רקע
מנחם גלרטר
ציוני לכל החיים: זכרונות ומעשים
xמוגש ברשות פרסום [?]
jזכרונות ויומנים
פרטי מהדורת מקור: ראובן מס; 1982

ספרי מוקדש למר אריה דולצין ראש ההנהלה הציונית


 

עם הספר

עניינו של הספר: ביוגרפיה של תקופה מההיבט האישי שלי, שראשיתה שנת תקפ“ה (1825), בית סבי מצד אבי מורי, וסיומה – שנת תשמ”ב (1982).

העיירה בה נולדתי יושבת על קוו מסילת הברזל בוקרשט־וינה וסמוכה לעיר סטניסלאב, שהיתה אחד משלושת מוקדי הציונות בגליציה, בשנים שקדמו להופעת הרצל.

עיירה זו, יֶזופול, נתברכה בזיו טבע מקסים ובנהר ביסטריץ, הנשפך אל הדניסטר. אף טבע של העיירה חתָּמוֹ הגראף ווייצ’אֶך דזיידושיצקי, ציר הפרלאמנט הווינאי ולסיים (הפרלאמנט) הארצי בגליציה, לימים מיניסטר. היה גם פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת לבוב. אוהב ישראל היה במלוא משמעות המילה, דבר לא שכיח בשיכבה זו.

בביתנו שכנה חסידות רבגונית: סטרֶליסק, זדיטשוב, סטרֶטין, ובּוּרשטין שפעו מכל אלה להט והתלהבות, שחיממו את הלבבות והקלו על מצוקת הישיבה בגולה.

בשנת תרע"ו (1916), ואני פליט עם פליטי היהודים מגליציה, הוליכני לבי אל תנועת “השומר הצעיר”. הייתי לאחר מכן מראשוני המייסדים את “השומר הצעיר” בעיר סטניסלאב, וחבר המועצה הראשית בגליציה.

את נתיב חיי האירה לי ועידת פראג (תר"ף/1920), שהשפעתה על מהלך חיי היתה מכרעת. ספרי הוא, איפוא, סיפור מעגלי חיים, ציבוריים, ציוניים בפולין, ביבשת אמריקה הלאטינית ובארץ ישראל. עסקתי בו בספר זה במשך תשע שנים: 1973־1982.

רוב תודות אני חב לפרופסור דב סדן, שהדריכני בהערותיו ובהארותיו ותמיד בסבר פנים יפות. אף עודדני ג. קרסל, שקרא את כתב־היד, ושמָרני מסטיות, שאינן מגוף הזכרונות. בפרק על הישובים היהודיים ביבשת אמריקה הלאטינית סייעוני בעצה יצחק הרכבי וד"ר יצחק גולדנברג. אף עמד לי בעצה, בענייני מפלגת העבודה הציונית “התאחדות־פועלי ציון”, פרופסור אריה טרטקובר.

שותפה נאמנה וחרוצה היתה רבקה בן־זכריה, שלא נלאתה מלהעתיק כל עמוד כעשר פעמים.

ואזכיר בתודה את ד“ר שלמה נצר, שטרח לקרוא את כתב־היד בעודו ב”חיתוליו" והוא עודדני בעבודתי.

ברחשי הוקרה ובצער אזכיר את חנוך קלעי ז"ל, שערך את כתב־היד ולא הספיק לסיים עד שחטפו המוות. תודתי למר אליעזר ברות, שהמשיך בעריכה עד גמירא ולמרת שושנה חן־זהבי על עזרתה המתמדת במשך כשלוש שנים.

טובה ותודה אני מחזיק למר יוסף ונקרט, מנהל “הספריה הציונית” ולמרת נורית גלעדי. עז היה רצונו של מר ונקרט להוציא את הספר ולשם החשת הליכי ההדפסה שיתף בכך את הוצאת ראובן מס בע“מ. אני מביע, איפוא, תודתי למר אהרן ביר, מנהל הוצאת ראובן מס בע”מ, אשר שקד בידידות־אמת על הדפסת הספר וטיפל במסירות בתמונות ובעיצוב הנאה, וקרא את הגהות הספר.

ברוך ומבורך יהא מר משה השכל, מנהל המחלקה לכספים של ההנהלה הציונית, אשר עשה הכל להתגבר על קשיים תקציביים וסייע למימון הדפסת הספר. בזכותו נגולה אבן מעמסה מעל לבי. תודות לו סרו מלבי הדאגות והחששות לגורל כתב־היד, שמא לא יזכה להיכנס תחת מכבש הדפוס.

יד עוזרת הושיט לי הקונגרס היהודי העולמי על ידי מר יצחק הרכבי.

ובתחום מימון הספר כאן אתי המקום להזכיר בהוקרה, שניים מבוגרי הגימנסיה “תרבות” ברובנה: מר אליעזר לרנר, שכיהן כנשיא ההנהלה האיזורית בניו־יורק (הכדור המערבי של העולם) של בנק לאומי ישראל ומר בוריס זלצמן מג’ניבה, לולא רוחו הנדיבה ואצילותו הסגולית לא הייתי זוכה להגיע עד שערי בית הדפוס.

יעמוד על הברכה בן־ציון פישלר ידידי, שנטל על עצמו, מרצונו, שליחויות רבות למען שלימות הספר.

חקוקה על לבי איננה פובֶּרצ’יק, אחות מוסמכת בחדר־ניתוחים של בית החולים “איכילוב”, ותבורך כראוי לה.

כולם יעמדו על הברכה.

מנחם גלרטר

תל־אביב, אלול תשמ"ב


 

מבואי ספר

א

הספר שלפנינו, והוא ספרו של ידידי־מנוער, ר' מנחם גלרטר, הוא, כשמו ומהלכו, ביוגרפיה, שמוצאה – חיי־יחיד, על הורתו וגידולו, משפחתו וייחוסה, ומובאה חיי־הרבים, חיי הדור ותמורותיו ועיקרם נפתוליו במוקד־מוקדיו של העם, באופן שהדרך הארוכה, רבת התחנות, מכוונת לתחנה האחת, ומשתקעת בה, והקורא רואה בעליל, כיצד רשות־היחיד נבלעת והולכת בתוך רשות־הרבים, היא התנועה הראשה של העם, הציונות, שבמרכזה כאמתה – העשייה המכוונת משמה ולשמה: למען ציון ובתוך ציון.

ב

אולם הקורא, הפוסע פסיעה פסיעה באותה דרך ארוכה, אפשר לו, ואפילו כורח לו, שיהא משתהה, זעיר־שם זעיר־שם, לשם הרהור, על דרך צמד־החרוזים: עיון ודיון, כשהחרוז השלישי: ציון, מכריע ביניהם. כך, למשל, עצם שם־משפחתו געלערטער, השאול מלשון־אשכנז, ודיוקו בה: געלעהרטער, ואילו בלשון היהודים: געלערנטער, ובלשון העבריים: למדן, והוא כהגדר לתלמיד חכם, וחברים לו בשמות־משפחה: לערנער, וואָהללערנער, וואהלגעלעהרטער, וביחוד: האכגעלעהרטער, ורובם ככולם ככינויי למדנים, ועיקרם רבנים, מהם שפירסומם נתפשט הרבה. אילו ראה המחבר להביא טבלת ייחוסו לדיוקה לא הוצרך להפליג הרבה, כדי להאחיזה בכסא־רבנות נחשב וקרוב, כגון הרב ר' ישראל דובער געלערנטער בעל “רביד הזהב”, ו“דביר המוצנע” והיו מצטרפים לו שכמותו לפניו ולאחריו, וכמופת קרוב, רבה של קוטי, ר' חיים גלרנטר מראשוני “המזרחי” ושלוחם בועידתם הראשונה בפרשבורג. לפי שהמחבר שהוא חי בדור, שתפיסת שלשלת היוחסין נשתנתה לו, לא ייפלא, כי גאותו שנאחזת בגיסו של אביו זקנו, הלא הוא ר' יצחק שבדרון, ולא כל־כך משום ייחוסו משכבר – היה מצאצאיו של גדול בצדיקי החסידים, ר' יחיאל מיכל מזלוטשוב, ואף היה אחיו של ר' שלום מרדכי הגאון מברז’ן, אלא משום ייחוסו עתה – ר' יצחק היה מראשוני חובבי־ציון בגלילותיו, וחסידו הנאמן של הרצל, כהיות גם בנו, אברהם שבדרון, הוא שרון. ולוּ באתי לדבר בו בר' יצחק, הייתי מספר על מנהגו לשלוח שנה־שנה ארגז יינות משובחים, תוצרת בית חרשתו, להרצל, להנעים לו חג פסחו; והייתי מעורר על תמונת קונגרס הציונים, שבו בולטים בחזית שני צירים הדורי־זקן, ר' יצחק שבדרון ור' ברוך פרידברג, כביכול ניחשו שצאצאיהם יתחתנו; אף הייתי מעורר על הטבלה בקיר הטכניון בחיפה, שרשומים בה ראשי נדבניו וראשוניהם, ור' יצחק שבדרון בכללם.

ג

ודומה, כי ההבדל בין עוד לבין כבר ניכר בכמה וכמה שיטי־הספר שלפנינו – הנה יספר המחבר על אביו, ר' יעקב, טיפוס מובהק של נוסח חסידי־נגידי לכפל כיווניו. הכיוון האחד: ראש הקהל ומנהל המטריקאות בעיר מצער, אזיפאָל, חסיד של האדמו“ר היושב, בה, והוא סנסן מגזע הצדיקים לבית בראנדוויין, הלא הם צדיקי סטרטין, ההולכים מן השרף, הוא ר' אורי מסטרליסק, שהיה תלמידו של ר' שלמה מקארלין, והם כמובלעת בתוך שני סוגי החסידים, השולטים בה במזרח גליציה – בית בלזא בצפונה ובית ריז’ין מדרומה. הכיוון האחר: מקושר לאדוני הסביבה וסביביה, שהתחלפו בהמשך הדורות, תחילה האצילים לבית זשעווּסקי (מתתיהו מיזיש מעיר על יחוסם מישראל, ונמצאו שפירשו כן דמותו של צאצאם, שנדד למדבריות־ערב ואבד שם, הלא הוא המתואר בשירו של מיצקביץ', בדמות אמיר, וענין השיר הבליח, דרך תרגומו של מיכ“ל, לתוך שירתו של ח”נ ביאליק), ואחריהם האצילים לבית סקארבק, שהוחזקו כמין ממזר בתוך האצולה הפולנית, ואחריהם האצילים לבית יאבלונובסקי (וראה זכרונות הנסיך לודוויג לבית יאבלונובסקי) ובאחרונה האצילים לבית דז’ידושיצקי, שהעמידו מקרבם טיפוס שונה משלהם עצמם, הלוא הוא הרוזן ווייצ’אֶק, כמין זר ומוזר לביתו, שהיה גם מיניסטר, גם פרופיסור לפילוסופיה, והוא משונה בדעתו ודעותיו, ומתענין אף בעניני יהודים ויהדות, וכמורה דרך לו היה ד”ר מאיר ווייסברג, שהיה חוקר תולדות ספרות ההשכלה בגליציה (וראה בזה מאמרי עליו ב“סיני”), ואף נאמן לרוחה, שהשיבה לתוך השפעתו על אותו גוי מלומד, שהיה כתערובת של בקיאות יסודית וחובבנות שטוחה (וראה בזה את המונוגרפיה של הנריק באריץ' בתוך ספרו על סופרים ופטטים פולניים בגליציה), והרוצה לעמוד על ההבדל בין צינור השפעה משכילי וצינור השפעה חסידי, ילך תחילה אצל ווייצ’אֶק דז’דושיצקי ואחר כך ילך אצל סטאניסלאב ווינצנץ, וילמד ולא מעט.

ד

ובכן, תחילת התיאור שלפנינו כתחילת מחברו – תיאור בית־טובים הנטוע ועומד בעיר־מצער, שהגויים קוראים אותה יעזופאָל, והיהודים קוראים אותה אזיפאָל, ולכאורה הם נמשכים להבדל ההיגוי שבין הפולנים ובין האוקראינים, שהראשונים קוראים לעיירות: יעזשערנא ויעזשעזשאני והאחרונים קוראים להן: אָזערנא, אָזשעראני ואף היהודים כך, אך באמת היהודים ממלטים עצמם מהזכרת שם משיחם, והלא השם יעזופאל ניתן לעיירה על ידי אדוניה הווייוודה הבראצלאווי, יעקוב פוטוק, וההוראה: קרית ישו. ולענין זהירותם של היהודים הרי כך גם כלפי חוץ, גם כלפי פנים. כלפי חוץ – וראה העיירה, שגם הפולנים גם האוקראינים קוראים לה קריסטינופול אך היהודים שההברה הראשונה קשה עליהם, מהיותה מזכירה את הנוצרים, קראו אותה קריסניפולי, או קראסניפוליה, כביכול פירושה: שדה נאה, ואפשר ומשפחת קריסטיאנפולר, שמוצאה שם, ושהעמידה רבנים ומלומדים מאז ועד עתה, לא חששה להקרא כן מתוך שידעה שהעיירה נקראה כן על שם אשת אדוניה, הרוזן שצנסי קאז’ימייז' פוטוצקי על שם זוגתו קריסטינה. כלפי פנים – זניחת מנהג סדר הדורות בשמות: שמואל יעקב ושמואל יוסף וכדומה, גם אם נמצאו מקיימים סדר הדורות.

ה

הננו מתבוננים, אפוא, תחילה בהוויתה של קהילת אזיפאל הקרובה להאליטש, שעל שמה קראו האוסטרים את החלק, שנטלו מפולין, שם גליציה, והיא מרכז קראים, כאשר תיארה בנה וגידולה, הסופר ראובן פאהן, גם על דרך סיפור גם על דרך חקר. אבל יותר ממנה קרובה לו למחבר עיירת בורשטין, מטע משפחתו, ובהזכירו סמיכותה לקהילות ראטין (רוהאטין) ופידאיעץ (פודהייצה) הוא זוכר היותן מרכזים של אנשי שבתאי צבי ויאקוב פראנק ושמח לציין, כי ברשימת מומריהם, לא נמצא איש בורשטין. מסכת־תיאורה של עיירת הורתו וגידולו, אזיפאל, על בית הוריו ועל שאר הקהילה ומוסדיה, מנהגיה וטיפוסיה, עשויה כדרך המימוארים של בני קהילות קרובות, במעט ובהרבה, וראה, למשל, זכרונותיהם של בני דרומה של מזרח־גליציה, אם של יליד איסטיטשקי וגידול קולומיאה, שלמה ביקל, או של יליד חורוסטקוב ותושב קולומיאה, חנוך שכטר, וכן יליד קופיצ’יניץ וגידולה, זליג לוביאניקר, הוא לבון – עיירה ועיירה, שאוכלוסי יהודיה רובם חסידים, המחולקים לפי צדיקיה, מעטים בה משכילים, ובודדים ציונים, מה שאין כן עיר ועיר – כגון קולומיאה, ולימים סטאניסלאב, שהללו שוב אינם בודדים, אלא קבוצות קבוצות, וקורא ספרו של נ. מ. גלבר, בן הכרכיים, על תולדות התנועה הציונית בגליציה, עשוי ללמוד, בנקודה זו, רוב פרטים ופרטי פרטים, ולא ייפלא, אם לא ימצא זכר אזיפאל שיציין רחש־מה של ציונות וציונים – הרי אחי אביו, ר' נפתלי גלרטר, שישב בקולומיאה, ציוני היה, שאף טרח ואגד כשלוש מאות משפחות לשם עלייתם, וגם גלבר וגם המחבר שלנו מספר על כך.

ו

אך זאת לזכור, אם לא מצאנו בה בעיירתו ציונות וציונים, מצאנו בתיאורו את הרקע המיוחד לה במזרח־גליציה. אכן, הרבה מן המסופר פה, ושהתרחש בימי ילדותו של המחבר, עד מלחמת העולם הראשונה, יפה לתיאורה של אוסטריה בכללה, וגליציה בפרטה, אך יש קווים מיוחדים לה למזרחה, ועיקרם מציאותם של היהודים בין הפטיש – מיעוט האוכלוסיה, הפולנים, שהם השליטים, ובין הסדן – רוב האוכלוסיה, האוקראינים, והם הנשלטים, ומורדים על שליטיהם, והברית המשונה של שומרי האמונים אדוקי המצוות, ההולכים אחרי צדיקיהם ושל פורקי המצוות המתבוללים נוטה ומטה לצד השליטים, באופן שהמוני־היהודים הם בבוחרי מבוּללים ומבוללים, פולנים בבחירות לפרלמנט בוינה, ובמכריזי לשון הפולנים כלשונם, ואינם חשים כי הם משחקים בחרב פיפיות, כהרגיש מיעוט היהודים ההם, הלא הם הציונים, שמשכבשו קצת מקומות בפרלמנט וייסדו בה מועדון יהודי־לאומי, בן ארבעה צירים, באו עליהם, בבחירות הבאות, רדיפות השליטים הפולנים ונגישותיהם, על דרך זיופים, מאסרים, ואף הריגות (רצח דרוהוביטש).

ז

והמעמד המעורער הזה, החריף והלך, בין במלחמת העולם, שראשית קרבנה היו יהודי האגפים ההם, שכן נפתחה בכיבוש גליציה, וביחוד מזרחה, בשתי הפלישות של חילות־הצאר, עיירותיהם נשרפו ונשדדו תחילה, והם עצמם חלקם נמלט בעירום ובחוסר כל לפנימה של המונרכיה, וחיו חיי עוני וניוון, ורובם שנשארו הופקרו למיני התעללות, כזדון הכובשים – ודיה סקירה בכתב־העת של נתן בירנבאום “יידישעס קריגס־ארכיוו” – ומעמדם קשה משל אחיהם בתחום המושב, ועלולים היו להספח להם, ועל אלה בכו הבוכים (וראה חליפת המכתבים בין וייצמן וז’בוטינסקי המוזכרת בספר), אילולא נצחונם העראי של מלכות־אוסטריה, שלא ארך גם הוא, ועם תמוטתה, בקום הריפובליקה האוקראינית־מערבית, וניטאטא כמאליו משטר־המתבוללים, שנעלמו כלא היו, וניצחה כמאליה התנועה היהודית־לאומית, אמור: הציונית, ואם נצחונם לא נתגלה להם כהשלייה גמורה, הרי הרבה עצם נצחונם ושכרותו גרמו, ובעקבי עילומו של עוצם־ההשלייה נגרר עילום גודל סכנתה. לא, שהציונים לא הבינו עדינות מעמדם במלחמת הפולנים והאוקראינים, ואדרבה היא היתה כקו־השני במדיניותם, על דרך הכרזת הנייטראליות של יהודי מזרח גליציה, אבל לא הבינו למשמעות הכורח של עצם הכרזה כזאת, כורחם של אזרחים שלא להכריע, כשיעור כוחם, על גורלה של אדמת־מושבם, האם מדינתה תהיה לרוב האוכלוסיה, והם האוקראינים, או תהיה למיעוטה, הם הפולנים. כאן, עמדה זו באה מתוך שיקול זהיר וחמור, כי כל הכרעה, שפירושה הצטרפות מפורשה לכאן או לכאן, תתנקם בבני הערובה שבידי שני הצדדים, הלא הם המוני היהודים שברשותם, ומה הם פני ההתנקמות, גם בלא ההכרעה, הלא בעינינו ראינו, בהתנקש בנו שני הצדדים; מכאן, מפנים לקורדון – כרישא הפוגרום בלבוב עם פתיחת מלחמת שני העמים וכסיפא התעללות חיילי הגנראל האָלר לאחריה, ומכאן, מעבר לקורדון – פרעות חיילי פטליורה, כטבח פרוסקורוב, פלשטין וסביביהם. אך בתוך כל אלה פרחה ההשלייה של modus vivendi, שפרחיו ממש – חידה היא ותהי לחידה. לכאורה היה בזה הבדל בין הציונים ויריביהם־מבית, שהציונים ראו את הגלות עראי ואת ציון קבע, אבל אם לדון לפי רוב המעשה, לפי מידת המרץ, לפי חלוקת המסירות – חזית הגולה היתה עיקר, וחזית־ציון היתה כטפילה־לעיקר, או נאמר: אם החזית הראשונה קרויה היתה: עבודת־ההווה, הרי לא הניחה לה לחזית האחרונה אלא שתהא קרויה: עבודת־העתיד, ואילולא קצת נטפים שהטיפה לציון, למענה ובתוכה, הרי חזיתה כלא־היתה, ההבדל שבין הציונים לבין יריביהם מבית, מדומה.

ח

לא שלא נמצאו ששללו את התפיסה הזאת, ואם להצטמצם אל קטע־החזית ההוא, היא מזרח־גליציה – הרי בה פעלו אישים, שהזהירו מפני ההשלייה שקברניטי הציונים ורוב מסייעיהם טיפחוה הלוך וטפח, ונבליט שלושה מהם: ראשונה נזכיר את שלמה שילר, שהלך עצמו לארצנו והוליך אליה, ואך באחרית־ימיו הודה בצד של חשיבות שנודעה למה שקרוי עבודת הווה, כדמות ההליכה לפרלמנט וכדומה, אך הודייתו בימים, שנקבעו במזרחה של אירופה כמה מדינות, מדינה ומדינה ומשטרה האטאטיסטי, שאין בו תקוה למיעוט היהודים שבקרבו, לזה – אפילו ביער את הטמיעה הפרוגרמטית, אין בכוחו לבטל את הטמיעה האבטומטית, שכוחה מרובה ומכריע יותר. ואחריו, ובעצם לפניו, אברהם קורקיס, שנקודת מוצאו היתה הכלכלה, והיא אומנותו, וחזותו לא הניחה להם ליהודים בתחום התחרות של כלכלת הגויים השליטים, אלא תבוסה, מתוך ברירה – או כמעמקי חוט שדרה, כדרך מיסמוס האסימילציה, או כמיישרי חוט השדרה, כדרך חיסון העצמיות, שלא תוכל להשמר אלא במדינתם. תחילה היה הניסוח, ביחוד לפני בכור הקונגרסים הציוניים: בארצם או בארץ אחרת, ללמדך כי האיש היה, כברת דרך קטנה, אבי הטריטוריאליזם (וראוי שלא להתעלם מקו־רישומו במה שנקרא האפיזודה הציונית בחיי מ. י. ברדיצ’בסקי ושכתב, אגב, ערך אברהם קורקיס באנציקלופידה היהודית־רוסית). באחרונה, אברהם שבדרון (שרון) שתוכחתו השנונה על ההשלייה של שתי אפשרויות הוויה לאומית־יהודית, נודעת, אך טעונה גלילה כוללת ומפורטת כאחת.

ט

ובהגיע תור הגלילה ההיא, תישאל השאלה ותושב התשובה לכך, האם אישים אלה וכאלה, על סברם ודעתם, נמתח ביניהם, בין במודע בין שלא במודע, קו של השפעה ורישום, לבין חבורת הנערים והנערות, שהכפירה בחזית הגולה והאמונה בחזית־ציון היתה מרכז הוויתם ומוקדה, באופן שלא חיו אלא אותה ובה בלבד, והיא היתה להם בחינת הדרך הישר שאין לבקש בה חשבונות רבים. ולא עוד, אלא שלא כאורח גוברין יהודאין, ביחוד בשני דור ודור אחרונים, החשבונות, כדמות הלכה, איחרו לבוא, והדרך הישר והפשוט הקדים לבוא. כוונתי לחבורת “השומר הצעיר”, כפי שנתלכדה בוינה, מקלט פליטי יהודי גליציה שנמלטו אליה מחמת המציק. חבורה זו התלכדה, כנודע מתוך איחוד של צמד איגודי צעירים – מכאן “צעירי ציון”, שהיתה אגודת תלמידי גימנסיה להשכלת עצמם על דרך קנין תלמודם בשלושה תחומים של עיקר: יהדות, ציונות, עבריות, ומכאן “השומר”, שהיתה אגודת צופים, כדרך אגודות שנמשכו לנוסח בדן־פול, וששמם בא מתוך הוקרת אגודת “השומר” והוקרת אישיה, באופן שאף הספר המקודש לחלליו, נעשה כאידיאל אף הוא (נקרא במקצת במקורו, אך לרוב בתירגומים אם גרמנית, מעשה גרשם שלום, אם פולנית, מעשה מאיר ביננשטוק), ומשהתלכדה נקבעה כתכליתם, האחת והיחידה – העליה לארץ־ישראל ובניינה. דבר זה צריך הדגשה, כי אם, אמנם, היו, זעיר־שם זעיר־שם, קבוצות שהעליה היתה תכליתם (כגון חבורת “חלוצי ציון”, שאירגנם יוסף אהרונוביץ בעיר מולדתו1 לפני עליתו הוא לארצנו), הרי מציאותה של חבורה גדולה, כחבורת “השומר הצעיר” בוינה, משחזרו חבריה לעיירות גליציה ועריה ייסדו בה קנים, שעשייתם כעשיית קנם, בוינה, וכמותם נוסדו בפולין ולימים ברוב ארצות, עד היותם תנועה גדולה וענפה, כמותה כמציאות תנועת “החלוץ” והסתדרותה – היו כחדשה וחידוש בחיי הציונות, שהגבירו בה את חזית־ציון לא כחלום רחוק אלא כממשות קרובה, ובין הכריזו ובין לא הכריזו על כך, היו בחזקת מחאה, ואף המחאה בה"א הידיעה, על סטייתם המופלגה של הציונים מעיקרה של הציונות. הם גם היו התשובה למיפנה, שחל בתולדות הציונות, עם הצהרת בלפור, ואפשרות הגשמתה שהיתה כלולה בה. מה שהאפשרות הגדולה עשתה ממשות קטנה, והחלוץ העובר לפני המחנה לא נמשך לו, עד־מהרה, המחנה – הוא כפנקס הפתוח לביקורת, שמהיותה מאוחרה מדי, היא קשה וטראגית, אך ליבונה הכרח, ביחוד בנקודת הבירור, האם השליית־העם, לראות את העיקר במה שלא היה עיקר, לא היתה גם הטעיית העם, והדברים ארוכים.

ולא יכולנו שלא להקדים דברים אלה לדברינו עתה, גם אם מטרתנו עתה מחייבתנו, לשוב מרשות־הרבים לרשות היחיד, הוא מחבר הספר שלפנינו, בהגיענו לפרק שבין ילדותו ונעוריו, כשפלישת חילות האויב עוקרת משפחתו, תחילה מעיירתם אזופול לעיר גדולה יותר, היא סטניסלב, וממנה, דרך הקרפטים והונגריה לעיר הבירה, וינה, ובה הוא מצטרף לקן “השומר הצעיר”, ובשובו לסטניסלב הוא במקימי הקן שם ומחזקו, עוסק בהכשרה לעליה, משתתף בכינוסי הסתדרות “השומר הצעיר”, מבקר בקניהם, ובהרום גל־העליה הוא בין העולים. הדין וחשבון על כל אלה מלווה רוב פרטים, ביחוד בתחום הזימונים עם אישים, שהכרתם היא לו גם כורח גם חפץ, כעדות רוב דפים המוקדשים לכך. ואופים של מיני היכרותיו רב ומגוון כשוני האישים וסוגיהם – חברים וידידים, מורים ומדריכים, עסקנים וקברניטים, סופרים והוגים, ואופני ייחוסו אליהם מרובים – ידידות ורעות, חיבה ואהבה, הוקרה והערצה, והוא משכיל לגלות נקודות־כספם בתורי זהבם, כפי שמחייב מכלולם, שהוא ברוח־שיר השירים.

ודאי הרבה מסילת חייו נתנה על עיקרי־תחנותיה – ימי הילדות בעיירת הורתו ולידתו, שהמלחמה פלטתו מתוכה ואף החזירתו לתוכה, ימי נעוריו בתנועת־הנוער בעיר מפלטו ועליתו הראשונה לארצנו וכמה שנות ישיבתו בה, השיבה לגולה ורוב שנות ישיבתו בה, העליה האחרונה החלוטה לארצנו וישיבתו בה, בסירוגי ביקורים בגולה, ביחוד בדרום אמריקה, והצד השווה הוא ביגיעתו למען ציון ורובה בציון, וכן עד זקנה ושיבה. שפעת האהבה הגנוזה בו, היתה נתונה לבית־עמו, לציון, בכל התחנות העיקריות של חייו – התקופה האחת, לפני עליתו הראשונה ועמה, שהציונות היתה לו בחינת בלעדיות, התקופה האחרת, אחרי שיבתו לגולה, שהציונות היתה לו בחינת מרכזיות, התקופה האחרונה, אחרי עליתו האחרונה ועמה, שהציונות היתה לו כמזיגה של שתי התכונות הראשיות האלה, והספר שלפנינו מספר על כל אלה בדרכים שונות – דרך המימואר והשרטוט, דרך הפרוטוקול והדוקומנט, דרך התיאור והפורטרט, והדברים מאירים ושמחים.

י

ולא אוכל לפסוח על ידידותנו, הנמשכת למעלה מיובל־שנים. ואעיר, כי ההיכרות למראה־עין קדמה לה ההיכרות למשמע־אוזן, שכן שמועתו הגיעתני ראשונה בפתח העליה השלישית, ומעשה שהיה כך היה: ארבע נערות צעירות, חברות בקן “השומר הצעיר” בעיר מולדתי, ברודי, יצאו להכשרה חקלאית בסטניסלב, שנמצאו בה שתים נקודות נחשבות לה – ראשית, אחוזת הכפר וולצ’ינצה, שבעליה, מראשי הקהילה, הנדיב האציל, קארל הלפרן (מצאצאי הבנקאים המפורסמים, משענות החסידות בווהלין ואגפיה, שהמליכו את ר' לוי יצחק כרבה של ברדיצ’ב), העמידה לרשות החלוצים; שנית, חוות הנערות, עיקרן יתומות מלחמה, שראשה היה מראשי־הציונים, ד"ר אלכסנדר ריטרמן, וכאן ומכאן הממונים נוהגים כמנהגם, בעוד החלוצים נלחמים להשלטת רוח תנועת הנוער ותפיסתה, וכראש לוחמים, התיצב צעיר מסור ונמרץ, מוניו מלמד (כך ניסה תחילה לעברת את שמו) שנלחם ברוב מריצות ומסירות את המלחמה ההיא. עד כאן מפי השמועה, מכאן ואילך לפי ראייה – כתום ארבע שנים בערך, הופיע האיש במועצת “החלוץ” בלבוב, שבה נטוש היה ויכוח חמור בין ראשי המרכז ובין צירי הסניפים, שהראשונים היו להכשרה אינדיוידואלית מקצועית ועירונית, והאחרונים היו להכשרה קיבוצית כפרית וחקלאית, ואלה ואלה מקשיבים למי שבא מארצנו, ודיבורו כשל מוסמך. והנה הוא לא לנו, צירי־הסניפים, אלא להם, ראשי המרכז. אולם לא יצאו ימים מרובים, וועידת “החלוץ” אישרה את עמדת הצירים ודחתה את עמדת ראשי המרכז, ואף הדיחתם, ויצאנו לתור בסניפים, ובכללם ואף בראשם, סניף סטניסלב, ונמצא לנו בה תומך נלהב ומלהיב, עושה ומעשה, אשר היו מעטים כמותו, הוא־הוא יריבנו המדומה ומסייענו הודאי, מנחם גלרטר, שעשה עירו מרכז חלוציות וחלוצים, כאשר יספּר בספרו, ובמסעותי המרובים בסניפי “החלוץ” ונקודות הכשרה, הרביתי לסור לסטניסלב, וראיתי עין בעין פרי חריצותו של האיש שלא ידעה ליאות, כמקור של עידוד וזירוז למעשים נמרצים. ואם אמנם, נעשתה העיר כשם דבר לחלוציות ומעשיה, הרי הרבה נתנה עצם תכונתה של העיר, שהיתה בה מכבר כמין חתירה כלפי מעלה. וכתכונת העיר תכונת הקהילה שהיתה בה רוח־תנופה ברוב בחינות, ונתאהבה על כל שבאו לחסות בצלה.


יא

והיא הנסיבה, כי לשנים, לאחר השואה, בבוא גלרטר להציב ציון לקהילה זו אשר נפלה, כנפול שאר קהילות ישראל לפני הנבל, משכני להיות בעזרו, ונעניתי לו בעריכת ספר קהילת סטניסלב, אשר יצא לאור בכלל הסידרה: ערים ואמהות בישראל (מוסד הרב קוק, תשי"ב). או אז היתה לי שעת כושר לראות מידת מסירותו והתמדתו, שלא ידע מנוח, עד שלא נלקטו לו האנשים, שקוממו את הבנין הזה, ולא הרפה לזרזם לעשייתם, ועזרם בכל מיני עזרה, ולא עוד הוא עצמו פשט על כל מיני מקורות וקירובם, בלש והעלה פרטים ופרטים, שנצטרפו לחשבון גדול ושלם. ולענין זירוזו אבליט שתים דוגמאות. דוגמה ראשונה: ענין שלשלת הרבנים לבית הורוביץ, שמלכו בקהילה הזאת ששה דורות רצופים, למן ר' אריה לייבוש עד לר' משה שנספה עם הנספים. בן־דורנו, איש רמת יוחנן, ר' ישעיהו הלוי איש הורוביץ, היה בקי להפליא באותה מסכת, אך לא נהג להטריח קולמוסו וכל עשייתו שבכתב, הערה קטנה באיזה מקבצי “דביר” שבעריכת ביאליק וטורטשינר, והנה רתם מנחם גלרטר מלוא־מרצו להפעיל את האיש, שיפיק מלוא־בקיאותו בכתב, עד היות לפנינו אחת המונוגרפיות המצוינות ביותר, כאשר יכילוה דפי הספר הזה. דוגמה אחרונה – עניין זכרונותיו של הרב ד"ר מרדכי זאב (מרקוס) ברוידא, ששימש בכהונת רב־נאורים בסטניסלב, והיא כהונה שנהגה אף בחמש קהילות בגליציה (ראשונה נסעה טרנופול, ועוד מימי יוסף פרל, ואחריה שתי הבירות – לבוב קראקא, לאחריהן קהילה זעירה של מהגרים מגרמניה, הלא היא אנדריכוב, ובאחרונה סטניסלב). זכרונותיו היו חשובים מכמה בחינות – מוצאו וגידולו, בנו של רבה של לבוב, ר' לייבלה ברוידא, ונכדו של ר' הירש אורנשטין, גדל בשתי ערי הרבנות של סבו, בריסק דליטא ולבוב, ידע מקרוב את מה שנקרא המשפוֹחה, שחסתה בצל החכמה בצל הכסף, מרד על אווירה ואווירתה וצירף עצמו לחבורת הזקנים, אחרוני חובבי ציון, ולסיעת הצעירים, ראשוני הציונים, היה ונעשה מראשיהם, שיצאו לכבוש מקומם במוסדי הצבור, הקהילה והפרלמנט, ולא עייפו גם לאחר נכלי הברית הכרותה בין בתי־המתבוללים וחצרות הרביים ובין השליטים והמשתלטים הפולנים. והאיש שנסגרו בפניו כל פתחי מישרה, ותהא קטנה ביותר, ועמדו ראשי קהילת סטניסלב והושיבוהו בקרבה רב־נאורים, וכהונתו משענת לתעודתו – קברניט־הציונים. שתי פרשיות־חייו נוספה להם, בקום פולין, פרשה שלישית – רבנות של נאורי־לודז' והנהגת בתי הספר היהודיים, לפי שיטתו, בה. כל ששמע מפיו מזכרונותיו היה מיצר על פגם של מספרם – ככוחו בעל־פה כן היה אפס־כוחו בכתב, שקשתה עליו אפילו כתיבה של גלויה או מכתב, ושמעתי בזה דברים מתמיהים מפי רעיתו, מרת נלי (בתו של ר' שלמה בובר). הלכך מכריו היו מצירים הרבה על מעמד־דברים זה, בא מנחם גלרטר והפציר והוסיף והפציר, באיש, שיעשה במה שכוחו יפה בו – יספר את זכרונותיו, ונענה לו באופן שהיה אומר זכרונותיו כסדרם ומשטרם באזני חכם וסופר מובהק שהעלם, בחינת מימא לטיגנא, על הכתב, וסופה של פרשת הזכרונות סידרתה הראשונה, שנכללה בספר קהילת סטניסלב, כשם שסידרתה האחרונה, שנכללה בקובץ “זכרון מרדכי זאב ברוידא” (תש"ך) שעורכיו היו חיים אורמיאן ואני, אך הוא, מנחם, היה בתובעי פירסומו ומזרזיו.


יב

ולא שלא היו חילוקי־דעות בינינו גם בנקודה זו גם בנקודות אחרות. הייתי חסיד מסופק לדרכו של מ“ז ברוידא בחינוך – הקמה וקיום של בית־ספר, ועיקרו גימנסיה, והוא נע בקו של שניות (“בי־פורקציה”) וקודם כל בלשון – חלוקה דיספרופורטיבית בין שפה אחת ואחרת, השפה העברית והשפה הפולנית. כשם שהייתי מאמין מסופק גם בדרכה של “תרבות” – ששלטה בה תגבורת שפת ההוראה בעברית, גם בדרכה של ציש”א – ששלטה בה תגבורת שפת ההוראה ביידיש. לא שלא הבנתי, כי טובה ביפורקציה משלטונה של הגימנסיה הכללית, והיא פולנית בלבד, ולא שלא הבנתי, כי טוב שלטונה של לשון־בית, אחת או אחרת, משלטונה של הפּוֹבשכנה, אך לא האמנתי לא באורך ימיה של השיטה האחת, שצמצומה של קהילה אחת או על קהילתיים, לא נראה לי מקרה, ולא באורך ימיה של השיטה האחרת, שצמצומה על קהילות־הספר (“קראֵֶסי”) לא נראה לי מקרה, והצד השווה הוא מעמד־העראי.

כדי להסביר עמדתי אדגימה בשיחה שבין הרב ד“ר יהושע טהון, שסיפר לי על גידול קרנה, תרתי משמע, של “תרבות” ובתי־הלימוד שלה, והשיבותיו: תן לי מחצית הסכום הזה, ואני מקים לך, בקרב “החלוץ” וסביביו, תנועה שתקיף פי כמה וכמה יותר מכל תלמידי “תרבות”, אלא שיהיה להם פגם: הם כולם יעלו לארצנו, מה שאין כן התלמידים עתה, שאין פני כולם מכוונים לכן. כשסיפרתי לו למנחם גלרטר על אותה השיחה, שהשגתי העקרונית והמעשית, ביצבצה מתוכה, לא נח עד שהמריצני לבוא לכינוסם של תלמידי הגימנסיה בלודז‘, הכנוסים בארצנו, כי אראה, מה רוב מנינם, כשם שלא נח עד שהמריצני להתענין בכינוסיהם של יוצאי קהילות־הספר, שהיו בהם בתי ספר של “תרבות”, ושאווכח לדעת, מה מכריע בהם חלקם של תלמידיהם. ואם טירחתו ראשונה היתה מכוונת לכך, כי אשנה דעתי לטובה בענין הגימניסה בלודז’, ואתן ידי לעריכת הספר לזכר רמ”ז ברוידא, ונעניתי לו, הרי טירחתו אחרונה היתה מכוונת לכך, כי אבין לרעיונו שדרשו הלכה למעשה, והוא כתיבת ספרו על קורות הגימנסיה העברית ברובנה, שהיה בראשי מוריה, ופירסמו ברבים.


יג

אכן, המחלוקת לא נמוגה, אך התפוגגה הרבה, מה גם שהכרעתה אינה באפשר, מהיותה כרוכה בשאלה: מה היה אילו…, ואין לך שאלה טראגית הימנה. וחובה היא לי, שאדגיש את הקו המנחה שבחיי־האיש וגלגולי דרכו: מה ראשית־נסיונו לחיות את אמתו, אמתה של שיבת־ציון, היתה בקן “השומר הצעיר” שהיה בחזקת מובלעת של ציון הנטועה בנכר, אף המשך־נסיונותיו בגולה כך. והרי קצת הוכחות לכך: משנצטרף, בראשית עליתו, למפלגת “הפועל הצעיר”, נספח, בשובו לגולה, ממילא למפלגה־האחות “התאחדות”, וטרח לחזק בה את יסודות “הפועל הצעיר” – וכן לא מקרה הוא, שלא נשמע להפצרות הממונים על “קרן היסוד”, במעשיו שעבד למענה ברוב חריצות, והתמסר למעשי ההכשרה החלוצית, ולא עוד אלא חיזק את החזית החלוצית במפלגתו בסייעו לצעירי עירו (גדליה גלר, משה לילין, ישראל אֵילן) והקים בכור קני תנועת “גורדוניה” (והיו בראשי המפלגה, שביקשו להקים תחתיה תנועת “צעירי התאחדות”, שניתן לרותמה לעניני הגולה ומדיניותם), ואף בלכתו ללמד בגימנסיה העברית ברובנה (מנהלה, ישכר רייס, היה מראשי קן “השומר הצעיר” בוינה, והיה ראש גדודו של מנחם) ביקשו, כמותו כשאר המורים, לשכן את התלמידים בכעין מובלעת של ציון, ומעדותם ניכר, כי אמנם כך היתה חוויתם, גם אם הממשות האחרת, השונה, ההפוכה מעבר לקיר־הגימנסיה טפחה על פניהם. דומה, כי משהו מסברה זו או כזו ביקש לקיים אף במסעותיו לדרום־אמריקה, ומשלא עלתה בידו, לא יכולתי שלא לתמוה על החשבת־עשייתו זו, ואף בבואי, גם מכוח שידולו, לראות עין בעין כמה ישובי בני עמנו בארצות ההן, ומצאתים דבקים ברוחם בציון אך רחקים בגופם ממנה, הבנתי את חפץ קירובם של היסודות, שהוא־הוא חפצם של שלוחי ציון, אך התבוננותי לימדתני, כי במערך הגולה עתה, חלום רחוק הוא, ובינתיים יסודות־העם שבישובים ההם מתמעטים והולכים. ואך אמונה שמעבר להגיון תחזה לאותה פרשת־תוגה ריווח והצלה שיבואו כאשר ובאשר יבואו. ומחבר הספר שלפנינו הלך אחרי שארו, אברהם שרון, שהיה אומר: האופטימיות אינה מחזקתני, הפסימיות אינה מתישתני, האמת היא מעוזי והיא חובתי ואתה בלבד אומר ועל פיה בלבד אעשה.

דב סדן

ירושת“ו, תמוז תשמ”ב



 

בית אבותי

נער הייתי ושמעתי מפי הורי שנולד להם לפני בן ושמו בישראל זליג, שמת בילדותו. וכששאלתים על שם מי נקרא זליג, אמרו לי: זליג היה אבי הסבא פייבל. מכאן אני למד כי משפחת געלערנטער (כך ביידיש, ובגרמנית געלעהרטער) כבר ישבה בבורשטין בשנות העשרים האחרונות של המאה הי"ח. הוראת השם גלרטר: מלומד.

כל השטח הנקרא “רוס האדומה” (מזרח גליציה) ופולין הקטנה (מערב גליציה) היווה משנת 1772 את היחידה הגיאוגרפית “גליציה” במסגרת הקיסרות האוסטרית. מ־1772 עד 1848 חלו שינויים בגבולותיה, אך מ־1848 עד 1918 שררה יציבות, ועד אותה שנה היו חיי היהודים שם כרוכים בתולדותיה של הקיסרות האוסטרית.

בראשית המאה הט“ז היתה בורשטין עיירה קטנה במחוז האליטש ונקראה נאווע סיולו. עד ראשית המאה הי”ט היתה בורשטין לנחלה למשפחת רז’ווסקי. ממנה עברה אל הגראף אגנאצי סקארבק ואחר־כך היתה לאחוזה לנכדו, הנסיך יאבלונובסקי.

במחצית המאה הי“ז הוקם ישוב יהודי על יסודות שהיו נהוגים בערים פרטיות בימים ההם. לפי הסיפורים שנשתמרו בין היהודים בבורשטין סבלה הקהילה בשנת ת”ח (1648) סבל רב מהתנפלויות הקוזאקים. בשנת 1714 התכנס בבורשטין “ועד מדינת רייסין” – מכאן אנו למדים, כי היתה נודעת חשיבות לקהילה. בורשטין היתה סמוכה לערים רוהאטין ופודהייצה, שהתמקדו בהן התנועות של שבתי צבי ושל יעקב פראנק. העובדה שברשימות הפראנקיסטים שהתנצרו אחרי הוויכוח בלבוב בימים 17 ביולי – 10 בספטמבר 1759 לא נמצא שום יהודי אחד מבורשטין מוכיחה, כי בבורשטין נחלו שתי התנועות כשלון חרוץ.

בשנת 1812 ערכו השלטונות במזרח־גליציה מפקד אוכלוסין; מובן שהמפקד נעשה למטרות של גביית מסים. בעיר בורשטין נפקדו מאה משפחות יהודיות. במחצית השניה של המאה הי“ח היה בין רבני הקהילה ר' צבי הירש בנו של ר' נתן אשכנזי, בנו של בעל ה”חכם צבי“, ואחיו של ר' יעבץ. התקופה שלפני מהפכת “אביב העמים” בשנת 1848 באוסטריה עמדה בתולדות היהודים בגליציה בסימן היאבקות מרה בין האדוקים והחסידים לבין המשכילים. קהילת בורשטין לא ידעה את המאבק הזה. חייה הושפעו מן החסידות לחלוטין. החל מן המאה התשע עשרה היכתה שרשים בבורשטין החסידות מיסודות של ר' יהודה צבי הירש בראנדוויין מסטרטין, שהיה תלמידו של ר' אורי סטרליסקר, ה”שרף“, תלמידו של ר' שלמה מקארלין. בנו הבכור ירש מאביו את כסא האדמו”ר. אחיר ר' אליעזר (לייזר’ל) היה אדמו"ר באזיפול והיו לו שני בנים: ר' אורי שירש את כסא אביו באזיפול, ור' נחום.

ר' נחום היה לאדמו“ר בסטרטין בשנת תרכ”ה (1865) בהיותו בן שמונה־עשרה שנה. כעבור שנים מספר עבר לבורשטין והיה אדמו“ר עד תרע”ד (1914). הוא בנה בבורשטין “חצר” גדולה ובה היו מספר רב של “יושבים” מסובים על שולחנו. בסטניסלאב ובסביבתה ובעיירות רבות כגון האליטש, רוהאטין, בורשטין, פודהייצה, אזיפול, מאראמפול הקימו החסידים “בורשטינער קלויזן” לשון אחרת “קלויזים” של חסידי האדמו“ר מבורשטין. בקיץ 1914, כשהיה האדמו”ר במקום נופש בהרים, פרצה בבורשטין דליקה שהשמידה את מחצית העיר וגם חצרו נשרפה. אז עזב את בורשטין ועבר לסטניסלאב. האדמו"ר ר' נחום היה למדן ומקובל. חיבר ופרסם ארבעה ספרים, פירושים על התורה “אמרי חיים”, “אמרי ברכה”, “אמרי טוב” (למברג תרנ"א), “אמרי רצון” (למברג תרס"ט).

על המשפחות החשובות הבולטות במחצית המאה הי“ט נמנו המשפחות ברייטר, גלרנטר, האמר, פלדבוי, פרידלנדר, קליינפלד, שריכזו בידיהן את החיים הכלכליים והציבוריים של קהילת בורשטין. אבי זקני שרגא פייבל גלרנטר שישב בבורשטין היה גיסו של ר' יצחק שבדרון, הנודע בשמו ר' איצי שבדרון. הלה היה מן הראשונים במזרח־גליציה שהצטרפו לתנועת “חיבת ציון”, וכשפרסם ד”ר הרצל את “מדינת היהודים”, נעשה אחד ממעריציו.

בין הראשונים שפילסו בגליציה דרך ל“מזרחי” היה הרב ר' חיים גלרנטר מקוטי (קיטעוו), אחיו של אבי זקני ר' שרגא פייבל גלרנטר, שנפטר בשנת תרפ"א.

על נפתלי גלרנטר בקולומייא (בבית שמעתי שיש לנו דוד בקולומייא) מספר ד“ר נתן מיכאל גלבר בספרו “תולדות התנועה הציונית בגליציה” (כרך שני, עמוד 787): “בקולומייא היה מספר קטן של אוהדים לציונות. הנודע ביותר מביניהם היה נפתלי גלרנטר שהתעניין במיוחד בישוב ארץ ישראל. הוא אירגן 278 משפחות שרצו לעלות לארץ ישראל, אולם לפני עלותם השתדלו להקים חוות הכשרה באוטינייא. בענין זה פנה גלרנטר בשמם אל “יק”א” ולוועד הפועל הציוני המצומצם, אולם ללא שום תוצאות חיוביות”. הדבר היה בשנת תרנ"ז (1897).

אבי־זקני, בעל “פרופינאציה”2, היה למדן, ירא שמים בסתר ובגלוי; נוח לבריות; מן הברורים והמסולתים שבקהילת בורשטין; חונן במידות תרומיות, ביוזמה ובאופי זך ומוצק. היה חסיד האדמו"ר ר' נחום מבורשטין. אמי זקנתי חוה היתה אשה יפת תואר, באי ביתה הנצרכים מצאו אצלה סיבור פנים, לב טוב ויד נדיבה. להם היו שלושה בנים: בריש (דב) הבכור, יעקב אבי מורי ואברהם אבא, ושתי בנות: הנדל ושיינדל. אבי־זקני ואמי־זקנתי נפטרו בחודש תשרי לפני מלחמת העולם הראשונה.

אבי מורי יעקב נולד ביום י“ד אלול תרכ”ט (21.8.1869), ובשנת תרנ“ד (1894) נשא לאשה את רחל, בת דב ברל ואסתר קרפל, חוכרי אחוזה בכפר אולשיב, הסמוך לעיר טלומאטש, על קו מסילת־הברזל סטניסלאב־טשורטקוב. אבי־זקני ברל מוצאו מעיר סטאנשטי בבוקובינה. אמי־זקנתי אסתר היתה משננת לנו שהיא נצר ל”של“ה הקדוש”, הוא הרב ישעיהו הלוי איש הורוויץ מחבר הספר “שני לוחות הברית”, והיא מנתה את כל חוליות השושלת.

אבי־זקני ברל היה חסיד האדמו“ר מטשורטקוב, ר' ישראל פרידמאן, נכדו של ר' ישראל מריזשין ושמו בעולם החסידות “דער ריזשינער” (שושלת ריזשין נסתעפה ל“חצרות” של האדמו"רים בטשורטקוב, בסאדיגורא, בהוסיאטין, בבוייאן). סבי ברל היה נוסע אל האדמו”ר בטשורטקוב להסתופף בחצרו פעמיים בשנה.

הורי באו לאזיפול אחרי החתונה וישבו בה עד סוף אוגוסט 1914. שמה של העיירה יזופול, אלא שהיהודים לא רצו לבטא את השם יזו (ישו) וקראוה אזיפול. שם עברו שני נהרות: ביסטריצי ודנסטר. ביסטריצי נשפך אל דנסטר ההולך אל הים השחור. העיירה השכנה מאראמפול מעבר לנהר דנסטר, שמה מאריאמפול, ואף את שמה, שם אמו של אותו האיש, סירסו היהודים. באזיפול הרב לא נתן “גט”, כי במקום שעוברים שני נהרות אין נותנים “גט”, שאין מסמנים בו אלא שם נהר אחד בלבד. אזיפול שוכנת על קו מסילת־הברזל סטניסלאב־לבוב, במרחק של רבע שעה נסיעה ברכבת לסטניסלאב ושל כעשרים דקה נסיעה להאליטש. (בהאליטש ישבה כת הקראית), בין אזיפול להאליטש חצה הדנסטר.

יזופול היתה אחוזתם של הגראפים דזיידושיצקי (Dzieduszycki). הכרתי את ולאדיסלב דזיידושיצקי, בנו של הגראף ווייצייך (Wojciech), שהיה פרופסור באוניברסיטה בלבוב ומיניסטר בווינה בימי הקיסר פראנץ יוזף הראשון. הגראף ולאדיסלב היה בור, גס־רוח ושחצן, בנה בעיירה בית חרושת לשכר ולשמרים ומחלבה חדישה שתוצרתה נשלחה לשיווק בסטניסלאב. אבי חכר ממנו אחת מאחוזותיו; קשרים פיננסיים היו בין אבי לבין הגראף. הלה היה זקוק לאבי מפני שהחוגים הפיננסיים בסטניסלאב נתנו בו אמון רב.

כבר בסוף המאה הי“ח היה באזיפול ישוב יהודי קטן. ר' לייזר’ל אביו של האדמו”ר ר' נחום, שהיה לאדמו“ר בסטרטין בשנת תרכ”ח, היה אדמו“ר באזיפול בשנת תקפ”ה (1825). מכאן אנו למדים שהישוב היה “גדול” למדי, שהרי האדמו"ר קבע בו את “חצרו”.

ביתנו עמד בלב העיירה ליד הכביש הראשי המוליך מן הגשר על הנהר ביסטריצי דרך הכפר סילץ (Sielce) אל סטניסלאב. ביתנו היה מפואר ומרווח, עמד על שטח של כארבעה דונמים. לבית היו שתי כניסות: דרך המרפסת ודרך המסדרון שמאחורי הבית. על רוב השטח השתרע גן גדול של עצי־פרי וערוגות־פרחים שהיה מעובד ביד חרוצים ומטופח לנוי. תירס אכלנו משלנו וכן תפוחי־אדמה צעירים. בשלהי הקיץ היתה אמנו “מבשלת” ריבה משזיפים ומרקחת משושנים, ומי ימנה מספר לצנצנות־הריבה ולבקבוקים הכרסניים המלאים “ווישניאק” ו“אפיניק”. אפיניק הוכן מאוכמניות שחורות, וזה משקה מועיל לעצירת שילשול. כשחלה ילד באחד הבתים בשילשול ולא היה להם בבית המשקה הזה, היו שולחים אל אמי לקבל צנצנת כתרופה. בקיץ, בערוב היום, ישבנו על הספסל הגדול שליד המרפסת ואני אצתי להוציא מידיו של אבי או מידיה של אמי את המזלף להשקות בו את הגן. כל ערוגה קיבלה את מנת המים שלה ועיני הורי צופיות הליכותי בהשקאה. טיפוח הגן באהבה היה מעשה ידיהם של הורי.

המרפסת המרווחת היתה עשויה במחשבה תחלה לשמש סוכה. התקרה היתה מורכבת משתי כנפיים. ימים מספר לפני ערב חג הסוכות הגבהנו את שתי הכנפיים; אבי שם על הדפנות סבכה מעשה רשת ועליה סכך כהלכה. ירד גשם, הורדנו את כנפיים וישבנו בסוכה וממנה השקפנו אל הגן ואל הרחוב.

במרפסת היתה דלת אל הטרקלין, שבו היו רהיטי פליסנדרה, ויכלה להסתובב עגלה רתומה לצמד סוסים. הטרקלין שימש גם אכסניה למצות שנאפו אחר פורים. מצות נאפו אצל חיה ריבה קראם ואמי נכחה באפייתן. ואני, עודני ילד, נלוויתי אל אמי לחזות באפיית מצות. התרשמתי מן ה“רעדלערס” שהיו מעבירים במהירות הבזק את הגלגלת וניקדו בה את המצות לאורכן ולרוחבן, וידים אחרות היו מכניסות אותן בחופזה על המרדה אל התנור הלוהט ובן רגע היו רודות מן התנור את המצות. אמי הקפידה שהמצות תהיינה דקיקות, טובות לשיניים. את המצות עטפה אמי בסדינים לבנים והטמינה אותן בארגז קלוע מקש הנעול בשני מנעולים מימין ומשמאל, והעמידה אותו בטרקלין. ומאותו הזמן היה הטרקלין סגור ומסוגר, לבל יהינו לדרוך בו הילדים או העוזרות.

מן הטרקלין נכנסו אל חדר קטן ובו שני ארונות. בארון אחד עמדו ספרי קודש, ובהם ש"ס גדול בכרך אחד, שעורר בי תמיד דרך־ארץ ופליאה. ובארון אחר טורים של צנצנות ריבה, משקאות רבי־שנים וגם פח־אמייל של שומן־אווזים לפסח נעול במנעול. שומן־אווזים לפסח הכינה אמי מיד אחרי חנוכה. עד היום שמור בפי ייחוד הטעם של תפוחי־אדמה מרוחים בשומן־אווזים שאכלנו בערב פסח לסעודת הצהריים.

מן הטרקלין אפשר היה להיכנס גם אל חדר השינה להורים, שעמדו בו רהיטי מהגוני. בפינה עמדה קופת ברזל; מפתח אחד היה לאבי, ומפתח אחד לאמי. ולפיכך לא ביקשה אמי מעולם כסף מאבי. בארונות הבגדים היו גם מדפים ללבנים, ועל כל מדף חגורה לבנה, ועל כל חגורה ארגה אמי באותיות כחולות בגרמנית את סוג הלבנים. בארונות היה תמיד סדר למופת. הרהיטים החדשים מעץ פליסנדרה ומהגוני נקנו עשר שנים אחר הנשואין. זכורני, בשנת תרע"ב (1912) הביא אבי לאמי טבעת יהלום; אמרה לו: “אני מבקשת ממך שתחזיר את היהלום; איני צריכה יהלום. לעולם יתנאה אדם במעשיו הטובים”.

חדר האוכל היה גדול ועמדה בו כוננית לספריה של אבי ומזנון שהיה בו מכל טוב שאפתה אמי ביד אמן (טורטים ועוגות־שמרים). בביתנו (וכן בכל בתי היהודים) היו אופים מערב שבת לערב שבת. אור ליום חמישי הכינה אמי את העיסה, וביום שישי בבוקר נאפו החלות וכיכרות הלחם בתנור. במלאכת האפייה עשתה העוזרת היהודיה. רק לעת בוא אורחים שלחתני אמי לקנות לחם טרי בחנותו של יאנצי ייטאלעס, הקרובה לביתנו. (יאנצי – יעקב היה קרוי על שם אשתו ייטא). זלילה לא היתה בביתנו. ביקשתי עוגיות – קיבלתי מנה אחת אפיים. ביקשתי עוד, אמרה לי אמי: אם אתה רעב – תאכל לחם. אמי לא היתה קמצנית, אבל ידעה לחנך ילדים. בחדר האוכל היתה תלויה מנורת־נפט עטורה נברשת משורשרת. ברצותך אתה מעלה אותה וברצותך אתה מוריד אותה. לאור מנורת־הנפט הכינונו שיעורים, קראנו ספרים, אבי ואמי גלגלו שעות במשחק “שח”. אור הנפט האיר לנו יותר מאור חשמל, כי היה מאור בלב, היה מאור בכל זוויות הבית.

בביתנו היו שני מטבחים: אחד סמוך לחדר האוכל, ואחד גדול מאד בחצר לימות הקיץ; חל ערב פסח בשבת, אכלנו חמץ במטבח הקיץ. את הכיריים במטבח הכשיר לחג הפסח אבי בעצם ידו, ואני הייתי מסייע לו.

בחצר ביתנו היה מרתף עמוק. בקיץ שימש לנו במקום מקרר, רבצו בו טורים של כדי חלב חמוץ המכוסה זיבדה; דגים היו מתקררים לכבוד שבת; מים נהיו צוננים. בחורף הוחסנו שם בתאים, כמו בתיבת נח, תפוחי אדמה, סלק אדום, כרוב, ירקות למיניהם, תפוחים משובחים למאכל, וכן כרוב כבוש שהכינה אמי בחבית קטנה. בחצר היה גם דיר של עצים, וחוטב העצים היה גוי. כשהיה מניף את הגרזן ומנחית אותו בעץ, הייתי אומר “הה”. היתה בחצר גם גבעת־קש, מחסה לגושי הקרח שחצבו האכרים בחורף מן הנהר ביסטריצי והביאו לנו. המרתף בלט כמין גבעה קטנה על פני החצר. ימים מספר לפני ערב חג הפסח הוצאנו, אבי מורי ואני, את כל הספרים לאווררם על גבעת המרתף, מבוקר עד ערב עלעל הרוח את דפי הספרים. אחר כך ניקינו בצרור נוצות את הספרים מבחוץ ומבפנים ובדקנו בקפידה רבה, אם אין מצוי חמץ כלשהו בין הדפים, והחזרנום למקומם. ספרי קודש במקומם, במדפים העליונים, וספרים אחרים במקומם. מבין ספרי הקודש שהיה אבי מעיין בהם תדיר, זכורים לי “עקידת יצחק”, “חוות יאיר”, “יערות דבש”, “בינה לעתים”. הספרים עוררו בי סקרנות וידעתי את שמות מחבריהם. בקומה זקופה עמדו שם מסכתות גמרא בכריכת עור, דפוס רא"ם, וילנא; לשונן עדיין לא ידעתי, אולם כבר כלתה נפשי אליהן. מבין הסידורים היה יחסן סידור של ר' יעקב עמדין, שהיה חביב עלי מילדותי.


חג הפסח בביתנו

שישה שבועות לפני פסח הכינה אמי חמיצה לפסח והעמידה אותה בטרקלין. שני ימים לפני ערב פסח מילאתי שליחות חשובה: הגויה פאראסקה הביאה לנו באסל מן הבאר, מהלך עשרים דקה, מים בשני דליים, ואני נלוויתי אליה, הלוך ושוב, עשר פעמים, עד שהחבית שלנו נתמלאה מים. המים מן הבאר סוננו בעד סדין בד הפרוש על פני החבית, וזו היתה נעולה במנעול כל שמונת ימי הפסח.

בביתנו מעולם לא הגעילו כלים לפסח. בעליית הגג היה מסתור לכלי הפסח והורדנו אותם ביום שלפני ערב פסח. מי יתנה עומק השמחה של ילד יהודי המשתתף בהכנות לפסח. נהגתי להוריד את הכלים מן העלייה עד שנת עלייתי לארץ ישראל. אף כשהייתי מורה בגמנסיה “תרבות” ברובנה, הקדמתי נסיעתי הביתה ביום אחד, כדי לסייע לאמי בהורדת כלי הפסח.

ערב חג הפסח קראתני אמי לכתוש מצות במכתש עץ גדול. בעלי עץ כבד וגדול כתשתי, העלה והורד, את המצות. המצות הכתושות היו בשביל הילדים, וקמח־המצות שימש לבישול. אבי אכל מצה שמורה ואסור היה באיסור גמור להשרות מצות בקפה, בחלב או במרק. כופתאות לא אכלנו אלא באחרון של פסח, שהיה לנו משנה חג: יום הולדתה של אמנו־מורתנו. על השולחן היתה מונחת מפה למצות עשויה משי, שעליה רקמה אמי בהיותה כלה, את הברכה: “ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצונו על אכילת מצה”, וכן רקמה שם את האותיות כהן, לוי, ישראל. בשני לילות “הסדר” (כמנהג חוץ לארץ) לבש אבי “קיטל” וחגר חגורת כסף; על משטח האבזם העשוי כסף היו חרותות האותיות: יעקב געלערנטער. אבי ושני בניו ישבו על מיטת “ההסבה”, ואבי נשען על ידו השמאלית. בכוונה עמוקה אמר אבי “הוציאנו מעבדות לחרות, מאפלה לאור גדול ומשעבוד לגאולה ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה”. בעיניים דומעות ובלחן חסידי לוהט אמר “שפוך חמתך אל הגויים”. את ההגדה אמרנו, כל המסובים, בשירה ובזמרה, ואבי היה מוסיף פירושים. העוזרת היהודיה ישבה אל שולחננו תמיד – בשבתות, בראש השנה ובמועדים. מעולם לא נרדמתי, היה בי רצון להגיע אל הסוף, אל “חד גדיא”. תמה ה“הגדה” ואמרנו “שיר השירים, וליל “הסדר” נתמשך עד אחר חצות והבית קרן אור. קולות האומרים את ה”הגדה" בקעו מן הבתים הסמוכים. “אחד מי יודע” ו“חד גדיא” נזדמרו בעיירה היהודית מקצה ועד קצה.

בחול המועד פסח היינו נוסעים, כל המשפחה, שנה אחת אל סבא פייבל ואל סבתא חוה בבורשטין, ושנה אחת אל סבא ברל וסבתא אסתר באולשיב. בחול המועד פסח שנת תר"ע (1910), השכמנו קום ביום ראשון דחול המועד, ומה רבה אכזבתנו – אפתעתנו, בראותנו שלג שירד בלילה. הרכבת מסטניסלאב ללבוב לא נסעה מפאת סופת השלג. באותו חול המועד פסח נשארנו בבית.

חווייה, שאין לי מבע לה במלים, חווייה של ילד, היה ביקורנו בחול המועד פסח אצל סבא ברל וסבתא אסתר באולשיב. בהתכנסות המשפחה היו בני ביתנו, דודתנו רוזה עם בניה פרץ וליאון; הדוד זלמן עוזר מייזלס ודודתי קלארה מייזלס עם בנותיהן ברתה והלה. הדוד מרדכי הצעיר היה מנצח על קהל הילדים.

סבתא אסתר חילקה לנכדים אגוזים לשחק בהם וגילשנום על פני קרש. מן החביות במרתף העלינו בקבוקי יין. פעם אחת אני ופעם אחת הנכד ליאון; מקומות לשינה לא חסרו; הילדים – הנכדים, מהם שכבו במיטות ומהם שכבו על כסאות בשני טורים; שכבנו צפופים וישנו רווחים. בביתו של אבי־זקני היו שני ספרי תורה. בשבתות, בחגים ובחול המועד היה תמיד “מניין”. יהודים מן הכפרים הסמוכים באו להתפלל בביתו של סבא ברל. בין הנכדים בלט בקולו הערב “החזן” ליאון. קינאתי בו, אבל בלבי השלמתי שלא אהיה “חזן”.


פורים

ימי הפורים האלה לא יעברו מתוך לבי. אמי אפתה אזני המן ממולאות ריבה (בביתנו לא בא אל פינו פרג) והתקינה מטעם המכונה ביידיש “נונט”. וכיצד היתה עושה אמי את הנונט? היתה קולפת אגוזים, פוסגתם לפסיגות ומבשלת בדבש עד שירוככו. אחר כך היתה הופכת את הסיר על פני לוח־עץ מורטב במים. הצטנן תבשיל האגוזים, פסגה ממישטח האגוזים פסיגות קטנות שצורתן רומבוס; את השיירים אכלנו אנו הילדים הניצבים במטבח. עד היום טעמם לא פג מפי.

בשובו מבית הכנסת היה אבי קורא את המגילה בבית, כי גם נשים וילדים מצווים לשמוע מיקרא מגילה. אחר הצהרים משעה שלוש היה יושב אבי בראש השולחן ועליו טורים טורים של מטבעות כסף שחילק לשחקני פורים (לובשי מסכות), ולבעלי בתים שהיו אוספים מתנות לאביונים, ואמי שלחה משלוח מנות. ואני זוכר בין לובשי המסכות את ר' פייביש שוחט ואת וולול (זאב) גלאזר גבה הקומה, שהגביה את קומתו בפורים עוד יותר בלכתו על קביים מבית לבית. אחר כך היו מתכנסים בביתנו יהודי העיירה מדי שנה בשנה לסעודת פורים, שאמי טרחה והכינה קודם, והיו אוכלים בשר ודגים וכל מיני מטעמים. שכננו הטוב ר' יוסי בר נמט ובניו לייזר ויונה היו מנצחים על הזימרה בציבור.


חג השבועות

ועתה אפנה אל חג השבועות. “עמך” היו שואלים: מה ההבדל בין שלוש הרגלים? והיו משיבים: חג הפסח – מותר לאכול בכל מקום שהוא, אבל אסור לאכול כל מה שרוצים. חג הסוכות – מותר לאכול כל מה שרוצים, אבל אסור לאכול בכל מקום שרוצים. חג השבועות – מותר לאכול כל מה שרוצים ומותר לאכול בכל מקום שרוצים.

בבית הכנסת היה ארון הקודש, הבימה ו“העמוד” שלפניו עבר הש“ץ מעוטרים ענפי עצים ירוקים. לביתנו הכנסנו זרי פרחים מן הגן שלנו. שבועות מספר לפני חג השבועות היינו משננים את ה”אקדמות" ב“חדר” ומתרגמים ליידיש בלחן שכולו מתיקות.

וליום הראשון של חג השבועות הכינה אמי מורתי מאכלי חלב, מאכלים ערבים שנאכלו בפיותינו ולא נודע כי באו אל קרבנו.


ראש השנה

חודש אלול הישרה עלינו, הילדים, אווירה של חיל ורעדה. ימים נוראים ממשמשים ובאים. אני נער, תלמיד בכיתה השלישית־הרביעית בגמנסיה, היה לי תחביב לתקוע בשופר של “הדוד יצחק” הישיש. ב“בורשטינער קלויז”, בכותל המזרח מימין לארון הקודש, היה מקומו של הדוד יצחק שקראוהו גם “דער גוטער יצחק” (יצחק הטוב). בכל ימות השנה עשה בקלויז מהנץ החמה ועד שעה אחת־עשרה לפני הצהרים, מעומד ומעוטף טלית ותפילין. מדוע קראוהו בעיירה “הדוד יצחק”, “יצחק הטוב”? הכרתיו כשהייתי בן שלוש שנים ונצטייר בדמיוני כאיש צדיק, ירא שמים וירא חטא, הולך תמים שנתפשט מגשמיות, עד שאין לו כל זיקה לעולם הזה. בחורף הלך לנהר ביסטריצי לטבול במים קפואים, בין גושי קרח. בחודש אלול צם מבוקר עד ערב ובימים נוראים עבר לפני התיבה להתפלל “מוסף”; לא היה בנו כל ספק כי תפילתו של ר' יצחק נתקבלה.

בראש השנה וביום הכיפורים עבר אבי מורי לפני התיבה והתפלל “פסוקי דזמרה” בהתלהבות, ברעדה, בהיגוי כל תיבה. התחיל ב“אדון עולם” בלחן לימים נוראים והוליך את המתפללים עד “המלך”. ואני עמדתי ליד אבי, והתרוממתי עמו לעולמות העליונים. הלחן של אבי טבוע עד היום בכל ישותי. ב“ימים נוראים” לבש חזיה לבנה וקיטל וחגר חגורת כסף כבליל “הסדר”, והתעטף בטלית “הטורקית” הכבדה, העטורה עטרה רחבה של כסף. ל“שמונה עשרה”, כשהיה מנעים מלכויות, זכרונות, שופרות היו עיניו דומעות. תמיד תהיתי: על שום מה בוכה אבי? אשת חן ושכל טוב מצא; בנים טובים היו לו; לפרנסה לא דאג; הקב“ה חנן אותנו בחיים של רווחה. עתה אני חושב, כי אבי מורי היה בוכה ב”ימים נוראים", וכן באמרו “שפוך חמתך אל הגויים”, על שכינתא בגלותא. אבי לא עשה את תפילתו קבע; היה שופע רגשות; מידת הרחמים שכנה בלבו. וכך השפיע עלינו. מעולם לא הטיף לנו מוסר; מעולם לא הטיל אימה בתוך ביתנו; כולו היה שופע חדוות חיים.

בראש השנה היה אבי מורי תוקע בשופר ותקיעותיו היו צחות ולא הניח לשטן להתערב. פעם אחת נעל אבי נעלי לכה, שעשה אותן שמרצלר, סנדלר בסטניסלאב; כאשר סיים בהתלהבות את הברכה “לשמוע קול שופר” ורקע ברגלו על הרצפה, נתבקע עור הלכה. מתקיעת שופר ועד “היום תאמצנו” – סוף תפילת “מוסף” אסור היה לדבר וכך נהגנו.


יום הכיפורים

בקלויז שלנו כבשאר בתי הכנסת בעיירה פוזר קש על הרצפה לנוחותם של המתפללים שעמדו על רגליהם המגורבות. בימים ההם לא היו נעלי בד או נעלי גומי, ונערים מגיל בר מצוה כבר לא העלו בדעתם לבוא לבית הכנסת כשהם נועלים נעליים. לבית הכנסת באו בערדליים וחלצו אותם. ועוד טעם לפיזור הקש: ביום כיפורים הרי היו כורעים ומשתחווים ומודים ונופלים על פניהם.

ערב יום הכיפורים נערכה ב“קלויז” “התרת נדרים”. בידוע שיום הכיפורים מכפר על עוונות שבין אדם למקום ואינו מכפר על עוונות שבין אדם לחברו עד שירצהו. לפיכך היו הנכבדים בקרב בעלי הבתים מקבלים עליהם להביא לפיוס את שמעון ואת לוי שהיו שרויים “ברוגז” ולא שוחחו איש עם רעהו. ה“ברוגז” לא נתמשך, אפוא, יותר משנה אחת.

לתפלת “מנחה” הביאה כל משפחה לבית הכנסת שני נרות גדולים משעווה: נר נשמה לזכר הנפטרים ונר חיים. את הנרות שלנו הכינה אמי, ובערב יום הכיפורים תקעה אותם בתוך עפר אשר שמה בסיר. אחר “מעריב” במוצאי יום הכיפורים חטפו המתפללים איש־איש את הסיר עם הנרות שלו, ואירע פעמים רבות שהוחלפו הנרות, וסימן ההיכר היחיד היה הסיר. אז היו שולחים את הילדים להחליף את הסירים שנלקחו בטעות ובחיפזון. מותר נר שעווה שימש ל“הבדלה” מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא.

פעם אחת ביום הכיפורים, ואני ילד בן שבע שנים, עמדתי בעת התפילה “אבינו מלכנו” ליד אבי מורי. שכנו ר' יעקב מרגליות שאלני: אמור־נא לי כמה “אבינו מלכנו” יש לנו? עניתי אחד! “נעילה” התפלל בשברון לב ר' יעקב מרגליות. קולו הרטיט לבבות… “באין מליץ יושר מול מגיד פשע”… מה יהיה? “אזכרה אלהים ואהמיה בראותי כל עיר על תלה בנויה ועיר האלהים מושפלת עד שאול תחתיה ובכל זאת אנו ליה ועינינו ליה”. עיני המתפללים דמעו ואני בכיתי. ה“נעילה” של ר' יעקב מרגליות יצא לה שם גם מחוץ לעיירה.

ואספר מעשה שהיה: ערב יום הכיפורים קיבל אבי גלויה מאת האדמו"ר ר' נחום בבורשטין “שלמען השם רחל אשתך לא תצום ביום הכיפורים”. אבי הופתע למקרא הדברים והראה לאמי את הגלויה. אמרה אמי: “אני אצום. מה? ביום הכיפורים לא אצום?!” במוצאי יום הכיפורים אחר חצות נתעוררה אמי משנתה, העירה את אבי ואמרה שהיא חשה בשתי ידיה גרדת חזקה ועד אור הבוקר כוסו ידיה אקזמה. בבוקר נסעו אל הרופא למחלות עור בסטניסלאב. שאל הרופא את אמי: מה אכלת אתמול? אתמול צמתי, אתמול היה יום כיפורים – ענתה. אמר לה הרופא בתמהון רב: את צמת, הלא לך אסור לצום, את דאמא קארלסבדית. חלפו שמונה שבועות עד ששקעה הפריחה.

הרבי לא ענש, הרבי לא הראה אותות ומופתים, הרבי ידע וזכר כי אמי אסור לה לצום והזהיר אותה איך להתנהג ביום הכיפורים, מה מותר לה לטעום וכמה מותר לה, והכל לפי “שולחן ערוך”.


חג הסוכות

מראש החדש אלול ציפינו לחג הסוכות. הימים הנוראים הטילו בנו מורא וחג הסוכות היה משמח לבבות. במוצאי יום הכיפורים נכנס אבי אל המרפסת להתחיל בהתקנת הסוכה. הואיל והיתה לנו סוכה בנויה בתוך הבית, התחיל אבי בהכנת הסבכה. למחרת היום הבאנו את הסכך, ואבי האוהב פרחים, היה משתעשע בהנאת מצווה מיוחדת יחד עם בניו בקישוט הסוכה, שהיה ישן בה. כאמור, היו בסוכתנו שתי כנפיים והרדנו אותן ברדת הגשם.

אבי קנה תמיד אתרוג הדור. בעיירה היו אתרוגים מספר. בקלויז שלנו היה אתרוג, וכן היה אתרוג לאבי ואתרוג ליעקב מרגליות. האתרוגים שהובאו מקורפו היה להם פיטם. בעת ההיא עדיין לא נטעו בארץ ישראל אתרוגים בעלי פיטם. אחר החג נתנה אמי את האתרוג לאשה הרה שתנגוס את הפיטם (סגולה לילד יפה), ואז בישלה אותו ועשתה ממנו ריבה משובחת.

בליל “שמחת תורה” נתמשכה התפילה בקלויז עד השעה עשר בלילה. כל כך למה? “אתה הראית”, “שבע הקפות”. דיצה וחדווה. בהקפה השישית “עוזר דלים הושיעה־נא” נתכבדו בעלי הבתים האמידים, שלא לבייש, חס ושלום, את מי שאינו בחזקת עשיר.

על קריאת התורה “וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל לפני מותו” היתה לאבי “חזקה”, בתוך כך נקרא ל“שלישי” ואף הגביה את ספר התורה; איך? שיכל את ידיו והגביה את ספר התורה כשפני הספר אל מול ארון הקודש ואחר כך אל מול הקהל. הגבהת ספר התורה בשמחת תורה – לאו כל אדם יכול לה. לרגע זה שהיה בו מתח הייתי מצפה. על אבי מורי היתה גאוותי.

ולמחרת ביום החג שוב “אתה הראית” ו“הקפות” וריקודים. אבי היה “חתן תורה” ור' יעקב מרגליות היה “חתן בראשית”. אני נושא בנפשי את הלחן המתוק והמתרונן של “מרשות האל הגדול הגבור והנורא אפתח פי בשירה ובזמרה” הנאמר לכבוד “חתן תורה” ו“חתן בראשית” הנקראים אל “התורה”.


שבת

עודני ילד ידעתי כי יש מותר ויש אסור. בשבת אסור לכבות את הנר; אסור להזיז את הפמוטות שהן “מוקצה”. כסף היה מוקצה. וערב שבת ניערנו את הכיסים מן המטבעות. המושג “מוקצה” קנה לו שביתה בעולמי. את התנורים הדליקה בחורף השיקסה, משרתת גויה. אמי לא אמרה לה בשבת לעשות מלאכה אסורה ליהודים. היא היתה למודה דיני שבת ולא נגעה בבקבוק יין שלא יהיה “נסך”. נרות שבת דלקו בכל החדרים ובמטבח.

בקידוש על היין לא הוציא אבי את שני בניו. אנו, הבנים, קידשנו כל אחד לעצמו. לאחי ולי היו כוסות־כסף קטנות, מלאכת־אמנות מסורתית. אזני שומעות את אבי מזמר “שלום עליכם, מלאכי השלום מלאכי עליון” ומסיים ב“אשת חיל מי ימצא”. אבי מצא!

בשבת בבוקר, קודם שהלך לבית הכנסת, קרא אבי את פרשת השבוע שניים מקרא ואחד תרגום. הסעודה השניה ארכה שעתיים משעה אחת־עשרה עד אחת בשל גיוון המאכלים לכבוד שבת ובשל הזמירות המנעימות. לפני כל מאכל היה אבי אומר “לכבוד שבת”, לפי שהמאכלים הנעשים לכבוד שבת, טעמם ערב ממאכלים של יום חול.

ערב שבת היתה הרגשת חדווה לקראת בוא השבת. בשבת אחרי הצהרים השתררה אווירה עגמומית – שבת קודש עוזבת אותנו. אחר “מנחה” שבנו מבית הכנסת הביתה. אבי ישב אל השולחן לערוך “סעודה שלישית”. אחרי אכילה קלה אמר “אתקינו סעודתא דמהימנותה” בקול צובט את הלב. בשבת בין השמשות, כשהיה החושך יורד קמעא־קמעא, לבשו פניו של אבי רוחניות זוהרת. אחר ברכת המזון נכנסנו אל הקלויז להתפלל “מעריב”.

מילדותי היתה לי שבת פ' תרומה חווייה. ביום החמישי ערב שבת תרומה בא לעיירתנו האדמו“ר מבורשטין, ר' נחום בראנדוויין, ושהה בה עד יום החמישי ערב שבת פ' תצווה. עמו בא גם ראש הגבאים. הרבי לא אכל אלא מן המיטבח של אמי, והגבאי היה מביא לו את האוכל. זוכר אני את האדמו”ר מלוא קומתו התמירה ובהדרת פניו הרוחניים. בימות החול ובשבתות היה לובש קאפטאנים צבעוניים של משי, נוסח צפת. בשבת חבש לראשו שטריימל רחב זנבות ופנים השטריימל היה מוגבה. החסידים היו נלווים אל הרבי ההולך אל הקלויז דחסידי בורשטין ובין הנלווים אבי מורי, אחי ואני.

שיא החווייה היה “השולחן” שערך הרבי בקלויז לפני תפלת “מנחה”. כשהרבי היה אומר דברי תורה בין מאכל למאכל, הייתי עומד לימינו ואכלתי מן “השיריים” שחלק לי הרבי. החסידים שהיו מסובים אל שולחן ארוך הגביהו את עצמם, התכופפו על פני השולחן וחטפו את השיריים בקצות אצבעותיהם.

לפני צאת השבת, טרם נראו בשמים שלושה כוכבים, אמרה אמי מורתי תפילה, אשר שמעה מפי אמה, סבתא אסתר:

גאט פון אברהם, פון יצחק און יעקב אלוהי אברהם, יצחק ויעקב,

דער הייליגער שבת קודש געהט אוועק שבת קודש פונה לצאת,

גאט היט דיין פאלק ישראל פון אלדעס בייז, שמור את עמך ישראל מכל רע,

און שיק די גוטע וואך מיט געזונד, מיט לעבן, ושלח שבוע טוב של בריאות וחיים

מיט מזל, מיט ברכה ומזל וברכה

און מזל פארן גאנצן פאלק ישראל ומזל לכל עם ישראל.


אמי הלכה אל בית הכנסת בכל שבת מברכין ובשבת ראש חודש; היה לה סידור “קרבן מנחה” בכריכה מעור משי, והיו לה מחזורים עם עברי טייטש לראש השנה, ליום הכיפורים ולשלוש רגלים. היא ידעה היטב את התפילות ופירושיהן וב“עזרת נשים” הדריכה את שכנותיה. בראש חודש לא תפרה, לא נטלה לידיה מחט. הכינה “ערוב תבשילין” כאשר יום טוב חל בערב שבת. אבי לא הוצרך להזכיר לה.

אמי היתה שולחת אותי אל הרב לשאול “שאלה” כגון חלב בשיעור כך וכך גלש מתחת לסיר שנתבשל בו הבשר; או בשעה שהכשירה את התרנגולת מצאה בכבד מחט, או אבעבועות על המעיים. לימים אמרתי לאמי: אמא, הלא את יודעת את התשובה שישיב הרב, אפילו אני כבר למדתי מפי הרב את התשובות, למה את שולחת אותי אל הרב? אמי ענתה: צריך לשאול שאלה אצל הרב.

בבית הכנסת היו מזדמנים יהודים רוכלים, הנודדים מעיירה לעיירה ומכפר לכפר. לא אירע ששבנו מבית הכנסת בליל שבת הביתה בלי “אורח”. “אורחים” עניים היו בני ביתנו כל ימות השבוע, ואמי קיבלה אותם בסבר פנים יפות, ואני הקטן, הקשבתי לסיפורי מעשיותיהם ותחבתי לכיסי בגדיהם כמה מטבעות.

לאבי, לאמי ולנו, בני הבית, היו מקומות קבועים ליד השולחן. על כסאו של אבי, שישב בראש השולחן, לא ישב איש, וסבא ברל היה יושב בראש השולחן לימין אבי. בבית הכנסת עמדתי כל זמן התפילה ליד אבי וישבתי לצדו של אחד המתפללים, אם קראני לשבת.


תפקידיו הציבוריים של אבי

אבי היה גם מנהל “קופת הבארון הירש”. בערים ובעיירות שבגליציה היו בתי ספר עממיים על שם הבארון הירש, וכן היו “קופות הבארון הירש” שנתנו ליהודים חנוונים ובעלי מלאכה הלוואות בלי ריבית. הלווים היו מחזירים בתשלומים כל יום שישי בשבוע. לעתים תכופות הייתי אני, נער בן י“א־י”ב שנה, הקופאי הגובה את התשלומים, כי אבי לא יכול היה להיפנות לכך.

שעות רבות בשבוע, גם בערבים, הקדיש אבי לצורכי העיירה, שתושביה היו רובם יהודים, וכן היו בה פולנים ורותנים. ובכל זאת היה ראש המועצה המקומית “גוי” כי הבחירות נערכו לפי הוראת ראש המחוז, ואבי היה סגנו שניהל את העיירה. אבי לא היה צריך לדאוג לפרנסה יום־יום, היה אמיד, ראשו נתון לעניינים בפיננסים ולעסקי סחר גדולים, ממילא יכול היה לעסוק בצורכי הקהילה באמונה, במסירות ובלהט.

ו“מחלוקת” כי תפרוץ בין שני השוחטים, בין ר' פייביש שוחט ובין ר' אייזיק שוחט (הראית קהילה בלא מחלוקת?), היה אבי קורא ליישר את ההדורים, שיאכלו היהודים בעיירה מן השחיטה של שניהם. לא אחת ולא שתיים הפצירה אמי באבי ואמרה לו: הרף־נא מעט מן העיסוקים בקהילה ובעיירה, למענך ולטובתך. זכור – בעד לחם משלמים הבריות באבנים. ואבי היה אומר: רחל, לעזור ליהודי, צריך לקום אף בחצות הלילה; היה זריז לחלץ את זולתו מן המצוקה; יהודי בצר לו הלך אצל אבי. נכנס בפיק ברכיים ויצא מעודד. אבי שאהב את אמי אהבת נפש והעריץ אותה הערצה עילאית לא שעה להערותיה שיצאו מלבה הנבון.

