ספרי מוקדש למר אריה דולצין ראש ההנהלה הציונית

 

עם הספר    🔗

עניינו של הספר: ביוגרפיה של תקופה מההיבט האישי שלי, שראשיתה שנת תקפ“ה (1825), בית סבי מצד אבי מורי, וסיומה – שנת תשמ”ב (1982).

העיירה בה נולדתי יושבת על קוו מסילת הברזל בוקרשט־וינה וסמוכה לעיר סטניסלאב, שהיתה אחד משלושת מוקדי הציונות בגליציה, בשנים שקדמו להופעת הרצל.

עיירה זו, יֶזופול, נתברכה בזיו טבע מקסים ובנהר ביסטריץ, הנשפך אל הדניסטר. אף טבע של העיירה חתָּמוֹ הגראף ווייצ’אֶך דזיידושיצקי, ציר הפרלאמנט הווינאי ולסיים (הפרלאמנט) הארצי בגליציה, לימים מיניסטר. היה גם פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת לבוב. אוהב ישראל היה במלוא משמעות המילה, דבר לא שכיח בשיכבה זו.

בביתנו שכנה חסידות רבגונית: סטרֶליסק, זדיטשוב, סטרֶטין, ובּוּרשטין שפעו מכל אלה להט והתלהבות, שחיממו את הלבבות והקלו על מצוקת הישיבה בגולה.

בשנת תרע"ו (1916), ואני פליט עם פליטי היהודים מגליציה, הוליכני לבי אל תנועת “השומר הצעיר”. הייתי לאחר מכן מראשוני המייסדים את “השומר הצעיר” בעיר סטניסלאב, וחבר המועצה הראשית בגליציה.

את נתיב חיי האירה לי ועידת פראג (תר"ף/1920), שהשפעתה על מהלך חיי היתה מכרעת. ספרי הוא, איפוא, סיפור מעגלי חיים, ציבוריים, ציוניים בפולין, ביבשת אמריקה הלאטינית ובארץ ישראל. עסקתי בו בספר זה במשך תשע שנים: 1973־1982.

רוב תודות אני חב לפרופסור דב סדן, שהדריכני בהערותיו ובהארותיו ותמיד בסבר פנים יפות. אף עודדני ג. קרסל, שקרא את כתב־היד, ושמָרני מסטיות, שאינן מגוף הזכרונות. בפרק על הישובים היהודיים ביבשת אמריקה הלאטינית סייעוני בעצה יצחק הרכבי וד"ר יצחק גולדנברג. אף עמד לי בעצה, בענייני מפלגת העבודה הציונית “התאחדות־פועלי ציון”, פרופסור אריה טרטקובר.

שותפה נאמנה וחרוצה היתה רבקה בן־זכריה, שלא נלאתה מלהעתיק כל עמוד כעשר פעמים.

ואזכיר בתודה את ד“ר שלמה נצר, שטרח לקרוא את כתב־היד בעודו ב”חיתוליו" והוא עודדני בעבודתי.

ברחשי הוקרה ובצער אזכיר את חנוך קלעי ז"ל, שערך את כתב־היד ולא הספיק לסיים עד שחטפו המוות. תודתי למר אליעזר ברות, שהמשיך בעריכה עד גמירא ולמרת שושנה חן־זהבי על עזרתה המתמדת במשך כשלוש שנים.

טובה ותודה אני מחזיק למר יוסף ונקרט, מנהל “הספריה הציונית” ולמרת נורית גלעדי. עז היה רצונו של מר ונקרט להוציא את הספר ולשם החשת הליכי ההדפסה שיתף בכך את הוצאת ראובן מס בע“מ. אני מביע, איפוא, תודתי למר אהרן ביר, מנהל הוצאת ראובן מס בע”מ, אשר שקד בידידות־אמת על הדפסת הספר וטיפל במסירות בתמונות ובעיצוב הנאה, וקרא את הגהות הספר.

ברוך ומבורך יהא מר משה השכל, מנהל המחלקה לכספים של ההנהלה הציונית, אשר עשה הכל להתגבר על קשיים תקציביים וסייע למימון הדפסת הספר. בזכותו נגולה אבן מעמסה מעל לבי. תודות לו סרו מלבי הדאגות והחששות לגורל כתב־היד, שמא לא יזכה להיכנס תחת מכבש הדפוס.

יד עוזרת הושיט לי הקונגרס היהודי העולמי על ידי מר יצחק הרכבי.

ובתחום מימון הספר כאן אתי המקום להזכיר בהוקרה, שניים מבוגרי הגימנסיה “תרבות” ברובנה: מר אליעזר לרנר, שכיהן כנשיא ההנהלה האיזורית בניו־יורק (הכדור המערבי של העולם) של בנק לאומי ישראל ומר בוריס זלצמן מג’ניבה, לולא רוחו הנדיבה ואצילותו הסגולית לא הייתי זוכה להגיע עד שערי בית הדפוס.

יעמוד על הברכה בן־ציון פישלר ידידי, שנטל על עצמו, מרצונו, שליחויות רבות למען שלימות הספר.

חקוקה על לבי איננה פובֶּרצ’יק, אחות מוסמכת בחדר־ניתוחים של בית החולים “איכילוב”, ותבורך כראוי לה.

כולם יעמדו על הברכה.

מנחם גלרטר

תל־אביב, אלול תשמ"ב

 

מבואי ספר    🔗

א

הספר שלפנינו, והוא ספרו של ידידי־מנוער, ר' מנחם גלרטר, הוא, כשמו ומהלכו, ביוגרפיה, שמוצאה – חיי־יחיד, על הורתו וגידולו, משפחתו וייחוסה, ומובאה חיי־הרבים, חיי הדור ותמורותיו ועיקרם נפתוליו במוקד־מוקדיו של העם, באופן שהדרך הארוכה, רבת התחנות, מכוונת לתחנה האחת, ומשתקעת בה, והקורא רואה בעליל, כיצד רשות־היחיד נבלעת והולכת בתוך רשות־הרבים, היא התנועה הראשה של העם, הציונות, שבמרכזה כאמתה – העשייה המכוונת משמה ולשמה: למען ציון ובתוך ציון.

ב

אולם הקורא, הפוסע פסיעה פסיעה באותה דרך ארוכה, אפשר לו, ואפילו כורח לו, שיהא משתהה, זעיר־שם זעיר־שם, לשם הרהור, על דרך צמד־החרוזים: עיון ודיון, כשהחרוז השלישי: ציון, מכריע ביניהם. כך, למשל, עצם שם־משפחתו געלערטער, השאול מלשון־אשכנז, ודיוקו בה: געלעהרטער, ואילו בלשון היהודים: געלערנטער, ובלשון העבריים: למדן, והוא כהגדר לתלמיד חכם, וחברים לו בשמות־משפחה: לערנער, וואָהללערנער, וואהלגעלעהרטער, וביחוד: האכגעלעהרטער, ורובם ככולם ככינויי למדנים, ועיקרם רבנים, מהם שפירסומם נתפשט הרבה. אילו ראה המחבר להביא טבלת ייחוסו לדיוקה לא הוצרך להפליג הרבה, כדי להאחיזה בכסא־רבנות נחשב וקרוב, כגון הרב ר' ישראל דובער געלערנטער בעל “רביד הזהב”, ו“דביר המוצנע” והיו מצטרפים לו שכמותו לפניו ולאחריו, וכמופת קרוב, רבה של קוטי, ר' חיים גלרנטר מראשוני “המזרחי” ושלוחם בועידתם הראשונה בפרשבורג. לפי שהמחבר שהוא חי בדור, שתפיסת שלשלת היוחסין נשתנתה לו, לא ייפלא, כי גאותו שנאחזת בגיסו של אביו זקנו, הלא הוא ר' יצחק שבדרון, ולא כל־כך משום ייחוסו משכבר – היה מצאצאיו של גדול בצדיקי החסידים, ר' יחיאל מיכל מזלוטשוב, ואף היה אחיו של ר' שלום מרדכי הגאון מברז’ן, אלא משום ייחוסו עתה – ר' יצחק היה מראשוני חובבי־ציון בגלילותיו, וחסידו הנאמן של הרצל, כהיות גם בנו, אברהם שבדרון, הוא שרון. ולוּ באתי לדבר בו בר' יצחק, הייתי מספר על מנהגו לשלוח שנה־שנה ארגז יינות משובחים, תוצרת בית חרשתו, להרצל, להנעים לו חג פסחו; והייתי מעורר על תמונת קונגרס הציונים, שבו בולטים בחזית שני צירים הדורי־זקן, ר' יצחק שבדרון ור' ברוך פרידברג, כביכול ניחשו שצאצאיהם יתחתנו; אף הייתי מעורר על הטבלה בקיר הטכניון בחיפה, שרשומים בה ראשי נדבניו וראשוניהם, ור' יצחק שבדרון בכללם.

ג

ודומה, כי ההבדל בין עוד לבין כבר ניכר בכמה וכמה שיטי־הספר שלפנינו – הנה יספר המחבר על אביו, ר' יעקב, טיפוס מובהק של נוסח חסידי־נגידי לכפל כיווניו. הכיוון האחד: ראש הקהל ומנהל המטריקאות בעיר מצער, אזיפאָל, חסיד של האדמו“ר היושב, בה, והוא סנסן מגזע הצדיקים לבית בראנדוויין, הלא הם צדיקי סטרטין, ההולכים מן השרף, הוא ר' אורי מסטרליסק, שהיה תלמידו של ר' שלמה מקארלין, והם כמובלעת בתוך שני סוגי החסידים, השולטים בה במזרח גליציה – בית בלזא בצפונה ובית ריז’ין מדרומה. הכיוון האחר: מקושר לאדוני הסביבה וסביביה, שהתחלפו בהמשך הדורות, תחילה האצילים לבית זשעווּסקי (מתתיהו מיזיש מעיר על יחוסם מישראל, ונמצאו שפירשו כן דמותו של צאצאם, שנדד למדבריות־ערב ואבד שם, הלא הוא המתואר בשירו של מיצקביץ', בדמות אמיר, וענין השיר הבליח, דרך תרגומו של מיכ“ל, לתוך שירתו של ח”נ ביאליק), ואחריהם האצילים לבית סקארבק, שהוחזקו כמין ממזר בתוך האצולה הפולנית, ואחריהם האצילים לבית יאבלונובסקי (וראה זכרונות הנסיך לודוויג לבית יאבלונובסקי) ובאחרונה האצילים לבית דז’ידושיצקי, שהעמידו מקרבם טיפוס שונה משלהם עצמם, הלוא הוא הרוזן ווייצ’אֶק, כמין זר ומוזר לביתו, שהיה גם מיניסטר, גם פרופיסור לפילוסופיה, והוא משונה בדעתו ודעותיו, ומתענין אף בעניני יהודים ויהדות, וכמורה דרך לו היה ד”ר מאיר ווייסברג, שהיה חוקר תולדות ספרות ההשכלה בגליציה (וראה בזה מאמרי עליו ב“סיני”), ואף נאמן לרוחה, שהשיבה לתוך השפעתו על אותו גוי מלומד, שהיה כתערובת של בקיאות יסודית וחובבנות שטוחה (וראה בזה את המונוגרפיה של הנריק באריץ' בתוך ספרו על סופרים ופטטים פולניים בגליציה), והרוצה לעמוד על ההבדל בין צינור השפעה משכילי וצינור השפעה חסידי, ילך תחילה אצל ווייצ’אֶק דז’דושיצקי ואחר כך ילך אצל סטאניסלאב ווינצנץ, וילמד ולא מעט.

ד

ובכן, תחילת התיאור שלפנינו כתחילת מחברו – תיאור בית־טובים הנטוע ועומד בעיר־מצער, שהגויים קוראים אותה יעזופאָל, והיהודים קוראים אותה אזיפאָל, ולכאורה הם נמשכים להבדל ההיגוי שבין הפולנים ובין האוקראינים, שהראשונים קוראים לעיירות: יעזשערנא ויעזשעזשאני והאחרונים קוראים להן: אָזערנא, אָזשעראני ואף היהודים כך, אך באמת היהודים ממלטים עצמם מהזכרת שם משיחם, והלא השם יעזופאל ניתן לעיירה על ידי אדוניה הווייוודה הבראצלאווי, יעקוב פוטוק, וההוראה: קרית ישו. ולענין זהירותם של היהודים הרי כך גם כלפי חוץ, גם כלפי פנים. כלפי חוץ – וראה העיירה, שגם הפולנים גם האוקראינים קוראים לה קריסטינופול אך היהודים שההברה הראשונה קשה עליהם, מהיותה מזכירה את הנוצרים, קראו אותה קריסניפולי, או קראסניפוליה, כביכול פירושה: שדה נאה, ואפשר ומשפחת קריסטיאנפולר, שמוצאה שם, ושהעמידה רבנים ומלומדים מאז ועד עתה, לא חששה להקרא כן מתוך שידעה שהעיירה נקראה כן על שם אשת אדוניה, הרוזן שצנסי קאז’ימייז' פוטוצקי על שם זוגתו קריסטינה. כלפי פנים – זניחת מנהג סדר הדורות בשמות: שמואל יעקב ושמואל יוסף וכדומה, גם אם נמצאו מקיימים סדר הדורות.

ה

הננו מתבוננים, אפוא, תחילה בהוויתה של קהילת אזיפאל הקרובה להאליטש, שעל שמה קראו האוסטרים את החלק, שנטלו מפולין, שם גליציה, והיא מרכז קראים, כאשר תיארה בנה וגידולה, הסופר ראובן פאהן, גם על דרך סיפור גם על דרך חקר. אבל יותר ממנה קרובה לו למחבר עיירת בורשטין, מטע משפחתו, ובהזכירו סמיכותה לקהילות ראטין (רוהאטין) ופידאיעץ (פודהייצה) הוא זוכר היותן מרכזים של אנשי שבתאי צבי ויאקוב פראנק ושמח לציין, כי ברשימת מומריהם, לא נמצא איש בורשטין. מסכת־תיאורה של עיירת הורתו וגידולו, אזיפאל, על בית הוריו ועל שאר הקהילה ומוסדיה, מנהגיה וטיפוסיה, עשויה כדרך המימוארים של בני קהילות קרובות, במעט ובהרבה, וראה, למשל, זכרונותיהם של בני דרומה של מזרח־גליציה, אם של יליד איסטיטשקי וגידול קולומיאה, שלמה ביקל, או של יליד חורוסטקוב ותושב קולומיאה, חנוך שכטר, וכן יליד קופיצ’יניץ וגידולה, זליג לוביאניקר, הוא לבון – עיירה ועיירה, שאוכלוסי יהודיה רובם חסידים, המחולקים לפי צדיקיה, מעטים בה משכילים, ובודדים ציונים, מה שאין כן עיר ועיר – כגון קולומיאה, ולימים סטאניסלאב, שהללו שוב אינם בודדים, אלא קבוצות קבוצות, וקורא ספרו של נ. מ. גלבר, בן הכרכיים, על תולדות התנועה הציונית בגליציה, עשוי ללמוד, בנקודה זו, רוב פרטים ופרטי פרטים, ולא ייפלא, אם לא ימצא זכר אזיפאל שיציין רחש־מה של ציונות וציונים – הרי אחי אביו, ר' נפתלי גלרטר, שישב בקולומיאה, ציוני היה, שאף טרח ואגד כשלוש מאות משפחות לשם עלייתם, וגם גלבר וגם המחבר שלנו מספר על כך.

ו

אך זאת לזכור, אם לא מצאנו בה בעיירתו ציונות וציונים, מצאנו בתיאורו את הרקע המיוחד לה במזרח־גליציה. אכן, הרבה מן המסופר פה, ושהתרחש בימי ילדותו של המחבר, עד מלחמת העולם הראשונה, יפה לתיאורה של אוסטריה בכללה, וגליציה בפרטה, אך יש קווים מיוחדים לה למזרחה, ועיקרם מציאותם של היהודים בין הפטיש – מיעוט האוכלוסיה, הפולנים, שהם השליטים, ובין הסדן – רוב האוכלוסיה, האוקראינים, והם הנשלטים, ומורדים על שליטיהם, והברית המשונה של שומרי האמונים אדוקי המצוות, ההולכים אחרי צדיקיהם ושל פורקי המצוות המתבוללים נוטה ומטה לצד השליטים, באופן שהמוני־היהודים הם בבוחרי מבוּללים ומבוללים, פולנים בבחירות לפרלמנט בוינה, ובמכריזי לשון הפולנים כלשונם, ואינם חשים כי הם משחקים בחרב פיפיות, כהרגיש מיעוט היהודים ההם, הלא הם הציונים, שמשכבשו קצת מקומות בפרלמנט וייסדו בה מועדון יהודי־לאומי, בן ארבעה צירים, באו עליהם, בבחירות הבאות, רדיפות השליטים הפולנים ונגישותיהם, על דרך זיופים, מאסרים, ואף הריגות (רצח דרוהוביטש).

ז

והמעמד המעורער הזה, החריף והלך, בין במלחמת העולם, שראשית קרבנה היו יהודי האגפים ההם, שכן נפתחה בכיבוש גליציה, וביחוד מזרחה, בשתי הפלישות של חילות־הצאר, עיירותיהם נשרפו ונשדדו תחילה, והם עצמם חלקם נמלט בעירום ובחוסר כל לפנימה של המונרכיה, וחיו חיי עוני וניוון, ורובם שנשארו הופקרו למיני התעללות, כזדון הכובשים – ודיה סקירה בכתב־העת של נתן בירנבאום “יידישעס קריגס־ארכיוו” – ומעמדם קשה משל אחיהם בתחום המושב, ועלולים היו להספח להם, ועל אלה בכו הבוכים (וראה חליפת המכתבים בין וייצמן וז’בוטינסקי המוזכרת בספר), אילולא נצחונם העראי של מלכות־אוסטריה, שלא ארך גם הוא, ועם תמוטתה, בקום הריפובליקה האוקראינית־מערבית, וניטאטא כמאליו משטר־המתבוללים, שנעלמו כלא היו, וניצחה כמאליה התנועה היהודית־לאומית, אמור: הציונית, ואם נצחונם לא נתגלה להם כהשלייה גמורה, הרי הרבה עצם נצחונם ושכרותו גרמו, ובעקבי עילומו של עוצם־ההשלייה נגרר עילום גודל סכנתה. לא, שהציונים לא הבינו עדינות מעמדם במלחמת הפולנים והאוקראינים, ואדרבה היא היתה כקו־השני במדיניותם, על דרך הכרזת הנייטראליות של יהודי מזרח גליציה, אבל לא הבינו למשמעות הכורח של עצם הכרזה כזאת, כורחם של אזרחים שלא להכריע, כשיעור כוחם, על גורלה של אדמת־מושבם, האם מדינתה תהיה לרוב האוכלוסיה, והם האוקראינים, או תהיה למיעוטה, הם הפולנים. כאן, עמדה זו באה מתוך שיקול זהיר וחמור, כי כל הכרעה, שפירושה הצטרפות מפורשה לכאן או לכאן, תתנקם בבני הערובה שבידי שני הצדדים, הלא הם המוני היהודים שברשותם, ומה הם פני ההתנקמות, גם בלא ההכרעה, הלא בעינינו ראינו, בהתנקש בנו שני הצדדים; מכאן, מפנים לקורדון – כרישא הפוגרום בלבוב עם פתיחת מלחמת שני העמים וכסיפא התעללות חיילי הגנראל האָלר לאחריה, ומכאן, מעבר לקורדון – פרעות חיילי פטליורה, כטבח פרוסקורוב, פלשטין וסביביהם. אך בתוך כל אלה פרחה ההשלייה של modus vivendi, שפרחיו ממש – חידה היא ותהי לחידה. לכאורה היה בזה הבדל בין הציונים ויריביהם־מבית, שהציונים ראו את הגלות עראי ואת ציון קבע, אבל אם לדון לפי רוב המעשה, לפי מידת המרץ, לפי חלוקת המסירות – חזית הגולה היתה עיקר, וחזית־ציון היתה כטפילה־לעיקר, או נאמר: אם החזית הראשונה קרויה היתה: עבודת־ההווה, הרי לא הניחה לה לחזית האחרונה אלא שתהא קרויה: עבודת־העתיד, ואילולא קצת נטפים שהטיפה לציון, למענה ובתוכה, הרי חזיתה כלא־היתה, ההבדל שבין הציונים לבין יריביהם מבית, מדומה.

ח

לא שלא נמצאו ששללו את התפיסה הזאת, ואם להצטמצם אל קטע־החזית ההוא, היא מזרח־גליציה – הרי בה פעלו אישים, שהזהירו מפני ההשלייה שקברניטי הציונים ורוב מסייעיהם טיפחוה הלוך וטפח, ונבליט שלושה מהם: ראשונה נזכיר את שלמה שילר, שהלך עצמו לארצנו והוליך אליה, ואך באחרית־ימיו הודה בצד של חשיבות שנודעה למה שקרוי עבודת הווה, כדמות ההליכה לפרלמנט וכדומה, אך הודייתו בימים, שנקבעו במזרחה של אירופה כמה מדינות, מדינה ומדינה ומשטרה האטאטיסטי, שאין בו תקוה למיעוט היהודים שבקרבו, לזה – אפילו ביער את הטמיעה הפרוגרמטית, אין בכוחו לבטל את הטמיעה האבטומטית, שכוחה מרובה ומכריע יותר. ואחריו, ובעצם לפניו, אברהם קורקיס, שנקודת מוצאו היתה הכלכלה, והיא אומנותו, וחזותו לא הניחה להם ליהודים בתחום התחרות של כלכלת הגויים השליטים, אלא תבוסה, מתוך ברירה – או כמעמקי חוט שדרה, כדרך מיסמוס האסימילציה, או כמיישרי חוט השדרה, כדרך חיסון העצמיות, שלא תוכל להשמר אלא במדינתם. תחילה היה הניסוח, ביחוד לפני בכור הקונגרסים הציוניים: בארצם או בארץ אחרת, ללמדך כי האיש היה, כברת דרך קטנה, אבי הטריטוריאליזם (וראוי שלא להתעלם מקו־רישומו במה שנקרא האפיזודה הציונית בחיי מ. י. ברדיצ’בסקי ושכתב, אגב, ערך אברהם קורקיס באנציקלופידה היהודית־רוסית). באחרונה, אברהם שבדרון (שרון) שתוכחתו השנונה על ההשלייה של שתי אפשרויות הוויה לאומית־יהודית, נודעת, אך טעונה גלילה כוללת ומפורטת כאחת.

ט

ובהגיע תור הגלילה ההיא, תישאל השאלה ותושב התשובה לכך, האם אישים אלה וכאלה, על סברם ודעתם, נמתח ביניהם, בין במודע בין שלא במודע, קו של השפעה ורישום, לבין חבורת הנערים והנערות, שהכפירה בחזית הגולה והאמונה בחזית־ציון היתה מרכז הוויתם ומוקדה, באופן שלא חיו אלא אותה ובה בלבד, והיא היתה להם בחינת הדרך הישר שאין לבקש בה חשבונות רבים. ולא עוד, אלא שלא כאורח גוברין יהודאין, ביחוד בשני דור ודור אחרונים, החשבונות, כדמות הלכה, איחרו לבוא, והדרך הישר והפשוט הקדים לבוא. כוונתי לחבורת “השומר הצעיר”, כפי שנתלכדה בוינה, מקלט פליטי יהודי גליציה שנמלטו אליה מחמת המציק. חבורה זו התלכדה, כנודע מתוך איחוד של צמד איגודי צעירים – מכאן “צעירי ציון”, שהיתה אגודת תלמידי גימנסיה להשכלת עצמם על דרך קנין תלמודם בשלושה תחומים של עיקר: יהדות, ציונות, עבריות, ומכאן “השומר”, שהיתה אגודת צופים, כדרך אגודות שנמשכו לנוסח בדן־פול, וששמם בא מתוך הוקרת אגודת “השומר” והוקרת אישיה, באופן שאף הספר המקודש לחלליו, נעשה כאידיאל אף הוא (נקרא במקצת במקורו, אך לרוב בתירגומים אם גרמנית, מעשה גרשם שלום, אם פולנית, מעשה מאיר ביננשטוק), ומשהתלכדה נקבעה כתכליתם, האחת והיחידה – העליה לארץ־ישראל ובניינה. דבר זה צריך הדגשה, כי אם, אמנם, היו, זעיר־שם זעיר־שם, קבוצות שהעליה היתה תכליתם (כגון חבורת “חלוצי ציון”, שאירגנם יוסף אהרונוביץ בעיר מולדתו¹ לפני עליתו הוא לארצנו), הרי מציאותה של חבורה גדולה, כחבורת “השומר הצעיר” בוינה, משחזרו חבריה לעיירות גליציה ועריה ייסדו בה קנים, שעשייתם כעשיית קנם, בוינה, וכמותם נוסדו בפולין ולימים ברוב ארצות, עד היותם תנועה גדולה וענפה, כמותה כמציאות תנועת “החלוץ” והסתדרותה – היו כחדשה וחידוש בחיי הציונות, שהגבירו בה את חזית־ציון לא כחלום רחוק אלא כממשות קרובה, ובין הכריזו ובין לא הכריזו על כך, היו בחזקת מחאה, ואף המחאה בה"א הידיעה, על סטייתם המופלגה של הציונים מעיקרה של הציונות. הם גם היו התשובה למיפנה, שחל בתולדות הציונות, עם הצהרת בלפור, ואפשרות הגשמתה שהיתה כלולה בה. מה שהאפשרות הגדולה עשתה ממשות קטנה, והחלוץ העובר לפני המחנה לא נמשך לו, עד־מהרה, המחנה – הוא כפנקס הפתוח לביקורת, שמהיותה מאוחרה מדי, היא קשה וטראגית, אך ליבונה הכרח, ביחוד בנקודת הבירור, האם השליית־העם, לראות את העיקר במה שלא היה עיקר, לא היתה גם הטעיית העם, והדברים ארוכים.

ולא יכולנו שלא להקדים דברים אלה לדברינו עתה, גם אם מטרתנו עתה מחייבתנו, לשוב מרשות־הרבים לרשות היחיד, הוא מחבר הספר שלפנינו, בהגיענו לפרק שבין ילדותו ונעוריו, כשפלישת חילות האויב עוקרת משפחתו, תחילה מעיירתם אזופול לעיר גדולה יותר, היא סטניסלב, וממנה, דרך הקרפטים והונגריה לעיר הבירה, וינה, ובה הוא מצטרף לקן “השומר הצעיר”, ובשובו לסטניסלב הוא במקימי הקן שם ומחזקו, עוסק בהכשרה לעליה, משתתף בכינוסי הסתדרות “השומר הצעיר”, מבקר בקניהם, ובהרום גל־העליה הוא בין העולים. הדין וחשבון על כל אלה מלווה רוב פרטים, ביחוד בתחום הזימונים עם אישים, שהכרתם היא לו גם כורח גם חפץ, כעדות רוב דפים המוקדשים לכך. ואופים של מיני היכרותיו רב ומגוון כשוני האישים וסוגיהם – חברים וידידים, מורים ומדריכים, עסקנים וקברניטים, סופרים והוגים, ואופני ייחוסו אליהם מרובים – ידידות ורעות, חיבה ואהבה, הוקרה והערצה, והוא משכיל לגלות נקודות־כספם בתורי זהבם, כפי שמחייב מכלולם, שהוא ברוח־שיר השירים.

ודאי הרבה מסילת חייו נתנה על עיקרי־תחנותיה – ימי הילדות בעיירת הורתו ולידתו, שהמלחמה פלטתו מתוכה ואף החזירתו לתוכה, ימי נעוריו בתנועת־הנוער בעיר מפלטו ועליתו הראשונה לארצנו וכמה שנות ישיבתו בה, השיבה לגולה ורוב שנות ישיבתו בה, העליה האחרונה החלוטה לארצנו וישיבתו בה, בסירוגי ביקורים בגולה, ביחוד בדרום אמריקה, והצד השווה הוא ביגיעתו למען ציון ורובה בציון, וכן עד זקנה ושיבה. שפעת האהבה הגנוזה בו, היתה נתונה לבית־עמו, לציון, בכל התחנות העיקריות של חייו – התקופה האחת, לפני עליתו הראשונה ועמה, שהציונות היתה לו בחינת בלעדיות, התקופה האחרת, אחרי שיבתו לגולה, שהציונות היתה לו בחינת מרכזיות, התקופה האחרונה, אחרי עליתו האחרונה ועמה, שהציונות היתה לו כמזיגה של שתי התכונות הראשיות האלה, והספר שלפנינו מספר על כל אלה בדרכים שונות – דרך המימואר והשרטוט, דרך הפרוטוקול והדוקומנט, דרך התיאור והפורטרט, והדברים מאירים ושמחים.

י

ולא אוכל לפסוח על ידידותנו, הנמשכת למעלה מיובל־שנים. ואעיר, כי ההיכרות למראה־עין קדמה לה ההיכרות למשמע־אוזן, שכן שמועתו הגיעתני ראשונה בפתח העליה השלישית, ומעשה שהיה כך היה: ארבע נערות צעירות, חברות בקן “השומר הצעיר” בעיר מולדתי, ברודי, יצאו להכשרה חקלאית בסטניסלב, שנמצאו בה שתים נקודות נחשבות לה – ראשית, אחוזת הכפר וולצ’ינצה, שבעליה, מראשי הקהילה, הנדיב האציל, קארל הלפרן (מצאצאי הבנקאים המפורסמים, משענות החסידות בווהלין ואגפיה, שהמליכו את ר' לוי יצחק כרבה של ברדיצ’ב), העמידה לרשות החלוצים; שנית, חוות הנערות, עיקרן יתומות מלחמה, שראשה היה מראשי־הציונים, ד"ר אלכסנדר ריטרמן, וכאן ומכאן הממונים נוהגים כמנהגם, בעוד החלוצים נלחמים להשלטת רוח תנועת הנוער ותפיסתה, וכראש לוחמים, התיצב צעיר מסור ונמרץ, מוניו מלמד (כך ניסה תחילה לעברת את שמו) שנלחם ברוב מריצות ומסירות את המלחמה ההיא. עד כאן מפי השמועה, מכאן ואילך לפי ראייה – כתום ארבע שנים בערך, הופיע האיש במועצת “החלוץ” בלבוב, שבה נטוש היה ויכוח חמור בין ראשי המרכז ובין צירי הסניפים, שהראשונים היו להכשרה אינדיוידואלית מקצועית ועירונית, והאחרונים היו להכשרה קיבוצית כפרית וחקלאית, ואלה ואלה מקשיבים למי שבא מארצנו, ודיבורו כשל מוסמך. והנה הוא לא לנו, צירי־הסניפים, אלא להם, ראשי המרכז. אולם לא יצאו ימים מרובים, וועידת “החלוץ” אישרה את עמדת הצירים ודחתה את עמדת ראשי המרכז, ואף הדיחתם, ויצאנו לתור בסניפים, ובכללם ואף בראשם, סניף סטניסלב, ונמצא לנו בה תומך נלהב ומלהיב, עושה ומעשה, אשר היו מעטים כמותו, הוא־הוא יריבנו המדומה ומסייענו הודאי, מנחם גלרטר, שעשה עירו מרכז חלוציות וחלוצים, כאשר יספּר בספרו, ובמסעותי המרובים בסניפי “החלוץ” ונקודות הכשרה, הרביתי לסור לסטניסלב, וראיתי עין בעין פרי חריצותו של האיש שלא ידעה ליאות, כמקור של עידוד וזירוז למעשים נמרצים. ואם אמנם, נעשתה העיר כשם דבר לחלוציות ומעשיה, הרי הרבה נתנה עצם תכונתה של העיר, שהיתה בה מכבר כמין חתירה כלפי מעלה. וכתכונת העיר תכונת הקהילה שהיתה בה רוח־תנופה ברוב בחינות, ונתאהבה על כל שבאו לחסות בצלה.

יא

והיא הנסיבה, כי לשנים, לאחר השואה, בבוא גלרטר להציב ציון לקהילה זו אשר נפלה, כנפול שאר קהילות ישראל לפני הנבל, משכני להיות בעזרו, ונעניתי לו בעריכת ספר קהילת סטניסלב, אשר יצא לאור בכלל הסידרה: ערים ואמהות בישראל (מוסד הרב קוק, תשי"ב). או אז היתה לי שעת כושר לראות מידת מסירותו והתמדתו, שלא ידע מנוח, עד שלא נלקטו לו האנשים, שקוממו את הבנין הזה, ולא הרפה לזרזם לעשייתם, ועזרם בכל מיני עזרה, ולא עוד הוא עצמו פשט על כל מיני מקורות וקירובם, בלש והעלה פרטים ופרטים, שנצטרפו לחשבון גדול ושלם. ולענין זירוזו אבליט שתים דוגמאות. דוגמה ראשונה: ענין שלשלת הרבנים לבית הורוביץ, שמלכו בקהילה הזאת ששה דורות רצופים, למן ר' אריה לייבוש עד לר' משה שנספה עם הנספים. בן־דורנו, איש רמת יוחנן, ר' ישעיהו הלוי איש הורוביץ, היה בקי להפליא באותה מסכת, אך לא נהג להטריח קולמוסו וכל עשייתו שבכתב, הערה קטנה באיזה מקבצי “דביר” שבעריכת ביאליק וטורטשינר, והנה רתם מנחם גלרטר מלוא־מרצו להפעיל את האיש, שיפיק מלוא־בקיאותו בכתב, עד היות לפנינו אחת המונוגרפיות המצוינות ביותר, כאשר יכילוה דפי הספר הזה. דוגמה אחרונה – עניין זכרונותיו של הרב ד"ר מרדכי זאב (מרקוס) ברוידא, ששימש בכהונת רב־נאורים בסטניסלב, והיא כהונה שנהגה אף בחמש קהילות בגליציה (ראשונה נסעה טרנופול, ועוד מימי יוסף פרל, ואחריה שתי הבירות – לבוב קראקא, לאחריהן קהילה זעירה של מהגרים מגרמניה, הלא היא אנדריכוב, ובאחרונה סטניסלב). זכרונותיו היו חשובים מכמה בחינות – מוצאו וגידולו, בנו של רבה של לבוב, ר' לייבלה ברוידא, ונכדו של ר' הירש אורנשטין, גדל בשתי ערי הרבנות של סבו, בריסק דליטא ולבוב, ידע מקרוב את מה שנקרא המשפוֹחה, שחסתה בצל החכמה בצל הכסף, מרד על אווירה ואווירתה וצירף עצמו לחבורת הזקנים, אחרוני חובבי ציון, ולסיעת הצעירים, ראשוני הציונים, היה ונעשה מראשיהם, שיצאו לכבוש מקומם במוסדי הצבור, הקהילה והפרלמנט, ולא עייפו גם לאחר נכלי הברית הכרותה בין בתי־המתבוללים וחצרות הרביים ובין השליטים והמשתלטים הפולנים. והאיש שנסגרו בפניו כל פתחי מישרה, ותהא קטנה ביותר, ועמדו ראשי קהילת סטניסלב והושיבוהו בקרבה רב־נאורים, וכהונתו משענת לתעודתו – קברניט־הציונים. שתי פרשיות־חייו נוספה להם, בקום פולין, פרשה שלישית – רבנות של נאורי־לודז' והנהגת בתי הספר היהודיים, לפי שיטתו, בה. כל ששמע מפיו מזכרונותיו היה מיצר על פגם של מספרם – ככוחו בעל־פה כן היה אפס־כוחו בכתב, שקשתה עליו אפילו כתיבה של גלויה או מכתב, ושמעתי בזה דברים מתמיהים מפי רעיתו, מרת נלי (בתו של ר' שלמה בובר). הלכך מכריו היו מצירים הרבה על מעמד־דברים זה, בא מנחם גלרטר והפציר והוסיף והפציר, באיש, שיעשה במה שכוחו יפה בו – יספר את זכרונותיו, ונענה לו באופן שהיה אומר זכרונותיו כסדרם ומשטרם באזני חכם וסופר מובהק שהעלם, בחינת מימא לטיגנא, על הכתב, וסופה של פרשת הזכרונות סידרתה הראשונה, שנכללה בספר קהילת סטניסלב, כשם שסידרתה האחרונה, שנכללה בקובץ “זכרון מרדכי זאב ברוידא” (תש"ך) שעורכיו היו חיים אורמיאן ואני, אך הוא, מנחם, היה בתובעי פירסומו ומזרזיו.

יב

ולא שלא היו חילוקי־דעות בינינו גם בנקודה זו גם בנקודות אחרות. הייתי חסיד מסופק לדרכו של מ“ז ברוידא בחינוך – הקמה וקיום של בית־ספר, ועיקרו גימנסיה, והוא נע בקו של שניות (“בי־פורקציה”) וקודם כל בלשון – חלוקה דיספרופורטיבית בין שפה אחת ואחרת, השפה העברית והשפה הפולנית. כשם שהייתי מאמין מסופק גם בדרכה של “תרבות” – ששלטה בה תגבורת שפת ההוראה בעברית, גם בדרכה של ציש”א – ששלטה בה תגבורת שפת ההוראה ביידיש. לא שלא הבנתי, כי טובה ביפורקציה משלטונה של הגימנסיה הכללית, והיא פולנית בלבד, ולא שלא הבנתי, כי טוב שלטונה של לשון־בית, אחת או אחרת, משלטונה של הפּוֹבשכנה, אך לא האמנתי לא באורך ימיה של השיטה האחת, שצמצומה של קהילה אחת או על קהילתיים, לא נראה לי מקרה, ולא באורך ימיה של השיטה האחרת, שצמצומה על קהילות־הספר (“קראֵֶסי”) לא נראה לי מקרה, והצד השווה הוא מעמד־העראי.

כדי להסביר עמדתי אדגימה בשיחה שבין הרב ד“ר יהושע טהון, שסיפר לי על גידול קרנה, תרתי משמע, של “תרבות” ובתי־הלימוד שלה, והשיבותיו: תן לי מחצית הסכום הזה, ואני מקים לך, בקרב “החלוץ” וסביביו, תנועה שתקיף פי כמה וכמה יותר מכל תלמידי “תרבות”, אלא שיהיה להם פגם: הם כולם יעלו לארצנו, מה שאין כן התלמידים עתה, שאין פני כולם מכוונים לכן. כשסיפרתי לו למנחם גלרטר על אותה השיחה, שהשגתי העקרונית והמעשית, ביצבצה מתוכה, לא נח עד שהמריצני לבוא לכינוסם של תלמידי הגימנסיה בלודז‘, הכנוסים בארצנו, כי אראה, מה רוב מנינם, כשם שלא נח עד שהמריצני להתענין בכינוסיהם של יוצאי קהילות־הספר, שהיו בהם בתי ספר של “תרבות”, ושאווכח לדעת, מה מכריע בהם חלקם של תלמידיהם. ואם טירחתו ראשונה היתה מכוונת לכך, כי אשנה דעתי לטובה בענין הגימניסה בלודז’, ואתן ידי לעריכת הספר לזכר רמ”ז ברוידא, ונעניתי לו, הרי טירחתו אחרונה היתה מכוונת לכך, כי אבין לרעיונו שדרשו הלכה למעשה, והוא כתיבת ספרו על קורות הגימנסיה העברית ברובנה, שהיה בראשי מוריה, ופירסמו ברבים.

יג

אכן, המחלוקת לא נמוגה, אך התפוגגה הרבה, מה גם שהכרעתה אינה באפשר, מהיותה כרוכה בשאלה: מה היה אילו…, ואין לך שאלה טראגית הימנה. וחובה היא לי, שאדגיש את הקו המנחה שבחיי־האיש וגלגולי דרכו: מה ראשית־נסיונו לחיות את אמתו, אמתה של שיבת־ציון, היתה בקן “השומר הצעיר” שהיה בחזקת מובלעת של ציון הנטועה בנכר, אף המשך־נסיונותיו בגולה כך. והרי קצת הוכחות לכך: משנצטרף, בראשית עליתו, למפלגת “הפועל הצעיר”, נספח, בשובו לגולה, ממילא למפלגה־האחות “התאחדות”, וטרח לחזק בה את יסודות “הפועל הצעיר” – וכן לא מקרה הוא, שלא נשמע להפצרות הממונים על “קרן היסוד”, במעשיו שעבד למענה ברוב חריצות, והתמסר למעשי ההכשרה החלוצית, ולא עוד אלא חיזק את החזית החלוצית במפלגתו בסייעו לצעירי עירו (גדליה גלר, משה לילין, ישראל אֵילן) והקים בכור קני תנועת “גורדוניה” (והיו בראשי המפלגה, שביקשו להקים תחתיה תנועת “צעירי התאחדות”, שניתן לרותמה לעניני הגולה ומדיניותם), ואף בלכתו ללמד בגימנסיה העברית ברובנה (מנהלה, ישכר רייס, היה מראשי קן “השומר הצעיר” בוינה, והיה ראש גדודו של מנחם) ביקשו, כמותו כשאר המורים, לשכן את התלמידים בכעין מובלעת של ציון, ומעדותם ניכר, כי אמנם כך היתה חוויתם, גם אם הממשות האחרת, השונה, ההפוכה מעבר לקיר־הגימנסיה טפחה על פניהם. דומה, כי משהו מסברה זו או כזו ביקש לקיים אף במסעותיו לדרום־אמריקה, ומשלא עלתה בידו, לא יכולתי שלא לתמוה על החשבת־עשייתו זו, ואף בבואי, גם מכוח שידולו, לראות עין בעין כמה ישובי בני עמנו בארצות ההן, ומצאתים דבקים ברוחם בציון אך רחקים בגופם ממנה, הבנתי את חפץ קירובם של היסודות, שהוא־הוא חפצם של שלוחי ציון, אך התבוננותי לימדתני, כי במערך הגולה עתה, חלום רחוק הוא, ובינתיים יסודות־העם שבישובים ההם מתמעטים והולכים. ואך אמונה שמעבר להגיון תחזה לאותה פרשת־תוגה ריווח והצלה שיבואו כאשר ובאשר יבואו. ומחבר הספר שלפנינו הלך אחרי שארו, אברהם שרון, שהיה אומר: האופטימיות אינה מחזקתני, הפסימיות אינה מתישתני, האמת היא מעוזי והיא חובתי ואתה בלבד אומר ועל פיה בלבד אעשה.

דב סדן

ירושת“ו, תמוז תשמ”ב

 

בית אבותי    🔗

נער הייתי ושמעתי מפי הורי שנולד להם לפני בן ושמו בישראל זליג, שמת בילדותו. וכששאלתים על שם מי נקרא זליג, אמרו לי: זליג היה אבי הסבא פייבל. מכאן אני למד כי משפחת געלערנטער (כך ביידיש, ובגרמנית געלעהרטער) כבר ישבה בבורשטין בשנות העשרים האחרונות של המאה הי"ח. הוראת השם גלרטר: מלומד.

כל השטח הנקרא “רוס האדומה” (מזרח גליציה) ופולין הקטנה (מערב גליציה) היווה משנת 1772 את היחידה הגיאוגרפית “גליציה” במסגרת הקיסרות האוסטרית. מ־1772 עד 1848 חלו שינויים בגבולותיה, אך מ־1848 עד 1918 שררה יציבות, ועד אותה שנה היו חיי היהודים שם כרוכים בתולדותיה של הקיסרות האוסטרית.

בראשית המאה הט“ז היתה בורשטין עיירה קטנה במחוז האליטש ונקראה נאווע סיולו. עד ראשית המאה הי”ט היתה בורשטין לנחלה למשפחת רז’ווסקי. ממנה עברה אל הגראף אגנאצי סקארבק ואחר־כך היתה לאחוזה לנכדו, הנסיך יאבלונובסקי.

במחצית המאה הי“ז הוקם ישוב יהודי על יסודות שהיו נהוגים בערים פרטיות בימים ההם. לפי הסיפורים שנשתמרו בין היהודים בבורשטין סבלה הקהילה בשנת ת”ח (1648) סבל רב מהתנפלויות הקוזאקים. בשנת 1714 התכנס בבורשטין “ועד מדינת רייסין” – מכאן אנו למדים, כי היתה נודעת חשיבות לקהילה. בורשטין היתה סמוכה לערים רוהאטין ופודהייצה, שהתמקדו בהן התנועות של שבתי צבי ושל יעקב פראנק. העובדה שברשימות הפראנקיסטים שהתנצרו אחרי הוויכוח בלבוב בימים 17 ביולי – 10 בספטמבר 1759 לא נמצא שום יהודי אחד מבורשטין מוכיחה, כי בבורשטין נחלו שתי התנועות כשלון חרוץ.

בשנת 1812 ערכו השלטונות במזרח־גליציה מפקד אוכלוסין; מובן שהמפקד נעשה למטרות של גביית מסים. בעיר בורשטין נפקדו מאה משפחות יהודיות. במחצית השניה של המאה הי“ח היה בין רבני הקהילה ר' צבי הירש בנו של ר' נתן אשכנזי, בנו של בעל ה”חכם צבי“, ואחיו של ר' יעבץ. התקופה שלפני מהפכת “אביב העמים” בשנת 1848 באוסטריה עמדה בתולדות היהודים בגליציה בסימן היאבקות מרה בין האדוקים והחסידים לבין המשכילים. קהילת בורשטין לא ידעה את המאבק הזה. חייה הושפעו מן החסידות לחלוטין. החל מן המאה התשע עשרה היכתה שרשים בבורשטין החסידות מיסודות של ר' יהודה צבי הירש בראנדוויין מסטרטין, שהיה תלמידו של ר' אורי סטרליסקר, ה”שרף“, תלמידו של ר' שלמה מקארלין. בנו הבכור ירש מאביו את כסא האדמו”ר. אחיר ר' אליעזר (לייזר’ל) היה אדמו"ר באזיפול והיו לו שני בנים: ר' אורי שירש את כסא אביו באזיפול, ור' נחום.

ר' נחום היה לאדמו“ר בסטרטין בשנת תרכ”ה (1865) בהיותו בן שמונה־עשרה שנה. כעבור שנים מספר עבר לבורשטין והיה אדמו“ר עד תרע”ד (1914). הוא בנה בבורשטין “חצר” גדולה ובה היו מספר רב של “יושבים” מסובים על שולחנו. בסטניסלאב ובסביבתה ובעיירות רבות כגון האליטש, רוהאטין, בורשטין, פודהייצה, אזיפול, מאראמפול הקימו החסידים “בורשטינער קלויזן” לשון אחרת “קלויזים” של חסידי האדמו“ר מבורשטין. בקיץ 1914, כשהיה האדמו”ר במקום נופש בהרים, פרצה בבורשטין דליקה שהשמידה את מחצית העיר וגם חצרו נשרפה. אז עזב את בורשטין ועבר לסטניסלאב. האדמו"ר ר' נחום היה למדן ומקובל. חיבר ופרסם ארבעה ספרים, פירושים על התורה “אמרי חיים”, “אמרי ברכה”, “אמרי טוב” (למברג תרנ"א), “אמרי רצון” (למברג תרס"ט).

על המשפחות החשובות הבולטות במחצית המאה הי“ט נמנו המשפחות ברייטר, גלרנטר, האמר, פלדבוי, פרידלנדר, קליינפלד, שריכזו בידיהן את החיים הכלכליים והציבוריים של קהילת בורשטין. אבי זקני שרגא פייבל גלרנטר שישב בבורשטין היה גיסו של ר' יצחק שבדרון, הנודע בשמו ר' איצי שבדרון. הלה היה מן הראשונים במזרח־גליציה שהצטרפו לתנועת “חיבת ציון”, וכשפרסם ד”ר הרצל את “מדינת היהודים”, נעשה אחד ממעריציו.

בין הראשונים שפילסו בגליציה דרך ל“מזרחי” היה הרב ר' חיים גלרנטר מקוטי (קיטעוו), אחיו של אבי זקני ר' שרגא פייבל גלרנטר, שנפטר בשנת תרפ"א.

על נפתלי גלרנטר בקולומייא (בבית שמעתי שיש לנו דוד בקולומייא) מספר ד“ר נתן מיכאל גלבר בספרו “תולדות התנועה הציונית בגליציה” (כרך שני, עמוד 787): “בקולומייא היה מספר קטן של אוהדים לציונות. הנודע ביותר מביניהם היה נפתלי גלרנטר שהתעניין במיוחד בישוב ארץ ישראל. הוא אירגן 278 משפחות שרצו לעלות לארץ ישראל, אולם לפני עלותם השתדלו להקים חוות הכשרה באוטינייא. בענין זה פנה גלרנטר בשמם אל “יק”א” ולוועד הפועל הציוני המצומצם, אולם ללא שום תוצאות חיוביות”. הדבר היה בשנת תרנ"ז (1897).

אבי־זקני, בעל “פרופינאציה”², היה למדן, ירא שמים בסתר ובגלוי; נוח לבריות; מן הברורים והמסולתים שבקהילת בורשטין; חונן במידות תרומיות, ביוזמה ובאופי זך ומוצק. היה חסיד האדמו"ר ר' נחום מבורשטין. אמי זקנתי חוה היתה אשה יפת תואר, באי ביתה הנצרכים מצאו אצלה סיבור פנים, לב טוב ויד נדיבה. להם היו שלושה בנים: בריש (דב) הבכור, יעקב אבי מורי ואברהם אבא, ושתי בנות: הנדל ושיינדל. אבי־זקני ואמי־זקנתי נפטרו בחודש תשרי לפני מלחמת העולם הראשונה.

אבי מורי יעקב נולד ביום י“ד אלול תרכ”ט (21.8.1869), ובשנת תרנ“ד (1894) נשא לאשה את רחל, בת דב ברל ואסתר קרפל, חוכרי אחוזה בכפר אולשיב, הסמוך לעיר טלומאטש, על קו מסילת־הברזל סטניסלאב־טשורטקוב. אבי־זקני ברל מוצאו מעיר סטאנשטי בבוקובינה. אמי־זקנתי אסתר היתה משננת לנו שהיא נצר ל”של“ה הקדוש”, הוא הרב ישעיהו הלוי איש הורוויץ מחבר הספר “שני לוחות הברית”, והיא מנתה את כל חוליות השושלת.

אבי־זקני ברל היה חסיד האדמו“ר מטשורטקוב, ר' ישראל פרידמאן, נכדו של ר' ישראל מריזשין ושמו בעולם החסידות “דער ריזשינער” (שושלת ריזשין נסתעפה ל“חצרות” של האדמו"רים בטשורטקוב, בסאדיגורא, בהוסיאטין, בבוייאן). סבי ברל היה נוסע אל האדמו”ר בטשורטקוב להסתופף בחצרו פעמיים בשנה.

הורי באו לאזיפול אחרי החתונה וישבו בה עד סוף אוגוסט 1914. שמה של העיירה יזופול, אלא שהיהודים לא רצו לבטא את השם יזו (ישו) וקראוה אזיפול. שם עברו שני נהרות: ביסטריצי ודנסטר. ביסטריצי נשפך אל דנסטר ההולך אל הים השחור. העיירה השכנה מאראמפול מעבר לנהר דנסטר, שמה מאריאמפול, ואף את שמה, שם אמו של אותו האיש, סירסו היהודים. באזיפול הרב לא נתן “גט”, כי במקום שעוברים שני נהרות אין נותנים “גט”, שאין מסמנים בו אלא שם נהר אחד בלבד. אזיפול שוכנת על קו מסילת־הברזל סטניסלאב־לבוב, במרחק של רבע שעה נסיעה ברכבת לסטניסלאב ושל כעשרים דקה נסיעה להאליטש. (בהאליטש ישבה כת הקראית), בין אזיפול להאליטש חצה הדנסטר.

יזופול היתה אחוזתם של הגראפים דזיידושיצקי (Dzieduszycki). הכרתי את ולאדיסלב דזיידושיצקי, בנו של הגראף ווייצייך (Wojciech), שהיה פרופסור באוניברסיטה בלבוב ומיניסטר בווינה בימי הקיסר פראנץ יוזף הראשון. הגראף ולאדיסלב היה בור, גס־רוח ושחצן, בנה בעיירה בית חרושת לשכר ולשמרים ומחלבה חדישה שתוצרתה נשלחה לשיווק בסטניסלאב. אבי חכר ממנו אחת מאחוזותיו; קשרים פיננסיים היו בין אבי לבין הגראף. הלה היה זקוק לאבי מפני שהחוגים הפיננסיים בסטניסלאב נתנו בו אמון רב.

כבר בסוף המאה הי“ח היה באזיפול ישוב יהודי קטן. ר' לייזר’ל אביו של האדמו”ר ר' נחום, שהיה לאדמו“ר בסטרטין בשנת תרכ”ח, היה אדמו“ר באזיפול בשנת תקפ”ה (1825). מכאן אנו למדים שהישוב היה “גדול” למדי, שהרי האדמו"ר קבע בו את “חצרו”.

ביתנו עמד בלב העיירה ליד הכביש הראשי המוליך מן הגשר על הנהר ביסטריצי דרך הכפר סילץ (Sielce) אל סטניסלאב. ביתנו היה מפואר ומרווח, עמד על שטח של כארבעה דונמים. לבית היו שתי כניסות: דרך המרפסת ודרך המסדרון שמאחורי הבית. על רוב השטח השתרע גן גדול של עצי־פרי וערוגות־פרחים שהיה מעובד ביד חרוצים ומטופח לנוי. תירס אכלנו משלנו וכן תפוחי־אדמה צעירים. בשלהי הקיץ היתה אמנו “מבשלת” ריבה משזיפים ומרקחת משושנים, ומי ימנה מספר לצנצנות־הריבה ולבקבוקים הכרסניים המלאים “ווישניאק” ו“אפיניק”. אפיניק הוכן מאוכמניות שחורות, וזה משקה מועיל לעצירת שילשול. כשחלה ילד באחד הבתים בשילשול ולא היה להם בבית המשקה הזה, היו שולחים אל אמי לקבל צנצנת כתרופה. בקיץ, בערוב היום, ישבנו על הספסל הגדול שליד המרפסת ואני אצתי להוציא מידיו של אבי או מידיה של אמי את המזלף להשקות בו את הגן. כל ערוגה קיבלה את מנת המים שלה ועיני הורי צופיות הליכותי בהשקאה. טיפוח הגן באהבה היה מעשה ידיהם של הורי.

המרפסת המרווחת היתה עשויה במחשבה תחלה לשמש סוכה. התקרה היתה מורכבת משתי כנפיים. ימים מספר לפני ערב חג הסוכות הגבהנו את שתי הכנפיים; אבי שם על הדפנות סבכה מעשה רשת ועליה סכך כהלכה. ירד גשם, הורדנו את כנפיים וישבנו בסוכה וממנה השקפנו אל הגן ואל הרחוב.

במרפסת היתה דלת אל הטרקלין, שבו היו רהיטי פליסנדרה, ויכלה להסתובב עגלה רתומה לצמד סוסים. הטרקלין שימש גם אכסניה למצות שנאפו אחר פורים. מצות נאפו אצל חיה ריבה קראם ואמי נכחה באפייתן. ואני, עודני ילד, נלוויתי אל אמי לחזות באפיית מצות. התרשמתי מן ה“רעדלערס” שהיו מעבירים במהירות הבזק את הגלגלת וניקדו בה את המצות לאורכן ולרוחבן, וידים אחרות היו מכניסות אותן בחופזה על המרדה אל התנור הלוהט ובן רגע היו רודות מן התנור את המצות. אמי הקפידה שהמצות תהיינה דקיקות, טובות לשיניים. את המצות עטפה אמי בסדינים לבנים והטמינה אותן בארגז קלוע מקש הנעול בשני מנעולים מימין ומשמאל, והעמידה אותו בטרקלין. ומאותו הזמן היה הטרקלין סגור ומסוגר, לבל יהינו לדרוך בו הילדים או העוזרות.

מן הטרקלין נכנסו אל חדר קטן ובו שני ארונות. בארון אחד עמדו ספרי קודש, ובהם ש"ס גדול בכרך אחד, שעורר בי תמיד דרך־ארץ ופליאה. ובארון אחר טורים של צנצנות ריבה, משקאות רבי־שנים וגם פח־אמייל של שומן־אווזים לפסח נעול במנעול. שומן־אווזים לפסח הכינה אמי מיד אחרי חנוכה. עד היום שמור בפי ייחוד הטעם של תפוחי־אדמה מרוחים בשומן־אווזים שאכלנו בערב פסח לסעודת הצהריים.

מן הטרקלין אפשר היה להיכנס גם אל חדר השינה להורים, שעמדו בו רהיטי מהגוני. בפינה עמדה קופת ברזל; מפתח אחד היה לאבי, ומפתח אחד לאמי. ולפיכך לא ביקשה אמי מעולם כסף מאבי. בארונות הבגדים היו גם מדפים ללבנים, ועל כל מדף חגורה לבנה, ועל כל חגורה ארגה אמי באותיות כחולות בגרמנית את סוג הלבנים. בארונות היה תמיד סדר למופת. הרהיטים החדשים מעץ פליסנדרה ומהגוני נקנו עשר שנים אחר הנשואין. זכורני, בשנת תרע"ב (1912) הביא אבי לאמי טבעת יהלום; אמרה לו: “אני מבקשת ממך שתחזיר את היהלום; איני צריכה יהלום. לעולם יתנאה אדם במעשיו הטובים”.

חדר האוכל היה גדול ועמדה בו כוננית לספריה של אבי ומזנון שהיה בו מכל טוב שאפתה אמי ביד אמן (טורטים ועוגות־שמרים). בביתנו (וכן בכל בתי היהודים) היו אופים מערב שבת לערב שבת. אור ליום חמישי הכינה אמי את העיסה, וביום שישי בבוקר נאפו החלות וכיכרות הלחם בתנור. במלאכת האפייה עשתה העוזרת היהודיה. רק לעת בוא אורחים שלחתני אמי לקנות לחם טרי בחנותו של יאנצי ייטאלעס, הקרובה לביתנו. (יאנצי – יעקב היה קרוי על שם אשתו ייטא). זלילה לא היתה בביתנו. ביקשתי עוגיות – קיבלתי מנה אחת אפיים. ביקשתי עוד, אמרה לי אמי: אם אתה רעב – תאכל לחם. אמי לא היתה קמצנית, אבל ידעה לחנך ילדים. בחדר האוכל היתה תלויה מנורת־נפט עטורה נברשת משורשרת. ברצותך אתה מעלה אותה וברצותך אתה מוריד אותה. לאור מנורת־הנפט הכינונו שיעורים, קראנו ספרים, אבי ואמי גלגלו שעות במשחק “שח”. אור הנפט האיר לנו יותר מאור חשמל, כי היה מאור בלב, היה מאור בכל זוויות הבית.

בביתנו היו שני מטבחים: אחד סמוך לחדר האוכל, ואחד גדול מאד בחצר לימות הקיץ; חל ערב פסח בשבת, אכלנו חמץ במטבח הקיץ. את הכיריים במטבח הכשיר לחג הפסח אבי בעצם ידו, ואני הייתי מסייע לו.

בחצר ביתנו היה מרתף עמוק. בקיץ שימש לנו במקום מקרר, רבצו בו טורים של כדי חלב חמוץ המכוסה זיבדה; דגים היו מתקררים לכבוד שבת; מים נהיו צוננים. בחורף הוחסנו שם בתאים, כמו בתיבת נח, תפוחי אדמה, סלק אדום, כרוב, ירקות למיניהם, תפוחים משובחים למאכל, וכן כרוב כבוש שהכינה אמי בחבית קטנה. בחצר היה גם דיר של עצים, וחוטב העצים היה גוי. כשהיה מניף את הגרזן ומנחית אותו בעץ, הייתי אומר “הה”. היתה בחצר גם גבעת־קש, מחסה לגושי הקרח שחצבו האכרים בחורף מן הנהר ביסטריצי והביאו לנו. המרתף בלט כמין גבעה קטנה על פני החצר. ימים מספר לפני ערב חג הפסח הוצאנו, אבי מורי ואני, את כל הספרים לאווררם על גבעת המרתף, מבוקר עד ערב עלעל הרוח את דפי הספרים. אחר כך ניקינו בצרור נוצות את הספרים מבחוץ ומבפנים ובדקנו בקפידה רבה, אם אין מצוי חמץ כלשהו בין הדפים, והחזרנום למקומם. ספרי קודש במקומם, במדפים העליונים, וספרים אחרים במקומם. מבין ספרי הקודש שהיה אבי מעיין בהם תדיר, זכורים לי “עקידת יצחק”, “חוות יאיר”, “יערות דבש”, “בינה לעתים”. הספרים עוררו בי סקרנות וידעתי את שמות מחבריהם. בקומה זקופה עמדו שם מסכתות גמרא בכריכת עור, דפוס רא"ם, וילנא; לשונן עדיין לא ידעתי, אולם כבר כלתה נפשי אליהן. מבין הסידורים היה יחסן סידור של ר' יעקב עמדין, שהיה חביב עלי מילדותי.

חג הפסח בביתנו    🔗

שישה שבועות לפני פסח הכינה אמי חמיצה לפסח והעמידה אותה בטרקלין. שני ימים לפני ערב פסח מילאתי שליחות חשובה: הגויה פאראסקה הביאה לנו באסל מן הבאר, מהלך עשרים דקה, מים בשני דליים, ואני נלוויתי אליה, הלוך ושוב, עשר פעמים, עד שהחבית שלנו נתמלאה מים. המים מן הבאר סוננו בעד סדין בד הפרוש על פני החבית, וזו היתה נעולה במנעול כל שמונת ימי הפסח.

בביתנו מעולם לא הגעילו כלים לפסח. בעליית הגג היה מסתור לכלי הפסח והורדנו אותם ביום שלפני ערב פסח. מי יתנה עומק השמחה של ילד יהודי המשתתף בהכנות לפסח. נהגתי להוריד את הכלים מן העלייה עד שנת עלייתי לארץ ישראל. אף כשהייתי מורה בגמנסיה “תרבות” ברובנה, הקדמתי נסיעתי הביתה ביום אחד, כדי לסייע לאמי בהורדת כלי הפסח.

ערב חג הפסח קראתני אמי לכתוש מצות במכתש עץ גדול. בעלי עץ כבד וגדול כתשתי, העלה והורד, את המצות. המצות הכתושות היו בשביל הילדים, וקמח־המצות שימש לבישול. אבי אכל מצה שמורה ואסור היה באיסור גמור להשרות מצות בקפה, בחלב או במרק. כופתאות לא אכלנו אלא באחרון של פסח, שהיה לנו משנה חג: יום הולדתה של אמנו־מורתנו. על השולחן היתה מונחת מפה למצות עשויה משי, שעליה רקמה אמי בהיותה כלה, את הברכה: “ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצונו על אכילת מצה”, וכן רקמה שם את האותיות כהן, לוי, ישראל. בשני לילות “הסדר” (כמנהג חוץ לארץ) לבש אבי “קיטל” וחגר חגורת כסף; על משטח האבזם העשוי כסף היו חרותות האותיות: יעקב געלערנטער. אבי ושני בניו ישבו על מיטת “ההסבה”, ואבי נשען על ידו השמאלית. בכוונה עמוקה אמר אבי “הוציאנו מעבדות לחרות, מאפלה לאור גדול ומשעבוד לגאולה ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה”. בעיניים דומעות ובלחן חסידי לוהט אמר “שפוך חמתך אל הגויים”. את ההגדה אמרנו, כל המסובים, בשירה ובזמרה, ואבי היה מוסיף פירושים. העוזרת היהודיה ישבה אל שולחננו תמיד – בשבתות, בראש השנה ובמועדים. מעולם לא נרדמתי, היה בי רצון להגיע אל הסוף, אל “חד גדיא”. תמה ה“הגדה” ואמרנו “שיר השירים, וליל “הסדר” נתמשך עד אחר חצות והבית קרן אור. קולות האומרים את ה”הגדה" בקעו מן הבתים הסמוכים. “אחד מי יודע” ו“חד גדיא” נזדמרו בעיירה היהודית מקצה ועד קצה.

בחול המועד פסח היינו נוסעים, כל המשפחה, שנה אחת אל סבא פייבל ואל סבתא חוה בבורשטין, ושנה אחת אל סבא ברל וסבתא אסתר באולשיב. בחול המועד פסח שנת תר"ע (1910), השכמנו קום ביום ראשון דחול המועד, ומה רבה אכזבתנו – אפתעתנו, בראותנו שלג שירד בלילה. הרכבת מסטניסלאב ללבוב לא נסעה מפאת סופת השלג. באותו חול המועד פסח נשארנו בבית.

חווייה, שאין לי מבע לה במלים, חווייה של ילד, היה ביקורנו בחול המועד פסח אצל סבא ברל וסבתא אסתר באולשיב. בהתכנסות המשפחה היו בני ביתנו, דודתנו רוזה עם בניה פרץ וליאון; הדוד זלמן עוזר מייזלס ודודתי קלארה מייזלס עם בנותיהן ברתה והלה. הדוד מרדכי הצעיר היה מנצח על קהל הילדים.

סבתא אסתר חילקה לנכדים אגוזים לשחק בהם וגילשנום על פני קרש. מן החביות במרתף העלינו בקבוקי יין. פעם אחת אני ופעם אחת הנכד ליאון; מקומות לשינה לא חסרו; הילדים – הנכדים, מהם שכבו במיטות ומהם שכבו על כסאות בשני טורים; שכבנו צפופים וישנו רווחים. בביתו של אבי־זקני היו שני ספרי תורה. בשבתות, בחגים ובחול המועד היה תמיד “מניין”. יהודים מן הכפרים הסמוכים באו להתפלל בביתו של סבא ברל. בין הנכדים בלט בקולו הערב “החזן” ליאון. קינאתי בו, אבל בלבי השלמתי שלא אהיה “חזן”.

פורים    🔗

ימי הפורים האלה לא יעברו מתוך לבי. אמי אפתה אזני המן ממולאות ריבה (בביתנו לא בא אל פינו פרג) והתקינה מטעם המכונה ביידיש “נונט”. וכיצד היתה עושה אמי את הנונט? היתה קולפת אגוזים, פוסגתם לפסיגות ומבשלת בדבש עד שירוככו. אחר כך היתה הופכת את הסיר על פני לוח־עץ מורטב במים. הצטנן תבשיל האגוזים, פסגה ממישטח האגוזים פסיגות קטנות שצורתן רומבוס; את השיירים אכלנו אנו הילדים הניצבים במטבח. עד היום טעמם לא פג מפי.

בשובו מבית הכנסת היה אבי קורא את המגילה בבית, כי גם נשים וילדים מצווים לשמוע מיקרא מגילה. אחר הצהרים משעה שלוש היה יושב אבי בראש השולחן ועליו טורים טורים של מטבעות כסף שחילק לשחקני פורים (לובשי מסכות), ולבעלי בתים שהיו אוספים מתנות לאביונים, ואמי שלחה משלוח מנות. ואני זוכר בין לובשי המסכות את ר' פייביש שוחט ואת וולול (זאב) גלאזר גבה הקומה, שהגביה את קומתו בפורים עוד יותר בלכתו על קביים מבית לבית. אחר כך היו מתכנסים בביתנו יהודי העיירה מדי שנה בשנה לסעודת פורים, שאמי טרחה והכינה קודם, והיו אוכלים בשר ודגים וכל מיני מטעמים. שכננו הטוב ר' יוסי בר נמט ובניו לייזר ויונה היו מנצחים על הזימרה בציבור.

חג השבועות    🔗

ועתה אפנה אל חג השבועות. “עמך” היו שואלים: מה ההבדל בין שלוש הרגלים? והיו משיבים: חג הפסח – מותר לאכול בכל מקום שהוא, אבל אסור לאכול כל מה שרוצים. חג הסוכות – מותר לאכול כל מה שרוצים, אבל אסור לאכול בכל מקום שרוצים. חג השבועות – מותר לאכול כל מה שרוצים ומותר לאכול בכל מקום שרוצים.

בבית הכנסת היה ארון הקודש, הבימה ו“העמוד” שלפניו עבר הש“ץ מעוטרים ענפי עצים ירוקים. לביתנו הכנסנו זרי פרחים מן הגן שלנו. שבועות מספר לפני חג השבועות היינו משננים את ה”אקדמות" ב“חדר” ומתרגמים ליידיש בלחן שכולו מתיקות.

וליום הראשון של חג השבועות הכינה אמי מורתי מאכלי חלב, מאכלים ערבים שנאכלו בפיותינו ולא נודע כי באו אל קרבנו.

ראש השנה    🔗

חודש אלול הישרה עלינו, הילדים, אווירה של חיל ורעדה. ימים נוראים ממשמשים ובאים. אני נער, תלמיד בכיתה השלישית־הרביעית בגמנסיה, היה לי תחביב לתקוע בשופר של “הדוד יצחק” הישיש. ב“בורשטינער קלויז”, בכותל המזרח מימין לארון הקודש, היה מקומו של הדוד יצחק שקראוהו גם “דער גוטער יצחק” (יצחק הטוב). בכל ימות השנה עשה בקלויז מהנץ החמה ועד שעה אחת־עשרה לפני הצהרים, מעומד ומעוטף טלית ותפילין. מדוע קראוהו בעיירה “הדוד יצחק”, “יצחק הטוב”? הכרתיו כשהייתי בן שלוש שנים ונצטייר בדמיוני כאיש צדיק, ירא שמים וירא חטא, הולך תמים שנתפשט מגשמיות, עד שאין לו כל זיקה לעולם הזה. בחורף הלך לנהר ביסטריצי לטבול במים קפואים, בין גושי קרח. בחודש אלול צם מבוקר עד ערב ובימים נוראים עבר לפני התיבה להתפלל “מוסף”; לא היה בנו כל ספק כי תפילתו של ר' יצחק נתקבלה.

בראש השנה וביום הכיפורים עבר אבי מורי לפני התיבה והתפלל “פסוקי דזמרה” בהתלהבות, ברעדה, בהיגוי כל תיבה. התחיל ב“אדון עולם” בלחן לימים נוראים והוליך את המתפללים עד “המלך”. ואני עמדתי ליד אבי, והתרוממתי עמו לעולמות העליונים. הלחן של אבי טבוע עד היום בכל ישותי. ב“ימים נוראים” לבש חזיה לבנה וקיטל וחגר חגורת כסף כבליל “הסדר”, והתעטף בטלית “הטורקית” הכבדה, העטורה עטרה רחבה של כסף. ל“שמונה עשרה”, כשהיה מנעים מלכויות, זכרונות, שופרות היו עיניו דומעות. תמיד תהיתי: על שום מה בוכה אבי? אשת חן ושכל טוב מצא; בנים טובים היו לו; לפרנסה לא דאג; הקב“ה חנן אותנו בחיים של רווחה. עתה אני חושב, כי אבי מורי היה בוכה ב”ימים נוראים", וכן באמרו “שפוך חמתך אל הגויים”, על שכינתא בגלותא. אבי לא עשה את תפילתו קבע; היה שופע רגשות; מידת הרחמים שכנה בלבו. וכך השפיע עלינו. מעולם לא הטיף לנו מוסר; מעולם לא הטיל אימה בתוך ביתנו; כולו היה שופע חדוות חיים.

בראש השנה היה אבי מורי תוקע בשופר ותקיעותיו היו צחות ולא הניח לשטן להתערב. פעם אחת נעל אבי נעלי לכה, שעשה אותן שמרצלר, סנדלר בסטניסלאב; כאשר סיים בהתלהבות את הברכה “לשמוע קול שופר” ורקע ברגלו על הרצפה, נתבקע עור הלכה. מתקיעת שופר ועד “היום תאמצנו” – סוף תפילת “מוסף” אסור היה לדבר וכך נהגנו.

יום הכיפורים    🔗

בקלויז שלנו כבשאר בתי הכנסת בעיירה פוזר קש על הרצפה לנוחותם של המתפללים שעמדו על רגליהם המגורבות. בימים ההם לא היו נעלי בד או נעלי גומי, ונערים מגיל בר מצוה כבר לא העלו בדעתם לבוא לבית הכנסת כשהם נועלים נעליים. לבית הכנסת באו בערדליים וחלצו אותם. ועוד טעם לפיזור הקש: ביום כיפורים הרי היו כורעים ומשתחווים ומודים ונופלים על פניהם.

ערב יום הכיפורים נערכה ב“קלויז” “התרת נדרים”. בידוע שיום הכיפורים מכפר על עוונות שבין אדם למקום ואינו מכפר על עוונות שבין אדם לחברו עד שירצהו. לפיכך היו הנכבדים בקרב בעלי הבתים מקבלים עליהם להביא לפיוס את שמעון ואת לוי שהיו שרויים “ברוגז” ולא שוחחו איש עם רעהו. ה“ברוגז” לא נתמשך, אפוא, יותר משנה אחת.

לתפלת “מנחה” הביאה כל משפחה לבית הכנסת שני נרות גדולים משעווה: נר נשמה לזכר הנפטרים ונר חיים. את הנרות שלנו הכינה אמי, ובערב יום הכיפורים תקעה אותם בתוך עפר אשר שמה בסיר. אחר “מעריב” במוצאי יום הכיפורים חטפו המתפללים איש־איש את הסיר עם הנרות שלו, ואירע פעמים רבות שהוחלפו הנרות, וסימן ההיכר היחיד היה הסיר. אז היו שולחים את הילדים להחליף את הסירים שנלקחו בטעות ובחיפזון. מותר נר שעווה שימש ל“הבדלה” מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא.

פעם אחת ביום הכיפורים, ואני ילד בן שבע שנים, עמדתי בעת התפילה “אבינו מלכנו” ליד אבי מורי. שכנו ר' יעקב מרגליות שאלני: אמור־נא לי כמה “אבינו מלכנו” יש לנו? עניתי אחד! “נעילה” התפלל בשברון לב ר' יעקב מרגליות. קולו הרטיט לבבות… “באין מליץ יושר מול מגיד פשע”… מה יהיה? “אזכרה אלהים ואהמיה בראותי כל עיר על תלה בנויה ועיר האלהים מושפלת עד שאול תחתיה ובכל זאת אנו ליה ועינינו ליה”. עיני המתפללים דמעו ואני בכיתי. ה“נעילה” של ר' יעקב מרגליות יצא לה שם גם מחוץ לעיירה.

ואספר מעשה שהיה: ערב יום הכיפורים קיבל אבי גלויה מאת האדמו"ר ר' נחום בבורשטין “שלמען השם רחל אשתך לא תצום ביום הכיפורים”. אבי הופתע למקרא הדברים והראה לאמי את הגלויה. אמרה אמי: “אני אצום. מה? ביום הכיפורים לא אצום?!” במוצאי יום הכיפורים אחר חצות נתעוררה אמי משנתה, העירה את אבי ואמרה שהיא חשה בשתי ידיה גרדת חזקה ועד אור הבוקר כוסו ידיה אקזמה. בבוקר נסעו אל הרופא למחלות עור בסטניסלאב. שאל הרופא את אמי: מה אכלת אתמול? אתמול צמתי, אתמול היה יום כיפורים – ענתה. אמר לה הרופא בתמהון רב: את צמת, הלא לך אסור לצום, את דאמא קארלסבדית. חלפו שמונה שבועות עד ששקעה הפריחה.

הרבי לא ענש, הרבי לא הראה אותות ומופתים, הרבי ידע וזכר כי אמי אסור לה לצום והזהיר אותה איך להתנהג ביום הכיפורים, מה מותר לה לטעום וכמה מותר לה, והכל לפי “שולחן ערוך”.

חג הסוכות    🔗

מראש החדש אלול ציפינו לחג הסוכות. הימים הנוראים הטילו בנו מורא וחג הסוכות היה משמח לבבות. במוצאי יום הכיפורים נכנס אבי אל המרפסת להתחיל בהתקנת הסוכה. הואיל והיתה לנו סוכה בנויה בתוך הבית, התחיל אבי בהכנת הסבכה. למחרת היום הבאנו את הסכך, ואבי האוהב פרחים, היה משתעשע בהנאת מצווה מיוחדת יחד עם בניו בקישוט הסוכה, שהיה ישן בה. כאמור, היו בסוכתנו שתי כנפיים והרדנו אותן ברדת הגשם.

אבי קנה תמיד אתרוג הדור. בעיירה היו אתרוגים מספר. בקלויז שלנו היה אתרוג, וכן היה אתרוג לאבי ואתרוג ליעקב מרגליות. האתרוגים שהובאו מקורפו היה להם פיטם. בעת ההיא עדיין לא נטעו בארץ ישראל אתרוגים בעלי פיטם. אחר החג נתנה אמי את האתרוג לאשה הרה שתנגוס את הפיטם (סגולה לילד יפה), ואז בישלה אותו ועשתה ממנו ריבה משובחת.

בליל “שמחת תורה” נתמשכה התפילה בקלויז עד השעה עשר בלילה. כל כך למה? “אתה הראית”, “שבע הקפות”. דיצה וחדווה. בהקפה השישית “עוזר דלים הושיעה־נא” נתכבדו בעלי הבתים האמידים, שלא לבייש, חס ושלום, את מי שאינו בחזקת עשיר.

על קריאת התורה “וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל לפני מותו” היתה לאבי “חזקה”, בתוך כך נקרא ל“שלישי” ואף הגביה את ספר התורה; איך? שיכל את ידיו והגביה את ספר התורה כשפני הספר אל מול ארון הקודש ואחר כך אל מול הקהל. הגבהת ספר התורה בשמחת תורה – לאו כל אדם יכול לה. לרגע זה שהיה בו מתח הייתי מצפה. על אבי מורי היתה גאוותי.

ולמחרת ביום החג שוב “אתה הראית” ו“הקפות” וריקודים. אבי היה “חתן תורה” ור' יעקב מרגליות היה “חתן בראשית”. אני נושא בנפשי את הלחן המתוק והמתרונן של “מרשות האל הגדול הגבור והנורא אפתח פי בשירה ובזמרה” הנאמר לכבוד “חתן תורה” ו“חתן בראשית” הנקראים אל “התורה”.

שבת    🔗

עודני ילד ידעתי כי יש מותר ויש אסור. בשבת אסור לכבות את הנר; אסור להזיז את הפמוטות שהן “מוקצה”. כסף היה מוקצה. וערב שבת ניערנו את הכיסים מן המטבעות. המושג “מוקצה” קנה לו שביתה בעולמי. את התנורים הדליקה בחורף השיקסה, משרתת גויה. אמי לא אמרה לה בשבת לעשות מלאכה אסורה ליהודים. היא היתה למודה דיני שבת ולא נגעה בבקבוק יין שלא יהיה “נסך”. נרות שבת דלקו בכל החדרים ובמטבח.

בקידוש על היין לא הוציא אבי את שני בניו. אנו, הבנים, קידשנו כל אחד לעצמו. לאחי ולי היו כוסות־כסף קטנות, מלאכת־אמנות מסורתית. אזני שומעות את אבי מזמר “שלום עליכם, מלאכי השלום מלאכי עליון” ומסיים ב“אשת חיל מי ימצא”. אבי מצא!

בשבת בבוקר, קודם שהלך לבית הכנסת, קרא אבי את פרשת השבוע שניים מקרא ואחד תרגום. הסעודה השניה ארכה שעתיים משעה אחת־עשרה עד אחת בשל גיוון המאכלים לכבוד שבת ובשל הזמירות המנעימות. לפני כל מאכל היה אבי אומר “לכבוד שבת”, לפי שהמאכלים הנעשים לכבוד שבת, טעמם ערב ממאכלים של יום חול.

ערב שבת היתה הרגשת חדווה לקראת בוא השבת. בשבת אחרי הצהרים השתררה אווירה עגמומית – שבת קודש עוזבת אותנו. אחר “מנחה” שבנו מבית הכנסת הביתה. אבי ישב אל השולחן לערוך “סעודה שלישית”. אחרי אכילה קלה אמר “אתקינו סעודתא דמהימנותה” בקול צובט את הלב. בשבת בין השמשות, כשהיה החושך יורד קמעא־קמעא, לבשו פניו של אבי רוחניות זוהרת. אחר ברכת המזון נכנסנו אל הקלויז להתפלל “מעריב”.

מילדותי היתה לי שבת פ' תרומה חווייה. ביום החמישי ערב שבת תרומה בא לעיירתנו האדמו“ר מבורשטין, ר' נחום בראנדוויין, ושהה בה עד יום החמישי ערב שבת פ' תצווה. עמו בא גם ראש הגבאים. הרבי לא אכל אלא מן המיטבח של אמי, והגבאי היה מביא לו את האוכל. זוכר אני את האדמו”ר מלוא קומתו התמירה ובהדרת פניו הרוחניים. בימות החול ובשבתות היה לובש קאפטאנים צבעוניים של משי, נוסח צפת. בשבת חבש לראשו שטריימל רחב זנבות ופנים השטריימל היה מוגבה. החסידים היו נלווים אל הרבי ההולך אל הקלויז דחסידי בורשטין ובין הנלווים אבי מורי, אחי ואני.

שיא החווייה היה “השולחן” שערך הרבי בקלויז לפני תפלת “מנחה”. כשהרבי היה אומר דברי תורה בין מאכל למאכל, הייתי עומד לימינו ואכלתי מן “השיריים” שחלק לי הרבי. החסידים שהיו מסובים אל שולחן ארוך הגביהו את עצמם, התכופפו על פני השולחן וחטפו את השיריים בקצות אצבעותיהם.

לפני צאת השבת, טרם נראו בשמים שלושה כוכבים, אמרה אמי מורתי תפילה, אשר שמעה מפי אמה, סבתא אסתר:

גאט פון אברהם, פון יצחק און יעקב אלוהי אברהם, יצחק ויעקב,

דער הייליגער שבת קודש געהט אוועק שבת קודש פונה לצאת,

גאט היט דיין פאלק ישראל פון אלדעס בייז, שמור את עמך ישראל מכל רע,

און שיק די גוטע וואך מיט געזונד, מיט לעבן, ושלח שבוע טוב של בריאות וחיים

מיט מזל, מיט ברכה ומזל וברכה

און מזל פארן גאנצן פאלק ישראל ומזל לכל עם ישראל.

אמי הלכה אל בית הכנסת בכל שבת מברכין ובשבת ראש חודש; היה לה סידור “קרבן מנחה” בכריכה מעור משי, והיו לה מחזורים עם עברי טייטש לראש השנה, ליום הכיפורים ולשלוש רגלים. היא ידעה היטב את התפילות ופירושיהן וב“עזרת נשים” הדריכה את שכנותיה. בראש חודש לא תפרה, לא נטלה לידיה מחט. הכינה “ערוב תבשילין” כאשר יום טוב חל בערב שבת. אבי לא הוצרך להזכיר לה.

אמי היתה שולחת אותי אל הרב לשאול “שאלה” כגון חלב בשיעור כך וכך גלש מתחת לסיר שנתבשל בו הבשר; או בשעה שהכשירה את התרנגולת מצאה בכבד מחט, או אבעבועות על המעיים. לימים אמרתי לאמי: אמא, הלא את יודעת את התשובה שישיב הרב, אפילו אני כבר למדתי מפי הרב את התשובות, למה את שולחת אותי אל הרב? אמי ענתה: צריך לשאול שאלה אצל הרב.

בבית הכנסת היו מזדמנים יהודים רוכלים, הנודדים מעיירה לעיירה ומכפר לכפר. לא אירע ששבנו מבית הכנסת בליל שבת הביתה בלי “אורח”. “אורחים” עניים היו בני ביתנו כל ימות השבוע, ואמי קיבלה אותם בסבר פנים יפות, ואני הקטן, הקשבתי לסיפורי מעשיותיהם ותחבתי לכיסי בגדיהם כמה מטבעות.

לאבי, לאמי ולנו, בני הבית, היו מקומות קבועים ליד השולחן. על כסאו של אבי, שישב בראש השולחן, לא ישב איש, וסבא ברל היה יושב בראש השולחן לימין אבי. בבית הכנסת עמדתי כל זמן התפילה ליד אבי וישבתי לצדו של אחד המתפללים, אם קראני לשבת.

תפקידיו הציבוריים של אבי    🔗

אבי היה גם מנהל “קופת הבארון הירש”. בערים ובעיירות שבגליציה היו בתי ספר עממיים על שם הבארון הירש, וכן היו “קופות הבארון הירש” שנתנו ליהודים חנוונים ובעלי מלאכה הלוואות בלי ריבית. הלווים היו מחזירים בתשלומים כל יום שישי בשבוע. לעתים תכופות הייתי אני, נער בן י“א־י”ב שנה, הקופאי הגובה את התשלומים, כי אבי לא יכול היה להיפנות לכך.

שעות רבות בשבוע, גם בערבים, הקדיש אבי לצורכי העיירה, שתושביה היו רובם יהודים, וכן היו בה פולנים ורותנים. ובכל זאת היה ראש המועצה המקומית “גוי” כי הבחירות נערכו לפי הוראת ראש המחוז, ואבי היה סגנו שניהל את העיירה. אבי לא היה צריך לדאוג לפרנסה יום־יום, היה אמיד, ראשו נתון לעניינים בפיננסים ולעסקי סחר גדולים, ממילא יכול היה לעסוק בצורכי הקהילה באמונה, במסירות ובלהט.

ו“מחלוקת” כי תפרוץ בין שני השוחטים, בין ר' פייביש שוחט ובין ר' אייזיק שוחט (הראית קהילה בלא מחלוקת?), היה אבי קורא ליישר את ההדורים, שיאכלו היהודים בעיירה מן השחיטה של שניהם. לא אחת ולא שתיים הפצירה אמי באבי ואמרה לו: הרף־נא מעט מן העיסוקים בקהילה ובעיירה, למענך ולטובתך. זכור – בעד לחם משלמים הבריות באבנים. ואבי היה אומר: רחל, לעזור ליהודי, צריך לקום אף בחצות הלילה; היה זריז לחלץ את זולתו מן המצוקה; יהודי בצר לו הלך אצל אבי. נכנס בפיק ברכיים ויצא מעודד. אבי שאהב את אמי אהבת נפש והעריץ אותה הערצה עילאית לא שעה להערותיה שיצאו מלבה הנבון.

בעיירה בנה אבי שנים רבות קהילה מסודרת, מנוהלת באורח דימוקראטי וטבע בה את חותמו. לקהילה היה תקציב מושתת על מסים הנודעים בשם סימפל או דומסטיקלשטייער (דומוס בלטינית: בית). תשלום מסים היה מעוגן בחוק. אחת לארבע שנים נערכו בחירות לוועד הקהילה. בעיירה התקיימו “חברה קדישא”, “ביקור חולים” ו“הכנסת אורחים”. אורח, הלך, רוכל, שנזדמנו לעיירה נטו ללון בבית של “הכנסת אורחים” חינם אין כסף, או תמורת פרוטות. לעניים נמצאו דואגים מבין המתפללים. החברות האמורות היו נתונות לפיקוחו של ועד הקהילה. אבי מורי היה ראש הקהילה משנת תר"ס (1900). לקהילה נתן עשרים שנות חייו, היה משרתה הנאמן. חסיד היה בכל מעשיו.

אבי היה גם מנהל הפנקסים, שנרשמו בהם הנישואין והלידות. את המינוי קיבל ממושל המחוז. גם בתפקידו זה הייתי עוזרו; מילאתי את התעודות ואבי חתם עליהן. וכשפרצה מלחמת העולם (1914) טלטלנו את הפנקסים מאזיפול לסטניסלאב, וכן עשינו בכל נתיבות נדודינו, עד שאבי הביאם ב־1918 אל עיירתנו. מודה אני לאבי מורי ששיתף אותי מילדותי, שנים רבות, בתפקידיו הציבוריים, כי למדתי מזה מה שלא לימדוני ספרים.

אבי היה שקוד ללמוד תורה. בכל ימות השבוע היה לומד ומעיין בספרי קודש, אף היה גם מטייל עם אמי בשדותיהם של היינה, שילר ולסינג. החוקר ד"ר מאיר וייסברג מסטניסלאב היה מבאי ביתנו והגראף וויציאך דזיידושיצקי היה מזמן לטירתו את אבי לשיחה על הקבלה. נלוויתי לאבי בעודני נער, וכשהם שוחחו הבטתי אני על התמונות ועל שאר שכיות החמדה. אבי ואמי היו “רבים” לרגל שתי נסיבות: בזמן שהיו משחקים “שח”, מי נתן למי “מט”? ומי משניהם מיטיב לקרוא בעל פה את “הפעמון” לשילר ואת “נתן החכם” ללסינג. בתאיבת דעת קראו הורי וכן אחי הבכור את “הפרדוקסים” ואת “השקרים המוסכמים” מאת מאכס נורדאו.

בביתנו נתקבלו עתונים בעברית: “מחזיקי הדת” של החרדים, “המצפה” שיצא לאור בקראקוב, “וויעק מאווי” בפולנית שיצא לאור בלבוב, והעתון היומי בגרמנית “נוייא פרייא פרסה” שיצא לאור בווינה, ביתנו היחיד בעיירה שקיבל את העתון הישר מווינה. קראנו את כתבותיו של ד"ר תיאודור הרצל מפאריס, שנדפסו בעתון, וכך נעשה ביתנו מקור הידיעות על משפט דרייפוס (1894).

זוכר אני בשנת תרע"ב (1912) רבו שריפות בעיירה. קול מהלך אימים ביידיש: שרפה, שרפה! העיר אותנו משנתנו. מכבי אש לא היו מצויים בעיירה. מיהרו אל המקום תושבי העיירה ודליי מים בידיהם לכבות את השריפה. מים! מים! הביאו מים! – פלחו קולות את האוויר. אף אני קפצתי ממטתי ורצתי להביא מן השכנים מים. מן הבית הבוער הוציאו בגדים, כרים וכסתות, ואת הפמוטות לשבת קודש.

למחרת הבוקר באו “הנשרפים” אצל אבי. הם דיברו, עיניהם ביקשו עזרה. אבי אץ לקיים: וכי ימוך אחיך… והחזקת בו.

בראש השנה אמר אבי למתפללים בקלויז: הבה נכסה את הקלויז שלנו בגג של פח תחת הגג של נסרי עצים, וכך היה. המתפללים נתנו איש־איש כל אשר ידבנו לבו ובהגיע שמחת תורה “מכרנו” “אתה הראית לדעת” פסוקים־פסוקים וחוזר חלילה, כל אחד ואחד מבין המתפללים “קנה” פסוק; ומן “הפדיון” נתכסה הקלויז בגג של פח.

אירוע ממלכתי בעיירה    🔗

ב־27 במרץ 1909 הובא לקבורה באחוזתו יעזופאל הגראף וויציאך דזיידושיצקי³. נולד בשנת 1848; נצר למשפחות רוזנים ענפות באוסטריה, בפרוסיה, ברוסיה ובאיטליה. תנובותיו בתחום הספרות היו חשובות מאד. על שום ספרו “אתונה” (Athen) קראוהו “האתונאי”. בשנת 1878 נכנס לחיים הפוליטיים, נבחר ממחוז סטניסלאב אל הפרלאמנט הארצי הגליצאי בלבוב, ובשנת 1879 נבחר לפרלאמנט האוסטרי בווינה, ובשני “הבתים” היה חבר עד יום מותו. היה ראש “הסיעה הפולנית” בפרלאמנט בווינה. מיוני 1906 עד סוף נובמבר 1907 היה מיניסטר בלי תיק. שימש כפרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה בלבוב והיה חבר האקדמיה למדעים בקראקוב. הסטודנטים באוניברסיטה (שהיה רגיל להזמינם לבחינות בביתו בשעה חמש בבוקר) חיבבוהו. חיבר את תכנית האוטונומיה ובגללה הוקירוהו כל צירי המיעוטים האתניים־הלאומיים בפרלאמנט האוסטרי.

פרופסור וויציאך דזיידושיצקי למד תולדות ישראל מפי ד"ר מאיר וייסברג.

על דזיידושיצקי נשתמרו סיפורים ואגדות. לרוזן פראנצישק סמולקה מלאו עשרים וחמש שנה בשבתו בכס יושב ראש הסיים הארצי הגליצאי, בלבוב. נערכה לו מסיבה שהשתתפו בה כל נכבדי העולם הפוליטי והמדעי בגליציה ובווינה. וכך בירכו דזיידושיצקי: פראנצישק אהובי, אגדה יוונית מספרת כי בצאת הוולד מרחם אמו, עפה אליו המוזה לנשקו, נושקת לו על מצחו – להודיע כי נולד פילוסוף מעין אריסטו. נושקת על פיו – לבשר כי יצא לאור עולם נואם מעין דמוסתנס. נושקת לו על ידיו, לציין כי בא לעולם פסל מעין פידיאש. היכן, פראנצישק יקירי, נשקה לך המוזה, שאתה יושב על כסא היושב ראש 25 שנה, ולא עלתה על דעתך לפנותו.

בלוויה שנערכה ביעזופול השתתפו נציגו של הקיסר, ראש לשכתו הרוזן גודנוס (Gudenos); נציג הממשלה, המיניסטר ד“ר ריטר פון דולאבה (Dr. Ritter von Duleba); צירים חברי “האוניה הסלאווית” ונציגי הסיעה הצ’כית בפרלאמנט: עשרות רוזנים ומיניסטרים נושאי תואר “דוקטור”; נציב גליצה פרופסור ד”ר מיכל בובז’ינסקי; ראש הסיים הארצי בלבוב, הרוזן ד"ר באדעני; חברי הבית העליון (Herrnhaus) בווינה; משלחת פרופסורים מן האוניברסיטה בלבוב ובראשה הרקטור מארס נוגה (Mars Noga); ראש העיירה; אבי מורי שהיה ראש הקהילה. מסע הלוויה מתחנת הרכבת עד המינזר הדומיניקאני שהיתה בו אחוזת קבר של המשפחה נתמשך לאורך שישה קילומטרים. עמוקים היו רישומי הלוויה שאני זוכר היטב; בן תשע שנים הייתי וספגתי לתוכי מן הפאר של האישים במדים ושלא במדים שהגיעו אל העיירה שלי.

כעבור שבועיים אחר הלוויה עמד הבן הגראף וולאדיסלב דזיידושיצקי לנסוע אל הקיסר בווינה להביע לו את תודתו. אז ביקש מאבי כי יכין לו את דברי תודתו בגרמנית וישננם לפניו איך להשמיעם לפני הקיסר. אבי כתב את הדברים ואני העתקתים בכתב ידי הקאליגראפי.

תכופות שמעתי את אמי אומרת לאבי: “אמור נא לי מה נותן לך הגראף? כלום זקוקים אנו לפרנסה ממנו? הוא מנצל אותך לטובתו. אם הוא לא ישלם את השטר, אתה תשלם את השטר, הרי הוא גס־רוח”. לימים הבינותי כי אבי לא יצא נשכר מקשריו עם הגראף.

פעמים רבות עשאני אבי־מורי שלוחו אל הגראף. בארמון היו חדרים מלאים ספרים, נחלת אביו. מסופקני אם הגראף־הבן הושיט את ידו אל הספרים. אלה היו עולמה של אשתו, הגראפית אווה, סופרת נודעת, וספרה אודות יפן וחיי היפנים היה מצוי בביתנו.

השליחויות משמו של אבי הטילו בי מורא ופחד מפני הצרבר – הכלב הגבוה שומר השער, הנושך כל זר. היהודים בעיירה שהיו רואים אותי מתקרב אל הארמון, שאלוני: אין אתה מפחד מעוג מלך הבשן? ואחרים אמרו: האין אתה ירא מפני בלק בן צפור? (כינויים לכלב).

תושבים ומוסדות שבעיירה    🔗

ממול לביתנו ישבה בדירה קטנה רויזה, שהיתה אורגת חבלים ורשתות בשביל הדייגים. משפחת נמט; אבי המשפחה היה ר' יצחק נמט המכונה הדוד יצחק; בנו יוסי־בר היה מביא לעיירה יין מהונגריה. כן גרה לצדו של ביתנו אלקה’לי האלמנה, ענייה מרודה. בידי היתה שולחת לה אמי מאכלים להשיב נפשה ונפש ילדיה. אצל משה זוארברג, המכונה ר' משה רוזלר, שהיה מוכר עורות וקרשי־עץ הייתי הולך בשבתות “להיבחן” והגמרא תחת בית שחיי. השמעתי באזניו דפי גמרא שלמדתי בששת ימי החול ושבתי הביתה קורן כשידעתי לומר אותם עם התוספות. בשעת “מנחה” היה מספר לאבי את תוצאות “המבחן”. ב“ימים נוראים” עבר ב“בורשטינער קלויז” לפני התיבה בתפילת “שחרית”.

זיקה היתה לי למרדכי פיאקרניק, שהיה בעל כרכרה רתומה לסוס אחד; הוא היה מסיע את הורי ואותי אל תחנת הרכבת. בנו ואני התחלנו להניח תפילין ביום אחד. לפנות ערב כשנפגשנו בקלויז חפתנו את שרוולינו לבדוק, אם יש עוד על היד סימנים של שבע הכריכות ומי ממנו היטיב לכרוך. לישראל בינדנגלאס, בעל בית חרושת לשמן היתה בת יפהפיה, גולדה, וכאשר עברה ברחוב נעצנו בה את מבטינו. זכורות לי צמותיה הארוכות. מלכה חארול נישאה לזכריה שטורך, שעלה לארץ ישראל בשנת תרע“ט (1919) ושינה שמו כאן – זכריה חסידי. חרותה בזכרוני דמותו של ר' משה כהן, הזקן בחבורת הכהנים; מדי לילה בלילה קם בחצות והלך ל”בורשטינער קלויז" לומר “תיקון חצות”. ביום כיפור היינו רואים בבית הכנסת את מרבאך ה“סטאציונספארשטאנד”, מנהל תחנת הרכבת, שהיו לו שלושה כוכבים זהב על צווארונו; היתה זאת דרגה גבוהה שלא ניתנה אלא למי שהיה בעל תעודת בגרות ובעל ותק בשירותי הרכבות. במונארכיה ההאבסבורגית נתקבלו יהודים ללא מגבלות לשירותים בבתי דואר ובבתי נתיבות והגיעו לדרגים גבוהים. בעל שלושה כוכבים זהב קיבל נדוניא יפה. מנהל התחנה היה בא ל“נעילה”, יושב לצד אבי־מורי, הכל הסתכלו בו בתמיהה, מדוע לא התעטף בטלית כדרך גובראין יהודאין, אלא שם על צווארו טלית קצרה וצרה, מעין צעיף לשמור מפני צינה.

והיתה בעיירה טחנת קמח. בעל הטחנה היה משה ליבליין. בקיץ הלכנו אבי ואני לרחוץ לידה בנהר. שני גלגלים גבוהים התניעו את הטחנה; ראשון ירד למים אבי והרכיב אותי על גבו, ועמדנו תחת מפל מים רבים. אז הבינותי את פירוש המלים “מקולות מים רבים”; בגדי רחצה לא היו לנו. אל טחנת הקמח לא הלכו נשים. שמעתי מספרים: בלילות מתהלכים מתים ליד טחנות הקמח. כעבור שנים, כאשר ראיתי את המחזה “בלילה, בשוק הישן” מאת י. ל. פרץ, שהציגה בסטניסלאב “הלהקה הווילנאית”, שבתי וראיתי בעיני רוחי את טחנת הקמח בעיירתי.

לא הרחק מטחנת הקמח עמד בית המרחץ. אוי לבלן שלא הלהיט את גושי האבנים בתנור שיהיו גושי אש. לא העזתי לטפס עד המדרגה העליונה, שבה ישבו כל נכבדי העיירה. מן המדרגות היו בוקעים ועולים קולות של בעלי בתים: עוד אדים ועוד אדים; הבלן התקרב אל לוע התנור והתיז על האבנים הבוערות דליי מים. לוע התנור הפיל עלי מורא ופחד, בדמיוני ראיתי את פתח הגיהנום ולא קינאתי ברשעים.

מבית המרחץ ירדנו במדרגות אל המקווה; היו שתי מקוואות, אחת לגברים ואחת לנשים. איני יכול לומר שהיו במעלת שופרא, ואף על פי כן לא אירעה תקלה. כל מי שנכנס למקווה טבל ולא נפגע. הבלן צריך היה לדאוג שהמקווה תהא מחוממת בחורף לשבת בבוקר; היה לו לבלן “גוי” שחימם את המים למקווה.

במוצאי שבת אחר “ההבדלה” היתה אמי עורכת את רשימת המיצרכים הנחוצים משבת לשבת ושלחה אותי למסור אותה לאהרן הרש שווארץ, בעל חנות המכולת בכיכר העיירה, והוא היה שולח לנו אותם ביום ראשון בבוקר. קמח וסוכר היינו קונים בשקים של מאה קילוגרם. ליד ביתו גרו זימל מנהארד ואביגדור מנהארד. בנו של האחרון לייב (אריה), למד אתי אצל ר' אייזיק שוחט. את התבואה קנה מן האכרים אייזיק הירש ליבליין, שעמד בקשרי מסחר עם אבי. עניין היה לי לבקר ב“בית החרושת” למי סודה של וולף ואלטר, חבר ועד הקהילה, לראות איך מפברקים בעיירה שלנו מי סודה.

בפרבר העיירה “פיסקולודעס” ישבו הדייגים. לדייגים באזיפול יצא מוניטין בגליציה. יצאו לדוג במים של ביסטריצי ושל דנסטר. מן הדגים נהנו לכבוד שבת היהודים בעיירה ובסטניסלאב. לסטניסלאב הובאו ערב שבת בבוקר השכם.

בשנים תרפ“ג־תרפ”ד (1923־1924) כששימשתי בסטניסלאב כמזכיר כבוד של המשרד הארצישראלי דיברתי על לבם של הדייגים באזיפול שיעלו לארץ ישראל. אף באתי בדברים עם המחלקה לעליה של ההנהלה הציונית בירושלים, אשר גילתה רצון כן לסייע להם. היתה חליפת מכתבים מהכא להתם ומהתם להכא ולא אסתייעא מילתא. הדייגים לא עלו לארץ ישראל.

ואלה המקומות הקדושים שעמדו בעיירה:

בית הכנסת הגדול (“די שיל”). בפי ילדים נרקמו עליו אגדות כגון בחצות הלילה באים שם המתים להתפלל, שדים ורוחות באים ומרקדים מסביב לבימה. לכן נזהרנו מלעבור בלילה ליד בית הכנסת הגדול.

קלויז של חסידי טשורטקוב וקלויז של חסידי בורשטין ומניין בביתו של הרב דמתא ר' ישעיהו לנדמאן. ההבדלים בין קלויז לקלויז היו גם בנוסחאות התפילות. כגון ב“קדושה” אלה אומרים: “משבחים ואומרים” ואלה אומרים “ברוך יאמרו”. וכל מי שעבר לפני התיבה נזהר מלטעות. חסידי בורשטין מתפללים בקול ומתנועעים בלהט וחסידי טשורטקוב מתפללים בלחש ואינם מתנועעים. אלה ואלה מרבים לזמר.

מי בנה את שני הקלויזים ואת בית הכנסת הגדול בעיירה? מאתיים המשפחות בנו אותם!

אני שהייתי חסיד האדמו"ר מבורשטין, הייתי אורח רצוי גם בקלויז של חסידי טשורטקוב. תהלים בציבור היו אומרים בשני הימים של ראש השנה שהם יומא אריכתא. ובסיום הספר, שתו הגדולים כוסות יין אדום והקטנים שתו תמד (מי דבש, מעד).

חולה בעיירה שהיה בחזקת סכנה – הזעיקו “מניין” לומר תהלים. ה“קלויז” היה פתוח כל שעות היום והלילה. תמיד היו בו חובשי הספסלים, ליד השולחן וליד התנור היו לומדים דף גמרא בניגון, ויש מי שהיה מעיין בגמרא רכון על “שטענדער” (עמוד). זוכר אני: פתאום פרצה לקלויז אשה מבוהלת, מייבבת: אימרו תהלים, פלוני בן פלונית בת פלונית חולים מסוכנים. בן רגע הוזעק “מניין” ואמרנו בתחנונים רבים תהלים. ומעשה באשה שפרצה לקלויז, געתה געיה מרה ועיניה רופפות ושואלות לספרי תורה. הסיטה את הפרוכת, פתחה את ארון הקודש, הטיחה את ראשה פנימה אל ספרי התורה וביקשה רחמים על בנה הנוטה למות. מראות אלה ודומיהם שהיו קורעים לבבות ציערוני מאוד ועשו אותי שותף לצרת רבים.

לעיירה נזדמנו “מגידים”. “המגיד” עלה אל ארון הקודש בין “מנחה” ל“מעריב”, בין השמשות, התעטף בטלית (את פניו לא ראינו) והטיף דברי מוסר, כגון מעשה במוכר תבואה שמכירתו היתה במאזני מרמה, בשעת מכירה דרך על המאזניים ו“הגוי” הקונה לא ראה… ותיאר עונשו בגיהנום. ומעשה בחלבן שהביא עשרים שנה חלב אל הבתים, ועשרים שנה מהל את החלב במעט מים – מה רב העונש בגיהנום שהוא צפוי לו; יושיבוהו בחבית מלאה זפת בוערת. אותו ערב היה “תשעה באב” בעיירה והתעצבתי גם אני אל לבי, אף־על־פי שמעולם לא חטאתי, עדיין הייתי ילד.

יהודים באזיפול נחשבו כמבינים בניגון, חסידים ידעו לחן. ראיה לכך – חזנים אורחים בסטניסלאב סרו גם לעיירתנו. כל חזן פתח ב“השכיבנו ה' לשלום” וכשהגיע אל… “והגן בעדנו והסר מעלינו אויב, דבר, וחרב ורעה ויגון והסר שטן מלפנינו ומאחרינו”… סלסל בסילסולים והנמיך קולו והגביה קולו ושבר את לבב השומעים והדמיע את עיניהם של הנשים שבאו להאזין לו מעזרת נשים. והיה “חזן” אשר דעת המתפללים עליו היתה שהוא לא יצלח; ער איז א קאליקע – אמרו. מסתמא מטופל ילדים הוא וצריך פרנסה, ומה לא יעשה יהודי בשביל פרנסת ביתו, יתחזה כ“חזן”.

חתונה בביתנו בשנת תרע"ב (1912)    🔗

רבקה אחותה הצעירה של אמי נכנסה לחופה, היא נשאה ליהודה געטריי, יליד עיירה הסמוכה ללבוב. שבוע ימים קודם ליום החופה התחילו ההכנות בביתנו. מסטניסלאב באו המשמשים (סארווערס ביידיש). חמישה ימים אפו עוגות.

ביום החתונה הגיעו האורחים, המחותנים ושארי הבשר הרחוקים והקרובים, מאה איש ואשה מצד החתן ומצד הכלה. הם התארחו בבתיהם של תושבי העיירה ידידינו. חתן וכלה צמו ביום חופתם. מרשאלק – בדחן ביכה בחרוזים את הכלה שישבה על כיסא כלולות, באמצע הטרקלין, שממנו הוציאו את כל הרהיטים והפכוהו ל“אולם החתונה”. את הכלה הוליכו תחת החופה שנערכה ליד ה“קלויז”. חתונות לא נערכו בתוך אולמות, אלא ליד בית כנסת תחת כיפת השמים. כך נהגו לסימן ברכה: כה יהיה זרעך… ככוכבי השמים. השושבינים הלבישו את החתן ב“קיטל” והוליכוהו אל הכלה שיכסה את פניה בצעיף על ראשה. לקראת הכלה בלכתה אל החופה ריקדו גם בחורים ובחורות ובידיהם נרות דולקים וחלות, כמו שלמדנו כיצד מרקדים לפני הכלה (כתובות ט"ז). חופה וקידושין סידר הרב ישעיהו לנדמאן. אחר החופה התחילו הריקודים; ריקוד מצווה עם הכלה; כל מי שרקד עם הכלה, לא התקרב אליה, אלא השניים אחזו בידיהם בקצות המטפחת, קצה אחד ביד הכלה וקצה אחד ביד הרוקד עמה. בין ריקוד לריקוד הכריז הבדחן על המתנות וקרא בשמותיהם של נותניהן מצד החתן ומצד הכלה. המחאות לבנק לא ניתנו. ניתנו מתנות בחפצים והבדחן הכריז עליהן. בראש השולחן ישבו חתן וכלה. עיני המסובים אל השולחן כלו ל“מרק של זהב”. היתה זאת חתונה של בת הזקונים, שהכניסו אותה אחרונה תחת החופה. הכליזמרים היו מנגנים זמר “די מיזינקע אויסגעגעבן” (“הוציא את בת הזקונים”) והמחותנים ובאי החתונה פתחו בשירה.

שמחת החתונה נתמשכה שבעה ימים, ונותרו בביתנו הורי החתן והורי הכלה. בכל שבעת ימי המשתה באו לבקרנו המקורבים של הורי.

לחתונות היו תופרים מלבושים לא רק לחתן ולכלה, אלא הורי החתן והורי הכלה ומחותנים אחרים היו תופרים מלבושים חדשים לעצמם ולבניהם ולילדיהם. בדים מובחרים נקנו בבית המסחר הגדול של אנגרמאן בסטניסלאב; חולצות ועניבות נקנו בבית המסחר המפואר לגברים של אבא קולדשלאג בסטניסלאב.

בשבת אחר החופה הוליכו את הכלה אל בית הכנסת. בהולכת הכלה השתתפו גם נשים בעיירה. אחר התפילה חזרו אל ביתנו ל“קידוש”. גברים לחוד, נשים לחוד הסבו אל שולחנות ונתנו את קולם בזמירות של שבת ושימחו את לב החתן ואת לב הכלה ב“שבע ברכות”.

תשעה באב    🔗

נוף מעיירה יפה; בשני נהרותיה דגנו דגים; כפרים סביב לה. האדמה שחורה; בשדות שבלים גבוהות, מלאות. לפנות ערב בקיץ העדר של הגראף חוזר לביתו. הנה הגיח האוטומוביל של הגראף, העדר המבוהל מפנה לו את הדרך, תימרות אבק עולות. בעיירתי היו נערים בריאים ונערות נאות, נעימות. נערות וצמותיהן הארוכות. הקיץ בא ליהנות ממנו; הדור נאה זיו העולם. וכבר מהלכים עלי יראה ופחד “שלושת השבועות” שפתיחתם בשבעה עשר בתמוז, יום הבקעת חומות ירושלים. היוכל ילד יהודי, נער יהודי לשמוח כ“גוי” להבדיל? איזה צרות יש לגוי? ב“שלושת השבועות” משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב אסור להסתפר, אין לובשים בגדים חדשים, אין מעמידים חופה. בתשעת הימים הראשונים של חודש אב, פרט לשבת, אין אוכלים מאכלי בשר. האווירה בבתי היהודים מדכדכת. ערב תשעה באב לבשו הכל בגדים ישנים, מרופטים. יום תשעה באב היה יום אבל גדול. בית מקדש נחרב. בית המקדש חי בלבנו, בדמיוננו מגיל ארבע שנים. בבית הכנסת מעל ארון הקודש הוסרה הפרוכת. הספסלים הפוכים; חושך ועלטה; חלוצי נעליים אנו יושבים על הספסלים ונרות בידינו; אחר תפילת “מעריב” שמענו את הקול הבכייני איכה ישבה בדד, העיר רבתי עם. אבי בוכה, עיניו דומעות… גם אמי הלכה ל“איכה”. מבית הכנסת חזרנו הביתה שבורים. האורות בביתנו לא היו כתמול שלשום. למחרת הבוקר הלכנו לבית הכנסת לומר “קינות”. “תשעה באב” היה ביטוי לצרות גדולות, לגזרות רעות וקשות. תכפו השאלות: מתי כבר יבוא המשיח?! מתי כבר נזכה לגאולה.

אחר התפילה בבוקר הלכנו אל בית העלמין. פקדנו את קברות הקרובים והרחוקים. עמדנו ליד “אוהל” של צדיק; שמנו בו “קוויטל”, היינו בקשה קצרה בכתב. זרקנו שם איש־איש לעומת רעהו ברקנים, וכאשר חזרנו הביתה ניתקנום בקושי מעל הבגדים.

לימודי    🔗

את ילדותי אני זוכר מגיל ארבע שנים, כשלמדתי ב“חדר” אצל לייזר (אליעזר) המלמד, שהיה גם כורך ספרים. ה“חדר” היה באולם גדול שהתהלכה בו כצל אשתו איידאלי וידיה עושות בעבודת בית. רגילה היתה לקרוא לאחד מן התלמידים, שיוציא החוצה מי שופכין וישפוך אותם בחצר, דרך התזה למרחק. לייזר המלמד לא היה קפדן, אולם לימינו על השולחן היתה מונחת רצועת עור, אבל טעם הרצועה לא טעמתי. למלמד היה עוזר (העלפער) שהביא את הילדים לחדר רכובים על כתפיו; אני, רגלי הוליכוני אל ה“חדר”.

לאחר שלמדנו לקרוא בהברה האשכנזית, לפי שיטת קמץ א – אָ וכו' עברנו ללימוד ה“ברכות”. המלמד – איזו ברכה עושים על הלחם? המוציא לחם מן הארץ. המלמד – איזו ברכה עושים על המים? – שהכל נהיה בדברו. המלמד – ואם אמא נותנת לך עוגה? – בורא מיני מזונות. המלמד – איזו ברכה עושים על יין לקידוש – בורא פרי הגפן. המלמד – אם אתה אוכל תפוחי אדמה? – בורא פרי האדמה. המלמד – ואם אתה רוצה לאכול תפוח? – בורא פרי העץ. המלמד – אם שומעים קול רעמים? שכוחו וגבורתו מלא עולם. המלמד – ואם רואים קשת אחר הגשם? – זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו.

בסוף “הזמן” (החורף) עמדו כל הילדים ושיננו יחד בקול ובקצב את הברכות. למדנו לדעת כי חייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות.

בא שלב שני – התחלת לימודי חומש. המלמד שאל ביידיש: מה אתה לומד, ילד? עניתי: אני לומד “ויקרא”. שאל המלמד: מה פירוש “ויקרא”? עניתי: הוא קרא. שאל המלמד: מי קרא? עניתי השם קרא למשה. המלמד: מי היה משה? עניתי: משה רבנו נתן לנו את התורה הקדושה. המלמד: מה תלמד, ילד? עניתי: אלמד חומש. נערכה חגיגה שנכחו בה הורים ורבה היתה שמחתי. הרגשתי שאני כבר גדול, שהרי אני לומד חומש. “החדרים” נהגו לפי המסורת העתיקה שאין מתחילים בספר “בראשית” אלא בספר “ויקרא”, הספר השלישי.

ברל ואסתר קרפל סבא וסבתא של המחבר מצד אמו

המחבר בן 4 שנים

המחבר אמו ואחותו בדרוהוביטש באוגוסט 1939

תמונת אבי־מורי ז"ל אבדה בארץ־ישראל בנסיבות שיפה להן השתיקה

רחל גלרטר אמי מורתי (1898)

מימין לשמאל: צבי גלרטר, אחותו כרמלה ואחיו מנחם (1910)

חוה גלרטר הי"ד

צבי גלרטר – קצין בצבא האוסטרי (1914־1918)

המחבר (1920)

הכנסת השביעית – רשיון כניסה

המחבר ואמו – ברחוב ביאליק בתל־אביב (1938)

המחבר וצבי אחיו – דרוהוביטש 1934

נחמיה־שרגא ושמעון גלרטר הי"ד

המחבר בגרודנה 1939

חברי הנהגת “השומר הצעיר” בסטניסלאב – בשנים 1918־1919. מימין לשמאל עומדים: י. וילף, מ. גלרטר; יושבים: נ. לינדנר, ו.הורוויץ, נ. פלד

מסגריה לחלוצים “ברזל”, נוסדה בשנת 1922. בשורה השניה מימין לשמאל יושבים –; –; המורה ז. ויטנברג; –; מ. גלרטר; ברל שטוק – דב סדן

הסתדרות השומר־הצעירא בגליציה – המועצה הראשית

ZOBE B מ. גלרטר

הפועל הצעיר – כרטיס חבר משנת תרפ"א

המחבר נואם באספת ההסתדרות הציונית בקובה

המחבר נואם בעצרת יום העצמאות תשי"ג־1953, בריאו דה ז’נירו

בחדר אצל לייזר המלמד למדתי טעמי המקרא. וביום שישי היינו קוראים את פרשת השבוע בטעמי המקרא.

ב“חדר” הייתי עושה “עיסקאות”: לחברי מבתים עניים הבאתי מביתי עוגות שמרים שאפתה אמי ביום שישי והם נתנו לי⁴ שתי פרוסות לחם דגן מרוחות בשומן ברווזים ובשום. ערב לחכי גם זנב דג מלוח שנתנו לי וששרף את לשוני: העיסקאות נעמו לשני הצדדים.

בא שלב שלישי, בן שש שנים הייתי: אבי שלחני ללמוד חומש עם רש"י אצל ר' אייזיק שוחט. ר' יצחק שטחנברג היה איש נקי, מקפיד על לבושו; היו לו שתי פרוות, אחת לימות החול ואחת לשבתות. הפוזמקאות הלבנים עד הברכיים לא נתרפשו אפילו בימות הגשם. היה גבה קומה, נוח לבריות, מכובד על הציבור. כתב ידו היה יפה להפליא, ממש קליגראפי. כתב בנוצה של ברווז גם דברי חול. אייזיק שוחט הוא שכתב את הכתובה של אמי. הוא לימד אותי לכתוב ב"ה (ברוך השם) בסילסול קווים קליגראפיים. בתעודות של בתי הספר החילוניים היה רשום מקצוע “קליגראפיה”, אולם אני למדתי אותה אצל אייזיק שוחט. בחדר הגדול שלמדנו, היה תלוי על הכותל “מזרח” ובו תמונת השר משה מונטפיורי. ר' אייזיק שוחט התפלל בקלויז של חסידי טשורטקוב. היה אמן השיחות והסיפורים, בעת הלימודים היה לבוש “שפנצר” בלבד, והוא מעיל קצר לימות החורף עד המותניים.

בפרשת⁵ נח ראיתי בעיני את התיבה, שבנה בפיו אייזיק שוחט. הוא לימדני כי אברהם, יצחק ויעקב הם אבותי־זקני, אבות כולנו. כשלמדנו “ואל הבקר רץ אברהם” – ראינו ממש את אברהם רץ חיש־מהר, והרבי שינן לנו את מידת הכנסת האורחים של אברהם אבינו; ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם – רבי, שאלתי, איך נתן אברהם לאורחים בשר וחלב יחד לאכול? והרבי ענה: ראה מה כתוב בתורה, קודם נתן להם חמאה וחלב. אחר חלב מותר לאכול בשר, להיפך אסור. והפרשה עקדת יצחק הלהיבה את דמיוני; ויהי אחר הדברים האלה והאלקים נסה את אברהם. פרשה זו ידענו על פה: מדי יום ביומו בתפלת “שחרית” אמרנו אותה. ובכל־זאת – “ויקח בידו את האש ואת המאכלת”. לעתים קרובות כשראיתי את אייזיק שוחט⁶ משחיז את החלף, אחזני פחד. והאומנם יעביר אברהם חלף כזה על צוואר יצחק, בנו יחידו אשר אהב? רווח לנו כאשר שמענו את הבשורה הטובה: אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה.

ר' אייזיק כהישג דמיונו היה מצייר לפנינו את המאורעות שאירעו לאבותינו הקדמונים, בהסתייעו ברש"י ובמדרשי האגדה. ראוי להם למורים בימינו שילמדו פדגוגיה מפי הרבי מלפני מאה שנה.

מפי אייזיק שוחט למדנו בקיץ גם “פסוק”: נביאים וכתובים. אחר כך עברנו ללימוד גמרא. בחורף ובקיץ השכמתי קום בשעה שלוש וחצי בבוקר. לעתים קרובות יצאתי בעד החלון ונזהרתי שלא אעיר את הורי והלכתי אל ביתו של אייזיק שוחט. בחורף הייתי דורך בשלג עד הברכיים. בחדרו הגדול של המלמד עמד תנור ברזל וממנו ארובה הפונה אל הרחוב. הייתי מדליק את התנור בגזרי עץ קטנים שהכינותים מבעוד יום אתמול. בשעה ארבע ישב ר' אייזיק אל השולחן והתחיל בלימוד גמרא. עשרה צעירים למדו אתי, אזכור את חברי יוסף מרגליות ולייבל מנהארד. בינינו היתה תחרות מי יקדים לבוא. עמדה לי זריזותי והקדמתי כל מי שרצה להקדימני. הלימוד נתמשך עד השעה שש. נכנסתי ל“בורשטינער קלויז” להתפלל. “מניין” רץ אחרי “מניין”; לעתים ניגש אל ה“עמוד” אבי והתפלל במהירות; לא בלע את המלים, ההיגוי בפיו היה חד וצלול. פעם אחת שאלוהו: ר' יעקב, על שום מה אתה נוסע ברכבת אקספרס? אמר: לפני קריאת “שמע” אנו אומרים: מהר והבא עלינו ברכה ושלום. אחר התפילה הלכתי הביתה, אכלתי ובחוץ המתין לי כבר מרדכי בעל הכירכרה שהסיעני אל תחנת הרכבת; בשעה 7:15 הגיעה הרכבת מלבוב ובשעה 7:30 הייתי בסטניסלאב. מתחנת הרכבת הלכתי ברגל אל הגמנסיה; בשעה 12:30 נסתיימו הלימודים; חזרתי אל תחנת הרכבת ובשעה 1:15 אחר הצהרים הייתי בביתי. אורח חיים זה נתמשך בשנים 1912־1914. אחר הצהרים למדנו אצל אייזיק שוחט שתי שעות, ובחורף למדנו גם בערבים.

וכאן עלי להביע תודה למורי ורבי ר' אייזיק שוחט על שהציל את אמי מורתי. בליל שבת בעת אכילת דגים נתקעה עצם בגרונה; הזעקנו את אייזיק שוחט. באצבעותיו הארוכות שלף את העצם ואבי בירך בשבת את ברכת “הגומל”.

שנתיים (תרע“ג־תרע”ד) למדתי גמרא אצל ר' משה שטוקהמר. אצלו למדו תלמידים מתקדמים שיכלו בעצמם לעבור על דף גמרא. התנאים והאמוראים היו קרובים לנו. לא שאלנו מתי נולדו ומתי נפטרו, ראינו אותם ושמענו אותם כל יום בשעת השקלא והטריא, היינו יושבים במחיצתם, מתווכחים עמהם, ואף חולקים על דעותיהם.

כניסתי לגימנסיה    🔗

א. כתלמיד פרטי

בשנת 1910 הגיע זמני שאיכנס לגמנסיה. שאלו הורי: מה יהא עלי? אם ישלחוני לסטניסלאב אצטרף אל צבי אחי הבכור, והם יישארו עם אחותנו היחידה כרמלה, וקשה היתה עליהם פרידתם ממני. אולם עיקר שיקוליהם של הורי היו שלא רצו שאיבטל מלימודי תורה וגמרא, וגם אבי זקני שרגא פייבל גלרנטר בבורשטין הביע מורת רוחו אם לא אמשיך ללמוד גמרא. ואני, אף את פי שאלו; לא היה בי חשק להיפרד מן הבית שאהבתיו ומתפקידי שמילאתי כ“שלישו” של אבי. הורי החליטו, אפוא, שאהיה “תלמיד פרטי”. החלטתם היתה לי לברכה בחיים.

לפי החוק באוסטריה אפשר היה להתקבל לבית ספר תיכון גם כ“תלמיד פרטי”, שהיה נרשם כתלמיד בלי לבקר בכיתה והיה נבחן בסוף כל חצי שנה בחומר הלימודים שנלמד בבית הספר ועל יסוד זה קיבל תעודה ככל תלמיד מן המניין. ביוני 1910 רשמה אותי אמי כ“תלמיד פרטי” בגמנסיה ממלכתית־שלישית־קלאסית בסטניסלאב, ברחוב קאזימייז'. כדי לאסוף ידיעות על חומר הלימודים, על המקצועות ועל המורים, הייתי נוסע לסטניסלאב לעתים קרובות.

תלמידי הגמנסיות לבשו מדים: מקטורן כחול (ובקיץ אפור) שעל גבי צווארונו משני צדדיו מספר פסים כסימן היכר כיתתם, ארבעה פסי כסף לארבע הכיתות הנמוכות וארבעה פסי זהב לארבע הכיתות העליונות. על המקטורן⁷ לבשו בחורף פלרינה ולראשם חבשו כובע הדומה לזה של השוטרים בפאריס. הלימודים בבתי ספר תיכוניים ובאוניברסיטאות ניתנו חינם. בני האמידים שילמו שכר סמלי. בגמנסיה למדו גם תלמידים מערי השדה ומן העיירות הקטנות שהוריהם רצו להקנות להם תעודת בגרות. מי שסיים שש כיתות גמנסיה, לא היו פתוחים לפניו אלא שערי רוקחות. רוב בוגרי הגמנסיות למדו באוניברסיטאות (לבוב, קראקוב, פראג, וינה).

הלימודים בגמנסיה נתקיימו גם בשבת. על פי החוק האוסטרי חויבו תלמידים יהודים ללמוד בשבת שלוש השעות הראשונות והיו פטורים מחובת כתיבה בשבת. נמצאו תלמידים שלא היו שומרי שבת, אך לא כתבו כי לא רצו להפר את האחדות הלאומית. נקרא תלמיד יהודי אל הלוח, היה קם ואומר: “אינני כותב בשבת”, כהפגנה לאומית.

תלמידים מערי השדה נאלצו לגור בסטניסלאב כל שנת הלימודים. כיצד? היו שם משפחות נצרכות שקיבלו כל אחת ארבעה־שישה סטודנטים שיגורו יחד בביתה, שהיה מעין פנסיון קטן (סטאנציה). הורים אמידים שיכנו את בניהם בסטאנציה. צבי אחי הבכור, גדול ממני בארבע שנים, שלמד בגמנסיה משנת 1906, גר אצל דודתנו רוזה, אחות אמי, שמונה שנים.

ב. כתלמיד מן המניין

ביוני 1912 רשמה אותי אמי כתלמיד מן המניין בגמנסיה הממלכתית השלישית, ובראשית שנת הלימודים, בספטמבר, נכנסתי לכיתה שלישית “B”. היו כיתות מקבילות A, B, C,, עד השמינית ועד בכלל. המורים היו טובים ונתחבבו על התלמידים. כעבור שנה סיימתי את הכיתה השלישית ועברתי אל הכיתה הרביעית (1913/1914).

בידוע יש בבית הספר התיכון שלוש אינסטנציות: המורה, המחנך והמנהל. בבתי הספר התיכונים בגליציה היה המחנך מפקח על התנהגותם של התלמידים לא רק בתוך כתלי הגמנסיה, אלא גם ברחוב ובמקומות ציבוריים. על תלמידי הגמנסיה – מן הכיתה הראשונה ועד האחרונה – רבצו איסורים חמורים, כגוון האיסור לעשן, האיסור לשבת בבית קפה או בקונדיטוריה, (מותר היה להיכנס לקונדיטוריה רק כדי לקנות גלידה או עוגה, במסעדה מותר היה לשבת רק עם הורים או קרובים); האיסור לטייל עם נערות. ביום ראשון, שבו לא למדו בבתי הספר, רבו התלמידים המטיילים ברחוב סאפייזינסקה. תלמיד במדים שראהו מורה בגמנסיה ב“קלקלתו” – כשטייל עם נערה (!) – היה למחרת היום קורא אותו המחנך ושואלו: עם מי טיילת? והתלמיד היה עונה: עם בת דודי. היה אומר לו: תאמר לאמך שאני מזמין אותה לשיחה. היתה באה אצלו האם, היה אומר לה: בנך טייל אתמול עם נערה; כלום אין את יודעת כי זה אסור? בני טייל עם בת דודו – היתה האם מסבירה. היה מגביה קולו בהשתוממות: מוזר הדבר, כל אחד אומר שהוא מטייל עם בת דודו. נמצאו מורים אשר ציד סטודנטים ביום ראשון ברחוב היה עיקר עיסוקם כ“מחנכים”.

אם יהודיה האופה לחם, אם יהודיה שבעלה חייט או סנדלר, ושהלשון הפולנית בפיה היתה עילגת, לא מיהרה ללכת אל המחנך. נתפס התלמיד מטייל שלוש פעמים עם נערה, קיבל בתעודה ב“התנהגות”: “מספיק”, לשון אחרת, אזהרה.

בכיתות ג' וד' לימד אותנו גיאוגרפיה המורה יאסינסקי, אנדק (נ. ד. – ראשי תיבות: נארודווה דימוקרטיה – דימוקרטיה לאומית). האנדקים שבפולין בימי הצאר היו אנטישמיים חריפים. ואילו בגליציה, בימי הקיסר פראנץ יוזף הראשון, התנהגו האנדקים עם היהודים בכפפות משי, באלגנציה וינאית, אך פיהם פיעפע ארס. ארבע פעמים בשבוע היה יאסינסקי שולח אותנו, התלמידים היהודים, לפלשתינה. מורגל היה בפיו: “ז’ידקי דו פלשתינה”, יהודים לפלשתינה.

המקצועות החביבים עלי היו לטינית, יוונית, היסטוריה כללית וספרות פולנית. המורה לפולנית, אנטישמי מסותר, ביקש להכשילנו בכיתה השניה כשהייתי “תלמיד פרטי”. על כל שאלה שהיתה בבחינה פח יקוש עניתי מיניה וביה, חד וחלק. ההיגוי הפולני שלי היה צח ונקי. בכיתה ד' לימד אותנו פולנית המורה אוייסקי, נוח לתלמידים, בעל סבר פנים, נכדו של המשורר קורנליאוייסקי. כדי לקרבנו אל הספרות הפולנית הטיל עלינו מקרא חובה: “הטרילוגיה” של הנריק סאנקביץ (“באש ובחרב”, “המבול”, “פאן וולודיובסקי”). קריאת “הטרילוגיה” בשלושת השבועות של פגרת חג הפסח לא היתה עול נעים, ורגזנו על המו"ל, שהדפיסה באותיות זעירות המוגיעות את עין הקורא.

לא יכולתי להיפנות לקריאת “הטרילוגיה”. תחילה הייתי עסוק בהכנות לקראת חג הפסח, ובשמונת ימי חג הפסח לא עלה בדעתי לקרוא על מלחמות. הביטוי “באש ובחרב” לא ערב לאזני, המבול היה כבר, וקראתי ולמדתי עליו בפרשת “נח”. וכאן באתי בפעם הראשונה והאחרונה לידי עבירה בבית הספר: הסתייעתי בחוברות של “תמצית הדברים”, שנקראו באיסור ולא בהיתר, שכן תלמיד שנתפס בקריאת “תמצית דברים” קיבל ציון “בלתי מספיק” וירד חנו בעיני המורה. לימים שבתי וקראתי הטרילוגיה במקורה. בכיתה ד' למדנו את “פאן טדיאוש” מאת מיצקביץ'; קראתיו בחשק, וקטעים רבים ממנו ידעתי על פה. גם הרקע ההיסטורי (1812) עורר בי עניין רב.

רצח פוטוצקי (1909)    🔗

ואלו הדברים שנתרחשו בנעורי בגליציה, ורק לאחר זמן הבנתי מלוא משמעותם. במזרח גליציה היו כשש מאות וחמישים וחמישה אלף יהודים. מכלל האוכלוסיה היו הרותנים: 61.7%; הפולנים: 25.3%; יהודים: 13%. הרותנים שהיו מיעוט אתני־לאומי לא רצו להשלים עם השתלטות הפולנים עליהם. חוק לימוד חובה חינם איפשר לרותנים הלאומיים, שראו עצמם כאוקראינים, לשלוח את בניהם לבתי ספר עממיים ולבתי ספר תיכוניים משלהם. הכמרים אשר סרו למשמעתו של הארכיהגמון היווני־הקתולי בלבוב היו בעלי הכרה לאומית ונטעו בלבותיהם של באי הכנסיה (Cerkiew) כצעירים כקשישים את תודעת עצמיותם הלאומית. לעומת המשוררים הפולנים אדם מיצקביץ' ויוליוש סלובאצקי העמידו את משוררם הלאומי: טאראס שווטשנקו, שיצירותיו נלמדו בכיתות העליונות בגמנסיה הממלכתית. אכרים רותניים שהיגרו לצפון אמריקה שלחו כספים אל האירגונים הרותניים ואל הכנסיה היוונית־קתולית. היתה להם אינטליגנציה שרבים ממנה היו נושאי תואר “דוקטור”, ובתעמולתם שימשו להם דוגמא המיעוטים הלאומיים הסלאוויים.

ההבדל המהותי היסודי בין המיעוט הלאומי הרותני־אוקראיני ובין המיעוט היהודי־הלאומי – באוסטריה עד 1918 ובפולין בשנים 1919־1939 הוא בכך, שהמיעוט הרותני־אוקראיני היה “אירידנטה”, הוא חתר לריבונות מדינית, ואילו המיעוט היהודי נאבק רק על אוטונומיה לאומית־פרסונאלית. הרותנים ראו בגליציה “האליטשינה” שחותם ראשיתה טבוע בהאליטש במאה הארבע־עשרה.

אוסטריה תחת שלטון פראנץ יוזף הראשון (1848־1916) שהיתה ממלכה מושתתת על מיעוטים אתניים־לאומיים, ומלבד גרמנים היו בה צ’כים, פולנים, קרואטים, סרבים, סלובנים, סלובאקים, רותנים ויהודים, לא רצתה שמזרח גליציה תופרד ממנה ותצטרף אל אוקראינה שבתוך רוסיה הצאריסטית. על כן תמכה וינה בפולנים והעדיפה אותם בכל המובנים על הרותנים. המשפחות הפולניות בעלות שלשלת יוחסין כגון פינינסקי, דז’יידושיצקי, גולוחובסקי, באדני, סמולגה, נושאי תואר אצולה “גראף” ותואר אקדמאי “דוקטור”, תפסו עמדות גבוהות פוליטיות ואקדמאיות.

השולט בגליציה כולה היה הנציב (Staathalter) ואת הוראותיו מילאו מושלי המחוזות. המעולה שבמושלים הללו היה פרוקופצ’יץ, יועץ החצר, מושל המחוז סטניסלאבוב, בעל קומה תמירה, אדם משכיל, נעים הליכות, פיקח וערום בעל כישורים לולייניים להתהלך על פני חבל דק, נוח לבריות, רואה ביהודים אזרחים הזכאים להיהנות משיווי זכויות אזרחיות. הנציב גראף פוטוצקי מינה את פרוקופצ’יץ למושל מחוז סטניסלאבוב, משום שבמחוז זה החריף מאוד המאבק בין הפולנים לבין הרותנים. בשנת 1909 נרצח הגראף פוטוצקי, נציב גליציה. חיש־מהר עברה בכלי התקשורת של הימים ההם (הטלגרף, הטלפון) בגליציה ובמונרכיה כולה הידיעה, כי צעיר אוקראיני, סיצינסקי שמו, רצח את פוטוצקי. סיצינסקי נתפס; הואשם והורשע; נידון למאסר עולם ונחבש בבית הסוהר הגדול בסטניסלאבוב. המיוחד והמיועד לרוצחים “יחסנים” מסוכנים. בית הסוהר שכן בבניין של חומות אבנים, והיה מוקף אגם מים. וינה הוכתה בתדהמה והפולנים נבוכו.

הממשלה בווינה השתלטה על המצב ומינתה לנציב גליציה את ד"ר מיכאל בובז’ינסקי, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטה בלבוב. המינוי היה שקול ורצוי לשעה. ביום שקיבל את התפקיד, אמר: לא הציבור למען הפקיד, אלא הפקיד למען הציבור.

ומה אירע לו לסיצינסקי? בוקר אחד צלצלו כל הפעמונים: סיצינסקי הוברח מבית הכלא בסטניסלאבוב והועבר לאמריקה.

מפקד האוכלוסין בשנת 1910    🔗

בידוע שהמונרכיה האוסטרית כללה בגבולותיה שמונה לאומים וישבו בה גם כמליון וחצי מליון יהודים. המיעוטים הלאומיים לא ישבו כל אחד בפרובינציה “שלו”, אלא ישבו שניים או שלושה מיעוטים לאומיים יחד, ובתוכם יהודים שלא הוכרו כמיעוט לאומי. בעיר טריאסט ישבו איטלקים ויהודים.

מיפקד האוכלוסיה הראשון באוסטריה נערך בשנת 1869. המיפקד השני – בשנת 1880. הואיל והחוק חייב לערוך מיפקדי אוכלוסיה אחת לעשר שנים, נערך המיפקד השלישי בשנת 1890 והמיפקד הרביעי בשנת 1910. החוק משנת 1869 הטיל על כל בעל בית בעיר ובכפר למספר את הבית והפיקוח על מיספור הבתים היה נתון לרשות המקומית. בשאלון המיפקד היו שלושים וארבע שאלות. החשובות שבהן השאלה 11: דת, והשאלה 13: השפה המדוברת?

אחרי כל מיפקד פתחו העיתונים האנטישמיים בהתקפה ארסית על היהודים, שמצויים ביניהם כביכול אלפי ילדים “בלתי חוקיים”. מבחינת ההלכה היהודית היו הורי הילדים הללו נשואים כדת משה וישראל, ובידי האשה היתה מצויה “כתובה”, והילדים היו כשרים בתכלית הכשרות. יהודים רבים שצריכים היו אחרי החתונה ללכת אצל מנהל “פנקסי נישואין ולידות” (הממונה מטעם מושל המחוז) לרשום את נישואיהם, לא עשו כן. לימים, אחר תשעה ירחי לידה, הלך האב אצל מנהל “פנקסי נישואין ולידות” לרשום את הילד שנולד, ובסעיף: מנישואין או “שלא מנישואין”, נרשם הילד “שלא מנישואין”. ובסעיף שבתעודת הלידה: “מודה באבהות”, נרשם למשל: ראובן דונאר מודה כי הוא אבי הילד ששמו שמעון. וכך “נולדו” עובדות: בגמנסיה נרשם כתלמיד יהודה בוקסר (חניכתה של אמו) False דונר (חניכתו של אבי הילד) Recte בליץ, (חניכתו של האב מצד אמו), יחד בחיבור יהודה בוקסר־דונר־בליץ! נאחזו ב“מציאה” זו האנטישמיים להודיע שהיהודים אינם מוסריים. ההסתדרות הציונית שהדריכה את היהודים בגליציה, הורתה לאבות שירשמו בסעיף “הערה”, שהתחתנו כדת משה וישראל, כלומר שלפי ההלכה נישואיהם תופשים ואין הילדים נחשבים ממזרים. האנדקים האנטישמיים נתלו באותם אלפי “ממזרים” כדי להשמיץ את היהודים לפני דעת הקהל באירופה.

ועתה בעניין הלשון המדוברת: באוסטריה הוכרו באופן רשמי עשר לשונות: גרמנית, צ’כית, פולנית, רותנית, סלובנית, קרואטית, סרבית, איטלקית, רומנית ולאדינו. לפי הוראת הנציב של גליציה, בלבוב, אסור היה לפוקדים לרשום שום לשון אחרת. ההסתדרות הציונית נאבקת, אפוא, בשתי חזיתות: בשלטון הארצי, שיורה לפוקדים שלא יסרבו לרשום יידיש כשפה מדוברת, ובקרב היהודים ערכה מסע הסברה ותבעה שירשמו יידיש כלשונם המדוברת. אמנם הנציב, ד"ר מיכאל בובז’ינסקי, איים שלא יכיר ביידיש, הוא רצה בטישטוש הדמות היהודית הלאומית למען יצירת רוב פולני במזרח־גליציה אולם במיפקד הרביעי אחרי הבחירות לפרלאמנט האוסטרי בשנת 1907, נשתנה המצב. הממשלה בווינה נוכחה לדעת כי אין היהודים רוצים להיות רק Israelitische Confession – בני דת ישראלית – והוכחה חותכת: שלושה נציגים ציונים היו מגליציה בפרלאמנט.

למיפקד היתה אפוא לא רק משמעות מדינית־חברתית־כלכלית, אלא יותר מזה: ליהודים היה מיבחן לאומי. ועתה ברור היה לכל, כי שני גורמים: וינה מזה והפולנים מזה יסתערו על 873 אלף היהודים בגליציה וישדלו אותם לרשום כלשון דיבורם או גרמנית או פולנית. אם יצהירו היהודים, שהיוו 13% מכלל האוכלוסיה במזרח גליציה, שלשונם פולנית, יכפילו את מספר הפולנים; ואם ירשמו גרמנית, תימצא וינה נשכרת.

עתה נמצאה לציונים בגליציה שעת כושר שניה (אחר הבחירות לפרלאמנט בשנת 1907) לחשל את רצונם הלאומי של היהודים שיהיו בלתי־תלויים, שיבקשו להיות מיעוט לאומי בעל תרבות סגולית היסטורית ככל המיעוטים האתניים באוסטריה. ההסתדרות הציונית בגליציה החליטה, אפוא, כי אסור ליהודים להיות לשון מאזניים במאבק בין הרותנים לבין הפולנים ואסור להם להיות משרתיה של וינה.

במסע הסברה בסטניסלאב ובמחוז פעלו בלהט הרב ד“ר מרדכי זאב ברודא, ד”ר ראובן יונאס, ד“ר יעקב לאופר, ד”ר אלכסנדר ריטרמאן, ד"ר אברהם מגנט, שהביאו לפני הציבור היהודי את החלטתה של ההסתדרות הציונית בגליציה – לפנות אל היהודים בקול קורא: לרשום כלשונם המדוברת: יידיש. המיפקד שימש לציונים בגליציה מנוף להגדיל את כוחה של התנועה הציונית ולהאדירה בקרב רבדים עממיים־יהודיים. ממילא עלתה גם קרנה של לשון יידיש. היהודים התעוררו. אולם מושל המחוז פרוקופצ’יץ לא ישן; גם הוא היה ערני מאד. בעזרת משרתיו היטה לבם של רבבות יהודים לרשום: פולנית.

במיפקד קשרו המתבוללים והחרדים האדוקים בסטניסלאב קשר נגד הציונים. המתבוללים והאדוקים מלחכי פינכא אצל מושל המחוז עשו את רצונו לשרת את ענייני הפולנים ודרשו שהיהודים יצהירו כי השפה הפולנית שפתם היא. אבל מ־15,161 יהודים שהתפקדו בסטניסלאב (בשנת 1910 בכל 33,328 תושבים היו 15,253 יהודים) הצהירו תשעת אלפים כי שפתם המדוברת בבית וברחוב היא יידיש.

יתרם אשר לשון חייהם בביתם, במסחרם, בלכתם בדרך, בשכבם ובקומם היתה יידיש ולא ידעו לצרף אף חצאי משפטים בפולנית, רשמו בלחץ מושל המחוז ומשרתיו: שהם פולנים בני דת משה, ושפתם המדוברת: פולנית. נושא לסאטירה מרה!

המיפקד היה נושא ציבורי־מדיני שדיברו בו בכל בית יהודי, שהיה עניין לוויכוחים בבתי הכנסת; ילדים גדולים האזינו לחילוקי הדעות, הנערים שאלו שאלות. המיפקד התסיס את היהודים, הביא את רובם לידי הכרה, שהציונות אינה רק גורם מדיני להגשמת השאיפה לחיים של תושיה ותשועה במדינת היהודים, כאשר חלם ד"ר הרצל, אלא היא נעשתה כוח המנווט את העם אף בחיי ההווה. מיפקד האוכלוסיה בשנת 1910 הישיר עוד יותר את חוט השידרה של היהודים בגליציה אחרי הבחירות לפרלאמנט בווינה בשנת 1911.

הבחירות לפרלאמנט שבווינה    🔗

ב־30 במארס 1911 הודיעה הממשלה בווינה שפיזרה את הפרלאמנט והכריזה על בחירות חדשות.

במשך ארבע השנים שלאחר בחירות 1907 נשתנה הרבה המצב המדיני בגליציה ונשתנה הרבה גם היחס ליהודים. לרגל תוצאות הבחירות בשנת 1907 ומצב העניינים שלאחר הבחירות עלה בידי מפלגת “הדימוקרטיה הלאומית” לתפוס את הגה הפוליטיקה הגליצאית בידיה. מפלגת “הדימוקרטיה הלאומית” בפולין הדרומית וכן בגליציה התיחסה אל היהודים באיבה גלויה ולא הבדילה לטוב גם את הפולנים בני דת משה.

מצב זה בישר מלחמה קשה הצפויה למפלגה הציונית, שהיתה ממש הלוחמת היחידה בציבור היהודי נודעה לה אהדה גדולה ובין לוחמיה עמד בשורה הראשונה הדור הצעיר.

במשך השנים 1907־1911 הספיק “הקלוב היהודי” בפרלאמנט האוסטרי לקרב אליו את לב ההמונים היהודים. נגדו עמדו המתבוללים שהיו מוכנים להשתמש בכל אמצעי כדי להציל את עמדתם, מתוך פחד פן יצאו הציונים מתוך הבחירות כמנצחים. אולם הציונים לא נרתעו והתכוננו לקרב זה.

ושוב נתעוררה כמו ב־1907 בקרב ההמונים תנועה לאומית נלהבת. באספות המונים נתקבלו המנהיגים הציונים בהתלהבות גדולה. בכל שכבות האוכלוסיה היהודית עוררה התפעלות החלטת ההסתדרות הציונית לצאת למלחמת הבחירות על הבסיס הלאומי־הפוליטי של הבחירות הקודמות. והתלהבות היהודים הוגברה עוד מפאת ההתמרמרות שנשארה מימי המיפקד, עקב האיומים והדיכויים של השלטונות.

תאריך הבחירות נקבע ל־19 ביוני. היה מורגש שהפעם לא יעברו הבחירות בשקט. ההתנגשות הראשונה היתה בדרוהוביטש. ביום הבחירות השתרר כאן בראשותו של ראש העיריה יעקב פיירשטיין טרור עצום והגיע לידי יריות מצד הצבא. 24 יהודים נהרגו; 40 נפצע קשה. במחיר זה השיג המפורסם במתבוללים ד"ר הנריק לוונשטיין את המנדאט שלו.

בברודי, בלבוב, בסטניסלאב, בטרנופול לא נבחר אפילו מועמד ציוני אחד. הפולנים והמתבוללים קיימו את הבטחתם למנוע בכל האמצעים בחירת ציר ציוני, והשיגו זאת בכל אמצעי הדיכוי והטרור.

להרבה אלפים בוחרים יהודים לא ניתנה בכלל האפשרות לבחור, מפני שבכוונה לא הכניסו אותם לרשימת הבוחרים או שלא מסרו להם תעודות בוחרים; להרבה אלפים בוחרים, שכבר זכו לקבל תעודות בוחרים, לא נתנו להיכנס אל אולם הבחירות, או שחברי ועדת הבחירות קרעו את פתקאות הבחירות שלהם לאחר שפתחו אותן ומצאו בהן את שמו של המועמד הציוני. ובאולמי הבחירות גופא עשו הוועדות בינן לבין עצמן מעשים שלא ייעשו: הוציאו מן הקלפי את הפתקאות שלא ישרו בעיניהן והניחו אחרות במקומן. לקחו את הלגיטימציות של אלפי בוחרים ומסרו אותן לאנשים אחרים, משלהם. הקימו מתים מקבריהם ועוד מעשים כאלה. נבחרו תשעה צירים יהודים, מהם שישה מתבוללים כחברי המועדון הפולני, שנים בתור חברי המועדון הסוציאלדימוקרטי, ואחד (היינריך רייצס) כבלתי מפלגתי.

כך חוסל המועדון היהודי הציוני בפרלאמנט האוסטרי וחיסול זה היה אבדה קשה ליהדות כולה.

ב“העולם” פירסם אלתר דרויאנוב מאמר: “דם דרוהוביטש קורא אלינו מן האדמה ואל נשכיחהו מלבנו. אל נשכיח מלבנו גם את שופכיו”.

הבחירות לפרלאמנט האוסטרי בשנת 1907 ובשנת 1911 הוכיחו כי הציונים היו לוחמים לבלי חת ונשאו את דגל התחיה הלאומית בלי מורא ופחד. בסטניסלאב העמידו הציונים בראש רשימתם את ד“ר גרשון ציפר מלבוב, ונגדו העמידו היהודים המתבוללים, פולנים בני דת משה, את אדמונד ראוך; השיטה הידועה של “הבחירות הגליצאיות” עמדה לו לראוך, שנבחר ב־2590 קולות נגד ד”ר ציפר, שקיבל 1152 קולות. בחיי הקהילה לא חלו באותן שנים כל תמורות שהן. המתבוללים השתלטו על הקהילה היהודית.

בזמן הבחירות, במאי 1911, החלו הציונים להוציא שבועון ביידיש “דער יוד”, שהופיע פעמיים בשבוע ועמד גם על רמה ספרותית גבוהה. עורכיו היו אהרן לייב שוסהיים ומאיר הניש. השבועון לא נתקיים אלא עד סוף 1912.

אני נכנס למצוות    🔗

ביום ב' אדר תרע"ג הייתי בר מצוה. חודשים מספר למדתי הלכות תפלין מפי ר' אייזיק שוחט ולאבי לא היו ספקות שאני בקיא במצוות תפלין. את התפילות לימות החול וליום השבת ידעתי מכבר בעל פה. תירגלתי את עצמי בשבע כריכות על היד השמאלית ובשלוש כריכות על האצבע האמצעית: “וארשתיך לי”.

התפלין שלי, שרחבן שלוש אצבעות, נכתבו ביד ר' מנדל סופר סת"ם. אמי מורתי הכינה לי נרתיק לתפלין ועליו רקמה את המונוגרם שלי. הנרתיק שמור עמי. התחלתי מניח תפלין ביום שני בשבוע, יום קריאת התורה.

אבי כיבד את המתפללים ביי"ש ובדובשן שנאפה בביתנו. בכל יום מששת ימי המעשה הנחתי תפלין, כרכתי את שבע הכריכות הדק היטב והסימנים על היד ניכרו עד “מנחה”. אחר התפילה נסעתי לגמנסיה בסטניסלאב, ויומי לא היה עוד כתמול שלשום, כי הנחת בפלין הסבה לי קורת רוח עמוקה. אטו מילתא זוטרא היא? דרשת בר מצוה לא דרשתי, שהכל כמנהג המקום, ובעיירתי לא נדרשו “דרשות בר־מצוה”.

יומיים קודם שהתחלתי להניח תפלין ילדה אמי בביתה בת וייקרא שמה בישראל: חווה, כשם אמו של אבי מורי. את שתי השמחות כרך אבי יחד ונתן “קידוש” בשבת הסמוכה למתפללים ב“קלויז” שלנו ולשאר תושבי העיירה.

היום שהתחלתי להניח תפלין נצור במעמקי לבי. סוד החווייה, שלא תמוש ממני, הוא באמירת “לשם יחוד קודשא בריך הוא”…

איך נעשיתי ציוני של מעש    🔗

בסטניסלאב היה בנק פרטי מכובד מאד ובעליו היו ד"ר משה ורוזה שור, לבית ברנשטיין. את הבנק ניהלה רוזה שור, אשה שופעת מרץ, בעלת כישורים פיננסיים, זהירה במעשיה, בוררת לקוחותיה. אנשים שהיה רבב במעשיהם לא העזו לדרוך על מפתן הבנק והיא לא ראתה אותם.

את רוב עסקיו הפיננסיים עשה אבי עם הבנק של רוזה שור שלא קיבל לניכיון אלא שטרות “אדומים”. שטר אדום עלה כתר אחד, וכוחו היה יפה לסכום של אלף כתר עד שלושה אלפים כתר (אלף כתר בשנה 1913 היו 200 דולר). מירב שיעור האחוזים המותר לפי החוק, היה שנים־עשר אחוז לשנה. הבנק הממלכתי (האוסטרי־הונגרי) לא לקח יותר משישה אחוזים לשנה, והבנק של רוזה שור לא לקח יותר מתשעה אחוזים לשנה.

אבי שקיבל מאת הגראף ולאדיסלב דזיידושיצקי שטרות “אדומים” מסר אותם לבנק של רוזה שור לניכיון. ובימים שאבי לא נסע לסטניסלאב, עשה אותי שליחו לרגל נסיעתי לגמנסיה: הפקיד בידי שטרות אדומים שאמסור אותם לרוזה שור. וכך הייתי מבאי ביתם של ד“ר שמואל ורוזה שור. ייחודו של ד”ר שמואל שור היה בבטלנותו, במשמעו היפה והמעמיק של המושג, כלומר היה הוגה רעיונות ובעל דמיונות. ואלמלא הרעיונות והדמיונות לא נוצר “אוצר התישבות היהודים”, שהוא היה במסייעים להקמתו.

כאמור, ארץ ישראל וירושלים היו בדמי, בנפשי, ובמוחי ניקרו שאלות איך מגיעים אל מערת המכפלה ואל העיר חברון? איך מגיעים אל קבר רחל, ומתי אחזה בירושלים, יפה נוף, משוש כל הארץ, שאמרתי במזמור יום שני, שהלויים אומרים בבית המקדש?!

בכיתה השלישית בגמנסיה הצטרפתי אל אירגון תלמידים שפעל במחתרת. בהיותי בן עשר נסעתי לסטניסלאב בכ' תמוז, שחל במחציתו הראשונה של חודש יולי. בחלונות הראווה בבתי מסחר של היהודים וכן בבתים רבים, בחלונות הפונים אל הרחוב, ראיתי את תמונת הרצל. בין המפיצים את תמונות הרצל היו גם תלמידי הגמנסיה. תלמיד יהודי שנתפס “בקלקלתו” בידי מורה היה צפוי לגירוש מן הגמנסיה.

באזנים כרויות הקשבתי לשיחות הורי על נושאים מדיניים: אלבאניה; מונטנגרו; בוסניה הרצגובינה; באלקאנים; “דער געלעמטער טערק” – היינו תורכיה המשותקת; אדריאנופול; וכן “פוני גנב”, היא רוסיה החותרת לדריסת רגל במצרי הדארדאנלים. הבאלקאנים לא משו מענייני דיומא.

שיחת היום בבית, בבתי־הקפה, בעתונים, בבתי־הכנסת בין “מנחה למעריב”, היתה הרוזנת ברתה סוטנר. ברתה סוטנר היתה פיליטוניסטית מעולה, פציפיסטית שנתפרסמה באירופה ומעבר לים וקיבלה פרס נובל לשלום. במה נתפרסמה: ב־1889 פירסמה נובלה “די וואפן נידער” (“הלאה הנשק”) שעשתה רושם כביר, סעיר באירופה. היתה גם עורכת כתב־העת הבינלאומי הראשון “די וואפן נידער”. ועתה ב־1912 כשהתחוללו תמורות וזעזועים בבאלקאנים שבישרו מלחמת עולם, גברה האקטואליות של הסיסמה “הלאה הנשק”. ברתה סוטנר היתה נערצת אצל היהודים. בני משפחתי דיברו אודותיה.

הבארונית ברתה פון סוטנר, ידידת הציונות ומעריצת הרצל, לא ראתה את תשפוכת הדמים במלחמת העולם הראשונה, היא מתה ב־1914!

בביתי שמעתי מפי הורי שיחות אודות נתן בירנבוים, נחום סוקולוב ושלום עליכם וד“ר שמריהו לווין שביקרו בסטניסלאב בשנים תרע”א־תרע"ב (1911־1912) והורי נסעו במיוחד העירה לשמוע את הרצאותיהם. על שלום עליכם סיפרו שגילגל את הקהל בצחוק ובדמע, והוא עצמו, שלום עליכם, לא צחק.

ממצוות עשה ציוניות מצוה ראשונה שקיימתי היתה עשייתי למען הקרן הקיימת לישראל. כיצד? ארגנתי תלמידים בכיתתי למען “הקופסה הכחולה”, שיריקו את “הקופסה” בבתים ובבתי מסחר. הואיל ולא הבינותי על שום מה עלי להסתיר את עשיותי למען ארץ ישראל, פעלתי בגלוי ולא בהצנע. הדבר נודע למדריך הכיתה שסיפר למנהל הגמנסיה. קראני המנהל ואמר לי: תאמר לאמך שתבוא אצלי. נסעה אמי אל המנהל, והלה הודיע לה את חטאי והדגיש: בנך קיבל על “התנהגות” ציון “בלתי מספיק”; הוא צפוי לגירוש מן הגמנסיות הממלכתיות שבעיר.

אמי לא התרגשה; ביישוב הדעת ענתה לו: אם עשיותיו למען “הקרן הלאומית” (בפולנית) הן חטא חמור כל כך, הריני מודיעך שאני מזדהית עם בני, וגם אני הייתי חוטאה את החטא כמוהו. מנהל הגמנסיה, “מוסקאלופיל”, התרשם מעמידתה הגאה של אמי, ביטל את הגזרה, ואני עליתי לכיתה הרביעית. וכך הייתי בשנת תרע"ג גם בר־מצוה למצוות־עשה ציוניות.

יורש העצר רודולף    🔗

בבית שמעתי מפי הורי סיפורים רבים אודות יורש העצר רודולף, בנו היחיד של הקיסר. והסיפורים קצתם אגדות, כי אהוב היה רודולף בכלל ועל היהודים בפרט, וקצתם יסודם אמת, ומהם אספר:

בווינה היו שני מוריצים (משה) שהיו משפיעים השפעה עצומה בחיים הפוליטיים לא רק במונרכיה ההאבסבורגית אלא גם באירופה. ואלה הם: מוריץ בנדיקט, עורך “די נויה פרייה פרסה” ומוריץ שפס, עורך העתון היומי “דאס נויה וינר טאגבלאט”. מוריץ שפס נולד (1833) לאביו ד"ר ליאו שפס רופא בעיירה קטנה השוכנת במרחק שלושים ושנים קילומטרים מלבוב, ושם העיירה בוסק. מוריץ למד רפואה באוניברסיטה בווינה, אך הפסיק לימודיו והתמסר לפובליציסטיקה, ועד יום מותו (11.8.1902) עמד במרכז החיים הפוליטיים. העתון שלו ייצג את המפלגה הליברלית הגרמנית. ב־1866 עזב את “דאס נויע וינר טאגבלאט” ויסד עתון חדש בלתי תלוי “וינר טאגבלאט” ותוכניתו: “כיוון מערבי”. את הכסף הנדרש נתן לו, בהשפעת יורש העצר רודולף, הבארון מוריץ הירש. שפס התידד עם יורש העצר רודולף, שהיה אהוב על האוכלוסיה הווינאית, והנשים נסתחרר עליהן ראשן למראה פניו. הידידות בין מוריץ הגליצאי ובין רודולף תושב “שיינברון” היתה עמוקה וכנה, ידידות שאינה תלויה בדבר. ולשפס היו קשרים עם לורד ביקונספילד, ראש ממשלת בריטניה הגדולה, ועם גמבטא, ראש ממשלת צרפת. לשפס היתה השפעה רבה מאד על רודולף, ושניהם הגו את הרעיון על ברית אוסטריה עם צרפת.

רודולף, לפי טבעו והשקפותיו, שנא את הגרמנים ואת המנטליות הפרוסית. הוא פירסם בעילום שמו בעתון “דאס נויה וינר טגבלאט” מאמרים רבים בנושאים מדיניים, והמאמרים לא היו מקובלים לא בחצר הקיסר ולא בחוגי הממשלה. הריגול האוסטרי חשף את הידידות בין שפס לבין רודולף. הקיסר ראה בבנו יחידו בן “סורר ומורה”. פעמים רבות עלב בו בפומבי לעיני בית המלכות; הקיסר הכניס את בנו לחופה עם נסיכה בלגית צעירה, שלא היתה בחירת לבו. רודולף האומלל עזב את וינה, נסע לפראג ובילה את זמנו בארמונו והיה מרבה לטייל ברחובות הגיטו. יום אחד פגש נערה יהודיה שחרחורת, יפהפיה, חטובת גו ויאהבנה אהבה רבה. יורש העצר יוצא עם נערה יהודיה – התלחשו היהודים בפראג ותהום כל העיר. ואודות אהבת רודולף לנערה יהודיה דיברו אפילו בבתי הכנסת שבגליציה. הדבר נודע לאבי הנערה: מה לנערה יהודיה ליורש העצר האוסטרי? האב “הצליח” להוציא את בתו מן העיר והסיע אותה אל הכפר הסמוך ושם החזיק אותה. ולב הנערה היהודיה נמשך אל רודולף. ברחה מן הכפר ונסעה לפראג. שם חלתה ומתה מכליון לב. ימים רבים סיפרו היהודים בפראג כי ראו בלילות קצין גבוה פוקד את בית העלמין היהודי. כל בוקר ראו על קברה של הנערה היהודיה זר פרחים, וזרי הפרחים נערמו. את הנערה היהודיה לא שכח רודולף אף־על־פי שהתאהב אחר כך בנערה צ’כית. ככלות שלושה ירחים להתאהבותם התאבדו שניהם במאיירלינג בינואר 1889, ורודולף בן שלושים ושתים שנה!

וכאן המקום לספר סיפור אשר נפלאתי לשמעו מפי דב סדן בביתו בירושלים (ביום שלישי, כ“ד טבת תשל”ח): חברו של מוריץ שפס היה ג’ורג' קלמנסו (1841־1929) ובימי המלחמה ביקר בעיירה בוסק, כנראה בימי פלישת הרוסים, ששם היה אביו של שפס רופא. בספרו Au Pied du Sinai (לרגלי הר סיני) מתאר קלמנסו את העיירה בוסק שביקר בה ומביא מעשה ששמע מפי שפס, מעשה בחייט שראשי הקהל חטפו ואסרו אותו, כדי לשלחו לשנים רבות לצבא האוסטרי, ואותו חייט התנקם לימים בעיירתו. בבואו לחופשה בראש השנה עמד, חרבו בידו, ועיכב את הקריאה, ולא זז מארון הקודש עד שהביאו לו כסף וזהב ותכשיטים, כפיצוי על סבלו וסבל משפחתו הענייה.

כי מוריץ (משה) שפס, יהודי גליצאי, ארג אריגה מדינית: ביקונספילד־גמבטא־רודולף, הרי זה דבר מובן מאליו! – כי קלמנסו, “הנמר הצרפתי”, הנציח בספרו עיירה גליצאית – זה אחד הקוריוזים שהנביטה הפזורה היהודית.

אודות מוריץ שפס וג’ורג' קלמנסו מספרים: ד“ר נ. מ. גלבר בספרו “בוסק – תולדות יהודיה” (הוצאת “עולמנו” 1962) ונחמן בלומנטל במאמרו “דאס יידיש ביסק – שטרייכן צו זיין געשיכטע” בספר בוסק (1965). מהם גם נמצאנו למדים שבתו של מוריץ שפס נישאה לפאול קלמנסו, אחיו של ג’ורג', ראש ממשלת צרפת במלחמת העולם הראשונה. בתו של שפס לא המירה את דתה ונישאה לפאול בנישואין אזרחיים. מוריץ שפס לא התכחש ליהדותו, וכפעם בפעם בא לעיירה לקבר אבות. בתו השניה של מוריץ שפס, נישאה לפרופסור ד”ר אמיל צוקרקנדל, האנאטום המפורסם באוניברסיטת וינה, והיא נתפרסמה בספר זכרונותיה: Ich erlebte so 50 Jahre Welgeschichte ועם הקוראים הסליחה שטילטלתים⁸ לבוסק, עיירה קטנטונת אשר בגלל שפעת המים, הרפש והבוץ יצא לה מוניטין כ“וונציה גליצאית”.

השפעת גרמניה גוברת    🔗

לאחר מות רודולף השפיע ביסמארק לדיכוי כל רעיון על ברית אוסטריה־צרפת ומיהר לרתום את הקיסר פראנץ יוזף הראשון אל מרכבתו של וילהלם השני.

ומעתה מעשה שטן רודף מעשה שטן:

בספטמבר 1898 רצח אנארכיסט איטלקי את הקיסרית אליזבת, בעלותה בכבש האניה בגינואה, והקיסר, לא עלינו, התאלמן.

הקיסר המשתוקק למרגוע קיבל עצת אחיתופל מאת יועציו בממשלה שהחליטו על ביטול “פרוטקטורט” של אוסטריה על “בוסניה והרצגובינה” (שניתן לה על סמך ועידת השלום בברלין ב־1878). בשנת 1908, כאשר חגג הקיסר שישים שנה למלכותו, החליטה הממשלה להגיש לו שי: סיפוח של בוסניה והרצגובינה למונרכיה ההאבסבורגית. שותף למזימת הסיפוח היה שר החוץ הרוסי איזוולסקי, שבא לווינה כאורחו של שר החוץ האוסטרי ארנטל (מוצאו מצ’כיה, לא היה יהודי) שנקרא בפי כל “המוח היהודי”. רוסיה הסכימה לסיפוח מתוך תקווה שאוסטריה תתמוך בה בבואה לבלוע את הדארדאנלים. ולפי שהעניינים לא השתלשלו כפי שציפתה רוסיה, התחילה להסית את הסרבים נגד אוסטריה.

בתחילת 1912 מת ארנטל “המוח היהודי”, אשר שמר על עצמאותה של המונרכיה מכל משמר. לשר החוץ מינה הקיסר את הגראף ליאופולד ברכטולד, שהיה חסר הכישורים של קודמו והיה עושה רצונו של קונראד הצנדורף, ראש המטה הכללי.

באוקטובר 1912 הכריזה מונטנגרו הקטנטונת מלחמה על תורכיה. בבאלקנים פרצה אש. באוויר מרחרחים אבק שריפה. ידענו שהמלחמה עלולה לפרוץ. הקיסר הישיש רצה למנוע מלחמה, אך לא יכול לעמוד בפני קונראד פון הצנדורף שחתר כל הזמן למלחמת־מנע נגד סרביה.

שני זעזועים    🔗

שנת 1913 זכורה לי מחמת שני זעזועים: אחד פיננסי בכל רחבי המדינה, ואחד כלכלי שטילטל את חיי היהודים בגליציה טלטלה כבדה מנשוא.

(א) ב־1913 פרץ במדינה משבר פיננסי חמור מאד. בנקים איתנים, פירמות גדולות נחנקו מחוסר כסף “נוזל”. נתרבו פשיטות רגל שלא בזדון. בנק איתן כי קרס גרר עשרות בנקים קטנים. בכל אשר תפן שם התמוטטות פיננסית. אילי כסף כרעו⁹, פירמות חזקות נפלו. והעתונים בישרו בכל יום פשיטות רגל, שהיו להם ממדים של מגיפה. רבים לא פרעו לאבי את שטרותיהם. הפירמה רוזה ברנשטיין בסטניסלאב לא נפגעה; אבי עמד בכל התחייבויותיו והציל את שמו הטוב.

(ב) הזעזוע הכלכלי: מתן קונצסיות ל“פרופינאציות” היה בידי הממשלה בוינה, ואיש יהודי שניתנה לו “פרופינאציה”, קיבל אותה מווינה במישרין ולא היה תלוי בחסדי האצולה הפולנית בגליציה. בשנת 1913 החליטה הממשלה להוציא מידיה את מתן הקונצסיות לפרופינאציות ולמסור אותו לשלטון הנציבות בלבוב. עקב תחבולה חכמנית זו הופקעו בהעלם אחד מקורות הפרנסה של שמונת אלפים משפחות יהודיות. חיש מהר התארגנו משוללי הפרנסה והריצו לווינה משלחת מורכבת ממאות מקופחים שערכו לפני בניין הפרלאמנט הפגנה רבת רושם, וסופה היה כסוף כל ההפגנות. מגמת ההחלטה של הממשלה היתה שקופה; וינה ויתרה על כוח שלטונה למען הגבר בגליציה את ההשפעה הפולנית ואת לחץ הפולנים על היהודים.

פראנץ פרדינאנד נרצח; מלחמת העולם הראשונה פורצת    🔗

אחרי התאבדותו של רודולף היה ליורש העצר פראנץ פרדינאנד, בן אחיו של הקיסר. פרנץ פרדינאנד היה שמרן ההולך בתלם של גרמניה. הוא נשא בראשו רעיונות פוליטיים נועזים: להפוך את המונרכיה ההאבסבורגית למונרכיה בעלת שלוש חטיבות (אוסטריה, הונגריה וגוש הסלאווים הדרומיים), ובכך ראתה סרביה סכנה חמורה לקיומה והיתה חורשת מזימות נגד וינה ונגד יורש העצר. ויהי היום ויורש העצר יצא לתמרונים לבוסניה וב־28 ביוני 1914 הגיע לסאראייבו למיסקר צבאי גדול, שסיומו בסעודת ערב מלכותית. השמחה הושבתה כי מתנקש ירה שתי יריות: מן הכדורים נפגעו־מתו יורש העצר פראנץ פרדינאנד ואשתו.

כרעם אדיר ביום בהיר פלחה הידיעה את האוויר בעיירתי ביום 28 ביוני 1914: בסאראייבו, בירת בוסניה, נרצח פראנץ פרדינאנד; העיירה נזדעזעה, שלוותה האידילית ניטלטלה טלטלה כבדה. הפרשנים המדיניים־הצבאיים בעיירתנו אמרו: הכדור שנורה בסאראייבו משמעו – מלחמה עם רוסיה. אוסטריה שלחה אולטימטום לסרביה. ב־28 ביולי הכריזה אוסטריה מלחמה על סרביה. הוחזרו השגרירים, ועמהם הסגל הדיפלומטי, מרוסיה לאוסטריה ומאוסטריה לרוסיה. בתשעה באב תרע"ד – 1 באוגוסט 1914 הכריזו גרמניה ואוסטריה מלחמה על רוסיה. וכנורי שניגנתי בו שנתיים נאלם. פרצה המלחמה. ידוע ידענו שהקיסר שלנו אינו אלא מכשיר בידיו של וילהלם השני, קיסר גרמניה. שמועות רודפות שמועות. צבא גרמני פלש לבלגיה, מדינה נייטראלית. בריטניה הגדולה אסרה מלחמה בגרמניה.

כבר בהיותי בן עשר שנים שמעתי מפיהם של הורי, שהשכלתם הפוליטית טופחה מתוך קריאת “נוייה פרייה פרסה”, כי שתי חזיתות עומדות זו מול זו: ברית רוסיה, צרפת ואנגליה, הקרויה (Entente) וברית מעצמות המרכז (Zentralmächte): גרמניה ואוסטריה־הונגריה, שאליהן נצטרפה איטליה, ואחר־כך נפרדה מהן ונתחברה (במאי 1915) עם אנגליה ועם צרפת.

ועוד מלים היו שגורות בביתנו: הדחף אל המזרח (der Drang nach Osten), לשון אחרת, עיניה של גרמניה היו מופנות אל אוקראינה, שהיתה מאגר התבואות.

וכן ידעתי, כי מולטקה היה ראש המטה הצבאי הגרמני ולא היה זר לי בטמן־הולווג ראש ממשלת גרמניה. על אחת כמה וכמה שהייתי “בקיא” במתרחש בווינה. ידעתי כי ראש המטה הצבאי הכללי הוא קונראד פון הצנדורף שהוא “כל יכול”. ראש הממשלה היה הרוזן קארל שטירק.

וכך קפצה עלינו מלחמה שלא שיערנו את היקפה ואת בלהותיה. ב־2 באוגוסט הגיעו אל העיירה גדודי צבא ובהם הוזארים (פרשים) מהונגריה. “קסמו” לעינינו, עיני הנערים, קציני מטה הדורים במדי פאר, רכובים על סוסים למודים; קצינים תמירים שלבשו חגורות, כדרך נשים, מתחת למדיהם, ועל חזיהם, ברוחב אלכסוני, קופסאות “כסף” לסרנים וקופסאות “זהב” לקציני מטה. לקצינים היו משמשים מבין הטוראים, והם שוכנו בבתים של יהודים שהיו להם דירות נוחות. קצינים בדרגת סגן אלוף ואלוף שוכנו בביתנו ובביתו של יעקב מרגליות. יום אחד הגיע אלינו וישב בטרקלין שלנו יורש העצר, שהיה אחר מותו של פראנץ יוזף לקיסר קארל השני. ובעיירה המולה ורעש: חיילים חנו בה שעות מספר, או לילה שלם, והמשיכו לנוע אל הגשר מעל הנהר דנסטר, מהם גדודים שהתמקמו משני צדי הגשר ובנו “ראש גשר”, מהם גדודים שנעו לעבר העיר האליטש ומשם ניסו להתקדם בכיוון אל חודורוב־לבוב.

זוכר אני כי הצבא האוסטרי הפיץ סיסמאות לאלפיהן: Gott Strafe England “יענוש אלהים את אנגליה”, או Nieder mit England – “שתפול אנגליה”. את פשר הסיסמאות נגד אנגליה לא הבינותי, ואף גדולים ממנו נבצר¹⁰ מהם להשיג זאת. הלא אוסטריה הכריזה מלחמה נגד רוסיה; רוסיה הצארית היא אויבתם של היהודים; רוסיה ההולכת בחושך פרעה פרעות ביהודים. המשפט של מנדל בייליס (1911־1913) הסעיר את העולם היהודי. לכן תמהנו ושאלנו: מדוע “יענוש אלהים את אנגליה” ולא את רוסיה? נגד רוסיה לא נישאו שום סיסמאות.

את אנגליה הערצנו בגלל סר משה מונטפיורי, בגלל הרצל שמצא אוזן קשבת בחוגי ממשלת אנגליה בשנה שנולדתי בה. אנגליה נצטיירה בעינינו כמדינה הנאורה ביותר באירופה: על שום מה אפוא אנגליה ראויה לעונש מן השמים?

והחיים בעיירה הומים. עם הצבא שבא אל העיירה פרח המסחר; ספקים יהודים המלווים את הצבא קונים לחיילים בשר, ולסוסים – שחת וחציר. הפדיון עלה. אולם “היריד הגדול” לא נתמשך. בלבנו עופרת כבדה; השמים על ראשינו התקדרו והארץ תחתנו נתרעדה; בשורות רעות אחרונות משכחות את הראשונות; עתונים מלבוב ומווינה לא הגיעו; קלטנו כל מיני שמועות הפורחות באוויר. השמועה האחרונה: ראש גשר שהקימו חילות אוסטריה על הנהר דנסטר כרע־נפל לפני נחשולים אדירים של חילות רוסיה. בקרב ליד האליטש נפל קרוב משפחה שלנו, גלרטר, סגן, בנו של ד"ר שלמה גלרטר, עורך דין בסטניסלאב. עתה אנו חשים את ראשית מוראות המלחמה. אבי מורי, שהיה באותה שנה, בחודש אב, בן ארבעים וחמש מודיע לנו: אנו עוזבים מחר את ביתנו ונוסעים לסטניסלאב. באוויר ריחפה המלה קוזאקים!

במחצית השניה של אוגוסט עזבנו את העיירה. אבי שכר שני אכרים בעלי עגלות גבוהות להובלת חציר; העמסנו בהן מטלטלים כתכולת העגלות. אמי לא נתפסה לבהלה, משלה ברוחה, ואבי סייע לה. בית אשר בנו הורי ודרו בו עשרים שנה, עזבנוהו, הפקרנוהו.

התחיל מסע הנדודים; בעגלה אחת היו המטלטלים, ובעגלה אחת ישבו הורי, צבי אחי הבכור, אני ושתי אחיותי: כרמלה בת אחת־עשרה שנה וחוה בת שבעה־עשר ירח. ובעיירה – תשעה באב. בהלה ומהומה רבה. אחר שלוש שעות הגענו לסטניסלאב.

העיר סטאניסלאבוב נוסדה בידי ההטמאן והסטארוסטה במחוז האליטש וידז’יי פוטוצקי ונקראה על שם בנו סטניסלאב. תקנון יסוד של היישוב היהודי בסטניסלאב הוא משנת 1662.

בספר חיי נפתח דף חדש; סטניסלאב    🔗

בסטניסלאב שכר אבי דירה בפסג' גרטנברג היפה בלב העיר. בניין גדול זה עמד בין שני רחובות מקבילים: בין רחוב סאפייזינסקה ובין רחוב בוגוסלאבסקי. שכננו בקומה השניה היה ד“ר ברנארד פרנהוף, עורך דין, ציר לקונגרס הציוני הראשון, (ביקר בארץ ישראל בשנים 1932, 1934, 1937). יוסף בנו היה חברי ועמיתי בגמנסיה, אחר כך ד”ר למשפטים, עלה לארץ ישראל כחלוץ ב־1930 ונצטרף לקבוצת שילר. לימים ישב עם בני ביתו בירושלים ועבד בלשכה הראשית של הקרן הקיימת לישראל.

העיר נראתה ריקה; השלטונות האוסטריים עזבוה; הקסרקטין הגדול ברחוב 3 במאי, שבו שכן הגדוד מספר 58, עמד שומם. אחרוני החיילים יצאו; יהודים לאלפיהם ברחו, מי ברכבת ומי בעגלות דרך לאווטשנה אל הונגריה, וכל מי שהקדימו להימלט נסעו ברכבת, מי למהרין ומי לבהמין ומי לווינה.

יצאתי לרחוב והרחובות אבלים; דממת מוות אופפת אותי. הזאת סטניסלאב, העיר השוקקת חיים? בלבי כירסמה החרדה מפני הקוזאקים. כצרי להרגעה היה לנו בית החולים הצבאי, שנותרו בו ארבעים חיילים, שאי אפשר היה לטלטלם, ועמהם אחיות ורופאים; על בניין בית החולים התנופף דגל “הצלב האדום”. ידענו שאפשר לסמוך על “אמנת ז’נבה”, עיר שהתנופף בה דגל “הצלב האדום” לא תופגז. לפיכך האמנו כי לא יאונה לנו כל רע.

ובמצב שחיינו היו תלוים לנו מנגד, היו עינינו – עיני ארבעים אלף היהודים – נשואות אל ד"ר קארל הלפרן, ראש הקהילה. קארל הלפרן (בנם של הירש וסופיה הלפרן) יכול היה לעזוב את העיר עם בני ביתו בעוד מועד, אולם בלבו גמר אומר כי את עדתו לא יטוש. לסאבינה רעייתו אמר: את עם שבעת הילדים – תסעו לווינה! והבטיח לה שיעזוב עם אמו את העיר, בהתקרב הרוסים.

סאבינה הלפרן ובני ביתה נסעו לווינה. יום אחד הופיעה בדירתם בווינה אמו של קארל, ועל השאלה: איך הגעת בלעדי קארל? ענתה: לא הצלחתי לשכנעו, קארל סירב לעזוב את קהילתו.

ובעיר אבלות, שיממון. מוראות מוות אפפונו מפני הקוזאקים, גויים עזי פנים, אשר לא ישאו פנים לזקן ונערה, אף ישישה לא יחונו. מי שלא ראה בעיניו קוזאקים דוהרים על סוסיהם הקטנים ומגלבים בידיהם לא יכול לשער את חרדתנו. האסוציאציות: גזרות ת"ח (1648), חמילניצקי. בבתים הוגפו התריסים, הדלתות סוגרו בבריחים ובמוטות ברזל; הבנות הצעירות הוסתרו. משנפל ראש הגשר על הנהר דנסטר ביוזפאל (את הגשר הגדול הרסו החיילים האוסטריים) דהרו הרוסים, באין מפריע, אל העיר סטניסלאב. קול שעטת פרסות סוסיהם של הקוזאקים, ממרחקים נשמע לאזנינו. הגיעו אל הפרבר פאסייטשנה, ומשם אל כיכר טרגוביצה, (שוק הסוסים), אל רחוב האליצקה ואל כיכר העיר, שבה עמד בניין העיריה, עליו הניפו את דגל רוסיה.

משפגשו יהודים עוברים ברחוב ירדו מעל סוסיהם וציוו עליהם: “דאוואי טשאסוק” – “תן את השעון”, והיהודים נתבעו ונתנו.

ילדים היינו, תמים היו גם האנשים. לא בזכות הדגל של “הצלב האדום” ניצלה העיר מהפצצות האויב, אלא מפני שהצבא האוסטרי נסוג ממנה. והחזית האוסטרית הוסיפה לסגת. אל אזנינו הגיעו בשורות איוב; צבאות רוסיה ערכו פרעות ביהודים בערים: זאלשציקי, הורודנקה, הוסיאטין¹¹, טרנופול, שניאטין יארוסלב, דמביצה. אלפי יהודים נהרגו ורבבות גורשו לפנים רוסיה.

ב־3 בספטמבר 1914 כבש הצבא הרוסי את לבוב, בירת גליציה, ובה קבע את מושבו מושל הפלך הרוסי הגראף בוברינסקי שהכריז על סיפוח מזרח גליציה כפרובינציה רוסית “מאז ומתמיד” יחד עם בוקובינה ועם למקובטשיזנה (רצועה הררית צרה המגעת עד לקריניצה). בוברינסקי נקט מדיניות אנטי־יהודית, צאריסטית, הרת פורענויות, מדיניות של “המאה השחורה”. ועדי הקהילות פוזרו; הרכוש היהודי הוחרם; חנויות היהודים נשדדו, נשים נאנסו; בתי כנסת חוללו וטומאו. היהודים בגליציה, שהורגלו לחיים של חופש, ניתנו בפתאום, בן לילה, למשטר של “נאגייקה” (מגלב).

בשנת 1977, כשהתחלתי מעיין באגרות חיים וייצמן, כרך שביעי, שיצא עתה לאור, עבר בגופי רטט כשקראתי בעמוד 55 דבריו של וייצמן במכתבו ממנצ’סטר ב־23 בספטמבר 1914 אל ד"ר שמריהו לוין בניו־יורק:

“היה כאן ז’בוטינסקי; הוא היה בבלגיה בתור כתב צבאי של “רוסקיה ויידומוסטי”. הוא הרבה לספר על הלך הרוחות ברוסיה; אך עיקר השקפתו היא, כי כל תקוותינו לשיפור מצבה של היהדות הרוסית אינן אלא תקוות סרק. כסימן להלך הרוח עשוי לשמש מינויו של הרוזן בוברינסקי לנציב גליציה ושל ריינבוט בבוקובינה”.

ובהערה מסופר:

“במינויו של לויטנאנט גנרל הרוזן גיאורגי אלכסנדרוביץ בוברינסקי היה יסוד רב לחשש, שכוונתה המוצהרת של הממשלה הצארית לספח את רוב השטחים הכבושים ולעשותם לרוסיים תגרום לכך שאוכלוסייתם היהודית, אשר עד כה היתה פטורה מהגבלות, תיחשף ליחס המשפיל שהיה מנת חלקם של יהודי רוסיה”.

“אני מזועזע למחשבה שכמעט מליון יהודים גליצאיים עלולים להיכלל בתחום שיפוטה של רוסיה ולהיות משועבדים”.

כך כתב חיים וייצמן ממנצ’סטר באיגרתו מ־6 במארס 1915, אל ד"ר משה גאסטר בלונדון.

בעירנו הוקם ועד הצלה יהודי ובראשו עמד ד“ר קארל הלפרן. אולם לא ארכו ימיו של הוועד, כי ד”ר קארל הלפרן, יהושע בלומנפלד מנכבדי הקהילה, ד"ר מאכס זיינפלד יושב ראש המפלגה היהודית הסוציאליסטית נלקחו בידי הרוסים כבני ערובה ושולחו למעמקי רוסיה. הגזרה הרעה הזאת דיכדכה אותנו. כיתומים היינו.

היהודים נצטוו לפתוח את החנויות. שטרות כסף אוסטריים הוחבאו והרובל הרוסי היה מטבע עובר לסוחר. השלטון שהיה צבאי למחצה ואזרחי למחצה, הכביד עולו על צווארי היהודים בעיר. בבוקר אמרנו: מי יתן ערב, ובערב אמרנו: מי יתן בוקר, מפחד לבבנו אשר פחדנו וממראה עינינו אשר ראינו.

ובבית: בפעם ראשונה אחר שמונה שנים ללימודיו בגמנסיה בסטניסלאב, היה אחי הבכור צבי יחד עמנו בבית. לי הועיד אבי תפקיד: ממונה על הכספים. כלומר את הכסף בשטרות ובמטבעות זהב היה עלי להחביא באחד הקירות במרתף שלנו שבבניין הפסג'. ובכל שבוע שיניתי את המקום. צריך הייתי לזכור איה האבן בקיר אשר הסתרתי מאחוריה את כספנו.

ההצלחות של הצבא הרוסי במיתקפה הראשונה בגליציה העכירה את רוחנו. המבצר הגדול בעיר פשמישל שעל הנהר סאן, החוצה בין מזרח גליציה למערב גליציה נפל (22.3.1915). מחמת הרעב נכנע הגנרל קוסמאנק. הרוסים לקחוהו בשבי והתירו לו לשאת את החגורה ואת חרבו על ירכו.

בפשמישל שירת בצבא דודי אהרן, אחי אמי. בשל כתב ידו היפה ובשל ידיעתו את הלשון הגרמנית נקרא לעבוד בלשכת הגדוד. יום אחד לפנות ערב, קרא לו הסרן, ודודי לא נע ולא זע, כי התפלל “שמונה־עשרה”. קראהו הסרן פעמיים ושלוש, ודודי לא הגיב. צעק הסרן מרחוק: האם תופי אזניך אטומים? סיים דודי את התפילה, ניגש אל הסרן ואמר לו: בזמן שקראת לי עמדתי לפני מלך מלכי המלכים.

על המצב בחזיתות נזונונו מן השמועות. העתון “נוייה פרייה פרסה” הוברח אלינו בשבילי סתר דרך הרי הקרפאטים מהונגריה. את העתון החזקנו בידינו כמוצאי שלל רב. בצמא שתינו את דבריו של הפרשן הצבאי הנודע Roda־Roda, אולם היינו מאוכזבים מראש המטה הכללי קונראד הצנדורף, שבטחנו בו כי ישבור את עצמותיו של “פוני גנב”. המלחמה לא התנהלה כפי שרצו היהודים, והיתה זאת מלחמת דמים באמת! מעולם לא ידעתי מי היה בעיר הראשון שאליו הגיע גליון בודד של העתון. עמודים מן העתון נמסרו מיד אל יד, וכמו נבלעו מריישא ועד סייפא.

אל אזנינו גונבו שמועות משמועות שונות, וכך נודע לנו כי בסוף ינואר 1915 התקיים בווינה כינוס חברי הוועדים המרכזיים הציוניים בגליציה, ששהו כפליטים בבירת אוסטריה ובהם ד“ר אנזלס הלפרן, ד”ר ראובן יונאס וד"ר יוסף פילנבוים מסטניסלאב. השמועות הביאו בכנפיהם מקצת עידוד ודמיון הפיח בנו תקווה.

ובסטניסלאב המשיך אבי לעסוק בצרכי ציבור, וראש דאגותיו לאדמו“ר ר' נחום מבורשטין ש”החצר" שלו נצטמצמה לבית ברחוב זדלמאיר. בשבתות התפללו ב“קלויז” שלו. בשבת פ' לך לך תרע“ה הייתי באותו מעמד כשהאדמו”ר ערך את “השולחן”; בתוך קהל החסידים ישבנו צפופים, מאוחדים בהרגשת הצרות של ישראל ובציפיה לישועת צור ישראל. אבי מורי ואני ישבנו סמוכים אל הרבי. שעת בין השמשות היתה. בבית הכנסת של הרבי שרויה השכינה. כשהאזנו לאמרי תורתו מענייני דיומא משולבות בפרשת השבוע, לפתע פתאום דפקו קוזאקים בחלון ביתו ברחוב זדלמאיר. קמה בהלה; אך הרבי אמר: אני מקבל עלי להיות כפרת ישראל ושלא יינזק שום אחד מישראל, והמשיך בעריכת “השולחן”. הרבי נסתלק א' אלול תרע“ה. הייתי בין אלפי המלווים את האדמו”ר למנוחת עולמים. ספד לו בנו ר' לייזרל שישב על כסאו בסטניסלאב. על קברו בבית העלמין ברחוב סאפייזינסקה הוקם “אהל”.

ש. אנסקי בראש “ועד הצלה”    🔗

בשנת 1915 בא לעירנו ש. אנסקי (שלמה זלמן רפפורט), סופר, פובליציסט ביידיש וברוסית, דראמאטורג, היה חבר פעיל במפלגת ס. ר. (סוציאל־רוולוציונרים). בתחילת שנת 1915, כשהרוסים כבשו את בוקובינה וכמעט את כל גליציה והגיעו עד המבצר בעיר קראקוב והקוזאקים גזלו, חמסו, שדדו, אנסו – הקהילה הראשונה, שהיתה טרף לשיניהם היתה ברודו וכאמור למעלה כ־400 אלף פליטים נמלטו לווינה, לביהמן, להונגריה ורבים הועברו לרוסיה כבני תערובת, – הקימו יהודי רוסיה “ועד הצלה” ובראשו עמד ש. אנסקי מגדולי ההומאניסטים היהודים בדורנו, גדול הפולקלוריסטים שהיו לנו. ספרו החשוב מאד הוא “חורבן גליציה” ותאורים קורעים לב גנוזים בספר זה.

היהודים ברוסיה שאירגנו מפעלי הצלה בשביל יהודי גליציה הוכיחו כי כל ישראל ערבים זה לזה, על כן הקימו את “ועד ההצלה”. בנדודיו מקהילה לקהילה אסף אוצרות התרבות היהודית, שהצילם מאבדון והעבירם לרוסיה ומי יודע מה אירע להם.

ש. אנסקי היה מחזאי, ויצירתו הגדולה היא “הדיבוק”. נפטר בתחילת שנת תרפ"א (נובמבר 1920).

האוסטרים חוזרים    🔗

עשרה חודשים ארכו ימי השלטון הרוסי. במאי 1915 נחלו צבאות רוסיה בחזית גורליצה תבוסה מוחצת. בידי רוסיה נשארו אחרי המיתקפה הרוסית של ברוסילוב המחוזות טרנופול, טשורטקוב, סטניסלאבוב, קולומייא. בקרב היהודים בשטחים הנכבשים גבר הרעב והתפשטו מחלות מידבקות. ב־22 במאי 1915 נכבשה העיר פשמישל מחדש בידי הצבא האוסטרי, וביום 8 ביוני 1915 חזר הצבא האוסטרי אל סטניסלאבוב. עודני זוכר את הפגזים שעפו באוויר מעל לראשי בצאתי מבניין הפסג'. מצאתי מחסה ליד כותל בית הכנסת הגדול. בטיפשותי לא הבינותי שהפגזים עלולים לכבד גם אותי.

וכשראיתי את הפרשים האוסטרים רכובים על סוסים, בקומה זקופה, ומאות יהודים מריעים להם, חשתי בעצמותי את השמחה: הנה שוחררה העיר מעול ההיידמקים הרוסים, ואנחנו היהודים, שבנו להיות כבני חורין. החיילים האוסטריים נתקבלו כמשחררים, כגואלים. ליהודים באוסטריה היתה זיקה לבית האבסבורג, אך לא כן לבית ההונצולרן (הקיסר וילהלם השני) שהיו יהירים, מחוספסים; ההימנון השחצני “גרמניה, גרמניה מעל לכל” צרם את אזנינו. ב־1915 נתבגרנו והבינונו שהכדור בסראייאבו לא היה אלא הסיבה הישירה האחרונה להתלקחות המלחמה שתיכן במירב תיכון קפדני גרמני, שנים מספר לפני 1914, המטה הצבאי הראשי בגרמניה.

והשמחה היתה מהולה בעצב. משנכנסו האוסטרים אל העיר גויסו הצעירים מבני שמונה־עשרה שנה ומעלה. אף צבי, אחי הבכור, גויס ונשלח אל גדוד חיל רגלי מספר 14, אשר עד 1914 חנה בקולומייא, ומשפרצה המלחמה חנה מטה הפיקוד של הגדוד בעיר גראץ, בירת סטירייה (הרי האלפים). בשנת 1915 טעמנו כבר טעם מלחמה, מפני שגם העורף הפך מזמן לזמן להיות חזית. כל מי שגויס לצבא נשלח לחזיתות למרחקים, והאיומה שבחזיתות היתה החזית האיטלקית (איטליה שהיתה בעלת ברית של “מעצמות המרכז” נפרדה מהן בשנת 1915 והצטרפה אל “מדינות הברית”). קדרות לפתה את ביתנו כאשר הופרד אחי מתוכנו, ביוני 1915. גם אבי, בן ארבעים ושש, נקרא להתייצב לשירות בצבא, כי נמנה על פקודי הצבא (משמונה עשרה שנה עד חמישים שנה). הוועדה לגיוס מצאה אותו בריא לשירות בצבא, אולם לשמחתנו לא גויס, בגלל תפקידו כראש העיירה בפועל וכמנהל פנקסי הנישואין והלידות בעיירה יזופול.

שיבת האוסטרים אל העיר וישיבתם בה לא נתארכו; בתחילת אפריל 1916 חידשו הרוסים את המיתקפה והצבא האוסטרי נאלץ לסגת שנית. החלה מנוסת בהלה. הורי החליטו לעזוב את העיר. אבי הצליח לשכור איכר בעל עגלה קטנה. אמי אספה מעט בגדים ומעט לבנים, תחבה אותם לתוך שקים ולתוך תרמילים, ולאיכר אמרנו שיסיע אותנו לקולומייא. התחנה הראשונה היתה אוטינייה, עיר קטנה. עגלתנו נסעה בצידי הכביש שהיה הומה מן הארטילריה הכבדה בנסיגתה. התותחים הכבדים שגררום צמדי סוסים, שעליהם ישבו חיילים על אוכפים, התנהלו בכבדות, ממש צער בעלי חיים. עודדנו את עצמנו במחשבה, שכל עוד התותחים עמנו, האויב לא ישיגנו. כלום היה יסוד לחישובינו האסטרטגיים?

כשהגענו לאוטינייה¹² (מרחק 30 ק"מ מסטניסלאב) סרנו אל הבית של דודתנו, אחות אבי. הבית עמד פרוץ, ריק מאדם, נמצאו שם שתי מיטות ובהן שכבנו לרוחב. את אחותי חוה בת שלוש שנים אימצנו אל גופנו לחממה ולחזקה. למחרת הבוקר עזבנו את אוטינייה והמשכנו לנסוע אל העיר קולומייא, שבה גרו קרובי משפחתנו, אולם לא מצאנום בביתם, גם הם נמלטו. אנה? לא ידענו. האיכר שהוציאנו מסטניסלאב והביאנו לקולומייא שב לביתו.

כעבור יומיים שכר אבי איכר בעל עגלה חזקה שיסיענו אל העיר קוסוב שעל נהר טשרעמוש הנשפך אל הנהר פרוט. העיר קוסוב סמוכה לקוטי. שם במסתורי ההרים ישב ה“בעל שם טוב”. בעיר קוטי היה מרא דאתרא הרב משה גלרנטר, הנודע בעולם הרבני ממפלסי נתיבות ל“מזרחי”. ומדוע נסענו לקוסוב? כי בה ישב דודי מרדכי קרפל, אחי אמי, שנשא אשה מבית לנדמאן. וטעם חשוב שני: בטוחים היינו כי הרוסים לא יגיעו לקוסוב, השוכנת לרגלי הקארפאטים – קו מגן מבוצר. בקוסוב חנינו שבועות מספר. התאוששנו מטלטולי דרכים ומפחדי נפש. ואני, הלכתי ברגל לבקר בעיר קוטי (קיטיוו בספרות החסידית והרבנית); חציתי את הגשר ונכנסתי אל העיר ויז’ניץ בחבל בוקובינה; בוויז’ניץ גרה הדודה רוזה, אחות לסבתא אסתר. הדודה רוזה מנטשל היגרה לפני המלחמה לארצות־הברית. בנה מנחם מנטשל היה מהראשונים להוצאת ספרים עבריים בניו־יורק.

לימים, משרווח לנו קמעא, ארזנו את חפצינו, כגון לבנים ובגדים שקנתה אמי בקוסוב¹³, ונסענו אל ז’אבייע, הכפר הגדול ביותר באוסטריה, ששכן בו בית־משפט. בזכותה של משפחת גרטנר, קרובי משפחת לנדמאן בקוסוב, קיבלנו חווילה יפה. והטבע – נפלאות אל; אך במי הנהר טשערמוש לא טבלתי; האבנים החדות אמרו לי: נער, עמוד נא. כעבור שבועיים נסענו משם דרך הונגריה לווינה.

בכל יום שמעתי מפי אמי מורתי: איה הסיו? הסיו לשון חיבה להנריק, הוא צבי. קשרי הדואר בין הצבא לאזרחים נותקו; הצבא בחזית. את הסיו נשאנו בלבנו בכל נדודינו… איה הסיו? – שמעתי בשכבי ובקומי. את דמעותיה של אמי בלילות ספגו הכרים.

בווינה    🔗

בתחילת אפריל 1916 יצאנו מסטניסלאב, ובימים הראשונים לחודש יולי 1916 הגענו לווינה. בווינה ישבו כפליטים מאז פרוץ המלחמה דודי: בריש גלרטר ואברהם אבא גלרטר עם בני ביתם; הדוד איצי שבדרון עם בני ביתו; בנו ד"ר אברהם שבדרון גויס לצבא. ברל ואסתר קרפל, הוריה של אמי; ישראל בראט ואשתו מינציה ושמשון ברוד ואשתו גיטל (שניהם אחיה של סבתא אסתר) עם בני ביתם; דודתי רוזה עם בנה ליאון; משה זוננשיין (אשתו שיינדל לאה היתה אחות סבתא אסתר) עם בני ביתו.

בווינה דרו משנת 1908 האחים ליאו וד“ר אלי ברוד. ליאו היה סגן מנהל ב”וינער באנק פעריין" (אחד משלושת הבנקים הגדולים) במרכז אשר בשוטנטור. ד“ר אלי ברוד, לאחר שסיים לימודיו באוניברסיטה בווינה, שימש כרופא באניות בקו “לויד טריאסטינו”: טריאסט־יפו, ופעמים רבות ביקר בארץ ישראל. לימים¹⁴ מונה רופא ב”קופת חולים" במחוז השלישי “לאנדשטראסע”. שני האחרים היו ציונים. הודות לבניהם שסיפקו להם מיצרכי מזון, לא סבלו הדוד שמשון והדודה גיטל מצוקת רעב. תכופות היתה אמי אומרת לי: אני יודעת שאתה רעב; אל תתבייש, לך אצל הדודה גיטל. היא אף היתה מספקת מצרכי מזון לגיסתה, היא סבתא אסתר. בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה נהגו שני האחים לבקר בראשית הקיץ בביתנו באזיפול, והתפעלו ממראה הגן המטופח ונהנו מן המטעמים העריבים שהכינה אמי מורתי. מעכשיו היינו “פליטי מלחמה”, שמספרם נאמד באלפי רבבות. למעלה מארבע מאות אלף יהודים, מחצית אוכלוסי היהודים בגליציה, היו פליטים במהרין, בבהמין, בהונגריה ובווינה.

ואלה היו הצעדים הראשונים בבירת אוסטריה: אמי בת שלושים ושמונה שנה, נאה בלבושה, בעלת שכל טוב, מעוררת כבוד בהופעתה, דוברת גרמנית, משכילה, היתה “שרת החוץ”. ראשית מעשיה: שכרה דירה בת שני חדרים ומטבח ברחוב ליכטנשטיין, אחר כך רשמה את כל בני המשפחה ב“נשיאות המשטרה” במחוז התשיעי, בשדרות אליזבת. בווינה מילאה המשטרה גם תפקידים אדמיניסטרטיביים, שהיו בגליציה בסמכותם של מושלי המחוזות. כל מי שרצה למצוא את האיש המבוקש לו, טרח והלך אצל “נשיאות המשטרה”. הגיש שני שאלונים ורשם בהם שם ושם המשפחה וגיל, ותוך רבע שעה נמסרה לו התשובה: הרחוב, מספר הבית, מספר הדירה וכו'. לא פעם אחת התפעלתי בראותי את האדיבות, את היעילות, את הרצון הטוב, את החריצות ואת המהירות בסידור עניינים לאלתר וללא דחיות. המלים “תבוא מחר” לא נשמעו. העיר וינה, האוהבת נוחות, החומדת שלווה, קלטה אלפי רבבות פליטים יהודים; תושבי וינה לא יצאו מכליהם, אדיבים היו.

משנכנסנו לדירתנו (בבית הסמוך גר דודי בריש גלרטר) הלכה אמי אל “מרכז הפליטים” שבמחוז השני, ברחוב פראטר, לרשום אותנו. היינו חמש נפשות. הממשלה האוסטרית שילמה לכל הפליטים, אחד עשיר ואחד נצרך תמיכות, סכום מסויים לנפש. העשירים בביתם בגליציה היו בווינה נצרכים. כל מי שנרשם כפליט וקיבל “פנקס לפליט” – נשלח אליו לביתו סכום התמיכה מדי חודש בחודשו. התמיכות לא סיפקו די צרכן של המשפחות שמילאו את החסר מתכשיטים שמכרו.

בהגיענו לווינה נקלענו למשטר צנע חמור מאד. האוכלוסיה היתה שרויה כמעט ברעב. באיטליזים לא היה בשר־בקר בנמצא: שלוש פעמים בשבוע נמכר בשר־סוסים.

בשר “כשר” עין לא ראתה, מיצרכים חיוניים נמכרו ב“נקודות”. לכל משפחה ניתן פנקס “נקודות”: לקונרול (מעין “בלו בנד”), לחלב, ללחם ולשאר מיצרכים חיוניים. חולים וילדים היו עדיפים.

בכל מחוז היו כמה “שווקים קטנים” בבניינים, ובמחוז הרביעי היה “השוק הגדול”. מה בין “שוק קטן” לבין “השוק הגדול”? “השוק הגדול” היה פתוח שישה ימים בשבוע, בכל שעות היממה, וסגור ביום ראשון. אולמיו נתארכו בתוך בניין עצום והוא היה מספק סחורות ומיצרכים ל“שווקים הקטנים”, ואחת לשבוע גם לאזרחים.

התפקיד הראשון שנטלתי עלי בחפץ־לב ובחפז שהתחייב מן המצב, היה של מביא מיצרכים הביתה. כיצד? בשעה אחת אחר חצות, בכל לילה ולילה, חוץ מליל שבת ירדתי מעל מטתי, התלבשתי ויצאתי אל הרחוב לעמוד בתור ליד אולמי “השוק הקטן”. משתפסתי מקומי במשך חצי שעה, ומאחורי השתרשר כבר “תור” של עשרות אנשים ופני “צולמו” היטב על ידי שכני מלפני ומאחורי, אצתי־רצתי אל “שוק קטן” ברחוב אחר וגם שם תפסתי “עמדה”, וכך הייתי בעל שני מקומות בשני תורים. בשעה שבע וחצי חזרתי הביתה והבאתי: שני בקבוקי חלב, אחד לאחותי חוה בת שלוש שנים ואחד לנו, לארבע נפשות, חצי חפיסה חמאה, גריסים קשים הטעונים בישול זמן רב כדי להתרכך; וכדי להשיג חבילה “קונרול” למריחה על הלחם, נסעתי מן המחוז התשיעי אל המחוז השלישי פעמיים בחודש, ועמדתי בתור לילה שלם. “שוק שחור” למיצרכים לא היה בנמצא. אף במטבעות־כסף, או בזהב, לא יכולת להשיג בשר, לחם, חמאה וסוכר. סכרין ניתן לנו.

אמנו לא יכלה לראות בצער המשפחה הרעבה, וביזמתה כי רבה ובמסירותה לאין שיעור הטילה על שכמה עול כבד: מווינה נסעה למהרין אל כפר מגוריה של דודתנו¹⁵ קלארה (אחות אמי) עם שתי בנותיה: ברתה והלה, וחזרה מלאה; הביאה שני תרמילים ובהם מזונות מכל טוב: שני כיכרות גדולות של לחם חיטה, ביצים, חמאה וכיוצא בזה. אני נסעתי לתחנת־הרכבת Nordwestbahnhof להקביל את פניה, לסייע בנשיאת התרמילים ולשומרם מפני עין הרע. ובבית חדווה שאמנו חזרה שלמה ומלאה. בגפה יצאה ובשני תרמילים מלאים חזרה. יום אחד חזרה אמי הביתה אחר עיסוקיה במשרדים וסיפרה לנו מעשה באשה וינאית שפגשה במשרד המשטרה המחוזי. האשה תינתה לפני הפקיד הבכיר את מצוקתה ואת צרותיה. במרוצת דבריה הנרגשים אמרה: “נואשתי, אין לפני דרך אלא להפיל את עצמי לתוך הדאנוביוס מעל הגשר אשר ממול לחלונך”. אמר לה הפקיד: “גברתי החביבה, לדאבוני הרב, אינך הראשונה ואינך האחרונה”.

רשמי מווינה    🔗

שנתיים לא למדתי. השלטונות הממונים על בתי הספר בגליציה ושמקום מושבם היה בלבוב, גם הם היו “גולים פליטים” ושיכנו את משרדיהם בווינה. על דעת הממשלה בווינה פתחו גמנסיות לתלמידים פליטים שהיו בווינה לאלפיהם ושעות ההוראה בהן היו משעה שתים עד השעה שבע. נרשמתי בגמנסיה שבמחוז השלישי ובשנת לימודים אחת 1917/1916 סיימתי שתי כיתות: חמישית ושישית. יומי היה קשה וגדוש עשיות. משעה 10 עד 11 לימדתי תלמיד בכיתה הרביעית לטינית ויוונית. את שכרי נתתי לאמי.

המורים היו פליטים מגליציה, רובם יהודים.

בכיתתי היו שלושה פילולוגים מצטיינים: הראשון היה אֶסקרייס, השני – רפפורט, השלישי – אני. יום אחד קראנו “אודיסייאה” והכיתה נעצרה בחרוז קשה ביאור. נקרא אסקרייס – לא ידע לענות; נקרא רפפורט – שתק; נקרא גלרטר – עמדתי ועניתי כהלכה. הגיב המורה גולדבלאט ואמר: nomen est omen (כשמו – כן הוא). גרמנית לימד אותנו ד"ר טייבין מורה מעולה; למדנו את שילר ואת גיתה. המורים היו חביבים על התלמידים וכן המקצועות שלימדונו.

ומה נעם לחכי בווינה? המים! המים בווינה שאין כמותם זורמים מ“ווינערוואלד” (יערות וינה) במישרין אל הברז. מדי בוקר בבוקר ראשית שתייתנו היתה כוס מים. קמעא־קמעא הסתדרנו, הסתגלנו לאורח חיינו כפליטים. ניצלנו כל שעה פנויה להכיר את העיר. עם אמי הלכנו להצגות ב“בורגתיאטר”, באופרה שבמחוז הראשון, בתיאטרון “יוזפשטאד” שבמחוז השמיני, ועמדתי בתור ליד הקופה לקנות כרטיסים. וכן ביקרנו ב“שיינברון” בארמונו של הקיסר פראנץ יוזף הראשון. כל מחוז וטבעו, כל מחוז ויופיו. בכל מחוז היו גנים ציבוריים נהדרים, ועל כולם אוגארטן פארק שבמחוז השני. ביום ראשון: שליש האוכלוסיה בפארקים, שליש על חוף הדאנוביוס ושליש ביערות וינה. המחוז השני “פראטער” רוב תושביו היו יהודים, וכן המחוז העשרים; ישבו שם רבבות פליטים. במחוז הראשון נמשכתי אל הרחוב רוטנטורם בגין בית מסחר ספרים של ר. לוויט, שהיה גם מו"ל. כל שעה פנויה ביליתי אצל לוויט והזנתי את עיני במיבחר “יודאיקה”. מימין אתה פונה אל רחוב זייטנשטטן שבו עומד “זייטנשטטן טמפל” ובסמוך לו “רחוב היהודים”. ובהגיע תור האביב, ואחריו הקיץ, יצאנו, כל בני המשפחה, אל חוף הדאנוביוס שחצה את העיר ושתכלתו היתה מן המופלאות והושרה בפי משוררים ובפיהם של “עמך” באוסטריה. וכיצד הכרתי את וינה היפה? כל שעה פנויה הרביתי לנסוע בטראמים הנוחים והנקיים. השירותים של הקונדוקטור ושל הכרטיסניות הנאות זכו לתהילה ולתשבחות. את רוב המספרים לקווי התחבורה עודני זוכר.

אבי ואני התפללנו בבית מדרש שהוקם לצורך זה. פליטים שכרו שלושה־ארבע חדרים והכשירום לשמש בית מדרש. רבנים ודיינים שלא היו לפי החוק מחויבי גיוס לצבא, שימשו באורח רשמי בכהונתם את צאן מרעיתם, פליטי גליציה.

בווינה היו “טמפלים”, היכלי תפילה גדולים, שאנו יוצאי גליציה לא היינו מורגלים בהם ושנועדו ליהודים “מתקדמים”. במחוז השני היה בית כנסת “פולני” של החרדים וה“שיפשול” [על שם יעקב שיף, נדבן יהודי בארצות הברית] ל“עדת ישראל” של החרדים מהונגריה. מלבד ה“טמפלים” ושני בתי הכנסת הנזכרים היו במחוזות שישבו שם יהודים בצפיפות, בתי מדרש רבים “חברות” שונות ושקצתם היו להם רבנים קבועים, אבל לרובם לא היו אמצעים להחזיק רב קבוע. רבים מבין הרבנים הפליטים, נקראו על ידי בתי המדרש הללו לשאת אצטלא של רבנות עד יעבור זעם, עד קץ המלחמה, כשיוכלו לשוב איש־איש אל קהילתו.

לווינה הגיע גם כפליט האדמו“ר מטשורטקוב ר' ישראל פרידמאן, נכדו של ר' ישראל מריזשין; חסידיו שכרו בשבילו שתי קומות באחד הבניינים היפים ב”אליזבת פרומנדה“, במחוז התשיעי. בקומה אחת ישבו האדמו”ר ובני ביתו, ובקומה אחת היה בית מדרש. בשבתות הלכתי עם אבי להתפלל ב“מניין” הקרוב לביתנו, והיו שבתות שהלכתי לבדי להתפלל אצל הרבי מטשורטקוב. תמה התפילה; החסידים ניגשו אל האדמו“ר לתת לו “שלום עליכם” ולברכו “שבת שלום”, ובקהל המברכים הייתי גם אני. כשהלכתי בימות החול ברגל מרחוב ליכטנשטיין אל המחוז הראשון, צעדתי לאורך “אליזבת פרומנדה”, ובהיסח הדעת פנו עיני אל הבית, שישב בו הרבי וסרתי אל בית המדרש שלו להתבצר במבצר החסידות בדממה. חין תפילתו ביום כיפור וצקון לחשו הרשימוני עמוקות. האדמו”ר ר' ישראל פרידמאן, והצדיק ר' דוד משה, בנו של ר' ישראל מריזשין, היו אוהדי הציונות. במכתב מ־28 בדצמבר 1896 כתב ד“ר הרצל לצדיק מטשורטקוב רבי דוד משה כי רצונו זה כבר לבקר אצלו ולשוחח אתו על שאלות מסוימות ביהדות. והצדיק ר' ישראל פרידמאן, הפליט בווינה, הביע את דעתו בכל מקום, שלא זו בלבד שאיננו מתנגד לציונות, אלא הוא אוהדה הגדול. האדמו”ר ר' ישראל פרידמאן אף היה בקי גדול בספרות העברית החדשה. וזה ייחודו של האדמו“ר ר' ישראל פרידמאן: מתוך דאגתו לנוער הקים בתי ספר למלאכה וחדר “כללי”, שלמדו בו מלבד לימודי קודש גם לימודי חול ומקצועות. בדרך זו רצה להציל את הנוער שלא ילכו לרעות בשדות זרים. הוא נסתלק בשנת תרצ”ד.

ראשית אביב בחיי הציוניים בהצטרפותי אל “השומר הצעיר” בווינה בשנת תרע"ו    🔗

בשנת תר“ע (1910) יסדו תלמידי הגמנסיה הממשלתית השלישית בסטניסלאב ארגון צופים, אולם התלמידים היהודים הוכרחו בידי חבריהם הפולנים לעזבו, ולפיכך הקימו ארגון צופים ציונים שמייסדו ומפקדו הראשון היה אברהם זוסמאן. בשנה ההיא נוסדו גם בערים אחרות בגליציה ארגוני צופים ציונים האמונים על תורת בדן פאול. שם הארגון “השומר” נקב ד”ר גרשון ציפר (מתוך הערצה לאגודת “השומר” בארץ ישראל). בוועידת “צעירי ציון” שהתקיימה בלבוב נדונה דיון מקיף שאלת הפיכת “צעירי ציון” לתנועה¹⁶ צופית. מבין דברי “צעירי ציון” בסטניסלאב בלטו בין השאר אליהו ואנברג, הירש נאגלר, מרדכי רובינפלד ודניאל אוסטר. מאז ועד פרוץ המלחמה נדונה שאלה זו כמעט בכל הוועידות הארציות השנתיות של “צעירי ציון”. בוועידה הארצית, שהתקיימה בלבוב בתרע"א (1911), הרצה אברהם זוסמן על הצופיות.

“השומר” פעל במחתרת, כי השתייכות להסתדרויות נוער היתה אסורה על תלמידי בתי ספר תיכונים וחברי “השומר” היו תלמידי גמנסיות וכל מי שנתפס בעבירה זו, כלומר, בחברות ל“השומר”, אחד דינו להיות מגורש מבתי הספר התיכונים. רק בחודשי הקיץ, כשהתלמידים לא חששו מפני הורים, שהיו עוקבים אחריהם במשך שנת הלימודים, היו יכולים ליהנות יותר מחופש תנועותיהם, ואז היו עורכים טיולים מחוץ לעיר, מקימים מחנות ומתאמנים בצופיות שעל פי בדן־פאול.

בפעם הראשונה הופיעו צופים יהודים בגלוי וברבים בכ' תמוז תרע“ג (1913), כשהם צועדים בחוצות העיר. בעת ההיא היה החינוך הציוני בשורות “השומר” לקוי וסדוק, הצופיות הודגשה והובלטה יותר מן החינוך לרעיון הציוני. משפרצה מלחמת העולם (1914) שותקו החיים הציבוריים־הלאומיים; רבים מבין הנוער המאורגן ב”השומר" גויסו לצבא האוסטרי, רבים עזבו את העיר ונמלטו עם משפחותיהם לאוסטריה, לבהמין ולהונגריה. רוב הפליטים היהודים מגליציה באו לחסות בצילה של וינה הבירה. עם זרם הפליטים באו גם אנשי “השומר” וכן הועתק לווינה מושב ההנהגה הארצית הגליצאית של הסתדרות הצופים היהודים “השומר”. קוימו קווי־מגע עם תנועת הנוער “בלאו־וייס” והיתה שקידה על החינוך הצופי. בעת ההיא הגיעו לווינה גם חברי “צעירי ציון”, שהיו סטודנטים באוניברסיטה ועיקר פעולתם השתלמות עצמית בספרות התחייה הלאומית והתנועה הציונית ושיחות בשאלות החברה. במאמציהם של חברים מספר שבשתי התנועות התמזגו בחורף תרע“ו (1916/1915) “השומר” ו”צעירי ציון" וקם “השומר הצעיר”.

קני “השומר הצעיר” היו תחילה בסרוויטנגאסה 10 (שם היה קודם המועדון של “צעירי ציון”). באותו חורף קיבל “השומר הצעיר” מאת “קדימה” את מעונה המרווח יותר בביברשטראסה 26, ולאחר זמן גם את האולם להרצאות ולקריאה של הסטודנטים היהודים בטירקנשטראסה.

עבר שבוע ימים להגיענו לווינה ושאלתי את השוטר (השוטרים בווינה היו אדיבים מאד) איה ביברשטראסה? הראשונים שפגשתי באולם היו אליהו רוזנבוים ז"ל ושלמה הורוויץ ייבדל לחיים ארוכים, מדברי “צעירי ציון” בגליציה. שוחחנו בעברית. משעה שהכרתים ניצתה בי זיקה אליהם, שנשתמרה בלבי עד היום. שניהם בעלי חין ערכים יהדותיים. ראש קבוצתי היה ליאפולד טלר; ראש פלוגתי: אריה קרמפנר, וראש הגדוד: יששכר רייס. קניתי שתי חולצות צופים, תרמיל, מימיה וגם וויקלגאמאשן כאותם שאגדו חיילים את רגליהם מן הברכיים ועד העקב.

פעמיים בשבוע הלכתי לשיחות, ובכל יום ראשון בשבוע יצאנו, הגדוד או הקן כולו, לטיולים ביערות וינה. כאמור הגענו לווינה בחודש סיון תרע“ו, וביום ראשון כ' תמוז צעדתי עם הקן כולו אל קברו של בנימין זאב הרצל בבית הקברות בדאֶבלינג. עודני זוכר את הצעדה הצופית הגאה, ודגל “תכלת לבן” בידי הדגלן, את בית הקברות (חלקו ליהודים וחלקו לשאינם יהודים) על עצי הנוי שלו ופרחיו. אך תמול בסטניסלאבוב נושא הייתי תמונות הרצל בסתר, והנה היום כ' תמוז תרע”ו עומד אני ליד קברו של הרצל! בשובי הביתה פצחתי בקול: עמדתי ליד קבר הרצל. גם הורי נסעו אל קברו, ואני – התחלתי קורא “כתבי הרצל” בגרמנית.

ואלו השירים ששרנו: חושו אחים חושו, נרימה פעמינו; הו, ארץ מולדת; מכורתי נוף מולדתי; והשבועה לדגל ציון.

עברו ימים מספר והכרתי את שלום שפיגל, את אליעזר ריגר, את משה ואלד ואת שמריהו (מעניו) אֶלנברג ואת אריה טרטקובר, מראשי “צעירי ציון” בגליציה. בקן הבחינו בין שני הורוויצים, אחד לבן: דולק, הוא דוד הורוויץ, לימים נגיד בנק ישראל, ואחד שחור, הוא יעקב, לימים סופר ועורך המדור הספרותי ב“הארץ”. שלמה הורוויץ ואריה טרטקובר לימדו עד 1918 עברית ודברי ימי ישראל ושמריהו אלנברג ואריה טרטקובר לימדו ידיעת ארץ ישראל. שלמה הורוויץ הגיע לווינה מריישא בספטמבר 1914 ועלה לארץ ישראל יחד עם אליעזר ריגר ז“ל באוגוסט 1920. ש. הורוויץ נצטרף לקיבוץ “שומריה” ואליעזר ריגר נתקבל כמורה להיסטוריה בגמנסיה העברית בירושלים. אריה טרטקובר הגיע לווינה מברודי, אחרי גמר לימודיו באוניברסיטה עלה בשנת תר”פ (1920) לארץ ישראל והתחיל מפרסם ב“הפועל הצעיר” את מאמריו; שלמה הורוויץ כתב ב“הפועל הצעיר” מאמרים בשם “בן יוסף” (על שם אביו ז"ל). בתחילת 1920 עלה מאיר יערי ראש הקן בווינה. שנתיים ומחצה שירת בצבא האוסטרי כקצין זוטר ולחם נגד הרוסים בביצות פולסייה ובשלהי 1918 חזר לווינה. פרסם מאמרים ב“השומר” בלשון פולנית שיצא לאור בלבוב ובהם עורר את בוגרי התנועה לעליה חלוצית ולהגשמה עצמית. בעלותו ארצה עבד בקיבוץ שומרי בביתניה עלית ומשם עבר ל“שומריה” קיבוץ שומרי שעל הקילומטר העשירי בכביש חיפה ג’דה, שממנו נפרדו הוא ואַנדה רעייתו ב־1921 והגיעו אחרי תחנות רבות ב־1929 לקיבוץ מרחביה, זה ביתם לאורך ימים ושנים טובים. האחרון מחברי המועצה העליונה של “השומר הצעיר” אשר עלה ארצה ב־1922 היה ד“ר משה יערי (ואלד), אחיו של מאיר יערי, אשר עד עלייתו היה מנהל המשרד הא”י בווינה. בתל אביב הקטנה נתמנה מנהל “ועד בית החולים והבראה” של קהילת יפו ומועצה עירונית תל־אביב בראשותם של בצלאל יפה ומאיר דיזנגוף; לימים נתמנה מזכיר “הוועד לעניני חינוך ותרבות” (חבר בוועד היה אחד העם) בראשותו של ד"ר חיים בוגרשוב, סגן מנהל הגימנסיה הרצליה, וב־1926 כאשר תל אביב הועלתה לעיר ושושנה פרסיץ נבחרה ראש המחלקה לחינוך, נתמנה מזכיר כללי של המחלקה ומאז מילא תפקידים מינהליים בעירית תל־אביב.

“השומר הצעיר” היתה תנועת נוער ציונית, שפניה לארץ־ישראל; השיחות בקבוצות נסבו על החולמים והלוחמים בגליל והלהיב אותנו ספר “יזכור” שתורגם לגרמנית ועשה רושם אדיר בנוער היהודי. גיבורי אגודת “השומר” שנפלו בארץ ישראל היו נושאים לשיחות והלהיטו את הצעירים לעלות לארץ ישראל.

“השומר הצעיר” הציל מכליון רוחני אלפי צעירים וצעירות שנעקרו מבתיהם בגליציה, מהם רבים שאבותיהם נמנו עם חסידי “גור” שלבשו פוזמקאות לבנות עד הברכיים, מהם שאבותיהם היו נוסעים אל האדמו“ר מבעלזא ואל האדמו”ר מטשורטקוב, ומהם שבתיהם היו שקועים בהתבוללות פולנית.

וכך סיפרה לי אנדה עמיר־פינקרפלד:

“בימי מלחמת העולם הראשונה היה אבי קצין בצבא האוסטרי ונפל לשבי הרוסי כשנכבשה העיר המבוצרת פשמישל. הוא היה אז אחד ממפקדי הגנתה. הוא הוגלה עם יתר הלוחמים לטורקסטן. אנחנו, אמי, אחי ושתי אחיותי נמלטנו לווינה כאשר התקרבו הרוסים ללבוב. עד כמה שזכור לי זה היה ב־1914 או תחילת 1915. בווינה למדנו בגמנסיה של פליטי גליציה, ואני זוכרת את “הצלחותי”, כאשר במקום חיבורים רגילים כתבתי שירים, והמורה הזמינה אותי אל המנהל כדי שאקרא גם לפניו את ה”יצירות" האלה. כעבור שנה חזרנו ללבוב עדיין בתור פטריוטים פולניים. ב־1918 ברח אבי מהשבי הרוסי. הוא ניצל את האנדרלמוסיה ששררה ברחבי רוסיה, התחפש כאיכר רוסי וכך עבר את המרחבים העצומים והגיע בחזרה לפולין. מיד התגייס לצבא הפולני, מתוך מסירות לאומית פטריוטית ושירת בדרגה של קפיטן. כל האוירה אצלנו היתה כזאת, ורק אחותי המנוחה, פראניה, עוד בהיותנו בווינה ערכה היכרות קלה עם “השומר הצעיר”. ידידה הקרוב ביותר היה יוזק אוסטרן, אשר אולי אתה זוכרו מאז. אחותי היתה גדולה ממני בשנתיים ובווינה היא היתה במחלקה החמישית של הגמנסיה (אני הייתי במחלקה השניה). מאז היתה אחותי חלוצת התנועה, אך אנחנו אחיותיה הקטנות עוד לא נתפסנו לדבר. שלושתנו למדנו בגמנסיה הפולנית־לאומית של זופיה סטשאלקובסקה, מוסד ל“שמנא וסלתא” הפולנית. אחי, קובא, גויס לצבא, אך עבר לברן, שם נכנס לטכניון ולמד ארכיטקטורה.

בימי הפרעות של 1919 היה אבי בלבוב בשירותו הלאומי הפולני ביארוסלב, ואנו, משפחתו “הפולנית בלב ונפש” עדיין לא תפסנו את הטרגדיה. גרנו בסביבה “גויית”, לא היה לנו כל קשר ליהדות וליהודים. כאשר הלכנו לבית הספר, עיכב אותנו לפני השער משמר של כמה צעירים יהודים. הם הטיפו לנו מוסר, כיצד זה נערות יהודיות ממשיכות לבקר בבית ספר זה. נבוכונו, אך איכשהו העניין גם השפיע עלינו (אחותי הגדולה כבר היתה אחרי בחינת הבגרות והתחילה לימודיה באוניברסיטה) רק אחותי לוסיה ואני עדיין למדנו אצל סטשאלקובסקה. למרות הנטיה הפולנית בכל זאת הבנו שעלינו להזדהות עם היהודים ועברנו לגמנסיה יהודית. (ד"ר ליליין היה המנהל). שם גם החלה הפעילות הנמרצת של “השומר הצעיר”, ואנחנו ממש נגרפנו בה. מיד עשו אותי למדריכה של קבוצה קטנה (עדיין אינני מבינה כיצד). לודביק רייס לימד אותנו עברית לפי ספרו של משה ראט “שפת עמנו”. הוא עצמו לא ידע הרבה יותר מאתנו. בסוף המלחמה בשנת 1919 פרצה מגיפת השפעת הספרדית ופראניה אחותי מתה בה; בת 19 היתה אז. אני לחמתי באבי, אשר עדיין היה קפיטן בצבא הפולני, וכאשר ראה את הספר “שפת עמנו” בחדרי, זרק אותו דרך החלון החוצה. ב־1920, במאי, נסענו קובא אחי ואני ארצה. הוא הפסיק את לימודיו כדי להיות חלוץ, ואני עזבתי את הגמנסיה ממש לפני בחינות הבגרות (דבר שהזעים את הורי, כמובן). עלינו ארצה מבלי להיפרד מן ההורים.

אחרי כשנה של עבודה בייבוש בצות ב“אום־אל־עלק” (שוּני) – עכשיו בנימינה – חלינו בצורה כזאת, שקובא קיבל אחרי התקפות הקדחת גם שחפת, ואני מחלת לב ונאלצנו לחזור לפולין ב־1921. אני עוד המשכתי לקדוח בפולין למעלה משנה, אך מיד עמדתי בבחינות הבגרות ונרשמתי לאוניברסיטה בלבוב. בפיסקה “לאומיות” רשמתי “יהודית” ולא נתקבלתי. אבי שעדיין היה קצין בצבא הפולני הלך אל הרקטור ודרש על סמך שירותו הלאומי כי יקבלו אותי למרות “השגעונות” שלי, והדבר פעל. למדתי פילוסופיה וטבע. אתי יחד למד שרר (חבר מרחביה, נפטר לפני זמן קצר). באותו זמן הייתי פעילה מאד בקן “השומר הצעיר” בלבוב. אגב, בעת מעברי דרך וינה נפגשתי עם אריה קרמפנר ושם החל הרומן. כאשר גמר לימודיו בווינה התחתנו ונסענו לליפציג, שם הוא השתלם עוד במדע החקלאות, ואני המשכתי בלימודי באוניברסיטה. בשנת 1924 עלינו יחד ארצה – לבית אלפא".

ובמאמר מוסגר:

עוד בימי ילדותי שמעתי מפי אבי מורי אודות הדוד שלום בוימוואלד בפשמישל, גיסו של סבי פייבל גלרנטר; שלום בוימוואלד נזכר בחוגי המשפחה תמיד ביראת הכבוד, ובפשמישל הכל כיבדוהו, יהודים ושאינם יהודים. היה מגדולי סיטונאי מכולת. אשתו, הדודה ראצה־ביילה, היוזמת והתקיפה, היתה צופיה ענייני פרקמטיה גם הרחק מגבול העיר. ר' שלום בוימוואלד נמנה עם המסולתים בקהילה, מאישי יחוס היה. ויחוס מהו? תורה, דעת, מידות טובות, מעשים טובים, יושר במשא ומתן, הגינות שביחסים בין אדם לחברו, נוח לבריות – נוח למקום; ממון לא היה בין מרכיבי היחוס.

בשנת 1911 גזר מושל המחוז גזרה על “החדרים”. הלך אצלו ר' שלום בוימוואלד ראש הקהילה ודרש שיבטל את רוע הגזרה: בשטף דבריו אמר לו: הביטה עלי (היה איש נאה, תמיר, מרשים) וראה איזה אדם צמח ממני ב“חדר”.

בעת ההיא, לפני מאה שנה, היו עושים שידוכים. משפחה יפה שמה עיניה במשפחה זולתה באותה רמה או אף למעלה ממנה. משפחה יפה לא השיאה את בתה אלא לבן תורה, ממשפחה שאין בה רבב. וכך השיאו ר' שלום וראצה ביילה בוימוואלד את בתם אסצי־אסתר לאנשל מאירסדורף, בן תורה. אף הוא היה סיטונאי מכולת בעיר. את משפחת מאירסדורף הכרתי בווינה בימי מלחמת העולם הראשונה ואת בתם שרה הכרתי ב“השומר הצעיר”; בלטה בין חברות הקן. בקיץ תר“פ (1920) עלתה לארץ ישראל; היתה חברה ב”שומריה“, עדה מתרקמת שהועמדה במבחן החיים על אדמת טרשים. שרה מאירסדורף היא מראשוני העולים על אדמת משמר העמק, ממייסדי הקיבוץ ומבוניו. נישאה לברוך (בוריה) לין, חבר הוועדה המרכזת של הוועד הפועל, ביתה במשמר העמק. בשנת תרצ”ב (1932) עלתה לארץ ישראל ורד אחותה, ואף היא הצטרפה לקיבוץ משמר העמק.

כל אלה, רובם בנים לאבות שומרי מצוות, נאמני חצרות אדמו“רים, נתלקטו ונתלכדו ב”השומר הצעיר" שהיה אלומת אור לנוער היהודי באוסטריה בימי מלחמת העולם הראשונה.

המצב המדיני    🔗

זכורה לי ההסתערות של הצבא הגרמני על הצרפתים סביב לוורדן במחצית הראשונה של 1916; גברה מלחמת הצוללות באוקיאנוס האטלנטי והעתונים הודיעו כי דעת הקהל באמריקה נתגעשה נגד גרמניה. באינסטינקט רצינו בהתערבותה של אמריקה. בחזית האיטלקית היה הנהר איסונזו עקוב מדם, ואחי היה בחזית האיטלקית. ולא ידענו אם עודנו בחיים.

ובבית מצוקת רעב ומשככים אותה העתונים שאנו קוראים ברעב. לא נמחה מזכרי 21 באוקטובר 1916, הוצאה מיוחדת בשעה שלוש אחרי הצהרים: “ראש הממשלה הרוזן שטירק¹⁷ נרצח”. הרצח הפוליטי היה הציר שעליו נסבו מאמרים בעתונים ושיחות בבתים ובבתי קפה.

זכור לי ראש המיניסטרים פון קרבר והתאריך 5 בנובמבר 1916; באותו יום פרסמו וילהלם השני ופראנץ יוזף הראשון הצהרה על הקמת המדינה הפולנית בפולין הקונגרסאית והקיסר פראנץ יוזף הראשון הודיע במכתב אל ראש הממשלה פון קרבר, כי יש ברצונו, עם היווסד המדינה הפולנית, להעניק לגליציה את הזכות לנהל בעצמה את ענייניה ולתת לאוכלוסייתה ערובה להתפתחותה הלאומית והכלכלית.

לעומת זאת דרשו האוקראינים לנתק מגליציה את חלקה המזרחי ולהקים בה יחד עם בוקובינה (רוב אוכלוסיתה היו רותנים־אוקראינים) ועם חלקה הצפוני של הונגריה חטיבה אוקראינית. ניתנו הבטחות לפולנים; אף האוקראינים השמיעו את דרישותיהם, אך היהודים לא הוזכרו כלל. ציוני גליציה קידמו בברכה את הצהרת הקיסר והצביעו על העובדה כי יהודי גליציה הם מיעוט לאומי ניכר, ועל כן דרשו מממשלת אוסטריה שתתן ליהודים אוטונומיה לאומית.

ב־11 בנובמבר 1916 מת הקיסר פראנץ יוזף הראשון אחרי שישים ושמונה (!!) שנות מלכותו. זוכר אני היטב את הלוויה, במוצאי שבת, 13 בנומבמבר. מסע הלווייה נתמך ונתארך כל הלילה, משיינברון (ארמונו במחוז השלושה־עשר) אל הכנסיה הסמוכה ל“בורג” בלב העיר, במחוז הראשון. לאורך הדרך המתינו רבבות אנשים, נשים וטף, ויהודים לאלפיהם בתוכם, ואף אמי ואני ביניהם. מדירתנו במחוז התשיעי נסענו למאריה־הלפר שטראסה, במחוז השישי, ושם “כבשנו” לנו שני מקומות־ישיבה על שני שרפרפים שהבאתי.

לא נתנו שינה לעינינו בליל נובמבר הקר בווינה כדי לחלוק כבוד אחרון לקיסר שהיה דורש טוב ליהודים בכל שנות מלכותו. על מותו התאבלו היהודים יותר מכל הלאומים שבמונרכיה. מותו זעזע את הפליטים, כי הקייסר התעניין במצבם.

יום אחד ואני ברחוב פראטר שבמחוז השני ראיתי יהודי מגליציה עומד ליד פנס, אליו קשורה בשרשרת מחבת, ומים בה. ועל הפנס שלט ועליו כתוב “אגודת מחסה לחיות”. ניגש אליו קצין ואמר: יהודי, רואה אני אותך מהורהר כל כך, במה אתה מתבונן? אמר: אדוני הקצין, “אגודת מחסה לחיות” יש לנו כבר, מתי תקום ותהיה לנו “אגודת מחסה לבני אדם”? אמירה זו שיקפה את המצב ואת הלך הרוחות בשנה השלישית למלחמה.

בסוף דצמבר 1916 בישרו העתונים, כי נרצח¹⁸ ראספוטין אבי “המאה השחורה” ברוסיה הצאריסטית. למקרא הידיעה נשמו היהודים לרווחה ושיערנו כי ברוסיה עתידות להתחולל תמורות ותהפוכות.

ב־15 במארס 1917 חתם הצאר ניקולאי השני על כתב התפטרות מכס המלכות.

את מקום ממשלת הצאר כבשה קואליציה עראית ובראשה הנסיך לבוב. ב־16 במאי 1917 נתמנה קרנסקי מיניסטר המלחמה, וב־29 ביוני התחילה מיתקפה של קרנסקי שהגיעה עד סטריא ועד האליטש ונכשלה. אחת הסיבות: החיילים הרוסיים ערקו בהמוניהם מן החזית. ממשלת קרנסקי שקעה, והמאורעות שהתפתחו והשתלשלו במהירות הבזק הוליכו את רוסיה למהפכת אוקטובר שהעלתה את הבולשביקים לשלטון. הבולשביקים שלחו לבריסק דליטא משלחת שתנהל עם הגרמנים משא ומתן על שלום.

באביב 1917 נפרצה החזית הרוסית; צבאות רוסיה נסוגו; הצבאות המאוחדים של אוסטריה וגרמניה התקדמו מזרחה; גליציה שוחררה מעול הכיבוש הרוסי. סטניסלאב שוחררה בידי הצבא האוסטרי ביולי 1917.

שוב בסטניסלאב    🔗

באוגוסט 1917 חזרנו, אבי מורי ואני, לסטניסלאב. אבי מכוח תפקידיו בעיירתנו הוצרך לחזור ונלוויתי אליו; דרנו בסטניסלאב. אמי עם שתי בנותיה, כרמלה וחוה, נשארו בווינה. שבנו לסטניסלאב ולמחרת היום נסענו לאזיפול. לבנו התכווץ מכאב למראה פני העיירה, לעמק רפאים דמתה. ביתנו עמד הרוס. אבי נטל לידיו את ניהול ענייני העיירה; אסף את חברי ועד הקהילה. החיים נשתנו. אבי היה נוסע מסטניסלאב לאזיפול הלוך ושוב מדי יום ביומו; טירחה ומאמצים וקשיים שהיו לעתים כבדים מנשוא.

אבי עסק בענייני הציבור ובמציאת מקורות פרנסה; מסטניסלאב שלח למשפחתנו בווינה כסף, קמח, סוכר, ואני שמתי את פעמי אל קן “השומר הצעיר”. כאמור התחיל מתארגן בסטניסלאב “השומר הצעיר” עוד בזמן הכיבוש הרוסי. בתחילת 1917. בשובי לסטניסלאב נבחרתי להנהגת הקן; פעולה חינוכית מסועפת התחילה עם שובם מווינה של חניכי “השומר הצעיר”; נתארגנו קבוצות, פלוגות וגדודים, וראשיהם, כולם תלמידי הכיתות השישית והשביעית בגמנסיות הממשלתיות, הדריכו בני נעורים בגיל 11־14 שנה.

על עצמי הטלתי משימה אחת – להקנות לחברי “השומר הצעיר” ידיעת הלשון העברית וידיעת תולדות עם ישראל. ומה ראיתי? בנים ובנות לבתים יהודיים שאבותיהם התפללו שלוש פעמים ביום ואמותיהם קיימו כשרות והדליקו נרות של שבת ושל ימים טובים – רובם היו בורים, ר“ל, עברית ותולדות עמנו לא ידעו כלל. דרשתי, אפוא, שראשי קבוצות וראשי פלוגות קודם שיתמנו לתפקידיהם ייבחנו בידיעת עברית, דברי ימי ישראל וגיאוגרפיה של ארץ ישראל. אותם מקצועות נלמדו בקבוצות שהורכבו ותואמו לפי הגיל ולפי שיעור הידיעות של הלומדים. אני – לימדתי עברית בארבע כיתות, ודברי ימי ישראל – בשמונה כיתות, וכן גיאוגרפיה של ארץ ישראל. מיום שנכנסתי ל”השומר הצעיר" לא פציתי פי אלא בעברית, ולפונים אלי בפולנית, עניתי בעברית. בקן היו “שומרות” שלא דיברו אלא פולנית; ביידיש שוחחו רובן עם הוריהן. אך היו ששוחחו גם עם הוריהן פולנית. אך דרכתי על מפתן הקן, והשיחות בפולנית נפסקו. דיברתי גם יידיש, אך פולנית לא העליתי על לשוני. על כן לא אהבוני “השומרות”. לא ידעתי איך נראיתי בעיניהן, איך נראיתי בעיני המורה לפולנית – ידעתי. בכיתה השביעית בגמנסיה הממשלתית קיבלתי¹⁹ בפולנית ציון טוב. המשתלמים בקן למדו בבית הספר “שפה ברורה”, שבו לימדתי נביאים ופרקי “אבות”.

בית הספר “שפה ברורה” שנסגר באוגוסט 1914, נפתח שוב בסוף 1918 בימי שלטון האוקראינים. יזם את פתיחתו ר' אברהם קייש מעסקני “המזרחי”. כמנהל בית הספר זומן הסופר העברי יצחק פרנהוף, אולם לא ארכו ימיו, כי בתחילת טבת תרע“ט נפטר. זכות גדולה נתגלגלה על־ידי “השומר הצעיר” שהעלה את לימוד הלשון העברית ואת הדיבור העברי לחובת יסוד בחינוך הציוני. קול הלשון העברית בהברה הספרדית נשמע בתוך כותלי הקן וברחובות העיר. החלק הלימודי־העברי־היהדותי תפס באותם ימים מקום חשוב וניכר בתכנית החינוכית של “השומר הצעיר” – והטעם לכך היה פשוט: את המקצועות האלה לא הורו בבתי ספר תיכונים ממשלתיים; ואף ההורים לא דאגו להקנות לבניהם, ומכל שכן לבנותיהם, ערכי יהדות יסודיים. לימוד תנ”ך ודברי הימים של הבית השני חויבו לא בלבד משום שינון תקופת קדומים, אלא יותר מזה: הודגשו והוטעמו מעיינות הגבורה בישראל, סדרי החברה על אשיות הצדק והמשפט האמת והשלום ושאר המוטיבים העשויים להשפיע על נפש הנוער.

הקן (בחורף 1917 היו בו כחמש מאות מבני הנוער היהודי) שנדד ממקום למקום “כבש” בקיץ 1917 את הקומה השניה שבבית הכנסת לנאורים, הנודע כבית הכנסת של הרב ד“ר ברודא. למרות הרדיפות מצד השלטונות הממונים על בתי הספר התיכוניים היו חברי “השומר הצעיר” מבלים שם את רוב עתותיהם הפנויות. בתרע”ח (1918) בא הקן אל מנוחתו בבית גדול ומרווח, סמוך לחצר “בית העם”.

התרחשויות אחרות בחיי    🔗

בקיץ 1917 נקראו בני שבע־עשרה שנה להתגייס לצבא האוסטרי. ביום מסוים בספטמבר התייצבתי לפני ועדת הגיוס בסטניסלאב; חבר הוועדה היה גם אבי כנציג העיירה אזיפול, שכן התייצבתי עם כל בני גילי פקודי הצבא תושבי העיירה. משעמדתי כביום היוולדי, מצאתי חן בעיני הרופא, אף לא בדקני ואמר בקול: Tauglich־assentirt כלומר: בריא וטוב לשירות בצבא. שמע יו"ר הוועדה תת־אלוף את שמי: גלרטר, פנה אל אבי בשאלה בגרמנית: הזה בנך? מדוע לא אמרת לי? הייתי משחרר אותו. אמר לו אבי: אין זה לכבודי לבקש על בני. וכך נתחיילתי ולבשתי מדים. מצב רוחו של אבי לא היה מרומם. בבית ובווינה חיינו באווירא: העסיו נעדר. לא האמנו עוד כי הוא חי, מפני שכל מאמצינו להשיג מידע עליו באמצעות “הצלב האדום הבינלאומי” בשווייץ עלו בתוהו. עכשיו גויסתי גם אני. מעמסה כבדה מנשוא על נפש אבי. באותו הזמן סבלה “המינהלה הראשית של הרכבות הממלכתיות” בסטניסלאב מחוסר טלגרפיסט. הואיל והיו לי ידיעות טובות באלפביתא של מורס, נתקבלתי תודות לאבי לשירות בתחנת הרכבת ביזופול, ולא לבשתי מדים. חיש מהר למדתי את המקצוע, עמדתי בבחינה ומוּניתי “טלגרפיסט” על שני מכשירים שעל שני שולחנות. בבחינה נבדקו גם אוזני, אם הן כרויות להאזין ולתפוס כל צליל. אם חס ושלום, לא תפסתי את הקריאה “יזופול” ולא עניתי לקריאה, נמצאתי לא רק נכשל, אלא גם מכשיל ועלול לגרום אסונות.

לימים חבשתי לראשי גם מגבעת אדומה, סימן היכר ל“פקיד התנועה” הוא המכניס רכבות ומוציאן. הוא מודיע בטלפון או בטלגרף לתחנה הסמוכה כי רכבת נוסעים, או רכבת משא יצאה בשעה… ובתחנה מצויות ארבע מסילות והן תפוסות; עומדות בהן רכבות משא. לפעמים עומדת רכבת נוסעים שיש בה שנים עשר קרונות. לפעמים – רכבת משא שיש בה שלושים קרונות, כל קרון 10־12 טון. ואותה צריך להכניס לתחנה. היה, איפוא, צורך לעשות מהלכים תנועתיים מסוכנים ויצאתי בשלום; אמרתי אל לבי: שומר פתאים השם. גם כרטיסים לנוסעים מכרתי ואותה שעה היו אוזני כרויות למכשירים. שעות העבודה: עשרים וארבע, ללא נים. ואחרי זה יממה פנויה. ואני בסך הכל בן שמונה־עשרה שנה. המזון שלי: שלושה ליטרים קקאו ולחם דגן. שנה תמימה נסעתי מסטניסלאב ליזופול בשעה 7.30־7 בבוקר ברכבת משא, בקרון של הנתב, ובאין רכבת חזרתי ברגל מיזופול לסטניסלאב לאורך מסילת הברזל, מהלך שתי שעות, ובשעה 11 כבר הייתי בקן “השומר הצעיר”.

ועל שני שולחנות הטלגראף “קיצור תולדות היהודים בימי בית שני” מאת בנצינגר; “תולדות היהודים” מאת ד"ר מרדכי בראן; פרוליגומנה לתולדות ישראל מאת יוליוס ולהאוזן ותולדות הספרות היהודית מאת גוסטאב קארפלס – כולם בגרמנית. בשעות הפנויות מטירדות תנועת הרכבות, משעה שש בערב ואילך (בלילות הייתי ער, טלגראפיסט לא ינום ולא יישן) עיינתי בספרים, קראתי, למדתי ועשיתי רשימות שהסתייעתי בהן בשיעורי בשנים הבאות. את היממה הבאה עשיתי בבית והקדשתיה ללימודי החומר של הכיתה השביעית.

קמעא־קמעא התחילו חוזרים העירה אלפי פליטים ובהם ד“ר קארל הלפרן ובני משפחתו. ד”ר הלפרן ישב בעיר ארזאמאס (פלך ניז’ני נווגורוד) ובעלות קרנסקי לשלטון (1917) נמלט לטשרנוביץ, שם נחבא, וכאשר הרוסים נסוגו, נמצא כבר בתחומה של אוסטריה. מטשרנוביץ נסע לווינה אל משפחתו ומשם חזרו לסטניסלאב. הבשורה הטובה כי ד"ר הלפרן שב לביתו התפשטה חיש מהר והפיחה בנו רוח חדשה.

באוגוסט 1918 נסעתי בשליחות אבי לווינה להחזיר את אמי ואת שתי אחיותי הביתה, לסטניסלאב. הרכבות היו גדושות חיילים, נוסעים אזרחים לא היו. בשליחותי עמדה לי המצנפת הכחולה של פקיד רכבות שחבשתי לראשי, ובזכות המצנפת ניתן לי מעבר חפשי ברכבת מווינה־אודרברג־קראקוב־למברג – בואך סטניסלאב. בסטניסלאב נכנסנו לדירה חדשה ברחוב בטורי, קרן רחוב קאזימייז‘. ממול לביתנו ישב האדמו"ר מאוטינייע ר’ חיים האגר שהיה בין הפליטים החוזרים.

תם מסע נדודינו; משפחתנו נתאחדה, אולם בלבנו מועקת עופרת, כי הבן הבכור, אחי נעדר.

ביום 13 בספטמבר 1918 נבחנתי וקיבלתי תעודה שנתית ובה חמישה ציונים “טוב” ובהם בלשון פולנית “טוב” ובהיסטוריה “טוב”. על שום מה הבלטתי את שני המקצועות – יסופר להלן.

עם שובם של הפליטים גלים־גלים, התחילו העסקנים הציונים מארגנים את חיי הציבור בתחומים שונים. דחופה ביותר היתה אספקת מזון לשבים אל בתיהם. הוקמו “קונסומים” (צרכניות), ובין הפעילים החרוצים והמסורים לאירגונם היה אבי מורי, ואני סייעתי בידיו.

גמר המלחמה: קרבות בין פולנים לאוקראינים    🔗

ציפינו לגמר המלחמה, ולבסוף בקע אור היום אשר לו קיווינו, הוא 11 בנובמבר 1918, יום שביתת הנשק. אולם שמחתנו נעכרה מיד, כי בגליציה התחילה המלחמה בין הפולנים לבין האוקראינים על השלטון במזרח גליציה. אלו ואלו שפכו דם יהודים כמים. צבאות פולין פשטו בכל הערים והעיירות במערב־גליציה מקראקוב ועד לבוב, פרעו ביהודים ועשו בהם הרג רב, שדדו, בזזו, רצחו, הרגו אנשים, נשים וטף להנאתם, לרוות צמאונם בדם היהודים. הפולנים הטבילו את תקומתם הממלכתית בתשפוכת דם היהודים. בשורות איוב ממערב גליציה הגיעו אל אזנינו בסטניסלאב.

קרבות עזים בין הפולנים לבין האוקראינים היו בשטח לבוב־פשמישל, וכמעט כל מזרח גליציה נותקה בנובמבר 1918 מן הבירה שלה, לבוב, שנכבשה בידי הפולנים. הפרעות שהפולנים פרעו ביהודים במערב גליציה ועל כולן הפרעות בלבוב בימים 22־25 בנובמבר 1918 החרידו את דעת הקהל באירופה ובאמריקה.

החיילים והקצינים היהודים המשוחררים, ששבו לביתם אחרי שביתת הנשק, אירגנו מיליציה יהודית שתגן על היהודים מפני ההידדמקים האוקראינים, גם בסטניסלאב נתארגנה ההגנה היהודית.

בסטאניסלב הוקמה במקום הקהילה, המועצה היהודית הלאומית ובראשה עמדו ד“ר קארל הלפרן האהוב והמכובד על כל הישוב היהודי בעיר ובסביבה והדבר הציוני ד”ר ראובן יונאס.

ב־16 באוקטובר 1918, ימים מספר אחרי שפירסמה המועצה הלאומית האוקראינית על יסוד המאניפסט של הקיסר קארל השני, את הכרזתה על הקמת הריפובליקה האוקראינית המערבית – הכריזו מנהיגי הציונים בגליציה על נייטראליותה של התנועה הציונית במלחמת פולין־אוקראינה.

הזכרתי למעלה את דודי ר' יצחק שבדרון; מתוך חובת לבבי אנכי מספר להלן באלה תולדות משפחת שבדרון:

ר' משה שבדרון ז"ל    🔗

ר' משה שבדרון היה נצר למשפחה חסידית, נין ונכד של הצדיק ר' יצחק מדרוהוביטש, שהיה מפורסם בדורו של הבעש“ט. כינוהו בשם ר' משה בעניעווער, על שם הכפר ביניוב שליד זדוצ’וב. סוחר אמיד היה ותלמיד־חכם גדול שקבע לו עתים לתורה. אף בבית מסחרו, בין עיסקה לעיסקה היה רגיל ללמוד בעל־פה משניות. אמרו עליו שבמשך שנות חייו הוא סיים שש פעמים ש”ס עם רש“י, ותוספות ומהרש”א ומהר“ם שיף, עד אחרוני מפרשי הש”ס, חידש חידושים והשאיר אחריו חידושי תורה בכתב. מרווחיו נוהג היה להפריש מעשר לצדקה. ר' מאיר מפרמישלאן קראהו “כהן אמת”. אשתו אסתר־גיטל נתפרסמה מאוד במעשיה הטובים, ביחוד בהכנסת אורחים שלה. ר' משה שבדרון נפטר בה' באלול תרמ"ג (1883)

במשפחה מיוחסת זו של תורה, גדולה ומידות טובות מכמה דורות, נולדו שלושה בנים: הרב ר' שלום־מרדכי בתקצ"ה (1835), הרב ר' יעקב ויצחק. כשהיה ר' שלום־מרדכי בן תשע כבר ניכר בו שהוא “עילוי”. משנות ילדותו הוא הרגיל את עצמו שלא לישון בלילה אלא שלוש שעות בלבד, וכן נהג אחרי כן כל ימי חייו. במלאות לעילוי תשע שנים הוא נסע עם אביו אל הצדיק ר' יהודה־צבי מסטרטין, וכך, מנעוריו, הורגל להיות קשור אל הרבי. ר' שלום־מרדכי לא רצה לעשות את התורה קרדום לחפור בו והעדיף לעסוק במסחר. גם אבותיו לא רצו שבנם העילוי יקבל עליו עול רבנות. פעם אחת שמעה אימו, מרת אסתר־גיטל, מפי איש אחד שדיבר עם ר' שלום־מרדכי בדבר רבנות, התרגשה כולה ואמרה: “זו תורה וזו שכרה. בני ישמש ברבנות שמקברת את בעליה. אוי לי, בני פרי־בטני, אשר הינקתיו וגידלתיו ורוממתיו ברוב יגיעות, יהיה רב למורת רוחי!”…

הדעת נותנת שבעל שכל טוב גאוני כר' שלום־מרדכי יהא “מתנגד” ולא יסע אל רביים; אולם אחרי פטירת רבו, ר' יצחק־אייזיק מזידיטשוב, בשנת תרל“ג, התחיל לנסוע אל הצדיק ר' דוד־משה מטשורטקוב, אוהד הציונות, ואחרי פטירתו של זה בשנת תרס”ד נסע אל הצדיק ר' ישראל פרידמאן מהוסיאטין (שנפטר בארץ ישראל בשנת תש"ט בהיותו יותר מבן תשעים שנה). לימים נתפרסם ר' שלום־מרדכי בעולם ההלכה בשמו מהרש"ם (מורנו הרב ר' שלום־מרדכי) ופסיקותיו נכנסו לאוצר הפוסקים.

על המהרש“ם נסמכו בפסיקותיהם גדולי הרבנים בעולם. הוא נמנה עם הפוסקים לקולא, והרב קוק זצ”ל אמר עליו: "ישנם שני טיפוסי גאונים, גאון־יוצר וגאון־מאסף. מי משניהם עדיף? הווי אומר “גאון־יוצר”! לכן נפסוק אנו כהרב מבערזאן, שהוא גאון־יוצר.

בימי המלחמה שבין אוסטריה לגרמניה בשנת 1866 הפסיד ר' שלום־מרדכי את כל רכושו. באותה עת הוא סחר בפשתן. גם אביו ר' משה הפסיד את כל הונו במלחמה זו. אז החליט ר' שלום־מרדכי לקבל רבנות והיה מרא דאתרא בפוטוקי, ביזלוביץ ובבוטשאטש. בקהילת בוטשאטש ישב שתי שנים. בשנת תרמ“ב (1882) עזב הגאון ר' יצחק שמעלקיש את קהילת בערזאן ועבר לפשמישל, שם הוא יעץ לראשי הקהילה לקבל אליהם את הגאון ר' שלום־מרדכי, וכאן הוא כיהן כרב שלושים שנה בקירוב עד פטירתו בשנת תרע”א (1911). מבערזאן הוא הרחיב את שדה פעולתו והשפעתו ניכרה הרחק מחוץ לגבולות העיר והמדינה. אלפי מכתבים הגיעו אליו מכל קצווי תבל. כמשיב הדור פותר את השאלות ללא היסוס ופקפוקים, מתוך בטחון בכוחו התלמודי ובקיאותו העצומה, כשהוא מביא מחידושי תורה של אביו.

עמוקה ומיוחדת לעצמה היתה נאמנותו לאחיו הצעיר, ר' יצחק שבדרון. כשהייתי ילד שמעתי בבית הורי את שמו ואת שמעו של הדוד איצי שבדרון שהיה גיסו של הסבא פייבל גלרנטר. משפחת שבדרון הקימה ב־1820 בביניוב תעשיית משקאות, שנשתבחו באיכותם המיוחדת בכל רחבי הקיסרות האוסטרו־הונגרית; יחד עם בנו אברהם, הנער העילוי, הוא ייסד את האגודה הציונית בזלוצ’וב עם ראשית הקמתה של התנועה הציונית; קשרי מכתבים היו לו עם הרצל וגם שלח לו קוניאק מתוצרתו. מכתבי הרצל אליו שמורים היום בארכיון הציוני. יובא כאן המכתב מיום ה־21 במארס 1897, מווינא:

“אדון נכבד מאוד; התשובה הטובה ביותר היא תמיד המעשה. אם אין אתה מסכים למסקנות של האדונים הצעירים באסיפה, אז הדרך הטובה ביותר היא, שתייסד עם אלה שהם תמימי דעים אתך, קבוצה נפרדת. הלא כל השאיפות כבר תתאחדנה, כי המטרה משותפת היא לכל. בברכת ציון, שלך המסור; ת. הרצל”.

הדוד איצי היה מהמצויינים באישי מזרח־גליציה בעשרות השנים האחרונות של המאה הי"ט, ובשתי עשרות השנים הראשונות של המאה העשרים. בהיותו תלמיד־חכם מבית אביו הוא רכש לו גם השכלה מודרנית והיה אחד הראשונים במזרח־גליציה שהצטרף בכל ליבו לתנועת “חיבת ציון”. אחרי שהרצל פירסם את “מדינת היהודים” ואירגן את הציונות המדינית, הוא היה לאחד ממעריציו, השתתף בקונגרסים, פעל וטרח רבות לטובת הציונות במשך כל ימי חייו. כיהודי שומר תורה ומצוות הוא השתדל להפיץ את הרעיון הציוני בין החרדים. אם נתקבל רעיון הציונות באהדה במזרח־גליציה על ידי כמה וכמה רבנים ואנשי־מעשה, הרי זה בזכות השפעתו הרבה של ר' יצחק שבדרון, או כמו שקראוהו מוקיריו – “ר' איציקל בעניעווער”; כי מכובד היה ואהוב היה האיש הן כבר־אוריין והן כחרשתן מוצלח, שהיה בעל חוש דק לזמן, לדייקנות, לסדר, לארגון ולמשמעת.

בפרוץ המלחמה העולמית הראשונה הוא הגיע לווינה כפליט. הוא המשיך פה בפעולתו הציונית בחוגי האדוקים. בכל פעם שנפגשתי עם הדוד ר' איצי שבדרון הנערץ בווינה ישבתי בחוג המשפחה במחיצתו כשאני מאזין ולומד, מביט ושותה כל דבר שיצא מפיו. שבוי הייתי בקסם אמירותיו שהוצקו בהוד ולא גרעתי עיני ממנו. חשתי בשגב הרוחניות שבקלסתר פניו שהפיקו ציונות נקיה מכל גשמיות. הוא נפטר בווינה בהיותו בן שבעים שנה, ביום כ“ג באלול תרע”ח (30.8.1918).

