¹

בעלות זכר ארץ ישראל גם לפני המשכילים בעמנו, לטובה או לרעה, היתה החלוקה הדבר הראשון אשר ראו בה והדבר האחרון, ויחלו לשפוט אותה שפט זה בכה וזה בכה. ויהי אחרית דברם פה אחד, כי רק רעה היא וכל דבר טוב אין בה, וירשיעוה בדבר אחד אשר די עֹז היה לו בימים הנפלאים ההם להוציא על פיו לבדו משפט כל דבר אם לטובה ואם לרעה, ויאמרו כי רק היא המקשה את לבות אנשי ארץ ישראל היהודים לבלתי לכת אחרי נביאי ההשכלה ולבלתי פקוח עיניהם לראות באור ההשכלה הזאת המאירה את כל הארץ, והדבר הזה בלבדו היה די בימים ההם למתוח מדת דין קשה על החלוקה.

כי מי הקשה בעת ההיא להשכלה וישלם?

אלה היו דברי הסופרים אשר מצאו בהשכלה תרופה לכל חֹלי ולכל מדוח.

אבל היו גם סופרים אחרים אשר דברו גם הם רעות על החלוקה לא בעבור חטאה להשכלה כי אם יען מצא מצאו בה מקור כל מדה רעה וכל מנהג נשחת אשר ראו ביהודים יושבי הארץ הזאת, ויאמרו כי היא היתה ליושבי ארץ ישראל היהודים להיות נרפים ולשעות בדברי שקר וללכת בטלים כל היום ובכל מלאכה לא יחפצו, כי בחלוקה שמן חלקם ובה מאכלם בריא, ולמה איפוא יעמלו חנם ופרנסתם מוכנת לפניהם בלי כל עמל ובלי כל דאגה?

וישכחו השופטים האלה כי בדבריהם הראשונים או האחרונים דברו גם הם על עֹני בני ישראל בעת הזאת ועל הרושם הנורא כי שפק לא תשפק החלוקה לרֹב היהודים גם ללחם יבש לכל נפשות ביתם, וישכחו גם זאת כי חצי היהודים היושבים בארץ ישראל הם ספרדים אשר רק לחכמיהם יש חלוקה וליתר העם כל חלוקה אין; והמדות הרעות – הלא מצאו בכל היהודים בארץ הזאת כמעט אין נקי. ויהי הצד השוה בכל הסופרים והשופטים אשר רק נגעו בדבר הנורא הזה, כי יצאה החלוקה מלפני כסא משפטם חַיֶּבת בכל, כי כל זכות לא מצאו בה, ויהי משפט כלם אחד לעשות בה כלה פעם אחת. וישכחו גם את הדבר הזה כי בנין אשר בנוהו בונים רבים מאות בשנים לא יעצור איש כח להרסהו כלו בפעם אחת, אף לא שמו את לבם לחשוב כי גם אם עצם הבנין רע, אולי נוסדו עליו גם בנינים טובים אשר אם יהרס הבנין הזה טרם יכונו יסודות טובים ואשיות חדשות להבנינים הטובים ונפלו גם הם במפלתו ומי יודע אם נצליח לשוב ולבנות את הבנינים הטובים האלה מהרה? אבל לכל זה לא שמו, שופטי החלוקה, את לבם, כי גם מליציה לא מצאו דבר אשר יוכל באמת להכריע את כף המאזנים לצדה. ויהי זה גורל העלובה הזאת, כי נשאר שמה לחרפה ולקלסה גם בעת האחרונה, אשר רעיון ישוב ארץ ישראל הפך הגלגל על דברים רבים – ואשר היה עד כה לחרפה בפי הסופרים היה עתה פתאם לתהלה ולברכה בפיהם, וגם נביאי ישוב ארץ ישראל התנפלו עליה מכל עבר, כי לא מצאו גם הם בה כל דבר טוב להרעיון אשר ישאו את נפשם אליו – ויחרצו גם הם משפטה לרעה.