בעיירה בנה אבי שנים רבות קהילה מסודרת, מנוהלת באורח דימוקראטי וטבע בה את חותמו. לקהילה היה תקציב מושתת על מסים הנודעים בשם סימפל או דומסטיקלשטייער (דומוס בלטינית: בית). תשלום מסים היה מעוגן בחוק. אחת לארבע שנים נערכו בחירות לוועד הקהילה. בעיירה התקיימו “חברה קדישא”, “ביקור חולים” ו“הכנסת אורחים”. אורח, הלך, רוכל, שנזדמנו לעיירה נטו ללון בבית של “הכנסת אורחים” חינם אין כסף, או תמורת פרוטות. לעניים נמצאו דואגים מבין המתפללים. החברות האמורות היו נתונות לפיקוחו של ועד הקהילה. אבי מורי היה ראש הקהילה משנת תר"ס (1900). לקהילה נתן עשרים שנות חייו, היה משרתה הנאמן. חסיד היה בכל מעשיו.

אבי היה גם מנהל הפנקסים, שנרשמו בהם הנישואין והלידות. את המינוי קיבל ממושל המחוז. גם בתפקידו זה הייתי עוזרו; מילאתי את התעודות ואבי חתם עליהן. וכשפרצה מלחמת העולם (1914) טלטלנו את הפנקסים מאזיפול לסטניסלאב, וכן עשינו בכל נתיבות נדודינו, עד שאבי הביאם ב־1918 אל עיירתנו. מודה אני לאבי מורי ששיתף אותי מילדותי, שנים רבות, בתפקידיו הציבוריים, כי למדתי מזה מה שלא לימדוני ספרים.

אבי היה שקוד ללמוד תורה. בכל ימות השבוע היה לומד ומעיין בספרי קודש, אף היה גם מטייל עם אמי בשדותיהם של היינה, שילר ולסינג. החוקר ד"ר מאיר וייסברג מסטניסלאב היה מבאי ביתנו והגראף וויציאך דזיידושיצקי היה מזמן לטירתו את אבי לשיחה על הקבלה. נלוויתי לאבי בעודני נער, וכשהם שוחחו הבטתי אני על התמונות ועל שאר שכיות החמדה. אבי ואמי היו “רבים” לרגל שתי נסיבות: בזמן שהיו משחקים “שח”, מי נתן למי “מט”? ומי משניהם מיטיב לקרוא בעל פה את “הפעמון” לשילר ואת “נתן החכם” ללסינג. בתאיבת דעת קראו הורי וכן אחי הבכור את “הפרדוקסים” ואת “השקרים המוסכמים” מאת מאכס נורדאו.

בביתנו נתקבלו עתונים בעברית: “מחזיקי הדת” של החרדים, “המצפה” שיצא לאור בקראקוב, “וויעק מאווי” בפולנית שיצא לאור בלבוב, והעתון היומי בגרמנית “נוייא פרייא פרסה” שיצא לאור בווינה, ביתנו היחיד בעיירה שקיבל את העתון הישר מווינה. קראנו את כתבותיו של ד"ר תיאודור הרצל מפאריס, שנדפסו בעתון, וכך נעשה ביתנו מקור הידיעות על משפט דרייפוס (1894).

זוכר אני בשנת תרע"ב (1912) רבו שריפות בעיירה. קול מהלך אימים ביידיש: שרפה, שרפה! העיר אותנו משנתנו. מכבי אש לא היו מצויים בעיירה. מיהרו אל המקום תושבי העיירה ודליי מים בידיהם לכבות את השריפה. מים! מים! הביאו מים! – פלחו קולות את האוויר. אף אני קפצתי ממטתי ורצתי להביא מן השכנים מים. מן הבית הבוער הוציאו בגדים, כרים וכסתות, ואת הפמוטות לשבת קודש.

למחרת הבוקר באו “הנשרפים” אצל אבי. הם דיברו, עיניהם ביקשו עזרה. אבי אץ לקיים: וכי ימוך אחיך… והחזקת בו.

בראש השנה אמר אבי למתפללים בקלויז: הבה נכסה את הקלויז שלנו בגג של פח תחת הגג של נסרי עצים, וכך היה. המתפללים נתנו איש־איש כל אשר ידבנו לבו ובהגיע שמחת תורה “מכרנו” “אתה הראית לדעת” פסוקים־פסוקים וחוזר חלילה, כל אחד ואחד מבין המתפללים “קנה” פסוק; ומן “הפדיון” נתכסה הקלויז בגג של פח.


אירוע ממלכתי בעיירה

ב־27 במרץ 1909 הובא לקבורה באחוזתו יעזופאל הגראף וויציאך דזיידושיצקי3. נולד בשנת 1848; נצר למשפחות רוזנים ענפות באוסטריה, בפרוסיה, ברוסיה ובאיטליה. תנובותיו בתחום הספרות היו חשובות מאד. על שום ספרו “אתונה” (Athen) קראוהו “האתונאי”. בשנת 1878 נכנס לחיים הפוליטיים, נבחר ממחוז סטניסלאב אל הפרלאמנט הארצי הגליצאי בלבוב, ובשנת 1879 נבחר לפרלאמנט האוסטרי בווינה, ובשני “הבתים” היה חבר עד יום מותו. היה ראש “הסיעה הפולנית” בפרלאמנט בווינה. מיוני 1906 עד סוף נובמבר 1907 היה מיניסטר בלי תיק. שימש כפרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה בלבוב והיה חבר האקדמיה למדעים בקראקוב. הסטודנטים באוניברסיטה (שהיה רגיל להזמינם לבחינות בביתו בשעה חמש בבוקר) חיבבוהו. חיבר את תכנית האוטונומיה ובגללה הוקירוהו כל צירי המיעוטים האתניים־הלאומיים בפרלאמנט האוסטרי.

פרופסור וויציאך דזיידושיצקי למד תולדות ישראל מפי ד"ר מאיר וייסברג.

על דזיידושיצקי נשתמרו סיפורים ואגדות. לרוזן פראנצישק סמולקה מלאו עשרים וחמש שנה בשבתו בכס יושב ראש הסיים הארצי הגליצאי, בלבוב. נערכה לו מסיבה שהשתתפו בה כל נכבדי העולם הפוליטי והמדעי בגליציה ובווינה. וכך בירכו דזיידושיצקי: פראנצישק אהובי, אגדה יוונית מספרת כי בצאת הוולד מרחם אמו, עפה אליו המוזה לנשקו, נושקת לו על מצחו – להודיע כי נולד פילוסוף מעין אריסטו. נושקת על פיו – לבשר כי יצא לאור עולם נואם מעין דמוסתנס. נושקת לו על ידיו, לציין כי בא לעולם פסל מעין פידיאש. היכן, פראנצישק יקירי, נשקה לך המוזה, שאתה יושב על כסא היושב ראש 25 שנה, ולא עלתה על דעתך לפנותו.

בלוויה שנערכה ביעזופול השתתפו נציגו של הקיסר, ראש לשכתו הרוזן גודנוס (Gudenos); נציג הממשלה, המיניסטר ד“ר ריטר פון דולאבה (Dr. Ritter von Duleba); צירים חברי “האוניה הסלאווית” ונציגי הסיעה הצ’כית בפרלאמנט: עשרות רוזנים ומיניסטרים נושאי תואר “דוקטור”; נציב גליצה פרופסור ד”ר מיכל בובז’ינסקי; ראש הסיים הארצי בלבוב, הרוזן ד"ר באדעני; חברי הבית העליון (Herrnhaus) בווינה; משלחת פרופסורים מן האוניברסיטה בלבוב ובראשה הרקטור מארס נוגה (Mars Noga); ראש העיירה; אבי מורי שהיה ראש הקהילה. מסע הלוויה מתחנת הרכבת עד המינזר הדומיניקאני שהיתה בו אחוזת קבר של המשפחה נתמשך לאורך שישה קילומטרים. עמוקים היו רישומי הלוויה שאני זוכר היטב; בן תשע שנים הייתי וספגתי לתוכי מן הפאר של האישים במדים ושלא במדים שהגיעו אל העיירה שלי.

כעבור שבועיים אחר הלוויה עמד הבן הגראף וולאדיסלב דזיידושיצקי לנסוע אל הקיסר בווינה להביע לו את תודתו. אז ביקש מאבי כי יכין לו את דברי תודתו בגרמנית וישננם לפניו איך להשמיעם לפני הקיסר. אבי כתב את הדברים ואני העתקתים בכתב ידי הקאליגראפי.

תכופות שמעתי את אמי אומרת לאבי: “אמור נא לי מה נותן לך הגראף? כלום זקוקים אנו לפרנסה ממנו? הוא מנצל אותך לטובתו. אם הוא לא ישלם את השטר, אתה תשלם את השטר, הרי הוא גס־רוח”. לימים הבינותי כי אבי לא יצא נשכר מקשריו עם הגראף.

פעמים רבות עשאני אבי־מורי שלוחו אל הגראף. בארמון היו חדרים מלאים ספרים, נחלת אביו. מסופקני אם הגראף־הבן הושיט את ידו אל הספרים. אלה היו עולמה של אשתו, הגראפית אווה, סופרת נודעת, וספרה אודות יפן וחיי היפנים היה מצוי בביתנו.

השליחויות משמו של אבי הטילו בי מורא ופחד מפני הצרבר – הכלב הגבוה שומר השער, הנושך כל זר. היהודים בעיירה שהיו רואים אותי מתקרב אל הארמון, שאלוני: אין אתה מפחד מעוג מלך הבשן? ואחרים אמרו: האין אתה ירא מפני בלק בן צפור? (כינויים לכלב).


תושבים ומוסדות שבעיירה

ממול לביתנו ישבה בדירה קטנה רויזה, שהיתה אורגת חבלים ורשתות בשביל הדייגים. משפחת נמט; אבי המשפחה היה ר' יצחק נמט המכונה הדוד יצחק; בנו יוסי־בר היה מביא לעיירה יין מהונגריה. כן גרה לצדו של ביתנו אלקה’לי האלמנה, ענייה מרודה. בידי היתה שולחת לה אמי מאכלים להשיב נפשה ונפש ילדיה. אצל משה זוארברג, המכונה ר' משה רוזלר, שהיה מוכר עורות וקרשי־עץ הייתי הולך בשבתות “להיבחן” והגמרא תחת בית שחיי. השמעתי באזניו דפי גמרא שלמדתי בששת ימי החול ושבתי הביתה קורן כשידעתי לומר אותם עם התוספות. בשעת “מנחה” היה מספר לאבי את תוצאות “המבחן”. ב“ימים נוראים” עבר ב“בורשטינער קלויז” לפני התיבה בתפילת “שחרית”.

זיקה היתה לי למרדכי פיאקרניק, שהיה בעל כרכרה רתומה לסוס אחד; הוא היה מסיע את הורי ואותי אל תחנת הרכבת. בנו ואני התחלנו להניח תפילין ביום אחד. לפנות ערב כשנפגשנו בקלויז חפתנו את שרוולינו לבדוק, אם יש עוד על היד סימנים של שבע הכריכות ומי ממנו היטיב לכרוך. לישראל בינדנגלאס, בעל בית חרושת לשמן היתה בת יפהפיה, גולדה, וכאשר עברה ברחוב נעצנו בה את מבטינו. זכורות לי צמותיה הארוכות. מלכה חארול נישאה לזכריה שטורך, שעלה לארץ ישראל בשנת תרע“ט (1919) ושינה שמו כאן – זכריה חסידי. חרותה בזכרוני דמותו של ר' משה כהן, הזקן בחבורת הכהנים; מדי לילה בלילה קם בחצות והלך ל”בורשטינער קלויז" לומר “תיקון חצות”. ביום כיפור היינו רואים בבית הכנסת את מרבאך ה“סטאציונספארשטאנד”, מנהל תחנת הרכבת, שהיו לו שלושה כוכבים זהב על צווארונו; היתה זאת דרגה גבוהה שלא ניתנה אלא למי שהיה בעל תעודת בגרות ובעל ותק בשירותי הרכבות. במונארכיה ההאבסבורגית נתקבלו יהודים ללא מגבלות לשירותים בבתי דואר ובבתי נתיבות והגיעו לדרגים גבוהים. בעל שלושה כוכבים זהב קיבל נדוניא יפה. מנהל התחנה היה בא ל“נעילה”, יושב לצד אבי־מורי, הכל הסתכלו בו בתמיהה, מדוע לא התעטף בטלית כדרך גובראין יהודאין, אלא שם על צווארו טלית קצרה וצרה, מעין צעיף לשמור מפני צינה.

והיתה בעיירה טחנת קמח. בעל הטחנה היה משה ליבליין. בקיץ הלכנו אבי ואני לרחוץ לידה בנהר. שני גלגלים גבוהים התניעו את הטחנה; ראשון ירד למים אבי והרכיב אותי על גבו, ועמדנו תחת מפל מים רבים. אז הבינותי את פירוש המלים “מקולות מים רבים”; בגדי רחצה לא היו לנו. אל טחנת הקמח לא הלכו נשים. שמעתי מספרים: בלילות מתהלכים מתים ליד טחנות הקמח. כעבור שנים, כאשר ראיתי את המחזה “בלילה, בשוק הישן” מאת י. ל. פרץ, שהציגה בסטניסלאב “הלהקה הווילנאית”, שבתי וראיתי בעיני רוחי את טחנת הקמח בעיירתי.

לא הרחק מטחנת הקמח עמד בית המרחץ. אוי לבלן שלא הלהיט את גושי האבנים בתנור שיהיו גושי אש. לא העזתי לטפס עד המדרגה העליונה, שבה ישבו כל נכבדי העיירה. מן המדרגות היו בוקעים ועולים קולות של בעלי בתים: עוד אדים ועוד אדים; הבלן התקרב אל לוע התנור והתיז על האבנים הבוערות דליי מים. לוע התנור הפיל עלי מורא ופחד, בדמיוני ראיתי את פתח הגיהנום ולא קינאתי ברשעים.

מבית המרחץ ירדנו במדרגות אל המקווה; היו שתי מקוואות, אחת לגברים ואחת לנשים. איני יכול לומר שהיו במעלת שופרא, ואף על פי כן לא אירעה תקלה. כל מי שנכנס למקווה טבל ולא נפגע. הבלן צריך היה לדאוג שהמקווה תהא מחוממת בחורף לשבת בבוקר; היה לו לבלן “גוי” שחימם את המים למקווה.

במוצאי שבת אחר “ההבדלה” היתה אמי עורכת את רשימת המיצרכים הנחוצים משבת לשבת ושלחה אותי למסור אותה לאהרן הרש שווארץ, בעל חנות המכולת בכיכר העיירה, והוא היה שולח לנו אותם ביום ראשון בבוקר. קמח וסוכר היינו קונים בשקים של מאה קילוגרם. ליד ביתו גרו זימל מנהארד ואביגדור מנהארד. בנו של האחרון לייב (אריה), למד אתי אצל ר' אייזיק שוחט. את התבואה קנה מן האכרים אייזיק הירש ליבליין, שעמד בקשרי מסחר עם אבי. עניין היה לי לבקר ב“בית החרושת” למי סודה של וולף ואלטר, חבר ועד הקהילה, לראות איך מפברקים בעיירה שלנו מי סודה.

בפרבר העיירה “פיסקולודעס” ישבו הדייגים. לדייגים באזיפול יצא מוניטין בגליציה. יצאו לדוג במים של ביסטריצי ושל דנסטר. מן הדגים נהנו לכבוד שבת היהודים בעיירה ובסטניסלאב. לסטניסלאב הובאו ערב שבת בבוקר השכם.

בשנים תרפ“ג־תרפ”ד (1923־1924) כששימשתי בסטניסלאב כמזכיר כבוד של המשרד הארצישראלי דיברתי על לבם של הדייגים באזיפול שיעלו לארץ ישראל. אף באתי בדברים עם המחלקה לעליה של ההנהלה הציונית בירושלים, אשר גילתה רצון כן לסייע להם. היתה חליפת מכתבים מהכא להתם ומהתם להכא ולא אסתייעא מילתא. הדייגים לא עלו לארץ ישראל.

ואלה המקומות הקדושים שעמדו בעיירה:

בית הכנסת הגדול (“די שיל”). בפי ילדים נרקמו עליו אגדות כגון בחצות הלילה באים שם המתים להתפלל, שדים ורוחות באים ומרקדים מסביב לבימה. לכן נזהרנו מלעבור בלילה ליד בית הכנסת הגדול.

קלויז של חסידי טשורטקוב וקלויז של חסידי בורשטין ומניין בביתו של הרב דמתא ר' ישעיהו לנדמאן. ההבדלים בין קלויז לקלויז היו גם בנוסחאות התפילות. כגון ב“קדושה” אלה אומרים: “משבחים ואומרים” ואלה אומרים “ברוך יאמרו”. וכל מי שעבר לפני התיבה נזהר מלטעות. חסידי בורשטין מתפללים בקול ומתנועעים בלהט וחסידי טשורטקוב מתפללים בלחש ואינם מתנועעים. אלה ואלה מרבים לזמר.

מי בנה את שני הקלויזים ואת בית הכנסת הגדול בעיירה? מאתיים המשפחות בנו אותם!

אני שהייתי חסיד האדמו"ר מבורשטין, הייתי אורח רצוי גם בקלויז של חסידי טשורטקוב. תהלים בציבור היו אומרים בשני הימים של ראש השנה שהם יומא אריכתא. ובסיום הספר, שתו הגדולים כוסות יין אדום והקטנים שתו תמד (מי דבש, מעד).

חולה בעיירה שהיה בחזקת סכנה – הזעיקו “מניין” לומר תהלים. ה“קלויז” היה פתוח כל שעות היום והלילה. תמיד היו בו חובשי הספסלים, ליד השולחן וליד התנור היו לומדים דף גמרא בניגון, ויש מי שהיה מעיין בגמרא רכון על “שטענדער” (עמוד). זוכר אני: פתאום פרצה לקלויז אשה מבוהלת, מייבבת: אימרו תהלים, פלוני בן פלונית בת פלונית חולים מסוכנים. בן רגע הוזעק “מניין” ואמרנו בתחנונים רבים תהלים. ומעשה באשה שפרצה לקלויז, געתה געיה מרה ועיניה רופפות ושואלות לספרי תורה. הסיטה את הפרוכת, פתחה את ארון הקודש, הטיחה את ראשה פנימה אל ספרי התורה וביקשה רחמים על בנה הנוטה למות. מראות אלה ודומיהם שהיו קורעים לבבות ציערוני מאוד ועשו אותי שותף לצרת רבים.

לעיירה נזדמנו “מגידים”. “המגיד” עלה אל ארון הקודש בין “מנחה” ל“מעריב”, בין השמשות, התעטף בטלית (את פניו לא ראינו) והטיף דברי מוסר, כגון מעשה במוכר תבואה שמכירתו היתה במאזני מרמה, בשעת מכירה דרך על המאזניים ו“הגוי” הקונה לא ראה… ותיאר עונשו בגיהנום. ומעשה בחלבן שהביא עשרים שנה חלב אל הבתים, ועשרים שנה מהל את החלב במעט מים – מה רב העונש בגיהנום שהוא צפוי לו; יושיבוהו בחבית מלאה זפת בוערת. אותו ערב היה “תשעה באב” בעיירה והתעצבתי גם אני אל לבי, אף־על־פי שמעולם לא חטאתי, עדיין הייתי ילד.

יהודים באזיפול נחשבו כמבינים בניגון, חסידים ידעו לחן. ראיה לכך – חזנים אורחים בסטניסלאב סרו גם לעיירתנו. כל חזן פתח ב“השכיבנו ה' לשלום” וכשהגיע אל… “והגן בעדנו והסר מעלינו אויב, דבר, וחרב ורעה ויגון והסר שטן מלפנינו ומאחרינו”… סלסל בסילסולים והנמיך קולו והגביה קולו ושבר את לבב השומעים והדמיע את עיניהם של הנשים שבאו להאזין לו מעזרת נשים. והיה “חזן” אשר דעת המתפללים עליו היתה שהוא לא יצלח; ער איז א קאליקע – אמרו. מסתמא מטופל ילדים הוא וצריך פרנסה, ומה לא יעשה יהודי בשביל פרנסת ביתו, יתחזה כ“חזן”.


חתונה בביתנו בשנת תרע"ב (1912)

רבקה אחותה הצעירה של אמי נכנסה לחופה, היא נשאה ליהודה געטריי, יליד עיירה הסמוכה ללבוב. שבוע ימים קודם ליום החופה התחילו ההכנות בביתנו. מסטניסלאב באו המשמשים (סארווערס ביידיש). חמישה ימים אפו עוגות.

ביום החתונה הגיעו האורחים, המחותנים ושארי הבשר הרחוקים והקרובים, מאה איש ואשה מצד החתן ומצד הכלה. הם התארחו בבתיהם של תושבי העיירה ידידינו. חתן וכלה צמו ביום חופתם. מרשאלק – בדחן ביכה בחרוזים את הכלה שישבה על כיסא כלולות, באמצע הטרקלין, שממנו הוציאו את כל הרהיטים והפכוהו ל“אולם החתונה”. את הכלה הוליכו תחת החופה שנערכה ליד ה“קלויז”. חתונות לא נערכו בתוך אולמות, אלא ליד בית כנסת תחת כיפת השמים. כך נהגו לסימן ברכה: כה יהיה זרעך… ככוכבי השמים. השושבינים הלבישו את החתן ב“קיטל” והוליכוהו אל הכלה שיכסה את פניה בצעיף על ראשה. לקראת הכלה בלכתה אל החופה ריקדו גם בחורים ובחורות ובידיהם נרות דולקים וחלות, כמו שלמדנו כיצד מרקדים לפני הכלה (כתובות ט"ז). חופה וקידושין סידר הרב ישעיהו לנדמאן. אחר החופה התחילו הריקודים; ריקוד מצווה עם הכלה; כל מי שרקד עם הכלה, לא התקרב אליה, אלא השניים אחזו בידיהם בקצות המטפחת, קצה אחד ביד הכלה וקצה אחד ביד הרוקד עמה. בין ריקוד לריקוד הכריז הבדחן על המתנות וקרא בשמותיהם של נותניהן מצד החתן ומצד הכלה. המחאות לבנק לא ניתנו. ניתנו מתנות בחפצים והבדחן הכריז עליהן. בראש השולחן ישבו חתן וכלה. עיני המסובים אל השולחן כלו ל“מרק של זהב”. היתה זאת חתונה של בת הזקונים, שהכניסו אותה אחרונה תחת החופה. הכליזמרים היו מנגנים זמר “די מיזינקע אויסגעגעבן” (“הוציא את בת הזקונים”) והמחותנים ובאי החתונה פתחו בשירה.

שמחת החתונה נתמשכה שבעה ימים, ונותרו בביתנו הורי החתן והורי הכלה. בכל שבעת ימי המשתה באו לבקרנו המקורבים של הורי.

לחתונות היו תופרים מלבושים לא רק לחתן ולכלה, אלא הורי החתן והורי הכלה ומחותנים אחרים היו תופרים מלבושים חדשים לעצמם ולבניהם ולילדיהם. בדים מובחרים נקנו בבית המסחר הגדול של אנגרמאן בסטניסלאב; חולצות ועניבות נקנו בבית המסחר המפואר לגברים של אבא קולדשלאג בסטניסלאב.

בשבת אחר החופה הוליכו את הכלה אל בית הכנסת. בהולכת הכלה השתתפו גם נשים בעיירה. אחר התפילה חזרו אל ביתנו ל“קידוש”. גברים לחוד, נשים לחוד הסבו אל שולחנות ונתנו את קולם בזמירות של שבת ושימחו את לב החתן ואת לב הכלה ב“שבע ברכות”.


תשעה באב

נוף מעיירה יפה; בשני נהרותיה דגנו דגים; כפרים סביב לה. האדמה שחורה; בשדות שבלים גבוהות, מלאות. לפנות ערב בקיץ העדר של הגראף חוזר לביתו. הנה הגיח האוטומוביל של הגראף, העדר המבוהל מפנה לו את הדרך, תימרות אבק עולות. בעיירתי היו נערים בריאים ונערות נאות, נעימות. נערות וצמותיהן הארוכות. הקיץ בא ליהנות ממנו; הדור נאה זיו העולם. וכבר מהלכים עלי יראה ופחד “שלושת השבועות” שפתיחתם בשבעה עשר בתמוז, יום הבקעת חומות ירושלים. היוכל ילד יהודי, נער יהודי לשמוח כ“גוי” להבדיל? איזה צרות יש לגוי? ב“שלושת השבועות” משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב אסור להסתפר, אין לובשים בגדים חדשים, אין מעמידים חופה. בתשעת הימים הראשונים של חודש אב, פרט לשבת, אין אוכלים מאכלי בשר. האווירה בבתי היהודים מדכדכת. ערב תשעה באב לבשו הכל בגדים ישנים, מרופטים. יום תשעה באב היה יום אבל גדול. בית מקדש נחרב. בית המקדש חי בלבנו, בדמיוננו מגיל ארבע שנים. בבית הכנסת מעל ארון הקודש הוסרה הפרוכת. הספסלים הפוכים; חושך ועלטה; חלוצי נעליים אנו יושבים על הספסלים ונרות בידינו; אחר תפילת “מעריב” שמענו את הקול הבכייני איכה ישבה בדד, העיר רבתי עם. אבי בוכה, עיניו דומעות… גם אמי הלכה ל“איכה”. מבית הכנסת חזרנו הביתה שבורים. האורות בביתנו לא היו כתמול שלשום. למחרת הבוקר הלכנו לבית הכנסת לומר “קינות”. “תשעה באב” היה ביטוי לצרות גדולות, לגזרות רעות וקשות. תכפו השאלות: מתי כבר יבוא המשיח?! מתי כבר נזכה לגאולה.

אחר התפילה בבוקר הלכנו אל בית העלמין. פקדנו את קברות הקרובים והרחוקים. עמדנו ליד “אוהל” של צדיק; שמנו בו “קוויטל”, היינו בקשה קצרה בכתב. זרקנו שם איש־איש לעומת רעהו ברקנים, וכאשר חזרנו הביתה ניתקנום בקושי מעל הבגדים.

לימודי

את ילדותי אני זוכר מגיל ארבע שנים, כשלמדתי ב“חדר” אצל לייזר (אליעזר) המלמד, שהיה גם כורך ספרים. ה“חדר” היה באולם גדול שהתהלכה בו כצל אשתו איידאלי וידיה עושות בעבודת בית. רגילה היתה לקרוא לאחד מן התלמידים, שיוציא החוצה מי שופכין וישפוך אותם בחצר, דרך התזה למרחק. לייזר המלמד לא היה קפדן, אולם לימינו על השולחן היתה מונחת רצועת עור, אבל טעם הרצועה לא טעמתי. למלמד היה עוזר (העלפער) שהביא את הילדים לחדר רכובים על כתפיו; אני, רגלי הוליכוני אל ה“חדר”.

לאחר שלמדנו לקרוא בהברה האשכנזית, לפי שיטת קמץ א – אָ וכו' עברנו ללימוד ה“ברכות”. המלמד – איזו ברכה עושים על הלחם? המוציא לחם מן הארץ. המלמד – איזו ברכה עושים על המים? – שהכל נהיה בדברו. המלמד – ואם אמא נותנת לך עוגה? – בורא מיני מזונות. המלמד – איזו ברכה עושים על יין לקידוש – בורא פרי הגפן. המלמד – אם אתה אוכל תפוחי אדמה? – בורא פרי האדמה. המלמד – ואם אתה רוצה לאכול תפוח? – בורא פרי העץ. המלמד – אם שומעים קול רעמים? שכוחו וגבורתו מלא עולם. המלמד – ואם רואים קשת אחר הגשם? – זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו.

בסוף “הזמן” (החורף) עמדו כל הילדים ושיננו יחד בקול ובקצב את הברכות. למדנו לדעת כי חייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות.

בא שלב שני – התחלת לימודי חומש. המלמד שאל ביידיש: מה אתה לומד, ילד? עניתי: אני לומד “ויקרא”. שאל המלמד: מה פירוש “ויקרא”? עניתי: הוא קרא. שאל המלמד: מי קרא? עניתי השם קרא למשה. המלמד: מי היה משה? עניתי: משה רבנו נתן לנו את התורה הקדושה. המלמד: מה תלמד, ילד? עניתי: אלמד חומש. נערכה חגיגה שנכחו בה הורים ורבה היתה שמחתי. הרגשתי שאני כבר גדול, שהרי אני לומד חומש. “החדרים” נהגו לפי המסורת העתיקה שאין מתחילים בספר “בראשית” אלא בספר “ויקרא”, הספר השלישי.


א-1.jpg ברל ואסתר קרפל סבא וסבתא של המחבר מצד אמו


א-2.jpg המחבר בן 4 שנים


א-3.jpg המחבר אמו ואחותו בדרוהוביטש באוגוסט 1939


א-4.jpg תמונת אבי־מורי ז"ל אבדה בארץ־ישראל בנסיבות שיפה להן השתיקה


א-5.jpg רחל גלרטר אמי מורתי (1898)


א-6.jpg מימין לשמאל: צבי גלרטר, אחותו כרמלה ואחיו מנחם (1910)

א-7.jpg חוה גלרטר הי"ד


א-8.jpg צבי גלרטר – קצין בצבא האוסטרי (1914־1918)


א-9.jpg המחבר (1920)


א-10.jpg הכנסת השביעית – רשיון כניסה


א-11.jpg המחבר ואמו – ברחוב ביאליק בתל־אביב (1938)


א-12.jpg המחבר וצבי אחיו – דרוהוביטש 1934


א-13.jpg נחמיה־שרגא ושמעון גלרטר הי"ד


א-14.jpg המחבר בגרודנה 1939


א-15.jpg חברי הנהגת “השומר הצעיר” בסטניסלאב – בשנים 1918־1919. מימין לשמאל עומדים: י. וילף, מ. גלרטר; יושבים: נ. לינדנר, ו.הורוויץ, נ. פלד


א-16.jpg מסגריה לחלוצים “ברזל”, נוסדה בשנת 1922. בשורה השניה מימין לשמאל יושבים –; –; המורה ז. ויטנברג; –; מ. גלרטר; ברל שטוק – דב סדן


א-17.jpg הסתדרות השומר־הצעירא בגליציה – המועצה הראשית


א-18.jpg ZOBE B מ. גלרטר


א-19.jpg הפועל הצעיר – כרטיס חבר משנת תרפ"א

א-20.jpg המחבר נואם באספת ההסתדרות הציונית בקובה


א-21.jpg המחבר נואם בעצרת יום העצמאות תשי"ג־1953, בריאו דה ז’נירו


בחדר אצל לייזר המלמד למדתי טעמי המקרא. וביום שישי היינו קוראים את פרשת השבוע בטעמי המקרא.

ב“חדר” הייתי עושה “עיסקאות”: לחברי מבתים עניים הבאתי מביתי עוגות שמרים שאפתה אמי ביום שישי והם נתנו לי4 שתי פרוסות לחם דגן מרוחות בשומן ברווזים ובשום. ערב לחכי גם זנב דג מלוח שנתנו לי וששרף את לשוני: העיסקאות נעמו לשני הצדדים.

בא שלב שלישי, בן שש שנים הייתי: אבי שלחני ללמוד חומש עם רש"י אצל ר' אייזיק שוחט. ר' יצחק שטחנברג היה איש נקי, מקפיד על לבושו; היו לו שתי פרוות, אחת לימות החול ואחת לשבתות. הפוזמקאות הלבנים עד הברכיים לא נתרפשו אפילו בימות הגשם. היה גבה קומה, נוח לבריות, מכובד על הציבור. כתב ידו היה יפה להפליא, ממש קליגראפי. כתב בנוצה של ברווז גם דברי חול. אייזיק שוחט הוא שכתב את הכתובה של אמי. הוא לימד אותי לכתוב ב"ה (ברוך השם) בסילסול קווים קליגראפיים. בתעודות של בתי הספר החילוניים היה רשום מקצוע “קליגראפיה”, אולם אני למדתי אותה אצל אייזיק שוחט. בחדר הגדול שלמדנו, היה תלוי על הכותל “מזרח” ובו תמונת השר משה מונטפיורי. ר' אייזיק שוחט התפלל בקלויז של חסידי טשורטקוב. היה אמן השיחות והסיפורים, בעת הלימודים היה לבוש “שפנצר” בלבד, והוא מעיל קצר לימות החורף עד המותניים.

בפרשת5 נח ראיתי בעיני את התיבה, שבנה בפיו אייזיק שוחט. הוא לימדני כי אברהם, יצחק ויעקב הם אבותי־זקני, אבות כולנו. כשלמדנו “ואל הבקר רץ אברהם” – ראינו ממש את אברהם רץ חיש־מהר, והרבי שינן לנו את מידת הכנסת האורחים של אברהם אבינו; ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם – רבי, שאלתי, איך נתן אברהם לאורחים בשר וחלב יחד לאכול? והרבי ענה: ראה מה כתוב בתורה, קודם נתן להם חמאה וחלב. אחר חלב מותר לאכול בשר, להיפך אסור. והפרשה עקדת יצחק הלהיבה את דמיוני; ויהי אחר הדברים האלה והאלקים נסה את אברהם. פרשה זו ידענו על פה: מדי יום ביומו בתפלת “שחרית” אמרנו אותה. ובכל־זאת – “ויקח בידו את האש ואת המאכלת”. לעתים קרובות כשראיתי את אייזיק שוחט6 משחיז את החלף, אחזני פחד. והאומנם יעביר אברהם חלף כזה על צוואר יצחק, בנו יחידו אשר אהב? רווח לנו כאשר שמענו את הבשורה הטובה: אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה.

ר' אייזיק כהישג דמיונו היה מצייר לפנינו את המאורעות שאירעו לאבותינו הקדמונים, בהסתייעו ברש"י ובמדרשי האגדה. ראוי להם למורים בימינו שילמדו פדגוגיה מפי הרבי מלפני מאה שנה.

מפי אייזיק שוחט למדנו בקיץ גם “פסוק”: נביאים וכתובים. אחר כך עברנו ללימוד גמרא. בחורף ובקיץ השכמתי קום בשעה שלוש וחצי בבוקר. לעתים קרובות יצאתי בעד החלון ונזהרתי שלא אעיר את הורי והלכתי אל ביתו של אייזיק שוחט. בחורף הייתי דורך בשלג עד הברכיים. בחדרו הגדול של המלמד עמד תנור ברזל וממנו ארובה הפונה אל הרחוב. הייתי מדליק את התנור בגזרי עץ קטנים שהכינותים מבעוד יום אתמול. בשעה ארבע ישב ר' אייזיק אל השולחן והתחיל בלימוד גמרא. עשרה צעירים למדו אתי, אזכור את חברי יוסף מרגליות ולייבל מנהארד. בינינו היתה תחרות מי יקדים לבוא. עמדה לי זריזותי והקדמתי כל מי שרצה להקדימני. הלימוד נתמשך עד השעה שש. נכנסתי ל“בורשטינער קלויז” להתפלל. “מניין” רץ אחרי “מניין”; לעתים ניגש אל ה“עמוד” אבי והתפלל במהירות; לא בלע את המלים, ההיגוי בפיו היה חד וצלול. פעם אחת שאלוהו: ר' יעקב, על שום מה אתה נוסע ברכבת אקספרס? אמר: לפני קריאת “שמע” אנו אומרים: מהר והבא עלינו ברכה ושלום. אחר התפילה הלכתי הביתה, אכלתי ובחוץ המתין לי כבר מרדכי בעל הכירכרה שהסיעני אל תחנת הרכבת; בשעה 7:15 הגיעה הרכבת מלבוב ובשעה 7:30 הייתי בסטניסלאב. מתחנת הרכבת הלכתי ברגל אל הגמנסיה; בשעה 12:30 נסתיימו הלימודים; חזרתי אל תחנת הרכבת ובשעה 1:15 אחר הצהרים הייתי בביתי. אורח חיים זה נתמשך בשנים 1912־1914. אחר הצהרים למדנו אצל אייזיק שוחט שתי שעות, ובחורף למדנו גם בערבים.

וכאן עלי להביע תודה למורי ורבי ר' אייזיק שוחט על שהציל את אמי מורתי. בליל שבת בעת אכילת דגים נתקעה עצם בגרונה; הזעקנו את אייזיק שוחט. באצבעותיו הארוכות שלף את העצם ואבי בירך בשבת את ברכת “הגומל”.

שנתיים (תרע“ג־תרע”ד) למדתי גמרא אצל ר' משה שטוקהמר. אצלו למדו תלמידים מתקדמים שיכלו בעצמם לעבור על דף גמרא. התנאים והאמוראים היו קרובים לנו. לא שאלנו מתי נולדו ומתי נפטרו, ראינו אותם ושמענו אותם כל יום בשעת השקלא והטריא, היינו יושבים במחיצתם, מתווכחים עמהם, ואף חולקים על דעותיהם.


כניסתי לגימנסיה

א. כתלמיד פרטי

בשנת 1910 הגיע זמני שאיכנס לגמנסיה. שאלו הורי: מה יהא עלי? אם ישלחוני לסטניסלאב אצטרף אל צבי אחי הבכור, והם יישארו עם אחותנו היחידה כרמלה, וקשה היתה עליהם פרידתם ממני. אולם עיקר שיקוליהם של הורי היו שלא רצו שאיבטל מלימודי תורה וגמרא, וגם אבי זקני שרגא פייבל גלרנטר בבורשטין הביע מורת רוחו אם לא אמשיך ללמוד גמרא. ואני, אף את פי שאלו; לא היה בי חשק להיפרד מן הבית שאהבתיו ומתפקידי שמילאתי כ“שלישו” של אבי. הורי החליטו, אפוא, שאהיה “תלמיד פרטי”. החלטתם היתה לי לברכה בחיים.

לפי החוק באוסטריה אפשר היה להתקבל לבית ספר תיכון גם כ“תלמיד פרטי”, שהיה נרשם כתלמיד בלי לבקר בכיתה והיה נבחן בסוף כל חצי שנה בחומר הלימודים שנלמד בבית הספר ועל יסוד זה קיבל תעודה ככל תלמיד מן המניין. ביוני 1910 רשמה אותי אמי כ“תלמיד פרטי” בגמנסיה ממלכתית־שלישית־קלאסית בסטניסלאב, ברחוב קאזימייז'. כדי לאסוף ידיעות על חומר הלימודים, על המקצועות ועל המורים, הייתי נוסע לסטניסלאב לעתים קרובות.

תלמידי הגמנסיות לבשו מדים: מקטורן כחול (ובקיץ אפור) שעל גבי צווארונו משני צדדיו מספר פסים כסימן היכר כיתתם, ארבעה פסי כסף לארבע הכיתות הנמוכות וארבעה פסי זהב לארבע הכיתות העליונות. על המקטורן7 לבשו בחורף פלרינה ולראשם חבשו כובע הדומה לזה של השוטרים בפאריס. הלימודים בבתי ספר תיכוניים ובאוניברסיטאות ניתנו חינם. בני האמידים שילמו שכר סמלי. בגמנסיה למדו גם תלמידים מערי השדה ומן העיירות הקטנות שהוריהם רצו להקנות להם תעודת בגרות. מי שסיים שש כיתות גמנסיה, לא היו פתוחים לפניו אלא שערי רוקחות. רוב בוגרי הגמנסיות למדו באוניברסיטאות (לבוב, קראקוב, פראג, וינה).

הלימודים בגמנסיה נתקיימו גם בשבת. על פי החוק האוסטרי חויבו תלמידים יהודים ללמוד בשבת שלוש השעות הראשונות והיו פטורים מחובת כתיבה בשבת. נמצאו תלמידים שלא היו שומרי שבת, אך לא כתבו כי לא רצו להפר את האחדות הלאומית. נקרא תלמיד יהודי אל הלוח, היה קם ואומר: “אינני כותב בשבת”, כהפגנה לאומית.

תלמידים מערי השדה נאלצו לגור בסטניסלאב כל שנת הלימודים. כיצד? היו שם משפחות נצרכות שקיבלו כל אחת ארבעה־שישה סטודנטים שיגורו יחד בביתה, שהיה מעין פנסיון קטן (סטאנציה). הורים אמידים שיכנו את בניהם בסטאנציה. צבי אחי הבכור, גדול ממני בארבע שנים, שלמד בגמנסיה משנת 1906, גר אצל דודתנו רוזה, אחות אמי, שמונה שנים.


ב. כתלמיד מן המניין

ביוני 1912 רשמה אותי אמי כתלמיד מן המניין בגמנסיה הממלכתית השלישית, ובראשית שנת הלימודים, בספטמבר, נכנסתי לכיתה שלישית “B”. היו כיתות מקבילות A, B, C,, עד השמינית ועד בכלל. המורים היו טובים ונתחבבו על התלמידים. כעבור שנה סיימתי את הכיתה השלישית ועברתי אל הכיתה הרביעית (1913/1914).

בידוע יש בבית הספר התיכון שלוש אינסטנציות: המורה, המחנך והמנהל. בבתי הספר התיכונים בגליציה היה המחנך מפקח על התנהגותם של התלמידים לא רק בתוך כתלי הגמנסיה, אלא גם ברחוב ובמקומות ציבוריים. על תלמידי הגמנסיה – מן הכיתה הראשונה ועד האחרונה – רבצו איסורים חמורים, כגוון האיסור לעשן, האיסור לשבת בבית קפה או בקונדיטוריה, (מותר היה להיכנס לקונדיטוריה רק כדי לקנות גלידה או עוגה, במסעדה מותר היה לשבת רק עם הורים או קרובים); האיסור לטייל עם נערות. ביום ראשון, שבו לא למדו בבתי הספר, רבו התלמידים המטיילים ברחוב סאפייזינסקה. תלמיד במדים שראהו מורה בגמנסיה ב“קלקלתו” – כשטייל עם נערה (!) – היה למחרת היום קורא אותו המחנך ושואלו: עם מי טיילת? והתלמיד היה עונה: עם בת דודי. היה אומר לו: תאמר לאמך שאני מזמין אותה לשיחה. היתה באה אצלו האם, היה אומר לה: בנך טייל אתמול עם נערה; כלום אין את יודעת כי זה אסור? בני טייל עם בת דודו – היתה האם מסבירה. היה מגביה קולו בהשתוממות: מוזר הדבר, כל אחד אומר שהוא מטייל עם בת דודו. נמצאו מורים אשר ציד סטודנטים ביום ראשון ברחוב היה עיקר עיסוקם כ“מחנכים”.

אם יהודיה האופה לחם, אם יהודיה שבעלה חייט או סנדלר, ושהלשון הפולנית בפיה היתה עילגת, לא מיהרה ללכת אל המחנך. נתפס התלמיד מטייל שלוש פעמים עם נערה, קיבל בתעודה ב“התנהגות”: “מספיק”, לשון אחרת, אזהרה.

בכיתות ג' וד' לימד אותנו גיאוגרפיה המורה יאסינסקי, אנדק (נ. ד. – ראשי תיבות: נארודווה דימוקרטיה – דימוקרטיה לאומית). האנדקים שבפולין בימי הצאר היו אנטישמיים חריפים. ואילו בגליציה, בימי הקיסר פראנץ יוזף הראשון, התנהגו האנדקים עם היהודים בכפפות משי, באלגנציה וינאית, אך פיהם פיעפע ארס. ארבע פעמים בשבוע היה יאסינסקי שולח אותנו, התלמידים היהודים, לפלשתינה. מורגל היה בפיו: “ז’ידקי דו פלשתינה”, יהודים לפלשתינה.

המקצועות החביבים עלי היו לטינית, יוונית, היסטוריה כללית וספרות פולנית. המורה לפולנית, אנטישמי מסותר, ביקש להכשילנו בכיתה השניה כשהייתי “תלמיד פרטי”. על כל שאלה שהיתה בבחינה פח יקוש עניתי מיניה וביה, חד וחלק. ההיגוי הפולני שלי היה צח ונקי. בכיתה ד' לימד אותנו פולנית המורה אוייסקי, נוח לתלמידים, בעל סבר פנים, נכדו של המשורר קורנליאוייסקי. כדי לקרבנו אל הספרות הפולנית הטיל עלינו מקרא חובה: “הטרילוגיה” של הנריק סאנקביץ (“באש ובחרב”, “המבול”, “פאן וולודיובסקי”). קריאת “הטרילוגיה” בשלושת השבועות של פגרת חג הפסח לא היתה עול נעים, ורגזנו על המו"ל, שהדפיסה באותיות זעירות המוגיעות את עין הקורא.

לא יכולתי להיפנות לקריאת “הטרילוגיה”. תחילה הייתי עסוק בהכנות לקראת חג הפסח, ובשמונת ימי חג הפסח לא עלה בדעתי לקרוא על מלחמות. הביטוי “באש ובחרב” לא ערב לאזני, המבול היה כבר, וקראתי ולמדתי עליו בפרשת “נח”. וכאן באתי בפעם הראשונה והאחרונה לידי עבירה בבית הספר: הסתייעתי בחוברות של “תמצית הדברים”, שנקראו באיסור ולא בהיתר, שכן תלמיד שנתפס בקריאת “תמצית דברים” קיבל ציון “בלתי מספיק” וירד חנו בעיני המורה. לימים שבתי וקראתי הטרילוגיה במקורה. בכיתה ד' למדנו את “פאן טדיאוש” מאת מיצקביץ'; קראתיו בחשק, וקטעים רבים ממנו ידעתי על פה. גם הרקע ההיסטורי (1812) עורר בי עניין רב.


רצח פוטוצקי (1909)

ואלו הדברים שנתרחשו בנעורי בגליציה, ורק לאחר זמן הבנתי מלוא משמעותם. במזרח גליציה היו כשש מאות וחמישים וחמישה אלף יהודים. מכלל האוכלוסיה היו הרותנים: 61.7%; הפולנים: 25.3%; יהודים: 13%. הרותנים שהיו מיעוט אתני־לאומי לא רצו להשלים עם השתלטות הפולנים עליהם. חוק לימוד חובה חינם איפשר לרותנים הלאומיים, שראו עצמם כאוקראינים, לשלוח את בניהם לבתי ספר עממיים ולבתי ספר תיכוניים משלהם. הכמרים אשר סרו למשמעתו של הארכיהגמון היווני־הקתולי בלבוב היו בעלי הכרה לאומית ונטעו בלבותיהם של באי הכנסיה (Cerkiew) כצעירים כקשישים את תודעת עצמיותם הלאומית. לעומת המשוררים הפולנים אדם מיצקביץ' ויוליוש סלובאצקי העמידו את משוררם הלאומי: טאראס שווטשנקו, שיצירותיו נלמדו בכיתות העליונות בגמנסיה הממלכתית. אכרים רותניים שהיגרו לצפון אמריקה שלחו כספים אל האירגונים הרותניים ואל הכנסיה היוונית־קתולית. היתה להם אינטליגנציה שרבים ממנה היו נושאי תואר “דוקטור”, ובתעמולתם שימשו להם דוגמא המיעוטים הלאומיים הסלאוויים.

ההבדל המהותי היסודי בין המיעוט הלאומי הרותני־אוקראיני ובין המיעוט היהודי־הלאומי – באוסטריה עד 1918 ובפולין בשנים 1919־1939 הוא בכך, שהמיעוט הרותני־אוקראיני היה “אירידנטה”, הוא חתר לריבונות מדינית, ואילו המיעוט היהודי נאבק רק על אוטונומיה לאומית־פרסונאלית. הרותנים ראו בגליציה “האליטשינה” שחותם ראשיתה טבוע בהאליטש במאה הארבע־עשרה.

אוסטריה תחת שלטון פראנץ יוזף הראשון (1848־1916) שהיתה ממלכה מושתתת על מיעוטים אתניים־לאומיים, ומלבד גרמנים היו בה צ’כים, פולנים, קרואטים, סרבים, סלובנים, סלובאקים, רותנים ויהודים, לא רצתה שמזרח גליציה תופרד ממנה ותצטרף אל אוקראינה שבתוך רוסיה הצאריסטית. על כן תמכה וינה בפולנים והעדיפה אותם בכל המובנים על הרותנים. המשפחות הפולניות בעלות שלשלת יוחסין כגון פינינסקי, דז’יידושיצקי, גולוחובסקי, באדני, סמולגה, נושאי תואר אצולה “גראף” ותואר אקדמאי “דוקטור”, תפסו עמדות גבוהות פוליטיות ואקדמאיות.

השולט בגליציה כולה היה הנציב (Staathalter) ואת הוראותיו מילאו מושלי המחוזות. המעולה שבמושלים הללו היה פרוקופצ’יץ, יועץ החצר, מושל המחוז סטניסלאבוב, בעל קומה תמירה, אדם משכיל, נעים הליכות, פיקח וערום בעל כישורים לולייניים להתהלך על פני חבל דק, נוח לבריות, רואה ביהודים אזרחים הזכאים להיהנות משיווי זכויות אזרחיות. הנציב גראף פוטוצקי מינה את פרוקופצ’יץ למושל מחוז סטניסלאבוב, משום שבמחוז זה החריף מאוד המאבק בין הפולנים לבין הרותנים. בשנת 1909 נרצח הגראף פוטוצקי, נציב גליציה. חיש־מהר עברה בכלי התקשורת של הימים ההם (הטלגרף, הטלפון) בגליציה ובמונרכיה כולה הידיעה, כי צעיר אוקראיני, סיצינסקי שמו, רצח את פוטוצקי. סיצינסקי נתפס; הואשם והורשע; נידון למאסר עולם ונחבש בבית הסוהר הגדול בסטניסלאבוב. המיוחד והמיועד לרוצחים “יחסנים” מסוכנים. בית הסוהר שכן בבניין של חומות אבנים, והיה מוקף אגם מים. וינה הוכתה בתדהמה והפולנים נבוכו.

הממשלה בווינה השתלטה על המצב ומינתה לנציב גליציה את ד"ר מיכאל בובז’ינסקי, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטה בלבוב. המינוי היה שקול ורצוי לשעה. ביום שקיבל את התפקיד, אמר: לא הציבור למען הפקיד, אלא הפקיד למען הציבור.

ומה אירע לו לסיצינסקי? בוקר אחד צלצלו כל הפעמונים: סיצינסקי הוברח מבית הכלא בסטניסלאבוב והועבר לאמריקה.


מפקד האוכלוסין בשנת 1910

בידוע שהמונרכיה האוסטרית כללה בגבולותיה שמונה לאומים וישבו בה גם כמליון וחצי מליון יהודים. המיעוטים הלאומיים לא ישבו כל אחד בפרובינציה “שלו”, אלא ישבו שניים או שלושה מיעוטים לאומיים יחד, ובתוכם יהודים שלא הוכרו כמיעוט לאומי. בעיר טריאסט ישבו איטלקים ויהודים.

מיפקד האוכלוסיה הראשון באוסטריה נערך בשנת 1869. המיפקד השני – בשנת 1880. הואיל והחוק חייב לערוך מיפקדי אוכלוסיה אחת לעשר שנים, נערך המיפקד השלישי בשנת 1890 והמיפקד הרביעי בשנת 1910. החוק משנת 1869 הטיל על כל בעל בית בעיר ובכפר למספר את הבית והפיקוח על מיספור הבתים היה נתון לרשות המקומית. בשאלון המיפקד היו שלושים וארבע שאלות. החשובות שבהן השאלה 11: דת, והשאלה 13: השפה המדוברת?

אחרי כל מיפקד פתחו העיתונים האנטישמיים בהתקפה ארסית על היהודים, שמצויים ביניהם כביכול אלפי ילדים “בלתי חוקיים”. מבחינת ההלכה היהודית היו הורי הילדים הללו נשואים כדת משה וישראל, ובידי האשה היתה מצויה “כתובה”, והילדים היו כשרים בתכלית הכשרות. יהודים רבים שצריכים היו אחרי החתונה ללכת אצל מנהל “פנקסי נישואין ולידות” (הממונה מטעם מושל המחוז) לרשום את נישואיהם, לא עשו כן. לימים, אחר תשעה ירחי לידה, הלך האב אצל מנהל “פנקסי נישואין ולידות” לרשום את הילד שנולד, ובסעיף: מנישואין או “שלא מנישואין”, נרשם הילד “שלא מנישואין”. ובסעיף שבתעודת הלידה: “מודה באבהות”, נרשם למשל: ראובן דונאר מודה כי הוא אבי הילד ששמו שמעון. וכך “נולדו” עובדות: בגמנסיה נרשם כתלמיד יהודה בוקסר (חניכתה של אמו) False דונר (חניכתו של אבי הילד) Recte בליץ, (חניכתו של האב מצד אמו), יחד בחיבור יהודה בוקסר־דונר־בליץ! נאחזו ב“מציאה” זו האנטישמיים להודיע שהיהודים אינם מוסריים. ההסתדרות הציונית שהדריכה את היהודים בגליציה, הורתה לאבות שירשמו בסעיף “הערה”, שהתחתנו כדת משה וישראל, כלומר שלפי ההלכה נישואיהם תופשים ואין הילדים נחשבים ממזרים. האנדקים האנטישמיים נתלו באותם אלפי “ממזרים” כדי להשמיץ את היהודים לפני דעת הקהל באירופה.

ועתה בעניין הלשון המדוברת: באוסטריה הוכרו באופן רשמי עשר לשונות: גרמנית, צ’כית, פולנית, רותנית, סלובנית, קרואטית, סרבית, איטלקית, רומנית ולאדינו. לפי הוראת הנציב של גליציה, בלבוב, אסור היה לפוקדים לרשום שום לשון אחרת. ההסתדרות הציונית נאבקת, אפוא, בשתי חזיתות: בשלטון הארצי, שיורה לפוקדים שלא יסרבו לרשום יידיש כשפה מדוברת, ובקרב היהודים ערכה מסע הסברה ותבעה שירשמו יידיש כלשונם המדוברת. אמנם הנציב, ד"ר מיכאל בובז’ינסקי, איים שלא יכיר ביידיש, הוא רצה בטישטוש הדמות היהודית הלאומית למען יצירת רוב פולני במזרח־גליציה אולם במיפקד הרביעי אחרי הבחירות לפרלאמנט האוסטרי בשנת 1907, נשתנה המצב. הממשלה בווינה נוכחה לדעת כי אין היהודים רוצים להיות רק Israelitische Confession – בני דת ישראלית – והוכחה חותכת: שלושה נציגים ציונים היו מגליציה בפרלאמנט.

למיפקד היתה אפוא לא רק משמעות מדינית־חברתית־כלכלית, אלא יותר מזה: ליהודים היה מיבחן לאומי. ועתה ברור היה לכל, כי שני גורמים: וינה מזה והפולנים מזה יסתערו על 873 אלף היהודים בגליציה וישדלו אותם לרשום כלשון דיבורם או גרמנית או פולנית. אם יצהירו היהודים, שהיוו 13% מכלל האוכלוסיה במזרח גליציה, שלשונם פולנית, יכפילו את מספר הפולנים; ואם ירשמו גרמנית, תימצא וינה נשכרת.

עתה נמצאה לציונים בגליציה שעת כושר שניה (אחר הבחירות לפרלאמנט בשנת 1907) לחשל את רצונם הלאומי של היהודים שיהיו בלתי־תלויים, שיבקשו להיות מיעוט לאומי בעל תרבות סגולית היסטורית ככל המיעוטים האתניים באוסטריה. ההסתדרות הציונית בגליציה החליטה, אפוא, כי אסור ליהודים להיות לשון מאזניים במאבק בין הרותנים לבין הפולנים ואסור להם להיות משרתיה של וינה.

במסע הסברה בסטניסלאב ובמחוז פעלו בלהט הרב ד“ר מרדכי זאב ברודא, ד”ר ראובן יונאס, ד“ר יעקב לאופר, ד”ר אלכסנדר ריטרמאן, ד"ר אברהם מגנט, שהביאו לפני הציבור היהודי את החלטתה של ההסתדרות הציונית בגליציה – לפנות אל היהודים בקול קורא: לרשום כלשונם המדוברת: יידיש. המיפקד שימש לציונים בגליציה מנוף להגדיל את כוחה של התנועה הציונית ולהאדירה בקרב רבדים עממיים־יהודיים. ממילא עלתה גם קרנה של לשון יידיש. היהודים התעוררו. אולם מושל המחוז פרוקופצ’יץ לא ישן; גם הוא היה ערני מאד. בעזרת משרתיו היטה לבם של רבבות יהודים לרשום: פולנית.

במיפקד קשרו המתבוללים והחרדים האדוקים בסטניסלאב קשר נגד הציונים. המתבוללים והאדוקים מלחכי פינכא אצל מושל המחוז עשו את רצונו לשרת את ענייני הפולנים ודרשו שהיהודים יצהירו כי השפה הפולנית שפתם היא. אבל מ־15,161 יהודים שהתפקדו בסטניסלאב (בשנת 1910 בכל 33,328 תושבים היו 15,253 יהודים) הצהירו תשעת אלפים כי שפתם המדוברת בבית וברחוב היא יידיש.

יתרם אשר לשון חייהם בביתם, במסחרם, בלכתם בדרך, בשכבם ובקומם היתה יידיש ולא ידעו לצרף אף חצאי משפטים בפולנית, רשמו בלחץ מושל המחוז ומשרתיו: שהם פולנים בני דת משה, ושפתם המדוברת: פולנית. נושא לסאטירה מרה!

המיפקד היה נושא ציבורי־מדיני שדיברו בו בכל בית יהודי, שהיה עניין לוויכוחים בבתי הכנסת; ילדים גדולים האזינו לחילוקי הדעות, הנערים שאלו שאלות. המיפקד התסיס את היהודים, הביא את רובם לידי הכרה, שהציונות אינה רק גורם מדיני להגשמת השאיפה לחיים של תושיה ותשועה במדינת היהודים, כאשר חלם ד"ר הרצל, אלא היא נעשתה כוח המנווט את העם אף בחיי ההווה. מיפקד האוכלוסיה בשנת 1910 הישיר עוד יותר את חוט השידרה של היהודים בגליציה אחרי הבחירות לפרלאמנט בווינה בשנת 1911.


הבחירות לפרלאמנט שבווינה

ב־30 במארס 1911 הודיעה הממשלה בווינה שפיזרה את הפרלאמנט והכריזה על בחירות חדשות.

במשך ארבע השנים שלאחר בחירות 1907 נשתנה הרבה המצב המדיני בגליציה ונשתנה הרבה גם היחס ליהודים. לרגל תוצאות הבחירות בשנת 1907 ומצב העניינים שלאחר הבחירות עלה בידי מפלגת “הדימוקרטיה הלאומית” לתפוס את הגה הפוליטיקה הגליצאית בידיה. מפלגת “הדימוקרטיה הלאומית” בפולין הדרומית וכן בגליציה התיחסה אל היהודים באיבה גלויה ולא הבדילה לטוב גם את הפולנים בני דת משה.

מצב זה בישר מלחמה קשה הצפויה למפלגה הציונית, שהיתה ממש הלוחמת היחידה בציבור היהודי נודעה לה אהדה גדולה ובין לוחמיה עמד בשורה הראשונה הדור הצעיר.

במשך השנים 1907־1911 הספיק “הקלוב היהודי” בפרלאמנט האוסטרי לקרב אליו את לב ההמונים היהודים. נגדו עמדו המתבוללים שהיו מוכנים להשתמש בכל אמצעי כדי להציל את עמדתם, מתוך פחד פן יצאו הציונים מתוך הבחירות כמנצחים. אולם הציונים לא נרתעו והתכוננו לקרב זה.

ושוב נתעוררה כמו ב־1907 בקרב ההמונים תנועה לאומית נלהבת. באספות המונים נתקבלו המנהיגים הציונים בהתלהבות גדולה. בכל שכבות האוכלוסיה היהודית עוררה התפעלות החלטת ההסתדרות הציונית לצאת למלחמת הבחירות על הבסיס הלאומי־הפוליטי של הבחירות הקודמות. והתלהבות היהודים הוגברה עוד מפאת ההתמרמרות שנשארה מימי המיפקד, עקב האיומים והדיכויים של השלטונות.

תאריך הבחירות נקבע ל־19 ביוני. היה מורגש שהפעם לא יעברו הבחירות בשקט. ההתנגשות הראשונה היתה בדרוהוביטש. ביום הבחירות השתרר כאן בראשותו של ראש העיריה יעקב פיירשטיין טרור עצום והגיע לידי יריות מצד הצבא. 24 יהודים נהרגו; 40 נפצע קשה. במחיר זה השיג המפורסם במתבוללים ד"ר הנריק לוונשטיין את המנדאט שלו.

בברודי, בלבוב, בסטניסלאב, בטרנופול לא נבחר אפילו מועמד ציוני אחד. הפולנים והמתבוללים קיימו את הבטחתם למנוע בכל האמצעים בחירת ציר ציוני, והשיגו זאת בכל אמצעי הדיכוי והטרור.

להרבה אלפים בוחרים יהודים לא ניתנה בכלל האפשרות לבחור, מפני שבכוונה לא הכניסו אותם לרשימת הבוחרים או שלא מסרו להם תעודות בוחרים; להרבה אלפים בוחרים, שכבר זכו לקבל תעודות בוחרים, לא נתנו להיכנס אל אולם הבחירות, או שחברי ועדת הבחירות קרעו את פתקאות הבחירות שלהם לאחר שפתחו אותן ומצאו בהן את שמו של המועמד הציוני. ובאולמי הבחירות גופא עשו הוועדות בינן לבין עצמן מעשים שלא ייעשו: הוציאו מן הקלפי את הפתקאות שלא ישרו בעיניהן והניחו אחרות במקומן. לקחו את הלגיטימציות של אלפי בוחרים ומסרו אותן לאנשים אחרים, משלהם. הקימו מתים מקבריהם ועוד מעשים כאלה. נבחרו תשעה צירים יהודים, מהם שישה מתבוללים כחברי המועדון הפולני, שנים בתור חברי המועדון הסוציאלדימוקרטי, ואחד (היינריך רייצס) כבלתי מפלגתי.

כך חוסל המועדון היהודי הציוני בפרלאמנט האוסטרי וחיסול זה היה אבדה קשה ליהדות כולה.

ב“העולם” פירסם אלתר דרויאנוב מאמר: “דם דרוהוביטש קורא אלינו מן האדמה ואל נשכיחהו מלבנו. אל נשכיח מלבנו גם את שופכיו”.

הבחירות לפרלאמנט האוסטרי בשנת 1907 ובשנת 1911 הוכיחו כי הציונים היו לוחמים לבלי חת ונשאו את דגל התחיה הלאומית בלי מורא ופחד. בסטניסלאב העמידו הציונים בראש רשימתם את ד“ר גרשון ציפר מלבוב, ונגדו העמידו היהודים המתבוללים, פולנים בני דת משה, את אדמונד ראוך; השיטה הידועה של “הבחירות הגליצאיות” עמדה לו לראוך, שנבחר ב־2590 קולות נגד ד”ר ציפר, שקיבל 1152 קולות. בחיי הקהילה לא חלו באותן שנים כל תמורות שהן. המתבוללים השתלטו על הקהילה היהודית.

בזמן הבחירות, במאי 1911, החלו הציונים להוציא שבועון ביידיש “דער יוד”, שהופיע פעמיים בשבוע ועמד גם על רמה ספרותית גבוהה. עורכיו היו אהרן לייב שוסהיים ומאיר הניש. השבועון לא נתקיים אלא עד סוף 1912.


אני נכנס למצוות

ביום ב' אדר תרע"ג הייתי בר מצוה. חודשים מספר למדתי הלכות תפלין מפי ר' אייזיק שוחט ולאבי לא היו ספקות שאני בקיא במצוות תפלין. את התפילות לימות החול וליום השבת ידעתי מכבר בעל פה. תירגלתי את עצמי בשבע כריכות על היד השמאלית ובשלוש כריכות על האצבע האמצעית: “וארשתיך לי”.

התפלין שלי, שרחבן שלוש אצבעות, נכתבו ביד ר' מנדל סופר סת"ם. אמי מורתי הכינה לי נרתיק לתפלין ועליו רקמה את המונוגרם שלי. הנרתיק שמור עמי. התחלתי מניח תפלין ביום שני בשבוע, יום קריאת התורה.

אבי כיבד את המתפללים ביי"ש ובדובשן שנאפה בביתנו. בכל יום מששת ימי המעשה הנחתי תפלין, כרכתי את שבע הכריכות הדק היטב והסימנים על היד ניכרו עד “מנחה”. אחר התפילה נסעתי לגמנסיה בסטניסלאב, ויומי לא היה עוד כתמול שלשום, כי הנחת בפלין הסבה לי קורת רוח עמוקה. אטו מילתא זוטרא היא? דרשת בר מצוה לא דרשתי, שהכל כמנהג המקום, ובעיירתי לא נדרשו “דרשות בר־מצוה”.

יומיים קודם שהתחלתי להניח תפלין ילדה אמי בביתה בת וייקרא שמה בישראל: חווה, כשם אמו של אבי מורי. את שתי השמחות כרך אבי יחד ונתן “קידוש” בשבת הסמוכה למתפללים ב“קלויז” שלנו ולשאר תושבי העיירה.

היום שהתחלתי להניח תפלין נצור במעמקי לבי. סוד החווייה, שלא תמוש ממני, הוא באמירת “לשם יחוד קודשא בריך הוא”…


איך נעשיתי ציוני של מעש

בסטניסלאב היה בנק פרטי מכובד מאד ובעליו היו ד"ר משה ורוזה שור, לבית ברנשטיין. את הבנק ניהלה רוזה שור, אשה שופעת מרץ, בעלת כישורים פיננסיים, זהירה במעשיה, בוררת לקוחותיה. אנשים שהיה רבב במעשיהם לא העזו לדרוך על מפתן הבנק והיא לא ראתה אותם.

את רוב עסקיו הפיננסיים עשה אבי עם הבנק של רוזה שור שלא קיבל לניכיון אלא שטרות “אדומים”. שטר אדום עלה כתר אחד, וכוחו היה יפה לסכום של אלף כתר עד שלושה אלפים כתר (אלף כתר בשנה 1913 היו 200 דולר). מירב שיעור האחוזים המותר לפי החוק, היה שנים־עשר אחוז לשנה. הבנק הממלכתי (האוסטרי־הונגרי) לא לקח יותר משישה אחוזים לשנה, והבנק של רוזה שור לא לקח יותר מתשעה אחוזים לשנה.

אבי שקיבל מאת הגראף ולאדיסלב דזיידושיצקי שטרות “אדומים” מסר אותם לבנק של רוזה שור לניכיון. ובימים שאבי לא נסע לסטניסלאב, עשה אותי שליחו לרגל נסיעתי לגמנסיה: הפקיד בידי שטרות אדומים שאמסור אותם לרוזה שור. וכך הייתי מבאי ביתם של ד“ר שמואל ורוזה שור. ייחודו של ד”ר שמואל שור היה בבטלנותו, במשמעו היפה והמעמיק של המושג, כלומר היה הוגה רעיונות ובעל דמיונות. ואלמלא הרעיונות והדמיונות לא נוצר “אוצר התישבות היהודים”, שהוא היה במסייעים להקמתו.

כאמור, ארץ ישראל וירושלים היו בדמי, בנפשי, ובמוחי ניקרו שאלות איך מגיעים אל מערת המכפלה ואל העיר חברון? איך מגיעים אל קבר רחל, ומתי אחזה בירושלים, יפה נוף, משוש כל הארץ, שאמרתי במזמור יום שני, שהלויים אומרים בבית המקדש?!

בכיתה השלישית בגמנסיה הצטרפתי אל אירגון תלמידים שפעל במחתרת. בהיותי בן עשר נסעתי לסטניסלאב בכ' תמוז, שחל במחציתו הראשונה של חודש יולי. בחלונות הראווה בבתי מסחר של היהודים וכן בבתים רבים, בחלונות הפונים אל הרחוב, ראיתי את תמונת הרצל. בין המפיצים את תמונות הרצל היו גם תלמידי הגמנסיה. תלמיד יהודי שנתפס “בקלקלתו” בידי מורה היה צפוי לגירוש מן הגמנסיה.

באזנים כרויות הקשבתי לשיחות הורי על נושאים מדיניים: אלבאניה; מונטנגרו; בוסניה הרצגובינה; באלקאנים; “דער געלעמטער טערק” – היינו תורכיה המשותקת; אדריאנופול; וכן “פוני גנב”, היא רוסיה החותרת לדריסת רגל במצרי הדארדאנלים. הבאלקאנים לא משו מענייני דיומא.

שיחת היום בבית, בבתי־הקפה, בעתונים, בבתי־הכנסת בין “מנחה למעריב”, היתה הרוזנת ברתה סוטנר. ברתה סוטנר היתה פיליטוניסטית מעולה, פציפיסטית שנתפרסמה באירופה ומעבר לים וקיבלה פרס נובל לשלום. במה נתפרסמה: ב־1889 פירסמה נובלה “די וואפן נידער” (“הלאה הנשק”) שעשתה רושם כביר, סעיר באירופה. היתה גם עורכת כתב־העת הבינלאומי הראשון “די וואפן נידער”. ועתה ב־1912 כשהתחוללו תמורות וזעזועים בבאלקאנים שבישרו מלחמת עולם, גברה האקטואליות של הסיסמה “הלאה הנשק”. ברתה סוטנר היתה נערצת אצל היהודים. בני משפחתי דיברו אודותיה.

הבארונית ברתה פון סוטנר, ידידת הציונות ומעריצת הרצל, לא ראתה את תשפוכת הדמים במלחמת העולם הראשונה, היא מתה ב־1914!

בביתי שמעתי מפי הורי שיחות אודות נתן בירנבוים, נחום סוקולוב ושלום עליכם וד“ר שמריהו לווין שביקרו בסטניסלאב בשנים תרע”א־תרע"ב (1911־1912) והורי נסעו במיוחד העירה לשמוע את הרצאותיהם. על שלום עליכם סיפרו שגילגל את הקהל בצחוק ובדמע, והוא עצמו, שלום עליכם, לא צחק.

ממצוות עשה ציוניות מצוה ראשונה שקיימתי היתה עשייתי למען הקרן הקיימת לישראל. כיצד? ארגנתי תלמידים בכיתתי למען “הקופסה הכחולה”, שיריקו את “הקופסה” בבתים ובבתי מסחר. הואיל ולא הבינותי על שום מה עלי להסתיר את עשיותי למען ארץ ישראל, פעלתי בגלוי ולא בהצנע. הדבר נודע למדריך הכיתה שסיפר למנהל הגמנסיה. קראני המנהל ואמר לי: תאמר לאמך שתבוא אצלי. נסעה אמי אל המנהל, והלה הודיע לה את חטאי והדגיש: בנך קיבל על “התנהגות” ציון “בלתי מספיק”; הוא צפוי לגירוש מן הגמנסיות הממלכתיות שבעיר.

אמי לא התרגשה; ביישוב הדעת ענתה לו: אם עשיותיו למען “הקרן הלאומית” (בפולנית) הן חטא חמור כל כך, הריני מודיעך שאני מזדהית עם בני, וגם אני הייתי חוטאה את החטא כמוהו. מנהל הגמנסיה, “מוסקאלופיל”, התרשם מעמידתה הגאה של אמי, ביטל את הגזרה, ואני עליתי לכיתה הרביעית. וכך הייתי בשנת תרע"ג גם בר־מצוה למצוות־עשה ציוניות.


יורש העצר רודולף

בבית שמעתי מפי הורי סיפורים רבים אודות יורש העצר רודולף, בנו היחיד של הקיסר. והסיפורים קצתם אגדות, כי אהוב היה רודולף בכלל ועל היהודים בפרט, וקצתם יסודם אמת, ומהם אספר:

בווינה היו שני מוריצים (משה) שהיו משפיעים השפעה עצומה בחיים הפוליטיים לא רק במונרכיה ההאבסבורגית אלא גם באירופה. ואלה הם: מוריץ בנדיקט, עורך “די נויה פרייה פרסה” ומוריץ שפס, עורך העתון היומי “דאס נויה וינר טאגבלאט”. מוריץ שפס נולד (1833) לאביו ד"ר ליאו שפס רופא בעיירה קטנה השוכנת במרחק שלושים ושנים קילומטרים מלבוב, ושם העיירה בוסק. מוריץ למד רפואה באוניברסיטה בווינה, אך הפסיק לימודיו והתמסר לפובליציסטיקה, ועד יום מותו (11.8.1902) עמד במרכז החיים הפוליטיים. העתון שלו ייצג את המפלגה הליברלית הגרמנית. ב־1866 עזב את “דאס נויע וינר טאגבלאט” ויסד עתון חדש בלתי תלוי “וינר טאגבלאט” ותוכניתו: “כיוון מערבי”. את הכסף הנדרש נתן לו, בהשפעת יורש העצר רודולף, הבארון מוריץ הירש. שפס התידד עם יורש העצר רודולף, שהיה אהוב על האוכלוסיה הווינאית, והנשים נסתחרר עליהן ראשן למראה פניו. הידידות בין מוריץ הגליצאי ובין רודולף תושב “שיינברון” היתה עמוקה וכנה, ידידות שאינה תלויה בדבר. ולשפס היו קשרים עם לורד ביקונספילד, ראש ממשלת בריטניה הגדולה, ועם גמבטא, ראש ממשלת צרפת. לשפס היתה השפעה רבה מאד על רודולף, ושניהם הגו את הרעיון על ברית אוסטריה עם צרפת.

רודולף, לפי טבעו והשקפותיו, שנא את הגרמנים ואת המנטליות הפרוסית. הוא פירסם בעילום שמו בעתון “דאס נויה וינר טגבלאט” מאמרים רבים בנושאים מדיניים, והמאמרים לא היו מקובלים לא בחצר הקיסר ולא בחוגי הממשלה. הריגול האוסטרי חשף את הידידות בין שפס לבין רודולף. הקיסר ראה בבנו יחידו בן “סורר ומורה”. פעמים רבות עלב בו בפומבי לעיני בית המלכות; הקיסר הכניס את בנו לחופה עם נסיכה בלגית צעירה, שלא היתה בחירת לבו. רודולף האומלל עזב את וינה, נסע לפראג ובילה את זמנו בארמונו והיה מרבה לטייל ברחובות הגיטו. יום אחד פגש נערה יהודיה שחרחורת, יפהפיה, חטובת גו ויאהבנה אהבה רבה. יורש העצר יוצא עם נערה יהודיה – התלחשו היהודים בפראג ותהום כל העיר. ואודות אהבת רודולף לנערה יהודיה דיברו אפילו בבתי הכנסת שבגליציה. הדבר נודע לאבי הנערה: מה לנערה יהודיה ליורש העצר האוסטרי? האב “הצליח” להוציא את בתו מן העיר והסיע אותה אל הכפר הסמוך ושם החזיק אותה. ולב הנערה היהודיה נמשך אל רודולף. ברחה מן הכפר ונסעה לפראג. שם חלתה ומתה מכליון לב. ימים רבים סיפרו היהודים בפראג כי ראו בלילות קצין גבוה פוקד את בית העלמין היהודי. כל בוקר ראו על קברה של הנערה היהודיה זר פרחים, וזרי הפרחים נערמו. את הנערה היהודיה לא שכח רודולף אף־על־פי שהתאהב אחר כך בנערה צ’כית. ככלות שלושה ירחים להתאהבותם התאבדו שניהם במאיירלינג בינואר 1889, ורודולף בן שלושים ושתים שנה!

וכאן המקום לספר סיפור אשר נפלאתי לשמעו מפי דב סדן בביתו בירושלים (ביום שלישי, כ“ד טבת תשל”ח): חברו של מוריץ שפס היה ג’ורג' קלמנסו (1841־1929) ובימי המלחמה ביקר בעיירה בוסק, כנראה בימי פלישת הרוסים, ששם היה אביו של שפס רופא. בספרו Au Pied du Sinai (לרגלי הר סיני) מתאר קלמנסו את העיירה בוסק שביקר בה ומביא מעשה ששמע מפי שפס, מעשה בחייט שראשי הקהל חטפו ואסרו אותו, כדי לשלחו לשנים רבות לצבא האוסטרי, ואותו חייט התנקם לימים בעיירתו. בבואו לחופשה בראש השנה עמד, חרבו בידו, ועיכב את הקריאה, ולא זז מארון הקודש עד שהביאו לו כסף וזהב ותכשיטים, כפיצוי על סבלו וסבל משפחתו הענייה.

כי מוריץ (משה) שפס, יהודי גליצאי, ארג אריגה מדינית: ביקונספילד־גמבטא־רודולף, הרי זה דבר מובן מאליו! – כי קלמנסו, “הנמר הצרפתי”, הנציח בספרו עיירה גליצאית – זה אחד הקוריוזים שהנביטה הפזורה היהודית.

אודות מוריץ שפס וג’ורג' קלמנסו מספרים: ד“ר נ. מ. גלבר בספרו “בוסק – תולדות יהודיה” (הוצאת “עולמנו” 1962) ונחמן בלומנטל במאמרו “דאס יידיש ביסק – שטרייכן צו זיין געשיכטע” בספר בוסק (1965). מהם גם נמצאנו למדים שבתו של מוריץ שפס נישאה לפאול קלמנסו, אחיו של ג’ורג', ראש ממשלת צרפת במלחמת העולם הראשונה. בתו של שפס לא המירה את דתה ונישאה לפאול בנישואין אזרחיים. מוריץ שפס לא התכחש ליהדותו, וכפעם בפעם בא לעיירה לקבר אבות. בתו השניה של מוריץ שפס, נישאה לפרופסור ד”ר אמיל צוקרקנדל, האנאטום המפורסם באוניברסיטת וינה, והיא נתפרסמה בספר זכרונותיה: Ich erlebte so 50 Jahre Welgeschichte ועם הקוראים הסליחה שטילטלתים8 לבוסק, עיירה קטנטונת אשר בגלל שפעת המים, הרפש והבוץ יצא לה מוניטין כ“וונציה גליצאית”.


השפעת גרמניה גוברת

לאחר מות רודולף השפיע ביסמארק לדיכוי כל רעיון על ברית אוסטריה־צרפת ומיהר לרתום את הקיסר פראנץ יוזף הראשון אל מרכבתו של וילהלם השני.

ומעתה מעשה שטן רודף מעשה שטן:

בספטמבר 1898 רצח אנארכיסט איטלקי את הקיסרית אליזבת, בעלותה בכבש האניה בגינואה, והקיסר, לא עלינו, התאלמן.

הקיסר המשתוקק למרגוע קיבל עצת אחיתופל מאת יועציו בממשלה שהחליטו על ביטול “פרוטקטורט” של אוסטריה על “בוסניה והרצגובינה” (שניתן לה על סמך ועידת השלום בברלין ב־1878). בשנת 1908, כאשר חגג הקיסר שישים שנה למלכותו, החליטה הממשלה להגיש לו שי: סיפוח של בוסניה והרצגובינה למונרכיה ההאבסבורגית. שותף למזימת הסיפוח היה שר החוץ הרוסי איזוולסקי, שבא לווינה כאורחו של שר החוץ האוסטרי ארנטל (מוצאו מצ’כיה, לא היה יהודי) שנקרא בפי כל “המוח היהודי”. רוסיה הסכימה לסיפוח מתוך תקווה שאוסטריה תתמוך בה בבואה לבלוע את הדארדאנלים. ולפי שהעניינים לא השתלשלו כפי שציפתה רוסיה, התחילה להסית את הסרבים נגד אוסטריה.

בתחילת 1912 מת ארנטל “המוח היהודי”, אשר שמר על עצמאותה של המונרכיה מכל משמר. לשר החוץ מינה הקיסר את הגראף ליאופולד ברכטולד, שהיה חסר הכישורים של קודמו והיה עושה רצונו של קונראד הצנדורף, ראש המטה הכללי.

באוקטובר 1912 הכריזה מונטנגרו הקטנטונת מלחמה על תורכיה. בבאלקנים פרצה אש. באוויר מרחרחים אבק שריפה. ידענו שהמלחמה עלולה לפרוץ. הקיסר הישיש רצה למנוע מלחמה, אך לא יכול לעמוד בפני קונראד פון הצנדורף שחתר כל הזמן למלחמת־מנע נגד סרביה.


שני זעזועים

שנת 1913 זכורה לי מחמת שני זעזועים: אחד פיננסי בכל רחבי המדינה, ואחד כלכלי שטילטל את חיי היהודים בגליציה טלטלה כבדה מנשוא.

(א) ב־1913 פרץ במדינה משבר פיננסי חמור מאד. בנקים איתנים, פירמות גדולות נחנקו מחוסר כסף “נוזל”. נתרבו פשיטות רגל שלא בזדון. בנק איתן כי קרס גרר עשרות בנקים קטנים. בכל אשר תפן שם התמוטטות פיננסית. אילי כסף כרעו9, פירמות חזקות נפלו. והעתונים בישרו בכל יום פשיטות רגל, שהיו להם ממדים של מגיפה. רבים לא פרעו לאבי את שטרותיהם. הפירמה רוזה ברנשטיין בסטניסלאב לא נפגעה; אבי עמד בכל התחייבויותיו והציל את שמו הטוב.

(ב) הזעזוע הכלכלי: מתן קונצסיות ל“פרופינאציות” היה בידי הממשלה בוינה, ואיש יהודי שניתנה לו “פרופינאציה”, קיבל אותה מווינה במישרין ולא היה תלוי בחסדי האצולה הפולנית בגליציה. בשנת 1913 החליטה הממשלה להוציא מידיה את מתן הקונצסיות לפרופינאציות ולמסור אותו לשלטון הנציבות בלבוב. עקב תחבולה חכמנית זו הופקעו בהעלם אחד מקורות הפרנסה של שמונת אלפים משפחות יהודיות. חיש מהר התארגנו משוללי הפרנסה והריצו לווינה משלחת מורכבת ממאות מקופחים שערכו לפני בניין הפרלאמנט הפגנה רבת רושם, וסופה היה כסוף כל ההפגנות. מגמת ההחלטה של הממשלה היתה שקופה; וינה ויתרה על כוח שלטונה למען הגבר בגליציה את ההשפעה הפולנית ואת לחץ הפולנים על היהודים.


פראנץ פרדינאנד נרצח; מלחמת העולם הראשונה פורצת

אחרי התאבדותו של רודולף היה ליורש העצר פראנץ פרדינאנד, בן אחיו של הקיסר. פרנץ פרדינאנד היה שמרן ההולך בתלם של גרמניה. הוא נשא בראשו רעיונות פוליטיים נועזים: להפוך את המונרכיה ההאבסבורגית למונרכיה בעלת שלוש חטיבות (אוסטריה, הונגריה וגוש הסלאווים הדרומיים), ובכך ראתה סרביה סכנה חמורה לקיומה והיתה חורשת מזימות נגד וינה ונגד יורש העצר. ויהי היום ויורש העצר יצא לתמרונים לבוסניה וב־28 ביוני 1914 הגיע לסאראייבו למיסקר צבאי גדול, שסיומו בסעודת ערב מלכותית. השמחה הושבתה כי מתנקש ירה שתי יריות: מן הכדורים נפגעו־מתו יורש העצר פראנץ פרדינאנד ואשתו.

כרעם אדיר ביום בהיר פלחה הידיעה את האוויר בעיירתי ביום 28 ביוני 1914: בסאראייבו, בירת בוסניה, נרצח פראנץ פרדינאנד; העיירה נזדעזעה, שלוותה האידילית ניטלטלה טלטלה כבדה. הפרשנים המדיניים־הצבאיים בעיירתנו אמרו: הכדור שנורה בסאראייבו משמעו – מלחמה עם רוסיה. אוסטריה שלחה אולטימטום לסרביה. ב־28 ביולי הכריזה אוסטריה מלחמה על סרביה. הוחזרו השגרירים, ועמהם הסגל הדיפלומטי, מרוסיה לאוסטריה ומאוסטריה לרוסיה. בתשעה באב תרע"ד – 1 באוגוסט 1914 הכריזו גרמניה ואוסטריה מלחמה על רוסיה. וכנורי שניגנתי בו שנתיים נאלם. פרצה המלחמה. ידוע ידענו שהקיסר שלנו אינו אלא מכשיר בידיו של וילהלם השני, קיסר גרמניה. שמועות רודפות שמועות. צבא גרמני פלש לבלגיה, מדינה נייטראלית. בריטניה הגדולה אסרה מלחמה בגרמניה.

כבר בהיותי בן עשר שנים שמעתי מפיהם של הורי, שהשכלתם הפוליטית טופחה מתוך קריאת “נוייה פרייה פרסה”, כי שתי חזיתות עומדות זו מול זו: ברית רוסיה, צרפת ואנגליה, הקרויה (Entente) וברית מעצמות המרכז (Zentralmächte): גרמניה ואוסטריה־הונגריה, שאליהן נצטרפה איטליה, ואחר־כך נפרדה מהן ונתחברה (במאי 1915) עם אנגליה ועם צרפת.

ועוד מלים היו שגורות בביתנו: הדחף אל המזרח (der Drang nach Osten), לשון אחרת, עיניה של גרמניה היו מופנות אל אוקראינה, שהיתה מאגר התבואות.

וכן ידעתי, כי מולטקה היה ראש המטה הצבאי הגרמני ולא היה זר לי בטמן־הולווג ראש ממשלת גרמניה. על אחת כמה וכמה שהייתי “בקיא” במתרחש בווינה. ידעתי כי ראש המטה הצבאי הכללי הוא קונראד פון הצנדורף שהוא “כל יכול”. ראש הממשלה היה הרוזן קארל שטירק.

וכך קפצה עלינו מלחמה שלא שיערנו את היקפה ואת בלהותיה. ב־2 באוגוסט הגיעו אל העיירה גדודי צבא ובהם הוזארים (פרשים) מהונגריה. “קסמו” לעינינו, עיני הנערים, קציני מטה הדורים במדי פאר, רכובים על סוסים למודים; קצינים תמירים שלבשו חגורות, כדרך נשים, מתחת למדיהם, ועל חזיהם, ברוחב אלכסוני, קופסאות “כסף” לסרנים וקופסאות “זהב” לקציני מטה. לקצינים היו משמשים מבין הטוראים, והם שוכנו בבתים של יהודים שהיו להם דירות נוחות. קצינים בדרגת סגן אלוף ואלוף שוכנו בביתנו ובביתו של יעקב מרגליות. יום אחד הגיע אלינו וישב בטרקלין שלנו יורש העצר, שהיה אחר מותו של פראנץ יוזף לקיסר קארל השני. ובעיירה המולה ורעש: חיילים חנו בה שעות מספר, או לילה שלם, והמשיכו לנוע אל הגשר מעל הנהר דנסטר, מהם גדודים שהתמקמו משני צדי הגשר ובנו “ראש גשר”, מהם גדודים שנעו לעבר העיר האליטש ומשם ניסו להתקדם בכיוון אל חודורוב־לבוב.

