רקע
ראובן פאהן
בְּאֵין תַּכְלִית
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ברלין: בנימין הרץ; תרפ"ט

שלש שנים מלא עשוואַ ליאונוביטש את חובתו בעבודת הצבא ויחי חיים-נוחים בהיותו “חובש” בבית-החולים-הצבאי. ככל הקראים הלקוחים לצבא – ע"פ רשיון מיוחד – רק בתור סניטאַרים, יען מבארים הם את המקרא “שופך דם האדם וכו'” כי אסור לשפוך דם אף במלחמה. ולמעת שובו הביתה מנקר במחו הרעיון לבוא בנשואין.

הן בעל-מלאכה מובהק הוא, ונעליו מהוללים בחוג היודעים את מלאכתו. פרנסה ימצא כדי לכלכל הנהגת בית. רק דבר אחד מפריע: קשה לו למצא את זווגו… אין מה לבחור ולברר… היתה אמנם נערה אחת שהתאימה כליל לחפצו, אך לאסונו נשאה לאיש שני חדשים טרם שובו מעבודת הצבא… ועתה – גורלו מוטל בפי האחת שעודה פנויה… אך אם תדחהו זאת – דונקי (דינה) – לגמרי, כאשר החלה להראות אותות התרחקות, אז… ולבו לא יתנהו לסיים את המחשבה… אז אמלל הוא לעולם…

אולם עוד יש תקוה. בכל אופן יודעת דונקי כי כבר בגרה, ומבני גילה בשנים אין גבר פנוי… ובאין ברירה – הוא חושב – תתן ידה לו… פרי מתוק טבול במרור יהיה המעשה הזה בעבורו, אך אין דרך אחרת…

ובהגיע ימי הפורים הנהיגו הקראים הצעירים לעשות להם נשף במחולות, למען החליף את המנהג הנושן בחדיש. רואים הם איך השכנים “הערלים” עושים “חגים ונשפים” לשמוח בעולמם, ומתקנאים בהם. ובכן נגמר לערך נשף-חשק ברקודים משני המינים כאשר גם הם עושים, ויום הפורים נבחר לתכלית זאת.

בהתכנס הצעירים בא גם עשוואַ במוקדם-אפשרי. על נצחונו בערב הזה, שם כל מבטחו.

דונקי התאחרה קצת בבואה, כמו חפצה להראות בזה עלוי-ערכה בהיותה בת משפחה אמידה, הרואה פחיתות-כבוד בנגיעה עם נופלי-ערך, אך מותרת מיחוסה. אמה חנה התיצבה מרחוק בהכנסה, והבת התערבה בין הקהל הצעיר.

“טעציאַ קסאֶ” (ערבא טבא) נגש אליה עשוואַ – מלובש שחורים – בזריזות איש-חיל, ושולח לה את ידו ברגע שלבו הומה ומכה בפטיש: “ניט חלינת” (מה שלומך).

“סיכיר” (תודה) היא עונה בשויון גמור, כמעט בקרירות, ובשליחת יד מפני הנמוס.

מסתפק עשוואַ במעט הזה, מראה לה אותות רצון וחבה, לוחש לה “באוצעטביז” (נשתעשעה, נבלה העת), ונלוה לה כמעט בכל מחול.

“דונקי סען סיריז קיז” (את עלמה אהובה) תוכלי לאשרני… משתמש עשוואַ ברגעים האלה, בידעו את ערכם לכל ימי חייו, והיא איננה עונה כנאלמה.

“בידך עתידי… תוכלי לרוממני לחיי אדם או להשליכני לתהום כליון…” ועיניו כל כך בוערות, ורשמי פניו משתנים ומתחלפים, עד כי לב הנערה שבדונקי מזדעזע, אך בהעיפה עינה עליו, תפגש בידו המושחרה מן הזפת, ותיכף היא מתחרטת…

שאר הקראים השקועים בשמחה, מרגישים כי מתארג פה גורל-משפחה, והם חפצים לעזר שלא בפועל, עוזבים את השנים לבדם, ומרמזים זה לזה, כלומר: מי יתן והיה.

