רקע
יעקב אורי
שורשים במולדת: מסע במושבי עולים חדשים בישראל
xמוגש ברשות פרסום [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: ראובן מס; תשי"א
יעקב אורי 1א.jpg

בפתח האוהל


לזכרם הברוך של

אמי הורתי בתיה

אבי מורי יהודה

ונכדי הבכור

ת.נ.צ.ב. המשתרשים במולדת


 

בחבלי האחזותנו

חבלים נפלו לנו בארצנו. במיטב בנינו, שהקריבו נפשם על מזבח המולדת, שילמנו בעבור חבלי־ארץ אלה. הקרבה עצמית זו על כיבוש הארץ התחילה זמן רב לפני מלחמת־הגבורה לעצמאות ישראל ולשיחרורה של ארץ ישראל מידי אויבינו מסביב, שקמו עלינו לכלותנו. התחילה במלחמתם של הראשונים, שעלו לארץ לכבשה בעמל כפיהם ובזיעת אפם ונאלצו גם להגן על כיבושיהם בדמם ובנפשם. כל חבל מחבלי ארצנו עטור אגדות־כיבוש נפלאות וסיפורי פלא על ראשוני מתיישבינו, חדורי האהבה לחבלי התנחלותם. כאגדות פלא נשמעים באזנינו סיפורי־הבראשית על כיבוש חבל ביצות הירקון, חבל חולות שפת־הים וביצות עין־הקורא; על מלחמה באידי־הקטב של ביצות חדרה והחולה ועל מאמצי ההתיישבות בצפון הארץ ובדרומה. מה כוח טמיר המריץ גבורים־חלוצים לעלות לארץ ישראל השוממה והנחשלת ולעסוק בה בהחייאת ערבות הירדן, שממות עמק־יזרעאל ומדבריות הנגב ולהמשיך במפעלם ללא הרף וללא ליאות, על אף התלאות שבידי אדם ובידי הטבע, אשר מצאתם על כל מידרך כף רגל? איזה כוח פנימי מופלא דחפם להאחז בנקודות שונות ומפוזרות בארץ, ללא שטח מספיק, ללא בטחון באמצעים ההכרחיים ביותר וללא ידיעה ונסיון מספיקים בתנאיהם החקלאיים והאקלימיים של חבל מחבלי האחזותנו! בכוח מופלא זה צירפנו נקודה לנקודה, קו לקו, ויכולנו להחזיק מעמד בבוא התקפת הזדון לכלות את כל אשר השגנו בעמלנו; בהקרבת חיינו עמדנו וניצחנו. אף הדפנו התקפות וכבשנו שטחים. רוב חבלי־ארצנו בידינו הם ועומדים בשלימותם לרשות התיישבותנו. לא עוד נקודות בודדות מחוסרי קרקע, מקוטעות ונפרדות אישה מרעותה על ידי ישובים עוינים, אלא שטחים גדולים רצופים עומדים כעת לרשותנו. אנו יכולים להקים ישובים בשפילה ובהר, בעמקים ובערבות, בצפון רווי המים ובנגב צחה הצמא. בידינו לתכנן ישובינו כראות עינינו וכהכרח יעודנו החקלאי, החברתי והמשקי. שטחים גדולים נתונים כעת להתיישבותנו ללא הגבלות והפרעות. מאמצינו הוציאונו למרחב בחבלי האחזותנו.

אך גם כיום לא מעטים חבלי־הלידה וכאבי היצירה שבהאחזותנו. עלינו להאחז בשטחי ההרים אשר בצפון על אופיים המיוחד, אשר לא התנסינו בהם. רק שתיים־שלוש נקודות היו לנו באיזור זה, וגם אלה עוד לא סללו מסילות־קבע להתיישבותנו באזורי ההרים. כפרי הערבים ועיירותיהם נוטשו על ידי מתיישביהם הקודמים. כפרים אלה נבנו ללא תכניות וללא תיכנון משקי חקלאי. הבניינים הוקמו בצפיפות, מהם ברחבות גדולה מהמתאים למתיישבים חקלאיים ומהם בצימצום. את הכפרים הנטושים נאלצנו ליישב מייד ולא להשאירם כחלל ריק לכל מסתנן ואורב. ראינו בהם פתרון מיידי למצוקת הדירות, אבל לא היתה בהם התאמה לצרכי הכפר, כראוי להתיישבותנו. העפלנו להרים מבלי לעשות חשבונות רבים. לא הירשו לנו זאת הזמן והתנאים. סבורים היינו, שתוך כדי העשייה יימצאו בוודאי גם הפתרונות לבעיות המעיקות.

מישורי־השפלה והדרום תבעו התיישבות מיידית. אי־אפשר היה להניחם בלתי־מעובדים, כשהארץ משוועת למזונות, ששטחים פוריים אלה מסוגלים לתת בשפע. ברוב המקרים ניתנה כאן יד חפשית לתכנן את ההתיישבות כראוי. באר־טוביה וכפר־וארבורג שימשו כדוגמא. אלא שאף על פי כן סדנא דארצנו אינו אחד גם בשטחי־מישור אלה. גבעות בה ורמות, עמקים בה ונחלים על כל מידרך כף רגל. צריך להכניסם בחשבון וצריך למהר בתיכנון. השעה דוחקת. יש הכרח לספק דירות לאנשים ולפנות את המחנות על אהליהם וצריפיהם – לעולים חדשים. ההכרח להעלות ממריץ ומדרבן. התכניות נערכות ללא שהיות. ומסתבר, שלא נמלטנו גם משגיאות, אך בינתיים צצים ישובים חדשים, מוקמים בתים ומסתמנים מגרשים. ומחיפה עד באר־שבע צצים יום־יום ישובים חדשים, על בנייניהם ורחובותיהם ועל שמותיהם המצויינים בשלטי הדרכים. אכן כמעט מישור חד־גווני הוא השטח למראה חטוף, אך שונה למעיינים בו מקרוב. יש לקחת בחשבון את האופי השונה של הקרקע ולחלקה כמתאים לתכנית המשקית, אך המלאך הממונה על העלייה דופק ואומר: פעל, בנה ויישב, בּנה וקלוט.

את הנגב אין להזניח אף לא לרגע ויש להחיש ולגאלו משיממתו. אמנם, שלושת המצפות והיישובים המעטים שהקימונו בנגב, עוד לא סללו נתיבות ברורות ולא כבשו שבילים לצרכי הרבים, אך אין לעצור בעד ההתיישבות עד שהכול יהיה ברור וחלק. יש לעשות.

וירושלים והדרך לירושלים – ישובים סביב להן. כחומה בצורה. כפרים ומטעים שנוטשו תובעים תיקונם ועיבודם. הגבולות קרובים ומקיפים. יש ליישב ולבצר מייד. לא הכול יהיו כמתוקנים וכמתוכננים שביישובינו. רבים יהיו חבלי־הקליטה וההאחזות. אך אין לעמוד במקום אחד. אף לא רגע. צריך לזרז את הפעולה ולהעלות, לשכן וליישב. כל כפר יאוכלס – וכל מישלט יבוצר. קוראים בשמות ליישובי תקופת המעבר: ישובי־עולים, כפרי־עבודה, כפרי־מטעים ומעברות. ההבדלים ביניהם אינם ברורים אף ליודעי ח"ן, אך הנסתרות לעתיד הן; בהווה צריכים לצמוח ישובים בהרים ובעמקים. יהודים־עולים משתכנים ומתיישבים. חבלי־ראשונות בוודאי יהיו מנת חלקם. בוודאי תהיינה גם אכזבות ואף עזיבות. אך זוהי הדרך. צו חיינו: האחזות בכל חבלי ארצנו, על אף חבלי היצירה ודמי־ההסתגלות הרבים. בדמנו נחיה.

מקצווי תבל, מתפוצות הגולה נקבצים יהודים למדינת ישראל. בהם אודים מוצלים מאש ההשמדה באירופה, שרידי מחנות הפליטים ודרי גלות קפריסין. בהם עולי ארצות המזרח התיכון; עולי תימן המובאים על כנפי נשרים ועולים אשר הורשו לצאת מעבר למסכי הברזל. עולים אלה כבדה עליהם מכת הגורל בארצות מגוריהם ומדינת ישראל היא מיפלטם היחידי. אך יש גם עולים, שלא שתו את כוס־התרעלה לתומה וחרב־אויב לא הגיעה אליהם. אלה עולי אמריקה הדרומית, ביניהם גם האמונים עלי חקלאות במושבות היהודיות שם. ועולי אמריקה הצפונית והארצות האנגלו־סאכסיות. אמנם רק מעטים ובודדים הם עולי ארצות אלה. אף על פי כן מהווים גוון מיוחד ביריעה הססגונית של העולים, הנרקמת בארץ. בין העולים גם משבטי “בני ישראל” בהודו, מעולי חבש שחומי העור ומעולי ארצות סקאנדינאוויה בהירי השיער, ונילוות עליהם מבנות יפת, צחורי־העור, עד בנות סין, כתומי הצבע, ובעלות חתך־העינים הצר והמלוכסן. כל אלה שונים בלבושם ובמנהגי חייהם. שונה שפתם ואיש לא יבין שפת רעהו, פשוטה כמשמעה. אך כולם בני עם אחד ועליהם להתלכד כאן ולהתמזג לעם אחד בשפתו ואחיד בתוכן חייו ומהותם. לא קל הוא מעשה קיבוץ גלויות, אך קשה וממושך ממנו – ליכוד גלויות ומיזוגן. שומה על דורנו לקבץ גלויות, אך ללכדן לעם אחד באופיו ולהתאימן תוכן כברן – מלאכה היא לדורות. אף על פי כן ההתחלה הקשה לפעולה זו חלה על דורנו, ועלינו לעשותה מבלי להפסיד רגע. בד־בבד עם קיבוץ גלויות צריך להעשות מעשה ליכודן, שיהיו עם אחד במדינת ישראל.

כור־ההיתוך העיקרי לנשמת האומה והעומס המעשי ליציבות אפיה – החקלאות. אכן, רבה השפעת העיר, אך מוצקה ויסודית ממנה השפעת הכפר, אם גם מקיפה רק מעטים. מהכפר באים ויטאמיני החיים, כבכלכלה חמרית כן בתוכן רוחני, בהווי ובצורת החיים. לשמחתנו הרבה לא מעטים מאנשי העלייה נוהים אחרי הכפר. מכל קיבוצי העולים מתבלטים חלקים ההולכים להתיישבות. כפרים נוסדים בארץ על ידי עולי כל הארצות. פה כפר עולי צ’כיה, שם כפר עולי בולגאריה; פה התיישבו עולי תימן ועל ידם עולי בבל, פרס ותורכיה. ביישובים, שיסודותיהם הונחו על ידי עולים מאירופה, מתיישבים עתה עולים מיוצאי צפון אפריקה. בראשית היה הרצון ליישב במקום אחד יוצאי ארצות שונות ולמזגם, תוך שאיפה לקצר הדרך לליכוד הגלויות, אלא שהמגמה הזאת לא הוכתרה בהצלחה. שפת ארץ־המוצא ומנהגי־חיים בהווה הפרידו בין דבקים, ונוחיות מדומה של ההווה גברה על מסורת־עבר רחוקה. היה הכרח לדבר אל בני ישוב אחד ולהסביר תורת חיינו בארץ בשפות שונות. הבדלי הדיעות וניגודי ההשקפות הועתקו אל רקע הבדלי השפה וארץ המוצא. ובין גרעיני הליכוד צמחה באשת הפירוד. על תקוות האיחוד לעתיד לבוא איימה המציאות המרה של הפירוד בהווה. כיום חונים במושבי־העולים איש איש על מחנהו, ומדברים בשפת ארץ מוצאם וחיים לפי מנהגיהם, אף על פי שכולם חוסים תחת דגלה של מדינת ישראל העצמאית.

את מעשה הליכוד יבצעו באמונה שני גורמים עיקריים: עבודת־האדמה והלשון העברית. עבודת־האדמה היא כמעט אחת ואחידה לאנשי כל חבל מחבלי הארץ. כל ישוב ילמד משכנו, איש ילמד מרעהו. המצטיין ומשיג הישגים חשובים בחומר וברוח, במשק ובחברה, ישיגם גם לטובת הכלל, כי לא במסתרים, לא מאחרי הכותל ולא תחת קורת־גג יעשה החקלאי מעשהו. אלא תחת השמים הגלויים ועל פני האדמה הגלויה לכול.

שפת־הקשר להסברה לא תהיה ערבית, תורכית, פרסית או צרפתית, אנגלית, צ’כית או בולגארית, אידיש או לאדינו, אלא עברית. שפת עתידנו, שפת הילדים ובית הספר, היא עברית, ומפי עוללים ויונקים – יוּסד עוז השפה האחידה והמאחדת. האם כבר מתאמצת לדבר עם יונקה עברית והגיגיו הראשונים הם בעברית. בל נשלה את עצמנו, כי קלה ומהירה תהי מלאכה זו לנו. רבים המכשולים על שתיהן – דרכי השפה והחקלאות כאחת. לא קל להקנות שפה למבוגרים ולא קל להסתגל לחקלאות בגיל כזה. רבים יהיו חבלי הלידה ודרכי ההתהוות. אך אין כל יסוד להתייאש מהתקוות. במעשי עברנו הערובה כי נאים, תרבותיים ואחידים יהיו חבלי התאחזותנו בחקלאות ובשפה גם יחד.

על יד אבני־הלידה צריכה לעמוד הכן על משמרתה – מיילדת. פעולה כבירה זו, אשר זכה בה דורנו שתוטל על שכמו, תובעת מסירות ללא־גבול. כל חקלאי ותיק יירצה, כל בעל־כוח אירגוני יידרש. לשעה נעלה זו ציפינו, בשבילה עלינו, למענה סבלנו, ובבואה – חלילה לנו מהחמיצה. ועל כולנו להתמסר לה בכל נפשנו ובכל מאודנו. סמי מכאן התנדבות. אין מתנדבים לרגעי־אושר ולמילוי תפקידי חיים. אלה ששוטטו בשיממות הארץ, בביצותיה ובחולותיה, בהריה ובעמקיה וחיפשו מקום להציב בה רגל, אלה שצבאו על פתח המשרד הארץ־ישראלי, הסוכנות היהודית והמרכז החקלאי ואלה שציפו לבשורת גאולת הקרקע מפי יהושע חנקין ז"ל, אלה שנאחזו בשטחי־אדמה קטנים ובלתי מתאימים, תוך סיכויים קלושים לרכוש אדמה “בפרספקטיבה” כדי להרחיב, לכשירחיב, ישוביהם הרובצים תחת עול מסים כבדים ומעמסת הוצאות מעל לכוחותיהם המעטים – האלה ישקטו כעת במעונם וירוו נחת ומנוחה בנחלתם, בשעה שכל הארץ לרשותם ויהודים עולים, עולים להתיישבות? נדרשים אנשי העליות הראשונות. עליהם רק לבוא ולקחת מלוא תנובתם ולאגור יבולי משא נפשם. ניתנה להם זכות לקצור ברינה את אשר זרעו בדם ובדמעה. היחמיצו הזדמנות זו?

רצה הגורל ותנועת המושבים זכתה לצאת משבילי יחידים לדרכי הרבים. דרך זו, בה בחרו בשעתם יחידי סגולה, היתה לראש מאווייהם של רבים מהעולים. הם בוחרים בצורת־חיים זו ולו רק משום שנראית להם כקלה יותר או מתאימה יותר לרוחם ולנטייתם. היהיו באמת למושבי עובדים, כאשר חזו בעיני רוחם מניחי היסוד לרעיון זה, וכאשר הגשימוהו רבים מאנשי התיישבותנו – לעתיד פתרונים. לעת עתה צריך להיות חשוב יותר גורל התיישבותנו מאשר גודל תנועתנו. בוודאי אפשר היה לבחור את הטוב והמעולה שבין ההולכים להתיישבות ולייסד מספר קטן של מושבי־עובדים הראויים לשמם. אך חלילה לנו מעשות זאת. בד־בבד עם הפעולות ההכרחיות להפצת רעיונות המושב בין גרעיני הנוער והחלוץ יש הכרח לפעול בין מחנות העולים, בין רבבות העולים החדשים. רבים יהיו חבלי הקליטה. רבים יהיו חבלי ההאחזות. אך לעולים הרבים האלה ציפינו כל הימים. בהם תקוותנו.

אחריות רבה מוטלת עלינו. ואכן רבה ההיענות. ותיקי העלייה השנייה לא שקטו על זירי דפנה של הישגי נחלותיהם ולא פרשו למנוחה ולהנאה, שאננים עם בניהם ונכדיהם, אלא נחלצו להדרכת המתיישבים החדשים. תוך מאמצי העבודה חידשו נעוריהם וגילו כוחות עבודה ומרץ אשר לא יסולאו בזהב משכורות ובתנאי־עבודה “הוגנים”. אך זירמי העולים להתיישבות גוברים והולכים ואין קומץ אנשי העליות הראשונות יכול להדביקם. העליות על הקרקע, שאינן תלויות עוד בשלטונות המאנדאט ובגורמי־חוץ אחרים, מותנות כיום אך ורק במלווים־מדריכים להתיישבות זו. כל עלייה בלי מדריך מהרגע הראשון סופה אם לא כשלון חרוץ, הרי לפחות איבוד זמן, והפסד בכוחות אדם ובאמצעים רבים. בידינו למונעם, או לצמצמם במידה רבה, אם רק נתגייס בכל הכוחות הדרושים לכך! הנעמוד בנסיון? נתבעים לענות על כך גם כל אלה אשר טעמו פעם טעם חקלאות ונאלצו לעזבה מחמת חולשת הגוף או חולשת הרוח. יפקחו עיניהם ויראו את הנעשה במדינת ישראל. יראו את העולים ההולכים לכל קצווי הארץ. יראו את ותיקי המדריכים, אף מאנשי העלייה השנייה. יווכחו לדעת, מה רב כעת המרחק בין תל־אביב ובאר־שבע ובין חיפה ואלקוש. היו שנים שנסענו מיפו לבאר־שבע יומיים. הגענו לזמנים בהם מגיעים בשעתיים מתל־אביב לבאר־שבע באוטו ובשעה ורבע מלוד לאילת באווירון. אך המרחק הרוחני כיום מאווירת הנגב לאווירת תל־אביב גדל פי־כמה מהמרחק הרוחני בימים ההם. אפשר שבצאת האנשים מהעיר להדרכה בכפרים ישתנה גם המרחק הזה לטובת הכפר והדיבורים על חיי צנע בשנות המאבקים על המדינה יקבלו גם הם אופי מוחשי וממשי יותר.


* * *

ברשימות מביקורי ביישובי־עולים, הניתנות בספר זה, מטרתי לתת ביטוי למתהווה בשעה זו לעינינו בדרכי התיישבותה של ארצנו. אל אשר ראו עיני כיום הזה, בביקורים הללו ביישובים המתהויים, התקשרו באופן טבעי חווייות מקריות במקומות אלה, בהיותם ברשות מתיישביהם הקודמים, אשר שמרו בשקידה רבה על חורבנה של הארץ ועל מארת שיממונה. לכך הצטרפו זכרונות העבר הרחוק לפי המקרא, המשנה והגמרא. ציפורי דהאידנא לא־במקרה שלובה וקשורה בציפורי שמקודם למדינת ישראל ובציפורי של רבי יהודה הנשיא. ועקיר קשורה בעקיר הערבית ובעקרון מימי השופטים, בימים ההם בישראל. הימים, בהם שירכנו דרכנו אחר הצבא התורכי במדבריות הנגב, קשורים קשר בל יינתק בבאר־שבע, ערש הילדות של אבות אבותינו, מאברהם העברי עד התיישבותנו ומלחמתנו במקומות אלה בזמן הזה. אלה הן תמונות שלימות של חיים והווי, הזקוקים למכחולו של אמן, ועודם מחכים לו.

רק שירטוטי־רגע בעפרון ומהגיגיו של בן־הדור ניתנים כאן. תיאורי המקומות ניתנו לפי סדר הביקורים – מהצפון לדרום ולפי העדות הבולטות ביותר בהתיישבותנו. בחירת המקומות ברובה מקרית ובמיעוטה נעשתה תוך קשרים פרטיים וחוויות אישיות. והרוב הגדול של יישובינו החדשים חסר מן הספר. התיאורים ניתנים בזה כפי שנראו לי בביקורי הראשונים. בינתיים חלו שינויים כבירים ביישובים האלה. אך בתמונת הילדות ימצא האדם עניין גם בזיקנתו. יהיו נא התיאורים האלה של ימי הילדות לעיני המושבים הללו בהגיעם ליובלות, כשהם מעורים באדמת המולדת ואיתנים בכפריה.


 

הגליל

בגליל המערבי

אומלבס1, עיון־קרא2, דוּרן3… אום־ג’וני4, מהלול5, נוריס6... תרשיחא, תרביחא, באצה…

דור הולך ודור בא, תקופה דועכת ותקופה משתלהבת והחלוציות לעולם עומדת. בה תמצית חיינו. החלוציות היא תנאי הכרחי לקיום מדינתנו ולקיבוץ גלויותינו.

אכן, לא פסה חלוציות מישראל. היא חיה לעינינו. המהסס וסובר, שרק “לפנים היה תור הזהב” יטריח־נא עצמו ויסייר בארצנו. ישים עצמו עולה חדש, לא רק במחנות־העולים, אלא יתרומם ויעלה נא לתחנות העולים, שם יראה יישובים נבנים ומוקמים. ואם עיניים לו לראות וחזון הבאות לא נעלם ממנו – ישמח למפעלי חלוצים נאמנים. יווכח לדעת, שלא פסה חלוציות מישראל. הוא יראנה גם בתוך העלייה הגדולה והרחבה הזאת, שיא העליות של כל הזמנים והתקופות, שאנו עדים חיים לה כיום.

אחת היא החלוציות בתכנה. “בימים ההם” חישלנו טבעת לטבעת. אחרי כן ריתקנו קטעי־שרשראות אחד לרעהו. כיום אנו ממשיכים לחשל שרשרת אחת גדולה וחזקה. שונתה הכמות, אך כמעט אחת היא האיכות ואם ישנן תנודות קלות, הרי גם זו תופעה רגילה היא מאז ומעולם.

זכורות לנו העליות, שהגיעו לשיא של מאה או מאתיים עולים באנייה אחת, וביניהם רק כעשרה אחוזים “צעירים”, שגם עליהם עברה אחר־כך כוס תרעלת היציאה. ידועות אניות ובהן חמש מאות ואלף “חלוצים”, שאחוז־החלוציות היה בהם נמוך למדי, ואם לא היתה ההסתננות החוצה, הרי זה מפני שהיא היתה בלתי אפשרית. זכורות אניות, שעוליהן לא הרחיקו לכת מעבר לתל־אביב והדר הכרמל. הכול כבר היה בעולמנו. אך בכל האניות ובכל העליות – לא נתאלמן ישראל גם מחלוציות של ממש. והעלייה של זמננו אינה מן הנחותות בדרגא. צא וראה, איך הם יוצאים ממחנות העולים להקים תחנות־קבע, לבנות ישובים כפריים ולהיבנות בהם.

בסיירך בצפון ראית את האדמה הדשנה באיזור שקוף־הנוף הזה אשר בגליל העליון, עד בואך מורדות הלבנון, וחשבת על המתרחש כאן והופתעת והתעודדת. ושבעתיים יגדל הנס ויהדר הפלא בעיניך כזכרך, שרק תמול־שלשום לא הכניסו השליטים הזרים את כל השטחים הללו בגבולות מדינתנו הקטנה. ופתאום – כל הנקודות הללו מי הקים לנו? אכן, רבה הדרך מנקודות ליישובים וגם איננה קלה. אך נקודה לנקודה, קו לקו, ישובים מוקמים ומתפתחים והשטח מתמלא. וגם בזה סדנא דהתיישבותנו חד הוא. כמקודם כך כיום הזה.

רק באחת נפלאת עלייה זו מקודמותיה: עקבות הגויים הרבים, שמהם באו העולים, נשארו טבועים במקצת בתלבשתם, באורח חייהם ובלשונותיהם של העולים. לפנים היה גל־העלייה בא מארץ אחת ושפתה היתה מציינת ומבליטה את עוליה בתוכנו. כיום באה העלייה גלים גלים ומארצות שונות בבת־אחת. בליל שפות רבות ושונות מציין אפייה המיוחד. ואת הבליל הזה תרגיש יפה בסיורך בשטחים אלה.

בירת הגליל העליון, נהרייה, שוקקת עתה חיים ותנועה. בבת־אחת קם לה עורף גדול וחשוב. הוא מורגש בתחנת האוטובוסים, במסעדות וברחובות. אכן גם נהרייה עצמה נשתנתה בהרבה. מיישוב חקלאי נהפכה לעיירה. עיירה יפה ומקושטת, אלא שלשווא תחפש את גינות־הירק המניבות פרי, את הפרות והעזים השופעות חלב, שהיו לה בראשית הימים הטובים ההם, כאשר מייסדה, האגרונום סוסקין, עוד חזה כאן את חזון ההתיישבות־ה“זרת” שלו. אכן, גינות־הנוי שלפני הבתים, לצדי הרחוב, שופרו. פני הבתים כפני בתי קייטנה נאה. הרי עמך ישראל זקוק לפרנסה. אך מאחורי הבית רק קוץ ודרדר יצמחו. זעיר־פה זעיר־שם תראה חלקה מעובדת, זכר לעבר ועדות לאפשרויות הגנוזות פה לחיות לא רק מהכיס אל היד, אלא גם מן האדמה אל הפה. רק הגעתון הישן קולח באפיקו החדש ללא ניצול וללא תמורה, והשפה הגרמאנית זורמת גם היא ברהטה, כאילו לא חל שינוי בחיינו.

מנהרייה צפונה – כמספר ארצות היציאה מספר השפות של העולים. בתחנה אחת צריך הנהג להסתגל לאנגלית־אמריקאנית, בשנייה להונגרית, בשלישית ליוגוסלאווית, ברביעית לרומאנית וכו'. נאמנים לעברית יוצאי תימן וילידי הארץ. וגם אצל בני־הארץ תלוי הדבר לא במעט במספר הנלווים אליהם. צברינו מסתגלים לכול. ואפילו לשפות זרות, אם מתוך ספורט ואם באין ברירה. אך אל יאוש. השפה המקשרת יכולה להיות ותהיה רק העברית. ברוך פורה, שר השיכחה, שהשכיחנו, שבחוּשוֹת אום־ג’וני, בחוות הלאומיות, ביערות הרצל, ב“השומר” ובעוד מקומות וחברות חשובים, דיברו לא מעט יידיש ורוסית. נזכור, שבוועידת “הפועל הצעיר”, שחלה בעת “משבר” בעלייה השניה, קם אחד, ותיק וטוב כיום בהתיישבותנו, ונשא נאומו החלוצי והנלהב ביידיש. אך נזכיר גם זאת, שבדגניה, בראשיתה, חיפשו את המורה עברית והעמיסו על עצמם משכורתו, מבלי לחכות לעזרה מהחוץ. וכמשענת למורים היו גם הפועלים המשוגעים לדבר זה. עתידים המורים, הגננות, תינוקות דבית רבן והקנאים־לדבר לתקן גם כעת את המצב. גם בכך כר נרחב לחלוציות, שסופה להתגלות.


בּאצה – בּצת

באצה או בצת, מעין עיירה־כפר בשפילה, לרגלי שלוחות הרי הלבנון. מראה הוד לשפילה, שגלי הים הגדול מלחכים חופיה הנאים ממערב, מדרוני הר גבוה ותלול מצפון והרי הגליל נשקפים ממזרח. בצדה הדרומי משתלבת בשפלת החוף היפה והפורייה, הנמשכת מעכו עד ראש הנקרה. מעיינות מים רבים נובעים מהרי הגליל ומוליכים מימיהם לים. ברכה נוספת במי מעיינות אלה למי־הגשמים היורדים בשטח זה בכמות הגדולה ביותר מכל שטחי ארצנו. בגלל אדמתה הפורייה, הדשנה והמחלחלת ושפע מימיה הזולים, יכולה שפילה זו להיות לגן־הירקות הקיצי, הטוב ביותר בארצנו, אשר יספק שפע ירקות לתושביה, בזול ובעונות המתאימות. נהדרים גם כעת שטחי הגנים והפרדסים, שניטעו בזמנם על ידי התושבים הערביים, אף על פי שעיבודם היה בשיטות נושנות מאוד, והטיפול בהם היה דל ועלוב. כרמי־זיתים נטועים כאן לרוב ובין העצים חלקות דשנות, שהערביים היו מנצלים לגידולי הירקות למיניהם. על הזיתים, השמן, הירקות והטאבאק היתה פרנסתם של הערביים וקיומם היה נוח ואיתן. שמן־הזית היה סחרו העיקרי של איזור זה. “מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך” (בראשית מ"ט).


יעקב אורי 2 (2).jpg

עיירה בגבול הלבנון


העיירה־הכפר, שרוב תושביה היו נוצרים, בנויה על הגבעות שלרגלי ההר, בסיגנון הבנייה של העיירות בסוריה או בדרום־איטאליה. רחובותיה הצרים מרוצפים אבן ותעלה, אף היא מרוצפת אבן, באמצעיתם, להגירת מי הגשמים. במרכזה בניינים צפופים, בתוך רחובות עקלקלים, אך מסביבה בתי־מגורים נאים ומרווחים, המוקפים גינות עצי פרי ונוי, המשתרעים בשיפולי הגבעות, אשר אדמתן דשנה ונוחה לעיבוד. אף בין הסלעים נערמו כאן שכבות עפר דשן ופורה והצמחייה מרהיבה עיין. תושבי המקום ניצלו את התנאים הטובים הללו, וחייהם היו כנראה די נוחים ואמידים. ממשלת המאנדאט דאגה לחבר את העיירה בכביש מיוחד לרשת הכבישים של הארץ, העבירה צינורות מיים חיים מהמעיינות והבארות למרכזים שונים של העיירה. הקימה בניינים למוסדותיה הציבוריים ודאגה לרווחתה ולשיפורה של העיירה.

הדרך לחניתה עוברת בין בּאצה העילית, לפנים משכן האמידים ובין בּאצה התחתית – מרכז העיירה. תושבי־בּאצה הנוצרים עמדו כאילו מן הצד בימי המאורעות והמלחמה וקשה היה לדעת: הלנו הם או לצרינו? בזמן כיבוש הגליל נטשו כפרם וברחו צפונה. מסתבר, שמצפונם לא היה נקי ביותר.

כיום גרות בבּאצה כמאה משפחות יהודים, עולי יוגוסלאוויה. רובם ספרדים, מיעוטם אשכנזים. השפה המדוברת – יוגוסלאווית. ביניהם בעלי השכלה גבוהה, אנשי תרבות ובעלי נימוסים נאים.

ההליכה לכפר היתה מתוך שאיפות נעלות. צורת־החיים, מושב עובדים, נבחרה מתוך הכרה והבחנה. הנהלת הכפר מלוכדת ומרוכזת. מתבלטים כוחות שלטון וכוחות השפעה רוחנית. היחס לעבודה יפה. ואף על פי שהגיל הממוצע הוא ארבעים – עובדים ללא התרשלות כגברים כנשים. בבוקר יוצאות שורות שורות של עובדים ועובדות, כשכלי העבודה בידיהם, מי לעבודות הסיקול, הדירוג וההכשרה ליעור של הקק“ל, מי לתיקון בתי המגורים, טיוחם וסיודם, מי לגן הירקות, המשותף לעת־עתה, ומי להקמת השלדים ללולים, אשר הנגרייה המיכאנית, השייכת לכפר, מכינה. העובדים בהכנת הלולים מספרים בצער, כי השלדים הוכנו לפי רשת שרחבה מטר, והנה נתקבלה רשת שרחבה רק 90 ס”מ. כעת הכרח לשנות את השלדים או לגזור תוספת רשת, כדי להשלים את החסר. על המתיישבים החדשים, הבלתי רגילים עדיין בלבטי ההגשמה של התיישבותנו עושה אי־דיוק זה בהמצאת החמרים רושם קשה.

העבודה מאורגנת יפה ומתחלקת בין החברים בהסדר צודק. שכר־העבודה 1.300 ליום בעבודות־חוץ וכזאת היא רמת השכר בעד העבודות הציבוריות. אחרי יום העבודה בחוץ מתמסרים לעבודה ה“פרטית” בגינות שליד הבתים. האדמה הדשנה נענית יפה לעובדיה. גני־הירקות הזעירים משגשגים. יוצאי הכפרים והעיירות הקטנות, שיש להם מושג־מה בעבודת האדמה, עורכים ערוגות לפי מה שראו בארצות מוצאם. למדריך – איש כפר אז"ר, אף הוא לפנים מיוצאי יוגוסלאוויה, עבודה לא מעטה בהסברת תנאי הארץ ואקלימה ובהתאמת העיבוד לנדרש כאן. “יודעי דבר” משם מתעקשים ומתווכחים. העירוניים מצייתים. מקבלים הדרכה בלב נכון.

כערוב היום מתיישבים בחוגי המשפחה, תחת סוכות הגפנים, ואוכלים ארוחת־ערב לאור השמש השוקעת, והמאחרים – לאור פנסי הנפט, המשמשים גם כמאירי הדרך בלילות, בידי ההולכים ברחובות העקלקלים, המלאים מכשולי אבנים ומפולות בניין לרוב. בגפנים לא נגע השנה להב המזמרה והם עמוסי אשכולות לרוב. על פרי זה גאוות המתיישבים, אך רבה גם הנאתם. כך נהנים הם מפרי עצי המישמש והשזיפים, הנמצאים כאן בכמות לא מעטה. אך גאוותם העיקרית על העגבניה, הבצל, הצנון והגזר, גידולי ערוגותיהם וטיפוחי ידיהם ממש.

אורות־החשמל מיישובי הסביבה עד נהרייה ועכו מגרים ונוסכים תקווה, שלא רחוק הזמן וגם ליישוב זה יגיע האור ותהי הרווחה. הצרכנייה של “המשביר”, זה בן־לוואי הנאמן של כל ישוב עולה מראשית צעדיו, ממציאה מכל טוב הקופסאות והבקבוקים, אך הנך מוצא כבר בה גם חרמש ומגוב, חבל ומסמר ממצרכי הכפר. הוועד כבר מתלבט בהלכות כלכלה תוך שאיפה למעט בתוצרת הבאה מהחוץ ולהרבות בתוצרת המקום. ניכרת יד דואגת ומכוונת, אם כי עוד חסרת נסיון והסתגלות למציאותנו ההכרחית והבלתי הכרחית.

כאנשים אוהבי סדר משתוממים ומתאוננים הם על אי־דיוק בסידורים מצד המוסדות המיישבים, איחורים במילוי הבטחות, דיחויים וכו'. והרי “בארץ ישראל” צריך הכול להיות מאורגן ומסודר על הצד הטוב ביותר!

צער מיוחד גורמת למתיישבים אי־הצבת הגבולות הזמניים ביניהם ובין שכניהם, אף הם מתיישבים חדשים בסביבה זו, וכן על אי־קביעת מיכסת־הקרקע, שצריכה לבוא כתוספת למתיישבים הוותיקים – “בני העשר” שבאיזור זה. זה גורם לסיכסוכי־קרקע חריפים בין המתיישבים וליחסי־שכנות מתוחים. הפחד מפני חוסר קרקע גורם להתנגדותם של המתיישבים הראשונים לקבלת מתיישבים נוספים, הנשלחים הנה להיקלט, ולו באופן זמני, בבתים שאינם הרוסים לגמרי ושאפשר להתקינם בנקל לדירות מגורים. ואכן, חששות אלה של חוסר מיכסת־הקרקע הדרושה לכל המתיישבים – יש להם יסוד. ראוי שמחלקת־ההתיישבות של הסוכנות היהודית תשים־לב לתופעה בלתי רצויה זו ותעלה את הגופים להתיישבות, בהתחשבות עם שטחי האדמה שלרשותה ובתיכנון מינימאלי לפחות של חלוקת השטחים בין הגופים המתיישבים. את סיכסוכי־הגבולות ואת סיבוכי היחסים אפשר למנוע, או לפחות להקטין, אם תינתן תשומת־לב לעניין זה. בכל אופן הכרח להטיל את מרות המחלקה על המתיישבים ולאסור עליהם “להעמיד עובדות” ולעבד קרקעות, מבלי שב"כ המחלקה יסמנו הגבולות, ולו רק הזמניים, בדיוק נמרץ. אל נזלזל בקטנות כאלה. הפסדו של הזמן אשר יוצא על פעולות אלה יצא בשכר חסכונו של הזמן, אשר יכול להידרש על תיווך בין השכנים להתיישבות בעתיד וימנע הרעת היחסים ומתיחות העצבים. שטחי־הקרקע שברשותנו כיום דיים כדי לספק דרישותיהם של המועמדים להתיישבות; אך כנראה, שדווקא הכרה זו היא הגורמת לזילזול בקביעת הגבולות של אדמת המתיישבים ולאי־בדיקת גודל השטחים לפני עלייתם.


תרשיחא – מעונה

חבויה בין הרי הגליל העליון, כמעט בטבורו, שוכנת על מורדות גבעותיה תרשיחא. בהתקרבך אליה, בעודך באחד ממורדות ההרים אשר סביב לה, יפתיעך כמראה שרב בנגב, ימה של תרשיחא, זה מיקווה מי־הגשמים שבין גבעותיה. מימיו מתאדים והולכים ועד סוף הקייץ לפעמים כלים ונעלמים, אך כיום, בעצם הקייץ הלוהט, מהנים מים אלה את עיניך וכאילו מפיגים את החום. מימי ה“ים” אינם מכים גלים ובפניהם השקטות משתקפות דמויות הברושים, הנטועים סביבו, כשגזעם למעלה וצמרתם למטה, וכן בבואתו של האוטובוס, ששקע בימי הכיבוש ונשאר תקוע במקומו.


יעקב אורי 3 (2).jpg

הבריכה


כיפת המסגד, מהגדולות באיזור זה, וצריח “החזן” – מתרוממים ומתנשאים על כל בתי האבן שסביבם. אך קולו של “החזן” נדם ואינו נשמע עוד ברמה, בקראו נאמניו לתפילה, לאללה ולנביאו. ישיש כבן תשעים פוגשך בבירכת “ברוך הבא” ופותח בצרור המפתחות הגדולים שבידיו את דלתות המסגד. מעל צריחו מתגלה לפניך מראה ממראות הטבע הגלילי הנהדר, אשר לא ימוש מהר מזכרונך. בצאתך מהמסגד יברכך הישיש שומר המפתחות – בייחוד אם לא שכחת מרוב התרגשות לתת לו שכרו, מקור־מחייתו היחיד. הוא מבטיח להתפלל בעדך לנביא ותוך גימגום והיסוס ישאלך, אם אין לך ידיעות על בנו הצעיר, אשר נעלם מאז החלו המהומות. רק כמניין וחצי מתפללים ישישים, מנאמני הנביא, נשארו כאן בעיירה־כפר זו, שהיו בה למעלה מאלפיים נפש מושלמים. נאמני ישו נשארו כאן כמעט במספרם המלא, על בית תפילתם, מנזרם וכמריהם, והם מרוכזים במקומם בחלק אחד של העיירה. כך שונו פני העיירה ומסורת חייה בעבר הקרוב תוך הנחה, שהיא תשוב לחייה כלפנים, בעבר הרחוק הרחוק. במקום: מאה משפחות מעולי רומאניה, פליטי חרב עריצים, אשר לעיניהם נשרפו קרוביהם בכיבשני האש, רכושם נשדד, ומעמדם נהרס. בנסי־נסים הצילו חייהם והגיעו סוף־סוף בעירום ובחוסר כול לחופי המולדת. שנים אחדות היו במחנות ריכוז בארצות הגולה ושבועות, או אפילו חדשים אחדים, במחנות העולים במולדת, עד שהעפילו להרי הגליל, הגיעו לתרשיחא והתנחלו בבתיה, כרמיה ואדמתה, אשר נפלו בגורלם. אחרי חיי הרעש במחנות למיניהם, טוב להם כאן. הבתים בתי־אבן, שמהם נועדו בשעתם למגורי עשירים, מהם למעמד בינוני, לסוחרים, לחנוונים ולבעלי מלאכה. בתים רבים, בעיקר במרכז העיר, נותצו בימי ההרעשה ו“הריכוך” שלפני הכיבוש. הגברים מפנים את חמרי המפולת מסביב לבניינים שנשארו קיימים. פה ושם תראה אישה צעירה, שעוד לא נגמלה מהרגלה לצבוע שפתותיה, מסיידת באהבה ומסירות את קינה, ואודם צפרניה מתנמר בטיפות הלובן של הסיד. חלקות אדמה, אדמת חירבה דשנה ופוריה, מתגלות סביב הבתים. על שטחים אלה נערכות ערוגות, נשתלים שתילי עגבניות וחצילים, סלק וגזר, שום ובצל וכו'. ערוגות אלה מושקות ביד חרוצה ומקמצת במימי הבורות, החצובים בכל חצר וחצר. פה ושם מבצבץ אפילו פרח שתול ואבנים מסוידות מקיפות הערוגות סביב גזעי העצים, לנוי ולהעלאת הרטיבות. אך פאר המקום – עצי הזיית, התפוח, המישמש, השזיף והרימון למיניהם. עצי המישמש, הנתקפים בחזקה ע"י מזיקים שונים בגני עמק יזרעאל, ונדונים לכלייה, גדלים כאן בלי כל השקאה וטיפול. פריים רב וטעים וגם צורתם נאה ומושכת את העיין. סוכות הגפנים עמוסות פרי. הכול מעיד על האפשרויות הגדולות לגדל כאן, במקומם הטבעי, עצי־פרי שונים.

כל זה בא להם לעולים בהיסח הדעת. יודעי־תורה המעטים שביניהם מצטטים דברי המקרא: “בורות חצובים אשר לא חצבת, כרמים וזיתים אשר לא נטעת”. אך גאוות תושבי המקום החדשים היא על יבולי השדות והגנים גידולי השנה, עמל כפיהם. כעשרים טון אפונה ירוקה שלחו לשוק מיבול גניהם. שטחים גדולים נחרשו ונזרעו בצל וכיום חלקם גדול בהשברת הבצל, אשר חסרונו מורגש מאוד בארץ. לכתחילה עיבדו גניהם בשותפות. העבודה בגנים היתה להם ככל עבודה ציבורית אחרת, מקור הכנסה: לירה ושלושים בעד שמונה שעות עבודה, או כפי שהליצנים אומרים – בטלה; אך הואיל ותפוקת־העבודה היתה ירודה, החליטו לחלק את השטח חלקות חלקות ולמסרן לרשות הפרט. מיד נשתנה היחס לעבודה. בידיים חרוצות התחילו לעבד החלקות. אחרי יום העבודה בהריסת חורבות ובהתקנת בתים ודרכים אצים רצים לעבודת הגנים. הכנסות־הגן הן תוספת לשכר הבא כתמורת העבודות הציבוריות, שאיננו מספיק לקיום משפחה. זה ממריץ את העבודה בגן הפרטי ואינו מוריד את פריון העבודה בעבודות הכלל. זה הכלל: חריצות מעוררת חריצות ועצלות מרבה עצלות וגוררת אי־שביעת רצון והתמרמרות.

גם האישה לוקחת חלק הגון בעבודות הגן הפרטי, בו בזמן שלגן הכללי לא היתה ידה מגעת. בחריצות מטפלת האישה בלול – הכפר כבר משווק ביצים – ובמסירות ואהבה מטפלת בעז. הגדייה הפעוטה בהיוולדה מכניסה עניין ועידוד לכל המשפחה. כל זה מעלה את האנשים לתוכן אחר, להווי אחר, לחיים חדשים, שונים וטובים מהקודמים.

אכן, השאלות התמימות של המטפלות החדשות והנאמנות בעז, בתרנגולת ובשתיל הירק, מעוררות לפעמים חיוך. אבל משאלות־תם אלה תצמח דעת ומעמל הכפיים – ניסיון והסתגלות לחיי כפר ולחיי אדם על אדמתו.

המדריך החרוץ, איש מושב ותיק, אנוס להיות המומחה לכל ענפי “המשק” ולכל בעיות החברה המתהווה. כשו“ב לפנים, בעיירה קטנה, שהיה מוכרח להיות גם רב, חזן, מוהל, בעל קריאה ובעל־תקיעה, שמש ואב בית דין כאחד, כן גם מדריך המושב החדש מוכרח להיות מומחה לכול. נוסף לכך עליו לראות בעיני רוחו את תכנית היישוב שייבנה על תילו, את רחובותיו הישרים, שיש להעבירם בין סימטאות העקלתון של היום. עליו לחזות מראש את הגנים שליד הבתים ואת חלקות־השדה אשר תקפנה את הכפר, ואת חזונו עליו להוריש למודרכיו למען עודדם והמריצם. עליו להנחותם ולהדריכם בבעיות החברה, חברת העבודה והפועלים בארץ וללמדם פרק בהילכות המושב ותקנותיו. ולא קלה המלאכה. דרכי חיינו לא כ”כ בנקל נקלטים במוחותיהם, ובעיקר במוחותיהן של בנות המין היפה או החלש. הגבר מוכרח, באין מקור אחר לקיום – לעבוד. לא כך האשה. כשם שישנן נשים, המוצאות סיפוק רב בעבודות משקן, כך יש הרואות את כל כבודן בבית פנימה. וכאשר המדריך גילה באחד הבתים עבודה זרה בניקוי הבית והעיר לבעלת הבית על חובת העבודה העצמית – שקל אח"כ למיטרפסיה מבעלה על התערבותו בעניין לא־לו. הבעל לא הבין מה הרע בדבר הזה. הרי כל העבודה עולה רק פרוטות מעטות והדבר כדאי אף בתקופת הצנע.