אבל הראשונים אשר יצרו את החלוקה, הר“י קארו, בעל בית יוסף, ור”מ אלשיך, וכל הגדולים אשר באו אחריהם, ויעסקו בזה לחזק את דבר החלוקה ולהקימה על אשיות חזקות לבלתי תמוט, הלא דברו גם הם בשם ישוב ארץ ישראל, ולמען ישוב הארץ יצרוה ויכוננוה, ואיך היה הדבר כי נביאי ישוב ארץ ישראל החדשים יאמרו רק רע לאשר יצרו נביאי ישוב הארץ הראשונים? הן תמה לא נתמה אם נביאי ההשכלה וההתבוללות בין הגויים יביטו בעין רעה על הכסף הנשלח מדי שנה בשנה לארץ, אשר מחו את זכרה מתפלותיהם, לבלתי יחשדום הגוים כי הם נושאים את נפשם לארץ הזאת ואמרו עליהם כי יש להם עוד תקוה להיות עם לבדו; כי מפני החשד הנורא הזה ייראו נביאי ההשכלה ופחד יפחדו ממנו וממוראם הגדול לא יעשו בזה כמשפטים תמיד ללמוד אל כל דרכי הגוים ולעשות כמעשיהם בכל דבר, ובעת אשר “שאר האֻמות שולחות הנה מדי שנה בשנה ככרי כסף וככרי זהב לאלפים יאמרו הם לאמר: מה לנו ולארץ ישראל מאחר שכבר השליך אותנו משם? אין לנו עוד ארץ ישראל בארצות העמים, אשר אנחנו יושבים שם שקטים ושאננים, ומה לנו ולצרה הזאת שבני ארץ ישראל יהיו יושבים שם ואח”כ יבאו לקחת ממוננו לפדיון נפשם" (לשון הר"מ חגיז בספרו שפת אמת). תמה לא נתמה על נביאי ההשכלה אם ידברו כזאת, כי להם נאה ולהם יאה לדבר כן. אך מדוע לא מצאו גם החפצים בישוב ארץ ישראל כל דבר טוב בחלוקה וישפטוה שפט כליל לרעה, והיא הלא נוצרה בראשונה בעבור ישוב ארץ ישראל?

הן אמנם אין את לבבי לאמר כי כל דבר אמת אין במרשיעי החלוקה, אף אין את נפשי לכסות על החסרונות אשר יש בה באמת, ולאמר כֻלה טובה וכל דופי בה אין. כמוהם ידעתי גם אני – וידעו גם הראשונים יוצרי החלוקה – כי לא טוב לאדם לאכול לחם חנם ולחיות לא על יגיע כפיו ולצפות למתנת אחרים, וידעתי גם אני כי עֹז להדבר הזה להשחית באדם מדות טובות רבות, כי ישחה נפשו והוליד בו שפלות רוח וערמה ועוד מדות רעות כאלה. אבל הלא נְחַשֵּׁב נזק הדבר בתועלת אשר הביא; הלא נחשב אם היתה יכלת לכונן ישוב בארץ ישראל בעת ההיא בלעדי החלוקה; הלא נחשב כי אמנם יש עתה ישוב יהודים בארץ הזאת אף כי לא טוב מאד.

ואם מצא נמצא כי גדולה התועלת מהנזק אשר הביאה החלוקה – היש לנו צדקה לאמר כי כל דבר טוב אין בה ולקרא מלא על עצם החלוקה ועל יוצריה ועל מקבליה? כי במה חטאו לוקחי החלוקה? הבזה כי הם היו הראשונים לעסוק בישוב הארץ בעת אשר אנחנו לא חשבנו בזה וגם לא עלה על חבנו, בעת הרעה אשר סכנה היתה מרחפת עליהם בכל צעד אשר צעדו, ובעת אשר חשבנו אנחנו מחשבות למחות את ישראל מגוי ונוָאש מכל תקוה לימים יבאו זולתי התקוה האחת כי נחדול מהיות ישראל? ואם ראה נראה עתה כי החלוקה, אשר בלתה לא יכלו להאָחז בארץ, השחיתה בהם הרבה, הלא נגיד להם ונחשוב מחשבות לתקן את המעֻות הזה מעט מעט, ולא נקרא אחריהם מלא, ולא נגרע את ערך עבודתם אשר עבדו לנו, ולא מהרוס פתאם את הבנין אשר רֹב חיי החלוצים האלה, נוסד עליו².