והאם הנצבה בחדר השני מסתכלת ומרגישה בדבר, ומתעלבת בפני האחרים, כי יהין רצען הדיוטי לארש את בתה היחידה שרכושה רב… והיא מסתערת ישר אל בתה, ואומרת: “כבר פנה חצות-ליל, את איסתניסית ורכה… נשובה הביתה!” – –- –- –- – –- –- –- – –- –- –- – –- –- –- – –- –- –- – –- –- –-

לבדה יושבת דונקי בחדרה. תופרת לבנים ורוקמת מעשי חושב. מחדר הסמוך נכנסת האם לבושה בתכלית פשטות. יוצאת היא אל השדה המשתרע הרחק מן הרחוב, שם מאחורי העיר, להשגיח לעבודת הפועלים. ובהעיפה עיניה על הבת המפותחה ובעלת הקומה, שרשמי לחייה מראים תמונת פרח מבושל שנוטה לכמוש, חפצה היא לצעוק מתוך צער, אך דנה את רגשותיה בחניקה, ועקמימיות קלה מתפתלת סביב הפה כאלו פקעה נימה בלב. “לשם מה ובשביל מה החיים הללו הולכים ונמשכים? – מהסס בקרבה – לו היה בעלי חי אז אולי כבר שעשעתי נכדים, אבל עתה – מה לעשות?… לתת בת ענוגה לרצען גס והדיוט… ושמא כך צריך להיות?… אבל – זכרו בלבד ממלא גועל וזועה…”

וכהרים דונקי את עיניה ממהרת אמה להעלים את הסתכלותה בה, באמרה קצרה “אני הולכת השדה”.

“טוב!” והנערה נשארה בודדה, כלואה בחדרה, כי אסור לה עתה בימי הוסת ללות את אמה אל מרחב הטבע. מתנחמת היא בזה כי מותרת מלאכת התפירה בימי הטומאה, בתנאי לכבס את הבגד במים לאחר שבעת ימים… אכן מדי פעם בפעם היא מניחה את מלאכתה, ותומכת בידיה את המצח המקומט המגיד כי חייה מעירים בה מחשבות. ובשובה לקחת ולהמשיך את העבודה, מתגנבת אנחה-חרישית ממעמקי החזה. לפני אמה היא שותקת, אולם בקרבה תוססת הספקות: למה היא עמלה ועד מתי תתעמל? זה כמה שנים תתפור ותכין חפצי-תלבושת לשיגיע תור חתונה. מי יודע כמה זמן עליה עוד לכלות בעמל ההכנות האלה, וקצן הסתום?…

וחורקת היא שן על גורלה ומתיפחת: “הלואי ולא נולדתי ברחוב הארור הזה… נראה בחוש כי קללה1 רובצת על הקראים… גם היהודים הם “מעוט” בסביבה זו, ובכל זאת – מקנאה אני בחייהם…”

אמנם מצבה החמרי אינו מדאיגה כלל. האב עזב במותו2 רכוש הגון, והיא היורשת היחידה. האֵם תלויה בה ובאשרה בכל נשמתה וחייה, ונכונה למלאות כל מאויה תמיד. אבל מה יתן לה כל זה, והיא יושבת בבתוליה ולא היתה לאיש אף כי כבר בגרה… בושה היא ממש להרים פניה בפני השכנה היהודית… ואולם מה היא אשמה? רק מזלה גורם… הלא גם סטעסי רעותה הצעירה ממנה איננה עולה ביפיה עליה, ובכל זאת נקרה לה זווג הגון, וכבר יקראוה שני פיות “אֵם”…

בחור כלבבה הנהו רק “יהודה”… אליו מושך לבה… אך דא עקא כי “קרוב” הוא לה ואסור להנשא לו… “קרוב” רחוק אמנם… אביה היה בעלה של אֵם יהודה שנולד לה מבעל אחר… אמו מתה, אביה מת, בדיני עולם אין שום קרבת-משפחה בינו ובינה… אך בדיני הדת נקראים נשואים כאלה “עריות”… אסורה היא לו… והדם שותת בלי-רואים מן הלב הממורר…