אכן, ביחד עם שתילת עצי החיים יש לשתול גם את שתילי עץ הדעת, ועל כולם שתילי החינוך והשפה העברית. במקום: גן־ילדים, המשתכן בדירה נהדרת, ששימשה פעם ארמון לבעל־קרקעות עשיר. הריהוט נעשה בטוב טעם, בעזרת החברות מאירגון אמהות עובדות בחיפה. שתי הגננות הצעירות, שרק השתא גמרו את חוק למודיהן, מתכוננות ברוב רצינות לתפקידן האחראי. מפי העוללים הללו ייווסד עוז השפה, התרבות והחיים העתידים במקום המתחדש.

בית הספר רק התארגן. בני הגיל הזה עודם מעטים ובודדים. מורה בית־הספר הנוצרי שבמקום מציע לאחד את בתי־הספר. הוא מוכן להקדיש למטרה זו את בניין בית־הספר, הנתון לפיקוחו ונוסד ע"י איזו אגודה מיסיונרית. הוא מסתפק רק בשעות מעטות בשבוע ללימוד השפה הערבית. כל הלימודים יתנהלו בעברית. הצעתו מעניינת ויש, כמובן, לדון בה מצדדיה הרבים והשונים. אך עוד מקודם יש לפתח את בית־הספר שלנו, אפילו נדרש רק למעטים. אבל בייחוד דרוש מורה למבוגרים, שיקנה להם את השפה העברית ובמהירות האפשרית ביותר.

כך מתלבט המדריך גם בבעיות פוליטיות עדינות ושונות. אכן רבים הממונים עליו, המצווים להדריך גם אותו. אך מטרידה אותו ביותר הדאגה, איך לפתור את בעיות הקשרים עם הרשויות הרבות והשונות, שעליו לבוא אתן במגע. הנה, למשל, בית־הבד הגדול, אשר במקרה נשאר לפליטה ולא נהרס בימי ההרעשה. ועל הסביבה הזו אמר הכתוב: “וטובל בשמן רגלו”. בית־הבד יידרש במקום בעתיד הקרוב, מיד עם מסיק הזיתים. אך מדוע רשות אחת רוצה להעביר את מכשיריו ומכונותיו למקום אחר ולא איכפת לה כלל, שרשות שנייה תצטרך מחר לציידו מחדש.

אכן, רבות דאגותיו של המדריך. הוא מרוצה שנזדמן לו איש שבאזניו ישיח דאגתו וירווח לו. גם המאזין אינו מצוייד בפתרונות לכול. ומנחמו, כי סוף־סוף יתיישבו הבעיות.


ציפורי

ברגש עז עד להלמות הלב הנך עולה בדרך לציפורי. בין נפתולי דרך ההרים, בפנותך מנצרת צפונה־מערבה, מתחיל מישחק המחבואים בינך ובין ציפורי. הנה היא מתגלית לעיניך ונראית כעל כף היד, והנה מסתתרת בין ההרים, נעלמת מאופק ראייתך וכציפור פרחה לה.

המראה משני צדי הדרך, המוכר לך מאז, שונה בהרבה. נעלמו חלקות העגבניות העסיסיות, שהרהיבו עיין וגירו את התיאבון, שהיו גדלות כאן על מדריגות ההרים בלי השקאה ואף כל פי כן היו נשמרות עד שלהי־הקייץ המאוחרים. אפסו צמחי הטאבאק, שגדלו כאן בהצלחה והיו ממלאים את העלים התחתונים שנקטפו בעלעלים ירקרקים, עליונים וחדשים, שצמחו כמעט עד תחילת ימי הגשמים. גם עדרי הבקר, הצאן והעזים, שהיו גולשים מההרים, מקפצים על הגבעות ומלחכים בתיאבון את עשבי־הבר, אשר השתמרו כאן ברעננותם זמן רב – כלו ואינם. רק זעיר פה זעיר שם נראים פרה או עדר־כבשים ועזים קטן, הרועים במדרונות ההרים שבקירבת נצרת. ככל שתתרחק מעיר זו נעלם גם מראה זה. הכול עקרו מכאן ונדדו למרחקים, מעבר לגבולות, ביחד עם בעליהם. רק עצי־הזיית והתאנה נשארו נאמנים לאדמת מטעם. הזיית – צבעו ירקרק־כהה־מכסיף, עמוס פרי, כנטוע על פלגי מים. והתאנה מרהיבה עיין בירק עליה, בכובד צילה וברוב פירותיה, בזמן שחברותיה, באזורים אחרים שבארץ, כבר החלו בשלכת, ופרי, להשיב נפש ההלך – לא ייראה עוד עליהן. גם רוב עשבי־הבר עודם שומרים רעננותם וצבעם הירוק והעיין עודה יכולה ליהנות מפרחי צמחי־הבר השונים, הנראים פה ושם – עדות כי עוד לא פסה לחות באדמת גידולם וכי עוד רבה יכלתה, גם בתקופה זו.

ציפורי! מה רבים הזכרונות אשר שם זה מעורר בליבו של בן־ישראל. החל בחניכי הישיבות בגולה ועד האמונים כאן על ידיעת ארץ ישראל. מהם – זכרונות נשגבים ומעודדים ומהם – נוגים, מרים ומעוררים. זכור, מה זכור אותו ליל ראשון לחנוכה שנת תרצ“ג. קהל עדת ישראל בכפר־עובדים שליו וחרוץ התכנס למסיבת חג־האורים. זכר לנצחון ולפדות. רבים האריכו בשמחת חגם בבית העם ורבים חזרו לצריפיהם, לשים עיין על פעוטיהם הנרדמים. לפתע קול רעם בלילה בהיר ומכוכב. מבעד החלון נזרקה, ע”י אויב ומרצח, פצצה לצריפו של עובד חרוץ וצנוע, וקיפחה חייו וחיי בנו הרך. מהמארב הומתו האב ובנו. כך ניתנה אחת האותות לרצח, לשוד ולשפיכות דמים בארץ, השבה לתחייה בעבודה ובעמל כפיים. העקבות הובילו עד לכפר אֵלוּת ומשם פנו לשני ראשים: צפונה־מזרחה לציפורי וצפונה־מערבה לשפעמר, היא שפרעם. ציפורי ושפרעם – שתי ערים ואימהות חשובות וידועות לפנים בישראל, בסוף ימי הבית השני וזמן רב גם לאחר חורבנו – הפכו למערות פריצים ולקיני מרצחים.

זכורה גם ציפורי אחרת. אמנם לא מימי “בראשית” ואף לא מימי יהושע בן־נון. משערים ש“קטרון” (נזכרת בשופטים א‘, ל’) היה שמה לראשונה. בשם ציפורי נודעה בתקופת הורדוס ותפסה אז מקום חשוב בערי הגליל. יוסף בן מתתיהו ידע לסמוך על גבורת תושביה ועל יכלתם לעמוד בפני אויב בשער. גם בנותיה היו ידועות כבנות חיל, היודעות להילחם, שכם אחד עם הבנים, עם אויב מתנכל ומתקיף. (אכן – אין חדש תחת שמש ההגנה בישראל). אך גם בערוב שמש עצמאותנו פרצו קרני אורה מציפורי והאירו את שמי ישראל בארץ ובגולה. שבע עשרה שנים הפיץ מכאן רבי יהודה הנשיא תורה בישראל. כאן גיבש וערך מישנת חיי עמנו, אשר היוותה מזון רוחני מרוכז, שהזין את העם בתחושת הארץ וקשר אותו בקשרים אמיצים אליה ואל עברה למען עתידה. בית שערים, ציפורי וטבריה – שלושת התחנות של יצירת המישנה. בבית שערים נתגבשה, בציפורי נערכה ובטבריה נחתמה. תילי תילים של אגדות קשורות בחייו של רבי יהודה הנשיא, הוא רבי, הוא רבינו הקדוש, – בציפורי. לא מעטות האגדות הקשורות במותו וקבורתו כאן. ציפורי שבגליל התחתון קדמה בהרבה בקשריה עם הארי־יהודה, בעל המישנה, את צפת שבגליל העליון – בקשריה עם האר"י בעל הקבלה. אכן מראה הוד וסוד לנופי ההרים של שתי הערים האלה. הרי צפת – שיאם מתרומם ועולה יותר כלפי מעלה. העולה בהם רוחו מרחפת ועולה. אך הרי ציפורי יותר ממשיים ויותר קרקעיים ועפרוריים. מכאן – יתר מעשיות ויתר הכרת המציאות. נשמה כבירה ומעשית כאחת ריחפה וחיתה כאן. היא איחדה בתוכה שאיפות וממשות, חזון ומציאות. שלטון כמעט מדיני ושלטון תורני אוחדו בידיו. מכאן הצירוף: נשיא וקדוש. אך על כולם היה ידוע ומפורסם בשם רבי – רבי סתם. הרבי לכל רבני ישראל ולכל לומדי תורתו. ממעיינות המישנה אשר ערך בציפורי פרצו נחלי־חיים עזים.

מלא מחשבות והגיגים על עבר, הווה ועתיד, הנך מתקרב למעיין הנובע למרגלות הרי ציפורי, במרחק שני קילומטרים ממנה. זה “עין־אל־קסטל”, בפי הערביים, ו“קרונה של ציפורין” בפי חכמי המישנה והתלמוד. במי מעיין זה טבלו רבי ואנשי ציפורי בימי הקייץ החמים ומהם הרוו ערוגות גינותיהם, ששיגשגו בסביבה זו, העשירה במי גשמים ועפרה ניחון בסגולות לחלחל ולשמר כאחד. כמויות מעטות ממימי המעיין מספקות רטיבות לגידול הצמחים ושיגשוגם. בדורות קדומים היווה מעיין זה אחד ממקורות עושרה של ציפורי. ממנו הספקת גידולים שאינם עולים יפה בשדות־בעל אף באדמה זו, השומרת יפה על לשדה גם בחרבוני קייץ.

מהגבעות שעל יד המעיין נראה חלקה הדרומי של ביקעת בית־נטופה, המרכזת זירמי מי הגשמים מכל ההרים והגבעות הסובבים אותה. האדמה בביקעת בית־נטופה ובכל העמקים הקטנים, המשתלבים בה, היא אדמת־סחף דשנה ופוריה, מחלחלת ומשמרת ויבולי שדותיה מהמעולים והגבוהים בארץ. גם אבני הגבעות וההרים לרוב רכות וחדירות הן והעפר סביבן עמוק ודשן. על כן גדלים כאן בהצלחה הזיית והתאנה, אשר שרשיהם הסתגלו לינוק את מזונותיהם מהיקף גדול. פריים רב. טעמם משובח. האגדה המספרת, כי בנו של רבי יוסי דמן ציפורי נשלח להביא זיתים מהעלייה ומצאה מוצפת שמן ועליית התאנים היתה מוצפת דבש – נראית כאן קרובה לאמת, למראה עצי הזיית והתאנה, הרעננים והעבותים, הגדלים כאן. גם החיטה בסביבה זו הצטיינה בגדלה ובטיבה ומכאן “גריסי־ציפורין” המפורסמים. בהרים שבסביבות ציפורי נמצא גם חומר טוב לעשיית קדירות וכדים. בהיותה יושבת על אם הדרך מטבריה לעכו גדל סחרה, רבו שווקיה ועצם עשרה, גם מהחקלאות וגם מהתעשיה, הקשורה באדמה ובפרייה.

במקום הקמח עלתה גם התורה. שניהם כאחד משכו הנה את עולי בבל, אשר קשריהם עם ציפורי היו הדוקים ו“כנישתא דבבלא” תפסה מקום חשוב בין תושבי ציפורי. ממעיינות ציפורי נהרה תורה לכנסיות ישראל שבבבל, עד נהרדעא ופומבדיתא. מבבל זרמו, כנראה, לציפורי אמצעים לפיתוח אוצרותיה הטבעיים וכן נהרו מבבל צעירים, שוחרי תורה ושואפי מולדת, כדי לרוות צימאונם ממעיינות התורה של ציפורי, גאוניה וגדוליה. כך התפתחה ציפורי ברוח וגם בחומר עד ייאמר: “על פלגי מים – כגון ציפורי וחברותיה”, “שישה עשר מיל חיזור לציפורין – הן הן ארץ זבת חלב ודבש”.

מראש ההר העגול, שגבהו כמאתיים וחמישים מטר, ומתלבט בין ההרים שסביבו כ“תבור בהרים” – מתגלה מראה נהדר על כל הסביבה. האופק רחב והעיין “צופרת” ומקיפה מהרי הגלעד ועד הים הגדול ומהרי הגליל העליון ועד הכרמל. על פיסגת ההר בניין עתיק, שהוקם מחדש על ידי השייך דהר אל עמר, על יסודותיו של בניין קדום, שמילא, כנראה, תפקיד היסטורי בימים עברו. השקיעה והזריחה נראות כאן במלוא יופיין וזהרן והאוויר ההררי, המבושם והלח כאחד – משיב נפש.

בציפורי גרו כשלושת אלפים וחמש מאות ערביים מוסלמים ומשפחות נוצריות אחדות, אם כי העיר נמצאת בקירבת מקום לנצרת, ערש הנצרות, ובציפורי עצמה חיו, לפי המסורה, הוריה של מרים אם ישו. כיום נמצאות בציפורי כשבעים משפחות יהודיות, כחציים מעולי תורכיה וכחציים מעולי בולגאריה. אף על פי שהבאלקאן ערש ילדותם וכולם מצאצאי הספרדים – רבים ההבדלים ביניהם בשפה, בהווי ובנוהג־חיים. אלה מדברים בינם לבין עצמם בולגארית ואלה תורכית. הקשישים שבין שתי העדות שומעים גם לאדינו והצד השווה ביניהם, שאינם יודעים שפת עמם. רק ילדי בית הספר והגן מתחילים לדבר עברית. בין עולי תורכיה נשתמרה במקצת מסורת ישראל אף על פי שגם ביניהם אין למדנים יודעי תורה ויראי שמים. עולי־בולגאריה אינם בקיאים בענייני יהדות ועם־הארצות מוחלטת שוררת ביניהם בתורת ישראל ומנהגיו. לאחינו יוצאי ליטא ופולין קשה לתאר אפשרות של קיום יהדות עם־הארצית כזאת, אשר נעלמו ממנה כמעט כל הקשרים הרוחניים עם ענייני ישראל, שפתו ותרבותו. אכן, – רגילים אנו לטיפוסים אחרים לגמרי מבין עולי בולגאריה. אך כפי הנראה, בולגאריה אינה מהוה חטיבה אחת, וכנראה, רבות חיבלו בנשמתה מאורעות השנים האחרונות. בין עולי בולגאריה – צעירים אחרים שעלו לארץ בדרכי עליית־הנוער. אלה רכשו לעצמם מעט ידיעה בעברית והסתגלו במקצת לתנאי הארץ: אלה נותני הטון ביישוב־עולים זה. השנאה ה“גזעית” מגיעה כאן לעתים לנקודות־גובה רציניות. אך בינתיים הגיעו כבר גם ל“נשואי תערובת”. עם המתיישבים הצעירים, שגילם בממוצע 25–30 – עלו גם הוריהם הקשישים. בדעתם להסתדר כאן עם בניהם. יש גם אחים ואחיות של המתיישבים, הזקוקים למורה עברית וליד מדריכה ומכוונת. בית הספר, גן הילדים, הצרכנייה ושאר מוסדות הציבור, מאוכסנים בבתים די יפים ונוחים, ירושת בעלים אמידים. למורה, יליד פולין, אין שפה משותפת עם תלמידיו ועם הוריהם. אך גם מהעז הזה יוצא מתוק. הם מוכרחים להבין אחד את השני רק בעברית. המדריכה, חברת נהלל, והמדריך, איש תל עדשים, גם הם אינם שומעים שפת מודרכיהם. הבודדים יודעי העברית, למחצה ופחות מזה, משמשים תורגמנים ומסבירים. דרושה סבלנות רבה למדריכים ולמודרכים כאחד. אכן המילה “סבלנות” נפוצה מאוד בין המתיישבים. היא משמשת כתרופת קסם וסם־הרגעה לכל צרה ומצוקה. ורק חבל, שהמדריכים נאלצים להשתמש בה הרבה מעל למידה המשפיעה.

המתיישבים יודעים מעט מאוד על המושב, תוכנו ועקרונותיו. יש להניח, שיותר משהם מחייבים את צורת המושב, שוללים הם צורות אחרות. יש להשגיח מאוד שהשפעת נצרת, במובן החברתי, לא תתגבר על השפעות תל־עדשים ונהלל. אף השפעת הסביבה שלנו אינה תמיד לטובה. אחד הקיבוצים בעמק קיבל חלקת עצי זיית בקירבת ציפורי מהממונים על הרכוש הנטוש לעבדה ולמסוק זיתיה. המסיק נעשה כמעט על טהרת העבודה השכירה. מוסקים ערביי נצרת וגם עולי ציפורי. השכר כמובן בקבלנות, לפי הקילו. הערבים, לרוב, מרוויחים שכר יום העבודה לפי הרמה המקובלת אצלם. היהודים, שאינם רגילים בעבודה זו, מרוויחים הרבה למטה משכר יום העבודה – לירה ושלושים ליום – שהם מקבלים בעבודות אחרות. מכאן התחמקות מללכת לעבודה זו והערמה למסוק רק מהנוף התחתון של העץ. “נותן העבודה” מעכב את השכר עד שיגמור המסיק גם מצמרת העץ. “הפועלים” מתמרמרים וקובלים על יחס לא הוגן לעובדים ועל הלנת שכרם. לא נדון מי זכאי ומי חייב בריבו. חשוב הדבר שרעיון העבודה העצמית יוצא קרח מכאן וקרח מכאן. אלה מתנכרים לו בפועל ולאלה ניתן שיעור לדוגמה איך לעקפו. וההתרשמות מהמעשה תמיד עדיפה מהשפעת המדרש.

דברי המרצה על רעיונות העבודה בתחיית ישראל ועל ערך החקלאות בדרך התערותנו באדמת המולדת, על רעיונות מושב העובדים, עקרונותיו ותקנותיו – עוברים דרך המסננת של התרגום מעברית ללאדינו (איספניולית). לא הכול נהיר לשומעיו. מבין השאלות מתבלטות וחוזרות שתיים: מדוע מקפחים חברים בהסתדרות שכר חבריהם ומדוע שילמה “תנובה” בעד התאנים, שהם שלחו, פחות מששילמו בעיר?…

הפסוקים על ערכו ההיסטורי של המקום לא השאירו כנראה רושם עז על המתיישבים החדשים. התואר “נשיא” עוד אמר משהו לתפיסתם החברתית. אך התואר “קדוש” עורר מעט ליגלוג. את יחס הליגלוג לקדושים סיגלו לעצמם בשנים האחרונות של השלטון “החפשי” בארץ מוצאם. אך את הדברים על טיב הקרקע, שפע המים וצחות האוויר ועל האפשרויות הטובות לחקלאות הגנוזות כאן, בלעו כבכורה טרם קייץ.

דוברי־עברית, הבודדים, רשמו לפניהם את רשימת הספרים שיש למצוא בהם משהו על תולדות המקום, על קורותיו ועל אפשרויותיו החקלאיות. ביניהם ספרו של מ. האלטר: “השבויה מציפורי”, שבו מתוארים חיי העיר ציפורי בעבר הרחוק, לפי מקורות מהימנים. וכן קשרי תושביה עם יהודי גלות בבל. ומי יודע נתיבות עם השב למולדתו. אולי מתוך שלא לשמה, יבואו גם לשמה. גם עולים אלה יכו שורש במקום זה, ויתפתחו בחומר וברוח, וקשר חי יהיה ביניהם ובין שאריות פליטת ישראל בארצות מוצאם, כבין ציפורי ובבל בימים מקדם.

אף על פי כן נדמה, שצריך לשים־לב גם להלכי הנפש של המתיישבים והתאמתם גם לערכים הרוחניים של מקום התיישבותם ולעברו. יכול להיות שילידי הארץ מחד, או חסידי ליובאביץ, חב“ד, אנשי פאג”י, הפועל המזרחי או העובד הדתי מאידך, היו מתאימים יותר להתיישבות במקום היסטורי זה, ורוח מתיישבים כאלה היתה יותר נוחה ומתאימה לרוח המקום הזה. הרי תוך המאמצים הרבים, הדרושים כדי להתגבר על כל המכשולים אשר המתיישבים בוודאי ייתקלו בהם – יכול גם גורם רוחני כזה להיות בין המכריעים הכף לטובה. אכן, התנאים להתיישבות חקלאית הם פה מהמעולים ביותר שבארצנו, גם האפשרויות לתכנן כאן מושב עובדים לא תיתקלנה במעצורים יותר מדי גדולים. התנאים הגיאוגרפיים והטופוגרפיים גם הם מתאימים למטרה זו. היתאים לכך גם החומר האנושי, הנמצא כעת במקום – ימים יגידו.

גדוש רשמים עזים, רגשות ומחשבות אשר אור וצל, ברי ושמא, משמשים בהם בערבוביה, יוצא המסייר כתום ביקורו מהמקום.


בית לחם

מדובר בבית־לחם בנחלת זבולון אשר בקירבת נצרת העיר ולא בבית־לחם יהודה שבסביבות ירושלים, מולדתו של המלך דויד. ואולי זוהי בית־לחם בה נולד ובסביבתה חי ופעל ישו הנוצרי, ורק שליחיו וקהל מאמיניו העבירוהו בדמיונם לבית־לחם אפרתה, למען קרבו לעיר מולדת בית דויד וליחסו על משפחתו.

על אחת הגבעות הנאות, אשר בחלקו הצפוני של עמק יזרעאל המערבי, משתרעת בית־לחם. מראה נהדר נשקף מכאן על כל הסביבה. עמק יזרעאל והכרמל מדרום; הרי נצרת ממזרח; הרי הגליל מצפון וחוף הים ממערב. בקירבת בית־לחם נמצאת שכנתה הגדולה, ההדורה, וכפי הנראה, גם מי שהיתה עשירה ויחסנית ממנה: ואלדהיים, נוה־יער כיום הזה. שתיהן נוסדו על ידי ההיכליים – הטמפלירים – מגרמאניה. ידעו צאצאי הטבטונים, החקלאים מלידה ומבטן, במה לבחור. אדמה פורייה, שחמחמה וכבדה, אך בכל זאת מחלחלת למדי, כי פרורי אבני גיר, צור ובזלת מעורבים בשכבותיה. חורשות עצי אלון ואלה מפוזרות על המדרונות הסלעיים של הגבעות. מטפסות ועולות על שיפועי ההרים ועד לעמק זבולון יגיעו. הסביבה מעלה בדמיונך נוף הררי אירופי שקט, ירוק־מיוער ויפה.

בנוף נהדר זה בחרו הם למשכנם ולהקמת מישקם החקלאי. והוא מוקם כהלכה. פרות שופעות חלב, גני פרי וירקות, סוסי עבודה ורכיבה, עופות וחזירים, בנייני משק יסודיים ונוחים ובתי דירה מרווחים, בני קומותיים – הכל כמינהג בנייני־כפר בגרמאניה ארץ מוצאם. עיניהם של בעלי המשק, מבני יפת, צופיות על הליכותיו וידי פועלים ערביים, מצאצאי שם, עוסקות במלאכתו. ידי הערבים בכול; במירעה, בשמירה, בזריעה ובקציר, בחליבה ואף הובלת החלב. בתחילה בכירכרות ואח"כ באוטו, לחיפה העיר. פה היה החלב מתחלק בבתי בני ישראל, אשר שילמו עבורו במיטב כספם. מטבעותיהם של בני ישראל היו מתגלגלות לכיסיהם של בני גרמאניה ועדת ישראל היתה מברכת בירכת הנהנין על מעשי ידיהם של בני עם נכרי. כך התרגלו אחינו בני ישראל דרי חיפה, על הדרה וכרמילה, להיות ניזונים מתוצרת זולתם. ובבוא מתיישבינו הראשונים לעמק יזרעאל היה עליהם להתחרות בתוצרת הקבועה והמשופרת, לפי המושגים אז, של אנשי־ואלדהיים ובית־לחם הגרמאנים – האיכרים המנוסים, הנמצאים בתנאי־חקלאות ותחבורה נוחים ומסודרים.

מתיישבי נהלל – הקרובים אליהם קירבת מקום, היו סרים לעתים למושבות הגרמאניות להסתכל באורחות חייהם ובתנאי עבודתם ולעתים אף לקנות פרה, מבכירה או עגלה, או לחכור מכונת דישה, מכיוון שזו שהוזמנה מחו“ל בוששה להגיע לחופי הארץ, או זו שהיתה במקום לא הספיקה לבדה לדוש את כל יבולי השדות. בקנאה היו מביטים אנשי נהלל באיכרי המושבות הגרמאניות ובמישקם המסודר והמבוסס. הגרמאנים היו מביטים ביוהרה ובביטול ביהודים המשונים, ש”התחשק" להם לעסוק בחקלאות.

עברו ארבע־חמש שנים והגלגל קצת התהפך. בכל יום ראשון בשבוע היו מופיעים איכרי המושבות הגרמאניות על נשיהם וטפם בעגלותיהם הקפיציות והסכוכות בתוך נהלל, היו מסתכלים במשק המתהווה והיו מבקשים לקנות ביצי דגירה מאלה התרנגולות, לבנות הנוצה ומרבות בהטלה, הפרות ורבות בלולי נהלל. כעבור זמן באו לקנות גם עגל גזעי, מגזעי ההצלבה שבנהלל, להרבעת פרותיהם. גם במכונות החקלאיות החדישות שהיו בנהלל חשקה נפשם ולעתים היו מזמינים את הטראקטור או את הקומביין לקצור תבואותיהם. כלפי חוץ שררו יחסי נימוסים בין השכנים משני העמים. אך מבפנים פיעפעו רגשי השינאה והקינאה. הגרמאנים צרה עינם בבני ישראל המתחרים בתוצרתם בשוקי חיפה. ליהודים חבל היה על כיברת האדמה, מאדמת מולדתם, אשר נגזלה מהם וניתנה למורשה לבני־גרמאניה, ששדות נרחבים להם במולדתם העתיקה והעשירה ושמו עיניהם גם בכיבשת הרש של ישראל.

בין חורשות ואלדהיים, שרידי היערות העתיקים של עצי האלון והאלה אשר גדלו כאן למכביר – מצאו קן חבר שודדים ומרצחים מבין הערביים. בחסותם של הגרמאנים הטילו חתיתם על ישובי היהודים וגרמו אסונות ברכוש ובנפש. הגרמאנים היו עונים באדיבות מעושה על פניות היהודים אליהם לפשפש במעשי פועליהם־אריסיהם ולמעשה אך שמחו לאידם ובהסתר הירבו לחרחר ריב ולגרות מדנים.

עם פרוץ מלחמת־העולם השנייה כלאה ממשלת המאנדאט במאסר־ביית את תושבי המושבות הגרמאניות. צעיריהם הספיקו, עוד מקודם, לצאת את הארץ ולהצטרף למחנות הנאצים. ביניהם היום גם כאלה שהצטיינו אח"כ בפעולות השמדה ביהודים. בשתי המושבות נשארו רק נשים וזקנים. הערביים הקבועים עיבדו את שדות הגרמאנים כמימים ימימה. גדרות תיל הקיפו את המושבות הגרמאניות ומשמרות נוטרים יהודיים בפיקוד אנגלי, היו שומרות על האסירים הגרמאנים. אך “פועליהם” הערביים היו נכנסים ויוצאים בלי מפריע ושימשו קשרים מצויינים בין האוכלוסיה הגרמאנית והעולם החיצון.

בחוות שטוק שליד נהלל ובית־שערים הקרובה גם למושבות הגרמאניות, התיישב בשנת ת"ש אירגון נוער עולה מגרמאניה ואוסטריה, שקיבל את חינוכו החברותי ואת הכשרתו החקלאית בנהלל ובבית־שערים: אירגון “החורש”. אירגון זה התקיים על עיבוד השטח המצומצם השייך לחוות שטוק, על משק קטן ועל עבודות חוץ. זכו חברי האירגון גם לעסוק בהקפת המושבות הגרמאניות בתייל דוקרני ובהקמת בנייני לבנים ובטון למשמרות הבריטיות. היה זה מעין תגמול פעוט על הסבל שעבר עליהם בארצות מוצאם; על העלבונות שעלבום; על רכוש הוריהם, שנשדד שם ועל דם אחיהם, שנשפך כמיים בכל אשר יד מרצח־העולם היתה מגעת. בכליאת מרצחי עמם בין גדרות תייל ובהעמדת משמרות עליהם מבני ישראל – מצאו סיפוק מה. לליבותיהם חדרו והיבהבו גם תיקוות סמויות. מי יודע, אולי עוד תהיינה מושבות גרמאניות אלה מורשה לבני ישראל אחרי הנצחון? אולי בניינים אלה, המוקמים על ידם, ישמשו פעם כבנייני ציבור ליישובם, אחרי שיזכו לרשת את מקומות אויביהם?

בחוות שטוק ישבו בחורי ישראל עולי גולה, וחלמו חלום נקם ושילם באויבי עמם, וחזו חזון התנחלותם באדמת אבות. אך הזמן נמשך וארך. רובם יצאו לחזית אירופה ומיעוטם המשיכו בשמירה על הקיים ועל גחלת האירגון לבל תיכבה. בגמר המלחמה חזרו חברי האירגון לחוות־מגוריהם הזמנית ובחוסר סבלנות חיכו להתחלת התיישבותם, באיזה מקום בארץ. מתקוות הכמוסה להאחז במושבות שונאיהם־מנדיהם כמעט נואשו. ממשלת המאנדאט שכחה את תעלולי הנלחמים בהם ואת עזרתם של הלוחמים לצידם. האדמה והמשקים עמדו לעבור לא רק למעשה כי אם גם להלכה – כחוק – לרשות מעבדיהם הערביים.

פרצה מלחמת שיחרורנו. החיילים לשעבר שוב תפסו את הנשק ביד ובבוא השעה המאושרה פרצו ככובשים גם למושבות הגרמאניות. החלום הכמוס הפך למציאות. בבתי הגרמאנים שוכנו בני קרבנותיהם ושדותיהם היו נחלה לבני ישראל, לחברי אירגון “החורש”. לאירגון “החורש”, אשר מחבריו נפלו בקרבות אירופה ובמלחמה לשיחרור ארצנו, נתווספו חברים רבים מהעליות החדשות ומבין חברי צה“ל. האירגון התיישב במושבה הגרמאנית, לפנים בית־לחם. הוא החל בעיבוד משקו החקלאי ובהקמת מושבו, להיותו ראוי לשכנות לנהלל, כפר־יהושע ובית־שערים. מנוסים בעבודות חקלאיות הצליחו להקים חלקים חשובים ממשקם באמצעי עצמם, כמעט בלי כל עזרה מהחוץ. הם כבר משווקים תוצרת חלב, ביצים וירקות. ענף הפלחה מעובד יפה, לע”ע במשותף. מתכוננים לעבד תכנית להרחבת המושב, להוסיף בתים על עשרים הבתים הקיימים מקודם ולהשלים את מכסת המתיישבים לכפרם. בינתיים הגיעו אליהם גם הורים, אודים מוצלים מאש התפתה של דכאו, אושוויץ ואחרים. שפת־ארץ־המוצא עודה שגורה בפי הוריהם אלה וכאילו ממשיכים בצלילי השפה, שהיתה שליטה פעם במקום זה. בגאווה הם מביטים על בניהם, כובשי המקום ויורשיו ורואים בהתיישבות במקום זה גמול עליון על התלאה והזוועה הנוראה, אשר מצאתם בעבר הלא רחוק, אשר לא נשכח ולא יכול להישכח מליבותיהם. המתיישבים הצעירים נאחזים במקום, מתערים בו ובשום אופן אינם מסכימים לוותר על זכות־עליונה זו שהגיעתם ועל הגורל הטוב שנפל בחלקם, אף כאשר מציעים להם התיישבות יותר מתוכננת ובתנאים יותר טובים. הם מוותרים על הזכות להיות מתחילים במצוות התיישבות במקום אחר ולפתוח דף חדש בהתיישבות. על הדף הנפלא והמיוחד במינו ועל הזכות הגדולה לרשת את מקום התיישבותם של צאצאי הנאצים ולהחזיר עטרת ישוב בארצנו ליושנה – אין לוותר.

בהרגשות מיוחדות במינן, שכמדומה אין ולא היו כדוגמתן בישראל, הנך מהלך ברחוב של מושבה גרמאנית זו לשעבר. מבחוץ הכול כבמושבה גרמאנית. רק ילדי־ישראל פעוטים מתרוצצים בשקט ובביטחה ברחוב ושפת־עבר מצלצלת בפיותיהם הרכים. אימהות צעירות בישראל עוסקות במלאכתן בלולים וברפתות, בגנים ובחצרות. ואיכרים חדשים בישראל, אם כי לא מורשת אבות מלאכתם זו בידיהם, עוסקים בה בחריצות כפיים, כמנוסים ורגילים בה מדורי דורות. הנך הוזה, משתומם ואינך מאמין – הבהקיץ או בחלום תראינה זאת עיניך.

צילצולי פעמון כנסייה מעוררים אותך פתאום ממחשבותיך. אכן, פעמון־הכנסייה לפנים, הוא המצלצל. אך לא לתפילה ביומא דפגרא הוא מכנס את העם. הוא קורא לאנשי המקום להתכנס לאסיפת חברים, לדון על צפונות המקום ועל עתידו. בבניין אשר שימש מעין בית ועד, אולם כינוסים וכנסייה זמנית כאחד, לגרמאנים – מתכנסים בני־ישראל על נשיהם וטפם. שורת עגלות ילדים, בהם הפעוטות, אזרחי המקום בעתיד, מקיפה ומקשטת את הכניסה לבית. אלה שרק לפני שנים אחדות הכרת אותם כנערים ונערות, פליטי גולה ושואפי מולדת הנם כבר אימהות ואבות לילדים. בידיות העגלה של הפעוט מחזיק האח או האחות הבכורים – בני השנתיים־שלוש. בגאוות ילדים מתגאים הם באחיהם ובאחיותיהם הפעוטים ובקנאות שומרים הם עליהם.

הידעו הם, לכשיגדלו ויהיו לאנשים, את פרשת עברו של כפר מולדתם? הירגישו בכל התמורות אשר חלו בו ובהרגשות המיוחדות הממלאות את ליבותנו למראהו כיום? – ייתכן שלא. כמורשת־אבות טבעית יקבלו הם את הכול, כאילו כך היה זה מששת ימי בראשית. ראיית המציאות של יום יום תשכיח בוודאי את האגדות ששמעו על העבר בפי הסבים והסבתות. את סיבלם ואת רגשותיהם בעבר לא יכירו. טבעיים ושלמים בגופם ובנפשם יעסקו בעבודתם בשדות המולדת ללא משברים ברוחם וללא אנחות על עברם. אכן, כעין חיץ יווצר בין הווייתם ועברנו. אך לזמנים אלה ולדורותיהם ציפינו. דור לדור יביע אומר וגם הדורות הבאים לא יאכזבונו.


 

השרון

איגזים (כפר מהר"ל)

ישנן פינות חבויות בנופי ארצנו, אשר יופי וקסם מיוחד להן, אך עין הנוסע בכבישים, הסלולים לרוב במישור, לא תשורן וליבם של האצים בדרכים החלקות לא ירגיש בהן. אחת מפינות־החמד הללו היא סביבת איגזים, החבויה בין שלוחות הכרמל, אשר מימין לכביש, בנסעך מזכרון־יעקב לחיפה. הכפר גופו שוכן על גיבעה רמה בין הרי השומרון ונפרדת מהם בביקעה, המקיפה אותה מכל רוחותיה. ההרים שמסביב מסתירים את הכפר מעין הנוסע בכביש ורק חלק מבתיו נראה כשעוברים ליד הביקעה הצרה, המקשרת את הבקעות שמסביב לכפר עם שפלת השומרון, המשתרעת משיפולי ההרים עד לחוף הים. הביקעה, הנכנסת כעין טריז בין ההרים – רחבה בתחילתה, הולכת וצרה באמצעיתה ושוב מתרחבת בהתקרבה לגיבעה, שעליה בנוי הכפר. מכאן היא מתפצלת ומקיפה את הכפר לכל רוחותיו. שטח ישר, נהדר ורחב ידיים, משתרע לרגלי הכפר, צפונית־מזרחית לו. אדמת הבקעות דשנה ומחלחלת וצמחייתה עשירה ומגוונת. אך שונה צבע עפר הבקעות. בבקעות שמדרום־מערב צבע האדמה אפור־אדמדם, ומצפון מזרח – אפור־שחרחר. גורמי בראשית שונים היוו את רובדי־הקרקע מכאן, על כן שונים ציבעם והרכבם. אך הצד השווה שבאדמת הבקעות והגבעות, שכולה פורייה ומתאימה לגידולי־תרבות רבים ושונים.


יעקב אורי 4 (2).jpg

הריסה – צורך בנייה


כביש פנימי מקשר את הכפר ממערב לו עם כביש תל־אביב–חיפה. בהתקרב הכביש לגיבעה, שעליה בנוי הכפר, פונה דרומה, מקיפה ומגיע לכפר ממזרח לו, כי העלייה ממערב תלולה מאוד. צינורות־ברזל מובילים את מי עין־רזל לבריכה הגדולה, הנמצאת במקום הגבוה שבכפר, וממנה זורמים המים בצינורות דקים למרכזיו השונים. הכביש וסידור המים – מתנות ממשלת המאנדאט לתושבי הכפר, שמנו כאלפיים נפש מוסלמים וביניהם כמאה נוצרים. הכפר בנוי בתי אבן, מהם גם משוכללים למדי, ורחבי ידיים. ומביניהם מתנשאים בתי הקומותיים של השייך והמוכתר לפנים. מעל עליית הגג של בית השייך, ממשפחת אל מאדי, הנודעה בסביבה זו, מראה נהדר על הרי השומרון שמדרום, ממזרח ומצפון. ממערב – הים הגדול הנראה קרוב מאוד, ממש כמלחך את רגלי הגיבעה, עליה בנוי הכפר. זכור לי ביקור מקרי וקצר בכפר זה בימי מלחמת־העולם הראשונה. עלוב היה אז מראה הכפר, למרות בית־המידות של השייך והמידות הטובות והנימוסים הנאים של קבלת אורחים. מאז נשתנו בהרבה פני הכפר. נתווספו הכביש, מכון המים, בית המשטרה הנאה והמרווח ובתי מגורים יפים של התושבים, אשר נבנו במפוזר על פני הגבעות. אכן, ידעה ממשלת המאנדאט להשפיע מטובה על חלק מתושבי הארץ באמצעות הכספים, אשר נכנסו אליה ממיסיו של החלק השני. תושבי איגזים ידעו “להודות” לתושבי הארץ היהודים ורב היה חלקם ב“מאורעות”. עם כיבוש המקום – נטשוהו תושביו הקודמים. בבית־המשטרה השתכן מחנה צבאי מחילות המיעוטים. כעבור זמן השתכנו בבתי הכפר כמאה משפחות עולים אשר פניהם לחקלאות ודרכם – מושב העובדים.

במרץ רב ובכוחות מאורגנים ומסודרים ניגשו המתיישבים החדשים לעבודתם. ראשית כל – פינוי ההריסות, תיקון בתי המגורים וסידור הרחובות. רוב בתי הכפר בנויים אבן מקומית קשה, המתאימה לעשיית חצץ. עובדה זו הניעה את האירגון, שעלה למקום, לרכוש מכונת חצץ. בהתקרב הנוסעים בכביש חדרה–חיפה לכביש הצדדי, הפונה לכפר, נתקל מבטם בשלט, אשר עליו כתוב באותיות גדולות: “חצץ” וחץ מיוחד מסמן את הדרך אל הכפר. החצץ נודע בטובו ובמחירו הזול ורבים הקופצים עליו. “תעשייה” זו מעסיקה חלק הגון מחברי האירגון, העובדים ליד המכונה בשתי משמרות. החומר הגלמי נמצא במקום בשפע ואין צורך לחצבו מהסלעים. תועלת כפולה בעובדה זו: פינוי ההריסות והפיכת המפולת לדבר מועיל. הבתים שאינם ניתנים לתיקון ואינם במקומם – נהרסים ואבניהם הן לברות לשיני מכונות החצץ. יוצא מהכלל בניין המסגד הגדול על רחבתו המרוצפת אבן, ועל שש הכיפות הנאות שמשני צדיה, שאין יד נוגעת בו ונשמר כמקום קדוש. מן הראוי היה לפנות את האשפה והאפר, שנשארו כאן בפינות, מהתקופה הקודמת, ואולי גם להשתמש ברחבה כמקום כינוסים לאנשי־הכפר הנוכחים.

חלק מחברי האירגון עסוק בהתקנת מדריגות ההרים ליעור בשביל הקהק"ל וחלק בהכשרת העמקים לגידולי השנה הבאה. עם נסיגת האויב נהרסו משאבות המים, נשדדו המוטור וחלק מהצינורות אשר הזרימו מים לכפר. כעת עסוקים בהתקנת מכון־המים, השלמתו והרחבתו. עם סידור המים יגשו לזריעת גני הירק. ענפי־החקלאות עדיין אינם תופסים מקום חשוב בחיי הכפר. רק אחדים מאנשיו עסוקים בכיבוש החציר אשר נקצר בסביבה ואחדים עסוקים בשמירה על כרמי עטלית, המושבה השכנה, המתכוננים לבציר. במקום – שלוש פרות, המספקות מעט חלב לתינוקות וכמה פרדות, המועסקות בעבודות ההכנה לקראת המשק.

בטיפול בבעלי־החיים עסוק חבר אחד, מסור ויודע את מלאכתו עוד מארץ מוצאו. מחוסר מים הצליחו רק בודדים מהחברים להתקין לעצמם ערוגות־ירק קטנות, המושקות בהמצאות שונות ממי הבורות שבחצרות.

חברי האירגון הם מיוצאי צ’כוסלובקיה, מדברים צ’כית וגרמאנית. העבודה מאורגנת להפליא ומתחלקת בין החברים בסדר מופתי. כל משפחה – רובם המכריע נשואים – מקבלת מאת הוועד עשרים ושלוש לירות לחודש לקיומה ושלוש לירות נוספות לחשבון כל ילד. שכר החברים מעבודות־חוץ נכנס לוועד. הוועד משתמש בעודפי ההכנסות משכר עבודתם של החברים על המשכורת החדשית שהם מקבלים, לרכישת כלי עבודה ומכשירים הדרושים לציבור. מורגשת יד מארגנת ומישמעת חברתית. המתיישבים צעירים וכוחותיהם אתם לעבוד ולפעול. את אהבת הסדר וחריצות העבודה ספגו לתוכם עוד בארץ מוצאם. הנשים אינן לוקחות חלק רב בעבודות חוץ ומכיוון שאין עוד אפשרות לפתח גינות ליד הבתים, עיקר עבודתן מתרכזת בבתים פנימה ובטיפול בילדים. בין הנשים אחדות מבנות העם הצ’כי ואחת בת סין, שהגיעה הנה עם בעלה הרופא, יליד גרמאניה, אשר היגר לסין ומשם עלה, עם אשתו הסינית ושתי בנותיו – לארץ ישראל. במקום הוקם כבר גן־ילדים והשפה העברית נוסדת בעוז בפי העוללים והתינוקות.

