הויכּוּח נסתיים בהבטחת הממשלה להביא את ההצעה בדבר הקמת המוֹעצה המחוֹקקת לפני הפרלמנט. פּירוּשוֹ של דבר: הממשלה איננה מסתלקת מהצעתה, אך בּלי דיוּן ועיוּן נוֹסף לא יהיה לה תוֹקף. אין לדעת מראש בּמה יגָמר הדיוּן העתיד לבוֹא – בּביטוּל ההצעה, בּדחייתה, אוֹ בּשינוּיים שיוּכנסוּ לתוֹכה. מכּל מקום ניתנה לציוֹנוּת האפשרוּת להגן על עמדתה והשקפתה מעל בּימה בּריטית מכרעת – והאפשרוּת הזאת תנוּצל בּודאי בּמלוֹאה.
אוּלם תכנו של הויכּוּח עוֹלה הרבּה על התוֹצאה המעשׂית הזאת. כּי הן כּל שאלת ארץ-ישׂראל בּכללה – המנדט וּפירוּשיו, המפעל היהוּדי, היחסים בּין היהוּדים והערבים, מדיניוּת ממשלת ארץ-ישׂראל והקו של משׂרד המוֹשׁבוֹת – הוּעמדה על-ידי המתוַכּחים בּמסגרת וּבאספּקלריה רחבוֹת מאד. ההנחוֹת שהוּבלטוּ בּויכּוּח יכוֹלוֹת לשמש יסוֹד לא לבד לשאלת המוֹעצה המחוֹקקת, אלא גם לשאר הפרוֹבּלימוֹת העוֹמדוֹת עכשיו על סדר היוֹם – העליה והקרקע.
העוּבדה, שהויכּוּח התנהל בּ“בּית העליוֹן”, איננה מקטינה את משקלוֹ, כּי העיקר היה הפּעם לא בּהצבּעה, אשר לא נערכה כּלל, אלא בּבירוּר עצמוֹ, ורוֹב משתתפיו, החל מלוֹרד סנֶל, הוּא “הלוֹרד העוֹמד בּראש האוֹפוֹזיציה”, דיבּרוּ לא בּשמם בּלבד אלא בּשם מפלגוֹתיהם: בּאי-כּוֹח כּל הסיעוֹת נטלו רשוּת הדיבּוּר. וּבכל זאת אחדוּת בּלתי רגילה, אחדוּת גמוּרה שׂררה בּערב זה בּבּית.
והן זכוּרים זמנים: בּבּית זה של הפּרלמנט האנגלי התבּצרה האוֹפּוזיציה לציוֹנוּת, בּבית זה מצאה ההתנגדוּת למפעלנוּ את בּיטוּיה הנמרץ בּיוֹתר, וּפעם אחת הגיעוּ הדברים להצבּעה מפוֹרשת שגינתה בּעצם את הצהרת בּלפוּר, על אף ההגנה הנאמנה של מחבּר ההצהרה. עתה כעבוֹר שלוֹש-עשׂרה שנה מההצבּעה ההיא, לא נמצא באוֹתוֹ אוּלם אף אדם אחד, אשר יבּיע דעה שלילית על אוֹתה ההצהרה, דעה מצמצמת על משמעוּתוֹ של המנדט, דעה ספקנית על תפקידוֹ של המפעל הציוֹני. אין זאת אוֹמרת, שכּל הלוֹרדים האנגלים נהפכו לידידינוּ. אך קוֹל המתנגדים נשתתק לגמרי. והן לא היה זה סוֹד, שבּיוֹם פּלוֹני וּבשעה פלוֹנית יתנהל הויכּוח על ארץ-ישׂראל.
אכן, דרך ארוּכּה מאד עברנו בּמשך שלוֹש-עשׂרה שנה אלה, אם בּמידה כּזאת נשתנוּ פּני הדברים.