אך הוא הדבר, כי החפצים עתה בישוב ארץ ישראל, לא ראו בחלוקה כל תועלת להענין אשר הם נושאים את נפשם אליו יען נעלמו מהם עניני הארץ הזאת ולא ידעו מה עשו היהודים בה בהחלוקה, והמעט אשר הם יודעים לא יֵחשב בעיניהם למאומה, כי הם רק בעבודת האדמה יראו ישוב ארץ ישראל, ובזה אמנם לא עשו היהודים היושבים בארץ הזאת הרבה, וכל דבר אחר אשר יחזק את היהודים בארץ אבותיהם לא יֵחשב בעיני החפצים בעישוב ארץ ישראל עתה לישוב הארץ, ועל כן נגזר מלפניהם דין החלוקה רק לרעה.

אבל גם חכמינו הראשונים, בעלי התלמוד, חפצו מעט בישוב ארץ ישראל, אפס כי לא כמחשבת החפצים עתה בישוב הארץ היתה מחשבתם הם, ותהא להם הישיבה בלבדה, בארץ הזאת, לדבר גדול וירבו לדבר על הישיבה בארץ ישראל ולחבבה על היהודים הכל אשר יכלו, ויאמרו כי חביבה לאלהים כת קטנה בארץ ישראל מסנהדרי גדולה בחוץ לארץ (ירושלמי סנהדרין פרק ראשון). ו“היושב בחוץ לארץ דומה כמו אין לו אלֹהַ” ועוד דברים רבים כאלה. כי ידע ידעו חכמינו כי הישיבה בארץ זה ישובה; כי בכל מקום אשר ישבו אנשים יחדיו, אם רק מחשבתם להשאר בארץ הזאת הם ובניהם אחריהם – יעסקו בישוב המקום ההוא. ואף אם באו האנשים שמה – רק למות שם – וכל חפץ אין להם בחיים, הנה בנים יולידו להם אשר ארץ אחרת לא ראו עיניהם, והמקום הזה ארץ מֹלדתם. וכטבע כל האדם לבנות ולנטוע ולעשות מסחר וקנין כן יעשו גם הם ומעט מעט יאחזו בארץ ותקעו להם פה יתד במקום נאמן ותחת אשר היו אבותיהם גרים בה בלי רכוש ובלי מה יהיו הם אזרחים בה אשר יאהבוה ולא יאבו עוד לעזבנה.

האין זאת ישוב הארץ?

והחלוקה אשר נתנה יכֹלת לאלפי יהודים להאחז בארץ ישראל

ולפרות ולרבות בה אף לעשות בה מסחר ולקנות אדמה ולבנות בתים – האמנם לא הביאה לנו כל תועלת במחיר הכסף אשר הוצאנו?

האמנם לא שוה הדבר הזה מאומה להאֻמה כלה, כי נאמר כל טוב בה אין?

וחלק גדול מישוב היהודים אשר יש עתה בארץ הזאת עשתה החלוקה.