בעליית־הגג של בית המוכתר, המוארת באור מנורה, ובהכבותה על ידי רוח הים, לאור כוכבי השמים – מתקיימת שיחת חברים. מוסברים יסודות תנועת העבודה ועקרונות המושב. שפת הדיבור – יידיש מגורמנת. היידיש הרגילה אינה מובנת לרובם. המדריך, איש גיבעת־חן, הסביר כבר בשורת שיחות לאנשי האירגון את דרכי המושב להלכה ולמעשה. שמע המושב הגיע אליהם עוד בהיותם בחוץ לארץ, אך תכנו האמיתי עוד לא חוור להם. רובם בעלי השכלה תיכונית וגם גבוהה והם מתמצאים יפה בבעיות החברה ומכירים בערכו של תיכנון. אך המציאות הממשית של הארץ עודה רחוקה מהם ומי יודע כמה זמן תעמוד בהם רוחם זו וכמה זמן יחזיקו מעמד איתן במערבולות חיינו. בעיות הקרקע להתיישבותם הקבועה, תיכנון הכפר והתאמתו להתיישבות מושבית מעסיקים אותם בהרבה. וכשהאיש מתפנה מדאגותיו להשיג את חדרי דירתו והתאמתם לשיכונו אל אדם בן תרבות – מתחילות לנקר במוחו הבעיות הקשורות בהתיישבותו בעתיד. כל אי־סדר ואי־דיוק גורמים צער למתיישבים, האמונים עלי סדר ומשמעת ומערערים אימונם במוסדות המיישבים. על המדריך הוטל תפקיד כפול: לתרץ הכול לפני המתיישבים ולתבוע מהמיישבים ולפעמים גם להתמרמר עליהם. בעיקר דרושה לו לעצמו האמונה החזקה, שאף על פי כן הכול יתקדם וילך מישרים. אמונתו ובטחונו בחומר האנושי שבמקום גדולים וחזקים, אך הוא יודע, גם יודע, מנסיונות התיישבות עצמו בעבר, לפני כמה מכשולים שבידי אדם ובידי הטבע יהיה עליהם לעמוד עוד ולהתגבר. והרי האנשים מתאימים והמקום מקסים ומבטיח רבות.

ואכן אפשרויות רבות למקום הזה. אדמת־הבקעות פורייה. חלקן הנמוך מתאים לכל גידולי הפלחה החרבה. במעט מים אפשר לגדל כאן את כל הירקות למיניהם. מעל לשטחים אלה קרקעות המתאימות לגידולי המישמש, האפרסק והשזיף. מעליהם קרקעות המתאימות לגידול הגפן. עדים לכך שטחי המטעים והכרמים, הנהדרים והבריאים, שבסביבות זכרון־יעקוב, שפיה ובת־שלמה. ממעל לשטחים אלה קרקעות המתאימות לגידול הזיית. עליהם אזורי התאנה והחרוב, ועל כולם האיזורים המתאימים לגידול עצי הסרק למיניהם השונים. אפשר לפתח כאן בהצלחה רבה גידול עופות ומשק חלב, המיוסדים ברובם על הספקה עצמית, בלי להביא חרובים מקפריסין ולהסיע חציר ממצרים. המשק הזעיר יכול להתפתח כאן יפה, בהיות ענפיו משולבים אחד בשני ומשלימים אחד השני. רב־גוניותו יבטיחו מהכישלונות החלים על המשק החד־גוני. עוד לא נקטנו די הצורך בקנה־המידה הנכון להתיישבותנו בשטחים כאלה. אך אין ספק שדווקא באיזור זה, המכיל הר ומישור הרצופים זה לזה, אפשר לקיים משק בריא, מגוון ומבוסס.

את היישוב יש לפזר כאן במורדות ההרים לכל ארכם של העמקים, עד שלכל משק יהיה חלק בביקעה ובהר. לפנים היו תושבי הארץ נאלצים לרכז את בתיהם בצפיפות במרכז אחד. האויב בחיציו ובכדורי רוביו התקשה לחדור למרכזים פנימה. הציבור המרוכז ידע גם להגן על עצמו ולעמוד במערכה בשערי הכפר. לא כך הדבר בימינו אלה, ימי המטוסים והפצצות. ככל שהיישוב מפוזר, הרי הוא יותר בטוח מפגעי אויב אלה. גם מטעמי בריאות, העברת מחלות מידבקות וכו', טוב שהיישוב מפוזר. כמובן, אין המדובר בפיזור כדוגמת המרחקים שבבראזיל וארגנטינה. מדובר בשטחים שבין שלושים לחמישים דונאם לכל מתיישב, תלוי בכמות המים להשקאה ובטיב האדמה. טוב תמיד שהאדמה כולה תהיה ליד הבית ממש. גם תקופת השמירה המרוכזת מגניבות ושוד עברה ובטלה: השמירה תצטרך להתרכז כעת בעיקר על גבולות ארצנו. הארץ מבפנים תהיה מלאה משקים זעירים אינטנסיביים רבים, המפוזרים בשיפולי ההרים ליד העמקים למלוא העיין. למטרה זו יתאימו בעיקר שיפולי הכרמל והרי השומרון, אשר מבנימינה עד חיפה. יישובים חקלאיים כמעט רצופים ישכונו לבטח כאן. מעליהם, על רוכסי הכרמל ושלוחותיו, ומתחתם על חופי הים וחולותיהם, ישתכנו עירוניים למחצה לתעשייה ולמלאכה, לקייטנות ולמנוחה.

קסמי־הנוי של המקום מעוררים מחשבות רבות ושונות על עתיד ארצנו. אבל גם עברו של המקום ערך פריהיסטורי לו. כאן, בשלושת המערות, המיוחדות במינן, בהרים אשר בקירבת הכפר, גילו לפני כעשרים שנה שלדי אדם מהטיפוס הניאנדרטאלי, שלדי מבוגרים ושלדי ילדים. על ידם נמצאו עצמות הקרנף והאייל הקדמוני. כנראה, עוד האדם הקדמוני איווה את הנוף הנחמד הזה למשכן לו. אך לא רק לחוקרי העתיקות מקום בבקעות אלה להתגדר בהן. עניין בהן גם למחפשי מטמונים. במקום זה התגלו גם עקבות עורקי ברזל. ועדיין לא ידוע, מה ערכם לתעשיית המתכת החשובה הזאת. אך מי יודע! הכתוב: “ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת” אולי לא רק לתפארת המליצה נאמר ולא רק משל היה. כר נרחב כאן לחוקרי הקרקע למעמקי מעמקיה. חובת החקירה והפעולה בעתיד הקרוב עליהם. אך עוד לפני זה הארץ היא: “ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון”. וחקלאינו החרוצים מצווים כבר בהווה לנצל את יכלתו הגדולה ואת אפשרויותיו הכבירות של איזור מבורך ונאה זה.


עין רזל – עין אילה

שפלת החוף שבין חיפה לזכרון־יעקב מקסימה את העיין במראה הנפלא ומושכת את לבו של החקלאי בתכונותיה המיוחדות. ממזרח – הכרמל ושלוחתו הדרומית. ממערב – הים הגדול, הלוחך בגליו הכחולים־מלבינים את חופיה ומכסה אותם בזהב החולות, אשר טלטלם הנה ממרחקי גדות הנילוס. גושי הקירות התלולים האדמדמים־ירקרקים־לבנים של הכרמל, מזדקפים וחוסמים את האופק ממזרח – ומרחבי הים הגדול פרושים לפניך, בכל עצמת שטחם, ממערב. הים – יש ויופיע לפניך מגלגל גלים רמים, עטורי רעמת קצף לבן – בזעפו, או בדמות ראי כסף חלק ונוצץ – ברגעו.

צרה היא השפלה בצפונה ורק למאות מטרים תגיע. בדרומה היא מתרחבת לקילומטרים אחדים. מעיני הנוסע בים, בקירבת החוף, כמעט נעלמת שפלה זו לגמרי. הכרמל על שלוחותיו, כאילו ממש “בים יבוא”. אך לעיני הנוסע ביבשת החוף תיראה שפלה זו בכל הדר־יפיה המקסים. אדמתה רב גונית בצבעיה, מיבניה ותכונותיה. לרגלי הכרמל מדרונית היא ולרוב שטחית, ורדרדה־בהירה ומעורבת שברי אבנים ושחקם. באמצעיתה כבדה היא, ערמונית־כהה, עד בהירה עמוקה וטובענית מאוד בימות הגשמים. בקירבת החופים אדמתה חול־חימר אדמדם, המתחלפת בחול־חימר זהבהב, בגלי חול נודד ובזיפזיף ושיברי קונכיות על חוף הים ממש.

ברוכה שפלה זו בגשמים ובמקורות מים תת־קרקעיים. האקלים ממוזג, מבריא ונעים. תנאי־העבודה נוחים. אפשרויות רבות צפונות בה לחקלאי המנוסה, היודע להתאים את גידולי טיפוחיו לקרקעותיה השונות ולנצל את סגולותיה הרבות, העומדות לרשותו.

הערביים ידעו לנצל שטחים אלה בגידול ירקות חרפיים וקיציים. שדות דגנם היו תמיד מרהיבים עיין. הכנסתם היתה טובה ועל כן לא נאותו למכור אף שעל מאדמתם. פרט לאדמת זכרון, שנקנתה עם התחלת העלייה הראשונה ואדמת עטלית, שנרכשה בתחילת העלייה־השנייה, לא נרכש כאן אף שטח־אדמה קטן. בקירבת חיפה עבר שטח קטן מאדמת טירה לידינו, אך מסיבות שונות לא הצלחנו לנצל את השטח הקטן הזה כראוי.

עיני חקלאינו היו מביטות בתאווה ובקנאה על שטח זה – בעברם בו לעתים. במישור צר זה עברה, מאז ומתמיד, דרך המלך מיפו לחיפה. כאן הועברה מסילת הברזל לוד – חיפה, ונסלל הכביש, המקשר את חיפה עם כל דרום ארצנו. הכרמל והים היו נראים לעיני העוברים בדרכים אלה במלא יפים. שדות התבואה, הירקות ובמקומות אחדים – גם גני שזיפים, מישמשים, ועצי הדר היו מגרים את העיין. אין פלא כי החקלאי, בעל העיין והרגש, היה עובר על “לא תחמוד” בעברו בשטחי־ברכה אלה.

כבמטה קסם נשתנה המקום הה בזמן הקצר של שנתיים. שורות שורות של בתים קטנים הוקמו על פני כל השטח, מוקמים והולכים כאן כפרים עבריים. השטח שהיה נראה מקודם כאילו ריק ועזוב מישוב – כי בעליו הערביים בחרו לבנות את כפריהם במרומי צלעות ההר, כדי להימנע מהבוץ בחורף ומהקדחת המאיימת בקייץ – כל השטח הזה כעת הומה תנועה וחיים. טראקטורים חורשים; דחפורים מיישרים; אוטומובילי־משא מובילים צינורות רחבי קוטר; נחפרות תעלות להטמנת הצינורות באדמה. בצינורות אלה יועברו מים מבארות “מקורות”. כל השטח נועד לשלחין ויעובד באינטנסיביות רבה.

בצפיפות מוקמים הכפרים בשטח זה. מושב במושב וקבוצה בקיבוץ יגיעו, עד כי קשה למצוא את מקומות ההפרדה ביניהם. מזכרון עד עתלית נמשכים כמעט ללא הפסקות הרחובות הארוכים של היישובים המוקמים כאן. עין האילה, צרפנד, גבע־הכרמל ואחרים – בלב השפלה; דאר, נחשולים, הבונים, נוה־ים ואחרים – על הגבעות שבקירבת החוף. כרם מהר"ל, עין־חוד ואחרים – מתרוממים בצלעות הכרמל. מעטלית עד חיפה שוב ישובים חדשים. הנוף כאילו מתחדש ולעינינו צצים כאן ישובים חדשים לבקרים. עולי גלויות שונות מתקבצים כאן. משנים הם את אורחות חייהם בגולה ומתערים באיזור נאה זה באדמת המולדת.

בתי עין־אילה מפתיעים את עין הנוסע בשורותיהם הישרות, העומדים ערוכים כגדודי צבא לאורך ולרוחב. כל שטח המחיה של המתיישב – עשרים וחמישה דונאמים – מרוכז ליד הבית. עולי צ’כיה היוו את יסוד המושב. אליהם הצטרפו בודדים מחלוצי ישראל הוותיקים – ממשוחררי הבריגאדה היהודית וצבא ההגנה לישראל. מיעוטם שומע כבר עברית, שפת הרוב המכריע – יידיש. אם כי כמעט יוצאי ארץ אחת המה, שפה אחת והווי דומה לכולם – מתפרדים הם, כ“מנהג” בני ישראל, ונמנים על שתי מפלגות פוליטיות. חלקם משתייכים לציונים הכלליים וחלקם למפלגת פועלי ארץ ישראל. קשה לקבוע חלקה של איזו מיפלגה עולה על חלק חברתה. התנועה והתנודה בשטחים המיפלגתיים רבות כאן והעברה ממיפלגה אחת לשנייה חזון נפוץ הוא. בפלגותיהם אלה לא “גדולים חקרי לבב” ולא עמוקות מחשבות המוח. גורמים שונים, ולאו דווקא מהחשובים וכבדי המשקל, המכריעים את הכף. אף ההשתייכות למושב העובדים לא באה אחרי דיון עמוק ושקול, הכול עדיין עטוף בערפל. ברור רק הרצון העז להאחז בקרקע, להקים משק ולחיות חיי כפר. ברוך יהיה רצונם זה. ואם זאת תהי גם להבא תורת חייהם, אשר יגשימוה במעשי ידיהם, יתגברו, בוודאי, גם על כל פלוגיהם ויתגבשו ככפר חשוב במולדת.

ובינתיים מתחילות כבר להעסיק את מוחותיהם בעיות מבעיות מעשיות שונות. כיצד לעמוד על רגליהם, להתקיים יותר מהמשק ולהיות תלויים פחות בעבודות חוץ? כיצד להשיג פרות, עופות ובהמות עבודה? כיצד לעבד את כל אדמתם? וכו' וכו'. גם בעיות החנוך והתרבות מתחילות כבר להעסיקם למעשה. אט אט נדחות בעיות הסרק המלוליות־גלותיות, בפני הבעיות החיוניות־מעשיות של מצוות־החיים, התלויות ביישוב הארץ. כך, בינתיים, מתאזרחים עולים חדשים בארץ ונאחזים בה.

עם כל עומק ההכרה בשגב המעשה המבורך הנעשה כאן, מתרוצצות בכל זאת במוחו של המבקר שאלות משאלות שונות, הנוגעות במקום זה כפרט ובדרכי התיישבותנו בארץ בכלל, הוא מחפש את התשובות שתנחנה את דעתו. ההיה מן ההכרח לרכז את היישוב הזה דווקא במרכזה של השפלה ובמקום הנמוך ביותר שבתוכה? האם לא היה רצוי יותר לקרבו לשטח ההרים, הגבוה יותר, או לשטח החולות היבש וסופגני ולמנוע בעד סבלם של המתיישבים בבוססם את הבוץ העמוק והדביק באדמה טובענית זו בימות הגשמים? הן סלילת כבישים בכל רחובות הכפר עודנה בבחינת “חזון למועד” הרחוק – רחוק, גם הכביש הצר והארעי, המקשר רק את מרכז הכפר עם הכביש המרכזי עלול להתקלקל לעתים ולהכביד על הקשר בין המושב ומרכזי הארץ. האם השכר של ריכוז כל השטח ליד הבית, דבר הרצוי והנשאף מאוד בתנאים אחרים, אינו יוצא בהפסד הפיזור הרב והרחקת מקומות המגורים ממרכזי הכפר?

ועוד מחשבה, קצת אפיקורסית, מתגנבת ללבו, ודווקא למראה התכונה הגדולה לעשות מיד את כל האיזור הזה למשק שלחין. אמנם זוהי הדרך וזאת היא השאיפה בארצנו הקטנטונת – לנצל כל שעל אדמה באופן האינטנסיבי ביותר. אך האין מוקדם ומאוחר בתורת התיישבותנו ותולדותיה? האין למשל, לנצל את הצינורות האלה, הנרכשים במטבע קשה, שקשה להשיגו, קודם כל במקומות שבלעדם אין כל אפשרות לנצל את שטחי האדמה הרבים שברשותנו? כגון: הנגב הצפוני ושטחי הדרום, המקבלים רק כמאתיים מ“מ מי גשמים ויש הכרח להוסיף עליהם מי השקאה? הרי שפלת־ים זו מקבלת כשבע־שמונה מאות מ”מ מי גשמים והיא מצמיחה תבואות חורף וקייץ בלי כל תוספת השקאה. באיזור זה יכולה להתקיים משפחה על מאה דונאם אדמת בעל. כאן אפשר להשיג מי שתייה למתיישבים וקצת מים לגידול מעט ירקות לצרכי הבית, מתוך בארות שאפשר לכרותן כאן בכל מקום. אין גם לראות כהכרח השעה את ציפוף הישוב במקום זה מטעמים בטחוניים או כלכליים – בו בזמן שישנם שטחים רבים בארצנו הזקוקים מיד לישוב ושיש הכרח ותועלת לישבם בבת אחת ולפי תכנית גדולה ומושלמת.

מנקרות השאלות במוח ואינן נותנות מנוח. אך עדיפה בכל זאת העשייה, אפילו בשגיאות, עדיפה על “שב ואל תעשה”. יבורכו העושים והמעשים.


פרדס נבולסי – ינוב

“שומרון קול תתן: “יצאוני בני” ולעומתה ישווע השרון: “צרו גבולי”. אכן הצר בשטחי ישראל הוא השרון. רק קילומטרים מעטים מפרידים בין מרחבי המים מים ובין גבולות העם העוין מקדם. כאן צוואר הבקבוק או אזור המתניים, המכווץ עד למחנק את מרכז הגוף של מדינת ישראל. ולא בקו ישר נמתח כאן הגבול בין ישראל לעבר הירדן. בשתי נקודות נדחק לגבולות ישראל פנימה – ליד טול־כרם וליד קלקיליה. מטול־כרם פונה הגבול צפונה־מערבה, כולל את מישור השומרון ועולה על רכס הרי שומרון ואפרים. מקלקיליה פונה הגבול דרומה־מזרחה, מתרחב אט אט ומקיף את השפלה. אח”כ פונה מערבה ומתרומם ועולה על שלוחות הרי יהודה ורוכסיו.

קלקיליה וטול־כרם שתי נקודות־התורפה הן בגבולות ישראל. וטול־כרם הגדילה באוכלוסייתה ובהצקתה לישראל מאז ומתמיד. כאן, בעיר הראשית של האיזור, היו מתכנסים ראשי הכנופיות, מכנסים כינוסים ומלהיבים המונים. כאן פרחה היזמה ונרקמה המזימה. מכאן פשטו זרועות־הביצוע אשר מצאו להם מחסה בפרדסיהם של עשירי טול־כרם ושכם. עמוק הצער מלישכח וקצר הזמן מלהשכיח את לילות ההתנקשות מהמארב, את תעלולי המוקשים בדרכי העובדים ואת דם־האחים שנשפך בימי מאורעות הדמים. חרותים הם בליבותיהם של אנשי גוש תל־מונד, רמת־הכובש, כפר־יונה וטלמון. מכאן זממו לבתר את מדינת ישראל בזמן מילחמת השיחרור. זממם לא עלה בידם. הגבול, אם כי נאלץ לסובב ערים אלה ולהקיפן, עובר בכל זאת ממש על ידן. כפרים עבריים רבים וצפופים, מתוכננים ומרובי אוכלוסים חומת משמר הם בגבולות ישראל במיצר זה.

האדמה – חול־חימר וחימר־חול, אינה ענייה ברקבובית. היא תצלח לכול. שפע מי־הגשמים מאפשרים כאן למתיישב קיום אף מגידולי־בעל בלבד, ומקורות המיים התת קרקעיים מאפשרים ריבוי בגידולי שלחין. כאן האדמה הטיפוסית לפרדסי פרי ההדר והיא מניבה גם כל פרי וירק. האדמה המחלחלת והדשינה סובלת גם השקאות גדושות ומסוגלת להניב שניים שלושה יבולי דגן וירקות בשנה. הדבר תלוי רק ביכולתם של המתיישבים לנצל סגולותיה הטובות, מבלי להרעיבה ומבלי להלאותה בצמחייה חד־גוונית, שנה אחרי שנה. מחזור־זרעים נכון ומשק מתוכנן יאפשרו חיים טובים לאנשים משכילים וחרוצים.

זכה מושב “ינוב” להשתכן במקום מבורך וחשוב זה. מתיישביו הצעירים מעולי תוניסיה. התכנית היא לשמונים וחמש משפחות חקלאיות ולכעשרים־שלושים בעלי מקצוע. כשישים משפחות נמצאות כבר במקום והן כמאתיים וחמישים נפש. מיגרש בן עשרה דונאמים צמוד לחצר הבית. המיגרש נועד לגידול ירקות למאכל אדם, וירק מספוא לבקר. כל מתיישב מקבל כעשרה דונאמים מהפרדסים הישנים ועוד שטח קטן לנטיעת כרם ועצי פרי. בעתיד יהיה כל השטח מושקה. הבארות שבסביבה שופעות מים רבים מעומק לא רב. ביניהן המפיקות כחמש מאות מ"ק לשעה.

המושב נמצא מדרום לכביש טול־כרם נתניה. כשלושה־ארבעה ק“מ מערבה מטול־כרם וכשניים וחצי ק”מ מזרחה מכפר־יונה. מוקף מושבי עולים. לידו מושב בארותיים א' המיושב עולי צ’כיה; בארותיים ב' – עולי רומאניה; בורגתא א' – עולי תורקיה; בורגתא ב' – עולי רומאניה ועוד. גם כאן כבכל פינות הארץ, – קיבוץ גלויות בזעיר אנפין.

זכה מושב עולים זה לדבר מיוחד במינו. בנייניו המוקמים אינם בלוקונים, צריפונים או אוהלונים למיניהם ולסוגיהם, אלא צריפי־עץ נאים, מסודרים ודי מרווחים. הצריף מכיל שני חדרים, מיטבח, מירפסת, מיקלחת וחדרי־שימוש. אפילו מערכת־החשמל קבועה ומסודרת בקירות הבניין ותקרתו. התיקרה מורכבת מלוחות גדולים, המשמשים גם כחומר בידוד. הגג מכוסה רעפים. הקירות משולשים. לוחות־עץ עבים, מהוקצעים ומשולבים אחד בשני – מבחוץ; לוחות דקים שעליהם מתוח חומר בידוד באמצע ולוחות חלקים ונאים־מבפנים. יש להניח, שגרי הבניינים האלה יהיו מוגנים יפה מקור ורטיבות בימות הגשמים ומחום בימות החמה. בכיוון נכון של הבניינים למשב הרוחות תלוי גם איוורורם הטוב ונוחיות המנוחה של דייריהם בימי־הקייץ הלוהטים.

וזאת פרשת זכייתו של מושב ינוב בבניינים אלה.

ילדי־ישראל מתפוצות הגולה מובאים זה שנים בדרכים שונות לארץ אבות. הנרייטה סאלד, זכרונה לברכה, אם עליית הנוער, התמסרה כולה למיפעל זה והעלתה לארץ כשתי רבבות נערים ונערות. במישקי־העובדים ובמוסדות מיוחדים שהוקמו לכך מצא הנוער העולה את חינוכו ואת הכשרתו לחיי חקלאות – חיי עבודה ויצירה. גם אחרי הסתלקותה של האישה הגדולה והדגולה הזאת, ממשיכה הסוכנות היהודית במפעל עליית הנוער. נוער יהודי הועלה ארצה בדרכי יבשה, ים, ואוויר. לא נפסלו לעלייה גם ילדים חולים וחלשים. אך לאלה ניתן טיפול מוקדם והבראה לפני עלייתם לארץ. נורבגיה המשוחררת והדמוקראטית, אשר אקלימה טוב ונוח להבראתם של חולי ריאות וחלושי גוף, נבחרה כמקום־הבראה ומנוחה לילדים ונוער, קודם עלייתם לארץ. לשם מהירות הפעולה הוסעו הילדים כעל כנפי נשרים – באווירונים לנורבגיה. אחרי בלותם שם חדשים אחדים הועלו באווירונים לארץ. לאווירון אחד, שהסיע עשרים ושבעה ילדים מילדי תוניסיה לנורבגיה אירעה תאונה, בליל ערפל, בהגיעו לצוקי ההרים הסלעיים שבחופי נורבגיה. האווירון התרסק. שלוש האחיות המטפלות, צוות האווירון וכל הילדים – פרט לאחד, מצאו את מותם בתאונה זו. האסון הנורא הזה זיעזע את תושבי נורבגיה ובייחוד את הפועלים שבהם. כדי להפיג במעט את צערם של היהודים החליטו להקים בניינים עבור פועלים מתיישבים בישראל כמספר הנפשות אשר ניספו בתאונה. אמרו ועשו. ואף הגדילו לעשות מעל הבטחתם. פועלי נורבגיה הגישו שי להסתדרות הפועלים העברים בישראל בצורת בנייני עץ, לבתי מגורים ולמוסדות הציבור לאחד ממושבי העולים. תמורה של מאתיים אלף ימי עבודת פועלים נאספה למטרה נעלה ואנושית זו. בהיות הילדים שניספו ילידי תוניסיה החליטה תנועת המושבים לזכות בבתים אלה את אנשי המושב, שהתארגן מבין עולי ארץ זו. גם הוריו של הנער אלעל – השריד היחידי מתאונת המטוס, ובני ביתם נתקבלו כחברים למושב זה.

גורל־התאונות רדף אחרי הבניינים בדרכם לארץ. באחד החופים נפלה דליקה באנייה שהובילה את החומר להקמת הבתים, וכולו נשרף. פועלי נורבגיה לא אמרו נואש. שוב אספו כסף מחבריהם ושלחו בתים אחרים לישראל. שני פועלים מנוסים בהקמת בתי־עץ כאלה, הגיעו ארצה מנורבגיה ומנצחים על הקמתם במושב ינוב. הח' יוסף ברג, בא־כוח מפלגת העבודה הנורבגית, ליווה את המשלוח ומסרו למתיישבים בדברי ברכה ביום החג של חנוכת הבית הראשון. כך ידעו פועלי נורבגיה, בני העם החפשי והדמוקראטי, להשתתף בצערם של פועלי ישראל ולכפר על הדם הנקי, אשר נשפך שלא באשמתם בגבולות ארצם. זו העדות כי לא אלמן העולם מחסידי האומות, המשתתפים בצרת ישראל ומוכנים לעזור למפעל תקומתו במולדתו. אמנם גם לזה דרושה היתה תאונה, קרבן דמים, ומזכרת לחטאת העולם – העולם אשר לא הזדעזע מטבח מיליונים ומרצח עוללים ויונקים אשר נקרעו באכזריות איומה משדי אמם ונותקו בתעלולי זדון מזרועות הורתם. על כן שבעתיים ייקר לנו כל אות לאחוות עמים וכל סימן לריעות פועלים ולריגשי אחדותם.

עם גמר הקמתו של הבית הראשון חגג ינוב את חנוכתו. יום חג היה לכפר, לאנשי סביבתו ואזורו, לעם ישראל, להסתדרות הפועלים, ולתנועת המושבים. השרון הצר והצפוף קלט עוד ישוב. מול טול־כרם העוינת, הבולטת ונראית כה מקרוב, הוקמה עוד חומת מגן. באיזור ששפע שינאה לישראל ופיעפע ארס ושיטנה למפעל תקומתו וגאולתו הוקם גלעד לאחוות עמים, שעודנה מהבהבת בעולם ולרגשי עזרה ואהדה לפועלי ישראל ומפעלם.

מעל לבמה שהוקמה לרגלי החגיגה התנוססה כתובת ישנה־מתחדשת בהווי חיינו: “אשר עליהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח”. אכן צפויה הצלחה למתיישב באיזור זה. טיב האדמה ושפע המיים מבטיחים, שהצמחים לא יבלו. פרדסיהם ירוקים ורעננים יהיו בימות החמה וישאו פרי זהב למכביר בימות הגשמים. גם שאר צמחיהם ישאו פרי רב ויצליחו ביבוליהם. הצלחה זו אינה תלויה אלא בחריצות כפיהם ובתבונת מעשיהם של המתיישבים. וטוב עשה המברך מטעם תנועת המושבים, שביום חג זה, כאשר שפע ברכות והבטחות ניתכו על ראשי המתיישבים מכל הצדדים ומפיות כל המשתתפים – הזכיר למתיישבים את הפסוק הקצר והקולע בן שלושת המלים: “אל תבטחו בנדיבים”. “ביטחו באדמה הברוכה, שנפלה בחלקכם והפרו אותה בעמלכם ובחריצות כפיכם. והשתרשתם בה, אתם, בניכם ובני בניכם, ופרצתם ימה וקדמה”.


רנתיה – (רינת יה)

השם אינו מעורר הדים מימים קדומים, אינו ידוע לנו מימי ילדותנו, אף על פי כן מזכיר לרבים מאתנו תקופה חשובה ומעניינת בתולדות חיינו בארץ בתקופה האחרונה.


יעקב אורי 5 (2).jpg

עולה ממארוקו ברינתיה


ראנתיה נמצאת מדרום לקו מגדל־צדק – ראש העין, שארכו 3–4 קילומטרים. ממגדל צדק מזרחה מתרוממים הרי יהודה ומראש העין מערבה שוטף, כנחש עקלתון – הירקון. בין שניהם מישור נוח לתחבורה, ששימש מאז ומתמיד לגייסות אויבים, שפשטו בארצנו. לארכו של מישור זה עוברים מסילת הברזל וכבישים, המחברים את הצפון עם הדרום. גם התורקים והגרמאנים, בהנגפם לפני האנגלים במלחמת־העולם הראשונה, התבצרו בשטח זה וארצנו נחצתה כאן לשנים. מצפון לקו זה היו עמדות התורקים ומדרומו עמדות האנגלים ובעלי בריתם. בראנתיה ביצרו התורקים את תותחיהם, הרעימו על בן־שמן וגרמו אבדות בנפש וברכוש. ביום מן הימים התקיפו אווירוני האנגלים את ראנתיה והחריבו את עמדות התורקים. התורקים נאלצו לסגת צפונה ולבן־שמן היתה הרווחה מעקת ראנתיה. מאז נחרת שם זה בליבם של תושבי האיזור הזה ומעלה עתה נשכחות בזכרונם.

ראנתיה שוכנת ממערב למסילת הברזל חיפה – לוד. בסיירנו על פני מישור גבנוני נאה זה, המגוון בסוגי קרקעותיו – מחול־חימר צהבהב־אדמדם עד אדמת רקבובית אפורה־שחרחורה; העשיר בשפע מי בארותיו והקרוב לנחל הירקון – עברנו לא פעם אחת על “לא תחמוד”, אם גם חימוד הארץ הוא בכלל הלאו הזה. אפשרויות של חקלאות רבגונית, מן התפוח הזהב עד לחיטה – גנוזות בשטח זה. העובד בן־התרבות יכול להשיג כאן את מחייתו ברווחה ולקצור משטחים קטנים יבולי ברכה. גם פלחי הכפר חיו ברווחה משטחי־אדמתם הגדולים, המעובדים בשיטות פרימיטיביות ובעיקר מעבודתם אצל איכרי וילהלמה הגרמאנים ואיכרי פתח־תקווה היהודים. לאט לאט התחילו הערביים לעזוב את חושות החימר שבמרכז כפרם ויבנו להם בתים בסביבתו. בהינטש הכפר נתיישבו בבתים אלה כמאה משפחות עולים מארצות אפריקה הצפונית: ממארוקו, מטוניס ומטריפוליטניה. החושות שבמרכז הכפר נהרסו ברובן. בבתים היותר מרווחים שוכנו: בית־הספר, גן־הילדים, המרפאה והצרכנייה. בבית הספר כשבעים ילד ובגן כשלושים. לא קלה היתה פרשת חלוקת הדירות בין המתיישבים ובין המוסדות הזקוקים להם. כל אחד מהאחראים למוסדות איווה במתאים ביותר למטרתו וכל שקדם זכה. דרושים היו שיקולי דעת והכרעות המדריכים וחברי הוועד והוועדות.

בין הילדים והתינוקות לא מעטים חולי־עינים, חלושים וחולנים. הם זקוקים למזונות יותר מבריאים. כאן כר נרחב למשרד הסעד של ממשלתנו. וראוי לדעת, כיצד לגשת לעניין כדרוש וכמתאים לעולים מעדות המזרח ולא כמקובל וכנהוג לגבי עולים מארצות אירופה. התאמה זו הכרח היא גם לגבי העובדים במוסדות החינוך והציבור בכלל, כי בלי גישה זו לא יירכש האימון ההדדי בהווה ולא תושג התבוללות העדות בעתיד. לא קלה היא המשימה הזאת בזמן הראשון, באין, כמעט, שפה משותפת, שפה ממש, בין העולים ובין מדריכיהם. השפה המדוברת בפי הרוב היא צרפתית. יש המדברים צרפתית צחה ואף נמלצת ויש ששפה זו משובשת בפיהם ומגוונת במלים ערביות־בארבאריות – השפה הנפוצה בין המוני־העם בארצות מוצאיהם. אפשר לפגוש כאן נשים בשרידי לבוש אלגאנטי, אשר הצבע על השפתיים עוד מעין הכרח הוא להן ובלי המטרייה לא תלכנה לצרכנייה ונשים אשר כל חיצוניותן פשטות עממית־מזרחית, ובחדר ביתן אין זכר לכיסא ולשולחן והמחצלת המעוכה היא הרהיט לכול. מאימהות שונות כאלה צריך לגבש את פני האומה ואת עתידה, כי מי כאם תאמן, תחנך ותשווה אופי קבוע לדור הבא אשר בו צפון עתיד ישראל?

במתיישבי ראנתיה בולטים מאוד עקבות ארצות מוצאם. ולא רק הכרת פניהם תעיד בהם, אלא גם הווי חייהם ואופיים. אין צורך להרגילם למאכלים המקובלים בארץ. הזיית מודע ותיק להם עוד מארץ מוצאם. העגבנייה והחציל – מאכלם מאז ומתמיד. בסל המזונות של עקרות־הבית החוזרות לכפרן מפתח־תקווה, אפשר לראות גם אגודות רגילה (ריג’לה בערבית), הגדלים פרא בפרדסים ונאספו לבישול ולטיגון. בבוקר השכם, לפני היציאה לעבודה, אפשר לפגוש נערים ומבוגרים, העמלים בקטיף הצבר באמצעות “המכשירים” המקובלים לכך. גם הישיש, המכין ליד ביתו ערוגות למשתלות, עושה מלאכתו כדרוש וכמתאים לאקלימה של ארצנו, כי כדוגמתן ראה בארצות מוצאו, באלג’יר או בטוניסיה, הדומות באקלימן לארץ־ישראל. גם החינוך המסורתי של יהודי ארצות המזרח נשתמר כאן. אינם ידענים גדולים בתורה ואינם צוללים במעמקי ים התלמוד, אבל תפילות ישראל שגורות בפיהם ומנהגי המסורת הדתית ידועים להם יפה. מכאן גם ידיעתם המעטה של הגברים וגם של מעטות מבין הנשים בשפה העברית. אלה משמשים מעין גשר חי בין המדריכים בין אנשי הכפר. המרצה, המסביר את עקרונות המושב ואת החיים החברתיים בו, יכול לדבר עברית, המובנת לחלק מהשומעים והמתורגמת לצרפתית ולערבית־בארבארית לאלה שאינם מבינים עברית וצרפתית. אך בהשמע איזה פסוק מסידור התפילות מפי המסביר מתקבל בסיפוק רב על ידי כל השומעים, כמכר הידוע להם מקטנותם. מכאן הסיכויים, שהשפה העברית תהיה בקרוב השפה המדוברת בין אנשי היישוב הזה. גם איקלומם בארצנו יהיה קל ומהיר. ביחסם לעבודה ובהרגלם והסתגלותם של רבים מהמתיישבים האלה – ערובה נאמנה להתערותם בחקלאות. ואולי דווקא ענף זה בגזע עמנו יהיה פעם לאבן מוצקת בבניין חקלאותנו. תנאי־המקום מאפשרים הקמת ישוב חקלאי מתוכנן ומסודר. היתהווה כאן גם מושב־עובדים בתכנו החברתי, ברוחו החברי ובנאמנות לעקרונותיו? – ימים יגידו. בהרבה תלוי הדבר בפעילותם של המדריכים, וקודם כל באפשרויות שיינתנו להם, כדי להגשים תכניתם בפחות ביזבוז זמן והפסד כוחות. המדריך, איש כפר גבתון והמדריכה, בת נהלל, עמוסים עבודה עצומה. שטחי־פעולתם רבים ומגוונים. סיפוק רב להם בעבודתם אף על פי שהיא קשה או דווקא משום כך. ביכלתם אף להתגבר על חוסר מכשירים מההכרחיים ביותר ועל חוסר אמצעים בעיתם ולהלעיט את מדריכיהם בתרופה הידועה: “סבלנות” פעמים רבות במשך היום. אך כמה מרגיזות אותן הפעולות, שאינן נעשות בעיתן, הדחיות בלך־ושוב וחוסר הליכוד והתיאום שבין המטפלים השונים. יש אשר צימצום נפרז, ובדברים ההכרחיים ביותר, שורר במקום אחד בזמן שהיד פחות קמוצה במקום שני. יד פתוחה לרווחה אינה, כמובן, בשום מקום ובשום שטח. אמנם ידוע, החסר מרובה מן היש. ומשימה קשה הטלנו עלינו. אך הכרה זו אינה מקילה על עבודתם היום יומית של המדריכים המסורים. חומר האדם, המסור במקום זה לרשותם – קופה של רכילות תלויה מאחוריו. גם חמימות המזג של אנשי המזרח ואופיים הנוח להתלקח ולהתרגז אינם מקילים על המלאכה. כל זה מחייב יחס מיוחד למקום זה ולאנשיו. הפעולות צריכות להיעשות כאן במהירות האפשרית ביותר, ודופק היצירה צריך להלום כאן במלוא המרץ. ואז אולי תתגשם תקוותם של אנשי המקום ותקוותנו – ראנתיה תהיה רינת־יה.


מזיריעה או אומזריע (מזרע־הר)

בין ראנתייה למוזיריעה מרחק כשלושה קילומטרים. הכפר מוזיריעה שוכן על גיבעת סלעים בתחילת הרי יהודה. אבני־בנייניו מסלעי גיבעה זו נחצבו. במבט ראשון קשה להבחין בין הבניינים ובין הסלעים המקיפים אותם. אף גגות־החימר מתמזגים יפה בציבעם עם פיסות קרקע־החימר הוורודרוד־אפור. והכפר לא היה זקוק, כנראה, לאמצעי־הסוואה מיוחדים בזמן ההתקפות מהאוויר. בולטים רק בניינים אחדים, הפזורים במרחק מה מהמרכז, וביחוד בולט הבניין הגדול, הנאה והמרווח, העומד במעלה הגיבעה, במבואות־הכפר. לרגלי הגיבעה עובר הכביש המקשר את לוד דרך בן־שמן, דיר־טריף, מגדל צדק עם פתח־תקווה. בכביש זה ניסו בתחילת ימי מלחמתנו להמציא מזון ומיספוא לבן־שמן, אחרי שדרך־לוד נחסמה בפנינו. כאן נפלו מטובי בנינו, בחרפם את נפשם להחיש ישע לאחיהם הנצורים בבן־שמן.

הנסיעה לכפר זה נוחה. פעמיים ביום מגיע הנה אוטו נוסעים מפתח תקווה ופעמים רבות ביום אפשר להגיע הנה באוטומובילי־המשא, המסיעים אבנים מסביבה זו למחצצות ולמטחנות האבנים שליד פתח תקווה. אך הדרך הישרה והקצרה מראנתייה הנה – אינה סלולה. התחבורה בין שני ישובים עולים שכנים אלה אינה קבועה. אפשר להגיע ממקום למקום באוטו מיוחד, בעגלה או ברגל. אנשי ראנתייה, המלווים את האורח־המבקר בחביבות, אינם מניחים לו ללכת ברגל ומזכים אותו בנסיעה בעגלה היחידה שבכפרם. את הזמן, שבו אפשר היה להגיע מראנתייה למוזיריעה ואף לחזור משם, מבזבז האורח בציפייה לעגלה העומדת “בכל רגע” להגיע, טעונה צרורות שונים ומיצרכי מזון מווילהלמה, בירת האיזור הזה. משהגיעה העגלה והכל הוכן לנסיעה – מסורה רשות הרצון לפרד. הדרך החדשה שאינה מוכרה לו, אינה לרוחו. ומשהרגיש הפרד בפיקפוקיו של העגלון בנכונות דרכו וחש ברפיון ידיו הבלתי מנוסות בהחזקת המושכות, הסב את פניו אחורה וחזר בצעדים מאוששים לכפרו. עמדו לו נסיונות נעוריו של האורח בהנהגת פרדים עקשים, שהתנסה בהם “בשנים ההן” וכך נחלץ מן המיצר. אחרי איומים ופיוסים הואיל הפרד להתקדם בכיוון הדרוש, כשהוא מובל בכבוד רב במיתגו על ידי האורח והעגלון מזרזו מאחוריו. ככה התרחקו במיקצת מהכפר, עברו את קרקעות החול, הגיעו לשטח האדמה הכבדה והתיישבו ברווחה בעגלה. אך גם כאן לא רווח ביותר לגוום. האדמה הכבדה נמצאה סדוקה יפה יפה מחרבוני קייץ והגלגלים הקטנטנים והצרים של העגלות המיוחדות, שהובאו הנה מן העמק, שקעו בסדקים הרחבים וטילטלו את הנוסעים עד לפירוק עצמות. כבודו של העגלון לא הניחו לשוב על עקבותיו ורצונו להכיר את הכפר השכן המריצו להמשיך בדרכו. ככה טיילו, האורח והעגלון, להנאתם, ברגל, לצידי העגלה ושכרם בצידם: האפשרות להסתכל יפה בנוף המישור הזה ובסביבתו הנאה.

מישור נרחב ונאה זה משתרע למרגלות הרי יהודה. אדמתו – אדמת חימר ערמונית־שחמחמת. במקומות שונים חורץ המישור לשון ארוכה לבין הרי יהודה וסלעיהם החשופים והמלבינים. ניתן לתאר, מה נאה מראהו של מישור זה בתחילת האביב, כשהוא כולו עוטה לבוש דגן, ירוק־רענן, והסלעים הלבנים, בהרים הגובלים אותו, רחוצים ומצוחצחים מגשמי החורף, מבהיקים משמש אביב ועטורים פרחי־בר לצבעיהם מרהיבי העיין. אך בשלהי קייץ מכוסה כולו בשטיח צמחי קוצים שונים ומראהו עלוב ומרגיז. גם פסי מסילת הברזל, החוצה את המישור לאורכו, אינם מבהיקים עוד בזהרם כמקודם, עת גלגלי הקרנות היו משפשפים וממרקים אותם תכופות, כראוי. רק פעם־פעמיים ביום תעבור כאן הרכבת, המובילה את משאה לתחנת לוד. פסי־המסילה מכוסים חלודה אפורה־צהבהבת ומתמזגים יפה עם צבעי שדות הקוצים שבשלהי הקייץ.

אחרי שחוצים את מסילת הברזל מתקרבים לכפר השוכן ממזרח לה. מה שם הכפר – איני יודע. אף מדריכינו, מורינו ורבותינו המובהקים בהלכות טיולים בארץ – מחולקים בכך. אחד גורס מוזיריעה ומונה בו למעלה משבע מאות תושבים מוסלמים, מישנהו גורס אומזרע ומונה בו רק כארבע מאות תושבים. השם בכל אופן מוזר קצת, אם כי הוא מיוסד על התיבה: זרע. מי יתן והמקום באמת יהיה אֵם זרע, קציר ואסיף לתושביו החדשים, כפי שאדמתו שבשפלה מתאימה מאוד לתפקידים אלה.

בעלותך במעלה הכפר הנך רואה בניין־אבני־גזית גדול, שחלונותיו הגבוהים והמרובים מתבלטים היטב בסביבה זו. לבניין כשמונה חדרים מרווחים, ששניים מהם עשויים להתאחד לאולם גדול, אם מפרקים את קיר־העץ המתקפל, המפריד ביניהם. על יד הבניין בריכת־מים בנויה בסיגנון מיוחד, המקבלת מימיה בצינורות מן הבאר הכרויה במרחק־מה מכאן בשפלה. לפני הבניין שטחים מדורגים, אשר סלעיהם בחלקם נעקרו ובחלקם כוסו שיכבת עפר דשן. על השטחים שרידי עצים צעירים ושיירי פרחים, שכנראה ניטעו לא מכבר. מדריגות מאבנים מסותתות, רחבות ונוחות לעלייה, בנויות בין השטחים. מלאכת־הבנייה לא נשלמה בשעתה, כי הבונים עזבו מלאכתם באמצע ונטשו את הכפר. הבניין נועד בשעתו לבית ספר מחוזי לילדי כפר זה וילדי הכפרים הערביים שבקירבתו.