כּל המתוַכּחים בּבית-הלוֹרדים עמדוּ על כּך, כּי ההצעה בדבר הקמת המוֹעצה המחוֹקקת לא לבד שהיא עתידה להכבּיד על השלטוֹן, לא לבד שהיא עלוּלה לסכסך בּין שני עמי הארץ, אלא שהיא קוֹבעת ליהוּדים הארצישׂראלים מעמד מיעוּט, וּבזה ראוּ את הפּגם העיקרי של ההצעה, בגללוֹ בּעיקר התקוֹממוּ נגדה.
והן היהוּדים, אמנם מיעוּט הם בּארץ-ישׂראל, כּלוּם מגיע להם מעמד אחר מזה שבּמציאוּת?
כּן – מגיע. כּך אמרו. אחד-אחד, כּל אחד וכוּלם יחד. כך אמרו בּפירוּש, בּפה מלא, ללא היסוּסים וּללא פּקפּוּקים.
בּזה, בּתשוּבה אמיצה זאת, ערכּוֹ הרב של “היוֹם הגדוֹל לארץ-ישׂראל בּבית-הלוֹרדים”.
מדוּע מגיע ליהוּדים מעמד מיוּחד? משוּם שבּריטניה הגדוֹלה קיבּלה על עצמה התחַיבוּת בּין-לאוּמית לנהל את הארץ לפי המנדט הארצישׂראלי, כּרוּחוֹ וּכאוֹתוֹתיו, המנדט הזה עיקרוֹ ותכנוֹ וטעמוֹ בּהקמת הבּית הלאוּמי לעם העברי (אחד הנוֹאמים אמר אפילו: “בּהפיכת ארץ-ישׂראל לבית לאוּמי”), משוּם שהתחַיבוּת בּין-לאוּמית זאת ניתנה לא לבד ליהוּדים היוֹשבים כּרגע בּארץ אלא לעם העברי כּוּלוֹ, הקשוּר, על כּל תפוּצוֹתיו, בּארץ-ישׂראל, הקשוּר בּה בּהיסטוֹריה שלוֹ וּבהיסטוֹריה שלה וּבגוֹרלוֹ הטרגי בּין העמים. ואם אמנם נכוֹן שבּשעה זוֹ רק מעטים עדיין מכּל העם העברי יוֹשבים בּארץ, הרי אין זה אלא מצב חוֹלף, ואדרבּא: הוּטל על ממשלת המנדט לשַנוֹתוֹ, וּמכּל מקוֹם אסוּר לה להשתמש בּוֹ כּדי לקבּוֹע לפי דמוּתוֹ הפוֹרמַלית את הדמוּת הקוֹנסטיטוּציוֹנית של הארץ.
האם קל הוא התפקיד הזה, אשר אנגליה קיבּלה על עצמה? האם הערבים אינם קיימים כּלל? אוֹ שמא הם בבחינת “אינם קיימים”? האם נוֹח מדי מצבה של הממשלה הארצישׂראלית, אוֹ האם אנשים חסרי-כּשרוֹן עוֹמדים כּרגע בּראש הממשלה הזאת? המשתתפים בּבּירוּר לא היוּ פּזיזים כּדי לענוֹת בּ“כּן” קל-משקל על השאלות האלה. אדרבּא: הכּירוּ, בּעינים פּקוּחוֹת, בּכֹל חוֹמר-המצב שבּארץ (המֵקל דוקא היה בּא-כּוֹח הממשלה), הכּירוּ בּכוֹבד התפקיד וגם בּתכוּנוֹת המצוּינוֹת של שליח בּריטניה בּארץ, וכל כּוָנוֹת רעוֹת לגבּי הערבים היוֹ מהם והלאה. אלא מה אמרוּ? תעוּדה גדוֹלה הטילה על עצמה בּריטניה הגדוֹלה, והיא ידעה מה היא עוֹשה, ועליה לעמוֹד בּדיבּוּרה. כּך דוֹרשים שמה הטוֹב, כבוֹדה עניניה.