זוכר אני כי הצבא האוסטרי הפיץ סיסמאות לאלפיהן: Gott Strafe England “יענוש אלהים את אנגליה”, או Nieder mit England – “שתפול אנגליה”. את פשר הסיסמאות נגד אנגליה לא הבינותי, ואף גדולים ממנו נבצר10 מהם להשיג זאת. הלא אוסטריה הכריזה מלחמה נגד רוסיה; רוסיה הצארית היא אויבתם של היהודים; רוסיה ההולכת בחושך פרעה פרעות ביהודים. המשפט של מנדל בייליס (1911־1913) הסעיר את העולם היהודי. לכן תמהנו ושאלנו: מדוע “יענוש אלהים את אנגליה” ולא את רוסיה? נגד רוסיה לא נישאו שום סיסמאות.

את אנגליה הערצנו בגלל סר משה מונטפיורי, בגלל הרצל שמצא אוזן קשבת בחוגי ממשלת אנגליה בשנה שנולדתי בה. אנגליה נצטיירה בעינינו כמדינה הנאורה ביותר באירופה: על שום מה אפוא אנגליה ראויה לעונש מן השמים?

והחיים בעיירה הומים. עם הצבא שבא אל העיירה פרח המסחר; ספקים יהודים המלווים את הצבא קונים לחיילים בשר, ולסוסים – שחת וחציר. הפדיון עלה. אולם “היריד הגדול” לא נתמשך. בלבנו עופרת כבדה; השמים על ראשינו התקדרו והארץ תחתנו נתרעדה; בשורות רעות אחרונות משכחות את הראשונות; עתונים מלבוב ומווינה לא הגיעו; קלטנו כל מיני שמועות הפורחות באוויר. השמועה האחרונה: ראש גשר שהקימו חילות אוסטריה על הנהר דנסטר כרע־נפל לפני נחשולים אדירים של חילות רוסיה. בקרב ליד האליטש נפל קרוב משפחה שלנו, גלרטר, סגן, בנו של ד"ר שלמה גלרטר, עורך דין בסטניסלאב. עתה אנו חשים את ראשית מוראות המלחמה. אבי מורי, שהיה באותה שנה, בחודש אב, בן ארבעים וחמש מודיע לנו: אנו עוזבים מחר את ביתנו ונוסעים לסטניסלאב. באוויר ריחפה המלה קוזאקים!

במחצית השניה של אוגוסט עזבנו את העיירה. אבי שכר שני אכרים בעלי עגלות גבוהות להובלת חציר; העמסנו בהן מטלטלים כתכולת העגלות. אמי לא נתפסה לבהלה, משלה ברוחה, ואבי סייע לה. בית אשר בנו הורי ודרו בו עשרים שנה, עזבנוהו, הפקרנוהו.

התחיל מסע הנדודים; בעגלה אחת היו המטלטלים, ובעגלה אחת ישבו הורי, צבי אחי הבכור, אני ושתי אחיותי: כרמלה בת אחת־עשרה שנה וחוה בת שבעה־עשר ירח. ובעיירה – תשעה באב. בהלה ומהומה רבה. אחר שלוש שעות הגענו לסטניסלאב.

העיר סטאניסלאבוב נוסדה בידי ההטמאן והסטארוסטה במחוז האליטש וידז’יי פוטוצקי ונקראה על שם בנו סטניסלאב. תקנון יסוד של היישוב היהודי בסטניסלאב הוא משנת 1662.


בספר חיי נפתח דף חדש; סטניסלאב

בסטניסלאב שכר אבי דירה בפסג' גרטנברג היפה בלב העיר. בניין גדול זה עמד בין שני רחובות מקבילים: בין רחוב סאפייזינסקה ובין רחוב בוגוסלאבסקי. שכננו בקומה השניה היה ד“ר ברנארד פרנהוף, עורך דין, ציר לקונגרס הציוני הראשון, (ביקר בארץ ישראל בשנים 1932, 1934, 1937). יוסף בנו היה חברי ועמיתי בגמנסיה, אחר כך ד”ר למשפטים, עלה לארץ ישראל כחלוץ ב־1930 ונצטרף לקבוצת שילר. לימים ישב עם בני ביתו בירושלים ועבד בלשכה הראשית של הקרן הקיימת לישראל.

העיר נראתה ריקה; השלטונות האוסטריים עזבוה; הקסרקטין הגדול ברחוב 3 במאי, שבו שכן הגדוד מספר 58, עמד שומם. אחרוני החיילים יצאו; יהודים לאלפיהם ברחו, מי ברכבת ומי בעגלות דרך לאווטשנה אל הונגריה, וכל מי שהקדימו להימלט נסעו ברכבת, מי למהרין ומי לבהמין ומי לווינה.

יצאתי לרחוב והרחובות אבלים; דממת מוות אופפת אותי. הזאת סטניסלאב, העיר השוקקת חיים? בלבי כירסמה החרדה מפני הקוזאקים. כצרי להרגעה היה לנו בית החולים הצבאי, שנותרו בו ארבעים חיילים, שאי אפשר היה לטלטלם, ועמהם אחיות ורופאים; על בניין בית החולים התנופף דגל “הצלב האדום”. ידענו שאפשר לסמוך על “אמנת ז’נבה”, עיר שהתנופף בה דגל “הצלב האדום” לא תופגז. לפיכך האמנו כי לא יאונה לנו כל רע.

ובמצב שחיינו היו תלוים לנו מנגד, היו עינינו – עיני ארבעים אלף היהודים – נשואות אל ד"ר קארל הלפרן, ראש הקהילה. קארל הלפרן (בנם של הירש וסופיה הלפרן) יכול היה לעזוב את העיר עם בני ביתו בעוד מועד, אולם בלבו גמר אומר כי את עדתו לא יטוש. לסאבינה רעייתו אמר: את עם שבעת הילדים – תסעו לווינה! והבטיח לה שיעזוב עם אמו את העיר, בהתקרב הרוסים.

סאבינה הלפרן ובני ביתה נסעו לווינה. יום אחד הופיעה בדירתם בווינה אמו של קארל, ועל השאלה: איך הגעת בלעדי קארל? ענתה: לא הצלחתי לשכנעו, קארל סירב לעזוב את קהילתו.

ובעיר אבלות, שיממון. מוראות מוות אפפונו מפני הקוזאקים, גויים עזי פנים, אשר לא ישאו פנים לזקן ונערה, אף ישישה לא יחונו. מי שלא ראה בעיניו קוזאקים דוהרים על סוסיהם הקטנים ומגלבים בידיהם לא יכול לשער את חרדתנו. האסוציאציות: גזרות ת"ח (1648), חמילניצקי. בבתים הוגפו התריסים, הדלתות סוגרו בבריחים ובמוטות ברזל; הבנות הצעירות הוסתרו. משנפל ראש הגשר על הנהר דנסטר ביוזפאל (את הגשר הגדול הרסו החיילים האוסטריים) דהרו הרוסים, באין מפריע, אל העיר סטניסלאב. קול שעטת פרסות סוסיהם של הקוזאקים, ממרחקים נשמע לאזנינו. הגיעו אל הפרבר פאסייטשנה, ומשם אל כיכר טרגוביצה, (שוק הסוסים), אל רחוב האליצקה ואל כיכר העיר, שבה עמד בניין העיריה, עליו הניפו את דגל רוסיה.

משפגשו יהודים עוברים ברחוב ירדו מעל סוסיהם וציוו עליהם: “דאוואי טשאסוק” – “תן את השעון”, והיהודים נתבעו ונתנו.

ילדים היינו, תמים היו גם האנשים. לא בזכות הדגל של “הצלב האדום” ניצלה העיר מהפצצות האויב, אלא מפני שהצבא האוסטרי נסוג ממנה. והחזית האוסטרית הוסיפה לסגת. אל אזנינו הגיעו בשורות איוב; צבאות רוסיה ערכו פרעות ביהודים בערים: זאלשציקי, הורודנקה, הוסיאטין11, טרנופול, שניאטין יארוסלב, דמביצה. אלפי יהודים נהרגו ורבבות גורשו לפנים רוסיה.

ב־3 בספטמבר 1914 כבש הצבא הרוסי את לבוב, בירת גליציה, ובה קבע את מושבו מושל הפלך הרוסי הגראף בוברינסקי שהכריז על סיפוח מזרח גליציה כפרובינציה רוסית “מאז ומתמיד” יחד עם בוקובינה ועם למקובטשיזנה (רצועה הררית צרה המגעת עד לקריניצה). בוברינסקי נקט מדיניות אנטי־יהודית, צאריסטית, הרת פורענויות, מדיניות של “המאה השחורה”. ועדי הקהילות פוזרו; הרכוש היהודי הוחרם; חנויות היהודים נשדדו, נשים נאנסו; בתי כנסת חוללו וטומאו. היהודים בגליציה, שהורגלו לחיים של חופש, ניתנו בפתאום, בן לילה, למשטר של “נאגייקה” (מגלב).

בשנת 1977, כשהתחלתי מעיין באגרות חיים וייצמן, כרך שביעי, שיצא עתה לאור, עבר בגופי רטט כשקראתי בעמוד 55 דבריו של וייצמן במכתבו ממנצ’סטר ב־23 בספטמבר 1914 אל ד"ר שמריהו לוין בניו־יורק:

“היה כאן ז’בוטינסקי; הוא היה בבלגיה בתור כתב צבאי של “רוסקיה ויידומוסטי”. הוא הרבה לספר על הלך הרוחות ברוסיה; אך עיקר השקפתו היא, כי כל תקוותינו לשיפור מצבה של היהדות הרוסית אינן אלא תקוות סרק. כסימן להלך הרוח עשוי לשמש מינויו של הרוזן בוברינסקי לנציב גליציה ושל ריינבוט בבוקובינה”.

ובהערה מסופר:

“במינויו של לויטנאנט גנרל הרוזן גיאורגי אלכסנדרוביץ בוברינסקי היה יסוד רב לחשש, שכוונתה המוצהרת של הממשלה הצארית לספח את רוב השטחים הכבושים ולעשותם לרוסיים תגרום לכך שאוכלוסייתם היהודית, אשר עד כה היתה פטורה מהגבלות, תיחשף ליחס המשפיל שהיה מנת חלקם של יהודי רוסיה”.

“אני מזועזע למחשבה שכמעט מליון יהודים גליצאיים עלולים להיכלל בתחום שיפוטה של רוסיה ולהיות משועבדים”.

כך כתב חיים וייצמן ממנצ’סטר באיגרתו מ־6 במארס 1915, אל ד"ר משה גאסטר בלונדון.

בעירנו הוקם ועד הצלה יהודי ובראשו עמד ד“ר קארל הלפרן. אולם לא ארכו ימיו של הוועד, כי ד”ר קארל הלפרן, יהושע בלומנפלד מנכבדי הקהילה, ד"ר מאכס זיינפלד יושב ראש המפלגה היהודית הסוציאליסטית נלקחו בידי הרוסים כבני ערובה ושולחו למעמקי רוסיה. הגזרה הרעה הזאת דיכדכה אותנו. כיתומים היינו.

היהודים נצטוו לפתוח את החנויות. שטרות כסף אוסטריים הוחבאו והרובל הרוסי היה מטבע עובר לסוחר. השלטון שהיה צבאי למחצה ואזרחי למחצה, הכביד עולו על צווארי היהודים בעיר. בבוקר אמרנו: מי יתן ערב, ובערב אמרנו: מי יתן בוקר, מפחד לבבנו אשר פחדנו וממראה עינינו אשר ראינו.

ובבית: בפעם ראשונה אחר שמונה שנים ללימודיו בגמנסיה בסטניסלאב, היה אחי הבכור צבי יחד עמנו בבית. לי הועיד אבי תפקיד: ממונה על הכספים. כלומר את הכסף בשטרות ובמטבעות זהב היה עלי להחביא באחד הקירות במרתף שלנו שבבניין הפסג'. ובכל שבוע שיניתי את המקום. צריך הייתי לזכור איה האבן בקיר אשר הסתרתי מאחוריה את כספנו.

ההצלחות של הצבא הרוסי במיתקפה הראשונה בגליציה העכירה את רוחנו. המבצר הגדול בעיר פשמישל שעל הנהר סאן, החוצה בין מזרח גליציה למערב גליציה נפל (22.3.1915). מחמת הרעב נכנע הגנרל קוסמאנק. הרוסים לקחוהו בשבי והתירו לו לשאת את החגורה ואת חרבו על ירכו.

בפשמישל שירת בצבא דודי אהרן, אחי אמי. בשל כתב ידו היפה ובשל ידיעתו את הלשון הגרמנית נקרא לעבוד בלשכת הגדוד. יום אחד לפנות ערב, קרא לו הסרן, ודודי לא נע ולא זע, כי התפלל “שמונה־עשרה”. קראהו הסרן פעמיים ושלוש, ודודי לא הגיב. צעק הסרן מרחוק: האם תופי אזניך אטומים? סיים דודי את התפילה, ניגש אל הסרן ואמר לו: בזמן שקראת לי עמדתי לפני מלך מלכי המלכים.

על המצב בחזיתות נזונונו מן השמועות. העתון “נוייה פרייה פרסה” הוברח אלינו בשבילי סתר דרך הרי הקרפאטים מהונגריה. את העתון החזקנו בידינו כמוצאי שלל רב. בצמא שתינו את דבריו של הפרשן הצבאי הנודע Roda־Roda, אולם היינו מאוכזבים מראש המטה הכללי קונראד הצנדורף, שבטחנו בו כי ישבור את עצמותיו של “פוני גנב”. המלחמה לא התנהלה כפי שרצו היהודים, והיתה זאת מלחמת דמים באמת! מעולם לא ידעתי מי היה בעיר הראשון שאליו הגיע גליון בודד של העתון. עמודים מן העתון נמסרו מיד אל יד, וכמו נבלעו מריישא ועד סייפא.

אל אזנינו גונבו שמועות משמועות שונות, וכך נודע לנו כי בסוף ינואר 1915 התקיים בווינה כינוס חברי הוועדים המרכזיים הציוניים בגליציה, ששהו כפליטים בבירת אוסטריה ובהם ד“ר אנזלס הלפרן, ד”ר ראובן יונאס וד"ר יוסף פילנבוים מסטניסלאב. השמועות הביאו בכנפיהם מקצת עידוד ודמיון הפיח בנו תקווה.

ובסטניסלאב המשיך אבי לעסוק בצרכי ציבור, וראש דאגותיו לאדמו“ר ר' נחום מבורשטין ש”החצר" שלו נצטמצמה לבית ברחוב זדלמאיר. בשבתות התפללו ב“קלויז” שלו. בשבת פ' לך לך תרע“ה הייתי באותו מעמד כשהאדמו”ר ערך את “השולחן”; בתוך קהל החסידים ישבנו צפופים, מאוחדים בהרגשת הצרות של ישראל ובציפיה לישועת צור ישראל. אבי מורי ואני ישבנו סמוכים אל הרבי. שעת בין השמשות היתה. בבית הכנסת של הרבי שרויה השכינה. כשהאזנו לאמרי תורתו מענייני דיומא משולבות בפרשת השבוע, לפתע פתאום דפקו קוזאקים בחלון ביתו ברחוב זדלמאיר. קמה בהלה; אך הרבי אמר: אני מקבל עלי להיות כפרת ישראל ושלא יינזק שום אחד מישראל, והמשיך בעריכת “השולחן”. הרבי נסתלק א' אלול תרע“ה. הייתי בין אלפי המלווים את האדמו”ר למנוחת עולמים. ספד לו בנו ר' לייזרל שישב על כסאו בסטניסלאב. על קברו בבית העלמין ברחוב סאפייזינסקה הוקם “אהל”.


ש. אנסקי בראש “ועד הצלה”

בשנת 1915 בא לעירנו ש. אנסקי (שלמה זלמן רפפורט), סופר, פובליציסט ביידיש וברוסית, דראמאטורג, היה חבר פעיל במפלגת ס. ר. (סוציאל־רוולוציונרים). בתחילת שנת 1915, כשהרוסים כבשו את בוקובינה וכמעט את כל גליציה והגיעו עד המבצר בעיר קראקוב והקוזאקים גזלו, חמסו, שדדו, אנסו – הקהילה הראשונה, שהיתה טרף לשיניהם היתה ברודו וכאמור למעלה כ־400 אלף פליטים נמלטו לווינה, לביהמן, להונגריה ורבים הועברו לרוסיה כבני תערובת, – הקימו יהודי רוסיה “ועד הצלה” ובראשו עמד ש. אנסקי מגדולי ההומאניסטים היהודים בדורנו, גדול הפולקלוריסטים שהיו לנו. ספרו החשוב מאד הוא “חורבן גליציה” ותאורים קורעים לב גנוזים בספר זה.

היהודים ברוסיה שאירגנו מפעלי הצלה בשביל יהודי גליציה הוכיחו כי כל ישראל ערבים זה לזה, על כן הקימו את “ועד ההצלה”. בנדודיו מקהילה לקהילה אסף אוצרות התרבות היהודית, שהצילם מאבדון והעבירם לרוסיה ומי יודע מה אירע להם.

ש. אנסקי היה מחזאי, ויצירתו הגדולה היא “הדיבוק”. נפטר בתחילת שנת תרפ"א (נובמבר 1920).


האוסטרים חוזרים

עשרה חודשים ארכו ימי השלטון הרוסי. במאי 1915 נחלו צבאות רוסיה בחזית גורליצה תבוסה מוחצת. בידי רוסיה נשארו אחרי המיתקפה הרוסית של ברוסילוב המחוזות טרנופול, טשורטקוב, סטניסלאבוב, קולומייא. בקרב היהודים בשטחים הנכבשים גבר הרעב והתפשטו מחלות מידבקות. ב־22 במאי 1915 נכבשה העיר פשמישל מחדש בידי הצבא האוסטרי, וביום 8 ביוני 1915 חזר הצבא האוסטרי אל סטניסלאבוב. עודני זוכר את הפגזים שעפו באוויר מעל לראשי בצאתי מבניין הפסג'. מצאתי מחסה ליד כותל בית הכנסת הגדול. בטיפשותי לא הבינותי שהפגזים עלולים לכבד גם אותי.

וכשראיתי את הפרשים האוסטרים רכובים על סוסים, בקומה זקופה, ומאות יהודים מריעים להם, חשתי בעצמותי את השמחה: הנה שוחררה העיר מעול ההיידמקים הרוסים, ואנחנו היהודים, שבנו להיות כבני חורין. החיילים האוסטריים נתקבלו כמשחררים, כגואלים. ליהודים באוסטריה היתה זיקה לבית האבסבורג, אך לא כן לבית ההונצולרן (הקיסר וילהלם השני) שהיו יהירים, מחוספסים; ההימנון השחצני “גרמניה, גרמניה מעל לכל” צרם את אזנינו. ב־1915 נתבגרנו והבינונו שהכדור בסראייאבו לא היה אלא הסיבה הישירה האחרונה להתלקחות המלחמה שתיכן במירב תיכון קפדני גרמני, שנים מספר לפני 1914, המטה הצבאי הראשי בגרמניה.

והשמחה היתה מהולה בעצב. משנכנסו האוסטרים אל העיר גויסו הצעירים מבני שמונה־עשרה שנה ומעלה. אף צבי, אחי הבכור, גויס ונשלח אל גדוד חיל רגלי מספר 14, אשר עד 1914 חנה בקולומייא, ומשפרצה המלחמה חנה מטה הפיקוד של הגדוד בעיר גראץ, בירת סטירייה (הרי האלפים). בשנת 1915 טעמנו כבר טעם מלחמה, מפני שגם העורף הפך מזמן לזמן להיות חזית. כל מי שגויס לצבא נשלח לחזיתות למרחקים, והאיומה שבחזיתות היתה החזית האיטלקית (איטליה שהיתה בעלת ברית של “מעצמות המרכז” נפרדה מהן בשנת 1915 והצטרפה אל “מדינות הברית”). קדרות לפתה את ביתנו כאשר הופרד אחי מתוכנו, ביוני 1915. גם אבי, בן ארבעים ושש, נקרא להתייצב לשירות בצבא, כי נמנה על פקודי הצבא (משמונה עשרה שנה עד חמישים שנה). הוועדה לגיוס מצאה אותו בריא לשירות בצבא, אולם לשמחתנו לא גויס, בגלל תפקידו כראש העיירה בפועל וכמנהל פנקסי הנישואין והלידות בעיירה יזופול.

שיבת האוסטרים אל העיר וישיבתם בה לא נתארכו; בתחילת אפריל 1916 חידשו הרוסים את המיתקפה והצבא האוסטרי נאלץ לסגת שנית. החלה מנוסת בהלה. הורי החליטו לעזוב את העיר. אבי הצליח לשכור איכר בעל עגלה קטנה. אמי אספה מעט בגדים ומעט לבנים, תחבה אותם לתוך שקים ולתוך תרמילים, ולאיכר אמרנו שיסיע אותנו לקולומייא. התחנה הראשונה היתה אוטינייה, עיר קטנה. עגלתנו נסעה בצידי הכביש שהיה הומה מן הארטילריה הכבדה בנסיגתה. התותחים הכבדים שגררום צמדי סוסים, שעליהם ישבו חיילים על אוכפים, התנהלו בכבדות, ממש צער בעלי חיים. עודדנו את עצמנו במחשבה, שכל עוד התותחים עמנו, האויב לא ישיגנו. כלום היה יסוד לחישובינו האסטרטגיים?

כשהגענו לאוטינייה12 (מרחק 30 ק"מ מסטניסלאב) סרנו אל הבית של דודתנו, אחות אבי. הבית עמד פרוץ, ריק מאדם, נמצאו שם שתי מיטות ובהן שכבנו לרוחב. את אחותי חוה בת שלוש שנים אימצנו אל גופנו לחממה ולחזקה. למחרת הבוקר עזבנו את אוטינייה והמשכנו לנסוע אל העיר קולומייא, שבה גרו קרובי משפחתנו, אולם לא מצאנום בביתם, גם הם נמלטו. אנה? לא ידענו. האיכר שהוציאנו מסטניסלאב והביאנו לקולומייא שב לביתו.

כעבור יומיים שכר אבי איכר בעל עגלה חזקה שיסיענו אל העיר קוסוב שעל נהר טשרעמוש הנשפך אל הנהר פרוט. העיר קוסוב סמוכה לקוטי. שם במסתורי ההרים ישב ה“בעל שם טוב”. בעיר קוטי היה מרא דאתרא הרב משה גלרנטר, הנודע בעולם הרבני ממפלסי נתיבות ל“מזרחי”. ומדוע נסענו לקוסוב? כי בה ישב דודי מרדכי קרפל, אחי אמי, שנשא אשה מבית לנדמאן. וטעם חשוב שני: בטוחים היינו כי הרוסים לא יגיעו לקוסוב, השוכנת לרגלי הקארפאטים – קו מגן מבוצר. בקוסוב חנינו שבועות מספר. התאוששנו מטלטולי דרכים ומפחדי נפש. ואני, הלכתי ברגל לבקר בעיר קוטי (קיטיוו בספרות החסידית והרבנית); חציתי את הגשר ונכנסתי אל העיר ויז’ניץ בחבל בוקובינה; בוויז’ניץ גרה הדודה רוזה, אחות לסבתא אסתר. הדודה רוזה מנטשל היגרה לפני המלחמה לארצות־הברית. בנה מנחם מנטשל היה מהראשונים להוצאת ספרים עבריים בניו־יורק.

לימים, משרווח לנו קמעא, ארזנו את חפצינו, כגון לבנים ובגדים שקנתה אמי בקוסוב13, ונסענו אל ז’אבייע, הכפר הגדול ביותר באוסטריה, ששכן בו בית־משפט. בזכותה של משפחת גרטנר, קרובי משפחת לנדמאן בקוסוב, קיבלנו חווילה יפה. והטבע – נפלאות אל; אך במי הנהר טשערמוש לא טבלתי; האבנים החדות אמרו לי: נער, עמוד נא. כעבור שבועיים נסענו משם דרך הונגריה לווינה.

בכל יום שמעתי מפי אמי מורתי: איה הסיו? הסיו לשון חיבה להנריק, הוא צבי. קשרי הדואר בין הצבא לאזרחים נותקו; הצבא בחזית. את הסיו נשאנו בלבנו בכל נדודינו… איה הסיו? – שמעתי בשכבי ובקומי. את דמעותיה של אמי בלילות ספגו הכרים.


בווינה

בתחילת אפריל 1916 יצאנו מסטניסלאב, ובימים הראשונים לחודש יולי 1916 הגענו לווינה. בווינה ישבו כפליטים מאז פרוץ המלחמה דודי: בריש גלרטר ואברהם אבא גלרטר עם בני ביתם; הדוד איצי שבדרון עם בני ביתו; בנו ד"ר אברהם שבדרון גויס לצבא. ברל ואסתר קרפל, הוריה של אמי; ישראל בראט ואשתו מינציה ושמשון ברוד ואשתו גיטל (שניהם אחיה של סבתא אסתר) עם בני ביתם; דודתי רוזה עם בנה ליאון; משה זוננשיין (אשתו שיינדל לאה היתה אחות סבתא אסתר) עם בני ביתו.

בווינה דרו משנת 1908 האחים ליאו וד“ר אלי ברוד. ליאו היה סגן מנהל ב”וינער באנק פעריין" (אחד משלושת הבנקים הגדולים) במרכז אשר בשוטנטור. ד“ר אלי ברוד, לאחר שסיים לימודיו באוניברסיטה בווינה, שימש כרופא באניות בקו “לויד טריאסטינו”: טריאסט־יפו, ופעמים רבות ביקר בארץ ישראל. לימים14 מונה רופא ב”קופת חולים" במחוז השלישי “לאנדשטראסע”. שני האחרים היו ציונים. הודות לבניהם שסיפקו להם מיצרכי מזון, לא סבלו הדוד שמשון והדודה גיטל מצוקת רעב. תכופות היתה אמי אומרת לי: אני יודעת שאתה רעב; אל תתבייש, לך אצל הדודה גיטל. היא אף היתה מספקת מצרכי מזון לגיסתה, היא סבתא אסתר. בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה נהגו שני האחים לבקר בראשית הקיץ בביתנו באזיפול, והתפעלו ממראה הגן המטופח ונהנו מן המטעמים העריבים שהכינה אמי מורתי. מעכשיו היינו “פליטי מלחמה”, שמספרם נאמד באלפי רבבות. למעלה מארבע מאות אלף יהודים, מחצית אוכלוסי היהודים בגליציה, היו פליטים במהרין, בבהמין, בהונגריה ובווינה.

ואלה היו הצעדים הראשונים בבירת אוסטריה: אמי בת שלושים ושמונה שנה, נאה בלבושה, בעלת שכל טוב, מעוררת כבוד בהופעתה, דוברת גרמנית, משכילה, היתה “שרת החוץ”. ראשית מעשיה: שכרה דירה בת שני חדרים ומטבח ברחוב ליכטנשטיין, אחר כך רשמה את כל בני המשפחה ב“נשיאות המשטרה” במחוז התשיעי, בשדרות אליזבת. בווינה מילאה המשטרה גם תפקידים אדמיניסטרטיביים, שהיו בגליציה בסמכותם של מושלי המחוזות. כל מי שרצה למצוא את האיש המבוקש לו, טרח והלך אצל “נשיאות המשטרה”. הגיש שני שאלונים ורשם בהם שם ושם המשפחה וגיל, ותוך רבע שעה נמסרה לו התשובה: הרחוב, מספר הבית, מספר הדירה וכו'. לא פעם אחת התפעלתי בראותי את האדיבות, את היעילות, את הרצון הטוב, את החריצות ואת המהירות בסידור עניינים לאלתר וללא דחיות. המלים “תבוא מחר” לא נשמעו. העיר וינה, האוהבת נוחות, החומדת שלווה, קלטה אלפי רבבות פליטים יהודים; תושבי וינה לא יצאו מכליהם, אדיבים היו.

משנכנסנו לדירתנו (בבית הסמוך גר דודי בריש גלרטר) הלכה אמי אל “מרכז הפליטים” שבמחוז השני, ברחוב פראטר, לרשום אותנו. היינו חמש נפשות. הממשלה האוסטרית שילמה לכל הפליטים, אחד עשיר ואחד נצרך תמיכות, סכום מסויים לנפש. העשירים בביתם בגליציה היו בווינה נצרכים. כל מי שנרשם כפליט וקיבל “פנקס לפליט” – נשלח אליו לביתו סכום התמיכה מדי חודש בחודשו. התמיכות לא סיפקו די צרכן של המשפחות שמילאו את החסר מתכשיטים שמכרו.

בהגיענו לווינה נקלענו למשטר צנע חמור מאד. האוכלוסיה היתה שרויה כמעט ברעב. באיטליזים לא היה בשר־בקר בנמצא: שלוש פעמים בשבוע נמכר בשר־סוסים.

בשר “כשר” עין לא ראתה, מיצרכים חיוניים נמכרו ב“נקודות”. לכל משפחה ניתן פנקס “נקודות”: לקונרול (מעין “בלו בנד”), לחלב, ללחם ולשאר מיצרכים חיוניים. חולים וילדים היו עדיפים.

בכל מחוז היו כמה “שווקים קטנים” בבניינים, ובמחוז הרביעי היה “השוק הגדול”. מה בין “שוק קטן” לבין “השוק הגדול”? “השוק הגדול” היה פתוח שישה ימים בשבוע, בכל שעות היממה, וסגור ביום ראשון. אולמיו נתארכו בתוך בניין עצום והוא היה מספק סחורות ומיצרכים ל“שווקים הקטנים”, ואחת לשבוע גם לאזרחים.

התפקיד הראשון שנטלתי עלי בחפץ־לב ובחפז שהתחייב מן המצב, היה של מביא מיצרכים הביתה. כיצד? בשעה אחת אחר חצות, בכל לילה ולילה, חוץ מליל שבת ירדתי מעל מטתי, התלבשתי ויצאתי אל הרחוב לעמוד בתור ליד אולמי “השוק הקטן”. משתפסתי מקומי במשך חצי שעה, ומאחורי השתרשר כבר “תור” של עשרות אנשים ופני “צולמו” היטב על ידי שכני מלפני ומאחורי, אצתי־רצתי אל “שוק קטן” ברחוב אחר וגם שם תפסתי “עמדה”, וכך הייתי בעל שני מקומות בשני תורים. בשעה שבע וחצי חזרתי הביתה והבאתי: שני בקבוקי חלב, אחד לאחותי חוה בת שלוש שנים ואחד לנו, לארבע נפשות, חצי חפיסה חמאה, גריסים קשים הטעונים בישול זמן רב כדי להתרכך; וכדי להשיג חבילה “קונרול” למריחה על הלחם, נסעתי מן המחוז התשיעי אל המחוז השלישי פעמיים בחודש, ועמדתי בתור לילה שלם. “שוק שחור” למיצרכים לא היה בנמצא. אף במטבעות־כסף, או בזהב, לא יכולת להשיג בשר, לחם, חמאה וסוכר. סכרין ניתן לנו.

אמנו לא יכלה לראות בצער המשפחה הרעבה, וביזמתה כי רבה ובמסירותה לאין שיעור הטילה על שכמה עול כבד: מווינה נסעה למהרין אל כפר מגוריה של דודתנו15 קלארה (אחות אמי) עם שתי בנותיה: ברתה והלה, וחזרה מלאה; הביאה שני תרמילים ובהם מזונות מכל טוב: שני כיכרות גדולות של לחם חיטה, ביצים, חמאה וכיוצא בזה. אני נסעתי לתחנת־הרכבת Nordwestbahnhof להקביל את פניה, לסייע בנשיאת התרמילים ולשומרם מפני עין הרע. ובבית חדווה שאמנו חזרה שלמה ומלאה. בגפה יצאה ובשני תרמילים מלאים חזרה. יום אחד חזרה אמי הביתה אחר עיסוקיה במשרדים וסיפרה לנו מעשה באשה וינאית שפגשה במשרד המשטרה המחוזי. האשה תינתה לפני הפקיד הבכיר את מצוקתה ואת צרותיה. במרוצת דבריה הנרגשים אמרה: “נואשתי, אין לפני דרך אלא להפיל את עצמי לתוך הדאנוביוס מעל הגשר אשר ממול לחלונך”. אמר לה הפקיד: “גברתי החביבה, לדאבוני הרב, אינך הראשונה ואינך האחרונה”.


רשמי מווינה

שנתיים לא למדתי. השלטונות הממונים על בתי הספר בגליציה ושמקום מושבם היה בלבוב, גם הם היו “גולים פליטים” ושיכנו את משרדיהם בווינה. על דעת הממשלה בווינה פתחו גמנסיות לתלמידים פליטים שהיו בווינה לאלפיהם ושעות ההוראה בהן היו משעה שתים עד השעה שבע. נרשמתי בגמנסיה שבמחוז השלישי ובשנת לימודים אחת 1917/1916 סיימתי שתי כיתות: חמישית ושישית. יומי היה קשה וגדוש עשיות. משעה 10 עד 11 לימדתי תלמיד בכיתה הרביעית לטינית ויוונית. את שכרי נתתי לאמי.

המורים היו פליטים מגליציה, רובם יהודים.

בכיתתי היו שלושה פילולוגים מצטיינים: הראשון היה אֶסקרייס, השני – רפפורט, השלישי – אני. יום אחד קראנו “אודיסייאה” והכיתה נעצרה בחרוז קשה ביאור. נקרא אסקרייס – לא ידע לענות; נקרא רפפורט – שתק; נקרא גלרטר – עמדתי ועניתי כהלכה. הגיב המורה גולדבלאט ואמר: nomen est omen (כשמו – כן הוא). גרמנית לימד אותנו ד"ר טייבין מורה מעולה; למדנו את שילר ואת גיתה. המורים היו חביבים על התלמידים וכן המקצועות שלימדונו.

ומה נעם לחכי בווינה? המים! המים בווינה שאין כמותם זורמים מ“ווינערוואלד” (יערות וינה) במישרין אל הברז. מדי בוקר בבוקר ראשית שתייתנו היתה כוס מים. קמעא־קמעא הסתדרנו, הסתגלנו לאורח חיינו כפליטים. ניצלנו כל שעה פנויה להכיר את העיר. עם אמי הלכנו להצגות ב“בורגתיאטר”, באופרה שבמחוז הראשון, בתיאטרון “יוזפשטאד” שבמחוז השמיני, ועמדתי בתור ליד הקופה לקנות כרטיסים. וכן ביקרנו ב“שיינברון” בארמונו של הקיסר פראנץ יוזף הראשון. כל מחוז וטבעו, כל מחוז ויופיו. בכל מחוז היו גנים ציבוריים נהדרים, ועל כולם אוגארטן פארק שבמחוז השני. ביום ראשון: שליש האוכלוסיה בפארקים, שליש על חוף הדאנוביוס ושליש ביערות וינה. המחוז השני “פראטער” רוב תושביו היו יהודים, וכן המחוז העשרים; ישבו שם רבבות פליטים. במחוז הראשון נמשכתי אל הרחוב רוטנטורם בגין בית מסחר ספרים של ר. לוויט, שהיה גם מו"ל. כל שעה פנויה ביליתי אצל לוויט והזנתי את עיני במיבחר “יודאיקה”. מימין אתה פונה אל רחוב זייטנשטטן שבו עומד “זייטנשטטן טמפל” ובסמוך לו “רחוב היהודים”. ובהגיע תור האביב, ואחריו הקיץ, יצאנו, כל בני המשפחה, אל חוף הדאנוביוס שחצה את העיר ושתכלתו היתה מן המופלאות והושרה בפי משוררים ובפיהם של “עמך” באוסטריה. וכיצד הכרתי את וינה היפה? כל שעה פנויה הרביתי לנסוע בטראמים הנוחים והנקיים. השירותים של הקונדוקטור ושל הכרטיסניות הנאות זכו לתהילה ולתשבחות. את רוב המספרים לקווי התחבורה עודני זוכר.

אבי ואני התפללנו בבית מדרש שהוקם לצורך זה. פליטים שכרו שלושה־ארבע חדרים והכשירום לשמש בית מדרש. רבנים ודיינים שלא היו לפי החוק מחויבי גיוס לצבא, שימשו באורח רשמי בכהונתם את צאן מרעיתם, פליטי גליציה.

בווינה היו “טמפלים”, היכלי תפילה גדולים, שאנו יוצאי גליציה לא היינו מורגלים בהם ושנועדו ליהודים “מתקדמים”. במחוז השני היה בית כנסת “פולני” של החרדים וה“שיפשול” [על שם יעקב שיף, נדבן יהודי בארצות הברית] ל“עדת ישראל” של החרדים מהונגריה. מלבד ה“טמפלים” ושני בתי הכנסת הנזכרים היו במחוזות שישבו שם יהודים בצפיפות, בתי מדרש רבים “חברות” שונות ושקצתם היו להם רבנים קבועים, אבל לרובם לא היו אמצעים להחזיק רב קבוע. רבים מבין הרבנים הפליטים, נקראו על ידי בתי המדרש הללו לשאת אצטלא של רבנות עד יעבור זעם, עד קץ המלחמה, כשיוכלו לשוב איש־איש אל קהילתו.

לווינה הגיע גם כפליט האדמו“ר מטשורטקוב ר' ישראל פרידמאן, נכדו של ר' ישראל מריזשין; חסידיו שכרו בשבילו שתי קומות באחד הבניינים היפים ב”אליזבת פרומנדה“, במחוז התשיעי. בקומה אחת ישבו האדמו”ר ובני ביתו, ובקומה אחת היה בית מדרש. בשבתות הלכתי עם אבי להתפלל ב“מניין” הקרוב לביתנו, והיו שבתות שהלכתי לבדי להתפלל אצל הרבי מטשורטקוב. תמה התפילה; החסידים ניגשו אל האדמו“ר לתת לו “שלום עליכם” ולברכו “שבת שלום”, ובקהל המברכים הייתי גם אני. כשהלכתי בימות החול ברגל מרחוב ליכטנשטיין אל המחוז הראשון, צעדתי לאורך “אליזבת פרומנדה”, ובהיסח הדעת פנו עיני אל הבית, שישב בו הרבי וסרתי אל בית המדרש שלו להתבצר במבצר החסידות בדממה. חין תפילתו ביום כיפור וצקון לחשו הרשימוני עמוקות. האדמו”ר ר' ישראל פרידמאן, והצדיק ר' דוד משה, בנו של ר' ישראל מריזשין, היו אוהדי הציונות. במכתב מ־28 בדצמבר 1896 כתב ד“ר הרצל לצדיק מטשורטקוב רבי דוד משה כי רצונו זה כבר לבקר אצלו ולשוחח אתו על שאלות מסוימות ביהדות. והצדיק ר' ישראל פרידמאן, הפליט בווינה, הביע את דעתו בכל מקום, שלא זו בלבד שאיננו מתנגד לציונות, אלא הוא אוהדה הגדול. האדמו”ר ר' ישראל פרידמאן אף היה בקי גדול בספרות העברית החדשה. וזה ייחודו של האדמו“ר ר' ישראל פרידמאן: מתוך דאגתו לנוער הקים בתי ספר למלאכה וחדר “כללי”, שלמדו בו מלבד לימודי קודש גם לימודי חול ומקצועות. בדרך זו רצה להציל את הנוער שלא ילכו לרעות בשדות זרים. הוא נסתלק בשנת תרצ”ד.


ראשית אביב בחיי הציוניים בהצטרפותי אל “השומר הצעיר” בווינה בשנת תרע"ו

בשנת תר“ע (1910) יסדו תלמידי הגמנסיה הממשלתית השלישית בסטניסלאב ארגון צופים, אולם התלמידים היהודים הוכרחו בידי חבריהם הפולנים לעזבו, ולפיכך הקימו ארגון צופים ציונים שמייסדו ומפקדו הראשון היה אברהם זוסמאן. בשנה ההיא נוסדו גם בערים אחרות בגליציה ארגוני צופים ציונים האמונים על תורת בדן פאול. שם הארגון “השומר” נקב ד”ר גרשון ציפר (מתוך הערצה לאגודת “השומר” בארץ ישראל). בוועידת “צעירי ציון” שהתקיימה בלבוב נדונה דיון מקיף שאלת הפיכת “צעירי ציון” לתנועה16 צופית. מבין דברי “צעירי ציון” בסטניסלאב בלטו בין השאר אליהו ואנברג, הירש נאגלר, מרדכי רובינפלד ודניאל אוסטר. מאז ועד פרוץ המלחמה נדונה שאלה זו כמעט בכל הוועידות הארציות השנתיות של “צעירי ציון”. בוועידה הארצית, שהתקיימה בלבוב בתרע"א (1911), הרצה אברהם זוסמן על הצופיות.

“השומר” פעל במחתרת, כי השתייכות להסתדרויות נוער היתה אסורה על תלמידי בתי ספר תיכונים וחברי “השומר” היו תלמידי גמנסיות וכל מי שנתפס בעבירה זו, כלומר, בחברות ל“השומר”, אחד דינו להיות מגורש מבתי הספר התיכונים. רק בחודשי הקיץ, כשהתלמידים לא חששו מפני הורים, שהיו עוקבים אחריהם במשך שנת הלימודים, היו יכולים ליהנות יותר מחופש תנועותיהם, ואז היו עורכים טיולים מחוץ לעיר, מקימים מחנות ומתאמנים בצופיות שעל פי בדן־פאול.

בפעם הראשונה הופיעו צופים יהודים בגלוי וברבים בכ' תמוז תרע“ג (1913), כשהם צועדים בחוצות העיר. בעת ההיא היה החינוך הציוני בשורות “השומר” לקוי וסדוק, הצופיות הודגשה והובלטה יותר מן החינוך לרעיון הציוני. משפרצה מלחמת העולם (1914) שותקו החיים הציבוריים־הלאומיים; רבים מבין הנוער המאורגן ב”השומר" גויסו לצבא האוסטרי, רבים עזבו את העיר ונמלטו עם משפחותיהם לאוסטריה, לבהמין ולהונגריה. רוב הפליטים היהודים מגליציה באו לחסות בצילה של וינה הבירה. עם זרם הפליטים באו גם אנשי “השומר” וכן הועתק לווינה מושב ההנהגה הארצית הגליצאית של הסתדרות הצופים היהודים “השומר”. קוימו קווי־מגע עם תנועת הנוער “בלאו־וייס” והיתה שקידה על החינוך הצופי. בעת ההיא הגיעו לווינה גם חברי “צעירי ציון”, שהיו סטודנטים באוניברסיטה ועיקר פעולתם השתלמות עצמית בספרות התחייה הלאומית והתנועה הציונית ושיחות בשאלות החברה. במאמציהם של חברים מספר שבשתי התנועות התמזגו בחורף תרע“ו (1916/1915) “השומר” ו”צעירי ציון" וקם “השומר הצעיר”.

קני “השומר הצעיר” היו תחילה בסרוויטנגאסה 10 (שם היה קודם המועדון של “צעירי ציון”). באותו חורף קיבל “השומר הצעיר” מאת “קדימה” את מעונה המרווח יותר בביברשטראסה 26, ולאחר זמן גם את האולם להרצאות ולקריאה של הסטודנטים היהודים בטירקנשטראסה.

עבר שבוע ימים להגיענו לווינה ושאלתי את השוטר (השוטרים בווינה היו אדיבים מאד) איה ביברשטראסה? הראשונים שפגשתי באולם היו אליהו רוזנבוים ז"ל ושלמה הורוויץ ייבדל לחיים ארוכים, מדברי “צעירי ציון” בגליציה. שוחחנו בעברית. משעה שהכרתים ניצתה בי זיקה אליהם, שנשתמרה בלבי עד היום. שניהם בעלי חין ערכים יהדותיים. ראש קבוצתי היה ליאפולד טלר; ראש פלוגתי: אריה קרמפנר, וראש הגדוד: יששכר רייס. קניתי שתי חולצות צופים, תרמיל, מימיה וגם וויקלגאמאשן כאותם שאגדו חיילים את רגליהם מן הברכיים ועד העקב.

פעמיים בשבוע הלכתי לשיחות, ובכל יום ראשון בשבוע יצאנו, הגדוד או הקן כולו, לטיולים ביערות וינה. כאמור הגענו לווינה בחודש סיון תרע“ו, וביום ראשון כ' תמוז צעדתי עם הקן כולו אל קברו של בנימין זאב הרצל בבית הקברות בדאֶבלינג. עודני זוכר את הצעדה הצופית הגאה, ודגל “תכלת לבן” בידי הדגלן, את בית הקברות (חלקו ליהודים וחלקו לשאינם יהודים) על עצי הנוי שלו ופרחיו. אך תמול בסטניסלאבוב נושא הייתי תמונות הרצל בסתר, והנה היום כ' תמוז תרע”ו עומד אני ליד קברו של הרצל! בשובי הביתה פצחתי בקול: עמדתי ליד קבר הרצל. גם הורי נסעו אל קברו, ואני – התחלתי קורא “כתבי הרצל” בגרמנית.

ואלו השירים ששרנו: חושו אחים חושו, נרימה פעמינו; הו, ארץ מולדת; מכורתי נוף מולדתי; והשבועה לדגל ציון.

עברו ימים מספר והכרתי את שלום שפיגל, את אליעזר ריגר, את משה ואלד ואת שמריהו (מעניו) אֶלנברג ואת אריה טרטקובר, מראשי “צעירי ציון” בגליציה. בקן הבחינו בין שני הורוויצים, אחד לבן: דולק, הוא דוד הורוויץ, לימים נגיד בנק ישראל, ואחד שחור, הוא יעקב, לימים סופר ועורך המדור הספרותי ב“הארץ”. שלמה הורוויץ ואריה טרטקובר לימדו עד 1918 עברית ודברי ימי ישראל ושמריהו אלנברג ואריה טרטקובר לימדו ידיעת ארץ ישראל. שלמה הורוויץ הגיע לווינה מריישא בספטמבר 1914 ועלה לארץ ישראל יחד עם אליעזר ריגר ז“ל באוגוסט 1920. ש. הורוויץ נצטרף לקיבוץ “שומריה” ואליעזר ריגר נתקבל כמורה להיסטוריה בגמנסיה העברית בירושלים. אריה טרטקובר הגיע לווינה מברודי, אחרי גמר לימודיו באוניברסיטה עלה בשנת תר”פ (1920) לארץ ישראל והתחיל מפרסם ב“הפועל הצעיר” את מאמריו; שלמה הורוויץ כתב ב“הפועל הצעיר” מאמרים בשם “בן יוסף” (על שם אביו ז"ל). בתחילת 1920 עלה מאיר יערי ראש הקן בווינה. שנתיים ומחצה שירת בצבא האוסטרי כקצין זוטר ולחם נגד הרוסים בביצות פולסייה ובשלהי 1918 חזר לווינה. פרסם מאמרים ב“השומר” בלשון פולנית שיצא לאור בלבוב ובהם עורר את בוגרי התנועה לעליה חלוצית ולהגשמה עצמית. בעלותו ארצה עבד בקיבוץ שומרי בביתניה עלית ומשם עבר ל“שומריה” קיבוץ שומרי שעל הקילומטר העשירי בכביש חיפה ג’דה, שממנו נפרדו הוא ואַנדה רעייתו ב־1921 והגיעו אחרי תחנות רבות ב־1929 לקיבוץ מרחביה, זה ביתם לאורך ימים ושנים טובים. האחרון מחברי המועצה העליונה של “השומר הצעיר” אשר עלה ארצה ב־1922 היה ד“ר משה יערי (ואלד), אחיו של מאיר יערי, אשר עד עלייתו היה מנהל המשרד הא”י בווינה. בתל אביב הקטנה נתמנה מנהל “ועד בית החולים והבראה” של קהילת יפו ומועצה עירונית תל־אביב בראשותם של בצלאל יפה ומאיר דיזנגוף; לימים נתמנה מזכיר “הוועד לעניני חינוך ותרבות” (חבר בוועד היה אחד העם) בראשותו של ד"ר חיים בוגרשוב, סגן מנהל הגימנסיה הרצליה, וב־1926 כאשר תל אביב הועלתה לעיר ושושנה פרסיץ נבחרה ראש המחלקה לחינוך, נתמנה מזכיר כללי של המחלקה ומאז מילא תפקידים מינהליים בעירית תל־אביב.

“השומר הצעיר” היתה תנועת נוער ציונית, שפניה לארץ־ישראל; השיחות בקבוצות נסבו על החולמים והלוחמים בגליל והלהיב אותנו ספר “יזכור” שתורגם לגרמנית ועשה רושם אדיר בנוער היהודי. גיבורי אגודת “השומר” שנפלו בארץ ישראל היו נושאים לשיחות והלהיטו את הצעירים לעלות לארץ ישראל.

“השומר הצעיר” הציל מכליון רוחני אלפי צעירים וצעירות שנעקרו מבתיהם בגליציה, מהם רבים שאבותיהם נמנו עם חסידי “גור” שלבשו פוזמקאות לבנות עד הברכיים, מהם שאבותיהם היו נוסעים אל האדמו“ר מבעלזא ואל האדמו”ר מטשורטקוב, ומהם שבתיהם היו שקועים בהתבוללות פולנית.

וכך סיפרה לי אנדה עמיר־פינקרפלד:

“בימי מלחמת העולם הראשונה היה אבי קצין בצבא האוסטרי ונפל לשבי הרוסי כשנכבשה העיר המבוצרת פשמישל. הוא היה אז אחד ממפקדי הגנתה. הוא הוגלה עם יתר הלוחמים לטורקסטן. אנחנו, אמי, אחי ושתי אחיותי נמלטנו לווינה כאשר התקרבו הרוסים ללבוב. עד כמה שזכור לי זה היה ב־1914 או תחילת 1915. בווינה למדנו בגמנסיה של פליטי גליציה, ואני זוכרת את “הצלחותי”, כאשר במקום חיבורים רגילים כתבתי שירים, והמורה הזמינה אותי אל המנהל כדי שאקרא גם לפניו את ה”יצירות" האלה. כעבור שנה חזרנו ללבוב עדיין בתור פטריוטים פולניים. ב־1918 ברח אבי מהשבי הרוסי. הוא ניצל את האנדרלמוסיה ששררה ברחבי רוסיה, התחפש כאיכר רוסי וכך עבר את המרחבים העצומים והגיע בחזרה לפולין. מיד התגייס לצבא הפולני, מתוך מסירות לאומית פטריוטית ושירת בדרגה של קפיטן. כל האוירה אצלנו היתה כזאת, ורק אחותי המנוחה, פראניה, עוד בהיותנו בווינה ערכה היכרות קלה עם “השומר הצעיר”. ידידה הקרוב ביותר היה יוזק אוסטרן, אשר אולי אתה זוכרו מאז. אחותי היתה גדולה ממני בשנתיים ובווינה היא היתה במחלקה החמישית של הגמנסיה (אני הייתי במחלקה השניה). מאז היתה אחותי חלוצת התנועה, אך אנחנו אחיותיה הקטנות עוד לא נתפסנו לדבר. שלושתנו למדנו בגמנסיה הפולנית־לאומית של זופיה סטשאלקובסקה, מוסד ל“שמנא וסלתא” הפולנית. אחי, קובא, גויס לצבא, אך עבר לברן, שם נכנס לטכניון ולמד ארכיטקטורה.

בימי הפרעות של 1919 היה אבי בלבוב בשירותו הלאומי הפולני ביארוסלב, ואנו, משפחתו “הפולנית בלב ונפש” עדיין לא תפסנו את הטרגדיה. גרנו בסביבה “גויית”, לא היה לנו כל קשר ליהדות וליהודים. כאשר הלכנו לבית הספר, עיכב אותנו לפני השער משמר של כמה צעירים יהודים. הם הטיפו לנו מוסר, כיצד זה נערות יהודיות ממשיכות לבקר בבית ספר זה. נבוכונו, אך איכשהו העניין גם השפיע עלינו (אחותי הגדולה כבר היתה אחרי בחינת הבגרות והתחילה לימודיה באוניברסיטה) רק אחותי לוסיה ואני עדיין למדנו אצל סטשאלקובסקה. למרות הנטיה הפולנית בכל זאת הבנו שעלינו להזדהות עם היהודים ועברנו לגמנסיה יהודית. (ד"ר ליליין היה המנהל). שם גם החלה הפעילות הנמרצת של “השומר הצעיר”, ואנחנו ממש נגרפנו בה. מיד עשו אותי למדריכה של קבוצה קטנה (עדיין אינני מבינה כיצד). לודביק רייס לימד אותנו עברית לפי ספרו של משה ראט “שפת עמנו”. הוא עצמו לא ידע הרבה יותר מאתנו. בסוף המלחמה בשנת 1919 פרצה מגיפת השפעת הספרדית ופראניה אחותי מתה בה; בת 19 היתה אז. אני לחמתי באבי, אשר עדיין היה קפיטן בצבא הפולני, וכאשר ראה את הספר “שפת עמנו” בחדרי, זרק אותו דרך החלון החוצה. ב־1920, במאי, נסענו קובא אחי ואני ארצה. הוא הפסיק את לימודיו כדי להיות חלוץ, ואני עזבתי את הגמנסיה ממש לפני בחינות הבגרות (דבר שהזעים את הורי, כמובן). עלינו ארצה מבלי להיפרד מן ההורים.

אחרי כשנה של עבודה בייבוש בצות ב“אום־אל־עלק” (שוּני) – עכשיו בנימינה – חלינו בצורה כזאת, שקובא קיבל אחרי התקפות הקדחת גם שחפת, ואני מחלת לב ונאלצנו לחזור לפולין ב־1921. אני עוד המשכתי לקדוח בפולין למעלה משנה, אך מיד עמדתי בבחינות הבגרות ונרשמתי לאוניברסיטה בלבוב. בפיסקה “לאומיות” רשמתי “יהודית” ולא נתקבלתי. אבי שעדיין היה קצין בצבא הפולני הלך אל הרקטור ודרש על סמך שירותו הלאומי כי יקבלו אותי למרות “השגעונות” שלי, והדבר פעל. למדתי פילוסופיה וטבע. אתי יחד למד שרר (חבר מרחביה, נפטר לפני זמן קצר). באותו זמן הייתי פעילה מאד בקן “השומר הצעיר” בלבוב. אגב, בעת מעברי דרך וינה נפגשתי עם אריה קרמפנר ושם החל הרומן. כאשר גמר לימודיו בווינה התחתנו ונסענו לליפציג, שם הוא השתלם עוד במדע החקלאות, ואני המשכתי בלימודי באוניברסיטה. בשנת 1924 עלינו יחד ארצה – לבית אלפא".

ובמאמר מוסגר:

עוד בימי ילדותי שמעתי מפי אבי מורי אודות הדוד שלום בוימוואלד בפשמישל, גיסו של סבי פייבל גלרנטר; שלום בוימוואלד נזכר בחוגי המשפחה תמיד ביראת הכבוד, ובפשמישל הכל כיבדוהו, יהודים ושאינם יהודים. היה מגדולי סיטונאי מכולת. אשתו, הדודה ראצה־ביילה, היוזמת והתקיפה, היתה צופיה ענייני פרקמטיה גם הרחק מגבול העיר. ר' שלום בוימוואלד נמנה עם המסולתים בקהילה, מאישי יחוס היה. ויחוס מהו? תורה, דעת, מידות טובות, מעשים טובים, יושר במשא ומתן, הגינות שביחסים בין אדם לחברו, נוח לבריות – נוח למקום; ממון לא היה בין מרכיבי היחוס.

בשנת 1911 גזר מושל המחוז גזרה על “החדרים”. הלך אצלו ר' שלום בוימוואלד ראש הקהילה ודרש שיבטל את רוע הגזרה: בשטף דבריו אמר לו: הביטה עלי (היה איש נאה, תמיר, מרשים) וראה איזה אדם צמח ממני ב“חדר”.

בעת ההיא, לפני מאה שנה, היו עושים שידוכים. משפחה יפה שמה עיניה במשפחה זולתה באותה רמה או אף למעלה ממנה. משפחה יפה לא השיאה את בתה אלא לבן תורה, ממשפחה שאין בה רבב. וכך השיאו ר' שלום וראצה ביילה בוימוואלד את בתם אסצי־אסתר לאנשל מאירסדורף, בן תורה. אף הוא היה סיטונאי מכולת בעיר. את משפחת מאירסדורף הכרתי בווינה בימי מלחמת העולם הראשונה ואת בתם שרה הכרתי ב“השומר הצעיר”; בלטה בין חברות הקן. בקיץ תר“פ (1920) עלתה לארץ ישראל; היתה חברה ב”שומריה“, עדה מתרקמת שהועמדה במבחן החיים על אדמת טרשים. שרה מאירסדורף היא מראשוני העולים על אדמת משמר העמק, ממייסדי הקיבוץ ומבוניו. נישאה לברוך (בוריה) לין, חבר הוועדה המרכזת של הוועד הפועל, ביתה במשמר העמק. בשנת תרצ”ב (1932) עלתה לארץ ישראל ורד אחותה, ואף היא הצטרפה לקיבוץ משמר העמק.

כל אלה, רובם בנים לאבות שומרי מצוות, נאמני חצרות אדמו“רים, נתלקטו ונתלכדו ב”השומר הצעיר" שהיה אלומת אור לנוער היהודי באוסטריה בימי מלחמת העולם הראשונה.


המצב המדיני

זכורה לי ההסתערות של הצבא הגרמני על הצרפתים סביב לוורדן במחצית הראשונה של 1916; גברה מלחמת הצוללות באוקיאנוס האטלנטי והעתונים הודיעו כי דעת הקהל באמריקה נתגעשה נגד גרמניה. באינסטינקט רצינו בהתערבותה של אמריקה. בחזית האיטלקית היה הנהר איסונזו עקוב מדם, ואחי היה בחזית האיטלקית. ולא ידענו אם עודנו בחיים.

ובבית מצוקת רעב ומשככים אותה העתונים שאנו קוראים ברעב. לא נמחה מזכרי 21 באוקטובר 1916, הוצאה מיוחדת בשעה שלוש אחרי הצהרים: “ראש הממשלה הרוזן שטירק17 נרצח”. הרצח הפוליטי היה הציר שעליו נסבו מאמרים בעתונים ושיחות בבתים ובבתי קפה.

זכור לי ראש המיניסטרים פון קרבר והתאריך 5 בנובמבר 1916; באותו יום פרסמו וילהלם השני ופראנץ יוזף הראשון הצהרה על הקמת המדינה הפולנית בפולין הקונגרסאית והקיסר פראנץ יוזף הראשון הודיע במכתב אל ראש הממשלה פון קרבר, כי יש ברצונו, עם היווסד המדינה הפולנית, להעניק לגליציה את הזכות לנהל בעצמה את ענייניה ולתת לאוכלוסייתה ערובה להתפתחותה הלאומית והכלכלית.

לעומת זאת דרשו האוקראינים לנתק מגליציה את חלקה המזרחי ולהקים בה יחד עם בוקובינה (רוב אוכלוסיתה היו רותנים־אוקראינים) ועם חלקה הצפוני של הונגריה חטיבה אוקראינית. ניתנו הבטחות לפולנים; אף האוקראינים השמיעו את דרישותיהם, אך היהודים לא הוזכרו כלל. ציוני גליציה קידמו בברכה את הצהרת הקיסר והצביעו על העובדה כי יהודי גליציה הם מיעוט לאומי ניכר, ועל כן דרשו מממשלת אוסטריה שתתן ליהודים אוטונומיה לאומית.

ב־11 בנובמבר 1916 מת הקיסר פראנץ יוזף הראשון אחרי שישים ושמונה (!!) שנות מלכותו. זוכר אני היטב את הלוויה, במוצאי שבת, 13 בנומבמבר. מסע הלווייה נתמך ונתארך כל הלילה, משיינברון (ארמונו במחוז השלושה־עשר) אל הכנסיה הסמוכה ל“בורג” בלב העיר, במחוז הראשון. לאורך הדרך המתינו רבבות אנשים, נשים וטף, ויהודים לאלפיהם בתוכם, ואף אמי ואני ביניהם. מדירתנו במחוז התשיעי נסענו למאריה־הלפר שטראסה, במחוז השישי, ושם “כבשנו” לנו שני מקומות־ישיבה על שני שרפרפים שהבאתי.

לא נתנו שינה לעינינו בליל נובמבר הקר בווינה כדי לחלוק כבוד אחרון לקיסר שהיה דורש טוב ליהודים בכל שנות מלכותו. על מותו התאבלו היהודים יותר מכל הלאומים שבמונרכיה. מותו זעזע את הפליטים, כי הקייסר התעניין במצבם.

יום אחד ואני ברחוב פראטר שבמחוז השני ראיתי יהודי מגליציה עומד ליד פנס, אליו קשורה בשרשרת מחבת, ומים בה. ועל הפנס שלט ועליו כתוב “אגודת מחסה לחיות”. ניגש אליו קצין ואמר: יהודי, רואה אני אותך מהורהר כל כך, במה אתה מתבונן? אמר: אדוני הקצין, “אגודת מחסה לחיות” יש לנו כבר, מתי תקום ותהיה לנו “אגודת מחסה לבני אדם”? אמירה זו שיקפה את המצב ואת הלך הרוחות בשנה השלישית למלחמה.

בסוף דצמבר 1916 בישרו העתונים, כי נרצח18 ראספוטין אבי “המאה השחורה” ברוסיה הצאריסטית. למקרא הידיעה נשמו היהודים לרווחה ושיערנו כי ברוסיה עתידות להתחולל תמורות ותהפוכות.

ב־15 במארס 1917 חתם הצאר ניקולאי השני על כתב התפטרות מכס המלכות.

את מקום ממשלת הצאר כבשה קואליציה עראית ובראשה הנסיך לבוב. ב־16 במאי 1917 נתמנה קרנסקי מיניסטר המלחמה, וב־29 ביוני התחילה מיתקפה של קרנסקי שהגיעה עד סטריא ועד האליטש ונכשלה. אחת הסיבות: החיילים הרוסיים ערקו בהמוניהם מן החזית. ממשלת קרנסקי שקעה, והמאורעות שהתפתחו והשתלשלו במהירות הבזק הוליכו את רוסיה למהפכת אוקטובר שהעלתה את הבולשביקים לשלטון. הבולשביקים שלחו לבריסק דליטא משלחת שתנהל עם הגרמנים משא ומתן על שלום.

באביב 1917 נפרצה החזית הרוסית; צבאות רוסיה נסוגו; הצבאות המאוחדים של אוסטריה וגרמניה התקדמו מזרחה; גליציה שוחררה מעול הכיבוש הרוסי. סטניסלאב שוחררה בידי הצבא האוסטרי ביולי 1917.


שוב בסטניסלאב

באוגוסט 1917 חזרנו, אבי מורי ואני, לסטניסלאב. אבי מכוח תפקידיו בעיירתנו הוצרך לחזור ונלוויתי אליו; דרנו בסטניסלאב. אמי עם שתי בנותיה, כרמלה וחוה, נשארו בווינה. שבנו לסטניסלאב ולמחרת היום נסענו לאזיפול. לבנו התכווץ מכאב למראה פני העיירה, לעמק רפאים דמתה. ביתנו עמד הרוס. אבי נטל לידיו את ניהול ענייני העיירה; אסף את חברי ועד הקהילה. החיים נשתנו. אבי היה נוסע מסטניסלאב לאזיפול הלוך ושוב מדי יום ביומו; טירחה ומאמצים וקשיים שהיו לעתים כבדים מנשוא.

אבי עסק בענייני הציבור ובמציאת מקורות פרנסה; מסטניסלאב שלח למשפחתנו בווינה כסף, קמח, סוכר, ואני שמתי את פעמי אל קן “השומר הצעיר”. כאמור התחיל מתארגן בסטניסלאב “השומר הצעיר” עוד בזמן הכיבוש הרוסי. בתחילת 1917. בשובי לסטניסלאב נבחרתי להנהגת הקן; פעולה חינוכית מסועפת התחילה עם שובם מווינה של חניכי “השומר הצעיר”; נתארגנו קבוצות, פלוגות וגדודים, וראשיהם, כולם תלמידי הכיתות השישית והשביעית בגמנסיות הממשלתיות, הדריכו בני נעורים בגיל 11־14 שנה.

על עצמי הטלתי משימה אחת – להקנות לחברי “השומר הצעיר” ידיעת הלשון העברית וידיעת תולדות עם ישראל. ומה ראיתי? בנים ובנות לבתים יהודיים שאבותיהם התפללו שלוש פעמים ביום ואמותיהם קיימו כשרות והדליקו נרות של שבת ושל ימים טובים – רובם היו בורים, ר“ל, עברית ותולדות עמנו לא ידעו כלל. דרשתי, אפוא, שראשי קבוצות וראשי פלוגות קודם שיתמנו לתפקידיהם ייבחנו בידיעת עברית, דברי ימי ישראל וגיאוגרפיה של ארץ ישראל. אותם מקצועות נלמדו בקבוצות שהורכבו ותואמו לפי הגיל ולפי שיעור הידיעות של הלומדים. אני – לימדתי עברית בארבע כיתות, ודברי ימי ישראל – בשמונה כיתות, וכן גיאוגרפיה של ארץ ישראל. מיום שנכנסתי ל”השומר הצעיר" לא פציתי פי אלא בעברית, ולפונים אלי בפולנית, עניתי בעברית. בקן היו “שומרות” שלא דיברו אלא פולנית; ביידיש שוחחו רובן עם הוריהן. אך היו ששוחחו גם עם הוריהן פולנית. אך דרכתי על מפתן הקן, והשיחות בפולנית נפסקו. דיברתי גם יידיש, אך פולנית לא העליתי על לשוני. על כן לא אהבוני “השומרות”. לא ידעתי איך נראיתי בעיניהן, איך נראיתי בעיני המורה לפולנית – ידעתי. בכיתה השביעית בגמנסיה הממשלתית קיבלתי19 בפולנית ציון טוב. המשתלמים בקן למדו בבית הספר “שפה ברורה”, שבו לימדתי נביאים ופרקי “אבות”.

בית הספר “שפה ברורה” שנסגר באוגוסט 1914, נפתח שוב בסוף 1918 בימי שלטון האוקראינים. יזם את פתיחתו ר' אברהם קייש מעסקני “המזרחי”. כמנהל בית הספר זומן הסופר העברי יצחק פרנהוף, אולם לא ארכו ימיו, כי בתחילת טבת תרע“ט נפטר. זכות גדולה נתגלגלה על־ידי “השומר הצעיר” שהעלה את לימוד הלשון העברית ואת הדיבור העברי לחובת יסוד בחינוך הציוני. קול הלשון העברית בהברה הספרדית נשמע בתוך כותלי הקן וברחובות העיר. החלק הלימודי־העברי־היהדותי תפס באותם ימים מקום חשוב וניכר בתכנית החינוכית של “השומר הצעיר” – והטעם לכך היה פשוט: את המקצועות האלה לא הורו בבתי ספר תיכונים ממשלתיים; ואף ההורים לא דאגו להקנות לבניהם, ומכל שכן לבנותיהם, ערכי יהדות יסודיים. לימוד תנ”ך ודברי הימים של הבית השני חויבו לא בלבד משום שינון תקופת קדומים, אלא יותר מזה: הודגשו והוטעמו מעיינות הגבורה בישראל, סדרי החברה על אשיות הצדק והמשפט האמת והשלום ושאר המוטיבים העשויים להשפיע על נפש הנוער.

הקן (בחורף 1917 היו בו כחמש מאות מבני הנוער היהודי) שנדד ממקום למקום “כבש” בקיץ 1917 את הקומה השניה שבבית הכנסת לנאורים, הנודע כבית הכנסת של הרב ד“ר ברודא. למרות הרדיפות מצד השלטונות הממונים על בתי הספר התיכוניים היו חברי “השומר הצעיר” מבלים שם את רוב עתותיהם הפנויות. בתרע”ח (1918) בא הקן אל מנוחתו בבית גדול ומרווח, סמוך לחצר “בית העם”.


התרחשויות אחרות בחיי

בקיץ 1917 נקראו בני שבע־עשרה שנה להתגייס לצבא האוסטרי. ביום מסוים בספטמבר התייצבתי לפני ועדת הגיוס בסטניסלאב; חבר הוועדה היה גם אבי כנציג העיירה אזיפול, שכן התייצבתי עם כל בני גילי פקודי הצבא תושבי העיירה. משעמדתי כביום היוולדי, מצאתי חן בעיני הרופא, אף לא בדקני ואמר בקול: Tauglich־assentirt כלומר: בריא וטוב לשירות בצבא. שמע יו"ר הוועדה תת־אלוף את שמי: גלרטר, פנה אל אבי בשאלה בגרמנית: הזה בנך? מדוע לא אמרת לי? הייתי משחרר אותו. אמר לו אבי: אין זה לכבודי לבקש על בני. וכך נתחיילתי ולבשתי מדים. מצב רוחו של אבי לא היה מרומם. בבית ובווינה חיינו באווירא: העסיו נעדר. לא האמנו עוד כי הוא חי, מפני שכל מאמצינו להשיג מידע עליו באמצעות “הצלב האדום הבינלאומי” בשווייץ עלו בתוהו. עכשיו גויסתי גם אני. מעמסה כבדה מנשוא על נפש אבי. באותו הזמן סבלה “המינהלה הראשית של הרכבות הממלכתיות” בסטניסלאב מחוסר טלגרפיסט. הואיל והיו לי ידיעות טובות באלפביתא של מורס, נתקבלתי תודות לאבי לשירות בתחנת הרכבת ביזופול, ולא לבשתי מדים. חיש מהר למדתי את המקצוע, עמדתי בבחינה ומוּניתי “טלגרפיסט” על שני מכשירים שעל שני שולחנות. בבחינה נבדקו גם אוזני, אם הן כרויות להאזין ולתפוס כל צליל. אם חס ושלום, לא תפסתי את הקריאה “יזופול” ולא עניתי לקריאה, נמצאתי לא רק נכשל, אלא גם מכשיל ועלול לגרום אסונות.

לימים חבשתי לראשי גם מגבעת אדומה, סימן היכר ל“פקיד התנועה” הוא המכניס רכבות ומוציאן. הוא מודיע בטלפון או בטלגרף לתחנה הסמוכה כי רכבת נוסעים, או רכבת משא יצאה בשעה… ובתחנה מצויות ארבע מסילות והן תפוסות; עומדות בהן רכבות משא. לפעמים עומדת רכבת נוסעים שיש בה שנים עשר קרונות. לפעמים – רכבת משא שיש בה שלושים קרונות, כל קרון 10־12 טון. ואותה צריך להכניס לתחנה. היה, איפוא, צורך לעשות מהלכים תנועתיים מסוכנים ויצאתי בשלום; אמרתי אל לבי: שומר פתאים השם. גם כרטיסים לנוסעים מכרתי ואותה שעה היו אוזני כרויות למכשירים. שעות העבודה: עשרים וארבע, ללא נים. ואחרי זה יממה פנויה. ואני בסך הכל בן שמונה־עשרה שנה. המזון שלי: שלושה ליטרים קקאו ולחם דגן. שנה תמימה נסעתי מסטניסלאב ליזופול בשעה 7.30־7 בבוקר ברכבת משא, בקרון של הנתב, ובאין רכבת חזרתי ברגל מיזופול לסטניסלאב לאורך מסילת הברזל, מהלך שתי שעות, ובשעה 11 כבר הייתי בקן “השומר הצעיר”.

ועל שני שולחנות הטלגראף “קיצור תולדות היהודים בימי בית שני” מאת בנצינגר; “תולדות היהודים” מאת ד"ר מרדכי בראן; פרוליגומנה לתולדות ישראל מאת יוליוס ולהאוזן ותולדות הספרות היהודית מאת גוסטאב קארפלס – כולם בגרמנית. בשעות הפנויות מטירדות תנועת הרכבות, משעה שש בערב ואילך (בלילות הייתי ער, טלגראפיסט לא ינום ולא יישן) עיינתי בספרים, קראתי, למדתי ועשיתי רשימות שהסתייעתי בהן בשיעורי בשנים הבאות. את היממה הבאה עשיתי בבית והקדשתיה ללימודי החומר של הכיתה השביעית.

קמעא־קמעא התחילו חוזרים העירה אלפי פליטים ובהם ד“ר קארל הלפרן ובני משפחתו. ד”ר הלפרן ישב בעיר ארזאמאס (פלך ניז’ני נווגורוד) ובעלות קרנסקי לשלטון (1917) נמלט לטשרנוביץ, שם נחבא, וכאשר הרוסים נסוגו, נמצא כבר בתחומה של אוסטריה. מטשרנוביץ נסע לווינה אל משפחתו ומשם חזרו לסטניסלאב. הבשורה הטובה כי ד"ר הלפרן שב לביתו התפשטה חיש מהר והפיחה בנו רוח חדשה.

באוגוסט 1918 נסעתי בשליחות אבי לווינה להחזיר את אמי ואת שתי אחיותי הביתה, לסטניסלאב. הרכבות היו גדושות חיילים, נוסעים אזרחים לא היו. בשליחותי עמדה לי המצנפת הכחולה של פקיד רכבות שחבשתי לראשי, ובזכות המצנפת ניתן לי מעבר חפשי ברכבת מווינה־אודרברג־קראקוב־למברג – בואך סטניסלאב. בסטניסלאב נכנסנו לדירה חדשה ברחוב בטורי, קרן רחוב קאזימייז‘. ממול לביתנו ישב האדמו"ר מאוטינייע ר’ חיים האגר שהיה בין הפליטים החוזרים.

תם מסע נדודינו; משפחתנו נתאחדה, אולם בלבנו מועקת עופרת, כי הבן הבכור, אחי נעדר.

ביום 13 בספטמבר 1918 נבחנתי וקיבלתי תעודה שנתית ובה חמישה ציונים “טוב” ובהם בלשון פולנית “טוב” ובהיסטוריה “טוב”. על שום מה הבלטתי את שני המקצועות – יסופר להלן.

עם שובם של הפליטים גלים־גלים, התחילו העסקנים הציונים מארגנים את חיי הציבור בתחומים שונים. דחופה ביותר היתה אספקת מזון לשבים אל בתיהם. הוקמו “קונסומים” (צרכניות), ובין הפעילים החרוצים והמסורים לאירגונם היה אבי מורי, ואני סייעתי בידיו.


גמר המלחמה: קרבות בין פולנים לאוקראינים

ציפינו לגמר המלחמה, ולבסוף בקע אור היום אשר לו קיווינו, הוא 11 בנובמבר 1918, יום שביתת הנשק. אולם שמחתנו נעכרה מיד, כי בגליציה התחילה המלחמה בין הפולנים לבין האוקראינים על השלטון במזרח גליציה. אלו ואלו שפכו דם יהודים כמים. צבאות פולין פשטו בכל הערים והעיירות במערב־גליציה מקראקוב ועד לבוב, פרעו ביהודים ועשו בהם הרג רב, שדדו, בזזו, רצחו, הרגו אנשים, נשים וטף להנאתם, לרוות צמאונם בדם היהודים. הפולנים הטבילו את תקומתם הממלכתית בתשפוכת דם היהודים. בשורות איוב ממערב גליציה הגיעו אל אזנינו בסטניסלאב.

קרבות עזים בין הפולנים לבין האוקראינים היו בשטח לבוב־פשמישל, וכמעט כל מזרח גליציה נותקה בנובמבר 1918 מן הבירה שלה, לבוב, שנכבשה בידי הפולנים. הפרעות שהפולנים פרעו ביהודים במערב גליציה ועל כולן הפרעות בלבוב בימים 22־25 בנובמבר 1918 החרידו את דעת הקהל באירופה ובאמריקה.

החיילים והקצינים היהודים המשוחררים, ששבו לביתם אחרי שביתת הנשק, אירגנו מיליציה יהודית שתגן על היהודים מפני ההידדמקים האוקראינים, גם בסטניסלאב נתארגנה ההגנה היהודית.

בסטאניסלב הוקמה במקום הקהילה, המועצה היהודית הלאומית ובראשה עמדו ד“ר קארל הלפרן האהוב והמכובד על כל הישוב היהודי בעיר ובסביבה והדבר הציוני ד”ר ראובן יונאס.

ב־16 באוקטובר 1918, ימים מספר אחרי שפירסמה המועצה הלאומית האוקראינית על יסוד המאניפסט של הקיסר קארל השני, את הכרזתה על הקמת הריפובליקה האוקראינית המערבית – הכריזו מנהיגי הציונים בגליציה על נייטראליותה של התנועה הציונית במלחמת פולין־אוקראינה.

הזכרתי למעלה את דודי ר' יצחק שבדרון; מתוך חובת לבבי אנכי מספר להלן באלה תולדות משפחת שבדרון:


ר' משה שבדרון ז"ל

ר' משה שבדרון היה נצר למשפחה חסידית, נין ונכד של הצדיק ר' יצחק מדרוהוביטש, שהיה מפורסם בדורו של הבעש“ט. כינוהו בשם ר' משה בעניעווער, על שם הכפר ביניוב שליד זדוצ’וב. סוחר אמיד היה ותלמיד־חכם גדול שקבע לו עתים לתורה. אף בבית מסחרו, בין עיסקה לעיסקה היה רגיל ללמוד בעל־פה משניות. אמרו עליו שבמשך שנות חייו הוא סיים שש פעמים ש”ס עם רש“י, ותוספות ומהרש”א ומהר“ם שיף, עד אחרוני מפרשי הש”ס, חידש חידושים והשאיר אחריו חידושי תורה בכתב. מרווחיו נוהג היה להפריש מעשר לצדקה. ר' מאיר מפרמישלאן קראהו “כהן אמת”. אשתו אסתר־גיטל נתפרסמה מאוד במעשיה הטובים, ביחוד בהכנסת אורחים שלה. ר' משה שבדרון נפטר בה' באלול תרמ"ג (1883)

במשפחה מיוחסת זו של תורה, גדולה ומידות טובות מכמה דורות, נולדו שלושה בנים: הרב ר' שלום־מרדכי בתקצ"ה (1835), הרב ר' יעקב ויצחק. כשהיה ר' שלום־מרדכי בן תשע כבר ניכר בו שהוא “עילוי”. משנות ילדותו הוא הרגיל את עצמו שלא לישון בלילה אלא שלוש שעות בלבד, וכן נהג אחרי כן כל ימי חייו. במלאות לעילוי תשע שנים הוא נסע עם אביו אל הצדיק ר' יהודה־צבי מסטרטין, וכך, מנעוריו, הורגל להיות קשור אל הרבי. ר' שלום־מרדכי לא רצה לעשות את התורה קרדום לחפור בו והעדיף לעסוק במסחר. גם אבותיו לא רצו שבנם העילוי יקבל עליו עול רבנות. פעם אחת שמעה אימו, מרת אסתר־גיטל, מפי איש אחד שדיבר עם ר' שלום־מרדכי בדבר רבנות, התרגשה כולה ואמרה: “זו תורה וזו שכרה. בני ישמש ברבנות שמקברת את בעליה. אוי לי, בני פרי־בטני, אשר הינקתיו וגידלתיו ורוממתיו ברוב יגיעות, יהיה רב למורת רוחי!”…

הדעת נותנת שבעל שכל טוב גאוני כר' שלום־מרדכי יהא “מתנגד” ולא יסע אל רביים; אולם אחרי פטירת רבו, ר' יצחק־אייזיק מזידיטשוב, בשנת תרל“ג, התחיל לנסוע אל הצדיק ר' דוד־משה מטשורטקוב, אוהד הציונות, ואחרי פטירתו של זה בשנת תרס”ד נסע אל הצדיק ר' ישראל פרידמאן מהוסיאטין (שנפטר בארץ ישראל בשנת תש"ט בהיותו יותר מבן תשעים שנה). לימים נתפרסם ר' שלום־מרדכי בעולם ההלכה בשמו מהרש"ם (מורנו הרב ר' שלום־מרדכי) ופסיקותיו נכנסו לאוצר הפוסקים.

על המהרש“ם נסמכו בפסיקותיהם גדולי הרבנים בעולם. הוא נמנה עם הפוסקים לקולא, והרב קוק זצ”ל אמר עליו: "ישנם שני טיפוסי גאונים, גאון־יוצר וגאון־מאסף. מי משניהם עדיף? הווי אומר “גאון־יוצר”! לכן נפסוק אנו כהרב מבערזאן, שהוא גאון־יוצר.

בימי המלחמה שבין אוסטריה לגרמניה בשנת 1866 הפסיד ר' שלום־מרדכי את כל רכושו. באותה עת הוא סחר בפשתן. גם אביו ר' משה הפסיד את כל הונו במלחמה זו. אז החליט ר' שלום־מרדכי לקבל רבנות והיה מרא דאתרא בפוטוקי, ביזלוביץ ובבוטשאטש. בקהילת בוטשאטש ישב שתי שנים. בשנת תרמ“ב (1882) עזב הגאון ר' יצחק שמעלקיש את קהילת בערזאן ועבר לפשמישל, שם הוא יעץ לראשי הקהילה לקבל אליהם את הגאון ר' שלום־מרדכי, וכאן הוא כיהן כרב שלושים שנה בקירוב עד פטירתו בשנת תרע”א (1911). מבערזאן הוא הרחיב את שדה פעולתו והשפעתו ניכרה הרחק מחוץ לגבולות העיר והמדינה. אלפי מכתבים הגיעו אליו מכל קצווי תבל. כמשיב הדור פותר את השאלות ללא היסוס ופקפוקים, מתוך בטחון בכוחו התלמודי ובקיאותו העצומה, כשהוא מביא מחידושי תורה של אביו.

עמוקה ומיוחדת לעצמה היתה נאמנותו לאחיו הצעיר, ר' יצחק שבדרון. כשהייתי ילד שמעתי בבית הורי את שמו ואת שמעו של הדוד איצי שבדרון שהיה גיסו של הסבא פייבל גלרנטר. משפחת שבדרון הקימה ב־1820 בביניוב תעשיית משקאות, שנשתבחו באיכותם המיוחדת בכל רחבי הקיסרות האוסטרו־הונגרית; יחד עם בנו אברהם, הנער העילוי, הוא ייסד את האגודה הציונית בזלוצ’וב עם ראשית הקמתה של התנועה הציונית; קשרי מכתבים היו לו עם הרצל וגם שלח לו קוניאק מתוצרתו. מכתבי הרצל אליו שמורים היום בארכיון הציוני. יובא כאן המכתב מיום ה־21 במארס 1897, מווינא:

“אדון נכבד מאוד; התשובה הטובה ביותר היא תמיד המעשה. אם אין אתה מסכים למסקנות של האדונים הצעירים באסיפה, אז הדרך הטובה ביותר היא, שתייסד עם אלה שהם תמימי דעים אתך, קבוצה נפרדת. הלא כל השאיפות כבר תתאחדנה, כי המטרה משותפת היא לכל. בברכת ציון, שלך המסור; ת. הרצל”.

הדוד איצי היה מהמצויינים באישי מזרח־גליציה בעשרות השנים האחרונות של המאה הי"ט, ובשתי עשרות השנים הראשונות של המאה העשרים. בהיותו תלמיד־חכם מבית אביו הוא רכש לו גם השכלה מודרנית והיה אחד הראשונים במזרח־גליציה שהצטרף בכל ליבו לתנועת “חיבת ציון”. אחרי שהרצל פירסם את “מדינת היהודים” ואירגן את הציונות המדינית, הוא היה לאחד ממעריציו, השתתף בקונגרסים, פעל וטרח רבות לטובת הציונות במשך כל ימי חייו. כיהודי שומר תורה ומצוות הוא השתדל להפיץ את הרעיון הציוני בין החרדים. אם נתקבל רעיון הציונות באהדה במזרח־גליציה על ידי כמה וכמה רבנים ואנשי־מעשה, הרי זה בזכות השפעתו הרבה של ר' יצחק שבדרון, או כמו שקראוהו מוקיריו – “ר' איציקל בעניעווער”; כי מכובד היה ואהוב היה האיש הן כבר־אוריין והן כחרשתן מוצלח, שהיה בעל חוש דק לזמן, לדייקנות, לסדר, לארגון ולמשמעת.

בפרוץ המלחמה העולמית הראשונה הוא הגיע לווינה כפליט. הוא המשיך פה בפעולתו הציונית בחוגי האדוקים. בכל פעם שנפגשתי עם הדוד ר' איצי שבדרון הנערץ בווינה ישבתי בחוג המשפחה במחיצתו כשאני מאזין ולומד, מביט ושותה כל דבר שיצא מפיו. שבוי הייתי בקסם אמירותיו שהוצקו בהוד ולא גרעתי עיני ממנו. חשתי בשגב הרוחניות שבקלסתר פניו שהפיקו ציונות נקיה מכל גשמיות. הוא נפטר בווינה בהיותו בן שבעים שנה, ביום כ“ג באלול תרע”ח (30.8.1918).

ד“ר אברהם שבדרון (שרון) נולד בכפר ביניוב בשנת תרל”ח (1878). מילדותו ראו בו שהוא “עילוי” מיוחד במינו, “עילוי העילויים”, כי “עילוי” רגיל מתחיל בגיל שש, או שבע, ללמוד גמרא, ואילו הוא הגיע כבר בשנתו השביעית ללימוד “יורה דעה”, הדורש בקיאות ותפיסה מעמיקה בגמרא. זמן מה הוא למד בישיבה של דודו, הרב בברעז’אן. גם כל שנעשה סביבו בחיי החולין תפס הוא במהירות וביסודיות של “עילוי”. כשאביו נסע לרגל עסקיו לווינה ולבודאפשט הוא ניהל במקומו את בית החרושת כשהוא אך בן ט"ו שנה.

סגולות ה“עילוי” שלו עמדו לו גם בלימודי חול. מתוך דבקותו מנעוריו ברעיון הציוני ובתחייה הלאומית הוא התעניין בספרות עברית ובחכמת ישראל בעברית ובגרמנית. כשהשתלם במדע הוא התכונן לבחינה אכסטרנית. בתעודת הבגרות ניתן לו הציון העליון “מצויין” גם בגרמנית, והוסיפו הערה לציון: “בגלל העדר ציון גבוה מזה”. באוניברסיטה של וינה הוא למד פילוסופיה וכימיה ובגמר לימודיו הוא הוכתר שם בהצטיינות בתואר דוקטור לפילוסופיה.