ממשלת־המאנדאט התכוננה לשבת כאן ישיבת קבע ולא פסקה מלדאוג לתושבי הכפרים, עד רגעיה האחרונים, בתקווה, ששני הצדדים היריבים יפצרו בה להישאר כאן ולהוציאם ממצב התוהו ובוהו שנוצר ביזמתה. אך על דאגתה לענייני החינוך של הכפריים ולהקמת בניינים נאים למטרה זו ראויה היא לשבח. אלא שלצערנו הרב ולמגינת לבנו לא ידענו לשמור כראוי על ירושה זו שנפלה בחלקנו. מלאכת הבנייה אמנם נשלמת והולכת על ידינו; בבית ישוכנו בית הספר וגן הילדים. אך יד פושעת של מי קלפה את אבני הגזית, אשר הקיפו את המרפסות הנאות ושמרו על אדמתן מהישפך ביובש הקייץ ומהסחה על ידי זרמי מי הגשמים בחורף? מצפונו של איזה רשע מרושע הירשתו לפרוץ גדרות ולהרוס מדריגות כדי להעביר את אבניהן לברות למכונות החצץ? האין די אבנים בהרי יהודה שאפשר לחצבן או אפילו רק ללקטן? הפונו כבר כל אבני הריסות ההפצצות כי ישלחו ידים־נפשעות בקיים ועומד וירבו הרס? אפשר לראות כאן בתים נאים מדי, שהיו בנויים אבן מבחוץ ומלוכדים ומטויחים בחימר וטיט מבפנים. האבנים המסותתות שמבחוץ נקלפו ושלד הטיט נשאר עומד בערייתו, כעדות לפראותם של בני־אדם, הלהוטים אחרי פרוטות רווחיהם ואינם חסים מלהשמיד רכוש ארצם. זאת ועוד: מלאכתם של קבלני־הריסה אלה נעשית על ידי אחרים. האם לא מן הראוי היה שעבודות־הריסה כאלה לא תיעשינה על ידי אנשים, שאולי במו ידיהם עסקו בשעתו בהקמת בנייניהם ומלאכה זו, במידה שהיא הכרחית, תיעשה בעבודה עצמית? ותימה: האין עין מפקחת על עושי מעשי פשע, הרס ועוון אלה? האין מי שיגער ויאמר הרף?

בכפר נמצאים כעת כשמונים משפחות עולים, יוצאי חמש ארצות. הרוב מיוצאי הונגאריה. צעד זה של מיזוג עולים מארצות שונות יהיה אולי מוצדק בסופו. אך הוא גורם קשיים נוספים בתחילתו. הרגלי־חיים ונוהג שונים ושפות שונות מהווים גורם מפריד – גורם שלילי נוסף על מריבות ועל חילוקי הדיעות, נוסף על קשיי ההסתגלות לתנאים החדשים, למערומי הסלעים הלוהטים ביום ויללת התנים בלילות, לחוסר המיצרכים ההכרחיים ביותר ובעיקר לחוסר מים. אכן הרעיון לחיות בארץ מעמל כפיהם ומפרי אדמתם איחד וליכד את כולם, אך חזון זה מה רחוק הוא עוד מהם! והמציאות קשה, מרה ומוזרה. האדמה אמנם כבר נחרשת על ידי הטראקטור, אך המגע אתה הוא רק בידי בודדים. מאושרת המשפחה האחת, הרגילה קצת בחקלאות עוד מחוץ לארץ. ברשותה זוג פרדות, עגלה ופרה. אלה כבר טועמים טעם חקלאות ומרגישים עצמם במקום חיותם. אך האחרים – החקלאות מהם והלאה. הם עובדים עבודת יומם בפינוי ההריסות, בסתימת הפרוץ ובחיזוק העומד ומסתדרים איך שהוא, תוך תקווה, “שימים טובים עוד יבואו”.

הבעיות שבפניהם יעמדו בקרוב, עדיין אינן גלויות למתיישבים. המדריך, איש כפר ידידיה, אשר טעם גם טעם שליחות לגולה, מכיר יפה את צאן מרעיתו והוא עמוס דאגות למכביר. והעיקרית והיסודית שבהן, איך והיכן ייבנה כאן המושב? האדמה למטה, בשפלה, והבניינים למעלה על ההר המסולע, החשוף והקרח. אפשר אולי ליערו בעצי־סרק מתאימים, אך יקשה מאוד לסדר כאן גני ירק ומטעי פרי על יד הבתים, כמתאים למושב עובדים, הדרך בה בחרו המתיישבים. כל עבודה שיתופית זרה לרוחם ואינה רצויה להם. העבודות הציבוריות נעשות באי־שביעת רצון. התיקונים בבניינים נמסרו לקבלנים פרטיים, מי שהיו פעם חיילים בחיל המהנדסים, אשר טיפלו בראשונה בהקמת ההריסות. הטענות וההאשמות ההדדיות אינן מעטות. ולא מעטה עבודתו של המדריך ביישור הדורים ובתיווך בין ניצים.

מנהל החשבונות, חבר המקום, מעולי פאטריה. הוא ורעייתו, מהמשפחות המעטות היודעות עברית, מקבלים אורחים, מסבירים את המצב ומשתדלים לשפר את הכפר בעיני אורחם. אך הם גם מהיחידים המכירים את הבעיות אשר בפניהן יעמוד כפרם זה בקרוב ודואגים לעתידו. ודאגתם העיקרית – איך להקים את הכפר ולציידו במהירות הדרושה. עבודות־שיקום, הנעשות במהירות, מלכדות את אנשי הכפר, מקשרות ומכוונות אותם לאפיק חיים רצוי. האיטיות והסחיבה מהוות גורם מפריד ומפרק. לע"ע רבים הדופקים על דלתות הכפר להתקבל כחברים. פונים גם ותיקים בעבודה חקלאית בארץ, יוצאי משקים, אשר נפשם חשקה בצורת־חיים אחרת, או רוצים להסתדר יחד עם קרוביהם העולים החדשים. יש גם רבים מבין העולים החדשים, אשר נפשם קצה בחיי מחנות והם מחפשים אפשרות יציאה ומוצא לקיומם. הופעה זו יפה ומעודדת. היא מעידה על הרצון ללכת לכפר ומסירה את הלעז שהלעיזו על עולינו החדשים. הידע עמנו להסיר גם את הלעז שמלעיזים עליו, שבניו יושבים על סיר הבשר בגולה, או באו אל המנוחה ואל הנחלה בארץ – בלי להושיט יד אמונה ונאמנה, כראוי וכדרוש לעוליו ולמעפיליו בהר ובשפילה, בצפון ובנגב ובכל שאר שטחי ארצנו?…


 

יהודה

סאטאריה – סתריה

דרך־המלך לירושלים עדיין סגורה ומסוגרת בפני בני ישראל. הקטע לאטרון–שער־הגיא עודנו בידי זרים והעולים ירושלימה ילכו בדרכים עקלקלות. עוד לפני היציאה מהעיר רמלה עוזבים את הכביש הראשי המוביל מזרחה לירושלים, עולים על הכביש, הפונה דרומה ונוסעים עד הצטלבותו עם כביש רחובות – עקרון. משם ממשיכים שוב מזרחה ואחר־כך צפונה עד נקודת הפגישה עם הכביש הראשי על יד שער הגיא. אם בעקיפין נעלה ירושלימה – הדרך ארוכה ואף שכר־הנסיעה רב, אך ההפסד יוצא בשכר ההנאה למראה ישובינו המרובים, אשר צצו לנו בזמן האחרון לצדי דרך זו. הכביש מרמלה עד נקודת המיפגש עם כביש רחובות–עקרון עובר בין פרדסים וכרמים. הנוף גבנוני. מימין הדרך פרדסים המהנים באביב ובקייץ את החושים, בריח החריף־מתוק של פרחי ההדר ובירק עליהם המבריק, הדשן והריחני, ובסתיו ובחורף בצבע־פריים המזהיב, המרתק את מבטי העיין ומגרה את החיך.

משמאל לכביש – מטעי עצי הפרי למיניהם. כאן כרמי גפנים, עצי זיית, עצי המישמש והשזיף, התאנה והרימון. לפנים רק בית בודד היה מזדקר מבין עצי המטעים הללו. היה זה בית אריזה לפרי הדר או בית מחסה למנוע, למשאבה ולבאר. ומה תופתע בראותך כאן לפתע בתי־דירה קטנים ולבנים, הנמשכים כמעט לאורך כל הדרך. בתוך הבתים ובצידם מורגשים יפה סימני חיים וישוב. תינוק משתעשע בערישתו או בלולו, אשה עודרת בגינה שליד ביתה, עגלה מסתובבת תוך גדרי דירה או מלחכת עשב סביבה. בכול שוקקים חיי גידול וצמיחה, חיי כפר שקטים וצנועים. הנך מסתכל מאמין־לא־מאמין לעיניך למראה ההפיכה, שנתחוללה כאן בזמן האחרון.

תקופות תקופות של חיים עוברות במוחו של המסייר. נזכר בימי עלייתו הראשונה ברגל לירושלים, לפני כארבעים שנה. אחרי עברו את מקווה־ישראל, שלא רווה רוב נחת מהערביים, שעבדו בשדותיו בהשגחת התלמידים, נשמט הקרקע מתחת לרגליו. מכאן לכל אורך הדרך עד למוצא שליד ירושלים לא היה אף שעל אדמה יהודית. יודעי נסתרות ההתיישבות בארץ ציינו ברמלה את הגן של אפרים דיינרד, שעמד לו במקצת מן הצד לדרך המלך. לגן הזה היו סרים לנוח קצת בצל העץ ולחוש אדמה יהודית תחת הרגלים. מהגן הזה דרומה נפסקו מטעי הזיתים המהוללים והעתיקים של רמלה וגבנוני החול, הצהבהב־אדמדם, היו משתרעים ערומים לכל מלוא העיין. אהלי בידואים היו מפוזרים פה־ושם על פני השטח הריק והעזוב ורק פרדסי רחובות וכרמיה היו מהנים ממרחק את עין רואיהם. נזכר ההלך בטיול ברגל בלווית חבר מגדרה לרמלה, על מנת להגיע משם ברכבת ליפו. בדרך טעו השניים למחנה אהלים של בדואים. כלבי־המחנה התנפלו עליהם מכל צד ורק בחסדי אחת הבדואיות ניצלו משיניהם. בשפת עלגים שאלו לכיוון הדרך לרמלה. שניים מן ה“בחורים” הואילו להראותם את הדרך וליוום מרחק־מה ממחנה האהלים. וכשנוכחו לדעת שאין במה להיבנות מאורחים לא קרואים אלה, כיבדום במכות הגונות ושלחום לנפשם. מאז זכור להלך יפה יפה השם “ערב סאטאריה”.

והנה באו ימים אחרים. רחובות התפתחה. רבתה העבודה בפרדסיה וכרמיה. גדלה יכולת הקנייה של תושביה, ואנשי ערב־סאטאריה התחילו להסתגל לתנאי סביבתם החדשה. מהיהודים שכניהם למדו לנטוע כרם. מחוסר יקבים מכרו את ענביהם לפרי, ואנשי רחובות, בעלי הכרמים לענבי היין, היו מקוניהם הקבועים של ענבי המאכל. פרי המישמש שלהם נחטף בשוקי רחובות ותל־אביב. את מקום האוהל ירשה החושה ואח"כ בא במקומה בית־האבן. ונטיעה גוררת נטיעה. משרווח בכיס והפרוטה נעשתה מצויה, העזו לנטוע גם פרדסים. אט אט כוסו שטחי החולות בניינים ומטעים. ממשלת־המאנדאט הושיטה עזרתה בפיתוח הכפר. הוקם בית־ספר ללמד בני הבדואים קרוא וכתוב. הוקם ישוב, אם כי לא מתוכנן ולא בנוי על יסודות חברתיים הוגנים, אך ישוב שיש לו קיום כלכלי כהלכה.

ובעת “הבריחה” ברחו גם אנשי הכפר הזה, ביחד עם שכניהם אנשי רמלה העירוניים והכפר נוטש. כיום נמצאות במקום כמאה משפחות. לא קלה היתה מלאכת עיבוד התכנית למושב. היה הכרח לנצל את הבניינים הקיימים, דווקא בנייני אבן חזקים, אך לא מותאמים לדיורו של בן אירופה. היה הכרח לחלק את המטעים בין כל החברים, בו בזמן שלפי התכנית יוצא, שישנם חברים אשר כל שטח אדמתם נטוע וישנם חברים שאדמתם כולה אדמת בור. היה הכרח להתאים את ההשקאה למצב הטופוגרפי של המגרשים ולספק את המים במידה הדרושה ובתנאים השווים, ככל האפשר, לכל חברי הכפר. במאמציהם של אנשי הכפר, המדריך המסור איש כפר־ויתקין ואנשי המחלקה להתיישבות, התגברו במידה רבה על המכשולים והכפר הוקם על תילו.

המתיישבים בעיקרם עולי פולין שאליהם נילוו גם עולי רומאניה, קרפטו־רוס ואחרים, התלכדו להתיישבותם בצוותא עוד במחנה קפריסין. רובם ככולם אנשים צעירים, שהתחנכו באגודות חלוציות בגולה, והעפילו לעלות לארץ ישראל בעליה ב'. משנסגרו לפניהם שערי ארץ ישראל הוגלו לקפריסין וישבו שם עד שהגיעה שעת גאולתם ועלייתם. זמן שהותם בשבי קפריסין לא עלה בתוהו. כאן רכשו במקצת את השפה העברית וכאן למדו את דרכי התיישבותנו בארץ. כגוף מאורגן עלו למקום התיישבותם בארץ ישראל. ההדרכה המסורה של בת נהלל ואיש כפר־ויתקין נתנה בהם אותות לטובה. כעת נמצאת הנהלת המקום כמעט רק בידי חברי האירגון.

רבים הישגיו של אירגון זה גם במובן הכלכלי. לכל חבר ניתנו כעשרים וחמישה דונאמים קרקע, מהם כמחצית נטועה מטעי־פרי מכניסים. אחרי סידור הלולים וסיפוק פרות החלב יוכל המושב הזה לעמוד גם במובן הכלכלי בשורה אחת עם רבים ממושבינו הוותיקים. אך צר מאוד, שלא תמיד יכולים אנו לספק הציוד המשקי בזמן הדרוש ובמידה ההכרחית. אנשי־הכפר מילאו את המוטל עליהם באמונה. נשתלו גני־ירקות ונזרעו שטחים גדולים בתפוחי־אדמה. אך ההשקאה איחרה במקצת. איחור של שבוע־שבועיים באדמות החול בסידור ההשקאה גורר הפסדים רבים. אך למעלה מן ההפסד החמרי ההפסד הרוחני. חברי המושב אינם מקטלי־קניא בענייני עבודה. ידם רב בבניין ובכל עבודה מחוץ לחקלאות. עבודות־החוץ משמשות אמנם כעת מישענת חשובה לקיומם, אך רע יהיה אם מישענת הארעי תיהפך להם לבסיס קבוע. בין רבים מהם עוד רופפת ההכרה החלוצית־חקלאית ולתפילת “אל תביאנו לידי נסיון” הן זקוק גם חסיד ותיק.

אכן, זכאים מתיישבי המקום לתשומת־לב. על ידי הסעד שיינתן בעיתו יצליחו להפוך את מושבם מסאטאריה – לסתריה.


צאפוריה – מושב חסידי חב"ד

אכן, בצירוף השמות, “סאפריה – חסידי חב’ד”, זעה נימה חבויה בלבנו.

סאפריה היתה מקודם כפר בתי־חימר על יד מסילת הברזל יפו – ירושלים, צפונית־מערבית מתחנת לוד. עדיין זכורים לנו הזמנים שהרכבת ה“תורכית” ראתה לעצמה כפחיתות־הכבוד להתעכב על יד הכפר הזה. תושבי הכפר הזה מצאו דרכם מי ברגל, מי ברכיבה על החמור, עד לשוקי־לוד המפורסמים ואפילו עד יפו הגדולה, ששם היו משווקים תוצרת מישקם הדל, ובדמי התמורה היו רוכשים לעצמם את המזון ההכרחי למשפחתם, שאינו מיוצר במישקם. צרה עינם בפרוטתם מלבזבזה על תענוגות־מותרות כנסיעה ברכבת.

עם הקמת תל־אביב, היתרבות תושביה והרחבת גבולותיה, התפתח גם הכפר סאפריה. נמצאו קונים לתוצרת הכפר, ששילמו במיטב כספם בעד כל מיצרך הנדרש להם. בסאפריה התחילו להקים בתי־אבן, בהם הוצבו גם חלונות ודלתות, כמינהג אנשי תרבות. נמצאו אנשים שהעיזו לפרוץ מעגל הכפר והתיישבו בחלקת אדמתם מחוצה לו, חפרו בארות, נטעו פרדסים ובין העצים גידלו כל ירק למינהו להנאתם של תושבי תל־אביב. במקום הפרה המקומית, שלא שפעה חלב רב אף בעונת המירעה ועמדה יבשה ברוב ימות השנה, הופיעה הפרה הדמשקאית ואחר־כך גם הפרה ההולאנדית, השחורה־לבנה, שרכשוה באופנים שונים ממישקי היהודים והאכילוה ממיטב הירק העסיסי, שגדל במחשופי פרדסיהם. הופיעו אף בתים בני קומותיים בכפר ובסביבתו הקרובה. הרכבת כבר הואילה להתעכב על יד הכפר. עשרות פועלים היו נוהרים מן הכפר, עם בוקר, לעבודתם בתחנות הרכבת של לוד ויפו, ליד הבניינים הנבנים בתל־אביב וכו'. בערב היו נוסעים ברכבת בחזרה הביתה. הכפר התעשר, שמן וגם בעט. הוא לקח חלק לא קטן בכל המאורעות, שקרו בכל הזמנים, ישר ובעקיפין, באכסנו את הכנופיות שארבו לנפש היהודי. אך גם בימים כתיקונם לא נוקו הנוסעים היהודים מאבן, שידוה “שובבי” הכפר מבעד חלונות הקרונות. כזאת היתה סאפריה, ששמנה מכספי ישראל.


יעקב אורי 6 (2).jpg

מסכת זרעים


חסידי חב“ד – כהד מעולם קדום מצלצלות שתי המלים הללו. ליובאביץ, הידועה לנו מימי ה”תניא", ולבנינו מהשיר “מליובאביץ עד חסלביץ”, שהיא העיר הראשונה לחסידות – מקומה ברוסיה המועצתית. הרבי עצמו הצליח לצאת משם ולהגיע לאמריקה. הנשאר עוד שריד לכת־חסידים זו ברוסיה הסובייטית? היכלו לשמור על קנאותם לדת ועל נאמנותם לתורת רבם? איך הצליחו לעלות לארץ, להיאחז כאן באדמתה ויחד עם זה לשמור על מיסגרתם החברתית־דתית? האם הם עוד בגיל, שבו מסוגל האדם לשנות הרגלי חייו, להתאמן לאחוז באת ומחרשה ולהסתגל אליהם? מה קשריהם עם עובדי האדמה בארץ? מי מדריכם בהלכות עבודת האדמה ומסגלם לתנאיה? כל זה מעניין מאוד את האיש המתעניין בצבעי הקשת של העולים, בתקופת העלייה הגדולה לארץ וההיאחזות באדמתה.

משמאל לכביש יפו–ירושלים, קילומטרים אחדים לפני הגיעך לרמלה, פונה הכביש הצדדי לסאפריה. עובר בין פרדסים, שבחלקם חרבו ובחלקם עודם ראויים לחידוש. משני צדדיו מוקמים והולכים בתי־עולים, לפי תכנית הצריפונים והבלוקונים, הידועים למדי בארץ ישראל. זה איזור השיכון של העולים החדשים, שלידו נמצא גם איזור השיכון של חברות ואנשים בודדים בארץ, המקימים בנייניהם בסיגנונות שונים.

הכביש מתקרב למרכז הכפר בעבר וחוצה אותו לשניים. מימינו נראה על בניין אחד שלט ועליו באותיות מאירות עיניים ובצורה המקובלת במקומות רבים בארץ המילה – “צרכנייה”. בשמאלו נראה כאילו בראי אותו שלט על בניין אחר, הנמצא כמעט ממול לראשון. ואכן שני ישובים שוכנים כאן משני צדי הכביש. לתושבי שניהם אופי דתי מובהק. שניהם שומרים על הדת ועל הכשרות ודבר טריפה לא ייראה ולא יימצא אף באחד משתי הצרכניות. אך ב“פלגות ישראל גדולים חקרי לב”. תושבי היישוב האחד משתייכים לחברי הפועל המזרחי ותושבי היישוב השני לחסידי חב"ד. צרכנייה לזה וצרכנייה לזה, אם כי שתיהן מיסודו של “המשביר המרכזי” של הסתדרות העובדים הן. מאליו מובן, שגם גני־הילדים ובתי־הספר נפרדים. ותפילות בני ישראל נערכות בשני בתים ובשתי נוסחאות.

ברגשות מיוחדים במינן הנך מתקרב אל האיש היושב על הטראקטור וחבירו הצועד אחרי מכונת הזריעה. לבוש בגדי עבודה ככל עובד, אך פרקו נאה וזקנו מגודל יושב הטראקטוריסט על יד הגה מכונתו. חבירו דומה לו, צועד בטוחות אחרי הטורית הגדולה, הנגררת אחרי הטראקטור. מדריך המושב, איש כפר־יחזקאל, מגולל לפניך בקצרה את פרשת חייו של הטראקטוריסט. הוא בסך־הכל בן 23. את הכשרתו לנהוג בטראקטור קיבל במידרשה של המרכז החקלאי ע“ש ד”ר רופין ז"ל. נולד וגדל ברוסיה המועצתית ושולט גם בשפתה, מכיר דרכי חייה החדשים, אף על פי כן הצליח לשמור על יהדותו ועל קשריו עם הכת החסידית, שעל ברכיה התחנך ולה הוא שמר אמונים בכל דרכי נדודיו, עד הגיעו לארץ ישראל. כמוהו גם הצועד אחרי הטורית, נולד וגדל ברוסיה המועצתית, אף עבד שם כעוזר לנהג קטרי הרכבת. גם הוא הצליח לשמור על קדושת השבת מחללה, על מנהגי ישראל ועל קשריו עם בית הרבי. איך הם הצליחו להגשים זאת – רק לצור ישראל הפתרונים.

כמו רוח מיוחדת במינה מרחפת על פני כפר זה. עוד ריח ה“טבון” הערבי מורגש באויר. עוד כמו נשמע באזנינו חירחורו של הגמל ונעירתם של החמור והפרד, כבימים ההם. אלה מתערבים בשירה העברית של ילדי ישראל, הבוקעת מגן־הילדים, ומקול התורה, המתורגמת לאידיש, העולה מבין כתלי בית התלמוד־תורה, מקום שם נערי ישראל, חבושי כיפות ועטורי פיאות, לומדים חומש עם רש“י בקול ובהטעמה של ה”ימים ההם". זכרונות העבר וחזונות העתיד מתערבבים בהווה.

מזכיר המושב מסמר בפטישו את קרשי הלול החדש, ותולה שקים סביבו, לבל תתקררנה, חלילה, תרנגוליו. עבודתו נעשית בדחילו ורחימו בבחינת “ורחמיו על כל מעשיו”. בתו עוזרת על ידו, כי הבנים גלו למקום תורה. בשלושה מקומות התורה נלמדת: במושב גופו עד גיל בר־מצוה; בעיר לוד בשביל הגיל שלמעלה מזה עד גיל הבחרות; מכאן והלאה לומדים תורה בישיבת הרבי שבתל־אביב. בישיבה שבמקום לומדים גם ילדי ישראל מבני החסידים הגרים מחוץ למקום. אוכלים במסעדה הפרטית וגרים במעון המשותף. בעלת המסעדה, מצאצאי הרבי מריז’ין, מטפלת בנועם מיוחד של חן יהודי באוכלים על שולחנה, הקבועים והאורחים. האווירה שופעת יהדות דתית עתיקה, שהועברה כאילו על כנפי נשרים מהעיירות ההן – אבוי, כי אינן עוד – לארצנו.


יעקב אורי 7 (2).jpg

מוכן ומזומן להוציא לחם מן הארץ


תוך כדי טיול בין בתי הכפר ובמגרשיה נפגשים עם יהודים בעלי זקן ופיאות, העוסקים בחומר ובלבינים, מפרקים שיירי המפולת מהחושות הערביות וגדרותיהן ומקימים מחסנים, תוספות למטבחים, דירים וכו' על יד בתי מגוריהם. אבות ובנים עוסקים במלאכה, שלא היו רגילים בה, אף על פי כן מצליחים. על השאלה: היכן התאמן במלאכת הבנייה? עונה הנשאל, שעוד בהיותו במחנה העולים הסתכל במלאכת הבניין שם ונוכח לדעת שאין תורה זו עמוקה כל כך. כמה ימים התבונן ואחר־כך אמר לבנאי, שהוא בנאי מחו"ל (מה אינו עושה יהודי בשביל פרנסה, ביחוד כשנמאס עליו מאוד לשבת בטל במחנה?). נתקבל לעבודה וכעבור תקופת מיבחן הוגדר כבנאי סוג א'. אכן, הוא מוציא מתחת ידו עבודה מושלמת ומדוייקת. אשתו עוסקת בגן־הירק ובלול והמדריכה מתגאה בתוצאות עבודתה. בגן זה, השתול על אדמת רקבובית דשנה, שנזדבלה מדורי דורות, אפשר לראות מכל הירק למינהו, הגדל יפה ומתפתח להנאת בעליו. בית עובדים זה קשור קשרי משפחה עם עוד בתי־אב בכפר זה וכל המשפחה הגדולה מצטיינת בעובדיה החרוצים והמסורים. ידם בכל מלאכה – בבניין, במכונאות, בשדה הזרע הכללי ובגן־הירק הפרטי.

המדריכה המסורה, מוותיקות נהלל, החברה שושנה, אלמנת החבר אליעזר יפה ז"ל, הוגה רעיון מושב־העובדים – מלווה את המושב הזה מראשית צעדיו. לא קל התפקיד של מדריכה בכלל, אך במקום זה ישנם קשיים נוספים ומיוחדים במינם. כאן נדרשת זהירות רבה בלי לפגוע, חלילה, בענייני דת ומסורת. צריך להפעיל את האישה, שתיקח מלוא חלקה בעבודות המשק ויחד עם זה שלא תעבור חס וחלילה, על הסייגים המקובלים בחברה שומרת דת ומסורת, ושלא תתבע את החלק המגיע לה בנציגות במוסדות הכפר. אף למדריכה עדיין לא ניתנה הרשות לשבת במושבי מועצת הכפר, אף על פי שעצותיה מועילות מאוד ולהן נשמעים. מובן מאליו, שאין אישה אחרת מנשי החייל במקום זה יכולה להגיע למעמד של חברה בוועד או במועצת הכפר. דבר זה מצער את המדריכה, המשתדלת להוכיח לפי התורה ובייחוד לפי חלקה בעבודה, שזכאית האישה בישראל בכלל, ובמושב עובדים בפרט, להיות שוות־זכויות עם הגבר. אך מלחמתה זו עוד לא הוכתרה בניצחון. ואף בהתכנס קהל עדת־ישורון זו לשמוע מפי המסביר את תורת העבודה ואת עקרונות מושב־העובדים, עומדות הנשים בעזרה או מאחורי החלונות ושם הן מקשיבות.

מושב־עולים זה עומד בפני בעיות, נוספות על הבעיות, שלפניהן עומדים מושבים אחרים. התלכדות חבריו לא באה מתוך בחירה לפי גיל מסוים, המתאים במידת־מה להתיישבות. באו לידי צירוף וליכוד חברים הקשורים לזרם חסידי מיוחד. סיבלם בחיי מחתרת דתית־כיתתית בגולה; עלייתם המשותפת לארץ; תלותם ברבי, בתורתו וגם במידת־מה בעזרה המגיעה ממנו – ליכדו אותם כחברה אחת. בין המתיישבים גם קשישים, חשוכי בנים, בעלי בריאות לקויה וכו', שלצערם אינם מתאימים עוד לעבודה פיזית בכלל ולעבודת האדמה בפרט. החברות האישית אינה חופפת כאן את החברות להתיישבות; אך אין להפריד בין הדביקים.

ליכוד הכפר אינו מתבטא לעת־עתה בענייני כלכלה, אך הדוק מאוד בענייני חבירות. העבודה מתחלקת לפי תור צודק ובמידה רבה גם לפי הצורך לספק את צרכי המשפחה בהתאם למיכסת נפשותיה, אך אין השוואה בשכר יום העבודה. עבודות צדדיות רבות כגון: תעשיית רעפים, בית־סריגה ועוד, נמסרות על אחריותן ונמצאות תחת הנהלת קבוצות־חברים מיוחדות, שהתאגדו לשם כך, אף השקיעו מאמצעיהם הפרטיים בהקמת בתי המלאכה. מכאן צפויה פירצה לשליטת המושב בבתי־התעשייה ובמלאכה, שצריכים להיות שייכים בעתיד לציבור. אך אלה סטיות, שהשעה והמצב הכלכלי גרמן ויש לחפש דרכים לתיקונן. אך אין זה פוגם בליכודו החברתי של היישוב. יחסים טובים קיימים כאן בין החברים, הואיל וכולם רואים עצמם כמשפחה אחת, בעלת מגמות חינוכיות־חברתיות מיוחדות, שכולם מעוניינים בהן. וזה מכריע את הכף.

חברות זו מתבטאת בהזדמנויות של שמחה אצל אחד מחברי הכפר, או אצל הכפר כולו. חג החנוכה, חג־האורים, הוחג ברוב חדווה ודביקות. המקום נכלל בין המקומות, שהמרכז לתרבות של ההסתדרות דואג לבקרם ולהנותם בהרצאה, בשיחת חברים ובפרקי זימרה ונגינה. קדמה להרצאה מסיבה בבית חבר אחד, אשר לבנו מלאו באותו יום שלוש שנים. ההורים נהגו בו מינהג “ראשית הגז” ובטקס לכבוד תספרתו הראשונה לקחו חלק כל נכבדי העדה. על יד שולחנות ערוכים ביי“ש ועוגות, כמינהג ישראל, הסבו כמעט כל חברי הכפר. פרט לחבירות. אף את בעל השמחה הקטן גופו החזיק בזרועותיו אביו ולא אמו. הנשים הסבו בחדר לחוד. קלחו שיחות חברים מתובלות בדברי תורה, משל ואגדה, שהיתה מלווה בשירה רוויה דביקות חסידית חב”דית, שיש בה מהשתפכות הנפש והתעוררות עילאה כאחת. “חתן־השמחה” עובר מזרועות לזרועות. תלתל אחרי תלתל נגזז והילד העייף עובר לאחרונה לידי אמו, המשכיבה אותו בעריסתו. משם הולך הקהל לעזרת הגברים שבבית־הכנסת. שומעים הרצאה על המקום וסביבתו, על בעיות התיישבותנו ועל הנסים שקרו לנו לא רק בימים ההם, אלא ממש בזמן הזה – בזמננו אנו. אחרי שיחת חברים, שאלות ותשובות על בעיות השעה והמקום, הולכים לבניין הגדול של גן־הילדים. כאן עובר השלטון לנשים ולבחורות, המובדלות אחת מרעותה בצעיף שעל ראשן. אל השולחנות הערוכים בטוב מאפה הבית של נשי החייל, יושבות החברות. הצעירים עומדים מאחרי החלונות או יושבים אל שולחן מיוחד, העומד נבדל מהצד. כאן שומעים דיקלומים ושירה מפי ילדי הגן. הזמר שבא מהחוץ, ועל ראשו כיפה כדת וכדין, שר בליוויית האקורדיון. אכן, כלי־זמר זה, המכונה “ההארמושקה הזו”, בפי נכבדי הכפר היודעים גם רוסית, אינו משביע ביותר את רצונם. אף על פי כן הדור הצעיר מוחא כפיים לצלילי השירה והזמרה ותובע עוד ועוד.

כך נמשכת עד שעה מאוחרת בלילה – בליל חנוכה תש“י – שירת בני ישראל מחסידי חב”ד, שעלו ממרחקי הצפון והתיישבו על אדמת אבות אבותיהם בכפר הנטוש סאפריה, לעבדה ולשמרה.


עקיר החדשה

את השם עקרון הכרנו תחילה כאחת מחמש ערי המושב של סרני הפלשתים, שהיו משולבים בזכרוננו בסיפור הנפלא על נדודיו של ארון הברית. אחר כך נפגשנו בו בילדותנו, בהסתכלנו בגלויה המצוירת שבאה “משם”, מארץ התקוות והשאיפה. בגלויה – רחוב בעל שני טורי בתים צמודים, בני קומותיים. בשוליים עצי תות, באמצע עגלת איכר ומלמטה כתוב: “מזכרת בתיה” – (עקרון), ניצח השם העתיק מהתנ"ך את השם החדש שניתן לזכרה של אם הנדיב הידוע.


יעקב אורי 8 (2).jpg

והמה ישתו חלבך (יחזקאל כ"ה, ד)


המושבה עקרון משכה ליבו של העולה החדש מאנשי העלייה השניה. זו היתה כמעט המושבה היחידה ביהודה, שבה אפשר היה לפגוש איכר ממש, איכר זורע וקוצר, מעמר ומוביל הגורנה. בה היתה גורן ממש, שאפשר היה להתפרקד בערמותיה בלילות־ירח מכסיפים, או בלילות כשהשמיים זרועים כוכבים נוצצים. כאן אפשר היה להזות ולחלום כאוות הנפש. אך חלילה לו אפילו לחלום על עבודה ממש בגורן זו. העבודה במושבה זו – נחלת פלחי עקיר היתה. ולא רק העבודה. אף השמירה על נפש המושבה ורכושה בידי “אבירי” עקיר היתה נתונה. ואחר שבעלי אדמות עקיר ותקיפיהן קיבלו טבין ותקילין בעבור האדמה, שמכרו למתיישבי עקרון, קמה המושבה לאחוזת נחלה ולמקור פרנסה לעובדיהם, פלחי עקיר ואריסיה. עיבדו את השדות, רעו את העדרים, “שמרו” ו“הגנו” על “בעליהם” היהודים, שנהפכו לנתינים נכנעים לתקיפי הכפר עקיר.

משנגאלה אדמת חולדה והוחל בנטיעת יער הרצל, נוסף שכן ראשון לעקרון ממזרח לה. פועלי חולדה הכניסו מעט חיים במושבה השכנה, בייחוד בין צעיריה, אם כי הקשרים היו יותר הדוקים עם רחובות הרחוקה מאשר עם עקרון הקרובה. פלחי עקיר ו“בחוריה” לא היו מרוצים ביותר מן העבודה העברית ששררה בחולדה. חששו להשפעתה הרעה של חולדה על עקרון וע“כ שמרו עברתם לאנשי חולדה, שהיו מוכרחים לעבור בכפרם בדרכם הביתה מרחובות. קשה היתה הנסיעה בעגלה וההליכה אחריה ברגל בחולות העמוקים שבין כרמי רחובות ופרדסיה. הנוסע, אחרי מחותו את זיעתו מפניו, ואחרי נוחו מזרז את בהמותיו, ששרכו רגלן בכבדות בדרכי החול – ישב בעגלתו, המקשקשת בעליצות בדרך שבאדמת עקיר הכבדה. אכן, הוקל לגופו אך לא לליבו. עליו לעבור ממש בתוך גורנם של פלחי עקיר. את כלביהם עזי הנפש, המתנפלים בחימה שפוכה על העוברים – לא ישתיקו ולא ירגיעו. האבן, המושלכת כביכול בכלבים, קולעת לעתים דווקא בנוסעים בעגלה. ואם איחר הנוסע ועליו לעבור את הכפר עם השקיעה או מעט לאחריה, מובטח היה, אמנם שיעבור את הכפר בשקט – מינהג הכנסת אורחים בתוך כפרם קדוש למאמינים בדת מוחאמד – אך מקצת הרחק מעבר לכפר היה נפגש בעיני־אורב נוצצות ורק רגליהם הקלות של הסוסים יצילוהו ממכות ה”נבוט" המסומר או אף מכדורי אקדח.


* * *

זכור יפה הכפר עקיר לאנשי חולדה ב“ימים ההם”, והוא זכור לא לטוב גם לאנשי עקרון בימי מאורעות ומלחמה. ופתאום – בתוך רחובותיו העקלקלים של הכפר סלול כביש, המשתלב בכביש הגבורה לירושלים. ובכפר מאות מתיישבים יהודים העוסקים במלאכה, מיסחר ועבודות חקלאיות שונות. מאה משפחות התארגנו כקבוצה להקמת מושב עובדים על אדמת עקיר וייסדו את עקיר החדשה. מוכר לנו הכפר עקיר על חושות־החימר האפלות של פלחיו ועל עליית־הבית בעלת החלון המזוגג היחיד, של בית השייך. תודות לתיווך האנגלים ולכסף היהודים התעשר הכפר, פרץ גדרות החימר שסביבו והקים בתי אבן וביטון במרחבי השדות ועל יד הכביש המוביל דרומה. מי שעבר בכביש זה השתומם על ההתפתחות המהירה של המקום ובליבו הדאגה, שלא במהרה ולא בנקל יעברו שטחים אלה לידינו ויועמדו לרשות התיישבותנו. בבתי־אבן אלה, לאורך הכביש, השתכנו מתיישבי עקיר החדשה וחוזים חזון התיישבותם המתוכננת על אדמת המישור הפורה הזה.

באר־המים שופעת מימיה. המוטור מקשקש ושורק שריקותיו הקצובות, הסביבונים מתיזים כבר מימיהם על האדמה החרושה, המתכוננת לקלוט שתיליה. אכן, רבה היתה תשוקת המתיישבים וחרדתם למים אלה. על מיכשולים רבים היה עליהם ועל מדריכם המסור, איש כפר ויתקין, להתגבר עד אשר זכו, אם כי רק בחלקה, להגשמת חזון המים. כעת עומדות על הפרק בעיות טכניות אחרות. המחלקה להתיישבות שומרת, אמנם, אמונים לבכור מתיישביה בכפרים הנטושים, אך גם לה לא קל להתגבר על המיכשולים הרבים, בהם היא נתקלת בדרכה. אף על פי כן “נוע תנוע” ומתקדמת התיישבותה המתוכננת של עקיר החדשה.

המתיישבים בעקיר החדשה לא מחומר אחד קורצו ולא מיוצאי ארץ אחת התגבשו. הרוב מיוצאי פולין, רומאניה וארצות אחרות באירופה. ישנם גם עולי תימן וילידי הארץ מבין החיילים המשוחררים. בחצר אחת אפשר לפגוש ילדים המדברים ביניהם בשלוש שפות. גן הילדים, השוכן בדירה נאה ומרווחת של אפנדי לשעבר, הוא כור ההיתוך לשפה ולהווי. בית הוועד, בית התרבות והצרכנייה – מרכזי ההשפעה בכפר. התגבש כבר גרעין מרכזי היודע את אשר לפניו ומכיר תפקידיו. באסיפות מורגשת כבר נימה של ידיעת הבעיות שהכפר עומד בפניהן. תוך ההתרגשות למראה הצמחים הנובטים וגדלים מתחילה לנקר המחשבה, איך להגיע לפרה חולבת או לפחות לעגלה? חושבים, איך לצרף חומר להקמת דיר לעז, או להרחיב את הלול. כל אחד ממציא משהו ומתהדר באמצאתו. אחרים מחקים מעשיו. אך עיני כולם נשואות לתכנית הקבועה של המושב ולקשר הממשי עם ביתו ומגרשו.


* * *

בינתיים משתדלים להכיר את תורת המושב. המדריך מצרף הלכות למעשים. תנועת־המושבים שולחת את מסבירי תורתה. הקשר עם התנועה גובר והולך. אך מה רבים המכשולים האורבים גם על דרכם הרעיונית. בשכנות הקרובה: רחובות על רחבותה, תענוגותיה ושווקיה. ועל ידם מתיישבי עקיר הישנה, החפשים מעול תורת ההתיישבות העובדת ומצוותיה. החרוץ יפתח שם משקו באופן חפשי. פועלים יימצאו די. ומה לו ולכל המצוות המעשיות שהתיישבותנו תלויה בהן? וכאשר המסביר את העיקרון של העבודה העצמית בהתיישבותנו ואת ערכו לכלל ולפרט בענייני כלכלה ובענייני חברה חיזק עמדתו בכך, שזו היא דרך ההסתדרות כולה – נשאל על ידי אחד השומעים, אם המשק השכן גם כן שייך להסתדרות? כשהמרצה השתומם לשאלה זו הסביר השואל, כי במשק השכן עובדים יום־יום חמישים־שישים איש מחבריו, ובכן הרי אין קיימת שם עבודה עצמית. אכן, לכל קושיה ישנו גם תירוץ. אך המסגרת החברתית בכל זאת נפגמת מתופעות כאלה ויש לחשלה בעוד מועד.

בשטח שנועד למקום היישוב כר נרחב לתיכנון תכניות. יש בו אדמת־מישור כבדה של חימר ואדמה קלה של גבעות חול. האדמה מתאימה למטעי הדר, לכרמים, לירקות, למיספוא ולפלחה. מחלקת־התיכנון פועלת אמנם במהירות, כראוי ללחץ שבהווה. אך האם לא ישגה חלילה לנכון ולמותאם בעתיד? אכן, צעדיה צומצמו בהבטחות קרקע לגופים שונים והוויכוח על ענייני קרקע לא נמנע גם באיזור זה. התהיה המחלקה כפותה ל“הבטחות” שונות, מדומות או ממשיות, או חפשית לפעולותיה הנכונות? התדע גם להתגבר על הדוגמאות, שהיא עצמה יצרה בעבר ותהיה נאמנה להן, בלי להסתכל לתנאיו המיוחדים של כל מקום ומקום ולהסתגל לצרכיו – לעתיד הקרוב פתרונים.

ולעתיד קרוב זה גם הפתרונים והגורמים לקליטה הגדולה ביותר של המתיישבים במקום. כרגיל – בתנאים טובים נקלט גם האחוז הגדול ביותר של השתילים. התנאים הקשים גורמים להגדלת מספר הנובלים. במהירות פעולותינו, בתיכנון הנכון ובציוד המספיק תלויה הצלחת מפעלנו והקלטת מתיישבינו.

ובינתיים – על אדמת עקיר צומח ועולה המושב עקיר החדשה. השם העברי עקרון נוצל בשעתו. גם המושבה הנושאת שם זה בוודאי תתפתח ותגדל. ואולי גם תשנה יסודותיה הכלכליים והחברתיים, תוך היותה כעת מוקפת יישובים חדשים מכל עבריה. צעיריה יתגברו על הרגלי זקניה וזקנותה תכפר על צעירותה.

השם הנכון בוודאי יימצא גם למושב החדש עקיר החדשה, אשר יתפתח וישגשג תוך נאמנות לעקרונות התיישבותנו ויסודותיהם ובחברות־אמת לרשת ישובינו ומוסדותיהם הכלכליים והחברתיים.


יעקב אורי 9 (2).jpg

מבכורות הבנים והצאן


קטרה – קדרון

“בחיית אל קטרוי” – בחיי הקדוש מקאטרה – היה נוסח־שבועה נפוץ בין ערביי הדרום בסביבות גדרה ובאר־טוביה. מי הוא ה“קאטרוי” אשר בשמו ישבעו המאמינים – לא ידוע לי. לא ידוע אל נכון מה היה שם המקום הזה בעברנו הרחוק. יש אומרים, קאטרה שיבוש מהשם גדרה הנזכר ביהושע ויש אומרים כאן מקומה של העיר קדרון, הידועה ממלחמות המכבים ביוונים ונזכרת בספר המכבים א, שהיתה בשכנות לערים יבנה, אשדוד ומגדל. אנשי בילו, שייסדו מושבתם בשכנות קרובה מאוד לקאטרה ועל אדמתה, קיבלו כנראה את הגירסה הראשונה ויקראו למושבתם גדרה. ונשאר עוד מקום להתגדר גם בשם קדרון.

רק עמק קטן וצר מפריד בין הגבעות, שעליהן בנויות קאטרה וגדרה. אך לא מעטות הצרות אשר כפר זה גרם לאנשי גדרה. לא קלה היתה הדרך שבין המושבה הדרומית ביותר אז ביהודה, רחובות, ובין גדרה. היא עברה בקרב זארנוגה הידועה מתקופת ה“קוֹם” – גאולת הדם – שלה עם רחובות; היא עוברת לרגלי הגיבעה הרמה שעל שיפועיה שוכן הכפר מער, המפורסם במערותיו ובשודדיו, ואחרון אחרון ליד הכפר קטרה, שהתגרה לפרקים באנשי גדרה. אנשי בילוּ לא ידעו לתת גוום למכים והשיבו מלחמה שערה. באחת הקטטות נפל חלל מאנשי קאטרה. איש־גדרה אנוס היה לעזוב את מושבתו ואת ארצו מחשש “נקמת הדם” של אנשי קאטרה ומחמת מציצת הדמים מצד שומרי החוק של ממשלת תורכיה. הזמן השכיח את מריבת השכנים וערביי הכפר קאטרה החלו להתחרות באנשי הכפר בשית, שכניהם, בקבלת עבודות בגדרה. גם גדרה הבילו"יית שכחה את תורת “בראשיתה” ותלך בדרכי עקרון ורחובות שכנותיה. הגבולות המסומנים על הנייר בפנקסי הטאבו ניטשטשו במרחבי השדות של שפלת יהודה המבורכת והעבודה הערבית שלטה שלטון בלי מצרים. ידי ישמעאל היו בכול, בעבודה כבשמירה. שמונה מאות הנפשות ששכנו בקאטרה ינקו פרנסתם בשפע משדות גדרה, כרמיה ופרדסיה. ויגדלו ויעצמו ויטעו אף הם פרדסים וכרמים משלהם. אף על פי כן סימן היכר יחיד נשאר ביניהם: משוכות השיטה הריחנית, המהנה את האף מכאן, וגדרי הצבר המזינים בפירותיהם את העיניים מכאן. במקום חושות החימר הופיעו בתי עץ ואבן. המוטור, המשאבה וצינורות הברזל החליפו ליד הבאר את גלגל־העץ רב־ההיקף, את הגמל ואת הנאד. גם הזבל, שנערם מדורי דורות במזבלת הכפר ושימש מקום “חם וריחני” לישיבות נכבדיה, הוחרד מרבצו ודישן את החכורות (הגינות), אשר גידלו את מיטב הירק למינהו, אשר השביעו את קיבת היהודי והרחיבו את כיסו של הערבי. כך התפתח הכפר קאטרה והתחרה בהתרחבותו בגדרה שכנתו.