אלוּ הן ההנחוֹת, ששימשוּ יסוֹד לבּירוּר – המקיף והמאוּחד, כּאשר לא היה עוֹד בּפּרלמנט הבּריטי – על שאלת ארץ-ישׂראל מכּל בּחינוֹתיה. ואלה הן ההנחוֹת, אשר את הגשמתן אנוּ תוֹבעים, כּל השנים, מאת ממשלת ארץ-ישׂראל.
ואם נשאל: מה קרה לבּית הזה, מה הפך אוֹתוֹ מצוֹרר לידיד, הרי שגם לזה נמצא תשוּבה בּנאוּמים, בּכל הנאוּמים, אצל מי בּרמז ואצל מי במפוֹרש. כּפוּלה היא התשוּבה. המפעל הגדוֹל, שקם בּינתים, בּמשך שלוֹש-עשׂרה שנים אלה, מפעל של עבוֹדה ותרבּוּת, של הצלה וּברכה. והטרגדיה הישׂראלית-העוֹלמית, שנהפכה לבעיה בּין-לאוּמית התוֹבעת פתרוֹן, הנתוּן אך בּמפעל ציוֹני-ישוּבי בּארץ-ישֹראל.
הנה כּי כן, שוּב עמדנוּ, כּמוֹ לפני שנים, בּאוּלם הזה, בּבּית העליוֹן של הפרלמנט האנגלי, ונבחַנוּ ונבדקנוּ – מה אתנוּ, מה ערכּנוּ, מה תפקידנוּ, מה הבאנוּ לעוֹלם. אך הפּעם לא עברַנוּ היה אתנוּ, לא זכויוֹתינוּ לפני האנוֹשוּת, ולא תביעוֹת גמוּל בּעד עלבּוֹן היסטוֹרי בּלבד, אלא רכוּש היה אתנוּ – כּוֹח-יצירה עצוּם. ולא בּתוֹר חוֹזי חזוֹן, ספק דתי ספק רוּחני-מוּפשט, ספק סֶנטימֶנטלי, אלא בּתוֹר עוֹשׂי מעשׂה שהוּא הכרח, שאין לדחוֹתוֹ, התיצבנוּ לפני הבּית הזה. ועל כּן לא כּעני בּפּתח, שהוּא חייב תוֹדה על החסד שעוֹשׂים לוֹ עמדנוּ, אלא כּנושׂאי תעוּדה גדוֹלה, וזכינוּ לשמוֹע, כּשמָנוּ וחזרוּ וּמנוּ את מספּר העוֹלים מגרמניה של היטלר שקלַטנוּם בּשנים האחרוֹנוֹת: “זאת היא תרוּמה לבּעיה העוֹמדת לפני העוֹלם כּוּלוֹ, אשר העוֹלם כּוֹלוֹ חייב תוֹדה עליה”.
ההערכה הכּפוּלה הזאת של העבוֹדה הציוֹנית – כּוֹח היצירה אשר אתה והתפקיד ההכרחי אשר היא ממלאָה – היא ששיותה לבירוּר אוֹפי מדיני אמיתי, בּאשר חכמת המדיניוּת היא בּידיעת הכּוֹחוֹת המסוּגלים לפתוֹר בּעיוֹת חיוּניוֹת, בּעיוֹת טעוּנוֹת פּתרוֹן.