ד“ר אברהם שבדרון (שרון) נולד בכפר ביניוב בשנת תרל”ח (1878). מילדותו ראו בו שהוא “עילוי” מיוחד במינו, “עילוי העילויים”, כי “עילוי” רגיל מתחיל בגיל שש, או שבע, ללמוד גמרא, ואילו הוא הגיע כבר בשנתו השביעית ללימוד “יורה דעה”, הדורש בקיאות ותפיסה מעמיקה בגמרא. זמן מה הוא למד בישיבה של דודו, הרב בברעז’אן. גם כל שנעשה סביבו בחיי החולין תפס הוא במהירות וביסודיות של “עילוי”. כשאביו נסע לרגל עסקיו לווינה ולבודאפשט הוא ניהל במקומו את בית החרושת כשהוא אך בן ט"ו שנה.

סגולות ה“עילוי” שלו עמדו לו גם בלימודי חול. מתוך דבקותו מנעוריו ברעיון הציוני ובתחייה הלאומית הוא התעניין בספרות עברית ובחכמת ישראל בעברית ובגרמנית. כשהשתלם במדע הוא התכונן לבחינה אכסטרנית. בתעודת הבגרות ניתן לו הציון העליון “מצויין” גם בגרמנית, והוסיפו הערה לציון: “בגלל העדר ציון גבוה מזה”. באוניברסיטה של וינה הוא למד פילוסופיה וכימיה ובגמר לימודיו הוא הוכתר שם בהצטיינות בתואר דוקטור לפילוסופיה.

בהיותו בן ט“ז קרא בביתו ספר שעוסק בחינוך ובתרבות היהודים בארצות המערב מאת ד”ר משה גידמאן, רבה הראשי של וינה. הוא מצא בספר פירוש דחוק לנושא מסויים וכתב אל הרב גידמאן מכתב והציע לו את הפירוש הנראה לו. לימים קיבל מאת ד“ר גידמאן תשובה להשגותיו. מכתבו של ד”ר גידמאן הכתוב בכתב ידו עורר בו את החשק לאסוף אוטוגראפים מגדולי ישראל. לימים, כאשר ראה בלבוב תערוכת מכתבים ותמונות משל פולנים ידועי שם, אמר אל לבו: מה שיכולים הגויים לעשות, אוכל גם אני לעשות והתחיל במלאכת איסוף. תוך שנים מספר הוא הצליח לאסוף כמאתיים אוטוגראמים. יום אחד פרצה דליקה בכפר וכל האוסף של אברהם הצעיר עלה באש.

אברהם שבדרון לא אמר נואש והתחיל מחדש באספנותו. מפי אבי מורי שמעתי בבית, וכן מפי דודי בריש, כי הדוד ר' יצחק העניק לבנו אברהם עשרים וחמישה אלף כתר אוסטריים, בשנת 1910 הם יותר מששת אלפים דולר. את המענק השקיע אברהם ברכישת כתב יד ותמונות בשביל האוסף שלו. במשך חמש עשרה שנה אסף כשש מאות אוטוגראמים, כתבי יד ותמונות; כשפרצה מלחמת העולם הראשונה היה גם אוסף יקר זה צפוי לכיליון. אך לפני שר' יצחק שבדרון עזב עם משפחתו את הבית כדי למלט נפשם בווינה, הצליח אברהם להחביא את האוסף במקום סתר בטוח. בזמן המלחמה הוא שרת בצבא האוסטרי כקצין. ב־1913 הוא ביקר בארץ ישראל במטרה לקבל עבודה ככימאי.

במשך עשרות שנים בחו"ל עלה בידו לאסוף בהתמסרות ובשקידה עצומה אלפי כתבי יד ביהדות ובתחומי יצירה שונים בעולם, מתוך מגמה ברורה לכונן בשביל עם ישראל אוסף לאומי של אוטוגראמים ופורטרטים של יהודים מפורסמים. עד לראשית המאה ה־20 לא היה קיים בשום מקום בעולם שום איסוף שיטתי של כתבי יד ופורטרטים של יהודים. כשעלה לארץ ישראל בשנת 1927 הוא העביר עמו את כל האוסף שלו (3000 אוטוגראמים וכ־2000 תמונות) ומסר אותו לבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, כשהוא מקדישו לזכר הוריו. הוא נתמנה למנהלו והוקצבה לו משכורת בשיעור הדרוש למחייתו של אדם בצנע ובצמצום.

בתפקידו זה הוא המשיך באיסוף כתבים ופורטרטים. בסיכום שפורסם בעתונות לרגל תערוכה של עשרות דוגמאות מתוך האוסף, שנערכה בירושלים בפרוס פסח תשט"ז, צוין כי האוסף מכיל למעלה משבעה עשר אלף כתבי יד ופורטרטים של גדולי אומתנו מחמש מאות השנים האחרונות, למן חתימות ואגרות ורשימות קצרות ועד לכתבי יד של חיבורים שלמים, ביניהם כתב היד המקורי של אלברט איינשטיין על תורת היחסות, כתבי יד משל גדולי הרבנות, החסידות, ההשכלה, הספרות, הפובליציסטיקה והמדע ואנשי שם בענפים אחרים.

אברהם שבדרון כבש לו גם מקום נכבד כפובליציסט שנון, בעל דעות עזות, שנתפרסמו במאמרים בכתי עת ובעתונות היומית.

הכרתי את אברהם שבדרון שכתב, כשהייתי בן י“ט שנה, כשקראתי ב־1919 את מחברתו בגרמנית Von der Schande euer Namen (על חרפת שמותיכם). באותה מחברת הוא מצליף במתהדרים בשמות כגון זיגמונד, אדמונד, סטיפאן, אגון, ארנסט, מרתין, פליכס וכו' ואינם מתגדרים בשמות עבריים, וצירף רשימה ארוכה של שמות עבריים. ביחוד נהניתי מהצלפתו במתבוללים ובהתבוללות. וגם כן נתרשמתי מחוברת אחרת שלו בלשון גרמנית קשה ובכתב גוטי ובסגנון, שמחייב את הקורא לריכוז רב: – Mauschelpredigt eines Fanatikes (“הטפה יהודונית של קנאי”). ברוב מאמריו הוא עוסק באידיאולוגיה הציונית. הוא שיצר את המושג **”ציונות מקסימליסטית"** במאמרו “המפלצת של הגלות הנצחית” (פורסם ב“כנסת” תל־אביב, תרפ"ח) מעיד שבדרון על עצמו שהוא “גיבור דון־קישוטי בדיבור ובכתב בתוך התנועה הציונית, היוצא נגד הדגם של נצחיות־הגולה, שהשתלט זה מכבר בכל האידיאולוגיה שלנו”. שבדרון היה בעל “תורת הציונות האכזרית” ובשאלה הערבית היתה לו עמדה ברורה. הוא הציע לשכנע את הערבים שיהגרו מכאן אל אחת הארצות הערביות כדי שייטב להם וייטב לנו. בהשארם כאן סופם שיהוו אירידנטה עויינת מבפנים.

בירושלים נפגשנו לעתים קרובות. אברהם שבדרון²⁰ נשא לאשה את דינה בת דוב פרידנברג, ובנו, יצחק־יעקב, מכהן כמרצה באוניברסיטת פרינסטון. הוא חי בצמצום שהוא מתחת לשיעור הצמצום. מבית אביו ועד אחרון יומו היה דובר אמת בלבבו והיה אומר אותה ומפרסם אותה ברבים. הולך תמים היה אברהם שבדרון. יום אחד הוא סיפר לי שכתב עצמו בקהילת הספרדים וסופו שנטמן בחלקתם כמנהגם. לשאלתי מהו שהניעו לכך הוא לא ענני. פשר חידת ליבו מצאתי ב“אורחות ושבילים”, בפרק “חיבת ירושלים” – מאת דב סדן. הוא נפטר בסוכות תשי"ח (1957).

אסתר ואבל פן    🔗

נכדתו של ר' יצחק שבדרון, אסתר־גיטל נולדה לפרל (בתו של יצחק שבדרון), שנישאה ליצחק ניסנבאום. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה²¹ היו היא וכל משפחתה פליטים בווינה. אסתר היתה נערה גבוהת קומה ויפה, שהרשימה את כל רואיה. בשנת 1920 הגיע לווינה הצייר הנודע אבל פן. שם הוא פקד את משרד ההסתדרות הציונית, שד“ר נתן מיכאל גלבר היה מנהלו. ואסתר היתה מזכירתו. אבל פן עלה לארץ ישראל עוד בשנת 1913 ולימד ציור ב”בצלאל". כשהוא נקלע לווינה הוא הכיר את אסתר ומייד נתאהב בה. למחרת היום אמר לה כי הוא חפץ לשאתה לאשה. כעבור שלושה שבועות להיכרותם, עמדו שניהם תחת החופה. מקץ שבוע הפליגו שניהם לארץ ישראל ונושבו בירושלים.

אבל פן, שתמונותיו לדמויות בתנ“ך היקנו לו שם עולמי, הוא בנו של ר' נחום פפרמן ז”ל, ראש מתיבתא דישיבת דווינסק. אחד הבתים הראשונים בתלפיות בירושלים היה ביתם של אבל ואסתר פן, בתלפיות דר בביתו ש"י עגנון. אבל פן ומשפחתו היו יוצאים לעתים מזומנות לכרכי מערב־אירופה לתערוכות שהוצגו בהן יצירותיו.

בירושלים נולדו להם שני בניהם אתיאל ואלדד. אסתר ספרה לי פעם על מעשה בליל יום כפורים, כשהיתה לבדה בבית ובעלה היה בחוץ לארץ, היא נתקפה געגועים עזים בשומעה את “כל נדרי”. היא קמה והלכה לבית הכנסת, שהיה בצריף, והתפללה עם כל המתפללים. פעם כשהפלגנו בזכרונותינו אל העבר ואל השבתות במשפחותינו, הזכרתי בדברי את טעם המתיקות שבאמירת “גאט פון אברהם, פון יצחק, פון יעקב”. אמרה לי כי בכל שבת, לפני צאת שלושת הכוכבים, אומרת היא “גאט פון אברהם”, ומייד פיזמה את התחינה בקול צקון לחש ובמתיקות.

מעורה בנוף הירושלמי משנת תרפ"א (1921) שנים רבות ראו תושבי ירושלים אשה גבוהה שהכרת פניה ענתה בה אצילות, ולבושה בטוב טעם כשהיא צועדת יום יום בפסיעות קטנות מרחוב הנסיכה מרי 10 עד “ימין משה” הלוך ושוב. עוברים ושבים ברכו אותה והיא השיבה ברכה בחיוך מלכותי, חין מלכות של תורה מבית שבדרון ולחשו זה לזה: זאת אסתר פן.

מקרוב היכרתי את אבל פן בירושלים, החל משנת תש“א (1941). הוא נצטייר בעיני “כמוּסר’ניק” שחי לו בהתבודדות עם יצירותיו ובציור דמויות מן התנ”ך. הוא התהלך בביתו כמופשט מגשמיות. כשהצטרף לשתיית ספל קפה, שהגישה לנו אסתר, היה מספר בקול רך ועדין, שכולו נפשיות והומור חייכני, פרקי זכרונות מתולדות חייו בבית אביו ועד העת האחרונה. מיטיב היה לספר להפליא.

יגון כבד ירד על בית אבל פן בנפול אלדד, בנם הצעיר, במערכה על גוש עציון.

אלדד פן    🔗

הוא היה חניך הגימנסיה “רחביה” בירושלים. כחבריו עמיתיו מבני דורו הוא גדל בתקופת המאבק של ימי “הספר הלבן”, זו התקופה ההירואית של היישוב לעצמאות ולריבונות במדינת היהודים. בחודש יוני 1946 הוא סיים את לימודיו בגימנסיה ויצא מייד להכשרה מגוייסת של הפלמ“ח. “מעדיף היה לשרת בפלמ”ח ולמות, מאשר לצאת ממנו ולהישאר בחיים” – במילים אלה תיארה אמו של אלדד את יחסו של בנה אל הפלמ"ח. כשנה וחצי שהה אלדד בהכשרה החקלאית בקיבוצים בית־השיטה ועין גב. במהלך המלחמה בין הערבים ובין היהודים הועתקה נקודת הכובד של הפעולות אל הנגב ואל המעבר מן השפלה לירושלים. “לעבור אל הדרום” היה חלומם של שני הרעים הנאהבים והנעימים, אלדד פן ויהודה פריימן, שהשתתפו בקרבות הגליל של חטיבת “יפתח”. לאחר נפילתו של יהודה פריימן בקרב, הועבר אלדד למעלה־החמשה, לחטיבת “הראל”, לפלוגה שנודעה בשם “פלוגת המוות”²².

ממעלה־החמשה, שהיה בסיס היציאה לפעולות על ירושלים, יצא אלדד לקרבות בהר הקסטל ועד לשער הגיא. ביחידתו הוא היה אלחוטאי נייד, אחד התפקידים הקשים והאחראיים בקרב ומהמסוכנים ביותר. ב־27 במארס 1948 נשלחה שיירה גדולה של 33 משאיות עם אספקה וציוד לגוש עציון המבודד ו־19 משוריינים כליווי צבאי. אלדד היה במשוריין הפיקוד עם מכשיר האלחוט. ב־4 במאי נפתחה ההתקפה הקשה על כפר עציון. אלדד היה בין הפלמחאים, שהוזעקו ממשואות יצחק לעמדה מזרחית. הם עמדו עשר שעות רצופות תחת אש כבדה והחזיקו מעמד. בשעה 4 וחצי בבוקר יום החמישי בשבת, בד' באייר תש“ח (13 במאי 1948) פתחו יחידות שריון ורגלים של הלגיון הירדני בהתקפה על כפר עציון. זו נמשכה ללא הפסק למעלה מתשע שעות, עד שעת 2 אחה”צ. הטנקים של האוייב חדרו עד למרכזו של המשק. הפלמחאים לא נכנעו והמשיכו להילחם מעמדותיהם. כשאזלה התחמושת הם הסתערו על חיילי האויב, הוציאו מידם את נשקם והרגו בהם בקרב פנים אל פנים, עד שכרעו נפלו.

גם אלדד היה בין הנופלים. מאביו הוא קיבל את השלווה הנפשית, ואמונה ובטחון עמוקים היו לו מאמו. מבצבץ מעזבונו כשרון ספרותי בעל כוח הבעה. פעם, כשחזר הביתה מבית הספר, עייף ויגע מפעולה בצופים, והוא היה אז בן שש עשרה, הוא שכב לישון ואמר: “הפעם, אמא, אל נא תעירי אותי משנתי. יבוא מי שיבוא, מלבד – הוסיף בחיוך ובנעימה המיוחדת לו – אם יכריזו בינתיים על הקמת המדינה היהודית”.

בחמישה באייר תש"ח כשהכריזו על המדינה היהודית לא יכלה עוד האם לעורר את בנה משנתו, כפי שביקש. אלדד מת מות גבורים. ת.נ.צ.ב.ה.

ראש המטה הכללי העניק לאלדד פן דרגה של סגן²³ אחרי נפילתו.

מיכל לדרר, סטודנטית באוניברסיטה העברית בירושלים, הגישה ב־29 במאי 1953 עבודה סמינריונית שנושאה “דמותו הרוחנית של אלדד פן” (צעיר מחונן שהלך לעולמו).

אחיו הבכור של אלדד אתיאל פן ורעייתו רות לבית בלום ובני ביתם יושבים בירושלים ברחוב הנושא את שם אבל פן.

נפתוליה של אוטונומיה יהודית    🔗

אחרי שהפולנים השתלטו על המחוזות פשמישל, לבוב, ראווה־רוּסקה, נעשתה סטניסלאב בירת עראי של הריפובליקה האוקראינית וגם בירת ההנהגה הפוליטית של יהדות מזרח גליציה, שמספרה היה כחצי מליון נפש. נוכח המצב והנסיבות החליטה “המועצה היהודית הלאומית” בסטניסלאב להקים מוסד לאומי עליון, אשר בידו יהיה ייצוג העניינים של האוכלוסיה היהודית במזרח גליציה כלפי הממשלה האוקראינית. ראשי המועצה היהודית הלאומית ד“ר קארל הלפרן וד”ר ראובן יונאס זימנו מאה קהילות מכל שטח הכיבוש האוקראיני לוועידה שהתכנסה בסטניסלאב בימים 18־20 בדצמבר 1918, בה השתתפו כל הזרמים והמפלגות בציבור היהודי.

וזה היה סדר יומה של הוועידה:

(א) המצב הפוליטי – מהנדס ישראל רייך

(ב) יסודות האוטונומיה היהודית – ד"ר ראובן יונאס

(ג) התפקידים החברתיים־פוליטיים והכלכליים – ד"ר הלל זוסמן

(ד) תפקידי ההיגיינה החברתית – ד"ר ליאון אורדובר

(ה) התקנון האורגני הזמני של היהודים במזרח גליציה – ד"ר אלכסנדר ריטרמן

(ו) העתונות – אריה לייב שוסהיים

(ז) משרד לסטטיסטיקה – ד"ר אנזלם הלפרן

(ח) תקציב – ד"ר אנזלם הלפרן

בדיונים מקיפים עסקו בשאלות שהזמן גרמן, ובמירב הערנות דנו בבעיות האירוגן החדש של הקהילות על בסיס לאומי והקמת רשת בתי ספר להעמקת החינוך היהודי הלאומי.

הוועידה בחרה ב“מועצה יהודית לאומית של יהודי מזרח גליציה” מורכבת מארבעה עשר איש, ציונים – שבעה; מזרחי – שניים; פועלי ציון – שניים; בונד –אחד; בלתי־מפלגתיים – שניים, וכן נבחרו שנים עשר סגנים. ואלה חברי “המועצה” שנבחרו: ד“ר מכסימיליאן בלומנפלד, יצחק מאיר הורוויץ, ד”ר קארל הלפרן, ד“ר אנזלם הלפרן, דב בריש וייס, ד”ר מאכס זיינפלד, ד“ר ראובן יונאס, ד”ר יעקב לאופר, מהנדס ישראל רייך, אריה לייב שוסהיים – כולם מסטניסלאב; ד“ר עמנואל קרוּה (טשורטקוב), אריה דרימר (קולומייא), ד”ר מאיר ביננשטוק (סטרי) ונציג טארנופול. ד"ר צבי אפשטיין והסופר ראובן פאהן נתמנו למזכירי “המועצה”. האחרון שימש מזכיר עברי.

בבחירות היה פעיל “השומר הצעיר” שהשתתף בתעמולה ופעל במרץ רב לטובת הרשימה מס. 4 – רשימת הציונים. ההגדרה “ציונים כלליים” כבימינו לא היתה ידועה בעת ההיא; רשימת “פועלי ציון” היתה מעמדית, ורשימת “פאָלקספארטיי” (מפלגת העם) היתה כיתתית.

ומן הדין שאביא את העובדות כלהלן:

בחלק ממזרח גליציה, שנכבש בידי צבאות פולין, ישבו 172,513 יהודים ובחלק ממזרח גליציה תחת שלטון האוקראינים ישבו 448,469 יהודים. המועצה היהודית הלאומית ליהודי מזרח גליציה שהיתה נציגתם של 450 אלף יהודים, בערך, שלחה אל הממשלה האוקראינית בטארנופול הודעה על אודות קיומה. וזו לשון ההודעה (“נוטיפיקציה”) שנכתבה ב־25 בדצמבר 1918 בלשון יידיש, והכותרת נכתבה בעברית וביידיש:

המועצה היהודית הלאומית של מזרח גליציה לפי שעה בסטניסלאב

אסטגאליצישער יידישער נאציאנאלראט דערוויל אין סטאניסלוי

אל מזכירות הממלכה של רפובליקת העם האוקראינית־מערבית לפי שעה בטארנופול

צום מלוכה סעקרעטאריאט פון דער וועסט־אוקראינישער פאלקסרעפובליק דערווייל אין טארנאָפאָל

העובדה שכמעט כל החלק המזרחי של הפרובינציה הקודמת גליציה נכרת מבירתה מחמת נסיבות המלחמה, והנחיצות לארגן את העם היהודי במזרח גליציה ולכונן בשבילו נציגות, הניעו את צירי הוועידה של כמעט כל המועצות הלאומיות במזרח גליציה, לבחור ועד מנהל ושמו המועצה הלאומית היהודית למזרח גליציה, ובירתו העראית היא סטניסלאב.

בזאת נמסרת למזכירות הממלכה של רפובליקת העם האוקראינית־מערבית הודעה על אודות כינון המועצה הלאומית היהודית של מזרח־גליציה הנהנית מן האמון של כל המפלגות הפוליטיות היהודיות בארץ, ומוגשת בזה בקשה להכיר במועצה הלאומית כנציגות אחת ויחידה של העם היהודי במזרח גליציה. העם היהודי הביע על־ידי ועידת הצירים עוד פעם את דרישתו להסדיר ולטפל באורח אוטונומי בכל השאלות שיש להן שייכות כלשהי למערכת הקהילות, רשת בתי הספר ומכלול העניינים הסוציאליים, הכלכליים היהודיים הסגוליים.

בקרוב נתכבד להגיש למזכירות של רפובליקת העם האוקראינית־המערבית הצעות ותזכירים בעניינים האמורים וכן גם בעניינים ציבוריים אחרים.

סטניסלאב (כ“ב טבת תרע”ט) 25 בדצמבר 1918.

בשם המועצה הלאומית היהודית למזרח גליציה

ד“ר קארל הלפרן ד”ר ראובן יונאס

אל ה“נוטיפיקציה” צורפו תירגומים בגרמנית ובאוקראינית.

אחרי ימים מספר עברה ממשלת הרפובליקה המערב־אוקראינית מטרנופול לסטניסלאב, שהיתה מעכשיו בירת הרפובליקה, וראש הממשלה היה ד“ר הולובוביטש; בימים 2־3 בינואר 1919 התקיים מושב ה”ראדה" (המועצה) האוקראינית. ב־6 בינואר 1919 התייצבה נשיאות “המועצה הלאומית היהודית” לפני סגן נשיא ה“ראדה” ד"ר לב באטשינסקי, עורך דין, אזרח סטניסלאב.

מן הראוי לתת את הדעת על שני ניבים בנוטיפיקציה: “העם היהודי”, “באורח אוטונומי”, וכן שהנוטיפיקציה נכתבה ביידיש. ד"ר קארל הלפרן, שלא היה ציוני מוצהר, הזדהה עם המדיניות הציונית והיה מלוחמיה וממגשימיה בראש כל החזיתות.

אנוכי, שהייתי מקורב אל ישראל רייך ואל ד“ר ראובן יונאס וקשור בעבותות ידידות עם ד”ר אנזלם הלפרן וכרוך אחרי ד“ר ריטרמן בשל תקיפותו הציונית, אומץ רוחו ומרצו בלתי נדלים, עשיתי עמהם ימים ולילות ושימשתי אותם בהכנות לוועידה ובוועידה עצמה. תחושתי הציונית אמרה לי כי ה”יידישער נאציאנאלראט" (המועצה הלאומית היהודית) הינה מיפנה בחיים היהודים.

ב־24 בנובמבר 1918 הודיעו ד“ר קארל הלפרן וד”ר ראובן יונאס באמצעות "הוועד היהודי הלאומי, בווינה, לכל ראשי הציבור היהודי בעולם, על קיום “המועצה היהודית הלאומית ליהודי מזרח־גליציה” ועל מדיניותה הנייטראלית במלחמה שבין הפולנים ובין האוקראינים.

ב־25 בדצמבר 1918 מסרה “המועצה” לממשלה האוקראינית איגרת, שהדגישה בה כי רצונו של העם היהודי הוא לסדר את כל ענייניו הקשורים בקהילות, בחינוך, בעניינים הסוציאליים והכלכליים המיוחדים באורח עצמאי ועל יסוד אוטונומי. ב־6 בינואר 1919 ביקרו נשיאי המועצה, ד“ר קארל הלפרן וד”ר ראובן יונאס, אצל סגן ראש הממשלה ד"ר לב באטשינסקי והסבירו לו את עמדתם הנייטראלית של היהודים במאבק שבין הפולנים לבין האוקראינים. הם הדגישו כי היהודים נכונים להשתתף בפעילות באדימיניסטרציה של המדינה וכינונה, על יסוד הכרזת הממשלה הזמנית של הרפובליקה האוקראינית המערבית מ־19 באוקטובר 1918, שהבטיחה לכל המיעוטים הלאומיים במדינתה – פולנים, יהודים וגרמנים – שיווי זכויות ואוטונומיה לאומית. עמדת הנייטראליות של היהודים עוררה מורת רוח בלב האוקראינים והיו בתוכם חוגים שטענו כי חובתם של היהודים היא להצטרף לאוקראינים²⁴ ולנקוט עמדה חיובית לגבי המדינה, עם כל המשתמע ממנה, שהרי הנייטראליות לא מנעה מהפולנים לפרוע פרעות ביהודי לבוב, שנמשכו 3 ימים.

ואלה הדרישות שהגישו נציגי המועצה היהודית הלאומית: 1) לבטל את כל המיגבלות שחלו על השפות העברית והיידיש בימי השלטון האוסטרי; 2) להכיר ביידיש כשפת מדינה רשמית ולחייב את הרשויות לענות ביידיש על כל המכתבים שנכתבו אליהם ביידיש; 3) לפתוח כל המשרות בממשלה ובמוסדות החינוך לפני היהודים; 4) לקבל פקידים יהודים לפי מפתח צודק בהתאם לידיעותיהם האדמיניסטרטיביות וכישוריהם המקצועיים; 5) לבטל את כל המיגבלות הכלכליות שנתקיימו במספר מחוזות לגבי היהודים.

מלבד תביעות אלו נמסרו גם שורת דרישות בתחום הכלכלי.

הממשלה האוקראינית הבטיחה הבטחות, אך אלו לא קוימו מעולם. התנאים החמירו והלכו, כי לא היה בכוחו של מנגנון הממשלה לגבור על הערמת הקשיים ותחבולות הזדון של פקידי השלטונות בערי השדה שחתרו תחת קיומם הכלכלי של היהודים. ממשלת הרפובליקה האוקראינית־המערבית היתה אמנם מעוניינת באהדת היהודים; באי כוחה אף ניסו בחוץ לארץ, ביחוד בווינה שנמצאו בה יהודים גליצאים רבים ובכללם ציונים ידועים, לרכוש את לב היהודים²⁵ שיהיו נכונים לסייר בבירות אירופה ולהשפיע לטובת הרפובליקה האוקראינית. בעניין זה נשאו ונתנו נציגי הממשלה האוקראינית בווינה עם העסקן הציוני מטרנופול ד"ר ישראל ואלדמן, שהיה נודע ביחסו החיובי לאוקראינים עוד לפני מלחמת העולם; אולם הוא פרש מהמשא ומתן בשל התנגדותה של ההסתדרות הציונית לפעילותו זאת.

במצב זה החליטה “המועצה היהודית הלאומית” בראשית ינואר 1919 לשלוח לווינה את המהנדס נפתלי לנדאו שהיה חבר מתוכה, כדי שימנה נציגות מבין ציוני גליציה בווינה שתהא מיופת כוח מטעם “המועצה היהודית הלאומית”. אחרי משא ומתן ממושך הוא הצליח להקים בווינה משלחת מטעם “המועצה היהודית הלאומית” של מזרח־גליציה, שהתחילה בפעולתה ב־28 בינואר 1919. תפקידה העיקרי היה לקיים קשר קבוע עם “המועצה” בסטניסלאב, לייצגה בחוץ לארץ ולקיים לשכת מודיעין וקשר עם נציגויות דיפלומטיות. במשלחת זו היו עשרים חבר ובראשה עמדו מר אדולף שטאנד כנשיא והנהלה בת ארבעה חברים – ד“ר משה פאכטמן, ד”ר ישראל ואלדמן, הרמאן טרופ ומאיר הניש. כמזכיר נבחר מר ליאון וכסלר; לשכת המודיעין הופקדה בידי ד“ר נתן מיכאל גלבר. אחת הפעולות הראשונות של המשלחת היתה הגשת תזכיר מקיף על יהודי גליציה לוועידה האמריקאית, שהתקיימה אז בווינה בראשותו של פרופ' קולידג'. את התזכיר חיבר ד”ר נ. מ. גלבר והוגש לה בסוף ינואר 1919.

בסטניסלאב, שנעשתה מרכז פוליטי של מזרח גליציה, עשתה “המועצה היהודית הלאומית” מאמצים להקלת מצוקתה של האוכלוסיה היהודית ובייחוד למניעת פגיעות ורדיפות. ואף על פי כן לא עבר יום בלא מעשי רצח, שוד וגזל במישכנות היהודים; רוב פעולותיה של “המועצה היהודית הלאומית” התרכזו אפוא באינטרוונציות ובשתדלנות. המצב כה החמיר עד שהושבת המסחר היהודי בערים ובעיירות רבות מפאת חוסר בטחון בדרכים וברכבות. הקיפאון שהשתרר בחיי הכלכלה הכביד על כל שכבות האוכלוסייה היהודית. על הסבל נתוספו המזיקים – פקידי הרשות האוקראינים שראו ביהודי יצור שחולשתו ניתנה לניצול אם בקבלת שוחד והפקעת סחורות ורכוש, אם במעשי גזל לאור היום ובהתנפלויות על בתי היהודים; ההתנפלויות הפכו למעשים של יום־יום. יחס עוין זה עורר בלב היהודים איבה לאוקראינים ואילץ את מוסדות “המועצה היהודית הלאומית” לנקוט עמדה כפולה: מאמצים להגנה על חיי היהודים ורכושם מחד גיסא, ומאידך גיסא עמדת הגנה על אישים בממשלה האוקראינית, שלא היה ספק בכנות רצונם לשמור על הסדר והבטחון ולנהוג ביהודים כחוק ובהגינות. ואמנם בסטניסלאב הבירה לא היו מעשי גזל וכיוצא בהם. אולם בערי השדה לא עבר יום בלא מעשה התנפלות או שוד.

נוכח מצבם המחמיר של היהודים במזרח־גליציה הוזעקה משלחת “המועצה הלאומית היהודית” בווינה, והצטרפו אליה בפברואר 1919 גם ד“ר ליאון רייך, ד”ר מיכאל רינגל ומ. א. טננבלט, ששוחררו ממאסרם בהשתדלותם של חיים וייצמן ונחום סוקולוב שפעלו בוועידת השלום בפאריס, וכך הם הגיעו לווינה בדרכם לוועידת השלום.

בימים 6־14 בפברואר התכנס בסטניסלאב מושב הפרלאמנט האוקראיני. דיוניו היו רוויים שנאת ישראל. נאומי הצירים היו רצופי טענות והתקפות על היהודים. כללו של דבר, הפרלאמנט לא גילה כל יחס חיובי לתביעות היהודים; אדרבה, הוא דרש מאת הממשלה שתנקוט צעדים נגד היהודים. לנוכח התפתחות כזאת החליטה “המועצה היהודית הלאומית” להיפגש עם הממשלה האוקראינית. בינתיים הפיצה משלחת “המועצה היהודית הלאומית” בעתונות הווינאית מידע מפורט על מצב היהודים בחלק האוקראיני שבגליציה. ידיעות אלו הדאיגו מאוד את הקונסול של אוקראינה המערבית בווינה, עד שראה צורך להיפגש עם נציג “המועצה היהודית הלאומית” האוסטרית רוברט שטריקר כדי לדון עמו בפרשה. זה הצהיר בפניו כי אין הוא מוסמך לדון עמו בענייני היהודים בגליציה, וכי משלחת “המועצה” הגליצאית לבדה מוסמכת לכך. לפיכך הוזמנו נציגי המשלחת הרמאן טרופ וד“ר ישראל ואלדמן לפגישה עם סגן הקונסול ד”ר סינגלוביץ‘. הם הסבירו לו כי יחסה של הממשלה האוקראינית אינו יכול להתקבל על הדעת. עליה להבין שיהדות העולם אינה יכולה שלא לנקוט אמצעים לפרסם את מעמדם וגורלם של היהודים בגליציה. ד"ר סינגלוביץ’ הודה כי הוא מתבייש מן הנעשה בגליציה כאדם וכאוקראיני, אך ביקש להבין כי רוע המצב הוא תולדה של האנארכיה השוררת במדינה. בינתיים הוחלט בסטניסלאב לפתוח במשא ומתן עם הממשלה האוקראינית בשאלת השתתפותם הפעילה של היהודים בחיי המדינה. אולם שינויים פוליטיים הפכו את הקערה על פיה.

פתאום היינו כמוכי רעם. פטליורה, רב הטבחים, הגיע לסטניסלאב. היה זה אחרי שהוא נחל תבוסה מידי הבולשוויקים באוקראינה. אימה נוראה תקפה את היהודים. שני נשיאי “המועצה היהודית הלאומית”²⁶ הלכו אצל ראש הממשלה ד“ר הולובוביטש ואצל סגנו ד”ר באטשינסקי והעמידו אותם על הסכנות החמורות הנשקפות מנוכחותו של פטליורה בבירת הרפובליקה המערב־אוקראינית. “כל קרבן יהודי יעלה לכם ביוקר שבעתיים – טענו – כל טובה לא תצמח לכם מפטליורה. אתם חייבים להתנער מכל קשר עמו לפני שיגרום לכם נזק רב בדעת הקהל באירופה ובאמריקה. אם יהיו קרבנות דמים בעיר ייוודע הדבר מיד לנציגי משלחת “המועצה היהודית־הלאומית” למזרח־גליציה שבווינה”.

שמעתי את תוכן השיחה מפי ד"ר אנזלם הלפרן. האינטרוונציה התקיפה והגאה של שני נשיאי “המועצה היהודית־הלאומית” אצל ראש הממשלה ואצל סגנו נשאה פרי. פטליורה נרמז שעליו לעזוב את סטניסלאב, וכך ניצלו יהודי העיר ממלתעותיו של רב הטבחים. הפחד והבעתה מימי “פטליורה בעיר” לא נימחו מלבי עד עצם היום הזה.

גם בימי ערבוביה ומהומות אלה הורגשה התחייה בחייו הפנימיים של הציבור היהודי. פעולה ניכרת נעשתה בייחוד בשטח החינוך. “המועצה הלאומית” הפנתה את תשומת לבה של הממשלה האוקראינית לצרכי החינוך היהודי ודרשה שהממשלה תעזור להקים רשת חינוך משל היהודים. עיקר הדרישה היה שבתי ספר היהודים יוכרו כמוסדות המדינה ויתקיימו על חשבונה, אולם יהיו נתונים לפיקוחה ולהנהלתה הפדגוגית והמינהלית של רשות החינוך היהודית. ב־11 בינואר 1919, התקיימה פגישה בין נציגי “המועצה” ובין מזכיר המדינה לענייני חינוך ד"ר ארטימוביץ', שהביע את הסכמתו לתכנית “המועצה היהודית־הלאומית”, אולם פיקפק אם אפשר להנהיג את השפה העברית כשפת ההוראה. הוא ביקש הסברים נוספים לבעיה זו. ועידת המחנכים היהודים, שכינסה “המועצה הלאומית” בימים 19־20 בינואר 1919 בסטניסלאב והשתתפו בה מורים מ־20 ערים, דנה בכל שלבי המערכת החינוכית, מבית הספר העממי, חדרים, בתי ספר תיכוניים הומניסטיים עד לסמינריונים. הוויכוחים נסבו ביחוד על נושאי הרצאתו של המורה לדת בבתי הספר התיכוניים־ממלכתיים האוסטריים, דוד הורוויץ, ציוני מובהק, בשאלת “הלאמת רשת החינוך והבראיזציה שלה”. ציבור המורים היה חדור שאיפות עזות להקים מפעלי חינוך חשובים ברוח התרבות העברית. הקושי הגדול היה נעוץ בשאלת המורים שיוכלו להורות בשטח העברית. מספר המורים העברים היה אמנם גדול, אולם השלטונות לא נטו להכיר ברבים מהם בשל העדר הכישורים והתעודות הנדרשות.

ואלה החלטות הוועידה: א) בית הספר היהודי צריך להיות מוסד ציבורי, שימומן על־ידי המדינה ויהיה פתוח לפני כל אחד. ב) המורה ייחשב פקיד ממלכתי המקבל את משכורתו מקופת המדינה. ג) מורים ישמשו רק אלה שסיימו את הלימודים הנדרשים. אולם בשאלת המורים העבריים נתבקשה “המועצה היהודית־הלאומית” להשיג בשבילם, על יסוד חינוכם העברי ואישור הנהלת התאחדות המורים העבריים, את רשיון ההוראה. כמו כן נתקבלו החלטות בדבר תיקון “החדרים” והעמדתם תחת פיקוח מועצת החינוך היהודית.

על יסוד החלטות ועידת המורים התחילה המועצה לשאת ולתת עם הממשלה²⁷. הפרלאמנט האוקראיני החליט ב־13 בפברואר בחוק הלימודים לתת למיעוטים את הרשות לקיים בתי ספר בשפת הוראה משלהם, אך ד"ר ארטימוביץ' הצהיר לפני נשיאות “המועצה היהודית־הלאומית” ב־20 בפברואר, כי אין הממשלה יכולה לתת תשובה מחייבת כי אין בפרלאמנט האוקראיני נציגות יהודית שתביא לפניו את תביעות היהודים, ומצדדים שונים גם נשמעו ערעורים על שפת ההוראה העברית. ואף על פי כן הבטיח לתת הוראות אשר על פיהן יהיה אפשר ללמד לילדי ישראל את השפה העברית ותולדות ישראל. בתשובה זו היה משום נסיגה מפורשת של הממשלה בשאלת רשת החינוך היהודי. בינתיים פתחו “פועלי ציון” בעתונותם בהתקפות חריפות על הוראת השפה העברית ותבעו פתיחת בתי ספר ביידיש. תביעות אלו נדפסו בעתונות האוקראינית והממשלה נאחזה בהן כבנשק לנגח בו את דרישות “המועצה היהודית־הלאומית”. גם אמתלה זו של הממשלה האוקראינית הוכיחה בעליל שכל הבטחותיה בדבר מתן אוטונומיה לאומית ליהודים אינן אלא דיבורי שווא.

ההסתדרות הציונית ראתה אפוא צורך לפתוח בעצמה ברוב הערים בתי ספר עממיים ותיכוניים עבריים, ובמספר ערים נפתחו גם בתי ספר פרטיים ביידיש, וחרף כל הקשיים התמסר הנוער לעבודת תרבותו הלאומית בשפה העברית. פתיחת בתי ספר לאומיים הפיחו בנוער ובאינטליגנציה היהודית התעוררות לאומית. קורסים, סמינרים, ויכוחים, הרצאות והצגות תיאטרוניות במועדוני כל המפלגות נתנו אותותיהם בחיי התרבות והעידו על התחוללות שינוי ערכים בחיי הציבור היהודי. גם עתונים ביידיש נוסדו בימי הכיבוש האוקראיני; ב־11 בנובמבר 1918 עד ה־1 ביוני 1919 יצאו לאור “דאס אידישע ווארט” שבועון ביידיש בעריכת אהרן לייב שוסהיים, שהיה ממונה על ענייני העתונות הלאומית היהודית; שבועון בגרמנית “יידישע פאלקס צייטונג” בעריכת חיים שפונד; “דער אידישער ארבעטער” – בטאונם של פועלי ציון ימין האוסטריים, ב־13 במאי 1919 עד 21 במאי 1919 התחיל יוצא לאור עתון יומי ציוני – “דאס אידישע טאגבלאט” בעריכת מ. א. טננבלט.

אולם אחרת היתה תמונת המצב הכלכלי. בניגוד למצב האוכלוסיה היהודית לפני המלחמה, שהיה בכללו מניח את הדעת, ניכרה ירידה עצומה בימי הכיבוש האוקראיני. מספר התושבים היהודים בסטניסלאב הגיע במארס 1919 ל־36,000 נפשות, מהם כ־20,000 (56%) זקוקים לתמיכת־סעד ציבורי. לפני המלחמה הגיע אחוז הזקוקים לתמיכה ל־11% בלבד. בכללם היו כ־5,000 איש מחוסרי פרנסה ועבודה (14%), ואילו בימי הכיבוש מצאו את לחמם רק 30% מהאוכלוסיה היהודית וגם הם במאמצים קשים ביותר. בערים אחרות הגיע מספר הזקוקים לתמיכה מ־61% עד 90%, כלומר שמצבה הכלכלי של האוכלוסיה היהודית בסטניסלאב לא היה ירוד ביותר. הדבר נבע מהעובדה שסטניסלאב היתה בירת המדינה והשלטונות האוקראיניים מיתנו את מידת האכזריות לגבי היהודים, שהיתה נהוגה בשאר הערים והעיירות. בכל זאת סבלה העיר ב־23־24 במארס מהתנפלויות איכרים וחיילים, ששדדו חנויות ודירות היהודים. גם המשטרה והשלטונות נהגו ביהודים באכזריות. המצב הורע מיום ליום ככל שגאו נחשולי הפרעות שפרצו באוקראינה הגדולה.

ב־18 במאי 1919 התקיימו בסטניסלאב בחירות ל“מועצה היהודית הלאומית”. השתתפות הבוחרים היתה ערה מאד. לראשונה ניתנה בזו הפעם זכות בחירה גם לנשים. פעילות המפלגות ניכרה ביותר בתעמולת הבחירות. בסוף נבחרו למועצה חמישים צירים ובכללם שש נשים. הרכב “המועצה” לפי המפלגות היה כדלהלן: – ציונים – 10; המזרחי – 9; נשים ציוניות – 6; מפלגה עממית – 6; סוציאל־דמוקראטים יהודים – 12; פועלי ציון – 7.

ואלה שמות הנבחרים: הירש אנגל, צבי אפשטיין, ליזה ארבר, הערש באנר, קלמן ביברינג, לייב בלאך, ישראל גרייף, אייזיק חיים גריפל, פנחס דערמאן, משה הוכמן, ד“ר אנזלם הלפרן, ד”ר קארל הלפרן, דוד הורוויץ מורה בגימנסיה, הירש הורוויץ, יצחק מאיר הורוויץ, רגינה הורוויץ (בתו של הרב מסטניסלאב), ד“ר יוסף ואכמן, מינה ויידנפלד (בתו של הרב ממארמפול), דב בריש וייס, ד”ר הלל זוסמן, ד“ר מאכס זיינפלד, ליאון זייף קלארה זינגר, ד”ר ראובן יונאס, מהנדס נפתלי לאנדאו, ד“ר יעקב לויפר, פיליפ ליברמן, יוסף לסינג, משה מרדכי מאורינגר, מנדל מרגליות, ראובן פאהן, מרדכי פיירמן, ברנרד פיירשטיין, לאונה פיירשטיין, רגינה פילנבוים, ד”ר אליהו פישלר, שמשון פרוכטר, ליאון פריזנר, לייב צווייג, אברהם קייש, ד“ר מנדל קאסווינר, מנדל קימל, יצחק רוזנטל, ד”ר אלכסנדר ריטרמן, שרה ריטרמן, בן־ציון רייס, מהנדס ישראל רייך, ליאון שוטנפעלד, אהרן לייב שוסהיים, משה שראגר.

באותו פרק זמן החלה המיתקפה הפולנית בפיקודו של הגנרל האלר והשלטונות האוקראינים התחילו עוזבים את סטניסלאב. ב־25 במאי עזבו ראש המדינה וכל הממשלה את העיר ויצאו לטשורטקוב. משם, אחרי שמיתקפת הנגד של הצבא האוקראיני²⁸ נכשלה לחלוטין, הם עברו לאוקראינה הגדולה. בכך נסתיימה פרשת הרפובליקה האוקראינית המערבית²⁹.

הייתי שותף פעיל בכל נפתוליה של “המועצה היהודית־הלאומית” בסטניסלאב וכן בוועידה הגדולה. אף על פי שלא נמניתי עם הצירים השתתפתי בדיוני הוועדה לענייני החינוך היהודי ובוועדה לענייני האוטונומיה הלאומית. למדתי הרבה מפי המרצים שרכשו את השכלתם באוניברסיטה של וינה, שהיתה מוקד המחשבה הציונית באוסטריה ויצרה "אסכולה “אוסטרית” במחשבה, בהגות, במשמעת ההבעה וההרצאה. בפרק זמן קצר זה של קיום “המועצה היהודית־הלאומית ליהודי מזרח גליציה” גם התבגרתי. בזוכרי אותם ימים קשים שוב מתמלא לבי יראת כבוד לאותו קומץ ציונים, שלוּחי המוני בית ישראל, שהיו דבריו אמיצי הרוח וחדורי האמונה העזה במלאכותם הציונית.

בימי “המועצה היהודית־הלאומית” נרקמו קשרי ידידות ביני לבין רבים מראשי הציונים שעמדו בחזית הקדמית של הפעולה הציונית, לעתים בוויכוחים ובחילוקי דעות אידיאולוגיים, אולם תמיד באווירה של כבוד וסובלנות הדדיים.

בחורף אותה שנה, תרע“ט (דצמבר 1918 – ינואר 1919) התפשטה מגיפת טיפוס קשה. אותה מגיפה המיתה את דודי אברהם אבא גלרטר, שישב בבוקאצובצי מקום הולדתו של ד”ר מאיר וייסברג, חוקר “תנועת ההשכלה בגליציה” ואת דודתי שיינדל בבורשטין; וכן הלכה לעולמה בלימקה בת שלוש עשרה שנה, בתו של דודי בריש גלרטר בבורשטין. הוצרכתי לרשיון מיוחד כדי לנסוע בעגלת חורף לבורשטין, מרחק שלושים וחמשה קילומטר בדרך מושלגת ובסכנת נפשות. לעצמי לא חששתי שהרי הייתי אך בן שמונה־עשרה בגיל שדוחה מעליו כל פחד. זכרתי מה היה בית דודי לפני המלחמה, ואילו עתה – מראה בלהות! – הגם שרופא היה, תרופות לא היו בנמצא כדי לרפאה.

בסבך מלחמות התחייה של פולין    🔗

פולין הריבונית שקמה אחר שלוש חלוקות בסוף המאה ה־18, הטבילה את תחייתה בשפיכות דם יהודים.

אחרי צאת האוקראינים מסטניסלאב שוב לא היו לנו עוד ספקות מה צפוי לנו מכניסת הצבא הפולני לעיר. משנכנסו צבאות הגנרל האלר (“האלרטשיקים” הידועים לשימצה) לסטניסלאב החלו מייד פוגעים ביהודים. שדדו, גזלו, חטפו יהודים, אסרו אותם, גזזו פיאות וקיצצו זקנים. דם יהודים נעשה הפקר, והרי קציר הדמים: –

ב־טישמיינישצ’אני נהרגו 3 יהודים, נפצעו 6, נאנסו 5 נשים.

ב־בולשובצי נהרגו 5 יהודים, נפצעו 6, נאנסו 5 נשים.

ב־האליטש נהרגו 4 יהודים, נפצעו 2, נאנסו 15 נשים.

ב־מאראמפול נהרגו 3 יהודים, נפצעו קשה 18, נאנסו 5 נשים.

ב־אזיפול נפצעו קשה 5, נאנסו 5 נשים.

ב־טיסמיניץ נהרגו 3 יהודים, נפצעו 3, נאנסו 5 נשים.

ב־סטניסלאב נהרגו 2 יהודים, נפצעו 5.

זכורים לי היטב צבאות הגנרל הפולני ז’ליגובסקי, שבעברם דרך גליציה לווילנה, פרעו פרעות ביהודים בקולומייא ובסביבתה. מדוע פסחו על סטניסלאב? ההיה מליץ יושר מסתורי שהוא אשר מנע פרעות ביהודים בעירנו? עד עצם היום הזה נבצר ממני להשיב על תמיהה זו.

עד מהרה הגיעה אל המטה הציוני בעירנו הידיעה מלבוב כי המנהיגים הציונים ד“ר ליאון רייך, ד”ר מיכאל רינגל, ד“ר הנריק רוזמארין, ד”ר אמיל זומרשטיין וד"ר פישל רוטנשטרייך נאסרו בידי הפולנים והושמו במחנה מעצר בבאראנוב. הם הוחזקו בו מדצמבר 1918 עד סוף פברואר 1919, “לבל יעוררו פרובוקציות עויינות נגד הפולנים”.

במארס 1919 נוסד בפאריס ארגון חדש להגנה על העניינים הלאומיים של היהודים בתפוצות הגולה ושמו: “ועד המשלחות היהודיות ליד ועידת השלום” נשיאו הראשון היה השופט בבית המשפט העליון באמריקה ג’וליין מאק (עד 12 ביוני 1919) אחריו כיהן לואי מרשל ואחריו נחום סוקולוב. מנהלו מראשית קיומו היה ד"ר אריה (ליאו) מוצקין. רייך ורינגל שוחררו, כאמור, בזכות התערבותם של וייצמן וסוקולוב אצל ממשלת אנגליה ערב פתיחת ועידת השלום בפאריס, כשעל סדר יומה הובא דיון בשאלת עמדת היהודים במחלוקת בין פולנים לבין האוקראינים, וכך הם הגיעו לשם במועד.

כשפונתה סטניסלאב בידי האוקראינים באפריל 1919, תפס ארגון צבאי פולני את השלטון בעיר והודיע על כך בכרוז מיוחד, שנאמר בו בין השאר: “את האוכלוסיה הרותנית בעיר אנו לוקחים תחת חסותנו, וליהודים אנו נותנים בטחון רכוש וחיים”. היתה כאן אפליה ברורה. השלטון האזרחי בעיר עבר לידי “ועד פולני מחוזי” אשר בימי שררתו הראשונים סילק ממשרותיהם הממשלתיות את כל המורים והפקידים היהודים. הוא גם הוריד מעל כנו את ראש העיר היהודי, ד“ר ארתור נימהין. משרת מושל המחוז הופקדה בידי הרופא ד”ר דוברוצקי. משלחת יהודית שייצגה כל הזרמים והמפלגות ביקשה להיפגש עמו. הוא הודיע לה שהשלטונות אינם מכירים עוד בחוקיותה של “המועצה היהודית־הלאומית”. הודעתה זו נראתה תמוהה מאחר שהמועצה הודיעה בשעתו על הקמתה בנובמבר 1918 גם ל“וועד הפולני המחוזי”, וזה הביע את משאלתו לשיתוף פעולה עמה. ואמנם בימי שלטון האוקראינים פנה אותו ועד פולני לא אחת אל “המועצה היהודית־הלאומית” בבקשת התערבות אצל הממשלה האוקראינית, למען עניינם של הפולנים. המועצה קיבלה עליה תפקיד זה ולעתים קרובות אף הצליחה בו. אולם משכבשו הפולנים את העיר כל אלה נשכחו מלבם. חטיפת יהודים ברחובות לעבודות כפייה היתה מעשה של יום־יום. ראיתי יום אחד כיצד לא חסו אנשי “הארגון הצבאי הפולני” על נשים וזקנים. בהנאה סאדיסטית הם גררו לעבודות קשות את משכילי העיר היהודים.

אחר ביטול “המועצה היהודית־הלאומית” היה הציבור היהודי בלא נציגות שתטען בשמו. ולמרבה הרעה הודיעו השלטונות ב־28 במאי 1919 שהם מינו את השופט המחוזי ד“ר שמואל נבנצאל כראש הקהילה. הוא היה חבר “הוועד הפולני המחוזי” ופולני בן דת־משה. ב־29 במאי 1919 נטל לידיו ד”ר נבנצאל את כהונת ראש הקהילה מידי ד"ר קארל הלפרן. מינוי שרירותי זה עשה רושם מדכא מאד על היהודים בעיר. קארל הלפרן היהודי הגאה, שרצינו בו והשתבחנו בו, סולק ותחתיו מונה “קומיסאר ממונה”. היתה זו לנו מכה קשה.

על מצב היהודים בעיר ועל מעמדם ניתן ללמוד ממכתבו של ד"ר ש. נבנצאל, שנשלח ביוני 1919 מספר 99/10, אל שלטונות המחוז וזו לשונו:

“… על פי הפקודה מ־28 במאי 1919 מספר 8748 מוניתי קומיסאר ממשלתי של הקהילה ובהתאם לפקודה עברה משרה זאת לידי מידי ד”ר קארל הלפרן ב־29 במאי 1919. עתה הנני מחזיר את משרתי זו לידי השלטונות המחוזיים מטעמים אלה: מעילות ומעשי התעללות שבוצעו בידי הצבא האוקראיני עוררו בקרב האוכלוסיה היהודית הלך רוח נהדר להקביל את פני הצבא הפולני ואת הממלכתיות הפולנית. הלך רוח זה התמוטט כליל. העוולות, ההשפלות, מעשי ההתעללות, שהם מנת חלקה של האוכלוסיה היהודית, הוא מעבר לכל דמיון אדם. ברחובות העיר נחטפים יהודים, ורק יהודים, לעבודות; לפעמים נחטפים בעזרת מקלות ילדים וזקנים לעבודות לא־דחופות מבלי שים לב שהיום הוא שבת או חג. גם על בתי כנסת מסתערים כדי להוציא משם יהודים מתפללים; אפילו רבנים מוכים, ובהנאה מיוחדת נסחבים בעלי השכלה גבוהה לעבודות כפייה.

מעשים אלה, הנשנים והולכים במקומות רבים, הוכיחו לאוכלוסיה היהודית שעל אדמת פולין היא מוצאת לגמרי אל מחוץ לחוק, וכי ביחס ליהודים אין כבוד לא בפני דת ולא פני זכויות אנושיות יסודיות.

המצב לא השתנה לטובה. אדרבה הוא הולך ורע מיום ליום, ולא אתפלא אם גם יארעו מאורעות מעין אלה שאירעו בלבוב בנובמבר 1918 ובעיר קראקוב שלשום.

הנני אובד עצות וחסר אונים. אני מחזיר אפוא לידכם את המשרה שהופקדה בידי, שקיבלתיה מתוך אמונה טובה ביותר לטובת הציבור כולו"³⁰.

אף ד"ר נבנצאל לא כפף את קומתו.

בצאתי בבוקר ה־3 במאי לרחוב נתפסתי וצורפתי אל שורות הנסחבים אל הקסרקטין שבאותו רחוב כדי לנקות בתי־שימוש, חדרים ואת החצר. התנגדתי בתוקף, והרימותי את קולי בשצף קצף. עד מהרה שוחררתי, יצאתי מן הקסרקטין והלכתי הישר אל ד"ר אלכסנדר ריטרמן וסיפרתי לו מה אירע בי ומה שראיתי.

באותם ימים היו ד“ר אלכסנדר ריטרמן, ד”ר ראובן יונאס, ד“ר הלל זוסמאן, ד”ר יעקב לויפר וד"ר אנזלם הלפרן, כולם עורכי דין, דובריהם האמיצים של הציונים בעיר. נפגשתי עמהם כמעט מדי יום ביומו, בייחוד עם אלכסנדר ריטרמן ועם אנזלם הלפרן.

כעבור שלושה חדשים, ב־31 באוגוסט 1919, ביקר בעיר השגריר האמריקאי הנרי מורגנטאו. הידיעה נפוצה בעיר חיש מהר כי אמבאסאדור אמריקאי יהודי שוהה בעיר. בעת ההיא היה “אמבאסאדור” ביטוי לכוח רב. ונוסף עליו תואר השם “אמריקאי”, היינו משהו מעין “כל יכול”. קומתם של היהודים, שהופתעו לראות כי אינם מופקרים ויש להם דואג, הוזקפה לשעה. הנרי מורגנטאו קיבל לראיון את ד“ר קארל הלפרן ואת ד”ר אלכסנדר ריטרמן, שהרצו לפניו על מצבם של היהודים הלחוצים בידי שני העמים הסלאביים. כמו כן התייצבו לפני מורגנטאו ד“ר מאכסימיליאן בולמנפלד, ד”ר הלל זוסמן וד“ר אלכסנדר ריטרמן חברי “ועד ההצלה היהודי”, שתיארו לפניו את מצוקת היהודים, את עוניים ואת דלותם. אחריהם התיצבו לפניו גם נציגי הציונים ד”ר אנזלם הלפרן וד"ר יעקב לויפר, באי כוחו של “המזרחי” דב וייס וירוחם פישל שווארץ. העובדה כי נציג ארצות הברית של צפון אמריקה היה יהודי הרימה את כבודם של היהודים בעיני שכניהם. ברם כל הכבוד הזה לא האריך ימים ושוב חזרו ימי ההשפלה והצרות.

לא אוכל לשכוח את הימים הרעים ההם, כי לנו הצעירים הם הסבו אכזבה כפולה ומכופלת. קווינו כי סוף מלחמת העולם הראשונה יביא קץ גם לכל מלחמותינו. היה יסוד מסויים לתקוותנו זו. אל ועידת השלום בפאריס הגיע³¹ ווּדרו וילסון ובפיו בשורת “ארבעה עשר הסעיפים” הנודעים, שאחד מהם היה “זכות העמים להגדרה עצמית”. בזכות זו תלו היהודים תקוות רבות. ב־3 בינואר 1919 נחתם ההסכם בין חיים וייצמן ובין האמיר פייסאל. נודע כי פייסאל אמר לוייצמן שהוא נכסף לראות את היהודים והערבים עובדים באחדות דעות בוועידת השלום הקרובה. בפברואר 1919 הופיעה בפני ועידת השלום בפאריס משלחת ציונית שחבריה היו חיים וייצמן, נחום סוקולוב ומנחם אוסישקין. הם הביאו לפניה את עצומותיו של העם היהודי להכיר בזכויותיו של העם היהודי על ארץ ישראל כמולדתו ההיסטורית וכבית לאומי יהודי העתיד לקום בארץ ישראל.

חיים וייצמן נשא דברו באנגלית, נחום סוקולוב דיבר צרפתית ואילו מנחם אוסישקין – בעברית. היתה זו הפעם הראשונה אחרי אלפיים שנות גלות שהושמעה בפני נציגי אומות העולם תביעת העם היהודי בלשון העברית. לשונם של נביאי ישראל ושל כל יוצרי תרבותנו הלאומית. באותם ימים נישאנו על כנפי הדמיון, דימינו לראות את מדינת היהודים קמה במהרה בימינו והחזון הורגש כממשות קרובה.

בינתיים החלו רועמים הדי המהפיכה ברוסיה. צעירים יהודים רבים הלכו שבי אחרי חלומות על עולם אחר, עולם “שכולו טוב”, אשר התגלה עד מהרה עד כמה הוא עקוב מדם. אין תימה שנתפסתי לוויכוחים נוקבים עם חברים בעלי השקפת עולם קוסמופוליטית, שהתימרו להביא את הגאולה השלמה לאנושות, כשהם נרתמים למרכבתה של מוסקבה. באותה תקופה היו המושגים “השקפת עולם” ו“השקפת חיים” בבחינת מטבעות העוברות לסוחר; בני האינטליגנציה הצעירה, אשר רוממות “השקפת עולם” ו“השקפת חיים” היתה בגרונם, נמשכו אל ה“קפיטל” שבבתי העשירים, נשאו את עיניהם אל בנותיהם וסיגלו לעצמם את הנוהג הנוח לשלוח צעירים מבני העניים שיעשו שערוריות באסיפות ציוניות.

בימים ההם הזינו את רוח הדור כתבי ניטשה וזיגמונד פרויד, שהיו באופנה. בני הדור הצעיר נחלקו בוויכוחיהם בין הנוטים אחרי “המחר הטוב” נוסח לנין ובין חסידי “ההתנגדות הפאסיבית” נוסח גאנדי. בהמולת הוויכוחים התחזקתי בנביאי ישראל ובמדרשי גאולה. שבתי וקראתי ב“מדינת היהודים” של הרצל ובכתבי נורדאו. שתיתי בצמא דברים שהופיעו בירחון בשפה הגרמנית “Der Jude” שהחל הופעתו ב־1916 ועורכו היה מ. בובר. קראתי בתשוקה כל מאמר בירחון הציוני הפולני “Moriah” שיצא לאור בלבוב ועיינתי בחיבור “קיום לאומי של היהודים” (בפולנית) לשלמה שילר. ביחוד התרשמתי עמוקות מספרו של מ. בובר “על רוח היהדות” (Vom Geist des Judentums). הרהבתי עוז והרציתי לראשונה בעברית על “אהבת ציון” לאברהם מאפו בפני אולם מלא בבית הכנסת לנאורים.

באותם ימים המשיכו שערי הקהילה ברחוב מייזלס להיות נעולים. רק ה“חברה קדישא” היתה פעילה. עמידתם העיקשת של היהודים אילצה את מושל המחוז לפתוח את שערי הקהילה. היה זה בנובמבר 1919. שוב כיהן כנשיאה קארל הלפרן שדמותו היתה חביבה על יהודי סטניסלאב, והקהילה יכלה לנשום לרווחה.

 

שנות תסיסה    🔗

חבלי הצמיחה של “השומר הצעיר”    🔗

הנסיבות המשתנות במצב הפוליטי והצבאי והצרות החדשות לבקרים לא ניכרו בפעילות “השומר הצעיר” שמספר חבריו גדל והלך והקן שקק חיים. בקרב בני הי“ז י”ח גברה המגמה לצאת להכשרה חלוצית. במארס 1919 נתארגנו שתי קבוצות הכשרה, האחת הלכה לחווה החקלאית של יק“א בסלובודקה־לישנה והשניה קיבלה מאת פיליפ ליברמן חלקת אדמה בזאגבוזדז', סמוך לתחנת הקמח של יהושע בלומנפלד, ונשתל שם גן ירק. המפעל הצליח. החלוצים גידלו ירקות ותפוחי אדמה שנמכרו בשוק בעיר. החווה החקלאית בסלובודקה־לישנה היתה מיסודו של הבארון משה־מוריץ הירש שייסד בשנת 1888 קרן של שנים־עשר מליון פראנק שווייצריים להקמת בתי ספר יהודיים בגליציה ובבוקובינה. רעייתו קלארה ייסדה קרן פנסיה של 350 אלף גולדן בשביל מורים ופקידים יהודים והוסיפה חצי מליון גולדן לתמיכה בילדים עניים בבתי ספר יהודיים. הכסף הושקע בניירות־ערך וכספי הריבית שימשו להחזקת בתי הספר. בשנת 1911 היו בגליציה ובבוקובינה 48 בתי ספר שנוסדו מקרנות הבארון הירש. בית הספר החקלאי בסלובודקה־לישנה שאדמותיו השתרעו על שטח של עשרת אלפים דונם, נוסד בשנת תרנ”ח (1898) ובשנת 1914 למדו בו שמונים תלמיד.

קבוצות קטנות מסטניסלאב והסביבה ואף מערים אחרות – טלומאטש, סאמבור וברודי, עבדו גם בחווה החקלאית לנערות, שנודעה בשם “חוות ריטרמן” – שיסופר עליה להלן – ובאחוזת וולטשינייץ של ד“ר קארל הלפרן. קבוצה שלישית נתארגנה בהכשרה בפאסייטשנה ובפאציקוב והתמחתה בחטיבת עצים ובהובלתם לתחנת הרכב ציינזוב. באביב תר”פ (1920) קיבלה הקבוצה מאת אייזיק ויידנפלד לעיבוד גן־ירק גדול ברחוב גולוחובסקי, גן עצי פרי ברחוב ליפובה ושדה תפוחי אדמה בדומברובה. עם הקבוצות הראשונות שעלו ביוני 1920 לארץ ישראל נמנו בנימין פרייפוגל־דרור, ראש הקן, ממייסדי בית־אלפא ושם ביתו עד עצם היום הזה – ויוסף ווּנדרמן, הוא גבריאל טלפיר, עורך “גזית” במשך עשרות בשנים בתל אביב.

בימי העליה השלישית (1920־1921) הפכה החווה למקום הכשרה חקלאית חשוב לחברי “השומר הצעיר”. על ידי מגע ישיר בעבודה, בגן ובמטבח, השפיעו חברות “השומר הצעיר” על הבנות בחווה, לבל ירגישו עצמן כבמוסד חינוכי סגור. הקשר שנוצר היה ברוח המייסדים, שראו את החווה כבסיס ציוני להכשרת הנוער היהודי לחלוציות. מקבוצת ההכשרה בחוות ריטרמן עלתה לארץ ישראל, בקיץ 1920, שולמית חיות, היא שולמית רון, ממיסדי בית אלפא, היושבת כיום בקיבוץ רמת יוחנן. היא נולדה להוריה אוזיאש (יהושע) וקלארה חיות, בבית עשירים ספוג תרבות, שהשפיע על בנותיו עינוגים, פינוק והשכלה בלשון הגרמנית. עלייתה של שולמית עם ראשוני חברי “השומר הצעיר” היתה זמן רב נושא לשיחות בקרב המשפחות בעיר. ביחס אל החלוצים היה משום ספק ביטול וספק לעג וחשדנות. אין זאת אלא שהשתגעו הבחורים והבחורות האמונים על כל טוב בבתי הוריהם, והנה הם קמים והולכים לעבוד עבודה קשה בשדה ובעיר.

אולם דעת הקהל הושפעה מעמדתו של קארל הלפרן; יחסו האבהי אל החלוצים, התעניינותו בהם, חיוכו המוצנע מתחת לשפמו הארוך והמוגבה בדברו אליהם, כשהוא שופע חמימות, היה מקור עידוד חשוב לחלוצים בהכשרה. זיקתו האוהדת לחלוצים ולארץ ישראל מצאה לה ביטוי בשיחותיו עמי בכל פעם שביקרתי בוולטשינייץ, או בביתו שברחוב שופן, כשהייתי מלמד לבניו צבי ואברהם עברית. ד"ר קארל הלפרן אמר לי פעם כי איננו ציוני. לשאלתי מדוע הוא אומר כך, השיב כי אדם המגדיר עצמו ציוני חייב לעלות לארץ ישראל לאלתר.

בקדחת אותם ימים ובמערבולת המאורעות שסחפונו התפניתי לזמן־מה וב־2 באוקטובר 1919 ניגשתי לבחינת הבגרות. נתקלתי ביחס אנישמי עויין מצד מנהל הגימנסיה בפועל, וחרף נסיונו להכשילנו בבחינה בהיסטוריה פולנית קיבלתי את תעודת הבגרות ברוב קולות המורים, שמצאוני ראוי ללימודים באוניברסיטה.

בנובמבר 1919 חזר אחי צבי מן השבי האיטלקי. בביתנו רבתה השמחה. אך לא יצאו ימים רבים ואחי גוייס לצבא הפולני כקצין והעצבות שבה לשכון בביתנו. בחוץ השתוללה חרב הפורעים. קבוצת החלוצים מסלובודקה־לישנה לא יכלה להישאר במקומה כי צבאות הגנרל ז’ליגובסקי פרעו גם בה. באותה התנפלות נהרגו פרסר, רמלר ויוסף באל, ראש קן “השומר הצעיר” בקולומייא, ונפצע קשה יעקב וילף. מאורעות הדמים בסלובודקה־לישנה זיעזעו את קן “השומר הצעיר” בסטניסלאב ואת כל הציבור היהודי בעיר.

במצוקת הימים ההם גברה הדחיפה לעלות לארץ ישראל, לא בלב צעירי “השומר הצעיר” בלבד, אלא גם בלב יהודים בגיל העמידה, שהיו כל ימיהם ציונים. הם היו עתה נכונים לעקור מן הגלות ולעלות ארצה כדי לחיות בה כבני חורין. ואמנם בחודש תמוז תרע“ט (יולי 1919) התאספו בעירנו כששה מניינים של יהודים, סוחרים ואיכרים, ציונים כלליים, עסקני “המזרחי” וחברים ותיקים של “פועלי ציון”, והחליטו לעלות לארץ ישראל. הם התארגנו באגודה בשם “עולי ארץ ישראל”, ניסחו את תקנותיה, שאושרו באסיפה כללית ונחתמו ביום ג' פרשת מטות, כ”ד בתמוז תרע“ט (22.7.1919) בידי אברהם הכהן קייש, עקיבא פיינטוך ומרדכי ביברינג. אופייה של האגודה היה שיתופי ומייסדיה התכוונו להקים מעין מושב עובדים. באסיפה הכללית שהתקיימה בא' מנ”א תרע“ט (28.7.1919) נבחר ועד האגודה. מאחר שחברי הועד נמנו עם המועמדים לעלות ראשונים נבחרו גם סגניהם, שיכלכלו את ענייני האגודה בגולה. במשלחת האגודה לארץ ישראל היו שלושה חברים. אותה שעה נתקבל מכתב חוזר מהוועד הפועל הציוני המצומצם בלונדון וקראוהו באסיפה כללית ב־17 באוגוסט. אך בעוד חברי המשלחת עושים הכנותיהם לדרך, הגיע מכתב זה מד”ר ארתור רופין בארץ ישראל, שנדון בישיבת הוועד הפועל ב־5 בספטמבר והנחיל אכזבה קשה. עד מהרה פגה ההתלהבות של חברי האגודה. משלא נמצא יועץ ומדריך לאנשים מבוגרים אלה, שהיו חדורים אידיאל ציוני ושאיפה כנה להגשמת חזונם בגופם ובכספם בידם, ולא הוקדשה להם כל תשומת לב, אין תימה שנשארו על כרחם בגולה³². דברי מכתבו של ד"ר רופין לא יכלו שלא לרפות³³ את ידיהם. נכתב בו בין השאר: “כשתעלו לארץ ישראל אתם ומשפחותיכם עכשיו, בשנת 1919 או ב־1920 מה תעשו בארץ? ממה תתפרנסו? הארץ עדיין לא הוכשרה לקלוט אתכם…”

באוגוסט 1919 התקיימה הוועידה הארצית השניה של תנועת “השומר הצעיר” בגליציה שנערכה בטארנוב. בוויכוח על הרצאתו של אליעזר ריגר “העם היהודי ותרבותו” השתתפתי כמרצה משלים. בדברי טענתי שאין דומה האיכר היהודי המעבד אדמתו בארץ ישראל לאיכר בכל ארץ אחרת, כי עם החיותו את אדמת ארץ ישראל הוא מחייה גם את הדיבור העברי ובכך את תעצומות הרוח במורשת היהדות מדור לדור.

תנופת התארגנות החלוצים נמשכה, ובימים 7־8 בדצמבר 1919 התכנסה בלבוב הוועידה הארצית הראשונה של “החלוץ” בגליציה. השתתפו בה 156 חלוצים משלושים ואחד מקומות. את הוועידה פתח בעברית בשם ההסתדרות הציונית ד"ר אמיל שמורק, לימים חבר ההנהלה הציונית והמבקר הראשון של ההסתדרות הציונית – הסוכנות היהודית.

באביב 1920, כשפרצה המלחמה בין פולין לבין רוסיה הבולשביקית נפלה אימה גדולה על יהודי מזרח גליציה, שנקלעו שוב אל בין המחנות הלוחמים. בקבוצות ההכשרה הורגש הצורך בפעולה מהירה והתחילה יציאה מבוהלת לארץ ישראל.

למרות אי־הוודאות המדינית ומצב הבטחון המעורער הגבירה תנועת “השומר הצעיר” את פעולותיה. ב־26 במארס 1920 קיבלתי הוראה מההנהגה הראשית של “השומר הצעיר” בלבוב לנסוע לבוטשאטש, ליטול חלק בכינוס ראשי הקנים של קוו מסילת הברזל סטניסלאב־טשורטקוב ולפעול להקמת הנהגה מחוזית. ביקרתי ברוב הקנים לפני הכינוס והכרתי את חברי הנהגותיהם משכבר הימים. טלטולי הדרך ברכבת בימים ההם היו קשים מנשוא. כשהשתתפתי בישיבת ההנהגה הראשית בלבוב בחודש אייר תר"פ (מאי 1920) קיבלתי ממנה הוראה לבקר בסניפי “השומר הצעיר” בריישא, ביאסלו, בביטש, בנובי־טארג ובאושוויינצים. בכל המקומות ניכרו עקבות מעלליהם של צבאות פולין ביהודים. בעלטה הכבדה שרבצה על הקיום היהודי הבהיק בחזון אורה של ארץ ישראל בלב בני הנעורים. בכל הקנים נערכו מיפקדים מחוץ לעיר, הונפו דגלים. דיברתי עברית וסיפרתי על התמורות שהתחוללו בעולם הציוני ובארץ ישראל. קול פנימי לחש להרגשתנו: מה לנו פולין כשעינינו תחזינה מדינה יהודית בארץ ישראל; כשהמאורעות בתל־חי קוראים אלינו ומסעירים ממרחקים? –

מסע ביקורי נמשך כשבועיים. הרכבות היו עמוסות נוסעים שעמדו צפופים וצמודים גוף אל גוף. בקרונות עמד ריח חריף שנדף ממדי החיילים וכל נוסע ברכבות היה חשוף למגיפות המהלכות. זוכר אני כי שבתי הביתה ממסעותי בצהרי יום שישי. כשניגשתי אל אבי וביקשתי לנשק את ידו והוא הרתיע אותה מלפני. דמעות עלו בעיני. ידעתי שהסבותי עגמת נפש להורי והצדק היה עמו.

בחודש יוני 1920 דפק בדלת ביתנו שבקומה השלישית איש מן הבולשת. אמי הלכה לפתוח את הדלת. הבלש שאל: האם אדון גלרטר בבית? – לא, ענתה אמי, הוא במשרד בבית החרושת לליקר, ברחוב בוגוסלאווסקי. לא – שיסעה הבלש, אני שואל לבנך מנחם.

הבלש הזמינני להילוות אליו והושיבני במעצר הבולשת. מיהרה אמי אל ד"ר אנזלם הלפרן, שאץ להסביר לשלטונות כי גלרטר מעולם לא היה פרו־אוקראיני ושאינו מסוכן למדינת פולין. בזכותו שוחררתי וברכתי “ברוך מתיר אסורים”.

שתי כניסות היו לדירתנו אחת קדמית ועוד שלוש מדרגות פנימה אל הדלת הראשית. כל מי שעמד ליד הדלת הראשית לא יכול לראות את הנעשה על המדרגות; כניסה נוספת היתה דרך המטבח.

באחד הימים של תחילת יולי בא שנית בלש אל ביתנו. כששמעתי נקישות חשודות על הדלת, נקישות שלא כדרך יהודים, נהגתי כמוסכם ביני לבין הורי: בעוד אמי ניגשת אל הדלת הראשית לפתוח אותה, רצתי אל דלת המטבח וירדתי מהקומה השלישית במדרגות הבית אל החצר. קפצתי מעל לגדר, נכנסתי למחסן עצים שהיה סמוך לביתנו והסתתרתי בין הקרשים. כעבור זמן מה באה אמי לבשרני ואמרה לי: מוניו, יש לך מזל, בזאת הפעם ניצלת מידי הבולשת.

חיי התנועה ב“השומר הצעיר” לא התנהלו על מי מנוחות. שני זרמים החלו מתנגשים מבית. רעיונות תנועת הנוער הגרמנית, שקיבלה השראתה מהאנס בליהר וגוסטאב ויניקן³⁴, חדרה אל “השומר הצעיר” בזרם גובר והולך שעורר התנגדות בזרם הציוני, שדרש מן החברים הגשמה עצמית בעלייה לארץ ישראל. בין דובריו של הזרם הציוני בסטניסלאב היינו בנימין פרייפוגל־דרור היושב בבית אלפא מהיווסדו ואנוכי. בחודש כסלו תר“פ (דצמבר 1919) פרסמתי בשאלה זו ב”השומר", חוברת ד', מאמר בשם “לא זה הדרך” ויצאתי בלהט נגד מגמת הסטייה מן ההגשמה הציונית. טענתי שם בין השאר:

“… מה מדברינו הוצאנו אל הפועל? מה הוא פרי עבודתנו? אכן נודע הדבר: מתווכחים ומתווכחים… עד מתי נתנשא על כנפי דמיוננו. יחידים מבינינו הלכו לרעות בשדות זרים (ויניקן), אכלו בוסר ושבו להקהות את שיני הכלל. תועים המה ומתעים בחפצם לממש בתנועתנו את תורתה של תנועת הצעירים בגרמניה בכל פרטיה ודקדוקיה… פה על אדמת נכרים אי אפשר לנו עוד לחיות. פה לא נמצא מרגוע לנפשנו… “היה יהודי באהלך ואיש בצאתך” אמר המשורר יהודה לייב גורדון, שפסח על שתי הסעיפים, אבל אנחנו “הנבחרים להיות אבן פינה ליסוד עתידנו”, לא נסבול חצאים אלה בנפשנו; נשמתנו לא תכיל את הדואליסמוס הלז. תמיד נשאף אל המזיגה ואל אחדות של שני אלה המושגים “איש” ו”יהודי“… לטוענים, שהשפה היא רק צורה לחיי העם, אני משיב, כי לנו השפה שאלת חיים ותוכן חיים… ולאן מובילה דרכנו? – לארץ־ישראל. לא עוד בגלות מרה ושחורה, כי אם רק בארץ ישראל”…

התחדשות ההסתדרות הציונית    🔗

מסגרתה של ההסתדרות הציונית בפולין נתערערה כמעט עד היסוד בסערת מלחמת העולם ובתקופת הזעזועים שלאחריה. בוועידה הציונית הארצית שהתקיימה בלבוב ב־15 במארץ 1920 הונחו היסודות להסתדרות הציונית המחודשת. מסטניסלאב השתתפו בה ד“ר אנזלם הלפרן, ד”ר הלל זוסמן, ד“ר ראובן יונאס, ד”ר יעקב לויפר, ד“ר אלכסנדר ריטרמן ואנכי. רוח של אמונה ותקווה חדשה נשבה באותה ועידה; פיעמה אותה הרגשה של אתחלתא דגאולה. הרגשה זו קיבלה חיזוק כעבור חודש ומחצה כשהגיעה, ביום ה־30 באפריל 1920, הידיעה על ההחלטה ההיסטורית שנתקבלה בוועידת נציגי “ארצות ההסכמה” במלחמת העולם הראשונה, בסן רימו. באותו יום נמצאתי בישיבת הוועד הציוני המקומי, שהתקיימה אחר הצהרים. ד”ר ראובן יונאס העריך את גודל המאורע שאירע בחיי עמנו. למחרת היום, בשבת, נשמעו בכל בתי הכנסת נאומים נלהבים. העולים לתורה נענו להרגשתם ותרמו סכומים ל“קרן עלייה” לארץ ישראל ואחר הצהרים התכנסה אסיפת עם גדולה, שלא היתה כמותה והשתתפו בה כארבעת אלפים איש. נאמו ד“ר דוד מאלץ מלבוב, ד”ר ראובן יונאס ואני. למחרת היום, ב־2 במאי 1920, התקיים מושב חגיגי של מועצת הקהילה. ראש הקהילה ד"ר קארל הלפרן תיאר את המשמעות ההיסטורית של מאורע סן־רימו. באסיפה גדולה בבית הכנסת לנאורים, שנהרו אליה יהודים בזקניהם ובנעוריהם, ראיתי בפעם הראשונה את עמך בית ישראל בסטאניסלאב רוגש כולו בשמחת הגאולה הקרובה.

עיני הציונים היו מופנות לוועידה הציונית השנתית העולמית, הראשונה אחרי הקונגרס הי“א שנפתחה בלונדון ב־7 ביולי 1920 וננעלה ב־22 ביולי. העתונים בישרונו שד”ר מאכס נורדאו נבחר נשיא כבוד של הוועידה ושופט בית המשפט העליון לואי בראנדייס מארצות הברית נבחר לנשיאה. מההחלטות הרבות של הוועידה אציין רק את השתיים שנגעו לעליית החלוצים: –

(א) “העולים שיימצאו לרצויים בשביל בניין הארץ ושידם לא תשיג לשלם את כל הוצאות דרכם יקבלו תמיכה ממשרדי העלייה בצורת הלוואות”.

(ב) “הוועידה הציונית השנתית מכירה כי טובת העבודה היישובית דורשת סיוע מקיף וכללי להכנת עליית עובדים חלוצים לארץ־ישראל”.

(מהדין וחשבון של ההסתדרות הציונית לפני הקונגרס ה־12 בקארלסבאד תרפ"א)

מסטניסלאב השתתף בוועידה זו ד"ר אנזלם הלפרן. בשובו מלונדון סקר באוזני הוועד הציוני המקומי את הדיונים ותוצאותיהם. אופקים חדשים נפתחו לעינינו לקראת מה שייכון בארץ ישראל. מאותה שעה ואילך ניתנה דחיפה חזקה לעבודה הציונית בעיר. התנועה הציונית בסטניסלאב התחילה מתגברת והולכת והקיפה שכבות עממיות רבות. העלייה לארץ שוב לא היתה בבחינת חלום. באותם ימים נפגשתי לרגל עבודתי מדי יום ביומו עם אנזלם הלפרן והבחנתי בכוחות האמונה המחודשים שהפיחו בו דיוני הוועידה.

ההתעוררות שפקדה את היהודים בסטניסלאב אחרי ימי סן־רימו מצאה ביטוי בהיענות לקריאה שיצאה מאת “קרן הגאולה” – המגבית שהוכרזה ברחבי העולם היהודי לתיקון הריסות המלחמה ביישוב היהודי בארץ. אנשים ונשים העלו לקרן זו תרומות כסף וזהב, תכשיטים וחפצי ערך. הנשים התפרקו מעגילים ומענקי הזהב והביאום ל“קרן הגאולה”. ניתן לחוש בהתרוממות הרוח בביתי ובכל בתי השכנים. אולם ה“קרן” לא האריכה ימים במסגרתה המקורית כי בוועידה הציונית השנתית בלונדון הוקמה “קרן היסוד”, שהושתתה על עקרון “המעשר” ומשימתה הראשונה היתה לאסוף במשך חמש שנים 25 מליון לירות שטרלינג. הפעולה נעשתה בבתים ובבית הכנסת. ברחוב פשטה אווירה של “רב לך שבת בעמק הבכא”. הרוח החדשה הורגשה גם בבית הספר “שפה ברורה”, שלמדו בו במחצית הראשונה של השנה תרע"ט למעלה מאלף תלמידים, בכללם גם מאות מבוגרים. באותו פרק זמן נמניתי עם סגל המורים ולימוד הלשון העברית הושפע מאד מתחושת הגאולה הקרובה.

לגליציה הגיע מארץ ישראל מרדכי³⁵ שנהבי (אלפנביין) אשר כף רגלו דרכה על אדמת חולות תל אביב ב־2 בינואר 1919. לארץ ישראל עלה מן “השומר הצעיר” בווינה. מארץ ישראל שוּגר להביא לוועידת “הפועל הצעיר – צעירי ציון” בפראג (חול המועד פסח תר"פ (1920) אינפורמציה דחופה וסודית. מפראג בא לגליציה. היה זה מובן מאליו שנוכחותו בגליציה תרמה להתגברות ולהזדרזות של עלית חברי “השומר הצעיר” לארץ ישראל בשנת 1920.

מן הראוי לספר, כי זמן ניכר לפני עליתו לארץ ישראל יצא יחד עם אפרים טרטקובר, עתה חבר קיבוץ רמת יוחנן, לאודיסה (בימים ההם היתה הנסיעה מלאה הרפתקאות ותלאות) ושם נפגשו עם מנחם אוסישקין. מ. שנהבי הוא ממייסדי משמר העמק, שם ביתו לאורך ימים ושנים טובים.

בתחילת ניסן תר“פ הופיע בעירנו גם ישראל בלקינד, שאישיותו היתה ידועה לנו כאחד מראשוני הבילויים וממייסדי גדרה. הציונים המבוגרים זכרו עדיין את ביקורו הראשון בסטניסלאב בשנת 1911, ואת הרצאותיו על ארץ ישראל. הפעם הוא הגיע לפולין לרגל שליחותו למען יתומי המלחמה³⁶. הוא נפגש לשם כך עם סאבינה הלפרן, שייסדה בית יתומים גדול בעיר והשתתף בישיבת הוועד הציוני המקומי. הוא התעניין בקיבוצי ההכשרה החלוצית, ביקר ב”חוות ריטרמן" ושם נפל בחלקי להרצות בפניו על מפעל ההכשרה בעירנו.

כעבור כמה חודשים, בחודש אייר תר“פ (מאי 1920), הגיע לסטניסלאב ליפמן לווינסון, חבר הוועד המרכזי של “הפועל הצעיר”. הוא בא אלינו אחרי שהשתתף ב”וועידת פראג" וסיפר כיצד הוקמה שם ההתאחדות העולמית של “הפועל הצעיר” ו“צעירי ציון” בגולה; באיה מארץ ישראל היו: אהרן דוד גורדון, אליעזר יפה, יוסף שפרינצק, וכן כל השליחים מגרמניה – מרטין בובר, הוגו ברגמן, חיים ארלוזורוב, רוברט ולטש.

התכניות הגדולות לפיתוח פעולה ציונית ענפה במזרח גליציה, שהביאו עמהם הצירים בשובם מוועידת לונדון, הוקפאו בשל זעזועים חדשים שפקדו את פולין. שוב אחזה אש המלחמה במחוזות הספר של מזרח גליציה והתפשטה על פני רחבי מדינת פולין כולה. המלחמה עם רוסיה הסובייטית נמשכה חודשים רבים. בתחילה דומה היה שהיא מתנהלת אי שם ביערות פוליסייה, או על גדות הדניפר, בלי שתהיה לה השפעה כלשהי על מזרח גליציה, שהיתה עייפה עד מות מתלאות מלחמת העולם הראשונה ומלחמת הפולנים באוקראינים שנסתיימה זה מקרוב. אבל משנכבשה קיוב בירת אוקראינה בידי צבאות פולין, החל מצעד הנצחון של גייסות ברית המועצות לעבר גבול מזרח גליציה. חילות הסובייטים עברו את הנהר זברוטש ושטפו את נפות הספר של מזרח גליציה ביוני 1920. עם ראשית פלישת הצבאות הסובייטים שותקה כמעט כליל פעולתה התקינה של התנועה הציונית במזרח גליציה. צבאות הסובייטים העמיקו לחדור לתוך מדינת פולין והגיעו עד לפרברי וארשה ולבוב. בעקבות תבוסת הפולנים ניתכו על ראשי היהודים בכל רחבי פולין גזירות על גבי גזירות. הוקם מחנה צבאי גדול ביבלוננה, שרוכזו והוחזקו בו אלפי חיילים יהודים, ששרתו בצבאות פולין, בגלל היותם חשודים באהדה לאויב ובאי־נאמנות למולדת הפולנית. אך בינתיים אירע “הנס על הוויסלה”, צבא פולין נחלץ מהסכנה שנשקפה לו והצליח להדוף את האויב לאחור בכל החזית.

בתנאים אלה היה מצבה של התנועה הציונית במזרח גליציה קשה ביותר. היא הוכרחה להיאבק בפורענויות שנבעו מהמלחמה ובגזירות שניתכו על יהודי מזרח גליציה ועל ההגשמה הציונית. רק אחרי שחלפה הסכנה הישירה שאיימה על מדינת פולין וחזית המלחמה הועתקה הרחק מעבר לגבולותיה, חזרו החיים בהדרגה למסלולם. נפתחה שוב הדרך לפעולתה הנורמלית של ההסתדרות הציונית, ועל כל שלוחותיה, פעילותו הנמרצת של “החלוץ” גברה דווקא בימי הפורענות וזרם העלייה לארץ לא פסק אף בימים ההם.

הנחמה הגיעתנו בירח מנחם אב. למחרת “שבת נחמו” בישרו העתונים היהודים כי “אחרי אלף ושמונה מאות וחמישים שנה הגיע לירושלים הנציב הראשון ליהודה הרברט סמואל, נציב יהודי”. הם תיארו כיצד הלך הנציב העליון ברגל מארמונו שבהר הצופים אל הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים כדי להתפלל בבית הכנסת “חורבת ר' יהודה חסיד”, כיצד עלה לתורה וקרא את ההפטרה “נחמו, נחמו עמי”! בלב יהודי סטניסלאב התפרש הדבר כימות המשיח. משל, שמעו את פעמי הגאולה הקרובה. נמצאו גם יהודים שראו בו מעין נחמיה של ימינו…

מינוי נציב עליון של בריטניה בארץ ישראל שהנו יהודי לאומי וגאה עורר סערת התרגשות עמוקה. ראיתיה בסטניסלאב וראיתיה בערים ובעיירות בגליציה. מי שלא נתנסה במסת אותם ימים נשגבים לא יבינה לעולם. בלב כל יהודי נתפש הדבר כאילו ארץ ישראל היתה למדינת היהודים!

וינה שער העלייה    🔗

הרוח החדשה הבשילה מהרה גם את החלטתי לעלות לארץ ישראל. שלוש שעות ביום עבדתי אצל הסנדלר שמרצלר בסדנתו שהיתה בבניין הקהילה. וכן התחלתי ללמוד ערבית יחד עם המשורר נטע שטוקהאמר, מספר לימוד שקניתי בבית המסחר לספרים של אברהם רובינזון. עד היום מצטער אני שהפסקתי את לימוד הערבית. מאחר שידעתי כי עשוי אני בכל יום לצאת לווינה, בדרכי לארץ ישראל, הכינותי בעוד מועד שתי מזוודות מלאות. באחת היו חפצי ובשניה ספרייתי.

בשעת הצהריים של אחד הימים הראשונים של חודש אוגוסט 1920 הודעתי סוף סוף להורי שבשעה ארבע אחר הצהריים אני יוצא ברכבת אקספרס לווינה.

בכיסי היה ממון מזומן שהספיק לכרטיס רכבת מסטניסלאב לווינה. הורי הציעו לי סכום נוסף אולם מאנתי לקבל. הגיעה שעת הפרידה, החיבוקים והנשיקות; דמעות הורי הרטיבו את לחיי ונספגו בלבי. הם נשארו בבית עם שתי אחיותי – כרמלה בת הי"ז שנה וחוה בת השבע. לבי נצבט בקרבי. קשתה עלי הפרידה מהורי, אך מלמלתי “שלום, שלום, – אני עולה לארץ ישראל”… כמבקש לחזקם בדברי ולהתחזק בהם בעצמי.

למחרת היום, בשבע בבוקר, הגעתי לווינה. שמתי את פעמי אל בית דודתי רוזה רידר שגרה עם בנה ליאון. כעבור זמן־מה הם היגרו לאמריקה והעתקתי את אכסנייתי אל בית דודי עוזר וקלארה מייזלס.

במחצית השניה של אוגוסט התקיימה בווינה הוועידה העולמית שפילגה את “פועלי ציון”. מוקד הוויכוח היה יחסה של התנועה אל הקומוניזם. פלג אחד דרש את ניתוק הקשרים עם ההסתדרות הציונית והצטרפות אל הקומינטרן, הפלג האחר, שחבריו היו מארץ ישראל מאמריקה ומאנגליה, תבעו הגברת הזיקה לבניין ארץ ישראל תוך הישארות במסגרת ההסתדרות הציונית. האזנתי לנאומים נלהבים רצופי מטבעות לשון כגון “פרולטריון ציוני”, “ציונות פרולטארית”, “מה לנו ולבורגנות הציונית”, ועוד כיוצא בהן מליצות זרות ונטולות אמת, נוכח העובדה ששישה מליונים יהודים מצויים לכודים ברוסיה בידי הבולשביקים וכמליון יהודים בגליציה שמעמדם הכלכלי נהרס ועודם שותתים דם.

הוועידה עשתה עלי רושם מדכדך. באותה ועידה ראיתי בפעם הראשונה את זלמן רובשוב נואם. מעודי לא ראיתי נואם כה סוער ומסעיר. דבריו התלהמו כהתפרצויות של הר געש. פסע על הבמה מקצה אל קצה, מפפה בזרועותיו מעל לראשו עד שנפל כמעט מעל הבמה. לימים הפך זלמן רובשוב לזלמן שזר.

כשישה שבועות שהיתי בווינה ונרתמתי לפעילות ב“וועד העלייה” שהיווה מרכז לעלייה השלישית שעברה דרך וינה. ההתאחדות העולמית של “הפועל הצעיר” ו“צעירי ציון” הקימה בווינה משרד עלייה ראשי, שנודע כ“וועד העלייה”, וחבריו היו צבי יהודה שהיה ממייסדי נהלל, ליפמן לווינסון, מאיר הניש, ד“ר נתן מיכאל גלבר וד”ר חיים טרטקובר. שליחי “הפועל הצעיר” יצאו מווינה לפולין ופילסו להם דרך אל המוני הנוער היהודי שם. ובתשרי תרפ"א שלח “משרד העלייה הראשי” אל כל “ועדי העלייה” שבקונגרס פולין ובגליציה חוזר שנאמר בו בין השאר –

“מכל האמור ברור לכם כי עליכם לנהוג זהירות מרובה ביחס לעולם ולעלייה; עליכם להעמיד את חברינו העולים על קשי המצב בארץ בתקופה הנוכחית; כי עליכם לאשר רק עלייתם של צעירים וצעירות החדורים הכרה חלוצית, שקיבלו הכשרה מתאימה ומספיקה לעבודת הארץ ועליכם לשמור על היסודות שקבענו בתחילת עבדותנו, משמשים ערבון לעליית חלוצים נאמנים ומסורים לעבודתם ולארצם”.

השתמעה כאן מגמה לעלייה סלקטיבית. החלוצים גרו ב“רוסהאואר־קאסערנע” היינו בקסרקטין רוסהאואר שבמחוז העשרים ואחד, במיבנה שנעזב בידי הצבא האוסטרי. ביקרתי שם מדי יום ביומו. כשטיפלתי בעניינים הקשורים בעליית החלוצים נתקבלתי לשיחה עם פרופסור צבי פרץ חיות, רבה הראשי של קהילת וינה. זכיתי ושמעתיו דורש בשבתות בזייטנשטפן־טמפל כשהוא עטוף בטלית צמר ארוכה מעוטרת בריקמת כסף בשוליה. דמותו נצטיירה בעיני כעין נביא שדברי נחמתו מרובים מדברי תוכחתו, ורושמו היה כמי שהשכינה שורה עליו. זוכר אני כי באחת מדרשותיו הוא הטיף שעלינו לחנך את הנוער שלנו שישא בליבו את היהדות לא כנטל (לאסט בגרמנית) אלא כחמד (לוּסט בגרמנית).

בימי שהותי בווינה סרתי כפעם בפעם אל בית המסחר לספרים של ר. לוויט וביקרתי כמה פעמים גם בספריית הקהילה. שם הכרתי את מנהלה ד“ר דוב ברנהארד ואכשטיין, שאירחני בביתו במחוז השלושה עשר. מוצאו מעיירה טלוסה (טאוסט ביידיש) שתפשה מקום חשוב בתולדות החסידות בשל היותה קשורה במחוללה ר' ישראל הבעל שם טוב. ד”ר ואכשטיין היה אישיות רבת אנפין, – ביבליוגרף, היסטוריון, גיניאלוג ופולקלוריסטן, ונמנה עם חשובי החוקרים של תרבות עמנו בדורו. לפני שנפרדתי מווינה סרתי לבקרו בביתו והוא נתן בידי שני מכתבים כדי שאמסרם בארץ ישראל, האחד לאליעזר מאיר ליפשיץ והאחד לד“ר דוד חכם. במכתבו אל ד”ר חכם, שהראה לי, כתב “הבאמת רוצה אתה להוכיח לי כי סייג לחכמה שתיקה?” – שכן זמן רב לא הגיע ממנו דבר וחצי דבר. ואמנם כשהגעתי לירושלים מסרתי לידיהם את המכתבים בסמינר למורים “מזרחי”, ששכן באותה עת מול מלון “עדן” בירושלים; מני אז שמור בלבי זכר הסמינר כשרוי בהילת חווייתי בעלותי לראשונה בחיי ירושלימה.

משקרב יום ההפלגה לא היה עמי כסף לקנות כרטיס באניית משא. יכולתי לקבל את הסכום הדרוש – שש לירות שטרלינג – מקרובי משפחתי האמידים היושבים בווינה, אך לא רציתי משום־מה. העדפתי ללוות את הסכום מידידי מנחם הורוויץ, בנו של ר' יעקב הורוויץ מסטניסלאב, שעלה לארץ ישראל בשנת תרפ"ב. בארץ ישראל הזדרזתי ושלחתי אליו את הסכום.

נסעתי מווינה לטריאסט. בזמן שהמתנתי להפלגת האנייה נתקיימה בטריאסט ועידה של ציוני איטליה. נמשכתי אל מקום הוועידה. שם התיצבתי לפני הרב דאנטה־לאטס³⁷ מרומא ולפני ד"ר אלפונסו פאציפיצי³⁸, והצגתי את עצמי באומרי להם שאני אחיו של צבי גלרטר, שהכירוהו בזמן שבתו כשבוי מלחמה במונטה־קאסינו באיטליה. אחרי שיחתנו הזמינוני להרצות בוועידה על “החלוץ” ודברי תורגמו לאיטלקית בידי הרב דאנטה־לאטס. לימים התראיתי עם שניהם בירושלים.

צעדים ראשונים בארץ ישראל    🔗

באמצע ספטמבר 1920 הפלגתי באניית המשא “בוקובינה” עם כמה קבוצות חלוצים מגליציה; על הסיפון הוצרך כל אחד “לכבוש” לו את מקומו, כשהמזוודות משמשות לנו כרים למראשותינו. מסע כזה מעניק לך הזדמנות לרדת בערים שלאורך חופי היום האדריאטי והים התיכון, שאין להחמיצה. האניה עגנה כיום או יומיים בנמלים של ונציה, ספולאטו, בארי, ברינדיזי, קנדיה־כריתה, בקורפו ובאלכסנדריה. בנמל ספולאטו הוטענה האניה במלט לארץ ישראל, שהלבין עד מהרה את שערות בני התשחורת. תלונות, טענות ומענות בגין “השיבה” שזרקה בנו לא נשמעו. נפשנו לא היתה פנויה לנרגנות ולתלונות בשל תלאות הנסיעה. הלב עלה על גדותיו ב“ותעלנו בשמחה לארצנו”, שהרי מתקרבים היינו והולכים לארץ ישראל.

בי“ג בירח תשרי תרפ”א (7 באוקטובר 1920) עליתי על החוף ביפו. האניה עגנה בלב ים. ספני נמל ערביים, ששקים מיטלטלים להם בין ארכובות מכנסיהם הסיעונו בהמולה קולנית אל הנמל. נסיתי דברי אליהם בערבית, אך הללו לא שמעו את הערבית שבפי… היינו מאה ועשרים ושבעה עולים. מיפו נסענו אל מחנה העלייה בתל־אביב, שהשתרע על החולות שהיו במקום רחוב באלפור של ימינו. היה זה מחנה צריפים למגורי עולים חדשים. התרחצנו ליד ברז בחוץ. לסעודת בוקר הוגשו לנו רביעית כיכר לחם קטנה, חלבה, שנטלה לעצמה תשעה קבין של מתיקות אוריאנטלית, זיתים שלא ערבו לחכי, עגבניות ובוקר וערב חינין כסגולה נגד קדחת. בערב ליד השלחן הנעמנו זמירות ושירים ומעל לכל שרנו “הבה נגילה, הבה…” עד שעה מאוחרת בלילה. עם בוקר השכמתי קום ומייד עם צאתי מהצריף נתקלו עיני איש ישיש, קטן קומה, בעל גוף מוצק, פניו מעוטרים זקן לבן, ותחת בית שחיו טלית ותפילין. זה היה ר' אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, איש יהודי בעל הדרת פנים שכמותו ראיתי בעיירה שלי. שמחתי וניגשתי אליו ובירכתיו ב“שלום עליכם”. הוא השיב על ברכתי ב“עליכם שלום” ועשינו היכרות איש עם אחיו; היכרות זאת היתה לי כחג. הנוף שכולו חול מתחת, שמי תכלת מעל וצינורות מים דקים מתוחים על פני החול, קיבל לפתע ארשת חגיגית. יהודי צועד אל בית הכנסת. מאותו יום ואילך נפגשתי לעתים תכופות עם אז“ר, לפי שהרגשתי קירבת נפש אליו ונעמה לי לטיפת ידו הרכה. הלב גאה כאשר נוסדה ה”הסתדרות" ואז"ר נשא פנקס־חבר מספר 1.

ימים אחדים אחרי בואי ליפו עליתי ברכבת לירושלים. מחיר הכרטיס היה עשרה גרושים מצריים. מרחוק נשקפו אלי הרי יהודה ועודני זוכר את קול גניחת הרכבת ש“צעדה” לאטה והתנשפה בכבדות בין ההרים שליד הרטוב. ובשעה טובה הנני בירושלים. בתחנת הרכבת הזדקר לעיני השלט שהכריז “ירושלים” בעברית, בערבית ובלועזית. משם הלכתי אצל זכריה שטורך, שהסב את שמו לחסידי ושימש מזכיר בבית היתומים הגדול הכללי שברחוב יפו³⁹. חסידי היה אחד הראשונים ואפשר שהיה הראשון, שנמלט ממזרח גליציה ועלה לארץ ישראל. הדבר אירע אחרי דצמבר 1918, כשכפריים אוקראינים רבים התהלכו חמושים וכפעם בפעם היו הורגים ביהודים תושבי הכפרים. בקרושאוו שליד קולמייא הם רצחו נפש יהודי קשיש בשם בנציון שטורך ואת אשתו. אלה היו הוריו של זכריה חסידי. מירושלים שלחתי אל אבי גלוייה, וזו לשונה –

ירושלים, ט' חשון, ה’תרפ"א

אבי יקירי!

הנני נמצא על אדמת קודש. אינני מוצא את המלים לתאר את שמחתי הרבה ולהביע את רגשותי המתעוררים לנוכח כל מה שעיני רואות ולבי חש… זה אתמול בערב באתי מיפו. לעת עתה אני מתגורר אצל זכריה שטורך, אשר קיבלני בסבר פנים יפות. הבוקר הלכנו שנינו לשפוך את לבנו אצל הכותל המערבי. ברכתי את ברכת “שהחיינו” ונשקתי את האבנים העתיקות המגידות והמספרות את קורות עמנו…

להתראות

בנך, מנחם.

את מכתבי אל אמי ערכתי ביידיש.

למחרת היום הלכתי אל “ועד הצירים” לראות את דניאל אוסטר, עורך דין יליד סטניסלאב, ששימש יועץ משפטי של “ועד הצירים”. שם נכנסתי גם אצל ד“ר יעקב טהון שביקר בסטניסלאב לפני מלחמת העולם הראשונה. בחדרו נזדמן לי להכיר את ד”ר ארתור רופין שעשה עלי רושם רב ביחוד הרשימני היגויו הגרמני החזק. הכרותי עם ד“ר רופין היתה לי בבחינת איחוי דמותו כפי שנצטיירה לי בעיני רוחי בסטניסלאב בתרע”ט (1919), כאשר ראיתי את שמו חתום על המכתב מ“וועד הצירים” אל “אגודת עולי ארץ ישראל” שהתכוננה לעלות לארץ ישראל, עם האיש שישבתי מולו בירושלים.

בשבעת ימי שבתי בירושלים ביקרתי גם אצל ד“ר הוגו ברגמן בספרייה הלאומית ברחוב החבשים, היתה זו ראשיתה של היכרות שהעמיקה והלכה במשך שנים רבות. כמו כן ביקרתי במרכז המורים בזכרון משה והכרתי שם את אביעזר ילין. פרט לביקורים הרביתי לטייל ב”מאה שערים", בשכונת הבוכארים ובכל בוקר אצתי אל הכותל המערבי.

בשובי מירושלים, שמתי את פעמי אל בית “הפועל הצעיר” ברחוב השחר בתל אביב והודעתי, ליוסף שפרינצק שאני מצטרף ל“הפועל הצעיר” וניתנה לי תעודת חבר בחתימתו ושמרתיה עד היום הזה.

למן היום הראשון קירבוני יוסף שפרינצק, יוסף אהרונוביץ, יצחק וילקנסקי וזימנוני לישיבת הוועד המרכז של “הפועל הצעיר”. כאן הכרתי גם את אהרן דוד גורדון, את אליעזר יפה, את אליעזר שוחט, את יעקב זסלבסקי־טורי ואת שמואל דיין. רושם עז נחתם בלבי מדמותו של א. ד. גורדון, – קלסתר פניו, מאור עיניו, זקנו הלבן, מעילו הטיפוסי של איכר, חזותו כולה אמרה צדיק שנגלה בו הנסתר. ראיתי בו התגלמות האור החדש שזרח מדגניה “אם הקבוצות”.

אורה של רוחניות בוקע מדמותו, דמות איש העבודה. אז גיליתי כי עבודה אינה בכלל גשמיות. משמעה לא רק לחם, היינו לא צרכי הגוף בלבד. העבודה היא שירת חיי האדם, בחינת “מה רבו מעשיך ה', כולם בחכמה עשית, מלאה הארץ קנייניך” (תהלים ק"ד, 32). בהתמסרו לעבודה מגלה האדם כי היום קצר והמלאכה מרובה, אך באין מלאכה – מתארך היום ומשרה קוצר רוח.

אליעזר ליפא יפה (נולד י“ב בטבת תרמ”ו – נפטר כ“ח באלול תש”ך) הוא נין ונכד להרב ר' מרדכי יפה בעל “הלבושים” (חי בפראג, גורש מארץ מגוריו ונדד והגיע לפולין. מראשי הדבּרים בוועד ארבע ארצות) לב טוב ותקיף בדעותיו, מביע מחשבותיו בבהירות ולוחם על השקפותיו. ביטויו נמרץ ולשונו לא נשתמעה לשתי פנים. עיקר לימודו בנערותו תלמוד ופוסקים. שני אחיו הגדולים קיבלו סמיכות לרב. אביו ר' ראובן ז"ל היה תלמיד חכם לא רצה לעשות תורה קרדום לחפור. בגיל 16־17 שנה ארגן אגודה “דורשי ציון” שנצטרפו אליה גם יהודים זקנים, תלמידי חכמים ואדוקים כיוון שאביו ר' ראובן היה נשיא הכבוד של האגודה. שהה באמריקה שלוש־ארבע שנים ולאחר שסיים את חוק לימודיו בבית הספר החקלאי נסע למדינת אילינויי לעבוד במשק חקלאי אצל איכר אמריקאי. שם ייסד את האגודה “האיכר הצעיר” ותבע מן הנוער להצטרף אליו. הוא עלה לארץ ישראל, עבד במקומות שונים ביהודה, סייר ולמד את תנאי הארץ, לבסוף בחר לו מקום עבודה בכנרת – החווה. עבד וניהל את העבודה בייבוש ביצות כנרת, עבר לבן שמן לזמן קצר לעבוד בגן הירק ואחר כך הלך למקווה ישראל – התחנה האחרונה לפני נהלל. בשנת 1919 יסד במקווה ישראל מעין בית ספר לנערות ללימוד חקלאות.

אכן קוצר רוח החל ניכר בקרב החלוצים. נשמע גם קול גובר של אי נחת, לעתים גם של מרירות. החלוצים החדורים להט של אידיאליזם מאנו להוסיף ולאכול לחם חסד ב“בית העלייה” והחלו לתבוע עבודה. ניתנת האמת להיאמר כי לא המצוקה בבית ולא המצב הפוליטי בפולין ולא האנטישמיות הם שהניעו את חברי “השומר הצעיר” לעלות לארץ ישראל, אלא אותו אידיאליזם צרוף, שנמזגו בו אהבת ארץ ישראל, חלומות על תחיית האדם בעבודה ובבניית חברה חדשה בעם.

בארץ היו שתי מפלגות – “הפועל הצעיר” ו“אחדות העבודה”, שהיו לקבלנים לעבודות ציבוריות של ממשלת פלשתינה (א"י) ומחנות העובדים הפכו להיות “מרכזי הקליטה”. הרברט סמואל הציוני, הוא שדאג לעולים החלוצים, הוא ולא אחר שהמציא תעסוקה לחלוצים: ובידוע תעסוקה זו לא נועדה אלא לתקופת מעבר. מתעסוקה זמנית עד לעלייה על הקרקע ולהתישבות ארוכה כיברת הדרך⁴⁰.

להנהלה הציונית, שקופתה היתה לחלוטין ריקה, סיפק לה הרברט סמואל בעבודות הציבוריות חמצן לנשימה.

הישוב ישבו בו כחמישים אלף יהודים ופצעיו טרם נרפאו מן המלחמה. הוא אף לא היה מאורגן. באסיפת הוועד הזמני ליהודי ארץ ישראל, אשר בראשו עמד ד"ר יעקב טהון, סקר מנחם אוסישקין, אחרי שובו מן הוועידה הציונית בלונודון, את המצב הקשה בציונות ובארץ ישראל בעקבות ההפסקה שחלה בהזרמת כסף מן ההסתדרות הציונית באמריקה. הוועד הזמני הארץ ישראלי דרש מההנהלה הציונית העליונה להודיע מיד לכל ההסתדרויות ולפדרציות הציוניות על אודות סכנת ההרס הצפוייה בארץ ודרשה לגייס את כל כוחות התנועה הציונית העולמית כדי לקדם סכנה זו. (עי' ספר התעודות של הוועד הלאומי בעריכת מ. אטיאש עמודים 30־31). היה זה פרדוקס מעציב: בעיצומה של עליית החלוצים שהביאו עמהם “הון” רוחני רב מאד הפסיקה ההסתדרות הציונית באמריקה את עזרתה בממון, שהיה חיוני לא פחות מחינין.

נוכח המצב העגום בארץ ישראל נראתה הצעתו של מאכס נורדאו בוועידת לונדון (1920) – להעביר לאלתר חצי מליון יהודים לארץ ישראל כבלתי מציאותית. כלום נמצאו בשנים 1920 ו־1921 בפולין חצי מליון יהודים המוכנים לעזוב את בתיהם ואת רכושם, ואף את דלותם? כלום היו בארץ צריפים ואוהלים ושמיכות ושירותי רפואה לחצי מליון עולים, ובכללם נשים וטף? כלום היתה אפשרות לקלוטם ולהעסיקם? ותקציב לביצוע המשימה מנין יימצא? הרי “קרן היסוד” זה מקרוב נוסדה. וההנהלה הציונית שנבחרה בוועידת לונדון, רק לשנה אחת נבחרה – עד הקונגרס הציוני הי"ב שעתיד היה להתכנס ב־1921.

באחד הימים הראשונים לשהותי בתל־אביב, כשטיילתי על חוף ימה פגשתי באינג' בלאדר מסטניסלאב בשעה שעסק במדידות על חוף הים. בסטניסלאב יצא לו מוניטין בין התלמידים כמחבר “בלאדרוּבקי” – אלו חוברות לפתרון בעיות במתימטיקה. הוא שאלני אם רוצה אני לעבוד עמו; נעניתי לו בשמחה רבה. נשאתי את מוטות המדידה ותקעתים בחול כאשר אמר. יום עבודה עמו שילם לי לפנות ערב עשרים גרושים מצריים. עשרים גרושים מצריים בכיסי – מי ידמה לי ומי ישווה לי. בימים שהייתי מובטל מעבודה טיילתי ב“קורזו” באזור שבין הגימנסיה “הרצליה” ובין פסי הרכבת. לימים הוקם ליד פסי הרכבת בניין “הלוואה וחסכון”. הסתכלתי בחלונות ראווה. ביחוד משכוני תושבי “נוה שלום” ו“נוה צדק”. מדדתי בעיני את אולם ראינוע “עדן”, שעמד סמוך לראשית שדרות רוטשילד, אך כמעט בכל יום פקדתי את גימנסיה “הרצליה” נמשכתי אל הבניין המרשים, אל המורים ואל התלמידים ואל התימני בעל הפיאות המסולסלות, שפיזם בקולו הייחודי התימני: “תלמידים ותלמידות, קנו עוגות טובות”. ולבי נתמלא קנאה, – לוּ אך יכולתי להיות עתה תלמיד ב“הרצליה”… בגימנסיה התוודעתי אל רפאל סופרמן, מורה להיסטוריה ומסרתי לו ברכות ממכריו וידידיו בסטניסלאב. מורה ותיק היה סופרמן ונבחר לנשיאות באסיפה הראשונה של המורים לעברית באוסטריה, שנתקיימה בסטניסלאב בכסלו בתרס"ז (1907).

תאווה לעינים היו שיעורי התעמלות בחצר הגימנסיה, בהדרכתו של המורה צבי אורלוב, גבר חסון וגבה קומה. אורלוב היה גם ראש הסתדרות הצופים בארץ ישראל. ניגשתי אליו, וכששמע כי בעירי סטניסלאב נוסד בשנת 1910 ארגון צופים בשם “השומר” בנוסח באדן־פאול, הביע רצונו להמשך שיחותינו. כך נוצרה בינינו קירבה שארכה שנים רבות. זוכר אני כי נפגשנו פעם אחת, צבי אורלוב ואני, עם אדווין סמואל, בירושלים, וביקשנוהו שיביא לפני הנציב העליון הרברט סמואל את קשי המצב בשל חוסר עבודה, כדבר בן אל אביו יפנה את תשומת לבו לעובדה כי מאות העובדים על הכבישים היו סקאוטים בחוץ לארץ. אכן, תמימות לא מעטה היתה בנו. שנים רבות חלפו עד אשר בירושלים, אחר “השבת השחורה” (29 ביוני 1946) פגשתיו שוב כמה פעמים, ואדווין חייך לזכר אותה “קנוניה” שלנו כאומר הוי מה נאיווי היית בשנת 1921…

הגימנסיה “הרצליה” היתה הגמנסיה העברית הראשונה בארץ ישראל ובעולם. היא נוסדה בשנת תרס“ו (1906) בידי ד”ר מטמון־כהן ונקראה “הגימנסיה העברית ביפו”. לימים שונה שמה ל“הרצליה” על שמו של בנימין זאב הרצל. את המגרש לבניין הגימנסיה היקצתה הקרן הקיימת לישראל ובתרומת הנדבן היהודי השופט יעקב מוזר מאנגליה. מחזור ראשון סיים לימודיו בשנת תרע"ג (1913).

תל־אביב הצעירה בת אחת עשרה – גרעין־ראשית של תל־אביב היא “אחוזת בית” שנוסדה בשנת תרס“ט (1909) – עליה היה שורה חן של נערה בת י”א שנה. ר' אחד העם – אורכו מן הגימנסיה הרצליה ועד הבית שבקרן ר' אחד העם ורחוב ליליינבלום, לימים הוקם באותו בניין בנק “קופת עם”. בסמוך לגימנסיה עמד בית אשר בו שכנה הפנימיה. בזמן ההוא הכרתי את מנחם גילוּץ, את יצחק חיותמן ואת המורה בן־ישי שהיו מראשוני “אחוזת בית” ובתיהם עמדו בר' אחד העם.

מצד ימין של רחוב הרצל בכיוון לפסי הרכבת היתה מספרה וגם חנותו של השען עקיבא אריה וייס – חבר הוועד של “אחוזת בית” – ובחלון הראווה שעונים ותכשיטי זהב.

מה חמודה ומה מתוקה היתה תל־אביב, דומה היה עלי שהכל שלי.

ועל המטבעות שעליהן שמעתי והיו בשימוש אצל הערבים וגם אצל סוחרים יהודים ביפו היו: “נפולואונים” בזהב ובישליקים.

עם חלוצי העלייה השלישית    🔗

על סף חורף תרפ“א, נובמבר (1920), הקים “הפועל הצעיר”, כקבלן העבודות הציבוריות, לאורך מסילת הברזל לוד־קנטרה, מחנה עבודה ביבנה שיצא לו מוניטין כ”יבנה ומופסיה". בחוץ לארץ למדתי על “יבנה וחכמיה”, אך “יבנה ומופסיה” לא שמעתי. בוקר אחד קראוני יוסף שפרינצק ונחום טברסקי והודיעו לי שעלי ללכת ליבנה וללמד את הפועלים עברית. – “תעמוד שם בפרץ נגד המופסים” – אמרו. את המלים “תעמוד בפרץ” הבינותי, אך לא מופסים. התביישתי לשאול מה פירוש “מופסים”. “מופסים” הלא זה היגוי שגור לראשי התיבות מ.פ.ס. – מפלגת פועלים סוציאליסטים, כפי שנתכנתה המפלגה הקומוניסטית. קיבלתי ברכת הדרך מיוסף שפרינצק, שכבש אותי בטוב לבו ובחיוכו החביב. כי יאמר לך אדם שאיננו זקוק לעידוד ולמאור־פנים אל תאמין. אנוכי קיבלתים מיוסף שפרינצק בשפע ומאז נקשרתי אליו ברגשי חיבה.

לשמע ההצעה שמחתי בלבי שהרי הוצעה לי עבודה חמורה וכן הוטלה עלי שליחות ואתגר שטרם ידעתי מה טיבו. נטלתי עמי את מזוודתי ואת ספרייתי, שהבאתים מסטניסלאב, ונסעתי אל המחנה ביבנה. – מדירה מרווחת וגדולה המשתרעת על שטח של 250 מטר בסטניסלאב, עם כל סדרי הנוחות והנוחיות אל אוהל על אדמת בוץ…

עונת⁴¹ החורף של שנת תרפ"א היתה קשה מאד, עם קור ארץ ישראלי עז, שפעת גשמים, סערות ורוחות עזים. גרנו באוהלים שלושה חברים באוהל וכמעט בכל לילה התמוטט האוהל ונח ככפורת על פנינו. קשרתי את מזוודותי אל המוט מחשש פן יסתננו לתוכו בלילה בלאט גנבים מן הכפר הסמוך “זרנוגה”, שנתפרסם בגנביו. בלכתנו ממקום למקום בוססו רגלינו בבוץ. זו הפעם הראשונה בחיי שהתהלכתי בבוץ הארצישראלי ונסתפגתי בגשמי הברכה של ארץ ישראל. הבוץ והגשם וגנבי זרנוגה נתחבבו עלי.

עמי באוהל גר שמואל שפיגל, אשר יצא בסוף אוגוסט 1921 לחוץ לארץ, הגיע לאמריקה ולימים התפרסם בארצות הברית ובעולם כמפיק סרטים משובחים שיצא להם מוניטין. השם סם שפיגל הולך לפניו ועתה הוא נשיא “Of Horizon Pictures”, על הסרטים שהוא הפיק קיבל שלושה פרסים חשובים מאוד באירופה ובאמריקה.

סם שפיגל ביקר בארץ ישראל פעמים רבות ושהה בישראל בראשית שנת 1981.

משימת מחנה הפועלים ביבנה היתה חפירת תעלה משני עברי מסילת הברזל לוד־רחובות־קנטרה. ביבנה למדתי לדעת פירוש חדש למלה “רכבת” – הרי זו שרשרת הצלחות שהוחזרו מן השולחנות אל המטבח כשהצלחות עודן מלאות. המנות שהוגשו לא היו טעימות לחך הפועלים; אף על פי שהמאכלים לא היו כתבשילים בבית, לבי לא היה גס בהן. לא החזרתי את הצלחות, כי לבי־לבי היה אל החלוצות במטבח, אותן בנות ענוגות, מפונקות כמונו, שלא בישלו מעודן בהיותן בבתיהן ולא למדו את חוכמת הבישול לקהל פועלים, שרובם לא היו עדיני נפש וטעם. האוכל עלה לכל פועל כ־17 גרושים מצריים ליום.

היה אוהל חולים במחנה, אך מספרם היה קטן וטיפלו בהם חובשת וסניטאר.

אני שימשתי, כאמור, כ“חצי מורה וחצי פועל”. כארבע שעות עבדתי וארבע שעות הוריתי עברית. לא הקפדתי בזמן ולימדתי יותר מארבע שעות.

בוקר אחד הודיעונו כי הנציב העליון וליידי סמואל יעברו ברכבת מירושלים למצרים וכי עלי לברכם בשם הפועלים. כאשר הושיט לי הרברט סמואל את ידו היססתי אם להושיט לו את ידי כי היתה מכוסה בוץ. אמר לי הרברט סמואל באנגלית: “טובה בעיני ידו המלוכלכת של פועל מידו הנקיה של אדם שאיננו עובד”. ליידי סמואל הוסיפה אחריו ואמרה לי בעברית – היא אך התחילה באותה תקופה ללמוד עברית מפי יהודה גרזובסקי־גור – “תאמר לפעלים שהם עובאדים עבודה יפה”. (ובמאמר מוסגר – הדסה גרזובסקי בתו של יהודה מחבר המילון, נישאה לאדווין סמואל. יפהפיה היתה וגם אדווין היה צעיר יפה תואר. וכך היו יהודה גרזובסקי וסיר הרברט סמואל למחותנים).

במחנה למדתי להכיר היטב את טיבם של ה“מופסים”. באותו חורף הם צירפו לכינויים את האות “ע”, לציון התיבה “עברים”. ב“הפועל הצעיר” אדר ראשון תרפ"א – 18.2.1921, נכתבו באותם ימים הדברים האלה: –

“כל הגילויים באסיפות פועלים, המתחילים וגומרים בסקנדלים עוד לפני שמגיעים לדיון באיזו שאלה רצינית – כל זה מלמדנו שהאות “ע” אשר בשם המפורש אינה מעלה ואינה מורידה, במקום שיש פרוגרמה מוכנה ממוסקבה… ידענו כי מ.פ.ס. הם אסון לישובנו ולכל עבודתנו וכי תפקידם הקיים – שבירת הלוחות… בעצם הם מעטים וקרקע לעבודתם אין כאן”.

בהביאי דברים אלה חיסרתי מעצמי את העונג להביא מדבריהם של ה“מופסים”, שכמותם לא שמעתי מעודי. ביבנה הכרתי לדעת את “המופסים” ואת מהותם, וראיתים כשתולי המהפכה הבולשביקית. עוד בפולין ידעתי מה עוללו ברוסיה מחוללי “העולם החדש” והתיצבתי בתקיפות נגד שלוחיהם ביבנה. בסטניסלאב לא לימדתי את לשוני להתווכח עם מחוללי שערוריות, אך בוויכוחים יכולתי להם. הם נהגו בי דרך ארץ. כל שעה פנויה שלי יעדתי להוראת עברית ולהרצאות.

בשבתות נהגתי לבקר ברחובות ובגדרה והתוודעתי אל ראשי המושבה ואל תושביה. זוכר אני בחיבה את משה סמילנסקי ואת רעיתו, שאירחוני בביתם בחמימות.

בחנוכה תרפ"א (דצמבר 1920) נסעתי לחיפה להשתתף בוועידת־היסוד של הסתדרות העובדים העברים. הוועידה התקיימה בטכניון בהדר הכרמל. באי הוועידה גרו בחיפה תחתית שישה בחדר במלון שכינוהו “דה וואנץ”… באותה ועידה הכרתי את יוסף חיים ברנר. נתרשמתי מכוח קולו. הורגש בו שלא ידע שלווה בנפשו, והכל האזינו לדברי מעורר אשר זעק על שבר עמו.

ויכוחים סוערים בעניינים ובנושאים מסעירי רוחות היו בשפע. ברנר ישב בצדו השמאלי של האולם, ליד הקיר, כמתבדל מן הצירים, מול הבמה. ניכר בו שכולו לוהט; הוא התפרץ מזמן לזמן וקריאות הביניים שלו ליבו את הרוחות. כשקרא לעברו יוסף שפרינצק, יושב ראש הישיבה שאין לו רשות הדיבור, הגיב ברנר – “אבל יש לי רשות הזעקה!”

פרט אחרון זה שיחזרתי יחד עם מיכאל אסף. את מיכאל אסף (בפולין אוסובסקי) הכרתי בהכשרה הגדולה לחלוצים סיגניוּבקה שליד לבוב, שהיתה בהנהלתו של ד“ר צבי (הנריק) סטרנר. אסף היה ראש הקן של “השומר הצעיר” בלודז ומנהל בית הספר העממי העברי הראשון בפולין, שהוקם בלודז על שם שלום עליכם. הוא עלה ארצה בתחילת ירח אב תר”פ. בארץ הוא שימש גם כמורה לעברית. בשעות היום הוא עבד בפרדס במשך חודשים מספר בגן־שמואל. בוועידת היסוד של ההסתדרות נבחרו מן “השומר הצעיר” למועצת ההסתדרות מאיר יערי, מיכאל אסף, ודוד הורוויץ כסגן. מטעם “השומר הצעיר” צורף מיכאל אסף למזכירות הראשונה של הוועד הפועל של ההסתדרות, שחבריה היו דוד בן גוריון, יוסף שפרינצק, יצחק בן צבי, יצחק טבנקין ועוד כמה מחברי “הפועל הצעיר”. אז נבחר אסף גם למזכיר “ועדת התרבות המרכזית”, ובשמשי כמורה הייתי נתון לפיקוחה. לימים היה למזרחן ב“דבר”. הוא סקר וליווה באורח קבוע את המאורעות וההתפתחויות בעולם הערבי ויצא לו מוניטין⁴² כאחד המומחים המובהקים בנושאים מהעולם המוסלמי.

חודשיים אחרי שראיתי את ברנר לראשונה פגשתיו שנית בחברת חלוצים צעירים. הוא אמר להם שעליהם ללמוד ערבית. “זוהי חובתכם למענכם ולטובתנו – אמר. והוסיף – בלכתך בכביש יגש אליך ערבי ויבקש ממך גפרורים, ואתה את דבריו לא הבינות. אינך מבין את לשונו ואתה אך מדמה מה הוא דורש ממך, ולפתע פתאום הנך חש פחד בלבך, כי למעשה אינך מבין מה הוא דיבר אליך. וכך פגישת אקראי כזאת עלולה לגרום תוצאות עגומות”.

נוכחותי במעמד הוועידה במרומי הדר הכרמל בחיפה, כשלרגליך משתרע הים במפרץ וזקני “העלייה השניה” עם צעירי “העלייה השלישית”, אנשי דגניה ואנשי כנרת, כולם בכפיפה אחת מקימים את הסתדרות העובדים – נחרתה בנפשי כחוייה שהזינה אותי כל ימי חיי.

אחרי הוועידה שבתי אל המחנה ביבנה כמי שהיתה בו רוח חדשה, חדור אמונה בחברה יהודית שעומדת להתרקם.

החורף תם ונשלמה העבודה ביבנה. המחנה נתקפל והפועלים הלכו איש לעברו. שבתי לתל־אביב כשליבי מלא סיפוק על שלא איכזבתי את שולחי.

בעת ההיא היו כרבע מחברי “ההסתדרות” מחוסרי עבודה. במחנה נשמעת התרעומת שגברה והלכה. זעיר שם זעיר שם גם היו התפרצויות זעם. ההפסקה בעלייה עוררה תסיסה חזקה בציבור הפועלים שהבין כי עלייה ועבודה כרוכות זו בזו.

שיחק לי מזלי ובסוף אדר שני שלחני יוסף שפרינצק לכביש חיפה־ג’דה, אל המחנה בקילומטר ה־12 לשמש כמורה לעברית. לשם התקבצו פועלים מעבודות יעור בדילב שליד ירושלים בשתי קבוצות – האחת “קבוצת־בוברויסק” ובראשה השל פרומקין, והאחת “קבוצת־וינה” ובראשה אריה טרטקובר. נסעתי אפוא לחיפה ומשם בעגלה אל הקילומטר ה־12.

יום אחד בין השמשות הגענו עד ל“שומריה”, מחנה “השומר הצעיר” שהוקם בקילומטר העשירי. היינו אורחים נוטים ללון מאחר שאין נוסעים בלילה. סרנו אל הצריף ששימש “חדר אוכל”. חללו של הצריף היה חשוך רובו למרות כמה עששיות נפט קטנות שדלקו בו. הכרתי את רוב החברים מסניפי “השומר הצעיר” בגליציה. כשנכנסתי אל הצריף הבחנתי בקבוצת חברים שעמדו דחוקים וצפופים כשהם רכונים מסביב לשולחן ארוך שבראשו ישב אהרן דוד גורדון. המראה החזירני אל “השולחן” שהיה עורך האדמו“ר מבורשטין. זה היה סוד־שיח. להט החברותא החסידית שספגתי בבית הורי ניצת בי ונמשכתי אל אהרן דוד גורדון. בערב ההוא במחנה שעל כביש “שומריה” נגלה לי א. ד. גורדון כרבי בקרב חסידיו. טיילתי עמו פעמיים אל “המוחרקה” שעל הר הכרמל. גורדון, שהיה קשיש ממני בשנים רבות, הקדימני בטפסנו במעלות ההר. אמרותיו שמורות בלבי כזכר חי עד היום. כשראיתיו לאחר זמן בישיבות הוועד המרכזי של “הפועל הצעיר”, ראיתי בו מרא דאתרא, וב”שומריה" ראיתי בו אדמו"ר שהחסידים מאזינים לתורה מפיו.

למחרת עם בוקר המשכנו במסע אל המחנה. שם קיבל אותנו ה“אקונום” צבי הירשפלד. התמקמנו בו אך כעבור זמן מה הועתק המחנה מהקילומטר ה־12 אל הקילומטר ה־16. תקענו את מחננו על הגבעה שבשכנות לכפר הערבי “חרתיה”. לפני חג הפסח עמדה להסתיים העבודה בק“מ 12־14, וצריכים היינו להתחיל בעבודה שבין הק”מ 15־18. חלק מהחברים נשאר במקום עד לגמר העבודה בו, ואילו רוב החברים התמקמו במחנה החדש.

גם במחנה “חרתיה” שליד “חרושת הגויים” התנ"כית נמצאו “מופסים” לא מעטים, או מהנוטים אחריהם. בראשם עמד בחור מפינסק שעשה לו עיקרון ודיבר רק יידיש. הוא יצא חוצץ נגד כל תעמולה ציונית, ולמרבה תדהמתי – נגד תעמולה ציונית בארץ ישראל… כאשר נתכנסה הוועידה הראשונה של פועלים בעבודות ציבוריות נקבעו שני מנדאטים למחנה שלנו, התפתח מאבק קשה על המנדאט השני בינו לבין השל פרומקין. המנדאט הראשון נקבע אוטומטית לאריה טרטקובר שהיה יושב ראש ועד הפועלים. אותו קומוניסט מפינסק קרא ביידיש שלא להצביע בעד מועמד בעל השכלה גבוהה: – “קלייבט ניט די וואס רעדן צו אייך מכוח תרבות” (אל תבחרו באלה המדברים אליכם מכוח תרבות). רק אחרי עמל רב יכול לו טרטקובר והצליח להשיג רוב בעד פרומקין.

גם היום בכתבי את דברי עדיין תמוה בעיני למה הגיעו ה“מופסים” לארץ ישראל ומניין להם החוצפה לחתור בגלוי תחת אושיות הבית הלאומי למן יומו הראשון. זו כנראה אות חזיון נודע של שנאה עצמית יהודית, שדחקה בהם לראות עצמם שליחי מוסקבה.

ספק אם יודעים בימינו איך סללו כביש באותם ימים. ראשית מעשה – פוצצו סלעים. וכיצד? קדחו במוט ברזל בהנפת ידיים חורים בגוף הסלע. אחר כך הניחו המומחים לפיצוץ דינמיט ופתיל הצתה פנימה. אחרי הפיצוץ העבירו הפועלים גושי סלעים אל הכביש וריסקום בהלמות פטישים. אז ישבו חלוצים וחלוצות תחת קרני שמש לוהטת על ערמות אבנים עם פטישים בידיהם, וניפצו את גושי האבן לחצץ; אחרים העבירו את החצץ במריצות אל תוואי הכביש שריפדוהו בחול בעזרת סלים. כדי שלא לעבוד בלהט צהרי היום, כשהשמש יוקדת במרום, לבל ניצרב מעצמת הקרינה, היינו משכימים קום בשעה ארבע בבוקר, עושים במלאכה על הכביש מחמש עד עשר לפני הצהרים ואחר כך מארבע עד שבע אחרי הצהרים.

חווייה מיוחדת היו לנו הימים עם א. ד. גורדון במחננו. הוא ישב בתוכנו שבוע ימים, ביום עשה על הכביש בהכנת חצץ, ובערבים ישב בסוד־שיח עמנו באוהל הגדול עד אחר חצות הלילה. עד היום מלווה אותי החווייה במחיצת גורדון כמקור השראה.

בכל פעם שהלכתי ברגל מחיפה סרתי ל“שומריה”; הן חברים־אחים היו הם לי לפי שהכרתים עוד בגליציה, למן גבולה המזרחי עד מערבה. אזכיר באהבה את צבי נוימן ז“ל מבוטשאטש, לימים כיהן כנציג “השומר הצעיר” במרכז החקלאי, את מילק גולדשטיין ז”ל, יליד פודוולוציסק שהיה חבר קבוצתי בווינה, איש תמים־דרך, הלא הוא שמואל גולן מראשוני “משמר העמק”, שם היה ביתו עד מותו בתש“ך (1960). הוא ערך יחד עם ד”ר צבי זוהר את “אופקים”, בטאון חשוב לענייני חינוך של “השומר הצעיר”, שיצא לאור שנים 1943־1961. בכביש חיפה־ג’דה עבדו השל פרומקין, לימים הכלכלן בוועד הפועל של הסתדרות העובדים, ד“ר צבי לופט, סגן בצבא אוסטרי, לימים ראשון למנהלים כלליים של ה”סנה" וד"ר אריה טרטקובר, יושב ראש ועד הפועלים.

הזיקה לנוף אדמת הסלעים הצחיחה, ההרכב האנושי ההומוגני, יחסי הריעות שבין אדם לחברו, והשכנות הטובה עם “שומריה” – אלה יצרו את האווירה הטובה ללימוד עברית. היו במחנה כמאתיים ועשרים איש מאורגנים בקבוצות ורובם למדו עברית. בכביש חיפה־ג’דה נעשתה הלשון העברית כמעט לשלטת ותרמו לכך גם המרצים שבאו אלינו – חיים ארלוזורוב, נתן ביסטריצקי וברל כצנלסון⁴³. השיעורים לעברית הותאמו לרמת הידיעה בקבוצות השונות. הספרייה הכילה כארבע מאות ספר ומסרתי לה את ספרי שהבאתים מסטניסלאב.

באותה עת ניעורה בתוכי שאלת ההתיחסות לערבים. על ערבים בארץ ישראל שמעתי בשיחות בהיותי ב“השומר הצעיר” בווינה. הספר “יזכור” לחללי תרפ"א היה אז פתוח לפנינו. רוח גיבורי תל חי ריחפה באוויר. מקור המידע הראשון שלי על ארץ ישראל היה הספר “תולדות התיישבות היהודים בארץ ישראל (פלשתינה)” בגרמנית מאת קורט נאווראצקי. עוד בפולין ידעתי שהאוכלוסיה הערבית בארץ ישראל יש בה כשש מאות אלף נפש ומספר היהודים כשבעים אלף נפש. מציאות זו לא הפחידה אותנו. אדרבה, בקרב היהודים גברה האמונה כי קרבה והולכת השעה הגדולה להפוך את ארץ ישראל למדינה יהודית.

כשעבדתי בחודשים הראשונים במחנה ביבנה וכשביקרתי מדי שבת בשבתו בבתיהם של ראשוני הבילויים במושבות רחובות, עקרון, גדרה, נס ציונה, ראשון לציון וראיתי בחצרותיהם ערבים, שאלתי על טיב היחסים בין הפועלים הערביים ובין מעסיקיהם היהודים וכן על היחסים בין הערבים ובין הפועלים היהודים; ראיתי את הערבים מקרוב בכפר זרנוגה וחשתי ביחסם העוין. אז התעוררה בי חרדה עמוקה לבאות. זכרתי מה שאירע בירושלים בניסן תר"פ ומה עגומה היתה התנהגותו העויינת של הגנרל סטורס, מושלה הצבאי של ירושלים, עם היהודים. עוד בהיותי בסטניסלאב הגיעו לאזנינו ידיעות על הגנרל סטורס ועל הגנרל בולס, שהיו אנטישמיים.

בשלהי שנת 1920 נוסד “גדוד העבודה וההגנה” על שם יוסף טרומפלדור, חבריו, מייסדיו היו החלוצים שעבדו בעבודות ציבוריות. מטרותיו היו “בנין הארץ על ידי קומונה (להבדיל בין קומונה לבין קומוניסם) כללית של העובדים העבריים בארץ ישראל”. ביטוי לקומוניה היתה “קופה משותפת”.

מצב רוח חדש ומרענן הביא עמו חיים וייצמן, נשיא ההסתדרות הציונית, כשהוא בא בינואר 1921 לארץ ישראל והוא עודד את החלוצים. כשהגיע לארץ ישראל, במארס 1921, וינסטון צ’רצ’יל, שר המושבות דאז, שמענו מפיו שהממשלה הבריטית תסייע להקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל. התרשמנו עמוקות ממעשהו של הרב הראשי הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל⁴⁴, שהגיש לו ספר תורה ומנאומו של נחום סוקולוב, שנשא לכבודו נאום ברכה, וביחוד חשוב היה לנו שתשובותיו של צ’רצ’יל למשלחת הערבית היו תקיפות ובוטות. ביקורו של צ’רצ’יל שהיה פרו־ציוני הפיח עידוד רב ביישוב היהודי.

הערבים הגיבו במאורעות דמים שפרצו ב־1 במאי 1921. בבית קטן שבשולי שביל עפר לכפר סקנה, בדרך צדדית מיפו למקוה ישראל, נרצחו יוסף חיים ברנר, צבי שץ וצבי גוגיק. יוסף לואידור נחטף בידי הערבים ושוב לא נמצא. רצח ברנר, שהיה דמות מוכּרת בקרב היישוב יהשרה מצב רוח עגום.

ההסתה הערבית לא ידעה מעצור. המוני ערבים פרעו ביהודים ביפו והרגו שלושים ושבעה איש, פצעו יותר ממאתיים, שדדו ובזזו מאות בתים וחנויות. בין הקורבנות היו גם חלוצים שעלו אך לפני זמן קצר ארצה, ואילו המשטרה עזרה לפורעים הערבים באורח גלוי.

מאורעות הדמים ביפו העמידו⁴⁵ אותנו ואת החברים ב“שומריה” במצב הכן. קיימנו קשר קבוע בין אהל הטלפון שבמחננו לבין אהל הטלפון ב“שומריה”. היה זה טלפון צבאי מיושן, חוטי טלפון נמתחו בין העצים ובין השיחים והיו נוחים לפגיעה בין במזיד ובין בשוגג. במחנה עברה התרגשות ועלבון צורב כשנשלחו אלינו שני שוטרים ערביים “לשמור על הסדר”. הם בדקו כל עגלה ואם מצאו בידי מי מהחברים מקל, היו לוקחים אותו מידיו. למעשה לא היו בידינו כלים להגנה של ממש. רק בידי שני ותיקים מאנשי העלייה השניה שישבו בתוכנו, היו כלי נשק, – אקדוחים או רובים. “הכלי” שניתן בידי להגנה לא היה אלא מוט ברזל. כשהגיע תורי לשמור באחד הלילות באוהל הטלפון ניתנה לי הוראה, כי אם אקבל הודעה טלפונית על התנפלות ערבים יהא עלי לסלק את השוטר, אך לא נאמר לי במה וכיצד. אקדח לא ניתן לי.

פרעות הדמים השתוללו בארץ במשך שבוע ימים. בני פתח תקוה, רחובות, גדרה וחדרה הגנו על מושבותיהם בנשק, כשהם ניצבים מעטים מול רבים, עשרות נגד אלפי פורעים ערבים חמושים בנשק לרוב. אך בסייעתא דשמיא לא הגיעו עדינו פרעות הדמים.

בכ“ה באייר פירסמה הנהלת הוועד הלאומי קריאה לכל בית ישראל, בארץ ובגולה, לקיים ביום השלושים יום אבל על הקורבנות שנפלו בפרעות הדמים של כ”ג־כ“ח בניסן. ביטוי ער להרגשתנו מצאנו באותם ימים בשיר “אַל ספוד” מאת דוד שמעוני (שמעונוביץ), שפורסם ב”הפועל הצעיר". למדנו, חזרנו וקראנו אותו בשיעורי העברית.

בטרם הספיקה נפשנו להתאושש מהזעזוע שפקד אותנו עם היוודע רצח ברנר⁴⁶ וחבריו, נחתה עלינו ב־3 ביוני 1921 מהלומה כבדה מיד ממשלת הוד מלכותו: – ההכרזה בדבר הפסקת העליה החפשית של יהודים לארץ ישראל. נקבעו לה סייגים והגבלות קשות. זה היה האות כי השלטון הבריטי נכנע לאיומי הערבים.

מכאן תובן האכזבה המרה שהיתה מנת חלקו של היישוב ממדיניותו הפושרת של הנציב העליון הרברט סמואל כלפי הערבים; ביחוד הכזיבו פעולותיו אחרי הפרעות ביפו ועוררו ביקורת זועמת בקרב החוגים הציוניים. גדולה שבעתיים היתה האכזבה נוכח העובדה שבשנת 1914, אחרי פרוץ מלחמת העולם הראשונה, היה הרברט סמואל המדינאי היהודי הבריטי הראשון שהכיר בזהות האינטרסים הבריטיים והציוניים בארץ ישראל, ובתזכיר לקבינט הבריטי, שכיהן בו כחבר, הוא הציע להקים מדינה יהודית בארץ ישראל אחרי שתורכיה תנוצח במלחמה. הוא גם פעל לעיצוב המדיניות, שהניבה את הצהרת באלפור וחיים וייצמן מצא בו עזר רב. בסוף 1918 אף עמד בראש “הוועדה המייעצת” להנהלה הציונית במגעיה הפוליטיים לקראת ועידת השלום.

והחיים בכביש נמשכו כרגיל. בערבי שבת ובשבתות יצאנו לטיולים, מי לביתניה עילית ומי לדגניה ולכנרת, והיו שיצאו לבקר מכרים בכביש צמח־טבחה. מפעם לפעם נסעתי ברכבת חיפה־צמח לדגניה, שם הכרתי את יוסף ואת מרים ברץ, את חיותה בוסל ואת יהושע מנוח. כמו כן הרביתי לבקר במושבה חדרה ובחורשת עצי האקליפטוס שניטעו בביצות כדי לייבשן. רעיון הייבוש בנטיעת עצי אקליפטוס הגה פרופסור אוטו וארבורג⁴⁷ מהאמבורג, שהיה בוטניקן בעל מוניטין⁴⁸ עולמי, שביקר בסוף המאה הי“ט בארצות אפריקה ובארץ ישראל. בשנים 1911־1920 כיהן כראש ההסתדרות הציונית. עמק יזרעאל היה עד בוא חלוצי העלייה השלישית ביצה ממאירה ורוחשת יתושים מפיצי קדחת, שהיתה אחת מקללות התוכחה. רבים מאד נפגעו בה, רבים אף נאלצו, על פי הוראות רופאים, לצאת לחוץ לארץ להרפא. ביחוד קשה היתה פגיעתה של הקדחת הטרופית. נפגעו ממנה חברי קבוצתי “נשר” בווינה, אריה טאלר⁴⁹, שהיה מחברי קבוצתי בווינה, יצא להתרפא בחו”ל ושם נפטר; אריה אלווייל שיצא מאותה סיבה לחו"ל וחזר ארצה ולימים התגלה כצייר בעל מוניטין. גם אריה טרטקובר לקה בקדחת טרופית בהיותו בכנס הפועלים בפתח תקוה, והמחלה התישה את כוחותיו במשך שנים מספר.

בראשית יולי 1921 נתקפל המחנה.

ובכביש חיפה־ג’דה עבד גם אדווין סמואל, מי שהיה בנו של הרברט סמואל. הוא היה בן עשרים ושתים שנה והוא זכור לי במכנסי החאקי הקצרים שלבש, בהתנהגותו שהיתה נטולת כל שמץ של התנשאות או הכרת ערך עצמו בשל היותו בנו של הנציב העליון. לכן כה התחבב על החלוצים עד שחובר לכבודו שיר עממי. הוא היה בעל הכרה ציונית מבית והזדהה עם המפעל החלוצי. שנים אחדות קודם לכן, בתחילת 1918, הוא כיהן כקצין הקישור בין “ועד הצירים” לבין מפקדת הגנרל אלנבי. באוגוסט אותה שנה הוא התנדב כקצין אימונים לגדוד הארבעים של ה“רויאל פיוזילירס” (קלעי־המלך), שנמנה עם הגדודים העבריים.

בשנים 1942־1945 שימש א. סמואל כצנזור ראשי של ממשלת פלשתינה (א"י) וביוני 1945 נתמנה למנהל מחלקת השידור. באותן שנים פגשתיו כמעט מדי בוקר בבוקר ליד בניין המוסדות הלאומיים כשהוא צועד זקוף קומה, עם מקל עבה בידו, פניו חייכניים ומאירים ומחרוזת שיניו הלבנות שבפיו אומרות טוב לב והצנע לכת. פעמים החלפנו מלים וזכרונות מן העבר. הוא לא חיכה מעולם עד שאברכהו והקדימני מרחוק בחיוך לשלום, כשראיתיו נכנס לפעמים לאגף הקרן הקימת לישראל. אחרי מות אביו הוא נכנס לבית הלורדים אך לא שינה ממנהגיו ומאורח חייו הפשוטים והצנועים בדירתו השכורה ברחביה. הוא לא היה בעל בית עד פטירתו בתשל“ח־1978. אדווין סמואל ז”ל והדסה רעייתו, תיבדל לחיים ארוכים, שיוו חוט של חן ואצילות לנוף האנושי בירושלים. אדווין סמואל היה לו הומור. אל הרצאותיו בא תמיד קהל רב. זכורה אימרתו: השכירים בארצנו יש להם שני מקורות הכנסה: השכר והלוואות.

מספר הירחים שעשיתי בכביש חיפה־ג’דה העניקו לי סיפוק רב וזכרם הוא לי חווייה יקרה עד היום. משנשלמה העבודה נטלתי את שתי מזוודותי ונסעתי לחיפה, שם לנתי לילות מספר על גג אחד הבתים ומשם לתל אביב. בתל אביב הקטנה תמהתי תמיהות רבות והמציקה שבהן היא אדישותו של היישוב הוותיק למצב החלוצים.

בתל אביב גרתי עם עוד שישה בחדר ב“פנסיון” שבעליו היה חבר “הפועל הצעיר”. מחיר הלינה היה 10 גרושים מצריים. הפנסיון עמד ברחוב השחר מול בית “הפועל הצעיר”, על כן ביליתי את רוב זמני במרכז המפלגה. פגשתי שם לעתים קרובות את חיים ארלוזורוב (בגרמניה נקרא שמו “ויקטור” על שער החוברת שלו “Der Jüdische Volkssozialismus” – “הסוציאליזם העממי היהודי” שיצאה לאור בברלין, בשנת 1919). זוכר אני אותו במעיל הקורדרוי שלו, תוסס ומבריק תמיד, מרתק אליו את כל רואיו, ביחסו לחברים היה חברותי, נלבב, מיטיב להאזין ולשמוע, ומוקיר גדולים ממנו, ולפני יוסף אהרונוביץ ראיתיו עומד כתלמיד לפני רבו.

זוכר אני שיחה בינו ובין יוסף אהרונוביץ על “יסוּד אגודת הסופרים בארץ ישראל” שהייתי עד לה. אהרונוביץ התעניין מה יהיה הקריטריון לקבלת חברים לאגודת הסופרים. אמר ארלוזורוב: “כל מי שעדיין לא כתב אפילו מלה אחת”. תמה עליו אהרונוביץ ושאל: הכיצד? – אמר ארלוזורוב: “מי בישראל אינו מושך בעט סופרים ומי בישראל אינו סופר?” הרצאותיו של ארלוזורוב משכו תמיד קהל רב. מחשבתו פיזרה תמיד עננים והאירה נתיבות לשוחרי נתיבות. דבריו היו מבריקים בבהירותם וכבשו את המאזינים בהגיונם המאיר. הפילפול היה זר לרוחו.

והנה מעשה באהרן דוד גורדון ששמעתי מפי אנשי דגניה. בוקר אחד הגיע במכונית מנחם אוסישקין לדגניה. המכונית מדגם מיושן, שקדם למלחמת העולם הראשונה, חנתה ליד שער הקבוצה. לשאלת החבר שפגש בו אמר אוסישקין כי בא לבקר אצל אהרן דוד גורדון; אמר החבר כי גורדון עובד בשדה. הלך אוסישקין אל השדה וכאשר בא לקראתו גורדון, שאלו אוסישקין: – מה שלומו? שלומו של מי? שאל גורדון. שלומו של הסוס או שלומו של הפרד?

לא – אמר אוסישקין. אני שואל לשלומך אתה.

אמר גורדון: – שלום לנוסעים במכונית.

השיב לו אוסישקין: – לאו כל אדם זוכה לעקיצה מפי גורדון. ומה אתה עושה בשדה?

ענה גורדון: – אני עוקר מלבי את הגלות.

איני מבין – שאל אוסישקין, במה אתה עובד עכשיו?

אני עוקר מן השורש עשב ושמו “אנג’יל”.

אנג’יל? – שאל אוסישקין – מה זה?

אנג’יל הוא עשב פורה רוש ולענה, ענה גורדון, גבעוליו מרובים ומסועפים עמוק באדמה; אם אין עוקרים אותו כולו מן השורש הוא צומח מחדש. כל העוקר “אנג’יל” צריך להיות בקי במלאכת העקירה מן השורש. רואה אתה, אנג’יל זה מסמל את הגלות שבתוכנו, בקרבנו פנימה, אף על פי שאנחנו בארץ ישראל…

מעודי לא שמעתי מפי גורדון את הביטוי “דת העבודה”. שמעתי את התיבה “עבודה” אך ללא תוספת “דת”. שמעתיו אומר כי העבודה היא צורך חיוני לאדם, שהיא מקרבת את האדם למעשי בראשית, שאין העבודה רק אמצעי להשגת פרנסה, אלא פעילות פנימית שמדבקת את האדם אל היקום. בעבודה מגלה האדם את עצמו; כל אדם צריך לעבוד עבודת כפים לפי שכל מלאכה נאה לו לאדם, ואל לה ליעשות מאונס. העבודה היא הכוח העיקרי ביצירת כל תרבות לאומית. אנחנו לקינו בעבודה ובעבודה נרפא. קנאים לעבודה נחוצים לנו.

פעמים רבות שמעתי את אהרן דוד גורדון משוחח כשישבתי במחיצתו. הוא היה משמיע את אמרותיו גם כאשר טיילתי עמו על המוחרקה שעל הר הכרמל כשהוא מקדימני בפסיעותיו. כל שקיבלתי ממנו נחרת בי עמוק ומשנתו עמדה לי והזינה את פעולותי בכל התפקידים שמילאתי בשנים הבאות.

כשנסתיימה העבודה בכביש חיפה־ג’דה הלכתי אצל יוסף שפרינצק ואמרתי לו שהנני מוכן ומזומן לקיים מצות־עשה; יגיד נא מה, איפה ומתי. יוסף שפרינצק שלחני לרחובות לעבודה בכרמי ענבים וזיתים; בצרתי אפוא ענבים ומסקתי זיתים. וכשנכנסתי אל הכרם נזכרתי בכתוב – “כי תבוא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כלייך לא תתן” (דברים כ"ג). ביום הראשון לעבודתי בכרם אכלתי שני אשכולות ענבים, בעת ההיא לא ריססו עדיין בחמרי הדברה. ביום השני אכלתי אשכול אחד, וכן ביום השלישי. לאחר מכן פג טעמו של החידוש ושבעתי. אכן ידעה התורה את נפש האדם כי יותר משהנפש רעבה העיניים רעבות.

בששת השבועות שעשיתי ברחובות ביקרתי בראשון לציון, בוואדי חאנין הוא נס ציונה ובגדרה, כי השתוקקתי להכיר מאנשי הבילויים. הכרתי את משה סמילנסקי, את מנשה מאירוביץ, את ראובן לרר מנס ציונה. כשבאתי אל בתיהם הם קיבלוני בסבר פנים יפות ובלבביות. התפעלתי מאישיותם ומפועלם. והם שיבחו את העברית שהיתה רהוטה בפי. בימי חול הלכתי לפעמים לראשון לציון אל היקבים והראוני שם את כל הליכי עשיית היין. צמאוני למעשי יצירה חלוציים מצא לו סיפוקי נפש חדשים לבקרים.

כניסתי בעול פעילות ציונית    🔗

באותה עת התקרבו ההכנות לקונגרס הציוני השנים עשר לסיומן: מעוּדד בידי יוסף שפרינצק החלטתי לנסוע לקונגרס כעתונאי. אך הוצאות הדרך מנין יימצאו לי? היה עמי סכום כסף שחסכתי משכרי כמורה. קניתי ללא שהיות כרטיס רכבת מתל אביב לאלכסנדריה; משם הפלגתי באניה לטריאסט, מטריאסט נסעתי ברכבת אקספרס לווינה, מווינה לפראג ומפראג לקארלסבאד. יוסף אהרונוביץ היה האיש שנתן לי את ברכת הדרך והוא שליווני אל “תחנת הרכבת” בתל־אביב, צריף קטן שניצב אי־שם בחולות תל־אביב, בסמוך לפסי הרכבת שחצו את רחוב הרצל.

בכך תמה שנת תרפ“א בחיי, שראשיתה היתה במחנה העבודה ביבנה וסופה בקונגרס הציוני הי”ב.

הודעה על בואי נשלחה אל לשכת הקונגרס בעוד מועד. כשהגעתי היה מוכן כרטיס עתונאי בשבילי, דבר שהיה קשה להשיגו באותם ימים. בקרלסבאד הייתי מעורב עם משלחת “הפועל הצעיר” אל הקונגרס, שכללה את יצחק וילקנסקי, את יעקב אורי, את אליעזר יפה ואת יוסף שפרינצק. בהיותי שרוי בהתלהבות נעורים נמשכתי בעבותות אהבה ויראת כבוד אל כל אחד מהם. הם שיתפוני בישיבות הסיעה של “הפועל הצעיר” והנה באחת הישיבות⁵⁰ זכיתי להכיר את חיים וייצמן. אזכור, הישיבה באותו יום היתה כחג גדול בחיי.

יקשה ממני לתאר מה הרגשתי באותו מעמד. כבן עשרים ואחת הייתי כשהשתתפתי בקונגרס הציוני הי“ב וראיתי בפעם הראשונה את חיים וייצמן, פותח את הקונגרס. זוכר אני את ההתרגשות העצומה כששמעתי את וייצמן נואם. קולו השקט הצרוד נשמע בדממה ובנשימה עצורה באולם ה”שיצנהאוז" עד קצהו כשהוא מלא עד אפס מקום. דמותו – קומתו התמירה, נועם קולו והאור שקרנה אישיותו – הישרתה קסם. מחיאות הכפיים לנאומו רעמו ממושכות, הצירים והקהל באולם וביציעים קמו על רגליהם ביראת כבוד לפניו, כמי שקמים לפני הוד מלכות. – “מה נהדר מראה הנשיא”, קראה בתוכי נפשי, “אשרי עין ראתה זאת!”

בסיכום הוויכוח הכללי של הקונגרס⁵¹ הי"ב בחצות ליל ה־5 בספטמבר, אמר וייצמן:

“ראיתי את עצמי, ורואה אני את עצמי גם עכשיו, לא יותר ולא פחות מאשר מטאטא רחובות בדרך הבינלאומית. תפקידי היה לסלק מכשולים, לפלס נתיבים, לעתים לסלול דרך גדולה, לעתים דרך קטנה; לעתים דרך ישרה – וכשהיה הכרח בדבר – דרך שאינה ישרה. ידעתי שלא תהא דרך המלך; ידעתי והרגשתי כי נכונה לנו דרך של יסורים במשך שנים ארוכות. התפקיד שנפל בחלקנו היה תמיד ותדיר לטאטא את הרחוב. יכול היה להיות קל יותר אילו היינו הולכים בדרך זו תמיד, ללא הפסקות. ציפיתי שהעם היהודי יתחיל לצעוד באותה דרך ובצעדה זו ירחיב את הדרך, והדבר לא היה כך. הדבר לא היה כך באותם מימדים כפי שצריכים היו להיות. לא היתה זאת אשמתי. יכולני לומר לפני הקונגרס הזה וגם להוכיח בתעודות, שמעולם לא קם יהודי אשר דיבר אל המעצמות ביתר גאווה ממני… יש לנו קרקע, יש לנו תכניות, יש לנו אפשרויות ויכולים אנו גם למצוא את הכסף. אמריקה או לא אמריקה, עם ברנדייס או בלעדיו הכסף יימצא לנו אם אתם כולכם תעבדו כפי שנחוץ. הדרך המדינית סלולה, מטאטא הרחובות עשה את מלאכתו, וחובתכם אתם ללכת בדרך זו”.

הרקע המדיני לדבריו הנ"ל של וייצמן היתה הוראתו של הנציב העליון הרברט סמואל “סטופ אימיגריישון” מיום ה־3 ביוני 1921. ההוראה נבעה, כפי ששמעתי מפי חברים שישבו בוועדה הפוליטית, מחולשתנו, חולשתו ורפיונו של העם היהודי שוייצמן פנה אליו בקריאה “עם ישראל – איך?”

לפני בית דין של מעלה לא הרברט סמואל יאמר: על חטא שחטאתי בהוראתי “סטופ אימיגריישן”, אלא הציונים יכו “על חטא” שחטאו בטימטום לבב. ואם הציונים בכל הארצות עמדו מרחוק, מה כי נאשים את מרבית העם! בתזכירו מינואר 1915 אל אסקוויט ראש הממשלה, מדבר הרברט סמואל על הבאת שלושה־ארבעה מליונים יהודים לארץ ישראל. בליטא נמצאו חמישים אלף יהודים אנשים, נשים וטף, שיכלו בשנים 1920־1921 להיכנס על סמך סרטיפיקטים לארץ ישראל, אילו אורגנה עלייתם ואילו הובטחה היקלטותם בארץ, לא היה לאל ידה של התנועה הציונית לעשות זאת כי קופתה היתה ריקה לחלוטין. שלושה מליונים יהודים בפולין, שהיו משולים לחולה שלאחר ניתוח והוא זקוק לעירוי דם, קצרה ידם מתת סכומי ממון הנחוצים; ויהדות אמריקה, שלא היתה צריכה לבית לאומי, שכן ביתה היא אמריקה, עמדה מנגד. גם הציונים שם לא התעלו להשגת גודל הימים ולא חשו להמציא את האמצעים הכספיים שהתחייבו מצורכי המציאות הקשה בארץ: כבישים, ביצות, חינין.

לכך היו מכוונים דברי וייצמן, שנדד יחד עם אלברט איינשטיין באותם ימים גורליים בארצות הברית עם תרמיל “קרן היסוד” בידיו. אילו היו במנהיגי הציבור היהודי באמריקה – עמודי התווך של הג’וינט שעשה בשביל היהודים בפולין פעולות הצלה רבות וגדולות – התחושה הנכונה ורוחב האופקים והיו מוסיפים על הסכומים שנשלחו לפולין רק שליש בשביל ארץ ישראל; אילו נדלקו הציונים באמריקה, בקנדה ובדרום אפריקה, באותן הארצות שלא סבלו מתלאות מלחמת העולם ונתעוררו לאסוף חצי מליון לירות שטרלינג!… בידוע ישראל נתבעין לעגל – נותנין, נתבעין למשכן – נותנין. אילו עשו כן, קרוב לוודאי שלא היינו מחמיצים הזדמנות היסטורית בלתי חוזרת ותחת להאשים את עצמנו, מאשימים אנו את הרברט סמואל.

החל ממחצית אוגוסט באותה שנה (1921) ישבה בלונדון משלחת של ערביי ארץ ישראל והתאמצה להשפיע על ממשלת בריטניה שתבטל את הבית הלאומי היהודי ותתיר הקמתו של ממשל ערבי. וייצמן הצליח להפר את עצתם הרעה של הערבים. באותה תקופה ביקר בארץ ישראל איל העתונות הבריטית לורד נורתקליף, שנודע באיבתו לציונות וסייע במאמריו האנטי־ציוניים לערבים הלאומניים.

המאמצים של אויבי הציונות בבריטניה סוכלו, ואישור המנדט הבריטי על ארץ ישראל ב־24 ביולי 1922, בחבר הלאומים בג’ניבה, היתה ההתפתחות המדינית החשובה ביותר לציונות אחרי הצהרת באלפור. היתה זאת ההכרה בזכותו ההיסטורית של העם היהודי לחדש את ביתו הלאומי בארץ ישראל. להישג זה קדם מאבק קשה בין אנגליה ובין צרפת, שהיו לה אינטרסים משלה בארץ ישראל ונהנתה גם מתמיכת הוותיקאן. במאבק הקשה והנואש בין וייצמן ובין חברי הממשלה הבריטית הפרו־ערביים, נתמך וייצמן בידי צ’רצ’יל, לויד⁵² ג’ורג' ראש הממשלה והלורד באלפור.

משננעל הקונגרס נסעתי מקרלסבאד לסטניסלאב. כולי חדור רוח עשייה ציונית נרתמתי מיד לפעולה. ראשית מעשה היה ארגון העבודה למען “קרן היסוד”, שעל הכנסותיה הושתת תקציבה של ההנהלה הציונית. לקראת סוף שנת 1921 התקיימה אסיפה מטעם הלשכה הארצית ל“קרן היסוד” בהשתתפות ד“ר אמיל שמורק, נבחר ועד שחבריו היו ד”ר זיגמונד הורוויץ, שהיה ציוני כללי, כיושב ראש ואני כמזכיר. בוועד היו מיוצגות שלוש מפלגות – “הציונים הכלליים”, הסתדרות “המזרחי” ומפלגת העבודה הציונית “התאחדות”. מפלגת “פועלי ציון ימין” לא העמידה את נציגיה לוועד אף על פי שחבריה תרמו לקרן היסוד. המספר הכולל של התורמים הגיע ל־400 איש כשמספר האוכלוסייה היהודית ארבעים אלף נפש, בערך. אין לומר שמספר התורמים שיקף את מלוא יכולתם של היהודים בסטניסלאב לתרום לבניין הארץ. הוא לא שיקף אפילו את אשר יכלו לתרום הציונים לבניין הארץ. אזכור אותם ציונים מעולים ומסורים שפעלו כמתרימים, את שבח אקסטמאיר ואת שמואל גוטליב, שהיו בעצמם תורמים גדולים וכך יכלו לתבוע תרומות ולקיים את הכתוב “ויקחו לי תרומה”. נלוויתי אל רוב המתרימים ולמדתי לדעת שתרומותיהם של בעלי הממון לקרן היסוד היו כאין וכאפס. אלה לא פתחו את ידם והשתמטו באמתלות מאמתלות שונות והיו שהוסיפו דברי קיטרוג ולגלוג. לא כן השכבות הבינוניות, שעל תרומותיהם נשענה הקרן. ניתווסף גם גורם האינפלציה למיעוט הכנסותיה של קרן היסוד בשנים הראשונות, וערך המארקים ירד מיום ליום. היתה זו תקופה שגם העניים היו “מליונרים” כרוטשילד.

שמעתי את חיים וייצמן אומר בקונגרס הציוני השלושה עשר בקארלסבאד, בשנת 1923:

“כאשר ניהלתי משא ומתן עם המנהל הכללי של הבנק “לוידס” בלונדון על אודות השגת מילווה בסך חצי מליון לירות שטרלינג, הוא שאל אותי – איזה ערבונות תתן לנו? אמרתי לו כי הערבון הן הכנסות קרן היסוד. הן ידוע לך כי בפולין חיים שלושה מליונים יהודים, והאינפלציה שם מבהילה; שער הלירה שטרלינג – מאות מליונים מארקים. שיסעני המנהל ואמר לי: ד”ר וייצמן, אין אני שואל אותך כמה כסף נותנים היהודים בפולין, אמור נא לי כמה יהודים בפולין תורמים לקרן היסוד. שמעתי את שאלת “הגוי” וחשתי כאילו נתקעה עצם בגרוני".

בארבע השנים (1922־1925) של פעילותי למען “קרן היסוד”, כשהייתי מחזר עם בן זוגי מבין העסקנים הציוניים על פתחי בעלי בתי המסחר, נתקפתי לעתים קרובות במפח נפש. הן תמול־שלשום, בוועידה בלונדון ביולי 1920, הוקמה “קרן היסוד” על עקרון “המעשר”, שעתידה היתה לאסוף עשרים וחמישה מליון לירות שטרלינג במשך חמש שנים, והמפעל הציוני בארץ ישראל משווע לכסף כי גוברת האבטלה בארץ, ואילו אחינו בני ישראל בגולה שכחו עד מהרה את פרענויות המלחמה, חיש מהר הסתגלו לחיי שעה, להתקפות אנטישמיות, ולארץ ישראל לא נתנו אלא פרוטות. ההתחננות לתוספת, לעוד חמישה דולרים ל“תרומה” של שלושה דולרים, הסעירה את רוחי; ההתחמקות והדחייה בלך ושוב היו בנוסח “תבואו בשבוע הבא”, “עלי להימלך באשתי”, “אתם רואים שאני עסוק עם הלקוחות – בואו מחר או בסוף השבוע, או “עכשיו אתם באים? הן רואים אתם שאין קונים ואין פודים; לכשיגדל הפדיון תבואו ואתן לכם”… התשובות לא נתקבלו על לבי והיו שהפתיעוני. פעמים עלתה בזכרוני אימרתו של ביסמארק, כי אין עם שישלם מס מרצונו, ואילו בישראל לא הכיס נותן, הלב הוא הנותן. הכרתי מקרוב את אחינו, ראיתים בבתי מסחרם, בבתיהם, הייתי מעורב בקהלם בבתי הכנסת; יהודים שהיו מאוגדים ב”אגודת ישראל" טענו “אם ה' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו”. סתם קמצנים יהודים קפצו בפשטות ידיהם מתת. אך נמצאו גם שביקשו להיראות כנותנים אלא שלא כיבדו את שטרותיהם ל“קרן היסוד”, או שבו ודחו את פרעונם. אז הרהרתי בלבי מה מרובים צרכי עמך ומה קצרה דעתם.

לא שקטתי עד שהזעקתי את ד"ר ליאון רייך, ראש ההסתדרות הציונית במזרח גליציה וראש הסיעה היהודית בסיים, באיגרת דחופה, לסטניסלאב. והרי תשובתו –

ד"ר ליאון רייך

ציר לסיים וארשה 25 בדצמבר 1923.

הסיים המחוקק של הרפובליקה הפולנית

עמית לדעה נכבד מאד,

אני מאשר קבלת מכתבך הנכבד שהותיר בי רושם מדכא. ידעתי כי בסטניסלאב אין העניינים הנוגעים לקרן היסוד טובים מאד, אבל לא תיארתי לעצמי שהמצב יהיה רע כל כך. אין אפוא עוד כל חשיבות לבוא לסטניסלאב להרצאה על קרן היסוד, כי על בואי לשם נמסר כבר מזמן לשם מסירת דין וחשבון פרלאמנטארי. עכשיו אין אני יכול לשנות זאת. אבל כדבר מובן מאליו אנצל את ההזדמנות לדבר על קרן היסוד, ואחר כך אקרא לאסיפה מיוחדת לתכלית זו ואעשה מצדי כל אשר באפשר. לכן אסיר תודה אני לך על יוזמתך ומקווה לשוחח עמך אישית באותו עניין על להבא.

ובזה אני מביע לך את הוקרתי, בברכת ציון

רייך

אצ"מ תיק A257/68

ד"ר רייך אמנם קיים הבטחתו; הוא דיבר על לב העסקנים הציונים שיעשו למען קרן היסוד ביתר חריצות וביתר התמדה, ושהם – קודם כל הם עצמם – ירימו תרומות כמתחייב מעקרון “המעשר”. אולם אני, שידעתי עד מה כלות עיניהם של החלוצים בעמק יזרעאל לתקציב שיאפשר עלייתם להתיישבות, לא יכולתי להשלים עוד עם תרומות כה דלות ולסכומים הזעומים שניתנו ללא כל יחס ליכולתם של התורמים, אפילו הציונים שבהם. לכן הודעתי בתחילת פברואר 1924 ליונה רוזנצווייג, המנהל הכללי של הלשכה המרכזית לגליציה המזרחית בלבוב, שלא אוכל להמשיך עוד בתפקידי כמזכיר הוועד וכמנהל הלשכה של “קרן היסוד”. על מכתבי הנמהר השיב לי⁵³ רוזנצווייג: –

קרן היסוד

הלשכה המרכזית לגליציה המזרחית בלבוב

לחבר מחם גלרטר לבוב י“ב שבט תרפ”ד

(1924) סטניסלאב.

חבר חביב,

את מכתבך קיבלתי ובאתי להודיעך כי מתנגד אני בהחלט שתתפטר מכהונתך דווקא בימים האלה. אין איש שיכול להיטיב להבינך כמוני. אלמלא לבי נטה לנימוקים כאלה, אני התפטרתי זה לפני שנתיים. עלינו למרות כל המכשולים לעמוד על המשמר ולהתאמץ להתגבר על כל המניעות וגם על האדישות הידועה של הציונים.

אין רשות לך להתפטר טרם שמצאת את ממלא מקומך ולו גם מצאת לא יכולת לעזוב את הלשכה ברגע זה כשד"ר זיגמונד הורוויץ, אשר קרה לו אסון כל כך גדול שרוי בצער ואי אפשר לדרוש ממנו שבשבועות הקרובים יתעסק בעניינינו. ובכן אני אסיר תודה ומכיר בזה שהקדמת במסירת הידיעה לי.

אני דורש ממך כי תעמוד גם בבחינה זו ותעבוד בלשכה לכל הפחות עד שנתראה ונוכל לנשוא ולתת בדבר זה פה אל פה.

הנני לוחץ את ימינך ודורש את שלומך,

חברך, יונה רוזנצווייג

ע' אצ"מ תיק A257/68

התורמים הקבועים ל“קרן היסוד” וגם החוגים שהיו בהם תורמים פוטנציאליים, הושפעו לרעה באותה תקופה מ“מחלוקת בראנדייס־וייצמן” בהסתדרות הציונית. זו הגיעה לכדי קרע בתנועה הציונית בארצות הברית בין קבוצת בראנדייס לבין קבוצת וייצמן שלא הביא ברכה לפעולתנו. בשנת 1920 זעק המפעל בארץ ישראל להון לאומי שיסלול דרך ליוזמה פרטית. קבוצת בראנדייס לא הסכימה עם הדרך לבניין הארץ כפי שנראתה לוועידה השנתית הציונית (1920) בלונדון. לא נדרשתי לעניין זה אלא כדי להדגיש כי מחלוקת מרה זאת באמריקה עוררה הדים שליליים בפולין. לעתים קרובות נשמעה הטענה: – אם באמריקה העשירה, השלווה, שלא טעמה טעם מלחמה, רבים הציונים זה עם זה בשאלת “קרן היסוד”, מה אנו בפולין, שטרם התאוששנו מפצעי המלחמה, מה אנו שנוכל להרים לה תרומות? כל אימת שיצאנו להתרים התריסו כנגדנו⁵⁴ “האכסקוטיבה הציונית מתנגדת ליוזמות פרטיות”… פזמון זה שלא היה לו כל שחר במציאות נעשה שגור גם בפיהם של ציונים.

הוצרכתי להסביר מדי יום ביומו בשיחות ובאסיפות ש“קרן היסוד” הוא מכשיר פיננסי של “המדינה בדרך”; שכן בעלי הון פרטי לא ישקיעו את הונם לבנות נמל ולסלול כבישים. לא הם ייבשו ביצות או יכשירו קרקע להתיישבות. לא הם יקימו בתי ספר וישלמו שכר למורים, כי אלו הן משימות של ממשלה. הוא התפקיד שממלאה אצלנו האכסקוטיבה הציונית.

על מסילות ללב עמך, שנסללו באותם ימים מלמד המעשה במגיד שבא לעורר את הקהל ל“קרן היסוד”. הוא פתח בשבח יגיעתם של החלוצים בארצנו שהם לתהילה בפי כל ואמר – “אלא שאתם שוכחים כי יגיעה צריכה אכילה, שעל כן נאה הוא שאתם אומרים עליהם בלשון התפילה, ‘כולם אהובים כולם ברורים, כולם גיבורים’ אלא שלא נאה הוא שאתם שוכחים את ההמשך: ‘וכולם פותחים את פיהם’…”

שנים חלפו עד אשר התנערה “קרן היסוד” מקיבוץ פרוטות והעלתה את רמת הכנסותיה. המיפנה חל בשנת תרפ"ח (1928), כשהגיע לייב יפה לפולין. אך על זאת יסופר בהמשך.

מחלוקת ווייצמן־בראנדייס    🔗

המחלוקת בין חיים וייצמן ובין לואיס ד. בראנדייס השתקפה בעתונות היהודית בפולין והציבור היהודי ידע ושאל. לואי ד. בראנדייס, אמר זלמן שזר, היה יליד קאנטוקי בן קאנטוסקי מקובעי פרצוף דמותה של הריפובליקה האמריקאנית, נודע כפרקליט העם, את אנשי איסט־סייד אשר בניו יורק לא התהלך. על תנועת התחייה הלאומית־הציונית אשר באירופה, אף באמריקה לא שמע עד גיל העמידה שלו. ל. ד. בראנדייס (1856־1941) היה שופט עליון בשנים 1916־1939. היה מתומכי הנשיא וילסון ונמנה עם מקורביו. ב־1912 הצטרף להסתדרות ציוני אמריקה, לימים היה למנהיג התנועה הציונית בארצות הברית. בהשפעתו נקט הנשיא וילסון עמדה חיובית ליצירת בית לאומי יהודי בארץ ישראל, כפי שהתגלמה בהצהרת באלפור. ב־1919 ביקר בארץ. בוועידת לונדון ב־1920 הביע את התנגדותו להקמת קרן היסוד ולכינון הסוכנות היהודית ואז חל קרע בינו לבין חיים וייצמן בוועידת קליוולנד, 1921, אשר בה קיבלה הסתדרות ציוני אמריקה את תוכניתו של בראנדייס ותומכיו התפטרו מתפקידיהם בתנועה הציונית.

כבר בישיבת הוועד הפועל הציוני ב־6 באוגוסט 1919 אמר בראנדייס כי בעקב הקדחת, מצב הבריאות בארץ ישראל הוא כזה, שאין להעלות על הדעת עליה גדולה לפני שנייבש את הביצות. שאלת התברואה, שאלת האבטלה – אלה הדברים הראשונים שעלינו לעסוק בהם לפני שנעלה על דעתנו את עניין העליה ההמונית.

ל. ב. הסתמך על גנרל אלנבי שאמר לו: שמעתי שאתם רוצים להביא 50 אלף עולים, אם יבואו 50 אלף עולים, יהיה 50 אלף מתים.

בוועידת לונדון נפגשו שתי נוסחאות: נוסחת אירופה ונוסחת אמריקה, נוסחת מוטאלי – פינסק ונוסחת קאנטוקי, והכריעה עמדת וייצמן – היא⁵⁵ התביעה הנמרצת לבניין ארץ ישראל ללא דחיות, לאלתר. אלמלא קרן היסוד, לא היתה קמה ההתיישבות העובדת, שהיתה לתשתית לקימת מדינת ישראל. (ראיתי להביא לפני הקוראים תמצית הסבר על המחלוקת האמורה).

בינתיים יזמתי שיחות עם הילל שפינדלר, שהיה ראש המשרד הארצישראלי בלבוב, שיחות שהניבו הקמת משרד ארצישראלי, כסניף המשרד הארצישראלי הארצי בלבוב בתחילת שנת 1922. בראש המשרד בסטניסלאב עמד ד“ר אנזלם שטרומוואסר יושב ראש ואני שימשתי מזכיר. העולים לארץ ישראל מבני העיר וסביבתה פנו מאז ואילך אל משרד זה לקבל עצה והדרכה. במרוצת הזמן התרחב הבסיס הציבורי של המשרד, וביוני 1923 נבחרה ועדה ארצישראלית שחבריה היו ד”ר אלכסנדר ריטרמאן כיושב ראש, ראובן פאהן ואני סגנים, שמואל גוטליב גזבר, ד“ר אנזלם שטרומוואסר – ראש המשרד ונטע שטוקהאמר מזכיר. הוועדה עשתה מאמצים לכלול בתחומי פעולתה את כל המוסדות והאירגונים שטיפלו בענייני הכשרה ועלייה לארץ ישראל. שליחי ארץ ישראל, רובם מחברי “הפועל הצעיר” שבאו לגליציה, סרו כפעם בפעם לסטניסלאב לבקר ב”חוות ריטרמאן", במסגרית החלוצים “ברזל” והיה זה אך טבעי שראו בי חבר קרוב; אני גם הולכתים אל ראשי הקהילה ואל ראשי הציונים בעיר.

הכשרת החלוצים ועלייתם לארץ ישראל הוצרכו לסעד הציבור. בעובדם כשכירי יום לא היה לאל ידם לאזן תקציבם למחיה וכלכלה, לא כל שכן קצרה ידם לשלם את כל דמי הנסיעה לארץ ישראל. בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה היו הבנים והבנות שעלו ארצה בבחינת ממרים פי אבותיהם ולא יכלו לבקש מהם הוצאות הדרך. העזרה לחלוצים היתה אפוא דבר בעתו. ביוני 1924 נתארגן ועד “עזרה”; היו מיוצגים בו המפלגות הציוניות, אירגון הסוחרים ובעלי התעשייה, הסתדרות נשים “רחלה” ואירגוני הנוער הציוניים.

העובדה כי בראש הוועד עמדו ציונים כלליים, מהם רופאים, סוחרים מכובדים ואנשי מעשה, שפכה אור מיוחד על החיים הציוניים בעיר. למרות חילוקי הדעות הקשים הושיטו הציונים הכלליים יד מסייעת לחלוצים. הם ביכרו את המעשה שברכה בו על פני ויכוחי סרק. “עזרה” היתה גשר שקישר בין הסתדרות “החלוץ” ובין הציבור.

כשם שצורכי מייבשי הביצות בעמק ישרעאל המריצוני לקיים מצוות עשה למען “קרן היסוד”, כך הוליכני “הפועל הצעיר” אל בית מפלגת העבודה הציונית “התאחדות” שנוסדה בעיר חודשים אחדים לפני הקונגרס הי"ב.

בסוכות תרפ“ב נבחרתי ליושב ראש ה”התאחדות" בסטניסלאב וחזרו ובחרו בי עד ראשית שנת 1926. באותה תקופה הצטרפו למפלגה מאות אנשים מבני עשרים עד שלושים שנה ומעלה, בחורים ובחורות מהשכבות העממיות, ובהם גם רבים מתלמידי בית הספר “שפה ברורה”, עובדי בתי מסחר, פקידים, רופאים ועורכי דין, בית המפלגה המה בערבים עד חצות. נתקיימו בו הרצאות, שיחות וויכוחים שנסבו על ענייני דיומא, – ואין ענייני דיומא אלא ארץ ישראל – וכן הושרו בו שירי ארץ ישראל שמשכו קהל רב. כך הפך בית המפלגה ברחוב קאזימיירז' 29 למעין “חצר” ארצישראלית.

זכור לטוב מאותה תקופה הגנרל סיר וינדהאם דידס, שכיהן כמזכיר ממשלת ארץ ישראל בשנים 1920 עד 1923. דמותו היתה יוצאת דופן בממשל הבריטי בהתגלותו כידיד נאמן לציונות. הוא היה ידידם האישי של וייצמן ובני ביתו. הוא יצא בגלוי ובתוקף נגד מניעת עליית יהודים לארץ ישראל. אחר כך יצא בשם ההסתדרות הציונית למסע הרצאות בפולין, בצ’כוסלובקיה ובארצות הברית. ב־1933 הוא הצטרף אל וייצמן לפעולה במסגרת “המועצה למען יהדות גרמניה”, להצלת הנוער היהודי מגרמניה ומאוסטריה. הוא זכור לנו באותה תקופה כאשר בא לפולין לפתיחת מגבית קרן היסוד. זכור לי איך קיבלה אותו יהדות פולין. הכל ראו בו ידיד נאמן ומסור ביותר לבית היהודי הלאומי, וידידותו אינה תלויה בדבר. דידס לא נמנע מהביע את דעתו ואכזבתו מאדישותם של היהודים לשיבת ציון; אותה הזדמנות היסטורית אשר – לדעתו – לא נוצלה. הוא אף הביע מורת רוח מקוצר הבנת המצב ההיסטורי מצד הציונים, שהיו – לדעתו, עסוקים יתר על המידה בחילוקי הדעות שביניהם ובפילוגים מיותרים.

מסגריית החלוצים “ברזל”    🔗

הצעתי ואף יזמתי בסוף 1921 הקמת מקום הכשרה מקצועית לחלוצים בסטניסלאב, תוך הרחבת המושג “חלוץ”. נימקתי הצעתי זאת בנסיוני בארץ ישראל, שראיתי אותה זקוקה לא לחקלאים בלבד אלא גם לאומנים טובים. הגשמת התכנית לא היתה קלה. בידוע כי ההכשרה החקלאית נעשתה לרוב באחוזות יהודיות ולא היתה כרוכה בהשקעות מיוחדות, ואילו הקניית מקצועות לחלוצים, מלבד היותה דבר חדש, הצריכה גם סכומים ניכרים.

הבאתי את הצעתי לפני ועד המפלגה. חברי הועד היו צעירים, אנשי עבודה שכירים שמושגיהם לא חרגו מתחום עיסוקם. ידעתי שיסכימו לכל אשר אעשה ובלבד שלא אהיה לנטל על כיסיהם. והנה ביום שבת אחד, בחודש כסלו תרפ"ב, לפני תפילת “מנחה” טיילתי עם חברי משה טייבר ברחוב באטורי. כשהגענו לקצה הרחוב הבחנתי במסגרייה וכל רעש אינו בוקע מתוכה. תמהתי – מסגרייה של גוי ושובתת בשבת? סרתי אל ביתו של הגוי ושאלתיו על מה ולמה אין הוא עובד. אמר לי שרוצה הוא למכור את סדנתו. הוספתי ושאלתי למחיר. השיב כי דורש הוא מאה אלף מארקים. אמרתי לגוי שאני קונה את המסגרייה על כל תכולתה. האם דיבור הוא דיבור? – שאל הגוי. עניתי כי אעמוד בדיבורי.

בשובנו הביתה שאלני משה טייבר מנין אקח כסף, מי יממן ומי ילווה לי. האזנתי לשאלותיו והחשיתי. למחרת בבוקר הלכתי אל ידידי מאיר שלאיין ובקשתיו שילווה לי מאה אלף מארק, כי אני קונה היום מסגרייה לחלוצים. נתתי בידו התחייבות על גבי פיסת נייר שכתבתי בגרמנית: “חוב⁵⁶ על סך מאה אלף מארק, מנחם גלרטר”, בנוסח התחייבויותיהם של עשירים ובעלי בתי מסחר. מאיר שלאיין כבן שלושים, סוחר עורות וחבר ה“התאחדות”, (אחיו אליהו עלה בשנת תרע"ב (1912) לארץ ישראל), היה נדיב לב והופתע מתעוזתי ובכל זאת נתן לי את הכסף.

בתחילת ינואר 1922 קניתי את המסגרייה, קניתי צבתות, מפוח, מלקחיים, סדן, פטישים וכלים אחרים. אחרי שקניתי כל אותם כלי עבודה, שכרתי אולם ברחוב פיוטר סקארגה והזמנתי לשם גם בעל מלאכה. כעבור זמן־מה באו לסדנה שמונה צעירים והחלה בה העבודה. היתה זו המסגריה הראשונה לחלוצים בפולין שנועדה להקנות מקצוע לצעיר יהודי ולחנכו לחלוציות. בדיעבד הסכים ועד המפלגה ל“טרנסאקציה” שלי. אז פירסמתי ברבים שהוקמה מסגריה לחלוצים והציבור נדרש לעמוד לימינה, ויפנה אליה בהזמנות לעבודות ברזל שונות.

המתלמדים במסגרייה היו לא מבני סטניסלאב בלבד, אלא גם חלוצים צעירים מקולומייא, מנדבורנה ומהאליטש. על כן נדרשה גם הקמת מעון למגורים וליצירת הווי של חלוצים אחרי העבודה. המסגרייה התרחבה עד מהרה וקלטה עשרים תלמידים, דבר שהוסיף עלי דאגה לשיכונם. העזרה באה מצד ידידי ד“ר אלכסנדר ריטרמאן וד”ר אנזלם הלפרן, שמסרו ל“ברזל” את החצר של “מחסה לילד” ברחוב גולוחובסקי 11־13. בבית הקטן הותקן המעון והבית השני הוגדל והותאם לצרכי המסגרייה. הבית השלישי היה אחר כך מעונה של “גורדוניה”.

עזרת הציבור למפעל היתה מועטה. קמו לי מתנגדים מבין בעלי מלאכה, שטענו כי הם מקופחים בידי קבלנים ובתי מסחר סיטונאים שהיו מוסרים חלק מהזמנותיהם למסגרייה, משום שחניכיה היו עושים מלאכה כתיקנה ומוציאים מתחת ידיהם עבודה נקיה ומשובחת. המסגרייה קיבלה הזמנות לעבודות כי כיתתי את רגלי יום־יום אל סוחרי הברזל הסיטונאים שהיו ציונים. הם קיבלוני תחילה כהוזה ושאלוני במקצת תמיהה ובמקצת חיוך: “כלום רוצה אתה להיות מסגר? האם אתה משוגע? ומה אומר אביך?” עד מהרה התמחיתי בכלים מכלים שונים ובשמותיהם, כגון “שטאנצע” שבאתי לקנות. במרוצת הזמן שינו המתנגדים את דעתם והיו לחסידי, כי בינתיים רכשתי לי מעמד והשפעה בקרב “יד חרוצים” – אירגון בעלי מלאכה שהיו“ר שלה היה צבי (הרמן) אייגנפלד שתמך ב”התאחדות" תמיכה נאמנה.

הדאגה היומיומית לצרכי אנשי המעון היתה כולה עלי. החל מהשעה חמש בבוקר כבר הלכתי אל הקצב, שמכר בשר “כשר למהדרין” והבאתי בשר אל המעון. כך תירגלתי את רגלי לטיול בוקר, מהלך שעה הלוך ושוב מביתי. בדרך קניתי לחם שופרא דשופרא. במעון נשתהיתי עד שבע ודאגתי שישתבח בנקיונו בכל זוויותיו. החלוצים מבני העיר היו תושבי המעון לכל דבר, אולם לנו בבתיהם, שעל ידי כך “גדלה” יכולת הקליטה של המעון.

הנהגת המפלגה “התאחדות” מינתה ועד מנהל למסגרייה ולמעון למן יומם הראשון. אחד מחברי הוועד היה גזבר ואחר מנהל פנקסים. “ועדת הביקורת” שבחרה “התאחדות” באסיפתה השנתית הרחיבה את ביקורתה גם על המסגרייה והמעון.

דאגות היום־יום לתקציב ולמימון היו מנת חלקי. הייפלא שהמחסור בכסף היה כמחלה כרונית? הרי מעולם לא הערכנו שההכנסות מעבודות המסגרייה תכסינה את כל ההוצאות. וכך נאלצתי פעמים רבות לבקש מידידי הסוחרים “גמילות חסדים” כדי שאוכל לשלם למאפיה או לחנות המכולת. גם אל הורי הגיעו שמועות ורינונים: “למה צריך בנכם גמילות חסדים?”… שהרי עבדתי בערב כמורה בבית הספר “שפה ברורה”; והאמת ניתנה להיאמר שמעולם לא אמרתי כי אני צריך לגמילות חסד בשביל “ברזל”, כי למסגרייה לא היו נותנים, ואילו לי נתנו והחזרתי תמיד.

ידיד טוב ומיטיב למפעל היה ברל’י שטוק, הוא דב סדן, שהיה בא ממרכז “החלוץ” בלבוב, יושב ימים ולילות במושב החלוצים ומסייע להם בגיבוש חייהם הרוחניים, בהכשרתם הרעיונית והחלוצית, בלימודי הלשון העברית, דברי ימי ישראל ותולדות הישוב בארץ ישראל, כשהם קובעים להם עתים לתורה ביום לאחר עבודה ובשעות הערב.

את ברל’י שטוק הזמנתי לא משום שהיה חבר מרכז “החלוץ”, אלא משום שהבחנתי בו שהוא אישיות מיוחדת במינה – תלמיד חכם, עילוי, חריף ובקיא, בעל זיכרון פנומנלי, בור סוּד שאינו מאבד טיפה, עושה מדרש פליאה למשנה ברורה, מאהיב על שומעיו את התורה וכל עצמו שופע חמימות וחן אנושי, מכאן סוד השפעתו.

הוראת העברית נעשתה שלא על מנת לקבל שכר בידי זכריה ויטנברג, ששימש מורה בבית הספר “שפה ברורה”. זכריה ויטנברג למד בשעתו בבית המדרש למורים בירושלים, היה איש אשכולות שלא היה לו בחייו אלא העברית והוא אחרון אביריה בעירנו. גדליהו גלר ממדריכי “גורדוניה” הגדיל לעשות לחינוכם החלוצי של החברים ב“ברזל” שפעם בלהט רב.

בשנת תרפ"ג (1923) עלו לארץ ישראל ארבעה מחניכי “ברזל” ובראשית שנת 1924 יצאה קבוצה מאורגנת בת שבעה עשר איש, בכללם גם שלוש חברות: ארבעה מהם היו בני סטניסלאב. שתי הקבוצות שעלייתם היתה על דעת המשרד הארצישראלי בלבוב, “גנבו” את הגבול; הם חצו את הנהר פרוט ליד שניאטין והגיעו לטשרנוביץ. משם הוצרכו להפליג באנייה לארץ ישראל מנמל קונסטאנצה.

בבוקר יום ששי אחד פרצו אל ביתנו שתי נשים, אימותיהם של שני חלוצים. הן פתחו בטענות ובאיומים עלי בנוסח “הם יושבים בטשרנוביץ בלי כסף לנסוע לארץ ישראל, ואתה חי לך בטוב”… הרגעתין והבטחתי לשלוח להן כסף. נתקשיתי להבין על שום מה עושים לי מהומות. כלום לא היתה זו חובתו של “משרד העלייה” בטשרנוביץ לקנות להם כרטיסי אנייה? כלום לא נמצאו בטשרנוביץ ציונים שיכלו לאסוף את הסכום הנדרש? גם אמי ששמעה את הדברים פנתה אלי בעדינות ובצער: – “אתה משכים קום למענם בארבע וחצי בבוקר, והאמהות באות אצלי הביתה לעשות לך שערורייה. למה לך כל זה, מוניו?”

למחרת היום, בשבת, הלכתי אצל שלמה ואקס (גיסו של צבי אחי) המנהל הכללי של “פאוושעכני באנק זויאנסקאווי” (אחד משלושת הבנקים הגדולים בסטניסלאב) וסיפרתי לו את המעשה שהיה בביתי. ביקשתי ממנו להעביר טלפונית מחר, ביום ראשון, מאתיים דולר לטשרנוביץ ואני נותן לך שטר שלי. ואקס ראה אותי עגום, ריחם עלי והבטיח לעשות רצוני. למחרת ביום ראשון בבוקר (הבנקים סגורים) הלך וטרח שלמה ואקס אל הבנק והעביר בטלפון מאתיים דולר לטשרנוביץ. אחרי כן “בראתי” (תרגום מילולי מיידיש) איכשהו מאתיים דולר והחזרתים לוואקס. שלמה ואקס היה ציוני פעיל שמיעט בדברים והירבה מעשים. לימים עבר לדרוהוביטש כמנהל סניף של הבנק הנ“ל. בשנת תש”ג (1943), כאשר הגרמנים הנאצים הוציאו את אשתו רגינה ואת שני ילדיו והובילום לקרונות המוות, שלח יד בנפשו. ה' יקום דמם.

באותו פרק זמן התחבטה הנהלת המסגרייה בבעיית איזון התקציב. הוועד המרכזי של “עזרה” בלבוב תמך בה וכן גם הקהילה בנשיאותם של ד“ר קארל הלפרן וד”ר אלכסנדר ריטרמאן, שהקציבה לה סכומים מסויימים. “ברזל” רכשה לה שם טוב בעיר ומחוצה לה והיוותה עמדה חלוצית חשובה. מינואר 1922 ועד מחצית 1926 נשאתי בעולה ובדאגותיה המרובות. יש לך סבלנות ברזל – אמרו לי סוחרי הברזל.

בשנת תרפ“ו (1926) חל מיפנה בהתפתחותה. מעתה הוסב שמה: “סדנאות למסגרות הסולל”, ובראשן עמד צבי גלרטר. הסדנאות, שהיו עוד בבתי “מחסה לילד”, שוב לא יכלו להיענות לכל הפונים אליהם. היה גם הכרח להנהיג שיטות לימוד חדישות: לא עוד הוראה מעשית של המקצוע בלבד, אלא גם הקניית השכלה כללית לתלמידים בנוסף על השכלתם המקצועית. במאבקו להרחבת החינוך המקצועי וביסוסו מצא לו “הסולל” סיוע רב בד”ר קארל הלפרן, שידו היתה בכל מפעל קונסטרוקטיבי. הוא הציע להעביר את הסדנאות לבית הפונדציה על שם אברהם ונחמה הלפרן ברחוב באטורי 11־א. בניין זה עמד הרוס מימי מלחמת העולם הראשונה והיה הכרח לשקמו כדי שיהיה אפשר לשכן בתוכו את הסדנאות ואת המעון.

בשנת תרפ“ח (1928) נתארגן ועד ציבורי ובראשו ד”ר קארל הלפרן וצבי גלרטר. תרומות הציבור וסכומים גדולים שהעניקו קארל הלפרן, פיליפ ליברמן, מינה (אשת קארל) בובר בלבוב, משפחת היילפרין בווארשה ועזרתם הרבה של ד“ר צציליה קלפטן וד”ר אברהם זילברשיין, איפשרו לוועד להחיש את הבנייה, וב־29 בדצמבר 1929 חגגו יהודי סטניסלאב את חנוכת הבית לסדנאות הממוכנות “הסולל”. מארבעים תלמידי הסדנאות דרו במעון עשרים. לפי דין וחשבון של סוף שנת 1929 היו הסדנאות בבחינת חי הנושא את עצמו וכיסו גם חלק מהגרעון של תקציב המעון. כך נפתרה בעיית הבית לסדנאות, אולם הדאגות לשכלולן הטכני ובעית הקיום של העובדים והחזקתם במעון הוסיפה להכביד על הנהלת המוסד. מוצא ממצוקה זו מצאנו בד"ר בנימין ליברמן ובסכומים הניכרים שתרם לסדנאות.

משנת 1926 עד דצמבר 1930 עמד בראש “הסולל” צבי גלרטר, שהקדיש לו מהתלהבותו ומסירותו והעלהו לגורם משפיע בציבור היהודי שבעיר ובערי השדה. “הסולל” תפס מקום חשוב ב“אגודה להפצת השכלה ממקצועית בין היהודים בפולין הקטנה” ונשיאתו ד“ר צציליה קלפטן חיוותה עליו את דעתה בעתון “כוויליה” מ־3 באוקטובר 1928 לאמר: “מאחורי סדנאות־המסגרות “הסולל” בסטניסלאב כמה שנות עבודה דרוכה, נאה ועטורה תוצאות טובות. קבוצות הנוער המאוחדות שם על ידי רעיון מדריך בחיי צוות ואחווה ותורה השיגו את מטרתם. רבים מהם כבר עובדים במקצועם כיום בארץ ישראל או בפולין”. צריך לציין כי תנאי העבודה הזאת היו קשים ביותר. כמו כן נשמעה גם הערכה ודברי שבח מפי נציג הג’וינט למרכז אירופה, ד”ר ברנרד כהן, שביקר במאי 1930 וראה את הסדנאות.

בסדנאות “הסולל” מילאה ה“התאחדות” תפקיד בשלושה תחומים: – בעזרה סוציאלית קונסטרוקטיבית, פרודוקטיוויזאציה ממשית בקרב הנוער ובהקמת מכשיר בשביל תנועת “החלוץ”. צבי הלר ואברהם זילברשיין דרשו מעל במת הסיים הפולני שהממשלה הפולנית תקציב סכומים ניכרים למען תאי “החלוץ”, ובכללם כמובן, המוסדות להכשרה מקצועית שבסטניסלאב.

הגיבוש הרעיוני ב“התאחדות”    🔗

פעילותי למען “קרן היסוד”, מסגריה “ברזל” ועבודתי בהוראה בבית הספר “שפה ברורה”, שתלמידי⁵⁷ בו היו בני י“ח־כ' שנים, סייעה לי להרחיב את השפעתי בקרב הציבור וחיזקו את מעמדי במפלגה בעיר ובקרב חברי הוועד המרכזי בלבוב. המפלגה “התאחדות” היתה אז בראשית התהוותה. ידעתי, ויותר משידעתי אמרה לי תחושתי, ש”התאחדות" נועדה להיות מפלגה ציונית עממית שהאידיאות החברתיות שלה אי אפשר להן שיינקו מדוֹגמות סוציאליסטיות. הרגשתי היהודית לא יכלה לשאת את האידיאולוגיה של קארל מארכס, שפירסם דברי בלע וארס נגד היהודים ונגד היהדות.

“פועלי ציון ימין” נקטו עמדה מיוחדת ומוזרה: הם לא שקלו את “השקל”, לא הלכו אל הקונגרס הציוני ולא פעלו למען “קרן היסוד”. השפעת הקומוניסטים היהודים, בייחוד ה“סלון־קומוניסטים”, עשתה שמות בקרב התלמידים היהודים בכיתות העליונות בבתי ספר תיכונים ובקרב הצעירים בני השכבות העממיות. קומוניסטים אלה היו בני עשירים, חברי “השומר הצעיר” שלא קיבלו עליהם עול הגשמה עצמית בארץ ישראל ושינו את מגמתם. משימתם היתה לעורר שערוריות באסיפות ציוניות, לחולל מהומות באסיפות שהירצו בהן מנהיגים ציוניים או צירים לסיים. מעשים אלה הם לא עשו בעצמם, אלא בידי שליחיהם מדלת העם שדרו ב“עולם החדש” (שמה של שכונה “די נייע וועלט”), ברחובות בלוואדר, זדלמאיר וכו'.

חשתי כי הגיעה השעה לעורר את הנוער היהודי מבני עשרים ומעלה, לפקוח עיניהם כדי שיראו את המתעים אותם בסיסמאות שווא ובדברי בלע על העם היהודי ויקשיבו לקולה של הציונות. לפיכך הצעתי למפלגה שתערוך “משפט ציבורי” על הנוער היהודי.

ואמנם באחד מערבי החורף 1922 קיימה ה“התאחדות” באולם הגדול של הקהילה משפט ציבורי על הנוער היהודי. הורכב בית דין. האולם היה מלא עד אפס מקום וקהל רב⁵⁸ הצטופף גם בחדרים הסמוכים, אך על הנוער עצמו לא קיטרגתי ולא פגעתי. את חיצי שילחתי בעיקר ב“סלון־קומוניסטים”. שאלתי למה גורמים הם שישלחו את הצעירים אל בתי הכלא החשוכים לחיות כמתי עולם ומסיתים אותם נגד העלייה לארץ ישראל? למה מעדיפים הם עינויי גוף וחדלון נפש ב“בריגידקס” בלבוב וב“פאוויאק” בווארשה (שמות בתי סוהר הידועים לשימצה) על ייבוש ביצות בעמק יזרעאל תחת שמיה של ארץ ישראל. דיברתי יידיש. הסתייעתי במאמרי חז"ל, במדרשים, ובזמרת הארץ שהבאתי מארץ ישראל וסיימתי בעברית: “עמי, מאשריך מתעים ודרך אורחותיך בילעו” (ישעיה ג, יב). חבר השופטים, שהורכב משלושה עורכי דין צעירים, שמע את הקטיגור, את העדים ואת הסניגור, פסק דינו ולא זיכה את הנוער.

המשפט היכה הדים בציבור היהודי ובעקבותיו נהרו צעירים רבים אל המפלגה “התאחדות”. הצעירים בני הי“ח אורגנו בקבוצה שנקראה “צעירי התאחדות” והייתי מדריכם. פני “התאחדות” בסטניסלאב קיבלו בהדרגה צבעים טבעיים; המפלגה התרחבה והתחזקה, אף העמיקה את החינוך הרעיוני בתוכה. בוועד המרכזי של “התאחדות” בלבוב רבו הוויכוחים וההתנגשויות בין החברים, – נתן מלצר ונתן בריסטיגר היו סוציאליסטים דוגמטיקנים; מרדכי ויזל, קופל שווארץ, אברהם זילברשיין היו גמישים יותר; צבי הלר הציע לפתוח את שערי המפלגה. אני, שהייתי הצעיר ביניהם, שנאתי דוֹגמות אידיאולוגיות. בפעולותי הדריכוני רעיונות מורי ב”הפועל הצעיר". מכוחם נתחזקה השפעתי לא רק בסטניסלאב אלא גם בערי השדה וכן בקרב ראשי המפלגה בלבוב.

הוויכוחים עברו מלבוב גם לסניפים במזרח גליציה; במפלגה בסטניסלאב ובערי השדה נשמעו היטב דעותי, שנסמכו על מה שראיתי ועל מה ששמעתי בארץ ישראל. בשאלת הליכתנו לבחירות אל הסיים חיוויתי את דעתי, שאם מפלגתנו תהיה בעלת השפעה ובעלת מעמד בקרב הציבור היהודי, תימצא גם ארץ ישראל נשכרת, כי הרחוב היהודי לא יסלח לנו אם נפקיר אותו מדעת ומאדיקות לעקרונות נוקשים למפלגות־שמאל יהודיות עויינות לארץ ישראל.

מן החברים בערי השדה הייתי היחיד שנבחר כציר לוועידה העולמית השלישית של מפלגת העבודה הציונית “התאחדות” בברלין⁵⁹. הוועידה נתכנסה ביום 10־17 באוגוסט 1922⁶⁰. ונקראה “הוועידה הפרוגרמטית”, מאחר שקבעה את הפרוגרמה ל“התאחדות”. באותה תקופה נפטר א. ד. גורדון (כ“ד בשבט תרפ”ב). הוא ציווה לחבריו שנת שתיקה אחרי מותו, והוועידה אמנם קיימה את צוואתו ולא הזכירתהו.

להלן סדר יומה:

(א) המצב בתנועתנו העולמית – דו"ח של המשרד הראשי

(ב) המצב בארץ ובעבודה – יוסף שפרינצק

(ג) בשאלת הפרוגרמה:

• (1) מהות “ההתאחדות” – חיים ארלוזורוב

• (2) עמדתנו בתנועת העבודה הציונית – אליעזר קפלן

-(3) יחסנו לתנועת העבודה העולמית – אברהם קצנלסון

(ד) דרכנו בציונות ובנין הארץ

• (1) ארגון כוחות העם לבנין הארץ

• (2) התיישבות וצרכיה הכספיים

יוסף שפרינצק פתח את הוועידה. לנשיאות הוועידה נבחרו: יוסף שפרינצק, אריה קובוביצקי, יעקב הלמן, אברהם לווינסון (וארשה), צבי הלר (לבוב); השניים האחרונים נבחרו מפולין לוועד הפועל החדש של ה“התאחדות”. כל באי הוועידה ציפו בדריכות לשמוע את משא דברו של ארלוזורוב.

ממסתו נחרתו בזכרוני בייחוד דבריו שתאמו את הלך מחשבותי באותה תקופה: “… כלום יכולים אנו להצדיק זאת כלפי עצמנו, ברגע זה להעסיק ולהטריח ועידה עולמית בבעיות קשות שאופיין תיאורטי, שהן זרות לחיים ולצרכי השעה? מצבה של תנועת העם כולו חמור מאד. ביתנו עומד בלהבות ועלול להתמוטט – ואתם אומרים שירה? פרוגרמה אנו צריכים בשביל “התאחדות”, אולם אין אנו צריכים דוגמות…” ובהמשך הרצאתו הוא ציטט אימרה של רמזיי מקדונלד, מנהיג מפלגת הלייבור באנגליה: – “the rigid dogmatist is a pest in politics” היינו הדוגמטיקן הנוקשה הוא רעה חולה בפוליטיקה.

בהרצאה אחרת, בוועידת פראג, אמר ארלוזורוב: “הסוציאליזם היהודי אינו יכול להתבסס אלא על שני אבות־טיפוס של עבודה פרודוקטיבית: האיכר ובעל המלאכה. מלחמת מעמדות רק לפי השקפות מארכסיסטיות אינה יכולה לפתור את בעיות החברה והמשק של העם היהודי. הדרך היא להעביר את המונות היהודים לעבודה פרודוקטיבית, בנתיבי הקואופרציה”.

מסתו של ארלוזורוב היתה לנו בבחינת התגלות. הוא העביר אותנו מעולם ההגות הנוקשה של הסוציאלדמוקרטיה האוסטרית אל מופת החשיבה הגמישה של מפלגת הלייבור. בפרוגרמה שנתקבלה בוועידה נאמר כי מפלגת העבודה הציונית “התאחדות” פותחת את שעריה לפני אנשים עמלים־עובדים (המונח “פועלים” בכללם) ולפני אנשים השואפים לעבודה⁶¹.

בוועידה נדון בכובד ראש ובהבנה רבה נושא “עבודת ההווה” (“תכנית הלסינגפורס”)⁶². הוועידה החליטה פה אחד כי על מפלגת העבודה הציונית “התאחדות” לייצג את שכבות העם העמלים בקהילות, במועצות העיר ובמוסדות המחוקקים הפרלמנטאריים של המדינות ושאין המפלגה בת חורין להתנער ממילוי חובת ייצוג זו. מהחלטות הוועידה שאבה “ההתאחדות” בפולין כוח ועידוד להחלץ למערכת הבחירות לסיים ולסינאט, בנובמבר 1922.

באחד מימי הוועידה נפטר בברלין דוד פרישמן ונטמן בבית העלמין ב“וייסנזה”. הוועידה הפסיקה דיוניה כדי שבאי הוועידה יוכלו לגמול חסד של אמת האחרון לסופר, שהיה גם מבקר, מתרגם ועורך “התקופה”, שהעשיר את עולמנו והרחיב את דעתנו. הערכה אמתית את דוד פרישמן העריך ד"ר נחום גולדמן, שביקר אצלו בבית החולים פעמיים לפני פטירתו וכאשר עמד ללכת הושיט לו את ידו ואמר כשהוא מחייך: “תאמר לי לשלום באופן יסודי, שמא זוהי הפעם האחרונה שהינך נפרד ממני”. (ע' במדור “אישים”: דוד פרישמן, 1922, בספר “בדרכי עמי”; הספריה הציונית ירושלים, תשכ"ט 1969).

בשובי לסטניסלאב הרציתי על הוועידה באסיפות חברי המפלגה בעיר ובערי השדה ושיננתי לחברים את משנתו של חיים ארלוזורוב: הסוציאליסם היהודי העממי. מעתה ואילך היה ארלוזורוב מורה דרך ל“התאחדות” ומדריכה המדיני. באותה ועידה נתעמקה זיקתי אל “הפועל הצעיר” ולראשיה.

הבחירות לסיים הפולני    🔗

כשהגעתי הביתה קראני אליו ד“ר אלכסנדר ריטרמאן. הוא סיפר לי, בלשונו הפסקנית והמחוספסת, שהורכבה “ועדת בחירות אזורית” לבחירות לסיים הפולני שיתקיימו בנובמבר 1922, וכי אני, יושב ראש המפלגה “התאחדות” אשמש גם חבר בהנהלה המצומצמת של “ועד בחירות”. “לפנינו עוד חודשיים זמן והשעה דוחקת כי אנו מוכרחים להכות אחת ולתמיד באדמונד ראוך. הרשימה שלנו מספר 17 מוכרחה לנצח. מעתה ואילך אתה רתום לעגלה כמונו; מעתה אין לנו יום ואין לילה”. לא היה בי כל ספק שחייב אני לפעול בכל מרצי ובכל הלהט הציוני שבי. ראיתי את העשייה למען נצחון הרשימה הציונית המאוחדת מספר 17 כמצווה ציונית שאסור לי להתנער ממנה. נדרשתי לנאום בבתי כנסת, ב”יד חרוצים“, באסיפות ב”בית העם" לפי שנעשיתי נואם “מלהיב המונים”. נאומי היו רצופים ציונות, ארץ ישראל וחלוציות. ניצלתי את ההזדמנות להביא אל העם את חזונו של הרצל, את תורתו המעשית של וייצמן ואת משנתו של א. ד. גורדון וביחוד את הכורח באחדות העם תחת ההנהגה של דגל הציונות.

איזור בחירות סטניסלאב מספר 53 הקיף את המחוזות: סטניסלאבוב, טלומאטש, בוהורודטשאני, נאדוואָרנה, קולומייא, הורודנקה, שניאטין, קוסוב, פעטשענישין. נמצא שהייתי נוסע להרצות, לנאום גם בערי השדה. בראש כל הרשימות מספר 17 בכל אזורי בחירות גליציה עמד ד“ר ליאון רייך ראש ההסתדרות הציונית במזרח גליציה; במקום השני עמד באזור 53 ד”ר הנריק רוזמרין, עורך העתון היומי “כוויליה”; במקום השלישי – ד"ר אברהם אינזלר, עורך דין בלבוב; במקום הרביעי – רוזה מלצר מלבוב.

למעשה יכולתי להסתפק באזור סטניסלאב במסע הבחירות, אך מיהרתי לעזור לחברי, ד"ר צבי הלר, שהיה שני ברשימה באזור הבחירות שלו, שהקיף את המחוזות: טרנופול, זבורוב, טרעמבאוולה, סקאלאט, פודהייצה, טשורטקוב, בוטשאטש, הוסיאטין, בורשטשוב, זאלעשטשיקי.

הבחירות לסיים ולסינאט שהתקיימו בכל מדינת פולין, בראשית נובמבר 1922, יצרו אפשרות להפגנת עמידתם הלאומית והעצמאית של היהודים. הבחירות היו דמוקראטיות, חופשיות, חשאיות ובהשגחת שופטים ובהנהגתם. סיבות שונות גרמו שלא היתה רשימה יהודית אחת. בקונגרס פולין היתה, ביוזמת יצחק גרינבוים, רשימת “הגוש של המיעוטים הלאומיים” – מספר 16. ואילו במזרח גליציה, שמפאת הנסיבות נמנעו בה האוקראינים בהמוניהם מלהשתתף בבחירות (הממשלה ניסתה, אמנם, להכניס לסיים נציגים רותניים, מאנשי סידור טוואֶרדוכליב, אך זה נרצח בידי קנאי בני עמו); ניתנה, אפוא, ליהודים אפשרות לבחור מספר רב של צירים, רב מכפי שהגיע להם. הרשימה היהודית נקראה “רשימת הוועד למפלגות הלאומיות־יהודיות המאוחדות – מספר 17” ואיחדה את רובה של האוכלוסייה היהודית פרט ל“בונד” ול“פועלי ציון” שיצאו ברשימות נפרדות.

מחוז הבחירות 53, הוא מחוז סטניסלאב, נבדל מנקודת ראות יהודית משאר המחוזות שבמזרח גליציה, כי ניטש בו הקרב האחרון בין התנועה הלאומית־הציונית לבין שרידי המתבוללים. בלהבת בחירות זו נאבקו נציגי התנועה בשרידי התומכים ביסודות הרעועים של משטר הקנוניות של תקיפי הקהל שמשלו בחסדו של מושל המחוז. אלה לא העזו לצאת לקרב בגלוי והתעטפו באיצטלה של “הרשימה הדמוקראטית של האוּניה המדינתית, מספר 10”, שבראשה עמד אדמונד ראוך. חוגים פולניים מסויימים קיוו לקפח באמצעותו את הרשימה היהודית־הלאומית. מודעות מיוחדות בשם “הוועד היהודי לתמיכה במועמדות של אדמונד ראוך” קראו ליהודי העיר להצביע בעד רשימה מספר 10.

מבין אסיפות העם הרבות, שנערכו בידי ועד הגוש היהודי הלאומי, תיזכר ביחוד האסיפה ב“בית העם”, שנאם בה ד"ר דוד שפינדלר־מנור עורך דין מקאלוש (נפטר בתל אביב). הוא היה נואם מזהיר אשר רב היה חלקו בשילהוב האווירה הציונית שאפפה את הציבור. באסיפה נאמתי גם אני. הנאת ראייה ושמיעה לא הסיבונו למושל המחוז שהיה אנטישמי מרושע, כשחלונות משרדו פנו אל חצר “בית העם”. משם ראה את הנעשה וחרק עלינו בשיניו.

לשיא התלהבותו הגיע הציבור היהודי בשעה שביקר בעירנו ד"ר ליאון רייך, ראש הרשימה מספר 17, ב־22 באוקטובר 1922. אלפי יהודים יצאו להקביל את פניו בתחנת הרכבת וכששת אלפים איש באו לשמוע את נאומו באסיפת עם תחת כיפת השמים⁶³.

והנה הגיעו ה־5 בנובמבר 1922, יום הבחירות לסיים, ויום 12 בנובמבר, יום הבחירות לסינאט. בכל רחבי המדינה ניצחו הרשימות מספר 16 ומספר 17. פירוש הדבר שהיהודים בפולין הביעו את אמונם בתנועה הציונית ובמנהיגיה. בעד רשימת ראוך הצביעו 2619 איש בלבד, בכללם גם פולנים, והיא לא השיגה אפילו מנדאט אחד. כך ירדה חבורה זו מעל הבימה. מבין שלושים וארבעה הצירים היהודים בסיים נבחרו חמשה עשר ממזרח גליציה; אזור הבחירות סטניסלאב היה האזור היחיד בפולין, שנבחרו בו לסיים שלושה צירים ציונים.

ניהול הבחירות הופקד בידי ד“ר אלכסנדר ריטרמאן, ד”ר אברהם מגנט, ד“ר אליהו זאסלאווסקי, ד”ר דוד מגנט (ציונים כלליים), דב בריש וייס וראובן פאהן (מזרחי), צבי גלרטר, מנחם גלרטר (“התאחדות”) ושרה ריטרמאן (הסתדרות נשים ציוניות “רחלה”).

ראוי להדגיש כי הבחירות נערכו ביושר, בטוהר וללא פגם. בראש ועדת בחירות שבכל מחוז עמד שופט בית המשפט המחוזי. בני המחוז ידעו את נבחריהם ואת ציריהם לסיים ולסינאט. הציר שנבחר הכיר את בוחריו ושירת אותם בכל עת שנתבקש לכך; “בכל עת” משמע במקרים כגון אותן פעמים שבאתי בשעה 5.30 בבוקר אצל ד“ר צבי הלר בביתו, בלבוב, או בשעה עשר בלילה כשהמתנתי בתחנת הרכבת לד”ר אברהם זילברשיין, שהזעקתיו לאינטרוונציה אצל מושל הגליל בסטניסלאב.

התקווה והציפיות שפולין תהיה מדינה דומוקראטית מערב־אירופית היה להן על מה שתסמוכנה. עיני היהודים היו נשואות אל הסיים בהתכנס נבחרי העם בווארשה לבחור בנשיא למדינה. בהתאם לנוהג מקובל היתה זכאית כל מפלגה להציג את המועמד שלה לנשיאות, והמועמד שיקבל את רוב הקולות הוא הנבחר לנשיא. “גוש המיעוטים הלאומיים” הציג את מועמדו של הפרופסור בודואן־דה־קורטנה, מלומד פולני ידוע ובלשן מפורסם, בעל השקפות מתקדמות וליבראליות. לאחר ההצבעה החמישית נותרו שני מועמדים: פרופסור גבריאל נארוטאֶוויטש, המועמד של סיעת האיכרים השמאלית (“ויזוולניה”) והרוזן מאוריצי זאמוייסקי, המועמד של האגף הימיני, שהיה גם בעל האחוזה הגדול ביותר בפולין. נארוטאוויטש כיהן כפרופסור בפוליטכניון בציריך, והיה מלומד בעל שם עולמי. הוא היה הראשון שהקים תחנות חשמל חשובות והיה גאוותה של פולין. בעד נארוטאוויטש, ששימש זמן קצר קודם לכן שר חוץ, הצביעו הצירים היהודים וציריהם של שאר המועוטים הלאומיים.

משנבחר גבריאל נארוטאוויטש התחיל מחול השדים שהחריד את אושיות המדינה הצעירה שהיתה אז בת שלוש. הריאקציה השחורה הגיחה מן התעלות והביבים, כי אחת מטרתה להפר את בחירת הסיים ולא להניח לו לנשיא הנבחר לשבת על כס הנשיאות הרם. העתונים הלאומניים כינוהו “הפרזידנט היהודי”. כל מצבורי הארס נפתחו לרווחה. “היהודים לא ימליכו עלינו נשיא” – שאגו האנטישמיים. שונאי ישראל הפיצו שמועות־כזב כי נארוטאוויטש הוא ממוצא יהודי וראייה לכך – שמו “גבריאל”.

הנשיא ידע כי מתנכלים להמיתו, אך הוא סירב לקבל כל הגנה שהיא. הוא לא דימה בנפשו שיימצאו פולנים שפלים, שיחללו את שמה של פולין בשפיכת דם אחים. ב־16 בדצמבר 1922, שלושה ימים לאחר השבעתו, נסע נארוטאוויטש, נשיאה הראשון של מדינת פולין, לפתוח תערוכה של תמונות בגלריה הגדולה לאמנות. כשנכנס לגלריה, שנכחו בה אישי התרבות של וארשה ואנשי הסגל הדיפלומטי, ניגש אליו צייר ובשלוש יריות הרגו בו במקום. הרוצח היה אֶלגיוש נייבידומסקי, פרופסור לאמנות.

חיש מהר התפשטה הידיעה בדבר רצח נארוטאוויטש בכל רחבי פולין. הרגשתנו היתה שאדמת פולין כולה נתרעדה. הכל חשו כי ביום ההוא ניכרה קבר לפולין, שקמה לתחיה אחר שלוש החלוקות במאה השמונה עשרה.

ב־21 בנובמבר 1919 החליטה ועידת השלום בפאריס שכל שטחה של מזרח גליציה עד לחופו המערבי של הנהר סאן (בלי פשמישל) ייתפש בידי צבאות פולין לתקופה של עשרים וחמש שנה. כשייתם פרק זמן זה יקויים משאל עם, שיקבע סופית למי ישתייך מזרח גליציה.

ממשלת פולין לא התחשבה בהחלטה זו וראתה את מזרח גליציה כחלק טבעי מפולין. למעשה היה זה מעשה סיפוח של מזרח גליציה. על כן הוכרזו הבחירות לסיים בווארשה גם במזרח גליציה. כמו כן ביטלה הממשלה את העיקרון של אי גיוס האוקראינים והיהודים במזרח גליציה לשירות בצבא פולין. בו בזמן החלו האוקראינים בפעולות טרור כגון הצתת אחוזות, התנפלויות של כנופיות מזויינות, רצח מועמדיה של הקבוצה הקטנה “חליבורוב”, שהפרה את חרם הבחירות.

רק ב־15 במארס 1923 החליטה ועידת השגרירים בפאריס סופית לאחד את מזרח גליציה עם פולין. אך הואיל והאוקראינים החרימו את הבחירות ולא השתתפו בהן, גדל מספר המנדאטים שנפלו בחלקם של היהודים. כך מתבאר כיצד מבין 34 הצירים היהודים בסיים נבחרו חמשה עשר ממזרח גליציה – בהם נפלו בחלקה של “התאחדות” שני מקומות בסיים – ד“ר צבי הלר וד”ר אברהם זילברשיין, ואחד בסינאט – ד“ר מאיר ביננשטוק⁶⁴. שלושת הצירים לסיים ולסינאט יחד עם אברהם לווינסון, שנבחר לסיים מרשימת גוש המיעוטים הלאומיים בוולין, הקימו בראשית פתיחת המושב הראשון של הסיים את הפרקציה הפרלמנטארית של ה”התאחדות" במסגרת ה“קולו” היהודי, שהיתה הנציגות הפרלמנטארית הכללית של יהודי פולין בבתי המחוקקים הפולניים. בנשיאות ה“קולו” השתתף ד"ר אברהם זילברשיין מטעם סיעת “התאחדות”. הפרקציה הפרלמנטארית ראתה את עצמה כנציגות היחידה של העובדים היהודים בסיים הפולני.

ד"ר יעקב מאיר (מאכס) ביננשטוק    🔗

כחצי שנה אחרי הבחירות לסיים ולסינאט הוכתה המפלגה “התאחדות” וסיעתה הפרלאמנטארית בסיים מכה קשה במות ד“ר יעקב מאיר (מאכס) ביננשטוק. זכיתי להכירו בימים 18־20 בדצמבר 1918, כשהתקיימה הוועידה הראשונה של “המועצות היהודיות הלאומיות” מכל שטח הכיבוש האוקראיני, והוא נציג הקהילה סטרי נבחר חבר “המועצה הלאומית של יהודי מזרח גליציה”. ומסוף שנת 1921 עד מארס 1923 עמדתי בקשרים תכופים עמו. היה פדגוג חובק עולמות, ידען ספרויות עולם, בעל חוש פוליטי מחודד בשאלות הלאומים והמונים יהודים ראו בו מורה דרך. נולד בטארנוב (טורנע ביידיש) בשנת תרמ”א (1881) עיר ואם בציונות בגליציה, ערש “אהבת ציון” שהעמידה את ד“ר אברהם זאלץ עובד עם הרצל והוא סגנו בקונגרס הציוני הראשון. בטארנוב וממנה פעלה הקבוצה: מאיר ביננשטוק, ד”ר זאב (וילהלם) ברקלהמר וד“ר יצחק שיפר. מוצא אביו של מאיר קארל מביהמן; אמו רוזאליה לבית קנופף היתה מורה שניחנה בדמיון עשיר, בצמאון לדעת ובזיכרון להפליא. הבן ירש מאביו את המוצקות באופי ומאמו את הדמיון. כילד בן חמש היה מדקלם את שיריו של שילר. הצטיין כתלמיד מעולה בגמנסיום בטארנוב. כתלמיד הכיתה השישית היה חבר בסתר באירגון ציוני “התחיה”. יסד (1902⁶⁵) אירגון ציוני “מרים” לנערות ואירגון אקדמאים ציונים “בר כוכבא” ונבחר יושב ראש. אחרי בחינת בגרות נרשם (1901) באוניברסיטה בלבוב – פקולטה למשפטים, עבר לאוניברסיטה בקראקוב – פקולטה לפילוסופיה ולמד גרמניסטיקה. בקראקוב (קראָקע – קרוּקע) פעל במרץ רב כמזכיר אגודת אקדמאים “פשעדשוויט” (“השחר”) והשתתף בוועידה של האקדמאים הציוניים באוסטריה שנתקיימה ב־1903 בווינה. בוועידה נפגש עם ד”ר הרצל וקיים עמו שיחה. בקראקוב הוא מסייע לארגן אגודת נשים ציוניות “רות” ובטארנוב הוא מסייע להקים אגודה של יידישע האנדעלס־אנגעשטלטע און סובייעקטן – אגודה של העובדים היהודים בבתי המסחר.

כסטודנט צעיר התפלמס בשנינות ובחריפות עם קארול סובלסון, או קארל ראדק, יליד טארנוב, שהיה תלמיד יהודי אחד באגודת תלמידים “פרומייאָן” (קרן), ששאפה לעצמאות פולין. ב־1908 העניקה לו האוניברסיטה בקראקוב תואר “דוקטור” בשל מחקרו על המשורר היינריך היינה, ובשנת 1912 ניתן לו מינוי כמורה מדופלם בגמנסיון ממשלתי בעיר סטרי, והורה לשון וספרות גרמנית.

את מאמריו בכתבי עת “ווסכוד”, “מוריה” שיצאו לאור בפולנית בלבוב, שתו הסטודנטים היהודים בצמא, מאמריו מהווים פרק חשוב בתולדות הציונות בגליציה.

בשנים 1910־1914 התמסר לעבודה ספרותית ועתונאית. פרסם מאמריו ביידיש ב“טאגבלסט” בלבוב, בכתבי עת ספרותיים “רינגן”, ו“מילגרוים”, בבעיות הספרות ביידיש והתיאטרון היהודי. ממחקריו יצויינו “השפעת הספרות הגרמנית על יצירותיו הפיוטיות של יוליוש סלובאצקי” (וארשה 1909), על הבל ולסינג (1913). בייחוד נתפרסם ספרו בגרמנית “היהדות בשירת היינה” (Das Judentum in Heines Dichtungen) בתרגומיו לגרמנית “נייבוסקה קומדיה” מאת המשורר הפולני זיגמונד קראשינסקי, “ספר הסוס האביר והבית מתמוטט” ליאן קאספרוביץ, והספר “יזכור” לחללי השומרים בארץ ישראל. פירסם מחקר על השקפותיו האמנותיות של איבסן (לייפציג 1913); תרגם לפולנית מחיבוריו של קירקיגאר עם מבואות מיוחדים ופירסם שורת מאמרים בתחום הפדגוגיה. וכן תרגם לפולנית את שלום עליכם, את דינזון, את י. ל. פרץ.

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, הגיע עם פליטי גליציה לווינה, ב־1916 חזר לסטרי, ומאותו זמן נתן את עצמו – כולו לעבודה ציבורית וציונית. לאחר שהתפוררה הריפובליקה מערב אוקראינית והצבא הפולני כבש את מזרח גליציה, נאסר בידי השלטונות הפולניים שהעבירוהו (2.6.1919) ללבוב והושיבוהו בבית הכלא “בריגיטקעס” המפורסם ולאחר מספר שבועות קשים, והוא איש חולה וגיבן, שוחרר, והיה נתון עוד שלושה חדשים לפיקוח המשטרה.

וכאשר נוסד בידי מנהיגי הציונים בלבוב (1919) בית הספר התיכון היהודי־הלאומי⁶⁶, זומן ביננשטוק כמורה ולאחר שנה מוּנה מנהלו. טובי המורים היהודים־הציונים הורו בבית הספר הזה, שהיה פארה של יהדות לבוב⁶⁷. המורים, תוכנית הלימודים, האווירה בבית הספר, רוח הלימודים וההוראה ניתכנו בידי ד"ר מאיר ביננשטוק המנהל־המחנך. בזכותו נעשתה הגמנסיה בלבוב, רחוב זיגמונטובסקה 17, מופת לשאר בתי ספר תיכונים יהודים בגליציה. אשתו פרנצישקה שטקל, שנשפעה מחוג השלושה בטארנוב עסקה בעבודה ספרותית.

בוועידה ראשונה של “החלוץ” שנתקיימה בלבוב ב־5 בדצמבר 1919 נבחר יחד עם ד“ר יעקב ביקלס ועם ד”ר אמיל שמורק – לימים שניהם עלו לארץ – למרכז “החלוץ”.

עשה נפשות ליידיש במאמריו על מנדלי, י. ל. פרץ, יעקב דינזון, מוריס רוזנפלד, אברהם רייזין, שלום אש, א“צ גרינברג. הותיר תנובת עט גדולה, שפע מאמרים שונים על: אחד העם והרצל, אדולף שטאנד, א”ד גורדון, על האשה והציונות, על שמד מאונס, על חגים ומועדים, על יתומי ישראל, על ציונות וסוציאליזם, על ציונות העבודה.

מאיר ביננשטוק – הבעת פניו חדה והבטת עיניו חכמה ונוקבת – לא ידע כי נועדו לו אך ארבע שנות חיים שהיו השיא בארבעים ושתים שנות חייו. ביננשטוק היה מן האידיאולוגים המייסדים של מפלגת העבודה הציונית “התאחדות” בגליציה. ואף־על־פי שנמנה עם המפלגה “התאחדות”, ראתה בו יהדות גליציה דבּר, מורה דרך, מדריך, לוחם, וראייה לכך – הועמד בראש הרשימה מספר 17 בגליל לבוב בבחירות לסינאט בנובמבר 1922.

היה חבר הוועדה לחינוך ולהשכלה בסינאט. נפטר ד' ניסן תרפ"ג. מביתו בלבוב, ברחוב קופרניק, ליווהו המוני יהודים למנוחת עולמים.

מפי דב סדן רשמתי (בכ' תמוז תשל"ח): "לעניין ישיבתו בסטרי סיפר לי נפתלי זיגל, כי בימי שלטונם של האוקראינים, הלכו הוא וביננשטוק, ובעברם בגן העיר, עיכבם קצין אוקראיני והסיר את נעליהם והלך לו, והקצין היה מראשי השלטון בעיר, וביננשטוק היה מראשי המועצה הלאומית־היהודית.

וכן סיפר לי יצחק שיפר, כי הוא וביננשטוק וסובלסון (ראדק), בלמדם בקראקא, שכרו חדר והוסכם ביניהם, כי ינקו אותו ויסדרו אותו וכדומה על פי התור, אבל ראדק ידע תמיד להשתמט, ולהטיל את העבודה על שניהם. אמר ביננשטוק: הוא יהיה בינינו המנהיג של הפועלים והביא ראיות מהתנהגותו הדומה של לאסאל.

בניו של ביננשטוק: ראובן ותיאודור נתגלגלו ללונדון. ראובן היה בשבי הגרמני וברח ממנו – אני תרגמתי ספרו “ובינתיים שבי” ויצא ב“עם עובד”. הוא נפטר בלונדון. אחותו של ביננשטוק, שרה, היתה (ואולי עודנה) חברה בתל יוסף".

המאבק הציוני על נפש הנוער ובעלי המלאכה היהודים    🔗

תוצאות הבחירות לסיים ולסינאט נדונו בוועידה הארצית השלישית של מפלגת העבודה הציונית “התאחדות” במזרח גליציה, שנתקיימה ב־24־27 בדצמבר 1922 בלבוב, והשתתף בה מטעם המשרד הראשי של “התאחדות” בברלין, ד“ר אברהם קצנלסון. השתתפתי בוועידה כציר ונטלתי חלק פעיל בדיון על תוצאות הבחירות, שהטילו על המפלגה יתר אחריות להמוני היהודים אנשי העמל, בעלי מלאכה שלא הגדירו עצמם כנמנים עם מעמד הפועלים. בהחלטות הוועידה הודגש כי השתתפות המפלגה בבחירות היתה בהתאם לפרוגרמה שנתקבלה בוועידה העולמית בברלין. הוועידה בחרה בוועד פועל חדש ובנשיאות המורכבת מחמישה חברים: ד”ר נטע בריסטיגר (עורך דין), ד“ר קופל שווארץ (עורך דין) ד”ר נתן מלצר, יעקב רייזר מהנדס, ומנחם גלרטר כמזכיר כללי⁶⁸; ד“ר אברהם זילברשיין וד”ר צבי הלר, מכוח היותם צירים לסיים, צורפו לנשיאות.

אנוכי סירבתי לקבל עלי את תפקיד המזכיר הכללי כי לא רציתי להיות עובד מפלגה המקבל שכר. העדפתי להיות בן חורין. במשך חודשים אחדים לא הירפו ממני עמיתי וידידי בלבוב. גם ד"ר אברהם קצנלסון, ראש המשרד הראשי של “התאחדות” בברלין הפציר בי במכתב (6 באפריל 1923) הכותב בין השאר –

“המשרד הראשי דן בשאלת המזכירות בגליציה המזרחית ודעתו היא שכרגע עליך לעשות התאמצות יתרה ולקבל על עצמך את הנהלת המזכירות הראשית בלבוב… אולם במשך החדשים הקרובים אין אנו יכולים לוותר על עבודתך בגליציה. אנו עומדים עתה לפני הקונגרס הציוני שיתאסף בראשון לאוגוסט ונחוץ להביא לידי סיום מוצלח את פעולת השקל… גם שאר הפעולות תלויות בעיקר באירגון המזכירות הראשית. אנו מקווים שלמרות כל הגורמים שמעכבים אותך בסטניסלאב, לא תסתלק בכל זאת מהעבודה האחראית שהבטחת לקבל על עצמך”.

הפעם לא קיבלתי מרות, אך המשכתי לקיים את המצוות הציוניות בשבתי בסטניסלאב. נרשמתי באוניברסיטה בווינה בפקולטה לפילוסופיה (הפקולטה למדעי הרוח) ולמדתי היסטוריה. הסטודנטים בפקולטה למשפטים ולפילוסופיה לא נתחייבו לישיבת־קבע על ספסלי האוניברסיטה ולשמיעת כל השיעורים, אך הם נתחייבו בקולוקוויום מדי סמסטר. אז מינתה הנשיאות את פישל ורבר מחורוסטקוב למזכיר כללי⁶⁹.

ה“התאחדות”, שרצתה להרחיב את בסיסה החברתי, הלכה אל ציבור העובדים. היו מהם גם שהעסיקו פועלים שכירים ובכל זאת היו אנשי עבודה בעצמם, ולפי “פרוגרמת ברלין” הם נחשבו ראויים ומתאימים להיותם חברים במפלגה. נתגלה הכרח להפקיעם מהשפעת “אפיטרופסים” שמאלניים, לעודד בהם את הכרת ערך עצמם וזהותם היהודית־הלאומית, להקנות להם את תודעת ערך המלאכה ועבודת הכפיים, כדרך שראה אהרון דוד גורדון את המלאכה ואת העבודה, ולעשותם ציונים בעלי הכרה, בקיצור – לעשות “ציוניזציה” של “יד חרוצים”⁷⁰. למעשה היתה זו יוזמתי שלי, אך המשימה הוטלה על ראשי ה“התאחדות” בעיר.

נציגי “התאחדות” בסיים, שראו את עצמם כמגיני מעמד בעלי המלאכה היהודים, נענו לכל קריאה של האיגוד “יד חרוצים” ועמדו לימינו. לעתים תכופות הזעקתי את צירי הסיים אברהם זילברשיין וצבי הלר לצורך אינטרוונציה אצל מושל המחוז, או אצל מושל הגליל והם הטריחו עצמם מווארשה או ממסעיהם בגליציה, לסטניסלאב, כשנסיעה ברכבת אקספרס מווארשה לסטניסלאב ארכה שתים עשרה שעות. בהגיעם הם קיימו שיחות עם משלחות שונות, השתתפו בישיבות ועד המפלגה, ביקרו במסגריית החלוצים “ברזל”, סיפרו על אודות התרחשויות בזירה המדינית בווארשה והביאו מחדשות העולם הציוני־המדיני בלונדון.

בהיותה נאמנה לדרכה הקדישה מפלגת ה“התאחדות” תשומת לב גם לפעולות חינוך והסברה בקרב חבריה. באולמי המפלגה היו מתכנסים מדי ערב בערב חוגי חברים וחברות צעירים ללימודים וקיימו שיחות על ענייני דיומא. לילות השבת והשבתות היו מוקדשים להרצאות ולוויכוחים בשאלות ציוניות וארצישראליות כשאני משמש ברוב הפעמים כמנחה. היו גם חברים שהיטיבו קולם בזמר והנעימו זמירות של שבת, ניגונים חסידיים ושירים ארצישראליים, שהשכיחו לשעה את מרירות הגלות.

מאז “ועידת ברלין” (1922) ניטש ב“התאחדות” ויכוח אידאולוגי בין שתי מגמות שהתבטא בשאלה אם על המפלגה להרחיב את בסיסה החברתי. השאלה נתחדדה בנוסח – היש במפלגה מקום ל“מנצלים” או לאו? איזהו מנצל? האם בעל מלאכה חייט או נגר המעסיק שניים או שלושה פועלים, או עורך דין שמעסיק שתי פקידות סאג’ר־קונציפיינט הם בחזקת “מנצלים”? נגד המגמה לייחוד המפלגה ל“מנוצלים”, היינו לשכירים בלבד, נטו אחרים לפתוח את שערי המפלגה לכל אירגון שנחשב חלש מבחינה כלכלית וחברתית, היינו גם בעלי מלאכה, סוחרים זעירים, אירגון הפקידים ואירגון נכי המלחמה היהודים וטענתה היתה כי מקומם ב“התאחדות”, כתפיסתם של צבי הלר, קופל שווארץ ואברהם זילברשיין; ואני תמכתי בגישתם ונאבקתי למענה מנקודת ראות ציונית. טענתי, כי מחובת “התאחדות” לקרבם ולהרחיב השפעתה עליהם כדי להוצאם מהשפעת ה“בונד”, שהתיימר לדבר בשם “יידישע מאסן” (המוני היהודים) והרעילם בשנאת ציון ובבוז לעברית. יחס “התאחדות” ויחסם של הציונים הכלליים אל שפת יידיש היה חיובי, ואילו ה“בונד” ו“פועלי ציון” התמידו ביחסם השלילי לעברית.

על מידת שיתוף הפעולה של חברי “התאחדות”, שהיו צירים בסיים, עם פעילי הסניפים, מלמד מכתבו של ד"ר אברהם זילברשיין אלי, המובא בזה כלשונו –

סיים⁷¹ הרפובליקה הפולנית

וארשה, 14 בדצמבר 1923.

חבר אהוב,

ביום ששי היה עלי לנאום בסיים ולפיכך לא יכולתי לנסוע לסטניסלאבוב והייתי עושה זאת בחפץ רב, כי השתוקקתי מאד להיות בסטניסלאבוב בפתיחת “יד חרוצים”. קראתי לך ביום רביעי לטלפון ואיני יודע מדוע לא באת, לכן שלחתי לך ביום חמישי מברק. איך עלה פתיחת “יד חרוצים”? אני מבקשך שתכתוב לי במפורט על המסגריה⁷² ועל החווה⁷³ כמובן, סקרן אני לדעת איך התיישבו היחסים בינך לבין הכלליים⁷⁴.

בינואר יתחיל לצאת לאור בוארשה עתון יומי ביידיש בעריכת אברהם לווינסון. העתון כולו בהשפעתנו ויהיה בטאון שלנו. אמצעים השגנו באופן כזה שהקימונו קואופרטיב של הסדרים, האדמיניסטרציה והמערכת. הסדרים בחלקם הם חברינו, אולם נצטרך לתת לקואופרטיב הלוואה לקניית נייר בסך 750 דולר, ומן הדין ש“התאחדות” תתן את ההלוואה. על מזרח גליציה יהיה לתת סכום זה – 100 דולר בערך, חושבני כי לאסוף סכום זה במזרח גליציה הוא דבר באפשר. עתון יומי בידינו עשוי להיות חיזוק רב למעמדנו.

בשבוע שעבר הייתי בסוקאל⁷⁵ בפתיחת האולם של “התאחדות” התם. שוחחתי עם בעלי מלאכה, ונתארגן שם “יד חרוצים” ליד “התאחדות”. אירגון “התאחדות” בסוקאל הוא כמעט יוצא מן הכלל. סגן יושב ראש “התאחדות” הוא חייט, יושב ראש הוא ספּר; יש הרבה ספּרים, ועכשיו ניגשו לארגן צעירים העובדים בהדחת בקבוקים בבתי חרושת, דבר שלא יהיה קל, כי הם מאורגנים ב“בונד”. ב“התאחדות” שם יש הרבה כוחות פועלים מוּדעים, חסר שם רק אינטליגנט.

בלבוב עומדים אנו בגמר העבודות לבית ספר מקצועי תעשייני, במלוא הקצב ומקווה אני שבקרוב בניין בית הספר יהיה מוגמר ותהיה זאת עמדה חדשה בידינו. סובר אני שיהיה זה אקטיוו אמתי שלנו.

כתוב נא מה אצלך. שלום לבבי,

זילברשיין

תהליך ה“ציוניזציה” בקרב אירגוני “יד חרוצים” היה אטי. תקופה של עשרים שנה היתה כפי הנראה קצרה מכדי לחול בהם שינוי יסודי. “התאחדות” היתה המפלגה הראשונה שהביאה אל בעלי המלאכה היהודים את הציונות כתנועה עממית ומכאן השפעתנו על חייטים, ספּרים, אופים, נגרים ופחחים שיהיו תורמים לקרן היסוד.

עד תרצ“ד (1934) היה אירגון “יד חרוצים” בסטניסלאב נתון להשפעתה המכרעת של “התאחדות”. סייע לנו בכך צבי (הרמן) אייגנפלד, היושב ראש של “יד חרוצים”. אין בדעתי לעסוק בתיאור המצע האידיאולוגי של מפלגת העבודה הציונית “התאחדות” מאחר שכבר נכתב על כך בפירוט⁷⁶. בדין הוא שאוסיף אך זאת: – לפני “ועידת ברלין” וגם אחריה נסרו בחלל עולמנו היהודי מושגים ומונחים מתחום האידיאולוגיה הסוציאליסטית, – סוציאליזם מהפכני, מלחמת מעמדות, אינטרנציונאל שני, פרולטריון, מארכסיזם, מטריאליזם היסטורי ואידיאליזם היסטורי, חברה סוציאליסטית בארץ ישראל⁷⁷, שילוב סוציאליזם בציונות ועוד כיו”ב סיסמאות. הוויכוחים שניטשו בין הדוברים למיניהם, כל אחד לפי דפוסי השקפתו, לפי האינטרס החברתי שלו, כוח הבעתו או להט מזגו, או מידת שנינות פילפוליו, היו סוערים ומרים ולעתים קרובות גם נטולים מן המציאות לפי ששכבות העם היהודי בפולין, החזקות כביכול, נידלדלו מיום ליום מחמת המשבר הכלכלי ולא יכלו להיוושע מלהטוטי הניסוח של ההחלטות בוועידות. לעתים קרובות לא מצאתי טעם שאשתלב בוויכוחים מופשטים “פרוגרמתיים” על קוצו של יוד אידיאולוגי כביכול, כי לא מצאתי בהם תרופה לחולי הרע שפשה ברחוב היהודי, הוא הקומוניזם. הוא התפשט בבתי ספר תיכונים ונלכדו ברשתו אלפי צעירים וצעירות שביקשו לברוח מעצמם, מביתם ומהווייתם היהודית. דומה היה כי רבים מהם הוכו בעיוורון ובחרשות, רבים החלו להתיחס אל הוריהם בבוז, כינום “הטפילים” והתעלמו מהעובדה שאבותיהם נאבקים על פרנסת ביתם. רבים אף הגיעו לידי שנאת היהדות רק משום שהיא דת, שכן הדת⁷⁸ היא “אופיום להמונים” וכו' וכו'.

המצב היה טראגי בכל גליציה ובפולין הקונגרסאית. “התאחדות” נקראה לעמוד בפרץ ולעצור בעד הנוהרים לעבר הדליקה שפשטה. התרעתי אז יומם ולילה כי לא ב“פרוגרמות” ולא במלל נציל את הנוער היהודי, אלא בחזון תחיית היהדות בארץ ישראל, ברעיונות הצדק והמשפט החברתי כפי שחזו אותם נביאי ישראל, ואינם בהכרח נחלתו הבלעדית של הסוציאליזם המהפכני. שכן סוציאליזם זה לא מנע את שפיכות נהרי נחלי דמה של היהדות במלחמת העולם הראשונה. כלום לא הוכיח יחסה של הסוציאל־דמוקראטיה האוסטרית של אוטו באואר וקארל רנר את אדישותה ואיבתה אל הלאום היהודי? עיקר טענתי באותם ימים היתה כי מרכז הכובד של הבעיה אינו ביחסו של העולם החיצון אלינו, אלא בנו, ביחסנו אל עצמנו, בזיקתנו אל עצמיותנו היהודית ואל עצמאותנו כעם בארץ ישראל. העיקר הוא ביצירה ובמעשים – עוד בית ספר עברי, עוד הכשרה חלוצית, עוד בית ספר מקצועי, עוד תרומות לקרן היסוד ולקרן קיימת לישראל, עוד אירגון נוער ציוני ועוד קהילה ציונית ועוד עולים לארץ ישראל, – זו האידיאולוגיה המעשית שהנחתה אותי, אלה היו עיקרי דברים שהשמעתי השכם והערב בדיוני ועידות ובשיחותי עם בני הנעורים. פשט ופלפול סרק – פשט עדיף. ד“ר מיכאל רינגל, שהיה מן הבולטים מבין ראשי הציונים הכלליים במאמרו ב”פאלק און חלוץ“, שיצא בלבוב, לרגל “שבוע החלוץ”, בסיון תרפ”ז (יוני 1927) היטיב לבטא בלשונו הציורית את מאבקנו: “ריאליזם של חיי היצירה בארץ ישראל הורג דימגוגיה של מליצות, כשמש המשמידה חידקי שחפת”.

יהודי פולין היו ערנים והתעניינו במה שנעשה בארץ ישראל. הם שאלו, תמהו וביקשו לדעת מה פשר “החיים המשותפים” בקבוצות מסויימות, מהו חינוך ילדים משותף, על שום מה הסגידה ל“פרוליטרון”, ולא רק ב“פרקציה”, מה טעם לוויכוחים בארץ ישראל שבין “הפועל הצעיר” ובין “אחדות העבודה” בשאלת “מלחמת המעמדות”. הרושם שנתקבל היה שהמתווכחים בארץ ישראל הסיחו את דעתם כליל מהדי ויכוחים שנשמעו בקרב היהודים בפולין. ברטרוספקציה איני יכול להשתחרר מההכרה כי אותם ויכוחים, שקיבלו משמעות מחרידה נוכח גורל היהודים ברוסיה, הבהילו והרתיעו יהודים “בורגנים” רבים מלעלות לארץ ישראל. עובדה היא כי יותר משהוויכוחים האידיאולוגיים ינקו ממציאות חיינו, הם ינקו מעולם האידיאות הזרות שלא התאימו לנו. בשכלם הישר טענו המוני יהודים כי אין עדיין בורגנות בארץ ישראל וכבר מחוללים בסערת הוויכוחים את “מלחמת המעמדות”.

גם אגדות־כזב ובדותות נפוצו שהציונות מנשלת את הפלאחים הערביים מעל אדמתם.

סיפורי בדים אלה הפיצו קומוניסטים יהודים, תוך כדי קריאות בינתיים כשרצו לעורר שערוריות באסיפות עם. רבות עמלתי לקעקע אותן בדותות זדון על נישול הפלאחים שמקורן בתעמולת הכזב של מוסקבה; הסברתי כי מבניין ארץ ישראל יוצאים הפלאחים הערביים נשכרים.

מן הראוי לדעת, שכבר בשנת 1920, בימי מאורעות דמים בירושלים, קמו פובליציסטים ערביים בירושלים על היהודים, על העם היהודי ועל הציונות, הם הפיצו דברי שיטנה ארסית נגד הציונות. לא נפחדנו, ולא נסוגונו מפניהם אחור, והגענו עד הלום.

האמת היא שהערבים הלאומנים (כולם לאומנים) ויתרו על טובת ההנאה הכללית ועל התקדמות חברתית כשהן באות מפאת עליית היהודים והשתרשותם בארץ ישראל אשר אותה הם רואים כמולדתם. הערבים, ובפרט האינטליגנציה שלהם, ראו עצמם נעלבים – נפגעים שאנו רואים אותם – לדעתם – נחותים, המוכנים למכור את רגשותיהם הלאומיים בנזיד עדשים.

הערבים בארץ ישראל גם לא שעו לעצותינו הטובות שיעזבו מרצונם הטוב את פלשתינה (א"י) ושילכו אל הארצות הערביות השכנות להשתקע שם בין אחים ובתוך אחים (אלה היו דעותיו של ד"ר אברהם שבדרון).

ומעגל הקסמים מתמשך והולך עד שהגענו לאוטונומיה!!! פרי ועידת קמפ דייויד.

הקמת “גורדוניה” כתנועה עצמאית    🔗

היה זה באחד מערבי החורף של שנת תרפ“ב (1922) כשכינסתי ב”בית העם" בסטניסלאב קבוצת צעירים של תלמידי בתי ספר תיכונים ונערים עובדים וסיפרתי להם מעשה באהרן דוד גורדון ובאליעזר יפה, וביוסף בוסל, וביוסף ברץ, שהיו מסובין בדגניה, והפלגתי בשבחי א. ד. גורדון. באותו ערב, שקדמו לו ערבים רבים של פגישות ושיחות ארוכות התגלגלה שיחתנו על השאלה – מה יהא⁷⁹ על הנוער היהודי. זה היה זמן לא רב אחרי שנוסדה הסתדרות נוער “צעירי התאחדות”. באותן שיחות עוררו את תשומת לבי עיניו של בחור צעיר ששאלו “לאן”? שמו היה גדליהו גלר. הוא לא הסתפק במה שנאמר בשיחות ולעתים קרובות התלווה אלי בדרכי לביתי. לא חצצה כל מחיצה בינינו. כשהאזין לי ראיתי בו כי הוא מבין לרוחי וכשהקשבתי לדבריו שררה בינינו קירבת נפש והבנה הדדית. ברור היה לנו כי מגמת “התאחדות” לא היתה להקמת אירגון נוער מפלגתי במשמעו הצר של המושג. אולם במרוצת הזמן נתעוררו בקרב “צעירי התאחדות” חששות שמא יראה בהם הנוער מכשיר בידי המפלגה, דבר שעלול היה להיראות כפגם ומעצור להתפתחות ארגונם כתנועת נוער. מנסיוני ב“השומר הצעיר” ובהיות לי זיקה טבעית לנוער ולתנועות נוער, טיפחתי בקרב “צעירי התאחדות” את השאיפה להיפרד ממסגרת המפלגה.

כעבור שנה, בכ“ד בשבט תרפ”ג (1923) כשתמה שנת השתיקה הצעתי באסיפת “צעירי התאחדות” לקרוא לארגון הנוער “הסתדרות נוער על שם אהרן דוד גורדון”, ולהכריז על עצמאותה. הצעתי נתקבלה. וכך קם הגרעין הראשון של התנועה על שם גורדון בעולם היהודי. אור תורתו של א. ד. גורדון, דרכו בהגשמה ומופת חייו הורו מגמה חינוכית שתחילתה היתה בגליציה ואחר כך התפשטה בפולין כולה, ועד מהרה קמה הסתדרות הנוער “גורדוניה”, שהתפתחה לתנועת נוער רחבה ומקיפה.

מאותה שעה ואילך שאפה “גורדוניה” לאמנציפציה, מבלי להחליש את זיקתה הרעיונית ל“התאחדות” כמפלגה ציונית חלוצית עממית ולמפלגת “הפועל הצעיר”.

ידועים ומקובלים היו עלינו דברי אהרן דוד גורדון שרשם לעצמו “כיבדתי את כל ההולך בשתיקה, וכך הייתי רוצה שיתנהגו עמי. הרוצים לכבדני – יכבדוני בשתיקה. לפחות שנה אחת לא ידברו ולא יכתבו עלי כלום”. עתה, משנתקיימה משאלתו זו בשנת שתיקה, הזמנתי את אברהם לווינסון, שהיה באותו פרק זמן ציר בסיים, להרצאה על אהרן דוד גורדון. בכ“ד בשבט תרפ”ג (1923) נערכה הרצאתו באולם התיאטרון “מוניושקו”. קהל של אלף וחמש מאות יהודים התכנס בתוכו ועוד מאות אנשים לא נכנסו לאולם מחוסר מקום. אברהם לווינסון היה נואם מזהיר ומרצה מבריק בעברית וביידיש ליטאית־פיוטית. הוא הקסים את קהל הנאספים שהיה מפונק בשמיעת נואמים גדולים. בבקיאותו במשנתו של א“ד גורדון היה לווינסון אחד המרצים היחידים בפולין שידע לרתק קהל מאזינים בנושא זה. כמעט כל האינטליגנציה הציונית בעיר וכן רבים מערי השדה הגיעו להרצאתו. דברי אברהם לווינסון עשו רושם עז בעיר ופיסלו ל”גורדוניה" נתיבות את ליבות הנוער היהודי ואל תודעת הציבור ברחוב היהודי.

עיצובה וגיבושה של ההגות החברתית של “התאחדות” כמפלגה פוליטית ושל “גורדוניה” כתנועת נוער נתאפשרו מכוח הברית הציונית שנתרקמה בין חיים ארלוזורוב לבין אהרן דוד גורדון, אך ראשית התארגנותה הארצית של “גורדוניה” נעשתה בכינוסה בלבוב, בתרפ"ה (1925). מאותה שנה ואילך היה פנחס לוביאניקר (שנודע לימים כפנחס לבון בישראל) למנהיגה המוכּר של “גורדוניה” ומדריכה הרוחני. באותו כינוס ארצי הושם דגש על גיבוש אופייה החלוצי של התנועה ועל הידוק קישרי המפלגה עם הנוער.

בסטניסלאב פינתה מפלגת “התאחדות”, שחלשה על החצר ברחוב גלוחובסקי 13, בית אחד ל“גורדוניה”. והיה בכך סימן טוב, כי באותה חצר נמצאו מסגריית החלוצים “ברזל” ומעונה. עם הנהגת “גורדוניה” בשנותיה הראשונות נמנו אחי צבי גלרטר ואנוכי, משה ליליין, ישראל אילן כנציגי “התאחדות”; ישראל ביטמן, גדליהו גלר, מאיר מנדל ופרץ סלפטר היו הנציגים, נבחרי הקן, שהקדישו מאמצים רבים לתנועה בחינוך ובהסברה אידיאולוגית.

קורת רוח רבה הסב לי ההישג שהשגנו צבי אחי ואני בדצמבר 1924 – ליגאליזציה ל“גורדוניה”. סניף “גורדוניה” בסטניסלאב היה הראשון שהשיג אישור מהשלטונות לתקנונו, היינו אישור לקיומו הליגאלי. ומכאן דריכותו לקראת המועצה הארצית של “התאחדות” בלבוב ב־25 בינואר 1925. במשך שנתיים הספיקה התנועה להתבסס בשלושים מקומות במזרח גליציה. בפעם ראשונה היתה “גורדוניה” נושא לדיון במוסד עליון של המפלגה.

להלן כמה מהחלטות המועצה הקשורות ב“גורדוניה” ובמסגריה “ברזל” כפי שפורסמו ב“פאלק און לאנד”, ה' שבט תרפ"ה (30.1.1925):

(א) המועצה מביעה שביעות רצונה מייסוד אירגון נוער “גורדוניה” וקוראת לוועד הפועל החדש לתמוך בכל הכוחות בעבודתו של אירגון הנוער החדש.

(ב) המועצה מטילה על הוועד הפועל החדש לכנס עד ששה שבועות ועידה של כל החברים המטפלים בעבודה בקרב הנוער.

(ג) המועצה קובעת שהמסגרייה לחלוצים “ברזל”, שנוסדה בידי סניף “התאחדות” בסטניסלאב צריכה להיות נתמכת בידי כל המוסדות האחראיים של המפלגה.

מאחר שנהגתי לבקר במסגרייה “ברזל” מדי יום ביומו ערב ובוקר, סרתי גם אל הבית הסמוך, שהיה מעונה של “גורדוניה”, עד שהיו אומרים בעיר “גורדוניה זיצט אין חוּצר פון געלערטערס שלאסער ווערקשטעטא” (גורדוניה יושבת בחצר בית המלאכה של גלרטר). כך נעשיתי מעורב עם החברים הצעירים בשיחות על אודות ארץ ישראל ועיקרי דברי נסבו על משמעותה של חלוציות, על דגניה, ועל מופת דרכו של אהרן דוד גורדון, שהיה מוקד השיחות.

באותן שיחות השתתף באורח פעיל גדליהו גלר, שהיה ספוג עממיות יהודית; הוא השכיל לחדור אל השכבות העממיות והצליח להוציא משם נערים צעירים שהקומוניסטים היהודים פרשו לרגליהם את רשתם. בהיותו בעל השכלה כללית רחבה שרכש בעבודה עצמית ושקדנית, יכול היה להתמודד עם טעוניהם של קומוניסטים וסטודנטים באוניברסיטאות. הוא גם עבד בעצמו במסגרייה לחלוצים “ברזל”, ואחר כך בבית החלוצים בלבוב, וכך רכש לו השפעה ישירה על חבריו שהכירו בכוח האמת בהדרכתו. כאשר התחזקה “גורדוניה” בסטניסלאב, התחילה מקימה סניפים גם בערים ובעיירות הסמוכות. גדליהו גלר, שסבל דרך קבע מחסרון כיס אך שפע ממנו האור הזרוע של דגניה ונהלל, היה נודד ממקום למקום והביא אל הנוער את דבר התנועה; הוא הגיע ללבוב ונשלח גם ללודז לעבודה במרכז התנועה בפולין הקונגרסאית, וכך היה גדליהו גלר למשוּלח של “גורדוניה” בערים ובעיירות בוולין ובקונגרס פולין.

בכינוס הארצי הראשון שהתקיים בלבוב בתרפ"ה (1925), התייצבו נציגי “גורדוניה” מסטניסלאב בראש המאבק למלוא עצמאותה של התנועה ולשיחרורה מאפיטרופסותה של “התאחדות”; הם לא שללו את זיקת התנועה אליה ולא את ערכה ותפקידה של המפלגה בחיי הציבור. בהיותה תנועת נוער עממית, היו מעטים חבריה מבין תלמידי בתי ספר תיכונים. כשהגדירה את עצמה כתנועת נוער חלוצית ומגשימה היא העמידה מתוכה קבוצות הכשרה חלוצית שהלכו לדולינה ולביאלה שליד טלומאטש. ראוי לציין שקבוצות ההכשרה הראשונות של “גורדוניה” בפולין הוקמו ב־1925 בידי חבריה בסטניסלאב, שיצרו במאמצים גדולים ובתנאים קשים מאד מקומות הכשרה בערים ובעיירות בגליל. ביחוד הצטיין באירגון וביוזמה נתן שוואלב. הסניף בסטניסלאב שלח למרכז התנועה הגליצאית בלבוב את החבר מאיר מנדל, שתפש שם מקום בולט. הופעתה של “גורדוניה” כתנועה חלוצית החלה להשפיע על “החלוץ” בגליציה.