על יד הבניין הטיפוסי של מישטרת ישראל הנך עוזב את האוטו, הבא מתל אביב וממשיך דרכו, בכיוונים שונים, ליישובי הדרום והנגב. בקירבת מקום, למרגלות גיבעת קאטרה, באחד הבניינים שנעזבו, נמצאים: מזכירות האירגון, המיטבח המשותף וחדר־המגורים הזמני של העולים ה“חדשים”, שעדיין לא סודרו במעונות קבועים. ה“ותיקים” כבר הסתדרו בבתי־הכפר, שתוקנו במקצת והותאמו למישכן לבני אדם. במרכז הכפר מתנוסס הבית בן הקומותיים, המוקף עדיין גדרי תייל ומשמש משכן ומשמר לשבויי המלחמה. שכנות זו אינה נעימה ביותר למתיישבים החדשים, שמזכרונותיהם עוד לא נמחו עקבות עברם הקרוב וחייהם במחנות עצורים ופליטים. השבויים, כמפקחים, בני ארצות המזרח הם. שפתם ערבית ומנהגיהם ונימוסיהם דומים. לא תמיד יחסיהם ההדדיים, כחיוביים כשליליים, נעימים ומתקבלים על דעתם של יוצאי אירופה. גם תקלה זו צריכה תיקון. אכן, עוד לא הספיקה השעה ולא נמצאו, כנראה, האפשרויות לכך. אך הממונים על כך צריכים להזדרז בהסרת מכשול קטן זה בין כל המכשולים הגדולים, אשר יש להסירם בדרכי התיישבותנו, המיוחדת במינה ובאפייה.


* * *

המתיישבים, עולי יוגוסלאוויה, חניכי הסתדרויות ציוניות מלפני המלחמה, בוגרי בתי־ספר תיכוניים וגם גבוהים. אך ביניהם גם מהמוני העם, אשר רק ההשתייכות לארץ־המוצא צירפתם לאירגון אחד ולהתיישבות משותפת. לעולים החדשים הצטרפו ותיקים אחדים, שחיו מקודם, כתריסר שנים, באחד הקיבוצים בעמק הירדן. גם המדריך הוא יוצא קיבוץ, שהצטרף לאירגון כמדריך בהווה וכחבר חקלאי בעתיד. ברכה מיוחדת בצירופם של מתיישבים ותיקים להתיישבות חדשה זו. זה גוזל, אמנם, מיספר מועט של מקומות התיישבות, שנועדו בשביל עולים חדשים דווקא, אך הפסד זה יוצא בשכר ההשפעה הטובה אשר לוותיקים מנוסים ומעורים בארץ על החדשים. בגבולות מסויימים יש לראות זיווג זה בעיין יפה.

לעת עתה אוכלים במיטבח המשותף, אך רבים הגעגועים לבית הפרטי ולסדרי חיים משפחתיים. בני־המשפחה נמצאים עדיין במחנות העלייה ולרוב רק הגבר במקום. המשפחות הבודדות משתדלות, לפחות, לאכול ביחד את האוכל הבא מהמטבח – מעין זכר לחוג משפחה. גם מיקלחת וחדרי־השירות הציבוריים, המסודרים כראוי, אינם מספקים את יצר הפרטיות. אך הסיכויים לסדרי החיים הרצויים עודם מהם והלאה. העבודה מרוכזת בידי ועד האירגון ומתחלקת בין החברים לפי מחיר יומי קבוע. גם העבודה בגן־הירקות המשותף נעשית על ידי החברים, בהדרכת חבר גנן, מומחה מחוץ לארץ, המסור מאוד לעבודתו, אך חסרה לו, כמובן, ההסתגלות הנכונה לתנאי הארץ. האדמה הטובה – אדמת “חקורה” ערבית דשנה ומטויבת משנים – מכפרת על הכל והצמחייה מבטיחה יבול. מי־הבאר מספיקים להשקאת שאריות הפרדסים, שאפשר עוד להחיותם, ולהשקאה מצומצמת של הגן. יש מחסור ברשת־צינורות יותר רחבה ובסידורי השקאה והמטרה. העבודות החקלאיות נותנות סיפוק־מה לחברי האירגון ובייחוד לחברותיו והיחס לעבודות אלה משביע רצון. אך עיני הכול נשואות לחלקות הקבועות ולמגרשים, אשר יקבעו לפי תיכנון מסודר. הכל מצפים ליום בו יוגשם חזון זה למעשה. לעת עתה מסתפקים בהכרת העניינים להלכה. מקשיבים לדברי המרצה על עקרונות המושב ותנועת העבודה ובעיותיה. שואלים שאלות לעניין ומסביב לו. אך שאלת השאלות היא: מתי תיגמר פרשת המחנות ויתחילו חיי המושב ומתי יגיעו אל המנוחה בנחלתם? החבר המבקר מתלבט קשה בין רצונו לפקוח את העיניים ולהראות את כל התלאה שישנה עוד על דרכם, ובין אי־היכולת להתאכזר כל כך אל שומעיו, להעיק על מרצם ולהעיב על תקוותיהם. הוא מחליט, סוף סוף דיין לצרות בשעתן. למראה האפשרויות הגנוזות כאן מידי הטבע מתעלם ומעלים את הפגעים שיופיעו כאן – מידי אדם.


* * *

תוך שריכה בשבילים שבין גדרות הצבר העבות, עמוסי הפרי הבשל ותוך טעימה ממותק התאנה הנטועה כאן לרוב על זניה השונים, משחור מאדים עד ללובן מצהיב, הנך מתרומם ועולה עד לפיסגת גיבעת קאטרה. מראה הוד ענוג מתגלה מכאן על כל הסביבה, מהרי יהודה המתכילים־מוורידים במזרח ועד מי־הים המכחילים־מכסיפים במערב. רוח־הים, הקלה והנעימה, משיבה נפש ומשובבת לבב. השמים הטהורים מאפשרים מבט למרחקים ומרעיפים חזון נרחב לאפשרויות הגנוזות וגלומות באיזור זה, המבורך באדמתו ובמימיו והמחונן באקלימו הקל והנוח. אך תוך החזון לנשגב בבאות אינך יכול לבלי להתעכב על הקטנות בהווה. שיחי־הצבר, עמוסי הפרי הבשל, העסיסי והמזין, שאין להם קוטף ופרי התאנה הדבשי־מתוק, הטעים והעדין, דוקרים את העיין ומעוררים את המחשבה. תושבי־הארץ הערבים על פירות אלה מזונותיהם וחלק חשוב מקיומם. ו“בימים ההם” היתה התאנה השלישית במניין שבעה המינים, שנשתבחה בהם ארץ ישראל. הצבר משמש שם נרדף לבנינו, ילידי המולדת. לבי לבי לפרי זה, שנשאר באין קוטף. אכן, עולינו החדשים עוד לא סיגלו לעצמם גישה נכונה לצבר, ברו מפחיד ומצניע תוכו. אך התאנה ברה כתוכה. ואולי דווקא זה היה בעוכריה. העולה החדש קטפה בעודה בוסר והגישה ישר לפיו. ונענש על להיטותו בצריבת שפתיים ממוהל החלב החריף והרגשת טעם פגום. ומשניכוו בבוסר מדירים עצמם גם מהבשל. גם המדריך אמון יותר על הבאנאנה הזרה מאשר על התאנה בת המקום. ובינתיים, עד שאנו שומעים תלונות על חוסר פרי ומזון בארצנו, נובלות התאנים בלי להיות לדבלים והפרי העסיסי, המזין והעדין הזה, אינו מזכה בבירכת הנהנין. אכן, עוד פעולה רבה בשטח זה למטפלים בענייני כלכלה ותזונה ובל יבוז לקטנות אלה גם העוסק בענייני יצוא ויבוא.


 

במרחבי הדרום

מאסמיה, יאסור, באטאניה – ליד שלושת הכפרים הערביים הללו עברה לפנים דרך המלך מגדרה למושבה קאסטינה, היא באר־טוביה, שהיתה עד היווסד רוחמה המושבה הדרומית ביותר. בודדה ישבה המושבה קאסטינה ומרחק כשעתיים ומחצה הליכה הפריד בינה ובין אחותה הבכירה והקרובה אליה ביותר – גדרה. הליכה, משום שבימים ההם לא גמא האוטו מרחקים, כבישים לא היו וגשרים עדיין לא נבנו על הנחלים הרבים, המבתרים את שטחי המישור הגבנוני, המשתרע כאן למלוא העיין. ואף אם רכב סוסים לרשותך נאלצת לעשות את רוב הדרך מגדרה לבאר טוביה ברגל. אחרי טילטולים עזים, שטולטלת בישיבתך בעגלה על אבנים וערוצים, במורד הסלעי של גיבעת גדרה – חשת, אמנם, קצת מנוחת גוף כשקוע גלגלי העגלה בחולותיה העמוקים של הדרך, העוברת בין כרמי הגפנים של גדרה. אך בראותך את מאמצי הסוסים, בשרכם אט אט רגליהם השוקעות בחול, את מתח שריריהם ואת קצף־הזיעה הלבן המכסה גופם – פגה מנוחת הנפש. אז בחרת לרדת מעל העגלה ולהתקדם בשבילים שבצידי הדרכים, אשר גלגלי אופניים ופרסות בהמות לא פוררו את עפרם הנוקשה ולא עשום לחול שפוך, שהרגל שוקעת במעמקיו. בהתקדמך, היה סיפק בידך, עד שהעגלה תשיגך, להתרומם על אחת הגבעות הסגלגלות ולהסתכל מעליה בנוי הכרמים הנטועים על גיבעות החול שבאדמת היהודים ועל מרחבי החילפה הצומחת למכביר, ובאין מפריע, על אדמת־החולות המוברה, השייכת לכפרי הערביים שבשכנותם. ובלבך תפילה חרישית: לו, לפחות, חולות שוממים אלה עמדו לרשות התיישבותנו.

והנה יצאת מאזורי החולות וגלגלי העגלה מקפצים על הדרך שבאדמה הכבדה וההדוקה. הסוסים נושמים אוויר לרווחה, מתנערים מעייפותם וברגל קלה ממשיכים לרוץ בדרכם. אף אתה מתיישב בעגלה, נושם מלוא החזה מאווירו הצח, הקליל והשקוף של הדרום ולעינך מתגלה אופק נרחב ביותר. במרחקי המזרח מתכילים־מוורידים הרי יהודה וחברון ויש אשר ממרומי אחת הגבעות תופסת עינך, אי־שם במרחקי הערב, אף פס ים מכחיל־מלבין. הרוח הקלילה, המנשבת כאן בנעימות ובהתמדה שקטה, אינה מעלה אבק דרכים, אינה מסחררת עמודי מערבלות ואינה עלולה לגרום צינה אף בימי־החמה, כרוחות העמק והגלילים. היא אך כמלטפת ברוך מיוחד וכבידי אם רחמניה מנגבת הזיעה מפניך ומשרה עליך שקט נפלא והתרוממות רוח, לחזות כאן במרומי תכלת השמיים ובמרחבי האופק של האדמה. אך לבו של בן ישראל אכול קנאה על כך, שאף שעל אחד משטחים נרחבים אלה אינו נתון לרשות התיישבותם של בני עמו. הוא רשאי רק להזות בדמיונו ולשער במחשבתו, אלו אפשרויות גנוזות כאן לפיתוח ולהתיישבות, ושאין, כנראה, אחרים מבלעדי חלוצי עמו, שיהיו מעוניינים בהגשמתן.

אך לא ניתן זמן רב להזיות. העגלה מתקרבת לנחל מאסמיה, שלא הרגשת בו עד הגיעך קרוב לגדתו. במורד מתפתל ומשופע מתגלגלת העגלה לתוך הנחל. זמן־מה משרכת דרכה בתוכו ואחר כך מתרוממת ועולה במאמצים גדולים לגדתו השנייה. כעבור רגעי־נסיעה אחדים הנך מגיע לוואדי קאסטנה ואחריו לוואדי באטאניה. כך יורדת ועולה העגלה, ואף אתה יורד ועולה, כי בדרכים כאלה מוטב ללכת ברגל ולא להסתכן בישיבה בעגלה.

כזה המצב בנסעך בימות־החמה, אך בתנאים אחרים לגמרי הנך עובר בדרכים אלה בימות־הגשמים. שעות על שעות נסחבת עגלתך בבוץ העמוק והטובעני של האדמה הכבדה. הגלגלים שבוץ רב דבק בהם וסתם את החלל שבין שלביהם, חדלים מהתגלגל ונגררים כפסי המיגררה, אך לא על שלג צח וחלק, כי אם על מרבד הבוץ הסמיך והדביק. במצב זה מתפללים גם עוברי הדרכים לגשם עז, שידליל את הבוץ, יחליש את דבקו ויאפשר לגלגלים לסוב על ציריהם. אך גם מי־הגשמים טובים במידה הנכונה, ואין לעמוד בשפע טובם. הנחלים מתמלאים מיים על גדותיהם ולעוברי־הדרכים צפוייה סכנה להשאר תקועים בין נחל לנחל. לאנשי באר טוביה “מהזמן ההוא” זכורים לילות עמידה על גדות הנחלים, תחת כיפת השמים הרועפים גשמי עוז, מבלי יכולת לזוז מהמקום. בשעות כאלה הנך הוגה רק ב“אשרי יושבי ביתך”.

אך מה נרחבים כרי שדות אלה בימי־האביב המוקדמים, כאשר לכל מלוא העיין הכול מודלק בשלהבת הירוקה לגווניה ובני גווניה השונים. הנה גיבעולי־השעורה בירקם הבהיר, אשר מלעני שבליהם מתחילים להציץ פה ושם מבטן הגבעול וממעטה עליו; הנה פסי־החיטה בירקם העמוק והעדין, המתנועעים בגיל־חן לפי משב הרוח. הנה שדות הפולים בירקם המכסיף־מלבין, על ריח פרחיהם המשכר ומסחרר, והנה שם פסי השחור של האדמה החרושה לתבואות הקייץ, המתפרקדת מול קרני שמש־האביב ומוכנה ומזומנה לספוג את טיפות המלקוש האחרונות ולהצפינם במעמקי תלמיה להנאתם של גידולי תבואות־הקייץ אשר ייזרעו בקרוב בתוכה. כטלית תכלת־ירקרקה, שפסים שחורים וארוכים מפספסים אותה לארכה, נראים שטחי־מיזרע נרחבים אלה. חופת תכלת הרקיע העמוקה והשקופה שממעל והרוח הקלילה המרחפת בין השמים והארץ משלימות התמונה, להנאתה של עין האדם ולרווחת גופו.

כזה הוא נוף הדרום. ואין פלא, שערביי האיזור הזה התבלטו בגובה קומתם, בישרת גוום, בצורתם הנאה ובבריאות גופם. אזורי צפון ארצנו ברוכים מתמיד ברוב מיים. שם “עינות ותהומות יוצאים בביקעה ובהר”, אווירם ספוג לחות רבה. צמחייתם עשירה במיני העץ והשיח. רגלי תושביהם בשמן הזיית תטבולנה והתאנה והגפן נותנות בשפע פריין. הרוצה להעשיר יצפין, אך הבוחר בחיים שקטים, נוחים ובריאים – ידרים. כאן מימשל הפלחה, מימשל המרחב והשקט. כאן מורגשות עונות האביב, הקציר והאסיף. כאן אף ה“חבורות” וה“בוסתנים” שליד הבתים היו לרוב זרועים צמחי דגן וקטניות. רק אי־פה אי־שם תתרומם התאנה ולידה או עליה תטפס הגפן, הנותנות מותק־פרי ללפת את הפת ומקום מנוחה לאדם בצל גפנו ותאנתו.

נרחב ונאה הדרום. אך לנו היתה בו בימי העלייה הראשונה והשנייה רק נקודת־אחיזה קטנה, המשולה לאי קטן בין ים השדות של הכפרים הערביים – היא המושבה באר־טוביה, שנוסדה על אדמת הכפר הערבי קאסטינה. ב־5.500 הדונאמים שנגאלו בשנת תרמ“ז, התיישבו רק כעשרים וחמש משפחות. כעשרים שנה אחר כך מנתה המושבה כמאה נפש. רבות סבלה מושבה בודדה, נידחת ומרוחקת זו. רבים ממתיישביה עזבוה והיא עמדה כמעט להתרוקן מתושביה. הד”ר רופין ז“ל שם עינו הטובה במרחבי הדרום ובאפס כל תקווה לגאול אדמות בדרום עצמו שאף לפחות לפתוח מכאן אשנב לנגב, לבאר שבע ולאל עריש, שעל התיישבות באזורו חזה גדול חוזי מדינתנו, בנימין זאב הרצל ז”ל. הד“ר רופין הושיב בשנת תרע”ב קבוצת פועלים־מתיישבים בבאר טוביה וקיווה ליצור כאן ראש גשר לנגב. בהשפעתו ובעזרתו נגאלה ע“י מר הרשפלד מראשון לציון ובכספי חברה יהודית ממוסקבה אדמת ג’ממה – היא רוחמה, הנמצאת במרחק שבע־שמונה שעות נסיעה דרומה מבאר־טוביה. ד”ר רופין ז“ל קיווה לגאול עוד שטחי קרקע ולהמשיך בפעולות ההתיישבות בדרומו של הדרום ובצפונו של הנגב, אך מלחמת־העולם הראשונה שמה לאל את תכניותיו. הצהרת־באלפור הפנתה אחר כך את תשומת לבם של מתיישבינו, מיישבינו וגואלי אדמתנו – לאפיקים אחרים. הנגב נשכח כמעט לגמרי מן הלב וגם מגאולת קרקעות בשטחי הדרום כמעט שנואשנו. מהכפרים הרבים, מרובי האוכלוסין ועשירי הקרקעות שבכל הדרום, אי אפשר היה לגאול אף שעל אדמה. רוחמה נעזבה על ידי בעליה הפרטיים ובאר־טוביה נשארה כמקודם רחוקה ובודדה. בפרוץ הפרעות בשנת תרפ”ט נאלצו תושבי באר־טוביה אחרי עמידה בחירוף נפש על הגנת מושבתם הקטנה, לעזוב את המקום והמושבה נחרבה על ידי הפורעים.

אך מעז יצא מתוק. עם ישראל לא עזב את המקומות בהם דרכו רגלי חלוציו. בי“א באדר תר”ץ נוסד מושב באר־טוביה החדש והמתוכנן.

לפתע נתגלה גם סודו של הדרום. הוא ידע להצפין בתוכו אוצרות ברכה של מיים תת־קרקעיים רבים. שדות באר־טוביה, שהיו מקובלים כשדות בעל ורק על הפלחה החרבה פרנסת בעליהם– הפכו פתאום שדות שלחין למופת. השם באר־טוביה הצדיק עצמו. הבארות החלו להפיק מאות מ“ק מיים לשעה. הוקמו מיכלי מיים גדולים, הונחה רשת מסועפת של צינורות וגשמי ברכה של ממטרות החלו להרוות את האדמה בימי החמה ולמלא את החסר בימות הגשמים בשנה שחונה. מחוסר אפשרויות להתרחב על ידי רכישת קרקעות בסביבה החל המושב להתפתח מעצמו. מספר מתיישביו הוכפל ושולש. המושב עוד הפריש מאדמתו כאלפיים דונאם ועליהם הוקם המושב המתוכנן למופת, כפר וארבורג. כיחידת השטח למתיישב נקבעו רק 30 דונאם. הבארות שנקדחו מחדש מפיקים עד חמש מאות מ”ק לשעה. המשק איתן במובן הכלכלי והחברתי. כפר וארבורג יכול לשמש דוגמא ומופת לאפשרויות הגנוזות בשטחים נרחבים אלה. נרחבים – אך לא לנו.

אחרי מאמצים גדולים נגאלו עוד כאלפיים דונאם אדמה בשכנות באר טוביה ע“י אדם פרטי והקק”ל גאלה את אדמת נגבה. גם רוחמה סו"ס רוחמה. אך לצאת למרחבים הגדולים לא היו כמעט סיכויים. הנסיונות המוצלחים נשארו ללא כל אפשרות של המשכים כדוגמתם וכמתכונתם. והלב דווה וכואב על האפשרויות הגדולות שאינן יכולות להיות מנוצלות.

והנה נפתחו האפקים. הדרום המבורך והנרחב עומד כולו לרשות התיישבותנו. בידינו אפשרויות כבירות לתיכנון ישובים לפי הדוגמאות שיצרנו מראש ושעמדו יפה בניסיון. ואכן לעינינו מוקמים והולכים כאן ישובים לעשרות. נידחי־עמנו מכל ירכתי תבל מתקבצים כאן ונאחזים באדמות אלה. על שטחי האדמה של כפר ערבי לפנים מוקמים 2 – 3 ישובים חדשים ומתוכננים לפי מידות התיכנון שהגענו אליהן בניסיון, במדע ובעבודה. לעיניו של הנוסע כעת באוטו בסביבה זו, והוא מגיע, בכבישים החלקים, בדרך הגשרים הנטויים על פני הנחלים, מתל אביב לבאר טוביה במחצית הזמן שהיה נדרש בשביל להגיע רק מגדרה לבאר טוביה – עוברים, כבפנס קסם, מושבי העולים החדשים. הנה מאסמיה החדשה ומאסמיה הישנה, קאסטינה וכפר־אחים, באטאניה המערבית ובאטאניה המזרחית וכו' וכו', לשמותיהם הישנים והמחודשים. אחים עולים נוטים אהלים, בונים בתים, מחדשים בארות ישנות וקודחים חדשות. מעבירים צינורות ושותלים ירקות. הטראקטורים הופכים שדות־בר והדחפורים מיישרים שטחים ומפנים חורבות. דופק־חיים עצום הולם כאן ומבשר תחייה והתחדשות. אשרי עינינו שזכו לראות באלה. תחזקנה ידיהם של המכוונים, המתכננים העושים במלאכה לפרטיה, כי כביר המפעל ורבה האחריות.


מאסמיה

סמוך לכביש המוביל דרומה, לעזה ולבאר שבע, במרחק כשבעה ק“מ מגדרה, שוכן הכפר הגדול מאסמיה. ה”גדול" לא רק כשם התואר אלא גם כצירוף לשם העצם, כי מאסמיה אלכבירה נקרא בערבית לכפר זה, להבדילו משכנו הקרוב, מאסמיה אל צ’עירה, מאסמיה הקטנה. ואכן, ידוע הכפר הזה בצרות הגדולות שגרם, לעתים, לעוברים בדרכי הדרום. המעבר ליד בתי־הכפר, המגיעים עד לכביש, היה מאז ומתמיד בחזקת סכנה. ולאחרונה הגדיל כפר זה במעשיו במאורעות תרצ“ה – תרצ”ח. כנופיות־פושעים התרכזו בתוכו ומכאן פשטו לכל עבר. בחודש אלול תרצ"ח התנפלה כנופיית־פורעים, שיצאה מהכפר הזה, על קבוצת פועלים ונוטרים, שעסקו בקירבתו בתיקון קו החשמל ורצחה שמונה מהם. שמו של הכפר ואדמתו נכתמו בדמם של בחורי־ישראל, שנרצחו בעמדם על משמרתם. חלק לא קטן לכפר הזה בחסימת הדרך ליישובינו שבדרום ובנגב, במלחמת ישראל על שיחרורו ועל הקמת מדינתו. אין להתפלא, שאנשיו ברחו מפני צבא ישראל, בהיות מצפונם לא נקי ובחשבם כי כגמולם ישולם להם.

כיום הכפר מאסמיה, ככל כפרי הדרום, בידינו. על השטחים הנרחבים של הכפר הזה מוקמים לעת עתה שני מושבים גדולים. מושב־העובדים של פועלי אגודת ישראל, רובם מיוצאי אירופה המזרחית, השתכנו באופן זמני בבתי־הכפר, שהותקנו והותאמו במידה האפשרית לדיור אנשי־תרבות. מושבם העתיד מוקם והולך בקירבת הכפר, משמאל לכביש, בדרך מגדרה לבאר טוביה. אפיים של המתיישבים ומגמות תיכנון משקם דומים לשאר מושבי העולים בעלי הגוון הדתי, פרט להשתייכותם לאגודת ישראל. אנשי־לוב התיישבו באופן זמני במחנה אוהלים, שהוקם ליד הבתים הבודדים אשר המועצה המושלמית העליונה בנתה לפני שנים אחדות על הרמה שמימין לכביש, במטרה להקים כאן מעין כפר ערבי חדיש. בבתים בודדים אלה, הבנויים אבן, שוכנו המרפאה, בית הספר, בית הכנסת, המזכירות ומועדון התרבות. אוכלוסיית־הכפר גרה באוהלים גדולים, אוהל למשפחה. האוהלים ערוכים שורות שורות, שמעבר רחב מהווה מעין רחוב ביניהם. המושב הקבוע נבנה והולך ברציפות מקום לבנייני־האבן המעטים ומוקם לפי התכנית שנקבעה על ידי מחלקת התיכנון של הסוכנות היהודית. הבניינים הם ה“בלוקונים” הידועים, המכילים רק חדר אחד, שחלק ממנו נבדל על ידי “חצי קיר” ונועד למיטבח. לפי התיכנון הוקצב מיגרש בן עשרה דונאמים לייד הבית וכחמישה־עשר דונאמים בשטח שני, אשר יימצא אמנם בקירבת המגרש, אך לא רצוף אליו. בשטח אדמתם גם פרדס נטוש שיש לחדשו, ולהשביחו ולמסרו לידי המתיישבים. האדמה בחלקה חול־חימר ובחלקה אדמת־חימר כבדה, אך מתאימה לכל הגידולים שעמדו בניסיון ביישובי הדרום. גורמים גיאוגרפיים וטופוגראפיים לא איפשרו לרכז את כל השטח הניתן למתיישב בחטיבת אחת, סמוך לבית המגורים, כדוגמת כפר וארבורג, המועיל מאוד לתיכנון המשק ולקביעת מחזור־זרעים נכון ומתאים לתנאי המקום. אך אנשי־המקום עודם רחוקים מאוד מתפוס בעיות משקיות מסוג זה ושאיפתם העיקרית היא להיכנס ככל האפשר מהר לביתם ולהתחיל בעבודה על חלקת אדמתם.

במקום – כמאה משפחות, שהן כארבע מאות וחמישים נפש, ביניהן משפחות בנות שמונה נפשות. אך יש גם רווקים ויש נוער בגיל 15–17. שפת הדיבור ערבית־ברברית, הקרובה יותר לערבית המדוברת בארץ מאשר הברברית שבפי עולי ארצות אפריקה, שבשילטון צרפתי. בין הדור הצעיר יש היודעים איטאלקית, אם כי שפה זו אינה די שגורה בפיהם. גם הלבוש, בייחוד של הנשים, דומה במקצת לזה של הערביים. בהתקרבך למחנה, בשמעך את הד דיבורם ובראותך אופי לבושם הנך סובר, שנקלעת למחנה ערביים נודדים, אך הכרת פניהם מקרוב תעיד בהם, כי מזרע ישראל המה. תפילות־ישראל שגורות בפיהם וצלילי־השפה־העברית לא לגמרי זרים להם. אחדים מבין הגברים אף יודעי תורה ושומעים עברית. אלה משמשים תורגמנים בין העם ובין המדריכים, שלמרות ויתקם בארץ אין השפה הערבית שגורה בפיהם.

שני מורים – אחד מיוצאי לוב, חבר המושב, הגר עם משפחתו במקום ואחד מיוצאי אלג’יר, הגר באחת המושבות השכנות ובא מדי יום ביומו למחנה – מרביצים תורה לילדי ישראל. גן־הילדים עוד לא נפתח. אם כי הכרחיותו בולטת למדי, כשרואים עשרות הילדים המתרוצצים בין האוהלים ללא חינוך וללא לימוד השפה.

גם העזרה הרפואית, הנחוצה כאן מאוד מאוד, אינה ברמה הדרושה. “קופת־חולים”, המלווה ישובי העולים מראשית עלייתם על מקום התיישבותם, לא הצליחה עוד לסדר כראוי את ענייני העזרה הרפואית הראשונה. עד בוא האחות הקבועה ועד לסידור ביקוריו של הרופא מהיישוב הקרוב – עובדת כאן כמתנדבת החובשת הוותיקה מנהלל, אשר יצאה כבר לפנסיה מפאת גילה, רוב שנות עבודה ולרגל תאונה. אך היא ראתה מחובתה להושיט עזרה זמנית למקום זה עד לסידורים הקבועים. תהי לנס ולדוגמה לאחיות הצעירות.

גם המדריך, איש נהלל, מוותיקי העליה השנייה, נדד מביתו וממישקו ונחלץ לעזרת בני העם, אשר שפתם ומנהגי חייהם זרים לו, אך עזרתו ומסירותו כה הכרחיות בשבילם. לא קלה מלאכתו. ידיו בכול – החל בהקמת אוהלים וחלוקתם בסדר ובצדק לעולים לפי גודל משפחותיהם ומצב בריאותם, וגמור בדאגות לתיכנונו של המשק לקראת עתידו. ובינתיים, צריך לדאוג למיים לשתייה, החסרים דווקא בימי־החמסין הלוהטים, וללחם, לפי הטף. צריך לזרז הקמת הבתים ולהשתדל, שייגמרו עוד לפני רדת הגשמים המרובים והעזים, כי מי יודע אם כל האוהלים יעמדו במיבחני הגשמים והסערות. צריך לדאוג לטיפול ביולדת וברך הנולד. צריך לדאוג לענייני תרבות חילונית ודתית ואף למקווה כשרה ליהודים שומרי דת. המדריך עובד בתנאי־דירה ותזונה קשים מאוד. ולרשותו ציבור־אנשים בעל מזג חם במיקצת, הנוח לרגוז. שעות־עבודתו בלתי מוגבלות ולילות כימים הוא עסוק. אך אמונתו גדולה בתוצאות המיפעל. “שכחתי כל מיחושי הרגילים בגילי ואת הצורך לבקר לעתים אצל הרופא ולקבל רפואות. למראה מיחושיו של העם והצורך הרב להחיש עזרה לנדחיו, שזכיתי לראות התקבצותם בארצנו, חידשתי נעורי ורפא לי בכול” – היו דבריו כתגובה על ההשתוממות ליכולת עבודתו ולשפע מירצו. “היוצא מזה – מושב עובדים כהילכתו”, ממשיך הוא. “מסופקני אם ידקדקו בכל הילכות השיתוף במכירה וקנייה ואם ימלאו צו העזרה ההדדית ושאר מצוות החברה העובדת כחוקתם, אך עובדי אדמה, כנראה, הם יהיו. אם מתוך שאיפה ורצון, אם באין ברירה ותוך הרגל שייעשה לטבע. מכאן חובת־יתר להנחותם בדרך הנכונה ולצרפם לעם העובד במדינתנו”.

גם המדריכה, שמשכה שנים רבות בעול מישקה בשנות המלחמה, בהיות בני משפחתה בצבא ואשר חברה, החייל הוותיק בגדודי ישראל, רק השתחרר מהצבא ושוב התגייס להדרכה באחד ממושבי העולים – מטפלת במסירות במודרכיה. בפשטות טבעית ובלב־אם־עממית פתוח, היא ניגשת אליהם. דבריה נשמעים ולה מצייתים. במסירות רבה אספה נעל ובגד בבתי מושב מגוריה, ובלי לחכות לתוצאות האיסוף של כסות החורף, כיסתה מערמי התינוקות והנשים הזקוקים ביותר לבגד ללבוש ולנעל לנעול. היא מדריכה אותן בהילכות כביסה ונקיון הנהוגות בארץ ומרגילה אותן לצרכי הבישול ותפריטי־המזון המצויים במקומנו. לא קלה ולא פשוטה מלאכה זו. הצרכנייה, זה המלווה הנאמן ואף המקדים לפעמים בשעות מספר בעלייה למקום את העולים עצמם, מספקת אמנם את כל הטוב שברשותה. דואגת להמציא כוס החלב לנפש והביצה לפי המיכסה כחוק, ויש שהיא עושה גם מאמץ מיוחד להנות את הצרכנים אף בדגי בריכה, אך דא־עקא, אין הם רגילים בחלב. הביצה לנפש, לפי מיכסת נפשות אהלם, אינה לפי כיסם ולפי הרגליהם. אף הקרפיון אינו מאכל תאווה לחיכם. אמונים הם על האורז, תפוחי האדמה, הירקות למיניהם, המקובלים בארצות ערב, – מיני מזונות שאינם בשפע כעת בארצנו, ועל בשר־כבשים, שהוא כעת בבחינת בל ייראה ובל יימצא. על המדריכה לסגלם לתנאי הארץ ולמציאות, שבה היא נתונה כעת. כל זה בהסברה עברית בעברית, ברמז, בהשפעה אישית ובעיקר בעשיית העבודה – הלכה למעשה. קשה המלאכה, אך פרס ראשון כבר ניתן בעדה. זוהי הערוגה בגודל של אמה מרובעת בפתחי האוהלים, אשר הירק כבר נובט בה. ויש שאשה מתיישבת כבר זכתה להגיש שתיל בצל ירוק או פלח צנונית לילדיה, מגידולי ערוגותיה וטיפוחי ידיה – וברכת שהחיינו רוטטת בחרדת קודש על שפתותיה. היש שכר גדול מזה?

מערוגות בראשית אלה מבוע ההעזה לחלום על גן־ירקות גדול, על עז ואולי אף על פרה חולבת, על לול תרנגולות ועל הוצאת לחם מן הארץ. ובינתיים הקיום הוא על יום־העבודה, ששכרו לירה וארבע מאות פרוטות, ושאינו בקביעוּת. למשפחה, שיש בה פיות אחדים לאכילה ורק זוג־ידים לעבודה – אין זה מספיק. יש צורך לצמצם ולהתאמץ. אך מצב הרוח די איתן. על השאלה, אם ישנם בלתי מרוצים או אף הרוצים לחזור – עונים בטון של נעלבים: “חס וחלילה. אולי בין אלה שנשארו במחנות העולים ישנם כבר בלתי מרוצים ונרגזים, אך בינינו, בין אלה שזכו לעלות על הקרקע, אינם לעת עתה. אך החישו נא לתת בידינו את המשק ותיווכחו, מה אנו מסוגלים ליצור. תנו קורת גג, אדמה ומיים ואנו נדע מה לעשות בהם. אנו אמנם אנשי עיר ודיירי פרווריה, אך גם נדדנו, לרגל המלאכה והרוכלות, בכפרי הערביים ובין חוות האיטלקים. בארץ מוצאנו חיי הכפר קסמו לנו מאז ומתמיד. אנו רגילים לצימצום ולסבל. לנו גם מוח יהודי. לכול נסתגל”.

אמר המסייר בליבו: אכן, ברוכה תהי לנו “פשטות שבקדושה” זו, שממנה היסוד לאמונה והעזה. באי־ידיעת הסכנות האורבות צפונה לפעמים האפשרות להתגבר עליהן, אף בלי להרגיש במציאותן. וטוב שבמוחותיהם של המתיישבים הללו אין מנקר סבך־השאלות המנקר במוחו הוא. טוב, אולי, שהם עדיין אינם יודעים לשאול, מדוע הוקמו בנייני־הדיור דווקא על האדמה הכבדה, הנמוכה והטובענית, בשעה שאפשר היה להקימם על הגבעות היבשות והמאווררות ולנצל האדמות הכבדות לגידולים היפים להם. בוודאי שבמוחותיהם של אנשי התיכנון היו שיקולים לכאן ולכאן והם הכריעו את הכף, כראות עיניהם, אף על פי כן, נראה, שנעשתה כאן טעות גורלית כלפי נוחיות חייו של אדם עובד. טוב, אולי, שאינם יודעים עוד להתמרמר, כמדריכם, על אי זריזות בסידורי המיים למקום, על אי הבאת הלולים בזמנם ולדרוש קצב יותר מהיר בהקמת הבתים, כי העננים כבר תלויים על הראש ובגשמי הזעף אפשר שלא יעמדו האוהלים במיבחנם והכרחי שהביית־המקלט יהיה מוכן. ואפשר שטוב, שהחקלאות עוד רומזת להם כחזון נעלה בעתיד והם אינם עומדים עדיין במיבחן המציאות הממשית של חיי יום יום.

אך על כל ספקותיו וחולשותיו של המסייר גוברים הטוב הוודאי. בוודאי טוב, שנידחינו מתקבצים מכל ירכתי תבל. בוודאי טוב, שלרבים מהם התשוקה הברוכה והבריאה להיאחז באדמתנו. ובוודאי טוב, שיש לנו אנשי חזון ובעלי להט להגשמה, המוותרים על נוחיותם הפרטית ובאים לעזרת העולים. כזכור וכידוע, לא הצליח אף “הנדיב הידוע” בהונו הרב להשיג מדריכים נאמנים למושבותינו הבודדות, שהוקמו על ידו. ולהיפך – אמצעיו ומשכורותיו גרמו אף לביזבוז ולהשחתה. מאז ומתמיד ידע העם להעריך כיאות את “הקדיש השכיר”. ומחנה־נאמנים לא יסולא בעיניו בפז, על אף השגיאות העלולות לקרות ולמרות אי־ההכשרה המושלמת לתפקידיהם. על כל טענותיהם תכסה האהבה למפעלם, שהוא ההמשך הטבעי והישר לכל מפעל חייהם. יבורכו על מעשיהם וירבו כמותם.


קאשטינה – כפר אחים

על האדמה, שהיתה שייכת לכפר הערבי קאשטינה, הוקמו כעת שני מושבים חדשים. חלק מאדמת הכפר הזה, כחמשת אלפים וחמש מאות דונאמים, נגאל עוד בשנת תרמ“ז על ידי “הנדיב הידוע”, כדי ליישב עשרים וחמש משפחות שעלו מבאסאראביה. המושבה נקראה אז קאשטינה, כשם הכפר הערבי שממנו נרכשה האדמה. כעבור שנים אחדות עזבו המתיישבים את המקום, אחר שנלאו לשאת סיבלם ובדידותם, ואחר שפקידי הבארון החלו להתערב בענייני הנהלת מישקם ורצו לעשותם פועלים שכירי־יום של הפקידות. האדמה ניתנה בחכירה לערבים, שעבדוה בפיקוחם של פקידי הבארון. שמונה שנים אחרי גאולת האדמה מהערבים על ידי הבארון רכשוה ממנו “חובבי ציון”, במטרה ליישב בה פועלים מנוסים, שיקימו מושבה למופת. כעבור שנה אחת הוחלט לקרוא למקום זה באר־טוביה. שם זה נשאר למעשה רק בפינקסים. אנשי הארץ ובני המושבה ואף “חובבי ציון” המשיכו לקרוא למקום – קאשטינה. ידוע יחסו הער של מ.ל. ליליינבלום למושב זה ודאגתו להמציא עז לכל מתיישב בקאשטינה. רבים היו לבטיה של מושבה קטנטונת זו עד שנחרבה ע”י פורעים והוקמה מחדש בשנת תר“ץ. בשנת ת”ש נוסד בחלק מאדמת באר־טוביה המושב המתוכנן למופת כפר וארבורג, אשר מתיישביו ייסדו בשעתו את כפר מנחם ונאלצו לעזבו במאורעות תרצ“ו – תרצ”ט. כפר וארבורג משמש מעין מושב־דוגמא למושבי העובדים המוקמים כעת בדרומה של ארצנו.

על אדמת הכפר הערבי לשעבר, קאשטינה, נמצאים כעת ארבעה כפרים עבריים. שניים ותיקים, מלפני הקמת המדינה, ושניים חדשים. אחד מהחדשים, הנושא כעת את השם קאשטינה, מיושב על ידי עולי רומאניה. השני, הנקרא כפר אחים, מיושב על ידי עולי מארמורוש ובוקווינה. כפר אחים – לזכרם של האחים אפרים וצבי גובר, בני משפחת גובר מכפר וארבורג, אשר נפלו בקרבות על כיבוש הדרום. אנשי קאשטינה השתכנו במחנה אוהלים ומקימים בתי כפרם המתוכנן כהלכה, כדוגמת כפר וארבורג. אנשי כפר־אחים השתכנו בשרידי המחנה הצבאי של ממשלת המאנדאט לשעבר. המחנה היה מסודר לפי החוקים הסאניטריים, הנהוגים בצבא האנגלי: שבילי ביטון ותעלות ביוב מסודרים על פני כל השטח; בנייני אבן ולבני־ביטון גדולים ומרווחים, שנבנו לצרכי קולנוע; מחסנים ובתי מגורים לצבא ולפקידיו וכו‘. חלק גדול מהבניינים נחרב בזמן המלחמה. שאר הבניינים תוקנו והותאמו, אם לצרכי הציבור, כגון: בית כנסת, בית תרבות, משרד הוועד, ספרייה, מרפאה וכו’ ואם לשיכונן של משפחות המתיישבים. הבתים די גדולים ומאווררים ואנשי המקום, שהגיעו הנה אחרי טילטולים רבים במחנות שונים ואחרי חיי נדודים, גולה ונכר, מרוצים, שסוף סוף זכו לדירה שלהם.

אך אין טוב בלי רע. הבניינים לא נבנו לפי תכנית משקית ואין הרווחים הרצויים בין ביית לביית בכפר. יש בניינים שנעשו בהם סידורים לשיכונן של משפחות אחרות. אדמתם של משתכנים אלה אינה יכולה להיות קרובה לבתי מגוריהם. יש מתיישבים שקיבלו רק שטח של שני דונאמים בקירבת ביתם, אך גם זה לא רצוף לביית, אלא בנפרד ממנו. אכן, יהיו גם מתיישבים אשר יקבלו כעשרה דונאמים ליד ביתם אשר ייבנה כדוגמת ה“בלוקונים”, המוקמים ברוב ישובי העולים. שאר אדמתם יקבלו המתיישבים, בס"ה בשטח כעשרים וחמישה דונאמים – בגושים נפרדים. מזה נובע אי־שיוויון במצב קרקעם ובתיכנון משק המתיישבים עוד בראשית צעדיהם; יהיו שיקבלו דירות די נוחות, בהשוואה לאחרים, אך בלי אדמה סמוך לביתם וכאלה שיקבלו דירות מצומצמות, בחלקת־אדמה די גדולה בקירבתן. אך המעלות אינן מכפרות על החסרונות. אי־שיוויון בולט זה בתנאים חקלאיים־משקיים מראשית היווסד המושב, עלול לגרום לאי־נעימויות ולחיכוכים בין חבריו. מהראוי היה, אולי, לוותר על הבניינים הקיימים, שתיקונם והתאמתם עולים בסכומים לא מעטים או לפחות לראותם רק כזמניים ולתכנן את הכפר כאילו בניינים אלה אינם קיימים.

מתיישבי כפר־אחים הם בעלי נטייה דתית, ביניהם יודעי ספר ובעלי השכלה כללית, תיכונית ואף גבוהה. גילם עוד די צעיר ויכולים להסתגל לעבודה חקלאית. גישתם לעניין המושב היא די רצינית. משתדלים להכיר עקרונותיו וללמוד מחברי היישובים הוותיקים דרכי החיים, הנוהג וההווי של המושב. קיומם לעת עתה על עבודות־חוץ: עוסקים בהקמת הבניינים, בסלילת דרכים וגם בעבודות אחרות בחקלאות ובבניין במושבות השכנות. שכר העבודה היומית, כמקובל במושבי העולים, לירה וארבעים ליום. בהתחשב בכך, שהמתיישבים פטורים משכר דירה, ומהוצאות חינוך ומיסי הכפר לעת עתה קטנים – היה מספיק שכר זה כדי קיומה של משפחה קטנה. לו העבודה היתה בקביעות.