בהיותו בן ט“ז קרא בביתו ספר שעוסק בחינוך ובתרבות היהודים בארצות המערב מאת ד”ר משה גידמאן, רבה הראשי של וינה. הוא מצא בספר פירוש דחוק לנושא מסויים וכתב אל הרב גידמאן מכתב והציע לו את הפירוש הנראה לו. לימים קיבל מאת ד“ר גידמאן תשובה להשגותיו. מכתבו של ד”ר גידמאן הכתוב בכתב ידו עורר בו את החשק לאסוף אוטוגראפים מגדולי ישראל. לימים, כאשר ראה בלבוב תערוכת מכתבים ותמונות משל פולנים ידועי שם, אמר אל לבו: מה שיכולים הגויים לעשות, אוכל גם אני לעשות והתחיל במלאכת איסוף. תוך שנים מספר הוא הצליח לאסוף כמאתיים אוטוגראמים. יום אחד פרצה דליקה בכפר וכל האוסף של אברהם הצעיר עלה באש.

אברהם שבדרון לא אמר נואש והתחיל מחדש באספנותו. מפי אבי מורי שמעתי בבית, וכן מפי דודי בריש, כי הדוד ר' יצחק העניק לבנו אברהם עשרים וחמישה אלף כתר אוסטריים, בשנת 1910 הם יותר מששת אלפים דולר. את המענק השקיע אברהם ברכישת כתב יד ותמונות בשביל האוסף שלו. במשך חמש עשרה שנה אסף כשש מאות אוטוגראמים, כתבי יד ותמונות; כשפרצה מלחמת העולם הראשונה היה גם אוסף יקר זה צפוי לכיליון. אך לפני שר' יצחק שבדרון עזב עם משפחתו את הבית כדי למלט נפשם בווינה, הצליח אברהם להחביא את האוסף במקום סתר בטוח. בזמן המלחמה הוא שרת בצבא האוסטרי כקצין. ב־1913 הוא ביקר בארץ ישראל במטרה לקבל עבודה ככימאי.

במשך עשרות שנים בחו"ל עלה בידו לאסוף בהתמסרות ובשקידה עצומה אלפי כתבי יד ביהדות ובתחומי יצירה שונים בעולם, מתוך מגמה ברורה לכונן בשביל עם ישראל אוסף לאומי של אוטוגראמים ופורטרטים של יהודים מפורסמים. עד לראשית המאה ה־20 לא היה קיים בשום מקום בעולם שום איסוף שיטתי של כתבי יד ופורטרטים של יהודים. כשעלה לארץ ישראל בשנת 1927 הוא העביר עמו את כל האוסף שלו (3000 אוטוגראמים וכ־2000 תמונות) ומסר אותו לבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, כשהוא מקדישו לזכר הוריו. הוא נתמנה למנהלו והוקצבה לו משכורת בשיעור הדרוש למחייתו של אדם בצנע ובצמצום.

בתפקידו זה הוא המשיך באיסוף כתבים ופורטרטים. בסיכום שפורסם בעתונות לרגל תערוכה של עשרות דוגמאות מתוך האוסף, שנערכה בירושלים בפרוס פסח תשט"ז, צוין כי האוסף מכיל למעלה משבעה עשר אלף כתבי יד ופורטרטים של גדולי אומתנו מחמש מאות השנים האחרונות, למן חתימות ואגרות ורשימות קצרות ועד לכתבי יד של חיבורים שלמים, ביניהם כתב היד המקורי של אלברט איינשטיין על תורת היחסות, כתבי יד משל גדולי הרבנות, החסידות, ההשכלה, הספרות, הפובליציסטיקה והמדע ואנשי שם בענפים אחרים.

אברהם שבדרון כבש לו גם מקום נכבד כפובליציסט שנון, בעל דעות עזות, שנתפרסמו במאמרים בכתי עת ובעתונות היומית.

הכרתי את אברהם שבדרון שכתב, כשהייתי בן י“ט שנה, כשקראתי ב־1919 את מחברתו בגרמנית Von der Schande euer Namen (על חרפת שמותיכם). באותה מחברת הוא מצליף במתהדרים בשמות כגון זיגמונד, אדמונד, סטיפאן, אגון, ארנסט, מרתין, פליכס וכו' ואינם מתגדרים בשמות עבריים, וצירף רשימה ארוכה של שמות עבריים. ביחוד נהניתי מהצלפתו במתבוללים ובהתבוללות. וגם כן נתרשמתי מחוברת אחרת שלו בלשון גרמנית קשה ובכתב גוטי ובסגנון, שמחייב את הקורא לריכוז רב: – Mauschelpredigt eines Fanatikes (“הטפה יהודונית של קנאי”). ברוב מאמריו הוא עוסק באידיאולוגיה הציונית. הוא שיצר את המושג **”ציונות מקסימליסטית"** במאמרו “המפלצת של הגלות הנצחית” (פורסם ב“כנסת” תל־אביב, תרפ"ח) מעיד שבדרון על עצמו שהוא “גיבור דון־קישוטי בדיבור ובכתב בתוך התנועה הציונית, היוצא נגד הדגם של נצחיות־הגולה, שהשתלט זה מכבר בכל האידיאולוגיה שלנו”. שבדרון היה בעל “תורת הציונות האכזרית” ובשאלה הערבית היתה לו עמדה ברורה. הוא הציע לשכנע את הערבים שיהגרו מכאן אל אחת הארצות הערביות כדי שייטב להם וייטב לנו. בהשארם כאן סופם שיהוו אירידנטה עויינת מבפנים.

בירושלים נפגשנו לעתים קרובות. אברהם שבדרון20 נשא לאשה את דינה בת דוב פרידנברג, ובנו, יצחק־יעקב, מכהן כמרצה באוניברסיטת פרינסטון. הוא חי בצמצום שהוא מתחת לשיעור הצמצום. מבית אביו ועד אחרון יומו היה דובר אמת בלבבו והיה אומר אותה ומפרסם אותה ברבים. הולך תמים היה אברהם שבדרון. יום אחד הוא סיפר לי שכתב עצמו בקהילת הספרדים וסופו שנטמן בחלקתם כמנהגם. לשאלתי מהו שהניעו לכך הוא לא ענני. פשר חידת ליבו מצאתי ב“אורחות ושבילים”, בפרק “חיבת ירושלים” – מאת דב סדן. הוא נפטר בסוכות תשי"ח (1957).


אסתר ואבל פן

נכדתו של ר' יצחק שבדרון, אסתר־גיטל נולדה לפרל (בתו של יצחק שבדרון), שנישאה ליצחק ניסנבאום. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה21 היו היא וכל משפחתה פליטים בווינה. אסתר היתה נערה גבוהת קומה ויפה, שהרשימה את כל רואיה. בשנת 1920 הגיע לווינה הצייר הנודע אבל פן. שם הוא פקד את משרד ההסתדרות הציונית, שד“ר נתן מיכאל גלבר היה מנהלו. ואסתר היתה מזכירתו. אבל פן עלה לארץ ישראל עוד בשנת 1913 ולימד ציור ב”בצלאל". כשהוא נקלע לווינה הוא הכיר את אסתר ומייד נתאהב בה. למחרת היום אמר לה כי הוא חפץ לשאתה לאשה. כעבור שלושה שבועות להיכרותם, עמדו שניהם תחת החופה. מקץ שבוע הפליגו שניהם לארץ ישראל ונושבו בירושלים.

אבל פן, שתמונותיו לדמויות בתנ“ך היקנו לו שם עולמי, הוא בנו של ר' נחום פפרמן ז”ל, ראש מתיבתא דישיבת דווינסק. אחד הבתים הראשונים בתלפיות בירושלים היה ביתם של אבל ואסתר פן, בתלפיות דר בביתו ש"י עגנון. אבל פן ומשפחתו היו יוצאים לעתים מזומנות לכרכי מערב־אירופה לתערוכות שהוצגו בהן יצירותיו.

בירושלים נולדו להם שני בניהם אתיאל ואלדד. אסתר ספרה לי פעם על מעשה בליל יום כפורים, כשהיתה לבדה בבית ובעלה היה בחוץ לארץ, היא נתקפה געגועים עזים בשומעה את “כל נדרי”. היא קמה והלכה לבית הכנסת, שהיה בצריף, והתפללה עם כל המתפללים. פעם כשהפלגנו בזכרונותינו אל העבר ואל השבתות במשפחותינו, הזכרתי בדברי את טעם המתיקות שבאמירת “גאט פון אברהם, פון יצחק, פון יעקב”. אמרה לי כי בכל שבת, לפני צאת שלושת הכוכבים, אומרת היא “גאט פון אברהם”, ומייד פיזמה את התחינה בקול צקון לחש ובמתיקות.

מעורה בנוף הירושלמי משנת תרפ"א (1921) שנים רבות ראו תושבי ירושלים אשה גבוהה שהכרת פניה ענתה בה אצילות, ולבושה בטוב טעם כשהיא צועדת יום יום בפסיעות קטנות מרחוב הנסיכה מרי 10 עד “ימין משה” הלוך ושוב. עוברים ושבים ברכו אותה והיא השיבה ברכה בחיוך מלכותי, חין מלכות של תורה מבית שבדרון ולחשו זה לזה: זאת אסתר פן.

מקרוב היכרתי את אבל פן בירושלים, החל משנת תש“א (1941). הוא נצטייר בעיני “כמוּסר’ניק” שחי לו בהתבודדות עם יצירותיו ובציור דמויות מן התנ”ך. הוא התהלך בביתו כמופשט מגשמיות. כשהצטרף לשתיית ספל קפה, שהגישה לנו אסתר, היה מספר בקול רך ועדין, שכולו נפשיות והומור חייכני, פרקי זכרונות מתולדות חייו בבית אביו ועד העת האחרונה. מיטיב היה לספר להפליא.

יגון כבד ירד על בית אבל פן בנפול אלדד, בנם הצעיר, במערכה על גוש עציון.


אלדד פן

הוא היה חניך הגימנסיה “רחביה” בירושלים. כחבריו עמיתיו מבני דורו הוא גדל בתקופת המאבק של ימי “הספר הלבן”, זו התקופה ההירואית של היישוב לעצמאות ולריבונות במדינת היהודים. בחודש יוני 1946 הוא סיים את לימודיו בגימנסיה ויצא מייד להכשרה מגוייסת של הפלמ“ח. “מעדיף היה לשרת בפלמ”ח ולמות, מאשר לצאת ממנו ולהישאר בחיים” – במילים אלה תיארה אמו של אלדד את יחסו של בנה אל הפלמ"ח. כשנה וחצי שהה אלדד בהכשרה החקלאית בקיבוצים בית־השיטה ועין גב. במהלך המלחמה בין הערבים ובין היהודים הועתקה נקודת הכובד של הפעולות אל הנגב ואל המעבר מן השפלה לירושלים. “לעבור אל הדרום” היה חלומם של שני הרעים הנאהבים והנעימים, אלדד פן ויהודה פריימן, שהשתתפו בקרבות הגליל של חטיבת “יפתח”. לאחר נפילתו של יהודה פריימן בקרב, הועבר אלדד למעלה־החמשה, לחטיבת “הראל”, לפלוגה שנודעה בשם “פלוגת המוות”22.

ממעלה־החמשה, שהיה בסיס היציאה לפעולות על ירושלים, יצא אלדד לקרבות בהר הקסטל ועד לשער הגיא. ביחידתו הוא היה אלחוטאי נייד, אחד התפקידים הקשים והאחראיים בקרב ומהמסוכנים ביותר. ב־27 במארס 1948 נשלחה שיירה גדולה של 33 משאיות עם אספקה וציוד לגוש עציון המבודד ו־19 משוריינים כליווי צבאי. אלדד היה במשוריין הפיקוד עם מכשיר האלחוט. ב־4 במאי נפתחה ההתקפה הקשה על כפר עציון. אלדד היה בין הפלמחאים, שהוזעקו ממשואות יצחק לעמדה מזרחית. הם עמדו עשר שעות רצופות תחת אש כבדה והחזיקו מעמד. בשעה 4 וחצי בבוקר יום החמישי בשבת, בד' באייר תש“ח (13 במאי 1948) פתחו יחידות שריון ורגלים של הלגיון הירדני בהתקפה על כפר עציון. זו נמשכה ללא הפסק למעלה מתשע שעות, עד שעת 2 אחה”צ. הטנקים של האוייב חדרו עד למרכזו של המשק. הפלמחאים לא נכנעו והמשיכו להילחם מעמדותיהם. כשאזלה התחמושת הם הסתערו על חיילי האויב, הוציאו מידם את נשקם והרגו בהם בקרב פנים אל פנים, עד שכרעו נפלו.

גם אלדד היה בין הנופלים. מאביו הוא קיבל את השלווה הנפשית, ואמונה ובטחון עמוקים היו לו מאמו. מבצבץ מעזבונו כשרון ספרותי בעל כוח הבעה. פעם, כשחזר הביתה מבית הספר, עייף ויגע מפעולה בצופים, והוא היה אז בן שש עשרה, הוא שכב לישון ואמר: “הפעם, אמא, אל נא תעירי אותי משנתי. יבוא מי שיבוא, מלבד – הוסיף בחיוך ובנעימה המיוחדת לו – אם יכריזו בינתיים על הקמת המדינה היהודית”.

בחמישה באייר תש"ח כשהכריזו על המדינה היהודית לא יכלה עוד האם לעורר את בנה משנתו, כפי שביקש. אלדד מת מות גבורים. ת.נ.צ.ב.ה.

ראש המטה הכללי העניק לאלדד פן דרגה של סגן23 אחרי נפילתו.

מיכל לדרר, סטודנטית באוניברסיטה העברית בירושלים, הגישה ב־29 במאי 1953 עבודה סמינריונית שנושאה “דמותו הרוחנית של אלדד פן” (צעיר מחונן שהלך לעולמו).

אחיו הבכור של אלדד אתיאל פן ורעייתו רות לבית בלום ובני ביתם יושבים בירושלים ברחוב הנושא את שם אבל פן.


נפתוליה של אוטונומיה יהודית

אחרי שהפולנים השתלטו על המחוזות פשמישל, לבוב, ראווה־רוּסקה, נעשתה סטניסלאב בירת עראי של הריפובליקה האוקראינית וגם בירת ההנהגה הפוליטית של יהדות מזרח גליציה, שמספרה היה כחצי מליון נפש. נוכח המצב והנסיבות החליטה “המועצה היהודית הלאומית” בסטניסלאב להקים מוסד לאומי עליון, אשר בידו יהיה ייצוג העניינים של האוכלוסיה היהודית במזרח גליציה כלפי הממשלה האוקראינית. ראשי המועצה היהודית הלאומית ד“ר קארל הלפרן וד”ר ראובן יונאס זימנו מאה קהילות מכל שטח הכיבוש האוקראיני לוועידה שהתכנסה בסטניסלאב בימים 18־20 בדצמבר 1918, בה השתתפו כל הזרמים והמפלגות בציבור היהודי.

וזה היה סדר יומה של הוועידה:

(א) המצב הפוליטי – מהנדס ישראל רייך

(ב) יסודות האוטונומיה היהודית – ד"ר ראובן יונאס

(ג) התפקידים החברתיים־פוליטיים והכלכליים – ד"ר הלל זוסמן

(ד) תפקידי ההיגיינה החברתית – ד"ר ליאון אורדובר

(ה) התקנון האורגני הזמני של היהודים במזרח גליציה – ד"ר אלכסנדר ריטרמן

(ו) העתונות – אריה לייב שוסהיים

(ז) משרד לסטטיסטיקה – ד"ר אנזלם הלפרן

(ח) תקציב – ד"ר אנזלם הלפרן

בדיונים מקיפים עסקו בשאלות שהזמן גרמן, ובמירב הערנות דנו בבעיות האירוגן החדש של הקהילות על בסיס לאומי והקמת רשת בתי ספר להעמקת החינוך היהודי הלאומי.

הוועידה בחרה ב“מועצה יהודית לאומית של יהודי מזרח גליציה” מורכבת מארבעה עשר איש, ציונים – שבעה; מזרחי – שניים; פועלי ציון – שניים; בונד –אחד; בלתי־מפלגתיים – שניים, וכן נבחרו שנים עשר סגנים. ואלה חברי “המועצה” שנבחרו: ד“ר מכסימיליאן בלומנפלד, יצחק מאיר הורוויץ, ד”ר קארל הלפרן, ד“ר אנזלם הלפרן, דב בריש וייס, ד”ר מאכס זיינפלד, ד“ר ראובן יונאס, ד”ר יעקב לאופר, מהנדס ישראל רייך, אריה לייב שוסהיים – כולם מסטניסלאב; ד“ר עמנואל קרוּה (טשורטקוב), אריה דרימר (קולומייא), ד”ר מאיר ביננשטוק (סטרי) ונציג טארנופול. ד"ר צבי אפשטיין והסופר ראובן פאהן נתמנו למזכירי “המועצה”. האחרון שימש מזכיר עברי.

בבחירות היה פעיל “השומר הצעיר” שהשתתף בתעמולה ופעל במרץ רב לטובת הרשימה מס. 4 – רשימת הציונים. ההגדרה “ציונים כלליים” כבימינו לא היתה ידועה בעת ההיא; רשימת “פועלי ציון” היתה מעמדית, ורשימת “פאָלקספארטיי” (מפלגת העם) היתה כיתתית.

ומן הדין שאביא את העובדות כלהלן:

בחלק ממזרח גליציה, שנכבש בידי צבאות פולין, ישבו 172,513 יהודים ובחלק ממזרח גליציה תחת שלטון האוקראינים ישבו 448,469 יהודים. המועצה היהודית הלאומית ליהודי מזרח גליציה שהיתה נציגתם של 450 אלף יהודים, בערך, שלחה אל הממשלה האוקראינית בטארנופול הודעה על אודות קיומה. וזו לשון ההודעה (“נוטיפיקציה”) שנכתבה ב־25 בדצמבר 1918 בלשון יידיש, והכותרת נכתבה בעברית וביידיש:

המועצה היהודית הלאומית של מזרח גליציה לפי שעה בסטניסלאב

אסטגאליצישער יידישער נאציאנאלראט דערוויל אין סטאניסלוי

אל מזכירות הממלכה של רפובליקת העם האוקראינית־מערבית לפי שעה בטארנופול

צום מלוכה סעקרעטאריאט פון דער וועסט־אוקראינישער פאלקסרעפובליק דערווייל אין טארנאָפאָל

העובדה שכמעט כל החלק המזרחי של הפרובינציה הקודמת גליציה נכרת מבירתה מחמת נסיבות המלחמה, והנחיצות לארגן את העם היהודי במזרח גליציה ולכונן בשבילו נציגות, הניעו את צירי הוועידה של כמעט כל המועצות הלאומיות במזרח גליציה, לבחור ועד מנהל ושמו המועצה הלאומית היהודית למזרח גליציה, ובירתו העראית היא סטניסלאב.

בזאת נמסרת למזכירות הממלכה של רפובליקת העם האוקראינית־מערבית הודעה על אודות כינון המועצה הלאומית היהודית של מזרח־גליציה הנהנית מן האמון של כל המפלגות הפוליטיות היהודיות בארץ, ומוגשת בזה בקשה להכיר במועצה הלאומית כנציגות אחת ויחידה של העם היהודי במזרח גליציה. העם היהודי הביע על־ידי ועידת הצירים עוד פעם את דרישתו להסדיר ולטפל באורח אוטונומי בכל השאלות שיש להן שייכות כלשהי למערכת הקהילות, רשת בתי הספר ומכלול העניינים הסוציאליים, הכלכליים היהודיים הסגוליים.

בקרוב נתכבד להגיש למזכירות של רפובליקת העם האוקראינית־המערבית הצעות ותזכירים בעניינים האמורים וכן גם בעניינים ציבוריים אחרים.

סטניסלאב (כ“ב טבת תרע”ט) 25 בדצמבר 1918.

בשם המועצה הלאומית היהודית למזרח גליציה

ד“ר קארל הלפרן ד”ר ראובן יונאס

אל ה“נוטיפיקציה” צורפו תירגומים בגרמנית ובאוקראינית.

אחרי ימים מספר עברה ממשלת הרפובליקה המערב־אוקראינית מטרנופול לסטניסלאב, שהיתה מעכשיו בירת הרפובליקה, וראש הממשלה היה ד“ר הולובוביטש; בימים 2־3 בינואר 1919 התקיים מושב ה”ראדה" (המועצה) האוקראינית. ב־6 בינואר 1919 התייצבה נשיאות “המועצה הלאומית היהודית” לפני סגן נשיא ה“ראדה” ד"ר לב באטשינסקי, עורך דין, אזרח סטניסלאב.

מן הראוי לתת את הדעת על שני ניבים בנוטיפיקציה: “העם היהודי”, “באורח אוטונומי”, וכן שהנוטיפיקציה נכתבה ביידיש. ד"ר קארל הלפרן, שלא היה ציוני מוצהר, הזדהה עם המדיניות הציונית והיה מלוחמיה וממגשימיה בראש כל החזיתות.

אנוכי, שהייתי מקורב אל ישראל רייך ואל ד“ר ראובן יונאס וקשור בעבותות ידידות עם ד”ר אנזלם הלפרן וכרוך אחרי ד“ר ריטרמן בשל תקיפותו הציונית, אומץ רוחו ומרצו בלתי נדלים, עשיתי עמהם ימים ולילות ושימשתי אותם בהכנות לוועידה ובוועידה עצמה. תחושתי הציונית אמרה לי כי ה”יידישער נאציאנאלראט" (המועצה הלאומית היהודית) הינה מיפנה בחיים היהודים.

ב־24 בנובמבר 1918 הודיעו ד“ר קארל הלפרן וד”ר ראובן יונאס באמצעות "הוועד היהודי הלאומי, בווינה, לכל ראשי הציבור היהודי בעולם, על קיום “המועצה היהודית הלאומית ליהודי מזרח־גליציה” ועל מדיניותה הנייטראלית במלחמה שבין הפולנים ובין האוקראינים.

ב־25 בדצמבר 1918 מסרה “המועצה” לממשלה האוקראינית איגרת, שהדגישה בה כי רצונו של העם היהודי הוא לסדר את כל ענייניו הקשורים בקהילות, בחינוך, בעניינים הסוציאליים והכלכליים המיוחדים באורח עצמאי ועל יסוד אוטונומי. ב־6 בינואר 1919 ביקרו נשיאי המועצה, ד“ר קארל הלפרן וד”ר ראובן יונאס, אצל סגן ראש הממשלה ד"ר לב באטשינסקי והסבירו לו את עמדתם הנייטראלית של היהודים במאבק שבין הפולנים לבין האוקראינים. הם הדגישו כי היהודים נכונים להשתתף בפעילות באדימיניסטרציה של המדינה וכינונה, על יסוד הכרזת הממשלה הזמנית של הרפובליקה האוקראינית המערבית מ־19 באוקטובר 1918, שהבטיחה לכל המיעוטים הלאומיים במדינתה – פולנים, יהודים וגרמנים – שיווי זכויות ואוטונומיה לאומית. עמדת הנייטראליות של היהודים עוררה מורת רוח בלב האוקראינים והיו בתוכם חוגים שטענו כי חובתם של היהודים היא להצטרף לאוקראינים24 ולנקוט עמדה חיובית לגבי המדינה, עם כל המשתמע ממנה, שהרי הנייטראליות לא מנעה מהפולנים לפרוע פרעות ביהודי לבוב, שנמשכו 3 ימים.

ואלה הדרישות שהגישו נציגי המועצה היהודית הלאומית: 1) לבטל את כל המיגבלות שחלו על השפות העברית והיידיש בימי השלטון האוסטרי; 2) להכיר ביידיש כשפת מדינה רשמית ולחייב את הרשויות לענות ביידיש על כל המכתבים שנכתבו אליהם ביידיש; 3) לפתוח כל המשרות בממשלה ובמוסדות החינוך לפני היהודים; 4) לקבל פקידים יהודים לפי מפתח צודק בהתאם לידיעותיהם האדמיניסטרטיביות וכישוריהם המקצועיים; 5) לבטל את כל המיגבלות הכלכליות שנתקיימו במספר מחוזות לגבי היהודים.

מלבד תביעות אלו נמסרו גם שורת דרישות בתחום הכלכלי.

הממשלה האוקראינית הבטיחה הבטחות, אך אלו לא קוימו מעולם. התנאים החמירו והלכו, כי לא היה בכוחו של מנגנון הממשלה לגבור על הערמת הקשיים ותחבולות הזדון של פקידי השלטונות בערי השדה שחתרו תחת קיומם הכלכלי של היהודים. ממשלת הרפובליקה האוקראינית־המערבית היתה אמנם מעוניינת באהדת היהודים; באי כוחה אף ניסו בחוץ לארץ, ביחוד בווינה שנמצאו בה יהודים גליצאים רבים ובכללם ציונים ידועים, לרכוש את לב היהודים25 שיהיו נכונים לסייר בבירות אירופה ולהשפיע לטובת הרפובליקה האוקראינית. בעניין זה נשאו ונתנו נציגי הממשלה האוקראינית בווינה עם העסקן הציוני מטרנופול ד"ר ישראל ואלדמן, שהיה נודע ביחסו החיובי לאוקראינים עוד לפני מלחמת העולם; אולם הוא פרש מהמשא ומתן בשל התנגדותה של ההסתדרות הציונית לפעילותו זאת.

במצב זה החליטה “המועצה היהודית הלאומית” בראשית ינואר 1919 לשלוח לווינה את המהנדס נפתלי לנדאו שהיה חבר מתוכה, כדי שימנה נציגות מבין ציוני גליציה בווינה שתהא מיופת כוח מטעם “המועצה היהודית הלאומית”. אחרי משא ומתן ממושך הוא הצליח להקים בווינה משלחת מטעם “המועצה היהודית הלאומית” של מזרח־גליציה, שהתחילה בפעולתה ב־28 בינואר 1919. תפקידה העיקרי היה לקיים קשר קבוע עם “המועצה” בסטניסלאב, לייצגה בחוץ לארץ ולקיים לשכת מודיעין וקשר עם נציגויות דיפלומטיות. במשלחת זו היו עשרים חבר ובראשה עמדו מר אדולף שטאנד כנשיא והנהלה בת ארבעה חברים – ד“ר משה פאכטמן, ד”ר ישראל ואלדמן, הרמאן טרופ ומאיר הניש. כמזכיר נבחר מר ליאון וכסלר; לשכת המודיעין הופקדה בידי ד“ר נתן מיכאל גלבר. אחת הפעולות הראשונות של המשלחת היתה הגשת תזכיר מקיף על יהודי גליציה לוועידה האמריקאית, שהתקיימה אז בווינה בראשותו של פרופ' קולידג'. את התזכיר חיבר ד”ר נ. מ. גלבר והוגש לה בסוף ינואר 1919.

בסטניסלאב, שנעשתה מרכז פוליטי של מזרח גליציה, עשתה “המועצה היהודית הלאומית” מאמצים להקלת מצוקתה של האוכלוסיה היהודית ובייחוד למניעת פגיעות ורדיפות. ואף על פי כן לא עבר יום בלא מעשי רצח, שוד וגזל במישכנות היהודים; רוב פעולותיה של “המועצה היהודית הלאומית” התרכזו אפוא באינטרוונציות ובשתדלנות. המצב כה החמיר עד שהושבת המסחר היהודי בערים ובעיירות רבות מפאת חוסר בטחון בדרכים וברכבות. הקיפאון שהשתרר בחיי הכלכלה הכביד על כל שכבות האוכלוסייה היהודית. על הסבל נתוספו המזיקים – פקידי הרשות האוקראינים שראו ביהודי יצור שחולשתו ניתנה לניצול אם בקבלת שוחד והפקעת סחורות ורכוש, אם במעשי גזל לאור היום ובהתנפלויות על בתי היהודים; ההתנפלויות הפכו למעשים של יום־יום. יחס עוין זה עורר בלב היהודים איבה לאוקראינים ואילץ את מוסדות “המועצה היהודית הלאומית” לנקוט עמדה כפולה: מאמצים להגנה על חיי היהודים ורכושם מחד גיסא, ומאידך גיסא עמדת הגנה על אישים בממשלה האוקראינית, שלא היה ספק בכנות רצונם לשמור על הסדר והבטחון ולנהוג ביהודים כחוק ובהגינות. ואמנם בסטניסלאב הבירה לא היו מעשי גזל וכיוצא בהם. אולם בערי השדה לא עבר יום בלא מעשה התנפלות או שוד.

נוכח מצבם המחמיר של היהודים במזרח־גליציה הוזעקה משלחת “המועצה הלאומית היהודית” בווינה, והצטרפו אליה בפברואר 1919 גם ד“ר ליאון רייך, ד”ר מיכאל רינגל ומ. א. טננבלט, ששוחררו ממאסרם בהשתדלותם של חיים וייצמן ונחום סוקולוב שפעלו בוועידת השלום בפאריס, וכך הם הגיעו לווינה בדרכם לוועידת השלום.

בימים 6־14 בפברואר התכנס בסטניסלאב מושב הפרלאמנט האוקראיני. דיוניו היו רוויים שנאת ישראל. נאומי הצירים היו רצופי טענות והתקפות על היהודים. כללו של דבר, הפרלאמנט לא גילה כל יחס חיובי לתביעות היהודים; אדרבה, הוא דרש מאת הממשלה שתנקוט צעדים נגד היהודים. לנוכח התפתחות כזאת החליטה “המועצה היהודית הלאומית” להיפגש עם הממשלה האוקראינית. בינתיים הפיצה משלחת “המועצה היהודית הלאומית” בעתונות הווינאית מידע מפורט על מצב היהודים בחלק האוקראיני שבגליציה. ידיעות אלו הדאיגו מאוד את הקונסול של אוקראינה המערבית בווינה, עד שראה צורך להיפגש עם נציג “המועצה היהודית הלאומית” האוסטרית רוברט שטריקר כדי לדון עמו בפרשה. זה הצהיר בפניו כי אין הוא מוסמך לדון עמו בענייני היהודים בגליציה, וכי משלחת “המועצה” הגליצאית לבדה מוסמכת לכך. לפיכך הוזמנו נציגי המשלחת הרמאן טרופ וד“ר ישראל ואלדמן לפגישה עם סגן הקונסול ד”ר סינגלוביץ‘. הם הסבירו לו כי יחסה של הממשלה האוקראינית אינו יכול להתקבל על הדעת. עליה להבין שיהדות העולם אינה יכולה שלא לנקוט אמצעים לפרסם את מעמדם וגורלם של היהודים בגליציה. ד"ר סינגלוביץ’ הודה כי הוא מתבייש מן הנעשה בגליציה כאדם וכאוקראיני, אך ביקש להבין כי רוע המצב הוא תולדה של האנארכיה השוררת במדינה. בינתיים הוחלט בסטניסלאב לפתוח במשא ומתן עם הממשלה האוקראינית בשאלת השתתפותם הפעילה של היהודים בחיי המדינה. אולם שינויים פוליטיים הפכו את הקערה על פיה.

פתאום היינו כמוכי רעם. פטליורה, רב הטבחים, הגיע לסטניסלאב. היה זה אחרי שהוא נחל תבוסה מידי הבולשוויקים באוקראינה. אימה נוראה תקפה את היהודים. שני נשיאי “המועצה היהודית הלאומית”26 הלכו אצל ראש הממשלה ד“ר הולובוביטש ואצל סגנו ד”ר באטשינסקי והעמידו אותם על הסכנות החמורות הנשקפות מנוכחותו של פטליורה בבירת הרפובליקה המערב־אוקראינית. “כל קרבן יהודי יעלה לכם ביוקר שבעתיים – טענו – כל טובה לא תצמח לכם מפטליורה. אתם חייבים להתנער מכל קשר עמו לפני שיגרום לכם נזק רב בדעת הקהל באירופה ובאמריקה. אם יהיו קרבנות דמים בעיר ייוודע הדבר מיד לנציגי משלחת “המועצה היהודית־הלאומית” למזרח־גליציה שבווינה”.

שמעתי את תוכן השיחה מפי ד"ר אנזלם הלפרן. האינטרוונציה התקיפה והגאה של שני נשיאי “המועצה היהודית־הלאומית” אצל ראש הממשלה ואצל סגנו נשאה פרי. פטליורה נרמז שעליו לעזוב את סטניסלאב, וכך ניצלו יהודי העיר ממלתעותיו של רב הטבחים. הפחד והבעתה מימי “פטליורה בעיר” לא נימחו מלבי עד עצם היום הזה.

גם בימי ערבוביה ומהומות אלה הורגשה התחייה בחייו הפנימיים של הציבור היהודי. פעולה ניכרת נעשתה בייחוד בשטח החינוך. “המועצה הלאומית” הפנתה את תשומת לבה של הממשלה האוקראינית לצרכי החינוך היהודי ודרשה שהממשלה תעזור להקים רשת חינוך משל היהודים. עיקר הדרישה היה שבתי ספר היהודים יוכרו כמוסדות המדינה ויתקיימו על חשבונה, אולם יהיו נתונים לפיקוחה ולהנהלתה הפדגוגית והמינהלית של רשות החינוך היהודית. ב־11 בינואר 1919, התקיימה פגישה בין נציגי “המועצה” ובין מזכיר המדינה לענייני חינוך ד"ר ארטימוביץ', שהביע את הסכמתו לתכנית “המועצה היהודית־הלאומית”, אולם פיקפק אם אפשר להנהיג את השפה העברית כשפת ההוראה. הוא ביקש הסברים נוספים לבעיה זו. ועידת המחנכים היהודים, שכינסה “המועצה הלאומית” בימים 19־20 בינואר 1919 בסטניסלאב והשתתפו בה מורים מ־20 ערים, דנה בכל שלבי המערכת החינוכית, מבית הספר העממי, חדרים, בתי ספר תיכוניים הומניסטיים עד לסמינריונים. הוויכוחים נסבו ביחוד על נושאי הרצאתו של המורה לדת בבתי הספר התיכוניים־ממלכתיים האוסטריים, דוד הורוויץ, ציוני מובהק, בשאלת “הלאמת רשת החינוך והבראיזציה שלה”. ציבור המורים היה חדור שאיפות עזות להקים מפעלי חינוך חשובים ברוח התרבות העברית. הקושי הגדול היה נעוץ בשאלת המורים שיוכלו להורות בשטח העברית. מספר המורים העברים היה אמנם גדול, אולם השלטונות לא נטו להכיר ברבים מהם בשל העדר הכישורים והתעודות הנדרשות.

ואלה החלטות הוועידה: א) בית הספר היהודי צריך להיות מוסד ציבורי, שימומן על־ידי המדינה ויהיה פתוח לפני כל אחד. ב) המורה ייחשב פקיד ממלכתי המקבל את משכורתו מקופת המדינה. ג) מורים ישמשו רק אלה שסיימו את הלימודים הנדרשים. אולם בשאלת המורים העבריים נתבקשה “המועצה היהודית־הלאומית” להשיג בשבילם, על יסוד חינוכם העברי ואישור הנהלת התאחדות המורים העבריים, את רשיון ההוראה. כמו כן נתקבלו החלטות בדבר תיקון “החדרים” והעמדתם תחת פיקוח מועצת החינוך היהודית.

על יסוד החלטות ועידת המורים התחילה המועצה לשאת ולתת עם הממשלה27. הפרלאמנט האוקראיני החליט ב־13 בפברואר בחוק הלימודים לתת למיעוטים את הרשות לקיים בתי ספר בשפת הוראה משלהם, אך ד"ר ארטימוביץ' הצהיר לפני נשיאות “המועצה היהודית־הלאומית” ב־20 בפברואר, כי אין הממשלה יכולה לתת תשובה מחייבת כי אין בפרלאמנט האוקראיני נציגות יהודית שתביא לפניו את תביעות היהודים, ומצדדים שונים גם נשמעו ערעורים על שפת ההוראה העברית. ואף על פי כן הבטיח לתת הוראות אשר על פיהן יהיה אפשר ללמד לילדי ישראל את השפה העברית ותולדות ישראל. בתשובה זו היה משום נסיגה מפורשת של הממשלה בשאלת רשת החינוך היהודי. בינתיים פתחו “פועלי ציון” בעתונותם בהתקפות חריפות על הוראת השפה העברית ותבעו פתיחת בתי ספר ביידיש. תביעות אלו נדפסו בעתונות האוקראינית והממשלה נאחזה בהן כבנשק לנגח בו את דרישות “המועצה היהודית־הלאומית”. גם אמתלה זו של הממשלה האוקראינית הוכיחה בעליל שכל הבטחותיה בדבר מתן אוטונומיה לאומית ליהודים אינן אלא דיבורי שווא.

ההסתדרות הציונית ראתה אפוא צורך לפתוח בעצמה ברוב הערים בתי ספר עממיים ותיכוניים עבריים, ובמספר ערים נפתחו גם בתי ספר פרטיים ביידיש, וחרף כל הקשיים התמסר הנוער לעבודת תרבותו הלאומית בשפה העברית. פתיחת בתי ספר לאומיים הפיחו בנוער ובאינטליגנציה היהודית התעוררות לאומית. קורסים, סמינרים, ויכוחים, הרצאות והצגות תיאטרוניות במועדוני כל המפלגות נתנו אותותיהם בחיי התרבות והעידו על התחוללות שינוי ערכים בחיי הציבור היהודי. גם עתונים ביידיש נוסדו בימי הכיבוש האוקראיני; ב־11 בנובמבר 1918 עד ה־1 ביוני 1919 יצאו לאור “דאס אידישע ווארט” שבועון ביידיש בעריכת אהרן לייב שוסהיים, שהיה ממונה על ענייני העתונות הלאומית היהודית; שבועון בגרמנית “יידישע פאלקס צייטונג” בעריכת חיים שפונד; “דער אידישער ארבעטער” – בטאונם של פועלי ציון ימין האוסטריים, ב־13 במאי 1919 עד 21 במאי 1919 התחיל יוצא לאור עתון יומי ציוני – “דאס אידישע טאגבלאט” בעריכת מ. א. טננבלט.

אולם אחרת היתה תמונת המצב הכלכלי. בניגוד למצב האוכלוסיה היהודית לפני המלחמה, שהיה בכללו מניח את הדעת, ניכרה ירידה עצומה בימי הכיבוש האוקראיני. מספר התושבים היהודים בסטניסלאב הגיע במארס 1919 ל־36,000 נפשות, מהם כ־20,000 (56%) זקוקים לתמיכת־סעד ציבורי. לפני המלחמה הגיע אחוז הזקוקים לתמיכה ל־11% בלבד. בכללם היו כ־5,000 איש מחוסרי פרנסה ועבודה (14%), ואילו בימי הכיבוש מצאו את לחמם רק 30% מהאוכלוסיה היהודית וגם הם במאמצים קשים ביותר. בערים אחרות הגיע מספר הזקוקים לתמיכה מ־61% עד 90%, כלומר שמצבה הכלכלי של האוכלוסיה היהודית בסטניסלאב לא היה ירוד ביותר. הדבר נבע מהעובדה שסטניסלאב היתה בירת המדינה והשלטונות האוקראיניים מיתנו את מידת האכזריות לגבי היהודים, שהיתה נהוגה בשאר הערים והעיירות. בכל זאת סבלה העיר ב־23־24 במארס מהתנפלויות איכרים וחיילים, ששדדו חנויות ודירות היהודים. גם המשטרה והשלטונות נהגו ביהודים באכזריות. המצב הורע מיום ליום ככל שגאו נחשולי הפרעות שפרצו באוקראינה הגדולה.

ב־18 במאי 1919 התקיימו בסטניסלאב בחירות ל“מועצה היהודית הלאומית”. השתתפות הבוחרים היתה ערה מאד. לראשונה ניתנה בזו הפעם זכות בחירה גם לנשים. פעילות המפלגות ניכרה ביותר בתעמולת הבחירות. בסוף נבחרו למועצה חמישים צירים ובכללם שש נשים. הרכב “המועצה” לפי המפלגות היה כדלהלן: – ציונים – 10; המזרחי – 9; נשים ציוניות – 6; מפלגה עממית – 6; סוציאל־דמוקראטים יהודים – 12; פועלי ציון – 7.

ואלה שמות הנבחרים: הירש אנגל, צבי אפשטיין, ליזה ארבר, הערש באנר, קלמן ביברינג, לייב בלאך, ישראל גרייף, אייזיק חיים גריפל, פנחס דערמאן, משה הוכמן, ד“ר אנזלם הלפרן, ד”ר קארל הלפרן, דוד הורוויץ מורה בגימנסיה, הירש הורוויץ, יצחק מאיר הורוויץ, רגינה הורוויץ (בתו של הרב מסטניסלאב), ד“ר יוסף ואכמן, מינה ויידנפלד (בתו של הרב ממארמפול), דב בריש וייס, ד”ר הלל זוסמן, ד“ר מאכס זיינפלד, ליאון זייף קלארה זינגר, ד”ר ראובן יונאס, מהנדס נפתלי לאנדאו, ד“ר יעקב לויפר, פיליפ ליברמן, יוסף לסינג, משה מרדכי מאורינגר, מנדל מרגליות, ראובן פאהן, מרדכי פיירמן, ברנרד פיירשטיין, לאונה פיירשטיין, רגינה פילנבוים, ד”ר אליהו פישלר, שמשון פרוכטר, ליאון פריזנר, לייב צווייג, אברהם קייש, ד“ר מנדל קאסווינר, מנדל קימל, יצחק רוזנטל, ד”ר אלכסנדר ריטרמן, שרה ריטרמן, בן־ציון רייס, מהנדס ישראל רייך, ליאון שוטנפעלד, אהרן לייב שוסהיים, משה שראגר.

באותו פרק זמן החלה המיתקפה הפולנית בפיקודו של הגנרל האלר והשלטונות האוקראינים התחילו עוזבים את סטניסלאב. ב־25 במאי עזבו ראש המדינה וכל הממשלה את העיר ויצאו לטשורטקוב. משם, אחרי שמיתקפת הנגד של הצבא האוקראיני28 נכשלה לחלוטין, הם עברו לאוקראינה הגדולה. בכך נסתיימה פרשת הרפובליקה האוקראינית המערבית29.

הייתי שותף פעיל בכל נפתוליה של “המועצה היהודית־הלאומית” בסטניסלאב וכן בוועידה הגדולה. אף על פי שלא נמניתי עם הצירים השתתפתי בדיוני הוועדה לענייני החינוך היהודי ובוועדה לענייני האוטונומיה הלאומית. למדתי הרבה מפי המרצים שרכשו את השכלתם באוניברסיטה של וינה, שהיתה מוקד המחשבה הציונית באוסטריה ויצרה "אסכולה “אוסטרית” במחשבה, בהגות, במשמעת ההבעה וההרצאה. בפרק זמן קצר זה של קיום “המועצה היהודית־הלאומית ליהודי מזרח גליציה” גם התבגרתי. בזוכרי אותם ימים קשים שוב מתמלא לבי יראת כבוד לאותו קומץ ציונים, שלוּחי המוני בית ישראל, שהיו דבריו אמיצי הרוח וחדורי האמונה העזה במלאכותם הציונית.

בימי “המועצה היהודית־הלאומית” נרקמו קשרי ידידות ביני לבין רבים מראשי הציונים שעמדו בחזית הקדמית של הפעולה הציונית, לעתים בוויכוחים ובחילוקי דעות אידיאולוגיים, אולם תמיד באווירה של כבוד וסובלנות הדדיים.

בחורף אותה שנה, תרע“ט (דצמבר 1918 – ינואר 1919) התפשטה מגיפת טיפוס קשה. אותה מגיפה המיתה את דודי אברהם אבא גלרטר, שישב בבוקאצובצי מקום הולדתו של ד”ר מאיר וייסברג, חוקר “תנועת ההשכלה בגליציה” ואת דודתי שיינדל בבורשטין; וכן הלכה לעולמה בלימקה בת שלוש עשרה שנה, בתו של דודי בריש גלרטר בבורשטין. הוצרכתי לרשיון מיוחד כדי לנסוע בעגלת חורף לבורשטין, מרחק שלושים וחמשה קילומטר בדרך מושלגת ובסכנת נפשות. לעצמי לא חששתי שהרי הייתי אך בן שמונה־עשרה בגיל שדוחה מעליו כל פחד. זכרתי מה היה בית דודי לפני המלחמה, ואילו עתה – מראה בלהות! – הגם שרופא היה, תרופות לא היו בנמצא כדי לרפאה.


בסבך מלחמות התחייה של פולין

פולין הריבונית שקמה אחר שלוש חלוקות בסוף המאה ה־18, הטבילה את תחייתה בשפיכות דם יהודים.

אחרי צאת האוקראינים מסטניסלאב שוב לא היו לנו עוד ספקות מה צפוי לנו מכניסת הצבא הפולני לעיר. משנכנסו צבאות הגנרל האלר (“האלרטשיקים” הידועים לשימצה) לסטניסלאב החלו מייד פוגעים ביהודים. שדדו, גזלו, חטפו יהודים, אסרו אותם, גזזו פיאות וקיצצו זקנים. דם יהודים נעשה הפקר, והרי קציר הדמים: –

ב־טישמיינישצ’אני נהרגו 3 יהודים, נפצעו 6, נאנסו 5 נשים.

ב־בולשובצי נהרגו 5 יהודים, נפצעו 6, נאנסו 5 נשים.

ב־האליטש נהרגו 4 יהודים, נפצעו 2, נאנסו 15 נשים.

ב־מאראמפול נהרגו 3 יהודים, נפצעו קשה 18, נאנסו 5 נשים.

ב־אזיפול נפצעו קשה 5, נאנסו 5 נשים.

ב־טיסמיניץ נהרגו 3 יהודים, נפצעו 3, נאנסו 5 נשים.

ב־סטניסלאב נהרגו 2 יהודים, נפצעו 5.

זכורים לי היטב צבאות הגנרל הפולני ז’ליגובסקי, שבעברם דרך גליציה לווילנה, פרעו פרעות ביהודים בקולומייא ובסביבתה. מדוע פסחו על סטניסלאב? ההיה מליץ יושר מסתורי שהוא אשר מנע פרעות ביהודים בעירנו? עד עצם היום הזה נבצר ממני להשיב על תמיהה זו.

עד מהרה הגיעה אל המטה הציוני בעירנו הידיעה מלבוב כי המנהיגים הציונים ד“ר ליאון רייך, ד”ר מיכאל רינגל, ד“ר הנריק רוזמארין, ד”ר אמיל זומרשטיין וד"ר פישל רוטנשטרייך נאסרו בידי הפולנים והושמו במחנה מעצר בבאראנוב. הם הוחזקו בו מדצמבר 1918 עד סוף פברואר 1919, “לבל יעוררו פרובוקציות עויינות נגד הפולנים”.

במארס 1919 נוסד בפאריס ארגון חדש להגנה על העניינים הלאומיים של היהודים בתפוצות הגולה ושמו: “ועד המשלחות היהודיות ליד ועידת השלום” נשיאו הראשון היה השופט בבית המשפט העליון באמריקה ג’וליין מאק (עד 12 ביוני 1919) אחריו כיהן לואי מרשל ואחריו נחום סוקולוב. מנהלו מראשית קיומו היה ד"ר אריה (ליאו) מוצקין. רייך ורינגל שוחררו, כאמור, בזכות התערבותם של וייצמן וסוקולוב אצל ממשלת אנגליה ערב פתיחת ועידת השלום בפאריס, כשעל סדר יומה הובא דיון בשאלת עמדת היהודים במחלוקת בין פולנים לבין האוקראינים, וכך הם הגיעו לשם במועד.

כשפונתה סטניסלאב בידי האוקראינים באפריל 1919, תפס ארגון צבאי פולני את השלטון בעיר והודיע על כך בכרוז מיוחד, שנאמר בו בין השאר: “את האוכלוסיה הרותנית בעיר אנו לוקחים תחת חסותנו, וליהודים אנו נותנים בטחון רכוש וחיים”. היתה כאן אפליה ברורה. השלטון האזרחי בעיר עבר לידי “ועד פולני מחוזי” אשר בימי שררתו הראשונים סילק ממשרותיהם הממשלתיות את כל המורים והפקידים היהודים. הוא גם הוריד מעל כנו את ראש העיר היהודי, ד“ר ארתור נימהין. משרת מושל המחוז הופקדה בידי הרופא ד”ר דוברוצקי. משלחת יהודית שייצגה כל הזרמים והמפלגות ביקשה להיפגש עמו. הוא הודיע לה שהשלטונות אינם מכירים עוד בחוקיותה של “המועצה היהודית־הלאומית”. הודעתה זו נראתה תמוהה מאחר שהמועצה הודיעה בשעתו על הקמתה בנובמבר 1918 גם ל“וועד הפולני המחוזי”, וזה הביע את משאלתו לשיתוף פעולה עמה. ואמנם בימי שלטון האוקראינים פנה אותו ועד פולני לא אחת אל “המועצה היהודית־הלאומית” בבקשת התערבות אצל הממשלה האוקראינית, למען עניינם של הפולנים. המועצה קיבלה עליה תפקיד זה ולעתים קרובות אף הצליחה בו. אולם משכבשו הפולנים את העיר כל אלה נשכחו מלבם. חטיפת יהודים ברחובות לעבודות כפייה היתה מעשה של יום־יום. ראיתי יום אחד כיצד לא חסו אנשי “הארגון הצבאי הפולני” על נשים וזקנים. בהנאה סאדיסטית הם גררו לעבודות קשות את משכילי העיר היהודים.

אחר ביטול “המועצה היהודית־הלאומית” היה הציבור היהודי בלא נציגות שתטען בשמו. ולמרבה הרעה הודיעו השלטונות ב־28 במאי 1919 שהם מינו את השופט המחוזי ד“ר שמואל נבנצאל כראש הקהילה. הוא היה חבר “הוועד הפולני המחוזי” ופולני בן דת־משה. ב־29 במאי 1919 נטל לידיו ד”ר נבנצאל את כהונת ראש הקהילה מידי ד"ר קארל הלפרן. מינוי שרירותי זה עשה רושם מדכא מאד על היהודים בעיר. קארל הלפרן היהודי הגאה, שרצינו בו והשתבחנו בו, סולק ותחתיו מונה “קומיסאר ממונה”. היתה זו לנו מכה קשה.

על מצב היהודים בעיר ועל מעמדם ניתן ללמוד ממכתבו של ד"ר ש. נבנצאל, שנשלח ביוני 1919 מספר 99/10, אל שלטונות המחוז וזו לשונו:

“… על פי הפקודה מ־28 במאי 1919 מספר 8748 מוניתי קומיסאר ממשלתי של הקהילה ובהתאם לפקודה עברה משרה זאת לידי מידי ד”ר קארל הלפרן ב־29 במאי 1919. עתה הנני מחזיר את משרתי זו לידי השלטונות המחוזיים מטעמים אלה: מעילות ומעשי התעללות שבוצעו בידי הצבא האוקראיני עוררו בקרב האוכלוסיה היהודית הלך רוח נהדר להקביל את פני הצבא הפולני ואת הממלכתיות הפולנית. הלך רוח זה התמוטט כליל. העוולות, ההשפלות, מעשי ההתעללות, שהם מנת חלקה של האוכלוסיה היהודית, הוא מעבר לכל דמיון אדם. ברחובות העיר נחטפים יהודים, ורק יהודים, לעבודות; לפעמים נחטפים בעזרת מקלות ילדים וזקנים לעבודות לא־דחופות מבלי שים לב שהיום הוא שבת או חג. גם על בתי כנסת מסתערים כדי להוציא משם יהודים מתפללים; אפילו רבנים מוכים, ובהנאה מיוחדת נסחבים בעלי השכלה גבוהה לעבודות כפייה.

מעשים אלה, הנשנים והולכים במקומות רבים, הוכיחו לאוכלוסיה היהודית שעל אדמת פולין היא מוצאת לגמרי אל מחוץ לחוק, וכי ביחס ליהודים אין כבוד לא בפני דת ולא פני זכויות אנושיות יסודיות.

המצב לא השתנה לטובה. אדרבה הוא הולך ורע מיום ליום, ולא אתפלא אם גם יארעו מאורעות מעין אלה שאירעו בלבוב בנובמבר 1918 ובעיר קראקוב שלשום.

הנני אובד עצות וחסר אונים. אני מחזיר אפוא לידכם את המשרה שהופקדה בידי, שקיבלתיה מתוך אמונה טובה ביותר לטובת הציבור כולו"30.

אף ד"ר נבנצאל לא כפף את קומתו.

בצאתי בבוקר ה־3 במאי לרחוב נתפסתי וצורפתי אל שורות הנסחבים אל הקסרקטין שבאותו רחוב כדי לנקות בתי־שימוש, חדרים ואת החצר. התנגדתי בתוקף, והרימותי את קולי בשצף קצף. עד מהרה שוחררתי, יצאתי מן הקסרקטין והלכתי הישר אל ד"ר אלכסנדר ריטרמן וסיפרתי לו מה אירע בי ומה שראיתי.

באותם ימים היו ד“ר אלכסנדר ריטרמן, ד”ר ראובן יונאס, ד“ר הלל זוסמאן, ד”ר יעקב לויפר וד"ר אנזלם הלפרן, כולם עורכי דין, דובריהם האמיצים של הציונים בעיר. נפגשתי עמהם כמעט מדי יום ביומו, בייחוד עם אלכסנדר ריטרמן ועם אנזלם הלפרן.

כעבור שלושה חדשים, ב־31 באוגוסט 1919, ביקר בעיר השגריר האמריקאי הנרי מורגנטאו. הידיעה נפוצה בעיר חיש מהר כי אמבאסאדור אמריקאי יהודי שוהה בעיר. בעת ההיא היה “אמבאסאדור” ביטוי לכוח רב. ונוסף עליו תואר השם “אמריקאי”, היינו משהו מעין “כל יכול”. קומתם של היהודים, שהופתעו לראות כי אינם מופקרים ויש להם דואג, הוזקפה לשעה. הנרי מורגנטאו קיבל לראיון את ד“ר קארל הלפרן ואת ד”ר אלכסנדר ריטרמן, שהרצו לפניו על מצבם של היהודים הלחוצים בידי שני העמים הסלאביים. כמו כן התייצבו לפני מורגנטאו ד“ר מאכסימיליאן בולמנפלד, ד”ר הלל זוסמן וד“ר אלכסנדר ריטרמן חברי “ועד ההצלה היהודי”, שתיארו לפניו את מצוקת היהודים, את עוניים ואת דלותם. אחריהם התיצבו לפניו גם נציגי הציונים ד”ר אנזלם הלפרן וד"ר יעקב לויפר, באי כוחו של “המזרחי” דב וייס וירוחם פישל שווארץ. העובדה כי נציג ארצות הברית של צפון אמריקה היה יהודי הרימה את כבודם של היהודים בעיני שכניהם. ברם כל הכבוד הזה לא האריך ימים ושוב חזרו ימי ההשפלה והצרות.

לא אוכל לשכוח את הימים הרעים ההם, כי לנו הצעירים הם הסבו אכזבה כפולה ומכופלת. קווינו כי סוף מלחמת העולם הראשונה יביא קץ גם לכל מלחמותינו. היה יסוד מסויים לתקוותנו זו. אל ועידת השלום בפאריס הגיע31 ווּדרו וילסון ובפיו בשורת “ארבעה עשר הסעיפים” הנודעים, שאחד מהם היה “זכות העמים להגדרה עצמית”. בזכות זו תלו היהודים תקוות רבות. ב־3 בינואר 1919 נחתם ההסכם בין חיים וייצמן ובין האמיר פייסאל. נודע כי פייסאל אמר לוייצמן שהוא נכסף לראות את היהודים והערבים עובדים באחדות דעות בוועידת השלום הקרובה. בפברואר 1919 הופיעה בפני ועידת השלום בפאריס משלחת ציונית שחבריה היו חיים וייצמן, נחום סוקולוב ומנחם אוסישקין. הם הביאו לפניה את עצומותיו של העם היהודי להכיר בזכויותיו של העם היהודי על ארץ ישראל כמולדתו ההיסטורית וכבית לאומי יהודי העתיד לקום בארץ ישראל.

חיים וייצמן נשא דברו באנגלית, נחום סוקולוב דיבר צרפתית ואילו מנחם אוסישקין – בעברית. היתה זו הפעם הראשונה אחרי אלפיים שנות גלות שהושמעה בפני נציגי אומות העולם תביעת העם היהודי בלשון העברית. לשונם של נביאי ישראל ושל כל יוצרי תרבותנו הלאומית. באותם ימים נישאנו על כנפי הדמיון, דימינו לראות את מדינת היהודים קמה במהרה בימינו והחזון הורגש כממשות קרובה.

בינתיים החלו רועמים הדי המהפיכה ברוסיה. צעירים יהודים רבים הלכו שבי אחרי חלומות על עולם אחר, עולם “שכולו טוב”, אשר התגלה עד מהרה עד כמה הוא עקוב מדם. אין תימה שנתפסתי לוויכוחים נוקבים עם חברים בעלי השקפת עולם קוסמופוליטית, שהתימרו להביא את הגאולה השלמה לאנושות, כשהם נרתמים למרכבתה של מוסקבה. באותה תקופה היו המושגים “השקפת עולם” ו“השקפת חיים” בבחינת מטבעות העוברות לסוחר; בני האינטליגנציה הצעירה, אשר רוממות “השקפת עולם” ו“השקפת חיים” היתה בגרונם, נמשכו אל ה“קפיטל” שבבתי העשירים, נשאו את עיניהם אל בנותיהם וסיגלו לעצמם את הנוהג הנוח לשלוח צעירים מבני העניים שיעשו שערוריות באסיפות ציוניות.

בימים ההם הזינו את רוח הדור כתבי ניטשה וזיגמונד פרויד, שהיו באופנה. בני הדור הצעיר נחלקו בוויכוחיהם בין הנוטים אחרי “המחר הטוב” נוסח לנין ובין חסידי “ההתנגדות הפאסיבית” נוסח גאנדי. בהמולת הוויכוחים התחזקתי בנביאי ישראל ובמדרשי גאולה. שבתי וקראתי ב“מדינת היהודים” של הרצל ובכתבי נורדאו. שתיתי בצמא דברים שהופיעו בירחון בשפה הגרמנית “Der Jude” שהחל הופעתו ב־1916 ועורכו היה מ. בובר. קראתי בתשוקה כל מאמר בירחון הציוני הפולני “Moriah” שיצא לאור בלבוב ועיינתי בחיבור “קיום לאומי של היהודים” (בפולנית) לשלמה שילר. ביחוד התרשמתי עמוקות מספרו של מ. בובר “על רוח היהדות” (Vom Geist des Judentums). הרהבתי עוז והרציתי לראשונה בעברית על “אהבת ציון” לאברהם מאפו בפני אולם מלא בבית הכנסת לנאורים.

באותם ימים המשיכו שערי הקהילה ברחוב מייזלס להיות נעולים. רק ה“חברה קדישא” היתה פעילה. עמידתם העיקשת של היהודים אילצה את מושל המחוז לפתוח את שערי הקהילה. היה זה בנובמבר 1919. שוב כיהן כנשיאה קארל הלפרן שדמותו היתה חביבה על יהודי סטניסלאב, והקהילה יכלה לנשום לרווחה.


 

שנות תסיסה

חבלי הצמיחה של “השומר הצעיר”

הנסיבות המשתנות במצב הפוליטי והצבאי והצרות החדשות לבקרים לא ניכרו בפעילות “השומר הצעיר” שמספר חבריו גדל והלך והקן שקק חיים. בקרב בני הי“ז י”ח גברה המגמה לצאת להכשרה חלוצית. במארס 1919 נתארגנו שתי קבוצות הכשרה, האחת הלכה לחווה החקלאית של יק“א בסלובודקה־לישנה והשניה קיבלה מאת פיליפ ליברמן חלקת אדמה בזאגבוזדז', סמוך לתחנת הקמח של יהושע בלומנפלד, ונשתל שם גן ירק. המפעל הצליח. החלוצים גידלו ירקות ותפוחי אדמה שנמכרו בשוק בעיר. החווה החקלאית בסלובודקה־לישנה היתה מיסודו של הבארון משה־מוריץ הירש שייסד בשנת 1888 קרן של שנים־עשר מליון פראנק שווייצריים להקמת בתי ספר יהודיים בגליציה ובבוקובינה. רעייתו קלארה ייסדה קרן פנסיה של 350 אלף גולדן בשביל מורים ופקידים יהודים והוסיפה חצי מליון גולדן לתמיכה בילדים עניים בבתי ספר יהודיים. הכסף הושקע בניירות־ערך וכספי הריבית שימשו להחזקת בתי הספר. בשנת 1911 היו בגליציה ובבוקובינה 48 בתי ספר שנוסדו מקרנות הבארון הירש. בית הספר החקלאי בסלובודקה־לישנה שאדמותיו השתרעו על שטח של עשרת אלפים דונם, נוסד בשנת תרנ”ח (1898) ובשנת 1914 למדו בו שמונים תלמיד.

קבוצות קטנות מסטניסלאב והסביבה ואף מערים אחרות – טלומאטש, סאמבור וברודי, עבדו גם בחווה החקלאית לנערות, שנודעה בשם “חוות ריטרמן” – שיסופר עליה להלן – ובאחוזת וולטשינייץ של ד“ר קארל הלפרן. קבוצה שלישית נתארגנה בהכשרה בפאסייטשנה ובפאציקוב והתמחתה בחטיבת עצים ובהובלתם לתחנת הרכב ציינזוב. באביב תר”פ (1920) קיבלה הקבוצה מאת אייזיק ויידנפלד לעיבוד גן־ירק גדול ברחוב גולוחובסקי, גן עצי פרי ברחוב ליפובה ושדה תפוחי אדמה בדומברובה. עם הקבוצות הראשונות שעלו ביוני 1920 לארץ ישראל נמנו בנימין פרייפוגל־דרור, ראש הקן, ממייסדי בית־אלפא ושם ביתו עד עצם היום הזה – ויוסף ווּנדרמן, הוא גבריאל טלפיר, עורך “גזית” במשך עשרות בשנים בתל אביב.

בימי העליה השלישית (1920־1921) הפכה החווה למקום הכשרה חקלאית חשוב לחברי “השומר הצעיר”. על ידי מגע ישיר בעבודה, בגן ובמטבח, השפיעו חברות “השומר הצעיר” על הבנות בחווה, לבל ירגישו עצמן כבמוסד חינוכי סגור. הקשר שנוצר היה ברוח המייסדים, שראו את החווה כבסיס ציוני להכשרת הנוער היהודי לחלוציות. מקבוצת ההכשרה בחוות ריטרמן עלתה לארץ ישראל, בקיץ 1920, שולמית חיות, היא שולמית רון, ממיסדי בית אלפא, היושבת כיום בקיבוץ רמת יוחנן. היא נולדה להוריה אוזיאש (יהושע) וקלארה חיות, בבית עשירים ספוג תרבות, שהשפיע על בנותיו עינוגים, פינוק והשכלה בלשון הגרמנית. עלייתה של שולמית עם ראשוני חברי “השומר הצעיר” היתה זמן רב נושא לשיחות בקרב המשפחות בעיר. ביחס אל החלוצים היה משום ספק ביטול וספק לעג וחשדנות. אין זאת אלא שהשתגעו הבחורים והבחורות האמונים על כל טוב בבתי הוריהם, והנה הם קמים והולכים לעבוד עבודה קשה בשדה ובעיר.

אולם דעת הקהל הושפעה מעמדתו של קארל הלפרן; יחסו האבהי אל החלוצים, התעניינותו בהם, חיוכו המוצנע מתחת לשפמו הארוך והמוגבה בדברו אליהם, כשהוא שופע חמימות, היה מקור עידוד חשוב לחלוצים בהכשרה. זיקתו האוהדת לחלוצים ולארץ ישראל מצאה לה ביטוי בשיחותיו עמי בכל פעם שביקרתי בוולטשינייץ, או בביתו שברחוב שופן, כשהייתי מלמד לבניו צבי ואברהם עברית. ד"ר קארל הלפרן אמר לי פעם כי איננו ציוני. לשאלתי מדוע הוא אומר כך, השיב כי אדם המגדיר עצמו ציוני חייב לעלות לארץ ישראל לאלתר.

בקדחת אותם ימים ובמערבולת המאורעות שסחפונו התפניתי לזמן־מה וב־2 באוקטובר 1919 ניגשתי לבחינת הבגרות. נתקלתי ביחס אנישמי עויין מצד מנהל הגימנסיה בפועל, וחרף נסיונו להכשילנו בבחינה בהיסטוריה פולנית קיבלתי את תעודת הבגרות ברוב קולות המורים, שמצאוני ראוי ללימודים באוניברסיטה.

בנובמבר 1919 חזר אחי צבי מן השבי האיטלקי. בביתנו רבתה השמחה. אך לא יצאו ימים רבים ואחי גוייס לצבא הפולני כקצין והעצבות שבה לשכון בביתנו. בחוץ השתוללה חרב הפורעים. קבוצת החלוצים מסלובודקה־לישנה לא יכלה להישאר במקומה כי צבאות הגנרל ז’ליגובסקי פרעו גם בה. באותה התנפלות נהרגו פרסר, רמלר ויוסף באל, ראש קן “השומר הצעיר” בקולומייא, ונפצע קשה יעקב וילף. מאורעות הדמים בסלובודקה־לישנה זיעזעו את קן “השומר הצעיר” בסטניסלאב ואת כל הציבור היהודי בעיר.

במצוקת הימים ההם גברה הדחיפה לעלות לארץ ישראל, לא בלב צעירי “השומר הצעיר” בלבד, אלא גם בלב יהודים בגיל העמידה, שהיו כל ימיהם ציונים. הם היו עתה נכונים לעקור מן הגלות ולעלות ארצה כדי לחיות בה כבני חורין. ואמנם בחודש תמוז תרע“ט (יולי 1919) התאספו בעירנו כששה מניינים של יהודים, סוחרים ואיכרים, ציונים כלליים, עסקני “המזרחי” וחברים ותיקים של “פועלי ציון”, והחליטו לעלות לארץ ישראל. הם התארגנו באגודה בשם “עולי ארץ ישראל”, ניסחו את תקנותיה, שאושרו באסיפה כללית ונחתמו ביום ג' פרשת מטות, כ”ד בתמוז תרע“ט (22.7.1919) בידי אברהם הכהן קייש, עקיבא פיינטוך ומרדכי ביברינג. אופייה של האגודה היה שיתופי ומייסדיה התכוונו להקים מעין מושב עובדים. באסיפה הכללית שהתקיימה בא' מנ”א תרע“ט (28.7.1919) נבחר ועד האגודה. מאחר שחברי הועד נמנו עם המועמדים לעלות ראשונים נבחרו גם סגניהם, שיכלכלו את ענייני האגודה בגולה. במשלחת האגודה לארץ ישראל היו שלושה חברים. אותה שעה נתקבל מכתב חוזר מהוועד הפועל הציוני המצומצם בלונדון וקראוהו באסיפה כללית ב־17 באוגוסט. אך בעוד חברי המשלחת עושים הכנותיהם לדרך, הגיע מכתב זה מד”ר ארתור רופין בארץ ישראל, שנדון בישיבת הוועד הפועל ב־5 בספטמבר והנחיל אכזבה קשה. עד מהרה פגה ההתלהבות של חברי האגודה. משלא נמצא יועץ ומדריך לאנשים מבוגרים אלה, שהיו חדורים אידיאל ציוני ושאיפה כנה להגשמת חזונם בגופם ובכספם בידם, ולא הוקדשה להם כל תשומת לב, אין תימה שנשארו על כרחם בגולה32. דברי מכתבו של ד"ר רופין לא יכלו שלא לרפות33 את ידיהם. נכתב בו בין השאר: “כשתעלו לארץ ישראל אתם ומשפחותיכם עכשיו, בשנת 1919 או ב־1920 מה תעשו בארץ? ממה תתפרנסו? הארץ עדיין לא הוכשרה לקלוט אתכם…”

באוגוסט 1919 התקיימה הוועידה הארצית השניה של תנועת “השומר הצעיר” בגליציה שנערכה בטארנוב. בוויכוח על הרצאתו של אליעזר ריגר “העם היהודי ותרבותו” השתתפתי כמרצה משלים. בדברי טענתי שאין דומה האיכר היהודי המעבד אדמתו בארץ ישראל לאיכר בכל ארץ אחרת, כי עם החיותו את אדמת ארץ ישראל הוא מחייה גם את הדיבור העברי ובכך את תעצומות הרוח במורשת היהדות מדור לדור.

תנופת התארגנות החלוצים נמשכה, ובימים 7־8 בדצמבר 1919 התכנסה בלבוב הוועידה הארצית הראשונה של “החלוץ” בגליציה. השתתפו בה 156 חלוצים משלושים ואחד מקומות. את הוועידה פתח בעברית בשם ההסתדרות הציונית ד"ר אמיל שמורק, לימים חבר ההנהלה הציונית והמבקר הראשון של ההסתדרות הציונית – הסוכנות היהודית.

באביב 1920, כשפרצה המלחמה בין פולין לבין רוסיה הבולשביקית נפלה אימה גדולה על יהודי מזרח גליציה, שנקלעו שוב אל בין המחנות הלוחמים. בקבוצות ההכשרה הורגש הצורך בפעולה מהירה והתחילה יציאה מבוהלת לארץ ישראל.

למרות אי־הוודאות המדינית ומצב הבטחון המעורער הגבירה תנועת “השומר הצעיר” את פעולותיה. ב־26 במארס 1920 קיבלתי הוראה מההנהגה הראשית של “השומר הצעיר” בלבוב לנסוע לבוטשאטש, ליטול חלק בכינוס ראשי הקנים של קוו מסילת הברזל סטניסלאב־טשורטקוב ולפעול להקמת הנהגה מחוזית. ביקרתי ברוב הקנים לפני הכינוס והכרתי את חברי הנהגותיהם משכבר הימים. טלטולי הדרך ברכבת בימים ההם היו קשים מנשוא. כשהשתתפתי בישיבת ההנהגה הראשית בלבוב בחודש אייר תר"פ (מאי 1920) קיבלתי ממנה הוראה לבקר בסניפי “השומר הצעיר” בריישא, ביאסלו, בביטש, בנובי־טארג ובאושוויינצים. בכל המקומות ניכרו עקבות מעלליהם של צבאות פולין ביהודים. בעלטה הכבדה שרבצה על הקיום היהודי הבהיק בחזון אורה של ארץ ישראל בלב בני הנעורים. בכל הקנים נערכו מיפקדים מחוץ לעיר, הונפו דגלים. דיברתי עברית וסיפרתי על התמורות שהתחוללו בעולם הציוני ובארץ ישראל. קול פנימי לחש להרגשתנו: מה לנו פולין כשעינינו תחזינה מדינה יהודית בארץ ישראל; כשהמאורעות בתל־חי קוראים אלינו ומסעירים ממרחקים? –

מסע ביקורי נמשך כשבועיים. הרכבות היו עמוסות נוסעים שעמדו צפופים וצמודים גוף אל גוף. בקרונות עמד ריח חריף שנדף ממדי החיילים וכל נוסע ברכבות היה חשוף למגיפות המהלכות. זוכר אני כי שבתי הביתה ממסעותי בצהרי יום שישי. כשניגשתי אל אבי וביקשתי לנשק את ידו והוא הרתיע אותה מלפני. דמעות עלו בעיני. ידעתי שהסבותי עגמת נפש להורי והצדק היה עמו.

בחודש יוני 1920 דפק בדלת ביתנו שבקומה השלישית איש מן הבולשת. אמי הלכה לפתוח את הדלת. הבלש שאל: האם אדון גלרטר בבית? – לא, ענתה אמי, הוא במשרד בבית החרושת לליקר, ברחוב בוגוסלאווסקי. לא – שיסעה הבלש, אני שואל לבנך מנחם.

הבלש הזמינני להילוות אליו והושיבני במעצר הבולשת. מיהרה אמי אל ד"ר אנזלם הלפרן, שאץ להסביר לשלטונות כי גלרטר מעולם לא היה פרו־אוקראיני ושאינו מסוכן למדינת פולין. בזכותו שוחררתי וברכתי “ברוך מתיר אסורים”.

שתי כניסות היו לדירתנו אחת קדמית ועוד שלוש מדרגות פנימה אל הדלת הראשית. כל מי שעמד ליד הדלת הראשית לא יכול לראות את הנעשה על המדרגות; כניסה נוספת היתה דרך המטבח.

באחד הימים של תחילת יולי בא שנית בלש אל ביתנו. כששמעתי נקישות חשודות על הדלת, נקישות שלא כדרך יהודים, נהגתי כמוסכם ביני לבין הורי: בעוד אמי ניגשת אל הדלת הראשית לפתוח אותה, רצתי אל דלת המטבח וירדתי מהקומה השלישית במדרגות הבית אל החצר. קפצתי מעל לגדר, נכנסתי למחסן עצים שהיה סמוך לביתנו והסתתרתי בין הקרשים. כעבור זמן מה באה אמי לבשרני ואמרה לי: מוניו, יש לך מזל, בזאת הפעם ניצלת מידי הבולשת.

חיי התנועה ב“השומר הצעיר” לא התנהלו על מי מנוחות. שני זרמים החלו מתנגשים מבית. רעיונות תנועת הנוער הגרמנית, שקיבלה השראתה מהאנס בליהר וגוסטאב ויניקן34, חדרה אל “השומר הצעיר” בזרם גובר והולך שעורר התנגדות בזרם הציוני, שדרש מן החברים הגשמה עצמית בעלייה לארץ ישראל. בין דובריו של הזרם הציוני בסטניסלאב היינו בנימין פרייפוגל־דרור היושב בבית אלפא מהיווסדו ואנוכי. בחודש כסלו תר“פ (דצמבר 1919) פרסמתי בשאלה זו ב”השומר", חוברת ד', מאמר בשם “לא זה הדרך” ויצאתי בלהט נגד מגמת הסטייה מן ההגשמה הציונית. טענתי שם בין השאר:

“… מה מדברינו הוצאנו אל הפועל? מה הוא פרי עבודתנו? אכן נודע הדבר: מתווכחים ומתווכחים… עד מתי נתנשא על כנפי דמיוננו. יחידים מבינינו הלכו לרעות בשדות זרים (ויניקן), אכלו בוסר ושבו להקהות את שיני הכלל. תועים המה ומתעים בחפצם לממש בתנועתנו את תורתה של תנועת הצעירים בגרמניה בכל פרטיה ודקדוקיה… פה על אדמת נכרים אי אפשר לנו עוד לחיות. פה לא נמצא מרגוע לנפשנו… “היה יהודי באהלך ואיש בצאתך” אמר המשורר יהודה לייב גורדון, שפסח על שתי הסעיפים, אבל אנחנו “הנבחרים להיות אבן פינה ליסוד עתידנו”, לא נסבול חצאים אלה בנפשנו; נשמתנו לא תכיל את הדואליסמוס הלז. תמיד נשאף אל המזיגה ואל אחדות של שני אלה המושגים “איש” ו”יהודי“… לטוענים, שהשפה היא רק צורה לחיי העם, אני משיב, כי לנו השפה שאלת חיים ותוכן חיים… ולאן מובילה דרכנו? – לארץ־ישראל. לא עוד בגלות מרה ושחורה, כי אם רק בארץ ישראל”…


התחדשות ההסתדרות הציונית

מסגרתה של ההסתדרות הציונית בפולין נתערערה כמעט עד היסוד בסערת מלחמת העולם ובתקופת הזעזועים שלאחריה. בוועידה הציונית הארצית שהתקיימה בלבוב ב־15 במארץ 1920 הונחו היסודות להסתדרות הציונית המחודשת. מסטניסלאב השתתפו בה ד“ר אנזלם הלפרן, ד”ר הלל זוסמן, ד“ר ראובן יונאס, ד”ר יעקב לויפר, ד“ר אלכסנדר ריטרמן ואנכי. רוח של אמונה ותקווה חדשה נשבה באותה ועידה; פיעמה אותה הרגשה של אתחלתא דגאולה. הרגשה זו קיבלה חיזוק כעבור חודש ומחצה כשהגיעה, ביום ה־30 באפריל 1920, הידיעה על ההחלטה ההיסטורית שנתקבלה בוועידת נציגי “ארצות ההסכמה” במלחמת העולם הראשונה, בסן רימו. באותו יום נמצאתי בישיבת הוועד הציוני המקומי, שהתקיימה אחר הצהרים. ד”ר ראובן יונאס העריך את גודל המאורע שאירע בחיי עמנו. למחרת היום, בשבת, נשמעו בכל בתי הכנסת נאומים נלהבים. העולים לתורה נענו להרגשתם ותרמו סכומים ל“קרן עלייה” לארץ ישראל ואחר הצהרים התכנסה אסיפת עם גדולה, שלא היתה כמותה והשתתפו בה כארבעת אלפים איש. נאמו ד“ר דוד מאלץ מלבוב, ד”ר ראובן יונאס ואני. למחרת היום, ב־2 במאי 1920, התקיים מושב חגיגי של מועצת הקהילה. ראש הקהילה ד"ר קארל הלפרן תיאר את המשמעות ההיסטורית של מאורע סן־רימו. באסיפה גדולה בבית הכנסת לנאורים, שנהרו אליה יהודים בזקניהם ובנעוריהם, ראיתי בפעם הראשונה את עמך בית ישראל בסטאניסלאב רוגש כולו בשמחת הגאולה הקרובה.

עיני הציונים היו מופנות לוועידה הציונית השנתית העולמית, הראשונה אחרי הקונגרס הי“א שנפתחה בלונדון ב־7 ביולי 1920 וננעלה ב־22 ביולי. העתונים בישרונו שד”ר מאכס נורדאו נבחר נשיא כבוד של הוועידה ושופט בית המשפט העליון לואי בראנדייס מארצות הברית נבחר לנשיאה. מההחלטות הרבות של הוועידה אציין רק את השתיים שנגעו לעליית החלוצים: –

(א) “העולים שיימצאו לרצויים בשביל בניין הארץ ושידם לא תשיג לשלם את כל הוצאות דרכם יקבלו תמיכה ממשרדי העלייה בצורת הלוואות”.

(ב) “הוועידה הציונית השנתית מכירה כי טובת העבודה היישובית דורשת סיוע מקיף וכללי להכנת עליית עובדים חלוצים לארץ־ישראל”.

(מהדין וחשבון של ההסתדרות הציונית לפני הקונגרס ה־12 בקארלסבאד תרפ"א)

מסטניסלאב השתתף בוועידה זו ד"ר אנזלם הלפרן. בשובו מלונדון סקר באוזני הוועד הציוני המקומי את הדיונים ותוצאותיהם. אופקים חדשים נפתחו לעינינו לקראת מה שייכון בארץ ישראל. מאותה שעה ואילך ניתנה דחיפה חזקה לעבודה הציונית בעיר. התנועה הציונית בסטניסלאב התחילה מתגברת והולכת והקיפה שכבות עממיות רבות. העלייה לארץ שוב לא היתה בבחינת חלום. באותם ימים נפגשתי לרגל עבודתי מדי יום ביומו עם אנזלם הלפרן והבחנתי בכוחות האמונה המחודשים שהפיחו בו דיוני הוועידה.

ההתעוררות שפקדה את היהודים בסטניסלאב אחרי ימי סן־רימו מצאה ביטוי בהיענות לקריאה שיצאה מאת “קרן הגאולה” – המגבית שהוכרזה ברחבי העולם היהודי לתיקון הריסות המלחמה ביישוב היהודי בארץ. אנשים ונשים העלו לקרן זו תרומות כסף וזהב, תכשיטים וחפצי ערך. הנשים התפרקו מעגילים ומענקי הזהב והביאום ל“קרן הגאולה”. ניתן לחוש בהתרוממות הרוח בביתי ובכל בתי השכנים. אולם ה“קרן” לא האריכה ימים במסגרתה המקורית כי בוועידה הציונית השנתית בלונדון הוקמה “קרן היסוד”, שהושתתה על עקרון “המעשר” ומשימתה הראשונה היתה לאסוף במשך חמש שנים 25 מליון לירות שטרלינג. הפעולה נעשתה בבתים ובבית הכנסת. ברחוב פשטה אווירה של “רב לך שבת בעמק הבכא”. הרוח החדשה הורגשה גם בבית הספר “שפה ברורה”, שלמדו בו במחצית הראשונה של השנה תרע"ט למעלה מאלף תלמידים, בכללם גם מאות מבוגרים. באותו פרק זמן נמניתי עם סגל המורים ולימוד הלשון העברית הושפע מאד מתחושת הגאולה הקרובה.

לגליציה הגיע מארץ ישראל מרדכי35 שנהבי (אלפנביין) אשר כף רגלו דרכה על אדמת חולות תל אביב ב־2 בינואר 1919. לארץ ישראל עלה מן “השומר הצעיר” בווינה. מארץ ישראל שוּגר להביא לוועידת “הפועל הצעיר – צעירי ציון” בפראג (חול המועד פסח תר"פ (1920) אינפורמציה דחופה וסודית. מפראג בא לגליציה. היה זה מובן מאליו שנוכחותו בגליציה תרמה להתגברות ולהזדרזות של עלית חברי “השומר הצעיר” לארץ ישראל בשנת 1920.

מן הראוי לספר, כי זמן ניכר לפני עליתו לארץ ישראל יצא יחד עם אפרים טרטקובר, עתה חבר קיבוץ רמת יוחנן, לאודיסה (בימים ההם היתה הנסיעה מלאה הרפתקאות ותלאות) ושם נפגשו עם מנחם אוסישקין. מ. שנהבי הוא ממייסדי משמר העמק, שם ביתו לאורך ימים ושנים טובים.

בתחילת ניסן תר“פ הופיע בעירנו גם ישראל בלקינד, שאישיותו היתה ידועה לנו כאחד מראשוני הבילויים וממייסדי גדרה. הציונים המבוגרים זכרו עדיין את ביקורו הראשון בסטניסלאב בשנת 1911, ואת הרצאותיו על ארץ ישראל. הפעם הוא הגיע לפולין לרגל שליחותו למען יתומי המלחמה36. הוא נפגש לשם כך עם סאבינה הלפרן, שייסדה בית יתומים גדול בעיר והשתתף בישיבת הוועד הציוני המקומי. הוא התעניין בקיבוצי ההכשרה החלוצית, ביקר ב”חוות ריטרמן" ושם נפל בחלקי להרצות בפניו על מפעל ההכשרה בעירנו.

כעבור כמה חודשים, בחודש אייר תר“פ (מאי 1920), הגיע לסטניסלאב ליפמן לווינסון, חבר הוועד המרכזי של “הפועל הצעיר”. הוא בא אלינו אחרי שהשתתף ב”וועידת פראג" וסיפר כיצד הוקמה שם ההתאחדות העולמית של “הפועל הצעיר” ו“צעירי ציון” בגולה; באיה מארץ ישראל היו: אהרן דוד גורדון, אליעזר יפה, יוסף שפרינצק, וכן כל השליחים מגרמניה – מרטין בובר, הוגו ברגמן, חיים ארלוזורוב, רוברט ולטש.

התכניות הגדולות לפיתוח פעולה ציונית ענפה במזרח גליציה, שהביאו עמהם הצירים בשובם מוועידת לונדון, הוקפאו בשל זעזועים חדשים שפקדו את פולין. שוב אחזה אש המלחמה במחוזות הספר של מזרח גליציה והתפשטה על פני רחבי מדינת פולין כולה. המלחמה עם רוסיה הסובייטית נמשכה חודשים רבים. בתחילה דומה היה שהיא מתנהלת אי שם ביערות פוליסייה, או על גדות הדניפר, בלי שתהיה לה השפעה כלשהי על מזרח גליציה, שהיתה עייפה עד מות מתלאות מלחמת העולם הראשונה ומלחמת הפולנים באוקראינים שנסתיימה זה מקרוב. אבל משנכבשה קיוב בירת אוקראינה בידי צבאות פולין, החל מצעד הנצחון של גייסות ברית המועצות לעבר גבול מזרח גליציה. חילות הסובייטים עברו את הנהר זברוטש ושטפו את נפות הספר של מזרח גליציה ביוני 1920. עם ראשית פלישת הצבאות הסובייטים שותקה כמעט כליל פעולתה התקינה של התנועה הציונית במזרח גליציה. צבאות הסובייטים העמיקו לחדור לתוך מדינת פולין והגיעו עד לפרברי וארשה ולבוב. בעקבות תבוסת הפולנים ניתכו על ראשי היהודים בכל רחבי פולין גזירות על גבי גזירות. הוקם מחנה צבאי גדול ביבלוננה, שרוכזו והוחזקו בו אלפי חיילים יהודים, ששרתו בצבאות פולין, בגלל היותם חשודים באהדה לאויב ובאי־נאמנות למולדת הפולנית. אך בינתיים אירע “הנס על הוויסלה”, צבא פולין נחלץ מהסכנה שנשקפה לו והצליח להדוף את האויב לאחור בכל החזית.

בתנאים אלה היה מצבה של התנועה הציונית במזרח גליציה קשה ביותר. היא הוכרחה להיאבק בפורענויות שנבעו מהמלחמה ובגזירות שניתכו על יהודי מזרח גליציה ועל ההגשמה הציונית. רק אחרי שחלפה הסכנה הישירה שאיימה על מדינת פולין וחזית המלחמה הועתקה הרחק מעבר לגבולותיה, חזרו החיים בהדרגה למסלולם. נפתחה שוב הדרך לפעולתה הנורמלית של ההסתדרות הציונית, ועל כל שלוחותיה, פעילותו הנמרצת של “החלוץ” גברה דווקא בימי הפורענות וזרם העלייה לארץ לא פסק אף בימים ההם.

הנחמה הגיעתנו בירח מנחם אב. למחרת “שבת נחמו” בישרו העתונים היהודים כי “אחרי אלף ושמונה מאות וחמישים שנה הגיע לירושלים הנציב הראשון ליהודה הרברט סמואל, נציב יהודי”. הם תיארו כיצד הלך הנציב העליון ברגל מארמונו שבהר הצופים אל הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים כדי להתפלל בבית הכנסת “חורבת ר' יהודה חסיד”, כיצד עלה לתורה וקרא את ההפטרה “נחמו, נחמו עמי”! בלב יהודי סטניסלאב התפרש הדבר כימות המשיח. משל, שמעו את פעמי הגאולה הקרובה. נמצאו גם יהודים שראו בו מעין נחמיה של ימינו…

מינוי נציב עליון של בריטניה בארץ ישראל שהנו יהודי לאומי וגאה עורר סערת התרגשות עמוקה. ראיתיה בסטניסלאב וראיתיה בערים ובעיירות בגליציה. מי שלא נתנסה במסת אותם ימים נשגבים לא יבינה לעולם. בלב כל יהודי נתפש הדבר כאילו ארץ ישראל היתה למדינת היהודים!