אנוכי המשכתי במאבקי נגד הסוטים והבורחים מעצמיותם והתיחסתי אליהם כאל תועים בדרכי החיים; השתדלתי להפנות את עיניהם לארץ ישראל, להגשמת האידיאלים החברתיים הקונסטרוקטיביים, והטיתים ל“גורדוניה”. ציירתי לעיניהם אידיאליזם מגשים בארץ ישראל, שיוצקים בו יסודות לבניין שלא הוקם עדיין; הפיכת הביצות לאדמה פוריה – זאת המהפכה שלנו.

ולפי שהיכרתי היטב מאות בתים יהודיים בעיר, יכולני לומר כי הבנים להורים משכבות עממיות היו בעומק ליבם יהודיים יותר מבניהם של הורים אמידים. בני העניים לא הגיעו ללימודים בגימנסיות ולא הספיקו להתמשכל. היו מהם שהמשיכו והניחו תפילין, הלכו בשבתות לבית הכנסת ובייחוד ב“ימים נוראים”. הם ששו להאזין אל הרינה ואל התפילה של ר' משה שוחט, ואלה נמשכו ל“גורדוניה”. לעומתם רוב בניהם של הורים אמידים שומרי מצוות, שבבתיהם אמנם דלקו “נרות של שבת”, אך משעה שנכנסו לבתי ספר תיכונים נתנדפה מהם מהרה ה“יידישקייט” ביחוד מליבם של אלה שאבותיהם לא היקנו להם מעט דעת ביהדות, נוצר בליבם חלל ריק ונפשם היתה נתונה לטלטולי רוח עם כל משב שבא ממוסקבה. אולם אותם הצעירים שנקלעו לבית הכנסת ולבית המדרש, בחינת אורחים נטו ללון, נתרטטו לשמע התפילה מפי שליח הציבור ר' משה שוחט “מתי תמלוך בציון… בקרוב בימינו לעולם ועד תשכון”… “והביאנו לציון עירך ברינה”, אלה חשו וגם קלטו את הכיסופים לציון; ניצוצות היהדות שהיו בליבם שמרו עליהם מכל וכך נשתמרו הגחלת היהודית והזיקה למורשת דורות בקרב הצעירים חברי “גורדוניה”. רבים עוד הזוכרים כיום בישראל, בעיר ובקיבוץ, במושבה ובקבוצה, בהמיית לב את תפילותיו של ר' משה שוחט על כל תגיהן, גוניהן וגוני־גוניהן.

מיפנה חשוב התחולל בתולדות “גורדוניה” בעקבות “עשרת ימי הדמים” – ימי השחיטה בחברון, בחודש אב תרפ“ט (1929). כשהגיעו מארץ ישראל הידיעות המחרידות, התחרו ביניהם העתונים היהודיים בפולין בכותרות זוועה. הגדיל מכולם לעשות “דער מאמענט” שפירסם את הכותרת “ארץ ישראל אין פלאמען” (ארץ ישראל בלהבות) באותיות של קידוש לבנה. כתנועת נוער חלוצית לא יכלה “גורדוניה” להסתפק בהפגנת נוכחות באסיפות מחאה בלבד. בעת ההיא התכנסה בלודז ועידה ארצית של שליחי התנועה בפולין ונדון בה גם דבר איחוד מפלגות הפועלים בארץ ישראל, “הפועל הצעיר” ו”אחדות העבודה“. אולם לא איחוד המפלגות היה הנושא העיקרי בדיוני הוועידה. חשיבותה היתה במענה שנתנה למאורעות הדמים בארץ. מייד אחרי הוועידה עלתה לארץ קבוצת “גורדוניה” הראשונה וזו הקימה מחדש את “גבעת בוסל” בחדרה ומשם עלתה להתיישבות בחולדה. עם גרעין הקבוצה נימנו שמונה חברות ושני חברים מ”גורדוניה" בסטניסלאב. בכך נפתח דף ההגשמה החלוצית בתולדותיה של “גורדוניה”.

בתר“צ (1930) עלתה מסטניסלאב הקבוצה השניה, – ששה חברים ושתי חברות, שראתה במאיר מנדל את מדריכה הרוחני. בבואו לארץ התיישב יחד עם חבריו בכפר אהרן שליד נס ציונה ונעשה פעיל בחיי הפועלים במושבה. מאיר מנדל שנעשה לימים אחת הדמויות הבולטות ב”חבר הקבוצות", ביקש לעצמו ולקבוצתו אתגר שיש בו אחריות מיוחדת. זו נמצאה לו בהתיישבות ההררית. רוב חברי הגרעין קיבלו רעיון זה ברצון אחרי שהושפעו גם מחזונו של יוסף וייץ, שטיפח את ההתיישבות בהרים. כך הגיעה הקבוצה לכפר החורש בגליל התחתון. הקבוצה עלתה אל הרי נצרת שאדמתם אדמת טרשים וסלעים קרחים. אחרי שהוקמה קריית ענבים, נשאו גם חלוצי “גורדוניה” את עיניהם להתיישבות הררית והקימו את כפר החורש. גם קבוצה זו, הצופה מראש ההר אל שדות העמק המוריקים, ללא שכנים יהודים, עמדה לא אחת בנסיון קשה.

חולדה וכפר החורש היו שני מפעלי ההתיישבות הראשונים של “גורדוניה” שהעידו על בגרותה של התנועה ועל אחריותה להם. לעובדת הקמתה היתה השפעה מחנכת גדולה על אותו חלק בנוער היהודי העממי בגולה, ששאף להפוך את היהודים לעם עובד במולדתו.

עריסתה של תנועת “גורדוניה” עמדה אפוא בסטניסלאב ועשרות רבות של חניכיה־חבריה פזורים בכל הארץ, בכפר ובעיר, בהרים ובעמקים. זכות ראשונים עומדת ל“גורדוניה” הסטניסלאבית בתוך התנועה הארצית והעולמית בשלושה דברים, היא החדירה והעמיקה את הכרת החובה להגשמה עצמית חלוצית, הדגישה את ערך עצמאותה של תנועת הנוער החינוכית בלי שתתנכר לערכי המפלגה, וכן עשתה לגיבוש החזון הקבוצתי כצורת חיים שמגלמת את הרעיון החברתי בציונות. ואם אמנם היה מקום מושבו של מרכז “גורדוניה” בלבוב, הרי בסטניסלאב פעם לב התנועה בגליציה. בין ארגוני הנוער השונים שקמו בעיר כבשה לה “גורדוניה” את המקום הראשון וזיקתה הרעיונית ל“התאחדות” חיזקה במידה רבה את מעמדה בציבור היהודי בעיר.

חיי התנועה בסטניסלאב נגדעו יחד עם חיי כל יהדות פולין בשואה. בשנת תרצ“ט (1939) עמד בראש הנהגת “גורדוניה” בעיר יוסף קרומהולץ ז”ל, שהיה פעיל גם בהנהגה הראשית של התנועה. בימי המלחמה הוא עמד בראש פלוגת פרטיזנים בגליציה. הוא סירב לעבור לווארשה כאשר הציעו להציל את חייו בדרך זו, וסופו שנפל כלוחם על משמרתו.

הקשרים עם ארץ ישראל כמקור השראה לשליחותי    🔗

מסטאניסלאב שמרתי בנאמנות על קשרי עם אישי התנועה בארץ ישראל, בין בכתבים ובין בקשרים אישיים כל אימת שהגיעו משם אישים לסטניסלאב.

בתחילת שנת 1923 קיבלתי מד“ר יעקב טהון, שהיה יחד עם ד”ר ארתור רופין מנהלה של “חברת הכשרת הישוב בארץ ישראל”, מכתב ובו הוא בישר לי על כוונתו לבוא לסנטיסלאב והוא מבקשני שאקביל פניו בתחנת הרכבת. כשהגיע לסטניסלאב סיפר לי ד“ר טהון שהוא בא לגליציה כדי למכור קרקע מאדמת ג’בליה ביפו, דונם אדמה כיחידת מינימום למכירה. בהיותו בלבוב הוא שמע אודותי שאני “מומחה לחיזור על פתחי נדיבי כיס”, לכן מבקש הוא ממני שאלך עמו אל יהודים שיש לאל ידם לרכוש דונם אדמה ולשלם תמורתו בדולרים, והם יקבלו מירושלים שטר מכירה. הבעתי בפניו מיד שהנני מוכן ומזומן לקיים מצוות עשה לגאולת הארץ. הלכנו אל ציונים ממעמד הסוחרים הסיטונאים ואל בעלי מפעלי תעשיה. אף אחד מהם לא סירב. טוב להשקיע מעט ממון גם בארץ ישראל, אמרו הרוכשים. ד”ר טהון הציע לי דונם אדמה ללא תמורה כספית, בבחינת שכר טרחה, או שכר ביטול זמן; אנוכי סירבתי. אמר לי לבי כי שכרי היא המצווה עצמה.

להלן מכתבו אלי המדבר בגאולת האדמה –

חברת הכשרת הישוב בארץ ישראל בע“מ ירושלים כ”ד ניסן תרפ"ג לונדון – ירושלים 10.4.1923

מר מנחם גלרטרס טניסלאב

א.נ.

קיבלתי את מכתבך מיום י“ד אדר ש.ז. ואקראהו בשים לב. על כל פנים יש להצטער על שהעבודה בחו”ל מתעכבת ועל ידי כך נשללה בינתיים האפשרות להמשיך את העבודה הישובית בארץ ישראל, שאינה סובלת דיחוי.

בעמק יזרעאל נוצרו, אמנם, נקודות ישוביות כבירות הערך, ונעשה בזה צעד ענקי לכבוש שטח הגון בארצנו, אבל הרי אלה גם כן עודן צעירות ורכות, ודרושות עוד השקעות כספים נוספות למען תוכלנה להתבסס כל צרכן.

בכל אופן, נחוץ עוד לגאול את יתר האדמה שבעמק ושבמקומות אחרים בלי דיחוי. אל לנו להסתפק בשטחים המיצערים, לפי הערך, שנגאלו עד כה מידי זרים. אם אזלה יד קרן הקימת לישראל מעשות גדולות במקצוע זה, מוטלת חובה קדושה על אנשים פרטיים לעשות את כל אשר לאל ידם לגאולת הארץ באמצעיהם הם.

זכורני, כי כב' תלה תקוות מיוחדות במשרד הארצישראלי שבסטניסלאבכ שיוכל לעשות חיל בעבודה זו, והייתי רוצה לדעת, מה הם הצעדים שהמשרד הארצישראלי עשה או חושב לעשות בנדון זה.

בנוגע לעבודת הבניה בעונה הקרובה, אין לדעת את גודלה והיקפה, הכל תלוי באפשרות להשיג אשראי לבניין מבנק אפותיקאי או ממוסדות אחרים. נתינת אשראי כזה יכולה להרחיב בהרבה את גבולות העבודה הזו.

על חלק מהשאלות שבגליון הרצוף למכתבך בנוגע לקבוצות, אפשר למצוא תשובות בחוברת שיצאה לאור ע“י קופת חולים של הסתדרות העובדים, שאנו מצרפים לזה. ואם נחוצים עוד איזו פרטים נוספים, מוטב שהמעוניין יפנה באופן בלתי אמצעי אל מרכז קופת חולים, עפ”י המען דלמטה ויקבל את כל הידיעות האפשריות⁸⁰.

בכבוד רב

ד"ר יעקב טהון.

בדומה לקשרי ה“עסקים” הללו עם פעולת גאולת האדמה בארץ, קיימתי באהבה רבה קשר מכתבים עם חברים שכרכו באישיותם שליחות תנועתית עם הגשמה עצמית בעבודת אדמה. כדוגמא לקשרי אלה אביא שני מכתבים מאת צבי ליברמן־לבנה, מנהל “מרכז העליה” בוועד הפועל של הסתדרות העובדים: –

תל־אביב יום י“ב לחדש סיון תרפ”ב

גלרטר ידידי שלום רב!

… אין כסף! מלונדון מודיעים בכל פעם שמפחיתים את התקציב וכעת אין כבר ממה להפחית. נהלל ועין־טבעון עדיין לא מסודרים – אין התקציב המובטח אפילו בחציו, החברים הלכו ונכנסו למושבים החדשים ואין אפשרות לסדר את המשק. אותו המצב בהרבה משקים. בזמן האחרון לרגל חוסר כספים הקטנו הרבה עבודות, והרבה מחוסרי עבודה מתהלכים ללא עבודה. העליה גם כן מתנהלת בצעדי צב.

קשה! ציבור הפועלים בארץ בכל זאת מתאמץ והולך לו בדרכו ובפרינציפיו דורש עליה, מבקש דרכים להשבחת המצב, מבצר את מוסדותיו הכלכליים. ככה הוטבו מצבם של מוסדות “המשביר”, בנק הפועלים, ותקותנו חזקה שסוף סוף נתגבר על כל המכשולים ונגיע למטרתנו.

שלום לך מידידיך הרבים כאן, ושלום לכל המתכוננים לעלות ארצה⁸¹.

שלך צבי ליברמן.

תל־אביב ב' חשון תרפ"ג

ידידי היקר גלרטר שלם ושלום רב!

את מכתבך קיבלתי בדיוק בין ראש השנה ויום הכיפורים בשעה שהייתי מוטל על מטתי בחום חזק של מלריה טרופיקה. בקושי קראתי אותו ולא⁸² הייתי בטוח שבמשך השבוע יגיעו האתרוגים אליכם, הייתי מבקש את מישהו שילך, יקנה וישלח. אולם כל רעי הוכיחוני שזה אי אפשר, שבאופן הכי טוב יגיעו שנים־שלושה ימים אחרי סוכות, ולכן נשאר לי רק להביע את צערי על שלא יכולתי להפיק רצון אביך, יהודי שהיה ודאי חפץ להחזיק אתרוג ארצישראלי ממש.

אני עובר השבוע לנהלל בהחלט.

מהשבוע הזה אני יוצא אפוא מעולם הפוליטי, מחיי עסקן, ונהפך לפועל פשוט. בשבילי זה חג ממש ואלמלא הרגשתי את עצמי לא כל כך טוב בבריאות, הייתי פשוט מאסף חבריה ערב־ערב ורוקד.

כתוב לי בכל זאת לפעמים ממעשיך, כי גם כשאהיה בנהלל ודאי יעניינוני כל המעשים הנעשים בידי חברינו.

והיה ברוך,

שלך צבי ליברמן.

ע' אצ"מ תיק A257/57.

ראשית השינוי במיבנה ההסתדרות הציונית בגליציה    🔗

בשנת תרפ“ג (1923) החלה לתת את אותותיה ההתמודדות הבינמפלגתית בתוך ההסתדרות הציונית. הרוחות נסערו בתוכנו כל אימת שנתלקחו הוויכוחים בשאלת המיבנה של ההסתדרות הציונית במזרח גליציה. מאז הוועידה הציונית הארצית באביב 1921 כיהנו ד”ר ליאון רייך כראש ההסתדרות הציונית, וצבי הלר שהיה מראשי מפלגת העבודה הציונית “התאחדות” כמזכיר כללי. בבחירות לקונגרס הציוני הי"ב הגיע מספר צירי “התאחדות” ל־69 ונתחדדה בו ההתבדלות המפלגתית, וזו גברה אחרי כן ברוב הארצות. במזרח גליציה החלו “הציונים הכלליים” להשמיע טענות והאשמות שראשי “התאחדות” חותרים תחת שלמותה של ההסתדרות הציונית; ביחוד נטפלו למזכיר הכללי צבי הלר והאשימוהו כי בביקוריו בערים ובעיירות בשם האכסקוטיבה בלבוב הוא מייסד סניפים של “התאחדות”. נתערער אפוא האמון ובעקבותיו שלום הבית. הציונים הכלליים החלו לתבוע וללחוץ להוצאת “התאחדות” מההסתדרות הציונית. לעומתם טענו חברי “התאחדות” כי ההסתדרות הציונית עשויה לשמש מסגרת כוללת לציונים בעלי גוונים פוליטיים שונים בקשת הציונית. הטוענים לשני הצדדים, שהיו עורכי דין שנונים, החריפו את המאבק ונתגלו בו כל הסממנים האידיאולוגיים שאיפיינו את המחלוקת “עבודת ההווה” ובניין ארץ ישראל.

שעת ההכרעה התקרבה והלכה. נקראה ועידה ציונית ארצית ל־18 בנובמבר בלבוב. הקדים לה כינוס מועצה ארצית של “התאחדות”, שהתכנסה בספטמבר 1923 אף היא בלבוב. היו בה שתי סיעות, האחת שהיתה במיעוט ודרשה יציאה לאלתר מן ההסתדרות הציונית; השניה שהיה לה רוב, וגם אני נמניתי עמה, תבעה להוסיף ולהישאר בתוך ההסתדרות הציונית, כשהיא מציעה לשנות המיבנה שלה, היינו לבססו על יסודות פדרטיביים. לשון אחרת, כינון הסתדרות ציונית ארצית אחידה שיהיה בתוכה מקום לגיטימי לכל המפלגות הציוניות. טענתי באותו ויכוח שכל מפלגה ציונית צריכה להיות עצמאית; מפלגות ציוניות הניזונות מאידיאות חברתיות שונות מפרוֹת את בניין ארץ ישראל וברכה בהן. נמניתי עם המתנגדים לתפישה שמפלגה אחת, “הציונים הכלליים”, תנהג כבעלת קניין ב“הסתדרות הציונית למזרח גליציה”, כי זו אינה אלא קניינן של כל המפלגות הציוניות הבונות את ארץ ישראל.

זוכר אני עדיין אותו לילה סוער בוועידה הציונית הארצית. הבמה היתה כהר געש. צירים התווכחו והתכתשו, עלו וירדו, ורק ביום השני, בשעה שלוש בבוקר, נפלה ההחלטה בוועידה, ברוב זעום 85 נגד 72, כי “החברות בהסתדרות הציונית אינה מתיישבת עם חברות במפלגה ציונית אחרת”. משמעותה של ההחלטה היתה הרחקת ה“התאחדות” מן ההסתדרות הציונית. “הציונים הכלליים” היו מאוחדים בדיעה זו, פרט לד“ר דוד מאלץ, שהיה ציר לקונגרס הציוני הראשון. הוא הרהיב עוז בנפשו והכריז על התנגדותו להוצאת “התאחדות” מההסתדרות הציונית הארצית. הצהרתו היכתה בתדהמה את חבריו והיתה לנו למקור עידוד. יונה רוזנצווייג קרא באותו מעמד הצהרה ציונית בשם ה”התאחדות" וצירי “התאחדות” עזבו בשירת “תחזקנה” את הוועידה ונתכנסו באולם “צעירי יהודה” לוועידה ארצית שלא מן המניין, שתחליט על קווי הפעולה להבא. ד"ר מרדכי ויזל⁸³ ואנוכי דרשנו מתן עדיפות ראשונה במעלה לעבודה למען ארץ ישראל; בפעולה הפוליטית תמשיך לעסוק הפרקציה הפרלמנטארית שלנו בסיים תוך תיאום עם הוועד הפועל של המפלגה, ואילו הוועד הפועל של מפלגתנו יקדיש את עיקר מאמציו לעבודה למען ארץ ישראל ולכל הפעולות המתחייבות ממנה במישרין או בעקיפין, וכן בהגברת הפעולה בקרב הקהילות, כי בכך ראינו את מצוות העשייה הציונית העיקרית מימי הרצל.

בסיקור עתונאי ב“ארבעטס פאלק”⁸⁴, ברלין 1־2, מצאתי מובאה מחלקו העיקרי של נאומי באותה ועידה:

“… בוועידה שלא מן המניין שהשתתפו בה 72 צירים מ־39 מקומות, מרצה מנחם גלרטר במפורט על המצב בארץ ישראל ועל הנחיצות להשתדל שיעלו לארץ ישראל ביחוד אנשים (אלמנטים) שיוכלו לעמוד במשימות הקשות המתחייבות מן המצב בארץ והמוטלות על הישוב העובד. מוכרחים אנו להתחיל בעבודה רבת ממדים במישור החינוך והתרבות בקרב “החלוץ”, וזו צריכה לתפוש בתכנית פעולותינו את המקום הראשון והעליון”.

בשובנו מן הוועידה לסטניסלאב ששו שני הצדדים לקרב; – מצד “הציונים הכלליים” ד“ר אלכסנדר ריטרמאן שהיה אז בן ארבעים ושבע שנה, בעל מזג לוחם מנעוריו, ואני, בן כ”ג שנה, שמזגי לא חסר גם הוא להט קרב. בעת ההיא לא היתה “המלחמה” אישית; היא אף לא העיבה על יחסינו ההדדיים ובכל מגעינו נצרנו לשוננו מכל ניב בוטה, שכן בין “הציונים הכלליים” בסטניסלאב היו לי ידידים. גם הם גם אנחנו זכרנו תמיד כי המאבק בינינו הוא טהור כוונות, שהרי מד“ר אלכסנדר ריטרמאן ומד”ר אנזלם הלפרן קיבלתי, כפי שסיפרתי קודם לכן, עזרה מכרעת למען מסגריית החלוצים “ברזל” ולמען “גורדוניה”. כך היה בסטניסלאב, שנתארגן בה “ועד ציוני מקומי” אשר איחד את נציגי “הציונים הכלליים” ואת “המזרחי” ואת “התאחדות” שישבו ליד שולחן אחד והוסיפו לדון בעניינים המשותפים.

הוועידה הארצית בנובמבר 1922, שבחרה בי להיות חבר הנשיאות של המפלגה ומזכירה הכללי, גרמה למיפנה בחיי. תפקידי החדשים עוררוני ליתר אחריות ולהגברת התנופה בפעולותי. מאז נבחרתי בכל הוועידות הבאות כחבר בוועד המרכזי ונעשיתי מעורה יותר בחיים המדיניים בפעילות הציונית בפולין ובתנועה הציונית העולמית. באותה תקופה התחזק והלך מעמדה של “התאחדות” בסטניסלאב תודות להעמקת הפעולה הרעיונית. זו נסתייעה בשליחי המשרד העולמי של “התאחדות” שבברלין, בשליחים של “הפועל הצעיר” מארץ ישראל, כמו מאיר בוגדן, בנימין וסט, יהודה לביטוב, צבי ליברמן, גרשון חנוך, עדה פישמן, חיים שורר, יוסף שפרינצק, שביקרו בעירנו ותרמו איש לפי טיבו, איש לפי מחשבתו, להעמקת הליכוד הרעיוני ולהרגשת השותפות בתנועה, שכוחה וחזונה מתרחבים והולכים.

הקונגרס הי"ג    🔗

שנת 1923 עמדה בסימן הבחירות לקונגרס הציוני השלושה עשר שהתכנס בקארלסבד בימים 6־18 באוגוסט 1923. מלחמת הבחירות הזכירה בחריפותה את ימי הבחירות לסיים. השקלים נמכרו, נערכה רשימת השוקלים־הבוחרים, הורכבה ועדת קלפי כהלכה וכדין כשהתחרות היא בין שלוש רשימות – “הציונים הכלליים”, “מזרחי” ומפלגת העבודה הציונית “התאחדות”. “התאחדות” מכרה במזרח גליציה תשעה עשר אלף שקל, הישג שאיש מאתנו לא פילל לו. בגין המספר הרב של השקלים היינו זכאים לבחור בעשרה צירים. המשרד הראשי של ה“התאחדות” בברלין ביקש מהוועד הפועל בלבוב להציב ברשימתנו, היא רשימת מזרח גליציה, ארבעה חברים של “הפועל הצעיר”, מהם שניים מארץ ישראל ושניים השוהים בגרמניה, ואמנם נענינו לכך, שהרי גם לקונגרס הציוני הי“ב העניקה מפלגתנו שני מנדאטים ל”הפועל הצעיר" בארץ ישראל. אני הייתי בין ששת המועמדים הראשונים. מקבלי המנדאטים בשמנו היו המהנדס אוריאל פרידלנד (שלון) מחיפה, ד“ר יעקב טהון מירושלים וד”ר יעקב הלמן מברלין⁸⁵.

זוכר אני את גודל התרגשותי ורוממות רוחי בצאתי אל הקונגרס השלושה עשר. חודש אוגוסט מזמן בקארלסבד שפע של הנאת ראייה ושמיעה, ולאיש צעיר שאינו צריך למים מינרליים לא כל שכן. בשדרות המוליכות אל מעיינות המים המינרליים החמים רואה אתה מלכים, שרים ורוזנים, רבנים ואדמו"רים מגליציה ומגור, מהם חולים ומהם בריאים, שנתלקטו לכאן מחמשת חלקי תבל ומתיצבים בתור בשעות בוקר מוקדמות כדי לרוות מעיהם במים המינרליים, בהתאם למירשם איזה פרופסור מפורסם. כחסיד שמהלל ומשבח את הרבי שלו כך מפאר ומרומם כל “חולה” בקארלסבד את הפרופסור רופאו. הלכתי, כמובן, לחזות במלונות הפאר, להתבונן במלון שהתגורר בו “מלך היהודים” חיים וייצמן. מקארלסבד הנעימה נסעתי אל פרנצנסבאד ואל מריאנבאד, שהוציאו מוניטין טוב לצ’כיה של תומאס מסאריק, ובמשך שלושת הימים שקדמו לקונגרס תרתי את הארץ היפה כתייר צמא מראות ורשמים. לאמיתו של דבר שרוי הייתי במתח נפשי ובציפיה חגיגית שגברה והלכה ככל שהתקרבה פתיחת הקונגרס. איני יודע אם חוויה זו נתרגשה בי רק משום שהייתי צעיר לימים נוטה להתפעל על נקלה, או שמא ניעור בי איזה צורך יהודי כללי, עמוק יותר להתגשמות כיסופים לאומיים היסטוריים, עתיקי ימים, לממלכתיות יהודית שהתבטאה בסימליותו של מעמד הקונגרס הציוני. כך או כך, דלו מלותי מתת מבע לקסם האישי שוייצמן הילך על באי הקונגרס. בשעת הפתיחה רעמו האולם והיציע מסערת מחיאות הכפיים של כל באי הקונגרס, שקמו על רגליהם והקבילו בקריאות הידד את פני הנשיא. הכל דימו – או שמא רק אנוכי – כי ראינו כבוד והדר ושכינה מגבוה שורים עליו בכניסתו.

שלוש נקישות של פטיש בידו של חיים וייצמן, נשיא ההסתדרות הציונית, הכריזו על פתיחת הקונגרס הציוני הי"ג. קולו הטבעי והשקט, הצרוד משהו, נשמע היטב בדממה הדקה. עיני הצירים והאורחים צפו בו כמרותקות ואוזניהם כרויות לדבריו שנאמרו באיטיות; מאמירה לאמירה בקצב עולה גבר מתח הדריכות באולם. היתה זו סקירה שתיארה את ההישגים ואת המכשולים הנערמים על דרכו של הישוב היהודי בארץ ישראל ואת המאמצים של ההנהלה הציונית לגיוס הונו ואונו של העם בתפוצות לביצוע המשימות הציוניות של התקופה. הוא הדגיש את יחסי השכנות הטובה עם הפלחים, ולעומת זה את ההתנגדות הגוברת מצד ערבים הקיצונים. הוא העלה על נס את התמסרותם של החלוצים, שאיפשרה הקמת ישובים בעמק יזרעאל; כמו כן ציין את חשיבות שתי הרצאותיו של אלברט איינשטיין בירושלים על תורת היחסות, בפתחו בזה פרספקטיבה חדשה להתפתחות המדע בארץ ישראל. בעת ההיא ביטאנו את השם איינשטיין במין יראת כבוד מיסתורית, לפי שנודע בעולם כי מימי ניוטון לא קם עוד מדען גדול כמוהו. מי יכול באותם ימים לומר על עצמו בוודאות כי נהירה לו תורת היחסות. היו בינינו שאמרו כי רק וייצמן מבין מהי… קורט בלומנפלד, ממנהיגי הציונות בגרמניה, היה האיש שעורר את איינשטיין להתעניין בציונות. הוא גם נעתר להזמנת וייצמן והצטרף אל המשלחת הציונית שהוא עמד בראשה; זו יצאה באביב 1921 לארצות הברית לעורר שם התחלה של פעולה למען קרן היסוד. על קרן היסוד אמר וייצמן שאין היא ממון בלבד לרכוש בו נכסים בארץ ישראל, אלא ביטוי לנכונות העם לקרבנות, קנה מידה לכוח יצירתו ולרצון יצירתו. הוא ייחד דברים למשיכת יהודים שאינם ציונים לבניין הארץ על ידי הרחבת הסוכנות, כי רק במסגרתה יתאפשר איחוד העם בחרדתו לעתידו, וכי חובת הציונים היא לסייע בכך.

כשקם נחום סוקולוב, נשיא ההנהלה הציונית לשאת את דברו, וחן של תלמיד חכם ועילוי נשגב נסוך על פניו, קיבל אותו הקונגרס בתשואות חמות. הוא תאר את הסכנות שבהתחדשות גלי האנטישמיות באירופה, העריך את גודל ערכה של עבודתה החינוכית של ההסתדרות “תרבות”, של האמונה והתקווה שמתעוררות בהשראת האידיאליזם של חלוצים, הם באר הנעורים המתחדשים בעם, אמר, והטעים כי גאולת העם תבוא על ידי העבודה.

עניין רב עוררו דבריו של ד"ר נחום גולדמן, שמתח ביקורת וגינה את הזלזול מצד הציונים במילוי חובתם לקרן היסוד. הוא סיפר על דרך המשל מעשה במנהיג סיעה גדולה בפרלמנט הצרפתי שהתחמק מחובתו בתשלומי מסים, ובעקבות הביקורת שנמתחה עליו הוא ויתר מייד על המנדט שלו, והנמשל – אמנם אין לקרן היסוד כוח ממשלתי מחייב, אולם יש עימה כוח אילוץ מוסרי. אם לא יהיה בנו הרצון, או היכולת, להסתייע באותו כוח, תארוב לפתחנו הדמורליזציה, וכל עבודתנו למען קרן היסוד תהא נידונה לכשלון, חלילה.

חריף ביותר, כדרכו, היה יצחק גרינבוים, שתקף את וייצמן בשל לכתו לבקש את העם אצל יהודים אילי ממון. אך חוויה מיוחדת נכונה לי בשומעי בפעם הראשונה את ד"ר נחמן סירקין, נציגה של מפלגת “פועלי ציון” באמריקה. הוא הרשימני ביחסו החיובי להרחבת הסוכנות היהודית. הוא טען כנגד החוששים להכניס אל הסוכנות היהודית את הבורז’ואזיה היהודית, שהם מראים לה בחששם יותר מדי כבוד. בטחונם המנופח של הנגידים הפיננסיים היהודיים אובד מהם בה בשעה שהם נכנסים למשכן הסוכנות היהודית, “בכך הרי הם נכנעים לציונות ולא להיפך, טען, שכן קיימת סכנה שהם לא יבואו”. סירקין תבע שכל “ועד קרן היסוד” ישמש מעין משרד לגביית מסים ושהקונגרס יצהיר על חובת כל יהודי לתרום לקרן היסוד, לפי שכל יהודי חייב לראות עצמו בין הבונים את ארץ ישראל.

רושם כביר עשה על הקונגרס ד“ר חיים ארלוזורוב, ציר מפלגת העבודה הציונית “התאחדות” והוא אז רק בן כ”ד שנים. הוא נבחר לשמש יושב ראש הוועדה הפוליטית־הפיננסית. ארלוזורוב התייצב על בימת הקונגרס פעמים מספר וריתק אליו את כל משתתפי הקונגרס בהרצאתו כיו"ר אותה ועדה. בשאלת משיכת הון לארץ ישראל תמך ארלוזורוב גם בעידוד היוזמה הפרטית ופיתוחה. החלטות הוועדה הפוליטית־פיננסית, שהובאו להצבעה בקונגרס היו מבוססות ברובן על “תכנית ארלוזורוב” לפיתוח הארץ.

נחום סוקולוב נבחר לנשיא הקונגרס; כסגניו נבחרו יצחק בן צבי, הרב מאיר ברלין, ד"ר שמריהו לווין, לואי ליפסקי, ליאון מוצקין, השל פרבשטיין ואליעזר קפלן, אך נווט הקונגרס היה מוצקין. כל אחד מהסגנים ניהל ישיבה אחת. אך בישיבות שהובאו בהן עניינים והצעות להכרעה ולהחלטה – ישב ראש מוצקין. קונגרס בעת ההיא היה כפרלאמנט אירופי במלוא מובן המלה. ביריד הגדול של הסתייגויות ובמבוך ההצעות בעד ונגד, או כשצצה לפתע פתאום איזו הצעה לקיים הצבעה אישית, דמה הקונגרס לים גועש, כשעל בימת הקונגרס עומד ליאון מוצקין, קטן הקומה, הלבוש “שלוּסרוק” מעוגל, כולו שופע הומור כשהוא מחזיק בידיו פטיש ולעולם אינו יוצא מן הכלים. הוא היה תקיף אבהי, השיב לכל עניין כהלכה, ישב בבטחה ליד ההגה ולא שמטו מידו. לבך התמלא הרגשה כי הקונגרס הציוני הוא מעין “בית רם”. ואמנם היו צירים שפתחו בפנותם אל הקונגרס במלים “בית נכבד!”

התנכלויות אנטישמיות לפעילותנו הציונית    🔗

עשיתי כמנהגם של צירים לקונגרס ויצאתי “למסע הסברה” כדי להביא אל ציוני מזרח־גליציה את הבעיות של הקונגרס הציוני הי“ג. היה זה ביום ראשון בשבוע שבחודש יוני 1923 כשהגעתי לשניאטין, עיר הגבול עם רומניה. השעה היתה אחת־עשרה לפני הצהריים. אך פתחתי בהרצאתי והנה נכנס מפקד המשטרה ושאלני באיזו לשון אני מדבר. עניתי כי שפתי היא יידיש. הוא ציווה מייד על שלמה רינקר, יושב ראש האסיפה, לנעול אותה, והורה לשנינו שנלך עמו אל המשטרה. שם הוא שיחרר את רינקר ואילו אנוכי הושמתי במעצר. רינקר טילפן מהרה אל ד”ר אלכסנדר ריטרמאן בסטניסלאב והודיעו כי נעצרתי בידי המשטרה על שום שדיברתי יידיש. למחרת, ביום שני בצהריים שוחררתי וחזרתי לסטניסלאב אחרי התערבותו של ד"ר ריטרמאן אצל מושל הגליל. אחרי שובי מהקונגרס בקארלסבד נמסרה לי הודעה על עונש מאסר לשלושה ימים שהטיל עלי מושל המחוז בשניאטין.

עונשי היה נושא לשאילתא שהוגשה בכתב לסיים הפולני, וזו לשונה: –

לשכת הצירים היהודים ממזרח גליציה לסיים ולסינאט הפולניים, בלבוב,

רחוב הטמנסקה 26, בניין סקארבעק. 10 בינואר 1924

שאילתא של הצירים ד“ר אברהם אינזלר וד”ר הנריק רוזמארין ועמיתיהם מן “הסיעה היהודית” (“קולו” יהודי) אל אדון מיניסטר לענייני פנים בעניין התנהגותו הסותרת לחוקה של מושל המחוז טישקובסקי בשניאטין.

בספטמבר שנה שעברה (1923) הגיע לשניאטין בעניינים פרטיים אדון מנחם עמנואל גלרטר, עסקן ציוני, אשר לפני זמן מסויים בא מארץ ישראל. החברים בשניאטין הזמינו אותו אל אגודתם, שצריכה היתה להתקיים בה שיחה על החיים הכלכליים והחברתיים בארץ ישראל. אך פתח אדון גלרטר הרצאתו והנה נכנס אל האולם סוכן בולשת ושאל אותו באיזו לשון הוא מדבר. וכאשר אדון גלרטר ענה שהוא מרצה ביידיש, קרא לו שילך עמו אל המשטרה, אשר שמה אותו במעצר עשרים וארבע שעה; אמנם אחר כך שוחרר, אולם כעבור זמן נמסרה לו ממושל המחוז בשניאטין הודעה, שניתן לו לפי סעיף 7 של התקנה מ־20 באפריל 1854, יומן התקנות 96 וכן לפי סעיף 11 של אותה תקנה עונש מאסר לשלושה ימים על העוון הפלילי שביצע באי מילוי האיסור שהוציא השלטון הפולני.

החתומים מטה פנו פעמים אין ספור אל המיניסטר לענייני פנים והגישו לו תלונות על הפרות חוק דומות, ללא דוגמה, בידי פקידים אדמיניסטרטיביים, שאינם מכירים בתוקפה של חוקת הריפובליקה המחייבת, והמבטיחה לכל לאום הזכות להשתמש בלשונו ולטפח את לאומיותו. אולם בפעם ראשונה מן הראוי להשלים שורת תלונות על התנהגותו של מושל המחוז טישקובסקי, שאינו מסתפק בשיטה הנהוגה בידי פקידי משטרה לפזר אסיפות שהתקיימו בלשון יידיש, אלא גם נוהג להטיל מאסר שאין לו בחוק כל יסוד שהוא.

התקנה משנת 1854 שם Prügelpatent הסותרת לרוח הזמן ולרוח החוקה אינה מביאה כלל כל רמז שהוא להפרת חוק הראוייה לעונש על שימוש בלשון יידיש בפומבי. אין זאת כי אם מושל המחוז טישקובסקי על דעת עצמו ועל אחריותו הוציא איסור, ומכוח העבירה עליו, הטיל על ה' גלרטר את העונש. אולם הוצאת איסורים דומים אינה בסמכותם של מושלי המחוזות. איסור כזה סותר להוראות החוקה, ואינטרפרטציה שונה של תוכן החוקה אינה בסמכותם של שלטונות אדמיניסטרטיביים מקומיים. לכן המלה עונש היא פגיעה בלתי חוקית בתקנות הקיימות המחייבות ושוללת שלילה בלתי חוקית מאזרח של מדינה קונסטיטוציונית את הזכות לחופש אישי.

החתומים מטה שואלים אפוא את האדון מיניסטר:

1) אם כל זה ידוע לאדון מיניסטר?

2) אם אדון מיניסטר מוכן לבטל את הוראתו של מושל המחוז טישקובסקי ולהביא את מושל המחוז לשאת באחריות על הפרת החוק?"

כעבור שלושה שבועות קיבלה לשכת הצירים היהודים מאת המיניסטר לענייני פנים תשובה לשאילתה בזו הלשון –

א. המיניסטר לענייני פנים ביטל את הוראת מושל המחוז בשניאטין;

ב. עונש מאסר שהוטל על אדון גלרטר בוטל;

ג. מושל המחוז בשניאטין נענש והועבר לעיר קטנה⁸⁶.

המיניסטר לענייני⁸⁷ פנים היה נוהג אומנם בהתאם לכתוב בחוקה, אולם מושלי המחוזות, בייחוד גליציה, שהיו אמונים עלי שיטות אדמיניסטרטיביות מימי הקיסר פראנץ יוזף הראשון, היו אוסרים ברגע האחרון לקיים אסיפות עם ביידיש. הם נחפזו לגלות את רשעותם בייחוד כשידעו שהנואמים היו צירים לסיים. על פי החוק לא הוצרכו עורכי האסיפות לבקש רשיון, אלא להודיע על כך למושל המחוז שבוע ימים קודם למועד האסיפה.

מושל המחוז בסטניסלאב, שהיה אנטישמי מרושע, שרשעותו העבירה אותו על דעתו, הירבה להתנכל ליהודים בכל תקופת כהונתו. בין “היחסנים” ששמותיהם היו רשומים לפניו בפנקסו היה כמובן גם שמי.

באותו עניין אביא בזה שני מברקים ששלחתי אל ד"ר צבי הלר, ציר לסיים בווארשה –

(1) “כידוע לך אסר מושל הגליל לדבר יידיש באסיפות עם. סינאטור רוטנשטרייך נאלץ לנאום פולנית. היינו מזמינים אותך אלינו לנאום באסיפה על בעיות התרבות העברית בשייכות לוויכוחים⁸⁸ הנלהבים בווארשה ובעתונים בווארשה ובעתונות, אולם שפת הדיבור מעכבת זאת”.

(המברק נשלח ב־24 בדצמבר 1924)

מברק שנשלח ב־24 באפריל 1925:

(2) “מושל המחוז אוסר לנאום ביידיש באסיפה ביום ראשון. דרושה אינטרוונציה”.

מן השאילתה ומשני המברקים יכולים אנו ללמוד על גזירות חדשות לבקרים שנגזרו על שלושה מליונים יהודים בכל אתר ואתר ועל מאבקים בלתי פוסקים של הצירים והסינאטורים היהודים ושל שליחי ציבור הציונים בעיריות, בקהילות, וכן גם של העיתונים היהודיים הלאומיים – הציוניים.

נשוב אל מצוות עשה הציוניות למען ארץ ישראל, שהרי רק הן חיזקו את יצר הקיום בנפש מליוני היהודים בפולין. אלמלא האזרחים שלוחי “הפועל הצעיר”, אותם אנשי רוח ומעדר שבאו אלינו כפעם בפעם, היו חייהם של היהודים, הנכספים לשמץ חדוות חיים, מדכאים ואפורים.

ביקור מנהיגים והשפעתם    🔗

היתה זו תקופה של אתגרים היסטוריים ל“התאחדות” ול“גורדוניה”. אתגרים שחייבו התעוררות, גיבוש רעיוני ונקיטת עמדות מקורית. התנועה בגליציה נסתייעה מאד בביקורי מנהיגים מארץ ישראל. אירוע שהיה בבחינת חג במפלגה, גם בחיי היהודים, נחשב בעינינו ביקורו של ד“ר חיים ארלוזורוב. הוא הגיע אל המועצה הארצית של “התאחדות”, שהתכנסה בלבוב ביום ראשון, 24 באוגוסט 1924. במועצה השתתפו 69 נציגים מ־26 מקומות במזרח גליציה. ארלוזורוב נשא משא גדול ומקיף, וכדרכו גם מעמיק ונוקב, שכלל ניתוח ההתפתחויות המדיניות מאז “הצהרת באלפור” ועד אישור המנדאט הבריטי. הוא סקר, כמובן, את הפעילות הציונית המקבילה למן הוועידה הציונית השנתית בלונדון, ביולי 1920, עד הקונגרס הציוני הי”ג (1923); אולם עיקר משאו נסב על הקומוניסם ועל התגובה של הסוציאליסם הקונסטרוקטיווי. הוא גיבש הבחנה ברורה וחותכת מה בין “מלחמת המעמדות” בעולם ובין תחיית עם יהודי עובד ויוצר בארץ ישראל, במדינת היהודים העתידה לקום, – כל מי שראה ושמע את חיים ארלוזורוב במעמד אותה מועצה לא יכול שלא לחוש באמתו, בצידקתו ובייחודו בלתי נמנע של החזון הציוני־סוציאליסטי. אז הבינותי את משמעות התגלותו של ארלוזורוב בעולמנו הציוני.

לסטניסלאב בא חיים ארלוזורוב ביום חמישי, בבוקר ה־28 באוגוסט 1924. נילוו אליו יונה רוזנצווייג וד"ר מרדכי ויזל, חברי נשיאות המפלגה. שני ימים עשה ארלוזורוב בעירנו. הוא ביקר במסגריית החלוצים “ברזל”, הירצה בפני כנס של באי כוח סניפי “התאחדות” בגליל וכן בפני אסיפת כל חברי “גורדוניה”. הידיעה שארלוזורוב הגיע חישמלה את כל היהודים שקראו ושמעו על אודות “העילוי ארלוזורוב”. גולת הכותרת של ביקורו היתה הרצאתו באסיפה של ארבעת אלפים יהודים, שהקשיבו במשך תשעים דקה לדבריו. היתה זו להם חוויה ברוכת השראה, מאירת דרך, שזקפה את קומתם והאדירה את אמונתם. כולנו ראינו בו כוח עולה בהנהגה המדינית של הציונות. במשך שני הימים של ביקורו לא זזה ידי מתוך ידו. באותם ימים הייתי כנישא על כנפי חזונו.

לחוויה מרוממת גרם גם ביקורו של שלמה שילר בסטניסלאב ב־12 בספטמבר 1924, שנשלח לגליציה שלו בשמה של הלשכה הראשית לקרן קיימת לישראל בירושלים. הביקור נועד להעמיק את הפעולה החינוכית למען גאולת האדמה, ובייחוד לקרב אליה את הנוער ואת ציבור המורים. בעיני הציונים היה שלמה שילר לא “מנהל הגימנסיה העברית” בירושלים בלבד אלא בעיקר איש ה“פשישלושץ” (“העתיד”), מחבר “הקיום הלאומי של היהודים”, שמגופי הלכותיו למדו רבות אדולף שטאנד ואברהם קורקיס וחבריהם בשנות פעולתם בלבוב.

בעקבותיו הגיע ללבוב גם מאושפיזין עילאין, הלא הוא מנחם אוסישקין, נשיא קרן קיימת לישראל. היה זה ב־15־16 באוקטובר 1924, בחול המועד סוכות תרפ“ה. אז התכנסה בלבוב ועידה ארצית של קרן קיימת לישראל למזרח גליציה. השתתפו בה כמאתיים ציר משמונים מקומות. מסיעת “התאחדות” היו 102 ציר. נוכחות אישיותו של אוסישקין השרתה על הוועידה רוממות מאווירת ארץ ישראל. בתודעת הכל היו גאולת הקרקע, “קרן קיימת לישראל” ואוסישקין דבר אחד. קק”ל הסתמלה ב“הקופסה הכחולה”, שתחבוּ לתוכה פרוטות. יהודים נתבעו לתת פרוטות ונתנו; בערב יום כפורים, בצד הקערות לצרכי צדקה, ניצבה “הקופסה הכחולה” על הבימה בבתי הכנסת ואיש יהודי ששילשל לקופסה פרוטות, נאמר עליו שהוא ציוני. בחתונות של עשירים הופיעו זוגות נשים צעירות, חברות “רחל’ה”, אירגון נשים ציוניות שנוסד בשנת 1898; לחתונות הלכו לפעמים גם מבוגרים חברי “התאחדות”, כשמשמש להם מופת מרדכי רובינפלד, שהיה לימים ממייסדי קבוצת שילר. מלבד “הקופסה הכחולה” היה לקרן קיימת לישראל עוד מקור הכנסה כמו תרומה לנטיעת עצים שזיכתה את התורם בהרשמה ב“ספר הזהב”. אולם צרה נצחית היתה זו: – כאשר עמדה הלשכה הראשית לקרן קיימת לישראל בירושלים לפני רכישת קרקע ראתה שקופתה ריקה.

משום כך טרח מנחם אוסישקין והלך אצל יהודים בפולין להסביר להם שגאולת אדמת ארץ ישראל מצריכה כסף, וכי היושבים אי שם, מחוץ לארץ ישראל, צריכים לשקול שקל כסף עובר לסוחר, כאשר שקל אברהם לעפרון את הכסף. בהיבט זה היה משום חידוש ליהודי הגלות ולכן היתה זאת “ועידת תפנית” בקורות קרן קיימת לישראל במזרח גליציה.

אולם הוועידה לא התנהלה על מי־מנוחות, כי סיעת “התאחדות” החליטה על עמדת אופוזיציה והרקע לאופוזיציה⁸⁹ היתה המדיניות ההתיישבותית של קרן קיימת לישראל (המתנת קיבוצי הכשרה בכבישים לעלייה על הקרקע). אותי, צעיר בן כ"ד שנה, העמידה מפלגתי להיות דוברה נגד אוסישקין. הרצאתי אודות ארץ ישראל, שהיתה מרופדת בקיאות עשתה רושם בנשיא קרן קיימת לישראל, וכאשר סיימתי – בירכני ולחץ ידי.

“בשם המיעוט בוועדה המתמדת קרא גלרטר את ההחלטות של סיעת “התאחדות” בנוגע למדיניות ההתיישבות של קרן קיימת לישראל, בארץ ישראל. נגד ההצעות דיבר מנחם אוסישקין, שטען שאין לוועדה הסמכות להחליט את ההחלטות האלה. גלרטר הודיע כי סיעת “התאחדות” תימנע מהצבעה על בחירת ועד מרכזי של קרן קיימת לישראל”. (פאָלק און לאנד, כ“ו תשרי תרפ”ה – 24.10.1924).

“התאחדות” היתה המפלגה היחידה בין המפלגות הציוניות שתבעה מחבריה הגשמה אישית. ואומנם נמצאו ביניהם גם שעלו לארץ ישראל: – המהנדס יעקב רייזר, ד"ר מרדכי ויזל, עורך דין מלבוב. מורים, רופאים, עורכי דין וסוחרים בעלי רמה אינטלקטואלית התחילו מרגישים בסתירה שבין אורחות חייהם ובין האידיאולוגיה שדגלו בשמה. אין צורך להטעים שהגשמה עצמית־חלוצית מעל גיל שלושים שנה אינה עניין להחלטה “על רגל אחת”, קל וחומר עלייתם של אנשים בעלי מקצועות חפשיים שיתלקטו לקבוצה, שתעשה את הכשרתה לעבודה חקלאית בארץ. הדבר הצריך מידה לא מועטה של גבורת נפש.

בתחילת 1925 הגיע לגליציה בשליחות הקרן הקיימת לישראל יהודה לביטוב. הוא היה אז חבר “קרית ענבים” וחבר הוועד המרכזי של “הפועל הצעיר”. הוא השתתף בישיבות הוועד הפועל של “התאחדות”, עורר יוזמות ועודד רצונות של חברים שהיו נכונים לעלות לארץ ישראל כמגשימים. בין יוזמי רעיון העלייה היו ד“ר שלמה אבי־יונה, יעקב פרוינד (ידידיה) ששימש משנת 1918 כחבר המערכת של “נובי דזייניק”, עתון פולני־יומי־ציוני בקראקוב, ולאחר מכן היה חבר מערכת “כוויליה”, העתון הפולני־היומי־הציוני בלבוב, וכן דוד לכטר – מזכיר ההסתדרות העברית “תרבות”, שפרינצה כ”ץ, שנישאה לדוד לכטר, אליעזר פורמן (קרר) – ממייסדי חברת “תרבות” בלבוב ומורה בבית הספר הציוני בלבוב. נצטרפו אליהם מחברי “התאחדות” בסטניסלאב מרדכי רובינפלד, שהיה סוחר בדים, ידידי אברהם זוסמאן וד“ר דבורה זוסמאן רעייתו, שניהם רופאי שיניים, אברהם קירכנר ומשפחתו, – לימים ראש המועצה המקומית בכפר סבא ושמואל שיינר, שהשתקע בנהלל. יהודה לביטוב קיים שיחות מרובות עם אנשים אלה ובמחצית אוגוסט 1925 נתגבשה הקבוצה והתארגנה בכפר מיידאן הסמוך לסטניסלאב, באחוזתם של יורשי שלום זוסמאן. שם, בצל הארנים הגבוהים שעל שפת הנהר ביסטריצה, התלקטו כקבוצה כעשרים ושלושה חברים ממיטב האינטליגנציה הציונית. הם היו מבעלי העמדה הציבורית ובעלי ההשפעה בחברה היהודית. הם הציבו לעצמם מטרה להוות במפלגה גרעין חלוצי ראשון לעלייה ולהקמת קבוצה חקלאית בארץ, שתשמש אבן שואבת לנוער הציוני בגליציה. מן הראוי לציין שחברי קבוצה זו הביאו אתם כל אחד חמש מאות לא”י, שמסרון לקרן קיימת לישראל בתורת הלוואה כדי שתרכוש בממון זה אדמה בשביל הקבוצה.

היה זה אך טבעי ביותר שחברי מפלגת “התאחדות” במזרח גליציה יקראו קבוצתם על שם שלמה שילר, שהיה ממטפחי האידיאולוגיה הציונית בגליציה, מחנך הדור לציונות חלוצית ולתרבות עברית.

קבוצה זו היתה הסנונית הראשונה לעלייה החלוצית של “התאחדות” ממזרח גליציה, ובעיני יהדות גליציה היא היוותה מיפנה ומעבר מהרעיון להגשמה. זכה חזונו של שלמה שילר ונתגשם ברוח החלוצית שפיעמה בלבם. בחודש מרחשון תרפ“ה, בי”ג בו, נפטר בירושלים שלמה שילר ז"ל ובעצם אותו חודש הגיעו ארצה כמה חברים שהניחו את היסוד לקבוצה וקראו לה בשמו.

כשבאו י"א החברים הראשונים להכשרה לקרית־ענבים הם לא ידעו עדיין לאן יעידו פניהם בארץ.

הקבוצה שמנתה עשרים חברים וחמישה ילדים עלתה לבסוף על הקרקע שקנתה הקרן הקיימת לישראל מכפר זרנוגה שליד רחובות.

הפצת מניות “בנק הפועלים” בגליציה    🔗

בשנת תרפ"ב (1922) נוסד בתל אביב “בנק הפועלים”. שליחים מטעמו יצאו לארצות אירופה, להוציא רוסיה הסובייטית. בסוף שנת 1922 הגיעו לגליציה שלמה הורוויץ ודוד כהנא, חברי קיבוץ “שומריה”, מיסודו של “השומר הצעיר” בקילומטר העשירי שבכביש חיפה־ג’דה. הם נשלחו מטעם הלשכה הראשית של “קרן היסוד” בירושלים למזרח גליציה על סמך הסכם שכל סכום התרומות שיאספו יימסר לידי חברי “השומר הצעיר”, שעמדו לעלות על אדמת החלק המזרחי של עמק יזרעאל, שהיה לבית אלפא. בסוף חודש דצמבר 1922 נתבקש שלמה הורוויץ לפעול גם להפצת מניות של “בנק הפועלים”. שווייה של כל מניה היה לירה שטרלינג אחת. ובימים ההם, ימי האינפלאציה הדוהרת, היתה הלירה שקולה כנגד מליונים מארקים. בשלוש ארצות אירופה, – מזרח גליציה, רומניה וגרמניה, ניהלה מפלגת העבודה הציונית “התאחדות” את המפעל למען “בנק הפועלים” באורח עצמאי, ואילו בשאר הארצות הוא התנהל בשיתוף עם מפלגות ציוניות אחרות.

הוועד הפועל של מפלגת העבודה הציונית “התאחדות” הקים בלבוב לשכה ארצית של “בנק הפועלים” וכונן גם ועד ארצי למזרח גליציה בראשותו של ד“ר צבי הלר. השתתפו בו גם נציגי “השומר הצעיר” ו”החלוץ". הפצת המניות בסטניסלאב ובסביבתה הוטלה עלי.

המלאכה לא היתה קלה. עמדנו אז בראשית הכשרת הלבבות לקיום המאמר “ויקחו לי תרומה” לקרן היסוד. האוזן לא הורגלה עדיין למשמע התיבה “תרומה”, וחוג הנותנים היה זעום. רשימת התורמים, שהוחזקו כנותנים, היתה מצוייה בלשכת קרן קיימת לישראל ובלשכת קרן היסוד, ונאלצתי לשמוע לעתים תכופות מפי אותם תורמי קרן היסוד, שהיו מתאוננים: – “יש בעיר חברת נותנים ואותנו חולבים…”.

באווירה זו הודיעה “התאחדות” באחד הימים בעיר, כי “בנק הפועלים” מפיץ ומוכר מניות. כיצד פירסמנו הודעה כזאת ברבים, בלא עתון ובלא ראדיו? – הלכנו, כמובן, מאיש לאיש. הידיעה עשתה לה עד מהרה כנפים וגם התגובות לא איחרו לבוא. “יהודי מחפש גמילות חסד כדי שיפרע שטר, ו’ההתאחדות־ניקים' ראשם פנוי”, רטנו יהודים. והיו שהיקשו קושיות, – “אתמול אמרת לנו שהחלוצים אינם יכולים לעלות להתיישבות כי אין להם תקציב, ומטעם זה תבעת ממנו תרומות לקרן היסוד, והנה היום אתה מספר לנו שקם “בנק הפועלים”… מה לחלוצים ולבנק? – אם פועלים הם, משמע אינם סוחרים, ואם אינם סוחרים – מה להם ולעסקי ממונות?” “חלוץ הריהו פועל, וחלוצים – שהם פועלים במהותם – ובנק הרי זה תרתי דסתרי!” “… אם חלוצים מקימים בנק סימן הוא שאין הם צריכים לקרן היסוד…”

ועוד אמרו יהודים, “הלא אתם חברי “התאחדות” נגד הבורגנות, ואילו בנק נצרך לבורגנים⁹⁰ ולא לפועלים…” לא חיכיתי לתשבי שיבוא ויתרץ קושיות. עשיתי כמיטב יכולתי לשכנע את המקשים, ולזכותם ייאמר כי לא חשבו להתחמק, ובסתר ליבם אפילו נטו לקנות את המנייה, כי חשו יחס אבהי לחלוצים. וזאת לדעת: – כל עוד יהודי שואל שאלות, לא בטלה האפשרות שיתן. הכרתי את רובו של ציבור הסוחרים ופנינו אליהם. לא הלכנו אצל בעלי מלאכה, כי אביונים היו. אולם עד אשר נתארגן הוועד בסטניסלאב התחלתי מוכר מניות ומייד ראיתי מה מרובים הקשיים. איך יתן יהודי לירה שטרלינג כשהיא שקולה כנגד מליונים מארקים? אמרתי להקל עליהם ואמרתי לבעלי דבבי, “אל תתנו לנו מליונים מארקים. תנו חמישה דולרים…” והיכן מפרסמים בסטניסלאב מפעל למימכר מניות “בנק הפועלים?” – הלכתי לבתי הכנסת ולבית הקפה “האובנשטוק”, שהיה בית ועד לסוחרים הגדולים ולבעלי בתי חרושת. גם כשהיה לי דבר לעסקנים הציונים מצאתים אצל “האובנשטוק”.

ביני ובין הנהלת בנק הפועלים היתה חליפת מכתבים בשאלת הנוהל בהפצת המניות. על המכתבים חתמו אליהו ברלין ויוסף אהרונוביץ.

… “באלה הימים יוצא מכאן החבר יהודה לביטוב כדי לבקר את ערי גליציה, ועליכם להשתמש בו לשם סידור מפעל גדולה בשביל מכירת המניות של בנק הפועלים”.

להלן מכתב מאת הוועד לענייני ארץ ישראל העובדת:

הוועד קאמיטעט

לענייני ארץ ישראל העובדת פארן ארבעטענדן ארץ ישראל ברלין 1 לנובמבר 1923

לחבר מנחם גלרטר סטניסלאב,

ח.נ.

בנק הפועלים בארץ ישראל המציא לנו העתק ממכתבו אליך מט' חשון בדבר הפעולה לטובת בנק הפועלים. אנחנו מתכוננים לגשת לפעולה רחבה להפצת מניות בנק הפועלים בגליציה וחשוב מאד שגם אתה תעמוד אתנו בקשר ותציע לנו את הצעותיך לארגון הפעולה ולהצלחתה. נא לכתוב לנו אפוא על דבר זה בהקדם.

בברכת חברים

הועד לענייני ארץ ישראל העובדת

יעקב אפטר, דב הוז

עתה משהגיעני מכתב הנושא את חתימתם של יעקב אפטר ודב הוז, כלום יכולתי שלא לכבדו? אחרי שקראתי בדחילו ורחימו את פנייתם אלי פתחתי ב“פרופאגאנדה”, היינו במה שקוראים בימינו “הסברה”. הדגש לא היה על התיבה “הפועלים”, שנדף ממנו ריח שמקורו במוסקבה, אלא על “ארץ ישראל”, כל המסייע לבניינה מחיש את פעמי הגאולה. והרי הבונים, מקרבי הגאולה לארץ ישראל אינם אלא החלוצים; לפני החלוצים עמדו היהודים ביראת כבוד. “בנק הפועלים” הנו, אפוא, מכשיר נוסף לבניין ארץ ישראל, היה קוו הסברתי.

כך נעניתי לקריאתו של יוסף אהרונוביץ להתייצב למבצע גדול של מכירת המניות של “בנק הפועלים”, שהתחיל בתנופה רבה בתחילת שנת 1924, בניצוחו של יהודה לביטוב מקרית ענבים. ידעתי כי בלי התלהבות לא ייכון המפעל. הרכבתי אפוא ועדה שעמדו בראשה מאיר שלאיין בנו של לייב שלאיין מראשי “אגודת ישראל” בעיר, ואנוכי. שוב הלכנו אצל סוחרים יהודים, רובם ציונים כלליים. שלמה ואקס, גיסו של צבי אחי הבכור, מנהל כללי של “פאוושעכני באנק זוויאנסקאווי” ביחד עם ד"ר צבי הלר, ציר לסיים, מכרו מאתיים מניות בעירנו. בביקורים מאיש לאיש נלוויתי אל יהודה לביטוב, אל אברהם קירכנר ואל מאיר שלאיין וכך “זיווגנו” שלושה זוגות שמכרו שלוש מאות מניות. מספר המניות שנמכרו בסטניסלאב הגיע, אפוא, לחמש מאות. היה זה סכום נכבד למדי באותם ימים, בשוותנו נגד עינינו את מצבם הכלכלי הרעוע של היהודים. איני יכול שלא לציין כי מכירת חמש מאות מניות הצריכתנו לשוחח עם שבע מאות איש.

בגליציה המזרחית נמכרו ארבעת אלפים מניות שהן 4,000 לירות שטרלינג בסך הכל. מכל סכום המניות שנמכרו במזרח אירופה, מכרה מפלגת ה“התאחדות” 14103 מניות, שהיו כ־74% מכלל המכירות. על כך דיווח נחום ורלינסקי חבר המשרד הראשי של “התאחדות” העולמית בברלין, במאמרו ב“פאלק און לאנד” מס. 4 (30) מכ“ז טבת תרפ”ה – 23.1.1925.

מסופקני אם שליטי “בנק הפועלים” והפקידים לאלפיהם יודעים כי הראשונים לרוכשי המניות של “בנק הפועלים” היו היהודים בגליציה ובפולין קונגרסאית. נכחדו היהודים ונשכחו מעשיהם למען ארץ ישראל.

מדוע וכיצד הוקמה הגימנסיה היהודית⁹¹    🔗

נוער יהודי בסטניסלאב שביקש לרכוש השכלה תיכונית למד במוסדות־חינוך ממשלתיים, – בגימנסיות ובבית הספר הריאלי, ואילו הבנות למדו בגימנסיה פרטית. בימי הקיסרות האוסטרית היו יהודים מתקבלים לבתי ספר תיכונים ללא כל הגבלות, אך עם בוא פולין תחת שלטון הפולנים חל שינוי לרעה. “הגימנסיום הראשון” ומנהלו המשיכו ונשארו נאמנים למסורת הליבראלית, מה שאין כן בגימנסיום השני. בזה ביקרו בשנת הלימודים 1923/1922 רק 100 יהודים מכלל 500 התלמידים. בשנת 1924/1923 לא היה אלא יהודי אחד בין 56 תלמידים שנתקבלו באותו גימנסיום לכיתה א'. בגימנסיום המתימטי שלמדו בו מאות תלמידים לא היו אלא 20 יהודים בלבד; בגימנסיום האוקראיני מבין כ־890 תלמידים למדו רק 70 יהודים. לעומת זאת הגיע מספר התלמידים היהודים בבתי הספר התיכונים הפרטיים – הגימנסיה לבנות ע“ש אוז’שק, הגימנסיום הגרמני, בית הספר הפולני למסחר – 90%, ובלעדיהם לא היו יכולים אותם מוסדות להתקיים. נהירת תלמידים יהודים לגימנסיום הגרמני מתבארת בעובדה שבתי הספר התיכונים הפולניים סירבו ב־1919 לקבל יהודים. מנהל הגימנסיום הגרמני, שמאלנברג, היה שונא ישראל ונהג לכנות את התלמידים היהודים “אלמנט דסטרוקטיבי המחריב את בית הספר”, וכך בשעה שהוריהם הכניסו לקופתו שכר לימוד בסכום של שלוש מאות מליון מארק לחודש. לאוזני הגיעו סיפורים מסמרי שיער על אותו מנהל גרמני מפי אחותי כרמלה ומפיהן של חברותיה, שלמדו בגימנסיום הגרמני. המנהל הגרמני ניסה בלשון חלקלקות לפתות תלמידות. הבאתי את חששותי אל ד”ר אלכסנדר ריטרמאן ואל ד"ר יעקב לאופר וסיפרתי להם כל אשר שמעתי.

החלטנו בעצה אחת לעורר את דעת הקהל הציוני נגד מנהל הגימנסיום הגרמני. העסקנים הציוניים הגיבו בהקמת גימנסיה יהודית בסטניסלאב, שלמדו בה בנים ובנות, מכיתה א' ועד כיתה ח' ועד בכלל. הגימנסיה, שהיתה סניף ל“אגודת בתי ספר עממיים ותיכונים בלבוב”, הוכרה על ידי ה“קוראטוריון”, שהעניק לה זכויות רשמיות. מאותה שנה ואילך פחת מאד מספר התלמידים היהודים בגימנסיות הפרטיות, הפולנית והגרמנית, וסופן שנתערער קיומן.

נבחר ועד נאמנים, שהתמסר לגימנסיה במשך חמש עשרה שנות קיומה, והנוער היהודי נחלץ מתלותו במנהל הגימנסיום הגרמני. בכך נסתיים תפקידי בפרשה זו. אחר כך, כעבור שנים, כשפרצה מלחמת העולם השניה, הסיר אותו שמאלנברג את המסווה מעל פניו והוא נתגלה כראש “הגייס החמישי”, שפעל במשך שנים מספר ונטל חלק רב בהשמדת היהודים בעיר.

חוות הכשרה חלוצית ע"ש ריטרמאן    🔗

בין שאר דאגותינו השוטפות בשנת תרפ"ה היתה דאגתנו נתונה גם להמשך קיומה של “חוות ריטרמאן”, שהזכרנוה יותר מפעם אחת כמקום הכשרה חקלאית לחלוצות. ראוי מפעל זה שנייחד כמה דברים לתולדותיו.

בימי משול האוקראינים בסטניסלאב עמדו טובי הציונים בעיר על הצורך בחינוך מכוון יותר בהכשרת הנוער לקראת תפקידיו בארץ ישראל. בפברואר 1919, באחת האסיפות של אגודת נשים “רחל’ה”, אשר בראשה עמדה שרה ריטרמאן, הוחלט להקים חוות לימוד חקלאית לנערות יהודיות, שהיו בנות־בלי־בית, להכשירן באורח מעשי לעבודה חקלאית, או להקנות להן הכשרה מקצועית לקראת עלייתן לארץ ישראל. כעבור חודש נחכרו בקצה הרחוב קאזימייז‘, סמוך לבית החולים הכללי, כחמשה הקטרים אדמה שעמדו עליה כמה בניינים. האדמה היתה משובחת והבנות היהודיות שתלו בה גן ירק גדול שיבוליו נמכרו בעיר. לחווה היה גם שטח פלחה מחוץ לעיר בזאגווז’דז’. עם היווסדה היו בחווה ארבעים נערות בנות 14־18 שנה. ולפי שרובן היו יתומות, או בלי חסות בית הוריהן, נוסד גם מעון בשביל עשרים בנות. במשך היום היו עובדות ואחרי העבודה למדו מקצועות הקשורים בחקלאות ולימודים כלליים, – לשון עברית, אנוכי לימדתי דברי ימי ישראל ותולדות הציונות.

החווה נוהלה בידי אלכסנדר ושרה ריטרמאן, הם התמסרו בכל מאודם לביסוס החווה, שהיתה בעת ההיא הראשונה במזרח גליציה. רק בכוח עקשנותם הצליחו להסיר מעל דרכם אבני נגף רבים. הציבור היהודי התייחס בתחילה בחששות ובחיוך, שלא נעדר בו שמץ של ביטול ולעג. אולם כעבור שנה נרכשו הקרקע והבניינים שברחוב קאזימייז' במחיר 150 אלף כתרים אוסטריים. מקורות המימון היו מתרומות הציבור היהודי בעיר – 60,000 כתר, אירגון יהודי סטניסלאב־אמריקה 25,000 כתר, ועד ההצלה היהודי המקומי – 21,500 כתר, “אליאנס איזראעליט” (חברת כי"ח) בווינה – 25,000 כתר, הוועד הווינאי להחשת עזרה לנפגעי המלחמה – 12,800 כתר והקהילה – 5,700 כתר.

החווה היתה לעובדה קיימת ובימי “העלייה השלישית” נעשתה מקום חשוב להכשרה חקלאית בשביל חברי “השומר הצעיר”, כמו שכבר סיפרתי למעלה. חברות “השומר הצעיר” השפיעו על הבנות בחווה על ידי מגע ישיר בעבודה בשדה, בגן ובמטבח, שלא ירגישו עצמן במוסד חינוכי סגור. הדבר היה ברוח המייסדים שראו את החווה כבסיס ציוני להכשרת נוער לחלוציות, ובדצמבר 1921 עלו לארץ חלוצות ראשונות מחניכות החווה.

אחרי שהחווה נפתחה נדרשו סכומים גדולים להרחבתה ולשיפוצה, לשיכלולה ולרכישת אינוונטאר חי ודומם. הוקמה לכך משענת ציבורית – “אגודה לתמיכה בחווה”. הוצאות החווה באותה שנה עלו ל־1,200 דולר. ההכנסה ממימכר תוצרתה החקלאית היתה כדי 350 דולר; החסר נתכסה מתרומות והקצבות. נעשו נסיונות של שיתוף פעולה בין החווה ובין “מרכז החלוץ” בלבוב. בראות ד“ר ריטרמאן שפיתוח החווה מחייבו להשקעות של סכומים גדולים שלא יוכל לעמוד בהם, פינה בשנת 1926 את מקומו לד”ר קארל הלפרן, שעמד בראש הוועדה ונעזר בד“ר בנימין ליברמן כסגנו. עלה בידם להוציא את החווה ממצוקתה הכספית. תקציבה, כ־1,000 דולר לחודש, לא הספיק כדי למלא את תפקידה. הוועד המנהל החדש התגבר על הקשיים הכספיים, שילם את ההוצאות הכרוכות בהחזקת הכיתות והחזיק בכך מעמד שנתיים. בשנת תרפ”ח (1928) יצא את הוועד ד“ר ליברמן, שהשקיע בחווה מכספו 10,000 זהוב (3,300 דולר), וכעבור שנה התפטר גם ד”ר קארל הלפרן. בכך התמעטו הסיכויים להמשיך ולהחזיק את החווה, גם צומצמה בה העבודה. ד"ר ריטרמאן שב לעמוד בראש החווה, שדאג וטרח למענה בלא שידע מנוח עד יום מותו. הוא החכיר את השדה ואת גן הירק בתנאי שהחוכר ימשיך ויקיים את אופייה החלוצי של החווה, לפי שלמדו בה מלבד יתומות, גם נערות שהיו קשורות בהסתדרויות נוער חלוציות. חניכות החווה רכשו לעצמן ידיעות מקצועיות יסודיות ורבות מהן גם הגיעו לקיבוצים ולקבוצות.

כבימיה הראשונים⁹² כן המשכתי והלכתי בשנים 1922־1927 יום־יום ל“חוות ריטרמאן”. בשיחותי ובהרצאותי בפני הבנות סיפרתי על עולמנו הציוני, מהנעשה בלונדון, בירושלים, בעמק יזרעאל, בוועד הפועל הציוני, ובקונגרסים הציוניים, והשתדלתי לתרום חלקי בטיפוח תודעת הציונות לקראת עלייתן לארץ ישראל.

חוות הלימודים החקלאית, הקרויה בצדק “חוות ריטרמאן”, היתה אבן חן בין המוסדות היהודיים להכשרה המקצועית של הנוער לחלוציות.

מחלוקת ה“אוגודה”    🔗

השנים 1919־1925 היו גדושות התרחשויות וזעזועים בחיי יהודי פולין. אך יצר הקיום וחפץ החיים העניקו ליהודים כוח לעמוד בצרותיהם. “דרכן של צרות שהן נכנסות לבית דרך הדלת ויוצאות מבעד לארובה” נאמר בלשון עמך. רבבות יהודים מבני עמך היו שרויים בדאגות פרנסה ובמצוקה. בכל יום שני בשבוע, היו אצים־רצים מבוקר איש אל רעהו ואיש אל שכנו “לחטוף” גמילות־חסד כדי לפרוע שטר בבנק, שאם לא ייפרע עד השעה 11.00 יישלח ל“פרוטסט” ואל “הקומורניק”, היינו משרד ההוצאה לפועל, נמצא יהודי בלא אשראי משמע הוא אובד מקור פרנסה. חייהם של רבבות יהודים בעיירות היו באותה תקופה חסרי תוחלת ונטולי תקווה. העתונים היומיים היהודיים מתחו ביקורת על מדיניות הממשלה כלפי היהודים, הצירים הציוניים בסיים הצליפו בדבריהם בשלטונות והיהודים המשיכו לכרוע תחת נטל המסים; ארגוני הסוחרים צעקו כי באו מים עד נפש וארגוני בעלי המלאכה “יד חרוצים” שיוועו לאינטרוונציה מצד “הקולו”. העתונים היהודיים חזרו ופרסמו מדי יום ביומו את פזמוני הצרות והדלות של היהודים שנשמעו בפיהם של הצירים היהודים בסיים.

אחינו בני ישראל, למודי הנסיון במשך דורות לחיות בצרות, התחילו לראות גם אותות מבשרי רעה. על שער בית מרגוע ביארעמטשי, למרגלות הרי הקארפאטים נתגלה שלט בפולנית: “ליהודים ולכלבים הכניסה אסורה”, ואילו באוניברסיטאות החלו נשמעות קריאות: “הלאה היהודים, והיהודיות לנו!”.

מציאות נוגה ומרה כלענה זו דחפה את הצירים ואת הסינאטורים היהודים בסיים לפעולות פרלמנטאריות, כשהם מתבססים על ההסכם להגנת המיעוטים הלאומיים משנת 1919, שנחתם בידי פולין בפאריס וצורף לחוזה וורסיי. כמה מסעיפיו החשובים הוכנסו לחוקת פולין משנת 1920 והישוב היהודי בפולין ראה בהם את היסוד המדיני והחוקי לזכויותיו האזרחיות והלאומיות. הישוב היהודי בפולין היווה יותר מעשרה אחוזים מאוכלוסיית המדינה, אך האוכלוסיה הפולנית בפולין הקונגרסאית היתה אנטישמית, רוויית⁹³ שנאה, שינקה ממקורות התיפלה של הטפת הכנסיה הקתולית במשך מאות בשנים מהאנטישמיות הרוסית בתקופת הצארים מאסכולת פובידונוסצב, ראש “הסינוד”. גם החברה הפולנית שבגליציה היתה אנטישמית רובה, אלא ששנאתה של זו, שקיבלה השפעה אוסטרית־וינאית, היתה אלגנטית יותר, משוחה בשמן המליצה ההאבסבורגית, “ההומאנית” וה“ליבראלית” יותר. מכאן גם השוני שבין המדינאים הפולנים מפולין הקונגרסאית ובין מדינאים פולנים־גליצאים.

השוני ניכר גם בין יהודי פולין הקונגרסאית, כמליון ושבע מאות אלף ובין יהודי גליציה, כשבע מאות אלף ושלושים וששה אלף לפי מיפקד האוכלוסיה בשנת 1921. שוני זה היה עמוק ומצא את ביטויו בעמדות השונות שנקטו המפלגות הציוניות בשני חלקי פולין. הוא השפיע לרעה על כוחה של הנציגות הפרלמנטארית היהודית בסיים.

שלושה כוחות מפולגים בלטו בחייהם המדיניים של שלושה מליונים יהודים: הפלג הלאומי־הרדיקאלי, שיוצג בידי יצחק גרינבוים, הפלג הלאומי־המתון, שיוצג בידי ליאון רייך ויהושע טהון מגליציה, ומפלגת העבודה הציונית “התאחדות”.

“אגודת ישראל” היתה מפלגה חזקה ובעלת השפעה בקרב היהודים החרדים, בעיקר בפולין הקונגרסאית. בגליציה היא היתה חלשה יחסית ומשענתה, משענת קנה רצוץ, היתה החצר בבאלזה.

ה“בונד” התגלה ברחוב היהודי במזרח גליציה בעיקר בזמן שהיה מעורר שערוריות באסיפות ציוניות. השפעתו ניכרה זמן־מה עד 1927 והיתה פרושה על חלק מאגודת החייטים המסונפת למרכז בווארשה, שנקרא “לאנדראט פון פראפעסיאַנעלע קלאסן פאראיינען”, אבל מעשיו למענם במישור הארגוני והכלכלי⁹⁴ היו קלושים ורישומו בציבור היה של חוסר אונים.

ה“קולו” היהודי היה אפוא רחוק מהרמוניה בין הכוחות שהרכיבוהו. היו בו שלושה סולנים: – יצחק גרינבוים, שהיה קשוח כאלון נטול כל גמישות, מורגל לאווירת מלחמה מימי משטר הצארים הרוסים; שני לו היה ד“ר ליאון רייך, איש גליציה מובהק, מחכמי האסכולה הפוליטית הווינאית, שסיים לימודיו בבית הספר למדעי המדינה ולדיפלומטיה בפאריס, והשלישי – ד”ר יהושע טהון, רב מקראקוב, תלמיד חכם והוגה דעות. שני האחרונים היו מתונים מטבעם. יצחק גרינבוים היה נואם בעל סגנון של “שולח בליסטראות” ותוקפני וכאשר הוא נאם בסיים הוא נתכנה “הטריבון הלאומי הזועם”, והבית נתמלא. אפילו צירים מהימין אצו מהמזנון אל האולם להקשיב לנאומו. ליאון רייך, יהושע טהון והנריק רוזמארין לא חשכו גם הם מהשלטונות את שבט לשונם וחשפו את נגעי הממשלות ואת קלקלות שיטותיהם⁹⁵.

על שום מה אפוא זעמו המדינאים הפולנים על המנהיגים הציוניים, וביחוד על יצחק גרינבוים?

הסיבה נעוצה בשנת 1922, בערב הבחירות לסיים השני, כשיצחק גרינבוים הקים את הגוש של המיעוטים הלאומיים בפולין הקונגרסאית והיהודים שם הלכו אל הבחירות ברשימת “הגוש” מספר 16. גוש המיעוטים הלאומיים היה מראשיתו לצנינים בעיני הפולנים; גם פ.פ.ס. (מפלגה פולנית סוציאליסטית) הסתייגה ממנו, לפי שראו בו יצור אנטי־ממלכתי. הפולנים קצפו על שהחוזה בשאלת המיעוטים הלאומיים נכפה עליהם בגלל השפעתם של יהודים בעולם.

בעיני הפולנים היה יצחק גרינבוים בבחינת התגלמות של גוש המיעוטים הלאומיים. ולמעשה לא באה היוזמה להקמת הגוש מחוגים יהודיים, אבל הגשמתו היתה בעיקר מעשהו של יצחק גרינבוים. רעיון “הגוש” היה נועז ומסוכן ועורר את זעמו של כל העם הפולני. כשני שלישים של האוכלוסייה במדינה היו נגד “הגוש” כי ראו בו שמטבע ברייתו הוא טומן בחובו חומר נפץ. מיעוטי הגרמנים, האוקראינים, הצ’כים, הביילורוסים והליטאים היו כרוכים כל אחד אחרי בני עמם שמעבר לגבול, והתארגנותם הפוליטית היתה מודרכת על ידי הממשלות של המדינות השכנות העויינות את פולין.

המיעוטים הלאומיים לא נכרכו לגוש אחד עם המיעוט היהודי ונבדלו ממנו בכך שהיו להם שאיפות טריטוריאליות. המיעוט היהודי חתר רק לאוטונומיה לאומית־פרסונאלית, המושתתת על שוויון זכויות, ואילו המדינה אליה שאפו הציונים עתידה לקום בארץ ישראל השוכנת באסיה.

מנהיגי הציונים מגליציה נמנעו מתת ידם ל“גוש” כי לא היתה לו כל אחיזה בגליציה. הציונים הגליצאים, שרכשו נסיונם במונארכיה ההאבסבורגית (1848־1918) רבת הלאומים, לא יכלו להיות תמימי דעים עם גרינבוים ועם דרכו המדינית. ד“ר ליאון רייך, ד”ר מיכאל רינגל וד"ר יהושע טהון התנגדו לכינון “הגוש” בטענה שלא כשאר כל המיעוטים האתניים המיעוט היהודי. השוני המהותי היה בעובדה שלקיבוץ היהודי בפולין לא היו מגמות פוליטיות־טריטוריאליות מעין אלה של המיעוטים הלאומיים האחרים. הללו פזלו במעשיהם המדיניים כל אחד לעבר המדינה שלו, השכנה לפולין. האוקראינים במזרח גליציה סירבו מראשית ימיה של פולין להכיר ולהודות בסיפוחה לפולין. היהודים, לפי הקונצפציה הציונית, לא יכלו לחתור להישג גדול יותר מאוטונומיה לאומית־פרסונאלית בפולין. המנהיגים הציוניים במזרח גליציה, שזכרו עדיין את האפיזודה העקובה מדם של “האוטונומיה היהודית הלאומית בריפובליקה האוקראינית”, לא רצו להסתבך במדיניות “הגוש” שאין בינו ובין היהודים בגליציה ולא כלום. לכן התארגנו המנהיגים הציוניים בגליציה ברשימת המפלגות הלאומיות־היהודיות מספר 17, להבדילה מזו של “הגוש”.

משעה שקם ה“קולו” פרצה מחלוקת בין יצחק גרינבוים ואנשיו ובין ד“ר ליאון רייך ועמיתיו מגליציה. המחלוקת פשטה צורה ולבשה צורה וכולנו טעמנו ממי המריבה שלה ב”קולו". הפער בין גרינבוים לבין רייך וטהון התרחב והעמיק מיום ליום.

קולות המחלוקת ב“קולו” החלו נשמעים מייד כשעלתה שאלת המאבק באנטישמיות. הכל הבינו כי לבער את נגע האנטישמיות אינו באפשר לפי שאין מבערים מחלה ממארת בנאומים, ולו בחריפים ביותר, ולא בפקודות. גם הנוהג להזעיק בכל יום שני וחמישי את דעת הקהל באמריקה זו לא נראתה למדינאים הציוניים בגליציה. מנהיגי הציונים בגליציה גרסו כי יש לנהל את המדיניות היהודית בלי גוש המיעוטים, בטאקטיקה מתונה, בנסיון להגיע להסכם עם הממשלה לאיזה “מודוס ויוונדי” שיאפשר ליהודים לחיות עמו. זה היה, אפוא, הרקע להסכם בין ראש הממשלה ולאדיסלב גראבסקי (דצמבר 1923 – נובמבר 1925) ובין הצירים הציוניים מגליציה, שנחתם ב־4 ביולי 1925 בידי ליאון רייך שהיה יושב ראש ה“קולו” היהודי בשנים 1923־1926.

ארבעת צירי הסיים מחברי סיעת “התאחדות”, שהצביעו נגד “ההסכם”, טענו שהוא עומד בסתירה לחוזה ההגנה על המיעוטים ולחוקת פולין, שבה בלבד מעוגנות זכויותיהם של היהודים כאזרחים וכמיעוט לאומי. “הסכם” שנחתם בין קבוצת אזרחים המתקראת “מיעוט לאומי” ובין ממשלה אינו בעל תוקף חוקי בר־קיימא. עוד טענו, כי “חוקה” מעוגנת ברצון העם המיוצג בסיים. אפשר אולי לזלזל בה או להפר אותה, אך אין לבטלה. ואילו הסכם עם ממשלה, שאין לו תימוכין ב“חוקה”, אפשר שלא לקיימו. לכן הצבעתם של ארבעת צירי “התאחדות” לא היתה עמדה אישית, בעד או נגד פלוני ואלמוני, אלא עמדה עקרונית, צודקת, ואמיצה.

בפראקטיקה של השלטונות בכל אתר ואתר היתה ראיה לסתור את מיקסם־השווא של ה“אוגודה”, היינו אותו הסכם. על המחלוקת שפרצה בין חברי ה“קולו” ראוי להביא את דעותיהם של ד“ר נתן מלצר ושל ד”ר צבי הלר:

“התנגדנו במלוא כוחנו לנסיונות לגרום קרע בתוך ה”קולו" ומחינו נגד שיטת טרור אשר האגודה (אגודת ישראל), ובמידה מסויימת גם גרינבוים, עשו אותן רווחות בתוך ה“קולו”. כשהמאבק ב“קולו” היה ענייני נקטנו תמיד עמדה של מדיניות רדיקאלית, לאומית, מונחית מכוח העקרונות, וללא פשרות. היינו תמיד בעד מאבק משותף עם המיעוטים, הגם שבפרט זה לא הרחקנו לכת כמו גרינבוים, אשר לדעתנו הגדיש את הסאה" (פאלק און לאנד, ט“ז תמוז תרפ”ד, 18.7.1924).

צבי הלר שקיבל מאות מברקים ומכתבי פנייה לאינטרוונציה אצל שלטונות מחוזיים־גליליים ובמיניסטריונים שונים, ונאם מעל במת הסיים בעניינים מיוחדים הנוגעים לחייהם היומיומיים של אלפי פועלים יהודיים כבר אמר בשעתו: “גרינבוים הוא איסטראטג מזהיר, אולם טקטיקן רע; מה שלא ידע ושלא השכיל להשיג בדרך של רוב פרלמנטארי, ניסה אחר כך להשיג בעקשנות ובטירור, וזה הביא להתפוררות ה”קולו" (פאלק און לאנד, כ“ג תמוז תרפ”ד, 25.7.1924).

פרשת ה“אוגודה” (ההסכם הנפרד) העכירה את החיים הציבוריים היהודיים והקימה חייץ עבה בין יצחק גרינבוים לבין ליאון רייך אף על פי ששניהם היו מנהיגים מסורים ליהדות פולין ושניהם היו ציונים בכל לבם ובכל נפשם. ראוי לספר כי יצחק גרינבוים, קיבל מן הסיים 1200 זהוב לחודש [לפרנסת ביתו], ומן ה“היינט”, שפירסם בו מאמרים, 1200 זהוב לחודש – העביר אל “המועצה היהודית הלאומית”, שהוא עמד בראשה משנת 1919, לסילוק חובותיה. ואילו ד"ר ליאון רייך, שהיה עורך דין בלבוב, נעל את לשכתו לא עסק במקצועו משעה שנבחר לציר לסיים. מכר כפעם בפעם “מורג” (שבעה דונמים) אדמה לאחזקת ביתו.

האירוניה המרה והטראגית הנשקפת אלינו מאותן שנים היא שלא יצחק גרינבוים ולא ליאון רייך, לא פולינארי הארטגלאס ולא מיכאל רינגל, לא הרב יהושע טהון ולא אברהם זילברשיין, לא היה לאל ידם לשנות את פניה של אותה מציאות מחרידה שהעמידה את שלושת המליונים של יהודי פולין בפני הברירה של המשך חייהם בפולין, בלי תוחלת ובלי כל תקווה, או הגירה בהמונים. השאלות – לאן? מי יקבל אותם? עלייה בהמוניהם לארץ ישראל – כיצד? עודן זועקות עדי אימה, שכן – ב“וויכוח” בין יצחק גריונבוים לבין ליאון רייך הכריעו אושוויץ ומיידאנק…

משפט שטייגר    🔗

בקיץ 1925 נזדעזע כל הציבור בפולין מקצה עד קצה. הדבר אירע כאשר נשיא המדינה סטניסלאב וויצייחובסקי הגיע לביקור בלבוב. כל כלי התקשורת רעשו בקולי קולות: “התנקשות בנשיא וויצייחובסקי – המתנקש הוא סטניסלאב שטייגר, יהודי פועל דפוס… פאסטרנקובנה ראתה את שטייגר כאשר הוא יורה בנשיא ומחטיא את המטרה!”

במדינה השתררה אווירת משטמה שלוחת רסן נגד היהודים. אך אנו ידענו ש“משפט שטייגר” אינו אלא עלילת דם. שטייגר נעצר והושם במעצר. העמידוהו לדין בפני “שטאנדגעריכט”, בית דין מיוחד שהוטל עליו לחרוץ את דינו תוך שלושת ימים. ברוב המקרים גזר בית דין כזה מוות. יומיים וחצי נמשך הדיון המשפטי אך בהרגשתנו הם נדמו כשנתיים. התביעה הביאה “עד ראייה” אחד בלבד, אשה בשם פאסטרנקובנה, שהיתה ידועה כזונה. הסניגורים הצליחו לשכנע את בית המשפט, כי סעיף האשמה הוא מעניינו של בית דין המושבעים. הפרוטוקול הסטינוגראפי של המשפט פורסם בכל העתונים היהודיים. קראנוהו בעיתוני הבוקר שהגיעו מלבוב, ב“כוויליה” בפולנית וב“טאגבלאט” ביידיש. המעולים והמובהקים בעורכי דין קיבלו עליהם להגן על שטייגר. הכל הרגישו כי היתה זו הגנה לא רק על שטייגר כפרט, אלא על שלושה מליונים יהודים, הגנה על האמת והצדק. המשפט נתמשך חדשים רבים. עדים נשבעו שבועת שקר שראו “במו עיניהם” את שטייגר יורה בנשיא, אף על פי שהוכח כי לא נמצא אצל שטייגר אקדח.

פרקליטיו של שטייגר היו המצויינים שבהם: ד“ר מיכאל רינגל, משפטן בעל מוניטין במשפטים פליליים, ד”ר מיכאל לנדאו, עורך דין מפשמישל, שהצטיין בחריפותו ובשנינות לשונו להזים את דברי עדי התביעה. הוא היה בעיר פשמישל ראשון למומתים בידי הנאצים ימח שמם. ד“ר סטניסלאב גראֶק הפולני האציל, עורך דין, נשיא לשכת עורכי דין במזרח גליציה העמיד את כשרונותיו המזהירים לעזרת ההגנה. דברי הגנתו צוטטו בפי היהודים שהיללוהו ושיבחוהו. לפני נעילת המשפט הצטרף להגנה גם עורך דין ד”ר הנריק לוונשטיין מדרוהוביטש. ד“ר לוונשטיין, פולני בן דת משה, אשר זכרנוהו מימי הבחירות לפרלאמנט בווינה בשנת 1911 פנה אל בית המשפט של המושבעים ואמר בערך (אני מצטט מזכרוני) כך … “איך אתם יכולים, איך אתם מעיזים להאשים יהודי ברצח, בידוע לכם שעל רוצחים יהודים מעולם לא שמענו. הלא דת משה שניתנה על הר סיני בעשרת הדיברות צוותה: לא תרצח!”… וסיים את דברי הגנתו הקצרים והאמוציונליים ב”שמע ישראל!". הופעתו עשתה רושם רב בציבור.

המשפט נתמשך חדשים רבים. עדים פולנים רבים נשבעו שבועת שקר כי ראו “במו עיניהם” את שטייגר יורה בנשיא, אף על פי שהוכח כי לא נמצא אקדח אצל שטייגר.

ברגעים האחרונים של המשפט אירע נס, המתנקש אולשנסקי, אוקראיני שהצליח להימלט לקובה, פרסם כי הוא ולא אחר, קיבל הוראה מקבוצת טרוריסטים לירות בנשיא המדינה והשלטונות הפולנים ידעו זאת. הודעת אולשנסקי הביאה את בית המשפט במבוכה רבה ובית דין המושבעים זיכה את שטייגר.

ב־1928 נזדעזע ונתרעד היישוב היהודי הקטן. ב“גדוד העבודה” על שם יוסף טרומפלדור החריף המאבק הרעיוני, מאבק מר מאד והרקע שלו סינתיזה בין הציונות ובין מהפכנות סוציאליסטית. אחר ויכוחים נוקבים שהסעירו את הישוב שהביא בסופו של דבר לידי פילוגו והתפוררותו של “גדוד העבודה” עזבה קבוצה ממיטב חבריו, מפלגו השמאלי, את הארץ וירדה אל ברית המועצות ובראשה עמד מנדל אלקינד, אחד הבולטים ב“גדוד העבודה”. ירידת קבוצת אלקינד אל ברית המועצות – זאת פרשה טראגית מאד שהסבה מהלומה כבדה לא רק ליישוב. היא הכתה בתדהמה את התנועה הציונית וניצלו אותה נגדנו שונאינו מבפנים. יהודים היקשו קושיות והוצרכתי להסביר, להרגיע, ובלבד שלא תינזק “קרן היסוד” ואיני יכול לומר שלא נגרם לה נזק כבד, כי אמצעי התקשורת תופפו בכל התופים. פרשת אלקינד היתה נושא לשיחות בבתי קפה, אף בבתי הכנסת. מפלגתי “התאחדות” מילאה תפקיד חשוב בהסברת הפרשה העצובה הזאת.

לבטי מדיניות ההתיישבות בקונגרס הי"ד    🔗

מתרפ“ג ואילך היתה ה”התאחדות" בסטניסלאב אחד הסניפים החזקים והמבוססים בגליציה. התחלתי לארגן סניפים גם במחוזות השכנים, עוררתי את החברים במקומותיהם וסייעתי להם בפעולתם. באותה שנה כינסתי את הוועידה המחוזית השנייה; הוועידה המחוזית השלישית התקיימה בהיקף רחב יותר ב־26 באפריל 1925. השתתפו בה 200 צירים מכל תשעה עשר סניפי “התאחדות” בסביבה: – ליסייץ, בוהורודטשאני, סולוטווינה, אזיפול, מאראמפול, האליטש, אושצייה־זיילונה, יאזלוביץ, פוטוק־זלוטי, קאלוש, ווינילוב⁹⁶, נאדוורנה, דהלאטין, מיקוליטשין, טלומאטש, טיסמיניץ, באריש, ניזשניוב, בוטשאטש, אוטיניה והכפרים בסביבה. בוועידה השתתפו גם נציגי “גורדוניה” ו“החלוץ” כאורחים מוזמנים. בפעם הראשונה נבחר ועד מחוזי, אנוכי יושב ראש וחברי הנאמן נתן הלברטל כמזכירו.

התנופה לפעולותינו באירגון הסניפים שבערי השדה ניתנה בוועידה הארצית של “התאחדות” בלבוב, בימים 19־20־21 ביוני 1925. השתתפו בה מארץ ישראל יהושע מנוח מדגניה, יהודה לביטוב מקרית ענבים, גרשון חנוך, ובשם הוועד המרכזי של “התאחדות” בקונגרס פולין – אברהם לווינסון ומשה טצה מווארשה. כותב השורות האלה נבחר כחבר הוועדה המתמדת.

אם בקונגרס הי“ג (1923) היה מרכז הכובד של הדיונים בפעולות הוועדה המדינית, ב־1925 היה ברור כי הקונגרס הי”ד יהיה זירת מאבק קשה בשאלות המדיניות של הוועדה להתיישבות ובנושאי ועדה לענייני התקציב. בשתיהן תתעורר בוודאי בעיית הקונצפציה בשאלה איך לבנות את הארץ. אם בקונגרס הקודם נאלצה האופוזיציה לתקוף את מגמת 50% הלא־ציונים בסוכנות היהודית, ניאלץ בקונגרס הי“ד להיאבק במגמת “הקורס החדש”, שבא הפעם לא מן החוץ אלא מבפנים. הלכי רוח חדשים יופיעו בקונגרס. הקונגרסים הי”ב והי“ג עמדו בסימן הלחץ של המציאות בשנות העשרים הראשונות, גל “העלייה השלישית” וההתיישבות החלוצית בעמק יזרעאל. בקונגרס הי”ד תעלה על הפרק “העלייה הרביעית”. שתי חזיתות מנוגדות, כביכול תתייצבנה בו. “העלייה הרביעית” של “המעמד הבינוני” מחד גיסא וההתיישבות העובדת מאידך גיסא. לכן הורגשה הנחיצות שכל אגף העבודה יתלכד בחזית מאוחדת אחת. מצדדים שונים נשמעו כבר קולות ברורים שקראו לעשיית רפורמות בקרן קיימת לישראל ובקרן היסוד; אז ידענו כי חובתנו הראשונה במעלה היא להגן על האופי הלאומי של הקרנות הציוניות. הגיעה השעה שמומחי הפינאנסים שלנו יטפלו במלוא הרצינות בבעייה כיצד להוציא אל הפועל מלווה לאומי גדול, שיתבסס על הרכוש הלאומי שיש לנו בארץ ישראל, שהוא בטוח יותר וראוי לאשראי יותר מכל הבטחות של קבוצת בראנדייס. “על הקונגרס הי”ד להוכיח שההסתדרות הציונית העולמית יכולה להיות המווסת והמכוון את העלייה ורק היא צריכה להחזיק בידיה את היוזמה לבניין היישוב היהודי החדש בארץ ישראל" (דברים מתוך מאמרי ב“פאלק און לאנד” מספר 22, ה' סיון תרפ"ה – 28.5.1925).

אותה שעה עמדה על הפרק תוכנית “ההתיישבות היהודית בקרים”, שגרמה להחרפת היחסים בין וייצמן ובין ראשי “הג’וינט” באמריקה. אלה תמכו בתוכנית־קרים וגם הקציבו לה מליונים דולרים. לעתים נתחזק הרושם שיהודים באמריקה נותנים לתוכנית־קרים עדיפות עליונה על זו של ההתיישבות בארץ ישראל.

וייצמן חשש פן ההתיישבות בקרים תזיק להתיישבות בארץ ישראל. על רקע זה גם נתגלעו ויכוחים מרים בינו לבין לואי מארשל. “תוכנית קרים”, שהעסיקה את דעת הקהל היהודית־הציונית בעולם, עוררה ויכוחים סוערים ונוקבים בקונגרס הי"ד.

בימי התכנסות הקונגרס הציוני הי“ד בווינה, בימים 18־13 באוגוסט 1925, פרץ שם במפתיע נחשול חדש של אנטישמיות, שווינה לא ראתה כמוהו. אלפי מפגינים אנטישמיים צעדו דרך ה”רינג" במחוז הראשון, התעכבו ליד המלון “אמיפריאל” וצרחו “Juden raus!” (יהודים החוצה!) “Tod den Juden!” (מוות ליהודים!). ד“ר נ. מ. גלבר ידידי, שהיה מנהל לשכת הקונגרס, סיפר לי כי ממשלת אוסטריה היתה נבוכה מכיוון שהבטיחה לו ולהנהלה הציונית שהקונגרס יוכל להתקיים בווינה באין מפריע. ד”ר שובר, נשיא המשטרה בווינה (ראש המשטרה בווינה נשא בתואר “נשיא” וסמכויותיו לא הצטמצמו לפעולות משטרה בלבד) הודיע לד"ר גלבר שהוא נושא אישית באחריות לשלומו של הקונגרס. ביום פתיחת הקונגרס פוּנוּ כל העובדים מן הבניין, המשטרה עשתה בו סריקה קפדנית וקציני משטרה הופקדו על בטחון “אולם הקונצרטים הגדול”.

בערב הפתיחה החגיגית נאמו נשיא ההסתדרות הציונית ד“ר חיים וייצמן ונחום סוקולוב נשיא ההנהלה הציונית, אחרי שנתקבלו בתשואות ממושכות של באי הקונגרס. נחום סוקולוב נבחר לנשיא הקונגרס ועימו נבחרו עשרה סגנים, ביניהם גם ליאו מוצקין שכיהן כיושב ראש ונחשב ל”ספיקר" הפרלמנטארי המחונן של התנועה הציונית.

בוויכוח הכללי עוררה הופעתו של זאב ז’בוטינסקי, אחרי שהיה חבר ההנהלה הציונית בשנים 1921־1923, תשומת לב מיוחדת בקונגרס. אולם “פצצה” לא היתה בנאומו, שעסק בעיקר בכלכלה מדינית, במדיניות פיננסית, במדיניות הקרקע וההתיישבות החקלאית. מכלל דבריו השתמע, כי קיימת אפשרות(?) להעביר המוני יהודים לארץ ישראל במהרה. הוא דרש עלייה חופשית, דבר המקובל על כל יהודי וציוני. כמו כן העברת קרקע שאינה מעובדת לידי אנשים מחוסרי קרקע, כשהוא מתכוון לעתודת הקרקע שהיתה בבעלות הממשלה. הוא טען כי החוגים הפיננסיים בעולם אינם מעריכים את הכנסות קרן הקיימת לישראל וקרן היסוד כבטחונות למילווה והם רואים את הקרנות הלאומיות כקרנות צדקה. התבטאותו זאת קוממה את רוב הצירים. בטחון אחד יש למילווה – רזרבת הקרקע. הוא ציין כדוגמא את המקובל בעולם הבנקים באמריקה ועורר שוב קריאות ביניים. אלה הפסיקו את נאומו כפעם בפעם לא רק מצד אגף העבודה, כי אם גם מצד הצירים מגרמניה.

ד"ר שמריהו לווין נודע כנואם בחסד עליון, שמרתק בנאומיו את הקונגרס. בדומה לשני הקונגרסים הקודמים כך גם הפעם: – כאשר שמריהו לווין נאם נתמלא האולם על גדותיו. קלסתר פניו, זקנו הקטן והחד, צבע עור פניו “ההודי”, עיניו הבורקות, שטף לשונו ביידיש עסיסית ועתירת גוונים, היו בבחינת חווייה מיוחדת במינה. בנאומו הוא הודיע כי עם ז’בוטינסקי הוא לא יתפלמס, לפי “שיש לו השקפת עולם מיכאנית”. לדעת ז’בוטינסקי מדינה היא יציר שאפשר להכין אותו לפי מירשם מסויים, משל, למכונה המורכבת מפריטים.

רושם רב עשה עלי זליג ברודצקי, פרופסור למתימטיקה באוניברסיטת לידס. הוא התפלמס עם מתנגדי וייצמן וטען: – “כלום האופוזיציה מוכשרת ומוכנה להגיד ‘אנו נהיה הממשלה’? כלום יש לאופוזיציה האומץ לומר – וייצמן וממשלתו אינם יכולים להנהיג את התנועה, אנו נקבל לידינו את הנהגת התנועה? אילו עשתה כן היה זה מתקבל על הדעת. אולם לא מתקבל על הדעת לומר 'ד”ר וייצמן, אתה יחד עם סוקולוב תשאו גם להבא בעול האחריות למדיניות הציונית ולגיוס הכספים, אבל תשנו את דעתכם. קבלו את תביעותינו ותמשיכו לעבוד'“. הדעת נותנת שיש לבחור “עם וייצמן ועם מדיניותו” או “בלעדי וייצמן ובלעדי מדיניותו”. אנו, ציוני אנגליה, איננו חסידי וייצמן, אנו חסידי המדיניות של וייצמן”.

לעולם אי אתה יודע היאך יכול אחד הצירים לעורר סערת רוחות ולקומם נגדו את רוב הקונגרס, או את דעת הקהל הציונית בארץ ישראל ובתפוצות, והכל בשל מלה אחת. מעשה שהיה כך היה. ד"ר ארתור רופין “אבי ההתיישבות העובדת” אמר בהרצאתו שהקבוצות זקוקות עוד לשנתיים או לשלוש שנים עד שיוכלו לעמוד על רגליהם (הקבוצות קיבלו מההנהלה הציונית תקציב זעיר החל שנת 1921. בעינינו היתה זאת חובתה הקדושה של התנועה הציונית לסייע לקבוצות בצעדיהן הראשונים להפוך אדמות ביצות וטרשים לארץ שאפשר להוציא ממנה לחם). נטל יהושע השל פרבשטיין, ממנהיגי “מזרחי” בפולין, רשות דיבור בוויכוח הכללי ואמר: – “אין לי ולא כלום נגד התמיכה בקבוצות עוד שנתיים או שלוש שנים. אם יש לנו כבר במשך זמן כה רב “קעסטקינדער” (היינו צאצאים הסמוכים על שלחן הוריהם, אולם המשמע המקובל של הביטוי הוא חתן היושב עם אשתו בבית חותנו שנים מספר, כמותנה לפני החופה), יהיו לנו “קעסטקינדער” עוד שנתיים או שלוש”. אימרתו של פרבשטיין עוררה סערת מחאה וקריאות בוז מצד אגף העבודה ומחיאות כפיים מימין. האימרה המעליבה פגעה קשה בחלוצים, בחלוציות ובחסידי ההתיישבות העובדת. האם בישרה אימרה זו את “שינוי הקורס”? שאלו רבים.

ד"ר נחום גולדמן היה האיש שיצא להגנת ההתישבות החלוצית. הוא טען שכוחה של החלוציות תלוי באנשים הבונים את הארץ, בהרגשת האוטונומיה ושיווי הזכויות שלהם, בהרגשה שהם נושאיו של מפעל הבניין; לא אובייקטים שמיישבים אותם על הקרקע. כורח הוא לתנועה הציונית לטפח את רוח החלוציות לא רק בין הצעירים, אלא גם בין המבוגרים שיבינו וירגישו כי בעלותם לארץ ישראל, נותנת להם ארץ ישראל את האפשרות להגשים ולהוכיח את איכותו החדשה של האדם. הוסיף עליו ואמר נחום סוקולוב כי עלייה משמעה לא רק הגירה לארץ ישראל, ולא רק כניסה אליה אלא התעלות והתרוממות הרעיון הציוני.

רושם עז עשה באותו קנגרס ד"ר (סטיוון) שמואל וייז. הוא היה בעל גוף, נואם, רועם בקולו שבקע ועלה ממעמקי קרביו. דומה היה שכל עצמותיו שואגות מעל הבמה כשראשו וכל גוו מבקש להתפרץ פנימה אל היושבים באולם. “יהיה בנו האומץ לומר ליהודי אמריקה: בטרם תתנו חמשה מליונים דולרים להתיישבות בקרים, שיקלו ושאלו תחילה על שום מה להוציא אותם בשביל התיישבות ברוסיה תחת לתמוך במפעל הבניין בארץ ישראל שלנו, להרחיבו ולהאדירו”.

בנאומו תקף ד“ר וייז בחריפות רבה גם את המשטר ברוסיה הבולשביקית, אך חלק זה מנאומו הושמט ולא נתפרסם בפרוטוקול הקונגרס הציוני הי”ד.

אחד ממוקדי הפולמוס העיקריים בקונגרס היתה הרחבת הסוכנות היהודית, שנתחייבה מן הסעיף 4 של המנדאט. הבולטים בהתנגדותם להרחבת הסוכנות היהודית היו אינג' רוברט שטריקר ויצחק גרינבוים. שניהם לקו בתכונה אחת משותפת – יחס א־פריורי שלילי לוייצמן. ניכר בהם שהתנגדותם לא ינקה מן ההגיון, אלא מתחום הרגשות, היצרים והדחפים. בטיעונו ביסס יצחק גרינבוים את התנגדותו להרחבת הסוכנות היהודית על האשמה שוייצמן מבקש לשתף את ה“נוטבלים” והאנטי־ציונים, בדומה למעשה ה“אוגודה” (ההסכם עם ממשלת פולין) בפולין. “עכשיו אנו בדרך ל’אוגודה' כזאת. בכך ויתרנו על המאבק להגמוניה בחיי היהודים” – אמר. הטיעונים המופלגים בעוקצנות נגד וייצמן, ביחוד הגזירה השווה ל“אוגודה”, הפסידו מכוח השכנוע בעיני רוב באי הקונגרס.

משב רוח מרענן ומרומם היה בנאומו של חיים ארלוזורוב, שהיה חבר הוועד הפועל הציוני. היה זה מופת לצורה של ביקורת על ההנהלה הציונית. ביקורתו היתה עניינית, קונסטרוקטיבית, רצופת ניתוח מאיר עיניים, שחשף לא רק מה לא צריך היה לעשות, אלא הוראת דרך מה וכיצד לעשות. ביקורתו הצליפה בהנהלה על שלא עשתה דבר כדי למנוע את התוהו ובוהו בשוק הקרקעות, ואיפשרה השתלטות הספסרות לא רק בשטחי הערים אלא גם בקרקעות לחקלאות מדן עד באר שבע. תוכניתו התבססה על ההנחה שככל שיגדל ויתחזק כוחנו הכלכלי ביישוב, כן יעלה גם כוחנו המדיני בו.

לקראת נעילת הוויכוח הכללי, ביום החמישי של הקונגרס, עלה גם המתח. האולם התמלא והיציע היה גדוש אורחים. מאות אנשים ניצבו בעמידה בין השורות. הסדרנים, ביניהם סטודנטים באוניברסיטה, אשר לימים ראינום כפעילים בתנועה הציונית בארצותיהם, דאגו לסדר באולם. על הבמה ישבו נשיא הקונגרס נחום סוקולוב וכל סגניו, – מנחם אוסישקין, הרב מאיר ברלין, ד“ר ארתור הנטקה, ד”ר סטיוון וייז, ליאון לויטה, השל פרבשטיין, ד"ר מאיר קלומל, אליעזר קפלן, הנרייטה סולד וליאו מוצקין שניצח על הישיבה כיושב ראש. כשהזמין אל הבמה את חיים וייצמן הקבילו כל באי הקונגרס, על ציריו ועל אורחיו ביציעים, את פניו בסערת תשואות, שנמשכו שעה ארוכה. וייצמן דיבר, כדרכו, בקול שליו ושקט. כל אימת שהנמיך את קולו נשמעו אמירותיו כחודרות אף לאוזניים אטומות משמוע. הכל חש כי לא קם פולמוסן כוייצמן.

הרי כמה מאימרתיו שנאמרו בגרמנית וביידיש לסירוגין: “היה זה לדידי כאב לב עמוק (איינע טיפע קראנקונג) כאשר מעל במה זו הושמעה המלה “קעסטקינדער”. שנים רבות אתם כולכם, מימין ומשמאל, רוממתם את החלוץ, השפעתם עליו תהילות ותשבחות. מה אירע לקונגרס הארבעה עשר שהפכו אותו ל”קאסטקינד“? אמת, יש גרעונות בתקציב הקבוצות ומושבי העובדים. אבל אם אתם מדברים על כך כל כך הרבה, אל תשכחו שיש רכוש בלתי נראה לעין, שקרן היסוד לא השקיעה בו דבר – הרי זו התוספת של עבודה, של עמל, של מרץ, של רעב, של מלריה, של שמירה, – כל אלה אינם רשומים בתקציב. הישמרו לכם פן תשכחו זאת”……“במשך אחת עשרה שנים ניסיתי, יחד עם חברי, לעצב אומנות של מדינאות יהודית. מה שהיה לפני כן היתה זאת שתדלנות. שתדלן הוא איש הדורש משהו מבלי שיהא לו הבטחון שיקבלו ואינו יכול להציע תמורה בעד מה שהוא דורש”….“אין ‘דרך מלך’ לארץ ישראל. כל המעדיף דרך קלה ייכבד וישב בביתו. אנחנו מוכרחים ללחום את המלחמה הזאת, הכבדה, הארוכה, הקשה, היומיומית…” “… אל תידחקו להצלחות בנות־רגע, שאינן אלא בומרנג, שיפנה אחר כך נגדכם. אני אינני יכול ללכת אלא בדרכי כי היא בבשרי, באמונתי ובנסיוני. אם רוצים אתם ללכת בדרך מהירה יותר, תצטרכו לבחור במנהיגים אחרים”.

במלים אלה סיים וייצמן את נאומו לקול תשואות סוערות, ומחיאות כפיים נישנו והלכו.

 

העלייה הרביעית    🔗

ב־1 באפריל 1925 נפתחה האוניברסיטה העברית בירושלים. המאורע היה בבחינת חג גדול בעולם היהודי. מאות יהודים מפולין נסעו לפתיחת האוניברסיטה ובין הנוסעים היו ציונים רבים. מסטניסלאב עירי נסעו כעשרה ציונים. שמעו יהודים בסטניסלאב כי בארץ ישראל אפשר לרכוש קרקעות, פנו אל ציוני שנודע עליו כי הוא נוסע לפתיחת האוניברסיטה והציעו לו דברים מעין אלה: “נשתתף בהוצאות הדרך שלך, הא לך סכום כסף בשטרלינגים או בשיק לבנק בשווייץ ותרכוש לי – או לנו – מספר דונמים אדמה בסביבת עיר פלונית…” כשהגיע אותו ציוני לארץ ישראל מצא בכל מקום שלטים שמכריזים על מכירת אדמות בחלקי ארץ ישראל שונים, אפילו בסביבת באר שבע. הוא התקשר עם בעל הקרקעות או עם מתווך, קנה ממנו אדמה שלא ראה אותה רשומה ב“טאבו”, קיבל פיסת נייר והבטחה כי ביום ובתאריך מסויים יקבלו הקונים כל אחד “קושאן” וחזר לסטניסלאב. והנה, לא ארכו הימים והוברר כי כל אותן קניות לא היה בהן ממש, וכי לא היו אלא מעשי הונאה, קניות של הבל ורעות רוח. הקונים נחלו מפח נפש ואכזבה. ממי? מאנשי ארץ ישראל, כמובן. ונמצא גם אותו ציוני אשם…

ולא רק יחידים עסקו בספסרות, אף “קהילית ציון” – חברה לרכישה ולפיתוח קרקעות בארץ ישראל, שנוסדה בארצות הברית ב־1914 לא משכה את ידה מספסרות בקרקע. על רקע ספסרות זאת צריך לראות את כשלון היוזמה להקים את “עיר יזרעאל”.

באווירה זו התחילה העלייה הרביעית של המעמד הבינוני. “מעמד בינוני” זה של יהודי פולין מה טיבו? הלא אלה רבבות היהודים העצמאיים, חנוונים, בעלי בתי מסחר זעירים, בעלי מלאכה שהעלו מסים ממסים שונים לממשלת פולין, ונאבקו יום־יום, שעה־שעה על קיומם. הפולנים שאפו לפלוט אותם, אך שערי מדינות העולם היו נעולים בפניהם. לאן יהגרו? לאמריקה אפשר להגר רק לפי “קווטה”, היינו מיכסה שנתית. שער אחד נראה פתוח לפניהם – ארץ ישראל. ואיש יהודי כי יבקש לחסל את כל רכושו, לא על נקלה יימצאו לו קונים. הוא יאסוף לידיו אלף, או אלף וחמש מאות לא“י. אלף לא”י היו שווים בשער רשמי 25 אלף זהוב, ובשער בלתי רשמי – 35 אלף זהוב. הבנק הממלכתי הפולני לא רצה, אף לא ראה כל חובה לעצמו, למכור ליהודים מטבע זר בזמן שהוא עצמו היה נצרך לו. אחרי שאסף איש “המעמד הבינוני” את הסכום הנדרש – 1,500 לירות שטרלינג, הוא עולה, בשעה טובה, עם בני ביתו, חמש או שש נפשות, לארץ ישראל. ל“הכשרה” הוא לא יצא כי ידע מראש שלא יהיה חקלאי. ואם יקרה וילך לחקלאות – יתקע יתידותיו ב“מושב עובדים”. אך גם למושב עובדים הוא ובני ביתו לא יכשרו. ואותם עולים מבני המעמד הבינוני שיערו בתום ליבם, כי מי שדואג לחלוצים הוא שידאג גם להם.

טעות היא וחטא לאמת לקבל כמוסכם ש“העלייה הרביעית” היא “עליית גראבסקי”⁹⁷ או “עליית גזוז”, כפי שכינוה נואמים ורושמי ההיסטוריה. הרי נמצאו בה גם חלוצים לא מעטים. רבים מבני קהילתי, עולי “העלייה הרביעית”, הצטרפו אל משפחת העובדים והבונים והיכו שרשים בארץ. אייחד, אפוא, כמה שורות לדמויות אחדות מביניהם. אפתח בדב יונג, בעל בית מסחר לבגדי גברים. בן שלושים וחמש שנה היה בעלותו לארץ־ישראל. עלו עימו בלומה אשתו וכל בני ביתו. פעמים רבות באתי אליו לעודדו, לסייעו בעצה ולעמוד לימינו בלבטיו בזמן שהתכונן לעלות לארץ ישראל. כשהגיע לארץ הוא לא הירבה להסס והצטרף למושב כפר חסידים. דב יונג היה מראשוני הכפר ומבוניו־חלוציו; כעבור שנים מספר נאלץ לעוזבו, ונפרד ממנו ברוב צער והלך לרמת יצחק הסמוכה לשכונת בורוכוב, היא גבעתיים, והקים בה בעמל רב ובעמלם של בני ביתו משק פרטי מעורב. אדמת החול נהפכה בידיו ובידי בני משפחתו לקרקע חקלאית פוריה, שמפרנסת את בעליה בכבוד. משקו קנה לו שם טוב בתל אביב וסביבתה בתוצרת החלב שלו. איש טוב לב היה, שלא חס על ממונו בהתבקשו לעזור לזולתו. כשמונה עשרה שנה היו חייו בארץ ישראל. היו אלה שנות עמל ויסורים.

על “המעמד הבינוני” נימנו גם ר' משה הוכמאן, שהיה ממייסדי “מזרחי” בגליציה, ראש הקהילה. ר' אברהם קייש מדברי “מזרחי” וציר לקונגרסים ציוניים, ר' שמשון היבנר וחיים גולדברג כולם עלו עם בני ביתם, וכן גם ר' גרשון פרייליך עם בתו חנה בת חמש עשרה. הם היו כולם ידידי. אולם קורבן טיפוסי לספסרות הקרקעות היה גרשון פרייליך. בעירנו הוא היה יושב ראש “אחווה”, שהיתה אגודה לפקידים ולעובדים ציוניים בבתי מסחר, שנוסדה בתרנ“ט (1899) ונספחה ל”פועלי ציון“. פרייליך עבד כמנהל חשבונות ראשי בבתי החרושת לצמר גפן “וואטאלינה”, שהיה שייך ליוליוש מנדלסון. הוא קיבל מהחברה פיצויים בסך חמשת אלפים דולר [בעת ההיא סכום רב מאד] והצטרף כחבר לאגודת אחים “מנור” מלודז. זו רכשה חלקות אדמה מ”קהילית ציון" שנוסדה, כאמור, ב־1914, ביוזמתה של ההסתדרות הציונית באמריקה. היא גייסה את הכספים ממכירת חלקות אדמה ליהודים, שנרכשה מהערבים בסביבת עפולה. בשנת 1927 עלה פרייליך עם בתו הצעירה לארץ ישראל. אשתו ובתו הבכירה נותרו בסטניסלאב כדי לעלות כעבור זמן מה ולכונן שם את ביתם. הם עלו לג’דה כשהסביבה כולה ביצות וקדחת וטראכומה נפוצות אצל השכנים. לא יצאו ימים רבים והחלום “עיר יזרעאל” היה כצל עובר. הקבוצה נתפזרה, רבים עזבו את הארץ מאחר ש“קהילית ציון” לא עמדה בהתחייבותה לבעלי הקרקעות. גרשון פרייליך החדור אהבת ציון נשאר בארץ. הוא השיג ממשפחתו בפולין עוד סכום כסף, רכש טרקטור והיה מאושר זמן מה על שהוא יכול לעבוד בסביבת עמק יזרעאל, ונוטל חלק בכיבוש הביצות ובהפרחת העמק. בתו הקטנה ראתה את אביה בשיברונו ובמכאובי נפשו. סופו שהוא חזר לסטניסלאב זקן, רצוץ ושחוח ונפטר בתחילת תרצ"ג (1933).

ב־1962 באה מאמריקה לישראל בתו חנה שנותרה בחיים. היא נמלטה יחד עם אמה ואחותה בפרוץ מלחמת העולם השנייה לרוסיה הסובייטית; שם הופרדו אשה מרעותה וטולטלו לרוסיה האסיאתית. בבואה היא פנתה אל “קרן היסוד”, שנחלצה להצלת הרכישות ולהבטחת הבעלות של קוני אדמה מ“קהילית ציון”, ודרשה שיתנו לה חלקה של 16 דונם בגוש 11182 ברמת־ישי, לפי צו ירושה שניתן לה בידי בית המשפט המחוזי בחיפה. כשביקרה בחודש ינואר 1979 בישראל היא הראתה לי בתל אביב מכתב מעורך דין בחיפה מה־19 בינואר 1979 אל הלשכה הראשית של קרן היסוד בירושלים, כשהיא מתנה לפני את שרשרת יסוריה. אלה ספיחי טרגדיה של משפחה ציונית שראשיתה עוד ב־1927, בימי העלייה הרביעית.

ר' שמשון היבנר בן ר' זלמן מיכל    🔗

נולד בשנת תרל“ט (1879) בנאדוורנה. חסיד דבית ויז’ניץ, איש טוב ומיטיב, ציוני ופעיל בוועד הגימנסיה היהודית, עלה לארץ ישראל בשנת תרפ”ו (1926) בימים שמצב היהודים בפולין לא היה רע במידה שיכריח עשירים להגר, ואילו בארצנו החלו כבר ניכרים אותות המשבר הגדול. הוא ביקר בארץ ישראל בפעם הראשונה בשנת תרפ“ה (1925) לרגל פתיחת האוניברסיטה העברית על הר הצופים. באותו ביקור החליט בליבו לעלות להתיישב במולדת. ואומנם שנה אחרי כן חיסל חלק מרכושו הרב ועלה לארץ ישראל כשהוא בן ארבעים ושבע שנים. עלו אתו צלה אשתו, בתם טוני ומנדל בנם, זה למד בגימנסיה “הרצליה”, ולימים נעשה מנתח ראשי בבית החולים ע”ש “אסף הרופא”. ר' שמשון השתקע בפתח תקוה. הקים משק, בנה רפת, נטע גני ירק ופרדס. בשעה שאם המושבות, פרדסיה וחצרותיה שקקו עבודה ערבית, העסיק ר' שמשון רק פועלים יהודים, בלי שישקול שיקולי גרעון ורווח. הוא הכיר בחשיבותה של העבודה העברית ונלחם בה.

זמן קצר אחרי שהשתקע במושבה פנו אל שמשון היבנר תושבי כפר גנים בבקשה, שיעמוד בראש הכפר להיות להם לעזר במצוקתם. בהיותו כל ימיו בעל יוזמה, מרץ ותושיה, נענה לפונים אליו. הוא שימש כראש ועד הכפר, שלא על מנת לקבל פרס ושרת את שולחיו בהתלהבות ובמסירות עד מותו בתרצ"ג. כל שנות חייו בארץ היו שנים של יצירה ובנייה חלוצית.

חיים וקלארה גולדברג    🔗

אספר כיצד עלו לארץ ישראל. תחילה עלתה בתם אסתר שנישאה לד“ר אנזלם שטורמוואסר רופא, ושניהם עלו בתרפ”ה (1925). חיים וקלארה גולדברג ביקרו בארץ ישראל בפעם ראשונה ב־1924. הם הוסיפו לבקר בה בכפעם בפעם וגמרו אומר בליבם שיעבירו קמעא־קמעא מרכושם וממונם – סוד שלא גילוהו אלא לי – וכן עשו. בבית מסחרם הם נודעו כאנשים עמלים, טהורי מידות, וישרותם והגינותם היו לשם דבר. את תרומותיהם לקרן היסוד הם הרימו בדולרים. לימדתי את בתם אֶלה עברית. משנוסדה בעיר הגימנסיה היהודית הוציאוה הוריה מבית הספר התיכון הפולני והכניסוה אל הגימנסיה היהודית. אֶלה נישאה ליוסף אמסטר שהיה לימים מהנדס בעירית תל אביב. בשנת 1932 עלתה כל המשפחה לארץ ישראל ודרו בביתם בתל אביב ברחוב פייארברג מספר 13. הם רכשוהו עוד בהיותם בסטניסלאב. אז רכשו גם חמישים דונם פרדס בכפר סבא. בנם דוד (תיאודור) עלה מווינה ב־1934.

חיים גולדברג, הסוחר הנכבד מסטניסלאב החל להגשים את חלום חייו – להתפרנס מחקלאות בארץ ישראל. הוא עבד בזיעת אפיו, העסיק אך ורק פועלים עברים, בזמן שבארץ ניטש המאבק הקשה על עבודה עברית הוא הכיר בחיוניותה ולא הכניס לפרדסו עבודה ערבית זולה. בכך הוא היה בקרב הפרדסנים מחלוצי העבודה העברית. מנהל העבודה בפרדסו היה אברהם קרן (קירכנר) והוא ששתל בשבילו את עצי הפרדס. חיים גולדברג קנה גם עשרים וחמישה דונם פרדס בשביל ד"ר ליאון אורדובר ועשרים וחמישה דונם בשביל דב ארנולד, – שניהם ציוני מעש פעילים, שלא זכו לעלות לארץ ישראל וסופם שהם ומשפחותיהם ניספו בשואה.

כשפרצה מלחמת העולם השניה היה מצב הפרדסים בכל רע. כדי להמשיך ולהחזיק בפרדס נאלצו חיים וקלארה גולדברג למכור את ביתם בתל אביב ועברו לגור בכפר סבא. הם עבדו בפרדס ועמדו בהחלטתם שלא להכניס עבודה זרה וזולה לפרדסם. כשהורע מצבם ומים הגיעו עד נפש, הם מכרו את הפרדס שנטעוהו וטיפחוהו באהבה ובמסירות נפש כה רבה. הקונה, שהתכוון מן הסתם להיטיב עם חיים גולדברג אמר לו: “אתה לא תקנה בשוק תפוחי זהב אלא תאכל תמיד מפרדסך…” בוקר אחד בי“ב בשבט תשי”ב, נכנס חיים לולדברג לפרדסו שלא היה עוד שלו והשיב לבורא עולם את נשמתו. ת.נ.צ.ב.ה.

שמשון היבנר וחיים גולדברג קיימו את מצוות עבודה עברית בגופם ובממונם. כאן מקום אתי לציין כי כפר סבא (לפנים מושבה, עתה עיר) היא העיר היחידה אשר שלושת ראשיה: אברהם קרן ז"ל, אחריו מרדכי סורקיס ואחריו – עתה זאב גלר הם בני העיר סנטיסלאב.

לסיכום אומר כי הדעה המקובלת על העלייה הרביעית, שרבים מאנשיה לא היו אלא “מוכרי גזוז”, וכי אלה שחזרו לפולין היו חסרים מוטיבציה ציונית, מחייבת הערכה מחודשת, ביחוד עתה, אחרי השואה. האמת המרה ניתנת להיאמר: קופת ההנהלה הציונית והנהלת הסוכנות היהודית היתה תמיד ריקה; לעיניה היה מאז ומעולם סולם קדימויות מסויים, שניתנה בו מאז ומעולם עדיפות להתיישבות העובדת החקלאית. מי יתננו כיום עולים יהודים־ציונים כמותם. אולי הם לא היו ציונים לפי מירשם המפלגות, אך אהבת ציון בוודאי היתה בהם.

איך קיבלתי רשיון הוראה    🔗

כשנרשמתי כסטודנט בפקולטה לפילוסופיה של אוניברסיטת וינה ללימודי היסטוריה, ידעתי כי שואף אני להיות מורה במקצועות היהדות, – תנ“ך, ספרות עברית ודברי ימי ישראל – בבתי ספר תיכונים יהודים. כעבור ארבע שנים פניתי אל ה”קורטוריון" (הנהלת רשת בתי הספר בגליציה־פולין הקטנה שבלבוב) בדבר קבלת רשיון הוראה. סגן הקוראטור, ד"ר קזימייז' סוסניצקי, שהיה מנהל המחלקה לבתי ספר תיכונים, השיב לפנייתי כי אוכל לקבל רשיון הוראה להיסטוריה כללית, אולם הם אינם יכולים לתת לי רשיון הוראה בלימודי היהדות, לפי שלא למדתי בבית מדרש לרבנים. “על פי מה ייקבע שיש בך הכישורים להוראת המקצועות?” הוא שאל.

במבוכתי הלכתי אצל ד“ר צבי הלר, הציר לסיים, ושאלתי לעצתו. ד”ר הלר התקשר טלפונית אל ד“ר סוסניצקי ושניהם קבעו ביניהם מועד לשיחה. בבוא היום הלכנו שנינו אל ד”ר סוסניצקי לטכס עצה. במהלך השיחה עלתה במחשבתו של ד“ר צבי הלר הצעה שיבחן אותי רבה של סטניסלאב, הרב דוד הורוויץ. “אכן, אם הוא גדול לתת סמיכה לרבנות, הרי שהוא גדול גם כדי לבחון את גלרטר”. ד”ר סוסניצקי השיב כי ההצעה נראית לו לפי שהרב הורוויץ מסטניסלאב היה אישיות רבנית מוכרת ונחשב בין גדולי הרבנים.

יצאתי מרוצה. שבתי לסטניסלאב והלכתי אל הרב דמתא דוד הלוי איש הורוויץ, שטחתי לפניו את בעייתי ואת הרעיון שהועלה אצל ד“ר סוסניצקי, וסיפרתי על כוונתו הכנה והטובה לפתור אותה. הרב שמע את דברי בקורטוב תמיהה, היה כמופתע משהו, ובשמץ־מה של שביעת רצון מהערכתו של סגן הקוראטור אליו, קבע לי מועד לבחינה. אודה כי נשתלטה עלי מתיחות מסויימת מפני החשש מי יודע לאן יפליג הרב בשאלותיו. ביום כ”ח חשון תרפ"ו (15 בנובמבר 1925) נבחנתי, ולהלן תרגום נוסח התעודה, שנכתבה בפולנית.

תעודה

בזה מאשרת הרבנות למחוז סטניסלאב כי מר מנחם עמנואל גלרטר, נולד ב־3 במרץ 1900 ביזופול ניגש ב־15 בנובמבר לבחינה במקצועות היהדות ושהם גם במערכת הוראת דת בבתי ספר תיכונים.

האמור למעלה עמד במבחן במקצועות: 1) תנ"ך, 2) תלמוד, 3) דינים ומנהגים דתיים, 4) תולדות העם היהודי, 5) הלשון העברית – בהצטיינות.

ועדת הבוחנים הכירה במר מנחם עמנואל גלרטר מוכשר להורות לימודי יהדות ודת בבתי ספר תיכונים.

הועדה הבוחנת: הרב המחוזי דוד הורוויץ.

15 בנובמבר 1925

הבאתי את התעודה אל ד“ר סוסניצקי, והוא העביר את בקשתי לרשיון הוראה אל המיניסטריון בווארשה בצירוף המלצה חמה משלו. בווארשה טיפל בענייני ד”ר צבי הלר, שטרח אצל גוברינאוויטש, מנהל האגף לבתי הספר התיכונים. זה חיווה את דעתו החיובית על תעודת ההסמכה החתומה בידי אישיות רבנית מוכרת ומוסמכת והעביר את התיק של אל סגן המיניסטר לופושאנסקי.

בחודש אפריל חתם סגן המיניסטר על הסכמתו, שנשלחה אל הקוראטוריום בלבוב, להעניק לי רשיון הוראה למקצועות יהדות בכל בתי ספר תיכונים יהודיים ובסמינריונים למורים. ביוני 1926 קיבלתי סוף סוף מהקוראטוריום בלבוב רשיון הוראה, שחתם עליו ד"ר קאזימייז' סוסניצקי.

הדבר נודע עד מהרה למנהלי הגימנסיות היהודיות בקונגרס פולין, אך לא נעניתי להזמנותיהם התכופות, כי לבי נמשך אל הגימנסיה העברית “תרבות”, שכולה עברית מן המסד עד הטפחות, מגן הילדים עד למחלקה השמינית, לרבות בחינת הסיום. חברי ד“ר יששכר רייס, מנהל הגימנסיה “תרבות” ברובנה, הזמינני במיברק לבוא ולהורות תנ”ך, עברית ודברי ימי ישראל בכיתות העליונות. השבתי, כמובן, בחיוב והודעתיו כי אוכל להגיע לרובנה רק לשנת הלימודים הבאה, היינו תרפ"ח (1928־1927), כי בינתיים מוכרח הייתי להתייצב לשירות בצבא בחודש ספטמבר הקרוב.

שרותי בצבא פולין    🔗

התגייסתי לצבא בספטמבר 1926 אחרי ארבע שנות דחייה של השירות. שובצתי בגדוד חיל רגלי מספר 48, ששכן בקסרקטין גדול ברחוב הראשי “3 במאי”, לא הרחק מביתי. לפי הנוהג ולפי תקנות הצבא נשלח כל מי שהיה בעל תעודת בגרות, אחרי שלושה חודשי טירונות, לבית הספר לקצינים. מפאת תקלה או טעות של הממיינים במשרדים, נשכחתי ונשארתי בגדוד. אינטליגנט בודד בין טירונים הנתונים לחסדו של “קאפראל”, היינו רב טוראי.

משנכנסתי לחצר הגדוד קרא לי הסמל ופקד עלי: “התפשט את סמרטוטיך ולבש מדים”. פשטתי, אפוא, את בגדי ולבשתי את המדים. המכנסיים היו כה גדולים עד שיכלו להיכנס בתוכם שני גלרטרים. בערוב אותו היום כבר מסר לי ה“קאפראל” עששית נפט לנקותה; לילה אחד בלבד ישנתי בקסרקטין. שובצתי בכיתה השלישית ומפקדה היה סגן ולאדיסלב קובאלסקי. (לימים נתפרסם כאחד מ“חסידי אומות העולם” ועלה לארץ ישראל). שלוש כיתות היוו פלוגה ומפקדה היה רב־סרן פאלקא – שם שפירושו בעברית “מקל⁹⁸ חובלים”, יצור אנטישמי מרושע, שנהג בסאדיזם עם החיילים.

קובאלסקי שהכירני הודיע לסמל הממונה עלי “גלרטר ילון בביתו ויגיע לכיתה בשעה 6 בבוקר; לא תגולחנה שערות ראשו ויש לתת לו מדים יותר אנושיים”. לי הוא הורה שאשגיח כי בצאתי לפנות ערב מן הקסרקטין יבריקו הכפתורים ושלא יבחינו בי הקצינים התורניים ברחוב כי עודני חייל טירון.

בדיעבד⁹⁹ הייתי מרוצה ששכחוני והשאירוני בגדוד ולא נשלחתי לבית הספר לקצינים. כך נשארתי בסטניסלאב. בהיכנסי בבוקר לכיתה בירכוני החיילים לשלום. כאשר שמע קובאלסקי שהפלוגה יוצאת לתרגילים בשדה עם רב סרק פאלקא בראש כשהוא רכוב על סוס, הוא לחש באזני ביידיש: “גלרטר, טראג זיך אַפ!”, לאמר – הסתלק.

שלושת חדשי הטירונות לא היו עלי טורח רב מדי. בכל יום יצאה כיתתי לתרגילים אל מחוץ לעיר יחד עם עמיתי הטירונים מן הכפרים, שהיו רובם אוקראינים; צעדנו ברחובות העיר, והיהודים בעיר הכירוני והצביעו עלי באמרם: גם גלרטר צועד שם. דרכם של חיילים בצעדתם לשיר שירי לכת בחרוזים על פגישה עם אהובה עם כוס משקה ביד, ואני – מה לי ולזאת, לא פציתי את פי. ראה הסמל שאיני שר עם כולם הוא שאלני: “מדוע אין הטירון שר עם כולם?” לא נצטרפתי למקהלה אך שרתי “חושו אחים חושו, נרימה פעמינו!…”

הנעים מכל ימות השבוע באמוני המחלקה היה יום ששי, כי היה זה יום הירי באש חיה. בחורף הפולני, כששלג כבד מכסה את השדות, נותנים לך בחגורך מחסנית עם חמישה כדורים חיים כדי שתירה ותנסה לקלוע ולהשיג 40 נקודות לפחות. בלוח המטרה שימש המספר 12 את נקודת המרכז. הירי הראשון השמיט מידי את הרובה והיכני בלחיי הימנית ודמי זב, אך לשמחתי כל שיני נשארו ללא פגע במקומן. מאותו יום שישי ואילך מצפה הייתי לקראת יום הששי הבא, לפי שנתחבבה עלי הקליעה למטרה ותמיד יצאתי בשלום. אחרי כמה אמונים השגתי בחמישה כדורים 45 עד 52 נקודות ויצא לי שם של קלע טוב. אוי לו לחייל שהוכתר בתואר “אופרמה”, מעין לא־יוצלח שנעשה אחר כך כאסקופה נדרסת. בכל אותם תרגילים התגוללנו בתעלות שלג ולא הצטננתי אפילו פעם אחת. תרגילי שדה העסיקוני בשעות לפני הצהרים. אחרי הצהרים שוחררתי מתרגילים והוטל עלי ללמד לחיילי הגדוד תולדות פולין החדשה ופרקים באזרחות, מאחר שנודע למפקד הגדוד שאני מורה.

משתמו שלושת חודשי הטירונות הועברתי מגדוד 48 של חי"ר אל הגדוד 11 של תותחני שדה, שגם הוא חנה בתוך העיר. מה לי ולתותחנות איני יודע. אך משסיפרתי להם שלמדתי גם משפטים במשך שנתיים באוניברסיטה של לבוב, העבירוני בדצמבר 1926 אל “בית הדין הצבאי המחוזי” בעיר כרשם פרוטוקול, והייתי היהודי האחד והיחיד בשירותי בתי הדין הצבאיים בפולין. בית הדין הצבאי המחוזי שכן בבניין הגדול והיפה בקצה הרחוב גולוחובסקי, ונתרכזה בו כל המערכת השיפוטית: הפרקליטות, בית המשפט המחוזי ובית המשפט הגלילי. בבניין זה פגשתי מדי יום ביומו בעורכי דין שהיכרתים כציונים.

בתפקידי כרשם פרוטוקול ישבתי בדין עם השופט החוקר ד"ר ולאדיסלאב קאופמן, שהיה ממוצא יהודי, ועם נשיא בית הדין רב סרן קריניצקי; החל מן היום הראשון כבר נקשרו בינינו יחסים טובים מאד. שניהם התנהגו עמי בנימוס ג’נטלמני שאינו כה מצוי בצבא. שניהם ויתרו על הגינונים הצבאיים שהייתי חייב בהם בשל היותי גיפרייטר, רב טוראי הנושא סרט אחד בלבד. בשיחותינו הם פנו אלי תמיד בלשון “אדון”, ביודעם שאני ציוני פעיל בחיים הציבוריים היהודיים. משעה שלוש אחרי הצהרים ואילך יכולתי להיפנות לעיסוקי והורשיתי ללבוש מדים העשויים מאריג למדי קצינים, שנתפרו לפי מידתי, ונעלתי נעלי אזרח.

לפני השופט החוקר הובאו חיילים וקצינים בשל עבירות שונות, חיילים שנתפסו בלילה כשהם ישנים בעמדתם, וביניהם גם יהודים, הראייה לכך – ה“קורפוס דליקטי” – הרובה שנשמט מידיו של החייל הישן. זו נחשבה לעבירה חמורה והחמירו מאד גם בעונש.

היה מעשה בחייל יהודי שנחקר ונשאל: “איך נרדמת?” ענה: “לא נרדמתי, אלא סובל אני, לא עליכם, ממחלת הנפילה”. – “מתי חלית בפעם הראשונה? מי מבני משפחתך חלה בחולי זה? מי ראה אותך בעיירתך בחולייך? עליך להביא אישור מראש העיר, מהרופא שלך ומשני עדים…” וכו' וכו'. אך אירע שהובאו לפני השופט החוקר חיילים יהודים נוספים, שנרדמו אף הם בעת שמירתם ובפי כולם אותו טיעון ואותו הסבר – “מחלת נפילה”. שאלני ד"ר קאופמן – “אמור נא מר גלרטר, האם אפילפסיה היא באמת מחלת יהודים?!!”

אך השופט החוקר נהג עמהם בסופו של דבר לפנים משורת הדין, ואם נבצר ממנו “לסגור את התיק” העביר אותו למשפט בקובעו בכתב האישום סעיף שלא משתמע ממנו עונש חמור.

בוקר אחד הוכנס לחקירה קצין צעיר מבני האצולה הפולנית, ששירת בקאוואלריה (חיל הפרשים); כשפתח השופט בחקירה ענהו הקצין, כי “בנוכחותו של ז’יד זה”, היינו נוכחותי, הוא לא ימסור דבר. קם השופט החוקר והודיע: אני מטיל עליך עונש מאסר לשלושה ימים על בזיון בית המשפט, וציווה להובילו מייד אל תא המאסר.

היו מקרים שהובאו לפני בית המשפט הצבאי קצינים שנאשמו בהתעללות זדונית בחיילים טירונים. סמלים וקצינים צעירים “השתעשעו” בהטלת עונשים על טירונים, כמו “צפרדע”. לפי עונש זה נאלץ חייל לקפץ כצפרדע מרחק חמש מאות מטרים כשעל שכמו הוא נושא משא שמשקלו שלושים קילוגרם. חיילים שהיו קרבנות לעונשים כאלה התמוטטו. ההתעללויות בחיילים טירונים, ללא הבדל דת או לאום, שימשו נושא לשאילתות ולוויכוחים רבים בסיים, בוועדה ובמליאה, וחריפה היתה בקורתם של הצירים הציוניים.

המיניסטריון לענייני מלחמה פירסם פקודות שאסרו בכל חומר הדין להתעלל בחיילים ולהשפיל כבודם. בית הדין הצבאי, שישבתי בו כרשם פרוטוקול, ושומה עלי לחתום על פסקי דין בצד חתימתו של נשיא בית הדין או השופט החוקר, הטיל על המתעללים בחיילים עונשים מירביים עד שלוש שנות מאסר.

אזכור לטובה את נשיא בית הדין, רב־סרן קריניצקי. הוא היה הומאניסט רחב אופקים וליבראל נקי דעת. בכל שעה פנויה גלגלנו בינינו שיחות פוליטיות על המשטר, על הממשל, על ביורוקרטיה, שהיתה שנואה עליו, ולא חיסר מפיו דברי ביקורת ממולחים על הדבקים אל כסאותיהם בווארשה.

יכולני לומר כי הייתי בר מזל, כי שירותי בצבא הפולני לא היה משום הפסד זמן. אדרבה, רכשתי לי דעת ונסיון במערכת השיפוטית ומצאתי גם סיפוק כי נרשם בפנקסי הצבאי שאני קלע טוב.

כשהגיע חודש ספטמבר קרב המועד לשחרורי משירותי בצבא, לפי שאקדמאים לא שירתו אלא שנה אחת בלבד. אך מאחר שלא נהגו בי כדין ולא נשלחתי לבית ספר לקצינים, סירבה לשכת הגיוס המחוזית לשחררני בספטמבר והודיעתני שעלי לשרת בצבא עוד ששה חדשים. פירוש הדבר הפסד שנת הלימודים 1927/1928, בגימנסיה “תרבות” ברובנה, שנכספתי אליה ושם גם ציפו לבואי.

ביקשתי להתייצב לפני מפקד הגדוד שלי. הדבר ניתן לי בהשפעת הסרן ולאדיסלאב קובאלסקי. טענתי בפני מפקד הגדוד שאם אשרת ששה חדשים נוספים אפסיד את משרתי בגימנסיה, והצבא יגרום לי הפסד ממון ואיאלץ לתובעם למשפט. יעץ לי מפקד הגדוד שלא אנקוט בהליכים ביורוקראטיים, כי אז אעמוד ל“ראפורט” לפני מפקד הבטליון; זה יעביר את תיקי אליו והוא ישלחהו אל גנרל הדיוויזיה, וזה ישלח אותו למפקד האוגדה בלבוב להחלטה ולמתן פקודה, וכך יתמשך ענייני כששה חדשים. לכן יעצני שאפנה בדרך אזרחית אל גנרל ולאדיסלאב סיקורסקי¹⁰⁰, מפקד האוגדה הששית בלבוב.

בבוקר יום שני נסעתי ללבוב במדים. מהרכבת נסעתי אל ד"ר הנריק רוזמארין, הציר לסיים ועורך “כוויליה” וסיפרתי לו את ענייני. רוזמארין טילפן אל סיקורסקי; שלישו ענהו שמר גנרל עסוק. השיב לו רוזמארין שהוא מבקש לאמר לאדון גנרל שהוא נוסע אחרי הצהרים לווארשה ועליו לראותו עוד באותו יום עד השעה 12. כעבור שלוש דקות הודיע השליש כי אדון גנרל סיקורסקי יקבלו בשעה 11.45.

נלוויתי אל ד“ר רוזמארין בלכתו אל סיקורסקי, ששכן בבניין רב מידות בכיכר ברנרדינים והמתנתי לו בקירבת מקום. בשעה 12 ירד ד”ר רוזמארין ואמר לי כי סיקורסקי שלח מיברק אל מפקד הגדוד מספר 48 בסטניסלאב: “לשחרר ללא דחיה את גלרטר”.

חזרתי מלא שמחה לסטניסלאב, הלכתי אל הגדוד, פשטתי את מדי, לבשתי בגדי אזרח ונפרדתי מעם הקפיטן ולאדיסלאב קובאלסקי ומעם מפקד הגדוד. משם אצתי אל בית הדואר ושלחתי מיברק אל ד"ר יששכר רייס ברובנה להודיעו שאגיע בחול המועד סוכות.

משידעתי שאני עומד לעבור לרובנה, הודעתי על כך גם לוועד המרכזי של המפלגה “התאחדות” לקונגרס פולין, בווארשה. להלן המכתב שקיבלתי בתשובה: –

מפלגת העבודה הציונית

“התאחדות” (הפועל הצעיר וצעירי ציון)

הוועד המרכזי לפולניה

וארשה, פרזייאד 5/7

17.8.1926

חבר גלרטר יקר!

בשביעות רצון קראתי את מכתבך שהנך עובר לרובנה. זה חשוב מאד, כי העבודה בגליל זה הוזנחה בעת האחרונה וצריך להחיותה ולהגבירה. בסוף החודש אוגוסט תתכנס שם הוועידה הגלילית של ה“התאחדות” שבה ייבחר הוועד הגלילי. יש בדעתי להציע את שמך בין הקנדידאטים ולכן אבקשך להודיעני אם נתקבלת¹⁰¹ כבר שם על בטח. אולי תבוא לוועידה זו? הרי זה לא רחוק. ישתתפו בה החברים שפרינצק ושקולניק¹⁰².

שלום לך! כתוב!

משה טצה.

לא נסעתי לאותה ועידה כי סברתי, שלכניסתי בעול משרת מורה בגימנסיה “תרבות” איני צריך להקדים הופעתי בחיי הציבור היהודי בעיר, על ידי השתתפות בוועידת המפלגה. אז הגיעני מכתב שני באותו עניין:

וארשה 1.9.1926

חבר גלרטר יקר!

הוועידה ברובנה הצליחה מאד. קיימת תנועה יפה והיא זקוקה לטיפול מיוחד והעיקר תלוי כעת בוועד הגלילי. ההרכב משביע רצון וגם אתה נבחרת בו.

ועכשיו גש לעבודה במרץ, תכתוב לי מתי אתה עובר לרובנה.

שלום לך,

שלך

משה טצה.

עתה לא אצא ידי חובת לבבי אם לא אספר בשני הרבנים האחרונים, אב“ד דק”ק סטניסלאב, הלא הם ר' דוד הלוי איש הורוויץ זצ“ל ובנו ר' משה הי”ד.

אחרי פטירת ר' אריה לייבוש (תרס"ט), מחבר שו“ת “הרי בשמים” בשני חלקים, ביקשו רוב בני הקהילה לבחור להם רב מבני משפחה זאת וביקשו להם את המצויין והראוי ביותר מבני בניו של ר' משולם יששכר, – ר' דוד רבה של רוזלוב. הוא נבחר ברוב דעות ניכר ונקרא אחר כבוד להיות רבה של סטניסלאב. ר' דוד נתיתם מאביו בילדותו וגידולו היה בבית הסבא ר' משולם יששכר. הוא קיבל ממנו את חינוכו והיה תלמידו המובהק. עוד מראשית נעוריו הצטיין בכוח זכרון מופלג שאינו מאבד טיפה. סיפרו עליו כי בהיותו בחור רצה ללמוד גרמנית. כאוטודידקט הוא לא ידע מאין להתחיל. הזדמן לפניו המלון הגרמני הגדול של ובר והחל שוקד בלימוד השפה מתוך המלון עד שידע את כולו על פה ממש. הוא היה גדול בתורה ושמו הלך לפניו והגיע לציבור הרחב. החלו באים אליו מערים אחרות להתדיין עמו בדיני תורה ובוררות זבל”א, וקרה שזומן גם לבלגיה לשפוט בסכסוך גדול. בקיאותו של ר' דוד היתה ממש מפליאה בהיקפה וביסודיותה. התלמודים ונושאי כליהם אצלו כמונחים בקופסא. כל עניין שנשא ונתן בו הוא פתח והראה בן רגע את מקומו ומקורו. דבר שלא היה כה מצוי אצל הרבנים, היתה בקיאותו בתנ“ך. וכן היה שגור על פיו רש”י על תנ“ך, ובכמה מתשובותיו הסמיך את ההלכה על רש”י ועל רד“ק לתנ”ך. בכך מתבאר מקור סגנונו העברי העשיר. הוא התיחס אל הציונות באהדה ברורה וגלויה ותמך בכל שעת כושר ב“מזרחי”. בתרפ"ט הוא השתתף בקונגרס הציוני, שהוחלט בו על הרחבת הסוכנות היהודית וגם נבחר למועצת הסוכנות היהודית המורחבת. הוא מנע את עצמו מן הקנאות ולא גרס את דרכיה.

ר' דוד הוציא ספר חידושים בהלכה ואגדה בשם “אמרי דוד”. הוא זכה ושלושת בניו נתמנו רבנים עוד בחייו. הגדול שבהם ר' משה, נתמנה במקומו לרב בקוזלוב, והוא שנקרא למלא את מקום אביו בסטניסלאב אחרי פטירתו של זה. כעשרים וחמש שנים ישב ר' דוד על כסא הרבנות בסטניסלאב ונפטר שם בשנת תרצ"ד בהיותו כבן שבעים ושתים שנה.

ר' משה הי"ד    🔗

כשנתפנה כסא הרבנות אחרי פטירתו של ר' דוד, לא היה כל ספק מי ישב עליו. כיורשו נתמנה בנו ר' משה. ר' משה היה ציוני ונתן לכך ביטוי בדרשותיו והרצאותיו. פעמים רבות נשא נאומים ציוניים גם באסיפות כשהוזמן לכך. כאביו כן התברך גם הוא בכוח זכרון מופלא וגדולה היתה בקיאותו בכל חדרי תורה, אך למדנותו הרחיבה כנפיה גם על חכמות חיצוניות, מדעים, וידע את הפילוסופיה לכל שיטותיה למן העתיקות ועד החדשות. אבל עיקר גדולתו היתה במעלות השלמות של אישיותו.

כמאה ותשעים שנה נמשכה תקופת כהונתם של ששת הרבנים ממשפחת הורוויץ על כס הרבנות בקהילת סטניסלאב. עובדה יחידה במינה שאין שניה לה בדברי ימי הרבנות בכל תפוצות ישראל.

פרידה מעירי סטניסלאב    🔗

זיכני החותך חיים לכל חי וחנני בזכרון חד. רואה אני, בזכירה חיה מאד את סטניסלאב היהודית. שהרי הכרתי את המתפללים, הגבאים, בעלי־קורא, בעלי־תוקע שבכל חמישים וחמשת בתי כנסיותיה, הכרתי את כל בעלי בתי החרושת, סוחריה, סיטונאיה וקמעוניה, וכן כל בעל מלאכה שבסדנותיה. מודע הייתי למצבם הכלכלי כשראו ברכה במעשיהם וגם כשהיו שרויים במצוקתם. ידעתי מי מהם ציוני ומי לא, מי ידבנו לבו ויתרום לקרן היסוד ומיהו שקופץ ידו. ידעתי מי נושא נפשו לעלות לארץ ישראל ואינו יכול, ומיהו שיכול לעלות ואינו רוצה, שכן מבוקר עד ערב שכנתי בתוך עמך בני סטניסלאב היהודים, שכה אהבתים והם אהבוני.

חייתי בדריכות נפשית כי ידעתי שאנוכי עוזב עולם ידוע: גליציה אוסטרית־פולנית ונוסע אל עולם בלתי ידוע: וולין הרוסית־פולנית.

אחרית הקהילה    🔗

בשבתי בירושלים רשמתי ביום א' בטבת תש“ו, מפי גב' לוציה וייסברג־זיגר, בתו של פיליפ וייסברג, וכן מפי ויטה קאסווינר, בתו של ד”ר מנדל קאסווינר, בי“ג שבט תש”ו (1946). עדותן נרשמה מפיהן בפולנית וניתרגמה בידי מר דב סדן.

פעולת החיסול הראשון נתקיימה בבית העלמין בהושענא רבה תש"ב. נטבחו שם שנים־עשר אלף יהודים בעיר. ר' משה שוחט, בן השמונים לגבורות, שהיה עם המוצאים להורג, התעטף בטלית וקרא באוזני הטבחים בקול גדול: “נבלים אתם וכנבלים תמותו”, צעק “שמע ישראל” וכרע־נפל תחתיו ממטח היריות.

נוראות מכל תיאור היו פעולות ההשמדה עד עתה, אך ההשמדה בראש השנה תש"ג, שנמשכה שלושה ימים, היתה הנוראה שבכולן, (ע' בפרק “אחרית הקהילה” בספר סטניסלאב, עמודים 394־404).

אנשי האינטליגנציה האוקראינית של תושבי סטניסלאב והסביבה היו שותפים פעילים לגרמנים הנאצים בהשמדת כארבעים אלף היהודים בסטניסלאב.

ד“ר אליזבט פרוינדליך מווינה פרסמה מאמר שמחזיק 33 עמודים על אודות הטבח בסטניסלאב ב־1941 (בקובץ “שנתון המכון לתולדות גרמניה”, כרך 4, 1975, אוניברסיטת תל־אביב, פקולטה למדעי הרוח, עמודים 423־455). מחברת המאמר סוקרת בפרטות את הטבח על סמך חומר העדות הרב שהובא נגד הטבחים במשפטים שנערכו בזלצבורג ובווינה ב־1966 ובמינסטר בשנים 1966־1968. באחד המשפטים היא נכחה ככתבת כמה עתונים. ד”ר פרוינדליך מספרת כי ביוני 1943 נתפרסמו בעיר מודעות שה“עיר סטניסלאב נקייה מיהודים”. וכי הודעה על כך נמסרה לברלין. למעשה היתה סטניסלאב הראשונה בערי גליציה שהצליחה שם השמדה טוטאלית של היהודים¹⁰³.

כשגיטו סטניסלאב נתרוקן כמעט מיושביו, התחילו הגרמנים לרכז בו יהודים מעיירות הסביבה. גם הם נורו, ובית העלמין בסטניסלאב הפך “קבר המונים” גדול – מספר הרב דוד כהנא ב“יומן גיטו לבוב”, הוצאת יד ושם, ירושלים, תשל"ח.

 

בימי העליה החמישית    🔗

מאימתי אנו קורין עליה חמישית? אני פותח את “דבר” מיום א' בטבת תרפ"ט (24.12.1928) ומוצא בו מאמר ראשי בשם “ארבעת הראשונים”. וכך מתחיל “דבר יום” זה: “לכאורה, לא קרה אתמול כלום בעולמנו, הטלגרף לא הודיע על הצהרה חדשה לטובת הציונות, אף לא על תרומה כספית גדולה. וגם בארץ לא נוסד בנק (כבימינו! מ. ג.) ואיש לא הכריז על תורת בנין חדשה – רק ארבעה ראשונים עלו ארצה לפי הסרטיפיקטים והם מסמלים גמר תקופה בציונות ובמפעל הארצישראלי וראשית תקופה חדשה”.

… “ביום זה התחילה תקופה חדשה בציונות ובמפעל הארצישראלי. תקופת – הנעיז לומר? העליה החמישית”.

הכותב החותם בראשי תיבות “מ. ב.” הוא משה בלינסון ולו זכות הבכורה להגות לראשונה את הצירוף “העליה החמישית”. ואכן העליה החמישית, שהחלה להגיע טיפין טיפין, משלהי 1928 והפכה לגל משנת 1930 ואילך, היתה אירוע גדול וחשוב.

העליה החמישית היתה אחרונה הנושאת מספר.

ביוני 1930 עלה ג. קרסל הסופר, ההיסטוריוגראף בעל מוניטין בעולם היהודי, הזוכר והמזכיר נשכחים ונשכחות, שהעלה מתהומות הנשיה רבים וגדולים וחשובים בתולדות האומה.

צעדי הראשונים ברובנה    🔗

נסעתי לרובנה ביום ראשון של חול המועד סוכות תרפ"ח (1927). היתה זו נסיעה אל עולם חדש. בשעה חמש וחצי בבוקר הגעתי למחוז חפצי. בתחנת הרכבת המתין לי נציג הגימנסיה פרויקע גראטש השרת, ושמחתי לקבלת הפנים.

בגימנסיה התוודעתי אל סגן המנהל יוסף קראשינסקי, זקן המורים, כי המנהל שהה בלבוב לרגל החג; הוא כיהן כמורה לטבע ועד היום שמור בלבי חין פניו. הגימנסיה שכנה בסימטת פוטשטובה 3, בבניין בן שתי קומות, שבעליו היה רופא ותיק בשם ד"ר סגל. “פוטשטובה” על שום מה? על שום בניין הדואר הראשי (פוטשטובה), שעמד בקרן הרחוב הראשי המכונה שוסיינה (שוסה – כביש) והסימטה. הייתה זו לי הפעם הראשונה בחיי שראיתי עיר רוסית. אך בטרם אספר את קורותי ומעשי בשבע השנים שעשיתי ברובנה, אביא בצימצום כמה שרטוטים לתולדות חייו הציבוריים של יישובה היהודי.

ראשיתו של המקום היתה כפר במאות הי“ד־ט”ו; זה התפתח לעיירה זעירה במחצית המאה הי“ח; לפני כשלוש מאות שנה היה המקום נחלתם של הנסיכים הפולנים לבית לובומירסקי. נהירת היהודים לוולין החלה במחצית הראשונה של המאה הט”ז, ואז החלה גם היאחזות היהודים ברובנה. לראשונה מוזכר הישוב היהודי במאה הי“ז בפנקס “ועד ארבע ארצות” כקהילה זעירה מאד, הסמוכה לק”ק אוסטראה, שיצא לה כבר מוניטין בפולין ומחוצה לה. בימי הגזירות ת“ח ות”ט (1648־1649), כאשר נרצחו ונטבחו רבבות יהודים באוקראינה בידי צבאות המרצחים של בוגדן חמלניצקי, סבלו גם יהודי רובנה ורבים מהם ברחו מהעיר. בשנת 1793, כאשר פולין חולקה בפעם השנייה, סופח חבל וולין לממלכת רוסיה. בעקבות הסיפוח אבד לחבל עורפו הכלכלי, אולם במרוצת הזמן נשתנה מצבו לטובה בשל הקשרים המסחריים עם ברודי, שהיתה עיר מסחר חופשית הסמוכה לגבול החדש עם אוסטריה; בשנת 1801 היו בעיר 2147 יהודים. עד השנה 1840 היתה רובנה עיירה וקהילתה הקטנה נסמכה על הקהילות הגדולות והמלוכדות בלוצק, אוסטראה, דובנה ולודמיר. עלייתה כעיר החלה במחצית השנייה של המאה¹⁰⁴ הי“ט והיהודים היו הזריזים והחרוצים בבוניה; הם פיתחו את תעשייתה ואת סחרה; סייעו לכך מצבה הגיאוגראפי הנוח, הכבישים שנסללו ומסילות הברזל שהתחילו מתפתחות. בשנת 1847 היו בעיר 3777 יהודים. בימי השלטון הצארי לא היתה נהוגה ברוסיה “קהילה” כדוגמת הקהילות באוסטריה ובגרמניה, אך חייהם הרוחניים של היהודים היו טבועים בחותם המסורת ומרכזם היה בית הכנסת. ילדי היהודים למדו ב”חדרים“; בשנת 1880 נוסדו גם “חדרים מתוקנים” פרטיים; ילדי העניים למדו ב”תלמוד תורה“; מה”חדר" ומה“ת”ת" עברו ילדים רבים אל בית הספר הממשלתי; בני האמידים נשלחו לבית הספר הריאלי ולגימנסיה ממשלתית לנערות; בבתי הספר הממשלתיים שררה אנטישמיות ברוח האסכולה של פובידונוסצב¹⁰⁵, מכיוון שכפו על התלמידים היהודים ללמוד גם בשבתות ובחגים, נמנעו היהודים החרדים מלשלוח את בניהם לבתי הספר הממשלתיים.

הנהלת העיר היתה בידי עירייה שחבריה וראשה היו נוצרים בלבד. היהודים היו משוללים כל זכות בחירה בין פעילה ובין סבילה. דוברם של היהודים היה זקן העדה המכונה “סטארוסטה”. הוא גבה מן היהודים מס נרות שחילקו השלטונות לאחזקת בתי הכנסת. הגבאים של בית הכנסת הגדול היוו את “ההנהגה הרוחנית” הרשמית של הקהילה¹⁰⁶. אולם, בשנת 1906 מינה שר הפלך שני יהודים לעירייה, את פנחס גלפרסון ואת הירץ מאיר פיסיוק.

בקרב יהודי רובנה מצאה לה החסידות מראשיתה אוהדים רבים, וההשכלה אף היא נתפשטה בה חיש מהר, ושתיהן דרו בכפיפה אחת. בבוא שעתה של “חיבת ציון” כבשה גם היא לבבות והיכתה שורשים בקרב יהודי רובנה.

זכתה רובנה ובתוכה התגורר פיסת זמן קצרה זלמן דוד הכהן ליבונטין, מראשי “חובבי ציון”, שעלה בשנת 1882 לארץ ישראל, השתתף בייסוד ראשון לציון ונבחר כיושב ראש ועד המושבה. ב־1883 חזר לרוסיה ועבד כמנהל הבנק המינסקאי למסחר, לימים עבד כמנהל הבנק האמור ברובנה, המשיך את פעילותו בקרב “חובבי ציון” והיה ציר לוועידתם בקאטוביץ (1884). הוא נמנה עם מקורביו של ד“ר הרצל, אשר זימן אותו בשנת 1903 להקים את בנק אנגלו־פלשתינה (אפ"ק) ביפו ועד שנת 1924 הוא כיהן כמנהלו. הוא היה מיוזמי הגדוד העברי. אחר מלחמת העולם הראשונה יצא ללונדון ובשנת 1918 הגיע לארץ יחד עם “ועד הצירים” שבראשו עמד ד”ר חיים וייצמן.

בשנת 1882 ביקר בארץ ישראל זלמן לבונטין, שליח מטעם קבוצת יהודים בדרום רוסיה שהתכוננו לקנות אדמה בארץ ולייסד ישוב חקלאי. אחר סיור בארץ הגיע לבונטין למסקנה: האיזור המתאים להתיישבות גדולה הוא רצועת עזה וצפון הנגב. שיקוליו היו ביטחוניים, (“אסטרטגיה התיישבותית מראשית הציונות ועד הקמת המדינה” מאת ד"ר אורי מילשטיין: “כיוונים”, חוברת 11, מאי 1981, הוצאת המחלקה להסברה – ההסתדרות הציונית העולמית, ירושלים). בשנת 1882 צפה־ראה לבונטין מה עתיד להתארע בחודש אפריל 1982.

בשנת 1897 כבר היו בעיר 13780 יהודים, ובשנת 1901 היתה רובנה לאחת הערים הגדולות והמפותחות ביותר בוולין; העיר נחלקה לשלושה רובעים: המרכז, הפרבר ממזרח למרכז שנקרא “פאָרשטאדט”, ופרבר שנקרא “ווליה” ממערבו. על “הגבול” שבין המרכז ובין ה“ווליה” הקימה העיריה מכון מים עירוני, שסיפק מים לכל חלקי העיר.

החל משנת 1897, שנת הקונגרס הציוני הראשון, התחוללו תמורות רעיוניות עמוקות גם בקרב היהודים ברובנה, מאחר ש“חובבי ציון” כבר הכשירו את הלבבות זה שלוש עשרה שנה. בשנים 1906־1912, בימי הצאר ניקולאי השני, כאשר כל התנועות הפוליטיות ברוסיה נרדפו עד¹⁰⁷ צוואר, ולפי שהשלטונות ראו בהן תנועות מהפכניות, ובכללן, כמובן, התנועה הציונית – אף בימים ההם קיימו הציונים ברובנה פעילות בכל תחומי העשייה הציונית והפיצו דעת הלשון העברית והעמיקו פעולתה למען ארץ ישראל. בשנת תרע“א (1911) נפתח ברובנה סניף ל”אגודת חובבי שפת עבר", שנתאגדו בו כל יודעי הלשון העברית ונאמניה וכל החפצים ביקרה.

הפרעות בקישינוב (1903) ופרשת תכנית “אוגנדה” עוררו הדים חזקים בקרב יהודי רובנה וניטשו ויכוחים סוערים בקרב הציונים בשאלת המסקנות המשתמעות מהם.

אף על־פי שרוב חברי הוועד הציוני בשנת 1912 לא הגיעו עדיין ל“גיל זיקנה” (60), אף לא ל“גיל בינה” (40), התארגנה ברובנה, בשנת 1912, קבוצת ציונים צעירים כסיעת “צעירי ציון” בתוך ההסתדרות הציונית בעיר. באותן שנים לא נחלקו עדיין הדעות בין הציונים וטרם נתפסו ליצר הפלגנות.

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה התרגלו היהודים לאט לאט ברובנה לתנאי החיים בעיתות המלחמה. אולם במארס 1917 בפרוץ המהפכה הבולשביקית ברוסיה, נפתחה תקופה קצרה של תקוות חדשות לעמי רוסיה ואף היהודים נשמו לרווחה.

רווחתם זו לא נתמשכה. עם כיבוש רובנה בידי¹⁰⁸ הפולנים מתחיל פרק חדש בתולדות ישובה היהודי.

מהקונגרס הציוני השנים־עשר בקארלסבאד (1923) ואילך התחילו מתגבשים זרמים רעיוניים בתנועה הציונית ופעילות המפלגות בהסתדרות הציונית היתה לתופעה טבעית וחיובית. זו ניזונה מחיי החברה בארץ ישראל, מהתסיסה בקרב הדור היהודי הצעיר, שחזון חייו היתה העלייה לארץ ישראל. הסתדרות “המזרחי”, הציונים הכלליים, מפלגת העבודה הציונית “התאחדות”, פועלי ציון־ימין, ומאוחר יותר גם הרביזיוניסטים, “ויצו” ותנועת הנוער הציוני הזינו את המחשבה הציונית והיפרו אותה. הבחירות לקונגרסים הציוניים, לסיים, לעירייה, לקהילה, הפיחו בקרב היהודים את העירנות הציבורית, שנחנקה תחת המשטר הצארי, ועתה בפולין היא יכלה לפרוץ החוצה והמפלגות הציוניות כיוונוה באפיקים קונסטרוקטיביים לתועלת העם.

גם הקומוניזם, שהופיע בימים ההם והתיימר להיות תנועה לגאולת האנושות ושחרור האדם בימינו, זכה לאוהדים ותומכים רבים מקרב הצעירים היהודים מכל השכבות, בכללם גם בני העשירים.

במערכה הציבורית־הציונית בלטו שני כוחות ברובנה: מפלגת “הציונים הכלליים” ומפלגת העבודה הציונית “התאחדות”. “התאחדות” פרצה את מעגל השיגרה ופנתה אל הנוער, אל עובדים שכירים ואל בעלי מלאכה; ביוזמת המפלגה התארגנו תנועות הנוער “גורדוניה” ו“ויתקיניה”. ראשי המפלגה לייב שפילברג, יוחנן לווין ז“ל ואנוכי יזמנו פעולות לחדור אל האגודות המקצועיות, שהשליטה בהן היתה למפלגות הסוציאליסטיות. כאשר התמזגו המפלגות “התאחדות” ו”פועלי ציון ימין" עלה בידי המפלגה המאוחדת לפקוח עיני פועלים יהודים במספר אגודות מקצועיות ולהביא אליהן בשורת האור מציון.

התסיסה הרעיונית מצאה ביטוייה בעתונים “די יידישע וואך” – השבועון הראשון (1924), “וואלינער וואך” (1924־1926), “וואלינער לעבן” (1924־1939), “וואלינער צייטונג” ו“וואלינער שטימע”. בשנת 1932 נעשה נסיון להוציא גם עתון עברי בשם “וואליניה העברית”, אך הוא לא האריך ימים. תלמידי הגימנסיה העברית “תרבות” הוציאו עתון “ימינו” ו“לפידות” בעריכתי אשר לימים נתמזג עם “ימינו”.

רחוב ראשי אחד היה בעיר ושמו שוסיינה, שאורכו שלושה קילומטרים. תחילתו בפרבר מורם בשם “ווליה” והמשכו בקוו יורד וישר שעלה והסתיים¹⁰⁹ בחורשה על גבעה קטנה. הפולנים קראוהו “3 במאי”, אך המהלכים ומטיילים בו כינוהו “פוטשטובקה”. לאורכו הזדקפו בניינים ששיעור קומתם שונה, בתי מסחר, חנויות, שני בתי קפה, ראינוע (סינמה) ובתי מרקחת; המרכז המסחרי הסיטונאי היה ברחוב קלאשטורנה וברחוב פוניאטובסקי, שהקביל לשוסיינה. פה שלטה חטיבת הסבלים היהודים, שידעו להגן על הכבוד היהודי ובעת צרה ליהודים אף היו מוכנים ומזומנים לפעולה.

בבוקר הראשון שלי ברובנה קידמתני הפתעה: מראה עגלון מוביל חבית מים. “וואס איז דאס”? (מה זה?) שאלתי את גראטש. הוא מוביל מים מה“וודוקאטשקה” אל ה“ווליה”, השיב לי. “וודה” בפולנית, פירושו בעברית – מים. ו“קאטשקה” – ברווז. צירוף המלים מים וברווז לא נתחוור לי, אולם לא הוספתי לשאול. כעבור זמן ידעתי כי “קאטשקה” בא מלשון קאטשען דאס וואסער", היינו לגלגל, לשאוב ולהעלות את המים.

במרוצת הימים נתחבב עלי הרחוב שוסיינה. החל משעה שבע בבוקר המה הרחוב מאלפי התלמידים ותלמידות לבושי מדי בתי ספרם. היו מהם שעלו אל הגימנסיה הפולנית־יהודית ואל בית הספר העברי “תרבות”¹¹⁰ מספר 1 שעל ה“ווליה”, ואחרים, מן ה“ווליה” ומרחובות אחרים, נהרו אל הגימנסיה העברית “תרבות”. אלה דיברו פולנית ויידיש ואלה שוחחו בעברית, והעברית באותה עת בראש כל חוצות תרון.

ברחוב שוסיינה, ליד הגימנסיה, נמצאה מסעדה שבעליה ציוני דובר עברית. במסעדתו נתמזגו ה“מאטריאליסם ההיסטורי” עם “האידיאליסם ההיסטורי”. את הראשון ייצגו סוחרי יערות מווארשה ומוולין, ששיגרו עצים לדאנציג, ואילו את האחרון ייצגו מורים שלא היו בעלי משפחות, מהם מורים בגימנסיה “תרבות”, יוצאי גליציה.

ביום שמיני עצרת, זמן שמחתנו, התפללתי בבית המדרש של ר' לייבוש, ובשמחת תורה, יום טוב שני של גלויות, התפללתי ב“מניין הציוני”. אחרי ההקפות ביקשוני שאשא נאום בענייני דיומא. והנה אני, שמורגל הייתי להתכונן לכל נאום, לא ידעתי מה אומר, ולפתע – “יעמוד!” ובעומדי על הבימה לחש לי כנראה המלאך מיכאל – “תסביר לקהל מפני מה “חתן תורה” ו”חתן בראשית" צמודים זה לזה?" וכך התחלתי, כמובן ביידיש. נאומי ארך רבע שעה. המתפללים סבבוני בלחיצות ידים ובחמימות. “ווער איז דער יונגערמאן?” – (מי הוא אותו אברך צעיר) שאלו המתפללים. כך נודע שמי כנואם. רוב המתפללים היו הורים שבניהם ובנותיהם למדו בגימנסיה “תרבות” וסיפרו להם על המורה החדש. וכך, בשעה טובה של “שמחת תורה”, נתפלסה לי דרכי אל הציבור היהודי. בעת ההיא מורה בגימנסיה היה בעל מעמד נכבד בציבור, ומורה גימנסיה “תרבות” לא כל שכן.

באיסרו חג נתחדשו הלימודים. בבואי אל הגימנסיה סרתי אל לשכת המנהל יששכר רייס, שראשית היכרותנו היתה מימי “השומר הצעיר” בווינה בתרע“ו (1916). בשיחתנו הקצרה הוא הודיעני כי נתמניתי מדריך־מחנך לכיתה השמינית וכי אלמד תנ”ך ועברית בכיתות הששית, השביעית והשמינית, ודברי ימי ישראל – בכיתות ד’־ה’־ו’־ז’־ח'. שמחתי למצוא כי התלמידים היו מפותחים וערנים, ורמת האינטליגנציה שלהם היתה למעלה מן הממוצע המקובל בבתי ספר אחרים.

נכנסתי אל הכיתות בבטחון מסויים, ללא “מיחושים”, כי הכינותי את שיעורי וידעתי מראש את “תכנית השיעור”. יצאתי מסטניסלאב כשאני מוכן היטב וידעתי מה עלי ללמד ומה אני רוצה ללמד. הבאתי עמי הרצאות שהכינותין לי במקצועות הספרות העברית, דברי ימי ישראל ותולדות הציונות עד ימינו.

כשהתקרב יום השני בנובמבר, הוא יום הצהרת באלפור, הצעתי למנהל שייחד שעה אחת למאורע היסטורי זה. ואמנם בבוקר היום ההוא, בשעה 10, התכנסו כל התלמידים מהכיתה הרביעית עד השמינית ועד בכלל באולם הגדול של הגימנסיה. הרציתי על “הצהרת באלפור”, תולדותיה ומשמעותה. פתחתי ואמרתי: “באולם על הקירות שתי תמונות; כאן תמונת הנשיא, איגנאצי מושציצקי, וכאן תמונת הנשיא, – חיים וייצמן. זה פרופסור לכימיה וזה פרופסור לכימיה, ושניהם נפגשו כסטודנטים באוניברסיטה בשווייץ. זה נשיא למדינה קיימת וזה נשיא ל”מדינה בדרך“, נשיא העם היהודי. זה נשיא למדינה שיושב בה עמה, העם הפולני, וזה נשיא לעם ישראל העתיד לשוב למולדתו”.

בשטף דברי ציטטתי באנגלית את “הצהרת באלפור” והסברתי את המושג “בית לאומי” וכו'. הרגשתי כי הרצאתי היתה חווייה לתלמידים וליבם נכבש לרעיונותי. מאז המשיכו בשבע שנות הוראתי בגימנסיה לציין את ה־2 בנובמבר.

בשנת הלימודים תרפ"ח הייתי כאמור מדריך המחזור הראשון. אך מאותה שנה ואילך מוניתי מדריך לכיתה ששית, שחינכתיה עד לשמינית ועד בכלל.

בעודי בסטניסלאב ידעתי כי מרחבי המחייה שלי ומעמדי ברובנה יהיו שונים מאלה שהורגלתי בחיי בסטניסלאב – התם הייתי עם הראשונים, יוזם, יורה אבן פינה, מקים מפעלים, ואילו ברובנה באתי אל המצוי. ייחדתי לי אפוא שני מרחבים לפעולתי, הגימנסיה “תרבות” ו“קרן היסוד”; מהן יכולתי לפרוש את כנפי לעבר ארץ ישראל כשהמפלגה “התאחדות” היתה לי לעזר רב. וכבר בשבוע הראשון אחרי חג הסוכות הלכתי אל משרד “קרן היסוד” והצגתי את עצמי: – “הנני קרן היסודניק משנתה הראשונה. הנני עימכם. נעבוד נא בשיטות אחרות”.

לייב יפה ותנופת המגבית לקרן היסוד    🔗

בשנה הראשונה לשהותי ברובנה למדתי להכיר את העיר, את הציבור היהודי על כל חוגיו, רבדיו ומפלגותיו, ובכללן גם מפלגתי “התאחדות”. בהיותי בסטניסלאב נבחרתי שם להיות חבר הוועד הגלילי, ואילו עתה, בשנת 1928 נבחרתי לתפקיד יושב ראש המפלגה “התאחדות” ברובנה, כמי שמתבקש לקיים את הפתגם העממי – “מטאטא חדש מיטיב לטאטא”. כך הופעתי ברבים ונשתלבתי עד מהרה בחיים הציבוריים־הציוניים. באסיפות הקפדתי לפתוח תמיד בלשון רבים. מעולם לא נקטתי בלשון “אני”, אלא “מפלגת העבודה הציונית”, “התאחדות”, ושיננתי באוזני הציבור את דבר קיומה של “התאחדות”, את תוכניתה, מצעה הרעיוני כמפלגה, ואת ייחוד דרכה בציונות. הדבר היה בבחינת חידוש בעיני ההורים, ובוודאי בעיני המורים, שפתאום צץ בשטח מורה צעיר, תוסס תמיד וגם ראש סניף מפלגה. ספק אם הדבר היה לרוחו של המנהל. האם חשש מפני מה שיגידו ב“קוראטוריום”, או מפני מה שיאמרו השלטונות? או שמא עלול אני להזיק לגימנסיה, שהרי זה אורח חייו של מורה: הולך מביתו לבית הספר ומבית הספר חוזר לביתו, וכך יעשה ויחיה עד זיקנה ועד שיבה טובה. אני לא לכך נוצרתי. ואפשר שכל אלה הם כסות גם למקצת קנאה, לא עליכם. בוודאי גם תמה המנהל בליבו: – מתי יכול גלרטר להכין שיעוריו? שכן הוא הפתיעני בביקוריו בשיעורי, אך מצא שאני שולט בחומר והלימודים בכיתה מתנהלים כראוי.

שלוש פעמים בשבוע הופיע בעיר עתון ביידיש, – “וואלינער לעבן”, שפירסמתי בו את מאמרי, ונקטתי בו עמדות בענייני הציבור והקהילה ובבעיות שהעסיקו את עולמנו הציוני; ידעתי כי קוראים מסויימים גונזים את מאמרי ב“מחלקה השנייה” של מושל המחוז ושל מושל הגליל בלוצק. מדי יום ביומו הלכתי למשרד קרן היסוד. בימים ההם היתה קרן היסוד בפולין שרויה בשפל. תורמיה פחתו והלכו, הכנסותיה דלות, לא הורמו תרומות לבניין הארץ אלא נידבת פרוטות. תירצו את הדבר במצבם הכלכלי הקשה של היהודים שהחמיר והלך בשל גורמי השפל. תירוץ שהיה קלוש בעיני, שכן תמיד היתה שכבת יהודים שבכוחם לתת מבלי שיבולע לכיסם.

בעת ההיא דמתה רובנה היהודית לווארשה, – יהודים חיו בטוב, את מועקת האנטישמיות בקונגרס פולין לא חשו, כי בקראֶסים, היינו גלילות הספר הקרובים לרוסיה, הבינו השלטונות שעליהם להימנע מהכביד את עוּלם על היהודים יתר על המידה. בחוצות העיר היו החיים סואנים עד לאחר חצות הליל, וחיים של מותרות היו מנת חלקן של שכבות מסויימות שדרכן להתראות, בניגוד למה שאמר לבניו יעקב אבינו “למה תתראו?” (בראשית מ"ב, א'). מקור השפע היה בשיגשוג סחר העצים בין רובנה ובין דנציג אך הכנסות “קרן היסוד” בעיר לא עלו על שמונה עשר אלף זהוב לשנה ומספר התורמים הגיע למאתיים בלבד.

על רוח הנכאים שגרם המצב בארץ ישראל ועל התעוררות חדשה שפקדה את המוני היהודים בפולין נמצאנו למדים מן המכתב ששלח באותם ימים הוועד המרכזי של ההסתדרות הציונית בפולניה וחתם עליו היושב ראש לייב לויטה:

הוועד המרכזי של ההסתדרות הציונית בפולניה

וארשה כ“ד תמוז תרפ”ח

12.7.1928

לכבוד

המשרד הראשי של ההסתדרות הציונית בלונדון.

בידוע לכם, סבלה העבודה הציונית בפולניה מאד ונעשתה כמעט לבלתי אפשרית מחמת מצב הרוח שתפס את המוני היהודים בפולניה, שבא בעקב המשבר בארץ ישראל ולרגל הירידה מהארץ. זרם העולים מפולניה לארץ ישראל קשר אלפי ואלפי נפשות יהודיות בפולניה עם הארץ קשר משפחתי ופרטי. מדי שבוע בשבוע הביאה הפוסטה לאלפי בתים מכתבים מהארץ בהם סיפרו העולים, שלא יכלו להסתדר בארץ, לקרוביהם בפולניה על רוע מצבם וכמובן שהידיעות הללו נמסרו מפה לפה ומאיש לאיש ונפוצו בהמונים, ובמידה שהמצב של העולים המדוברים הלך הלוך ורע בארץ, בזו המידה הלכה הלוך וירוד העבודה הציונית במדינה¹¹¹.

ראשי קרן היסוד בירושלים לייב יפה וארתור הנטקה היו מודעים היטב למצב והחליטו לשנותו מן היסוד – לעורר את היהודים בפולין מאדישותם־מקיפאונם ביחסם ובהבנת חובותיהם לבניין הארץ. להעלות את תרומותיהם לקרן היסוד מבירא עמיקתא לאיגרא רמה – את המטלה הכבדה הזאת הטיל על שכמו לייב יפה ובשנת 1928 יצא לפולין.

העתונות היהודית בישרה כי תקופה חדשה באה לקרן היסוד בפולין. זו הפעם הראשונה בתולדות פולין המחודשת אשר נשיאה קיבל באורח רשמי ובכבוד רב את פני נציגה של הסוכנות היהודית, הוא מר לייב יפה. קרן היסוד אשר בשבילים צרים ובצעדי צב צעדה מעתה תלך קוממיות, בדרך המלך לכיבוש הלבבות, כיבוש מעמיק ומרחיב כאחד.

אזכור אותו ערב מערבי חודש מרחשון תרפ“ט, שהתכנסו חברי הוועד לקרן היסוד לישיבה בחדר צר שב”בית־העם" הציוני לטכס עצה מה לעשות להעלאת הכנסות קרן היסוד ברובנה. הצעתי לנועדים שנזמין את לייב יפה לרובנה ונערוך לו קבלת פנים ממלכתית. הציונים, שהורגלו במשטר דיכוי רוסי, בשומעם “קבלת פנים ממלכתית” הציצו בי, במורה הצעיר מגליציה, בספק חשד אם שפוי אני בדעתי. אך לאחר ששכנעתי את הוועד, הוא החליט בכל זאת להזמין את לייב יפה. ערכתי תוכנית לקבלת פניו. ניהלתי משא ומתן עם מושל הגליל ועם מושל המחוז כדי שיאשרוה ונטלתי לעצמי את תפקיד שר הטכס.

לייב יפה הגיע ברכבת אקספרס מווארשה ביום החמישי, ט“ז בכסלו תרפ”ט (29.11.1928) בשעה שמונה בבוקר ושהה בעיר עשרה ימים. קבלת הפנים, האירוח ושהייתו בעיר היו ערוכים מראש על פי כל דקדוקי “הפרוטוקול” של מעין טכס ממלכתי.

על הרחבה בתחנת הרכבת שפונתה בהוראת מושל המחוז, התייצבו שלושים ושתים משלחות שייצגו את המפלגות הציוניות, אירגוני הנוער הציוניים, הסתדרויות ואגודות שונות למיניהן.

משהגיעה הרכבת ולייב יפה יצא את הקרון, פתחה התזמורת בנגינת ההימנונים, – הפולני ו“התקוה”, כשכל חברי המשלחות עומדים ב“מצב דום” וה“גויים” על קציניהם ועל פקידיהם הצדיעו לפני דגלנו הלאומי.

“מי הבא אליכם?” – שאלו – “האם הפראזידענט שלכם בא?”

אחרי שירת “התקוה” הצגתי את האורח לפני המשלחות, והשניים הראשונים שעמדו בראש השורה לא זזו עד אשר הבאתיו אל האחרונים בשורה.

על הכיכר הגדולה שמעבר לפסי הרכבת, מקום החנייה למרכבות, (בפקודת מושל המחוז חנו באותו בוקר המרכבות במקום אחר) המתינו תלמידי הגימנסיה העברית “תרבות” ושלושה בתי הספר העבריים “תרבות”, מוסד מוסד על דגלו, תלמידים ומורים, חברי “חשמונאי” במדי תכלת לבן כאלף איש בערך, ובראשם תזמורת. על פי אות הם יצאו בתהלוכה ברחובות קאָלעיובה, “ה־3 במאי”, עד הגיעם למלון “ויקטוריה”, שהתגורר בה כאורח.

קבוצת רוכבי אופניים של חברי “חשמונאי” ושלוש מכוניות מקושטות בסרטים תכלת־לבן הוסיפו הדר מיוחד למיסקר של רובנה הציונית. ר' הרץ מאיר פיסיוק שהושבתיו ליד האורח, לחש באוזני “איך פיהר משיח’ן” (אני מוליך את המשיח). הרחוב הראשי המה מאלפי יהודים, שראו זו הפעם הראשונה בחייהם תהלוכה ציונית ממלכתית בלי מורא ופחד כשקציני המשטרה רכובים על סוסים היו מפקחים על הסדר.

על מרפסת המלון “ויקטוריה” התנופפו במשך עשרת ימי החג הארצישראלי זה בצד זה שני דגלים: הדגל הציוני־לאומי והדגל הפולני־ממלכתי. אמרו היהודים זה לזה “גלרטר האט משוגע געמאכט די שטאָט”, לאמר: “גלרטר שיגע את העיר”.

ביום החמישי בערב נערכה “אקדמיה” חגיגית באולם התיאטרון “זאפראן”; בתאים מיוחדים ישבו המישנה למושל הגליל, שבא מלוצק, מושל המחוז, נשיא העיר וסגניו, נשיא בית המשפט המחוזי, הקוראטור הממונה על בתי הספר בגליל וואלין, שהזמנתים אישית ל“אקדמיה”. אל שולחן הנשיאות שעל הבמה, שהיתה מקושטת בפרחים ודגלים, ישבו חברי הנשיאות לקרן היסוד כשהם לבושים, על פי בקשתי, בסמוקינגים, פרט ליושב ראש ה“מזרחי” ר' יהודה מוטיוק, שלבש בגדי שבת, הצורה החיצונית המהודרת עשתה רושם עמוק על הקהל. אולם התיאטרון היה מלא מפה לפה. כל הכרטיסים נמכרו, ונמצאו רבים שרגזו עלי על שלא יכלו להיכנס לאולם, אפילו במחיר יקר.

הטכס התחיל בשלוש דפיקות על שולחן הנשיאות והתזמורת ניגנה את שני ההימנונים. ר' הרץ מאיר פיסיוק, יושב ראש הוועד לקרן היסוד, פתח ובירך את האורחים ואת הקהל בעברית. לייב יפה בירך בעברית את באי־כוח הממשלה והודה להם על מידת הכנסת אורחים הנאה, כשאני מתרגם אחריו את דבריו לפולנית; המישנה למושל הגליל ענה בפולנית ותירגמתי דבריו לעברית.

לאחר טכס הפתיחה ובתום הברכות עזבו האורחים את האולם. לייב יפה קם והחל נואם ביידיש. משאו היה שיר מזמור לארץ ישראל ולחלוצים. – “החלוצים חוצבים בסלעים ואנו חוצבים לחישול הלבבות. ארץ ישראל זוקפת קומתם הכפופה של יהודי הגלויות; אנו פונים אל מצפונכם…” וכו'. במשך שעה וחצי הוא ריתק את הקהל בתיאור ארץ ישראל הנבנית בידי החלוצים מדן ועד באר שבע, ועשרה קבין של רוממות נפש ירדו על המאזינים.

בשבת התפלל לייב יפה בבית הכנסת הגדול; עלה לתורה ולאחר קריאת התורה העניק בנאומו השראה לאלפי המתפללים. במוצאי שבת נערכה מסיבה שנועדה לזווג “זוגות” מתרימים. באותה מסיבה נתגלה לנו לייב יפה כמצביא שמטיב לנהוג חיילים, וברי היה לנו כי המגבית תצליח.

ביום ראשון הוא ביקר בגימנסיה “תרבות”; שם קיבלנוהו ובירכנוהו המנהל יששכר רייס ואנוכי. חניכי הגימנסיה “תרבות”, מהם רבים היושבים כיום בארץ ישראל, שקיבלו את פני האורח בתוך כותלי מוסדם, מספרים עד עצם היום הזה, ב“ימי לייב יפה ברובנה”. במאמרי “ברוך הבא ללייב יפה” (“וואלינער לעבן” מס. 429 מי“ז כסלו תרפ”ט – 30.11.1928) כתבתי בין השאר – “… נכרה אזנינו לבשורה הטובה שהוא נושא עמו מארץ ישראל. נפתח נא ידינו הקפוצות וניתן ברוח נדיבה תרומותינו לקרן היסוד”.

כשעברו שבעת ימי ההתרמה כתבתי ב־כ“ד כסלו תרפ”ט (7.12.1928) ב“וואלינער לעבן” מספר 431 מאמר “דער וואונדער איז געשעהן” (“הנס התרחש”): " … חומת האבן של יהדות רובנה נבקעה בידי לייב יפה. ישמש לנו לייב יפה מורה דרך בעקשנותו, במסירות נפשו ובאמונתו".

מיום חמישי ב־29 בנובמבר עד יום ראשון ה־9 בדצמבר 1928 נתקיימו ארבע עשרה עצרות־עם עם לייב יפה, מלבד אסיפות ופגישות עבודה יום־יום. הוא העמיד “פלוגת מתרימים” והינחה את “הזוגות” בצאתם בשעה תשע בבוקר באימרתו: “האט נישט קליינע השגות, געהט מיט שמחה” (בל תהיינה לכם השגות קטנות; צאו בשמחה) והוסיף הנחיות – “תוקף ורוך”, “קנאת מתרימים תרבה כסף”, כשהוא עצמו נמנה עם המתרימים.

תוצאות המגבית היו מעל 7,000 דולר ומספר התורמים הגיע ל־500, בערך. בערך אבסולוטי תפסה רובנה את המקום השלישי בין ערי קונגרס פולין, אולם ביחס לגודל אוכלוסייתה היהודית היא עמדה במקום הראשון. אנשים חדשים נרכשו כעסקנים וכתורמים. נתתי ביטוי להישגים במאמרי “סך הכל”, שפירסמתי ב“וואלינער לעבן” מספר 432 כ“ח כסלו תרפ”ט (11.12.1928): “… לפני שבועיים היה ליבנו מלא ספקות. היום, אחרי שבועיים, רואים אנו שינוי ערכין ממש. לייב יפה הורה למאזינים שכל יהודי יכול להחיש את פעמי הגאולה בארץ ישראל בימינו, בדורנו, וכל יהודי עלול, חס ושלום, לעכב את פעמי הגאולה”.

לייב יפה התגלה כעובד ומעביד, פועל ומפעיל ללא לאות, תוסס ומתסיס מבוקר עד חצות הלילה. עסקן או תורם שטלפון בביתו לא ידע מנוחה בכל ימי המגבית. שד"ר ציוני למופת, שלבביותו הרבה והמיית רוחו השירית הקיצו נרדמים והתסיסו אדישים; הוא שיקע את כל סגולות ההשראה שלו בדברו אל היהודים מלב אל לב, ודבריו אמנם נכנסו אל ליבות מאזיניו.

עשרת ימי לייב יפה ברובנה בירח כסלו תרפ"ט, שהיו לנו ימים של התרוממות רוח ציונית, ימים של התנשאות הדגל הציוני בגאון, נחרתו בלב כולנו ושימשו לנו מופת במגביות שלאחר מכן, כיצד מתרימים לקרן היסוד.

הנכס האנושי החשוב שרכש לייב יפה לקרן היסוד ברובנה היה פנחס גלפרסון, מנהל “בנק דיסקונטובי” ואחד משלושת בעליו. שטרותיהם של התורמים נמסרו ל“בנק דיסקונטובי” לגוביינא, וגלפרסון דאג שהשטרות ייפרעו במועדם מאחר שרוב התורמים היו לקוחותיו של הבנק. ביקרתי אצל פנחס גלפרסון כמעט מדי יום ביומו כדי לחזקו ולאמצו ולבל ירפה בו המתח הציוני.

לייב יפה סיפר לי איך נתקבל אצל נשיא המדינה פרופסור איגנאצי מושציצקי: "נלווה אלי אברהם לווינסון שהיה מנהל הלשכה הארצית של קרן היסוד בפולין, ושימש מתורגמן מעברית לפולנית ומפולנית לעברית. כשנכנסתי אל אולם הנשיא, קם מושציצקי, הלך לקראתי, לחץ ידי ופתח בגרמנית, – שנינו למדנו בהיידלברג והיכרנו איש את רעהו… “אני יודע, ה' יפה, את תכלית העניינים שלמענם באת לפולין. כל אלה שיש בהם אנטוּזיאזם – אין להם כסף, וכל אלה שיש להם כסף אין בהם אנטוּזיאזם… מאחל אני לך הצלחה”, אמר. שיחתם ארכה כחצי שעה. היא נסבה על ארץ ישראל ועל הסיכויים להתפתחות התעשיה.

לייב יפה התקבל לראיון גם אצל שר החוץ, הרוזן אוגוסט זאלעסקי, שמסר לו הצהרה רשמית אוהדת, כי פולין תומכת בהקמת בית יהודי לאומי בארץ ישראל.

לייב יפה ביקשני לסייע לו במגבית בלוצק וביום שישי¹¹², 18 בינואר 1929, נסעתי ללוצק כדי לעזור לוועד קרן היסוד בהכנותיו לפתיחת המגבית.

אחרי שהוא יצא את העיר חלפו שבעת “ימי שבע ברכות”. חזרו הימים האפורים, והעסקנים נתייגעו. במאמרי “חובותינו” (וואלינער לעבן מס. 434, ה' טבת תרפ"ט – 18.12.1928) כתבתי – “מן הדין שעבודת ההסברה שלנו לא תצטמצם בחגיגות מזמן לזמן, אלא תתמיד. היא צריכה להתחיל בקרב הצעירים ולהגיע אל היהודים בבתי הכנסת. עלינו להביא לפני היהודי איש “עמך”, את בעיותינו נקשרהו לארץ ישראל ונעורר בו את התודעה מה הוא מפסיד בישיבתו בגלות. כל המפלגות, כל ארגוני נוער הציוניים נקראים לעבודת הסברה בעם, שמצוות הזמן היא, כי יש מחר והוא אחר הזמן”.

התקה שההתעוררות תהיה לערנות, להתנדבות מתמדת, דעכה עד מהרה. כתבתי ללייב יפה על כך והרי שניים ממכתביו אלי:

ל. יפה

ירושלים

וארשה, כ' טבת תרפ"ט

2.2.1929

החבר מנחם גלרטר

רובנה.

חבר יקר!

קיבלתי את מכתביך ותודה לך. המצב ברובנה מצער אותי עד מאוד. לא קיוויתי ליחס כזה. אתמול כתבתי לציונים מכתב, שבו דיברתי דברים כבושים. דאגו לזה שהעתק המכתב יגיע לכל אחד מהציונים.

מה עם המאה דקלרציות של אהרן רפופורט? מה עושים מוטיוק, בוקימר, קאליקה, אהרן לרנר, ד“ר רייס, ד”ר שווידקי, ברלינר פייבל ויצחק, ד"ר לאשבסקי אליהו לרנר, פנחס פרלמוטר, ראובן ברי, יוחנן לווין, פלדמן, וויגדורווויץ, בולוטינסקי, גאם, דולינקה, גילרמן, דוד לרנר, סטארעץ, וולעוועלער, יוסף לרנר, מ. שינדעל, גרשון פערשמטאמן, האחים הרמן, ליכט ואחרים? מה עושים אנשי ווליה: תהלים, רויטלמן, שטיינוורצל, סולומינסקי, בוקימר ואחרים? לאדון קאנדעליס כתבתי מכתב. אני כותב גם לאנשי ווליה. מחר אני נוסע לבנדין. ארגיש שם את העדרך. כתוב נא לי הנה ומפה ימציאו. זרז נא את החברים; דרוש, אל תתן להם מנוח והעיקר אל תחמיצו את השעה.

שלום רב לך וברכה,

שלך

ל. יפה

ע' אצ"מ תיק A257/13.

קרן היסוד בע"מ

הלשכה הראשית

ירושלים, כ' אדם ב' תרפ"ט

1.4.1929

גלרטר יקירי,

לפני עוזבי את פולניה קיבלתי את מכתבך ושמחתי מאד עליו.

לא שכחתי גם פה בארץ את הימים ברובנה ואת עבודתנו המשותפת. אני עייף מהעבודה בפולניה. אינני יכול להגיד כי אני שבע רצון מעבודתי שם. מה אם יצרתי איים אחדים. ואם רובנה נתנה 7,000 דולר ולוצק 6,000 דולר – כמה נתנו קובל, קרמנץ ולודמיר הסמוכות לרובנה? הלא את כל הערים לא יכולתי לבקר בעצמי. מה נשמע אצלכם? האם נמשכת העבודה? איך נפרעים השטרות, מה עושה ועדכם?

כתבתי היום לגלפרסון. אל תזניחו את האיש הזה שרכשנו. דרוש נא בשלום כל החברים. כתוב נא לי.

בברכה רבה המסור לך

ל. יפה.

ע עצ"מ תיק A257/13.

המיפנה לרעה במעמד יהודי פולין    🔗

בשלב זה ראוי שאספר על השינוי שהתחולל במצבם המדיני של יהודי פולין בשנים 1928־1930.

ב־4 במארס 1928 נערכו בפולין בפעם שלישית בחירות לסיים ולסינאט. הפעם הלכו האוקראינים במזרח גליציה אל הקלפי ומשום כך גם פחת מספר הצירים היהודים בסיים. שיטת הבחירות הותאמה לכוונת הזדון הברורה לצמצם את זכויות האוכלוסיה היהודית בשיעור מירבי. היהודים, שהיו אוכלוסיה עירונית, צורפו למחוזות שהיו בהם כפרים רבים. לצירוף זה היו השלכות קשות על תוצאות הבחירות לרעת היהודים.

הידיעה כי גוש המיעוטים הוקם שוב עוררה מורת רוח רבה בעתונות הפולנית ובממשל. דבּרי הממשלה כילו כל חמתם ביהודים, וקודם כל במארגנים את גוש המיעוטים ובנוהים אחריו. מיתקפה זו הטילה אימה ביהודים רבים: – אם בבחירות לסיים ב־1922 השתתפה “אגודת ישראל” בגוש המיעוטים ובמאבק הלאומי, הרי שהפעם, בבחירות 1928, היא נאחזה פחד וחיפשה דרכים לשאת חן מלפני מפלגת הממשלה.

אחרי הבחירות החלה תקופה של נפילת ממשלות ועליית ממשלות. ממשלת ברטל שהיה דימוקראט, נתנה יסוד לתקווה כי תנהג לפי עקרונות הדימוקראטיה. היהודים קיוו שאחרי ימי גראבסקי יוכלו לנשום קצת לרווחה. אולם תקוותיהם של כל החוגים והיסודות הדימוקראטיים נתבדו עד מהרה. ב־1 באפריל 1930 התחיל מכהן ראש ממשלה חדש, שהיה איש אמוניו של יוזף פילסודסקי. כוחו של הסיים החל פוחת והולך. הממשלה זממה לפזרו ולהכריז על בחירות חדשות, שתבטחנה לה רוב מוחלט ומכריע. כל מפלגות השמאל ו“המרכז” יצאו נגד ראש הממשלה והתארגנו כגוש אחד שנודע בשם “צנטרולאוו” (מרכז־שמאל), שהיה מכוון בעיקרו נגד פילסודסקי, הדיקטאטור של פולין, ונגד משטר הפולקובניקים. משטר זה הירבה להסתייע במחנה המעצר המפורסם בקארטוזברזה שבמזרח פולין. נכלאו בו ועוּנו מנהיגי האיכרים והסוציאליסטים הפולנים. למה יכלו היהודים לצפות במצב זה אם לא לגזירות רעות? הראשונה בגזירות שפגעה ביהודים היתה שיטת הבחירות למוסדות המחוקקים וה“גיאומטריה” של מחוזות הבחירה שלפיה הוקצה לשלושה מליוני היהודים פחות מ־220 מחוזות, תחת 46 מחוזות שהיו בבחירות ב 1928.

בזמן עריכת החוקה הפולנית הראשונה בשנים 1919־1921 היתה לנציגות היהודית בסיים השפעה ניכרת על ניסוח הסעיפים שעסקו בזכויות המיעוטים בכלל והמיעוט היהודי בפרט. השפעה זו קיבלה חיזוק על ידי העזרה המוסרית והמדינית מצד אחינו בארצות הברית ובמקצת גם מצד מנהיגים מדיניים באנגליה. וכן היתה לנציגות היהודית גם השפעה כלשהי על קווי מדיניות הפנים של פולין בשנה הראשונה אחרי מהפכת מאי 1926, כאשר השלטון עבר לידי המרשל יוזף פילסודסקי ומצדדיו. אולם אחרי כן, כאשר התחילה מתחזקת יותר ויותר המגמה הריאקציונית והטוטליטארית בפולין, פחתה והלכה גם השפעת הגורם היהודי, שמעולם לא היה בה חזק ביותר.

סיסמת היהודים לבחירות ה־15 בנובמבר 1930 היתה: "קיימו את הקונסטוטוציה! כל פולין הולכת לבחירות בסיסמת שינוי הקונסטיטוציה, ואנו הננו אולי היחידים שנדרוש את קיום הקונסטיטוציה¹¹³. (מדברי ד"ר יהושע טהון).

הקו שנקטו בו השלטונות היה לעשות כל שיכלו להכשיל בחירת צירים יהודים. אם ב־1922 היו הבחירות חופשיות והפיקוח על מהלכן היה נתון בידי שופטים ועינם היתה פקוחה על כשרותן, הרי שב־1928 החלה נושבת רוח אחרת בווארשה, השלטונות הורו להשפיע על מהלך הבחירות באופן שהפגיעה בחוקיותן לא נעשתה בגלוי לעיני כל. לא כן בבחירות 1930. באין משגיח על טהרתן נכנס לסיים החדש רוב מכריע של מפלגת הממשלה, והנציגות הפרלמנטארית היהודית, שנמצאה מקוצצת ביותר, ידעה היטב כי נכונו לה ימי מאבק קשים. בסיים זה החלה שקיעת הדימוקראטיה בחייה המדיניים של פולין.

המצב הכלכלי המחמיר של היהודים בפולין התמצה בכותרת המאמר “צעקת כאב המוני העם היהודיים הסובלים” – מאת ד“ר אריה טרטקובר ב”פאלק און לאנד" מכ“ד כסלח תרפ”ט (7.12.1928). בימים 8־9 בדמצבר 1928 התכנסו בלודז ראשי המפלגה “התאחדות” בפולין ובהם צבי הלר ואברהם זילברשיין, הצירים לסיים, אריה טרטקובר, יוסף לוי ונתן מלצר להתייעצות מה לעשות כדי להקל, לו במעט, על הרבבות הרבות של יהודים חסרי ישע ונמקים בדלותם.

ייסוד הסוכנות היהודית המורחבת    🔗

שנת תרפ"ט (1929) בעולם הציוני עמדה בסימן הקונגרס הששה עשר (כ' תמוז – ד' מנחם אב תרפ"ט – 10.8.1929־28.7), שהתקיים בציריך והחליט את ההחלטה לייסוד הסוכנות היהודית המורחבת, משמע לשתף בבניין הבית היהודי הלאומי גם יהודים שאינם חברים בהסתדרות הציונית. קרן היסוד היתה אמנם מסגרת שכללה גם יהודים שלא היו ציונים, לא שקלו את השקל ולא השתתפו בבחירות לקונגרס הציוני, אולם שימשה כמכשיר פיננסי של ההסתדרות הציונית – הסוכנות היהודית. וייצמן שאף למשוך את הלא ציונים, ביחוד מאמריקה, לבניין הבית היהודי הלאומי לא רק מזווית הראייה הכספית – ומי כמוהו הכיר את החשיבות הנודעת לקרן היסוד, אלא קודם כל מנקודת הראות של שותפות לאומית כלפי הדורות הבאים.

אף על פי שבארץ ישראל ניכר שיפור במצב בהשוואה לשנים הקודמות, האבטלה כמעט וחוסלה, לוייצמן אצה השעה. הוא חתר בכל כוחותיו להחיש ולקדם את בניין הארץ. קופת ההנהלה הציונית היתה ריקה כמעט דרך קבע, החברים מעמק יזרעאל שלחו אליו ללונדון מיברקים בנוסח “אנו נחנקים מחוסר תקציב”. אז הוא נטל את “תרמילו ומקלו” ויצא בשליחות קרן היסוד. “אי אפשר לעבוד באופן שיגרתי ולהגן על חזית ארוכה כשאתה מופגז יום־יום במיברקים מאת מורים ומחלוצים רעבים”, – אמר וייצמן בקונגרס הציוני השלושה עשר.

כשקראתי ב“היינט” את הדיווחים ממושבי הוועד הפועל הציוני, שהתכנסו אחת לשנה בלונדון, או בברלין, או בווינה, באותן כתבות של ישעיהו קלינוב, הפובליציסט הציוני הרציני והמוכשר, שהיו מקור מהימן ביותר, הבחנתי מה רב הפער בין דרישותיה של ארץ ישראל החלוצית ובין נאומיהם הפוליטיים של העסקנים הציונים מארצות שונות, כשאלה מתחרים ביניהם בביקורת על מדיניותה של ממשלת המנדאט הבריטי ועל דרכו של חיים וייצמן, כמובן.

חרף מצבם המדיני המחמיר של יהודי פולין היו ביניהם גם עשירים מאד וגבירים שקפצו ידיהם מתת לקרן היסוד. אפילו ציונים השתמטו מתרומה ורק ברגע האחרון ממש, לפני מסירת הרשימות לוועדת הבחירות הארצית לקראת קונגרסים ציוניים, הם המציאו תרומותיהם לקרן היסוד, לבל ייפסלו המנדאטים שלהם. אם נזכור שהתנועה הציונית בפולין ובשאר ארצות מזרח אירופה מעולם לא הקיפה המונים, אך גם בהיותה “פלשתינה־צנטרית” היא נטלה חלק פעיל גם ב“עבודת ההווה” (“לאנדעספאליטיק”), נבין מה מצא וייצמן, בהכירו את בני עמו היהודים ומתוך תחושת אחריותו לבניין הארץ, ללכת גם אל אותו חלק ביהדות אמריקה, שדובריו היו לואי מארשל ופליקס וארבורג, ולדבר על ליבם שיקחו חלק בבניין הארץ, לא כמסייעים מן החוץ אלא כשותפים אחראיים מבפנים. אין צריך לומר שהמחלוקת בתנועה הציונית באמריקה בין קבוצת וייצמן לבין קבוצת בראנדייס גם היא החלישה את הכוחות הציוניים באמריקה. בקונגרס הט“ו (1927) ניתן ייפוי־כוח להנהלה הציונית לנהל את המו”מ ולהגיע לכלל הסכם עם ה“לא ציונים”, ובקונגרס הט"ז, שנתקיים בציריך ההסכם אושר.

אחרי נעילת הקונגרס הציוני הט"ז נפתחה במעמד רב רושם האסיפה המייסדת של הסוכנות היהודית המורחבת לארץ ישראל, כשהיא בעלת מעמד משפטי בינלאומי. העתונות דיווחה מציריך כי על הבמה ישבו ליד חיים וייצמן ונחום סוקולוב אלברט איינשטיין, לואי מרשל, פליקס וארבורג מאמריקה, לורד מלצ’ט, הרברט סמואל, מאנגליה, ליאון בלום מצרפת, אוסקר ואסרמן, המנהל הכללי של “דויטשה בנק” מגרמניה, בייסוד הסוכנות היהודית המורכבת ראינו נצחון גדול של הציונות. היה זה גם נצחונו האישי של וייצמן. ידענו, שלואי מרשל, שהיה מראשי “אמריקן ג’ואיש קומיטי”, עמד הרחק מארץ ישראל ומציונות, והנה עכשיו, כשהוא בא אלינו, אל הציונות – היה זה יום גדול לציונות. בוועידה זו השתתפו רבים “נון־זיוניסטס” (לא־ציונים) מארצות שונות ששמם הלך לפניהם בעולם היהודי.

מסטניסלאב נבחרו למועצת הסוכנות היהודית הרב דוד הלוי איש הורוויץ ופיליפ ליברמן, יעקב מרגושס סגן חבר וד"ר קארל הלפרן נבחר לוועד האדמיניסטרטיבי של הסוכנות היהודית.

אחרי חתימת ההסכם בין הציונים ובין הלא־ציונים, ניגשו אל וייצמן גם ממתנגדיו ובירכוהו במזל טוב. אולם בהיותו ספקן מטבעו השיב וייצמן למברכיו בזו הלשון: – “בפי סבתא¹¹⁴ שלי, עליה השלום, כאשר חיתנה בן או כאשר השיאה בת והמחותנים ובאי השמחה בירכו אותה במזל טוב, – היתה מורגלת המימרה: תתנו לי מזל טוב אחרי הברית הראשון”.

לא יצאו ימים רבים והשמחה הושבתה: מאמריקה הגיעתנו הבשורה הרעה שלואי מרשל נפטר. זו היתה מהלומה לסוכנות היהודית המורחבת בראשיתה, ובשורות רעות החלו רודפות זו את זו.

כשהתכנסה ישיבת המועצה הראשונה של הסוכנות היהודית המורחבת בציריך פרצו בארץ מאורעות דמים – מאורעות תרפ"ט, שביטויים המזעזע ביותר היה הטבח בחברון.

אולם ההנהגה הציונית לא יכלה להרשות לעצמה היגררות אחרי רוח הנכאים שמצאה ביטוייה בעתון ציוני “דער מאמענט” בווארשה, שנתפס לתגובה היסטרית. הכותרת באותיות “קידוש לבנה” היתה: “ארץ ישראל אין פלאמען” ארץ ישראל בלהבות. בניין הארץ היה חייב להימשך וקרן היסוד נקראה לשלש הכנסותיה.

המאורעות פרצו על פי רמיזה מצד משרד המושבות בלונדון ובארץ הנציב העליון היה סר ג’והן צ’נסלור (1928־1931) פרו־ערבי מובהק.

סוקולוב וגולדשטיין מחדשים תנופת קרן היסוד    🔗

כמדי שנה בשנה התחבטה הלשכה הראשית של קרן היסוד בירושלים בבעיית תמיד: כיצד ממציאים “תותחים כבדים” לשגרם אל תפוצות הגולה לפתיחת המגבית. בימים ההם לא היו לנו שרים, לא “אקסלנציות” ולא אלופים, ושומה על השד“ר של קרן היסוד לייצג את “המדינה בדרך”, היינו ההסתדרות הציונית העולמית. עוד ב־1928 התאונן לייב יפה בפני ד”ר ארתור הנטקה בירושלים ובפני ההנהלה הציונית בלונדון על הגורמים שהפריעו בתחרותם למגבית קרן היסוד, – אלה המגביות הכיתתיות הנושנות.

בשנת תר“ץ באו לפתיחת המגבית בפולין נחום סוקולוב, נשיא ההנהלה הציונית, וד”ר אלכסנדר גולדשטיין¹¹⁵, שהיה מ“אבירי השנוררים”.

המגבית נפתחה בוועידה הארצית בווארשה ביום ג‘, ז’ טבת תר"ץ (7.1.1930) בתיאטרון “נובושצי”. השתתפו כשלוש מאות צירי התורמים לקרן היסוד. מרובנה נבחרתי אנוכי לנשיאות הוועידה. בוועידה זו נכח גם השגריר הבריטי, שקיבל הוראה ממשרד החוץ בלונדון לחלוק כבוד לנחום סוקולוב. הדבר עשה עלינו רושם רב. סוקולוב שילב בדבריו עברית, אנגלית, פולנית ויידיש, שהיו שגורות בפיו. בעושר לשונו הוא היה כעושה להטים בשפה הפולנית וכקוסם בצפוני־טמוני הלשון העברית. כך גם בשפת יידיש שלו ששפעה חיות ועסיסיות, הוא חשף את סודות קיומנו בגלויות. חוכמת ישראל שפעה מפיו כאשד עתיר־גוונים והתביעות הציוניות נשמעו מפיו כמוסר אבהי. הכל חשו בסוקולוב אישיות יהודית יחידת־סגולה.

אלכסנדר גולדשטיין הצטיין גם הוא כנואם ומרצה מהולל. הוא דבר לפני סוקולוב ושניהם קצרו תשואות חן־חן.

על אמנות יחסי הציבור של סוקולוב ראוי שאביא בזה מעשה שסיפר לי ד"ר נתן מיכאל גלבר. בשנת 1928 נתנה ההנהלה הציונית בלונדון דעתה בדבר כינון “ועדים למען פלשתינה” במדינות אירופה, שתכליתם תהיה לתמוך בהסתדרות הציונית ובסוכנות היהודית במאבקיהן להקמת הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל. “הוועדים למען פלשתינה” הורכבו מבין אישים פוליטיים ואנשי רוח שאינם יהודים. סוקולוב שנחלץ ליצירת ועדים אלה וטיפוחם לא יצא מעולם בלא צידה מתאימה לדרך. בתיתו דעתו על האישים שהוא צריך לבקרם, הוא התעניין בטיבם ולמד להכיר את הנקודה הרגישה באישיותם.

כשידע שיבקר אצל ד“ר הייניש, נשיא אוסטריה, הוא טרח והלך אל ספריית “בריטיש מוזיאום”, עילעל בקטלוג ומצא את כרטיס הספר “טאבאק־ראז’י” מאת ד”ר הייניש. נטל סוקולוב את הספר וקראו וצילם את פרטיו בזכרונו. סוקולוב נתקבל אצל הנשיא הייניש בארמונו ב“שיינברון” בכבוד גדול. במהלך שיחתם היטה סוקולוב, כבדרך אגב, את הנושא והפליא את ד“ר הייניש בידיעת ספרו. ד”ר הייניש נרגש ולא האמין למשמע אזניו, כי אמנם נמצא “משוגע” שיקרא ספרו על טאבאק. מן הטאבאק של הייניש גילגל סוקולוב את שיחתו עם הנשיא לגידול טאבאק בגליל ואל ההיסטוריה של הגליל. כך התפתחה השיחה על ארץ ישראל ועל העניינים שרצה לשטוח אותם לפניו.

השיחה התנהלה בגרמנית שהיתה מסולתת בפי סוקולוב, עד תום הראיון שנמשך למעלה מן הזמן שנקבע. כשסוקולוב נפרד מן הנשיא, ליווה אותו ד“ר הייניש בלבביות עד שער הארמון והורה להסיעו במכונית הנשיא למלון “אימפריאל” ב”רינג". מחווה הכבוד מצד נשיא אוסטריה לנחום סוקולוב היתה בשעתו לשיחת היום בפי כל יהודי וינה.

פתיחת המגבית ברובנה בידי ד“ר גולדשטיין נועדה ליום חמישי ט”ו שבט¹¹⁶ תר"ץ (13.2.1930). הכינותי תוכנית לקבלת פניו קטנה בהיקפה ובפומביותה מזו שבשנת 1928.

ד“ר אלכסנדר גולדשטיין הגיע לרובנה ביום חמישי, בשעה 8 בבוקר מווארשה. הוא נתקבל בתחנת הרכבת בשירת “התקווה” וברחוב שוסיינה בירכוהו תלמידי בתי הספר של “תרבות”. הפעם לא התנופף על מרפסת המלון “ויקטוריה” הדגל הציוני. ה”אקדמיה" התכנסה בתיאטרון “זאפראן” ונפתחה כמקובל בשירת “התקווה”, ואלכסנדר גולדשטיין, שהיה מן המקורבים לחיים וייצמן, נשא משא פוליטי שרעיונו המנחה היה שככל שיגבר ויתחזק יישוב היהודים בארץ ישראל, כן יעלה משקלה של הציונות במשרד המושבות ובמשרד החוץ בלונדון. אחת הזרועות להגברת כוחנו היא קרן היסוד.

“חיל הרגלים” של עסקני קרן היסוד, שאומנו ותורגלו בשעתו בידי לייב יפה, היו ערוכים לכתת רגליהם. המגבית¹¹⁷ התחילה בבוקר יום ראשון לאחר הבנקט במוצאי שבת, שהכינו נשי ויצ"ו. חרף המצב הכלכלי שהורע לא נחלשה הרגשת המחוייבות לקרן היסוד בקרב הציבור היהודי, והרוח הציונית ברובנה היתה איתנה למרות מזימותיו של משרד המושבות בלונדון ולמרות רשעותה של ממשלת פלשתינה (א"י).

שמונה ימים לא הוריתי בגימנסיה אלא בשלוש שעות הראשונות, ומשעה 10.30 עד חצות הלילה נמצאתי בעולמה של קרן היסוד, מזווג זיווגים בין עסקנים, זה עם זה וזה במקום זה, בודקים תרומות, מקבלים דיווחים כי תורם פלוני ממאן להעלות תרומתו ואלמוני הכפיל תרומתו, ממריצים תחרות בין המתרימים, ועמהם כיתתי גם אני את רגלי. אלוף התורמים היה ר' אהרן רפופורט ושמו נישא בפי כל. והתוצאות – כמעט כבימי לייב יפה.

המוניטין שיצא לרובנה ונשתמר, לא בא לה בכדי. טבעה אותו פלוגת העסקנים משנת תרפ"ח, שעשו למען קרן היסוד במסירות נפש, בלי שים לב לפגעי ברד, רעם, גשם ושלג. אלה לא מנעום מלכת אל יהודים מקצה העיר ועד קצה, ואף לפרבריה. עסקנים אלמונים אלה, שהביאו בגופם לבנים לביתנו הלאומי, לא זכו לכיבודים ולזרקורי פרסומת, אך זכותם הגדולה בהיותם שליחי המצווה של קרן היסוד בקדושה ובטהרה.

היתה זו שנת 1930, היא שנת “הספר הלבן” של לורד פאספילד ושנת הוועדות של שאו וסימפסון. וכך הגיבותי:

“עברה שנה ממאורעות דמים בחודש אב בחברון ועלינו לאמר לעצמנו: לא לעצור, אלא לבנות ולבנות ככל שבאפשר מהר יותר… חשוב מאד שכל העם היהודי, ממש כל העם היהודי, ממש כל העם, יחוש וירגיש שהוא שרוי בגלות והמלה “גלות” מדברת בעדה… כי בעת הזאת חשים עול גלות בין הגויים רק היהודים במזרח אירופה. היהודים מעבר לאוקיאנוס אינם חשים בבית לאומי בארץ ישראל, כהכרח להם, אך הם תומכים בבניין ארץ ישראל, הגם שהם חסרים את ההכרה של בניין ושל שיתוף ביצירה”. (וואלינער לעבן מס. 500 – 22.8.1930).

במאמרי “חרפתה של אנגליה” כתבתי: “הסיכויים מעורפלים. המצב בציונות מסובך מאד. מאנגליה קיבלנו עכשיו תשובה שקופה: – האוריינטאציה שלה היא לטובת הערבים. אנגליה תישאר עם חרפתה, והעם היהודי ימשיך ויוסיף לבנות ולהאדיר את ביתו הלאומי” (וואלינער לעבן מס. 613, 25.10.1930).

עוד לא פג הזעזוע שנגרם לנו על־ידי מאורעות הדמים בחודש אב תרפ“ט והנה ניחתה ב־1930 על מפעל הבניין בארץ ישראל ועל התנועה הציונית מהלומה חדשה ובלתי צפויה: – “הספר הלבן” של פאספילד. משרד המושבות פירסם אותו בסוף אוקטובר 1930 בעקב מסקנותיו של סר ג’והן הופ־סימפסון, שנשלח לחקור את המצב בארץ ישראל. שר המושבות לורד פאספילד, הוא סידניי ווב שהיה תיאורטיקן של מפלגת הלייבור, קבע ב”ספר לבן" זה מדיניות שהיתה עלולה לרוקן מתוכנה את הצהרת בלפור, לערער אושיות המנדאט הבריטי ולבטל את התחייבותה של בריטניה הגדולה לסייע להקמת הבית היהודי הלאומי בארץ ישראל. המצב החדש לא הותיר עוד אפשרות להתחמק מקרע גלוי עם הממשלה הבריטית.

הביטוי הראשון של מחאת העם היהודי היתה התפטרותו של חיים וייצמן כנשיא הסוכנות היהודית, בהודיעו עליה לממשלה במכתבו אל פאספילד. התפטרותו עשתה מייד רושם עז על דעת הקהל באנגליה, באמריקה ובשאר מדינות העולם, וזיעזעה, כמובן, את העולם היהודי.

זוכר אני את הכותרות הגדולות בעתונים היהודיים שהודיעו על התפטרות וייצמן. בערים רבות בפולין, כן גם ברובנה, התקיימה הפגנה נגד “גזירת פאספילד”. כעשרת אלפים יהודים השתתפו באותה הפגנה ונטלו בה חלק גם תלמידי הכיתות העליונות של הגימנסיה “תרבות”. ההפגנה צעדה ברחובות העיר עד לבניין מושל המחוז ברחוב דיוויזיה ¹¹⁸13 ושם התפזרה.

העתון “וואלינער לעבן” הכתיר את סיקורו עליה – “הפגנת מחאה נגד הגזירה האנגלית” וסיים… “הפגנת עם ענקית זו נערכה באירגונו הנמרץ של מנחם גלרטר¹¹⁹”.

צעדו הדרסטי של וייצמן ותגובתם החריפה של היהודים באמריקה הדהימו את ראש הממשלה הבריטית רמזיי מקדונאלד. אז החל משא ומתן שהתמשך, ואחרי ביקורת חריפה בפרלאמנט על ה“ספר הלבן”, על פאספילד ועל מדיניותה של הממשלה בארץ ישראל, שלח ראש הממשלה אל חיים וייצמן מכתב ב־12 בפרואר 1931 ובו נתן פירוש ל“ספר הלבן” כאילו ביטל אותו.

הנהלת הסוכנות היהודית החליטה לקבל את הפירוש המוסמך של ראמזיי מקדונאלד ולפנות אל וייצמן שיחזור בו מהתפטרותו. בכך נתעלתה מנהיגותו של וייצמן לרמה של מנהיגות כל־יהודית.

במצוקת אותם ימים הגיע אלי מכתב מאגודת הסופרים בתל אביב, שמצאתי ראוי להביאו להלן:

מיום צאתו לאור חתמתי על “מאזנים”, שנשלח אלי באורח תדיר. כספרן בגימנסיה ביקשתי שהגימנסיה תחתום על השבועון כדי שיהא מצוי למורים ולתלמידים באולם הקריאה. מכאן ידעה, כנראה, מינהלת “מאזנים” את שמי וביקשה ממני לרכוש חותמים על השבועון. הרי עוד ראיה שאין עומסים אלא על מי שנושא כבר משאות.

מאזנים

שבועון לספרות, לבקורת ולדברי אמנות

יוצא בידי אגודת הסופרים העברים בארץ ישראל

תל אביב, תיבת דואר 50.

כ“ח ניסן תרצ”א

(12.4.1931)

לכבוד

מר מנחם גלרטר

רובנה.

א.נ.

השבועון “מאזנים” נכנס לשנת קיומו השלשית, ואנחנו פונים אליכם שוב לעזור לנו בהפצתו ברובנה. אגודת הסופרים העברים שיצרה את האורגן הזה חושבת כי יש צורך בעתון ספרותי נקי בעל גובה תרבותי ואמנותי שישמש במה מרכזית למחשבה, לשירה ולאמנות העברית העשוייה לרכז את כוחותינו הספרותיים בכל העולם ולאחד את הארץ והגולה ביצירה תרבותית אחת.

אבל כדי להבטיח את התפתחותו הרצויה של השבועון הזה וכדי שיגיע בתוכנו וצורתו, לאותו שיעור קומה הראוי לו זקוקים אני לחוג קוראים וחותמים יותר גדול.

במכתבנו זה אנו פונים אליך וכן לחברנו ד“ר רייס ומבקשים מכם הפעם בקשה מסויימת לצרף ועד מצומצם שמטרתו תהיה **לרכוש 20 חותמים ל”מאזנים" ברובנה**.

אין לנו שום ספק, כי אם תרצו – אתם הנאמנים לספרות העברית – בוודאי תרכשו את מספר החותמים המצומצם הזה, ואם לא תשתתפו עמנו בעול הזה, אז מובן שלא נוכל עמוד.

אנו מאמינים ש“מאזנים” ו“הצפירה” משלימים זה את זה בתתם יחד בטוי למחשבה העברית בארץ ובגולה.

בשם הוועד המרכזי של אגודת הסופרים העברים בא"י

ח. נ. ביאליק

אשר ברש

פ. לחובר

ד. שמעונוביץ

לייב יפה בשנית ברובנה    🔗

כשתיכננו בשלהי תר“ץ את המגבית לקרן היסוד בתרצ”א חזרה וצפה שוב השאלה הישנה־חדשה מי יבוא לרובנה לפתיחת המגבית. החמרת מצבם הכלכלי של היהודים והתקדרות האוירה הפוליטית בפולין מיום ליום עוררו חששות כבדים בלב חברי נשיאות הוועד ברובנה פן תרדנה ההכנסות.

ידיעה בעתונים בישרה כי לייב יפה הגיע לפולין. התקשרתי עמו ודיברתי על לבו שיפתח את מגבית ברובנה ושיכנעתיו לבוא בחודש אדר. הבטחתו עוררה בנו שמחה, אך בסוף פברואר הוא נקרא לפתע פתאום לשוב לירושלים ואכזבתנו היתה גדולה.

כעבור כמה זמן חזר לייב יפה לווארשה. שבתי והפצרתי בו שיבוא לרובנה והבטחתיו כי אין חשש שמא לא יביא ביקורו השני בעירנו את ההישגים המקווים. לייב יפה ניאות להפצרותי והודיע כי יגיע לרובנה ביום חמישי, כ' אייר תרצ"א (7.5.31). עם בשורה זו ניגשתי לעריכת תכנית לקבלת פניו כבימי ביקורו הראשון, אולם הפעם בלא כל אותה טקסיות פומבית. השעה לא היתה יפה לתהלוכה והוחלט כי גם משלחות בתי ספר “תרבות” תצומצמנה.

הגשתי כמקובל את התכנית למושל המחוז והוא אישר אותה לשביעות רצוננו.

יצאתי כמנהגי מדי ל"ג בעומר עם תלמידי הגימנסיה “תרבות” אל היער סוסנקי, בהתאם למסורת הנקוטה בידי הגימנסיה, בתהלוכה שחצתה את העיר בואכה אל היער. בשעה 10 הגיע ר' יהודה מוטיוק, סגן יושב ראש הוועד לקרן היסוד, והודיעני בבהילות, שנתקבלה מאת מושל המחוז הודעה שהוא מבטל את התכנית לקבלת פנים שהוא עצמו אישר אותה לפני שבוע ימים. מבוכה גדולה ניכרת בפניו. אמרתי לו: “תנוח דעתך, אבטל את רוע הגזירה. לא יבולע למגבית”.

סיפרתי את הדבר למנהל הגימנסיה ונסעתי אל מושל המחוז. זה קיבלני באדיבות מעושה וקפואה. בהסברו הוא טען כי לנוכח הנסיבות הפוליטיות־הבטחוניות הוא נאלץ לבטל את הרישיון שנתן, כי שנת 1931 אינה כשנת 1928, והאווירה “טעונה חומר נפץ”. הפומביות שאנו רוצים לשוות לקבלת פנים עלולה לגרום שאלמנטים אפלים יפרצו ממחבואם. במוחי עלתה אותה שעה אימרתו של חיים וייצמן ליצחק גירנבוים בקונגרס הציוני הי"ד בווינה (1925). “איזהו מדינאי? מדינאי הוא אדם היודע “לטרוק” את הדלת כך שיוכל תמיד לפתוח אותה”. משלתי, אפוא, ברוחי ואמרתי לו: “על דעתך אסע מחר, יום רביעי, אל מושל הגליל בלוצק; אביע בפניו התנגדותי להודעתך השלילית ואבקש ממנו שיבטל אותה”. הוא השיב לי כי רוצה הוא לחיות עמי בשלום, והסכים.

בבוקר יום המחרת נסעתי ללוצק אל לשכתו של מושל הגליל. מששמע את טיעוני הוא הפנה אותי אל ראש “המחלקה השניה” (שירותי בטחון), שהיה שני בדרגתו במימשל הגליל. וכזה, בערך, היה הדו־שיח עמו: –

ראש ש.ב.: – לא נוכל לאשר את התכנית. היא חורגת מכל כללי המקובל. תוכלו לקיים את האקדמיה באולם “אמפייר” והתזמורת רשאית לנגן את ההימנון שלכם. אולם לתת היתר למצעד פומבי ברחובות העיר – לא נוכל.

אני: – אני מבין להסתייגויותיכם, אולם תסביר נא לי מה הסיכון שאתם נוטלים על עצמכם בצאת תלמידי הגמנסיה “תרבות” לקבל את פני האורח.

ראש ש.ב.: – למה לכם הפומביות? רק אתה בא אלינו בדרישות מופרזות כאלה;

אני: – אדוני, היודע אתה מי הוא לייב יפה? היודע אתה את מי הוא מייצג? אם תסרבו לאשר את התכנית כמו שהגשתיה, יפורסמו מחר בכל העתונים מברקים נגדכם, נגד ממשלת פולין על שהיא רודפת את הציונות. ומחר ידובר על כך גם בחבר הלאומים בג’נבה. מסופקני אם בשיטתכם זאת מסייעים אתם למיניסטר לענייני חוץ.

ראש¹²⁰ ש.ב.: – (אחרי שהות מתוחה) זאת הפעם, באופן יוצא מן הכלל, מסכים אני; כי מתחשבים אנו באישיותו של מר יפה, אודיע למושל המחוז את הסכמתי.

אני: – השעה היא 1: אני מבקשך לטלפן אליו ולמסור לו שאתה מבטל את הוראתו.

ראש ש.ב.: – אני עושה זאת בנוכחותך.

אני: – אני מבקשך לאמר למושל המחוז כי אגיע אליו בשעה 6. בשעה שלוש אני יוצא ברכבת לרובנה. יואיל להשאיר את השער הראשי של הבניין פתוח. אני לא אכנס לבניין בדלת אחורית.

ראש ש.ב.: – (אל תוך שפופרת הטלפון אחרי שקיבל את מושל המחוז) מושל המחוז, ביטלתי את הוראתך השלילית; קבלת הפנים למר לייב יפה תיערך לפי התכנית שהגיש גלרטר. אבקשך לחכות לו בשעה 6 ויהיה השער הראשי פתוח עד בואו.

הודיתי לראש ש.ב. ויצאתי לדרכי. בשעה שש בערב חזרתי לרובנה ונסעתי הישר אל מושל המחוז, שהמתין לי בלשכתו. היה עמו גם מפקד המשטרה ושטחתי לפניהם על השלחן את פרטי התכנית לקבלת הפנים.

ביום חמישי, כ' אייר תרצ“א (7.5.31), כמתוכנן, בשעה 8 בבוקר, הגיע לייב יפה מווארשה. משלחות הקהילה קיבלו פניו בתחנת הרכבת בשירת “התקווה”. ברחוב שוסיינה ברכוהו תלמידי הגימנסיה “תרבות” ועל מרפסת המלון התנופפו זה ליד זה דגלי פולין וציון. גם האקדמיה החגיגית באולם “אמפייר” נפתחה בשירת “התקווה” והשתתפו בה אלף איש. נכחו בה סגן מושל המחוז וראש העיר, שעלו על הבמה לברך את האורח ושוחחו עימו. ה”וואלינער לעבן" (מספר 659, 15.5.1931) הכריז למחרת היום: “בשעה טובה, המגבית נפתחה בכל גינוני הטקס כבשנת 1928!”.

בכותבי היום כי בשנת 1931 הניפותי שני דגלים, דגל ציון בצד דגלה של פולין, יודע אני שחוצפתי השגיאה למעלה מן הצפוי. כי יותר משמושל המחוז התחשב בי, הוא התחשב באישיותו של לייב יפה וביחסם של השלטונות בווארשה אליו.

בשבת התפלל לייב יפה בבית הכנסת הגדול ולפני התיבה עבר החזן משה קוסוביצקי¹²¹, שתרם הרבה להתרוממות הנפש בקרב הקהל יותר מאלפיים איש, רובו לא שמע את דברי יפה ב“אמפייר”.

ביום ראשון בבוקר יצא “חילו של יפה”, כארבעים זוגות, להתרמה. משעברו שבעה ימי תרומה הפתיעונו התוצאות לטובה. אלמלא בא לייב יפה לרובנה לא היה מגיע סכום ההכנסות כבימי ביקורו הראשון.

בבנקיט “צאתך לשלום” שערכנו לכבודו ב־17 במאי אמר לייב יפה: “מיין פריינד מנחם גלרטר, ער איינער האט אין מיר געגלויבט און ער האט מיך באוויגען צו קומען קיין ראוונע” – (ידידי מנחם גלרטר הוא לבדו האמין בי והוא הניע אותי לבוא לרובנה – “וואלינער לעבן” מס. 660, 21.5.1931).

אחרי צאתו של לייב יפה מרובנה לווארשה המשכנו בעבודתנו במרץ. בקרן היסוד ראיתי את הצינור החשוב להעביר דרכו אל בתי ישראל את קרינת אורה של ארץ ישראל. השכם והערב הייתי אומר ליהודים: “הנותן מקבל יותר בנתינתו. יותר משאתם נותנים לקרן היסוד, קרן היסוד היא הנותנת לכם. אין אתם נותנים כמה שאתם יכולים לתת, אלא מה שאתם רוצים לתת, צר שרצונכם קצר מלתת. עם מי מתווכחים אתם ומתמקחים? עם ארץ ישראל?”

במאמרי: “רק העם מוכרח ויכול לעזור לעצמו” (“וואלינער לעבן” מס. 666 מי“ח תמוז תרצ”א – 3.7.1931) הבאתי מדברי הרצל: “בלי התלהבות של כל העם לא נוכל להשיג דבר. כל אשר אני מציע יוכל להתגשם רק כאשר רוב היהודים ירצו בכך בלב שלם”.

תוצאותיה הטובות של המגבית בפולין בניצוחו של לייב יפה ובפעם השניה הפתיעו אותו ואותנו. ההכנסות לקרן היסוד ב־1931 הוכפלו, למרות מצבם הכלכלי הקטסטרופאלי של היהודים, בעוד שבאמריקה ירדו ההכנסות כדי 60% עד 70%.

ברוך צוקרמן במגבית בתרצ"ג (1933)    🔗

משנת 1931 ואילך החלה האנטישמיות האיומה משתוללת ברחובות וחדרה אל האוניברסיטאות. בנובמבר 1931 פרצו התנגשויות־דמים באוניברסיטת לבוב בין סטודנטים פולנים ובין סטודנטים יהודים. (באוניברסיטה זו אירעו התנגשויות כאלו לאחרונה ב־7 במארס 1913), וכן בווילנה ובווארשה. יד הסטודנטים הפורעים היתה על העליונה. הממשלה טענה שאין היא יכולה להתערב בחייהן הפנימיים של האוניברסיטאות, ונתנה למעשה יד להפוך את ה־numerus clausus ל־numerus nullus. המהומות באוניברסיטאות הפכו מעתה למעשים שבכל יום; באוניברסיטת לבוב הגיעו הדברים לשיא: – התלמידים הפולנים היכו את התלמידים היהודים ואף הרגו בהם. חמישה ימים נמשכו מאורעות הדמים אך השלטונות הסתכלו מרחוק ולא זעו. בינואר 1933 דרש בנאומו בסיים ציר “אנדקי” לגרש את כל היהודים¹²² מפולין. היה זה ברוח היום השחור של אירופה, הוא ה־30 בינואר 1933, כאשר הפילדמרשל פון הינדנבורג, נשיאה הזקן של גרמניה, מינה את היטלר כקאנצלר של הרייך.

ימי תחילת 1933 היו ראשית הפורענות הגדולה. מעבר הגבול התחילו שוטפים מגרמניה גלי משטמה עזים ליהודים וליהדות. ב־27 במארס שהיה יום הפגנת יהדות העולם נגד גרמניה של היטלר, הכריזה יהדות העולם חרם על גרמניה, תוצרתה וסחורותיה. ביום ההוא הפגין גם הישוב היהודי בפולין והצטרף לחרם על גרמניה.

בגרמניה היו כבר רבבות מאסרים, אלפי יהודים בעלי מקצועות חופשיים נושלו מעבודתם, אלפי פליטים יהודים מגרמניה עברו את הגבול והגיעו לזבונשין. מזבונשין התפשטה מעתה בשורת האבדון אשר רק מעטים תפשו את משמעותה וחשו את ממשותה המאיימת והדחופה.

ההנהלה הציונית דנה בפעולות להעלאת יהודים מגרמניה לארץ ישראל. היא עיבדה תכנית “טרנספר” – היינו העברת הון ורכוש יהודי מגרמניה לארץ ישראל. “אסון גדול מתקרב” – זעקתי בבית הספר ובבתי הכנסת, אך לארץ ישראל יכלו באותה עת לעלות רק בעלי צרטיפיקטים שברשותם אלף לירות שטרלינג.

באווירה עכורה ורוויית מתח זו צריכים היינו לערוך את המגבית לקרן היסוד. שוב התעוררה השאלה מי ינהל את המגבית בשנה זו. בשנת 1932 לא שלחה הלשכה הארצית לקרן היסוד אישיות מרכזית מהנהגתה. היא שיגרה אלינו אחד מעובדיה כשליח והתוצאות היו 277 הצהרות־התחייבות לסך של 1760 דולר. שערכם כ־8,800 זהוב, 35 זהוב בממוצע לאיש, כשמחיר כוס קפה בבית קפה הוא זהוב אחד… השליח לא התרפה, חלילה, במאמציו, אלא שהיהודים לא נתנו, אם מחמת איזו אדישות ואם משום שליבם לא מלאם לתרום, כשברובנה נמצאו לפחות חמש מאות ראשי משפחות שיכלו לתת, בממוצע, כשנים עשר דולר כל אחד לשנה למען ארץ ישראל. מהמצב ברובנה למדים אנו על המצב בכלל שלושת מליוני היהודים בפולין.

נעלה מכל ספק הוא כי בכל עת ובכל זמן נמצאו ברובנה, כבכל רחבי פולין, גם שכבות שיכלו להחיש בתרומותיהם לקרן היסוד את בניין ארץ ישראל, לחזק את רוח הבונים שם ולרומם את רוחם של קברניטי הציונות.

באווירה של מתיחות פוליטית גוברת, כשההרגשה מציירת בדמיון חזות אימים של שמים משחירים מגרמניה, כשב“יודישע רונשאו”, ברלין מ־4 באפריל 1933, קורא רוברט ולטש במאמר הראשי: – “שאו בגאון את הטלאי הצהוב”, כבר ניתן לחוש את הטרגדיה הצפויה ליהודים באירופה. באווירת קיפאון מבפנים הוצרכנו לקיים את המגבית. מהלשכה הארצית לקרן היסוד בווארשה הודיעונו כי ברוך צוקרמן מנהיג “פועלי ציון” באמריקה ינהל אותה. זו הפעם הראשונה שנשלח לרובנה איש ציוני מהשורה הקדמית של המנהיגות הציונית באמריקה. בוועד נמצאו חברים שעוררו ספקות, אך לא הובעה התנגדות לאישיותו של ברוך צוקרמן, ששמו הלך לפניו בפולין. החששות היו מפני נאומו הסוציאליסטי.

בתודעתנו נתקשר שמו של ברוך צוקרמן במאורעות הדמים של שנת 1919. הלא הוא המעשה הנורא שאירע בשבת הגדול תרע"ט (5 באפריל 1919), החריד את יהודי פולין וזיעזע את דעת הקהל במערב אירופה ובארצות הברית של אמריקה: – בפינסק נורו באותה שבת שלושים וחמישה יהודים בידי רב סרן של הצבא הפולני.

בימים ההם הגיעה לפולין משלחת ה“ג’וינט” מאמריקה. המשלחת היתה מורכבת מנציגי שלושת הארגונים שעסקו בסעד מארצות הברית. מטרתה היתה להגיש סיוע לאותם יהודים בפולין שנידלדלו עקב מלחמת העולם הראשונה. ברוך צוקרמן בא לפינסק מטעם האירגון “פיפלס רעליף אוף אמריקה” לארגן את חלוקת המזונות, וביחוד קמח למצות לפסח. 35 יהודים נתאספו באותה שבת אחה"צ כדי לחלק ביניהם את העבודה לקראת יום המחרת. הפעילים היהודים נאסרו בידי חיילים פולנים, ולאלתר, ללא דין ומשפט, נורו למוות כשפניהם אל הקיר. להצדקת מעשה הפשע הפיצו שלטונות פולין גירסה, שלפיה נורו היהודים מפני שהיו קומוניסטים מוסווים, ונועדו לארגן את גירוש הפולנים בפינסק וסביבתה. היתה זו, כמובן, עלילת דם.

נשוב אל המגבית. הסברתי לוועד כי ברוך צוקרמן אינו “בורוכוביסט”, אלא “סירקיניסט”, ידידו וריעו של ד"ר נחמן סירקין. (ציוני רובנה מסרו את המנדאט שלהם לקונגרס הציוני הששי ב־1903 לד"ר נ. סירקין). חברי הוועד הסכימו וקבעו את פתיחת המגבית ליום חמישי, ד' באדר (2.3.1933).

בשנת 1933 היתה כבר, כאמור, רוח אחרת מסביב ושוב לא היתה אפשרית כל פומביות בקבלת פנים כבשנים “קדמוניות”. בתחנת הרכבת המתינו לאורח משלחות היישוב. כשיצא ברוך צוקרמן מקרון הרכבת הוא עשה רושם רב על כל רואיו בקומתו הגבוהה, התמירה ורחבת הכתפיים.

דבר הגיעו לעיר נתפרסם חיש מהר ואולם התיאטרון “לודאווי” נתמלא עד אפס מקום. במשך שעה ומחצית שעה הרעים קולו האדיר של דבּר יהודי, שספג יהדות מנעוריו בישיבות והיה עם המוני יהודים שהריעו בתרס"ג (1903) להרצל בעת ביקורו בווילנה. נתפעלנו מן הרוחניות היהודית והעממיות בחסידות ששפעו מאישיותו. “זו הפעם הראשונה שמעו יהודי רובנה על אודות חיים של מליונים יהודים באמריקה ועל אודות שותפות הגורל היהודי. הם חשו בדבריו את להט האמונה באחדות האומה כולה, ויהדות אמריקה בחיק אחדות לאומית זו” (וואלינער טאג" עתון יומי; מס' 23; ג' אדר תרצ"ג – 1.3.1933).

כשתמה עצרת העם, הקיפו מאות יהודים את ברוך צוקרמן בהתרגשות, במבעי תודה וב“יישר כוחך”. “אזא יידישע רעדע האבן מיר נאך נישט קעהערט” (נאום יהודי כזה עדיין לא שמענו). אחרים אמרו בתמיהה: “אזוי רעדט א יידישער ערבעטער פיהרער”? (כך מדבר דבר יהודי של פועלים?). דברו נישא בלהט ובסערה, כאחד המגידים והמטיפים הגדולים בעבר.

רובנה היהודית נתחממה ונתעודדה מלהט ליבו של ברוך צוקרמן, והציבור אמנם היה צמא לעידוד. עשרה ימים שהה צוקרמן בתוכנו וחיל המתרימים שלנו דבק בו כדבוק חסידים באדמו"ר שלהם, כי צוקרמן הליטאי היה בעל נפש חסידית שמתלהבת ומלהיבה.

במשך עשרה ימים הייתי קשור אליו עד אשר המגבית נסתיימה. שיעור ההכנסות, שפחת מאד בשנת 1932, עלה. קודם לכן נראתה לנו רמת ההכנסות בשנת 1928 כהישג־שיא. אולם בשנת 1933 עלתה המגבית על אותו שיא. באותם ימים קודרים, כשמעל ראשיהם של שלושה מליונים יהודים בפולין כבר ניתלו עננים שחורים וכבדים, היה ברוך צוקרמן האיש שהוציא את יהודי רובנה מדכדוך רוחם ועוררם להרים תרומותיהם לבניין ארץ ישראל.

להלן חמישה מכתבים מאת הלשכה הארצית של “קרן היסוד”, שמהם אנו למדים כמה נתנו היהודים ברובנה ובפולין כולה מממונם לבניין ארץ ישראל ולכמה ציפו שיתנו בשנים 1931 עד 1934.

קרן היסוד

הלשכה המרכזית לפולניה

ווארשה נלבקי 2

וארשה י“ט אדר תרצ”א

8.3.1931.

הרינו מתכבדים בזה לפנות אליך בדרישתנו ובבקשתנו דלהלן: היות ומגיע לנו עוד הרבה כסף מאת תורמינו שבעירך והמגבית של קרן היסוד הלא נדחתה, החלטנו להעביר בעירכם גבייה מאומצת של החובות האלה ולגייס לשם זה את כל החברים הפעילים.

בהודיענו לך על דבר זה אנו קוראים אותך לעבודת קודש זו ואנו דורשים ממך, שתפנה את עצמך לעבודה ושתקדיש לה בימים הקרובים את כל מרצך וזמנך.

רובנה הציונית צריכה להצטיין גם באופן תשלום התחייבויותיה ואם נמצאו תורמים, שיד המשבר נגעה בהם והפריע בעדם לשלם את שיעוריהם ושטרותיהם בזמנם, הנה יש לדאוג לכך, שהחובות האלה ישולמו עכשיו לפני התחלת המגבית החדשה.

בברכת רב ובברכת ציון

השל פרבשטיין

קרן היסוד

הלשכה המרכזית לפולניה

וארשה, גרזיבובסקה 13

החבר מנחם גלרטר

רובנה.

חבר מאד נכבד,

ביודענו עד כמה דעתך נשמעת אצל חברי ועדנו שבעירך, אנו מתכבדים לפנות אליך חבר נכבד, באופן מיוחד, שתקדיש נא את כל מרצך וכוח השפעתך והסברתך כדי להסביר לחברינו, אלה שאינם מבינים את הדבר לאשורו, מה רבה היא הסכנה הנשקפת לקרננו אם תגבור, חס ושלום, הדעה שקרן היסוד נעשתה לדבר של דחייה מזמן לזמן.

עוד דבר, אתה חושב על עלייה לארץ ישראל ומי ימלא את מקומך בעבודת המגבית, אם היא תידחה? על יסוד כל הנ"ל אנו דורשים ומבקשים ממך לעשות את כל מה שבכוחך כדי שהוועד יחליט פה אחד שאין המגבית נדחית והיתה לנו החלטה זו לאות שציוני רובנה נאמנים לקרננו כאשר היו.

בציפיה לידיעה זו, אנו חותמים

בכבוד רב ובברכת ציון

קרן היסוד

הלשכה המרכזית לפולניה

קרן היסוד

הלשכה המרכזית לפולניה

וארשה, גרזיבובסקה 13

וארשה י“ד תשרי תרצ”ב

25.9.1931

כן קשה הוא המצב בארץ וקשים שבעתיים הם תנאי העבודה ואפילו כשאנו זועקים למפעל הצלה במחננו כאן.

ל־30 החברים, לפי רשימתך, כתבנו לפי ההעתקים הצרופים לזה. בטח תסכים לדעתנו שדרך זו, תוכן המכתב הזה, מתאים לצורך השעה והדבר.

ואשר לכיוון הפעולה – לדעתנו שמחובתכם, חובת הוועד ברובנה, לארגן מפעל הצלה, מפעל רחב, מפעל עממי, המוני ואסור לנו להצטמצם רק בגביית החובות מאת התורמים ותשלומיהם למפרע. הרי אלפי יהודים לא תרמו, מסיבות שונות, מעולם לקרן היסוד! נקרא להם, ייענו עכשיו! אם אינם יכולים לקבל עליהם התחייבויות תמידיות בתשלומים סדירים – יחושו לעזרת המולדת בצרתה הפעם!!! – עלינו לארגן את מפעל הדחק כמפעל הצלה, במלוא מובן המלה; כל הכוחות האקטיביים שבכל המחנה הציוני למפלגותיו, מחוייבים להשתתף בו ויש להעבירו בכל החוגים ובכל השדרות של כל בני ישראל, בין אלה שתורמים לקרן היסוד בין אלה שאינם תורמים.

עלינו להשתדל בכל מאמצינו להעביר להנהלתנו הראשית בירושלים, וככל המוקדם, סכום כסף הגון. מתוך זה מובן שעלינו להשתדל ולהשפיע שתרומתו של כל אחד ואחד תהיה ככל האפשר יותר גדולה.

שמשון ירושלימסקי

קרן היסוד

הלשכה המרכזית לפולניה

וארשה, גרזיבובסקה 13

וארשה, א' ניסן תרצ"ב

7.4.1932

לדאבוננו, אין בתוצאות שנרכשו עד כה ב־247 הודעות ע"מ 1,760 דולרים כדי להשביע את רצוננו, ובלי ספק גם את רצונך. יתר על כן! יש בהן, בתוצאות הללו, מלבד ההפסד המרובה למפעל הבניין, גם סכנת נזק מוסרי לאין ערוך לשמה הטוב של רובנה בעולמה של “קרן היסוד” ועלולות התוצאות הקטנות הללו לחתור גם תחת המסורת היפה, שהכתירה תמיד את פעולת ועדנו בעירך, של עבודת הצטיינות בשביל קרן היסוד.

אנו פונים לכן אליך, חבר נכבד, כאל אחד המצויינים שבחברינו וכלחבר הנשיאות, בדרישתנו וקריאתנו, שתעשה את כל המאמצים האפשריים כדי לרכוש בהקדם היותר אפשרי את 103 התרומות, למען שתגיעו לכל הפחות, למספר 350 תורמים, שעסקנינו התחייבו לרכוש בזמן הקרוב.

בכבוד רב ובברכת ציון

קרן היסוד

הלשכה המרכזית לפולניה

שמשון ירושלימסקי

קרן היסוד

הלשכה המרכזית לפולניה

וארשה, גרזיבובסקה 13

וארשה, א' אדר תרצ"ד

16.2.1934

קיבלנו את מכתבך הפרטי מיום 14 לחו“ז – בינתיים בטח קיבלת את מכתבנו מהיום הנ”ל (שנינו לדבר אחד נתכוונו). גם מכתב לוועד שלחנו באותו יום.

לוועד לא נכתוב יותר. ביקשנו גם את ה' לייב יפה, השוהה בביאליסטוק שיכתוב אליכם בנדון המפעל. אנחנו לא נוותר על עמדתנו; אנו חוזרים על דברינו, שבדחיית המפעל תגרמו לנו הפסד, שאין לשערו; אנחנו איננו יכולים להקדים את עבודתנו במקומות אחרים; עלינו להתחשב בתיק השטרות בכל עיר ועיר. במקומות אחרים ישנם עוד שטרות רבים לגבייה, מה שאין כן ברובנה.

ועוד דבר: הדחייה בשנה זו ברובנה תעשה תקדים להבא שמפעל קרן היסוד יעבור לאביב. זה קשור בתוצאות גדולות בשבילנו, כי עבודתנו העיקרית היא בחורף ולשם זה אנו מזמינים אנשים מיוחדים.

יידעו החברים את האחריות שהם מקבלים עליהם בדחייתם.

בכבוד רב ובברכת ציון

קרן היסוד

הלשכה המרכזית לפולניה

ברוך צוקרמן    🔗

ברוך צוקרמן תפס את המקום הבולט בכותל המזרח של מפלגת “פועלי ציון־ימין” והיה ראשון למייסדיה באמריקה. דמותו היא של לוחם ומורה דרך כאחד. בעשור הראשון של המאה העשרים הגיעו לאמריקה רבבות מהגרים יהודים מרוסיה, בעלי מלאכה, פועלים וסתם מהגרים נטולי מקצוע. הם נעשו שם עד מהרה לבעלי מלאכה ב“שופס”, שעבדו בהם יותר מ־12 שעות ביממה בעבודה קשה ומפרכת את הגוף ואת הנפש. מפלגת ה“בונד” החלה לצוד אותם ברשתה.

לעומת משטר הדיכוי ברוסיה הצאריסטית נראתה להם אמריקה החופשית כמולדת מאמצת חדשה. בעת ההיא המפלגות בעלות “אידאולוגיה”, כל מפלגה העמידה מתוכה את הטובים והזריזים לציד נפשות לשורותיה. ה“בונד”, שנוסד בשנת 1897, היה ארגון חזק, וכדי להיאבק נגד השפעתו נדרשו אישים מעולים מבין “פועלי ציון”, בעלי השכלה עשירה, מטען יהדותי רחב ועמוק והזדהות גמורה עם רעיון התחייה הלאומית המושרש עמוק במחשבת ישראל. מסגולות אלה הביא עמו ברוך הצעיר. שונה היה בזה משאר חבריו ועמיתיו ועלה עליהם בכישוריו האינטלקטואליים ובהגיונותיו האידאיים, וכך היה גם לנושא הדגל ולחלוץ הלוחמים למען הלשון העברית וארץ ישראל, למען ציון וירושלים.

ברוך צוקרמן נולד בי“ג בתמוז תרמ”ז (26.6.1887) להוריו שרה ואביגדור בקורעניץ, עיירה של חסידים אדוקים, שהיו בה חמישה בתי כנסת. אחד מהם היה של מתנגדים. חיו בה כ־2500־3000 יהודים. משפחתו היתה ענייה ביותר. אמו ילדה ארבעה עשר ילדים ותשעה מהם נותרו בחיים. מבין הארבעה עשר הוא היה השלישי. בשמונה השנים הראשונות של חייו ישב בעיירתו, אחר כך התחילו נדודיו. גם אמו עבדה למחיית המשפחה. בימות הקיץ הוא עבדה בגניהם של משפחות העשירים. תנ"ך וגמרא הוא התחיל ללמוד אצל ר' חיים ראדזשעוויץ, ועד גיל בר מצוה הוא הספיק ללמוד בארבע ערים שבפלך וילנה, שם אכל “ימים”. והיה מעשה בשריפה שפרצה בדאלהינעוו שכילתה את רוב החנויות ובחורי הישיבה נשארו בלי “ימים”. הרעב הציק להם, וברוך שהיה אז נער בן אחת עשרה, עבר לאושמאנע, ומשם ניטלטל לסאראגון. יומו המאושר בשבוע היה שם בשבת כאשר ר' ישראל ראובן דיבר רק לשון קודש והיה מגיד בה השיעורים לפני בחורי הישיבה.

הרעב הגביר את תאבונו לדעת והוא למד ביתר חשק. הוא למד ביחד עם בחור ישיבה אחד, שטענדער סמוך לשטענדער, שלימים נעשה עילוי, הוא החזון איש אשר התיישב בבני ברק. בשעת תלמודם גירש קול הניגון של חזון איש את הרעב, וברוך הושפע ממנו מאוד.

חדירת ה“בונד” אל בין בחורי הישיבה התחילה בשנת 1899, וברוך לא הגיע עדיין ל“בר מצוה”. הוא למד בחשק רב את המסכת בבא בתרא, וכן מסכת חולין. הרהורי אהבה נחשבו להרהורי עבירה, כי נערה בימים ההם נחשבה ל“סיטרא אחרא”, ר"ל.

באותה עת הוא שמע מפי ר' נוח’קה הסנדלר, שגר בפוּליש של בית הכנסת, סיפורי מעשיות חסידים. הליובאוויטשי היה הרבי שלו. לימים לימד אותו ר' נוח’קה את “התניא”, ברוך הפך ממתנגד “יבש” לחסיד נלהב, והתחיל ללמוד את הספר “חפץ חיים” בחשק רב.

מסאראגון עבר לישיבה בטעלז ונשאר בה רק “זמן” אחד. בבית המדרש מצא את הספר “חובת הלבבות” לרבנו בחיי אבן פקודה. התחיל מעמיק בו ודבק בו. פעם, בצאתו לדרך לטעלז, נתן לו אביו חבילה קטנה בידו ובה תפלין, סידור’ל והספר “חפץ חיים”. אז נסע בפעם הראשונה בחייו ברכבת. הוריו רצו שברוך בנם יהיה רב בישראל. הספר הראשון שקרא בהסתר היה “התועה בדרכי החיים” לפרץ סמולנסקין. מטעלז עבר לווילנה, שהיתה התחנה האחרונה בנדודיו של ברוך ועד שנת 1904.

מרתק היה סיפורו על ביקורו של דר' הרצל בווילנה (1903), כיצד היה בין הרצים אחרי הכרכרה שנסע בה הרצל.