המדריך, איש באר טוביה, והמדריכה חברת כפר יהושוע, מסורים לעבודתם ומשתדלים להכניס את מודרכיהם בתלמי העבודה, אם כי שבילי־המשק עדיין אינם נהירים להם. עדיין אין כמעט כל התחלה לענפי המשק, פרט להכנת האדמה לזריעת תבואות חורף והכשרת חלקות לגינות־ירק חרפיות. המדריכים משתדלים לשפר חיי הכפר ע"י פעולות תרבותיות ואומנותיות שונות, אשר למטרתן נפתח מועדון מיוחד. הם גם המקשרים בין הכפר ובין מושבי־העובדים שבשכנותם. לפעמים נערכות גם הרצאות משותפות למושב זה ולאנשי מושב העולים, שכנם הקרוב.

בכפר־אחים הונח יסוד לספרייה, לזכרם של האחים אפרים וצבי גובר. אם הבנים, רבקה גובר, ייסדה את הספרייה, מטפלת בה ביד מסורה ומשתדלת להרחיבה. היא מדריכה את הקוראים החדשים בבחירת הספרים המתאימים להם. חשובה מאוד כרטיסיית הספרייה, שלפיה אפשר לעקוב אחרי הקוראים ולראות באילו ספרים מתעניינים. מעניינת העובדה, שמספר הקוראות, ודווקא בעברית, אינו קטן. מספרן בוודאי עוד יגדל עם הכשרת התנאים ללימודים שיטתיים בעברית.

מזכיר המושב הוא גם השו"ב דמתא, בעל תרבות תורנית וחילונית. מסור לכפר־טיפוחיו ומשתדל להרים מעמדו התרבותי והחברתי למדריגה נאה. הוא גם מייצג כפרו כלפי חוץ. ואכן, המקום מצא בו את מבטאו הנכון. ישנם כל היסודות לקוות, שמקום זה יוסיף להתפתח ולהתקדם ולא יפגר ברמתו אחר הרבה מושבים ותיקים. אך רמתו החקלאית־משקית תלויה כמובן באמצעים, שיסופקו לביסוסו ולהתפתחותו. אלה עוד טרם הומצאו אף במידה ההכרחית ביותר. בוודאי יידרשו עוד מאמצים רבים כדי להעמידו כנכון על רגליו.

כך מוקמים והולכים בשטחי־הדרום הנרחבים, אשר נואשנו פעם מלגאול אף שעל מאדמתו, ישובי עולים רבים וגדולים. לעת עתה מהווה כל מושב ומושב חטיבה בפני עצמה וכאילו מתיישביהם שייכים לעמים שונים. אין לשון משותפת, בפועל ממש, בין מושב לרעהו; תהומות עמוקים, בשפה, בהווי ובתרבות מפרידים ביניהם. רב המרחק הרוחני בין עולי מאראמורוש ובין אחיהם עולי בנגאזי הנמצאים בשכנות כה קרובה אלה לאלה. היוגשר גשר ביניהם? היותכו בכור ההיתוך של חיינו לעם אחד, אשר לו שפה אחת ותרבות אחידה? הנוכל לעמוד במיבחן כזה אשר שום אומה ולשון לא התנסו בו? לנצח ישראל ולאחדות מאמצנו הפתרונים.


מהודו וג’רבא עד ג’וליס

ג’וליס – שם אשר יהודים בגלות מעולם לא ידעו ולא שמעו. גם מתושבי ארץ ישראל לא רבים שמעו שם מקום זה. צנוע ישב כפר ערבי זה בבתי החימר שלו, על אחד מגבנוני השטח הנרחב והמגובנן בדרומה של ארצנו. כגלים עצומים במרחבי הים, הרחק מחופיו, כן נראות הרמות הגליות האלה, הנפוצות מאוד בכל השטחים שבאיזור זה. צבע האדמה חד גווני – אפרפר־צהבהב. הבתים, הבנויים מליבני החימר שמאדמת המקום וגגות הקש שמטיט עפרה – התמזגו יפה עם צבע האדמה, עד לבלי הכיר במציאותם אלא מקרוב. האדמה מזכירה בציבעה ובתכונותיה את הליס של צפון הנגב. כמוה דשינה היא ופוריה, אך יותר ממנה מסוגלה לספוג את מי הגשמים, היורדים כאן בכמות של ארבע מאות מ“מ לשנה בממוצע. שנים שחונות מבקרות לעתים איזור זה, אך ישנן גם שנים גשומות, שכמות מי גשמיהן מגיעה גם לחמש מאות מ”מ ולמעלה מזה. על יד כל כפר היתה כרויה באר ותושביו, או יותר נכון תושבותיו, היו יוצאות אליה לפנות ערב למלא את כדיהן מיים לצרכי ביתן וחוזרות בסך, כשכדיהן מיתמרים על ראשיהן.


יעקב אורי 10 (2).jpg

המתנחל עם הצינור


על יד הבתים־החושות נמצא לרוב “בוסתן” או “חכורה” – בשפתם – מעין מגרש שלייד הבית, שבו היו נטועות תאנות בודדות ושיחי־גפן אחדים ובימות הגשמים היו מגדלים כאן קצת ירקות חורף, בצל ושום לצרכי המשפחה. בשדות המסוייגים ומתוחמים צמחי שום פרא, היה קיים מחזור זרעים דו־שנתי: דגן ותבואות קייץ. מצימחי הדגן היתה נזרעת בעיקר החיטה ורק באדמות החוליות ודשינות יותר נזרעה שעורה. מתבואות הקייץ נזרעה בעיקר הדורה – שוב ממשפחת הדגניים, לריבוי ניצולה של האדמה – בחלקות הדשנות נזרע השומשום ולפעמים גם הפול, הטופח וצמחי קטניות אחרים. היבולים היו תלויים בעיקר בכמות הגשמים – “מטל השמים ומשמני הארץ” – שעוד לא נוצלה כליל עד לאפיסת לשדה.

לכפר ג’וליס התוודעתי בפעם הראשונה במצב מיוחד במינו. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה וכניסתה של תורקיה למלחמה לצידן של גרמאניה ואוסטריה, אסרה ממשלת תורקיה את נתיני הארצות האויבות, בעיקר את היהודים נתיני רוסיה, ושלחה אותם לערי מקלט. אלה שנמצאו אז במושבות הדרום, באר־טוביה, גדרה ורוחמה, הובלו עזתה. במושבות נשארו נתיני תורקיה המעטים ורק הקשישים שביניהם, כי הצעירים נדרשו להתייצב לצבא, הלוחם או העובד. בעזה כלאו את הנשים בבית לחוד ואת הגברים לחוד. יותר משחששנו למצבנו חששנו, בתנאי ממשלת תורקיה, למצבן של הנשים. כך ישבנו כשבועיים ישיבת מאסר בתנאים “ההם”. את לחמנו קנינו בכספנו באמצעות שומר הסף התורקי, שהגיש לנו חשבונות מנופחים כראות עיניו וכידיד השתתף, כמובן, אתנו גם בסעודתנו. כשיצאנו עם ערוב יום אחד לחופש, הלכנו מייד, בלי שהיות, ברגל הבייתה, כי לא נמצאו אז אמצעי־תחבורה אחרים. הזדרזנו ללכת, חששנו שמא ייהפך לבם של משחררינו ושוב יאחזו בנו, כדי שנשמש, עוד לזמן מה, מקור לסחיטת בקשישים. עם חשיבה התעננו השמים וגשם כבד ניתך ארצה. היה זה אחד מגשמי־היורה הראשונים והחזקים. טיפות הגשם נספגו בבגדינו ומשקלם הכביד על גופינו. אך אדמת־החול שבסביבות עזה ספגה גם היא מים, התקשתה במקצת והוקל לרגלינו לצעוד באדמת החול. אך משהתקדמנו יותר ויותר בדרך למושבה באר־טוביה, יצאנו מאדמות החול והתקרבנו לאדמה הכבידה, אשר נדבקה לרגלינו והכבידה על צעדינו. רטובים, עייפים ורעבים הגענו עם בוקר לכפר ג’וליס. המוכתר של באר־טוביה, שליווה אותנו בדרכנו, השיג עבורנו מפלחי הכפר – ידידיו, לחם וזיתים ואחרי מנוחה קלה המשכנו את דרכנו הלאה לבאר־טוביה. אכן, היתה גם תקופה בה קיבלו אותנו בכפר ערבי בלחם ובזיתים. נזכור זאת להם לטובה. היו גם זמנים אחרים בם פגשונו לא בלחם ומים, אך כזמנים אלה כן אלה עברו ללא שוב.


* * *

בשטחים הנרחבים של אדמת ג’וליס מתוכננים כעת חמישה מושבים. שלושה מהם כבר בנויים ומיושבים. בשטחים שבסביבות ג’וליס, אשדוד ומגדל גד מוקמים כעת מושבים רבים. רובם עודם בני בלי שם, ורק האותיות הראשונות של הא"ב מסמנות אותם ומבדילות ביניהם. ג’וליס א.ב.ג.ד.ה; אשדוד א.ב.ג.; ביתניה א' וב' וכו' וכו'. נפוצי גלויות שונות התקבצו כאן. בליל־שפות שורר פה ואין אנשי מושב אחד שומעים את שפת תושביו של המושב השכן. אך מגמה אחת לכולם ושאיפה אחת פועמת בליבותיהם – התיישבות במולדת והאחזות באדמתה. התרגלנו לראות כעת מחזות כאלה ברבים מאזורי ארצנו, אך עניין רב ומיוחד בשני המושבים שעל אדמת ג’וליס, בהם התיישבו עולי האי ג’רבא מאפריקה ועולי הודו מאסיה.

ג’רבא – אי קטן בים התיכון בקירבת חופי תוניסיה. באי הזה התרכזו יהודים מגולי ספרד. כיום עוד נמצאות באי הזה, לפי דברי חבריהם, שהתיישבו במושב ג’וליס ג', כאלף וחמש מאות משפחות. כשמונים משפחות צעירות מתושבי האי התארגנו יחד ועלו לארץ לשם ייסוד מושב־עובדים. הם היו ציונים עוד באי מולדתם והיו מאורגנים בחוג “עטרת ציון”. רובם למדו עברית בחדרים ובבתי־ספר וכן בחוג הציוני שלהם. אם כי שפת הדיבור שלהם היא ערבית־ברברית וצרפתית, מדברים עברית כמעט כל הגברים וגם אחדות מהנשים. למתיישבים גם נטייה דתית, אם כי אין ביניהם אדוקים וקנאים לדת. רובם יוצאי כפר או עיירות קטנות, פשוטים בהליכותיהם ונעימים בהתנהגותם. יחסם לעבודה ולמישקם המתחיל רציני ואהבתם למקום התיישבותם תמה וכנה ומבלי תביעות נפרזות. יש לקוות שגם ההתייאשות, נחלת מתיישבים רבים בתקופה מסוימת אחרי התיישבות – לא תמצא מקום בתוכם וכפרם יפרח וישגשג.

ברצינות רבה ובאחריות מתכוננים הם לקראת מישקם המוקם והולך. משתדלים ללמוד מכל מה שניתן ללמוד. ארבע משפחות הכשירו את עצמן במיוחד בכפר־יהושע והן משמשות מעין ראש גשר, לידיעת החקלאות ולהכרת חיי המושב למעשה, בין חברי כפרם. חבר אחד מהכפר ביקר בסמינריון לפעילי המושבים בבית ברל כצנלסון ומשתדל להפיץ את התורה ואת הידיעות שרכש בין חבריו. בציפייה רבה מחכים הם להקמת הבניין הציבורי, בית התרבות, שישמש מקור למעינות התורה והתרבות במקום ולגמר הרכבת הצינורות הגדולים וחיבורם – המקור למי ההשקאה ופיתוח המשק. בבית־הספר שלושים ושניים ילדים ובגן שישה־עשר. רוח של ענוות חן, שלווה ושקט שורה על מקום זה. מי יתן ורוח זו תשרה כאן לימים ארוכים.

בג’וליס ב' התיישבו עולי הודו. שני המושבים כמעט מחוברים אחד לשני וכאילו מהווים, לפי השטח והתכנית, מושב גדול אחד. אך מה רב ההבדל בין מתיישביהם, בפניהם, באפיים ובשפת דיבורם! במושב זה כשמונים משפחות, כשישים מהן עולי הודו ושפת דיבורם הינדי. השאר יוצאי פרס, אפגאניסטן וגם עיראק ומדברים בשפת ארצות מוצאם. רק אצל בודדים מבין עולי הודו נטבע חותמו של הטיפוס ההודי, הללו שמשפחותיהם נמצאות בהודו מדורי דורות. האחרים, או שהיגרו בעצמם מארצות אחרות להודו או נולדו בה להורים מהגרים. רובם ככולם לא למדו תורה והנם כמעט בורים גמורים בענייני יהדות וציונות. כגרעין עיקרי להתהוות המושב – שימשה קבוצה קטנה של חברים מעולי הודו, אשר ריכזו סביבם את עולי ארץ מוצאם. הרוצה למצוא כאן את האצילות המיוחדת של אנשי הודו כפי שמתאר לו בדמיונו, מי שקרא על גדולי אישיה של ארץ זו – יתאכזב מרה. אין כאן לא הפשטות שבאצילות של אחדים מעולי תימן הנמצאים בקירבתם ולא האצילות שבפשטות של עולי ג’רבא שכניהם. יהודים הם ככל היהודים מעולי ארצות המזרח. היתקשרו למקומם? היתערו באדמתם ויהיו לחקלאים טובים – ימים יגידו. אך אם לא למענם הרי למען הדור הבא, בניהם אשר יגדלו כאן ואלה אשר יוולדו במקום זה, חייבים לעשות את כל המאמצים כדי להשרישם בכפר ובעבודות האדמה.

בבית הספר נמצאים כשישים ילד ובגן כשלושים. בצרכנייה שבמקום עובד אחד מעולי פולין. שפת הדיבור בינו ובין הקונים היא בעיקר שפת ההוראה באצבע ושפת הרמזים. אך בינתיים הוא כבר הספיק להכיר מילים אחדות מהשפה ההינדית וקוניו קלטו מילים אחדות מהשפה העברית. רק הילדים מסתגלים לעברית ולמענם משתדל להעלות איש הצרכנייה מעמקי זכרונו את המילים העבריות, “מהגירסא דינקותא שלו”, מתקופת לימודיו בחדר או בתלמוד תורה.

לפי התכנית נקבע לגוש־התיישבות זה שטח בן עשרה דונאמים רצוף לביית ועוד כחמישה עשר דונאמים בחלקה השנייה. כל השטח נועד לגדולי שלחין. האיזור הזה מבורך במיים תת־קרקעיים רבים והתכנית המשקית תלך בעקבות כפר־וארבורג – זה המושב למופת במשקיותו שבאיזור הדרום. טיב האדמה עולה בהרבה על זה של כפר־וארבורג. האדמה מתאימה לגידולים שונים – לצימחי מאכל לאדם ולצמחי מספוא לבהמה. גם עצי הפרי למיניהם יגדלו כאן בהצלחה. אך בייחוד מתאימים האדמה והאקלים לגידול ירקות בעונות שונות של השנה. דרושה, כמובן, הדרכה טובה בענייני משק וחברה והרשת הצפופה של היישובים האלה תשולב במערכת הכפרים היוצרים במולדת.

בהרגשות עמוקות ושונות הנך יוצא אחרי ביקורך ביישובים אלה. יהודים מקצוות תבל, מהודו ועד ג’רבא במערב, התקבצו ובאו הנה. צריך להעבירם בכור ההיתוך ולעשותם לעם חקלאי עובד בארץ. צריך להקנות להם שפה אחת, לחנכם לעבודה ולסגלם למקור־מחייה אחד. צריך להשוות להם אופי אחד, ליצור קלסתר פנים אחד ואף צבע עור אחד.

על ידי בתי־ספר משותפים לכיתות הגדולות, מועדונים ובתי תרבות מרכזיים, צריך למזג את הדור הצעיר ולבוללם לאומה אחת. נחוצים לכך מאמצי דור או דורות, רצון עז ואמונה לוהטת. כבירה המשימה הזו, תקוות הדורות, שהוטלה עלינו ורבה וכבדה האחריות הגורלית.


 

הנגב

גילת ותפרח

כביש עזה באר שבע אינו רק קו־גבול בין הדרום והנגב הצפוני, אלא הוא גם מעין קו־גבול לאופיים של שמות ישובינו. שמות הכפרים צפונה ממנו – ברובם ערביים הם. עלינו היה לחדש שמותיהם העבריים העתיקים או לתת שמות חדשים, הקשורים במאורעות היסטוריים חשובים או באישים דגולים. דרומה מקו זה השמות הם, פרט ליוצאים מהכלל, עבריים־חדשים או עבריים עתיקים־מחודשים. השמות עזה ובאר שבע נשארו עברים בצלילם ובתכנם. דורות וגזעים לא שינום ולא טישטשום.


יעקב אורי 11 (2).jpg

קו המים לנגב


האבות, אשר מחלציהם יצא העם העברי, איוו מקומות אלה למישכנם וכאן נטו אהליהם. באדמה צחיחה זו חפר אברהם העברי בארות, למען רוות נפשות ביתו ושבור צימאון מיקנהו. על אף שבע הכבשות אשר קיבל ממנו אבימלך ועל אף שבועתו, שכעדות לה נקרא המקום באר שבע, סתמום פלישתים. ומי יודע, מה היה גורלו של האשל אשר נטע אברהם שם. יצחק שב וחפר את בארות המים אשר חפר אברהם אביו והפלישתים סתמום וימלאום עפר. יצחק זרע “בארץ ההיא ומצא בשנה ההיא מאה שערים” “ויהי לו מיקנה צאן ומיקנה בקר – ויקנאו בו פלישתים”. יעקב, נכד אברהם, יצא אמנם, לזמן־מה מבאר שבע והלך חרנה, אך חזונו הטבעי ושאיפתו התמידית היו: “והשיבותיך אל האדמה הזאת”. חזון זה זר היה לבני עמים אחרים. רק ישראל, בשובו אל אדמתו פקד גם איזור זה והקים ישוביו. שמותיהם נשארו לזכר עולם, כעדות לקשרים האמיצים בין ישראל ואדמתו.

בית אשל, רביבים וגבולות – שמות ראשונים ועדים חיים לקשר המחודש בין העם ואדמתו, ללא חציצות ביניים של מתיישבים בני עמים אחרים. אחריהם הוקמו עוד כשלוש עשרות ישובים חדשים באיזור שומם זה. לכולם שמות עבריים חדשים ומקוריים. האחרים מאסו באיזור זה, אך לנו היה ויהיה לראש פינה. אנו רצינו את מדבריו אלה וחוננו עפריו.


* * *

משה7, איש רחובות, נשא עיניו לשממות אלה ופעל לגאולתן. צעד אחר צעד נגאלו אלפי דונאמים מאדמת השממה, כשהיא מפוצלת ומרוסקת וחלקותיה מבודדות ומרוחקות אחת מרעותה. מראש לא ידעו, מה ייעשה באדמה זו ולמה היא תסכון. אך חוש־התחייה הטבעי והקשר החי בין האדם בישראל ואדמת אבותיו הדריכו, זירזו ותבעו גאולה.

משנגאלו שטחי־השממה – הוחל בהחייאתם. במעמקי האדמה נקדחו בארות. זירמי־המים שבאפיקי הנגב ניקוו בבריכות. מתחת לפני הקרקע נוקבו מינהרות וגשמי־ברכה החלו לזרום מתיקרתן ומקירותיהן. ממרחקים הוזרם דם־מים־חיים בעורקי ברזל להפרות שיממות עולם. ראו שליחי גויים והשתוממו ושליטי עמים נאלצו להיכנע ולהותיר לנו לפליטה פסים קטנים ממורשת אבות. אך בני ישראל אירשוה שוב לנצח בגופם ובדמם ותהי מורשת האבות כולה נחלה לבנים. “ישושום מדבר וציה ותגל ערבה” ועזה אמונתנו כי יבוא יום “ותפרח כחבצלת”.


* * *

תפרח וגילת, מושבים תאומים, שרק חדשים מעטים מפרידים בין זמני היוולדם ופס־אדמה צר מפריד ביניהם. מימין הכביש בואך מעזה לבאר שבע, מלבינים באופק הבניינים הקטנטנים של המושב תפרח. על מרחבים גדולים משתרע הכפר. האופק נרחב. האדמה מישור גבנוני. ולכל מלוא־העיין אדמת־ליס צהבהבה, עמוקה ודשנה. רק התר דמיונך המתכנן וללא מעצורים והגבלות התווה קווים לשירטוט מקום היישוב. עשרים־וחמישה דונאמים המיכסה המלאה למתיישב על יד כל ביית, באין עוצר ומפריע מצד השטח. התשוקה היא אך למיים. בלי מיים גם אלף דונאמים לא יסכונו. וככל שירבו דונאמים – יגדל ההפסד. ובמיים הרי בעפרות זהב־הליס הזה תתקיים משפחה קיום של שפע על עשרים וחמישה דונאמים, ולוואי שתספיק לעבדם.

בעקבות המתיישבים, ולפעמים עוד לפניהם, מתקדמים הצינורות ונסללים הכבישים. עד בוא הקיום מיבולי האדמה מתפרנסים בינתיים מהעבודה בהכשרת הקרקע ובהקמת הבניינים. לאט־לאט נעזב והולך מחנה האוהלים שבמרכז. בבתים הקטנים והלבנים מתחילים חיים חדשים. כבסים של תינוקות נתלים על החבלים, כדגלי התחייה והעתיד. האח כבר בוערת ליד הבית, בצד המוגן מפני הרוח. עם חשכת הערב מנצנצים האורות בחלונות הקטנים, כרומזים על עתיד גדול ונכסף. אישה ואיש בישראל מתכוננים ללינת לילה בצל קורתם, בדיממת ליל הנגב, אחרי נדודי אלפיים שנים ככלל ועשרות שנים כפרט, אחרי שחייהם היו תלויים להם מנגד ורגליהם עמדו על סף התפתה. יש ועם ההורים נמצא גם תינוק שנולד באנייה סוערה על גלי ים, בין גדרות כלא־קפריסין, או במחנה עולים על אדמת ישראל. ובערבות הנגב יגדל ויהי לאיש. בו נחמת הוריו על אחיו ואחיותיו שנספו בידי צורר ועלו על מוקדות דאכאו ואושוויץ; בו תקוות העם, עתידו, בו הערובה כי “פרוח תפרח ותגל”.

אנשי תפרח רובם יוצאי הונגאריה, דביקים בדת ובמסורת. בלי כל חציצה מפלגתית. רצונך לשוחח אתם – תמצאם בין מנחה למעריב במקום הנועד לתפילה בצבור. אחרי יום עבודה מייגע באה שעת ההודייה לצור העולמים. משהו מהד קדומים מהדהד באזנך. “ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב”. סבורים – שהיתה זו שעת תפילת מנחה. יצחק אבינו התפלל ביחידות בשדה. בני־בני־בניו יוצאים לעבודת יומם בשדה ומתפללים בציבור בבית תפילתם. ותפילת כל ישראל בעדם: “עליתם – רשו והצליחו”.


* * *

צעדים מעטים, במידות מרחבי הנגב, מתפרח, נמצא “תאומו”, המושב גילת. תושביו עודם שוכני אהלים. תכנית היישוב כבר תלויה על הקיר בצריף הצרכנייה. בחורים צעירים מעולי אפריקה הצפונית איוו מקום זה לשיבתם. מהם היו חיילים ב־צ.ה.ל., מהם עולים חדשים. רובם חניכי אגודות נוער בארצות מוצאם. אם כי צעירים הם בגיל מאנשי תפרח. עליהם לא עברה כוס התרעלה של אירופה ה“נאורה” וגם הרגלם להתחתן בגיל צעיר עמד להם. ליד הבנים, המתעתדים להתיישב, נמצאים גם הורים קשישים. השפה המדוברת צרפתית וערבית־ברברית. אך גם העברית שגורה בפיהם. גם הילדים שומעים כבר קצת עברית. כאשר האם מדריכה את ילדתה, כי עליה להודות לאורח מחלק המגדנות ואומרת לה “Dis Lui merci” – אומרת הילדה “תודה רבה” בעברית. את מעט העברית הספיקו ללמוד בגן הילדים שבמחנה העולים. כאן מצפים הם לגננת העתידה לבוא. ומפני העוללים והיונקים תהיה בוודאי העברית גם לשפתה של האם. ומה“טוניסאים והמארוקנים הללו” עוד יקום “שבט הנגב” לתפארת בישראל.


* * *

בגילת מתכוננים לחג הנטיעה. מקרבים אוהל לאוהל, מרחיבים ומותחים יריעותיהם. משלושה אוהלים מוקם אוהל־מועד גדול ומרווח. יריעת אוהל נפרשת על הריצפה והרי מקומות ישיבה נוחים, מרווחים ומוצקים ללא חשש נפילה. לצלילי האקורדיון צועדים אנשי הכפר העתיד למקום הנטיעה. הילדים צועדים בראש, אחריהם באים גם הסבא והסבתא. עמוסת עציצי שתילים וכלי עבודה שונים צועדת התהלוכה קדימה. שירה עליזה משתפכת ומתהדדת ברחבי הנגב. מעדרים נתקעים באדמה החרושה והשתילים ניטעים אחד אחד בקו ישר. אין איש מוותר על הזכות הגדולה שבאה לידו ועל המצווה – “כי תבואו אל הארץ ונטעתם”. – ומקיימים המיצווה ברגשי קודש. בבירכת “שהחיינו” מהדקת הסבתא את שתילה לאדמת הנגב ודימעה חמה מעיניה מרווה את גומת השתיל. לנאד הדמעות הגדוש של ישראל מצטרפת גם דימעה מיוחדת זו. דימעת־גיל זכה וטהורה זו לא תחתם בנאד. היא תעבור על גדותיו, תפרה שממות־עד ותפריחן.

באוהל הגדול נערך, “מועד” הנטיעה כהלכה. שיחה על ערך היום וגודל המפעל; דברי זכרונות מימים עברו עולים־קולחים ונקלטים מפה לאוזן; נזכרים בימי מלחמת־העולם הראשונה ובתלאות אשר מצאו כאן בימי שלטון התורקים. נזכרים בימי המאורעות בארץ, בצעדים הנועזים והראשונים להחייאת הנגב, במלחמת העוז והגבורה של בני ישראל בעמדם מול רבים. בידיים ריקות מול מזוינים ומצוידים, מנותקים מול חולשים על קשרי דרכים. ומכאן – למעשי הימים האלה כשחזון גאולת הנגב מתגשם לעינינו. ואחרון אחרון ריקודי הורה נלהבים לאור הירח של ליל ט"ו בשבט על אדמת הנגב, ערש האבות.

זמן רב עוד מהדהדת שירת עולים מבני ישראל בראש השנה לאילנות תש"י בגילת אשר בערבות הנגב. כה לחי – לשנים רבות, רבות “אף גילת ורנן”.


האימארות

מקום מקום ושמו, שטח שטח ומזלו. זכו מקומות ושמותיהם נזכרו בכתבי הקודש, נרשמו בספרי המסעות ונתפרסמו שוב בתולדות הזמן החדש, בהתחדש בהם חיי העם. יש מקומות שלא זכו לפירסום בעבר הרחוק ושמותיהם נודעו לאחר שהיו לראש־פינה לאחד מגלי עלייתנו, או נעשו לאחת האימהות של צורות התיישבותנו. ויש מקומות אשר לא נזכרו בתקופות העבר הרחוק, את שמעם עד כה לא שמענו והנה, לפתע, נתפרסם שמם ברבים ואף זכו להימנות במספר רבים. בגורל כזה זכו האימארות.

אימארות – בלשון רבים, כי חמש הן. קרה כבר בתולדות התיישבותנו, ששניים מישובינו נקראו בשם אחד והבדלנו ביניהם רק בתוספת האותיות א ו־ב. אך זכות יתר לאימארות, שמצויינות בחמש האותיות הראשונות של ה־א' ב'. למען האמת יש לציין, שניתנו כבר גם שמות עבריים למקומות אלה, אך הם עוד לא נקלטו באזנינו וצליליהם משום מה לא נעמו להן. כנראה שגם בקריאה בשמות עלי ישובים אין להחפז. כשם שאין לנהוג בחפזון יתר בהכנת תכניותיהם. בוודאי נשלים, במשך הזמן, עם אלה כעם אלה.


יעקב אורי 12 (2).jpg

קיבוץ גלויות בכינוס מושבי העולים במסלול


האימארות ידועות ומפורסמות “כשם דבר” בין העוסקים בהתיישבות, בין המטפלים בקליטת העלייה, בין המדריכים החקלאיים והחברתיים, בין הדואגים להחיש עזרה רפואית ליישובי העולים ובין הטורחים להכיר את התיישבותנו החדשה במקומות עשייתה. האיש מהשורה בוודאי ישאל: “אימארות אלה היכן הן ובאיזה חלק מאזורי הארץ יש לחפשן?” במפות הארץ עוד לא נרשמו. למישרדי הדואר, הטלגראף והטלפון אין עוד כל קשרים איתן. אף לא כל נהגי דרום־יהודה, שרשת־תחבורתם פרושה בחבל־ארץ זה, יודעים על מקום המצאן והיודעים עודם מתקשים להגדירם לפי אותיות הא’–ב' בהן מצויינות. ובכן, אימארות אלה היכן הן?

אם יש את נפשך לראות בארצנו ההררית והגבנונית שיטחי־מישור, המשתרעים לכל מלוא העיין ולכל היקף המבט באופק, – הדרם נא עד לכביש עזה–באר־שבע ובהגיעך למרחק כשמונה־עשר קילומטרים מבאר־שבע, פנה “בכביש הרעב” דרומה. הרעב – משום שבאחת משנות הרעב, המפקדות לסירוגין איזור זה מאז ומתמיד… – “ויהי רעב בארץ”–… סללה ממשלת המאנדאט כאן כביש, כדי להעסיק את בדואי הסביבה ולאפשר קיומם. בנסעך דרומה בכביש סלול ולא כבוּש זה, בהאיט האוטו, מאונס, מהירות גלגליו, יהיה סיפק בידך להסתכל בסביבה מוזרה זו, שאין לראות כמותה באזורי ארצנו. מרחבים משתרעים על שטחי אדמה דשנה, צהבהבת־אפורה, שעפרה דקיק, כקמח טחון היטב – יתגלו לפניך. מישורים ישרים ייראו לעיניך, סביב סביב מהררי חברון קדמה ועד החוף ימה ושפתותיך תלחשנה: “אכן מישורים כאלה בארצנו ואנוכי לא ידעתי”.

ידוע־ידענו על באר־שבע וסביבתה, על האשל אשר ניטע כאן, על הבארות אשר נחפרו ונסתמו ושוב נחפרו, על עדרי הצאן אשר רעו כאן ובפקוד שנת רעב את הארץ נדדו למקורות־המים צפונה ולמימי היאור דרומה. כאן, בשטחים אלה עברה ילדות העם וכאן עמדה ערש אבותיו. בין הדפים המתארים ילדות זו, עברה אחר כך גם ילדותם של רבים מבני עמנו, אשר עם פרשיות ספר “בראשית” עברו גם הפרשיות של ראשית ילדותם. מדפים אלה נוסכו עליהם געגועי מולדת ומהם הקשר העז בין עם ואדמתו – מולדתו.

ברבות הימים, בהתבגר הנערים והיו לאנשים, מאסו במחמדי עולם התרבות, שהקיף אותם ונדדו לבין חורבות ארצם העתיקה, המצפה להם בשממונה. ובהגיעם לארץ נשאם חזונם קדמה, ימה, צפונה ונגבה וידיהם לא מאסו אף בפינה אחת מדן ועד באר־שבע. בפרוץ מלחמת־העולם הראשונה נאלצו רבים מהם לבוא לעזרת התורכים, שליטי הארץ אז, אם כי ליבם לא היה איתם. בעגלות משקיהם נדדו על פני מרחבי הנגב כדי לספק מזון וחומרי מלחמה ללוחמים לא למענם. רעבו, חלו בטיפוס הבטן והבהרות, קדחו, סבלו עלבונות וכאב, אך בליבותיהם נשאו את תיקוות הניצחון, בעיניהם היבהב ניצוץ הגאולה ובמוחותיהם רחשו מחשבות על האפשרויות הגנוזות בשטחים אלה להחיות עם ולהפרות שממת דורות. בעגלות, בהן הובילו אספקה לחזית הצבא התורכי, הועבר חזרה הציוד להגנת היישוב, אשר נאגר והוצפן על כל צרה שלא תבוא.

עם הכרזת באלפור ובהכנס צבאות הברית לחלק מארצנו, התנדבו מטובי הבחורים ללחום מילחמת שיחרור הארץ עם צבאות הברית. ממחנותיהם, שחנו בקירבת המידבר השומם הזה ומאוהליהם יצאה תורת האיחוד למחנה עבודה וכאן החלה לפעום רוח ההגנה המאורגנת של היישוב, אשר הצעדתו אחרי כן עד לצבא ההגנה לישראל. בסביבות אלה שבאיזור באר־שבע שוטטו, בימים ההם, אחדים מצעירי ישראל וחיפשו אפשרויות לארש שדות אלה בחרישה ובזריעה ברשות מפקדי הצבא הבריטי, כדי לספק מיספוא לבהמותיהם. רצונם היה עז לתקוע שן המחרשה באדמה ברוכה וצמאה זו, להתוודע אליה ולתהות על קנקנה בקנקני המחרשות. קסמו שטחים נרחבים אלה והם איוו להאחז בהם. לא הניעום מזה סופות האבק ומערבלותיהם, לא החורב ביום ולא הקרח בלילה. שנתם נדדה תוך מחשבות על חיפוש אפשרויות לכבוש שממות אלה בעבודה ועל החייאתם מעלפונם הממושך במיים הנאגרים בימות הגשמים באפקים, או מוזרמים ממקורות הירדן, אשר בצפון. רבות היו המחשבות בלבבות הצעירים על האפשרויות הגנוזות באיזור זה לפיתוח החקלאות בארץ ורבות היו התיקוות, שתלו בעם אשר הכריז קבל עולם, שהוא מביט בעיין יפה על שיבת ישראל ועל תחיית שממות הארץ. רבות היו התיקוות שהתבדו. אף התיקוות על תחיית המדבר גזו ונעלמו. מדבר באר־שבע נשאר גם להבא בידי קומץ נודדים. עיר־האבות נשארה עוד לשלוש עשרות שנים מרכז השייכים של השבטים הנודדים. אף על פי כן לא התאכזבו נושאי התיקוות.

ובהגיע שעת גאולה ופדות לישראל נגאלה גם באר־שבע וסביבתה ונפקדה בפקודת העבודה וההתיישבות ובתוכה גם שטח האימארה. אימארה זו מה פירושה? – ידוע לא אדע אל נכון. ככל שהרביתי לשאול העלו לי סברות מסברות שונות. יש גורסים אימארה בא' ויש גורסים עימראה בע' בראשה. לכל אחת מגירסות הכתיב שתי גירסות לפירוש המילה. יש גורסים אימראה מהמלה אמיר, כלומר, שטח שלטונו של פלוני האמיר, או של המשפחה הנודעת, השלטת. יש גורסים ציון־שטח השייך לאלמוני על ידי סימני־גבול מיוחדים לו. ויש הגורסים בניין בודד השולט על הסביבה. נניח לבלשנים בערבית להתגדר במלה זו ולגבולם לא נידחק. אך את השטח הנרחב לגבולותיו החילונו כבר ליישב. לראשונה הוקם כאן קיבוץ מעולי בולגאריה. אחרי כיבוש הנגב הוחל באימארה ביישוב מושבי עולים מעולי ארצות שונות. מוקמות כאן לעת עתה חמש נקודות ישוב המשמשות מעין סמל לקיבוץ גלויות בארץ־ישראל. באימארה א' התיישבו עולי תימן מסביבות רדע. אימארה ה' אף היא מיושבת עולי תימן, שמסביבות תעז. אלה ואלה בני גלות אחת הם ואף על פי כן נפרדים איש מרעהו במנהגי חייהם ובמיבטא שפתם.

אימארה ב‘, מתיישביה מעולי פרס, אשר את שפת אחיהם באימארות האחרות לא ידעו, ולבושם ומנהגיהם זרים להם. מתיישבי אימארה ג’ מעולי בגדד אשר בעיראק. ניבם הערבי שונה לגמרי מהניב הערבי־תימני של עולי תימן. אימארה ד' מיושבת עולי טריפוליטאניה, אשר ניבם הערבי־ברברי זר לאחיהם עולי עיראק ותימן. כאן התרכזו מעין חמישה עמים השונים בשפתם, לבושם, מינהגיהם ונימוסיהם. אף על פי כן בני עם אחד המה ואת מולדת אבותיהם בעבר ומדינת־עמם בעתיד באו להקים כאן. אחת היא מנת גורלם ואחת משאת נפשם – להכות שרשים באדמת המולדת. עבודת־האדמה תגבש אופיים והשפה העברית תאחדם. כור ההיתוך של המאמצים והסבל, שבהקמת משק בשממה – יחשלם וילכדם.

אימארה אימארה ומתיישביה, אך תכנית אחת למיישביה. כאן יוקם מרכז להתיישבות גדולה וצפופה. כאן תהי חקלאות השלחין. זעומה מאוד כיום ההכנסה מכל דונאם, אף בשנים גשומות, לפי מושגי הנגב. השנים השחונות גורמות רק הפסד. בגדול השטח גדל ממילא גם ההפסד. אדמה דשנה זו, שטופת החום והשמש, תענה למיים ולעיבוד מתאים בייד נדיבה. כאן, בשדות השלחין, תיתן החיטה, אשר תבוא אחרי ירקות וגידולי עידור, יבולים גבוהים משטחים קטנים ואולי דווקא כאן יהיה איזור הלחם בעתיד. על שטחים נרחבים אלה יגדלו קני הסוכר וסלק הסוכר, אשר עיקרם לתעשייה ופסולתם לפיטום המקנה, ומזוננו יונעם מגידולי הארץ ותוצרתה. כאן יגדלו עצי הפרי הסובטרופיים למיניהם וגם הזיית, הגפן, המשמש והאפרסק יניבו בשפע את פריים. גם התמר לא יכזיב באיזור זה אם יקבל מימיו כדרוש. צינורות־המים, בעלי הקוטר הגדול, כבר מגיעים למקומות אלה. צינורות דקים מסתעפים כבר מהם להרוות צימאון האדם, הבהמה והאדמה. איים ירוקים ורעננים, אך לעת עתה בודדים אלה, אשר בקירבת היישובים בנגב, עדים חיים הם לאשר נוצר במים המעטים ולאשר יוצר בשפע מים וברוב חזון.

ולעת עתה מה רב הצימאון… הצינורות אמנם הגיעו, אך המים עוד אינם זורמים בהם. המשאבות חוברו והמנועים מתקתקים, אך איזה חוק מחוקי הטבע, שלא הובא בחשבון, מסכל את תכניות האדם שגיאה כל שהיא מחטיאה את המטרה. אנשי־אימארות צמאים למים. הלשון דביקה לחיך, הפנים אפורים מאבק־שדות מתערבל, שאין במה להדיחו. אף מלאכת־הבנייה שובתת. עד בוא שפע היבולים המקווים נזקק האדם לעבודה, כדי להרוויח בה לחמו. הצרכנייה מקיפה ואף המיפרעה ניתנת. אך בבוא שעת החשבון משתומם העובד על חלקו הזעום מכל עמלו במשך החודש אף אחרי השיגו עבודה מלאה, על אחת כמה וכמה בהעדרה. מקור העבודה – הבנייה. “בחומר ובלבנים” אומר איש תימן. “מים אין ניתן לעבדך ולבנים אומרים לנו עשו” ממשיך השני. ומים אין להרוות צמאונו של ילד ואישה הרה. במרחק מה מכאן נחל גרר. בנחל באר מים, דלוחים קצת ומרופשים. לפנים היו יוצאות השואבות לעת ערב וכדן על שכמן או ראשן. כעת אפסו כדים מבאר־שבע ואין לראותן עוד ערמות ערמות כמלפנים. אף הפח המסורתי, “הכלי לכל”, של חלוצי העליות הראשונות אינו בנמצא. ואולי תוך ציפייה לזירמי הצינור הגדול בוחלים בפכים הקטנים, ויעילותם בשעת צרה נשכחת.

משהגיעו סוף סוף המיים לברזים, אחרי שהמבקרים במקום הזניחו לרגע את תורת ההסברה, ושכחו קצת את להט החזון הגדול שלעתיד לבוא והתמסרו לצרת השעה, צרת המיים, באה הרינה למחנה. “כמו משה הכיתם במטות הקסמים של כל מיני מפתחות ברזל והזרמתם מיים חיים מהצינורות” אומר האחד. “הנכם פה – יש מיים, תסעו מכאן יסעו גם המיים” מתחכם השני מבעלי הנסיון המר. מאובקות וצמאות עומדות הנשים על הטף בתור על יד הברזים. תוהים על סבלנותם וצוהלים לשמחתם, מביטים עליהם האורחים המבקרים. חזון ומציאות מתרוצצים־מתאבקים כאן לפניהם. ידו של מי תהיה כאן על העליונה? זקנה שזכתה למלא סירה מיים חיים אינה ממהרת להרוות צמאון נפשות אהלה וחשה קודם כל לשתילי העגבניות, להחיותם מעלפון צימאונם. אכן, גזו הספקות. החזון הוא הוא העומד לנצח.

אימארה א' (פדויים כיום) – בכור ההתיישבות באיזור זה. “התיישבות” רק כדי לסבר את האוזן. לעת עתה רק שוכנו באוהלים כאן, כבני קדר. אי שם באופק מאפירים־מלביני הבלוקים, שנועדו להקמת הבלוקונים. בצריף־ההנהלה כבר תלויה לראווה תכנית־המקום על מגרשיה וחלקי שדותיה. עדות ליישוב ממש הם צריפי העץ לצרכנייה, לוועד, לבית־הספר ולבית־הכנסת. בבית־הספר כשמונים תלמיד, להם מורה אחד. ואם כי בכור־ההתיישבות באימארה מונה רק כחמשה חדשים לעלייתו, הרי התחלפו כבר ארבעה מורים. אין מורה יכול לעמוד יחידי בתנאי המקום ועד שבא השני לעזרתו פוקעת סבלנותו והוא עוזב. הוא עוזב ומציל את נפשו, אך התלמידים נשארים במקום בצימאונם לתורה. המורה האחד מרביץ תורה לשתי כיתות, שבכל אחת כארבעים תלמיד. בלוקים מושכבים ועליהם לוחות – הרי ספסלים, בלוקים מועמדים ועליהם לוחות – הרי שולחנות. על לוח הקיר, ספק אפור ספק מצבע אחר, נכתבות אותיות וספרות, ועיניהם הנוצצות של ילדי עולי תימן מסתכלות בהן להנאתן ואצבעותיהם מציירות כדוגמתן במחברות, אכן, רב כשרון ההסתכלות, ההסתגלות והחיקוי ועז הרצון ללמוד. מעבר לפתח בית־הספר צצות עיניים שחורות, נוצצות, ומתלבטות פיאות מסולסלות של בני העשר ובנות העשר ומעלה, אשר נפשם חשקה בתורה ואין לספק חשקם זה. ואחת, הנראית קצת גדולה מחברותיה, כבת 12 בערך, מבקשת, שגם אותה יצרפו לכת הלומדות. המדריך לוחש באוזן: “זאת היא אישה גרושה”…

“בחור”, שפיאותיו דקות ומסולסלות ופניו חיוורים אציליים, מחכה מן הצד עד צאת האורחים ומתחנן על נפש הנוער, שלא יעזבוהו ויעניקו לו תורה ותרבות.

זקני הכפר וראשיו מתכנסים בבית־הכנסת, להביא את עצומותיהם על המוסדות המיישבים לפני האורחים. על שולחן קרשים ליד הקיר עומדים שמונה עשר ספרי תורה, תחת חופת טלית, באין עוד ארונות הקודש. חבית הפוכה על פיה, מכוסה פרוכת, משמשת עמוד לתפילה ולקריאת התורה. דברי ראשי העדה, המתובלים בפסוקי תורה ומישנה נאמרים בנחת, אחרי שהמיים שהגיעו סוף סוף שיככו קצת את סערות הרוחות. אך יש אשר אחד ירים קולו וימהר בדיבורו בקובלו על הקיפוח אשר נתקפח ע“י הוועד או המדריך. המדריך, צעיר מעולי הונגאריה, חניך עליית הנוער באחד ממושבי העמק, ממקימי אחד הקבוצים בנגב, מילא את חובו בצה”ל ושואף להתיישבות באחד ממושבי החיילים, נתמסר ביניים להדרכת עולים. צעיר הוא המדריך ושואף בעצמו ללמוד ולדעת. כבד העול שעל שכמו, אך קשה ממנו הבדידות. רק שניים אשכנזים הם, הוא והמורה, בין עולי תימן. היעמוד בנסיונו? היוכל לתפקידו? הרבים, בעלי היכולת הארגונית ובעלי התריסין בהדרכה ובהוראה, לא יכירם כאן מקומם… יבורכו המגשימים כיכולתם.