וינה שער העלייה

הרוח החדשה הבשילה מהרה גם את החלטתי לעלות לארץ ישראל. שלוש שעות ביום עבדתי אצל הסנדלר שמרצלר בסדנתו שהיתה בבניין הקהילה. וכן התחלתי ללמוד ערבית יחד עם המשורר נטע שטוקהאמר, מספר לימוד שקניתי בבית המסחר לספרים של אברהם רובינזון. עד היום מצטער אני שהפסקתי את לימוד הערבית. מאחר שידעתי כי עשוי אני בכל יום לצאת לווינה, בדרכי לארץ ישראל, הכינותי בעוד מועד שתי מזוודות מלאות. באחת היו חפצי ובשניה ספרייתי.

בשעת הצהריים של אחד הימים הראשונים של חודש אוגוסט 1920 הודעתי סוף סוף להורי שבשעה ארבע אחר הצהריים אני יוצא ברכבת אקספרס לווינה.

בכיסי היה ממון מזומן שהספיק לכרטיס רכבת מסטניסלאב לווינה. הורי הציעו לי סכום נוסף אולם מאנתי לקבל. הגיעה שעת הפרידה, החיבוקים והנשיקות; דמעות הורי הרטיבו את לחיי ונספגו בלבי. הם נשארו בבית עם שתי אחיותי – כרמלה בת הי"ז שנה וחוה בת השבע. לבי נצבט בקרבי. קשתה עלי הפרידה מהורי, אך מלמלתי “שלום, שלום, – אני עולה לארץ ישראל”… כמבקש לחזקם בדברי ולהתחזק בהם בעצמי.

למחרת היום, בשבע בבוקר, הגעתי לווינה. שמתי את פעמי אל בית דודתי רוזה רידר שגרה עם בנה ליאון. כעבור זמן־מה הם היגרו לאמריקה והעתקתי את אכסנייתי אל בית דודי עוזר וקלארה מייזלס.

במחצית השניה של אוגוסט התקיימה בווינה הוועידה העולמית שפילגה את “פועלי ציון”. מוקד הוויכוח היה יחסה של התנועה אל הקומוניזם. פלג אחד דרש את ניתוק הקשרים עם ההסתדרות הציונית והצטרפות אל הקומינטרן, הפלג האחר, שחבריו היו מארץ ישראל מאמריקה ומאנגליה, תבעו הגברת הזיקה לבניין ארץ ישראל תוך הישארות במסגרת ההסתדרות הציונית. האזנתי לנאומים נלהבים רצופי מטבעות לשון כגון “פרולטריון ציוני”, “ציונות פרולטארית”, “מה לנו ולבורגנות הציונית”, ועוד כיוצא בהן מליצות זרות ונטולות אמת, נוכח העובדה ששישה מליונים יהודים מצויים לכודים ברוסיה בידי הבולשביקים וכמליון יהודים בגליציה שמעמדם הכלכלי נהרס ועודם שותתים דם.

הוועידה עשתה עלי רושם מדכדך. באותה ועידה ראיתי בפעם הראשונה את זלמן רובשוב נואם. מעודי לא ראיתי נואם כה סוער ומסעיר. דבריו התלהמו כהתפרצויות של הר געש. פסע על הבמה מקצה אל קצה, מפפה בזרועותיו מעל לראשו עד שנפל כמעט מעל הבמה. לימים הפך זלמן רובשוב לזלמן שזר.

כשישה שבועות שהיתי בווינה ונרתמתי לפעילות ב“וועד העלייה” שהיווה מרכז לעלייה השלישית שעברה דרך וינה. ההתאחדות העולמית של “הפועל הצעיר” ו“צעירי ציון” הקימה בווינה משרד עלייה ראשי, שנודע כ“וועד העלייה”, וחבריו היו צבי יהודה שהיה ממייסדי נהלל, ליפמן לווינסון, מאיר הניש, ד“ר נתן מיכאל גלבר וד”ר חיים טרטקובר. שליחי “הפועל הצעיר” יצאו מווינה לפולין ופילסו להם דרך אל המוני הנוער היהודי שם. ובתשרי תרפ"א שלח “משרד העלייה הראשי” אל כל “ועדי העלייה” שבקונגרס פולין ובגליציה חוזר שנאמר בו בין השאר –

“מכל האמור ברור לכם כי עליכם לנהוג זהירות מרובה ביחס לעולם ולעלייה; עליכם להעמיד את חברינו העולים על קשי המצב בארץ בתקופה הנוכחית; כי עליכם לאשר רק עלייתם של צעירים וצעירות החדורים הכרה חלוצית, שקיבלו הכשרה מתאימה ומספיקה לעבודת הארץ ועליכם לשמור על היסודות שקבענו בתחילת עבדותנו, משמשים ערבון לעליית חלוצים נאמנים ומסורים לעבודתם ולארצם”.

השתמעה כאן מגמה לעלייה סלקטיבית. החלוצים גרו ב“רוסהאואר־קאסערנע” היינו בקסרקטין רוסהאואר שבמחוז העשרים ואחד, במיבנה שנעזב בידי הצבא האוסטרי. ביקרתי שם מדי יום ביומו. כשטיפלתי בעניינים הקשורים בעליית החלוצים נתקבלתי לשיחה עם פרופסור צבי פרץ חיות, רבה הראשי של קהילת וינה. זכיתי ושמעתיו דורש בשבתות בזייטנשטפן־טמפל כשהוא עטוף בטלית צמר ארוכה מעוטרת בריקמת כסף בשוליה. דמותו נצטיירה בעיני כעין נביא שדברי נחמתו מרובים מדברי תוכחתו, ורושמו היה כמי שהשכינה שורה עליו. זוכר אני כי באחת מדרשותיו הוא הטיף שעלינו לחנך את הנוער שלנו שישא בליבו את היהדות לא כנטל (לאסט בגרמנית) אלא כחמד (לוּסט בגרמנית).

בימי שהותי בווינה סרתי כפעם בפעם אל בית המסחר לספרים של ר. לוויט וביקרתי כמה פעמים גם בספריית הקהילה. שם הכרתי את מנהלה ד“ר דוב ברנהארד ואכשטיין, שאירחני בביתו במחוז השלושה עשר. מוצאו מעיירה טלוסה (טאוסט ביידיש) שתפשה מקום חשוב בתולדות החסידות בשל היותה קשורה במחוללה ר' ישראל הבעל שם טוב. ד”ר ואכשטיין היה אישיות רבת אנפין, – ביבליוגרף, היסטוריון, גיניאלוג ופולקלוריסטן, ונמנה עם חשובי החוקרים של תרבות עמנו בדורו. לפני שנפרדתי מווינה סרתי לבקרו בביתו והוא נתן בידי שני מכתבים כדי שאמסרם בארץ ישראל, האחד לאליעזר מאיר ליפשיץ והאחד לד“ר דוד חכם. במכתבו אל ד”ר חכם, שהראה לי, כתב “הבאמת רוצה אתה להוכיח לי כי סייג לחכמה שתיקה?” – שכן זמן רב לא הגיע ממנו דבר וחצי דבר. ואמנם כשהגעתי לירושלים מסרתי לידיהם את המכתבים בסמינר למורים “מזרחי”, ששכן באותה עת מול מלון “עדן” בירושלים; מני אז שמור בלבי זכר הסמינר כשרוי בהילת חווייתי בעלותי לראשונה בחיי ירושלימה.

משקרב יום ההפלגה לא היה עמי כסף לקנות כרטיס באניית משא. יכולתי לקבל את הסכום הדרוש – שש לירות שטרלינג – מקרובי משפחתי האמידים היושבים בווינה, אך לא רציתי משום־מה. העדפתי ללוות את הסכום מידידי מנחם הורוויץ, בנו של ר' יעקב הורוויץ מסטניסלאב, שעלה לארץ ישראל בשנת תרפ"ב. בארץ ישראל הזדרזתי ושלחתי אליו את הסכום.

נסעתי מווינה לטריאסט. בזמן שהמתנתי להפלגת האנייה נתקיימה בטריאסט ועידה של ציוני איטליה. נמשכתי אל מקום הוועידה. שם התיצבתי לפני הרב דאנטה־לאטס37 מרומא ולפני ד"ר אלפונסו פאציפיצי38, והצגתי את עצמי באומרי להם שאני אחיו של צבי גלרטר, שהכירוהו בזמן שבתו כשבוי מלחמה במונטה־קאסינו באיטליה. אחרי שיחתנו הזמינוני להרצות בוועידה על “החלוץ” ודברי תורגמו לאיטלקית בידי הרב דאנטה־לאטס. לימים התראיתי עם שניהם בירושלים.


צעדים ראשונים בארץ ישראל

באמצע ספטמבר 1920 הפלגתי באניית המשא “בוקובינה” עם כמה קבוצות חלוצים מגליציה; על הסיפון הוצרך כל אחד “לכבוש” לו את מקומו, כשהמזוודות משמשות לנו כרים למראשותינו. מסע כזה מעניק לך הזדמנות לרדת בערים שלאורך חופי היום האדריאטי והים התיכון, שאין להחמיצה. האניה עגנה כיום או יומיים בנמלים של ונציה, ספולאטו, בארי, ברינדיזי, קנדיה־כריתה, בקורפו ובאלכסנדריה. בנמל ספולאטו הוטענה האניה במלט לארץ ישראל, שהלבין עד מהרה את שערות בני התשחורת. תלונות, טענות ומענות בגין “השיבה” שזרקה בנו לא נשמעו. נפשנו לא היתה פנויה לנרגנות ולתלונות בשל תלאות הנסיעה. הלב עלה על גדותיו ב“ותעלנו בשמחה לארצנו”, שהרי מתקרבים היינו והולכים לארץ ישראל.

בי“ג בירח תשרי תרפ”א (7 באוקטובר 1920) עליתי על החוף ביפו. האניה עגנה בלב ים. ספני נמל ערביים, ששקים מיטלטלים להם בין ארכובות מכנסיהם הסיעונו בהמולה קולנית אל הנמל. נסיתי דברי אליהם בערבית, אך הללו לא שמעו את הערבית שבפי… היינו מאה ועשרים ושבעה עולים. מיפו נסענו אל מחנה העלייה בתל־אביב, שהשתרע על החולות שהיו במקום רחוב באלפור של ימינו. היה זה מחנה צריפים למגורי עולים חדשים. התרחצנו ליד ברז בחוץ. לסעודת בוקר הוגשו לנו רביעית כיכר לחם קטנה, חלבה, שנטלה לעצמה תשעה קבין של מתיקות אוריאנטלית, זיתים שלא ערבו לחכי, עגבניות ובוקר וערב חינין כסגולה נגד קדחת. בערב ליד השלחן הנעמנו זמירות ושירים ומעל לכל שרנו “הבה נגילה, הבה…” עד שעה מאוחרת בלילה. עם בוקר השכמתי קום ומייד עם צאתי מהצריף נתקלו עיני איש ישיש, קטן קומה, בעל גוף מוצק, פניו מעוטרים זקן לבן, ותחת בית שחיו טלית ותפילין. זה היה ר' אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, איש יהודי בעל הדרת פנים שכמותו ראיתי בעיירה שלי. שמחתי וניגשתי אליו ובירכתיו ב“שלום עליכם”. הוא השיב על ברכתי ב“עליכם שלום” ועשינו היכרות איש עם אחיו; היכרות זאת היתה לי כחג. הנוף שכולו חול מתחת, שמי תכלת מעל וצינורות מים דקים מתוחים על פני החול, קיבל לפתע ארשת חגיגית. יהודי צועד אל בית הכנסת. מאותו יום ואילך נפגשתי לעתים תכופות עם אז“ר, לפי שהרגשתי קירבת נפש אליו ונעמה לי לטיפת ידו הרכה. הלב גאה כאשר נוסדה ה”הסתדרות" ואז"ר נשא פנקס־חבר מספר 1.

ימים אחדים אחרי בואי ליפו עליתי ברכבת לירושלים. מחיר הכרטיס היה עשרה גרושים מצריים. מרחוק נשקפו אלי הרי יהודה ועודני זוכר את קול גניחת הרכבת ש“צעדה” לאטה והתנשפה בכבדות בין ההרים שליד הרטוב. ובשעה טובה הנני בירושלים. בתחנת הרכבת הזדקר לעיני השלט שהכריז “ירושלים” בעברית, בערבית ובלועזית. משם הלכתי אצל זכריה שטורך, שהסב את שמו לחסידי ושימש מזכיר בבית היתומים הגדול הכללי שברחוב יפו39. חסידי היה אחד הראשונים ואפשר שהיה הראשון, שנמלט ממזרח גליציה ועלה לארץ ישראל. הדבר אירע אחרי דצמבר 1918, כשכפריים אוקראינים רבים התהלכו חמושים וכפעם בפעם היו הורגים ביהודים תושבי הכפרים. בקרושאוו שליד קולמייא הם רצחו נפש יהודי קשיש בשם בנציון שטורך ואת אשתו. אלה היו הוריו של זכריה חסידי. מירושלים שלחתי אל אבי גלוייה, וזו לשונה –

ירושלים, ט' חשון, ה’תרפ"א

אבי יקירי!

הנני נמצא על אדמת קודש. אינני מוצא את המלים לתאר את שמחתי הרבה ולהביע את רגשותי המתעוררים לנוכח כל מה שעיני רואות ולבי חש… זה אתמול בערב באתי מיפו. לעת עתה אני מתגורר אצל זכריה שטורך, אשר קיבלני בסבר פנים יפות. הבוקר הלכנו שנינו לשפוך את לבנו אצל הכותל המערבי. ברכתי את ברכת “שהחיינו” ונשקתי את האבנים העתיקות המגידות והמספרות את קורות עמנו…

להתראות

בנך, מנחם.

את מכתבי אל אמי ערכתי ביידיש.

למחרת היום הלכתי אל “ועד הצירים” לראות את דניאל אוסטר, עורך דין יליד סטניסלאב, ששימש יועץ משפטי של “ועד הצירים”. שם נכנסתי גם אצל ד“ר יעקב טהון שביקר בסטניסלאב לפני מלחמת העולם הראשונה. בחדרו נזדמן לי להכיר את ד”ר ארתור רופין שעשה עלי רושם רב ביחוד הרשימני היגויו הגרמני החזק. הכרותי עם ד“ר רופין היתה לי בבחינת איחוי דמותו כפי שנצטיירה לי בעיני רוחי בסטניסלאב בתרע”ט (1919), כאשר ראיתי את שמו חתום על המכתב מ“וועד הצירים” אל “אגודת עולי ארץ ישראל” שהתכוננה לעלות לארץ ישראל, עם האיש שישבתי מולו בירושלים.

בשבעת ימי שבתי בירושלים ביקרתי גם אצל ד“ר הוגו ברגמן בספרייה הלאומית ברחוב החבשים, היתה זו ראשיתה של היכרות שהעמיקה והלכה במשך שנים רבות. כמו כן ביקרתי במרכז המורים בזכרון משה והכרתי שם את אביעזר ילין. פרט לביקורים הרביתי לטייל ב”מאה שערים", בשכונת הבוכארים ובכל בוקר אצתי אל הכותל המערבי.

בשובי מירושלים, שמתי את פעמי אל בית “הפועל הצעיר” ברחוב השחר בתל אביב והודעתי, ליוסף שפרינצק שאני מצטרף ל“הפועל הצעיר” וניתנה לי תעודת חבר בחתימתו ושמרתיה עד היום הזה.

למן היום הראשון קירבוני יוסף שפרינצק, יוסף אהרונוביץ, יצחק וילקנסקי וזימנוני לישיבת הוועד המרכז של “הפועל הצעיר”. כאן הכרתי גם את אהרן דוד גורדון, את אליעזר יפה, את אליעזר שוחט, את יעקב זסלבסקי־טורי ואת שמואל דיין. רושם עז נחתם בלבי מדמותו של א. ד. גורדון, – קלסתר פניו, מאור עיניו, זקנו הלבן, מעילו הטיפוסי של איכר, חזותו כולה אמרה צדיק שנגלה בו הנסתר. ראיתי בו התגלמות האור החדש שזרח מדגניה “אם הקבוצות”.

אורה של רוחניות בוקע מדמותו, דמות איש העבודה. אז גיליתי כי עבודה אינה בכלל גשמיות. משמעה לא רק לחם, היינו לא צרכי הגוף בלבד. העבודה היא שירת חיי האדם, בחינת “מה רבו מעשיך ה', כולם בחכמה עשית, מלאה הארץ קנייניך” (תהלים ק"ד, 32). בהתמסרו לעבודה מגלה האדם כי היום קצר והמלאכה מרובה, אך באין מלאכה – מתארך היום ומשרה קוצר רוח.

אליעזר ליפא יפה (נולד י“ב בטבת תרמ”ו – נפטר כ“ח באלול תש”ך) הוא נין ונכד להרב ר' מרדכי יפה בעל “הלבושים” (חי בפראג, גורש מארץ מגוריו ונדד והגיע לפולין. מראשי הדבּרים בוועד ארבע ארצות) לב טוב ותקיף בדעותיו, מביע מחשבותיו בבהירות ולוחם על השקפותיו. ביטויו נמרץ ולשונו לא נשתמעה לשתי פנים. עיקר לימודו בנערותו תלמוד ופוסקים. שני אחיו הגדולים קיבלו סמיכות לרב. אביו ר' ראובן ז"ל היה תלמיד חכם לא רצה לעשות תורה קרדום לחפור. בגיל 16־17 שנה ארגן אגודה “דורשי ציון” שנצטרפו אליה גם יהודים זקנים, תלמידי חכמים ואדוקים כיוון שאביו ר' ראובן היה נשיא הכבוד של האגודה. שהה באמריקה שלוש־ארבע שנים ולאחר שסיים את חוק לימודיו בבית הספר החקלאי נסע למדינת אילינויי לעבוד במשק חקלאי אצל איכר אמריקאי. שם ייסד את האגודה “האיכר הצעיר” ותבע מן הנוער להצטרף אליו. הוא עלה לארץ ישראל, עבד במקומות שונים ביהודה, סייר ולמד את תנאי הארץ, לבסוף בחר לו מקום עבודה בכנרת – החווה. עבד וניהל את העבודה בייבוש ביצות כנרת, עבר לבן שמן לזמן קצר לעבוד בגן הירק ואחר כך הלך למקווה ישראל – התחנה האחרונה לפני נהלל. בשנת 1919 יסד במקווה ישראל מעין בית ספר לנערות ללימוד חקלאות.

אכן קוצר רוח החל ניכר בקרב החלוצים. נשמע גם קול גובר של אי נחת, לעתים גם של מרירות. החלוצים החדורים להט של אידיאליזם מאנו להוסיף ולאכול לחם חסד ב“בית העלייה” והחלו לתבוע עבודה. ניתנת האמת להיאמר כי לא המצוקה בבית ולא המצב הפוליטי בפולין ולא האנטישמיות הם שהניעו את חברי “השומר הצעיר” לעלות לארץ ישראל, אלא אותו אידיאליזם צרוף, שנמזגו בו אהבת ארץ ישראל, חלומות על תחיית האדם בעבודה ובבניית חברה חדשה בעם.

בארץ היו שתי מפלגות – “הפועל הצעיר” ו“אחדות העבודה”, שהיו לקבלנים לעבודות ציבוריות של ממשלת פלשתינה (א"י) ומחנות העובדים הפכו להיות “מרכזי הקליטה”. הרברט סמואל הציוני, הוא שדאג לעולים החלוצים, הוא ולא אחר שהמציא תעסוקה לחלוצים: ובידוע תעסוקה זו לא נועדה אלא לתקופת מעבר. מתעסוקה זמנית עד לעלייה על הקרקע ולהתישבות ארוכה כיברת הדרך40.

להנהלה הציונית, שקופתה היתה לחלוטין ריקה, סיפק לה הרברט סמואל בעבודות הציבוריות חמצן לנשימה.

הישוב ישבו בו כחמישים אלף יהודים ופצעיו טרם נרפאו מן המלחמה. הוא אף לא היה מאורגן. באסיפת הוועד הזמני ליהודי ארץ ישראל, אשר בראשו עמד ד"ר יעקב טהון, סקר מנחם אוסישקין, אחרי שובו מן הוועידה הציונית בלונודון, את המצב הקשה בציונות ובארץ ישראל בעקבות ההפסקה שחלה בהזרמת כסף מן ההסתדרות הציונית באמריקה. הוועד הזמני הארץ ישראלי דרש מההנהלה הציונית העליונה להודיע מיד לכל ההסתדרויות ולפדרציות הציוניות על אודות סכנת ההרס הצפוייה בארץ ודרשה לגייס את כל כוחות התנועה הציונית העולמית כדי לקדם סכנה זו. (עי' ספר התעודות של הוועד הלאומי בעריכת מ. אטיאש עמודים 30־31). היה זה פרדוקס מעציב: בעיצומה של עליית החלוצים שהביאו עמהם “הון” רוחני רב מאד הפסיקה ההסתדרות הציונית באמריקה את עזרתה בממון, שהיה חיוני לא פחות מחינין.

נוכח המצב העגום בארץ ישראל נראתה הצעתו של מאכס נורדאו בוועידת לונדון (1920) – להעביר לאלתר חצי מליון יהודים לארץ ישראל כבלתי מציאותית. כלום נמצאו בשנים 1920 ו־1921 בפולין חצי מליון יהודים המוכנים לעזוב את בתיהם ואת רכושם, ואף את דלותם? כלום היו בארץ צריפים ואוהלים ושמיכות ושירותי רפואה לחצי מליון עולים, ובכללם נשים וטף? כלום היתה אפשרות לקלוטם ולהעסיקם? ותקציב לביצוע המשימה מנין יימצא? הרי “קרן היסוד” זה מקרוב נוסדה. וההנהלה הציונית שנבחרה בוועידת לונדון, רק לשנה אחת נבחרה – עד הקונגרס הציוני הי"ב שעתיד היה להתכנס ב־1921.

באחד הימים הראשונים לשהותי בתל־אביב, כשטיילתי על חוף ימה פגשתי באינג' בלאדר מסטניסלאב בשעה שעסק במדידות על חוף הים. בסטניסלאב יצא לו מוניטין בין התלמידים כמחבר “בלאדרוּבקי” – אלו חוברות לפתרון בעיות במתימטיקה. הוא שאלני אם רוצה אני לעבוד עמו; נעניתי לו בשמחה רבה. נשאתי את מוטות המדידה ותקעתים בחול כאשר אמר. יום עבודה עמו שילם לי לפנות ערב עשרים גרושים מצריים. עשרים גרושים מצריים בכיסי – מי ידמה לי ומי ישווה לי. בימים שהייתי מובטל מעבודה טיילתי ב“קורזו” באזור שבין הגימנסיה “הרצליה” ובין פסי הרכבת. לימים הוקם ליד פסי הרכבת בניין “הלוואה וחסכון”. הסתכלתי בחלונות ראווה. ביחוד משכוני תושבי “נוה שלום” ו“נוה צדק”. מדדתי בעיני את אולם ראינוע “עדן”, שעמד סמוך לראשית שדרות רוטשילד, אך כמעט בכל יום פקדתי את גימנסיה “הרצליה” נמשכתי אל הבניין המרשים, אל המורים ואל התלמידים ואל התימני בעל הפיאות המסולסלות, שפיזם בקולו הייחודי התימני: “תלמידים ותלמידות, קנו עוגות טובות”. ולבי נתמלא קנאה, – לוּ אך יכולתי להיות עתה תלמיד ב“הרצליה”… בגימנסיה התוודעתי אל רפאל סופרמן, מורה להיסטוריה ומסרתי לו ברכות ממכריו וידידיו בסטניסלאב. מורה ותיק היה סופרמן ונבחר לנשיאות באסיפה הראשונה של המורים לעברית באוסטריה, שנתקיימה בסטניסלאב בכסלו בתרס"ז (1907).

תאווה לעינים היו שיעורי התעמלות בחצר הגימנסיה, בהדרכתו של המורה צבי אורלוב, גבר חסון וגבה קומה. אורלוב היה גם ראש הסתדרות הצופים בארץ ישראל. ניגשתי אליו, וכששמע כי בעירי סטניסלאב נוסד בשנת 1910 ארגון צופים בשם “השומר” בנוסח באדן־פאול, הביע רצונו להמשך שיחותינו. כך נוצרה בינינו קירבה שארכה שנים רבות. זוכר אני כי נפגשנו פעם אחת, צבי אורלוב ואני, עם אדווין סמואל, בירושלים, וביקשנוהו שיביא לפני הנציב העליון הרברט סמואל את קשי המצב בשל חוסר עבודה, כדבר בן אל אביו יפנה את תשומת לבו לעובדה כי מאות העובדים על הכבישים היו סקאוטים בחוץ לארץ. אכן, תמימות לא מעטה היתה בנו. שנים רבות חלפו עד אשר בירושלים, אחר “השבת השחורה” (29 ביוני 1946) פגשתיו שוב כמה פעמים, ואדווין חייך לזכר אותה “קנוניה” שלנו כאומר הוי מה נאיווי היית בשנת 1921…

הגימנסיה “הרצליה” היתה הגמנסיה העברית הראשונה בארץ ישראל ובעולם. היא נוסדה בשנת תרס“ו (1906) בידי ד”ר מטמון־כהן ונקראה “הגימנסיה העברית ביפו”. לימים שונה שמה ל“הרצליה” על שמו של בנימין זאב הרצל. את המגרש לבניין הגימנסיה היקצתה הקרן הקיימת לישראל ובתרומת הנדבן היהודי השופט יעקב מוזר מאנגליה. מחזור ראשון סיים לימודיו בשנת תרע"ג (1913).

תל־אביב הצעירה בת אחת עשרה – גרעין־ראשית של תל־אביב היא “אחוזת בית” שנוסדה בשנת תרס“ט (1909) – עליה היה שורה חן של נערה בת י”א שנה. ר' אחד העם – אורכו מן הגימנסיה הרצליה ועד הבית שבקרן ר' אחד העם ורחוב ליליינבלום, לימים הוקם באותו בניין בנק “קופת עם”. בסמוך לגימנסיה עמד בית אשר בו שכנה הפנימיה. בזמן ההוא הכרתי את מנחם גילוּץ, את יצחק חיותמן ואת המורה בן־ישי שהיו מראשוני “אחוזת בית” ובתיהם עמדו בר' אחד העם.

מצד ימין של רחוב הרצל בכיוון לפסי הרכבת היתה מספרה וגם חנותו של השען עקיבא אריה וייס – חבר הוועד של “אחוזת בית” – ובחלון הראווה שעונים ותכשיטי זהב.

מה חמודה ומה מתוקה היתה תל־אביב, דומה היה עלי שהכל שלי.

ועל המטבעות שעליהן שמעתי והיו בשימוש אצל הערבים וגם אצל סוחרים יהודים ביפו היו: “נפולואונים” בזהב ובישליקים.


עם חלוצי העלייה השלישית

על סף חורף תרפ“א, נובמבר (1920), הקים “הפועל הצעיר”, כקבלן העבודות הציבוריות, לאורך מסילת הברזל לוד־קנטרה, מחנה עבודה ביבנה שיצא לו מוניטין כ”יבנה ומופסיה". בחוץ לארץ למדתי על “יבנה וחכמיה”, אך “יבנה ומופסיה” לא שמעתי. בוקר אחד קראוני יוסף שפרינצק ונחום טברסקי והודיעו לי שעלי ללכת ליבנה וללמד את הפועלים עברית. – “תעמוד שם בפרץ נגד המופסים” – אמרו. את המלים “תעמוד בפרץ” הבינותי, אך לא מופסים. התביישתי לשאול מה פירוש “מופסים”. “מופסים” הלא זה היגוי שגור לראשי התיבות מ.פ.ס. – מפלגת פועלים סוציאליסטים, כפי שנתכנתה המפלגה הקומוניסטית. קיבלתי ברכת הדרך מיוסף שפרינצק, שכבש אותי בטוב לבו ובחיוכו החביב. כי יאמר לך אדם שאיננו זקוק לעידוד ולמאור־פנים אל תאמין. אנוכי קיבלתים מיוסף שפרינצק בשפע ומאז נקשרתי אליו ברגשי חיבה.

לשמע ההצעה שמחתי בלבי שהרי הוצעה לי עבודה חמורה וכן הוטלה עלי שליחות ואתגר שטרם ידעתי מה טיבו. נטלתי עמי את מזוודתי ואת ספרייתי, שהבאתים מסטניסלאב, ונסעתי אל המחנה ביבנה. – מדירה מרווחת וגדולה המשתרעת על שטח של 250 מטר בסטניסלאב, עם כל סדרי הנוחות והנוחיות אל אוהל על אדמת בוץ…

עונת41 החורף של שנת תרפ"א היתה קשה מאד, עם קור ארץ ישראלי עז, שפעת גשמים, סערות ורוחות עזים. גרנו באוהלים שלושה חברים באוהל וכמעט בכל לילה התמוטט האוהל ונח ככפורת על פנינו. קשרתי את מזוודותי אל המוט מחשש פן יסתננו לתוכו בלילה בלאט גנבים מן הכפר הסמוך “זרנוגה”, שנתפרסם בגנביו. בלכתנו ממקום למקום בוססו רגלינו בבוץ. זו הפעם הראשונה בחיי שהתהלכתי בבוץ הארצישראלי ונסתפגתי בגשמי הברכה של ארץ ישראל. הבוץ והגשם וגנבי זרנוגה נתחבבו עלי.

עמי באוהל גר שמואל שפיגל, אשר יצא בסוף אוגוסט 1921 לחוץ לארץ, הגיע לאמריקה ולימים התפרסם בארצות הברית ובעולם כמפיק סרטים משובחים שיצא להם מוניטין. השם סם שפיגל הולך לפניו ועתה הוא נשיא “Of Horizon Pictures”, על הסרטים שהוא הפיק קיבל שלושה פרסים חשובים מאוד באירופה ובאמריקה.

סם שפיגל ביקר בארץ ישראל פעמים רבות ושהה בישראל בראשית שנת 1981.

משימת מחנה הפועלים ביבנה היתה חפירת תעלה משני עברי מסילת הברזל לוד־רחובות־קנטרה. ביבנה למדתי לדעת פירוש חדש למלה “רכבת” – הרי זו שרשרת הצלחות שהוחזרו מן השולחנות אל המטבח כשהצלחות עודן מלאות. המנות שהוגשו לא היו טעימות לחך הפועלים; אף על פי שהמאכלים לא היו כתבשילים בבית, לבי לא היה גס בהן. לא החזרתי את הצלחות, כי לבי־לבי היה אל החלוצות במטבח, אותן בנות ענוגות, מפונקות כמונו, שלא בישלו מעודן בהיותן בבתיהן ולא למדו את חוכמת הבישול לקהל פועלים, שרובם לא היו עדיני נפש וטעם. האוכל עלה לכל פועל כ־17 גרושים מצריים ליום.

היה אוהל חולים במחנה, אך מספרם היה קטן וטיפלו בהם חובשת וסניטאר.

אני שימשתי, כאמור, כ“חצי מורה וחצי פועל”. כארבע שעות עבדתי וארבע שעות הוריתי עברית. לא הקפדתי בזמן ולימדתי יותר מארבע שעות.

בוקר אחד הודיעונו כי הנציב העליון וליידי סמואל יעברו ברכבת מירושלים למצרים וכי עלי לברכם בשם הפועלים. כאשר הושיט לי הרברט סמואל את ידו היססתי אם להושיט לו את ידי כי היתה מכוסה בוץ. אמר לי הרברט סמואל באנגלית: “טובה בעיני ידו המלוכלכת של פועל מידו הנקיה של אדם שאיננו עובד”. ליידי סמואל הוסיפה אחריו ואמרה לי בעברית – היא אך התחילה באותה תקופה ללמוד עברית מפי יהודה גרזובסקי־גור – “תאמר לפעלים שהם עובאדים עבודה יפה”. (ובמאמר מוסגר – הדסה גרזובסקי בתו של יהודה מחבר המילון, נישאה לאדווין סמואל. יפהפיה היתה וגם אדווין היה צעיר יפה תואר. וכך היו יהודה גרזובסקי וסיר הרברט סמואל למחותנים).

במחנה למדתי להכיר היטב את טיבם של ה“מופסים”. באותו חורף הם צירפו לכינויים את האות “ע”, לציון התיבה “עברים”. ב“הפועל הצעיר” אדר ראשון תרפ"א – 18.2.1921, נכתבו באותם ימים הדברים האלה: –

“כל הגילויים באסיפות פועלים, המתחילים וגומרים בסקנדלים עוד לפני שמגיעים לדיון באיזו שאלה רצינית – כל זה מלמדנו שהאות “ע” אשר בשם המפורש אינה מעלה ואינה מורידה, במקום שיש פרוגרמה מוכנה ממוסקבה… ידענו כי מ.פ.ס. הם אסון לישובנו ולכל עבודתנו וכי תפקידם הקיים – שבירת הלוחות… בעצם הם מעטים וקרקע לעבודתם אין כאן”.

בהביאי דברים אלה חיסרתי מעצמי את העונג להביא מדבריהם של ה“מופסים”, שכמותם לא שמעתי מעודי. ביבנה הכרתי לדעת את “המופסים” ואת מהותם, וראיתים כשתולי המהפכה הבולשביקית. עוד בפולין ידעתי מה עוללו ברוסיה מחוללי “העולם החדש” והתיצבתי בתקיפות נגד שלוחיהם ביבנה. בסטניסלאב לא לימדתי את לשוני להתווכח עם מחוללי שערוריות, אך בוויכוחים יכולתי להם. הם נהגו בי דרך ארץ. כל שעה פנויה שלי יעדתי להוראת עברית ולהרצאות.

בשבתות נהגתי לבקר ברחובות ובגדרה והתוודעתי אל ראשי המושבה ואל תושביה. זוכר אני בחיבה את משה סמילנסקי ואת רעיתו, שאירחוני בביתם בחמימות.

בחנוכה תרפ"א (דצמבר 1920) נסעתי לחיפה להשתתף בוועידת־היסוד של הסתדרות העובדים העברים. הוועידה התקיימה בטכניון בהדר הכרמל. באי הוועידה גרו בחיפה תחתית שישה בחדר במלון שכינוהו “דה וואנץ”… באותה ועידה הכרתי את יוסף חיים ברנר. נתרשמתי מכוח קולו. הורגש בו שלא ידע שלווה בנפשו, והכל האזינו לדברי מעורר אשר זעק על שבר עמו.

ויכוחים סוערים בעניינים ובנושאים מסעירי רוחות היו בשפע. ברנר ישב בצדו השמאלי של האולם, ליד הקיר, כמתבדל מן הצירים, מול הבמה. ניכר בו שכולו לוהט; הוא התפרץ מזמן לזמן וקריאות הביניים שלו ליבו את הרוחות. כשקרא לעברו יוסף שפרינצק, יושב ראש הישיבה שאין לו רשות הדיבור, הגיב ברנר – “אבל יש לי רשות הזעקה!”

פרט אחרון זה שיחזרתי יחד עם מיכאל אסף. את מיכאל אסף (בפולין אוסובסקי) הכרתי בהכשרה הגדולה לחלוצים סיגניוּבקה שליד לבוב, שהיתה בהנהלתו של ד“ר צבי (הנריק) סטרנר. אסף היה ראש הקן של “השומר הצעיר” בלודז ומנהל בית הספר העממי העברי הראשון בפולין, שהוקם בלודז על שם שלום עליכם. הוא עלה ארצה בתחילת ירח אב תר”פ. בארץ הוא שימש גם כמורה לעברית. בשעות היום הוא עבד בפרדס במשך חודשים מספר בגן־שמואל. בוועידת היסוד של ההסתדרות נבחרו מן “השומר הצעיר” למועצת ההסתדרות מאיר יערי, מיכאל אסף, ודוד הורוויץ כסגן. מטעם “השומר הצעיר” צורף מיכאל אסף למזכירות הראשונה של הוועד הפועל של ההסתדרות, שחבריה היו דוד בן גוריון, יוסף שפרינצק, יצחק בן צבי, יצחק טבנקין ועוד כמה מחברי “הפועל הצעיר”. אז נבחר אסף גם למזכיר “ועדת התרבות המרכזית”, ובשמשי כמורה הייתי נתון לפיקוחה. לימים היה למזרחן ב“דבר”. הוא סקר וליווה באורח קבוע את המאורעות וההתפתחויות בעולם הערבי ויצא לו מוניטין42 כאחד המומחים המובהקים בנושאים מהעולם המוסלמי.

חודשיים אחרי שראיתי את ברנר לראשונה פגשתיו שנית בחברת חלוצים צעירים. הוא אמר להם שעליהם ללמוד ערבית. “זוהי חובתכם למענכם ולטובתנו – אמר. והוסיף – בלכתך בכביש יגש אליך ערבי ויבקש ממך גפרורים, ואתה את דבריו לא הבינות. אינך מבין את לשונו ואתה אך מדמה מה הוא דורש ממך, ולפתע פתאום הנך חש פחד בלבך, כי למעשה אינך מבין מה הוא דיבר אליך. וכך פגישת אקראי כזאת עלולה לגרום תוצאות עגומות”.

נוכחותי במעמד הוועידה במרומי הדר הכרמל בחיפה, כשלרגליך משתרע הים במפרץ וזקני “העלייה השניה” עם צעירי “העלייה השלישית”, אנשי דגניה ואנשי כנרת, כולם בכפיפה אחת מקימים את הסתדרות העובדים – נחרתה בנפשי כחוייה שהזינה אותי כל ימי חיי.

אחרי הוועידה שבתי אל המחנה ביבנה כמי שהיתה בו רוח חדשה, חדור אמונה בחברה יהודית שעומדת להתרקם.

החורף תם ונשלמה העבודה ביבנה. המחנה נתקפל והפועלים הלכו איש לעברו. שבתי לתל־אביב כשליבי מלא סיפוק על שלא איכזבתי את שולחי.

בעת ההיא היו כרבע מחברי “ההסתדרות” מחוסרי עבודה. במחנה נשמעת התרעומת שגברה והלכה. זעיר שם זעיר שם גם היו התפרצויות זעם. ההפסקה בעלייה עוררה תסיסה חזקה בציבור הפועלים שהבין כי עלייה ועבודה כרוכות זו בזו.

שיחק לי מזלי ובסוף אדר שני שלחני יוסף שפרינצק לכביש חיפה־ג’דה, אל המחנה בקילומטר ה־12 לשמש כמורה לעברית. לשם התקבצו פועלים מעבודות יעור בדילב שליד ירושלים בשתי קבוצות – האחת “קבוצת־בוברויסק” ובראשה השל פרומקין, והאחת “קבוצת־וינה” ובראשה אריה טרטקובר. נסעתי אפוא לחיפה ומשם בעגלה אל הקילומטר ה־12.

יום אחד בין השמשות הגענו עד ל“שומריה”, מחנה “השומר הצעיר” שהוקם בקילומטר העשירי. היינו אורחים נוטים ללון מאחר שאין נוסעים בלילה. סרנו אל הצריף ששימש “חדר אוכל”. חללו של הצריף היה חשוך רובו למרות כמה עששיות נפט קטנות שדלקו בו. הכרתי את רוב החברים מסניפי “השומר הצעיר” בגליציה. כשנכנסתי אל הצריף הבחנתי בקבוצת חברים שעמדו דחוקים וצפופים כשהם רכונים מסביב לשולחן ארוך שבראשו ישב אהרן דוד גורדון. המראה החזירני אל “השולחן” שהיה עורך האדמו“ר מבורשטין. זה היה סוד־שיח. להט החברותא החסידית שספגתי בבית הורי ניצת בי ונמשכתי אל אהרן דוד גורדון. בערב ההוא במחנה שעל כביש “שומריה” נגלה לי א. ד. גורדון כרבי בקרב חסידיו. טיילתי עמו פעמיים אל “המוחרקה” שעל הר הכרמל. גורדון, שהיה קשיש ממני בשנים רבות, הקדימני בטפסנו במעלות ההר. אמרותיו שמורות בלבי כזכר חי עד היום. כשראיתיו לאחר זמן בישיבות הוועד המרכזי של “הפועל הצעיר”, ראיתי בו מרא דאתרא, וב”שומריה" ראיתי בו אדמו"ר שהחסידים מאזינים לתורה מפיו.

למחרת עם בוקר המשכנו במסע אל המחנה. שם קיבל אותנו ה“אקונום” צבי הירשפלד. התמקמנו בו אך כעבור זמן מה הועתק המחנה מהקילומטר ה־12 אל הקילומטר ה־16. תקענו את מחננו על הגבעה שבשכנות לכפר הערבי “חרתיה”. לפני חג הפסח עמדה להסתיים העבודה בק“מ 12־14, וצריכים היינו להתחיל בעבודה שבין הק”מ 15־18. חלק מהחברים נשאר במקום עד לגמר העבודה בו, ואילו רוב החברים התמקמו במחנה החדש.

גם במחנה “חרתיה” שליד “חרושת הגויים” התנ"כית נמצאו “מופסים” לא מעטים, או מהנוטים אחריהם. בראשם עמד בחור מפינסק שעשה לו עיקרון ודיבר רק יידיש. הוא יצא חוצץ נגד כל תעמולה ציונית, ולמרבה תדהמתי – נגד תעמולה ציונית בארץ ישראל… כאשר נתכנסה הוועידה הראשונה של פועלים בעבודות ציבוריות נקבעו שני מנדאטים למחנה שלנו, התפתח מאבק קשה על המנדאט השני בינו לבין השל פרומקין. המנדאט הראשון נקבע אוטומטית לאריה טרטקובר שהיה יושב ראש ועד הפועלים. אותו קומוניסט מפינסק קרא ביידיש שלא להצביע בעד מועמד בעל השכלה גבוהה: – “קלייבט ניט די וואס רעדן צו אייך מכוח תרבות” (אל תבחרו באלה המדברים אליכם מכוח תרבות). רק אחרי עמל רב יכול לו טרטקובר והצליח להשיג רוב בעד פרומקין.

גם היום בכתבי את דברי עדיין תמוה בעיני למה הגיעו ה“מופסים” לארץ ישראל ומניין להם החוצפה לחתור בגלוי תחת אושיות הבית הלאומי למן יומו הראשון. זו כנראה אות חזיון נודע של שנאה עצמית יהודית, שדחקה בהם לראות עצמם שליחי מוסקבה.

ספק אם יודעים בימינו איך סללו כביש באותם ימים. ראשית מעשה – פוצצו סלעים. וכיצד? קדחו במוט ברזל בהנפת ידיים חורים בגוף הסלע. אחר כך הניחו המומחים לפיצוץ דינמיט ופתיל הצתה פנימה. אחרי הפיצוץ העבירו הפועלים גושי סלעים אל הכביש וריסקום בהלמות פטישים. אז ישבו חלוצים וחלוצות תחת קרני שמש לוהטת על ערמות אבנים עם פטישים בידיהם, וניפצו את גושי האבן לחצץ; אחרים העבירו את החצץ במריצות אל תוואי הכביש שריפדוהו בחול בעזרת סלים. כדי שלא לעבוד בלהט צהרי היום, כשהשמש יוקדת במרום, לבל ניצרב מעצמת הקרינה, היינו משכימים קום בשעה ארבע בבוקר, עושים במלאכה על הכביש מחמש עד עשר לפני הצהרים ואחר כך מארבע עד שבע אחרי הצהרים.

חווייה מיוחדת היו לנו הימים עם א. ד. גורדון במחננו. הוא ישב בתוכנו שבוע ימים, ביום עשה על הכביש בהכנת חצץ, ובערבים ישב בסוד־שיח עמנו באוהל הגדול עד אחר חצות הלילה. עד היום מלווה אותי החווייה במחיצת גורדון כמקור השראה.

בכל פעם שהלכתי ברגל מחיפה סרתי ל“שומריה”; הן חברים־אחים היו הם לי לפי שהכרתים עוד בגליציה, למן גבולה המזרחי עד מערבה. אזכיר באהבה את צבי נוימן ז“ל מבוטשאטש, לימים כיהן כנציג “השומר הצעיר” במרכז החקלאי, את מילק גולדשטיין ז”ל, יליד פודוולוציסק שהיה חבר קבוצתי בווינה, איש תמים־דרך, הלא הוא שמואל גולן מראשוני “משמר העמק”, שם היה ביתו עד מותו בתש“ך (1960). הוא ערך יחד עם ד”ר צבי זוהר את “אופקים”, בטאון חשוב לענייני חינוך של “השומר הצעיר”, שיצא לאור שנים 1943־1961. בכביש חיפה־ג’דה עבדו השל פרומקין, לימים הכלכלן בוועד הפועל של הסתדרות העובדים, ד“ר צבי לופט, סגן בצבא אוסטרי, לימים ראשון למנהלים כלליים של ה”סנה" וד"ר אריה טרטקובר, יושב ראש ועד הפועלים.

הזיקה לנוף אדמת הסלעים הצחיחה, ההרכב האנושי ההומוגני, יחסי הריעות שבין אדם לחברו, והשכנות הטובה עם “שומריה” – אלה יצרו את האווירה הטובה ללימוד עברית. היו במחנה כמאתיים ועשרים איש מאורגנים בקבוצות ורובם למדו עברית. בכביש חיפה־ג’דה נעשתה הלשון העברית כמעט לשלטת ותרמו לכך גם המרצים שבאו אלינו – חיים ארלוזורוב, נתן ביסטריצקי וברל כצנלסון43. השיעורים לעברית הותאמו לרמת הידיעה בקבוצות השונות. הספרייה הכילה כארבע מאות ספר ומסרתי לה את ספרי שהבאתים מסטניסלאב.

באותה עת ניעורה בתוכי שאלת ההתיחסות לערבים. על ערבים בארץ ישראל שמעתי בשיחות בהיותי ב“השומר הצעיר” בווינה. הספר “יזכור” לחללי תרפ"א היה אז פתוח לפנינו. רוח גיבורי תל חי ריחפה באוויר. מקור המידע הראשון שלי על ארץ ישראל היה הספר “תולדות התיישבות היהודים בארץ ישראל (פלשתינה)” בגרמנית מאת קורט נאווראצקי. עוד בפולין ידעתי שהאוכלוסיה הערבית בארץ ישראל יש בה כשש מאות אלף נפש ומספר היהודים כשבעים אלף נפש. מציאות זו לא הפחידה אותנו. אדרבה, בקרב היהודים גברה האמונה כי קרבה והולכת השעה הגדולה להפוך את ארץ ישראל למדינה יהודית.

כשעבדתי בחודשים הראשונים במחנה ביבנה וכשביקרתי מדי שבת בשבתו בבתיהם של ראשוני הבילויים במושבות רחובות, עקרון, גדרה, נס ציונה, ראשון לציון וראיתי בחצרותיהם ערבים, שאלתי על טיב היחסים בין הפועלים הערביים ובין מעסיקיהם היהודים וכן על היחסים בין הערבים ובין הפועלים היהודים; ראיתי את הערבים מקרוב בכפר זרנוגה וחשתי ביחסם העוין. אז התעוררה בי חרדה עמוקה לבאות. זכרתי מה שאירע בירושלים בניסן תר"פ ומה עגומה היתה התנהגותו העויינת של הגנרל סטורס, מושלה הצבאי של ירושלים, עם היהודים. עוד בהיותי בסטניסלאב הגיעו לאזנינו ידיעות על הגנרל סטורס ועל הגנרל בולס, שהיו אנטישמיים.

בשלהי שנת 1920 נוסד “גדוד העבודה וההגנה” על שם יוסף טרומפלדור, חבריו, מייסדיו היו החלוצים שעבדו בעבודות ציבוריות. מטרותיו היו “בנין הארץ על ידי קומונה (להבדיל בין קומונה לבין קומוניסם) כללית של העובדים העבריים בארץ ישראל”. ביטוי לקומוניה היתה “קופה משותפת”.

מצב רוח חדש ומרענן הביא עמו חיים וייצמן, נשיא ההסתדרות הציונית, כשהוא בא בינואר 1921 לארץ ישראל והוא עודד את החלוצים. כשהגיע לארץ ישראל, במארס 1921, וינסטון צ’רצ’יל, שר המושבות דאז, שמענו מפיו שהממשלה הבריטית תסייע להקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל. התרשמנו עמוקות ממעשהו של הרב הראשי הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל44, שהגיש לו ספר תורה ומנאומו של נחום סוקולוב, שנשא לכבודו נאום ברכה, וביחוד חשוב היה לנו שתשובותיו של צ’רצ’יל למשלחת הערבית היו תקיפות ובוטות. ביקורו של צ’רצ’יל שהיה פרו־ציוני הפיח עידוד רב ביישוב היהודי.

הערבים הגיבו במאורעות דמים שפרצו ב־1 במאי 1921. בבית קטן שבשולי שביל עפר לכפר סקנה, בדרך צדדית מיפו למקוה ישראל, נרצחו יוסף חיים ברנר, צבי שץ וצבי גוגיק. יוסף לואידור נחטף בידי הערבים ושוב לא נמצא. רצח ברנר, שהיה דמות מוכּרת בקרב היישוב יהשרה מצב רוח עגום.

ההסתה הערבית לא ידעה מעצור. המוני ערבים פרעו ביהודים ביפו והרגו שלושים ושבעה איש, פצעו יותר ממאתיים, שדדו ובזזו מאות בתים וחנויות. בין הקורבנות היו גם חלוצים שעלו אך לפני זמן קצר ארצה, ואילו המשטרה עזרה לפורעים הערבים באורח גלוי.

מאורעות הדמים ביפו העמידו45 אותנו ואת החברים ב“שומריה” במצב הכן. קיימנו קשר קבוע בין אהל הטלפון שבמחננו לבין אהל הטלפון ב“שומריה”. היה זה טלפון צבאי מיושן, חוטי טלפון נמתחו בין העצים ובין השיחים והיו נוחים לפגיעה בין במזיד ובין בשוגג. במחנה עברה התרגשות ועלבון צורב כשנשלחו אלינו שני שוטרים ערביים “לשמור על הסדר”. הם בדקו כל עגלה ואם מצאו בידי מי מהחברים מקל, היו לוקחים אותו מידיו. למעשה לא היו בידינו כלים להגנה של ממש. רק בידי שני ותיקים מאנשי העלייה השניה שישבו בתוכנו, היו כלי נשק, – אקדוחים או רובים. “הכלי” שניתן בידי להגנה לא היה אלא מוט ברזל. כשהגיע תורי לשמור באחד הלילות באוהל הטלפון ניתנה לי הוראה, כי אם אקבל הודעה טלפונית על התנפלות ערבים יהא עלי לסלק את השוטר, אך לא נאמר לי במה וכיצד. אקדח לא ניתן לי.

פרעות הדמים השתוללו בארץ במשך שבוע ימים. בני פתח תקוה, רחובות, גדרה וחדרה הגנו על מושבותיהם בנשק, כשהם ניצבים מעטים מול רבים, עשרות נגד אלפי פורעים ערבים חמושים בנשק לרוב. אך בסייעתא דשמיא לא הגיעו עדינו פרעות הדמים.

בכ“ה באייר פירסמה הנהלת הוועד הלאומי קריאה לכל בית ישראל, בארץ ובגולה, לקיים ביום השלושים יום אבל על הקורבנות שנפלו בפרעות הדמים של כ”ג־כ“ח בניסן. ביטוי ער להרגשתנו מצאנו באותם ימים בשיר “אַל ספוד” מאת דוד שמעוני (שמעונוביץ), שפורסם ב”הפועל הצעיר". למדנו, חזרנו וקראנו אותו בשיעורי העברית.

בטרם הספיקה נפשנו להתאושש מהזעזוע שפקד אותנו עם היוודע רצח ברנר46 וחבריו, נחתה עלינו ב־3 ביוני 1921 מהלומה כבדה מיד ממשלת הוד מלכותו: – ההכרזה בדבר הפסקת העליה החפשית של יהודים לארץ ישראל. נקבעו לה סייגים והגבלות קשות. זה היה האות כי השלטון הבריטי נכנע לאיומי הערבים.

מכאן תובן האכזבה המרה שהיתה מנת חלקו של היישוב ממדיניותו הפושרת של הנציב העליון הרברט סמואל כלפי הערבים; ביחוד הכזיבו פעולותיו אחרי הפרעות ביפו ועוררו ביקורת זועמת בקרב החוגים הציוניים. גדולה שבעתיים היתה האכזבה נוכח העובדה שבשנת 1914, אחרי פרוץ מלחמת העולם הראשונה, היה הרברט סמואל המדינאי היהודי הבריטי הראשון שהכיר בזהות האינטרסים הבריטיים והציוניים בארץ ישראל, ובתזכיר לקבינט הבריטי, שכיהן בו כחבר, הוא הציע להקים מדינה יהודית בארץ ישראל אחרי שתורכיה תנוצח במלחמה. הוא גם פעל לעיצוב המדיניות, שהניבה את הצהרת באלפור וחיים וייצמן מצא בו עזר רב. בסוף 1918 אף עמד בראש “הוועדה המייעצת” להנהלה הציונית במגעיה הפוליטיים לקראת ועידת השלום.

והחיים בכביש נמשכו כרגיל. בערבי שבת ובשבתות יצאנו לטיולים, מי לביתניה עילית ומי לדגניה ולכנרת, והיו שיצאו לבקר מכרים בכביש צמח־טבחה. מפעם לפעם נסעתי ברכבת חיפה־צמח לדגניה, שם הכרתי את יוסף ואת מרים ברץ, את חיותה בוסל ואת יהושע מנוח. כמו כן הרביתי לבקר במושבה חדרה ובחורשת עצי האקליפטוס שניטעו בביצות כדי לייבשן. רעיון הייבוש בנטיעת עצי אקליפטוס הגה פרופסור אוטו וארבורג47 מהאמבורג, שהיה בוטניקן בעל מוניטין48 עולמי, שביקר בסוף המאה הי“ט בארצות אפריקה ובארץ ישראל. בשנים 1911־1920 כיהן כראש ההסתדרות הציונית. עמק יזרעאל היה עד בוא חלוצי העלייה השלישית ביצה ממאירה ורוחשת יתושים מפיצי קדחת, שהיתה אחת מקללות התוכחה. רבים מאד נפגעו בה, רבים אף נאלצו, על פי הוראות רופאים, לצאת לחוץ לארץ להרפא. ביחוד קשה היתה פגיעתה של הקדחת הטרופית. נפגעו ממנה חברי קבוצתי “נשר” בווינה, אריה טאלר49, שהיה מחברי קבוצתי בווינה, יצא להתרפא בחו”ל ושם נפטר; אריה אלווייל שיצא מאותה סיבה לחו"ל וחזר ארצה ולימים התגלה כצייר בעל מוניטין. גם אריה טרטקובר לקה בקדחת טרופית בהיותו בכנס הפועלים בפתח תקוה, והמחלה התישה את כוחותיו במשך שנים מספר.

בראשית יולי 1921 נתקפל המחנה.

ובכביש חיפה־ג’דה עבד גם אדווין סמואל, מי שהיה בנו של הרברט סמואל. הוא היה בן עשרים ושתים שנה והוא זכור לי במכנסי החאקי הקצרים שלבש, בהתנהגותו שהיתה נטולת כל שמץ של התנשאות או הכרת ערך עצמו בשל היותו בנו של הנציב העליון. לכן כה התחבב על החלוצים עד שחובר לכבודו שיר עממי. הוא היה בעל הכרה ציונית מבית והזדהה עם המפעל החלוצי. שנים אחדות קודם לכן, בתחילת 1918, הוא כיהן כקצין הקישור בין “ועד הצירים” לבין מפקדת הגנרל אלנבי. באוגוסט אותה שנה הוא התנדב כקצין אימונים לגדוד הארבעים של ה“רויאל פיוזילירס” (קלעי־המלך), שנמנה עם הגדודים העבריים.

בשנים 1942־1945 שימש א. סמואל כצנזור ראשי של ממשלת פלשתינה (א"י) וביוני 1945 נתמנה למנהל מחלקת השידור. באותן שנים פגשתיו כמעט מדי בוקר בבוקר ליד בניין המוסדות הלאומיים כשהוא צועד זקוף קומה, עם מקל עבה בידו, פניו חייכניים ומאירים ומחרוזת שיניו הלבנות שבפיו אומרות טוב לב והצנע לכת. פעמים החלפנו מלים וזכרונות מן העבר. הוא לא חיכה מעולם עד שאברכהו והקדימני מרחוק בחיוך לשלום, כשראיתיו נכנס לפעמים לאגף הקרן הקימת לישראל. אחרי מות אביו הוא נכנס לבית הלורדים אך לא שינה ממנהגיו ומאורח חייו הפשוטים והצנועים בדירתו השכורה ברחביה. הוא לא היה בעל בית עד פטירתו בתשל“ח־1978. אדווין סמואל ז”ל והדסה רעייתו, תיבדל לחיים ארוכים, שיוו חוט של חן ואצילות לנוף האנושי בירושלים. אדווין סמואל היה לו הומור. אל הרצאותיו בא תמיד קהל רב. זכורה אימרתו: השכירים בארצנו יש להם שני מקורות הכנסה: השכר והלוואות.

מספר הירחים שעשיתי בכביש חיפה־ג’דה העניקו לי סיפוק רב וזכרם הוא לי חווייה יקרה עד היום. משנשלמה העבודה נטלתי את שתי מזוודותי ונסעתי לחיפה, שם לנתי לילות מספר על גג אחד הבתים ומשם לתל אביב. בתל אביב הקטנה תמהתי תמיהות רבות והמציקה שבהן היא אדישותו של היישוב הוותיק למצב החלוצים.

בתל אביב גרתי עם עוד שישה בחדר ב“פנסיון” שבעליו היה חבר “הפועל הצעיר”. מחיר הלינה היה 10 גרושים מצריים. הפנסיון עמד ברחוב השחר מול בית “הפועל הצעיר”, על כן ביליתי את רוב זמני במרכז המפלגה. פגשתי שם לעתים קרובות את חיים ארלוזורוב (בגרמניה נקרא שמו “ויקטור” על שער החוברת שלו “Der Jüdische Volkssozialismus” – “הסוציאליזם העממי היהודי” שיצאה לאור בברלין, בשנת 1919). זוכר אני אותו במעיל הקורדרוי שלו, תוסס ומבריק תמיד, מרתק אליו את כל רואיו, ביחסו לחברים היה חברותי, נלבב, מיטיב להאזין ולשמוע, ומוקיר גדולים ממנו, ולפני יוסף אהרונוביץ ראיתיו עומד כתלמיד לפני רבו.

זוכר אני שיחה בינו ובין יוסף אהרונוביץ על “יסוּד אגודת הסופרים בארץ ישראל” שהייתי עד לה. אהרונוביץ התעניין מה יהיה הקריטריון לקבלת חברים לאגודת הסופרים. אמר ארלוזורוב: “כל מי שעדיין לא כתב אפילו מלה אחת”. תמה עליו אהרונוביץ ושאל: הכיצד? – אמר ארלוזורוב: “מי בישראל אינו מושך בעט סופרים ומי בישראל אינו סופר?” הרצאותיו של ארלוזורוב משכו תמיד קהל רב. מחשבתו פיזרה תמיד עננים והאירה נתיבות לשוחרי נתיבות. דבריו היו מבריקים בבהירותם וכבשו את המאזינים בהגיונם המאיר. הפילפול היה זר לרוחו.

והנה מעשה באהרן דוד גורדון ששמעתי מפי אנשי דגניה. בוקר אחד הגיע במכונית מנחם אוסישקין לדגניה. המכונית מדגם מיושן, שקדם למלחמת העולם הראשונה, חנתה ליד שער הקבוצה. לשאלת החבר שפגש בו אמר אוסישקין כי בא לבקר אצל אהרן דוד גורדון; אמר החבר כי גורדון עובד בשדה. הלך אוסישקין אל השדה וכאשר בא לקראתו גורדון, שאלו אוסישקין: – מה שלומו? שלומו של מי? שאל גורדון. שלומו של הסוס או שלומו של הפרד?

לא – אמר אוסישקין. אני שואל לשלומך אתה.

אמר גורדון: – שלום לנוסעים במכונית.

השיב לו אוסישקין: – לאו כל אדם זוכה לעקיצה מפי גורדון. ומה אתה עושה בשדה?

ענה גורדון: – אני עוקר מלבי את הגלות.

איני מבין – שאל אוסישקין, במה אתה עובד עכשיו?

אני עוקר מן השורש עשב ושמו “אנג’יל”.

אנג’יל? – שאל אוסישקין – מה זה?

אנג’יל הוא עשב פורה רוש ולענה, ענה גורדון, גבעוליו מרובים ומסועפים עמוק באדמה; אם אין עוקרים אותו כולו מן השורש הוא צומח מחדש. כל העוקר “אנג’יל” צריך להיות בקי במלאכת העקירה מן השורש. רואה אתה, אנג’יל זה מסמל את הגלות שבתוכנו, בקרבנו פנימה, אף על פי שאנחנו בארץ ישראל…

מעודי לא שמעתי מפי גורדון את הביטוי “דת העבודה”. שמעתי את התיבה “עבודה” אך ללא תוספת “דת”. שמעתיו אומר כי העבודה היא צורך חיוני לאדם, שהיא מקרבת את האדם למעשי בראשית, שאין העבודה רק אמצעי להשגת פרנסה, אלא פעילות פנימית שמדבקת את האדם אל היקום. בעבודה מגלה האדם את עצמו; כל אדם צריך לעבוד עבודת כפים לפי שכל מלאכה נאה לו לאדם, ואל לה ליעשות מאונס. העבודה היא הכוח העיקרי ביצירת כל תרבות לאומית. אנחנו לקינו בעבודה ובעבודה נרפא. קנאים לעבודה נחוצים לנו.

פעמים רבות שמעתי את אהרן דוד גורדון משוחח כשישבתי במחיצתו. הוא היה משמיע את אמרותיו גם כאשר טיילתי עמו על המוחרקה שעל הר הכרמל כשהוא מקדימני בפסיעותיו. כל שקיבלתי ממנו נחרת בי עמוק ומשנתו עמדה לי והזינה את פעולותי בכל התפקידים שמילאתי בשנים הבאות.

כשנסתיימה העבודה בכביש חיפה־ג’דה הלכתי אצל יוסף שפרינצק ואמרתי לו שהנני מוכן ומזומן לקיים מצות־עשה; יגיד נא מה, איפה ומתי. יוסף שפרינצק שלחני לרחובות לעבודה בכרמי ענבים וזיתים; בצרתי אפוא ענבים ומסקתי זיתים. וכשנכנסתי אל הכרם נזכרתי בכתוב – “כי תבוא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כלייך לא תתן” (דברים כ"ג). ביום הראשון לעבודתי בכרם אכלתי שני אשכולות ענבים, בעת ההיא לא ריססו עדיין בחמרי הדברה. ביום השני אכלתי אשכול אחד, וכן ביום השלישי. לאחר מכן פג טעמו של החידוש ושבעתי. אכן ידעה התורה את נפש האדם כי יותר משהנפש רעבה העיניים רעבות.

בששת השבועות שעשיתי ברחובות ביקרתי בראשון לציון, בוואדי חאנין הוא נס ציונה ובגדרה, כי השתוקקתי להכיר מאנשי הבילויים. הכרתי את משה סמילנסקי, את מנשה מאירוביץ, את ראובן לרר מנס ציונה. כשבאתי אל בתיהם הם קיבלוני בסבר פנים יפות ובלבביות. התפעלתי מאישיותם ומפועלם. והם שיבחו את העברית שהיתה רהוטה בפי. בימי חול הלכתי לפעמים לראשון לציון אל היקבים והראוני שם את כל הליכי עשיית היין. צמאוני למעשי יצירה חלוציים מצא לו סיפוקי נפש חדשים לבקרים.


כניסתי בעול פעילות ציונית

באותה עת התקרבו ההכנות לקונגרס הציוני השנים עשר לסיומן: מעוּדד בידי יוסף שפרינצק החלטתי לנסוע לקונגרס כעתונאי. אך הוצאות הדרך מנין יימצאו לי? היה עמי סכום כסף שחסכתי משכרי כמורה. קניתי ללא שהיות כרטיס רכבת מתל אביב לאלכסנדריה; משם הפלגתי באניה לטריאסט, מטריאסט נסעתי ברכבת אקספרס לווינה, מווינה לפראג ומפראג לקארלסבאד. יוסף אהרונוביץ היה האיש שנתן לי את ברכת הדרך והוא שליווני אל “תחנת הרכבת” בתל־אביב, צריף קטן שניצב אי־שם בחולות תל־אביב, בסמוך לפסי הרכבת שחצו את רחוב הרצל.

בכך תמה שנת תרפ“א בחיי, שראשיתה היתה במחנה העבודה ביבנה וסופה בקונגרס הציוני הי”ב.

הודעה על בואי נשלחה אל לשכת הקונגרס בעוד מועד. כשהגעתי היה מוכן כרטיס עתונאי בשבילי, דבר שהיה קשה להשיגו באותם ימים. בקרלסבאד הייתי מעורב עם משלחת “הפועל הצעיר” אל הקונגרס, שכללה את יצחק וילקנסקי, את יעקב אורי, את אליעזר יפה ואת יוסף שפרינצק. בהיותי שרוי בהתלהבות נעורים נמשכתי בעבותות אהבה ויראת כבוד אל כל אחד מהם. הם שיתפוני בישיבות הסיעה של “הפועל הצעיר” והנה באחת הישיבות50 זכיתי להכיר את חיים וייצמן. אזכור, הישיבה באותו יום היתה כחג גדול בחיי.

יקשה ממני לתאר מה הרגשתי באותו מעמד. כבן עשרים ואחת הייתי כשהשתתפתי בקונגרס הציוני הי“ב וראיתי בפעם הראשונה את חיים וייצמן, פותח את הקונגרס. זוכר אני את ההתרגשות העצומה כששמעתי את וייצמן נואם. קולו השקט הצרוד נשמע בדממה ובנשימה עצורה באולם ה”שיצנהאוז" עד קצהו כשהוא מלא עד אפס מקום. דמותו – קומתו התמירה, נועם קולו והאור שקרנה אישיותו – הישרתה קסם. מחיאות הכפיים לנאומו רעמו ממושכות, הצירים והקהל באולם וביציעים קמו על רגליהם ביראת כבוד לפניו, כמי שקמים לפני הוד מלכות. – “מה נהדר מראה הנשיא”, קראה בתוכי נפשי, “אשרי עין ראתה זאת!”

בסיכום הוויכוח הכללי של הקונגרס51 הי"ב בחצות ליל ה־5 בספטמבר, אמר וייצמן:

“ראיתי את עצמי, ורואה אני את עצמי גם עכשיו, לא יותר ולא פחות מאשר מטאטא רחובות בדרך הבינלאומית. תפקידי היה לסלק מכשולים, לפלס נתיבים, לעתים לסלול דרך גדולה, לעתים דרך קטנה; לעתים דרך ישרה – וכשהיה הכרח בדבר – דרך שאינה ישרה. ידעתי שלא תהא דרך המלך; ידעתי והרגשתי כי נכונה לנו דרך של יסורים במשך שנים ארוכות. התפקיד שנפל בחלקנו היה תמיד ותדיר לטאטא את הרחוב. יכול היה להיות קל יותר אילו היינו הולכים בדרך זו תמיד, ללא הפסקות. ציפיתי שהעם היהודי יתחיל לצעוד באותה דרך ובצעדה זו ירחיב את הדרך, והדבר לא היה כך. הדבר לא היה כך באותם מימדים כפי שצריכים היו להיות. לא היתה זאת אשמתי. יכולני לומר לפני הקונגרס הזה וגם להוכיח בתעודות, שמעולם לא קם יהודי אשר דיבר אל המעצמות ביתר גאווה ממני… יש לנו קרקע, יש לנו תכניות, יש לנו אפשרויות ויכולים אנו גם למצוא את הכסף. אמריקה או לא אמריקה, עם ברנדייס או בלעדיו הכסף יימצא לנו אם אתם כולכם תעבדו כפי שנחוץ. הדרך המדינית סלולה, מטאטא הרחובות עשה את מלאכתו, וחובתכם אתם ללכת בדרך זו”.

הרקע המדיני לדבריו הנ"ל של וייצמן היתה הוראתו של הנציב העליון הרברט סמואל “סטופ אימיגריישון” מיום ה־3 ביוני 1921. ההוראה נבעה, כפי ששמעתי מפי חברים שישבו בוועדה הפוליטית, מחולשתנו, חולשתו ורפיונו של העם היהודי שוייצמן פנה אליו בקריאה “עם ישראל – איך?”

לפני בית דין של מעלה לא הרברט סמואל יאמר: על חטא שחטאתי בהוראתי “סטופ אימיגריישן”, אלא הציונים יכו “על חטא” שחטאו בטימטום לבב. ואם הציונים בכל הארצות עמדו מרחוק, מה כי נאשים את מרבית העם! בתזכירו מינואר 1915 אל אסקוויט ראש הממשלה, מדבר הרברט סמואל על הבאת שלושה־ארבעה מליונים יהודים לארץ ישראל. בליטא נמצאו חמישים אלף יהודים אנשים, נשים וטף, שיכלו בשנים 1920־1921 להיכנס על סמך סרטיפיקטים לארץ ישראל, אילו אורגנה עלייתם ואילו הובטחה היקלטותם בארץ, לא היה לאל ידה של התנועה הציונית לעשות זאת כי קופתה היתה ריקה לחלוטין. שלושה מליונים יהודים בפולין, שהיו משולים לחולה שלאחר ניתוח והוא זקוק לעירוי דם, קצרה ידם מתת סכומי ממון הנחוצים; ויהדות אמריקה, שלא היתה צריכה לבית לאומי, שכן ביתה היא אמריקה, עמדה מנגד. גם הציונים שם לא התעלו להשגת גודל הימים ולא חשו להמציא את האמצעים הכספיים שהתחייבו מצורכי המציאות הקשה בארץ: כבישים, ביצות, חינין.

לכך היו מכוונים דברי וייצמן, שנדד יחד עם אלברט איינשטיין באותם ימים גורליים בארצות הברית עם תרמיל “קרן היסוד” בידיו. אילו היו במנהיגי הציבור היהודי באמריקה – עמודי התווך של הג’וינט שעשה בשביל היהודים בפולין פעולות הצלה רבות וגדולות – התחושה הנכונה ורוחב האופקים והיו מוסיפים על הסכומים שנשלחו לפולין רק שליש בשביל ארץ ישראל; אילו נדלקו הציונים באמריקה, בקנדה ובדרום אפריקה, באותן הארצות שלא סבלו מתלאות מלחמת העולם ונתעוררו לאסוף חצי מליון לירות שטרלינג!… בידוע ישראל נתבעין לעגל – נותנין, נתבעין למשכן – נותנין. אילו עשו כן, קרוב לוודאי שלא היינו מחמיצים הזדמנות היסטורית בלתי חוזרת ותחת להאשים את עצמנו, מאשימים אנו את הרברט סמואל.

החל ממחצית אוגוסט באותה שנה (1921) ישבה בלונדון משלחת של ערביי ארץ ישראל והתאמצה להשפיע על ממשלת בריטניה שתבטל את הבית הלאומי היהודי ותתיר הקמתו של ממשל ערבי. וייצמן הצליח להפר את עצתם הרעה של הערבים. באותה תקופה ביקר בארץ ישראל איל העתונות הבריטית לורד נורתקליף, שנודע באיבתו לציונות וסייע במאמריו האנטי־ציוניים לערבים הלאומניים.

המאמצים של אויבי הציונות בבריטניה סוכלו, ואישור המנדט הבריטי על ארץ ישראל ב־24 ביולי 1922, בחבר הלאומים בג’ניבה, היתה ההתפתחות המדינית החשובה ביותר לציונות אחרי הצהרת באלפור. היתה זאת ההכרה בזכותו ההיסטורית של העם היהודי לחדש את ביתו הלאומי בארץ ישראל. להישג זה קדם מאבק קשה בין אנגליה ובין צרפת, שהיו לה אינטרסים משלה בארץ ישראל ונהנתה גם מתמיכת הוותיקאן. במאבק הקשה והנואש בין וייצמן ובין חברי הממשלה הבריטית הפרו־ערביים, נתמך וייצמן בידי צ’רצ’יל, לויד52 ג’ורג' ראש הממשלה והלורד באלפור.

משננעל הקונגרס נסעתי מקרלסבאד לסטניסלאב. כולי חדור רוח עשייה ציונית נרתמתי מיד לפעולה. ראשית מעשה היה ארגון העבודה למען “קרן היסוד”, שעל הכנסותיה הושתת תקציבה של ההנהלה הציונית. לקראת סוף שנת 1921 התקיימה אסיפה מטעם הלשכה הארצית ל“קרן היסוד” בהשתתפות ד“ר אמיל שמורק, נבחר ועד שחבריו היו ד”ר זיגמונד הורוויץ, שהיה ציוני כללי, כיושב ראש ואני כמזכיר. בוועד היו מיוצגות שלוש מפלגות – “הציונים הכלליים”, הסתדרות “המזרחי” ומפלגת העבודה הציונית “התאחדות”. מפלגת “פועלי ציון ימין” לא העמידה את נציגיה לוועד אף על פי שחבריה תרמו לקרן היסוד. המספר הכולל של התורמים הגיע ל־400 איש כשמספר האוכלוסייה היהודית ארבעים אלף נפש, בערך. אין לומר שמספר התורמים שיקף את מלוא יכולתם של היהודים בסטניסלאב לתרום לבניין הארץ. הוא לא שיקף אפילו את אשר יכלו לתרום הציונים לבניין הארץ. אזכור אותם ציונים מעולים ומסורים שפעלו כמתרימים, את שבח אקסטמאיר ואת שמואל גוטליב, שהיו בעצמם תורמים גדולים וכך יכלו לתבוע תרומות ולקיים את הכתוב “ויקחו לי תרומה”. נלוויתי אל רוב המתרימים ולמדתי לדעת שתרומותיהם של בעלי הממון לקרן היסוד היו כאין וכאפס. אלה לא פתחו את ידם והשתמטו באמתלות מאמתלות שונות והיו שהוסיפו דברי קיטרוג ולגלוג. לא כן השכבות הבינוניות, שעל תרומותיהם נשענה הקרן. ניתווסף גם גורם האינפלציה למיעוט הכנסותיה של קרן היסוד בשנים הראשונות, וערך המארקים ירד מיום ליום. היתה זו תקופה שגם העניים היו “מליונרים” כרוטשילד.

שמעתי את חיים וייצמן אומר בקונגרס הציוני השלושה עשר בקארלסבאד, בשנת 1923:

“כאשר ניהלתי משא ומתן עם המנהל הכללי של הבנק “לוידס” בלונדון על אודות השגת מילווה בסך חצי מליון לירות שטרלינג, הוא שאל אותי – איזה ערבונות תתן לנו? אמרתי לו כי הערבון הן הכנסות קרן היסוד. הן ידוע לך כי בפולין חיים שלושה מליונים יהודים, והאינפלציה שם מבהילה; שער הלירה שטרלינג – מאות מליונים מארקים. שיסעני המנהל ואמר לי: ד”ר וייצמן, אין אני שואל אותך כמה כסף נותנים היהודים בפולין, אמור נא לי כמה יהודים בפולין תורמים לקרן היסוד. שמעתי את שאלת “הגוי” וחשתי כאילו נתקעה עצם בגרוני".

בארבע השנים (1922־1925) של פעילותי למען “קרן היסוד”, כשהייתי מחזר עם בן זוגי מבין העסקנים הציוניים על פתחי בעלי בתי המסחר, נתקפתי לעתים קרובות במפח נפש. הן תמול־שלשום, בוועידה בלונדון ביולי 1920, הוקמה “קרן היסוד” על עקרון “המעשר”, שעתידה היתה לאסוף עשרים וחמישה מליון לירות שטרלינג במשך חמש שנים, והמפעל הציוני בארץ ישראל משווע לכסף כי גוברת האבטלה בארץ, ואילו אחינו בני ישראל בגולה שכחו עד מהרה את פרענויות המלחמה, חיש מהר הסתגלו לחיי שעה, להתקפות אנטישמיות, ולארץ ישראל לא נתנו אלא פרוטות. ההתחננות לתוספת, לעוד חמישה דולרים ל“תרומה” של שלושה דולרים, הסעירה את רוחי; ההתחמקות והדחייה בלך ושוב היו בנוסח “תבואו בשבוע הבא”, “עלי להימלך באשתי”, “אתם רואים שאני עסוק עם הלקוחות – בואו מחר או בסוף השבוע, או “עכשיו אתם באים? הן רואים אתם שאין קונים ואין פודים; לכשיגדל הפדיון תבואו ואתן לכם”… התשובות לא נתקבלו על לבי והיו שהפתיעוני. פעמים עלתה בזכרוני אימרתו של ביסמארק, כי אין עם שישלם מס מרצונו, ואילו בישראל לא הכיס נותן, הלב הוא הנותן. הכרתי מקרוב את אחינו, ראיתים בבתי מסחרם, בבתיהם, הייתי מעורב בקהלם בבתי הכנסת; יהודים שהיו מאוגדים ב”אגודת ישראל" טענו “אם ה' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו”. סתם קמצנים יהודים קפצו בפשטות ידיהם מתת. אך נמצאו גם שביקשו להיראות כנותנים אלא שלא כיבדו את שטרותיהם ל“קרן היסוד”, או שבו ודחו את פרעונם. אז הרהרתי בלבי מה מרובים צרכי עמך ומה קצרה דעתם.

לא שקטתי עד שהזעקתי את ד"ר ליאון רייך, ראש ההסתדרות הציונית במזרח גליציה וראש הסיעה היהודית בסיים, באיגרת דחופה, לסטניסלאב. והרי תשובתו –

ד"ר ליאון רייך

ציר לסיים וארשה 25 בדצמבר 1923.

הסיים המחוקק של הרפובליקה הפולנית

עמית לדעה נכבד מאד,

אני מאשר קבלת מכתבך הנכבד שהותיר בי רושם מדכא. ידעתי כי בסטניסלאב אין העניינים הנוגעים לקרן היסוד טובים מאד, אבל לא תיארתי לעצמי שהמצב יהיה רע כל כך. אין אפוא עוד כל חשיבות לבוא לסטניסלאב להרצאה על קרן היסוד, כי על בואי לשם נמסר כבר מזמן לשם מסירת דין וחשבון פרלאמנטארי. עכשיו אין אני יכול לשנות זאת. אבל כדבר מובן מאליו אנצל את ההזדמנות לדבר על קרן היסוד, ואחר כך אקרא לאסיפה מיוחדת לתכלית זו ואעשה מצדי כל אשר באפשר. לכן אסיר תודה אני לך על יוזמתך ומקווה לשוחח עמך אישית באותו עניין על להבא.

ובזה אני מביע לך את הוקרתי, בברכת ציון

רייך

אצ"מ תיק A257/68

ד"ר רייך אמנם קיים הבטחתו; הוא דיבר על לב העסקנים הציונים שיעשו למען קרן היסוד ביתר חריצות וביתר התמדה, ושהם – קודם כל הם עצמם – ירימו תרומות כמתחייב מעקרון “המעשר”. אולם אני, שידעתי עד מה כלות עיניהם של החלוצים בעמק יזרעאל לתקציב שיאפשר עלייתם להתיישבות, לא יכולתי להשלים עוד עם תרומות כה דלות ולסכומים הזעומים שניתנו ללא כל יחס ליכולתם של התורמים, אפילו הציונים שבהם. לכן הודעתי בתחילת פברואר 1924 ליונה רוזנצווייג, המנהל הכללי של הלשכה המרכזית לגליציה המזרחית בלבוב, שלא אוכל להמשיך עוד בתפקידי כמזכיר הוועד וכמנהל הלשכה של “קרן היסוד”. על מכתבי הנמהר השיב לי53 רוזנצווייג: –

קרן היסוד

הלשכה המרכזית לגליציה המזרחית בלבוב

לחבר מחם גלרטר לבוב י“ב שבט תרפ”ד

(1924) סטניסלאב.

חבר חביב,

את מכתבך קיבלתי ובאתי להודיעך כי מתנגד אני בהחלט שתתפטר מכהונתך דווקא בימים האלה. אין איש שיכול להיטיב להבינך כמוני. אלמלא לבי נטה לנימוקים כאלה, אני התפטרתי זה לפני שנתיים. עלינו למרות כל המכשולים לעמוד על המשמר ולהתאמץ להתגבר על כל המניעות וגם על האדישות הידועה של הציונים.

אין רשות לך להתפטר טרם שמצאת את ממלא מקומך ולו גם מצאת לא יכולת לעזוב את הלשכה ברגע זה כשד"ר זיגמונד הורוויץ, אשר קרה לו אסון כל כך גדול שרוי בצער ואי אפשר לדרוש ממנו שבשבועות הקרובים יתעסק בעניינינו. ובכן אני אסיר תודה ומכיר בזה שהקדמת במסירת הידיעה לי.

אני דורש ממך כי תעמוד גם בבחינה זו ותעבוד בלשכה לכל הפחות עד שנתראה ונוכל לנשוא ולתת בדבר זה פה אל פה.

הנני לוחץ את ימינך ודורש את שלומך,

חברך, יונה רוזנצווייג

ע' אצ"מ תיק A257/68

התורמים הקבועים ל“קרן היסוד” וגם החוגים שהיו בהם תורמים פוטנציאליים, הושפעו לרעה באותה תקופה מ“מחלוקת בראנדייס־וייצמן” בהסתדרות הציונית. זו הגיעה לכדי קרע בתנועה הציונית בארצות הברית בין קבוצת בראנדייס לבין קבוצת וייצמן שלא הביא ברכה לפעולתנו. בשנת 1920 זעק המפעל בארץ ישראל להון לאומי שיסלול דרך ליוזמה פרטית. קבוצת בראנדייס לא הסכימה עם הדרך לבניין הארץ כפי שנראתה לוועידה השנתית הציונית (1920) בלונדון. לא נדרשתי לעניין זה אלא כדי להדגיש כי מחלוקת מרה זאת באמריקה עוררה הדים שליליים בפולין. לעתים קרובות נשמעה הטענה: – אם באמריקה העשירה, השלווה, שלא טעמה טעם מלחמה, רבים הציונים זה עם זה בשאלת “קרן היסוד”, מה אנו בפולין, שטרם התאוששנו מפצעי המלחמה, מה אנו שנוכל להרים לה תרומות? כל אימת שיצאנו להתרים התריסו כנגדנו54 “האכסקוטיבה הציונית מתנגדת ליוזמות פרטיות”… פזמון זה שלא היה לו כל שחר במציאות נעשה שגור גם בפיהם של ציונים.

הוצרכתי להסביר מדי יום ביומו בשיחות ובאסיפות ש“קרן היסוד” הוא מכשיר פיננסי של “המדינה בדרך”; שכן בעלי הון פרטי לא ישקיעו את הונם לבנות נמל ולסלול כבישים. לא הם ייבשו ביצות או יכשירו קרקע להתיישבות. לא הם יקימו בתי ספר וישלמו שכר למורים, כי אלו הן משימות של ממשלה. הוא התפקיד שממלאה אצלנו האכסקוטיבה הציונית.

על מסילות ללב עמך, שנסללו באותם ימים מלמד המעשה במגיד שבא לעורר את הקהל ל“קרן היסוד”. הוא פתח בשבח יגיעתם של החלוצים בארצנו שהם לתהילה בפי כל ואמר – “אלא שאתם שוכחים כי יגיעה צריכה אכילה, שעל כן נאה הוא שאתם אומרים עליהם בלשון התפילה, ‘כולם אהובים כולם ברורים, כולם גיבורים’ אלא שלא נאה הוא שאתם שוכחים את ההמשך: ‘וכולם פותחים את פיהם’…”

שנים חלפו עד אשר התנערה “קרן היסוד” מקיבוץ פרוטות והעלתה את רמת הכנסותיה. המיפנה חל בשנת תרפ"ח (1928), כשהגיע לייב יפה לפולין. אך על זאת יסופר בהמשך.


מחלוקת ווייצמן־בראנדייס

המחלוקת בין חיים וייצמן ובין לואיס ד. בראנדייס השתקפה בעתונות היהודית בפולין והציבור היהודי ידע ושאל. לואי ד. בראנדייס, אמר זלמן שזר, היה יליד קאנטוקי בן קאנטוסקי מקובעי פרצוף דמותה של הריפובליקה האמריקאנית, נודע כפרקליט העם, את אנשי איסט־סייד אשר בניו יורק לא התהלך. על תנועת התחייה הלאומית־הציונית אשר באירופה, אף באמריקה לא שמע עד גיל העמידה שלו. ל. ד. בראנדייס (1856־1941) היה שופט עליון בשנים 1916־1939. היה מתומכי הנשיא וילסון ונמנה עם מקורביו. ב־1912 הצטרף להסתדרות ציוני אמריקה, לימים היה למנהיג התנועה הציונית בארצות הברית. בהשפעתו נקט הנשיא וילסון עמדה חיובית ליצירת בית לאומי יהודי בארץ ישראל, כפי שהתגלמה בהצהרת באלפור. ב־1919 ביקר בארץ. בוועידת לונדון ב־1920 הביע את התנגדותו להקמת קרן היסוד ולכינון הסוכנות היהודית ואז חל קרע בינו לבין חיים וייצמן בוועידת קליוולנד, 1921, אשר בה קיבלה הסתדרות ציוני אמריקה את תוכניתו של בראנדייס ותומכיו התפטרו מתפקידיהם בתנועה הציונית.

כבר בישיבת הוועד הפועל הציוני ב־6 באוגוסט 1919 אמר בראנדייס כי בעקב הקדחת, מצב הבריאות בארץ ישראל הוא כזה, שאין להעלות על הדעת עליה גדולה לפני שנייבש את הביצות. שאלת התברואה, שאלת האבטלה – אלה הדברים הראשונים שעלינו לעסוק בהם לפני שנעלה על דעתנו את עניין העליה ההמונית.

ל. ב. הסתמך על גנרל אלנבי שאמר לו: שמעתי שאתם רוצים להביא 50 אלף עולים, אם יבואו 50 אלף עולים, יהיה 50 אלף מתים.