אז למד בייחוד התלהבות את הספר “מסילת ישרים” לרמח"ל. עד שנת 1905 היה בית המדרש מלוא כל עולמו של ברוך, עולם של “מתמיד” תמים דרך, שלא נתעוררה בו השאלה “לאן”?

התמורה הגדולה בחייו נתחוללה כאשר הוא נסחף עם גל ההגירה הגדול לאמריקה, אחרי הפרעות בקישינוב, בן שש עשרה וחצי היה ברדתו בחוף העולם החדש. עד מהרה מצא ברוך את עצמו בין העובדים ב“שופס” יותר משתים עשרה שעות ביום כשהוא תופר מבוקר עד לילה שרוולים. לימים הוא נתגלה כלוחם פופולארי למען הפועלים בהתייצבו נגד הגבירים היהודים. הוא היה אחד משלושת המייסדים של ה“יידיש נאציונאלער ארבעטער פרבאנד” ברוצ’סטר בחודש יוני 1910.

עד לשנת 1906 היגרו מרוסיה כמאה אלף יהודים לאמריקה וגדל שם מעמד הפועלים היהודים. ברוך צוקרמן היה מנהיגם ודוברם של “פועלי ציון ימין”, נלחם בכל מרצו ב“בונד”, שהיו שונאי ציון, והדף את התקפותיו של ד"ר חיים זיטלובסקי, שהיה דוברם של האידישיסטים. הוא היה מיוזמי הקונגרס היהודי האמריקאני ומבוניו ופעל שיוקם באורח דימוקראטי ושיהא דברה של הקהיליה היהודית בארצות הברית לגבי שאיפות העם היהודי בארץ ישראל, וכן בכל השייך להבטחת זכויות היהודים בתפוצות הגולה.

ברוך צוקרמן הצעיר נלחם בעוז, בחריפות ובתוקף מוסרי נגד ה“וועד היהודי האמריקאני” (אלה המתבוללים מיוצאי גרמניה הגבירים) וב“וועד הפועלים היהודים”. יצויין כי הכנס הראשון של “הקונגרס¹²³ היהודי האמריקאני” התקיים בפילדלפיה בחודש דצמבר 1918.

ביולי 1920 השתתף ברוך בוועידה הציונית השנתית בלונדון. מאותה שנה הוא מטובי העושים למען קרן היסוד בעולם החופשי. המוני בית ישראל נהרו לשמוע את הרצאותיו ונאומיו, שהיו מזיגה נפלאה וייחודית של מורשת אבות עם ערכים של צדק חברתי־סוציאלי.

אז הוא היה עם ראשי העושים ב“פיפלס רעליף” והפך ארגון עממי זה לגורם חשוב מאד, המשפיע ומכוון את הסיוע של יהודי אמריקה ליהודים במזרח אירופה אחרי מלחמת העולם הראשונה.

בשנת 1943 עלתה בוועידת יהודי אמריקה שאלת התביעה המדינית של ההסתדרות הציונית. בהרצאותיהם תבעו גדליהו בובליק וברוך צוקרמן שהוועידה תנקוט עמדה חיובית בכל ששייך להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

שנים רבות היה ברוך צוקרמן חבר ההנהלה הציונית, וכאשר נבחר תחתיו לואי סיגל כחבר ההנהלה, הוא נבחר לחבר בנשיאות הוועד הפועל הציוני. גם בתפקידו זה הוא ריתק את חברי הנשיאות לדברי הגותו כל אימת שנשא את דברו על נושא שנדון בישיבה.

פגשתיו בפעם האחרונה בבית החולים “הדסה” בירושלים, שבו שכבנו בירח תשרי תש"ל, בשלהי שנת 1969. באתי מדי יום ביומו לשבת אצל מטתו ולשוחח עימו. קולו העבה והצרוד כבר נחלש קמעה, אבל לבו היה רגש כתמיד נסער וער.

חביבה היתה עליו האזנה לחזנות של ראשוני החזנים היוצרים; אז היה מוציא לעתים קרובות, אם לעצמו ואם לאורחים שביקשוהו, את התקליט של “רזי דשבת” לפ. פינצ’יק (פנחס סגל).

בחודש שבט תשל"א מסר ברוך צוקרמן את נשמתו לבוראו והלך מאתנו לעולמים.

כשהספידו זלמן שזר ביום השלושים הוא קרא לו “צוק ברוך”.

לכל אורך דרכו הציבורית עמדה לימינו כעזר כנגדו נינה, היושבת בירושלים עם בתה נעמי. נינה נולדה ב־1903 בברברי שליד קייב והיגרה לאמריקה. שם היא היתה אחות מוסמכת במחלקה ליולדות, פעלה בקרב המהגרים היהודים ונמנתה עם מייסדות הסתדרות הנשים “פייאוניר ווימן”. נינה ובנותיה, אביבה ע"ה ונעמי תיבדל לחיים ארוכים עשו את ביתם בירושלים לבית הפתוח לרווחה לידידים ובית ועד חכמים.

ראויים דבריה של גולדה מאיר, שנאמרו באזכרה שנערכה ב־19 ביוני 1978, כתום שנה למותה של אביבה ע"ה (1915־1977) שהיתה פרופסור לפרזיטולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. להלן מדברי גולדה:

"לעתים נדמה שאלוהים מוצא לו דרך להעניש אנשים המתעקשים לחיות זמן רב. בשנים הארוכות של חיי יוצא לי לעתים יותר מדי קרובות להספיד אנשים קרובים ויקרים מאוד. איך אפשר היה להעלות על הדעת שאני אספיד את אביבה?… אביבה, נעמי, נינה, ברוך, משפחת צוקרמן בשבילי תמיד היא הרבה יותר ממה שאפשר לנסח במלים ובמשפטים.

חיי משותפים עם המשפחה הזאת מילדותי. זו משפחה לא רגילה מבחינות שונות. נדמה לי שהייתי כבת שמונה, או תשע, כאשר לקחה אותי אחותי לאסיפה. בפעם הראשונה הייתי בתוך קהל ושמעתי בן אדם מדבר מהבמה. אינני יכולה להתפאר בכך שהבינותי כל מה שנאמר, או שאני זוכרת מה אמר ברוך באותו יום, אבל את התמונה – ברוך זה, העומד על הבמה, ואני על יד אחותי, כולי הקשבה וענין למה שמתרחש פה – זאת אינני יכולה לשכוח.

יצא כך שגם כאשר לא גרנו באותה עיר, התראינו לעתים קרובות מאוד בגלל פעילותו ומעמדו של ברוך בתנועה. הוא היה כאח יותר מבוגר, הדריך אותי, הסביר לי ועזר לי להבין הרבה דברים, שנראו מסובכים מאוד ובלתי מובנים.

הכרתי את ברוך ואת נינה לפני שהיו להם בנות, וכאשר החלטנו לעלות ארצה, עלינו מביתה של משפחת צוקרמן. הבית לא היה גדול, ולא מפואר. אז היו בו כבר שתי בנות קטנות. קבוצה די גדולה מאתנו עמדה אז לעלות למחרת היום על האוניה, והיתה צריכה ללון בניו יורק. מצאנו כולנו מקום נוח בדירה הקטנה הזאת, ללא הרבה מיטות, ומהבית הזה יצאנו.

אני זוכרת יפה שחברים טובים, גם ממנהיגות התנועה, ראו את העליה אז, בשנת 1921, כדבר יוצא דופן, כמעט כחטא לתנועה: – “מה זה בורחים ולא עובדים בתנועה?”… אך היה זה בעיקר ברוך, ואולי הוא היה היחיד, שעודד אותנו כי זוהי הדרך שיש להגשימה.

זה היה איש, – איש ישר, – באמת איש חסיד. היה כל כך טוב אתו. וכך היה הבית, כך היתה נינה וכך חונכו גם הבנות. אני זוכרת שבשליחותי הראשונה שלי מהארץ לאמריקה היה שם הבית ביתה של משפחת צוקרמן.

זמן לא רב אחרי כן באה נינה עם הילדות לארץ, לתל אביב דאז. סופר פה על הדייקנות ותחושת הסדר של אביבה. את זאת למדו הבנות מאמא שלהן. לנינה היה אז קשה מאוד בתל אביב, ליד החול, עם כל מיני חיות קטנות שמוצאות את נוכחותן דווקא בחול, עם השוק דאז, עם החנויות של אז, עם נייר האריזה ‘המפוזר’ שהיינו מקבלים בו את הפרודוקטים שלנו. היה לה קשה מאוד עם כל זה, הבנות קטנות וחולות מאוד וברוך איננו בבית. היא לא חיכתה לעזרה ממישהו והתגברה על עצמה: – לנסות מצד אחד להסתגל לתנאים, ומצד שני, בשום אופן לא להכנע למה שיש, ולשנות.

וכרגיל, הבית היה פתוח. והבנות, מראשית דרכן, הייתי אומרת מיום לידתן, ספגו את הרוח הזאת בבית: אין בו מחיצות בין ענין הכלל ובין חיי הבית והמשפחה. אין חיים אחרים. הבית מלא עניני כלל, עניני תנועה, מסירות, התנדבות והגשמה.

ואיך שהוא, במשך כל השנים האלה, או שהיינו אצלם או שהם גרו אצלנו, לכל הפחות, נעמי. אז היו ילדי קטנים ואני הייתי הרבה מחוץ לבית. נעמי השתלטה על הבית ועל הסדר, והישרתה ידידות טובה עם הילדים. עד היום הזה, כשהם כבר מבוגרים עם ילדים משלהם, נעמי זה שם, ובן אדם הזכור לטובה ולשמחה.

כאשר בשנה זאת, בשל מצבים של מחלה במשפחתי, היה זה אך טבעי שהמקום שאליו באים בירושלים הוא בית צוקרמן, אל נעמי, אל נינה ואל אביבה.

דבר מופלא נוסף במשפחה זאת: – עם כל ההתעסקות הצבורית, זה לא היה על חשבון תרבות, ספרים טובים, מוסיקה, תיאטרון טוב ושירה – הכל הלך ביחד.

יש עוד דבר במשפחה זאת: שמענו היום פרק על פעולתה של אביבה לפני קום המדינה. בכלל לא רבים ידעו במה עסקו בני המשפחה ומה היתה פעולתם. הם בכלל לא היו זקוקים לכך שידעו. לא נעמי, לא אביבה, כמו הוריהן, מעולם לא עשו דברים למען ידעו. הם חיו חיים כאלה ועשו מה שעשו באשר זה היה להם צורך לחיות כך. לא יכלו אחרת, ומתוך נאמנות לדבר בו האמינו ופעלו. ואם אחרים יאמרו או יחשבו, – שיאמרו ושיחשבו. צריך לעשות, אז עושים.

כזאת היתה אביבה, כאחת מהמשפחה המופלאה הזאת".

הוועד הגלילי של הסתדרות “תרבות” בוולין    🔗

בשנה הראשונה לבואי לרובנה נבחרתי כחבר הוועד הגלילי של “תרבות” בוולין, שהוקם בשנת תר“פ (1920). עשיתי את רוב שבתותי במשך השנה, כפי שכבר סיפרתי, בעיירות. העיירות הראשונות, בין קטנות ובין גדולות, שלמדתי להכירן היו זדולבונוב, אוסטראה, הושטשה, קוריץ, קליבן, אלכסנדריא. הן היו שונות מהעיירות שהכרתי בגליציה. כשהגעתי למקום שהוא ביקשתי מחברי שילכו עמי אל בית העלמין לעלות על קברותיהם של קדושי ת”ח (1648) ושל אדירי תורה ופוסקי הלכות. שם צילמתי את המצבות ואת תצלומיהן שלחתי לפרופסור שמואל הוגו ברגמן, מנהל הספריה הלאומית והאוניברסיטית בירושלים. הנחה אותי במעשי אלה הצוו: “זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור”. דברים שראיתי ולמדתי במקומות אלה שילבתי בשיעורי בתולדות היהודים בכיתותי בגימנסיה.

שני תפקידים יסודיים היו לוועד הגלילי: לפקח על בתי הספר, להדריך את המורים, להנחותם בעצה טובה, לעמוד לימין ועדי ההורים וועדי בית הספר, לחזקם ולאמצם. הבעיות היו רבות וחדשות לבקרים. בתי ספר עממיים של “תרבות” צצו וקמו בשל ייחוד הנסיבות במציאות הפוליטית בגלילות הספר, שהיו כפופים במשך כמאה וחמישים שנה לכיבוש הרוסי תחת שלטון הצארים. עם תקומתה של פולין החדשה והעצמאית נזדרזו השלטונות לעקור מאזורים אלה את הלשון הרוסית ולהשליט בתושבים את השפה הפולנית. מאחר שהיהודים לא מיהרו לשלוח את ילדיהם לבתי ספר פולניים, כי הלשון הפולנית היתה זרה לאוזניהם, החליטו להקים בית ספר עברי “תרבות”. וכך בוקר אחד נתבשרה עיירה זו או אחרת – הנה בית ספר “תרבות”, שתי כיתות. או קם בית ספר “תרבות”, גן ילדים וכיתה אחת בדירה שלא הלמה לתכליתה, אך מתאימה פחות או יותר. אולם הבעיה העיקרית והמציקה היתה בעיית המורים. בא מפקח ומצא שתעודות ההסמכה, “הדיפלומות” לוקות בחסר או בפגמים. “הקוראטוריון”, שבחובתו לפקח ולהקפיד, לדרוש ולדקדק נראה למורים ולוועד הגלילי כאנטישמי. אך הדרישות לרמת הכשרה מתאימה לא היו “אנטישמיות”. המיניסטריון לחינוך הקפיד שהמורים יהיו מוסמכים בכל בתי הספר, בין ממשלתיים, בין ציבוריים ובין פרטיים; והמורים היו חייבים בהכשרה והשתלמות. כך נערמו לפני הוועד הגלילי בעיות שדרשו פתרונות. ומי היו אותם חברי הוועד? – עסקנים ציונים הנאמנים ל“תרבות”, סוחרים הנתונים לדאגות פרנסתם ומחייתם. שמואל רוזנהק, שהיה מפקח על בתי הספר העממיים של “תרבות” בגליל וולין, לא שמע פולנית ונמנע מלכת אל הקוראטוריון, ובשנת תרפ"ט (1929) עבר למרכז “תרבות” בווארשה. מה יכול הוועד הגלילי לעשות ולהועיל בתחום היחסים עם הקוראטוריון, כשאף אחד מהם לא שמע את שפת העם הפולני? ועד זה פיקח על 68 מוסדות חינוך שכללו 210 כיתות ל־7356 תלמידים, 184 מורים וגננות, וקיים קשרים עם ועדי “תרבות” ב־55 קהילות בוולין.

הייצוג והטיפול בבעיות החוץ של מערכת “תרבות”, ההליכות והטירחות אצל הקוראטוריון, הוטלו אפוא עלי, ולא אביא בזה אלא אחדות מהבעיות. בא מפקח לעיירה וביקר בבית הספר “תרבות”. מצא בו ספסלים גבוהים כעוג מלך הבשן, ראה בחצר פחונים ל“נוחיות”… או מצא מורה שתעודתו אינה תעודה ודיווח על כך ל“קוראטוריון”. מכאן ביקורי התכופים אצל המפקח המחוזי, שיחותי המרובות עם פקידים ועם הקוראטור. השאלה אם אותו פקיד היה אנטישמי אם לאו לא היתה מענייני; התיחסתי להערותיו ולדרישותיו הענייניות בלבד, וכשאלה נראו לי כנכונות וצודקות לא יכולתי שלא להסכים להן. דרשתי מהפקידים שינהגו עם בעיות בתי הספר “תרבות” לפנים משורת הדין והתקנות, והקוראטור קאזימייז' שלונגובסקי, שהיה נוח לנו, נקט כלפי “תרבות” מדיניות לויאלית והגיונית ביותר, הן מתוך הבנה לנו והן מבחינת תועלתה של פולין. הוא אמר לי: – “מוטב שהנוער היהודי ידבר עברית ובלבד שלא ידבר רוסית” (לעיון נוסף ספרי: הגימנסיה העברית “תרבות” ברובנה).

בינתיים חלפה שנה לשהותי ברובנה. הכרתי בה בתים רבים וראיתי שלא כל הציונים, ואפילו לא כל העסקנים שביניהם, שלחו את בניהם ואת בנותיהם לגימנסיה “תרבות”, אך הטענות הוטחו, משום מה, נגד הנוער. כאן נמצאתי מגן על הנוער.

“… הייפלא שאין לנו נוער יהודי אמיתי? הרי האידיאל של האבות ושל דואגים אחרים, המדופלמים, היא בחינת בגרות, אשר למענה הם נכונים להקריב את היהדות. אין רואים בבית יהודי עתון עברי ולא ספר עברי. מן המשפחה היהודית שלנו נעלם הכבוד היהודי. כל אשר זר ונכרי – ידו על העליונה. כל אשר אינו יהודי טעים יותר, ערב יותר”.

במאמרי "דאס “יידישע שולוועזן” – “מערכת בתי הספר שלנו” (וואלינער לעבן" מס. 415, כ“ח תשרי תרפ”ט – 12.10.1928), כתבתי:

“… על ידי ילדינו, על ידי בנינו נחדור אל הבתים ואל הלבבות של הורינו. על ידי ילדינו רוצים אנו לחנך את הורינו. האב צריך להתרגל לקיים מצוות, אם בנו לומד בבית הספר “תרבות”, שיהא מצוי בביתו עתון עברי. הילד צריך להזכיר לאמו בכל בוקר, לשלשל מטבע לקופסת קרן קיימת לישראל; הבת צריכה להשפיע על אביה שישלם תרומתו לקרן היסוד; הבן צריך לדרוש כי בתקציב השנתי של הבית יהא סכום לרכישת ספר עברי. אם בכיוון זה יחנכו בתי הספר “תרבות” הרי שימלאו את חובתם”.

מורגל הייתי בסטניסלאב בחיים ציבוריים תקינים, מתיישבים על הדעת, במאבקים רעיוניים בתוך קהילה דימוקרטית וציונית, והנה נתאכזבתי למראה קהילה זו, סדריה ומנהגיה. ראשיה־תקיפיה נהגו כמלחכי פינכה אצל מושל המחוז, שמרקדים לפניו “מה יפית”. תקציבה של הקהילה אינו תקציב ודיבור אנשיה אינו דיבור. הנציגים הציוניים בקהילה, וחברי “ההתאחדות” בכללם, לא היה לאל ידם לשנות ולהושיע. ראשי הקהילה ורוב חברי הקהילה הלכו שבי אחרי מפלגת השלטון בפולין¹²⁴, שמנוי וגמור היה אתם להרוס את אחדותם הלאומית של שלושה מליונים יהודים, וסופה שהוליכה להריסתה של פולין. לא יכולתי שלא להגיב על המצב ובמאמר שפירסמתי ב“וואלינער לעבן” תקפתי את שלטון המחוז ואת שליטי הקהילה. והנה באחד מימי שנת תרפ“ט (1929) קראתי בעתון האמור מאמר בעילום שם, ששפע ארס בהתקפתו עלי. השיבותי במאמר חריף תחת הכותרת “נביחת כלב מאחורי הגדר”. אמרו לי חברי – “הלא הנך מורה בגימנסיה, כלום אין אתה חושש?” השבתי להם: “מעולם לא ידעתי פחד במאבק ציבורי על דעותי. בבית אבי למדתי לבוז ל”פריץ”. באסכולה הציונית הגליצאית למדתי כי החלש מוּעד למירמס ואילו את החזקים מכבדים".

והרי מעשה בסמוקינג ובכפפות ייצוג לבנות ומבהיקות: נשיא המדינה פרופסור איגנאצי מושציצקי הגיע לרובנה לרגל ביקור בוולין. מושציצקי למד בשעתו כימיה באוניברסיטה בשווייץ. הוא הכיר את חיים וייצמן ובתקופת הלימודים התפתח מגע ביניהם. אחר כך הוא הקים בפולין את המכון המדעי לתעשיה בסביבת פשיוורסק, על הגבול בין מזרח גליציה למערבה, ושמו הלך לפניו כמדען חשוב. ב־19 ביוני 1929 לבשה העיר בגדי חג לכבודו. כל תלמידי בתי הספר על דגליהם הקבילו את פני הנשיא. בין המשלחות שהתייצבו לפניו לברכו, היתה גם משלחת היישוב היהודי. בשל הפולנית שהיתה שגורה בפי וכן על שום היותי בעל נסיון גליצאי בגינוני טקס הוטל עלי לברך את הנשיא. אך טבעי הדבר שהייתי שרוי באימתא דציבורא. הוצרכתי לדאוג להופעתי ולהיות הדור בלבושי, אין לבוש הדר היאה להקביל את פני נשיא אלא סמוקינג. סמוקינג היה לי, אך ברגע האחרון ממש נתחוור לי שחייב אני לכסות את ידי בכפפות ברק לבנות וארוכות. אלה לא היו בנמצא בחנויות רובנה. שלחתי, אפוא, אל חברי בלבוב מברק וביקשתיו שיקנה לי כפפות ברק לבנות וישלחן אלי בדחיפות. למחר הבוקר היו הכפפות בידי. כך התייצבתי בבוא המועד, לחצתי את יד הנשיא ובירכתיו כיאות. כך נכנסתי למשלחת בשלום ויצאתי בשלום.

הסמוקינג שלי הביא תועלת לציבור היהודי ברובנה עוד שתי פעמים – פעם אחת כשביקר בה שר הפנים פייראצקי וזומנתי שוב לעמוד בראש המשלחת היהודית, שהביאה לפני השר את עצומותיו של היישוב היהודי, את תלונותיו ואת דאגותיו. בזו הפעם הייתי דובר בלי כפפות משי; ופעם נוספת¹²⁵ כשהייתי דובר המשלחת בשמו של הוועד הגלילי “תרבות”, שהתייצבה לפני שר הדתות והשכלת הציבור, והעליתי לפניו את הדרישה להעניק הכרה וזכויות לגימנסיה “תרבות”.

לא יצאו ימים רבים עד שאמרתי לחברי במפלגה כי קצרה נפשי ב“ייצוג־חוץ”, וכי מכאן ואילך ארכז את עשייתי רק בחזית אחת – זו שתכליתה ארץ ישראל – “תרבות” קרן היסוד, קרן קיימת לישראל, הגימנסיה והוועד הגלילי של “תרבות” בוולין, ורק באלה אגדור עצמי.

ראוי לציין, כי בשנת 1932, שהיתה קשה מאד, עמוסה דאגות וחרדות מבפנים, לקתה גם בווירוס הקומוניסם שהתפשט בגליציה ובוולין, הושתל וחדר אל אירגוני הנוער, לרבות “ברית טרומפלדור”. מאות צעירים יהודים נעצרו באותה עת בידי הבולשת, הובאו לפני בתי דין מחוזיים, הורשעו והושלכו לבתי כלא.

כמעט מדי בוקר בבוקרו הודיעו העתונים “כווליה” ו“היינט” שעשרות צעירים יהודים עומדים לדין באשמת היספחם לקומוניסם. ראיתים מואשמים ונידונים בבית המשפט המחוזי שברובנה. ייזכר לטובה ד“ר א. רוטפלד, מראשי הציונים הכלליים, שהיה עורך דין מובהק לעניינים פליליים. הוא התפרסם בהגנתו על יהודים שנאשמו בקומוניסם ובסירובו לקבל שכר טירחה. סופו שניספה עם עדת היהודים ברובנה, הי”ד.

באסיפות, בוויכוחים ובהרצאות אמרתי לצעירים הקומוניסטים “על מה ובשביל מי משחיתים אתם את נעוריכם? למה תכלו את חייכם במחשכי בתי כלא? שהרי בבוא יום פקודה אתם תהיו ראשונים לתלייה! עלו לארץ ישראל. אם במסירות נפש אתם חפצים, תמסרוה לבניין ארץ ישראל”.

בידוע, הקומוניסטים היהודים היו מפוצצים אסיפות של הציונים ובייחוד היו מסתערים על האסיפות של מפלגת העבודה הציונית “התאחדות” שהיתה מכה בהם ללא רחם. ואירע לי לא פעם, שהקומוניסטים היהודים פצחו בשירה: “נחום סוקולוב און וייצמן דער פראפעסאר, א אידישע מדינה מיט אנגלישע פעסער, איר מעגט מיר אלע גלויבן אויף נאמנות א קרענק וועט איר קריגן אויסער רחמנות”.

מי ידובב ומי ימצה את גודל צערם ומכאוביהם של הורים בראותם בניהם מאחורי הסורגים. באותם ימים רבץ לפתח כל בית שטן ההתבוללות האדומה, ואילו הנוגדנים לו היו רפויים מאד בקרב רוב צעירינו, שהיו ריקים מתכנים יהודיים. גדול היה חטאם של ההורים שזילזלו בחינוך הבנים. באותה מציאות היו ה“ישיבות” מעוזי היהדות. קרטוב של רווח והצלה קמו לנו מאירגוני הנוער הציוניים והחלוציים שחוללו מהפכה בארץ ישראל, הפכו אדמות טרשים וביצות לארץ נושבת ופוריה ובנו קיבוצים על אדמה שנגאלה משממתה. אך כמה הלכו?… וכמה לא הלכו?…

בהתכנס הוועידה המחוזית של המפלגה ב־29 במאי 1932 טענתי:

“… הכל תלוי ברצון שלנו, הסיבה למצב השיתוק שאחז בנו, במפלגה היא שאין אנו אגרסיביים די הצורך. מכוח היותנו ב”התאחדות" שומה עלינו להיות לוחמים. נעשינו פופולריים לא בזכות הקהילה ולא בגין העירייה, אלא בזכות עבודתנו למען ארץ ישראל. כדי שנשפיע על הנוער, דין הוא שנימצא בתוכו, ולא נצא ידי חובתנו בפנייה אל הנוער כדרך אפיטרופוסים. מפטמים היום את הנוער יותר מידי במליצות סרק וב“פוליטיקה” בשעה שעיקרי הציונות אינם נהירים לו. כמו כן קרואים אנו לחדור אל אירגון בעלי מלאכה, ולא רק בשעת בחירות!" (פאלק און לאנד", 24.6.1932).

ב“העולם” (י“ז בטבת תרצ”ד – 4.1.1934) מובא סיכום קצר על מצב בתי הספר “תרבות” בפולין באותה שנה.

“… בשנה זו גדל מאד מספר התלמידים בבתי הספר “תרבות”. למרות המצב האקונומי הקטסטרופלי של הציבור היהודי במדינה זו נוספו השנה אלפי תלמידים חדשים. זה קרה דוקא בעת שבתי ספר מטיפוסים אחרים, למשל של ציש”א¹²⁶, נסגרו: יחד עם התגברות ההכרה הציונית והארצישראלית ברחוב היהודי גדל זרם האולפנות לעברית. הוועד המרכזי ממשיך להוציא את הירחון הפדגוגי “אפקים”, המביא מדי חודש בחודשו חומר רב בשאלות חינוך והוראה".

המצב הקטסטרופאלי של הציבור היהודי בפולין התבטא, בין השאר, בשביתת בתי הספר “תרבות” בפולין. לפני חופשת הפסח הכריזה “תרבות” בפולין שביתה במאות בתי ספר שלה שהתחנכו בהם יותר מ־40 אלף ילדים, לאות מחאה נגד העדר כל עזרה מצד הצבור היהודי וההסתדרות הציונית. גם פקידי קרן היסוד בווארשה הכריזו שביתה כדי להביע את הזדהותם עם המאבק של “תרבות”. בוועידה הארצית של ההסתדרות המורים והגננות של “תרבות” אמר ראש הסתדרות המורים: “משך כל דברי ימינו כאנשי “תרבות” דאגו מנהיגי הדור בעיקר לא לרוח אלא לחומר. המנהיגים שעמדו ליד ערש הציונות יודעים יפה כי עיקר העיקרים בחיי האומה היא תרבותה. מטרת הציונות אינה מוגבלת בפתרון שאלת היהודים, אלא בהצלת הרוח היהודית מכיליון”.

גם אברהם לווינסון קרא באותה שנה תגר על ציוני וארשה השולחים את בניהם לבתי ספר זרים: “ציונות בלי עברית היא כגוף בלי נשמה”. (“העולם” כ“ז ניסן תרצ”ד – 12.4.1934). ומדוע נצטרפו לשובתים גם פקידי “קרן היסוד” בווארשה? – אין זאת אלא כי אברהם לווינסון היה מאבותיה־מייסדיה של “תרבות” בפולין, בכל אשר הלך היה מנושאי דגלה ומדבריה המובהקים. וכשכיהן כמנהל כללי של הלשכה הראשית של קרן היסוד בפולין, נעשו גם כל עובדיה מדורשי “תרבות” ומנאמניה.

הגימנסיה “תרבות” ברובנה היתה בכלל השובתים ושבתה יום אחד. מצבה החומרי היה מאז ומתמיד קשה. במצוקתה הכספית שילמה בלית ברירה ריבית מוקדמת למלווים בריבית בשוק הפרטי. רוב ההורים שנמנו עם החנוונים הזעירים (ע' הטבלה) נתבעו לתת שטרי חוב והוסיפו ליתן שטרות.

בסוף שנת הלימודים תרצ"ד גם נסתיימו שבע שנות הוראתי בגימנסיה “תרבות” ברובנה. הן היו שבע שנים יפות בחיי, של תחושת המראה אל־על, שבע שנים שכל יום ויום בהן העניק לי סיפוק רב וחדוות חיים.

שנים אלה בגימנסיה עמדו בסימן עליית חניכיה לארץ ישראל. מסובכים וממושכים היו הליכי עלייתם. תעודות סיום נשלחו אל המשרד הארצישראלי בווארשה כדי שזה ישלח אותן אל מזכירות האוניברסיטה העברית בירושלים. זו העבירה אותן אל מחלקת העליה של הסוכנות היהודית בירושלים, שהעבירה אותן אל המשרד לעלייה של ממשלת פלשתינה (א"י), שנתנה את ה“סרטיפיקטים” מחוץ למיכסה, ואלה נשלחו לבסוף מירושלים אל המשרד הארצישראלי בווארשה. נוהל זה הצריך זמן של שנה תמימה. הנהלת האוניברסיטה בירושלים החלה בהערמת קשיים. כבר מתחילה הביעה ספקות, שאלה שאלות כגון “מדוע לא נכתבו על התעודות שתי מלים: “תעודת בגרות” ונכתבו “תעודת סיום”?” ועוד כיוצא באלה, בעוד שאוניברסיטאות בפראג ובצרפת לא היקשו קושיות דקדקניות מעין אלה.

עד עצם היום הזה איני יכול שלא לתמוה על העובדה, כי במשך עשרים שנות קיומם של בתי ספר “תרבות” בפולין לא שיגרה האוניברסיטה אפילו אחד ממוריה לראות במו עיניו פלא זה, שהיה כמעט בבחינת נס, ושמו “תרבות”. אומנם הגיע לפולין מנחם מנדל שניאורסון, מנהל המחלקה לכספים של האוניברסיטה, שגם ידע על קיומם של בתי הספר “תרבות”; גם הסברתי לו כי לא יאה לראשי האוניברסיטה העברית בירושלים שלא לגלות עניין בגימנסיות “תרבות” ואפילו להביע הוקרה לגימנסיות “תרבות”. אך שניאורסון ייחד את ביקוריו בפולין לייסוד “אגודות שוחרי האוניברסיטה”, לישנא אחרינא, למקורות ממון ממוסדים לאוניברסיטה.

כאשר פרופסור נפתלי הירץ טור סיני (טורצ’ינר) ז"ל מסר לי דרישות שלום מאת אחי צבי בדרוהוביטש, שאלתיו מה היו מעשיו בעיר הנפט? “מה לאוניברסיטה ולנפט?” השיב לי כי בא לדרוהוביטש להקים “אגודת שוחרי האוניברסיטה”, כי אחי היה בין המסייעים לשליחותו. אכן, ברובנה לא נמצא נפט, ברובנה למדו בכל שנה ושנה כאלף ילדים בבתי ספר “תרבות”. אולם זו, כמסתבר, לא היתה סיבה מכובדת די הצורך לביקור ישיר ורציני של אישיות אוניברסיטאית מירושלים במוסדות החינוך העבריים והציונים היחידים בגלות פולין.

באותם ימים ירדה עלינו כרעם הבשורה הרעה כי בכ“א תמוז תרצ”ד נסתלק חיים נחמן ביאליק. עם כל בית ישראל התעטף היישוב היהודי ברובנה באבל כבד. אך תמול, לפני שלוש שנים, התהלך ביאליק בתוכנו ושירת חייו באמצע נפסקה. הוועד הגלילי של “תרבות” פירסם הודעת אבל ובעצרת עם ספדתי למשורר האומה אשר שר על עצמו¹²⁷ בשירו “והיה כי תמצאו”: “לבבו התפלל, התפלל וימת / באמצע התפילה”.

התנכרות רשויות החינוך הפולניות ל“תרבות”    🔗

בפרקים הקודמים תיארתי את דפוסי החיים הציבוריים־הציוניים ברובנה כצורתם. אייחד עתה את דברי לגימנסיה העברית “תרבות”.

רבות היו התקלות וההכשלות שנערמו בפני ועד הגימנסיה חדשות לבקרים. דרישות השלטונות באו תכופות ורדופות – שתוכנית הלימודים תהא תואמת את הוראות המיניסטריון לדת ולהשכלה, שיטופחו בה לימודי הלשון הפולנית ותולדות פולין, שהמקצועות הכלליים כגון היסטוריה כללית וגיאוגרפיה יילמדו בפולנית, שהתלמידים מהכיתה השישית ומעלה ישתתפו בשתי שעות בשבוע בהכשרה קדם־צבאית, שהוראת השפה הפולנית בכיתות הנמוכות תימסר בידי מורה בן הלאום הפולני, ועוד כיו"ב דרישות. לא היה קץ לתביעותיהם של שלטונות החינוך¹²⁸.

על פי מהותו חייב בית ספר תיכון עברי שיורו בו מורים מעולים ובעלי הכשרה נאותה, נאמנים ונושאי חזונה של “תרבות” בליבם. לכן חמורה היתה הבעיה כיצד למצוא מורים בעלי השכלה גבוהה במקצועות הכלליים, וביחוד ללימודי היהדות בכיתות העליונות. כאמור, ביקשו באותם ימים בגליציה מורים מוסמכים שיורו בבתי ספר תיכוניים, ולפי שיהודים בוגרי האוניברסיטאות מלבוב ומקראקוב לא נתקבלו להוראה בבתי ספר הממלכתיים, חיפשו הללו מישרות בבתי ספר תיכוניים יהודיים פרטיים בפולין הקונגרסאית ובנפות המזרח, וכך הגיעו גם לרובנה.

כשהוצרך מנהל הגימנסיה “תרבות” לבחור מבין המועמדים את הראויים והרצויים לגימנסיה הוא תהה תחילה על קנקנו של כל מועמד אם אומנם יוכל להשתלב באווירה המיוחדת לגימנסיה העברית. כי מורה בגימנסיה “תרבות” אינו בבחינת מקנה ידע בלבד, כי שומה עליו להיות גם אישיות מחנכת ובעל תודעה ציונית. אפילו מורה לטבע, לפולנית או לגרמנית, נועד להשפיע על התלמידים רוח ציונית עברית. אך מאחר שלא נמצאו לבתי הספר התיכונים העבריים והציונים מורים רבים כרוחו, נבצר ממנהל הגימנסיה להיות בררן רב־אפשרויות.

בעיה רצינית נוספת שהטרידה את מנהל הגימנסיה היתה הצבת מורים בעלי השכלה גבוהה להוראת תנ“ך, עברית ודברי ימי ישראל בכיתות העליונות, שיקיימו את לימודי המקצועות הללו ברמה גבוהה כדי שהתלמיד לא¹²⁹ יתיחס אליהם כאל לימודים נחותים בחשיבות בהשוואה למקצועות הכלליים; הבעיה החריפה כל אימת שנוספו לכיתות העליונות כיתות מקבילות, כגון ה’־ו', והקוראטוריון דרש במפגיע למצוא פתרון לבעיה זו. תקנה של “המיניסטר לאמונות דתיות ולהשכלת הציבור” מיום 20 במאי 1930 חייבה את כל המורים בבתי הספר התיכונים היהודיים ובסמינרים למורים לעמוד ב”בחינה מיוחדת להוראת הלשון העברית ודברי ימי ישראל".

כשעמדתי בשעתו בבחינה לפני ועדת בוחנים ממלכתית בלבוב (יושב ראש שלה היה ד"ר משה אלרהאנד, פרופסור למשפטים באוניברסיטה בלבוב) קיבלתי “דיפלום למורה”. נושא העבודה שכתבתי היה “היחס של טשרניחובסקי אל הגלות”.

מחזור הבוגרים הראשון בגימנסיה “תרבות” ברובנה סיים חוק לימודיו בשנת הלימודים תרפ"ח (1928/1927).

באה שעת שמחה לתלמידים ולהורים וקורת רוח למורים, ותחושת חג הורגשה בגימנסיה לקראת צאתו של המחזור הראשון. ארבעה אירועים ייחדו אותה שנה את הגימנסיה.

(א) ביום כ“ט סיון תרפ”ח (17 ביוני 1928) הוענקו “תעודות סיום” (הקוראטוריון התנגד למינוח “תעודות בגרות”) לשישה עשר בוגרים. לציון המאורע, שהישרה תחושת סיפוק וחגיגיות בקרב הציבור הציוני הלאומי בעיר, נערכה לכבוד המחזור הראשון מסיבה באולם “חשמונאי” במוצאי שבת, ה' תמוז תרפ"ח (23.6.1928). בירכו ונאמו בה משה קרשון – ועד ההורים; יששכר רייס, שמואל רוזנהק ואנוכי.

(ב) רגע של רוממות רוח וגאווה לאומית השתרר במסיבה גם בגלל ההודעה שמסר מנהל הגימנסיה, כי המיניסטריון לדת ולהשכלה העניק בחדש מאי 1928 זכויות מלאות לשלוש הכיתות הראשונות בגימנסיה. סייע לכך מר פלשינסקי, המפקח הפולני מטעם שלטונות החינוך של גימנסיות “תרבות” בפולין, שידע עברית. היה בזה גם הישג חשוב במאבקם של ראשי התנועה הציונית בפולין ושל הצירים הציוניים בסיים להכרה בזכויות בתי הספר התיכונים העבריים.

(ג) שאול טשרניחובסקי, שהגיע לפולין מארץ ישראל, נענה להזמנת הוועד הגלילי של “תרבות” ובא לרובנה לביקור של שלושה ימים, – כ“ג־כ”ה אייר תרפ"ח (13־15 במאי 1928); תכונה רבה החלה בגימנסיה במשך כמה שבועות לפני הגיעו לעיר, ומתח הציפיה לבואו גבר מיום ליום. שיריו נלמדו ביתר חשק וביתר להט; חצר הגימנסיה קושטה בדגלים והוקמה בה בימת כבוד. כשהגיע ביום השני בבוקר לגימנסיה קידמו התלמידים את פניו בתשואות ובשירה, והמנהל ואני בירכנוהו. גשם שניתך ארצה במפתיע גרם לנו שנמשיך בקבלת הפנים בתוך בניין הגימנסיה. המשורר הירצה לפני התלמידים על השמש כמקור החיים והיצירה ושוחח עמהם כשכולו משובב נפש. בכיתות אחדות האזין לשיעורים בספרות עברית, עיין במחברות והעיר כי שיריו גורמים בוודאי “צרות” לתלמידים. אור ליום שלישי נערכה אקדמיה באולם “זפרן”, על שירת טשרניחובסקי. הירצה המורה יצחק ברקובסקי. המשורר דיבר על אונומתופיאה בשירתו והדגים אותה על פי שירו “לילה לילה, ליל אלילים ללא כוכב ללא אורה…”

אמרו התלמידים אלו לאלו – הוויכוח בנושא טשרניחובסקי מהו? משורר “יווני”, משורר “עברי” או משורר “אירופאי”, ויכוח סרק הוא; שהרי טשרניחובסקי הוא משוררה של תכלת השמש הארצישראלית…

(ד) עד לשנת 1928 נקראה הגימנסיה “גימנסיה פרטית בשפת הוראה עברית”; מכאן ואילך נקראה באורח רשמי “גימנסיה קו־אדוקציונית, גימנסיה עברית של “תרבות” – הסתדרות עברית לחינוך ולתרבות ברובנה”.

בבחינת הסיום של המחזור השני בשנת תרפ“ט נכח ד”ר מאיר קלומל, יושב ראש הוועד המרכזי של ההסתדרות “תרבות” בפולין; הוא התפעל משולמית לרנר, שהיתה הנערה היחידה שבחרה בגמרא כמקצוע ראשי להיבחן בו. בפנקס הגימנסיה הוא רשם: “בעונג רב וברגש קודש ביליתי שני ימים בגימנסיה העברית “תרבות” ברובנה”.

… לגימנסיה שלנו לא ניתנו עד לאותה שנה זכויות פומביות לאו משום שלא היתה ראויה להן. הציבור ידע האמת כי הממשלה לא רצתה להעניק לגימנסיה “תרבות” זכויות. אנו נדרשנו לשלם מס כפול – בממון ובנשמה. ממון נתנו כנדרש, אולם נשמתנו לא נמכרה. השלטונות בווארשה פרטו על מיתרי־סבלנותנו המתוחים, אך מה שלא הצליחה האימפריה הרומית במאה השנייה והשלישית לספירתם, לא עלה בידי שלטונות פולין זו שלאחר ועידת ורסאי. גילינו שוב כי עם קשה עורף אנו. עתיד הנוער שלנו אינו באוניברסיטה בווארשה; עיני צעיר יהודי נישאו לארץ ישראל. הגימנסיה “תרבות” ברובנה גאה על העבר שלה וחזקה על חניכיה שלא יביישוה… (כתבתי ב“וולינער לעבן” מכ“ה אייר תרפ”ט – 4.6.1929).

שאלת קיום בחינות בגרות שהכיר בהן המיניסטריון לדת ולההשכלה היתה עניין למאבקים קשים בין “הסיעה היהודית” בסיים לבין הממשלה. נוצר מעין מעגל קסמים: מחד גיסא אי אפשר היה לערוך בחינות בגרות בלשון שאינה משמשת כלשון הוראה בבית הספר של הממשלה, או בבית ספר בעל זכויות פומביות, ומאידך גיסא אי אפשר לבית ספר המשתמש בעברית כלשון הוראה לקבל את הזכויות הפומביות מאחר שהשאלה המדינית, אם להכיר בלשון הזאת כראוייה לקבלת אותן זכויות, טרם נפתרה. המצב הורע כאשר המיניסטריון לענייני השכלה בצרפת ביקש כי תישלח אליו מהמיניסטריון לדת ולהשכלה בפולין רשימה של הגמנסיות שמקנות לבוגריהן זכות להתקבל לאוניברסיטאות פולניות. מובן מאליו שברשימה זאת לא נכללו הגמנסיות של “תרבות”, ומסיבה זו נסגרו¹³⁰ בפני בוגריהן שערי האוניברסיטאות בצרפת. הכיתות העליונות, השביעית והשמינית של הגימנסיות “תרבות” התקיימו בקושי רב. התלמידים שרצו לקבל תעודות בגרות רשמיות עזבו אותן והשתדלו להכנס לגימנסיות יהודיות, שיש להן זכויות פומביות. גימנסיות פולניות, או גימנסיות שלשון ההוראה בהן היתה אוקראינית או גרמנית, לא קיבלו תלמידים יהודים ואלה גם לא ניסו להתקבל לתוכן. (ע' ספרי: הגמנסיה העברית “תרבות” ברובנה).

מבין עשר הגימנסיות של “תרבות” בפולין רק שלוש כיתות של הגימנסיה “תרבות” בווילנה קיבלו זכויות פומביות בשנת 1927, ובמאי 1928 – שלוש כיתות של הגימנסיה “תרבות” ברובנה.

כל הנותן דעתו על אבני הנגף, שהניחו השלטונות האדמיניסטרטיביים והרשות להשכלה בדרכם של בתי הספר העבריים, וכן על מיעוט הפרנסה של היהודים והעדר האמצעים להקמת בניינים לשכן בהם בתי ספר, ירכין ראשו לפני אותם יהודים, הורים ועסקנים ברובנה, שפיעם בהם רצון הקיום הלאומי וקיימו בכוחותיהם את הגימנסיה העברית “תרבות”.

תכנית הלימודים וההאבקות על מגמתה    🔗

בנוהג שבעולם “המיניסטריון לדתות ולחינוך” – ובפולין הוא “המיניסטריון לאמונות דתיות ולהשכלת הציבור” – הוא שקובע את תוכנית ההוראה בבתי ספר יסודיים והתיכונים במדינתם. מנהלי בתי הספר ומוריהם פועלים לפי “שולחן ערוך” של מדיניות חינוך ממלכתית. לא כן היה הדבר בגימנסיות העבריות “תרבות”, שהתחבטו למן יומן הראשון בקשיים ובמכשולים מיוחדים במינם. הוראת המקצועות הכלליים התנהלה על פי התוכנית המקובלת בבתי הספר התיכונים הממלכתיים. לכל מקצוע היקצתה התוכנית מספר שעות, שאי אפשר היה לקצץ בו. המקצועות הכלליים נלמדו מפי מורים מוסמכים, ובעלי השכלה גבוהה, שצעדו בנתיבות מוגדרות וסלולות והסתייעו בספרות דידקטית בלשון המדינה ובלשונות אחרות.

הבעיה הסבוכה שנפתלנו עמה ביסורים קשים, נפרשה לפנינו בהוראת מקצועות היהדות. לעינינו ניצב הפער בין מטרות החזון החינוכי העברי בעידן תחייתנו הלאומית ובין יכולתנו להשיגן בפועל. כיצד מלמדים תנ“ך, תלמוד, עברית, דברי ימי ישראל, תולדות התנועה הציונית, עם ישראל בהווה, גיאוגרפיה של ארץ ישראל, כשרוב המורים העבריים הינם אוטודידקטים, בעלי השכלה חד צדדית, ללא הכשרה פדגוגית סגולית? זאת ועוד – מנהל הגימנסיה ומוריה למקצועות היהדות התחבטו ללא הרף בשאלות: מה ללמד? איך לדחוס את כמות החומר במסגרת של 10־12 שעות לשבוע, כשבחשבון הכללי של השעות בבית ספר תיכון ממלכתי נקבעו שתי שעות ל”דת", והן כלולות במספר 10־12 שעות, כשסגל ההוראה כבול בסד ההגבלות, שאוסרות על המוסד להטיל על התלמיד מספר שעות של לימוד שעובר על המירב, היינו שש שעות ליום? שכן אסור להפחית ממספר השעות שנועדו למקצועות הכלליים. וספרים מנין? כיצד מתגברים על העדר ספרי לימוד בעברית במקצועות הכלליים ולימוד דברי ימי ישראל?

ראוי שייזכר כי אפילו להוראת עברית לא נמצאו בעת ההיא ספרים ואמצעי עזר כבימינו, במדינת ישראל, עם הנחיות והדרכה למורים.

כאמור, שנת תרפ“ח היתה השנה הראשונה לגימנסיה השלמה, החל בגן ילדים וכלה בכיתה השמינית; זו הפעם הראשונה שאפשר היה להתוות תוכנית לימודים כוללת לחמש שנים רצופות בשביל הכיתות העליונות. בעיבוד התכנית יכלו עורכיה להסתייע בנסיונם, בתנובת עמלם, בביקורת ובבדיקת דרכי ההוראה הקודמים. עיבוד תוכנית הוראה למקצועות היהדות היתה בבחינת מעשה מרכבה, הרכבת “הברור והידוע” (המקצועות הכלליים) – ב”שאינו ידוע", היינו מקצועות היהדות. במצב זה מצא עצמו המורה בבחינת נתבע לברוא יש מאין.

כשבאתי לגימנסיה “תרבות” להורות תנ“ך, עברית ודברי ימי ישראל, לא מצאתי לפני אלא בעלי נסיון מועטים שהקדימוני. המורה לעברית אברהם פרנס, וד”ר שלמה הורוביץ, שהורה דברי ימי ישראל שנה אחת לפני, עלו לארץ ישראל. הודרכתי אפוא בידי אתערותא דלעילא שבי ובלהט רצוני העז להצליח לטעת בליבותיהם של תלמידי דעת ואהבת הקניינים הרוחניים של עמנו, ולהכשיר ליבותיהם להצטרף אל מחנה היוצרים והבונים בארץ ישראל. שאיפה ניעורה בליבי – להעלות את רמת לימודי היהדות לאותה רמה של לימודי המקצועות הכלליים. בהוראת הזרמים בספרות עברית מצאתי לנכון ללמד לתלמידים גם דעת הזרמים הרוחניים המקובלים שרווחו בספרות הפולנית ובספרויות של עמי אירופה אחרים. ואילו בהוראת דברי ימי עם ישראל לא היססתי להאיר את העובדות והמאורעות מנקודת הראות הלאומית־הציונית. שיעורים אלה השלימו זמנים מסויימים בהיסטוריה הכללית ובדברי ימי פולין, אשר הורה עמיתי ד"ר יעקב קרוליק.

בטוח ומאמין באמת ההיסטורית הציונית לימדתי את מקצועותי ויכולני לומר כי הענקתי בזאת לתלמידי הרבה מאורה של היהדות. אך כדי להבין טיבה של סלילת נתיבי בראשית בהוראת מקצועות היהדות, אי אפשר לנו בלי תת דעתנו על המכשולים ועל מכשילים מחוץ.

בראשית שנת הלימודים 1926/1925, פירסמו שלטונות החינוך צו לכל בתי הספר התיכוניים היהודיים שלשון ההוראה בהם עברית או יידיש, שלפיו חובה עליהם ללמד היסטוריה וגיאוגרפיה בלשון הפולנית. צו כזה ניתן גם לבתי הספר התיכונים של שאר המיעוטים הלאומיים. התחיל אפוא משא ומתן בין ההנהגה הציונית הארצית, שאת התערבותה ביקשו בתי הספר התיכוניים “תרבות”, ובין השלטונות הפולניים בדבר ביטול הגזירה, כשאנשינו טוענים שאין לה יסוד מספיק בחוק. אולם תוצאות ההתערבות היו לרועץ. המיניסטריון לא הסכים אלא לזאת, שלימוד תולדות היהודים והגיאוגרפיה של ארץ ישראל יילמדו בלשונות עברית או יידיש. כמו כן העמיד הקוראטוריון מורה פולנית להוראת הלשון הפולנית בכיתות הנמוכות. מורה זו היתה אומנם לויאלית למוסד, אך בכל זאת היתה בקרבנו כנטע זר.

המורה שלימד היסטוריה כללית ודברי ימי פולין בפולנית הירבה לשוחח עם התלמידים בעברית. לעתים תכופות התערבו השלטונות בענייני הגימנסיה, אך מנהלה השכיל ברוב תבונה להודפם, להחלץ מהם או להמעיטם. עינם היתה פקוחה על מספר השעות שהוקצו למקצועות היהדות, ולפי שלא יכולנו לחיות לפי גזירותיהם החדשות לבקרים, עשה המנהל מעשי להטים בלוח השעות כדי שלא יבולע למקצועות היהדות ולרוח העברית של הגימנסיה. האווירה נעכרה בה בעטיים של המתנכלים מחוץ, אך יכולנו להם.

עתה נעקוב אחר המאמצים להכניס את התלמידים לתחום עולמה הרוחני של היהדות, לטפח בליבם את תחושת הערכים, שמעצבים ומחשלים את דמותם הפנימית של החיים היהודיים, כדי שיכו שורשים במורשתנו וידבקו ברעיונות ובאמונה שהזינו את נשמת העם עד היום והפיחו בו חפץ קיום יהודי זקוף קומה, ונכונות להיאבק לחרותו, לעצמאותו, לגאולתו, ולעתידו בארץ ישראל.

יצויין בזה בקצרה אל מה שאפתי בהוראת כל אחד משלושת¹³¹ המקצועות שהוריתי: תנ"ך, ספרות עברית ודברי ימי ישראל.

א. תנ"ך

לימדתי תנ"ך בכיתות השישית, השביעית והשמינית. על פי תוכנית הלימודים הרב שנתית ללימוד חמישה חומשי תורה שומה עלי ללמד בכיתות אלה ספר דברים, נביאים אחרונים וכתובים.

להמחשת גישתי בהצגת נושאים בלימוד התנ“ך הריני מביא דוגמא אחת, או שתים. הסברתי כי ספר קהלת אינו מציג את האדם השרוי בפסימיות, שיש בה כדי להשיאו לשלוח יד בנפשו; שכן פסימיות כזאת עומדת בסתירה גמורה לתורת משה והנביאים; שאלמלא כן לא היו מכניסים חותמי המקרא את הספר לכתבי הקודש. הבעתי דעתי שספר קהלת פורש לפנינו מגילת חיים של האדם היהודי הנאבק על אורח חיים המבוסס על מצוות הכתוב בו – “את האלהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם”, לאמר כי לא שלילת החיים כאן אלא חיובם. כשישבתי כעבור שנים בסוכתו של רבי יהודה אבן שמואל ז”ל, ורבי יהודה הסביר חג הסוכות מהו, נהניתי מדרכו לשלב בדמיונו על דרך האסוציאציה פסוקים ומדרשים ומאמרי חז"ל עד שהגיע לספר קהלת. הוא סיפר כי בהרצאותיו בניו־יורק הסביר שקהלת אינו “ספר הפסימיזם”; נמלאתי בהרגשה של קורת רוח שדעותי על קהלת היו כדעותיו.

את ארבעת הפרקים של ספר יונה נהגתי ללמד בעשרת ימי תשובה. כך קשרתי את הסבר מהותו של “מפטיר יונה” ביום הכיפורים, ומדוע נקראים ארבעת הפרקים של הנביא ביום הקדוש בתפילת מנחה.

והרי סוגיות שהועדתי להן שעות מיוחדות בשיעורי להעמקה ולגיבוש תודעתם היהודית של תלמידי: – ואהבת לרעך כמוך – מה דעלך סני לחברך לא תעביד (הלל); סדרי מועדים בכתבי הקודש; חודש ושבת; שלוש רגלים; ראש השנה ויום כיפורים; קדושת השבת בתורה ובנביאים; איסור אכילת דם; “לא תבשל גדי בחלב אמו”; שפיכות דמים; שבע מצוות בני נח; תרי"ג מצוות; דיני עונשין – עונש מלקות, עונש מות ועונש ממון; עבודה זרה; נביאי שקר; אמונות תפלות; דין עגלה ערופה; אבות לא יומתו על בנים ובנים לא יומתו על אבות; שמיטה; יובל; דיני עבדים ושפחות; דיני שכירים חקלאיים; נשך וריבית; “עין תחת עין”; העניות והעשירות; גר, אזרח, תושב, שכיר; עם הארץ; תורת הכוהנים; הכוהנים והנביאים; “ספר הישר”; “ספר הברית”; “עמי” – לשון חיבה; מזוזה – ואהבת את ה' אלהיך; תפילין – ארבע פרשיות. כמו כן בעיות האדם כיחיד, – מה בין האדם לבין אלהיו, בין האדם לחברו, בין האדם לעמו וארצו; דמות הנביא, אופיו ותפקידו ושליחותו בעמו.

נתתי דעתי להבחנות בין חיים על פי היהדות ועל פי היוונות ומה מבדיל ביניהן; העסקתי את מחשבת התלמידים בנושאים כמו – עם ישראל והעמים; גולה וניכר; שיבת ציון; קיומו הנצחי של עם ישראל, כלומר כל אותן הסוגיות שחשבתין לחיוניות בחינוכם הרעיוני ובאלה שתלמידי מצאו בהן עניין רב.

כשהגעתי לגימנסיה מצאתי נוהג שהיה פגום לדעתי, וביטלתיו. התלמידים הורגלו להביא עמם ספר תנ“ך שלם בכרך אחד, בהוצאת “לעטעריס – וינה” שאותיותיו זערערות, אשר אך בקושי ראתם עין. הסברתי לתלמידים שרצוי כי יחדלו מהרגלם זה והצעתי להם שישאו בתרמילם ספר נ”ך עם מפרשים: רש“י, מצודת ציון, מצודת דוד, רמב”ן רלב"ג, אבן עזרא, כלי יקר, ספורנו ועוד. הניסיון מלמד כי מישנה תועלת בכך, – הזכירה מתפתחת מתוך ראייה, כי האותיות הגדולות מיטיבות להיחרת בזיכרון. אי לכך ילמדו התלמידים לעיין בפירושים, ומכוח עיונם בהם גם יבקשו וימצאו את הפירוש הרצוי, תחת לקבל פירוש מן המוכן מפי המורה. במאמץ להבין את דברי הפרשנים יתגשר גשר של רציפות בזמן, כך גם יתקרבו אל התקופות הרחוקות ויורגש הקשר שבינם ובין הפרשנים בדורותיהם.

באשר לחינוך להתמודדות עם דברי טקסט קשים, זכורני מעשה שהיה בכיתה השמינית, בשנת הלימודים תרפ"ח. התלמידים התקשו בהבנת פסוק בישעיהו וציפו לשמוע מפי מה הפירוש.

כאשר אמרתי לתלמידים: “אינני יודע… ניתי ספר ונחזי”, תמהו ונבוכו – “היתכן? מורה מעיד על עצמו שאינו יודע?” השבתי להם: “ומה רש”י שאומר במקומות רבים ‘לא ידעתי פירושו’, אני הקטן לא כל שכן… ואמרו חז“ל (ברכות): ‘למד לשונך לומר איני יודע, שמא תתבדה ותאחז’”. מעמדי וסמכותי לא זו בלבד שלא נפגעו בשל כך ולא פחתו, אלא נתעלו. תמיד נזהרתי לבל אכשל במתן פירוש שלא כהלכה. מאותה שעה ואילך הבינו התלמידים כי “ניתי ספר ונחזי” מדרגה היא, והקפדתי עם התלמידים שייטיבו להזכיר את הנביא בדבריו ולא דברים על אודות הנביא.

לפי ששאפתי שערכי הנצח של ישראל יתחיו בתודעתם, חתרתי בשיעורי להפיל חיץ בין הזמנים, בין ערכי העבר הרחוק ולערכי העתיד הקרוב, שהתלמידים עתידים להיות בעצמם עושיו ונושאיו. ברוח זו זכיתי שהשעות שעשיתי עם תלמידי בלימוד התנ"ך היו שעות התעלות והתעוררות.

ב. ספרות עברית

בהוראת הלשון העברית וספרותה בכיתות העליונות אמרתי לנפשי: באת ללמד את הספרות העברית ולהקנות לתלמידים את השפה העברית, – זכור שעליך לחבבה עליהם כדי שזו תינטע ותכה שורשים בליבותיהם; לשם כך עליך לחשוף לפניהם את אוצרה הטוב, וכי לא פחות מכל לשון אחרת היא עשוייה להביע את נפש האדם ושאין הספרות העברית נופלת מספרותם של עמים אחרים, וכי כל הצורות הספרותיות מצויות גם בה, והזרמים הרוחניים והחברתיים, שרווחים בספרות האירופית משתקפים גם בה, וכן אידיאות המנשבות באירופה מפעמות גם את הספרות העברית. בין שאר שיקולי הכריעה ההכרה כי נודעת חשיבות חינוכית ולאומית לידיעת הרציפות ההיסטורית ביצירה הספרותית בלשון העברית. לפיכך התחלתי בספרות הגאונים וממנה המשכתי אל הפיוט הדתי ואל ספרות ימי הביניים. מבחר היצירות נועד לשקף ביטויי החווייה הדתית והקיומית של העם לדורותיו בפיוט ובהגות.

וזו “מפת היצירות” שבחרתי מתוכה את נושאי הלימודים בהתאם לרצוי ולאפשר:

הפיטנים הקדמונים:

הפיוט הדתי: סליחות, קינות, יוצרות, קרובות, סדר “העבודה” ליום הכיפורים.

התפילות: תפילת “שמונה עשרה” בימות החול, בשבתות, בחגים וב“ימים טובים”, זמנה ומקורה. סידורים ומנהגים ונוסחאות בארצות שונות; קדושת השבת כ“ברית עולם ביני ובין בני ישראל”, קיום השבת בעם ישראל כאמת מידה לרוחניות האומה ולייחוד סגולתה.

בחודש אלול, הוא החודש הראשון לשנת הלימודים, קראתי בניגון מן התפילות לראש השנה “מלכויות”, “זכרונות” ו“שופרות”, והבלטתי תוך הסבר את המוטיבים שבהן, צורתן ותוכנן; תלמידים שהתרגשו ונתפשו לנושאים אלה, נמצאו מסייעים לי. אף על פי שהתלמידים היו בעלי תודעה יהודית, שכן בבית הוריהם ומשפחותיהם פיכו חיים עתירי חן של יהדות, העשירו אותם השיעורים והעמיקו את דעת העושר הרוחני הצפון בתפילות. חווייה עמוקה במיוחד היתה לתלמידים כשלמדו והאזינו לקינה “עשרה הרוגי מלכות”, אשר שולבה בתפילת מוסף של יום הכיפורים. נתקשר לכאן מלימודי ההיסטוריה העברית הרקע הפוליטי של מלחמת בר כוכבא, קידוש השם ומסירות נפש לערכיה המקודשים של האומה, שנסתמלו בדמותם של רבי עקיבא, רבי חנינא בן תרדיון וחבריו. הדברים רוממו את רוח התלמידים, ריגשו את נפשם והגיעו לשיאם ב“אמן – אל מלך נאמן, אני מוסר נפשי”.

ספרות ימי הביניים:

(א) המדקדקים העברים: (ב) תור הזהב בשירת ישראל בספרד: (ג) הפילוסופיה הדתית: (ד) פרשני התורה: (ה) הספרות העברית החדשה: (ו) הפוזיטיביזם: (ז) מספרות התחייה הלאומית במאה הי"ט (ח) הזרם הניאו־רומנטי (ט) חיים נחמן ביאליק: שאול טשרניחובסקי: זלמן שניאור.

בהוראת “מגילת האש” הצבעתי על קווי דמיון בין “אנהללי” ליוליוש סלובצקי לבין יצירתו של ביאליק. וזכורני יום ששי אחד כשלימדתי בשתי השעות הראשונות בכיתה השמינית, קראנו את “מגילת האש” במשך שתי שעות רצופות. כשצילצל הפעמון להפסקה – הקריאה נמשכה. הפעמון כבר בישר תחילת השיעור השלישי ועמיתי, המורה לפולנית שהיה אמור להתחיל בשעורו, פתח את הדלת ומשראני קורא ב“מגילת האש” ברוב התלהבות הוא לא הפסיקני, אלא נסוג חרש ואיפשר לי להמשיך לקרוא עוד שתי שעות עד גמירא. אותה חוויה, שהיה בה משום הפלגה מהמציאות, שמורה בלבי עד היום, וכן בלב תלמידי.

התלמידים קראו בגדר “קריאת חובה” את יצירותיהם של גרשון שופמן, ש"י עגנון, א. א. קבק, משה סמילנסקי, משה סטבסקי, ש. בנציון, יהודה שטיינברג, שלום שופמן, שלום אש. כמו כן קראו התלמידים יצירות מתורגמות לעברית מספרות העמים באירופה ויצירות חדשות של הסופרים העברים שלא נכללו בתוכנית הלימודים. את הספרים העבריים השיגו בספריית השאלה לתלמידים שהייתי ממונה עליה שבע שנים רצופות. דאגתי להעשיר את הספרייה בכל ספר חדש שהופיע. מסרתי לידי התלמידים את הספר הרצוי להם, ובשובם אל הספרייה, אחרי שקראוהו, החלפתי עימהם דעות על הספר. בספריית התלמידים של גימנסיה “תרבות” היו כארבעת אלפים ספר, מספר לא מבוטל באותם ימים.

ג. דברי ימי ישראל

הוריתי דברי ימי ישראל בכיתות הרביעית, חמישית, ששית, שביעית ושמינית. הצבתי לעיני את המטרה להקנות לתלמידים מירב הידע בתולדות עם ישראל מבית שני ועד ימינו. סבור הייתי שיהיה משום פגם והפסד עניין בלמידת המקצוע אם בהיסטוריה כללית יעסוק המורה במאה הי“ח בשעה שהמורה לדברי ימי ישראל יעגון במאה הי”ג. לכן נערכה התוכנית באופן שבכיתה השמינית יילמדו דברי ימי עם ישראל במאה הי"ט במקביל ובחופף להיסטוריה הכללית, ומכך יצאו התלמידים נשכרים.

בהוראת דברי ימי עם ישראל דאגתי תמיד שהעניינים יהיו אחוזים ברקע הכללי של המאורעות ובהתפתחויות שבכל תקופה ותקופה. באופן זה ראו התלמידים את חיי היהודים שלובים במאורעות שבכל מדינה ומדינה ובקרב העמים שבתוכם ישבו. למשל, המושג “גיטו”, שנודע מן המאה הט“ז באיטליה, כיציר המדיניות הקתולית, הוסבר כמסגרת שהיהודים התאימוה לעולמם הרוחני כדי לגדור בעד עצמם ולחיות בה חיים יהודיים מלאים ושלמים כרצונם וכבחירתם בבחינת חיץ וחומה, שהגנה עליהם מפני טמיעה והתערבות בגויים; הארתי את הגיטו כעולם שבו זקפו היהודים את קומתם ונשאו את מורשת הדורות, כאשר מימינם מחזקת אותם ההלכה במעשי חייהם, וה”אגדה" מטפחת בליבם שירת אמונה משמאלם. ה“גיטו” טמן בחובו גם ערכים כמו קידוש השם ונכונות למסירת נפש על חייהם שיש בהם דבקות בנכסי עם עתיק יומין וייחוד הרצון להיות עם סגולה.

כנושא מרכזי ראיתי לדון בשנאת ישראל, שימיה כימי העם היהודי; ניסיתי עם תלמידי להתחקות על גורמיה וסיבותיה החל ממגילת אסתר. “הלכה בידוע שעשיו שונא ליעקב” – אמר רבי שמעון בר יוחאי. “עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב”, העם היהודי אינו רוצה ואינו יכול להיות ככל הגויים. הטעמתי בפירושי להיסטוריה כי לא כ“טפילים” היו היהודים בקרב העמים כפי שתיארום פרשנים שונאי ישראל, כי רבים ועתירים היו פעליהם, הישגיהם ותרומתם של היהודים לאומות העולם בתחומי הכלכלה והתרבות בכל ארץ וארץ, ערכים שנרכשו לזכותם של הלאומים ושללום מאת היהודים, – זאת קללת הגלות. הדגשתי כי בתודעת הייחוד של העם היהודי היתה מימי חורבן בית שני השאיפה לגאולתו השלמה בארץ ישראל, זו שאיפת הדורות, שמצאה את ביטויה בתפילות, בפיוטים, בחיבת ציון ובציונות.

בכיתה השמינית נלמד פרק “היהודים בזמננו”, שכלל את חיי הקהילות היהודיות בתפוצות הגולה. בנושא זה הסתמכתי על עבודותיהם של יעקב לשצ’ינסקי, של אריה טרטקובר ושל ארתור רופין, ביחוד ספריו של האחרון “היהודים בהווה” ו“הסוציולוגיה של היהודים” בגרמניה.

חיבתי היתה נתונה יותר להוראת תולדות “חיבת ציון” והתנועה הציונית: הוועידה בקאטוביץ (מרחשון תרמ"ה – אוקטובר 1884), ניצני ההתעוררות הציונית מימי “רומי וירושלים” (1862) ועד לציונות המדינית־הסינתיטית, גלי העליה החלוצית בימינו אלה נכללו כשעורים שיטתיים על כל שלב בהשתלשלות מאבקיה של הציונות לכינון בית לאומי יהודי לעם ישראל בארץ ישראל. “הצהרת באלפור”; הוועידה בסן־רמו (1920); ראשית המנדאט הבריטי על ארץ ישראל (1922); הקמת הסוכנות היהודית (1929); המאבקים בין הנהגת ההסתדרות הציונית העולמית והסוכנות היהודית ובין הממשלה הבריטית על הזכות לעלייה חופשית לארץ ישראל ולהתישבות בה; התרחשויות חשובות בארץ ישראל; אישים בציונות ותאריכים חשובים בחייהם. נושאי הדיונים בקונגרסים הציוניים ובמושבי הוועד הפועל הציוני.

פעמים רבות תבעו התלמידים שאשיב להם על שאלותיהם “המדיניות” בתחום הציונות וארץ ישראל. עוררתי והעמקתי בקרב התלמידים את הרצון לדעת ולהבין כי ההסתדרות הציונית היא, כלשון הרצל, המכשיר לגאולתם כעם, כשהדגש הוא במלה “הסתדרות” – היינו ארגון, שכליו הם השקל; “אוצר התישבות היהודים” (הבנק הציוני, אבי ה“בנק הלאומי לישראל” בימינו); קרן קיימת לישראל; קרן היסוד; העתון “די וועלט” – “העולם”; המפלגות הציוניות וההסתדרויות הציוניות שבכל ארץ וארץ.

התלמידים היו בקיאים בהרכב ההנהלה הציונית, וחיים וייצמן נשיא ההסתדרות¹³² הציונית היה בעיניהם נשיאו של העם היהודי. הם ידעו את תאריכי כל הקונגרסים הציוניים, מקומות כינוסם, הבעיות והנושאים שעמדו במרכז דיוניהם.

התלמידים שמעו מפי שעורים על הישוב היהודי בארץ ישראל ומוסדותיו. הרציתי על אודות ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל, מוסדותיה, תפקידיה ומכשיריה. סיפרתי בתולדות “השומר” וה“הגנה”. הם שמעו שיעורים גם במה שקוראים “אזרחות”: – בחירות לסיים הפולני, לעיריות ולקהילות. הם למדו לדעת את האידיאולוגיות של המפלגות היהודיות ותולדותיהן, אירועים בעלי חשיבות בחיי העם היהודי בתפוצותיו, בארץ ישראל ובתנועה הציונית. נושאים אלה נלמדו בשיעורים מיועדים, או בחלקי שיעורים שהפרשתים למטרה זו משעה כלשהי שהיתה ברשותי, לפי הענין וחשיבותו.

בשיחות אלה עם התלמידים נזהרתי בלשוני וטיפחתי בהם את ההרגל להאזין בסובלנות לדברי ביקורת, להתרחק מכל השמצה ולהימנע מכל פגיעה בכבוד מנהיג ציוני. הסברתי כי היתר פגיעה ועלבון במנהיג פלוני מונע איסור פגיעה ועלבון במנהיג אלמוני, ותרבות יחסי אנוש שבקרבנו נמצאת מתכערת, ואילו האווירה של דרך ארץ והערכה הדדית, ששרתה תמיד בשעורי ובהרצאותי, הניבה פירות משובחים של תרבות השיחה.

שיוויתי לנגדי תמיד את מורשת הצו ההיסטורי: “זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור. שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך” (פרשת האזינו). בשעורי נשתלבו האתמול והמחר לחוויית אחדות, והתלמידים נמצאו תמיד בתחושת התרוממות. מבשרי חזיתי: – כל אימת שהשיעור היה חוויה לי עצמי, הוא היה חוויה גם לתלמידים, ותחושה זו שימשה לי גם קנה מידה להערכת עבודתי.

לדרך הרצאותי בכיתה מבחינה מתודית נמלכתי בי רבות כיצד לנהוג. שאפתי להעלות את הרמה הממוצעת. כיצד? בררתי לי תמיד שני תלמידים ושתי תלמידות שהיו מהמעולים והמוכשרים בכיתה, אליהם פניתי בדברי כשעיני מסתכלות אל כל תלמידי הכיתה. באותם ארבעה שהיו חביבים עלי (את החביבות שמרתי בנפשי) הסתייעתי כבמנוף להעלות את רמת השיחה ונמצאה הכיתה כולה נשכרת. על פי מזגי הנמרץ לא יכלה הכיתה שלא להיות ערה. לא הנחתי אפילו לאחד מהם “להרדם”; חשתי כי סחפתים בלהט מרצי והמרצתים. נטייתי מטבע להתלהבות חסידית מצאה לה אפיק בחינוך לציונות.

המועצה הפדגוגית    🔗

עד שנת הלימודים תרפ"ח, זו השנה הראשונה שלי כמורה בגימנסיה, נרשמו הפרוטוקולים לישיבות המועצה הפדגוגית בלשון הפולנית משום שכך הורה הקוראטוריון, וכן בגלל נוכחות המורה הפולנית, שלימדה פולנית בכיתות הנמוכות, שלא שמעה עברית. משנכנסתי לגימנסיה הצעתי שהפרוטוקולים ייכתבו בעברית וגם בפולנית. המנהל יששכר¹³³ רייס מינה אותי מזכיר המועצה הפדגוגית, תפקיד שנשאתי בו שבע שנים, ודברי המורים שדיברו עברית תורגם לפולנית על ידי המנהל.

המועצה הפדגוגית נתכנסה לישיבות בלא השתתפות המורה הפולנית כאשר נדונו בהן עניינים שהיו מיוחדים לחינוך הציוני. זוכר אני את הוויכוחים הנרגשים שנסבו על דרישת השלטונות לחייב את התלמידים מכיתה ששית ומעלה בהכשרה טרום־צבאית שתי שעות בשבוע. אנוכי התנגדתי לכך. חששתי פן ייפגעו התלמידים, פן יושפעו לרעה מהלשון “הנקייה” המורגלת בפי אנשי צבא, שכידוע פיהם של סמלים בצבא מפיק “מרגליות”… והכשרה צבאית בידי סמל היתה עלולה להשחית כל נטע טוב שטיפחנו.

אזכור גם ויכוחים מעמיקים ומעניינים שעוררה הבעייה אם להכשיל תלמיד בבחינות הבגרות, או לא. הדעות היו, כרגיל, חלוקות. אנוכי הייתי עם המקילים, שביקשו לשכנע את עמיתיהם כי אין להכשיל תלמיד בבחינות בגרות; ממה נפשך, אם ניתנה לתלמיד אפשרות לעבור מכיתה ששית אל השביעית, וממנה אל השמינית, לאמר, ראינוהו ראוי וטוב וכשיר לסיים את הגימנסיה, מה טעם לנעול בפניו את שערי הכניסה לאוניברסיטה? תלמיד שהצטיין במקצועות הומניסטיקה, אך נכשל במתימטיקה ובפיסיקה, השתדלנו להשפיע על מורה אותם המקצועות שיוותר, וכן להיפך.

תלמיד שקיבל ציון “בלתי מספיק” בשני מקצועות, והתעמלות בכללם, היה בגדר נכשל, ולא יכול היה לעלות לכיתה גבוהה יותר. ואומנם אירע פעם אחת או פעמיים, שתלמיד קיבל ציון “בלתי מספיק” בעברית ונאלץ להישאר עוד שנה באותה כיתה.

מעמד תנועות הנוער בגימנסיה היה מאותם נושאים שהיו תמיד לנגד עיניה של המועצה הפדגוגית.

פעולות למען הקרן הקיימת לישראל: בשנים 1920־1927 נחה הקרן הקיימת לישראל בקרן זווית. מדרכם של מורים למקצועות הכלליים לראות במקצועם את חזות הכל. יחסם אל הציונות לא תפש אלא מעט מזעיר בתודעתם. ליבם לא היה נתון לארץ ישראל. על כן לא יכלו להקרין כל השפעה ציונית על התלמידים. בעת ההיא נצטיירה קרן קיימת לישראל בדעת הציבור כמפעל לקיבוץ “מעות קטנות”.

היחס הקריר ודלות המעש נמשכו עד אשר הגיע לפולין נציגה של הלשכה הראשית לקרן הקיימת לישראל בירושלים, המשורר והסופר נתן ביסטריצקי. הוא היה הראשון שחולל מהפכה במחשבתם של העסקנים בפולין ועורר את המורים והמחנכים העבריים לשינוי יחסם לחובה לפעול למען הקרן הקיימת לישראל. זו הוצגה לעיניהם כמכשיר חינוכי לציונות מגשימה, כמנוף מרומם את התלמיד וקושר מעשיו אל הערכים המתגלמים בכנרת ובדגניה, בנהלל ובגניגר, במשמר העמק ובמרחביה. ה“קופסה הכחולה” מאירה לתלמיד נתיבות לחייו בעתיד. הזדהות ציונית מוחשית כזאת היקנה ביסטריצקי לעסקנים, למורים ולתלמידים כאשר ביקר ברובנה. שלוש פעמים¹³⁴ הוא שהה עמנו ורישומה של השפעתו על הנוער היהודי היה עמוק. כל הרצאה שלו היתה חווייה מרנינה לשומעיה.

שלמה הורביץ ואנוכי נתנו מכבר דעתנו לקירוב ליבם של התלמידים אל הציונות. הקרן הקיימת לישראל שימשה קרן מוחשית, שמדגימה מפעל התחיה בארץ ישראל. כך החלה נטיעת אהבת ארץ ישראל בתלמידים באורח שיטתי. זו התבטאה בריבוי המעשים למען קרן קיימת לישראל: הרקת הקופסאות הכחולות בבתים, טיפול בפנקסי בולים, עריכת פינות קק“ל באולם הגדול, בחדרים, ציון תאריכים חשובים בדברי ימי עם ישראל ובתולדות הישוב בארץ ישראל, “תכנית החודש”, התחרות הגימנסיה על “דגל הגאולה”, וכו', לביצוע המשימות מונו בכל כיתה וכיתה “מורשים”, שתפקידם היה לזרז את התלמידים שיקיימו מצוות עשה למען קק”ל.

חיים נחמן ביאליק ברובנה    🔗

בקונגרס הציוני הי"ז שהתקיים בבאזל (30 ביוני – 17 ביולי 1931) השתתף גם המשורר חיים נחמן ביאליק. הוא החליט כי בהזדמנו לאירופה עליו גם לנסוע ולראות פנים אל פנים את המוני בית ישראל בפולין. והימים הם מעוטי נחת ורבי יגיעה. בחודש מאי 1931 בא תחת סלאווק ראש הממשלה הידוע לשימצה פריסטור. האנטישמיות התוקפנית החלה גואה ומשתוללת ברחובות וחדרה גם אל האוניברסיטאות. היתה זו שנת מהומות באוניברסיטאות לבוב, וילנה, וארשה, כשהסטודנטים הפולנים פרעו בחבריהם היהודים באין מפריע. בנובמבר 1931 הגיעו המהומות באוניברסיטה בלבוב לשיאן, כאשר הסטודנטים הפולנים השתוללו במשך חמשה ימים, היכו ואף הרגו כמה יהודים, השלטונות ראו, עמדו מרחוק ולא נעו.

כשנודע דבר החלטתו של ביאליק להנהגה הציונית בווארשה, נתעוררו ספקות וחששות אם יפה השעה לבואו לפולין בזמן כזה? ביאליק הכריע בעצמו בשאלה בגומרו אומר לצאת אל יהודי פולין הנבוכים אחוזי חרדה, כדי לעוררם ולחזקם. המניע הרשמי, ואולי אף המעשי, ליציאתו חוצה לארץ היתה השליחות שהטיל עליו “בצר” – התאחדות המו"לים העברים בארץ ישראל, שביקשה להסתייע במשורר ולהפיץ בגולה ספרים עבריים שיצאו לאור בארץ ישראל. אולם לא שיקולי התועלת הכספית היו לעיני ביאליק, אלא המשקל הרוחני שבהפצת הספר העברי בין היהודים בתפוצות הגולה הוא שהשפיע על ביאליק לצאת אל אחיו.

בפולין ביקר ביאליק¹³⁵ בשמונה עשרה קהילות: ביאליסטוק, באראנוביטש, בנדין, גרודנה, וארשה, טארנוב, טארנופול, טשנסטוכוב, לודז, לבוב, לוצק, סוסנוביץ, סטניסלאב, פשמישל, פינסק, קאליש, קראקא, רובנה.

העתונים היהודיים קידמו את פניו ופירסמו מאמרים לכבוד “שר האומה” ו“חוזה הגאולה”. בוועד הגלילי¹³⁶ של ההסתדרות “תרבות” בוולין התלבטו בשאלה אם ביאליק יתקבל ברובנה בקול דממה דקה, או בתרועת־עם גדולה. עמדתי בשאלה זו היתה נחרצת: לא בשפל ראש נקבל את משוררנו הלאומי. ואומנם ערכתי תוכנית לימי שהייתו ברובנה שאישרו ועד הגימנסיה והוועד הגלילי “תרבות” גם יחד. בקוויה הכלליים היתה התוכנית כלהלן: –

משלחות בשמם של שלושים ארגונים שייצגו את הישוב היהודי כולו ימתינו לאורח בתחנת הרכבת. ברחבה שלפני התחנה, מקום החנייה לכלי רכב, יתאספו תלמידי כל בתי הספר היהודיים הפרטיים על דגליהם ומשלחות של תלמידים יהודים מבתי ספר הממלכתיים ועימהם מוריהם. אליהם יצטרפו משלחות של אירגוני הספורט, שיבואו על דגליהם תכלת־לבן. בעשות המשורר דרכו מתחנת הרכבת אל המלון “ויקטוריה” (ברחוב השלושה במאי), שבו יתגורר, יתייצבו לאורך הדרך משעה 7.30 עד 9 בבוקר ילדי יהודי רובנה לאלפיהם ויקבלו את פניו. וכדי לשוות למאורע טקסיות לאומית תנגן תזמורת את “התקווה” ואת ההימנון הפולני הממלכתי בשעה שהמשורר יצא מהרכבת המהירה, שתביאהו מזדולבונוב ותמשיך לווארשה.

כדי להקביל את פני המשורר כדרך שמקבלים פני מלכים ונשיאים נדרשו רשיונות מאת מושל המחוז ומן הקוראטור, ושניהם לא זו בלבד שדעתם לא היתה נוחה מן התוכנית, אלא התנגדו לה. לפי דעתם היתה הוצאת התוכנית אל הפועל בבחינת “הוצאת העיר מכליה”, כך נאמר לי במשרדי מושל המחוז. והוסיפו כי היא אינה באפשר בימים כתיקנם, קל וחומר בימים של אלימות אנטישמית.

הוועד הגלילי של “תרבות” הטיל עלי להשיג מהשלטונות את הרשיון לקיום טקסי קבלת הפנים. פתחתי אפוא בהליכים, שלא היו אלא מאבק עם השלטונות שנמשך שבועות מספר. במערכה זו נגד עמדת מושל המחוז והפקידים הבכירים הייתי לבדי. כששאלני קצין הבטחון מיהו ביאליק, עניתי כי העם הפולני גאה בשלושת משורריו – מיצקביץ‘, סלובאצקי, קראסינסקי, כך גם העם היהודי גאה בשלושת משורריו הלאומיים: ביאליק, טשרניחובסקי ושניאור. כשהוסיף ושאל, – “אל מי תדמה את ביאליק?” עניתיו "אל מיצקביץ’". איש שיחי נרתע והודיעני כי לא יוכל לתת היתר לתוכנית בטענה שהימים רעים, שנת 1931 בפולין אינה דומה לשנת 1928, מושל המחוז לא יוכל ליטול על עצמו אחריות לחיי המשורר אם נעמוד בתוקף ונקיים את התוכנית לפרטיה. לטענתו זו השבתי, כי אם השלטונות מבקשים לנער עצמם מאחריות, ניטול אותה אנחנו לידינו, והעירותי כי הסבלים היהודים ידאגו לחיי המשורר.

מאחר שקצין הבטחון הגיב בהססנות ניכרת, דרשתי כי מושל המחוז יכריע בדבר. אף הוא הכביד ליבו אולם אחרי משא ומתן מיגע, שנמשך ימים מספר, אישר על כורחו את התוכנית כולה. הוא אפילו הוציא הוראה שכל בעלי כלי רכב יפנו את מקום חנייתם לצורך מיפגן התלמידים היהודים שימתינו למשורר. האחריות לסדר ולבטחון הוטלה על קצין המשטרה הראשי שבעיר.

משנסתיימה מערכה זו אצל מושל המחוז, פתחתי בשיחותי הרבות עם הקוראטור קאזימייז' שלונגובסקי¹³⁷. אף הוא נרעד לשמע הטעון שלי, כי “מיצקביץ'” שלנו עומד לבקר ברובנה. בתוכנית שהבאתי לפניו תבעתי ממנו אישור להשתתפות כל התלמידים מכל בתי ספר “תרבות” בקבלת פנים בתחנת הרכבת, כל התלמידים היהודים בבתי הספר העממיים הממלכתיים, הקרויים “שאבאסווקי”, שיתייצבו על דגליהם ועליהם ייכתב בעברית “בית ספר יסודי ממלכתי ע”ש קאזימיר הגדול“, “בית ספר יסודי ע”ש מאריה קונופניצקה” וכיוצא בהם. תלמידי הכיתות העליונות משתי הגימנסיות היהודיות בשפת ההוראה הפולנית, מהגימנסיה הממלכתית, שרוב תלמידיה לא היו יהודים, תבואנה משלחות של התלמידים היהודים. הדגשתי כי התלמידים מבתי הספר היהודיים יבואו על דגליהם תכלת־לבן.

הפגנה ציונית כזאת לא יכול הקוראטור בשום אופן לעכל. אך לבשתי עוז ואורך רוח, שבתי ושטחתי לפניו את “המוטיבים” בספרות התחייה הפולנית ואת דומיהם בספרות העברית החדשה. הוא היטה אוזן לדבריי והסכים. הוא שלח הוראה אל מנהלי כל בתי הספר העממיים והתיכונים ברובנה ובה נאמר: “… לאפשר לתלמידים היהודים להקביל את פני המשורר חיים נחמן ביאליק, החוזה הלאומי של היהודים”. מנהלי בתי הספר היהודיים שהגיעה אליהם הוראה זו קראוה בהשתוממות ובהתפעלות.

כדי שאוכל להיפנות לביצוע המשימות שהוטלו עלי לרגל ביקורו של ביאליק ברובנה, העניק לי מנהל הגימנסיה חופשה בת שנים עשר יום. שהותו של ביאליק בעיר נקבעה לארבעה ימים – חמישי ששי, שבת וראשון, אך מכיוון שלקה בהצטננות נתארכה ישיבתו בעיר עד י"ב בכסלו, אחד עשר יום. במשך כל אותם הימים לא זזה ידי מתוך ידו. יומם ולילה גרתי עמו במלון משעת הגיעו לעיר ועד שעת צאתו ממנה. זכר אותה חווייה מרענן ומרנין את לבי עד היום.

מאחר שהחלטנו לערוך למשורר קבלת פנים ממלכתית בשעות הבוקר, הסכים המשורר ללון ביום רביעי ה־11 בנובמבר, בזדולבונוב, מסע חצי שעה לרובנה. ביום רביעי לפנות ערב יצאנו שמואל רוזנהק ואני לזדולבונוב להקביל את פני המשורר, שהגיע לשם מלבוב¹³⁸. בתחנת הרכבת בירך אותו ועד “תרבות” שבעיר. בואו לעיר נשמר בסוד לפי שזה היה רצונו של המשורר שביקש לפוש ממסעותיו.

אך בהיותנו יושבים בחדרו במלון נכנס שלמה מילהלטר, מזכיר כבוד של הוועד “תרבות”, פנה אל ביאליק ואמר לו:

“נתכנס קהל רב באולם שבבית הספר “תרבות” ומחכים לך, מר ביאליק”.

לשמע הדבר נתכעס המשורר עלינו: “הלא אמרתי לכם שאני רוצה לשהות כאן אינקוגניטו. עייף אני ומבקש לנוח”. כעבור כמה דקות של שתיקה קם ביאליק והוסיף – “טירחא דציבורא איז א גרויסע זאך, מען דארף גיין”. כשנטל את מקלו ופנה ללכת המשיך – “די יידן איז קאלט. מען דארף זיי א ביסל דערווארעמען” (קר להם ליהודים, צריך לחמם אותם קמעא).

תוך מחצית השעה השיגו עסקני “תרבות” רשיון מאת מושל המחוז לקיים האסיפה. כך בא להם ליהודי זדולבונוב “חג ביאליק” בהיסח הדעת.

למחרת, אור ליום חמישי, ב' בכסלו תרצ"ב (12 בנובמבר 1931), בשעה 8 בבוקר הגיע חיים נחמן ביאליק לרובנה. מאותה שעה ואילך התנהל הכל על פי התוכנית לכל פרטיה ודקדוקיה. מאוחר יותר נודע כי רובנה היתה העיר היחידה בתפוצות הגולה שהקבילה את פני המשורר בבית הנתיבות בנגינת “התקווה”. היתה זאת קבלת פנים פומבית וממלכתית במלוא המובן של המלה. ונהדר היה מראה מסעו מבית הנתיבות אל המלון “ויקטוריה”. לכל אורכו של רחוב ה־3 במאי ניצבו והמתינו למשורר אלפי ילדים ומחאו לו כף. יהודים בהמוניהם הריעו לו ובירכוהו בלב גואה משמחה: “יחי ביאליק! הידד ביאליק!”

בשעה 10 לפני הצהרים, כמתוכנן, הגיע המשורר אל הגימנסיה “תרבות”. לאורך הדרך מבית המלון מול סימטת הגימנסיה, היא סימטת פוטשטובה, נפרשו שטיחים. כל ציבור התלמידים והמורים לבשו בגדי יום טוב, התאספו וציפו לבוא המשורר לאולם הגדול. כשהופיע ביאליק בכניסה, פצחו כל התלמידים כאחד בזמר, שחובר במיוחד לכבודו, ושרו בתרועת גיל אדירה.

ואלו מלות הזמר:

ביאליק ביאליק

לית מאן דפליג

ביאליק ביאליק

לית מאן דפליג

שאתה הוא גדול משוררינו

נשמת

נשמת נשמותינו

ביאליק ביאליק

אל נא תסלק

את שכינתך שבארץ

ובגלותנו

ביאליק ביאליק

לית מאן דפליג.

את השיר חיבר אחד המורים לעברית והלחינו מר למברג, המורה למוסיקה. כשתמה השירה בירכוהו המנהל יששכר רייס ואנוכי. התלמידה פנינה שרמן דיקלמה את השיר “אל הציפור”. שפתי התלמידים נעו ומיללו “ביאליק, ביאליק”. כשעיניהם נשואות אל המשורר. התלמידים ידעו כי רק אליהם ביאליק בא, בזכות היותם תלמידים בבית הספר העברי שבגלות פולין.

בפנקס הגימנסיה רשם המשורר את הדברים האלה:

“החינוך העברי הרגיל צריך לשאוף אל המרובה, ולתפוס לעולם את המרובה, שאם לא כן לא יעלה בידו גם את המועט. היהודי בגולה קוצר סאה, רק בזמן שהוא זורע כור. על בית הספר העברי בגולה להקנות לתלמידיו לא רק חוכמה – כי אם גם תורה. אהבה והתקשרות אל התרבות העברית וקניינה, ובעיקר – לספרות העברית – זוהי המטרה הראשית אשר אליה יכוון בית הספר העברי את פעולתו. אם זו כאן – הכל כאן”.

ב' כסלו תרצ"ב – 12.11.1931.

באותו יום חמישי לפנות ערב נתכנסו בחדרו של המשורר שבמלון “ויקטוריה” כמה מעסקני “תרבות”. ביאליק הוציא דפים אחדים מהמשנה “סדר זרעים” (מתוך ששה סדרי משנה, מנוקדים ומפורשים בידי ח. נ. ביאליק, סדר ראשון: זרעים, הוצאת דביר תל־אביב תרצ"ב) שנשלחו אליו מתל אביב שיעשה בהם הגהות. במהלך השיחה שהתנהלה ביידיש הוא השמיענו דברים, שאני מביאם בתרגומם העברי:

"הספר הראשון שנקבץ אחרי שנחתמו כתבי הקודש, נערך ונשמר במקורו העברי, והפך להיות חלק בלתי נפרד מאוצרות האומה, הוא ספר המשנה, התורה שבעל פה. אולם כמה סיבות מכבידות על בני דורנו את למידת המשנה, אם מפאת צורת הנוסח, או מפאת הפירושים. המשנה בכל מהדורותיה היא בלי ניקוד. הניקוד מחיה את הנוסח ומקרב את עין הקורא. הניקוד מאיר את הלשון וממלא את התוכן החבוש בחיקה. הפירושים שנכתבו עד היום נועדו בעיקר ללמדנים, אבל סתם יהודי בדורנו יקשה עליו להתמצא בפירושים.

אם אנו רוצים להחזיר את בני דורנו אל המקורות ולחבבם עליהם, שומה עלינו לעשות את המשנה לספר השווה לכל נפש, פתוח לפני כל יהודי היודע עברית, שמבקש ללמוד ולהבין את המשנה".

עם האורחים נמנה גם ר' יהודה מוטיוק, שהיה תלמיד חכם ובר אוריין. משהבחין ביאליק בסגולותיו, אחרי ששמע כמה מהערותיו, מייד דבק בו לאהבו לא הירפה ממנו במשך כל ימי שהייתו בעיר. שעות רבות גילגל עמו בשיחות על חידושי תורה. “ממך, ר' יידל מוטיוק, למדתי הרבה” – סח לו ביאליק כמה וכמה פעמים, וראיתי בו שהוא שש ומתרגש כאשר ר' יהודה מוטיוק שטח לפניו את הסברו לסוגיה קשה בגמרא. “אזוי, אזוי” אמר לו, “איר האט מיר אויפגעמאכט די אויגן” (כך, כך, פקחת לי את עיני…)

אור ליום ששי קיבלו את פני המשורר אלף ומאתיים יהודים באולם “אמפייר”, ועוד כמה אלפים עמדו ברחוב והמתינו לצאתו. “השכינה שורה עליו” לחשו יהודים איש לאחיו כשיצא אליהם. אחרי ברכות המברכים נשא ביאליק את משאו ביידיש. משפתח לדבר נשמע קול מתוך הקהל שביקש מהמשורר לומר דברים גם בעברית. על מישאלה זו הוא הגיב: “שופר שפיו מצופה זהב – פסול” (ראש השנה כ“ז ע”א) והמשיך ביידיש. בפתח דבריו אמר: “אחד המברכים ביקש לכבדני בכבוד גדול ואמר כי ‘מיהודה הלוי ועד ביאליק – לא קם כביאליק’ האומנם כך? מיהודה הלוי ועד ביאליק היה מדבר שממה? האם במשך שמונה מאות שנה מיהודה הלוי ועד ביאליק היה העם היהודי עקר?”.

שאלתו הריטורית הסבה את דברי משאו אל כוחה היוצר של האומה היהודית בארץ ישראל ובגלויותיה בכל התקופות. הוא עמד על סגולותיה ומכמניה. על תקופת התלמוד – ההלכה והאגדה – אמר: “ההלכה משולה לצנימים שהצבא מכין לו מלאי לשעת חירום ולימי מלחמה”… הוא עמד על ייחוד יצירתם של הגאונים, הפוסקים הראשונים והאחרונים, מנה את סגולותיה של שירת ימי הביניים וחבק בהרצאתו את היצירה היהודית עד עידן ההשכלה. כללה של הרצאתו: הרצף במורשתו הרוחנית של עם ישראל עתיק היומין.

למחרת היום, ביום ששי בבוקר, ג' כסלו, נלוויתי אל ביאליק משהלך אל הבנק הממלכתי כדי להעביר אל יהודה לייב מגנס, נשיא האוניברסיטה העברית בירושלים, חמישים לירות ארצישראליות, “גמילת חסד שלקחתי ממנו לפני צאתי לחוץ לארץ, ואני שמח שיכול אני להחזיר לו” – אמר לי.

כשיצאנו מהבנק טיילנו במעלה רחוב שוסיינה עד החורשה. הוא הפליג בשיחתו אל העבר, אל הכפר. “נופי הטבע מימי ילדותי רודפים אחרי עד היום הזה” – אמר. אך עד מהרה שב להתעניין בגימנסיה ושאלני על טיבם של המורים, ואם ניתנת לתלמידים הכוונה והכשרה להגשמה חלוצית. שמעתי בנעימת דיבורו תוגה ועצבות: “עד מתי ישבו יהודים בפולין? הרי אין להם פה כל תקווה!”. ספרתי לו כי אלפי צעירים יהודים נוהים אחרי “דיבוק” הקומוניזם, ורבים מהם נמקים בכלא. על כך השיב: “עד היום הישיבות הן כחומה לנו. הנוער היהודי החופשי אינו מקבל מבית הוריו ממזון היהדות לדרכו בחיים. בתי הספר “תרבות” מוכיחים כי נס “תרבות” הוא באפשר. אבל מאתיים וחמישים בתי ספר “תרבות” בתוך שלושה מליונים יהודים בפולין – הרי זה כטיפה בים”.

ביום ראשון, ז' כסלו תרצ“ב (15.11.1931) הרצה ביאליק באולם “נאווי שוויאט” על לשונות היהודים, מימי תרגום אונקלוס ועד ימינו. ישב ראש ד”ר יוסף שווידקי. גנוזים בלבי רישומי ההתרגשות וההתפעלות של המאזינים לדברים שיצאו מפי ביאליק, והיו מהם שנדחקו אליו ונשקו ידיו.

שתי עצרות תלמידים נערכו עם ביאליק; אחת לתלמידי בתי הספר העממיים “תרבות” והגמנסיה “תרבות”, ואחת לתלמידי שתי הגמנסיות היהודיות בשפת ההוראה פולנית; אליהם דיבר המשורר ביידיש. ביאליק הרצה גם ב“מועדון האינטליגנציה היהודית”.

המשורר ביקר גם בבית הספר העברי “תרבות” א‘. התלמידה מרים כגן דיקלמה את השיר “אנחתי”; נתרשם המשורר ושאל אותה למה אינה לומדת בגמנסיה “תרבות”. מחוסר אמצעים – ענתה. ביאליק הבטיח לה לימוד חינם בגמנסיה “תרבות” וכן באוניברסיטה בירושלים לכשתעלה לארץ ישראל. ואמנם עברה מרים כגן מבית הספר העברי “תרבות” א’ אל הגמנסיה ונתקבלה בכיתה הרביעית.

לפי שקצר המצע מהשתרע ולא אוכל לספר בימי ביאליק ברובנה לכל פרטיהם, אסיים במעשה בדגל ציון על מרפסת המלון “ויקטוריה”.

ביום החמישי בבוקר משהגיע המשורר אל המלון הניפותי על המרפסת את הדגל תכלת־לבן כדי שיראו יהודים ושאינם יהודים העוברים כי שרוי בתוכנו גדול המשוררים היהודיים בדורנו. חשנו כי נתיישר חוט השדרה של היהודים ברובנה אשר מעולם לא ראו דגל ציון מתנופף בפומבי בשגב ובהדר.

ביאליק לא רצה לקבל הזמנה לסעודה בליל שבת בבית פרטי, אך הסכים לסעוד בסוד מקורבים סעודה ראשונה שנערכה לכבודו בבית יתומים ברחוב ווייסקא. את השולחן ניהל מנהל בית היתומים לייב שפילברג, מראשי מפלגת העבודה הציונית “התאחדות” בעיר.

בעת אכילת מרק פתח ח"נ ביאליק (זכורים לי עיקרי דבריו):

“המרק מזכיר לי את הבית של הסבתא; למרק שהכינה סבתא היו כל הטעמים הטובים של גן עדן; אכילה כרוכה באחד מן החושים, – הטעם או הריח; מן הטעם חוטים ונתיבות סמויים לאין שיעור מתמשכים אל הזיכרון; הזיכרון מגביהני עוף ונושא אותי על כנפי הדמיון אל ביתם של סבא וסבתא; הבית על רהיטיו וכל רהיט וכל חפץ שבו לנגד עיני; מן הבית אני יוצא אל הסביבה שרוב תושביה גויים וקומץ קטן של יהודים”.

ביאליק עוצם עיניו, מתרגש ומתרומם ומצייר את הנוף הכפרי וכל עץ אשר בו; אחר כך הוא מתאר את קדושת השבתות ואת שמחת החגים, הימים הטובים בביתם של סבא וסבתא;

בנשימה עצורה הקשבנו לדבריו של ביאליק אשר נסבו בעיקרם על חוש הטעם ועושר הדמיון; האזנו לאמרי ביאליק על שבת מלכתא.

בין מנה למנה שרו המסובים מזמירות שבת והמנצח היה ר' יהודה מוטיוק ז"ל.

מכיוון שביאליק לקה בהצטננות, נתארכה שבתו בעיר בשבוע ימים, ובהם לא זזה ידי מתוך ידו. איזה ספר קל אתה יכול להביא לי – שאלני ביאליק.

אביא לך ספר מעניין, מושך ומרתק – אמרתי. אבל טרם אלך להביא את הספר, אספר לך מי הוא המחבר? נא אדרבא – אמר. ואם כן, אני מבקש ממך היתר לספר לך ביידיש! על יידיש אתה צריך לבקש היתר? אדרבא ואדרבא.

שם המחבר הירץ מאיר פיסיוק בעל בית חרושת לשכר “ברגשלוס” והוא מייצר גם שמרים, השלישי בפולין. פיסיוק הוא ליטאי, יהודי בר אוריין ומדבר ב“ש” (סין) ויש לו הומור רב. עם רעייתו הוא אינו משוחח אלא עברית; שובי־שובי השולמית, הוא שר לה ערב שבת. הפלא ופלא – אמר, הוא המחבר של “בלעטער” זכרונות ביידיש 5 כרכים, הוצאת “אחיספר” ליד חברת “צענטראל” וארשה 1930.

קח איזוואטשיק (כרכרה) והביא לי הספר. – מר ביאליק, אמרתי לו, טרם אלך, אספר לך קוריוז מספרו: בנוהג שבעולם יהודי בעל בית חרושת מעסיק כשומר גוי והירץ מאיר מעסיק דווקא יהודי! שאלו לו היהודים: ר' הירץ מאיר, ווי קומט עס, הכל מעסיקים גוי ואתה מעסיק דווקא יהודי. אענה לכם – אמר, אם אעסיק גוי, גוי ימצא בקבוק שכר וישתה, עוד בקבוק ועוד בקבוק ישתה וסופו שישתכר וינחר ולא ישמור.

לא כן יהודי: יהודי משוטט בבית החרושת ומהרהר בקול רם: כמה כסף לווה פיסיוק בעיר וכמה רבית הוא משלם? מדוע הלך פיסיוק היום העירה ברגל? ודאי העסקים אינם “הולכים” כל כך טוב! כמה ממון מוציא פיסיוק בחודש וכמה ממון מוציאים כל אחד מבניו. מדוע לא נסע ליובה (אריה) הבן הבכור השתא לדאטשע (קייטנה)? כל הלילה הוא אינו חושב אלא על פיסיוק. פרעג איך אייך – אני שואלכם – קען אזא שומר שלאפן, היכול שומר כזה לישון, כל הלילה הוא שובר לו ראשו על פיסיוק ועל משפחתו.

לויפט און ברענגט מיר דער בוך, רוצה נא מהר והבא לי את הספר.

הלכתי אל בית פיסיוק, נטלתי את הספרים והבאתים אל ביאליק. כעבור יומיים אמר לי המשורר: “בלעתי את חמשת כרכי הזכרונות בהעלם אחד. זכרונות מעניינים מאד. פיסיוק יודע לספר ולרתק את הקורא”.

בעת שישבתי עם ביאליק בחדרו בשוכבו במטה, הוא סיפר בסופרים הכותבים ב“מאזניים” וביקש ממני באותה הזדמנות להעמיד שלושים מנויים על “מאזניים”.

לשאלתי מהו הפירוש – “אין מזל לשראל?” (שבת) אמר לי סברתו כי אין כוונת המאמר לשלילה או לקללה חלילה, אלא שהמזלות – היינו גרמי השמים – שולטים בגויים, ואין להם שליטה בעם ישראל. שהרי על פי ההגיון הפרענויות שבאו על עם ישראל, החורבנות, השמד, ההשמדות והאינקוויזיציות, היה עמנו צפוי להיעלם. והא ראיה, הוא לא נעלם. עם ישראל חי וקיים. זאת התשובה ל“אין מזל לישראל”, לאותו מזל העלול, חס ושלום, לגרום לכלותנו אין לו שליטה בישראל.

ביום א‘, ז’ כסלו (15 בנובמבר 1931) בבקר ראיתי שהדגל איננו על המרפסת. מה קרה? מי הסיר את הדגל – שאלתי את בעל המלון והוא סיפר לי, כי בא אל המלון שוטר אשר בפקודת המשטרה ציווה להסיר את הדגל. באותו מעשה שרירותי ראיתי בזיון לא בלבד לאורח אלא פגיעה בכבודנו הלאומי; ואמנם לי היה ברור, כי עינם של השלטונות היתה צרה בנו; בדגלנו הם ראו הפגנה ציונית שהיתה לצנינים בעיניהם.

ביום ב', 16 בנובמבר, הלכתי אל מושל המחוז סטניסלאב בוגוסלבסקי, ודרשתי מנו בטול הגזירה.

משנכנסתי ללשכתו פנה אלי מושל המחוז במלים: אדון גלרטר, מי הוא מושל המחוז ברובנה, אני או אתה? אתה הוא מושל המחוז – עניתי. הוא: מי נתן לך רשות להניף על מרפסת המלון את הדגל תכלת־לבן? הדגל לא צויין בתכנית לקבלת פנים אשר הגשת לי. הדגל תכלת־לבן אינו יכול להתנופף אלא יחד עם הדגל הממלכתי. אני: אני מודה כי צריך הייתי לשאלך; עכשיו, בדיעבד, אשים על המרפסת גם את דגל המדינה. הוא: אינני יכול להסכים להנפת דגל המדינה בפומבי בניגוד לפרוטוקול הממלכתי; אין כאן חג ממלכתי והאורח אינו מדינאי, נציג מדינה. אני: אילו מיצקיביץ' שלכם היה בחיים והיה בא לרובנה, היית בוודאי מפרסם הוראה להניף על הבתים את דגל המדינה. כמיצקיביץ' לעם הפולני כן ביאליק לעם ישראל. הואיל ודגלנו כבר מתנופף בפומבי והוא בפקודתכם סולק – נראה אנחנו היהודים ברובנה בהוראתכם אקט מדיני נגד היהודים, בזיון לאורח הנעלה, וזכור תזכרו, כי התגובות וההדים בחוץ לארץ לא יהיו חיוביים. ביאליק הוא אישיות בעולם התרבות, ושמו הולך לפניו ברבים גם מחוץ לעולם היהודי. הוא: אינני יכול להסכים לכך, שדגל תכלת־לבן יתנופף כך שבוע ימים. אני: אדוני מושל המחוז – אני מודיעך, כי לא אצא ממשרדך עד שתתן הוראה להחזיר את הדגל על המרפסת של המלון ולאורחנו אסביר זאת כאי הבנה, כתקרית מצד מפקד המשטרה. מושל המחוז נטל את הטלפון וטלפן אל מפקד המשטרה: “על מרפסת המלון “ויקטוריה”, כל זמן שמתגורר בו המשורר הלאומי של היהודים ביאליק – יתנופף הדגל תכלת־לבן”, ואלי פנה במלים: “אני לא אוסיף לערוך אתך כל אירועי חג שהם”.

היהודים בעיר לא האמינו, כי אצא מעם פני מושל המחוז בריא ושלם ונוצח. דגל ציון הוחזר והתנופף על המלון שלושה עשר יום עד שחיים נחמן ביאליק עזבהו.

ביאליק לא חס על כוחותיו ולא מנע את עצמו מטורח המסעות אל המוני בית ישראל; אך פעם אחת שמעתי את אנחתו, כשהוא אומר לי: “אויף דער עלטער דארף איך זיך ארומטליקן”… (לעת זיקנתי צריך אני להיטלטל בדרכים). אז חשבתי מה קשתה עליו טירחת המסעות והטילטולים ברכבות. יום אחד סיפר לי על הקונגרס הי“ז שהשתתף בו, בבאזל, תרצ”א (1931). היה זה הקונגרס שלא בחר בוייצמן לנשיא ההסתדרות הציונית. – “הם עשו עוול לוייצמן” אמר. דבריו יצאו מלב דואב ופניו לבשו עצבות. דבריו על וייצמן נאמרו בהערצה רבה. הוא שיבח את ארלוזורוב כמדינאי.

זכיתי ושימשתי את ביאליק במשך אחד עשר יום. גם קוריוזים משעשעים לא חסרו באותם ימים והרי אחד מהם שאירע בבוקר יום הששי. ניגשתי בשעה 10 אל פקיד המיברקה בבית הדואר, שהיה מול המלון “ויקטוריה”, ומסרתי לו מיברק אל מרכז “תרבות” בווארשה. נוסח המיברק היה בעברית אך כתוב באותיות לטיניות. במיברק הודעתי כי ביאליק הגיע לרובנה. הפקיד השקיף בעד החלון וראה את הדגלים שעל מרפסת המלון “ויקטוריה” ולבסוף שאל אותי “האם זה משורר חי?”.

במוצאי שבת, בי“א כסלו ערכנו למשורר מסיבה “צאתך לשלום”. בתום הברכות קם ביאליק ואמר: “הטורט” (עוגה) דולק אחרי. בכל מקום שביקרתי – אותם בנקטים שאינם אותם בנקטים; בכל מקום אותם “טורטים” ואין הם אותם טורטים; בכל מקום אותם נאומים, ואין הם אותם נאומים”.

והוא קרא: – “מה רב, אוי מה רב השממון!… עת כנוס היא ליהודים בארץ ישראל, שיש מחר שהוא אחר זמן!…”.

כאשר סיים, הקהל קם והקיף את ביאליק. בעומדו כך בלב עיגול של קהל אוהביו ומעריציו התחיל מפזם ניגון ואמר: “ניגון עצוב הוא זה, אך כשמזמרים אותו – משמחים אותו, והניגון שמח ומשמח אותנו, זה הניגון בלי מלים…” (ע' בנספחים; תווים לניגון).

ביום ראשון י"ב כסלו (22.11.1931) יצא המשורר מרובנה. פנה זיוו, פנה הודו. בשעה 7 בבוקר ליוויתי אותו לתחנת הרכבת יחד עם שמואל רוזנהק, שנסע עם המשורר לסארני. היתה זו שעת בוקר קרה. רחובות העיר היו ריקים. ביאליק היה שרוי בעצבות עמוקה ואמר לנו בתוגה חרישית: “ליהודים פה (בפולין) **קר. קר מאד. אין להם כל תקווה שהיא… תוחלתם היחידה היא ארץ ישראל. היבינו זאת?”**.

 

ואלה שמות    🔗

מייסדים ונושאים בעול    🔗

עם מניחי היסוד לגימנסיה נימנו האישים יצחק אדלסברג, יהושע ארליך, ישראל ברוינשטיין, יעקב ברונפמן וקלמן. אחרי כן נוספה עליהם שורה ארוכה של אישים כמו איסר גרמן, שלמה וסלר, אסתר וילכר, ברוך כגן, נחמיה לוצקי, יוחנן לוין, אהרן לרנר ואשתו דבורה. אלה האחרונים פתחו את דלת ביתם למורים יוצאי גליציה, ולילות השבת שלהם “וקראת לשבת עונג”, חרותים בזכרוני ברוב חיבה. נזכיר לטוב את יהודה מוטיוק, את יעקב סטאריץ, את חיים יוסף ספקטור, את הירץ מאיר ושולמית פיסיוק, שכה היטיבו לארח בביתם אנשי רוח וספרות עבריים, כשאלה ביקרו ברובנה, את אריה לייב פיסיוק, את פנחס פרלמוטר, את שמשון פרלמוטר, את אריה לייב קליקה, את משה קרשון, את שפרה רויטקלינג, את זוסיה ריכטר, את הכהן אהרן רפופורט, – שהגדיל מעשים למען הגימנסיה יותר מכל אדם אחר שידעתי; וכן את ד"ר יוסף שווידסקי, את רחל שטריק, את אהרן שייניס, את מרדכי שקליאר ואת יצחק בר דעת, כמנהלה האדמיניסטראטיבי של הגימנסיה עד אחריתה.

עמוסים דאגות פרנסה לא נלאו ממאמציהם כדי לספק את צרכיה המרובים וקיבלו עליהם כל טירחה שהוטלה עליהם. הגימנסיה היתה להם מקדש מעט.

עם ראשי התנועה הציונית בפולין ואנשי הוועד המרכזי של הסתדרות “תרבות” בווארשה, שדאגו לקיומה ופקדוה בביקוריהם, נימנו יצחק גירנבוים, יוסף הפטמן, אברהם לווינסון, ד“ר מאיר קלומל, שהיה ממייסדי “תרבות” בפולין, ד”ר אליהו רוזנבוים, שמואל רוזנהק, משה גורדון – ששימש כמנהל המרכז של הסתדרות “תרבות” בווארשה, ד“ר צבי זוהר ראש המחלקה הפדגוגית של “תרבות” בפולין ומפקח על בתי הספר היסודיים והתיכוניים. וייזכרו לטובה ד”ר צבי הלר וד"ר אמיל זומרשטיין מלבוב, צירים לסיים הפולני, אליהם הייתי נוסע כפעם בפעם ללבוב בשליחות הגימנסיה. האינטרוונציה של שניהם לאלתר תמיד הצליחה.

 

מנהלים ומורים    🔗

ראשוני המנהלים בגימנסיה בשנים תרע“ט־תרפ”ט (1919־1929) היו משה קיפר (נחשון)¹³⁹ ששימש כמורה למתימטיקה בגימנסיה “הרצליה” אחרי עלותו ארצה; ד“ר דוד לוין¹; יצחק פיקנגור¹ (גור אריה); ד”ר מאיר בראנד¹; שרה גייפמן¹; וראשוני המורים היו אליעזר בוסליק; מלכה בוסליק¹; דבורה ברמן¹; אריה גרבוז (אבטיחי); טייכטייל; פלדמן; יוסף קרשינסקי; דוב רויזן ושמואל רוזנהק¹.

בשנים הבאות שימשו בהוראה חוה אוברלנדר, מרת אקסלבירד, אליעזר בוסליק, יעקב בושל, פ. בלאק, יוסף ברקובסקי¹, יצחק ברקובסקי, חיים ברגמן, ד“ר משה ברגמן, יעקב ברוך, דבורה גולדהבר, מנחם גלרטר¹, נח גריס (פריס), ארנולד גריצמן, פנינה דורטורט לבית גרסטן¹, יהודית הורוביץ לבית אייזנברג¹, ד”ר שלמה הורוביץ¹ מורה להיסטוריה וסגן מנהל בית הספר הריאלי בחיפה מחבר הספר “קיצור תולדות ישראל בעת החדשה”, א. הילרוביץ, א. ויינברג, אשר ויינשיין, אורי ורברג, פנקה זיידמן, א. זימן, ד“ר פנחס חבויניק (אורן), ליאון טאובה, ב. כהנא, א. ליטבק, לייב ליסיצה, למברג, שאול לנגהולץ, דבורה מאוארמן, י. מודלינגר, מנחם סוסנוביק (אורן), ד”ר צבי סטריסולר¹, סמוליאר, ד“ר מאיר פבריקנט (ניו יורק), נח פלנטובסקי (פניאל)¹, אברהם פרנס¹, לולה קרוליק, ד”ר יעקב קרוליק, אברהם רוכל¹, יוסף קרשינסקי, ד“ר יששכר רייס מנהל הגימנסיה עד אחריתה, ד”ר יוסף שווידקי ושמואל שטיף.

בהנהלת הגימנסיה סייעו בידי יששכר רייס¹⁴⁰ – סגנו יוסף קרשינסקי, זקן המורים, ושמואל שטיף, שהיה ממלא מקומו בימי חופשת הקיץ. מערכת השעות למורים לכל שנת הלימודים היה מעשה מרכבה של ש. שטיף.

יוסף קרשינסקי מנהל בית הספר העברי העממי (היסודי) “תרבות” שליד הגימנסיה, היה בר־אוריין ואציל נפש שהליכותיו אמרו כבוד והכל אהבוהו. בשיעורי הטבע שלו הוא נטע בליבות התלמידים אהבת ציון ושילב בשיעוריו את תולדות חגי הטבע בישראל. הוא חיבר, יחד עם נח פלנטובסקי, ספר “הטבע” ששימש ספר לימוד בכיתה ד' של בתי הספר העבריים העממיים ויצא לאור בהוצאת “קרית ספר”, וארשה, (134 ע' תרצ"ח 1937); הספר זכה לשלוש מהדורות, וניתנה לו גושפנקא של מיניסטריון לדתות ולהשכלת הציבור. בסייפא של הספר אנו מוצאים תמצית דברים על החגים בארץ ישראל הכרוכים בחיי הטבע במולדת. ליוסף ורחל קרשינסקי נולדו שתי בנות. הבת הבכירה פאני¹⁴¹ נרצחה בידי הגרמנים הנאצים; הצעירה סוזיה תיבדל לחיים ארוכים היא חברה בקיבוץ שער הגולן.

בוגרי הגימנסיה “תרבות” וחלקם בבניין הארץ    🔗

בארץ ישראל יושבים כשלוש מאות וחמישים מחניכי הגימנסיה. עלייתם לארץ והשתלבותם בחייה לא היו כרוכות בחבלי קליטה. יסורי העליה נפלו בחלקם של אלה שרצו לעלות ולא יכלו, כי לא קיבלו “סרטיפיקטים” על סמך אישורים מן האוניברסיטה העברית בירושלים, כמועמדים להתקבל בה כסטודנטים. תעודת הבגרות של הגימנסיה “תרבות” היתה למעשה מעין סרטיפיקט לעלייה, שלא יסולא בפז.

בשנים ההן (1933־1934) היו מבוקשים פקידים המיטיבים לדעת את הלשון העברית, ובוגרי הגימנסיה “תרבות” שלטו בעברית. היו מהם שנתקבלו בעיריה, במחלקות ההנהלה הציונית, בחברת “פרדס”, בבנק איגוד ישראל בבנק דיסקונט לישראל ובבנק לאומי לישראל. שניים הקימו מפעלים אלקטרומיכניים, עשרה נעשו עורכי דין: אחד מכהן כשופט בבית משפט מחוזי; עשרים ושבעה – מורים; אחד מזכיר מערכת “דבר”; אחד – חבר הנהלת “כור”; מהנדסים – שמונה; אחד פרופסור בפקולטה להנדסה אזרחית בטכניון, הוא תיכנן בין שאר תוכניות בנייה את גשר הרכבות מעל לאוטוסטראדה תל אביב־חיפה ליד עתלית, את המבנה התעשייתי בעל חשיבות ממלכתית, ועוד כשלושים וחמישה הינם חברים בקיבוצים. ואחד הוא יוסף בורשטיין כיהן כראש המחלקה לתרבות בוועד הפועל של הסתדרות העובדים, לימים הוא נבחר חבר מועצת העיר תל אביב, ואחר כך גם נבחר לסגן ראש העיר. רבים מבוגרי הגימנסיה התגייסו כנוטרים ולבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה ושירתו בצבא הבריטי, וכשקמה המדינה הם שירתו גם בצבא הגנה לישראל.

חניכי הגימנסיה, בניהם ובני בניהם – כולם השתרשו במדינת ישראל.

בסיפא של דברי אודות מעשי ברובנה אציין כי 65% מקהילות ישראל בפולין¹⁴² היו בתחום רוסיה הסובייטית, וכל היתר בתחומה של מדינת פולין. ראשית צמיחתן של רוב הקהילות היתה במאות הט“ו והט”ז. בכל קהילה שפעלתי בה נהגתי לסור אל בתי העלמין כשנילווה אלי חבר שהיה צלם חובב. הוא צילם את המצבות של רבנים מפורסמים כגון מהרש"א באוסטראה, או המצבה של הכהן מטוטשין; את התמונות שלחתי אל פרופסור הוגו ברגמן, מנהל בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים. מאז התפתחו קשרי מכתבים בינינו. אצטט מכתב אחד בלבד מה־30 בינואר 1933:

“אדוני וחברי הנכבד, הננו מודים לך מאד על שתי התמונות הנוגעות לתולדות מהרש”א שהואלת לשלוח לנו. התמונות מעניינות מאד. טוב עשית שהעתקת לנו את הנוסח החרוט על המצבה. מזכיר “בצלאל” שראה את הצילומים אצלנו מבקש, אם אפשר, לשלוח גם להם העתק. הכתובת: “בצלאל”, ירושלים. הננו מבקשים את עזרתך גם להבא.

ה. ברגמן"

(ע' אצ"מ A257/77).

בית אבותי משגבי הרוחני    🔗

במשך כל שנות עבודתי ברובנה (תרפ“ח־תרצ”ד) נוהג הייתי לנסוע הביתה אל הורי לחג הפסח¹⁴³ ולחג הסוכות, וכן לפגרת הקיץ בחודשי תמוז אב (יולי־אוגוסט). כל אימת שנודע לחברי “התאחדות” כי הגעתי לסטניסלאב, הם רתמוני לפעולה בבחירות הקהילה, משכוני אל “יד חרוצים”, דיברו על לבי להרצות ומשכוני אל “גורדוניה” ואל “בוסיה”.

בביתנו נזדמנו לעתים קרובות הדוד בריש מבורשטין, הדוד אהרן מדולינה והדוד מרדכי מקוסוב. אחרי שיחה עם אמי על ענייני דיומא, כדרך העולם, הנעימו בשיחות עם אבי־מורי שהיו בהן מחידושי התורה כשבפיהם המלבי“ם ואבן עזרא, ו”אור החיים", והעלו פנינים מבאר התלמוד ומצפונותיה של החסידות.

דודו של אבי מורי ר' יצחק שבדרון, שהכיר את הרצל והעריצו, חיבב על משפחותינו את הציונות. עם ישראל וארץ ישראל ניסרו תמיד בחלל ביתנו ובכל שלוחות משפחותינו. והנה כשקראתי באוזני אבי מורי יום אחד בקול רוגש מובאות מתוך שירו של ביאליק “על השחיטה” הוא נרעד לשמע המלים “ואם יש בכם אל”… ראיתי באבי שהוא כואב ומיצר.

“זעקתו של ח. נ. ביאליק ב”על השחיטה" מבטא את הפרעות בקישינוב בתרס“ג” אמרתי לאבי בדרך ארץ ובהנמכת קולי.

אבי השיב לי: “איך יכול ביאליק לומר “אם יש בכם אל”? היש ספק כלשהו חלילה?”.

אהבתי את אבי והערצתיו. הוא היה נערץ עלי מ“זכור ברית” הראשון בילדותי, כשהעירני ללכת לבית הכנסת לסליחות בערב ראש השנה, בשעה שלוש בבוקר. “ברית אבות לבנים תזכור” היתה נר לרגליו. טיולי עם אבי באותן שנים נסכו בי משאר רוחו ומאמונתו האיתנה. הוא המשיך חיבתו הרגשנית אלי גם בבגרותי, כשכתב אלי לרובנה – “אל בני היקר מוני”, לפי שבביתנו קראוני “מוניו”.

בשהותי בפגרת הקיץ של שנת 1930 בבית, שמעתי את אמי מתבלת שיחתה במאמר של שפינוזה: “לא ללעוג לא לצחק, לא להתיאש, אלא להבין”. הופתעתי לשמע הדברים אך מפאת רגש הכבוד לא שאלתיה מניין לה אמרי ברוך שפינוזה, שהרי היהודים החרימו את שפינוזה. למרבה פליאתי ציטטה אמי את שפינוזה בלאטינית, והיא מעודה לא למדה בגימנזיום. ואמנם “לא להתיאש אלא להבין” היה הקו שהינחה אותה כל ימי חייה. ובשובי לרובנה פירסמתי ב“וולינער לעבן” מספר 614 מ־28 באוקטובר 1930 מאמר על אודות עניינים ציוניים־מדיניים כשכותרתו היא כדברים ששמעתי מפי אמי מאמרי הפילוסוף.

בית הורי ליווני בכל דרכי במרחקים, והרי מעשה שהיה בין אבי וביני: נסעתי כמנהגי לחג הפסח תר"צ (1930) הביתה. והנה באחת משיחותינו בחול המועד פתח אבי מורי ואמר לי: מוני יקירי, אמור נא לי, אין לך מלון נאה יותר לגור בו בווארשה אלא “פולוניה”? – היה זה אחד ממלונות הפאר של וארשה.

אמרתי: – אבא, אני מעולם לא גרתי ב“פולוניה”. הלא אתה יודע שאני נוסע אל כל הוועידות, אף לקונגרסים, על חשבוני, ואני משלם את כל ההוצאות מכיסי. כלום יכול אני להתיר לעצמי לוקסוס של מגורים ב“פולוניה”? אמר לי: – אינני נוזף בך, אבל היתה זו חובתי להעיר לך. אמרתי לו: – אבא, בווארשה אני מתגורר תמיד במלון “קראקובסקי” (מלון דרגה ג'). מיהו שסיפר לך שאני גר ב“פולוניה”? אמר לי: פנחס גוטליב, ששהה בווארשה לרגל מסחר, סיפר לי כי ראה אותך ב“פולוניה”; הוא פשוט רצה לשמחני. אמרתי לו: – עכשיו אני מבין. ב“פולוניה” גר פנחס גלפרסון, המנהל הכללי של בנק דיסקונט ברובנה ואחד מבעליו. הוא יושב ראש הוועד לקרן היסוד ברובנה ושנינו נסענו כצירים אל ועידת קרן היסוד בווארשה שהשתתף בה¹⁴⁴ נחום סוקולוב, ואומנם גלפרסון אירח אותי לסעודת צהרים; אבא, עכשיו אתה¹⁴⁵ מבין… אמר לי: – די וועלט איז קליין (העולם קטן). אדם מתעטש בווארשה והקול נשמע בסטניסלאב.

בחודשי פגרת הקיץ תמוז־אב, כשהבריות נהגו לבלות בקייטנות שבהרי הטאטרים, או בהרי הקארפאטים, הייתי יושב בית וקבעתי לי עתים לתורה, לשם הכנת חומר שיעורי בכיתות. בדקתי את השיעורים ואת ההרצאות משנת הלימודים שנסתיימה, ניפיתי, סיננתי, גרעתי והוספתי עליהם כדי לשפרם ולהתקינם לקראת שנת הלימודים החדשה. זכרתי את הפסוק – “אשרי אדם מפחד תמיד”, אמר הרבי מקוצק – “אשרי אדם מפחד מן התמיד” מן השיגרה; ומדבר שיגרה רחקתי.

שעות רבות עשיתי בביתה של סבתא אסתר, שהיתה לגבי מעיין בלתי נדלה של דעת. היא היתה אשה מאמינה באמונה שלמה, מלומדת המצוייה גם בהבלי העולם, זוכרת את כל התפילות, בקיאה באגדות התנאים והאמוראים. דברי תורה ומאמרי חז“ל היו רהוטים בפיה וידעה היטב “צאינה וראינה”¹⁴⁶. ספר זה האיר חיי המוני היהודים במחשכי גלותם ונתן טעם נעלה לחייהם. כל אשה יהודיה קראה והגתה ב”צאינה וראינה" מדי שבת בשבתו. קיבלתי מסבתא אסתר “פרחים” שקטפה למעני מערוגות “מנורת המאור”, הספר מפרי עטו של רבנו יצחק אבוהב, שהיה נחלתם של המוני בית ישראל, אנשים ונשים שקיבלוהו באהבה ובהתלהבות, נעשה לספר עממי ממדרגה ראשונה וזכה שיצא בשבעים מהדורות בתרגומו ליידיש. פעמים היתה מספרת לי גם אודות האור הגנוז שב“נחלת צבי”, ספר על חמישה חומשי תורה רצוף דברי מוסר מהזוהר הקדוש בלשון אשכנז; הוא נדפס “פה ווילנא והראדנא, בשנת תקפ”ב" (1822) והוציאו לאור הדרשן הגדול מוהר“ר הירש בהר”ר ירחמיאל זצ"ל האטש מקראקא.

סבתא אסתר היה אשה תמירה, הדורה בלבושה, ובהגיעה לגיל שמונים עדיין קראה בלי משקפיים; היא נשאה משקפי פינסנה שהיו תלויים לה על צווארה מפני “עין הרע”. בעונת הקיץ היא ביכרה את הקייטנה יארעמטשי על דורה, כי “ביארעמטשי מנגנת התזמורת” – אמרה. היא הירבתה לעסוק בצורכי צדקה לעניים ולנסתרים, והביאה להם את המתת לביתם, ביום חמישי לערב שבת. כאשר עקרתי מסטניסלאב לרובנה נתפשה תחילה לחרדה, אך נרגעה כששמעה שבתוך ישוב יהודי אני יושב. היא כתבה לי מכתבים לרובנה ופתחה תמיד במלים: “צו מיין ליבן אייניקל מוני נ”י", או “צו מיין טייערן אייניקל” (אל נכדי אהוב, אל נכדי יקר).

בשנת תר“צ (1930) החליטה לנסוע לווינה לבקר אצל בתה חיה־קלארה וביקשתני שאילווה אליה. אז למדתי לדעת מדרכונה כי היא נולדה בתר”ו (1846) בלאשקוביץ, היא אולאשקובצה שבמזרח גליציה, על נהר בוג וחשבוני העלה כי היא כבר בת שמונים וארבע, אך בשל מיעוט הקמטים נראו פניה צעירים יותר. לא היססתי לקבל את הזמנתה לנסוע עימה לווינה. במשפחותינו נחשבה סבתא אסתר כמלכה. נוכחות אישיותה היתה מורגשת ומקובלת בכל מקום. גאה היתה ושיננה לבניה ולבנותיה, לנכדיה ולנכדותיה: “זכור תזכרו כי אנו נצר לשושלת של”ה הקדוש".

בוקר אחד, כשאכלה כדרכה ענבים בשעה עשר, החזירה את נשמתה לחותך חיים לכל חי. היה זה בשנת תרצ"א (1931).

סבתא אסתר היתה לה דרך שיחה משלה עם הקב"ה. פעם, כשגברו בפולין ההתקפות האנטישמיות, היתה אומרת לי מלים פשטניות, מלאות חכמה: “רבונו של עולם, אם אינך יכול או אינך רוצה לפדות את היהודים פון גויישע האנט, בעט איך דיך, בריינג חאטש א מפלה אויף די גויים”, לאמר: אם אינך פודה אותם מידי הגויים, הבא, למיצער, מפלה על הגויים.

פגישתי האחרונה עם חיים ארלוזורוב בפולין    🔗

חיים ארלוזורוב נולד בעיר ראמני, פלך פאלטאווא, בערב פורים תרנ"ט (23.2.1899), לאביו שאול ולאמו לסקה.

להרב ר' אליעזר בר' שאול ארלאזאראוו, אב־בית־דין בעיר ראמני, היו לו שלושה בנים: מאיר, שאול ויוסף, וחיים ארלוזורוב ז“ל הותיר בן ושמו שאול, ד”ר, הנושא את שמו של סבו.

הרב אליעזר חיבר ספר “הגהות אליעזר” והוא אסיפת הגהות יקרות ואמתיות, תיקונים וציונים על ספר טיב גיטין… פיעטרקוב תרס"ב.

חיים ארלוזורוב הגיע לפולין בתחילת יוני 1933. על פי החלטת ההנהלה הציונית הוא בא תחילה לגרמניה ב־26 באפריל ושהה שם למעלה משלושה שבועות. עלית היטלר לשלטון בגרמניה והידיעות על רדיפות היהודים בידי השלטון הנאצי הסעירו את נפשו. הוא החליט שעליו לצאת לגרמניה וללמוד את המצב מקרוב כדי לדעת איזוהי העזרה הנכונה ומה הן הדרכים להגישה ליהודים באותה שעת מצוקה גדולה. בישיבת ההנהלה הציונית הסביר ארלוזורוב את מטרת נסיעתו לגרמניה: “ברצוני לבדוק בגרמניה: (א) את אפשרויות הליקווידציה והעברת רכוש יהודי גרמניה והקמת מוסד לכך – אם נחוץ ואפשרי; (ב) היקף העלייה האפשרית מסוגים שונים; (ג) תהליך חלוקת הסרטיפיקטים (לא מבחינה טכנית); (ד) יסודות העבודה הציונית בגרמניה בתנאים החדשים וכו'”¹⁴⁷…

מגרמניה סר ארלוזורוב לפולין – הוא ביקר בווארשה, בקראקוב, ומשם בא ללבוב ביום שלישי בי“ב בסיון תרצ”ג (6 ביוני 1933) בבוקר. הדבר נודע מקריאת הכרוניקה ב“כוויליה”. ההודעה בישרה כי “ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, חיים ארלוזורוב, הוא אורחה של מפלגת העבודה הציונית־סוציאליסטית ‘התאחדות’ וירצה באולם קולנוע ‘פאלאס’”. הכתבה השתרעה על ארבע עשרה שורות. חברים סיפרו לי כי אלפי יהודים נהרו בלבוב אל אולם “פאלאס” לשמוע את הרצאתו שנושאה היה “מדיניות ארץ ישראל של העם היהודי”.

ביום השלישי שוחחתי עמו בטלפון והוא קבע לי מועד לשיחה למחרת הבוקר. יצאתי בחצי הלילה ללבוב ובשעה 5.30 בבוקר כבר נסעתי למלון “ג’ורג'” ושם המתנתי לו במסדרון ליד חדרו. בשעה 7 הוא יצא אלי שופע מרץ ולבביות וכולו אומר חן ורוח חברית; הוא שמח לראות אותי. טיילנו כארבעים וחמש דקה במסדרון המלון. הוא סיפר לי על מצב היהודים בגרמניה והרחיב דבריו על האסון הגדול הצפוי לנו. ניצלתי הפסקה בשטף שיחתו ותארתי לפניו את המצב ב“התאחדות” בפולין הקונגרסאית, שנתפלגה, וביקשתיו שיטיל מלוא השפעתו למען “האיחוד”. לשמע בקשתי הגיב במשפט: – “כל זה אינו מעניין אותי”. הופתעתי מתשובתו ושאלתיו בתום לב: “ומהו שמעניין אותך?” תשובתו היתה: “עם ישראל מעניין אותי”.

מסיבת עיתונאים, יהודים ושאינם יהודים, נקראה לשעה 10. ארלוזורוב דיבר אנגלית. היו שאלות ותשובות והרושם היה רב. כשתמה מסיבת העתונאים אמרו העיתונאים הגויים “זה פינומן – גניוס יהודי”. ארלוזורוב מיהר אל מונית שתסיעהו אל תחנת הרכבת; רכבת אקספרס בוקרשט־וינה עמדה לצאת בשעה 12. להפתעתי הרבה הוא נזכר שאין לו כרטיס רכבת. רצתי אל משרד הנסיעות “לוט” במלון “ג’ורג'”, קניתי כרטיס, שבתי אליו ותחבתי את הכרטיס בכיס מעילו. ארלוזורוב איחר ויצא ברכבת אקספרס לווינה בשעה 1 אחה"צ.

היה זה ערב הקונגרס הציוני הי“ח ודוד בן גוריון הגיע לפולין למסע בחירות. בווארשה הוא השתתף בישיבת הוועד המרכזי של “התאחדות” ודיבר על ליבם שיצטרפו ל”איחוד“. ב־11 ביוני 1933 הוא הגיע לרובנה. אחרי הצהרים נתקיימה במלונו ישיבה עם נשיאות “התאחדות”. דובריה היו יוחנן לוין ז”ל ואנוכי. השיחה ארכה כשתי שעות ונסבה על שאלת ה“איחוד” ועל הבחירות לקונגרס. בן גוריון הביע קורת רוח ש“התאחדות” ברובנה היא מפלגה חזקה ובעלת השפעה רבה בציבור. “דווקא משום שחזקים אתם, צריכים אתם ללכת אל “האיחוד” ותשפיעו על “פועלי ציון” ברוח העבריות שלכם”, – אמר בן גוריון והביע בפנינו גם את שביעות רצונו מן השיחה שקלחה בעברית. מאמצים רבים וכוחות שכנוע להניע את שני הצדדים לאיחוד השקיע ברוך צוקרמן, שעשה אותה שעה בפולין למען “קרן היסוד”.

ואשר לא יגורנו בא לנו – בשבת כ“ג סיון, בבוקר השכם, נתבשרתי כי חיים ארלוזורוב נרצח אמש, בליל שבת ב־16 ביוני, על שפת ימה של תל אביב. נזדעזענו. התהלכנו אבלים וחשנו את האסון ואת גודל האבידה. שיחות טלפון במרכז “התאחדות” בווארשה אימתו את הידיעה המהממת והמרה. העתונים “היינט” ו”דער מאמענט" בישרו בבוקר יום ראשון את הרצח בכותרות ראשיות גדולות.

למחרת היום ספדתי לארלוזורוב באסיפת תלמידי הגימנסיה ובערב באסיפת עם וביום ראשון, 25 ביוני, הספדתיו בעיר קרמניץ. האווירה בציבור היהודי היתה מחושמלת. כשהלכתי בערב לאסיפה נילוו אלי כמה חברי “התאחדות” בעיר. נאלצתי להליט את פני בכפות ידי, כי חברים מקבוצת “ברית טרומפלדור” ידו בי אבנים.

ידעתי כי בארץ ישראל התנהלה בעת האחרונה הסתה של הרביזיוניסטים נגד ארלוזורוב. זו גברה ביותר בימי מסעו בגרמניה. יריביו הסיחו דעתם מכך שהיה נתון כולו להצלת ילדי ישראל מגרמניה, להעלאתם לארץ ישראל ולהעברת הון יהודי לארץ ישראל (“טרנספר”) – פעולה שבעקבותיה גברה עליית יהודים מגרמניה לארץ ישראל. בנאום ההספד לא הזכרתי כל שנאמר וכל שנכתב בעתונים מסויימים בארץ ישראל נגד ארלוזורוב, אלא תיארתי את אישיותו מיום שהכרתיו בארץ ישראל וכוכבו התחיל דורך. סיפרתי לשומעי כי בקונגרס הציוני השבעה עשר בפראג ב־1931, כשוייצמן התפטר כנשיא ההסתדרות הציונית, הוא בא אל “סיעת העבודה” וראה חברים עצובים. אמר להם ביידיש: “ויינט נישט. איין חיים געהט, דער צווייטער חיים קומט” (אל תבכו, חיים אחד הולך, חיים שני בא). כשגמר ארלוזורוב את הרצאתו המזהירה, שריתקה את באי הקונגרס, הוא יצא למסדרון והראשון שנתקל בו היה חיים נחמן ביאליק. ביאליק, שנתפעל מאד מהרצאתו, לא התאפק ונפל על צווארו.

אחרי רצח ארלוזורוב נשתררו בקרב הציבור הציוני בפולין הלכי רוח קשים מאד. נתרבו הוויכוחים הסוערים ונתמעטו המעשים. מותו החטוף אירע שבעים יום לפני הקונגרס הציוני הי“ח שנפתח בפראג כ”ט באב תרצ“ג (21.8.1933). מחנה הרביזיוניסטים התפלג בוועידת קאטוביץ. קבוצת חברים נטתה לצד מאיר גרוסמן, שהקים את “מפלגת המדינה היהודית”. בקונגרס הי”ח השתתפו 318 צירים ומספר הצירים הרביזיוניסטים פחת מ־52 בקונגרס הי"ז ל־45. על אותו קונגרס העיב רצח ארלוזורוב וגם בקרב יהדות פולין הוא הידהד עמוק עמוק.

בקונגרס הציוני השבעה עשר אחרי שחיים ארלוזורוב נבחר ליושב ראש ההנהלה הציונית וראש המחלקה המדינית, שלחתי לו איגרת ברכה.

להלן תשובתו אלי:

“ד”ר ח. ארלוזורוב

ת. ד. 92

ירושלים

פ/31/119

כ“ד תשרי תרצ”ב

5.10.1931

מר מנחם גלרטר

רובנה

חבר מאד נכבד,

תסלח לי כי תשובתי למכתבך מיום 21/8 ש. ז. נתאחרה כל כך. אולם העבודה בשבועות הראשונים לכניסתי לתפקידי היתה כה מרובה ולא יכולתי להיפנות לקורספונדנציה פרטית. אני מודה לך מאד על ברכתך ואהיה מאושר אם אוכל למלאות אפילו חלק מהתקוות שאתם תולים בי.

אשר לבקשתך בדבר התרגום הפולני של אוסף מאמרי “היהודים, הערבים והאנגלים” הנני להודיעך, שאין אני מתנגד לכך. אולם ספקות רבים יש לי אם כדאי הדבר. מבחינות רבות התפתחו העניינים בינתיים וכשקיבלתי במקרה לפני שבועות אחדים את התרגום האנגלי של המאמרים האלה, אשר הוציאו חברינו בקנדה, היתה לי הרגשה מוזרה תוך כדי קריאה. אולם את הדבר הזה אני, כמובן, אשאיר להכרעתך.

הנני מקווה שאשמע ממך בעניין זה.

בברכה,

חיים ארלוזורוב

העתק: לצבי גלרטר

ע' אצ"מ תיק A257/69.

כאן מקום אתי להעיר, כי בימיו של הנציב העליון סר ארתור וואוקופ (1931־1938) שהיה פרו־ציוני לעומת קודמו, נשתררו יחסים, קשרים טובים בינו ובין הנשיא חיים וייצמן, בינו ובין הנהלת הסוכנות היהודית בירושלים, ביחוד בינו ובין חיים ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית. זיקת ידידות קרבה את ארלוזורוב אל וואוקופ, שניהם נפגשו לעתים תכופות וגלגלו את הזמן במשחק “שח־מט”.

ד"ר שמריה לווין שישב בחיפה וארתור וואוקופ נתקשרו בעבותות ידידות וכשהיו באים זה לירושלים וזה לחיפה, היו מבקרים איש אצל רעהו ובילו זמנם במשחק “שח־מט”.

בימיו של וואוקופ גברה העליה החמישית והוקמו היישובים של “חומה ומגדל”; מדצמבר 1936 ועד אוקטובר 1939 ועד בכלל הוקמו חמישים ושנים ישובים של “חומה ומגדל”.

איחודים ופילוגים בצל שואה מתקרבת    🔗

בשנתיים האחרונות לפעילותי החינוכית ברובנה חלה פרשת איחוד המפלגות “התאחדות” ו“פועלי ציון”, להלן “איחוד”. לנו היתה “התאחדות” לא רק מסגרת להשתייכות מפלגתית. היתה בכך משום התחברות אל “הפועל הצעיר”. הדבר מצא את ביטויו בכל אפיקי חיי הציבוריים. יותר משגילם “הפועל הצעיר” מפלגה ופרוגרמה, הוא גילם נוסח וסגנון חיים, ערכיות החיים, הזיקה לעבודה ולאומה.

כשעמדנו על סף “האיחוד” סיכמנו לעצמנו את תולדותיה של “התאחדות” במזרח גליציה, שהיתה החזקה והמוצקה ביותר ב“התאחדות” העולמית. אומנם ימיה כאחת עשרה שנה (תרפ“ב־תרצ”ג) – זמן קצר מאד יחסית, אך לא תהא זו הפרזה אם ייאמר ש“התאחדות” חוללה תמורות חשובות בקרב יהדות מזרח גליציה. נמצאו שם ציונים רדיקליים שנצטרפו ל“התאחדות” כי לא יכלו להזדהות עם “ברית הציונים הכלליים” (ציונים ב'), שנקטה עמדה עויינת נגד תנועת העבודה, היינו מפא“י. “התאחדות” היתה המפלגה הציונית היחידה שהכניסה לכל בית יהודי מאורה של ארץ ישראל העובדת. בשנת תר”ץ (1930) כבר נתבשרנו בבשורה הטובה כי שתי המפלגות¹⁴⁸ “הפועל הצעיר” ו“אחדות העבודה” בארץ ישראל נתאחדו ונתמזגו והיו למפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י).

לדברי שפרינצק בוועידת היסוד היתה השפעה רבה, שחדרה ללב חברי “התאחדות” בחוץ לארץ, ביחוד במזרח גליציה. חברינו נקשרו מאד אל יוסף שפרינצק וגם הוא לא הצניע את זיקתו לגליציה. האיחוד בארץ ישראל עורר בקרב החברים ב“התאחדות” וב“פועלי ציון” שמחה רבה, כי הכשיר את הדרך לקראת האיחוד בין מפלגת העבודה הציונית “התאחדות” ובין “פועלי ציון ימין” בתפוצות הגולה, שנתקיים בוועידה בדנציג תרצ"ב (1932).

בוועידת דנציג נבחר ד“ר אריה טרטקובר יחד עם אינג' אנשל רייס להיות מזכיר כללי של תנועת העבודה העולמית המאוחדת (“התאחדות” ו“פועלי ציון ימין”). ועידה זו היוותה מיפנה חשוב בתנועה הציונית בעולם והיכתה הדים בעתונות בארץ ישראל ובתפוצות הגולה, – קונגרס פולין, גליציה, ליטא, לטביה, אסטוניה, מערב אירופה, ארגנטינה, ארצות הברית ובקנדה. היתה רוח אחרת מסביב כדברי המשורר, היא רוח האחדות, שהיתה צו השעה וכורח הזמן. מדאנציג יצאנו מעודדים. אומנם לא כל חלקי התנועה הצטרפו למחנה המתאחד, נותרו מתבדלים, שהעמידו עצמם מחוץ למצע דאנציג וגרסו פירושים לא נכונים ל”מצע", או לא השתדלו להבין את משמעותו של המצע.

בגליציה ובפולין הקונגרסאית לא הלכו כל חברי “התאחדות” בלב שלם לאיחוד עם “פועלי ציון”. בגליציה קם והיה האיחוד בשבט תרצ“ג (ינואר 1933). הכוח המניע לאיחוד היה בהכרה ובתחושת האחריות שהתנועה הציונית זקוקה לאחדות אגף העבודה. פלג קטן “התאחדות”, שלא הלך אל “האיחוד”, התמיד והתקיים עד פרוץ מלחמת העולם השניה. בראשו עמד ד”ר נפתלי שווארץ שהגיע לארץ ישראל בראשית שנת ת“ש (1940). גם קבוצת חברים מסטניסלאב מ”פועלי ציון" לא נצטרפה ל“איחוד”.

למעשה האיחוד היתה, כאמור, השפעה גדולה מאד. “פועלי ציון” לא הביאו עמהם אלפי חברים חדשים, אך יותר מאשר תוספת כוח כמותית נודע לו חשיבות איכותית, היינו פסיכולוגית. זה סייע להכרה שהחלה לפעם בלבבות החברים. בעקבות האיחוד נוצרה הזדהות עם מפלגת פועלי ארץ ישראל. השתררה הרגשה שמחנה ארץ ישראל העובדת הינו מאוחד, ליכודו הפנימי יפיל מחיצות פסיכולוגיות והמפלגה תוכל להסתער על המונים. נולדה תחושת כוח שהפיחה במפלגה המאוחדת עוז מחודש לתנופה רבתי.

מהאיחוד יצאו נשכרים גם חברים ותיקים של “פועלי ציון”, אשר מאז הפילוג בשנת 1920 בווינה הם היו שקועים באדישות פוליטית. משקמה המפלגה המאוחדת חלה בהם יקיצה של נעוריהם הציוניים והם שבו לפעילות ברוכה בתוך המפלגה המאוחדת.

בפולין הקונגרסאית נתפלגה “התאחדות”. אברהם לווינסון, יוסף לוי ומשה טצה עמדו בראש הפלג של חברים שלא יכלו לשכוח את יחסם של “פועלי ציון” לעברית ולמוסדות “תרבות” והקרע נשאר עמוק מכדי לאחותו. אריה טרטקובר, שהיה חבר הוועד המרכזי של “התאחדות” בפולין הקונגרסאית והמזכיר הכללי של “התאחדות עולמית”, עמד בראש הפלג שנצטרף לאיחוד. לימים עזב אברהם לווינסון את הפלג הבדלני ועלה בתחילת שנת 1936 לארץ ישראל. שני הפלגים בפולין שבו ונתאחדו מחדש בשנת 1938 תחת השם “מפלגת העבודה הציונית־סוציאליסטית התאחדות”. ב־1938 חשו הכל בצילה המתארך של חרב היטלר שהונפה לעבר ראשה של יהדות פולין.

התנגדות נוקשה לאיחוד היתה מושרשת ביחוד בוולין. עד שעת עלייתי לארץ ישראל לא עלה בידי לרכך את החברים. בלבוב אמרו לי חברי שאני “וולינאי”, ואילו בוולין נאמר לי “אתה גליצאי”. גם אחרי שעליתי לארץ ישראל המשכתי בהתכתבות עם יוחנן לווין, שהיה מראשי “התאחדות” בוולין, וניסיתי להסביר לו כי גדולתו של פנחס בן אליעזר בן אהרן הכהן היתה “בקנאו את קנאתי בתוכם”, היינו בכך שלא נמנה עם המפלגים.

חרף ספקותיהם ביחס ל“איחוד” היו אנוסים חברי “התאחדות” הוולינאים, נוכח המציאות שהקדירה והלכה בפולין, להצטרף למפלגת “ההתאחדות הציונית־הסוציאליסטית”, שמצעה הרעיוני היה של “האיחוד”. משא ומתן לאיחוד המפלגות בפולין, נמשך עד פרוץ המלחמה…

עד מה רבה היתה השפעתה של ועידת דאנציג אנו למדים מהקונגרס הציוני הי"ח (1933): מבין 318 צירים – נימנו 138 ציר עם תנועת העבודה הציונית, ומבין 52 חברי הוועד הפועל הציוני, נבחרו 23 חברי תנועת העבודה. להנהלה הציונית שהיתה מורכבת מתשעה חברים, נבחרו ארבעה מתנועת העבודה הציונית: דוד בן גוריון, ברל לוקר, אליעזר קפלן ומשה שרתוק.

לאיפיון הסבך המפלגתי במחנה הציוני בפולין אמר נחום סוקולוב נשיא ההסתדרות הציונית בוועידה הארצית של “התאחדות” בשנת 1933: “בפולין לבירינט של מפלגות ציוניות. הציונות הפולנית הפכה נושא לפסיקת רמב”ם או מהרש“א (ר"ת של מורנו הרב ר' שמואל אדלס, מגדולי הפוסקים). אני עצמי עם־הארץ גדול בתורה זו” (“העולם” 4.1.1934).

מהבחינה האירגונית לא זכתה התנועה הציונית בפולין שהיו בה שלושה מרכזים – פולין הקונגרסאית (וארשה), מזרח גליציה (לבוב) ומערב גליציה (קרקא), להיות מאורגנת בהסתדרות ציונית ארצית, או בפרדרציה ציונית שתאגד בתוכה את כל המפלגות ואת כל הארגונים. הוועד המרכזי של ההסתדרות הציונית בפולין היה למעשה הוועד המרכזי של הסתדרות הציונים הכלליים בפולין הקונגרסאית, שהיו בה שתי סיעות, האחת שכינתה עצמה “על המשמר” בראשות יצחק גרינבום וא. הרטגלס, והשניה “עת לבנות” בראשותם של ליאון לוויטה וד"ר יהושע גוטליב. שורש הפילוג היה בפולמוס החריף על הצעת וייצמן לצרף לסוכנות היהודית את שאינם ציונים, אלה “הנוטאבלים מאמריקה” כלשונו של גרינבום. סיעת “על המשמר” היתה באופוזיציה להצעה שביקשה להרחיב את הסוכנות היהודית שנתקבלה בידי הקונגרס הציוני בציריך. יוסף גרביצקי (רגב) היה מי שהציע את השם “על המשמר” לסיעה החדשה. בכל מערכותיו הפוליטיות של יצחק גרינבום הוא השתתף בשורה הראשונה. אולם בעבודה הפוליטית הארצית עסק “קולו” היהודית (הסיעה היהודית) בסיים, כשמלאכת ההסברה הציונית עשתה כל מפלגה לפי דרכה.

מתי נקהלים ציונים לפלגותיהם תחת קורת גג אחת אם לא בעת צרה ליעקב? והרי עת צרה כבר היתה לעינינו: – האיום של היטלר כבר היה בעיצומו אך בקרב יהדות פולין עולם כמנהגו נוהג, – מנהיגים, דברים חריפים, בעלי מוחות פוליטיים ופובליציסטים בעלי אופקים רחבים כשלעצמם, וריח אבק שריפה כבר עלה באפם בווארשה יותר מבערי השדה – ואילו הם המשיכו לטוות ולארוג שיגרת “פוליטיקה” כתמול שלשום. רבבות יהודים האמונים על עתונים, שידעו את הנעשה ויכלו לעלות לארץ ישראל על סמך סרטיפיקטים לבעלי הון (500; 1000 לא"י) התמהמהו ולא עלו. הטחו עיניהם מראות ואוזניהם לא אבו שמוע? – מי חכם ויבין זאת?

יפים לכאן הדברים ששמעתי מפי ארתור רופין, חבר ההנהלה הציונית, עוד בקונגרס הציוני השנים עשר בקארלסבד ב־1921:

"בהתנגדות פנימית רבה אפתח פי לאמר דברי: מרגיש אני את הסתירה המשוועת בין מה שאנו מדברים כאן לבין מה שצריכים אנו לעשות שהשעה דורשת מאתנו. משתדל אני באסיפות ובשיחות עם ציונים להסביר ולהבהיר עד כמה רציני מצבנו בארץ ישראל, שכל שעה היא בעלת חשיבות לגבי מה שאנו מזניחים ומחמיצים וכי זה מחייב אותנו למאמצים הכבירים ביותר, אם אנו רוצים בשעה היסטורית זו למלא את חובתנו.

למגינת לבי רואה אני שאזהרותי מעט מאד נשאו פרי ושהמפעל של השתסעות הדדית (אוכלים איש את בשר רעהו) יוסיף להתקיים. אנו חוזרים ומדגישים תמיד את המפריד בינינו ושוכחים מה שמכאיב לנו ועל הכל – מה שיקר לנו, היא ארץ ישראל המצפה לנו.

אני מתפלל, אילו היתה בפי לשון הנביאים הייתי מחדיר בראשכם ובלבבותיכם את ההכרה שאנו חיים עכשיו בשעה אשר לעולם לא תחזור. עליכם להחליט אם דרכי העם היהודי יעלו מעלה מעלה או חס ושלום מטה. האחריות לכך רובצת עליכם. מי יתן ותהיו מודעים לאחריות הזאת ותדאגו לכך שבניכם ונכדיכם לא יאמרו, חלילה, שהרגע הגדול מצא דור קטן".

פולמוס וייצמן־ז’בוטינסקי    🔗

הכרתי את זאב ז’בוטינסקי בקונגרסים ציוניים, בוועידת “תרבות” בווארשה¹⁴⁹, ושמעתיו גם ברובנה.

בוועידת “תרבות” בווארשה בשנת 1928 פרצה שערוריה עקב ביטוי בלתי מוצלח מפי ז’בוטינסקי נגד אברהם לווינסון מראשי “צעירי ציון” ברוסיה (חארקוב) וממנהיגיה הרוחניים של מפלגת העבודה הציונית “התאחדות”. ומשהייתי חבר נשיאות הוועידה יכולתי להרגיע את הרוחות הסוערים והשלמתי בין הצדדים.

זאב ז’בוטינסקי היה נואם מבריק ומזהיר, שבנה את נאומיו מעשה אדריכלות. כל דיבור בעתו, במקומו והטעמתו. גם הנעת הבלורית בעיתה היתה. אפילו מעשה לגימת המים מן הכוס שעל השולחן היתה בעיתה. הפוזה היתה חביבה עליו. מטבעו הוא כאלון שאינו מתגמש; לעולם הוא אך משמיע ואינו עשוי לשמוע, בחינת כל מי שאינו הולך עמי – הולך עמי בקרי. היו חילוקי דעות בתנועה הציונית אך נמצא להם פתרון בדרך פרלאמנטארית. ברם ז’בוטינסקי לא היה עשוי לקבל עליו את דין הרוב. הרושם שיצר היה כי בטבעו היה מונולוגיסטן, אינדיווידואליסטן. עניין הרחבת הסוכנות היהודית, שהוא ומפלגתו התנגדו לה, וגרם להתחדדות היחסים בינו לבין וייצמן, לא היה אלא הקדמה למה שאירע לאחר מכן.

עד לאותה עת היו היחסים בין וייצמן ובין ז’בוטינסקי תקינים תמיד וטובים, אף ידידותיים. בזמן מלחמת העולם הראשונה, כשרבים בתנועה הציונית התנגדו להקמת הגדודים, תמך חיים וייצמן בהקמת הגדוד בידי ז’בוטינסקי תמיכה ללא הסתייגות.

אולם ז’בוטינסקי וסיעתו הציגו בתעמולתם את וייצמן כמינימליסט, לפי שהם דרשו “ארץ ישראל משני עברי הירדן”. באשר ל“מקסימליזם” ראוי שנעתיק עצמנו אחורה משהו, אל שנת 1919. ב־24 בפברואר של שנת 1919 במושב הוועד הפועל הציוני בלונדון אמר חיים וייצמן:

“נעשתה אומדנה, כי במשך 25 שנה יעלו לארץ ישראל שלושה מליונים יהודים (לא ב־1944, אלא רק בדצמבר 1978 הגיע מספר היהודים בארץ ישראל לשלושה מליונים ומאה ושבעים אלף נפש – המחבר). קודם כל דרשנו ארץ ישראל גדולה ככל האפשר, בהתאם לנסיבות… אמרנו לממשלה כי עבר הירדן צריך להיות יהודי. זהו למעשה שטח הפקר, ארץ שממה, אם הממשלה האמריקנית תפעיל את השפעתה, אין ספק שנוכל לזכות בהרבה יותר… כאשר יקום בארץ ישראל רוב יהודי. נמצא את הכוח ההכרחי ולא ננוח עד שארץ ישראל¹⁵⁰ תיהפך למדינת היהודים”. (ע' הפרוטוקולים של הוועד הפועל הציוני 1919־1929, כרך ראשון ינואר 1920, עמ' 18־19, אוניברסיטה תל אביב, הוצ. הקיבוץ המאוחד, תשל"ה).

אילו שמעה הציונות האמריקאנית, בהנהגתו של השופט לואיס בראנדייס, את פעמי “אתחלתא דגאולה” והיתה מעוררת את היהודים באמריקה שיעשו מה שהיה לאל ידם לעשות, שיתנו כסף להעלאת רבבות רבות של יהודים מאירופה ולהיקלטותם בארץ, ואילו היתה הציונות האמריקאנית מוכנה לתנופת זינוק שכם אחד עם וייצמן, יכולנו ללא ספק ליצור גדולות בארץ ישראל. כי באותה שעה (1919־1920) היו רבבות יהודים בפולין מוכנים להגר, רבים מהם לארץ ישראל. הם היו מוכנים להגר גם לאמריקה, כי שם לא היתה קיימת בעיית “יכולת הקליטה”. ז’בוטינסקי, שנתכנה “ילד פלא” של הציונות הרוסית, נכנס בריב עם לואיס בראנדייס, מייד עם בואו לאמריקה. האחד שלא הסיח את דעתו ולו לרגע קט, מהתפישה שהתשתית למדיניות ציונית היא העבודה המעשית יום־יום, שעה־שעה, לבניינה של ארץ ישראל היה חיים וייצמן שזכר תמיד את הגורם: זמן. והזמן פעל תמיד נגדנו, – נמצאו גורמים שונים (חוגים אנטי־ציוניים בקרב הצבא) שחברו נגדנו, כתמיד. זעקתו של וייצמן “עם ישראל אייכה?” בזמן ששערי ארץ ישראל היו פתוחים ללא הגבלה, מהדהדת באוזני והלב נצבט מכאב בזוכרי את ההזדמנות שהחמצנו.

לא חלפו שנים, ובימיה של ההנהלה הציונית אשר זאב ז’בוטינסקי היה חבר בה (1921־1923), פורסם “הספר הלבן” של צ’רצ’יל ביוני 1922, שהוציא את עבר הירדן המזרחי מתחומי המנדאט הבריטי, ועל מכתב הסכמה של ההנהלה הציונית מצויה גם חתימתו של זאב¹⁵¹ ז’בוטינסקי.

ב“מסה ומעש” עמוד 287 מספר באותו עניין חיים וייצמן:

“חבירי ואני היינו אנוסים לקבלו, אף כי לא בלי מוסר כליות מסויים. ז’בוטינסקי, שהיה אז חבר ההנהלה הציונית, מגיע מאמריקה, בצהרי היום בו היינו מחוייבים להודיע על הסכמתנו למדיניות שבספר. נשלח שליח אל האוניה בסאותהאמפטון עם טופס המיסמך ומכתבנו המאשר את קבלתו על־ידינו, כדי שהסכמתו תתקבל בעוד מועד. הייתי שרוי בעצבנות לא מעטה בדבר תגובתו, אך לתמהוני לא עורר שום טענה רצינית, ורק העיר כי הספר הלבן, אם יקויים בדרך הגונה וישרה, עוד יתן לנו שלד מספיק להקמת רוב יהודי בארץ ישראל, ובסופו של דבר – למדינה יהודית”.

כאמור נמצאנו למדים, אפוא, כי דברים על ארץ ישראל משני עבר יהירדן ועל רוב יהודי בארץ ישראל יצאו מפורש מפי חיים וייצמן, אך הם נאמרו בבית פנימה ולא בקונגרסים. וכאן סלע המחלוקת בין חיים וייצמן וסיעת הפועלים מזה ובין ז’בוטינסקי וסיעתו – הרביזיוניסטים מזה. כמנהיג ניחן וייצמן עוד בשלושה חושים: חוש לאפשרי במציאות, חוש הפרופורציה וחוש ההומור, תכונות שז’בוטינסקי לא נתברך בהן. חוש למציאות, הווה אומר לנסיבות הזמן, לעיתוי נכון וחוש הפרופורציה הנכונה לא נתגלו בו.

המשבר בפולמוס שבין “ציונות¹⁵² דקלראטיבית” ובין “ציונות מעשית” הגיע לשיאו בקונגרס הציוני הי“ז בבאזל ב־1931. מתוך 254 צירים שהשתתפו בו היו באופוזיציה הרביזיוניסטית, 52 צירים, בראשותם של זאב ז’בוטינסקי ומאיר גרוסמן. היא תבעה מן הקונגרס שיחליט ויכריז על החלטתו בדבר המטרה הסופית, “אנדציל” – ניב שנתפרסם מאוד ובילבל את מוחותיהם של רבבות יהודים בפולין, שהאמינו כי בהכרזה על ה”אנדציל" ייוושעו עם ישראל וארץ ישראל; לשון אחרת, על הציונות להכריז קבל עולם כי היא שואפת להקמת מדינת היהודים בארץ ישראל. הדברים צריכים להיאמר בקול רם למען ישמע העולם וישמעו הערבים בארץ ישראל ובארצות השכנות, וזאת בשעה שבארץ ישראל יושבים כ־700 אלף ערבים ורק כמאתיים אלף יהודים. לציונות כזאת של דקלראציה רעשנית, שאין מאחריה כל כוח ביצועי התנגדו וייצמן וסיעת הפועלים. רוב באי הקונגרס שביקשו לנווט את המדיניות הציונית לפי יחס נכון בין הצהרת הכוונות ובין הכוח לממשן, הטילו ספק בתבונה שבהצעת ניסוח המטרה הסופית, כפי שהציעו הרביזיוניסטים. הם גם סברו שהיא “עלולה להזיק למדיניות הציונית” ודחו אותה.

לאות מחאה קרע ז’בוטינסקי את כרטיס הציר שלו וקרא: “זה אינו קונגרס ציוני!” ובראש קבוצת הציונים הרביזיוניסטים עזב את אולם הקונגרס.

מעשהו זה של ז’בוטינסקי וסיעתו עשה רושם מדכדך על הקונגרס.

כאמור הקונגרס הציוני השבעה עשר בבאזל בשנת 1931 היה מר מאד והמריר אותו הוויכוח הנוקב עם הרביזיוניסטים, ובראשם זאב ז’בוטינסקי, שדרשו להעמיד להצבעה את “המטרה הסופית – אֶנדציל” של הציונות ורוב הקונגרס דחה את ההצעה. לפיכך מן הראוי להביא פה מדבריו של ז’בוטינסקי בישיבת הוועד הפוליטי בלונדון ביום 26 בנובמבר 1917 [: 24 יום אחרי הצהרת באלפור:] וכה אמר ז’בוטינסקי: “ברגע שתיוודע המטרה הסופית (ארץ ישראל היהודית) כיצד תוכלו למנוע יחס עויין מצד הערבים, הקאתולים, התורכים? יהיו לנו איפוא אוייבים גדולים” (ע' “יומן ציוני מדיני” בלונדון 1915־1919, מאת שמואל טולקובסקי, הוצאת הספריה הציונית תשמ"א).

קריעת כרטיס בידי ז’בוטינסקי עשתה בשעה זו רושם מדכא מאד בקרב יהדות פולין וגם בקרב חוגים שלא היו ציונים מוצהרים, אבל התיחסו אל הקונגרס הציוני ביראת כבוד. היו ברובנה ציונים שנשאו לפנים את ז’בוטינסקי על כפיהם. היה זה בשנת 1906 כאשר פוזרה ה“דומה” והוכרז על בחירות ל“דומה” השניה. אז הוצע ז’בוטינסקי כמועמד ציוני במחוז רובנה כשביקר בעיר והגביר בה את המתח הציוני. והנה, אותם ציונים עצמם רחקו ממנו אחרי פרישתו הבוטה מן המחנה הציוני. בעיניהם היתה זו סטייה גם מהציונות של הרצל, שאמר: “אני מצדד בזכות ציונות הבניין. איני רוצה שנילחם שלא לצורך בין יהודים. רוצה אני שנבנה עם יהודים. מה שהזיק לנו יותר מכל הפורגרומים הוא היעדר אחדות לאומית. מי שרוצה לעשות גדולות חייב תחילה לכבוש את עצמו”.

הקרע הסב נזק בל ישוער לתנועה הציונית ולקרן היסוד. במקום מעשים באווירה של שלום־בית נתחוללה סופת מלל וסערת ויכוחים מרים, שריפו את רוחו ומירצו של העם וטישטשו את עיניו מראות את המציאות המטילה אימתה יותר ויותר. כפעם בפעם המשיך ז’בוטינסקי להשמיע “דקלראציות” וסיסמאות. סיסמתו שקראה ל“אווקואציה של מיליון יהודים מפולין”, שהאנטישמיים בסיים ובממשלה הפולנית דרשו אותה מכבר, זרעה מבוכה רבה. – אווקואציה כיצד? – מיליון יהודים ישאירו מאחורי גוום את רכושם וילכו? – ולאן יהגרו? – למאדגסקאר או לאוגנדה חדשה? – לארץ ישראל? – אומנם כן, אבל כיצד? דרך נמל גדיניה ומשם תפלגנה עשרות אוניות הישר לנמל חיפה? – כלום היתה ממשלת פולין נכונה להרעת יחסיה עם הממשלה הבריטית בגין יהודיה, הגם שרוצה היתה להיפטר מהם? אותה ממשלת פולין היתה מעדיפה שהאדמה תפצה את פיה ותבלע את היהודים ולא תסתכסך עם בריטניה הגדולה בשל מיליונים יהודיה.

בידוע ניהל ז’בוטינסקי בערב מלחמת העולם השנייה משא ומתן עם ראש הממשלה סלאווי סקלאדקובסקי, עם שר החוץ קולונל יוסף באק, שנחשד בעצמו לגייס החמישי שנשתל בפולין בידי ממשלת היטלר, ועם המארשל רידז־שמיגלי. מה היה כוחם של ראשי ממשלת פולין אלה כאשר הפציצו ה“מסרשמיטים” הגרמנים ב־1 בספטמבר 1939 את וארשה? משקל שלושתם נתגלה כשווה לשחק מאזניים. ראש הממשלה הפולני עצמו התארח בארץ ישראל כפליט.

עד מהרה הופיעו חברי בית“ר ברחוב היהודי כשהם לובשים את החולצות החומות של חברי המפלגה הפאשיסטית באיטליה, וגרמו לא במעט שתיעכר האווירה. חולצה חומה – עינו של יהודי לא יכלה לשאת. החולצה החומה השביתה את ההרמוניה בקרב תנועות הנוער הציוניות ובקרב דעת הקהל הציונית. ל”התאחדות" היתה השפעה ניכרת בעיצוב דעת הקהל ושיקעתי מיטב מאמצי שלא יושבת שלום בית ששכן בעולמנו הציוני בימי שבתי ברובנה.

משענתו החזקה של ז’בוטינסקי היו חברי בית“ר, תנועת הנוער האקטיוויסטית, שהיכתה שורשים בפולין ונשבעה אמונים לז’בוטינסקי ראש בית”ר ותמכה ללא הסתייגות בדרכו המדינית.

הדברים התרחשו באותן שנות השלושים כשהפאשיזם האיטלקי יצא להרפתקתו ההיסטורית.

הרביזיוניסטים שעזבו את הקונגרס בפראג לא השתתפו בקונגרס הי"ט (1935) בלוצרן וייסדו באותה שנה את “ההסתדרות הציונית החדשה”. לעומתם נשארה קבוצת מאיר גרוסמן בבית, בתוך ההסתדרות הציונית, וייסדה ב־1933 בקאטוביץ מפלגה חדשה “מפלגת המדינה היהודית” (יודנשטאט פארטיי), ונפרדה מהמחנה שנהה אחרי זאב ז’בוטינסקי.

ברובנה ביקר ז’בוטינסקי פעמיים; בפעם ראשונה בשנת 1929 או ב־1930 ונאם באולם “אמפייר” בפני קהל של למעלה מאלף איש; לחברי מפלגתי “התאחדות” ניתנה הוראה שיימנעו, מתוך יראת כבוד, מקריאות ביניים כל שהן ושהדבר הציוני יוכל להשמיע הרצאתו באין מפריע. מפי ד“ר קופייקה יו”ר מפלגת הרביזיוניסטים ברובנה, רופא, לימים עלה לארץ, נודע לי, כי ז’בוטינסקי העריך את החלטת “התאחדות”.

עם ז’בוטינסקי נפגשתי, באמירת שלום וברכה, ובלחיצת ידים, בקיץ 1939, במלון דרגה שלישית ושמרה עליו קבוצת חברי בית“ר. יוסף קלארמן, אז מזכיר כללי של מפלגת הצה”ר לימים חבר ההנהלה הציונית, היה ממקורביו הקרובים ביותר.

בהיוודע דבר מותו של זאב ז’בוטינסקי כתב עליו ב“דבר” זלמן רובשוב־שזר עורך “דבר”: “נופץ כינור ברוך המיתרים. לפתע ובניכר נופץ הכינור, שנועד פעם להיות הראשון במקהלת תחיית ישראל. נועד – ולא זכה. אם היו לו מספידים זוכרי אביבו, ואם ביום מותו שמרו לו את אהבת כלולותיו – היו אלה במחנה יריביו. רבים מקרב הוותיקים שביניהם לבם היה דוואי מאד, כי השי המפואר שניתן לתנועת התחייה לא זכה למלא יעודו” (אור אישים, כרך ראשון).

זאב ז’בוטינסקי נפטר בניכר, באמריקה, בשנת ת“ש (1940) ועל פי החלטתה של ממשלת ישראל, שבראשה עמד לוי אשכול, הועלו עצמותיו למדינת ישראל, בשנת תשכ”ו (1966), ונטמנו בירושלים, בהר הרצל.

 

עלייתי השניה    🔗

כל שנות השתהותי בפולין, שנות עשיותי לארץ ישראל, לא חדלתי מלשאול כיעקב אבינו “עתה מתי אעשה גם אנוכי לביתי”. ואין ביתי אלא ארץ ישראל.

נכסוף נכספתי לארץ ישראל והכיסופים היו מקור השראתי – עשיותי.

אחרי שיחתי עם חיים ארלוזורוב בלבוב אמרתי אל לבי: אשוב לארץ ישראל במהרה ולא אראה בסוכת דוד הנופלת בפולין. בתחילת שנת הלימודים תרצ"ד הודעתי למנהל הגימנסיה וכן להורי בסטניסלאב: אנוכי חוזר לארץ ישראל ואיש לא יעכבני עוד.

את הסרטיפיקט קיבלתי מקרן היסוד. כסף להוצאות הדרך לא היה אתי. מן הגימנסיה לא דרשתי פיצויים לשבע שנות עבודתי, כי בטלן הייתי. ולפי שחלפו מאז 48 שנה וחברי הוועד הם בעולם האמת, נמנע אנוכי מלומר יותר ממה שאמרתי. בכאב עמוק מכרתי את ספרייתי למורה להיסטוריה שבא אחרי וכך אספתי ממון לכרטיס מחלקה שלישית באונייה. נישואים פיקטיביים, שתמורתם שילמו בשוק אלף זהוב, לי לא נראו, לי היו לזרא.

בנקטים שנאתי, לא נערכו לי. את יהודי רובנה אהבתי, מהם נפרדתי בפוגשי בהם ברחובות העיר. מרובנה נסעתי לדרוהוביטש כדי להיות עם אחי הבכור צבי הי"ד.

קרן היסוד

הלשכה המרכזית לפולניה

קרולבסקה 16

וארשה, כ“ד מרחשון תרצ”ה

2.11.1934

חבר מנחם גלרטר, חבר מועצת קרן היסוד בפולניה

ונשיאות ועדנו ברובנה

לפי שעה בדרוהוביטש.

חבר מאד יקר,

ובכן הגיעה שעת הפרידה. אנו מרגישים צורך נפשי להביע לך, חבר יקר, בעומדך על סף עלייתך, את הרגשות שאנו מרגישים ואת הברכות שאנו מאחלים לך.

ידוע ידענו תמיד, שאם גלרטר ברובנה, הכל ייעשה למען “קרן היסוד” וכרצונה של קרן היסוד, כי תמיד היה ליבך ער ואוזנך קשובה לכל מה שקרן היסוד דורשת ממך למען מפעל הבניין. כחייל נאמן עמדת תמיד במערכה ולא ידעת לאות.

ולכן יחד עם השמחה שאנו שמחים בגלל עלייתך מתעורר בנו גם רגש של דאגה: – מי ימלא את מקומך בעבודה? מי יענה לנו ברובנה כשנקרא אליה? אבל סוף־סוף עלינו להתחשב גם עם העובדה, ששאיפתו וחלומו של כל ציוני, ועל אחת כמה וכמה של עסקן ציוני, הם – לעלות ארצה. אנו שמחים שהסרטיפיקט ניתן לך על חשבונה של קרן היסוד.

הננו מאחלים לך, שתזכה להסתדר תיכף בארץ ושתוכל להתמסר גם שם לעבודות בניינה, כאשר התמסרת והתמכרת פה בגולה.

תהא ברוכה דרכך ויהא עתידך בארץ מזהיר.

בכבוד רב ובברכת ציון

קרן היסוד

הלשכה המרכזית לפולניה

אברהם לוינסון

זה המקום לדון בסוגיית “סרטיפיקטים”, היינו רשיונות־עלייה. בתיבה “סרטיפיקט” חבושה תמצית הכיסופים שרחשו בעולמנו. “סרטיפיקט” שמעת בהיותך בדרך, בבית הכנסת, ברכבת, במפלגה, בבית קפה, בקרב אירגוני נוער ציוניים ובהכשרות החלוציות. הסרטיפיקטים סימלו גם מאבקו של העם היהודי עם הממשלה הבריטית ועם ממשלת פלשתינה (א"י) על הזכות לעלייה. משנת 1921 ואילך הונפקו סרטיפיקטים על פי כמה קני מידה: עולים בעלי הון הוצרכו ל־1,000 לא“י; בעלי מקצועות חופשיים – ל־500 לא”י; בעלי מלאכה – ל־250 לא“י; וכן ל”תלויים“, היינו לקרובי משפחה; עלייה עובדת; תלמידים; כלי קודש. חלוקת הסרטיפיקטים לעלייה עובדת מארצות שונות נקבעה במחלקה לעלייה של הסוכנות היהודית בירושלים. זו היקצתה ל”משרד הארצישראלי" בווארשה ובלבוב (למזרח גליציה) מכסה מסויימת של סרטיפיקטים. ליד “המשרד הארצישראלי” שכינוהו “פלשתינה אמט”, פעלה “ועדת העלייה”, שהורכבה לפי מפתח מפלגתי מנציגי המפלגות הציוניות ובא־כוח “החלוץ”. אין פלא אפוא שהתיבות “סרטיפיקט” ו“פלשתינה אמט” וקולונל קיש ראש ההנהלה הציונית בירושלים בשנים 1923־1931 נישאו בפי רבבות יהודים. מספר המועמדים לעלייה שהיה תמיד רב ממכסת הרשיונות, התיצבו במשרד הארצישראלי בפני ועדה בוחנת, שבחנה את מידת כשירותם לעלייה, בן השאר בידיעת הלשון העברית, בתולדות הציונות, תולדות הישוב בארץ ישראל, ונמצאו גם מועמדים שנכשלו. העלייה היתה אפוא סלקטיבית. היו ברחבי פולין חלוצים שישבו בהכשרה שנתיים ויותר ועיניהם כלו לסרטיפיקטים, ואפילו היתה תחרות ביניהם מי יזכה ויקדימו עלייתו. בשל לחץ זה נתגלע לפעמים גם ריב מפלגות מר בישיבות הוועדה הארצישראלית שחילקה את הסרטיפיקטים. כך גם בין הציונים הכלליים ובין נציגי גוש ארץ ישראל העובדת, שהתכתשו זה עם זה כגושים אינטרסנטיים.

מאחר שלחץ מספרם הגדול של המבקשים לעלות והעלייה בתנאים היתה תלויה במספר הסרטיפיקטים, – החלה עלייה בלתי ליגאלית בדרכים שונות. היו שהגיעו ארצה כתיירים ל“מכביה” העולמית ונשארו בארץ; אחרים כעולים בלתי ליגאליים בספינות שנעו לעבר חופי ארץ ישראל. ספינה שהובילה עולים בלתי ליגאליים, הודיעה ממשלת פלשתינה (א"י) שתגרש אותה מן הארץ. אך כשהסוכנות היהודית התנגדה לגירושם, טענה הממשלה כי תנכה את מספרם מה“שדיול”, מהמכסה הרשמית של הרשיונות וכן עשתה. כך נמצא שחלוצים בהכשרות וגם מועמדים אחרים, שחיכו במשך שנים לתורם, יצאו מקופחים. חלוצים שנואשו מקבלת סרטיפיקט היגרו אל מעבר לים לדרום אמריקה. בלחץ מצב זה נולדה ההעפלה, שקיבלה את חסותה של ה“הגנה”. אחר כך הלכו בעקבותיה גם הרביזיוניסטים ואירגנו עלייה בלתי ליגאלית בספינות ששכרו. מארץ ישראל “יצאו לטיול” בפולין מאות בחורים בעלי דרכון פלשתינאי (א"י), “נשאו” להם בחורות בנישואין פיקטיביים. “הנשואה” שילמה ל“בעלה” שהסיע אותה ארצה את הוצאות הטיול ועוד הוסיפה עליהן סכום ממון. בעקבות טיולים אלה צצו גם פזמונים בתל אביב: “למה לעבוד, למה להזיע, נסע לפולניה, נביא שיכנזיה”.

המאבק על השגת כל סרטיפיקט שיקף את שוועתם של המוני יהודים להיחלץ מגלות פולין. ראובן קיבל סרטיפיקט – היו בביתו ששון ושמחה. שנתיים חלפו ושמעון אחיו, שביקש ותבע גם הוא סרטיפיקט, נאמר לו במשרד הארצישראלי: “אתה תמתין, תחכה, אחיך קיבל סרטיפיקט. ניתן סרטיפיקט לשמעון אחר, בן לשמפחה אחרת”.

חמישים ושנים משרדים ארצישראליים וועדות ארץ ישראל פעלו בפולין, מנהלי המשרד הארצישראלי בווארשה היו רפאל שפר וחיים ברלס ז"ל.

הפלגתי מקונסטנצה בנובמבר 1934 באוניה “פולניה” במחלקה השלישית, שנוסעיה שוכנו בתאים מוקפים צינורות מתחת לתקרה ממעל ועל הקירות. אוזני הוחרשו מרעש המכונות, הצוהר בתא היה בגובה פני הים והאוניה נעה כשיכור והיטלטלה, זכרתי את ר' יהודה הלוי “ראו גלים ברוץ גלגלים”. ששה נוסעים היו בתא – שלוש מיטות על גבי שלוש מיטות. ואני בהיותי במיטה העליונה ראיתי את גלי הים מתנפצים אל הזגוגית העבה של צוהר התא ושמעתי בתוכי את דברי הכתוב “מקולות מים רבים אדירים משבי ים, אדיר במרום ה'”. בתא היה עמי יצחק מוטיוק תלמידי בן המחזור הרביעי משנת הלימודים 1930 / 1931. בעבר היה סולן “אלט” במקהלה של החזן גרשון סירוטה בבית הכנסת הגדול ברובנה. עתה לא נשמע קולו כי לא היה מסוגל להנעים זמירות. הוא ניצב רוב הזמן עם העומדים ונשענים על מעקה הסיפון, קהל מאות נוסעים שהיו מריקים הימה את תמצית קרביהם ומעיהם. למזלי לא הרגשתי ברע ולא עמדתי בקהלם וחלקי לא היה עמהם. מבטן האוניה המתנועעת מעלה־מטה בקעו ונשמעו קולות אשה מיבבת ברוב יאושה “אויה לי, שבר עלי! שיניחוני לרדת, אלך ברגל…”

ביום ד' כסלו תרצ“ה (11.11.1934) עליתי בחוף יפו. באותה שנה עלו ארצה 42359 יהודים. מהנמל נסעתי בדיליז’אנס ערבי אל שאר בשרי יעקב גלרטר. יעקב גדל כיתום מאחר שאביו אברהם־אבא מת במגיפת טיפוס הבהרות בשנת 1918. בן שמונה עשרה היה בעלותו כתייר בשנת 1932 וישב בארץ ישראל כבלתי ליגלי עד ה' אייר תש”ח. מקום עבודתו הראשון היה במוסך גדול ביפו, שבעליו היה ערבי, עוזר למכונאי. מאחר שהפועלים היהודים נדרשו לעבוד בשבתות, לפי שבית המלאכה שבת ביום ראשון הוא עזב את בית המלאכה ופנה לבניין. הוא עבד כטפסן ושכרו ליום הגיע לשלושים גרוש, הוא התמחה וקיבל במרוצת הזמן 70 גרוש ליום. זה היה השכר הגבוה ביותר באותם ימים. הטפסנים עבדו בדרך כלל בקבלנות. עד שנת 1934 הגיע מספר הטפסנים בתל־אביב ל־150. גרתי עם יעקב בצריפו שעמד בשכונת טרומפלדור שהיתה במקום שהוא כיום “דיזנגוף סנטר”. הוא שילם שכר דירה 75 גרוש לחודש. צריפון שבקצה החצר שימש כ“נוחיות”. התרחצנו כשאנו מתכופפים אל ברז המים בחצר.

כעבור שבועיים שכרתי לי חדר במלון בסימטת בית השואבה ושילמת 3 לא“י לחודש. משם נדדתי לשדרות רוטשילד בקרן רחוב באלפור כדייר מישנה בשכר דירה של 3.50 לא”י לחדש. הוספתי לנדוד מדירה לדירה עד שעברתי לגור ברחוב באלפור, סמוך ל“אוהל שם”, שם הייתי מדושן עונג שבת. נמצאתי נשכר בזכות שכנותו של יוסף אהרונוביץ, שניהל אז את בנק הפועלים, [בניינו הראשי עמד באותם ימים ברחוב מונטיפיורי, בקרן רחוב אלנבי]. בלכתי יום אחד של חודש יולי לפנות ערב ברחוב באלפור נקרה לי בדרכי יוסף אהרונוביץ כשהוא פוסע פסיעות קטנות, מעילו כדרכו תלוי על ידו וכתפיות מחזיקות במכנסיו. “לאן?” שאלני. “לאסיפה כללית של אגודת שוחרי האוניברסיטה שבבניין שטראוס” – אמרתי. “נלך יחד” אמר. והשיחה – שיחתו נסבה על נושא הקבוצה והאדם. – “בידוע לא נבראה הקבוצה אלא בשביל האדם, שהאדם עולם מלא הוא. בקבוצה יבוא האדם על תיקונו, כך האמנו. ומה אנו רואים? הקבוצה הפכה להיות פאטיש” אמר לי אהרונוביץ.

דודני יעקב גלרטר הסב בארץ ישראל את חניכתו ל“אוריין”, נשא לאשה חלוצה ושמה גניה, בעלת תואר M.A., בתם של דון ואתל קוטין מלבוב. נולד להם בן יחיד בשם דן אוריין. כיום הוא מהנדס אלקטרוניקה ואשתו היא שרה לבית קליינפלד. מראשית בואו ארצה היה יעקב פעיל ב“הגנה”. במלחמת השיחרור הוא גוייס למשטרת החיול.

יפה־נוף של תל אביב בת כ“ה שנה (1909־1934) היו שדרות רוטשילד. בבניין העומד בקרן שדרות רוטשילד ורחוב שיינקין דר החזן זבולון קווארטין. מצד אשתו היתה בינינו קירבת משפחה מצד אשת אחי. בשבתות, בין מנחה למעריב, נוהג הייתי לבוא לביתו. שם נזדמן לי להכיר את הברורים והמסולתים באנשי תל אביב. עד למקום של “הבימה” ו”היכל התרבות" השתרעו אדמות “שרונה” הגרמנית שנתגלתה בפרוץ מלחמת העולם השניה כקן של נאצים. צפון תל אביב, מצד רחוב דיזנגוף היה אז כיכר דיזנגוף, והכיכר כולה חול. ההולכים חצוה על גבי לוחות קרשים. קצהו הצפוני של רחוב בן יהודה הגיע עד שדרות קרן קיימת לישראל. הן נקראו אז “מלכות בית דוד” על שם שלושה בעלי שם “דוד” שדרו בהן, הלא הם דוד בן גוריון, דוד רמז ודוד זכאי. בשבתות היינו הולכים ברגלינו, אך כל מי שרצה לנוע ברכב יכול היה להתענג על דיליז’אנסים ערביים מיפו ולהגיע עימהם עד לצפונה של תל אביב.

לעתים קרובות נמשכתי לשדרות קק"ל כי עמד שם ביתם של זכריה ומלכה חסידי ואת שבתותי עשיתי בביתם. חסידי, שעבד בוועד הפועל של ההסתדרות משנת 1920, היה איש משכיל מאוד, ובהנאה רבה גלגלתי שעות בשיחות עימו בענייני דיומא. כאשר עלתה אחותי כרמלה הרגישה בבית חסידי כבביתה. בסמוך לו עמד ביתו של אביגדור רוטפלד, חברי שהיה יושב ראש מפלגת העבודה הציונית “התאחדות” בסטרי. לימים הוא היה פקיד בכיר בקופת מילווה וחיסכון, אחר כך שימש בתפקיד בכיר בבנק הפועלים. ביוזמתו ובמאמציו נאסף ממון לבניית בית הכנסת “אור הצפון” ברחוב ז’בוטינסקי 79. באותה שורה עמד ביתו של זליג לוביאנקר (לבון) ידידי, מנהל שיכון עובדים. הוא נולד בקונפיצינצה. ב־1915, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, יזם העסקן הציוני הצעיר זליג לוביאנקר ועידה גלילית של נציגי אגודות הסטודנטים הציוניות בקופיצינצה ובאו אליה מכל מקומות החבל שנכבש בידי צבאות רוסיה. באותה ועידה החליטו ליסד אגודות “צעירי ציון” שלא על פי דוגמת אגודות “צעירי ציון” שברוסיה שהיתה להן מגמה פוליטית־מפלגתית. פעולותיה העיקריות היו הרצאות, נשפים ספרותיים ואיסוף תרומות לקרן הקיימת לישראל. על פי החוק היתה בשדרות ק.ק.ל. מותרת בניית בתים בני קומה אחת, אך גם קוטג’ים.

ולאן היו פני הבריות לפנות ערב? אל הים. על שפת הים וממש בים עמד הקאזינו. היינו נכנסים אליו אחרי שעלינו במדרגות שהוליכו אל כניסתו מהיבשה. מראהו הארכיטקטוני של הקאזינו היה מרהיב עין ביופיו. בערבים, ביחוד בשבתות, יכולת לפגוש שם בכל ה“מי ומי” בתל אביב, סופרים, משוררים, פקידים ותעשיינים. חוף הים היה אז נקי, ובכל המובנים. חניכי הגימנסיה “תרבות” ברובנה, תלמידי אך תמול שלשום, הסבו עימי יחד אל השולחן עד חצות הלילה וריווינו צמאוננו בפלחי אבטיחים. יפה היתה תל אביב, צעירה, רעננה, מיטיבה ושובבנית. דלתות דירותיה לא ננעלו. מי העלה אז על דעתו כי יבואו זמנים וינעל ביתו ב“רב בריח” או יחליף דלת ב“פלדלת”. מה יפית תל אביב הקטנה, ומה עוללו שנות דור!… במכסיקו, בארגנטינה חוקקו חוק ממלכתי שמחייב את האזרחים לשמור ולקיים כל מיבנה בעל ערך אומנותי או בעל עבר היסטורי. קבעו כי חזית הבית מהתקופה הקולוניאלית אין להורסה, שתעמוד לעד. בניין שייבנה יקום מהחזית פנימה וכן לגובה.

בתל אביב הוקמו אז בתים “רבי מידות”, קומותיים ושלוש קומות ושאלה הדריכה את מנוחתי, היעמדו כאלה על אדמת חול? כוס גזוז שתית תמורת 2 מילים, סעודת בוקר בגרוש וחצי וסעודת צהרים אכלת ב־3 גרושים. בעברית נולדו מלים חדשות – “ספונג’ה”, עוזרת, מטפלת. נערות שטרם למדו עברית מצאו עבודה בעיר כ“עוזרות” או “מטפלות”. בעל בעמיו ועשיר יכול היה להתיר לעצמו “לוקסוס” ולהזמין “מטפלת” לילדיו. החתנים המבוקשים, המבוססים ביותר היו באותם ימים נהגי “אגד” והטפסנים. אולם נערה שעלתה מפולין ונישאה לנהג “אגד” או לטפסן, הסבה להוריה בחוץ לארץ הלם או חיבוטי קבר, רחמנא ליצלן. הילדים שלנו עושים בארץ ישראל ריבולוציה ממש – אמרו אמהות בחוץ לארץ.

בין כה וכה חלפה שנה והחלטה נחושה גמלה בלבי שלא אשכים לפתחם של חברים־נדיבים, שאין מקרבין לו לאדם אלא בשעת הנאתם. לא עלה בדעתי לספר את שפעלתי בחוץ לארץ. מנעורי הינחתה אותי התפילה ו“נא אל תצריכנו לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלוואתם, כי אם לידך המלאה, הפתוחה, הקדושה והגדולה והרחבה…” זמן־מה שיעשעה את לבי התקווה כי אוכל לשוב להוראה באחת הגימנסיות בעיר. היתה הגימנסיה “הרצליה” וכן גימנסיה “באלפור” וגימנסיה “גאולה”. היכרתי את מנהליהן, רמזתי להם, ומשלא הציעו לי משרה תפשתי כי אין משרות פנויות בגימנסיותיהם, שכן שנת הלימודים כבר נכנסה לחודשה הרביעי… אז פגשני¹⁵³ במקרה שלום שטרייט, מנהל הגימנסיה בפתח תקוה, וזימנני להורות היסטוריה בכיתות ו־ז־ח שבבית ספרו. התחלתי אפוא לנסוע לפתח תקוה וזו היתה לי ההזדמנות הראשונה להכיר את הנוער הארצישראלי.

באותו פרק זמן הזמינני מנהל גימנסיית ערב “גורדון” ברחוב בוגרשוב ללמד היסטוריה בכיתות העליונות של בית ספרו. קיבלתי את הצעתו אך לא רוויתי נחת רוח מההוראה כי צפו ועלו בלבי ערגוני לימי הגימנסיה “תרבות”, אל חדוות יצירה שהיתה בי יום־יום, ואילו כאן בארץ ישראל חשתי כי אורבת לי הסכנה שאהיה “מלמד”, ולכך לא הייתי מסוגל. כשחלפה שנת הלימודים תרצ"ה לא נעניתי להזמנה להמשיך בהוראה בגימנסיה שטרייט. עוד ברובנה אמר לי לבי שבארץ ישראל לא אהיה מורה. ר' יהודה מוטיוק ניבא לי במסיבת “צאתך לשלום” כי עתיד אני לעבוד באחת המחלקות של ההנהלה הציונית. זו היתה אז בעיני יהודי חוץ לארץ יותר מן הממשלה בעיני היהודים היושבים כיום במדינתנו.

באותה שנה התנסיתי באחד החמסינים הכבדים ביותר שידעתי מעודי. היה זה בירח אייר תרצ“ה, ב־1 במאי 1935. באותו יום נסעתי במכונית לירושלים. ההרגשה היתה כי לפתוני לשונות אש שהשתרבבו ארצה מן השמים. אפילו ותיקי הישוב ילידי הארץ אמרו עליו “לא היה כמותו!” החמסין התמיד ועמד בלהטו במשך עשרים ימים. ומחמסין לחמסין – כלום אוכל לשכוח את ראש השנה תרצ”ו? על תל אביב נחת חמסין לעילא ולעילא, ש“לא היה כמותו”. בעת ההיא מיזוג אוויר לא נחלם אפילו בחלומות. ב“עזרת נשים” התעלפו נשים, מתפללים יצאו מבתי כנסת ומיהרו ללכת לבית החרושת לקרח, שעמד ממול לגן ברחוב המלך ג’ורג'. מאושר היה האיש שעלה בידו להביא הביתה גוש קרח שלם וגדול והניחו בארגז הקרח. ברוב הבתים לא ציננו אפילו גושי הקרח את המאכלים וסופם שנתקלקלו, וביום השני של ראש השנה נצטמקה מאוד סעודת החג, כי הבשר והדגים הושלכו אל האשפה. ואף על פי כן נתחבב עלינו ארגז הקרח, החמסין נתקבל באהבה בלא תלונות ודברי נרגנות. אהבנו את תל אביב, את עירנו העברית הראשונה.

 

דַברי הציונות בפולין    🔗

ד“ר אברהם זילברשיין ז”ל    🔗

השם זילברשיין שזור ומושזר בחיי היהודים בגליציה משנת 1918 אחרי שובו ללבוב לאחר שפשט את מדי קצין בצבא האוסטרי, בייחוד אחרי הפרעות בלבוב, בחורף 1918, ואז עמד, יחד עם ד“ר אמיל פרנס, בראש “ועד הצלה”, שעמד במשך השנים לפליטי רוסיה היהודים, ומכאן בא במגע עם ראשי ה”ג’וינט" שהחיש עזרה ליהודי פולין. אני הכרתיו בשלהי שנת 1921 אחרי הקונגרס הציוני הי“ב ומן הזמן ההוא נתקשרנו באהבה ואת זילברשיין אהבו יהודי פולין. אהבוהו והעריצוהו סוחרים זעירים ובעלי מלאכה ופועלים וכל אנשי “עמך” והאינטליגנציה העובדת וכל המקופחים והסובלים מחמת עניים להם היה אחיעזר ואחיסמך. זילברשיין היה עונה לכל קוראיו בכל עת ובכל שעה. עורך דין מוכשר, זנח את לשכתו כי היה תמיד ברכבת. זילברשיין – נפש סוערת ותמיד רגוע; מוחו החריף הונחה בידי טוב לבו. לשונו החדה, השנונה הרתיעה את מתנגדיו באימפריה של “ג’ויינט” לא חרגה מתחום התבונה והשכל הטוב. את הכספים ששפעו מן ה”ג’וינט", רצה להכווין באפיקי מעש פרודוקטיווי. את זילברשיין אהבו גם מתנגדיו ויריביו. זילברשיין דיבר – מי לא יאזין.

אברהם זילברשיין נולד בלבוב בשנת תרמ“ב (1882) לאביו לייזר ולאמו חנה שישבו בבוטשאטש. אמו בהריונה נסעה ללבוב, כדי ללדת שם, כי שם היה להם קרוב משפחה ציפר, השען והצורף (פירמה נודעת). אביו לייזר – סיפרה לי ד”ר אסתר הלר, רעיתו של ד“ר צבי הלר – איש מכובד, היה שען וגם מתקן שיניים; כל מי שהיו בפיו שיניים תותבות, שהיו צריכות רפרטורה, הלכו אצל ר' לייזר זילברשיין. אמו, אשה מודרנית, עסקה בחינוך בנה. אחיו היה רופא שיניים. והימים ימי בראשית לתנועות הנוער האקדמאי היהודי בעלות רקע ציוני, ארצישראלי ועברי. זילברשיין תופס בתנועה זו בגליציה מקום ראשי והוא מפיץ מעיינות תרבות ישראל וציונות בחוגי הנוער האקדמאי העומד על סף ההתבוללות. נוער זה עיקר לשונו פולנית והוא מחבר למענו ספר לימוד לתולדות ישראל, הנפוץ בסטנסיל בין כל החוגים, והוא הראשון בספרים מסוג זה בפולנית. ממייסדי ה”התאחדות" (הפועל הצעיר וצעירי ציון), וראש המפלגה בגליציה, כשנתאחדה עם פועלי ציון־צ“ס. ציר לכל הקונגרסים הציוניים, חבר הוועד הפועל הציוני, חבר בית דין הקונגרס (שהשתתף גם בקונגרס הציוני ה־כ בירושלים ונבחר סגן יו"ר בית דין הקונגרס). ציר לסיים הפולני השני, והיה פעיל בוועדותיו וביחוד נתן יד לחקיקת חוקים סוציאליים. יסד מטעם ה”ג’וינט" את קופות החסכון והקים את מפעלי הקואופרציה היהודיים בגליציה ואח"כ עמד בראש הקואופרציה היהודית בפולין כולה. לקח חלק בראש בפעולות הפרודוקטיביזציה על ידי בתי ספר למלאכה ולנוער.

כל מפעל, כל תא שנבנה בעצתו, בהדרכתו ובעזרתו ביקר והיה מעודד את העושים. “אומשיכטונג” בגרמנית – הסבת מקצוע לא היתה סיסמה בפיו, אלא תוכן חייו. זילברשיין יצק היסודות לעקרונות התיאורטיים, אידיאולוגיים ואופרטיוויים של הקואופרציה הייצרנית, ובשטח זה הוא היה הראשון, שהראה את הדרך, שהקואופרטיווים היצרניים יעמדו על רגליהם, ועם זאת הצעירים היהודים למדו מקצועות, שלא היו טיפוסיים ליהודים, ויכלו להפיק מהם מחיה בצמצום. שמו הלך לפניו בעולם היהודי. הוא מונה חבר המועצה העליונה המפקחת על הקואופרטיווים במדינת פולין והיה חבר בה עד פרוץ מלחמת העולם השניה.

היה בעל דמיון ואיש חזון, אבל יחיד במינו: לא שוגה בדמיונות וחזונות סתם, אלא גם נותן דמות וצורה לדמיונו ולחזונו. הוא גם האדריכל וגם הבנאי. הוא הגה את הרעיון וגם הגשימו. הוא היה חושב ועושה בגוף אחד. שכן מחשבתו לא היתה מופשטת, ערטילאית, מנותקת מן המציאות, אלא קונקרטית.

עם החורבן נחרב מפעל חייו: הקואופרציה היהודית בגליציה ובפולין, מפעל לתפארת שהקים אותו ללא מתכונת דוגמה, מפעל שלא היה כמותו בכל רחבי ההיסטוריה היהודית; ויתר על כן – חכמי הקואופרציה בין אומות העולם היו נוהרים לגליציה ולפולין לתהות על קנקנו של זילברשיין ומעשי ידיו והיו מתפעלים ומתקנאים בו.

אבל לא רק על הקואופרציה תפארתו. לא היה בגליציה ובפולין מפעל של עזרה והצלה, מפעל כלכלי־סוציאלי ומפעל חינוכי לפרודוקטיביזציה של הנוער ושל ההמונים שזילברשיין לא תרם להם מחשבתו ומרצו ולא הושיט להם עזרה כספית ממקורות, שהוא היה אמון עליהם – והוא היה איש אמונים של מוסדות רבים, גם של מוסדות שהוא הטיח נגדם ביקורת קשה, שכן משכו גם יושרו וגם מומחיותו, גם יזמתו הבלתי נדלית וגם יכולתו הגדולה להקים מפעלים כלכליים סוציאליים ולנהלם באמנות מדעית וטכנית.

כל זה היה עפר ואפר.

וכשפרצה התבערה הגדולה והאיומה אחרי הקונגרס הכ"א לא שב זילברשיין לפולין, הוא נותר בג’נבה ונתגלה בגילוי חדש. הקים “ועד הצלה” שהיה למעשה מוסד הצלה של זילברשיין, ובנתיבות ובשבילים אשר כוחו החזוני ברא טובים לשעה, מועילים למעשי על אנוש, פיתח מפעל רשת של סוכנים בארצות אירופה שנכבשו ביד הגרמנים, קיבל מהם את המידע הראשון המוסמך אודות מחנות הריכוז; אירגן עזרה ליהודים תחת הכיבוש הגרמני, עזר למספר רב של יהודים להימלט ממלתעות התופת ההיטלריסטי. עזר ליהודים בעולם החופש למצוא עקבות קרוביהם תחת הכיבוש הנאצי ולגשר ביניהם. הוא הוציא חומר דוקומנטרי על שואת היהודים בפולין.

הוא נפטר ב' טבת תשי"ב בג’נבה.

עם זילברשיין אבד מן העולם אחד שהיה מעוז ופאר ליהדות פולין, אוצר בלום, איש אשכולות, צדיק בדרכיו וחסיד במעשיו.

ההנהלה הציונית, הקונגרס היהודי העולמי, ה“ג’וינט” וה“פדרצה של יהודי פולין” נקראים להעלות את עצמותיו של אברהם זילברשיין אחד מיקירי האומה, למדינת ישראל, למנוחת עולמים באדמת המולדת.

ואברהם זקן, בא בימים. בן 60 במותו על מטתו. זקן – אין זקן אלא מי שקנה חכמה (קדושין לב). הוא בא בימים לפני כסא הכבוד, כל יום ויום בחייו היה גדוש מעשים, כל יום בחייו ארוג מעשים לא רק למען כלל ישראל, אלא למען רבואות יהודים וכל יהודי עולם ומלואו.

ד“ר קופל שווארץ ז”ל    🔗

נולד בטבת תרמ“ט (7 בינואר 1889) בעיר בוליחוב, קהילה חשובה במזרח גליציה, הנודעת בקורות יהודי פולין (ר' בר בולחובר), ובדורות אחרונים היתה מרכז תעשיה יהודי (בורסקאות). אביו ר' צבי (הרמן), בן תורה, היה מראשוני הציונים בעירו, בעל בית חרושת ליציקת ברזל, פעל בשדה הציונות כל ימיו כעסקן ציוני; אמו מרת רייזל היתה בתו של ר' אפרים פישל למשפחת פיפס הנודעת. קופל למד בחדרים, למד בגימנסיה פולנית, תחילה בסטרי ובלבוב, מרכז ההתעוררות הלאומית ציונית הצעירה. הוא המשיך לימודים בעניני היהדות והספרות העברית, נעשה לימים מורה דרך לתנועה שלימה, תנועת הסטודנטים, שקנו להם באגודות סתר ציוניות ידיעות נאותות בתרבות ישראל ותולדותיו ודרך תחיתו. עד מהרה בלט בקרב התנועה הזאת בכוחו הרב בתעמולה והסברה והיה מטובי המרצים באגודות תלמידי הגימנסיה “השחר” ו”פרחי ציון", הן בעיר מושבו והן בערים אחרות.

היה מראשי התנועה “צעירי ציון”, תנועה זו, שניזונה ממסורת פעולתו של שלמה שילר, היתה בגליציה בית היוצר של תנועת הנוער החלוצית. קופל שווארץ הפועל והמפעיל היה מנושאי העבריות; השתתף בירחון העברי “סנונית”, שנשמעה בו בת קול חיה של תנועת התנערות צעירה (כמשתתפו הקבוע היה ג. שופמן, וכן נתפרסמו בו דבריהם של אשר ברש, אורי צבי גרינברג, צבי דיזנדרוק, שהיו בראשית צעדיהם בספרות, וכן דבריהם של חוקרים ועסקנים שיצא להם אחר כך מוניטין), פירסם מאמרים ורשימות, ביחוד בבקורת הספרות, בירחון הפולני המשובח של הנוער הציוני “מוריה” ושנים אחדות היה גם עורכו (בין עורכי הירחון הזה היה גם יעקב טהון).

הוא למד לימודי משפט באוניברסיטאות לבוב ווינה, שבה גם הוסמך בשנת 1913. עם מלחמת העולם הראשונה גוייס ושירת בצבא אוסטריה כקצין, ומקץ המלחמה נשתקע לכמה זמן בווינה ועבד בה בהסתדרות העברית. נשא לאשה את גיזלה (גיטל) בת שרגא פייבל כצינל, שנודעה בעדנת מידותיה ותרבותה הדקה (נפטרה בתל אביב כ“ד כסלו תש”ג). כשחזר ללבוב, היה מראשי הפעילים בתנועת העליה – סייע בהדרכה וארגון לתנועה החלוצית (היה זמן מה מזכיר מרכז “החלוץ”) וביחוד לעוליה, עולי העליה השלישית (“השומר הצעיר”). עם הדיפירנציציה בתוך התנועה הכללית היה מראשי המארגנים של אגף העבודה, תחילה בדמות הפרקציה הראדיקלית דימוקראטית ואחר כך בדמות מפלגת העבודה “התאחדות”. במפלגה זו היה מבעלי הכיוון הארצישראלי עברי, וגם אם נתן ידו לפעילות של פוליטיקה ארצית שמר על מרכזיותה של ההגשמה הציונית בתכנית המעשית של מפלגתו. שעל כן נתן יד עוזרת ויוזמת לתנועות החלוציות, שקמו בקרבה: אם התנועה “גורדוניה” ואם ארגון בעלי מלאכה “העובד” שמטרתו היתה עליה לארצנו. בבחירות לסיים הפולני ב־1922 נבחר כבא כוח “התאחדות”. גם כציר לסיים הפולני המשיך בפעולה תנועתית ובהסברה ציונית סוציאליסטית. מאחרי פטירתו של ד"ר מאיר יעקב ביננשטוק היה הוא הכוח האינטלקטואלי הבולט במפלגה, שהורחבה למפלגה המאוחדת פועלי ציון – התאחדות; היה ציר בקונגרסים הציוניים וחבר הוועד הפועל הציוני.

בשובו ב־1939 מהקונגרס הציוני לעיר פעולתו, לבוב, מצא בתוכה אנדרלמוסיה של מלחמה. הרוסים, שכבשו את העיר עמדו להגלותו לירכתי צפון, אך עלתה בידו להחלץ עם אשתו ועם בתו ולהגיע דרך וילנה וקובנה לשטוקהולם, ובראשית 1940, באו לארץ ישראל, שבה נקלט עד מהרה. תחילה עבד במחלקות ההסברה והערעורים במרכז קופת חולים ואחר כך נתמנה מזכיר סניף מפלגת פועלי ארץ ישראל בתל אביב, מלבד חבר מרכז מפלגת פועלי ארץ ישראל, חבר מועצת הסתדרות העובדים ומזכיר בית דינה העליון, שופט עירוני בתל אביב. פרסם מאמרים רבים בעתוני מפלגתו “דעס פרייע ווארט”, “פאלק און לאנד” וכדומה, וביותר נרשמו מאמריו העברים המצויינים בסגנון עשיר ובנעימת פולמוס חדה ומשכלת, הלא הם המאמרים שפרסם שנים רבות דרך קבע על עמודי "הפועל הצעיר, “דבר”.

ועל שתי בנותיו כה יסופר: מרים בתו הבכירה סיימה באוניברסיטה בלבוב חוק לימודיה במשפטים וכן בבית המדרש לדיפלומטיה; ב־1937 התחילה לעבוד באגודת הקואופרטיווים היצרניים היהודים במחיצתו של ד“ר אברהם זילברשיין מיוזמי האגודה ממייסדיה וממתווי דרכה; מ־1939 עבדה בווארשה ב”חליפין" במחיצתו של מתתיהו הינדס. “חליפין” – חברה שמגמתה היתה העברת כספים לארץ ישראל למימון הלימודים של סטודנטים יהודים מפולין. באוגוסט אותה שנה נילוותה אל אביה שנסע לקונגרס הציוני הכ“א בבאזל; שמעה לאזהרת אביה ולא חזרה עמו ללבוב, אלא השתהתה בפאריס ומשם אחרי טלטולים הגיעה ב־1940 לארצות הברית; שם נישאה לד”ר קלמן שטיין שגם הוא הגיע מן הקונגרס הציוני לאמריקה. ד“ר קלמן שטיין נמנה עם המנהיגים הציוניים הצעירים בקראקוב, ממייסדי “השחר”, חבר מועצת העיר קראקוב. בניו־יורק עבדה מרים בקונגרס היהודי העולמי במחיצתו של ד”ר יעקב רובינזון מנהל “אינסטיטיוט אוף ג’ואיש אפיירס” שעסק בעיקר במחקרים אודות היהודים תחת הנאצים. ב־1972 הם עלו לארץ ישראל.

רננה למדה בגמנסיה “באלפור” בתל אביב; היא עורכת דין; שירתה בצבא הגנה לישראל שבע שנים ועלתה לדרגת סגן אלוף; בשנת 1958 היא זומנה להצטרף לסגל העובדים במשרד מבקר המדינה וב־1972 מונתה “מנהל כללי”. היא היתה האשה הראשונה בתפקיד “מנהל כללי” בשירותי המדינה; היא נישאה לד“ר אהרן גוטמן, מנהל המחלקה הפנימית בבית החולים “מאיר” בכפר סבא, עתה היא יועצת לגזבר קופת חולים של ה”הסתדרות" לעניני חברות־בת של קופת חולים, לקרנות מחקר, ולנושאים כלכליים אחרים של קופת חולים.

קופל שווארץ נפטר בתל אביב ב' מנ' אב תשי"ד.

ד“ר צבי הלר ז”ל    🔗

צבי הלר נולד בירח מנ' אב תרמ“ט (12.8.1889) לאביו ר' חיים יהושע ולאמו גיטל (לבית גלאס מסטריא) בבוטשאטש, העיר שהירבה לספר בשיבחה ש”י עגנון. סבא של עגנון וסבא של צבי הלר ישבו־התפללו סמוכים זה ליד זה בבית הכנסת, ושמואל יוסף וצבי למדו יחד ב“חדר”. בשנת תרס“ד (1904) הצטרף צבי הלר לתנועת “צעירי ציון”, נבחר יו”ר התנועה הזאת בעירו ולימים היה ממנהיגי התנועה בגליציה עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

ב־1907 היה מראשי העושים במסע הבחירות לפרלאמנט האוסטרי בווינה.

בשנת 1910 ניהל במחוזו בשמה של ההסתדרות הציונית בגליציה את מפעל ההסברה לרגל מפקד האוכלוסיה שהיהודים יירשמו כיהודים בני לאום יהודי (ולא כפולנים או גרמנים בני דת משה) ושיצהירו כי יידיש היא השפה המדוברת בפיהם.

בשנת 1913 השתתף כציר בקונגרס הציוני האחד עשר בווינה.

במלחמת העולם הראשונה, שירת בצבא האוסטרי ונלחם בחזית הרוסית. בכל מקום פעל ברוח הציונית בין החיילים. בווינה (ב־1919) הוא היה בין הפעילים הראשיים לחידוש התנועה הציונית באוסטריה ועזר לייסוד העתון היומי הציוני בגרמנית “מארגען צייטונג”.

בזמן מלחמת הפולנים והאוקראינים במזרח גליציה, הוא היה בווינה בין מקימי הוועד הלאומי כנציגות פוליטית בחו"ל של יהודי מזרח גליציה, שהכריזה על נויטראליות היהודים במלחמה זו ושלחה משלחת יהודי גליציה “לוועידת השלום” בפאריז.

בשנת 1919 הוא חזר לבוטשאטש ושיקם בעיר את התנועה הציונית כתנועה עממית שהקיפה גם את חוגי העובדים וראש מעשיה עזרה להכשרת החלוצים ב“עליה השלישית”.

בבחירות לסיים הפולני ב־1922 וב־1928 נבחר מפלגת העבודה הציונית “התאחדות” לסיים, ובו היה דוברם של בעלי מלאכה, של הסוחרים הזעירים, של העובדים והשכירים, ושל נכי המלחמה היהודים ומגינם. השתתף כציר בקונגרס הציוני הי"ב (1921) ובקונגרסים לאחריו. נבחר חבר הוועד הפועל הציוני; ב־1929 נבחר חבר המועצה של הסוכנות היהודית.

משמה של הסיעה היהודית בסיים הפולני השתתף בוועידות הבינפרלאמנטריות והיה פעיל בוועדה לענייני הגירה ולמען זכויות היהודים לעליה לארץ ישראל ולמען הגירה חופשית לארצות אמיגרציה היהודית.

השתתף כציר התנועה הציונית בפולין בוועידה העולמית של נציגי כל המיעוטים הלאומיים בעולם בשוויצריה וכן השתתף כציר יהדות פולין בקונגרס העולמי של נציגי המיעוטים היהודיים ונבחר כחבר המועצה העולמית.

פעל גם בשטח הקואופרציה האשראית בפולין והשתתף בהנהלת המוסדות המרכזיים ובוועידות הארציות של הקואופרציה האשראית.

בראשית 1935 עלו ד“ר צבי הלר ורעיתו ד”ר אסתר הלר רופאת ילדים לארץ ישראל להשתקע בה.

בארץ ישראל הקדיש מזמנו להנהלת ענייני “בעלי מלאכה” וארגוניהם ברוח ציונית ומקצועית. פעל גם בקואופרציה אשראית, כחבר הנהלת “הלוואה וחסכון” תל אביב, כחבר מוסדות “בנק זרובבל” ו“מרכז לקואופרציה אשראית הכללית”. היה פעיל במפלגת פועלי ארץ ישראל וב“הסתדרות”, היה חבר הנהלת “ידע עם”.

בשנת 1939 יצא לפולין בשליחות הקרן הקיימת לישראל למען מפעל “גלילה”.

נבחר להנהלת “הוועד המאוחד לעזרת יהודי פולין” ועשרים שנה, בערך, עמד בראש “התאחדות עולי פולין”. נבחר חבר המועצה “יד ושם” בראשותם של פרופ' בנציון דינור ושל ד"ר אריה קובובי.

ד"ר אסתר הלר מסרה לאוניברסיטת תל אביב (המכון לחקר יהדות פולין) כרכים “פרוטוקולים של הסיים הפולני” ועוד חומר רב חשיבות שהם אוצרות בלתי נדלים ללמידת קורות היהודים בפולין בשנים 1919־1939.

צבי הלר נפטר י“ח סיון תשל”ז.

אברהם לווינסון ז"ל    🔗

נולד תרנ“א בתשעה באב (13.8.1891) בלודז לאביו נחמן סוחר עשיר ומשכיל שהיה מצוי בספרות העברית ולאמו מרים בת גרשון זרון שכתב שירים ביידיש וחיבר להם מנגינות. למד ב”חדר מתוקן“, לאחר מכן למד בגימנסיה בווארשה. סיים פקולטה למשפטים באוניברסיטה הווארשאית שעברה בפרוץ מלחמת העולם הראשונה לרוסטוב על נהר דון, בשנת 1916. היה ממייסדי האגודה האקדמאית “ירדניה” בווארשה; ממייסדי “הבימה העברית” בלודז ושחקניה בהנהלתו של המשורר יצחק כצנלסון. נכח בקונגרס הציוני הי”א (1913) בווינה.

ב־1914 ביקר בפעם ראשונה בארץ ישראל וסייר בה מספר חדשים. סיפר לי דב בסדן ששמע מפי אברהם לווינסון כי תרגם ראשונה את “ייבגני אונייגין” מאת פושקין בהיותו, לפני מלחמת העולם הראשונה, ברחובות ובשבתו בבית משה סמילנסקי.

בימי המלחמה התגלגל לחארקוב והיה ממייסדי “צעירי ציון” בחארקוב; השתתף כציר בוועידה הציונית הכללית בפטרבורג ב־1917.

החל בכתיבתו בגיל ט"ו ומרובים היו סוגיה: שירים, מאמרים ומסות על ספרות ואמנות, על מחקרים בתולדות ישראל, תרגומי שירה, פרוזה ודברי פובליציסטיקה.

מתרגומיו: “המבול” להנריק סיינקביץ; “ייבגני אונייגין” לפושקין; מצירי (פואמה) ללרמנטוב; “מכתבים על היהדות הישנה והחדשה” לש. דובנוב (התרגום בהשתתפות המחבר ומצוייות בו הוספות לגבי המקור); “ת. הרצל” לא. ביין; מבחר מאמרים מאת יצחק רילף; שירי ש. פרוג, ותרגם חומש־לידער לאיציק מנגר שנשתמרו בכתב יד.

אברהם לווינסון היה בסוד מניחי המסד למפלגת העבודה הציונית “התאחדות” (הפועל הצעיר – צעירי ציון) בוועידת פראג בתר“פ (1920) ומן הזמן ההוא היה ממעצבי דמותה בכל ועידותיה העולמיות והארציות. מסביר אמן את משנת אהרן דוד גורדון ופרשן על פי פשט את “הסוציאליזם היהודי העממי” מאת חיים ארלוזורוב. מן הקונגרס הציוני הי”ב (1921) היה ציר בכל הקונגרסים הציוניים ונבחר חבר הוועד הפועל הציוני; היה מדובריה המרשימים של “התאחדות”. נבחר ציר לסיים הפולני השני (1922־1928), חבר הוועדה להגנה סוציאלית.

היה מתרפ"ב (1922) מראשוני היוזמים הנמרצים את הקמת הסתדרות “תרבות” בפולין, מראשיה ומנאמני לוחמיה ומגיניה.

את השם אהרן דוד גורדון נשא ברחבי פולין והפליא את שומעיו, היה מפיץ את האורות מדגניה ומנהלל ומפלס דרך לפני “גורדוניה”. נואם ומרצה מהולל, נערץ ונאהב על ידי יהדות פולין. בשנים 1929־1932 סגן ראש העירייה בבריסק דליטא ומשנת 1933־1936 מנהל כללי של “קרן היסוד” בפולין. נשא לאשה את רבקה בת אברהם ליכנטשטיין מלודז. בראשית תרצ"ו (1936) עלה לארץ ישראל. עד 1939 שימש כמנהל המחלקה לאירגון ולפרסום של האוניברסיטה העברית בירושלים ומשנת 1939 עד אחרון יומו היה מנהל המרכז לתרבות של “הסתדרות העובדים”.

מעושרו הרוחני נתן בתחומים רבים “מעשר” ראשון ושני כרוח נדיבתו. ספרו “התנועה העברית בגולה”, יאיר עיני החוקרים פאר העבר, וספרו “הלאומיות היהודית” ידריך מורים.

אחד השירים המושרים ביותר בחוץ לארץ הוא “נבנה ארצנו, ארץ מולדת, כי לנו, לנו ארץ זאת, נבנה ארצנו, ארץ מולדת זה צו דמנו, זה צו הדורות; נבנה ארצנו על אף כל מחריבינו; נבנה ארצנו בכוח רצוננו, קץ עבדות ממארת – אש חירות בוערת, הוד תקווה מזהרת, בנו יסעירו הדם. צמאי חירות, קוממיות; נצעד בעוז לקראת שיחרור העם” – מאת אברהם לווינסון. הלך לעולמו כ“ט תמוז תשט”ו.

 

בארץ־ישראל    🔗

במרחשון תרצ“ו (נובמבר 1935) נכנס אצלי שמואל גם, לשעבר תלמידי, שעלה בשנת 1934. הוא סיפר לי שהנהלת “פרדס” העבירה אותו לחיפה, לשמש שם מנהל חשבונות ראשי בסניף “פרדס”, וכי הוא בא להציע לי שאבוא במקומו ב”פרדס" בתל אביב. אמרתי לו – שמואל, אתה חומד לי לצון, מה לי ולחברה לשיווק פרי הדר, שהרי “פרדס” הוא ראשי תיבות של פשט, רמז, דרש, סוד. מה לי ולעיסוק בחשבונות? שמואל הוסיף והפציר בי עד שנתרציתי. ישבתי עמו כל אותו הלילה והוא לימדני הנהלת חשבונות. הוא הביא “פלאטה” היינו דף לטבלא של הנהלת חשבונות, שרושמים בה יומן וכן כרטסת. כשהגיעה שעת קריאת שמע הוא הודיעני כי אהיה עוזרם של אריה אבטיחי, הוא לייב גארבוז מרובנה, ושל מרדכי עירוני, הוא גורודצר מאלכסנדריה, עיירה הסמוכה לרובנה. הללו יחרישו וישמרו סודי שהייתי מורה. למחרת בבוקר הלכתי אצל מנהל המחלקה לכספים ואמרתי, כפי שיעצני שמואל, שהנני מציע עצמי לעבודה במקומו ונתקבלתי.

עבדתי ב“פרדס” כחמישה חדשים ברוב עניין. מייסדה של חברת “פרדס” היה שמעון רוקח, שבנו בכורו יוסף השיא את בתו לשמחה פרת (פיסיוק), בנו של הירץ מאיר פיסיוק ברובנה. יצחק בנו היה מנהל “פרדס” זמן קצר, עד אשר יסד את חברת “פרדס סינדיקט”, והשלישי בבניו, ישראל, נבחר להיות ראש העיר תל אביב.

ב“פרדס” נפתח לי לראשונה אשנב להכרת בעיות הכלכלה של הישוב העברי בארץ ישראל בתקופה ששערי היבוא היו פתוחים לרווחה, ללא כל היטלי מכס מגן, ומנמלי חיפה ויפו יצאו תיבות פרי הדר של ארץ ישראל. נזכרתי אשכולית הראשונה שהגיעה לרובנה שראיתיה בחלון ראווה בחנות למעדנים. נפשי חשקה בה. קניתיה ושילמתי חמישה זהובים (כדולר אחד). אז טרם ידעתי כיצד אוכלין אשכוליות. קלפתיה כקלוף תפוזים. לא ערבה לחיכי, מה מרה היתה! כאן נתחוורו לי היטב משמעותם של עבודה עברית בפרדסים, המאבקים והמשמרות. והדברים הלא כתובים על ספר תולדות הישוב העברי ומאבקיו להקמת בית יהודי לאומי. ל“פרדס” נכנסתי לתוכו בשלום, גם יצאתי ממנו בשלום, והימים בראשית ירח ניסן תרצ"ו.

לפני שעזבתי את “פרדס” הלכתי יום אחד לבקר אצל אליעזר יפה מנהלל, שהיכרותנו וידידותנו ראשיתן בשנת תרפ“א. עתה הוא כיהן כמנהל “מרכז תנובה”, ששכן במלון בסקין ברחוב אחד העם מספר 31. פגישתנו היתה רוויית שמחה. בחדר הסמוך לחדרו היה מקום המשרד של “מרכז תנובה”. ראויה לציון העובדה כי “תנובה” נוסדה בתרפ”ז (1927) ואליעזר יפה היה יוזמה ומייסדה. בשבתי בחדרו נמשכו עיני אל ערימת חלקים ופריטי מכונה. שאלתיו – מה אלה? הוא הסביר לי שהוא שוקד ומנסה לבנות מסחטה למיץ ענבים. הבחנתי כי כל הבאים ל“מרכז תנובה” הסתכלו בו בתמהון, – מה ראה איש המשק אליעזר יפה להשתעשע ב“המצאות”?

באותה תקופה נתן אליעזר יפה את דעתו על “ברארה”. הוא הירבה לחכוך במחשבתו כיצד לנצלה שאפשר יהיה לשווקה בארץ, מטרתו היתה שהבריות בשוק יוכלו לרוות צמאונם במיץ תפוחי זהב, במיץ אשכוליות, במיץ ענבים. מששמע שאני עובד בחברת “פרדס” העיר לי מיד – “מה לך ולפרדסנים?” על שפתותיו הוצק חיוך שובה לב – “בוא, אני מזמין אותך לתפקיד מזכיר “מרכז תנובה” ומשכורתך תהיה – 15. לא”י לחודש. במשכורת זו יכולת לשכור דירה בת שני חדרים באחד הרחובות הסמוכים לשדרות רוטשילד ולפרנס משפחה". כשראה אותי מהסס הוסיף ואמר: תעבוד עימדי. יכול תוכל.

קיבלתי את המינוי למזכיר “מרכז תנובה” ובנוסף עליו את תפקיד מנהל המחלקה לדבר בשכונת בורוכוב. באותה שעה גם נזדמן לי ללמוד משהו על חיי הדבורים מפי ישראל בלום, המומחה הנודע לכוורות אחיו של לודוויק בלום הצייר. רובו של הדבש סיפק “מרכז תנובה” לבית החרושת “צוף” – משקה שבישלוהו מדבש, ונקרא בפולין “תמד” וביידיש “מעייד”. יהודים שתוהו בראש השנה אחרי אמירת תהלים ולפני תפילת מנחה. אליעזר יפה הוא שהעניק לו את השם “צוף” ככתוב בתהלים “מתוקים מדבש ונופת צופים”, ובמשלי “צוף דבש אמרי נועם מתוק לנפש ומרפא לעצם”.

מקום מושבו של אליעזר יפה ב“מרכז תנובה” לא היה אלא חדר שרהיטיו היו שולחן, מכונת כתיבה ומכונת “גסטטנר” לשיכפול. כתבנית לא היתה בנמצא. בלית ברירה התחלתי לומד לתקתק מכתבים באצבע אחת. גם אליעזר יפה כתב את המכתבים באצבע אחת. יום אחד הוא אמר לי כי עלינו לשלוח “חוזרים” אל המשקים. באתי במבוכה: – לתקתק מכתבים היא אומנם צרה, אך לכתוב על סטנסיל נראתה בעיני צרה צרורה. לא ידעתי היאך כותבים על גבי סטנסיל ואיך יש להכניסו למכונת שיכפול של גסטטנר. בהסתדרות הפקידים ב“בית ברנר” לא נמצאה כתבנית כדי לשולחה אלינו, על כן ביקשתי מאילה שטרן, מזכירתו של מנהל המחלקה לחינוך בעיריה שתלמדני את חוכמת הסטנסיל. בחביבותה כי רבה טרחה אילה למעני ובאה אחרי שעות עבודתה בעיריה לכתוב את “החוזר” על הסטנסיל. משסיימה את הכתיבה הרכיבה אותו על גליל המכונה ואני סובבתי בידית מאה פעמים, כמספר העותקים שנדרש. הימים היו ימות הקיץ ומאוורר אין. עבדתי יותר משמונה שעות ביום אך שכר “שעות עבודה נוספות” לא נודע בימים ההם.

ב“מרכז תנובה” למדתי להכיר מקרוב את בעיות השיווק. מרדכי טברסקי ממייסדי כפר יחזקאל, היה חבר “מרכז תנובה”. מיום ראשון בשבוע ועד ערב שבת היה טברסקי מבקר במשקים, שהיו זקוקים במאבקם על קיום לעידוד, להדרכה ולעצה טובה. הוא נדד בקבוצות, בקיבוצים ובמושבי עובדים, שסיפקו לישוב תוצרת חקלאית, שהיתה חיונית לכוח עמידתו.

כאשר נבחר נחום ורלינסקי, מנהל “תנובה” חיפה, להיות מנהל “מרכז תנובה” בנוסף על אליעזר יפה, נשכרה דירה גדולה. בקצה אחד של הדירה ישב ורלינסקי ובקצה האחר ישבנו אליעזר יפה ואנוכי בשני חדרים סמוכים זה לזה. באותה שנה הוכנס לראשונה טלפון פנימי, שהקל על התקשרות בין ענפיו השונים של המשרד. העבודה התרחבה והסתעפה, ומצאתי בה עניין רב. ממרביץ תורה בגימנסיה “תרבות” ברובנה נתגלגלתי אל תרבות השדות, המטעים והמחלבות שבעמק הירדן ובתל יוסף. עבודתי החדשה הוליכתני אל המכון לחקר הכלכלה של הסוכנות היהודית. מאז הכרתי לראשונה את פרץ נפתלי שעמד בראש המכון, וכן את “האיגוד למען תוצרת הארץ” שהוקם בשנת תרצ"ו (פברואר 1936) בהשתתפות הסוכנות היהודית, התאחדות בעלי התעשייה והסתדרות העובדים.

כינון “האיגוד למען תוצרת הארץ” התחייב ממצב התחרות שנכפה עלינו בעטייה של תוצרת חוץ לארץ בלא שהוטל עליה מכס, ונמכרה במחירי הצפה “דמפינג” בלע"ז, והצרכנים עטו לקנות חמאה וביצים מחוץ לארץ שמחיריהם נמוכים יותר. סעיף 18 במדיניות “הדלת הפתוחה” שנקט המנדט הבריטי פגע קשה במשק החקלאי ובתעשיה של הישוב היהודי. גם התוצרת הערבית שנמכרה במחירים זולים דחקה את רגלי התוצרת העברית. אברהם האפט מדגניה ב' נקרא לעמוד בראש “האיגוד למען תוצרת הארץ”, וקשרי העבודה שלי עמו נתהדקו והלכו. שיתוף פעולה הדוק בינו ובין “מרכז תנובה” נשא עמו ברכה רבה למשקים.

ראשי “תנובה” קבלו על קלות הראש של היישוב העברי ביחסו לתוצרת החקלאית של המשקים העברים. “המרכז לתוצרת הארץ” נחלץ כפעם בפעם לתמיכה הסברתית למען המשקים והכריז על “שבעת ימי החמאה העברית”, “שלושים ימי תוצרת הארץ”, שמטרתם היתה לעורר את היישוב לצרוך ולקנות מהתוצרת¹⁵⁴ החקלאית העברית, כי מצב המשקים הלך והחמיר. החברים בקיבוצים ובמושבי העובדים נאלצו לחיות בצימצום, התחבטו אם להגיש ביצה קטנה לארוחת בוקר או לשלוח אותה למכירה בעיר. זכורני איך יצא נתן שוואלב־דרור, גיזבר חולדה, מאושר כשקיבל מ“מרכז תנובה” שיק בסך 10 לא“י “על חשבון”, ואפילו אהרון ציזלינג, גיזבר עין חרוד, לימים שר החקלאות, יצא ממשרדי כשהוא קורן משמחה כאשר מסרתי לו שיק בסך 50 לא”י “על חשבון”. לימים למדתי גם את בעיות היצוא של “תנובה אקספורט”, לשיווק פרי הדר של המשקים הקיבוציים.

כדי לחבב את תוצרת “תנובה” על הציבור, ביחוד על עקרות הבית, החליט “מרכז תנובה” לפתוח בהסברה חזותית על ידי הפצת חוברות בבתי קפה, בלשכות עורכי דין, בחדרי המתנה של רופאים, בבנקים, וכשבאה לידי ההזדמנות להעסיק עולה וכדי למנוע ממנו את תענוג הישיבה והציפיה ב“בית ברנר” עשיתי זאת, וזימנתי את ידידי משה שטרן מרובנה (בנו ובתו עלו ארצה ב־1934) כי הייתי בטוח שייעשה מלאכתו בנאמנות. הוא הפיץ את החוברות וקיבל 40 גרושים לשבע שעות עבודה. שנינו היינו מרוצים: אנו – ממלאכתו, והוא – מן האפשרות שניתנה לו להכיר את העיר. ההסברה החזותית נעשתה בידי משרד לפירסום ולגרפיקה של ד“ר אהרון מכנר ואוטו ואליש, ציונים מצ’כיה וחלוצי הפירסומת המעולה בארץ ישראל. הם עיצבו את צורת “סניפי תנובה” בעיר. בכל סניף תנובה נמכרה תוצרת תנובה, גם הוגשה סעודת בוקר במחיר ½2 גרושים, שכללה גם ביצה מסוג “אקסטרא”. החלונות אויירו על רקע צבעי תכלת לבן, כשעל חלון הסניף מתנוססת תווית הסמל של “תנובה”. הסניפים נמסרו בחכירה לוותיקי “העליה השניה” בעיר, שגילו נאמנות לשיווק תוצרת “תנובה”. סניפי “תנובה” הפכו עם הזמן גם למקום מפגשי חברים. ואף על פי כן הורע מצב השיווק של התוצרת החקלאית בשלהי שנת תרצ”ז. קשיי השיווק נבעו מהמשבר הכלכלי שפקד את היישוב. מאז פרצו המאורעות הורע המצב מחודש לחודש וגרם לצימצום הצריכה, והדבר השתקף בצימצום שחל בקניית תוצרת החלב. בעקבותיו באה גם ירידה גדולה במחיר החלב שקיבל היצרן בעד החלב. קשיים נתגלו גם בשיווק תוצרת הלול, הירקות והפירות. הירידה בצריכת התוצרת העברית נגרמה גם מפאת התחרות הקשה של תוצרת זרה, שיובאה מסוריה ונמכרה במחירים כה זולים עד שהמשק העברי לא יכול לעמוד בפניהם. להחלשת מעמדו של המשק העברי במלחמתו בתוצרת זרה תרמה גם התחרות הפרועה של יצרנים יהודים בינם לבין עצמם.

לנוכח קשיים אלה יזם “מרכז תנובה” הקמת ועדה לצורך בדיקה מחודשת של דרכי עבודתו. ואומנם מונתה ועדה כזאת לבחינת דרכי השיווק של “תנובה”, בתיאום עם הנהלת הסוכנות היהודית ועם הוועד הפועל של הסתדרות העובדים. עם הוועדה נימנו החברים פרץ נפתלי, ראש המכון לחקר הכלכלה של הסוכנות היהודית לארץ ישראל, שכיהן כיושב ראש, קדיש לוזינסקי מדגניה, מזכיר, לימים הסב שמו לקדיש לוז וכיהן כיושב ראש הכנסת; שמואל דיין מנהלל; דוד כהנא מבית אלפא, ועתה הוא חבר קיבוץ רמת יוחנן; וד"ר ל. סמואל מהתחנה לחקר החקלאות של הסוכנות היהודית ברחובות.

כשנתיים ימים עבדה הוועדה. בחודש אייר תרצ“ט (מאי 1939) פירסם “מרכז תנובה” את דין וחשבון הוועדה. הדוחו”ת שהגישו פרץ נפתלי וד"ר ל. סמואל, נכתבו בגרמנית ותירגמתים לעברית. בתוקף תפקידי השתתפתי בישיבות הוועדה, שהיקנו לי דעת והבנת עניינים ובעיות מתחום הכלכלה ודרכי השיווק של התוצרת החקלאית וכך נפתח לפני עולם מעניין שלא שיערתיו מעודי.

קשרי עם ההתישבות העובדת הסבו לי סיפוק רב בשל המגע האישי עם אנשי “העליה השניה” ו“העליה השלישית”. לא שכחתי כי אנשים אלה, שכונו בפי ציר לקונגרס הציוני הי“ג (1923) “קעסטקינדער”, היו המוציאים לחם מן הארץ והספקים העיקריים של תוצרת חקלאית ומוצרי חלב בימי המצור של מאורעות הדמים. “תנובה” לא ניצלה מצב זה כדי להעלות מחירים. היא המשיכה לספק ליישוב תוצרת חלב וביע”ף ברציפות ובלא כל הפרעה. שכבות בישוב, שבימי הטובה התיחסו באדישות למשקים ולתוצרתם, נוכחו לדעת שמשקי ההתיישבות החלוצית שרתו את היישוב תוך עמידה במיבחן הימים והלילות בסכנת נפשות.

עבודתי ב“מרכז תנובה” זימנה לי את ידידותי עם דוד שמעונוביץ. הכיצד? אליעזר יפה ודוד שמעונוביץ טיפלו בעמיתם מאנשי “העליה השניה”, שחלה ולא היה מסוגל עוד לעבוד. הוא נצרך לעזרה בסתר. אליעזר הכניסני בסוד חוליו כדי שמדי חודש בחודשו אהיה שליח מצווה של אליעזר יפה שנתן לי לירה אחת, ולפעמים הוסיף עוד עשרה גרושים, כדי שאמסרם לדוד שמעונוביץ, שמסר אותה לעמיתו הנצרך. במצווה זו התמיד אליעזר עד היום שחלה בעצמו.

באותן שנים נרקמה ידידות קרובה ביני ובין שמעונוביץ, ונעשיתי מבאי ביתו. מכל שיחה עמו יצאתי נשכר. הוא הירבה לשאול על היהודים בפולין, הנוער שם, ושמח לשמוע כי תלמידי הגימנסיה “תרבות” ברובנה למדו את שירתו. “ככה?” – אמר; אך כאשר סיפרתי לו כי שירת שמעונוביץ נלמדת כמעט במלואה בכיתות העליונות, הבחנתי בעיניו שחייכו כי הדברים נעמו לו.

אתי במזכירות עבדה רבקה כצנלסון. לימים עזבה את “מרכז תנובה” וצורפה (1946) למערכת המצומצמת של “בטרם” דו־שבועון שעורכו היה אליעזר ליבנשטיין־ליבנה. לימים התגייסה כקצינת תרבות וכתבת צבאית של ח“ן (חיל נשים) בצבא הגנה לישראל. לאחר מכן (1951) הצטרפה למערכת “הדור” בטאון של מפא”י.

בראשית שנת תרצ“ח חלה אליעזר יפה ומפאת מחלתו לא שב עוד אל שולחנו ב”מרכז תנובה". מאז נתפתחה בינינו חליפת מכתבים. להלן שלושה מכתבים מאליעזר.

נהלל ב' סיון תרצ"ח

שלום לך גלרטר,

המכתב לבית החולים לא קיבלתי. אני אמנם שבתי מבית החולים, אבל אני עדיין חולה וקשור למיטה. איני עושה כלום. להיות בתל אביב אינני חושב עוד. שלום לך ושלום לכל העובדים.

א. ל. יפה

ע' אצ"מ תיק A257/79.

נהלל יום א' כ“א אדר ב' ת”ש

(31.3.1940)

לח' גלרטר שלום!

אם מכתבי זה יגיע עדיך בטרם תצא נהללה, יכול אני לקמץ לך את הוצאות הדרך. כי ביום ה' (4.4.1940) זאת אומרת עוד השבוע, אבוא לתל אביב לישיבה מסויימת. משעה 12 עד חצי שתים אוכל לסור לביתך. תחכה לי.

כמובן שאשמח לראותך גם בנהלל, אך אם אפשר לקמץ בהוצאות הדרך, בוודאי טוב בזמן הזה.

בברכה,

א. ל. יפה

ע' אצ"מ תיק A257/79.

נהלל יום א' ח' כסלו התש"א

8.12.1940¹⁵⁵

גלרטר חביבי!

עלי להודות לך על ההזדמנות שנתת לי לתקן את אשר העוויתי לך: כי הנה לפני החגים שלחת אלי מכתב בתוכן שכזה של עכשיו, אך אני חס מאוד על עבודתי ודוחה מפניה את כל הסובל דיחוי; ובאופן זה דחיתי אז את התשובה לך לראשית השבוע (כי כך דרכי: – לסדר בראשית השבוע, בטרם אני נכנס שוב לעבודתי, את כל המכתבים שאני מקבל במשך השבוע), אך באותם השבועות היה לפני ענין דרוך (מתוח) ולא נפניתי לשום עניין. ככה נמשך העניין עד אחרי החגים, ואז חשבתי כי כבר¹⁵⁶ עבר הזמן להשיב לך ומכיוון שיש בכך משום קימוץ בזמן בכלל, לא השבתי לך כלל. תסלח לי גם על שלא השבתי על “לשנה טובה” שלך. עתה יום ראשון בשבוע, אני רק התחלתי להיכנס לתוך עבודתי – והנה הביא לי הדור את מכתבך (כרגיל איני פותח את המכתבים עד שעת אכלי בצהרים) הפעם הפסקתי, מכיון שהכרתי את כתב ידך ואני שולח אליך תשובה.

שלום שלום

א. ל. יפה

ע' אצ"מ תיק A257/79.

עתה אספר כיצד בזכות אליעזר יפה זכיתי לבקר אצל חיים וייצמן ברחובות בתחילת מאי 1933. אליעזר יפה, שעלה לארץ ישראל מאמריקה, היטיב לדבר אנגלית. היכרותם נוצרה כאשר חיים וייצמן ביקר בארץ בשנת 1918. הוא זימן את אליעזר לשמש מתורגמן בין שלטונות הצבא לבין היישוב. מאז התקשרו זה לזה בעבותות ידידות כנה. בוקר אחד בישר לי שאני נוסע עימו אל וייצמן. התרגשתי כמובן והייתי שרוי במצב רוח מרומם. כשהגענו ל“מכון זיו” ברחובות, המכון שהקימוהו ישראל ורבקה זיו לזכר דניאל בנם, מצאנו את פרופסור וייצמן כשהוא עומד בפתח המכון לבוש חלוק לבן. הוא ניגש אלינו נלבב ומחייך והושיט את ידו בקדמו את פנינו ב“שלום עליכם” ביידיש. כאשר אליעזר יפה פתח בעברית אמר לו וייצמן ביידיש: “אליעזר, אנא הנח לנו ונשוחח־נא בלשון סבתותינו”.

וייצמן הוליכנו בלבביות רבה אל מעבדת המחקר בכימיה והצביע שם על המקרוסקופ שהשתמש בו במעבדתו בשנים שקדמו ל“הצהרת באלפור”. בשיחתו הוא התעכב על אותם זמנים. אחר כך הוא הביאנו אל הקבינט שלו וביקש מאליעזר שיספר לו אודות המצב במשקים. מצוקתם¹⁵⁷ הסבה לו עגמת נפש. וייצמן התעניין במה שהטרידו באותם ימים, בבעיות השיווק של תוצרתנו החקלאית. לפתע פתאום הוא הפסיק, החריש ואמר: “בקרוב אקח, כדרכי, את מקלי ותרמילי ואצא לנדוד שוב אל אחינו בני ישראל”.

ימים רבים היה ביקורנו אצל וייצמן עניין ששוחחנו בו.

בפרוץ מאורעות־הדמים 1936־1939    🔗

בלילה, 18 במארס 1936, בשעה אחת אחר חצות, נסענו זוסיה מנדלסלט ואני מחיפה לתל אביב במכונית של “תנובה תל אביב”, דרך שכם ותול כרם. האווירה בכללה היתה רוויית מתיחות. והינה בכ“ז ניסן תרצ”ו (19.4.1936) פרצו מאורעות דמים. ערביי יפו החלו בהתנפלויות על היהודים. באבו כביר נהרגו תשעה יהודים וארבעים יהודים נפצעו. למחרת היום נהרגו בגבול יפו תל אביב עוד חמישה יהודים. מיד עם הישמע דבר ההתנפלות, בשעה עשר בלילה רצתי אל מרכז הפיקוד של פיקוד “ההגנה” בעיריית תל אביב שברחוב ביאליק. “פינת הנס” ייקרא לאבו כביר, ואמנם נס אירע שכדור של מרצח לא פילח בפינה זאת את ראשו של שאול טשרניחובסקי, נכתב ב“דבר היום” ב' אייר תרצ"ו (12.5.1936).

הממשלה הכריזה עוצר חלקי בארץ. מאורעות הדמים התפשטו בכל רחבי הארץ. יום־יום וקציר קורבנותיו, יום־יום ופצועיו. “שלטון שאינו שולט מסגיר את הארץ לחבר מרצחים” מגדיר “דבר היום” את המימשל בכ“ד אייר תרצ”ו (17.5.1936).

בתולדות היישוב קיבלו המאורעות את השם “מאורעות־דמים 1936־1939”. הם לא פרצו באורח פתאומי. קדמה להם הסתה בלתי פוסקת בעתונות הערבית, שהציגה את היהודים כזרים שבאו לנשל את הערבים מקרקעותיהם ולדחוק את רגליהם של תושבי הארץ. היו אלה, כמובן, עלילות שוא. היפוכן הוא האמת. זוכרני כי בשנת תרפ"א (1921) ראיתי בסביבות יפו ורמלה את הערבים שדרו בביקתות עוני וליכלוך ועימם חמוריהם ושאר בעלי החיים. אך משהחל תהליך יישוב ארץ ישראל בידי היהודים נשתפרו תנאי חייהם של הערבים, גדלה פרנסתם ונוספו עליהם רבבות רבות שבאו לארץ ישראל ממדינות ערביות שכנות.

ביצות עמק יזרעאל היו שרויות בשיממון במשך מאות רבות בשנים, עד שבאו חלוצי “העלייה השניה” ו“העלייה השלישית” וייבשו אותן, כשרבים מהם חלו בקדחת טרופית ובטרציאנה, והקימו בהן משקים חקלאיים פורחים.

האמת היא שהערבים ניבנו מן העולים היהודים השבים אל ארצם ומפריחים את מולדתם בתנופה נמרצת ובידע מדעי. ערביי הארצות השכנות שנחשבו שם לאבק אדם, לא הוצרכו לסרטיפיקטים כאשר היגרו בהמוניהם לארץ ישראל. אלא שמנהיגי הערבים, כתגרנים חרוצים מאז ומעולם, היו מומחים בהצגת שקריהם כאמת. והאמת לאמיתה היא, כי אוכלוסייתם גדלה והלכה ורכושם גדל. יצירת השירותים הציבוריים – חינוך ובריאות – בידי היהודים התרחבו לתחומיהם וכל הטוב הזה בא להם בחלקו המכריע מהקופה הממשלתית, שמשאביה באו לה ממפעלי הפיתוח הכלכלי המואץ שהביאה עימה האוכלוסייה היהודית.

כעבור עשרות שנים באחד מימי השבת בירח סיון תשל“ג, בצאתי לרחוב קרן היסוד בירושלים מבית הכנסת של ראש הרבנים הרב איסר יהודה אונטרמן זכותו תגן עלינו, ניגש אלי איש עבדקן ושאלני ביידיש: האין אתה מכיר אותי? אמרתי לו: פניך מסתתרים מתחת לזקן לבן. אמר לי: האין אתה מסטניסלב? אמרתי לו: כן. אמר: האם שמך גלרטר? אמרתי לו: כן. אמר לי: ואין אתה זוכר אותי? בימי המאורעות בתרצ”ו ישבנו ביפו. אתה הוא שהצלת אותי ואת בני ביתי ממוות.

באותם ימים ייצג את התנועה הלאומית הערבית “הוועד הערבי העליון”, שבראשו עמד המופתי של ירושלים חג' אמין אל־חוסייני. יפו, שהיתה נתונה להשפעת תועמלני המופתי, שרצה, בידוע, פורעים. הגישה אל הנמל היתה כרוכה בסכנת נפשות, איגודי הסוחרים היהודיים החלו, אפוא, להפנות את הסחורות לנמל חיפה ולנמל תל אביב. זה הוקם בן־לילה בחוף ימה של תל אביב. גשר עץ הוצב מן החוף אל תוך הים שם עגנו האוניות. הדבר עורר חרדה ביפו, אך בקרב היהודים עצומה היתה השמחה. הממשלה נתבעה לאפשר פריקת סחורות מאניות אל מול חופה של תל אביב ולפתוח בה סניפים של מוסדות הנמל הממשלתיים. התלהבות רבה מילאה את ליבות אנשי תל אביב והיישוב העברי כולו. הסבלים שפרקו וטענו סחורות יומם ולילה חשו בגופם שהם עושים היסטוריה – עוד צעד אחד לקראת אי־תלות בערבים. כעובד “מרכז תנובה” קיבלתי רשיון כניסה לנמל תל אביב. הגשר שדרכנו עליו בלכתנו אל האוניה מילא את ליבנו גאווה ורננים. מנהל הנמל בשנים 1936־1939 היה זיגפריד ואן פרידלנד, יליד הולנד, שב־1919 היה חבר “ועד הצירים”.

אחרי כמה ימי רגיעה חזרו והתארעו מעשי טירור מחרידים נגד היישוב העברי. נוכח רפיון ידים של כוחות הבטחון הבריטיים החליט הוועד הלאומי יחד עם הנהלת הסוכנות היהודית להכריז על גיוס לנוטרות. הסכימו עם השלטונות על 750 נוטרים על חשבון הממשלה ואלף ושמונה מאות נוטרים על חשבון היישובים.

הכבישים שקקו חיים ביום ובלילה. הנהג העברי, שלא שמט באותם ימים מידיו את ההגה אפילו לשעה אחת, זכה להערצת היישוב כולו בשל גבורתו ודוד שמעונוביץ הקדיש לו את השיר:– “בדרך, ללא דרך, בכל נתיב ואורח / בזוהר ובערפל…” (דבר, ד' סיון תרצ"ו – 25.5.1936).

התקפות הדמים של הערבים בארץ יצרו את הרושם שלעולם לא יבוא להם קץ. כמו על פי תסריט ערוך מראש החליטה הממשלה הבריטית למנות “ועדה מלכותית”, שתחקור את “גורמי המהומות” בארץ ישראל. היא תאזין לעצומות ולקובלנות של “שני הצדדים”: היהודים והערבים. ועדה זו שנודעה בשם “ועדת פיל” נועדה להגיש מסקנותיה והצעותיה לפתרון המשבר.

באותה שנה עצמה החל בפעולותיו “ארגון צבאי לאומי”. מדיניות ההבלגה של “ההגנה”, שתיאמה פעולתה עם הנהלת הסוכנות היהודית ועם הנהלת הוועד הלאומי, שללה את מעשי הנקם ללא אבחנה, שנקט האצ"ל.

“ועדת פיל” הגיעה ארצה ב־11 בנובמבר 1936. ישיבותיה נערכו במלון “פאלאס” בירושלים. ב־25 בנובמבר העיד לפניה חיים וייצמן. (חיים וייצמן ורעיתו ורה ישבו במשך שתי עונות חורף ברחובות, בעונת 1936/1935 ועונת 1937/1936. הם היו בארץ כשערביי הארץ פתחו במחול הדמים במחצית אפריל 1936).

ב־25 בנובמבר התייצב חיים וייצמן לפני “ועדת פיל”. זה היה לנו יום של מתח ודריכות של ציפיה. בדבריו הוא הביע בבהירות מחרידה את שהרגשנו וחשבנו כולנו, והדברים נחקקו בזכרוני:

“… ששה מליונים יהודים כלואים במקומות שאינם רצויים; לגביהם מתחלק העולם למקומות שאינם יכולים לחיות שם ולמקומות שאסור להם לבוא שם. רשיון עליה לארץ ישראל לאנשים אלה היא הגדולה שבברכות. אולי יכנס אחד מעשרים, אחד משלושים. להם זוהי גאולה…”

הכל הרגישו בתוכנו כי היה זה טיעוננו הצודק ביותר מבחינה אנושית והיסטורית ואומנם היה זה אחד הנאומים המזהירים ששמענו מפיו, כדוברו של העם היהודי.

העניינים שברומו של עולמנו נדונו בבית הקפה “גדנסקי”. בעליו אברהם אליעזר גדנסקי עלה לארץ ישראל בשנת תרפ“ג (1923). הוא שלח ידו בעבודות מלט, בפחחות, הקים בקרן הרחובות הרצל־שדרות רוטשילד קונדיטוריה, שהיתה בית קפה ומסעדה ומקום מיפגש “לכל העיר”. גם בפירסום מאמרים ב”הארץ" וב“המשקיף” הוא לא משך ידו. לימים קנה בית ברחוב יבנה ופתח בו מלון ובית קפה הדור ומרווח. מרפסת קפה “גדנסקי” היתה למועדון “פוליטי” בין השעות ארבע ושש אחרי הצהרים. משתתפי המועדון הקבועים היו הסופר בנציון כ“ץ, חבר מערכת “הבוקר”, ברוך קרופניק שהסב שמו לקרוא והיה חבר מערכת “הארץ”, עורך דין גולדברג, ד”ר משה רוזנשטיין, יהודה קרני המשורר, שמואל פרלמן, המתרגם המעולה של דברי הפרוזה של היינה. כל שאירע ביישוב היה עניין לדון בו במועדוננו, שכל חבריו היו בעלי השקפות חטובות ומנוגדות וקוטבות זו לזו. הדמות המרכזית בתוכנו היה יהודה קרני; הוא היה יליד פינסק וסיפוריו על עיר מולדתו ועל בית וייצמן במוטלי עוררונו תמיד להקשיב לו. ניכר בו שהוא העריץ את וייצמן. קרני נוהג היה לעשות דרכו מרחוב מלצ’ט עד קפה גדנסקי כשהוא צועד לאיטו נשען בידו על מקל. בשבתו אל השולחן הוא נהג להשעין את סנטרו על ידית מקלו העבה ולנענעו אנה ואנה. פניו נדמו כנזעמים, אולם למעשה הפיק ליבו אהבה, אהבת עם ישראל, ארץ ישראל, סלעיה ועציה, ואהבת אדם בכלל. הוא עלה לארץ ישראל בשנת תרפ"א (1921) ובמשך חצי יובל שנים היה בעל הטור “עניינים” בעתון “הארץ”. בטוריו הוא הגיב על נגעים בחיי הישוב ועל כל המעוות הצריך תיקון. כאשר החליטה עיריית תל אביב להניף גרזן על השיקמים העתיקים שברחוב מלך ג’ורג' ולעקור אותם כדי להקל על תנועת כלי רכב, לא חשך יהודה קרני את שבט לשונו¹⁵⁸ מראשי העיר. ההד הציבורי שעוררו דבריו אילץ אותם לבטל את רוע הגזירה מעל העצים, שצמחו במקום עוד לפני שנולדה העיר תל אביב. אותם שיקמים עומדים במקום בתל אביב וקורא עליהם השם “עצי קרני” לאורך ימים ושנים. לימים שר קרני לירושלים וזכה בפרס ביאליק בעד ספר שיריו “ירושלים”.

אחת השיחות שליד שולחננו נסבה על דברי ההספד שספד ד“ר בנציון מוסנזון לבנו יחידו דוד. ד”ר דוד מוסנזון – רופא וטרינר של אזור בית שאן נהרג, יחד עם אהרן אטקין מגבע וחיים שטורמן מעין חרוד, בעלות רכבם על מוקש בעמק בית שאן בדרכם לטירת צבי. הדבר אירע בי“ח אלול תרצ”ח. דברי האב השכול עוררו כבוד ואימה כאחד. אויה לאב האומר “קדיש” על מות בנו. איכה אזר כוח לספוד לבנו! לשמע דבריו חשנו בהרגשת השגב הטראגי שבכוח עמידתו.

לא תמוש מזכרוני גם עמידתו האמיצה של מאיר דיזנגוף, ראש העיר הראשון של תל אביב, שאזרחיה אהבו לזוכרו רכוב על סוס לבן בראש “העדלאידע”. ראיתיו לראשונה ב־1935. כשפרצו ב־1936 מאורעות דמים הוא דהר במכוניתו, שהניף עליה דגלון של בלגיה – לפי שהיה קונסול כבוד של בלגיה – לירושלים. שם התייצב לפני הנציב העליון סיר ארתור וואקופ והטיח בפניו דברים קשים מאד על תגובתה הנרפית של ממשלתו. הניצב העליון הגיב על דבריו באומרו: אלמלא ידעתי שאתה דיזנגוף, הייתי מוציא פקודה לאסור אותך".

באירופה גברה שינאת ישראל מיום ליום. פירסומים נוסח “שטרימר” הופצו ברחבי פולין ללא מעצור מצד השלטונות. משמרות של פולנים ניצבו ליד חנויות של יהודים כדי למנוע כל שאינו יהודי מלהיכנס לתוכן. על גבי קירות הבתים צויירו הכתובות: “אל תקנו מיהודים!”, “הכו בקומוניסטים וביהודים!”, “מות ליהודים!”, וכיוצא בהן. המוני היהודים נאחזו בחרדה גוברת והולכת. עיניהם נישאו לעבר ארץ ישראל כאל מחוז הצלה. בארץ נתפרסם בתחילת יולי 1937 דין וחשבון של “ועדת פיל”, שהמליצה על “תוכנית חלוקת הארץ” על־ידי הקמת שתי מדינות ריבוניות: יהודית וערבית.

כעבור כמה זמן התכנס בציריך הקונגרס הציוני העשרים, שדחה את המלצות “ועדת פיל”, אך עם זאת הוא ייפה את כוחה של ההנהלה הציונית לנהל משא ומתן עם הממשלה כדי לברר את התנאים המוצעים לייסוד המדינה היהודית.

תוכנית החלוקה של “ועדת פיל” הועברה לבירור מעשי ל“ועדת החלוקה”, היא “ועדת־וודהד”, שהגיעה לארץ ב־24 באפריל 1938. גם לפניה הופיע חיים וייצמן והביע את התנגדותה של ההנהגה הציונית לגזירה שאמרו לכפות על היישוב שיישאר מיעוט יהודי בארץ ישראל לנצח. ועדת החלוקה עזבה את הארץ ב־3 באוגוסט 1938. סיכום הטירור היה אז לפי דיווחה 316 הרוגים ו־728 פצועים מבין היהודים; 213 הרוגים ו־371 פצועים מבין הערבים, לבד מחלליהם בהתנגשויות עם כוחות הביטחון (עפ“י “ספר התעודות” של הוועד הלאומי ירושלים, תשכ”ג, עמוד מ"ג).