אנשי אימארה ה' – עולי תימן, שעלו רק לפני כחודש על אדמתם. לעת עתה גרות ארבע משפחות באוהל אחד, ללא מחיצות. לכרעי המיטות – מיטה למשפחה בת 6–8 נפשות – קשורה כבר העז, היא הסנונית הראשונה למשק. בהתפרק אחד הקבוצים בנגב חלקו את עדר עזיו בין המתיישבים מעולי תימן. שמחים הם לעז שניתנה להם ומכניסים אותה תחת חופת אוהלם. אכן עונת המרעה עברה מזמן וכן גזה ונעלמה תקופת החליבה. מהמאכילה יצאה אוכלת… ולפיות הרבים של המשפחה נוסף עוד פה. אך רבה בכל זאת הדאגה לעז ורב הטיפול בה. העיקר לבל יחסרו המיים להשקותה.

על מותרות כמו לימודים, צרכי תרבות וכדומה אין עוד איש חולם כאן. הדאגות העיקריות הן: למקווה, לבית־תפילה ולעזרה רפואית. על השאלה מאחת העולות, למה בהיותה בתימן נזהרה מלפנות לעזרת רופא וכאן היא דורשת אותה, ענתה, כי בתימן היתה הרפואה נתונה בידי נכרים, שאין אימון בהם. כאן היא נתונה בידי אחים ואחיות. – לא נהיר לתמימה זו כי האחים והאחיות מוצאים את סיפוקם בישיבת כרכים והעזרה לעולים מוטלת על שכם בודדים, אשר עם כל רצונם הטוב אינם יכולים לספקה במידה הדרושה.

בשכנות לא רחוקה “לפי ממדי הנגב” מאימארה א' ו ב', נמצאות שלושת האימארות האחרות. אך מה רב המרחק באופי אנשיהן במסורתם ובהווי חייהם. השם “עדות המזרח” אינו כוללם ואינו מגדירם הגדרה כל שהיא. לא הרי עולי טריפוליטניה כעולי סוריה ולא הרי שניהם כעולי פרס. אף בכל עדה ועדה בפני עצמה רבים ההבדלים בין יוצאי הערים השונות מאותה ארץ. שונים יוצאי חלב מיוצאי דמשק ושניהם כאחד מיוצאי חמת. רבה ביותר תערובת העדות בין יוצאי פרס. בין שחומי העור של עולי פרס בולטים בהירי העור במקצת מיוצאי טורקסתאן וקוקאז, אשר פרס שימשה להם קרש קפיצה בדרכם לארץ. בולטה בלבנינות־יתר אישה צעירה, אשר חזות גופה מעידה כי קרבה עיתה ללדת. בביישנות, המיוחדת לגילה ולמצבה, התקרבה לאורחים ובשפת רמזים החלה לתנות את מצוקת נפשה. פניה נהרו משימחה כאשר בין השפות שפנו אליה נשמעה גם השפה הרוסית. ילידת טיפליס היא ובעודה בת עשר עברה לפרס. שם נישאה בגיל 17 לאיש ועלתה לארץ. את גורל בדידותה וחרדתה למצבה ביטאה בשפה הרוסית במיבטא הקוקאזי. בהשיחה את דאגותיה בשפת ילדותה כאילו הוקל למצוקת ליבה. בקשתה – להמצא בזמן הלידה בתנאים יותר סאניטריים מאשר באוהלה המרופט ובתוך אבק המדבר, – לבל יבולע לבכור רחמה.

רב המרחק בין עולי תימן לבין עולי שאר הארצות. יהדות מסורתית, עתיקה ועסיסית מכאן – ועם הארצות וחוסר ידיעה בתורה ובעברית מכאן; אצילות תמימה ותרבות מקורית מכאן – בורות, התרברבות וחוסר תרבות מכאן. כיסופי גאולה וחדוות העלייה מכאן – מאווי חיים ושאיפה להסתדר מכאן. התתגבר השפעת עולי תימן על השאר, או להיפך, האחרים יראו דווקא אותם כנחותי דרגה, עניים מרודים ומנוונים ועוד ירצו להדריך אותם בנתיבות ה“לבנט” הנאור? ימים יגידו.

האוטו מאיץ דרכו על כבישי האספאלט. אוויר הלילה הצונן מפיג את חום היום ומשקיט את צריבת הרשמים שנקלטו במשך היום. כוכבי הלילה הבהירים, של לילות הנגב, מתערבבים עם אורות החשמל הנוצצים מכל צד. האור הטבעי שבמרומי השמיים נדחק ונגנז על ידי האורות הרועפים מלמעלה, סביב סביב. את מקומו של הכביש השקט, שאפשר לדהור עליו ללא הפרעות וללא פגישת רכב עובר ושב, לוקחים כבישים ההומים מכוניות למיניהם. הנה ישובי הדרום על אורותיהם ועל משקם השוקט והרוגע. הנה גדרה, רחובות, נס־ציונה וראשון על המוניהם הממלאים גם בערבי חול את בתי הקאפה והשעשועים כבמוצאי חג ומועד. והנה מתקרבת תל־אביב, על המוניה הרועשים־גועשים בימים כבלילות ובה תמיד אך חגים ינקופו.

מרחבי הנגב מתרחקים וזיכרם יורד ושוקע. נשכחים אנשיהם על חזונם ותלאותיהם, על תקוותיהם ומציאותם. אכן, גדלה ורחבה ארצנו. לפנים היו נוסעים מיפו לבאר־שבע יומיים־שלושה בעגלה, כעת עוברים מרחק זה רק בשעתיים באוטו, אך מה גדל בינתיים המרחק בין איש תל־אביב לאיש הנגב ומה עמקו התהומות שביניהם.

היגושר התהום? היימצאו המגשרים?…


בארץ לא זרועה

ארץ אשר בחלקה הגדול לא זרע בה איש, לא ניר בה ניר, לא פלחה במחרשתו ולא פוררה במעדרו; ארץ אשר הרריה צחיחי צמא ועפרות מדבריה לא ראו מימיהם מיים; ארץ לא נודעת לאיש, אשר לא נחקרה ולא גילתה סודות מכמניה לשום אדם – בארץ זו בחרנו, עליה נפלו מטובי בחורינו, אותה אירשנו לנו בדם יקירינו ועליה גם נחיה לעולמים אחרי שנסתגל אליה ונסגלה אלינו.

רב וגדול שטחו של הנגב הדרומי. גדלו כגודל השטח של כל שאר חלקי ארצנו יחד. רק נודדים־בודדים ומעטים מצאו בה לפנים את מחייתם. בה ולא ממנה, כי על השוד והביזה היתה פרנסתם ועל עדרי צאן וגמלים, שנדדו וליחכו כל ציץ, שצמח בחרבוני מדבריותיה. דורות על דורות רדם המדבר על שיממותיו. כאגדה מעולם הדמיון היו נשמעים הספורים על ערים בודדות שהוקמו והתקיימו בישימון זה. בהשתוממות היה מביט תייר־חוקר נועז על שרידי החרבות, ששרדו פה ושם במרחקים גדולים אחד מהשני. רק החופים של אילת ועציון־גבר משכו תשומת ליבם של דייגים, תיירים ופוליטיקאים. גם ממשלת־המאנדאט דאגה לנעוץ קנה בחופו של ים זה, אשר בחלק הצפוני של מפרצו הצר גובלות מדינות אחדות.

הי דרומה! הי דרומה! דרומה לאילת. בגבולות מצריים תקעו יתדותיהם חיילי ישראל וקו הגבול נשאר קבוע ויציב. ג’יפים בודדים דהרו־דלקו על פני שטחים נרחבים וכבשו את אזורי השלטון של הבדוי וגמלו. מורשת־המלך שלֹמה חזרה שוב לבני עמו. אך מה יעשו בה ומה יקר יוציאו ממנה? הן שוממה הארץ וחרבה, לא תינטע ולא תיזרע ולא יעלה בה כל צמח. אולי תגלה לנו את הספון בחולות מדבריה! אפשר “אבניה ברזל ומהרריה נחצוב נחושת”! ואולי אף מכמני זהב וכסף יחשפו כאן ושמן אדמה נוזל במעמקי עורקיה? אפשר. אך לחמה בוודאי מרחוק יובא, מימיה במשורה ישתו ועל ערייתה לא יכסו עץ ושיח.


יעקב אורי 13 (2).jpg

בערבה בדרך לאילת


את מימיהם המלוחים של בארות חופי ים אילת מסננים ומזקקים. ואכן, בלי מלח המה, אך גם תפלים בלי טעם. אף יקרים מדי להשקות בהם צמח לגידול פרי ולהנאת העיין.

אף הנועזים ביותר לא העיזו לחלום על גידול צמחים במדבר שומם זה והתפללו רק למעט מיים להרוות צימאון ולהדיח מעל הפנים את שכבות האבק, המרחף כאן למכביר בימי הזעם והרוחות הרבים באין כל מעצור למערבולות.

ולפתע נתגלו מיים רבים גם בישימון זה. תגלית זו הפתיעה אף את הנועז ביותר בין חוקרי המידבר: “המן הסלעים וה”מכתשים" הללו נוציא לכם מיים?" היו עונים לדורשיהם־שואליהם. אך בכל זאת ניגשו לבדיקות ולקידוחים – היש ברירה? הלא מצווים אנו לחיות גם בישימון זה ובאין מיים אין חיים. ומתוך הסלעים הללו נבקעו מקורות למיים, מיים רבים ובמקומות שונים. בלי שהיות ניגשים לפעולות. השח“ל – החלוץ הער לשירותי ישראל ולשליחויותיו, כבר שלח את ראשוני אנשיו למדבריות אלה. מיצפות חקלאיות חדשות מוקמות כאן בלב המידבר על־יד עיינות המיים. לאור המיצפות יימשכו הנה עולים מקצוות תבל ויקימו כאן את נוויהם. כנוות במידבר יתנוססו כאן בקרוב ישובים חדשים, עטורי ירק צמחים ועתירי רחש־החיים. אט אט ייסוג המידבר אחור ויפנה את מקומו לגן רווה וליישוב פורח ומשגשג. הארץ ה”לא־זרועה" תהיה לארץ חיטה ושעורה ותאנה וגפן ורימון, לארץ זבת חלב ודבש ותבורך עוד בהרבה מינים חדשים, אשר יעלה אתו כל יהודי כמוכרים וידועים לו מארץ גלותו ויטעם באדמת ארצו, זה הישימון לפנים, השב כעת לתחייה בעמלו, בזיעתו ובמיים הרבים, אשר הוא הצליח לגלותם ולהעלותם. מצימחי־נכר אלה יסתגלו רבים לאקלימו של איזור זה ופריים יהיה לברכה לתושבי הארץ הדרים בה, ולברכת “שהחיינו” על פרי הארץ, אשר ישולח לשאריות העם, שישארו עוד מחוצה לה.

ומי יודע, אולי עוד נזכה, ובימים לא רחוקים מאתנו, נזעק ונזעיק את חלוצינו הוותיקים מעבודתם־מנוחתם בנחלותיהם, אשר בעמק ובהר, בצפון ובדרום ונשלחם לעזרת העולים להתיישב בנגב, להדריכם בהליכות עבודת האדמה ולהנחותם בדרכי ההתיישבות העובדת והיוצרת גם באיזור זה של ארצנו. מי יודע, אולי עוד נזכה להרגיש בחבלי הלידה ובמכאובי ההתחדשות על כל קשייה ולבטיה, אשר בוודאי יהיו כאן מיוחדים במינם. ולנזר התפארת של החלוציות בעבר הרחוק והקרוב, יתווספו פרחים חדשים בעלי גוון נוסף, וגם עוד קוצים וחוחים, אשר לא ידענום עד כה ולא נוסינו לעמוד בפניהם עד היום הזה. אין אנו רגילים להשלות את עצמנו, שהשושנים שלנו יעלו ויצמחו בלי חוחים. בדרך הטבע, רק בצמרתו של הענף, הזרוע חוחים, מתנשאות השושנים. ורק אחרי חבלי לידה ודמים רבים נולד הייצור החי. אולי עוד נזכה בימינו לאלה וגם לאלה, וחבלים יפלו לנו גם כאן בנעימים.

ואולי עוד נזכה לראות זאת במו עינינו ולפעול בזה במו ידינו, ולספר לדורות הבאים, איך היכו נדחי ישראל שורשים בישימון והתערו גם בחבל “ארץ לא זרועה” זו של המולדת.


 

עולי תימן

להקות, להקות באו עולי תימן לישראל. ממחנות־העלייה לא בוששו ללכת למקומות התיישבותם. כך היתה דרכם בארץ הזאת מאז ומתמיד. דלי־גוף ותשושי־כוח למראית עיין, אך עזי־רצון ומהירי־תנועה, נלהבי־אמונה ועזוזי־פעולה בתוך תוכם. עם תחילת העלייה הראשונה הופיעו גם עולי תימן בארצנו. כל התעוררות לעלייה בין יהודי אירופה מצאה, כבאורח־פלא, גם את הדה בין יהודי תימן, כאילו לקיים הכתוב “עורי צפון, ובואי תימן”. במקלם ובתרמילם באו ופנו למלאכה ולחקלאות. חלקם בעלייה השנייה אף הוא לא קטן וגם הם דגלו בחקלאות. לדאבוננו, בני עמם ניחרו בם וישימום רק כחיל מילואים לאחיהם עולי ארצות אחרות. חסרו בימים ההם המוסדות הלאומיים וקרנותיהם, מקימי ישובי העובדים העצמאיים. ליד המושבות הפרטיות של יוצאי אירופה הוצבו לתימנים שערים ושם הגיעו אל נחלתם הזעירה. גם אנשי הגליל לא הנחילום נחלת בנים שווים כנחלת כל השבים כל השבים לאדמת המכורה. סמוכים היו לנחלות אחיהם, עולי אשכנז, ועליהם פרנסתם. מישקם העצמאי הזעיר היה רק כעזר כנגדם. רק בודדים מבין עולי תימן הסתננו ליישובי החלוצים והסתגלו לאדמת אבות לעבדה ולשמרה.


יעקב אורי 14 (2).jpg

ביום עיון לעולי תימן בבית אליעזר בנהלל


לראשונה אחד ויחיד היה ישוב עולי תימן העצמאי – מושב־העובדים אלישיב בעמק־חפר. אחריו בא ישובם העצמאי של הדור השני לעולי תימן “טלמון”. רבות התכוננו חברי מושב זה להתיישבותם כמושב־עובדים הראוי לשמו. רבות סבל ישוב זה מתוך הימצאו בגבול המשולש, בשכינות קרובה לתול־כרם. היה עליו לעמוד במיבחן האש. רבים היו תלאותיו וסיבלו ורבה היתה פרשת יסוריו בעמדו בשער. על כך עוד יסופר לדורות. אך כל אלה לא יכלו לו. איתן עמד ישוב זה על משמרתו, מישמרת הגבולות בישראל ומישמרת היצירה העצמאית של הדור השני לעולי תימן ילידי הארץ. כעת מתרחבים גבולותיו. קולט אחים עולים. בקרוב יהיו בו מאה משפחות. אירגון זה סלל את הדרך לרבים.

עולי־תימן מובאים כעת על כנפי נשרים וכיונים עפים הם אל ארובות אחוזתם בשדמות המולדת. מדיר־אל־קאסי, היא אלקוש אשר בהרי הגליל העליון, בצפונה של ארצנו, עד אימארה שבערבות הנגב, מפוזרים ישוביהם בצורת מושבי־עולים וכפרי־עבודה. שמם, כעובדים מסורים וחרוצים, הולך לפניהם ואת אהבתם למולדתם ממחישים במעשים. כפריהם העצמאיים מוקמים והולכים ורעיונות ההתיישבות העובדת חודרים לרוחם. בריקמת היריעה של ישובי העבודה בארץ משתזר והולך חוט השני של היישובים מעולי תימן. חוט בולט הוא זה, בעל גיוון מיוחד משלו, מוסיף פאר לשלל צבעיו של קיבוץ גלויות במדינת ישראל. יש להניח, שחוט זה יהיה גם מהחזקים שביריעה. הוא יחשל כוחה וירבה אונה.


ממקומות העבודה לאהלי התורה

שליחי 8 מושבי עולים וכפרי־עבודה התכנסו בבית, שהוקם לזיכרו של אליעזר יפה ז"ל בנהלל, ללמוד תורת העבודה ולהכיר מעשה מושב־העובדים. לזכות מיוחדת זו הגיעו דווקא עולי תימן, משום שהם יודעים עברית ומשום האפשרות ללמדם תורה זו בשפת נתינתה מסיני־חיינו בארץ. אכן נתגלה, שגם עדת עולי תימן גוונים ובני־גוונים לה. הנה עולי עדן, המקצצים בפיאות ראשיהם ובכנפי בגדיהם ואף אנגלית רצוצה בפי הצעירים, נוסף על הערבית המיוחדת להם. הרי אנשי צנעא, שעצמיותם ניטשטשה במקצת וקומתם נכפפה וכאילו הורגלה להיכנע לעריצות נוגשיהם; והרי עולי מרכז תימן, אשר שמרו יותר על עצמאות אפיים וסיגנון לבושם: טלית מצויצת עטיפת גופם ובפיאות ראשיהם לא נגעו המספריים מיום היוולדם. אם כי לא תמיד מעידה שלימות הפיאות על עמקות הידיעה בתורה ועל מידת הדביקות בדת ובמסורת. יש שבורות עוטפת איצטלא דרבנן, ותורה משתכנת בגוף שהוא בלי כל כחל ושרק ובלי כל סממנים חיצוניים. הבדלים די בולטים קיימים בין עולי עדת תימן. שונים נוסחי תפילתם, שונים מנהגי חייהם. יש אשר כת אחת תחשוש אף לנישואי תערובת עם אחיהם בני עמם ועדתם, המשתייכים לכת אחרת. עין הזר לא תתפוס זאת במבט ראשון. ואמנם, בהתקבצם יחד, יתגלו ההבדלים. אך בהתקבצות זו טמונה גם אפשרות מיזוגם.

שמונה ימים ישבו בברית אחים ושקדו על תורת העבודה. אחיהם בני עמם, עולי אשכנז וספרד ובני עדתם עולי תימן הרביצו בהם תורות חיים, אשר התגבשו על רקע המציאות הממשית של חיי הארץ. פסקי הלכות מתורת־החיים העתיקה, שקידשו הדורות, שובצו בתורת־החיים, שחצבה דור מתחדש ומחדש. ניצוצותיו של החדש לא סינוורו את העיניים מלראות יקר הישן. חזון הנביאים ושירת משוררינו שבכל הזמנים חורזו יחד במחרוזת חוט השני של העבודה, ושירת שבאזי היתה אבן החן אשר הוסיפה נופך מיוחד משלה. אחרי שמונה ימי תורה ועיון חזרו לעמל כפיהם ולהקמת מישקם בהר ובגיא, בגליל ובנגב. מי יתן ו“התקדמות” הסרק לא תבוללם בתוכה וניצוץ ישראל סבא עוד יהבהב בתוכם ויאיר דרכם, בה ילכו בכל האמונה, הרצינות והאחריות הנתונים בליבותיהם.


דיר־אל־קאסי – אלקוש

אין לקבוע בביטחון, כי דיר־אל־קאסי היא היא אלקוש, עירו של נחום האלקושי. אך המסתכל בנוף־הרים שגיב זה; המתאר לעצמו את מערכת הקרבות עליהם וביניהם, רק לפני זמן קצר; העוקב אחרי הדרך המתפתלת בין הרים, בה ברח קאוקג’י עם שארית מחנהו המוכה, צפונה עד מעבר לגבול ישראל; והרואה את בני ישראל עולי תימן מחיים נוף זה בעמל כפיהם, משלמים נדרו העתיק של עמם – “עוד אבנך ונבנית” – וחוגגים כאן חרותם ועצמאותם, לא יפקפק, כי נאה ויאה מקום זה לחוזה, אשר חזה על הרים אלה רגלי מבשר.

מה הנוף הנאה ביותר בארצנו? התבור שבהרים או הכרמל שבים יבוא; הגליל העליון בשיא הריו או הגליל התחתון בנועם רמותיו; הדר השרון או מרחבי הדרום; עמק יזרעאל, המוקף הרים, או ירושלים הרים סביב לה; ואולי הדור על הכל הנגב על ערבותיו והריו, מכתשיו וסלעיו, אשר הוד פרא להם. ייתכן כי רק בעיני מאוהבים, במשקפיים ורודים, אנו מביטים בכל אלה ועל כן נתגאה בם. מי יתן ואהבה זו לא תפוג וצבע הוורוד לא יחוויר לעולמים.

כמה נאוו מראות הרים אלה וכמה שגיא המבט מעל פסגותיהם! מקדם מתרומם העצמון, שיא הרי ישראל, ומים מתנוצץ הים הגדול בצבעי הכסף התכלכלים. בין ההרים מתפתל נחל הקרן, היפה בנחלי הארץ והמצטיין בצמחייתו הרבה, עשירת המינים והגוונים. אוויר ההרים הקל והצח מחייה נפשות. בקלות הנך מתנשא ומתרומם מעל לפסגות הרים אלה ומצטרף לחזונות נושנים, הקורמים כאן גידים, בשר ועור ואף רוח־חיים של מציאות ממשית כבר נופחה בהם. הדמיון רוחף בעולם האפשרויות, הגנוזות בשטחי הרים אלה. כאן האיזור הטבעי של המטעים הצפוניים בארצנו. כאן ירופד בתפוחים. פה יקבלו מנת־הקור הדרושה לגידולם ולהתפתחותם. כאן יאדים אף הדובדבן ויבשיל פריו. כאן מקומה של גינת האגוז. גם התאנה תחנוט כאן פגיה והגפן והרימון, החרוב והזיית יתנו פריים.


יעקב אורי 15 (2).jpg

אלקוש – דיר אל קאסי


אכן, מנת־הקור, היפה כל כך לעץ התפוח, לא נעמה כל כך לעולי תימן הדרומיים. בייחוד לא נעמה בשנה זו. מעטה ההוד של לובן השלג בהרי שגב אלה הינה אמנם את העיניים והרהיב הלבבות, אך לא חימם האברים שקפאו מקור בלא לבוש לעטוף וללא אש להחם. הבתים הנטושים לא היו עוד מותקנים להגן בקרה. מבעד החלונות הבלתי מזוגגים נשקף, אמנם, הוד המראה, אך חדר גם הקור הבלתי רגיל בארץ והבלתי ידוע לעולי תימן. אכן, הם עמדו גם במבחן זה. אחרי החום הלוהט של ערבות תימן טעמו גם הטעם של הקור הצפוני, הבלתי שכיח גם במרומי הרי הגליל. אך חביבים הייסורים במולדת. בייסורים אלה נתחבב עליהם המקום ודגלו עליהם אהבה, ביתר שאת וביתר עוז.

בהתקרב האביב החלו ההכנות לפיתוח המשק. נחרשה כל פיסת־קרקע ונעבדה כל מדריגת הר. גינות־ירק סודרו סמוך לכל בית ואשרי המשפחה שלפתח ביתה שטח קרקע מרווח רובץ. כאן נשתל הבצל, נזרעו הצנון והגזר והוחל בהכנות לשתילת העגבנייה ולזריעת הקישוא, המלפפון ושאר ירקות הקייץ. גולת־הכותרת של מפעל החקלאות במקום היא משתלת־הטאבאק הגדולה, השוכנת על רחבה בת־מידות, מסתתרת מהקור תחת החלונות המזוגגים ומתחממת ממרבד הזבל הפרוש לה מלמטה ומקרני השמש מלמעלה. על משתלה זו גאוות המדריכים, בה מתפארים בפני האורחים ובהצלחתה תלויה ההכנסה מענף זה, הנחשב לאחד ממכניסי הרווחים באיזור־הרים זה.

המתיישבים, אנשי עבודה חרוצים, שואפים לחיות מעמל כפיהם בעבודת אדמה, אך ידיעת האדמה עדיין מהם והלאה. גם עקרות־הבית עוד אינן מתמצאות בתנאי העבודה החקלאית ובענייני המשק וכל מושגיהן רחוקים מכל הכרוך בחיי כפר וחקלאות. עבודה רבה מוטלת כאן על המדריכים. יש להדריך את המוכשרים ביותר בין המתיישבים בהנהלת הכפר, החברה והמשק; יש להדריך את האנשים בהנהלת הבית ובשמירה על נקיון ובריאות; יש לטפל בילדים ובנוער – עתיד הכפר; ועל הכול יש להורותם לא רק להלכה, אלא בעיקר למעשה.

המדריכה, בת הדור השני לעלייה השנייה מתימן, חברת מושב ותיק בעמק־יזרעאל, מתמסרת לעבודתה. ואכן, ידה בכול. מדריכה בענייני משק וחברה, בהליכות בית והלכות נקיון. היא שרת החינוך, הבריאות והתרבות כאחד. היא העומדת, לעתים, גם ליד האבניים, בהיוולד בן או בת לעדה פורייה זו, כן תפרה ותרבה בארצנו. המדריך, חקלאי ותיק מבוגרי מקווה־ישראל, מלא מרץ והתלהבות ומשפיע על מודרכיו. המדריך הצעיר מבני הנוער ממושב אחד, אם כי חונך על מישורי העמק, מוצא שבילו גם בהרי הגליל, מסתגל אליהם ולאופני עיבודם. נוטע חיבת המולדת בליבות מודרכיו הצעירים ואת ידיעותיו במוחותיהם. במגעו עם עולי גולה מתרחב אפקו של יליד הארץ, ובהסברת דרכו לזולתו מתחוורים ומתבהרים יותר שבילי מושב מולדתו.

השפה העברית, השגורה בפיותיהם של עולי תימן, משמשת גשר חי בין המדריכים ומודרכיהם. ההסבר על הערך ההיסטורי העתיק והחדש של המקום, על האפשרויות החקלאיות הגנוזות בו, על דרכי מושב־העובדים בבניין הארץ ועל דרכם של מתיישבים בנתיב המושב – משתלבים בפסוקים מהתנ"ך, המידרש והאגדה. רוחו המתחדשת של ישראל סבא מרחפת בחלל אווירו של בית הוועד לתרבות במקום זה. שפתי המבקר, בנשאו עיניו מעל ההרים האלה, לוחשות: “גם מכאן יבוא עזרי”.


אליקים – מושב העדנים

על אחת הגבעות משלוחת הכרמל, הנמשכת מזרחה־דרומה, משתרע מושב העולים אליקים – מושב העדנים. מושב העדנים, כי חלילה לך למנותו על מושבי התימנים בארץ. עולי־העיר עדן ייסדו מושב זה. ואם כי בקלסתר פניהם ובצבע עורם השזוף־שחרחר דומים הם בהרבה לעולי תימן, מסתייגים הם מעדת־ישראל זו. פיאותיהם דקות וקצרות מפיאותיהם של כלל עולי תימן ובבגדיהם ערבוב מה של אפנה אירופאית וערבית עירונית. שפת־הדיבור, ביניהם לבין עצמם, ערבית בדיאלקט מיוחד, אם כי רובם ככולם יודעים שפת־עבר ובקיאים בתורת ישראל. ביניהם גם שומעי אנגלית, כי עדן העיר וסביבתה נתונות בשילטונה של האימפרייה הבריטית. ועל כל “בן־תרבות” לדעת לפחות מלים אחדות בשפה זו.

מראה יפה על כל הסביבה נשקף מעל הרמה, עליה בנוי מושב זה. צפונית־מערבית הכרמל, אשר על שיאו המזרחי נמצאים שרידי המוחרקה – מקום הקטטה. לפי המסורת כאן מקומו של המזבח, אשר בנה אליהו הנביא, בריבו עם נביאי הבעל. לרגלי הכרמל, צפונה, משתרע עמק־יזרעאל המערבי על מושביו וקיבוציו. את צידו המערבי של העמק חוסמות הגבעות של חרושת הגויים לפנים, ועליהן מתפשטות כעת הקריות: קרית־עמל, טבעון, קיבוץ שער־העמקים, וקבוצת גיבעת־זייד. ממערב תופסת העיין את ריכסי שלוחות הכרמל, עליהם בנויות המושבות: בת־שלמה, שפיה וזיכרון־יעקב. ולפעמים, ביום בהיר וממקומות מתאימים, נראה גם פס מכסיף של חוף הים, ממול, על צלעות הכרמל, נראה הכפר הנטוש אום־אל־זינת – עם היפהפיות או המקושטות. תואר שייחסוהו לבנות כפר זה.

מסביב לרמה, בהתחשב, ככל האפשר, עם קווי הגובה הוקמו בתי המושב, בית בן חדר אחד ומעין מחיצת לבינים בשביל המיטבח – למשפחה קטנה, ובית בן שני חדרים למשפחה אשר מספר נפשותיה הוא מעל לארבע. יד חרוצה של מתיישב מוסיפה מעין פרוזדור או מחסן אצל פתח הבית. לכך משמש כל חומר הבא ליד: פחים, בלוקים, ליבני אדמה, שיברי מרישים, שארית בד מאוהל שנקרע. הכול יסכון להרחבת המעון ולהקטנת הצפיפות בו. בקירבת כל בית – לול לתרנגולות ודיר של פחים לבהמת החלב והעבודה. אמנם בעלי־חי אלה עודם מעטים מאוד במקום זה, והם עוד בבחינת חזון למועד, שבוא יבוא. אך הבניינים העומדים כבר על מכונם, הבלוקים הבולטים בלובן קירותיהם ובנייני־הפח המזהירים־נוצצים למרחקים, מעידים, כי כאן מוקם והולך ישוב חדש ומתוכנן.

לובן הבתים מתבלט במקום זה גם על ידי הרקע הכהה של האדמה השחרחרת־אפורה, עליה בנוי המושב. האדמה דשינה ופורייה. אך במקומות רבים שיכבתה דקה מאוד, ורק לגידול צמחים שטחי שורש תצלח. על פני כל השטח פזורות אבנים למכביר ויש אשר פני האדמה לא ייראו מבין המישטח הצפוף של האבנים, המכסה אותן כליל. עמל רב משקיע כאן האדם כדי לגלות את פני האדמה. קירות קירות אבנים מוקמים כאן בגבולות המיגרשים שליד הבתים. הסיקול והעיזוק בולעים ימי עבודה רבים. אכן, בזמן הראשון, כאשר על העובד להתפרנס על עבודות שמחוץ למשקו, נמצא לו כאן מקור לא אכזב לעבודה ולפרנסה.

אט אט מתגלים פני האדמה השחורה מבין המשטח האפרפר של האבנים ועינו של העובד שואבת נחת. הוא ניגש במרץ לחרוש אדמתו, אך כנף המחרשה מעלה שכבות אבנים חדשות ממעמקי האדמה. והרי שוב מקור חדש לעבודה. ויש אשר סכין־המחרשה תיתקל בסלעים שמתחת לשכבת האדמה הקרובים כל כך לפניה. בסופו של דבר ינצח בוודאי האדם. הוא יגלה את פני האדמה, יחטט בשכבותיה ויעלה גם משם את פזורי האבנים, שנשארו טמונים בתוכו. בוודאי גם יסתגל לשמור על שכבות העפר אשר כבש, לבל יוסחו על ידי מי הגשמים ורוחות השמים. כדאי העמל המושקע באדמה ברוכה ודשינה זו.

היוכלו האנשים העמלים להחזיק מעמד עד אז? היומצאו להם האמצעים המספיקים לכך? היסתגלו לכל התנאים המיוחדים של המקום הזה? התינתן להם ההדרכה הדרושה? היימצאו המדריכים המתאימים למתיישבים, למקום ולתנאיו? – לעתיד הפתרונים. המפעל רק בהתחלתו, וכל ההתחלות הן קשות.

אצל כל בית יש רק כחמישה דונאמים קרקע. זה גדלו האפשרי של המיגרש במקום זה. שאר שטחי האדמה, – בגבולות 20–30 דונאם למשפחה – הנם עוד במצב של השגה, הכשרה ויצירה. את האדמה יש להשיג מבין השטחים, אותם עודם מעבדים זמנית היישובים השכנים הקרובים והרחוקים, ותובעים דין־חזקה לעצמם. יש להכשיר את שיטחי העמקים הצרים המתפתלים בין הגבעות. ויש גם צורך ממש ליצור עפר על מדרוני הגבעות ולעצור אותו על ידי מדריגות, הגדורות אבנים, העוצרות בעד סיחוי העפר בימות הגשמים. במשך הזמן בוודאי יגיעו למיכסת אדמה, המאפשרת קיום ושישנה אפשרות לעבדה בידי בני המשפחה. עד אז פרנסתו של המתיישב על הכשרת הקרקע, על ייעור ההרים ע"י הקרן הקיימת לישראל ועל עבודות שונות.

בפרשת הקרקע משולבת גם פרשת המיים. המעיין הקטן הנובע מנקיק סלע סיפק מי־שתייה לתושבי הכפר הערבי ובשנים גשומות גם להרוויית בקרם וצאנם. בשנים השחונות נדדו עם בקרם וצאנם עד לנחל קישון ועד ביצות העמק הגיעו, כדי להרוות צמאונם. מי־המעיין מספקים גם כעת רק כמויות קטנות מיים למושב. ממשיכים בחיפושי מיים על ידי קידוחים ואגירה. בלי תוספת השקאה לא יצליחו כאן בגידולי צמחים שונים, ואי אפשר יהיה לנצל את האדמה הדשינה הזאת במידה הרצויה. בריכוז הקרקע והגדלת כמויות המיים להשקאה – תלוי גורל מישקו של כפר זה.

אחדות גמורה שררה בין העולים המתיישבים בזמן הראשון לעלייתם על הקרקע. בשום אופן לא הסכימו לוותר על החברים הקשישים שבמחנם, אשר נמצאו בלתי מתאימים להתיישבות חקלאית מחמת גילם וחוסר בנים מבוגרים, שיוכלו להקים את המשק, לעבדו ולהתקיים ממנו. “יחד באנו, יחד נתחלק בפרוסת לחמנו” טענו העולים. ומי יעיז להתנגד לשותפות־אחים כזאת? ואכן יחד עלו, התיישבו והתחלקו… בפיסת האדמה שהקהק“ל העניקה להם. אך בהגיע הדבר לחלוקה שווה בעבודה ובשכרה, נשכחו ההרגשות של ימי־העלייה הראשונים. כל אחד רוצה דווקא לאחוז בעבודה המכניסה לו, שהתאמן והתנסה בה, והסתגל אליה. ולקשישים ידאגו נא המוסדות המיישבים. לא קל לסדר בחירת מתיישבים כאשר הם כבר נמצאים במקום ושוכנים תחת קורת גג – דבר שאינו כל כך נפוץ כעת בארצנו. הקשישים תובעים את השותפות ואת ההשוואה והצעירים אינם להוטים כ”כ אחרי כל הסיסמאות האלה. ויש המאיימים בעזיבת המקום, אם יכריחו אותם לחיות שלא כרצונם. בפני בעיות רבות אלה עומד מקום זה. בעיות חברתיות המשולבות, כרוכות בבעיות חקלאיות משקיות. ענייני־הצבור תובעים את שלהם ובראש ובראשונה את האנשים אשר יעמיסו את הנטל הכבד על שכמם.

ה“ועדים”, מחברי המקום, מתחלפים לעתים, אם משום אי רצונם של חברי הוועד למשוך עוד בעול, אם משום רצונם של חברי המקום לפטרם מתפקיד זה. כל פגיעה קטנה בכבוד גוררת התפטרויות ופיטורים, ו“התרבות” העדנית והמסורת האנגלית אינן מעלות ואינן מורידות. המדריכים, החברתי והחקלאי, עמוסים עבודה למכביר. צריך ליצור יש מאיין בכל השטחים. תקוותם ואמונתם, כי תוך יצירת האדמה והמשק יווצר גם האדם העובד, המתאים לתפקידו והראוי לייעודו.

עם הכניסה לכפר פגשתי עדני זקן. אמנם שונה הוא בלבושו ובמקצת גם בקווי פניו מכלל התימנים בארץ. אך אין לזהותו עם עדה אחרת מהעדות הרבות של העולים לארץ. בשיחה הראשונה, אחר אמירת השלום, סיפר, שהוא מחכה לאחד אורח העומד לבוא לכפר מושבו ועליו לקבלו ולאכסנו. לא עלה בדעתו שזה ההולך על ידו, שהגיע באוטובוס רגיל ולא בטאקסי מפואר והולך ברגל – הוא הוא האורח המקווה. לשאלה היכן נמצאים חברי הוועד הוא עונה, שכמעט שאין כעת ועד במקום. חלק כבר התפטר וחלק עומד להתפטר. לדעתו, אין עוד אפשרות לקיים ועד מחברי המקום. צריך לבחור באנשים מתאימים ולשלחם לאיזה חדשים ל“סמינאריונים”, כדי שילמדו בינה ודעת מהאשכנזים, ואחר כך אולי יצליחו להיות אנשים מורמים מעם וראויים לאיצטלא של ראשי הקהל. עד אז, עצתו, למנות על הכפר ועד מהחוץ.

עשיר בילדים ובנוער המושב הזה. בזה אין כל הפלייה בין העדנים ותימנים. הילדים והנוער רכושו העיקרי של כפר זה ובהם טמון סוד עתידו. והדבר תלוי בזה אם יימצאו הכוחות לחנכם, לארגנם ולהשרישם באדמת כפרם. רבות הסכנות האורבות לנפש הנוער מימין ומשמאל ולא מלבב הוא ביותר כוח־המושך להאחז באדמה ובמשק. הקוניוקטורה פותחת אפשרויות בפני כל צעיר כשרוני וברק חיי העיר מסנוור את העיניים מלראות נכוחה. היה בהם הכוח להכות שורש באדמת־כפרם השיטחית? התקום בהם הרוח להאחז במישקם המרחף עוד בחזון? אף על פי כן בוודאי תחולנה בו עוד הרבה חלופים ותמורות. נשים מבטחנו גם בהצלחת העלייה מעדן ומושבם של בני עדן.


 

שפלת לוד ורמלה

לוד ורמלה – כשכנות מתחרות היו מאז ומתמיד, המתהדרות אחת על חברתה בייחוסן בעבר ובחשיבותן בהווה. לוד, האחות הבכירה, עבר עשיר ומזהיר לה משנים קדמוניות, עוד מזמן היות ישראל בארצו, לא כן רמלה, יריבתה הצעירה, אשר נוסדה בתקופה יותר מאוחרת, בימי שילטון הערבים בארץ. השם לוד נזכר בתנ"ך ולפי מסורת קדומה היתה לוד מוקפת חומה עוד בימי יהושע בן־נון. השם רמלה נגזר מהמילה הערבית רמל, שתרגומו בעברית: חול. לוד הצטיינה בתגריה ובשווקיה, הנזכרים עוד בתקופת התלמוד, שהמשיכו להתקיים, מידי שבוע בשבוע, עד שנוטשה מתושביה. לא כך רמלה שלא היתה כל כך נודעת כעיר רוכלת עם ערי הארץ ותושביהן. אך יתרונות לרמלה על לוד יריבתה במיגדל המרובע, העתיק, המתנוסס בקירבתה ובקיברו הקדוש של נבי צלח, אשר מדי שנה בשנה באביב, היו נערכות בקירבתו על ידי הערבים חגיגות־עם גדולות. עוד יתרון לרמלה – היותה שוכנת ליד הכביש וליד מסילת הברזל מיפו לירושלים. אמנם לוד זכתה בזמן שילטון המאנדאט להיות העיר העיקרית בצומת מסילות הברזל חיפה–קנטרה ויפו–ירושלים, אך רמלה היתה יותר מרכזית, יותר הומיה ויותר מתוכננת בבנייניה וברחובותיה מלוד, אשר נשארה בכל זאת כעומדת קצת מן הצד, מכונסת ומסוגרת בתוך בנייניה העתיקים וסימטאותיה המסובכות והעקלקלות.

הרעש בשנת 1927 גרם לחורבנה הגמור של לוד העתיקה, אך נבנתה מחדש, לפי תכנית מסודרת, על ידי מהנדסי ממשלת המנדט. עם שינוי צורתה שונה גם ערכה, בייחוד אחרי שהוקם בקרבתה שדה־התעופה החשוב ביותר בארץ ואולי אף בכל הארצות השכנות. הצד השווה בשתי הערים האלה הוא באדמתן החולית, הדשינה והפוריה ובחורשות עצי־הזיית, העתיקים מאוד, החופפות את לוד ואת רמלה סביב סביב, בהיקף גדול. בין הזיתים היו הערבים מגדלים ירקות ותבואות־קייץ וחורף שונות. פרנסתם העיקרית של תושביהן היתה על החקלאות. ועוד צד שווה היה לשתיהן – שיהודים לא מצאו מקום קבע בתוכן. לעתים היו מתיישבות שם משפחות יהודיות אחדות, אך מהר היה מתהפך הגלגל והן שוב התרוקנו מיהודיהן. אך גם גורל אחד ושווה מונה לשתיהן.

לוד ורמלה נוטשו בבת־אחת מתושביהן במלחמת השחרור ב“מבצע דני”8. ערים אלה נושבו כעת על ידי עולים חדשים מבני ישראל אשר התקבצו כאן מארצות תפוצותיהם לבנות את מולדתם ולהיבנות בה.


יעקב אורי 16 (2).jpg

וברחו מפניך בני מענייך…


לוד

בימי נעורי נפגשתי עם תגרי לוד בתלמוד. אחרי־כן בפיוט “כהושעת אלים בלוד עמך, בצאתך לישע עמך”. לא ידעתי באיזה אלים הפיוט מדבר ואיך נושעו, אך את תגרי לוד תיארתי לי תמיד בדמותו של סוחר־היערות האמיד שבעיירתנו. אך הנה זכיתי להפגש עם לוד זו ועם תגריה בפועל ממש. חבושי אבנטים רחבים על גבי קפטניהם הארוכים, עטופי עביות רחבות וצנופי תרבושים אדומים ומצוייצים, ראיתים מטיילים ברחובותיה, מזיעים בשווקיה או רוגעים על השרפרפים הקטנים על יד בית הקאפה תוך מציצת הנארגילה.

בליוויו של רבי אברהם, הסרסור הוותיק, נסעתי לשוקה של לוד לקנות בהמות עבודה ועדר כבשים. אברהם הסרסור זכה לתואר הכבוד “רבי” תודות לזקנו הגדול, שפיאר את חזהו הרחב ותודות לציציות טליתו הקטנה, אשר השתרבבו מבין שולי קפוטתו החצי־ארוכה. כיליד הארץ הכיר יפה ארחם ורבעם של תושביה, ידע שפתם, הכיר מנהגיהם, ובלעדיו לא ירים איש ידיו ורגליו בשוקי לוד ולא ישא ולא יתן עם תגריה. בימות הגשמים היו נערכים שוקי לוד על הגרנות, שהתפנו מערימות התבואה ובימי הקייץ בשטחי השלף של השעורה, אשר נקצרה ונערמה בגרנות. בין עצי־הזיית העתיקים, המקיפים את העיר מכל רוחותיה, נזרעו שעורה וחיטה אשר חילופיהם במחזור הזרעים – גני־ירקות למכביר לכל מיניהם וזניהם: עגבניות, קישואים ומלפפונים מוקדמים, ערוגות חסא, בצל ושום, חלקות חצילים, במיה ושעועית – בימי האביב, חלקות כרוב וכרובית, צנון וסלק – בימי הסתיו. עדרי צאן ובקר היו מלחכים את גבעולי הצמחים אחרי הורדת הפרי, ושום שעל אדמה ושום גבעול ירק אינו הולך לאיבוד. כגן הארץ סביבת לוד, אדמתה פורייה ובארותיה שופעות מים. לתוצרתה קונה חשוב, תושבי תל־אביב – ומצב תושביה איתן. אף על פי כן שינאתה לישראל גוברת והולכת. ובעברך את לוד, בדרכך מחיפה לירושלים, ליווך מבטי־זעם, הדביקתך לעתים אבן מושלכת, ויש שגם כדורים הומטרו עליך.

והנה נושענו על ידי בנינו, אשר יצאו לישע עמם. לוד בידינו. מבעד חלונות האוטו הנך רואה את יהודיה מתרוצצים. החנויות פתוחות. ליד בתי הקפה שולחנות וכיסאות במקום שרפרפים ונארגילות. הספר מקשקש במספריו, התפר מניע מכונתו, וגם הגזוז נמזג בבעבוע עז מהברז לכוס – הכל כהלכות עיר בישראל. אך סביבת לוד – כולה “פורחת”. נעלם שחור אדמתה. הערוגות המעובדות, הצבע הרבגווני של הירקות למיניהם – חלף עבר. הכול מכוסה עשבי־בר הפורחים כיום ומהנים את עיניו של התייר, אך מדאיבים את ליבו של החקלאי הוותיק. הוא יודע, שאחרי הפרחים יבוא גם הפרי – הזרעים. הם יבטיחו את קיום מינם גם לשנה הבאה. פרחי־בר יהיו לנו למכביר, אך הירק המזין יחסר ויחסר לנו. על כן תפילה כמוסה בלב: כהושעת בנינו לכבוש את לוד, כן תושע עולינו להפרות אדמתה. והנה תפילתו נתקבלה ותשוקת נפשו מתגשמת והולכת. בסביבות לוד ניכרו בארות־מים חדשות, המפיקות עד חמש מאות ממ"ק לשעה וישובים חקלאים מוקמים מקיפים את העיר מכל רוחותיה.