בוועידת לונדון נפגשו שתי נוסחאות: נוסחת אירופה ונוסחת אמריקה, נוסחת מוטאלי – פינסק ונוסחת קאנטוקי, והכריעה עמדת וייצמן – היא55 התביעה הנמרצת לבניין ארץ ישראל ללא דחיות, לאלתר. אלמלא קרן היסוד, לא היתה קמה ההתיישבות העובדת, שהיתה לתשתית לקימת מדינת ישראל. (ראיתי להביא לפני הקוראים תמצית הסבר על המחלוקת האמורה).

בינתיים יזמתי שיחות עם הילל שפינדלר, שהיה ראש המשרד הארצישראלי בלבוב, שיחות שהניבו הקמת משרד ארצישראלי, כסניף המשרד הארצישראלי הארצי בלבוב בתחילת שנת 1922. בראש המשרד בסטניסלאב עמד ד“ר אנזלם שטרומוואסר יושב ראש ואני שימשתי מזכיר. העולים לארץ ישראל מבני העיר וסביבתה פנו מאז ואילך אל משרד זה לקבל עצה והדרכה. במרוצת הזמן התרחב הבסיס הציבורי של המשרד, וביוני 1923 נבחרה ועדה ארצישראלית שחבריה היו ד”ר אלכסנדר ריטרמאן כיושב ראש, ראובן פאהן ואני סגנים, שמואל גוטליב גזבר, ד“ר אנזלם שטרומוואסר – ראש המשרד ונטע שטוקהאמר מזכיר. הוועדה עשתה מאמצים לכלול בתחומי פעולתה את כל המוסדות והאירגונים שטיפלו בענייני הכשרה ועלייה לארץ ישראל. שליחי ארץ ישראל, רובם מחברי “הפועל הצעיר” שבאו לגליציה, סרו כפעם בפעם לסטניסלאב לבקר ב”חוות ריטרמאן", במסגרית החלוצים “ברזל” והיה זה אך טבעי שראו בי חבר קרוב; אני גם הולכתים אל ראשי הקהילה ואל ראשי הציונים בעיר.

הכשרת החלוצים ועלייתם לארץ ישראל הוצרכו לסעד הציבור. בעובדם כשכירי יום לא היה לאל ידם לאזן תקציבם למחיה וכלכלה, לא כל שכן קצרה ידם לשלם את כל דמי הנסיעה לארץ ישראל. בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה היו הבנים והבנות שעלו ארצה בבחינת ממרים פי אבותיהם ולא יכלו לבקש מהם הוצאות הדרך. העזרה לחלוצים היתה אפוא דבר בעתו. ביוני 1924 נתארגן ועד “עזרה”; היו מיוצגים בו המפלגות הציוניות, אירגון הסוחרים ובעלי התעשייה, הסתדרות נשים “רחלה” ואירגוני הנוער הציוניים.

העובדה כי בראש הוועד עמדו ציונים כלליים, מהם רופאים, סוחרים מכובדים ואנשי מעשה, שפכה אור מיוחד על החיים הציוניים בעיר. למרות חילוקי הדעות הקשים הושיטו הציונים הכלליים יד מסייעת לחלוצים. הם ביכרו את המעשה שברכה בו על פני ויכוחי סרק. “עזרה” היתה גשר שקישר בין הסתדרות “החלוץ” ובין הציבור.

כשם שצורכי מייבשי הביצות בעמק ישרעאל המריצוני לקיים מצוות עשה למען “קרן היסוד”, כך הוליכני “הפועל הצעיר” אל בית מפלגת העבודה הציונית “התאחדות” שנוסדה בעיר חודשים אחדים לפני הקונגרס הי"ב.

בסוכות תרפ“ב נבחרתי ליושב ראש ה”התאחדות" בסטניסלאב וחזרו ובחרו בי עד ראשית שנת 1926. באותה תקופה הצטרפו למפלגה מאות אנשים מבני עשרים עד שלושים שנה ומעלה, בחורים ובחורות מהשכבות העממיות, ובהם גם רבים מתלמידי בית הספר “שפה ברורה”, עובדי בתי מסחר, פקידים, רופאים ועורכי דין, בית המפלגה המה בערבים עד חצות. נתקיימו בו הרצאות, שיחות וויכוחים שנסבו על ענייני דיומא, – ואין ענייני דיומא אלא ארץ ישראל – וכן הושרו בו שירי ארץ ישראל שמשכו קהל רב. כך הפך בית המפלגה ברחוב קאזימיירז' 29 למעין “חצר” ארצישראלית.

זכור לטוב מאותה תקופה הגנרל סיר וינדהאם דידס, שכיהן כמזכיר ממשלת ארץ ישראל בשנים 1920 עד 1923. דמותו היתה יוצאת דופן בממשל הבריטי בהתגלותו כידיד נאמן לציונות. הוא היה ידידם האישי של וייצמן ובני ביתו. הוא יצא בגלוי ובתוקף נגד מניעת עליית יהודים לארץ ישראל. אחר כך יצא בשם ההסתדרות הציונית למסע הרצאות בפולין, בצ’כוסלובקיה ובארצות הברית. ב־1933 הוא הצטרף אל וייצמן לפעולה במסגרת “המועצה למען יהדות גרמניה”, להצלת הנוער היהודי מגרמניה ומאוסטריה. הוא זכור לנו באותה תקופה כאשר בא לפולין לפתיחת מגבית קרן היסוד. זכור לי איך קיבלה אותו יהדות פולין. הכל ראו בו ידיד נאמן ומסור ביותר לבית היהודי הלאומי, וידידותו אינה תלויה בדבר. דידס לא נמנע מהביע את דעתו ואכזבתו מאדישותם של היהודים לשיבת ציון; אותה הזדמנות היסטורית אשר – לדעתו – לא נוצלה. הוא אף הביע מורת רוח מקוצר הבנת המצב ההיסטורי מצד הציונים, שהיו – לדעתו, עסוקים יתר על המידה בחילוקי הדעות שביניהם ובפילוגים מיותרים.

מסגריית החלוצים “ברזל”

הצעתי ואף יזמתי בסוף 1921 הקמת מקום הכשרה מקצועית לחלוצים בסטניסלאב, תוך הרחבת המושג “חלוץ”. נימקתי הצעתי זאת בנסיוני בארץ ישראל, שראיתי אותה זקוקה לא לחקלאים בלבד אלא גם לאומנים טובים. הגשמת התכנית לא היתה קלה. בידוע כי ההכשרה החקלאית נעשתה לרוב באחוזות יהודיות ולא היתה כרוכה בהשקעות מיוחדות, ואילו הקניית מקצועות לחלוצים, מלבד היותה דבר חדש, הצריכה גם סכומים ניכרים.

הבאתי את הצעתי לפני ועד המפלגה. חברי הועד היו צעירים, אנשי עבודה שכירים שמושגיהם לא חרגו מתחום עיסוקם. ידעתי שיסכימו לכל אשר אעשה ובלבד שלא אהיה לנטל על כיסיהם. והנה ביום שבת אחד, בחודש כסלו תרפ"ב, לפני תפילת “מנחה” טיילתי עם חברי משה טייבר ברחוב באטורי. כשהגענו לקצה הרחוב הבחנתי במסגרייה וכל רעש אינו בוקע מתוכה. תמהתי – מסגרייה של גוי ושובתת בשבת? סרתי אל ביתו של הגוי ושאלתיו על מה ולמה אין הוא עובד. אמר לי שרוצה הוא למכור את סדנתו. הוספתי ושאלתי למחיר. השיב כי דורש הוא מאה אלף מארקים. אמרתי לגוי שאני קונה את המסגרייה על כל תכולתה. האם דיבור הוא דיבור? – שאל הגוי. עניתי כי אעמוד בדיבורי.

בשובנו הביתה שאלני משה טייבר מנין אקח כסף, מי יממן ומי ילווה לי. האזנתי לשאלותיו והחשיתי. למחרת בבוקר הלכתי אל ידידי מאיר שלאיין ובקשתיו שילווה לי מאה אלף מארק, כי אני קונה היום מסגרייה לחלוצים. נתתי בידו התחייבות על גבי פיסת נייר שכתבתי בגרמנית: “חוב56 על סך מאה אלף מארק, מנחם גלרטר”, בנוסח התחייבויותיהם של עשירים ובעלי בתי מסחר. מאיר שלאיין כבן שלושים, סוחר עורות וחבר ה“התאחדות”, (אחיו אליהו עלה בשנת תרע"ב (1912) לארץ ישראל), היה נדיב לב והופתע מתעוזתי ובכל זאת נתן לי את הכסף.

בתחילת ינואר 1922 קניתי את המסגרייה, קניתי צבתות, מפוח, מלקחיים, סדן, פטישים וכלים אחרים. אחרי שקניתי כל אותם כלי עבודה, שכרתי אולם ברחוב פיוטר סקארגה והזמנתי לשם גם בעל מלאכה. כעבור זמן־מה באו לסדנה שמונה צעירים והחלה בה העבודה. היתה זו המסגריה הראשונה לחלוצים בפולין שנועדה להקנות מקצוע לצעיר יהודי ולחנכו לחלוציות. בדיעבד הסכים ועד המפלגה ל“טרנסאקציה” שלי. אז פירסמתי ברבים שהוקמה מסגריה לחלוצים והציבור נדרש לעמוד לימינה, ויפנה אליה בהזמנות לעבודות ברזל שונות.

המתלמדים במסגרייה היו לא מבני סטניסלאב בלבד, אלא גם חלוצים צעירים מקולומייא, מנדבורנה ומהאליטש. על כן נדרשה גם הקמת מעון למגורים וליצירת הווי של חלוצים אחרי העבודה. המסגרייה התרחבה עד מהרה וקלטה עשרים תלמידים, דבר שהוסיף עלי דאגה לשיכונם. העזרה באה מצד ידידי ד“ר אלכסנדר ריטרמאן וד”ר אנזלם הלפרן, שמסרו ל“ברזל” את החצר של “מחסה לילד” ברחוב גולוחובסקי 11־13. בבית הקטן הותקן המעון והבית השני הוגדל והותאם לצרכי המסגרייה. הבית השלישי היה אחר כך מעונה של “גורדוניה”.

עזרת הציבור למפעל היתה מועטה. קמו לי מתנגדים מבין בעלי מלאכה, שטענו כי הם מקופחים בידי קבלנים ובתי מסחר סיטונאים שהיו מוסרים חלק מהזמנותיהם למסגרייה, משום שחניכיה היו עושים מלאכה כתיקנה ומוציאים מתחת ידיהם עבודה נקיה ומשובחת. המסגרייה קיבלה הזמנות לעבודות כי כיתתי את רגלי יום־יום אל סוחרי הברזל הסיטונאים שהיו ציונים. הם קיבלוני תחילה כהוזה ושאלוני במקצת תמיהה ובמקצת חיוך: “כלום רוצה אתה להיות מסגר? האם אתה משוגע? ומה אומר אביך?” עד מהרה התמחיתי בכלים מכלים שונים ובשמותיהם, כגון “שטאנצע” שבאתי לקנות. במרוצת הזמן שינו המתנגדים את דעתם והיו לחסידי, כי בינתיים רכשתי לי מעמד והשפעה בקרב “יד חרוצים” – אירגון בעלי מלאכה שהיו“ר שלה היה צבי (הרמן) אייגנפלד שתמך ב”התאחדות" תמיכה נאמנה.

הדאגה היומיומית לצרכי אנשי המעון היתה כולה עלי. החל מהשעה חמש בבוקר כבר הלכתי אל הקצב, שמכר בשר “כשר למהדרין” והבאתי בשר אל המעון. כך תירגלתי את רגלי לטיול בוקר, מהלך שעה הלוך ושוב מביתי. בדרך קניתי לחם שופרא דשופרא. במעון נשתהיתי עד שבע ודאגתי שישתבח בנקיונו בכל זוויותיו. החלוצים מבני העיר היו תושבי המעון לכל דבר, אולם לנו בבתיהם, שעל ידי כך “גדלה” יכולת הקליטה של המעון.

הנהגת המפלגה “התאחדות” מינתה ועד מנהל למסגרייה ולמעון למן יומם הראשון. אחד מחברי הוועד היה גזבר ואחר מנהל פנקסים. “ועדת הביקורת” שבחרה “התאחדות” באסיפתה השנתית הרחיבה את ביקורתה גם על המסגרייה והמעון.

דאגות היום־יום לתקציב ולמימון היו מנת חלקי. הייפלא שהמחסור בכסף היה כמחלה כרונית? הרי מעולם לא הערכנו שההכנסות מעבודות המסגרייה תכסינה את כל ההוצאות. וכך נאלצתי פעמים רבות לבקש מידידי הסוחרים “גמילות חסדים” כדי שאוכל לשלם למאפיה או לחנות המכולת. גם אל הורי הגיעו שמועות ורינונים: “למה צריך בנכם גמילות חסדים?”… שהרי עבדתי בערב כמורה בבית הספר “שפה ברורה”; והאמת ניתנה להיאמר שמעולם לא אמרתי כי אני צריך לגמילות חסד בשביל “ברזל”, כי למסגרייה לא היו נותנים, ואילו לי נתנו והחזרתי תמיד.

ידיד טוב ומיטיב למפעל היה ברל’י שטוק, הוא דב סדן, שהיה בא ממרכז “החלוץ” בלבוב, יושב ימים ולילות במושב החלוצים ומסייע להם בגיבוש חייהם הרוחניים, בהכשרתם הרעיונית והחלוצית, בלימודי הלשון העברית, דברי ימי ישראל ותולדות הישוב בארץ ישראל, כשהם קובעים להם עתים לתורה ביום לאחר עבודה ובשעות הערב.

את ברל’י שטוק הזמנתי לא משום שהיה חבר מרכז “החלוץ”, אלא משום שהבחנתי בו שהוא אישיות מיוחדת במינה – תלמיד חכם, עילוי, חריף ובקיא, בעל זיכרון פנומנלי, בור סוּד שאינו מאבד טיפה, עושה מדרש פליאה למשנה ברורה, מאהיב על שומעיו את התורה וכל עצמו שופע חמימות וחן אנושי, מכאן סוד השפעתו.

הוראת העברית נעשתה שלא על מנת לקבל שכר בידי זכריה ויטנברג, ששימש מורה בבית הספר “שפה ברורה”. זכריה ויטנברג למד בשעתו בבית המדרש למורים בירושלים, היה איש אשכולות שלא היה לו בחייו אלא העברית והוא אחרון אביריה בעירנו. גדליהו גלר ממדריכי “גורדוניה” הגדיל לעשות לחינוכם החלוצי של החברים ב“ברזל” שפעם בלהט רב.

בשנת תרפ"ג (1923) עלו לארץ ישראל ארבעה מחניכי “ברזל” ובראשית שנת 1924 יצאה קבוצה מאורגנת בת שבעה עשר איש, בכללם גם שלוש חברות: ארבעה מהם היו בני סטניסלאב. שתי הקבוצות שעלייתם היתה על דעת המשרד הארצישראלי בלבוב, “גנבו” את הגבול; הם חצו את הנהר פרוט ליד שניאטין והגיעו לטשרנוביץ. משם הוצרכו להפליג באנייה לארץ ישראל מנמל קונסטאנצה.

בבוקר יום ששי אחד פרצו אל ביתנו שתי נשים, אימותיהם של שני חלוצים. הן פתחו בטענות ובאיומים עלי בנוסח “הם יושבים בטשרנוביץ בלי כסף לנסוע לארץ ישראל, ואתה חי לך בטוב”… הרגעתין והבטחתי לשלוח להן כסף. נתקשיתי להבין על שום מה עושים לי מהומות. כלום לא היתה זו חובתו של “משרד העלייה” בטשרנוביץ לקנות להם כרטיסי אנייה? כלום לא נמצאו בטשרנוביץ ציונים שיכלו לאסוף את הסכום הנדרש? גם אמי ששמעה את הדברים פנתה אלי בעדינות ובצער: – “אתה משכים קום למענם בארבע וחצי בבוקר, והאמהות באות אצלי הביתה לעשות לך שערורייה. למה לך כל זה, מוניו?”

למחרת היום, בשבת, הלכתי אצל שלמה ואקס (גיסו של צבי אחי) המנהל הכללי של “פאוושעכני באנק זויאנסקאווי” (אחד משלושת הבנקים הגדולים בסטניסלאב) וסיפרתי לו את המעשה שהיה בביתי. ביקשתי ממנו להעביר טלפונית מחר, ביום ראשון, מאתיים דולר לטשרנוביץ ואני נותן לך שטר שלי. ואקס ראה אותי עגום, ריחם עלי והבטיח לעשות רצוני. למחרת ביום ראשון בבוקר (הבנקים סגורים) הלך וטרח שלמה ואקס אל הבנק והעביר בטלפון מאתיים דולר לטשרנוביץ. אחרי כן “בראתי” (תרגום מילולי מיידיש) איכשהו מאתיים דולר והחזרתים לוואקס. שלמה ואקס היה ציוני פעיל שמיעט בדברים והירבה מעשים. לימים עבר לדרוהוביטש כמנהל סניף של הבנק הנ“ל. בשנת תש”ג (1943), כאשר הגרמנים הנאצים הוציאו את אשתו רגינה ואת שני ילדיו והובילום לקרונות המוות, שלח יד בנפשו. ה' יקום דמם.

באותו פרק זמן התחבטה הנהלת המסגרייה בבעיית איזון התקציב. הוועד המרכזי של “עזרה” בלבוב תמך בה וכן גם הקהילה בנשיאותם של ד“ר קארל הלפרן וד”ר אלכסנדר ריטרמאן, שהקציבה לה סכומים מסויימים. “ברזל” רכשה לה שם טוב בעיר ומחוצה לה והיוותה עמדה חלוצית חשובה. מינואר 1922 ועד מחצית 1926 נשאתי בעולה ובדאגותיה המרובות. יש לך סבלנות ברזל – אמרו לי סוחרי הברזל.

בשנת תרפ“ו (1926) חל מיפנה בהתפתחותה. מעתה הוסב שמה: “סדנאות למסגרות הסולל”, ובראשן עמד צבי גלרטר. הסדנאות, שהיו עוד בבתי “מחסה לילד”, שוב לא יכלו להיענות לכל הפונים אליהם. היה גם הכרח להנהיג שיטות לימוד חדישות: לא עוד הוראה מעשית של המקצוע בלבד, אלא גם הקניית השכלה כללית לתלמידים בנוסף על השכלתם המקצועית. במאבקו להרחבת החינוך המקצועי וביסוסו מצא לו “הסולל” סיוע רב בד”ר קארל הלפרן, שידו היתה בכל מפעל קונסטרוקטיבי. הוא הציע להעביר את הסדנאות לבית הפונדציה על שם אברהם ונחמה הלפרן ברחוב באטורי 11־א. בניין זה עמד הרוס מימי מלחמת העולם הראשונה והיה הכרח לשקמו כדי שיהיה אפשר לשכן בתוכו את הסדנאות ואת המעון.

בשנת תרפ“ח (1928) נתארגן ועד ציבורי ובראשו ד”ר קארל הלפרן וצבי גלרטר. תרומות הציבור וסכומים גדולים שהעניקו קארל הלפרן, פיליפ ליברמן, מינה (אשת קארל) בובר בלבוב, משפחת היילפרין בווארשה ועזרתם הרבה של ד“ר צציליה קלפטן וד”ר אברהם זילברשיין, איפשרו לוועד להחיש את הבנייה, וב־29 בדצמבר 1929 חגגו יהודי סטניסלאב את חנוכת הבית לסדנאות הממוכנות “הסולל”. מארבעים תלמידי הסדנאות דרו במעון עשרים. לפי דין וחשבון של סוף שנת 1929 היו הסדנאות בבחינת חי הנושא את עצמו וכיסו גם חלק מהגרעון של תקציב המעון. כך נפתרה בעיית הבית לסדנאות, אולם הדאגות לשכלולן הטכני ובעית הקיום של העובדים והחזקתם במעון הוסיפה להכביד על הנהלת המוסד. מוצא ממצוקה זו מצאנו בד"ר בנימין ליברמן ובסכומים הניכרים שתרם לסדנאות.

משנת 1926 עד דצמבר 1930 עמד בראש “הסולל” צבי גלרטר, שהקדיש לו מהתלהבותו ומסירותו והעלהו לגורם משפיע בציבור היהודי שבעיר ובערי השדה. “הסולל” תפס מקום חשוב ב“אגודה להפצת השכלה ממקצועית בין היהודים בפולין הקטנה” ונשיאתו ד“ר צציליה קלפטן חיוותה עליו את דעתה בעתון “כוויליה” מ־3 באוקטובר 1928 לאמר: “מאחורי סדנאות־המסגרות “הסולל” בסטניסלאב כמה שנות עבודה דרוכה, נאה ועטורה תוצאות טובות. קבוצות הנוער המאוחדות שם על ידי רעיון מדריך בחיי צוות ואחווה ותורה השיגו את מטרתם. רבים מהם כבר עובדים במקצועם כיום בארץ ישראל או בפולין”. צריך לציין כי תנאי העבודה הזאת היו קשים ביותר. כמו כן נשמעה גם הערכה ודברי שבח מפי נציג הג’וינט למרכז אירופה, ד”ר ברנרד כהן, שביקר במאי 1930 וראה את הסדנאות.

בסדנאות “הסולל” מילאה ה“התאחדות” תפקיד בשלושה תחומים: – בעזרה סוציאלית קונסטרוקטיבית, פרודוקטיוויזאציה ממשית בקרב הנוער ובהקמת מכשיר בשביל תנועת “החלוץ”. צבי הלר ואברהם זילברשיין דרשו מעל במת הסיים הפולני שהממשלה הפולנית תקציב סכומים ניכרים למען תאי “החלוץ”, ובכללם כמובן, המוסדות להכשרה מקצועית שבסטניסלאב.

הגיבוש הרעיוני ב“התאחדות”

פעילותי למען “קרן היסוד”, מסגריה “ברזל” ועבודתי בהוראה בבית הספר “שפה ברורה”, שתלמידי57 בו היו בני י“ח־כ' שנים, סייעה לי להרחיב את השפעתי בקרב הציבור וחיזקו את מעמדי במפלגה בעיר ובקרב חברי הוועד המרכזי בלבוב. המפלגה “התאחדות” היתה אז בראשית התהוותה. ידעתי, ויותר משידעתי אמרה לי תחושתי, ש”התאחדות" נועדה להיות מפלגה ציונית עממית שהאידיאות החברתיות שלה אי אפשר להן שיינקו מדוֹגמות סוציאליסטיות. הרגשתי היהודית לא יכלה לשאת את האידיאולוגיה של קארל מארכס, שפירסם דברי בלע וארס נגד היהודים ונגד היהדות.

“פועלי ציון ימין” נקטו עמדה מיוחדת ומוזרה: הם לא שקלו את “השקל”, לא הלכו אל הקונגרס הציוני ולא פעלו למען “קרן היסוד”. השפעת הקומוניסטים היהודים, בייחוד ה“סלון־קומוניסטים”, עשתה שמות בקרב התלמידים היהודים בכיתות העליונות בבתי ספר תיכונים ובקרב הצעירים בני השכבות העממיות. קומוניסטים אלה היו בני עשירים, חברי “השומר הצעיר” שלא קיבלו עליהם עול הגשמה עצמית בארץ ישראל ושינו את מגמתם. משימתם היתה לעורר שערוריות באסיפות ציוניות, לחולל מהומות באסיפות שהירצו בהן מנהיגים ציוניים או צירים לסיים. מעשים אלה הם לא עשו בעצמם, אלא בידי שליחיהם מדלת העם שדרו ב“עולם החדש” (שמה של שכונה “די נייע וועלט”), ברחובות בלוואדר, זדלמאיר וכו'.

חשתי כי הגיעה השעה לעורר את הנוער היהודי מבני עשרים ומעלה, לפקוח עיניהם כדי שיראו את המתעים אותם בסיסמאות שווא ובדברי בלע על העם היהודי ויקשיבו לקולה של הציונות. לפיכך הצעתי למפלגה שתערוך “משפט ציבורי” על הנוער היהודי.

ואמנם באחד מערבי החורף 1922 קיימה ה“התאחדות” באולם הגדול של הקהילה משפט ציבורי על הנוער היהודי. הורכב בית דין. האולם היה מלא עד אפס מקום וקהל רב58 הצטופף גם בחדרים הסמוכים, אך על הנוער עצמו לא קיטרגתי ולא פגעתי. את חיצי שילחתי בעיקר ב“סלון־קומוניסטים”. שאלתי למה גורמים הם שישלחו את הצעירים אל בתי הכלא החשוכים לחיות כמתי עולם ומסיתים אותם נגד העלייה לארץ ישראל? למה מעדיפים הם עינויי גוף וחדלון נפש ב“בריגידקס” בלבוב וב“פאוויאק” בווארשה (שמות בתי סוהר הידועים לשימצה) על ייבוש ביצות בעמק יזרעאל תחת שמיה של ארץ ישראל. דיברתי יידיש. הסתייעתי במאמרי חז"ל, במדרשים, ובזמרת הארץ שהבאתי מארץ ישראל וסיימתי בעברית: “עמי, מאשריך מתעים ודרך אורחותיך בילעו” (ישעיה ג, יב). חבר השופטים, שהורכב משלושה עורכי דין צעירים, שמע את הקטיגור, את העדים ואת הסניגור, פסק דינו ולא זיכה את הנוער.

המשפט היכה הדים בציבור היהודי ובעקבותיו נהרו צעירים רבים אל המפלגה “התאחדות”. הצעירים בני הי“ח אורגנו בקבוצה שנקראה “צעירי התאחדות” והייתי מדריכם. פני “התאחדות” בסטניסלאב קיבלו בהדרגה צבעים טבעיים; המפלגה התרחבה והתחזקה, אף העמיקה את החינוך הרעיוני בתוכה. בוועד המרכזי של “התאחדות” בלבוב רבו הוויכוחים וההתנגשויות בין החברים, – נתן מלצר ונתן בריסטיגר היו סוציאליסטים דוגמטיקנים; מרדכי ויזל, קופל שווארץ, אברהם זילברשיין היו גמישים יותר; צבי הלר הציע לפתוח את שערי המפלגה. אני, שהייתי הצעיר ביניהם, שנאתי דוֹגמות אידיאולוגיות. בפעולותי הדריכוני רעיונות מורי ב”הפועל הצעיר". מכוחם נתחזקה השפעתי לא רק בסטניסלאב אלא גם בערי השדה וכן בקרב ראשי המפלגה בלבוב.

הוויכוחים עברו מלבוב גם לסניפים במזרח גליציה; במפלגה בסטניסלאב ובערי השדה נשמעו היטב דעותי, שנסמכו על מה שראיתי ועל מה ששמעתי בארץ ישראל. בשאלת הליכתנו לבחירות אל הסיים חיוויתי את דעתי, שאם מפלגתנו תהיה בעלת השפעה ובעלת מעמד בקרב הציבור היהודי, תימצא גם ארץ ישראל נשכרת, כי הרחוב היהודי לא יסלח לנו אם נפקיר אותו מדעת ומאדיקות לעקרונות נוקשים למפלגות־שמאל יהודיות עויינות לארץ ישראל.

מן החברים בערי השדה הייתי היחיד שנבחר כציר לוועידה העולמית השלישית של מפלגת העבודה הציונית “התאחדות” בברלין59. הוועידה נתכנסה ביום 10־17 באוגוסט 192260. ונקראה “הוועידה הפרוגרמטית”, מאחר שקבעה את הפרוגרמה ל“התאחדות”. באותה תקופה נפטר א. ד. גורדון (כ“ד בשבט תרפ”ב). הוא ציווה לחבריו שנת שתיקה אחרי מותו, והוועידה אמנם קיימה את צוואתו ולא הזכירתהו.

להלן סדר יומה:

(א) המצב בתנועתנו העולמית – דו"ח של המשרד הראשי

(ב) המצב בארץ ובעבודה – יוסף שפרינצק

(ג) בשאלת הפרוגרמה:

  • (1) מהות “ההתאחדות” – חיים ארלוזורוב

  • (2) עמדתנו בתנועת העבודה הציונית – אליעזר קפלן

-(3) יחסנו לתנועת העבודה העולמית – אברהם קצנלסון

(ד) דרכנו בציונות ובנין הארץ

  • (1) ארגון כוחות העם לבנין הארץ

  • (2) התיישבות וצרכיה הכספיים

יוסף שפרינצק פתח את הוועידה. לנשיאות הוועידה נבחרו: יוסף שפרינצק, אריה קובוביצקי, יעקב הלמן, אברהם לווינסון (וארשה), צבי הלר (לבוב); השניים האחרונים נבחרו מפולין לוועד הפועל החדש של ה“התאחדות”. כל באי הוועידה ציפו בדריכות לשמוע את משא דברו של ארלוזורוב.

ממסתו נחרתו בזכרוני בייחוד דבריו שתאמו את הלך מחשבותי באותה תקופה: “… כלום יכולים אנו להצדיק זאת כלפי עצמנו, ברגע זה להעסיק ולהטריח ועידה עולמית בבעיות קשות שאופיין תיאורטי, שהן זרות לחיים ולצרכי השעה? מצבה של תנועת העם כולו חמור מאד. ביתנו עומד בלהבות ועלול להתמוטט – ואתם אומרים שירה? פרוגרמה אנו צריכים בשביל “התאחדות”, אולם אין אנו צריכים דוגמות…” ובהמשך הרצאתו הוא ציטט אימרה של רמזיי מקדונלד, מנהיג מפלגת הלייבור באנגליה: – “the rigid dogmatist is a pest in politics” היינו הדוגמטיקן הנוקשה הוא רעה חולה בפוליטיקה.

בהרצאה אחרת, בוועידת פראג, אמר ארלוזורוב: “הסוציאליזם היהודי אינו יכול להתבסס אלא על שני אבות־טיפוס של עבודה פרודוקטיבית: האיכר ובעל המלאכה. מלחמת מעמדות רק לפי השקפות מארכסיסטיות אינה יכולה לפתור את בעיות החברה והמשק של העם היהודי. הדרך היא להעביר את המונות היהודים לעבודה פרודוקטיבית, בנתיבי הקואופרציה”.

מסתו של ארלוזורוב היתה לנו בבחינת התגלות. הוא העביר אותנו מעולם ההגות הנוקשה של הסוציאלדמוקרטיה האוסטרית אל מופת החשיבה הגמישה של מפלגת הלייבור. בפרוגרמה שנתקבלה בוועידה נאמר כי מפלגת העבודה הציונית “התאחדות” פותחת את שעריה לפני אנשים עמלים־עובדים (המונח “פועלים” בכללם) ולפני אנשים השואפים לעבודה61.

בוועידה נדון בכובד ראש ובהבנה רבה נושא “עבודת ההווה” (“תכנית הלסינגפורס”)62. הוועידה החליטה פה אחד כי על מפלגת העבודה הציונית “התאחדות” לייצג את שכבות העם העמלים בקהילות, במועצות העיר ובמוסדות המחוקקים הפרלמנטאריים של המדינות ושאין המפלגה בת חורין להתנער ממילוי חובת ייצוג זו. מהחלטות הוועידה שאבה “ההתאחדות” בפולין כוח ועידוד להחלץ למערכת הבחירות לסיים ולסינאט, בנובמבר 1922.

באחד מימי הוועידה נפטר בברלין דוד פרישמן ונטמן בבית העלמין ב“וייסנזה”. הוועידה הפסיקה דיוניה כדי שבאי הוועידה יוכלו לגמול חסד של אמת האחרון לסופר, שהיה גם מבקר, מתרגם ועורך “התקופה”, שהעשיר את עולמנו והרחיב את דעתנו. הערכה אמתית את דוד פרישמן העריך ד"ר נחום גולדמן, שביקר אצלו בבית החולים פעמיים לפני פטירתו וכאשר עמד ללכת הושיט לו את ידו ואמר כשהוא מחייך: “תאמר לי לשלום באופן יסודי, שמא זוהי הפעם האחרונה שהינך נפרד ממני”. (ע' במדור “אישים”: דוד פרישמן, 1922, בספר “בדרכי עמי”; הספריה הציונית ירושלים, תשכ"ט 1969).

בשובי לסטניסלאב הרציתי על הוועידה באסיפות חברי המפלגה בעיר ובערי השדה ושיננתי לחברים את משנתו של חיים ארלוזורוב: הסוציאליסם היהודי העממי. מעתה ואילך היה ארלוזורוב מורה דרך ל“התאחדות” ומדריכה המדיני. באותה ועידה נתעמקה זיקתי אל “הפועל הצעיר” ולראשיה.


הבחירות לסיים הפולני

כשהגעתי הביתה קראני אליו ד“ר אלכסנדר ריטרמאן. הוא סיפר לי, בלשונו הפסקנית והמחוספסת, שהורכבה “ועדת בחירות אזורית” לבחירות לסיים הפולני שיתקיימו בנובמבר 1922, וכי אני, יושב ראש המפלגה “התאחדות” אשמש גם חבר בהנהלה המצומצמת של “ועד בחירות”. “לפנינו עוד חודשיים זמן והשעה דוחקת כי אנו מוכרחים להכות אחת ולתמיד באדמונד ראוך. הרשימה שלנו מספר 17 מוכרחה לנצח. מעתה ואילך אתה רתום לעגלה כמונו; מעתה אין לנו יום ואין לילה”. לא היה בי כל ספק שחייב אני לפעול בכל מרצי ובכל הלהט הציוני שבי. ראיתי את העשייה למען נצחון הרשימה הציונית המאוחדת מספר 17 כמצווה ציונית שאסור לי להתנער ממנה. נדרשתי לנאום בבתי כנסת, ב”יד חרוצים“, באסיפות ב”בית העם" לפי שנעשיתי נואם “מלהיב המונים”. נאומי היו רצופים ציונות, ארץ ישראל וחלוציות. ניצלתי את ההזדמנות להביא אל העם את חזונו של הרצל, את תורתו המעשית של וייצמן ואת משנתו של א. ד. גורדון וביחוד את הכורח באחדות העם תחת ההנהגה של דגל הציונות.

איזור בחירות סטניסלאב מספר 53 הקיף את המחוזות: סטניסלאבוב, טלומאטש, בוהורודטשאני, נאדוואָרנה, קולומייא, הורודנקה, שניאטין, קוסוב, פעטשענישין. נמצא שהייתי נוסע להרצות, לנאום גם בערי השדה. בראש כל הרשימות מספר 17 בכל אזורי בחירות גליציה עמד ד“ר ליאון רייך ראש ההסתדרות הציונית במזרח גליציה; במקום השני עמד באזור 53 ד”ר הנריק רוזמרין, עורך העתון היומי “כוויליה”; במקום השלישי – ד"ר אברהם אינזלר, עורך דין בלבוב; במקום הרביעי – רוזה מלצר מלבוב.

למעשה יכולתי להסתפק באזור סטניסלאב במסע הבחירות, אך מיהרתי לעזור לחברי, ד"ר צבי הלר, שהיה שני ברשימה באזור הבחירות שלו, שהקיף את המחוזות: טרנופול, זבורוב, טרעמבאוולה, סקאלאט, פודהייצה, טשורטקוב, בוטשאטש, הוסיאטין, בורשטשוב, זאלעשטשיקי.

הבחירות לסיים ולסינאט שהתקיימו בכל מדינת פולין, בראשית נובמבר 1922, יצרו אפשרות להפגנת עמידתם הלאומית והעצמאית של היהודים. הבחירות היו דמוקראטיות, חופשיות, חשאיות ובהשגחת שופטים ובהנהגתם. סיבות שונות גרמו שלא היתה רשימה יהודית אחת. בקונגרס פולין היתה, ביוזמת יצחק גרינבוים, רשימת “הגוש של המיעוטים הלאומיים” – מספר 16. ואילו במזרח גליציה, שמפאת הנסיבות נמנעו בה האוקראינים בהמוניהם מלהשתתף בבחירות (הממשלה ניסתה, אמנם, להכניס לסיים נציגים רותניים, מאנשי סידור טוואֶרדוכליב, אך זה נרצח בידי קנאי בני עמו); ניתנה, אפוא, ליהודים אפשרות לבחור מספר רב של צירים, רב מכפי שהגיע להם. הרשימה היהודית נקראה “רשימת הוועד למפלגות הלאומיות־יהודיות המאוחדות – מספר 17” ואיחדה את רובה של האוכלוסייה היהודית פרט ל“בונד” ול“פועלי ציון” שיצאו ברשימות נפרדות.

מחוז הבחירות 53, הוא מחוז סטניסלאב, נבדל מנקודת ראות יהודית משאר המחוזות שבמזרח גליציה, כי ניטש בו הקרב האחרון בין התנועה הלאומית־הציונית לבין שרידי המתבוללים. בלהבת בחירות זו נאבקו נציגי התנועה בשרידי התומכים ביסודות הרעועים של משטר הקנוניות של תקיפי הקהל שמשלו בחסדו של מושל המחוז. אלה לא העזו לצאת לקרב בגלוי והתעטפו באיצטלה של “הרשימה הדמוקראטית של האוּניה המדינתית, מספר 10”, שבראשה עמד אדמונד ראוך. חוגים פולניים מסויימים קיוו לקפח באמצעותו את הרשימה היהודית־הלאומית. מודעות מיוחדות בשם “הוועד היהודי לתמיכה במועמדות של אדמונד ראוך” קראו ליהודי העיר להצביע בעד רשימה מספר 10.

מבין אסיפות העם הרבות, שנערכו בידי ועד הגוש היהודי הלאומי, תיזכר ביחוד האסיפה ב“בית העם”, שנאם בה ד"ר דוד שפינדלר־מנור עורך דין מקאלוש (נפטר בתל אביב). הוא היה נואם מזהיר אשר רב היה חלקו בשילהוב האווירה הציונית שאפפה את הציבור. באסיפה נאמתי גם אני. הנאת ראייה ושמיעה לא הסיבונו למושל המחוז שהיה אנטישמי מרושע, כשחלונות משרדו פנו אל חצר “בית העם”. משם ראה את הנעשה וחרק עלינו בשיניו.

לשיא התלהבותו הגיע הציבור היהודי בשעה שביקר בעירנו ד"ר ליאון רייך, ראש הרשימה מספר 17, ב־22 באוקטובר 1922. אלפי יהודים יצאו להקביל את פניו בתחנת הרכבת וכששת אלפים איש באו לשמוע את נאומו באסיפת עם תחת כיפת השמים63.

והנה הגיעו ה־5 בנובמבר 1922, יום הבחירות לסיים, ויום 12 בנובמבר, יום הבחירות לסינאט. בכל רחבי המדינה ניצחו הרשימות מספר 16 ומספר 17. פירוש הדבר שהיהודים בפולין הביעו את אמונם בתנועה הציונית ובמנהיגיה. בעד רשימת ראוך הצביעו 2619 איש בלבד, בכללם גם פולנים, והיא לא השיגה אפילו מנדאט אחד. כך ירדה חבורה זו מעל הבימה. מבין שלושים וארבעה הצירים היהודים בסיים נבחרו חמשה עשר ממזרח גליציה; אזור הבחירות סטניסלאב היה האזור היחיד בפולין, שנבחרו בו לסיים שלושה צירים ציונים.

ניהול הבחירות הופקד בידי ד“ר אלכסנדר ריטרמאן, ד”ר אברהם מגנט, ד“ר אליהו זאסלאווסקי, ד”ר דוד מגנט (ציונים כלליים), דב בריש וייס וראובן פאהן (מזרחי), צבי גלרטר, מנחם גלרטר (“התאחדות”) ושרה ריטרמאן (הסתדרות נשים ציוניות “רחלה”).

ראוי להדגיש כי הבחירות נערכו ביושר, בטוהר וללא פגם. בראש ועדת בחירות שבכל מחוז עמד שופט בית המשפט המחוזי. בני המחוז ידעו את נבחריהם ואת ציריהם לסיים ולסינאט. הציר שנבחר הכיר את בוחריו ושירת אותם בכל עת שנתבקש לכך; “בכל עת” משמע במקרים כגון אותן פעמים שבאתי בשעה 5.30 בבוקר אצל ד“ר צבי הלר בביתו, בלבוב, או בשעה עשר בלילה כשהמתנתי בתחנת הרכבת לד”ר אברהם זילברשיין, שהזעקתיו לאינטרוונציה אצל מושל הגליל בסטניסלאב.

התקווה והציפיות שפולין תהיה מדינה דומוקראטית מערב־אירופית היה להן על מה שתסמוכנה. עיני היהודים היו נשואות אל הסיים בהתכנס נבחרי העם בווארשה לבחור בנשיא למדינה. בהתאם לנוהג מקובל היתה זכאית כל מפלגה להציג את המועמד שלה לנשיאות, והמועמד שיקבל את רוב הקולות הוא הנבחר לנשיא. “גוש המיעוטים הלאומיים” הציג את מועמדו של הפרופסור בודואן־דה־קורטנה, מלומד פולני ידוע ובלשן מפורסם, בעל השקפות מתקדמות וליבראליות. לאחר ההצבעה החמישית נותרו שני מועמדים: פרופסור גבריאל נארוטאֶוויטש, המועמד של סיעת האיכרים השמאלית (“ויזוולניה”) והרוזן מאוריצי זאמוייסקי, המועמד של האגף הימיני, שהיה גם בעל האחוזה הגדול ביותר בפולין. נארוטאוויטש כיהן כפרופסור בפוליטכניון בציריך, והיה מלומד בעל שם עולמי. הוא היה הראשון שהקים תחנות חשמל חשובות והיה גאוותה של פולין. בעד נארוטאוויטש, ששימש זמן קצר קודם לכן שר חוץ, הצביעו הצירים היהודים וציריהם של שאר המועוטים הלאומיים.

משנבחר גבריאל נארוטאוויטש התחיל מחול השדים שהחריד את אושיות המדינה הצעירה שהיתה אז בת שלוש. הריאקציה השחורה הגיחה מן התעלות והביבים, כי אחת מטרתה להפר את בחירת הסיים ולא להניח לו לנשיא הנבחר לשבת על כס הנשיאות הרם. העתונים הלאומניים כינוהו “הפרזידנט היהודי”. כל מצבורי הארס נפתחו לרווחה. “היהודים לא ימליכו עלינו נשיא” – שאגו האנטישמיים. שונאי ישראל הפיצו שמועות־כזב כי נארוטאוויטש הוא ממוצא יהודי וראייה לכך – שמו “גבריאל”.

הנשיא ידע כי מתנכלים להמיתו, אך הוא סירב לקבל כל הגנה שהיא. הוא לא דימה בנפשו שיימצאו פולנים שפלים, שיחללו את שמה של פולין בשפיכת דם אחים. ב־16 בדצמבר 1922, שלושה ימים לאחר השבעתו, נסע נארוטאוויטש, נשיאה הראשון של מדינת פולין, לפתוח תערוכה של תמונות בגלריה הגדולה לאמנות. כשנכנס לגלריה, שנכחו בה אישי התרבות של וארשה ואנשי הסגל הדיפלומטי, ניגש אליו צייר ובשלוש יריות הרגו בו במקום. הרוצח היה אֶלגיוש נייבידומסקי, פרופסור לאמנות.

חיש מהר התפשטה הידיעה בדבר רצח נארוטאוויטש בכל רחבי פולין. הרגשתנו היתה שאדמת פולין כולה נתרעדה. הכל חשו כי ביום ההוא ניכרה קבר לפולין, שקמה לתחיה אחר שלוש החלוקות במאה השמונה עשרה.

ב־21 בנובמבר 1919 החליטה ועידת השלום בפאריס שכל שטחה של מזרח גליציה עד לחופו המערבי של הנהר סאן (בלי פשמישל) ייתפש בידי צבאות פולין לתקופה של עשרים וחמש שנה. כשייתם פרק זמן זה יקויים משאל עם, שיקבע סופית למי ישתייך מזרח גליציה.

ממשלת פולין לא התחשבה בהחלטה זו וראתה את מזרח גליציה כחלק טבעי מפולין. למעשה היה זה מעשה סיפוח של מזרח גליציה. על כן הוכרזו הבחירות לסיים בווארשה גם במזרח גליציה. כמו כן ביטלה הממשלה את העיקרון של אי גיוס האוקראינים והיהודים במזרח גליציה לשירות בצבא פולין. בו בזמן החלו האוקראינים בפעולות טרור כגון הצתת אחוזות, התנפלויות של כנופיות מזויינות, רצח מועמדיה של הקבוצה הקטנה “חליבורוב”, שהפרה את חרם הבחירות.

רק ב־15 במארס 1923 החליטה ועידת השגרירים בפאריס סופית לאחד את מזרח גליציה עם פולין. אך הואיל והאוקראינים החרימו את הבחירות ולא השתתפו בהן, גדל מספר המנדאטים שנפלו בחלקם של היהודים. כך מתבאר כיצד מבין 34 הצירים היהודים בסיים נבחרו חמשה עשר ממזרח גליציה – בהם נפלו בחלקה של “התאחדות” שני מקומות בסיים – ד“ר צבי הלר וד”ר אברהם זילברשיין, ואחד בסינאט – ד“ר מאיר ביננשטוק64. שלושת הצירים לסיים ולסינאט יחד עם אברהם לווינסון, שנבחר לסיים מרשימת גוש המיעוטים הלאומיים בוולין, הקימו בראשית פתיחת המושב הראשון של הסיים את הפרקציה הפרלמנטארית של ה”התאחדות" במסגרת ה“קולו” היהודי, שהיתה הנציגות הפרלמנטארית הכללית של יהודי פולין בבתי המחוקקים הפולניים. בנשיאות ה“קולו” השתתף ד"ר אברהם זילברשיין מטעם סיעת “התאחדות”. הפרקציה הפרלמנטארית ראתה את עצמה כנציגות היחידה של העובדים היהודים בסיים הפולני.


ד"ר יעקב מאיר (מאכס) ביננשטוק

כחצי שנה אחרי הבחירות לסיים ולסינאט הוכתה המפלגה “התאחדות” וסיעתה הפרלאמנטארית בסיים מכה קשה במות ד“ר יעקב מאיר (מאכס) ביננשטוק. זכיתי להכירו בימים 18־20 בדצמבר 1918, כשהתקיימה הוועידה הראשונה של “המועצות היהודיות הלאומיות” מכל שטח הכיבוש האוקראיני, והוא נציג הקהילה סטרי נבחר חבר “המועצה הלאומית של יהודי מזרח גליציה”. ומסוף שנת 1921 עד מארס 1923 עמדתי בקשרים תכופים עמו. היה פדגוג חובק עולמות, ידען ספרויות עולם, בעל חוש פוליטי מחודד בשאלות הלאומים והמונים יהודים ראו בו מורה דרך. נולד בטארנוב (טורנע ביידיש) בשנת תרמ”א (1881) עיר ואם בציונות בגליציה, ערש “אהבת ציון” שהעמידה את ד“ר אברהם זאלץ עובד עם הרצל והוא סגנו בקונגרס הציוני הראשון. בטארנוב וממנה פעלה הקבוצה: מאיר ביננשטוק, ד”ר זאב (וילהלם) ברקלהמר וד“ר יצחק שיפר. מוצא אביו של מאיר קארל מביהמן; אמו רוזאליה לבית קנופף היתה מורה שניחנה בדמיון עשיר, בצמאון לדעת ובזיכרון להפליא. הבן ירש מאביו את המוצקות באופי ומאמו את הדמיון. כילד בן חמש היה מדקלם את שיריו של שילר. הצטיין כתלמיד מעולה בגמנסיום בטארנוב. כתלמיד הכיתה השישית היה חבר בסתר באירגון ציוני “התחיה”. יסד (190265) אירגון ציוני “מרים” לנערות ואירגון אקדמאים ציונים “בר כוכבא” ונבחר יושב ראש. אחרי בחינת בגרות נרשם (1901) באוניברסיטה בלבוב – פקולטה למשפטים, עבר לאוניברסיטה בקראקוב – פקולטה לפילוסופיה ולמד גרמניסטיקה. בקראקוב (קראָקע – קרוּקע) פעל במרץ רב כמזכיר אגודת אקדמאים “פשעדשוויט” (“השחר”) והשתתף בוועידה של האקדמאים הציוניים באוסטריה שנתקיימה ב־1903 בווינה. בוועידה נפגש עם ד”ר הרצל וקיים עמו שיחה. בקראקוב הוא מסייע לארגן אגודת נשים ציוניות “רות” ובטארנוב הוא מסייע להקים אגודה של יידישע האנדעלס־אנגעשטלטע און סובייעקטן – אגודה של העובדים היהודים בבתי המסחר.

כסטודנט צעיר התפלמס בשנינות ובחריפות עם קארול סובלסון, או קארל ראדק, יליד טארנוב, שהיה תלמיד יהודי אחד באגודת תלמידים “פרומייאָן” (קרן), ששאפה לעצמאות פולין. ב־1908 העניקה לו האוניברסיטה בקראקוב תואר “דוקטור” בשל מחקרו על המשורר היינריך היינה, ובשנת 1912 ניתן לו מינוי כמורה מדופלם בגמנסיון ממשלתי בעיר סטרי, והורה לשון וספרות גרמנית.

את מאמריו בכתבי עת “ווסכוד”, “מוריה” שיצאו לאור בפולנית בלבוב, שתו הסטודנטים היהודים בצמא, מאמריו מהווים פרק חשוב בתולדות הציונות בגליציה.

בשנים 1910־1914 התמסר לעבודה ספרותית ועתונאית. פרסם מאמריו ביידיש ב“טאגבלסט” בלבוב, בכתבי עת ספרותיים “רינגן”, ו“מילגרוים”, בבעיות הספרות ביידיש והתיאטרון היהודי. ממחקריו יצויינו “השפעת הספרות הגרמנית על יצירותיו הפיוטיות של יוליוש סלובאצקי” (וארשה 1909), על הבל ולסינג (1913). בייחוד נתפרסם ספרו בגרמנית “היהדות בשירת היינה” (Das Judentum in Heines Dichtungen) בתרגומיו לגרמנית “נייבוסקה קומדיה” מאת המשורר הפולני זיגמונד קראשינסקי, “ספר הסוס האביר והבית מתמוטט” ליאן קאספרוביץ, והספר “יזכור” לחללי השומרים בארץ ישראל. פירסם מחקר על השקפותיו האמנותיות של איבסן (לייפציג 1913); תרגם לפולנית מחיבוריו של קירקיגאר עם מבואות מיוחדים ופירסם שורת מאמרים בתחום הפדגוגיה. וכן תרגם לפולנית את שלום עליכם, את דינזון, את י. ל. פרץ.

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, הגיע עם פליטי גליציה לווינה, ב־1916 חזר לסטרי, ומאותו זמן נתן את עצמו – כולו לעבודה ציבורית וציונית. לאחר שהתפוררה הריפובליקה מערב אוקראינית והצבא הפולני כבש את מזרח גליציה, נאסר בידי השלטונות הפולניים שהעבירוהו (2.6.1919) ללבוב והושיבוהו בבית הכלא “בריגיטקעס” המפורסם ולאחר מספר שבועות קשים, והוא איש חולה וגיבן, שוחרר, והיה נתון עוד שלושה חדשים לפיקוח המשטרה.

וכאשר נוסד בידי מנהיגי הציונים בלבוב (1919) בית הספר התיכון היהודי־הלאומי66, זומן ביננשטוק כמורה ולאחר שנה מוּנה מנהלו. טובי המורים היהודים־הציונים הורו בבית הספר הזה, שהיה פארה של יהדות לבוב67. המורים, תוכנית הלימודים, האווירה בבית הספר, רוח הלימודים וההוראה ניתכנו בידי ד"ר מאיר ביננשטוק המנהל־המחנך. בזכותו נעשתה הגמנסיה בלבוב, רחוב זיגמונטובסקה 17, מופת לשאר בתי ספר תיכונים יהודים בגליציה. אשתו פרנצישקה שטקל, שנשפעה מחוג השלושה בטארנוב עסקה בעבודה ספרותית.

בוועידה ראשונה של “החלוץ” שנתקיימה בלבוב ב־5 בדצמבר 1919 נבחר יחד עם ד“ר יעקב ביקלס ועם ד”ר אמיל שמורק – לימים שניהם עלו לארץ – למרכז “החלוץ”.

עשה נפשות ליידיש במאמריו על מנדלי, י. ל. פרץ, יעקב דינזון, מוריס רוזנפלד, אברהם רייזין, שלום אש, א“צ גרינברג. הותיר תנובת עט גדולה, שפע מאמרים שונים על: אחד העם והרצל, אדולף שטאנד, א”ד גורדון, על האשה והציונות, על שמד מאונס, על חגים ומועדים, על יתומי ישראל, על ציונות וסוציאליזם, על ציונות העבודה.

מאיר ביננשטוק – הבעת פניו חדה והבטת עיניו חכמה ונוקבת – לא ידע כי נועדו לו אך ארבע שנות חיים שהיו השיא בארבעים ושתים שנות חייו. ביננשטוק היה מן האידיאולוגים המייסדים של מפלגת העבודה הציונית “התאחדות” בגליציה. ואף־על־פי שנמנה עם המפלגה “התאחדות”, ראתה בו יהדות גליציה דבּר, מורה דרך, מדריך, לוחם, וראייה לכך – הועמד בראש הרשימה מספר 17 בגליל לבוב בבחירות לסינאט בנובמבר 1922.

היה חבר הוועדה לחינוך ולהשכלה בסינאט. נפטר ד' ניסן תרפ"ג. מביתו בלבוב, ברחוב קופרניק, ליווהו המוני יהודים למנוחת עולמים.

מפי דב סדן רשמתי (בכ' תמוז תשל"ח): "לעניין ישיבתו בסטרי סיפר לי נפתלי זיגל, כי בימי שלטונם של האוקראינים, הלכו הוא וביננשטוק, ובעברם בגן העיר, עיכבם קצין אוקראיני והסיר את נעליהם והלך לו, והקצין היה מראשי השלטון בעיר, וביננשטוק היה מראשי המועצה הלאומית־היהודית.

וכן סיפר לי יצחק שיפר, כי הוא וביננשטוק וסובלסון (ראדק), בלמדם בקראקא, שכרו חדר והוסכם ביניהם, כי ינקו אותו ויסדרו אותו וכדומה על פי התור, אבל ראדק ידע תמיד להשתמט, ולהטיל את העבודה על שניהם. אמר ביננשטוק: הוא יהיה בינינו המנהיג של הפועלים והביא ראיות מהתנהגותו הדומה של לאסאל.

בניו של ביננשטוק: ראובן ותיאודור נתגלגלו ללונדון. ראובן היה בשבי הגרמני וברח ממנו – אני תרגמתי ספרו “ובינתיים שבי” ויצא ב“עם עובד”. הוא נפטר בלונדון. אחותו של ביננשטוק, שרה, היתה (ואולי עודנה) חברה בתל יוסף".


המאבק הציוני על נפש הנוער ובעלי המלאכה היהודים

תוצאות הבחירות לסיים ולסינאט נדונו בוועידה הארצית השלישית של מפלגת העבודה הציונית “התאחדות” במזרח גליציה, שנתקיימה ב־24־27 בדצמבר 1922 בלבוב, והשתתף בה מטעם המשרד הראשי של “התאחדות” בברלין, ד“ר אברהם קצנלסון. השתתפתי בוועידה כציר ונטלתי חלק פעיל בדיון על תוצאות הבחירות, שהטילו על המפלגה יתר אחריות להמוני היהודים אנשי העמל, בעלי מלאכה שלא הגדירו עצמם כנמנים עם מעמד הפועלים. בהחלטות הוועידה הודגש כי השתתפות המפלגה בבחירות היתה בהתאם לפרוגרמה שנתקבלה בוועידה העולמית בברלין. הוועידה בחרה בוועד פועל חדש ובנשיאות המורכבת מחמישה חברים: ד”ר נטע בריסטיגר (עורך דין), ד“ר קופל שווארץ (עורך דין) ד”ר נתן מלצר, יעקב רייזר מהנדס, ומנחם גלרטר כמזכיר כללי68; ד“ר אברהם זילברשיין וד”ר צבי הלר, מכוח היותם צירים לסיים, צורפו לנשיאות.

אנוכי סירבתי לקבל עלי את תפקיד המזכיר הכללי כי לא רציתי להיות עובד מפלגה המקבל שכר. העדפתי להיות בן חורין. במשך חודשים אחדים לא הירפו ממני עמיתי וידידי בלבוב. גם ד"ר אברהם קצנלסון, ראש המשרד הראשי של “התאחדות” בברלין הפציר בי במכתב (6 באפריל 1923) הכותב בין השאר –

“המשרד הראשי דן בשאלת המזכירות בגליציה המזרחית ודעתו היא שכרגע עליך לעשות התאמצות יתרה ולקבל על עצמך את הנהלת המזכירות הראשית בלבוב… אולם במשך החדשים הקרובים אין אנו יכולים לוותר על עבודתך בגליציה. אנו עומדים עתה לפני הקונגרס הציוני שיתאסף בראשון לאוגוסט ונחוץ להביא לידי סיום מוצלח את פעולת השקל… גם שאר הפעולות תלויות בעיקר באירגון המזכירות הראשית. אנו מקווים שלמרות כל הגורמים שמעכבים אותך בסטניסלאב, לא תסתלק בכל זאת מהעבודה האחראית שהבטחת לקבל על עצמך”.

הפעם לא קיבלתי מרות, אך המשכתי לקיים את המצוות הציוניות בשבתי בסטניסלאב. נרשמתי באוניברסיטה בווינה בפקולטה לפילוסופיה (הפקולטה למדעי הרוח) ולמדתי היסטוריה. הסטודנטים בפקולטה למשפטים ולפילוסופיה לא נתחייבו לישיבת־קבע על ספסלי האוניברסיטה ולשמיעת כל השיעורים, אך הם נתחייבו בקולוקוויום מדי סמסטר. אז מינתה הנשיאות את פישל ורבר מחורוסטקוב למזכיר כללי69.

ה“התאחדות”, שרצתה להרחיב את בסיסה החברתי, הלכה אל ציבור העובדים. היו מהם גם שהעסיקו פועלים שכירים ובכל זאת היו אנשי עבודה בעצמם, ולפי “פרוגרמת ברלין” הם נחשבו ראויים ומתאימים להיותם חברים במפלגה. נתגלה הכרח להפקיעם מהשפעת “אפיטרופסים” שמאלניים, לעודד בהם את הכרת ערך עצמם וזהותם היהודית־הלאומית, להקנות להם את תודעת ערך המלאכה ועבודת הכפיים, כדרך שראה אהרון דוד גורדון את המלאכה ואת העבודה, ולעשותם ציונים בעלי הכרה, בקיצור – לעשות “ציוניזציה” של “יד חרוצים”70. למעשה היתה זו יוזמתי שלי, אך המשימה הוטלה על ראשי ה“התאחדות” בעיר.

נציגי “התאחדות” בסיים, שראו את עצמם כמגיני מעמד בעלי המלאכה היהודים, נענו לכל קריאה של האיגוד “יד חרוצים” ועמדו לימינו. לעתים תכופות הזעקתי את צירי הסיים אברהם זילברשיין וצבי הלר לצורך אינטרוונציה אצל מושל המחוז, או אצל מושל הגליל והם הטריחו עצמם מווארשה או ממסעיהם בגליציה, לסטניסלאב, כשנסיעה ברכבת אקספרס מווארשה לסטניסלאב ארכה שתים עשרה שעות. בהגיעם הם קיימו שיחות עם משלחות שונות, השתתפו בישיבות ועד המפלגה, ביקרו במסגריית החלוצים “ברזל”, סיפרו על אודות התרחשויות בזירה המדינית בווארשה והביאו מחדשות העולם הציוני־המדיני בלונדון.

בהיותה נאמנה לדרכה הקדישה מפלגת ה“התאחדות” תשומת לב גם לפעולות חינוך והסברה בקרב חבריה. באולמי המפלגה היו מתכנסים מדי ערב בערב חוגי חברים וחברות צעירים ללימודים וקיימו שיחות על ענייני דיומא. לילות השבת והשבתות היו מוקדשים להרצאות ולוויכוחים בשאלות ציוניות וארצישראליות כשאני משמש ברוב הפעמים כמנחה. היו גם חברים שהיטיבו קולם בזמר והנעימו זמירות של שבת, ניגונים חסידיים ושירים ארצישראליים, שהשכיחו לשעה את מרירות הגלות.

מאז “ועידת ברלין” (1922) ניטש ב“התאחדות” ויכוח אידאולוגי בין שתי מגמות שהתבטא בשאלה אם על המפלגה להרחיב את בסיסה החברתי. השאלה נתחדדה בנוסח – היש במפלגה מקום ל“מנצלים” או לאו? איזהו מנצל? האם בעל מלאכה חייט או נגר המעסיק שניים או שלושה פועלים, או עורך דין שמעסיק שתי פקידות סאג’ר־קונציפיינט הם בחזקת “מנצלים”? נגד המגמה לייחוד המפלגה ל“מנוצלים”, היינו לשכירים בלבד, נטו אחרים לפתוח את שערי המפלגה לכל אירגון שנחשב חלש מבחינה כלכלית וחברתית, היינו גם בעלי מלאכה, סוחרים זעירים, אירגון הפקידים ואירגון נכי המלחמה היהודים וטענתה היתה כי מקומם ב“התאחדות”, כתפיסתם של צבי הלר, קופל שווארץ ואברהם זילברשיין; ואני תמכתי בגישתם ונאבקתי למענה מנקודת ראות ציונית. טענתי, כי מחובת “התאחדות” לקרבם ולהרחיב השפעתה עליהם כדי להוצאם מהשפעת ה“בונד”, שהתיימר לדבר בשם “יידישע מאסן” (המוני היהודים) והרעילם בשנאת ציון ובבוז לעברית. יחס “התאחדות” ויחסם של הציונים הכלליים אל שפת יידיש היה חיובי, ואילו ה“בונד” ו“פועלי ציון” התמידו ביחסם השלילי לעברית.

על מידת שיתוף הפעולה של חברי “התאחדות”, שהיו צירים בסיים, עם פעילי הסניפים, מלמד מכתבו של ד"ר אברהם זילברשיין אלי, המובא בזה כלשונו –

סיים71 הרפובליקה הפולנית

וארשה, 14 בדצמבר 1923.

חבר אהוב,

ביום ששי היה עלי לנאום בסיים ולפיכך לא יכולתי לנסוע לסטניסלאבוב והייתי עושה זאת בחפץ רב, כי השתוקקתי מאד להיות בסטניסלאבוב בפתיחת “יד חרוצים”. קראתי לך ביום רביעי לטלפון ואיני יודע מדוע לא באת, לכן שלחתי לך ביום חמישי מברק. איך עלה פתיחת “יד חרוצים”? אני מבקשך שתכתוב לי במפורט על המסגריה72 ועל החווה73 כמובן, סקרן אני לדעת איך התיישבו היחסים בינך לבין הכלליים74.

בינואר יתחיל לצאת לאור בוארשה עתון יומי ביידיש בעריכת אברהם לווינסון. העתון כולו בהשפעתנו ויהיה בטאון שלנו. אמצעים השגנו באופן כזה שהקימונו קואופרטיב של הסדרים, האדמיניסטרציה והמערכת. הסדרים בחלקם הם חברינו, אולם נצטרך לתת לקואופרטיב הלוואה לקניית נייר בסך 750 דולר, ומן הדין ש“התאחדות” תתן את ההלוואה. על מזרח גליציה יהיה לתת סכום זה – 100 דולר בערך, חושבני כי לאסוף סכום זה במזרח גליציה הוא דבר באפשר. עתון יומי בידינו עשוי להיות חיזוק רב למעמדנו.

בשבוע שעבר הייתי בסוקאל75 בפתיחת האולם של “התאחדות” התם. שוחחתי עם בעלי מלאכה, ונתארגן שם “יד חרוצים” ליד “התאחדות”. אירגון “התאחדות” בסוקאל הוא כמעט יוצא מן הכלל. סגן יושב ראש “התאחדות” הוא חייט, יושב ראש הוא ספּר; יש הרבה ספּרים, ועכשיו ניגשו לארגן צעירים העובדים בהדחת בקבוקים בבתי חרושת, דבר שלא יהיה קל, כי הם מאורגנים ב“בונד”. ב“התאחדות” שם יש הרבה כוחות פועלים מוּדעים, חסר שם רק אינטליגנט.

בלבוב עומדים אנו בגמר העבודות לבית ספר מקצועי תעשייני, במלוא הקצב ומקווה אני שבקרוב בניין בית הספר יהיה מוגמר ותהיה זאת עמדה חדשה בידינו. סובר אני שיהיה זה אקטיוו אמתי שלנו.

כתוב נא מה אצלך. שלום לבבי,

זילברשיין

תהליך ה“ציוניזציה” בקרב אירגוני “יד חרוצים” היה אטי. תקופה של עשרים שנה היתה כפי הנראה קצרה מכדי לחול בהם שינוי יסודי. “התאחדות” היתה המפלגה הראשונה שהביאה אל בעלי המלאכה היהודים את הציונות כתנועה עממית ומכאן השפעתנו על חייטים, ספּרים, אופים, נגרים ופחחים שיהיו תורמים לקרן היסוד.

עד תרצ“ד (1934) היה אירגון “יד חרוצים” בסטניסלאב נתון להשפעתה המכרעת של “התאחדות”. סייע לנו בכך צבי (הרמן) אייגנפלד, היושב ראש של “יד חרוצים”. אין בדעתי לעסוק בתיאור המצע האידיאולוגי של מפלגת העבודה הציונית “התאחדות” מאחר שכבר נכתב על כך בפירוט76. בדין הוא שאוסיף אך זאת: – לפני “ועידת ברלין” וגם אחריה נסרו בחלל עולמנו היהודי מושגים ומונחים מתחום האידיאולוגיה הסוציאליסטית, – סוציאליזם מהפכני, מלחמת מעמדות, אינטרנציונאל שני, פרולטריון, מארכסיזם, מטריאליזם היסטורי ואידיאליזם היסטורי, חברה סוציאליסטית בארץ ישראל77, שילוב סוציאליזם בציונות ועוד כיו”ב סיסמאות. הוויכוחים שניטשו בין הדוברים למיניהם, כל אחד לפי דפוסי השקפתו, לפי האינטרס החברתי שלו, כוח הבעתו או להט מזגו, או מידת שנינות פילפוליו, היו סוערים ומרים ולעתים קרובות גם נטולים מן המציאות לפי ששכבות העם היהודי בפולין, החזקות כביכול, נידלדלו מיום ליום מחמת המשבר הכלכלי ולא יכלו להיוושע מלהטוטי הניסוח של ההחלטות בוועידות. לעתים קרובות לא מצאתי טעם שאשתלב בוויכוחים מופשטים “פרוגרמתיים” על קוצו של יוד אידיאולוגי כביכול, כי לא מצאתי בהם תרופה לחולי הרע שפשה ברחוב היהודי, הוא הקומוניזם. הוא התפשט בבתי ספר תיכונים ונלכדו ברשתו אלפי צעירים וצעירות שביקשו לברוח מעצמם, מביתם ומהווייתם היהודית. דומה היה כי רבים מהם הוכו בעיוורון ובחרשות, רבים החלו להתיחס אל הוריהם בבוז, כינום “הטפילים” והתעלמו מהעובדה שאבותיהם נאבקים על פרנסת ביתם. רבים אף הגיעו לידי שנאת היהדות רק משום שהיא דת, שכן הדת78 היא “אופיום להמונים” וכו' וכו'.

המצב היה טראגי בכל גליציה ובפולין הקונגרסאית. “התאחדות” נקראה לעמוד בפרץ ולעצור בעד הנוהרים לעבר הדליקה שפשטה. התרעתי אז יומם ולילה כי לא ב“פרוגרמות” ולא במלל נציל את הנוער היהודי, אלא בחזון תחיית היהדות בארץ ישראל, ברעיונות הצדק והמשפט החברתי כפי שחזו אותם נביאי ישראל, ואינם בהכרח נחלתו הבלעדית של הסוציאליזם המהפכני. שכן סוציאליזם זה לא מנע את שפיכות נהרי נחלי דמה של היהדות במלחמת העולם הראשונה. כלום לא הוכיח יחסה של הסוציאל־דמוקראטיה האוסטרית של אוטו באואר וקארל רנר את אדישותה ואיבתה אל הלאום היהודי? עיקר טענתי באותם ימים היתה כי מרכז הכובד של הבעיה אינו ביחסו של העולם החיצון אלינו, אלא בנו, ביחסנו אל עצמנו, בזיקתנו אל עצמיותנו היהודית ואל עצמאותנו כעם בארץ ישראל. העיקר הוא ביצירה ובמעשים – עוד בית ספר עברי, עוד הכשרה חלוצית, עוד בית ספר מקצועי, עוד תרומות לקרן היסוד ולקרן קיימת לישראל, עוד אירגון נוער ציוני ועוד קהילה ציונית ועוד עולים לארץ ישראל, – זו האידיאולוגיה המעשית שהנחתה אותי, אלה היו עיקרי דברים שהשמעתי השכם והערב בדיוני ועידות ובשיחותי עם בני הנעורים. פשט ופלפול סרק – פשט עדיף. ד“ר מיכאל רינגל, שהיה מן הבולטים מבין ראשי הציונים הכלליים במאמרו ב”פאלק און חלוץ“, שיצא בלבוב, לרגל “שבוע החלוץ”, בסיון תרפ”ז (יוני 1927) היטיב לבטא בלשונו הציורית את מאבקנו: “ריאליזם של חיי היצירה בארץ ישראל הורג דימגוגיה של מליצות, כשמש המשמידה חידקי שחפת”.

יהודי פולין היו ערנים והתעניינו במה שנעשה בארץ ישראל. הם שאלו, תמהו וביקשו לדעת מה פשר “החיים המשותפים” בקבוצות מסויימות, מהו חינוך ילדים משותף, על שום מה הסגידה ל“פרוליטרון”, ולא רק ב“פרקציה”, מה טעם לוויכוחים בארץ ישראל שבין “הפועל הצעיר” ובין “אחדות העבודה” בשאלת “מלחמת המעמדות”. הרושם שנתקבל היה שהמתווכחים בארץ ישראל הסיחו את דעתם כליל מהדי ויכוחים שנשמעו בקרב היהודים בפולין. ברטרוספקציה איני יכול להשתחרר מההכרה כי אותם ויכוחים, שקיבלו משמעות מחרידה נוכח גורל היהודים ברוסיה, הבהילו והרתיעו יהודים “בורגנים” רבים מלעלות לארץ ישראל. עובדה היא כי יותר משהוויכוחים האידיאולוגיים ינקו ממציאות חיינו, הם ינקו מעולם האידיאות הזרות שלא התאימו לנו. בשכלם הישר טענו המוני יהודים כי אין עדיין בורגנות בארץ ישראל וכבר מחוללים בסערת הוויכוחים את “מלחמת המעמדות”.

גם אגדות־כזב ובדותות נפוצו שהציונות מנשלת את הפלאחים הערביים מעל אדמתם.

סיפורי בדים אלה הפיצו קומוניסטים יהודים, תוך כדי קריאות בינתיים כשרצו לעורר שערוריות באסיפות עם. רבות עמלתי לקעקע אותן בדותות זדון על נישול הפלאחים שמקורן בתעמולת הכזב של מוסקבה; הסברתי כי מבניין ארץ ישראל יוצאים הפלאחים הערביים נשכרים.

מן הראוי לדעת, שכבר בשנת 1920, בימי מאורעות דמים בירושלים, קמו פובליציסטים ערביים בירושלים על היהודים, על העם היהודי ועל הציונות, הם הפיצו דברי שיטנה ארסית נגד הציונות. לא נפחדנו, ולא נסוגונו מפניהם אחור, והגענו עד הלום.

האמת היא שהערבים הלאומנים (כולם לאומנים) ויתרו על טובת ההנאה הכללית ועל התקדמות חברתית כשהן באות מפאת עליית היהודים והשתרשותם בארץ ישראל אשר אותה הם רואים כמולדתם. הערבים, ובפרט האינטליגנציה שלהם, ראו עצמם נעלבים – נפגעים שאנו רואים אותם – לדעתם – נחותים, המוכנים למכור את רגשותיהם הלאומיים בנזיד עדשים.

הערבים בארץ ישראל גם לא שעו לעצותינו הטובות שיעזבו מרצונם הטוב את פלשתינה (א"י) ושילכו אל הארצות הערביות השכנות להשתקע שם בין אחים ובתוך אחים (אלה היו דעותיו של ד"ר אברהם שבדרון).

ומעגל הקסמים מתמשך והולך עד שהגענו לאוטונומיה!!! פרי ועידת קמפ דייויד.


הקמת “גורדוניה” כתנועה עצמאית

היה זה באחד מערבי החורף של שנת תרפ“ב (1922) כשכינסתי ב”בית העם" בסטניסלאב קבוצת צעירים של תלמידי בתי ספר תיכונים ונערים עובדים וסיפרתי להם מעשה באהרן דוד גורדון ובאליעזר יפה, וביוסף בוסל, וביוסף ברץ, שהיו מסובין בדגניה, והפלגתי בשבחי א. ד. גורדון. באותו ערב, שקדמו לו ערבים רבים של פגישות ושיחות ארוכות התגלגלה שיחתנו על השאלה – מה יהא79 על הנוער היהודי. זה היה זמן לא רב אחרי שנוסדה הסתדרות נוער “צעירי התאחדות”. באותן שיחות עוררו את תשומת לבי עיניו של בחור צעיר ששאלו “לאן”? שמו היה גדליהו גלר. הוא לא הסתפק במה שנאמר בשיחות ולעתים קרובות התלווה אלי בדרכי לביתי. לא חצצה כל מחיצה בינינו. כשהאזין לי ראיתי בו כי הוא מבין לרוחי וכשהקשבתי לדבריו שררה בינינו קירבת נפש והבנה הדדית. ברור היה לנו כי מגמת “התאחדות” לא היתה להקמת אירגון נוער מפלגתי במשמעו הצר של המושג. אולם במרוצת הזמן נתעוררו בקרב “צעירי התאחדות” חששות שמא יראה בהם הנוער מכשיר בידי המפלגה, דבר שעלול היה להיראות כפגם ומעצור להתפתחות ארגונם כתנועת נוער. מנסיוני ב“השומר הצעיר” ובהיות לי זיקה טבעית לנוער ולתנועות נוער, טיפחתי בקרב “צעירי התאחדות” את השאיפה להיפרד ממסגרת המפלגה.

כעבור שנה, בכ“ד בשבט תרפ”ג (1923) כשתמה שנת השתיקה הצעתי באסיפת “צעירי התאחדות” לקרוא לארגון הנוער “הסתדרות נוער על שם אהרן דוד גורדון”, ולהכריז על עצמאותה. הצעתי נתקבלה. וכך קם הגרעין הראשון של התנועה על שם גורדון בעולם היהודי. אור תורתו של א. ד. גורדון, דרכו בהגשמה ומופת חייו הורו מגמה חינוכית שתחילתה היתה בגליציה ואחר כך התפשטה בפולין כולה, ועד מהרה קמה הסתדרות הנוער “גורדוניה”, שהתפתחה לתנועת נוער רחבה ומקיפה.

מאותה שעה ואילך שאפה “גורדוניה” לאמנציפציה, מבלי להחליש את זיקתה הרעיונית ל“התאחדות” כמפלגה ציונית חלוצית עממית ולמפלגת “הפועל הצעיר”.

ידועים ומקובלים היו עלינו דברי אהרן דוד גורדון שרשם לעצמו “כיבדתי את כל ההולך בשתיקה, וכך הייתי רוצה שיתנהגו עמי. הרוצים לכבדני – יכבדוני בשתיקה. לפחות שנה אחת לא ידברו ולא יכתבו עלי כלום”. עתה, משנתקיימה משאלתו זו בשנת שתיקה, הזמנתי את אברהם לווינסון, שהיה באותו פרק זמן ציר בסיים, להרצאה על אהרן דוד גורדון. בכ“ד בשבט תרפ”ג (1923) נערכה הרצאתו באולם התיאטרון “מוניושקו”. קהל של אלף וחמש מאות יהודים התכנס בתוכו ועוד מאות אנשים לא נכנסו לאולם מחוסר מקום. אברהם לווינסון היה נואם מזהיר ומרצה מבריק בעברית וביידיש ליטאית־פיוטית. הוא הקסים את קהל הנאספים שהיה מפונק בשמיעת נואמים גדולים. בבקיאותו במשנתו של א“ד גורדון היה לווינסון אחד המרצים היחידים בפולין שידע לרתק קהל מאזינים בנושא זה. כמעט כל האינטליגנציה הציונית בעיר וכן רבים מערי השדה הגיעו להרצאתו. דברי אברהם לווינסון עשו רושם עז בעיר ופיסלו ל”גורדוניה" נתיבות את ליבות הנוער היהודי ואל תודעת הציבור ברחוב היהודי.

עיצובה וגיבושה של ההגות החברתית של “התאחדות” כמפלגה פוליטית ושל “גורדוניה” כתנועת נוער נתאפשרו מכוח הברית הציונית שנתרקמה בין חיים ארלוזורוב לבין אהרן דוד גורדון, אך ראשית התארגנותה הארצית של “גורדוניה” נעשתה בכינוסה בלבוב, בתרפ"ה (1925). מאותה שנה ואילך היה פנחס לוביאניקר (שנודע לימים כפנחס לבון בישראל) למנהיגה המוכּר של “גורדוניה” ומדריכה הרוחני. באותו כינוס ארצי הושם דגש על גיבוש אופייה החלוצי של התנועה ועל הידוק קישרי המפלגה עם הנוער.

בסטניסלאב פינתה מפלגת “התאחדות”, שחלשה על החצר ברחוב גלוחובסקי 13, בית אחד ל“גורדוניה”. והיה בכך סימן טוב, כי באותה חצר נמצאו מסגריית החלוצים “ברזל” ומעונה. עם הנהגת “גורדוניה” בשנותיה הראשונות נמנו אחי צבי גלרטר ואנוכי, משה ליליין, ישראל אילן כנציגי “התאחדות”; ישראל ביטמן, גדליהו גלר, מאיר מנדל ופרץ סלפטר היו הנציגים, נבחרי הקן, שהקדישו מאמצים רבים לתנועה בחינוך ובהסברה אידיאולוגית.

קורת רוח רבה הסב לי ההישג שהשגנו צבי אחי ואני בדצמבר 1924 – ליגאליזציה ל“גורדוניה”. סניף “גורדוניה” בסטניסלאב היה הראשון שהשיג אישור מהשלטונות לתקנונו, היינו אישור לקיומו הליגאלי. ומכאן דריכותו לקראת המועצה הארצית של “התאחדות” בלבוב ב־25 בינואר 1925. במשך שנתיים הספיקה התנועה להתבסס בשלושים מקומות במזרח גליציה. בפעם ראשונה היתה “גורדוניה” נושא לדיון במוסד עליון של המפלגה.

להלן כמה מהחלטות המועצה הקשורות ב“גורדוניה” ובמסגריה “ברזל” כפי שפורסמו ב“פאלק און לאנד”, ה' שבט תרפ"ה (30.1.1925):

(א) המועצה מביעה שביעות רצונה מייסוד אירגון נוער “גורדוניה” וקוראת לוועד הפועל החדש לתמוך בכל הכוחות בעבודתו של אירגון הנוער החדש.

(ב) המועצה מטילה על הוועד הפועל החדש לכנס עד ששה שבועות ועידה של כל החברים המטפלים בעבודה בקרב הנוער.

(ג) המועצה קובעת שהמסגרייה לחלוצים “ברזל”, שנוסדה בידי סניף “התאחדות” בסטניסלאב צריכה להיות נתמכת בידי כל המוסדות האחראיים של המפלגה.

מאחר שנהגתי לבקר במסגרייה “ברזל” מדי יום ביומו ערב ובוקר, סרתי גם אל הבית הסמוך, שהיה מעונה של “גורדוניה”, עד שהיו אומרים בעיר “גורדוניה זיצט אין חוּצר פון געלערטערס שלאסער ווערקשטעטא” (גורדוניה יושבת בחצר בית המלאכה של גלרטר). כך נעשיתי מעורב עם החברים הצעירים בשיחות על אודות ארץ ישראל ועיקרי דברי נסבו על משמעותה של חלוציות, על דגניה, ועל מופת דרכו של אהרן דוד גורדון, שהיה מוקד השיחות.

באותן שיחות השתתף באורח פעיל גדליהו גלר, שהיה ספוג עממיות יהודית; הוא השכיל לחדור אל השכבות העממיות והצליח להוציא משם נערים צעירים שהקומוניסטים היהודים פרשו לרגליהם את רשתם. בהיותו בעל השכלה כללית רחבה שרכש בעבודה עצמית ושקדנית, יכול היה להתמודד עם טעוניהם של קומוניסטים וסטודנטים באוניברסיטאות. הוא גם עבד בעצמו במסגרייה לחלוצים “ברזל”, ואחר כך בבית החלוצים בלבוב, וכך רכש לו השפעה ישירה על חבריו שהכירו בכוח האמת בהדרכתו. כאשר התחזקה “גורדוניה” בסטניסלאב, התחילה מקימה סניפים גם בערים ובעיירות הסמוכות. גדליהו גלר, שסבל דרך קבע מחסרון כיס אך שפע ממנו האור הזרוע של דגניה ונהלל, היה נודד ממקום למקום והביא אל הנוער את דבר התנועה; הוא הגיע ללבוב ונשלח גם ללודז לעבודה במרכז התנועה בפולין הקונגרסאית, וכך היה גדליהו גלר למשוּלח של “גורדוניה” בערים ובעיירות בוולין ובקונגרס פולין.

בכינוס הארצי הראשון שהתקיים בלבוב בתרפ"ה (1925), התייצבו נציגי “גורדוניה” מסטניסלאב בראש המאבק למלוא עצמאותה של התנועה ולשיחרורה מאפיטרופסותה של “התאחדות”; הם לא שללו את זיקת התנועה אליה ולא את ערכה ותפקידה של המפלגה בחיי הציבור. בהיותה תנועת נוער עממית, היו מעטים חבריה מבין תלמידי בתי ספר תיכונים. כשהגדירה את עצמה כתנועת נוער חלוצית ומגשימה היא העמידה מתוכה קבוצות הכשרה חלוצית שהלכו לדולינה ולביאלה שליד טלומאטש. ראוי לציין שקבוצות ההכשרה הראשונות של “גורדוניה” בפולין הוקמו ב־1925 בידי חבריה בסטניסלאב, שיצרו במאמצים גדולים ובתנאים קשים מאד מקומות הכשרה בערים ובעיירות בגליל. ביחוד הצטיין באירגון וביוזמה נתן שוואלב. הסניף בסטניסלאב שלח למרכז התנועה הגליצאית בלבוב את החבר מאיר מנדל, שתפש שם מקום בולט. הופעתה של “גורדוניה” כתנועה חלוצית החלה להשפיע על “החלוץ” בגליציה.

אנוכי המשכתי במאבקי נגד הסוטים והבורחים מעצמיותם והתיחסתי אליהם כאל תועים בדרכי החיים; השתדלתי להפנות את עיניהם לארץ ישראל, להגשמת האידיאלים החברתיים הקונסטרוקטיביים, והטיתים ל“גורדוניה”. ציירתי לעיניהם אידיאליזם מגשים בארץ ישראל, שיוצקים בו יסודות לבניין שלא הוקם עדיין; הפיכת הביצות לאדמה פוריה – זאת המהפכה שלנו.

ולפי שהיכרתי היטב מאות בתים יהודיים בעיר, יכולני לומר כי הבנים להורים משכבות עממיות היו בעומק ליבם יהודיים יותר מבניהם של הורים אמידים. בני העניים לא הגיעו ללימודים בגימנסיות ולא הספיקו להתמשכל. היו מהם שהמשיכו והניחו תפילין, הלכו בשבתות לבית הכנסת ובייחוד ב“ימים נוראים”. הם ששו להאזין אל הרינה ואל התפילה של ר' משה שוחט, ואלה נמשכו ל“גורדוניה”. לעומתם רוב בניהם של הורים אמידים שומרי מצוות, שבבתיהם אמנם דלקו “נרות של שבת”, אך משעה שנכנסו לבתי ספר תיכונים נתנדפה מהם מהרה ה“יידישקייט” ביחוד מליבם של אלה שאבותיהם לא היקנו להם מעט דעת ביהדות, נוצר בליבם חלל ריק ונפשם היתה נתונה לטלטולי רוח עם כל משב שבא ממוסקבה. אולם אותם הצעירים שנקלעו לבית הכנסת ולבית המדרש, בחינת אורחים נטו ללון, נתרטטו לשמע התפילה מפי שליח הציבור ר' משה שוחט “מתי תמלוך בציון… בקרוב בימינו לעולם ועד תשכון”… “והביאנו לציון עירך ברינה”, אלה חשו וגם קלטו את הכיסופים לציון; ניצוצות היהדות שהיו בליבם שמרו עליהם מכל וכך נשתמרו הגחלת היהודית והזיקה למורשת דורות בקרב הצעירים חברי “גורדוניה”. רבים עוד הזוכרים כיום בישראל, בעיר ובקיבוץ, במושבה ובקבוצה, בהמיית לב את תפילותיו של ר' משה שוחט על כל תגיהן, גוניהן וגוני־גוניהן.

מיפנה חשוב התחולל בתולדות “גורדוניה” בעקבות “עשרת ימי הדמים” – ימי השחיטה בחברון, בחודש אב תרפ“ט (1929). כשהגיעו מארץ ישראל הידיעות המחרידות, התחרו ביניהם העתונים היהודיים בפולין בכותרות זוועה. הגדיל מכולם לעשות “דער מאמענט” שפירסם את הכותרת “ארץ ישראל אין פלאמען” (ארץ ישראל בלהבות) באותיות של קידוש לבנה. כתנועת נוער חלוצית לא יכלה “גורדוניה” להסתפק בהפגנת נוכחות באסיפות מחאה בלבד. בעת ההיא התכנסה בלודז ועידה ארצית של שליחי התנועה בפולין ונדון בה גם דבר איחוד מפלגות הפועלים בארץ ישראל, “הפועל הצעיר” ו”אחדות העבודה“. אולם לא איחוד המפלגות היה הנושא העיקרי בדיוני הוועידה. חשיבותה היתה במענה שנתנה למאורעות הדמים בארץ. מייד אחרי הוועידה עלתה לארץ קבוצת “גורדוניה” הראשונה וזו הקימה מחדש את “גבעת בוסל” בחדרה ומשם עלתה להתיישבות בחולדה. עם גרעין הקבוצה נימנו שמונה חברות ושני חברים מ”גורדוניה" בסטניסלאב. בכך נפתח דף ההגשמה החלוצית בתולדותיה של “גורדוניה”.

