בשורה טובה הביא לנו מכתב העתים האנגלי דשואיש כרוניכל בימים האלה, ואם אמת נכון הדבר ולא שמועת שוא היא כשמועות אשר יקלטו כַתָבי¹ מכתבי העתים לפעמים מהאויר, – תגדל שמחת חובבי ארץ אבותינו בכל הארצות לאין חקר ולעליצת נפשם לא יהיה קץ, וכאשר שמחו לפנים הדבקים בארץ אבותיהם בנפול בת בבל השדודה לפני כֹרש וישמעו קול קורא בכח: “מי בעם היהודים החפץ לעלות לארץ אבותיו יהי ה' עמו ויעל”, כן ישמחו עתה על בשורת הכרונכל כל אוהבי עמנו באמת החפצים בתקומתו.

כי הנה בימים האחרונים גדלה מאד תוגת חובבי ציון; אין ערך למצוקת לבם וכל רגשיהם מי יחוש מבלעדם? מי יחוש את הבהלה אשר הפילה עליהם הבשורה כי נסגר לפני היהודים הדרך אל הארץ האחת בכל רחבי תבל אשר אמרנו בה נמצא מנוח, ולמבוכתם בעת הזאת מי ישכיל? מי יבין את הכאב הנורא אשר הכאיבה הבשורה הזאת את לב כל הדבקים באֻמתנו באמת, וכל נטפי הדם אשר נטפו לבות הסופרים, בהֵאמר להם: אתם בדבריכם הבאתם עלינו את הרעה הזאת, מי יספור? הנה כאיש תועה בישימון נורא ומסביב לו חיתו טרף יארבו לדמו ויתנפלו עליו בכל אשר יפנה – כן היהודים עתה בכל ארצות גלותם. תועה ישראל בארצות נושבות ומלאות כל טוב וכל הוד ויופי, אך לנו הן ישימון נורא ויושביהן כחיתו טרף יארבו לדמו ומזמתם כל היום לעשות אותו כלה ולמחות את שמו מעל פני האדמה. בכל מקום שמו מנֹאץ ולא יחשכו ממנו כלמות וגדופים כל היום. במדבר נורא ישראל, ורק מגור ואימה וצרה ומצוקה חלקו תמיד, ואם רגע ירפו אויביו ממנו וגדל שברו פי אלף כי בגד ומעל יאכלו בכל פה. אז ישכחו רבים מבניו כי לא הם בביתם הם, והתכחשו לאֻמתם ולמולדתם יפנו עֹרף ואמרו: הנה אלה חיתו הטרף אשר אמרו לנו אבותינו, “אך עצמנו ובשרנו הם, אחינו הם, ולמה ניראה”. נשליכה נא את מלחמתנו מידינו ואת רוח עמנו אשר היה כשריון לנו מפני אויב נתפשטה, והיה כי יראונו בני עמנו ערומים מכל ואהבונו ושלום יהיה לנו. אבל הבוגדים האלה ירעו לישראל מכל אויביו יחד, כי אויביו ילחמו בו ודי כח לעם משה להלחם ולעמוד על נפשו בפני אויבים רבים ועצומים, וזרע המרעים האלה ישכירוהו ולא ידע, ישקוהו כוס תרעלה ולא יחוש, וסם מות יברוהו להמיתו מעט מעט.

זה גורל ישראל בכל ארצות גלותם, מלחמה נוראה או בגד בֹגדים.

והנה נפקחו עיני אחדים מקרבנו, ויראו כי יש ארץ אחת אשר לבות מלכיה היו מעולם טובים לישראל ובה ינוח מעצבו ומרגזו, לא יאמרו לו בה – נכרים אתם פה, ובניו לא יתכחשו לאֻמתו, כי זכרונות ימי קדם החרותים בארץ הזאת על כל אבן ועל כל צרור; המה ימלאו את לבותם רגש קֹדש ושלהבת אהבת יה לעמם. ותראינה עינינו הפעם דבר נפלא אשר עוד לא היה בישראל מיום היות לו הספרות העברית החדשה ועד היום הזה. התבוננו לדברי ימי הספרות הזאת מעת צאת המאספים, ובכל ספריה ודברי סופריה חפשו וראו – ההיתה כזאת? הזכה זכה סופר עברי אחד כי ישמע העם בקול דבריו ועשה כעצתו? הקמה עצת אחד הסופרים העברים, אשר דברו לעמם עברית וייעץ להם לעשות דבר?