משוּם חוֹסר הערכה כּזאת היתה תשוּבת בּא-כּוֹח הממשלה משוֹללת יסוֹד מדיני נאמן. מבחינה עקרוֹנית מוּפשטת היה גם הנאוּם הזה – אחת היא אם מלכתחילה היה צריך להיוֹת כּזה אוֹ נעשׂה כּזה בּכוֹח משׂא הנימוּקים וההרגשוֹת שירד על ראשוֹ של לוֹרד פלימוּת – חדוּר הוֹדאה בּערכּה של הציוֹנוּת. שוּם דבר רע לא יקרה, חלילה, למנדט, על ההתחַיבוּיוֹת הכּלוּלוֹת בּוֹ, ואין סתירה, חלילה. בּין ההתחַיבוּיוֹת האלה. אמנם נכוֹן הדבר, שחלק ונחלה בארץ-ישׂראל לעם העברי כּולוֹ, וכל כּוֹחוֹ האדמיניסטרַטיבי והמחוֹקק ישָאר שמוּר בידי הנציב העליוֹן, ושוּם דבר לא ישתנה בּפרשת העליה וכוּ'. אלא מה? תחפשׂ ותחקוֹר, תחקוֹר וּתחפּשׂ ולא תמצא הסבּרה אחרת (מלבד הנימוּק הפוֹרמַלי בּדבר ההבטחוֹת) להצעת הממשלה מאשר זו: יש לספק בּמידה ידוּעה את תביעוֹת הערבים, תהיינה אשר תהיינה, כּי אם לא כן יֵעָשה, הרי שמהוּמוֹת אוֹרבוֹת לארץ. אין זה נימוּק מדיני כּל עיקר, כּי הוּא אינוֹ נוֹבע מהערכת הכּוֹחוֹת ביצירתם וּבחיוּניוּתם, מראִיית הנוֹלד, ואין עמוֹ פתרוֹן לאחת הפּרוֹבּלימוֹת הכּוֹאבוֹת מאלה העוֹמדוֹת לפני בּריטניה ולפני העוֹלם. מוּתר לפקפּק אם רשאי מדינאי אחראי להוֹציא נימוּק כזה מפּיו. ודי בּרמיזה.
כּאמוּר: עתיד המוֹעצה המחוֹקקת עוֹדנוּ חתוּל בּערפל. וגם זאת: לא בּמוֹעצה המחוֹקקת בלבד ענין לנוּ עתה, אלא בּכל הקו של ממשלת ארץ-ישׂראל, לאוֹרך כּל החזית, בּדברים שהם חיוּניים לגבּינו לא פחות מהמוֹעצה המחוֹקקת. גם אם תידָחה הצעת הממשלה, לא נאמר דיינו, כּי עניני הקרקע ועניני העליה וכמה וכמה ענינים “קטנים”, והם רבּי-ערך, משימוּש בתקציב ממשלתי ועד חלקוֹ של הפּוֹעל העברי בּעבוֹדוֹת הממשלה, יתבּעוּ גם אז את סידוּרם. ו“היוֹם הגדוֹל בּבית-הלוֹרדים” טרם הביא לנוּ את הסידוּר הזה.
אך זאת ניתן לנוּ: גילוּי השינוּי הרב שחל בּהכּרה המדינית האנגלית לגבּי המפעל העברי. ואם מוּתרת הכללה מגילוּי אחד זה, הרי היא: בּה בּמידה שילך ויגדל ויתגלה לעיני הכּל כּוֹח היצירה אשר אתנוּ, בּה בּמידה שהמפעל אשר אנוּ מקיימים בּארץ ילך וישמש פּתרון פוֹרה, רחב-היקף, עד “הגשמת האוּטוֹפּיה” ועד בּכלל, לבעיה בּין-לאוּמית, אשר היא בּעית ישׂראל בּין העמים – בּה בּמידה תצטרך, תיאָלץ חברת העמים לעמוֹד לימיננוּ, בּה בּמידה יגבּר קוֹל הידיד וישתתק קוֹל המתנגד.
והן זאת היא ההאשמה שבּפינוֹ: שמצֵרים את צעדינוּ ואין נוֹתנים לנוּ לגלוֹת את כּל הכּוֹח אשר אתנוּ בּמלוֹאוֹ. וזאת היא התביעה שבּפינוּ: יתנוּ לנוּ למלא את התפקיד שהטלנוּ על עצמנוּ בּמלוֹאוֹ, הוּא “התפקיד העוֹמד לפני העוֹלם כּוֹלוֹ והעוֹלם כּוֹלוֹ חייב תוֹדה על כּל תרוּמה למילוּיוֹ”.
ט“ז אדר תרצ”ו (10.8.1936)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.