בתר“צ (1930) עלתה מסטניסלאב הקבוצה השניה, – ששה חברים ושתי חברות, שראתה במאיר מנדל את מדריכה הרוחני. בבואו לארץ התיישב יחד עם חבריו בכפר אהרן שליד נס ציונה ונעשה פעיל בחיי הפועלים במושבה. מאיר מנדל שנעשה לימים אחת הדמויות הבולטות ב”חבר הקבוצות", ביקש לעצמו ולקבוצתו אתגר שיש בו אחריות מיוחדת. זו נמצאה לו בהתיישבות ההררית. רוב חברי הגרעין קיבלו רעיון זה ברצון אחרי שהושפעו גם מחזונו של יוסף וייץ, שטיפח את ההתיישבות בהרים. כך הגיעה הקבוצה לכפר החורש בגליל התחתון. הקבוצה עלתה אל הרי נצרת שאדמתם אדמת טרשים וסלעים קרחים. אחרי שהוקמה קריית ענבים, נשאו גם חלוצי “גורדוניה” את עיניהם להתיישבות הררית והקימו את כפר החורש. גם קבוצה זו, הצופה מראש ההר אל שדות העמק המוריקים, ללא שכנים יהודים, עמדה לא אחת בנסיון קשה.

חולדה וכפר החורש היו שני מפעלי ההתיישבות הראשונים של “גורדוניה” שהעידו על בגרותה של התנועה ועל אחריותה להם. לעובדת הקמתה היתה השפעה מחנכת גדולה על אותו חלק בנוער היהודי העממי בגולה, ששאף להפוך את היהודים לעם עובד במולדתו.

עריסתה של תנועת “גורדוניה” עמדה אפוא בסטניסלאב ועשרות רבות של חניכיה־חבריה פזורים בכל הארץ, בכפר ובעיר, בהרים ובעמקים. זכות ראשונים עומדת ל“גורדוניה” הסטניסלאבית בתוך התנועה הארצית והעולמית בשלושה דברים, היא החדירה והעמיקה את הכרת החובה להגשמה עצמית חלוצית, הדגישה את ערך עצמאותה של תנועת הנוער החינוכית בלי שתתנכר לערכי המפלגה, וכן עשתה לגיבוש החזון הקבוצתי כצורת חיים שמגלמת את הרעיון החברתי בציונות. ואם אמנם היה מקום מושבו של מרכז “גורדוניה” בלבוב, הרי בסטניסלאב פעם לב התנועה בגליציה. בין ארגוני הנוער השונים שקמו בעיר כבשה לה “גורדוניה” את המקום הראשון וזיקתה הרעיונית ל“התאחדות” חיזקה במידה רבה את מעמדה בציבור היהודי בעיר.

חיי התנועה בסטניסלאב נגדעו יחד עם חיי כל יהדות פולין בשואה. בשנת תרצ“ט (1939) עמד בראש הנהגת “גורדוניה” בעיר יוסף קרומהולץ ז”ל, שהיה פעיל גם בהנהגה הראשית של התנועה. בימי המלחמה הוא עמד בראש פלוגת פרטיזנים בגליציה. הוא סירב לעבור לווארשה כאשר הציעו להציל את חייו בדרך זו, וסופו שנפל כלוחם על משמרתו.


הקשרים עם ארץ ישראל כמקור השראה לשליחותי

מסטאניסלאב שמרתי בנאמנות על קשרי עם אישי התנועה בארץ ישראל, בין בכתבים ובין בקשרים אישיים כל אימת שהגיעו משם אישים לסטניסלאב.

בתחילת שנת 1923 קיבלתי מד“ר יעקב טהון, שהיה יחד עם ד”ר ארתור רופין מנהלה של “חברת הכשרת הישוב בארץ ישראל”, מכתב ובו הוא בישר לי על כוונתו לבוא לסנטיסלאב והוא מבקשני שאקביל פניו בתחנת הרכבת. כשהגיע לסטניסלאב סיפר לי ד“ר טהון שהוא בא לגליציה כדי למכור קרקע מאדמת ג’בליה ביפו, דונם אדמה כיחידת מינימום למכירה. בהיותו בלבוב הוא שמע אודותי שאני “מומחה לחיזור על פתחי נדיבי כיס”, לכן מבקש הוא ממני שאלך עמו אל יהודים שיש לאל ידם לרכוש דונם אדמה ולשלם תמורתו בדולרים, והם יקבלו מירושלים שטר מכירה. הבעתי בפניו מיד שהנני מוכן ומזומן לקיים מצוות עשה לגאולת הארץ. הלכנו אל ציונים ממעמד הסוחרים הסיטונאים ואל בעלי מפעלי תעשיה. אף אחד מהם לא סירב. טוב להשקיע מעט ממון גם בארץ ישראל, אמרו הרוכשים. ד”ר טהון הציע לי דונם אדמה ללא תמורה כספית, בבחינת שכר טרחה, או שכר ביטול זמן; אנוכי סירבתי. אמר לי לבי כי שכרי היא המצווה עצמה.

להלן מכתבו אלי המדבר בגאולת האדמה –

חברת הכשרת הישוב בארץ ישראל בע“מ ירושלים כ”ד ניסן תרפ"ג לונדון – ירושלים 10.4.1923


מר מנחם גלרטרס טניסלאב

א.נ.

קיבלתי את מכתבך מיום י“ד אדר ש.ז. ואקראהו בשים לב. על כל פנים יש להצטער על שהעבודה בחו”ל מתעכבת ועל ידי כך נשללה בינתיים האפשרות להמשיך את העבודה הישובית בארץ ישראל, שאינה סובלת דיחוי.

בעמק יזרעאל נוצרו, אמנם, נקודות ישוביות כבירות הערך, ונעשה בזה צעד ענקי לכבוש שטח הגון בארצנו, אבל הרי אלה גם כן עודן צעירות ורכות, ודרושות עוד השקעות כספים נוספות למען תוכלנה להתבסס כל צרכן.

בכל אופן, נחוץ עוד לגאול את יתר האדמה שבעמק ושבמקומות אחרים בלי דיחוי. אל לנו להסתפק בשטחים המיצערים, לפי הערך, שנגאלו עד כה מידי זרים. אם אזלה יד קרן הקימת לישראל מעשות גדולות במקצוע זה, מוטלת חובה קדושה על אנשים פרטיים לעשות את כל אשר לאל ידם לגאולת הארץ באמצעיהם הם.

זכורני, כי כב' תלה תקוות מיוחדות במשרד הארצישראלי שבסטניסלאבכ שיוכל לעשות חיל בעבודה זו, והייתי רוצה לדעת, מה הם הצעדים שהמשרד הארצישראלי עשה או חושב לעשות בנדון זה.

בנוגע לעבודת הבניה בעונה הקרובה, אין לדעת את גודלה והיקפה, הכל תלוי באפשרות להשיג אשראי לבניין מבנק אפותיקאי או ממוסדות אחרים. נתינת אשראי כזה יכולה להרחיב בהרבה את גבולות העבודה הזו.

על חלק מהשאלות שבגליון הרצוף למכתבך בנוגע לקבוצות, אפשר למצוא תשובות בחוברת שיצאה לאור ע“י קופת חולים של הסתדרות העובדים, שאנו מצרפים לזה. ואם נחוצים עוד איזו פרטים נוספים, מוטב שהמעוניין יפנה באופן בלתי אמצעי אל מרכז קופת חולים, עפ”י המען דלמטה ויקבל את כל הידיעות האפשריות80.

בכבוד רב

ד"ר יעקב טהון.

בדומה לקשרי ה“עסקים” הללו עם פעולת גאולת האדמה בארץ, קיימתי באהבה רבה קשר מכתבים עם חברים שכרכו באישיותם שליחות תנועתית עם הגשמה עצמית בעבודת אדמה. כדוגמא לקשרי אלה אביא שני מכתבים מאת צבי ליברמן־לבנה, מנהל “מרכז העליה” בוועד הפועל של הסתדרות העובדים: –

תל־אביב יום י“ב לחדש סיון תרפ”ב

גלרטר ידידי שלום רב!

… אין כסף! מלונדון מודיעים בכל פעם שמפחיתים את התקציב וכעת אין כבר ממה להפחית. נהלל ועין־טבעון עדיין לא מסודרים – אין התקציב המובטח אפילו בחציו, החברים הלכו ונכנסו למושבים החדשים ואין אפשרות לסדר את המשק. אותו המצב בהרבה משקים. בזמן האחרון לרגל חוסר כספים הקטנו הרבה עבודות, והרבה מחוסרי עבודה מתהלכים ללא עבודה. העליה גם כן מתנהלת בצעדי צב.

קשה! ציבור הפועלים בארץ בכל זאת מתאמץ והולך לו בדרכו ובפרינציפיו דורש עליה, מבקש דרכים להשבחת המצב, מבצר את מוסדותיו הכלכליים. ככה הוטבו מצבם של מוסדות “המשביר”, בנק הפועלים, ותקותנו חזקה שסוף סוף נתגבר על כל המכשולים ונגיע למטרתנו.

שלום לך מידידיך הרבים כאן, ושלום לכל המתכוננים לעלות ארצה81.

שלך צבי ליברמן.


תל־אביב ב' חשון תרפ"ג

ידידי היקר גלרטר שלם ושלום רב!

את מכתבך קיבלתי בדיוק בין ראש השנה ויום הכיפורים בשעה שהייתי מוטל על מטתי בחום חזק של מלריה טרופיקה. בקושי קראתי אותו ולא82 הייתי בטוח שבמשך השבוע יגיעו האתרוגים אליכם, הייתי מבקש את מישהו שילך, יקנה וישלח. אולם כל רעי הוכיחוני שזה אי אפשר, שבאופן הכי טוב יגיעו שנים־שלושה ימים אחרי סוכות, ולכן נשאר לי רק להביע את צערי על שלא יכולתי להפיק רצון אביך, יהודי שהיה ודאי חפץ להחזיק אתרוג ארצישראלי ממש.

אני עובר השבוע לנהלל בהחלט.

מהשבוע הזה אני יוצא אפוא מעולם הפוליטי, מחיי עסקן, ונהפך לפועל פשוט. בשבילי זה חג ממש ואלמלא הרגשתי את עצמי לא כל כך טוב בבריאות, הייתי פשוט מאסף חבריה ערב־ערב ורוקד.

כתוב לי בכל זאת לפעמים ממעשיך, כי גם כשאהיה בנהלל ודאי יעניינוני כל המעשים הנעשים בידי חברינו.

והיה ברוך,

שלך צבי ליברמן.

ע' אצ"מ תיק A257/57.


ראשית השינוי במיבנה ההסתדרות הציונית בגליציה

בשנת תרפ“ג (1923) החלה לתת את אותותיה ההתמודדות הבינמפלגתית בתוך ההסתדרות הציונית. הרוחות נסערו בתוכנו כל אימת שנתלקחו הוויכוחים בשאלת המיבנה של ההסתדרות הציונית במזרח גליציה. מאז הוועידה הציונית הארצית באביב 1921 כיהנו ד”ר ליאון רייך כראש ההסתדרות הציונית, וצבי הלר שהיה מראשי מפלגת העבודה הציונית “התאחדות” כמזכיר כללי. בבחירות לקונגרס הציוני הי"ב הגיע מספר צירי “התאחדות” ל־69 ונתחדדה בו ההתבדלות המפלגתית, וזו גברה אחרי כן ברוב הארצות. במזרח גליציה החלו “הציונים הכלליים” להשמיע טענות והאשמות שראשי “התאחדות” חותרים תחת שלמותה של ההסתדרות הציונית; ביחוד נטפלו למזכיר הכללי צבי הלר והאשימוהו כי בביקוריו בערים ובעיירות בשם האכסקוטיבה בלבוב הוא מייסד סניפים של “התאחדות”. נתערער אפוא האמון ובעקבותיו שלום הבית. הציונים הכלליים החלו לתבוע וללחוץ להוצאת “התאחדות” מההסתדרות הציונית. לעומתם טענו חברי “התאחדות” כי ההסתדרות הציונית עשויה לשמש מסגרת כוללת לציונים בעלי גוונים פוליטיים שונים בקשת הציונית. הטוענים לשני הצדדים, שהיו עורכי דין שנונים, החריפו את המאבק ונתגלו בו כל הסממנים האידיאולוגיים שאיפיינו את המחלוקת “עבודת ההווה” ובניין ארץ ישראל.

שעת ההכרעה התקרבה והלכה. נקראה ועידה ציונית ארצית ל־18 בנובמבר בלבוב. הקדים לה כינוס מועצה ארצית של “התאחדות”, שהתכנסה בספטמבר 1923 אף היא בלבוב. היו בה שתי סיעות, האחת שהיתה במיעוט ודרשה יציאה לאלתר מן ההסתדרות הציונית; השניה שהיה לה רוב, וגם אני נמניתי עמה, תבעה להוסיף ולהישאר בתוך ההסתדרות הציונית, כשהיא מציעה לשנות המיבנה שלה, היינו לבססו על יסודות פדרטיביים. לשון אחרת, כינון הסתדרות ציונית ארצית אחידה שיהיה בתוכה מקום לגיטימי לכל המפלגות הציוניות. טענתי באותו ויכוח שכל מפלגה ציונית צריכה להיות עצמאית; מפלגות ציוניות הניזונות מאידיאות חברתיות שונות מפרוֹת את בניין ארץ ישראל וברכה בהן. נמניתי עם המתנגדים לתפישה שמפלגה אחת, “הציונים הכלליים”, תנהג כבעלת קניין ב“הסתדרות הציונית למזרח גליציה”, כי זו אינה אלא קניינן של כל המפלגות הציוניות הבונות את ארץ ישראל.

זוכר אני עדיין אותו לילה סוער בוועידה הציונית הארצית. הבמה היתה כהר געש. צירים התווכחו והתכתשו, עלו וירדו, ורק ביום השני, בשעה שלוש בבוקר, נפלה ההחלטה בוועידה, ברוב זעום 85 נגד 72, כי “החברות בהסתדרות הציונית אינה מתיישבת עם חברות במפלגה ציונית אחרת”. משמעותה של ההחלטה היתה הרחקת ה“התאחדות” מן ההסתדרות הציונית. “הציונים הכלליים” היו מאוחדים בדיעה זו, פרט לד“ר דוד מאלץ, שהיה ציר לקונגרס הציוני הראשון. הוא הרהיב עוז בנפשו והכריז על התנגדותו להוצאת “התאחדות” מההסתדרות הציונית הארצית. הצהרתו היכתה בתדהמה את חבריו והיתה לנו למקור עידוד. יונה רוזנצווייג קרא באותו מעמד הצהרה ציונית בשם ה”התאחדות" וצירי “התאחדות” עזבו בשירת “תחזקנה” את הוועידה ונתכנסו באולם “צעירי יהודה” לוועידה ארצית שלא מן המניין, שתחליט על קווי הפעולה להבא. ד"ר מרדכי ויזל83 ואנוכי דרשנו מתן עדיפות ראשונה במעלה לעבודה למען ארץ ישראל; בפעולה הפוליטית תמשיך לעסוק הפרקציה הפרלמנטארית שלנו בסיים תוך תיאום עם הוועד הפועל של המפלגה, ואילו הוועד הפועל של מפלגתנו יקדיש את עיקר מאמציו לעבודה למען ארץ ישראל ולכל הפעולות המתחייבות ממנה במישרין או בעקיפין, וכן בהגברת הפעולה בקרב הקהילות, כי בכך ראינו את מצוות העשייה הציונית העיקרית מימי הרצל.

בסיקור עתונאי ב“ארבעטס פאלק”84, ברלין 1־2, מצאתי מובאה מחלקו העיקרי של נאומי באותה ועידה:

“… בוועידה שלא מן המניין שהשתתפו בה 72 צירים מ־39 מקומות, מרצה מנחם גלרטר במפורט על המצב בארץ ישראל ועל הנחיצות להשתדל שיעלו לארץ ישראל ביחוד אנשים (אלמנטים) שיוכלו לעמוד במשימות הקשות המתחייבות מן המצב בארץ והמוטלות על הישוב העובד. מוכרחים אנו להתחיל בעבודה רבת ממדים במישור החינוך והתרבות בקרב “החלוץ”, וזו צריכה לתפוש בתכנית פעולותינו את המקום הראשון והעליון”.

בשובנו מן הוועידה לסטניסלאב ששו שני הצדדים לקרב; – מצד “הציונים הכלליים” ד“ר אלכסנדר ריטרמאן שהיה אז בן ארבעים ושבע שנה, בעל מזג לוחם מנעוריו, ואני, בן כ”ג שנה, שמזגי לא חסר גם הוא להט קרב. בעת ההיא לא היתה “המלחמה” אישית; היא אף לא העיבה על יחסינו ההדדיים ובכל מגעינו נצרנו לשוננו מכל ניב בוטה, שכן בין “הציונים הכלליים” בסטניסלאב היו לי ידידים. גם הם גם אנחנו זכרנו תמיד כי המאבק בינינו הוא טהור כוונות, שהרי מד“ר אלכסנדר ריטרמאן ומד”ר אנזלם הלפרן קיבלתי, כפי שסיפרתי קודם לכן, עזרה מכרעת למען מסגריית החלוצים “ברזל” ולמען “גורדוניה”. כך היה בסטניסלאב, שנתארגן בה “ועד ציוני מקומי” אשר איחד את נציגי “הציונים הכלליים” ואת “המזרחי” ואת “התאחדות” שישבו ליד שולחן אחד והוסיפו לדון בעניינים המשותפים.

הוועידה הארצית בנובמבר 1922, שבחרה בי להיות חבר הנשיאות של המפלגה ומזכירה הכללי, גרמה למיפנה בחיי. תפקידי החדשים עוררוני ליתר אחריות ולהגברת התנופה בפעולותי. מאז נבחרתי בכל הוועידות הבאות כחבר בוועד המרכזי ונעשיתי מעורה יותר בחיים המדיניים בפעילות הציונית בפולין ובתנועה הציונית העולמית. באותה תקופה התחזק והלך מעמדה של “התאחדות” בסטניסלאב תודות להעמקת הפעולה הרעיונית. זו נסתייעה בשליחי המשרד העולמי של “התאחדות” שבברלין, בשליחים של “הפועל הצעיר” מארץ ישראל, כמו מאיר בוגדן, בנימין וסט, יהודה לביטוב, צבי ליברמן, גרשון חנוך, עדה פישמן, חיים שורר, יוסף שפרינצק, שביקרו בעירנו ותרמו איש לפי טיבו, איש לפי מחשבתו, להעמקת הליכוד הרעיוני ולהרגשת השותפות בתנועה, שכוחה וחזונה מתרחבים והולכים.


הקונגרס הי"ג

שנת 1923 עמדה בסימן הבחירות לקונגרס הציוני השלושה עשר שהתכנס בקארלסבד בימים 6־18 באוגוסט 1923. מלחמת הבחירות הזכירה בחריפותה את ימי הבחירות לסיים. השקלים נמכרו, נערכה רשימת השוקלים־הבוחרים, הורכבה ועדת קלפי כהלכה וכדין כשהתחרות היא בין שלוש רשימות – “הציונים הכלליים”, “מזרחי” ומפלגת העבודה הציונית “התאחדות”. “התאחדות” מכרה במזרח גליציה תשעה עשר אלף שקל, הישג שאיש מאתנו לא פילל לו. בגין המספר הרב של השקלים היינו זכאים לבחור בעשרה צירים. המשרד הראשי של ה“התאחדות” בברלין ביקש מהוועד הפועל בלבוב להציב ברשימתנו, היא רשימת מזרח גליציה, ארבעה חברים של “הפועל הצעיר”, מהם שניים מארץ ישראל ושניים השוהים בגרמניה, ואמנם נענינו לכך, שהרי גם לקונגרס הציוני הי“ב העניקה מפלגתנו שני מנדאטים ל”הפועל הצעיר" בארץ ישראל. אני הייתי בין ששת המועמדים הראשונים. מקבלי המנדאטים בשמנו היו המהנדס אוריאל פרידלנד (שלון) מחיפה, ד“ר יעקב טהון מירושלים וד”ר יעקב הלמן מברלין85.

זוכר אני את גודל התרגשותי ורוממות רוחי בצאתי אל הקונגרס השלושה עשר. חודש אוגוסט מזמן בקארלסבד שפע של הנאת ראייה ושמיעה, ולאיש צעיר שאינו צריך למים מינרליים לא כל שכן. בשדרות המוליכות אל מעיינות המים המינרליים החמים רואה אתה מלכים, שרים ורוזנים, רבנים ואדמו"רים מגליציה ומגור, מהם חולים ומהם בריאים, שנתלקטו לכאן מחמשת חלקי תבל ומתיצבים בתור בשעות בוקר מוקדמות כדי לרוות מעיהם במים המינרליים, בהתאם למירשם איזה פרופסור מפורסם. כחסיד שמהלל ומשבח את הרבי שלו כך מפאר ומרומם כל “חולה” בקארלסבד את הפרופסור רופאו. הלכתי, כמובן, לחזות במלונות הפאר, להתבונן במלון שהתגורר בו “מלך היהודים” חיים וייצמן. מקארלסבד הנעימה נסעתי אל פרנצנסבאד ואל מריאנבאד, שהוציאו מוניטין טוב לצ’כיה של תומאס מסאריק, ובמשך שלושת הימים שקדמו לקונגרס תרתי את הארץ היפה כתייר צמא מראות ורשמים. לאמיתו של דבר שרוי הייתי במתח נפשי ובציפיה חגיגית שגברה והלכה ככל שהתקרבה פתיחת הקונגרס. איני יודע אם חוויה זו נתרגשה בי רק משום שהייתי צעיר לימים נוטה להתפעל על נקלה, או שמא ניעור בי איזה צורך יהודי כללי, עמוק יותר להתגשמות כיסופים לאומיים היסטוריים, עתיקי ימים, לממלכתיות יהודית שהתבטאה בסימליותו של מעמד הקונגרס הציוני. כך או כך, דלו מלותי מתת מבע לקסם האישי שוייצמן הילך על באי הקונגרס. בשעת הפתיחה רעמו האולם והיציע מסערת מחיאות הכפיים של כל באי הקונגרס, שקמו על רגליהם והקבילו בקריאות הידד את פני הנשיא. הכל דימו – או שמא רק אנוכי – כי ראינו כבוד והדר ושכינה מגבוה שורים עליו בכניסתו.

שלוש נקישות של פטיש בידו של חיים וייצמן, נשיא ההסתדרות הציונית, הכריזו על פתיחת הקונגרס הציוני הי"ג. קולו הטבעי והשקט, הצרוד משהו, נשמע היטב בדממה הדקה. עיני הצירים והאורחים צפו בו כמרותקות ואוזניהם כרויות לדבריו שנאמרו באיטיות; מאמירה לאמירה בקצב עולה גבר מתח הדריכות באולם. היתה זו סקירה שתיארה את ההישגים ואת המכשולים הנערמים על דרכו של הישוב היהודי בארץ ישראל ואת המאמצים של ההנהלה הציונית לגיוס הונו ואונו של העם בתפוצות לביצוע המשימות הציוניות של התקופה. הוא הדגיש את יחסי השכנות הטובה עם הפלחים, ולעומת זה את ההתנגדות הגוברת מצד ערבים הקיצונים. הוא העלה על נס את התמסרותם של החלוצים, שאיפשרה הקמת ישובים בעמק יזרעאל; כמו כן ציין את חשיבות שתי הרצאותיו של אלברט איינשטיין בירושלים על תורת היחסות, בפתחו בזה פרספקטיבה חדשה להתפתחות המדע בארץ ישראל. בעת ההיא ביטאנו את השם איינשטיין במין יראת כבוד מיסתורית, לפי שנודע בעולם כי מימי ניוטון לא קם עוד מדען גדול כמוהו. מי יכול באותם ימים לומר על עצמו בוודאות כי נהירה לו תורת היחסות. היו בינינו שאמרו כי רק וייצמן מבין מהי… קורט בלומנפלד, ממנהיגי הציונות בגרמניה, היה האיש שעורר את איינשטיין להתעניין בציונות. הוא גם נעתר להזמנת וייצמן והצטרף אל המשלחת הציונית שהוא עמד בראשה; זו יצאה באביב 1921 לארצות הברית לעורר שם התחלה של פעולה למען קרן היסוד. על קרן היסוד אמר וייצמן שאין היא ממון בלבד לרכוש בו נכסים בארץ ישראל, אלא ביטוי לנכונות העם לקרבנות, קנה מידה לכוח יצירתו ולרצון יצירתו. הוא ייחד דברים למשיכת יהודים שאינם ציונים לבניין הארץ על ידי הרחבת הסוכנות, כי רק במסגרתה יתאפשר איחוד העם בחרדתו לעתידו, וכי חובת הציונים היא לסייע בכך.

כשקם נחום סוקולוב, נשיא ההנהלה הציונית לשאת את דברו, וחן של תלמיד חכם ועילוי נשגב נסוך על פניו, קיבל אותו הקונגרס בתשואות חמות. הוא תאר את הסכנות שבהתחדשות גלי האנטישמיות באירופה, העריך את גודל ערכה של עבודתה החינוכית של ההסתדרות “תרבות”, של האמונה והתקווה שמתעוררות בהשראת האידיאליזם של חלוצים, הם באר הנעורים המתחדשים בעם, אמר, והטעים כי גאולת העם תבוא על ידי העבודה.

עניין רב עוררו דבריו של ד"ר נחום גולדמן, שמתח ביקורת וגינה את הזלזול מצד הציונים במילוי חובתם לקרן היסוד. הוא סיפר על דרך המשל מעשה במנהיג סיעה גדולה בפרלמנט הצרפתי שהתחמק מחובתו בתשלומי מסים, ובעקבות הביקורת שנמתחה עליו הוא ויתר מייד על המנדט שלו, והנמשל – אמנם אין לקרן היסוד כוח ממשלתי מחייב, אולם יש עימה כוח אילוץ מוסרי. אם לא יהיה בנו הרצון, או היכולת, להסתייע באותו כוח, תארוב לפתחנו הדמורליזציה, וכל עבודתנו למען קרן היסוד תהא נידונה לכשלון, חלילה.

חריף ביותר, כדרכו, היה יצחק גרינבוים, שתקף את וייצמן בשל לכתו לבקש את העם אצל יהודים אילי ממון. אך חוויה מיוחדת נכונה לי בשומעי בפעם הראשונה את ד"ר נחמן סירקין, נציגה של מפלגת “פועלי ציון” באמריקה. הוא הרשימני ביחסו החיובי להרחבת הסוכנות היהודית. הוא טען כנגד החוששים להכניס אל הסוכנות היהודית את הבורז’ואזיה היהודית, שהם מראים לה בחששם יותר מדי כבוד. בטחונם המנופח של הנגידים הפיננסיים היהודיים אובד מהם בה בשעה שהם נכנסים למשכן הסוכנות היהודית, “בכך הרי הם נכנעים לציונות ולא להיפך, טען, שכן קיימת סכנה שהם לא יבואו”. סירקין תבע שכל “ועד קרן היסוד” ישמש מעין משרד לגביית מסים ושהקונגרס יצהיר על חובת כל יהודי לתרום לקרן היסוד, לפי שכל יהודי חייב לראות עצמו בין הבונים את ארץ ישראל.

רושם כביר עשה על הקונגרס ד“ר חיים ארלוזורוב, ציר מפלגת העבודה הציונית “התאחדות” והוא אז רק בן כ”ד שנים. הוא נבחר לשמש יושב ראש הוועדה הפוליטית־הפיננסית. ארלוזורוב התייצב על בימת הקונגרס פעמים מספר וריתק אליו את כל משתתפי הקונגרס בהרצאתו כיו"ר אותה ועדה. בשאלת משיכת הון לארץ ישראל תמך ארלוזורוב גם בעידוד היוזמה הפרטית ופיתוחה. החלטות הוועדה הפוליטית־פיננסית, שהובאו להצבעה בקונגרס היו מבוססות ברובן על “תכנית ארלוזורוב” לפיתוח הארץ.

נחום סוקולוב נבחר לנשיא הקונגרס; כסגניו נבחרו יצחק בן צבי, הרב מאיר ברלין, ד"ר שמריהו לווין, לואי ליפסקי, ליאון מוצקין, השל פרבשטיין ואליעזר קפלן, אך נווט הקונגרס היה מוצקין. כל אחד מהסגנים ניהל ישיבה אחת. אך בישיבות שהובאו בהן עניינים והצעות להכרעה ולהחלטה – ישב ראש מוצקין. קונגרס בעת ההיא היה כפרלאמנט אירופי במלוא מובן המלה. ביריד הגדול של הסתייגויות ובמבוך ההצעות בעד ונגד, או כשצצה לפתע פתאום איזו הצעה לקיים הצבעה אישית, דמה הקונגרס לים גועש, כשעל בימת הקונגרס עומד ליאון מוצקין, קטן הקומה, הלבוש “שלוּסרוק” מעוגל, כולו שופע הומור כשהוא מחזיק בידיו פטיש ולעולם אינו יוצא מן הכלים. הוא היה תקיף אבהי, השיב לכל עניין כהלכה, ישב בבטחה ליד ההגה ולא שמטו מידו. לבך התמלא הרגשה כי הקונגרס הציוני הוא מעין “בית רם”. ואמנם היו צירים שפתחו בפנותם אל הקונגרס במלים “בית נכבד!”


התנכלויות אנטישמיות לפעילותנו הציונית

עשיתי כמנהגם של צירים לקונגרס ויצאתי “למסע הסברה” כדי להביא אל ציוני מזרח־גליציה את הבעיות של הקונגרס הציוני הי“ג. היה זה ביום ראשון בשבוע שבחודש יוני 1923 כשהגעתי לשניאטין, עיר הגבול עם רומניה. השעה היתה אחת־עשרה לפני הצהריים. אך פתחתי בהרצאתי והנה נכנס מפקד המשטרה ושאלני באיזו לשון אני מדבר. עניתי כי שפתי היא יידיש. הוא ציווה מייד על שלמה רינקר, יושב ראש האסיפה, לנעול אותה, והורה לשנינו שנלך עמו אל המשטרה. שם הוא שיחרר את רינקר ואילו אנוכי הושמתי במעצר. רינקר טילפן מהרה אל ד”ר אלכסנדר ריטרמאן בסטניסלאב והודיעו כי נעצרתי בידי המשטרה על שום שדיברתי יידיש. למחרת, ביום שני בצהריים שוחררתי וחזרתי לסטניסלאב אחרי התערבותו של ד"ר ריטרמאן אצל מושל הגליל. אחרי שובי מהקונגרס בקארלסבד נמסרה לי הודעה על עונש מאסר לשלושה ימים שהטיל עלי מושל המחוז בשניאטין.

עונשי היה נושא לשאילתא שהוגשה בכתב לסיים הפולני, וזו לשונה: –

לשכת הצירים היהודים ממזרח גליציה לסיים ולסינאט הפולניים, בלבוב,

רחוב הטמנסקה 26, בניין סקארבעק. 10 בינואר 1924

שאילתא של הצירים ד“ר אברהם אינזלר וד”ר הנריק רוזמארין ועמיתיהם מן “הסיעה היהודית” (“קולו” יהודי) אל אדון מיניסטר לענייני פנים בעניין התנהגותו הסותרת לחוקה של מושל המחוז טישקובסקי בשניאטין.

בספטמבר שנה שעברה (1923) הגיע לשניאטין בעניינים פרטיים אדון מנחם עמנואל גלרטר, עסקן ציוני, אשר לפני זמן מסויים בא מארץ ישראל. החברים בשניאטין הזמינו אותו אל אגודתם, שצריכה היתה להתקיים בה שיחה על החיים הכלכליים והחברתיים בארץ ישראל. אך פתח אדון גלרטר הרצאתו והנה נכנס אל האולם סוכן בולשת ושאל אותו באיזו לשון הוא מדבר. וכאשר אדון גלרטר ענה שהוא מרצה ביידיש, קרא לו שילך עמו אל המשטרה, אשר שמה אותו במעצר עשרים וארבע שעה; אמנם אחר כך שוחרר, אולם כעבור זמן נמסרה לו ממושל המחוז בשניאטין הודעה, שניתן לו לפי סעיף 7 של התקנה מ־20 באפריל 1854, יומן התקנות 96 וכן לפי סעיף 11 של אותה תקנה עונש מאסר לשלושה ימים על העוון הפלילי שביצע באי מילוי האיסור שהוציא השלטון הפולני.

החתומים מטה פנו פעמים אין ספור אל המיניסטר לענייני פנים והגישו לו תלונות על הפרות חוק דומות, ללא דוגמה, בידי פקידים אדמיניסטרטיביים, שאינם מכירים בתוקפה של חוקת הריפובליקה המחייבת, והמבטיחה לכל לאום הזכות להשתמש בלשונו ולטפח את לאומיותו. אולם בפעם ראשונה מן הראוי להשלים שורת תלונות על התנהגותו של מושל המחוז טישקובסקי, שאינו מסתפק בשיטה הנהוגה בידי פקידי משטרה לפזר אסיפות שהתקיימו בלשון יידיש, אלא גם נוהג להטיל מאסר שאין לו בחוק כל יסוד שהוא.

התקנה משנת 1854 שם Prügelpatent הסותרת לרוח הזמן ולרוח החוקה אינה מביאה כלל כל רמז שהוא להפרת חוק הראוייה לעונש על שימוש בלשון יידיש בפומבי. אין זאת כי אם מושל המחוז טישקובסקי על דעת עצמו ועל אחריותו הוציא איסור, ומכוח העבירה עליו, הטיל על ה' גלרטר את העונש. אולם הוצאת איסורים דומים אינה בסמכותם של מושלי המחוזות. איסור כזה סותר להוראות החוקה, ואינטרפרטציה שונה של תוכן החוקה אינה בסמכותם של שלטונות אדמיניסטרטיביים מקומיים. לכן המלה עונש היא פגיעה בלתי חוקית בתקנות הקיימות המחייבות ושוללת שלילה בלתי חוקית מאזרח של מדינה קונסטיטוציונית את הזכות לחופש אישי.

החתומים מטה שואלים אפוא את האדון מיניסטר:

1) אם כל זה ידוע לאדון מיניסטר?

2) אם אדון מיניסטר מוכן לבטל את הוראתו של מושל המחוז טישקובסקי ולהביא את מושל המחוז לשאת באחריות על הפרת החוק?"

כעבור שלושה שבועות קיבלה לשכת הצירים היהודים מאת המיניסטר לענייני פנים תשובה לשאילתה בזו הלשון –

א. המיניסטר לענייני פנים ביטל את הוראת מושל המחוז בשניאטין;

ב. עונש מאסר שהוטל על אדון גלרטר בוטל;

ג. מושל המחוז בשניאטין נענש והועבר לעיר קטנה86.

המיניסטר לענייני87 פנים היה נוהג אומנם בהתאם לכתוב בחוקה, אולם מושלי המחוזות, בייחוד גליציה, שהיו אמונים עלי שיטות אדמיניסטרטיביות מימי הקיסר פראנץ יוזף הראשון, היו אוסרים ברגע האחרון לקיים אסיפות עם ביידיש. הם נחפזו לגלות את רשעותם בייחוד כשידעו שהנואמים היו צירים לסיים. על פי החוק לא הוצרכו עורכי האסיפות לבקש רשיון, אלא להודיע על כך למושל המחוז שבוע ימים קודם למועד האסיפה.

מושל המחוז בסטניסלאב, שהיה אנטישמי מרושע, שרשעותו העבירה אותו על דעתו, הירבה להתנכל ליהודים בכל תקופת כהונתו. בין “היחסנים” ששמותיהם היו רשומים לפניו בפנקסו היה כמובן גם שמי.

באותו עניין אביא בזה שני מברקים ששלחתי אל ד"ר צבי הלר, ציר לסיים בווארשה –

(1) “כידוע לך אסר מושל הגליל לדבר יידיש באסיפות עם. סינאטור רוטנשטרייך נאלץ לנאום פולנית. היינו מזמינים אותך אלינו לנאום באסיפה על בעיות התרבות העברית בשייכות לוויכוחים88 הנלהבים בווארשה ובעתונים בווארשה ובעתונות, אולם שפת הדיבור מעכבת זאת”.

(המברק נשלח ב־24 בדצמבר 1924)

מברק שנשלח ב־24 באפריל 1925:

(2) “מושל המחוז אוסר לנאום ביידיש באסיפה ביום ראשון. דרושה אינטרוונציה”.

מן השאילתה ומשני המברקים יכולים אנו ללמוד על גזירות חדשות לבקרים שנגזרו על שלושה מליונים יהודים בכל אתר ואתר ועל מאבקים בלתי פוסקים של הצירים והסינאטורים היהודים ושל שליחי ציבור הציונים בעיריות, בקהילות, וכן גם של העיתונים היהודיים הלאומיים – הציוניים.

נשוב אל מצוות עשה הציוניות למען ארץ ישראל, שהרי רק הן חיזקו את יצר הקיום בנפש מליוני היהודים בפולין. אלמלא האזרחים שלוחי “הפועל הצעיר”, אותם אנשי רוח ומעדר שבאו אלינו כפעם בפעם, היו חייהם של היהודים, הנכספים לשמץ חדוות חיים, מדכאים ואפורים.


ביקור מנהיגים והשפעתם

היתה זו תקופה של אתגרים היסטוריים ל“התאחדות” ול“גורדוניה”. אתגרים שחייבו התעוררות, גיבוש רעיוני ונקיטת עמדות מקורית. התנועה בגליציה נסתייעה מאד בביקורי מנהיגים מארץ ישראל. אירוע שהיה בבחינת חג במפלגה, גם בחיי היהודים, נחשב בעינינו ביקורו של ד“ר חיים ארלוזורוב. הוא הגיע אל המועצה הארצית של “התאחדות”, שהתכנסה בלבוב ביום ראשון, 24 באוגוסט 1924. במועצה השתתפו 69 נציגים מ־26 מקומות במזרח גליציה. ארלוזורוב נשא משא גדול ומקיף, וכדרכו גם מעמיק ונוקב, שכלל ניתוח ההתפתחויות המדיניות מאז “הצהרת באלפור” ועד אישור המנדאט הבריטי. הוא סקר, כמובן, את הפעילות הציונית המקבילה למן הוועידה הציונית השנתית בלונדון, ביולי 1920, עד הקונגרס הציוני הי”ג (1923); אולם עיקר משאו נסב על הקומוניסם ועל התגובה של הסוציאליסם הקונסטרוקטיווי. הוא גיבש הבחנה ברורה וחותכת מה בין “מלחמת המעמדות” בעולם ובין תחיית עם יהודי עובד ויוצר בארץ ישראל, במדינת היהודים העתידה לקום, – כל מי שראה ושמע את חיים ארלוזורוב במעמד אותה מועצה לא יכול שלא לחוש באמתו, בצידקתו ובייחודו בלתי נמנע של החזון הציוני־סוציאליסטי. אז הבינותי את משמעות התגלותו של ארלוזורוב בעולמנו הציוני.

לסטניסלאב בא חיים ארלוזורוב ביום חמישי, בבוקר ה־28 באוגוסט 1924. נילוו אליו יונה רוזנצווייג וד"ר מרדכי ויזל, חברי נשיאות המפלגה. שני ימים עשה ארלוזורוב בעירנו. הוא ביקר במסגריית החלוצים “ברזל”, הירצה בפני כנס של באי כוח סניפי “התאחדות” בגליל וכן בפני אסיפת כל חברי “גורדוניה”. הידיעה שארלוזורוב הגיע חישמלה את כל היהודים שקראו ושמעו על אודות “העילוי ארלוזורוב”. גולת הכותרת של ביקורו היתה הרצאתו באסיפה של ארבעת אלפים יהודים, שהקשיבו במשך תשעים דקה לדבריו. היתה זו להם חוויה ברוכת השראה, מאירת דרך, שזקפה את קומתם והאדירה את אמונתם. כולנו ראינו בו כוח עולה בהנהגה המדינית של הציונות. במשך שני הימים של ביקורו לא זזה ידי מתוך ידו. באותם ימים הייתי כנישא על כנפי חזונו.

לחוויה מרוממת גרם גם ביקורו של שלמה שילר בסטניסלאב ב־12 בספטמבר 1924, שנשלח לגליציה שלו בשמה של הלשכה הראשית לקרן קיימת לישראל בירושלים. הביקור נועד להעמיק את הפעולה החינוכית למען גאולת האדמה, ובייחוד לקרב אליה את הנוער ואת ציבור המורים. בעיני הציונים היה שלמה שילר לא “מנהל הגימנסיה העברית” בירושלים בלבד אלא בעיקר איש ה“פשישלושץ” (“העתיד”), מחבר “הקיום הלאומי של היהודים”, שמגופי הלכותיו למדו רבות אדולף שטאנד ואברהם קורקיס וחבריהם בשנות פעולתם בלבוב.

בעקבותיו הגיע ללבוב גם מאושפיזין עילאין, הלא הוא מנחם אוסישקין, נשיא קרן קיימת לישראל. היה זה ב־15־16 באוקטובר 1924, בחול המועד סוכות תרפ“ה. אז התכנסה בלבוב ועידה ארצית של קרן קיימת לישראל למזרח גליציה. השתתפו בה כמאתיים ציר משמונים מקומות. מסיעת “התאחדות” היו 102 ציר. נוכחות אישיותו של אוסישקין השרתה על הוועידה רוממות מאווירת ארץ ישראל. בתודעת הכל היו גאולת הקרקע, “קרן קיימת לישראל” ואוסישקין דבר אחד. קק”ל הסתמלה ב“הקופסה הכחולה”, שתחבוּ לתוכה פרוטות. יהודים נתבעו לתת פרוטות ונתנו; בערב יום כפורים, בצד הקערות לצרכי צדקה, ניצבה “הקופסה הכחולה” על הבימה בבתי הכנסת ואיש יהודי ששילשל לקופסה פרוטות, נאמר עליו שהוא ציוני. בחתונות של עשירים הופיעו זוגות נשים צעירות, חברות “רחל’ה”, אירגון נשים ציוניות שנוסד בשנת 1898; לחתונות הלכו לפעמים גם מבוגרים חברי “התאחדות”, כשמשמש להם מופת מרדכי רובינפלד, שהיה לימים ממייסדי קבוצת שילר. מלבד “הקופסה הכחולה” היה לקרן קיימת לישראל עוד מקור הכנסה כמו תרומה לנטיעת עצים שזיכתה את התורם בהרשמה ב“ספר הזהב”. אולם צרה נצחית היתה זו: – כאשר עמדה הלשכה הראשית לקרן קיימת לישראל בירושלים לפני רכישת קרקע ראתה שקופתה ריקה.

משום כך טרח מנחם אוסישקין והלך אצל יהודים בפולין להסביר להם שגאולת אדמת ארץ ישראל מצריכה כסף, וכי היושבים אי שם, מחוץ לארץ ישראל, צריכים לשקול שקל כסף עובר לסוחר, כאשר שקל אברהם לעפרון את הכסף. בהיבט זה היה משום חידוש ליהודי הגלות ולכן היתה זאת “ועידת תפנית” בקורות קרן קיימת לישראל במזרח גליציה.

אולם הוועידה לא התנהלה על מי־מנוחות, כי סיעת “התאחדות” החליטה על עמדת אופוזיציה והרקע לאופוזיציה89 היתה המדיניות ההתיישבותית של קרן קיימת לישראל (המתנת קיבוצי הכשרה בכבישים לעלייה על הקרקע). אותי, צעיר בן כ"ד שנה, העמידה מפלגתי להיות דוברה נגד אוסישקין. הרצאתי אודות ארץ ישראל, שהיתה מרופדת בקיאות עשתה רושם בנשיא קרן קיימת לישראל, וכאשר סיימתי – בירכני ולחץ ידי.

“בשם המיעוט בוועדה המתמדת קרא גלרטר את ההחלטות של סיעת “התאחדות” בנוגע למדיניות ההתיישבות של קרן קיימת לישראל, בארץ ישראל. נגד ההצעות דיבר מנחם אוסישקין, שטען שאין לוועדה הסמכות להחליט את ההחלטות האלה. גלרטר הודיע כי סיעת “התאחדות” תימנע מהצבעה על בחירת ועד מרכזי של קרן קיימת לישראל”. (פאָלק און לאנד, כ“ו תשרי תרפ”ה – 24.10.1924).

“התאחדות” היתה המפלגה היחידה בין המפלגות הציוניות שתבעה מחבריה הגשמה אישית. ואומנם נמצאו ביניהם גם שעלו לארץ ישראל: – המהנדס יעקב רייזר, ד"ר מרדכי ויזל, עורך דין מלבוב. מורים, רופאים, עורכי דין וסוחרים בעלי רמה אינטלקטואלית התחילו מרגישים בסתירה שבין אורחות חייהם ובין האידיאולוגיה שדגלו בשמה. אין צורך להטעים שהגשמה עצמית־חלוצית מעל גיל שלושים שנה אינה עניין להחלטה “על רגל אחת”, קל וחומר עלייתם של אנשים בעלי מקצועות חפשיים שיתלקטו לקבוצה, שתעשה את הכשרתה לעבודה חקלאית בארץ. הדבר הצריך מידה לא מועטה של גבורת נפש.

בתחילת 1925 הגיע לגליציה בשליחות הקרן הקיימת לישראל יהודה לביטוב. הוא היה אז חבר “קרית ענבים” וחבר הוועד המרכזי של “הפועל הצעיר”. הוא השתתף בישיבות הוועד הפועל של “התאחדות”, עורר יוזמות ועודד רצונות של חברים שהיו נכונים לעלות לארץ ישראל כמגשימים. בין יוזמי רעיון העלייה היו ד“ר שלמה אבי־יונה, יעקב פרוינד (ידידיה) ששימש משנת 1918 כחבר המערכת של “נובי דזייניק”, עתון פולני־יומי־ציוני בקראקוב, ולאחר מכן היה חבר מערכת “כוויליה”, העתון הפולני־היומי־הציוני בלבוב, וכן דוד לכטר – מזכיר ההסתדרות העברית “תרבות”, שפרינצה כ”ץ, שנישאה לדוד לכטר, אליעזר פורמן (קרר) – ממייסדי חברת “תרבות” בלבוב ומורה בבית הספר הציוני בלבוב. נצטרפו אליהם מחברי “התאחדות” בסטניסלאב מרדכי רובינפלד, שהיה סוחר בדים, ידידי אברהם זוסמאן וד“ר דבורה זוסמאן רעייתו, שניהם רופאי שיניים, אברהם קירכנר ומשפחתו, – לימים ראש המועצה המקומית בכפר סבא ושמואל שיינר, שהשתקע בנהלל. יהודה לביטוב קיים שיחות מרובות עם אנשים אלה ובמחצית אוגוסט 1925 נתגבשה הקבוצה והתארגנה בכפר מיידאן הסמוך לסטניסלאב, באחוזתם של יורשי שלום זוסמאן. שם, בצל הארנים הגבוהים שעל שפת הנהר ביסטריצה, התלקטו כקבוצה כעשרים ושלושה חברים ממיטב האינטליגנציה הציונית. הם היו מבעלי העמדה הציבורית ובעלי ההשפעה בחברה היהודית. הם הציבו לעצמם מטרה להוות במפלגה גרעין חלוצי ראשון לעלייה ולהקמת קבוצה חקלאית בארץ, שתשמש אבן שואבת לנוער הציוני בגליציה. מן הראוי לציין שחברי קבוצה זו הביאו אתם כל אחד חמש מאות לא”י, שמסרון לקרן קיימת לישראל בתורת הלוואה כדי שתרכוש בממון זה אדמה בשביל הקבוצה.

היה זה אך טבעי ביותר שחברי מפלגת “התאחדות” במזרח גליציה יקראו קבוצתם על שם שלמה שילר, שהיה ממטפחי האידיאולוגיה הציונית בגליציה, מחנך הדור לציונות חלוצית ולתרבות עברית.

קבוצה זו היתה הסנונית הראשונה לעלייה החלוצית של “התאחדות” ממזרח גליציה, ובעיני יהדות גליציה היא היוותה מיפנה ומעבר מהרעיון להגשמה. זכה חזונו של שלמה שילר ונתגשם ברוח החלוצית שפיעמה בלבם. בחודש מרחשון תרפ“ה, בי”ג בו, נפטר בירושלים שלמה שילר ז"ל ובעצם אותו חודש הגיעו ארצה כמה חברים שהניחו את היסוד לקבוצה וקראו לה בשמו.

כשבאו י"א החברים הראשונים להכשרה לקרית־ענבים הם לא ידעו עדיין לאן יעידו פניהם בארץ.

הקבוצה שמנתה עשרים חברים וחמישה ילדים עלתה לבסוף על הקרקע שקנתה הקרן הקיימת לישראל מכפר זרנוגה שליד רחובות.


הפצת מניות “בנק הפועלים” בגליציה

בשנת תרפ"ב (1922) נוסד בתל אביב “בנק הפועלים”. שליחים מטעמו יצאו לארצות אירופה, להוציא רוסיה הסובייטית. בסוף שנת 1922 הגיעו לגליציה שלמה הורוויץ ודוד כהנא, חברי קיבוץ “שומריה”, מיסודו של “השומר הצעיר” בקילומטר העשירי שבכביש חיפה־ג’דה. הם נשלחו מטעם הלשכה הראשית של “קרן היסוד” בירושלים למזרח גליציה על סמך הסכם שכל סכום התרומות שיאספו יימסר לידי חברי “השומר הצעיר”, שעמדו לעלות על אדמת החלק המזרחי של עמק יזרעאל, שהיה לבית אלפא. בסוף חודש דצמבר 1922 נתבקש שלמה הורוויץ לפעול גם להפצת מניות של “בנק הפועלים”. שווייה של כל מניה היה לירה שטרלינג אחת. ובימים ההם, ימי האינפלאציה הדוהרת, היתה הלירה שקולה כנגד מליונים מארקים. בשלוש ארצות אירופה, – מזרח גליציה, רומניה וגרמניה, ניהלה מפלגת העבודה הציונית “התאחדות” את המפעל למען “בנק הפועלים” באורח עצמאי, ואילו בשאר הארצות הוא התנהל בשיתוף עם מפלגות ציוניות אחרות.

הוועד הפועל של מפלגת העבודה הציונית “התאחדות” הקים בלבוב לשכה ארצית של “בנק הפועלים” וכונן גם ועד ארצי למזרח גליציה בראשותו של ד“ר צבי הלר. השתתפו בו גם נציגי “השומר הצעיר” ו”החלוץ". הפצת המניות בסטניסלאב ובסביבתה הוטלה עלי.

המלאכה לא היתה קלה. עמדנו אז בראשית הכשרת הלבבות לקיום המאמר “ויקחו לי תרומה” לקרן היסוד. האוזן לא הורגלה עדיין למשמע התיבה “תרומה”, וחוג הנותנים היה זעום. רשימת התורמים, שהוחזקו כנותנים, היתה מצוייה בלשכת קרן קיימת לישראל ובלשכת קרן היסוד, ונאלצתי לשמוע לעתים תכופות מפי אותם תורמי קרן היסוד, שהיו מתאוננים: – “יש בעיר חברת נותנים ואותנו חולבים…”.

באווירה זו הודיעה “התאחדות” באחד הימים בעיר, כי “בנק הפועלים” מפיץ ומוכר מניות. כיצד פירסמנו הודעה כזאת ברבים, בלא עתון ובלא ראדיו? – הלכנו, כמובן, מאיש לאיש. הידיעה עשתה לה עד מהרה כנפים וגם התגובות לא איחרו לבוא. “יהודי מחפש גמילות חסד כדי שיפרע שטר, ו’ההתאחדות־ניקים' ראשם פנוי”, רטנו יהודים. והיו שהיקשו קושיות, – “אתמול אמרת לנו שהחלוצים אינם יכולים לעלות להתיישבות כי אין להם תקציב, ומטעם זה תבעת ממנו תרומות לקרן היסוד, והנה היום אתה מספר לנו שקם “בנק הפועלים”… מה לחלוצים ולבנק? – אם פועלים הם, משמע אינם סוחרים, ואם אינם סוחרים – מה להם ולעסקי ממונות?” “חלוץ הריהו פועל, וחלוצים – שהם פועלים במהותם – ובנק הרי זה תרתי דסתרי!” “… אם חלוצים מקימים בנק סימן הוא שאין הם צריכים לקרן היסוד…”

ועוד אמרו יהודים, “הלא אתם חברי “התאחדות” נגד הבורגנות, ואילו בנק נצרך לבורגנים90 ולא לפועלים…” לא חיכיתי לתשבי שיבוא ויתרץ קושיות. עשיתי כמיטב יכולתי לשכנע את המקשים, ולזכותם ייאמר כי לא חשבו להתחמק, ובסתר ליבם אפילו נטו לקנות את המנייה, כי חשו יחס אבהי לחלוצים. וזאת לדעת: – כל עוד יהודי שואל שאלות, לא בטלה האפשרות שיתן. הכרתי את רובו של ציבור הסוחרים ופנינו אליהם. לא הלכנו אצל בעלי מלאכה, כי אביונים היו. אולם עד אשר נתארגן הוועד בסטניסלאב התחלתי מוכר מניות ומייד ראיתי מה מרובים הקשיים. איך יתן יהודי לירה שטרלינג כשהיא שקולה כנגד מליונים מארקים? אמרתי להקל עליהם ואמרתי לבעלי דבבי, “אל תתנו לנו מליונים מארקים. תנו חמישה דולרים…” והיכן מפרסמים בסטניסלאב מפעל למימכר מניות “בנק הפועלים?” – הלכתי לבתי הכנסת ולבית הקפה “האובנשטוק”, שהיה בית ועד לסוחרים הגדולים ולבעלי בתי חרושת. גם כשהיה לי דבר לעסקנים הציונים מצאתים אצל “האובנשטוק”.

ביני ובין הנהלת בנק הפועלים היתה חליפת מכתבים בשאלת הנוהל בהפצת המניות. על המכתבים חתמו אליהו ברלין ויוסף אהרונוביץ.

… “באלה הימים יוצא מכאן החבר יהודה לביטוב כדי לבקר את ערי גליציה, ועליכם להשתמש בו לשם סידור מפעל גדולה בשביל מכירת המניות של בנק הפועלים”.

להלן מכתב מאת הוועד לענייני ארץ ישראל העובדת:

הוועד קאמיטעט

לענייני ארץ ישראל העובדת פארן ארבעטענדן ארץ ישראל ברלין 1 לנובמבר 1923


לחבר מנחם גלרטר סטניסלאב,

ח.נ.

בנק הפועלים בארץ ישראל המציא לנו העתק ממכתבו אליך מט' חשון בדבר הפעולה לטובת בנק הפועלים. אנחנו מתכוננים לגשת לפעולה רחבה להפצת מניות בנק הפועלים בגליציה וחשוב מאד שגם אתה תעמוד אתנו בקשר ותציע לנו את הצעותיך לארגון הפעולה ולהצלחתה. נא לכתוב לנו אפוא על דבר זה בהקדם.

בברכת חברים

הועד לענייני ארץ ישראל העובדת

יעקב אפטר, דב הוז

עתה משהגיעני מכתב הנושא את חתימתם של יעקב אפטר ודב הוז, כלום יכולתי שלא לכבדו? אחרי שקראתי בדחילו ורחימו את פנייתם אלי פתחתי ב“פרופאגאנדה”, היינו במה שקוראים בימינו “הסברה”. הדגש לא היה על התיבה “הפועלים”, שנדף ממנו ריח שמקורו במוסקבה, אלא על “ארץ ישראל”, כל המסייע לבניינה מחיש את פעמי הגאולה. והרי הבונים, מקרבי הגאולה לארץ ישראל אינם אלא החלוצים; לפני החלוצים עמדו היהודים ביראת כבוד. “בנק הפועלים” הנו, אפוא, מכשיר נוסף לבניין ארץ ישראל, היה קוו הסברתי.

כך נעניתי לקריאתו של יוסף אהרונוביץ להתייצב למבצע גדול של מכירת המניות של “בנק הפועלים”, שהתחיל בתנופה רבה בתחילת שנת 1924, בניצוחו של יהודה לביטוב מקרית ענבים. ידעתי כי בלי התלהבות לא ייכון המפעל. הרכבתי אפוא ועדה שעמדו בראשה מאיר שלאיין בנו של לייב שלאיין מראשי “אגודת ישראל” בעיר, ואנוכי. שוב הלכנו אצל סוחרים יהודים, רובם ציונים כלליים. שלמה ואקס, גיסו של צבי אחי הבכור, מנהל כללי של “פאוושעכני באנק זוויאנסקאווי” ביחד עם ד"ר צבי הלר, ציר לסיים, מכרו מאתיים מניות בעירנו. בביקורים מאיש לאיש נלוויתי אל יהודה לביטוב, אל אברהם קירכנר ואל מאיר שלאיין וכך “זיווגנו” שלושה זוגות שמכרו שלוש מאות מניות. מספר המניות שנמכרו בסטניסלאב הגיע, אפוא, לחמש מאות. היה זה סכום נכבד למדי באותם ימים, בשוותנו נגד עינינו את מצבם הכלכלי הרעוע של היהודים. איני יכול שלא לציין כי מכירת חמש מאות מניות הצריכתנו לשוחח עם שבע מאות איש.

בגליציה המזרחית נמכרו ארבעת אלפים מניות שהן 4,000 לירות שטרלינג בסך הכל. מכל סכום המניות שנמכרו במזרח אירופה, מכרה מפלגת ה“התאחדות” 14103 מניות, שהיו כ־74% מכלל המכירות. על כך דיווח נחום ורלינסקי חבר המשרד הראשי של “התאחדות” העולמית בברלין, במאמרו ב“פאלק און לאנד” מס. 4 (30) מכ“ז טבת תרפ”ה – 23.1.1925.

מסופקני אם שליטי “בנק הפועלים” והפקידים לאלפיהם יודעים כי הראשונים לרוכשי המניות של “בנק הפועלים” היו היהודים בגליציה ובפולין קונגרסאית. נכחדו היהודים ונשכחו מעשיהם למען ארץ ישראל.


מדוע וכיצד הוקמה הגימנסיה היהודית91

נוער יהודי בסטניסלאב שביקש לרכוש השכלה תיכונית למד במוסדות־חינוך ממשלתיים, – בגימנסיות ובבית הספר הריאלי, ואילו הבנות למדו בגימנסיה פרטית. בימי הקיסרות האוסטרית היו יהודים מתקבלים לבתי ספר תיכונים ללא כל הגבלות, אך עם בוא פולין תחת שלטון הפולנים חל שינוי לרעה. “הגימנסיום הראשון” ומנהלו המשיכו ונשארו נאמנים למסורת הליבראלית, מה שאין כן בגימנסיום השני. בזה ביקרו בשנת הלימודים 1923/1922 רק 100 יהודים מכלל 500 התלמידים. בשנת 1924/1923 לא היה אלא יהודי אחד בין 56 תלמידים שנתקבלו באותו גימנסיום לכיתה א'. בגימנסיום המתימטי שלמדו בו מאות תלמידים לא היו אלא 20 יהודים בלבד; בגימנסיום האוקראיני מבין כ־890 תלמידים למדו רק 70 יהודים. לעומת זאת הגיע מספר התלמידים היהודים בבתי הספר התיכונים הפרטיים – הגימנסיה לבנות ע“ש אוז’שק, הגימנסיום הגרמני, בית הספר הפולני למסחר – 90%, ובלעדיהם לא היו יכולים אותם מוסדות להתקיים. נהירת תלמידים יהודים לגימנסיום הגרמני מתבארת בעובדה שבתי הספר התיכונים הפולניים סירבו ב־1919 לקבל יהודים. מנהל הגימנסיום הגרמני, שמאלנברג, היה שונא ישראל ונהג לכנות את התלמידים היהודים “אלמנט דסטרוקטיבי המחריב את בית הספר”, וכך בשעה שהוריהם הכניסו לקופתו שכר לימוד בסכום של שלוש מאות מליון מארק לחודש. לאוזני הגיעו סיפורים מסמרי שיער על אותו מנהל גרמני מפי אחותי כרמלה ומפיהן של חברותיה, שלמדו בגימנסיום הגרמני. המנהל הגרמני ניסה בלשון חלקלקות לפתות תלמידות. הבאתי את חששותי אל ד”ר אלכסנדר ריטרמאן ואל ד"ר יעקב לאופר וסיפרתי להם כל אשר שמעתי.

החלטנו בעצה אחת לעורר את דעת הקהל הציוני נגד מנהל הגימנסיום הגרמני. העסקנים הציוניים הגיבו בהקמת גימנסיה יהודית בסטניסלאב, שלמדו בה בנים ובנות, מכיתה א' ועד כיתה ח' ועד בכלל. הגימנסיה, שהיתה סניף ל“אגודת בתי ספר עממיים ותיכונים בלבוב”, הוכרה על ידי ה“קוראטוריון”, שהעניק לה זכויות רשמיות. מאותה שנה ואילך פחת מאד מספר התלמידים היהודים בגימנסיות הפרטיות, הפולנית והגרמנית, וסופן שנתערער קיומן.

נבחר ועד נאמנים, שהתמסר לגימנסיה במשך חמש עשרה שנות קיומה, והנוער היהודי נחלץ מתלותו במנהל הגימנסיום הגרמני. בכך נסתיים תפקידי בפרשה זו. אחר כך, כעבור שנים, כשפרצה מלחמת העולם השניה, הסיר אותו שמאלנברג את המסווה מעל פניו והוא נתגלה כראש “הגייס החמישי”, שפעל במשך שנים מספר ונטל חלק רב בהשמדת היהודים בעיר.


חוות הכשרה חלוצית ע"ש ריטרמאן

בין שאר דאגותינו השוטפות בשנת תרפ"ה היתה דאגתנו נתונה גם להמשך קיומה של “חוות ריטרמאן”, שהזכרנוה יותר מפעם אחת כמקום הכשרה חקלאית לחלוצות. ראוי מפעל זה שנייחד כמה דברים לתולדותיו.

בימי משול האוקראינים בסטניסלאב עמדו טובי הציונים בעיר על הצורך בחינוך מכוון יותר בהכשרת הנוער לקראת תפקידיו בארץ ישראל. בפברואר 1919, באחת האסיפות של אגודת נשים “רחל’ה”, אשר בראשה עמדה שרה ריטרמאן, הוחלט להקים חוות לימוד חקלאית לנערות יהודיות, שהיו בנות־בלי־בית, להכשירן באורח מעשי לעבודה חקלאית, או להקנות להן הכשרה מקצועית לקראת עלייתן לארץ ישראל. כעבור חודש נחכרו בקצה הרחוב קאזימייז‘, סמוך לבית החולים הכללי, כחמשה הקטרים אדמה שעמדו עליה כמה בניינים. האדמה היתה משובחת והבנות היהודיות שתלו בה גן ירק גדול שיבוליו נמכרו בעיר. לחווה היה גם שטח פלחה מחוץ לעיר בזאגווז’דז’. עם היווסדה היו בחווה ארבעים נערות בנות 14־18 שנה. ולפי שרובן היו יתומות, או בלי חסות בית הוריהן, נוסד גם מעון בשביל עשרים בנות. במשך היום היו עובדות ואחרי העבודה למדו מקצועות הקשורים בחקלאות ולימודים כלליים, – לשון עברית, אנוכי לימדתי דברי ימי ישראל ותולדות הציונות.

החווה נוהלה בידי אלכסנדר ושרה ריטרמאן, הם התמסרו בכל מאודם לביסוס החווה, שהיתה בעת ההיא הראשונה במזרח גליציה. רק בכוח עקשנותם הצליחו להסיר מעל דרכם אבני נגף רבים. הציבור היהודי התייחס בתחילה בחששות ובחיוך, שלא נעדר בו שמץ של ביטול ולעג. אולם כעבור שנה נרכשו הקרקע והבניינים שברחוב קאזימייז' במחיר 150 אלף כתרים אוסטריים. מקורות המימון היו מתרומות הציבור היהודי בעיר – 60,000 כתר, אירגון יהודי סטניסלאב־אמריקה 25,000 כתר, ועד ההצלה היהודי המקומי – 21,500 כתר, “אליאנס איזראעליט” (חברת כי"ח) בווינה – 25,000 כתר, הוועד הווינאי להחשת עזרה לנפגעי המלחמה – 12,800 כתר והקהילה – 5,700 כתר.

החווה היתה לעובדה קיימת ובימי “העלייה השלישית” נעשתה מקום חשוב להכשרה חקלאית בשביל חברי “השומר הצעיר”, כמו שכבר סיפרתי למעלה. חברות “השומר הצעיר” השפיעו על הבנות בחווה על ידי מגע ישיר בעבודה בשדה, בגן ובמטבח, שלא ירגישו עצמן במוסד חינוכי סגור. הדבר היה ברוח המייסדים שראו את החווה כבסיס ציוני להכשרת נוער לחלוציות, ובדצמבר 1921 עלו לארץ חלוצות ראשונות מחניכות החווה.

אחרי שהחווה נפתחה נדרשו סכומים גדולים להרחבתה ולשיפוצה, לשיכלולה ולרכישת אינוונטאר חי ודומם. הוקמה לכך משענת ציבורית – “אגודה לתמיכה בחווה”. הוצאות החווה באותה שנה עלו ל־1,200 דולר. ההכנסה ממימכר תוצרתה החקלאית היתה כדי 350 דולר; החסר נתכסה מתרומות והקצבות. נעשו נסיונות של שיתוף פעולה בין החווה ובין “מרכז החלוץ” בלבוב. בראות ד“ר ריטרמאן שפיתוח החווה מחייבו להשקעות של סכומים גדולים שלא יוכל לעמוד בהם, פינה בשנת 1926 את מקומו לד”ר קארל הלפרן, שעמד בראש הוועדה ונעזר בד“ר בנימין ליברמן כסגנו. עלה בידם להוציא את החווה ממצוקתה הכספית. תקציבה, כ־1,000 דולר לחודש, לא הספיק כדי למלא את תפקידה. הוועד המנהל החדש התגבר על הקשיים הכספיים, שילם את ההוצאות הכרוכות בהחזקת הכיתות והחזיק בכך מעמד שנתיים. בשנת תרפ”ח (1928) יצא את הוועד ד“ר ליברמן, שהשקיע בחווה מכספו 10,000 זהוב (3,300 דולר), וכעבור שנה התפטר גם ד”ר קארל הלפרן. בכך התמעטו הסיכויים להמשיך ולהחזיק את החווה, גם צומצמה בה העבודה. ד"ר ריטרמאן שב לעמוד בראש החווה, שדאג וטרח למענה בלא שידע מנוח עד יום מותו. הוא החכיר את השדה ואת גן הירק בתנאי שהחוכר ימשיך ויקיים את אופייה החלוצי של החווה, לפי שלמדו בה מלבד יתומות, גם נערות שהיו קשורות בהסתדרויות נוער חלוציות. חניכות החווה רכשו לעצמן ידיעות מקצועיות יסודיות ורבות מהן גם הגיעו לקיבוצים ולקבוצות.

כבימיה הראשונים92 כן המשכתי והלכתי בשנים 1922־1927 יום־יום ל“חוות ריטרמאן”. בשיחותי ובהרצאותי בפני הבנות סיפרתי על עולמנו הציוני, מהנעשה בלונדון, בירושלים, בעמק יזרעאל, בוועד הפועל הציוני, ובקונגרסים הציוניים, והשתדלתי לתרום חלקי בטיפוח תודעת הציונות לקראת עלייתן לארץ ישראל.

חוות הלימודים החקלאית, הקרויה בצדק “חוות ריטרמאן”, היתה אבן חן בין המוסדות היהודיים להכשרה המקצועית של הנוער לחלוציות.


מחלוקת ה“אוגודה”

השנים 1919־1925 היו גדושות התרחשויות וזעזועים בחיי יהודי פולין. אך יצר הקיום וחפץ החיים העניקו ליהודים כוח לעמוד בצרותיהם. “דרכן של צרות שהן נכנסות לבית דרך הדלת ויוצאות מבעד לארובה” נאמר בלשון עמך. רבבות יהודים מבני עמך היו שרויים בדאגות פרנסה ובמצוקה. בכל יום שני בשבוע, היו אצים־רצים מבוקר איש אל רעהו ואיש אל שכנו “לחטוף” גמילות־חסד כדי לפרוע שטר בבנק, שאם לא ייפרע עד השעה 11.00 יישלח ל“פרוטסט” ואל “הקומורניק”, היינו משרד ההוצאה לפועל, נמצא יהודי בלא אשראי משמע הוא אובד מקור פרנסה. חייהם של רבבות יהודים בעיירות היו באותה תקופה חסרי תוחלת ונטולי תקווה. העתונים היומיים היהודיים מתחו ביקורת על מדיניות הממשלה כלפי היהודים, הצירים הציוניים בסיים הצליפו בדבריהם בשלטונות והיהודים המשיכו לכרוע תחת נטל המסים; ארגוני הסוחרים צעקו כי באו מים עד נפש וארגוני בעלי המלאכה “יד חרוצים” שיוועו לאינטרוונציה מצד “הקולו”. העתונים היהודיים חזרו ופרסמו מדי יום ביומו את פזמוני הצרות והדלות של היהודים שנשמעו בפיהם של הצירים היהודים בסיים.

אחינו בני ישראל, למודי הנסיון במשך דורות לחיות בצרות, התחילו לראות גם אותות מבשרי רעה. על שער בית מרגוע ביארעמטשי, למרגלות הרי הקארפאטים נתגלה שלט בפולנית: “ליהודים ולכלבים הכניסה אסורה”, ואילו באוניברסיטאות החלו נשמעות קריאות: “הלאה היהודים, והיהודיות לנו!”.

מציאות נוגה ומרה כלענה זו דחפה את הצירים ואת הסינאטורים היהודים בסיים לפעולות פרלמנטאריות, כשהם מתבססים על ההסכם להגנת המיעוטים הלאומיים משנת 1919, שנחתם בידי פולין בפאריס וצורף לחוזה וורסיי. כמה מסעיפיו החשובים הוכנסו לחוקת פולין משנת 1920 והישוב היהודי בפולין ראה בהם את היסוד המדיני והחוקי לזכויותיו האזרחיות והלאומיות. הישוב היהודי בפולין היווה יותר מעשרה אחוזים מאוכלוסיית המדינה, אך האוכלוסיה הפולנית בפולין הקונגרסאית היתה אנטישמית, רוויית93 שנאה, שינקה ממקורות התיפלה של הטפת הכנסיה הקתולית במשך מאות בשנים מהאנטישמיות הרוסית בתקופת הצארים מאסכולת פובידונוסצב, ראש “הסינוד”. גם החברה הפולנית שבגליציה היתה אנטישמית רובה, אלא ששנאתה של זו, שקיבלה השפעה אוסטרית־וינאית, היתה אלגנטית יותר, משוחה בשמן המליצה ההאבסבורגית, “ההומאנית” וה“ליבראלית” יותר. מכאן גם השוני שבין המדינאים הפולנים מפולין הקונגרסאית ובין מדינאים פולנים־גליצאים.

השוני ניכר גם בין יהודי פולין הקונגרסאית, כמליון ושבע מאות אלף ובין יהודי גליציה, כשבע מאות אלף ושלושים וששה אלף לפי מיפקד האוכלוסיה בשנת 1921. שוני זה היה עמוק ומצא את ביטויו בעמדות השונות שנקטו המפלגות הציוניות בשני חלקי פולין. הוא השפיע לרעה על כוחה של הנציגות הפרלמנטארית היהודית בסיים.

שלושה כוחות מפולגים בלטו בחייהם המדיניים של שלושה מליונים יהודים: הפלג הלאומי־הרדיקאלי, שיוצג בידי יצחק גרינבוים, הפלג הלאומי־המתון, שיוצג בידי ליאון רייך ויהושע טהון מגליציה, ומפלגת העבודה הציונית “התאחדות”.

“אגודת ישראל” היתה מפלגה חזקה ובעלת השפעה בקרב היהודים החרדים, בעיקר בפולין הקונגרסאית. בגליציה היא היתה חלשה יחסית ומשענתה, משענת קנה רצוץ, היתה החצר בבאלזה.

ה“בונד” התגלה ברחוב היהודי במזרח גליציה בעיקר בזמן שהיה מעורר שערוריות באסיפות ציוניות. השפעתו ניכרה זמן־מה עד 1927 והיתה פרושה על חלק מאגודת החייטים המסונפת למרכז בווארשה, שנקרא “לאנדראט פון פראפעסיאַנעלע קלאסן פאראיינען”, אבל מעשיו למענם במישור הארגוני והכלכלי94 היו קלושים ורישומו בציבור היה של חוסר אונים.

ה“קולו” היהודי היה אפוא רחוק מהרמוניה בין הכוחות שהרכיבוהו. היו בו שלושה סולנים: – יצחק גרינבוים, שהיה קשוח כאלון נטול כל גמישות, מורגל לאווירת מלחמה מימי משטר הצארים הרוסים; שני לו היה ד“ר ליאון רייך, איש גליציה מובהק, מחכמי האסכולה הפוליטית הווינאית, שסיים לימודיו בבית הספר למדעי המדינה ולדיפלומטיה בפאריס, והשלישי – ד”ר יהושע טהון, רב מקראקוב, תלמיד חכם והוגה דעות. שני האחרונים היו מתונים מטבעם. יצחק גרינבוים היה נואם בעל סגנון של “שולח בליסטראות” ותוקפני וכאשר הוא נאם בסיים הוא נתכנה “הטריבון הלאומי הזועם”, והבית נתמלא. אפילו צירים מהימין אצו מהמזנון אל האולם להקשיב לנאומו. ליאון רייך, יהושע טהון והנריק רוזמארין לא חשכו גם הם מהשלטונות את שבט לשונם וחשפו את נגעי הממשלות ואת קלקלות שיטותיהם95.

על שום מה אפוא זעמו המדינאים הפולנים על המנהיגים הציוניים, וביחוד על יצחק גרינבוים?

הסיבה נעוצה בשנת 1922, בערב הבחירות לסיים השני, כשיצחק גרינבוים הקים את הגוש של המיעוטים הלאומיים בפולין הקונגרסאית והיהודים שם הלכו אל הבחירות ברשימת “הגוש” מספר 16. גוש המיעוטים הלאומיים היה מראשיתו לצנינים בעיני הפולנים; גם פ.פ.ס. (מפלגה פולנית סוציאליסטית) הסתייגה ממנו, לפי שראו בו יצור אנטי־ממלכתי. הפולנים קצפו על שהחוזה בשאלת המיעוטים הלאומיים נכפה עליהם בגלל השפעתם של יהודים בעולם.

בעיני הפולנים היה יצחק גרינבוים בבחינת התגלמות של גוש המיעוטים הלאומיים. ולמעשה לא באה היוזמה להקמת הגוש מחוגים יהודיים, אבל הגשמתו היתה בעיקר מעשהו של יצחק גרינבוים. רעיון “הגוש” היה נועז ומסוכן ועורר את זעמו של כל העם הפולני. כשני שלישים של האוכלוסייה במדינה היו נגד “הגוש” כי ראו בו שמטבע ברייתו הוא טומן בחובו חומר נפץ. מיעוטי הגרמנים, האוקראינים, הצ’כים, הביילורוסים והליטאים היו כרוכים כל אחד אחרי בני עמם שמעבר לגבול, והתארגנותם הפוליטית היתה מודרכת על ידי הממשלות של המדינות השכנות העויינות את פולין.

המיעוטים הלאומיים לא נכרכו לגוש אחד עם המיעוט היהודי ונבדלו ממנו בכך שהיו להם שאיפות טריטוריאליות. המיעוט היהודי חתר רק לאוטונומיה לאומית־פרסונאלית, המושתתת על שוויון זכויות, ואילו המדינה אליה שאפו הציונים עתידה לקום בארץ ישראל השוכנת באסיה.

מנהיגי הציונים מגליציה נמנעו מתת ידם ל“גוש” כי לא היתה לו כל אחיזה בגליציה. הציונים הגליצאים, שרכשו נסיונם במונארכיה ההאבסבורגית (1848־1918) רבת הלאומים, לא יכלו להיות תמימי דעים עם גרינבוים ועם דרכו המדינית. ד“ר ליאון רייך, ד”ר מיכאל רינגל וד"ר יהושע טהון התנגדו לכינון “הגוש” בטענה שלא כשאר כל המיעוטים האתניים המיעוט היהודי. השוני המהותי היה בעובדה שלקיבוץ היהודי בפולין לא היו מגמות פוליטיות־טריטוריאליות מעין אלה של המיעוטים הלאומיים האחרים. הללו פזלו במעשיהם המדיניים כל אחד לעבר המדינה שלו, השכנה לפולין. האוקראינים במזרח גליציה סירבו מראשית ימיה של פולין להכיר ולהודות בסיפוחה לפולין. היהודים, לפי הקונצפציה הציונית, לא יכלו לחתור להישג גדול יותר מאוטונומיה לאומית־פרסונאלית בפולין. המנהיגים הציוניים במזרח גליציה, שזכרו עדיין את האפיזודה העקובה מדם של “האוטונומיה היהודית הלאומית בריפובליקה האוקראינית”, לא רצו להסתבך במדיניות “הגוש” שאין בינו ובין היהודים בגליציה ולא כלום. לכן התארגנו המנהיגים הציוניים בגליציה ברשימת המפלגות הלאומיות־היהודיות מספר 17, להבדילה מזו של “הגוש”.

משעה שקם ה“קולו” פרצה מחלוקת בין יצחק גרינבוים ואנשיו ובין ד“ר ליאון רייך ועמיתיו מגליציה. המחלוקת פשטה צורה ולבשה צורה וכולנו טעמנו ממי המריבה שלה ב”קולו". הפער בין גרינבוים לבין רייך וטהון התרחב והעמיק מיום ליום.

קולות המחלוקת ב“קולו” החלו נשמעים מייד כשעלתה שאלת המאבק באנטישמיות. הכל הבינו כי לבער את נגע האנטישמיות אינו באפשר לפי שאין מבערים מחלה ממארת בנאומים, ולו בחריפים ביותר, ולא בפקודות. גם הנוהג להזעיק בכל יום שני וחמישי את דעת הקהל באמריקה זו לא נראתה למדינאים הציוניים בגליציה. מנהיגי הציונים בגליציה גרסו כי יש לנהל את המדיניות היהודית בלי גוש המיעוטים, בטאקטיקה מתונה, בנסיון להגיע להסכם עם הממשלה לאיזה “מודוס ויוונדי” שיאפשר ליהודים לחיות עמו. זה היה, אפוא, הרקע להסכם בין ראש הממשלה ולאדיסלב גראבסקי (דצמבר 1923 – נובמבר 1925) ובין הצירים הציוניים מגליציה, שנחתם ב־4 ביולי 1925 בידי ליאון רייך שהיה יושב ראש ה“קולו” היהודי בשנים 1923־1926.

ארבעת צירי הסיים מחברי סיעת “התאחדות”, שהצביעו נגד “ההסכם”, טענו שהוא עומד בסתירה לחוזה ההגנה על המיעוטים ולחוקת פולין, שבה בלבד מעוגנות זכויותיהם של היהודים כאזרחים וכמיעוט לאומי. “הסכם” שנחתם בין קבוצת אזרחים המתקראת “מיעוט לאומי” ובין ממשלה אינו בעל תוקף חוקי בר־קיימא. עוד טענו, כי “חוקה” מעוגנת ברצון העם המיוצג בסיים. אפשר אולי לזלזל בה או להפר אותה, אך אין לבטלה. ואילו הסכם עם ממשלה, שאין לו תימוכין ב“חוקה”, אפשר שלא לקיימו. לכן הצבעתם של ארבעת צירי “התאחדות” לא היתה עמדה אישית, בעד או נגד פלוני ואלמוני, אלא עמדה עקרונית, צודקת, ואמיצה.

בפראקטיקה של השלטונות בכל אתר ואתר היתה ראיה לסתור את מיקסם־השווא של ה“אוגודה”, היינו אותו הסכם. על המחלוקת שפרצה בין חברי ה“קולו” ראוי להביא את דעותיהם של ד“ר נתן מלצר ושל ד”ר צבי הלר:

“התנגדנו במלוא כוחנו לנסיונות לגרום קרע בתוך ה”קולו" ומחינו נגד שיטת טרור אשר האגודה (אגודת ישראל), ובמידה מסויימת גם גרינבוים, עשו אותן רווחות בתוך ה“קולו”. כשהמאבק ב“קולו” היה ענייני נקטנו תמיד עמדה של מדיניות רדיקאלית, לאומית, מונחית מכוח העקרונות, וללא פשרות. היינו תמיד בעד מאבק משותף עם המיעוטים, הגם שבפרט זה לא הרחקנו לכת כמו גרינבוים, אשר לדעתנו הגדיש את הסאה" (פאלק און לאנד, ט“ז תמוז תרפ”ד, 18.7.1924).

צבי הלר שקיבל מאות מברקים ומכתבי פנייה לאינטרוונציה אצל שלטונות מחוזיים־גליליים ובמיניסטריונים שונים, ונאם מעל במת הסיים בעניינים מיוחדים הנוגעים לחייהם היומיומיים של אלפי פועלים יהודיים כבר אמר בשעתו: “גרינבוים הוא איסטראטג מזהיר, אולם טקטיקן רע; מה שלא ידע ושלא השכיל להשיג בדרך של רוב פרלמנטארי, ניסה אחר כך להשיג בעקשנות ובטירור, וזה הביא להתפוררות ה”קולו" (פאלק און לאנד, כ“ג תמוז תרפ”ד, 25.7.1924).

פרשת ה“אוגודה” (ההסכם הנפרד) העכירה את החיים הציבוריים היהודיים והקימה חייץ עבה בין יצחק גרינבוים לבין ליאון רייך אף על פי ששניהם היו מנהיגים מסורים ליהדות פולין ושניהם היו ציונים בכל לבם ובכל נפשם. ראוי לספר כי יצחק גרינבוים, קיבל מן הסיים 1200 זהוב לחודש [לפרנסת ביתו], ומן ה“היינט”, שפירסם בו מאמרים, 1200 זהוב לחודש – העביר אל “המועצה היהודית הלאומית”, שהוא עמד בראשה משנת 1919, לסילוק חובותיה. ואילו ד"ר ליאון רייך, שהיה עורך דין בלבוב, נעל את לשכתו לא עסק במקצועו משעה שנבחר לציר לסיים. מכר כפעם בפעם “מורג” (שבעה דונמים) אדמה לאחזקת ביתו.

האירוניה המרה והטראגית הנשקפת אלינו מאותן שנים היא שלא יצחק גרינבוים ולא ליאון רייך, לא פולינארי הארטגלאס ולא מיכאל רינגל, לא הרב יהושע טהון ולא אברהם זילברשיין, לא היה לאל ידם לשנות את פניה של אותה מציאות מחרידה שהעמידה את שלושת המליונים של יהודי פולין בפני הברירה של המשך חייהם בפולין, בלי תוחלת ובלי כל תקווה, או הגירה בהמונים. השאלות – לאן? מי יקבל אותם? עלייה בהמוניהם לארץ ישראל – כיצד? עודן זועקות עדי אימה, שכן – ב“וויכוח” בין יצחק גריונבוים לבין ליאון רייך הכריעו אושוויץ ומיידאנק…


משפט שטייגר

בקיץ 1925 נזדעזע כל הציבור בפולין מקצה עד קצה. הדבר אירע כאשר נשיא המדינה סטניסלאב וויצייחובסקי הגיע לביקור בלבוב. כל כלי התקשורת רעשו בקולי קולות: “התנקשות בנשיא וויצייחובסקי – המתנקש הוא סטניסלאב שטייגר, יהודי פועל דפוס… פאסטרנקובנה ראתה את שטייגר כאשר הוא יורה בנשיא ומחטיא את המטרה!”

במדינה השתררה אווירת משטמה שלוחת רסן נגד היהודים. אך אנו ידענו ש“משפט שטייגר” אינו אלא עלילת דם. שטייגר נעצר והושם במעצר. העמידוהו לדין בפני “שטאנדגעריכט”, בית דין מיוחד שהוטל עליו לחרוץ את דינו תוך שלושת ימים. ברוב המקרים גזר בית דין כזה מוות. יומיים וחצי נמשך הדיון המשפטי אך בהרגשתנו הם נדמו כשנתיים. התביעה הביאה “עד ראייה” אחד בלבד, אשה בשם פאסטרנקובנה, שהיתה ידועה כזונה. הסניגורים הצליחו לשכנע את בית המשפט, כי סעיף האשמה הוא מעניינו של בית דין המושבעים. הפרוטוקול הסטינוגראפי של המשפט פורסם בכל העתונים היהודיים. קראנוהו בעיתוני הבוקר שהגיעו מלבוב, ב“כוויליה” בפולנית וב“טאגבלאט” ביידיש. המעולים והמובהקים בעורכי דין קיבלו עליהם להגן על שטייגר. הכל הרגישו כי היתה זו הגנה לא רק על שטייגר כפרט, אלא על שלושה מליונים יהודים, הגנה על האמת והצדק. המשפט נתמשך חדשים רבים. עדים נשבעו שבועת שקר שראו “במו עיניהם” את שטייגר יורה בנשיא, אף על פי שהוכח כי לא נמצא אצל שטייגר אקדח.

פרקליטיו של שטייגר היו המצויינים שבהם: ד“ר מיכאל רינגל, משפטן בעל מוניטין במשפטים פליליים, ד”ר מיכאל לנדאו, עורך דין מפשמישל, שהצטיין בחריפותו ובשנינות לשונו להזים את דברי עדי התביעה. הוא היה בעיר פשמישל ראשון למומתים בידי הנאצים ימח שמם. ד“ר סטניסלאב גראֶק הפולני האציל, עורך דין, נשיא לשכת עורכי דין במזרח גליציה העמיד את כשרונותיו המזהירים לעזרת ההגנה. דברי הגנתו צוטטו בפי היהודים שהיללוהו ושיבחוהו. לפני נעילת המשפט הצטרף להגנה גם עורך דין ד”ר הנריק לוונשטיין מדרוהוביטש. ד“ר לוונשטיין, פולני בן דת משה, אשר זכרנוהו מימי הבחירות לפרלאמנט בווינה בשנת 1911 פנה אל בית המשפט של המושבעים ואמר בערך (אני מצטט מזכרוני) כך … “איך אתם יכולים, איך אתם מעיזים להאשים יהודי ברצח, בידוע לכם שעל רוצחים יהודים מעולם לא שמענו. הלא דת משה שניתנה על הר סיני בעשרת הדיברות צוותה: לא תרצח!”… וסיים את דברי הגנתו הקצרים והאמוציונליים ב”שמע ישראל!". הופעתו עשתה רושם רב בציבור.