הן אמנם השחת השחיתו הסופרים הרבה מאד ברוח ישראל ובדבקותו לאֻמתו, והריב“ל, אשר לשמו יזמרו עתה תהלות מקצה ארץ רוסיה עד קציה, הרבה להשחית ולהרע מכל הסופרים יחד, כי צֹרך השעה עִור את עיניו ויסכל את חכמתו לבלתי ראות דבר אחרי השעה הזאת. ויעמול בכל כחו ובכל חכמתו ובקיאותו הרבה בספרות התלמוד והרבנים לעקר משרש כל אהבה לשפתנו, וישתדל לאבד מלב היהודי את תקוה הגאולה, – וכל אשר חשב אולי בן מנחם ויירא להגיד בקהל כתב הריב”ל בפרוש. ודבריו הנראים כחזקים עשו פרי בלבות צעירי ישראל. ² אך כל הדברים האלה היו מצות לא תעשה: אל תדבקו בעמכם כי כל האדם אחיכם, ובעד רוח אֻמתכם את גוכם אל תשליכו מנגד כי חדלתם מהיות אומה. אל תקדישו שפת עברית מיתר השפות, כי כל קדושה בה אין וברוסיה – לשון הקדש למה? או רוסית או אשכנזית! אל תחכו עוד להגאל ולארץ אבותיכם לפנים אל תשאו עיניכם, כי טוב לכם פה משם, וההשכלה (לאמר אם תקימו כל מצות לא תעשה האלה, כי זאת היא השכלתכם), תגאל אתכם גאולה שלמה מהרבנים והפוסקים “במהרה בימינו”.

זה היה דבר הסופרים ומי לא ישמע בקול דברים נעימים כאלה?

אך איה אחת ממצות עשה אשר צוו סופרינו לעמם לעשות בידיהם ובכפיהם ותעש? כי כל הימים אשר השתגעו סופרינו שגעון נצח ליעץ לעמם לחדול מהיות עברים, לא היה כל כח לדבריהם בלתי אם להשחית ולעקור ולנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס – רק לא לבנות ולנטוע, כי איך תתן שפתנו הקדושה את כחה להחפצים לעשותה לסם מות לעמה, ועל אנשי לשון כאלה איך תאציל מרוחה? אבל רק מצא מצאו סופרינו את דרך האמת היאה לשפת עברית, וימצאו מהרה אזנים קשובות וידים נכונות לעשות.

והנה קול רעם נורא החריד את לבותינו והבשורה באה כי נסגרה לפנינו הארץ האחת הזאת, ואכזרים אשר רחם לא ידעו באו ברגע הזה להוסיף מכאוב על מכאובנו ויקראו: אתם, בדבריכם, הבאתם עלינו את כל הרעה הזאת. אשמים אתם, כי למה דברתם לאליכם ותיעצום להמלט על נפשם אל המקום הזה אשר אנחנו יושבים בו במנוחה שקטים ושלוים.

ובעת צרה הזאת לכל חובבי אֻמתנו באמת, בא מכתב העתים דשואיש כרוניכל ויביא בשורה טובה לאמר: יהודים אחדים הגישו לממשלת תוגרמה מכתב בקשה בדבר ישוב היהודים בארץ ישראל, ויועד סוד שרי הממשלה, ויתיעצו בדבר הזה, ויחליטו כי ינתן רשות ליהודי כל הארצות להאחז בארץ הזאת ולקנות בה אדמה – רק אם קבל יקבלו עליהם את ממשלת תוגרמה.

ומה תרב שמחת חובבי אֻמתנו אם אמת הדבר, ומי מהחפצים להאחז בארץ הזאת לא יאבה לקבל עליו בשמחת לבב את ממשלת תוגרמה אשר נטתה חסדה לנו גם הפעם הזאת כאשר עשתה פעמים רבות לישראל בעת צרתו? אבל גם אם שמועת שקר השמיענו מכתב העתים הזה היום והחלט לא החליטה הממשלה דבר לטובתנו, – הנה הבהלה הראשונה עברה ולב חובבי אֻמתנו חזק מעט ותקותם שבה להם כבראשונה. כי ידע ידעו, כי סוף סוף יראו שרי ממשלת תוגרמה כי רק טובה וברכה נביא להארץ הזאת וגם להממשלה, וכל נזק קטן לא יקרה לה חלילה בגללנו. כי הנה שממה נוראה בכל הארץ, אין עבודת האדמה, אין מסחר ואין חרֹשת כל מעשה וכל מלאכת מחשבת, והערבים יושבים רפי-כח ולא יוכלו להקים הריסותיה והריסותם גם הם בכחם לבדם, וגוים רבים לוטשים עיניהם על הארץ הזאת לקרוע אותה מעל תוגרמה. והיה אם יֵאחזו בה היהודים מעט מעט והביאו אתם את כספם ואת כח ידיהם ואת אמץ רוחם וחריצותם, ובאהבתם הרבה לעצם הארץ ובידעם כי פה באמת בשלומה יהי להם שלום ובאשרה יאֻשרו גם הם, ועשו נפלאות, והפכו את ציותיה לגן-עדן בידיהם וברוחם וחריצותם, יפריחו בה את המסחר והמלאכות, ואת חסדי הממשלה ישמרו לה תמיד והיו עבדים נאמנים לשולטן, ירום הודו, ולעזרה בעת צרה לבלתי תת לנכרים לשים להם יש בארץ הזאת. כי בכל החטאים והעונות אשר יטפלו עלינו אויבינו ובכל חמדות הרעות אשר הם אומרים למצוא בנו לא העיז איש מהם לאמר, כי כפויי טובה אנחנו. חסדי כרש מלך בבל נשארו בכתבי קדשינו עד היום ושמו יהיה לברכה בפי כל ישראל לעולם, וחסדי בַוַזִיד השני גם הם לא נשכחו מלבות בני עמנו, ובימי מלחמת הרוסים האחרונה בתוגרמה הראו היהודים בכל הארצות את רגשי אהבתם לתוגרמה בדבריהם ובמעשיהם בכל אשר יכלו.