חיוניותו הרבה של היישוב היהודי השתקפה בקונצרט הראשון של התזמורת הפילהרמונית הארצישראלית, בניצוחו של ארתורו טוסקניני. ברוניסלב הוברמן הופיע כסולן. הוא הגשים חלום שנדמה כמשימה בלתי אפשרית, והוכיח כי הפיכת חזון לממשות היא אפשרית. הקונצרט נערך בסוף דצמבר 1936 “באולם”, למעשה היתה זו סככה שבתחומי התערוכה בתל אביב. כל הכרטיסים נמכרו גם לחזרה הכללית בערב הקונצרט. עמדתי בתור כל הלילה כדי להשיג כרטיס ליד חנות למכירת כרטיסים שברחוב אלנבי, והצלחתי להשיג כרטיס במחיר לירה א“י אחת. על אותו קונצרט אצלו מהודם פרופסור חיים וייצמן, שבא עם ורה רעייתו, ועמהם באו אורחיהם אורד וינגייט ואשתו, שאך הגיעו לארץ ישראל. משנכנס וייצמן ניגנה התזמורת את ה”תקווה". ההתרגשות, ההתלהבות האצורה בקהל, ניתוספו על השראת הנגנים, והקונצרט היה לחווייה בלתי נשכחת מלב. בפי דוברי הרוסית הלכה אחרי אותו אירוע האימרה: “נא דושע טוסקה א וו קארמאניע ני־ני” (מועקה בלב ובכיס חלל ריק). וכך נמהלו חיינו בשמחה וביגון.

בח' כסלו תרצ“ח (9 בנובמבר 1937) יצאו בבוקר חברי הגרעין ב”מעלה גורדוניה" לעבודתם בסלילת כביש ליד קרית ענבים. הערבים הציבו להם מארב וכשהגיעו למקום העבודה – ירו ורצחו חמישה מהם. רבבות בני ירושלים ליוו בחמת זעם את חמשת הקרבנות הצעירים. התגובה לא איחרה לבוא ולזכר הנופלים הוקמה מהרה נקודה התישבותית וקראו שמה “מעלה החמישה”. ממשלת פשלתינה (א"י) שללה מהקבוצה קו טלפון ישיר כי לא יכלה שאת ולהכיר בשם “מעלה החמישה”. הקבוצה נאלצה, אפוא, להיעזר בתקשורת חוץ בקו־מישנה, שחובר אל הטלפון של קרית ענבים. רק אחרי שקמה מדינת ישראל קיבל הקיבוץ מעלה החמישה קו ישיר.

באירופה התרחש באותה עת מאורע שזיעזע¹⁵⁹ את העולם ואותנו: הצבא הגרמני פלש בחודש מארס 1938 לאוסטריה וסיפח אותה לגרמניה. ביישוב גברה התחושה המאיימת מפני הבאות והוגברה תנופת ההתנחלות בנוסח “חומה ומגדל”, ואומנם באדר ב' תרצ"ח (מארס 1938) חלה העליה להתיישבות לחניתה.

מצוקת כלל ישראל באספקלריית הפרט    🔗

אתיר נא לעצמי לעבור מכלל אל פרט, אל אחותי כרמלה, שעלתה לארץ ישראל ב־28 בדצמבר 1935. מגיל שמונה עשרה עבדה אחותי והשתכרה למחייתה כמורה פרטית ללטינית, להיסטוריה ולספרות. לפתע פתאום מצאה עצמה תלויה באחיה ומובן וטבעי הדבר כי לא רצתה בכך. בארץ החמירה האבטלה מיום ליום. בתל אביב רבו והלכו האנשים שרעבו ללחם פשוטו כמשמעו. אנשים אשר לא אכלו בחוץ לארץ לחם חסד מעולם, הוצרכו עתה לבקש עזרה מ“משען” והוצרכו למנהלו המסור משה בריינהנדלר. לפלוני ד“ר למשפטים ובעל משפחה ראיתי הכרח להביא חמש לא”י מ“משען”. מזונם היומי של רבים לא היה יותר מ“פלאפל”, שמחירו היה 3 מילים. יום אחד של אותו חורף פגשתי באחד ממכרי מפולין, אקדמאי, כשלרגליו נעלי בד לבנות לקיץ. הכנסתיו על כורחו לחנות נעליים וקניתי לו זוג נעליים. סח לי חיים שיחור, אחד החברים הבולטים ב“התאחדות” בווארשה, כי אחרי שעלה לארץ ישראל שימש מזכיר הסתדרות הפקידים ב“בית ברנר” ועזב את משרתו כשקיבל משרה ב“תנובה”, תל אביב, “איש אחד הצלחתי לסדר בעבודה ושמו שיחור!”

את “חטאי” אני מזכיר היום: הכנסתי שלא על־ידי “בית ברנר” שני צעירים לעבודה ב“מרכז תנובה”, הוזהרתי, כמובן, ומאותה שעה ואילך קצרה ידי מהושיע. אשה אחת שעלתה עם בעלה ועם בתה מרובנה, ידיה רכות וענוגות, סידרתי בכל זאת בעבודה. הצגתי בפניה את השאלה: “כפקידה לא אוכל לקבלך. אולם קיימת אפשרות אם תסכימי לעבוד כמנקה בספונג’ה לקומה שלמה. התוכלי? התסכימי?” הסכימה ועבדה בספונג’ה. לימים הושבה כטלפוניסטית ליד מרכזיית הטלפונים, קיבלה קביעות וסופה שהיתה מרוצה מאד. יכולתי להושיב את אחותי ב“תנובה תל אביב”; אילו פניתי אל זוסיה מנדלבלאט לא היה מסרב לי אולם דווקא בזאת לא רציתי. לא יכולתי ולא חפצתי לבקש בעד אחותי. “ויטמין פ” היה אומנם בשימוש ניכר כבר בזמן ההוא, אולם אני נמנעתי מלהסתייע בו.

ראיתי אפוא בצערה והיא ראתה בצערי, מתוך הבנה, וסיפרה לי כדברים הללו: – “נרשמתי בלשכת הפקידים ב”בית ברנר“. שם אמרו לי שעלי לעמוד בבחינה, להיות בעלת כישורים מוסמכים לפקידות. עמדתי בבחינה וקיבלתי פנקס, עבודה לא קיבלתי. חמישה ימים בשבוע ישבתי, עמי ישבו עוד רבים על גבי ספסל ב”בית ברנר“, כשהכל מצפים לעבודה. נמצאה לנו עבודה ליום אחד בשבוע או יומיים. יום אחד שלחו אותנו אל העירייה. בבואנו לשם אמרו לנו כי אין עבודה. היו כמה מאלה שהגיבו במרירות בהטחה “אין לנו פרוטה למחיה”. לא רצינו לעזוב את העירייה. קראו למשטרה והשוטרים הכניסו אותנו לניידת משטרה, שהסיעה אותנו אל אחת מתחנותיה. שם החזיקו אותנו שעות מספר ולבסוף שלחונו הביתה. והימים ימי חורף גשום. כמה מאותם אנשים חדרו המים אל נעליהם, לפי שלא היה להם כסף לתיקון הנעלים. שמחנו שניתן לנו יום עבודה בשבוע או כשזכינו ניתנו לנו יומיים עבודה בשבוע. למובטלים ניתן סכום כסף ביום ששי. פעמים רבות אירע שהמחזרים על פתחה של דלת ב”בית ברנר" שמעו – “אין כסף”. גם אני חזרתי לפעמים בלי פרוטה. למזלי נמצאתי יחד אתך, אולם בעלי משפחות נותרו בלי גרוש לשבת".

לעתים קרובות חזרה אחותי הביתה ועיניה דמעו שכן מעודה לא ידעה מחסור. האבטלה היא שגרמה לה סבל נפשי. בלבי הירהרתי: מה יכולתי לעשות? הלטפס על הקירות? או שמא אזעק חי וקיים!? והינה הוקם “מרכז האיגוד למען תוצרת הארץ”. לא עצרתי בי עוד ואמרתי לאברהם האפט איש דגניה ב' ומנהל “המרכז”: – “אם דרושה לכם פקידה, קבל־נא את אחותי”. אמר לי: – “אין לנו מכונת כתיבה. אם תקנה מכונת כתיבה, אקבל את אחותך”. הזדרזתי וקניתי מכונת כתיבה “אוליבטי” קטנה, שילמתי מחירה עשרים לירות שטרלינג, ואחותי התחילה עובדת. מיצער היה שכרה. פעמים קיבלה ופעמים לא קיבלה, שלא כסדר ולא כהלכה. חלק משכרה החזרתי לא. האפט ואחותי לא ידעה על כך, סופה שמצאה, בזכות שליטתה בגרמנית, עבודה מעניינת במירפאה לשיניים לילדי בתי הספר בבית שטראוס. רופא השיניים שהיה יוצא גרמניה, התקשה בשפה העברית ואחותי היתה לו לפה. חלקה לא שפר עליה אלא כעבור חמש שנים של טילטולי עבודה ללא קביעות. בחמישה בנובמבר 1940 זכתה וקיבלה משרה קבועה במחלקת המדידות הממשלתית.

ואם בקרובי משפחה עסקינן, אציין גם את אלה מבני משפחתי שעלו מפולין בעוד מועד: רחל גלרטר שאחיה יעקב העלה אותה. היא נמנית עם הגננות המעולות והוותיקות בתל אביב, וכן חוה דרימר, בת שיינדל גלרטר, שבהיותה בעלת תואר M.A. הצטרפה ל“גורדוניה” ועלתה יחד עם קבוצתה אל “כפר החורש”. עתה היא חברה בקבוצת “קרית ענבים”. וכן עדה קרפל, בת אהרן דודי, שהיתה חברת “גורדוניה” בדולינה ועלתה אחרי הכשרה חלוצית, עם קבוצתה לקבוצת שילר. אחותה רחל, שעלתה באניית מעפילים נישאה בארץ ליעקב שטריקר, זה גוייס במלחמת העולם השניה מטעם “הגנה” לצבא הבריטי, אחר כך השתתף כלוחם במלחמת השחרור והיה מראשוני המייסדים של “קרית אונו”. ב־1935 עלה מפשמישל ר' אנשל מאירסדורף עם דוב בנו יחידו ועם נטקה כלתו שהיתה כבר “אחות מוסמכת” בעלותה. הם נושבו בתל הביב. נטקה שירתה כעשרים וחמש שנה כאחות ראשית במרפאה המרכזית “זמנהוף” בקופת חולים המחוזית בתל אביב. היא הירבתה לעשות להתפתחות שירותי הרפואה של קופת חולים. לאחות נטקה יצא מוניטין כאחות למופת. בעלת יוזמה, מתמידה בעבודתה ומצטיינת באהבתה לחולים, ובמסירותה עד כדי סיכון בריאותה. ב־1938 עלתה האחרונה לבית מאירסדורף, הבת ציפורה. לדוב ולנטקה ע“ה נולדו שני בנים האחד ד”ר אסא מאירסדורף, מנהל המחלקה הנוירולוגית בבית¹⁶⁰ החולים בבאר שבע. בנם הצעיר יורם יושב במשמר העמק.

קשים מאד היו חבלי היקלטות בארץ, קשים מחבלי לידה היו חבלי קליטה של מנהיגים ציוניים שעלו מפולין. גורל טראגי נפל בחלקו של ד“ר מאיר קלומל ז”ל. ד“ר מאיר קלומל היה מראשי הציונות בפולין. היא נמנה עם מייסדי הסיעה “על המשמר” של הציונים הרדיקליים והיה מדובריה העיקריים. תלמיד חכם, ציר לקונגרסים ציוניים, איש אמיד שנתן ביד נדיבה מאונו ומהונו ליהדות פולין, היה ממניחי היסודות להסתדרות “תרבות” בפולין ומאבותיה. הוא היה אחיעזר ואחיסמך למוסדות “תרבות”, וראה תמיד עצמו עם הבונים בארץ ישראל. והינה בשלהי שנת 1935 פגשתיו בשדרות רוטשילד כשהוא נושא צרור חבלים בידיו למכירה. סוכן היה של חברת “האחים ירושלמי” שייצרה ומכרה חבלים. משראיתי את ד”ר קלומל בכך בושתי בפני עצמי. – אוי לעינים שכך רואות, אמרתי אל לבי. – איה כל אותם מנהיגים ציונים שהגיעו לפולין מארץ ישראל והתארחו ברוב כבוד וחיבה בביתו של ד"ר קלומל בווארשה והיתה זאת חובתם האלמנטארית להתעניין במצבו ולהושיבו באחת המישרות שהוא היה ראוי להן?

נוהג קבעתי לי לקיימו מיום עלותי ארצה – לשתף את ידידי וחברי לתנועה בפולין בכל הנעשה בארץ ישראל באמצעות מכתבים; יוסף קרשינסקי ז"ל כתב אלי בין השאר במכתבו מ־29 ביולי 1935 “… בשמחה רבה קראתי את מכתבך מ־27 ביולי 1935. ממש מתפלא אני על עט סופרים שלך. כסופר חרוץ החודר עד עמקי החיים ואינו עובר באדישות על כל מה שמתרחש מסביבו, ככה אתה במכתביך… מכתביך שהריצות לחברי המפלגה שלך עוברים מיד ליד. חשים ומרגישים על כל צעד ושעל את היעדרך. נשאר מקום ריק ואין מי שילהיב את הקהל בשעת הצורך ואין מי שיתייצב לפני השלטונות בלי תחנונים ובלי מורא ופחד כמוך…”

כבאר היגונים היו מכתביו של יוחנן לווין ידיד נפשי; ממכתביו אביא מבחר קטעים בלבד –

רובנה י' ניסן תרצ"ו – 2.4.36

"… על המצב הכללי בטח ידוע לכם יותר מאשר לנו. לא צריך להיות נביא כדי להבין מה שלפנינו. עכשיו כבר כל יהודי מבין. האמת היא שאנו מתקרבים לימים נוראים,

אני נתקל בכל יום בעשרות אנשים ומשפחות אומללות ומדוכאות, ואני משתדל בכל תוקף להקל עליהם ולהנעים את מרירותם, אבל שטפון הדלות והעוני הוא פי מאה יותר חזק ממני, ואת האמת אגיד לך שישנם ימים שאני מלא יאוש לכל מראה־עין זה. מה יהיה עם¹⁶¹ אלו מאות ואלפים שהחיים הקיאו אותם, ומחנה שלהם מתגבר מרגע לרגע?

אני רוצה כבר לעזוב את כל אלה ולברוח ארצה. די כבר בשבילי. יבואו אנשים חדשים לשאת בעול הזה. אני רוצה גם כן לטעום טעם מולדת שיש בה מנוח לנפשי. שברנו גדול כיום ואין מרפא!…"

*

רובנה 22.3.1937

"… על הנעשה אצלנו בוודאי ידוע לכם יותר משלנו פה. אנו הלא הננו החולה במצב של ארבעים מעלות חום ואיננו מרגיש בעצמו באיזו סכנה הוא נמצא. רק העומדים מסביב יכולים לשער ולהבין את מצבו.

בכל אופן יאוש גדול ואין חפץ גם במעשים גדולים. האוויר הציבורי רווי רעל וכל שטף מהרסים ומחריבים, מסיתים ומדיחים עובר עלינו, מוסרים ודילטורים מסביבנו, פיהם מלא שקר ומירמה. באים ימים של איש ישר פלא ייקרא. כל הציבור העברי כאן נותר בלי מנהיג, אין איש שישמעו לקולו ואם היו נמצאים כאלה עוד קודם שנולדו – ריב ומדון יקדמום, וניוותר לבלי חינוך לאומי וציבורי. הציניזם מתגבר על כל גדותיו. איזו תקווה בעת זעם כזו? האם באמת נעזבנו כצאן לטבח יובל?

אנו נחנקים פה בידיעות העתונים שלנו. העתונים היהודים הם השונאים הגדולים ליהודים. הם מוצצים את התקווה האחרונה שעוד מפעפעת בלבנו. כשאתה פותח איזה עתון בבוקר, כולו הוא מפה טבולה בדם. אין מי שינחמנו. התחרות מוגזמת בין העתונים היהודיים איך למרר ולהפחיד את היהודים, ואין מי שיאמר להם חידלו!…"

*

רובנה 20.5.1937

"… בפוטנציה אנו נמצאים כבר על סף הקללה שמחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה, ודי לחכימא… אנו חיים ממש בהשגחת בורא עולם, ואין לנו על מי להשיען אלא על אבינו שבשמים.

מורגשים יאוש, אי רצון ודכאות רוח ונפש. אנו נמצאים עכשיו כולנו כואבים ולו היה יודע השונא שככה המצב, היה מכחיד אותנו בן־לילה. בנס ממש אנו חיים…"

*

רובנה כ“ו אלול תרצ”ז

2.9.1937

"… עול העבודה, אם ישנה כזו בכלל – תלוי עוד על שכמי הזקנים, שנילאו כבר מנשוא, ואין אף אחד שיתכונן ויבוא לעזרתם. אין התלהבות, אין חיים, וישנה רק מעט ממין מצוות אנשים מלומדה, אינרציה, ואין מורגשים הכוחות שיפכו מתחת האדמה הקשה הזו בתהומות.

המפלגות, החיים הציבוריים וכדומה, הכל כאילו לא היו, מאן דכר שמיה? נשארו רק שבלים בודדות שבאינרציה עוד הם נגררים אחרי כל העניין הזה. ידידי! מה לעשות? אנה אנו באים? חיינו תלויים לנו מנגד. לאט לאט אנו נדחקים למצב הכרה פנימית, שחיינו הם הפקר ממש. ודי לחכימא" .

*

רובנה, י“ז מנחם אב תרצ”ח

14.8.1938

“… רק ה’היינט' הוא מעיין הציונות (אז אוך און וויי צו אונז!) וה”קרנות" עוד מעט דופקים בפתחי היהודים. כל העדר נעזב לרצונו בלי רועה. למאורעות בארץ התרגלו היהודים וקוראים בעיתון כמו שקוראים על איזו תאונת אוטומוביל בווארשה. רק האבות שבניהם בארץ, הם מחפשים בעתונים, אם בין הקדושים אין מישהו מהם, או קרוב להם וחסל. אין דעה ציונית! ד"ר משה קליינבוים¹⁶² הוא היחידי שמלא מרץ ואמונה בימים טובים שיבואו וכשקוראים את מאמריו מעריצים אותו על האמונה שבו, אבל חושבים אותו לדון קישוט.

רוב הנוער הולך בטל ומבלה את ימיו בקלפים ולילותיו בריקודים, אין דואג ליום המחרת. בין החזית בארץ ובין הגלות נפתחה תהום רבה שאינני מאמין שיבוא יום ותכוסה אף מעט".

לסיום קטעי מכתבים אביא עוד אחד מעמיתי בגימנסיה “תרבות” ברובנה, יששכר רייס, שנושא את התאריך 23 בספטמבר 1938: –

“… קשה לכתוב בשעת חירום זה על עניינים יום־יומיים. אנו בולעים כל ידיעה מארץ ישראל ומצפים בכליון עינים לקרן אור בחשכה. לפעמים תוקף את הלב רגש של יאוש וחרדה לגורלה של מולדתנו ולגורלו של עמנו בתפוצות הגולה. נוכח הטרגדיה הצ’כית קשה להשקיף באופטימיות על העתיד. ארץ ישראל היא תקוותנו היחידה. ודע שאני מתחרט שלא נשארתי אז בארץ ישראל, ועד היום הייתי מוכן לעלות לו ידעתי שיש לי סיכויים לסתדר. החיים שוטפים לכאורה במסלולם הרגיל…”

באותה שעת דמדומים של אימה חשכה והבהובי תקווה, כשבארץ ישראל גברה תאוצת ההתנחלות נוסח “חומה ומגדל”, וככל שנתרבו האותות מבשרי התפרצות קרובה של מלחמת העולם השניה, פירסמתי בספטמבר 1937 מאמר בעתון בווארשה “בדרך”, מאמר שכותרתו היתה “גורל המדינה היהודית בדרך”. אביא בזה כמה קטעים ממנו: –

"… הכל מודים כי מטרתנו היא ליצור מסגרת ממלכתית בארץ ישראל בשביל עם ישראל; הכל רוצים במדינה יהודית ואין חולקים אלא על גבולותיה.

… הקונגרס העשרים (שעיקר עיסוקו היה בתוכנית החלוקה), שדיבר רוממות על מדינה יהודית, הקונגרס אשר מספר ציריו לא שבעו רצון מכך שחיים וייצמן נשיא ההסתדרות הציונית, בדברו על התיישבות מוגברת של יהודים בארץ ישראל בשנים הקרובות, נקט מספר של שני מליונים נפש, הקונגרס שבו דיברו בכנות ובהתלהבות על “אחרית הימים” הציונית הפוליטית המתגשמת והולכת, באותו קונגרס נתקבלה החלטה על תקציב של 365 אלף לא"י לשנה.

האם יהודי אמריקה ויהודי דרום אפריקה, ואם יהודי פולין ורומניה, וכל יתר קיבוצינו, באשר הם שם, קצרה ידם מלהיות ערבים לתקציב מעשי אשר צריך להתאימו לצורכי הארץ בשעה זו ולדרישות העם בעתיד הקרוב? הדברים נשאלים לא לשם ריטוריקה, לא כדי לקנטר, אלא מתוך צער וכאב.

… והננו שואלים, האם “הממשלה שלנו”, הסוכנות היהודית, תוכל לכלכל את כל צורכי המדינה בדרך בתקציב של 365 אלף לא“י? התקבל הסוכנות היהודית מאת העם כולו לצרכיה הדינמיים רק 365 אלף לא”י?

… הננו באים לידי ההכרה, שלא רק שאנגליה אינה יכולה להמשיך עוד במשטר המנדטורי, אלא גם אנו, אסור לנו להישאר עוד בנקודת הקיפאון ועלינו להחיש את פעמי הבניין… על הציונים העול והאחריות לעורר את העם למעשים גדולים. גורל המדינה היהודית בידינו!!!"

עליית אמי לארץ ישראל    🔗

בח' אלול תרצ"ה נתבקש אבי מורי ר' יעקב לישיבה של מעלה. המוות לקחו מעלינו כשהוא בן ששים ושש שנה. הוא היה בסטניסלאב בעל בית חרושת לליקר. לימים צירף שותף. על כך אומר המדרש “קדרא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא” ופעמים עלול השותף להסב צרות ויסורים, ודומה שאלה קיצרו ימיו.

בכותבי דברים אלה חש אנוכי את כאב יום פטירתו, צער ויגון בהילקחו ממני. אלו רגשות שאין להן מבע במלים.

אסון מות אבי־מורי האהוב והנערץ ירד על אמי כמהלומה כבדה. במכתב מ־29 בספטמבר 1935 אלי שפכה אמי את ליבה והרטיטה בי את כל נימי נפשי¹⁶³:

"ליבער מוני,

צו באשרייבן איצטער אלע איינצעלהייטן וועגן טאטן איז צו וואס? איך קען דיר נאר זאגן, ער האט דיר שטארק ליב געהאט. ער פלעגט דיך יעדע נאכט רופן. ער האט געזאגט אז ער וייסט: צו וועל איך נאך מוניען זעהן? ער האט געהאט א שטארק פארגעפיל. ער האט אינערלעך שטארק געליטן. פארוואס דער טייערער טאטע האט אזוי פיל געליטן, ווייס איך נישט. עא האט זיינע טעג פארבראכט מיט טאַן טובות. געטאן איבער זיינע קרעפטן. ער איז געווען א זייער גוטער טאטע. איר קינדער ווייסט דאס אפילו נישט, ער האט דאס אפשר ניט ארויסגעוויזן.

און מיר האט ער געהאלטן ווי אן אבן־טוב, און דערפאר האב איך איצטער א גרויסן שמערץ. מיין שמערץ איז גרויס און זייער זייער טיף. שמערץ האט ניט קיין ווערטער. שמערץ האט נישט קיין טרערן. ער איז געווען צו מיר ניט נאר א מאן, ער איז געווען מיין נאענסטער חבר און פריינד. קינדער האבן אפילו נישט געווסט ווי גרויס און טיף איז געווען זיין ליבע צו מיר. גוריס איז אויך געווען זיין ליבע צו די קינדער. דערפאר געדיינק איך נישט די לעצטע טעג, די שווערע טאג, נאר די ערשטע גוטע טעג וואס זענען ביי מיר געווען די לעצטע טאג.

ליבער מוני, וואס בין איך היינט ווערט, וואס בין איך היינט? און דו ליבער מוני שטעלסט מיך און פרייזט מיך אזוי הויך… יא מיין ליבע מוני! איך בין נישט ביי אלע קינדער אזוי חשוב ווי ביי דיר, דאס מוז איך דיר זאגן.

איך ענדיק. איך גריס דיר. איך ווייס נישט ווען דער בריף וועט אונקומען צו ערב יום כיפור צו נאך יום כיפור. בענטש איך דיך און ווינטש דיר א גוט יאר. השי"ת זאל דיך חתמענען לחיים טובים ולשלום, ער זאל דיר געבן א גוט הארץ.

דיין מאמע רחל

מוניו יקירי – לתאר עכשיו את כל הפרטים אודות אבא, לשם מה? לשם איזו תכלית? אני יכולה רק לומר לך שהוא אהב אותך מאד. בכל לילה קרא לך. הוא אמר כי הוא יודע: אם אראה עוד את מוניו? היתה בו תחושה עזה מה שיארע. בתוך תוכו סבל מאד. מדוע אבא יקר סבל כל כך? אינני יודעת. כל ימיו היה עושה טובות לזולת, עשה למעלה מכוחותיו, הוא היה אבא טוב מאד. אתם ילדים אינכם יודעים זאת. הוא אולי לא הראה זאת כלפי חוץ. ואותי החזיק כאבן טובה, ולכן שוכן בי עכשיו צער גדול. צערי גדול מאד ומאד עמוק. לצער אין מלים, לצער אין דמעות. לי היה לא רק בעל, הוא היה חברי וידידי הקרוב ביותר. הילדים אולי לא ידעו על כך, מה גדולה ועמוקה היתה אהבתו אותי. גדולה היתה אהבתו את הילדים, לכן אינני זוכרת את הימים האחרונים הקשים, אלא את הימים הראשונים הטובים שהם בעיני הימים האחרונים.

מוניו אהובי, מה אני שווה היום, מה אני היום. ואתה מוניו אהובי מרומם אותי ומהדר אותי מעלה מעלה. כן מוני אהובי, אינני כך בעיני כל הילדים כמו בעיניך, זאת אני מוכרחה לומר לך.

אני מסיימת. אינני יודעת אם מכתבי יגיע אליך ערב יום כיפור או אחרי יום כיפור. מברכת אני אותך ומאחלת לך שנה טובה. השי"ת יחתום אותך לחיים טובים ולשלום ושיתן לך לב טוב.

אמך רחל

אחרי ה“שלושים” הגשתי בקשה לסרטיפיקט בשביל אמי. בחודש שבט תרצ“ז (פברואר 1937) עלתה על החוף בחיפה. שכרתי דירה בתל אביב ברחוב כרמייה וריהטתי אותה, אמנם לא בנוסח מאהגוני ופאליסנדר שהיה בביתנו שם, אלא בנוסח ארץ ישראל באותם ימים – ארון בגדים ששוויו לירה אחת ומזווה־קירור לשים בו גושי קרח. עז היה חפצי שאמי מורתי תשוב להיות אשה שוררת בביתה. וכן היה. שרביט הבית היה בידיה. היא ניהלה את משק ביתה כדרכה והסתגלה מהרה למציאות החדשה. בשבתות נהגה להתפלל בבית הכנסת “בילו” שבשדרות רושטילד ונהנתה מהתפילה בלוויית המקהלה, שהיתה כממלכת הילדים. פעמיים בשבוע השתתפה בשיעורי עברית בכיתה עליונה בשעות ערב בחוגי “התאחדות עולי גרמניה”. לפי שידעה “לשון קודש” קלטה על נקלה את הלשון העברית. היא ביקרה בהצגות תיאטרון ב”הבימה" ו“אוהל” ונתערתה ברוב טבעיות בחיי היישוב. פעמים פקדה את ביתו של האדמו“ר הישיש מהוסיאטין, שישב בביתו שברחוב ביאליק והלכה אצל האדמו”ר מטשורטקוב, ר' שלמה־ניו, בנו של האדמו“ר ר' נחום מרדכי זצ”ל, שעלה מווינה לארץ ישראל וכאן הגיעה שעתו ונתבקש לישיבה של מעלה. האדמו“ר ר' שלמה, שנהגתי להתפלל אצלו בימים הנוראים, ישב בבית מספר 89 שברחוב אחד העם. בכל פעם שראיתיו ברחוב עצרתי בלכתי וחזיתי בזיו פניו. ורבים הם שנעצרו כמוני לחזות בו. עם הסתלקותו בא הקץ על שרשרת הזהב לבית טשורטקוב. פנה הודה של מלכות, שאבי זקני ברל ז”ל אהב לספר לי בשבחיה. ואגב אורחא, באותו בית עצמו בקומה א' גר כדייר־מישנה שאול טשרניחובסקי, שביקרתי אצלו כפעם בפעם.

הפסח הראשון של אמי בארץ ישראל היה בשנת תרצ“ז. היא עשתה אותו בכל חומרות הכשרות. ערכתי את “הסדר” בנוסח אבי מורי ז”ל כבימים ימימה, כשהיו מסובים עמנו שנים מקרובי המשפחה, וכשהגענו ל“הלל” ואמרנו בדבקות “מושיבי עקרת הבית, אם הבנים שמחה הללויה”, נשרו דמעות מעיניה של אמי על לחייה, ומעיניה הם שקעו בחביוני לבי.

מששיקמה אמי את הבית לא היו דאגותינו נתונות אלא לאווציה, היא חוה, אחותי האהובה שכל מהותה נשמה זכה, רוך ועדינות. אחרי עלות אמי לארץ ישראל עברה אחותי לדרוהוביטש, אל צבי אחינו הבכור. מעתה היו כל מאוויינו נתונים להעלותה אלינו לארץ ישראל, ואבוי! לא איסתייע מילתא. עד היום לא ינוח לבי בקרבי מרוב הצער.

בשבתות נהגתי לטייל עם אמי־מורתי על יד הגימנסיה הרצליה וברחוב ביאליק. היא נהנתה מסגנון הבניינים ובעיקר שמה לבה בראותה את מעגלי הילדים ששיחקו ושרו בעליצות.

בישוב החמירו והלכו מאורעות דמים. בד' בסיון תרצ“ח (3.6.1938) דן בית דין צבאי למוות את שלמה בן יוסף, יליד לוצק, ואת אברהם שיין חבר פלוגת בית”ר בראש פינה באשמת יריות על אוטובוס ערבי. כל בקשות המוסדות העליונים לחון את שלמה בן־יוסף נידחו, וכן גם פניותיהם של הרבנים הראשיים, של חיים וייצמן, של דוד בן גוריון ושל יצחק בן צבי להמתקת גזר הדין. לבסוף אישר המפקד הצבאי את גזר דין המוות, אך גזר דינו של אברהם שיין הומתק והומר במאסר עולם. בל' סיון תרצ"ח (29.6.1938) הוצא שלמה בן־יוסף להורג בתלייה. היהודי הראשון שעלה לגרדום בידי הבריטים בארץ ישראל.

אמי גילתה ערנות לכל בעיות היישוב ולכל הפרובלמטיקה הציונית, שכן היתה פעילה משנת 1921 בוועד של הסתדרות הנשים הציוניות “רחל־ה”. בהשקפותיה הפוליטיות היא היתה “וייצמניסטית” והוקירה מאד את ההתישבות העובדת. כשראתה אותי מדפיס את מאמרי בבית ושולחם לחוץ לארץ אחרי שקראתים באוזניה היא התעניינה ושאלה אותי: “נו, על מה אתה כותב היום?”

אמי אהבה את ארץ ישראל וכן אהבה את תל אביב, התפעלה למראה בתיה הראשונים שנראו בעיניה בעלי אופי וסגנון, וחביבים היו עליה טיולינו בשבתות ברחוב ביאליק, ולבה עלץ שוב ושוב בראותה את קבוצות הילדים המשחקים ברחבת בניין העירייה. הכל בשובה ונחת. ביקש מנחם לישב בשלווה, וקפץ עליו מכתב מהלשכה הראשית לקרן קיימת לישראל בירושלים; וזו לשונו:

קרן קיימת לשראל בע"מ

הלשכה הראשית, ירושלים, ת. ד. 283

כ“ב באדר תרצ”ט

13.3.39

מר מנחם גלרטר,

רחוב כרמייה 4

תל־אביב

א. נ.

אנו מבקשים אותך מאוד להיפגש עם מר נ. ביסטריצקי, שיהיה ביום ד' – 15 בחו“ז בתל אביב בפנסיון האמריקאי¹⁶⁴, רחוב ליליינבלום, בשעות 4־4.30 אחה”צ. מר ביסטריצקי רוצה לשוחח אתך בדבר שליחות לחו"ל בקשר עם מפעל “הגלילה”.

בכבוד רב,

(־)

ד"ר לוי

קרן קיימת לישראל בע"מ

באתי למועד אל נתן ביסטריצקי. הוא סיפר לי כי הלשכה הראשית לקרן קיימת לישראל מבקשת שאצטרף למשלחת של “קרן קיימת לישראל” אל היהודים בפולין למען המפעל “הגלילה” לגאולת אדמת הגליל. עם המשלחת נמנו גם שמואל זוכוביצקי, הוא שמואל זקיף אלוף מגדיאל; דוד כנעני מאיילת השחר; פנחס שמיר מיוקנעם; ד"ר צבי הלר ועוד שנים. הצעת ביסטריצקי באה עלי כהפתעה נעימה, כי באותם ימים לא העליתי בדעתי כל שליחות לחוץ לארץ ומעצמו לא ניעור בי כל חפץ לצאת את הארץ. אמרתי לביסטריצקי כי איוועץ תחילה באמי ואודיעו את תשובתי לאחר מכן. אמי מנעה עצמה מלחוות דעתה והניחה בידי את ההחלטה. השיבותי לביסטירצקי כי אצטרף למשלחת.

בשבוע הראשון לחודש ניסן ביקרו חברי המשלחת יחד עם מנחם אוסישקין, נשיא קרן קיימת לישראל, בגליל. עלינו בשבילים ההרריים הפתלתולים בלוויית נוטרים לחניתה בשנתה הראשונה לעלייה על הקרקע. נוכחותו של אוסישקין והסבריו, כשעיניו צופות אל כל פינות הגליל, שדלילות אוכלוסייתו היהודית נשארה עד אותו יום כבשנת 1921, שיוו לביקורנו זה רוממות רוח מיוחדת של חזון התובע הגשמה מהירה. סיפרתי לאמי על חווייתי זאת. אמרה לי אמי – עכשיו משאתה נוסע לפולין לחודשים מספר, אסע גם אני אתך, כדי שאוכל להחיש את עלייתה של אווציה. חווה אחותי, שהיתה מראשוני ארגון האקדמאיים הציונים־סוציאליסטים, שאפה בכל מאודה לעלות ארצה ולחיות בקבוצה; אך היא היססה שמא לא תוכל לעמוד בנסיון, ואילו בעיר הלא שררה אבטלה. אחותי שבתל אביב עדיין לא מצאה מקום עבודה קבוע. וחוה אחותי, חששה פן תיפול עלי למעמסה, התחבטה ודחתה את עלייתה. מכאן החלטתה של אמי לצאת עמי לדרוהוביטש כדי לשכנעה שתחיש את הכנותיה לעלייה.

 

על סף התופת    🔗

הפלגנו באונייה מחיפה לקונסטנצה בראשון של חול המועד פסח תרצ“ט. משם נסענו ברכבת אקספרס לפולין. לקחנו עימנו מצות וביצים צידה לדרך. לאוכלי “כשר לפסח” הועד שולחן מיוחד באולם המסעדה, אך אמי לא ישבה אליו. באחרון של פסח, הוא יום הולדתה של אמי, נסענו והגענו אל בית אחי בדרוהוביטש – על תושבי ארץ ישראל לא חל קיום יום טוב שני של גלויות. מה רבה היתה שמחת כל בני המשפחה. שני בנים נחמדים לאחי, נחמיה־שרגא היה בן ט”ו שנה, ושמעון בן י"ג שנה, ולב שניהם כלה לעלות לארץ ישראל.

יצאנו לדרך בשמחה מעורבת בחרדה. במשך כל הימים שעשינו בדרך קנתה לה שביתה בליבותינו מועקה איומה; גרמו לכך החדשות שנתחדשו עלינו בשבת האחרונה “ליל הבדולח” בנובמבר 1938 והפרעות ביהודי גרמניה; ב־15 במארס 1939 פלשו צבאות היטלר לפראג, ואילו במימי החופים של ארץ ישראל ירו ספינות משמר בריטיות על אוניות מעפילים. בשבתי ברכבת־אקספרס קונסטנצה־לבוב ירדה עלי עצבות כבדה. בלבי השתררה הרגשת חרטה מחמת כאב ומשיכה עזה לשוב לארץ ישראל. אך החרשתי ואת תוגתי זאת העלמתי מאמי.

עוד בשיחתי עם ביסטריצקי אמרתי כי עלולה לפרוץ מלחמה. אולם חרף תחושת הוודאות כי קרוב היום שיגורנו בפניו, לא עלתה בדעתנו שהוא כה קרוב ולא היה איש בעל אינטואיציה שיכול היה לחזות בדמיונו שיעור גודלו של אסון וחורבן.

כאשר הגענו לפולין קידמה את פנינו אווירת מחנק. החיים זרמו באפיקיהם, לכאורה, אך כנגד עיני כבר החלו מתייצבות מילות הסיום של ביאליק “אלי קבר נדדה” בשירו “דבר”, בחינת ליבא לפומיה לא גליא. אותות הסערה הקרובה באו בזה אחר זה – תזוזות של צבאות הנאצים מזרחה. משטרו של הקולונל יוזף באק העמיק את האימה בלבבות היהודים, כי הראשונים להפגע יהיו, כמובן, היהודים. כוח התנגדותם רפה כמעט לחלוטין. אינרציה של חיים ללא תוחלת וללא תקוה, כשהכל יודעים שחייהם תלויים להם מנגד. באפריל 1939 נדמה כי רווח להם ליהודים, מאחר שמדיניות החוץ של ממשלת פולין פנתה עורף לגרמניה וכרתה ברית הגנה עם אנגליה ועם צרפת. בכך היתה פולין בעלת בריתן של מעצמות המערב.

אולם כשהכריזה הממשלה על “מילוות מלחמה” החלה מיד בסחיטה ללא־רחם מהיהודים. השלטונות לא הסתפקו בסכומים העצומים שהיהודים נתנום מרצונם ואפילו למעלה מכוחם אלא נטלו מהם בחוזקה כדי פשיטת עורם. יהודים שלא היו בידם מזומנים די הצורך מכרו את רכושם או לוו כסף כדי לשלם את מיכסת ההלוואה הממלכתית, שהטילו עליהם השלטונות.

אולם בכל שפנינו שמעו אוזנינו את ההצהרות: “אנחנו חזקים, מלוכדים ומוכנים!” מפי המפקד העליון של צבא פולין, סיסמה שנשמעה כנבובה מאחר שלא היה לה על מה שתסמוך. בליבי פנימה החל מכרסם בחוזקה הספק אם באווירה כזאת של ערב מלחמה נוכל להוציא את מפעל “הגלילה” אל הפועל. הייתכן שבקהל רפאים יישמע קולה של ארץ ישראל? קול מלבי שמעתי “על כורחך אתה חי, על כורחך אתה קושט עצמך בתכשיטים, על כורחך אתה מוסרם לממשלת פולין, על כורחך אתה נוסע לקייטנות ועל כורחך אתה מדדה אלי קבר”, שהרי פולין באפריל 1938 לא כהרי פולין שבשנת 1934.

מקצת רגיעה בלבי מצאתי בכ“ח בניסן תרצ”ט (17.4.1939) כאשר הגיע משה שרתוק־שרת לווארשה לפתיחת המגבית. הוא היה בעת ההיא ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית ועשה דרכו מלונדון במטוס של חברת “בריטיש איירווייס”. לווארשה הגיע בשעה 6.30 בערב. בשדה התעופה המתין לו קהל מגוון של עסקנים יהודים ונציגי המוסדות הציוניים. בין מקבלי פניו הייתי גם אנוכי. עוד אנו לוחצים את ידיו של משה שרתוק והגיע מטוס של חברת “לוֹט” שהביא עמו מארץ ישראל את ד"ר משה סולובייצ’יק לפתיחת מפעל “הגלילה”. כל הפמלייא נסעה מנמל התעופה אל מסיבת עתונאים עם משה שרתוק. הוא נפעם מרוב ההתרגשות ומעובדת היותו בקרב עמו בווארשה. נתקיימו כיסופיו לבוא למרכזה של גולת פולין.

ב־18 באפריל נתקיימה אסיפה פומבית בתיאטרון היהודי “נובושצי”, שאולמו מלא מפה לפה, גם על בימתו ועל יציעיו. רבים נדחקו וניצבו במעברים ורבים עוד הצטופפו בחוץ. באולם נכחו אלף ושמונה מאות איש. ישב ראש ופתח המהנדס משה קרנר. אחריו נאם ד"ר סולובייצ’יק ואחריו משה שרתוק שדיבר שעה שלמה על המצב המדיני. הוא סקר את ועידת לונדון ועמידתו בה, תיאר את עמידת הישוב ואת המערכה העתידה; כן דיבר על אודות גיבוש כוחנו הממשי וחיזוקו ועל ליכוד הגולה והארץ במפעל “הגלילה”. היתה זאת אסיפת העם האחרונה של יהודי פולין עם מנהיג ציוני מארץ ישראל. שרתוק דיבר יידיש בהיגוי גרמני משהו. לאחר האסיפה הסבנו כל אנשי הקרן הקיימת וחברי המשלחת עם משה שרתוק בבית קפה.

העתון היומי “דער מאמענט”, בטאונם של אנשי “עת לבנות” ובעלי בריתם, הגיב על בואו של משה שרתוק ומפעל “הגלילה” במאמר מלא שיטנה ושיקוצים על קרן הקיימת לישראל, שנשא את הכותרת “עם קופסאות על קברות קדושינו”. מסיבת העתונאים עם משלחת הקרן הקיימת לפולין לא הוזכרה בה אפילו במלה אחת. במקום זה מצא לנכון לפרסם באותו יום תמונות של איזו רקדנית.

בווארשה נתקיים עם משה שרתוק גם כינוס ציוני שבאו אליו מכל קצות פולין, לרבות גליציה ומחוץ לפולין – רק מליטא ומלטביה. מלבד חברי הוועד הפועל הציוני, סגניהם וראשי המפלגות הורשו להשתתף בכינוס גם שליחים, עסקנים ופקידי מוסדות ציוניים, עד שנתאספו יותר ממאה איש. ד“ר אריה טרטקובר נשא דברי פתיחה וד”ר יצחק שווארצבארט ניהל את הכינוס. אחר הרצאתו של משה שרתוק ראש המחלקה המדינית – החל הוויכוח שנמשך כארבע שעות.

הדיונים והוויכוחים באותו כינוס ציוני היו סוערים ביותר. נדונו בו שאלות המדיניות הציונית בעקבות ועידת “השולחן העגול” שזימנה הממשלה הבריטית. זו נפתחה בלונדון בי“ז שבט תרצ”ט (6.2.1939) בארמון סט. ג’יימס ונשתקף ממנה מיפנה אנטי־ציוני חד וברור בעמדתה של הממשלה הבריטית שבראשה עמד נוויל צ’מברליין ולורד האליפאכס שר החוץ שלה. טיעוניו של חיים וייצמן בהופעתו לפני אותה ועידה היו מזהירים ומשכנעים לכל הדעות. אפולינארי הארטגלס שייצג בלונדון את ציוני פולין, לא שמע, כאמור, אנגלית, הוא עיוות בדיווחו את שאמר וייצמן וגרם לכינוס שיהיה גועש וסוער, וחולל מהומה על לא מאומה.

הסוערים ביותר בהתקפתם על ההנהלה הציונית בכלל ועל וייצמן בפרט היו, כמובן, הרביזיוניסטים, רוב חברי “עת לבנות” ו“המזרחי”. קולות אחרים נשמעו מצד חברי ה“איחוד העולמי” ו“השומר הצעיר”. ד"ר אברהם סטופ, נציג מפלגת הציונים הכלליים במזרח גליציה, נמנע לפחות מהטלת שיקוצים וחשדות־שווא ודיבר מתוך דרך ארץ להנהלה הציונית ואל משה שרתוק.

מצבם של היהודים בשעת מתיחות פוליטית וצבאית נוראה זו באירופה ואיומיו המחרידים של היטלר, שצבאותיו כבר היו ערוכים על גבולותיה של פולין, וכל המשתמע מהם, כמו לא הטרידו את העסקנים הציונים בפולין. מדעת או שלא מדעת הם ביקשו להם שעיר לעזאזל ומצאו להם את חיים וייצמן, נשיא ההסתדרות הציונית, שיכפר על כל פשעיה של הממשלה הבריטית, שבגדה בעם היהודי, הפקירה אותו לגורלו האיום והתכחשה להתחיבותה לבית הלאומי היהודי בארץ ישראל. האשם היחיד היה לדידם וייצמן, ועל כן “עליו להתפטר!”

לבי התחמץ בקרבי בשומעי את דבריהם. הציקתני השאלה: הטחו עיניהם מראות את האבדון העומד מאחורי הפתח?

בעת חרדה זו עלו בזכרוני דבריו של וייצמן שנאמרו בקונגרס הציוני הי"ג ב־1923:

“אני סבור שאין אנו יכולים לחכות, שכל יום שאין אנו מתקדמים אנו צועדים אחורה, כי הכוחות האחרים מתקדמים. את ההישגים המדיניים שאתם רוצים בהם, מוכרחים אתם להשיג בעמלכם – בעמק, בביצות, על ההרים – ולא במשרדי הדאונינג סטריט…”

רוח זו של הציונות האמיתית שררה בכנס למען הקרן קיימת לישראל. שם שררה אווירה של אמונה ונכונות לעשייה. לפי התוכנית שערכה הלשכה הארצית של קרן קיימת לישראל, נקבעה לי רובנה לפתוח בה את מפעל “הגלילה” יחד עם שמואל זוכוביצקי־זקיף; דבר זה נודע לי ממברק שהגיעני בהיותי עם בני משפחתי בדרוהוביטש.

אולם, המציאות טפחה על פני. בווארשה אמר לי מנהל הלשכה הארצית, כי הוועד לקרן קיימת לישראל ברובנה ביטל את עריכת המגבית “הגלילה” מפאת “מילווה המלחמה”, שהכריזה עליו ממשלת פולין. המגבית ברובנה נדחתה, אפוא, לזמן־מה.

ואלה הקהילות שביקרתי בהן: – אוגוסטוב, אוסטרולנקה, ביילסק־פודלאסקי, ברייאנסק – הסמוכה לסמייאטיץ‘, גרודנה, דרוהיטשין – שעל נהר בוג, ונגרוב, חוייניצה שעל גבול גרמניה המערבית, טיקטין הסמוכה לביאליסטוק, לנציצה, סוויסלושצ’, סובאלקי, סימייאטיטש, פוזנאן, פסאשניש, קוסוב לאצקי, ראטשקי, צייחאנוב, שרפץ ורובנה – עשרים במספר. חציתי את פולין מצפון לדרום וממזרח למערב, למן הגבול עם רוסיה במזרח ועד הגבול עם גרמניה בצפונה של פולין ובמערבה.

במפעל לקחו חבל פעיל כמתרימים שנילוו אלי הציונים הכלליים וחברי מפלגת העבודה הציונית “התאחדות”. הרביזיוניסטים וחברי “בית”ר" עמדו מנגד. במקומות מסויימים אף לא היססו להפריע.

מה ששתי להיפגש עם אחינו בני ישראל. הייתי עימהם בבתיהם, בשוק, ברחוב, בבית המדרש, בבית הכנסת, בבתי מסחר ובחנויות. בכל מקום שפעלתי הלכתי אחרי נטיית לבי: – התעניינתי ב“יש הרוחני” מלפני דורות ובזה אשר עימנו כיום, וכן סרתי לבתי העלמין לראות ולהתייחד עם מצבות עתיקות. שוחחתי עם יהודים ברכבות ובעגלות שנסעו אל “ירידים”. היתה זאת לי הפעם הראשונה שטעמתי טעם טלטולי דרכים בעגלה, כמסופר בסיפורי שלום עליכם; היה זה בלילה בדרך מברייאנסק לסוקולוב, משם נסעתי בבוקר ברכבת לאוסטרולנקה. ששה נוסעים היו בעגלה, שישבו שלושה מול שלושה. כה דמתה עגלתי לעגלת שלום עליכם שנסעה למסיפובקה. הדרך היתה רצופה אבנים וכל טלטול הקיש בפה את השיניים העליונות כנגד התחתונות. יצאנו בשעה שש בערב והגענו לסוקולוב בשתיים אחרי חצות, כשהעיירה כולה שקועה בשינה עמוקה שרוייה בחשכה. למקום החנייה נזדמנו עוד עגלות. כשירדתי מהעגלה אמרו כל עצמותי “הלל” לעגלון היהודי שהביאנו לשם. “וואו קען מען חאפן א ביסל ווארעמס?” (איפה אפשר לחטוף מעט שתיה חמה) שאלתי. אמר לי העגלון “סורה נא אל בית המדרש בקצה הרחוב. שם עומד כל הלילה יהודי ליד מיחם תה והוא מגיש לכל עוברי אורח יהודים ושאינם יהודים כוס תה עם סוכר לחמם את עצמם”. כן עשיתי, שתיתי תה וישבתי בבית המדרש עד אור הבוקר. סקרן הייתי לדעת מיהו אותו יהודי. סיפרו לי כי סוקולוב מפורסמת באדמוריה. היא שוכנת בצומת דרכים ורבים האנשים שעוברים דרכה לרגל פרנסתם, בלילות. בעת חנייתם נוהגים הם לסור אל בית המדרש, שנודע בכל הסביבה, לקבל כוס חמין חינם אין כסף. אותו יהודי קיבל עליו לפני שנים רבות לקיים מצווה של “מחייה נפשות”, ואומנם מראהו היה כשל אחד מל"ו. יש קונה עולמו בכוס חמין…

מכל עשרים המקומות שביקרתי בהם גרתי במלון רק בגרודנה ופוזנאן. בשאר המקומות גרתי ב“סטאנציות”, היינו אכסניות. שם נתוודעתי לסוכני פירמות, לרוכלים היוצאים מביתם ביום הראשון בשבוע וחוזרים אליו בערב שבת. וסיפורו של כל אחד מהם עולה על גדותיו באנחות ואנקות, ומעיניהם נשקף חפץ החיים שלאחר יאוש.

בכל המקומות ראיתי שכבה אחת גדולה ורחבה של יהודים עמלים לריבבותיהם, שבביתם שוררת דלות מנוונת, שהעלו על שולחנם בשר ודגים רק לכבוד שבת: משהו מעליה בלטה שכבת המעמד הבינוני, שקרס תחת נטל המסים וכל חייו לא היו אלא שרשרת של מאבקים בלי תכלית לפרנסת ביתם; גבוה ממנה נצצה שכבה דקה ורדודה של אלה שכינוה “עשרת אלפים עליונים”, שלא סרו מנטייתם להתראות ולהתבלט ועוררו עליהם את זעם שלטונות המס, כדבר הכתוב “למה תתראו?” מהם הקישו השלטונות על כלל ישראל וגזרו שומת מס הכנסה על כל היהודים.

עלי הטילה הלשכה הארצית בווארשה לפעול בקהילות שלא היו בהן אלא השכבות הדלות והבינוניות. כתתי את רגלי ודיברתי והוכחתי ושיכנעתי מתשע בבוקר עד חצי הלילה. יהודים נתנו פרוטות. ההכנסות היו ללא כל יחס למה שציפו, או לכוחות ששיקעתי.

אכזבה מרה הסבה לי הסתדרות “השומר הצעיר” כשחבריה סירבו לשיר את “התקווה” – “זה הימנון של הבורגנים!” הטיחו בפני. במקום אחר לא רצו חברי “השומר הצעיר” להניף בקן שלהם את דגלנו תכלת־לבן ליד הדגל האדום. לשווא הסברתי וניסיתי לשכנעם. לא הועילו דברי שאמרתים בנחת. עיקשותם זאת גרמה לי מפח נפש ועל כך הודעתי במכתב אל הלשכה הראשית בירושלים.

המכתבים שהגיעו לכאן מארץ ישראל ונכתבו בידי אנשים צעירים בעיר ובישובים חקלאיים חיבלו קשה במאמצינו. באותם מכתבים שפכו הללו את ליבם במר להם, אולם משפגה מרירותם וחלף הכאב לא טרחו להודיע כי נשתנה מצבם לטוב. את המכתבים המרים שנשלחו מארץ ישראל לפני חצי שנה ויותר שלפו שוב ושוב יהודים שלא אבו לתת לבניין ארץ ישראל.

היזק המכתבים היה גדול. ראיתי אנשים שמזוודותיהם כבר היו ארוזות ובידיהם אשרות כניסה לארץ ישראל, אך מששמעו דברי “אמת מארץ ישראל” שסיפרו התיירים ששבו משם חזרו ופתחו את המזוודות והם ומשפחותיהם נשארו בפולין וסופם שנלכדו גם הם במלכודת המוות לנצח.

ברוב המקומות שהרציתי בהם באולמות ובדרשותי בבתי הכנסת קידמוני הרביזיוניסטים בהפרעות, ביחוד חברי בית"ר, שקראו קריאות ביניים: – “מה עם עבר הירדן? מדוע ויתר וייצמן על עבר הירדן?” והשמיעו קריאות בוז וגנאי שכלימה להעלותם על הכתב. לקרן היסוד הם לא תרמו וממילא גם לא התרימו. עליהם נתקדשה רק “קרן תל־חי”.

להלן כמה מכתבים שהגיעוני מהלשכה הארצית של קרן קיימת לישראל בירושלים כמענה לדוחו"ת ששלחתי לשם במכתבי על מהלך פעולתי והנסיבות¹⁶⁵ שנקלעתי לתוכן:

קרן קיימת לישראל בע"מ

הלשכה הראשית, ירושלים ת. ד. 283

ה' בסיון תרצט

23 במאי 1939

לר/1797

מר מנחם גלרטר

וארשה

ח. נ.

קיבלנו את מכתבך המפורט מיום 4 במאי וקראנו אותו מתוך צער על המעצורים שנתקלת בהם בראשית פעולתך בגלל המסיבות החיצוניות, שאי אפשר היה לראותן מראש. אנו מקווים שהנסיון בדרוהיטשין ואוסטרולנקה לא ריפו את ידיך אלא להיפך, חיסנו אותך לפעול גם בתנאים קשים אלה, ושבינתיים ניתנה לך אפשרות לפעול במקומות יותר פוריים ולראות ברכה בעמלך. מתוך תקווה זו אנו מאחלים לך הצלחה ומצפים לידיעות על פעולתך.

בברכת חברים וכל הכבוד

קרן קיימת לישראל בע"מ

א. אזרחי פ. לאיין

ע' אצ"מ תיק A257/63

קרן קיימת לישראל

הלשכה הראשית ירושלים ת. ד. 283

ט“ז סיון תרצ”ט

2.6.1939

ל/א 1904

מר מנחם גלרטר

וארשה

ח. נ.

קיבלנו את שני מכתביך מיום כ"ט באייר ומיום ח' בסיון על ביקוריך בוונגרוב, לנציץ ופסאשניש, ושוב נמצאנו תחת הרושם העגום והמדכא שמתקבל מתיאורך את שפל המדרגה של אחינו השוכנים בעיירות הנידחות אשר עלה בגורלך לבקרן. אנו מבינים את כאבך למראה העוני הגדול הזה בחומר וברוח, בו נתונים המוני עמנו בשעה של “עת לעשות” זו. אולם השאלות שאתה מעורר על דרכי ההבראה מהתנוונות זו הן הרבה יותר מסובכות ופתרונן הרבה יותר קשה אפילו מעריכת מגבית למען ארץ־ישראל. עצם העובדה שגם במצב כזה של ירידה וקמצנות תורמים היהודים לארץ ישראל, ולו גם במידה זעומה, מראה שהם עצמם מאמינים יותר באפשרות הגאולה בארץ ישראל, למרות כל המיכשולים, מאשר באפשרות של שיפור חייהם בגולה. כך מחייב, בעצם, גם המצב האובייקטיבי של הדברים. אין מסקנה זו פוטרת, כמובן, מלטכס עצה על הפעולה התרבותית וההסברתית בכל הפינות האפלות האלה, אבל ברור ששאלה זו היא קודם כל שאלה של עזרה עצמית על־ידי הכוחות העצמיים של יהדות פולין. ההסתדרות הציונית יכולה רק לעזור ברוב או במעט, והלואי שתמלא את התפקיד הזה בגבולות המצומצמים שניתן לה למלאותו. על כל זה נדבר בשובך לארץ בקשר עם הפעולה שהתחילה בכיוון זה מטעם ההסתדרות הציונית. אולם לעת כזאת מרתק את כל תשומת הלב קודם כל המצב של הארץ והפעולה הישירה למען הארץ. אנו מקווים שבינתיים ניתנה לך קרקע פורה יותר לפעולה זו ועם התפתחות המפעל תפגוש יותר ויותר ערות והבנה מצד הציבור היהודי בערי ביקוריך.

בברכת הארץ וכל הכבוד

קרן קיימת לישראל בע"מ

נ. ביסטריצקי פ. לאיין

ע' עצ"מ תיק A257/63

קרן קיימת לישראל בע"מ

הלשכה הראשית ירושלים ת. ד. 283

י“ג תמוז תרצ”ט

30.6.1939

בדואר האויר

העתק בדואר הרגיל

ל/א 2096

מר מנחם גלרטר

וארשה

ח. נ.

קיבלנו את מכתביך מיום כ"ב בסיון ומיום ה' בתמוז על גרודנה ועל פעולתך שם. גם לשכתנו בווארשה כותבת לנו טובות על עבודתך המסורה והמוצלחת. אנו מעריכים את מאמציך הגדולים ואף את תוצאות המפעל, שלנוכח הדכאון השורר שם ואחרי פרשת “וינצלו”¹⁶⁶ יש להן משקל רב. כל כמה שאנו מכירים עימך, שלא כאלה צריכות להיות המידות של התגובה לקראת הגליל ואין להשלים עם מצב זה, הרי זאת היא המציאות בגולה, ואם במציאות אפילה זו הצלחת לחשוף ניצוצות אור כאלה שאתה מזכיר במכתבך – עמלך לא לשווא ותמצא בהם עידוד וחיזוק להמשכת הפעולה עד גמירתה. הצטערנו למיקרא דבריך על הקלת הראש שאילו ארגוני נוער נוהגים בהימנוננו¹⁶⁷ וגם בסילוף המקור של “תחזקנה”. ניסינו לטפל בשאלה זו וכן בשאלת הדגל ולהשפיע על מרכזי הנוער לתיקון המעוות במידה שיש לנו השפעה על הנוער. הוועד המשותף לענייני הנוער שאנו שותפים לו קיבל על עצמו לטפל בעניין זה והוא מנהל את המשא ומתן עם המועצה העליונה של הסתדרויות הנוער העולמיות, מתוך תקווה שיעלה בידו למצוא את הפתרון הרצוי ברוחה של החלטת הקונגרס הציוני. אולם מי יודע אם כל כך בנקל ובמהרה יימצא הפתרון.

אנו מקווים שאתה מקבל כסדר את החומר הנשלח לך בקביעות ואתה מוצא עניין בתכנו בשביל פעולתך.

בברכת¹⁶⁸ חברים וכל הכבוד

קרן קיימת לישראל בע"מ

א. אזרחי פ. לאיין

ע' אצ"מ תיק A257/63

קרן קיימת לישראל בע"מ

הלשכה הראשית ירושלים ת. ד. 283

ט“ו תמוז תרצ”ט

2.7.1939

ל/א 2214

מר מ. גלרטר

וארשה

ח. נ.

קיבלנו את מכתבך מיום 11.6.1939 מגרודנה ואנו מודים לך על הערותיך בדבר ערכם של המכתבים הפרטיים המתקבלים מן הארץ אל הגולה וכמה חשוב שכותבי המכתבים האלה ייזהרו בדבריהם וישקלום, שלא יהיה בהם סילוף המציאות. פנינו בנדון זה למערכות העתונים בבקשה, שיעמידו את הציבור על חשיבות הדבר, וכן לוועדי הישובים שישפיעו במובן זה על חבריהם.

בברכת הארץ וכל הכבוד

א. אזרחי פ. לאיין

קרן קיימת לישראל בע"מ

ע' אצ"מ תיק A257/63

אלתר קלארמן, חבר הנהלת הלשכה הארצית, הפציר בי שאסע לחוייניצה, עיר קטנה בסגנון גרמני טיפוסי שעל גבול גרמניה. הוא אמר לי שצפויה שם הצלחה רבה למפעל “הגלילה” בזכות שתי גבירות שנתכנו “הנשים השחורות” בשל שם משפחתן שווארץ ושערן השחור.

האם, הגברת שווארץ, ובתה מארגוט היפהפיה שהיתה בת כ"ג שנה והכרת פניה ענתה בה שכולה חין תרבות, דרשו מהלשכה הארצית לשגר למקומן שליח מארץ ישראל הדובר גרמנית. “הן נושאות על שכמן את כל העבודה למען קרן קיימת לישראל בכל ימות השנה והן מסמלות בחוייניצה את ארץ ישראל” אמר לי קלארמן. מבוקר עד ערב הקדישו את כל עתותיהן למען ארץ ישראל. הבת למדה עברית בעיר הגרמנית הנידחת. ישבתי בביתן שבוע ימים ואירגנתי סמינר לנשים צעירות. הן שמעו מפי הרצאות בגרמנית על ארץ ישראל. הבת רצתה לעלות לארץ ישראל. הצעתי לה אפשרות שתעלה עמי כי באפי כבר עלה ריח אבק השריפה מעבר לגבול גרמניה. אולם היא לא אבתה להיפרד מעל אמה שהיתה אלמנה. מעבר לתמונה שנתנה לי, כתבה בגרמנית: “אל תשכחני”. ובהביאי בספרי את תמונתה, מילאתי צוואתה.

חוייניצה היה המקום האחד שלא טרחתי בגופי וברגלי למען המפעל. שתי “הנשים השחורות” אספו סכום גבוה בהרבה מהמשוער.

אחרי שאלתר קלארמן הגיע לארץ ישראל בראשית מלחמת העולם השניה נפגשנו כפעם בפעם. שוב ושוב הוא חזר וסח אלי: – “הזוכר אתה את “שתי הנשים השחורות?”” … על האם ובתה שניספו בשואה נפשי דואבת מדי זוכרי אותן.

והרי צרור קטן של זוטות בחינת “ראיתי ושמעתי” אגב אורחא: –

מעשה בעיירה של משי:

שמעתי מספרים על אודות העיירה טיקטין, כי כשנכנס יהודי לבקש סכום כסף לצורכי צדקה היה פותח ואומר: “אדער איר גיט אדער איר נעמט”, היינו – אתה נותן ואם לאו אתה נוטל, ואנשי העיירה היו נותנים. על כן קראוה “א זיידן שטעטל” – עיירה של משי.

אכילת טשולנט בשבת בשעה אחת־עשרה:

מעשה אחר בעיירה גדולה, שהוועד לקרן קיימת לישראל פירסם ברבים שהרצאתי תתקיים בשבת, בשעה 12 בדיוק. ב“אולם הסינמה”. על שום מה דווקא בשעה 12? על שום שבשעה 3 ייפתח הסינמה, לאמור הראינוע. “נצטוו” כל הנשים היהודיות למהר אל האופה, שנתבקש לפתוח את התנור בשעה 11 כדי שיוציא מתוכו את כל ה“טשולנטים” וכך היה. נשים יהודיות ניצבו בתור כדי ליטול בזו אחר זו את הטשולנט שלה. בתום הזמירות וברכת המזון מיהרו תושבי העיירה אל הרצאתי באולם ראינוע, ונכחו בה גם כל ארגוני הנוער הציוניים.

מעשה “בכסא אליהו הנביא”.

בשעת ביקורי בבילסק פודלאסקי קיבלתי מעסקן “קרן הקיימת לישראל” שי – “כסא אליהו הנביא” מלאכת מחשבת. מעשה ידיו של ר' נחמן הכהן קפלנסקי ז"ל, שלמד תורה מפי תלמידו של הגאון מווילנה. ר' נחמן הכהן היה תלמיד חכם עוקר הרים. הוא הגה יומם ולילה בתורת האלגברה וחיבר ספר אלגברה בעברית וכן הוציא לאור ספר בעברית על שחמט ושלח ידו בציור ובאדריכלות.

בכ“ט טבת תש”ה (14.1.1945) שלחתי את כסא אליהו הנביא אל פרופסור חיים וייצמן ברחובות. במכתבי כתבתי: –

“… והנני מבקשך, אישי הנשיא, קבל נא את “כסא אליהו” כשי בביתך, זכר לימות דורות שלא ישובו עוד. מי יתן ותקויימנה בך בימיך תפילות עמך בית ישראל שלא נצטרך לעם אחר ובאה גאולת עמנו במדינתנו בארץ ישראל במהרה ובימינו”.

ע' אצ"מ תיק A257/102.

ח"נ ביאליק ברובנה

חיים וייצמן

חיים ארלוזורוב

יוסף שפרינצק

מנחם אוסישקין

ד"ר ק. שוורץ ציר לסיים

ד"ר א. זילברשיין ציר לסיים

ד"ר צ. הלר ציר לסיים

מרגוט שוורץ הי"ד (אוגוסט 1939)

נחום סוקולוב

א. לווינסון ציר לסיים

חיים גרינברג

ר' שלום מרדכי שבדרון מהרש"ם (תקצ“ה־תרע”א)

ר' יצחק (איצי) שבדרון אחיו של מהרש"ם (1848־1918)

א. שבדרון (שרון)

אבל פן

אסתר פן

אלדד פן, סגן בן אבל ואסתר נפל במלחמת הקוממיות תש"ח

דוד בן־גוריון, ראש הממשלה, נכנס בלויית מ. גלרטר לפתיחת מושב הוועד הפועל הציוני

לייב יפה ומ. גלרטר רובנה (1928)

ד"ר אלכסנדר גולדשטיין ומ. גלרטר, רובנה (1930)

ברוך צוקרמן ומ. גלרטר רובנה (1933)

צבי לוריא ומ. גלרטר (1967)**

משלחת הוועד הפועל הציוני, ליד קברו של חיים וייצמן

משה שרת, בריאו דה־ז’נירו, מימינו השגריר דוד שאלתיאל ומשמאלו מ. גלרטר

פתיחת מושב הוועד הפועל הציוני בפברואר 1974. מימין לשמאל: יצחק נבון, גולדה מאיר ראש הממשלה, א. דולצין ומ. גלרטר

בערב פתיחת מושב הוועד הפועל הציוני בירושלים, ב“בנייני האומה” 8־15 בינואר 1967 – טבת תשכ"ז**

יושבים מימין לשמאל: רוז הלפרין – יו“ר האגף האמריקאני של ההנהלה הציונית; זלמן שזר – נשיא המדינה; ד”ר נחום גולדמן – נשיא ההסתדרות הציונית העולמית; לוי אשכול – ראש הממשלה

עומדים מימין לשמאל: אלוף משנה אריה רז – שלישו של נשיא המדינה; מנחם גלרטר – מזכיר נשיאות הוועד הפועל הציוני; ד“ר שמעון אגרנט – נשיא בית הדין העליון; יעקב צור – יושב ראש הוועד הפועל הציוני; קדיש לוז – יושב ראש הכנסת; אריה פינקוס – יושב ראש ההנהלה הציונית; ד”ר נתן שוראקי – סגן ראש עירית ירושלים; ד"ר שלמה אומברטו נכון

שימור עלילת הדם בפולין    🔗

כשביקרתי באוסטרולנקה עמד ריח קנאות נוצרית “צלבנית” באווירה של העיר. כנסיה קתולית שנבנתה בראשית ימי הביניים עודה ניצבת בה, כשהיא סגורה ומסוגרת על פי הוראה “מגבוה” ואפילו לתיירים וצליינים נוצרים אסורה הכניסה, ליהודים לא כל שכן. ולפי שהייתי מורה לדברי ימי ישראל ביקשתי לראות במו עיני את העילה לסיפור המעשה בדבר עלילת הדם שסיפרו לי החברים.

חבר הוועד לקרן קיימת לישראל חשב ומצא מהרה תחבולה והוא ואני חדרנו אל הכנסיה פנימה, עברנו מאולם לאולם וחשנו שהקירות משרים עלינו אווירת מחנק ומרה שחורה. באחד האולמים החשוכים הבחנתי בגומה עמוקה בתוך הקיר המכוסה זגוגית ובתוכה תיבה. בתיבה זו היתה גופת ילד נוצרי קטן, מצומק, שכוב על גבי שולחן ורבנים יהודים עוטי מלבושים טיפוסיים יחודיים לימי הביניים – עשויים בובות – שוחטים את הילד ומקיזים את דמו אל הקרקע.

חברי אמרו לי כי הכנסיה בלנציץ היא היחידה בפולין שמוצגת בה “ראיה” ל“אמת” הטענה שיהודים השתמשו בדם ילדים נוצריים לאפיית מצות. הבאתי עמי ארצה את התצלום ומסרתיו לאוניברסיטת תל אביב וכן את סיפור הדברים על אודות מה שראיתי ושמעתי.

מתת אחרונה מאת בתי ספר “תרבות” בגרודנה:    🔗

סיפוק רב וקורת רוח מצאתי בגרודנה, שפעלתי בה בין ה־2 ל־14 ביוני 1939 היינו בימים האחרונים של שנת הלימודים. רווח ללבי כשביקרתי בבתי ספר “תרבות”, בכללם הגימנסיה “תרבות” המהוללת, שלמדו בה חמש מאות תלמידים ותלמידות, בקירוב. זומנתי להרצות לפני התלמידים, שוחח עימם בכיתות ושאבתי מהם נחת מלוא חופניים. הרגשתי שאני שרוי בביתי הרוחני ובמשך כל זמן שהייתי בעיר שיוויתי לנגדי את בתי האולפנה של “תרבות” ברובנה.

ועד קהיליית התלמידים בגימנסיה מסר לי מנחה בשביל מנחם אוסישקין, נשיא קרן הקיימת לישראל – קובץ חד פעמי של “נגוהות” שהוקדש לו. הגשתי את הקובץ למנחם אוסישקין בט“ז מרחשון ת”ש (29.10.1939) בלוויית דברי ההקדשה שצירפתי אליו: “מזכרת צנועה זאת מישנה ערך לה בימים טרופים אלה, כשמעבר לנהר ניימן בוקעת ועולה באוזנינו אנחה חרישית, המתפרצת ממעמקי ליבותיהם של אלפי צעירים עברים המתגעגעים על מולדתם. ומעתה הוקם חייץ המפריד בינם לבינה. ותפילתי הזכה היא שנראה בתקומת סוכת היהדות בפולין, הנופלת”.

(ע' אצ"מ תיק A257/63).

נפלה סוכת היהדות בפולין ולא תוסיף קום.

*

יום כיפורים בלא טליתות בבית הכנסת של ר' עקיבא אייגר:    🔗

בפוזנאן סרתי לבקר בבית הכנסת שהתפלל בו הגאון ר' עקיבא איגר, שהיה רבה של פוזן ומגדולי הפוסקים. ליד ארון הקודש עמד כיסא גבוה שישב בו הרב בעבר.

אחר כך סיפרו לי כי המתפללים בבית כנסת זה עשו להם מנהג בליל יום כיפורים שאינם מתעטפים בטליתות. תמהתי. סיפרו לי את המעשה שהיה בליל יום הכיפורים, וכך היה: כשבית הכנסת היה מלא ראו המתפללים כי לפתע פתאום הסיר ר' עקיבא את טליתו מעליו ופנה אל הקהל כשהוא עומד מעורטל מטליתו. ראו המתפללים, נבהלו ועשו כמותו בלא שהבינו את פשר הדבר ומהו שגרם למעשהו. אחד המתפללים העביר עינו החדה בקהל המתפללים וסופו שנעץ מבטו באדם אחד עטוף בטלית והכיר בו שהוא בלש. מוכה תדהמה ניגש אל ר' עקיבא איגר ולחש באוזנו: “רבי, בלש בתוכנו”. שמע הרב ומייד הסיר מעליו את טליתו. ראו המתפללים וכן עשו. משראה הבלש כי נתגלה מיהר ונמלט. מאותו ליל כיפורים ואילך נקבע בבית הכנסת של רבי עקיבא איגר שבליל יום הכיפורים אין המתפללים מתעטפים בטליתות. באותו בית כנסת המשיך וישב אחרי מות ר' עקיבא איגר גם בנו ותלמידו ר' שלמה איגר שכיהן אחרי כן כרבה של פוזן.

בהיותי בגרודנה הגיעני מכתב מביילס פודלאסקי מאת ישראל צייטלין, אחד התומים, והרי תרגומו העברי:

ביילס פודלאסקי

כ“ד סיון תרצ”ט

11.6.1939

החבר מנחם גלרטר

גרודנה

חבר גלרטר יקר,

אין בפי מלים להביע לך את תודתי ואת הוקרתי על מכתבך אלי מגרודנה מ־6 ביוני ש. ז. ביום שקיבלתי את המכתב הייתי שרוי באווירת חג. קראתי מכתבך פעם אחת ועשר פעמים. באמת נבצר ממני להבין על שום מה ראוי אני לתשבחות רבות כל כך. אני חייל בלתי ידוע בהסתדרות הציונית, לא יכולתי להיות אדיש למפעל “הגלילה” כאשר ראיתי לפני מארגן מלהיב בקנה מידה גדול בימים שניהלת את המפעל בעירנו בקצב ובמרץ לאין שיעור. מרצך היוצא מן הכלל וכשרונותיך נעלמים בפרוטות, משום שהעם אינו מסוגל עדיין להעריך את חשיבות המפעל אשר אתה מנהל במסירות רבה כל כך.

ה' סובול אשר תרם למפעל “הגלילה” מניה של “אנגלו פלישתינה בנק” (הכוונה למניה של “אוצר התיישבות היהודים” – מ. ג.) קיבל מן הלשכה הארצית של קרן קיימת לישראל בווארשה מכתב שבו היא מסבירה שאינה יכולה להעביר לארץ ישראל המניה כדוויזים ולכן היא מחזירה אותה לתורמה. אולי תוכל להתעניין בדבר?

להשיג בעירנו אלף זהוב למפעל, לצערנו לא יושג הסכום משום שעכשיו עוסקים בעירנו בהפצת השקל. מן ההסתדרויות אין לצפות.

מודה אני לך שנית על מכתבך ואני מבטיחך שביקורך בעירנו ייחרת בזכרוני לתמיד.

אשתי ואני מאחלים לך הצלחה רבה בעבודתך למען גאולת הגליל.

ידידך

ישראל צייטלין

ע' אצ"מ תיק A257/63.

וזאת הגלויה האחרונה שקיבלתי מאיש ציוני נאמן בסובאלקי שנפשו כלתה לעלות לארץ ישראל.

סובאלקי כ“ח מנחם אב תרצ”ט

13.8.1939

מר מנחם גלרטר

דרוהוביטש

רב תודות לכבודו בעד התעניינותו עמדי. תיכף כאשר קיבלתי את מכתבו ממר סוכובולסקי, שלחתי מכתב בטוח למר שפר, מנהל המשרד הארצישראלי בווארשה וציינתי את שיחתי עם מר רפאל שפר ביום 24 ביולי 1939, וקיבלתי תשובה כי שאלוני יחד עם כל מכתבי המלצה מהמרכזים של קרן היסוד וקק“ל נמצאים במשרדו וענייני רשום לפניהם ובימים הקרובים ישלחו רשימה של אנשים לקונסול האנגלי שימליץ עליהם לפני הממשלה הא”י בדבר קבלת דרישות, יכניסו גם את שמי. את הגלויה קיבלתי ביום 5 באוגוסט 1939.

אבקשך שתואיל ברוב טובך לפנות עוד פעם אל המשרד שיעשה כל מה שידם משגת לעשות.

דרישת שלום חמה ולבבית לך מאשתי ומבתי. תהיה דרכך צלחה.

ידידו הדו"ש והמברכו בכל טוב

בברכת ציון

א. ש. גולדשטיין

ע' אצ"מ תיק A257/63.

באחד ממסעותי מיישוב ליישוב נתבשרנו בבוקר 27 במאי 1939 ב“היינט” ש“הספר הלבן” פורסם בידי שר המושבות סר מלקולם מקדונלד. אל תקרא “ספר לבן”, תקרא “ספר שחור” של ממשלת הלייבור של בריטניה. שחור על שום שגזר שהאוכלוסייה היהודית לא תהיה יותר משליש מאוכלוסיית המדינה, שתוקם אחרי תקופת מעבר של עשר שנים; בתקופה זו יוענקו עוד 75 אלף רשיונות עלייה, אם “יכולת הקליטה של הארץ” תאפשר זאת (מיכסה שמוצתה בדצמבר 1945). הארץ תחולק לשלושה אזורים: – אזור שאפשר לרכוש בו קרקעות ללא הגבלה; אזור שיש בו מיגבלות; ואזור שאסור ליהודים לרכוש בו קרקעות כל עיקר.

בהרצאותי, בנאומי באסיפות ובבתי הכנסת אחרי קריאת התורה הסברתי את המצב הפוליטי של העם היהודי וההסתדרות הציונית. תיארתי את המצב בארץ ישראל, וכן סיפרתי על אודות תנופת העליות על הקרקע של קיבוצים במבצעי “חומה ומגדל”, הבהרתי בלשון חדה את סכנת החורבן המרחפת על ראשינו בזוכרי את מלחמת העולם הראשונה (אז לא היה שום דמיון־אנוש עשוי לחזות את זוועות אושוויץ וטרבלינקה). בכל מקום צעקתי כי זאת תשובתנו ל“ספר הלבן”: – “וברכתיך בכל אשר תעשה. הצילו את נפשותיכם!” ויהודים תרמו פרוטות ולא תרומה שמרוממת את הנותן ומחזקת את בניין הארץ.

אילו הבינו היהודים את ההזדמנות ההיסטורית לאשורה, ולא רק בפולין, גם באמריקה ובשאר תפוצות הגולה, כי אז היו תורמים 25 מיליון לירות שטרלינג לקרן היסוד בחמש שנים, כפי שהחליטה הוועידה הציונית השנתית בלונדון עוד ב־1920 כשהקימה את קרן היסוד. לו אבו לשמוע היו תורמים במשך עשר, חמש עשרה שנה את הסכום 25 מליון לירות שטרלינג. כלום לא באשמתנו ירדו עלינו “הספרים הלבנים” ושאר צרות צרורות? לא אלופי מעשים היינו כי אלופי מלל הביקורת על ההנהלה הציונית קרי, חיים וייצמן.

במסעותי נתגלו לעיני היחסים בין המפלגות הציוניות, שנעכרו משנת 1931 ואילך בשל סאה גדושה של ויכוחי סרק מרים בקונגרסים הציוניים על “ארץ ישראל משני עברי הירדן” ועל “המטרה הסופית”, ואלה נמשכו גם אל העיירות, תוספת בינה לא היתה בהם להגברת הפעולה הציונית ולהכשרת הלבבות בעם. יותר מכן, הם עיכבו את ההתעוררות לגאולה וממילא עיכבו את היהודים מתת ביד נדיבה לבניין הארץ.

בימים האחרונים לחודש יולי נסעתי לרובנה באורח פרטי ושהיתי בעיר בימים י־ט“ז מנחם אב תרצ”ט (מ־26 ביולי עד ה־1 באוגוסט). רוח נכאים שרתה בקרב היהודים וכל פנים הפיקו עצבות. ראשון לביקורי היה בביתו של יששכר רייס. מצאתיו שוכב חולה וארשת פניו קודרת; לא חוליו שדיכא את רוחו אלא תחושת האסון הממשמש ובא, החרדה מפני הנעלם, האימתני. אחר כך שמתי פעמי אל הבית החדש של הגימנסיה ונפגשתי עם זקני המורים יוסף קרשינסקי ושמואל שטיף, ואף הם הלכו קדורנית. שוחחתי עם תלמידי הגימנסיה, סרתי אל ידידי, הרביתי שיחות עם מכרי, וזומנתי לישיבת הוועד של מפלגת העבודה הציונית “התאחדות”, לישיבת הוועד לקרן היסוד ולישיבת הוועד קרן קיימת לישראל. כה שונה היתה רובנה בקיץ של שנת תרצ"ט מרובנה של שבע שנות שבתי בתוכה, שבע שנים היפות בחיי.

האווירה ברובנה היתה אותה אווירה שבכל ארץ פולין: – אימה חשכה מבית ובחוץ “תרונה” קריאותיו התכופות של המפקד העליון – “הננו חזקים, מלוכדים ומוכנים”. הכל חשו כי הדברים לא היה להם על מה שיסמוכו, שכן הגייס החמישי הנאצי פורר את פולין מבפנים.

בשבעת ימי שהותי ברובנה הוליכוני רגלי יום יום אל בית הגימנסיה ובבואי בשעריה תקפתני העצבות והתהלכתי נכה רוח בין כתליה ולבי דובב היה את דברי השיר של חיים נחמן ביאליק: “אין תקוה פה אחי, כבר כלה הקץ / פס חסד אלוה, בל יעש ישועות / אין תקוה ליונה בצפורני הנץ, / ועתה שני עיני מזרחה נשואות”.

ביום ראשון, י“ד אב תרצ”ט (30.7.1939) נאמתי באולם התיאטרון שברחוב זמקובה. האולם היה מלא מפה לפה והשעה היתה שתיים אחרי הצהרים. ראש המשטרה לא הירשה לפתוח את האסיפה בטענה כי לא ניתן לכך רשיון מטעם מושל המחוז. למעשה הרשיון ניתן, אלא שהמשטרה רצתה להפריע במזיד. חברי יוחנן לוין התערב וטילפן אל מושל המחוז בביתו והטריד אותו ממנוחת יום הראשון. הרשיון לקיום האסיפה נמסר לראש המשטרה. עצרת כזאת של המוני יהודים בעיר לא ראתה עיני לפנים ומה רבו תשואותיהם כשסיימתי בלהט דברי: “כל עוד דגל תכלת־לבן לא יתנופף בין כל שאר הדגלים על בניין חבר הלאומים – לא יהיה שלום בעולם!”

ביום ראשון אחה“צ נסעתי לנובוסטאוו, קייטנה הסמוכה לרובנה, וראיתי שם בפעם האחרונה מאות יהודים מרובנה ועשרות חניכי הגימנסיה “תרבות”. לא התרונן בי לבי. מעי המו אליהם והדמעות שמו מחנק לגרוני, כי ראיתי את רובנה היהודית הציונית בפעם האחרונה. באחד באוגוסט עזבתי את רובנה כשלבי קרוע ומורתח. נסעתי לווארשה ומשם ללודז' כדי לפגוש חברים וידידים, אך רבים מהם יצאו אל הקונגרס הציוני כ”א בבאזל. שבתי לווארשה לפגישה מסכמת של מפעל “הגלילה” בלשכה הארצית של הקרן הקיימת לישראל ושם הראוני את המכתב, שאני מביאו בזה: –

קרן קיימת לישראל

הועד המקומי ברובנה

רחוב פוניטובסקי 58.

רובנה ט“ז מנ”א תרצ"ט

1.8.1939

לכבוד הלשכה הארצית

של הקרן הקיימת לישראל בפולין

וארשה

א. נ.

ביום ג' 25.7.1939 הגיע לעירנו מנחם גלרטר, חבר המשלחת למפעל “הגלילה”. ניצלנו את ביקורו הפרטי וערכנו בהשתתפותו ביום ה' 27.7 אסיפה של עסקנים ותיקים. בשבת 29.7 אסיפה של הנוער הלומד והנוער הבלתי מאורגן. ביום ראשון 30.7 אסיפה פומבית בתיאטרון. כל האסיפות והישיבות הצליחו באופן יוצא מן הכלל. למרות זה שהעיר ריקה מיושביה¹⁶⁹, היה התיאטרון מלא על גדותיו ואנשים הלכו ריקם באין מקום להיכנס. כן גם עם הישיבות המורחבות הנ"ל. החבר גלרטר הצליח מאד בנאומיו. נאומיו שימשו הסברה מאוד חשובה לטובת הקרנות בכלל וקרננו בפרט.

בברכת הארץ

שמואל גולדמן.

ע' אצ“מ תיק 5 קק”ל. קופסה 1170.

מווארשה נסעתי אל בני משפחתי בדרוהוביטש. השארתי בווארשה רוב חפצי לפי שהיה בדעתי לשוב לשם בטרם שובי לארץ ישראל. אז נפלה עלינו הבשורה המרה על אותו יום רע ומר, הוא ה־26 באוגוסט 1939, שנחתם בו הסכם ריבנטרופ־מולוטוב הנודע לשימצה. בדרוהוביטש, כמו בכל פולין, הוכו הכל בתדהמה. מהומה ועצבנות של אווירת ערב מלחמה תקפו את הבריות. באותם ימים לא שיערנו כי תפרוץ ב־1 בספטמבר. ארזתי את מזוודותי. אמי, שנסעה עמי לפולין בדרכון פולני, שנחתמה בו גם אשרת־שיבה לארץ ישראל כוחה יפה לשנתיים, אמרה לי שהיא גמרה בנפשה אומר להישאר עם כל בני המשפחה. היא לא חפצה להיפרד מאווציה, היא חוה אחותי, והתכוונה לשוב יחד עמה לארץ ישראל.

ב־26 באוגוסט חיבקתי בלב בוכה וביגון טמיר את אמי, את אחותי, את אחי, את אשת אחי ואת שני בניהם. לא שיערתי כי רואה אני אותם בפעם האחרונה בחיי. הדמעות (בתיבה “דמעה” מצויות שתי אותיות – “דם”) שזלגו מעיניהם שברו את לבי, ולבי שבור עד היום.

בהיותי בדרכי, ברכבת ללבוב ומלבוב לקונסטנצה ומקונסטנצה באונייה “פולניה” עד חיפה, לא הירפתה ממני כל העת אימת המחשבה כי לא עוד אראה את אמי ולא עוד אראה את בני משפחתי. עולמי קדר עלי פתאום. שעות הפרידה שעשיתי עמם ניצבו לעיני רוחי, הן מלוות את חיי ואשאן עמי עד אחרון יומי.

 

בימי מסה ומעש    🔗

בי“ז באלול תרצ”ט (1.9.39) עליתי בחוף חיפה, הוא יום ה־1 בספטמבר שהיטלר הכריז מלחמה על פולין וצבאות גרמניה פלשו לפולין. באונייה שהחזירה אותי ארצה עלו גם המשורר דוב חומסקי והשחקן והקריין אליהו גולדנברג נ"ע. לבי היה נתון לבני משפחתי בדרוהוביטש ולא ידעתי מנוח מרוב החרדה לגורלם.

ב־3 בספטמבר הכריזו בריטניה וצרפת מלחמה על גרמניה. כעבור שבוע ימים חזרו ד“ר צבי הלר ורעיתו ד”ר אסתר הלר אחרי תלאות דרך רבות מהקונגרס הציוני ה־21 בג’נבה (בימים 16־25 באוגוסט), וחברי ההנהלה הציונית ועימם שלמה אייזנברג, המזכיר הכללי של הסוכנות היהודית. הם סיפרו על דיוני הקונגרס שדחה את “הספר הלבן”, הגם שהכריז על תמיכת העם היהודי והתנועה הציונית בבריטניה במלחמתה נגד גרמניה ההיטלרית, שנעשתה בלתי נמנעת בעקבות הסכם מולוטוב־ריבנטרופ. החלק המרגש ביותר של הקונגרס, סיפרו, היה הרגע שחיים וייצמן קם להיפרד מהצירים וביטא בלשון “ונתנה תוקף”: “מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו, מי בחרב ומי ברעב – זאת לא נדע, אך בפרדתנו אנו תקוה שנשוב ונתראה. אם נתראה – שוב לא בידנו הוא…”¹⁷⁰ הקונגרס התפזר בלב כבד כשעיניו נשואות אל יהדות פולין.

תוך שבעה עשר יום בלבד פוררו הצבאות הנאציים את פולין, הרעישו את וארשה ואת הערים הגדולות מן האוויר. פולין “החזקה והמלוכדת” קרסה תחתיה כסוכת עצים. חברי ממשלת פולין נמלטו לרומניה. עסקנים ציונים ביקשו להם “מקלט לילה” בווילנה. משם קיבלתי ב־13 בדצמבר 1939 גלויית דואר מאת יוחנן לווין, שאני מביאה כלשונה במכתבי אל הנהלת קרן היסוד: –

אל:

הלשכה הראשית לקרן היסוד

ירושלים

אתמול קיבלתי גלויה מאת ידידי וחברי יוחנן לווין, שנמלט מרובנה לווילנה. הגלויה נכתבה ב־2 לנובמבר 1939. וזה עיקרה: –

“… נמלטתי לווילנה השייכת עכשיו למדינה הליטאית. כאן נמצאים הרבה עסקנים מפולין לעשרות ולמאות. כולם עומדים ומצפים לישועת עלייה. הם טילגרפו לארץ לפני שלושה ימים והתשובה טרם נתקבלה. כולנו מצפים לתשובה כמו למשיח הגואל. יקירי! אין ביכולתי לכתוב הרבה אחרי זעזועים כאלו, אבל תבין את הכל. אינני יודע בדיוק מה לדרוש ממך לפרט שלי או לכולנו. אחת רק אגיד לך: עשו מה שביכולתכם ולמעלה מאפשרותכם והצילונו. כי מי יודע אם לא נאחר את הזמן… אל תשתוק. דבר עם החברים שלנו ועשו הכל כדי להצילנו; פנה נא ללייב יפה ועוד, הלא זהו ענין של פיקוח נפש. והעיקר עכשיו שמוכרח אני לברוח מפני מאסר… העיקר שנשארתי במעט מאד כסף, השער לכסף הפולני נמוך מאוד”.

עכשיו מה אני מבקש מכם? יוחנן לווין שכל ימיו היה בלתי תלוי, משרת את הקרנות ואת צרכי העם ביד פתוחה, נשאר ללא אמצעים. רוצה אני לשלוח לו מכיסי 6 לא“י. הואיל ואין ביכולתי עכשיו להוציאן בפעם אחת, הריני מבקש מכם כי תואילו להסכים להצעתי: אתם תואילו לטלגרף ללשכתכם בקובנה, כי תשלם ליוחנן לווין הנמצא עכשיו בווילנה סכום ־.6 לא”י ואני אמציא לכם שטר בסכום הנ“ל ואפרעהו בתשלומים חצי לא”י לחודש. בשנים כתיקנן לא הייתי פונה אליכם בהצעה ל“טרנסאקציה” מעין זו, אבל בפיקוח נפש ובשעת מצור אנו עסקינן. רבותי, יוחנן לווין עשה שרות גדול לקרן היסוד משנת 1929 (מר לייב יפה יודע זאת). לא נדבה מבקש אני מכם אלא עזרה, בחינת זה נהנה וזה לא חסר.

אנא אל תדונו במכתבי מבחינת עקרונות משרדיים, אלא מנקודת ראות של הצלת נפשות אשר “המדינה בדרך” חייבת למיטב בניה־עסקניה.

יוחנן לווין כל ימיו לא נהנה מהציונות מחוט ועד שרוך נעל וגם בהצעתי שלפניכם יש רק משום ג"ח, שהמשנה מונה אותה בין דברים שאין להם שיעור.

אני מקווה כי תמלאו בקשתי הצנועה ולתשובתכם הדחופה מחכה אני בכליון עיניים.

ע' אצ"מ A257/14.

*

צו גיוס ראשון    🔗

עם התלקחות המלחמה באירופה התעוררו רבים ביישוב היהודי בארץ ליטול חלק פעיל במאמץ המלחמתי נגד גרמניה. אלפים התגייסו, בעידוד הסוכנות היהודית, לחילות השונים של הצבא הבריטי במזרח התיכון. כשהתקרב הצבא הגרמני לגבולות הארץ ראו הסוכנות היהודית והוועד הלאומי צורך דחוף להגביר את התנדבות בני היישוב לצבא בריטי. היישוב העברי כבר העמיד מתוכו כ־8,000 חיילים במערכות הצבא הבריטי בארץ ובמזרח התיכון, רובם ביחידות יהודיות. ב־28 באפריל 1941 החליטו הסוכנות היהודית והוועד הלאומי להטיל את חובת הגיוס על כל אנשי היישוב הרווקים מגיל 20 עד 30 שנה ליחידות היהודיות בצבא הבריטי. בה' באייר תש"א (2.5.1941) פירסמו הסוכנות היהודית והוועד הלאומי צו גיוס ראשון. חש היישוב את קירבת החזית כשהתנסה בהפצצות אוויר שהפילו חללים רבים. ב־15 ביולי 1940 הפציצו מטוסי חיל האוויר האיטלקי את חיפה וב־9 בספטמבר 1940 את תל אביב. 112 איש נהרגו מהפצצות שנפלו בשכונת נורדיה במקום בו ניצב היום “דיזנגוף סנטר”. רסיסים לרוב פגעו בבית שברחוב המלך ג’ורג' מספר 58. סיפרה לי אחותי שדרה באותו בית כי דקות אחדות לפני¹⁷¹ ההפצצה נתקפה פחד־פתאום. כשהיא לבושה חלוק, נטשה את החדר והלכה אל¹⁷² בית דודתנו בבית הסמוך. רסיסי פגזים חדרו לפנים חדרה, ננעצו בקירות, נאספו ונשמרו עמי עד היום.

באותה שעה ישבתי באוטובוס “אגד” בדרכי מבית החרושת “נשר” לחיפה. לשמע צפירת אזעקה יצאנו מהאוטובוסים והשתטחנו בתעלות שבצידי הכביש. זה היה ב־8 בספטמבר כשנסעתי מתל אביב לחיפה לבקר אצל חניכי המסגריה “ברזל” בסטניסלאב, שעבדו בבית החרושת למלט “נשר”. נסיעתי היתה בשליחות מצווה לתת עזרה לאלתר לחבר בן קהילתי שחלה במחלה חשוכת מרפא. אפשר ששליחות מצווה זו הצילתני ממוות, שאילו הייתי בתל אביב, כי אז ישבתי בחדר עם אחותי ורסיסי הפגזים היו פוגעים בשנינו.

בחודש טבת תש“א (ינואר 1941) עלינו לירושלים לישיבת קבע ולמן הזמן ההוא ניתן לי לעקוב מקרוב אחרי המידע על שהתרחש בעולם היהודי באירופה ועל¹⁷³ הנעשה בעולמנו בארץ ישראל. כשגברה הסכנה עם התקרבות צבאות הנאצים לשערי הארץ נזעקה הנהגת היישוב לגיוס כל הכוחות. במסדרונות הסוכנות היהודית בירושלים פגשתי לעתים קרובות בדב הוז, באליהו גולומב כשהוא לבוש רובשקה (חולה רוסית) לבנה ונועל סנדלים, בד”ר משה קליינבוים¹⁷⁴ (סנה) שהגיע מפולין בראשית 1941 ונתמנה עד מהרה לראש המפקדה הארצית של “ההגנה” ונציג הנהלת הסוכנות היהודית במפקדה. יום אחד לפני הצהרים פגשני דב הוז במסדרונות קרן היסוד בקומה השניה, עצר בעדי ושאלני, כשהוא מחייך, מדוע פני כה מתוחים. אמרתי לו שזה עתה הייתי אצל בן צבי והוא לא זכר מה שדובר בינינו, אך תמול שלשום. אמר לי: אינך שייך לארכיאולוגיה די הצורך שבן־צבי יזכור אותך". חייכתי.

בג' בטבת תש"ב (23.12.1941) פירסמו הסוכנות היהודית והוועד הלאומי קריאה לנשים להתגייס לתפקידי עזר צבאיים כדי להגביר את מאמץ היישוב במלחמה. בירושלים השתעשענו בתקווה, שהאויב המפציץ ישובים מן האוויר יחוס על ירושלים, כי העיר קדושה לשלוש הדתות. באותה עת המו חוצות ירושלים מן החיילים האוסטרליים טובי הלב.

מיד עם רדת החשיכה ירדה אפילה על העיר. בחלונות הראווה, בבתי מסחר ובחנויות והחלונות בבתים הודבקו סרטי נייר מפני התפזרות שברי זכוכית מהדף האוויר בהפצצות, כלשון ההוראות. בלילה כוסו חלונות הבתים בוילונות שחורים ועבים לבל ייראה כל אור מבעד לכל סדק או פתח.

כך אירע לי בליל חורף קשה שהייתי תועה ברחובות רחביה בלי שיכולתי להבחין בין רחוב לרחוב, עד שאספני איזה רכב פרטי והסיעני לביתי.

בחזית הערבית הפנימית השתרר שקט מיום שפרצה המלחמה. הפה שהתיר – הוא הפה שאסר. הבריטים, שהיו מומחים בשיטת “הפרד ומשול”, הם שהורו “יהיו מאורעות דמים” והם שהורו כי “יופסקו מאורעות דמים” ובמשך חמש שנות המלחמה שררו בישוב שלום ושלוה בין היהודים ובין הערבים. ומה באירופה? ב־21 ביוני 1941 הכריזה גרמניה מלחמה נגד רוסיה. עיני היישוב ועיני העם היהודי בעולם החופשי כולם עקבו אחרי מאמציהם של בריטניה הגדולה ושל אמריקה לספק ציוד מלחמתי לרוסיה. ידענו כי צ’רצ’יל היה ידידנו, אולם הוא היה אחד משלושת אדירי תבל, צ’רצ’יל־רוזוולט־סטאלין, שהיו עסוקים במלחמת מדינותיהם בהיטלר והסיחו דעתם מגורל ששה מליונים היהודים אשר בעיניהם לא ייחשבו בקהל האנושות. “השיטה פרחה, השמש זרחה והשוחט שחט” – כדברי ביאליק אחר הפרעות בקישינוב. ובינתיים עשה היטלר כלה ביהודים.

“היטלר עושה כלה ביהודים” – מחשבה מחרידה זו לא הירפתה ממני. יומם ולילה שיוועה נפשי לבני משפחתי בדרוהוביטש. עשיתי מאמצים רבים ככל שיכולתי להציל את אמי מורתי ולהחזירה לארץ ישראל, אך כל מאמצי היו לשווא. ב־1942 כבר נודע מה עוללו הנאצים ליהודים בפולין. ידעתי כי רבבות רבות של יהודים הובלו לטבח. ידעתי שהגרמנים הנאצים עשו מן העצמות של אבותינו, אחינו ואחיותינו¹⁷⁵ סבון, וכאשר אמרתי לאנשי שיחי באותם ימים כי “מעצמות אבותינו עושים הגרמנים סבון” הגיבו: “Greuel Propaganda”, לאמר “תעמולת זוועה”. רבים היו שסירבו להשיג כי ילוד אשה יהא מסוגל למעשים שאפילו השטן לא תיכן כמותם.

והיטלר עשה כלה ביהודים. – לעיני רוחי ניצב ר' משה שוחט (שטראספלד) הי"ד, דמות נודעת בעירי סטניסלאב. הכל הכירוהו ואמרו עליו – “אין בעל תפילה כמשה שוחט”. חסיד זידאטשובי, שהתפלל בלהט רב בבית המדרש על שם חנה’לי הורוויץ “שחרית”ים בימים הנוראים, ובבית המדרש הישן – שעמד בין בית הכנסת הגדול ובין השטיבל של הרב דמתא – התפלל “מוספים”. בין “קדוש קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו” לבין “ברוך כבוד ה' ממקומו” אומרים את הפיוטים “כלה אל תעש לשארית בני מלך”… “פדם היום מדין גמור מלחייבם מלך”. רעדה אחזה את הקהל כאשר שאג ר' משה, עשרים שנה קודם להיטלר, “אוי וויי, אוי וויי טאטי, איך בעט דיך (אויה, אויה אבינו, אני מתחנן אליך) כלה אל תעש לשארית בני מלך”. הוא התפלל כדרך שנהג הצדיק ר' יצחק אייזיק מזידאטשוב, ששילב בימים נוראים בתפילתו תחנונים ביידיש.

אכן בראשית שנת תש"ב מארץ 1942 כבר ידענו בירושלים מה עולל היטלר לעמנו. באותו זמן הגיעונו גם הידיעות מקפיאות הדם על הגיטאות ומחנות ההשמדה שהוקמו בידי הצורר הנאצי לחיסולן הסופי של הקהילות המפוארות במזרח אירופה, נער וזקן, נשים וטף – ואין מושיע. פליטי גיא ההריגה שהצליחו להציל נפשותיהם מידי מרצחיהם הנאצים עלו על אונייות קטנות ורעועות ונדדו בלב ימים להגיע לחוף מבטחים בארץ ישראל. אך שעריה ננעלו בפניהם. הידיעות על ספינות שירדו תהומות בלב ימים על כל נוסעיהן זיעזעו את הישוב.

הורגש צורך לתת ביטוי לעקת הכאב שמילא את ליבו של כל יהודי בישוב, מוצא לזעקת השבר ולחרון אין האונים שחפצו להתפרץ. אסיפת הנבחרים נתכנסה למושב העשירי באולם הסוכנות היהודית. אחרי שיצחק בן צבי, יושב ראש הוועד הלאומי, לימים נשיא המדינה בשנים י“ט בתשרי התשי”ג־כ“ט בניסן התשכ”ג – פתח ותיאר את מסע ההשמדה של היטלר נשאו דבריהם נציגי הגולות והגלויות והרימו קולם בזעקת שברם. אחריהם נשאו דברים הרבנים הראשיים מרן יצחק אייזיק הלוי הרצוג ובנציון מאיר חי עוזיאל ואמרו תפילת “אל מלא רחמים”. כל מי שנכח במליאת אותו מושב, שאמו, אחיו, אחותו, אשת אחיו וצאצאיה, – מי שדודיו ודודותיו ניספו בפולין רק הוא עשוי לחוש עד שרשי נשמתו את משמעות הקינה: “איכה חרבה יהדות פולין! איכה חרבה יהדות אירופה!”

בו בזמן שהצבא הגרמני עמד באל־עלמיין שמענו עובדות מפורטות ראשונות על תהליך השמדת היהודים בפולין מפי עדים ראשונים שהגיעו משם. בשיחותי יום־יום עם ד“ר נ. מ. גלבר בביתו, דשנו בנושא אחד ויחיד – מה עושה ההנהגה הציונית? מה ניתן לעשות בשביל להציל? שיחותינו נאחזו בשמועות ובקטעי הידיעות שהגיעו אל ההנהלה הציונית וגונבו אל אוזנינו. הייתי שרוי בחרדת תמיד. ביעותי לילה לא עזבוני. אף צל של תקוה לא נותר לשעשעני שיוותר אחד ממשפחתי לפליטה. עינינו נישאו אל “ועד ההצלה” שבראשו עמד יצחק גרינבוים חבר ההנהלה הציונית ודברה של יהדות פולין. חיים ברלס פעל כנציג “ועד ההצלה” בקושטא. ידעתי כי בג’נבה פועל במרץ רב ד”ר אברהם זילברשיין, ממנהיגי יהדות פולין. זילברשיין לא ציפה להוראות, או לעצות, הוא עצמו היה מוסד להצלה, שפיתח קשרים הדוקים עם ראשי היהדות באמריקה. זילברשיין עמד בקשרים גם עם ההנהלה הציונית בירושלים ועם ראשי הקונגרס היהודי העולמי באמריקה, והפעיל יומם ולילה את צינורות ההשפעה שלו חדשים לבקרים. בין עוזריו הקרובים היה נתן שוואלב, חניך “גורדוניה” מסטניסלאב וחבר קבוצת חולדה, שישב בג’נבה מספטמבר 1939 כשליח “הסתדרות העובדים” ומילא שם בשש שנות האימים והחורבן תפקידים קשים ואחראיים ביותר. זילברשיין השכיל לארגן קשרים עם אחינו בארצות אירופה והצליח לכוון את מאמצי מוסדות התנועה הציונית להצלת השרידים בכל דרך שנראתה כאפשרית. במסירותם ללא גבול לעבודתם ביום ובלילה, הם לא ידעו לאות, בזכותם ניצלו חייהם של יהודים רבים מגיא ההריגה.

בשנת 1941 הגיע ארצה עורך דין ד“ר יעקב גריפל, בן קהילתי מסטניסלאב, בנם של ר' אייזיק חיים ויהודית גריפל, שניספו בשואה. הוא התקשר מייד עם ראשי “ועד ההצלה” בירושלים ובקושטא ופעל כבא כוחה של “אגודת ישראל” בנציגות של “ועד ההצלה” בירושלים. יעקב גריפל היה היחידי בין השליחים שידע מבשרו את ערך שליחותו. “הוא היה שליח נאמן וראיתיו כצדיק תמיד בפעולתו” – אמר לי חיים ברלס. אחרי המלחמה הוא אירגן בפראג מרכז ששם לו למטרה להוציא מן המינזרים ומבתי הנוצרים את יתומי השואה שהוחבאו שם ולשקמם ברוח ישראל סבא. הוא המשיך בהצלת יתומים שרידי חרב מטמיעה בעולם הנוכרי. לא תישכחנה פעולותיו של מרן הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ”ל להצלת יהודים. בשנת 1940 הוא טס ללונדון ושתי מטרות עמדו נגד עיניו, (א) להשיג רשיונות עלייה בשביל רבנים ותלמידי ישיבות, (ב) להשיג מהממשלה הרוסית זכות מעבר לפליטים שנמצאו בליטא וביניהם תלמידי הישיבות. שגריר רוסיה מאייסקי הבטיח לו סיוע והמליץ לפני השלטונות הסובייטיים. לתמהון הכל נענו הסובייטיים לבקשתו של מרן הרב הרצוג. בני הישיבות הועברו לעומקה של רוסיה, משם לסין ומשם ליפאן. הרב הרצוג ביקש מממשלת יפאן באמצעות שגריר יפאן בוואשינגטון לתת מקלט זמני לפליטים היהודיים וביניהם רבנים מישיבת מיר. וכן הוא טס לרומא ונתקבל לראיון עם האפיפיור פיוס השנים עשר.

חיים וייצמן פנה בהצעה אל אנטוני אידן שחיל האוויר הבריטי יפציץ את אושוויץ. גם להצעה זו לא שעתה ממשלת הוד מלכותו והרושם שנתקבל היה כי ניחא היה לה ב“פתרון שאלת היהודים” בידי היטלר.

בשנת 1952 שהה בירושלים חיים גרינברג, חבר ההנהלה הציונית, ראשון לראשי המחלקה לחינוך ולתרבות בגולה. הוא סיפר לי: “בסוף השנה 1942 כבר ידענו בניו־יורק את מימדי השמדת יהודים באירופה. ידענו כי באושוויץ ובמיידאנק ובמקומות אחרים ניבנו תאי גאזים ומשרפות. יום אחד קראני בטלפון ד”ר סטיוון וייז, נשיא הקונגרס היהודי העולמי. באתי אצלו ומצאתיו נכאב ועצוב. סטיוון ווייז שלקולו היה צליל מתכתי אמר לי בקול דממה דקה: “קיבלתי ידיעות מחרידות על מה שעולל היטלר ליהודים באירופה. אנו נוסעים אל רוזוולט ונביא לפניו את הצעותינו להצלת יהודים ונציע להפציץ את מחנות ההשמדה”. נכנסנו למונית ואמרנו לנהג שיסיענו אל הבית הלבן, ולפי שלא רצינו שהנהג יבין את דברי שיחתנו, דיברנו בינינו גרמנית. כאשר הגענו אל שערי הבית הלבן הוצאתי מכיסי את הארנק כדי לשלם לנהג את דמי הנסיעה. אמר הנהג: ‘אני יהודי. מדבריכם הבינותי מה תכלית ביקורכם אצל רוזוולט. לא אקבל מכם כסף. אני רוצה להיות שותף לשליחות־מצווה זו שלכם’". כאן השתתק חיים גרינברג והחוויר. לא שאלתי לפשר הדבר. שנינו שתקנו. אחרי דקות ארוכות ומעיקות הוא הוסיף ואמר: “אוזניו של רוזוולט היו אטומות. הוא קיבל אותנו בקרירות ולא רצה לשמוע להצעותינו. פגישתנו עם רוזוולט הסבה לנו אכזבה ושברון לב. אנחנו, ההנהגה הציונית, רצינו להציל ואילו נשיא ארצות הברית לא רצה”.

“הבית הלבן” עשה ככל שיכול לבלום את גלי המחאה, כשהוא מבטיח לפעול בדרכי דיפלומטיה שקטה. האמונה העיוורת בנשיא רוזוולט, שהכל ראו בו מגן הדמוקרטיה בעולם – כשהיהודים היו משוכנעים שהוא אומנם שותף נאמן לחרדתם לגורל יהודי אירופה – החלישה לא במעט את הלחץ היהודי על המימשל.

רוב האנשים לא האמינו לידיעות בדבר מה שעוללו הנאצים. סיפר לי ידידי מיכאל גלעד, הוא הילד מיקי גולדמן, מניצולי השואה ולימים פקד במשטרת ישראל שהיה ממונה במשפט אייכמן על הצוות הפולני בלשכה 06. בהיותו ילד עצור במחנה הוא ספג מקלגסי ס. ס. 80 מלקות. די בחמישים מלקות כדי להמית ילד. אחרי המלקות אמר לו איש ס. ס.: “עכשיו קום, ואם תהיה מסוגל לרוץ ולברוח תיוותר בחיים”.

ב־3 בדצמבר 1943 הובל מיקי לאושוויץ ושם קועקע על זרועו המספר 1611635. באותו יום הובאו למחנה באושוויץ 1870 נפשות. להבות האש במשרפות בירקנאו שם בוצעו ההמתות ההמוניות באושוויץ – סח לי מיכאל – ניראו ממרחק עשרות קילומטרים מסביב למחנה. הייתי אחד מבין תשעה שניצלו מתוך הקבוצה הגדולה. כאשר סיפר הוא לאחד מנכבדי היישוב על 80 המלקות שהלקוהו, לא יכול האיש להאמין למשמע אוזניו. היתה זו בשבילי המכה ה־81. מכאן שמו של הסרט התיעודי על השואה “המכה ה־81”.

גם היהודים באמריקה לא האמינו. יהדות אמריקה היתה הקהילה היחידה שיכלה לארגן מיצעד שיעלה על וושינגטון ויזעזע את עמודי ה“בית הלבן”. היא לבדה יכלה לזעוק באוזני קברניטי העולם השכם והערב שהיטלר עושה כלה ביהודים באירופה. יכלה ולא עשתה כן. מנהיגי יהדות אמריקה הסתמכו על רוזוולט, שנהג בצביעות מרושעת. והמנצחים על מכונת ההשמדה של היטלר הבחינו היטב באדישותו של “העולם הנאור”, הקישה ממנה על יחסו למעשיהם, הסיקו את מסקנותיהם והגבירו את פעולות מיבצע “הפתרון הסופי”.

בלכתי פעם הביתה ברחוב אבן עזרא, שמעתי בקרן רחוב נחמני צלילי מוסיקה לריקודים שבקעו מבין קפה “רחביה”. הרהרתי בנפשי כי צלילים כאלה נשמעים גם בשאר בתי קפה בירושלים ובערים אחרות בארץ וחשתי כמדקרות חרב בלבי. כשהודיעו עתונים בתחילת ספטמבר 1939 שהגרמנים מפציצים את וארשה, ואנשים המשיכו לרקוד בבית קפה, זעק בי לבי: – גרמנים מפציצים שלוש מאות אלף יהודים בווארשה ואתם יוצאים במחול?! ובארץ היתה גאות כלכלית שלא ידעה כמותה מכבר. הארץ כולה, על עריה, כפריה, מושבותיה וקיבוציה נהנתה מה“פורספריטי”. ובקוראי את המכתבים מאת שמעון בן אחי – ועודני שולפם וקוראם כפעם בפעם – חשתי את השואה מחתכת בכל קרבי. דמם של ששה מליונים יהודים יזעק אלינו מן האדמה עד סוף כל הדורות…

ימים אחדים לפני התכנס המושב העשירי של אסיפת הנבחרים הגיעה ארצה הידיעה הנוראה על טביעת אוניית המעפילים “סטרומה”, שהחרידה את היישוב כולו אחרי טביעת אוניית המעפילים “סאלוודור”. זו צללה בים השיש על כל נוסעיה בי“ב כסלו תש”א (12.12.1940). “סטרומה” טולטלה ממקום למקום, נאבקה במשברי ים ולא יכלה להם, וביום ו' אדר תש"ב (23.2.1942) צללה גם היא לתהומות הים על כל 760 נוסעיה, ובתוכם זקנים, נשים וטף. בדרך נס ניצלו רק שניים מנוסעיה. אבל כבד ירד על היישוב, אבל שהורגש בכל בית יהודי. גם בשעה זו שאני כותב שורות אלה חש אני שנית במועקת שברון הלב שהיה באבל “סטרומה”.

מאחר שחייתי אז את ימי בבית המוסדות העליונים בירושלים, נחרתו בי ההתרחשויות, המושבים, הכינוסים, הישיבות, הדיונים וההחלטות שהוחלטו בחדרי הבית פנימה. רוב הדיונים בימים ההם עסקו בגיוס מתנדבים לצבא. במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית הוקמה לשכת גיוס ואברהם ציגל נתמנה למנהלה. ועידת הסתדרות העובדים לחצה ותבעה להגביר את קצב ההתגייסות. עיריית תל אביב קראה לתושבים למלא את חובתם הלאומית.

כאן מקום איתי להעלות אז זכרו של הקולונל – לימים בריגדור – קיש, שהיה תושב הר הכרמל בחיפה וגוייס באוקטובר 1939 לצבא בריטי. הוא שירת במדבר המערבי, והגיע לדרגת בריגדיר כקצין ההנדסה הראשי של המחנה השמיני בפיקודו של המרשל מונטגומרי. בתפקידו זה הוא מצא את מותו בטוניסיה ב־1943¹⁷⁶. פרדריק הרמן קיש, יליד אנגליה, הצטרף להנהלה הציונית בשלהי 1922 לפי הצעתו של ד“ר וייצמן. בקונגרס הי”ג (1923) הוא נבחר להיות חבר ההנהלה הציונית. בשנים 1923־1931 כיהן כיושב ראש ההנהלה הציונית בירושלים וראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית; כך עד הקונגרס הי"ח ב־1933, שמקום מושבה של ההנהלה הציונית היה בלונדון. הוא לא חסך את שבט ביקורתו החריפה מהפקידות הבריטית, שהיתה עויינת ליהודים.

בי“ז אייר תש”ב (4.5.1942) כינס הוועד הלאומי את המליאה שהיתה מוקדשת כולה לבעיית הגיוס. אליהו גולומב נשא הרצאה מקפת. כדרכו איש הפשטות, אומץ הרוח ומסירות הנפש הוא הישרה על המליאה הרגשת בטחון ואמונה בכוחות היישוב. אם בראשית המלחמה היתה שאלת הגיוס עניין של מילוי חובה מצפונית למלחמה נגד היטלר, הרי שלפי המצב באותה שעה ניצבה לפנינו שאלת ההגנה על היישוב עצמו ועל עתידו של הבית היהודי הלאומי. האוייב כבר עמד במערבה של מצרים ליד אל־עלמיין. צבאות רומל התכוננו לפלוש לארץ ישראל, ופלישתם – משמעה הכחדת היישוב. קרבות אל־עלמיין התחוללו בחדשים יולי־אוקטובר 1942. ההתקפות והתקפות־הנגד מרטו עצבינו.

מונטגומרי תיכנן באותם ימים את ההתקפה המכרעת על צבאות רומל. ב־2 בנובמבר 1942 נפתחה המערכה הגדולה שתוצאותיה היו עשרים וחמישה אלף הרוגים ופצועים ושלושים אלף שבויים גרמנים. אחרוני החיילים הגרמנים נכנעו לפני בעלות הברית בתוניס בח' אייר תש"ג (13.5.1943).

נצחון בעלות הברית באל־עלמיין חולל מיפנה בכל מהלך המלחמה במזרח התיכון. כשנשקפה הסכנה לכיבוש הארץ בידי צבאות רומל יעצו חוגי הממשלה הבריטית בארץ ישראל להנהלת הסוכנות היהודית שתארוז את המיסמכים, התעודות והניירות החשובים בארגזים ותעבירם לעבר הירדן. בהיותי מודע לדאגה העמוקה שמילאה את הלבבות בירושלים האמנתי בכל לבי כי לא יאונה כל רע ליישוב.

זכורים לי דברי העידוד שהשמיע ראש הרבנים יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ“ל, שאמר: – “בתורתנו יש שתי תוכחות – האחת בפ' בחוקותי והאחת בפ' כי תבוא. האחת נאמרה על בית ראשון, השנייה נאמרה על בית שני. בתורה אין תוכחה שלישית. הבית השלישי ייכון לעד!” השפעת הרב הרצוג היתה רבה ביישוב. הוא הקרין מעוז רוחו ואמונתו על כל תושבי ירושלים. בצאתו מביתו בימות החול לחוצות ירושלים החזיק ביד ימין שלו במקלו ובשמאלו ספר תנ”ך, שהיה נושאו עמו תמיד בלכתו בדרך.

מטרת הדיונים במליאת הוועד הלאומי היתה לגייס אנשים רבים ככל האפשר ולאמן את הנותרים לקראת אפשרות של עמידה על הנפש בבוא שעת מיבחן. הועלתה הדרישה ליצור משטר של גיוס כדי שמשתמטים לא יוכלו לחיות בו בהרגשת נוחות. מצבו של היישוב חייב כל גבר בגיל גיוס לאחד מארבעה סוגי שירות: – צבא, נוטרות, כוחות בטחון במחתרת ועתודה. בדיוני המליאה הורגש היטב נטל האחריות הכבדה. ראוי לציין כי באותה עת הורגשה מאוד הנהגת היישוב, והכל חשו שאפשר לסמוך עליה. במליאה הוחלט שהוועד הלאומי והסוכנות היהודית יקבלו על עצמם את משימת הגיוס וביום ו' בתמוז תש“ב (21.6.1942) פירסמו הסוכנות היהודית לארץ ישראל והוועד הלאומי לכנסת ישראל את ה”צו להתגייסות כללית" (ע' ספר התעודות של הוועד הלאומי). עד מהרה הוקמו ועדי גיוס מקומיים בכל הערים הגדולות. אלה העבירו ל“ועדות להטלת המשמעת ביישוב” את רשימות המשתמטים. הוועדה להטלת משמעת זימנה את המשתמטים לבירור, [רבים לא נענו לזימון הראשון] הקשיבו להסבריהם, דיברו על לבם וניסו לשכנעם שימלאו חובתם. דנו בכל אחד ואחד לחוד ונזהרו לפני שהחליטו להדביק לו תוו של משתמט, דבר שלא היה בו כדי להסב נחת רוח לאיש. המשתמטים שהוכרז עליהם ברבים לא יכלו להראות פניהם בציבור. היו מהם שירדו למצרים ומשם המשיכו דרכם אל ארצו של “הדוד סם”.

חברי הנשיאות של “הוועדה להטלת משמעת” בירושלים היו: עו"ד חיים לוצ’ינסקי כיושב ראש, יהודה לביטוב, מנהל בנק הפועלים, אברהם חסידוף ממייסדיו ומנהליו של בנק דיסקונט לישראל ואנוכי כמזכיר הוועדה. עבדתי בהתנדבות בלשכת ההתגייסות חמישה ימים בשבוע משעה חמש עד תשע בערב. פעמים הלכתי כשלוח הוועדה אל בתי קולנוע ונאמתי בהפסקה, כחמש דקות בפני קהל הצופים. הסברתי את חומרת מצב הבטחון וקראתי לצעירים להתנדב לעזרת העם ולהתייצב בלשכת הגיוס.

והרי מעשה באסיפת־עם גדולה, שזומנה באחד מימי חודש תמוז תש“ב בקולנוע “אדיסון”. על הבמה ישבו אל שולחן הנשיאות חברי ההנהלה הציונית, בכללם יצחק גרינבוים, חברי הנהלת הוועד הלאומי והרב הראשי ראשון לציון בנציון מאיר חי עוזיאל. לפתע פתאום הוטחו באולם קריאות ביניים: “גרינבוים כסה ראשך! גרינבוים רד! גרינבוים אתה יושב יחד עם הרב הראשי, שים כיפה על ראשך!”. הצועקים היו צעירים מ”מאה שערים". יצחק גרינבוים לא הגיב. קולות מן הקהל השיבו לצועקים כי זו לא הפעם הראשונה שדתיים ושאינם דתיים יושבים יחד בכפיפה אחת ואין אונס לכסות ראש. “זה לא בית כנסת, זה קולנוע!” קראו אחרים. הרוחות התלהטו. ידי הנקהלים נשלחו אלה באלה. צעיר ארוך פיאות זינק פתאום אל הבימה אל מול פני גרינבוים והרים עליו ידו להכותו. קפצתי מן השורה הראשונה באולם אל הבמה והגינותי בגופי על גרינבוים. למן העת ההיא ואילך התעמקה מאוד הידידות בין יצחק גרינבוים וביני.

כאן אתי מקום לייחד לדברים אשר שמעתי מפי חיים גרינברג כשבא לירושלים והוא ישב עמי במלון “עדן” ובמלון “מלך דוד” וטיילנו עד חצות הלילה והוא מספר ואני מקשיב לו. אלה היו שעות של מתיחות רבה ושל הנאת שמיעה, אשר לא אוכל לשכוח אותן עד יומי האחרון.

חיים גרינברג היו לו מגעים קרובים גם עם חוגים חשובים שאינם ציונים כגון הוועד היהודי האמריקני שהיו בו מולטי־מולטי מיליונרים (הוא קרא בשמותיהם) אשר בפרוץ מלחמת העולם השנייה לא נתנו ולא רצו לתת דעתם על “מדינה יהודית” והם ידעו, בלי ספק, מה שמתרחש בסטייט דפרטמנט, אשר בו היתה השפעה רבה מאד לאיילי הנפט הערבים.

הוא סיפר לי כי בשנת 1941 בא לאמריקה חיים וייצמן כדי למשש את הדופק ועד כמה אפשר לצפות לעזרה מרוזוולט שיצטרף למלחמה, ובאמריקה בעת ההיא ידם של הבדלנים היתה על העליונה, הם לא רצו להיכנס למלחמה, וכך היה גם בימי מלחמת העולם הראשונה, אז – אמר גרינברג – הנשיא היה ווילסון והפעם רוזוולט;

והמשיך: וייצמן סיפר לראשי היהדות באמריקה והציונים בכללם על מה שאירע כבר ליהודים באירופה ועל סכנת ההשמדה בידי היטלר ואשר לה צפויים מליונים יהודים באירופה, ועורר את היהודים באמריקה שיירתמו לפעולות הצלה. בקול מתכתי נמוך ועצוב דיבר גרינברג על אטימות הלב שמצא חיים וייצמן באמריקה ושהוא שב ללונדון מאוכזב.

אני שב אל התייצבות הצעירים בלשכת הגיוס:    🔗

“הוועדה להטלת משמעת ביישוב” פעלה במשך שנתיים. בה' בניסן תש"ז (20.3.1947) שלחתי אל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית מכתב וציינתי בו, שריכזתי בידי מעט מן החומר של הוועדה כחבר “הוועדה להטלת משמעת” ומזכירה, והריני מוסרו לרשותם.

כיום גנוז התיק שלי בארכיון הציוני המרכזי בתוך התיק “גיוס לצבא הבריטי: 25/10025”. שבתי ועיינתי בתיק לצורך ריענון זכרוני ומצאתי בו פרוטוקולים של ישיבות רבות, שהם עניין לדורשי התקופה ההיא וחוקריה.

חיים וייצמן טס לארצות הברית    🔗

בתחילת שנת 1942 נקרא חיים וייצמן בטלפון אל שגריר ארצות הברית בלונדון. הוא הודיעו כי רוזוולט, נשיא ארצות הברית, הביע את רצונו שיבוא לעבוד בארצות הברית ולסייע שם בפתרון בעיית הגומי הסינטטי. וייצמן הבין שכך יוכל לשרת את המאמץ המלחמתי של מעצמות הברית ואת מטרת הציונות.

בינואר 1942 פירסם וייצמן בביטאון “פוריין אפיירס” מאמר מקיף ובו כתב:

“… מדינה יהודית בארץ ישראל היא יותר מאמצעי בלבד הדרוש להבטחת המשך העלייה היהודית והתפתחותה. זהו צורך מוסרי והוא יהיה צעד מכריע לקראת נורמליות ואמנציפציה אמיתית. אני סבור שאחרי המלחמה יוכלו היהודים בכל מקום לקיים את מעמדם ובטחונם רק אם תוקם המדינה היהודית”…

זו הפעם הראשונה אשר וייצמן קרא קבל העולם בשם המפורש “מדינה יהודית” ובזאת הוא הקדים את “ועידת בילטמור”.

ב־12 בפברואר קיבל וייצמן הודעה ממיפקדת חיל האוויר הבריטי, כי בנו לייטננט טייס מיכאל־עוזר, נעדר אחרי שלא שב מפעולה אווירית מעל תעלת לאמאנש.

ב־11 במארס 1942 הפליגו חיים וייצמן ורעייתו לאמריקה כשהם נושאים בליבם יגון עמוק. וייצמן שיקע עצמו בעבודתו המדעית וניפנה גם לפעולות מדיניות. כשנתיים וחצי הוא חילק את זמנו לפעולה נמרצת בשני התחומים, עד אשר עייף והשתוקק להתעוררות ולהתרעננות.

היישוב חוגג את יום הולדת השבעים של חיים וייצמן    🔗

אז החליט וייצמן לשוב לארץ ישראל ולחוג בביתו ברחובות את יום הולדתו השבעים. בסתיו 1944 חזרו חיים וייצמן ורעייתו ורה לארץ ישראל אחרי שנעדרו ממנה חמש שנים. הם ביקרו במשקים ובמחנה עתלית. בכל מקום בארץ הקבילו את פני וייצמן כפני מלך.

חמישים¹⁷⁷ שנה קודם לכן, באוגוסט 1924 אמר וייצמן ליצחק גרינבוים במושב הוועד הפועל בלונדון: “אתה גרינבוים יושב בווארשה, ואני אינני יושב לא בלונדון ולא בניו־יורק ולא בירושלים. איך בין אין ערגעץ נישט, איך וואנדר ווי א משכן” (אינני יושב בשום מקום, אני נודד, משל הייתי משכן).

ביום חמישי, בי“ד בחשון תש”ה (30.11.1944) שהיתי בתל אביב וחשתי מה חגיגי היה “יום וייצמן”. הוא התקבל בהפגנה אדירה של חיבת המונים למנהיג האומה שבא בשערי העיר. המונים עצומים התקהלו כבר ברחובות החל משעות אחרי הצהרים המוקדמות. בתים רבים קושטו בדגלים ופרחים ורוח של חג היתה בכל. מחזה מרטיט לב נתגלה לעיני ברחוב מונטיפיורי, בסמוך לבית אחותו של ד“ר וייצמן, שם שהה האורח. כשנודע להמונים כי הנשיא שכב לנוח, מיד הושלך הס בקהל האלפים הרבים. ב־4.15 הגיע הנשיא בלוויית רעייתו ל”גן מאיר" שברחוב המלך ג’ורג‘. נערך שם מיסקר המתגייסים לחי“ל. רעם מחיאות כפיים וקריאות “הידד” רמות קידמו את פני הנשיא כשעבר וסקר את המתגייסים. אחר כך הוא נשא דבריו אל המתנדבים בעם ואל אזרחי תל אביב. הנהלת הוועד הלאומי כינסה למושב מיוחד את אסיפת הנבחרים ואת הוועד הפועל הציוני והזמינה אליו את וייצמן ואת רעייתו ורה כדי להביע להם את הוקרת היישוב במעמד ראשי העם יחד שבטי ישראל ולחוג את יום הולדתו. יצחק בן־צבי, יושב ראש הוועד הלאומי, קראני כדי להודיעני שהוא מטיל עלי משימה אחראית של אירגון האירוע החגיגי, לקבל את פני וייצמן משעה שיגיע אל בניין רוזנבלום בהר הצופים, לשון אחרת למלא תפקיד של “ראש הטכס”. קיבלתי עלי את התפקיד בחדווה מהולה ביראת קודש. בזכרוני נשאר חקוק המאמר שפירסם יוסף אהרונוביץ ב”הפועל הצעיר" בשם “רגע מרומם”, עוד בא’ מנחם אב תרפ"ב ב־26.7.1922:

“… בין כל מנהיגי הציונות יש בוודאי אנשים חשובים, שלכל אחד מהם יש זכויות ידועות בעד עברו וגם בעד עבודתו בהווה, אך וייצמנים קמים לעם רק אחד בדור, ולא בכל דור ודור. לשבת על כסאו כדי שהכסא לא יישאר ריק, יכול היה כל אחד בינינו. אולם לשבת על כסאו של הרצל ולהיות ראוי לכך ולמלאות במידה מרובה את מקומו, לישיבה כזו מסוגל בזמננו רק וייצמן. הוא היחיד ואין דומה לו. מחר נשכח את הכל ונשוב לבקר את מעשיו ולדרוש ממנו הרבה, כמו שטבע הדברים מחייב. אך היום נעריך אותו כערכו, למען נדע גם למחר לשמור ולהוקיר את המורם מעם הזה כברכה רבה לתנועתנו הלאומית”.

המונח “פרוטוקול ממלכתי” טרם נודע בזמן ההוא, אבל אחת ידעתי, כי שומה עלינו לקבל פני חיים וייצמן כקבל פני מלכות. מייד התעוררה שאלת הושבת האישים על הבמה אל שלחן הנשיאות – מי ישב ליד מי, ובאיזה סדר. הוצרכתי לתת דעתי על פרטים ודקדוקים אין סוף שהיו כרוכים באירגון האירוע.

ליד שער בניין רוזנבלום קיבלתי את פני הנשיא ורעייתו והולכתים אל הבמה. כמו כן נלוויתי אליהם גם בצאתם אל מכוניתם, שחלונותיה היו עשויים מזכוכית בלתי חדירה לכדורים. אירגון האירוע החגיגי עלה יפה והסב לי קורת רוח. הימצאותי במחיצתו של וייצמן היתה לי חווייה עמוקה, בלתי נשכחת. בכותבי את הדברים ניעורה בי תחושת החמימות שהיו בה עממיות ורוממות כאחד. אלה כמו זרמו מידו של וייצמן אל ידי וממנה אל לבי.

היה זה אחד המושבים החשובים של אסיפת הנבחרים, שהפגין את עוצמתו המלוכדת של היישוב והעלה בשם עם ישראל את תביעתו לממלכתיות לפני אומות העולם. השתתפו בו צירי אסיפת הנבחרים, חברי הוועד הפועל הציוני, ראשי הרבנים, עתונאי הארץ ונציגי העתונות הגדולה של אנגליה ושל ארצות הברית, באי כוח סוכנויות טלגרפיות ואורחים רבים.

בשמונה בערב נכנס וייצמן לאולם וכל הקהל קם על רגליו לכבודו. יוסף שפרינצק פתח קצרות, יושב ראש הוועד הלאומי יצחק בן צבי קידם את הנשיא בברכה לבואו ארצה וברך אותו בשם היישוב ליום הולדתו השבעים. בדבריו הוא העלה על נס את פעולותיו הרבות של וייצמן למען היישוב והתנועה וציין שבו “בחר שר האומה לעמוד בראשה בתקופה האיומה ביותר בדברי ימיה”.

אחריו השמיע הרב יהודה לייב פישמן את ברכת ההסתדרות הציונית ופנה אל הנשיא ואמר לו: – “הכל צריכים למארי דחיטין, הכל צריכים לוייצמן. כלפי פנים עליך להשתדל לאחות את הקרעים ואין אחר מבלעדיך שיוכל להשפיע על היישוב שיתאחד כולו בשעה זו. אתה הבאת לנו את הצהרת באלפור, הלוואי שתזכה להביא לנו את המדינה העברית בארץ ישראל”. אז קם הנשיא, הודה למברכיו ואמר: – “עודני נרגש עד עמקי הנפש מקבלת הפנים שזכיתי לה בתל אביב. מעולם לא ראיתי המונים כה עצומים¹⁷⁸ של בני עמנו מאוחדים ברגש כה נמרץ. אשרי שזכיתי לגילויי האחדות הזאת והרגש הזה”. אחר הדברים האלה פתח בנאומו המדיני; קטע ממנו אני מביא להלן:

“עינינו לארץ ישראל כמדינה יהודית חופשית בטוחה בתוקף עצמאותה לכל יהודי המבקש בה מקלט ומבטיחה שוויון לכל תושביה, יהודים ולא־יהודים. ארץ ישראל כזאת לא תוכל לרדת על פי בת קול מן השמיים בנוייה מן המסד ועד הטפחות. חשוב לאין ערוך להחיש את ההכרעה המדינית אשר תקבע את ארץ ישראל כמדינה יהודית. אבל אם תקום המדינה היהודית לאלתר לא תהיה הקמתה שלימה אלא בבניין נוסף. כל חשיבותה של מדינה מוקמת לאלתר תהא בתפקיד שיוטל עליה לשמש מכשיר של בניין וכיסוד לבניין ועדיין תהא עלינו מלאכה מרובה…” (“דבר”, יט כסלו תש"ה 2.12.1944)

זאת היתה הפעם הראשונה שראשי היישוב על כל זרמיו, פלגיו ועדותיו, יחד עם ראשי התנועה הציונית הביעו לוייצמן את רחשי הוקרתם והערצתם.

נכחתי גם בישיבה משותפת של הנהלת הסוכנות היהודית והנהלת הוועד הלאומי שהתקיימה עם ד“ר חיים וייצמן. נציג “המזרחי” שאל: – “ד”ר וייצמן, מה יהא על עבר הירדן?” וייצמן השיב ביידיש: – “שאלה זו היא מעניינם של הרביזיוניסטים. אולם אתם, מאמינים בני מאמינים, הניחו גם משהו לרבונו של עולם שיעשה בדור הבא. אנו בדורנו נסתפק בארץ ישראל, בעבר זה של הירדן, כמדינה יהודית”.

הסוכנות היהודית היתה מוחזקת ביישוב כממשלת העם שינקה סמכותה מכוח סעיף 4 של המנדאט הבריטי, וממשלה הכרח הוא לה שיעמוד לרשותה תקציב בממון. אולם הסוכנות היהודית סבלה תמיד מחוסר דמים, תרתי משמע. מיום שנולדה היא לקתה בחולי כרוני ושמו “דפיציט”. בשנות המלחמה נצטמצמו משאביה הכספיים לקהילות היהודיות באמריקה הצפונית ובדרום אפריקה. מכל מקום גזבר הסוכנות היהודית, אליעזר קפלן, הוחזק כגזבר עשיר גם כשהקופה היתה ריקה. בזמן ההוא, כשההתיישבות הקיבוצית נחשבה “התיישבות איסטרטגית” שמעשיה מכוונים ליום שתקום מדינת היהודים, היה אברהם הרצפלד אורח קבוע אצל אליעזר קפלן ואצל דוד בהרל, מנהל מחלקת הכספים. כשהרצפלד השמיע תביעתו לתקציב בשביל הקיבוצים זעו שולחנות ממקומם. אירע גם שדוד בן גוריון, יושב ראש ההנהלה, יצא פעם נרגז מחדרו של קפלן אחר שזה אמר לו: “אין לי!”

דברים אלה לא נאמרו אלא כדי ללמוד קל וחומר: – מה קופת הסוכנות היהודית שהיתה גונחת ונאנחת, קופת הוועד הלאומי לא כל שכן. לכן הוצרך הוועד הלאומי, שנחשב בעינינו לממשלתו של היישוב, להמציא ולהקים כפעם בפעם כלים פיננסיים כדי שיוכלו להזרים אליהם ממון מן היישוב לצרכים חיוניים. ראשון לכלים הפיננסיים “הממלכתיים” היה “כופר היישוב”.

רעיון “כופר היישוב” היה נעוץ בדיוני מליאת הוועד הלאומי ב־10 ביולי 1938. בשעתו הועלה רעיון הקרן לסיפוק צורכי ההגנה. הקצבות הסוכנות היהודית לא הספיקו להוצאות השמירה על העיר והכפר ועל הבטחון בדרכים ובשביל היישובים והפרדסים. הנטל שרבץ על היישובים, ביחוד על יישובי הספר הנידחים והבודדים, היה כבד מיכולתם לשאתו. הם נשאו בעול השמירה ובמעמסת האמצעים הכרוכים בה ונשאלת השאלה מדוע לא יתחלק עול זה על היישוב כולו? למה לא ישתתף כל איש מישראל בעול הכספי? אז הועלה לראשונה הרעיון להטיל על היישוב היהודי מס עקיף, בנוסף על תרומה ישירה, לפי הערכה מודרגת.

בכינוס היישובי שהתקיים בי' אלול תרצ“ח (6.9.1398) הוחלט להקים קרן בשם “כופר היישוב” כסיסמה ממלכתית שהעידה על תכליתה – הגנת המולדת הנתונה במצור. 75% מהכנסות הקרן הוקצו לצורכי הבטחון בכפר ו־25% – להגנת העיר. עד מהרה היה “כופר היישוב” ל”אוצר הבטחון" שליכד סביבו את כל היישוב. נבחרה נשיאות ל“כופר היישוב” וחבריה היו ישראל רוקח כיו"ר, יצחק בן צבי, הרב מאיר ברלין ודוד רמז.

בין שאר דאגות שמילאו את לבו של פנחס רוטנברג, נשיא הוועד הלאומי, אחרי שפרצה מלחמת העולם השנייה, היתה הדאגה למקורות כספיים לסיפוק צורכי השעה המרובים. המשימות הדחופות של היישוב היו: (א) מציאת מקומות עבודה, (ב) עידוד הייצור, (ג) מלחמה בספסרות, (ד) מניעת רעב, (ה) קידום פני סכנות. בעקבות מאורעות הדמים החמיר מאוד המצב הכלכלי: כארבעה עשר אלף מובטלים, חוגים רחבים מצאו עצמם ללא מקורות פרנסה והיו שרויים במצוקה, שניתוספו עליה המקרים הסוציאליים של כל ימות השנה. “כופר היישוב” נועד בעיקר לסיפוק צורכי הבטחון. בנסיבות אלו החליט הוועד הלאומי על מפעל שיתבסס על היטל מס חירום. עמדו בראשו פנחס רוטנברג, אהרן ציזלינג וד“ר אריה אלטמן. המפעל הוקם בראשית שנת ת”ש (21.9.1939). על פי הסכם עם הנהלת “כופר היישוב” נקבע שזה יצמצם פעולתו לגביית מס העקיפין, שיהיה קודש לצורכי בטחון ויוותר על המס הישיר שישמש מקור הכנסה ל“מפעל מס חירום”.

ביולי 1942, לאחר שהמוסדות הלאומיים העליונים הכריזו צו התגייסות כללית, הוקמה “המגבית למטרות המלחמה”. הגברת הגיוס לצבא וגיוס כללי לתפקידי בטחון והתגוננות ביישוב הצריכו ממון רב. “מגבית ההתגייסות” שימשה אפוא מכשיר כספי למטרות אלו: (א) עזרה למשפחות החיילים והנוטרים, (ב) דאגה לחיילים ולנוטרים על משמרתם, (ג) טיפול בחיילים משוחררים, (ד) הגברת הגיוס. יושב ראש נשיאות “מגבית ההתגייסות” היה ד“ר אהרן בארט, יו”ר מועצת המנהלים של בנק אנגלו־פלשתינה.

מראשית ינואר 1943 הפסיק את פעולתו “מס־החירום” ו“מגבית ההתגייסות” קיבלה על עצמה לשאת בעול התקציבים לפעולות שהמפעל נשא בהן. זו המשיכה בפעולתה עד ה' באייר תש"ח, היום שבו הוכרז על הקמת מדינת ישראל.

במערכת זו של פעולות לשיתוף היישוב היהודי בנשיאה בעול המאמץ הלאומי ראוי להדגיש כי הוועד הלאומי הסתייע ב“הסתדרות העובדים”, שהיתה כוח ראשון במעלה בין הכוחות ביישוב, ודוד רמז, שהיה מזכירה הכללי, העניק לה תנופה עצומה. כמוהו היה אריה שנקר, נשיא התאחדות בעלי התעשיה, שנענה בנפש חפצה לכל קריאה של הוועד הלאומי.

בפעולות “מגבית ההתגייסות” מצאה את ביטוייה התמודדות הנהגת היישוב עם האתגרים שהציבו לפניה ימי המתח והדריכות לקראת התממשות קרובה של חזון המפעל הציוני.

באותם ימי מתח ודריכות ולילות האפלה של שנת 1943 פשטה בחוגי המוסדות בירושלים השמועה כי בין הקצינים הבריטיים מצוי איזה מייג’ור בשם אוברי איבן והוא יהודי. מודעות בעיר בישרו כי בתאריך מסויים ירצה המייג’ור אוברי איבן באולם ימק“א. אך מעטים בינינו, ואני בתוכם, ידענו שהמייג’ור אוברי איבן היה “קרוב למלכות”, לחיים וייצמן, לדוד בן גוריון ולמשה שרתוק; ההתעניינות במייג’ור היהודי היתה נושא לשיחות גם¹⁷⁹ בבתי הכנסת ואין תימה שהרצאתו באולם ימק”א משכה קהל רב והאולם הגדול היה תמיד מלא מפה לפה. יודעי דבר סיפרו שהוא שולט בעברית כבאנגלית וקרנו עלתה עוד יותר בעיני הבריות והגבירה את ההתעניינות באישיותו של הקצין הבריטי הצעיר. נושאי הרצאותיו היו כלליים, אולם הקהל כיבד בתשואות את המרצה שנשא את דבריו באנגלית מלוטשת שכמוה טרם שמעו, כי חש בדבריו את הנימה היהודית הלאומית. בשאתו את הרצאתו שמעתי שכנים מימיני ומשמאלי מתלחשים: – “זה ממש פינומן!”.

בכל אותה פעלתנות ציבורית נמרצת, לא חסרו גם גילויים שפגעו ברגשותי העמוקים ביותר, ודווקא במפלגתי שלי, מפלגת פועלי ארץ ישראל. בשבוע שלפני ראש השנה תש“ד שלח סניף מפא”י בירושלים לחבריו הזמנות לאסיפת חברים שנועדה להתקיים ביום ראשון של ראש השנה (!). לא יכולתי שאת עוד פגיעה משוועת כזאת בקודשי האומה, לא שקטתי עד אשר הרצתי איגרת מחאה דחופה אל דוד בן גוריון על שכך מחללת מפלגתנו את יום ראש השנה. וזו תשובתו:

הסוכנות היהודית לארץ ישראל

ת. ד. 92 ירושלים

י“ג בתשרי תש”ד

12.10.43

מס. 5/בג/009

לח' מנחם גלרטר שלום!

מכתבך בא אלי כבר לאחר החג. בעצם הענין – דעתי כדעתך, אף על פי שאין אני הולך לבית הכנסת בראש השנה.

בברכת חברים

דוד בן־גוריון

ע' אצ"מ תיק A257/6.

מות ברל כצנלסון    🔗

לפתע פתאום הממנו הרדיו במוצאי שבת שבכ“ד אב תש”ד (12.8.1944) בשעה 10 בבשורה כי ברל כצנלסון איננו. בשבוע שלפני מותו פגשתיו בירושלים בחצר המוסדות הלאומיים. לעתים ראיתיו ברחוב קרן קיימת לישראל, ונהגתי לגשת אליו ולשאול לשלומו. תמיד היה מלבב בשיחתו. אחת משיחותיו האחרונות נתגלגלה על “אשנב”, הבטאון המחתרתי של ה“הגנה”. הבשורה הרעה היכתה בתדהמה גם רבים שלא הכירוהו, אולם ידעו וחשו בנוכחותו. ברל ולאה אשתו עלו לפני זמן מה מתל אביב לירושלים כדי להחליף כוח באוויר הירושלמי ההררי והתגוררו במעונות עובדים א'.

בבוקר השכם הועברה מיטתו ממעונו אל חצר המוסדות הלאומיים. קהל אלפים באו לחלוק לו כבוד אחרון. בשעה 9 בבוקר יצא ארונו מחצר המוסדות הלאומיים לבית הוועד הפועל של ההסתדרות, שמשכנו היה ברחוב אלנבי בתל אביב. משם יצא מסע ההלוויה בשעה 11 – לכנרת. בכנרת נאסף אל עמו למנוחת עולמים.

ר' יהודה אבן שמואל, שקשתה עליו ההליכה מחמת מומו ועל אחת כמה וכמה נסיעה רחוקה, גמר בנפשו שהוא חייב ללוות את ארונו של ברל עד לבית עולמו. שמחתי שיכולתי לסמוך אותו ולהשעינו עלי בכל טלטולי הדרך.

בירושלים שבתה כל מלאכה משעה 8־10 בבוקר ואבל כבד ירד על היישוב. בהודעת הנהלת הוועד הלאומי על אבל ברל כצנלסון נאמר:

מנהיג דגול, מדיני ורוחני, בציונות ובהתיישבות נסתלק מתוכנו. מיוצריה הגדולים של הציונות החלוצית ותנועת העבודה בארץ, הוגה הלכותיה, מדריכה ומחנכה עשרות בשנים. נושא דברה של התרבות העברית לרבבות פועלים ונוער, מרחיב ידיעותיה של ספרותנו החדשה ומפרה שדותיה של הלשון העברית.

כנסת ישראל מלווה היום באבל כבד את בנה בחירה ברל כצנלסון למנוחת עולמים על שפת הכנרת.

(ע' ספר התעודות של הוועד הלאומי, עמ' 359־360).

בישיבת הוועד הפועל הציוני המצומצם שהתקיימה ביום שלישי, ג' באלול תש"ד (22.8.44) ספד לברל יוסף שפרינצק.

זוכר אני את הימים שברל כצנלסון ביקר בפולין אחרי הקונגרס הציוני הי"ח שהתכנס בפראג. בביקורו הוא פקד את רוב הקהילות ביחוד את עיירות וולין ופוליסייה. כנסתר בא אלינו. לא ידענו מתי בא ומתי יצא. בפתאום צץ והופיע במועדון של נוער, וכך היה בקיבוץ הכשרה. לפתע נגלה בבית ספר “תרבות” ושמעתי במפתיע “ברל כצנלסון ברובנה”, ואמהר אליו. בפשטות הליכותיו, בלבושו הצנוע עם הקסקט המיוחד לראשו ובנועם חיוכו המוצנע מתחת לשפמו הוא כבש את לב כל רואיו. אך כאמור, הוא בא כנסתר וכנסתר יצא, כדבר המשורר – “השחר, הלבנה, או חשכת הלילה, רק המה לבדם מועדיו ידעו”…

לפעמים סרתי לביתו בתל אביב שבמעונות עובדים ברחוב מזא"ה. בהיות ברל בירושלים – מי לא רץ ומיהר ומי לא הזדרז להיות עם הראשונים להאזין לו בשבת בבית ההסתדרות. החברים עמדו על רגליהם במשך שלוש שעות תמימות ולא עייפו מלהקשיב לו.

לכשהגיע ד“ר בנציון כץ מקראקא לארץ ישראל בתחילת שנת 1941, הציע ברל כצנלסון לאליהו דובקין, חבר ההנהלה הציונית, שיציב אותו כמנהל המחלקה לענייני הנוער והחלוץ של ההנהלה הציונית, וכן עשה. ובנציון כץ הוא בנציון בנשלום, שנעשה לימים רקטור האוניברסיטה של תל אביב, וברל כצנלסון ודוד רמז העלו לפני יצחק בן צבי, יו”ר הוועד הלאומי, את הרעיון שיזמין את הרב אברהם חן להיות מנהל המדור הדתי במחלקה לתרבות של הוועד הלאומי. טביעת עין אינטואיטיוויט היתה לברל לבור לאישים שונים את התפקידים שהיו ראויים להם.

במושב הראשון של אסיפת הנבחרים הרביעית, שהתכנס באולם רוזנבלום בהר הצופים ביום כ“ד אלול תש”ד (12.9.1944), נשא ד"ר יהודה אבן שמואל הספד לברל כצנלסון. קודם לכן אמר לי ר' יהודה: "מי כמוך יודע שאינני ‘קאזיונני’ מספיד; ברל העריץ את נחמן סירקין ואני אהבתי את ברל, שמוקיר רבנן היה. אמש לפני חצות בא אצלי בן צבי ואמר לי: “יהודה, רק אתה הוא שיכול לשאת משא הספד לברל”. הסכמתי עם דעת בן צבי. נכחתי באותו מעמד במושב אסיפת הנבחרים וזאת לברל ששמע קול יהודה:

כי לוקח ממנו מנחם משיב נפשנו,

כי לוקח ממנו יועץ וחכם חרשים,

איש אמונים, מעמיק עצה, וגדול מעש

כי לוקח מאתנו טוען טענותינו ותובע עלבוננו

וזועק זעקת חמסנו;

היה מחנך להרגשת ההיסטוריה.

בסיפא של משאו שנשמע כקינה נשגבה, הוסיף “בגעגועים רבים אנו מזכירים את האיש אסיר החזון, אשר האיר את דרכנו. אין אנו נפרדים מן הדמות. הדמות תישאר עמוד אש לנו ולבנינו ולבני בנינו, עד בוא גאולת ישראל השלמה ועד בוא חזון אחרית הימים”. ויפה עשה הוועד הלאומי שהוציא לאור את משא ההספד של ר' יהודה אבן שמואל לברל כצנלסון בחוברת “אסיר חזון” ועשה אותה לנחלת הרבים בעם.

אבל ברל כצנלסון ירד על חברי ההסתדרות הכללית של העובדים בעיר ובכפר. ואך טבעי הדבר שביקשו להנציח את זכרו במפעלים שייקרא עליהם שמו. ברוח זו החליטה ועידתה הששית של ההסתדרות, שנתקיימה בי“ד־י”ט בשבט תש"ה (21־20 בפברואר 1945) על הקמת קרן לשיכון עולים על שם ברל כצנלסון. בהחלטה נאמר: –

“מפעל זה נותן לכל חבר ההסתדרות אפשרות לשתף את עצמו בהבעת יחסו למורה תנועת הפועלים שהלך מאתנו ואשר הגיון־תמיד שלו היתה העלייה, עלייה בכל התנאים. הקרן תתן למשתכנים הלוואות לזמן ארוך ובריבית של 2% לשנה. הריבית מוקדשת להחזקת שאר שני המפעלים לזכרו של ברל: “מעונות” ו”אהלו“. קרן זו שתגדל ותלך צריכה להיות מכשיר הסתדרותי רב־ממדים למען העולים שיעלו ארצה לרבבותיהם, ומשענת חשובה בקליטתם במולדת. ציבור העובדים נקרא איפוא לתת את חלקו בשיעור שאינו פחות ממניה אחת, בת לירה אחת לחבר. הקרן שתכליתה מובעת במלים ‘לשיכון עולים’, צריכה להיות קרובה ללב כל חבר וחבר”.

אחרי הוועידה קראני אליו דוד רמז, מזכירה הכללי של ההסתדרות, ואמר לי: – “החלטנו להטיל עליך את ארגון המפעל ואבקש מיהודה אבן שמואל שישאיל אותך לנו למשך חודשיים”. אף על פי שהייתי בעל נסיון במגביות לקרן היסוד בפולין, היססתי אם להיענות בחיוב להצעה. אך אמרתי לו: “הערצתי את ברל, זיקתי לדוד רמז וציפייתנו לעולים שיעלו מהמחנות באירופה, – בגין שלוש אלה אני משיב לך: הן. אני מסכים”.

באותו זמן שימשתי כמזכיר “המועצה המרכזית להשלטת הלשון העברית ביישוב”, שהוקמה מטעם ההנהלה הציונית והנהלת הוועד הלאומי, מאז ראשית שנת 1941. עבדתי בכפיפה אחת עם ר' יהודה אבן שמואל, מנהל המחלקה לתרבות של הוועד הלאומי. (על פעלי ב“מועצה מרכזית להשלטת הלשון העברית” אספר במקום אחר). ד"ר אבן שמואל לא יכול לסרב והסכים. אולם פעילותי למען הקרן נתמשכה ונתארכה עד סוף חודש אב. רמז הושיבני בקומה השנייה בבניין הוועד הפועל בתל אביב שברחוב אלנבי, ומשם ארגנתי את פעולתי. בשעות לפני הצהרים ביקרתי במקומות העבודה בבתי החרושת במחוז תל אביב ובאזור המשתרע עד חדרה. באתי בדברים עם ועדי העובדים ונאמתי לפני ציבור העובדים. אחרי הצהרים נפניתי לעבודתי במשרד, שיגרתי מכתבים אל ועדי עובדים ואל מועצות הפועלים. דוד רמז ביקשני שאדווח לו מדי יום ביומו בבוקר על התקדמות הפעולה ביום אתמול. בכל שיחה עמו שאבתי עידוד ולמדתי מפיו חידושי לשון.

שלושה שבועות עבדתי גם בחיפה. ישבתי בבניין מועצת פועלי חיפה ומשם ניצחתי על הפעולות. ביקרתי בכל בתי החרושת בקריות במפרץ חיפה ונאמתי לפני הפועלים. אבא חושי סייעני במיטב השפעתו.

בימים ההם לא היה נהוג להסיע שליח ציבור במכונית מיוחדת, ואופנת המכונית הצמודה טרם נודעה. ההסתייעתי, אפוא, באוטובוסים וכיתתי רגלי מבית חרושת אחד למשנהו. אחרי כן פעלתי למען הקרן גם בירושלים.

אחרי שהונחו היסודות ל“קרן לשיכון עולים ע”ש ברל כצנלסון" שבתי לעבודתי כמזכיר “המועצה המרכזית להשלטת העברית ביישוב”.

בימים ההם פירסמתי ב“הפועל הצעיר” (כ“א באלול תש”ה 30.8.1945) מאמר בשם “דברי הימים וליקחם”. להלן קטע מאותו מאמר:

“השמנו לבנו להזהרתו של המשורר־החוזה כי ‘אין לבטוח בגלות’? הן נודה שהיו ציונים שלא ראו את עמידתנו בגוים באור אמת ושיעשעו את נפשם במיקסם־שווא. האומנם גם בשנת תש”ה, כשלא נשאר זכר לאלפי קהילות ישראל שנימחו מעל פני האדמה, וששה מליונים יהודים, טואטאו במטאטא השמד, האומנם גם עתה יפקדונו מצילי שווא בדברי הבל של תוכניות ל’רקונסטרוקציה של הגולה'?".

בשנות 1922־1923 בפולין, כשהיינו שיכורי נצחון אחרי שהכנסנו למוסדות המחוקקים העליונים (הסיים והסינאט) 44 צירים וסנאטורים יהודים, וראינו בכך סימנים ראשונים מבשרי טוב להתגשמות התקוות שתלינו ב“אבטונומיה לאומית ופרסונלית”, עסק גוי פולני אחד בשאלת קיומם של היהודים על אדמת פולין. אותו גוי – כומר היה, אבי האידיאולוגיה האנטישמית המעשית והתוקפנית בפולין, שקמה לתחייה לאחר 1918 ושמו יוסף קורשינסקי. משנת 1920 ועד 1923 הוא פירסם עשר חוברות נגד היהודים, חוברות רוויות רעל וארס־הסתה, שקראו להיפטר מן היהודים. בחוברת “הסכנה היהודית” (1923) הוא כתב בפירוש: ‘האדמה הפולנית והערים הפולניות אינן אלא בשביל הפולנים. זו סיסמת מלחמתנו בתקופה זו’. זלזלנו בדבריו של הכומר המסית, ובתמימותנו לא הבינונו, כי תעמולה ארסית זו פורה רוש ולענה ומהווה סכנה שתתגשם. אותו כומר חי עכשיו בפולין ורואה במו עיניו כי נמצאו לה המשחיתים־המחבלים שהגשימו תורתו.

ואנו שואלים: איך לקתה גם עכשיו ראייתנו? הרי מיידאנק בא ללמדנו שאפשר “לפתור בעיות לאומיות” בתאי הגאזים בכבשני אש, מי לידנו יתקע כי מבקשי שברנו ואנשי תהפוכות, המצויים גם בארצות שוחרות החופש, לא יכינו לנו כעבור שנים מספר טבח בנוסח מיידאנק־בוכנוואלד, ובמהדורה יותר משוכללת?

וזאת נזכור: שנאת היהודים תגבר בכל ארצות אירופה, כי מעולם לא נכחד שורש השנאה בתוכם ומבניהם עד דור אחרון ולעולם יזכרו בסיפוק את אשר עוללו לנו. הממשלות לא תוכלנו לעצור בעד נחשולי איבה חדשים לבקרים. אפשר שהצהרת אהדה מפי ראש מדינה או מיניסטר, יכולה לעשות רושם על אחינו באמריקה עד שיראו בה אות ל“שינוי הקורס” לטובה. מיידאנק הראתנו לדעת שהיהודים נטושים לנפשם. לשארית הפליטה בגולה לא יעמוד הכוח להילחם על זכויותיה, על כן תהיה לעד מופקרת לחסדי הגויים. ואוי לנו מחסדיהם של אלה. קול דמי אחינו צועקים אלינו מן האדמה: “פסה אמונתנו בגויים!”… אין לעם ישראל חוף מבטחים אלא בארץ ישראל.

מארץ ישראל צריך להבקיע קול ההיסטוריה: “עת כנוס!”. אנו מצווים להשמיעו השכם והערב באוזני שארית הפליטה ואחינו בארצות האנגלו־סכסיות.

אין מפלט ואין ישועה לעם ישראל אלא בארץ ישראל. אמת זו צריכה התנועה הציונית לשנן באוזני היהודים שמתעלמים עדיין ממנה.

 

המחלקה לתרבות של הוועד הלאומי**    🔗

המועצה המרכזית להשלטת העברית ביישוב¹⁸⁰    🔗

מלחמת העולם השנייה השתוללה בחזיתות רבות על פני כדור הארץ. בארץ ישראל פעלה הנהגת היישוב במלוא כוחותיה לגיוס העם למאמץ המלחמתי, ולכוננות עליונה של היישוב לקראת הימים, שיעלה המסך מעל גיא ההריגה באירופה, להעלות את שרידי החורבן לארץ ישראל מחד גיסא, ומאידך גיסא, להיאבק לכינון מדינה יהודית בארץ ישראל לאלתר.

ואומנם, בעת שהיישוב נאבק עם השלטונות אומץ רוח מיוחד נדרש כדי לקדש מלחמה להשלטת הלשון העברית ביישוב היהודי בארץ ישראל.

בכ' בתשרי תש"א (22.10.1940), התכנסו כמה מחברי הוועד הפועל הציוני המצומצם ומליאת הוועד הלאומי לכינוס משותף כדי לדון בביצורה של הלשון העברית ביישוב ובהשלטתה. את הכינוס ניהל והנחה יצחק בן־צבי, יושב ראש הנהלת הוועד הלאומי. להלן תקציר הפרוטוקול של אותו כינוס:

מנחם אוסישקין, נשיא קרן קיימת לישראל: – לא רק עולי גרמניה אשמים. האשם הוא בכל העדות ובכל חלקי היישוב. יש להפסיק את האדישות לשאלת הלשון. גם יודעי עברית רבים מדברים בלשונות זרות מפאת האדישות. יש להשליט את השפה לא במעשי בריונות, אלא בקנאות ובעקביות.

ד"ר יהודה קופמן (הוא ד"ר יהודה אבן־שמואל) מנהל המחלקה לתרבות: – רק כשליש היישוב עשה את העברית ללשון חייו. שליש שני יודע אותה, אולם אינו עושה לשפת חייו, השליש האחרון טרם רכש אותה. יש לקבוע “תוכנית שבע שנים” לחסל בורות הלשון בתוכנו.

יוסף שפרינצק: – דרוש מאמץ לאומי לחיזוק הצביון הלאומי והעברי של היישוב, ואותו יש לבצע. את המאמץ הזה לא עשינו ועל כן נפרצו פרצים.

הרב מאי ברלין (בר־אילן), נשיא המרכז העולמי של “המזרחי”, דרש פעולה כזו גם בין החרדים באמצעות מרכז לתרבות דתית.

יצחק גרינבוים, חבר ההנהלה הציונית, דרש להגביר את השימוש בעברית במגע עם הממשלה ולמצוא דרך כיצד להנחיל את השפה בזמן קצר.

ד"ר חיים בוגרשוב, חבר הוועד הפועל הציוני, דרש יצירת קרן לשפה ולתרבות עברית.

מאיר יערי, חבר הוועד הפועל הציוני, הדגיש ששאלת השפה העברית חשובה כשאלת “מס חירום” ומציע להקים ועד דמוקרטי, מכל הזרמים ביישוב לענייני לשון.

דוד רמז, המזכיר הכללי של הסתדרות העובדים, הציע כינוס באי־כוח האיגודים המקצועיים לבירור מעשי של צורכי הלשון וכן הקמת מוסד למטרה זו: – כדאי שהקרנות תעשינה את ההתחלה להקמתו ויימצאו מוסדות שימשיכו בכך, מסופקני אם נהגים בישראל התקדמו בעברית פחות מאשר מנהיגים בישראל. יש לדאוג גם להעשרת הלשון שבפינו. אוצרות רבים גנוזים בה ויש להכניסם למחזור היום יומי שלנו.

בדיונים השתתפו חברים נוספים על הראשונים משני המוסדות.

יצחק בן צבי הציע לפני הכינוס שורת החלטות: שמחייבות כל עולה ללמוד עברית; איסור לקבל עובד למוסד לאומי אם אינו יודע עברית; חובה על העובדים במוסדות הלאומיים ללמוד את השפה במשך שנה אחת; איסור בחירת נציגים למוסדות התנועה הציונית והיישוב שאינם יודעים עברית¹⁸¹; תביעה לשימוש בעברית בבתי המשפט ובמשא ומתן עם הממשלה; ביטול העיתונות בשפות הלועזיות, מלבד הרשמיות; חובת השימוש בעברית בשלטים, בשמות של עסקים, בפרסומת, בקולנוע, בכרוזים ובמודעות.

מנחם אוסישקין, נשיא הוועד הפועל הציוני, השיב בנאום תקיף והדגיש שצרת יודעי העברית שמתעלמים ממנה גדולה מצרת אלה שאינם יודעים אותה. הוא קרא ליישוב להשליט את הלשון העברית בכל תא ותא בחייו.

הוחלט אפוא להקים “מועצה מרכזית להשלטת עברית ביישוב” שתורכב: מחברי ההנהלה הציונית, מחברי הנהלת הוועד הלאומי ומחברי נשיאות הוועד הפועל הציוני, לפי מפתח מסויים. ל“המועצה המרכזית” נקבעו: מנחם אוסישקין כנשיא המועצה, יצחק בן צבי, נתן ביסטריצקי, ד"ר חיים בוגרשוב, הרב מאיר ברלין, יצחק גרינבוים, מאיר יערי, אברהם לוינסון, פרופסור יוסף קלוזנר, דוד רמז וזלמן רובשוב־שזר.

בחודש מרחשון תש“א (נובמבר 1940) נקראתי לירושלים אל יצחק בן צבי. בשיחה, שנכחו בה הרב מאיר ברלין ונתן ביסטריצקי, הציעו לי את משרת המזכיר של “המועצה המרכזית”. יוזם ההצעה היה נתן ביסטריצקי. שמחתי עליה, משום שראיתי בה יותר מתפקיד־שרד; מצאתי בה יעד ציבורי־ציוני, המשך טבעי לסוג פעילותי הציונית מנעורי בתחום הקניית העברית והשלטתה בגולה. בסוף דברי תשובתי למציעים אמרתי שאמנם הנני חבר מפלגה, אבל “יצרי המפלגתי” אינו שולט בפועלי הציוני ודרכי שאני נוהג כבן חורין. ניתן לי אפוא שולחן במחלקה לתרבות של הוועד הלאומי ברחוב אלחריזי 4 בירושלים. שם למדתי להכיר מקרוב את ד”ר יהודה קופמן ונפשי נקשרה בנפשו. עוד בשנים 1934־1940 נמניתי עם קהל המאזינים להרצאותיו בתל אביב.

אולם לפני שאפתח בסקירת פעולותיה של “המועצה המרכזית להשלטת העברית” בשנות מלחמת העולם השנייה, יהא זה מן הדין שאזכיר תחילה זכות ראשונים שהיו חלוצים במאבק זה להשלטת העברית ביישוב בתקופה שבין שתי המלחמות.

בוועידת היסוד של הסתדרות העובדים בחיפה, בחנוכה תרפ"א (1920), נבחרה “ועדת התרבות” ומיכאל אסף נבחר להיות מרכזה. הוועידה הכירה בצורך להנחיל לחלוצים העולים את הלשון העברית. העלייה הראשונה והעלייה השניה הביאו עולים שלשון דיבורם היתה רוסית, וזו השתרשה בפי היישוב. העלייה השלישית הביאה עימה את השפה הפולנית, שלא “נקלטה” ביישוב. העלייה הרביעית הגבירה את כוחה של שפת יידיש. העלייה החמישית – מגרמניה – הביאה עימה את השפה הגרמנית והשליטה אותה לא רק בבתיהם של עולי גרמניה, אלא גם ברחוב, בבתי קפה, בחנויות ובמספרות, והפכה להיות “גברת”, התנשאה גם על האנגלית, שהיתה אחת משלוש השפות הרשמיות בפלשתינה (א"י).

ראוי להדגיש כי העולים מגרמניה הרימו תרומה חשובה שאין ערוך לה לשגשוגה של הארץ. השתלבותם בריקמה החברתית של היישוב היהודי יצרה מיפנה בכל ענפי החיים. ה“יקים” הביאו עימהם ערכים שלא היו כה נפוצים בקרבנו לפני כן – הגינות במשא ומתן, דייקנות בביצוע פעולות, אמינות בהבטחות, אסתטיות, שיטתיות וחריצות בעבודה. הם הקימו את נהריה, את שבי ציון ואת רמתיים. בין העולים נמצאו גם רופאים, אך משרד הבריאות של ממשלת המנדט סירב להכיר בהם ולהעניק להם רשיון לעסוק ברפואה, ולא מעטים נאלצו להתפרנס ממכירת סיגריות בבתי קפה או נקניקיות חמות בחצות הלילה. לימים, אחרי שקמה מדינת ישראל, נשתלבו במערכת הרפואה כרופאים בעלי מוניטין.

רבבות העולים שהגיעו ארצה בשנים 1933־1936 עוררו את הצורך הדחוף בהקניית הלשון והתרבות העברית. אומנם ארגונים שונים כמו הסתדרות העובדים, התאחדות עולי גרמניה, הציונים הכלליים והסתדרות “הפועל המזרחי”, יזמו מפעלים להנחלת הלשון והנהיגו פעולות תרבותיות. אולם פעולות אלו היו מצומצמות בשל דלות האמצעים שעמדו לרשותם. כדי לענות לצורכי העלייה בפעולה שיטתית היה הכרח בהקמת מרכז חזק שיהיו ברשותו אמצעים מספיקים להרחבת היקף הפעולה על־ידי הקמת מסגרות ארגוניות מתאימות, שיפור שיטות הלימוד למבוגרים, הכשרת מורים שיתאימו לקבוצות העולים השונות ולשינוי האווירה הציבורית ביחס ללשון העברית. השאלה הועלתה לדיון במליאת הוועד הלאומי ביום כ“ג שבט תרצ”ו (16.2.1936). הוחלט בה שתוקם “מחלקה לתרבות” של הוועד הלאומי. זו החלה בפעולתה באדר תרצ“ו כשד”ר יהודה קופמן – אבן שמואל הועמד בראשה.

בתרצ“ו “המחלקה לתרבות” היתה בבחינת חידוש. היא נוסדה בידי הנהלת הסוכנות היהודית והנהלת הוועד הלאומי. שני המוסדות מינו במשותף ועד מנהל למחלקה שהורכב מחברי הוועד הלאומי – יצחק בן צבי כיו”ר, הנרייטה סולד, הרב משה אוסטרובסקי־המאירי, אברהם אלמליח, אליהו ברלין, ד"ר אברהם כצנלסון־ניסן, ומטעם הנהלת הסוכנות היהודית – יצחק גרינבוים ומשה גורדון, מנהל מוסד ביאליק. ישיבות הוועד המנהל היו שבועיות. בוועד הלאומי לא היו מנהלי מחלקות פרט למחלקת החינוך, וחברי הנהלת הוועד הלאומי עצמם ניהלון. בעתון התפרסמה הודעה רשמית של המוסדות הלאומיים על פתיחת המחלקה ומינוי המנגנון – נחום לווין למפקח, הסופר שרגא קדרי למזכיר.

ההתעניינות במחלקה והציפיה לפעולותיה היו גדולות בזכות מנהלה, ד"ר יהודה אבן שמואל, שהיה איש חזון ודינאמי מאד. תקציב לפעולה לא ניתן לה. “המרכז לתרבות” של הסתדרות העובדים הכללית השתתף במשכורתו של נחום לווין, שפיקח קודם לכן על שיעורי הערב לעברית למבוגרים של “המרכז לתרבות”.

המחלקה הציבה לעצמה כמה מטרות: הנחלת הלשון העברית ושיפורה בפי העם, הקניית השכלה כללית לעם, כינוס הפולקלור של העדות השונות בישראל ועידוד היצירה האמנותית העברית. “המחלקה לחינוך” היתה ממונה על הכוונת החינוך וההשכלה ופעלה בקרב המבוגרים. מסגרות להנחלת הלשון היו לפני קום המחלקה, “המרכז לתרבות” של ההסתדרות כמו כן של “הפועל המזרחי וארגונים שונים, אפילו של ועדי שכונות. “המחלקה לתרבות” של הוועד הלאומי נועדה, אפוא, לרכז, לפקח, להנהיג שיטה, לפתח את הרשת ולשפר את רמת ההוראה. קויימו סמינריונים למורים לעברית ולמבוגרים בהנהלתו של ד”ר יהודה אבן שמואל. התלמידים נבחנו, הוסמכו וקיבלו תעודות הוראה למורים לעברית למבוגרים. השיעורים בסמינרים אלה היו ברמה אוניברסיטאית במקצועות – הלשון העברית, דידקטיקה ותרבות עברית.

בהיותו המפקח הארצי איחד נחום לווין את רשת שיעורי הערב ואף חיבר למענם ספר לימוד. ראוי לזכור שהמחלקה החלה בפעולתה כשלושה שבועות לפני פרוץ מאורעות תרצ“ו. סכנת הדרכים הצרה את פעולותיה והיעדר תקציב שם לאל את יוזמותיו של ד”ר יהודה אבן שמואל. ואף על פי כן הוא שקד לעודד את היצירה המוסיקלית היהודית של מלחינים מקוריים כיהויכין סטוצ’בסקי, שלמה רוזובסקי, והאוזר. כמו כן נוסדה ליד המחלקה מקהלת “שם” בניצוחו של מאכס לאמפל. המחלקה לתרבות זימנה את פעילי התרבות בארץ לכינוס ראשון, שהתקיים בחול המועד סוכות תרצ"ז, בתל אביב. לקראת אותו כינוס פירסם יהודה אבן שמואל כרוז שפנה “אל חברים נאמנים למשא הנפש של תחיית רוח האומה”, ובו ניסח בלשונו הפיוטית את חזונו ואת גודל השליחות של מגשימיו.

בחודש מארס בשנת 1940, הקימה ממשלת המנדאט על גבעה ברמאללה את התחנה לשידורי רדיו “קול ישראל”. מונתה “ועדה ציבורית” לשעה העברית, ד"ר אברהם קצנלסון ייצג בה את הוועד הלאומי. “המחלקה לתרבות” הקימה ועדה שתייעץ לוועדה הציבורית הרשמית. הרדיו הוציא לאור זמן־מה כתב־עת בשם “הגלגל”, שעורכו היה ישורון קשת.

קריאת פרקי תנ“ך יום־יום ב”קול־ישראל"    🔗

הוועדה פעלה בראשותו של ד“ר יהודה אבן שמואל וחבריה היו דוד ילין, נ”ה טור סיני ויצחק אפשטיין. זו עיבדה תכנית שלפיה ייקראו פרקי נ“ך במשך שנה אחת לפי פרשות השבוע בתורה, שמסתיימות בשמחת־תורה. מחברי התכנית קבעו שייקראו – שיר השירים בפסח, מגילת רות בחג השבועות¹⁸², קוהלת בחג הסוכות, איכה בתשעה באב, מגילת אסתר בימי הפורים. מנהל השעה העברית היה מרדכי זלונטניק־אבידע חבר סגל העובדים הבכירים במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית ובנו של הרב יהודה לייב זלוטניק־אבידע מדרום אפריקה. הקריין הראשי היה ד”ר אליעזר לובראני מחיפה. שידור קריאת שני פרקי נ“ך ליום ברדיו בלוויית פירוש מפי אחד הפרשנים וחוקרי המקרא הנודעים הפך למאורע בחיי הישוב העברי. פייבל מלצר היה קורא את פרקי היום בתנ”ך עם דברי פרשנות. את “אדון עולם”, את “שבוע טוב” – אליהו הנביא… שר אפרים גולדשטיין (די־זהב) והאזין והקשיב כל היישוב ששאב מהם עידוד והתרוממות רוח.

ד“ר יהודה אבן שמואל היה גם מייסד המוסד להשכלה בכתב, שהקנה דעת בארבעה תחומים – בפילוסופיה מפי פרופסור ש. ה. ברגמן – “מבוא לתורת ההכרה”; “מבוא למתימטיקה” מפי פרופסור א. ה. פרנקל; “השירה העברית בימי הביניים” מפי הפרופסור דוד ילין ו”תורת האקלים" מפי ד"ר דב אשבל. המנויים קיבלו מדי חודש בחודשו גליון משוכפל בתחום שנמנו עליו. לאחר מכן קובצו הגליונות והוצאו לאור בארבעה כרכים. אך המפעל הפסיק פעולתו בשל היעדר תקציב.

כאמור לעיל נוסדה המחלקה לתרבות בלא שיינתן לה חמצן לנשימה. מרובים היו צורכי עמך בית ישראל ודעתם – או ידם – של ראשי היישוב קצרה מהושיט לה תקציב. בשל המצוקה הגה ד“ר יהודה אבן שמואל¹⁸³ את רעיון ה”מיל ליום" לצורכי תרבות; “מיל ליום” לגולגולת – אלף מיל הם לירה אחת – לאמר – מאתיים אלף נפש יעלו מאתיים אלף מיל, שהם עשרים אלף לירות, משמע תקציב שיספיק לכל הפעולות שיזם אותן בדמיונו היוצר. במה היו דברים אמורים? במיל ליום תרומת כל נפש ביישוב. אולם לא כן היה הדבר במציאות.

שרגא קדרי עמד בראש המפעל “מיל לתרבות”. שלושה סניפים נפתחו – בירושלים, בתל־אביב ובחיפה. מפעל ה“מיל ליום” לאמור – שלושה גרשים לחודש, הזאת “קרן לתרבות”? בשלוש הערים החלו מתרימים לעבור מבית לבית, אך התורמים העדיפו את התרומה של שלשה גרשים לחודש. להמרצת המתרימים והגובים ניתנו להם אחוזים מסויימים מהסכום שהעלו בגבייתם. המתרימים והגובים היו בעיקר סטודנטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, שתופסים כיום מקום של כבוד במשרד המשפטים ובתפקידים מדיניים. הכנסת ה“מיל לתרבות” היתה מיועדת לשעורי הערב לעברית ולמפעל ה“השכלה לעם”. בירושלים נמצאו כמאתיים תורמים בזכות השפעתו האישית של הגובה ר' יעקב עפל ז"ל, שהיה יהודי בן תורה, תושב כרם אברהם, ונהגתי ללכת אצלו אחת לשבוע ללמוד גמרא.

שרגא קדרי המשיך בניהול מפעל ה“מיל לתרבות” עד חודש אדר תש“ב, אך הוא עזב את המחלקה לתרבות וצורף אל המחלקה הסוציאלית של הוועד הלאומי שבראשה עמד ד”ר אברהם קצנלסון. מפעל “המיל” התחיל בהתרמה בקיץ תרצ“ט. באלול תרצ”ט פרצה מלחמת העולם השניה, ואף על פי כן התרחבה פעולת הנחלת הלשון העברית ונוספו עליה גם פעולות תרבות אחרות. במחלקה לתרבות הוקם גם מדור מיוחד לפעולה בקרב החרדים בראשות הרב אברהם חן, וד"ר חיים ליפשיץ שימש בו כמפקח.

לבד ממפעלי התרמה יזם הוועד הלאומי כנסים להפצת התרבות העברית. הכינוס הארצי הראשון לתרבות עברית התקיים בתשרי תרצ“ז (4.10.1936). אותו כינוס דן בהשלטת השפה והתרבות העברית בחיי היישוב והחליט להטיל “מס חובה” לצורכי תרבות. המחלקה לתרבות הכריזה כי החל בכ”א אייר תרצ“ז (10.5.1937) יתחיל “שבוע הלשון העברית”, בפתיחת מערכה נגד התפשטות הלועזות בחיינו, וביחוד הגרמנית, עד ש”כחצי היישוב העברי אינו חי בלשון העברית", כדברים שהושמעו בכנס.

בכ“א אייר ת”ש (29.5.1940) זימנה המחלקה לתרבות כינוס ארצי ראשון לענייני לשון ותרבות. בכינוס זה נתקבלו החלטות בדבר ביצור התרבות העברית, המלחמה בלעז, הסרת שמות נכר, הקניית הלשון העברית והרחבת שעורי הערב מטעם המחלקה. אז נשמעה לראשונה גם הקריאה לייסוד אוניברסיטה עממית ואוניברסיטה נודדת. גם רעיון “האוניברסיטה העממית” ו“האוניברסיטה הנודדת” הגה ד“ר יהודה אבן שמואל. ראשיתו של הרעיון היתה עוד בשנת תר”ץ (1930) כאשר ד"ר יהודה אבן שמואל הירצה בתל אביב על הנושא “אוניברסיטה שבכתב” ואמר בהרצאתו: “באתי לפניכם בהצעה הכלולה כולה בשמה פשוטה כמשמעה – לתת את כללות היצירה הרוחנית של האנושות בשורה של ספרים. זוהי אמנם עבודה ענקית, אבל לא משום כך נימנע ממנה. העבודה מכוונת לדורות. נתחיל בה כיום. אם אין לה סוף תהיה לה התחלה בנו. הן כל פעולתנו מכוונת לדורות – נעשה בשבילכם את אשר לא עשו בשבילנו”. (“אוניברסיטה שבכתב” – הרצאה – הוצאת ועדת התרבות המרכזית, תל־אביב, תר"ץ).

בשנת ת“ש חלה שנת תשע מאות (לפי המסורת) להולדתו של רש”י (רבי שלמה יצחקי). הוועד הלאומי ערך כינוס ארצי למחרת חג השבועות (יוני 1940) לכבוד רש“י; ובעקבות הכינוס הכריזה המחלקה לתרבות על “חודש רש”י” ביישוב. בערב ט' באב תש“א (1.8.1941) פירסמה המחלקה לתרבות איגרת אל היישוב וקראה בה לקיים “חודש ר' יהודה הלוי”. כעבור זמן הכריזה גם עם “חודש הרמב”ם”. לחודש רש“י וחודש רמב”ם לא היתה תהודה מרעישה ביישוב, אולם ערכו וחשיבותו של רעיון “החודשים” חרגו הרבה מעבר לתוצאות הממשיות והמיידיות של הנסיונות להנחיל לעם מרעיונותיהם של ריה“ל ורמב”ם. המחווה “הממלכתית” כשלעצמה נשאה בחובה משמעות אידיאית וסמלית כאחד בדבר מרכזיותם של מורי־הדורות הגדולים בתודעתו ההיסטורית של העם הנכסף לתחייה בארצו.

מרכז הכובד לפעולותיה של המחלקה לתרבות נשאר מעוגן בשעורי הערב למבוגרים. היא עשתה כמיטב יכולתה לשפר את שיטות ההוראה בשעורי ערב. לא תמיד נמצאו להנהלת המחלקה מורים הרצויים לה ובאין ברירה הסתפקה במורים המצויים לשעה. ראה ד“ר יהודה אבן שמואל את כל הליקויים והפגמים וביקש לתקנם. אך ידיו היו ריקות עד שפעמים היה אומר לי “איכה אשא לבדי”… כי מקורות המימון לשעורי הערב לא היו בוועד הלאומי אלא במפעל ה”מיל לתרבות", והקרן נידלדלה והלכה.

לכל מחלקה בוועד הלאומי היה, כאמור, ראש מחלקה מעין שר. ראשי המחלקות דאגו איש כפי יכלתו לתקציב מחלקותיהם. לעתים קרובות נאלצו להיאבק, להילחם ולהמציא למחלקותיהם תקציב “מתחת לפני האדמה”. המחלקה לתרבות לא זכתה לתקן של “ראש” מינהלי שיעשה את מלחמת תקציבה. ד“ר משה סולובייצ’יק, שנמנה עם חמישה עשר חברי הנהלת הוועד הלאומי, היה ראש “המחלקה לחינוך”, ותחום אחריותו הוגדר למערכת החינוכית בבתי הספר ולהכשרת מורים בלבד. המחלקה לתרבות נותרה אפוא מיותמת מאב שידאג לתקציבה, הוועד הלאומי יצא ידי חובתו בכך ששילם את משכורותיהם של ד”ר יהודה אבן שמואל, שרגא קדרי, נחום לווין והרב אברהם חן.

מניין יימצא מימון להנחלת הלשון? ושכר למורים בשעורי הערב מניין? ושכר המרצים והוצאות הדרך לעובדים מניין? במחלקה לתרבות עבדו בשכר גם ד“ר חיים בר־דיין, ד”ר דוד מראני (שפיגל), שהיה ב־1923 ציר לקונגרס הציוני הי"ג, שימש כמנהל המחלקה בחיפה; משה ראט, מנהל המחלקה בתל אביב ואני. היו כמו כן רכזים לשעורי הערב במושבות, שמשכורתם היתה זעומה. ומיהו שחייב להעניק תקציב למחלקה לתרבות אם לא הוועד הלאומי שהקימה במו ידיו? אך מחובת יסוד זו הוא התנער.

“המועצה המרכזית להשלטת העברית ביישוב”, שעשו לה פומבי רב בזכות האישים הנודעים שחברו בה, דמתה לנר מהבהב שאזל שמנו. לא חוסר מעש ומעוף ולא היעדר חפץ עשייה גרמו למיעוט פעולותיה, כי אם היעדר תקציב. ו“מועצה” אינה יותר מאשר מועצה. ראו ראשי הוועד הלאומי שקצרה נשימתן של המחלקה¹⁸⁴ לתרבות ו“המועצה המרכזית להשלטת העברית” מחמת חוסר “חמצן”, התכנסו, טיכסו עצה והחליטו… לכונן “מוסד ללשון ולתרבות העברית”, כמאמר הבריות: “די זעלבע יענטע, נאר אנדערש געשלייערט”, או כדברי הוואריאציה של ח“נ ביאליק: “דער זעלבער חתן נאר אנדערש געשטריימלט”; בשעה טובה נולד “המוסד ללשון ולתרבות העברית” שיהא עליון, ועליון עליו רק הוועד הלאומי של כנסת ישראל. מכונני “המוסד” הזמינו את שושנה פרסיץ, שהיתה ראש המחלקה לתרבות בעירית תל אביב, לעמוד בראשו. “זימון” זה עורר תמיהה: כלום לא נמצא אפילו אחד מבין חמשה עשר חברי הנהלת הוועד הלאומי להטיל עליו את משרת ראש המוסד ללשון ולתרבות? אך רעיון המינוי היה שקוף: משמעו היה ניתוק “המוסד” מהוועד הלאומי מבחינת אחריותו לתקציב. זה יצא ידי חובתו בכך ששילם משכורות לארבעה אנשים, רוחו של ד”ר יהודה אבן שמואל נסערה. הוא נעלב אישית מיחסו של הוועד הלאומי אל המחלקה ורצה להתפטר. מאחר שהייתי מקורב אליו הוא פתח לפני את סגור לבו. “ממה נפשך – אמר לי – רוצים הם בקיומה של המחלקה לתרבות, שיקיימו את המחלקה, את העובדים, את העושים בשלימותה ויתנו לה אמצעים לפעול. אני אלך לי. עלי אל־נא ירחמו!” והוסיף עוד דברים שיצאו מלב דואב. לפני שנים סח לו פעם ביאליק, שהיה ידידו בלב ונפש: “צו איז דער יישוב א מבין אויף דיר? צו ווייסט דער יישוב וועמען ער פארמאגט?” – לאמר – כלום היישוב הינו בחזקת מבין אותך? כלום יודע היישוב מה טיבו של האוצר שבידו?

באשר להיקפה ולעומקה של התרבות היה לנו יהודה אבן שמואל לראש. אשר לתקציב שיממן את פעולותינו לא נושענו בשושנה פרסיץ. מה הועילו אפוא חכמים בתקנתם? מפעל ה“מיל לתרבות” נתחסל והוקם תחתו מפעל ה“חברות” ב“מוסד ללשון ולתרבות” בערים הגדולות. גובי דמי החבר גם התרימו ואחוזי הגבייה היו גבוהים בעוד שדמי החברות היו נמוכים. בירושלים הושיטו ידם לעזרה בהבטחת תקציב לפעולותינו יהודה לביטוב מנהל “בנק הפועלים” ויוסף שחור מנהל “הלוואה וחסכון” ואני, שלא מכוח תפקידי. קשרים אישיים היו לי והייתי הולך אצלם, ביחוד אצל דוד בהרל, לשנורר “קיצבה” בשביל “המוסד ללשון ולתרבות”.

ביומני רשמתי: – דמי חבר בתקופת הזמן מה־1 באוקטובר 1943 עד ה־30 באפריל 1944:

טבלה 1

מספרים אלה דיברו בעד עצמם.

שושנה פרסיץ, בתו של הילל זלטופולסקי, היתה פעילה בהסתדרות “תרבות” ברוסיה עוד בשנת 1917, בתל אביב היא עמדה בראש הוצאת ספרים “אמנות”. היא נודעה כאשה נמרצת מאד. העובדים לא רוו נחת במחיצתה, אך אני הייתי בר־מזל ונשאתי משום מה חן מלפניה. כשנהגה עימי בתקיפות הייתי אף אני תקיף. כלל נקוט היה בידי־ אינני מחניף ואינני מתחנן לפני בשר ודם. והא ראיה – שלום שרר ביני לבינה. והינה לא ארכו הימים ושושנה פרסיץ התפטרה, כי מדי פנותה אל הנהלת הוועד הלאומי בלשון “הבו לנו כסף” מצאה אוזנים אטומות. היה שם אחד שלא נימנה עם חברי הנהלת הוועד הלאומי שהניע תמיד בראשו מצד לצד לאות לאו. הוא, בעל הלאווים, היה מהקובעים בוועד הלאומי. רק בד"ר אברהם קצנלסון נמצא הכוח לעמוד כבן חורין ולמצוא תקציב למחלקתו. וכך היינו ימים רבים בלא יושב ראש ואני המשכתי בתפקידי כמזכיר “המוסד ללשון”. יושב ראש בא ויושב ראש הלך והמזכיר לעולם עמד.

בז' אדר, הוא יום הזיכרון למשה רבנו, בשנת תש"ה (20.2.1945) התקיים בבית הספר “למל” בירושלים כינוס ארצי של המוסד ללשון ולתרבות עברית, שבחר בפרופסור יוסף קלוזנר להיות יושב ראש המוסד.

ביומני רשמתי:

הדפסת הזמנות – 3 לא"י

שכירת אולם בבית הספר “למל” – 3.5 לא"י

שכירת כסאות – 7 לא"י

בולים – 3 לא"י

“המוסד ללשון ולתרבות העברית”, שתפקידו הצטמצם למעשה לגביית תרומות ולתשלום משכורות העובדים, התקיים עד ה' באייר תש“ח ועוד חודשיים עד להתחסלותו. הוא המשיך לעשות בתחום “ההשלטה” אולם לא באותו המעוף שהיה לפנים בימי “המועצה המרכזית”. המחלקה לתרבות המשיכה בפעולתה בשעורי הערב, בהשכלה לעם ככל שנסיבות התקופה ומצבו של היישוב אפשרו לעשותה. העובדים לא תבעו שכר “שעות נוספות” או תוספות שכר למיניהן, תוספות ייחודיות, תוספות כוננות ועוד כיו”ב. המחלקה לתרבות נתברכה בד“ר חיים בר דיין שהיה אחד מעובדיה והמרצה המבוקש ביותר בעיר, במושבות ובמשקים. המזמינים נשאו בהוצאות הדרך וברוב ימות החול ובשבתות טילטל עצמו חיים בר דיין בדרכים כדי להפיץ השכלה בעם. ד”ר בר דיין הרחיב את פעולות התרבות של המחלקה, ותמימות דעים והרמוניה שררו בינו ובין ד“ר יהודה אבן שמואל. הוא היה תלמיד חכם, בקי גדול בכל כתביו של משה מנדלסון ובכל הספרות של בני דורו, כמו כן הצטיין כמוסיקולוג. הרצאותיו שהקיפו נושאים מתחום המוסיקה, הפולקלור, הפילוסופיה, ההיסטוריה והמקרא, נזקפו תמיד לזכותה של המחלקה לתרבות; זו שילמה לו משכורת קטנה יחסית. את שיעור משכורתי שלי אצניע מעיני רבים מחשש עינא בישא ר”ל. אם לא פרשתי בשעתו מהמחלקה היה זה בגין ד"ר יהודה באן שמואל.

גם אני לא הסתגרתי במשרד ליד שולחני במחלקה. יצאתי מפעם לפעם להרצות בבתי החרושת, במועדון בבית החלוצות, במועדון הנוטרים, בבית העם, במקור חיים. ברוב שבתותי ביקרתי בבתי הכנסת של עדות המזרח בשכונותיהן ויותר משהיה בידי לתת קיבלתי מהם. הזמינוני פעמים רבות לבתיהם של בוכרים ותימנים ועד שקמה המדינה לא ניסרו בחלל עולמנו מלים כמו אפליה, פער, “שיכנזים”, ועוד. שלוש פעמים בשבוע לימדתי עברית לעולות החדשות שגרו בבית החלוצות ברחוב אבן גבירול, ולא עלתה על דעתי לשאול לשכר שעורי או הרצאותי.

ביום ששי, י“ב באייר תש”ז (2.5.1947) פקד את המחלקה אסון גדול: שמואל־אשר, בנו יחידו של ד"ר יהודה אבן שמואל, נהרג בעין חרוד בשעת אימוני הכשרה מגוייסת לרגלי הגלבוע. בנפול בנים בעת ההיא, לפני ארבעים שנה, היה כל בן שנפל כבנו של כל אחד ביישוב. ראינו בכל קורבן עולם ומלואו, אוצרות חבויים, כוחות רוחניים שנקפדו. על כן כה התאבלנו על הבן שנפל. בן עשרים שנה היה שמואל בנופלו וכל חברי המחלקה אבלו עליו. אך שברו של אביו היה גדול כים.

בכתובת שעל מצבתו בהר הזיתים נכתב:

"בתל אביב ראה אור חיים

בירושלים זכה לאור תורה,

בעין חרוד עבד ושירת באמונה

ושם נגדע ונפל בדמי חייו".

בימי השבעה בא בית ישראל לנחם את רבי יהודה אבן שמואל באבלו, אך קבלת תנחומים היתה מעל לכוחו של רבי יהודה. הוא לא פצה פיו אלא בזמן שעבר לפני התיבה ואמר קדיש. כולנו ידענו שאילו שוחרר שמואל במועד שהיו חייבים לשחררו ואילולא נתבקש להישאר רק עוד יומיים ולתת שיעור בהטלת רימון… רסיס רימון שנזרק חזר ופגע בליבו. אילו…!

ואלו דברי קינת האב השכול:

"שיר מלכות והוד אמרת לשיר,

אמת שחרת ורדפת.

כך נשקו

יצירות הדור ותורת דורות הראשונים.

וינב פרי רוחך ויזכו מישרי הליכותיך,

לשכמותך אמה התפללה.

איכה, בן נערץ,

שבתה מנגינתך ויכבה אורך לעד!

יא"ש

הקינה נחרתה על מצבתו שהוקמה ביום ד' במנח“א תש”ז הוא יום הולדת אמו ע"ה.

כידוע הטילו המוסדות הלאומיים על בוגרי בתי הספר התיכוניים חובת התגייסות לשנת שרות לאומי. שמואל קופמן סיים את חוק לימודיו התיכוניים בהצטיינות רבה בהיותו צעיר מחבריו ללימודים. הוא נפרד מלימודיו שהיו יקרים לו, נענה לצו הקריאה של המוסדות הלאומיים ונתגייס לפלמ“ח. כתום שנת השירות הוא לא קיבל את השחרור, כי הצטיין בכל תפקיד בנאמנות ובמסירות ומפקדיו התקשו לוותר עליו ולא אבו לשחררו. אביו נכנס בעובי הקורה, ביקש והתחנן, אך ללא הועיל. גם ד”ר מ. סולובייצ’יק, ראש מחלקת החינוך של הוועד הלאומי ניסה להשפיע אצל הגורמים המתאימים ולא הועיל¹⁸⁵. שמואל המשיך לשרת בפלמ“ח ומלתו האחרונה אל אביו בפגישתם האחרונה היתה “שחררני”. ד”ר סולובייצ’יק המשיך ותבע בתקיפות את שחרורו ואף הגיש אולטימאטום, והפעם עלתה בידו – שחרורו הובטח. בל"ג בעומר הקרוב הוא עמד להיכנס לחופה עם זהרה לביטוב בתם של יהודה וזיתה לביטוב מקרית ענבים.

ביום החמישי, שבוע ימים לפני ל“ג בעומר, היה היום שנועד לשחרורו, אך הוא נשאר במקומו עד אחרי השבת כי ביום הששי אחרי הצהרים ביקשו ממנו כי יתנדב ליום אחד נוסף. הוא נענה לבקשה. רצה הגורל שבחמישה הרגעים האחרונים של שלושים ושלושה חודשי שירותו בפלמ”ח ארע האסון. רסיס הרימון שהתפוצץ הועף – הוחזר ופגע בלבו.

שמואל אשר קופמן נולד להוריו פרומה ע“ה ויהודה אבן שמואל ז”ל בתל אביב ביום ב' בתמוז תרפ“ז. סנדקו היה אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, וחיים נחמן ביאליק היה ה”קוואטר" שלו. אביו חינכו על ברכיו ועינו היתה צופיה הליכותיו. אמו, אשה בעלת תרבות ונימוסין, שקדה להחדיר בלב בנה היחיד דרך ארץ ואהבת התורה. זיקתו לקנייני ישראל ולמורשת הדורות הטבועה בנפשו נטע בו אביו, אשנבים קרע לפניו אל היכלי דעת וחכמה. ושמואל למד דף גמרא בחשק ובהתמדה, השכיל למצוא בתלמידו הבזקי אור ושמח כשעלו בידו חידודים וחידושי לשון.

בשחר נעוריו כבר גילה נטייה לעצמאות במחשבה וכן בחיבוריו, בדבריו ובהרצאותיו לא התקשט מעודו בנוצות זרים וחתר תמיד להבעה מקורית כשהוא שואב את רעיונותיו ממקור ישראל. משעה שנולד כבר נתחכם בבית אביו בסופרים, מורים ובאנשי רוח ותלה עיניו באלפי ספרים. בכל שלבי צמיחתו וגידולו שרוי היה באווירה של דעת ועושר רוחני ובהיותו בן שמונה כבר נתגלה כמושך בעט בעל סגנון. בבית הספר התיכון הוא ערך את עתון התלמידים “בינינו” וחלק רב שנדפס בו היה מפרי עטו. כשקרא ברל כצנלסון מדבריו הוא התפעל מכשרונו הספרותי. רק מעטים ידעו כי הוא היה עורכה של החוברת לדברי ספרות “חמישה ימי מועד” שבהוצאת ספריית הנוטרים המרכזית, אך רבים הבחינו בטוב הטעם ובכשרון שנשקפה ממנה.

בקומתו התמירה ובנועם הליכותיו הוא משך אליו את לב כל רואיו. מפשטותו וצניעותו, ממאור עיניו ובת צחוקו נשקף עושרו התרבותי. לעולם נשמעו דבריו בנחת והביעו רוחב אופקים ואהבת הבריות.

נפילתו לרגלי הר הגלבוע הממה בכאב נורא את כל יודעיו ומוקיריו. מוריו, חבריו, ידידיו ומכריו שכה אהבוהו וכיבדוהו התהלכו ונשאו בנפשם את האבידה כפצע חשוך מרפא, כי הכל תלו בו תקוות כה גדולות. הכל ראו בו עילוי בקרב בני הדור הצעיר, עלם שנשא בחובו הבטחה לפרי הילולים.

כשתמו “השלושים” לא שב עוד רבי יהודה אל המחלקה לתרבות. היא לא יצא מפתח ביתו וקשריו עם המחלקה נותקו. מאותה שעה ואילך שהיתי בביתו מדי יום ביומו והייתי משמשו. והימים בארץ ישראל היו קשים. מאבקו של היישוב לפריצת ההסגר הימי על חופי הארץ התקרב לשיאו. אין פלא שגם פעולות המחלקה לתרבות נפגעו מפגעי הזמן.

משנותרה המחלקה בלי קברניט פשוטו כמשמעו פניתי אל דוד רמז, יו“ר הנהלת הוועד הלאומי, ודיברתי על ליבו שיפרוש חסותו על המחלקה. במכתב¹⁸⁶ מכ”ה כסלו תש"ח (8.12.1947) שכתב דוד רמז אל נחום לווין, המפקח הראשי של מחלקת התרבות בוועד הלאומי, נאמר בסופו:

“… ההרכב המלא של הנהלת המחלקה יהיה: – אתה, הרב אברהם חן, מר אברהם מזור, מר מנחם גלרטר, שיוזמן לעבוד במחלקה כמזכירה, והחתום מטה. עניינים שיתעוררו בהם חילוקי דעות יוכרעו בישיבה הקבועה של הנהלת המחלקה”.

המחלקה המשיכה אפוא בפעולתה והתמידה בה עד אשר הוקם “משרד החינוך והתרבות” והחל בפעולתו כאחד ממשרדי ממשלת ישראל. בתל אביב ומחוזה שימש משה ראט כמנהל סניף “המוסד ללשון ולתרבות”, ובחיפה עמד בראשו הסופר מאיר אוריין.

אחרי שמילאתי חובת לבבות אשר עמי והעליתי על ספר את זכר פועלם הנאצל, רצוף היסורים והיצירה, של ר' יהודה אבן שמואל ז“ל וחבריו במחלקה לתרבות, נוטל אני זכות לספר בחלקי כמזכיר “המועצה המרכזית להשלטת העברית ביישוב” מטעמה של ההנהלה הציונית בשיתוף עם הוועד הלאומי. מכוח תפקידי זה באתי בקשרים תכופים עם מנחם אוסישקין, עם יצחק גרינבוים, עם יצחק בן צבי ועם הרב מאיר ברלין, שהיה פעיל מאוד וקרבני אליו. לימים נעשיתי מבאי ביתו, וברוב המקרים בשעה 8.30 בבוקר כשבאתי אליו כדי להיוועץ בו בכל תוכניות פעולותי נהגתי לשטוח לפניו את בעיותי ורעיונותי לפעולה ומצאתי בו משענת נאמנה ומאמצת ידיים ביותר. דו”חות על פעולותי נהגתי למסור גם לד"ר יהודה אבן שמואל.

במרוצת הזמן למדתי לדעת כי מפעל הנחלת הלשון העברית אינו עניין לסופרים, למורים ול“בטלנים” למיניהם בלבד, אלא משימה שגם מדינאים חייבים לעסוק בה. כי הדיבור והחשיבה בלשון העברית הינם בבחינת “ראש גשר” לתחייה, כדברי הרב ברלין, או שער יבואו בו שבי ציון לגבולם האמיתי.

כשנכנסתי לתפקידי בשנת תש"א מצאתי כי המקטרגים כיוונו את רוב חיציהם נגד העולים מגרמניה. אולם נחטא לאמת אם נתעלם מן העובדה, כי אחינו שהגיעו ארצה בשנות המלחמה מפולין, מהונגריה ומארצות המזרח התיכון הוסיפו את חלקם להתפשטות הלעז ביישוב. תהליך התערותם בארץ והשתזרותם בחיי היישוב לא היה קל.

חלוץ השלטת העברית בבתי כנסת, בישיבות היה ידידי ר' דב נתן ברינקר ממייסדי שכונת סנהדריה והכפר נווה יעקב בצפון ירושלים. הוא היה הראשון שהנהיג את לימוד הגמרא בעברית.

תופעות הלעז ניכרו היטב גם לפני מלחמת העולם השנייה, אולם בשנות המלחמה הן הפכו לנגע שפשה ביישוב. החלוצים שעלו ארצה לפני המלחמה היו בעלי הכרה ציונית; עליית היהודים מגרמניה שהחלה בשנת 1933 חלק גדול מן העולים האלה הביאו עם רכושם גם התלהבות מרץ ואוצרות רוח. לא כן היה מצבם של אחינו שהגיעו לארצנו בשנות המלחמה.

אחר חמשת החדשים הראשונים, כמזכיר “המועצה המרכזית להשלטת העברית ביישוב” נסחתי תכנית פעולה ובכ“ט באייר תש”א (26.5.1941) הגשתיה לנשיאות המועצה: – מנחם אוסישקין, יצחק בן צבי, הרב מאיר ברלין ויצחק גרינבוים.

לימים נודע לי כי באותה תקופה כתב יצחק בן־צבי ספר תורה בידי ר' שלמה קליין איש “מאה־שערים”, שהיה סופר סת“ם של האדמו”ר ר' אהרן רוקח זצ"ל. יצחק בן־צבי היה בא לביתו של ר' שלמה קליין, והיה יושב אצלו שעות ארוכות ומתבונן כיצד הוא כותב את התיבות.

בעול הגשמת התוכנית    🔗

למעשה לא קיבלתי כל סיוע ממשי. אפילו כתבנית לא הועמדה לרשותי לפי שלא היתה כזאת בנמצא במחלקה לתרבות. הסתייעתי אפוא במשה ארנרייך, חתנו של ר' יצחק גרשטנקורן ז"ל, מי שהיה בשעתו ראש המועצה העירונית של בני־ברק, ששימש לי ככתבן בשעת הצורך.

עותקים אחדים של התוכנית עשו דרכם אל אישים שנודעה להם השפעה בציבורים שונים ביישוב. דאגתי שהיא תגיע גם אל ראשי ארגונים שונים של עולים בארצות אירופה, ביחוד אל אנשי רוח וציבור מקרב יוצאי גרמניה. פרופסור שמואל הוגו ברגמן ז“ל ופרופסור ארנסט סימון יבל”א, טרחו והעירו את הערותיהם לתוכניתי, מהן חיוביות ומהן גם חריפות בהסתייגותן. גיאורג לנדאור ופנחס רוזנבליט־רוזן נקטו באורח כללי עמדה חיובית, בלא שנתפשו לבהלה מהביטוי “השלטה”, לפי שההשלטה היתה אמורה ליעשות בדרך שכנוע בע"פ ובקולמוסים של עתונאים וסופרים.

עמל רב – ימים וערבים – שיקעתי בשיחות לאין ספור כדי לעורר סוחרים ובעלי בתי קפה, את מועצת פועלי ירושלים ואת לשכת המסחר, את בעלי מלאכה העושים שלטים, את מערכת העתונים ואת אישי ציבור ברמות ובדרגים השונים. בשם “המועצה המרכזית להשלטת העברית ביישוב” השכם והערב קראתי לריבונות הלשון העברית ביישוב העברי. כשתים עשרה שעות הקדשתי מדי יום ביומו לעבודתי זו, שהעניקה לי סיפוק רב. לא ב“טירור” של רצועה־מטעם באתי, אלא כמורה המבקש להסביר, כמטיף המבקש לשכנע בצידקת המטרה שבהשלטת העברית, בהכרת ההכרח שבה, שהיא, הלשון, כמלט שמלכד חוגים, ארגונים ורבדים חברתיים כה שונים זה מזה לעם אחד בעל צביון עברי חדש, שבהתקבצו במולדתו העתיקה מתחדשת עמו גם לשונו העתיקה העברית.

כחסיד שדרכו לעשות עבודה בהתלהבות ובדבקות, דבקתי במשימתי ברוב להט עד שכמעט ולא נתתי דעתי ל“משכורתי”, שלמען האמת לא ראויה היתה לשמה. כי זאת לדעת: – “המועצה המרכזית להשלטת העברית” לא היה לה כל תקציב שהוא, היינו לא היו לה אפילו כרעי תרנגולת משלה לעמוד עליהם, וכל כולה נשענת היתה על קנים רצוצים. המוסדות הלאומיים הושיטו לה, מעשה חסד, קצבה.

יום אחד עלה בדעתי להרהיב עוז ולהציג את המצב לאשורו בפני אחד הגדולים שהעניין כולו קרוב לליבו והוא גם איש עצה ותושיה. ומי יכול להיות האיש אם לא דוד רמז? שיגרתי אפוא מכתב אליו בט' תמוז תש"א (4.7.1941) – וזו לשונו: –

אל מי אדבר אם לא אליך? היום נתקיימה ישיבת הוועד הפועל. שלושת החברים מטעם השמאל (זלמן רובשוב, אברהם לוינסון ומאיר יערי) נעדרו מן הישיבה הזאת. חיים בוגרשוב בא. ושוב עמדה במרכז הדיונים השאלה: תקציב לחודשים סיון־אלול ש. ז. יידרש תקציב כדי 500.־ לא“י (יש סך 350 לא“י. 200 לא”י מן הסוכנות היהודית ו־150 לא"י מקרן קיימת לישראל). מנין לקחת עוד 150 לא”י? לתקציב ההקניה¹⁸⁷ חסר סך 200 לא"י.

עלי לקבוע את העובדות. יצחק גרינבוים הראה לגבינו יחס יפה מאד, יחס שבא לידי ביטוי בכסף. הוא משתתף בישיבות, הוא מסייע. הרב מאיר ברלין מסור בלב ונפש לענייני “המועצה המרכזית”. אבל לדאבון לבנו, חברינו המצטיינים בכל שטחי הפעולה במעשיותם, חברינו שאיש אינו מפקפק ביחסם לעברית – הפעם…?

ההערה “השמאל לא בא לישיבה” מכאיבה מאד. והרי כולכם רוצים בחיזוקה של המחלקה לתרבות.

מקץ השבוע הבא יקרא מנחם אוסישקין לישיבת “המועצה המרכזית” וזו תתקיים למחרת המושב של הוועד הפועל הציוני המצומצם.

קשים חבלי לידה של המועצה שנולדה בחודש תשרי ש. ז. כלום תשעת ירחי לידה יהיו לשווא?

(ע' אצ"מ תיק A257/91.).

הסיבה שהניעה¹⁸⁸ אותי לחבר מכתב אל דוד רמז, שכיהן כמזכיר הכללי של הסתדרות העובדים וחבר הנהלת הוועד הלאומי, היתה מצוקתה של המחלקה לתרבות שמנהלה היה ד"ר יהודה קופמן. הוא הגה רעיונות, תיכן תוכניות, הגביה עוף, אך למחלקתו לא נמצאה קרקע לעמוד עליה. לא נקראתי לעורר עניינים הכרוכים בתקציב, אולם מצאתי חובה לעצמי להזעיק את דוד רמז כי ראיתי את יהודה קופמן בצערו כי רב על שלא יכול להוציא את תוכניותיו אל הפועל.

מאחר שלא ראיתי את עצמי פקיד וגם לא היה בי שמץ מנהו, לא נתפשתי ל“הרהורי עבירה” ולא נתפתיתי לעזוב את “המועצה” כשהוצע לי לעבור אל “שולחן אחר”; התמדתי בתפקידי בשל זיקתי העמוקה אל יהודה קופמן, שהעמיקה בי את הרצון להמשיך. בשמונה החדשים הללו בתפקידי כמזכיר המועצה התידדתי עם יצחק גרינבוים ועם הרב מאיר ברלין. הראשון מראשי הלוחמים למען “תרבות” בפולין, והשני, האילן הגדול, קירבוני וחיזקו ידי במאמצי בשם “המועצה”. מעודד בידי השלושה לא הרפיתי אפוא מטרחותי אצל דוד רמז, לפי שהוא לבדו היה עשוי להטות את הנהלת הוועד הלאומי שתקבע בתקציבה סכומים שהתחייבו ממצבה של הלשון העברית ביישוב ומכבודה בעיני היישוב.

ואומנם דוד רמז נכנס בעובי הקורה. בכל יום שני בשבוע, שהתקיימה בו ישיבת הנהלת הוועד הלאומי (ישיבות הנהלת הסוכנות היהודית התקיימו ביום ראשון בשבוע), נפגשתי עמו והייתי מעין “קצין קישור” בינו ובין ד"ר יהודה קופמן, שקשה עליו טורח ההליכה מרחוב אבן עזרא אל בניין המוסדות הלאומיים.

“המועצה המרכזית” התאוששה משהו והמשיכה בפעולתה. אחד מיעדיה העיקריים היא ראתה ב“כיבוש” התעשיה לעברית. בחודשי הקיץ תש"א באתי בדברים עם בעלי בתי חרושת, עם חברי מרכז “התאחדות בעלי התעשיה” בתל אביב, ועם אריה שנקר, נשיא התאחדות בעלי התעשיה בארץ ישראל.

בי“א בתשרי תש”ב (2.10.1941) הלך לעולמו מנחם אוסישקין. שנה אחת בלבד היה מנחם אוסישקין נשיא “המועצה המרכזית”, אולם באותה שנה הוציא את הלשון העברית מרשות ה“בטלנים” ושיווה לה מעמד מדיני וערך מדיני שיש להיאבק עליו.

בשבתות ובימים טובים פגשתיו בבית כנסת “רחביה” ברחוב אוסישקין. בימות החול ראיתיו הולך ברגל מדי בוקר בבוקרו כשהוא צועד בקומה זקופה, כצוק סלע, מביתו אל בניין המוסדות הלאומיים. בימי הקרה של החורף חובש לראשו קאסקט מעור. מתון מתון היה צעדו והוא נהג לברך את מברכיו בהשקט ובבטחה. פעמים היו ישיבות המועצה המרכזית גם סוערות. פורפסור יוסף קלוזנר התנגד בלהט ליידיש כפי שהתנגד לגרמנית; הוא ראה אותה במניין השפות הלועזיות; – יידיש, טען פרופסור קלוזנר, מסייעת לגרמנית. אוסישקין נהג לדבר בקונגרסים הציוניים בשפת ה“קונגרס דויטש”, ובדברו אל המוני עמך ישראל בתפוצות הגולה היתה בפיו יידיש סגולית “אוסישקינית”, על כן לא היה ליבו גס בה. לא כן היתה דעתם של שאר חברי המועצה המרכזית. זכורה לי היטב ישיבה אחת שבה אמר דוד רמז כהאי לישנא: – “בדברכם על יידיש הצניעו את הציפורניים, צפורני התרנגולות”, והוסיף בהתרגשות “לא ארים ידי על לשון אמי. יידיש לא תיכלל עם השפות הלועזיות”.

עובדת היותה של ארץ ישראל תחת שלטון המנדט הבריטי גררה עמה גם תהליך של “אנגליזציה”. בהיות השפה האנגלית רשמית, היא לא הוצרכה ל“השלטה”. היא שררה ברחוב, בחנויות, בבתי קפה, וחיילים אוסטרליים ובריטיים עשוה חביבה גם על הציבור, ויהודים הסתגלו. אוסישקין דיבר בלעג מר על אודות החיקוי שאנו מחקים את האנגללים. לא התבוללות, אלא חיקוי מנוון שסימניו הם שפם קצוץ וחד, מכנסיים וז’אקט על צבעיהם השונים ו“פייפ” התקוע אלכסונית בפה. “הפייפ האנגלי – אמר אוסישקין – הוא הסימן לחיקוי נחות דרגה”.

חייב אני לספר כי אוסישקין רצה להתפטר משום שרגז מאוד על היחס מצד הנהלת הוועד הלאומי אל “המחלקה לתרבות” שהוקמה בידי מליאת הוועד הלאומי ולא ניתנו לה אמצעים רציניים שיאפשרו לה לפעול ולעשות כראוי. יחסה של הנהלת הוועד הלאומי לא נשתנה אל “המועצה המרכזית”; כי, אם התבטא היחס בהקצבת ממון, הרי יחס זה היה קשה מאדישות. גם מיצחק בן צבי, יושב ראש הוועד הלאומי, שזיקתו לעברית אינה זקוקה להגנתי, נבצר לשנות את פני הדברים, שאיש אחד בלבד, שלא היה מן הנבחרים הוא שהכתיבם. לעומת זאת היה יחסה של ההנהלה הציונית חיובי מאוד ומה שלא נתן אליעזר קפלן הגזבר, נתן דוד בהרל, מנהל מחלקת הכספים של ההנהלה הציונית, שנהגתי לפנות אליו כפעם בפעם והוא מעולם לא השיב את פני ריקם. הוא, דוד בהרל, מראשוני העולים מרובנה היתה לו זיקה לרעיון השלטת העברית; הוא עצמו מוצאו מצאצאי הצדיק ר' לייב שרה’ס וכותב שורות אלה חסיד בן חסיד קישרה אותנו ידידות אשר “ניצלתי” אותה למען המועצה המרכזית להשלטת העברית ביישוב; תמיד מצא “צרור” אשר ממנו יכול היה ליתן 50 לירות שטרלינג או 100 לירות שטרלינג.

ופתאום ירד על הישוב אבל – נפטר מנחם מנדל אוסישקין, נשיא “המועצה”, ר' מנחם אוסישקין הובא למנוחת עולמים ביום ששי, י“ב תשרי תש”ב (3.10.1941) ב“מערת ניקנור” שעל הר הצופים ונטמן ליד יהודה לייב פינסקר מחבר ה“אוטואמנציפציה”. הייתי בקבוצת היחידים שלוותה את ארונו עד מקום קברו. י“ל פינסקר נטמן במערת ניקנור בשנת תרצ”ו (1936) על פי רצונו של אוסישקין.

ביום שני, ט' בטבת תש"ב (29.12.1941) התכנסה “המועצה המרכזית להשלטת העברית ביישוב” ובחרה בנשיאות: יצחק בן צבי, הרב מאיר ברלין ויצחק גרינבוים, וניגשה לדון בנושא המרכזי שעמד לפניה על הפרק: – השלטת העברית בתעשיה.

במשך חודשים ארוכים נשאנו ונתנו, הרב מאיר ברלין ואנוכי, עם הנשיאות של התאחדות בעלי התעשיה. מצאנו הבנה רבה אצל הנשיא אריה שנקר, בעל בית חרושת “לודזיה”, שהיה איש אציל, ציוני מבית מדרשו של מנחם אוסישקין ברוסיה. כל אימת שבאתי אצלו הוא קיבלני במאור פנים והבטיח עזרתו. להלן ה“איגרת אל בעלי התעשייה”, שניסחנו אותה בביתו שברחוב ביאליק.

המועצה המרכזית להשלטת העברית ביישוב

התאחדות בעלי התעשיה בארץ ישראל

מס. 500/מג

ירושלים, ג' בשבט תש"ב

(21.1.1942)

אל בעלי התעשיה,

בזמן האחרון הננו עדים לכך, שרבים מבעלי בתי החרושת בארץ מעלימים את העברית. הכתוב על העטיפות והתוויות אשר על מוצריהם – כולו בלועזית. נמצא שזכותה של לשוננו להופיע בפרסומת לכל צורותיה וסוגיה, ואף להיות ראשונה במעלה, נפגעת במתכוון או שלא במתכוון בידי בעלי התעשיה. הדרך הזאת לא תיתכן.

התעשיה העברית אינה אלא חוליה בלתי נפרדת בשרשרת העבודות המכוונות להקמת הבניין המדיני־כלכלי־תרבותי לעמנו בארצנו. אין לראות את השלט, העטיפות והתוויות בעברית כאותות חיצוניים בלבד. יש בהם משום הבלטת רצוננו לעמידתנו העצמאית. הלשון העברית על השלטים, על העטיפות ועל התוויות היא, אפוא, ביטוי בעל חשיבות מדינית ולאומית.

על כן קוראים אנו לבעלי בתי החרושת והתעשיה:

א. יש לתת ללשוננו משפט הבכורה בכל סוגי הפרסומת: שלטים, מודעות, תוויות וכו'.

ב. על גבי העטיפות ועל התוויות המודפסות גם בלשון הלועזית הרשמית יש להבליט הנוסח העברי.

ג. הנוסח הלועזי אינו יכול להיות אלא תרגום לנוסח העברי.

ד. יש לכתוב על התוויות "תוצרת ארץ ישראל (לא ‘א"י’ אלא ארץ ישראל).

ה. חליפת המכתבים והחשבונות חייבת להתנהל אך ורק בעברית. כמו כן יש להקפיד שכל המיסמכים (קבלות, המחאות ועוד) ייכתבו ויודפסו אך ורק בעברית.

ו. על העובדים לדבר בשיחתם בינם לבין עצמם ועם הלקוחות אך ורק בלשון העברית.

ז. יש לדאוג ששם בית החרושת וכן שמות כל המוצרים יהיו עבריים.

אנו מאמינים שתשימו לב לדברינו ושמרותה של הלשון העברית תכובד בידי כולכם כראוי לה.

נשיאות המועצה המרכזית להשלטת העברית ביישוב

יצחק בן־צבי מאיר ברלין יצחק גרינבוים

נשיא התאחדות בעלי התעשיה בארץ ישראל

אריה שנקר

קורת רוח רבה הסב לי מכתב מאת דוד זכאי, וזו לשונו:

ח. נ.

ה“קצרות” המצורפות בזה הם בעצם מכתב אליך, ועל כן אני שולח אותם לך. עתה באמת יקל לי לכתוב בעניינים אלה. ואמנם אני מקווה לכתוב.

ובהזדמנות זו אני מזכיר לך את הבטחתך לשלוח לי את החוברת האנגלית שבאה מאמריקה עם תרגום רשימתי. אם אפשר לך – שלח לי. אראנה ואחזיר לך.

בב"ח

ד. זכאי

קצרות

(ב' שבט תש"ב – 20.1.42)

על נושא ישן

תמה אתה, חבר, על שאיני נענה לך ואיני משתמש בחומר הרב שאתה שולח לי – דברי עדות נאמנים על הזלזול בעברית הפושה והולך ועל הלועזית המתרבה והולכת. מוסדות ציבור, בתי עסק פרטיים, אישים, בפומבי, ללא כל מעצור. הייתכן? אתה שואל ומאמין בתומתך כי הנה אם אכתוב ואוקיע, ומיד ייסכר פי דוברי לועזית ותכהה היד הכותבת ומדפיסה. לו היה לי שמץ כלשהו מהבטחון הזה שלך, ודאי הייתי עושה כדבריך יום־יום, שעה־שעה.

ושוב עלי לרצות תחילה עוון אשר נמצא בי, וכל עוד לא הועבר פשעי אני, איך אמנה פשעי אחרים? אין אני מאלה הטובלים ושרץ בידם. בין התעודות ששלחת לי הן יש אחדות המוקיעות את פשע בני בריתי: חוברות ועלונים לועזיים שהוצאו על־ידי חברי בתום ימי הבחירות. “פרת הרב מי התיר” – אתה שואלני, ובצדק. ואם בתורת הוראת שעה ודרך דרש של “עת לעשות הפרו תורתך” – כמה שעות ועתים מזומנות יום יום לכל אחד ואחד להפר תורה ולעבור חוק.

בדבר הזה, חבר, הנה נעניתי לך. הודיתי על פשעי ברבים וקיבלתי עלי את הדין והמלקות. רק עתה אוכל שוב להנף את הרצועה על אחרים.

לא אתרפה.

ז. דויד

להלן מכתבים אחדים שניתן ללמוד מתוכנם על שדה פעולתי כמזכיר המועצה.

המועצה המרכזית להשלטת העברית ביישוב

י“א אלול תש”א

3.9.1941

1643/מג/מא

לכבוד

הנהלת כפר הנוער

בן שמן

א. נ.

רבים היפנו את תשומת ליבנו לכך כי פירסמתם מודעות ברחובות העיר גם באנגלית. פירסום זה באנגלית תמוה מאוד בעינינו.

זאת היא כנראה הפעם הראשונה שבית ספר עברי פונה אל הציבור העברי גם באנגלית. אנו חושבים למותר להסביר לכם כי במעשה זה יש משום חתירה תחת ריבונותה של לשוננו, אשר מוסד עברי לאומי צריך ומחוייב למשוך את ידיו ממנה.

אני מבקש מכם שלא תוסיפו עוד לפרסם מודעות אלא בעברית בלבד.

בכבוד רב,

מנחם גלרטר

המזכיר

העתק: הלשכה לעלית הנוער בירושלים.

ע' אצ"מ תיק A/25/85.

*

ירושלים, ז' מנ“א תש”ב

21.7.1942

מר פנחס רוזנבליט נכבדי,

קראתי בעניין רב דבריך ב“ידיעות” מ־10 ביולי 1942. זו הפעם הראשונה ששמענו מפי דברי העלייה מגרמניה דברים נמרצים ונכונים. דברים בעתם.

לא איש כמוך צריך ל“מחמאה”. רק כך יכתוב פליקס רוזנבליט הציוני ויש להצטער על שלא השמעת את קולך לפני שנה־שנתיים.

במאמר בלבד לא סגי. לא לנו בלבד לעשות במלאכה. חבריך – והרי הם עצם מעצמנו ובשר מבשרנו – בבית, בדרך, באסיפות ובישיבות, צריכים לשנן לעצמם, למשפחותיהם ולקהל העולים החדשים־הישנים את הדברים שאתה הדפסת אותם.

רק השטן בלבד מעוניין בקרע בתוך היישוב ובידינו הכוח לסתום את פיו.

בברכה,

מנחם גלרטר

ע' אצ"מ תיק A257/91.

הערה: לימים היה פנחס רוזנבליט לפנחס רוזן ז"ל, מי שכיהן כשר המשפטים בממשלת ישראל.

סוף דרכה של המחלקה לתרבות    🔗

להלן מביא אני דברים מפרוטוקול ישיבת ההנהלה של המחלקה לתרבות, שהתקיימה ביום ה' באדר שני תש"ח (19.3.48). בישיבה השתתפו יושב ראש הוועד הלאומי מר דוד רמז, נחום לוין, אברהם מזור ואנוכי. הנושאים שעמדו על הפרק:

1) הפעולה בקרב המגוייסים

2) הפעולה בבתי עולים

3) מעמד המחלקה במדינה ומעמד עובדי “המוסד ללשון ולתרבות” במדינה

4) נסיעת אברהם מזור לחו"ל

5) העברת מנחם גלרטר לתל אביב.

1. הפעולה בקרב המגוייסים:

נחום לוין: לאנשי המחלקה היה ברור שהיא צריכה ומחוייבת לפעול בין אנשי המגן; הקניית לשוננו לאותם המגוייסים שאינם שומעים אותה, העמקת דעת לשוננו והעלאת רמת השכלתם העברית־הציונית הן מתפקידיה של המחלקה לתרבות. באתי אפוא בדברים עם הגוף המוסמך הממונה על פעולות תרבות בין אנשי המגן והבאתי לפניהם את תוכניתנו לעשייה. נוסחה הצעה:

(1) תיק תרבות בין המגוייסים יימסר לקצין תרבות שימנה הגוף העליון (המטכ"ל).

(2) תורכב ועדה מרכזת־מבצעת מנציגי המחלקה לתרבות ומחלקת החינוך של הוועד הלאומי ומנציגי המרכז לתרבות.

(3) הפעולה תקיף ארבעה שטחים והם: א) השכלה והקניית הלשון, ב) הסברה, ג) אמנות ושעשועים, ד) ספריות. א) המחלקה לתרבות תעשה להשכלה והקניית לשון; ב) הסברה – ע"י אנשי המגן, ג) אמנות ו־ד) ספריות – בידי “המרכז לתרבות”.

ועכשיו מעט מספרים מאלפים: בין המגוייסים יש 420 אנאלפביתיים החותמים שמותיהם באצבע, 3000 איש שהשכלתם מצומצמת בכיתה אחת או בשתי כיתות של בית ספר עממי, מהם נמצאים 1200 איש בתל אביב. המגוייסים יוכלו להקדיש ללימוד השפה ולהרמת דרגת השכלתם 60 שעות בזמן הימצאם במחנה (ששה שבועות).

כוחות המגן אינם זקוקים לסעד כספי של המחלקה. הם יכסו ממקורותיהם את כל ההוצאות.

לכשתאושר ההצעה בידי הגוף העליון נוכל להתחיל בפעולה.

1. הפעולה בבתי העולים:

הראשית, שהיתה מצערה, שגתה. התחלנו פועלים בשלושה בתי עולים ועכשיו אנו מקיפים 7 בתי עולים, שדרים בהם כעת 5830 עולים. מספר המורים המלמדים עברית למבוגרים, ידיעת הארץ ותולדות הציונות והיישוב הוא 21, מהם ששה דתיים. בכל בתי העולים, פרט לזה שבתל־אביב, יוחדו חדרים לפעולות תרבות והתנאים האובייקטיביים נוחים. יש ערך רב למסיבות, שהן גורם מלכד, ממשמע ומעורר. בשבוע שעבר ביקרתי בבתי עולים ברעננה, בנתניה, בכפר ברנדייס ובנווה חיים. קויימו התיעצויות בין המורים ובין עובדי האדמיניסטרציה שבמקומות. המורים אינם עוסקים בהוראה בלבד, הם גם מדריכים. רובם דרים עם העולים וחיים את חייהם. המורים־המדריכים מסייעים במידה רבה לעובדי המינהל ביישוב עניינים שבינם ובין העולים. בבתי העולים ישנה בעיה מיוחדת: – ילדים החייבים בלימוד בבתי ספר. אומנם, בעיה זו אינה מענייננו הישיר, ואף על פי כן מורינו־רכזינו אינם מושכים את ידיהם מלטפל גם בה – בהם. להוראת העברית לעולים מבוגרים קשיים מיוחדים משלה. נזמן כעבור 3־2 שבועות להתייעצות את המורים־המדריכים ואת האחראים במינהלות בתי העולים. בהתייעצות ננסה להסיר את הליקויים, לתקן את הפגום ונראה לשפר דרכי עבודתנו.

ד. רמז: הודיעוני בעוד מועד את יום ההתיעצות. אשתתף בה אם יהיה לאל ידי לכוון את עצמי לכך.

ג. לוין: (ממשיך) בימים אלה ייפתחו עוד שני בתי עולים בבנימינה ובחדרה, והננו מתכוננים לפעול בהם. בבתי העולים מוציאים אנו מעתה 850 לא“י בחודש תחת 325 לא”י בחודש שהוצאנו עד פברואר. את התקציב נותנת מחלקת העליה של הסוכנות היהודית. אנו מכירים תודה למזכיר מחלקת העליה י. קשטן שמגלה הבנה לענייננו, ולדוד בהרל מנהל מחלקת הכספים של הסוכנות היהודית.

3. מעמד המחלקה לתרבות במדינה ומעמד עובד המוסד במדינה

נ. לוין: בחלוקת תיקי הממשלה היהודית דובר על מיניסטריון לחינוך ודת. ההגדרות ברורות – המושג “תרבות” לא נזכר. מי ידאג לנו? התיכלל מחלקתנו במיניסטריון לחינוך?

ד. רמז: שתי הרחבות ניכרות בפעולותיה של המחלקה: בבתי העולים ובקרב כוחות המגן. הפעולה וממדיה יצדיקו ויחייבו את קיומה של המחלקה. וזה לכם האות – המגוייסים הם אשר ראו לעשות להרמת השכלתם העברית־הציונית. מאמין אני שתהיה תרבות במדינה. הגעתי למסקנה שאנחנו – במסירת העניינים של המחלקה לתרבות – נציג סמוך לה, בלי כל חציצה את המוסד ללשון ולתרבות. ולפי שלא רציתי שהמחלקה תהיה כיתום, הסכמתי לעמוד בראשה. אנכי מבקש שתציגו גם כן לפני ועדת המוסדות את רשימת כל עובדי המוסד ללשון ולתרבות ותציינו את תפקידיהם. כמו כן תציגו את רשימת המורים ותציינו מי מהם קיומו תלוי במחלקה.

4. העברת מנחם גלרטר לתל אביב

נ. לוין: עבודתנו מתרחבת ומסתעפת ורצוי שגלרטר, מזכיר המחלקה, יעבור לתל אביב, שהרי משם אנו חולשים על מפעלנו.

ד. רמז: להעברת גלרטר, מזכיר המחלקה, אני מתנגד. הנהלת המחלקה היא בירושלים. אין יוצאים את ירושלים. אומנם פעימת המנגנון לא תהיה כל כך שלמה, אולם בימינו אין לדבר על שולחן אחד. מי שיושב בירושלים – יישב בירושלים, ומי שיושב בתל אביב – יישב בתל אביב. ובכלל רצוי למעט בנסיעות ובטלטולי דרכים. יסע מי שמוכרח לנסוע. לעת עתה אין מעבירים כלים לתל אביב. המרכז הוא בירושלים.

־־־

היתה זו ישיבתה האחרונה של המחלקה לתרבות של הוועד הלאומי.

ע' עצ"מ A257/89.

 

ועד ידידי גורדוניה – מכבי הצעיר (תש“א־תש”ח)¹⁸⁹    🔗

נאמן ל“גורדוניה” זימנתי בראשית האביב תש“א (1941) לביתו של ידידי ד”ר גיאורג לנדואר, שהיה ממייסדי מפלגת העבודה הציונית “התאחדות” בגרמניה ומראשיה־מוריה, כמה חברים וביניהם יוסף שפרינצק, לדון בבעיה איך להחדיר לתודעת הציבור את קיומה של “גורדוניה”, איך לסלול לה דרך אל תלמידי גימנסיה רחביה ולהבטיח לה גם יחס אוהד מצד ההורים, ובכלל איך לעורר ולהמריץ את הנוער הלומד להליכה אל המשק החקלאי. באותו ערב נתארגן בבית לנדואר “ועד ידידי גורדוניה”: ד“ר זאב שמטרלינג־גלעד, ד”ר גיאורג לנדואר, יהושע לוי, ראובן שרייבמן ואנוכי. אני נבחרתי להיות יושב ראש הוועד.

שבע שנים עשיתי כיושב ראש הוועד (1941־1948) ופעלתי בשלושה מישורים: (א) קיימתי מגעים עם מדריכי הקן וסייעתי בידם בפתרון בעיות של יום־יום כגון דירה ושכר דירה, מחנות קיץ, הופעות הקן בציבור, תקציב. (ב) התמדתי בקשרים עם ההנהגה הראשית בתל אביב. (ג) גישרתי בין הקן ובין חבר הקבוצות. בפעולותיה הראשונות מונה אני את מחנה הקיץ בקבוצת “משמרות” בחודש אב תש"א (אוגוסט 1941).

מאחר שהוועד נשא באחריות כלפי ההורים, נסעתי ל“משמרות” לבקר אצל הילדים, ומכתבי מדבר בעדו:

ירושלים, י“ג מנ”א תש"א

6.8.1941

ההנהגה הראשית ל“גורדוניה – מכבי הצעיר”

תל אביב

בימים ה‘, ו’ באב ש. ז. הייתי ב“משמרות”. נסעתי במיוחד לבקר במחנה הקיץ. ראיתי דברים לאורותיה וצלליהם. ראיתי ליקויים כבדי משקל שיכולנו למנוע, אילו דאגנו לכך בעוד מועד, ולא אעלה אותם על הנייר. נס גדול עשה עמנו הקב"ה – אף ילד לא חלה, חרף כל התנאים העלולים לגרום שרבים יחלו. רגש האחריות לילד חייב למלא אותנו מראשית המחנה ועד סופו.

להלן מכתבי אל אליעזר קפלן, גזבר ההנהלה הציונית.

ירושלים, כ“ה תשרי תש”ג

6.10.1942

ביום 20 ביוני 1941 התחיל פועל ועד הידידים. רשאים אנו לומר, כי לא לשוא טרחנו. רישומה של “גורדוניה” ניכר בין תנועות הנוער בעירנו. אף בבתי הספר יודעים המורים והתלמידים כי תנועה זו קיימת.

משכבת בוגריה התגייסו: לצבא – אחד; לפלמ"ח – שנים; למשק – חמישה. השתתפות ילדינו במפעלי קרן קיימת לישראל בולטת. ארבעים וששה ילדים בילו 2־3 שבועות בחודש אוגוסט במחנה־קיץ בקרית ענבים. הדרכת הקן בידי שנים: דינה מקבוצת “גורדוניה” בעתלית ויהודה (מעלית הנוער) ממצובה. שני המדריכים יודעים אשר לפניהם ועובדים במסירות.

עשרים ילד לקחו חבל בכינוס המחוזי שהתקיים ביום שמיני עצרת בתל אביב. ראיתי את צעירי התנועה שמילאו את אולם “הפועל”. ראיתי גם צועדים ברחובות העיר ולבי גאה: “גורדוניה” מתפתחת ועולה.

אחר הסקירה הקצרה הזאת מבקשים אנו ממך שתחזק את ידי המטפלים בהסתדרות נוער זו יום־יום.

כאן מתיר אני לעצמי להביא שורות אחדות גם ממכתב שנשלח אלי מאת ההנהגה הראשית ב־2 ביולי 1943:

“רק בטחוננו באמונתך ועקשנותך איפשרו לנו את הפניה שבמכתבנו מ־23 ביוני. לולא ידיעתנו על מאמציך הרבים לטובתנו, היינו רואים את דברינו כ’קול קורא במדבר'. גם אמונתנו אתנו, כי לא זו בלבד שתסובב את הגלגלים, אלא תצעיד את העגלה קדימה. באחד הימים של השבוע הבא תבוא הניה ותשתדל לברר אתך וגם עם המדריכים את המצב הכספי הקשה”.

במשך שבע השנים ניטוו קווי חיבור שבכתב ביני ובין ההנהגה הראשית, עם שמואל פצנובסקי (גביש), מראשוני “גורדוניה” בפולין הקונגרסאית, עם אריה לובין (משמר דוד), עם זאב גולדברג, עם צילה (מעלה החמישה), עם יונה גולדברג (יגול) ועם הניה, שהיו כולם מראשי חבר הקבוצות.

מחנות הקיץ נחשבו בעיני גורם מסייע חשוב בחינוך התנועתי. לכן המרצתי את ההורים שיעודדו את ילדיהם לצאת למחנות הקיץ. בשנת 1943 יצאו ילדים בני 10־12 שנה לקבוצת שילר, וילדים בני 12־14 לקבוצת “מעיין”. נסעתי לראותם במחנותיהם.

בי“ב באדר ראשון תש”ג (18.2.1943) הגיעו לארץ ישראל דרך טהרן 1228 עולים מניצולי השואה. היו ביניהם כשמונה מאות ילדים מגיל שנתיים עד 18 שנה. היה זה יום גדול, שצויין בשם יום “עליית ילדי טהרן”. הילדים הובאו למחנה בעתלית, שם קיבלה את פניהם הנרייטה סאלד, האם של “ילדי טהרן”. עלייתם לארץ ישראל בעצם ימי ההשמדה עוררה התרגשות רבה ביישוב.

כיום יודע אני וחובה היא לזכור כי הושמדו מליון ושלוש מאות אלף ילדים. בשנים 1942־1945 הגיעו לארץ ישראל, באמצעות עליית הנוער, גלים גלים של ילדי טהרן. כל זרם בהתיישבות נאבק על קבלת מכסה מהם. הילדים ניצולי השואה שהגיעו לארץ ידעו כי יהודים הם, אולם “מהו יהודי” לא ידעו. הייפלא הדבר? העליתי לפני ההנהגה הראשית הצעות להזמין מירושלים מרצים בעלי מוניטין, שירצו לטרוח – מי בשכר מועט ומי בלא שכר – אצל הקבוצות הצעירות שהגיעו אליהן נערים ונערות, שאמנם ידעו מאין באו, אך לא ידעו לאן הם הולכים. בקבוצות הרגיעו את הילדים שרידי חרב וביקשו להשיב ללבבם את האמונה ואת הבטחון (קרא מלעיל) ואת תחושת הבית, שארץ ישראל עתידה לתת להם. נמצאו לנו שני מרצים ראשונים שנענו להזמנותי ולהצעותי והסכימו ללכת אל הצעירים ולהיות עמם בימים שישי ושבת. שני המרצים בשנים תש“ד־תש”ה (1944־1945) היו ד“ר עמנואל אולסבנגר וד”ר נתן מיכאל גלבר, שהירצו את שיעוריהם בקבוצות: אלומות, אבוקה, אפקים, גזר, גניגר, הדסה, חולדה, חוליות, חניתה, כפר רופין, מעיין, משמרות, משמר השרון, משעולים, מצובה, ניר, נוה איתן, פוריה, קבוצת שילר, רמת דוד. אל רוב הקבוצות באתי גם אני, הצעיר בן מ"ה שנים, ולא נרתעתי בטירחות הדרך בימים ההם. שני המרצים סיפרו לי אחר כך מרשמיהם ושטחו לפני את הצעותיהם.

הבעיה איך להשריש את “ילדי טהרן” ביהדות, איך להדליק בליבם את ניצוץ היהדות היו כמעט לנושא קבוע בשיחותי לאין ספור עם רבי יהודה אבן שמואל, שהייתי יוצא ונכנס בביתו פעמיים ביום וגם בשעות מאוחרות של ערב, וכן עם ד"ר נתן רוטנשטרייך, ועם פרופסור הרב שמחה אסף.

להלן מכתב שמלמד על ההד שמצאה פעולתנו בקרב הקבוצות הצעירות:

גורדוניה – מכבי הצעיר

קבוצת אפקים

2.4.1944

מר מנחם גלרטר

ירושלים.

ח. נ.

הננו להביע את תודתנו על מאמציך עבור קבוצתנו, אשר נשאו פרי ואיפשרו לנו לנהל פעולה רצינית במשך תקופה ממושכת למען קידום והשכלת חברינו.

ארוכה היא דרך השתרשותנו בתרבות עמנו ובתרבות העולם. מוצאנו ממשפחות מתבוללות אשר לא ידעו יהדות ותרבות מה הן. בשנתיים של “עליית הנוער” רכשנו לעצמנו, רכשנו לנו מושגי יסוד. אבל לאחר שעברנו לחיי עבודה שלמים נעשתה עבודת התרבות קשה ומצומצמת יותר. אשרינו אפוא שקם לנו עוזר נאמן כל כך אשר ילווה אותנו ברוכשנו את הידיעות ההכרחיות לאזרח עולם וחלוץ העם העברי גם יחד.

היינו שמחים אילו היית בקרוב מבקר אצלנו ויכולנו לברר במשותף את פרטי התוכנית המוצעת על־ידך כדי שכלל החברים יפיק את התועלת המקסימלית מהפעולה שאנו עומדים להוציאה לפועל.

בב"ח

קבוצת אפקים

משה ר.

כדי להיוועץ בגדולים באתי בדברים עם פרופסור שמואל הוגו ברגמן, שדלת ביתו היתה תמיד פתוחה לפני. להזמנותי נענו ד“ר אפרים שמואלי (חיפה), גרשון אגרונסקי, ד”ר גיאורג לנדואר ורוברט ולטש.

גיאורג לנדואר, שהכרתיו עוד מימי הוועידה העולמית של “התאחדות” ב־1922 תמיד הושיט לי עזרה. כאשר הבאתי לפניו הצעות לפעולות בתחום תרבות ישראל, מצאתי תמיד את ידו פתוחה לתת בשמחה ממון למימושן. כאשר “קרן הקבוצות” יזמה יחד אתי, בסוף שנת 1945, הקמת קרן לפיתוח ספריות ופעולות תרבות בקבוצות הצעירות, הלכתי אצל ד“ר לנדואר והעליתי לפניו את דבר היוזמה. הוא נתן לי מייד שלוש מאות לירות שטרלינג. את השיק המצאתי ל”קרן הקבוצות“. וזאת לזכור: 300 לירות שטרלינג בשנת 1945 היו סכום עתק. ד”ר לנדואר כיהן כמנהל “המשרד ליישוב היהודים מגרמניה”. מינה אותו לתפקידו זה פרופסור חיים וייצמן, אשר הקונגרס הציוני הי"ח (1933) הטיל עליו את ראשות מחלקה זו כדי לסייע ליהודים מגרמניה ולהעביר את רכושם לארץ ישראל.

במשרדו ראיתי על הקיר שלט: “כאן אסור להתרגז”. בהיותי, יום אחד, במשרדו שאלתיו לפשר השלט, שכמותו לא היה מצוי בשום משרד אחר. אספר לך – סח לי לנדואר – בוקר אחד בא אצלי ידידנו אברהם הרצפלד ודרש ממני כסף. ומה דורש הרצפלד? – כסף. משלא קיבל את הסכום שדרש, התרגז והתכעס והיכה בכעסו באגרופו על מכסה הזכוכית שעל שולחני. הזכוכית נשברה לרסיסים. בנס לא נפגעתי. אמרתי לעצמי: אתלה על הקיר שלט “כאן אסור להתרגז”. לשלט זה יש השפעה פסיכולוגית על כל מי שמתחיל להתקצף. אני מגביה עיני לעברו כמראה לו את הכתוב בשלט, והלה מתחיל לצחוק.

גיאורג לנדואר היה תלמיד מובהק של אהרן דוד גורדון ושל רעו וידידו מנוער: חיים ארלוזורוב. הוא גדל בנוף התרבותי של מערב אירופה ונמשך אל היהדות העממית של מזרח אירופה; טוב ומיטיב היה ומשרה על רואיו ושומעיו חין־חיים. רבה היתה תרומתו להשרשת העולים מגרמניה ביישוב בארץ. בסיועו הם נתעלו לכוח בונה חשוב ביישוב.

גיאורג לנדואר היה אחרון הצעירים באותו נוף של גרמניה שהעניק לנו אישים כארתור רופין, ארתור הנטקה, ברתולד פייבל, חיים ארלוזורוב, דוד ורנר סנטור, גיורא יוספטל, פרץ נפתלי, קורט בלומנפלד ופנחס רוזן, שהיכרנוהו כפליקס רוזנבליט.

נהגנו לקיים מדי שנה בשנה אסיפה בירושלים לזכר אהרן דוד גרודון. האסיפה האחרונה התקיימה בכ“ד בשבט תש”ה (17.2.1945) באולם ההסתדרות. השתתף בה משה שרתוק, שגילה תמיד את אהדתו ל“גורדוניה”.

בראשית שנת 1946 התאחדו התנועות “גורדוניה – מכבי הצעיר” עם “המחנות העולים” וקמה “התנועה המאוחדת – התנועה הכללית של הנוער הלומד החלוצי בארץ ישראל”. “גורדוניה” ו“התנועה המאוחדת” זכו לתמיכה רבה מ“וועד ידידי התנועה”, שנימנו עמה נתן אייזיק בדולח ז“ל, גזבר מועצת פועלי ירושלים, שלום צביטמן ז”ל, שהיה בשעתו מנאמני “גורדוניה” עוד בלוצק שבפולין ובירושלים, הוא כיהן כמנהל המדור לכספים במחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית ושימש מנהל חשבונות של “ועד ידידי גורדוניה – מכבי הצעיר”. מצאתי אוזן קשבת גם אצל אברהם זברסקי מנהל בנק הפועלים. עזרה רבה הושיט ל“גורדוניה” יוסף גוריון, חבר קבוצת גבע. בשנים 1944־1947 הוא ניהל בשמה של הסוכנות היהודית את המחלקה ליישוב החיילים וביקר בשליחותה בבריגדה וביתר החטיבות היהודיות בצבא הבריטי במצרים, בלוב ובאיטליה. באתי אצלו לעתים תכופות ולא יצאתי ריקם מלפניו. “חבר הקבוצות” נהג כפעם בפעם לזמן את חבריו הפעילים לימי עיון באחת הקבוצות. ד"ר גיאורג לנדואר היה אחד המרצים שמשך קהל רב. בהרצאותיו שהיו עיוניות, מעמיקות היתה ניכרת היטב השפעת ארלוזורוב עליו.

“ועד הידידים” התקיים עד ה' באייר תש"ח.

 

אל מלא רחמים -יזכור -אוי ואבוי לנותרים    🔗

– אללי לנותרים

– איך נשרפו על־ידי גרמנים־נאצים ששה מליונים יהודים כקוצים כסוחים.

– איך נערפו על דם נקי מיליון ושלוש מאות אלף ילדים,

– איך הוקעו על שוכה אחת רבבות יונקים מתוחים,

– איך נראו אחיותינו רכות וענוגות על־ידי רבי טבחים גרמנים כבולות,

– איך התעלפו בחורינו בצמאון צחיחים,

– קציני גסטפו איך דצו לזנק ילדינו לחנק,

– זאת בזכרנו נצעק במרה, טהורי לב קדושים מתו במיתה חמורה,

– אם על בנים רוטשה, – צווחו ילדים ועולם לא נזדעזע,

– נופצו עוללינו אל הקיר, – זעקו אמהות וארץ לא התפוררה,

– בעלי תריסין במשנה ובגמרא דמם נשפך כמים,

– אבותינו נזרקו והושלכו לכלבים ולא נקברו בקבורה,

– והכלות לבושות שני, מעולפות בזרועות חתנים,

– איך נגזרו בחרב וכידונים,

– איך לא נספיד על חסידים והגונים אשר ברבבותיהם צללו במים הזידונים, לזכר זאת תעגם נפשנו,

– זקני העדה, טובי קהילות על פנסים ועצים ניתלו ולבהמות הושלכו וגופותיהם לחית ארץ,

– ראו זאת שמים, לא חשך השמש, וירח לא קדר, וכוכבים ומזלות לא אספו נגהם,

– העתירו אבות ולא נשמע קולם, צעקו בנים ולא ענה אב,

– אללי לנותרים

– אללי לנותרים

– אללי לנותרים

דודי זלמן עוזר ז"ל**    🔗

ראש וראשונה לנרצחים בידי הגרמנים הנאצים היה דודי זלמן עוזר, בנם של ישראל והנדל מייזלש. הוא נולד ב־ז' באלול תרל“ט (26.8.1879) בדולינה. אמו הנדל היתה מבית הססל, סוחרי קמח בסטניסלאב. הוא למד שש שנים בבית ספר גרמני־אוונגלי בעיר סטריא, וסיים אותו בשנת הלימודים 1893/1892, כשהיה בן י”ג שנה. בסעיף “דת” שבתעודת בית הספר נכתב: “למד באופן פרטי”. תורה על שריגיה ועל ענפיה ועל פוארותיה הוא למד מפי למדנים מופלגים בדולינה ובסטירנא. פרשני התורה הוליכוהו אל היכלי הפילוסופיה של ימי הביניים. עוד מנעוריו הוא קשר קשרים עם משכילים והוגי דעות בגליציה. הוריו לא שלחוהו לבית הספר העממי־הממלכתי בגין השפה הפולנית ורשמוהו בבית הספר הגרמני לפי שזה קירב את היהודים לווינה. ידיעת הלשון הגרמנית פתחה לפניו שערים אל ספרות המחשבה הפילוסופית בגרמנית, ומן הפילוסופיה פנה בכוחות עצמו אל המתימטיקה. הוא נשא לאשה את חיה־קלארה, אחות אמי. אחרי החתונה הם ישבו במשך שנתיים (1906־1907) בעיירתנו אזיפול. כשבאתי פעם אחת אצל דודי ראיתי את ידיו מלוכלכות בצבעים. ביני לביני תמהתי מה לדודי ולצבעים. כלום צבעי הוא? כלום בעל מלאכה הוא?

לימים, אחרי שגדלתי, לא היססתי ושאלתיו על שום מה דבקו ידיו בצבעים? – “עשיתי אי אלו ניסויים בחומרים כימיים” – השיב לי. התעניינותו פנתה ממתימטיקה אל תחומי הפיסיקה והכימיה.

מאזיפול עברה משפחת דודי ודודתי לסטניסלאב וישבו בה עד שנת 1914. דודי עבד כמנהל חשבונות בחברה גדולה שעסקה במיכרות נפט, בייצור בנזין ושמן־סיכה. ולפי שדרו ברחוב הסמוך לבית הנתיבות הייתי מתארח בביתם לעתים קרובות. מטבע בריאתו לא היה דודי עוזר איש שאפשר לכנותו “מעשי”. לפי מהותו הוא היה איש הרוח ובחוג משפחתנו וקרובינו היכרוהו כבעל ראש גאוני. מנעוריו כבר היה ציוני, קרא את “הצפירה” והיה מקורב אל חוגי “הירדן” ואל עורכיו: אלעזר רוקח, יצחק פרהוף ואברהם לבנסארט.

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה נמלטה משפחת דודי עם שתי בנותיהן למיהרן. הם גרו בעיר קטנה ושמה אייזגרוב, שפירושו בעברית “מיכרה קרח”; משם הם עברו ב־1917 לווינה, שגרו בה רוב משפחותינו, בין מצד אבי ובין מצד אמי, וכך התלקטנו יחדיו. הדוד והדודה העדיפו את וינה על המקום הנידח, אף על פי שבמיהרן לא רעבו ולחם אכלו לשובע. רוב הימים ישב דודי בספריית הקהילה ודודתי דאגה למחיית הבית והבנות למדו בבית הספר. בין באי הספרייה הקבועים הכיר דודי אנשים רבים מעולם התורה והמדע. שם הביאו לפניו בעיות מתימטיות כדי שהוא יפתור אותן.

לדודי היה ידיד הקרוב לרוחו מאד בסטניסלאב, איש תורני, הסופר ר' בנימין שמרלר, מחבר ספר “אהבת יונתן” – מקורות, באורים, הגהות, הארות והערות על התרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל ונוסחאתו הירושלמית על החמישה חומשי תורה, ויצאו לאור הספרים בראשית, שמות ויקרא. כן חיבר קונטרס “מגילה עפה ומגילת ספר” ו“קטורת הסמים”. ובין שניהם היתה חליפת מכתבים, ובנימין שמרלר מביא בספרו “אהבת יונתן” את דעתו של דודי על בריאת העולם.

תלמיד חכם היה דודי, למדן, ובעל מחשבות, ורבים היו האנשים שנהנו ממנו הנאת דעת. כל ימיו הוא נמשך לתורה ולמדעים. הוא שיקע עצמו בספריו של המדען ההולאנדי קריסטיאן הווייגנס, שחי במאה השבע עשרה, והיה מתימטיקאי, אסטרונום, פיסיקאי, שהמציא תיאוריית־הגלים של האור, עמל לשיפור הטלסקופ, המציא שעון מטוטלת וחקר את תנועת המזלות. דודי עוזר היה כלי יקר ומשופע כשרונות שאבדו מפאת נסיבות הזמן. בלימודי החול הוא היה אוטודידאקט, ואילו השתלם באוניברסיטה, היו סגולותיו וכישוריו האינטלקטואליים מתרכזים באפיק אחד שפירותיו היו נושאים תועלת לחברה.

דודי ודודתי ובני משפחותיהם ישבו בווינה עד הפלישה של צבאות הנאצים לאוסטריה. על אודות סופו המר של דודי כתבה לי ברתה בתו מניו־יורק: “אבי נרצח בבוכנוואלד. קבלתי את אפרו וגם ערכתי לוויה כדת וכדין. אם היה האפר אפרו, אינני יודעת. הוכרחתי לשלם ממון רב תמורת האפר. בעלי נאסר בעיר טריאר בגרמניה ועלה בידי להציל אותו ועד עשרה יהודים”.

לא איש פוליטי היה דודי ולא עסקן ציבורי, ועד היום חידה היא בעיני על שום מה היה עם הראשונים שנלקחו לשרפה.

אחרי האסון נמלטו דודתי ושתי בנותיה לארצות הברית והגיעו לניו־יורק. מה רבה היתה שמחתי ומהולה בעצבות כשנפגשתי עם דודתי בסוף שנת 1953 בברונקס. בגיל ששים שנה הוצרכה למצוא מחייתה ברוכלות. באותה עת היא ביקרה בשיעורי ערב לאנגלית, כי חוק בארצות הברית שמהגר יכול לזכות באזרחות אמריקאית רק אחרי חמש שנים רצופות של ישיבת קבע במדינה, ואחרי שעמד במבחן בידיעה מזערית בלשון האנגלית. הכוחות הנפשיים שעמדו לה במאבקיה לקיום בניו־יורק רבתי היא קיבלה מאמה, היא סבתה אסתר. דודתי נפטרה בניו־יורק.

ברתה בת דודתי סיפרה לי דברים הראויים להכתב עלי ספר:

הגעתי לניו־יורק עם בני היחיד בחוסר כל. האוקיינוס הטיל אותי אל תוך עיר של מיליונים אנשים. לא רציתי להיות מסכנה שנרמסת בעפר. בוקר אחד נגשתי אל בעל בית מסחר גדול של יהודי בברודוויי, הצגתי את עצמי כפליטה מווינה, אמרתי לו את שמי, כך וכך אירע את אבי, זדון הגלים טלטלני לכאן, לניו־יורק. אינני מבקשת סעד ואיני רוצה להיות תלויה בחסדי הבריות. בווינה עבדתי באחד הבנקים הגדולים. כאן החלטתי לבחון את כוחותי במסחר. כל שאני מבקשת ממך הוא שתלווה לי אלף דולר. עריבים אין לי, גם אינך מכיר אותי, כל זאת יודעת אני, אבל אני מבקשת שתתן בי אמון כי אחזיר לך את כל הסכום כשאך תהיה לי אפשרות לכך; אני בטוחה שאעמוד בהבטחתי ואקיימה כי מעולם לא אכזבתי אנשים, וגם הפעם יהיה כך. שמע האיש איך אני מדברת אליו, וראני שאני עומדת לפניו לא כמתחננת, אלא כאנוש זקוף קומה, נתפעל ממני, הוציא אלף דולר ונתן לי. אפילו שטר לא ביקש ממני. יצאתי נרגשת מלפניו. איש זר, והוא האמין ונתן לי אלף דולר לא מעשה שכיח הוא באמריקה.

באלף הדולרים שכרתי חנות קטנה וקניתי סחורה – צעצועים לילדים. עבדתי כשש עשרה שעות ביממה, גם ביום ראשון בשבוע עבדתי והחנות הקטנה התרחבה. עתה רואה אתה את הפירמה שלי “לדה מאנופקשררס אימפורטרס, אקספורטרס”, כיום היא אולי השלישית או הרביעית בהיקפה ובמחזור הכספי שלה בניו־יורק, צעצועים למיניהם, לסוגיהם, לתינוקות, לפעוטות ולילדים בגילים השונים, גם למען גדולים.

ברתה אימצה את בתה של הלה אחותה שמתה בצעירותה. היא גידלה וחינכה אותה והשיאה אותה. בכ“ג אלול תשל”ה היא נפטרה.