הוקמה לוד א' – שמו העברי כיום: זיתן. מתיישביו עולי טריפולי, שאורגנו במחנות־העלייה בארץ. כשישים משפחות נמצאות כבר במקום.

לוד ב' – שמו העברי: יגל. מתיישביו מעולי עיראק, כחמישים משפחות במקום.

דרום לוד ב' – שמו העברי: אחיסמך. עולים מטריפולי, ברובם אנשי־כפר, הרגילים בעבודת האדמה. במקום – כשישים משפחות.

עוד רבה המלאכה ליישובים אלה עד שיסתגלו לעבד אדמתם ועד העלותם את סביבות לוד ואת אדמותיה הפוריות לרמת־היבולים, שהן מסוגלות לתת ועד היותן לפאר השפלה בגינותיהם, כרמיהם ופרדסיהם. גם לוד העיר תחזור להיות לעיר מלאכה ועבודה, מסחר ותעשייה – כבימים מקדם.


רמלה

כגורלה של לוד כן גורלה של רמלה שכנתה. העיר מיושבת כעת יהודים, העוסקים במלאכה, מיסחר ותעשייה ואף היא הולכת ומוקפת ישובים חקלאים עברים, סביב סביב. הנה רמלה א. ב. וג. התכניות נערכו. מוקמים בנייני־הדירה, המשק ומכוני המיים. מתחילים בעיבוד השדות לפי תכנית מכוונת מראש. זכתה רמלה גם הפעם ובה נערך הכינוס הראשון לבאי־כוח מושבי עולים. בודדים היו האירגונים הראשונים, שהתארגנו מבין דרי מחנות העולים, למיסגרת ההתיישבות החקלאית בארץ. הצעדים הראשונים היו בלתי מאוששים. רבים חששו לתוצאותיו; הימצאו רבים שילכו בדרך זו? היתמידו במפעלם? היסתגלו לתנאים? היצליחו במעשיהם? היתערו באדמתם? רבות היו החששות אפילו בין אלה, שבעצמם היו ממעצבי דמותו של החקלאי העברי בארץ. לעידוד פעולתם של הנחשונים הראשונים ערכו, מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית ותנועת המושבים, כינוס מיוחד של ב"כ האירגונים הראשונים, אשר הודיעו על נכונותם לעלות על הקרקע. כאן הודלק הניצוץ, אשר היה אחר כך לשלהבת ושבילי־היחידים נסללו לדרך הרבים. מרובי גוונים ועדות הם המתיישבים של מושבי העולים שבסביבות רמלה. דומה בכך סביבה זו לכל שאר אזורי התיישבותנו בארץ. אך המעניין ביותר הוא ישוב אחד, המיוחד במינו, על אדמת רמלה והוא:


מושב הקראים ברמלה

בקירבת רמלה ועל אדמתה התיישבו העולים מבני עדת הקראים. במשך דורות התקיימה ברמלה, עוד בתקופת ימי הביניים, קהילה גדולה של קראים. מבין חברי הקהילה הזאת קמו גם אנשי סגולה ותלמידי־חכמים, אשר הטביעו חותמם על בני עדתם. ביניהם נודע ישראל בן דניאל הרמלי, מחבר ספר המצוות, שחי במאה האחת עשרה לספירה הנוכחית. בתקופות שונות שררו יחסי שלום בין הקראים והיהודים שכניהם, תושבי רמלה, אך היו גם תקופות כשרבו החיכוכים ביניהם. בתקופת קיבוץ־הגלויות עלו גם בני עדת הקראים להסתופף בנחלת ישראל וחזרו לאכסנייתם העתיקה – לסביבת רמלה.


יעקב אורי 17 (2).jpg

מילדי הקראים


קבוצת־משפחות צעירות מעדת הקראים שבקאהיר, בירת מצרים, התארגנה כציונים באגודת המכבי והחליטה לעלות לארץ ישראל. דרכם לא היתה ברורה ובבואם לארץ לא ידעו לאן לפנות. זרם העלייה להתיישבות מבין מחנות העולים גרף גם אותם והם התארגנו כאירגון למושב. כמקום התיישבותם נקבעה רמלה ב'. זה כשנה גרים הם באוהלים על נשיהם וטפם, ומתפרנסים מעבודות־חוץ ביישובים השכנים, עובדים בהקמת בנייניהם הפרטיים והציבוריים ובסידור מפעל המיים. המושב מתוכנן בתוך חורשת זיתים וגני עצי פרי, בקירבת הכביש החדש רמלה־ירושלים וכביש רמלה־רחובות. רצוף לבית – מיגרש בן 10 דונאמים. שאר השטח – עד לעשרים וחמישה דונאמים – מרוכז ככל האפשר בקירבת המגרש. במקום מאה משפחות וקיים בית־ספר וגן־ילדים. מישאלתם העיקרית של המתיישבים – הגדלת הכפר עוד בעשרים וחמש משפחות מחברי אגודתם ובני ארץ מוצאם והחשת ההעברה של הוריהם, הנמצאים עוד בקאהיר. הקשרים בין המתיישבים ומדריכם, איש כפר־יחזקאל, ומדריכתם חברת כפר־בילו – אמיצים, חבריים וידידותיים.

המעניין ביותר בישוב זה דביקותם בלימוד השפה העברית והשתדלותם, כחברים כן חברות, לדבר בה. הקושי שברוב ישובי העולים ובעיקר בין החברות בהמרצתם לבקר בשעורי־ערב לעברית, אינו קיים כאן. לימוד עברית הוא כאן חוק ולא יעבור. הפעולה נעשית לאו דוקא בערבים. החברות מבקרות בכל יום בשעה 2 אחר הצהריים, אחרי גמר הארוחה וסידור האוהל – בשיעורים לעברית. תופעה כזו נדירה מאוד וכמעט נעדרת במושבי העולים של אחינו ובעיקר אחיותנו בנות ישראל. נאמנו כאן דברי חז"ל: “כל מצוה שהחזיקו בה כותים מדקדקים בה יותר מישראל”. ולא חלילה בכותים – בני גזע זר הנלווה לישראל – מדובר, אלא, באחים קרובים לגזע, שבעבר הרחוק התפלגו והתפצלו מהזרם המרכזי. התפלגות עדתית־דתית זו, מטושטשת כעת כמעט לגמרי בין העולים החדשים מעדת ישראל והעולים החלוצים מעדת הקראים. עולי קאהיר אלה מזכירים בחיצוניותם יותר את עולי אירופה, מאשר את העולים מארצות אחרות מעדות המזרח ועולים עליהם במקצת בדרגת תרבותם. המבקר מהחוץ לא ירגיש בשום חייץ בינם לבין שאר חלוצי העלייה לישראל. יהודים הם ככל היהודים וכטובים ביניהם. אחים לקיבוצי הגלויות וחברים לליכוד העם במולדת, ככל בית ישראל.


 

ירושלים

בפרוזדור לירושלים

יכול בן אדם לכפור במציאותו של קשר אמיץ בין עם וארצו. יכול אדם שלא להחשיב את ערכה של עיר הבירה ואת השפעתה על עמה ועל ארצה; אך מי שאינו כופר בעיקר זה ומי שמחשיב את ערכה של עיר בירה לא רק כסמל, אלא גם כגורם משפיע עיקרי על עיצוב דמות המדינה בעבר, כמרכזה וליבה בהווה וכמכוון תכנה לעתיד – אינו יכול לבלי להכיר, שהקשר בין ישראל וירושלים הוא מהאמיצים ומהחיוניים ביותר בין עם ומדינה לבין בירתם.

עוד השם “אורו־שלם”, הנזכר בשרידי התעודות העתיקות, כולל גם שם וגם תוכן, את התוכן שלום נושא עמנו מאז ומתמיד בלבו ואת המילה הזאת הוא מעלה על שפתותיו, מראשית התהוותו כעם, בתפילות הקודש ובפגישות החול, בהתייחדו עם בואו ובהתקבצו עם רעיו. השלום הוא משא נפשו ואחרית תקותו של היהודי הנודד, ומילה זו על מיבטאה ועל תכנה קשורה בעיר השלום – בירושלים.

“מן היום אשר הוצאתי את עמי ישראל ממצרים לא בחרתי בעיר מכל שבטי ישראל לבנות בית להיות שמי שם”. הבחירה נפלה על ירושלים, להיותה הנבחרת מכל ערי ארץ הבחירה. כאן גם נבנה בית הבחירה, אשר ממנו תישמע תפילת כל פה ויבחנו רחשי כל לבב. מכאן תישמע גם תפילתם של החוזרים בתשובה ויוצא משפטם הצודק – “להרשיע רשע לתת לו דרכו בראשו, ולהצדיק צדיק לתת לו כצדקתו”. מכאן אף תישמע “תפילת הנכרי, אשר לא מעמך ישראל הוא”. זהו תכנה המוסרי של ירושלים בעיני בני ישראל. כל הטהור והנעלה, הישר והצודק התקשרו בלב היהודי בירושלים מזמן שבת ישראל בארצו.

את רעיונותיו ואת רגשותיו אלה לירושלים בירתו נשא בלבו גם במשך כל זמן נדודיו בגולה. את המילים “לחירות ירושלים” הטביע על מטבעותיו מתקופת מרד בר־כוכבא. “אם אשכחך ירושלים תישכח ימיני” – חקק בליבו ובליבות בניו לכל הדורות. שלוש פעמים ביום נישאה על שפתיו התפילה: “ולירושלים עירך ברחמים תשוב”, לשוב לירושלים הקבועה ועומדת כבירת ישראל מאז ומתמיד. היא ואין בילתה.


יעקב אורי 18 (2).jpg

במבואות ירושלים: ג’ורה מושב עולי תימן לאורך קו המים


לצערנו, לא כל הדרכים המובילות לירושלים פתוחות כבר לפנינו. אנו מגיעים אליה רק בדרך אחת, דרך הפרוזדור הצר שברשותנו. ירושלים – לבה של מדינתנו ובירתה, איננה עוד במרכזה, כי אם בגבולה. במסירות נפשם ובהקרבת חייהם של בנינו האמיצים והנועזים נכבשה הדרך האחת לירושלים – דרך שער הגיא. כל שעל בדרך זו ספוג דם חללינו. אך ירושלים חוברה למדינתנו, והדרך אליה זרועה כולה פניני ישובינו.

עוד זכורים הזמנים, שבעלותינו מיפו לירושלים לא פגשנו כמעט בדרכנו ישובים עבריים. ארכה אז הדרך לעולים ברגל ירושלימה. מקומות למנוחה משלנו כמעט לא היו בדרך זו. מאחרי מקווה־ישראל שבקירבת תל־אביב, עד למוצא שבקירבת ירושלים, לא נמצא אף ישוב עברי. בכרם אפריים דינרד שליד רמלה, מימין הדרך מיפו לירושלים, מצאנו מנוחה כלשהי בתוך אי יהודי קטן שבים הערבי של סביבות רמלה־לוד. אחרי ציפייה ומאמצים רבים זכינו לגאול חלק קטן מאדמת קרית יערים – ויסדנו עליו, לפני כשלושים שנה, ישוב – קרית־ענבים כיום הזה. רווח ללב בנוחנו בנווה יהודי זה בדרך עלייתנו לירושלים, והלב המה וכמה לישובים עבריים רבים בדרך לבירתנו. ולפתע, – את אלה הבתים הלבנבנים ואת אלה הצריפים האדמדמים, מי פיזר לנו ביד כה נדיבה על כל ההרים בפרוזדור לירושלים ועל פני כל עמקיו? האם לא מראה קסמים הופיע כאן לעינינו? האם בחלום או בהקיץ תחזינה זאת עינינו? האם באמת רואות עינינו בהתקבץ גלויותינו בדרך לירושלים, משוש חפצנו? שור, הנה כולם באו אלינו. עולי השרידים של גלויות אירופא, עולי גלות אפריקא ועולי גלויות המזרח הקרוב והרחוק, ועל כולם עולי תימן, אשר כאילו לא זזו מעולם משטחים אלה. מראיהם כמראה בני ישראל בשיבתם על אדמתם ואף שפתם, שפת עבר העתיקה – חדשה בפיהם. כאילו לא נשתנה כלום מאז הימים, ימי־הבראשית הקדומים ההם. שוב פועמת רוח ישראל בין צרעה ואשתאול ובמגע ידיו כבמטה קסמים, שבה אדמת־הרים זו לתחייה. בדרך הפרוזדור המותקן והולך, אנו עולים בביטחה לטרקלין – לירושלים.


טל־שחר

ירושלים הרים סביב לה. מהיכן הרים אלה מתחילים? לא בקפיצה ובבת אחת באה העלייה מהשפלה לירושלים. השטח המזרחי המגובנן של שפלת הים, מתחלף אט אט בשטחי הרמות של סביבות חולדה – כפר אוריה. מכאן מתחילים להתרומם שיטחי ההרים של שער הגיא וקרית־ענבים. משם והלאה יורדים ועולים, עולים ויורדים ומתרוממים בהרי ירושלים. חולדה, הוותיקה בין ישובינו בפרוזדור זה, אשר הדרך לירושלים עוברת כעת בשעריה, שימשה חולייה ראשונה בשרשרת ישובינו ברמות יהודה, בגבולות שבין השפלה וההר. בודדה עמדה חולדה, כשנגאלה בשנת תרס“ח על ידי הקרן הקיימת לישראל ונתקדשה בנטיעת יער הרצל. בשנת תרע”ב הגיעה לחולדה הבשורה על גאולת אדמת כפר אוריה שבשכנותה. נוצרה חולייה מקשרת בדרך ההרים מחולדה להר־טוב.


יעקב אורי 19 (2).jpg

טל שחר בפרוזדור לירושלים ביום העליה


בית האפנדי הבודד, שהסתופף בחורשת־ברושים קטנה, זכה לקבל את פני כובשיו הראשונים בעבודה, את א. ד. גורדון ז“ל בתוך חברי קבוצת עבודה, ממייסדי דגניה ב' אח”כ. יום חג גדול היה יום העלייה לכפר אוריה. לא חקרו לתכניות לעתידו של המקום ולא העמיקו שאול, מה יעשה בו. כל שעל שנגאל ממילא נעשה יקר לנו. עתידו בוודאי יקבע תוך העבודה והחיים במקום.

זכור לנו ליל הסדר של הפסח הראשון על אדמת כפר אוריה. אנשי חולדה יצאו, אחרי ערכם את הסדר במקומם, לבקר חבריהם בכפר אוריה. מחשבה כזו עלתה גם על דעתם של אנשי כפר אוריה. באמצע הדרך על רמה נרחבת, המשתרעת בין גבעות חולדה והרי כפר אוריה, נפגשו חברי שני הישובים השכנים, אשר שטחים גדולים מאדמה בלתי גאולה הפרידו ביניהם. לאורה המכסיף של הלבנה המלאה בליל חצי חודש ניסן, התקיימה פגישת חברים חגיגית זו, שנסתיימה בריקוד חם ונלהב. כסהרורים היו בוודאי נחשבים בעיני רואיהם הרוקדים הנלהבים האלה לאור הלבנה הבהירה, בתוך שדות זרים על אדמת אבות. אך, מי יודע? אמונת מתלהבים זו היא, אולי, שהביאתנו עד הלום. על רמה זו נוסד לפני שנתיים המושב הצעיר טל־שחר, מיסודו של נוער עולה מטורקיה, אשר בתיו־קוביותיו הרבים מפוזרים כעת על פני השטח, ומבהיקים בלובנם ביום ובנצנוץ אורותיהם בלילה על כל הסביבה.


כפר־אוריה א' ו ב'

לבטים ומשברים רבים עברו על כפר אוריה מאז נגאלה אדמתה. אחרי מלחמת־העולם הקודמת, התיישבו בה יהודים מעולי פולין, שרצו להקים כאן מושבה על יסודות הקניין הפרטי. רבות סבלה מושבה קטנה ובודדה זו בשנות המאורעות. פעמים נעזבה ושוב הוחל בבנייתה. בסוף מילחמת־העולם השנייה התיישבו בה מעולי קורדיסטאן. בשטח הקטן של האדמה, הסלעית ברובה, אי אפשר היה ליישב ישוב גדול. המקום סבל מחוסר תכנית מתאימה ומחוסר אפשרות להגדיל את מספר מתיישביו. בפרוץ מלחמת השיחרור שוב עזבוהו מתיישביו. עם שיחרור הפרוזדור והתחלת העלייה וההתיישבות הגדולה, יושב כפר־אוריה על ידי עולים מבולגאריה. מתיישבים חרוצים ומסורים אלה מקווים להכּות שורש ולהתערות באדמת כפר־אוריה המורחבה, אשר נתווספה לה מהשטחים שנוטשו.

אך לא קטן ובודד הוא כעת מושב כפר־אוריה. בגבולו, בינו ובין טל־שחר, מוקם והולך מושב העולים כפר־אוריה ב'. כבר תוכננה תכנית המושב למאה משפחות מעולי תימן. כבר מוקמים והולכים בנייני הקבע והיושבים כעת במחנה האוהלים, מצפים ליום, בו יכנסו לבתיהם הקבועים. גבנונית, בעלת רמות ומורדות, היא אדמת המושב. גם שטחי סלעים אינם יקר המציאות בתוכה, אך כבר תוך הצעדים הראשונים, מוקמות מדרגות וגדרות אבנים לישר הדורים ולעצור בעד סיחוי הקרקע. האיש, שזה רק חדשים מעטים עלה מתימן במרבד הקסמים, מסביר באר היטב, מה מטרתן של מדרגות אלה ומה תועלתן, כבקי בסוגיה זו מילדותו. על השאלה: תורה זו מנין לו – הוא עונה, שקיבלה בסמינריון לענייני שמירת הקרקע במעלה־החמישה, וכעת הוא מגשים הלכה למעשה.

שורות שורות מסודרים האוהלים של עולי תימן. בין האוהלים מתרוצצים ילדי ישראל בעלי עיני־השחור הנוצצות והפיאות המסולסלות. השפה העברית נשמעת בכול. ואף הנשים יודעות לענות לפונה אליהן, בעברית. העבודה מצוייה, והצרכנייה מספקת ומקיפה בשעת הדחק. קיים בית־ספר וישנה התחלה לגן ילדים. גם מקום לתפילה אינו חסר וספרי התורה המיוחסים והמיוחדים במינם, אשר הועלו בדחילו וברחימו מתימן, נשמרים מכל משמר.

במקום התורה קיימת גם דרך־ארץ. אדיבים ומנומסים הם עולי תימן אלה שמסביבות צנעא. אצילות מיוחדת במראה פניהם. דיבורם מתון ונוח. מיושבים בעיגול, לאור הלבנה, על הסלעים שליד מרפסת צריפי בית הכנסת ובית הספר, מקשיבים המתיישבים לשיחת האורח המבקר במקום, על עברו של מקום התיישבותם, על סביבתו ועל האפשרויות לקיים כאן משק חקלאי איתן, אחרי שהתגלו בגבולות כפר־אוריה מקורות מיים רבים, שאפשר להשקות בהם שטחים נרחבים נוסף על ניצול מי הגשמים, היורדים באיזור זה בשפע.

השיחה מתנהלת בעברית חפשית ועסיסית. האנשים הטיפוסיים והאצילים, כאילו נמצאים כאן מאז ומתמיד – עוד מזמן שבת ישראל בארצו. נדמה – כאילו מעולם לא נותקה השלשלת.


צרעה ואשתאול

בין סלעי הרי יהודה החשופים מוקמים צריפי עץ אדמדמים־כתומים. שורות שורות מוקמים הצריפונים, עולים ויורדים הם ומתפתלים עם קווי הגובה של מידרוני ההר. צימחי הרים ננסיים מבצבצים על כל פיסת קרקע בין הסלעים. פה ושם מפוזרים פיסות־קרקע אלה על צלעות ההרים, מהן שציבען ורדרד, מהן שציבען אפור־לבנבן, הכול לפי סגולותיהם ותכונותיהם של הסלעים מהם הותוו. לבני בלוקים, מאחת עד אחדות, משוות את הפרשי הגובה של מידרוני ההר ומיישרות לפי פלס את רצפות הצריפונים. מרחוק נראים כקוביות צעצועי ילדים, שהועמדו כאן כדי לקשט את צלעות ההר. בהקיף הכביש את צלעי ההרים, נעלמים פתאום הצריפים ממבט העיין ושוב נראים מהצד השני בהמשיך הכביש דרכו בעקלתון ההרים. יד מי פיזרה צריפונים אלה בין סלעי ההרים? מי דייריהם? ומניין יבוא לחמם של היושבים כאן על צחיחי הסלעים? אלה השאלות המנקרות במוחו של העובר ושב בכביש הזה, בפרוזדור ירושלים.

יושבי צריפים אלה – בעיקרם עולי תימן הם. “על כנפי נשרים” הועלו הנה מארץ גלותם. אחרי שהייה קצרה במחנות־העלייה, הועברו הנה לכפרי־העבודה. כפרי עבודה – כי בכפר שיכונם ועל העבודה פרנסתם. כאן יתרגלו לחיי עבודה ויסתגלו לאוויר ההרים ולתכונותיהם. בינתיים יוכשר גם הקרקע להתיישבותם. סלעים ייעקרו, אבנים יוסעו, גדרות ייוצבו ושכבות העפר לא עוד תוסחנה מכאן בזירמי מי־הגשמים אל חופי הימים. פירורים פירורים ושכבות שכבות ירוכז כאן העפר עד אשר יהווה שיכבת אדמה, שיש בה להצמיח עשב ולגדל ירק. בבורות חצובים בסלע ינטעו כאן עצי סרק, אשר שרשיהם ימשיכו לבקוע סלעים ועליהם הנושרים ידשנו את האדמה. העצים בגדלם ימשכו אליהם את ציפורי הנוד, אשר בעד לינת לילה בין ענפיהם, ישלמו במיטב זיבלם, לטיוב האדמה ולהזנת הצומח. סלעי ההרים – בחלקם יתפוררו לעפר ובחלקם יכוסו בעפר זה, ותחת שכבותיו ימשיכו, ביתר שאת, בתהליך ההתפוררות, והתהוות האדמה. תפקידו של האדם רק לשמור על אוצר־אדמה יקר זה המתהווה כאן, לבל יוסח ממקום היווצרו ולבל ישארו שוב אך צחיחי הסלע. “וסיחיתי– עפרה ממנה ונתתי אותה לצחיח סלע” (יחזקאל כו. ד). אכן, הכירו וידעו אבותינו ונביאינו לפנים, את סוד התהוות הקרקע ואף את סוד השמירה על אדמת ההרים על ידי התקנת מדריגות מדריגות במידרוני צלעותיהם. “ונהרסו ההרים ונפלו המדריגות”. (יחזקאל לח'. כ). אין ההרים נהרסים כל עוד המדריגות על משמרתן הן עומדות ולא נפלו.

רבה העבודה כאן, רבה היצירה ושותפות האדם במעשי בראשית. עוד יטפו הרים אלה עסיס ענבים ורמונים, עוד יניב בהם פרי הילולים ועוד יחיה בהם האדם מעמל כפיו ויבול אדמתו. העדות לכך אינה רחוקה. הנה קרית ענבים ומוצא, השוכנות בין הרים אלה. הנה עטרות אשר נותקה מזרועותנו. והנה עין־כרם אשר שבה לרשותנו. מה נאה חורשת ארזה בצירופי ההר והצל. מה נאצל הוד הזיתים על מדריגות עין־כרם ומה נאה וטעים פרי קרית־ענבים! אכן עוד לא ניסלל השביל לצעדים בטוחים בעיבוד ההרים. את עיבוד “ההרים אשר במעדר יעדרון” עוד לא סיגלו לעצמם חלוצינו, גומאי השדות בטרקטורים ובקומבינים. כל התחלותינו באזורי ההרים עודן קשות ודלות. כר נרחב כאן לעולינו החדשים להתגדר בו. ואולי תהי זאת זכותם של עולי תימן, לידם החרוצה והמסורה מחכים שטחים אלה. בפועם רוחם יפרו ויצמיחו איזור הרים זה.

והמלאכה מלאכת מחשבת. מעבודתם בייעור הסלעים ובהכשרת האדמה שבינותיהם, מוצאים את פרנסתם שוכני כפרי העבודה. “שוכני” כי עוד לא “מתיישבים” ייכונו. התיישבותם הקבועה עוד בוא תבוא – זו היא שאיפתם ואליה עיניהם נשואות. לא ברצון המרו את “התיישבותם” ב“שיכונם”. אך בינתיים חן המקום על יושביו. מסתגלים, מתרגלים ונכנסים לחיי ציבור. באי־כוח הכפר מבקרים באוהלי תורה – בסמינריונים להכרת הארץ וחיי תנועת העבודה. מוקמים בתי ספר וגני ילדים. נמצאים מורים וגננות. מושגים מדריכים ומדריכות. מוקמות צרכניות ומתחילים בליכוד גרעינים לחיי חברה מתוּכננת ומתוקנת.

רב הוא סבל ההסתגלות לעבודה. רבות הבעיות, שעל ראשי העדה, זקניה וצעיריה לתת פתרונים. גם לא מעטה תהיה בוודאי הנשירה והעזיבה. זה בכה וזה בכה. האחד מאי־יכולתו להסתגל לעבודה ואי־יכולתו להתפרנס ממנה, והשני דווקא משום יכולתו וחריצותו והאפשרות אשר בידיו להסתדר בכל מקום, ואף בעיר. הבחירה הטבעית תקבע את המתערים במקום תוך אהבה ומסירות, ואת המצליחים למצוא את מחייתם וקיומם במקום זה ובתנאים אלה.

ארוכה הדרך ורבת מכשולים וחתחתים. חלוצים ומסורים ילכו בה, ומחפשי “עסקים” ייכשלו ויכשילו. אך בסופו של דבר – בפעמי הרצון והרוח יבוא גם הנצחון.


 

במבואות ירושלים

בודדה שכנה במבואות ירושלים המושבה הקטנה מוצא. מבין יקירי ירושלים ואציליה, אשר צרו להם תחומי חומותיה והם חיפשו אוויר חפשי לנשימתם, ושטחי אדמה לפרנסתם – איוו מקום זה לנחלתם. שעל אחרי שעל נגאלה אדמת מוצא על מעין מימיה הקטן. התיישבו בה הראשונים ל“מתנחלים בהר”. לא קלה היתה דרכם כמתחילים וכבודדים בין רבים, המתנכרים ועוינים. אך גבר החזון על המציאות והחולמים, שידעו להיות מגשימים, העיזו בשעות הצורך להיות גם לוחמים. נמצאו ביניהם גם ברוכי כשרון חקלאי, אשר הקימו משקי מטעים לתפארת.


יעקב אורי 20 (2).jpg

במבואות ירושלים: בית זיית, מושב עולי יוגוסלביה


מוצא הזעירה הפכה לקייטנת ירושלים ובמידת מה גם מספקת מזונותיה בפירות הלולים וביין. כאן הוחל גם בנטיעת אילנות סרק וצימחי נוי. בסביבה זו נטע גדול חוזי חזון תחייתנו ונשר מדיניותנו, הד“ר הרצל ז”ל, את הברוש אשר חיבת־העם עטרתהו בשם ארז. ה“ארז” נגדע ביד פושעת ומרשעת. אך חלוצי העם בחרו במקום זה כמקום מרגוע והחלפת כוח למורי העם וסופריו, ואח"כ כמקום מרגוע ונופש לכל העובדים בעבודות גוף ושרירים, ובעבודות רוח ומוח – ולכל העוסקים בעבודת העם ותקומתו. ארזה נעשתה הראשונה לבתי ההבראה בקופת חולים. כאן אגרו כוח כל אשר עברה עליו מחלה מסוכנת וכל אשר התנסה בניתוח חמור. חיוורים ותשושי כוח נכנסו הנה, ובאודם בלחייהם וכוח במתניהם, יצאו מכאן. אך לא רק בהבראת הגוף ניחן המקום. כל אשר עבר בכביש הזה, המתפתל כנחש במדרוני ההר, בדרך לירושלים ועיניו עיפו מלתור בין סלעי ההרים אחרי עץ מצל – שאב מלוא חפניים תקווה ועידוד, בעברו ליד החורשות המצילות של ארזה וגני הפרי של מוצא. הניתן להעשות בפינה זו הן אפשרי הוא על כל הרי ירושלים הקרחים. מכאן – עוז הדמיון לאשר יכול להיווצר כאן בעמל חלוצים ובאהבת נאמנים ומסורים.

כתגובה על הדם הנשפך בימי המאורעות בתרפ"ט במוצא תחתית, הוקמה מוצא עלית. סלעית ומדרונית היתה אדמת מתיישביה, וגם זו היתה במידה בלתי מספקת, כדי להאחז בה ולחיות ממנה אם בצימצום הכנסות, אך ברחבת הנפש. האדמה בסביבות ירושלים יקרה מאוד ליהודי ולא תסולא בפז בעיניו. אך בעלי הקרקע, מעם הארץ, מוכנים למכרה רק למרבים יותר במחירה. הציפיה למחיר גבוה בעד סלעי ירושלים גברה וגברה בליבותיהם. בין תקווה לרכוש אדמה נוספת ובין הייאוש מלהשיגה, התקשרו בינתיים מתיישבי מוצא עלית למקורות־מחיה אחרים בירושלים. מקום־התיישבותם ספקם רק באוויר הרים צח, במעט צמחי נוי ובערוגות־ירק בודדות. כל התרחבות נתקלה כאן במכשולים רבים. ואף בית ההבראה ארזה, הצליח אך בקושי רב לרכוש עוד שטח קטן להרחבת מוסדותיו. הדואג לשלום ירושלים, נשא עיניו להרים שוממים וקרחים אלה ושאל: “מאין יבוא עזרי”!

והעזרה באה. אחרי המצור על ירושלים ואחרי מלחמת הגבורה של בניה, בוניה ואוהביה הדבקים בה, אשר הקריבו את נפשם עליה – נפתחה הדרך לירושלים ושוחרר הפרוזדור לכניסה אליה. יהודים מעולי גלויות רבות ושונות מסתופפים בחצרות שבסביבות ירושלים ויישוביהם מתנוססים על ראשי ההרים. הנה “מנחת” המיושבת עולי טוניס. “בית זית” המיושבת עולי יוגוסלביה ומצרים. הנה חירבת לוז, וולג’ה, ג’בה, ג’ורה, מסילת־ציון ומי־נפתוח, המיושבים כולם עולי תימן. עוד השמות הלועזיים מתחרים בשמות העבריים העתיקים־מחודשים והחדשים שזה מקרוב נקראו עליהם. בני ישראל־סבא מחדשים כאן נעוריהם ומתכוננים לחדש את פני האדמה, הצומח והחי. לעזרתם באים מדריכים מקצווי ישובינו הוותיקים שבארץ. מסורת החלוציות נמסרת למעשה מדור לדור. למרות כל הקשיים, המכשולים והתלאות, אשר עוד נכונו לנו ועוד ימצאונו בדרך זו, ואשר אין להתעלם מהם, מתפרץ מהלב: – “אשרי עין ראתה אלה”.

צינורות ברזל, רחבי קוטר וארוכי מידה משתלבים ונצמדים אחד לשני. קילומטרים על קילומטרים הם נמשכים ובתוכם יזרמו ויימשכו המים ממעינות השפלה להרי ירושלים. מים חיים אלה ירוו צמאונה של ירושלים בירתנו וישפיעו בלחותם וחיוניותם גם על מבואותיה. מעינות־המיים הפורצים דרך בין שכבות הסלעים מלמטה ומתגלים לעין על פני אדמת הבקעות והמדרונים, קטנים מכדי להרוות שיטחי קרקע גדולים, להפוך שדות בעל ושלחין ולהרבות את פרי האדמה והעץ כראוי לבירה וסביבתה. מי־הצינורות יסייעו בכך, אם כי יקרים הם ואינם מספיקים לכל הצרכים והנצרכים. מתיישבינו יסתגלו לנצל את כמויות־המיים המעטות והיקרות, שיעמדו לרשותם. אווירה של ירושלים הצח והצונן, ואדמתה הגרעינית – מחלחלת בשכבותיה העליונות, והסלעית – משמרת בשכבותיה התחתונות, יסייעו בידם לקמץ במיים ולהפיק תועלת רבה ממיים מעטים. מבואות ירושלים ישנו את צורתם. מעטה ירק וצל עצים יכסו את פניהם. עם רב יהיה ניזון מפריים, יסתופף בצילם ואווירם ישיב נפשם. כחומה יעמדו אנשי האדמה ועץ השדה על מישמרת ירושלים. ואולי… אולי עוד יתגלו מקורות מיים חדשים ורבים בהרי ירושלים. מתכנני תכניות המיים שבזמננו מחשבים את אפשרויות ההשקאה של מעינותינו, נהרינו ונחלינו הגלויים לעיין. בשורת השקאת הנגב מושרת בפיהם. אך הנה מתגלים גם מקורות מיים רבים, הנובעים מתחת לפני האדמה ומועלים על פניה במשאבות ובמעליות במדרוני ההרים ובשיפולי העמקים. אולי אף חזונו הגדול של הנביא המוזר והנועז, אשר נשא את דברו מעל נהר כבר בארץ כשדים וממרומי הר הבית בירושלים – יתקיימו ויהיו.

הנביא, שתיאר את מעשה המרכבה המוזרה והמסתורית, אשר בעוז חזונו ראה את תחיית העצמות היבשות – התרומם לשיא הדמיון האנושי ותיאר גם את תחיית האדמה החרבה והיבשה – תחיית מדבר יהודה וערבות ים המלח בעזרת מיים רבים. המיים מפכים מן הכתף הימינית של הר הבית, אשר תחילתם “מי אפסים” מתרבים והולכים ל“מי ברכים” ול“מי מתנים”, גאים ועולים ל“מי שחוּ”. “נחל אשר לא יעבר”. ו“אל שפת הנחל עץ רב מאוד מזה ומזה” והמים הרבים “יוצאים אל הגלילה הקדמונה וירדו אל הערבה ובאו הימה”… – “ונרפאו המים”. “והיה הדגה רבה מאוד” “למינה תהיה דגתם כדגת הים הגדול”. חזון נמרץ ונועז עד לסחרחורת הראש. – ואתה החוקר הצעיר והנועז יליד הארץ ובר אבהן, אשר במסירות לב, במאמצים ובעזרת המדע, גילית קורט חיים זעריריים־מיקרוסקופיים בים המוות, מה תוסיף על דברי חזון נועזים־מסחררים אלה – על חיים בים המלח ים המוות?…ו“על הנחל יעלה על־שפתו מזה ומזה, כל עץ מאכל, לא יבול עליהו ולא יתום פריו. לחדשיו יבכר” “והיה פריו למאכל ועליהו לתרופה”… (יחזקאל מ"ז).

זה דבר החזון של יחזקאל בן בוזי הכהן, אשר חזה על תחיית האדמה היבשה, תחיית מדבר יהודה, ערבות ים המלח וים המוות עצמו.

זכינו להגשמת חזונו־דמיונו על התחלת תחיית העצמות היבשות (יחזקאל ל"ז). הלא ייתכן, שגם חזונו על תחיית האדמה היבשה תקום ותהי?…

ולירושלים – ההרים שסביב לה. וישראל סביב סביב לבירתו מעתה ועד עולם.


 

בנקוף שנתיים

למעלה משנתיים עברו מאז הוחל בהתיישבותנו המחודשת במדינת ישראל. לבכור מושבי העולים, עקיר החדשה מלאו שנתיים לעלייתו על הקרקע. כעשרה ממושבי העולים נמצאו כבר ראויים להתקבל כחברים לתנועת המושבים. לפי הנוהג בתנועה זו רק מושבי העולים, הקיימים למעלה משנה תמימה בארץ, הגיעו לגיבוש חברתי והוכיחו יכולת עמידה עצמאית, זכאיים להתקבל כחברים לתנועה, לפי המלצת המדריכים המטפלים בהם.

שנה שנתיים – זמן מצער הוא בחיי עם בהתהוותו ובהתחדשותו. על אחת כמה וכמה בחיי עם עתיק כעמנו, אשר אלפיים שנות גלות ונדודים טבעו בו חותם התלישות מהקרקע מהחקלאות ומהטבע. בזמן הקצר הזה חוללנו נפלאות. ישובי עולים שהיו משוכנים במחנות אוהלים, נעשו ליישובים הבנויים לפי תכניות מתוכננות מראש. ברבים מהם הוקמו כבר כל בנייני הדירה והוחל בהקמת המשק. רבים מיישובים אלה, אשר למתיישביהם לא היה לפני עלייתם לארץ שום מושג בחקלאות, מספקים כבר חלק מהדרוש לקיומם ואף משווקים על ידי “תנובה” תוצרת ליישוב בארץ. אצל רבים מהם אף הצטרפה כבר לבירכת “שהחיינו” על שליחת התוצרת לשוק, גם הדאגה כיצד לשווקה. וכבר מנקרת במוח השאלה, מדוע כה רב המרחק בין תשלומי הצרכן לבין התמורה שמקבל בעדה הייצרן. ויש כבר המצרפים לבירכת הנהנין גם את השאלות, למי אני עמל ומה חלקי מכל עמלי? – שאלות שהחקלאים הוותיקים נואשו כמעט מלקבל עליהן תשובות המניחות את הדעת. אך שאלות אלה סימני לוואי הן לעצם היצירה והן מוכיחות, שהוחל כבר בייצור וישנם כבר אף עודפים לשיווק. וכתמיד, בגבור הייצור, מתגברים גם על הבעיות המלוות אותו.

רבים מבין המתיישבים התערו כבר יפה באדמת גדולם ולא יזוזו ממנה, בכל תנאי ומחיר. אמנם יש כבר ביניהם גם המבקשים חשבונות רבים, מה כדאי ומה לא כדאי, ולפי חשבונותיהם השטחיים יוצא לפעמים, ששכר יום עבודה מקצועית, מחוץ למושב או אף בתוכו, מכניס יותר מתמורת יום העבודה במשק החקלאי. יש כבר המזניחים מתוך חשבונות אלה את חיי העולם של המשק ועוסקים בחיי השעה של הרווח היום יומי. כך מתגלים חבלי הקליטה וההסתגלות ולפעמים מופיעים אחריהם עקבות האכזבה וההתיאשות. תופעות אלה מאיימות בייחוד במקומות בהם לא הומצאו בזמנם האמצעים לציוד הראשון, שאחרו בהבאת הצינורות למיים ובחיבורם ומשום כך הלכו לאיבוד יבולי גנים ושדות. ויש גם שפיגעי הטבע גרמו לאכזבות. גידולים שנבטו ועלו יפה והרהיבו עיין להנאת מגדליהם – נפגעו בגשמים, שאיחרו לבוא או הירבו לרדת; ע"י חרקים, פטריות או כל מיני מרעין בישין אחרים, שהחקלאי הוותיק רגיל בהם ומכיר אותם יפה. המתיישב החדש נמצא בכף הקלע שבין שמחת היצירה וההנאה ממנה – לבין מארת הפגעים וכליון עמלו. אך אלה הן מחלות הילדות שאינן פוסחות על כל חקלאי ולא פסחו על מתיישבנו החדשים. ואלה הם הצללים המעידים על האור הרב השופע מעצמת היצירה. בוודאי אנו מצווים להרבות ככל האפשר באור ולמעט בצללים, אך למנעם לגמרי אי אפשר ובשפע האור בצהרי היום מתקצרים הצללים.

וגם זאת לדעת ולהביא בחשבון. השנה הראשונה לעלייה על הקרקע מלווה חיוב יתר ברוח ובחומר. הרומאנטיקה של ההליכה אל הכפר, החיים בזמן הראשון בשקט בתוך הטבע, המגע עם האדמה ועם עמל הכפיים, אשר כל אחד מהעולים בוודאי חלם עליהם בצעירותו תוך קריאה ושמיעה ולפעמים גם תוך הצצה וראייה ממש בחיי הגויים וקינאה בהם – כל אלה מלהיבים ומרוממים. גם השכר הקבוע והבטוח תמורת העבודה מידי המוסדות המיישבים, ההנהלה הציונית, הקרן הקיימת, קרן היסוד וממשלת ישראל נוסכים ביטחון הקיום ומבססים יציבות. גם החיים תחת קורת גג, או אפילו חפוי אוהל, בחוג בני המשפחה, אחרי שנים רבות של נדודים ובדידות מוסיפים בזמן הראשון נופך טוב ונעים משלהם. אך בשנים הבאות צפויים אנו למצב אחר. המתיישבים יצטרכו אז להתקיים בעצמם ולהחזיק את כל מוסדות כפרם ואזורם באמצעים משלהם. יצטרכו לעמוד בנסיונות רבים בין חוקי חיים וצוויהם הקבועים לבין רווחי הרגע ופיתוייהם המידיים. ובימינו אלה לא רק על פת לחם יפשע גבר, אלא אף על צרכי מותרות, הנראים נוצצים ומבריקים אצל אחרים וחסרים אצלו. ואמנם לא מעט החסר ואשר יחסר בכפרים מתחילים בהשוואה לכפרים המבוססים ועל אחת כמה וכמה בהשוואה ליישובים עיירתיים ועירוניים, שאנשינו רגילים בהם משנים קודמות. רבים המיבחנים, בפניהם עוד יעמדו מתיישבנו ועוד רבים המיבחנים לפיהם ימויינו ויבחרו. אך עם כל זאת אשרינו, שהגענו לעצם האפשרות של העמידה במיבחנים אלה. טוב חלקנו, שיש במה להיבחן וממה לבחור. גודלו של החלק שיעמוד במיבחן תלוי רק במאמצינו, בעזרתנו ובהדרכתנו. ולפי צערנו, נכונותנו והתמסרותנו גם השכר לפעלנו.

בינתיים עם כל הצער, הסבל והמאמצים מוקמים והולכים ישובים רבים לתפארת. ישובינו מוקמים בכל אזורי הארץ בהר ובשפלה, בצפון ובנגב. בתים צצים כפטריות במקומות בם לא דרכה רגל יהודית שנים על שנים. ילדי ישראל נולדים וגדלים בכפרים עבריים הנהנים מהמסד עד הטפחות בידי יהודים. הם סופגים את אוויר כפרם מראשית התהוותו ומיום היוולדם. מתחנכים בגני הילדים ולומדים תורה בבית הספר.

נוצר והולך הווי חיים עצמאיים. כל חג ומועד יוצר הווי חדש לילד ולמבוגר. מתווספים לנו חגים חדשים. נוסף על החג המיוחד במינו, בו זכה דורנו אחרי ציפייה ממושכת של דורות על דורות, מבלי להתייאש מהתקווה, שבכל זאת בוא יבוא – חג יום ההכרזה על עצמאות ישראל – באו עלינו לטובה גם החגים של ימי העלייה על הקרקע וימי יריית אבני הפינה לבתי המגורים ולמוסדות המרכזיים של הכפר. חגי עם, חגי ישוב וחגי משפחה אלה מוצאים ביטויים המיוחד בהשתתפות הילדים בשפה העברית, החייה כבר בפיהם. מפי תלמידי הגן ובית־הספר היא עוברת לאימהות אשר תעבירנה אחרי כן, עם חלב שדיהן, לעוללים וליונקים אשר מהם יוסד עוז ישראל ומהם יחושל עתידו. גם האבות נזכרים ב“גירסא דינקותא” של החדר, התלמוד תורה והישיבה, מסגלים לעצמם את שפת ילדיהם ומסתגלים אליה. השפה העברית תהיה הגשר החי בין כל חלקי העם ותלכד מקובצי גלויות לעם אחד עצמאי בארץ. עבודת האדמה תשרישם במולדת. היא תמציא לעם עצמאות כלכלית, מזון מבריא בחומר ואופי יציב ברוח.

אכן עוד רב יהיה הסבל ורבים המאמצים אשר יידרשו. אך אלה הם חבלי ההאחזות ומאמצי ההשתרשות אשר בלעדם לא יוולד עם ולא יתהוו מוסדי עולם.

בחבלי האחזות והתהוות אלה חיה נחיה חיים עצמאיים בחברה ובכלכלה ולמענם כדאים הסבל והעמל. ושכרנו ניתן לנו מראש – כי על כן חוזות עינינו בשיבת גאולים, בקיבוץ נדחים ובהשתרשותם לחיי נצח באדמת המולדת – במדינת ישראל.


  1. פתח תקוה.  ↩

  2. ראשון לציון.  ↩

  3. רחובות.  ↩

  4. דגניה.  ↩

  5. נהלל.  ↩

  6. עין־חרוד.  ↩

  7. הסופר והחקלאי משה סמילנסקי.  ↩

  8. על שם דני מס ז"ל.  ↩

המלצות קוראים
תגיות