וגם יהודי רוסיה, אשר חובתם לארץ מגוריהם נטלה עליהם להיות בצבא אויבי תוגרמה וימלאו את החובה הזאת בכל נפשם ובכל מאדם, הנה בלבם הגו אהבה לתוגרמה, ובעת אשר נלחמו כאריות משחיתים את צבא התוגרמים ויפליאו את מכותיהם, ידעו בלבם כי מחובתם למלכם הם עושים זאת ולא משנאתם לתוגרמה.

ואם הפיל נפיל את תחנותנו לפני הוד השולטן הרחמן, ירום הודו, וגלינו להוד מלכותו את כל לבנו ולא נכחד ממנו דבר, והטה חסדו לנו ופתח שערי ארץ אבותינו כמלפנים. כי אמנם – יען ארץ אבותינו היא על כן חפצנו בה מאשר במדינות תוגרמה האחרות. יען ידענו כי רק בארץ הזאת תהיה לנו תקומה ורק פה נוכל לחיות לפי חקי תורתנו ומנהגי אבותינו, ורק בארץ הזאת לא ירב בקרבנו הבגד והמעל להתכחש להאֻמה ולחקות למעשי הגוים למען מצוא חן בעיניהם.

ידע ידענו כי בכל מקום, בכל ארץ ממשלת השולטן יר"ה, תהיינה עיני המלך הרחמן הזה עלינו לטובה, אך אנה נלך מאיבת הגוים ומשנאתם איה נסתר? היונים, אויבינו מאז, יושבים עתה בכל המדינות האלה ויתר הנוצרים יחזקו את ידיהם להציקנו וללחצנו, והיינו גם פה כבים

חיתו טרף, ומנוחה לא תהיה לנו, והבאנו רק מהומה ומבוכה בארץ השולטן יר"ה, ותועלת גדולה לממשלתו לא נוכל להביא כתועלת אשר נביא פה בארץ אשר נחוש כי בביתנו אנחנו ואיש לא יעיז לאמר לנו כי נכרים אנחנו בה.

אבל אם אמת הדבר ופתח פתחה לנו ממשלת תוגרמה את שערי הארץ הזאת, עלינו עתה להזהר במעשינו לבלתי הביא עלינו רעה שנית מרוב מהומה ומבוכה ומאין סדרים.

הזהירו את העם בכל מקומות מושבותיהם לבלתי יהין איש לעלות ארצה ישראל הידים ריקות – ואף אם מעט כסף לו אם לא יודע הוא כל מלאכה.

הגידו בקהל עם השכם והגד, העריב ודבר כי לא כאמריקה הארץ הזאת, ובלא דבר לא יוכל אדם להחיות את נפשו ואת נפש צאצאיו פה ואחריתו להלכד ברשת המסיתים הטמונה לכל היהודים הבאים הנה בידים ריקות והרעב יאכף עליהם לבקש עזרה ממקור הטמא הזה. הודיעו את עניני המסחר והמלאכה לכל משפטיהם בארץ הזאת, – והיה אם יראה איש כי די כסף לו ודי כח לעשות דבר ועלה, ואם אין, וחכה בארצו ולא יהיה עתה למכשול ולפוקה לכל הענין.

והיה אם כן נעשה, וצוה ה' את הברכה במעשי ידינו, וראתה הממשלה כי לשקר הוציאו דבתנו לרעה לפניה, ותחת און ומרמה תראה רוח אמונים ואהבה לארץ ולמלכה הרחמן ירום הודו.

ירושלם, אתתט"ו לחרבן³.