אחי צבי גלרטר ז"ל    🔗

נולד בג' בניסן תרנ“ו (17.3.1896); בהיותו תלמיד בכיתה הרביעית בגימנסיום הממלכתי הראשון בסטניסלאב – הוא נער בן 14 – הצטרף ל”אחווה“, אגודה מסונפת למפלגת “פועלי ציון”, חרף איסור השלטונות. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה הוא התגייס־התנדב לצבא האוסטרי והשתתף בקרבות בחזית האיטלקית. בשבת נחמו תרע”ו (12.8.1916) הוא נפל בשבי האיטלקי בחזית הנהר איסונזו שהיה אדום מתשפוכת דמים והושם במנזר שעל מונטה קסינו. כשנתיים היה נעדר ולא האמננו כי נראהו חי. אף “הצלב האדום בשווייץ” נבצר ממנו לאתר אותו. כששמע על הקמת הגדודים העבריים שבצבא הבריטי (1917) הוא עשה מאמצים כדי לארגן את השבויים היהודים האוסטריים במטרה שיצטרפו לגדודים. הוא בא בדברים עם מנהיגי התנועה הציונית באיטליה, אך בתחילת שנת 1919 הוא חזר הביתה מן השבי. בתחילת שנת 1920 נלקח אל הצבא הפולני כמי שהיה בעבר קצין אוסטרי. בשנים 1921־1930 הוא ישב בסטניסלאב והקדיש את כל שעותיו הפנויות לעבודה ציבורית וציונית בעירו, ביחוד התמסר למפלגת “התאחדות”, שעמד בראשה שנים מספר. למפלגה ולתנועות נוער “גורדוניה” ול“בוסליה” הוא נתן את מיטב כוחותיו. בשנת 1927 הוא הפך בעצתי את המסגריה לחלוצים “ברזל” לחברת “הסולל” – בית ספר להכשרה מקצועית במסגרות, שיצא לה מוניטין בפולין, ועמד בראש הוועד שלה עד 1930. הוא התמסר ל“הסולל” בכל נפשו ובכל מאודו. משנת 1930 ועד יום מותו ישב בדרוהוביטש, והמשיך שם במסירות את פעולתו הציונית. פעולתו הציבורית האחרונה היתה בשנת 1939, כשניהל את שביתת הפקידים הפרטיים שבמפעלי הנפט במחוז דרוהוביטש. ביתו שהצטיין במידת הכנסת אורחים, היה תמיד פתוח לרווחה לכל עסקן ציוני ולכל שליח מארץ ישראל. הוא שירת גם את “קרן היסוד” במערב גליציה ואירגן וניהל מגביות למענה יחד עם קורט בלומנפלד, ממנהיגי הציונות בגרמניה.

מאמריו נתפרסמו בעתון האיטלקי “ישראל”, ב“נאווי דזיענניק” בקראקוב ובבטאוני המפלגה. הוא היה ער לכל קריאה של התנועה הציונית ומילא בשמחה את המצוות הציוניות. נפשו כלתה לארץ ישראל ולא זכה לעלות אליה.

ואלה שמות בני משפחתי הרוגי הנאצים:

הדוד זלמן עוזר בן ישראל,

הדוד אהרן קארפל, אשתו הנדה, בנם יהושע ובתם רבקה בדולינה;

הדוד מרדכי קארפל ואשתו לבית קרמר, בקוסוב ושתי בנותיהם;

הדוד יהודה גיטרוי ואשתו רבקה, אחות אמי, בנם מילו עם אשתו, ובתם חיה, בלבוב;

פרץ קארפל, בן דודתי, ואשתו ובנם היחיד, בלבוב;

ז’אניה בראט, בסטניסלאב;

פראנקה בראט, בסטניסלאב;

אריה לייב, בראט; בני משפחתו, בלבוב;

צבי הרמן אייגנפלד ואשתו, הורי אשת־אחי בסטניסלאב;

שלמה ואקס ואשתו רגינה, אחות אשת אחי, בנם ובתם, בדרוהוביטש;

חוה בת אברהם אבא ושרה גלרטר;

ישראל בן מיכאל ושיינדל, אחות אבי, דירמר;

שרגא פייבל בן מיכאל ושיינדל דרימר;

דרעייזי, אשת דודי בריש גלרטר, שנפטר בתרצ"ח, ובנותיה: – הנדזייה, בעלה קורן מורה בבית ספר תיכון ובנם; קומציה (על שם סבתה קונה) ואסתר סטלה, בלבוב;

אמי מורתי רחל בת ר' דב ברל ז“ל ומרת אסתר ע”ה;

צבי אחי הבכור;

חוה אחותי הצעירה;

פאנציה בת צבי, אשת אחי;

בני אחי והם הבחורים נחמיה שרגא ושמעון, ה' יקום דמם.

עם צבי גלרטר לוחם ציוני    🔗

“זה היה במלחמת העולם הראשונה. בשובי בחודש ינואר 1916 מן החזית הרוסית למסגרת גדודי, אחרי ששכבתי בבית החולים בווינה, פגשתי בפלוגתי את השחקן המפורסם אלכסנדר גראנאך ואת הצוער צבי גלרטר. מפקד המחלקה שלנו היה סגן ד”ר קראמר יהודי מווינה עורך דין, בעל לב יהודי עדין, שהיה מפקדי והשתתף בקרבות בהרי קארפאטים. הוא היה אהוב על המחלקה. באותו גדוד שירת כרופא הגדוד ד"ר חיים הילפשטיין המנהיג הציוני הנודע מקראקוב.

הואיל וגראנאך וגלרטר יצאו בפעם הראשונה את החזית, ואני כבר נטבלתי טבילת אש, בלשון הצבא, והייתי יותר משנה בחזית הרוסית ונתנסיתי בקרבות רבים, הודעתי שאני מתנדב ללכת לחזית האיטלקית כי מפקדי ד“ר קראמר ורופא הגדוד ד”ר הילפשטיין, שהיו מסורים מאוד לחייליהם, יצאו גם הם לחזית. דבר חשוב מאוד הוא לחיילים בחזית כשממונים עליהם מפקדים נאמנים, שהיו דואגים לתזונתם, ל“שיכונם” ולטבאק.

גלרטר לא היה שליו. הוא בא זה מקרוב מבית הספר לקצינים שבפרוידנטל, בשלזיה, וכבר שלחו אותו לחזית. ולאיזו חזית! – אל החזית האיטלקית שנודעה כמסוכנת מאוד, כי הקרבות התחוללו בהרי האלפים. האוסטרים הכינו מיתקפה גדולה נגד צבא איטליה. לעומתו לא נתן אלכסנדר גראנאך דין וחשבון לעצמו על הצפוי כי כל הזמן היה שר פזמונים בפלוגתו והיה מבדר את הקצינים בשעה שסעדו את לבם, והיה סבור שכך יהיה גם בחזית.

אף על פי שלא הייתי גדול מגלרטר בשנים, הרגעתי אותו מאחר שכבר טעמתי טעם קרבות מתחילת המלחמה בשנת 1914 והתנסיתי בנסיונות רבים; אמרתי לו שלא כל כדור שהאויב יורה, קולע. זה היה זמן מה לפני פסח בשנת תרע“ו (1916). המיפקדה הכינה למעננו כלים לפסח, כי בגדודנו היו יותר משמונה מאות יהודים מתוך 1,120 חיילים בגדוד כולו. התכוננו ל”סדר". בינתיים נחלה הארמייה הגרמנית בפיקודו של יורש העצר הגרמני, מפלה גדולה וקשה ליד המבצר הצרפתי ורדן, שהמראשל פטן פיקד על הגנתו. הגדוד שלנו הוזעק אפוא לשם. הבשר והמצות הושמו לתוך מיכלי אריזה, צפרו צפירת אזעקה ושלחו אותנו לתחנת הרכבת. לא ידענו לאן מובילים אותנו. צעדנו בלי לשיר, כדרכנו, אל תחנת הרכבת כשסופת שלג הסתערה עלינו הצועדים. עצובים היינו על שלא יכולנו לערוך את “הסדר” היפה שהכינונו, אך רווח לנו קצת כשהגענו אל תחנת הרכבת.

חיכינו לילה שלם בתחנת הרכבת. לפנות בוקר עלינו לרכבת וזו יצאה לכיוון בלתי ידוע. רק כשהגענו אל העיר גראץ הבינונו שפנינו מועדות לטירול, לאינסברוק. הגענו לשם באחד הימים האחרונים של פסח ושיכנו אותנו בכפר סמוך לאינסברוק. הוליכו אותנו, היהודים, אל הטמפל להתפלל. הוכרחנו לצעוד בשורות סגורות, לפי פקודתו של הגנרל המפקד הארצי של טירול, שהיה שונא ישראל. הוא עמד ליד חלונו וצפה בנו, והיינו חייבים להצדיע לפניו. כל הקצינים היהודים פחדו מפניו. הוא היה הגנרל האוסטרי הראשון אשר היכה ברוסים בקרב הגדול ב־12 באוגוסט 1914.

בפיקודו של הסגן גלרטר עלה בידינו להיכנס לטמפל, שעמד בחצר גדולה שברחוב צדדי. וזאת לדעת, באינסברוק זו, שבחבל ארץ קאתולית קנאית, שררה אנטישמיות חזקה, היה קיים חוק שאסר על היהודים לבנות בתי כנסת מתקופת ועידת ההגמונים בטירול לפני מאות שנים. קיסרית אוסטריה מאריה־טרזה, ימח שמה, אישררה אותה החלטה מאתיים שנה אחרי הוועידה. רק בנה, הקיסר הליברלי יוזף השני שינה את החוק והתיר ליהודי טירול, וביחוד ליהודים באינסברוק, לבנות טמפל, אך בתנאי שיהיה ברחוב צדדי, לא בחזית הרחוב, אלא בחצר. הנהלת הטמפל קיבלה אותנו בסבר פנים יפות. הגבאים כיבדו כל אחד מאתנו במקום לשבת והזמינונו אל בתיהם לסעודות.

כעבור כמה ימים יצאנו לחזית והשתתפנו בקרבות. החבר גלרטר ניצל כל הזדמנות שהיתה לנו בהפסקה בין קרב לקרב, ולימדנו פרק בציונות. הוא צייר לפנינו בחזונו תמונות יפות מארץ ישראל, כשנהיה בנן חורין על אדמתנו, ונהיה בעצמנו איכרים על אדמתנו הקדושה בארץ ישראל. בהרצאתו היפה והיסודית הוא הסביר לנו שאנו היהודים יכולים להיות עם רק על אדמתנו שלנו. הוא סיפר לנו בין השאר על אודות פרופסור אופנהיימר ומפעלי החקלאות שעל אדמת הקרן הקיימת לישראל.

ב־6 באוגוסט 1916 פתחו האיטלקים בהפגזה ארטילרית כבדה מצד הים והמשיכו בכך יומם ולילה. ב־20 באוגוסט התחיל חיל־רגלים איטלקי להסתער על עמדותינו. וכל אשר האיטלקים כבשו בשעות היום חזרנו אנחנו וכבשנו בלילה. קרבות אלה היו כרוכים באבידות רבות וקשות. גלרטר יצא שלם מן המלחמה האיומה.

כאשר שב לסטניסלאב הוא חזר אל הפעילות הציונית. לפני המבול הנאצי הוא ביקש לעלות לארץ ישראל עם משפחתו, אבל המוסדות הציוניים לא הניחוהו כי פעולתו היתה דרושה בגלות. הרוצחים הנאצים רצחוהו יחד עם כל האינטליגנציה בדרוהוביטש. יהי זכרו ברוך לנצח כמופת של חבר נאמן ולוחם בעד מולדת יהודית ת.נ.צ.ב.ה.".

את הרשימה כתב ביידיש לווי גרעבלער (“נשר” חיפה) והיא פורסמה ב“דז’ואיש אמריקן” ב־28 בדצמבר 1956, ותרגמתיה לעברית.

דודי ר' דוב בריש גלרטר ז"ל    🔗

מילדותי אהבתי את דודי בריש גלרטר; למדן מופלג היה, ידע ש"ס ופוסקים, קיבל סמיכה לרבנות, אך לא עשה את התורה קרדום לחפור בה; הוא קנה לעצמו השכלה רבה גם בחכמות חיצוניות ושלט בגרמנית שליטה גמורה; בעל בתי זיקוק היה לכוהל בבורשטין הסמוכה לעיר מחוז רוהאטין. בבורשטין שכן בית המשפט. תחנת הרכבת היתה בדמיינוב שעל קו מסילת־הברזל סטניסלאב־לבוב.

דודי נמנה עם בעלי יוחסין בעיר ובסביבתה וממקורביו של האדמו"ר ר' נחום היה. קלסתר פניו אמר אצילות: לבושו ההדור, זקנו המטופח תמיד, קומתו התמירה והיציבה, ודרכי נועם שלו עם הבריות, מיעוט דיבורו עם רוחב מחשבתו, תמימות דרכו בבית ובמסחר – כולו אמר כבוד של תלמיד חכם שיש בו דעת ואין רבב על בגדו. כראש הקהילה היה מעורב עם הבריות ושמו הטוב הלך לפניו בכל מזרח גליציה.

ידידו הקרוב לו מאד ד“ר דוד מאלץ, היה ציר לקונגרס הציוני הראשון ולקונגרסים שלאחריו, ממקורביו של ד”ר הרצל ומקברניטיה הראשונים של הציונות בגליציה. בתו יהודית הפסיקה לימודיה בפוליטכניון בווינה ועלתה ארצה בשנת 1920; היא עבדה בשנת 1921 ב“חבורת הבניין” בתל אביב והיתה אחת מארבע החלוצות הראשונות שנשאו בידיהן ברזל ודליי בטון. היא נפטרה בדמי חייה.

דודי וד"ר מאלץ התרועעו ונקשרו זה לזה בעבותות ידידות שלא נפסקה. במשך שנים רבות נפגשו מדי יום ביומו לסוד שיח והושפעו איש מרעהו, זה מחברו שכוחו בענייני מדיניות ציונית־לאומית וזה מחברו שכוחו בענייני יהדות, שניהם נדברו לעתים קרובות עם ר' שלום מלצר, ממייסדיה הראשונים של הסתדרות “המזרחי” מראשוני מקימיו של בית הספר העברי וההסתדרות “שפה ברורה” ברוהאטין.

בשנת תרנ“ח (1898) כשנוסד “אוצר התיישבות היהודים” נמנה דודי עם ראשוני הרוכשים והמפיצים של מניות ה”יידישע קאלאניאלבאנק", מעשה שנחשב בעת ההיא כרב משמעות בנותנו ביטוי גלוי לזיקה אל הציונות. בהפיצו את המניות הוא גם קירב לבבות.

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, נמלטו דודי ובני משפחתו לווינה. בווינה נזדמנו בני משפחתו ובני משפחתי לעתים תכופות בביתו של הדוד ר' יצחק שבדרון. בסוף 1918 חזר דודי עם בני ביתו לבורשטין, ומשם עברו ללבוב.

פניתי אל דודי תמיד בגוף שלישי, כה גדולה היתה אהבתי והערצתי אליו. בדרכי לארץ ישראל בתרצ“ד ביקרתי בביתו של דודי בלבוב ונפרדתי מבני המשפחה. שתי מתנות הוא העניק לי: “עין יעקב” ומניה של “אוצר התיישבות היהודים”. הוא נפטר בלבוב בשנת תרצ”ח. על מותו סיפרו לי כי בלילה נעור משנתו, ניגש אל מיטתה של דודתי, נשק על לחייה, אמר לה מילות חיבה ופרידה, שב למיטתו, שכב ועצם את עיניו לנצח. ת.נ.צ.ב.ה.

*

לצבי אחי ולפאנקה רעייתו היו שני בנים, נחמיה־שרגא הבכור ושמעון. שמעון עבד ב“בתי מלאכה עירוניים” של הנאצים. משם הוא שלח את הגלויה לקושטא, ומשם היא נשלחה אל המחלקה לעלייה של הסוכנות היהודית בירושלים וממנה קבלתיה. קראתיה, וחשך נרי בעדי.

דרוהוביטש 22 בינואר 1943

דודי אהוב ויקר,

קיבלתי את הגלויה של חברך מאיסטאמבול שנכתבה ב־4 בינואר

1. הואיל ואני לבדי, כולם יצאו מדירתנו וגרים אצל אביך. ומפני שאני לבדי, נותרתי אחד, מבקש אני ממך שלא תשכח אותי ושתעמוד בקשר תמיד אתי. וכך אין כל חדש, אני עובד, יותר אין לי מה לכתוב, כי אתה כבר יודע הכל. אני מברך אותך ומנשק לך חזק.

שלך, שמעון

זה נוסח תרגומה של הגלויה מפולנית.

בתיבה “חברך” התכוון שמעון למשה חיים שפירא ז"ל, סגן ראש המחלקה לעלייה בסוכנות היהודית, לימים שר הפנים, שישב במשרד ועד ההצלה בקושטא; ביקשתיו שיתעניין בגורלה של משפחתי בדרוהוביטש; הוא היה כותב אל משפחתי, ואליו גם נשלחה הגלויה.

בכתיב המילה בפולנית “יצאו” יש לקרוא – “הוצאו”. בכתיב המילה “גרים” בפולנית התכוון כי הומתו, נקברו.

אבי מורי נפטר בח' באלול שנת תרצ"ה בלבוב ונטמן בבית עלמין בלבוב, ברחוב יאנובסקה. בית עלמין זה היה גיא־ההריגה לרבבות יהודים.

המכתב השני והאחרון שקיבלתי משמעון היה מיום ה־27 בפברואר

1. הוא משתרע על שנים עמודים. התחלתי לתרגמו מפולנית. פעמים אחדות ניסיתי להערות את ארבעים ושש השורות מפולנית לעברית, אך כאב ודמעות השמיטו מידי את הקולמוס ולא אכתוב על ספרי אלא את המשפטים האחרונים שבאגרתו: “אני לבדי בדורהוביטש, גלמוד, אני מתחנן אליך שלא תשכח את היתום שנעזב – יש הרבה מה לכתוב, אולם אין לי זמן. יתן אלוקים שהמלחמה תיגמר בהקדם כדי שבעזרתכם אהיה עמכם. אני נפרד ממך ואנשק לך חזק, בן־אחיך שמעון”. –

על אודות סופו המר של שמעון לא נודע לי דבר.

אבי מורי ר' יעקב ז"ל    🔗

צאצא לשושלת רבנים,

תוכו כברו

בתורה, ביראה ובחסידות,

מתפלל בלהט ובדמע,

במדרשי גאולה מלהיב קהל המתפללים,

שומר מוצא שפתיו,

נקי דעת וטהור לב במשא ומתן;

סר מרע ואץ לחלץ זולתו ממצוקה;

פיו לא דיבר תוכחות

על כן אהבוהו הבריות;

למדן ואוהב הפילוסופיה של ימי הביניים,

חיבב עיון באבן־עזרא וב“אור החיים”

חסיד סטרטין – בורשטין

לא שינה מעודו ממנהגו ללמוד בשבתות את “העקדה”;

ולא פסק מהגותו בספרי יראים;

כאיש אירופי המכיר הוויות העולם קרא כתבי מאכס נורדאו,

– עוד טרם זה הצטרף לד"ר הרצל;

אבי מורי

אוזני עוד שומעות אותך בליל ה“סדר”: “שפוך חמתך אל הגויים”;

דבקה נפשי אחריך

כי אור החיים משגבך־משגבי!

זכותך יגן עלי.

אמי מורתי רחל הי“ד נצר לשושלת של”ה הקדוש    🔗

השתעשעה ב“קרבן מנחה סדור” בכריכת עור שחור ובערבים קראה בהנאה רבה “נתן החכם” ללסינג,

נשתלבו בה ספר “משלי” מזה והסופרת הפולנית אורזשקו מזה,

מתרגשת מן הלחן ספוג מתיקות של “באין מליץ יושר מול מגיד פשע”

מטפחת בגנה ערוגות פרחים,

משכימה קום בשלוש בבוקר ל“זכור ברית”,

קוראת את “הפעמון” לשילר¹⁹⁰,

יודעת דיני “שולחן ערוך” ומנהגים,

מתווכחת בעוז על אודות ברטה סוטנר,

בנתה בחכמה את חיי המשפחה ובתבונה צופייה הליכות הבית,

עמודיו צדקה וחסד –

שפתיה דוברות מישרים והליכותיה ענוה,

בכפר נולדה ולומדת תורה מפי הסופר יצחק פרנהוף,

מופיעה כאשה יהודיה אירופאית זקופת קומה,

על ביתנו כוננה אפריון הוד,

מסובים אל השולחן התענגנו על רוב מטעמים סגוליים,

מעשה ידייך להתפאר,

חין הערצתה לאבינו עטרתה־עטרתנו, קרן עלינו מעיניה.

מנוגה התבונה הוצקה אמונתך הצרופה בהשגחת הבורא,

באין שיעור קיימת מצוות כיבוד אב ואם,

ממך ראיתי וכן עשיתי

למדרגתך לא עליתי.

אחרון של פסח, הוא יום הולדתך חקוק כחותם על לבי,

מה ערב לי פסוקך:

"כמים הפנים לפנים

כן לב האדם לאדם" (משלי כז).

זכות נפשך

כטל השמים.

זכותך יגן עלי.

ביום הכיפורים שנת תשכ"ג התפללתי בבית הכנסת “הנשיא” בירושלים. הבעל־קורא מסיים את קריאת “מפטיר”. שני ספרי תורה מונחים על הבימה. נקישה על הבימה ומכריזים – “יזכור”! המתפללים אומרים בלחש “יזכור”. קול בכי בוקע מעזרת נשים.

בבית הכנסת הושלך הס. הגבאי, מוותיקיה של ירושלים לוחש באוזני החזן את שם הנפטר אשר לזכרו יאמר “אל מלא רחמים”: מנחם בן משה אוסישקין, שהיה מראשוני המתפללים בבית הכנסת, והלך לעולמו, ועוד שם של מי שהלך לעולמו. ציפיה דרוכה עמדה בחלל בית הכנסת. הקהל חיכה בדריכות לשמוע “אל מלא רחמים”, תפילה שחוברה במיוחד לזכר ששת מליונים היהודים שהומתו, שנשרפו, שנחנקו ושנקברו חיים בידי הגרמנים הנאצים. והינה, שליח הציבור לתפילת “מוסף” משמיע “אל מלא רחמים” לששת המיליונים קורבנות השואה בנוסח הרגיל, שנאמר לעילוי נשמתו של כל איש יהודי שהלך לעולמו, קולו נשמע אדיש ללא רגש וללא לב. לפתע ניתרתי ממקומי בספסל האחורי, פרצתי אל ארון הקודש ושאגתי שאגה מרה: – “כך?!… הכך אומר ציבור “אל מלא רחמים” לשישה מליונים יהודים שתשפוכת דמם עודנה גועשת?”…

הנשיא זלמן שזר ז"ל, שחש כמוני החוויר כולו. המתפללים זועזעו.

החזן שב ואמר את התפלה “אל מלא רחמים”, שחוברה לזכרם של שישה מיליונים קורבנות השואה.

לאחר האזכרה ניגש אלי הגבאי, מבני דור חמישי בירושלים, ואמר לי “איהר האט זיי געציילט?” לאמור – כלום ספרת אותם?…

חלפו כשלושים וחמש שנה למן אושוויץ וטרבלינקה. אנחות ממעמקי הלב נחלשו, ובבתי הכנסת נאמרת תפילת “אל מלא רחמים” בנוסח מקוצר. לא עוד יישמע קול בכייה וגעייה “מעזרת נשים”, לא עוד ישלפו גברים ממחטותיהם למחות דמעותיהם. התפילה נאמרה בגון קול אדיש, איננה יוצאת מלב קרוע ומורתח.

– יש “קדיש” על מות יחיד.

היש “קדיש” לשישה מיליונים נפשות?

השמדת בני משפחתי לא משה ממני יומם ואני חי עמה על משכבי בלילות, בלכתי בדרך, בשכבי ובקומי. מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה יומם ולילה את חללי משפחתי¹⁹¹.

יתגדל ויתקדש שמיה רבה…

בתחילת חודש ספטמבר 1941 פגשתי ברחוב מלך ג’ורג' בירושלים בד“ר אמיל שמורק, חבר ההנהלה הציונית, שנינו היינו יריבים פוליטיים וידידים כנים זה לזה עוד מימי גליציה, ואמרתי לו: “ד”ר שמורק – יהדות פולין צפוייה לכליון; הבה נציל, אנו פה, בארץ ישראל, ממורשת היהדות ומנחלתה של הציונות בפולין. נעמיד קבוצות סטודנטים, שילכו מציוני אל ציוני עם רשם־קול בידיהם וידובבו את העסקנים הציוניים. מהם יש בעלי חלאים ויש שלוקים באנגינה פקטוריס… כל עוד ראשוני הציונים עימנו פה בחיים, נלך אליהם, נבוא לבתיהם, יספרו את שהם יודעים וזוכרים ודבריהם יוקלטו”. הצעתי, שהיה בה גרעין של מה שעתיד היה להיות לימים “יד ושם”, חלפה עם הרוח, רוח החורף הירושלמית.

הבאתי את הצעתי זאת גם לפני אישים אחרים מפולין, וחשבתי לתומי כי יאמרו לי: “טול את היוזמה בידיך ועשה”. כזאת לא אמרו לי. כלל הוא: אם ההצעה נראית סבירה ובת הגשמה, שוללים אותה לאלתר. ואם ההצעה נראית הגיונית, שיש בה מחשבה טובה ושכל טוב מבטלים אותה ודנים אותה ל“מיתה” בסל. באותו יום, לאחר שיחתי עם ד“ר שמורק, כבר היה מנוי וגמור עמי כי עד שהם יחליטו, אקים אני יד ושם לסטניסלאב קהילתי. הייתי עושה ומעשה: החילותי בחיבור תולדות הקהילה בשנים תרע”ט־תרצ“ט (1919־1939). עמלתי במשך שמונה שנים תמימות, דובבתי מאות אנשים מבני קהילתי היושבים בכל חלקי הארץ. ד”ר נתן מיכאל גלבר, הרב ד“ר מרדכי זאב ברודא, ישעיהו הלוי איש הורוויץ, מאיר הניש וא”ל שוסהיים¹⁹² קיבלו את הצעתי שיכתבו את תולדות הקהילה מראשית צמיחתה עד תרע“ט ומתרע”ט ועד תרצ“ט (1919־1939) אני כתבתי. וכך, בשנת תשי”ב (1952) יצא לאור הספר “סטניסלאב” בעריכתו של דב סדן בשיתוף עמי בהוצאת מוסד הרב קוק בירושלים, 430 עמ'.

יעקב לשצ’ינסקי, גדול חכמי הסוציולוגים, כתב על ספר סטניסלאב עמוד שלם בעתון “פארווערטס” בניו־יורק ומחציתו הקדיש לחלקי שלי (200 עמוד) בספר ובין השאר כתב: ההיסטוריונים צריכים ללמוד ממנחם גלרטר איך לכתוב מונוגרפיות על קהילות יהודיות.

שואלים הצעירים בבתי ספר תיכונים, שואלים סטודנטים באוניברסיטאות איך הלכו ששת מליונים היהודים כצאן לטבח אל תאי הגאזים. לענות על השאלה המחרידה הזאת – זה למעלה מכוחותי ואין אני מעז לנטול עלי עול כזה. בשאלה זו עוסקים היסטוריונים החוקרים המוסמכים.

ובכל זאת אעיר הערות מספר: (א) שש מליונים היהודים לא הלכו מרצונם, אלא הוליכו אותם בקרונות מוות חיות ס. ס. הנאצים לאחר שהפשיטו מהם את צלם אלוקים, את דמות אנוש־אדם;

(ב) מלחמות הפארטיזנים ביערות ומרד גיטו וארשה מעידים כי לא פסו בקרב הצעירים הכוחות הנפשיים־העילאיים להתקומם נגד אקדמיית ההשמדה של היטלר ומשרתיו;

(ג) ואסתייע בד"ר נחום גולדמן שאמר בדבריו לזכרו של נוח בארו, בתל אביב בשנת 1965: “לעיתים קרובות אמרתי אל הישראלים, שאיני בטוח אם יהודי שהלך לאושוויץ כששפתיו ממללות את שמע ישראל, לא היה גבור פחות מאשר החיילים שצעדו עם יחידותיהם הצבאיות תוך השמעת שירי מלחמה, שהרי יותר קל להיות גבור כאשר נמצאים יחד עם גבורים, מאשר לחיות בתוך חורבה של גיטו ולהחזיק מעמד. אין אנו צריכים איפוא, להתבייש בגולה. להתקיים אלפיים שנה בגלות ולהישאר בחיים, זוהי גבורה. אין אני יודע על מקרה דומה אחר בתולדות העולם”.

 

מאודים מוצלים למאבק נחרץ לתקומה    🔗

גרמניה נכנעה לבעלות הברית ב־7 במאי 1945 ובאותו יום הכריזו נשיא ארצות הברית וראש ממשלת בריטניה הגדולה על סיום המלחמה באירופה. הכל ייחלו לבשורה וזו היתה צפויה בכל יום. אך משהגיעה לא היה עוד עם כעם היהודי ששמחתו היתה כה חדורת אימה בבוא רגע ההתיצבות פנים אל פנים מול הלם האמת על גודל השואה.

הוועד הלאומי הכריז על יום רביעי, כ“ו באייר תש”ה (9.5.1945) כעל יום הנצחון; שבתון כללי מעבודה ומלאכה החל משעה 9 בבוקר, תהלוכות ואסיפות עם משעה 4 אחה"צ עד 7 בערב, הפסקת התחבורה העירונית וסגירת בתי עסק בשעות התהלוכה, תפילות בציבור בבתי הכנסת, ציון “יום הנצחון” בבתי הספר והנפת דגלי הלאום ודגלי בנות הברית.

תפילת הודיה בבית הכנסת “ישורון” היתה מרגשת. אזכור, הרב שמואל יצחק הילמן זצ“ל, חותנו של מרן יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ”ל, עלה על הבימה כשהוא עטוף טלית והדליק נר נשמה בצנצנת שחורה. כשנאמרה תפילת “יזכור” פרץ כל הקהל בבכי. באותו יום המתה ירושלים מרוב יהודים חוגגים ברחובות, על הגגות ועל הגזוזטראות. תהלוכת המונים עצומה היתה בירושלים שעין לא ראתה עוד כמוה: כחמישים אלף איש ואשה, נער וזקן – צעדו בסך לעבר חצר המוסדות הלאומיים. נשיא הוועד הלאומי יצחק בן צבי נשא את דברו אל קהל האלפים מעל מרפסת בניין הקרן הקיימת לישראל. המעמד המרגש נסתיים בשירה אדירה של “התקווה”.

לקריאת הוועד הלאומי התכנס ביום א' בסיון תש“ה (13.5.1945) “כינוס הנצחון” בהר הצופים בירושלים במעמד צירי אסיפת הנבחרים, חברי הוועד הפועל הציוני ונציגי הרשויות המקומיות. יושב ראש הוועד הלאומי, דוד רמז, נשא את נאום הפתיחה. אחריו קרא הרב הראשי בנציון מאיר חי עוזיאל תפילת אזכרה והודיה. אחריהם נשאו דברים מרן הרב הראשי ר' יצחק אייזיק הלוי הרצוג, משה שרתוק וד”ר משה סנה. מפי כל הנואמים עלתה התביעה לעצמאות ולמדינה לעם ישראל בארץ ישראל. כל מי שנכח באותו מעמד חש בקרבו את פעמי הגאולה הקרבים וכי מדינת היהודים עתידה לקום ובמהרה בימינו.

העימות עם ממשלת בריטניה נעשה בלתי נמנע    🔗

ב־26 ביולי 1945 ניצחה באנגליה מפלגת הלייבור בבחירות לפרלאמנט. ממשלת לייבור בראשות קלמנט אטלי קמה במקום הממשלה הקואליציונית של שנות המלחמה בראשות וינסטון צ’רצ’יל. ארנסט בווין, שתמך בציונות בשנת 1930, היתווה עתה, כשר החוץ הלייבוריסטי מדיניות אנטי־ציונית גלויה וגסה ונתגלה כאויבה הגדול של הציונות.

בסוף ספטמבר 1945 התקיים כינוס יישובי, שהשתתפו בו חברי הנהלת הסוכנות היהודית, חברי הוועד הפועל הציוני המצומצם, מליאת הוועד הלאומי, באי כוח הרשויות המקומיות והגופים הכלכליים. לא מכוח עבודתי במחלקה לתרבות של הוועד הלאומי, או מכוח קירבתי לראשי ההנהגה הציונית ולראשי היישוב, אלא משום “הטבע הפוליטי” שבי השתתפתי בכל הכינוסים וכך הייתי מעורה בכל ההתפתחויות במוקד ההכוונה הלאומית שבירושלים. כינוס זה מחה נגד ממשלת הלייבור המגשימה את מדיניות “הספר הלבן” ומגבילה באופן אכזרי וציני את עליית היהודים לארץ ישראל: בנובמבר 1945 הודיע בווין בפרלאמנט על מדיניותה החדשה של הממשלה הבריטית בארץ ישראל, שמשמעה המעשי החנקת הבית היהודי הלאומי בארץ ישראל וגזירת העליה לפי המיכסה של 1,500 רשיונות עליה לחודש תימשך. במסיבת עתונאים גינה בווין את מעשי האלימות בארץ ישראל והזהיר את היהודים: “אם היהודים על כל סבלותיהם יבקשו להידחק יותר מדי אל ראש התור, צפויה סכנה שיעוררו תגובה אנטישמית כללית”.

האיום שבהתבטאות אטומה זו של בווין זיעזעה את היישוב. בשעה שנגולה והלכה לעיני תבל ומלואה הזוועה מקפיאת הדם, שנעשתה בהמוני בית ישראל באירופה, ולא במעט בסיועה העקיף של ממשלת בריטניה עצמה, גם בשתיקתו של הסוציאליסט בווין – הוא אינו בוש להטיף לנו מוסר ולאיים בנוסח “אם היהודים יבקשו להידחק יותר מדי אל ראש התור”!

עמדתו האנטי־ציונית של בווין בישרה רעות ליישוב. קיווינו שוייצמן יצליח אולי (במארס 1945 נסעו חיים וייצמן ורעייתו ורה ללונדון) לרכך במקצת את הגוי האנגלי. אולם מיומו הראשון כשר החוץ נקט בווין עמדה פרו־ערבית ברורה והציב מייד חומת התנכרות בינו ובין ההנהגה הציונית. בספרה “חיי עם חיים וייצמן” כותבת ורה וייצמן (בעמודים 180־181): – “פגישותיו של בעלי עם בווין היו חמות וידידותיות בשנים הראשונות של המלחמה, עת היה בווין זקוק לשירותו המדעי; עתה נעשו קשות וחריפות. בעלי דחה בבוז מתן סרטיפיקטים במספר בלתי מספיק לאלפי שרידי השואה”.

“אני גם מנהיגם של פועלי תובלה” אמר בווין על עצמו “אפשר שאינני מסוגל לארגן את התובלה, אולם אני יכול להפסיק אותה”. דברים אלה סיפר חיים וייצמן לפליקס פרנקפורטר, והוסיף: “זה מה שבווין רוצה לעשות עכשיו בארץ ישראל”¹⁹³.

ב־13 בנובמבר 1945 ביקש ממלא מקום הנציב שאו¹⁹⁴ מהנהלת הסוכנות היהודית, כי משלחת הישוב תבוא אליו בשעה חמש בערב לקבל הודעה. המשלחת הגיעה במועד לארמון הנציב. מ"מ הנציב העליון קרא לפניה את הודעתו של שר החוץ באותו יום בפרלאמנט הבריטי על ארץ ישראל, והסב את תשומת הלב בעיקר לאותו סעיף בהודעה שמדבר על שימוש בכוח. הוא יעץ למשלחת שהישוב יימנע מאלימות, כל כל אלימות תיתקל בתקיפות.

ד"ר ברנרד ג’וזף, הוא דב יוסף, הגיב קצרות באותו מעמד בשם המשלחת והביע את אכזבתה מההודעה. הוא הוסיף כי היישוב לא יקבל אותה ולא ייכנע לה.

יותר מששה חדשים עברו מאז נגמרה המלחמה. יותר ממליון יהודים עקורים, שרידי מחנות, שבורי גוף ונפש ציפו ליציאה מאירופה עקובת דמם של מליוני יהודים אל ארץ ישראל, והנה נתגלתה צביעותה של ממשלת בריטניה בכל מערומיה ללא כסות. הודעת בווין שמה לאל את “הצהרת באלפור” ואת התחייבויותיה של אנגליה בהתאם למנדאט הבריטי. בהודעתו לפרלאמנט הציע בווין למנות “ועדת חקירה אנגלו־אמריקאית” שתבחן את בעיית ארץ ישראל בכללותה מחדש, ותציע החלטת ביניים והמלצות לפתרון הסופי.

באותו פרק זמן התלכד היישוב היהודי מאחורי ההנהגה ונערך למאבק המר להעלאת שארית הפליטה ארצה. ב־4 באוקטובר התחילה תחנה חשאית של “ההגנה” משדרת בכל יום בעברית, באנגלית ובערבית. ב־10 באוקטובר פרצה פלוגת פלמ"ח למחנה המעצר בעתלית ושיחררה 208 מעפילים.

ב־21 בנובמבר 1945 בא לארץ ישראל הנציב העליון החדש, לייטננט גנרל סיר אלן קנינגהם. באותו בוקר שב מלונדון גם יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית דוד בן גוריון. יומייים אחרי בואו זימן אליו הנציב החדש משלחת של הנהגת היישוב בראשותו של דוד בן גוריון. היה זה בעת שהרוחות סערו בשל הפסקת העלייה כשנודע שהספינה “ברל כצנלסון” הורידה בחוף שפיים מאתיים מעפילים. הספינה נלכדה בידי אוניות הצי הבריטי, אולם אחרי שרוב המעפילים הצליחו להתחמק לתוך היישוב.

יומם חי היישוב בציפיה ללילות ולחדשות לבקרים. והחדשות רדפו זו אחר זו: יחידות פלמ“ח תקפו ופוצצו תחנות משטרה בסידנא־עלי ובגבעת אולגה, ששימשו נקודות שמירה על החופים; יחידות של הצבא והמשטרה ערכו חיפושים נרחבים ומצור צבאי על יישובי השרון שפיים, רשפון וגבעת חיים. בהתנגשות עם הצבא נהרגו תשעה יהודים, ששים ושלושה נפצעו ואלפים נעצרו ומאות נשלחו למחנה מעצר בלטרון. קבוצות אצ”ל ולח"י המשיכו בפעולות הטרור נגד הממשלה, תקפו את המשטרה המרכזית בירושלים. בפעולה נהרגו קצינים ושוטרים מהמשטרה ומהצבא. עוצר הוכרז בירושלים שנמשך ארבעה ימים. הנציב העליון חזר וזימן אליו ב־28.12.1945 את נציגי הסוכנות היהודית, שהביעו גינוי למעשי הטרור, אך הוסיפו כי בעקבות המצב שנוצר בידי הממשלה אין הסוכנות היהודית יכולה לשתף עמה פעולה נגד הטרור.

היה זה כמדומני העוצר הראשון וטעמו לא פג ממני עד היום, שכן אין דומה עוצר בתל אביב לעוצר בירושלים. משל אינו דומה לחץ דם של ראובן לזה של שמעון אף על פי ששניהם שרויים באותו לחץ האטמוספירה. ושונה היה גם מצבה של חיפה הסמוכה לישובי העמק. בבניין המוסדות הלאומיים, – הסוכנות היהודית והוועד הלאומי – ניתן לי לחוש מקרוב את פעימות הלב של היישוב.

בשנת 1945 קמה “הליגה הערבית” בסיועה של הממשלה הבריטית. שמעתי מפי ברל לוקר, חבר ההנהלה הציונית, שישב בלונדון ועיקר עיסוקו בעבודה הפוליטית: כשנפגשתי עם בווין ושטחתי לפניו את טענותינו לעליה מוגברת חופשית, הגיב בווין ואמר: – “גם אם ארצה להיענות במידה מסויימת לדרישותיכם, לא אוכל לעשות זאת כי חרב הליגה הערבית מתהפכת מעל ראשי”. אמרתי לו: – "הרי אתם הקימותם את הליגה הערבית. אמשול לך משל – בעיירתנו היו ילדים, ואני בתוכם, יוצאים בחורף החוצה ומשחקים בכדורי שלג. הקימונו גושי שלג ועיצבנו מהם פרצופי אדם. כאשר כילו הילדים את מלאכתם הם ראו דמויות אדם עשויות שלג. נפחדו מהם פתאום ונרתעו לאחור. אז קרא ילד אחד בקול: “חברייא, מפני מה ומפני מי אתם מפחדים? בעט ברגלו באנשי השלג והללו קרסו ונמסו. הקימותם לכם גוש של שלג כזה ובידכם להפילו”.

כי ממשלת הלייבור חורשת רעות על היישוב – לעשות פלסתר את “הצהרת באלפור” ולרמוס את המנדאט – באה לאשר החלטת ממשלת בריטניה לנתק את “עבר הירדן” לגמרי מעל ארץ ישראל. עבר הירדן (“טרנסיורדניה”) הוכרזה מלכה עצמאית ועבדאללה הוכתר למלכה.

הודעה זו נתפרסמה בתחילת מארס 1946 וירדה עלינו כמהלומת רעם. במתן ריבונות מדינית ל“עבר הירדן” עוררה הממשלה הבריטית את הערבים, עוררה תיאבונם והגבירה את שחצנותם. ממלכת “עבר הירדן” הובאה תחת חסותה, והלגיון הערבי התחיל להתארגן ולהיערך ככוח צבאי מודרך ומאומן בידי הבריטים.

במאי 1945 הגישה הנהלת הסוכנות היהודית לממשלה הבריטית תביעה דחופה למאה אלף רשיונות־עלייה בשביל שארית הפליטה; דרישה זו זכתה ליחס אוהד במינהל של ארצות הברית. גם טרומאן נשיא ארצות הברית תמך בה. יהודים ביקשוהו כי ישפיע על ממשלת בריטניה, אך פנייתו בעניין זה אל ראש ממשלתה אטלי לא נשאה פרי. ממשלת אנגליה לא סרה ממדיניות “הספר הלבן” והתמידה במיכסה הזמנית של 1500 רשיונות עליה לחודש. שוועתם של רבבות שרידי מחנות ההשמדה עוררה גלים של התמרמרות בארץ ישראל ובתפוצות הגולה. מוסדות היישוב הגבירו את מאמצי ההעפלה, שלא פסקו במשך כל תקופת המלחמה, ומאבקו של היישוב נגד משטר החנק של השלטונות קיבל מעתה ממדים גדולים והולכים וצורות חריפות מאוד. השלטון הבריטי הגיב באמצעי־דיכוי.

תמיכתו של נשיא ארצות הברית בתביעתנו לעליית 100 אלף יהודים הרגיזה את הממשלה הבריטית, ובווין שביקש לסכל צעד הומאניטארי זה של נשיא ארצות הברית, הציע להקים “ועדה אנגלו־אמריקאית” משותפת שתבחן מחדש את הבעייה. על ידי הוועדה קיווה בווין לסכל את ההצעה להעלאת מאה אלף יהודים לארץ ישראל. האמריקנים נענו ל“אתגר” והסכימו לשיתופם. אז הודיע בווין בהצהרתו שנתפרסמה ב־13 בנובמבר 1945 על מינוייה של הוועדה.

בהנהלה הציונית נידונה השאלה אם להופיע לפני הוועדה או לאו. הכריעו השיקולים שאין להחרים ועדה שמבטאת זו הפעם הראשונה באורח רשמי את התעניינותה של ארצות הברית בבעיית ארץ ישראל.

בימי שהות הוועדה האנגלו־אמריקאית בארץ.    🔗

שנת 1946 נפתחה אפוא בסימן ועדת החקירה האנגלו־האמריקאית. עוד ועדה אחת. אולם זו היתה שונה מקודמותיה: היו בה שנים עשר איש, חציים נציגי הממשלה הבריטית וחציים נציגי הממשלה האמריקאית. ראוי להזכיר כי זו הפעם השנייה שהציונות משכה את ארצות הברית למעורבות במזרח התיכון. הפעם הראשונה היתה – בשנת 1917, כאשר לואיס ד. בראנדייס, שופט בית המשפט העליון, שכנע את הנשיא וילסון שיתערב אצל ממשלת בריטניה למען “הצהרת באלפור”, ובפעם השניה ב־1946, כאשר העימות בין הסוכנות היהודית לבין הממשלה הבריטית הגיע עד משבר ולא נראה מוצא. כאז כן עתה לא רצה הסטייטדפרטמנט להבין כי זהו אינטרס חיוני של אמריקה למהר ולשים את כף רגלה במזרח התיכון, שכן כלל הוא כי אין חלל ריק – כשזה יוצא, זה נכנס.

הוועדה החלה בפעולתה ב־5 בינואר 1946, אך לארץ ישראל היא הגיעה ב־9 במארס. ההעפלה נמשכה ואף התגברה. אוניית המעפילים “אנצו סירני” נתפשה בידי הצי הבריטי בקירבת חופי הארץ ובה תשע מאות איש. אצ“ל ולח”י ביצעו יחד התקפה על בית הסוהר המרכזי שבלב ירושלים וניסו לשחרר את חבריהם הכלואים שם. זוכר אני את פרצופיהם של השוטרים הבריטים: כך נצטיירו בעיני הנאצים. הפלמ“ח פוצץ בשנית את משטרת החופים בגבעת אולגה מאחר שהוצב בה ראדאר לאיתור אוניות מעפילים. אצ”ל המשיך ותקף גם מחנה של חיל האוויר בתל־נוף.

בתגובה לפעולות אלה פירסמה ממשלת ארץ ישראל “תקנות לשעת חירום”, שמשמעותן הפעלת גזרי דין מוות וביטול הזכות לעירעור עליהם. נקבעו עונשים חמורים, עד מאסר עולם, על שימוש שלא כחוק במדי צבא. הוטל על היישוב משטר חירום.

המוסדות העליונים התנגדו לפעולות אצ“ל ולח”י. אולם בדיעבד נגררו גם כוחות “ההגנה” לפעולה נגד הצבא הבריטי משעה שזה החל בחיפושים אחר נשק ולוחמים במושבות ובערים העבריות. פעולות אלה עוררו תגובות מצד הפלמ“ח. אחד עשר חברי פלמ”ח נעצרו ב־31 בינואר 1946 ונכלאו במשטרת צפת. יחידת פלמ"ח ניסתה לשחרר אותם בכוח.

ב־31 בינואר 1946 קויים בארץ שבתון כללי של הישוב על פי הוראת הוועד הלאומי. היישוב הפגין בתהלוכות ובאסיפות המונים והביע את תביעתו לעלייה חופשית ולמדינה יהודית. העם ביטא בכך את נכונותו להגן במלוא כוחו על זכותו לעצמאות ולתקומה ממלכתית. היישוב שבע מרורים מכל הוועדות המלכותיות בשנות המנדאט לפי שעם כל ועדה אך כורסמו זכויותינו. הפעם נתלו תקוות מסויימות בוועדה משום היותה אנגלו־אמריקאית, כאמור, זו החלה בישיבותיה ב־9 במארס 1946 בירושלים. היא שמעה הרצאה מקיפה ורבת רושם מפי נשיא ההסתדרות הציונית ד“ר חיים וייצמן. הוא גולל במשך שתי שעות את פרשת הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל ואת שואת יהודי אירופה, דרש עלייה גדולה והקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. כעבור כמה ימים העיד לפני הוועדה דוד בן גוריון, יו”ר ההנהלה הציונית. גם משלחת הוועד הלאומי עם יצחק בן צבי בראשה הופיעה לפני הוועדה. נציגיה של “אגודת ישראל” וכן של הספרדים שהעידו בפניה הזדהו עם הדרישות המדיניות של וייצמן ושל בן גוריון.

זכורים לטוב שלושה מחברי הוועדה: ריצ’ארד קרוסמן, חבר בית הנבחרים הבריטי שהיה קודם לכן רחוק מעמנו, אך שינה טעמו אחרי שנפגש עם העקורים במחנות כשהוועדה ביקרה במחנות העקורים באירופה. לאחר שהאזין לכל המשלחות הפך לנו לידיד נאמן, קרוב ויקר ביותר. כמוהו היו גם ג’יימס מקדונלד ובארטליי קראם, הנציגים האמריקניים.

המקרה רצה והכרתי את בארטליי קראם. מול בית הכנסת “ישורון” ברחוב המלך ג’ורג' עמד בניין בן שלוש קומות שנודע בשם “בית גולדשמיט”. זה היה מלון אירופי וכשר למהדרין. בעת ההיא העדיפו רבים, ביחוד יהודים, את “ביל גולדשמיט” על מלון המלך דוד. לבית גולדשמיט יצא מוניטין בחוץ לארץ בין יהודים ובין שאינם יהודים. “גויים” רמי מעלה ורמי יחש הזמינו בו חדרים מראש. בפרוץ מלחמת העולם השניה הפקיע הצבא הבריטי את בית גולדשמיט מבעליו והסב אותו למועדון לקצינים. בעלי המלון, אברהם צבי ונחמה גולדשמיט, שכרו קומה שלימה בבית מנשה אלישר בשדרות בן מימון 22 והתקינו בו פנסיון. מאז עשיתי לי מנהג לסעוד בו סעודות צהרים בימי חול ובשבתות.

בליל שבת אחרי התפילה הלכתי מבית הכנסת אל פנסיון גולדשמיט לסעודת שבת. והנה נכנסו שני גברים, האחד מהמחלקה המדינית של הסוכנות היהודית והשני היה בארטליי קראם. עמדתי בסמוך לשולחן שיוחד להם. כשגולדשמיט עמד לקדש על היין, הוציא בארטליי קראם כיפה שחורה מכיסו וכיסה בה את ראשו, נתן “שלום עליכם” לבעלי הבית, אמר כמה מלות נימוסין לגברת גולדשמיט וניגש גם אלי לברכני. הוא עשה כך לא משום שידע מי אני, אלא משום נימוסו ופשטות הליכותיו. בשעה שגולדשמיט קידש על היין הוא קם ועמד בדרך ארץ כאחד גוברין יהודאין.

ר' אברהם צבי גולדשמיט היה יליד ירושלים (1879). בראשית המאה יצא לאמסטדם ללמוד בבית מדרש גבוה ולהשתלם גם בקורס גבוה להתעמלות. הוא היה המורה הראשון להתעמלות בארץ ישראל. בהדרכתו חונכו מורים להתעמלות ומקצועו זה היקנה לו מקום נכבד במוסדות חינוך בארץ. הכרתיו לראשונה כשהיה מנהל בית היתומים הגדול החדש שברחוב יפו. התגוררתי בו ימים אחדים באוקטובר 1920, כשבקרתי אצל זכריה חסידי, (כמסופר לעיל). א. צ. גולדשמיט נודע כבעל מידות תרומיות, שליבו נדיב וידו פתוחה. הוא נזכר בדין וחשבון של ד“ר דוד אידר מלונדון על פעולות “ועד הצירים” בארץ ישראל בשנים 1918־1922; הוא נמנה עם ראשוני החברים שייסדו את בית הכנסת “ישורון”. “בית גולדשמיט” נוהל בידי נחמה רעייתו. היא היתה אשה משכילה, בעלת יוזמה ומעוף, שלטה בכמה שפות – גרמנית, הולנדית ואנגלית והתהלכה עם הבריות בנדיבות ובישרות לב. זה היה אחד הבתים היהודיים הציוניים התרבותיים היפים בירושלים. מבין אורחי הבית הרבים מבקש לבי להזכיר בשמם את רבה של אירלנד, הרב ד”ר יעקב שכטר ז“ל ואת פרופסור ברנרד צונדק ז”ל שהיה גינקולוג בעל שם עולמי ומנהל המחלקה לגינקולוגיה ב“הדסה”.

יצא אדר, נכנס ניסן, והוועדה האנגלו־אמריקאית עזבה את הארץ. אך הארץ לא ידעה רגיעה. בה' בניסן תש“ו (5.4.1946) נעצרו 1014 מעפילים ב”לה ספציה" באיטליה בעת שעמדו להפליג לארץ ישראל. המעפילים פתחו בשביתת רעב, שנמשכה שבעים וחמש שעה. לשביתת רעב הצטרפו גם יושבי המחנות באירופה. בי' בניסן תש"ו (11.4.1946) התכנסה בירושלים מליאת הוועד הלאומי בראשותו של דוד רמז. המליאה החליטה להודיע לשלטונות על תביעתו המאוחדת של היישוב:

“להעלות מייד ארצה את אסירי העליה הצמודים לאונייתם בחופי איטליה. כל עוד לא תקויים התביעה להעלאתם ארצה גוזר על עצמו מניין נבחרים מן היישוב צום, אשר יתחיל ביום שני, י”א בניסן תש“ו (12.4.1946) (היום) בשעה 12 בצהרים. הנבחרים יקיימו את הצום במשרדי הוועד הלאומי בירושלים. כל בני היישוב ובנותיו, מגיל 13 ומעלה, יזדהו עם דרישת המעפילים ויצטרפו לשביתת הרעב בצום של יום אחד, הוא יום הראשון, י"ג בניסן (14.4.1946), מצאת החמה עד שקיעתה. באותו יום תשבות כל עבודה ומלאכה וייסגרו בתי הקפה והמסעדות מאור הבוקר עד שש בערב. המסחר והתחבורה העירונית ישבתו משעה 10 לפנה”צ עד שש בערב.

לא ירוקד ולא ינוגן בבתי הקפה. המסעדות ובתי השעשועים ובתי הקולנוע לא ייפתחו". (ע' ספר התעודות של הוועד הלאומי עמ' 385־386).

חוגים ומפלגות פנו בדרישה לצרף נציגיהם לצום. המספר עלה לחמשה עשר. הדגל הלאומי הונף על הבניין ומשרדי הוועד הלאומי הפכו להיות מעון לצמים. אל חדרי המשרדים התכנסו מיטות שהובאו מ“הדסה”. שני רופאים פקחו עין על הצמים – ד“ר משה מרגליות וד”ר קלייברג ובדקו יום־יום את המתענים. הצום החל בערב שבת, בי“א בניסן תש”ו, בשעה שלוש אחה"צ. מאותו רגע נעשה בית הוועד הלאומי למוקד שכל העיניים נישאו לעברו וכל הלבבות נמלאו דאגה לצמים היושבים בו. בבתי הכנסת נאמרו בשבת תפילות לשלומם של הצמים ואחרי התפילה נהרו קבוצות מתפללים מכל פינות העיר לחצר המוסדות הלאומיים. מתפללים מבני כל העדות הביאו ברכותיהם לצמים כשהם עטופים בטליתותיהם. אחד האישים הצמים הופיע מפעם לפעם לפני הבאים והשמיע לפניהם דברו על הצום, משמעותו ומטרתו. ביטוי עז לטעמו של הצום נתן זלמן רובשוב־שזר שאמר: “אנו כאן נכנסים ליום השני של הצום ואילו שם מתחילים כבר את היום החמישי. ישנה הלכה מפורשת בהילכות שבת: – עיר שהקיפוה אנסים, או ספינה הנטרפת בים, תוקעין עליה בשבת, כדי לקבץ את העם למזור להם ולהצילם. לא עיר הוקפה – עם שלם הקיפוהו אנסים וזו תקיעתנו”.

בליל פסח ישבו הצמים מסביב לשולחן בחדר הישיבות של הוועד הלאומי, ערכו את ה“סדר” וקראו את ההגדה. איש מהם לא טעם יין. אכלו כזית מצה וסיימו בשעה מאוחרת את סדר הפסח בשירת “התקווה”. רבים, וביניהם אני, קראו בחיפזון את ה“הגדה”, קיצרו את הסדר ומיהרו ללכת אל חצר המוסדות הלאומיים להיות עם הצמים. קהילת ירושלים על עדותיה, זקניה ונעריה הופיעה מלוכדת כפי שלא היתה מעולם. כל ימי הצום המתה חצר המוסדות הלאומיים מאנשים יוצאים ובאים.

שהיתי במשך כל ימי הצום עד השעה המאוחרת בלילה באגף הסוכנות היהודית שבבניין. כל אחד מהצמים היה קרוב לי. חשתי שחייב אני להיות בקרבתם. הרגשה חזקה שבי לא נתנתני לעזוב את בית המוסדות. בשעות שנעדרתי ישבתי אצל ד“ר יהודה אבן שמואל לפי שביתו היה לי כביתי. שיחתנו נסבה על ענייני היום. יהודה אבן שמואל היה פותח בפנותו אלי: " נו, ספר לי מה שלומם. מה שלום זלמן (רובשוב), מה שלום רמז?” אחר כך התחיל לספר בבנו מוליק (שמואל אשר) שעשה את שנת שירותו השנייה בעין חרוד, שהיו מתווכחים מדי בואו לחופשה. טען מוליק: “מה תשובתכם למליונים שהושמדו? – ומה תשובתכם למאות אלפי שרידי חרב? לא העפלה? לא מסירות נפש על הצלתם?…”

ביום ראשון של חג הפסח (16.4.1946) הפסיקו ט“ו נבחרי היישוב את שביתת הרעב, אחרי שנתקבלה ההודעה מן השלטונות כי מעפילי לה־ספציה יוכלו לעלות במיכסת הסרטיפיקטים. הצום נמשך 101 שעות. בתחילת חודש מאי הפליגו המעפילים לארץ ישראל בשתי האוניות “דב הוז” ו”אליהו גולומב".

מאה ואחת שעות הצום של נבחרי העם עוררו בלב היישוב כוחות נפש עזים, הגבירו בו את העוצמה והבטחון בעצמו במאבקו נגד הממשלה הבריטית והשלטונות בארץ לביטול גזירות “הספר הלבן” ולמען עליית היהודים היושבים במחנות באירופה.

מקור המידע ליישוב היה העתון. אולם העתון לא סיפר את כל האמת על המתרחש בארץ. הצנזורה מנעה פירסום דברים שחיילים בריטיים באו לערוך חיפוש בבנק הפועלים בתל אביב ופרצו את דלת הזכוכית ברימוני יד, וכי גולדה מאירסון (מאיר), שהיתה מזכירת “ההסתדרות”, אמרה באסיפה פומבית כי חיילים בריטיים השאירו אחריהם בכמה מקומות ציורי צלב־הקרס וכתובות “אנו נחזור”, כי ישראל בר יהודה אמר, כי נמצאו גם חיילים שעמדו מן הצד בזמן חיפוש אחרי נשק בנען, והתביישו במה שעושים חבריהם. הצנזורה מחקה ידיעות על מקרה של אונס, על ספר תורה שחולל, על חיפוש בארון המת בעת הלווייה, על הפסקת שירות הדואר לסוכנות היהודית. הצנזורה לא התירה את התיאור שדיווח על מצוד הגברים, שהוחזקו יום תמים בעמידה, בשמש לוהטת, מבלי שתבוא טיפת מים אל פיהם, וכן רצח של ארבעה מתיישבים; אסרה פירסום על שיטות החקירה של הצבא והמשטרה, על החלטת הנהלת הסוכנות היהודית שלא לשתף פעולה עם השלטונות. גם דבריה של הגב' מאירסון באסיפה פומבית, שאנגליה הכריזה מלחמה על הישוב, לא נתפרסמו בעתון. כל אלה ידעתי גם ידעתי.

ביוני 1946 פקעה סבלנותו של היישוב וימים סוערים החלו לפקוד אותו. המוסדות הלאומיים החליטו לערוך הפגנה רבתי. בליל י“ט בסיון תש”ו (18.6.1946) פוצצה ה“הגנה” עשרה גשרים שקשרו את ארץ ישראל עם שכנותיה. למחרת בבוקר נודע כי אחדים מלוחמינו נהרגו. בפיצוץ גשר א’־זיב שעל נחל אכזיב נפגע ונפל יחיעם וייץ, ואחדים נפצעו. י“ד לוחמים אבדו בהתפוצצות מטען חומר נפץ מפגיעת רקיטה של אויב בשעה שעסקו בהנחתו תחת גשר הרכבת ללבנון, ביניהם גם אלי בלום, בנו של הצייר לודביג בלום. בין הפצועים היתה גם זהרה לביטוב, חברתו של שמואל, בנו של ד”ר יהודה אבן שמואל.

בפיצוץ הגשרים בידי הפלמ"ח ניתן האות כי תמה מדיניות “ההבלגה” ונתבשר בואם של ימים של מתח גובר בארץ.

באותה עת דרתי בירושלים בביתה של מרים גורל לבית בכר, ילידת ירושלים, בת למשפחה ספרדית מכובדת שמוצאה מבוסניה. היא היתה אלמנתו של יונתן גורל, אחד מחמשת בניו של אהרן גורל־שווילי. אהרן גורל־שווילי לא רצה שבניו ישרתו בצבא הרוסי של הצאר, עלה לארץ ישראל מטיפליס בשנת 1890. הוא, אשתו וחמשת בניו ובתם חצו את הגבול הרוסי לתורכיה. המבריח קיבל מידו ממון רב ברובלים של זהב. מתורכיה הם עלו לירושלים. אהרן גורל פתח בעיר העתיקה בית מסחר סיטונאי לאריגים והיה יבואן האריגים היחידי מאנגליה. מכאן קשרי המסחר שהיו לו עם המנזרים ועם הכנסיות. כמרים ונזירות באו אצלו לקנות אריגים, ואחרי מותו ניהל את בית המסחר בנו יהונתן. בבית היתה בת בשם חנה, בוגרת ה“ג’רוסלם קולג'” בית ספר תיכון בריטי ומכאן שליטתה באנגלית. מנעוריה היתה חברה בהסתדרות “הצופים”. גם בן היה בבית ושמו צבי, הוא שלמד בגימנסיה “רחביה”.

בביתה של מרים גורל שמעתי לראשונה שפת לאדינו, שהיתה לספרדים כשפת יידיש לנו. שם ניתנה לי הזדמנות להכיר מקרוב כמה מהמשפחות הספרדיות (ס"ט, לאמר “ספרדי טהור” ויש אומרים סימן טוב).

מפיה של מרים גורל שמעתי סיפורים מרתקים על אודות תלאות גירוש היהודים מארץ ישראל בפקודת ג’מאל פחה ב־1915. היא ובעלה היו בין המגורשים. סבלות שנות מלחמת העולם הראשונה עברו עליהם במצרים. כשתמה המלחמה הם שבו לירושלים. בסיגנונה המרתק סיפרה לי מרים גם על הפרעות בירושלים בניסן תר"פ (1920) ועל מאסרם של ז’בוטינסקי וחבריו. זכורים לי סיפוריה המותחים על נסיעות בעלה בדיליז’נס, מהלך שני ימים מירושלים ליפו, ועל המעשה בשודדים שתקפוהו בלילה בבאב אל וואד ביריות; כמו כן סיפוריה על אודות שכונת הבוכרים ושכונת זכרון משה, שעמד בה ביתם לפני שעברו לרחוב ברטנורא 11 ברחביה, הסמוכה לטלביה.

סיפוריה העלו בי זכרונות משנת תרפ"א כשטיילתי בשכונות ללא פחד ומורא. בגאוה ובהנאה מיוחדת אהבה לספר על הופעתו המלכותית של פרופסור חיים וייצמן וכיצד יצאה בכל פעם שבא לירושלים לרחוב לראות את “מלך היהודים”. בבית זה חייתי את הימים ואת הלילות הטבועים בחותם “השבת השחורה”.

השבת השחורה בירושלים    🔗

בשבת, ל' בסיון תש"ו (29.6.46) יצאתי בשעה שש בבוקר את ביתי שברחוב ברטנורא 11, הבית הסמוך לבניין ספריית שוקן שבקרן רחוב באלפור, והלכתי לבית כנסת רחביה, שברחוב אוסישקין. כאשר חציתי את רחוב עזה ופסעתי לאטי לעבר שדרות בן מימון, טפחה על פני אווירה קשה. חשתי מעין מחנק באוויר. תחילה נבצר ממני להבין מהו שאירע. שלא כרגיל ראיתי חיילים בריטיים מזויינים עומדים בשדרות בן מימון. הם ציווני לשוב לביתי והכריזו על עוצר. שמועות עשו להן כנפיים ועברו חיש מהר מאיש לאיש. נודע לנו במשך היום כי צבא בריטי פשט ברוב חלקי העיר והשתלט גם על בניין הסוכנות היהודית. אם אומנם כך הדבר הרי שבריטניה פתחה במלחמה נגד היישוב. חצר הסוכנות היהודית היתה בעינינו שטח אקסטריטוריאלי. היא התקיימה ופעלה מכוח שהעניק לה “חבר הלאומים” ועל סמך המנדאט הבריטי, שהיה לו תוקף בינלאומי. והינה פתאום כבש צבא בריטי את בניין הסוכנות היהודית. יקשה ממני להביע במלים את הלם הזעזוע שחשתי.

זה סיפור המעשה שסיפר לי שלמה אייזנברג, המזכיר הכללי של הסוכנות היהודית:

בשבת בשעה שש בבוקר התעוררתי מרעש נקישות חזקות בדלת; ירדתי מעל המיטה, פתחתי את הדלת. קצין ושני חיילים נכנסו וציוו עלי להילוות אליהם. הם לא הניחוני לשאול שאלות והאיצו בי בקולות בוטים להתלבש. התלבשתי, ירדתי והכניסוני למשאית צבאית. הם הסיעוני אל בניין הסוכנות. הגעתי לבניין הסוכנות וראיתי שם את ד“ר הרליץ מנהל הארכיון הציוני. הבית המה מרוב חיילים ושוטרים. בכל היתה מהפיכה. מגירות השולחנות הושלכו על הרצפה; שולחנות הוטלו אל החצר ונשברו. אני הובלתי אל הבניין למעלה. החיילים השתוללו גם באגפים של קרן היסוד ושל הקרן הקיימת לישראל. נצטוויתי באיום ברובה לפתוח כל ארון שהיה נעול ולמסור “תיקים סודיים”. כשאמרתי להם כי המפתחות אינם בידי וכי אין לנו תיקים סודיים, הם שברו ופרצו ארונות ומגירות, הוציאו וזרקו את הניירות והשליכו ארצה כל אשר נפל לידיהם. – מה חיפשו? סודות, ניירות סודיים שקיוו לגלות בהם ראיה ל”קונספירציה צבאית" של הסוכנות נגד הממשלה. איום. איום ונורא. מה שעבר עלי באותו יום עד עשר בלילה איני מסוגל לתאר. לרגעים היה נדמה לי שלבי לא יעמוד לי. גם בארכיון הציוני השתוללו החיילים, חיפשו ניירות סודיים ולא מצאו. הם לא שיערו שכל מה שהיה סודי בתכלית הסודיות הוצא מכבר מהבניין.

הידיעה על “השבת השחורה” התפשטה חיש מהר בכל רחבי היישוב. אלפיים ושש מאות גברים נתפשו באותו יום שבת ונכלאו במחנות ריכוז ברפיח, בעתלית ובלטרון. חברי הנהלת הסוכנות היהודית שנעצרו בלטרון היו יצחק גרינבוים, הרב יהודה לייב הכהן פישמן־מימון, משה שרתוק וד"ר דב יוסף, דוד רמז יושב ראש הוועד הלאומי ומרדכי שטנר, חבר הנהלת הוועד הלאומי היו עצורים למעלה מארבעה חדשים.

וייצמן נגד מדיניות האיבה של הבריטים    🔗

כשהגיעה אל חיים וייצמן הידיעה על מאסר חברי ההנהלה הציונית הוא יצא מייד מביתו ברחובות לירושלים ורעייתו ורה נלוותה אליו. כשהגיעו אל ארמון הנציב סירב וייצמן בצורה מופגנת ללחוץ את ידו המושטת של שלישו של הנציב העליון ונכנס בראש זקוף לפגישה עם הנציב. אשתו ורה דחתה את הזמנת השליש להינפש בארמון הנציב, והמתינה במכוניתם. כאשר הביא לה אחד המשרתים מגש עם משקה צונן היא סירבה לקבלו.

חיים וייצמן השמיע באוזני הנציב העליון דברים נסערים, קשים וחריפים. הוא הציע לו שלא יפלה אותו לטובה ויתן פקודה לאסור גם אותו. הוא הביע, ובתקיפות, את דעתו והעמיד על חומרת המצב שנוצר בפעולות הצבא בבוקרו של שבת נגד היהודים. הוא גם ציין את התוצאות הצפויות של פעולות אלו בארץ ישראל ובעולם כולו. ד"ר וייצמן דרש כצעד ראשון לשחרר מייד את חברי הנהלת הסוכנות היהודית ואת שאר המנהיגים היהודים ממעצרם בלטרון.

למחרת היום ביקרו וייצמן ורעייתו אצל חברי ההנהלה בלטרון.

ביום “השבת השחורה” ערך הצבא הבריטי חיפושים ומעצרים גם בבית ה“הסתדרות” בתל אביב ושם מצור על עשרות ישובים יהודים בחיפוש אחר נשק. ישובים רבים גילו התנגדות פעילה. מטרת הפעולה היתה לשבור את ה“הגנה”, לפרוק את נשקה, לערער את ההנהגה הציונית ולהכות במשקי העובדים. אלפי אנשים נכלאו במחנות מעצר בטלרון וברפיח שבדרום הארץ. רק ביגור עלה בידם לגלות נשק. מחסני נשק עיקריים לא נפגעו. במערכה זו של כוחות המגן על הנשק התגלמה המערכה על הציונות באותה שעה.

על עמידתו של וייצמן כלפי הממשלה הבריטית אנו למדים מדברים שאמר בישיבת הוועד הפועל הציוני המצומצם בירושלים, ביום ג‘, י’ בתמוז, תש"ו (9.7.1946):

"נפגשנו כאן היום בשעת משבר חמור. היישוב אשר למענו עמלנו באהבה ובמסירות רבה במשך שלושה דורות כדי להפרות את הארץ שהוזנחה בידי אחרים, נתון עתה במצור, וטובי בנינו ובנותינו עצורים; באירופה מתענים שרידי עמנו, אשר ארץ ישראל היא תקוותם היחידה והאחרונה, מאחורי גדרות תיל מתוך ציפיה שמצפונו הנרדם של העולם יתעורר¹⁹⁵ ויקרא להם דרור.

העם היהודי הנהו קורבנו של עינוי מתמיד ואיום זה עשר שנים ומעלה; תחת השלטון הנאצי – עינויים ומוות, ומאז הנצחון של עמי הברית – תוחלת ממושכה. בכל הסערות אשר עברו על ראשינו התאמצנו, אני וההנהלה, בכל כוחותינו לשמור על טוהר תנועתנו וקדושת הרעיון שלנו. את האש אשר בערה בתוכנו, אשר היתה עשוייה לשרוף אחרים לאפר, הפכנו אנחנו לכוח כביר לשם יצירת ערכים רוחניים וחומריים בארץ אבותינו. את האש הזאת לא יכבו! אי אפשר לכבותה אלא אם כן ישמידו אותנו עצמנו. מובטחני שאין זאת כוונת הממשלה הבריטית והעם הבריטי.

הבה ואזכיר לידידינו באנגליה: הרוח המדריכה אותנו – החלשה שבין האומות – היא אותה רוח שהדריכה את בריטניה הגדולה בשעה החמורה ביותר בתולדותיה. כשם שבריטניה הגדולה התגברה על מתנגדיה, כן נתגבר גם אנו. השלום, הצדק והחרות אינם ניתנים לחלוקה. עולם שהוא חציו חופשי וחציו משועבד לא יתמיד. כל עוד לא נגאל העם היהודי יישאר העולם כפות וכפוף תחת נטל אי־הצדק.

במשך שנים רבות היתה לי הזכות לעמוד בראשה של הסוכנות היהודית לארץ ישראל וההסתדרות הציונית העולמית המייצגות יהודים מכל ארצות תבל בעלי רקע והשקפות שונים מאד. בחלקי נפל להנהיג את ההנהלה על פי הקו אשר קבע הקונגרס הציוני.

למרות טענותיו של מר אטלי בטוח אני, כי שלום ושקט היו שוררים בארץ הזאת אילו היתה ממשלת המנדאט ניגשת להגשמתן המיידית של ההמלצות החיוביות של הדו“ח האנגלו־אמריקאי (למרות כמה יסודות שבו אשר יש להתנגד להם). אפילו ביום שהדו”ח הופיע היתה מורגשת הפוגה ניכרת של המתיחות ביישוב. זה נמשך עד אשר מר אטלי הציג תנאי בלתי אפשרי להגשמת הדו"ח. האם שאל את עצמו מר אטלי מפני מה השתנתה בעיניו “ההגנה” אשר הילל את שרותיה עד לאחר המלחמה? אחרי הודעתו השתנה הלך הרוח והתעוררה אכזבה מרה הגובלת עם יאוש אשר התגברו עוד בעקבותיהן של הודעות ממשלתיות נוספות. אז בא נאומו של מר בווין, – אכזבה מרה עוד יותר ורצופה עלבון. במשך כל הזמן הזה לא היה שום רמז על אישור. ועוד פחות מזה על פעולה בהתאם להמלצות החיוביות של הוועדה. כל יום היקשה יותר על הנהגת הסוכנות היהודית לשמור על אחדות התנועה בקיום הקו המדיני שנקבע.

אחרי שנעדרתי מארץ ישראל שש שנים בתקופת המלחמה הגעתי הנה בשנה האחרונה. במשך שמונה חודשים מאז קיימה ה“הגנה” משמעת קפדנית. היה משקל לדברי משום שיכולתי לומר למנהיגי היישוב כי כוונתו של מר צ’רצ’יל היתה לטפל באופן קונסטרוקטיבי בבעיית ארץ ישראל אחרי מפלתה של גרמניה.

אחרי זאת באה מפלתה של גרמניה, מפלתה של יפאן והתחולל שינוי גדול בדמותה הפוליטית של אנגליה, לשלטון הגיעה ממשלה שהתחייבה על תמיכה במדיניות ציונית יותר מאיזו ממשלה בריטית אחרת שקדמה לה. ממשלה זו מכהנת זה שנה ושרידי עמנו עודם מתענים מאחורי חוטי תיל דוקרני, ועד אין ניכרת שום התקדמות לקראת ניסוחו או הגשמתו של פתרון צודק בר קיימא לבעיית ארץ ישראל – פרט לדיחויים, התחמקויות והשהיות.

כך הורע המצב בארץ ישראל וגם באירופה; תחילה מניחים למצב להתערער עד כדי חוסר תקווה כמעט ואחרי זה מטילים את העונש על קורבנותיה של הרעה זו.

מבקשים ממני “להשתמש בהשפעתי המרסנת”. ואמנם זה רצוני, זו החלטתי. ואולם כאדם אשר ראה במשך כל ימי חייו את השיתוף עם אנגליה כאבן הפינה למדיניות הציונית שאין לוותר עליה, אינני יכול שלא לומר, שהסיבה הראשונה למאורעות הנוראים הנוכחים אינם היהודים. אחראים לכך אלה אשר נתנו למצב להיגרר אל המבוך הנוכחי החמור ורב הסכנות. וכי יש עוד עם אחד בעולם כולו אשר סבל נוראות כעמי אני? אין זה מספרם בלבד של קורבנותינו – המזעזע כשהוא לעצמו – אלא אופן מותם. בנינו נלחמו ונפלו למען עניינן המשותף של “בנות הברית” בכל שדות הקטל. נכון, זה היה גורלם של כל העמים, אולם בשבילנו לא היה די בזה. עמנו הובל כאן לטבח – הושמד בשיטות האכזריות המשוכללות ביותר אשר הומצאו עד כה על־ידי החיה שבאדם. השאלה הבוערת בלבנו היא כמה עוד נוכל לשאת את כל אלה? מוכרחים להגיד את האמת, וזו היא האמת כפי שאני רואה אותה.

כוחה של בריטניה, כפי שהזכירו לנו, מספיק כדי להפציץ את תל אביב ולהופכה לעיי מפולת¹⁹⁶ במשך שעה אחת, כדי להחריב את ישובינו במשך לילה אחד. אולם אינני יכול להאמין שממשלת הוד מלכותו תשתמש בעוצמתה זו בצורה שהוצעה בפניה – לאו דוקא בעדינות יתירה, אם מותר לי להוסיף זאת. ואולם, אם חס וחלילה יקרה הדבר, נקים מחדש את אשר הושמד ונבנה מחדש את ארץ ישראל עד לגבול כוחנו ואמצעינו. ואותם מבני עמנו באירופה ובמקומות אחרים אשר יש להם עוד זיק של תקוה בעולמנו זה, ימשיכו להידחק אל שערי ארץ ישראל.

בשעה נכבדה זו פונה אני על כן בקריאה לממשלת בריטניה שתפעל במהרה בצורה שתעזור לנו להתגבר על עצות היאוש הפושטות בתוך עמנו לא כאן בלבד, כי אם בכל העולם. אני קורא לעם הבריטי ולממשלתו: הרפו ידיכם! תקנו את העוול שגרמתם לנו! אתם עוצרים מאחורי גדרות תיל בלטרון ובבלזן את אלה אשר עמדו לימינכם במלחמה על החיים באותה שעה שבה הייתם זקוקים ביותר לעזרה באשר הייתם בודדים. מלחמתנו אינה נופלת ממלחמתכם. שלחו את עמי!

ב־14 ביולי 1946 ביקר וייצמן שנית אצל הנציב העליון ודרש ממנו לשחרר את העצורים במחנה לטרון, אך לשווא. באותו יום נתקיימה בביתו ברחובות ישיבה, שהשתתפו בה חברי הנהלת הסוכנות היהודית, חברי הנהלת הוועד הלאומי וחברי נשיאות הוועד הפועל הציוני.

ב־17 ביולי יצאו חיים וייצמן ורעייתו ורה ללונדון להמשיך במערכה הפוליטית הכבדה. באותו יום, י“א תמוז תש”ו (17.7.1946) פורסמה בעתונים איגרתו של חיים וייצמן אל היישוב היהודי.

כל מי שנתנסה ב“השבת השחורה” בגופו ובנפשו לא ישכחנה ויזכור בהערצה את עמידתו של חיים וייצמן ותגובותיו.

איך ראה וייצמן במו עיניו את המדיניות של ממשלת בווין בהתממשותה בארץ ישראל ואיך הגיב עליה, אנו למדים מן המכתב באנגלית אשר שיגר אל ראש הרבנים לארץ ישראל מרן יצחק אייזיק הלוי הרצוג ב־11 ביולי 1946. המכתב פורסם בנספח לספר A Nation Reborn, מאת ריצ’ארד קרוסמן (הוצאת המילטון, 1960).

וזה סיום מכתבו של חיים וייצמן אל מרן יצחק אייזיק הלוי הרצוג:

“אני מאמין אפוא שהמוצא היחיד הוא לחזור כעת ל”דו“ח פיל”, שהודה בכך כי אין הבריטים מסוגלים לשלוט ביהודים ושהצעד היחיד העשוי להביא ליחסים תקינים בין שני העמים הוא לחלק את ארץ ישראל ולהקים בה מדינה יהודית עצמאית".

“אינני רוצה להאריך בדברי יתר על הצורך, אולם רוצה אני להוסיף כמה מלים על השאלה הערבית. למרות עצותיהם של המומחים, אשר בדרך כלל הוכיחו את עצמם כאוייבים בנפש של היהודים ולמרות דברי הבלע של נסיכים ערביים מסויימים, משוכנע אני שכאשר תקום מדינה יהודית, היהודים והערבים יצטרכו להתקרב זה לזה על יסוד האינטרסים המשותפים שלהם…”.

בוקר אחד נתבשרנו כי גולדה מאירסון תהיה ממלאת מקומו של משה שרתוק והיא תנהל את המחלקה המדינית. התגובה הראשונה שנשמעה בחוצות ירושלים היתה – “מה? אשה תעמוד בראש המחלקה המדינית? אשה תלך אל הנציב העליון, ובזמן כזה? הם (הכוונה למפלגת פועלי ארץ ישראל) שולחים אשה?…” ועוד כיוצא באלה תגובות.

החל מהימים הראשונים אחרי שהועמדה כממלאת מקום לראש המחלקה המדינית נוכחו מהרה לדעת שבחירתה לתפקידה היתה כמו על דעת ההשגחה העליונה. במסדרונות הסוכנות היהודית שמעתי אומרים: “גולדה מאירסון זו אשה אמיצה עם ראש”.

ואספר במעשה – פרט אחד בלבד: גולדה מאירסון התגוררה בירושלים בפנסיון גרטה אשר ברחוב אבן עזרא. באחד מימי סוף חודש יולי, או בראשית חודש אוגוסט 1946, זומנה מאירסון אל הנציב העליון להיות אצלו בשעה שבע לפנות ערב. באותו יום בשעה 5־7 שהיתי בפנסיון גרטה אשר. אותו חוג של ירושלים שהיו ערים לנעשה במישור הפוליטי וידעו בשביל מה זימן הנציב העליון את גולדה מאירסון ומה הוא מתכוון לדרוש ממנה, מהסוכנות היהודית ומהוועד הלאומי היו מתוחים שבעתיים למראה גולדה בצאתה, כשכולה אומרת שלווה ואיתנות מוצקה כאלון. דיירי הפנסיון שהיו כולם מתל אביב אמרו: “זאת טבילת־אש ראשונה לגולדה. אין ספק, היא תיכנס בשלום ותצא בשלום”.

כאשר גולדה מאירסון שבה מאצל הנציב העליון האיר את פניה אור של חיוך בוטח. הבינונו כי עמדה במבחן וה“לא!” שלה לנציב העליון היה ביטוי נאמן למדיניותה של ההנהלה הציונית כלפי השלטונות הבריטיים. “השבת השחורה” הגבירה בכולנו את ההרגשה שהיישוב עומד מלוכד כולו ואיתן ברוחו.

דוד בן גוריון, יושב ראש ההנהלה הציונית, ישב בפריס בעת ההיא. משם הוא ניהל את הפעולות המדיניות. לפניו היו גלויות הנסתרות ביישוב. אנשי “המוסד” ומארגני עלייה ב' קיימו עמו דרך קבע קשרים והתיעצויות תכופים. בהסכמתו הוקמה – ולא מעט בלחצו של ד“ר משה סנה, ראש המטה הארצי של “הגנה” – “תנועת המרי העברי”. אחד המניעים להקמתה היתה התקווה כי ראשי ה”הגנה" יצליחו לבלום את שני ארגוני הפורשים: אצ“ל ולח”י בהיותם בתוך “תנועת המרי”.

וייצמן העריך מאד את פעולות ה“הגנה” ועזר לה בכל יכולתו. בשנות המאבק הוא הבין לרוח “תנועת המרי”, אולם חרד כל הזמן שמא תתפתח כדי קבלת שיטותיהם של הפורשים, שלא נרתעו מטרור קיצוני, ושיתוף פעולה איתם. הוא גם חשש מפני אפשרות של התנגשות כללית עם כוחות הצבא הבריטי, שהיה לאל ידם להחריב את היישוב. עם כל דאגתו ומאמציו למנוע התנגשות כזאת, לא היתה לו התנגדות עקרונית לתנועת המרי (ע' בפרק “המשלחת הקוטבית – חיים וייצמן” בספר “בחבלי קיום ותקומה”, כתבים ונאומים נבחרים מאת ברל לוקר, הוצ. מוסד ביאליק, בהשתתפות הספריה הציונית, תשכ"ד־1963).

נ. גולדמן – החלוקה והשילומים    🔗

ד“ר נחום גולדמן נהג לבקר בישראל מספר פעמים בשנה. בביקוריו אלה הוא ישב בביתו שברחוב אחד העם בירושלים. כפעם בפעם ייחד לי ד”ר גולדמן כחצי שעה לשיחה. הרגל היה בידי לרשום מפיו מתשובותיו לשאלותי בנושאים אקטואליים ובכאלה שגלשו גם אל העבר הקרוב והרחוק – הקרוב לו ורחוק מדעת הציבור. ידעתי ושמעתי מפי חיים גרינברג דברים שאישרו לי מה שידעתי, כי ב־1942 בימי “ועידת בילטמור” בניו יורק, פעל גולדמן ברוב כשרון ובמיטב סגולותיו למען קבלת תוכנית “החלוקה”.

באחת השיחות סיפר לי ד"ר גודלמן כי מייד אחרי “השבת השחורה”, לאחר שמשה שרתוק נעצר והובל ללטרון, הוא קיבל ממנו מברק לבוא לירושלים כדי לעמוד בראש המחלקה המדינית. הוא השיב כי המצב מחייב שיימצא בארצות הברית. אז נקראה גולדה מאירסון להיות ממלאת מקומו של ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית.

בשיחה אחרת הזכיר ד"ר גולדמן את השלב הראשון של רעיון “החלוקה”. להלן מדבריו שרשמתיו מפיו:

“ד”ר וייצמן, אשר שב בינואר 1937 מארץ ישראל, ביקשני לבוא אצלו במלון בפריס ואמר לי, שאם אבטיח לו לשמור סוד – יגלהו לי. פרופסור קופלאנד, מחברי “ועדת פיל” שאל לו, לוייצמן, מה דעתו על חלוקת הארץ למדינה יהודית ולמדינה ערבית לנוכח אי־השלמה בין הדרישות הערביות ובין והדרישות היהודיות. וייצמן שמר לו הזכות להשיב על כך אלא שעכשיו הוא בדרכו ללונדון. שם הוא ייוועץ בידידים. בכל זאת הוא מבקש לשמוע חוות דעתי. הבעתי מייד את דעתי בעד רעיון “החלוקה” בתנאי שהשטח שיוצע לנו יאפשר עלייה גדולה. עמדה זו ייצגתי בתוקף בציריך (1937) ובכל השנים שלאחריה. לאחר מלחמת העולם הייתי הראשון שהעלה שוב את תוכנית “החלוקה”, פעלתי באמריקה ומשכתי את התנועה הציונית ואת המימשל האמריקאי לדעתי".

בתחילת אוגוסט 1946, התכנסה בפריס הנהלת הסוכנות היהודית בראשותו של דוד בן גוריון, (שגם נגדו הוצא צו־מעצר לפני “השבת השחורה”). בן גוריון שהה בפריס ורצה לשוב לארץ ישראל. אני שכנעתיו שלא ישוב כדי שלא ייעצר. ההנהלה החליטה לדחות את תוכנית מוריסון־גריידי, הפסיקה את דיוניה אחר שלושה ימים, ושיגרה אותי, לפי הצעתו של בן גוריון, לוושינגטון. שם ניהלתי משמה של ההנהלה במשך ימים מספר שיחות עם דין אצ’יסון, שהיה שר החוץ בפועל ואיש מקורב מאד לטרומן, שממשלת ארצות הברית תתמוך ברעיון “החלוקה”. הרב אבא הילל סילבר סירב לבוא לישיבת ההנהלה בפריס. היחסים בין אצ’יסון ובין ד"ר סילבר, (שהיה ממנהיגי המפלגה הרפובליקאנית וראש המועצה הציונית לשעת חירום וראש המשלחת הציונית ליד או"ם, – מ. ג.) היו מאד מתוחים. גם הבאתי את שר האוצר סניידר לכך שיתמוך בחלוקה. עזר לי דוד ניילס עוזרו של טרומן.

מדבריך משתמע, – אמרתי לו – שבן גוריון אימץ לו את הקוו המדיני של וייצמן, בעד “החלוקה”. ומדוע שיגרו אותך? שאלתי, אמר לי: בן גוריון ידע שיש לי קשרים אישיים עם אנשי הסטייט דפרטמנט ולמשא ומתן נדרשת “פלקסביליטי”, לומר גמישות.

בשיחה אחרת שאלתיו: “ד”ר גולדמן, איזה הם הישגיך האישיים החשובים בחייך?" – ה“חלוקה” והשילומים, השיב. אני, בידוע לא הייתי מוכן לוויתורים בעניין זה. באחת השיחות שלי עם בן גוריון על השילומים הבינותי כי לא האמינו שנקבל. אליעזר קפלן היה בטוח שלא נקבל יותר מחמישים מליון דולר. אמר לי בן גוריון שהיה מוכן לקבל שלוש מאות מליון דולר. אמרתי לו: – אתה בן גוריון מייצג את מדינת ישראל הענייה, תחתום אתה. אבל אני מייצג את עם ישראל העשיר, אני לא אחתום, אני מקווה שנקבל 600־700 מליון דולר. קיבלנו 830 מליון דולר.

עניין השילומים מגרמניה עורר בקרב היישוב ובקרב התנועה הציונית ויכוחים סוערים “בעד” ו“נגד”. נגד היו הרביזיוניסטים. הוויכוחים הסוערים באו על ביטויים בעתונים בארץ ובחוץ לארץ, בקונגרסים ציוניים; המתנגדים שלחו חיציהם אל ד“ר נחום גולדמן. הוויכוח המר יותר ממרור, ויכוח קשה מאד ללא רסן נערך בוועדה המדינית שהשתתפתי בה. כידוע שאת ד”ר גודלמן קשה להוציא מן הכלים. הוא היה מסוגל להאזין בשקט סטואי לכל המסתערים עליו ובתשובתו השקולה נתן לכל אחד מנה אחת אפים ועשה זאת באלגנטיות המאפיינת אותו.

וכאן מקום לספר כי המגעים הראשונים עם¹⁹⁷ גרמניה, שסופם ההסכם על השילומים שנחתם בלוכסנבורג בין גרמניה לבין מדינת ישראל, התקיימו בלונדון בביתו של נוח בארו. נוח בארו (1889־1955) נולד ברוסיה ובאנגליה ישב משנת 1922; היה אקונומיסט, מומחה לפיננסים בשדה הקואופרטיבים, ממייסדי הקונגרס היהודי העולמי. בביתו של נוח בארו נתקיימה פגישתו הראשונה של ד“ר נחום גולדמן עם נציגי הגרמנים. “אלמלא נוח בארו, אינני יודע מה היה עולה לדיונים הללו שהביאו בסופם להסכמי לוכסנבורג. אני היססתי אז מאד, אם לפתוח בדיונים. היה זה רעיונו של בארו. היה זה הוא ששיכנעני לפתוח בשיחות, והוא שהביא לידי המגעים הראשונים. כאשר קיימתי את הפגישה הסודית הראשונה עם הקאנצלר אדנאואר, לקחתי אתי את בארו. אני יכול הייתי למנותו בין ל”ו צדיקים, שעל פי המסורת שלנו עליהם עומד העולם” – אמר ד"ר גולדמן בתל אביב, ב־1965, בדבריו לזכרו של נוח בארו.

פעם אחת בלבד הוא יצא מן הכלים כשהשיב להרב מרדכי נורוק, ואמר לו: אינני מוכן להיות “שבת גוי” שלכם, ובזמן שהמדינה שרוייה במצב פיננסי חמור ורבבות יהודים בארץ ישראל ובעולם החופשי חיים ומתפרנסים מן השילומים ואני בכל שיחותי עם הגרמנים הדגשתי ואמרתי להם שהשילומים אינם פיצויים על תשפוכת דמם של ששת מליונים יהודים, הפיצויים הם כספנו, כסף וזהב שנשדדו מן היהודים, אתה הרב נורוק נוסע ב“קשר” והבנזין של המוניות ושאר כלי רכב ביישוב הוא מן השילומים, חידלו לכם מביקורת כזאת. היהודים היושבים בישראל והמקבלים “שילומים”, אילו לא קיבלו אותם, היו למעמסה על המדינה. בוועדה הושלך הס!

בהזדמנות אחרת סיפר לי ד“ר גודלמן, שהרביזיוניסטים ניסו שלוש פעמים להתנקש בחייו, אולם מנחם בגין מנע אותם מזה. כל העוברים ליד ביתו של ד”ר גולדמן בירושלים ברחוב אחד העם ראו משמרות של שוטרים ולא הבינו את פשר הדבר. כותב השורות האלה ידע. מן הראוי להדגיש את שתי ההחלטות:

הקונגרס הציוני הכ"א שנערך בישראל החליט:

א) הקונגרס מביע את מלוא תמיכתו לשילומים מגרמניה, שהוגשו רשמית לארבע המעצמות על ידי ממשלת ישראל.

ב) הקונגרס קובע כי העם היהודי יש לו הזכות המלאה לקבל בחזרה את הרכוש שנגזל בדרך של החרמות ושוד מקהילות יהודיות בידי הגרמנים החומסים.

פיצוץ המלון “המלך דוד”    🔗

ביום כ“ג בתמוז תש”ו (22.7.1946), בשעה 12.15 נשמע בירושלים קול נפץ אדיר שזיעזע את העיר כולה. במשרדי המחלקה לתרבות של הוועד הלאומי שברחוב אלחריזי נתרעדו החלונות ושולחני זז ממקומו. באגף הימני של מלון “המלך דוד” שבו שכנה המזכירות הראשית של הממשלה אירעה התפוצצות וכל שבע קומותיו נהרסו כליל. זו היתה פעולת “הארגון הצבאי הלאומי”, שהצליח להחדיר למרתף הבניין חומר נפץ בתוך כדי חלב. כפי שנמסר אחר כך הודיע אצ"ל טלפונית כי הבניין יופצץ והפקידים נתבקשו לעזוב. הפקידים במזכירות הממשלה לא נתנו אמון בהודעה והתוצאה היתה מחרידה; תשעים הרוגים, כמספר הזה פצועים, – פקידים אנגלים, ערבים, יהודים ואזרחי העיר, שנמצאו במשרדים לרגל ענייניהם. בין ההרוגים שבעה עשר יהודים וביניהם פקידים בכירים בממשלת המנדאט.

אחרי הפיצוץ של האגף הימני של המלון “המלך דוד”, אשר בו השתכנה המזכירות של ממשלת פלשתינה (א"י) בידי אצ"ל, הודיע חיים וייצמן בתקיפות, לראשי “ההגנה” כי מעכשיו הוא מתנגד להמשך “תנועת המרי”. את דעתו חיווה בערך כך שבכל מדינה דמוקרטית צבא איננו פועל על דעת עצמו, אלא על דעת הממשלה, ובארץ ישראל ממשלתנו היא הסוכנות היהודית. ובהתנגדותו זו הוא פעל כנשיא ההסתדרות הציונית האחראי למדיניות הציונית.

היה לנו ברור: תגמול יגרור תגמול. ואומנם, מסע הדיכוי של השלטון נגד היישוב היהודי, שהחל “בשבת השחורה”, נמשך ביתר שאת. המאסרים ההמוניים לא פסקו, המנהיגים לא שוחררו, מאות נושלו מעמדותיהם הכלכליות ומעשי הרשע וההתעללות בישוב הגיעו לשיאם בגירוש ארבעת אלפים מעפילים יהודים מחופי ארץ ישראל. לא פסקו חיפושי הנשק ביישובים והתחדשו בצורה הרסנית וללא הבחנה באמצעים.

הצטיין בתגובתו “הג’נטלמנית” מפקד הצבא הבריטי גנרל אוולין בארקר, שהיה לי העונג המפוקפק לפוגשו כמעט בכל יום לפי שהוא גר ברחוב באלפור שבאיזור ב'. הוא הפיץ בקרב הצבא חוזר סודי ובו אסר על החיילים להתיידד עם יהודים. הוא הורה להם שיוקירו רגליהם מחנויות של יהודים, “כי הכיס הוא מקום התורפה הרגיש ביותר של הגזע היהודי. להכות את היהודים בכיסם כי זו הלשון היחידה שגזע (!) זה מבין”. דברי התועבה והשיסוי נגד היהודים שהשמיע גנרל בארקר עוררו ביישוב זעם וסערה.

במועצת “ההסתדרות” ביולי 1946 אמר יוסף שפרינצק: “אז, לפני שלושים שנה הוכה הזקן אהרן דוד גורדון. בימינו הוכה הרב פישמן הזקן. את גורדון היכו ז’נדרמים תורכים, ואילו את הרב פישמן לקחו בכוח אנגלים. היד המכה היא אחת…”.

להלן מכתבי אל הרבנות הראשית המדבר בעדו:

לכבוד

הרבנות הראשית לארץ ישראל

ירושלים

ירושלים, י' בתמוז תש"ו

9.7.1946

א. נ.

הבוקר בשעה 6:05 עברתי ליד בית הכנסת “ישורון” וראיתי שנים ערבים מעובדי מכבי־אש משתינים בקיר בית הכנסת. טנק חנה על המדרכה ליד המדרגות. הדבר חרה לי היטב. ניגשתי לקצין אנגלי שעמד אותה שעה ליד הטנק ופתחתי במלים: סלח נא אדוני, וכו'… תגובת הקצין היתה: “Go away, shut up!” (הסתלק, בלום פיך!).

אינני סבור שיש לתת פירוש למלים “העדינות” של הקצין הבריטי.

העתקים:

הנהלת הוועד הלאומי

עו"ד מרדכי עליאש

ברל קורלניק

הדבר אירע בשובי מבית החולים “ביקור חולים” לביתי. לא פגשתי נפש חיה בחוצות העיר. מבית הכנסת “ישורון” לא הזעיקו את מכבי האש. בניין המוסדות הלאומיים היה עדיין תפוש בידי חיילים בריטיים. קיר בית הכנסת היה זה שעמד בו ארון הקודש, והקצין האנגלי שהתנהג עמי כה “ג’נטלמנית”, הרי יכול לאסור אותי ומי יאמר לו מה תעשה. הסבתי את תשומת לבו של עו"ד מרדכי עליאש שהיה היועץ המשפטי של הוועד הלאומי ולימים מונה ציר של מדינת ישראל באנגליה. ברל קורלניק היה יושב ראש אגודת העתונאים בירושלים.

בתשובת הוועד הלאומי לממשלה מכ' בשבט תש"ו (10.2.1946) בחתימת היושב ראש דוד רמז, נאמר בסייפא: “… לקרוא ליישוב לתת עזרתו לממשלה מתוך שיתוף פעולה עם המשטרה וכוחות הצבא בגילוי מקומם ומסירתם לדין של חברי האגודות הטרוריסטיות, דרישה זו אינה יכולה להיענות בחיוב מצד היישוב, הנתון במצור מדיני אכזרי ועומד על נפש תקוות החירות!”

במתן התשובה השלילית והחד־משמעית נכנס היישוב היהודי לשלב של התמודדות מכרעת עם השלטונות. ביישוב נחלקו הדעות. הנהלת הסוכנות היהודית והוועד הלאומי, וכן רובו של היישוב, הבינו כי ההכרעה תבוא בזירה המדינית ולא הצבאית.

בינתיים המשיכו כמעט בכל יום להתחולל התנגשויות דמים בין כוחות מהיישוב ובין הבריטים, אשר לא הבחינו בין הארגונים הפורשים ובין כוחות “ההגנה”. בעיניהם חייל בריטי שהומת בידי איש אצ“ל – הומת בידי יהודי מן היישוב. הם התעלמו מהעובדה כי אנשי הפלמ”ח פגעו רק באובייקטים, ואילו “הפורשים” פגעו גם באנשים.

ככל שהחריפו התנגשויות הדמים בינינו לבין הבריטים, החריפו גם היחסים בין ההנהגה הציונית לבין ממשלת בווין. דוד בן גוריון, שהיה בעל מזג סוער ומסעיר, תבע ניתוק קשרים עם הממשלה הבריטית. לא כן סבר חיים וייצמן, שהתנגד לניתוק הקשרים של הסוכנות היהודית עם הממשלה האחראית לביצוע המנדאט. במדיניות זו תמכו רוב חברי ההנהלה הציונית.

מדיניות “ההבלגה” נעזבה לאט־לאט ובהדרגה. הפלמ“ח החל להגביר פעילותו כדי אקטיביזם שהיה שונה במהותו משיטות האקטיביזם של ארגוני הפורשים אצ”ל ולח“י. מליאת הוועד הלאומי החליטה לנקוט קו של אי־שיתוף עם מוסדות הממשלה, ומשמעו – הנציגים היהודים לא ישתתפו בישיבות הוועדות הממשלתיות, וכן להקים “קרן לסיוע לעולים” – מאה אלף לא”י. החלטה זו הרגיזה מאוד את השלטונות, שראו ב“קרן” הוכחה שהוועד הלאומי אכן מארגן את העלייה הבלתי לגאלית. – “לא קרן מיוחדת לעלייה היא מעשה בלתי חוקי, אלא מדיניות הספר הלבן היא בלתי קונסטיטוציונית ובלתי חוקית” – הגיב הוועד הלאומי במכתבו אל המזכיר הראשי – “על כן מזדהה הוועד הלאומי עם הקרבנות של מדיניות הספר הלבן. הוועד הלאומי איננו מטפל בעלייה ואיננו מביא עולים, אבל מחובתו לסייע בידיהם בזמן שהם מגיעים אל חופי הארץ ואינו יכול ואינו רשאי לעמוד מנגד לגירושם מן הארץ”.

המאבק הגיע לשיאו כשגורשו 3,850 מעפילי האונייה “כנסת ישראל” (26.11.1946). המעפילים גילו התנגדות, שני מעפילים נהרגו ועשרות מהם נפצעו, בירושלים חזרו וארעו התפוצצויות והתנגשויות דמים בין אנשי אצ"ל ובין חיילים בריטיים.

המצב הלך והחריף מיום ליום. הנהלת הסוכנות היהודית והנהלת הוועד הלאומי נאלצו לנקוט מדיניות של הליכה על חבל דק. ב־29 באוקטובר 1946 התכנס הוועד הפועל הציוני המצומצם, (חברי הנהלת הסוכנות היהודית, מלבד הרב יהודה לייב פישמן, היו עצורים בלטרון); הוא החליט החלטות חשובות בעניינים מדיניים… “הציונות שללה ושוללת את שיטת טרור הדמים כדרך של מערכה מדינית… כי רק בהקמת מדינת ישראל הפתרון לבעיות העם היהודי וארץ ישראל כאחת”.

מעשי הדמים התחדשו והסתערו עלינו שוב ושוב. הפעם שימשה כזירה השכונה ימין משה. זכורני יום ששי אחד, השעה היתה אחת בצהרים. יצאתי מבניין הסוכנות היהודית ופניתי לדרכי הביתה. מצאתי את רחוב אבן גבירול מגודר וחסום בידי הצבא הבריטי, שתפס את כל הבניינים, בכללם הבית ששכנה בו המחלקה לענייני הנוער והחלוץ. לפתע נראו כמה צעירים מזנקים כהרף עין מחצר “בית החלוצות”. הם הניחו מזרן על גבי גדר התיל הדוקרני, קפצו עליו וממנו אל הבית פנימה, הטילו כמה רימוני־יד, יצאו, דילגו על גבי המזרן ונעלמו. באותו רגע נשמעה אזעקה מבית החיילים הבריטיים שהתעוררו משנת הצהריים, יצאו זועפים אל הרחובות עם רובים בידיהם.

ידעתי למה אני צפוי אם איתפס וסרתי מהרה אל הבית הראשון¹⁹⁸ שברחוב אבן עזרא ומצאתי בו מקלט. אחרי דקות מעטות נקישות ובעיטות בדלת. בעלת הבית, שהיתה מיוצאי גרמניה, פתחה את הדלת. החיילים פרצו פנימה כנמרים משחרים לטרף. בעלת הבית ריככה אותם בפנותה אליהם באנגלית. לשאלתה מה רצונם, הם השיבו: “הוציאו אלינו את הטרוריסטים!” אותה שעה לא היה¹⁹⁹ בביתה אלא טרוריסט אחד – אנוכי.

נעניתי להזמנתם. נצטוויתי ללכת אתם. הם צירפו אותי אל קהל הנאספים בבור גדול ועמוק שברחוב רמב"ן, מול בית קפה, בו עומד היום סופרמרקט. הבור השתרע על פני דונם אחד. הגברים שקובצו מרחביה נאספו לתוך מכלאה זאת. השעה היתה כבר שלוש וציפינו לשחרור כמו לביאת הגואל. ניגש אלי קצין ובקשני להזדהות. הוצאתי תעודת זהות שהיה כתוב בה באנגלית: “מזכיר המחלקה לתרבות של הוועד הלאומי”. אחרי שהקצין בדק את התעודה הוא פנה אלי ואמר: “אין לך שייכות לטרוריסטים”, וציווה לשחררני. הלכתי כשעתיים בדרך לא־דרך כי בכל מקום נראו חיילים המוכנים לפגוע בך. הגעתי הביתה בשעה טובה. השעה היתה חמש לפנות ערב. תושבי רחביה האחרים הוחזקו בבור בליל שבת עד חצות הלילה.

מעשים כגון זה שביצעו אנשי אצ"ל באותו ערב שבת החריפו מאוד את היחסים בין היהודים ובין השלטונות. רובו של היישוב גינה את מעשיהם של הארגונים הפורשים. הוא לא רצה במעשיהם הכרוכים בשפיכת דמים שגוררת שפיכת דמים, ולא הזדהה עימם. חשנו יותר מפעם אחת כי הארגונים הפורשים הגדישו את הסאה. הם כפו על יהודים להצטרף אליהם, איימו על בעלי בתי קפה ועל בעלי החנויות שיתרמו להם סכומים גדולים, הדביקו כרוזים ואיימו בהם על הצבא והממשלה. ידענו שבהנהלת הסוכנות היהודית היו חברים שניסו לרסן ולמתן אותם. אולם הארגונים הפורשים מאנו להתחשב בהחלטות המוסדות העליונים של היישוב.

המתח והדריכות ביישוב התקרבו לשיאם. ביום ה־3.2.1947 הגיע אל הנהלת הסוכנות היהודית ואל הנהלת הוועד הלאומי מכתב מאת הממשלה. במכתב ביקש המזכיר הראשי “לומר בפה מלא ומייד אם הסוכנות והוועד הלאומי נכונים לפנות בפומבי, בתוך שבעה ימים, אל הועדה היהודית שתסייע לממשלה, על ידי שיתוף פעולה עם הממשלה והכוחות המזויינים, בגילוי אנשי הכנופיות הטרוריסטיות כדי להעמידן לדין”.

בדרישה זאת הגיעו השלטונות לשיא בחוצפתם. היה בכך גם עלבון צורב ליישוב. המכתב נדון בכינוס דחוף של מליאת הוועד הלאומי. צויין כי בדרישה זאת בלט הקו האנטישמי הארסי של בווין שאילץ את היישוב ואת ההנהגה הציונית לנקוט קו חיצוני. כל הנואמים היו מאוחדים בדעה כי הטלת משטר צבאי בארץ והסגרת היישוב לידי הצבא – אותו צבא שבני היישוב נלחמו שכם אחד עמו נגד הנאצים – תביא בכנפיה סבל ויסורים. ועל אף הכל היישוב לא ירכין ראשו גם בפני המשטר הצבאי; גם אם הסבל יהיה רב והסכנות חמורות הוא ימשיך בעבודת הבנייה ולא יירתע הוא לא ימלא אחרי דרישה ששום מדינה תרבותית לא דרשה מאזרחים בתנאים כאלה. הוחלט כי הנהלת הוועד הלאומי לא תמלא דרישה זו. הכל הבינו כי היענות לדרישת הממשלה תגרור אחריה את הישוב למלחמת אחים נוראה שאיש לא רצה בה.

התנכלות כוחות הצבא הבריטיים לא פסחה על שכונותיה הדרומיות של ירושלים, בייחוד רמת רחל²⁰⁰. בתודעת יהודי ירושלים נחשב קיבוץ רמת רחל למעוזה הדרומי של העיר. מיודעי דבר לא נעלמה בשעתה העובדה כי הקיבוץ משמש גם בסיס חשוב של הפלמ“ח. השלטונות העריכו אפוא נכונה את חשיבותה האסטרטגית של רמת רחל וגל החיפושים והמאסרים שהציף יישובים רבים ברחבי הארץ ב”שבת השחורה", פקד גם אותה.

ביום השבת שחל ב־29 ביוני 1946, הוקף הקיבוץ בטרם בוקר באלפי חיילים. בעלות השמש הבחינו בהם החברים כשהם תופשים עמדות מסביב ליישוב ומתחפרים. משאיות צבאיות, ג’יפים, שריוניות וזחלים נושאי מקלעים נעו על הכביש לאורך הגדר. היערכות כוחות הצבא נמשכה עד השעה אחת עשרה לפני הצהריים. אז ניגש קצין בדרגת מייג’ור (רב סרן) אל שער המשק והודיע לנציגי המשק שבאו לקראתו, כי היישוב נתון בעוצר.

מאחר שהחברים למדו מהחדשות ששודרו בראדיו באותהשבת, ובכללן גם הודעת הנציב העליון, כי שלטונות הצבא פתחו בהתקפה על המוסדות הלאומיים, – מאסרי המנהיגים, המצור והחיפושים ביישובים רבים, – ארגנו האחראים במשק את כל הציבור וקבעו קו־התנהגות שדמה בכל לזה שננקט בכל היישובים שהותקפו: – לא להיכנע לאיומים וללחצים של הצבא והמשטרה. והסיפור ידוע: כתבי עתונות־חוץ צופים במחזה, יושבים כולם בחדריהם עם משפחותיהם, אינם נשמעים לפקודה המצווה עליהם להתרכז, מתנגדים פאסיבית למקום הריכוז, אינם עונים לשאלות ואינם מציגים תעודות־זהות. בשעה אחת עשרה בדיוןק, כמו על פי תסריט מוכן מראש, נכנסו מפקדי הצבא והמשטרה לחצר והודיעו כי הם באו לערוך חיפוש אחרי טרוריסטים ונשק; והמשא ומתן המוכר התחיל – החברים בשלהם: – מבקשים לראות פקודת־חיפוש, רוצים להתקשר עם גורמים מוסמכים במוסדות הלאומיים, עם קצין מחוז יהודי. אנשי הצבא האנגלים בשלהם: עוצר בעיר, הטלפונים מנותקים, מוסדותיכם אינם קיימים עוד, וכו'… מכאן ואילך מתפתחת עלילת הדרמה במעשים. היה מי מהחברים שהספיק להשיב למפקדי הצבא: “כשם שחייליכם כבשו את מונטה קאסינו ואת גרמניה, תוכלו בלי ספק לכבוש גם את רמת רחל…”

עמידת החברים במאבק נגד תקיפת הצבא התקיימה כצפוי מראש: קבוצות חיילים התפזרו בבתים לגרור בכוח את החברים והחברות אל מקום הריכוז לשם זיהוי. ילדים ונשים מגלים התנגדות קולנית ותוקפנית יותר. כיתות חיילים מאלצות חברים לנוע ממקומם כשהם מכים בקתות רוביהם, מושכים אותם, נושאים כמה על ידיהם, גוררים אחרים במשיכה בשערותיהם.

לבסוף נקבעת “שביתת נשק” לשם העברת פצועים ל“הדסה” באמבולנס צבאי ובליוויית אחד החברים. סך הכל של המבצע הצבאי היה 72 חברים, שנלקחו למקום מאסר, ושתי פחיות עם ניירות נטולי כל ערך.

הידיעה על המצור והחיפושים ברמת רחל התפשטה מהרה בכל ירושלים. אנשים מארנונה ותלפיות מיהרו לפנות ערב, אחרי הסרת המצור, והציעו את עזרתם בשמירה ובעבודה. לא היה בכך כדי למלא את החסר בעובדים. העזרה הממשית באה למחרת ממועצת פועלי ירושלים, מאגודת הסטודנטים ותנועות הנוער. מספר המתנדבים עלה בהרבה על הנדרש, עד שהמשק נאלץ לדחות רבים. כל עבודות המשק נתחדשו במלואן. גם קייטנת הילדים נפתחה במועדה, הגם שלא במספר הילדים המלא.

העתונים “דבר” ו“פליסטיין פוסט” דיווחו בפירוט רב על פרשת המעצרים והמאבק ברמת רחל. הצנזורה מחקה כמובן את כל הפיסקאות שסופר בהן על התנהגות אכזרית, אך התירה לפרסום רק אותם קטעים שציינו את התנהגותם האדיבה של הקצינים אשר ניצחו על המבצע.

 

מעימות לעצמאות    🔗

באותם ימים ולילות שהיישוב נאבק בהם על קיומו ועל עתידו בארץ ישראל, הוא נשא עיניו אל הקונגרס הציוני הכ“ב, שהיה עתיד להתכנס בדצמבר 1946. הקונגרס הציוני הוחזק תמיד בעיני היישוב כ”פרלאמנט של המדינה בדרך" לפי שבהחלטותיו הותוו מטרות ועמדות מדיניות במאבקים להגשמת הציונות. הקונגרס²⁰¹ הכ“ב בבאזל בדצמבר 1946 נתייחד בתוכנו לפי שהוא ייצג לראשונה את ההסתדרות הציונית העולמית שלאחר חורבן יהדות אירופה. איני יכול שלא להעלות בזכרון את הקונגרס הציוני הי”ב בתרפ“א (1921), שנתקיים בלא השתתפות נציגי הציונות הגדולה ברוסיה, אז ניתקה המהפכה הבולשביקית את יהדות רוסיה מהעם היהודי. ואילו ב־1946 ספד הקונגרס הציוני הכ”ב לששה מליונים יהודים, שהיו קורבנות מכונת ההשמדה הנאצית.

הקונגרס הכ“ב הותיר אחריו רושם מעיק ומעציב ברחבי התנועה הציונית וביישוב בשל העובדה שחיים וייצמן לא נבחר בו מחדש להיות נשיא ההסתדרות הציונית, וכס הנשיא נותר ריק. רבים תמהו על שום מה לא בחר הקונגרס הכ”ב בוייצמן כנשיא. התשובה הפורמלית לתמיהה זו היתה כי חיים וייצמן התפטר מכהונת הנשיא ולא הציג עוד את מועמדותו. אך מדוע לא הציג מועמדותו? הקשו השואלים?

אי־בחירתו של וייצמן לנשיא שימש לשיחות רבות בביתם של שלמה ויפה אייזנברג. שלמה אייזנברג היה המזכיר הכללי של הסוכנות היהודית בירושלים. מדי שבת בשבתו, בין השעות חמש ושמונה בערב, נהגו להזדמן בביתם הסופר שלמה צמח, איש העלייה השניה מהבולטים ב“הפועל הצעיר” ואגרונום בתחנה לחקר החקלאות ברחובות, ד“ר עמנואל אולסבנגר, ישעיהו קלינוב שהיה מנהל המחלקה לעתונות, יוסף גרביצקי (רגב), מנהל “פלקור”, ד”ר נ. מ. גלבר, – כולם ז“ל, ויבלח”א פרופסור ד“ר משה רחמילביץ ואנוכי הכותב שורות אלה. מספרים היינו במתרחש “מאחורי הקלעים” “בבית” (הסוכנות היהודית). שלמה צמח הירבה לספר על פלונסק ובית גרין, בית הוריו של בן גוריון, לפי שהכיר את בן גוריון עוד בנעוריו בפלונסק, ועל עלייתו ושנותיו הראשונות בארץ ישראל. משיחותיו נתחוור לנו שלא היה מחסידיו של דוד בן גוריון, ולא נקטתי בזה אלא לשון המעטה. בבית אייזנברג ניתחו את מעשי ההנהגה ואת כל אשר אירע בארץ. אין תימה אפוא כי באותה שעה גורלית, כשהספינה היתה כה זקוקה לקברניט, נשאלה בינינו השאלה: – מה אירע שוייצמן לא נבחר? אם נמצאו מי שתלו הסיבה ביחסו של וייצמן לפעולות הטרור של קבוצות ה”פורשים" בארץ ישראל, הרי הקונגרס החליט כי “עם תמיכתו בזכות היישוב להאבק עם משטר הדיכוי הקיים בארץ, שולל הקונגרס ומגנה מעשי רצח ושפיכת דמי נקיים כאמצעי של מלחמה פוליטית”, והחלטה זו של הקונגרס חפפה את דעתו של וייצמן. מה היה אפוא סלע המחלוקת? הדבר שנועד להיות חסוי בחדרי־חדרים הפך לשיחת רבים מפה לאוזן: “ועידת לונדון”. מיניסטר המושבות קריץ' ג’ונס הציע לכנס ועידה של נציגי הסוכנות היהודית ונציגי הוועד הערבי העליון עם נציגי הממשלה הברטית בינואר 1947. בן גוריון סבר כי הסוכנות היהודית חייבת להחרים ועידה זאת. לעומתו חשב וייצמן שהסוכנות צריכה להשתתף בוועידה המוצעת מבלי להתחייב התחייבות כלשהי. שלמה אייזנברג, שהשתתף בקונגרס, ידע לספר על קנוניה שנעשתה בין בן גוריון, אבא הילל סילבר ומשה סנה, ראש מיפקדת ה“הגנה”, – שני האחרונים נודעו כאקטיביסטים שהתנגדו לכל שיתוף שהוא עם הממשלה הבריטית. מטרתם היתה להוריד את חיים וייצמן מכס הנשיאות. הסיפור על הקנוניה והתככים נגד וייצמן הדהימונו.

ד“ר נחום גולדמן סיפר לי בביתו שבירושלים, ביום 4 במאי 1976, – כאשר שאלתיו את השאלה שהציקתני במשך שנים רבות: מדוע לא בחר הקונגרס הכ”ב בוייצמן כנשיא לשנים הבאות? והרי תשובתו:

“השאלה המעשית שעליה נסבה המחלוקת היתה אם לקבל את ההזמנה לוועידת לונדון, או לדחותה. וייצמן ואני היינו בעד קבלתה בתנאים מסויימים. הקבוצה בן גוריון־סילבר־סנה היו בעד דחייתה. היושב ראש באותה ישיבת לילה מכרעת של הקונגרס היה דוד רמז. רוב נציגי מפלגתו של בן גוריון (מפא"י) היו בעד וייצמן. בכל זאת הושג בהצבעה רוב דחוק בעד דחיית ההזמנה. הייתי משוכנע שאילו היה יושב ראש אחר לאותה ישיבה – אילו אני הייתי יושב ראש הישיבה – ניתן היה להשיג רוב בעד עמדת וייצמן. אבל מפאת נוהל הצבעה בלתי מוצלח ומחמת עמדה דוגמאטית וגישה פוליטית בלתי נבונה של “השומר הצעיר”, נפלה ההצבעה כאשר נפלה. התוצאה היתה שוייצמן התפטר כנשיא”.

בעד הצעת הוועדה המדינית הצביעו 171 ציר; בעד הצעת “האיחוד”, שהביאה גולדה מאירסון הצביעו 154 ציר; ובעד הצעת “השומר הצעיר” הצביעו 25 ציר.

אייזנברג סיפר לנו בשעתו כי אחר ההצבעה עזבו וייצמן עם ורה רעייתו את המלון. מייד אחרי שיצאו את המלון פנתה פולה אל הפקיד הראשי וביקשה ממנו שיתן לבן גוריון את הסוויטה שגרו בה הוייצמנים. השיב לה הפקיד הראשי כי את הסוויטה שגר בה מלך היהודים לא יתן לשום איש בעד כל מחיר שבעולם.

כסבורים היינו שצפויים אנו לקו מדיני חדש. אך לא הוא. ההנהלה המשיכה לקיים קשרים כתמול שלשום עם הממשלה בלונדון. גם בן גוריון המשיך לא במעט בקו המדיני של וייצמן, שלא גרס מלחמה עם הבריטים כפי שדרשו האקטיוויסטים סילבר וניומן באמריקה ואלה שבארץ ישראל, לרבות הרביזיוניסטים. לא יצאו ימים רבים וחיים וייצמן נקרא ברגעים הקריטיים להושיט להנהלה את עזרתו. על כך יבואו דברים להלן.

שוב לא היה ספק בדבר: רבים ממנהיגי המשלחות מאמריקה וארץ ישראל באו לבאזל במחשבה תחילה, ואולי אף מתואמת, לסלק את וייצמן ממעמדו. למעשה היה זה הרעיון המקורי היחידי שהביאו לשם האנשים (ע' המאמר “שואה וגאולה” מאת אבא אבן, “ספר וייצמן” הוצ. הספרייה הציונית, ירושלים תשכ"ד־1964). ועוד, וייצמן לא היה נוחל מפלה אילמלא מאמציהם המשותפים של דוד בן גוריון ואבא הילל סילבר ושל הנוהים אחריהם; דבר זה מאשר ד"ר עמנואל ניומן בספרו “בזירה” (הוצ. “הרצל פרס” ניו יורק עמוד 374).

בהקשר זה אזכירה שיחה שקיימתי עם יוסף שפרינצק בסוכנות היהודית בראשית הקיץ 1945. באותה שיחה נסקרו פרשיות בחיי היישוב והתנועה הציונית. כדבר מובן מעצמו שוחחנו גם על בן גוריון, שהיה, כדברי שפרינצק, צוהב את הפועל הצעיר’ניקים ואת השבועון “הפועל הצעיר”, ביחוד את יצחק לופבן עורכו שהיה בעל נוסח עז, עצמאי במחשבתו, חריף ובעל עט שנון, והיה מנאמני מדיניותו של חיים וייצמן; אף את ברל לוקר, מראשוני “פועלי ציון” צהב בן גוריון רק משום שהיה “וייצמניסט”. “בן גוריון – אמר שפרינצק – פשוט סובל מ”תסביך וייצמן“. הוא אינו יכול לעמוד באורו של וייצמן”.

היישוב דמה באותה עת ליורה רותחת. הצבא הבריטי התכתש עם הארגונים ה“פורשים”, והוועד הלאומי היה צריך להנמיך את האש לבל תארע התפוצצות. עתוני אותם ימים מודיעים כי איש אצ“ל דב גרונר, שנתפס ב־23.4.1946 בהתקפה על משטרת רמת גן, נדון למיתה בתלייה בידי בית דין צבאי באשמת נשיאת נשק והנחת מוקשים. בתגובה לגזר הדין תקף אצ”ל ריכוזי צבא ומשטרה בירושלים, ביפו, בתל אביב, בטבריה, בחיפה ובאיזור חדרה, שם הותקפה תחנת רכבת. אנשי לח"י פוצצו אגף בבניין המשטרה בחיפה. בעקבות התקפות אלה הכריזו השלטונות על עוצר וערכו מעצרים במקומות שונים בארץ.

נוכח המשבר שהחריף והלך הוחלט לזמן בדחיפות את מליאת הוועד הלאומי. זו נתכנסה בכ“ה בטבת תש”ז (19.1.1947) ולהלן החלטותיה: (א) לקבל את מרות ההנהגה הציונית במערכה המדינית ולשלול פעולת טרור כאמור בהחלטות הקונגרס הכ“ב, (ב) להתגונן בכוח נגד אמצעי כפייה והפחדה של אצ”ל ולח"י. ההחלטות נתקבלו פה אחד, אך לא בלי דאגה וחרדה. (ע' ספר התעודות של הוועד הלאומי, עמ' 398־399).

שלטונות הצבא הבריטי הוסיפו מצידם שמן למדורה. ב־24 בינואר 1947 אישר גנרל בארקר, מפקד הצבא הבריטי בארץ ישראל, את גזר דין המוות שנגזר על דב גרונר וקבע את יום ההוצאה לפועל ל־28 בינואר. תגובת אצ“ל לא בוששה לבוא. אצ”ל חטף מייג’ור בריטי בירושלים ושופט בריטי כבני ערובה. כעבור ימים הוא שיחרר אותם. עוצר הוכרז בירושלים בתל אביב ונערכו שם חיפושים. בירושלים עלתה המתיחות ביישוב והתקרבה לשיאה, משל לחומו של חולה שעלה ל־40 מעלות, ומי ימצה את עומק הדאגה והחרדה?

ב־27 בינואר נפתחה בלונדון הוועידה הארצישראלית, שנודעה בשם “ועידת סנט ג’יימס”. השתתפו בה נציגי ממשלת אנגליה, נציגי שבע מדינות ערב ומשלחת של הוועד הערבי העליון בארץ ישראל. נציגי הסוכנות היהודית לא השתתפו בוועידה בהתאם להחלטת הקונגרס הציוני הכ"ב. הם קיימו רק שיחות בלתי רשמיות עם הממשלה הבריטית והציגו את הדרישות הציוניות. הוועידה נסתיימה ללא תוצאות ב־14 בפברואר 1947.

בעוד הארגונים ה“פורשים” השתלהבו ממעשיהם והיו משוכנעים שהם “מגרשים את הבריטים מארץ ישראל”, עשתה ההנהגה הציונית צעדים בהשקט ובבטחה לקדם את מאבקה בזירה המדינית בוושינגטון. ההנהגה הציונית ידעה כי הכללת הנגב במפת מדינת ישראל תיקבע אך ורק בהיאחזות המתיישבים על אדמתו. לכן הזדרזה המחלקה להתיישבות בהתאם לקריאתו הדחופה של וייצמן ועל פי החלטת ההנהלה הציונית והקימה אחד עשר יישובים בנגב.

השלטונות הבריטיים בארץ לא נואשו מתחבולותיהם לגרור את הנהגת היישוב לעימות דמים עם האירגונים ה“פורשים”. ב־3 בפברואר 1947 שלחה ממשלת פלשתינה (א"י) אל הנהלת הסוכנות היהודית ואל הנהלת הוועד הלאומי דרישה אולטימאטיבית לשתף עמה פעולה בביעור הטרור.

ב־5 בפברואר התכנסה מליאת הוועד הלאומי בהשתתפות חברי הנהלת הסוכנות היהודית, הרבנים הראשיים, ראשי עיריות וקהילות; ההנהלה החליטה להודיע לממשלה על סירוב לשתף עמה פעולה בדיכוי הטרור. הדריכות והמתיחות ביישוב הגיעו לשיא חדש.

השלטונות הצבאיים הסירו סופית את הכפפות. שלוחו של בווין, גנרל בארקר, קם על היישוב בגלוי כדי למוטטו ולמנוע הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. איזה הוא היום שבוחרים בו שלוחי השטן לבצע את מזימותיהם הרעות? – ליל שבת.

איכה היתה ירושלים לבווינגראד    🔗

ביום השבת שחל בי“א בשבט תש”ז (1.2.1947) יצאתי מביתי ללכת לבית הכנסת “רחביה” שברחוב אוסישקין ל“מניין ראשון” שהתחיל בשש וחצי בבוקר. כשהגעתי לשדרות בן מימון 24, בקרן רחוב ארלוזורוב, ראיתי עמודי ברזל תקועים במדרכה וגדרות תיל נמתחות ביניהם. הבינותי מייד כי שלטונות הצבא הכינו לנו “הפתעה” חדשה, רעה מקודמותיה. ההכנות לצעד זה נעשו בלילות שבת כשהאכלוסייה היהודית יושבת בביתה.

ביום שני בי"ג בשבט (3 בפברואר) הקים הצבא הבריטי בירושלים “אזורי בטחון” ותושביהם פונו מן הבתים. האזורים גודרו ובוצרו.

באזור A נכלל רחוב יפו ממקום הסמוך לככר ציון עד בנק ברקלייס, בואך שער יפו בעיר העתיקה; על גג בניין “ג’נרלי”, ליד שני האריות, הוצבו שתי מכונות יריה. בתי מסחר הוחרמו ובעליהם היהודים הוכרחו לפנותם. אלה שכרו חנויות במקומות אחרים.

באיזור B נכלל רחוב המלך ג’ורג', מבית הסמוך לבניין המוסדות הלאומיים דרומה עד בואך ל“בניין דוד”, ששכנו בו משרדים ממשלתיים. במקומות שונים הוקמו מחסומים. אחד מהם חצה את רחובות עזה וארלוזורוב. איזור C הקיף את שכונת קטמון והמושבה היוונית.

באזור A שכנו רוב החנויות, בתי המסחר והמשרדים של יהודים. באזור B נכלל גם חלק מרחביה.

בכל “אזורי הבטחון” הוצאו היהודים מבתיהם. הם נצטוו לעזוב אותם בתוך ארבעים ושמונה שעות. היו יחידים שקיבלו רשיונות לדור בתחומי האזורים; לאחרים ניתנו רשיונות מעבר. אלה ניתנו רק ליוצאים מן הכלל. באזור B קיבלו רשיונות להישאר בדירותיהם משפחות אחדות כמו דניאל אוסטר שיהיה סגן ראש העיר, פרופסור הרמן צונדק, ד“ר עמנואל אולסבנגר, הרופאים ד”ר קלייברג וד“ר מ. גידרון ומשפחת מרים גורל ואני, שדרתי בביתם. אזור A נקרא בפי האוכלוסייה היהודית “בווינגראד” (על משקל סטאלינגראד). למעשה חל כינוי זה על כל שלושת האזורים ו”התרגלתי" לחיות בתחום האזור. במרוצת הזמן הכירוני החיילים ולא נדרשתי להראות את הרשיון בצאתי ובשובי.

באחד הלילות החשוכים אירע לי פעם שנכנסתי לאזור והחיילים המזויינים נבהלו מפני. הם כיוונו את רוביהם אל בטני. הראיתי להם את הרשיון והניחוני ללכת הביתה. בזמן שבתי בתוך האזור התיידדתי מאוד עם ד"ר אולסבנגר ונעשיתי מבאי ביתו. הוא קרא באוזני מתרגומיו מיפאנית לעברית. אולסבנגר למד לשונות רבות בהאזינו לתקליטי לימוד לשון. נושא חביב עליו היה “הטיסה אל הירח”. “תראה, בוא יבוא יום ונטוס אל הירח… הבה נייסד חברת טיסה אל הירח” היה אומר בבדיחות הדעת. בנוח עליו רוח ההומור אמר לי פעם: שמי העברי הוא “עול־סב־נגר”.

גם בתל אביב וביפו הוקמו אזורי בטחון. כל היישוב הושב במצור ודמה לבווינגראד. בכל שבוע ושבוע הגיעו ניצולי המחנות מאירופה באוניות מעפילים. היו מהם שהועלו על החוף. אחרות נתפשו בלב ים בידי ספינות משמר החוף ואוניות הצי הבריטי. כל תפיסה באונייה גררה התכתשות בין המעפילים ובין הצבא, בין אנשי היישובים הסמוכים לחוף ובין החיילים, וחוזר חלילה. מאבק דמים היה נטוש בין היישוב היהודי ובין ממשלת פלשתינה (א"י) על זכות היהודים לעלייה. בווין לא שעה לעצתו של טרומן לתת מאה אלף רשיונות עליה עד לפתרון הבעייה. אוניות עם אלפי מעפילים ניצולי ההריגה שוטטו בלב ימים, וראו לפניהם רק חוף מבטחים אחד – ארץ ישראל.

ב־7 בבפרואר הגישה הממשלה הבריטית הצעותיה לפתרון בעיית ארץ ישראל: (א) הקמת קאנטונים יהודיים וערביים אוטונומיים בענייניהם הפנימיים; הקאנטנים היהודיים חלו על 16% משטחה של הארץ. (ב) הבטחת עלייה של 4,000 יהודים בחודש במשך שנתיים; את המשך העלייה בשלוש השנים הבאות יקבע הנציב העליון ובהתאם ליכולת הקליטה הכלכלית. (ג) אחר כך יוחלף משטר המנדאט במשטר נאמנות למשך חמש שנים. אחר “הטובות” האלה תוקם מדינה מאוחדת, בתנאי שתושג לכך הסכמה בין יהודים לערבים.

אין זאת כי אם שר הגאולה הכביד את ליבו של בווין ובכך זירז למעשה את התהליכים שהביאו להקמת המדינה. בווין הודיע בפרלאמנט הבריטי על כשלון הוועידה עם הערבים ועל כשלון ההתייעצויות עם ההסתדרות הציונית וכי בעיית עתידה של ישראל תובא לפני האומות המאוחדות. מיכסת רשיונות העלייה נשארה כתמול־שלשום, היינו 1,500 בחודש.

מי שחי ועבד בימים ההם במוסדות הלאומיים בירושלים, נכח בישיבות המלאה של הוועד הלאומי ונפגש כמעט בכל יום עם חברי ההנהלה הציונית יכול לחוש בדופק ההתרחשויות של הדראמה ההיסטורית.

ביום השבת שחל ב־ט' באדר תש“ז (1.3.1947) הייתי לבדי בביתי שבתחום האיזור. השעה היתה 3:15 אחה”צ. לפתע פתאום הבית נתרעד כולו מקול נפץ אדיר. היה ברור כי ההתפוצצות ארעה בקירבת מקום. מבעד²⁰² לחלון ראיתי חיילים יוצאים חפוזים מהבתים שדייריהם פונו מהם.

מאוחר יותר נודעו פרטים אלה: מועדון הקצינים ב“בית גולדשמיט” הותקף ביריות מצד המגרש הריק שממולו. אחרי כן סופר כי היורים, כעשרה במספר, היו לבושים מדי צבא בריטי. בתוך רעש היריות הופיעה משאית מלאה גם היא “בשוטרים בריטיים” ועצרה ליד הבית. אחד מהם הטיל מבעד לחלון פתוח פח כבד אל תוך הבניין, אחר שפך פח בנזין בכניסה והדליקו. אחר כך התרחקה המכונית מהמקום וכעבור כמה דקות הזדעזעה העיר מקול נפץ אדיר. הבית התמוטט כולו והשמשות בבניינים הקרובים התנפצו כולן. אז נשמעה צפירת אזעקה וכל מבואות העיר נחסמו. מתוך ההריסות הוצאו כעשרים גוויות ועשרים וחמישה פצועים הועברו לבתי החולים. את ההתקפה ביצעו אנשי אצ"ל כתגובה על שילוח אוניות מעפילים, שהגיעו לארץ לפני זמן־מה. רובו של היישוב הושם במצור. בירושלים הוטל עוצר שנמשך מאותה שעה עד יום שלישי בשעה 10 לפני הצהרים. העוצר הופסק לשלוש שעות כדי לאפשר לנצורים לקנות מזונות. באותו יום התחילו החיילים בחיפושים אחרי טרוריסטים מבית לבית.

בהפסקת העוצר מיהרתי ללכת אל יהודה אבן שמואל, שדר בביתו בראש רחביה לבדו, לשאול לשלומו. פרומה רעייתו מתה עליו וברוריה בתו יחידתו, גרה בפילדלפיה, ושמואל בנו יחידו שרת בפלמ“ח. סיפר לי רבי יהודה: בשבת אחרי הצהרים, ועודני מיסב אל השולחן בחדר האוכל, אחר ברכת המזון ועיון ב”קדושת לוי“, בקע פתאום קול נפץ אדיר אשר כמוהו לא שמעתי. כסאי קפץ ולמזלי הטוב החזקתי בקצות השולחן בידי. לבי אמר לי שקרה משהו בסביבתנו הקרובה, אולי בסוכנות. והנה מצלצל הפעמון צילצולים תכופים ועצבניים, הבינותי כי איש יהודי שבא לביתי בשבת לא יצלצל, אלא יקיש בדלת שלוש נקישות. ידעו זאת ידידי, באי ביתי בשבתות. קמתי, הלכתי לאטי אל הדלת, פתחתי אותה ומולי עומד חייל בריטי צעיר. הוא לא ביקש רשות להיכנס, אלא נכנס והשליך מעליו את הרובה, נכנס לחדר עבודתי עם אלפי הספרים, התיישב, השעין ראשו על ידיו והתחיל בוכה ומייבב מר: – “מדוע הם הרגו את חברי!” כך חזר על דבריו כמה וכמה פעמים והוסיף:”I do no hate Jews" (“אינני שונא את היהודים”).

הגשתי לו כוס תה. הוא המשיך וישב בביתי עוד שעתיים. בצאתו נפרד ממני באומרו “גוד ביי”.

*

בשנים ההן התפללתי דרך קבע בבית כנסת “רחביה” שברחוב אוסישקין, ואילו בלילות שבת התפללתי בבית הכנסת שבבית הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל, ברחוב אבן עזרא.

ברוב לילות שבת עבר לפני התיבה לתפילת ערבית ר' אריה לווין זצ“ל. הוא הגיע תמיד אל התפילה אחרי “לכה דודי”. מכאן שאת קבלת שבת, היינו מ”לכו נרננה" עד ערבית הקדים להתפלל בביתו. כשנכנס לבית הכנסת קידם את פניו הרב הרצוג וצעד לקראתו. ר' אריה הסיר את השטריימל הקטן והצנום, התעטף בטלית ואמר “ברכו את ה' המבורך”. זכורני כי רטט של קדושה עברני. כשנסתיימה התפילה שהיתה רבת השראה, נגשו המתפללים לברך בברכת “שבת שלום” את הרב הרצוג ואת ר' אריה לווין זצ“ל. ר' אריה לווין עשה עלי רושם מיוחד, עמוק ומפליא למן הרגע שראיתיו. קלסתר פניו של האיש העיד עליו שנשא בליבו את משא צרותיו של הכלל ואת יסוריהם של יחידים רבים. ביקרתיו בביתו הצנוע ב”משכנות" ליד שכונת “שערי חסד”. ידענו כי ר' אריה הוא רבם של האסירים שנכלאו בבית הסוהר במגרש הרוסים. כשדיברת אליו הרגשת שהוא מאזין לך, שהוא קרוב לך. כשפגשתיו כמה פעמים בחוצות ירושלים ניגשתי אליו ואמרתי לו ביידיש: – “רבי, אין אני מבקש אלא לחוש חמימותך. הושיטה נא לי ידך”. והיו רבים כמוני שעשו כן.

כאשר סיפרו בעיר במעשי גבורה של אנשי אצ"ל ששלחו יד בנפשם בבית הסוהר במגרש הרוסים, נשתזרו הסיפורים המפליאים באישיותו המאירה של ר' אריה לווין, שהיה הולך תמים ופועל צדק, סומך נופלים ומעודד ענווים, תומך נסתרים ומחייה שפלי רוח. אנחנו הרבים לא מיום ליום היו חיינו אלא משעה לשעה, כל יום וזעזועיו, כל לילה וחדותיו והפתעותיו.

ביום ראשון 13 באפריל 1947, נתפשה בחצות לילה אוניית המעפילים “תאודור הרצל” בידי שלוש משחתות בריטיות, במרחק שמונה קילומטרים מנמל תל אביב. באונייה היו כאלפיים וארבע מאות מעפילים. כשניסו המלחים הבריטיים לעלות אל סיפונה פרצה היאבקות עזה שנמשכה שעות מספר. המעפילים גילו התנגדות לתפישת האונייה וזרקו עליהם כל מה שבא לידם. הבריטים השתמשו תחילה בפצצות מדמיעות, אחר כך התחילו לירות גם בנשק אוטומטי. שניים מהמעפילים נהרגו וששה עשר נפצעו. כשהמלחים הבריטיים התגברו ועלו על סיפון האונייה, מצאו את מנועיה מקולקלים. היו גם אלפיים ושבע מאות מעפילים, ביניהם ארבעים תינוקות, חמישים ילדים עד גיל עשר וחמישים נשים הרות. האונייה נגררה לחיפה. ההרוגים מצאו מנוחתם באדמת ארץ ישראל והפצועים הועברו לבתי החולים. ב־14 באפריל התחילו אוניות²⁰³ הגירוש הבריטיות להעביר את המעפילים לקפריסין. הנהלת הוועד הלאומי הכריזה על שבתון כללי ואבל שקויימו בכל הארץ. (ע' ספר התעודות של הוועד הלאומי עמוד 405).

מהלומה חדשה הונחתה על היישוב ממש על סף הדיון באומות המאוחדות: האנגלים ביצעו ארבע תליות בכלא עכו. התליות נעשו בסתר וללא כל מידה של חסד אחרון. דב גרונר, דב רוזנבאום, מרדכי אלקאשי ואליעזר קאשאני נאשמו במעשי טרור ונדונו למוות על ידי בית דין צבאי. הנהלת הסוכנות היהודית, הוועד הלאומי והרבנות הראשית השתדלו עוד בינואר לביטול גזר הדין ופנו בבקשות לחון את הנידונים למוות. לגבי דב גרונר הגיש ראש עיריית תל אביב ערעור בפני מועצת המלך בלונדון, אך גזר הדין הוצא אל הפועל ביום ה' ב־16 באפריל, בשעות המוקדמות של הבוקר, לפני שהערעור הגיע לכלל דיון. איש לא נכח מטעם הרבנות וגם המשפחות לא הוזמנו ללווייה.

אסירי הכלא בעכו הגיבו בשביתת רעב באותו היום ובאי יציאה מתאיהם. בכל חוגי היישוב גאתה התמרמרות רבה. הזעזוע פקד גם את תפוצות הגולה, שהגיבו בגל של מחאות נסערות.

בעינינו היו גזרי דין מוות אלה כתם שחור על דמות אנגליה של באלפור, של לויד ג’ורג', ושל וינסטון צ’רצ’יל.

רובו של היישוב התנגד לשיטותיהם ולמעשיהם של האירגונים אצ“ל ולח”י, אולם כל אחד מאתנו כאב והצטער צער רב על כל קורבן יהודי שנפל, ושנא את עושי דברם של בווין וגנרל בארקר. ידענו כי יש הבדל בין שוטר אנגלי המשרת באנגליה ובין שוטר אנגלי המשרת במושבות האימפריה. וייצמן אמר פעם לווינסטון צ’רצ’יל: “עליכם להבין כי לא הנציב העליון היושב בארמונו מייצג את אנגליה, אלא השוטר האנגלי ברחוב”.

בחודש מאי 1947 עוללו הבריטים בירושלים מעשה נבלה שלא היה עוד כמוהו. הנער אלכסנדר רובוביץ נתפש בשעה שהדביק כרוזים של לח"י. אנשי המשטרה הבריטיים לקחוהו עימם ומאז נעלמו עקבותיו. לימים הוברר שקצין בריטי בשם רוי פאראן רצח את הנער, וגופתו לא נמצאה עד היום הזה. אותו פאראן נודע כפאשיסט, חניך האסכולה של מוסליי. הוא מיהר לברוח מהארץ, אחר כך נמלט לקנדה כדי להשתקע בה כבמולדתו החדשה. סופו שנתמנה להיות תובע כללי במדינת אלברטה ב־1975. כבשנו את הצער והזעם בליבנו. מי יתנה את הצער על עינוי הנער עד מוות ואת הזעם נגד אנגליה הרשעה של בווין.

ב־18 בפברואר 1947 מסר שר החוץ הבריטי הצהרה בבית הנבחרים, כי נוכח כל הקשיים שנערמו ונסיונות הממשלה שנכשלו, לא נותרה לה אלא דרך אחת ויחידה – למסור את ההכרעה בשאלת ארץ ישראל לאומות המאוחדות. בכך נסתיימה פרשת המשא ומתן המדיני בין נציגות העם היהודי ובין הממשלה הבריטית, שהתמשכה שלושים שנה. מאותה שעה ואילך התחיל השלב הסופי במאבק הרצוף והדרמאטי לכינון מדינה יהודית בארץ ישראל.

בכנס המיוחד של עצרת האומות המאוחדות, שננעל ב־15 במאי 1947, הוחלט על מינוי “ועדה מיוחדת של האומות המאוחדות לארץ ישראל” (U.N.S.C.O.P.) שהורכבה מנציגים של אחת עשרה מדינות. הוטל על הוועדה להכין דין וחשבון בשאלת ארץ ישראל ולהגישו לכנס הסדיר הקרוב של “העצרת”.

במחצית יוני 1947 הגיעה הוועדה לארץ ישראל. מאמציה של הסוכנות היהודית כוונו להשפיע על הוועדה שתמליץ על הקמת מדינה יהודית, ולו בארץ ישראל מחולקת.

הוועדה שמעה עדויות מפי דוד בן גוריון, יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, ומפי משה שרתוק, ראש המחלקה המדינית. מסרו עדויות גם נציגי הוועד הלאומי. בשם “אגודת ישראל” הופיע הרב ר' מאיר לווין, שעדותו ברוח התביעות הציוניות עשתה רושם כביר. ישיבות הוועדה התקיימו באולם י.מ.ק.א. בירושלים. כרטיסי כניסה חולקו לכל דורש, אך בכל זאת לא על נקלה ניתן להשיג כרטיסים. אני נמשכתי לישיבות אלה ונכחתי ברובן. ביום ה־9 ביולי היה האולם מלא עד אפס מקום כבר למן השעה 8.30. כל הכרטיסים אזלו. ישבנו בציפיה דרוכה. קרוב לשעה 9 בבוקר נכנס חיים וייצמן לאולם הישיבות בלוויית אשתו. נשתררה דומיה ורטט עבר בקהל. לא עוד נשיא ההסתדרות הציונית הופיע לעינינו, ולא עוד נשיא הסוכנות היהודית, אלא האיש חיים וייצמן המשרת עמו ישראל באהבה. הכל הבחינו בו כי אל האולם נכנס האיש המורם מעם, וכל מי שלא לקה ברפיון חושים אי אפשר לו שלא חש בהוד שקרנה אישיותו, הוד מלכות.

וייצמן פסע כשהוא נסמך על אבא אבן ועלה על הבמה שישבו עליה עשרה חברי הוועדה. בתחילה הוא קרא עדותו מן הכתב, שהעתיקוה לו באותיות גדולות, אולם בשטף הרצאתו הוא קיפל את הכתב, הניחו בכיס מעילו והמשיך.

היטב זכור רושם הדברים, אך העדפתי להסתמך על תיאור אותו מעמד כפי שהוא מובא בגליון “דבר” מיום רביעי, כ“א בתמוז תש”ז (9.7.1947):

המצביא הציוני במשך שלושים שנה יצא אתמול למערכה הציונית כחייל פשוט. כך ראו רבים את הופעת וייצמן אתמול כעד המדבר בשם עצמו לפני הוועדה, וכאב העם וכיסופיו לגאולה שיצאו מפיו סייעו לזכך את אווירת הדיונים. הקווים העיקריים של עדות וייצמן היו ידועים לחברי הוועדה מן הקריאה, או מביקורים בביתו, ובכל זאת היו דרוכי קשב לנאומו – שיחתו ברוכת הסגולות המיוחדות של אישיותו המקסימה.

וייצמן דיבר באומץ לב כלפי חוץ וכלפי פנים. הוא לא חשש לפגוע מדינאים בריטיים המייעצים ליהודים לשוב ולבנות את גרמניה, אף לא נרתע מהמעשה הבלתי פופולארי של הצעת החלוקה בגלוי ובמפורש. זה לא גרע ממחיאות הכפיים שבהן ליווה קהל השומעים את דבריו, זאת הפעם הראשונה לביטוי יחסו בצורה כזאת באולם הוועדה. בן גוריון אמר באותה שעה בתשובה לשאלת נציג צ’כוסלובקיה על עמדתה של הנהלת הסוכנות להצעת החלוקה מצד וייצמן: ‘לפי זכויותיו הציוניות של וייצמן ומקומו בדברי ימינו, רשאי הוא לדבר גם בלי מנדאט ציבורי’.

קולו היה רווי מרץ ועוז ובטחון עצמי של תלמיד חכם. עם השתדלו להיות נאמן לנוסח הכתוב של נאומו, עבר כפעם בפעם לשיחה חופשית על פה.

הוא ציין בדברו על מצב בטחונם של יהודי אירופה כי הקשר הפאשיסטי שנחשף בימים אלה בצרפת כלל סעיף להשמדת כל היהודים תושבי צרפת. הוא הדגיש כי בלב המדינאים האנגליים, שהיו קשורים במתן הצהרת באלפור, לא היה כל ספק שהבית הלאומי סופו שיהיה מדינה יהודית.

בסוף דבריו דיבר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים על הפיתרון הנראה בעיניו כפיתרון המעשי ביותר בשעה זו – החלוקה. ואולם ד"ר וייצמן הדגיש כי הסכמתו לחלוקה יש לראות בה קורבן גדול קשה ומכאיב.

נאומו של וייצמן עשה רושם גדול על חברי הוועדה, והיו בין חבריה שניים הראויים להקרא ציונים – הלא הם רודריגז פאבריגאט, נציג אורוגוואי, וג'. גארסיה גראנאדוס, נציג גואטמאלה, שלימים היה ראשון שגרירי גואטמאלה בישראל.

בימי שהותה של הוועדה בארץ התקרבה אל החוף אוניית המעפילים “יציאת אירופה תש”ז", שנודעה בשם “אקסודוס”, ועל סיפונה 4,500 מעפילים ובהם מאות תינוקות. ב־18 ביולי נתפשה האונייה בידי הבריטים והובאה לחיפה. בהתנגשויות עם הצבא נהרגו שלושה מעפילים ועשרות נפצעו. ב־20 ביולי גורשה האונייה עם המעפילים מחיפה והוחזרה לצרפת. משסירבו המעפילים לרדת בצרפת, הם גורשו לגרמניה. בנמל האמבורג הם הורדו בכוח, חרף התנגדותם העזה, ופוזרו במחנות שונים. יושב ראש הוועדה ושניים מחבריה נכחו בשעת הגירוש מחופי הארץ.

ראיתי להביא בזה מכתב מאת ורה וייצמן, שפורסם ב“פלסטיין פוסט” ב־13 ביולי 1947:

"הממשלה הודיעה אתמול כי חמש מאות יתומים מבני שש עד ארבע עשרה שנה, העצורים עתה בקפריסין, יובאו לארץ ישראל מייד מטעמים הומאניטריים. כעת מצויים בקפריסין יותר מאלפיים ילדים, רובם יתומים, מאה וחמישים תינוקות מבני שבע עד בני שנה אחת; אלף תינוקות בבטני אמותיהם, המחכים לצאת לעולם עגום ועויין. במלחמה האחרונה עשתה בריטניה את כל המאמצים להציל את ילדיה ושלחה אותם לארצות מבטחים. כלום בריטניה הגדולה אינה יכולה להתעלות, בלא קמצנות, להצלת ילדים יהודים ולהביאם לחוף מבטחים?

בשם הלוחמים והנופלים במלחמה פונה אני אל הנדיבות המסורתית של הבריטים שיוציאו את ילדינו מן המחנות הקיימים".

השלטונות הבריטיים שעו לבקשתה של ורה וייצמן והעבירו את כל הילדים לארץ ישראל.

האנגלי המצוי, כפי שלמדנו להכירו בארץ ישראל, מהפקיד הבכיר ועד הפקיד הזוטר, העדיף את הערבי המתרפס על היהודי הגאה וזקוף הקומה. מורגלים היו לראות בארצות קולוניאליות ילידים חנפים, מתרפסים ונכנעים, והנה בהיותם בארץ ישראל, שנועדה להיות בית יהודי לאומי לעם ישראל, הם מוצאים במוסדות שלטון עצמי ושמם “הסוכנות היהודית לארץ ישראל”, “הוועד הלאומי של כנסת ישראל בארץ ישראל”, שהיו לפי ראות עיניהם מדינה בתוך מדינה. ואומנם שש מאות אלף היהודים בארץ ישראל ראו בוועד הלאומי את ממשלתם. הם חשו, ובצדק, כי קרב היום והיישוב היהודי שנאחז במולדתו ההיסטורית, החיה את אדמתה משממונה והפריחה, פיתח גם את יסודות השלטון העצמי והוא יהיה ריבוני במדינתו.

בינתיים נמשכו המאורעות שהיו עלולים להמיט אסון, אלא שהנהגת היישוב מנעה אותו. בליל שבת, אור לכ“ד בתמוז תש”ז (11.7.1947) נחטפו אחר חצות בנתניה שני סרג’נטים בריטיים בידי אנשי אצ“ל. אלה הודיעו כי יתלום אם השלטונות יעלו לגרדום את שלושת אנשי אצ”ל שנגזר דינם למוות; כוחות צבא ומשטרה פשטו על נתניה וסביבתה, הטילו עוצר על העיר, ניתקו את קשריה הטלפוניים וערכו חיפושים. הנחטפים לא נמצאו. חטיפת שני הסרג’נטים חישמלה את היישוב ועוררה מתח שאין לתארו במלים.

נשיא הוועד הלאומי יצחק בן צבי פנה אל הנציב העליון וחזר על הבקשה לחון את שלושת אנשי אצ"ל, שגזר דין המוות ריחף עליהם בשבתם בכלא עכו. הנציב העליון לא שעה לבקשתו.

ב־29 ביולי הומתו השלושה על הגרדום בכלא עכו והובלו לקבורה בבית העלמין בצפת. היישוב נזדעזע. למחרת היום נתלו שני הסרג’נטים. החלה התפרעות של חיילים ושוטרים בריטיים. הם השתוללו במעשי נקם בתל אביב, בירושלים ובמקומות אחרים. חמישה יהודים נרצחו ונפצעו עשרים ושבעה. בבוקר ה־31 ביולי נמצאו גופות החטופים בחורשה ממשלתית ליד נתניה.

כעבור חמישה ימים, ב־5 באוגוסט 1947 נאסרו ישראל רוקח, ראש עיריית תל אביב, אברהם קריניצי, ראש מועצת רמת גן, ראש מועצת נתניה עובד בן עמי וכמה עשרות רביזיוניסטים, וכולם נשלחו למחנה המעצר בלטרון.

ב־7 באוגוסט התכנסה מליאת הוועד הלאומי. השתתפו בה גם ראשי הרבנים, ראשי העיריות והמועצות המקומיות. המליאה מחתה בפני השלטונות בחריפות על השתוללות החיילים ועל המעמד של ראשי הרשויות המקומיות. ב־11 בספטמבר שוחררו ישראל רוקח ואברהם קריניצי, ולאחר כמה זמן גם עובד בן עמי.

הימים הבאים נדמו כימי בלהות. במשך חודשיים ימים ומעלה היטלטלו בים מעפילי “יציאת אירופה תש”ז" (“אקסודוס”) המיוסרים בסבל ותלאות. אוניות המעפילים שנדדו בימים סימלו את הטרגדיה הזועקת של עם ישראל: שארית הפליטה אחרי חורבן העם באירופה חתרה אל חוף המבטחים באדמת מולדתם, ומונעים מהם לעלות אליה. כל נסיונותיהם של הסוכנות היהודית והוועד הלאומי להשפיע על השלטונות שיחזירו את מעפילי “יציאת אירופה תש”ז" לארץ, או שיורידום לפחות בקפריסין, עלו בתוהו. היישוב נזדעזע בשמעו כי מתכוונים להחזירם לגרמניה, שהיתה בעינינו גיא ההריגה.

הנהלת הוועד הלאומי הכריזה על צום כללי ביישוב ביום שני ט' באלול תש"ז (25.8.1947). הרבנות הראשית קראה לצום ותפילה. בתי הכנסת בירושלים היו מלאים מתפללים, שאמרו סליחות ותקעו בשופר. בתי הקולנוע והתיאטראות היו סגורים.

מי שהיה באותו יום עם קהל המתפללים בבתי הכנסת בשערי חסד ובמאה שערים יכול לחוש בכל נפשו את משמע דברי התפילה – “תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גלויותינו וקבצנו יחד מהרה מארבע כנפות הארץ לארצנו”.

עיני היישוב באותם ימים היו נשואות למוצא במישור המדיני, היינו אל עצרת האומות המאוחדות. ב־31 באוגוסט 1947 פורסם הדין וחשבון של ועדת החקירה המיוחדת של האומות המאוחדות. זו המליצה פה אחד על סיום המנדאט ומתן עצמאות לארץ ישראל בהקדם האפשרי. חלק הרוב הוועדה – שבעה חברים – הציע לחלק את ארץ ישראל לשלוש יחידות: – מדינה יהודית, מדינה ערבית והעיר ירושלים, שתהיה איזור בינלאומי. למדינה היהודית הוקצבו 62 אחוז משטחה של ארץ ישראל המערבית.

ב־16 בספטמבר נפתחה עצרת האומות המאוחדות כשעל סדר יומה המלצת הוועדה בבעיית ארץ ישראל. ב־26 בספטמבר הודיע שר המושבות הבריטי קריץ' ג’ונס כי בריטניה מסכימה לסיום המנדאט בארץ ישראל והיא מוכנה להוציא לפועל כל תוכנית שתהיה מקובלת על היהודים והערבים.

ב־2 באוקטובר 1947 התכנס המושב הששי של “אסיפת הנבחרים”. המושב אישר ברוב דעות את הצעתו של דוד בן גוריון, יושב ראש ההנהלה הציונית, ש“אסיפת הנבחרים” תכריז על נכונותה להקים ממשלה יהודית זמנית, אם האו"מ יחליטו על הקמת מדינה יהודית.

ב־11 באוקטובר הביעה ארצות הברית את תמיכתה בהצעת החלוקה והבטיחה עזרה כספית וכלכלית להגשמתה במשך תקופת המעבר. ב־13 באוקטובר הביעה גם ברית המועצות תמיכה בהצעת הרוב של האו“מ (“החלוקה”). ב־3 בנובמבר 1947 דרש נציג ברית המועצות מעצרת האו”ם למנות ועדה שתשוגר לארץ ישראל ותפקח על ביצוע הצעת החלוקה וחיסול המנדאט הבריטי.

ביום רביעי, ו' כסלו תש"ח (19.11.1947), קיבל הנשיא הארי טרומן לראיון אל חיים וייצמן, שנסע אליו אחרי שנודע לו כי הערבים זוממים לקרוע מהמדינה היהודית את הנגב. באותה שיחה גורלית הבטיח טרומן לוייצמן שהנגב ייכלל בתוך המדינה היהודית.

ב־29 בנובמבר 1947 (ט“ז בכסלו תש”ח) החליטה עצרת האומות המאוחדות בעד ההצעה להקים בארץ ישראל מדינה יהודית. בעד הצביעו 33; נגד – 13; נמנעו – 10; נעדר – 1. בין 33 הקולות שהכריעו את כף המאזניים בעד החלוקה היתה צרפת בין המדינות המהססות. ברגע האחרון ממש שלח חיים וייצמן מברק אל לאון בלום. “הבאמת רוצה צרפת להעדר ברגע שלא ימוש מזכרון האדם?” התגובה לא אחרה לבוא: צרפת הצביעה בעד החלוקה. עם 33 הקולות שהצביעו בעד נמנו 13 קולות של נציגי ארצות אמריקה הלטינית. היה זה חיים גרינברג שהוטל עליו לסלול מסילות אל נציגי דרום אמריקה. עמד לו שכלו הטוב הרב ואוצר תרבותו וידיעותיו. הוא יצא לשליחותו, עשה שם לילות כימים, השכיל להסיר ספקות ולרכוש לבבות. משה טוב שהיה מנהל המחלקה לאמריקה הלטינית של הסוכנות היהודית בניו־יורק נסע ממדינה למדינה, טרח ועמל, והתאמץ – לעתים למעלה מכוח אנוש ודמיון – כדי להבטיח שנציגי אותן מדינות יצביעו בעד החלוקה. שש מדינות מאותה יבשת נמנעו.

חיים גרינברג שהיה בעל קשרים טובים עם דיפלומטים בעצרת או“ם, סיפר לי כעבור זמן בירושלים כי גם ד”ר נחום גולדמן השפיע רבות בקשריו האישיים הסגוליים והביא קולות בעד.

ליד הגה ספינתנו בלייק סאקסס עמדו ד“ר אבא הילל סילבר, יושב ראש האגף האמריקאי של הנהלת הסוכנות היהודית, ומשה שרתוק – ראש המחלקה המדינית. ליד הנהלת הסוכנות היהודית בניו יורק פעלה ועדה פוליטית מיעצת לענייני או”מ, שבחר בה הוועד הפועל הציוני. אבא אבן ודוד הורוויץ נתמנו קציני קישור בין הסוכנות היהודית ובין “אונסקופ”.

כשנודעו אחרי חצות 29 בנובמבר 1947 תוצאות ההצבעה באומות המאוחדות בלייק סאקסס בקעה התפרצות שמחה ורבבות אנשים, נשים וטף זרמו אל המוסדות הלאומיים ואל ככר ציון בירושלים. גולדה מאירסון, ראש המחלקה המדינית, בירכה מגזוזטרת הסוכנות היהודית את קהל החוגגים. הייתי בתוך הקהל ולבי עלה על גדותיו מרוב התרגשות: – “יש לנו מדינה! אחרי שנות אלפיים יש ליהודים מדינה!”

בסיום הפרק עולה במחשבה סיומה של כברת דרך של היסטוריה ציונית: “הצהרת באלפור” ניתנה ב־1917 מכוח תיאום האינטרסים בין בריטניה הגדולה ובין התנועה הציונית, כפי שחזוהו באלפור וצ’רצ’יל. בשנים 1946 ו־1947 הפרו בווין ואטלי את התחייבויותיהם של הראשונים משום שהם העדיפו את האינטרסים המשותפים של בריטניה עם אויבי התנועה הציונית. קוצר הראות של קברניטי בריטניה בהתייצבם נגד מגמת השיבה של העם היהודי לארצו, הוליד את העימות ואת המאבקים שהוכרעו בהחלטה ההיסטורית בכ"ט בנובמבר.

 

ד"ר יהודה אבן שמואל    🔗

באדר תשט“ו (1955) במלאות מאה שנה להולדת אביהם ר' שמואל ב”ר פרץ ז“ל קופמן, הוציאו לאור בניו – חיים, יהודה (אבן שמואל), משה, אליעזר ועטיה, את ספר זכרונותיו. אף על פי ששפת התרבות של אביהם היתה “לשון הקודש”, הוא כתב את זכרונותיו ביידיש, ובנו יהודה הלבישם לבוש עברי, לפי בקשת אביו ולפי בקשת אחיו. בספר מצינו לא רק דברי הערצה של בנים לאביהם, אלא גם תוספת לקביעת דמות אבות מישראל בדור המתואר בזכרונות אביהם. ר' שמואל ב”ר פרץ ז“ל נולד ב”תענית אסתר" בשנת תרט“ו (1855) ונפטר ביום כ' באייר שנת תרפ”ה (1925) בתל אביב. הוא היה צאצא “משלשלת היוחסין”, נכדו של הצדיק והחסיד ר' משה מאיוויא, מגזע רש"י, המיוחס עד דוד המלך.

בעיירה קטנה, באשטשיוואטה שמה, בפלך פודול שבמדינת רוסיה, נולד ר' שמואל לאביו ר' פרץ, שנתמנה משמו של הבארון גינזבורג להיות מפקח על כמה מבתי משרפות היין שהיו לו באותה סביבה. משם עבר לבאלטה.

כיהודי שומר מצוות גידל וחינך ר' שמואל קופמן את בניו ברוח מצוות התורה, אהבת איש את אחיו ואהבת ארץ ישראל. ביתו בבאלטה היה בית ועד לאגודת הציונים, והוא רשם באגודה כל אחד מבניו, קנה לכל אחד מהם שקל על שמו מדי שנה בשנה. כך השריש את הרעיון הציוני בליבם.

לפני מלאות לבנו יהודה ארבע עשרה שנה הוא שלחו לישיבה בעיר קישינוב, שלמדו בה כמאתיים בחורים לקבלת סמיכה לרבנות; בישיבה זו גילה יהודה את עושר כשרונותיו, וכן את התמדתו וחריצותו. בהיותו תלמיד בישיבה הוא למד בעצמו גם לימודי חול, למד לשונות, רכש השכלה, וכך נהג במשך כל ימי לימודו בישיבת באלטה, עד שמלאו לו שש עשרה שנה.

בימים ההם נוסדה בידי הגביר קלמן ויסוצקי “ישיבת אודיסה”. לפי התוכנית המקורית המקורית²⁰⁴ היא נועדה רק לעשרה תלמידים מצטיינים שהיו בקיאים היטב בגמרא ופוסקים, ויודעים כמה מאות דפי גמרא בעל פה ובאמתחתם גם קורס של ארבע כיתות גימנסיה. ראש ישיבה זו היה הרב ר' חיים טשרנוביץ (“רב צעיר”) כשלימינו עומד אחד העם והמשורר חיים נחמן ביאליק מלמדם חכמת ישראל. בישיבה כבר למדו באותה עת תשעה בחורים בני כ“ד וכ”ה שנה, והיה ספק אם יקבלו גם את יהודה הצעיר; הרב ר' חיים טשרנוביץ בחן אותו וכן גם הרב רבי יהושע בריסקין, ושניהם החליטו לקבלו כתלמיד עשירי, שישלים את ה“מניין”.

אחרי הפרעות בשנת תרס“ה (1905) היגר ר' שמואל עם בני ביתו ללונדון וחי שם חיים של דחקות. ימים רבים סבלה המשפחה מפרנסה בצמצום. יהודה ניסה להתקבל כפועל, או כבעל מלאכה, הלך אצל בעלי בתי חרושת. למראהו היתה תשובתם: “צעיר חלש כמוך, בעל ידים רכות כאלה, לא יסכון להיות פועל”, בהיותו בן י”ט שנה הוא ביקש מהוריו רשות ללכת למקום שיוכל להשתכר בו בשיעורים לעברית, בבלגיה או בצרפת, הוא יצא לבלגיה והשיג שם שיעורים מספר, התפרנס בדוחק, למד בחריצות צרפתית והתכונן להיכנס לאוניברסיטה בפאריס. ואומנם הוא נתקבל שם לאוניברסיטה. אביו וחיים, אחיו, שלחו לו לירות שטרלינג אחדות לתשלום שכר הלימוד לשנה הראשונה; את פרנסתו הוא מצא משיעורים.

מזמן לזמן התאונן יהודה²⁰⁵ לפני הוריו על מיחושים ברגלו, אך מכיוון שהכאבים היו קלים וחלפו מפעם לפעם, הוא לא שם אליהם לב. אך מיום שנכנס לאוניברסיטה תכפו וגברו עליו הכאבים עד שקשה היה עליו לשאתם. הוא שאל ברופאים ואלה הורו לו שייכנס לבית החולים. הרופאים הגיעו לכלל דעה שהוא זקוק לניתוח בברך; בלא ניתוח יורע מצבו עד שיהיה מסוכן; בניתוח אומנם תקוצר רגלו בשנים־שלושה אינטשים, אך זו האפשרות היחידה שיצא מכלל סכנה. בין הרופאים שטיפלו בו היה גם ד“ר אלכסנדר מרמורק, באקטריולוג נודע בפאריס ידידו של ד”ר הרצל, ומראשי הציונים המדיניים שהיה חבר “הוועד הפועל הציוני הגדול” (1898־1921). אחרי הניתוח היא בילה בבית החולים כאחד עשר חודש. מצרפת חזר לבאלטה ברוסיה.

בראשית חודש כסלו בשנת תרע“א (דצמבר 1910) נשא יהודה לאשה את פרומה רזניק, בת ר' אשר זליג שו”ב (שוחט ובודק). פנו אליו מערים אחדות בבקשה כי יסכים להיות אצלם רב “מטעם” והבטיחו לו הכנסה של 150 רובל לחודש, אך הוא סרב לכל ההצעות לפי שהוא שאף לעזוב את רוסיה ולצאת לאחת ממדינות החופש כדי להמשיך בלימודיו. ואומנם כן, יהודה ופרומה אשתו עזבו את רוסיה לצמיתות, והגיעו ללונדון לפני פסח בשנת תרע"א. שם החליטו כי יהגרו מאנגליה לקנדה.

לא יצאו שבועות מרובים ויהודה התחיל מפרסם מאמרים בעיתון שיצא במונטריאל “דער קענעדער אדלער” בעריכת ראובן בריינין, אחר כך ב“דער וועג” של בריינין. במונטריאל הוא נתקבל לאוניברסיטה בפקולטה לפילוסופיה פילולוגית. כאן הוא שמע הרצאות מפי פרופסור ברודי ברוקוויל, ראש המחלקה לשפות שמיות באוניברסיטת מקגיל וקרא לפניו בשנים תרע“ד־תרע”ו בקוראן.

במונטריאל יהודה ופרומה אשתו ייסדו בתי ספר והשתתפו בייסוד ה“פאלקס פארבאנד”. קופמן נעשה במונטריאל מנהיגה של קבוצת “פועלי ציון”, שנפרדה מבית הספר הלאומי־הראדיקלי (בית הספר ע“ש י”ל פרץ) וייסדה את בית הספר העממי. הוא לקח גם חלק באיגוד המקצועי, היה פעיל ב“פאלקס פארבאנד”, שהיה לימים גורם חשוב בייסוד הקונגרס היהודי בקנדה. בשנות מלחמת העולם הראשונה הוא הדביק בהתלהבותו החסידית את היהודים והביא בלהטו מהפכה בקרב האינטליגנציה היהודית הצעירה, הוציאה מאדישותה וקירבה לעולמה של היהדות ולארץ ישראל.

מקץ שלוש שנים, בראשית שנת תרע“ז (1916), עזב יהודה את קנדה ועבר לארצות הברית. יהודה החליט להיכנס לבית המדרש הגבוה לחכמת ישראל ב”דרופסי קולג‘" שבפילדלפיה. שם קיבלוהו כמועמד לתואר דוקטור. בשנים תרע“ז־תרע”ח הוא שימש את הפרופסור צבי מאלטר ז“ל, ראש המחלקה ל”ספרות רבנית“, לתלמוד ולפילוסופיה יהודית של ימי הביניים. בסוף שנת הלימודים הראשונה הוא יצא לחופשה של כמה חודשים במונטריאל ומצא עצמו שוב בעבודה ציבורית מאומצת. מייד עם בואו הוא כינס ועידה בטורונטו, שהחליטה לקרוא לקונגרס של יהודי קנדה, כדי לדרוש (א) שיווי זכויות ליהודים בכל תפוצות הגולה (ב) את ארץ ישראל לעם ישראל. לשם כך נוסד עתון שבועי בשם “דאס פאלק” והוא היה עורכו. כמו כן הוא פרסם ב”התורן“, שיצא לאור בניו יורק בעריכת ד”ר שמריהו לוין וי"ד ברקוביץ, בגליון כ’ בח' מנחם אב תרע“ז 27.7.1917, שני מאמרים שכותרתם “מהיכל הנשמות”, וחתם עליהם בשם יהודה אבן שמואל”. במכתבו לאביו הוא הודיע לו כי כתב את המאמרים לכבודו במלאות לו ששים שנה, ולכבודו גם הכליל שמו בשמו, “בארץ ישראל יהיה שמו: אבן שמואל”. מאמרים רבים ביידיש חתם בשם “א. האדלסזאן”, לאמור־ יהודה בן האדל.

באמריקה כבש לו יהודה מקום הן אצל ה“הבראיסטים” והן אצל ה“אידישיסטים”. בניו יורק פגש ביצחק בן צבי ובדוד בן גוריון, נתידד עם ברוך צוקרמן ועם ד“ר נחמן סירקין, ושניהם נתקשרו באהבה רבה. כוכבו דרך בקרב קבוצות פועלי ציון באמריקה וכבש לו מקום ב”כותל המזרח" של המחנה. ביום י“א בחודש אדר ב' שנת תרע”ט (1919) הוא קיבל בדרופסי קולג את התואר דוקטור לפילוסופיה על חיבורו “ר' יום טוב ליפמן מיהלהויזן בעל הנצחון והמקובל”.

“כחמש מאות שנה עברו מתקופת פעולתו והשפעתו של ר' יום טוב ליפמן מיהלהויזן, ועדיין לא נכתבה אף מונוגרפיה אחת על חייו של האיש, אשר רב את ריב עמו באחת משעות הדחק היותר קשות לישראל. ובשעה שחכמי הנוצרים הקדישו ל”רבי ליפמן" ספרות שלמה, בהשיבם על רוב טענותיו, לפי יכולתם וידיעתם, הנה נשכח אצלנו שם האיש וזכר פעולתו, כמעט לגמרי. ולכן שמחתי בהציעי לפני מורי הפרופסור צבי מאלטער ז“ל להוציא לאור את ספר “האשכול” ולכתוב אריכות על ר' ליפמן, תורתו ופעולתו. את הספר המכיל 190 עמוד הוציא לאור בנדיבת לבו ברוך ליטווין בדיטרויט, בשנת תרפ”ז (1927)".

ראוי לציין כי גם בזמן שיהודה למד הוא לקח חלק פעיל בעבודה פוליטית. בוועידת הקונגרס היהודי בקנדה צריך היה ד“ר יהודה קופמן להילחם שתים עשרה שעות בעד זכויות לאומיות לערבים בארץ ישראל ובעד תכניתנו הלאומית; הוא גם דרש שהמונח “קומנוולט יהודי” יוחלף במונח “מדינה יהודית”. נתקבלה כמו כן הצעתו של ד”ר קופמן שגבולות ארץ ישראל לא יצטמצמו מדן ועד באר שבע וכי תינתן לנו ארץ ישראל מורחבת – כך מספר “דער אידישער קעמפפער” מיום 29 במארס 1919.

בפסח תר“פ חגגו יהודה ופרומה וברוריה בתם בביתם של שמואל והאדל קופמן בלונדון. אחרי חג הפסח נתקבל מברק שהודיעם על הפרעות הנוראות שהתחוללו בירושלים. ועידת מחאה נקראה בלונדון וד”ר יהודה קופמן זומן לדבר באסיפת המחאה של “פועלי ציון”. הוא חיבר את התזכיר שנשלח בידי “פועלי ציון” אל כל מנהיגי מפלגת הלייבור באנגליה ואל צירים רבים בפרלאמנט. התזכיר נדפס גם בעתונים סוציאליסטיים באנגליה. תוכנו היה הבעת מחאה נמרצת נגד הפרעות בירושלים ודרישה לסלק את האדמיניסטרציה הירושלמית שבהשגחתה נעשו הפרעות, לשלם פיצויים לניזוקים, להעמיד למשפט את כל אלה שלקחו חלק בפרעות ולשחרר את כל צעירי ישראל שנאסרו ללא יסוד, והעיקר – פתיחת שערי ארץ ישראל.

רבי יהודה אבן שמואל מיעט כדרכו בשיחה על עצמו, על ביתו ועל פעולותיו הפוליטיות. כשהעליתי מפעם לפעם בשיחתנו אותו תזכיר, הוא אמר לי: ברל (לוקר) יספר לך. ברל יודע. וייצמן עצמו נתרשם ביותר מהתזכיר גם ברל (כצנלסון) ובן גוריון הופתעו ונתפלאו… – אמר כבדרך אגב. “כן, חלקי באותם ימים נשכח”. ותוך כדי דבריו נתן לי את זכרונות אביו, שנכתבו ביידיש. “קרא ותדע” – אמר לי.

כשהגיעה הבשורה הטובה על החלטת סן־רימו נתקיימה בלונדון באולם “פילס פאלאס” אסיפת המונים. היתה זו הפגנת שמחה שהשתתפו בה אלפי יהודים. הנה מה שכתב העתון “די צייט”:

“ד”ר יהודה קופמן, אורחם של²⁰⁶ “פועלי ציון” השוהה באנגליה בדרכו מאמריקה אל ארץ ישראל, דיבר בהתלהבות רבה על המאבק הקשה שקומץ גיבורי ישראל נאבקים בשעה זו על הגליל העליון, כדי להוכיח לעולם כי הגליל הוא חלק מארץ ישראל. בדברו על שאלת ההגירה מראה ד“ר קופמן כי מצבו הבלתי נורמאלי של עם ישראל בשעה זו הביא לידי כך שמיליון יהודים מוכנים כעת לעלות לארץ ישראל. אסור לנו להחמיץ שעה גדולה זו בעבודות פעוטות. התיאוריה האבולוציונית של “רבבת יהודים השנה ורבבת יהודים בשנה הבאה” פשטה את הרגל. עלינו לפתוח בעבודתנו בדרך רבולוציונית! הכרח הוא שהעלייה שלנו תהיה רבולוציונית. יש להעביר מייד מיליון יהודים לארץ ישראל”.

ד“ר יהודה קופמן שב לאמריקה ופעל שם עד שנת תרפ”ו (1926) כמנהל הסמינר למורים. כמרצה נודד משמו של “ארבעטערפארבאנד” הוא כבש את קהל מאזיניו בחידושי תורה שלו; ביחוד הראה כוחו כפולמוסן נגד ד“ר חיים ז’יטולובסקי ובהרצאותיו על אודות החסידות הבעשט”ית ובסוד שיח החברים בניגוניו שלאחר הרצאתו. יש עוד ערים באמריקה אשר שם מתנגנים עדיין ניגוניו של יהודה קופמן בקרב החברים עם זכר מתיקות קולו הרך, התרוממות הנפש ודבקותו באזור החיים בארץ ישראל. ומי כמוהו היה בקיא בהווי היהודי; “הוי – 'ה’לכה 'ו’אגדה 'י’חד” אמר לי יהודה.

ב־1926 זומן רבי יהודה קופמן בידי חיים נחמן ביאליק ושמריהו לווין לעלות לארץ ישראל כדי לערוך את המילון האנגלי־העברי הראשון, שעבד בו כעשר שנים בניו יורק עם ד“ר ישראל אפרת ועם בנימין סילקינר. המילון יצא לאור בהוצאת “דביר” בשנת תרפ”ט (1929).

מי לא יזכור את הרצאותיו בחוגי פועלים באותה תקופה על “האגדה”, הרצאות שמשכו קהל רב.

בתל אביב ישבו ד“ר יהודה ופרומה קופמן כעשר שנים. כאן נקשרו יהודה קופמן וח”נ ביאליק בעבותות ידידות ואהבת נפש. בתרצ“ו העתיקה משפחת קופמן את דירתם לירושלים וישבו ב”ראש רחביה" בשדרות קרן קיימת לישראל

1. פרומה יצרה בטעמה הטוב בית לתפארת, פינה מושכת שהיתה לבית ועד לאנשי הרוח, אנשי מדע ותורה.

פרומה נולדה בבאלטה, אביה היה חזן ידוע במקומו ונודע כמחבר לחנים ונעימות. גם אמה שנולדה לבית ר' זליג רזניק, התבלטה כאישיות מיוחדת, הבקיאה באגדה ובמדרש; היה זה בית מיוחד במינו בשל היותו עברי וציוני, שופע עממיות ושמחת חיים, שהעברית מדוברת בו בפי התינוקות. עוד בנעוריו, בהיותו בן ארבע עשרה, נמשך יהודה קופמן לבית זה. באלטה היתה מעין מיקרוקוסמוס של הציבוריות היהודית ברוסיה; אין מפלגה, או זרם, שלא מצא בה את ביטויו. היו בה חסידים נלהבים; לבניה היה חלק ב“עלייה השניה”, ואפילו בין מייסדי תל אביב נמצאו אנשים מבאלטה. את רוסיה עזבה משפחת קופמן יחד עם חלק גדול ממשפחת רזניק. כשהגיעה לפילדלפיה למדה פרומה ב“דרופסי קולג'”. אשה פקחית היתה, בעלת חוש הומור ונפש נדיבה. באופטימיסם הטבעי שלה הרעיפה מטובה על סביבתה. בנפשה של פרומה נתמזגו הרמונית עולם המסורת הישן והעולם החדש, וילדיה, ברוריה ושמואל, חונכו לאהבת הבריות, למסירות ונאמנות לאומה ולארץ.

בהיותה בת חמישים ושש, בחודש מרחשון תש"ג (1942) מתה על יהודה פרומה. בימים ההם, בהיות האב ובנו מיותמים ובודדים בד' אמותיהם, שרויים כל אחד במצוקתו הנפשית, הציע הדירקטוריון של קרן קיימת לישראל ליהודה לצאת בשליחות הקרן לדרום אפריקה. יהודה השיב, כמובן, בשלילה, כי ליבו לא מלאו לעזוב לעת כזאת את שמואל בנו יחידו, בן השש עשרה. מצד הקרן הקיימת לישראל התחילו השידולים וכן מצד מנהיגי התנועה. גם בנו דחק בו ואמר לו שהוא מוכרח לנסוע. מה יהי עליך? שאל את בנו. אין דבר, השיב לו הבן: אסתדר אצל ידידים, אצל השניאורסונים, כוונתו היתה למנדל וחיה שניאורסון. ומה יהיה על הגהות שני ספרי, שאני עומד באמצע הדפסתם? שאל האב. בא גם אברהם הרצפלד והפציר ביהודה שיאות ויצא לשליחות. סופו שיצא.

שליחות זאת הצריכה מאמץ שהיה מעל לכוחותיו: טיסה מארץ ישראל למצרים; שם המתין לטיסה במטוס צבאי לדרום אפריקה. אך בשבע חודשי עשייתו שם כבש יהודה קופמן את ליבם של היהודים “הליטאים” בדרום אפריקה; גם אקדמאים ואינטלקטואלים שאינם יהודים נמשכו להרצאותיו על אודות הפילוסופיה היהודית ועל החסידות. למותר להדגיש שהצלחתו נשקלה גם בממון הרב שנכנס משם לקופת הקרן הקיימת לישראל. ה“פדרציה הציונית” בכללה ותנועת העבודה הציונית בפרט חיזקו שם את מעמדם והרחיבו את עולמם הרעיוני בשבעת “ירחי כלה” עם יהודה קופמן.

כבר סיפרתי למעלה על היגון העמוק שירד עליו בנפול בנו.²⁰⁷ יהודה אבן שמואל, האיש האוהב להעשיר את הבריות מאוצרו הרוחני, הסתגר בנפשו ולא מצא כוח לצאת מפתח ביתו, אלא לתפילה לבית הכנסת “ישורון”. במשך שמונה שנים תמימות הוא שתק ולא השמיע כל דברים ברשות הרבים.

אך כדבר החכם באדם: לכל זמן ועת לכל חפץ, באה שעת רצון, שעת פדות לקנייניו הרוחניים, שיצאו מרשות היחיד לרשות הרבים, ושוב הגביה רוחו עוף.

ואני, שלבי היה מלא חרדה כשראיתי את רבי יהודה בצרתו ובמצוקתו הנפשית, מצאתיו לפתע פתאום קורן ומקרין, מואר ומאיר. זה היה במוצאי שבת, פ' תרומה תשט“ו (1955). רבי יהודה נשא הרצאה על משנתו הפילוסופית של הרמב”ם, במוסד הרב קוק, שערך סדרת הרצאות על הרמב“ם. לא היה זה נושא שיש בו כדי למשוך קהל רב. למועד, בשעה 7:30, במוצ”ש, היה האולם מלא מפה לפה: נכחו בו יותר משלוש מאות איש, והיו רבים שנצמדו אל החלונות כדי לשמוע את דבריו מבחוץ. בקהל היו עטורי זקן לבן, גדולי תורה וחוקרים מדעיים עם נוסח “המורה” בערבית בידיהם, משכילים, אנשי מעשה, ראש ההנהלה הציונית ברל לוקר ורעייתו מלכה, נשיא המדינה יצחק בן צבי ורעייתו רחל ינאית. הרב יהודה ליב הכהן מימון הקדים פתיחה להרצאה בעברית המלעילית שלו.

רבי יהודה קם על רגליו ונשא את דברי הרצאתו במשך שעתיים. דבריו כללו השגות על דיעות מסוימות של חוקרים, הסברים אנליטיים, שהוליכוהו לקבוע קביעות ולפסוק הלכות. קולו נשמע בהיר, אמרותיו צחות, ורוחו דמתה כממריאה לגבהים ומרוממת עימה את שומעיו. צלילי הדברים, יפי סגנונו ומשמעות רעיונותיו כמו צללו עמוק בליבם והחוויה הרוחנית היתה שלימה: – חגיגית ביופיה ומשכנעת בהגיונה. כשסיים את הרצאתו הקיפוהו מייד שומעיו באהבה ובהוקרה, כמכירי תודה, רבים ברכו “שהחיינו” על שזכו לשעת־התקרבות ושהייה במחיצת מחשבתו הכבירה של הרמב"ם, כשבעיניהם מצטייר רבי יהודה כאדריכל שהאיר את עיניהם בחינת “ככל אשר אני מראה את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו”.

ערב גדול היה זה לרבי יהודה ולי. לבי רחב מהתרגשות וחדוה. שוב ראיתי את רבי יהודה שולט בתכנים ובכלי מחשבתו ומשליטם בשומעיו. קול־מחשבתו נע בקצב, כמנעים נעימה שמעצבת יפי צורה ליריעת המורה, כשהוא עצמו במלוא אונו השכלי החדור התלהבות נעורים. ידעתי, כבעל תפילה ירא שמים העובר לפני התיבה ביום הקדוש ברטט ורעדה, כן היה רבי יהודה כל אותו שבוע שהתכונן להראות את גדולת מחשבתו של הרמב"ם, את יפי הדרך וייחודה. ההרצאה יצאה מפיו כשיר יושר.

אופיינית וראויה לציון היתה אהבתו הגדולה של ר' יהודה אבן שמואל לחזנות. כשעלה החזן לייב גלאנץ לארץ ישראל בשנת תשי"ד להשתקע בתל אביב, ועבר לפני התיבה בבית הכנסת “תפארת צבי”, שכיהן בו רבי ישראל מאיר לאו כרב, היה יהודה אבן שמואל מתגבר על חולשתו הגופנית ויצא במוצאי שבת סליחות לתל אביב לשמוע לתפילותיו הייחודיות של לייבל גלאנץ. אהבת נפש זה שנים רבות נתרקמה בינו ובין יהודה, וזה קיבל עליו באהבה את הייסורים הכרוכים מטלטולי הדרך והיה חוזר לירושלים בשעה שתים אחר חצות. בשובו הביתה חזר אל שולחנו והמשיך לעבוד עד חמש בבוקר ואחרי כן עלה סוף סוף על משכבו. הוא יזם ועודד הקמתה של אקדמיה לחזנות בתל אביב בראשותו של לייב גלאנץ, טרח ובא להרצות בה. כשהיה נוסע לתל אביב, הסעתיו תמיד לתחנת מוניות “קשר”, ולעת שובו המתנתי לו שם כדי להשיבו לביתו.

אזכור ערב אחד עם החזן ישראל אלתר בביתו של רבי יהודה אבן שמואל. ר' ישראל אלתר ז"ל היה יליד לבוב ונצר למשפחת רבנים. הוא למד בווינה, שימש כחזן בהאנובר, אחרי כן יותר מ־25 שנה עבר לפני התיבה בבית הכנסת ביוהנסבורג, ביקר לעתים קרובות בארץ ישראל. הוא היה מוסיקאי והלחין פרקי תפילה. עד עתה מתנגנת בזכרוני ומרטיטה את לבי תפילת “אל מלא רחמים” שלו בחג השבועות בבית הכנסת “ישורון” בירושלים, לעילוי נשמתם של שישה מליונים יהודים שניספו בשואה. בית הכנסת ישורון היה גדוש מתפללים, שנהרו אליו מכל קצווי העיר. קולו נשמע יוצא מלב שבור, בוקע את שבעת הרקיעים ומטלטל את כסא הרחמים. באותו ערב השמיע ר' אלתר פרקי תפילה משלו, ורבי יהודה, ששתק במשך שנים רבות, הצטרף לזמרתו ומשך אחריו גם את באי ביתו להצטרף אל הזמרה.

בשבתות נהגתי לבוא אצלו ל“קידושא רבה”. “קודם תיכנס לחדרי, אמר לי כשהוא ישב בראש שולחן שבת־קדש, ראה את הספרים הנערמים על שני השולחנות”. היו אלה ספרים חדשים וגם ישנים, שעיין בהם משבת לשבת. משנכנסתי אליו הקבילני בשאלה: “נו – איזה חידושים חידש היום הרב אונטרמן?” שנים רבות נוהג הייתי להתפלל בשבתות, גם בקבלת שבת, בביתו של ראש הרבנים מרן הרב איסר יהודה אונטרמן זצ"ל; אחר התפילה היה עורך “קידוש” ודורש בפרשת השבוע. בהירות היו דרשותיו צלולות וכה ערבו לאוזני, עד שנקלטו ונשתמרו היטב בזכרוני ויכולתי לדווח לו עליהם עיקרי דברים.

ביום שני של ראש השנה תשל"ב דרש הרב מרן ר' איסר יהודה אונטרמן לפני תקיעת השופר. הרב פתח ואמר: “כה אמר ה', מצא חן במדבר עם שרידי חרב: הלוך להרגיעו ישראל”. עמנו אחרי השואה הוא עם של שרידי חרב. הלוך בקמץ גדול – זה לשון ציווי: לך אל שרידי חרב להרגיעם; לך אל עם ישראל, שכולו שרידי חרב, להרגיעו, לעודדו, לחזקו. כמה פעמים אמרתי לרבנים שיזכרו בשעה שהם מדברים אל יהודים שברובם הם ניצולי השואה: שרידי חרב הם ואין להטיף להם מוסר; תחת זאת צריך לקרבם ולא בתוכחה, אלא באהבה. אחינו, שבאו אלינו אחר השואה, צריכים לרגיעה בקרבנו.

אחר התפילה בכל בוקר למד ר' יהודה דף גמרא. בין השעות 10־11 היה סועד סעודת שחרית; באותה שעה הייתי כבר מצוי בביתו; הוא הזמינני אל שולחנו, הטיל עלי מטלות שונות כגון הליכה לבית הדפוס, לבית הדואר ושליחויות שנתחייבו מענייניו האישיים ומעבודתו המדעית. מאחר שביתו בראש רחביה היה סמוך לבניין הסוכנות היהודית, יכולתי “לקפוץ” אליו בכל שעה של פנאי.

לפעמים לא יכולתי לסור לביתו בשעה הקבועה, אז היה שולח לי בידי העוזרת פתק: “מנחם יקר, המסרת את תדפיסי לבעליהם? ההתקשרת עם דפוס וייס? הבררת דברים עם מוסד ביאליק? ענני נא בכתב, או בע”פ. בברכה, יהודה אבן שמואל".

פעמים רבות, על הרוב קרוב לחצות הלילה, היה נאנח: “אוי מאמע!” והוסיף ואמר מכאן אתה למד שאין אומרין “אוי טאטע”, אלא “אוי מאמע”; האב מוליד. האם הרה ויולדת: זה השכר שמקבלת האם על חבלי הלידה. ומגלגל היה שיחה על רחל אמנו, רחל המבכה על בניה. לאחר זמן לעתים תכופות היה אומר לי: " אני מוסר לך כי זה רצוני: שיקברוני על תנאי והיה אם ישוחרר הר הזיתים, תעבירוני ושכבתי ליד מוליק", הוא שמואל בנו.

אחת מאמרותיו נחרתה עמוק בזכרוני: “מי שאומר אני – אינו אלא עני”.

בין באי ביתו של רבי יהודה אבן שמואל, מדי יום ביומו, בין השעות 11־12 לפני הצהרים, ולעתים גם בשעות ערב, היה ר' בנימין. בשנים הראשונות אחרי נפול שמואל בנו־יחידו בעין חרוד היה יהודה שותק, אף עם ידידיו הקרובים מיעט בשיחה, ר' בנימין היה יושב כשעה בחדר עבודתו, מעיין בספר, נכנס בלחש ויוצא בלחש. בשיחותיהם על אודות נושאים מדיניים החזיקו כל אחד בעמדות מנוגדות ניגוד קוטבי. פעמים רבות נכחתי בשעת שיחותיהם. בידוע כי ר' בנימין היה מעמודי התווך של “ברית שלום” והוא ערך את בטאונם “הנר”; אמר לו ר' יהודה: “רבי בנימין, נרך יאיר כש”נרך" ידעך"…

האורחים שהיו מרוצים לפניו בכל עת היו דוד זכאי, יהושע מנוח מדגניה א' (שלבש מדי הצבא הבריטי) אליעזר שטיינמן, ידיד נעוריו, הרב אברהם חן, ברוך שוחטמן, חבר נעוריו, פרופסור שמואל (הוגו) ברגמן, הסופר מרדכי בן יחזקאל, שרגא קדרי, ש"ז שרגאי, ור' מרדכי בן־חיים הכהן, מנאמניו המסורים לו. אברהם הרצפלד היה מבאי ביתו אחר שעת חצות.

בשנת 1951, כשנפטר יוליוס גוטמן פרופסור באוניברסיטה העברית, בא אצלו פרופסור זליג ברודצקי נגיד האוניברסיטה העברית בירושלילם והציע לו את הקתדרא לפילוסופיה יהודית של ימי הביניים. יהודה סירב. שאלתיו על שום מה סירב. “אמרתי לו שאינני רוצה להינתק מעבודת חיי, מן הרמב”ם ומן ה“כוזרי”. ולי גילה: “כשאני רציתי, הם לא רצו”…

לפני שבתו אל השולחן לסעוד סעודת שחרית היה פותח את הדלת הפונה אל החצר, ומוציא החוצה שיירי אוכל ומייד נתקבצו החתולים “אורחיו” הקבועים, כדי לכלותם. כך קיים את הכתוב בתורה: “ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת”; לאמור כי לפני שיאכל האדם, יאכיל את הבהמה.

בערב יום כיפורים היה הולך, כל עוד נענו לו רגליו, אצל הנשיא יצחק בן צבי ז“ל; לאחר מכן אצל הנשיא זלמן שזר ז”ל. והם ביקרוהו אחר מוצאי יום כפורים. זלמן שזר בא אצלו לעתים תכופות, תמיד אחר השעה עשר בלילה. ביום המחרת היה מספר לי על אודות ביקוריהם. ליבו המה תמיד אל זלמן, גילה לפני רזי לבו ועשאני שליחו אל שזר.

יהודה היה מפריש “מעשר” מכל הכנסותיו; כי דלות היו – יודע אני; דלתי ביתו היו פתוחות לרווחה. נצרכים רבים באו לברכו לשלום; הוא ידע את תכלית בואם וברכותיהם, שלף מכיסו שטרי כסף של ־.10 לא"י ונתן; ידעתי שהוא מקפח בזה את גופו.

יום עבודתו נסתיים דרך קבע בשעה שלוש לפנות בוקר.

בימי המצור על ירושלים היה כל יום קשה מקודמו. מחוץ שיכלו הפגזים ובבית שרר רעב. אנשי ירושלים היו עומדים בתור, מי למים ומי לנפט, מי ללחם או לאורז, ומי לצלחת מרק. ב“בית החלוצות” ברחוב אבן גבירול היו מחלקים צלחת “מרק”, שדמה למים חמים ר“ל. בין העומדים בתור היה גם ש”י עגנון, שעזב את ביתו בתלפיות והתגורר ברחביה. זכור לי שיהודה אבן שמואל סיפר לי: “אתמול בשעת הצהריים בא אצלי עגנון. מה הביאך היום אצלי?” אמרתי לו. השיב עגנון: “אתה, יהודה, כדרכך, שוקד מאוהב על הרמב”ם שלך, ואני בא הישר מ“בית החלוצות”. רוצה אתה לידע ביורוקרטיה מהי? מבשרי חזיתי; נותנים בידי פקיד חבית בורשטש (חמיצה) לחלק לנצרכים, והוא משווה בנפשו כי שררה ניתנה בידיו". תאור זה אמר לו עגנון ביידיש.

ביום שישי, בשעה 2:30 אחה“צ היה יהודה עורך את השולחן לקראת שבת. שמענו נקישות בדלת. הלכתי לפתוח הדלת. נכנס זוג: איש ואשה, אורחי תמיד של רבי יהודה; ידעתי כי משכילים הם, אומללים ומסכנים, ומסכנותם שוברת לב. במר נפשם היו פונים אל יהודה, ורבי יהודה שיתפני בעשיות למענם. הוא הוציא מכיסו חמש לא”י ואני נתתים להם. חמש לא“י היו בשנת 1951 סכום ניכר. אחרי כן אמר לי: זה הממון האחרון שבכיסי. אמרתי לו: “רבי יהודה, איך אתה עושה זאת? הרי נשארת בלי פרוטה בכיסך!…” השיב לי: “תמה אני עליך; כלום לא למדת ב”משלי” “אל תמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידך לעשות”; אל תאמר לרעך “לך ושוב ומחר אתן ויש אתך”.

חלפה כחצי שעה ונשמע צלצול בדלת. כשפתחתיה נכנס שליח מ“קשר” והביא מ“דביר” בתל אביב המחאה ע“ס ־.300 לא”י, תמלוגים מן המילון האנגלי־עברי שלו. “נו, רואה אתה, הקב”ה²⁰⁸ לא יעזבני; עכשיו כבר שקט אתה?" – אמר לי.

כאשר העיר העתיקה שבה והתאחדה עם ירושלים בתשכ"ז, אחרי מלחמת “ששת הימים”, והר הזיתים שוחרר, נתנסינו כמה מידידיו הקרובים לרבי יהודה, בחווייה מחרידה שקשה להביעה במלים. רבי יהודה, שמימי נפול בנו־יחידו לא ידע שלוה²⁰⁹ בנפשו, ביקש לראות את המצבה אם שלמה היא, לשפוך שיחו על קבר בנו ולאמר “קדיש”. אמרנו לו: – איך תוכל אתה לגשת אל הקבר; הגישה מלאה חתחתים לאנשים בריאים, מכל שכל אתה.

נסענו עמו כמניין ידידים מביתו שבראש רחביה עד למלון “אינטרקונטיננטל”, המקום שיורדים ממנו בשבילים פתלתולים אל הקברות. יהודה היה חלוש ברגליו, שישה מבין ידידיו נשאוהו על כפיהם בזהירות רבה ובפעימות לב. יהודה עמד ליד קבר בנו יחידו שמואל־אשר, ובקולו הרך, בלא להזיל דמעה, אמר פרק תהלים ו“אל מלא רחמים” ו“קדיש”.

אחרי שהתייחדנו עם זכרו של מוליק שהכרנוהו, מי מילדותו ומי מנעוריו, נישא שוב רבי יהודה אבן שמואל בידי ידידיו אל הכביש שבמרום ההר, ליד המלון האמור, ושוב עמד; הוא השפיל עיניו למטה כשלבו השבור כלה אל מוליק־שמואל ע"ה.

בן אומר “קדיש” אחר מות אביו – זה דרך העולם. אך כשאב אומר “קדיש” אחר בנו, – מי יתנה עומק הצער והיגון.

סיפר לי רבי יהודה: ביאליק ואני רגילים היינו לטייל על שפת ימה של תל אביב משעה אחת עשרה בלילה עד שתים־שלוש בבוקר. ביאליק לא היה מדבר; ביאליק היה אומר, ולאמירותיו אני מאזין ורושמן בזכרוני. כשאני הייתי מדבר – היה ביאליק מקשיב לי. פעמים רבות היה אומר לי: “יהודה, את הסבריך, דברי תורה מפיך, אני אוכל לתיאבון”.

פעם גלגלו שיחה במשך שעות על אודות גדולים בעמנו אשר בניהם או בנותיהם המירו את דתם. פתאום נשתתק ביאליק ואמר לי: “טוב שאין לי ילדים”. בידו האחת החזיק מקלו ובידו השניה החזיק את ידי ושנינו שלובי ידים טיילנו וטיילנו וחזרנו שותקים הביתה.

ביום ג‘, כ“ד בטבת תשל”ח ישבתי לפני ר’ דב סדן, בביתו בירושלים, ושוחחנו. למעשה הוא משוחח ואני מאזין, קולט ורושם מפיו. וכך רשמתי: “ועדת התרבות המרכזית היתה מתכנסת בביתו של יהודה קופמן בתל אביב, ברחוב גאולה; מדי שבוע בשבוע היו באים יבנאלי, בן גוריון, יחזקאל הן, דניאל לייבל, מ. א. בייגל (אביגל) ואני. היינו מתכנסים אצלו בכל יום רביעי בשעה ארבע אחה”צ. כשיצא ממנו ביאליק, וכמה פעמים עוד השתהה ביאליק שהיה מעשן במעומד; באין לו מאפרה, עשה לייבל כפותיו כגביע ואמר: “אפר אני תחת כפות ידיך”.

יודע אני כי בעזבונו של יהודה אבן שמואל ז"ל מצויים דברים הרבה אשר רשם מפי ביאליק. כמו כן יודע אני שביאליק הרעיף תשבחות, כי לא פעם אחת סח לי יהודה: “אני מתבייש להראות לך מה שכתב לי ביאליק עלי”, על זאת אמרתי לו: “רבי יהודה, כלום לא היו סוגיות, או שטחים, אשר בהם אתה ממש גדול בידענותך”… הפסיקני ואמר לי: “איך ווייס אז דו האלסט פון מיר, אבל ביאליק הוא ביאליק”.

מזכיר היה כפעם בפעם את מורו פרופסור צבי מאלטער בתודה ובהערצה.

בשנת תרפ“ט ניגש יהודה אל עבודתו על פירוש “מורה נבוכים” להרמב”ם בתרגום ר' שמואל בר' יהודה אבן תיבון ועל תרגומו מחדש. בשנים תרצ“ה־תרצ”ח יצאו לאור בהוצאת “שטיבל”, – בסיוע “מוסד ביאליק”, שני הכרכים הראשונים עם פירושו ל“מורה הנבוכים”, עם מבואות ושינויי נוסחאות.

בשנת תש“ג ראה אור ב”מוסד ביאליק" ספרו “מדרשי גאולה”, פרקי האפוקליפסה היהודית מחתימת התלמוד הבבלי ועד ראשית האלף הששי. יצחק גרינבוים עוררו לכתוב את הספר.

בשנת תש"ו יצאה לאור בירושלים בידי “מוסד הרב קוק” מהדורתו המנוקדת של כל ספר “מורה הנבוכים” בתרגומו של ר' שמואל אבן תיבון.

בשנת תשי“ג יצאה לאור מהדורה חדשה של ספר מורה הנבוכים להרמב”ם; חלק ראשון בצירוף מבואות, הגהות, הערות ומראי מקומות, עם פירוש מאת יהודה אבן שמואל. כשהוכנס הספר לביתו, נתן לי עותק אחד וכתב בדברי ההקדשה: “לידידי ורעי, מנחם גלרטר, מזכרת לימי דאגתו לספר זה במהדורה זו, כ”ח בשבט תשי“ג, ירושלים תובב”א".

בתשל“ג ראה אור בהוצאת “דביר” “ספר הכוזרי” לרבי יהודה הלוי, תרגום מנוקד, מפוסק ומלווה מראי מקומות והערות, עם מבואות ועם מפתחות מפורטים, מאת יהודה ב”ר שמואל אבן שמואל, איש ירושלים, לזכר אורו של בנו יחידו שמואל־אשר (תרפ“ג־תש”ג). “ספר הכוזרי”, תנובת עבודתו של ארבעים שנות חייו, ראה אור בשנה השמונים ושש להולדתו. מעכשיו אין עוד חשש פן ייעזב הלוי – מאזהרת ר' עזריה מן האדמים. בי“ב שבט תשל”ג נתן לי עותק אחד ובדברי ההקדשה כתב: לידידי מימי “מחלקת התרבות” של הועד הלאומי לכנסת ישראל, ר' מנחם גלרטר נ"י, ללמוד וללמד כדרכו בקדש בברכה יהודה אבן שמואל.

בשנת תשל"ד קיבל “פרס ישראל”.

בשיחותיו עמי נמשך לעתים להשיח על ד“ר נחמן סירקין; סיפר לי ר' יהודה: בזמן ששכב סירקין בבית החולים, הוא ידע כי ימיו ספורים. הוא זימן אליו את ידידיו הקרובים, והוא עצמו, אבן שמואל, היה האחרון שנכנס להיפרד ממנו. כתבי נחמן סירקין לוקטו וסודרו בידי ברל כצנלסון ויהודה קופמן, ויצאו לאור בהוצאת “דבר” בתל אביב בתרצ”ט.

יום אחד הראני את הספר “פרופסור אלקנה ורמי בנו” שמחברו שרגא קדרי; הוא סימן את העמוד ואמר לי: תקרא. קראתי והבינותי שקדרי רמז בדמות הפרופסור על ד"ר יהודה אבן שמואל. ראיתי בפניו קורת־רוח; אחרי כן גלגל שעה קלה שיחה על שרגא קדרי כסופר.

אחרי נפול בנו שקד האב יהודה באהבה רבה על הוצאת הספרים: (א) “מבחר כתבים מאת שמואל קופמן”, ירושלים תש“ט (1949), 479 עמוד; (ב) זכרון לשמואל זכרונות על שמואל קופמן – הוא שמואל־אשר אבן שמואל – כתובים בידי אביו, ולקט מזכרות, דברי אזכרה ודברי הערכה, ירושלים תש”י (1950) קמ“ד עמוד; (ג) שמואל קופמן מבחר כתבים, הובאו לדפוס בידי אביו, מהדורה שנייה מורחבת ומסודרת סדור חדש, ירושלים תשי”ט (מהדורה א' יצאה לאור ירושלים תש"ט): ז + 622 עמודים; (ד) וערך את הספר זהרה לביטוב, חיי זהרה וכתביה; מהדורה שנייה, ירושלים תשי“ד (1954) בהוצאת משפחת זהרה, (קעז +8) 615 עמודים. כמו כן התקין לדפוס מתוך העזבון את הספר “התנועות המשיחיות בישראל” מאת א”ז אשכולי. כפעם בפעם ביקרו אצלו בביתו מלומדים ואנשי מדע בחו“ל; הוא גם זימן אותם לביתו בליל שבת. בביתו הרצו פרופסור ישראל צייטלין מארצות הברית וד”ר טייכר מקמברידג' על “המגילות הגנוזות”; בעקבות המרצים השמיע דבריו המארח. וקראת לשבת ענג – זה היה ענג שבת.

נאמנות עמוקה הראו לו החברים מ“פועלי ציון” מאמריקה ומקנדה, תלמידיו ותלמידותיו שהיו עולים לירושלים שנה־שנה למושבי הוועד הפועל הציוני. בימי המושב סרו לביתו וסחו על ימים שעברו. בייחוד הצטיינו בהבעת נאמנות ומסירות לאין שיעור ברוך ליטווין ואשתו אידה. ברוך ליטווין שהיה כמעט “בונדאי” נעשה בהשפעתו יהודי שומר מצוות, זהיר במצוה קלה כבחמורה; למד בהדרכתו את “מורה נבוכים” באנגלית וכשהיה מבקר בירושלים, הסתופף בבית רבו, – “מיין רבי” יהודה קופמן, שעות ארוכות שיסביר לו סוגיות ב“מורה נבוכים”.

אהבת חיים גראדה את רבי יהודה אבן שמואל    🔗

כל פעם שבא חיים גראדה מארצות הברית לישראל, הלך אצל רבי יהודה אבן שמואל; כל ימי שהותו בירושלים ישב מרבית שעות לילה בחדר עבודתו של ד"ר יהודה אבן שמואל²¹⁰ כתלמיד לפני רבו, ואני זכיתי וזימנני רבי יהודה לשבת ולהאזין לשיחותיהם, לאמריהם, עתים גם לוויכוחיהם.

במרכז שיחותיהם עמדה אישיותו של חזון איש, אשר חיים גראדה מעריצו מאד. לא אגזים באמרי כי חיים גראדה ראה ברבי יהודה אישיות סמכותית של דורנו, חיים גראדה הרעיף על יהודה אבן שמואל אגרות־שירי ידידות. לא פעם אחת ראיתי את רבי יהודה קורן כשקיבל מאת חיים גראדה אגרת רצופה אהבה, חכמה, תבונה ודעת, וכך היה אומר לי: ר' מנחם, קיבלתי היום מאת חיים גראדה א בריוואלי (מכתב ידידות) כולו נוטף אהבה ותשבחות, אני מתבייש לקרא לך; תקרא־נא.

שיחותיהם נתגלגלו על משמעות השם אריאל; הוי אריאל, אריאל קרית חנה דוד (ישעיה כ"ט).

רבי יהודה היה קשה כתיבה וכשכתב אליו, כללו מכתביו כעשרה עמודים ודברים מהם קרא באזני.

במכתבו מ־24 בינואר 1965 כתב אלי חיים גראדה: “רבי יהודה איז מיר זייער און זייער מצער. ער שרייבט מיר בריו וואס ער האלט זיי לאנג ביי זיך, בעת איך וויל פרסאט – פשוט וויסן וואס ער מאכט אין געזונט. זייט אזוי גוט און מוסרט אים אויס – רבי יהודה מצער אותי מאד־מאד, הוא כותב אלי מכתבים שהוא משהה אותם זמן רב, בעת שאני חפץ פשוט לדעת השלום לו ולבריאותו? תהי נא כל כך טוב ותטיף לו מוסר”.

כל שהספיק – והוא הספיק לא מעט – לא היה אלא מעט מן המעט, שהגה בלבו וביקש לעשות. מה שעשה לרבי יהודה הלוי, לרמב“ם ולר' יו”ט מילהויזן דיו להעמידו בבולטים שבכותל המזרח של חכמינו וחוקרינו בדורות האחרונים.

אולם נראה לי, שנקפח את זכרו ואת פעלו אם לא נציין תכניתו הרבה והגדולה, שביקש להגשים בשדה חכמת־ישראל ולא עלה בידו. כוונתי לתכניתו המקופלת בחוברת קטנה, שיצאה לאור בסתיו תש“ו־1946. וכדין הקונטרסים הזוטרים, נעלמה אף היא מעינם של מעריכי פעלו של ר”י אבן שמואל.

הדברים האמורים מעט־מזעיר הם מכל אשר יכולתי לומר לכבודך, מורי ורבי יהודה אבן שמואל זצ"ל.

 

הרב אברהם חן זצ"ל    🔗

את השם הרב אברהם חן שמעתי לראשונה כשהייתי מורה בגימנסיה “תרבות” ברובנה. במסעדה בה סעדתי עם חברי המורים הרווקים הצעירים, נפגשו²¹¹ ביניהם יצואני העץ מרובנה עם הסוחרים הסיטונאים הגדולים מדנציג, שכיסיהם גדושים דולרים. זה היה מטבע חזק העובר לסוחר בזמן של אינפלציית המארקים הדוהרת.

מפיהם של אותם סוחרים, אנשי דנציג וצופוט, שמעתי על הרב חן, רבה של מושבת יוצאי רוסיה, רובם מאנשי חב"ד, בצופוט. מפי אותם סוחרים, שהירבו לספר בשבח רבם, שמעתי בין השאר, כי בהשפעת הרב נפתחה מסעדה כשרה בעירם. לכאורה דבר של מה בכך. אולם ליהודים במזרח אירופה היתה המסעדה הכשרה מעין מועדון יהודי־לאומי־ציוני. במסעדה נמצא לו ליהודי תמיד מניין, שם יכול היה לומר “קדיש”, שם נעשו היכרויות ונשתדכו שידוכים. עיירה שקיימת מאות בשנים ויש בה אטליזים כשרים, או עיר גדולה – ומסעדות כשרות ואלגנטיות היו בנמצא, לא היה בה לרב דמתא כל “כאב ראש” על המסעדה, זולתי הפיקוח על הכשרות. לא כן בעיר נמל כדנציג, או עיר מרגוע כצופוט. שם היה הדבר משום חידוש הכרוך במאמץ לא מבוטל, שהצריך השפעה אישית רבה. הסוחרים מדנציג היו מספרים על ייחוד הליכותיו של רבם, שמאור פניו לעולם לא סר ממנו. אנשי הקהילה היו למעשה חסידיו. מעולם לא הטיל עליהם מרותו. דרך השפעתו היתה אישית, דרך שיחה. הוא עשה את איש שיחו נושא העשייה. העשייה לא משום שהרב רוצה כן, או משום²¹² שהרב דורש ואין לסרב לו, אלא העשייה יצאה כאילו היתה יזומה על ידי עושיה. זה היה כוחו של הרב המורה הגדול, הרב אברהם חן.

בשלוש הפעמים שנסעתי אל היישובים ביבשת אמריקה הלאטינית, עשיתי בערים שישבו בהן רבבות יהודים ולא נמצאה לי מסעדה כשרה; ומשנמצאה, לא ארכו ימיה. הקהילה היתה נאלצת לתמוך בה ואף תימוכין אלה היו לשווא. בזוכרי עד מה סבלתי מהעדר מאכלים כשרים, נזכרתי בהרב אברהם חן, ששיווה למסעדה “הכשרה” אופי חברתי־יהודי־לאומי.

הרב חן עמד בראש המדור לתרבות תורנית בוועד הלאומי. מנהל המדור היה הדוצנט חיים ליפשיץ ז“ל. משעה שראיתי את הרב חן במחלקה יושב עם רעו־אהובו רבי יהודה אבן שמואל, הוא שבה את לבי. דבקתי בו, ואף על פי שלא היה ממונה עלי, הייתי משמשו בלב שמח. תמיד היה פונה אלי ב”במטותא מינך". תמיר בקומתו, הדור בלבושו, מעשהו בינה, סתרו ישרות־לב, רצוי לבוראו כטוהר הנתון בצניף טהור. מופיע היה במשרד, או בביתו של רבי יהודה אבן שמואל, כאציל שנברא מן הספירות תפארת, הוד, מלכות שברוח.

שנים רבות התחננו אליו ר' יהודה אבן שמואל ודוד רמז, זכרונם לברכה, ואמרו לו: אתה הוא אחד ויחיד, שצריך ויכול לכתוב בשביל דורנו ספר “פניני יהדות”. ניתן לך את כל הכלים, תיפנה מכל המלאכות האחרות, שכן הכריזו שם בפמליא של מעלה: הרב אברהם חן נקרא לחבר “פניני יהדות”.

ברל כצנלסון אמר להוציא את כתבי הרב חן המקובצים בהוצאת “עם עובד”, אך נפטר לעולמו בטרם נסתייע הדבר בידו. כתבי הרב חן יצאו לאור אחרי מות מחברם בהוצאת “מוסד הרב קוק”, בשלושה כרכים בשם “במלכות היהדות”.

בביתו הצנוע שברחוב רמב“ן בירושלים היינו מתכנסים מדי שבוע בשבוע לשיעור ב”תניא". בין שומעי לקחו של הרב היו זלמן שזר, פרופסור ש. ה. ברגמן ואישים אחרים. אווירת הוד תורה שררה בשיעורים האלה, הזכורים לי לכל פרטיהם. אשרי שזכיתי להיות ממקורביו ולשתות בצמא את דבריו. אשרי שזכיתי להיות חביב עליו. נאמן הייתי לו ולא היסס לפתוח לפני את סגור לבו הזך.

מה עשיר היה הדור כשישב בו הרב אברהם חן.

 

ירושלים עיר נצורה    🔗

כשלושים שנה שחלפו מאז שנת תש"ח עולים עדיין בזכרוני שבעת חודשי המצור בירושלים הנצורה כחווייה עזה, מסעירה. נפשי מלאה זכר מראות ירושלים, הפצועה מהתפוצצויות פגזים על בתיה וברחובותיה, בזוכרי קולות הזעם והכאב בלוויית הרוגיה, כשיריות מרצחים הפילו חללים בין המלווים. אזכור את עמידת הגבורה של צעיריה שחרפו נפשם למוות בהגינם על שכונותיה המותקפות. אזכור אותה ציפיה לעזרה מהשפלה, שהתאמצה במחיר דמים כבד להגיע בשיירות שעלו בשער הגיא בכביש הנצור, החסום והמותקף, עם מזון, עם לוחמים ונשק. אלה היו חודשי התאזרות עד כלות הכוחות לנפץ את התקפות המוני האויבים, שהסתערו בחמת רצח מכל עבר, כדי לשבור את כח עמידתנו ברעב, בצמא ובהרג.

בהגנה על השיירות מן השפלה לירושלים השתתפו הבנות חברות ב“הגנה”, שנשאו על גופן את הנשק שאפשר לפרקו, הן הטמינוהו על גופן במקומות אשר שם לא תמששנה הידים של ה“ג’נטלמנים” האנגלים. הן היו גבורות, הן אזרו כח להסתיר את הפחד.

יום טראגי היה כשהשיירות נקלעו בשער הגיא לתוך אש איומה משני צדי הדרך שהמטירו על השיירה הערבים החמושים בכל הכלים. כעשרים כלי רכב כבדים שלנו העמוסים בעיקר קמח וגם סיגריות נשרפו ואת שלדם החרוך אנו רואים עד היום בשני צדי הכביש שער הגיא לירושלים.

את הקרב המכריע על ירושלים, על פתיחת הדרך לירושלים, שהתחיל כאשר הגיעה לנמל תל אביב האניה “נורה” הנושאת נשק מצ’כוסלובקיה, אנו בירושלים הרגשנוהו עמוק־עמוק בלבנו; כל יהודי בירושלים, ידע היטב שגורלה של ירושלים תלוי בתוצאות הקרב. מאות־מאות בחורים (את המספר המדוייק אינני רוצה לנקוב) צעירים אשר אך זה הגיעו לנמל חיפה, אחרי שלושת ימי אימונים, נשלחו לשער הגיא.

ואנגליה?! העיתונים לימדונו לדעת כי בריטניה זועמת, זוממת דברים, כשהיא מודיעה כי אינה מתכוונת לסייע בביצוע החלוקה. משמע שכוונתה להכשילה, שכן אותתה לערבים שהם יכולים לסמוך על תמיכתה בהתנגדותם לתוכנית. נציגי הערבים באו“ם הודיעו: “הערבים יכשילו את החלוקה”, ואילו יו”ר הוועד הערבי העליון הכריז כי “הנשק הוא שיכריע”.

ב־2 בדצמבר 1947 הכריז חיים וייצמן בפילדלפיה בארה"ב כי יהודי ארץ ישראל יכולים להגן על עצמם מפני כל התקפה והם נכונים לקבל לידיהם את מנגנון הממשלה.

ואמנם עד מהרה נתחוורו לנו מזימותיהם של השלטונות הבריטיים ושל “הוועד הערבי העליון”. לא חלפו שלושה ימים מאז ההחלטה באו“ם והבריטים החלו “במיבצע תוהו ובוהו”, ואילו הערבים פתחו בשביתה כללית. כעבור זמן לא רב הבינונו כי המשמעות המעשית של שני מהלכים מתואמים אלה היתה כי האנגלים גמרו אומר להטביע את היישוב היהודי במרחץ דמים נורא עד שייאלץ, ביאושו, לפנות אל ממשלת בריטניה שתצילנו מהשמדה אפשרית, תמורת ויתור על תכנית החלוקה והסכמה ל”משטר נאמנות" בריטי שיבוא במקום המנדאט.

בבוקר יום ג', ב־3.12.48, יומיים אחרי הכרזת “השביתה הכללית”, החלו נופלים חללים מיריות של ערבים על התחבורה היהודית בכבישי הארץ, ובירושלים פרצה ההתלקחות הגדולה. הוברר לנו מייד מה טיבה של אותה “נייטראליות” בריטית: – המון פורעים מוסת פרץ משער יפו לעבר רחוב ממילא (הוא רחוב אגרון של היום) ומשם פנה אל המרכז המסחרי הישן בירושלים. הוא עלה ברחוב הנסיכה מרי (רחוב שלומציון המלכה היום), קרא קריאות קרב ושאג “עליהום!” כשלפניו נוסע משוריין ובו שוטרים בריטיים. הפורעים פתחו ביריות, פגעו בעוברים ושבים והחלו ברציחות, בשוד ובביזה, חנויות ובתי עסק של יהודים עלו באש, לעיני השוטרים בלא שאלה ינקפו אצבע למנוע את ההתפרעות. אך הם הזדרזו להתערב כשהגיע מחלקה של ה“הגנה” וניסתה להדוף את הסתערות הפורעים. הם מנעו את אנשינו מלפעול, אך אלה ירו בכל זאת כמה יריות הפחדה מעל לראשי המתפרעים הערבים עד שהם החלו לשוב על עקבותיהם ולהתפזר. הנזק שנגרם לרכוש היהודי נאמד בכעשרה מיליון לירות. בשעת הצהרים שולחה אש גם בבניין הקולנוע “רקס”.

לשונות האש ותמרות העשן, שהתאבכו בשמי העיר במשך שעות מרובות, וכן הידיעות שפשטו מהרה בדבר התקפת הערבים במרכז המסחרי, השפיעו כמכת חשמל על הרגשת תושבי ירושלים היהודים. היה זה האות הראשון לצפוי לנו מתאום מדיניותם של הבריטים עם זו של הערבים. היתה זו מדיניות צינית של “אי־שליטה”, שמצאה את ביטוייה השקוף כאשר באותו יום ג' יצאו שתי כנופיות בנות מאות ערביים חמושים מהעיר העתיקה דרך שער יפו ושער שכם, לעבר שכונותיה היהודיות של העיר החדשה. משנכנסו יחידות של ה“הגנה” לפעולה, הופיעו מייד כוחות משטרה בריטיים ופרקו את נשקן. מקצת הנשק היהודי שהם החרימו נמצא כעבור זמן על גופם של מתקיפים ערביים, שנהרגו או נפלו בשבי כוחותינו. אחרי שנתפזרו המתקיפים עצרו הבריטים ששה עשר אנשי “הגנה” באשמת “החזקת נשק ללא רשות”. אחר כך ערכו חיילים ושוטרים בריטיים חיפושים נוספים אחרי נשק בשכונות היהודיות.

ירושלים זו שאויבים צרו על שכונותיה מבית וסגרו עליה מסביב, שנותקה מריכוזי היישוב בשפלה, הפגיזוה יומם ולילה, מנעו ממנה מזון, מים ודלק. חליפות הסעירונו רגשי רוממות רוח עם כל הצלחה של בחורינו בהדיפת התקפה ערבית ועם כל שיירת מזון ונשק שהחדירו אליה.

מדיניות המלחמה של “פיקוד ההגנה” עמדה בסימן החלטה להחזיק בירושלים ובכל היישובים העבריים בסביבותיה, וכן בכל רחבי הארץ, לבל יוציאם האויבים מתחום שטחה של מדינת היהודים, ובעמידתם הם יהוו מחסום להתקדמות צבאותיהם אל לב היישוב היהודי.

ההכרח להגן על כל תושבי ירושלים היהודים, שישבו בשכונות מנותקות זו מזו על־ידי שכונות ערביות, ריתק את כל הכוחות הלוחמים שלנו. בכך נבצר מהם לפתוח במערכה לכיבוש ההרים החולשים על הכביש, שהיה עורק התחבורה היחיד אל השפלה. בית הכרם ובית וגן נותקו משאר השכונות היהודיות על־ידי השכונות הערביות בשיך־באדר, ליפתא, רוממה ושטחים ערביים מערבה לרחביה. קשה עד מאוד היתה ההגנה על האוניברסיטה העברית ובית החולים “הדסה”. בין מרכז העיר ובין הר הצופים, בצפונה של העיר, חצצו השכונות המאוכלסות ערביים בצפיפות – ואדי ג’וז, שיך ג’אראח והמושבה האמריקאית. כך ניתקו בקעה הערבית, המושבה הגרמנית ובית צפאפה במזרח ובדרום את השכונות העבריות מקור חיים, תלפיות, ארנונה וקיבוץ רמת רחל. אולם יותר מכל העיקה על פיקוד ההגנה בעיית ההגנה על הרובע היהודי בעיר העתיקה; ישבו בו כאלף וחמש מאות תושבים בשערי הכניסה לעיר העתיקה וסבלו מצליפות וחבלות בלתי פוסקות מידי המוני המרצחים שצבאו סביבו. העברת אספקת מזון ואנשים אליהם היתה נתונה לחסדי המשטרה הבריטית. עובדה זו הגבירה את חרדת תושבי הרובע. הדבר הקשה מאוד על המגינים שחדרו אל הרובע והתפרסו עם נשקם המועט בעמדות הגנה. סיבוך נוסף בבעיית ההגנה גרמו הכוחות הבריטים, שהמשיכו להחזיק ב“אזורי הבטחון”, היינו בשליש משטחה של ירושלים היהודית. אזורים אלה היו חסומים בפני היהודים, פרט למספר מועט של אוטובוסים, שהותר להם לעבור בתחומם פעמים אחדות ביום. לעומת זאת יכלו הערבים לצאת ולבוא בהם באין מפריע.

משמר העם    🔗

עוד באמצע אוקטובר 1947, כחודש וחצי לפני²¹³ שפתחו הבריטים ב“מבצע תוהו ובוהו”, במיטוט “מתוכנן” של מערכת השרותים הממשלתיים והמוניציפליים בסוף תקופת המנדאט, סירב הנציב העליון סר אלן קנינגהאם²¹⁴ להיענות להצעתה של גודלה מאירסון ז“ל (לימים מאיר) למנות קציני קישור לתאום הטיפול בבעיות אדמיניסטרטיביות הכרוכות בהסדרת מחסני אספקה, תחבורה ומים בירושלים. בסיכום טעוניו אמר הנציב העליון: “לא נוכל לכונן מדינה למענכם”. הוא חזר ביתר תוקף על טענתו זו בדצמבר 1947 אחרי שהערבים פתחו במיתקפת התפרעויות בתוספת נימוק שהערבים מסרבים לכונן ממשלה זמנית משלהם. נוצר אפוא מצב שחייב הקמת מוסד לשעת חירום. ראשיתו היתה עוד קודם לכן ב”וועדת המצב" שקמה במסגרת ועד הקהילה וטיפלה בהספקת מזון ונפט לתושבי ירושלים. משנתרבו הבעייות, שחייבו טיפול מרכזי ומקיף, נחלצו הסוכנות היהודית והוועד הלאומי להקמת “ועדת המוסדות לענייני ירושלים”. זו כונתה “ועדת ירושלים” ודוב יוסף ז“ל נתבקש לעמוד בראשה. ראשית מעשה של הוועדה היתה קריאה אל הגברים והנשים בירושלים להתנדב לשרות אזרחי ב”משמר העם". בין מתנדביו נימנו רחל ינאית בן־צבי והעורך דין צבי שווארץ.

בינואר 1948 נקראתי לארגן את המשרד הראשי של “משמר העם”. עומס העבודה היה כה רב עד שעשיתי בעבודתי כשתים עשרה שעות ביממה לבל יוזנח בה דבר קטן או גדול. הוצעה לי שם משכורת אך סירבתי לקבלה לפי שמשכורתי ניתנה לי מהוועד הלאומי, כמזכיר המחלקה לתרבות. רצו למנות אותי קצין והביאו לי בד למדי קצין – סרבתי. נתנו לי פתקים לסעודות צהרים – לא קיבלתי. מ“משמר העם” לא לקחת אם מחוט ועד שרוך נעל.

מפקדו של “משמר העם” היה רב סרן זאב אפשטיין־אבנת, שהיה מעובדיה הבכירים של הסוכנות היהודית. שיתוף פעולה מלא נתפתח בינינו, עם חלוקה מוגדרת של התחומים: המכתבים וההוראות שעניינם צבאי יצאו בחתימתו כמפקד, על שאר כל המכתבים חתמתי אנוכי.

אלה היו תחומי פעולותיו של משמר העם: רישום התושבים, חלוקת דיסקיות־זיהוי לילדים, ארגון תורמי דם ל“מגן דוד אדום”, פעולות הגנה נגד התקפות מן האוויר, כיבוי דליקות, הקמת מקלטים ופיקוח עליהם, שמירה בנקודות תצפית, השגחה על האיפול, פיקוח על בורות המים, פקחות על חלוקת מוצרים, משמרות ליד מחסומי הדרכים, הדרכה בהגשת עזרה ראשונה, דאגה לפליטים, ארגון עזרה בבתי חולים ובמטבחים צבאיים, פעולות הסברה לציבור; על כל בניין בעיר נתמנה פקח מיוחד של “משמר העם”.

בדצמבר1947 הוקמה ב“משמר העם” מחלקה, שתפקידה היה לדאוג לצורכיהם הראשוניים של נפגעי המלחמה ולמצוא להם מקומות מגורים. הילדים הועברו ממקומות סכנה למקומות בטוחים יותר; כמו כן דאג “משמר העם” לזקנים, לנשים ולילדים שפונו לירושלים מהיישובים הסמוכים, ולטיפול במאות הפליטים מתושבי הרובע היהודי אחרי שפונו מהעיר העתיקה.

אנשי “משמר העם” חבשו כומתה לראשם, ענדו על ידיהם סרט “משמר העם”, שהוקם במתכונת של “ההגנה” עם מפקד בראשו ולידו מטה.

“משמר העם” חולק ל־4 חבלים, לפי מקומות המגורים: חבל מס. 1 היה בדרום ירושלים וכלל את רמת רחל, ארנונה, תלפיות, מקור חיים ושאר כל השכונות היהודיות שביניהם. חבל מס. 2 היה במערב ירושלים. הוא כלל את בית וגן, בית הכרם, שכונת הפועלים, מוניטיפיורי וכן את שאר כל השכונות היהודיות הסמוכות. חבל מספר 3 כלל את צפון ירושלים, את סנהדריה, מחניים, כרם אברהם, בית ישראל, ואת שאר כל השכונות היהודיות מצפון לרחוב יפו. חבל מס. 4 כלל את רחביה ושכנותיה – הנחלאות מצד אחד ואת ימין משה מצד שני. חבל מס. 5 – את מרכז העיר: המרכז המסחרי, רחוב הנסיכה מרי, רחוב יפו וכן את הר ציון. כל חבל חולק למספר אזורים ובכל אזור הוצבו עמדות. לכל מפקד חבל היה “מטה חבל”, שטיפל בכל העניינים באזורו.

אחת המשימות הראשונות של מטה “משמר העם” היתה לאבטח הספקת מים לעיר. ירושלים העברית היתה תלוייה בהספקת מימיה בעיקר מראש העין. רובו של הצינור עבר בסמוך לכפרי הערבים. ככל שהחמיר המצור ונתרבו התקפות הערביים על השיירות ועל הישובים היהודים במבואות ירושלים, גברה גם סכנת החבלות בצינור המים ובתחנות השאיבה. עד מהרה נעשה מיפקד של כל בורות המים בבירה. הבורות נסגרו בידי “משמר העם”. השמירה עליהם הופקדה בידי חברי “משמר העם” שדרו בסביבתם. חברי “משמר העם” עסקו בין השאר במניעת פגיעות מצד עוברי אורח ערביים שבאו מהעיר העתיקה, אך גם בהבטחת שלומם של ערבים לבל ייפגעו מידי יהודים נזעמים.

משימה מיוחדת הוטלה על “משמר העם”: הדאגה לרכבות המעטות שהיו מגיעות לתחנת הרכבת. היה הכרח להבטיח את פירוק מטענן ולהביאו לירושלים העברית, דבר שהיה תמיד כרוך בסכנות בשל התקפות מצד דיר אבו־תור והר ציון.

אספקת המים אובטחה במיבצע מיוחד של מילוי הבורות. אחרי שהופקדה עליהם שמירה החלה חלוקת המים, תוך תיאום עם מחלקת המים של העיריה. היתה זאת אחת מפעולותיו החשובות של “משמר העם”.

ירושלים הנצורה לא היתה מחזיקה מעמד אלמלא אותן כמויות המים המוגבלות שדאגנו להן בעוד מועד. קיימנו “מים במשורה תשתה” – לאמור בחלוקתם במנות קצובות²¹⁵ לתושבים, תוך חירוף נפש בעת ההפגזה. כמה מחלקי מים מאנשי “משמר העם” נפגעו מפגזים, בשעת מילוי תפקידם²¹⁶ ועימם גם מן העומדים בתור לקבלת מים.

נפט: – בסיס הספקת הנפט לעיר היה ליד תחנת הרכבת, במחסני חברות הנפט. הובלת הנפט משם העירה היתה כרוכה במעבר דרך איזור ערבי ודרך אזור הבטחון “ב”. האחריות להעברת הנפט הוטלה על “משמר העם”. לכל עגלת נפט התלווה גם משמר של “משמר העם” כדי להבטיח שהנפט יגיע לכל בית ובית.

הספקת מזון: – גם חלק מהמזון הגיע ברכבת. פועלי הרכבת הערביים הטמינו לפעמים מטעני חבלה בתוך המיצרכים. “משמר העם” קבע, אפוא, מקום מיוחד לבדיקת מטעני המזון שהגיעו ברכבת כדי למנוע כל סכנה של פגיעה. יותר מפעם אחת גילו אנשי “משמר העם” מטעני חבלה שנטמנו בארגזים. “ועדת ירושלים” הטילה על “משמר העם” לקדם את שיירות המזון שהגיעו מהשפלה עוד במבואות העיר, לכוון את כניסתן בתחומיה בציר תנועה שנקבע מראש ולדאוג לפריקת המטען. אנשי “משמר העם” ליוו את השיירות עד למחסנים ושם השגיחו לבל תיעלמנה בתוך העיר.

מחסומים: – “משמר העם” הקים מחסומים בכל חלקי העיר, ובעיקר במבואותיה. בשל מחסומים אלה נגרמו בתחילה כמה התנגשויות בין אנשי “משמר העם” ובין המשטרה והצבא הבריטיים. בסופו של דבר נאלצו השלטונות הבריטיים להשלים עם העובדה ולהישמע להוראות שומרי המחסומים. אחר כך החלה מיפקדת “משמר העם” להוציא גם רשיונות תנועה לזרים ולפקידי ממשלת המנדאט בכללם.

ביצורים: – מאות אנשים גוייסו לעבודות ביצורים. אנשי “משמר העם” עסקו ימים ולילות בביצורים במקומות הקשים ביותר של חזית ירושלים – רמת רחל, שייך ג’אראח, סנהדריה וכו'. אנשיו הועסקו גם בסלילת “דרך בורמה”. לעבודות אלה גוייסו גם אנשים מתלמידי ומבחורי הישיבות. לא קל היה גיוס אנשים אלה, וקשה מזה היה להביאם למקומות הביצורים ולהחזירם לפנות בוקר לביתם. גם בעבודות אלו נפלו קורבנות. אולם עבודת הביצורים לא נפסקה אף לרגע. בזמן שחברי “משמר העם” הגברים היו עסוקים במחסומים ובהקמת הביצורים, טיפלו הנשים בחולים בבתי החולים, בתחנות לעזרה ראשונה ובפליטים שנאספו במקלטים השונים. רגעים אחדים אחרי פיצוץ בניין ה“פלסטיין פוסט” (1.2.48) הגיע חברי “משמר העם” למקום ועסקו בפינוי ובהצלה. וכך היה גם הפיצוץ ברחוב בן יהודה (22.2.48).

ירושלים העברית נתברכה במושלה הצבאי ד"ר דוב יוסף ברוך הכשרונות, שניצח על פעולותיה של “ועדת ירושלים”. הוא השכיל להקים ולקיים במהלך התוהו ובוהו, והתקפות הערבים על האוכלוסיה היהודית, את שלד המערכת הארגונית של עצמאותנו באספקה, בהגנה, בשרותים ובייצוג מדיני עד שבתום שלטון האנגלים עמדה ירושלים נכונה להיות בירתה של מדינת ישראל.

את הפיקוד על ירושלים קיבל בשנת 1948 אלוף דוד שאלתיאל.

בשלב האחרון של שלטון המנדאט הבריטי בארץ ישראל היתה הסתדרות העובדים כוח כביר־מעש ורב השפעה. מועצת פועלי ירושלים הגדילה לעשות לאחוות הלבבות. ראובן שרייבמן היה איש מקובל על ציבור הפועלים ועל שאר חלקי הציבור. בהנהגתו היתה מועצת פועלי ירושלים משענת חשובה ל“ועדת ירושלים”.

במשרד “משמר העם” הוצרכנו לטפל גם בתלונות מיהודים וגם משאינם יהודים שהיו ידידינו, והיה להן על מה שיסמוכו. למגינת לבנו נתגלו בתוכנו גם תופעות שליליות מעציבות וחמורות מאד. למגינת לבנו ראינו כי בעיתות של התעלות גבורה יארוב לו לאדם גם יצר הרע.

מן הראוי להדגיש שרובו של היישוב, ויהודים חרדים בכללו, התנדב ל“משמר העם”. אנשים ונשים, איש ואיש על משמרתו, אשה בתפקידה. ואוכלוסיית ירושלים המורכבת עדות מעדות שונות חברה יחד להגן על עיר דוד מפני אויביה שקמו עליה.

יום אחד נכנסתי למסעדת פפרברג, אז ברחוב בן יהודה, לסעודת צהריים (ללא בשר). פפרברג האב לא היה שם באותה שעה. כשנכנס שאלתיו: “מר פפרברג, מאין באת? מדוע אין אתה דואג ללקוחותיך”?. הוא השיב לי ספק ברוגז, ספק מתרגש: “איר אלע האט אין זין פוסטע זאכן. איך קום איצטער פון תהלים זאגן, דאס איז וויכטיקער” (אתם כולכם דברים בטלים בראשכם. אני בא עכשיו מאמירת תהלים, זה יותר חשוב).

יהודים חרדים לא פסקו מאמירת תהלים, ואין כל ספק כי אמירת תהלים בבתי כנסת וב“שטיבלאך” יצרה אווירה שבהתרוממות רוח, של בטחון באלוהי ישראל. היתה הרגשה כי האמונה והבטחון הם “ביצורי הנפש”, חזקים מביצורי בטון.

בלכתי יום אחד אל המשרד הראשי של “משמר העם” ברחוב יפו, שהיה ריק מאדם, סטיתי מדרכי לעבר קולנוע “עדן” מחמת הפגזים שהתפוצצו סביבי. לפתע ניצב מולי חמור שעמד מלכת וכמו נצמד לקרקע. הגיח לקראתי איש יהודי משכונת “שערי חסד”. פניתי אליו ביידיש: “מה לך בשעה זו בחוצות ירושלים”? השיב לי, גם הוא ביידיש: "תזכרו מה שאני אומר לכם – יתקיים בנו הפסוק מירמיהו הנביא: “בימים ההם תיוושע יהודה וירושלים תשכון לבטח!”.

ומי יתנה את סבלותיהם של תושבי ירושלים מן הפיגועים בין מצד ערבים ובין מצד אנגלים; רב מנשוא היה משא הפיגועים. ראשון לפיגועים אירע ביום ה־1 בפברואר כאשר משאית צבאית טעונה חומר נפץ עברה “לתומה” ברחוב הסולל (כיום רחוב החבצלת), הוחנתה בידי אנשי הצבא מול בניין ה“פלסטיין פוסט” ואחר כך ירדו ונעלמו. כעבור שעה קלה באה ההתפוצצות האיומה, שזיעזעה את כל העיר, הרסה את הבניין, הסבה נזקים קשים בכל הבניינים הסמוכים וברחובות בסביבה וגרמה לדליקות ופצועים.

הדעה נותנת כי בחרו את ביתו של עתון זה כמטרה ראשונה לפיגוע משום שעתון ציוני זה בשפה האנגלית לא חשך מהשלטונות את שבט ביקורתו, הוקיע את מדיניותם המאקיאוולית ודברו הגיע אל קוראי אנגלית בכל העולם החופשי. הגדיל לעשות בזה העתונאי האנגלי רוי אלסטון, שהיה תחילה איש המימסד של השלטון המנדטורי, אך התקומם נגדו, עזבו והחל כותב בעתון את “הטור הראשון” כשהוא חותם עליו בכינויו²¹⁷ דייויד קורטני. הוא גינה בחריפות את שפלותם של השלטונות. הוא הזדהה לחלוטין עם מאבקנו ורשם דפים מזהירים של תוכחה עתונאית. ובליל ה' באייר תש"ח ראיתיו בתוך קהל רבבות יהודים רוקדים בחצר המוסדות הלאומיים.

האנגלים עוררו בלב העם זעם ואיבה כה עמוקים עד שהחילונו לראות בכל לובש מדים בריטי אויב גלוי. פקודה יצאה לכל חברי ה“הגנה” להתנגד ולא להתיר כל חיפושי נשק ומאסרים בידי כוחות בריטיים אלא כשהם מלווים שוטרים יהודים.

פיגוע החבלה השני בידי אנשי צבא בריטיים אירע ביום א' 22 בפברואר, כמה דקות אחרי השעה שש בבוקר. הפעם הם פוצצו שלוש משאיות צבאיות טעונות חומר נפץ ברחוב בן־יהודה בירושלים, אחרי שהציבון לאורך הרחוב בריחוק מסויים זו מזו כדי להרחיב את היקף הפיגוע. יבול הדמים של הרצח ההמוני במרכז העיר היה 52 הרוגים ו־123 פצועים, ביניהם גם תינוקות ונשים, שהיו עדיין במיטותיהם. שורת בניינים בעלי חמש ושש קומות קרסו תחתם והתמוטטו, אש אחזה בבניינים והתפשטה לאחרים, וחללים רבים נמצאו בין ההריסות. בין הבתים שרוסקו היו מלון “אטלנטיק”, בית “הלוואה וחסכון”, “מלון אמדורסקי”, בית וילנצ’יק ועוד. הנזקים נאמדו בעשרות מליוני לירות. חשתי מהר למקום, והמראה שניגלה לעיני דמה להרס עיר בהפצצה מן האוויר. מראה דמים כזה, מחזה אימים כזה לא ראיתי ולא אשכחנו.

מחשש לתגמול מצד היהודים הזדרזו מנהיגי הערבים להתנער מכל אחריות למעשה. לעומתם זיהו עצמם הרוצחים האנגלים בכרוזים שפיזרו בעיר, הציגו עצמם כפאשיסטים בריטיים וקיבלו על עצמם את האחריות לפיגוע. אולם, מוסליי, מנהיג המפלגה הפאשיסטית באנגליה, מיהר לנער את חוצנו מהם. בכרוזים לא הסתירו הרוצחים את מטרותיהם ואיימו להוסיף לפגוע ביהודים. אולם משלא הותרה עוד, בפקודת מטה ה“הגנה”, כניסה חופשית לכלי רכב של הצבא והמשטרה הבריטיים אל האזורים היהודים אלא בפיקוח שוטרים יהודים, הערימה כנופיית המרצחים הבריטית והחדירה ביום ה־11 במארס במכונית הקונסוליה הכללית של ארצות הברית, שהניפה דרך קבע את הדגל האמריקאי, מטען חבלה בעל עוצמת הרס עצומה אל חצר המוסדות הלאומיים. המכונית היתה נהוגה בידי נהג הקונסוליה, שהיה ערבי נוצרי. היא היתה מוכרת לשומרים מביקורים קודמים, לא נבדקה ולא נעשה בה חיפוש. הנהג החנה את המכונית מול הכניסה לאגף קרן היסוד והסתלק מן המקום. זמן קצר לאחר מכן ארעה ההתפוצצות. בניין משרדי קרן היסוד ובניינים אחרים ניזוקו קשה. בין שלושה עשר הרוגי הפיצוץ היה לייב יפה ז“ל, ובין הפצועים היה ד”ר נתן מיכאל גלבר שנפגע בעינו, וד"ר יצחק פרץ אולמן בשתי רגליו.

כארבע מאות איש נמצאו באותה שעה במשרדי המוסדות. שהיתי באותה שעה בקומה השלישית של אגף הנהלת הסוכנות היהודית. קיר חזית הבניין נפרץ מהקרקע עד לקומה השנייה ורוחב הפירצה היה כעשרה מטרים. גושי בטון ואבנים פגעו בבני אדם רבים ולייב יפה ז"ל נהרג מגוש אבן שמחץ את ראשו בשבתו ליד שולחנו.

עוד אנו עומדים מוכים תדהמה ממשמע אזנינו את התמוטטות אגף קרן־היסוד, וממראה עינינו (המתים והפצועים), ברדתי לקומה השנייה, אני שומע: מרים רנן נפצעה קשה! מרים רנן, יפה בין יפות, חן ייחודי שורה עליה, פצועה קשה, מרסיסים שהשחיתו את פניה. היא נזדקקה זמן רב לניתוחים פלסטיים. מרים רנן מומחית לאנגלית, עבדה במחלקה המדינית ליד משה שרת ראש־המחלקה. וכשקמה המדינה עבדה כמנהלת המדור לאנגלית במחלקה להסברה, שבראשה עמד אליהו דובקין. היתה עובדת מעולה בין המעולים.

ד“ר נתן מיכאל גלבר, ידיד נפש שלי, כאשר נפצע קשה בעינו הועבר לבית החולים של ד”ר טיכו, שהיה מאחורי תחנת “אגד” הישנה ברחוב יפו. הלכתי לבקרו מדי יום ביומו בין השעות 11־12 לפני הצהרים. ההליכה ממשרד “משמר העם” שברחוב יפו 58, היתה כרוכה בקפיצות ודילוגים בין נחיתת פגז למשנהו. לימים כהתה עינו הפצועה וראייתו בעין החולה לא שבה עוד.

שיא הפיגועים הצמודים האנגלים והערבים גם יחד הגיע בטבח נוסעי “שיירת הדסה” להר הצופים. הנציב העליון ומיניסטר המושבות הבטיחו שכוחות הצבא והמשטרה הבריטיים יגנו על התחבורה האזרחית לצורכי רפואה ומחקר להר הצופים. ואף על פי כן, ב־13 באפריל, נעשה הקטל הברברי ביותר ממש מתחת לאפם של הכוחות הבריטיים, כשאלה צופים במחזה עד תומו, מסרבים בהתחמקות לכל פנייה של גורמים יהודיים שיפסיקו אותו ומסכלים כל נסיון ומאמץ של כוחות ה“הגנה” לחלץ את השיירה.

פעולת הטבח נמשכה כשבע שעות רצופות – משעה תשע וחצי בבוקר עד ארבע וחצי אחרי הצהרים. מכל שעותיה הקשות של ירושלים העברית לא היו קשות כאותן שעות. שבעים ושמונה איש, רופאים, מרצים, אחים ואחיות נרצחו באותה שיירה, עשרים ושלושה ניצלו ורק שמונה מהם לא נפגעו.

רבים ומכאיבים היו פצעי המלחמה של ירושלים, אך העמוק, המכאיב והצורב מכולם היה פצע כניעתם של יהודי העיר העתיקה ונפילתה בידי הערבים. המכה ניחתה עלינו ביום ו' ה־28 במאי 1948. וכאן המקום אתי לומר: אין אני חסיד של “אילו” ובכל זאת אומר: אילו היו ה“הגנה”, אצ“ל ולח”י מאוחדים, ולא היו מבזבזים את כוחותיהם ואת התחמושת, אולי היה אפשר להציל את העיר־העתיקה, שהבריטים אשר ישבו בה, סייעו לערבים. מפי מפוני העיר העתיקה נודע לנו כי רק בשבוע האחרון נהרגו בעיר העתיקה כששים מאנשינו וכמאתיים מהם נפצעו. מאנשי “הצלב האדום” נודע לנו כי מספר האנשים שהלכו בשבי הלגיון הוא 340 איש, בכללם 54 “פצועים קל”. “ועדת ירושלים” הטילה על “משמר העם” לטפל ב־1300 המפונים, – זקנים, פצועים, נשים וילדים. מחציתם עברו דרך שער ציון עד עשר בלילה, כשכמה מהזקנים נעמסו על כתפי חיילים ירדניים. משימתנו היתה לקבלם ולקולטם בעיר החדשה בעיצומה של הרעשת תותחי הלגיון עליה. כמה ימים לאחר מכן נודע כי הערבים שרפו והחריבו עשרים ושניים מעשרים ושבעה בתי הכנסת שבעיר העתיקה וכי הם משמידים מאות ספרי תורה וקודש. כל הנסיונות ליצור מגע עם שלטונות הערבים כדי להצילם היו לשוא.

וזאת עלינו לזכור כי על חומת ירושלים עמדו יומם ולילה צלפים ערביים שלא הפסיקו מלירות הישר אל רחוב המלך ג’ורג' והליכה לאורך הגן העומד היום (ובימים ההם היה שיממון) היתה כרוכה בסכנת נפשות. וכי מי שרצה להגיע אל רחוב בן־יהודה נאלץ ללכת ברחוב אוסישקין. והערבים היו צלפים מצויינים. מה עשתה “ועדת המצב”? היא בנתה חומה כדי גובהו של אדם ומשנבנתה החומה החילונו ללכת ברחוב המלך ג’ורג' ללא מורא ופחד.

בירושלים הנצורה והמופגזת קיבל משמעות מיוחדת הרעיון הגנוז שבמזמור תהלים צ"ב: “להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות”. הפגזים שנורו מהעיר העתיקה חלפו מעל בניין “טרה סאנטה”, ורסיסים מהם חדרו לחדרי, נתקלו בקיר ונפלו ליד מיטתי. באותה שעת לילה ישבתי במקלט; היה זה חדר קטנטן וצר בקומת קרקע. ישבנו מכורבלים ארבע נפשות ולא ידענו כי רצפתנו מכסה על בור מים. שומר פתאים ה'!

יום אחד בשעת הצהרים היתה בעלת הבית מרים גורל לבדה בביתה. לפתע פתאום הבקיע אל החדר פגז במלוא משקלו ובמלוא זעמו שנורה ממזרח העיר. הוא פרץ פרץ בקיר הראשון, המזרחי, אחר כך חצה את הקיר המערבי, שפונה לבית הכרם, ונבלע אי שם באדמה. ההודייה שאומרים מתפללים שלוש פעמים ביום… “ועל נסיך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת ערב ובוקר וצהרים…”, נישאה בפי כל.

באפריל 1948 עזב זאב אפשטיין את “משמר העם” ותחתיו נתמנה כמפקד הסרן דוב רוזן. אני המשכתי וניהלתי את המשרד הראשי עד 29 ביוני ועשיתי במיטב יכולתי לקיים משרד שיוכל למלא מטלותיו ביעילות. למשרד זה נדרשו עובדים שלא קורצו כמיכאניזם פקידותי. כל הצעירים היו מגוייסים. בתחילת חודש מאי, כאשר התחילה המיפקדה של הצבא הבריטי לארוז את מיסמכיה בארגזים, זימנתי את חנה גורל להצטרף למשרד “משמר העם”. היא עבדה קודם לכן במטה חיל ההנדסה.

חנה היתה מבנות ירושלים הנאות. בנעוריה היתה חברה בהסתדרות הצופים, אחר כך חברה ב“הגנה”. בהיותה בת שש עשרה העבירה נשק ממקום למקום. אחרי כן פעלה בנאמנות בש“י (שרות הידיעות של ה“הגנה”). דברים שהעתיקה במטה חיל ההנדסה וסווגו כחומר סודי מאד, הסתירה העתק אחד מהם אצלה, ואוי לה אילו נתפשה. היא מסרה את המיסמכים הסודיים לקצין הש”י יגאל קמחי, לימים שלישו של הנשיא חיים וייצמן, או ליוסי קרמר, שנעשה לימים סגן אלוף יוסף כרמל, שלישו של הנשיא יצחק בן־צבי, וכעבור זמן סגן נשיא האוניברסיטה תל־אביב. כל החומר הסודי מהצבא וממזכירות הממשלה רוכז בידי ד“ר יעקב הרצוג ז”ל, שישב בערבים ובלילות בלשכה הראשית של קרן קיימת לישראל. הרצוג תימצת את החומר וחנה גורל הדפיסה אותו במכונת כתיבה, כדי שיועבר אל דוד בן־גוריון.

משידעתי את כישוריה הצעתי לה שתקבל עבודה כמזכירה ב“משמר העם”. חנה היתה בת להורים אמידים ולא הוצרכה לעבוד למחייתה. בזמן המצור היתה ההליכה למשרדנו שברחוב יפו כרוכה בסכנת הפגזים ואמה הפצירה בה שתסרב. אך היא קיבלה את הצעתי. בתוך שבועיים היא נשתלבה בכל סבך ענייניו ותפקידיו של “משמר העם” וחיש מהר הצטיינה במסירותה ובהתמדתה היוצאות מגדר הרגיל. התמצאותה בניהול המשרד ובענייני בטחון סייעה מאוד בביצוע המשימות הרבות שהוטלו על “משמר העם” בירושלים. יום אחד בא למשרדנו החבר י. ממועצת פועלי ירושלים ויתקפני בקול רם: מדוע פסחת על לשכת העבודה וקיבלת הישר את חנה גורל. שמעה חנה, קמה, עזבה את מכונת הכתיבה ושבה הביתה. ובלשכת העבודה לא היו בנמצא כוחות עבודה מעולים כחנה גורל, מלבד חסיה ויינר – עתה עוזר אישי לנשיא המדינה מר יצחק נבון.

התחננתי אל חנה, והשיבותיה ל“משמר העם”.

לפני שעזבתי את “משמר העם” מיניתי אותה, בהסכמת המפקד דב רוזן, כמנהלת המשרד במטה הראשי של “משמר העם”. היא נשאה בתפקיד זה עד סוף חודש שבט תש“ט (פברואר 1949). אחרי כן עבדה במחלקה לארגון של ההנהלה הציונית כמזכירה לאנגלית של ד”ר א. ל. לויטרבך, מנהל המחלקה. היא נישאה לצדיק שי, שכיהן כקונסול ישראל בלוס אנג’לס ובסן פרנצ’יסקו: עתה הוא מנהל האגודה הישראלית לקרנות מחקר וחינוך. בגיל ששים ואחת שנה נפטרה. להא שופרא דבלי בעפרא קא בכינא. חנה בעלת מוח וכשרונות בלתי רגילים היתה אם לשתים בנות: ליאורה, עו"ד, ורות שהוטל עליה תפקיד חיוני מאד במשרד הבטחון. שתיהן שירתו בצבא הגנה לישראל.

“משמר העם” סיים פעולתו בסוף מאי 1949. התגלמה בו אחדותו של היישוב הירושלמי לעדותיו ולשכונותיו. באמצעותו באו לידי ביטוי רבבות רצונות “לעשות רצונך בלבב שלם” ולהגן על ירושלים עיר דוד. מה לי רעב, מה לי צמא – אמרו אנשי ירושלים; היא שוב תשוב להיות בירת מלכות ישראל. כזאת הרגישו וכך התפללו כל יהודי ירושלים.

ב־29 ביוני 1948 עזבתי את “משמר העם”, נסעתי לתל־אביב וחזרתי לתפקידי כמזכיר המחלקה לתרבות של הוועד הלאומי, שמאז ה־29 בנובמבר 1947 עברה לתל אביב. כשהגעתי לתל אביב הלכתי אצל יוסף שפרינצק, מזכירה הכללי של ה“הסתדרות”. נרגשים נפלנו איש על צוואר רעהו. עיני יוסף שפרינצק נתכסו בדמעות. הוא נכאב ונעצב על בנו אהרן דוד, טייס שמטוסו נפל בכ“ו באייר תש”ח (4.6.1948) לימה של תל אביב. במטוס ניספה עמו מתי (מתתיהו) סוקניק, בנם של חסיה וליפא סוקניק, פרופסור לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית; מתי היה אחיו הצעיר של רב אלוף יגאל ידין, לימים פרופסור לארכיאולוגיה גם סגן ראש הממשלה.

 

ציוני דרך מדיניים בתש"ח    🔗

ביום שלישי, כ"ו באדר ב' (6.4.1948) התכנס הוועד הפועל הציוני. פתח יוסף שפרינצק. הוועד הפועל הציוני התכנס לאחרונה בארץ ישראל לפני 14 שנה. מאז המושב הקודם לא פסקה הארץ מהיות חזית.

במושב הרצה דוד בן גוריון, יו"ר ההנהלה הציונית, על הקמת ממשלה יהודית זמנית ועל ריאורגניזציה בסוכנות היהודית. שתי חדשות נבראו בארץ: ראשית צבא עברי לוחם והתחלה של עצמאות יהודית בפועל.

במושב הוועד הפועל הציוני שהתקיים בד' ניסן תש"ח (13.4.1948) אושר הרכב מועצת הממשלה הזמנית.

עם הקמת הרשות העליונה (הגוף המצומצם בן י"ג חברים) והעברת חלק מסמכויותיהם של הנהלת הסוכנות היהודית לידה נשארים בסמכותה של ההנהלה הציונית – הנהלת הסוכנות היהודית תפקידים אלה: (א) התישבות (ב) עליה בכל הנוגע לאירגונה בגולה, וקליטת עולים בארץ, (ג) עלית נוער וילדים, (ד) אירגון, הסברה, (ה) חינוך ותרבות בגולה, (ו) החלוץ ונוער, (ז) פיתוח ירושלים, (ח) קרנות וכספים.

בישיבת “מועצת העם” ה' אייר תש"ח (14.5.1948) ערב שבת בשעה 4, הכריז דוד בן גוריון יושב ראש ההנהלה הציונית על הקמת המדינה.

ח' באייר תש"ח (17.5.1948) נבחר פרופסור חיים וייצמן נשיא מועצת המדינה.

דוד בן גוריון אמר בין השאר: "אם ניהול ישיבות “המועצה” ומסירת הודעות בשם המדינה היא חובה – כל אחד מאתנו יהא מוכן לעשות את הדבר כמילוי חובה. אך אם זאת זכות – הרי האיש שעם ישראל חייב למצוא²¹⁸ ביטויי להוקרתו לו הוא חיים וייצמן.

היו רבים שהתנגדו להשקפותיו²¹⁹, ובוודאי לא אגלה סוד אם²²⁰ אומר כי גם אני לא פעם חלקתי עליו, למזלנו לא בתקופה האחרונה, אשר בה עמד בתוקף על כך שנילחם ושנכריז על הקמת המדינה. אך לא יתכן שבראש מדינתנו לא יעמוד²²¹ חיים וייצמן; אולי אין זה נחוץ לוייצמן, אך נדמה לי כי זה צורך מוסרי של היישוב ושל העם" .

23.5.1948: לונדון, שירות “דבר”: נשיא מועצת מדינת ישראל, ד"ר חיים וייצמן, יגיע ביום שני הבא לוואשינגטון לפי הזמנת ממשלת ארצות הברית. יתקיימו גם דיונים בין וייצמן ובין הנשיא טרומאן בשאלת ארץ ישראל.

י“ז באייר תש”ח 26.5.1948: וואשינגטון. הנשיא ד“ר חיים וייצמן נפגש היום עם נשיא ארצות הברית הארי טרומאן בוואשינגטון. ד”ר וייצמן הביא לנשיא טרומאן תשורה ספר תורה.

לעתונאים הוא אמר כי ביקש מהנשיא מלווה בסך 90־100 מיליון דולאר בשביל ישראל, ומדברי הנשיא קיבל רושם “שבקשתו לא תהיה לשווא”. הוא סיפר כי בהעלותו את עניין המלווה העיר טרומאן ש“דבר זה לא יקשה משום שהיהודים משלמים את חובותיהם”.

העובדות ולקחן    🔗

חילות צבא האימפריה הבריטית כבשו את ארץ ישראל מידי התורכים. הממשלה הבריטית קיבלה את המנדאט על פלשתינה (א"י) לתקופה של 25 שנה לסייע להקמתו של בית לאומי יהודי בארץ ישראל. בפועל היא לא סייעה אלא בלמה וכבלה.

מאחר שאנשי “חרות” חוזרים ומשננים לציבור היהודי מעל כל במה אפשרית “גירשנו את הבריטים”, מן הראוי שתיקבענה העובדות בפרופורציות הנכונות. אמנם כן, היה לאירגונים אצ“ל ולח”י חלק מסויים במיגור שלטונה של ממשלת המנדאט בארץ ישראל. אולם היה זה חלק מזערי בהשוואה למשימותיהם של ה“הגנה” והפלמ“ח, שביצעו מיבצעי הטרדה גדולים ומרשימים (הרס הגשרים, מיתקני הראדאר ועוד); יזמו וביצעו את מסעי עלייה ב' (95 אחוז מהמעפילים הגיעו בעזרת פעילי ה“הגנה”). ה”הגנה" ארגנה את תנועת־המרי העממית שהקיפה בצורותיה השונות את רובו המכריע של היישוב בארץ ישראל. זאת ועוד: תקומת מדינת ישראל היא תולדה של גורמים, שפועלם הצטבר והתעצם במשך עשרות בשנים; המפעל ההתיישבותי יצר את הבסיס הטריטוריאלי למדינת היהודים. ראשיתו היתה לפני מאה שנה, אך אילולא תנועת העבודה, בשיתוף עם הציונות הפרוגרסיבית שבהנהגתם של חיים וייצמן, ארתור רופין ועוד, אילולא ההון הלאומי שנועד לביסוס ההתיישבות היהודית מאז הקמת כנרת, דגניה, נהלל, ועוד אחד עשר היישובים שבנגב, שהוקמו במוצאי יום כיפורים תש"ו בניצוחו של אברהם הרצפלד, מי יודע אם היינו מגיעים לאותו מעמד וכוח, שבאו על ביטויים ביום ה' באייר תש"ח. העם היהודי לא היה מעמיד מתוכו לוחמים יהודים להקמת המדינה, אילמלא נוצר לפני כן עם עובד ומגן בכפר ובעיר.

לא אצ“ל ולח”י גרשו את הבריטים. בידי בריטניה הגדולה היה די כוח לדכאם. בעובדה לא יכלה בריטניה להמשיך עוד בשלטונה המנדאטורי לנוכח גאות תנועת המרי העממית, שגברה והלכה בארץ אחרי השואה. חשיבות לא מעטה נועדה לדעת הקהל בעולם ובבריטניה. זכר השואה לא נמחה עדיין ואומות העולם חשו בחובתן לפצות את הקרבן העיקרי של מלחמת העולם השנייה. המצוד שעשו אוניות הצי הבריטי על ספינות פליטי גיא־ההריגה עשה רושם מדכא ביותר וממשלת אטלי־בווין לא יכלה להתמיד בזה.

כוחו של היישוב המאורגן, שצמח וגדל והתבסס על ההתיישבות העובדת והיצרנית, התגבשות חוסנו במוסדות שלטונות העצמאים, מאבק ההתגוננות של היהודים נגד מתקפת הערבים לסיכול האפשרות להקמת מדינה יהודית, לאמור, כוחות המציאות האובייקטיבית הם שיצרו את ההכרח להסתלקותה של בריטניה מארץ ישראל ולחלוקת ארץ ישראל.

ראויה נתינת הדעת על המספרים הבאים (לפי נתוני הסוכנות היהודית) כדי להאיר עיני קוראים על צמיחת כוחנו:

טבלה 2

(ב) בידוע כי המכשיר הפינאנסי, שנועד לממן את הקמת “הבית הלאומי היהודי”, היינו את מדינת היהודים, ושמו “קרן היסוד”, הוקם בוועידה הציונית בלונדון ביולי 1920. עם הקמתו הציב לו למטרה לאסוף במשך חמש שנים 25 מיליון לירות שטרלינג, שהן 110 מיליון דולר. לפי דו“חות קרן היסוד היתה ההכנסה ממגביות קרן היסוד נטו בשבע עשרה השנים 1.4.1921־30.9.1937 6,250,000 ליש”ט; בשנים 1921־1945 14,500,000 ליש“ט, מהם כששים וחמישה אחוז אסף חיים וייצמן. רק בשנת 1948 עלתה ההכנסה על הסך של 25 מיליון ליש”ט. (המספרים נמסרו מטעמו של ש. י. קרויטנר, המנהל הכללי של קרן היסוד). ואם נוסיף הוצאות המגבית והאדמיניסטרציה, כדי 30%, נמצא לנו הסכום 18,850,000 ליש“ט נטו נאספו באיחור יותר מ־22 שנה. על תרומות העם היהודי לא היו אפיטרופסים: לא הנציב העליון בארץ ישראל, לא משרד המושבות ולא ה”פוריין אופיס" בלונדון, אלא העם היהודי לבדו, שהחמיץ הזדמנויות היסטוריות.

היהודים באמריקה בזבזו במותרות יותר משנתנו לבניין ארץ ישראל. גם ציוני אמריקה יכלו תת יותר, הרבה יותר משנתנו, אך לבם לא נדבם.

איכה החמיץ העם היהודי, איכה החמיצה התנועה הציונית שעות כושר היסטוריות!

 

בחירת חיים וייצמן לנשיאה הראשון של מדינת ישראל    🔗

ככל שקרב יום בחירת הנשיא למדינת ישראל עלה המתח בירושלים בכלל ובמסדרונות הסוכנות היהודית בפרט. הקומה השלישית של בניין הסוכנות פונתה מן העובדים ויועדה לכנסת המכוננת. בחדרי “המחלקה לכספים” ישבה מזכירות הכנסת. משה רוזטי, שזומן מאנגליה לכהן כמזכיר הכנסת המיועד ישב חדרו כמלך בגדוד. הכניסה אליו היתה אסורה ונשמרה אפילו מפני היחסנים והמיוחסים הרבים שבאו לבקש כרטיס כניסה לאסיפת הכנסת המכוננת; כינוסה של זו נקבע ליום ב' ט“ו בשבט תש”ט (14.2.1949). כששמע רוזטי שאני מקורב ליוסף שפרינצק הוא שלח לי שני כרטיסים, – אחד לאסיפה המכוננת ואחד למושב הכנסת, שיבחר בנשיא המדינה. שני הכרטיסים היו לי כשתי זכיות ושמרתים עמי כמוסים מפני עיינא בישא.

ביום ב' בט“ו בשבט תש”ט (14.2.1949), נפתח בירושלים המושב הראשון של הכנסת המכוננת²²² באולם האסיפות של הנהלת ההסתדרות הציונית העולמית – הסוכנות היהודית.

נשיא מועצת המדינה חיים וייצמן נשא את נאום הפתיחה וכך אמר:

“ברגש של יראת כבוד והדרת קודש אני קם לפתוח את האסיפה המכוננת של מדינת ישראל, את כנסת ישראל הראשונה בימינו, בעיר הנצחית ירושלים. ברגע הגדול הזה בתולדות עמנו ניתן שבח והודיה לאלהי ישראל, שבחסדו זכינו לראות בגאולה לאחר דורות של סבל ויסורים. מעמד זה הוא פרי ההתעוררות הכבירה של הרצון הלאומי שקמה בעמנו בדורות האחרונים. לפני כשבעים שנה היה האות. מיטב בני האומה, מנהיגי הדור הנעלמים והאלמונים קמו להגשים את חלום הדורות של שיבת ציון לחידוש הקוממיות הלאומית”.

לאחר שהצירים נשבעו שבועת אמונים למדינת ישראל נבחר יוסף שפרינצק פה אחד לכהן כיושב ראש של הכנסת המכוננת. ביום ה' ח“י בשבט תש”ט (17.2.1949) בשעה 09:00 נתכנסה הכנסת המכוננת, שבחרה בחיים וייצמן לנשיא מדינת ישראל. משלחת של חברי הכנסת ובראשה יוסף שפרינצק יצאה אל ביתו של הנשיא ברחובות למסור לו על הבחירה. משם היא חזרה יחד אתו ועם ורה רעיתו לירושלים.

רבבות יהודים, אנשים, נשים וטף, רבים מהם בבגדי חג, התאספו משעות הבוקר ברחובות ירושלים מרוממה שבכניסה לעיר עד בניין המוסדות הלאומיים, להקביל את פני הראשון לנשיאי ישראל. תושבי ירושלים, תשעה קבין יסורין שנפלו בחלקם בימי המצור, יצאו לחוצות העיר לשמוח ולהריע לבחיר האומה.

בשעה 12:30 הגיע ד"ר וייצמן לשער בית הסוכנות היהודית; התזמורת השמיעה את צלילי “התקווה” ופלוגות הצבא וחיל הים דגלו נשקם. וייצמן יצא את המכונית ולקול תקיעות שופר הוא עבר את מפתן הכנסת. כשנדם קול השופר הושלך הס באולם. כל העם קם על רגליו. בדממת הקודש שהשתררה באולם הובעה הכרת הכבוד לנושא הכהונה הרמה.

יוסף שפרינצק פנה אל הנשיא בקול רווי התרגשות: “חיים בן עוזר ורחל וייצמן, הרם נא את יד ימינך ואקרא לפניך את דבר התחייבותך כנשיא למדינת ישראל”. חיים וייצמן קם ומרים יד ימינו. אז קרא לפניו יושב ראש הכנסת את נוסח ההצהרה: “אני חיים בן עוזר ורחל וייצמן מתחייב כנשיא המדינה לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה”. אחרי שהנשיא חזר על מלות ההצהרה קרא יוסף שפרינצק קריאה רמה – “יחי הנשיא!” הקהל הריע אחריו בתשואות רמות.

בשוך מחיאות הכפיים קם חבר הכנסת הרב א. צוובנר וברך את הנשיא בברכה המסורתית: ברוך אבינו שבשמים שחלק מכבודו ליריאיו והקהל ענה ‘אמן’.

לא עצרתי בהתרגשותי ודמעות גיל זלגו מעיני. כמוני היו רבים מבין חברי הכנסת שהקריבו בצנעה ממחטותיהם לעיניהם.

מאז חקוקים על לבי שני הימים ט“ו בשבט וח”י בשבט באור יקרות של חג היסטורי.

עתה אשוב נא לעיין ב“מגילת העצמאות”, שהוכרזה בערב שבת, ה' באייר תש“ח. תשעה עשר סעיפים ב”מגילת העצמאות“. בסעיף 4 מזכירים מחברי “מגילת העצמאות” את הקונגרס הציוני הראשון בשנת 1897 ואת ד”ר תיאודור הרצל. אילו היה ד"ר אברהם שבדרון נוכח בשעת מעשה היה אומר: “בנימין זאב תחת תיאודור”.

בסעיף 5 ציינו את “הצהרת באלפור” שניתנה ב־2 בנובמבר 1947 וגו‘… סעיף 11 פותח במלים: "לפיכך נתכנסנו אנו חברי מועצת העם, נציגי היישוב העברי והתנועה הציונית וגו’…"

תמיהות ושאלות רבות נתעוררו בלבי ובלב רבים: מדוע לא נזכר שמו של חיים וייצמן בסעיף 5 שמדבר ב“הצהרת באלפור”. אם נבקש לדון את חברי “מגילת העצמאות” לכף זכות, נאמר כי בחפזון טרחו בחיבורה והדבר נשמט מהם בהיסח דעת. ובכל זאת, “היסח הדעת”? הכיצד? שהרי לא אחד אלא ארבעה היו המחברים… מארבעתם נסתם הזכרון בפתאום? ומשחוברה²²³ “המגילה” שבו וקראוה, בחנוה ובדקוה, ולא קם גם אחד ששאל איה שמו של חיים וייצמן? שהרי הוא טרח להביא לאור עולם את “הצהרת באלפור”! – מדרש פליאה, אם לא עוון וחטא כלפי הדורות הבאים אחרינו.

על שתים מלים נסב ויכוח: “צור ישראל”. הלכתוב אותן על “המגילה” או לאו. ניתן תודה למחברים על שהואילו לתת כבוד ל“צור ישראל”.

שלושים ושבעה איש חתמו על “המגילה”. חתמו על “המגילה” שונא ציון אחד, ולעומתו – מי שהיה בפולין מנהיג “אגודת ישראל”, מפלגה שהתנגדה לתנועה הציונית, ואילו חתימתו של חיים וייצמן נפקדה ממנה. מי שהיה ציר לקונגרס הציוני הראשון, השתתף כציר בכל הקונגרסים הציוניים החל מן הקונגרס הציוני השני בשנת 1898, והיה נשיא ההסתדרות הציונית העולמית עשרים ושתים שנה (1920־1931; 1935־1946) – שמו נפקד מבין החותמים על “מגילת העצמאות”… חיים וייצמן, שרכש את הנשיא טרומאן, והשפיע עליו לכלול את הנגב ועקבה במפת מדינת ישראל והיה הראשון להכיר במדינת ישראל, – איך קרה הדבר שלא נמצא ראוי להיות החותם השלושים ושמונה?…

על השאלות ועל הקושיות מדוע לא חתם וייצמן על “מגילת העצמאות” – ניתן התרוץ: “ביום שישי, ה' באייר תש”ח לא היה בארץ ישראל". תשובה זו מופרכת מעיקרה והדעת אינה סובלתה, שכן חזר וייצמן מארצות הברית לארץ ישראל בספטמבר 1948. מדוע אפוא לא היה דינו כדין אותם אישים שלא נכחו בעת הכרזת “מגילת העצמאות”, אם משום שהיו באותו יום בירושלים הנצורה ונבצר מהם להגיע לתל אביב, או שהיו בארצות הברית. הללו חתמו עליה כעבור זמן; כאשר הגיעו לתל אביב.

אם להעדר חתימתו “במגילת העצמאות” אפשר להאחז בהיסח דעת, במה יתרצו את הקושיא איך לא עלה בדעתם להביא לפניו את “מגילת העצמאות” לחתום עליה במשך שלוש השנים לשבתו על כס הנשיא? שמא לא נותר מקום ב“מגילה” לעשר האותיות שבשמו?…

במשך שלוש שנים נשמעו בציבור שיחות בלחישה, מאיר וייסגל השמיע דברי רוגז באוזני כל מי שהיה בעת ההיא ליד הגה המדינה, בממשלת ישראל כיהנו שרים שהיו מקורבים לוייצמן; איך לא נמצא אחד מהם שלא שאל: “היתכן?” לא נמצא גם אחד שיעז להוכיח את עמיתו ראש הממשלה ויתבע תיקון המעוות במתן הוראה לשלוף מגנזך המדינה את “המגילה” ולהביאה לוייצמן שיחתום עליה. אין ספק: – עוול היסטורי כאן. אך יותר משהללו קיפחו את וייצמן הם קיפחו את עצמם בעיני הדורות הבאים.

לא סוד הוא – וייצמן כאב מאוד את הדבר ולכאבו גם ניתן פומבי. בכ“א מרחשון תשי”ג (9.11.1952) הלך חיים וייצמן לעולמו והמעוות לא תוקן בעודו בחייו.

זלמן שזר, שהיה חבר הוועדה המדינית במשלחת של הסוכנות היהודית בניו יורק וראה את וייצמן בשיא מאבקיו על תקומת המדינה היהודית, כתב בספרו “אור אישים” (חלק א', עמוד 69, 73):

“מה מרות שבע וייצמן, מאז היבחרו לנשיא ההסתדרות הציונית מנפתולי העם הזה, המשביע מרורים את מנהיגיו מאז ומתמיד, ואשר לא שינה את טעמו וטיבו זה, גם בעמדו על עברי פי פחת ואף על הגדולות כאחד”. (…) “לנצחו של השם חיים וייצמן אין לדאוג. בעשייתו לשחרור ישראל כבש לו את מקומו כסמל־עד במסכת הנצח שלנו”. העדר שמו של חיים וייצמן ב“מגילה” כאחד החתומים עליה הינו עוול הזועק לאמת שעיוותוה. איכה נשכח הפסוק: “והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר – מה זאת?” – הייאמר לו "על מגילת העצמאות חתמו חברי “מועצת העם בלבד!?” – אפילו עוללים ויונקים לא יקבלו תירוץ זה.

בתשובתו לשאלת חבר “ועדת־אונסקופ” אמר דוד בן־גוריון: “לפי זכויותיו הציוניות של וייצמן ומקומו בדברי ימינו רשאי הוא לדבר גם בלי מנדאט ציבורי”. אך באשר לזכותו של וייצמן לחתום על “מגילת העצמאות” – אחרת גרס בן־גוריון.

בהיותו נשיאה השלישי של ישראל לא נחה דעתו של זלמן שזר ז“ל ובעצה אחת עם ראש הממשלה לוי אשכול ז”ל, הוא קם ותיקן אחרי תשע עשרה שנה מה שפגמו מחברי “מגילת העצמאות”. במלאות חמישים שנה ל“הצהרת בלפור” פירסם נשיא המדינה זלמן שזר מינשר בעצרת־עם גדולה, שכונסה ב“יד חיים וייצמן” שברחובות:

“במעמד חגיגי זה במערכת חגיגות שנת העשרים לתקומת מדינת ישראל, במלואת יובל למתן הצהרת באלפור, החל ביום הזכרון החמשה עשר להסתלקותו של נשיאה הראשון של מדינת ישראל, ד”ר חיים וייצמן ז"ל, מן החובה מחדש להרים על נס את דמותו הבלתי נשכחת, שעמו חזרה עטרת עצמאות ישראל ליושנה.

זכרו של ד“ר וייצמן יהיה חקוק בתולדות העם כמנהיג, ששרותו את התנועה הציונית היה רצוף מראשית הופעתו של ד”ר תיאודור הרצל חוזה מדינת ישראל ועד התגשמות החלום המדיני של הציונות. אכן, התקיים בו הכתוב: “עולמך תראה בחייך”. בשנת תרע“ז (1917) זכה ד”ר וייצמן לעמוד בראש המערכה להשגת “הצהרת באלפור”. כעבור שלושים שנה בשנה תש"ז (1947), התייצב בכל שעור קומתו במאבק המדיני המכריע להגשמת חזון המדינה, וכל שלושים השנה האלה הקדיש עצמו במלוא כשרונו המזהיר, בהנהגתו רבת התנופה ובכל קסם אישיותו, למאמצים המדיניים של הציונות על כל מורדותיהם ועליותיהם.

בשנת תש“ז ו־תש”ח (1947־1948) היה ד“ר וייצמן נתון בעיצומה של ההאבקות בניו יורק ובוושינגון, לפיכך נבצר ממנו להיות בארץ ישראל בעת הכרזת המדינה. באזני מדינאי האומות באו”ם השמיע בעוז רוח את תביעת ישראל לחיי חרות בארצו, ובוושינגטון פעל אז להבטיח את הסכמת ארצות־הברית להכללת הנגב לתוך גבולות המדינה, ולהשיג את הכרת נשיא ארצות־הברית הרי ס. טרומן במדינת ישראל סמוך לתקומתה. אור ליום ההכרזה דרש טלגרפית מאת חברי ההנהלה להכריז מייד על תקומת המדינה. ואכן, עם קום המדינה זכר עם ישראל את תרומתו המיוחדת של ד“ר וייצמן ובי”ח בשבט תש"ט (17 בפברואר 1949), בחרה הכנסת במושבה הראשון בירושלים את חיים בן עזר וייצמן לנשיא ראשון של מדינת ישראל. שמו קשור בעצמאותנו לעדי עד.

על דעת ממשלת ישראל תופקד הכרזתי זאת בגנזך המדינה, בין מסמכי היסוד לתולדות הציונות ולהתחדשותה של מדינת ישאל".

רחובות, יד חיים וייצמן

כ“ט תשרי תשכ”ח (2 בנובמבר 1967)

שניאור זלמן שזר

נשיא מדינת ישראל

כשביקרתי לאחר מכן, בתחילת מאי, ב“יד וייצמן” סיפר לי יוליאן ל. מלצר ז“ל כי מחברי המנשר היו ד”ר יעקב הרצוג ז"ל, מי שהיה בשעתו המנהל הכללי של משרד ראש הממשלה, והנשיא זלמן שזר.

*

פסוק אחד במינשר אומר דרשני: “אור ליום ההכרזה דרש וייצמן טלגרפית מאת חברי ההנהלה להכריז מייד על תקומת המדינה”. מי היו אותם “חברי ההנהלה”? סתם ולא פירש. אולם המען ברור וידוע: – חברי ההנהלה הציונית. כל מקום שאתה קורא בתעודות ובמסמכים ציוניים “חברי ההנהלה”, הכוונה היתה תמיד לחברי ההנהלה הציונית חברי הנהלת הסוכנות היהודית.

הנשיא זלמן שזר אמר כמו כן כי וייצמן “דרש טלגרפית להכריז מייד על תקומת המדינה”. וזו לשון המברק שפרסמה בשנת 1950 רחל בייקר בספרה – CHAIM WEIZNAN – BUILDER OF A NATION, ניו יורק 1950, בהוצאת יוליאן מסנר. בעמודים 167־168 כתוב לאמור:

WEIZMNA CABLED: Declare a Jewish State the moment the British leave.

But what if America should refuse recognition to the newly formed Jewish State, the Jewish leaders asked from Jerusalem by cable.

We must face danger – Weizman answered.

(וייצמן במברקו: “הכריזו על מדינה יהודית בו ברגע שהבריטים יעזבו”. –

“אבל מה אם אמריקה תסרב להכיר במדינה יהודית שקמה זה עתה?” – שאלו המנהיגים היהודים מירושלים במברק.

“אנו מוכרחים להתיצב בפני הסכנה” השיב וייצמן).

מנשר הנשיא זלמן שזר ינוח בשלום בגנזך המדינה, אך אי אתה יכול שלא לשאול מה עשו ההנהלה הציונית ומשרד החינוך והתרבות להנחלת דמותו של חיים וייצמן לדורנו ולדורות הבאים? אם הם לא עשו, באו “כתבי חיים וייצמן – אגרות” (עד היום ראו אור בעברית אחד עשר כרכים), ויעמדו לעד.

קבלת פנים אחרונה בביתו של חיים וייצמן נשיא ישראל

בחודש מאי 1952 התכנס בירושלים הוועד הפועל הציוני הראשון אחר הקונגרס הציוני²²⁴ הכ"ג. ביוזמתו של יוסף שפרינצק נסעו חברי הוועד הפועל הציוני לרחובות לתת כבוד לחיים וייצמן נשיא ישראל. וייצמן שהיה חולה ישב בגן בכורסה כשפניו אל הרי יהודה, על עיניו משקפיים כהים ועל רגליו שמיכת צמר. חברי הוועד הפועל עברו על פניו של הנשיא כשכל אחד לוחץ את ידיו ואנכי עמדתי לימינו והצגתים לפניו. נמצאו חברים שהוא הכירם, עיכבם ושאל שאלות, ושאל גם אותי עליהם.

זיו אישיותו הקורן לא סר מעליו.

מדוע לא יצא חיים וייצמן אל אחיו בפולין

בעבר מצאנו כפעם בפעם בעתונים מסוימים דברי תמיהה וביקורת, אף דברים עוקצניים, וייצמן לא רצה כביכול לבקר אצל היהודים בפולין. חש אני חובה לעצמי להפריך טרוניה זו ולהעמיד את הדברים על אמיתם. וייצמן ביקר אצל יהודים מעבר לימים ולאוקיינוסים והלך גם אל היהודים ברומניה, זה היה בשנת

1. בתחנות הרכבת בגליציה, בדרכו לרומניה, הקבילו את פניו בהתלהבות אלפי יהודים.

האומנם הוקיר רגליו מבוא בקהל אחיו בפולין שכה אהבם? – מן הראוי לציין כי רוב ביקוריו של וייצמן בתפוצות הגולה נועדו להעניק תנופה ל“קרן היסוד”, ואגב אורחא הוא גם נפגש עם ראשי מדינות וממשלות לשיחות בענייני העם היהודי והבית הלאומי של היהודים בארץ ישראל. בפולין לא היתה מעולם הסתדרות ציונית ארצית אחידה, שישבו בה אל שולחן אחד־מאוחד כל המפלגות ואירגוני הנוער הציוניים. כמוסד בלתי מפלגתי הקיפה “קרן היסוד” יהודים ציונים ושאינם ציונים.

כל המכיר את תולדות פולין משנת 1919 ואילך ברי לו כי בנסיבות ובאווירה המורעלת ששררו באותן שנים לא כל זמן ולא כל שנה התאימו לוייצמן, שיוכל לנסוע לפולין. זמן נוח פחות או יותר לפגישה גם עם ראשי המדינה והממשלה היה בין השנים 1926־1929.

במכתבו מ־22 ביולי 1922, מלונדון אל אחותו מרים לובז’ינסקי, ברכטסגאדן אומר חיים וייצמן: אבל אולי יעלה בידי לבוא לפולניא בימי החורף הבאים יען כי זה היה חפצי הנסתר זה שנים אחדות אבל חברינו הציונים המה פוחדים פן נסיעתי תביא לידי אי־סדרים בווארשה.

אני מעיר: “בימי החורף הבאים” קרי חורף 1922־1923; ב־5 בנובמבר 1922 נתקיימו הבחירות אל הסיים הפולני.

“חברינו הציונים” קרי ציונים כלליים א' – “על המשמר”: יצחק גרינבוים; ציונים כלליים ב' – “עת לבנות”: ליאון לוויטה; ובין שתי הסיעות המחלוקת של אש וגופרית.

וייצמן עצמו רצה לנסוע לפולין. אנו למדים על כך מהמכתב ששלח אליו הוועד המרכזי של ההסתדרות הציונית בפולין.

הוועד המרכזי של ההסתדרות הציונית בפולניה

וארשה י“ח טבת תרפ”ט

31.12.1928

מספר: 4648/28

לכבוד

נשיא ההסתדרות הציונית

ד"ר חיים וייצמן

לונדון

נשיא מאד נעלה

על סמך ההבטחה שהואיל כב' לתת לחברינו בזמן המושב האחרון של הוועד הפועל הציוני בברלין, הננו מרשים לעצמנו לבקש מכב' שיואיל להודיענו טלגרפית את מועד בואו לפולניה.

הננו מרהיבים עוז להטרידו בבקשתנו זו בגלל זה שביום השישי לחודש ינואר מתאספת המועצה המפלגתית של הסתדרותנו לישיבה אשר בה יוחלט זמן ועידתנו הארצית הקשורה בביקור כבוד הנשיא בפולניה.

כידוע לכב' כרוך ותלוי בקביעת הזמן לבואו לפולניה פתרונן של כמה שאלות חשובות וביניהן גם שאלת השתתפות היהדות הפולנית בסוכנות המורחבת ושאלת ייסוד הוועד למען ארץ ישראל וגם מטעם זה חשוב בשבילנו מאד לקבל את תשובתו ככל המוקדם.

בתקוה שכב' הנשיא יואיל למלא את בקשתנו הננו מצפים לתשובתו והננו חותמים, נשיא מאד נעלה בכל רגשי הכבוד ובברכת ציון –

ל. לוויטה

לוטה בגרמנית:

נשלח מברק. בקור וייצמן מפאת מחלה אי אפשר לקבוע.

להמליץ על ועידה בערך 20 במארס

לשכה ציונית

ע' אצ"מ תיק: 4/3569/2 Z

העובדה כי כאשר עמד בראש “ההסתדרות הציונית בפולניה” ל. לוויטה הוזמן וייצמן לפולין, אך כאשר יצחק גרינבוים עמד בראשה הוא לא הוזמן – אומרת דרשני. למן הקונגרס הציוני הי“ג (1923) הקים גרינבוים חיץ מפריד בינו ובין וייצמן. החיץ נתעבה והלך ככל שהחריפה התנגדותו הפוליטית לוייצמן. היפוכו של דבר היה בין וייצמן לז’בוטינסקי, שעל אף היותם יריבים פוליטיים הם המשיכו להיות ידידים. יצחק גרינבוים שטם את ליאון רייך מאז תקופת ה”אוגודה" ולא אהד את וייצמן משעה שניטש הוויכוח על אודות הרחבת הסוכנות היהודית. ולפי שעריכת קבלת פנים ממלכתית לחיים וייצמן, אילו ביקר בפולין, הצריכה סיבור פנים מצד כל האישים הבולטים בתנועה הציונית, הדבר לא יצא אל הפועל.

הנהלת “קרן היסוד” בפולין, שהיתה צריכה להיות היוזמת, לא יזמה. ראשי “קרן היסוד” שבפולין ולייב יפה וארתור הנטקה ראשי “קרן היסוד” בירושלים שהכירו את האווירה ששררה בקרב החוגים הציונים העליונים בווארשה, ידעו כי נבצר מאלה להרים את “קרן היסוד” מן השפל שהיתה מצוייה בה. כך היה עד שבא (1928) לפולין לייב יפה.

וייצמן אהב את ה“יידישע מאסען” ובוודאי היה שש להיות בתוכם; הראיה לכך כי ביקר ברומניה ב־1927. כלום היו עדיפים בעיניו יהודי רומניה מיהודים בפולין? מאחר שידעתי היטב את הנעשה בחוגי “קרן היסוד” בפולין איני יכול לומר ששמעתי כי רוצים או מתכוונים להזמין את וייצמן לפולין, או שהוא מסרב לבוא. לא וייצמן החמיץ שעת רצון וכושר. החמיצוה גורמים נעדרי תבונה ואין להאריך בזה. כאשר “ההסתדרות הציונית בפולניה” בראשות ל. לוויטה הזמינה את וייצמן, וייצמן חלה.

“לו בא היום וייצמן לפולין היה יכול לכבוש המוני יהודים בניגוד לגרינבוים שהשפעתו שם קטנה” – אמר חיים ארלוזורוב בישיבת מרכז מפא“י, שהתקיימה ב־15 במארס 1933 (זכרונות דוד בן גוריון, כרך א', עמוד 591). מדוע אפוא לא בא לשם? – שם מנעה עצמה המנהיגות מלהזמינו. “ההסתדרות הציונית בפולניה” היתה למעשה ההסתדרות של הציונים הכלליים, שהתרוצצו בקירבה שתי סיעות: “על המשמר” – סיעת יצחק גרינבוים – ו”עת לבנות" – סיעת ליאון לוויטה, והחיים הציוניים בפולין הושפעו לא במעט מהיחסים המתוחים שבין שתי הסיעות.

להלן מביא אני תרגום עברי של ארבעה מכתבים שנכתבו במקורם באנגלית, ש“גנזך וייצמן” ברחובות הואיל להמציאם לי – על כך נתונה לו תודתי. יוכר מהם כי מחלתו של וייצמן היא שמנעה ממנו את האפשרות לנסוע לפולין. משנת 1930 ואילך לא היה כבר הזמן מתאים לביקור וייצמן בפולין בשל סיבות פוליטיות, נסיבות שהסברתי בפרקים קודמים על אודות “קרן היסוד” ברובנה.

(א)

3.2.1929

מר רוזנבליט יקר,

קראתי ב־J.T.A. לפני כמה ימים, שמסרת הודעה כי חמישה מראשי המנהיגות הציונית בפולניה יוזמנו לבוא ללונדון כדי להיפגש עם ד“ר וייצמן. שמעתי גם באמצעות משרד הפנים כאילו קיימת הצעה שד”ר וייצמן יסע לפולין.

קריאת ההודעה ב־J.T.A. גרמה לי צער.

מצב בריאותו של ד"ר וייצמן הוא כזה שלא יוכל בשום פנים ואופן להיוועד עם הנציגים הפולניים בבואם הנה ובהחלט לא יהיה במצב לנסוע לפולין. לאמיתו של דבר אסור לו לעסוק בכל עבודה שהיא עד לחורף הבא.

אין זה הוגן כלל וכלל להציב אותו בפני עובדות מוגמרות ולהעמיד אותו במצב קשה ובלתי נעים. כבר בקשתי מזמן ששום סידורים לפגישות מחוץ ללונדון לא ייעשו בלי הסכמתי המוקדמת.

עלי לבקשך להודיע מייד לנציגים הפולניים שיהיה נבצר מד“ר וייצמן להיפגש עמם בלונדון, וזאת כדי שלא יהיה להם כל יסוד לטרוניה ולקובלנא בהגיעם הנה. וכן יש להודיע להם שאין כל סיכויים שד”ר וייצמן יוכל לבקר בארץ זו השנה. עוד פעם אני מבקשת ממך שתימנע בטובך מלקבוע פגישות מחוץ ללונדון ואפילו לא בלונדון גופא, במשך החודשים הבאים, מבלי לקבל את הסכמתי מראש לכך.

אני תקווה שאוכל לסמוך על סידור זה להבא.

שלך בנאמנות

ורה וייצמן

(ב)

4.2.1929

גב' וייצמן יקרה,

קיבלתי את מכתבך מה־3 בפברואר. אין לי צורך כלל וכלל להדגיש שמצב בריאותו של ד"ר וייצמן הוא מקור דאגה להסתדרות כולה, ונסכים ללא ספק לכל הסידורים שיהיה צורך לעשות כדי להחיש את החלמתו ואני מקווה באמת ובתמים שזו אינה רחוקה.

אשר לנסיעתו של ד“ר וייצמן לפולניה, נדמה לי שאת טועה בחושבך שהוא הועמד על ידי, או על ידי מישהו אחר, בפני עובדה מוגמרת, אם כי הנסיעה היתה בדיון במשך שנה לפחות. הרי ד”ר וייצמן עצמו הגיע להחלטה הסופית בענין זה בישיבה עם חברי הוועד הפועל הציוני מפולניה, בברלין בדצמבר האחרון. הדבר הראשון שאמר לי ד"ר וייצמן בשובו מברלין היה, שביקש משרד המושבות להעניק לו ויזה דיפלומטית לפולניה.

אם כי לא הייתי מתחמק מליטול לעצמי אחריות לצעד דחוף וחשוב זה, הרי ההחלטה הסופית בענין היתה של ד“ר וייצמן עצמו. הייתי שמח, כמובן, לשוחח אתך על ענינים שוטפים ככל שהם נוגעים לד”ר וייצמן אישית, אולם חוששני שאין זה ניתן להעשות באמצעות מכתבים. אני תקווה שתתני לי הזדמנות להיפגש עמך במשך הימים הקרובים. הייתי רוצה לשוחח אתך אז על הפגישה המוצעת עם הנציגים הפולניים בלונדון. אינני רואה כל צורך לומר שלא הוחלט על ענין זה ללא ידיעתו של ד“ר וייצמן. כאשר ברודצקי ואנוכי נפגשנו עמו לפני יציאתו את לונדון, נתעוררה שאלת הוועידה והוא הסכים להצעתו של ברודצקי. כאשר מסרתי את ההודעה לנציגי העתונות ושלחתי את ההזמנות לנציגים הפולניים, הייתי כמובן מודע לאפשרות שהפגישה לא תתקיים. מאידך גיסא חשבתי, ועדיין אני בדעה זו, שרצוי לטעת את האמונה בלב הצבור היהודי המודאג מאוד ממצב בריאותו של ד”ר וייצמן, שאומנם יחזור במהרה לפעילות. אם בניגוד לתקוות כולנו, אין זה המצב, חושבני שאין כל עוול בכך שאנו הולכים בדרך שכל ממשלה היתה נוקטת בנסיבות דומות; אם יהיה צורך אפשר לבטל את הוועידה בהודעה קצרה ביותר מראש.

כפי שציינתי, דומני שחשוב שנשוחח בענין, ואשמח אם תודיעיני איפה ומתי אוכל להיפגש עמך.

שלך בנאמנות

פ. רוזנבליט

(ג)

5.2.1929

גב' וייצמן יקרה

שמעתי מפי הגב' רוזנבליט על שיחתך בקשר למצב בריאותו של ד“ר וייצמן ועל רצונך שלא ייעשה דבר העלול להכביד עליו במשך החדשים הקרובים. אין צורך להדגיש שאני מסכים עמך בענין זה. יתר על כן, אם כי דובר הרבה על האפשרות שד”ר וייצמן יבקר בפולניה בחודש מרץ, הבעתי את הדעה פעמים מספר שלא רצוי שהוא יועמד בפני מאמץ גדול כזה, ואני כשלעצמי הייתי מסרב להסכים לכך.

אני מקווה כי הידיעות המגיעות אליך מד“ר וייצמן משביעות רצון ושהוא הולך ומחלים במהירות, כפי שכלנו מקווים. אני רוצה להבטיחך שאעשה כל מה שבאפשרותי לתמוך במאמציך כדי למנוע כל מאמץ יתר על בריאותו של ד”ר וייצמן בחודשים הקרובים.

במיטב הברכות שלך בנאמנות

זליג ברודצקי

(ד)

8.2.1929

מר רוזנבליט יקר,

קיבלתי את מכתבך, ומאז גם ראיתי את ד“ר וייצמן. הרופא כאן אומר שיעברו כמה חודשים עד שיחלים, ואילו נמשכה המעמסה עליו, המצב היה ללא תיקון. אין ברצוני להתערב בעניינים ציוניים כלליים, אולם עד כמה שהעניין נוגע לתוכניות בשביל ד”ר וייצמן, אני עומדת על כך שהדברים יובהרו תחילה אתי לפני שיובאו לידיעתו של ד“ר וייצמן, מכיוון שאני נמצאת במצב של ידיעה מהו המאמץ שאפשר להטיל עליו, ומה לא. הרופא כאן מציע שד”ר וייצמן ייעדר מלונדון עד לחודש אפריל, וברצוני שתודיעו מיד לנציגים הפולניים שלא תהיה באפשרותו של ד"ר וייצמן להיפגש עמם. אשמח להיפגש עמך בשובי ללונדון, ואודיע לך מיד עם שובי.

שלך בנאמנות

ורה וייצמן

בפרק “הדיפלומאטיה הפולנית ובעיית ההגירה היהודית” בשנים 1935־1939 ב“גלעד” א', מספר מחברו עמנואל מלצר כי בחודש ספטמבר 1937 קיבל ראצ’ינסקי, שגריר פולניה ל“חבר הלאומים” בג’נבה, לשיחה מקיפה את ד“ר חיים וייצמן ואת ד”ר נחום גולדמן; השיחה נסבה על מצב היהודים בפולין ועל יעדי הגירה אחרים מחוץ לארץ ישראל.

לשם זה שקל וייצמן אפשרות ביקור בפולין במחצית ספטמבר 1937 לפגישה עם באק מיניסטר החוץ, ביקור שלא יצא אל הפועל בגלל המצב בארץ ישראל.

 

נשיאות הוועד הפועל הציוני    🔗

מאוקטובר 1948 כיהנתי כמנהל המדור לאמריקה הלטינית. אליהו דובקין, חבר ההנהלה הציונית, ראש המחלקה לארגון ולהסברה, לענייני הנוער והחלוץ ולאדמיניסטריה הציע לי, שאוותר על משרתי כמזכיר המחלקה לתרבות של הוועד הלאומי ושאעבור לשרות בהסתדרות הציונית ואכונן מדור לאמריקה הלטינית. לאחר שהשגתי את הסכמתו של דוד רמז יו"ר הוועד הלאומי (בעת ההיא כיהן כשר התחבורה) נתתי לאליהו דובקין תשובה חיובית.

בתחילתה של שנת תשי"א (1951) הזמינני יוסף שפרינצק, יושב ראש הוועד הפועל הציוני, למלא התפקיד של מזכיר הנשיאות של הוועד הפועל הציוני. ואמר לי: “אני רוצה שתעבוד אתי”, כשהוא מדגיש את התיבה “אני”. קיבלתי את זימונו ברצון. המחשבה כי אעבוד עם יושב ראש הכנסת יוסף שפרינצק עוררה בי גם התרגשות! איחוד שני התפקידים יושב ראש הכנסת ויושב ראש הוועד הפועל הציוני באיש אחד אצל למוסד העליון של התנועה הציונית ייחוד של רוממות ממלכתית. בהתאם לרצונו באתי אצלו בימים שלישי ורביעי למלון “עדן” ב־08.30 בבוקר, בשעה שסעד ליד “שולחן שפרינצק” סעודת בוקר, וכן בשעות אחרות בלשכתו בכנסת שבבניין פרומין.

ועד שאספר במעשי הנשיאות, אקדים מקצת דברים אודות המערכת של ההסתדרות הציונית.

אחד היסודות שהניח בנימין זאב הרצל, שהיה בו משום סמל לעצמאותו הנכספת של העם ולכמיהתו לריבונות מדינית, היה הקונגרס הציוני. הקונגרס הציוני היה למעשה מעין הפרלאמנט היהודי הראשון, שבאו אליו נבחרי העם כולו ולא שליחים ממונים בידי מוסדות או קהילות. בכך עשה ד“ר הרצל את הקונגרס לכלי הביטוי של העם היהודי המאורגן. מקונגרס לקונגרס התעצמה הדינמיקה של התנועה הציונית והיא הורגשה בכל שטחי החיים היהודיים. השאיפה לגאולה, שפיעמה בתולדות עמנו במשך אלפיים שנה, מצאה בתנועה הציונית ובקונגרס את הראשית למימוש השאיפה. הקונגרס הציוני הראשון שנתכנס בבזל בשנת 1897 היה המוסד המחוקק העליון של התנועה הציונית. הוא התכנס בתחילה פעם אחת בשנה; משנת 1903 ואילך אחת לשנתיים. סדר זה נשתבש בשל מלחמת העולם הראשונה, ובשנת 1913 נתכנס בווינה הקונגרס האחרון לפני המלחמה, והבא אחריו – הקונגרס הציוני הי”ב נתכנס רק כעבור שמונה שנים בקרלסבאד ב־1921.

הקונגרס הציוני הראשון בחר ב“וועד ועל ציוני גדול” וב“וועד פועל ציוני מצומצם” – ההנהלה.

בידוע מבוססת ההסתדרות הציונית במהותה על וולונטאריות ועל חוקה שהיא קובעת לעצמה. החוקה הראשונה בחיי התנועה הציונית נקבעה בשנת 1899 בקונגרס השלישי בבאזל. החוקה השנייה נתקבלה בקונגרס החמישי בשנת 1901. את הצעת החוקה הכינו ד“ר הרצל, ד”ר מאכס בודנהיימר ומנחם אוסישקין. על פי חוקה זו נהגו עד אשר נתחולל השינוי ההיסטורי הגדול עם תקומת מדינת ישראל. ההסתדרות הציונית הוצרכה לחוקה חדשה. זו אושרה בידי הוועד הפועל בינואר 1960 על סמך יפוי כוח של הקונגרס הציוני הכ“ז בתשט”ז – (1956). שינוי חל גם במוסד המבצע של ההסתדרות הציונית: הוועידה הציונית, שהתכנסה ביולי 1920 בלונדון, ביטלה את שמה הארוך “האקזקוטיבה של ההסתדרות הציונית” “הוועד הפועל הציוני המצומצם” וקבעה תחתיו את השם “ההנהלה הציונית”.

מאז הקונגרס הציוני הי"ב (1921) מורכבת מערכת ההסתדרות הציונית, בדומה למדינה, משלוש רשויות: רשות מחוקקת (הקונגרס שמתכנס אחת לשנתיים), הוועד הפועל הציוני שמתכנס אחת לשנה בין קונגרס לקונגרס; רשות מבצעת (ההנהלה) ורשות שיפוטית (“בית דין הקונגרס” ועד לחוקה חדשה “בית דין הכבוד”).

הרכב המוסדות המשפטיים, שנבחרו בקונגרס הציוני הכ“ג (תשי"א־1951), היה כלהלן: (א) בית דין הקונגרס – אב בית דין ד”ר אהרן בארט; (ב) עורך דין הקונגרס – פנחס רוזן, שר המשפטים; (ג) בית דין הכבוד – ד“ר משה זמורה נשיא בית המשפט העליון. החוקה החדשה ביטלה את המוסד “בית דין הכבוד” והמירה את התואר “עורך דין הקונגרס” ב”פרקליט ההסתדרות הציונית".

מאז הקונגרס הציוני הכ“ג (1951) ועד הקונגרס הכ”ט תשל“ח (1978) נבחרו כ”אב בית דין הקונגרס" ד“ר בארט ז”ל; ש. ז. חשין, סגן נשיא בית המשפט העליון, ז“ל; עו”ד חיים קרונגולד ז“ל ומשה לנדוי סגן נשיא בית המשפט העליון יבדלח”א. הקונגרס הכ“ט בחר בד”ר משה עציוני שופט בית המשפט העליון כאב בית דין הקונגרס.

אחרי “הצהרת באלפור” הפכה התנועה הציונית לגורם פוליטי בהיקף בינלאומי. בהתאם לכך השתנה גם המיבנה של ההסתדרות הציונית. בארבע שנות מלחמת העולם הראשונה היא דמתה לספינה שנטרפה בלב ים, אך בהשראתו ובהנהגתו של חיים וייצמן, ומכוח סעיף 4 של המנדאט הבריטי, היא שבה להיות מוקד הכוח בחיי העם היהודי. גם משקלו של הקונגרס עלה והוא היה לבמה הפרלאמנטארית של העם היהודי במלוא המשמעות של המושג. ריבונותו מצאה את ביטויה המוחשי בזכותו להחליט על תקציב.

הקונגרס בוחר ב“וועד הפועל הציוני”. “הוועד הפועל הציוני” מתכנס אחרי נעילת הקונגרס כדי לבחור ב“יושב ראש הוועד הפועל” ובנשיאותו. “יו”ר הוועד הפועל" הוא “יו”ר הנשיאות“. באותה ישיבה ראשונה בוחר הוועד הפועל ב”וועדה מתמדת" לענייני תקציב וכספים, שעניינה לדון בתקציבה של ההסתדרות הציונית.

מתקנות “הוועד הפועל” מתחייב כי יובא לפניו “דו”ח המבקר" במושבו השנתי בדרך שתקבע הנשיאות. בימי ד“ר אמיל שמורק, “מבקר ההסתדרות הציונית” הראשון, ואחריו שמואל רפפורט, זכרונם לברכה, וכן בימי ב”צ מאירי יבדלח“א – הקדישה הנשיאות חלק רב מזמנה ל”דו“ח המבקר”; היא העמידה מתוכה את “ועדת השבעה” ובראשה ישראל מרמינסקי ז“ל, חבר הוועד הפועל הציוני; לאחר מכן בשנת 1950 בחרה מבין חבריה ב”ועדת השלושה“. על זו נימנו חברי הנשיאות הרב אלימלך נויפלד ז”ל, ישראל בר יהודה ז“ל ואנשל רייס יבלח”א ואנוכי כמזכיר הוועדה. הוועדה דנה בסוגיה זו למעלה משנה. בתוספת זו של עבודה יצאתי אך נשכר כי למדתי רבות מהשקלא והטרייא בין המבקר ובין ההנהלה.

תפקידיה העיקריים של הנשיאות היו לקבוע, תוך התייעצות עם ההנהלה, את מועדי מושביו של “הוועד הפועל הציוני”, את מקומם, משך זמנם ואת סדר יומם; לנהל את מושבי “הוועד הפועל”, לבצע את הפעולות המוטלות עליה מכוח חוקת ההסתדרות הציונית, לדון ולהחליט בעניינים שמסרו לה הקונגרס או הוועד הפועל. לשם מילוי תפקידיה מקיימת הנשיאות קשר מתמיד עם ההנהלה ומקבלת ממנה המידע הדרוש לה.

ואלה ענייניה של הנשיאות: בחירת ועדה מתמדת לענייני תקציב וכספים, בחירת חברים למועצת המנהלים לקרן היסוד, חילופי גברא בין חברי הוועד הפועל, בחירת חברים לדירקטוריון של הקרן הקיימת לישראל, להמליץ על אישים כמועמדים להיבחר כחברי מועצת המנהלים של “אוצר התיישבות היהודים”. צירוף אישים ציוניים בלתי מפלגתיים להנהלה, בחירת נציגי ההסתדרות הציונית כחברי עצרת הסוכנות היהודית ביחס של 50% לעומת 50%, כינון ועדה לקביעת מספר הצירים לקונגרס, ועדה לתיקון החוקה. אחדים מהתפקידים האמורים מילאה הנשיאות יחד עם ההנהלה.

בהתאסף מושב הוועד הפועל הציוני התקיימו ביום פתיחתו, וגם במהלך המושב, ישיבות הנשיאות שהשתתפו בהן החברים מחוץ לארץ: נשי “הדסה”: יהודית אפשטיין, ד“ר מרים פרוינד ופיי שנק, שהיתה ראש המחלקה לאירגון, לורד ברנט ג’נר, וד”ר שניאור לבנברג מלונדון; ד“ר לבנברג נולד בעיר קורסק שבלבה של רוסיה; חגג את “הבר־מצוה” שלו ברוסיה הבולשביקית; הוא כיהן כיושב ראש המפלגה הציונית־הסוציאליסטית בלטביה ושימש בשנים 1934־1936 כמזכיר כללי של מערכת העתון היומי “אונזער ווארט” בטאונה של ארץ ישראל העובדת בווארשה. ראשון לעורכיו היה זלמן רובשוב־שזר. ד”ר לבנברג נודע כסובייטולוג. בין המרצים בוועדה המדינית היו שר החוץ, שר הבטחון ופקידים בכירים במשרד החוץ.

על פי תפקידי שומה עלי לגשר בין הנשיאות ובין חברי ההנהלה. וכך ראיתי כי מאיר גרוסמן ראש המחלקה ליחסי חוץ היה ג’נטלמן יפה הליכות. אף העברית “הרוסית” שבפיו ערבה לאוזנינו; מדי בואי אצל ר' שלמה זלמן שרגאי, ראש המחלקה לעלייה, יצאתי מלפניו תמיד נשכר בהיותו תלמיד חכם השופע חידושי תורה ומרחיב את הדעת.

בינינו היה שיתוף עבודה הרמוני. ואספר מעשה בעולה מארגנטינה, בת שלושים, שמשרד הדואר בחיפה סירב להעסיקה כטלפוניסטית אף על פי שהיתה בעלת כישורים. מה אמר משרד הדואר? היא קשישה (!) מלהיות טלפוניסטית. שיגרתי אל מר ש“ז שרגאי מכתב: אילו הייתי חבר כנסת, הייתי מגיש שאילתא בענין זה. העולה ראתה עצמה נעלבת וחשבה לשוב לארגנטינה. מר שרגאי פעל בחינת האומר ועושה, המדבר ומקיים, הוא פנה אל שר התקשורת; העולה נקראה לשוב ולקבל משרתה כטלפוניסטית, לימים נישאה, ובע”ה הקימה בית בישראל.

בישיבת הנשיאות שהתקיימה ב־י' מרחשון תשי"ב (9.11.1951) הגדיר יוסף שפרינצק את תפקידיה של הנשיאות והיתווה את דרכי פעולתה, וכך אמר:

"נכנסנו לנשיאות מתוך הנחה שאחרי הקונגרס נעשה את הנשיאות לגורם אפקטיבי. אומנם תפקידינו מצומצמים למדי, אולם לא יהיה צמצום אם נרחיב את יוזמתנו ומן הראוי שנהיה בעלי יוזמה בהצעותינו להנהלה הציונית.

למן הזמן שההנהלה הציונית עברה לארץ ישראל ונכנסה לתקופה של הגשמה ממשית, שחייבה עומס תפקידים קשים ומרובים, המטרה העיקרית – הדאגה לקיום ההסתדרות הציונית טושטשה מיום ליום, טושטשה הפעולה האורגניזאציונית. מן ההכרח שחדוש הפעולה הזאת יהיה מותאים לתנאים החדשים, שקמו בחיי העם והארץ. נשיאות הוועד הפועל הציוני יכולה בהצעותיה לתרום תרומתה לענייני ארגון, ואולי גם לחדש משהו. וכדי שעבודת הנשיאות תהיה יעילה צריך לקיים את ישיבותיה בקביעות, אחת לחודש. יש לקבוע מראש סעיפים מסויימים שיידונו בכל ישיבה. על המחלקות לארגון, להסברה, לחינוך ותרבות בגולה, לענייני הנוער והחלוץ, אשר שטחי פעולותיהן בגולה, להמציא לנשיאות ידיעות והסברה על הנעשה ולתת תשובות על שאלות שונות. מן הרצוי שהנשיאות תקיים עם חברי הוועד הפועל הציוני מגע בהמציאה להם אגרת סיכום אחד לחודשיים. הנשיאות צריכה למפרע לדאוג להכנות לקראת כל מושב של הוועד הפועל הציוני, אשר בהכנתו, בתכינת תוכנו היא צריכה להשתתף באופן פעיל.

הצעותי אפוא הן: (א) ישיבות קבועות אחת לחדש; (ב) מסירת דברי הסבר בידי חבר ההנהלה על הנעשה בתנועה הציונית; (ג) קשר עם חברי הוועד הפועל הציוני. עלינו לחדש במושבי הוועד הפועל הציוני את הצורה, את הסדר הנאה, את הנוסח, דברים שיש בכוחם לעורר כבוד.

הנשיאות אינה מוסד מבקר את פעולותיה של ההנהלה. שאילתא בישיבות הנשיאות אל ההנהלה – כן; תשובת ההנהלה – כן; דיון – לא. הדיון הוא בהנהלה".

באותה ישיבה ענה יו"ר ההנהלה ברל לוקר שהוא מסכים עם הערותיו של היושב ראש יוסף שפרינצק על תפקידי הנשיאות. ההנהלה מוכנה ורוצה לקיים יחס חברי, ידידותי עם הנשיאות, אולם אין הנשיאות סמכות שתשגיח על פעולות ההנהלה.

הטעמתי את הדברים שנאמרו באותה ישיבה מפי יו“ר הנשיאות ומפי יו”ר ההנהלה כי בישיבה האמורה נוצקו היסודות לעבודת הנשיאות וליחסים בינה ובין ההנהלה.

לעומת הוועד הפועל הציוני, שמתכנס אחת לשנה (לבד מכינוסיו שלא מן המניין כשהנסיבות מחייבות), מקיימת הנשיאות את ישיבותיה, בדרך כלל, פעם אחד מדי חודש בחודשו. נציג ההנהלה בנשיאות הוא ראש המחלקה לארגון. בישיבות הנשיאות משתתף יו“ר ההנהלה הציונית והוא סוקר בהן את דיוני ההנהלה בנושאים שונים; כפעם בפעם מוזמן ראש מחלקה כדי לדווח על פעולות מחלקתו כגון גזברות, עלייה וקליטה, חינוך, ענייני נוער ועלית הנוער, התיישבות וכו'. בשוב יו”ר ההנהלה מחו"ל הוא סוקר את פעולותיו בארצות שביקר בהן; סקירתו מקיפה בדרך כלל שטחים ועניינים רבים, בכללם גם המצב הפוליטי בארצות מסויימות כשדבר זה הינו בעל משמעות מבחינה ציונית.

ד"ר נחום גולדמן נהג כיושב ראש ההנהלה הציונית (1951־1956), ולאחר מכן כנשיא ההסתדרות הציונית (1956־1966) מדי בואו לירושלים להשתתף בישיבות הנשיאות. סקירותיו חבקו מאופק עד אופק את העולם היהודי והבעיות שהציג עוררו תמיד ויכוחים ברמה גבוהה.

יוסף שפרינצק היה אומר: “ממשלה יש עליה עין רואה ואוזן שומעת של הכנסת, יש עליה ביקורת של העתונות יום יום; ממשלה – עליה ניצבת אופוזיציה מצלפת; לא כן ההנהלה הציונית, שמחויבת ליתן דין וחשבון לקונגרס אחת לארבע שנים ולוועד הפועל הציוני המתכנס אחת לשנה. בתוך אותה שנה עושה ההנהלה ופועלת בארץ ובחוץ לארץ ואין מעשיה נודעים בציבור הציוני בארץ ובחו”ל. ההנהלה צריכה גיבוי בכל ימות השנה. את עשיותיה ואת פעליה היא צריכה להביא אל חוגי הציונים, וקודם כל אליהם, אל המפלגות (בזמנים ההם היו מפלגות רעיוניות, ומנגנוניה מוצנעים היו) על ידי חברי הנשיאות, שלוחי המפלגות".

ועוד טען שפרינצק: – לא זו בלבד שאין הציונים בחוץ לארץ יודעים מה עושה ההנהלה, אף הציונים בארץ, במדינת ישראל, אינם נדרשים להתעניין במעשי הציונות.

טיעוניו חדרו אל כל המפלגות שהיו תמימי דעים עמו ובקונגרס הכ"ד (שהתכנס בירושלים בימים י“ג־כ”ו באייר תשט"ז 24.4־7.5.1956) נתקבלה החלטה פה אחד:

(1) הוועד הפועל הציוני יבחר מקרב חבריו גוף הנקרא “הוועד הפועל הציוני המצומצם”.

(2) הוועד הפועל המצומצם יהא מורכב מ־33 חברים, ובהם כל חברי הנשיאות.

(3) הוועד הפועל המצומצם מתכנס למושביו פעמיים בשנה, לכל הפחות. מושבים אלה מתקיימים בנוסף על מושביו של הוועד הפועל הציוני.

(4) הוועד הפועל המצומצם יקבל דינים וחשבונות ממחלקותיה של ההנהלה, והוא רשאי לקיים ויכוח ולהגיש שאילתות. בעניינים שהעביר אליו במפורש הוועד הפועל הציוני, הוא רשאי גם להחליט החלטות.

החלטה זו היא אחת מיוזמותיה של הנשיאות, שחתרה בהשראתו של יוסף שפרינצק להוציא את ההנהלה מבדידותה בד' אמותיה.

כי הוועד הפועל הציוני המצומצם נתחייב מהמציאות ילמדנו המושב השני, שכינסה אותו הנשיאות ונתקיים בימים ז’־ח' בטבת תשי"ז (11־12 בדצבמבר 1956) אחרי “מבצע קדש”. בדברי הפתיחה באותו מושב אמר שפרינצק: “זהו מושב לא רגיל והוא מתכנס בשעה בלתי רגילה, – שעת ההתרחשות הגדולה בישראל, אולי היחידה במינה בדברי ימי ישראל – בשעה שהשם סיני נהיה אקטואלי בעם”.

באותו מושב הרצה נשיא ההסתדרות הציונית ד"ר נחום גולדמן על פעולותיה הקרובות של ההסתדרות הציונית בזמן הזה.

המושב השלישי והאחרון של הוועד הפועל הציוני המצומצם נתקיים בימים: א’־ב' בחשון תשי“ט (15־16 באוקטובר 1958). פרץ נפתלי הגזבר, ולאחר מכן ד”ר דב יוסף הגזבר וראש המחלקה לקליטה, השיבו לשאילתות שריעננו את המושבים.

בכל שלושת המושבים השתתפו כל חברי ההנהלה – מהם שהגיעו במיוחד גם מחוץ לארץ; מחמת דוחק הזמן היו הדיונים ענייניים ומעשיים.

מן הדין לציין כי בימי מלחמת העולם השנייה, כשהוועד הפועל הציוני לא היה יכול להתכנס, פעל הוועד הפועל הציוני המצומצם כבעל סמכות להחליט גם החלטות מדיניות, ובנובמבר 1942 הוא אישרר את “תכנית בילטמור”. יו"ר הוועד הפועל הציוני המצומצם היה יוסף שפרינצק.

לפני הנשיאות הובאו נושאים ובעיות שאקטואליותן לא פגה עד היום. אמנה אחדות מהן:

– “רבה המבוכה של הציונות לאחר הקמת המדינה. בכל כינוס ציוני תהיה עתה נקודת הכובד מה מהותה ומה עתידה של ההסתדרות הציונית. נוצרה כבר ספרות לשאלה הציונית, שהיא (הספרות) הולכת ומתרחבת” – (יוסף שפרינצק, 1950).

– “השאלה העומדת לפנינו: – קיום התנועה הציונית בשביל העם; כי יש סכנה שאנו נפסיד את הנהגת העם. יש ארגונים המחכים להזדמנות לקחת את רסן הנהגת העם בידיהם” – (ד"ר חיים בוגר).

– “אפשר להקים מחדש את התנועה הציונית על רגליה בזהירות רבה באמצעים ודרכים חדשות, באמצעים אמוציונליים שנעורר בהם את היהדות. הציונות החדשה היא האמת של מחר” – (קורט בלומנפלד).

– “יש יורדים שרוצים לחזור, אנו עכשיו דנים עליהם אם לשנות במשהו את הקו שלנו. כל יהודי שיש לו דרכון ישראלי יכול לחזור לארץ. השאלה אם אנו מממנים את שיבתם או לא. יש אצלנו רצון לעשות פעם אחת משהו בעניין זה ולהעלותם שוב בכספים ציבוריים. יש תחנונים ממאות יורדים שרוצים לחזור לארץ. הגענו למסקנה שצריך לחשוב על שינוי”, – אמר יו"ר ההנהלה ברל לוקר בישיבת הנשיאות ב־8 בדצמבר 1953.

יוסף שפרינצק שחשש משממון השיגרה הטריד לעתים תכופות את ההנהלה ביוזמותיו. אחת מהן היתה “משלחת רצון טוב” אל הציונים באירופה, – משלחת שישתתפו בה חברים המסוגלים להרים תרומה רעיונית, להנחות דרך למבקשי דרך כדי שמקבליה יהיו נשפעים ממנה ולא יעמדו עוד נבוכים, כי רב האור השופע ממדינת ישראל שהציונות חוללה אותה. ההנהלה קיבלה יוזמתו. המשלחת יצאה אל ההסתדרויות הציוניות בצרפת בבלגיה ובהולנד; בראשה עמד יוסף שפרינצק והשתתפו בה ד“ר ישעיהו וולפסברג־אביעד, יוסף הפטמן עורך “הבוקר” ויוסף ברץ מדגניה א'. מזכיר המשלחת היה ש”י קרויטנר, לימים המנהל הכללי של הלשכה הראשית “קרן היסוד”.

יוסף שפרינצק היה מיוזמי הרעיון העלאת עצמותיו של הרצל מבית הקברות בדבליג אשר בווינה למנוחת עולמים באדמת מדינת ישראל. במושב הוועד הפועל הציוני האחרון שלפני הקונגרס הציוני הכ"ד (1956), הוא המושב שנעל את “שנת הרצל”, אמר שפרינצק: “יש להסיר מהאידיאולוגיות הניאו־ציוניות את עטרת הציונות ששמים עליה, באשר “ניאו־ציונות” זו הינה ביסודה אנטי ציונית. אני מסיים את דברי הפתיחה שלי בתפילה שתוכנו של המושב הזה יהווה קריאה חיה לציונות, לכיבוש העם ודורו הצעיר להגשמת חזונו וציוויו של הרצל – עד שהעם ישכון לבטח בארצו”.

כשביקר שפרינצק בשנת תש"י (1950) כיושב ראש הכנסת בארגנטינה, באורוגוואי ובארצות אחרות בדרום אמריקה, הוא עורר התלהבות בקרב המוני בית ישראל. נמצאו בארגנטינה ציונים שזכרו שהוא חיים גרינברג ניסחו ב־1905 את הפרוגרמה של “צעירי ציון” ברוסיה.

בקונגרס הציוני הכ"ד (1956) נבחר שפרינצק כנשיא הקונגרס. הוא היה אציל בדיבורו, אציל גם היה בפטישו כיושב ראש. כיושב ראש הוא לא חרג²²⁵ מעולם מסמכויותיו, דאג שלא תקופחנה זכויותיה של האופוזיציה (חרות־הצה"ר לא ישבה בקואליציה של ההנהלה הציונית) ושם על עצמו מיגבלות. במושבי הוועד הפועל הציוני הוא לא השתתף בוויכוחים. הוא פתח את המושב והוא גם נעל אותו. הוא אמר לי פעם כי מחרדתו לעתידה של המדינה הוא החליט – לרשום בסדר היום לדיונים בישיבת הנשיאות סעיף “להכשיר את העם לשיבת ציון”.

ואומנם, במושב הוועד הפועל האחרון בחייו, בחודש אדר תשי"ח – מארס 1958, הוא נשא משא “להכשיר את העם לשיבת ציון”. דבריו ראויים להישמע גם היום ובכל יום בכל בית יהודי בתפוצות הגולה. עיקרי דבריו הופנו אל הגולה הגדולה באמריקה.

לישיבות הנשיאות הוא בא תמיד בלוויית חיים ליאור סגן מזכיר הכנסת, לימים מזכיר הכנסת, והישרה עליה תמיד אווירה של הוד וחן והדרת כבוד.

ליוסף שפרינצק שהיה בעל חוש הומור היו לו אמרות כנף. בכל פעם שצריך היה לקבוע מועד לפתיחת מושב הוועד הפועל, וההנהלה הציעה מועד, – הגיע ערב ישיבת הנשיאות מברק מ“הדסה” באמריקה שאינה מסכימה למועד שהוצע הואיל ומועד זה כבר תפוס אצלן. המברקים מנשי “הדסה” הוציאו את שפרינצק מן הכלים. טוב שראש השנה נקבע אצלנו ביום מסויים, אחרת היו נשי “הדסה” דוחים גם אותו – אמר שפרינצק בישיבת הנשיאות ד' בתשרי תשי"ז (9.9.1956).

גם אלה שמחולקים בדעותיהם מהי יהדות ומהי ציונות – הכל מסכימים שדעת קודמת לכל. אנו עומדים עכשיו לפני השתלטות עם הארץ בקרב היהודים. ההתבוללות אינה תיאורטית. איש איננו בעד התבוללות. אבל נשואין עם גויים וגויות ושמד באים באופן טבעי. אנו עומדים לפני בעיה שלא יהיה לציונות במי לטפל (י. ש. 7.11.1957). הדור הצעיר באמריקה והדור הצעיר באמריקה הלטינית²²⁶ והדור הצעיר במכסיקו והדור הצעיר בסקנדינביה כולם עומדים כמעט במדרגה אחת של מרחק מן האידיאלים שלנו (י. ש. 2.2.1958).

בח' בסיון תשי“ז (7.6.1957) נתקיימה ישיבה חגיגית של נשיאות הוועד הפועל הציוני על סיפונה של האניה “תיאודור הרצל”, שלושה ימים לפני הפלגתה השניה מחיפה לאירופה. את נאומו ימצא הקורא ב”הפועל הצעיר" תשי"ז (1957) גליון 44.

יום רביעי, 29 בינואר 1959, כשסעד סעודת בוקר ישבתי ליד שולחנו במלון “עדן”; בשעה 11 קראני לבוא אצלו בלשכתו בבניין הכנסת בבית פרומין. שיחתו נסבה על הציונות באירופה וכן היה בדעתו לזמן את ד"ר נחום גולדמן נשיא ההסתדרות הציונית לישיבת הנשיאות הקרובה. כתמיד כן גם באותה שיחה שפע הומור. יצאתי מעם פניו בהרגשה שנתעשרתי. בכל שיחה עמי היה מגלה בקיאות בדברי ימי ישראל, אף בספרות פולנית, ואת סיפוקו ראיתי על פניו המחייכים. בשיחתו עמי זכר להזכיר את הסופרת עליזה אורז’שק (Orzeszkowa).

אנחנו היהודים לא נשכח לעולם את אשר עשתה האשה הזאת בשבילנו. לנוכח פני קברה מתאבלים ביום הזה גם חובביה הרבים והמרובים מקרב היהודים. מת עלינו הסניגור היותר גדול אשר היה לנו בארץ ששם לא ישנאו אותנו, כי אם – בזים לנו.

(דוד פרישמן)

בשעה שלוש וחצי אחר הצהרים הוזעק אל שפרינצק במלון “עדן” פרופ' רחמילביץ; יוסף שפרינצק הועבר באלונקה לבית החולים “הדסה” ושם החזיר את נשמתו לבורא העולם.

יוסף שפרינצק יושב ראש הכנסת הראשונה, השניה והשלישית נחה את המוסד הציוני המחוקק: הוועד הפועל הציוני. ישיבתו האחרונה עם הנשיאות התקיימה בביתו בתל אביב (במעונות העובדים שברחוב מאפו) ביום י' בשבט תשי“ט. גם לאחר שנבחר יושב ראש הכנסת הריהוט לא הוחלף בחדש, אף לא כסא. יוסף וחנה רעייתו חיו חיי צנע כל ימי חייהם. כ' בשבט תשי”ט, יומיים אחרי חגיגת העשור של הכנסת הוא נאסף אל אבותיו. נאלמה הלמות פטישו – מבע לבינה שבלבו, לתחושת המידה, לשמיעת דעת הזולת, להשכנת הוד של מלכות, להאדרת מדינת ישראל.

הרבה למדתי מפיו. נקשרתי בו באהבה ובהערצה משעת עליתי בתרפ"א (1921). לראשי “התאחדות” שעלו מפולין היה אחיעזר ואחיסמך. חכמה ופקחות חברו בו יחדיו. הוא היה אומר: מה בין חכם לפיקח? פיקח הוא האדם היודע לצאת ממצב אשר חכם מלכתחילה לא היה נכנס בו.

ב־14 בפרואר 1969 כתב לי מלונדון רוברט וולטש: “שפרינצק היה ידיד נאמן ואני הוקרתי אותו מאד, לעתים קרובות אני מרגיש איך הוא חסר לנו; גם ההומור שלו, תכונה מאד רצוייה. אין לנו כיום אישי ציבור שיש להם חוש הומור ואנושיות כזו שהיה לשפרינצק”.

מה רבה היתה ההערצה שהעריצו את שפרינצק חברי הוועד הפועל הציוני הננו למדים מן העובדה: מספר חברי הנשיאות היה ארבעה עשר, מהם חמישה מסיעת “תנועת העבודה הציונית”. יוסף שפרינצק לא נבחר כאחד מן החמישה, אלא מחוץ למסגרת מפלגתית, להודיעך שנבחר לכהונת יושב ראש הנשיאות כחבר החמישה עשר, כל 14 חברי הנשיאות הצביעו בעד יוסף שפרינצק כיושב ראש.

אחרי מות יוסף שפרינצק בחרה הנשיאות בברל לוקר להיות יושב ראש בפועל של הוועד הפועל הציוני. הכרתי את לוקר לראשונה בשנת 1919 בסטניסלאב, כשבאתי לשמוע את נאומו באסיפת עם ב“אולם ווידנפלד”. הוא היה אז מדבריה המוכרים של תנועת “פועלי ציון” כי מאחוריו כבר שנות השתתפות פעילה במאבקים הפוליטיים והסוציאליים של תנועת הפועלים היהודיים בגליציה ובבוקובינה. קשרי הראשונים עם ברל לוקר החלו אפוא בסטניסלאב. אביו, יעקב שטנר, היה מנהל בית הספר “שפה ברורה”. הוא נשא לו לאשה את חיה לוקר ונולד להם בנם היחיד ברל. לאחר שהוריו נכנסו לחופה כדת משה וישראל הם לא טרחו לרשום את נשואיהם אצל מנהל פנקסי הנשואין והלידה, על כן נקרא שמו ברל לוקר.

ברל לוקר נבחר בשנת 1923 לחבר הוועד הפועל הציוני. מאז ואילך נמשכה פעילותו במרכז העצבים של התנועה הציונית. בשנת 1931 הוא נבחר להנהלה הציונית וקיבל לידיו את ניהול המחלקה לארגון. בשנת 1938 הזמין אותו ד“ר חיים וייצמן מארץ ישראל ללונדון כדי לחזק את הפעלתנות הפוליטית שם, בייחוד בקרב חוגי מפלגת הלייבור. בשנת 1948 הוא נבחר יו”ר ההנהלה הציונית, וב־1951 בחר בו הקונגרס הכ“ג להיות יו”ר ההנהלה.

אותו קונגרס בחר בשני יושבי ראש להנהלה: בד“ר נחום גולדמן, שמושבו בניו יורק, ובברל לוקר שמושבו בירושלים. בקונגרס הכ”ד שהתקיים בשנת 1956 הוא פרש מן ההנהלה והוועד הפועל הציוני בחר בו להיות חבר הנשיאות. היה זה אך טבעי שאחרי מות יוסף שפרינצק יעבור שרביט הנשיאות לידי היושב ראש בפועל של הוועד הפועל הציוני עד לקונגרס הכ"ה בשנת 1961.

ברל לוקר המשיך בקו של שפרינצק. באחת הישיבות הראשונות של הנשיאות הוא הדגיש את הקו המפריד בין תחומה של ההנהלה ובין התחום של הנשיאות ואומנם הצליח לקיים באורח מובהק את התחומים באופן שאין מלכות אחת נוגעת בחברתה. הנושא שלא ירד כמעט מסדר יומן של הישיבות היתה שאלת קליטת העולים במדינת ישראל. זו היתה בראש דאגותיה של ההנהלה והעיקר במעשיה. בחמש השנים הראשונות אחרי קום המדינה עלו לארץ ישראל 723818 יהודים. אלה יצאו ממחנות העקורים בגרמניה, באוסטריה ובאיטליה, ממחנות מעפילים בקפריסין, וכן מעירק, מתימן, מתוניס, מפולין, מרוסיה, מפרס, מהודו, ועוד.

בראש המחלקה לעלייה עמד חבר ההנהלה יצחק רפאל. זכור לי ביקורו ב“שער העלייה” בחיפה. רבים מהעולים היו נגועים במחלות, מהם גם בגזזת. ד“ר גיורא יוספטל, ראש המחלקה לקליטה ניצח על עבודת השרשת העולים באדמת המולדת. אברהם ציגל מונה ב־1950 להיות מנהל אגף המחנות והמעברות וב־1954 הוא מונה למנהלה הכללי של המחלקה לקליטה. בשנים 1964־1968 הוא פעל כחבר הנהלת הסוכנות היהודית, כראש המחלקה לקליטה ו”השירות הרפואי לעולה“, שהסוכנות היהודית הקימה בגמר מלחמת העולם השנייה. בראש מוסד זה עמד הרופא ד”ר אברהם שטרנברג ועמו עבד ופעל צוות עובדים מסור שאנשיו לא חסכו עמל מעצמם ועשו לילות כימים במשך שבועות רבים, ופעמים חודשים מחוץ לבית. השרשת העולים יושבי המעברות, שחיו בתנאי חיים קשים מאוד, נתאפשרה בזכות שיתוף הפעולה המלא, שבין המחלקה לקליטה לשרת העבודה גולדה מאיר ז"ל בשנים 1948־1955, שבמצוק העתים תמכה בעבודות יזומות ובלבד שהעולים לא יושחתו באכילת לחם חסד. ונזכור את צביה לובטקין, מלוחמי גיטו ורשה, שהגדילה לעשות כראש המחלקה לקליטה.

לוי אשכול ז“ל, שהיה אז ראש המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית, רקם את חזון “ההתיישבות האיזורית” בחבל לכיש ובחבל עדולם. בהיותו גזבר הוא חולל מהפכה בבצרו את מפעלי העלייה והקליטה. עולים אלה שחשו את עצמם כ”אבק אדם“, הקימו 250 כפרים והפכו להיות חלוציה החדשים, זקופי הקומה והגאים של מדינת ישראל, שנותנים לחם לארצנו ומייצאים מתוצרתם לחו”ל, – פרחים, פירות וירקות. לעינינו התחוללו “קיבוץ גלויות” והפיכת המוני עקורים לעם עובד אדמתו, וכל אלה בניצוחם של ראשי ההנהלה הציונית ברל לוקר ז“ל וד”ר נחום גולדמן יבלח"א.

יעקב צור יו"ר הוועד הפועל הציוני    🔗

בשנים שבין 1961 עד 1968, מהקונגרס הכ“ה עד הכ”ו, כיהן יעקב צור כראש הוועד הפועל הציוני. יעקב צור היה מצוי תמיד בבית, היינו בבית המוסדות הלאומיים – כיו“ר הדירקטוריון של קרן קיימת לישראל – ומכאן קשרי התכופים וההדוקים עמו. בתוקף תפקידו הוא השתתף בישיבות ההנהלה והיה מצוי בכל העניינים שנדונו בה, ואחר כך בישיבות הנשיאות. לכל ישיבת נשיאות קדמה התייעצות וזומנו אליה ד”ר ראובן איתן, מזכיר הוועד הפועל הציוני, ד“ר יהושע פרוידנהיים היועץ המשפטי ואנכי; משנת 1965 זומנו לישיבות אלה היועץ המשפטי ד”ר אהרן צברגבאום ואנכי. הוא נהג להקשיב לחוות דעתם של יועציו, שנסמכו על החוקה והתקנות, על הנסיון והמסורת; ויכולני לומר שבימי כהונתו, כבימי קודמיו, טופחו בישיבות הנשיאות ובמושבי הוועד הפועל הציוני הנוסח והסגנון, והסדר הנאה.

בהתאסף הוועד הפועל הציוני למושביו השנתיים מעשה הארגון של המושב היה בידי מזכיר הוועד הפועל הציוני ראובן איתן ביחד עם צוות העובדים במחלקת הארגון ובראשו אסתר כ“ץ. מכוח תפקידי שומה עלי לישב אל שולחן הנשיאות לימינו של יושב ראש הישיבה ולנהל ברוב ערנות את “שולחן הנשיאות” כשהיו”ר מנהל אל הישיבה. יעקב צור הניח בידי את זימון חברי הנשיאות לנהל ישיבות, להתאים את היו“ר לסדר יומה של הישיבה. חוכמה זו למדתי מיוסף שפרינצק ז”ל. כשפרינצק כן גם צור תמיד ובכל עת נכח באולם, והקשיב לנאומים. אחת הצרות המעיקות היו הנאומים שהוכנו מראש והושמעו בלא שתהיה בהם כל שייכות לדברים שאמרו קודמיהם. עיניו היו צופיות תמיד הליכות הבית להיות נכון לכל “צרה” שלא תבוא. כקודמו כן גם צור שמר על הגבולות שנתחייבו מתפקידו כיו“ר הוועד הפועל. הוא פתח את המושב והוא גם נעל אותו; הוא לא לקח חלק בוויכוחים אלא לעתים רחוקות. היו”ר ישב אל השולחן במשך שעתיים, ואילו אנוכי ישבתי, על פי חובתי, תשע שעות בשלוש ישיבות; דוברי הסיעות ראו בי “שלטון על הזמן” ועל סדר הנואמים. כל נואם השתוקק בדרך הטבע להשמיע דבריו ב“אוזני ההיסטוריה” ודווקא באולם שיש בו קהל רב של מאזינים. מאחר ועל הרוב לא היה האולם מלא, ארע שבאחד הקונגרסים פתח הנואם את נאומו במלים: “קונגרס־פרוטוקול נכבד מאוד…”

משהיה “השלטון” בידי הפעלתיו למען שני חברים ויריליסטים מהוועד הפועל הציוני: יצחק גרינבוים וקורט בלומנפלד. משך הזמן המירבי שהוקצה לוויריליסטים היה חמש־עשר דקות. לגרינבוים שהיה מורגל בפולין לנאום שלוש שעות באסיפות־עם היתה זו בבחינת מיטת סדום לרטוריקה שלו. זכורה אמרתו של ד"ר יהושע טהון שאמר עליו: “אילו היו לי רגליו של גרינבוים, הייתי יכול גם אני לנאום שלוש שעות”… גרינבוים האיש, שנודע כאדם נוקשה בחיים הפוליטיים, היה בביתו, בעבודתו וביחסים שבין אדם לחברו טוב לב השופע חיוך נלבב ואבהי לזולתו. הוא ראה בי ידיד עוד מימי פולין וחשתי בצורך שלא לקפחו לפי שבעשר דקות נבצר ממנו לכלכל את נאומו. הוא נאם אפוא כחצי שעה ויותר וגרם לקיצוץ בזמנם של הנואמים שבאו אחריו שנאנסו לוותר על דיבורם, ורוגזים עלי, בייחוד כשהשעון הורה 12.40…

כך נהגתי עם קורט בלומנפלד, שהיה מקברניטיה²²⁷ של הציונות בגרמניה. הם לא קראו נאומיהם מן הכתב. גרינבוים נאם – ומי לא הקשיב, ואפילו בן גוריון ביקש העתק נאומו; וכשקורט בלומנפלד נשא את דברו – מי לא האזין.

וכשאני עומד בסוגייה “שלטון” שהיה בידי, אספר מעשה בנאומו של חיים הרצוג בדיון על ההסברה בחוץ לארץ. לפי התקנות – חבר הוועד הפועל הציוני, בין בארץ ובין בחוץ לארץ, יכול, הוא או סיעתו למנות אחד משני ממלאי מקומו שנבחרו בקונגרס.

חיים הרצוג אך זה שב לישראל מארצות הברית, שם הוא כיהן כנציג ישראל באומות המאוחדות, ובאמתחתו דברים שהיו ראויים להישמע. סיעתו – תנועת העבודה הציונית הודיעתנו כי ראובן (שם בדוי) ימלא את מקומו של חבר הוועד הפועל הציוני שמעון (שם בדוי), ולא חיים הרצוג, שנבחר כממלא מקום. חיים הרצוג שהוזמן כאורח נכח באולם וישב בחינת מבין ומאזין, מביט ומקשיב ופיו לא יפצה.

מכיון שהבינותי כי חיים הרצוג עשוי לשבור את שיגרת הנאומים, והוא עשוי לחדש, וכשינאם האולם יהיה מלא, כי יש לו מה לומר, חיים הרצוג קיבל את רשות הדיבור. כיצד? הכנסתיו לרשימת הנואמים שהגשתי ליושב ראש הישיבה והוא קראהו לומר דבריו.

מודה אני שלא פעלתי לפי התקנות, אולם פעלתי לפי השכל הטוב, השכל הישר וכך נמצאו חברי הוועד הפועל הציוני נשכרים והיתה זאת שעה של התרוממות רוח.

ומשנאם זלמן שזר הדיון העיוני של מושב הוועד הפועל והדיון המעשי נתגלגלו תמיד לדיון על קיומיותה של הציונות. בכל עת שבאתי אצלו הוא קידמני בשאלה: – “מה עושה יהודה?” “על מה עובד עכשיו יהודה?”, – כוונתו היתה יהודה קופמן – אבן שמואל.

משה שרת יושב ראש ההנהלה הציונית    🔗

שיתוף עבודה תכליתי ופורה בין ההנהלה ובין הנשיאות התפתח ביחוד בימי כהונתו של משה שרת ז“ל כיושב ראש ההנהלה בשנים 1961־1965. בנועם הליכותיו היה מקרב את הבריות, היה ידיד, חבר, אח ורע, עושה טוב ומיטיב. סקירותיו שפעו תמיד חידושי מלים בלשון העברית. ביחסו אל הנשיאות היתה משום יראת כבוד. נוכחותו בישיבות, חייבה גישה אל הבעיות עניינית, מעשית, כל מלל היה לו לזרא. גם בימות החול כל כולו היה יהודי של שבת. מקנא היה לכבודה של ההסתדרות הציונית. כל פעם שנאמר בוויכוח “שרת יו”ר הנהלת הסוכנות”, שיסע את הדובר והעיר: “יו”ר ההנהלה הציונית". רוגז היה תמיד על הדיבור הרשלני “הנהלת הסוכנות”. “איזו סוכנות” שאל, אמור את שמה המלא – “הנהלת הסוכנות היהודית”. בוויכוחים הוא היה סובלן עד קצה הגבול. הדור בלבושו ובהילוכו הוא קיים את המיצווה “יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך” והקפיד עם עצמו, אישיותו של משה שרת העניקה להסתדרות הציונית יוקרה וכבוד. השראה זו ניכרה מייד עם כניסתו לתפקיד יושב ראש ההנהלה. הוא נתן דעתו להרמת קרנה של הלשון העברית במחלקות ההנהלה. להלן דברים ממכתבו אלי מ־28 בנובמבר 1961:

לח' גלרטר שלום, עם כניסתי לתפקידי כיו“ר ההנהלה נתתי דעתי על הרישול הרב הנוהג במשרדינו בכתיבת מכתבים במכונה ובהעתקת מיסמכים והפצתם על דרך ה”שיכפול" (סטנסיל בלע"ז). שכיחות מאד שגיאות כתיב ושיבושי מלים אשר אין העין פקוחה עליהם כלל. אסרתי מלחמה נגד העדר תרבות זה ואני קורא “לכל” לסייע בידי; (ע' אצ"מ תיק 257/25 A).

פתיחת מושב הוועה"פ הציוני (מרץ 1958) י. שפרינצק נואם

חברי המחלקה לארגון של ההנהלה הציונית יושבים: א. סופר, ד“ר י. פרוידנהיים, ד”ר א"ל לויטרבך, ר. איתן ומ. גלרטר

ישיבת נשיאות הוועה"פ הציוני (6.7.1971) מימין לשמאל: מ. גלרטר, מ. שרת, י. צור, א. פינקוס, ר. איתן

חברי נשיאות הוועה"פ הציוני וחברי ההנהלה הציונית בסעודת צהרים לכבוד מ. גלרטר

מימין לשמאל: י. צור, א. ל. דולצין, יצחק נבון, מ. גלרטר, א. שנקר

ד“ר עמנואל נוימן סופד ללוי אשכול במושב הוועה”פ הציוני (1969) ליד המיקרופון יושב אהוד אבריאל יו"ר הוועד הפועל הציוני

מכתב מדוד בן־גוריון למחבר

חשבון המורה גלרטר

תעודת הסמכה להוראת מקצועות היהדות בבתי־ספר תיכונים עבריים שניתנה בידי הרב דוד הלוי איש הורוויץ

מכתב מהרי ס. טרומן

מכתב מאת ד“ר ל. רייך יו”ר הסיעה היהודית בסיים הפולני

חברי נשיאות הווע"פ הציוני וחברי ההנהלה הציונית בקרבת שארם־א־שייך (1967)

הרב אברהם חן

מכתב מאת צבי ליברמן־לבנה, נהלל

במכתב מאת משה שרת.

ניגון של ח. נ. ביאליק מפי מנחם גלרטר – נרשם בידי יהויכין סטוצבסקי

יחס הכבוד שרכש לזולת ולעבודתו מצא את ביטויו בתכיפות שהשיב על מכתבים לכל הפונים אליו. נוהג היה לבוא למשרדו בשעה עשר בערב כדי לתת דעתו, ובכל ההקדם שיכול, לפניותיהם של הכותבים אליו, כי ידע ש“תוחלת ממושכה מחלה לב” (משלי).

משמילא חובתו זו, פעמים עד אחרי חצות הלילה, הוא שב לביתו שברחוב באלפור. בבואי למשרד בשעה שבע בבוקר משך את עיני צרור המכתבים בתיבה שעל גבי השולחן שבמסדרון²²⁸ בקומה השנייה, בסמוך ללשכת יו"ר ההנהלה. לא התאפקתי ומניתי את מספרם: – עשרים מכתבים, – תשובותיו של משה שרת אל הפונים אליו.

כשהגיעה פעם לירושלים קבוצת תלמידים מבתי ספר יהודיים ממכסיקו, כארבעים במספר, זימן אותם משה שרת לביתו. הוא ביקשני לבוא אצלו ולהצטרף לקבלת פניהם. צפורה רעייתו והוא שירתום בתקרובת; באותו מיפגש ראיתי את האיש משה שרת כמורה, כמחנך, כמסביר.

ויותר מכן בלטה רגישותו ונדיבותו לגורלם של אנשים חלשים שלא נולדו עם “מרפקים”. והרי המעשה שסיפרה לי נעמי, אשה מבין עובדות הנקיון בבית הסוכנות היהודית בשעות אחר הצהרים: “יום אחד לפנות ערב בא משה שרת, ראני וקראני שאכנס ללשכתו. השאלה הראשונה ששאלני: – מדוע אני עובדת בנקיון? סיפרתי לו שעליתי מתימן כנערה, בביתי היו שתים עשרה נפשות, – הבנים למדו תורה ואותנו הבנות לא לימדו ואינני יודעת קרוא וכתוב. איך את חותמת את שמך – שאלני מר שרת. באצבע – עניתי. מלאכה אחת ויחידה אני יודעת לעשות: – ספונג’ה. ראיתי שמר שרת השפיל עיניו שתק. יצאתי. למחרת היום בא מר שרת שוב לפנות ערב וקראני אליו. נכנסתי. אמר לי: נעמי – ממחר תלמדי עברית. אני נותן לך מורה. אינני יכולה לשלם, אמרתי. לשלם למורה – זה לא עניינך; אני אשלם ואת תלמדי עברית. אני מודה מאד למר שרת, איזה אדם טוב ונפלא הוא! בזכותו אני יודעת עכשיו לכתוב ולקרוא עתון עברי”.

מעשה אחר היה בנערה שעבדה בלשכתו והגיעה לפרקה, ולא נמצא לה עדיין בחור. ראה ליבו לצערה ופנה אל חסיה ויינר מנהלת²²⁹ לשכתו: – “כשימצא בין הבאים אצלי בחור טוב ונאה לה – תעכבי כניסתו אלי שימתין זמן מה כדי שתהא לו שהות ליתן עינו בנערה, וה”שידוך" יצא אל הפועל".

כחודש ימים לאחר שנבחר משה שרת להיות יושב ראש ההנהלה הציונית והנהלת הסוכנות היהודית הוא הרצה לפני קבוצת עסקנים צעירים מהמגבית היהודית המאוחדת מאמריקה. תוך כדי שטף הרצאתו באנגלית רהוטה, שהפליאה את שומעיו, על עתיד החברה במדינת ישראל, נשמעה קריאת ביניים ששיסעה את דבריו: “מיסטר שרת, and what about אור לגויים?”. שרת נרגז במקצת על שהפסיקוהו בדבריו, השיב מניה וביה: – “אור לגויים?! “אור ליהודים” Is not enough?! לאמור, – אין די ב”אור ליהודים!?"…

מצב הציונות באמריקה היה הנושא המרכזי שנדון בשתי ישיבות הנשיאות ב־17 בינואר 1963 וב־3 בנובמבר 1963. בדיונים השתתפו נשיא ההסתדרות הציונית ד“ר נחום גולדמן, יו”ר ההנהלה משה שרת ורוז הלפרין, היו“ר של האגף האמריקני של ההנהלה הציונית (הנהלת הסוכנות היהודית). בשני הדיונים פתח ד”ר גולדמן בניתוח המצב במציאות ו“הרגיז”, כמובן, את רוז הלפרין. הנונקונפורמיסט ד"ר גולדמן ראה לא רק את המחר, אלא השקיף אל המחרתיים, ובדבריו היה לעתים קרובות “מקפיץ” את שומעיו.

ראוי שאביא בזה מדברי המשתתפים, משה שרת: “אני חושב שניטיב לעשות אם נקבל אחת ולתמיד את העובדה שלגבי חיי יהודי אמריקה יש לנו מציאות היסטורית חדשה. זה לא סתם פרי רצון רע, או שטחיות, או משהו יוצא דופן וסוטה מהמסלול הרגיל, אלא בהיסטוריה היהודית היו הרבה גלגולים ותופעות ולפנינו חזיון חדש. אנו שירשנו את המושגים שלנו על חיים יהודיים בארצות מזרח אירופה, אולי גם במקצת ארצות המערב, איננו רגילים לעובדה, ואף על פי כן זוהי עובדה חדשה המחייבת לימוד, מחייבת הבנה, שהכרח להביא אותה בחשבון”.

רוז הלפרין: “אינני מקבלת את הניתוח. יש דברים שאינם טובים, זה ברור. יש מצב הנובע ממצבה המיוחד של הארץ. מר שרת אמר שאין אפשרות לשנות מציאות. יש צורך לקבל את העובדה, שיש שם תנאים מיוחדים שאיננו רוצים לשנות אותם. לו הייתי מתכוננת לשיחה בנושא זה – הייתי מבהירה את המצב. הייתי מוסרת סקירה לגמרי אחרת, אבל מכל מקום לא בטון של יאוש”.

אני מוסיף: היה זה וייצמן שהבחין בתפקיד ההיסטורי הצפוי ליהדות אמריקה בהגשמת הציונות, במארס 1919 כשאמר אז במושב הוועד הפועל הציוני בלונדון: “אנו על סף תקופה חדשה והיהדות האמריקאנית תצטרך למלא בה תפקיד גדול. אני חייב לומר לכם כי עליכם להשתמש בכל הכוחות שנוכל ללכד סביב ענייננו. אל תהינו להינתק מן היהדות האמריקאנית. צידדתי בעריכת הקונגרס הבא באמריקה הואיל ורוצה הייתי לכרות ברית בין יהודי אמריקה ובין יהודי ארץ ישראל” (מהפרוטוקולים של הוועד הפועל הציוני 1919־1929, הוצאת אוניברסיטת תל אביב תשל"ה – כרך א' עמוד 86).

הראשון שהעלה את הרעיון לייחד מושב אחד של הוועד הפועל הציוני לדיון במצב התנועה הציונית באמריקה היה יוסף שפרינצק, ולא אסתייע מילתא. החברים מאמריקה, ביחוד נשי־“הדסה”, התחמקו מליתן הסכמתן לכך. הם חששו פן יעלו את הציונות באמריקה על “שולחן הניתוחים” בשעה שלא היתה כל כוונה לעשות כן. הציונים באמריקה אטמו אוזניהם משמוע כל הצעה בדבר “בדק בית” אצלם.

בחודש אב תשי“א (אוגוסט 1951) התכנס בירושלים הקונגרס הציוני הכ”ג. הקונגרס בוחר, כידוע, בהנהלה. ומעשה המרכבה של מוסדות התנועה הציונית (נשיא; יו"ר ההנהלה; בית דין הקונגרס; פרקליט, מבקר) הוא מעניינה של “הוועדה המתמדת”. זה “המטבח” הפועל יומם ולילה. בישיבת הוועדה המתמדת, שהיו“ר שלה היה זלמן שזר ז”ל, הודיעה חרות־הצה“ר שהיא נכונה להיכנס להנהלה המושתתת על אחריות קולקטיוית. סיעת איחוד עולמי: פועלי־ציון־התאחדות (161 ציר) וסיעת מפלגת הפועלים המאוחדת (66 ציר) התנגדו לכניסת הרביזיוניסטים להנהלה. סיעת האיחוד העולמי התנגדה כי ראש הממשלה דוד בן גוריון התנגד לזה בתוקף רב. נחום גולדמן, שהקונגרס בחר בו ובברל לוקר להיות יושבי ראש ההנהלה היו בעד כניסת הרביזיוניסטים להנהלה. גם יוסף שפרינצק חייב כניסתם להנהלה. ד”ר גולדמן טען לפני בן גוריון: – לך ולמדינת ישראל דרושה אופוזיציה; אולם לנו, לתנועה הציונית הפועלת בגולות דרושה קואליצה מקיר אל קיר; וכשבן גוריון אומר “לאו” – לא נמצא מי שיזיזו מדעתו. זכורני: דרוכים ישבנו בלשכתו של משה שרת ממתינים למאיר ארגוב מזכיר כללי של תנועת העבודה הציונית ויושב ראש הוועדה המתמדת. הוא נשלח אל דוד בן גוריון לקבל מפיו את הסכמתו. וכאשר פתח את הדלת של לשכת יושב ראש ההנהלה ואמר את המלים: בן גוריון מתנגד ראיתי את משה שרת מגביה את כתפיו הרוטטות, קם ואמר: אין מה לעשות, נלך אל המליאה. ארגוב ימסור הודעה.

כאשר נבחר ב־1961 משה שרת להיות יושב ראש ההנהלה הציונית, הוא תמך ביחד עם נחום גולדמן, שנבחר ב־1956 לנשיא ההסתדרות הציונית, בצירוף הרביזיוניסטים להנהלה, אך גם השניים לא הזיזו את בן גוריון מדעתו. רק במושב הוועד הפועל הציוני שהתקיים במארס 1963 נכנסו הרביזיוניסטים להנהלה. נציגם שנבחר כחבר להנהלה היה ד“ר יוסף שחטמן. הוא היה מעמיתיו הבכירים של זאב ז’בוטינסקי. ד”ר שחטמן היה אציל הליכות וידיד נאמן, בימי חייו תנחנו מסילה ישרה.

אריה פינקוס    🔗

אחרי מות משה שרת ז“ל בשנת תשכ”ה (1965) נבחר אריה פינקוס כיושב ראש ההנהלה. קודם לכן בשנת 1961, הוא נבחר כחבר ההנהלה וכגזבר. בקונגרס הציוני הכ“ז (1968) הוא נבחר יו”ר ההנהלה וראש המחלקה לעלייה ולקליטה.

כאן אתי מקום לספר כי בשנת תש“ג (1943) נעתר ד”ר יהודה קופמן־אבן שמואל לבקשת הדירקטוריון של קרן קיימת לישראל שייצא בשליחות ציונית אל היהודים בדרום אפריקה. באותו זמן כיהן אריה פינקוס שהיה עורך דין מצטיין, כיושב ראש “פועלי ציון” בדרום אפריקה. מיום בואו של יהודה קופמן לדרום אפריקה לא זזה ידו מיד פינקוס עד יום צאתו. הוא התחבר אל קופמן כתלמיד אל רבו ושתה בצמא את דבריו והחזיק לו טובה על כל שקיבל ממנו. כך נתקשרה ביניהם ידידות בת קיימה שנמשכה גם בארץ ישראל.

שבועות אחדים לפני התכנס הקונגרס הכ“ז, כשידענו כבר שפינקוס ייבחר להיות יושב ראש ההנהלה הציונית ואריה דולצין גזבר, – לפי שפינקוס רצה בו וגם הציע אותו, הוא אמר לי שהוא רוצה גם בתיק ראש המחלקה לעלייה ולקליטה, וזאת לא מתוך השתוקקות לתיק נוסף, אלא מרצון לוהט לעשות ולהרבות עולים לישראל מארצות הרווחה. אמרתי לו כי תפקיד יושב ראש ההנהלה יהא בו די בשבילו. עשייתו של יו”ר ההנהלה מפוצלת יותר מזו של ראש הממשלה שיושב במדינתו; אתה תצטרך לנדוד בארצות תבל רבות. נימוק נוסף העליתי נגד הרעיון: ראש המחלקה לעלייה ולקליטה חושף את עצמו לביקורת תמיד, בכל עת ובכל שעה. כל מעשיך הטובים כיו"ר ההנהלה יועמו על ידי “אי־הצלחות” של המחלקה לעלייה. הוא לא שמע לעצתי. כיום מצר אני על שהצדק היה עמי.

למחרת יום היבחרו ליו"ר ההנהלה קראני פינקוס לבוא אצלו. – “חסרה לי היידיש”, אמר לי, “יידיש אינני יודע לדבר. איך אדבר אל היהודים בדרום אמריקה? למדני נא יידיש”. אמרתי לו כי מספרים משמו של הגאון מווילנה שהיה אומר: א יעדער קען זיין א ווילנער גאון; ויל־נאר, (כל אחד יכול להיות הגאון מווילנה, ובלבד שתרצה). וכך מדי הגיעו מתל אביב בשעה מוקדמת בבוקר המתנתי לו בלישכתו ולימדתיו יידיש משבע וחצי עד שמונה. הבאתי עמי את “שלום עליכם” וקראתי באוזניו פרקים שיערבו לו והוא נהנה. אחרי חצי שנה הפסיק מלימודו כי עומס העבודה ונסיעותיו רבות מנעוהו מלהמשיך בו.

מדיניותו של פינקוס השתקפה גם בישיבות הנשיאות. הרחבת הסוכנות היהודית (עצרת יסוד של הסוכנות היהודית במהדורתה החדשה, שהוא ממעצביה, וממגבשיה, אחרי ייסודה בציריך בשנת 1929, התקיימה ביוני 1971), קוג’ו – ועידת הארגונים היהודיים העולמיים, תכניות רבות מעוף ואפקים בשטח החינוך היהודי, פעולות אזעקה למען יהודי ברית המועצות, חיזוק מעמדה של ההנהלה הציונית בקרב הקונגרס היהודי העולמי – אלה מעיקרי העניינים שנדונו בישיבות הנשיאות לאחר שהוא סקר אותם. בישיבות היה לפעמים נשפע מן המתח שבו, עתים חוסר אורך רוח בוויכוחים – ובימיו לא חסרו ישיבות “חמות” ורקען המשא והעומס של משימות ועשיות ותפקידים כראש במוסדות מרכזיים רבים שנטל על עצמו בטובתו ושהטילו עליו. (במשפט מוסגר: ריכוז פונקציות וסמכויות ביד אחת תופעות טבעיות בארצנו). אריה פינקוס הגיע לראשות ההנהלה הציונית מתא אל תא, מתא המפלגה כציר לקונגרס הציוני; שנים מספר היה חבר הוועד הפועל הציוני; מן הוועד הפועל הציוני – אל ההנהלה, אל תיק: הגזבר, וממנו עלה ליושב ראש ההנהלה הציונית.

מלחמת ששת הימים (5 ביוני 1967)    🔗

זכורני היטב את המצעד של צבא הגנה לישראל בירושלים ביום שני, ה' באייר תשכ“ז (15.5.1967). 200 אלף יהודים חזו במצעד לאורך מסלול בן שישה קילומטרים. קיבל את המצעד לוי אשכול ראש הממשלה ושר הבטחון. הייתי עם החוזים במצעד. בלב היתה מועקה, משמעה לא ידעתי. האינטואיציה לחשה לי, כי המצרים זוממים נגדנו. הירושלמיים שנתנסו במוראות מלחמה יותר משאר כל האזרחים במדינה תחושתם חריפה מאד וכאשר קראנו בעתון שלוי אשכול מסר לממשלה על תיגבור הכוח המצרי בסיני, ידענו כי מלחמה עלולה לפרוץ. וכאשר או־טאנט נענה לדרישת מצרים לפנות את כוחות האו”ם ממיצרי טיראן, הרגשנו שהמצב מחריף והולך, ידענו שמלחמה בלתי נמנעת היא והיא עלולה לפרוץ בכל עת ובכל שעה. עיני היישוב הופנו אל מושב הכנסת שבו ראש הממשלה מסר הודעה מדינית. את חסימת מיצרי טיראן ב־23 במאי ראינו כמעשה תוקפנות נגד ישראל ולא היו לנו עוד ספקות כל שהם מה רוצה נאצר לעשות.

המצב במדינה קשה, חמור, האוויר מחניק; אבא אבן שר החוץ יצא לחו"ל וניפגש עם דה־גול ועם וילסון ראש הממשלה באנגליה, והוא עומד להיפגש עם ג’ונסון נשיא ארצות הברית ועם דין ראסק.

אווירת מלחמה אופפת גם את היהודים בחוץ לארץ והיהודים בעולם מפגינים הזדהותם עם מדינת ישראל.

נוכח מצב שאפשר להגדירו “המולדת בסכנה” כונן לוי אשכול ממשלת ליכוד לאומי. את משה דיין מינה כשר הבטחון. מנחם בגין הצטרף לממשלה כשר בלי תיק.

לוי אשכול הציע למלך ירדן “אם לא תתקוף אותנו, לא נגע בך לרעה”, אולם הוא לא אבה לשמוע, הקב"ה הכביד את לב חוסיין וכך נמצאנו נשכרים.

והימים ממש ימים נוראים. כל העם צבא. הכל מגוייסים והעורף חופר חפירות. מלון “עדן” אשר בו הייתי בן בית לא נותרה בו אלא אורחת צעירה מאמריקה ונותר מלצר אחד, שהיה מודע לכך, כי בכל רגע יקראוהו. חמשת אחיו ואביו כבר גוייסו.

יום שישי (2 ביוני) רחובות ירושלים שוממים; ממלאים שקי חול, חופרים חפירות; ליל שבת עצוב. בית הכנסת “ישורון” ריק למחצה. הלכתי ל“היכל שלמה” – שם התפללתי. צעירים אף בגיל חמישים שנה לא נראו: לפני קבלת שבת נפתח ארון הקודש. השרים משה חיים שפירא ז“ל וד”ר יוסף בורג ייבלח“א הוציאו מארון הקודש, כל אחד ספר תורה. מראה כזה: הוצאת ספרי תורה מארון הקודש בליל שבת ראיתי בפעם ראשונה בחיי. הלב נצבט. העיניים נדמעו. בלב אבנים כבדות. בצפיתנו צפינו למפלתם של האוייבים, לנצחון של צה”ל, לסייעתא דשמיא. בלבנו קיננה אמונה עמוקה, כי האוייב מצד ירדן לא יוכל לנו, לא יוכל לירושלים. היינו בטוחים, כי לא יבוא צר ואוייב בשערי ירושלים.

ובבית, ברטנורה 11, לא היה מקלט. אני למעשה פטור הייתי מלדאוג למקלט. כיחיד יכולתי להתמקלט בכל מקום שיכולתי ורציתי. יכולתי שבת גם בבנין הסוכנות היהודית. אולם הרגשתי אחריות למשפחת גורל: האב והאם וארבעה ילדים. נמצא מוצא. ברחוב באלפור 5, קומה ראשונה עמדה דירה ריקה שהיתה דירתו של פרופסור ברנארדו שפר, מנהל המחלקה הגינקולוגית בבית החולים “שערי צדק”, עולה חדש מרוזאריו (ארגנטינה) שקיבל שיכון בקטמונים. כותב השורות האלה נענה לפנייתו של ד“ר מ. גידרון מנהל המחלקה הפנימית ב”שערי צדק" שאין פרופסור שפר כמנהל המחלקה יכול לדור בקטמונים הרחק מבית החולים. עשיתי מאמצים רבים והשגתי מאת אברהם ציגל ז"ל, ראש המחלקה לקליטה בסוכנות היהודית, דירה קטנה ברחוב באלפור 5 נאה, מתאימה לרופא מכל הבחינות. פרופסור שפר נתן לי את המפתח לדירה ועשה אותי אחראי לדירה לבל תנוזק. משפחת גורל ועוד משפחה עברו למקלט.

ואנכי – ביום שני, 5 ביוני, הייתי משעה מוקדמת בבוקר בסוכנות היהודית, בלשכתו של אריה פינקוס יושב ראש ההנהלה הציונית. בשעה 6:30 בבוקר בא מתל אביב אברהם ציגל, חבר ההנהלה. הירדנים כבר פתחו באש על ירושלים. בשעה²³⁰ 10:00 אמר לי אברהם ציגל ז"ל: אתה נוסע עמדי לתל אביב. ואני בעמדי, הצטרפתי אליו. במכוניתו ישבתי לימינו הוא ליד ההגה. הכביש מירושלים אל השפלה ריק. זכרתי פסוק מאיכה: “דרכי ציון אבלות”… כזאת היתה ההרגשה! כלי רכב של אזרחים לא נראו. הוא, ציגל, מספר לי: שני בני מגוייסים. ואני התחלתי אומר שירת משה בטעמי המקרא: “אז, ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לשם ויאמרו לאמור”… “מרכבות פרעה וחילו ירה בים ומבחר שלישיו טובעו בים סוף”. וכך אמרתי את השירה עד שהגענו לתל אביב. נסיעתנו ארכה 45 דקה.

אור ליום שני (ז"א ביום ראשון בערב) ראש הממשלה לוי אשכול דיבר אל האומה הכל זוכרים את נאומו, הוא גמגם, אמת, הוא גמגם. וכל מי שדן אותו לכף חובה חטא לו חטא גדול, חטא לאמת חטא גדול. אנו שפכנו את דמו. נאום כזה מגישים לראש הממשלה, טרם ישדרו בשידור ישיר. בנאום שהוכן הוא עשה תיקונים – הוא היה נרגש. אך זה טבעי שראש הממשלה יהא נרגש ונרעש. בתל אביב נתבקשו הרבנים לקדש שני בתי עלמין; הוויכוח היה אם יהיו בתל אביב 50 אלף או 100 אלף קרבנות. אטו מילתא זוטרתא היא? לב מי לא ירגיש בעול האחריות? לב מי לא ידפוק דפיקות מהירות? האשימוהו שהיה הססן, שלא יכול להחליט – להכריע ודרשו שימסור תיק הבטחון למשה דיין. עתונאים הדביקו בו כל תוו, כל אמירת גנאי, לעג ולהג; העתונים פרסמו לא אחת: מי יהיה האחרון שיכבה את האור בשדה התעופה בלוד; והוא לוי אשכול ההומור שלו לא עזבו; את לבו הפצוע לקח עמו אל עולם האמת. אשכול מהסס, אשכול סוחב וכו'. כיום אנו יודעים את האמת: צה“ל לא היה מוכן. בשלושת השבועות של ההמתנה, של דחית מלחמה, של “סחבת” הוא נתן לצה”ל זמן ואפשרות ויכולת להתכונן לקרב!

ואמנם כן – כבר ב־6 ביוני בישרה העתונות מהלומת מחץ אדירה של צה“ל נגד תוקפנות ממצרים, ירדן וסוריה! וכי חיילות האוויר של מצרים, סוריה וירדן הוכו²³¹ מכה קשה; נשמנו לרווחה; בחוצות תל אביב שמחה; הכל משבחים את צה”ל ומפארים את ראש הממשלה לוי אשכול. העתונים מודיעים באותיות קידוש לבנה שמסתמנת התמוטטות כללית של הצבא המצרי בסיני. חיילות האוויר של מצרים, סוריה וירדן נגדעו לארץ, בשני ימים כמעט חוסלו 440 מטוסי האוייב – בקרב הציבור היהודי ששון ושמחה, עיני הכל אל עזר וייצמן מפקד חיל האוויר.

ירושלים העתיקה כותרה. נפתחה הדרך להר הצופים.

חיילי צה"ל הרטיבו בדמעותיהם את אבני הכותל המערבי.

העיר העתיקה שוחררה, ותקיעת שופר, כל התקיעות כבראש השנה, ליד הכותל המערבי שתקע הרב שלמה גורן, ראש הרבנים בצה"ל, בישרה את גאולת העיר העתיקה מידי זרים.

מעתה ירושלים בירת ישראל ולב האומה היא אחת ומאוחדת עד סוף כל הדורות.

ביום כ"ח באייר נכבשה העיר העתיקה.

צה“ל כבש את מרבית סיני והגדה המערבית ופתח את מיצרי טיראן. שארם־א־שייך בידינו. צה”ל שולט (19 ביוני) ברמת הגולן. צה"ל חונה לאורך תעלת סואץ.

הערבים מביאים את תוקפנותה של ישראל לפני מועצת הבטחון. מועצת הבטחון “סוחבת”, דוחה כינוסה משעה לשעה, מהיום למחר. אנו מרוצים. יושב ראש מועצת הבטחון הוא השופט ארתור גולדברג, נציג אמריקה באו"מ וארתור גולדברג ידידנו הוא, ובתבונתו כי רבה הוא מכלכל את העניינים כך, שנהיה מרוצים.

במלחמת ששת הימים ביוני 1967 היתה תבוסתם של הערבים ניצחת בממדיה העצומים ובהשלכותיה לעתיד.

כשוך המלחמה, בשבוע הראשון, ביקרו חברי נשיאות הוועד הפועל הציוני וחברי ההנהלה הציונית ברמת הגולן אף לקונייטרה באו, וכן ביקרו בשארם־א־שייך, לשם הטיס אותם מטוס חיל האויר. המארחים היה המטה הכללי של צה"ל. עם חברי הנשיאות ביקרתי גם אני בשני המקומות האמורים. זכר הביקורים והימים הטובים והיפים האלה לא ימוש ממני.

בת קהילתי ומלחמת ששת הימים    🔗

מי לא שמע את שמה של אתל זוסמן כמלחינה וכזמרת בעלת מעמד נכבד בחוגי התרבות והמוסיקה בארצנו ובצרפת. אתל זוסמן היא בתם של ד“ר אברהם וד”ר דבורה זוסמן ונכדתו של ר' שלום זוסמן, חבר הנהלת הקהילה בסטניסלאב, שביקר בשנת 1894 בארץ ישראל, בעל אחוזה במיידאנק אשר שם נוסדה קבוצת שילר. בנו של ר' שלום, יוסף עלה בתרע"א (1911) לארץ ישראל מראשוני “העליה השנייה” בעירנו. בראשית מלחמת העולם הראשונה היה יוסף חבר בקבוצת דילב. בכל שבוע נשלח אחד מחברי הקבוצה לירושלים לצורך קניות. באחד הימים יצא יוסף זוסמן ממלון הכרמל בירושלים כשהוא רכוב על חמור, אך לדילב לא הגיע. מאז נעלמו עקבותיו.

אתל זוסמן נישאה לאדמונד בן משה (מוסה) בליאון, צרפת. אדמונד בן משה הנו אישיות רבת תושיה בטקסטיל, בעל תרבות רחבה ומעוף בפעולה למען ארץ ישראל. הוא כיהן במשך שנים אחדות כראש המגבית המאוחדת בליאון, פיתח קשרים הדוקים עם החוגים החשובים בצרפת. יעקב צור ביקר לא פעם בביתם בהיותו שגריר ישראל בצרפת וכן ביקר בביתם שמעון פרס כששימש בממשלת דוד בן־גוריון מנהל כללי של משרד הבטחון. נציגי מדינת ישראל הסתייעו בקשריו הטובים של אדמונד בן משה עם החוגים בעלי ההשפעה בצרפת, ובכך הוא סייע רבות לחיזוקו של צבא הגנה לישראל. בנם גבריאל שירת בצה"ל לפי שהיה בעל נתינות כפולה: צרפתית וישראלית. כשפרצה מלחמת ששת הימים הוא מיהר לשוב ארצה יחד עם אמו.

ומה ירשמו ויספרו ההיסטוריונים? מדינת ישראל, מדינת היהודים היתה בימיו של לוי אשכול בגבולותיה מצפון, ומדרום, ממזרח ומים הגדולה והרחבה ביותר משהיתה אי־פעם בהיסטוריה של עמנו.

בשבת נשא תשכ“ז, יומיים לאחר שנתאחדה ירושלים, קריית מלך רב, נערך ב”צריף" ביתם של הנשיא זלמן שזר ורחל רעייתו “קידוש” מסורתי. הנשיא נרגש אמר דברים מענייני דיומא וסיים: זכינו לגאולה שלמה בירושלים שחוברה לה יחדיו.

אור ליום שישי ישבתי בביתו של פרופסור יעקב מנצ’ל, עתה מנהל המחלקה הפנימית בבית החולים “הדסה” שעל הר הצופים; שיחתנו נסבה על ענייני דיומא ועל כל שנאמר ושנכתב בעתונים על לוי אשכול. ואמר לי פרופ' מנצ’ל: לוי אשכול הוא אדם גדול, הוא יודע ויכול להבליג.

את השיחה הזכרנו, איש לרעהו, בשיחתנו בירושלים, בחדרו בבית החולים, בחודש ספטמבר 1980.

*

את לוי שקולניק שעלה לארץ ישראל בשנת תרע“ד (1914) הכרתי בשנת תרפ”א (1920־1921) בישיבת הוועד המרכזי של “הפועל הצעיר”. ב־1918 הוא הצטרף לגדוד הארצישראלי (גדוד²³² הקלעים המלכותי ה־40) שבגדודים העבריים. ב־1920 הוא היה בין מייסדי קבוצת דגניה ב'. בשנים הראשונות לשלטון הנאצים בגרמניה מ־1933 עד 1936 הוא עמד בראש המחלקה להתיישבות של המשרד הארצישראלי בברלין. הוא סייע לארגן את העברת רכושם של עולים מגרמניה. ב־1944 ביקש ממנו דוד בן גוריון להיות מזכיר מועצת פועלי תל אביב. כמזכיר ב“מרכז תנובה” באתי אצלו לעתים תכופות. הוא היה בין יוזמי התוכנית להניח את צינור המים אל “הנגב הירוק” שאיפשר את הקמתם של 11 היישובים, שהוקמו במוצאי יום כיפורים תש"ז (סתיו 1946).

כשקמה מדינת ישראל מינהו דוד בן גוריון למנהל כללי של משרד הבטחון. ב־1949 נבחר לחבר ההנהלה הציונית והוטלה עליו ראשות המחלקה להתיישבות. ב־1952 נתמנה לשר האוצר במקומו של אליעזר קפלן ז"ל. ביולי 1963 כשהתפטר דוד בן גוריון מתפקידו נבחר לוי אשכול לכהן כראש הממשלה ושר הבטחון.

ביקורו בוואשינגטון היה ביקור רשמי ראשון של ראש ממשלה ישראלי בארצות הברית. קיבל אותו לשיחה ב“בית הלבן” הנשיא ג’ונסון והוא התארח עם רעיתו מרים ב“בלייר האוז”.

עד שנבחר ראש הממשלה בשנת 1963 המשיך לוי אשכול לכהן גם כחבר הנהלת הסוכנות היהודית ולעמוד בראש המחלקה להתיישבות.

הוא השתתף ברוב הישיבות של נשיאות הוועד הפועל הציוני, הוא נכח בפתיחת מושבי הוועד הפועל הציוני והקונגרסים הציוניים וזומן להרצות בהם.

אגב אורחה אציין, כי בלילות יום הכיפורים הוא התפלל בבית הכנסת “הנשיא” ברחביה והתעטף בטלית ארוכה.

לוי אשכול היה ראש הממשלה הראשון אשר זימן כחודש וחצי לפני הסתלקותו, לכינוס עולמי את מנהיגי היהדות בעולם החופשי, והיה זה כינוס אזעקה רבת חרדה לגורל המדינה.

לוי אשכול שר האוצר בממשלת דוד בן גוריון היה השר הישראלי הראשון שנפגש על דעת ראש הממשלה עם השאח הפרסי בסתיו 1958. הוא המריא לטהראן במטוס “אייר פרנס”, בלוויית המפקח על הדלק ישראל קוזלוב והמפקח על מטבע חוץ צבי דינשטיין. המשלחת הישראלית שוכנה במעון ההארחה הרשמי שבצפון העיר, ולאחר כמה פגישות־הכנה נפגש לוי אשכול ביחידות עם השאח (ע' “כך הוקם גשר הנפט בין איראן לישראל” מאת שמואל שגב, ב“מעריב” – י“א באייר תשמ”א – 15.5.1981).

לוי אשכול היה ראש הממשלה הראשון שכינס את “ועידת בריסל” בינואר 1971²³³ שעסקה בעניין היהודים ברוסיה הסובייטית בקול רם כדי שישמעו היהודים בעולם החופשי, שיאזינו המדינות והממשלות בעולם החופשי ותשמע גם הממשלה הסובייטית.

החברים אשר אתם התהלך ועבד, החברים שהכירוהו מרחוק ומקרוב ואשר עשו ופעלו במחיצתו יזכרוהו באהבה ובהוקרה, לעולמים.

בשלהי נשיאותו של ד“ר נחום גולדמן כנשיא ההסתדרות הציונית ובשלהי ראשותו של יעקב צור כיושב ראש הוועד הפועל הציוני [שתיהן נסתיימו בקונגרס הציוני הכ”ז בתשכ“ח (1968)] – כאמור נפתחה עלינו מלחמת ששת הימים. וכאשר היסטוריון ידפדף בעתונים מן הזמן ההוא יעמוד בוש ונכלם בקראו את ה”ספרות" שהודבקה ללוי אשכול. אצא ידי חובת כתיבתי את הפרק הזה, בהביאי דבריו של ד"ר גולדמן בפתיחת המושב של הוועד הפועל שנתכנס בירושלים בימים 8־15 בינואר 1967, באולם וייצמן:

"בדברי כנשיא ההסתדרות הציונית העולמית, רוצה אני להביע תמהוני ואת צערי העמוק על הסיגנון התוקפני והבלתי־סובלני של המאבק המפלגתי בישראל. טבעי ובריא הדבר בדימוקרטיה, שהאופוזיציה מותחת ביקורת על הממשלה. אולם כאן הביקורת הזאת מקבלת לעיתים צורה של עלבונות והשמצות אישיות, שבהכרח הם חותרים תחת המוסר הציבורי במדינה, ויש לכך תוצאות הרסניות ביותר על דעת הקהל היהודי והלא־יהודי בחוץ לארץ.

אם מנהיגים בישראל, בעלי מעמד בינלאומי ועמדה מרכזית בלתי־מעורערת בתולדות ימינו, מעליבים את ראש הממשלה באורח אישי ומאשימים אותו בחוסר מוסריות ובהעדר אמירת אמת, הרי הדבר הזה יזיק ללא שיעור לדמותה של ישראל בעיני הנוער הישראלי ובעיני העם היהודי בעולם כולו, ובוודאי שלא יסייע לעצב את עם ישראל לעם סגולה.

כהסתדרות אשר תפקידה העיקרי הוא להדק את קשרי העם היהודי עם ישראל, אנחנו מצטערים ומוקיעים את סיגנון הפולמוס הבלתי־נסבל, אשר אין כמעט כמותו בארצות אחרות. כהסתדרות ציונית עולמית אנו מכבדים את רצון אזרחי ישראל, כפי שבא לידי ביטוי בבחירות דימוקרטיות, ונתן תמיד את כל תמיכתנו על יסוד כבוד ואחריות הדדית לכל ממשלה בישראל ולראש ממשלתה, שנבחרו כחוק. אנו נעשה כך במיוחד לראש הממשלה לוי אשכול, אחד מגדולי בוניה של ישראל, אדריכל ההתיישבות היהודית בישראל, מפתח כלכלת המדינה ומבצר בטחונה, אשר הוכיח את נאמנותו הציונית לא רק בשנים המרובות שבהן כיהן כחבר הנהלת ההסתדרות הציונית, אלא גם בהיותו ראש ממשלה העניק לוי אשכול ללא הרף את מלוא תמיכתו לתנועתנו והוכיח, לא רק במלים אלא גם במעשים, את רצונו לטפח את שיתוף הפעולה ההדוק ביותר בין ממשלת ישראל ובין ההסתדרות הציונית העולמית" .

בעצם ההכנות לקונגרס הציוני הכ“ג (יוני 1968) נלקח מאתנו צבי לוריא, ראש המחלקה לארגון ולהסברה. צבי לוריא, תלמיד הישיבה בנעוריו, איש החזות המוארת באור בית המדרש הישן ומוקיר רבנן, מצא לשון לשאת דבריו בכינוסי ארגונים וקהילות באירופה ובדרום אמריקה. הכרתיו בירושלים, כשעמד בראש המחלקה להסברה בהיותו חבר הנהלת הוועד הלאומי. לפני ה־29 בנובמבר 1947 הוא היה יו”ר המועצה הציבורית היישובית למען השידורים של “קול ישראל”. אחר כך הוא היה חבר “מנהלת העם”, שניהלה זמנית את היישוב ערב הקמת המדינה.

הוא נטמן בקבוצתו “עין שמר”. ספד לו ד"ר נחום גולדמן.

כשתים־עשרה שנה (1961־1973) השתתף אריה פינקוס בישיבות הנשיאות ונתרקמו בינינו קשרי ידידות. הוא נפטר בכ“ה בתמוז תשל”ג (25 ביולי 1973). אריה דולצין כיהן אחריו כיו“ר ההנהלה בפועל במשך שנה אחת (1973־1974). במושב הוועד הפועל שהתכנס ב־1974 נבחר פנחס ספיר להיות יושב ראש ההנהלה הציונית, ובעצרת הסוכנות היהודית, שהתכנסה אחרי נעילת המושב, נבחר גם ליו”ר הנהלת הסוכנות היהודית.

מן הראוי לספר כי אריה דולצין הודיע שהוא לא יציע את מועמדותו כיושב ראש ההנהלה, אם המועמד יהיה פנחס ספיר. דולצין רצה שפנחס ספיר ייבחר פה אחד גם כיושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית, והוא השפיע על מפלגתו שלא תימנע מלהצביע בעד ספיר, אלא שגם היא תצביע בעדו. בין אריה דולצין ובין פנחס ספיר היתה ידידות אמת.

אהוד אבריאל יו"ר הוועד הפועל הציוני    🔗

אחרי יעקב צור נבחר ליו“ר הוועד הפועל הציוני אהוד אבריאל. הוא היה חבר קיבוץ “נאות מרדכי” שעשה במלאכויות שונות וחשובות משמה של ההנהלה הציונית בימי מלחמת העולם השנייה, פעל באירופה להצלת יהודים ולהעלאתם ב”עלייה ב" לארץ ישראל, וכן למען הרכש לכוחות ההגנה. משעת היבחרו נתקשרנו זה לזה בעבותות ידידות; הגשתי לו מידיעותי ומנסיוני בלב חפץ והוא העריך זאת. הרמוניה מלאה שררה בינינו, ולשנינו היה זה נכס חשוב. עובדת היותו חבר קיבוץ השתקפה תמיד בעמידתו הבלתי תלוייה. בעת שנוסדה ברוב חגיגיות עצרת הסוכנות היהודית ומעל הבמה השמיעו המברכים את נאומיהם, סח לי אהוד אבריאל: “חוששני שמעכשיו והלאה תיכהה קרנה של ההסתדרות הציונית”.

בדיוני הנשיאות היתה שאלת הרחבתה של הסוכנות היהודית לנושא כמעט קבוע.

בימי אהוד אבריאל חל “חידוש” ביחסים שבין הנשיאות לבין ההנהלה: – אריה פינקוס יו“ר ההנהלה הציונית זימן את יו”ר הוועד הפועל הציוני להשתתף בישיבות ההנהלה. היה בזה משום חידוש שעמד בניגוד ללשון הכתוב בסעיף 4 פיסקה 2 של תקנות הוועד הפועל: " לפי הזמנת יושב ראש ההנהלה ישתתף יו“ר הוועד הפועל בישיבות ההנהלה, בהן יידונו בעיות יסוד של התנועה הציונית; המחוקק ציין במפורש – בעיות יסוד”. יוסף שפרינצק זומן לישיבות ההנהלה כשזו דנה במושבי הוועד הפועל הציוני כחודשיים לפני כינוסם. אילו רצה המחוקק שיו“ר הוועד הפועל ישתתף בכל ישיבות ההנהלה היה מציין זאת במפורש. המחוקק לא היה יכול לרצות בכך, כי יו”ר הוועד הפועל המשתתף בכל ישיבות ההנהלה, – גם אם הוא אינו פוצה פה ואינו מצביע, בעצם השתתפותו בדיוני ההנהלה הוא נעשה שותף להחלטות.

רבה היתה התמיהה על אריה פינקוס שעשה זאת, שהרי היה משפטן והיטיב לדעת את התקנות. לא היססתי להביע תמיהה זו בשיחותי עם חברי הנשיאות.

שנה אחת לפני הקונגרס הציוני הכ"ט (1972) התפטר אהוד אבריאל מכהונתו כיושב ראש הוועד הפועל עקב חילוקי דעות בינו ובין ההנהלה בשייכות לתנועה הציונית באמריקה. אחרי התפטרותו היה אנשל רייס זקן חברי הנשיאות שנה אחת (1971־1972) ממונה על ניהול ענייניה עד הקונגרס.

להלן קטע ממכתב מ־21 ביוני 1971 ששיגר אלי אהוד אבריאל כקונסול כללי בשיקאגו. “מנחם היקר, מכתבך היקר הגיע מזמן ואני דוחה תשובתי כי קיוויתי לראותך. אינני רוצה עוד לדחות כתיבתי. הוועד הפועל הציוני בלעדיך איננו מה שהיה, אבל אני שמח באושרך כשאתה משוחרר מהתחייבויות ועול. …(דברי בקורת חריפים אודות התנועה הציונית באמריקה – מ. ג.). לעומת זאת, ללא כותרות ושמות מפוצצים, גדל כאן נוער נפלא ואילו חדלנו מלראות בהם פרות חולבות בלבד, היינו נבנים ובונים. מאז 1946 לא היה לי סיפוק כמו מפעולה ציונית ממש. אני מאחל לך כל טוב ואושר באשר תפנה. שלך בידידות, אהוד”.

ואביא עוד אגרת מאהוד:

"נאות מרדכי, הגליל העליון, 23 ביוני 1979:

מנחם מורי ורבי, ידידי היקר,

לפני ימים²³⁴ אחדים חשתי צורך לשאול עליך. כשטלפנתי לחיה אשרי נודע לי שלקית באותו דבר שהשכיב אותי משך שבועות אחדים (באותו זמן שכבתי גם אני ביחידה ובמחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים “איכילוב” – מ. ג.). אני כעת בדרך להבראה – על כן גם לך צפויה דרך זו בשלמותה. ברור שנחוץ שבריר של שנייה כדי לחלות. הדרך חזרה ארוכה, מפותלת, איטית – אבל מהנה. כל טוב לך, וחזור מהר, – לא מהר מדי! לבריאות טובה. שלך בידידות, אהוד".

מטעמי בריאות לא יכולתי ללוותו למנוחת עולמים. ממרחקים ירדו, נפלו על קברו דמעותי. היטיבה עשות רעייתו שלא התירה הספדים. ב“שלושים” לאריה פינקוס ז"ל ישבתי לימינו של אהוד. סח לי אהוד: לו השמיעו באזניו של פינקוס החי מחצית מן התשבחות שמשמיעים כעת כשפינקוס מת!

אהוד אבריאל מראשי המאבק לקוממיות ישראל וממניחי היסוד לשירות חוץ של מדינת ישראל זומן לישיבה של פמלייה של מעלה כשהוא במלוא כוחותיו הרוחניים־הסגוליים.

יצחק נבון, יושב ראש הוועד הפועל הציוני    🔗

במושב הראשון של הוועד הפועל הציוני, שהתקיים אחרי נעילת הקונגרס הכ“ח (ינואר 1972), נבחר יצחק נבון ליו”ר הוועד הפועל הציוני. יצחק נבון השתתף כקודמו בישיבות ההנהלה.

למרבה הפליאה – ישבו אל שולחן ההנהלה עוד שניים מחברי הנשיאות, – דבר שלפי התקנות סתר, כאמור, את הקו המפריד בין רשות מחוקקת ובין רשות מבצעת.

כידוע המפלגה בעלת רוב הצירים לקונגרס נקראת להציע מועמד משלה לכהונת יושב ראש הוועד הפועל הציוני. הוועדה המתמדת מציעה אותו לאחר מכן לפני מליאת הקונגרס.

סיעת רפ“י, שחבריה היה במפא”י ונפרדו ממנה, דרשה כהונה זו לאישיות מחבריה והציעה את יצחק נבון, שלא נמנה עד אותה עת עם חברי הוועד הפועל הציוני. שמו של יצחק נבון הלך לפניו כחבר כנסת, כסגן יושב ראש הכנסת²³⁵ וכיו“ר הוועדה לענייני חוץ ובטחון. ראשי ה”מבשלים" במטבח, היינו הוועדה המתמדת, שאלו גם דעתי על ההצעה ואמרתי להם: “יצחק נבון הינו מועמד אידיאלי: הוא ספרדי בן ספרדי, ועדת הספרדים בארץ ובחוץ לארץ תהיה מרוצה שהראינו לדעת כי אנו מתחשבים בה. נבון שומע לשונות, בקי בהלכות פרלמנטאריסם והיה סגן יושב ראש הכנסת. נחדש בזה את ימי יוסף שפרינצק ז”ל, שגילם באישיותו את “האוניה הפרסונלית” – יו“ר הכנסת ויו”ר הוועד הפועל הציוני. כמה מעלות טובות לו ואמנה שלוש מהן: חכם, פיקח ונבון.

יצחק נבון הביא סגנון חדש. נמצאו חברים בנשיאות שחלקו על גישתו ואמרו: “מושב הוועד הפועל הציוני כמוהו כמושב פרלאמנט ואין “לרענן” אותו על ידי תוכנית של זמרה או מופע מוסיקאלי אחר כלשהו”. אך נבון נתגלה כמי שקנה לו מהרה דעת הבעיות בתנועה הציונית העולמית. פעמים כשהיו ישיבות “חמות”, ביחוד בישיבה האחרונה שכל עיסוקה ניסוח החלטות והסתייגויות לאין שיעור, נוהג היה נבון ליטול את הפטיש בידו. הוא השכיל להתיר כל סבך בפקעת ההצעות וניווט את ספינת הדיון וההחלטות בין הצוקים אל מחוז חפצה.

המושב נסתיים כרגיל בשעה מאוחרת אחר חצות בשירת “התקווה”.

בתולדות התנועה הציונית ידגישו ההיסטוריונים את העובדה כי יצחק נבון, יושב ראש הועד הפועל הציוני, נבחר לנשיאה של מדינת ישראל, כ“ב אייר תשל”ח (9.5.1978).

מלחמת יום הכיפורים    🔗

כשפרצה מלחמת יום הכיפורים יצאו פנחס ספיר, שר האוצר, חיים לסקוב, לשעבר רמטכ“ל, ואריה דולצין אל היהודים באירופה ובאמריקה. היטב זכורות לי ישיבות הנשיאות כשדולצין סקר בהן את גילויי ההתנדבות אשר כמותם לא ידענו. הם כתובים על ספר הפרוטוקול של מושב הוועד הפועל הציוני בתשל”ד (1974). לשמע סקירתו עלו בעיני חברי הנשיאות דמעות מרוב התרגשות. באותו פרק זמן הובאה אל שולחן הדיונים ההצעה לצרף את האיגוד העולמי של היהדות המתקדמת אל ההסתדרות הציונית. על כך החליט הוועד הפועל רק בינואר 1976.

שנה אחת בלבד ישב עמנו פנחס ספיר ז"ל כיושב ראש ההנהלה הציונית. כבן בית היה בקרבנו. ואין פלא בדבר, שכן פנחס קוזלובסקי (ספיר) החל דרכו כאיש “החלוץ” בפולין, אחר כך כמנהל קופת מלווה וחסכון בכפר סבא, עשה בכל תחנות העשייה בארץ ישראל; כשר האוצר במדינת ישראל הוא היה תמיד כבעל בית, וביתו – התנועה הציונית.

בראש דאגותיו היתה תמיד העלייה. הוא שאמר “העליה לא תופקד בידי השליחים”, אלא בידי ארגונים יהודיים ארציים. ביוזמתו כללה הועידה של “וולפרפונדס” באמריקה, בנובמבר 1975, בסדר יומה את הנושא: העלייה. ביום ששי בשבוע פתח בתל אביב את דלתי משרדו בסוכנות היהודית שברחוב קפלן לפני העולים, שביקשו לבוא ולשטוח לפניו, איש איש את מכאוביו ואת בעיותיו. עוד בהיותו שר האוצר הוא אמר לי פעם בצר: “אין ביורוקטראטיה כביורוקראטיה שלנו”…

וכבר אמר הרי טרומן, נשיא ארצות הברית: חשבתי כי אנכי כנשיא יש לי השפעה רבה ואני כל יכול וראיתי שאין לי השפעה אף על הביורוקרטיה שבמדינה.

בכל בוקר בשעה 6:30 ראיתיו ברחוב בן־יהודה מספר 1 כשהוא מגיע לירושלים מכפר סבא ונכנס למספרה כדי להתגלח, ומשם למלון “עדן” ושם המתינו לו כבר אנשי מעשה שזימנם ובעת סעודת בוקר כלכל עניינים, יזם מפעלים. קומתו הזקופה מעולם לא נכפפה. זיכרון פינומנאלי היה לו. צער היחיד, הפרט היה קרוב ללבו. פנחס ספיר החזק ידע גם להתרגש ובסתר מחה עיניו שנדמעו.

פנחס ספיר היה חדור בכל לבו ונפשו רגש יהודי מביתו. הוא בא למושב “נטעים”, לרגל חנוכת בית הכנסת, הוא החזיק בידיו את ספר התורה ולחש בשפתיו: – “אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה” (תהלים), שהרב אומר אותן בבית הכנסת ליד ארון הקודש לפני “כל נדרי”; הנוהג לאמור פסוק זה לפני “כל נדרי” נקבע על שם רבי עקיבה, שאקרוסט

יכון של האותיות הסופיות של שמו מסמל את “קידוש השם”. בנבטים נשבר לבו, כרע, נפל.

כשנכנס בפעם הראשונה אל חדרו של יושב ראש ההנהלה קודמו, ביקש להתקין מיטה בארון קיר ובשעה שתים או שלוש כשהפקידים עזבו את הבית, הוא פתח את ארון הקיר שממנו “ירדה” מיטה והוא שכב עליה לפוש קמעא. בלשכתו סעד סעודת צהרים דלה, שהובאה לו ממזנון בסוכנות היהודית. וכך עבד עד שעה מאוחרת, ושב אל ביתו בכפר סבא.

ביום שלפני פטירתו קראני שאחבר מכתב אל דוד ויניצקי מחבר הספר" “ביסאראביה היהודית במערכותיה” והוא חתם עליו.

במושב הרביעי של הוועד הפועל הציוני, אחרי הקונגרס הציוני הכ“ח, בימים ב־ו בשבט תשל”ו (4־8 בינואר 1976) בבנייני האומה בירושלים, זהו המושב הראשון של הוועד הפועל הציוני בלי פנחס ספיר אמר יעקב צור: “הוא הלך לעולמו בסערה, כשם שחי בסערה, בהיותו נתון בעיצומו של מעשה, באותו יום של סיור בנגב בשרב לוהט, לא השלים את סדר יומו, לא מיצה את רשימותיו בפינקס השחור שהיה מלווה אותו תמיד. כך היתה דרכו כל ימיו. לא היה פרט שנעלם מעיניו ולא היתה משימה שלא נתעלתה בעינו לדרגת חזון”.

פנחס ספיר יירשם בתולדות העם היהודי כאחד הענקים מבין בוני המדינה, וישר לב היה. “אחרי שאני אמות ההיסטוריה תיקח את מכפישי שמי ומשמיצי; היא תוליך אותם בשבילי הארץ הזאת ותראה להם את מעשיו של ספיר. היא תדריך אותם בין המיפעלים, עיירות הפיתוח, בתי החרושת ומוסדות החינוך והתרבות ותעשה לי משפט־צדק. היא, ההיסטוריה, לא כמו האנשים ובזה כוחה. היא אינה שונאת, היא אינה מקנאה. יש לה זכרון ארוך והיא שופטת בצדק” – אמר פנחס ספיר.

אריה דולצ’ין יו"ר ההנהלה בפועל    🔗

אחרי פטירתו של פנחס ספיר ז“ל נבחר אריה דולצ’ין להיות יו”ר ההנהלה בפועל (1975־1976), דולצ’ין ניחן באוזן כרויה לשמוע ובכשרון להקהות חודי חיצים בוויכוחים; פעמים רבות אמר דברים שרוח חבריו למפלגתו לא היתה נוחה מהם; הוא ראה לעיניו את טובת העניין ולא צימצם ראייתו לכיתתיות; בהנהגתו הוא השכיל להסיר את החיץ שהפריד בין ההנהלה ובין ד"ר נחום גולדמן נשיא הקונגרס היהודי העולמי. סקירותיו הגדושות עובדות ומיספרים העידו עליו שחביבה עליו העמידה בשתי רגליו על קרקע המציאות. והמיספרים כדרכם אין בהם כדי להרנין לבבות, כי הפער בין הרצוי לבין המצוי לעולם עומד, ודווקא בפער זה שרוי תמיד המתח הציוני.

נושאי המתח הזה הם ראש ההנהלה הציונית והגזבר והעול הרובץ עליהם אינו דומה לעול הרובץ על שר בבמשלה שהוא גזבר; רוצה מרבה מסים; רוצה מדפיס שטרי כסף; רוצה, הולך ולווה אצל בנקים והגיבוי – הוא האזרח היושב פה, במדינה. לעומת זאת תקציב ההנהלה הציונית ושל הסוכנות היהודית מושתת על המגבית, על רצונם של תורמים לקרן היסוד, והתורמים מפוזרים על פני חמשת חלקי תבל.

ב־1975 פתחו הערבים במערכה מקיפה במסגרות הבינלאומיות הציוניות. מיתקפתם שאבה הסברתה ממערכת התעמולה הארסית של אש“ף. מיתקפה זו הגיעה לשיאה בזירת האו”מ. הנשיאות ייחדה לשאלה זו ישיבות מספר והעלתה אותה לסדר יומו של מושב הוועד הפועל הציוני בינואר 1976.

*

מושב הוועד הפועל הציוני בינואר 1976 היה אחרון המושבים שמלאתי בו תפקידי כמזכיר הנשיאות.

במושב זה נבחר יוסף אלמוגי ליושב ראש ההנהלה הציונית.

ביום שני, ו' אדר שני התשל"ו (8.3.1976) אחרי עשרים וחמש שנות שירותי כמזכיר נשיאות הועד הפועל הציוני, מסרתי למר יצחק נבון יושב ראש הועד הפועל הציוני את תפקידי כמזכיר הנשיאות.

אישים בנשיאות    🔗

מספר חברי הנשיאות בשנת תש“י (1950) היה עשרה. היו מהם שהגיעו לגבורות – יהודית אפשטיין בניו יורק, ד”ר אריה אלטמאן בירושלים ומאיר יערי במרחביה ויזכו לאריכות ימים ושנים טובים. חבר פעלתן מאוד היה ישראל בר יהודה (אידלסון) איש קיבוץ יגור, שאירגן בשנות השלושים משמרות למען עבודה עברית בפרדסים, היה חבר הוועד הלאומי ובוועדת הבטחון של הישוב. הוא היה חבר הכנסת ולימים כיהן כשר בממשלת ישראל. תרומה ניכרת לדיוני הנשיאות הרים הרב אלימלך נויפלד, שיה ממייסדי התנועה “תורה ועבודה” בפולין. הוא היה בקיא ב“חוקה” ושומרה.

עד לקונגרס הציוני הכ“ט הגיע מספר חברי הנשיאות בשנת תשל”ח (1978) לעשרים ושניים: אזכיר כמה מהם בשמם: – מלך טופיול, נשיא הפדרציה הציונית ונשיא המגבית המאוחדת ומראשי הדברים היהודיים בצרפת, ד“ר שמשון יוניצמן, היה מראשי הציונים הרביזיוניסטים, תוסס ונלהב תמיד עד שדומה כי נשרף בלהטו, יוסף בנקובר מרמת הכובש ייחד לו מקום בנשיאות בשל קריאות ביניים שלו, ר' אריה גלמן, יושב ראש המרכז העולמי “מזרחי־הפועל המזרחי”; ר' בצלאל בזק; שמואל אפשטיין, שהיה מראשי תנועת “הנוער הציוני” בגליציה; ד”ר דוד בוקשפן מראשי הצה“ר, שהיה איש נוח לבריות בוויכוחים; אייזיק רמבה שהיה מפקד “ביתר” בפולין ותרם חיות לישיבות במזגו הלוהט, כולם ז”ל.

תרומה הגותית הרים ברוך צוקרמן לדיוני הנשיאות. הוא היה ממנהיגיה הנודעים והבולטים של יהדות אמריקה. חיים גרינברג סח לי שאלמלא ברוך צוקרמן לא היתה קמה תנועת “פועלי ציון” באמריקה. בזכותו נודעה לה השפעה עצומה בקרב המוני יהודים שהיגרו לאמריקה אחרי הפרעות בקישינוב.

ייבדלו לחיים ארוכים יעקב עמית, בר אוריין שהיה עורכו הראשי של “על המשמר”. דבריו בנחת־נשמעו תמיד; יוסף קלארמן, שהיה אופוזיציונר לויאלי, נבחר לימים לחבר ההנהלה הציונית; בזמן ש“חרות־הצה”ר" לא השתתפה בקואליציה של ההנהלה אמר לי יוסף שפרינצק: “תטלגרף אל קלארמן בניו יורק שיבוא למושב הוועד הפועל. איש מרכזי של האופוזיציה חייב להשתתף במושב”. ברוך ויינשטיין היה חבר בנשיאות כעשרים שנה; אינג' אנשל רייס מראשוני “פועלי ציון” בגליציה, ציר לקונגרס הציוני הי"ג (1923) ובקונגרסים הבאים. הוא היה זקן חברי הנשיאות; בביקורתו הסדורה הוא נסמך תמיד על החוקה ועל התקנות. יצחק הרכבי מזכיר כללי של תנועת העבודה הציונית ודבריה; לנשיאות נבחרה רוזה גינוסר נציגת “ויצו”. היא היתה בתו של הסופר מרדכי בן הלל הכהן, ממייסדי תל אביב, ואשת שלמה גינצבורג, בנו של אחד העם. אחרי נבחרה רעיה יגלום, הנשיאה של “ויצו” העולמית; לימים היא נבחרה לחברת ההנהלה הציונית. אחריה נבחרה לנשיאות מרים בן־פורת. לפי הסכם בין ההנהלה לבין “ויצו” נמנעו נציגות “ויצו” מהצבעה בעניינים פרסונליים של ההנהלה הציונית.

וכאן מקום אתי להזכיר ולספוד לעדי יפה ז"ל ידידי שהלך לעולמו בגיל שבין בינה לעצה. הוא נבחר לחבר כנסת ולימים זומן כמנהל כללי של הסוכנות היהודית ולא יצאו ימים רבים (פחות מששים יום) והוא נלקח מאתנו בפתע פתאום. (ב' סיון תשל"ז – 19.5.1977).

הוא היה תלמיד מסור ורע נאמן לרבו פנחס ספיר ז“ל ואת רוב ימיו נתן ל”קרן־ספיר" בהיטלטלו על פני אוקיינוסים, ואחרי מות ספיר הוא היה ממונה על “קרן ספיר” שהיתה תחת שבט הבקורת של מבקר המדינה שידע מאין באו התרומות ולאן הלכו.

עדי יפה היה מכובד ואהוב על הבריות. עדנת נפשו, נועם הליכותיו, טוב לבו נסוך על פניו האצילים, אוזן קשבת לכל מי שפנה אליו בצר לו, הוא היה אץ לסייע ליחיד במצוקתו, הוא היה אומר ועושה, מבטיח ומקיים.

ואף על פי שנפטר צעיר, לעולם האמת בא בימים, כל יום בחייו היה מלא מעשים טובים בסתר ובגלוי.

עדי יפה כשמו כן הוא היה. ת. נ. צ. ב. ה.

המחלקה לחינוך ולתרבות והמחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה    🔗

בשעה טובה ומוצלחת החליט הוועד הפועל הציוני שהתכנס בתל אביב בחודש אפריל 1948 להקים מחלקה לחינוך ולתרבות בגולה וכראש המחלקה נבחר חיים גרינברג, אביר העברית כל ימי חייו הרוחניים ונגיד התרבות העברית.

“הוא זכה להיות הראשון בהסתדרות הציונית העולמית, אשר הוטל עליו לנהל את העשייה החינוכית־התרבותית בגלויות ישראל, אחרי הפסקה ארוכה. לכאורה ידעו טובי אישי הציונות תמיד, כי הדאגה לחינוך עברי בגלויות צריכה להיות בין דאגות היסוד שלה. מאז הרצאתו של הרב ד”ר מרדכי אהרונפרייז²³⁶ בקונגרס הציוני הראשון “הלשון העברית והספרות העברית” לא חדלו בתנועה מלהכריז על זאת, אבל מכלל הכרזה לא יצאו רבות בשנים. וכך על סף קום המדינה, כאשר התאזרה התנועה הציונית להיפנות סוף סוף לעבודה זו, זכה הוא להיות הראשון אשר בו שמה התנועה את עיניה להעמיס עליו את המשימה" (זלמן שזר – “אור אישים”, חלק ב').

חיים גרינברג היה איש הפמליה הצעירה, המזהירה של הציונות ברוסיה; בהיותו בן שבע עשרה הופיע כציר ב“וועידת הלסינגפורס”. אחרי המהפכה הרוסית הוא התערה בנוף של יהדות אמריקה והיה שם לאחד מהוגי דעות וממורי דרך הבולטים ביותר במחשבה הציונית.

בפעם הראשונה הכרתיו שמעתיו בתל־אביב בתחילת חודש ספטמבר 1946 כשהשתתף בפתיחת הוועידה הששית של מפלגת פועלי ארץ ישראל. היה זה בעיצומו של המאבק נגד מדיניות של בווין, מאותה ועידה נחרתה בזכרוני אימרת כנף משל חיים גרינברג: “אין אנו דוחים את הקץ, אמר, אך אין אנו רוצים שהקיץ יקיץ עלינו”.

עברו שלוש שנים, בימי המושב של הוועד הציוני, הראשון אחרי הקמת מדינת ישראל, בחודש אייר תש"ט (מאי 1949), נקשרנו בעבותות ידידות זה לזה והוצק בינינו גשר (“רגש” – בחילוף סדר האותיות) של אחווה.

להלן דברים שהשמיע חיים גרינברג בישיבת “הוועדה לענייני ארגון” של הוועד הפועל הציוני ב־3 במאי 1949, אחרי חצות הלילה, באולם וייצמן: –

“מטעמים אוביקטיביים המחלקה צריכה להיות בניו יורק ולשתף פעולה עם חבר יועצים ומומחים בארץ ישראל. המגמה העיקרית של המחלקה היא לא לפעול, כי אם להפעיל, – להשפיע על הקהילות המקומיות ועל ההסתדרויות הציוניות השונות, שהם יקימו מוסדות ויקיימו אותם באמצעיהם המקומיים. אנחנו נצטרך לתת להם כיוון רוחני מסויים והדרכה פדגוגית. לחינוך היהודי בגולה תצטרך היהדות להוציא בשנים הקרובות הרבה מליונים שהם אינם יכולים לבוא מקופה מרכזית, בכל אופן לא מקופת הסוכנות היהודית. הקהילות וההסתדרויות המקומיות תצטרכנה לדאוג לעצמן מבחינה כספית. יש רק חבל אחד בעולם שהקיבוצים היהודיים שם אין ביכולתם לדאוג לעצמם, ומוסדות החינוך שלהם יכולים להתקיים רק באמצעים הבאים מן החוץ. אני מתכוון בעיקר לארצות הדוברות ערבית, ובעיקר לצפונה של אפריקה”. אמיתת דבריו שרירה וקיימת. על פי ההלכה חובת חינוך בנים מוטלת על ההורים.

אחרי שאמר בסוף נאומו כי מגמת המחלקה היא להפעיל יותר מאשר לפעול, ואפשר במשך השנה הראשונה להסתפק בסכום שהציע ד“ר ישראל גולדשטיין הגזבר, – מאה אלף לא”י, – נשמעו קריאות ביניים: “חיים, אתה בטלן!”. חיים גרינברג נפגע מקריאת ביניים זו אך השיב בטוב לבו ביידיש: “לאזט מיר זיין א בטלן” (“הניחו לי להיות בטלן!”) – למעשה ידענו, וידעו זאת גם מקורביו, כי חיים גרינברג “הבטלן” השכיל לפעול גדולות ונצורות בקרב מדינאים באו“מ ערב ה־29 בנובמבר 1947 וערב ה' באייר תש”ח; הוא ה“בטלן” יצא ב־1948 לבירת אחת המדינות באמריקה המרכזית והשפיע על איש ציוני רב מעשים שיתן “גמילות חסד” של מיליון דולר לצרכי הרכש ל“הגנה” שעמדה במאבק עקוב דמים נגד האויבים שקמו עלינו לכלותנו.

משנת תש“ט (1949) עד תשי”ב (1952) ועד בכלל בא חיים גרינברג 2־3 פעמים בשנה לארץ ישראל. בימי שהותו בארץ גלגלנו שעות רצופות, גם ביום וגם בלילה, בשיחות על נושאי חינוך ודת, על חסידות קוצק וריז’שין, על שאלות הדמוקרטיה במדינה, על צה“ל, על העלייה לארץ ישראל ועל עתידה של הציונות. הוא שיתף אותי בלבטיו ובשיקוליו במעשי מרכבה של המחלקה לחינוך ולתרבות ממש עד לשעה שהלך למסיבת עתונאים שזומנה לאולם “קרן היסוד” כדי להביא לפניה את הבשורה שההסתדרות הציונית כוננה סוף סוף את “המחלקה לחינוך ולתרבות בגולה”, שכלול בה גם מדור לחינוך תורני. את המשרד בניו יורק ניהל ד”ר בן־הלפרן, לימים פרופסור באוניברסיטת בראנדייס. ברם מפלגת “המזרחי־הפועל המזרחי” הודיעה ליושב ראש ההנהלה ברל לוקר כי אינה מסכימה ל“מדור דתי” בתוך המחלקה ותבעה מחלקה מלאה בהנהלתה. לישנא אחרינא – היא תבעה “מחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה”. אחרי משא ומתן ממושך, מייגע ומורט עצבים, הוקמה “מחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה” בראשותו של הרב זאב גולד. הסדר זה לא הניח את דעתו של חיים גרינברג, שכל ימיו רחק מ“קולטור־קאמפף”, קיבל עליו על כורחו את ההכרעה אך לא בלי מרי לב.

בקונגרס הציוני הכ"ג בירושלים (1951) הוא השמיע משא על חינוך ותרבות בגולה. כל מי שההשתתף בקונגרס והאזין להרצאתו יזכרנה כחוויה מרנינה ומרוממת רוח. להלן אני מביא חלק מדבריו באותה הרצאה:

“בזה אנו מגיעים – בין שנרצה ובין שלא נרצה – לשאלת מקומה של הדת והמסורת הדתית. הבמה, שמעליה אני מדבר היום, אינה מונחת בקרן זווית של רשות היחיד, ללא שייכות כלשהי לתרבות העם או לתרבות האנושית בכלל. דת – היא גופה תרבות, – “תרבות רעה” לפי דעה מסוימת, או “תרבות מעולה” לדעת אחרים. כשלעצמי הנני נוטה להאמין שמבחינה פוטנציאלית הדת היא גולת הכותרת של כל הישגי התרבות האפשריים. אין ברצוני ואף השעה אינה פנוייה להרחיב את הדיבור על כך. די לציין ש”נתכלכלו" הדברים כך שגורלנו ההיסטורי והתרבות הישראלית באו לידי ביטוי בעיקר ביצירה דתית. הכוחות הראשונים של עמנו, לבטיו הנפשיים, הדראמה הפנימית שבחיינו, לבשנו צורה דתית. המתח של הנפש היהודית־קיבוצית היה ברוב התקופות מתח דתי; והכוח האצור בה התבטא, כשהיה בשיח לעצמו, או לעולם, בלשון של דראמה מוסרית־דתית, ב“לשון קודש”. טול מגורלנו את היסוד הדתי־דראמטי, בייחוד כפי שזה נתגלה בתולדות הגלות הארוכה, והרוויה ב“קידוש השם”, וניטל הטעם מכל נסיון לפרש פירוש כלשהו את ההיסטוריה היהודית. רואה אני כראות כולכם את החשיבות של לימוד הלשון העברית החיה, המדוברת, “השימושית”. אני רואה בה קודם כל אמצעי לחיזוק הקשר בין יהודי ארץ ישראל ובין יהודי חוץ לארץ, וגם בין יהודי התפוצות, שמספר לשונותיהם כמספר ארצות הנכר שהם מצויים בהן. אולם יורשה נא לי לומר: יהודי היודע לקרוא לכל צמחי ארץ ישראל בשמותיהם העבריים, או בשמות כל חלקי הטראקטור, ודאי שזה מסייע בידו למלא את תפקידו בתור אזרח העוסק באומנות במדינת ישראל. איש מאתנו לא יזלזל בידיעה כזאת, ולא עוד אלא אף יראה בה משהו שיש לו ערך תרבותי ולא טכני שימושי בלבד. אולם יהודי נבער מדעת משמעותם העמוקה של מושגים עבריים כמו “מצווה”, “תיקון”, “טומאה”, “טהרה”, “יראה”, “אהבה”, “צדקה”, “חסד”, “מסירת נפש”, “קידוש השם”, “דבקות”, “תשובה”, – אינו יכול להיות שותף במקהלה המנגנת ביודעים ובלא יודעים את “המלודיה היהודית”. גם על החינוך שאנו נוהגים לקרוא לו “חינוך חילוני”, בין בארץ ובין בחו“ל, לשאוב ממעיינות היצירה הדתית, אם איננו מוכנים לרוקנו מהכוחות המעצבים את האישיות היהודית”.

כך הוא פרש את היריעה, חקר, ליבן אותה, ומשאך החל להשתית עליה מערכת של ראשית מעשים תקפה אותו מחלה קשה שקרבה את קיצו. נשא אותה בגבורה עילאה, נאבק בה ולא מש מעבודתו עד ימיו האחרונים בניסן תשי"ג. חדשים מספר לפני הסתלקותו ביקר בארץ ישראל וכל שעותיו היו נתונות לענייני חינוך ולמחלקתו. עד אחרון יומי זכור אזכור את שיחותיו שנתארכו עד השעה 2־3 אחר חצות, ואת אגרותיו אלי. שעות מספר טרם עצם את עיניו לנצח, הכתיב אלי חמש שורות.

בדברי ההספד לחיים גרינברג ז"ל שהלך לעולמו אמר נחום גולדמן:

האנדרטה הגדולה ביותר שיכול לזכות בה אדם אינה פסל, – שלמזלנו אין אנו היהודים נוהגים להקים, – ולא פרסום כתביו, ואפילו לא מקום בספרי ההיסטוריה. האנדרטה הגדולה נשארה בליבם של אלה שהכירוהו. אלה מבינינו, שהכירו את חיים גרינברג יוקירו את זכרו כאחד הערכים הגדולים שבחיינו. אנו כולנו, שהכרנו את חיים גרינברג שעמדה לנו הזכות לעבוד יחד עמו ולראות את עצמנו כידידיו, נסכים כולנו לדעה, שעצם ההיכרות עמו היתה חווייה שתישאר חרותה בלבנו לנצח, אחד האוצרות היקרים שהיו לנו בחיינו" –.

בשנת תשי“א (1951) שהה חיים גרינברג בירושלים בימים שבין לאחרי חג הפסח לבין חג השבועות. ראיתי כי הוא עייף מאד למעלה משיעור העייפות. דיברתי על לבו שנעלה יחד לצפת ערב חג השבועות. הוא סרב. שאלתיו: חיים – על שום מה אינך רוצה לשהות בצפת בחג מתן תורתנו? הרהר בלבו ואמר לי: אין לי רשות מוסרית להעסיק נהג בחגים, אין לי רשות מוסרית לקחת נהג מביתו, מאשתו, מילדיו דוקא בחג! אמרתי לו: חיים, אתך יסע כל נהג והמשכתי לרככו, ל”פתותו". אמר לי: אהיה מוכן לקבל הצעתך, אם הנהג יביא לי הסכמת אשתו. וכך היה, ובין הנהגים תחרות. וכאשר נתן לי הסכמתו, אמר לי: ואלה התנאים אשר תקיים: א) הנהג יגור במלון שבו אנחנו נגור; ב) לנהג יהא חדר בסמוך לחדרינו; ג) בחג הנהג ינוח כמונו; ד) הנהג יסעד עמנו ליד שולחן אחד.

השכמנו קום בארבע כדי לראות בצפת את צאת השמש בגבורתה שאין דומה לה אלא בצפת, התפללנו בבית הכנסת של האר"י הקדוש (1534־1572).

חיים גירנברג שוחח עם היהודים שניקרו לקראתנו על צפת במצור, ושמענו סיפורים על גבורי צפת. צדיקים, גבורים וקדושים אינם נקראים מתים. הם נאספים אל עמם, אמר חיים גרינברג.

אחרי מות חיים גרינברג נבחר זלמן שזר חבר ההנהלה הציונית כראש המחלקה “לחינוך ולתרבות בגולה”. אחריו נבחר יצחק הרכבי, ואחריו חיים פינקלשטיין. שני האחרונים היו ראשי החינוך היהודי בארגנטינה.

ראשון לראשי המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה היה כאמור, הרב זאב גולד ז“ל. אחריו הוצב בראש המחלקה דוד בית־אריה, ואחריו משה קרונה. מנהל המחלקה מיום היווסדה היה ד”ר חיים חמיאל. למעשה אין היא “מחלקה דתית”, אך היסוד לעבודתה הוא תורני, להודיעך שלימוד התורה עומד במרכז תוכניתה החינוכית. שתי המחלקות עובדות בהרמוניה ביניהן, תוך מגעים שבעשייה וראשיהן היו מוסרים בישיבות הנשיאות סקירות על פעולותיהן.

כשהאזנתי לסקירותיהם של חיים פינקלשטיין ומשה קרונה בישיבת הנשיאות בי“א בסיון תשל”ה (21.5.1975) על מצב החינוך היהודי בגלויות, ואמריקה בכללן, אמרתי אל לבי: – אם יקומו אחד־העם והרב יעקב יצחק ריינס לא ישנו את המציאות שאין לה שם אחר אלא “הטרגדיה הלאומית של האומה היהודית”. ידברו המספרים בעדם: ממיליון ושבע מאות אלף ילדים יהודים מקבלים “חינוך יהודי כלשהו”, לאמור – על קצה המזלג, כ־750 אלף ילד. לשון אחרת 40% ילדים יהודים מקבלים מקצת חינוך יהודי, או ליתר דיוק “לימוד יהודי”. ואילו כמיליון ילדים יהודים בעולם החופשי אינם יודעים צורת אלף־בית. מה יכולה אפוא ההנהלה הציונית לעשות? – כלום יש בידיה סמכות של מדינה להטיל חובת חינוך עברי על מיליונים יהודים בגלויות? אם לא יעשה כל בית יהודי לבניו, מה יעשה להם? כלום אין זו עובדה מעוררת חרדות כי שניים וחצי מיליונים יהודים בנו יורק לא אזרו כוח להקים בית ספר תיכון עברי אחד, כדוגמת הגמנסיה העברית “תרבות” ברובנה, ולא כוננו מוסדות לחינוך עברי וציוני מגן ילדים ועד בחינת הבגרות ועד בכלל – כדוגמת בתי ספר “תרבות” בפולין, בליטא?…

באחת ישיבות הנשיאות האחרונות שבהן השתתף לפני פטירתו יו“ר ההנהלה פנחס ספיר ז”ל, הוא נשא משא של קינה על החינוך היהודי, ומסר פרטים על הבריחה מן העם, על הטמיעה מרצון; הוא סיפר בלב דואב על נשואי תערובת שחדרו גם אל בין חשובי הציונים ושמקבלים את נשואי תערובת כתופעה מובנת מאליה!

למן הקונגרס הציוני הכ"ג בירושלים (1951) נעשה החינוך היהודי־העברי כערוגה שהכל דשים בה. אין לך קונגרס, או מושב של הוועד הפועל הציוני שציריהם לא הכבירו בהם מלים עד שדומה כי הרשמקול קורס תחתיו ממשא המלים והמלל. ובצאתם מירושלים אחרי שיצאו ידי חובתם בדיבורים הריהם שוכחים מייד עם עלותם על המטוס את ההחלטות, שבים אל בתיהם מדושני תרבות אנגלית, או צרפתית או קסטיליינית ומצפים למושב הבא עלינו לטובה. כקול קורא במדבר נשמעת הזעקה האילמת: אם האבות, כאבות אבות־אבותיהם בפולין, בליטה ובגליציה, לא יזכרו ברית אבות לבנים ולא ילבו את הגחלת היהודית הלוחשת – מי יעשה זאת? והלב מתפלל ציקון לחש: שומר ישראל, שמור שארית ישראל!

ולפי שאני מכיר היטב את המצב בעמנו ולפי שאני יודע היטב מה כוחה ומה²³⁷ גבורתה של ההסתדרות הציונית, הריני מורה לי היתר לומר: בקונגרס הציוני השלושים, הבא עלינו לטובה צריך להחליט על קיומה של מחלקה לחינוך ולתרבות בגולה אחת ויחידה וכראש המחלקה ייבחר איש אשר בו תהא הערובה שכל החוגים וכל הסיעות יהיו מרוצים.

###“אליה וקוץ בה…”

כמה קולמוסין נשתברו וכמה אוקיינוסין של דיו נשתפכו על נושא “העלייה”. איני יכול לעמוד בפני הרצון להעתיק את עצמי למושב הוועד הפועל הציוני שהתקיים בלונדון ב־24 בפברואר בשנת 1919. באותו מושב אמר ד"ר חיים וייצמן: – “נעשתה אומדנה כי במשך עשרים וחמש השנים הבאות יעלו לארץ ישראל שלושה מליונים יהודים”, ללמדך כי בשנת 1944 יישבו בארץ ישראל שלושה מליונים יהודים, ותוסיף עליהם את חמישים האלף יהודים שהיו בשנת 1919 בארץ וכן גם את הריבוי הטבעי במרוצת השנים. כזה היה החזון ב־1919 והמציאות מראה כי רק בסוף דצמבר 1978 הגענו לשלושה מיליונים יהודים במדינת ישראל.

עתה אעתיק את עצמי אל ועידת הציונים בניו יורק שהתקיימה במלון בילטמור, הלא היא “ועידת בילטמור” המפורסמת משנת 1942. באותה ועידה הצהיר דוד בן גוריון שנוכל להעלות אל ארץ ישראל חמישה או שישה מליונים יהודים בתוך עשר השנים הבאות, היינו בין השנים 1942 עד 1952, או מסיום מלחמת העולם השנייה עד לשנת 1955. השיב לו ד"ר נחום גולדמן: – “אינני סבור שמספרים אלה הם מעשיים. הבאת שני מיליונים, או שניים וחצי מיליונים יהודים לארץ ישראל בתוך עשר שנים, זוהי משימת ענקים; הייתי רוצה כבר לזכות ולהגיע לאותו יום שנוכל לומר כי אכן ביצענו את המשימה הזאת. אינני מפקפק שאכן נבצע את הדבר. אך אל נא נזלזל בממדיה העצומים של המשימה”.

לפיכך מה טעם כיום לשאול חזונו של מי היה “גדול” יותר, או ראייתו של מי היתה “ריאליסטית” יותר, שהרי חזון נצרך למגשימיו, להמוני יהודים שירצו לעלות. הצעקה “עם ישראל – איך” מהדהדת באוזנינו גם בעת הזאת, וביתר עוז וכוח, בנימה כמעט טראגית נוכח הדיונים ב“קמפ־דיוויד” וההתפתחויות שבאו לאחריהם. “אבן מקיר זועקת: עלייה!” אמר יוסף שפרינצק בישיבת הנשיאות ב־7 בנובמבר 1957.

ולפי שאינני רוצה לטחון קמח טחון בשאלת העלייה מארצות הרווחה, אביא דברים ממכתב שתאריכו 7 בדצמבר1955, שכתב אלי לואי סיגל, מאחרוני האישים של “אידיש נאציאנאלער ארבעטער פארבאנד” בניו יורק וחבר ההנהלה הצייונית: “אייער פארשלאג אז עס זאלן קומן א צען טויזנט יונגע מענטשן קיין ישראל צו לעבן, ניט חלילה צו שטארבן, איז זייער א גוטער. די פראגע איז ווי־אזוי מאכט מען עס? וועגן דעס, מיין טייערער, טראכטן מיר דא זייער פיל”. הצעתך שיעלו כעשרת אלפים צעירים לישראל (במכתבי כתבתי אליו “כעשרת אלפים מדי שנה בשנה”) – לחיות ולא חלילה צו שטארבן, איז זייער א גוטער. די פראגע איז ווי־אזוי מאכט מען עס? פה הרבה מאד".

כחצי יובל שנים חלפו מאז והציונים לפלגותיהם, לזרמיהם ולארגוניהם בצפון אמריקה, בקנדה ובארצות רווחה אחרות ממשיכים עדיין “לחשוב ולחשוב ו…” ואשר לרבנים ולראביים: בדרשותיהם ב“בתי הכנסת” וב“סינאגוגים” הם אינם חדלים מלהביע הזדהות עם מדינת ישראל, לעורר את היהודים להכפיל ולשלש את תרומותיהם למגבית; הם ממשיכים על דרך השיגרה ב“בקורת חריפה” על ה“סטייט דפרטמנט”, מוסיפים לשגר מברקים אל “הבית הלבן”, לדבר על לב הורים שיסיעו כל בר־מצווה שלהם לירושלים, אל הכותל המערבי: אולם לא ירהיבו עוז בליבם לזרז את הבנים שיעלו לישראל. וכל כך למה? – כי לא יעזו לעשות דבר וחצי דבר נגד רצונם של “הבעלי־בתים” שלהם. אך אשלייה היא אם תאמין שזרם העולים מאמריקה יגבר ב“סייעתא דרבנים ודראביים”.

שאלת חיוב הציונים בכלל, והעסקנים הציונים הנושאים בתפקידים ציבוריים מטעם ההסתדרות הציונית בפרט, על פי תקנה שלא יוכלו לשמש ביותר משתי קדנציות כדי שיעלו אחרי כן לישראל עלתה בכל חריפותה בקונגרס הכ“ח (1972) ובקונגרס הכ”ט (1978) – ההצעה עוררה מורת רוח לוהטת בקרב נשי “הדסה” והן התארגנו כאופוזיציה לוחמת. נשי “הדסה” הטילו את מלוא אימתן על הקונגרס וסופו של הקונגרס הכ“ט שהחליט החלטה מעורפלת בשאלת עלייתם של מנהיגים ציוניים בגולה. לפנינו “הדסה” שאינה מסומלת עוד מדמותה של הנרייטה סאלד ע”ה.

ציוני אמריקה ונשי “הדסה” תלו את טיעוניהם בתואנת “איכות החיים” הירודה במדינת ישראל. כביכול נכונים הם לקיים מצוות העלייה לארץ ישראל, אולם איכות החיים בישראל היא שמרתיעה אותם. תירוץ “איכות החיים” לא היה יותר מ“עלה תאנה” שקוף. צרוף המילים “איכות החיים” מצוי בפרוטוקולים של ישיבות הנשיאות בשנות הששים. ראוי לציין בהקשר זה כי ההתמודדות עם שאלת “איכות החיים” הינה תופעת לוואי לכל עליות היהודים לארץ ישראל עוד מימי “הבילויים”. ב“אמת מארץ ישראל”²³⁸ השפיע אחד העם על אנשי “העלייה השנייה” לשנות את פני המציאות. על “אמת מארץ ישראל” התחנכו בגימנסיות “תרבות” אלפי בני הנעורים לשאוף לשינוי פני המציאות בארץ ישראל. בתרפ“ה (1925) עלו מגליציה צעירים אקדמאים נושאי תארים, וייסדו את “קבוצת שילר”. וכך, בתגובה למאורעות הדמים בחברון תרפ”ט (1929) התעוררו חלוצי "גורדוניה במזרח גליציה, עלו והקימו את חולדה ואת כפר החורש.

הלכך כל עוד רואים הציונים באמריקה את ביתם, באמריקה! לא יהא בכוחן של החלטות הוועד הפועל הציוני והקונגרסים הציוניים להוליכם קוממיות לארצנו. אם יהודים מבית מדרשם של “המזרחי” ו“הפועל המזרחי”, היודעים את פירוש המלים בתורה, בתפילות, במדרשי גאולה ובמאמרי חז"ל שמחייבים ישיבה בארץ ישראל, מעדיפים את הישיבה בגלות אמריקה על ישיבה בארץ ישראל, נחנו מה כי נלין על יהודים שאינם מאורגנים בהסתדרות הציונית. לו שיווינו לנגדנו תמיד את הפסוק “כי ישאלך בנך מחר לאמר… יש מחר שהוא אחר זמן” (רש"י) לא היינו מחמיצים שעות היסטוריות טובות.

בקונגרס הציוני הכ“ג בירושלים (1951) פנתה גולדה מאיר ז”ל אל הצירים מאמריקה: “לי למשל לא מובן כלל מדוע למחרת היום שבו התחוללו הקרבות בארץ, ולמחרת היום להכרזת המדינה, לא באתם הנה. לא אגיד: רבים, המונים, מליונים, אולם מדוע לא באו מכם מאה, חמישים, או עשרה אנשים? האם אנו רוצים סתם לכתוב מאמרים על חלוציות ולדרוש דרשות על נושא זה? חברים יקרים וידידים, אילו קמו למחרת יום ה' באייר תש”ח עשרה מנהיגים של התנועה הציונית באמריקה והיו מודיעים ברבים: “אנו לוקחים תרמילינו על שכמנו ונוסעים למדינת ישראל כי בשביל זה לחמנו כל שנותינו”, – אילו אמרנו זאת, היה זה הארגומנט הטוב ביותר למען חלוציות בקרב הדור הצעיר, כי נוער אינו אוהב את הדיבור המילולי. הוא דורש את המעשה המחדש". אמנם כן, לאוזנם של הישראלים ערבו דבריה של גודלה מאיר, אולם לא לאוזני הציונים מאמריקה ומשאר ארצות הרווחה.

ראוי שנזכור כי לא יותר מ־12%־10% מיהודי אמריקה באו לישראל, אולם רק לביקור כתיירים. ומן הראוי שנזכור את הרבי מלובאוויטש, יאריך ימים ושנים טובים, הוא אומר ועושה, מדבר ומקיים, וחסידיו נשמעים לו. הם מקבלים על עצמם כל שליחות שהוא מטיל עליהם.

דוברי הציונים הצעירים חוזרים ומדקלמים באוזנינו את הטענה כי אין להם עולים, או שהם מעכבים את עלייתם, רק משום שראשי הציונים הוותיקים מעדיפים את “הכסא החם” שלהם בחוץ לארץ ואינם עולים. טענה כוללנית זו אינה תופשת ומפריכות אותה העובדות: – מאות מראשי הציונים ממפלגות שונות באמריקה הלטינית עלו לישראל. צבי לוריא, ראש המחלקה לארגון, כבר נתן דעתו על כך והכין רשימת מאות רבות של עסקנים ציוניים שעלו לישראל.

ברם נחטא לאמת אם נתלה את קולר האשמה כולו ביהודי התפוצות ונאטום אוזנינו ללבטיהם ומצוקות נפשם. כאשר שגריר ישראל בא אל היהודים בוויזשא קרספו שבבואנוס־איירס (מעין נלבקי־דז’יקה של וארשה) ואומר להם: “כאן אין לכם כל תקוה, את בניכם ואת בנותיכם גוזלת “הרוח הרעה”, עלו לארץ ישראל”, ישיבו לו: מה נעשה שם? אמת, יש לנו זיקה לארץ ישראל, אולם בזיקה בלבד לא סגי. כאן אנו סוחרים, בגיל 40 או 50 לא נסב את המקצוע. אומנם אנו יודעים את המצב המדיני פה, אולם ידוע לנו גם כי בישראל מצוייה ביורוקרטיה, כאן אנו בני אדם, בעלותנו על החוף בישראל מולדתנו אנו הופכים מייד להיות “מיספרים”, או כדור שמטלטלים אותו בלך ושוב במשך חודשים רבים ממשרד אחד למישנהו.

הנוכל להכחיש את האמת שבביקורתם זאת? שהרי מזמן שהקליטה הועברה־נמסרה לממשלה הורע המצב שבעתיים. בישראל אפילו שר הקליטה עוסק בפוליטיקה יותר מאשר בקליטת העולים. אין די בהסעת העולים למרכזי הקליטה. צריך לגלות התעניינות בהם ולהקדיש תשומת לב לכל אחד בנפרד.

יש דין ויש לפנים משורת הדין. הפקיד הממשלתי חייב להתנהג על פי הדין, לפי הוראות. לא כן בסוכנות היהודית, שפקיד בכיר בה, או מנהל מחלקה, יכולים להתנהג עם העולים בחסידות ולפנים משורת הדין. דברים אלה אומר אני מנסיוני כמנהל המדור לאמריקה לטינית, לא מתפקידי היה לטפל בעולים, אולם כפעם בפעם ביקשוני ההסתדרויות הציוניות בארגנטינה, באורוגוואי, בבראזיל ליתן לעולים²³⁹ כתף עוזרת. עשיתי זאת תמיד וגם הצלחתי. אם עשרות משפחות מאמריקה לטינית לא ירדו מהארץ, מודה אני: – “אשמתי” היא. הלכתי־נסעתי אל אברהם ציגל שהאזין לי תמיד, נענה לפניותי והיה אומר לי: “מנחם, תבין שאין אני יכול ליתן דעתי על כל המקרים המיוחדים. אולם כשאתה מביא לפני את המקרה המיוחד של פרופסור אלמוני, ורופא פלמוני, הריני שומע, ובמעמדך אני מחליט כפי שאתה מציע ונותן הוראה לבצע לאלתר”.

בשנים שבהן ש“ז שרגאי עמד בראש המחלקה לעליה, היו ברוך דובדבני מנהל המחלקה ויהודה דומיניץ מזכיר המחלקה ושניהם במסירות נפש ובסיכון חייהם הגיעו עד חביוני צפון אפריקה. מסוף שנת 1954 עד הקונגרס הציוני הכ”ז בשנת תשכ"ח (1968) עלו לארץ ישראל 581984 יהודים, הוקמו 14 קריות דתיות ובהן 42 אלף נפש. שותף לכל העליות היה משנת 1947 יהודה דומיניץ אשר מונה בשנת 1978 מנהל כללי של המחלקה לעליה.

אז היתה וינה תחנת מעבר גדולה וחשובה מאד לעולים ממזרח אירופה. במשרד זה עבד למעלה משנתיים דוד גולדריי סטודנט צעיר שבא מישראל לווינה ללמוד רפואה ולא למד. ש“ז שרגאי נתן בו עיניו ומשך אותו למשרד העליה והוא נשתלב בסגל העובדים. גודלריי היה נציג משרד העליה בפני “פרעמנדען פאליציי” (משטרה לזרים) – התפקיד מדבר בעדו. לימים הסטודנט גולדריי חזר לישראל ולמד רפואה באוניברסיטה בירושלים – הוא ד”ר דוד גולדריי עתה סגן מנהל בית החולים “איכילוב” בתל אביב, מן הרופאים המעולים בבית החולים.

על היורדים    🔗

אך דרכה רגלי על אדמת דרום אמריקה מצאתי־ראיתי יורדים בפדרציות ציוניות, כתבניות בשגרירויות ישראל, מורים, שלוח “קרן היסוד” נושא דרגה גבוהה בצבא הגנה לישראל – נסתיימה שליחותו וקיבל משרת “מנהל קהלה” בארץ מסויימת. לימים היורדים נתקבלו כקרואי העדה.

על העסקת יורדים בידי מוסדות וגופים ציוניים זעקתי במכתבי אל ההנהלה הציונית ולא אבו שמוע לי, אולי לא נקראו.

שרת החוץ גולדה מאיר לא הושיטה להם ידה.

*

מכתבים וסקירות ששלחתי מובטח להם מקום בחיי עולם־הבא – בארכיון הציוני המרכזי.

הלשון העברית במושבי הוועד הפועל הציוני ובקונגרסים    🔗

בקונגרס הציוני הכ“ג, בירושלים, תשי”א (1951) סיים ציר־הקונגרס ד"ר קופל שווארץ את הרצאתו בדברים אלה:

“ולבסוף הערה על שפת הקונגרס. בשומענו את שליחי העם היהודי, שליחי הציונים, מדברים בקונגרס הציוני בירושלים בארבע שפות לפחות, ואנו זקוקים למתורגמנים כדי שנבין איש את רעהו, שחה נפשנו. איך לדרוש מהמוני העם בתפוצות שילמדו את הלשון העברית, אם בני מרום עם הארץ, הנציגים, הדברים ואנשי הסגל אינם רואים חובה לקיים בעצמם את המצווה הזאת? הרי בשטח זה אין כל תירוץ; שום סטאטוס אינו עומד בדרך למכשול. חלילה לנו להסתיר פנים מהקוץ הזה! אנו סבורים כי ציוני, שאינו מגלה את הכוח בקרבו לסגל לו לפחות את שפת עמו, פוסל את עצמו להיות נציגו ודברו. נקווה שהקונגרס הציוני הזה יהיה האחרון שניתנה בו הרשות לדבר בשפות לועזיות. הקונגרס הציוני הבא יהיה פטור מחזיון חולני ובלתי תקין זה”.

למעלה מחצי יובל שנה חלפו והאנגלית ממשיכה למשול בכיפה ולרון במושבי הוועד הפועל הציוני ובקונגרסים. חבר או חברה בוועד הפועל שלעזו ממשיכים ללעוז. כך “מתהדרים” להם ציונים מארצות הברית ומארצות אנגלו־סאכסיות אחרות בשפה אנגלית בפיהם אם מתוך התבטלות ואם מתוך עניות דעת, בעוד שכבר במאה ה־18 הכריז נגיד האוניברסיטה של קולומביה ש“עברית היא חלק יסודי בהשכלתו של ג’נטלמן”, ובחג ההכתרה נשא נגיד האוניברסיטה בהרווארד נאום בעברית. והינה אפילו רבנים חברים בהסתדרות “המזרחי” שבארצות הברית פותחים נאומיהם במחווה לעברית, אך ממשיכים לנאום באנגלית.

בזמן שד“ר נחום גולדמן היה נשיא ההסתדרות הציונית הוא היה נואם ביידיש, לפי שכל “נשי הדסה” שומעות גם יידיש. באותה שעה היתה נושבת בקונגרס אווירה יהודית. עכשיו גם לשון יידיש היתה ל”אורח נוטה ללון", ומיום שנברא התרגום הסימולטאני נדחתה העברית כליל לקרן זווית.

“הוועדה לענייני אידיאולוגיה” יושבת על האובניים וכוח ללדת אין ומדוע? כי בהסתדרות הציונית ובמפלגות הציוניות שבארצות הגולה נשדפה האידיאה המנחה והמרכזית של הציונות, קיום מצוות עלייה וההגשמה. מה ייפלא אפוא שהן נשארו תלויות ברפיון, בלי רוח חיים ובלי כוח משיכה? “רפיונה של ההסתדרות הציונית ושל המפלגות הציוניות הוא אורגאני. הן חסרות את העיקר, שהוא – העלייה וההגשמה” – טען קופל שווארץ בקונגרס הכ“ג. עכשיו תוסיף עליהן את אי־ידיעת הלשון העברית, העדר הרצון לחיות כיהודי שלם בביתו, בערות מדעת תולדות הציונות והמישנה הציונית ברבים מהבתים הציוניים, – ונמצאת מקשה קושיא: מה יכולה להועיל “הוועדה לענייני אידיאולוגיה”? שהרי לא ל”אידיאולוגיה" מיחלת התנועה הציונית, אלא לקיום מצוות ציוניות מעשיות – כל איש ואשה בביתם.

ויעמדו על הברכה    🔗

לסיום הפרק על נשיאות הוועד הפועל הציוני אזכיר בברכה את שלמה אייזנברג המזכיר הכללי של הסוכנות היהודית ונציג המגבית המאוחדת באמריקה, שהשפעתו על הבית היתה מורגשת מאוד, את המשפטן ד“ר אריה ל. לויטרבך שהיה מזכיר ההנהלה הציונית ותרם רבות לגיבוש מעמדם המיוחד של הנשיאות ושל הוועד הפועל הציוני; ישעיהו קלינוב, מנהל לשכת יו”ר הנהלת הסוכנות היהודית ומנהל המחלקה להסברה; יוסף הסטרין מראשוני “פועלי ציון”, יעקב הודס, אשר משנת 1917 עבד במחיצתם של חיים וייצמן ונחום סוקולוב והיה חבר המערכת “ג’ואיש כרוניקול”, ערך את הירחון “ניו־ג’ודיאה” בטאונה הרשמי של ההנהלה הציונית, – שניהם היו בפמליית הלשכה של יו"ר ההנהלה ברל לוקר; ליפא טאוב, איש “העליה השנייה” שעלה ארצה ב־1905, פנה לעבודה חקלאית בפתח תקוה והיה ממייסדי מפלגת “הפועל הצעיר”, שירת במחלקה לעלייה של ההנהלה הציונית בלונדון, ולבסוף מנהל המדור להפצת השקל במחלקה לארגון של ההנהלה הציונית; גדליהו זקיף המזכיר הכללי של הסוכנות היהודית לאחר פרישתו של שלמה אייזנברג; גרשון חנוך, שנתמנה ב1948 להיות עורך “הספריה הציונית”; י. קמינצקי מלשכת העתונות; צבי ירון, חוקר משנתו של הרב קוק ומנהל לשכת העתונות; מאיר ורגר, חניך הגמנסיה “תרבות” ברובנה בנעוריו, ולאחרונה מזכיר המחלקה לכספים של ההנהלה הציונית; שמואל בביוף – נאמן הבית יותר מארבעים שנה, – שהכיר את כל “מי ומי” בתנועה הציונית; אלכסנדר פראג, שהיה ממייסדי קיבוץ בית זרע ב־1923, ולאחרונה מנהל המדור לחקר התפוצות ועורך הרבעון “בתפוצות הגולה”, – כולם זכרונם לברכה.

אזכיר באהבה רבה ובהערצה עמוקה את עמיתי ורעי הקרוב ד“ר שלמה א. נכון ז”ל, שהיה מיקירי יהדות איטליה ומטובי ציוניה. הוא נתמנה משגיח על “הר הרצל” ועל הפרסומים במחלקה לארגון ולהסברה. הוא העביר לירושלים את תכולתם של בתי הכנסת העתיקים שעמדו באיטליה נעולים באין מתפללים אחרי השואה, פירסם בעברית ובאנגלית ספר “סר משה מונטיפיורי”, שהוציאה לאור לשכת הקהילות והארגונים של הסוכנות היהודית ב־1965, טרח לגאול את נכסי רוחו של שד“ל ולתיתם בידי הציבור בני דורו וסייע להוצאת “פירוש שד”ל (ר' שמואל דוד לוצאטו) לחמישה חומשי התורה” (הוצאת “דביר” תל־אביב תשכ"ו). איש סגולה היה והינאה את נופה האנושי של ירושלים.

ויעמדו על הברכה כל שסייעוני במילוי תפקידי כמזכיר הנשיאות בהתאסף הוועד הפועל הציוני למושביו השנתיים.

ד“ר ראובן איתן, מנהל המחלקה לארגון ולהסברה, כמזכיר הוועד הפועל הציוני הוא היה ממונה על ארגון מושביו ותפקוד ועדותיו; אסתר כץ שנשאה על כתפיה את עול הכנת מושבי הוועד הפועל הציוני, הטיפול בפרוטוקולים של מושבי הוועד הפועל, הכנתם והבאתם לדפוס; יוכבד זוסמן, מנהלת המדור לארצות דוברות אנגלית; דבורה בסניצקי; נחמה מר חיים, ונחמה לוי מזכירתי, מאיר ותקוה יזרעאלי, שהניחו את היסוד לארכיון המחלקה לארגון; אברהם סופר, מראשוני העובדים במחלקה לארגון; לאה כהן מזכירתו של משה השכל מנהל המחלקה לכספים; אליהו הר־זהב הממונה על הארכיון; צבי שבתאי; חסיה ויינר שהיתה מזכירתו של נשיא ההסתדרות הציונית העולמית ד”ר נחום גולדמן, של יו“ר ההנהלה: אריה פינקוס ז”ל, פנחס ספיר ז“ל ויוסף אלמוגי יבלדח”א, עתה עוזר אישי לנשיא המדינה יצחק נבון; גרשון אהרוני עוזר למנהל הכללי, משה ריבלין המנהל הכללי של הסוכנות היהודית, לימים חבר ההנהלה ואחרי כן נבחר כיושב ראש הדירקטוריון של קרן קיימת לישראל.

אזכיר את משה קלכהיים מנהל לשכת העתונות; את חיים שכטר מנהל המדור להסברה באנגלית; את רחל אדלשטיין, מנהלת היחידה הממונה על תקציב המחלקה לארגון; את ישעיהו הרן, סגן מנהל המחלקה לארגון ולהסברה ולימים מנהלה. כולם יעמדו על הברכה. ואחרון אחרון חביב אשר דומיניץ, שהוטלו עליו תפקידים מיוחדים המחייבים דיוק בעשייה, התמדה ורוב אחריות בעת הקונגרסים ומושבי הוועד הפועל הציוני.

תודה מלב לרחל וייסמן וליפה ליאון מזכירותיו של אריה דולצין ראש ההנהלה הציונית, שסייעוני בעזרה של ממש, ויזכר לטובה ידיד־נפשי אהרן רוג’זינסקי.

וכאן אתי מקום להזכיר גם את שני עמיתי, היועצים המשפטיים של ההנהלה, – ד“ר יהושע פרוידנהיים ז”ל וד“ר אהרן צברגבאום ייבדלח”א, שניהם ממעפילי האוניה “אטלנטיק” ב־1940 שגורשו לאי מאוריסציוס ב“פאטריה”, ושבו לארץ ישראל ב־26 באוגוס 1945.

 

בשליחות לאמריקה לטינית    🔗

בסוף חודש אוגוסט של שנת 1948 התכנס בבית המדרש למורות ע"ש א. ש. לווינסקי בתל אביב מושב הוועד הפועל הציוני הראשון במדינת ישראל. בספטמבר של אותה שנה קראני אליו חבר ההנהלה הציונית אליהו דובקין, ראש המחלקה לארגון והסברה, והציע לי לכונן במחלקה מדור לאמריקה הלטינית. נעניתי להצעתו בהסכמתו של דוד רמז. באותה עת כבר ידעתי כי המחלקה לתרבות עתידה להיות משרד ממשלתי ורבים מתפקידיה של ההנהגה הציונית והסוכנות היהודית ישתלבו במשרות בממשלה. אז גמרתי אומר בנפשי כי לא אהיה פקיד ממשלתי לפי שמטבעי נמשכתי לתפקידים שיש בהם משום עשייה ציונית ראשונית בעם היהודי, באשר הוא שם.

על סמך הוראה של השר דוד רמז קיבלתי ממשטרת התנועה הצבאית רשיון נסיעה. באוקטובר 1948 שבתי לירושלים במשאית דרך “כביש בורמה”, שנסעו בו תחילה ג’יפים בלבד. היינו בה רק שני אזרחים מלבד הנהג, – חיים לוויצקי עורך הדין הירושלמי הנודע שלימד סניגוריה על חברי האירגונים ה“פורשים” כשנשפטו על ידי בתי הדין הבריטיים, ואנוכי. באותם הימים לא פעלה עדיין תחבורה אזרחית לירושלים. כשהגעתי לירושלים מילאתני הרגשת שמחה מהולה בתוגה. ירושלים עצובה היתה. כשלוש רבבות מתושביה היהודים עזבו אותה בעת המצור, ובהם פקידי הסוכנות היהודית ששאפו למשרות במשרדי הממשלה. יכול אדם להלך ברחובות העיר בבטחון בלי חשש פן יפגע בו כלי רכב. בניין המוסדות הלאומיים ואגפיו היו משולים לירודים ביחסנותם. היחסן היתה הקריה בתל אביב, שם נשתכנה הממשלה. חבר ההנהלה הציונית יצחק גרינבוים נעשה שר לענייני פנים, חבר ההנהלה הרב יהודה לייב פישמן שר הדתות, אליעזר קפלן, שהיה גזבר הסוכנות היהודית, נעשה שר האוצר ודוד בן גוריון, יושב ראש ההנהלה הציונית, – ראש ממשלת ישראל. אטו מילתא זוטרתא היא? ופקידי המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שקיבלו הכשרה נמרצת ב“מדרשה לדיפלומטים” בהנהלתו של ד"ר ולתר איתן נעשו בן לילה לנושאי תפקידים ותארים במשרד החוץ.

אכן עצובה היתה ירושלים. מצב הרוח העגום נשתכח לשעה בזכות ליאונרד ברנשטיין, שניגן בפסנתר וניצח על קונצרט התזמורת הפילהרמונית באולם “אדיסון”, בסוף נובמבר 1948.

מנהל המחלקה לארגון ולהסברה ד“ר אריה ל. לויטרבך היה מיודעי מזמן עבודתי במחלקה לתרבות. הוא היה משפטן יליד פשמישל, שימש כמזכיר ההנהלה הציונית בלונדון ואחרי כן בירושלים. הראשון למזכירי ההנהלה הציונית בלונדון היה אברהם סונה, הוא המשורר העברי אברהם בן יצחק אשר על הוצאת עשרים ושלושת השירים, ששרדו משיריו הרבים אחרי מותו, שקד ד”ר לויטרבך וטרח להוציאם לאור. אז ידענו מה גדולה היתה האבדה לשירה העברית באבוד צרור שיריו במהומות מלחמת העולם הראשונה בעירו פשמישל.

אליהו דובקין היה בעת ההיא ראש המחלקה לארגון ולהסברה, אך גם ראש המחלקה לענייני הנוער והחלוץ, ראש המדור לשליחים וראש המחלקה לענייני מנגנון. ריכוז מחלקות רבות בידי איש אחד נסתבר ממצב שידוד המערכות בהנהלה הציונית עם הקמת המדינה. בעבודת ההנהלה הציונית מבחינת עבודתה היתה זו ראשית חדשה שעמדה בסימן של חידוש כליה, סדריה ותפקידיה.

המאבק המדיני ומהלך המלחמה בארץ בשנת תש"ח, ביחוד המצור על ירושלים, הסבו שיתוק חלקי לפעולה במרכז התנועה. המחלקה לאירגון חידשה את פעולתה בהדרגה, חזרה למסלול הרגיל וגם הרחיבה את תחומי עבודתה לכיוונים חדשים. העידן החדש עמד בסימן קדחת הקמתה של מדינת ישראל. משהוקמה נתעוררו שאלות חדשות לגבי עתידה של ההסתדרות הציונית וחלוקת התחומים והתפקידים בינה ובין המדינה.

מאחר שהסכמתי לקבל את תפקידי החדש – ניהול המדור לאמריקה הלטינית – היה לי ברור שאני צריך ליצור ולייצב קשרים ולהקים גשרים עם התנועה הציונית באותה יבשת אכסוטית.

קהילות היהודים שם פזורות על פני תשע עשרה מדינות: ארגנטינה, אורוגוואי, בוליביה, בראזיל, קוסטה ריקה, קולומביה, קובה, צ’ילה, אקוואדור, אל סלוואדור, גואטמלה, הונדוראס, מכסיקו, ניקרגואה, פנמה, פרגוואי, פירו, ונצואלה וסנטו־דומינגו. שפת בראזיל היא פורטוגלית ואילו בכל שאר היבשת היא ספרדית.

כשנכנסתי בעולה של העבודה כבר ידעתי כי באמריקה הלטינית חיים כשמונה מאות אלף יהודים, אולם יהדות במשמעה העמוק וההיסטורי אינה בנמצא שם. כי יהדות היא אמנציה דתית, רוחנית, הגות יוצרת של העם, מיצבור של תנובת יצירות – בהלכה ובאגדה במשך הדורות. הוותיק ביותר בין הישובים החדשים יושב בארגנטינה וראשיתו בשנת 1860. היישובים היהודיים ביבשת אינם הומוגניים כפי שהיו באירופה, או בצפון אפריקה. קבוצות המהגרים שפניהם היו מועדות לשם השליכו הימה מהאנייה את הטליתות ותפילין שלהם, לומר לך שאפילו מהמטען הדתי והמסורתי, פרורים אלה משולחנם של אבא, אמא וסבא, הם ניערו מעליהם והגיעו מעורטלים מכל ערכי חוסן של יהדות והתחילו להיקלט בנוף אנושי חדש שבמרחבי ה“פאמפאס” בלתי מאוכלסים ובנופי ה“גאוטשוס”. תאור נאמן למציאות החדשה מצאתי בספר שכתב אלברטו גרשונאוו “לוס גאוטשוס כודיאוס”; הוא היה פובליציסט ומסאי ארגנטינאי מפורסם ובספרו מתוארים נופו של נהר פאראנה ההולך פרא עם יערות עד, שדרכם עובר נהר אמאזונאס, המתמשך לאורך שבעת אלפים קילומטר.

עד מהרה למדתי לדעת: בימי ראשית של היישוב היהודי קהילה מאורגנת – אין; רב – אין; וכך שוחט ובודק, מוהל – אין; בשר כשר – אין; ועיקר העיקרים – תורה – אין. ואם תורה – אין, שמחת תורה – מנין? הקיבה הרעבה והחצופה כופה את האדם להיאבק לפרנסת ביתו, וכך היא משעבדת אותו ל“עגל הזהב”, לכסף. ובידוע “אוהב כסף לא ישבע כסף”. צעיר יהודי מבני עירי, שהיגר לדרום אמריקה, מצא עצמו ביום הכיפורים בודד לחלוטין בארץ האינקאס כשהוא רובץ על משטחי חול שעל חוף האקיינוס השקט. הוא לא הגיש אוכל אל פיו וצם עם כל בית ישראל ופיזם לנפשו ניגונים של “ימים נוראים” ששמע מפי ר' משה שוחט ז"ל. זו כל המורשת שנותרה לו לפליטה. היא שהצילה אותו מחיק אשה נוכריה וסופו שהקים לו שם בית יהודי. טלית ותפילין יכול אתה להשליך לתהומות הים אך את הניגון היהודי אי אתה יכול לעוקרו מנשמתך. הניגון נותר כחוט המקשר, הוא המלאך שגאלו מהרע.

באותה עת ניסרה בחלל עולמנו הציוני השאלה – ההסתדרות הציונית מה יהא עליה אחר שרבים מהמוחות והכשרונות בתנועה הציונית פנו לשרות במסגרות ממלכתיות במדינה? מי נותר לבנות מחדש את ההסתדרות הציונית? ברוב מכתבי אל ההסתדרויות הציוניות ואל הפדרציות הציוניות בארצות אמריקה הלטינית עסקתי בסוגייה “ההסתדרות הציונית והמדינה” אחרי שראש הממשלה דוד בן גוריון השמיע דעתו על ההסתדרות הציונית החלו נשמעים הדים, ולעתים קרובות אף ברוב סילוף בחוץ לארץ. אימרתו ש“ההסתדרות הציונית אינה אלא פיגום” עוררה תגובות ביקורתיות ונזעמות בעתונים יהודיים בתפוצות הגולה וזרעה מבוכה בקרב המפלגות בכל חלקי המחנה הציוני.

אף על פי שתחום עיסוקי הוגדר לאמריקה לטינית, כאן מקום אתי לדון בסוגייה הכללית, בחינת כל הנחלים הולכים אל הים והים אינו מלא. תקומת מדינת ישראל חוללה, כאמור, תמורה גדולה ועמוקה בציונות ובתודעת העם. התעורר הצורך לתהות מחדש על גופי יסודותיה של התנועה הציונית, אופיה וקווי הסברתה בעמים ובישראל. דברי ההסברה שהיו נקוטים ביידיש לפני קום המדינה לא יסכנו עוד למציאות החדשה שלאחר קומה. משימות שהיו מוטלות קודם לכן על התנועה הציונית בעולם הופקדו מעתה בידי מוסדות המדינה. כנגד זה צצו חובות חדשות שנבעו מהבעיות הגדולות שנתעוררו בסערת קיבוץ הגלויות במדינה היהודית; נתעוררה בעיית הכשרת הלבבות למתיחות ציונית מתמדת, לחיזוק המדינה מכאן ולחיזוק האומה וערכיה הנצחיים מכאן.

ההנהלה הציונית הגיבה על התמורה בבדיקת יסודות ההסברה הציונית וכוננה במחצית תש“ט (1949) ועדה מיוחדת ללימוד הבעיות ולחקירתן. הוטל עליה לסכם את הדיעות המהלכות בקרב הציבור הציוני בארץ ובעולם בשאלות שעניינן הסברה ציונית בעקבות שידוד המערכות בעולמה של הציונות. במימצאיה ובסיכומיה העמידה הוועדה את ההנהלה על הצורך בתיקונים במגמות ההסברה הציונית ובצורותיה, הכל לפי הארצות והמצבים המדיניים המיוחדים שקיבוצי ישראל בעולם שרויים בהם. חברי הוועדה היו הרב פרופיסור שמחה אסף, נתן ביסטריצקי שהתפטר ממנה כעבור זמן מה, ד”ר ברוך בן יהודה, פרץ ברנשטיין, סלי הירש, ד“ר ישעיהו וולפסברג, ד”ר צבי זוהר, יעקב זרובבל, פרופסור אריה טרטקובר, אידוב כהן, ד"ר אליהו קצנלבוגן. כמזכיר הוועדה נתמניתי אנוכי. חברי נשיאות הוועדה היו ישעיהו וולפסברג ראש הוועדה – ברוך בן יהודה, צבי זוהר, אריה טרטקובר ואידוב כהן.

ומראשית פעולתה נתחוור לנשיאות שלא ככל הוועדות ועדה זו, שמשימתה לחקור את בעיות ההסברה הציונית והחינוך לציונות. לא הרי ועדה שהוקמה בידי ממשלה לחקור נושא מסויים במדינה כהרי ועדה שתפקידה להעמיק חקור בבעיות “העם בדרך”, בדרכים לעוררו לגאולה במולדתו. לוועדה ממלכתית כלים ואמצעים הניתנים בידי המדינה, ואלו ועדה השואלת לנתיבותיה החדשים של הציונות יכולה להישען רק על רצונם הטוב של הנשאלים, הנבדקים, והנחקרים. לעתים נראתה המטרה שהוטלה על ועדתנו קשה ביותר להשגה, ולא מחמת כובד משקלה, אלא בשל היקפה הגיאוגרפי, שכן היא חייבה את החוקרים להגיע אל מקומות פזורי ישראל בכל קצווי העולם.

עוד בתחילת עבודתה נתברר לנשיאות הוועדה כי עבודתה תחרוג מתחומיה של ההסתדרות הציונית. היא פנתה אפוא בשאלותיה גם אל מוסדות ציבור יהודיים כלליים בתפוצות שעוסקים בחינוך ובהשכלה בעם. כמזכיר הוועדה שלחתי כ־800 מכתבים ושאלונים אל מוסדות יהודיים כלליים, אל ההסתדרויות הציוניות, אל עסקני החינוך, אל מוסדות הציבור העוסקים בחינוך יהודי עברי, אל ההנהגות העליונות של תנועות נוער ציוניות, בין בתפוצות ובין בישראל; נשיאות הוועדה התחקתה על יסודות ההסברה שעשו ההנהלה הציונית והקרנות הציוניות; במיוחד היא התחקתה אחרי עבודת השליחים בגולה, שאלה לדעתם של מביני דבר על כוחה של ההסברה הציונית בעתונות היהודית; היא נתנה דעתה במיוחד על דרכי ההסברה השונות בארצות הדוברות אנגלית, הזמינה אצל מומחה מיבדקים בשאלות טכניות של תעמולה והסברה. כ־600 תשובות הגיעו מכל קצות העולם היהודי, וביניהם גם מיישובים יהודים רחוקים מאוד.

כל המידע והחומר המחקרי המסועף, המגוון, רב הכמות והחשוב באיכותו כונס בידי מזכיר הוועדה, מויין לפי נושאיו וענייניו והובא לפני חברי נשיאות הוועדה, שחיברו את הפרקים בחינת לבנים לבניין היינו לספר.

הפרי הראשון למאמץ זה ניתן בספר “עם התמורה”, שדן בגופי בעיותיה של ההסברה הציונית וראה אור מטעם המחלקה לארגון של הנהלת ההסתדרות הציונית, ירושלים תשי“א (1951). ייזכר ברוב הוקרה ד”ר צבי ויסלבסקי ז"ל, שנענה לבקשתנו להתקין את כתב היד עובר לפרסומו.

יצאתי נשכר מתוספת עבודה זו כמזכיר הוועדה: היא העשירתני מאוד בידיעת העולם היהודי ובעיותיו המציקות. המידע שנאסף בוועדה היה לי חומר רב־ערך לעבודתי כמנהל המדור לאמריקה לטינית. עד מהרה הייתי לבן בית ברוב הארצות. מארגנטינה, מאורוגוואי, מבראזיל וממכסיקו נשלחו אלי דרך קבע העתונים ביידיש והקימותי “גשר של נייר” בין ההסתדרויות הציוניות הארציות וביני, וכן עם העסקנים חברי הוועד הפועל הציוני ועם עורכי העתונים; הרצתי מכתבים אל ראשי ההסתדרויות הציוניות, יזמתי פעולות, עצתי עצות, ומכתבי היו רצופים דברי הסברה, והדרכה “במה מדליקין” וכיצד מסבירין. אך לפי שאינה דומה ראייה לשמיעה אמרתי לראש המחלקה צבי הרמן שעלי לצאת אל היהודים; במשך ארבע שנים “דיברתי” אל יהודי אמריקה הלטינית ואל הציונים שביניהם באמצעות מכתבים והגיעה העת שאדבר אליהם באורח בלתי־אמצעי. במשך כל שנת 1952 התכוננתי לפגישתי עימם, הכינותי הרצאות בעברית, ביידיש, בספרדית, ואפילו בגרמנית ליוצאי גרמניה שבהם; כמו כן אספתי לי באמתחתי מאמרי חז"ל ומדרשים שהיו יפים לענייני.

והרי לוח מסעותי שרשמתי לפני: – בראזיל, ארגנטינה, אורוגוואי, פרגוואי, טרינידד, ונצואלה, קובה. משך הזמן שהקציתי למסעותי היה תשעה ירחים. יצאתי בשבוע שלפני חג הפסח תשי"ג (סוף מארס 1953) בטיסה מלוד לפאריס ומשם לבראזיל. המטוס נחת בשדה תעופה בצפונה של בראזיל, בפרנמבוקו, – עיר הנמל²⁴⁰.

כבר בימים הראשונים לבואי הבחנתי בשוני המהותי שבין קיבוצי היהודים באמריקה הדרומית ובין אלה שבאמריקה הצפונית; בארצות הברית ניכר האדם היהודי בהשתייכותו לבית הכנסת בין אם הוא אורתודוכסי או קונסרווטיבי או ריפורמי. האחד הוא יהודי שומר מצוות אדוק, שני הוא יהודי של ימים נוראים, ושלישי הוא יהודי של “כל נדרי”. לא כן המצב בארצות אמריקה הלטינית. נאמני בית הכנסת הם יהודים שומרי מצוות, יהודים חרדים שבכללם אינם אלא מיעוט קטן השומר על זיקתו לבית הכנסת. שאר כל היהודים מגלים אדישות גמורה לבית הכנסת ולכל הכרוך בו.

רק בראש השנה וביום הכפורים ייראו יהודים בבית הכנסת. האופנה שרווחה עד שנות 1940 היתה כי “הדת היא אופיום להמונים”, השקפה זו החדירו למקומות אלה קומוניסטים יהודים. המפלגות הציוניות לא ראו את בית הכנסת כמוקד משיכה העשוי לשמר בנפש את יהודיותו של הדור הצעיר, שנהה אחרי הקומוניסטים היהודים המכונים “פרוגרסיווים”.

אם אפשר לו לציבור היהודי בלי בית כנסת, אפשר לו גם בלי רב. בערי השדה בארגנטינה מצויים כמאה ועשרים ישובים שיש בהם יהודים. בתשעים אחוז מהם אין רב. בעיר גדולה ק. עומד בית כנסת מפואר כשהוא ריק ממתפללים גם בשבתות. באותה עיר הידועה כ“ברוכת מהפכות”, חיים כעשרות אלפים יהודים, ואין מתלקטים בה, אלא בקושי רב עשרה ל“מניין” בשבת. כלום יוכל רב במצב כזה לחולל תמורה? אומנם יש מקום לרב דמתא, לרב מורה הוראה ולדיין שיעשו כל מה שמתחייב מכהונת הרבנות, כי לא רק כשרות, חופה וקידושין, מקוואות והשגחה על השוחטים דרושים שם. השפעתו של רב חורגת מעבר לתפקידים האמורים. רב בישראל נועד להשפיע על הנהגות בציבור; אך הציבור בארגנטינה אינו רוצה בהשפעתו. על כל צעד הוא נתקל באבני נגף הנערמים לפניו, ורבנים שאינם משלימים עם מצבם ואינם רוצים להיות “כלי כסף” ומבקשים להיות כלי קודש עוזבים את ארגנטינה. אומנם תמצא בקהילה “ועד רבנים”, אולם ראשי הקהילה אינם יורדים לעומקה של הבעיה ואינם נותנים דעתם כיצד יהיו פני היישוב בעתיד, כי הם עצמם חייהם חיים של חולין ושבת שלהם אף היא חול. מאחר שאין הם מעריכים כראוי מהו מעמדו של רב הריהם עוזבים אותו לנפשו. כלום ראינו בגליציה ראש קהילה שמחלל שבת בפרהסיא? כלום ניראה בפולין ראש קהילה שחנותו פתוחה בשבתות?

יהודי באמריקה הלטינית מוחזק בעיני עצמו כמי שנהירים לו פלאי הטבע וסודות הקיום והכל גלוי וידוע לפניו. “יודע” הוא שאלהים אינו בנמצא ולכן “איננו מאמין”. והואיל ואינו מאמין אין הוא יכול להיות דתי, ולפי שאיננו דתי הריהו פוטר עצמו ואת ביתו וילדיו מלקיים “טכסים דתיים”, שאינם עולים בקנה אחד עם השקפת עולמו… בשבת לפני הצהרים פתוחים רוב בתי מסחר של היהודים ונסגרים בצהריים ועושים שבת ביום ראשון שנשמר בקפידה, כדרך הגויים.

בשנת 1952 הגיע אל מושב הוועד הפועל הציוני יצחק הרכבי, ראש “המועצה הציונית העליונה” בארגנטינה, שמכוח אישיותו העניק ל“מועצה” מעמד בקרב הציבור. פניתי אליו בשאלה: “הרכבי, צו קען מען נאך רעדן צו די יידן אין ארגענטינע מיט א מדרש” (כלום עוד באפשר לדבר אל יהודים בארגנטינה באמרות מן המדרשים?) “כן, אמר הרכבי, עוד אפשר”. בשבילי היה זה אבן בוחן לנותר מקצת “יידישקייט” יהודיות מדגיש אני, “יהודיות” שהביאו עימם המהגרים שהיו כבר אבות ואמהות לילדים וקיבלו מאבותיהם משהו ממורשת הבית היהודי. מהם שקיבלו, שכחו והשכיחו, ומהם שלא קיבלו, ולא היה להם מה לשכוח ולהשכיח. ידעתי כי במדרשי גאולה יכול אתה להלהיב את דמיונם של יהודים, לחמם את לבותיהם, להקרין נשמותיהם. והנה מצאתי את אחינו בני ישראל שהם חבורים לעצבי כסף, שבויים לעגל הזהב, בניהם ובנותיהם כבר עומדים על סף עבודה זרה, היינו נוטים לשמאל ולנשואי תערובת. הוי, מה מרה האמת שבתוכחה “ואבדתם בגויים ואכלה אתכם ארץ אויביכם!”. (פ' בחוקותי) “ואבדתם בגויים” מפרש רש"י – כשתהיו פזורים תהיו אבודים זה מזה…

ראיתי שלא הגוף היהודי הוא שהיה רדום אלא הלב היהודי מעומעם ושרוי באטרופיה.

בפגישה עם סטודנטים ועם סטודנטיות יהודיים באוניברסיטה בבואנוס איירס עוררתי את שאלת נשואי התערובת. האזנתי באורך רוח, בסובלנות ובסבלנות לטענותיהם והסברתי כי נשואי תערובת הם כסרטן בגוף האומה. כשתמה השיחה, שארכה שלוש שעות, אמרתי אל לבי: שווא המאמצים שלי. חז"ל הרחיקו ראות כשאמרו: אין אפוטרופסות לעריות. בת יהודיה שאין בה מאומה מן הבית היהודי ובית אבותיה היה ריק מכל תוכן ורוח יהודיים תדבק על נקלה בסטודנט ארגנטינאי והוא ידבק בה. אם תוסיף על האהבה מסממני “השמאל” ומצאת כי נמצא דבק לדבקים. תמונת מצב זאת נגלתה לעיני בשנת 1953 ותיארתיה במכתבי אל הנהלת המחלקה לאירגון בירושלים; בארגנטינה לא אבו לשמוע לי ואילו בירושלים נמצאתי מדבר “אל התיקים”; אלה הועברו אחרי עשרים וחמש שנה אל הארכיון הציוני המרכזי.

על “שלושה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים” (משלי) מתיר אני לעצמי להוסיף עליהם: “דרך נדודי היהודים בגלויות”, – יהודים מעיירתי אזיפול שגיליתים בבואנוס איירס. זוכר אני את ר' יעקב מרגליות ואשתו פסיל שישבו באזיפול והקימו בה בית יפה, מבורך בששה ילדים – הנדזיה, נטקה, יוסף, אברהם־יצחק, שאול וישראל. ביתם הגדול והמרווח עמד במרחק חמש דקות הליכה מביתנו. היינו קרובי משפחה ואחי ואני היינו מבאי ביתם. נמשכנו כנראה אל הנדזיה השחורה והנאווה, אשר למגינת ליבנו היא מתה בהיותה רק בת ט“ז שנה בגין דלקת ריאות. הבן יוסף למד אתי אצל ר' אייזיק שוחט. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה נמלטה משפחת מרגליות האמידה לווינה. בגיל ארבעים וארבע גוייס ר' יעקב מרגליות, למרות בריאותו הרופפת, לצבא ושירת בו עד 11 בנובמבר 1918. כצעירים יהודים רבים באותה עת נסחף גם בנו אברהם־יצחק אל זרם הקומוניזם. נזדעזעתי: “בנו של יעקב מרגליות – קומוניסט!” דבר זה נבצר ממני להבינו. ב־1922 היגר אברהם־יצחק לארגנטינה, עבד כפועל, כשען, ולימים נתקבל כמומחה לשירותי הטלפון. הוא שלח לאחותו נטקה ולאחיו ישראל רשיון כניסה לארגנטינה. אחריהם היגר ב־1933 גם אביהם ר' יעקב מרגליות עם צפורה, אשתו השנייה (אשת בריתו מתה עליו ב־1919). ר' יעקב־אריה מרגליות, חתנו של ר' יוסי לינדנר, שהיה בעל סמיכה לרבנות והיתר הוראה, נתקבל בתרצ”ג (1933) כרב ב“בית הכנסת של הגליצאים” (“גאליציאנער שול”) כשהקהילה לא נחשבת עדיין למוסד יהודי שם. רב כר' יעקב־אריה מרגליות שהורתו וגידולו של צאצא לרבני ברוד, היה ליישוב בבואנוס איירס נכס תורני חשוב. הוא נפטר בי“ט בטבת תרצ”ט. בשש שנות חייו בבואנוס איירס הוא נטע בקרב אחיו מגליציה חיים שיש בהם אהבת תורה ויראת שמים, וחידש בבתיהם אורחות שבת וימים טובים. נמצא שעל אדמת ארגנטינה חזרה השפעת האב אל חיק המשפחה.

בעקבות הזעזוע שנגרם לרבים על ידי הסכם ריבנטרופ־מולוטוב ב־1939 התנער אברהם־יצחק מ“עולם המחר שכולו טוב”, מאס בקומוניזם ושב להיות יהודי לאומי. בשנת תש"ח, כשקמה מדינת ישראל כבר היה יהודי דתי ואדוק. באוגוסט 1949 עלתה פסיל בתו לארץ ישראל והצטרפה לקבוצת “מפלסים”. היא נמנתה יחד עם בעלה עם המיסדים הראשונים של הקבוצה.

צאצאיה של צפורה, משה וצלה, עלו לישראל. משה יושב באשדוד ואילו צלה התחברה לקבוצת “ניצנים”. במלחמת השחרור היא נלקחה לשבי במצרים. בשובה משביה במצרים היא נצטרפה למייסדי קבוצת “עין השלושה”. נטקה ע“ה ישבה במושב “בני דרור” ליד חדרה. במכון וייצמן ברחובות עובד ככימאי נכדו של הרב יעקב אריה מרגליות ז”ל, הוא ד"ר אריה מרגליות. אברהם־יצחק עלה גם הוא לישראל, ישב שנים אחדות בקבוצת “מפלסים”. אך ליבו ערג לחיים יהודיים מלאים ושלמים והוא עבר לבני ברק.

וסיפור־מעשה גורר סיפור־מעשה. סנדלר אחד היה בעיירתי, שהפיק את מחייתו אך בדוחק. זוכר אני, נער כבן שמונה הייתי אז: – יהודים בעיירה התלחשו ביניהם כי בתו של הסנדלר נעלמה. לימים נודע שהיא זונה בארגנטינה ושולחת דולרים לאביה, דברים מפה לאוזן לא עוררו בי סקרנות; ידעתי כי יש “ארגנטינה” אי־שם על פני כדור הארץ, אך מהי זונה לא ידעתי. גם על רחב הזונה עדיין לא למדתי. כאשר הגעתי ב־1953 לארגנטינה בפעם הראשונה מפי ד"ר ל. זשיטניצקי שמעתי על אודות “הטמאים”. אותה שעה נזכרתי בסנדלר ובבתו באזיפול.

כלכל ארץ הגירה, הגיעו גם לארגנטינה סרסורים לדבר עבירה, שהיו בסוד אחד עם אנשי המשטרה. כשעלו בנות ישראל אל החוף, לכדו אותן הסרסורים ברשתם. היו סרסורים ששלחו לבנות ישראל התמות רשיונות כניסה והבטיחו להן חתנים. הזנות התפשטה כמגיפה. אפילו לנשים נשואות שהגיעו עם בעליהם טמנו הסרסורים מלכודות בפתיוניהם, ואוי לאשה שנלכדה ברשתם של שלוחי־שטן אלה. בזמן שאשה זונה הועסקה בבית זונות פומבי והיתה מוגנת בחוק, נוצלו בנות ישראל בצורה המחפירה ביותר. חרפה זאת היתה קשה מנשוא למתיישבים היהודים החקלאיים והם אסרו מלחמה על הסרסורים שכונו בפי היישוב “הטמאים”. בראש הלוחמים נגד “הטמאים” עמד השבועון של הקולוניסטים “ברויט און עהרע” (“פרנסה בכבוד”). “הטמאים” היו מאוגדים באותה עת באירגון ששמו היה “מגדל”. היישוב המאורגן אחת היתה החלטתו: לקיים מצוות “ובערת הרע מקרבך” ללא פשרות. אך מלאכת הביעור לא היתה קלה. “הטמאים” היו עשירים, ממון בידיהם רב כשל קורח ואנשי המשטרה הגנו עליהם תמורת שוחד.

בשנים 1926־1925 הציגו בתיאטרון מאת לייב מלאך מחזה בשם “איבערגוז” (גלגול), שחשף את התופעה המחפירה הזאת והציגה כסיוט מחריד שמכתים את שמם הטוב של היהודים. ההצגה לא הגיעה לסיומה בגלל המהומה שקמה בתיאטרון. תיגרות ידיים פרצו בין היישוב ובין “הטמאים” עד שהמשטרה נאלצה להתערב. המאבק נגדם החריף והגיע לשיאו ב“חברה קדישא”, שסירבה לקבור את “הטמאים” בבית העלמין שלה. הטמאים נאחזו בטענה שיש “להפריד בין דת למוסר”. מחוסר ברירה הקימו הטמאים המנודים מן היישוב בית קברות לאנשיהם בפרבר “אוועזשאנעדה”, שם ראיתי ושמעתי את הסיפור על אודות “הטמאים”.

מאבקו של היישוב נגד הטמאים, שהתחיל בו הבטאון “ברויט און עהרע” (“פרנסה בכבוד”) ובעקבותו גם יתר העתונים, נסתיים בשנת 1930. היישוב הקיא את הטמאים עד תום. המחזאי לייב מלאך היה ציוני מהמשכילים שפעלו בקרב “פועלי ציון שמאל” עד בפולין הקונגסאית. ב־1922 הוא היגר לארגנטינה ונמנה עם סופריו הקבועים של העתון “די פרעסע”. הוא מחברו של ההימנון של הנוער הבורוכובי ביידיש “יוגענד שבועה”. בר־כוכבא מלאך בנו עלה לארץ ישראל ב־1958 ופנה היישר לקיבוץ “משמר־הנגב”, עתה הוא יושב עם משפחתו בירושלים.

באותה עת העסיקתני בעיית הגיור. זוכר אני שיחה עם הרב אהרון מילבסקי שליט“א, רב ראשי של היישוב היהודי באורוגוואי, שלימים עלה לארץ ישראל ויושב עמנו בירושלים. שיחתנו נסבה על בעיות נשואי התערובת והגיור. אמר לי הרב מילבסקי שהוא אינו מגייר ולא גייר אף אחד. רק על שניים הוא הסכים שיגיירום כדין וכהלכה. ואפילו בכגון דא העדיף שתהי המלאכה נעשית על ידי אחרים; חד מהם, שהיה כבן חמישים, התנהג עד יום מותו כשורה; השני שהתגייר היה כבן י”ח, עזב את העיר ונסע לישיבת חב“ד בארצות הברית. שם נשא לו אשה בהסכמת הרבי. הרב מילבסקי סיפר לי: – יום אחד בא אצלי מהנדס צעיר ואמר: – ראבינו, אני אוהב נערה יהודיה ואני רוצה לשאתה לאשה. הורי הנערה מתנגדים לנשואין וממררים לה חייה. למען הוריה מוכן אני ל”ניתוח" ובלבד שיהא שלום בבית הנערה ושאוכל לשאת אותה לאשה. יודע אני שאתה לא מגייר, אבל זו אינה בעיה כלל כי יש מגיירים די והותר תמורת מאה דולר, פחות או יותר, באתי אליך לשמוע את דעתך הכנה, אם יש משמעות וחשיבות כלשהי להתגיירותי מאחר שאני אתיאיסט גמור, ורק כדי להפיס דעתם של הורי הבחורה, מוכן אני לעבור את כל הליכי ההתגיירות והחופה וכו' כשבתוך תוכי הרי אשאר אתיאיסט.

אמרתי לו: “ניתוח ה”עורלה" הוא השלב האחרון בתהליך הגיור. התהליך הוא הפוך: – הרוצה להתגייר צריך שיהיה משוכנע בהכרתו, עליו לבוא מרצונו הטוב כשליבו חפץ באמת להיות יהודי, בן לעם היהודי ונאמן לעם ישראל ולאלהיו, אלוהי אברהם, יצחק ויעקב לקבל עליו באהבה לקיים בית יהודי, והאשה תהיה עזר כנגדו. הודעה בנוסח “אני רוצה להתגייר משום שאני אוהב את הנערה היהודיה” אינה תופסת. משום כך “הניתוח”, שאתה מוכן שייעשה בך, הינו חסר משמעות. שמע המהנדס האורוגוואי, הבין והלך לו"…

הוספתי ושאלתי את הרב: ודעתך על נשואי תערובת – מהי? אמר לי: “מיר דארפן אראנזעצן פלעקער אין די רעדער פון אסימילאציע” (אנו צריכים לתקוע יתידות בגלגלי הטמיעה). אין לנו טמיעה גדולה ומסוכנת מזו של נשואי התערובת; הללו מתגיירים למראית העין, או לאחיזת העיניים. לבסוף אמר הרב: אלו הן רק דוגמאות אחדות מתוך מאות שבאו לפני.

בשהותי בסן־פאולו אירחני בחג השבועות בשנת תשי“ג הרב ברוך רבינוביץ שליט”א (עתה הוא רבה הראשי של חולון) בביתו שב“בום רטירה”, שכונה שיושבים בה בצפיפות כעשרת אלפים יהודים ומהווה מרכז מסחרי. שעות רבות גלגלתי בשיחות עם הרב המכובד על מצב היהודים בבראזיל. בשיחותיו על נושאים שונים החובקים אופקים רחבים מצאתי עניין והרחבת דעת. אחת משיחותי נסבה על הגיור. גם הרב ברוך רבינוביץ לא נהג לגייר. רוב הבאים אצלו להתגייר אמרו בפירוש שאינם מתכוונים להתגייר אלא למען הבחור, או למען הבחורה. – הרב אמר לי בדאגה רבה: “אויף א יעדע שיקסע מען איז מגייר, בלייבן צוויי יידישע מיידלאך פארזעסן” (על כל שיקסע (נערה גויה) שמגיירים, תשבנה בית שתי נערות יהודיות עד שילבינו ראשיהן). ואומנם נזדמן לי לראות מה הם המגיירים ומה ערך לאותו “גיור” שלהם. על כגון דא אין לומר אלא זאת: הגיור שלא כהלכה כמוהו כמוקש העלול לפוצץ את הבית מבפנים.

ביבשת אמריקה הלטינית יושבת אוכלוסייה בת 230 מיליון נפש וחיים בקרבה כשמונה מאות אלף יהודים. מיוחדת לעצמה מבין כל ארצות היבשת היא בראזיל. קודם כל בגלל הלשון הפורטוגלית, אוכלוסייתה כ־90 מיליון נפש על שטח של שמונה מיליונים קילומטר מרובעים ויושבים בקרבה כמאה ושישים אלף יהודים: כ־75 אלף בסאן פאולו, 60 אלף בריאו־דה־ז’נירו ובפורטו־אלגרה כ־12 אלף; יתרם פזורים בערי השדה.

אקלימה הטרופי של בראזיל, הוא קשה מרפה ידיים ומתיש כוחותיו של אדם, מאיט את קצב פעילותו ומרדימו. האוכלוסיה מורכבת מלבנים, שחורים, אינדיאנים ומולאטים ועוד כ־600 אלף יפנים. יש בה שכבה דקה של עשירים מופלגים וכ־80% מן האוכלוסייה חיים בתנאים תת־אנושיים. מצויים בה עדיין שבטים אינדיאנים המתהלכים במעמקי יערות־עד ערומים כבימי בראשית. לעומת רובד דק מאוד של משכילים מצויים בה כ־60% ויותר אנאלפבתים. אדמת הארץ פוריה. אימרה שגורה בפי הבריות: “עם לילה אתה תוקע מקל באדמה ולמחרת אתה תולש פרי מהעץ”. שכיחה שם התופעה שבסמוך לבתים המשופעים עושר ותענוגות יכול אדם לראות בני אדם השרויים בדלות מבעיתה. בלב העיר ריאו־ד־ז’נירו מתנשאת גבעה זרועת פחונים²⁴¹ הקרויים “פאוועלעס”. אלו הם משכנות החלכאים והנדכאים. חיים בהם אלפי אנשים בתנאי עוני איומים, בלא מים וללא מאור. כששאלתי כיצד יכולות ממשלת בראזיל, או עירית ריאו־דה־ז’נירו, לשאת מארת עוני שכזאת, השיבו לי: “ניחא להם בכך”. אך מרי הנפש שבהם מפילים חתיתם אפילו על המשטרה.

כשהגעתי לבראזיל בערב שבת הגדול תשי"ג היה שטחה של צפון בראזיל, הדומה מאוד לנגב שלנו, מוכה בצורת קשה עד כדי רעב. בריאו־דה־ז’נירו, שאומרים עליה כי היא העיר היפה בעולם, ראיתי בשעות בוקר ברחובות ראשיים אנשים עוטי סחבות ישנים על מדרכות ברחובות הראשיים. תחרות שוררת בין ריו־דה־ז’נירו “העצלנית”, כלשון הבראזילאנים, ובין סאן־פאולו “הקטר” של בראזיל. מהפכות דמים לא ארעו בבראזיל, בהשפעת האקלים כנראה, שמתיש את כוחותיו של האדם עד כדי השלמה פאטאליסטית עם גורלו.

מפתיע הדבר וראוי לדעתו שהאימפראטור דון פדרו השני שלט בלשון העברית והיה בקיא בשירת ימי הביניים, שהיתה חביבה עליו. הוא תרגם לפורטוגלית פיוטים ושירי דת מימי הביניים והוציאם בספר, ושמו הלך לפניו בעולם היהודי. כשפירסם נחום סוקולוב ב־1876 בהיותו בן שמונה עשרה את הראשון לספריו “גיאוגרפיה כללית” הוא שלח את ספרו אל הרבנים הראשיים באנגליה ובצרפת, אל הברון אדמונד דה רוטשילד בפאריס, אל הברון גינצבורג במוסקבה ואל דון פדרו, האימפראטור של בראזיל.

משנת 1882 ואילך החלו יהודים מהגרים לבראזיל מצרפת, מגרמניה ומאוסטריה. התיישבות בסאן־פאולו, בפורטו־אלגרה בריאו־דה־ז’נירו. ב־1903 התחילה יק“א במפעל ההתיישבות שלה. חברת איק”א עודדה הגירת יהודים ממזרח אירופה לאמריקה הלאטינית. הנהיגו את הרוכלות ומכירת סחורות בתשלומים לשיעורין. ב־1914 היו בבראזיל כשלושת אלפים יהודים, רובם ממזרח אירופה. ב־1920 התגברה הגירת היהודים לשם ובשנת 1925־1929 נכנסו כ־20 אלף יהודים. הרב ד"ר ישעיהו רפלוביץ עשה רבות לחיזוק רוח היהדות הרפוייה. הוא פעל לנטיעתה בנכר הקשה ב־21 המדינות המאוחדות של בראזיל מפרנמבוקו בצפון ועד ריאו־גרנדה־דה־סול בדרום. קודם לכן הוא כיהן כרב בליוורפול (1917); משנות העשרים ואילך הוא רבה של ריאו־דה־ז’נירו. הרב רפלוביץ יסד בית ספר עברי בפרנמבוקו ובמקומות אחרים וארגן את הכינוס הראשון של המורים העברים בבראזיל. הוא חיבר ספר “יסודות היהדות” בפורטוגלית ותרגם לשפה זו את הספר על תולדות היהודים לפאול גודמאן. (באגרות חיים וייצמן כרך ז. עמוד 439 מוצאים אנו מכתב מוייצמן אל הרב ישעיהו רפלוביץ).

הרב רפלוביץ גם סייע בארגון מגביות למען “קרן היסוד”. ב־1930 התחילו השלטונות להערים קשיים רבים לפני מהגרים יהודים. הקשיים הפכו להפלייה והחוק קבע “קווטה” מיכסה לכל מדינה (פרובינציה) בבראזיל. אולם חרף הקשיים נכנסו לבראזיל בשנים 1933־1947 כשלושים אלף יהודים. בשנת 1953 הגיע מספר היהודים בבראזיל ל־125 אלף נפש בערך.

מתי הופיע לראשונה האירגון הציוני בבראזיל? מהגרים ציונים התלקטו בראשית המאה העשרים והתארגנו ב“פדרציה ציונית”. בין הציונים הראשונים בלט כאקובו (יעקב) שניידר, שהיה אז בן עשרים וחמש והביא עמו את הרעיונות הציוניים מבסרביה; פעילות ציונית ניכרת יותר החלה לתת אותותיה אחרי “הצהרת באלפור”. בשנת 1925 עלו על חוף בראזיל בחורים צעירים מקונגרס פולין והביאו עימם את האידיאולוגיה של “פועלי ציון”. לימים הגיעו גם יהודים בעלי משפחות מבסרביה, מגליציה ומקונגרס פולין, שהיו שומרי מצוות. אלה דאגו לקיום שחיטה כשרה, פתחו אטליז לבשר כשר וייסדו את הסתדרות “המזרחי”. כאשר הגיע לשם ישראל דינס, צעיר מרובנה, שידע עברית וקרא על תורת אהרן דוד גורדון ודגניה, הוא ייסד עם מספר חבריו את מפלגת העבודה הציונית “התאחדות”.

בולטת בייחודה היתה משפחת קלאבין שבניה הביאו עימם השכלה, ידע ומעוף. ראש המשפחה מוריץ (משה) קלאבין, הקים מפעל מצליח לייצור נייר, שנתפרסם בכל המדינה ובכל דרום אמריקה. מוריץ קלאבין היה “חובב ציון” וביקר בארץ ישראל אחרי מלחמת העולם הראשונה. בכפר מלל נטעה הקרן הקיימת לישראל חורשה על שמו. ועתה אחרי שבעליו ואחיו הלכו לעולמם, מנהלים את בית החרושת בני משפחתו – וולף קלאבין וד"ר הראצ’י לאפר.

בשנת 1937 היה שם הציונות אסורה, כברוסיה הצארית ומגביות הותרו רק לצורכי צדקה. הכנסות מהתרומות שנאספו חולקו מחציתן ל“קרן היסוד” ומחציתן לקונגרס היהודי העולמי. הקרן הקיימת לישראל נאלצה לפעול במחתרת. ר' משה זינגר, יליד צפת, שימש כגזבר הקרן הקיימת לישראל. הפעילים הציוניים התכנסו במרתף בית הכנסת. זה היה בימי הנשיא ג’טוליו וארגאס, שסופו היה ששלח יד בנפשו. אחת הפעולות שהיתה מצווה מדאורייתא, עשה ר' משה זינגר בגלוי, הוא היה מוהל מומחה בחסד והכניס את ילדי ישראל בבריתו של אברהם אבינו; הוא לא מנע טרחה מעצמו וניטלטל אל יהודים בקצווי בראזיל הנידחים והמשיך בכך עד עלותו לארץ ישראל בשנת תשכ"ה. הוא מל כעשרים וחמישה אלף ילדים יהודים ושכר מצותו – המצווה. בניה של אשתו בתיה היו החלוצים הראשונים מבראזיל שנמנו עם מייסדי הקיבוץ ברור חיל בנגב.

בשנת 1945 ניתנה לגליזציה לארגון ציוני ולפעולות ציוניות. באותה שנה הוקמה “הסתדרות ציונית אחידה”, הקרוייה בפורטוגלית “אוניפיקדה”, הגם שלא היתה “אחידה” ממש, הרי היתה לפחות הסתדרות.

מבין הפעילים מהשורה הראשונה, שהניחו את היסודות ל“הסתדרות הציונית האחידה” ושירתו את הציונות במיטב כוחותיהם ומסירותם אזכיר בשמם את יעקב שניידר, את יעקב אדלר, את זאב שינדלר, את העו“ד שמואל מלמד, שהיה קונסול כבוד של ישראל, את ישראל דינס, את לייזר לווינסון – חבר הוועד הפועל הציוני, את שרה לינצקי, את נפתלי יפה, – כולם בריאו־דה־ז’נירו, וכן את ד”ר רוברטו קורינלדי, הרב מנחם דיזנדרוק וד"ר משה כהן בסן־פאולו. הרב יעקב פינק הירבה לעשות להעמקת התודעה היהודית של היישוב בריו־דה־ז’נירו עד שעלה לישראל; עתה הוא אב בית דין בחיפה.

והרי מעשה שיש בו כדי לאפיין את משבר היהדות של יהודי בראזיל: בבוקר יום ראשון אחד עמדתי בתפילת שחרית שלי בחדרי במלון. שמעתי נקישה בדלת. “ענטרא” (ייכנס) – אמרתי. האיש הנכנס נרתע לאחוריו בבהלה משל תפסני בקלקלתי ואמר בתמיהה: “וואס דו לייגסט נאך תפלין” (מה, עודך מניח תפלין?) השבתי לו ביידיש: “ואתה בוזי (ברוך), בנו של לייזר המלמד באזיפול האם השלכת את התפלין שלך לים?”… בוזי התיישב וסיפר לי בקצרה את פרשת גלגוליו בבראזיל. מאזיפול העיירה היהודית היפה הוא ניטלטל לכאן, לבראזיל. פה נדד בין גויים בראזיליאנים בלי שייטיב לדעת את שפתם. מקצוע לא היה לי – “אפילו חייטות או נגרות לא הספקתי ללמוד” אמר. נדד הוא מכפר לכפר למכור להם סחורה ודיבר פורטוגלית רצוצה. מזלו הטוב האיר לו פנים והוא מצא בחורה יהודיה, נשא אותה לאשה ועתה יש לו שני בנים שסיימו לימודיהם באוניברסיטה. “בני שומעים יידיש, כי אני ואשתי אנו מדברים אליהם יידיש”, אמר. הם כבר נשאו להם נשים ונוהגים לבוא אצלי ל“סדר” עם ילדיהם. הם כמעט בראזיליאנים. – “בני יודעים לומר “קדיש”. לימדתי אותם. תראה, גם תיווכח לדעת, שהצעירים היהודים בבראזיל קוראים את ה”קדיש" הכתוב באותיות לאטיניות. “וואס זענען נעבאך די קינדער שילדיק?” (– מה אשמים, לא עליכם, הילדים?) אמר.

כששמעתי את הצער הנובע מעומק ליבו של אב כואב, ראיתי לפני נציג של אותם אבות שהפקירו את ילדיהם להשפעת “עבודה זרה” ונזכרתי בדברים שאמר הרב ר' שמחה מאיר הכהן, בעל “משך החכמה”, הוגה דעות מגדולי התורה בדורו, אב־בית דין בקהילת דווינסק שברוסיה ונשא נאום ציוני בבית הכנסת על “הצהרת באלפור” : – “אין האבות מלמדים את הבנים, מלמדים הבנים את האבות, ואת קולר האשמה יש לתלות באבות שלא נתנו לבניהם חינוך הראוי לשמו”.

לעומת זאת נכונה לי הפתעה: היה זה ב־1953 בעת ביקורי בסאן־פאולו. נסעתי לביקור בשתי הכשרות חלוציות, שישבו במקום מרוחק מהעיר כ־20 ק"מ, בדרך לנמל סאנטוס. לא העליתי בדעתי כי צפויה לי נחת רוח כה מרובה. מצאתי שם שני משקי הכשרה גדולים בשטחיהם, שהיו מיוחדים בבנייניהם ובגידולי השדה שלהם. אי אפשר היה לי שלא להתפעל ולהתרגש למראה צעירים אלה, שפיעמה אותם רוח חלוצית כה נלהבת וכה מוכרת. ואומנם, משם יצאו החלוצים שייסדו בארץ ישראל את קיבוץ “ברור חיל”. הכשרות אלו הזכירו לי את תור החלוציות הראשונית בפולין בשנים 1919־1920.

יצחק קופנהאגן, הוא אחיו של “מלך השוקולד” בבראזיל, היה אבי ההכשרות, שיזם אותן והקימן. הוא היה מראשי “פועלי־ציון וצעירי ציון – התאחדות”. הוא נפטר לפני שנים מספר בהיותו בגיל תשעים וארבע. ראויה לציון העובדה המעוררת גאווה מסוימת בלב יהודי, שעיריית סאן פאולו קראה רחוב על שמו של יצחק קופנהאגן.

השפה הפורטוגלית שבפי הילדים, ובפי הצעירים בגיל 18־30, מוליכה את הנוער היהודי, באין לו תרבות יהודית עמוקה מבית, בדרך הטמיעה, שמעמיקה והולכת יותר ויותר. אומנם ברוסיה היתה הרוסית בפי הנוער הלומד ובפולין היתה הפולנית בפי הדור הצעיר, לפי שאלו היו לשונות המדינה שישבו בה, למדו בהן במוסדות ההשכלה הגבוהים ובהן דיברה האינטליגנציה המקצועית ששלטה גם בלשון יידיש; אולם המוני עמך ישראל חיו בלשונם: יידיש, והבתים היו יהודיים. גם כשהצעיר היהודי גילגל בפיו את השפה הפולנית הוא נשאר תמיד יהודי בנשמתו. רק מתי מעט מבין היהודים דיברו פולנית בלבד. המיבצר ששמר על יהודיותה של נפש הצעיר היהודי היה בית הוריו, גם כשבית זה לא היה יהודי לכל דקדוקיו. הזקנים, האבות, בתי מדרשות ובתי הכנסת, תקיעת השופר שנשמעה בחללן של עיירות וערים, גם בווארשה הגדולה, בחודש אלול, – הם ששמרו על נשמת הצעיר היהודי. מסייעים רבים היו לו שם לשומר ישראל. לא כן פה, בבראזיל, במדינה זו שהיהודים פזורים בה על פני מרחקים עצומים שמפרידים ביניהם אפילו כשהם יושבים באותה עיר עצמה. פיזור זה היה בעוכרנו. הורים לילדים, בני עמך, שניטלטלו טלטלה עזה מן העיירה הקטנה עד לריאו “האירופאית”, גירשו מביתם את היידיש במטאטא השמד ומדברים פורטוגלית רצוצה, אלה מחו מלבם כל סימן של “יידישקייט” (יהודיות) והותירו לעצמם רק את “הימים הנוראים” ו“מזכיר נשמות” ביום הכיפורים.

דור אחד בבראזיל שרחק מיהדות הריהו כמעט אבוד ממנו. דור זה כולו בראזיליאני בלשונו, באורחות חייו, בתפיסת החיים ההידוניסטית, בקלות דעתו ובמיעוט מחשבתו על שורשיו היהודיים; זהו דור של סטודנטים באוניברסיטה ושל מוכתרים בתארים אקדמאיים, דור שאין בו חפץ הקיום הלאומי ויצר הקיום של זהותו היהודית הגיע כדי אמנזיה גמורה, עד כדי קהות כל תחושה יהודית ואובדן מהותו הלאומית. דור זה שומה עלינו למושכו אלינו בעבותות אהבה. לא בעבותות מגבית או בוויכוחי סרק, אלא בעבותות אהבת ישראל, דעת עם ישראל, דעת המאור שביהדות.

מבחינת האיכות והרמה הרוחנית, ובוודאי מבחינת הכמות, תופס היישוב היהודי בארגנטינה כ־460 אלף יהודים מקום בראש כל היישובים. איכותו הרוחנית רווייה עדיין “ניגון היהודי” שהביאו עימם, למזלם הטוב, 136 המשפחות (824 נפש) מפודוליה והגיעו באוניה “ווזר” (WEZER) ב־14 באוקטובר 1889 אחר הגזירות ברוסיה הצארית. אותן משפחות מהוות את גרעינו של היישוב היהודי בארגנטינה. גרעין הציונות היתה המושבה “מוזסוויל”, ואולי הוא התגלמות חזיונו של חיים נחמן ביאליק שחזהו ב“המתמיד”: / עוד יש ערים נכחדות בתפוצות הגולה, / בהן יעשן במסתר נרנו הישן; / עוד הותיר אלהינו לפליטה גדולה / גחלת לוחשת בערמת הדשן. / (תרנ“ד־תרנ”ה). בשנות השיא (1940־1935) ישבו ב“מוזסוויל” והגליל כשמונה אלפים יהודים, ועתה בשנת 1981 – יושבים במוזסוויל כשש מאות יהודים. עד היום קיים בה סמינר למורים ומכלכלת אותו הקהילה בבואנוס־איירס.

המערכת הארגונית של הקהילה    🔗

בידוע כי כל מקום שתקעו בו היהודים את יתידותיהם הם הקימו להם שם שלושה מוסדות: בית כנסת, בית קברות, ובית מרחץ. חזיון טבעי של החיים – המוות אילץ את ראשוני המהגרים להקים “חברת קדישא” לייחד למתיהם בית קברות. ב־17 בדצמבר 1940 הוקמה בבואנוס־איירס לראשונה באורח רשמי “הקהילה” תחת ה“חברה קדישא”, שלא היתה אלא אחת המחלקות של “הקהילה” המכונה בספרדית א. מ. י. א. (אסוסיאסון מוטואל איסראעליטא ארגענטינא). קהילת בואנוס־איירס אינה דומה במאומה לקהילה בגליציה מימי קייסר פראנץ יוזף הראשון, ואין היא דומה כלל לקהילה בפולין. באוסטריה ובפולין היה קיומה של הקהילה מעוגן בחוק, להודיעך שעל כורחך נולדת יהודי ועל כורחך את משלם מסים לקהילה, ודין כל מי שאינו משלם מסים לקהילה כדין מי שמסרב לשלם מסים למדינה, וסופו שמשרד ההוצאה לפועל יגבה ממנו המסים.

השתייכותו של יהודי למסגרת ה“קהילה” בארגנטינה – הינה וולונטרית ביסודה. ברצותו מצטרף יהודי לקהילה; אינו רוצה – אינו מצטרף. משהצטרף, רוצה הריהו משלם לה דמי חבר (“דמי־חבר” לאו “מסים”), אינו רוצה אינו משלם, או מפגר בתשלומיו. בשנת 1923 היו ב“חברה קדישא” 11000 חברים, ואילו בשנת 1953 כבר היו ב“קהילה” 41500 חברים. הזכאים להצטרף לקהילה כחברים היו בני 18 שנה ומעלה, אך להיבחר למוסדותיה זכאים בני כ"א שנה ומעלה.

לא כל היהודים חברי הקהילה היו אשכנזים. יהודים מבני עדת הספרדים ושאר בני עדות המזרח (כ־90 אלף) מטפחים מסגרות ארגוניות משלהם.

תקציב “הקהילה” מורכב מהכנסות שעשרה אחוזים שלהן באים מתשלומי החברים ואילו תשעים אחוז הנותרים מקבורת המתים. כל הקונה לו ולמשפחתו אחוזת קרקע משלם טבין ותקילין סכומים שעולים על כל המשוער בכוח הדמיון. כל מי שלא הכין בחייו “שיכון”, קפץ ידו ולא תרם למוסדות חינוך וצדקה, לא שילם ל“מגבית” (קרן היסוד) – בניו משלמים, באין ברירה, ככל שנדרש מהם…

בבואנוס־איירס וסביבתה יושבים כשלוש מאות אלף יהודים ומוסדות קהילתה מאורגנים למופת. בראש הקהילה עמד ד"ר משה גאלדמאן, (נכדו של הרב ר' אהרן במוזסוויל), שהיה מן האישים הבולטים והמכובדים לא רק בארגנטינה, אלא גם בשאר ארצות דרום אמריקה, שמו הולך לפניו גם בקרב האינטלקטואלים שאינם יהודים; לימים הוא נבחר להיות ראש האגף הדרום־אמריקאי של הקונגרס היהודי העולמי.

בתקנות “הקהילה” מצוי סעיף הראוי לציון: אין ראש הקהילה יכול לכהן אלא “זמן” אחד לאמור קדנציה אחת של ארבע שנים. כעבור ארבע שנים יכול הוא להציע שוב את מועמדותו. מאה ועשרים היישובים שבערי השדה מאורגנים ב“ועד הקהילות”. ראש הקהילה בבואנוס־איירס הוא גם ראש “ועד־הקהילות”; ארגון הגג, שמאגד את “ועד הקהילות”, המפלגות והאירגונים היהודים השונים נקרא “דאיא” (משלחת הארגונים היהודיים בארגנטינה). “דאיא” הוקם בשנת 1954 ומהווה גוף פוליטי קבוע שמקיים את אחדות היישוב היהודי, שוקד על הגנת זכויות היהודים כאזרחי המדינה ומייצגם בפני השלטונות. אירגון זה שיתף פעולה בשעתו עם הסוכנות היהודית, עם התנועה הציונית במאבקן על הקמת מדינת ישראל.

היהודים בארגנטינה, וכן גם בשאר ארצות אמריקה־הלטינית, נחשבים להלכה ולמעשה כאזרחים נסבלים. שומרים עליהם שומר ישראל ומדינת ישראל.

בערב חג הפסח תשי“ג (1953²⁴²) בהיותי בבראזיל שוחחתי עם אלוף דוד שאלתיאל, ציר ישראל. הוא אמר לי כי יהודי בראזיל חיים בלי קהילה ומשמעות המוסד “קהילה” זרה להם. קיימת כאן “פדרציה” ו”קונפדרציה“. כל יישוב יהודי הקים לו “פדרציה”, מעין ארגון גג הכולל את היישוב היהודי כולו על מפלגותיו ואירגוניו. אך ה”פדרציה" אינה יכולה למלא את מקום ה“קהילה”. “הקונפדרציה” היא ארגון־הגג של כל “הפדרציות”. הוא הציע לי שאתן דעתי על הקמת “קהילה” ואמר שיסייע בידי. החישותי לשאת ולתת עם ראשי הציבור הציוני בריאו־דיה־ז’נירו ובסן־פאולו שתצא היוזמה מהם ונוכחתי לדעת שרובם חסרים “חוש ארגון”, לבד מיוצאי גרמניה. אליבא דהרצל מצווים הציונים על כיבוש הקהילות. אך לציונים שבכאן חסרה כל זיקה למושג ההיסטורי – “קהילה”. ניחא היה להם ב“פדרציה”. אז אמרתי אל לבי שארגון “קהילות” בארצות כארגנטינה, או אורוגוואי, הוא עניין לקונגרס היהודי העולמי לעסוק בו ומשכתי ידי מהרעיון. אך מנוחתי נטרדה כי העדר קהילה בבראזיל הוא סימן מדאיג מאוד לכוח עמידתו של היישוב היהודי בלחצי הסביבה.

למוחרת בואי לבואנוס איירס ביקרתי ביקור נימוסין אצל ד“ר משה גאלדמאן, שקבלני בסבר פנים ואלה דבריו ביידיש ליטאית עסיסית: חבר (לא אדון, או מר) גלרטר, אתה באת להכיר את הגדול בישובים בדרום אמריקה, באת לתת לנו עצות וברצון נקבל. שמעני־נא: אל תשמיע באזנינו מחמאות כפי שעשו זאת קודמיך. קומפלימנטים שבענו; אמור נא לנו מה אנו חסרים, מה לעשות ואיך לעשות. בידוע לך אני רופא ויש לי קליניקה יפה וגדולה, ופציינטים יש, ברוך השם, אולם כשבא מאמריקה מומחה מפורסם והוא רואה את הקליניקה שלי, אני אומר לו: פרופסור, אל תאמר לי מה אתה רואה ועל תשבח אותי ואת המצוי פה, הורני־נא, למדני־נא איך לשפר את הקליניקה ואיזה מכשירים חדשים להזמין מארצות הברית. אמרתי לו: ד”ר גאלדמאן חנופה היא מאלו דברים אשר שנאתי. נעם לי מאד ביקורי אצלו והוא עשאני לבן־בית בקהילה ובמוסדותיה. מפיו למדתי לדעת את פעולותיו של ועד הקהילות. יש ישובים־קהילות כמו קאמאדארא, ריוואדאוויא, טרעלעוו ואחרות השוכנות במרחק אלפיים קילומטר מבואנוס איירס. לכן התארגנות אותן קהילות בוועד הקהילות היא בנפשן. רוב הקהילות יש בהן פחות ממאה משפחות. יש בעיות חמורות כגון אם לצרף משפחות מעורבות כלומר האב יהודי והאם נכריה, היא איננה יהודיה, ועל פי הדין, ההלכה: הבן־הבת אינם יהודים. באותן קהילות אין רבנים, אין שוחטים, אין מוהלים.

פעם אחת נכחתי בכנס “ועד הקהילות” ולבי נתכאב בשמעי נציג קהילה רחוקה, יליד ארגנטינה, אקדמאי שביקש רחמים: שילחו לנו רב, שילחו לנו שוחט ואנו נשלם לו.

עשיתי בבראזיל חודשיים (אפריל־מאי 1953) וחגגתי את יום העצמאות – בריו־דה־ז’נירו. יום־העצמאות לא נחוג שם ביומו, היינו בה' באייר, כנהוג בישראל, אלא ביום ראשון שחל ב־26 באפריל. אלפי יהודים התכנסו באולם התיאטרון לשמוע את נאומו של ציר ישראל דוד שאלתיאל ואת נאומי, שהשמעתיו ביידיש. ראש “הקונפדרציה” פרופ' פייגל דיבר בפורטוגלית. העתונים היומיים של בראזיל, שדווחו אודות חג העצמאות, סיפרו כי היחיד שבירך בעברית היה פרופסור פריץ פייגל (הפורטוגלית שבפיו היתה רצוצה, בלתי מובנת לקהל). אחרון המברכים היה חבר הפארלמנט, שנשלח לברך משמו של סגן נשיא בראזיל קפה פיליו, ידיד ישראל. זה סיים את נאומו במלה אחת בעברית שחזר עליה שלוש פעמים: “עלו” “עלו” “עלו”! הקהל הגיב על כך בתשואות סוערות.

בישיבת הוועד המרכזי שהתקיימה למחרת היום אמרתי לחברים: רבתותי, כלום תפשתם מה אמר לכם נציגו של קפה פיליו? כשקרא “עלו” למדינת ישראל הוא חשב בלבו: “יהודים, מה לכם פה על אדמת בראזיל, לכו לכם אל ארצכם ואל מולדתכם, אל מדינתכם!…”

ב־3 במאי הגיע לריאו־דה־ז’נירו משה שרת שר החוץ של מדינת ישראל. שהייתו בבירת בראזיל ובסאן־פאולו עוררה בלב היהודים הרגשה של התעלות חגיגית, שהוציאה אותם לשעה משיגרת נחיתותם האפרורית בגלות אמריקה הלטינית.

בכל פגישותיו עם היהודים לא הופיע משה שרת כשר החוץ חבוש צילינדר, מכופתר ומתנשא, אלא כאיש משה שרת היושב בתוך עמו. בכל מקום הוא ישב עם היהודים כשבת עם חברים, מלבב ונלבב קורן ומקרין. הוא לא נהג כשר שחזותו אומרת שררה אלא כמורה, כמסביר וכמדריך־כפרשן הציונות. בכל הרצאותיו ושיחותיו עימם השתקפה ציונותו מימי היותו תלמיד בגימנסיה “הרצליה” בתל אביב.

משה שרת שראני בעבודתי הרעיף עלי עידוד מלוא חופניים. בהיותי בקאראקאס קיבלתי ממנו איגרת שעוררה בי התרגשות עמוקה. וזה לשון איגרתו:

שר החוץ

ירושלים ה' תשרי תשי"ד

לחבר היקר מנחם גלרטר שלומות וברכות.

תודתי לך מקרב לב על יקרתך מבירת ונצואלה ועל הברכות האצורות בה. אף אני מחזיר לך עתרת ברכות לשנת תשי"ד שבאה עלינו לטובה.

מי יתן וראית ברכה בעמלך כראוי למסירות וללהט שאתה משקיע בו.

חזק! משה שרת.

0ע' אצ"מ תיק 257/25 A)

דוד שאלתיאל ידידי אדם מופלא ומפליא היה. בבת־צחוק אשר על שפתיו בסיבור פנים היה מקבל את כל באי ביתו ואת כל באי משרדו.

דוד, בנו של בנימין שאלתיאל, נולד בשנת תרס"ג (1903) בהאמבורג; הוא היה צאצא למשפחת שאלתיאל בפורטוגל, אשר היגרה בסוף המאה השש עשרה להאמבורג. יוסף דה בנימין שאלתיאל היה האחרון לפרנסי הקהילה הקטנה בפורטוגל ששילמו בחייהם בעד יהדותם.

הוא נהנה מלימוד דף גמרא עם הרב יעקב פינק, עתה אב בית־הדין בחיפה.

דוד היה יהודי בכל רמח אבריו ויהדותו ינקה ממורשת אבות, ודף גמרא לא היה זר לו. בשנים 1952־1955 כיהן כציר ישראל בבראזיל וכציר לא תושב בוונצואלה. בשנים 1955־1958 כיהן כציר במכסיקו וכציר לא תושב בכל ארצות אמריקה המרכזית והאיים הקאריביים. רעייתו יהודית היושבת בירושלים היתה עזר כנגדו. עד היום אני נושא בלבי את ליל “סדר ראשון” בביתם של יהודית ודוד שאלתיאל. ה“סדר” נערך כהלכתו ודוד מסב אל השולחן נשען וב“רחץ” שופכין על ידיו מים מכלי כסף יקר. אותי שאל באיזו אמירה מן ה“הגדה” הוא יכול לכבדני. אמרתי: ב“שפוך חמתך אל הגויים” בנוסח אבי מורי ז"ל.

מדי בוקר בבוקרו טלפן אלי במלון ושאלני אם נדרשת לי עזרתו. לעידוד כזה לא יחלתי. היהודים אהבוהו כי היה עממי מאד, והסיר כל חיץ בינו לבינם. ענוותנותו – גדולתו. הוא היה שופע הומור יהודי. בית השגרירות אשר בו דרו דוד ז“ל ויהודית תבלח”א היה פתוח לרווחה לכל באיו. בשנת 1962 מונה לשגריר בהולאנד ובשנת 1966 ליועץ במשרד החוץ עד לצאתו לגימלאות ב־1968. במשרד החוץ הוא פתוח משרד למלחמה בחרם הערבי. אישיות מגוונת היה דוד שאלתיאל שנתמזגו בו יהדות ואירופאיות מזיגה יפה מאד. קיצו בא עליו כחתף בנשיקה.

מחשבות נוגות על מצב החינוך היהודי    🔗

מי ימנה מספר המאמרים שנכתבו משנת 1953 על אודות הצורך בחינוך יהודי בגולה, ומי ימנה מספר הנאומים שננאמו במושבי הוועד הפועל הציוני, בקונגרסים ציוניים, בוועידות של הקונגרס היהודי העולמי ובכינוסים שונים משונים שעסקו בו? אגדור אפוא עצמי לדברים אחדים בלבד.

חביבות עלי בתיבה “חינוך” שתי האותיות “חן”, לאמור, חינם של ההורים הנותנים חינוך לילדיהם. בבתי הספר מלמדים, היינו מקנים ידע והשכלה – ההורים קרואים לחנך ליהדות, ואם תהא יהדות תהא ציונות. אין בנמצא “יהדות אבסטרקטית” תלושה מהמציאות, וכמוה אין גם “ציונות אבסטרקטית”. מורגל בפינו “ותרגילנו בתורתך ודבקנו במצוותיך”. כשם שהתורה מחנכת למצוות מעשיות כך הציונות. בישיבות שוררת אווירה מחנכת; בבתי הספר “תרבות” בפולין היתה מצוייה אווירה מחנכת אשר ההורים רצו בה. לא כן בארגנטינה, באורוגוואי, בבראזיל, במכסיקו. המפלגות הציוניות יזמו, והקימו בתי ספר והן ראויות לכל שבח; אולם המגמה המנחה והשלטת בהם היא זו שנקבעה בידי העסקנים המפלגתיים והיא תואמת את “השקפת עולמם” שהביאו מפולין. הם רצו בחינוך שלא יהא, חס ושלום, “דתי”. בידוע אין בית הספר העברי יכול להיות מנותק מן המקורות שהיהדות יונקת מהם מאז מעמד הר סיני. ואילו יהדות “התפורה לפי האופנה” הינה מסולפת. יותר משהיא מקרבת היא מרחקת, וכן הציונות. בתשעים אחוז מבתי הספר הם “משלימים” את חינוכם בפרורים של יהדות. אחרי לימודיהם בבתי אולפנא הממלכתיים באים התלמידים אל בתי הספר היהודיים, שוהים בהם כשלוש שעות, שפת ההוראה בהם היא יידיש, או עברית קלושה, ובשובם הביתה הם חוזרים מייד אל אווירה שיש בה משום סתירה למה שלמדו בבית הספר, כי ברוב בתי היהודים אין עוד כל יהודיות. כל עוד היתה סבתא בבית היא שמרה את שפת היידיש. משהלכה לעולמה הלכה עימה גם היידיש וניתמחו העקבות האחרונים של יהודיות.

“החינוך למנהגים יהודיים” באמריקה הלאטינית דומה למה שקיבלתי כשהייתי תלמיד הכיתה השביעית בגמנסיום ממלכתי בימי הקיסר פרנץ יוזף הראשון. לימדוני שם לאטינית ויוונית ו“מנהגים ואורחות חיים” אצל הרומיים והיוונים; כך נראתה בעיני “קבלת השבת” שערכו לילדים בבית הספר ביום השישי אחרי הצהרים. חלילה לי מלזלזל ברישומם של “קבלת שבת” ו“הנרות הדולקים” על נפש הילדים, אולם בשובם הביתה אין הם מוצאים כל סימן לשבת; מנהגי השבת, חגים וימים טובים אינם מצויים כלל ברוב הבתים. “יום שבת” שלהם מתחיל בשבת בצהרים, בשעה המקובלת על פי החוק. הכל סוגרים את בתי המסחר ומצרפים את מחציתה השנייה של השבת היהודית ליום ראשון, הוא “אל דומינגו”. מנהל בית הספר בריאו־דה־ז’נירו סיפר לי כל לפני כניסת הפסח אוכלים ילדי הגן מצה, ללמדם “מצה זו שאנו אוכלים – על שום מה?” – אולם בבית ההורים אוכלים הם “חמץ”.

כאן המקום להזכיר דבר פגישתי בחנוך רויזמן שהיה תלמידי בגמנסיה “תרבות” ברובנה, הוא היה בן למשפחה מכובדת מאד. בארגנטינה ובשאר ארצות אמריקה הלאטינית הוא נתפרסם כהנרי גרא, שחקן מהולל בשפת יידיש ועמו הופיעה על הבמה רוזיטה לונדונר רעייתו. הנרי גרא, בלהט החסידי, כבש את הציבור היהודי בחמשת חלקי תבל, חוץ לרוסיה הסובייטית. גם במדינת ישראל נהר אליו הקהל השומע והאוהב יידיש. בכל הופעותיו בארצות נידחות עשה נפשות לציונות ולמדינת ישראל. בני הזוג שמעו לעצתי ורכשו להם דירה בגבעתיים. ת.נ.צ.ב.ה.

כבר בשנת 1953, בעת ביקורי הראשון ביבשת אמריקה הלאטינית, ראיתי שחיי רובו של היישוב היהודי בארגנטינה, וכן בשאר ארצות היבשת שרויים בחיי חולין בביתם. הדבר שהדהימני בהם היא העובדה כי אינם חשים שהם טומנים ראשם בחול. הישוב היהודי הגדול בארגנטינה לא יצר בכל מאה ועשרים שנות קיומו הווי יהודי כל שהוא. מאה ועשרים שנה של חיי יהודים בארגנטינה בנוף של ה“פאמפאס” מלמדים כי היהודים הושפעו מאד מן ההווי של מרתין פיאררו – פואימה לאומית המתארת תדמיתם של ה“גאוטשוס”. מחבר הפואמה הוא חוסה הרננדז שחי במאה הי"ט.

18־20 אחוז מילדי היהודים לומדים בבתי ספר היהודיים. רק במכסיקו לומדים בהם כ־60 אחוז. יש בכך משום חצי נחמה לגבי הילדים הלומדים, ברם אין בהם כל ערובה להבטחת המשך הקיום היהודי־הלאומי. אין להסיח הדעת מן העובדה כי בשנת 1953 למדו 18־20 אחוז מילדי ישראל בבית ספר יהודי, וכן גם בשנת 1980. מה הועילו דיבורינו ונאומינו בירושלים, אם רישומם אינו ניכר כלל בבתיהם של כשמונה מאות אלף יהודים ביבשת? מה טעם באלפי המאמרים שנכתבו, לא נקראו וממילא לא השפיעו? מה הועילו נאומי האזעקה בוועידות של הקונגרס היהודי העולמי שנתקיימו בבואנוס־איירס, באורוגוואי, בלימה? לא נותרה לפנינו אלא דרך אחת: ללכת מבית לבית, ממשפחה למשפחה, לדבר על לב ההורים שהם, קודם כל הם, יחפצו להיות יהודים ולחיות כיהודים. אם הבית היהודי לא יהרוס את שקיבלו הילד והנער בבית הספר, או־אז יש אולי תקווה כי לא תאבד חלילה שארית ישראל.

אם יש בתקופתנו הטכנולוגית אפשרות ויכולת ל“השתיל” נשמה יהודית, או אז יש להעמיד פלוגות “שותלים” ממיטב הרבנים והמורים המחוננים באהבת ישראל, שידברו על לב ההורים, שירצו לקלוט יהודיות בתוך ביתם, שישמרוה ויקיימוה. וכך, אם ההורים יהיו יהודים בביתם, ייווצר סיכוי שהבנים והבנות לא יעזבו את היהדות וסופם שיהיו ציונים ואולי גם יעלו למדינת ישראל.

שוחחתי על כך ארוכות עם הרב זאב²⁴³ גולד ז“ל, חבר ההנהלה הציונית²⁴⁴ וראש המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה, אחרי שובי מאמריקה הלאטינית, בתחילת שנת תשי”ד (ינואר 1954). הרב גולד, שהאזין לי, הירהר והפטיר: “למסע זה של התעוררות שאתה מציע אין לנו כסף!” נדהמתי למשמע תגובתו ואמרתי “הרב גולד, הלעם הספר אין כסף לחינוך בנים?…”

על עתיד היישובים היהודיים ביבשת אמריקה הלאטינית אין לי בלבי אלא תפילה אחת: “שומר ישראל, שמור שארית ישראל”. ואם יש תקווה כלשהי להציל את הנוער מאובדן, הרי הוא הבית שיהא שלם וכל עמודיו יהדות. בכוונה אינני פורס פה את המלה “דת”, שאין מבינים אותה בארצות יבשת אמריקה הלאטינית. היה יהודי בביתך ויהודי בצאתך – גורסת הציונות.

בכותבי טורים אלה איני משחק עניוות ואומר: ראיתי את מצב היישובים היהודים ביבשת זו לאשורו, וכן את מצב החינוך היהודי, שדורש ראייה למחר ולמחרתיים. כל שראיתי ואיבחנתי הבעתי במכתבי אל הנהלת המחלקה לארגון; לצערי לא זיכתה ההנהלה את מכתבי אליה בתשומת הלב הראויה. רק איש אחד קרא את סקירותי בנאמנות, בלב שופע חום ובינה, הלא הוא ד"ר יהודה אבן שמואל, אשר אליו שלחתי העתקים ממכתבי ומסקירותי. להלן מביא אני שניים ממכתביו אלי:

*

מכתב א'

ירושלים, ב“ה אור לז”ך באייר תשי"ג

שלום עליך ידידי אהובי, מנחם גלרטר, הקרוב גם ברחקו, השולח גם ממרחקים מלאכי לב ונפש להאיר פינתי ולחממה!

על הפסוק “ויגדל משה ויצא אל אחיו” אומר המהר"ל מפראג: זוהי גדולת משה – שיצא אל אחיו. מה בחינתו אנו? אנו גדלים כשהננו יוצאים אל אחינו. נפקחות העינים, נפתח הלב, שופע שפע התבונה והעצה. במה דברים אמורים? כשאנו זוכרים כי בפני אחרים אנו עומדים (כבזמר העממי: “אחים – ברידער, ברידער – אחים, ברידער, ברידער – אחים”), אחים שהורחקו בזרוע, אחים המתגעגעים לדבר ה' (אף כשאינם יודעים כי מתגעגעים הם), אחים שרק תפילה אחת בלבם, לבל ייטמעו בניהם בנכר, – האינך שומע את תפילתם־צעקתם: “ואל יאבד גוי קדוש?”…

טוב שנתן לך הקב“ה עינים ואזנים לשמוע ולב להבין. ככלי זמר מעולה אתה קולט כל צליל, כל המיה ורטט, וגם כל שאון וכל צווחה. כשליח נאמן גלית את הסוד שלא התוכחה משנה ארחות חיים שנתעוותו, כי אם דברי תורה הם המצרפים והמזקקים. יש רק גשר אחד המוליך אל לב היהודי, ‘גשר הניר’, רק שפה אחת המובנת לו – דברי אלהים חיים. קורא אני בנחת רוח יתרה את העתקי מכתביך. אם ישמעו כאן לעצותיך תצמח ישועה לפזורה חשובה. הישמעו? לפי הרושם שדבריך עושים על חוג באי ביתי, אני דן שאי אפשר להם לדברים כאלה שלא יהיה סופם להישמע. וכבר אמרו חז”ל: “כל שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים”. אל תיבהל, בענוותך, מפני עטרה זו ואל תאמר כי אינה הולמת אותך. אתרגם לך את הדברים ‘כל שיש בו יראת שמים’ לשפת דורנו: ‘כל שיש אלהים בלבו’. הלא תודה כי למדרגה זו זכית.

… ומה אומר למכתביך אלי? מזמור שיר ידידות! אשריך שזכית למעלה זו, למידה זו. לא רבים יכולים לעמוד בנסיון שבו אני מעמיד את ידידי. אתה כמעט יחיד בנאמנות זו. יהי רצון שתשמור על תמימותך ושלמותך לאורך ימים ושנים!

ידידי הקרובים קוראים גם את דבריך אלי. ר' בנימין אמר על אחד ממכתביך: יש להדפיסו כמו שהוא בירחון. משפחת לביטוב קוראה בהתפעלות. “יש לו דרך כתיבה מיוחד לו” – אומר עמוס²⁴⁵ קראתי גם לשניאורסונים²⁴⁶ וגם לשושנה²⁴⁷ (שעברה בימים הללו בהצלחה את בחינות הגמר באוניברסיטה), וכולם פותחים את פיהם בשירה ובזמרה לכותב. הספרים שדאגת להם ביום הראשון לשהותך בפאריס הגיעוני לפני ימים מספר (בשתי חבילות, ובמצב טוב). אנא מסור נא תודתי לגלברים הצעירים (כתיבה, כידוע לך קשה עלי מאד). אשר לתודתי לך, הריהי מצטרפת לים של תודות בהן אני קשור לך זה שנים רבות. משה אחי נרעש מאד מידידותך שהתבטאה בשיחתך הטלפונית אתו מפאריס ללונדון. הוא כתב על כך אלי ואל חיים אחי הגדול. בתשובתי יכולתי לבשרו כי סיימתי ב“ה את תרגומי לזכרונות אבינו ז”ל, עבודת שנתיים, ועבודת יום יום (בעצם לילה לילה), כמו שראית אתה בעיניך. מובטחני שלא רק משפחתנו תהנה מספר זכרונות זה.

וחדשה אחת גדולה אצלי, שתשמח אותך מאד: ברוריה וזליג, יחיד נפשי, רוחי ונשמתי, באים גם הקיץ לארץ, – אף הפעם יבלו כחדשיים בקבוצים, ואני אזכה למאור פניהם ולזיו שכלם ולטוהר רגשם ולעדנת אהבתם אלי. ברוך השם שזכרוני לטובה!

עוד רבות רציתי לשוחח אתך, אך אץ לי הדואר. כי בינתיים הגענו לערב שבת פ' במדבר – לסדר “איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל מנגד סביב לאהל מועד יחנו” – ראש חודש סיון. יש להתכונן לקבלת התורה.

היה שלום, ידידי יקר, ויהי ה' עמך, עם פיך ועם לבבך.

בברכת אוהבך

המלווה את כל צעדיך בברכה

יהודה אבן־שמואל

נ.ב.

כל הידידים והמכירים שאתה דורש בשלומם, ובתוכם רבקה, מבקשים למסור לך ברכת שלום.

י. א"ש.

*

מכתב ב'

ירושלים תובב“א מוצאי ח' באלול תשי”ג

ידידי הטוב והיקר, מנחם בר' יעקב גלרטר!

פקודתך שמרה רוחי. נודע לי אומנם כי ביום ח' באלול תימצא בין יהודים ותוכל לשמור את היום כדרכך, אך דאגתי לכך כי זכר אביך ע"ה יישמר בירושלים כאשר בקשת ממני.

ביום השבת – פ' שופטים – בתפילת המנחה הזכיר ר' זלמן פשין ליד ספר התורה את נשמת אביך ז"ל לפי בקשתי, ואני עניתי אמן וכיוונתי מחשבתי אליך: מה עילוי־נשמה גבוה מזה יכול אדם לזכות לו בעולם האמת מאשר יראה את הבן יקיר לו מתנודד בארצות רחוקות לשם הבאת דבר ציון בראשית גאולתה אל המוני עמנו בפזורה?!

ביום א' קראתי לידידנו הרצ“ם ובקשתי ממנו כי יזכיר את נשמת אביך ז”ל בקריאת התורה של יום שני. הוא הבטיחני ללמוד גם פרק משניות ביום האזכרה ולדאוג לכך שיהודי עני יגיד בו “קדיש” (כדי שנוציא עצמנו מן הספק – שמא בכל זאת תפליג באונייה בימים אלו).

אתמול בקשתי מאת ר' זלמן כי ידליק ב“ישורון” נר נשמה לזכר אביך ע"ה.

אחרי שיעורו של הרב ריגר אמרתי אני קדיש דרבנן.

חילקתי את הצדקה כאשר בקשת. והנני מברכך בברכת אנשי ירושלים “עד ביאת הגואל”.

מנחם יקירי,

מאד ערבו לי דברי מכתביך, אם כי השפעת עלי אמרות אהבה למעלה מכוח קליטתי: קשה היה לי להראות את אגרות האהבה לידידי, – המעטים שקראום נתרשמו מהן עמוקות²⁴⁸: ר' ב. אמר: “פרקי שירה”, והוסיף “מזוקק…”

קורת רוח אמתית גרמה לי קבלת הפנים החמה שערכה לך האינטליגנציה היהודית בארגנטינה. יחסם של אנשי ייוו"א אליך מעיד על טיבם: ציבור היודע להוקיר כל אדם מישראל שנתן מכוחו להצלת זכרה של קהילה קדושה משיני הנשייה, – בשבילם אתה “בעל המחבר ספר סטניסלאב”. גם העתונות היידית ידעה להביע לך את הערכתה בלב שלם. אך נראים הדברים שנמצאו אנשים אשר הצרו צעדיך, וחבל על שלא ניתנה לך הזדמנות להישאר בארגנטינה חדשים ולתת לנו, קוראיך הבלתי רשמיים, תמונת אמת של אותו קיבוץ יהודי מופלא שידע לשמור על גחלת היהדות בדרך מקורית כל כך. ונתרשמתי בעיקר ממה שעשו היהודים יוצאי פולין למען זכרה של פולין היהודית – ששים הכרכים הללו! – ספריה שאין דוגמתה בספרות עולם… כמה צער וכמה אהבה, כמה פיוטיות וכמה “פיאיטט”, כמה געגועים וכמה נאמנות!

אכן, לפי מה שהראית לנו מכח ראייתך וציוריך הנאמנים מחיי יהדות בראזיל, “מדבר יהודה” בגולה, יכולנו לצפות לא רק לתאור המצוי ביהדות ארגנטינה, כי אם גם להבחנת הרצוי שם. אצלי אין חדש, ברוריה שתחי' אתי וזליג, שיח' חזר לארה"ב, לעבודתו. שלושתנו הזכרנוך לטובה לא אחת.

עבודתי נמשכת כסדרה. עודני כותב את “מבואותי”²⁴⁹, – בעיקר את המבוא על “האריסטוטליות וטענות הרמב”ם כנגדה“. מ”מדרשי הגאולה" במהדורה החדשה קראתי את רוב ההגהות של תוספותי. העבודה על התוספות למילון מתקדמת יפה. אף שמרתי על למודי “חוק ליהודה”. ב“ה. ידידי שומרים לי אמונים כדרכם: על הירושלמיים נוספו, כבכל קיץ, התל אביביים, ידידי מ' בן־חיים (בא וקיים הבטחתו הראשונה), י. ד. ברקוביץ, אליעזר שטיינמן, ליובה ברוכוב ובתה. האמריקנים באים כפעם בפעם להזכירני ‘טובות זכרונות’; ד”ר הונור בא, וד“ר שלום שפיגל (המכין מאוצר פיוטי הקליר), ורביי גרינברג ותלמידה שלי שסיימה את חוק לימודיה בסמינר שלי ועתה היא אם לתלמיד ‘קולומביה’. אף כותבים אלי ושולחים ספרים ותדפיסים: ד”ר ישראל אפרת ידידי, ד“ר ישראל צייטלין, פרופ' צ”ה וולפסון ואחרים. ב“ה! שומע אני כי עומד אתה לבקר גם בוונצואלה, גם בארה”ב, גם במכסיקו, אכן, עולמך תראה בחייך.

ידידינו מאחלים לך הצלחה ובטוחים בה, הואיל וקראו את דבריך להנאתם. לרבים מהם נגלית בבריוועלעך..

מה ביני לבינם? אני קראתי את מכתביך עוד לפני שכתבת אותם.

אין הסתכלות באדם ראוייה לשמה אם אינה רואה מה אדם זה נושא בלבו.

החסידות ידעה לאמר לאיש ואיש: אלה הם האוצרות שאתה נושא בלבך, גלם נא לעצמך ולעולם. אשרי הדורות שזכו לרביים. בדורנו חייב אדם להיות בבחינת רבי לעצמו ולו רק אחת בשנה.

חזק, ברוך! תהא השנה הבא לקראתנו שנת גאולה לכל כוחותיך ושנת נחת בכלל ובפרט. תזכה לשוב בקרוב לירושלים עיר אהבתך, לעמוד על משמרך ולצפות כאן – עם כל ישראל חברים – לגאולה שלמה, גאולה שנבאו לה כל החוזים.

תהי השנה שנת עליה לאנושות כולה, שנת תחיה לישראל, שנת התחדשות הרוח בעולם.

כתפילת ידידך אוהבך

יהודה אבן־שמואל

שלום רב לך מנחם מירושלים!

האם נתראה בארצות־הברית?

לשם אני חוזרת לאחר חג הסוכות.

שלום

ברוריה.

ביקורי השני באמריקה הלאטינית    🔗

להלן דברים מהרצאה סקירה, שהרציתי באולם הישיבות של ההנהלה ביום ד', ח“י בכסלו תשכ”א (7.12.1960), אחרי שובי מביקור שני בבראזיל, באורוגוואי, בארגנטינה, בצ’ילה, בפרו, בוונצואלה, בקוסטה־ריקה ובמכסיקו.

מאווירא לאווירא, ממצב פוליטי מסויים אחד למצב פוליטי אחר, בתום לחץ אחד. בשעה אחת עשרה בלילה לפני המראת המטוס, חזר והתחדש הלחץ כעבור ארבע שנות. כשהמטוס נחת וירדתי בשדה התעופה הבא, הלא הוא לחצן הפוליטי של אותן ארצות שנכנסתי בתחומן.

בבראזיל: נבחר נשיא חדש, – ז’אניו קוואדרוס. היתה זו הפעם הראשונה בתולדותיה של בראזיל שמועמד לנשיאות הודיע מראש על מדיניות החוץ שלו. קוואדרוס הודיע כי לכשייבחר הוא יסע אל פידל קאסטרו. ואומנם הוא נבחר. בשעת הישיבה שלו עם שגריר ישראל יוסף תקוע הגיעה ההודעה כי שגריר ישראל בארגנטינה, אריה לבבי, הוכרז כ“פרסונה נון גראטה”, בתגובה של ממשלת ארגנטינה על תפישת אייכמן בתחומה.

דברים שלא סיפרתי אחרי שובי מביקורי הראשון בבראזיל (1953) אספרם עכשיו: בשנת 1822 כאשר בראזיל הכריזה על עצמה כעל מדינה עצמאית, ריבונית, קבוצה קטנה של אנוסים אזרה עוז והודיעה ברבים, בפומבי, כי יהודים המה. זמן קצר לאחר מכן הגיעו יהודים בני עדת הספרדים, מתורכיה וממארוקו, וקמו ישובים יהודיים חדשים בבלם, בבאהייא, במאנאאוס וברפנמבוקו. הם עסקו בסחר אריגים ובדים. אחריהם באו יהודים מצרפת, מגרמניה ומאוסטריה והתיישבו בריאו־דה־ז’נירו, בסן־פאולו, בפורטו־אלגרה, בפאססו־פונדו. ב־1903 רכשה איק"א אדמה בסביבת סנטא־מאריא ויסדה מושבה (קולוניה) “פיליפסון”, ובשנת 1910 רכשה עוד חלקת אדמה בריאו־גראנדה די־סול והקימה שם מושבה “קוואטרו אירמאאוס”. ב־1920 התחילו להגיע במספרים רבים יהודים ממזרח אירופה ובשנים 1925־1929 נכנסו עשרים אלף יהודים. משנת 1910 הערימו השלטונות בפני מהגרים חדשים קשיים והחוקה משנת 1934 קובעת “קוואטה”, ליהודים המבקשים להכנס לבראזיל. עם כל זה בלי שים לב לקשיים ולמגבלות, נכנסו בשנים 1933־1947 שלושים אלף יהודים. בשנים 1900־1948 נכנסו לבראזיל 102375 יהודים.

מלים מספר אומר על מקצועם ועל משלוח ידם: על ההבדל ועל התחרות בין ריאו־דה־ז’נירו ובין סאן פאולו דובר למעלה; כאותה התחרות בין “הגויים” כן התחרות אצל היהודים; בריאו־דה־ז’נירו עסקו בסחר לכל סוגיו 70% מן היהודים, בתעשיה – 10%, פקידים ופועלים – 10%, בעלי מקצועות חופשיים – 5%; בסאן־פאולו עסקו בסחר 40% יהודים, בתעשיה 45% ובשאר המקצועות – האחוזים כאחוזים בריאו־דה־ז’נירו.

היהודים היו החלוצים בכל סוגי התעשיה, לימים גם בארכיטקטורה וכקבלני בניין.

ההתארגנות – ההתהוות של החיים היהודיים המסורתיים דומה לזו שבכל היישובים היהודיים שבדרום אמריקה; “חברה קדישא” עם כל התאים כגון “שחיטה”, “כשרות”, בית מרחץ “מקווה טהרה”, רב – רבנות. בסאן־פאולו, למשל, היהודים מגרמניה התארגנו בקהילה ושמה “קונגרהגראציון איזראעליטה פאוליסטה” ויש להם בית כנסת, רב, בית ספר דתי, וספריה עשירה מאד, הגדולה בספריות היהודיות שבבראזיל. והיהודים מגרמניה היושבים בריאו־דה־ז’נירו התארגנו בשנת 1942 באירגון אשר שמו “אסוציאציון איזראעליטה” דה ריאו־דה־ז’נירו, וכן עושים יהודים המהגרים ממזרח אירופה.

ולפי שקצר המצע מהשתרע אתעכב עוד על ההסתדרות הציונית האחידה (אוניפיקדה) להלן “אוניפיקדה”. הוועד המרכזי של ה“אוניפיקדה” בריאו־דה־ז’נירו מארגן את המגביות והוא בעל בית על המגבית ובמילא על הכספים; אין הוועד המרכזי מבקש מן המחלקה לאירגון של ההנהלה הציונית בירושלים הקצבות, הוא עצמו “לוקח” מן המגבית סכומים הנדרשים לו. בעיר ריאו־דה־ז’נירו “אוניפיקדה” מקומית אינה בנמצא, כי הוועד המרכזי “בולע” גם את הפעולות השייכות מטבען לוועדים מקומיים. הרבה זמן, מרץ וכוח הקדשתי לבירור העניינים ולמחלוקת שבין “אוניפיקדה” מקומית לבין הוועד המרכזי. רק קרן קיימת לישראל מקומית הצליחה לשמור על עצמאותה הודות לשמואל פרידמן, אשר בינתיים עלה עם כל בני משפחתו לישראל, וכאן נפטר בגיל צעיר. ביתו בריאו־דה־ז’נירו היה לי בית בגלל הכשרות, והוא בא מדי יום ביומו, בשעה 12, ואספני לביתו לסעודת צהרים והחזירני אל המלון.

ה“אוניפיקדה” בסאן־פאולו מארגנת מגביות, משמרת את זיקת השליחים אליה, לשון אחרת אין חיץ בין השליחים ובינה ומקומם של השליחים הוא ב“אוניפיקדה”.

בריאו־דה־ז’נירו אין מצוייה מסעדה כשרה, אפילו אחת; בסאן־פאולו מצוייות שלוש מסעדות כשרות שהיו תמיד מלאות סועדים. בסאן־פאולו נוכחתי לדעת שמסעדה כשרה ממלאה גם תפקיד לאומי־ציוני. היא מקרבת רחוקים ועושה אותם קרובים.

יש בסאן־פאולו שכונה (או פרבר) ושמה “בום־ראטירה” – מרכז יהודי מסחרי גדול, צפוף, ודרים בה כעשרת אלפים יהודים. בשנת 1953 הופתעתי, נדהמתי כשראיתי בשכונה היהודית בית זונות עם כל האביזרים החיצוניים, אשר הקימו, כמובן, הבראזיליאנים ודווקא בתוך שכונה יהודית הקימו את “הבית”. מחאות היהודים כלפי השלטונות שיסלקו את החרפה, היו לשווא. בשנת 1960 “הבית” לא היה עוד בנמצא.

בלב השכונה עומד בית כנסת גדול ובחג השבועות הלכתי עם הרב ברוך רבינוביץ שליט“א לבית הכנסת. ראינו יהודים עומדים על מפתן בית המסחר ובחוסר בושה וכלימה אינם נסוגים פנימה־אחורה לתוך בית המסחר כאילו להכעיס את הרב ואת האורח הנלווה אליו. אחר תפילת שחרית, אחר הוצאת ספרי תורה לקריאה עלה אל ארון הקודש הרב המכובד ואמר בערך את הדברים האלה: היום זמן מתן תורתנו, אני לא אנאם, אני מזמן את האורח מר מנחם גלרטר, חבר מפא”י שליח מירושלים שיאמר את דברו מענייני דיומא. וכאשר סיימתי, עלה שנית כבוד הרב ואמר לי דברי תשבחות אשר מתוך ענוותנות לא אביאם הכא. זכור אזכור את שני ימי חג השבועות במחיצתו של כבוד הרב ברוך רבינוביץ ובני ביתו. הרבה דעת תורה למדתי מפי מארחי הדגול.

ועד מרכזי של ההסתדרות הציונית האחידה (אוניפיקדה)    🔗

ביוני 1980 נערכו בחירות אשר בהן השתתפו למעלה מחמשת אלפים מצביעים, מספר שהפתיע רבים לטובה, גם ביישובים הקטנים הלכו הציונים לפלוגותיהם אל הקלפי. מן הראוי להדגיש כי הבחירות בשנת 1980 יש בהן משום מפנה לטובה. יעמדו על הברכה בוריס בלינדר וד"ר רפאל מרקמן. עודני זוכר את המחלוקת לפני שנים שהתלקחה בין שתי מפלגות וההנהלה הציונית בירושלים אולצה לשגר את חברי ההנהלה זלמן שזר ואריה ל. דולצין שישכינו שלום בית. עכשיו ששורר שלום בית ונבחרה הנהלה, הבה נקווה שיהדות בראזיל תגביר את חלקה בשגשוגה של ישראל.

אורוגוואי:

במדינה דמוקרטית זו הורגש זעזוע קשה אחרי לכידת אייכמן. כשהגעתי למונטיבידיאו היתה האווירה מתוחה מאוד. בארגנטינה יצרה המתיחות אווירה קודרת ביותר. אורוגוואי טולטלה מבפנים טלטלה עזה: עלתה לשלטון, אחרי 94 שנה, מפלגה ימנית־קתולית. באותה שעה קשה ליישוב היהודי הגיע לאורוגוואי שגרירנו יצחק הרכבי, ולא היתה בחירה טובה הימנה לכהונה זו. יצחק הרכבי הצליח לסלק את המחיצה שהפרידה בין מדינת אורוגוואי ובין מדינת ישראל. מן הראוי לזכור כי מדינות אמריקה הלאטינית אינן מונחות בכיסנו, כדבר המובן מאליו, ולמעשה מעולם לא “היו בכיסנו”. גם ב־29 בנובמבר 1947 עמלנו קשה מאוד לפני ההצבעה על כל קול שלהן לטובתנו.

בתחילת צמיחתו של היישוב היהודי במונטיבידיאו בשנים 1912־1913־1914 הגיע מרדכי חאמיטובסקי עם הוריו והוא ילד בן שש, לימים ד“ר חאמיטובסקי, רופא שיניים. הוא וביתו היו שומרי שבת. שומרי כשרות הביאו בשר כשר ושאר כל מיצרכי מזון “כשר” מבואנוס־איירס – מרחק הפלגה בספינה לילה אחד. בשנת 1905 בא לארגנטינה ובשנת תרע”ד (1914) הגיע למוניבידיאו ר' נחמן יצחק בן עזריאל הלוי נמירובסקי, שהיה שו“ב ברוסיה, בעיירה הסמוכה לבאלטה. ר' נחמן יצחק ז”ל אירגן את החיים היהודיים שתשתיתם התורה ו“שולחן ערוך”; נוסד בית כנסת הראשון אשר השתכן בביתם של ר' נחמן יצחק ובנו ישראל נמירובסקי, לימים יושב ראש ההסתדרות הציונית; נתקדש בית עלמין; עשו ותיקנו מקוה טהרה, שחיטה כשרה, השגחה על אפית מצות ראשונה וכו‘. ר’ נחמן ז“ל היה ראשון לשוחטים ולמוהלים במונטיבידיאו. המשפחות יואל ברגשטיין, ד”ר מרדכי חאמיטובסקי הקשורות זו בזו קשרי משפחה, כמאה ושלושים נפשות עלו מאותן המשפחות למידנת ישראל.

כבר בתחילת צמיחתו התרכז היישוב היהודי (כ־95% ממנו) במונטיבידיאו; תאיו השונים, שהצטרפו מיוצאי גליציה, וולין, קונגרס פולין, ליטא, גרמניה, הונגריה, השפיעו זה על זה ובדיעבד קיבלו זה מזה. ראוי לציון הטוב שנשפע על היישוב ממוסדות החינוך שלו.

היהודיות בבתים נשמרה יותר מבארגנטינה. אף הצעירים לא מיהרו להתרחק מן המרכז. הכינוסים היבשתיים, שכינסו הקונגרס היהודי העולמי וההנהלה הציונית במונטיבידיאו, הועילו במידה ניכרת לגיבוש תודעתו היהודית והלאומית־ציונית של היישוב.

בסיפוק רב אנכי ממלא את חובתי ומביא להלן את שמותיהם של ראשי הקהילות שהטביעו על היישוב את חותמם ושפעלו, כל אחד מהם, בנאמנות ובמסירות לביסוס ה“קהילה” בחיי היישוב ושהאדירו את היהודיות בבתים. אחת לארבע או חמש שנים מתקיימות בחירות למועצת ה“קהילה” והיא ציונית מראשיתה.

ואלה שמות ראשי הקהילות: יצחק ארדמן, משה מילס, ישראל נמירובסקי, עקיבא סטריאקובסקי, שמואל קוברין – כולם ציונים.

לר' יצחק ופייגה ארדמן שני בנים בארץ ישראל: ד“ר שמשון ארדמן יושב ראש הוועד של רופאי קופת חולים, סגן יו”ר ההסתדרות הרפואית בישראל ויו"ר מפעל חברות חוץ של ההסתדרות הרפואית בישראל ומיכאל ארדמן רואה חשבון, שימש כגזבר “התאחדות עולי אמריקה לטינית”. (יעקב אורי מנהלל שביקר בארגנטינה, באורוגוואי על סף קימת מדינת ישראל, אברהם דרום מצ’ילה, ראשון למנהלי אגף אמריקה הלאטינית במשרד החוץ, ואנוכי היו מראשוני המייסדים את התאחדות עולי אמריקה הלאטינית).

מצויים במונטיבידיאו כלי תקשורת יהודיים, אשר להיקף, לממדים ולתוכן לא נמצא כמותם בשום בירה אחרת בארצות היבשת: “קול ציון באורוגוואי” מועיד שתי שעות שידורים ברדיו ביידיש, בספרדית, גם בעברית בכל ימות השבוע. יעמוד על הברכה יוסף ירושלימסקי, עורכו המוכשר והחרוץ, האידיאליסט הציוני, אשר משנת 1953 מדריך את היישוב ומכוונו במגמה ציונית־ארצישראלית תוך הזדהות מלאה ושלמה עם מדינת ישראל.

רבים עשו לגיבוש פני היישוב ולעיצוב יהודיותו וציוניותו. אזכיר בשמותיהם את אליהו סרוסי, – ציוני בלב ונפש, מטובי עדת הספרדים וממכובדיה. הוא, אשתו ובניו עלו למדינת ישראל; ר' אליהו ויינריך, ממייסדי “המזרחי” ובעל השפעה רבה בחיי היישוב והקהילה. הוא נמנה עם גדולי התורמים ל“קרן היסוד” והיה מהזריזים והמוכשרים במתרימים, – גם הוא עלה לישראל עם רעיתו ועם בנו ד“ר שלמה ויינריך המנהל עתה מחלקה לאונקולוגיה בבית החולים “ביילינסון”! אניטה חאמיטובסקי, אם יהודיה לכבוד ולתפארת שהשפעתה כנשיאת “וויצו” היתה מקובלת וניכרת ברוב הבתים במונטיבידיאו; לימים עלתה עם משפחתה לישראל ועתה היא ראש המחלקה לאמריקה הלטינית בהנהלה העולמית של “וויצו”, את בתם רבקה הם שלחו אל “מכון גולד” בירושלים, עתה היא יועצת לעניני חינוך בגמנסיה “הרצליה” בתל אביב, בנם ד”ר ישראל הוא עורך דין, ועורך בטאון “DIALOGO” בעל רמה אינטלקטואלית גבוהה שתפוצתו (6000 עותקים) רבה בקרב הצעירים בדרום אמריקה, בספרד, ובקרב צעירים יוצאי דרום אמריקה אשר בישראל. אבהם שווארץ – עורך ה“פאלקסבלאט” ושגרירו הבלתי מוכתר של היישוב; יואל ברגשטיין, נחום שוץ, שאחרי מות ד“ר מ. הינדס זומן כמנהל ההסתדרות הציונית הארצית; הוא עלה לישראל, עתה הוא מנהלה של המחלקה ליחסי חוץ של ההנהלה הציונית. עמנואל טננבוים – דוברם הרוחני של הצעירים, שלימים נעשה המזכיר הכללי של הקונגרס היהודי העולמי לאמריקה הלאטינית, שמרכזו בבואנוס־איירס; ישראל לאוטנברג, שלימים עלה עם אשתו לישראל; יצחק בורשטיין, מראשי תנועת העבודה הציונית עלה לישראל; ד”ר משה הינדס מנהלה השקדן והמסור של “המועצה הציונית העליונה”, שבראשה עמד פסח גזיוואטש ושבימי ביקורי השני באורוגוואי בשנת 1960 היא נתארגנה מחדש ואחרי מאבקים היתה ל“הסתדרות ציונית ארצית” בעלת השפעה על היישוב; נוטריון ישראל נמירובסקי שימש יושב ראש ההסתדרות הציונית הארצית בשנים 1963־1971, כיהן כראש הקהילה ושלוש פעמים עמד בראש המגבית המאוחדת (קרן היסוד); ד“ר פנחס פסקוואל נמירובסקי; ציר לפרלאמנט בשנת 1963; יושב ראש הוועד המרכזי של יהודי אורוגוואי ב־1957; ד”ר ויקטור רוזן, רופא, יושב ראש ההסתדרות הציונית; הרב אהרן לשצ’ובר, הרבנית חיה לשצ’ובר מזכירת כבוד של “ויצו” שעלו לישראל; המהנדס יואל גאק, שהיה תלמידי בגימנסיה “תרבות” ברובנה, התפתח כסופר ביידיש ונעשה עורך המדור הספרותי של העתון היומי “היינט” שמייסדו היה צבי הימלפרב ז“ל; שימש שנים רבות כמנהל הכללי של הקהילה, ותרם הרבה להעלאת רמתה האירגונית וליעילותה. כיושב ראש תנועת העליה לארץ ישראל הוא פעל לריבוי העולים; בתו הבכירה ד”ר שרה סיימה חוק לימודיה בפקולטה לרפואה באוניברסיטה תל אביב. יצחק בנו השתתף במלחמת יום כיפורים. הוא ורעיתו מלכה עלו לישראל. לימים התמנה נציג הגזברות של הסוכנות היהודית בצ’ילה. דב מרגולית, מייסד השבועון “דער מאמענט” ועורכו; מאיר הלברטל, מן הפעילים החרוצים למען העליה, עלה עם משפחתו לישראל. אשר ספולינסקי, עתה מנהל האגף לאמריקה הלטינית, בלשכה הראשית לקרן הקיימת לישראל; עו“ד ד”ר יוסף פוסמן, עלה לישראל; יצחק ספיבק, מזכיר כללי של USU; שמואל ויינשנקר; הסופר יואל זשעלעניץ, מחבר הספר “חינוך און המשך”.

וכאן מקום אתי לשוב אל שנת 1956: בחודש אוקטובר 1956 ביקרה בישראל משלחת פרלאמנטרית משמו של הפרלאמנט באורוגוואי שנענה להזמנתו של יוסף שפרינצק, יושב ראש הכנסת. המשלחת שהיתה מורכבת משני סנטורים ושלושה צירי הפרלאמנט סיירה בכל הארץ. כמנהל המדור לאמריקה הלאטינית עודדתי את “המועצה הציונית העליונה”, שבראשה עמדו פייבל גלזר, יושב ראש, ואברהם שווארץ מזכיר כללי, שתוציא לאור חוברת אשר בה יספרו חברי המשלחת מה ראו ומה שמעו בעת סיורם בארץ²⁵⁰. ידעתי שאוכל לסמוך על ד"ר משה הינדס המנהל של “המועצה” ששלט בלשון ספרדית, וכעתונאי היו לו קשרים עם החוגים הפוליטיים והתרבותיים במונטיבידיאו.

בתחילת שנת 1958 ראתה אור החוברת Manseje Entre Dos Pueblos “משימות של שני העמים” (אין התרגום מילולי – המחבר).

מנהל האגף לאמריקה הלאטינית במשרד החוץ לא ראה לומר לי בטלפון מלה טובה. וכשהבאתי ליוסף שפרינצק את החוברת שמח, ראיתי בו, כי נהנה מאד.

אחד משני הסינטורים היה אנכעל מאריא קוזאנו שפירסם בשנת 1958 ספר, (187 עמודים) ושמו “נוכחותה של ישראל במזרח התיכון”. הספר הוא שירה לעם ישראל ולציונות מימי הרצל, והקונגרס הציוני הראשון בבאזל ועד לחיים וייצמן נשיא המדינה ודוד בן גוריון ראש הממשלה. בספר 113 ביטויים עבריים ולהם פירושים בספרדית.

בשנת 1960 כשביקרתי במונטיבידיאו, הוא זימנני לביתו. שתי שעות שוחחנו על כל שעשויי היה לעניין אותו. חשתי כי דבריו של קוזאנו שבכתב ושבעל פה כנים הם.

מרץ ושמו – מנחם גלרטר    🔗

"ביום שלישי הבא ייצא את מונטיבידיאו מנחם גלרטר, מנהל המדור לאמריקה הלאטינית בהנהלת ההסתדרות הציונית. גלרטר שייך לאנשים המעטים שביכולתם להראות כיצד ניתן לנצל את הזמן כאשר באמת רוצים בכך.

מר גלרטר שליח עממי מישראל הביא מעין סופה של פעילות ציונית לחיים היהודיים השיגרתיים שלנו. הוא נפגש עם כל המוסדות המרכזיים של הקהילה, עם בתי הספר, עם מפלגות ציוניות, עם ארגוני נשים, ועם תנועות נוער. הוא שוחח עם העתונות והרצה על במות שונות, וכן השתתף בתוכניות רדיו “קול ציון באורוגוואי”.

מנחם גלרטר זיעזע²⁵¹ את “כל האבנים הציוניות כולן”. כנראה, מרצו המפורסם ועקשנותו אינם נחלשים, אף על פי שהבעת פניו רציניות כתמיד. הוא יודע שמצבו של העם היהודי עדין – בעולם בו מתרבות האלימות והקיצוניות. הוא מודאג לעתיד היהודי וקורא לחיזוק החיים היהודיים בכל התחומים. לבסיס הכרחי להגשמה הציונית האינטגרלית.

גלרטר שהה בקירבנו שבועות אחדים בלבד, אבל הוא גרם לזעזוע עצום בחיים הציוניים המקומיים. זעזוע קונסטרוקטיבי, מכל הבחינות. דבריו של מנחם גלרטר חייבים להישמע במוסדות ובבתים היהודים, כדי שהאי־שקט היהודי והציוני יתן פרי ויהפך למעשים יותר ממשיים ופרודוקטיביים מכל מה שהציבור שלנו ביצע עד כה". (סמנריו הבריאו²⁵², 13 ביולי 1962, מונטבידיאו).

ארגנטינה:

בארגנטינה רווחה הסיסמה – “אל קריסול דה לאס ראסאס” – (“התמזגות כל הגזעים”) בלשון ברורה שאינה משתמעת לתרי אנפין: יש בה עם ארגנטינאי אחד, שלא ישא בתוכו כל גוף זר שהוא. אבי הסיסמה הו ד"ר אלפרדו פאלאסיוס, מנהיג הסוציאליסטים. הוא ביקר במדינת ישראל, התרשם, דיבר בשבחה וחיווה דעתו כי "יש להפריד בין גישתן של המדינות אל מדינת ישראל ובין גישתנו הארגנטינאים אל היהודים. מדינת ישראל קמה כשם שקמו הרבה מדינות, וארגנטינה תקבע יחסה לישראל מנקודת הראות של האינטרסים שלה. ארגנטינה לא תשלים עם פלוראליזם “אנתי־לאומי”. עמדתו זו של פאלאסיוס מקובלת על כל המדינות ביבשת אמריקה הלאטינית. בצבא ארגנטינה מטפחים גרעינים־חוגים נאציים המקבלים השראתם מכמרים קתוליים וסיוע כספי מחוגים ערביים, ביחוד נאצריים, הפועלים נגד היהודים.

ראוי לזכור שארגנטינה, המשתרעת על פני שטח של שלושה מליונים ק"מ מרובעים, אינה רוצה בהגירת זרים אליה; לכן אוכלוסייתה היא בת כ־23 מליונים נפש. הגורמים הפוליטיים מכוונים את גיבוש האוכלוסייה כדי שתתלכד כעם ארגנטינאי אחד. רצון ושאיפה זו ניזונים גם מן היומרה להיות אומה מנהיגה ביבשת אמריקה הלאטינית, יומרה דומה ממריצה את הבראזיליאנים, דוחקת במכסיקנים, כדי להגיע למעלת מדינה מנהיגה ביבשת. מכסיקו, למשל, רואה את עצמה עליונה על ארגנטינה ועל בראזיל; מכסיקו וקולומביה מדגישות באופי של זהותן את היסוד האינדו־אמריקני; השמות “אמריקה הלאטינית”, או “לאטינו־אמריקה”, הם מונחים מודרניים שמשמעותם – כל שהוא אספניולי, או ספרדי או פורטוגלי. לא כן המונח “אינדו־אמריקה” המקפל במשמעותו את התפישה: “נואסטרה אמריקה”, לאמור – “אמריקה שלנו”, ומקורו של מונח זה במכסיקו.

אם זו ההנחה הראשונית והיא הנותנת, הריהי גם תואמת את תפישתו של אלפרדו פאלאסיוס ונמצאנו למדים כי “יהודי” פירושו נטע זר, שדתו דת משה ולעולם לא יוכר להתמזג בעמים, ולכן הוא בבחינת גוף זר. ואמנם כך רואות אותו אוכלוסיות היבשת, בכך מסתברת העובדה שאין כל קשר חברתי בין היהודים ובין שאר העמים, אך במישור האישי מתהווה והולך הקשר, המסוכן מבחינה יהודית, בנישואי תערובת.

טרינידד:

ביום ראשון, 16 באוגוס 1953, הפלגתי ממונטיבידיאו באניה “אורוגוואי” לטרינידד (מושבה בריטית, – סמל המשטרה “מגן דוד”), ומשם לוונצואלה. בנמל ריאו־דה־ז’נירו עלה על האניה ישראל ז. מעשירי היהודים בריאו־דה־ז’נירו יושב ראש המגבית ל“קרן היסוד”, ועמו בתו, בת שלוש עשרה (כיום בת 41 שנה) וכך אמר לי ישראל ז.:

“כל מי שדר בארץ מסויימת, עליו החובה לידע את לשונה, אני יודע פורטוגלית. בתי מנגנת על פסנתר, יודעת כמובן פורטוגלית, ספרדית, גם אנגלית”. ולאן אתם נוסעים – שאלתי. ויען ויאמר: אני מביא את בתי לאמריקה, שם תלמד בקולג'. ומפני מה אין אתה מביא אותה לארץ ישראל ותלמד בירושלים? גם בירושלים בית ספר תיכון ואוניברסיטה, שמע איש שיחי, ציוני, שמע ולא השיב.

לשמחתי הים האטלנטי היה שלו מאד, והנה האניה איננה מפליגהה, היא עוגנת בלב הים. בשביל מה? במרחק ממנה עגנה ספינה שהיא מיכל נפט ובצינור שהתארך מן הספינה אל האניה שלנו הועבר מזון חיוני מאד – נפט.

הננו מתקרבים אל טרינידד. בירת טרינידד היא Port of Spain ואין האניה מגעת אל החוף, אלא עוגנת בלב ים. הכניסה אל החוף נקראת “לוע האריה” ורב החובל הודיענו שכל מי שחפץ לחזות במחזה הנהדר בחינת “הדור, נאה זיו העולם”, עליו להשכים קום בשעה שלוש. קטונתי מלצייר, מלתאר את אשר ראו עיני. מצד שמאל ג’ונגל, ממלכת יערות־עד והנה קסם שברירי אור, ואלפי צפורים על שלל צבעיהן מנתרות מענף אל משנהו, הוד קדומים, ולבי גואה מהתפעלות ואני אומר: “מה רבו מעשיך, השם. כולם בחכמה עשית, מלאה הארץ קנייניך”. ועיני רואות לשון יבשתית אחת, לשון יבשתית עוד אחת, ועד לשון־ערוגה יבשתית: שלוש לשונות־ערוגות.

משעליתי על החוף קיבלני שמעון אוורבוך יושב ראש האירגון הציוני בטרינידד ועמו בא כתב העתון “אל מרקוריו” כדי לראיין אותי ושאלתו הראשונה היתה: איך הצליחה מדינת ישראל לנצח שבע מדינות ערביות? העתונאי היה ידידותי מאד. למחרת בבוקר הראני שמעון אוורבוך את העיר החדשה בראשית הפרצלציה. וכך קראתי: רחוב תיאודור הרצל, רחוב חיים וייצמן, רחוב נחום סוקולוב, ר' ז’בוטינסקי, ר' ארלוזורוב, כשנים עשר רחובות המשולטים שלטים הנושאים את שמותיהם של מנהיגים ציוניים. תמהתי ושאלתי את בן לווייתי – כיצד? מן השלטים אתה מתרשם שאתה בתל אביב? ואיש שיחי ענני: המושל הוא פרו־ציוני ובזאת הוא הביע יחסו אל מדינת ישראל.

מר אוורבוך ורעייתו נחמה אירחוני בביתם (שהיתי בעיר שלושה ימים). העוזרת הממונה על הבית, היתה כושית, אם לשלושה עשר ילדים, שידעה תנ"ך, ובשיחתה עמי באנגלית אף ציטטה את “חרם דרבנו גרשום” (שלוש מלים אלה ציטטה בעברית). ביבשת אמריקה הלאטינית – הסבירה לי העוזרת הכושית – הילדים אינם מכירים את אביהם, ובכל בית חולים ליולדות אשר ביבשת, מתנוססים שלטים ועליהם המלים האומרות: “באה אשה ללדת, אל תשאל איה בעלה, אלא תגיש לה את כל העזרה הרפואית הנדרשת לה”.

ביקרתי גם בכל בתי מסחר של היהודים וכאשר הבעתי את תמהוני על השירות האדיב מאד ושלכל אשה (גם שחורה) פונים במלה “ליידי”, הסביר לי אוורבוך כהאי לישנא: פה אנחנו (היהודים) מוכרחים להיות אדיבים והגונים, טרינידד מושבה בריטית היא ואנחנו מודעים לזה.

בשבת הלכתי לבית הכנסת להתפלל. בית הכנסת היה קטן, מעץ. שומרת בית הכנסת היתה אשה שאינה יהודיה. מלבדי היה עוד אורח מכובד, ששון מבומביי ממשפחת ששון הענפה המפורסמת, ענף אחד התיישב בסוף המאה השמונה עשרה בהודו. הוא נקרא לעלות אל התורה וכאשר סיים את הברכה השניה והגבאי עשה לו “מי שברך”, ושאלו “בעבור שנדר”? הוא, ששון, נקב את הסכום ובו במקום שילם במזומנים. וכך נזדמנו בבית הכנסת שנים אורחים שנטו ללון, אחד מירושלים ואחד מבומביי.

כל חמשת ימי הפלגתי באניה “אורוגוואי” לא ניחשתי כי אני צפוי לאפתעה ב“פורט אוף ספיין”, כאן פגשתי משפחת יורדים (האשה גננת) שהוציאה את דיבת ארץ ישראל רעה, השמיצה את “קרן היסוד” והוא שהיה פקיד בוועד הפועל של הסתדרות העובדים, ברחוב ארלוזורוב, בתל אביב, קרא לבניין: ה“קרמלין” של תל אביב. ועל היורדים אמר קהלת: “זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח”. שלושה ימים טיהרתי את האוירה, בכל אשר הלכתי, הלך לפני ה“קרמלין” תואנה שלא לתרום לקרן היסוד. במלחמת העולם השניה היתה טרינידד תחנת שהייה ומעבר לאלפי יהודים, שרידי חרב היטלר, שנמלטו לארצות הברית.

ונצואלה:

מטרינידד הפלגתי באניה בים הקריבאי (כל הזמן, 24 שעות, מצד אחד הרים גבוהים) לקראקאס, ואני מצוייד בכתובת אחת: ד“ר עמנואל שרף־קנול, מפליטי גליציה בווינה ומשם היגרה משפחת קנול לוונצואלה והתיישבה בבירה. ד”ר קנול הסיעני־הביאני למלון “פוטומאק” (דרגה שלישית) בלב השכונה “סאן ברנרדינו” היהודית. בקירבת המלון דר הרב והימים ערב שבת סליחות. בבית הרב התארח מערב שבת סליחות ועד לאחר יום כיפורים החזן יעקב גולדשטיין מניו יורק שהיה תלמידו של הרב ר' חיים עוזר (גרודזנסקי), אב בית דין בווילנה (תרכ“ג־ת”ש: 1863־1940). ממנו קיבלתי דברי תורה אשר הוא שמע מפי ר' חיים עוזר זצ"ל.

את ונצואלה גילה בהפלגותיו בים הקריבאי, בשנת 1498 קריסטובול קולון. במוזיאון שביקרתי בו, ראיתי את המפה אשר שירטט קולון, ואת חתימת ידו. קאראקאס השוכנת על גבעה 600 מטר מעל פני הים, נוסדה בשנת 1547. משחרר ונצואלה משלטון הספרדים הוא סימון בוליבר, אשר בשנת 1817 נתמנה בידי הקונגרס הלאומי, שהתכנס בקאראקאס, נשיא הריפובליקה החדשה. את הקרקע למהפכה בוונצואלה הכשיר יליד ונצואלה פראנציסקו מיראנדה, המכונה “איילת השחר של המהפכה הספרדית־אמריקאנית” וסייע בידי סימון בוליבר.

ונצואלה “נתברכה” בשנים רודנים שלא קמו כמותם, האחד: כואן גומז ששלט 28 שנה עד שנת 1935 והאחרון לרודנים הוא מארקוס פערעס כימנס, סמל (1953־1958). זוכר אני בשנת 1953, שנת ביקורי בוונצואלה, התייצבה לפני כימנס משלחת הסטודנטים באוניברסיטה שנסגרה בפקודתו וביקשה מנו שיתן הוראה לפתוח אותה. השיב לה: לשם איזו תכלית דרושה לכם אוניברסיטה? “הנה אני לא למדתי באוניברסיטה, ואני נשיא הריפובליקה”.

בכל ששייך לתנועה הציונית בוונצואלה ידעתי בירושלים, כי יש לנו בקאראקאס איש אחד ד"ר עמנואל קנול־שרף והוא מייצג את האירגון הציוני שהיה רפה מאד. כל נסיונותיו לכונן הסתדרות ציונית עלו בתוהו, ולא באשמתו. עמדתי, איפוא, בפני בעייה כיצד “על רגל אחת” מייסדים הסתדרות ציונית, איך מלקטים אחד למשנהו באווירה של שנאת אחים, שנאת חינם, שבה היה שרוי הציבור היהודי, והימים ימי אלול, ימים של “סליחות”, ימים של ערב ראש השנה, של יום הדין. “סליחות” אמרתי בביתם של משפחת קנול, אשר שלחה לי מדי בוקר בבוקר אוטו הדור ואחרי תפלת “שחרית” החזירני אל המלון.

בביתם של משפחת קנול, שעמד באחד הפרברים, היה “מנין” בכל ימות השנה, ו“לימים הנוראים” זימנו חזן מניו יורק.

יחד עם ד"ר קנול ערכתי רשימה של שבעים איש מנכבדי העדה וממלון “פוטומק” התחלתי מטלפן. וכך פתחתי (ביידיש): “מדבר מנחם גלרטר נציג ההנהלה הציונית בירושלים. לא באתי אליכם לשם מגבית כלשהי, שולחי הטילו עלי להקים כאן, אצלכם, הסתדרות ציונית ומקוה אני כי תהיה בעוזרי. הואילה לבקרני במלון בשעה…”

ואמנם כל שבעים האיש באו אצלי, כל אחד בנפרד, והבטיחוני ליתן לי כתף עוזרת. הואיל ונבצר ממני למנות את כל שבעים האנשים, אקרא בשמותיהם של הזכורים לי ואלה הם: אדוארד זוננשיין נציג האגף האמריקני של הסוכנות היהודית בניו יורק; לייב שניידרמן מנאמני “פועלי ציון” בפולין קונגרסאית; חיים זיגלבוים יו“ר הקהילה האשכנזית (אוניאן איזראעליטה); נחום גליז’אנסקי; הירש קליינרמן; דוד הכט; ד”ר יוסף גולדשטיין־אייזנטל; זאב דרר, שלמה זיאבלודאוויטש; ד“ר מרגוט לבונסקי, ד”ר ויקטור ברמן, יצחק אקרמן סגן יו“ר הקהילה; יצחק ממן יו”ר עדת הספרדים; ד“ר בנארוטשה מעדת הספרדים; גברת אסטרייכר (“ויצו”); קלארה שניידרמן יושבת ראש “ויצו”, עתה חברת ההנהלה העולמית של “ויצו”; נשי “ויצו” הצעירה; ולטר צ’נסטוכובסקי, הצעיר שבחבורה; אביו מיכאל, היה מראשוני הראשונים שהניחו את היסוד לקהילה בקאראקאס; מאכס פרייליך שהביא עמו מפולין מטען של יהדות והיה משומרי לשון יידיש שלא תאבד משארית ישראל; המורה גאבה, בעל השכלה מקפת בתחום היהדות; ישראל אדר; יוסף לרנר; אברהם חנלס, אדולף ברגר; וסופיה מישקין (“ויצו”), יעקב אדסט, שעל שולחן ביתו “כשר למהדרין” סעדתי; הרופא ד”ר סנפלד.

כל אחד הבין שאין היישוב היהודי בקאראקאס יכול לעמוד מנגד והקמת הסתדרות ציונית הכרח הוא קודם כל ליישוב, לבניו ולבני בניו.

והתחיל השלב השני בפעולותי: איך לעשות מכל האלומות אגודה אחת, ואיך לגשור את הגשר בינה ובין ההנהלה הציונית בירושלים.

*

בוונצואלה כבשאר כל הארצות שביבשת זו מהווים הסטודנטים גורם מדיני, פעיל ורציני; ביוזמתה של הפדרציה הציונית מהווים גם הסטודנטים היהודים גרעין פוליטי בעל אופי לאומי וציוני.

האוכלוסיה בוונצואלה רובה שקועה בבערות ובאנאלפבתיות, ובעוני מדכא ומדכדך. כאשר שוחחתי עם אישים פוליטיים ועם אנשי רוח בקוסטה־ריקה, אמרו לי כי רק דרך אחת יכולה לעצור בעד הזרם של פידל קאסטרו, היינו בעד הקומוניזם, העלול להתפשט ביבשת כולה, והיא – קודם לכל לעקור ולבער את העוני, ולהרוס את משכנות הכפן וניוון האדם.

לעיני הזדקרו הבעיות הידועות לנו מתמול שלשום: – צרת היהודים וצרת היהדות; איזו מהן חמורה יותר? – “צרת היהודים”, שהרקע שלה שפע ומותרות, או צרת היהדות, כלומר הבית היהודי שנעדרת ממנו כל יהודיות? בליל “כל נדרי” לא התפללתי בבית הכנסת, אלא באולם גדול בסן־ברנרדינו, שנשכר ליום הכיפורים ולפני התיבה עבר החזן סידור בילרסקי מניו־יורק. מאחר שרציתי לשמוע אל הרינה ואל התפילה מפי סידור בילרסקי לנתי אצל אחד מחשובי הציונים שבביתו גם סעדתי סעודה מפסקת. מארחי הזהירני: “אצלי בבית לא כשר”. אמרתו לו: “אסתפק בדגים בלבד”. זוכר אני כי לעסתי את הדגים ולעסתי, אך אל קרבי לא באו. בלבי הרהרתי כי באזיפול עיירתי לא יכולתי לחלום שיבוא יום כיפור שאתפלל בו עם יהודים בקאראקאס…

ונצואלה משתרעת על פני שטח של 912100 קמ"ר ואוכלוסיתה – עשרה מיליונים נפש. מספר היהודים שבה כחמישה עשר אלף, בערך, ורובם יושבים בבירה; יתרם בערים מאראקייבו – מרכז הנפט, בוואלנציה ובמאראקיי. ראשית היישוב היהודי במאה השבע עשרה; חשיבות היסטורית נודעת לעיר קורו (Coro) שהיה בה ישוב יהודי עתיק, ובית עלמין קיים זה מאה וארבעים שנה.

היהודים מגרמניה, שהביאו ממון, וכן גם יהודים אחרים, ניפנו לתעשייה ולמסחר בהיקף גדול; בכך הם תרמו להתפתחותה ושיגשוגה של הבירה; בבירה קיימים שני מרכזים יהודים: האחד העתיק, שהוא הספרדי; והאחד של יהודים ממזרח אירופה ומגרמניה. ב־1949 יסדו היהודים האשכנזים קהילה וזימנו אליהם רב מארצות הברית. ב־1947 נוסד “בית הספר ע”ש הרצל־ביאליק" ולומדים בו 2000 תלמידים ותלמידות, שהם כ־60% מכל הילדים היהודים. לומדים בו גם כארבעים תלמידים נוצרים, בנים למשפחות נוצריות אצילות.

הקהילה האשכנזית, המכונה “אוניון איזראעליטה”, מקיימת עצמה משני מקורות: מתשלום ישיר של דמי חברות; ומהכנסות מקבורת המתים. היא מוציאה²⁵³ לאור שבועון בספרדית בשם “Nuevo Mundo Israelita” – עתון מעולה שיש בו מוספים ספרותיים ותמונות חדישות, והוא נשלח אל כל חבר בקהילה.

הקהילה מסונפת לקונגרס היהודי העולמי ויש לה מעמד והשפעה רבה בקרב היישוב. כל הקהילות מאורגנות בארגון גג (מעין ד. א. י. א. שבארגנטינה) ושמו CAIV (ראשי תיבות של Confederacion de Asociationes Israelitas de Venezuela). בראש הקהילה האשכנזית עומד אליעזר רוטקוף. הוא בן 40, יליד אורוגוואי, שהגיע לוונצואלה כאיש צעיר, והוא מתמסר לקהילה. בראש CAIV עומד ד"ר ראובן מרנפלד, רופא בעל מוניטין.

בית הספר ע"ש הרצל־ביאליק: ראיתיו שלוש פעמים ובכל פעם מצאתיו מתלבט בבעיות כגון מחסור במורים ציוניים, תוכנית הלמודים וכיו"ב. בפעם ראשונה מאז היווסדו הגיעו בשנת 1980 כשבעים תלמידים כמתנדבים לסיוע בעונת הקטיף של פרי הדר, במסגרת “מיבצע תפוז” בקיבוצים.

הנוער היהודי בוונצואלה מאורגן בשלושה ארגונים: (א) ארגון הסטודנטים באוניברסיטה: (Movimiento Universitario Sionista) “MUS” המאגד בתוכו כ־150 סטודנטים. מספר לא קטן מהם באים לישראל להמשך לימודיהם באוניברסיטאות, והם פעילים מאד בתחומים שונים למען מדינתנו בוונציאלה עצמה. (ב) השומר הצעיר; (ג) בני עקיבא.

הפדרציה הציונית²⁵⁴ לעומת מצבה ומעמדה ב־1953, הריהי כיום אחד הארגונים הציוניים החזקים ביבשת אמריקה הלאטינית; היא מטביעה את חותמה על חיי כל היישוב, גם כלפי חוץ, וביחסי היהודים עם האוכלוסיה שאינה יהודית. בראש הפדרציה הציונית עומד ולטר צנסטכובסקי, שהינו אישיות מרכזית ורבת פעלים: הוא מצטיין במסירותו, בחריצותו ובנכונותו לשרת את היישוב ואת ישראל בכל עת ובכל שעה. פעילים עמו עוד שניים מוותיקי הציונים, שהכרתים ב־1953, – הירש קליינרמן, לשעבר יו"ר הפדרציה, ודוד הכט; ו. צנסטכובסקי חבר הוועד הפועל הציוני, יש לו בת בישראל והוא מבקר בארץ ישראל פעמים אחדות בשנה.

המאבק הציבורי בשאלת “פלשתין ואש”ף" מנוהל בידי הפדרציה הציונית. לקראת אירועים וועידות בעלות אופי כלל־ערבי כגון OPEK, ארגנה הפדרציה 150 צעירים, הדריכה אותם במידע איך לפעול ומה להשיב ל“עמלק”, בחינת ודע מה להשיב. כאשר נציגות אש"ף באוניברסיטה פרסמה בעתון הגדול “אוניוורסל” מודעה רחבת מידות בערבית ובספרדית ברכה לדרך לנשיא ונצואלה ובמפת המזרח התיכון שצויירה כמודעה לא הופיע שם ישראל, הגיבה הפדרציה הציונית מייד למחרת היום ופרסמה בעיתון האמור מודעה גדולה על פני עמוד שלם, ובה צילום של מפת המזרח התיכון בצורה קטנה ותזכורת באותיות גדולות כי ערפאת אמר שמשמעותו של “שלום” בשבילו הוא חיסולה של מדינת ישראל. הפדרציה הטיחה כלפיהם: “מה שערפאת מבטיח לעשות בדם אתם עושים בדיו”.

במסגרת הפדרציה הוקם מרכז לאינפורמציה Centro de Informacion Cultura Judaica המנוהל בידי שליח מישראל, ושלחו אותו אליה המחלקות לארגון ולהסברה; הוא עתונאי מקצועי השולט בספרדית, ותפקידו להפיץ באוניברסיטאות המקומיות מידע אקטואלי וכן בארצות השכנות. “המרכז לאינפורמציה” ממומן בידי ההסתדרות הציונית, הקונגרס היהודי העולמי והיישוב היהודי בוונצואלה.

התעוררות פנימית לשיבה אל המקור: בזמן האחרון מורגשת בוונצואלה, וכן גם ברוב ארצות אמריקה הלאטינית, התעוררות בקרב חוגי המתבוללים שנטמעו בין הגויים, ובקרב חוגים אדישים כלפי האומה והארץ. הם החלו שואלים “מי אני?” – ו“מה אני?” “מהו יהודי” “יהדות מהי?” שאלות אלו מעידות כי הכוחות הצנטריפיטליים שבקרב היהודים גוברים והולכים על הכוחות הצטריפוגליים. התעוררות זו הולידה הקמתו של ארגון בשם (Instituto Superior de Estudios Judaicos) “ISEJ”. הארגון פועל לפי תוכנית לימודים שבועית, שנקבעה בפיקוח אוניברסיטת תל אביב, ומוציאים אותה אל הפועל מרצים מקומיים ומרצים מישראל המבקרים בוונצואלה. מקץ שנת לימודים הם באים להשתתף בסמינר מרוכז בישראל.

הגירה פנימית מאסיווית: המושג “הגירה פנימית” משמעו כי יהודים בארץ מסוימת עוברים מן הכפר, או מעיירה קטנה, אל עיר מחוז יותר גדולה, ומעיר המחוז אל בירת המדינה. תופעה דומה אנו רואים עתה ביבשת אמריקה הלאטינית; לפנינו תהליך חדש של הגירה פנימית: ארגנטינאים, וצ’ילנים עוברים לוונצואלה, כשהגורם לתהליך זה הוא קודם כל פוליטי. אנשים ממלטים נפשם מארץ שמשתרר בה משטר רודני אל ארץ ששורר בה חופש. ב“הגירה פנימית” זו מהווים היהודים את הרוב.

צ’ילה:

מדינה זו משתרעת לאורך רצועת אדמה צרה, כ־4,000 ק“מ. לחוף האוקיינוס השקט. וכל רוחבה אינו אלא כ־160 ק”מ. האינדיאנים קראו לרצועת ארץ ארוכה זו בשם “צ’ילה”. לאמור – “סוף העולם”. בזמן הכיבוש הספרדי, שהתחיל ב־1535, היתה צפון צ’ילה חלק מאימפריה של האינקאס. כבר בראשית הכיבוש הספרדי הגיעו יהודים כאנוסים אל “סוף העולם”. אך גם פה, בסוף העולם, הם נרדפו בידי עריצי האינקוויזיציה, שמרכזם היה בלימה. יהודים רבים הועלו על מוקד אש ומתו על קידוש השם. צאצאי האנוסים התערבו באצולה הספרדית וסופם שנטמעו בה. האוכלוסיה של צ’ילה כיום כ־16 מיליונים נפש וכולה בת הגזע הלבן. סנטיאגו בירתה, השוכנת לרגלי האנדים המושלגים, מרשימה את מבקריה כעיר אירופית. רוחה של צ’ילה נתגלתה בדמותה של גבריאלה מיסטראל, שקיבלה פרס נובל לספרות ושירתה מפועמת במוטיבים תנ"כיים.

צמיחתו של היישוב היהודי החדש החלה ב־1906, כשהגיעו לסנטיאגו ולעיר הנמל ואלפאראייסו מספר יהודים מארגנטינה. באותה שנה היו בצ’ילה כשלושים משפחות יהודיות. ב־1931 עלה מספר היהודים ל־600 בערך. הגירת יהודים ממרכז אירופה לצ’ילה החלה בעלות היטלר לשלטון. בשנים 1933־1946 נכנסו אליה כ־15 אלף יהודים, מהם כעשרת אלפים מגרמניה. מספר היהודים ב־1960 הגיע ל־30,000 נפש. רובם ישבו בסנטיאגו, ויתרם בערים: אריקה, טמוקו, ואלפאראייסו, קונצפציון ובוואלידיוויה.

1919 היתה שנת מיפנה בחיי היישוב. באותה שנה התכנסה הוועידה הראשונה של נציגי שלושה עשר אירגונים יהודיים בחמשת היישובים. בשנת 1920 התקיימה הוועידה הראשונה של הציונים בצ’ילה והוקמה הפדרציה הציונית, אשר במרוצת השנים לא היתה כמוה בכל ארצות היבשת מבחינת האירגון והעשייה הציונית. הפדרציה הציונית הינה לוז בחוט השדרה של היישוב היהודי: היא שמארגנת את המגביות ל“קרן היסוד”, מנהלת פעולותיה של הקרן הקיימת לישראל, מהווה את הגורם המשפיע ביותר בוועד־החינוך המפקח על החינוך היהודי, היא ממנה נציגים ציוניים ב“וועד היהודי המרכזי”, שהוקם ב־1940 ומייצג את היישוב כלפי השלטונות. “הפדרציה הציונית” חובקת בתוכה את כל המפלגות הציוניות, את אירגוני נשים “ויצו”, “פיוניר־וימן”, ואת כל אירגוני הנוער הציוני.

מבוני היישוב וממכונני “הפדרציה הציונית” אזכיר בשמותם את האישים – עו" מיגאל מלדבסקי, עו“ד ליאון גומברוף, ועמליה פלימן, ישראל פולק חברים בוועד הפועל הציוני, וכן מרדכי (מאכס) אפשטיין, שהיה מתלמידיה של ישיבת מיר בפולין. אך את חותם האחדות, העשייה ומיעוט המלל, הסובלנות ואורח החיים הפרלמנטריים, שרגילים היינו לראותם בקרב התנועה הציונית בגרמניה, טבע יחד עם החברים האמורים למעלה ישראל פולק, מיוצאי צ’רנוביץ. כיושב ראש ועד החינוך הוא שיקע את מיטב מאמציו בהקמת בניין גדול ומפואר לבית הספר. גולת הכותרת של מפעל חייו ותפארתו היתה במופת האישי בדרך ההגשמה, בעלותו ארצה עם רעייתו אדית, ובהקמת בית החרושת הגדול “פולגת” בקרית גת, שיצאו לו מוניטין בארץ ובחו”ל.

בסוף שנת 1981 נעשו צעדים ראשונים לאיחוד הקהילות האשכנזיות והספרדיות. הספריות של שתי הקהילות נתאחדו ומעכשיו קיימת “הספריה המרכזית של הקהילה היהודית בסנטיאגו”.

המצב הכלכלי והחברתי בארצות שביקרתי בהן מחריד: אוצרות טבע רבים לאין שיעור מחד גיסא ו־80% מן האוכלוסייה שאינם נהנים מהם, מאידך גיסא. מה שאירע בקובה היה תוצאה ישירה של מצב חברתי וכלכלי. ה“כינור” (פידל) מתנגן בידיה של ברית המועצות, ובין הריחיים הטוחנות של התמורות הכלכליות והתהפוכות החברתיות נשחקים היהודים. כשהייתי בלימה ראיתי את הארמונות, שיושבים בהם יהודים עם המשרתים שעונבים עניבת פרפר שחורה ומגישים בהכנעה לשולחן את המאכלים. קשה היה לי לטעום ממאכליהם. חיי מותרות מנקרי עיניים; ואשר ל“זכויותיהם” של היהודים – היהודים חיים בארצות אמריקה הלאטינית כ“נסבלים”.

מכסיקו:

בין הארצות ביבשת אינדו־אמריקה מיוחדת לעצמה היא מכסיקו, ארצם ומולדתם של ה“מאיה” וה“אצטעקעס”, – העמים העתיקים שיצרו תרבות סגולית עשירה עד בוא הכובש הספרדי הרנאן קורטז. אחד הנלווים אליו בשם הרנאנדו אלונסו היה יהודי, אשר בשנת 1528 הועלה על המוקד בידי האינקוויזיציה בהיותו בן שמונים שנה ומת על קידוש השם. יהודים רבים שהשתתפו באקספדיציה הספרדית עונו ונשרפו חיים. בארכיון המרכזי של המדינה מצויים אלפי כרכים שמהם אתה יכול ללמוד על מוצאם היהודי של אישי ציבור מכסיקאנים רמי מעלה. עוד היום אפשר למצוא מדינאים מכסיקאנים שאבי אביהם היה יהודי. ה“אצטעקעס” היו מלומדי חרב ומומחים במימשל, ואילו ה“מאיה” הצטיינו במדעים ובאמנות. הם המציאו לוח שנה ושעון אבן, הנמצאים כיום במוזיאון הבירה. ראיתי את ההיכלות, את המונומנטים ואת הפירמידות שניבנו בתקופה הקדם־ספרדית. רוב שרידיה של תרבות עתיקה זו קיימים כמעט בשלמותם על חצי האי יוקאתאן. כבארצות אחרות של היבשת, כן גם במכסיקו השמידו הכובשים הספרדים הרעבים לזהב את עמי האינידאנים. חביוני הקרקע של מכסיקו עשירים באוצרות טבע למכביר: ברזל, אבץ, פחם, כסף, זהב ונפט. כיום האוכלוסייה היא כ־60 מליון נפש. רובה “מעסטיסוס” (מעורבים), כשליש עודם אינדיאנים, והלבנים כעשירית. השבטים האינדיאנים ממשיכים לדבר בלשונותיהם. בריבוד החברתי־מעמדי נמצא כי שיכבה דקה מאוד שרוייה בעשירות מופלגת בעוד שמרבית האוכלוסיה חיה בדחקות ובעוני רב. הבנק הלאומי של מכסיקו טבע מטבעות מכסף טהור בכמויות גדולות, כי האינדיאנים מסרבים לקבל שטרות ותובעים רק מטבעות כסף, כי אותם הם שומרים על גופם כי שטרות נייר נפסדים בגין הזיעה, ואילו הכסף לעולם יעמוד.

ייחודית היא מכסיקו בקונסטיטוציה הראשונה שלה משנת 1862, שקבעה את הפרדת הכנסיה מן המדינה. חופש הפולחן הדתי מתקיים רק בין כותלי הכנסיות. על הכמרים חל איסור להופיע בחוצות כשהם לבושים בגלימות הכהונה ורכוש הכנסייה הוא קניינה של המדינה.

ראשוני המהגרים רובם היו יהודים לאומיים, היו ציוניים וראש דאגותיהם היה חינוך בנים. ולפי שלא רצו להקריב לנוכרים את ילדיהם, הקימו לעצמם בתי ספר שלמים, לאמור שהילד ישהה בבית הספר 5־7 שעות ביום בתוך סביבה יהודית ולא תהי נפשו חצויה.

מוסדות חינוך יהודיים שלמים (המכונים “אינטגרלים”) – שלמים הם מבחינה אחת בלבד, הילדים נמצאים בתוך כותלי בית הספר רוב היום. מבחינת לשון הם תלת־לשוניים; ספרדית יידיש ועברית. ראשון למוסדות חינוך שלמים היה: ערשטע יידישע שולע (בית ספר יהודי ראשון), שנוסד בשנת תרפ"ד (1924) ואחד ממייסדיו היה מאיר ברגר ראשון למנהליו.

ראוי כאן לציין שמקובל לראות בייסוד אגודת “פועלי ציון” במינסק ב־1897, אחרי הקונגרס²⁵⁵ הראשון, את תחילתה של תנועת “פועלי ציון”. בי“ח בכסלו תרס”ד (1904) נתכנסה במינסק הוועידה הראשונה של אותן אגודות פועלים יהודיות, שהחליטו על ייסוד הסתדרות “פועלי ציון” ובחרה בוועד מרכזי. קודם לכן נתקיימה במינסק בשנת 1902 הוועידה של ציוני רוסיה. אחרי המהפכה ברוסיה היגרה ממינסק משפחת ישראל וגולדה גיטלין עם חמשת ילדיהם והגיעה למכסיקו בשנת תרפ“ג (1923). מאות אחדות של יהודים, שהיו באותו זמן במכסיקו, שגם הן נעקרו מבתיהם בפולין וליטא, הפכו כאן לרוכלים (פדלרים). ביניהם היה ישראל גיטלין, שהיה בשעתו איש אמיד בעירו ובעל היתר הוראה, ציוני מנעוריו ופעיל בהסתדרות “מזרחי” במינסק; בהטלטלו למכסיקו הוא השתקע בקרב מאות היהודים, שנקלעו אל בין צאצאי ה”מאיה“, וזרע בקירבם את זרע הציונות והיהודיות על מסורתה הצרופה. כי לקיים כשרות בבית, ולהתפלל ג' פעמים ביום במינסק, או באזיפול, או בסטניסלאב, אין בזה משום רבותא; אך רבותא היא במכסיקו בשנת 1923. המהגר ישראל גיטלין נמצא מוטרד מבעיית החינוך לילדי ישראל בנכר המכסיקני יותר מהדאגה לפרנסת ביתו. עד מהרה היה לאחד ממייסדי ה”ערשטע יידישע שולע" (“בית הספר היהודי הראשון”), הקים את המסד לקהילה האשכנזית “נידחי ישראל” והיה מראשוני העושים והמעוררים למען “קרן קיימת לישראל”. ב־1928 הגיע למכסיקו ממינסק גם אריה ל. דולצין כשהוא נער בן ט"ו. הוא ישב שנה תמימה בבית דודו ישראל גיטלין, בית יהודי־ציוני חם. בעקבותיו באו למכסיקו ממינסק, בשנת 1929, הוריו אברהם־משה ומרים דולצין עם שלושה בניהם. אברהם־משה דולצין גיסו של ישראל גיטלין, שנשיהם היו אחיות, הוסמך להוראה בישיבת ליובאוויטש, אך התרחק מרבנות. בשנת 1928 כשהשלטונות הסובייטיים ערכו משפטים נגד המנהלים היהודים של הקואופארטיבים, – ואברהם משה דולצין היה מנהל קואופראטיב, – עזבה משפחת דולצין כולה את מינסק.

משה גיטלין, אחד מבניו של ר' ישראל גיטלין, עלה ב־1933, בהיותו בן עשרים, ממכסיקו לארץ ישראל ועבד בתל אביב כפועל בניין וכטפסן. הוא השתכר בקבלנות כדי לירה מצרית אחת ליום. ב־1935 הוא חזר למכסיקו והביא עמו מאווירה דארץ ישראל, הצטרף ונתן ידו לכל עשייה ציונית והמשיך כך עד עצם היום הזה. הוא מבקר בארץ בכל שנה ושנה. נכדו של ישראל גיטלין, האדריכל אליהו גיטלין, עלה לישראל לפני עשר שנים עם אשתו אניטה, בתם של לילי ורפאל רפלין, מראשי מפלגת הצה"ר וחבר הוועד הפועל הציוני, לימים הם עלו לישראל.

בשנות העשרים הגיעה חיה קלצקי למינסק. פגשתיה במכסיקו ב־1960 כשהיא אשה רבת פעלים הנערצת על היישוב, מכובדת ומקובלת עליו. חיה היא בת למאיר ולפרומה (לבית שפירא) קפלן ואחותם הבכירה של אליעזר קפלן ושל שרה כפרי, היושבת בכפר יהושע. דודם אברהם קפלן, הוא אביה של ד"ר דבורה קפלן, רופאת ילדים בירושלים ורעייתו של אליעזר קפלן. בית אברהם קפלן במינסק היה ספוג מורשת ציונית עממית, החדורה בתבונה ובמעשיות מפוכחת, שאיפיינו כל כך את אליעזר קפלן. אביהם, מאיר קפלן, עלה לארץ ישראל ב־1925. בזמן שכל בני משפחת קפלן העניפה עלו לארץ ישראל בשנות העשרים, הלכה חיה אחר בעלה דוד קלצקי, שהיגר למכסיקו. במשך כל שנות ישיבתה במכסיקו היא פעלה למען החינוך העברי, עודדה את האמהות היהודיות שתשלחנה את ילדיהן לבית הספר “תרבות”; ברוחה ובנפשה היא נטתה תמיד לארץ ישראל העובדת והחלוצית והיתה ראשונה למייסדות הארגון “פייוניר־וימן”, המסועף למועצת הפועלות. היא רכשה חלקת פרדס בארץ ישראל וקיוותה לעלות ארצה עם בעלה ועם בניה, אולם מחלה אנושה שמה קץ לחייה בטרם היה סיפק בידה להגשים את חלומה כשהיא בת 69 שנה. היא ביקרה בישראל פעמיים. בניה ממשיכים בדרכה בהיותם ראשי הפעילים במשמרת הצעירה של הפדרציה הציונית. אחד מבניה שהה כמה שנים בישראל וסיים לימודיו בפקולטה לחקלאות ברחובות. לתמיהתי על שום מה הלכו ישראל גיטלין ואברהם־משה דולצין ועוד משפחות כמותן למכסיקו, אין לי תשובה אלא בפסוק “כי למחיה שלחני אלהים לפניכם”.

בתי ספר: בשנת תש“ב (1942) נוסד בית הספר “תרבות”. יוזמיו ומייסדיו היו אבנר אליפז וד”ר ישעיהו אוסטרידן, הסופר והמחנך, אך ראש למייסדיו ובונהו היה אליהו סוראסקי, האיש רב המעש והנדבן בלב חפץ ככל שנדרש ממנו; אחריו הוקם גם בית הספר הדתי “יבנה”, שמייסדו ומכוננו היה הרב דוד שלמה רפלין, רבה של הקהילה האשכנזית “נידחי ישראל” ואב בית הדין משנת תרצ“ה (1935), הוא נפטר בתשל”ט. לימים יסדו עדת הספרדים, יציאי דמשק ויציאי חלב בתי ספר “תרבות”; מייסדם וראשון למנהלם של שלושת בתי ספר אלה היה אבנר אליפז ז"ל.

שרידי ה“בונד” יסדו “די נייע יידישע שולע”, שמנהלו היה אברהם גולומב שיושב עתה בלוס אנג’לס והוא עתה בן תשעים וארבע שנה. רבקה גולומב, הפדגוגית הנודעת, לימדה בו. בבית הספר הזה המקצועות נלמדו בשפת יידיש והלשון העברית היתה נלמדת בהיגוי אשכנזי מלעיל. ביקרתי בבתי ספר אלה ונכחתי בשיעורים, שוחחתי עם התלמידים, כ־60% מילדי ישראל ביישוב למדו באותם בתי ספר שלימדו בהם גם מורים מישראל, ששלחום המחלקה לחינוך ולתרבות והמחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה.

אזכיר בשמותם של כמה מבין מטפחי יהודיותו של הישוב: הרב ד“ר יעקב אביגדור, המורה בנימין קובלסקי, זבולון בערעביטשעז, יעקב גלאנץ, שמשון פלדמן, ראש הקהילה האשכנזית “נידחי ישראל”, רב פעלים, נדבן, הנושא בתואר Dr. Honoris Causa, שנתנה לו האוניברסיטה ברמת אביב, קלמן לנדוי, סגן ראש הקהילה. תרמו לטיפוח היהודיות והציונות ביישוב העתונים “די שטימע” בהכוונת עורכו משה רובינשטיין, “דער וועג” – שעורכו הוא חיים לאזדייסקי, ו”מעקסיקאנער לעבן“, שעורכו בשנות החמישים היה ד”ר ישעיהו אוסטרידן, בנימין רוזנטל, שכיהן כיו"ר הפדרציה הציונית והסופר סלומון קאהאן.

אעשה נא צדק עם ט“ו הבונדאים ואציין כי הם לא ציפו כי במכסיקו יצטרפו אליהם המונים. כמה מהם סיפרו לי שהם תורמים לקרן היסוד. נותרו מהם בחיים עוד שניים והזקן שביניהם, טוביה מייזל, מכהן כראש המחלקה לתרבות של הקהילה “נידחי ישראל”. אזכיר עוד בשמותם את טוביה רזניקוף, שהיה מן הבולטים במחנה הציוני והשתתף במושב הוועד הפועל הציוני באפריל 1948 בתל אביב; ד”ר אדולפו פאסטליכט, קונסול כבוד של ישראל, ויוסף טכורניצקי, אשר לייב יפה הכניסו לעבודה ב“קרן היסוד” והיה מחרוצי המארגנים את המגביות ביבשת, סם וישניאק, שפעל לחיזוק מערכות החינוך, צמח פורטנוי, יו“ר הפדרציה הציונית שהעלה אותה למדרגת כוח ביישוב ועלה עם משפחתו לישראל; פולין קובלסקי ע”ה, אשר למעלה ממחצית יובל שנים היקנתה באהבה ובהתמדה לנשי “ויצו” דעת העברית; רפאל רפלין, חבר הוועד הפועל הציוני, שעלה לישראל עם לילי רעייתו; ואחרון־אחרון חביב: אריה לייב דולצין, בנו של ר' אברהם משה. בן שמונה עשרה היה כשנבחר לכהן כמזכיר ההסתדרות הציונית, ובהיותו בן כ“ה נבחר ליו”ר ההסתדרות הציונית [הם הציונים הכלליים]. ב־1951 הוא נבחר ציר לקונגרס הציוני הכ“ג, ובו נבחר לחבר הוועד הפועל הציוני. בקונגרס הכ”ד (1956) הוא נבחר כחבר ההנהלה הציונית – ראש המחלקה לכלכלה. לימים הוא נבחר לגזבר ההנהלה הציונית וגזבר הסוכנות היהודית, הוא כיהן פעמיים כממלא מקום יו“ר ההנהלה הציונית והנהלת הסוכנות היהודית, ובקונגרס הציוני הכ”ט (תשל"ח־1978) נבחר ליו"ר ההנהלה הציונית.

חובה שבלב היא לי לרשום כמה דברים על אודות הרב יעקב אביגדור זצ“ל; פעמיים עשיתי במכסיקו, ביום הכפורים, בתשכ”א ובתשכ“ג ותוך עשיותי מצאתי לי שעות של קורת רוח ועונג רוחני במחיצתו של הרב ד”ר יעקב אביגדור. עוד בהיותי בסטניסלאב שמעתי את שמו. שמו של הרב אביגדור הלך לפניו: ־ בשנת תרפ“א (1921) נודע שנתקבל לרב ראשי ואב בית דין של שתי הקהילות הגדולות: דרוהוביטש ובוריסלאב, והקהילות הקטנות הסמוכות, שהיו בהן אז קרוב לחמישים אלף יהודים. זכור לי יום אחד שהעתונים בישרו סנסציה גדולה: רב אורתודוכסי, יעקב אביגדור, קיבל באוניברסיטה לבוב תואר דוקטור לפילוסופיה כשהוא בא ל”פרומוציה" חגור אבנט כבד וחובש “ספודיק” רבני לראשו.

הוא נולד להרב הגאון הצדיק הישיש, המקובל ר' אברהם־יששכר־בער אביגדור זצ“ל ולאמו מורתו הרבנית חיה־רחל הי”ד. אביו שימש בתור רב בעיירה הקטנה טערווא, שבין סאנוק לבין פשימישל, קרוב לשישים שנה; אמו הוצאה מדרוהוביטש למחנה הריכוז בעלזעץ והומתה שם בעת ההשמדה הגדולה שהיתה אז בפולין. בשנות השואה, משנת תש“ב (1942) עד תש”ה (1945), הוא התנסה בתלאות וביסורים קשים, עמד עם יהודים בבור ההמתה מול מכונות יריה, נפל עמהם לתוך הבור, נותר בחיים יצא ממנו וניטלטל במחנות ריכוז ובמחנות עבודה בפלאשאוו, באושוויץ, בבוכנוואלד, וסופו שניצל. רעייתו הרבנית רעכל־בריינדל לבית הורוויץ, מצאה את מותה בדרוהוביטש; שתי בנותיו נשרפו באושוויץ, הישארותו של הרב אביגדור בחיים היא כמעשה נס. בחודש ניסן תש“ה (1945) הוא שוחרר בידי הצבא האמריקאני. נותר לבדו. לאחר שחרורו הוא נקרא לשמש כרב צבאי לממשלת פולין, שהיתה אז בלונדון. בתפקידו זה הוא ביקר במדינות שונות באירופה; בהיותו באיטליה הוא מצא שם את שני בניו: בנו הבכור, הרב ר' יצחק חיים אביגדור, הוא רב של אחת הקהילות בארה”ב, ובנו השני ד"ר אברהם יששכר בער, רופא במכסיקו. הרב יעקב אביגדור שימש כרב בבית הכנסת הגדול בברוקלין; משם הוא נתקבל לכהונת רב וחבר בית דין במכסיקו. הוא חיבר ופירסם שלושה עשר ספרים בהלכה, באגדה ותחכמת ישראל.

תופעת התראות בחיי היהודים – קוסטה ריקה

הסבתי את תשומת ליבם של הציונים לתופעת התראות בחיי היהודים ביבשת אמריקה הלאטינית, זה הדחף להבליט לראווה את הישגי העושר והמותרות בידי בעליהם היהודים, שאבותיהם וזקניהם לא חלמו על שכמותם בעיירותיהם.

בסאן חוזה בירת קוסטה ריקה, – חיים כמיליון ושלוש מאות אלף תושבים, ובהם כשלוש מאות משפחות יהודים יוצאי עיירות קטנות במזרח גליציה ופולין קונגרסאית – יכול אתה למצוא בניין בעל שמונה קומות ועליו שם יהודי של בעליו, שדומה כמכריז על עצמו ברבים: “הגעתי לכאן אך לפני עשרים וחמש שנים כשאני יחף וחסר כל, והינה מזדקרים בניינים שלי לעיני כל עובר ושב”. גילויים אלה טומנים בחובם סכנה גדולה ליהודים. דוד ו., מציוני המקום, סיפר לי: עורך דין שלי בסאן חוזה שאל אותי, – “אני יושב בסאן חוזה מדורי דורות, כאן נולדו אבותי וכאן נולדתי אני ולי אין רכוש, ואילו רוכל זה הגיע לכאן אך לפני 30־25 שנה וכבר שלושה או ארבעה בתים לו. – הכיצד?” ואמנם צריך לאמר שיש יהודים שנוהגים בצינעה, זוכרים עדיין מידה נכונה מהי, וליבם דואב על אחיהם שמבליטים עצמם בעושרם החומרי, ופעמים גם בדלותם הרוחנית.

בסאן חוזה מושרשת היהדות יותר מבכל היישובים ביבשת. בית כנסת נאה עומד שם על תילו; מתפללים בו כשלושה מניינים, ולא רק “קדישים”, ג' פעמים בכל יום – מנחה, ערבית ושחרית. היישוב בנה בניין חדש ויפה לבית ספר עברי־יומי שמוריו יהודים. העשירים – עושרם לא העבירם על דעתם ועודם מחזיקים בעממיותם. התפללתי בבתי הכנסת בשבתות, בחגים ובמועדים: בראש השנה בלימה, ביום כיפורים בקאראקאס ובמכסיקו, בחג הפסח בריו־דה־ז’נירו, בחג השבועות בסאן־פאולו. בכו ספרי תורה ובכיתי גם אני…

ומה ששייך לחינוך יצויין במפורש שכל אשר יהודים בנו והקימו בתחום החינוך הינו חשוב לאין ערוך ומחשיבים אנחנו מאוד את העוסקים בו, ואף על פי כן נתונה השכינה שם בגלות קשה ומרה. יהדות ממש אינה בנמצא. יהודיות שורשית לא צמחה עדיין, שהרי כל היישובים צעירים ומספר שנותיהם 30, 50, 60 שנה, מלבד היישוב היהודי בארגנטינה, שחגג בשנת 1960 מאה שנה לקיומו, שמץ מה של²⁵⁶ יהודיות מצאתי אצל דור הקשישים.

הכרח הוא לציין בהדגשה שבכל היישובים נדרשים מורים יהודים, יודעי מסורת ומקיימי מסורת. אמרו לי ההורים: “גויים האבן מיר גענוג אייגענע, מיר דארפן האבן געשיקט פון ישראל יידן, זיי זאלן קומן מאכן פון אונזערע גויים יידן”, (“גויים” יש לנו משלנו, אנו צריכים שיבואו מישראל מורים יהודים שיעשו מן “הגויים” שלנו יהודים). מורה שאינו שומר מסורת בעצמו, אינו שומר שבת ואינו בא לבית הכנסת, ואין לו זיקה נפשית לערכי היהדות, יישב בביתו בישראל ואל יסע אל היהודים בתפוצות.

מבעיות הדור הצעיר: מבראזיל ועד מכסיקו בכל מדינה ומדינה נפגשתי עם חוגי סטודנטים יהודים באוניברסיטאות; שוחחתי עם רופאים, עם מהנדסים ואדריכלים. מצאתי כי אף אלה רואים עצמם יהודים וציונים מבחינת ההרגשה שמדינת ישראל היא ליהודים המרכז המדיני, הלאומי והרוחני. אולם הם חסרים כל ידיעת העם ודעת יהדות. בצ’ילה באו אצלי אקדימאים ואמרו: “מי יכול להסביר לנו משמעותם של ראש השנה, יום הכפורים, וחג הסוכות?” – סטודנטים בלימה אמרו לי: “מדינת ישראל היא “קוסה נטוראל” (דבר טבעי), היא קיימת כשם שקיימות מדינות רבות אחרות בעולם. לכן אני חוזר וטוען: הקרנת סרטים על הקמת בית חרושת לטכסטיל, או על הנחת צינורות מאילת לאשדוד, ואפילו סרט שמציג את מצעד צה”ל ביום העצמאות, אינם עשויים להביא לנו אפילו יהודי אחד ולא יהיה בכוחם להניח יסודות ליהודיות אלמנטרית כל עוד היהודי האקדמאי במקומות אלה לא ידע עברית ולא ילמד להכיר את תולדות העם היהודי ואז אולי יעמיק זיקתו לארץ ישראל.

בקרב הדור היהודי הצעיר ניתן להבחין בכמה דרגות בתהליך ההתבוללות: יש שמתבוללים מרצון, יש שנחפזים לטמיעה מאהבה, ויש אדישים מדעת; אך יש גם חוג מצומצם של מתעוררים לשיבה אל העם ואל מקורותיו. היהודים בארצות אמריקה הלאטינית דומים לתינוק יהודי שנשבה בין עכו"ם. רוב היישובים היהודיים צמחו והתפתחו ללא הווי של “עיירה יהודית” בלא הנהגה רוחנית, ללא מדריכים ופעילים ציבוריים בנוסח סטניסלאב, לבוב, קראקה, וארשה. בעשרים השנים הראשונות להשתקעותם באותן ארצות הוצרכו היהודים להאבק עם סביבה זרה להם כדי למצוא את מחייתם בצמצום. אם נזכור שרק 18% מילדי היהודים לומדים בבתי הספר היהודיים, פרט למכסיקו שבה לומדים כ־60% מילדי היהודים בבתי ספר יהודיים שלמים – לא נותר לנו אלא לקבוע כי בלעדי התנועה הציונית היו דומים היישובים היהודיים ביבשת אינדו־אמריקה לעצמות יבשות.

ראויה לציון התרומה שתרמו לטיפוח היהודיות, ולהדרכה לאומית: יוסף לוצקי מראשוני הציונים בסוף המאה הי“ט, חבר הועד הפועל הציוני, וציר לקונגרסים ציוניים; א. ל. שוסטהיים, עורך “די אידישע צייטונג” בבואנוס איירס; שמואל רוזשאנסקי, סופר ביידיש, מחנך ברוך כשרונות ובעל טור קבוע באותו עתון; יעקב בוטושנסקי, הסופר והפובליציסט, שהיה עורך העתון היומי “די פרעסע”; הסופר ד”ר ל. זשיטניצקי יו"ר “איווא”; “מונדו איזראעליטה” שבועון ציוני בספרדית, מייסדיו היו שכנא רזניק (שהיה ראשון למתרגמים את הספרות ביידיש לספרדית) וליאון קיבריק; עתה עורכו הוא צבי פיינגרש; “לה־לוז” (אור) שבועון ציוני בספרדית עורכו הוא נסים אלנקווה. העתונים המגיעים לכל היישובים באמריקה הלאנינית שימשו אכסניה לטובי הסופרים ביישוב ומחוצה לו וכן “איווא” שקיימה בכל מוצאי שבת בבניין הקיהלה הרצאות על נושאים יהודיים, תרבותיים והיסטוריים. ההרצאות התחילו תמיד בשעה 7:40 ובדייקנות להפליא, והאולם היה תמיד מלא קהל מאזינים; גם אנוכי נמניתי עם המרצים.

בביקורי זה, השני בדרום אמריקה, נתחוורה לי מוחשית משמעותה של תפילת הדורות: “שומר ישראל, שמור שארית ישראל”. אמר רבי שמחה בונים מפשיסחה: הזמן דוחק. רבונו של עולם! גאל־נא את היהודים בעודם יהודים, אחרת תצטרך לגאלם כגויים חלילה!

קשרי ידידות עם לא־יהודים    🔗

אשוב נא לקוסטה ריקה. בסאן חוזה נמצא לי שכר טירחה גם מצד שאינו יהודי. למחרת היום שבו הגעתי לבירת קוסטה ריקה ביקרני במלוני חואן אדגאר פיקאדו, עורך דין הנימנה עם המדינאים הבולטים. הוא הציג את עצמו לפני ואמר לי ברוב כנותו: “קראתי בעתון שהגיע אלינו אורח חשוב מישראל וראיתי צורך להכירך”. נועם הליכותיו, לבביותו סילקו כל מחיצות בינינו. נתיידדנו ובכל שבעת ימי שהותי בעיר הוא הביאני אל ביתו, הסיעני במכוניתו לסיורים בעיר ובסביבתה. תוכן שיחתנו, כמובן מעצמו, היתה מדינת ישראל וציונות. הוא הציג לי שאלות שלא שאלוני אפילו ציונים, הביאני ל“קאונטרי קלאב”, הציגני שם לפני כל ה“מי ומי”, וביניהם הכרתי את פרופסור קארלוס פ. גוטיירז, דיקן הפקולטה לפילוסופיה של המשפט באוניברסיטה של סאן חוזה.

מהמכתבים הרבים שקיבלתי ממנו לא אביא אלא שניים, אחד, מה־18 בפברואר 1961:

ידידי היקר, רעייתי ואנוכי רוצים להודות לך על מתנתך האדיבה לבתנו הקטנה אילנה, היא שבעת רצון ומאושרת שקבלה את הצמיד ששלחת לה. אנו יודעים שאתה עסוק מאוד כל הזמן, ובמיוחד בימים האלה כשמתקיים הקונגרס הציוני החשוב בירושלים, שלך חלק גדול באירגונו ובהצלחתו. לכן גדולה עוד יותר הערכתנו, כי הקדשת מזמנך לידידים שמעריכים את המחווה שלך.

עם נסים אלון המזכיר הראשון בנציגות ישראל בוונצואלה החלפתי התרשמויות על כמה נושאים שעמדו במרכז השיחות שלנו – בינך המורה, ואני תלמידך. אני מקווה לכתוב לך על זה בקרוב ובהרחבה. לעת עתה, קבל נא את ביטויי ההוקרה שלי.

ובמכתב מ־25במארס 1963 הוא כותב:

“מר לואיס אלברטו מונכה יסע בימים הקרובים לישראל והוא יגיש את כתב האמנתו בתור שגריר שלנו. אשוחח אתו על כמה נושאים שלדעתי הם חשובים שהוא ידון אתך”.

וכגודל התפעלותי מאדגאר פיקאדו, כן נפלאתי שבעתיים בעקבות שתי שיחותי עם פרופסור גוטיירז. בשיחתנו הראשונה, שהתקיימה בערב שבת, שעתיים לפני הדלקת נרות, הוא פתח ושאל: “האם יש לכם, למדינת ישראל חוקה?” אמרתי לו כי יש לנו חוקת יסוד. כמיליון וחצי מיליון יהודים במדינתנו. אנו מייחלים לעלייה גדולה. החוקה שואבת ממציאות החיים ומן הדינמיקה הגוברת והולכת של חיינו החדשים. יבוא יום, ותהיה לנו חוקה שתצמח בכוח הגניוס הלאומי והיצירה של האומה הקמה לתחייה במולדתה. גוטיירז: דבריך נראים לי. הוספתי ואמרתי: לעם ישראל יש חוקה; איש שיחי הפסיקני ואמר: “כן, זאת תורת משה”. בשיחתנו השנייה, ביום הראשון שלאחר השבת, הוא שאלני: התוכל להסביר לי את משנתו של מרתין בובר, בייחוד את תפישת “החסידות” שלו. השאלה הביאתני במבוכה, אך נכנסתי לפרדסו של בובר ויצאתי בשלום.

להלן מכתב מה־3 בפברואר 1961, אחד המכתבים שקיבלתי מפרופסור גוטיירז:

"הנני מאשר את קבלת מכתבך מיום 18 בינואר ואני מודה לך על ששלחת לי את הפרסומים המעניינים המתייחסים לישראל של היום, שקראתי אותם בעניין.

אם ניתן יהיה לשלוח לי חומר עמוק יותר, אודה לך גם על חומר בשפה צרפתית, שביכולתי לקרוא אותו. הנושאים המעניינים אותי במיוחד, הם – אירגון מדיני, משטר ואירגון של מפלגות, פילוסופיה משפטית ופילוסופיה כללית. בעתוני קוסטה ריקה קראתי שמרתין בובר נבחר כיו“ר ועד הלשון בישראל. הספר היחיד שלו שתורגם לספרדית “תעודת האדם” עורר בי עניין רב. האם ניתן לקבל פרסומים אחרים שלו, בשפות הנזכרות למעלה, השייכים ל”תקופתו הישראלית?" סלח לי נא על הטירדה, אבל אדיבותך הרבה כשענית לשאלותי בפגישותינו בקוסטה ריקה וכן נדיבות הלב המורגשת במכתבך – מעודדים אותי להתנהג כך.

אני מודה בקרב לב על אדיבותך בעבר ובעתיד" ].

להסתדרויות הציוניות הארציות יותר שיתוף באחריות

היהודים הראשונים שהיגרו לארגנטינה היו מתי מעט; הם לא היו גדולי תורה ולא אנשי רוח. גם אם השליכו אל היום את הטלית ותפילין שלהם, את תקוות שנות אלפיים הם המשיכו לשמור ולשאת בנפשם. כשנפתח בבאזל הקונגרס הציוני הראשון הם שלחו לד“ר הרצל מברק ברכה. הזריעה הציונית הראשונה ביבשת זו זרעו המתיישבים החקלאיים, שהיו ביניהם כמה ציונים שישבו ב”אנטרה־ראוס“, היינו בשטח ש”בין הנהרות" במרכז ארגנטינה, וכן במושבה מוזסוויל (קרית משה ע"ש משה רבנו) שבצפון הפרובינציה סנטה־פה בצפון ארגנטינה. מה הביאם אל הציונות כתפיסתם, כהבנתם וכהשגתם, הרחק מקישינוב, מווילנה, מגליציה, מווינה? במצוקתם החומרית סייע בידם הבארון הירש ונחלצו ממנה; בארגנטינה הם נתקבלו כ“רוסוס” (“רוסים”). הציונים המועטים היו שרויים מלכתחילה במצוקת נפש: הם שאלו את נפשם “לאן?”. היו אלו מצוקות מחמת בדידות וניתוק פתאומי ממקורם היהודי, מן ההווי היהודי שבעיירתם, והינה, דווקא תחושה זו ליבתה את הגחלת הציונית שבליבם. בעקבות שיגור מברק הברכה אל הקונגרס הציוני הראשון הם אימצו אל ליבם את “אגדת הרצל”. אז צצו בתוכם האגודות “חובבי ציון”, “דורשי ציון”, שנוסדו ב־1897 ושימשו לראשוני המהגרים גשר אל כלל ישראל ולתקוותיו.

“הפדרציה הציונית” שהוקמה בשנת 1904, כללה במסגרתה את כל הציונים מיוצאי אירופה, מעדת הספרדים וכן את מפלגת “פועלין ציון”, שנוסדה שם בשנת 1906. זו קיבלה עידוד מאת כתריאל (ליאון) חזנוביץ, מנהיג “פועלי ציון” ברוסיה, שביקר במושבות יק"א בשנת 1909. בשתי מסגרות אירגוניות אלה היתה ראשית האירגון הציוני בארגנטינה, ששמר משהו מנוסח מזרח אירופה.

בשנת 1898 החל לצאת לאור השבועון היהודי הראשוון “דער וידער־קול” (“בת הקול”). עורכו היה מיכל הכהן סיני, בנו של הרב ראובן הכהן סיני, ממוזסוויל; יעקב יוסלוויטש בא מאודיסה, שם למד מפי אחד העם ומפי מנדלי מוכר ספרים, ערך את השבועון “דער אידישער פאנאגראף” ובאותה שנה החל לראות אור השבועון “די פאלקשטימע” (“קול העם”), שהמשיך להתקיים עד שנת 1914. וכן נוסדו שם אירגוני נשים ציוניות.

ב־1918 פרשה מ“הפדרציה הציונית” קבוצת צעירים ששאבו השראה מדגניה, מתורת אהרן דוד גורדון ומרעיון כיבוש העבודה בארץ ישראל, והקימו מפלגה בשם “צעירי ציון”. אלה הם אך שירטוטי־חתף לתולדות הדינמיקה הציונית על אדמת ארגנטינה. בקשת הציונית מצויים: הציונים הכלליים (“הפדרציה הציונית” עד היום), “פועלי ציון” ו“צעירי ציון־התאחדות”.

להתעוררות רבה ביישובים היהודיים הקטנים, גרמה “הצהרת באלפור”, ואחריה החלטת סן־רימו. הדים של “עקבות המשיח” שהגיעו גם לארגנטינה ותגובתו של היישוב הקטון היתה מיידית: הוא שלח ל“קרן הגאולה” בלונדון עשרת אלפים לירות שטרלינג. את לפיד ההתלהבות וההתעוררות נשא מיישוב אל יישוב ד“ר ב. אפשטיין, תועמלן ומסביר עילאי, שהפיץ את הרעיון הציוני בשנים 1918־1920. צדקה עשה הקב”ה עם התנועה הציונית כשייסדה בוועידת²⁵⁷ לונדון (1920) את “קרן היסוד”. ראשוני שלוחיה בדרום אמריקה היו ד“ר אלכסנדר גולדשטיין וד”ר יהודה לייב וילנסקי. הם עשו שם את החריש הראשון בקרקע העם ונשאו בפיהם בשורת שירה חדשה שהרנינה את חייהם של פזורי ישראל. יהודי ארגנטינה קיבלו את שלוחי ציון בזרועות פתוחות, בחמימות רבה ופתחו לפניהם את כיסם הדל. העשירים, והיו בקרב עדת הספרדים גם יהודים עשירים, נתנו בקפיצת יד. מסוף שנת 1922 עד סוף 1923 עשה לייב יפה בארגנטינה, באורוגוואי, בצ’ילה, ובבראזיל. בארגנטינה נמצאו בעת ההיא כמאה וארבעים אלף יהודים. רובם היו רוכלים השרויים בדחקות וכן בעלי המלאכה והמתיישבים החקלאיים שבשמונה עשרה מושבות, שהוקמו בסיועו של הבארון הירש.

לייב יפה העמיק את החריש הציוני והדביק בהתלהבותו את היישובים היהודים הקטנים. אותם האישים הציונים, שנתברכו באידיאליזם, סגולה שאינה כה מצויה בימינו, הציתו בלב היהודים, את שלהבת דגניה וכנרת ועמק יזרעאל, וגאלו אותם מבדידותם הלאומית. באמצעותם הגיעה גם אל פזורי ישראל אלה קריאתו של חיים וייצמן: “עם ישראל – אייך?”

התחדשות והתרעננות ציונית הביא עמו אל היישוב מ. רגלסקי (שמו יצחק ברלין: – מצד אמו נצר לשושלת שניאורסון ומצד אביו נצר לשושלת הרב נפתלי צבי יהודא ברלין (הנצי"ב), הוא היה נואם מזהיר, שהפך כמעט את כל היישוב ל“פועלי ציון”, להודיעך עד מה נתרשמו ונשפעו ממנו המאזינים. הבטאון בספרדית “וידה נואסטרה” כתב בערך כך: כל ששמע את רגלסקי נואם, גילה שיידיש היא לשון פיוטית וכה עשירת ניבים. מ. רגלסקי היה חברו של יעקב לשצינסקי, ומחסידיו של נחמן סירקין וממעריציו. הרוח שהפיח רגלסקי ביישוב קיבלה חיזוק ועידוד מאהרן לייב שוסהיים בן קהילתי סטניסלאב שהיה מראשוני המנהיגים של “פועלי ציון” באוסטריה (1906) והיגר לארגנטינה אחרי מלחמת העולם הראשונה. משנת 1926 עד מותו בשנת תשט“ו (1955) היה עורכו של העתון היומי “די אידישע צייטונג”. שוסהיים חיבר מאמרים חריפים נגד ה”ייבסקציה" ונלחם ללא הרף וללא חת ב“פרוגרסיבים”, הם הקומוניסטים היהודים. שוסהיים, בנו של ר' שלמה פנחס המכונה ה“מגיד מסטניסלאב”, היה ממגבשי²⁵⁸ דמותו הלאומית והציונית של היישוב והשפעתו חרגה הרבה מעבר לגבולה של ארגנטינה.

מי היה יכול לשער בנפשו שעל אדמת ארגנטינה, בפאראנה, בירת הפרובינציה “אנטרה־ריאוס” בנוף הקלאסי של “גאוטשוס” יראה אור “ציון” – הבטאון בספרדית של פדרציית הנוער הציוני ב“אנטרה־ריאוס”. יצחק גולדנברג, יליד ארגנטינה, הוא בנו של גולדנברג שנולד בראשון לציון, למד במקוה ישראל והיגר לארגנטינה. בהיותו בן עשרים ושתים הוא למד משפטים באוניברסיטה סנטה פה והחל להוציא לאור את הבטאון “ציון”. בטאונים לשעה הופיעו בערי השדה ובבירה, אולם ייחודו של “ציון” היה ברוח הרומנטיקה הציונית שלו ובכוחו להתקיים במשך שלוש שנים ללא הפסק. הגליון הראשון של “ציון” ראה אור ב־20 באוגוסט 1936; הוא התמיד לצאת לאור מדי חודש בחודשו וקיומו נפסק בספטמבר²⁵⁹ 1939, אחרי שיצחק גולדנברג עבר לבואנוס־איירס. בשנת הלימודים 1928־1929 הכיר יצחק גולדנברג את יצחק הרכבי, כששניהם למדו משפטים בסנטה פה. הם נתקשרו זה לזה בעבותות־ידידות ופעלו יחד בהסברה בין הסטודנטים ובקרב הנוער למען הגשמה ציונית וחלוצית. השפעתם ניכרת לא רק בחוג הסטודנטים היהודים בעיר, אלא גם בקהילות היהודים בפרובינציות הסמוכות, ולימים נתרחבה ונתפשטה אל יהודי בואנוס־איירס. באותה שנה הגיע מפולין לבואנוס־איירס משה קוסטרינסקי־קטרון, שהביא באמתחתו את משנתו של בר בורוכוב²⁶⁰.

מאז ואילך צצו וקמו במרכז ארגנטינה ובצפונה אירגוני נוער ציונים בסנטה־פה, בפאראנה, בבאהייה־בלאנקה, בקוריינטס, במנדוסה (על גבול צ’ילה), בקונקורדיה, בדומינגז, בבסווילבסו, ברוזאריו (“ויצו” הצעירה), ובבואנוס־איירס.@@@

ביוזמתם של פעילים צעירים בני 21־22 שנה מפאראנה, מסנטה־פה וממוזסוויל כונסה ברוזאריו בתמוז תרצ“ח (9־10 ביולי 1938) הוועידה השנייה של אירגוני הנוער הציונים. בבואנוס־איירס לבדה היו עשרה אירגוני נוער. מברקי ברכה שלחו לאותה ועידה מנחם אוסישקין, נשיא קרן קיימת לישראל, ופרופסור חיים וייצמן נשיא ההסתדרות הציונית. השתתפו בוועידה כשמונים צירים. בשנת תשי”ג (1953) היכרתי כמה מהם, שאזכירם בשמותם: ד“ר יצחק גולדנברג, לימים יושב ראש ההסתדרות הציונית הארצית, חבר הוועד הפועל הציוני, לימים נשיא “דאיא”, יו”ר האגף הדרום־אמריקאי של הקונגרס היהודי העולמי; יצחק הרכבי, מנהל בית הספר ע“ש ח”נ ביאליק, יו“ר “המועצה הציונית העליונה”, חבר הוועד הפועל הציוני, לימים נבחר מזכיר כללי של תנועת העבודה הציונית העולמית, ולימים נבחר לחבר ההנהלה הציונית וראש המחלקה לחינוך ולתרבות בגולה, עתה הוא חבר ההנהלה העולמית של הקונגרס היהודי העולמי וראש המחלקה לתרבות. הוא תירגם לספרדית את “מלחמת המעמדות והשאלה הלאומית” מאת בר בורוכוב²⁶¹, פירסם בספרדית מסה על אישיותו והגותו של חיים²⁶² ארלוזורב וערך את יומנו של הרצל בספרדית. משנת 1953 ואילך ערך את “ירושלים” דו ירחון שפירסמה “המועצה הציונית העליונה” בסיועה של המחלקה לאירגון. מבין חברי המערכת אזכיר בשמותם את ד”ר נתן לרנר ואת בר כוכבא מלאך, היושבים בארץ ישראל. הבטאון “ירושלים” נפוץ בכל ארצות היבשת; עקיבא זלצר, שהיה תלמידי חמש שנים בגימנסיה העברית “תרבות” ברובנה, מנהל מחלקה ב“קהילה”, עשה רבות כדי לקרב אלינו סטודנטים באוניברסיטאות; אינג' חיים חבקין, מראשי הסטודנטים הציוניים בדרום ארגנטינה; משה טוב, לימים שגריר ישראל בגואטמלה, בצ’ילה ובאומות המאוחדות; ד“ר ישראל יגופסקי, מראשי הציונים הכלליים; מאקסימו יגופסקי, שהישרה מרוחו על הצעירים בהשכלתו היהודית העשירה; ד”ר ראול מלימובקה; מאיר מלנקי, מארגן הוועידה האמורה. ד“ר חוליו פילר, סגן יו”ר “המועצה הציונית העליונה”; צבי פיינגרש, ראש “הקהילה” וחבר הוועד הפועל הציוני; נתן צוגמאן, חבר הוועד הפועל הציוני מראשי “המזרחי” אחרי שנוסדה שם בשנת ת“ש (1940) בידי הרב זאב גולד; משה קוסטרינסקי (קטרון), אחד ממניין המדריכים הרוחניים והציוניים המובהקים ליישוב, סגן חבר נשיאות הוועד הפועל הציוני; ד”ר טוביה קמנשיין, ראש “הקהילה” וחבר הוועד הפועל הציוני.

אחרי עיון מחודש בפרוטוקול של אותה ועידה, בנאומים ובהחלטות בשאלות חינוך וציונות, מרטירולוגיה יהודית, החובה לגבי המדינה היהודית, תל חי וחניתה, להפוך את ארץ ישראל למולדת משגשגת לתפארת של עם ישראל – “היום או לעולם לא”, הפצת התודעה הציונית בקרב הנוער היהודי, הנחלת התרבות היהודית והקניית הלשון העברית לנוער היהודי, שיתוף פעולה בהגשמת אידיאלים של המדינה היהודית, מלחמה באנטישמיות ועוד כיו"ב נושאים – נפלאתי למקרא הכתוב בארבעים ושישה העמודים של הפרוטוקול וללא כל מליצות, (אחרי כל מה שנאמר בקונגרסים הציוניים) מאותה ועידה ברוזאריו, ביולי 1938.

בשנים 1925־1930 עשו משמה של “קרן היסוד” בארגנטינה ד“ר בנציון מוסנזון, מנהל הגמנסיה “הרצליה” וחבר הוועד הלאומי, ד”ר אברהם שמואל יוריס, יליד קולומייא, שהיה מדברי “פועלי ציון” באוסטריה, וד“ר אברהם מבש”ן. בעבודתם שם הם הוסיפו נדבכים להסברה ולחינוך ולציונות. לימים נוספו לקשת הגוונים בציונות: מפלגת “פועלי ציון שמאל” ואישים כד“ר יונה קובנסקי, חיים פינקלשטיין, מנהל בית הספר ע”ש שלום עליכם וחבר הוועד הפועל הציוני, לימים נבחר לחבר ההנהלה הציונית וראש המחלקה לחינוך ולתרבות בגולה, ואלתר לוסטיגמן, שהצטרף ל“משמר הנגב”; וכן “המזרחי־הפועל המזרחי” עם נתן צוגמאן; הרביזיוניסטים עם יצחק בוקסר; “השומר הצעיר” – מפ“ם עם פרופסור ליאון פרס וד”ר פרלה פרס, היושבים עתה בירושלים; “ציוני ליברליים” עם ד"ר מרדכי ווא־דאוואז, חבר הוועד הפועל הציוני, היושב עתה בתל אביב.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה יצאו מירושלים אל היהודים בדרום אמריקה נתן ביסטריצקי משמה של הקרן הקיימת לישראל ולייב יפה משמה של קרן היסוד.

ביסטריצקי כבש את הנוער היהודי מצפון היבשת ועד דרומה ועוררו להקים מתוכו תנועה חלוצית; סביבו התלכדו הצעירים שנעשו לימים דובריה, פעיליה, ומנהיגיה של הציונות ביישובים; הוא הביא אל היישובים הרחוקים מזמרת הארץ וקשר קשרים גם עם חוגים אינטלקטואלים שאינם יהודים; הוא דובב את הנוער היהודי ועוררם לפצוח פיהם בשירה ובזמרה עברית. כל שסיפרו לי עמיתי שראו את נתן ביסטריצקי מסקל את השדה, מנכש, חורש וזורע במדבר שממה – במלות אנוש לא יהיה בהן כדי למצות את כל פועלו.

בשלהי מלחמת העולם השנייה יצא כשליחה של המחלקה לאירגון פנחס שטיינווקס, לנדוד בכל יישובי היבשת. האיש הוא אחד מל"ו צדיקי־הציונות. הוא הלך מבית לבית, מיהודי אל יהודי, עודד את הקהילות הנידחות ביותר ונסך בהן תקוות ציון ושינן להם תלמוד ציונות. הוא פירסם ארבעה ספרים ביידיש והנציח בהם את ההווי היהודי בפולין ודמויות של אנשים ציוניים שם.

ביחסם של הארגנטינאים אל היהודים חל בינתיים מיפנה. עד מלחמת העולם השנייה כונו היהודים בפי הארגנטינאים “רוסוס”; מאז ואילך החלו להיקרא בשם “כודיאוס סין פאטריה” (יהודים בלי מולדת); אחר כך קראום “כודיאוס” – סתם יהודים.

בעיות האירגון: המסגרת האירגונית הארצית, שמאגדת בתוכה את כל היש הציוני, מפלגות ואירגונים שונים – נקראה “המועצה הציונית העליונה”, להלן – “המועצה”. “המועצה” נוסדה בשנת 1943 ובראשה עמד שמואל ראבינאוויטש. במכתבי הראשונים אל “המועצה”, העמדתי את החברים הציונים לפלגותיהם על הצורך בשינוי השם, כי אין משמעות “מועצה” כמשמעות השם “הסתדרות” (אורגניזציה), כמקובל בבראזיל, שהיתה בה “הסתדרות ציונית אחידה” (“אוניפיקדה”), בצ’ילה ובמכסיקו – “פדרציה ציונית”.

הקונגרס הציוני הכ“ג – הראשון לקונגרסים ציוניים במדינת ישראל, היה קרוב מאוד להתכנסותו בירושלים בקיץ 1951. וכדי להביא לפני התנועה הציונית בארצות דרום אמריקה את מכלול הבעיות שיעסוק בהן הקונגרס, הטיל עלי אליהו דובקין, ראש המחלקה לאירגון, לארגן מירושלים ועידה ציונית דרום אמריקאית, שהתקיימה בסוף ספטמבר 1950 בארגנטינה. בהכנות הטכניות לוועידה טיפלה “המועצה הציונית העליונה” שבארגנטינה ובראשה עמד עורך דין ד”ר מתיאו גולדשטיין, שהיה ציר לקונגרס הציוני הכ"ג. בוועידה זו השתתפו חברי ההנהלה אליהו דובקין ויעקב זרובבל, יצחק הרכבי, מנהל המשרד הדרום אמריקאי של הסוכנות היהודית ויעקב צור ציר ישראל.

בבואי בשנת 1953 לביקורי הראשון בארגנטינה יזמתי צעדים לשינוי השם. עמדתי מהרה על המצב: המפלגות תקעו יתדות בגלגלים והאיטו מאד את ההליכים להקמת “הסתדרות ציונית ארצית”. “המועצה” לא התעלתה למעמד מרכזי ביישוב, כי מתחילת בריאתה היא היתה גוף בלי סמכויות ותפקידים מוגדרים. יצחק הרכבי איש צעיר וחביב על היישוב היהודי אע"פ שהיה דברה של מפלגתו, הוא היה דוברו של היישוב כולו וממילא נושא דברה של הציונות ביישוב. בתפקיד מזכיר “המועצה” שימש מרדכי קויפמן.

ואף על פי שתפקידי “המועצה הציונית העליונה” לא הוגדרו עד כה, נעשה שם פעולות מרובות: א) – חינוך: בתי הספר קיבלו עליהם את מרותו של ועד־החינוך, שנבחר בידי ועד הקהילה. “המחלקה לחינוך ולתרבות בגולה” ו“המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה” של ההנהלה הציונית פיתחו קשרים ישירים עם ועד החינוך, עם בתי הספר ועם המורים. המחלקות שלחו את הקצבותיהם לבתי הספר, או לוועד החינוך, במישרין. פעולות שתי המחלקות נעשו במישרים, בלי תיווכה של “המועצה”. ב) – הנוער והחלוץ: המחלקה לענייני הנוער והחלוץ של ההנהלה הציונית משגרת אל הנוער שליחים לפי מפתח מפלגתי, תוך מיצוי “הזכויות” עד עשיריות האחוזים. מתבקשות להעמיד שליחים, שמקבלים לרוב הסכמה ואישור של הוועדה לענייני השליחות. שליחים אלה אינם שולטים בדרך כלל בלשון הספרדית וממילא אינם מכירים את התרבות וההיסטוריה של הארץ שהם יוצאים אליה.

תוצאתה של “שיטה” זו היא שהם יוצאים אל היבשת שלא על דעת “המועצה”. ברצותו בא השליח אצל ראש “המועצה”, אינו רוצה ואינו בא אצלו, ולו גם לביקור נימוסין. השליח אינו בחזקת שגריר ואינו חייב להגיש את “כתב האמנתו” לראש “המועצה”. את משכורתם מקבלים השליחים מנציגה של גזברות ההנהלה הציונית. השליחים אל הנוער מדווחים לנשיאות “המועצה” על מעשיהם רק כשהם רוצים בכך. מה נותר אפוא ל“מועצה” לעשות? – לשוחח, להתווכח, לקונן? המחלקה בירושלים – לא התחשבה ב“מועצה”, ולא שחרה עצותיה הטובות. ממנה למדו וכן נהגו גם שאר מחלקות ההנהלה.

ג) – שליחים: שלחתי אל ברל לוקר, יושב ראש ההנהלה הציונית, מכתב על שליחים, וכיניתים “צנחנים”. בוקר בהיר אחד הגיע שליח מירושלים. השולחים לא נועצו ב“מועצה”. השליח “הוצנח” ושוב אין מחזירים אותו הביתה. התתלונן ה“מועצה” באוזני ההנהלה הציונית בירושלים? הרי “שלטון השליחים” מקבל השראתו מנציגי המפלגות בהנהלה הציונית ואין דינו כדין שגרירים. שגריר יש עליו מרות משרד החוץ, ואילו שליח עושה את דבר מפלגתו. אמנע עצמי מכתוב על אודות הכשרת השליחים לתפקידיהם. כשחיוויתי דעתי בשאלה זו לא נשמעו דברי, לא־כל־שכן עכשיו. מחלקה אחת בלבד, המחלקה לאירגון ולהסברה, במשך שנים מספר, לא שיגרה אל היבשת שליחים ואלה שנשלחו משמה על דעת ההסתדרות הציונית הארצית נשלחו.

ד) – הקרן הקיימת לישראל: היא מעצמה לעצמה. הלשכה הראשית בירושלים מפקחת על שלוחותיה האירגוניות ועל פעולותיה. ו“הוועד הארצי המרכזי” הוא גוף ציבורי, המורכב מנציגי המפלגות, גם הוא לפי מפתח מפלגתי.

ה) – קרן היסוד: בדומה לקרן הקיימת לישראל גם היא אוטונומית. היא עוסקת ב“המגבית” (השם “קרן היסוד” נשכח משום מה) ו“המועצה” שולחת את נציגיה אל הנהלת “המגבית”. כפעם בפעם פורצים החוצה קולות החיכוכים שבין ראשי “המגבית” וראשי “המועצה”, כי מטבעם של “בעלי המאה” לרצות תמיד להיות גם בעלי הדעה, וראשי “המועצה הציונית העליונה” בארגנטינה אינם נימנים עם “בעלה המאה”.

ו) – משרד העלייה: זה פעל משמה של “המחלקה לעלייה” של הסוכנות היהודית ונקבע בתחומה של ה“מועצה”. הרוצים לעלות נזקקים למשרד העלייה ועליהם לפקוד את בית “המועצה הציונית העליונה” (בפיהם, “קונסעכו סיאוניסטה”). שליחי המחלקה לעלייה ישבו במשרדי “המועצה” וענייני העלייה נדונו בישיבותיה של הנהלת “המועצה”, שראתה בזה מקצת נחת רוח.

ראיתי קרן אור בעובדה שהיישוב הוא עממי ברובו ואין עליו שלטון ל“בעלי המאה”. ראשי ההסתדרות הציונית, ראשי ה“קהילה” וראשי “דאיא” הם חברי תנועת העבודה הציונית. אם מתעכב אני ומפרט את הנעשה בארגנטינה הרי זה אך טבעי, כי בששים ימי עשייתי שם הלכתי בבואנוס־איירס אצל כל המפלגות, אצל כל אירגוני הנוער, אצל ההסתדרות הציונית של עדת הספרדים, אצל “הלאנדסמאנשאפטים” (איגודי המהגרים לארצות מוצאם), שוחחתי עם מורים ועם תלמידים ברוב בתי הספר, הקשבתי לשעורים בסמינר למורים ובמכון ללימודי היהדות, התפללתי בבתי כנסת רבים “שחרית מנחה ומעריב” בימות החול, שוחחתי עם הרבנים, קיימתי שיחות עם הוועד של “הבראיקה”, הלכתי אצל “הכוח”, הרציתי לפני אירגוני הנשים – “ויצו”, “פייאונירן פרויען”, נפגשתי עם סופרים ועם עתונאים בבית קפה “קומרסיאל” ברחוב קוריינטס, ביקרתי במערכות העתונים, ויכולני לאמר שראיתי לליבם של כשלוש מאות אלף יהודים בבירת ארגנטינה.

מליאת “המועצה הציונית העליונה” נתכנסה פעמיים, השתתפו בה כשישים איש נציגי המחנה הציוני. דיונים נוקבים התקיימו בה ורמתם היתה גבוהה ולא נפלה מזו שבמושבי הוועד הפועל הציוני. תוכנם לא היה כללי, נוסח “צריכים לעשות”, אלא בלשון “אנו נעשה”, טענותיהם כלפי ההנהלה הציונית היו כנות וצודקות, וקצר המצע מלספר מה ראיתי ומה למדתי לדעת. אילו הבינו חברי ההנהלה הציונית פשוטו של מאמר חז"ל: “גדול המעשה מן העושה”, היו רואים כי מחובתה של ההנהלה להיות גם “מנצח על תזמורת”, היינו להשליט הרמוניה בפעולתן של ההסתדרויות הציוניות הארציות, שיפעלו באחדות תכליתית, לשון אחר, שחברי הוועד הפועל הציוני, וסגניהם בכללם, ישותפו בעבודה של המועצה הציונית העליונה, או אז היתה נעשית התנועה הציונית כוח כביר, ולא רק בארגנטינה.

משנת 1948 ואילך נטלו חברי ההנהלה הציונית מ“המועצה” בארגנטינה, באורוגוואי, בבראזיל, וכן בארצות אחרות ביבשת, את התפקידים המוטלים עליהם מכוחה של ה“חוקה”. ובידוע, גוף חי שאינו פועל כתיקנו וכהלכתו – סופו שהוא נדון להתנוונות.

אם בכל אלה היתה “המועצה הציונית העליונה” גורם ציבורי ופוליטי בעל השפעה ביישוב, שכיוונו לאפיקי הציונות, היה זה בזכות אישיותו וסמכותו הרוחנית והמוסרית של יצחק הרכבי, שהשפעתו היתה ניכרת ומקובלת בכל הישובים ביבשת. לאחר שיצחק הרכבי עלה לארץ ישראל הוצב בראש “המועצה” ד“ר יצחק גולדנברג. מנעוריו היה איש דינאמי מאד וחריף מוח. מירושלים הושטתי לו מלוא עזרתה של המחלקה לאירגון. בסוף שנת 1958 עשה גולדנברג “מהפכה” והשם “המועצה הציונית העליונה” פינה מקומו לשם “הסתדרות ציונית ארצית”, – בפי הציבור “או. ס. א.”. (אורגאניזאציון²⁶³ סיוניסטה ארכענטינה). ד”ר גולדנברג פעל בתיאום מלא עמי, וכבר בשלב הראשון ערך תוכניות ליתר שיתוף פעולה עם מחלקות ההנהלה הציונית, ו“או. ס. א.” זכתה להכרה “דה פקטו” מצד ראשי המחלקות ומנהליהן, שלא יכלו עוד לפסוח עליה. שלוש שנים עמד ד"ר גולדנברג בראש “או. ס. א.”. היו אלה שנות הזוהר של ההסתדרות הציונית בארגנטינה, שהעניקו לי קורת רוח רבה. אביו של יצחק גולדנברג יעקב נולד בראשון לציון, הוא סיים במקוה ישראל את לימודיו בחקלאות. בשנת 1918 כשארץ ישראל היתה תחת שלטון התורכים הוא נמלט למצרים ומשם היגר לארגנטינה והתישב במנדוסה שעל הגבול עם צ’ילה ושם עסק בכימיה של יין.

בתחילת 1962 נבחר ד“ר גולדנברג להיות ראש “דאיא” ותחתיו בא נחמן ראדזיכובסקי, יליד ארגנטינה. הוא נבחר ליו”ר “ההסתדרות הציונית הארצית”, לציר לקונגרסים ציוניים וכחבר הוועד הפועל הציוני. אחריו בא אלימלך גוטקין, יליד “אנטרה־ריאוס”; הוא שימש קודם לכן ראש הקהילה, אחר כך יושב ראש ההסתדרות הציונית ונבחר לחבר הוועד הפועל הציוני. לימים הוא עלה לישראל הישר לקבוצת “אור הנר” (השכנה ל“מפלסים”), שבנו היה מראשוני חבריה.

ראוי שאזכיר את ד“ר יוסף מירלמן, הציוני המצניע לכת במעשיו. הוא עלה לישראל, הקדיש מזמנו ליוזמות ברוכות למען יהודים ברוסיה הסובייטית תוך שיתוף פעולה עם שאול אביגור ז”ל ועם משרד החוץ והתמסר לעולי רוסיה היושבים בארץ.

יוסף מירלמן הוא מייסדה של ההוצאה “ישראל”, שהוציאה לאור ממיטב הספרות העברית וההגות היהודית בספרדית, כשהוא גם המצנאט הנדיב של ההוצאה. הוא היה גם המו"ל של העתון היהודי בספרדית “מונדו איזראליטה²⁶⁴”. הוא היה ראשון למשקיעים בארץ ישראל.

עם הציונים אנשי המעש הבולטים שעלו לישראל נימנים גם בנו גיטר, שהוא כיום יושב ראש המנהלים של חברת “כלל” וסגן היו"ר של חברת “I.D.B.” חברת־אם של בנק דיסקונט לישראל, וכן אהרן דוברת, המשמש מנהל כללי של חברת “כלל”.

ומאז המשכתי “להמריד” את החברים נגד ההנהלה. הדבר מצא את ביטויו בישיבה של חברי הוועד הפועל הציוני מאמריקה הלאטינית עם אריה פינקוס, יושב ראש ההנהלה הציונית; הם דרשו ממנו “שלטון אוטונומי”, שנשתמעה ממנו תביעה ליתר אחריות במימוש רעיונות, בתיכון תוכניות ויוזמות.

צבי לוריא, ראש המחלקה לאירגון ולהסברה, הממונה על ההסתדרויות הציוניות הארציות, הבין כי בדין וחשבון שהכינה ההנהלה לקראת מושב הוועד הפועל הציוני רצוי לספר לא רק במעשיהן של מחלקות ההנהלה, אלא גם במעשיהן של “ההסתדרויות הציוניות הארציות”, וקיבל את הדין.

בשמונה עשרה השנים (1948־1966) שניהלתי את המדור לאמריקה הלאטינית עוררתי את ההסתדרויות הציוניות הארציות ואת האירגונים בקרב היישובים שפעלתי בהם לפעילות נמרצת בהיקף ובעומק. לא ראיתי את עצמי כפקיד הכפוף לממונה עליו. דומה עלי שנהגתי יותר כמורה בגימנסיה “תרבות” ברובנה, שכן בשבתי בירושלים חייתי עם היהודים באמריקה הלאטינית.

וכאן מקום אתי לייחד שורות מספר לד“ר אריה לעאן קובובי (קאבאוויצקי). ד”ר קאבאוויצקי היה ראש ומנהיג של המפלגה המאוחדת “פועלי ציון²⁶⁵־התאחדות” (איחוד) בבלגיה, מקורב מאד לקאמיל הויסמאנס, שהיה הדבר של המפלגה הסוציאליסטית, אחד המדינאים הפרלאמנטריים המפורסמים במערב־אירופה, ידיד נאמן של העם היהודי. ד"ר קובובי היה נואם במספר לשונות והיה בן־בית באוצרות היהדות. כשפרצה מלחמת העולם השניה הצליח לברוח בשנת 1940 לארצות הברית ושם נצטרף להנהלת הקונגרס היהודי העולמי.

לימים כשקמה מדינת ישראל נתמנה ציר ישראל בצ’כוסלובקיה ובשנים 1953־1960 כיהן כשגריר ישראל בארגנטינה. היישוב היהודי בארגנטינה אהבו והעריצו. הרצאותיו ונאומיו כשגריר ישראל ראו אור ביידיש בספר “ווארצלען או פליגלען” ובספרדית בספר “Siempre Seras David”.

מרים רעייתו היתה עזר כנגדו, מוכשרת מאד, היתה דמות ציבורית בזכות עצמה.

חקוק על לבי “סדר ליל פסח” בביתו בירושלים, ברחוב רמב“ן והסבו אל ה”סדר" גם הסופר נתן ביסטריצקי ורעייתו וכולנו היינו מספרים ביציאת מצרים בזוכרנו את היהודים בדרום אמריקה.

ובקורת רוח רבה אספר גם מעשה בעלייתם של שתי משפחות לישראל, והן ראויות להיות מופת לציונים רבים, וירבו כמותן בישראל. בשנת תשי“ח (1958) עלו מטוקומאן מריו ולידיה אולמנסקי לישראל (העיר טוקומאן, בירת הפרובינציה טוקומאן, נוסדה בשנת 1565 ובשנת 1816 נתקיים בה הקונגרס הלאומי שהכריז על עצמאותה של ארגנטינה). הוריו של מריו, ראובן ורבקה, התיישבו בלאס פאלמראס, עיירה קטנה הסמוכה למוזסוויל; המקומות הסמוכים למוזסוויל היו מאוכלסים ביהודים שהגיעו לארגנטינה במסגרת ההתיישבות שפרס עליה את חסותו הבארון מוריץ הירש בסוף המאה הי”ט. בטוקומאן הוא סיים את לימודיו בבית הספר התיכון ומשם הוא נסע לקורדובה (נוסדה בשנת 1573, האוניברסיטה נוסדה בשנת 1613) כדי ללמוד באוניברסיטה רפואת שיניים והוא סיים את לימודו באוניברסיטה בבואנוס איירס. הוא חזר לטוקומאן ושם היה פעיל בתנוער נוער “דרור” ובאירגונים ציונים, לימים היה מזכיר של אירגון על שם נחמן סירקין בארגנטינה, שהיה המרכז של מפא“י. בטוקומן קיבל דיפלומה כטייס אזרחי. לידיה רעייתו היא טוקומאנית מלידה, בשנת 1958 הם עלו לישראל. לידיה היא מגיסטר MSC במתימטיקה; עתה היא מרכזת את המחלקה למתימטיקה בבית הספר סליסברג השייך למפעל “הדסה” לחינוך. הוריה של לידיה ד”ר אדולפו וגולדינה קפלן עלו לישראל בשנת תשכ“ב (1962) והתיישבו בחיבת ציון. הוא נתקבל לקופת חולים כרופא לאיזור, עתה הוא יושב בקיבוץ גבעת חיים מאוחד. קראתי את ה־Curricullum vitae של מריו אולמנסקי, פרופסור מן המניין, קראתי וראיתי את כל התחנות בקריירה הרפואית־המדעית משנת 1958 ונפעלתי מהישגיו בתחום המדע הרפואי בשטח הפה ופתולוגיה של הלסת. הוא חבר בוועדה בינלאומית לקלסיפיקציה ונומנקלאטורה בתחום סרטן הפה־והלסת, וחבר של “אלפא־אומגא” – ועדה לתיאום תוכניות בישראל; הוא שימש כדיקן הפאקולטה לרפואת שיניים באוניברסיטה העברית בירושלים; הוא סייע לרופאים שעלו מארגנטינה. למריה ולידיה אולמנסקי שתי בנות ובן אחד ששרתו בצה”ל.

ומן הראוי שאזכיר את פרופסור חיים דורון, יושב ראש “מרכז קופת חולים” ואת שריתה הרכבי ואת אברהם רגב, גזבר “מרכז קופת חולים” ילידי מוזסוויל.

ומן הראוי להעיר, כי ד“ר אברהם זוסמאן ז”ל שהיה חבר “קבוצת שילר”, בן קהילתי סטניסלאב, בנו של ר' שלום זוסמאן, היה מיוזמי התוכנית להקמת התאחדות בינלאומית של רופאי שיניים יהודיים “אלפא־אומגה” ורב היה חלקו בעריכת התוכנית לבית הספר לרפואת שיניים שליד האוניברסיטה העברית בירושלים. לשני המיפעלים הללו הוא הקדיש ממיטב כוחותיו ומזמנו הפנוי.

יהדות ביבשת מסוערת    🔗

בשתי שליחויותי הקודמות (בשנת 1953 ו־1960) ביקרתי באורוגוואי, בארגנטינה, בבראזיל, בוונצואלה, בטרינידד, במכסיקו, בפרו, בצ’ילה, בקובה ובקוסטה־ריקה.

ביקורי השלישי מסיון תשכ“ב עד תשרי תשכ”ג (יוני־אוקטובר 1962) יוחד לאורוגוואי, לארגנטינה, לפרו, ולמכסיקו. הגשתי את סיכום שליחותי זאת בחוברת “יהדות ביבשת מסוערת” כמיסמך “פנימי” לחברי ההנהלה הציונית, לחברי הממשלה, למשרד החוץ; אחר כך גם למערכות העתונים. להלן תקציר הסיכום של שליחותי.

על מה נחרדתי?    🔗

שהיתי ארבעה ירחים במחיצת היהודים בארגנטינה ובאורוגוואי שהן טיפוסיות לארצות הדרומיות של אמריקה הלאטינית וכן בפרו ובמכסיקו, שהן מאפיינות את צפונה של היבשת. יכולני לאמר כי ראיתי את היהודים בכל גילויי חייהם; תהיתי על קנקנם, הטיתי אוזן לדבריהם ולהגיגיהם ושוחחתי עימם פנים אל פנים, מלב אל לב.

נחרדתי מדמות פניהם של אותם יישובים. היא מלמדת על מצב היהודים ביבשת כולה. חרדה אחזתני בראותי את תהליך ההתרוקנות המואץ של הקהילה, הבית וחיי היחיד מכל מנהג ותוכן של יהודיות. הזיקה הממשית לכלל־עמנו, לעברו, למורשתו, לקנייניו, לערכיו ולתרבותו מתנדפת והולכת ממש לעינינו.

כוח העמידה היהודי התרופף: נושאי התערובת והמשפחות המעורבות פשו כמגיפה בעם. יש בארגנטינה ישובים שנשואי התערובת כבר מקיפים שליש מן היישוב, ואולי יותר מכך; מה יש מן המועיל בגיור כאשר הבית ריק מיהודיות והילדים הנולדים מנשואי תערובת אך מעמיקים בתלישותם יותר ויותר את הפצעים ומרופפים את שאר ענפי העץ והגזע שאינו “שתול על פלגי מים”, – אין מים אלא תורה. ועד שמצביעים על 18% מילדי היהודים שלומדים בבתי ספר יהודיים כעל הישג – הננו תמהים מהו שנשתייר בהם מיהדות, והלב זועק על האובדן שצפויים לו יתר 80% מילדי ישראל, שאינם יודעים כלל צורת אלף־בית עברי.

באין מזונות טבעיים התעקם עמוד השדרה הלאומי. באין דעת תולדות עמנו יוצר לו הצעיר היהודי, שנולד ברחבי היבשת, מושג על עם ישראל לפי האספקלריה של הבית שהוא גדל בו, ביתו הדל והמדולדל מיהדות; באין לשון יהודית בפיו ובהעדר מזון רוחני יהודי, הנחוצים להזנת נשמה יהודית, ספק אם יוכל הדור להחזיק מעמד. הנכר אוכל ומכלה במהירות מחרידה את נפש העם.

מדינת ישראל, הנשקפת אליהם ממרחקים, מזכירה להם במעומעם את דבר היותם יהודים, אולם כוחה דל מלהזין את שורשי ישותם היהודית.

הנגלה והנסתר באמריקה הלאטינית    🔗

שתיים הן האמריקות הלאטיניות: האחת גלויה לעין כל והשנייה סמוייה: הגלויה נשקפת מגלויות־דאר, מבנייני פאר, מבתי מלון מפוארים, ממכוניות פאר, מחווילות הדורות ומאנשים הלבושים הדר; זו ראוות אמריקה, השבעה. אך על רקע ים העוני דומה אמריקה הלאטינית הגלויה יותר לצילינדר נוצץ על ראשו של ענק רזה אחוז עווית, שמתפתל מרעב.

ביבשת שאינה נראית לעין חיים יותר מ־130 מיליון נפש השרויים בעוני.

שורשו של עוני מדכא ומשפיל זה נעוץ במסורת הקולוניאלית של בעלי הלאטיפונדיות, הכובשים הספרדים ובעלי הזרוע התקיפים שדיכאו את כבוד האדם עד עפר במשך מאות בשנים. סייע בידם האקלים הטרופי הקשה, שמתיש את כוחו של האדם עד כדי אפיסת הכוחות ומרדים בהם את חפץ החיים.

צבא המדינה אינו של העם ולא נועד להגן על העם, אלא לשרת את הרודן ועושי דברו.

הבנקאי האמריקאי הנודע ג’והן Nuveen משיקאגו גילה כי ששת הרודנים: כואן פירון ואוויטה פירון – ארגנטינה; פרץ כימנס – ונצואלה; רוכאס פיניללא – קולומביה; טרוכיליוס – הריפובליקה הדומיניקאנית; באטיסטה – קובה; סומוסאס – ניקראגואה, רוששו כליל את עמיהם. במשך 25 שנה שדדו לעצמם (עד 1962) יותר מבליון אחד ושלוש מאות ושבעים וששה מליון דולר.

רוח הפידליזם    🔗

ברוב ארצות היבשת אין הממשלות דוברות בשם רוב העם. הן נשענות על שיכבה דקה וצרה שלתפישתה אין כל דבר עם המושג דימוקרטיה. אין פלא אפוא שכל אגדה המהלכת על קאסטרו כעל איש “המשחרר את העם משפלות העוני” קוסמת להמוני העם ושובה את לבם. ה“פידיליזם” נע עכשיו בארצות שונות בכוחות עצמו ואיננו תלוי עוד באיש. פידל כמושג הוא כעין רוח, שאינו זקוק לדרכון. ה“פידליזם” פועל כיום ככוח סטיכי ומיסטי, שקורא לעשרות מיליונים אנשים מושפלים, מדוכאים, יחפים, וערומים למחצה לפרוק מעליהם את כבלי המשעבדים. לא פידל הממשי, אלא פידל־האגדה, קובע את המחר של יבשת אינדואמריקה. עיני מיליונים בני אדם, הסובלים בדומיה חרפת רעב, נשואות אליו כאל גואל. במשטר “הנאור” של הרודן פרון ראיתי בארגנטינה המוני עם “דעסקאמיסאדוס” (חסרי כתובת) הישנים בלילות מתחת לגשרים ועל ספסלים בפארקים.

על רקע מציאות זו של “רעידות אדמה” חברתיות ומדיניות עלינו לראות את מצבם של 800 אלף אחינו, אשר טולטלו בידי שר האומה טלטלה עזה מאירופה ליבשת אמריקה הלאטינית.

רשתה של הכנסיה הקתולית בארגנטינה פרושה על פני המדינה כולה וכמריה מעצבים את דעת ההמונים ומשקים אותם מים עכורים מורעלים בשנאת ישראל הנשאבים מן הבארות של האפיפיור אינוקנטי השלישי ושל פובידונוסצב ראש הסינוד ברוסיה הצארית, ושל מרתין לותר, אבי ההיטלריזם, וריכארד ואגנר המלחין, סופר־אנטישמי, שבדברי ארס, קרא להרחקת יהודים מן החיים הציבוריים בגרמניה. ליהודים קרא “דמונים הגורמים להידרדרות של האנושות”.

שנאה משולשת אל היהודי: עד מלחמת העולם השנייה הבחינו הארגנטינאים ביהודים “פולאקוס” ו“רוסוס”; למן שנות השואה באירופה ותקומת מדינת ישראל גברה בקרב היהודים ההכרה הלאומית, והפאטריוטים הארגנטינאים, אף הנאורים שבהם וידידיה של מדינת ישראל, אינם מתיחסים באהדה אל יהודי ארגנטינה שמבקשים לטפח את ייחודם הלאומי; הם רואים בהם אלמנט זר. הפאטריוט הארגנטינאי, רוצה בטיפוס ארגנטינאי אחיד, ואילו היהודים הם “עם אחד, מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך, ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים, ולמלך אין שוה להניחם” (מגלת־אסתר, ג' ח). ואמנם רווחת בארגנטינה, כבכל ארצות היבשת, קסנופוביה: פחד מפני זרים.

יליד אינדואמריקה, שאינו יודע קרוא וכתוב, החי בתנאי מגורים ובמצב כלכלי קשים מנשוא ורואה פלוני יושב בחווילה מפוארת, וליד הבית שתיים או שלוש מכוניות פאר מהדגם החדיש ביותר, מבחין מייד בפער התהומי שבין רמת חייו, חיי העוני, ובין חיי המותרות של אותו פלוני, ואין תימה שהוא שונא אותו; הוא רואה בו מנצל הגורם לעוניו. זוהי שנאה ראשונית ומובנת מנקודת ראותו.

וכאשר הוא לומד לדעת כי אותו עשיר לא נולד בוונצואלה, בפרו או במכסיקו, אלא מהגר זר שצבר את עושרו פה בארצו, גוברת בו השנאה המעמדית, שמיתווספת על שנאת הזרים שלו. וכאשר ייוודע לו שהזר גם אינו בן דתו, אלא יהודי, גוברת בו השנאה שבעתיים אחרי שהיא כבר ניזונה ממעיינותיה הדלוחים והעכורים של האנטישמיות בכל הדורות. שנאת יהודים היא אפוא שנאה משולשת: שנאת העשיר, שנאת הזר ושנאת היהודי כאחד.

בעצם הימים הקשים ליישובים היהודים בארגנטינה ובאורוגוואי, בספטמבר 1962, קראתי בעתון בלימה כתבה על חגיגת יום הולדת לנערה יהודיה בת 15 שנה; היה פה פירוט רב של תאור השמלה התורכית, הנעליים האופנתיות מאיטליה ומחרוזת פנינים, ששווייה כך וכך אלפים דולרים, – זאת התשורה שיקבלה מאמה ה“כלה”, בת ט"ו שנה, הראוייה לחופה.

יהודים הם “אזרחי מכסיקו” אך אינם “מכסיקאים”

מעשה ברקטור האוניברסיטה במכסיקו, שקרא לאחד מראשי היישוב היהודי במכסיקו ואמר לו: “מבין אני לליבם של אותם סטודנטים יהודים שמגיעים לקריית האוניברסיטה במכוניתם הפרטית, שכן הקרייה רחוקה מן העיר. אולם איני יכול, וכמוני גם עמיתי שהם ידידיכם, איננו יכולים להבין על שום מה צריכה לבוא סטודנטית יהודיה בשערי האוניברסיטה כשעל צווארה מחרוזת פנינים יקרה; מה טעם שעושים אתם כך? הרי בנפשכם הדבר”!

“המרכז היהודי לספורט” משתרע על שטח 70 דונם בסמוך לכביש הראשי מכסיקו־ארצות הברית; יש בו מרחצאות, בריכות ומגרשים למשחקי ספורט שונים. בקרבת מקום שוכנת בצריפים יחידת צבא של מדינת מכסיקו העשירה. מאות מכוניות פאר מדגם חדיש ביותר חונות על מגרשי חניה, ויש שהן גם גורמות לפקק תנועה. מכסיקאים בני מכסיקאים, אינדיאנים יחפים, רואים כל זאת כשהם לבושים למחצה.

מאחר שאיננו רוצים, וגם איננו יכולים להתבולל בגויים, וכל תכלית קיומנו היא לקיים את ייחודנו הלאומי והדתי, וגם מדינת ישראל שומרת על היהודים בגלויות ואינה מניחה להם לשכוח את יהדותם ויהודיותם, הרי שבדיעבד אין זה מוזר שהעמים אשר יהודים יושבים בקירבם, יראו בהם יסוד זר שאינו משלהם ואינו עשוי להיטמע בקירבם. לא מיקרה הוא שנשיא מכסיקו פונה אל שגריר ישראל ואומר לו: “המושבה שלך”, ועתונים במכסיקו מכנים את היישוב היהודי “קולוניה אקסטראנכערא” – (“מושבה זרה”).

בפנותם אל שלטונות המדינה טוענים ראשי היישוב היהודי במכסיקו באיגרותיהם ובראיונותיהם: “אנו המכסיקאים” וכו'; בשמוע המכסיקאים טענה זו הם מתרתחים ומטיחים בפני ידידיהם היהודים: “איזה מכסיקאים אתם שמסרבים להתערב בנו? האומנם “מכסיקאים” אתם כשתרבותנו העתיקה זרה לכם? הצריכים מכסיקאים לחגוג את חג העצמאות של ישראל? הגידו שיהודים אתם אזרחי מכסיקו, וכך יתקבל הדבר על דעתנו”.

נאציזם – נאצריזם

ההתפרצויות האנטישמיות, מעשי ידיו של האירגון הלאומני “טאקוארה”, אין לראותם כראות התנועה האנטישמית נוסח פולין; אופיה של האנטישמיות בארגנטינה קרוב יותר לזו של התנועה הנאצית – האנטי־יהודית.

הכותרות בעתונים על מעשי בריונות של אנטישמים בארגנטינה עלולות להוליך את דעת הקהל שולל, כאילו לפנינו אנטישמיות דתית־לאומנית, כדוגמת האנטישמיות שרווחה באירופה עד היטלר; ולא היא. לפנינו תנועה נאצית־פאשיסטית־נאצרית, שמכה שרשים בהמוני העם בארגנטינה²⁶⁶; האנטישמיות הארגנטינית ניזונה בתעמולה ובספרות נאצית שמפיצים פושעי מלחמה נאצים, שברחו מאירופה בתום מלחמת העולם השנייה ומצאו להם מקלט בטוח בארגנטינה ובארצות אחרות של אמריקה הלאטינית.

בכל היבשת משוטטים מבעירי אש רבים, וביניהם נאצים רבים, שמסיתים את ההמונים לפגוע ביהודים ומעוררים בריונות תוקפנית.

סימנים בולטים למה שאירע בארגנטינה בשנת 1962 כבר היו בשנת 1960, ואף על פי כן טחו עיני אחינו מראותם נכוחה.

על המצב והלך הרוחות בארגנטינה בימים 22־28 ביוני 1962 שלחתי בא' בתמוז תשכ"ב (3.7.1962) מכתב אל משה שרת, יושב ראש ההנהלה הציונית, ואל צבי לוריא, ראש המחלקה לארגון, וזה לשונו:

1. הלך הרוחות הוא של ערב פרעות, כבימי הצאר הרוסי;

2. התריסים של מערכות העתונים היהודיים היומיים מוגפים יומם ולילה ושוטרים “שומרים” עליהם מבחוץ;

3. הורים מלווים את בניהם בצאתם;

4. יהודים מוקירים רגליהם מתיאטרון ומבתי קפה;

5. על מסעדה יהודית “כשרה” הומטרו כדורים ממכונית חולפת ביעף.

6. מעשה שהיה באחד הקסרקטינים, אחרי שנתלה אותו רשע אייכמן, ימח שמו: מפקד הבסיס הקהיל את חילו; דגל ארגנטינה הורד עד חצי התורן; אותו רשע הוזכר לשבח; ומששאלו חיילים מספר על מה זה, הוצאו מן השורה ונאסרו;

7. נאצים חדרו והתבייתו בכל התאים שבצבא ובמשטרה;

8. “טקוארה”, האירגון הבריוני והנאצי – הממשלה תומכת בו ורבות מזרועותיה מסייעות לאותו אירגון.

9. אישים ארגנטינאיים הודו במפורש שלא ייתכן שהאירגון “טקוארה” יתקיים בלא תמיכת הממשלה;

10. הנאצריזם קנה לו שביתה בחוגים מסויימים בקרב הצבא.

11. ארגנטינה מיטלטלת בין נאציזם לבין קומוניזם, וביניהם מצויים היהודים.

12. בארגנטינה שוררת אנרכיה מדינית, תוהו ובוהו סוציאלי ופשיטת רגל כלכלית;

13. יהודים רוצים לעלות. המעשה שאירע לנערה היהודיה סירוטה טלטל עזות את בטחונם בעתידם על אדמת ריאו ד־לה־פלאטה;

עיני היהודים נשואות אל המדינה ואל ההנהלה הציונית; הם מצפים לעלייה שתהא מאורגנית ומתוכננת, עלייה של ברכה למדינה והצלחה לבאיה.

להלן תשובתו של משה שרת, יו“ר ההנהלה הציונית, מט”ו בתמוז תשכ"ב (17.7.1962).

מר מנחם גלרטר,

בואנוס־איירס.

חבר יקר,

קיבלתי את מכתבך הנוקב מ־3 בח"ז על הלך הרוחות בקרב יהדות בואנוס־איירס והתרשמתי ממנו עמוקות.

קראתי את דבריך באזני חברי ההנהלה בישיבה אשר נתקיימה אתמול ואשר חלק גדול ממנה הוקדש לבעיית יהודי ארגנטינה.

בברכה חמה,

משה שרת

המשבר שחל בקרב היישוב היהודי בארגנטינה מצא את ביטויו בישיבת ההנהלה של אגף הקונגרס היהודי העולמי לדרום אמריקה, שנתקיים בימים 18־19 באוגוסט 1962. השתתפו בה נציגי היישובים באורוגוואי, בבראזיל, בצ’ילה, ובארגנטינה.

הסקירות שהיו מבוססות על עובדות ומספרים זעזעו את משתתפי הישיבה והחרידום. המרצה הראשי מארק טורקוב השמיע את השאלה שנשאלה במונטבידאו: האומנם הננו צועדים מחדש לקראת מה שהיה בשנת 1933 בגרמניה?

באותה ישיבה הגדירו נציגים מוסמכים, דוברי מפלגות וקהילות גדולות, את המצב במלים ברורות: (א) “חיי היהודים בארגנטינה נהיו מיום ליום יותר בלתי נסבלים”; (ב) “החיים המשותפים של היהודים עם הארגנטינאים נופצו”; (ג) “עד כה ראינו ביישוב היהודי בארגנטינה משהו יציב; מעתה ואילך מתחילה הפאזה הטראנסיטורית”.

הם, הנציגים היהודים ילידי ארגנטינה, ה“צברים” הארגנטינאיים, בעלי ההשכלה האוניברסיטאית, נפקחו עיניהם לראות את הבעיות במדינה וביבשת ללא אשליות. משניתחו את בעיות קיומו של היישוב היהודי והמשכו, הבינו שמגע היהודים עם העם הארגנטינאי הגיע לנקודה שממנה לא ייתכן עוד המשך אלא התפוצצות.

הציונים שבארגנטינה הם קרן האור המעודדת.    🔗

את הקדרות שמסביב האירה קרן אור אחת ועודדה את היהודים: – ההנהגה הציונית של היישוב. בימים החמורים, כבימים שאחריהם, במערכה הכבדה, רבת האחריות והרת הסכנות, היתה “ד.א.י.א.” מישגבם של היהודים; הנהגתה היתה נתונה בידי קבוצה של ציונים מכל המפלגות והזרמים, שבראשה עמד ד"ר יצחק גולדנברג, חבר הוועד הפועל הציוני. ראשי ההסתדרות הציונית וראשי הקהילה היו תמיד בעצה ובסוד אחד עם ראשי ד.א.י.א., והשלטונות ראו בהם, על כורחם, את קברניטיו של היישוב היהודי.

זו היתה שעת משבר בחיי היישוב היהודי, וכפשע היה בינו ובין ראשיתה של שפיכת דמים. ד"ר יצחק גולדנברג נפגש עם ראש שרותי הבטחון במדינה ואמר לו: “עליכם לדעת אם תפגעו ביהודים ותביאו חורבן על היישוב היהודי בארגנטינה, תחרב גם ארגנטינה עצמה”. הוא הסביר להם – כי לכך נתכוונה הפגנת היהודים כשסגרו את חנויותיהם ובתי החרושת בסוף יוני 1962, ושותק חלק ניכר של חיי הכלכלה במדינה. היו אל המלים האמיצות ביותר שהושמעו אי פעם מפי מנהיג ציוני בארגנטינה. אלמלא דגל מדינת ישראל בארגנטינה, ואלמלא עמידתה האיתנה של ההנהגה הציונית ליישוב היהודי בארץ זו – רע ומר היה בה גורלו של היישוב היהודי.

שבריר קרן האור בארגנטינה, באורוגוואי, בבראזיל, בפרו, במכסיקו ובשאר הארצות שביבשת האינדואמריקאנית היא הסתדרות נשים ציוניות “ויצו”. בדרך הטבע הוליכוני רגלי אל “ויצו” ואל “ויצו” הצעירה. בכל הארצות ובכל הערים שבהן ביקרתי הרציתי באירגוני “ויצו” שוחחתי, והטיתי אזן לדבריהן. אירגוני “ויצו” ו“פייוניר וימן” פעילים בכל ימות השבוע ובכל ארץ. מבחינת אירגון ומספר החברות “ויצו” היא הסתדרות חזקה.

מן הראוי לזכור כי ביולי 1920 נערכה על פי הזמנת הפדרציה הציונית בלונדון, ועידה עולמית של אגודות הנשים הציוניות בארצות שונות; היוזמות היו – ורה וייצמן ורבקה זיו. ההסתדרות “ויצו” התחילה עבודתה בארץ ישראל בסידור מטבחים בשביל החלוצים, והמנהלת והראשונה למורות בבית הספר לבישול היתה ד"ר חנה מייזל־שוחט מנהלל.

ואשוב אל “ויצו” ביבשת האמורה: בארגנטינה סגן יושב ראש של ההסתדרות הציונית הארצית היתה נציגת “ויצו” וכן בארצות אחרות.

לטיפוח הרצון לקיום יהודי ולאומי    🔗

תהליך הטמיעה, הכרוך בחדלון הקיום היהודי, מהלך אימים ביחוד בקרב 120 היישובים בערי השדה, שחיים בהם כ־150 אלף יהודים. כוח הרוחות הרעים מבחוץ עושה שמות בחיי היהודים מבית; הכוחות הפנימיים אינם חזקים די הצורך לעמוד ו“המזון הרוחני” של הבית היהודי נידף מפניהם כמוץ מפני הרוח. הדבר ניכר בייחוד במשפחות של נשואי התערובת: קהילה בת 250 משפחות – עשרים מהן מעורבות. אמהות שהיו נוכריות ונתגיירו, אינן מקיימות כל מצוות מעשיות בבית, כגון שבת וכשרות וכו' ותופעה זו מתפשטת ומחלישה את כוח העמידה מפני סחף הטמיעה.

אתה בא לישיבה של ויצו באחת הערים בצפון ארגנטינה ואתה מוצא בה נשים יהודיות שבעליהן אינם יהודים, והללו מתלווים אל נשותיהם בישיבה; או אשה שמתאהב בה יהודי הרוצה לשאתה לאשה; זו נוסעת לארצות הברית ושם היא מקבלת פתק מרב שמאשר כי נתגיירה, ועם זאת היא מבקרת את בני ביתה מפעם לפעם בכנסייה לרגל חגה שלה. אשה זו מדברת אפילו יידיש והיא פעילה בויצו. איך יכולתי לדבר אליה, או בנוכחות בעלים שאינם יהודים, על אודות עניינים גורליים בשאלות המשך קיומנו היהודי.

חובה עלי להזכיר את הקהילה ברזיסטנציה מעבר לנהר פאראנה, אחת הקהילות משובבות הנפש שבארגנטינה. היישוב היהודי, כ־250 משפחות, קיים שלושים וחמש שנה משנת 1927. 95% מילדי המקום לומדים בבית ספר יהודי. יש בו 20 זוגות של נשואי תערובת. יושב ראש הקהילה, יהודי מפולין, חוטב במו ידיו את פיתוחי העץ בארון הקודש. בתשעה באב הוא מזעיק מנין ל“מנחה”, משמש יו"ר “חברה קדישא” במקום בבית העלמין, תופר במו ידיו את התכריכים ועוסק בטהרת המתים, בניגוד למקומות אחרים בארץ זו, שקוברים בהם יהודים בלי “טהרה”. באחת משיחותי עמו אמרתי לו: רבי ברהם מנס, מוכן לך הדום ליד כסא הכבוד…

חייב אני להזכיר גם את היישוב היהודי בעיר קורדובה. יושבים בה כ־2500 משפחות יהודיות. עשיתי בה ימים מספר. 400 משפחות הן מעדת הספרדים ונמצאים ביניהם גם דוברי ערבית. יש בקהילה 15 עורכי דין יהודים, 25־30 רופאים, 10 מהנדסים, 10 אדריכלים, 5 ביוכימאים, ו־60 רוקחים יהודים. כ־2000 יהודים לומדים באוניברסיטה ובמועדון “הבראיקה” כ־2000 חברים. יש בעיר “בנק קואופרטיבי” גדול של היהודים, שיצא לו מוניטין ועובדים בו כ־120 פקידים יהודים, וכן עוד שני קואופרטיבים.

קיימת בעיר “קהילה” בנוסח “הקהילה” שבבואנוס־איירס. 17 חברי “מועצת הקהילה” רובם חברי תנועת העבודה הציונית. תקציב “הקהילה” “נאכל” רובו בידי “בית הספר היהודי האינטגראלי”, הכולל את כל כיתות בית הספר היסודי והתיכון ולומדים בו כ־700 תלמיד, וצוות המורים כולו יהודי. קיימים שני בתי כנסת. שאלתי אם יש בהם גם מתפללים. התשובה לא הרנינה את לבי.

פעמים אחדות נפגשתי עם כל אירגוני הנוער. הם שטחו לפני את ציפיותיהם ודרישותיהם: שלחו נא אלינו שליח מירושלים שיהיה מדריך בעל רמה גבוהה. ראיתי שנדרש פה שליח בעל השכלה כללית ויהודית, הדובר ספרדית ויהא מסביר המעמיק תשובה, שיראה ללבבם של הצעירים ויידע להקנות להם את נכסי היהדות הזרים להם, והיהדות להם – עולם חתום.

בכל שיחה עם הצעירים מלאה נפשי עוגמת נפש, אילו נשלחו לכאן שליחים שהוכשרו כראוי לשליחותם, מסוגלים להורות, לחנך, להזין את הנשמה ולקרב את הלבבות לרוח ישראל, או אז המאזן היהודי והלאומי של היישובים היה חיובי הרבה יותר.

הנוער היהודי וה“פידליזם”    🔗

אין פלא בדבר שצעירים יהודים רבים בארגנטינה ובאורוגוואי נתפסו ל“פידליזם”, ביחוד מקרב הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות, שלרבים מהם זהו שעשוע פוליטי. השאלה שצריכה להטרידנו ממנוחתנו היא איך להוציאם מהשפעת העולם הזר.

כל הבא לדבר אל הנוער היהודי המאורגן באירגונים הציוניים ואל הסטודנטים היהודים, וינסה להטותם מן ההשקפה הפידליסטית הרווחת אל נתיבות ההגשמה של “המהפכה הציונית” במדינת ישראל אל לו לשלול את “הפידליזם” כתנועת שיחרור של המוני העם הסובלים בארגנטינה.

עלינו להאיר את עיניהם כי כל הריפורמות הסוציאליות שהם דוגלים בהן בהתלהבות נעורים כה רבה, אפילו תיעשינה בדרך של שלום, תפגענה קודם כל ביהודים המהווים מעמד ביניים, ואם חו"ש תתלקח התנגשות אלימה בין שני הגושים הקיצוניים מימין ומשמאל, יישחקו היהודים בין אבני הריחיים הטוחנות של המהפכה. יש לתרגם ללשון הזמן לצעירים היהודים את הדיאגנוזה של יהודה לייב פינסקר (“אוטואמנציפציה”) בהתאם לתנאי המציאות ביבשת, כדי שיגיעו למסקנות המתבקשות והן:

1. אל לנוער היהודי להיות “שמן לגלגלי המהפכות הסוציאליות”. הוא ייטיב לעשות אם יפיק את הלקח ההיסטורי וישוב אל חיק עמו ותרבותו;

2. יש לספר לצעירים את שארע כבר בימינו באירופה, שצעירים יהודים רבים נרקבו במשך שנים רבות בבתי כלא בהקריבם את עצמם למען אידיאלים של זרים, בלי שאלו יכירו להם כל תודה על קורבנם.

3. הנוער היהודי המבקש למצוא אפיק לאידיאליזם “המהפכני” שלו, יכול להתגשם ב“עשיית מהפכה” בנגב ובגליל בארץ ישראל, בחיק עולמו הטבעי, שלעולם לא יתנער ממנו ולא יתן לו ספר כריתות;

4. בכל המדינות המהפכניות נשארים היהודים אלמנט זר בעיני הגויים; הגויים, אליבא דאלפרדו פאלאסיוס, לא יחדלו לראות בנו אלמנט זר, ותחת להיות זר בנכר מוטב לחיות בן חורין בבית, בישראל;

5. כל פסיחה על שתי הסעיפים – סופה כשלון חרוץ.

6. המסבירים ייטיבו לעשות אם יבארו לנוער ולסטודנטים כי מדינת ישראל קמה כדי להיות מולדת ליהודים חסרי מולדת, ואינדואמריקה לא היתה ולא תוכל לעולם להיות מולדתם הטבעית והאמתית. הפורענויות שארעו בשנת 1962 אינן אלא אותות מבשרים לבאות, שהמולדת הזרה חותרת להקיא מתוכה את הזרים, בעוד ששערי הבית בישראל פתוחים לקבלם. דברים ברוח זו לא נשמעו שם במשך שנים, ומן ההכרח שיישמעו בלשון נחרצת וברורה.

7. ייאמר לנוער היהודי: ביבשת הזאת אין לכם סיכויים לכונן חיים כיהודים; ואם פניכם לכיבוש עמדות כלכליות, אלו יתנדפו מייד לכשתנצח המהפכה המיוחלת. על הנוער היהודי להבין כי הוא עומד בפני הברירה: חיים בנכר בקרב עמים ומדינות, שהן בגדר אכסניות לשעה, או חיים של כבוד והתחדשות בבית, במדינת ישראל.

גם אורוגוואי משנה טעמה

בתוך אוכלוסיה של כשלושה מיליונים נפש חיים כ־45 אלף יהודים. לאורוגוואי יצא מוניטין בעולם כ“מבצר דימוקרטי” והמשילוה ל“שוויצריה של דרום אמריקה”. קיימות בה שתי מפלגות: האחת – “קולוראדוס”, מעין מפלגה ליבראלית, שעיקר עניינה בתעשיה ומסחר; והאחרת – “בלאנקוס”, מפלגה לאומנית של בעלי אחוזות ומגדלי בקר; אחריהן באות המפלגה הסוציאליסטית, המפלגה הקומוניסטית והמפלגה הקאתולית.

בבחירות שנערכו בשנת 1958 זכתה המפלגה “בלאנקוס”, אחרי שלא היתה תשעים וארבע שנה בשלטון. משנת 1952 ואילך לא עמד נשיא אחד בראש המדינה, אל “מועצת נשיאים” של תשעה חברים.

כאשר הגעתי במחצית יוני 1962 למונטבידאו הורגשה שם מתיחות באווירה, והיו מי שהביעו את תחושתם כי עבים קודרים נתלים מעל לראשיהם של היהודים. את בתיהם של היהודים הטרידו אלמונים בטלפון במלים: “יהודי בזוי”; “כלב, יהודי, עד מתי תשב על אדמתנו?”; “יהודי משוקץ, אתה זר כאן” – ביטויים מהלקסיקון של ה“שטירמר” הנאצי, הזכור לדראון. נהג הרוצה לעלוב בעמיתו יכנהו “כודיאו”.

במונטבידאו יוצא לאור שבועון בשם “אסקובה” (מטאטא) וכל כולו נוטף ארס אנטישמי בנוסח גבלס, שר התעמולה הנאצי, והעתון נמכר בקיוסקים. סטודנטים באוניברסיטה תבעו מן הרקטור לסלק את הפרופיסור היהודי המרצה באוניברסיטה, שאם לא כן הם לא יבואו אל שיעוריו. ראש המשטרה הודיע לנציגי היישוב שהמשטרה אינה יכולה עוד להיות אחראית לשלומם של היהודים משום שרוב השוטרים הם “לאדרונס” אנשי עולם התחתון. היהודים רשאים לארגן לעצמם הגנה. הודעה זו היתה בחינת חרב פיפיות, לפי שמשתמע ממנה שהממשלה פורקת מעליה כל אחריות לשלומם של אזרחיה היהודים. זאת ועוד: אם תוך כדי ההגנה העצמית ייפגע מישהו בשגגה, עלולים השלטונות להטיל את האחריות על היישוב היהודי כולו.

בפרו

האוכלוסיה: כ־10 מיליונים נפש חיים בפרו, מהם 46% אינדיוס; הלבנים והמעורבים 53%; אחרים 1%. מספר היהודים הוא כחמשת אלפים נפש. המיבנה החברתי במדינה לא נשתנה כמעט בארבע מאות השנה שחלפו מאז נכבשה לימא בידי הכובש הספרדי פראנציסקו פיזארו בשנת 1535.

זו ארץ של “הרי־חושך”, מדבריות ויערות עד; כמעט ואין בה כבישים לתחבורה בין מרכזי האוכלוסיה, כשישה מיליונים מתושביה אינם יודעים קרוא וכתוב; תוחלת־החיים הממוצעת היא של 45 שנה. כ־30% מתושבי לימא דרים בבתי חימר. אך כל הבא ללימא מתרשם כי השלום והסדר שוררים בה ומשטר ה“חופש” העומד על כנו נמשך כתמול שלשום; אך מאחר שחוקת הבחירות אינה מעניקה זכות בחירה אלא למי שיודע קרוא וכתוב בלבד, נמצא שמחציתה של האוכלוסיה אינה זכאית כלל להביע דעתה על המשטר ועל המימשל במדינה.

רוח המרי מחלחלת

עכשיו התחילו, זו הפעם הראשונה, ההולכים בחושך להבין כי עוניים, בערותם, ומחלותיהם אינם “גזירה משמיים”. הקומוניסטים קוראים למהפכה; לעומתם קוראת ארה"ב לאבולוציה בדרך של רפורמות סוציאליות.

בעת מלחמת הבחירות, ביוני 1962, נתקפו היהודים מדאגה: אחד המועמדים לתפקיד הנשיא הודיע כי הוא יניח ליהודים לצאת את פרו ולקחת עמהם רק מה שכל אחד הביא עימו ללימא בהגיעו אליה…

קיצור תולדות יהודי פרו

חמישים שנה אחרי ייסוד לימא בידי פיזארו היה בשנת 1585 בלימא יישוב יהודי בן 20 אלף נפש; את רובה של העיר העתיקה מסביב לבנייני הממשלה בנו האנוסים שנמלטו אליה. המהפכנים הראשונים נגד ספרד הקולוניאלית היו המקובל פראנציסקו מאלדונארו דה סילבה ודיאגו דה ליאון פינלו, שהיה רקטור האוניברסיטה במאה השבע עשרה ומת על קידוש השם בליסבון. אותו ישוב נכחד.

בפרוץ הזעזועים של שנת 1848 באירופה התחילו מגיעים יהודים מסביבת פוזן שבגרמניה; בראשית המאה הי"ט היגרו לשם גם יהודים מאלזס־לוטרינגן, מאיטליה, מאנגליה ומשויצריה. תולדות “הקהילה השנייה” מתחילות ב־1870, והיא נקראת בפי אנשי המקום בשם “אגודת יהודים יציאי גרמניה משנת 1870”. המחסור בנשים יהודיות גרם ליהודים שישאו להם נשים נוכריות. לא נמצא להם בשעתם שוחט ומוהל, לא קיימו כשרות ולא מלו את בניהם; קמעא־קמעא גססה הקהילה.

מהנדס יהודי מאנגליה בשם הייגס, שהתכחש ליהדותו, העניק מתנה לקהילה: – בית עלמין. השריד האחרון שנותר לפליטה היה אלכסנדר רוזנטל, שמת בשנת 1926, בידיו היה המפתח לבית העלמין והיה עוד סיפק בידו למוסרו למהגרים מנובוסיליץ, שהגיעו מבסרביה לפרו בשנים 1925־1926. ל“קהילה השנייה” לא נותר זכר.

לשעבר שגריר פרו בלונדון, לימים שגריר בוותיקן, ולימים לפני מלחמת העולם השנייה שגריר ביפן, הזהיר את שגריר ארצות הברית מפני ההתקפה על “פירל הארבור”, כעשרה חודשים לפני בואה, אך השגריר של אמריקה התעלם מן האזהרה. השגריר של פרו לא היא אלא ריקארדו אריאס, הוא אריה שרייבער, נכדו של ה“חתם סופר”; אמו הדליקה נרות שבת וצמה ביום הכיפורים.

אחרי מלחמת העולם הראשונה הגיעו בשנת 1918 יהודים ראשונים מתורכיה; אחריהם באו יהודים מבסרביה. אלה משכו אחריהם קרובי משפחה, מכרים וידידים, והם מהווים את היישוב החדש, שטבוע בו חותם נובוסיליץ עד היום.

חיים נבוכים ויהודיות נשכחת בלימה

המשבר שפקד את אחינו בארגנטינה ובאורוגוואי לא החריד משלוותם את היהודים בלימא. כה עמוק שוקעים היו בתרדמת בטחונם, שהרעה לא תגיע אליהם – “כי בפרו, – אמרו, – שונים הדברים”; כה רדופים היו בבולמוס עשיית עסקים ותחרות איש באחיו מי יעלה על מי בסולם המותרות הראוותניות.

אחינו שרויים במ“ט שערי עסקים ומתחרים איש באחיו: מי יעלה בהר המותרות (מותרות הקורעים עיניים) ומי יעמוד בסולם החיים שיש בהם הדר מכוניות – המהדורה החדישה; וכל מי שאינו יכול ו”נאנח", אף הוא מזמין מאות אנשים ונשים למסיבות לקיים בהן תאוות התראות; ובכסף ובזהב הם משתוקקים לכסות חייהם הנבוכים, חיים אכולים עש השיעמום; הייתי בבתים שיש בהם ספרים (ונער יספרם) וראיתי שהספרים עומדים הפוכים, ראשם למטה, כי יד בעל הבית לא נגעה בהם.

אמר לי עסקן: הגעתי ללימה יחף ונשאתי על רגלי גרביים עד שהסריחו. מכאן תבין מדוע אני ממטיר על בני מכל טוב ושפעת עושר ומותרות.

ובאותם בתים נולדו ילדים, ילדי ישראל, – שפחות נכריות היניקום, גידלו אותם, על ברכיהן נתחנכו… ובזרועותיהן קיבלו מזונות…; סימני יהדות־יהודיות, כגון שבת, קידוש על היין, כשרות – מצוות מעשיות המאגדות את היהודים נשכחו מלב רוב הבתים.

בשלשה בתי כנסת שהתפללתי בהם – בלילות שבת מצאתי עשרה מתפללים בכל אחד מהם. “קדיש יתום” הוא שמביא צעירים לבית הכנסת והם אומרים “קדיש” המודפס באותיות לאטיניות; הגבאי, או השכן מקימו, אומר לו: תקום, תשב, עכשיו “קדיש דרבנן”.

המטען היהודי שיקחו עימם הילדים היהודים לכשיצאו את בית הספר – היעמוד להם? היגן עליהם מפני טמיעה?

תביעות הבנים

אמרו לי הבנים: הורינו סיפקונו בשפחות נכריות, הורינו השפיעו עלינו תענוגות חיים, על כן הגענו עד הלום: לכן עולמנו היהודי דל וריק, דעת תורה לא הנחילונו ולא בנו האשם.

“טוב שיש אנטישמיות והיא מזכירה לנו שאנו יהודים” – אמרו לי סטודנטים יהודים באוניברסיטה. בין הסטודנטים מצאתי טובים ורציניים, אולם הם בחינת חבוש שאינו יכול להתיר את עצמו מבית האסורים.

מכסיקו

גם אוכלוסיית מכסיקו נמנית עם אותו חלק ביבשת האינדואמריקנית ש“אינו נראה לעין”: כעשרים וחמישה מיליונים אינדיוס החיים מחוץ לבירה משתכרים מחייתם כ־3 פיזות (רבע־דולר אמריקאי) ליום.

תולדות מכסיקו החדשה מתחילות למעשה מן המהפכה בשנת 1910, מאז הגיעו לשלטון גם מבני ה“מעסטיסוס”, והם תופסים משרות ממשלתיות שונות; מ־1910 היתה מכסיקו למדינה שקטה, יחסית; “מהפכותיה” – כגון הפקעת הון זר תמורת פיצויים, וריפורמות אגרריות, ארעו ללא שפיכות דמים.

העיתונות המודרכת בידי הממשלה נזהרת מלנקוט מונחים כגון “סוציאליזציה”, ומעדיפה את המונח “מכסיקניזציה” על “הלאמה”. מכסיקאי, שסבל מזרים במשך דורות הינו נוקם ונוטר מטבעו ומתייחס בחשדנות אל כל זר. ספרדי או איטלקי שנולדו על אדמת מכסיקו, אפילו הם בני דור שני ושלישי, כזר ייחשב, לא כל שכן יהודי. הממשלה אינה חפצה שהתעשיה הכבדה, וכל שאר ענפי המשק החיוניים יימצאו בידי זרים, ויהודים בכללם.

היש אנטישמיות במכסיקו? יש שעונים על שאלה זו – “היתה אנטישמיות ואיננה עוד”. הכל מודים כי צויירו בעיר צלבי קרס בכל אתר ואתר; אולם לאחר מחאות מטעם “הוועד המרכזי ליהודי מכסיקו”, הבטיחו השלטונות לסלק את צלבי הקרס, ולמנוע הישנות המעשה.

יהודים קשישים, שיידיש עודה שגורה בפיהם, מנותקים מן המכסיקאים. כל מגעם עמהם מצטמצם למגע בחנות, בבית המסחר. רק מעטים מבין היהודים הקשישים קוראים מאמרים בעתונות המקומית.

בטאונים אנטישמיים ברוח נאצית מפרסמים מאמרים נוטפים רעל המכוונים נגד היהודים, וספרים אנטישמיים נמכרים בחנויות לכל דורש, וביניהם גם “מלחמתי” מאת היטלר. בעתון יומי מכסיקאי, שראה אור ביום הכיפורים, נאמר: “יום אחד בלבד ניכר רישומו במכסיקו בלי יהודים. באותו ערב נעדרים היהודים מכל מועדוני לילה ומכל המקומות המיועדים למותרות ולבזבוז כספים”… וכששמעו אחינו היהודים במכסיקו, כי באורוגוואי ובארגנטינה “נתרחש משהו”, הם אטמו אוזניהם משמוע; שם, אומרים הם, הדבר שונה; שם – זה ייתכן; לא כן אצלנו. מכסיקו היא מדינה מסודרת. כאן לא יתרחש דבר, ורע לא יאונה לנו, נאמר לי בישיבת “הוועד היהודי המרכזי”.

ואף על פי כן מנקרת שם השאלה: “היש אנטישמיות במכסיקו? אם ישנה, מי ישור אחריתה?” לטווח הארוך מי ישכיל ויינבא? אך לטווח הקצר, הכל סבורים כי כל זמן שהממשלה תרצה היא תוכל לנהוג ביד חזקה, ולא תניח לבריונות אנטישמית להשתולל. החכם שעיניו בראשו לא יאמר כזאת בוודאות פסקנית.

השפעת המכסיקניזציה: מגמת פניה של הממשלה כמו הממשלות שקדמו לה, ברורה ועקבית: – מכסיקניזציה ואתיתיזם; המכסיקניזציה מתבצעת לא רק בחיי החומר והכלכלה אלא גם בתחום התרבות ברחוב ובבית. כל מי שאינו בן אדמת מכסיקו ואינו מזדהה עם התרבות של ה“אצטיקאס” וה“מאיא” הינו זר, וחייו של זר אינם דומים לחיי אדם שמרגיש כי הוא יושב בביתו שלו.

היישוב היהודי רובו לאומי וציוני. “הפדרציה הציונית” היא השאור שבעיסה בחברה היהודית והכוח המנחה את היישוב כולו. בין 45 החברים שבמועצת הקהילה 27 הם נציגי מפלגות ציוניות, וגם בין שאר הנבחרים מטעמן של רשימות “בלתי מפלגתיות” נמצאים ציונים; ורבים היהודים שעושים למען הקשר עם מדינת ישראל.

לא מקרה הוא שהיישוב היהודי מתבדל מעם הארץ. זו התבדלות מדעת ומרצון והיא לשבחו של היישוב. הגשרים בין בני הדור השני, שנולדו על אדמת מכסיקו, ובין המשכילים ואנשי הרוח המכסיקאים הינם רופפים מאד.

על מצב היהודים ביבשת אמריקה הלאטינית בכלל ובמכסיקו בפרט הרציתי בישיבת “הוועד היהודי המרכזי” שבראשו עמדו ישראל חען יושב ראש וזבולון ברביטשעז מזכיר כללי. הוויכוח ביני ובין חברי ה“וועד” הסתגלניים היה קשה וחריף.

ב“מרכז היהודי לספורט” מדברים גם ביידיש, וזו שגורה רק בפיהם של הקשישים. אך יקרה שסבים וסבתות ידברו אל בניהם ונכדיהם בספרדית רצוצה. יידיש לשון זו אינה מדוברת בין האינטליגנטים היהודים, חניכי בתי ספר יהודיים. חזיון המעורר תמיהה ובדיקת כלים היא שחלק מחניכי בתי הספר היהודיים שוכחים מהר את הערכים היהודיים שקנו בבית הספר היהודי ונתפסים לחיים הידוניסטיים קלים וקלוקלים. כשאתה שואל אם יש נשואי תערובת ובאיזו מידה – עונים לך שאין. לא היה לאל ידי להשיג נתונים סטאטיסטיים לאימות התשובה. אך אציין עובדות: ביקרתי משמה של “קרן היסוד” במונטריי עיר תעשייתי בת 860 אלף נפש ובה 120 משפחות יהודיות.

בוקר אחד יצאתי בלוויית יו“ר הוועד ל”קרן היסוד" להתרים אנשים והינה שמעתי מפי התורם הראשון, שבתו נישאה לגוי; התורם השני – אשתו אינה יהודיה; התורם השלישי – החלים מחוליו ואשתו שוכבת עדיין חולה מרוב צער ובושה על שבתם נישאה לגוי שהוא קצב. הוסיף האב הנכאב ואמר לי: לו נישאה לפחות לקצב יהודי… לדעת אחד הרבנים מלמדים הנתונים שבידיו כי 6% מבריתות מילה בשנה הם מנשואי תערובת. “זוהי עובדה מזעזעת המצביעה על סכנה” אמר הרב.

צלילי תוגה ביחס לעתיד: על המשך הקיום היהודי של היישוב, שהוא בן חמשים שנה, – מגלים הציונים רק בחדרי חדרים את פחדם הרב. בגלוי היהודים ימשיכו לטעון כי הם סומכים על “היציבות המדינית במכסיקו”, מעודדים את עצמם ותולים תקוותם בקירבת הגבול עם ארצות הברית…

אחרית דבר    🔗

שאלת המשך קיומם היהודי ועתידם של שמונים רבבות אחינו בארצות אמריקה הלאטינית צריכה לעורר דאגה עמוקה בליבנו. הזעזוע שהרעיד את לבות היהודים בראותם עין בעין בארגנטינה ובאורוגוואי את התפרצות האיבה עלול “להישכח”, וקיים חשש רציני פן ישובו “ויסתגלו לחיות” עם הגילויים האנטישמיים.

מסייעים להסתגלות זו העיתונאים שהם למודי נסיון, כביכול, בחיים באווירה של שנאת ישראל ומסבירים שאפשר להחזיק מעמד אפילו בין גל של פורענויות אחד למשנהו. אלו טענות מאסכולת ה“בונד” בפולין, המשננת ליהודים את התיאוריה של “דאאיקייט”, היינו של הישארות, של ישיבה במקום.

כך גוברת והולכת המגמה המחלישה את הזיקה לישראל. “לשם מה להחפז לישראל?” יטענו; אם חס ושלום, תגבר הסכנה, הרי שערי ישראל פתוחים לפנינו תמיד…

מכל האמור אין מנוס מן המסקנה כי יש הכרח להעמיק את המהות היהודית ביישובים שבאמריקה הלאטינית. אין די במיקוד הבעיה רק בשליחת הילדים לבתי ספר יהודיים; עלינו לפעול בקרב האבות והאמהות הצעירים ולרכוש את ליבם שהם ישובו אל יהודיות, כדי שהם ישפיעו על בניהם ועל בנותיהם שורשיות יהודית, כי בבית היהודי השלם בו עוגן ההצלה לעם היהודי בתפוצות הגולה והגלות.

שומה עלינו לטעת בלב האמהות היהודיות את השאיפה לקיים יהודיות בביתן; יש לשכנע אותן בדבר גודל האחריות שרובצת עליהן לעתיד ילדיהן, לבל תעמודנה למכשול להם בבקשם להצטרף לבוני המולדת בארץ ישראל ולבנות לעצמם חיים חדשים בישראל.

יש לסייע בהתמדה ובשיטתיות ליישובים בארגון קהילות שיהיו מושתתות על יסודות דמוקרטיים, ולהוציאם ממצב “בהפקרא ניחא להם” אל חיים שיש בהם זקיפות קומה, כבוד ואמונה בעתידם; יש להציב בארצות היבשת של אמריקה הלאטינית נציגות קבועה של ההנהלה הציונית, ובכל מקום שמצויים בו שליחים מארץ ישראל עליהם לפעול כצוות אחראי מלוכד.

תינתן לשליחים ולמורים, לפני צאתם ליבשת, הכשרה המתאימה לשליחותם המיוחדת בכל ישוב ויישוב.

יש לקיים מגע קבוע עם מערכות העתונים היהודיים (ביידיש ובספרדית) ביבשת ולתדרך אותם באורח שוטף, ועיקר העיקרים: להכין כלים גדולים לעלייה לישראל. על כך מצווים בראש וראשונה ממשלת ישראל והנהלת ההסתדרות הציונית העולמית. ישבו נא על האובניים הטובים והחריפים שבמוחות העם היהודי בחו"ל ובמדינה ויכינו כלים לאלתר שיסייעו לרבבות יהודים בארצות אמריקה הלאטינית הרוצים לעלות לישראל.

המשמעות ההיסטורית של הזעזועים שארעו בשנת תשכ"ב (1962) בארגנטינה ובאורוגוואי היא אחת: – שמונה מאות אלף היהודים בארצות אמריקה הלאטינית יושבים על הר געש.

על אינדואמריקה זו שאינה נראית לעין, שמקפת 2/3 מן האוכלוסייה ביבשת דרום אמריקה אמר אחד האינטלקטואלים המובהקים והבולטים ביבשת, הוא גערמאן ארסינייעגאס: “ביום שיהא לאל ידם של אותם אנשים להשמיע את קולם, אולי תתלקח אש משתוללת, ותיבקענה אבוקות האור”.

לסופר הקולומביאני גערמן ארסינייעגאס, העניק הקונגרס היהודי הלטינו־אמריקאי “פרס זכויות האדם לשנת 1981”.

לבת האש כבר משתוללת שם מתחת לפני האדמה!

אין לפני ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות היהודית אלא דרך אחת והיא לקיים מה שאמר הקב"ה ועשה “והוצאתי… והצלתי, וגאלתי ולקחתי אתכם לי לעם”.

*

ראשון שהגיב על סקירתי היה דוד בן גוריון, ראש הממשלה, ששלח לי מטבריה מכתב ביום ה־6 במארס 1963. וזה לשון המכתב:

למר מנחם גלרטר, – שלום וברכה!

אני מודה לך על משלוח חוברתך “יהדות ביבשת מסוערת”. אם כי רוב הדברים ידועים לי משיחות עם שליחים לאמריקה הלטינית ועם תיירים ועולים משם – הרי קראתי דבריך כשכולי מסוער וחרד.

שמעתי היום בקול ישראל שיצאה אניה נושאת 600 עולים. היפגשום ויקבלום כאחים? זוהי שאלה.

בקליטת העולים הבאים תלויים סיכויי העלייה הבאה. אין, לדעתי, עתיד ליהודים בשום ארץ בעולם – מחוץ לישראל.

זה מטיל חובה עליונה על העם בישראל: לקבל עולים באהבה. חוששני שכולם מחייבים עלייה – מעטים דואגים לעולים.

כל עוד כל ותיק ומסודר בארץ לא יאמץ לפחות משפחת עולים אחת ויטפל בה באהבה ובאמונה – לא נמלא חובתנו.

אבל מובטחני שדברים אלה איני צריך להגיד לך.

בברכה,

ד. בן־גוריון

אמר ראש הממשלה שאין עתיד ליהודים בשום ארץ בעולם. ל“דיאגנוזה” ו“לפרוגנוזה” נדרשנו כשעדיין לא קמה המדינה. עכשיו, שהמדינה קיימת, נדרשת ממשלת ישראל למעשים. שמונה מאות אלף היהודים משם לא יעלו על “כנפי הנשרים” ולא יישבו במעברות. אל לנו לייחל לעלייה “קטסטרופאלית”.

בזאת ייבחנו ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות היהודית: היוכלו להוציא בעוד מועד ולהביא אל מדינת ישראל לפחות מחצית היהודים שביבשת, ולטעת אותם בתוך מדינת היהודים.

בימי שהותי בפרו הגיעני מכתב מאת ראש המחלקה לארגון של ההנהלה הציונית בירושלים.

הנהלת ההסתדרות הציונית

המחלקה לארגון

ירושלים ה' באלול תשכ"ב

4.9.1962

מר מנחם גלרטר

לימא – פרו.

מר גלרטר יקר,

אני עוקב מתוך עניין רב אחרי מעשיך ומסעותיך באורוגוואי ובארגנטינה.

למרות ששמענו דו“חות ממצים מפי ד”ר קמנשיין וח. פינקלשטיין – הרי באו דבריך הרוטטים והוסיפו גוון וצליל חי. בינתיים קיבלתי גם מכתבי הערכה מהארצות שביקרת בהן וברור לי גם בלעדיהם, מה העבודה הרבה שביצעת.

הסוכנות היהודית לארץ ישראל

לכבוד הפדרציה הציונית,

לידי ה"ה יעקב פרומין ויעקב גלאנץ,

מכסיקו.

י“א בטבת תשכ”ג

7.1.1963

חברים יקרים,

צר לי כי רק עכשיו הגעתי לקריאת מכתבכם החשוב מ־27 בנובמבר 1962, המכיל דין וחשבון על ביקורו של מר גלרטר אצלכם ופעולותיו בקרב היהדות והציונות המכסיקנית.

סיבות האיחור הן העדרי מן הארץ לרגל שליחות לארצות הברית וההצטננות הקשה שדבקה בי בשובי.

קראתי את מכתבכם בענין רב ושמחתי להיווכח כי התקוות שתלינו בשליחותו של מר גלרטר נתאמתו למעלה מכל שיעור וכי אתם, כראשי התנועה הציונית המקומית, רואים בביקורו ברכה רבה ומערכים מאד את מאמציו.

אכן בסגולותיו לרוחניות ובמסירותו ללא לאות למשימות המוטלות עליו ראוי שליח יקר זה לשמש מופת לרבים.

בברכה,

משה שרת

השנים 1962־1978

משנת 1962 ועד לכתיבת דברים אלה התרחשו בארצות אמריקה הדרומית התפתחויות דרמטיות, שהעלו לשלטון את הצבא. אין הן בגדר מהפכה נוסח רוסיה ב־1917, אך לא נחטא לאמת אם נתארן כ“התפרצות של לבה מתחת להר געש”. לא אתעכב אלא בארבע ארצות: בראזיל, צ’ילה אורוגוואי וארגנטינה, אשר בהן יושבים כ־85% מיהודי היבשת כולה.

בשל גודל שטחה אפשר לראות בבראזיל יבשת בתוך יבשת, וכיום היא אחת הארצות העשירות ביותר בעולם. משנת 1964 היא נמשלת בידי ממשלה צבאית־לאומנית.

כדי שנוכל ליצור לנו מושג כלשהו על שום מה המשלתיה, ואת שאר ארצות היבשת, להר געש פעיל, ניטיב עשות אם נתבונן במיבנה החברתי של אוכלוסיות בראזיל. שתי עובדות מזדקרות לעין: ב־1960 היה חלקם של תשעים אחוז מהאוכלוסיה רק 55% מההכנסות של המדינה, בעוד שעשרה אחוזים מהאוכלוסייה נהנו משאר 45% מהכנסות המדינה. ב־1970 היו ל־90% מהאוכלוסייה רק 51.65% מכלל הכנסות המדינה. ואילו יתר עשרה האחוזים ריכזו בידיהם 48.35% מהכנסות המדינה. יש במספרים אלה כדי להחריד משלוותו כל מי שקורא נכונה את משמעות האותות של תנודות ה“סיסמוגראף”, ולא יקשה לנחש באיזו שכבה של האוכלוסיה מצויים 160 אלף היהודים שבבראזיל.

“יש או אין אנטישמיות בבראזיל” – אינה עוד שאלה רצינית בעיני החוקרים בימינו. “אנטישמיות היא מושג מסוף המאה הי”ט ומראשית המאה העשרים" יאמרו. אך לא העליתי את המספרים אלא כדי להסביר מדוע טחו עיני היהודים מראות את הסכנה ואינם ממהרים לעזוב את בראזיל.

צ’ילה

“הליגה הערבית”, הפועלת בדרום אמריקה במרץ רב ובשיטות מתוחכמות מושבה בסנטיאגו. מספר הצ’יליאנים שמוצאם ערבי הוא כשלוש מאות אלף ויותר. “הליגה הערבית” בוחשת בכל הקדרות התוססות במהפכות בדרום אמריקה. כל חיצי רעל השנאה המשולחים לעבר היהודים נטבלים תחילה בקובעתה של “הליגה הערבית”. כשעלה הנשיא המארכסיסטי איינדה לשלטון בסתיו 1970, אחזה בהלה גדולה ביישוב היהודי של 28 אלף נפש. אז עזבו את צ’ילה כ־7000 עד 8000 יהודים. לישראל עלו מהם כ־2500 יהודים, ויתרם נדדו לארצות שכנות באמריקה הלאטינית ולאוסטראליה.

מ־2500 היהודים שנכנסו לישראל עזבו את ישראל כ־53%, 15% מהם חזרו לצ’ילה. עוד 4500 יהודים, שנדדו לארצות שונות, חזרו גם הם לצ’ילה, בסך הכל שבו אליה כ־60% מכל עוזביה. נתונים אלה קיבלתי מפי איש שיחי, שהוא מדברי היישוב שם, בזמן שביקר בישראל. אחרי מפלת איינדה קם בצ’ילה משטר הנשלט בידי כת צבאית; ראוי לציין כי יחסו של משטר צבאי זה אל היישוב היהודי, אל התנועה הציונית שם ואל מדינת ישראל, הינו חיובי.

חינוך: בבית הספר העברי מגן ילדים ועד לאוניברסיטה לומדים אלף וארבע מאות תלמידים. נצטרף אליו בית הספר המקצועי “אורט” שלומדים בו כארבע מאות תלמיד. וכל מי מתלמידי בית הספר העברי שאין בדעתו להמשיך לימודיו באוניברסיטה, נכנס לבית הספר “אורט”. הוועד היהודי המרכזי בראשו עומד גיל סיני, ציוני ותיק אישיות מרכזית־דינמית והוא גם ראש הקהילה האשכנזית. סירקולו אזראעליטה בראשו עומד בני פילובסקי, בנו של יעקב פילובסקי ושני המוסדות הריפריזנטטיביים של היישוב פועלים שכם אחד עם הפדרציה הציונית שהיא חוט השידרה של היישוב. בראש הפדרציה הציונית עומדים אלברטו ברונפמן, יושב ראש; דוד אמשינובסקי, סגן; מרדכי (מאכס) אפשטיין; ואהרן קופמן גזבר.

אורוגוואי:

עקב המשבר המוסרי־חברתי נהרו האקדמאים יותר ויותר “שמאלה”. קשה לומר ש“שמאלנותם” נבעה מאדיקותם בתורת מארכס ולנין. פעולותיהם הראשונות היו שוד וביזה בקאזינו בפונטה־דל־אסטה כדי לחלק את שלל הממון בין העניים. הם פרצו אל המשפחות העשירות ביותר, פתחו את הכספות, הוציאו מהן את הפנקסים “השחורים” והניחום בפתח בית המשפט כדי שיחקור את מעשי בעליהם. בפעולות כאלה ורבות אחרות הם משכו אליהם את אהדת הציבור, נמשכו אחריהם צעירים רבים, שראו בזה אתגר ופורקן. זה התחיל בשנת 1970. מפעולות אלה, שנתקבלו תחילה באהדה מצד הציבור עברו לפעולות אלימות יותר: חטיפות, רצח שוטרים, רצח דיפלומטים והטילו את המדינה לתוך אנדרלמוסיה ותוהו ובוהו, עד שנמאסו אפילו על החוגים והשכבות שהתיחסו אליהם באהדה. “שמאלנים” תוקפנים אלה, שכינו עצמם “טופאמארוס”, גרמו למשבר חמור באורוגוואי. האוכלוסייה היתה שרוייה בפחד, ואנשים לא יצאו בערבים מפתח ביתם.

הממשלה גילתה חוסר אונים גמור. אז נטל הצבא לידיו את השלטון ופתח בפעולות אכזריות כדי למחוץ את ה“טופאמארוס”. קרנו של הצבא עלתה בעיני הציבור; למן תפיסת השלטון בידי הצבא ועד שנת 1973 חוסלו ה“טופאמארוס”. את השם “טופאמארוס” אימצו המהפכנים לפי שמו של טופאק אמארו, שהיה דמות מרכזית של האינקס ועמד בראש המרד נגד הספרדים הכובשים.

השלטון הצבאי חיסל באורוגוואי את כל המפלגות. בחודש אוגוסט 1977 רמזו השלטונות הצבאיים שיתירו מחדש את קיומם של המפלגות “בלאנקוס” ו“קולוראדוס” כדי שיתמודדו בבחירות כעבור ארבע שנים. כך נראה המצב שעל פני השטח, אך הדעת נותנת כי מתחת לפני השטח מתרחשים ומתפתחים דברים שאינם ידועים לפי שעה.

והיהודים? לכאורה מרגישים היהודים, ככל האוכלוסייה, יותר “בטוחים”; אך למעשה נטרפה שלוותם ואינם יושבים עוד לבטח. אורוגוואי של שנת 1980 אינה עוד ארץ החופש כבשנת 1953, שהיתה אז “שווייץ של דרום אמריקה”, במצב זה של אי ודאות אין הם יכולים להיות מרוצים. אומנם, השלטון הצבאי משתדל להבטיח חיים “נורמליים”, אך המשטר של חברה חופשית־מערבית חלף ועבר מן העולם ואין יודעים מה ילד יום המחר.

ארגנטינה:

על כל האמור למעלה יש להוסיף את הדברים האלה:

(א) התנועה שנהתה אחרי טשה־גאוורה (Che Guevara) דעכה. טשה־גאוורה, המהפכן השמאלני מארגנטינה, שהשתתף כדמות במהפכה של קאסטרו בקובה, פתח בפעולות “לשחרור” מולדתו, אך עד מהרה שקע. הוא נהרג בבוליביה כאשר עמד שם בראש קבוצה של מורדים מארכסיסטיים.

(ב) בדומה למה שראיתי ברחובות בואנוס איירס בשנת 1953 נמכר גם היום הספר “מיין קאמפף” (“מלחמתי”) מאת היטלר בראש חוצות, וכך בכל בירות אמריקה הלאטינית.

(ג) האנטישמיות נתגברה, ובהיותה תנועה אנטי־יהודית, הריהי עויינת למדינת ישראל.

(ד) הסיסמאות “מוות ליהודים”, “מוות לבורגנות היהודית” מזדקרות בראש כל חוצות.

(ה) כעשרים אירגונים אנטי־יהודיים פועלים שם בשיטתיות ובאלימות. בראשם עומדים אירגוני ה“טאקוארה” וה“גווארדיה רעסטאוראדורה נאסיונאליסטה”.

(ו) ה“טופומארוס” באורוגוואי היו קשורים לארגונים התאומים בארגנטינה.

(ז) הגישה הרווחת אינה מאפשרת באורח עקרוני פלוראליזם אתני־תרבותי.

(ח) הקיצוניות השמאלנית והקיצוניות הימנית חברו יחד בנושא אחד: נגד היישוב היהודי. מאחד אותם הנאציונאליזם החריף שאומר “אין מקום לאלמנט זר במדינתם”.

(ט) בדור האחרון השתקעה ביבשת אמריקה הלאטינית אוכלוסייה שמוצאה ערבי, מהם בני דור שני או שלישי, והם כיום יותר משני מיליונים. 90% מן הערבים הלאטינו־אמריקאנים הם נוצרים. אמנם אין הם מזדהים בכל עם המוסלמים, אולם בשנאתם ליהודים הם נוצרים לכל דבר. כנוצרים הם מעורבים עם האוכלוסייה, משפיעים עליה ונוסכים את רעל שנאתם בסביבתם החברתית, מפעילים את לחצם על מעצבי דעת קהל ועל הממשלות. ניכר שהשפעתם גדלה והולכת ונעשית מוחשית מאוד. בארגנטינה יש יותר ערבים ארגנטינאים מיהודים.

(י) בשנת 1962 טענתי שהנוער היהודי הועמד בפני הברירה: – חיים בקרב עמים ומדינות, שהם בחינת אכסניות שמיטלטלות בזעזועים, או חיים של כבוד במדינת ישראל. בשנת 1978 לא מרגיש שם היישוב היהודי, – (לפחות 70% ממנו) – שישיבתו שם היא באכסניה ארעית. ברם כזאת מרגישים־חושבים הגויים.

(י"א) האדישות פינתה שם את מקומה לשיתוק פאטאליסטי וזה חולי רע.

(י"ב) בשנת 1953 שלט הרודן פירון. בשנת 1978 שולט רודן אחר, וככל רודן הוא אינו יכול לשאת כל מי שיפגע במעמדו בשלטון. כשנתפשים מתמרדים נגד המשטר, וביניהם יהודים, – מזכירים האיומים כלפיהם את תנאי הכלא והעינויים בפולין לפני מלחמת העולם השנייה, והם אפילו יותר חמורים ויותר אלימים מפני שמנקודת ראותם של השלטונות, היהודי הנו תמיד יסוד זר, אף שהוא נולד פה לפני דורותיים, או שלושה דורות, הם אינם סובלים את ה“זר” המתערב בענייניה הפנימיים של המדינה.

(י"ג) חובה לזכור תמיד: בכל שלטון המצהיר “שאינו אנטישמי” – מצוי צוות עובדים שאנטישמיותם טבעית, כשכל אוכלוסייה רוויה באמונה קתולית. כל אימת שמחריף המצב במישור המדיני, חברתי וכלכלי, “טבעי” הוא שהאנטישמיות הרדומה תתעורר ותמצא לה את קורבנה המסורתי.

(י"ד) אם לפני מלחמת העולם השנייה בפולין “איימנו”, אנו היהודים, על הפולנים, שנפנה אל דעת הקהל בעולם הנאור, שנרים קולנו ב“חבר הלאומים” בג’נבה, הרי בשנת 1982 נזקק “העולם הנאור” עצמו לרחמי שמיים. תחת “חבר הלאומים” הוקם “ארגון האומות המאוחדות”, ושם מצטברות באופן אוטומאטי החלטות נגד הציונות, ונגד מדינת ישראל. עצרת האומות המאוחדות נשלטת בידי אש"ף!

(ט"ו) בסבך הנסיבות הפוליטיות המורכבות והמסובכות, ונוכח המצבים הקשים המעורפלים ו“העדינים”, שמחייבים הליכה על פני חבל דק, עומדת איתנה ההנהגה הציונית של “דאיא” במאבקה נגד כל האויבים הגלויים והסמויים, היא הודפת מיתקפות ועמדת יומם ולילה על משמר היישוב שם.

עד היום זכור לי “הטררא־מוטו” – “רעידת האדמה” הצבאית ב־1962. בזמן שפרצה המהפכה בבירה שהיתי בסנטה פה שבצפון ארגנטינה וחזרתי במטוס לבואנוס איירס. מאחר שהצבא סגר את נמל התעופה הארצי שבתחומי הבירה, נחת המטוס בנמל התעופה הבינלאומי בסייסה. שם מצאתי עצמי נפלט מתוכו לקראת המון חיילים חמושים. במהומה שנשתררה אבדה מזוודתי. הלשון הספרדית אשר בפי הצילתני. הכביש המוביל מסייסה העירה המה מרוב חיילים ומטנקים. אחרי שהפקדתי בידי הנהג את חיי, הוא הביאני אל המלון. בירכתי “הגומל” על שניצלתי בנס. הרהרתי בלבי כי זכות אבותי היא שהגנה עלי.

עשרים שנה חלפו מאז הזעזוע של שנת 1962 וממשלת ישראל עדיין לא הכינה תוכנית מפורטת וממשית להעלות בפרק זמן מוגדל כמאה אלף עולים פוטנציאליים, (ולוואי שיימצאו מאה אלף!…). בעת ביקורי הראשון בשנת 1953 בארגנטינה נמצאו אלפי יהודים מהמעמד הבינוני שרצו והביעו נכונות לעלות. בזמן ההוא קלטה המדינה רבבות עולים מצפון אפריקה במעברות ובפחונים, והנהלת הסוכנות היהודית לא יכלה להיפנות לקליטת עולים “יחסנים” מארגנטינה. בכל משפחה כזאת היו שניים, שלושה, או ארבעה ילדים. מכל אותם אלפי יהודים שהתכוונו לעלות נשארו כתשעים אחוז בארגנטינה. שעת רצון היתה והוחמצה. מאז, כל אימת שמתארע שוב איזה ארוע דראמטי, משגרת הנהלת הסוכנות היהודית שליח מיוחד “לתהות על המצב”, כאילו מצב הדברים אינו ידוע להם.

כיום לא עומדים עוד אותם מאה אלף עולים פוטנציאליים ומצפים בתור בנמל התעופה כדי להמריא ללוד. ולפי שאין סומכין על נס, קרואים אנו לשוב ולעורר את האהבה (המוטיבציה) עד שתחפץ ויתעוררו אחינו ללכת קוממיות למדינת ישראל.

במחצית שנת 1979 נסגר מטעמים כלכליים כתב העת הוותיק לעניני הגות ומדעי היהדות “דווקא”, שהיה יחיד מסוגו ביידיש בעולם היהודי כולו ויצא לאור בבואנוס־איירס; המו"ל ועורכו של “דווקא” היה במשך כל השנים הסופר שלמה סוסקוביץ'. החוברת הראשונה של כתב עת זה ראתה אור בחודש יוני

1. מיום צאתו לאור ועד סגירתו הופיעו 81 חוברות, שבכל אחת מהן היו בממוצע 120 עמודים. 29 מחוברות אלו הוקדשו לנושאים פילוסופיים, כגון אטיקה, אסתטיקה, מטפיסיקה, תרבות ופילוסופיה וכו‘; 17 חוברות דנו על דמויות אישים יהודיים גדולים מפילון האלכסנדרוני ועד אלברט איינשטיין וכו’. העורך, מר סוסקוביץ', השקיע מאמצים מרובים כדי להמשיך ולקיים בטאון זה, אך לשווא.

“דווקא” – תלת ירחון החפץ חיים, נטש את בואנוס־איירס, והשתקע בתל אביב ועורכו שלמה סוסקוביץ' ממשיך להיות עורכו. המו"ל הוא “המועצה העולמית למען יידיש ולתרבות ביידיש”.

מונטבידיאו:

בקיץ (1979) קידשה הקהילה הציונית בית עלמין חדש. “הנפטר” המכובד הראשון שהובא לקבורה היה העתון הציוני היומי “היינט”. מסופקני אם פרנסי הקהילה הורידו עליו דמעה אחת.

וכך שבק חיים לכל חי בבואנוס איירס “שריפטן” (כתבים) ירחון ליהדות, שייסד אותו צבי שווארץ בשנת 1942. אחרי מותו ערכה אותו, ניהלה אותו וטיפחה באהבה רבה אלמנתו לאה שווארץ ע"ה, אשה בעלת רמה אינטלקטואלית גבוהה. נוכחות אישיותה היתה מוחשת. הירחון היה מופת לאהבת ישראל ולקנייניו הרוחניים.

שבריר אור בהיאבקות היישוב על יידיש, מאיר לנו כתב־העת “דא” – לסיפרות ולבעיות תרבות חברתיות, שהחל לצאת לאור בשנת 1981, ועורך־כבוד שלו הוא שמאי גרינברג, עתונאי ותיק.

ואף על פי שבארגנטינה כבכל ישובים יהודיים בעולם חלה בשלושים השנה האחרונות ירידה רבה בחיי היהודים, רפתה היהודיות וכהתה היהדות, לא נס לחו של היישוב היהודי בארגנטינה הנאבק עם מלאכי חבלה כדי להמשיך להיות דבק באומה ובמדינת ישראל, תיכון לעד.

וכאן המקום אתי לציין בקורת־רוח רבה, כי ראש הקהילה בבואנוס איירס וראש ועד הקהילות בשנת 1982 הוא ד"ר אלברטו קרופניקוף, יליד ארגנטינה, הרואה ללבבם של רבבות בוגרי האוניברסיטאות השואלים: לאן!

בסקירה שמסרתי אחרי שובי מביקורי השני בארצות דרום אמריקה, בשנת 1960 אמרתי שאין מדינות אמריקה הלאטינית מונחות בכיסנו. לכן מן הראוי שאצטט מדבריו של אבא אבן במאמרו “הזנחה בעקבות המהפך” ב“מעריב” מ־7 באוגוסט 1980; “כאשר הייתי חבר הממשלה בהנהגתם של לוי אשכול ז”ל וגולדה מאיר ז“ל ערכתי עשרות ביקורים רשמיים בעשר מדינות לאטינו־אמריקניות. נתקיימו עשרות ביקורים של ראשי מדינות ושרי החוץ לאטינו־אמריקניים במדינת ישראל, ומאז המהפך ב־1977 נשתתקה התנועה הזאת כמעט לחלוטין”.

 

“לבדי”    🔗

בביקורי הראשון (1953) בארצות דרום אמריקה ראיתי מייד מה רב הצורך בספרות יסוד ציונית בספרדית ובפורטוגלית, מעין “ליקוטי ראשונים”. מאז לא פסקתי מלדבר על לב ראש המחלקה לארגון ולהסברה, הממונה על “הספריה הציונית”, שיתן דעתו על הוצאת ספרי יסוד בציונות בשתי הלשונות. ספרות זו לא תופץ בחינם אין כסף, אלא במחיר. כלל הוא: ספר שנותנים אותו בחינם, אינו זוכה ליחס של כבוד ואין קוראים בו. הצעתי נתקלה בתשובה: “אין תקציב!” אז אמרתי אל לבי: אחבר ספרון בספרדית “משה הס ותקופתו”, ואני “הגביר האדיר” אוציאו לאור. אמרתי ועשיתי. עבדתי במשך שנתיים, ובדצמבר 1964 יצאה לאור החוברת בהוצאת “לבדי”, כרמז להוצאתו לאור בכוחות עצמי.

אלף וחמש מאות עותקים ממנה נמכרו בדרום אמריקה. איגוד “פייאונרן פרויען” בבראזיל הוציאה את הספרון בפורטוגלית.

לקראת יובל ל“הצהרת באלפור” התחלתי בחיבור ספר חיים וייצמן. אחרי שלוש שנים של עמל הבאתי לנשיא המדינה, זלמן שז“ר ז”ל, ב־2 בנובמבר 1967, את העותק הראשון של הספר. הנשיא ביקשני שהספר יראה אור באותו תאריך עצמו. הבטחתי אמרתי וקיימתי. הספר נדפס ב־2500 עותקים; 2300 עותקים ממנו נמכרו בדרום אמריקה. מיכאל גלעד, נציג הגזברות של הסוכנות היהודית לאמריקה הלאטינית – במונטבידיאו, סייע להפצתו. משרד המסחר והתעשיה סייע לי בהעניקו לי תמריצי ייצוא וכל סכום כסף שקיבלתי בדולרים מסרתי לבנק, וכל הגורמים המקצועיים, שסייעו בהוצאת הספר באו על שכרם, גם מס הכנסה קיבל את המגיע לו כדין וכחוק.

שכר טירחתי היה הסיפוק הרוחני שהפקתי מחיבור הספר והוצאתו לאור.

הואיל והזכרתי בספרי את נשיא ארה"ב הארי טרומן, והבאתי בו את מכתבו מ־29 בנובמבר 1948 אל הנשיא חיים וייצמן, – שלחתי לו את ספרי.

אחתום אפוא את ספרי בהבאת שני מכתבים אלי אחד מהנשיא הארי טרומן ואחד מאבא אבן שר החוץ.

HARRY S. TRUMAN

Independence, Missouri

July 19, 1968

Dear Mr. Gelehrter:

Thank you for your very kind letter of June 3^rd, and for making available to me a copy of your book “Cahim Weizmann”.

It was my privilege to meet Dr. Weizmann at a critical time in the history of his people, and I found him a gifted and inspiring leader.

With best wishes,

Sincerely yours,

Harry S. Truman

Mr. Menachem Gelehrter

P.O.B. 7238

Jerusalem, Israel

שר החוץ

לכבוד

מר מנחם גלרטר

הסוכנות היהודית

ירושלים

ירושלים, כ“ח בשבט תשכ”ח

27 בפברואר 1968

מר גלרטר נכבד,

הנני מבקש להודות לך מקרב לב על שהואלת לשלוח לי את ספרך “חיים וייצמן” בלשון הספרדית.

בטוחני כי ספרך ימלא השליחות החשובה של קרוב בני נוער יהודי במדינות דוברות ספרדית, לרעיון הציוני ולמדינת ישראל. ספר מעין זה, נתבקש זה מכבר, ועזה תקוותי כי שכר עמלך יתבטא במציאת מסילה ללבו של נוער זה ובעידוד עלייתו לישראל.

בברכה,

אבא אבן

מלחמת יום הכיפורים תשל"ד (1973)

חסיה וישראל יקירי נפשי

אריאל

שערי דמעות לא נשלבות;

מדי בואי אל ביתכם־ביתי

ראיתי את פניך

ואור נדלק בלבי;

מדי ראותי את פניך

לא גרעתי עיני מהם;

חן הוצק בשפתותיך

מתק קולך השקט, שלוות נפשך, נועם דבריך המשוקלים;

בפתחי את דלת ביתכם שאלתי

איה אריאל;

אהבתיך, נפש זכה, לב זך, פה טהור

בדמך ריווית את ה“חווה הסינית” מעבר זה של תעלת סואץ

אוקינוסים של דמעות (שתי אותיות “דם”)

לא ימצו את מעמקי הכאב והיגון שבלב

יגון היחיד שנשתלב ביגון העם על בניו־בוניו.

בסיום הנני מביא מדבריו של פרופסור חיים וייצמן שכתב אותם למחרת ההחלטה ההיסטורית של האומות המאוחדות:

"סבורני שניטיב לעשות, אם נבקש מיהודי אמריקה לא רק עזרה בכספים אלא גם עזרה במקורות אדם. מצויים שם הרבה אנשים צעירים, שאוהדים את התנועה ושקנו להם נסיון רב בשירותי מדינה חשובים והם רוצים לעזור לנו. אנשים רבים מסוג זה מצויים גם באנגליה. זה יהיה מבחן קשה מאד לציונים; עליהם להראות, שהם מסוגלים להסתלק מתביעותיהם החוקיות על תארים ציבוריים גבוהים ועל עמדות אשר ייתכן כי הן מגיעות להם לפי פעולותיהם לשעבר. עליהם להכיר, כי טובת המדינה דורשת להביא כוחות חדשים והשקפות חדשות, שיטפלו בכל המצב החדש.

הרבה יהיה תלוי גם בחוקה. יהיה מקום להצטער, אם חוקת הריפובליקה החדשה תיעשה בדמותה ובצלמה של חוקת ההסתדרות הציונית. האחרונה מיוסדת על עיקרון הנציגות היחסית המוליך בהכרח לקיום מספר רב של מפלגות. עלינו להשתדל למנוע חזרה על הבחירות לוועד הלאומי – הגוף המייצג של יהדות ארץ ישראל, עד עתה.

סבורני, כי מוטב שתהיה לנו חוקה דומה לזו של האמריקנים, או שלא תהיה לנו כמעט כל חוקה כמו לבריטים, על כל פנים בזמן הראשון, ושנבחון את דרכנו מספר השנים הראשונות טרם נתקן תקנות חמורות וקבועות.

אולם כל הדברים האלה, אם בשטח הכספים, או בשטח התיקונים התחוקתיים עוסקים למעשה בצד החיצוני של המצב. כיוון שהמדינה היא רק אמצעי למטרה, מן ההכרח להסתכל במטרה, או בלשון אחרת, המדינה היא רק כלי, שיש לצקת לתוכו את התוכן, ומן ההכרח הוא לידע מה יהיה טיבו של תוכן זה.

… בטחוננו יהיה תלוי במידה רבה לא רק בצבאות ובציים שנוכל ליצור, אלא ביציבותה המוסרית הפנימית של הארץ, שהיא תשוב ותשפיע על יציבותה המדינית החיצונית.

… והמטרה היא לבנות תרבות גבוהה מיוסדת על העיקרים החמורים של המוסר היהודי." (“מסה ומעש” עמוד 446)

תם ונשלם

 

נספחים    🔗

מכתבו של חיים גרינברג אל מנחם גלרטר

ניו־יורק, 16 במרס 1950

מנחם היקר,

שלחתי לך אתמול מברק על הצלום הדרוש לך. טעית בדברים ששמעת ממני על האמריקאים. אמריקה, אמרתי, היא אדיבה ומנומסת, ובמדה ידועה גם נדיבה. אבל מי אמר לך שה“פארווערטס” הוא פרי אמריקה? כמה מן הקומפלימנטים שאני מוכן לומר על אמריקה אינם חלים על יהודי אמריקה, וביחוד על יהודים־מהגרים מסוגים מסוימים. אתמול הבטיחו לי כי סוף־סוף הדבר יעשה תוך ימים אחדים. אשלח לך את הצלום בדאר־אויר כשאקבלו.

אל תכעס עלי על שלא עניתי על מכתביך, כל הענינים שמסרת לי עליהם הם חשובים ואני באמת מודה לך על שטרחת והסבת את לבי ודעתי למספר ענינים שלא ידעתי עליהם. אל תשאל, מדוע לא כתבתי. לא היה לי פנאי? למה אשקר? פנאי במובן האריתמטי, היה לי, אלא שלא היתה לי שהות פסיכולוגית. בירחים האחרונים שבעתי יסורים, טרדות, דאגות בלי סוף. מחלת אשתי הממושכת והקשה, מחלתי אני, כל מיני סיבוכים והסחי דעת בלתי נעימים – כל אלה כאילו שתקוני, והיו לי ימים שלא מצאתי בקרבי את האנרגיה הדרושה, כדי לכתוב פתקא קטנה או לקחת את השפופרת בידי ולטלפן למי שהוא. מאליו מובן, כי זה השפיע גם על עבודת המחלקה ועניניה, אולם זה הוא פרק מיוחד, שאולי לא כדאי ברגע זה להרחיב עליו את… הכתב. לפני ימים אחדים שלחתי לך העתק ממכתבי למוריס וממכתב זה תוכל ללמוד קצת על הנעשה.

אני מפליג לצרפת בששה באפריל. אעשה ימים אחדים בפריז, וביום 17 בבוקר אגיע ללוד. ממברקו של מוריס שקבלתי הבוקר אני רואה שאותו הערב, כלומר ביום 17 באפריל, אצטרך לנאום בירושלים ב“סימפוזיום” הנערך שם על עניני החנוך והתרבות בגולה. קצת קשה יהיה הדבר אחרי לילה של טיסה מפריס, אולם סומך אני על אוירא דירושלים.

משתוקק אני לראותך ואני מקוה, כי תהיינה לנו לשנינו הזדמנויות נעימות לבלות יחד בשיחת רעים.

שלך באהבה

(–)

חיים גרינברג

ארכיון ציוני כללי 257/10 A

חיים גרינברג אל מנחם גלרטר

ניו־יורק, 12 בספטמבר 1950

גלרטר היקר,

מהיום שחזרתי לאמריקה לא היה לי אף יום אחד של קורת רוח או מנוחה אמתית. טרוד אני כאן יום אחר יום (גם בשבת שלנו ובשבתם הם), ואם אינני טרוד, מטרידים אותי, ומלבד זה מקרי מחלה במשפחתי שהדאיגו ועוד ממשיכים להדאיגני. אם תוסיף לכך, שיצאתי את הארץ עיף ויגע, ושהימים שבליתי בפריס ממש הרעילוני (רעל־צואה של פריס היהודית וביחוד הציונית) וקשה לי עד היום להקיא את הרעל, תבין שלא “לקקתי דבש” בירחים האחרונים. עושה אני עכשיו מה שאני עושה – ממש בכוחותי האחרונים. והעשיה אינה קלה בכלל. מלבד מכשולים ועכובים אוביקטיביים, לא הצלחתי גם בהקמת המנגנון; לא פה ולא בירושלים. מבחינה מנגנונית ניו־יורק גרועה מירושלים. אנשים כנים וישרים, גם יפים – ובכל זאת אין על מי לסמוך, ועלי לטפל גם בפרטים, ואם אינני מטפל בהם, אני והעניין עצמו נענשים על כך. דבר המכון בקולומביה נתפרסם כאן בעתונות הכללית בצורה יפה. לא רק שהודגש תפקיד הסוכנות בהקמת המכון, אבל אפילו נאמר בעתונים החשובים ביותר מה הם הסכומים שהסוכנות משקיעה במוסד בתור שותפה של האוניברסיטה. גם בגילוי הדעת של האוניברסיטה עצמה שעליו, כנראה, יסד ה“פוסט של ירושלים” ידיעותיו, נזכרת הסוכנות, ואינני מבין באמת למה הושמט חלק זה. אולם לא זה העיקר. העיקר הוא שהמכון יתחיל בעבודתו בסוף החודש הזה, ואם הוא באמת יצליח בשנתו הראשונה, הפרסומת הדרושה תבוא מאליה.

על הקונגרס העברי העולמי יודע אני מן העתונות, מזו שבארץ ומזו שבאמריקה, ולא נתרשמתי במיוחד. קראתי, כמובן, מתוך ענין רב גם את הדברים שאתה כתבת לי בטובך. ההד? לא שמעתיו. “הד החנוך” האחרון מתמרמר על חוסר ההד בארץ ובעתונות הארץ. כאן לא עשו הידיעות על הקונגרס שום רושם ניכר. לפני שבועיים בורובסקי חזר לארץ והודיע לעתונות כי החליטו בירושלים ליסד קרן של מיליון דולר ושבקרוב יגיעו לאמריקה חמשה שליחים ממדינת ישראל בשם הברית העולמית, וביניהם יהיה גם חבר הקבינט הישראלי. אתמול טלפן אלי ריבולוב והכחיש את הידיעות שבאו כאן בעתונים (אולם לא הבטיח להכחיש אותן בעתונים גופא). מיליון? מאין נקח ומי יתן לנו? לא היתה החלטה על כך. החליטו להשתדל להשיג מאה אלף דולר, והם מקוים כי הסוכנות תעזור להם בהשגת האמצעים. חמשה שליחים? לא היתה החלטה על כך. חשבו על שנים וגם בשביל השנים עדיין אין אמצעים. שר המדינה שיבוא בשליחות הברית לאמריקה? הוא אינו יודע על זה כלום, ולפי מיטב ידיעתי גם לא היה על זה שום משא ומתן, והוא מבין שאין לכך גם שום תקוה. הוחלט, הוא סיפר לי, להתקשר עם הסוכנות (מתי) על שיתוף־פעולה, והוא שואל אם כדאי לנו להפגש. שאלתיו מדוע לא התחילו במשא ומתן עם הסוכנות בירושלים – בלעדי: סוף־סוף אני הנני הגבר שעיקר כוונתו להציק ולהרע. הוא סיפר לי שנתקיימה, לאחר הקונגרס, פגישה עם לוקר, אבל הוא היה עצבני, מלא מרירות משום מה, ואפילו לא מנומס. הסכמתי לפגישה בסוף החודש, אבל לא tete־a־tete (כלומר ריבולוב ואני), אלא חבר אנשים של ה“ברית” ומספר אנשים של הסוכנות. אין אני רוצה להיות הנושא ונותן והפוסק היחיד בענין זה. התניתי גם תנאי: א) עלי לקבל לפני הפגישה רשימה מלאה של צירי הקונגרס לפי מקומות מגוריהם (יהודי מאורוגוואי שהשתקע לפני שנתיים בארץ ושיצג את “ארצו” בקונגרס איננו בעיני שליח או ציר); ב) שימציאו לי את כל ההחלטות בדרך רשמית – שאחר כך האחד לא יגיד כי החלטה זו או אחרת לא החלטה; ג) שיביאו אתם תכנית של פעולות ומעשים מסוימים ולא סתם דברי מליצה, כמו החיאת הלשון העברית או הקנאתה להמוני ישראל בכל התפוצות. הוא הסכים לתנאים שהצגתי. נראה.

אגב, בפובליסיטי שלהם קראתי כי בקונגרס השתתף גם ציר מרוסיה המועצתית או מאחת מארצות־הגרר. מה זה? האם רוצים הם, כי אאמין להם, כי בא משם ציר במיוחד, ועכשיו לאחרי שלקח חלק בקונגרס הוא יסכן את נפשו וישוב למקומו מאחורי מסך הברזל על מנת להמשיך את פעולתו העברית או להתחיל באיזו עבודה תרבותית? ודאי היה מישהו שהצליח לברוח משם, לשם בריחה ולשם עליה, ומכיוון שהגיע לירושלים בא לקונגרס. אם זו היא העובדה, ה“בלוף” למה?

כתבת לי על איזה שוטה בן פיקהאלץ שאמר כי אני מתנגד לקונגרס משום ש־אידישיסט אני. שלחת לי גם רשימה שנדפסה ב“גליונות” ושעל החתום בא איזה מתג. אינני יודע מי הוא, אבל למה מדפיסים דברי שטות כאלה? בספרות ההשכלה לא היו אלא שני סוגי אנשים: העובדים לתבונה בת השמים ולצדק העולמי ומורדי האור (בין מורדי האור מצאנו גם את הבעש“ט ואת רבי נחמן מברצלב, ואת רבי פנחס מקוריץ, ואת בעל ה”קדושת לוי", ואת בעל “התניא”). אצל הבולשביקים ישנם רק בולשביקים ופשיטסטים־אימפריאליסטים. באמצע אין כלום, אין בעולם אלא שני צבעים: לבן ושחור. מה אעשה והקשת יש בה יותר משני צבעים? הקדוש ברוך הוא לא רצה בצמצום של שנים, ונתן לנו – מלבד לבן ושחור – גם את כחול השמים וירק הדשא, ואת הדם שלנו עשה אדום, וצונו על התכלת? אינני יודע מיהו המסתתר מאחורי הפסבדונים מתג (אינני יודע מדוע עלה על זכרוני הביאי “מתג לחמור”, כמדומני מ“משלי”), אולם מענין הדבר שהוא מדבר לא לגוף הענין אלא על אחריות “קדמונית”. השאלה שלו, אם אמרתי מה שאמרתי בשמי הפרטי או בשם הסוכנות – כאילו אני מצווה להביע בכל מאמר שאני מפרסם בחתימת שמי הפרטי את דעת הסוכנות וכאילו זו האחרונה מחוייבת היא שתהא לה דעה מוצקה משלה על כל ענין השנוי במחלוקת. איני יודע מה היא ההגדרה “עבריות” (מלה משונה מאד) אבל אם היא טוטליטרית, אני שונא אותה תכלית שנאה. אין לי אמונה בעתידה של אידיש, אבל שנאה או בוז לאידיש, התנכרות לאידיש מעוררת גועל נפש. זהו חוסר תרבות במלוא מובן המלה – לא, ברבריות. איני יודע איזה מאמר משלי בא לידי הכותב, הרוצה כנראה במתג ורסן כדי לבלום את פי, אבל על היחס שלי לעברית ולאידיש אפשר לדון לפי מאמרי האחרון ב“בצרון”, שאני שולחו לך בזה. מלחמה לה' בטשקה. ביחוד בטשקה תרבותית או לשונית, גם בטשקה הדוגלת בלשון הקודש.

קראתי גם את ההתקפה עלי ב“על המשמר” ולא התפלאתי. יבוא יום ויכתבו על כמוני, שמכרנו את עצמנו (מכירה ממש) לוולסטריט. על בגידתי בסוציאליזם ועל אמונתי כי “נצח הקפיטליזם לא ישקר” תקרא במאמרי האחרון “לעתידו של הסוציאליזם”, שהנני שולחו לך היום. אמנם, במקום אחר כתבתי, כי אם תהיה מלחמה בממדים עולמיים וארץ ישראל, חס וחלילה – אחרי “פוטש” והשתלטות סוביטית על המדינה – תהיה שותפה אקטיבית במלחמה זו על הצד הקומוניסטי, מן הדין הוא שיהודי אמריקה (וארצות דמוקרטיות בכלל) ילחמו גם במדינת ישראל (כדי לשחררה משיעבוד סוביטי). אין לקדש ממשלה סוביטית המורכבת יהודים – ושאינה יכולה להיות ממשלה עצמאית, כמו שאין ממשלות עצמאיות ב“דמוקרטיות העממיות” – רק משום שמושבה בירושלים. אני מתפלל לשלום בכל יום ויש שאני חושב לפעמים שאין בעולם שוחר שלום כמוני, אבל אם תבוא השואה האוניברסלית, כל אחד מאתנו יצטרך, כמאמר הגרמני Farbe bekennen, ואני מוכן, בקונסטלציה הטרגית שעמדתי עליה למעלה, לעשות כל מה שבכוחי כדי לשחרר ממחנה הריכוז, אשר מדבר עברית יחזיק בו את בן־גוריון ואת שרת, ואת גולדה, את ברל לוקר ואותך. אם בולשביזם הוא מטרה, הוא אינו הופך ברכה כשהוא מתבצר בארץ ישראל. אין אני מאמין באלחימיה כזו. מה, אין זה פטריוטיזם שלם? אוי ואבוי לפטריוטיזם עברי וישראלי, אם אנשי [מפ"ם] הם דבריו. כמה מהם – אני מאמין לא כולם – יהיו הראשונים לסתום את הגולל על עצמאותה של מדינת ישראל ולרתום את הישוב ברכבי פרעה המודרני.

יש לי עוד כמה ענינים שרציתי לעמוד עליהם, אלא שמוכרח אני להפסיק.

ענין ידידנו יהודה, בדרך כלל, נראה לי, אולם יפה לחכות עוד ימים מעטים לשובו של צוקרמן. אתישב אתו ואודיעך בקרוב.

בענין פריס עדיין לא עשיתי דבר. הועידה, כידוע לך, לא תתקיים באוקטובר. מחכה אני לידיעות מפריס וגם מירושלים על תאריך חדש. עוד אשוב לכתוב לך בענין זה.

ובסוף – ובראשונה! – לשנה טובה. יהיה רצון ותהיה זו שנת שלום.

שלך בידידות ובהוקרה,

(–)

חיים גרינברג.

אצ"כ 257/10A

חיים גרינברג אל מנחם גלרטר

ניו־יורק, 17 במרס 1952

גלרטר היקר,

לא, שום מחלה לא עכבה אותי, תודה לאל, מלנסוע לירושלים לישיבת המליאה. אי־אפשר לי התפאר יותר מדי במצב בריאותי, אבל רגלי מתנועעות, פי ממלל, עיני פקוחות, מוחי קולט וידי כותבת (לפעמים בעל כרחה). מי שיש לו יום עבודה ארוך – גם שבוע עבודה ארוך, ללא שבתנו וללא שבתם – כמו שיש לי, יכול ללכת גם לשבועות אחדים לארץ ואפילו להשתתף בישיבות עגומות. החלטתי שלא לילך הפעם לישיבה מסיבות אחרות, ודווקא לא משום סיבות “פוליטיות”. צבי לוריא אמר מה שאמר בהגיעו לארץ, ומשהו מדבריו קראתי גם בשני עתונים ישראליים. נתקבל רושם שלא באתי משום שאני “ברוגז” על החזן; משום שיש בי מרירות רבה נגד אישי הממשלה. לא דובים ולא יער. כשיש בי מרירות רבה נגד הממשלה או אישיה, דווקא אז יש לי צורך להיות בארץ ולשפוך את מרירותי באופן ישיר. ישנם אישים בממשלה (לא רבים) שאינני מתבייש בפניהם לאמר להם את האמת או את מה שנראה לי כאמת. יש בהם מושפעים ויש שאינם מושפעים. אולם היחסים האישיים אינם מתקלקלים על ידי כך. כמובן יש לי טענות. אין אני רוגז על היחס שנוהגים בה בסוכנות בקשר עם ה“סטטוס”. כשאני לעצמי אינני מיחס לכל הענין ערך גדול. מה שחסר לה לתנועה הציונית בימינו אלה הוא לא “Status” כי אם “Stature”, וזו אי אפשר להשיג ע“י החלטה שתתקבל בכנסת. שום סטטוס כללי לא ישפר כאן, באמריקה, את המצב בעניני המגבית. אם ינהלו כאן את העסקים, כמו שניהלו אותם בזמן האחרון, ללא הסכם, ללא תיאום, ללא סדר, כשני תגרים – מתחרים, תגר אחד שמו המגבית ותגר שני שמו המלוה הלאומי של ממשלת ישראל – נענש כולנו על כך ואנשי המקומות יאמרו גם לממשלה וגם לנו “A Plague on both your names”. צריך שיהיה כאן באמריקה, במקום הפעולות, גוף בעל סמכות, להכניס סדר ושיטה ושיתוף פעולה בכל הענינים ה”פיסקליים". על זה כתבתי לב. ג. ברורות וקשות.

לא באתי לישיבה מטעם אחר. דווקא בחודש זה, במרס, היו כאן ענינים שאי אפשר היה לי להפקירם. עסקתי במשך כמה ירחים בהקמת גוף אמריקאי להחדרת העברית והתרבות הישראלית באוניברסיטאות ובבתי ספר התיכונים הכלליים, בממדים ארציים ולא לוקאליים. סוף־סוף עלה בידי להשיג בשביל זה את האנשים (יהודים ולא־יהודים) שהיו דרושים לי לכך. והיה צורך גדול לתת לדבר אופי פחות או יותר פורמלי ולהתחיל בעבודה. לו דחיתי את הענין לשבועות אחדים, אי־אפשר היה להתחיל בעבודה באפריל או במאי והייתי צריך להמתין עד ספטמבר ועל ידי זה אולי לאבד שנה שלמה. שקלתי דבר נגד דבר ובאתי לידי מסקנה, שענין קונקרטי זה – ביצועו או אפילו נסיון רציני לבצעו – עדיף מהשתתפותי בישיבת המליאה.

תודיע לי בטובך מתי בדיוק אתה אומר לצאת את הארץ. הייתי רוצה גם לדעת מה הן הארצות שאתה אומר לבקר. לא היה ברור לי ממכתבך, אם תבקר את ניו־יורק לפני צאתך לאמריקה הלטינית או רק אחרי שהית־מה בארצות אחרות. בטוח אני למפרע, שתוכל לעזור לנו במחלקתנו עזרה רבה.

והנני שלך בידידות ובאהבה

(–)

חיים גרינברג.

אצ"כ 257/10A

חיים גרינברג אל מנחם גלרטר

ניו־יורק, 29 במרס 1951

גלרטר היקר,

היתכן? “פשוט” בתכלית הפשטות. שותק אני ירח על ירח רק משום שאין לי פנאי. “פנאי” אני אומר, ולא “זמן”. אם יאמר לך אדם – ויהיה הטרוד שבטרודים – כי במשך תקופה די ארוכה לא היה לו “זמן” לשיחה טלפונית או לכתיבת מכתב, אל תאמין לו. אפשר לכתוב מכתבים (ואני כותבם) גם “בין הזמנים”. אולם פנאי – שאני. גם פנאי איננו זמן פנוי, זמן שהוא כולו ריק או כולו חלל (אין זמן כזה). פנאי הוא זמן בו אדם פנוי – יותר נכון מופנה – לתוך עצמו, לתוך פנימיותו. ובזמן כזה לא זכני גורלי בשנה זו. מכתבי עסק או מכתבי שיגרה כתבתי למאות: הם לא דרשו ממני פנאי. אולי זהו הסוד לתופעת דורנו, בו אינם מרבים בכתיבת מכתבי אהבה וידידות (חברת הטלגרף באמריקה, WESTERN UNION, יש לה סיסמה (“Don’t write ־ Wire”). האדם המודרני איננו מופנה במידה הדרושה כלפי עצמו ואין בו אותה השלוה הפנימית שהיא דרושה למה שהקתולים קוראים “Communication”. שתי אמנויות גדולות הולכות וגוססות: כתיבת מכתבים שיש בהם משום השתפכות הנפש ו… תפילה.

היכן מצינו מאמר זה? “חיים המסיחים את דעתו של אדם מן העיקר אינם קרויים חיים”. שקרתי בשאלתי. אין מאמר כזה, אבל ראוי הוא לתפוס מקום, אחרי עריכה סגנונית מספיקה, ב“ספר האגדה” האפור של זמננו.

תוסיף לכך – צרות. צרות, טרדות ותלאות. מיום שחזרתי לאמריקה ביוני ועד היום הזה לא היה לי אף יום אחד של שלוה נפשית. ביתי הקטן מתנסה ביסורים שהם למעלה מכחותינו. אם אשתי, שישבה אתנו כל השנים שאנו נמצאים באמריקה ושבננו גדל על ברכיה, חלתה מחלה ללא מרפא. זקנה האשה (היא למעלה משמונים) ובכל יום היא מתפללת למות בתור גואלה היחידי. מחלת עור משונה, שאין לה שם ולא דיאגנוזה ולא ארוכה ושגורמת לה לישישה כאב בלתי פוסק. מעבירים אותה מבית חולים לבית חולים, ומזור אין. שנה זו לא ידעתי על מי לחוס קודם: על הזקנה, על אשתי ועל בני. אוירה היסטרית מן הבוקר עד הלילה – ובלילה. אשתי המסכנה ברכיה כושלות. אין לה כבר הכוחות הפיסיים הדרושים לריצות המרובות ממקום למקום, מרופא לרופא, מבית חולים לבית חולים. הוצאנו כבר בשנה זו הון רב לרפויה שאין בו משום רפוי או תוחלת כל שהיא. אבל לא זה הוא העיקר. קשה לי לראות בצרתה של החולה ועוד יותר קשה לי לראות ביסוריהם של אשתי ושל בני. על עצמי לי יש כח סבל עצום, או לכל הפחות כך שכנעתי את עצמי. יש שאני עוזב את כל הענינים שלי וממהר הביתה במטרה אחת ויחידה: להאכילם. יודע אני כי בהעדרי גם אינם אוכלים – מקוצר רוח ומעצבנות קשה. לאמתו של דבר, עלי לטפל לא בחולה אחת אלא בשלשה חולים, ואנשים טובים מזכירים לי מזמן לזמן כי גם אני שמשון הגבור עולה עלי בגבורתו.

אולם מצוה היא להתאמץ ולאזור כח ולהתגבר על העינויים והנסיונות.

מכתביך משמשים לי מקור הנאה רבה ויש שאני לומד מהם דברים חשובים. האם אודה לך גם על העתונים ועל קטעי העתונים? אתה מבין בעצמך כי אי אפשר לי לעקוב אחרי כל מה שהולך ומתפרסם בארץ ומשבח אני את טעמך על בחירת החומר שאתה עושה בשבילי לפרקים קרובים.

על עסקי העבודה שלי לא אכתוב הפעם. תאמר לויליכר שיתן לך לקריאה קצת ממכתבי למוריס ואליו. מתוך מכתבי תראה באיזו מידה אני מרוצה או לא־מרוצה מהפעולות שנעשו בשנה זו.

מקוה אני לראותך בארץ בעתיד הקרוב. משתוקק אני מאד לפגישותינו ושיחותינו.

שלך באהבה,

(–)

חיים גרינברג.

אשר וילכר מנהל משרד המחלקה לחנוך ולתרבות בגולה

ד"ר נתן מוריס מנהל המחלקה לחנוך ולתרבות בגולה

אצ"כ 257/10A

מכתבים מאת אברהם שבדרון אל מנחם גלרטר

ירושלים, י“ב טבת תר”ץ

(ינואר, 1930)

ידיד וש"ב (שאר בשרי) חביב!

רב תודות לך בעד שנזכרת בי ושלחת החטיבה לאוספי! בודאי וודאי שיכול אתה לעזור לעבודתי ולחטט ולמצוא שם כתבים שונים מרבנים גדולים מזמנים שעברו – וזכותך תגדל מאד. גם מגדולי ההשכלה, הספרות וכו'. שמח אני שעובד אתה עבודת הוראה חשובה בגמנסיה עברית. השתדל רק דבר אחד הנחוץ לנו כאויר לנשימה: שאף אחד או אחת מתלמידיך ותלמידותיך לא “יתדקטר” כי אם ש“יתחלץ” ויבוא לארץ.

אסתר עכשיו יצאה לכמה חדשים עם בעלה כדי לסדר תערוכות.

אצלי שלום. אני חי בדחקות ועובד מזמן לזמן בעבודת אוספי. למזכרת ידידות אני שולח לך קצת מפרי עטי פה בארץ.

ירושלים, י“א שבט תרצ”ב

שאר בשרי רב חביבי,

מפני סיבות בלתי נעימות שונות לא עניתי לך עד היום, ואתך הסליחה. אבל את הדבר המעשי לא החמצתי אף יום ופניתי תיכף למזכיר האוניברסיטה ומסרתי לו את מכתבך על שאלותיו. הוא ענני כי כמה ימים לפני זה קיבל את השאלות האלה מאת מנהל הגמנסיה שלך והוא ענה לו על כל שאלותיו, ובודאי נודע בינתיים גם לך דבר תשובה בו.

המזכיר הטעים כי לא נכון הדבר כי האוניברסיטה כאן מפליאה לרעה את הגימנסיות של “תרבות”. אדרבה, מבוגרי הגמנסיות הכלליות היא דורשת תעודות בגרות, בעוד שמהגמנסיות של “תרבות” (ומהגמנסיות היהודיות בכלל) היא מסתפקת בתעודות גמר.

דבריך על ביאליק עניינו אותי מאד, ושמחתי על שהעלית את זכרוני לפניו. שמור אצלי מכתב בעטו עלי ועל ד“ר פראגר המו”ל של “אחרי הפוגרום”. ביאליק היה אז ברוסיה ולא יכולנו לשאול את פיו. לי לא היה כל שמץ של הנאה מהתרגום, יען ההכנסה היתה מוקדשת ליתומי הפוגרום בלבוב 1918 (באמת לא נתן המו“ל הנ”ל אף פרוטה גם להם, באמרו שלא הרויח, ע"י ירידת הוואלוטה).

בדבריך על הציונים – “הציונים” צדקת. אני, כידוע לך, מקטרג ותיק עליהם מאז. האם קראת את 1) ה“ציוניסטענפרעדיגט” שלי? כמדומה לי ששלחתיה לך בזמנה. אני שולח לך עוד קטרוג מתוך ה“מאזנים”, גם מחברתי על “ברית שלום” ושתי רשימות ב“דבר”.

2) אנא הודיעני איזה עתונים ארצישראלים אתה קורא בקביעות, יען אני כותב מזמן לזמן בעתונות זו וטוב שאדע לשלוח לך איזה דבר מיוחד. הקראת “פסימיסטים שעתנו הגיעה” שלי, שהופיעה ב“מוסף” באלול תר"ץ?

את דעתי על המתלמדים מכל הסוגים לא שניתי. גם פה מורגשת תנועה לדוקטוריזציה במקום פרודוקטיביזציה. במחברתי על “ב”ש" (ברית שלום) תמצא מקום שבו אני מדבר קשות על הענין הזה. “היכלי התורה שעל הר הצופים” כפי דבריך, אינם משמחים אותי כלל וכלל ואני מתגאה, כאז כן עתה, רק בהכלי הקדחת אשר בוודאי חווארת בלבד.

אסתר יצאה עם בעלה לחו"ל לזמן מה עוד לפני 2 וחצי חודשים בערך.

היה שלום ומבורך בכל טוב סלה.

ירושלים, ג' שבט תרצ"ג (1933)

אין לי פה כל קשר וכל השפעה, ובכתיבתי לפעמים רשימות אופוזיציונליות (לא ריביזיוניסטיות) נגד גדולי הדור מכל המפלגות (אני בלתי מפלגתי) אין בכדי להרים את קרני בעיני בעלי היכולת.

והראיה: לי בעצמי אינני יכול לעזור. אני מקבל מהספריה כ־4,000 (ארבע) לירות, בעוד שהשמש מקבל כ־10־11, הכתבנית במכונה 12־15 לירות, וישנם זוגות המקבלים עד ארבעים לירות כמעט וישנם פקידים המקבלים באוניברסיטה 35־40 ופרופסורים עד 65 לירות וכדומה. ואני חי בדחקות גדולה ובבדידות גמורה, ועובד בכל זמני הפנוי באוספי, עפ“י רוב שלעמל”ק (שלא על מנת לקבל פרס). משרה אחרת או משכורת אחרת אין לי. לפעמים איזה מאמר או איזה הוראה לשעה ואתה מכיר את ה“גליקען” שבדברים אלה. הן בעצמי הנני חימאי ממקצועי ואין לי כלום.

אסתר ובעלה עתה בחו"ל, בגנף.

היה שלום ומבורך בכל טוב

ירושלים, כ“ג אדר א' תרצ”ה

שלום רב וברכה מרובה.

את מכתבך הראשון לא קבלתי. אני חי בבדידות גמורה. אין לי “קשרים” ולא אפשרות השפעה על הגדולים ובעלי היכולת וגם אינני מבקש את קרבתם, אינני בא אל ביתם ולא אל משרדיהם ולא אל מסיבותיהם ולא אל נשפיהם ויובלותיהם, ואינני רוצה לראות את פניהם ומצפצף על כולם, וחי באופוזיציה נגדם, לא אופוזיציה מפלגתית, אלא ציבורית.

לפני זמן מה ביקש ממני אחד שאמליץ עליו ועניתי:

“אם רוצה אתה להיות בטוח בכך כי לעולם לא תקבל את המשרה המבוקשת והרצוייה, הרי צריך אני רק פעם אחת לדבר בך למענך”. והריה להשפעתי: מצבי אני, שאין לי לא משרה קבועה ולא פרנסה ולא כלום ואני חי בפחות מחמש לירות לחודש.

את שוקן ראיתי לפני 12 שנים והוא היה כאן עתה כמה חדשים ולא השתדלתי לראות את פניו, פני הנדבן הגביר האדיר וכו'.

ואני מברכך שתגיע למחוז חפצך כאוות נפשך.

בכבוד רב ובהוקרה

ע' אצ"מ 257/22A

הנציגים היהודיים בסיים ובסינאט (1922־1927)    🔗

צירים לסיים

1. קארל אייזנשטיין (צ"כ) מזרח גליציה חבר הוועדה למסחר ותעשיה, חבר הוועדה לענייני עבודה

2. ד"ר אברהם אינזלר (צ"כ) מזרח גליציה חבר הוועדה לענייני אדמיניסטרציה חבר הוועדה לעבודות ציבוריות

3. הרב שמואל ברוד (מזרחי) קונגרס פולין חבר הוועדה לענייני צבא

4. יצחק גרינבוים (צ"כ) חבר הוועדה לענייני חוקה, חבר הוועדה לענייני אדמיניסטראציה

5. מאכסימיליאן אפולינארי הארטגלאס (צ"כ) חבר הוועדה לחוק ומשפט

6. ד"ר דב ברנארד הויזנר (מזרחי) מזרח גליציה חבר הוועדה לחינוך, חבר הוועדה לעניינים אגראריים

7. אליעזר צבי הלר (התאחדות) מזרח גליציה חבר הוועדה לענייני עבודה

8. משה לייב הלמן (מזרחי) חבר הוועדה לעבודות ציבוריות

9. ד"ר שלמה ויינציהר (בלתי מפלגתי) חבר הוועדה לבריאות הציבור

10. ד"ר יעקב ויגודסקי (צ"כ) חבר הוועדה לחינוך

11. ואצלאוו וישליצקי (בלתי מפלגתי) חבר הוועדה לתקציב, חבר הוועדה למסחר ותעשיה

12. ד"ר אמיל זומרשטיין (צ"כ) מזרח גליציה חבר הוועדה לעניינים אגראריים, חבר הוועדה לחוק ומשפט, חבר הוועדה לתחבורה

13. ד"ר אברהם זילברשיין (התאחדות) מזרח גליציה

14. ד"ר אברהם יהושע טהון (צ"כ) מערב גליציה חבר הוועדה לענייני חוץ

15. הרב אהרן לווין (שלובי אמוני ישראל) מזרח גליציה חבר הוועדה לחינוך

16. אברהם לווינסון (התאחדות) חבר הוועדה לענייני חסות ציבורית

17. ישראל מיכאל לובלינסקי (צ"כ) חבר הוועדה לחוק ומשפט

18. לייב מינצברג (שלומי אמוני ישראל) חבר הוועדה לבינוי

19. רוזה מלצר (צ"כ) מזרח גליציה חבר הוועדה לענייני חסות ציבורית

20. פייבל סטעמפל (שלומי אמוני ישראל) מזרח גליציה חבר הוועדה לענייני צי, חבר הוועדה לתחבורה

21. אליעזר סירקיס (שלומי אמוני ישראל) חבר הוועדה לריפורמות אגראריות

22. יהושע השל פארבשטיין (מזרחי) פולין קונגרסאית חבר הוועדה לפיננסים

23. ד"ר שמעון פדרבוש (מזרחי) מזרח גליציה חבר הוועדה לענייני בינוי

24. ד"ר שמחה בונם פלדמן (מזרחי) פולין קונגרסאית חבר הוועדה לחוק ומשפט, חבר הוועדה לענייני צי

25. משה פרוסטיג (צ"כ) מזרח גליציה חבר הוועדה לפיננסים

26. נח פרילוצקי (מפלגה עממית)

27. אליהו קירשברוין (שלומי אמוני ישראל) חבר הוועדה לענייני צבא

28. ד"ר יזשי רוזנבלאט (צ"כ) חבר הוועדה למסחר ותעשיה

29. ד"ר ליאון רייך (צ"כ) מזרח גליציה חבר הוועדה לחוק ומשפט, חבר הוועדה לענייני חוץ

30. הנריק רייצס (בלתי מפלגתי) מזרח גליציה

31. ד"ר הנריק רוזמרין (צ"כ) מזרח גליציה חבר הוועדה לתקציב, חבר הוועדה לענייני צבא

32. ד"ר יצחק שיפר (צ"כ) חבר הוועדה לענייני הגירה, חבר הוועדה לענייני אדמיניסטרציה, חבר הוועדה לענייני עבודה

33. ד"ר קופל שווארץ (ההתאחדות) מזרח גליציה

34. הרב מאיר שפירא (שלומי אמוני ישראל) חבר הוועדה לעניינים אגראריים

35. ד"ר דוד שרייבר (צ"כ) מזרח גליציה חבר הוועדה לחוק ומשפט, חבר הוועדה לענייני עבודה, חבר הוועדה לענייני רגולאמין

צירים לסינאט

1. יעקב בודק (צ"כ) מזרח גליציה

2. הרב ד"ר מרדכי בראודה (צ"כ) חבר הוועדה לחינוך ולתרבות, חבר הוועדה לענייני רגולאמין

3. יצחק באומינגר (שלומי אמוני ישראל)

4. משה דויטשר (שלומי אמוני ישראל)

5. ד"ר יוליוש וואורצל (צ"כ) מזרח גליציה חבר הוועדה לחוק ומשפט, חבר הוועדה לענייני רגולאמין

6. אברהם טרוסקר (בלתי מפלגתי) חבר הוועדה למשק ציבורי

7. אשר ישראל מנדלסון (שלומי אמוני ישראל)

8. משה קרנר (צ"כ) חבר הוועדה לענייני אדמיניסטראציה, חבר הוועדה למשק ציבורי

9. ד"ר מיכאל רינגל (צ"כ) מזרח גליציה יושב ראש הוועדה לחוק ומשפט, חבר הוועדה לענייני חוץ, חבר הוועדה לענייני צבא

10. ד"ר פישל רוטנשטרייך (צ"כ) מזרח גליציה חבר הוועדה לפיננסים, חבר הוועדה לתקציב

11. הרב יצחק רובינשטיין (מזרחי) חבר הוועדה לחינוך ולתרבות

12. רפאל שרשבסקי (בלתי מפלגתי) חבר הוועדה לפיננסים, חבר הוועדה לתקציב, חבר הוועדה לענייני חוץ, חבר הוועדה לענייני צבא

הנציגים היהודיים בסיים ובסינאט (1928־1933)    🔗

חברים ב“קולו היהודי” (הסיעה היהודית הלאומית)

צירים לסיים

1. קארל אייזנשטיין

2. הרב שמואל ברוד

3. יצחק גרינבוים

4. אליעזר צבי הלר

5. מאכסימיליאן הארטגלאס

6. ד"ר יעקב ויגודסקי

7. ד"ר אברהם יהושע טהון

8. ד"ר מאכסימיליאן לזר

9. יהושע השל פארבשטיין

10. ד"ר יזשי רוזנבלט

11. ד"ר הנריק רוזמרין

12. ד"ר ליאון רייך

13. חיים ראסנר

צירים לסינאט

1. שלום בודזינר תעשיין בלודז – יהודים חרדים בלתי מפלגתיים

2. ד"ר יוסף דווידסון רופא בווארשה, ציוני

3. אינג' משה קרנר מהנדס בווארשה, ציוני

4. הרב יצחק רובינשטיין רב בווילנה, מזרחי

5. ד"ר צמח שבד רופא בווילנא, מפלגה עממית

6. ד"ר דוד שרייבר עורך דין בלבוב, ציוני

מלבדם נכנסו לסיים ואצלאוו וישליצקי ואליהו קירשברוין שנבחרו מרשימת ה“סאנאציה” (גוש ממשלתי) ולסינאט נכנס לייזר דאל מלוצק ושלושתם היו חברים בסיעת ה“סאנאציה” בסיים ובסינאט, לשון אחרת, יהודים מלחכי פינכא ומשרתי הממשלה.

לא תם ולא נשלם.

את שירת החיים של יהודי פולין גדעו הגרמנים הנאצים.

ישיבת חכמי לובלין בידי רשעים.

בתי כנסת עומדים שוממים ובוכים – גלתה מהם השכינה.

היה היתה יהדות פולין ואיננה עוד.

*

אלה אזכרה ונפשי עלי אשפכה.

*