כי הנה הספרדים הם יושבי הארץ מימים רבים, כי לפנים הרבו הספרדים מהאשכנזים לבוא לארץ ישראל, יען מקומות מושבותיהם קרובים לה ויודעים הם את שפת עם הארץ ולא כבד עליהם לשבת בארץ הזאת – והאשכנזים אך זה מעט כי החלו להאחז בה ובעת המעטה הזאת רבו האשכנזים על הספרדים. ועתה האין לנו הצדקה לאמר כי החלוקה עשתה זאת? וו היתה חלוקה להספרדים כלם, אין נקי, כמו להאשכנזים ולא להחכמים בלבד, כי עתה היה אולי מספרם גדול פי עשרה ממספרם כעת בארץ. הן אמנם על החלוקה לבדו לא יחיה האדם, אבל עזר גדול הוא לעני ובלתו לא יכול לחיות פה בימים הראשונים כאשר החל הישוב, כי הלא נכרי היה פה בארץ ואת דרכיה לא ידע, ושפת העם היושב בה לא הבין, ולא היתה לאל ידע לעשות דבר למחיתו, – ותהי לו החלוקה לתשועה, והדבר הזה היה למשען לאנשים רבים אשר אוו לשבת בארץ הקדש ויבאו הנה – אף כי בידם לא היה די כסף לפרנסתם – יען ידעו כי מעט נכון להם פה ולא יגועו ברעב בראשית בואם הנה, ויקוו כי אחרי כן ימצאו מקור לפרנסת בני ביתם.

ואם היתה תקותם או אין, ואם במסכנות חיו כל ימיהם פה ויאכלו לחם צר ומים לחץ שתו, – הנה נשארו בניהם ובני בניהם אחריהם בארץ ויעשו מסחר, ויקבצו אולי כסף בעזרת החלוקה, והנה הם קונים עתה אדמה ובונים בתים ומתחזקים בה.

האין זאת ישוב הארץ?

כי על כן לא לנו החפצים בישוב הארץ לדבר רק רע בעצם החלוקה וביוצריה ובמחזקיה גם עתה, ובכבוד אשר אנחנו נכונים לתת לכל איש אשר עשה דבר גדול לישוב ארץ קדשנו, עלינו לתת גם לשם האנשים הגדולים אשר יצרו את החלוקה ברוח פיהם. לא לנו להרוס את הבנין הגדול הזה, אשר מלבד התועלת אשר הביאה עד עתה יוכל להביא עוד תועלת גדולה בימים יבאו, אם נשנה מעט את פניו ותִקַּנו בו המעֻות³.

ידעתי כי כח אין לנו עתה לתקן בו דבר, כי האנשים אשר הדבר הזה עתה בידיהם לא ישמעו קולנו לעשות ככל אשר ניעצם. אך לא לנו לערוך אתם מלחמה למען הוציא את הדבר מידיהם בחזקה, – כי מי יודע מה תהי אחרית המלחמה הזאת, – פן נצליח רק להרוס את עצם הבנין והבאנו עתה רעה רבה גם על אלפי אנשים אשר החלוקה להם עתה לעזר בעת צרתם וגם נהרוס בידינו דבר אשר לא על נקלה נצליח לבנותו שנית.

נבחר לנו דרך אחרת, – לבנות ולא להרוס, לנטוע ולא לעקור נטוע.

נעמול נא להגדיל בארץ הזאת חרֹשת כל מעשה, נלמד את ידי כל הנעורים פה כל עבודה, ובמעשה ולא בדברים בלבד נראם כי חרפה לאיש לקחת מתנת חנם מאדם בעת אשר יש יכֹלת בידו לחיות על יגיע כפיו.

נעמול להרבות בארץ קדשנו מספר האנשים אשר יוכלו להתפרנס בעמל ידיהם ולא יצטרכו לעזרת אחרים, וראו אז בני דור החדש בעיניהם מה בין בן-חורים אשר בעבודתו יביא לחמו ובים המצפה לשלחן אחרים, ומאסו גם הם בלחם הזה מעט, ולא יחפצו בו.

ובכסף החלוקה נוכל אז לעשות דברים אחרים לישוב הארץ.

ירושלים, שבט, אתת ט"ו לחרבן⁴.