רק זה עודו בגפו… כמה אהבה גלה אליה… ואולי נזדעזע מיתר דק גם בלבה, אכן סנדלר גם הוא ולא יותר… אבל – חוזרת המחשבה – מאחרי שאין עתה רוק אחר בכל העדה, צריך לותר על הכבוד… ומרגישה היא שוב שההתנגדות והאנטיפטיה לו, לא יסורו לעולם מלבה… אמללה תהי בקרבתו עוד יותר אולי מאשר בבדידותה… טוב לשבת בבתולים מאשר להנשא לבעל אשר כזה…

ככה מתרוצצים במחה טענות ומענות בעד וכנגד, ונשמת הנערה מעונה ומטולטלה תחת נטל המשא החשבנית, וכל תמונתה כמו מביעה: באין תכלית… – –- –- –- – –- –- –- – –- –- –-

– –- –- –- – –- –- –- – –- –- –-

עתיד משולל צבע-ודאי רמז לעשוואַ, והוא מתחיל להתעמל במחשבות אדות גורלו, ומרירות יאוש-מסותר מציץ מבין שרטוטי הפנים, וליאות מפהקת מתוך העינים השחורות-קהות. לכאורה הוא בעל רמ"ח איברים וחושים בריאים ככל בן-אדם שלם בגופו, וגם קראי אמתי שיכול להתפלל עברית… פירוש המלה אינו יודע אמנם… ומה בכך? הכי “חכם” הוא או “שוחט”? די לפועל פשוט גם בזאת… די והותר… ומדוע מאסה בו דונקי?… רק גאותה הסבה בדבר, וזוהי קושי-מזלו…

אולם הוא ינסה ללחום נגד מזלו הקשה… וימצא לו אמצעי את ההתיאשות. שמא מזלו גורם לשבת בגפו כל ימי חייו, כמקרה קראים רבים… ונטיתו ואהבתו נהפכות למשטמה עזה לדונקי אשר החריבה באכזריות את אשרו, וגם – כפי שהוא שופט – את אשרה היא… “צריך להגן על עצמו – הוא מחליט – צריך להתיאש…”

ויבקש מרגוע לרוחו הסוערת, בחיק העבודה. באחד מחדרי הבית הישן שנפל בנחלתו מאביו, ערך לו את בית-האומנות. קרוב לחלון הנשקף לרחוב, העמיד את השרפרף, ומעליו נצח על מלאכת העוזרים שאסף אליו. הללו מכים בקורנס, והללו תופרים במכונה, והוא יושב בשרולים מפושלים3, חגור סינר מלוכלך בזפת, בלורית ארוכה מתנדנדת על מצחו, טפות זיעה מתגלגלות על הסנטר המגולח, ומבריקות מבין תלמי הרשמים שעל פניו הקשים והמעורפלים, ומתוה תבנית כל נעל, ובודק טוב עבודתו של כל שוליא. – עם העוזרים הנוצרים שלו חי הוא באחוה ורעות. משורר אתם ביחד שירי-עגבים בשפות הארץ, ואוכל אתם מפתם. רק כששותים עוזריו לשכרה, הוא הנחלש ביניהם…

והכאת הקורנס נותנת הד, ודר-דר-דזר של המכונה מזמזם, וקולות הנגינה משתפכים בחדר, כאלו מתכון הכל לשכר בהמולתו את עשוואַ ולהשכיחו מרירות גורלו.

אולם מצד הפתח נשקפת מזוזה, ועל החלון נראה סדור-תפלה עברי-קראי שחציו הראשון נדפס וחציו השני נכתב בידי אחד מאבי אבות עשוואַ. מן התקרה המעושנה ומטה לנפול מרוב ימים, נשקפים פסוקים מן המקרא החרותים עליהם, כמו “ד' ישמר צאתך ובואך” ועוד כאלה, עם תמונות “מגן-דוד” לקשוט ונוי, כמנהג הבניה של קראים קדומים… וכל התכונות הקראיות שבדוממים הללו, מביעות בלי שפה וקול, ומזכירות לעשוואַ את הצער והיאוש אשר בחיים באין-תכלית…



  1. “כללה” במקור המודפס, צ“ל: קללה – הערת פב”י.  ↩

  2. “במתו”במקור המודפס, צ“ל: במותו – הערת פב”י.  ↩

  3. “מפולשים”במקור המודפס, צ“ל: מפושלים – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות