מן השמים הזמינו לו, לברוך שולמן, מורה רווק, את החדר הצר שבבית מוטיל “כל-ולך.” כך הוא אוהב תמיד, חדר צר, שולחן קטן, הכול במידה קטנה, כדי שלא לתפוס הרבה מקום בעולמו של הקדוש-ברוך-הוא.
אפילו החלון הקטן, היחידי בחדרו, עשוי כרצונו ולהנאתו. הוא אינו אוהב אור חצוף, לא-בקיץ ולא-בחורף. חלון יחידי זה פתוח כנגד כותל מזרחי של הקלויז. כשעומדים שם לפעמים בני אדם, הם עומדים ואחוריהם לחלון. תיתי לו, שאינו רואה את פניהם. אין בני אדם חביבים עליו כל-כך, שיהנה בראית-פניהם.
אוהב מנוחה הוא. יודע הוא, שההתנגשות עם בני אדם מביאה על פי רוב להתעוררות עצבים; ולפיכך הוא מבריח את עצמו מהם ככל האפשר.
זוכר הוא לעצמו התנגשות חזקה, שהביאה לו הרבה רוגז וצער ונדודי שינה, אלא שעכשיו, מכיוון שהכול כבר עבר, אוהב הוא להרהר באותו ענין. הרהורים אלו גורמים לו קורת-רוח.
הרי לא נשאר לו בעולמו של הקב"ה אלא אותו קורטוב קורת-רוח שמגיע לו מאותם ההרהורים.
זה היה לפני כמה וכמה שנים. על כל פנים לא עבר עדיין יובל. ואפילו שמיטה אחת לא עברה מן היום ההוא. אבל כמה שנים עברו… רשלן הוא בנוגע לחשבונות. הרהוריו, אדרבא, עולים אצלו תמיד ברורים, בולטים ומסודרים, אך בנוגע לחשבון השנים ערבוביה שלטת במוחו. פעמים נדמה לו, שזה קרה אתמול-שלשום ופעמים נראה לו רחוק-רחוק. בכלל אינו מרגיש בינו לבין אותו המאורע שטח זמני, אלא שטח מקומי.
זה היה בשנה הראשונה, שהתחיל עוסק בהוראה-לשעות, שם בעירו. נוהג היה אז למכור את שעותיו רק לתלמידים, אלא שהפסיק לו פעם אחת בעל-בית הגון את הדרך והזמין אותו מורה לבתו.
קשה היה לסרב. אין זה מדרכו של מורה-לשעות לסרב; על אחת כמה וכמה לבעל-בית הגון, שלפי דבריו יש יחס של קירבה לזה עם משפחת אמו.
ויותר קשה היה לו אחרי-כן לשבת בחדר אחד עם נערה זו ולהטיף לה לקח. התורה, שהיה צריך ללמדה, לא היתה מן החכמות העמוקות הדורשות שימת-לב. צריך היה ללמדה קרוא וכתוב ז’רגון וקצת חשבון. אבל הישיבה לעצמו היתה קשה עליו.
והאב היתנה עמו על שעות מלאות, וכשהוא נכנס לחדרה, יוצאים ההורים וסוגרים את הדלת עליו ועל בלומה – שם התלמידה – ומשם לא יצא, עד שייכנס האב שוב, זהו סימן, שעברו השעות.
בימים הראשונים לא הביט בפניה, אבל הרגיש שנערה יושבת אצלו.
כשהשמיעה קול, נכנס אותו הקול ישר לתוך אזניו. כלום לא הלך ממנו לאיבוד, שקע בלב, התפשט באיברים וזיעזע את העצבים.
קרב אליה פעם אחת לתקן שגיאות בכתיבתה; וכשכפף קומתו על הנייר שלפניו, הרגיש נגיעת שער ראשה אל מצחו. התחילו ידיו ורגליו רועדות, ומעטו נזרקה טיפת דיו על הנייר.
צחקה בלומה, צחק גם הוא, והביט בה בפעם הראשונה.
ומאז התחיל מסתכל בה בכל יום, וראה שאמת מה שאומרים עליה בעיר, שהיא היפה בנערות.
וגם בכתם הקטן והשחור שעל סנטרה הסתכל ומצא, ששקר הוא מה שאומרים עליה בעיר, כי מדבקת היא לה בכוונה רטיה שחורה כדי שתיראה יותר נאה.
כשהוא בא להטיף לה לקח, היא מדובבת אותו לפעמים. מוציאה ממנו מלים בעל-כרחו. פעמים שהיא מבדחת אותו, פעמים שידה נוגעת בו באקראי, והוא בא לידי זעזועים נעימים.
בא לידי הכרה, שהיא אהובה עליו, כלומר, שהוא אוהב אותה.
אלמלא שהיה הדבר קשה כל-כך, כדאי היה להגיד לה, עד כמה הוא אוהב אותה, הרי היא-גופה מחכה לכך, פותחת לו פה.
ובדיעבד אינו מרגיש כל צורך בדבר. מקבל הוא הימנה נחת-רוח גם בלאו-הכי. די לו שיהי תמיד מורה, יושב אצלה, מסתכל בה עד כדי שביעה הולך ומהרהר בה לילה-כולו.
ואפשר היה טוב לנסות? אפשר שיצליח? ודאי שיצליח. הרי היא-גופה, הרי אביה… בשביל מה הוא יוצא ומפקיר לפנינו את החדר כולו?
אפשר שבלומה תהיה לי ל…
אין הוא יכול להשמיע לעצמו ברור אפשרותו של רעיון כזה, מפני שזה גורם לו הרגשה זרה בכל איבריו. הרגשה כזו שהרגיש, בשעה שהניחה עליו בלומה בפעם הראשונה את ידה. ומיד אחר אותה ההרגשה הוא מרגיש ריקניות מטרידה.
בא הוא לידי מסקנה, שהוא צריך להתחיל בדבר.
אבל אינו יודע כיצד להתחיל. קשה הדבר, מכיוון שהוא מהרהר בזאת, לבו מתחיל דופק-דופק, לשונו מתעכבת, וכשרון הדיבור אובד.
מוטב לו יותר שימתין, עד שתתחיל היא. אין לו כל-כך צורך בדבר. בין כך ובין כך הרי הוא מקבל הימנה לפי שעה נחת-רוח.
וכך הלך הדבר ונמשך, עד שהתחילה בלומה מראה לו פנים זועפים. והוא אינו מרגיש כל-כך צער בדבר, מפני שלהרהר בה יכול הוא בין כך ובין כך. אין ברשותה למנוע ממנו את ההרהורים. מוצא הוא צד טוב בהרהורים, מפני שהם עולים לו, לאדם צעיר כמוהו, בנקל, בלי התחלות קשות.
כשהוא רוצה, הרי הוא רואה אותה אפילו בביתו, ורואה אותה בכל צביון שהוא חפץ. צריך הוא רק לסגור את עיניו בשביל זה.
ובאחד הימים, כשנכנס לבית הוריה, הפסיקו לו את הדרך ואמרו לו מתוך חיוך שהיום אין בלומה יכולה ללמוד, אורחים בבית.
וכשנכנס למחר, פגשו אותו מתוך בדיחות-דעת ואמרו לו, שיברך את בלומה במזל-טוב, היא נתארסה.
אמרו לחתן ולמחותן, שזהו המורה של הכלה. המחותן הסביר לו פנים והושיט לו חמישה רובלים למתנה.
מאז התחיל דואג ומתעצב. מרגיש הוא למפרע, שיבוא יום, ואותו החתן יבוא ויוליך את בלומה למקום שיוליכנה. הוא לא יראנה שוב.
ואז הרגיש בעצמו פתאום זרם של כוח חדש. יכול הוא לגשת אליה ולגלות לפניה את כל לבו. אבל יודע הוא ומכיר שהשעה מאוחרת.
ואחר כמה ימים, כשבא להטיף לה לקחו, ביקש אביה ממנו, שיעריך בשביל בלומה מכתב יפה לחתן, כמו שנהוג.
הוא נכנס אל חדר בלומה, לקח גליון, ישב וערך מכתב.
המכתב יצא באופן שאין למעלה הימנו. זה היה זרם של אהבה כבושה שפרץ לחוץ.
כל מלה ניצוץ שורף, גחלי אש בוערה, אהבה מתוך יאוש, מכבה את עצמה.
אלא שהמינים נתחלפו שם: דומה היה כאילו לא כלה לחתנה, אלא חתן לכלתו כותב את המכתב.
כשקראה בלומה את המכתב, נתנה בו עינים זיקניות.
הוא לא יכול לעמוד בפני מבטה. קם וברח מתוך הבית.
ושוב חזר להיות כבראשונה והיה מקבל קורת-רוח מהרהוריו בבלומה.
התחילו משדכים לו נערות. אבל הוא אינו מרגיש צורך בדבר. הרי הוא חי לו בנחת אפילו כשהוא רווק.
נפגש הוא עכשיו עם כמה נערות, והוא אדיש אצלן לגמרי. אדיש היה כשראה לאחר שנה את חצי פניה של בלומה מרחוק. אך כשחזרה לצדדין ונראה לעיניו חצי הפנים, שהכתם השחור בתחתיתו, הזדעזע כולו, רגליו התחילו רועדות וברכיו נוקשות. הוא הרגיש בכל איבריו אותה הרגשה הנעימה, שהורגל בה ושמשאירה אחרי ריקניות מטרידה.
כל יפיה של בלומה וכל מציאותה הצטמצמו בשבילו באותו הכתם הקטן והשחור. בזה מרגיש הוא את השם המופשט נערה. כתם קטן מזכירו מציאות נערה ויחוסה אליו.
וכשהוא רואה כתם קטן ושחור על פני אשה, הרי הוא מזדעזע ומקבל נחת, שאחריה באה ריקניות מטרידה.
וכשעזב את עירו והעתיק דירתו לכאן, הביא עמו זעזועים אלו למקומו החדש.
בעיקרו של דבר אין הוא גופו יודע למה ובשביל מה שינה את מקומו? קשה נעשתה חברתו על הנערות, הן התחילו שונאות אותו. אבל מעולם לא רדף אחריהן. לא היה שום דבר, שימשוך אותו למקום שיצא משם, ושום דבר לא דחה אותו מן המקום שבא לשם. והוא נשאר כאן.
אילו ידעה בריינה, אשתו של מוטיל “כל-ולך”, חשיבות אותו הכתם הקטן והשחור שעל סנטרה, אפשר שהיתה תובעת מאת דיירה שכר-דירה יותר.
על מוטיל ובריינה הכריזו בשמים קודם ליצירתם, שיהיו זיווג זה-לזו.
קוראים היו אותו “כל-ולך”, לא מפני שהיה מוכשר להרבה מלאכות, ובקביעות לא עסק בשום מלאכה ומשלח-יד, אלא שבדרך ארעי הוא ואשתו עוסקים בכול, ומקבלים שכר עבודתם על פי רוב לא בכסף, אלא בשווה כסף. עובר מוטיל בשוק ורואה אצל אחת החנויות עגלה טעונה שקי קמח, נטפל בה לפריקה ומקבל בשכרו מטפחת מלאה קמח. המטפחת שבכיסו, אף על פי שאינה נקיה כל-כך, גדולה היא ועשויה לדבר, וחוזר לביתו שמח. פעמים נדמה לו, שרימה פשוט את החנווני, ופעמים מחליט הוא, שהחנוונים הם בכלל בריות טובות, אינם מדקדקים כל-כך עם העובד, שמא לקח יותר ממה שמגיע לו.
כך הוא נטפל להעברת שלגים בחורף, לריבוץ רחובות והוצאת זבל בקיץ, לפישוט עורות בבתי-המטבחים ולחפירת קברים בבית-עלמין. אינו ממאס בשום עבודה. אינו מעמיד את עצמו על המקח, אחר שהוא עצמו מאמין שעל צד האמת אינו ראוי לשום עבודה, מרמה הוא את בני האדם, עובד מה שעובד ומקבל מה שמקבל.
כך סובבת גם בריינה ועושה שרות בבתי הגבירים. כאן היא עוזרת להכשיר אווזים שחוטים; שם היא מטגנת שומן לפסח, מקבלת נוצות למריטה, נכנסת לעזור יום ויומיים באפייה ובישול, בכיבוס לבנים, ומקבלת שכרה בשוה-כסף: בלחם, בבשר, בקצת חלב-חמוץ וכיוצא בזה, וחוזרת לבעלה שמחה.
עבודה שלמה מתחילתה ועד סופה לא קיבלו מוטיל ובריינה על עצמם מעולם. הם אינם מאמינים בכשרונם לעשות דבר שלם. יכולים הם רק לעזור בעבודה, לרמות את הבריות הטובות ולקבל בשכרם יותר ממה שמגיע להם.
וכשאספו את המורה שולמן לביתם בתור דייר, הסמוך על שולחנם, לא קיבלו על עצמם מזונותיו כלום, אלא הוא קונה לו צרכי אוכל, ובריינה מבשלת ומכינה לו.
ומחכים הם תמיד לארוחת-הערב, עד שיבוא הדייר לאכול ארוחתו, כדי שיאכלו לאורו. מרמים הם גם את הדייר.
חסרון אחד מוציא מוטיל בדיירו, שבלילי-שבתות אינו מקדיש על היין. מוטיל פותח אז את חלונו כנגד חלון שכנו, שומע את קידושו ויוצא ידי חובתו. “משאקדש על יין גרוע משלי, הרי מוטב שאצא ידי חובתי עם שכני, שמקדש על יין משובח וכוס של כסף.”
כך חיים להם הללו, עובדים בדרך ארעי, אוכלים ונהנים בדרך ארעי – מרמים בני-אדם בקביעות. גונבים את החיים של אחרים. אין להם כלום, ואין להם צורך בכלום. הרי אפשר לחיות גם כך.
נטפל אליהם ברוך המורה, שנהנה מהם, מרמה אותם וגונב לו זעזועים נעימים מהכתם הקטן והשחור שעל סנטרה של בריינה.
מסתכל הוא בכתם שחור זה ובא לידי הזדעזעות.
זעזועים אלו הם אצלו חדשים לגמרי. טעם חדש הוא מוצא בהם.
הרי הוא נהנה מאשת-איש בפני בעלה, ואין הלז יכול לעשות לו כלום.
נהנה הוא שלא מדעת בעלים, והלז אינו מכיר אפילו בדבר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.