המשפט נתמשך חדשים רבים. עדים פולנים רבים נשבעו שבועת שקר כי ראו “במו עיניהם” את שטייגר יורה בנשיא, אף על פי שהוכח כי לא נמצא אקדח אצל שטייגר.

ברגעים האחרונים של המשפט אירע נס, המתנקש אולשנסקי, אוקראיני שהצליח להימלט לקובה, פרסם כי הוא ולא אחר, קיבל הוראה מקבוצת טרוריסטים לירות בנשיא המדינה והשלטונות הפולנים ידעו זאת. הודעת אולשנסקי הביאה את בית המשפט במבוכה רבה ובית דין המושבעים זיכה את שטייגר.

ב־1928 נזדעזע ונתרעד היישוב היהודי הקטן. ב“גדוד העבודה” על שם יוסף טרומפלדור החריף המאבק הרעיוני, מאבק מר מאד והרקע שלו סינתיזה בין הציונות ובין מהפכנות סוציאליסטית. אחר ויכוחים נוקבים שהסעירו את הישוב שהביא בסופו של דבר לידי פילוגו והתפוררותו של “גדוד העבודה” עזבה קבוצה ממיטב חבריו, מפלגו השמאלי, את הארץ וירדה אל ברית המועצות ובראשה עמד מנדל אלקינד, אחד הבולטים ב“גדוד העבודה”. ירידת קבוצת אלקינד אל ברית המועצות – זאת פרשה טראגית מאד שהסבה מהלומה כבדה לא רק ליישוב. היא הכתה בתדהמה את התנועה הציונית וניצלו אותה נגדנו שונאינו מבפנים. יהודים היקשו קושיות והוצרכתי להסביר, להרגיע, ובלבד שלא תינזק “קרן היסוד” ואיני יכול לומר שלא נגרם לה נזק כבד, כי אמצעי התקשורת תופפו בכל התופים. פרשת אלקינד היתה נושא לשיחות בבתי קפה, אף בבתי הכנסת. מפלגתי “התאחדות” מילאה תפקיד חשוב בהסברת הפרשה העצובה הזאת.


לבטי מדיניות ההתיישבות בקונגרס הי"ד

מתרפ“ג ואילך היתה ה”התאחדות" בסטניסלאב אחד הסניפים החזקים והמבוססים בגליציה. התחלתי לארגן סניפים גם במחוזות השכנים, עוררתי את החברים במקומותיהם וסייעתי להם בפעולתם. באותה שנה כינסתי את הוועידה המחוזית השנייה; הוועידה המחוזית השלישית התקיימה בהיקף רחב יותר ב־26 באפריל 1925. השתתפו בה 200 צירים מכל תשעה עשר סניפי “התאחדות” בסביבה: – ליסייץ, בוהורודטשאני, סולוטווינה, אזיפול, מאראמפול, האליטש, אושצייה־זיילונה, יאזלוביץ, פוטוק־זלוטי, קאלוש, ווינילוב96, נאדוורנה, דהלאטין, מיקוליטשין, טלומאטש, טיסמיניץ, באריש, ניזשניוב, בוטשאטש, אוטיניה והכפרים בסביבה. בוועידה השתתפו גם נציגי “גורדוניה” ו“החלוץ” כאורחים מוזמנים. בפעם הראשונה נבחר ועד מחוזי, אנוכי יושב ראש וחברי הנאמן נתן הלברטל כמזכירו.

התנופה לפעולותינו באירגון הסניפים שבערי השדה ניתנה בוועידה הארצית של “התאחדות” בלבוב, בימים 19־20־21 ביוני 1925. השתתפו בה מארץ ישראל יהושע מנוח מדגניה, יהודה לביטוב מקרית ענבים, גרשון חנוך, ובשם הוועד המרכזי של “התאחדות” בקונגרס פולין – אברהם לווינסון ומשה טצה מווארשה. כותב השורות האלה נבחר כחבר הוועדה המתמדת.

אם בקונגרס הי“ג (1923) היה מרכז הכובד של הדיונים בפעולות הוועדה המדינית, ב־1925 היה ברור כי הקונגרס הי”ד יהיה זירת מאבק קשה בשאלות המדיניות של הוועדה להתיישבות ובנושאי ועדה לענייני התקציב. בשתיהן תתעורר בוודאי בעיית הקונצפציה בשאלה איך לבנות את הארץ. אם בקונגרס הקודם נאלצה האופוזיציה לתקוף את מגמת 50% הלא־ציונים בסוכנות היהודית, ניאלץ בקונגרס הי“ד להיאבק במגמת “הקורס החדש”, שבא הפעם לא מן החוץ אלא מבפנים. הלכי רוח חדשים יופיעו בקונגרס. הקונגרסים הי”ב והי“ג עמדו בסימן הלחץ של המציאות בשנות העשרים הראשונות, גל “העלייה השלישית” וההתיישבות החלוצית בעמק יזרעאל. בקונגרס הי”ד תעלה על הפרק “העלייה הרביעית”. שתי חזיתות מנוגדות, כביכול תתייצבנה בו. “העלייה הרביעית” של “המעמד הבינוני” מחד גיסא וההתיישבות העובדת מאידך גיסא. לכן הורגשה הנחיצות שכל אגף העבודה יתלכד בחזית מאוחדת אחת. מצדדים שונים נשמעו כבר קולות ברורים שקראו לעשיית רפורמות בקרן קיימת לישראל ובקרן היסוד; אז ידענו כי חובתנו הראשונה במעלה היא להגן על האופי הלאומי של הקרנות הציוניות. הגיעה השעה שמומחי הפינאנסים שלנו יטפלו במלוא הרצינות בבעייה כיצד להוציא אל הפועל מלווה לאומי גדול, שיתבסס על הרכוש הלאומי שיש לנו בארץ ישראל, שהוא בטוח יותר וראוי לאשראי יותר מכל הבטחות של קבוצת בראנדייס. “על הקונגרס הי”ד להוכיח שההסתדרות הציונית העולמית יכולה להיות המווסת והמכוון את העלייה ורק היא צריכה להחזיק בידיה את היוזמה לבניין היישוב היהודי החדש בארץ ישראל" (דברים מתוך מאמרי ב“פאלק און לאנד” מספר 22, ה' סיון תרפ"ה – 28.5.1925).

אותה שעה עמדה על הפרק תוכנית “ההתיישבות היהודית בקרים”, שגרמה להחרפת היחסים בין וייצמן ובין ראשי “הג’וינט” באמריקה. אלה תמכו בתוכנית־קרים וגם הקציבו לה מליונים דולרים. לעתים נתחזק הרושם שיהודים באמריקה נותנים לתוכנית־קרים עדיפות עליונה על זו של ההתיישבות בארץ ישראל.

וייצמן חשש פן ההתיישבות בקרים תזיק להתיישבות בארץ ישראל. על רקע זה גם נתגלעו ויכוחים מרים בינו לבין לואי מארשל. “תוכנית קרים”, שהעסיקה את דעת הקהל היהודית־הציונית בעולם, עוררה ויכוחים סוערים ונוקבים בקונגרס הי"ד.

בימי התכנסות הקונגרס הציוני הי“ד בווינה, בימים 18־13 באוגוסט 1925, פרץ שם במפתיע נחשול חדש של אנטישמיות, שווינה לא ראתה כמוהו. אלפי מפגינים אנטישמיים צעדו דרך ה”רינג" במחוז הראשון, התעכבו ליד המלון “אמיפריאל” וצרחו “Juden raus!” (יהודים החוצה!) “Tod den Juden!” (מוות ליהודים!). ד“ר נ. מ. גלבר ידידי, שהיה מנהל לשכת הקונגרס, סיפר לי כי ממשלת אוסטריה היתה נבוכה מכיוון שהבטיחה לו ולהנהלה הציונית שהקונגרס יוכל להתקיים בווינה באין מפריע. ד”ר שובר, נשיא המשטרה בווינה (ראש המשטרה בווינה נשא בתואר “נשיא” וסמכויותיו לא הצטמצמו לפעולות משטרה בלבד) הודיע לד"ר גלבר שהוא נושא אישית באחריות לשלומו של הקונגרס. ביום פתיחת הקונגרס פוּנוּ כל העובדים מן הבניין, המשטרה עשתה בו סריקה קפדנית וקציני משטרה הופקדו על בטחון “אולם הקונצרטים הגדול”.

בערב הפתיחה החגיגית נאמו נשיא ההסתדרות הציונית ד“ר חיים וייצמן ונחום סוקולוב נשיא ההנהלה הציונית, אחרי שנתקבלו בתשואות ממושכות של באי הקונגרס. נחום סוקולוב נבחר לנשיא הקונגרס ועימו נבחרו עשרה סגנים, ביניהם גם ליאו מוצקין שכיהן כיושב ראש ונחשב ל”ספיקר" הפרלמנטארי המחונן של התנועה הציונית.

בוויכוח הכללי עוררה הופעתו של זאב ז’בוטינסקי, אחרי שהיה חבר ההנהלה הציונית בשנים 1921־1923, תשומת לב מיוחדת בקונגרס. אולם “פצצה” לא היתה בנאומו, שעסק בעיקר בכלכלה מדינית, במדיניות פיננסית, במדיניות הקרקע וההתיישבות החקלאית. מכלל דבריו השתמע, כי קיימת אפשרות(?) להעביר המוני יהודים לארץ ישראל במהרה. הוא דרש עלייה חופשית, דבר המקובל על כל יהודי וציוני. כמו כן העברת קרקע שאינה מעובדת לידי אנשים מחוסרי קרקע, כשהוא מתכוון לעתודת הקרקע שהיתה בבעלות הממשלה. הוא טען כי החוגים הפיננסיים בעולם אינם מעריכים את הכנסות קרן הקיימת לישראל וקרן היסוד כבטחונות למילווה והם רואים את הקרנות הלאומיות כקרנות צדקה. התבטאותו זאת קוממה את רוב הצירים. בטחון אחד יש למילווה – רזרבת הקרקע. הוא ציין כדוגמא את המקובל בעולם הבנקים באמריקה ועורר שוב קריאות ביניים. אלה הפסיקו את נאומו כפעם בפעם לא רק מצד אגף העבודה, כי אם גם מצד הצירים מגרמניה.

ד"ר שמריהו לווין נודע כנואם בחסד עליון, שמרתק בנאומיו את הקונגרס. בדומה לשני הקונגרסים הקודמים כך גם הפעם: – כאשר שמריהו לווין נאם נתמלא האולם על גדותיו. קלסתר פניו, זקנו הקטן והחד, צבע עור פניו “ההודי”, עיניו הבורקות, שטף לשונו ביידיש עסיסית ועתירת גוונים, היו בבחינת חווייה מיוחדת במינה. בנאומו הוא הודיע כי עם ז’בוטינסקי הוא לא יתפלמס, לפי “שיש לו השקפת עולם מיכאנית”. לדעת ז’בוטינסקי מדינה היא יציר שאפשר להכין אותו לפי מירשם מסויים, משל, למכונה המורכבת מפריטים.

רושם רב עשה עלי זליג ברודצקי, פרופסור למתימטיקה באוניברסיטת לידס. הוא התפלמס עם מתנגדי וייצמן וטען: – “כלום האופוזיציה מוכשרת ומוכנה להגיד ‘אנו נהיה הממשלה’? כלום יש לאופוזיציה האומץ לומר – וייצמן וממשלתו אינם יכולים להנהיג את התנועה, אנו נקבל לידינו את הנהגת התנועה? אילו עשתה כן היה זה מתקבל על הדעת. אולם לא מתקבל על הדעת לומר 'ד”ר וייצמן, אתה יחד עם סוקולוב תשאו גם להבא בעול האחריות למדיניות הציונית ולגיוס הכספים, אבל תשנו את דעתכם. קבלו את תביעותינו ותמשיכו לעבוד'“. הדעת נותנת שיש לבחור “עם וייצמן ועם מדיניותו” או “בלעדי וייצמן ובלעדי מדיניותו”. אנו, ציוני אנגליה, איננו חסידי וייצמן, אנו חסידי המדיניות של וייצמן”.

לעולם אי אתה יודע היאך יכול אחד הצירים לעורר סערת רוחות ולקומם נגדו את רוב הקונגרס, או את דעת הקהל הציונית בארץ ישראל ובתפוצות, והכל בשל מלה אחת. מעשה שהיה כך היה. ד"ר ארתור רופין “אבי ההתיישבות העובדת” אמר בהרצאתו שהקבוצות זקוקות עוד לשנתיים או לשלוש שנים עד שיוכלו לעמוד על רגליהם (הקבוצות קיבלו מההנהלה הציונית תקציב זעיר החל שנת 1921. בעינינו היתה זאת חובתה הקדושה של התנועה הציונית לסייע לקבוצות בצעדיהן הראשונים להפוך אדמות ביצות וטרשים לארץ שאפשר להוציא ממנה לחם). נטל יהושע השל פרבשטיין, ממנהיגי “מזרחי” בפולין, רשות דיבור בוויכוח הכללי ואמר: – “אין לי ולא כלום נגד התמיכה בקבוצות עוד שנתיים או שלוש שנים. אם יש לנו כבר במשך זמן כה רב “קעסטקינדער” (היינו צאצאים הסמוכים על שלחן הוריהם, אולם המשמע המקובל של הביטוי הוא חתן היושב עם אשתו בבית חותנו שנים מספר, כמותנה לפני החופה), יהיו לנו “קעסטקינדער” עוד שנתיים או שלוש”. אימרתו של פרבשטיין עוררה סערת מחאה וקריאות בוז מצד אגף העבודה ומחיאות כפיים מימין. האימרה המעליבה פגעה קשה בחלוצים, בחלוציות ובחסידי ההתיישבות העובדת. האם בישרה אימרה זו את “שינוי הקורס”? שאלו רבים.

ד"ר נחום גולדמן היה האיש שיצא להגנת ההתישבות החלוצית. הוא טען שכוחה של החלוציות תלוי באנשים הבונים את הארץ, בהרגשת האוטונומיה ושיווי הזכויות שלהם, בהרגשה שהם נושאיו של מפעל הבניין; לא אובייקטים שמיישבים אותם על הקרקע. כורח הוא לתנועה הציונית לטפח את רוח החלוציות לא רק בין הצעירים, אלא גם בין המבוגרים שיבינו וירגישו כי בעלותם לארץ ישראל, נותנת להם ארץ ישראל את האפשרות להגשים ולהוכיח את איכותו החדשה של האדם. הוסיף עליו ואמר נחום סוקולוב כי עלייה משמעה לא רק הגירה לארץ ישראל, ולא רק כניסה אליה אלא התעלות והתרוממות הרעיון הציוני.

רושם עז עשה באותו קנגרס ד"ר (סטיוון) שמואל וייז. הוא היה בעל גוף, נואם, רועם בקולו שבקע ועלה ממעמקי קרביו. דומה היה שכל עצמותיו שואגות מעל הבמה כשראשו וכל גוו מבקש להתפרץ פנימה אל היושבים באולם. “יהיה בנו האומץ לומר ליהודי אמריקה: בטרם תתנו חמשה מליונים דולרים להתיישבות בקרים, שיקלו ושאלו תחילה על שום מה להוציא אותם בשביל התיישבות ברוסיה תחת לתמוך במפעל הבניין בארץ ישראל שלנו, להרחיבו ולהאדירו”.

בנאומו תקף ד“ר וייז בחריפות רבה גם את המשטר ברוסיה הבולשביקית, אך חלק זה מנאומו הושמט ולא נתפרסם בפרוטוקול הקונגרס הציוני הי”ד.

אחד ממוקדי הפולמוס העיקריים בקונגרס היתה הרחבת הסוכנות היהודית, שנתחייבה מן הסעיף 4 של המנדאט. הבולטים בהתנגדותם להרחבת הסוכנות היהודית היו אינג' רוברט שטריקר ויצחק גרינבוים. שניהם לקו בתכונה אחת משותפת – יחס א־פריורי שלילי לוייצמן. ניכר בהם שהתנגדותם לא ינקה מן ההגיון, אלא מתחום הרגשות, היצרים והדחפים. בטיעונו ביסס יצחק גרינבוים את התנגדותו להרחבת הסוכנות היהודית על האשמה שוייצמן מבקש לשתף את ה“נוטבלים” והאנטי־ציונים, בדומה למעשה ה“אוגודה” (ההסכם עם ממשלת פולין) בפולין. “עכשיו אנו בדרך ל’אוגודה' כזאת. בכך ויתרנו על המאבק להגמוניה בחיי היהודים” – אמר. הטיעונים המופלגים בעוקצנות נגד וייצמן, ביחוד הגזירה השווה ל“אוגודה”, הפסידו מכוח השכנוע בעיני רוב באי הקונגרס.

משב רוח מרענן ומרומם היה בנאומו של חיים ארלוזורוב, שהיה חבר הוועד הפועל הציוני. היה זה מופת לצורה של ביקורת על ההנהלה הציונית. ביקורתו היתה עניינית, קונסטרוקטיבית, רצופת ניתוח מאיר עיניים, שחשף לא רק מה לא צריך היה לעשות, אלא הוראת דרך מה וכיצד לעשות. ביקורתו הצליפה בהנהלה על שלא עשתה דבר כדי למנוע את התוהו ובוהו בשוק הקרקעות, ואיפשרה השתלטות הספסרות לא רק בשטחי הערים אלא גם בקרקעות לחקלאות מדן עד באר שבע. תוכניתו התבססה על ההנחה שככל שיגדל ויתחזק כוחנו הכלכלי ביישוב, כן יעלה גם כוחנו המדיני בו.

לקראת נעילת הוויכוח הכללי, ביום החמישי של הקונגרס, עלה גם המתח. האולם התמלא והיציע היה גדוש אורחים. מאות אנשים ניצבו בעמידה בין השורות. הסדרנים, ביניהם סטודנטים באוניברסיטה, אשר לימים ראינום כפעילים בתנועה הציונית בארצותיהם, דאגו לסדר באולם. על הבמה ישבו נשיא הקונגרס נחום סוקולוב וכל סגניו, – מנחם אוסישקין, הרב מאיר ברלין, ד“ר ארתור הנטקה, ד”ר סטיוון וייז, ליאון לויטה, השל פרבשטיין, ד"ר מאיר קלומל, אליעזר קפלן, הנרייטה סולד וליאו מוצקין שניצח על הישיבה כיושב ראש. כשהזמין אל הבמה את חיים וייצמן הקבילו כל באי הקונגרס, על ציריו ועל אורחיו ביציעים, את פניו בסערת תשואות, שנמשכו שעה ארוכה. וייצמן דיבר, כדרכו, בקול שליו ושקט. כל אימת שהנמיך את קולו נשמעו אמירותיו כחודרות אף לאוזניים אטומות משמוע. הכל חש כי לא קם פולמוסן כוייצמן.

הרי כמה מאימרתיו שנאמרו בגרמנית וביידיש לסירוגין: “היה זה לדידי כאב לב עמוק (איינע טיפע קראנקונג) כאשר מעל במה זו הושמעה המלה “קעסטקינדער”. שנים רבות אתם כולכם, מימין ומשמאל, רוממתם את החלוץ, השפעתם עליו תהילות ותשבחות. מה אירע לקונגרס הארבעה עשר שהפכו אותו ל”קאסטקינד“? אמת, יש גרעונות בתקציב הקבוצות ומושבי העובדים. אבל אם אתם מדברים על כך כל כך הרבה, אל תשכחו שיש רכוש בלתי נראה לעין, שקרן היסוד לא השקיעה בו דבר – הרי זו התוספת של עבודה, של עמל, של מרץ, של רעב, של מלריה, של שמירה, – כל אלה אינם רשומים בתקציב. הישמרו לכם פן תשכחו זאת”……“במשך אחת עשרה שנים ניסיתי, יחד עם חברי, לעצב אומנות של מדינאות יהודית. מה שהיה לפני כן היתה זאת שתדלנות. שתדלן הוא איש הדורש משהו מבלי שיהא לו הבטחון שיקבלו ואינו יכול להציע תמורה בעד מה שהוא דורש”….“אין ‘דרך מלך’ לארץ ישראל. כל המעדיף דרך קלה ייכבד וישב בביתו. אנחנו מוכרחים ללחום את המלחמה הזאת, הכבדה, הארוכה, הקשה, היומיומית…” “… אל תידחקו להצלחות בנות־רגע, שאינן אלא בומרנג, שיפנה אחר כך נגדכם. אני אינני יכול ללכת אלא בדרכי כי היא בבשרי, באמונתי ובנסיוני. אם רוצים אתם ללכת בדרך מהירה יותר, תצטרכו לבחור במנהיגים אחרים”.

במלים אלה סיים וייצמן את נאומו לקול תשואות סוערות, ומחיאות כפיים נישנו והלכו.


 

העלייה הרביעית

ב־1 באפריל 1925 נפתחה האוניברסיטה העברית בירושלים. המאורע היה בבחינת חג גדול בעולם היהודי. מאות יהודים מפולין נסעו לפתיחת האוניברסיטה ובין הנוסעים היו ציונים רבים. מסטניסלאב עירי נסעו כעשרה ציונים. שמעו יהודים בסטניסלאב כי בארץ ישראל אפשר לרכוש קרקעות, פנו אל ציוני שנודע עליו כי הוא נוסע לפתיחת האוניברסיטה והציעו לו דברים מעין אלה: “נשתתף בהוצאות הדרך שלך, הא לך סכום כסף בשטרלינגים או בשיק לבנק בשווייץ ותרכוש לי – או לנו – מספר דונמים אדמה בסביבת עיר פלונית…” כשהגיע אותו ציוני לארץ ישראל מצא בכל מקום שלטים שמכריזים על מכירת אדמות בחלקי ארץ ישראל שונים, אפילו בסביבת באר שבע. הוא התקשר עם בעל הקרקעות או עם מתווך, קנה ממנו אדמה שלא ראה אותה רשומה ב“טאבו”, קיבל פיסת נייר והבטחה כי ביום ובתאריך מסויים יקבלו הקונים כל אחד “קושאן” וחזר לסטניסלאב. והנה, לא ארכו הימים והוברר כי כל אותן קניות לא היה בהן ממש, וכי לא היו אלא מעשי הונאה, קניות של הבל ורעות רוח. הקונים נחלו מפח נפש ואכזבה. ממי? מאנשי ארץ ישראל, כמובן. ונמצא גם אותו ציוני אשם…

ולא רק יחידים עסקו בספסרות, אף “קהילית ציון” – חברה לרכישה ולפיתוח קרקעות בארץ ישראל, שנוסדה בארצות הברית ב־1914 לא משכה את ידה מספסרות בקרקע. על רקע ספסרות זאת צריך לראות את כשלון היוזמה להקים את “עיר יזרעאל”.

באווירה זו התחילה העלייה הרביעית של המעמד הבינוני. “מעמד בינוני” זה של יהודי פולין מה טיבו? הלא אלה רבבות היהודים העצמאיים, חנוונים, בעלי בתי מסחר זעירים, בעלי מלאכה שהעלו מסים ממסים שונים לממשלת פולין, ונאבקו יום־יום, שעה־שעה על קיומם. הפולנים שאפו לפלוט אותם, אך שערי מדינות העולם היו נעולים בפניהם. לאן יהגרו? לאמריקה אפשר להגר רק לפי “קווטה”, היינו מיכסה שנתית. שער אחד נראה פתוח לפניהם – ארץ ישראל. ואיש יהודי כי יבקש לחסל את כל רכושו, לא על נקלה יימצאו לו קונים. הוא יאסוף לידיו אלף, או אלף וחמש מאות לא“י. אלף לא”י היו שווים בשער רשמי 25 אלף זהוב, ובשער בלתי רשמי – 35 אלף זהוב. הבנק הממלכתי הפולני לא רצה, אף לא ראה כל חובה לעצמו, למכור ליהודים מטבע זר בזמן שהוא עצמו היה נצרך לו. אחרי שאסף איש “המעמד הבינוני” את הסכום הנדרש – 1,500 לירות שטרלינג, הוא עולה, בשעה טובה, עם בני ביתו, חמש או שש נפשות, לארץ ישראל. ל“הכשרה” הוא לא יצא כי ידע מראש שלא יהיה חקלאי. ואם יקרה וילך לחקלאות – יתקע יתידותיו ב“מושב עובדים”. אך גם למושב עובדים הוא ובני ביתו לא יכשרו. ואותם עולים מבני המעמד הבינוני שיערו בתום ליבם, כי מי שדואג לחלוצים הוא שידאג גם להם.

טעות היא וחטא לאמת לקבל כמוסכם ש“העלייה הרביעית” היא “עליית גראבסקי”97 או “עליית גזוז”, כפי שכינוה נואמים ורושמי ההיסטוריה. הרי נמצאו בה גם חלוצים לא מעטים. רבים מבני קהילתי, עולי “העלייה הרביעית”, הצטרפו אל משפחת העובדים והבונים והיכו שרשים בארץ. אייחד, אפוא, כמה שורות לדמויות אחדות מביניהם. אפתח בדב יונג, בעל בית מסחר לבגדי גברים. בן שלושים וחמש שנה היה בעלותו לארץ־ישראל. עלו עימו בלומה אשתו וכל בני ביתו. פעמים רבות באתי אליו לעודדו, לסייעו בעצה ולעמוד לימינו בלבטיו בזמן שהתכונן לעלות לארץ ישראל. כשהגיע לארץ הוא לא הירבה להסס והצטרף למושב כפר חסידים. דב יונג היה מראשוני הכפר ומבוניו־חלוציו; כעבור שנים מספר נאלץ לעוזבו, ונפרד ממנו ברוב צער והלך לרמת יצחק הסמוכה לשכונת בורוכוב, היא גבעתיים, והקים בה בעמל רב ובעמלם של בני ביתו משק פרטי מעורב. אדמת החול נהפכה בידיו ובידי בני משפחתו לקרקע חקלאית פוריה, שמפרנסת את בעליה בכבוד. משקו קנה לו שם טוב בתל אביב וסביבתה בתוצרת החלב שלו. איש טוב לב היה, שלא חס על ממונו בהתבקשו לעזור לזולתו. כשמונה עשרה שנה היו חייו בארץ ישראל. היו אלה שנות עמל ויסורים.

על “המעמד הבינוני” נימנו גם ר' משה הוכמאן, שהיה ממייסדי “מזרחי” בגליציה, ראש הקהילה. ר' אברהם קייש מדברי “מזרחי” וציר לקונגרסים ציוניים, ר' שמשון היבנר וחיים גולדברג כולם עלו עם בני ביתם, וכן גם ר' גרשון פרייליך עם בתו חנה בת חמש עשרה. הם היו כולם ידידי. אולם קורבן טיפוסי לספסרות הקרקעות היה גרשון פרייליך. בעירנו הוא היה יושב ראש “אחווה”, שהיתה אגודה לפקידים ולעובדים ציוניים בבתי מסחר, שנוסדה בתרנ“ט (1899) ונספחה ל”פועלי ציון“. פרייליך עבד כמנהל חשבונות ראשי בבתי החרושת לצמר גפן “וואטאלינה”, שהיה שייך ליוליוש מנדלסון. הוא קיבל מהחברה פיצויים בסך חמשת אלפים דולר [בעת ההיא סכום רב מאד] והצטרף כחבר לאגודת אחים “מנור” מלודז. זו רכשה חלקות אדמה מ”קהילית ציון" שנוסדה, כאמור, ב־1914, ביוזמתה של ההסתדרות הציונית באמריקה. היא גייסה את הכספים ממכירת חלקות אדמה ליהודים, שנרכשה מהערבים בסביבת עפולה. בשנת 1927 עלה פרייליך עם בתו הצעירה לארץ ישראל. אשתו ובתו הבכירה נותרו בסטניסלאב כדי לעלות כעבור זמן מה ולכונן שם את ביתם. הם עלו לג’דה כשהסביבה כולה ביצות וקדחת וטראכומה נפוצות אצל השכנים. לא יצאו ימים רבים והחלום “עיר יזרעאל” היה כצל עובר. הקבוצה נתפזרה, רבים עזבו את הארץ מאחר ש“קהילית ציון” לא עמדה בהתחייבותה לבעלי הקרקעות. גרשון פרייליך החדור אהבת ציון נשאר בארץ. הוא השיג ממשפחתו בפולין עוד סכום כסף, רכש טרקטור והיה מאושר זמן מה על שהוא יכול לעבוד בסביבת עמק יזרעאל, ונוטל חלק בכיבוש הביצות ובהפרחת העמק. בתו הקטנה ראתה את אביה בשיברונו ובמכאובי נפשו. סופו שהוא חזר לסטניסלאב זקן, רצוץ ושחוח ונפטר בתחילת תרצ"ג (1933).

ב־1962 באה מאמריקה לישראל בתו חנה שנותרה בחיים. היא נמלטה יחד עם אמה ואחותה בפרוץ מלחמת העולם השנייה לרוסיה הסובייטית; שם הופרדו אשה מרעותה וטולטלו לרוסיה האסיאתית. בבואה היא פנתה אל “קרן היסוד”, שנחלצה להצלת הרכישות ולהבטחת הבעלות של קוני אדמה מ“קהילית ציון”, ודרשה שיתנו לה חלקה של 16 דונם בגוש 11182 ברמת־ישי, לפי צו ירושה שניתן לה בידי בית המשפט המחוזי בחיפה. כשביקרה בחודש ינואר 1979 בישראל היא הראתה לי בתל אביב מכתב מעורך דין בחיפה מה־19 בינואר 1979 אל הלשכה הראשית של קרן היסוד בירושלים, כשהיא מתנה לפני את שרשרת יסוריה. אלה ספיחי טרגדיה של משפחה ציונית שראשיתה עוד ב־1927, בימי העלייה הרביעית.


ר' שמשון היבנר בן ר' זלמן מיכל

נולד בשנת תרל“ט (1879) בנאדוורנה. חסיד דבית ויז’ניץ, איש טוב ומיטיב, ציוני ופעיל בוועד הגימנסיה היהודית, עלה לארץ ישראל בשנת תרפ”ו (1926) בימים שמצב היהודים בפולין לא היה רע במידה שיכריח עשירים להגר, ואילו בארצנו החלו כבר ניכרים אותות המשבר הגדול. הוא ביקר בארץ ישראל בפעם הראשונה בשנת תרפ“ה (1925) לרגל פתיחת האוניברסיטה העברית על הר הצופים. באותו ביקור החליט בליבו לעלות להתיישב במולדת. ואומנם שנה אחרי כן חיסל חלק מרכושו הרב ועלה לארץ ישראל כשהוא בן ארבעים ושבע שנים. עלו אתו צלה אשתו, בתם טוני ומנדל בנם, זה למד בגימנסיה “הרצליה”, ולימים נעשה מנתח ראשי בבית החולים ע”ש “אסף הרופא”. ר' שמשון השתקע בפתח תקוה. הקים משק, בנה רפת, נטע גני ירק ופרדס. בשעה שאם המושבות, פרדסיה וחצרותיה שקקו עבודה ערבית, העסיק ר' שמשון רק פועלים יהודים, בלי שישקול שיקולי גרעון ורווח. הוא הכיר בחשיבותה של העבודה העברית ונלחם בה.

זמן קצר אחרי שהשתקע במושבה פנו אל שמשון היבנר תושבי כפר גנים בבקשה, שיעמוד בראש הכפר להיות להם לעזר במצוקתם. בהיותו כל ימיו בעל יוזמה, מרץ ותושיה, נענה לפונים אליו. הוא שימש כראש ועד הכפר, שלא על מנת לקבל פרס ושרת את שולחיו בהתלהבות ובמסירות עד מותו בתרצ"ג. כל שנות חייו בארץ היו שנים של יצירה ובנייה חלוצית.


חיים וקלארה גולדברג

אספר כיצד עלו לארץ ישראל. תחילה עלתה בתם אסתר שנישאה לד“ר אנזלם שטורמוואסר רופא, ושניהם עלו בתרפ”ה (1925). חיים וקלארה גולדברג ביקרו בארץ ישראל בפעם ראשונה ב־1924. הם הוסיפו לבקר בה בכפעם בפעם וגמרו אומר בליבם שיעבירו קמעא־קמעא מרכושם וממונם – סוד שלא גילוהו אלא לי – וכן עשו. בבית מסחרם הם נודעו כאנשים עמלים, טהורי מידות, וישרותם והגינותם היו לשם דבר. את תרומותיהם לקרן היסוד הם הרימו בדולרים. לימדתי את בתם אֶלה עברית. משנוסדה בעיר הגימנסיה היהודית הוציאוה הוריה מבית הספר התיכון הפולני והכניסוה אל הגימנסיה היהודית. אֶלה נישאה ליוסף אמסטר שהיה לימים מהנדס בעירית תל אביב. בשנת 1932 עלתה כל המשפחה לארץ ישראל ודרו בביתם בתל אביב ברחוב פייארברג מספר 13. הם רכשוהו עוד בהיותם בסטניסלאב. אז רכשו גם חמישים דונם פרדס בכפר סבא. בנם דוד (תיאודור) עלה מווינה ב־1934.

חיים גולדברג, הסוחר הנכבד מסטניסלאב החל להגשים את חלום חייו – להתפרנס מחקלאות בארץ ישראל. הוא עבד בזיעת אפיו, העסיק אך ורק פועלים עברים, בזמן שבארץ ניטש המאבק הקשה על עבודה עברית הוא הכיר בחיוניותה ולא הכניס לפרדסו עבודה ערבית זולה. בכך הוא היה בקרב הפרדסנים מחלוצי העבודה העברית. מנהל העבודה בפרדסו היה אברהם קרן (קירכנר) והוא ששתל בשבילו את עצי הפרדס. חיים גולדברג קנה גם עשרים וחמישה דונם פרדס בשביל ד"ר ליאון אורדובר ועשרים וחמישה דונם בשביל דב ארנולד, – שניהם ציוני מעש פעילים, שלא זכו לעלות לארץ ישראל וסופם שהם ומשפחותיהם ניספו בשואה.

כשפרצה מלחמת העולם השניה היה מצב הפרדסים בכל רע. כדי להמשיך ולהחזיק בפרדס נאלצו חיים וקלארה גולדברג למכור את ביתם בתל אביב ועברו לגור בכפר סבא. הם עבדו בפרדס ועמדו בהחלטתם שלא להכניס עבודה זרה וזולה לפרדסם. כשהורע מצבם ומים הגיעו עד נפש, הם מכרו את הפרדס שנטעוהו וטיפחוהו באהבה ובמסירות נפש כה רבה. הקונה, שהתכוון מן הסתם להיטיב עם חיים גולדברג אמר לו: “אתה לא תקנה בשוק תפוחי זהב אלא תאכל תמיד מפרדסך…” בוקר אחד בי“ב בשבט תשי”ב, נכנס חיים לולדברג לפרדסו שלא היה עוד שלו והשיב לבורא עולם את נשמתו. ת.נ.צ.ב.ה.

שמשון היבנר וחיים גולדברג קיימו את מצוות עבודה עברית בגופם ובממונם. כאן מקום אתי לציין כי כפר סבא (לפנים מושבה, עתה עיר) היא העיר היחידה אשר שלושת ראשיה: אברהם קרן ז"ל, אחריו מרדכי סורקיס ואחריו – עתה זאב גלר הם בני העיר סנטיסלאב.

לסיכום אומר כי הדעה המקובלת על העלייה הרביעית, שרבים מאנשיה לא היו אלא “מוכרי גזוז”, וכי אלה שחזרו לפולין היו חסרים מוטיבציה ציונית, מחייבת הערכה מחודשת, ביחוד עתה, אחרי השואה. האמת המרה ניתנת להיאמר: קופת ההנהלה הציונית והנהלת הסוכנות היהודית היתה תמיד ריקה; לעיניה היה מאז ומעולם סולם קדימויות מסויים, שניתנה בו מאז ומעולם עדיפות להתיישבות העובדת החקלאית. מי יתננו כיום עולים יהודים־ציונים כמותם. אולי הם לא היו ציונים לפי מירשם המפלגות, אך אהבת ציון בוודאי היתה בהם.


איך קיבלתי רשיון הוראה

כשנרשמתי כסטודנט בפקולטה לפילוסופיה של אוניברסיטת וינה ללימודי היסטוריה, ידעתי כי שואף אני להיות מורה במקצועות היהדות, – תנ“ך, ספרות עברית ודברי ימי ישראל – בבתי ספר תיכונים יהודים. כעבור ארבע שנים פניתי אל ה”קורטוריון" (הנהלת רשת בתי הספר בגליציה־פולין הקטנה שבלבוב) בדבר קבלת רשיון הוראה. סגן הקוראטור, ד"ר קזימייז' סוסניצקי, שהיה מנהל המחלקה לבתי ספר תיכונים, השיב לפנייתי כי אוכל לקבל רשיון הוראה להיסטוריה כללית, אולם הם אינם יכולים לתת לי רשיון הוראה בלימודי היהדות, לפי שלא למדתי בבית מדרש לרבנים. “על פי מה ייקבע שיש בך הכישורים להוראת המקצועות?” הוא שאל.

במבוכתי הלכתי אצל ד“ר צבי הלר, הציר לסיים, ושאלתי לעצתו. ד”ר הלר התקשר טלפונית אל ד“ר סוסניצקי ושניהם קבעו ביניהם מועד לשיחה. בבוא היום הלכנו שנינו אל ד”ר סוסניצקי לטכס עצה. במהלך השיחה עלתה במחשבתו של ד“ר צבי הלר הצעה שיבחן אותי רבה של סטניסלאב, הרב דוד הורוויץ. “אכן, אם הוא גדול לתת סמיכה לרבנות, הרי שהוא גדול גם כדי לבחון את גלרטר”. ד”ר סוסניצקי השיב כי ההצעה נראית לו לפי שהרב הורוויץ מסטניסלאב היה אישיות רבנית מוכרת ונחשב בין גדולי הרבנים.

יצאתי מרוצה. שבתי לסטניסלאב והלכתי אל הרב דמתא דוד הלוי איש הורוויץ, שטחתי לפניו את בעייתי ואת הרעיון שהועלה אצל ד“ר סוסניצקי, וסיפרתי על כוונתו הכנה והטובה לפתור אותה. הרב שמע את דברי בקורטוב תמיהה, היה כמופתע משהו, ובשמץ־מה של שביעת רצון מהערכתו של סגן הקוראטור אליו, קבע לי מועד לבחינה. אודה כי נשתלטה עלי מתיחות מסויימת מפני החשש מי יודע לאן יפליג הרב בשאלותיו. ביום כ”ח חשון תרפ"ו (15 בנובמבר 1925) נבחנתי, ולהלן תרגום נוסח התעודה, שנכתבה בפולנית.


תעודה

בזה מאשרת הרבנות למחוז סטניסלאב כי מר מנחם עמנואל גלרטר, נולד ב־3 במרץ 1900 ביזופול ניגש ב־15 בנובמבר לבחינה במקצועות היהדות ושהם גם במערכת הוראת דת בבתי ספר תיכונים.

האמור למעלה עמד במבחן במקצועות: 1) תנ"ך, 2) תלמוד, 3) דינים ומנהגים דתיים, 4) תולדות העם היהודי, 5) הלשון העברית – בהצטיינות.

ועדת הבוחנים הכירה במר מנחם עמנואל גלרטר מוכשר להורות לימודי יהדות ודת בבתי ספר תיכונים.

הועדה הבוחנת: הרב המחוזי דוד הורוויץ.

15 בנובמבר 1925

הבאתי את התעודה אל ד“ר סוסניצקי, והוא העביר את בקשתי לרשיון הוראה אל המיניסטריון בווארשה בצירוף המלצה חמה משלו. בווארשה טיפל בענייני ד”ר צבי הלר, שטרח אצל גוברינאוויטש, מנהל האגף לבתי הספר התיכונים. זה חיווה את דעתו החיובית על תעודת ההסמכה החתומה בידי אישיות רבנית מוכרת ומוסמכת והעביר את התיק של אל סגן המיניסטר לופושאנסקי.

בחודש אפריל חתם סגן המיניסטר על הסכמתו, שנשלחה אל הקוראטוריום בלבוב, להעניק לי רשיון הוראה למקצועות יהדות בכל בתי ספר תיכונים יהודיים ובסמינריונים למורים. ביוני 1926 קיבלתי סוף סוף מהקוראטוריום בלבוב רשיון הוראה, שחתם עליו ד"ר קאזימייז' סוסניצקי.

הדבר נודע עד מהרה למנהלי הגימנסיות היהודיות בקונגרס פולין, אך לא נעניתי להזמנותיהם התכופות, כי לבי נמשך אל הגימנסיה העברית “תרבות”, שכולה עברית מן המסד עד הטפחות, מגן הילדים עד למחלקה השמינית, לרבות בחינת הסיום. חברי ד“ר יששכר רייס, מנהל הגימנסיה “תרבות” ברובנה, הזמינני במיברק לבוא ולהורות תנ”ך, עברית ודברי ימי ישראל בכיתות העליונות. השבתי, כמובן, בחיוב והודעתיו כי אוכל להגיע לרובנה רק לשנת הלימודים הבאה, היינו תרפ"ח (1928־1927), כי בינתיים מוכרח הייתי להתייצב לשירות בצבא בחודש ספטמבר הקרוב.


שרותי בצבא פולין

התגייסתי לצבא בספטמבר 1926 אחרי ארבע שנות דחייה של השירות. שובצתי בגדוד חיל רגלי מספר 48, ששכן בקסרקטין גדול ברחוב הראשי “3 במאי”, לא הרחק מביתי. לפי הנוהג ולפי תקנות הצבא נשלח כל מי שהיה בעל תעודת בגרות, אחרי שלושה חודשי טירונות, לבית הספר לקצינים. מפאת תקלה או טעות של הממיינים במשרדים, נשכחתי ונשארתי בגדוד. אינטליגנט בודד בין טירונים הנתונים לחסדו של “קאפראל”, היינו רב טוראי.

משנכנסתי לחצר הגדוד קרא לי הסמל ופקד עלי: “התפשט את סמרטוטיך ולבש מדים”. פשטתי, אפוא, את בגדי ולבשתי את המדים. המכנסיים היו כה גדולים עד שיכלו להיכנס בתוכם שני גלרטרים. בערוב אותו היום כבר מסר לי ה“קאפראל” עששית נפט לנקותה; לילה אחד בלבד ישנתי בקסרקטין. שובצתי בכיתה השלישית ומפקדה היה סגן ולאדיסלב קובאלסקי. (לימים נתפרסם כאחד מ“חסידי אומות העולם” ועלה לארץ ישראל). שלוש כיתות היוו פלוגה ומפקדה היה רב־סרן פאלקא – שם שפירושו בעברית “מקל98 חובלים”, יצור אנטישמי מרושע, שנהג בסאדיזם עם החיילים.

קובאלסקי שהכירני הודיע לסמל הממונה עלי “גלרטר ילון בביתו ויגיע לכיתה בשעה 6 בבוקר; לא תגולחנה שערות ראשו ויש לתת לו מדים יותר אנושיים”. לי הוא הורה שאשגיח כי בצאתי לפנות ערב מן הקסרקטין יבריקו הכפתורים ושלא יבחינו בי הקצינים התורניים ברחוב כי עודני חייל טירון.

בדיעבד99 הייתי מרוצה ששכחוני והשאירוני בגדוד ולא נשלחתי לבית הספר לקצינים. כך נשארתי בסטניסלאב. בהיכנסי בבוקר לכיתה בירכוני החיילים לשלום. כאשר שמע קובאלסקי שהפלוגה יוצאת לתרגילים בשדה עם רב סרק פאלקא בראש כשהוא רכוב על סוס, הוא לחש באזני ביידיש: “גלרטר, טראג זיך אַפ!”, לאמר – הסתלק.

שלושת חדשי הטירונות לא היו עלי טורח רב מדי. בכל יום יצאה כיתתי לתרגילים אל מחוץ לעיר יחד עם עמיתי הטירונים מן הכפרים, שהיו רובם אוקראינים; צעדנו ברחובות העיר, והיהודים בעיר הכירוני והצביעו עלי באמרם: גם גלרטר צועד שם. דרכם של חיילים בצעדתם לשיר שירי לכת בחרוזים על פגישה עם אהובה עם כוס משקה ביד, ואני – מה לי ולזאת, לא פציתי את פי. ראה הסמל שאיני שר עם כולם הוא שאלני: “מדוע אין הטירון שר עם כולם?” לא נצטרפתי למקהלה אך שרתי “חושו אחים חושו, נרימה פעמינו!…”

הנעים מכל ימות השבוע באמוני המחלקה היה יום ששי, כי היה זה יום הירי באש חיה. בחורף הפולני, כששלג כבד מכסה את השדות, נותנים לך בחגורך מחסנית עם חמישה כדורים חיים כדי שתירה ותנסה לקלוע ולהשיג 40 נקודות לפחות. בלוח המטרה שימש המספר 12 את נקודת המרכז. הירי הראשון השמיט מידי את הרובה והיכני בלחיי הימנית ודמי זב, אך לשמחתי כל שיני נשארו ללא פגע במקומן. מאותו יום שישי ואילך מצפה הייתי לקראת יום הששי הבא, לפי שנתחבבה עלי הקליעה למטרה ותמיד יצאתי בשלום. אחרי כמה אמונים השגתי בחמישה כדורים 45 עד 52 נקודות ויצא לי שם של קלע טוב. אוי לו לחייל שהוכתר בתואר “אופרמה”, מעין לא־יוצלח שנעשה אחר כך כאסקופה נדרסת. בכל אותם תרגילים התגוללנו בתעלות שלג ולא הצטננתי אפילו פעם אחת. תרגילי שדה העסיקוני בשעות לפני הצהרים. אחרי הצהרים שוחררתי מתרגילים והוטל עלי ללמד לחיילי הגדוד תולדות פולין החדשה ופרקים באזרחות, מאחר שנודע למפקד הגדוד שאני מורה.

משתמו שלושת חודשי הטירונות הועברתי מגדוד 48 של חי"ר אל הגדוד 11 של תותחני שדה, שגם הוא חנה בתוך העיר. מה לי ולתותחנות איני יודע. אך משסיפרתי להם שלמדתי גם משפטים במשך שנתיים באוניברסיטה של לבוב, העבירוני בדצמבר 1926 אל “בית הדין הצבאי המחוזי” בעיר כרשם פרוטוקול, והייתי היהודי האחד והיחיד בשירותי בתי הדין הצבאיים בפולין. בית הדין הצבאי המחוזי שכן בבניין הגדול והיפה בקצה הרחוב גולוחובסקי, ונתרכזה בו כל המערכת השיפוטית: הפרקליטות, בית המשפט המחוזי ובית המשפט הגלילי. בבניין זה פגשתי מדי יום ביומו בעורכי דין שהיכרתים כציונים.

בתפקידי כרשם פרוטוקול ישבתי בדין עם השופט החוקר ד"ר ולאדיסלאב קאופמן, שהיה ממוצא יהודי, ועם נשיא בית הדין רב סרן קריניצקי; החל מן היום הראשון כבר נקשרו בינינו יחסים טובים מאד. שניהם התנהגו עמי בנימוס ג’נטלמני שאינו כה מצוי בצבא. שניהם ויתרו על הגינונים הצבאיים שהייתי חייב בהם בשל היותי גיפרייטר, רב טוראי הנושא סרט אחד בלבד. בשיחותינו הם פנו אלי תמיד בלשון “אדון”, ביודעם שאני ציוני פעיל בחיים הציבוריים היהודיים. משעה שלוש אחרי הצהרים ואילך יכולתי להיפנות לעיסוקי והורשיתי ללבוש מדים העשויים מאריג למדי קצינים, שנתפרו לפי מידתי, ונעלתי נעלי אזרח.

לפני השופט החוקר הובאו חיילים וקצינים בשל עבירות שונות, חיילים שנתפסו בלילה כשהם ישנים בעמדתם, וביניהם גם יהודים, הראייה לכך – ה“קורפוס דליקטי” – הרובה שנשמט מידיו של החייל הישן. זו נחשבה לעבירה חמורה והחמירו מאד גם בעונש.

היה מעשה בחייל יהודי שנחקר ונשאל: “איך נרדמת?” ענה: “לא נרדמתי, אלא סובל אני, לא עליכם, ממחלת הנפילה”. – “מתי חלית בפעם הראשונה? מי מבני משפחתך חלה בחולי זה? מי ראה אותך בעיירתך בחולייך? עליך להביא אישור מראש העיר, מהרופא שלך ומשני עדים…” וכו' וכו'. אך אירע שהובאו לפני השופט החוקר חיילים יהודים נוספים, שנרדמו אף הם בעת שמירתם ובפי כולם אותו טיעון ואותו הסבר – “מחלת נפילה”. שאלני ד"ר קאופמן – “אמור נא מר גלרטר, האם אפילפסיה היא באמת מחלת יהודים?!!”

אך השופט החוקר נהג עמהם בסופו של דבר לפנים משורת הדין, ואם נבצר ממנו “לסגור את התיק” העביר אותו למשפט בקובעו בכתב האישום סעיף שלא משתמע ממנו עונש חמור.

בוקר אחד הוכנס לחקירה קצין צעיר מבני האצולה הפולנית, ששירת בקאוואלריה (חיל הפרשים); כשפתח השופט בחקירה ענהו הקצין, כי “בנוכחותו של ז’יד זה”, היינו נוכחותי, הוא לא ימסור דבר. קם השופט החוקר והודיע: אני מטיל עליך עונש מאסר לשלושה ימים על בזיון בית המשפט, וציווה להובילו מייד אל תא המאסר.

היו מקרים שהובאו לפני בית המשפט הצבאי קצינים שנאשמו בהתעללות זדונית בחיילים טירונים. סמלים וקצינים צעירים “השתעשעו” בהטלת עונשים על טירונים, כמו “צפרדע”. לפי עונש זה נאלץ חייל לקפץ כצפרדע מרחק חמש מאות מטרים כשעל שכמו הוא נושא משא שמשקלו שלושים קילוגרם. חיילים שהיו קרבנות לעונשים כאלה התמוטטו. ההתעללויות בחיילים טירונים, ללא הבדל דת או לאום, שימשו נושא לשאילתות ולוויכוחים רבים בסיים, בוועדה ובמליאה, וחריפה היתה בקורתם של הצירים הציוניים.

המיניסטריון לענייני מלחמה פירסם פקודות שאסרו בכל חומר הדין להתעלל בחיילים ולהשפיל כבודם. בית הדין הצבאי, שישבתי בו כרשם פרוטוקול, ושומה עלי לחתום על פסקי דין בצד חתימתו של נשיא בית הדין או השופט החוקר, הטיל על המתעללים בחיילים עונשים מירביים עד שלוש שנות מאסר.

אזכור לטובה את נשיא בית הדין, רב־סרן קריניצקי. הוא היה הומאניסט רחב אופקים וליבראל נקי דעת. בכל שעה פנויה גלגלנו בינינו שיחות פוליטיות על המשטר, על הממשל, על ביורוקרטיה, שהיתה שנואה עליו, ולא חיסר מפיו דברי ביקורת ממולחים על הדבקים אל כסאותיהם בווארשה.

יכולני לומר כי הייתי בר מזל, כי שירותי בצבא הפולני לא היה משום הפסד זמן. אדרבה, רכשתי לי דעת ונסיון במערכת השיפוטית ומצאתי גם סיפוק כי נרשם בפנקסי הצבאי שאני קלע טוב.

כשהגיע חודש ספטמבר קרב המועד לשחרורי משירותי בצבא, לפי שאקדמאים לא שירתו אלא שנה אחת בלבד. אך מאחר שלא נהגו בי כדין ולא נשלחתי לבית ספר לקצינים, סירבה לשכת הגיוס המחוזית לשחררני בספטמבר והודיעתני שעלי לשרת בצבא עוד ששה חדשים. פירוש הדבר הפסד שנת הלימודים 1927/1928, בגימנסיה “תרבות” ברובנה, שנכספתי אליה ושם גם ציפו לבואי.

ביקשתי להתייצב לפני מפקד הגדוד שלי. הדבר ניתן לי בהשפעת הסרן ולאדיסלאב קובאלסקי. טענתי בפני מפקד הגדוד שאם אשרת ששה חדשים נוספים אפסיד את משרתי בגימנסיה, והצבא יגרום לי הפסד ממון ואיאלץ לתובעם למשפט. יעץ לי מפקד הגדוד שלא אנקוט בהליכים ביורוקראטיים, כי אז אעמוד ל“ראפורט” לפני מפקד הבטליון; זה יעביר את תיקי אליו והוא ישלחהו אל גנרל הדיוויזיה, וזה ישלח אותו למפקד האוגדה בלבוב להחלטה ולמתן פקודה, וכך יתמשך ענייני כששה חדשים. לכן יעצני שאפנה בדרך אזרחית אל גנרל ולאדיסלאב סיקורסקי100, מפקד האוגדה הששית בלבוב.

בבוקר יום שני נסעתי ללבוב במדים. מהרכבת נסעתי אל ד"ר הנריק רוזמארין, הציר לסיים ועורך “כוויליה” וסיפרתי לו את ענייני. רוזמארין טילפן אל סיקורסקי; שלישו ענהו שמר גנרל עסוק. השיב לו רוזמארין שהוא מבקש לאמר לאדון גנרל שהוא נוסע אחרי הצהרים לווארשה ועליו לראותו עוד באותו יום עד השעה 12. כעבור שלוש דקות הודיע השליש כי אדון גנרל סיקורסקי יקבלו בשעה 11.45.

נלוויתי אל ד“ר רוזמארין בלכתו אל סיקורסקי, ששכן בבניין רב מידות בכיכר ברנרדינים והמתנתי לו בקירבת מקום. בשעה 12 ירד ד”ר רוזמארין ואמר לי כי סיקורסקי שלח מיברק אל מפקד הגדוד מספר 48 בסטניסלאב: “לשחרר ללא דחיה את גלרטר”.

חזרתי מלא שמחה לסטניסלאב, הלכתי אל הגדוד, פשטתי את מדי, לבשתי בגדי אזרח ונפרדתי מעם הקפיטן ולאדיסלאב קובאלסקי ומעם מפקד הגדוד. משם אצתי אל בית הדואר ושלחתי מיברק אל ד"ר יששכר רייס ברובנה להודיעו שאגיע בחול המועד סוכות.

משידעתי שאני עומד לעבור לרובנה, הודעתי על כך גם לוועד המרכזי של המפלגה “התאחדות” לקונגרס פולין, בווארשה. להלן המכתב שקיבלתי בתשובה: –

מפלגת העבודה הציונית

“התאחדות” (הפועל הצעיר וצעירי ציון)

הוועד המרכזי לפולניה

וארשה, פרזייאד 5/7

17.8.1926

חבר גלרטר יקר!

בשביעות רצון קראתי את מכתבך שהנך עובר לרובנה. זה חשוב מאד, כי העבודה בגליל זה הוזנחה בעת האחרונה וצריך להחיותה ולהגבירה. בסוף החודש אוגוסט תתכנס שם הוועידה הגלילית של ה“התאחדות” שבה ייבחר הוועד הגלילי. יש בדעתי להציע את שמך בין הקנדידאטים ולכן אבקשך להודיעני אם נתקבלת101 כבר שם על בטח. אולי תבוא לוועידה זו? הרי זה לא רחוק. ישתתפו בה החברים שפרינצק ושקולניק102.

שלום לך! כתוב!

משה טצה.

לא נסעתי לאותה ועידה כי סברתי, שלכניסתי בעול משרת מורה בגימנסיה “תרבות” איני צריך להקדים הופעתי בחיי הציבור היהודי בעיר, על ידי השתתפות בוועידת המפלגה. אז הגיעני מכתב שני באותו עניין:

וארשה 1.9.1926

חבר גלרטר יקר!

הוועידה ברובנה הצליחה מאד. קיימת תנועה יפה והיא זקוקה לטיפול מיוחד והעיקר תלוי כעת בוועד הגלילי. ההרכב משביע רצון וגם אתה נבחרת בו.

ועכשיו גש לעבודה במרץ, תכתוב לי מתי אתה עובר לרובנה.

שלום לך,

שלך

משה טצה.

עתה לא אצא ידי חובת לבבי אם לא אספר בשני הרבנים האחרונים, אב“ד דק”ק סטניסלאב, הלא הם ר' דוד הלוי איש הורוויץ זצ“ל ובנו ר' משה הי”ד.

אחרי פטירת ר' אריה לייבוש (תרס"ט), מחבר שו“ת “הרי בשמים” בשני חלקים, ביקשו רוב בני הקהילה לבחור להם רב מבני משפחה זאת וביקשו להם את המצויין והראוי ביותר מבני בניו של ר' משולם יששכר, – ר' דוד רבה של רוזלוב. הוא נבחר ברוב דעות ניכר ונקרא אחר כבוד להיות רבה של סטניסלאב. ר' דוד נתיתם מאביו בילדותו וגידולו היה בבית הסבא ר' משולם יששכר. הוא קיבל ממנו את חינוכו והיה תלמידו המובהק. עוד מראשית נעוריו הצטיין בכוח זכרון מופלג שאינו מאבד טיפה. סיפרו עליו כי בהיותו בחור רצה ללמוד גרמנית. כאוטודידקט הוא לא ידע מאין להתחיל. הזדמן לפניו המלון הגרמני הגדול של ובר והחל שוקד בלימוד השפה מתוך המלון עד שידע את כולו על פה ממש. הוא היה גדול בתורה ושמו הלך לפניו והגיע לציבור הרחב. החלו באים אליו מערים אחרות להתדיין עמו בדיני תורה ובוררות זבל”א, וקרה שזומן גם לבלגיה לשפוט בסכסוך גדול. בקיאותו של ר' דוד היתה ממש מפליאה בהיקפה וביסודיותה. התלמודים ונושאי כליהם אצלו כמונחים בקופסא. כל עניין שנשא ונתן בו הוא פתח והראה בן רגע את מקומו ומקורו. דבר שלא היה כה מצוי אצל הרבנים, היתה בקיאותו בתנ“ך. וכן היה שגור על פיו רש”י על תנ“ך, ובכמה מתשובותיו הסמיך את ההלכה על רש”י ועל רד“ק לתנ”ך. בכך מתבאר מקור סגנונו העברי העשיר. הוא התיחס אל הציונות באהדה ברורה וגלויה ותמך בכל שעת כושר ב“מזרחי”. בתרפ"ט הוא השתתף בקונגרס הציוני, שהוחלט בו על הרחבת הסוכנות היהודית וגם נבחר למועצת הסוכנות היהודית המורחבת. הוא מנע את עצמו מן הקנאות ולא גרס את דרכיה.

ר' דוד הוציא ספר חידושים בהלכה ואגדה בשם “אמרי דוד”. הוא זכה ושלושת בניו נתמנו רבנים עוד בחייו. הגדול שבהם ר' משה, נתמנה במקומו לרב בקוזלוב, והוא שנקרא למלא את מקום אביו בסטניסלאב אחרי פטירתו של זה. כעשרים וחמש שנים ישב ר' דוד על כסא הרבנות בסטניסלאב ונפטר שם בשנת תרצ"ד בהיותו כבן שבעים ושתים שנה.


ר' משה הי"ד

כשנתפנה כסא הרבנות אחרי פטירתו של ר' דוד, לא היה כל ספק מי ישב עליו. כיורשו נתמנה בנו ר' משה. ר' משה היה ציוני ונתן לכך ביטוי בדרשותיו והרצאותיו. פעמים רבות נשא נאומים ציוניים גם באסיפות כשהוזמן לכך. כאביו כן התברך גם הוא בכוח זכרון מופלא וגדולה היתה בקיאותו בכל חדרי תורה, אך למדנותו הרחיבה כנפיה גם על חכמות חיצוניות, מדעים, וידע את הפילוסופיה לכל שיטותיה למן העתיקות ועד החדשות. אבל עיקר גדולתו היתה במעלות השלמות של אישיותו.

כמאה ותשעים שנה נמשכה תקופת כהונתם של ששת הרבנים ממשפחת הורוויץ על כס הרבנות בקהילת סטניסלאב. עובדה יחידה במינה שאין שניה לה בדברי ימי הרבנות בכל תפוצות ישראל.


פרידה מעירי סטניסלאב

זיכני החותך חיים לכל חי וחנני בזכרון חד. רואה אני, בזכירה חיה מאד את סטניסלאב היהודית. שהרי הכרתי את המתפללים, הגבאים, בעלי־קורא, בעלי־תוקע שבכל חמישים וחמשת בתי כנסיותיה, הכרתי את כל בעלי בתי החרושת, סוחריה, סיטונאיה וקמעוניה, וכן כל בעל מלאכה שבסדנותיה. מודע הייתי למצבם הכלכלי כשראו ברכה במעשיהם וגם כשהיו שרויים במצוקתם. ידעתי מי מהם ציוני ומי לא, מי ידבנו לבו ויתרום לקרן היסוד ומיהו שקופץ ידו. ידעתי מי נושא נפשו לעלות לארץ ישראל ואינו יכול, ומיהו שיכול לעלות ואינו רוצה, שכן מבוקר עד ערב שכנתי בתוך עמך בני סטניסלאב היהודים, שכה אהבתים והם אהבוני.

חייתי בדריכות נפשית כי ידעתי שאנוכי עוזב עולם ידוע: גליציה אוסטרית־פולנית ונוסע אל עולם בלתי ידוע: וולין הרוסית־פולנית.


אחרית הקהילה

בשבתי בירושלים רשמתי ביום א' בטבת תש“ו, מפי גב' לוציה וייסברג־זיגר, בתו של פיליפ וייסברג, וכן מפי ויטה קאסווינר, בתו של ד”ר מנדל קאסווינר, בי“ג שבט תש”ו (1946). עדותן נרשמה מפיהן בפולנית וניתרגמה בידי מר דב סדן.

פעולת החיסול הראשון נתקיימה בבית העלמין בהושענא רבה תש"ב. נטבחו שם שנים־עשר אלף יהודים בעיר. ר' משה שוחט, בן השמונים לגבורות, שהיה עם המוצאים להורג, התעטף בטלית וקרא באוזני הטבחים בקול גדול: “נבלים אתם וכנבלים תמותו”, צעק “שמע ישראל” וכרע־נפל תחתיו ממטח היריות.

נוראות מכל תיאור היו פעולות ההשמדה עד עתה, אך ההשמדה בראש השנה תש"ג, שנמשכה שלושה ימים, היתה הנוראה שבכולן, (ע' בפרק “אחרית הקהילה” בספר סטניסלאב, עמודים 394־404).

אנשי האינטליגנציה האוקראינית של תושבי סטניסלאב והסביבה היו שותפים פעילים לגרמנים הנאצים בהשמדת כארבעים אלף היהודים בסטניסלאב.

ד“ר אליזבט פרוינדליך מווינה פרסמה מאמר שמחזיק 33 עמודים על אודות הטבח בסטניסלאב ב־1941 (בקובץ “שנתון המכון לתולדות גרמניה”, כרך 4, 1975, אוניברסיטת תל־אביב, פקולטה למדעי הרוח, עמודים 423־455). מחברת המאמר סוקרת בפרטות את הטבח על סמך חומר העדות הרב שהובא נגד הטבחים במשפטים שנערכו בזלצבורג ובווינה ב־1966 ובמינסטר בשנים 1966־1968. באחד המשפטים היא נכחה ככתבת כמה עתונים. ד”ר פרוינדליך מספרת כי ביוני 1943 נתפרסמו בעיר מודעות שה“עיר סטניסלאב נקייה מיהודים”. וכי הודעה על כך נמסרה לברלין. למעשה היתה סטניסלאב הראשונה בערי גליציה שהצליחה שם השמדה טוטאלית של היהודים103.

כשגיטו סטניסלאב נתרוקן כמעט מיושביו, התחילו הגרמנים לרכז בו יהודים מעיירות הסביבה. גם הם נורו, ובית העלמין בסטניסלאב הפך “קבר המונים” גדול – מספר הרב דוד כהנא ב“יומן גיטו לבוב”, הוצאת יד ושם, ירושלים, תשל"ח.

 

בימי העליה החמישית

מאימתי אנו קורין עליה חמישית? אני פותח את “דבר” מיום א' בטבת תרפ"ט (24.12.1928) ומוצא בו מאמר ראשי בשם “ארבעת הראשונים”. וכך מתחיל “דבר יום” זה: “לכאורה, לא קרה אתמול כלום בעולמנו, הטלגרף לא הודיע על הצהרה חדשה לטובת הציונות, אף לא על תרומה כספית גדולה. וגם בארץ לא נוסד בנק (כבימינו! מ. ג.) ואיש לא הכריז על תורת בנין חדשה – רק ארבעה ראשונים עלו ארצה לפי הסרטיפיקטים והם מסמלים גמר תקופה בציונות ובמפעל הארצישראלי וראשית תקופה חדשה”.

“ביום זה התחילה תקופה חדשה בציונות ובמפעל הארצישראלי. תקופת – הנעיז לומר? העליה החמישית”.

הכותב החותם בראשי תיבות “מ. ב.” הוא משה בלינסון ולו זכות הבכורה להגות לראשונה את הצירוף “העליה החמישית”. ואכן העליה החמישית, שהחלה להגיע טיפין טיפין, משלהי 1928 והפכה לגל משנת 1930 ואילך, היתה אירוע גדול וחשוב.

העליה החמישית היתה אחרונה הנושאת מספר.

ביוני 1930 עלה ג. קרסל הסופר, ההיסטוריוגראף בעל מוניטין בעולם היהודי, הזוכר והמזכיר נשכחים ונשכחות, שהעלה מתהומות הנשיה רבים וגדולים וחשובים בתולדות האומה.


צעדי הראשונים ברובנה

נסעתי לרובנה ביום ראשון של חול המועד סוכות תרפ"ח (1927). היתה זו נסיעה אל עולם חדש. בשעה חמש וחצי בבוקר הגעתי למחוז חפצי. בתחנת הרכבת המתין לי נציג הגימנסיה פרויקע גראטש השרת, ושמחתי לקבלת הפנים.

בגימנסיה התוודעתי אל סגן המנהל יוסף קראשינסקי, זקן המורים, כי המנהל שהה בלבוב לרגל החג; הוא כיהן כמורה לטבע ועד היום שמור בלבי חין פניו. הגימנסיה שכנה בסימטת פוטשטובה 3, בבניין בן שתי קומות, שבעליו היה רופא ותיק בשם ד"ר סגל. “פוטשטובה” על שום מה? על שום בניין הדואר הראשי (פוטשטובה), שעמד בקרן הרחוב הראשי המכונה שוסיינה (שוסה – כביש) והסימטה. הייתה זו לי הפעם הראשונה בחיי שראיתי עיר רוסית. אך בטרם אספר את קורותי ומעשי בשבע השנים שעשיתי ברובנה, אביא בצימצום כמה שרטוטים לתולדות חייו הציבוריים של יישובה היהודי.

ראשיתו של המקום היתה כפר במאות הי“ד־ט”ו; זה התפתח לעיירה זעירה במחצית המאה הי“ח; לפני כשלוש מאות שנה היה המקום נחלתם של הנסיכים הפולנים לבית לובומירסקי. נהירת היהודים לוולין החלה במחצית הראשונה של המאה הט”ז, ואז החלה גם היאחזות היהודים ברובנה. לראשונה מוזכר הישוב היהודי במאה הי“ז בפנקס “ועד ארבע ארצות” כקהילה זעירה מאד, הסמוכה לק”ק אוסטראה, שיצא לה כבר מוניטין בפולין ומחוצה לה. בימי הגזירות ת“ח ות”ט (1648־1649), כאשר נרצחו ונטבחו רבבות יהודים באוקראינה בידי צבאות המרצחים של בוגדן חמלניצקי, סבלו גם יהודי רובנה ורבים מהם ברחו מהעיר. בשנת 1793, כאשר פולין חולקה בפעם השנייה, סופח חבל וולין לממלכת רוסיה. בעקבות הסיפוח אבד לחבל עורפו הכלכלי, אולם במרוצת הזמן נשתנה מצבו לטובה בשל הקשרים המסחריים עם ברודי, שהיתה עיר מסחר חופשית הסמוכה לגבול החדש עם אוסטריה; בשנת 1801 היו בעיר 2147 יהודים. עד השנה 1840 היתה רובנה עיירה וקהילתה הקטנה נסמכה על הקהילות הגדולות והמלוכדות בלוצק, אוסטראה, דובנה ולודמיר. עלייתה כעיר החלה במחצית השנייה של המאה104 הי“ט והיהודים היו הזריזים והחרוצים בבוניה; הם פיתחו את תעשייתה ואת סחרה; סייעו לכך מצבה הגיאוגראפי הנוח, הכבישים שנסללו ומסילות הברזל שהתחילו מתפתחות. בשנת 1847 היו בעיר 3777 יהודים. בימי השלטון הצארי לא היתה נהוגה ברוסיה “קהילה” כדוגמת הקהילות באוסטריה ובגרמניה, אך חייהם הרוחניים של היהודים היו טבועים בחותם המסורת ומרכזם היה בית הכנסת. ילדי היהודים למדו ב”חדרים“; בשנת 1880 נוסדו גם “חדרים מתוקנים” פרטיים; ילדי העניים למדו ב”תלמוד תורה“; מה”חדר" ומה“ת”ת" עברו ילדים רבים אל בית הספר הממשלתי; בני האמידים נשלחו לבית הספר הריאלי ולגימנסיה ממשלתית לנערות; בבתי הספר הממשלתיים שררה אנטישמיות ברוח האסכולה של פובידונוסצב105, מכיוון שכפו על התלמידים היהודים ללמוד גם בשבתות ובחגים, נמנעו היהודים החרדים מלשלוח את בניהם לבתי הספר הממשלתיים.

הנהלת העיר היתה בידי עירייה שחבריה וראשה היו נוצרים בלבד. היהודים היו משוללים כל זכות בחירה בין פעילה ובין סבילה. דוברם של היהודים היה זקן העדה המכונה “סטארוסטה”. הוא גבה מן היהודים מס נרות שחילקו השלטונות לאחזקת בתי הכנסת. הגבאים של בית הכנסת הגדול היוו את “ההנהגה הרוחנית” הרשמית של הקהילה106. אולם, בשנת 1906 מינה שר הפלך שני יהודים לעירייה, את פנחס גלפרסון ואת הירץ מאיר פיסיוק.

בקרב יהודי רובנה מצאה לה החסידות מראשיתה אוהדים רבים, וההשכלה אף היא נתפשטה בה חיש מהר, ושתיהן דרו בכפיפה אחת. בבוא שעתה של “חיבת ציון” כבשה גם היא לבבות והיכתה שורשים בקרב יהודי רובנה.

זכתה רובנה ובתוכה התגורר פיסת זמן קצרה זלמן דוד הכהן ליבונטין, מראשי “חובבי ציון”, שעלה בשנת 1882 לארץ ישראל, השתתף בייסוד ראשון לציון ונבחר כיושב ראש ועד המושבה. ב־1883 חזר לרוסיה ועבד כמנהל הבנק המינסקאי למסחר, לימים עבד כמנהל הבנק האמור ברובנה, המשיך את פעילותו בקרב “חובבי ציון” והיה ציר לוועידתם בקאטוביץ (1884). הוא נמנה עם מקורביו של ד“ר הרצל, אשר זימן אותו בשנת 1903 להקים את בנק אנגלו־פלשתינה (אפ"ק) ביפו ועד שנת 1924 הוא כיהן כמנהלו. הוא היה מיוזמי הגדוד העברי. אחר מלחמת העולם הראשונה יצא ללונדון ובשנת 1918 הגיע לארץ יחד עם “ועד הצירים” שבראשו עמד ד”ר חיים וייצמן.

בשנת 1882 ביקר בארץ ישראל זלמן לבונטין, שליח מטעם קבוצת יהודים בדרום רוסיה שהתכוננו לקנות אדמה בארץ ולייסד ישוב חקלאי. אחר סיור בארץ הגיע לבונטין למסקנה: האיזור המתאים להתיישבות גדולה הוא רצועת עזה וצפון הנגב. שיקוליו היו ביטחוניים, (“אסטרטגיה התיישבותית מראשית הציונות ועד הקמת המדינה” מאת ד"ר אורי מילשטיין: “כיוונים”, חוברת 11, מאי 1981, הוצאת המחלקה להסברה – ההסתדרות הציונית העולמית, ירושלים). בשנת 1882 צפה־ראה לבונטין מה עתיד להתארע בחודש אפריל 1982.

בשנת 1897 כבר היו בעיר 13780 יהודים, ובשנת 1901 היתה רובנה לאחת הערים הגדולות והמפותחות ביותר בוולין; העיר נחלקה לשלושה רובעים: המרכז, הפרבר ממזרח למרכז שנקרא “פאָרשטאדט”, ופרבר שנקרא “ווליה” ממערבו. על “הגבול” שבין המרכז ובין ה“ווליה” הקימה העיריה מכון מים עירוני, שסיפק מים לכל חלקי העיר.

החל משנת 1897, שנת הקונגרס הציוני הראשון, התחוללו תמורות רעיוניות עמוקות גם בקרב היהודים ברובנה, מאחר ש“חובבי ציון” כבר הכשירו את הלבבות זה שלוש עשרה שנה. בשנים 1906־1912, בימי הצאר ניקולאי השני, כאשר כל התנועות הפוליטיות ברוסיה נרדפו עד107 צוואר, ולפי שהשלטונות ראו בהן תנועות מהפכניות, ובכללן, כמובן, התנועה הציונית – אף בימים ההם קיימו הציונים ברובנה פעילות בכל תחומי העשייה הציונית והפיצו דעת הלשון העברית והעמיקו פעולתה למען ארץ ישראל. בשנת תרע“א (1911) נפתח ברובנה סניף ל”אגודת חובבי שפת עבר", שנתאגדו בו כל יודעי הלשון העברית ונאמניה וכל החפצים ביקרה.

הפרעות בקישינוב (1903) ופרשת תכנית “אוגנדה” עוררו הדים חזקים בקרב יהודי רובנה וניטשו ויכוחים סוערים בקרב הציונים בשאלת המסקנות המשתמעות מהם.

אף על־פי שרוב חברי הוועד הציוני בשנת 1912 לא הגיעו עדיין ל“גיל זיקנה” (60), אף לא ל“גיל בינה” (40), התארגנה ברובנה, בשנת 1912, קבוצת ציונים צעירים כסיעת “צעירי ציון” בתוך ההסתדרות הציונית בעיר. באותן שנים לא נחלקו עדיין הדעות בין הציונים וטרם נתפסו ליצר הפלגנות.

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה התרגלו היהודים לאט לאט ברובנה לתנאי החיים בעיתות המלחמה. אולם במארס 1917 בפרוץ המהפכה הבולשביקית ברוסיה, נפתחה תקופה קצרה של תקוות חדשות לעמי רוסיה ואף היהודים נשמו לרווחה.

רווחתם זו לא נתמשכה. עם כיבוש רובנה בידי108 הפולנים מתחיל פרק חדש בתולדות ישובה היהודי.

מהקונגרס הציוני השנים־עשר בקארלסבאד (1923) ואילך התחילו מתגבשים זרמים רעיוניים בתנועה הציונית ופעילות המפלגות בהסתדרות הציונית היתה לתופעה טבעית וחיובית. זו ניזונה מחיי החברה בארץ ישראל, מהתסיסה בקרב הדור היהודי הצעיר, שחזון חייו היתה העלייה לארץ ישראל. הסתדרות “המזרחי”, הציונים הכלליים, מפלגת העבודה הציונית “התאחדות”, פועלי ציון־ימין, ומאוחר יותר גם הרביזיוניסטים, “ויצו” ותנועת הנוער הציוני הזינו את המחשבה הציונית והיפרו אותה. הבחירות לקונגרסים הציוניים, לסיים, לעירייה, לקהילה, הפיחו בקרב היהודים את העירנות הציבורית, שנחנקה תחת המשטר הצארי, ועתה בפולין היא יכלה לפרוץ החוצה והמפלגות הציוניות כיוונוה באפיקים קונסטרוקטיביים לתועלת העם.

גם הקומוניזם, שהופיע בימים ההם והתיימר להיות תנועה לגאולת האנושות ושחרור האדם בימינו, זכה לאוהדים ותומכים רבים מקרב הצעירים היהודים מכל השכבות, בכללם גם בני העשירים.

במערכה הציבורית־הציונית בלטו שני כוחות ברובנה: מפלגת “הציונים הכלליים” ומפלגת העבודה הציונית “התאחדות”. “התאחדות” פרצה את מעגל השיגרה ופנתה אל הנוער, אל עובדים שכירים ואל בעלי מלאכה; ביוזמת המפלגה התארגנו תנועות הנוער “גורדוניה” ו“ויתקיניה”. ראשי המפלגה לייב שפילברג, יוחנן לווין ז“ל ואנוכי יזמנו פעולות לחדור אל האגודות המקצועיות, שהשליטה בהן היתה למפלגות הסוציאליסטיות. כאשר התמזגו המפלגות “התאחדות” ו”פועלי ציון ימין" עלה בידי המפלגה המאוחדת לפקוח עיני פועלים יהודים במספר אגודות מקצועיות ולהביא אליהן בשורת האור מציון.

התסיסה הרעיונית מצאה ביטוייה בעתונים “די יידישע וואך” – השבועון הראשון (1924), “וואלינער וואך” (1924־1926), “וואלינער לעבן” (1924־1939), “וואלינער צייטונג” ו“וואלינער שטימע”. בשנת 1932 נעשה נסיון להוציא גם עתון עברי בשם “וואליניה העברית”, אך הוא לא האריך ימים. תלמידי הגימנסיה העברית “תרבות” הוציאו עתון “ימינו” ו“לפידות” בעריכתי אשר לימים נתמזג עם “ימינו”.

רחוב ראשי אחד היה בעיר ושמו שוסיינה, שאורכו שלושה קילומטרים. תחילתו בפרבר מורם בשם “ווליה” והמשכו בקוו יורד וישר שעלה והסתיים109 בחורשה על גבעה קטנה. הפולנים קראוהו “3 במאי”, אך המהלכים ומטיילים בו כינוהו “פוטשטובקה”. לאורכו הזדקפו בניינים ששיעור קומתם שונה, בתי מסחר, חנויות, שני בתי קפה, ראינוע (סינמה) ובתי מרקחת; המרכז המסחרי הסיטונאי היה ברחוב קלאשטורנה וברחוב פוניאטובסקי, שהקביל לשוסיינה. פה שלטה חטיבת הסבלים היהודים, שידעו להגן על הכבוד היהודי ובעת צרה ליהודים אף היו מוכנים ומזומנים לפעולה.

בבוקר הראשון שלי ברובנה קידמתני הפתעה: מראה עגלון מוביל חבית מים. “וואס איז דאס”? (מה זה?) שאלתי את גראטש. הוא מוביל מים מה“וודוקאטשקה” אל ה“ווליה”, השיב לי. “וודה” בפולנית, פירושו בעברית – מים. ו“קאטשקה” – ברווז. צירוף המלים מים וברווז לא נתחוור לי, אולם לא הוספתי לשאול. כעבור זמן ידעתי כי “קאטשקה” בא מלשון קאטשען דאס וואסער", היינו לגלגל, לשאוב ולהעלות את המים.

במרוצת הימים נתחבב עלי הרחוב שוסיינה. החל משעה שבע בבוקר המה הרחוב מאלפי התלמידים ותלמידות לבושי מדי בתי ספרם. היו מהם שעלו אל הגימנסיה הפולנית־יהודית ואל בית הספר העברי “תרבות”110 מספר 1 שעל ה“ווליה”, ואחרים, מן ה“ווליה” ומרחובות אחרים, נהרו אל הגימנסיה העברית “תרבות”. אלה דיברו פולנית ויידיש ואלה שוחחו בעברית, והעברית באותה עת בראש כל חוצות תרון.

ברחוב שוסיינה, ליד הגימנסיה, נמצאה מסעדה שבעליה ציוני דובר עברית. במסעדתו נתמזגו ה“מאטריאליסם ההיסטורי” עם “האידיאליסם ההיסטורי”. את הראשון ייצגו סוחרי יערות מווארשה ומוולין, ששיגרו עצים לדאנציג, ואילו את האחרון ייצגו מורים שלא היו בעלי משפחות, מהם מורים בגימנסיה “תרבות”, יוצאי גליציה.

ביום שמיני עצרת, זמן שמחתנו, התפללתי בבית המדרש של ר' לייבוש, ובשמחת תורה, יום טוב שני של גלויות, התפללתי ב“מניין הציוני”. אחרי ההקפות ביקשוני שאשא נאום בענייני דיומא. והנה אני, שמורגל הייתי להתכונן לכל נאום, לא ידעתי מה אומר, ולפתע – “יעמוד!” ובעומדי על הבימה לחש לי כנראה המלאך מיכאל – “תסביר לקהל מפני מה “חתן תורה” ו”חתן בראשית" צמודים זה לזה?" וכך התחלתי, כמובן ביידיש. נאומי ארך רבע שעה. המתפללים סבבוני בלחיצות ידים ובחמימות. “ווער איז דער יונגערמאן?” – (מי הוא אותו אברך צעיר) שאלו המתפללים. כך נודע שמי כנואם. רוב המתפללים היו הורים שבניהם ובנותיהם למדו בגימנסיה “תרבות” וסיפרו להם על המורה החדש. וכך, בשעה טובה של “שמחת תורה”, נתפלסה לי דרכי אל הציבור היהודי. בעת ההיא מורה בגימנסיה היה בעל מעמד נכבד בציבור, ומורה גימנסיה “תרבות” לא כל שכן.

באיסרו חג נתחדשו הלימודים. בבואי אל הגימנסיה סרתי אל לשכת המנהל יששכר רייס, שראשית היכרותנו היתה מימי “השומר הצעיר” בווינה בתרע“ו (1916). בשיחתנו הקצרה הוא הודיעני כי נתמניתי מדריך־מחנך לכיתה השמינית וכי אלמד תנ”ך ועברית בכיתות הששית, השביעית והשמינית, ודברי ימי ישראל – בכיתות ד’־ה’־ו’־ז’־ח'. שמחתי למצוא כי התלמידים היו מפותחים וערנים, ורמת האינטליגנציה שלהם היתה למעלה מן הממוצע המקובל בבתי ספר אחרים.

נכנסתי אל הכיתות בבטחון מסויים, ללא “מיחושים”, כי הכינותי את שיעורי וידעתי מראש את “תכנית השיעור”. יצאתי מסטניסלאב כשאני מוכן היטב וידעתי מה עלי ללמד ומה אני רוצה ללמד. הבאתי עמי הרצאות שהכינותין לי במקצועות הספרות העברית, דברי ימי ישראל ותולדות הציונות עד ימינו.

כשהתקרב יום השני בנובמבר, הוא יום הצהרת באלפור, הצעתי למנהל שייחד שעה אחת למאורע היסטורי זה. ואמנם בבוקר היום ההוא, בשעה 10, התכנסו כל התלמידים מהכיתה הרביעית עד השמינית ועד בכלל באולם הגדול של הגימנסיה. הרציתי על “הצהרת באלפור”, תולדותיה ומשמעותה. פתחתי ואמרתי: “באולם על הקירות שתי תמונות; כאן תמונת הנשיא, איגנאצי מושציצקי, וכאן תמונת הנשיא, – חיים וייצמן. זה פרופסור לכימיה וזה פרופסור לכימיה, ושניהם נפגשו כסטודנטים באוניברסיטה בשווייץ. זה נשיא למדינה קיימת וזה נשיא ל”מדינה בדרך“, נשיא העם היהודי. זה נשיא למדינה שיושב בה עמה, העם הפולני, וזה נשיא לעם ישראל העתיד לשוב למולדתו”.

בשטף דברי ציטטתי באנגלית את “הצהרת באלפור” והסברתי את המושג “בית לאומי” וכו'. הרגשתי כי הרצאתי היתה חווייה לתלמידים וליבם נכבש לרעיונותי. מאז המשיכו בשבע שנות הוראתי בגימנסיה לציין את ה־2 בנובמבר.

בשנת הלימודים תרפ"ח הייתי כאמור מדריך המחזור הראשון. אך מאותה שנה ואילך מוניתי מדריך לכיתה ששית, שחינכתיה עד לשמינית ועד בכלל.

בעודי בסטניסלאב ידעתי כי מרחבי המחייה שלי ומעמדי ברובנה יהיו שונים מאלה שהורגלתי בחיי בסטניסלאב – התם הייתי עם הראשונים, יוזם, יורה אבן פינה, מקים מפעלים, ואילו ברובנה באתי אל המצוי. ייחדתי לי אפוא שני מרחבים לפעולתי, הגימנסיה “תרבות” ו“קרן היסוד”; מהן יכולתי לפרוש את כנפי לעבר ארץ ישראל כשהמפלגה “התאחדות” היתה לי לעזר רב. וכבר בשבוע הראשון אחרי חג הסוכות הלכתי אל משרד “קרן היסוד” והצגתי את עצמי: – “הנני קרן היסודניק משנתה הראשונה. הנני עימכם. נעבוד נא בשיטות אחרות”.


לייב יפה ותנופת המגבית לקרן היסוד

בשנה הראשונה לשהותי ברובנה למדתי להכיר את העיר, את הציבור היהודי על כל חוגיו, רבדיו ומפלגותיו, ובכללן גם מפלגתי “התאחדות”. בהיותי בסטניסלאב נבחרתי שם להיות חבר הוועד הגלילי, ואילו עתה, בשנת 1928 נבחרתי לתפקיד יושב ראש המפלגה “התאחדות” ברובנה, כמי שמתבקש לקיים את הפתגם העממי – “מטאטא חדש מיטיב לטאטא”. כך הופעתי ברבים ונשתלבתי עד מהרה בחיים הציבוריים־הציוניים. באסיפות הקפדתי לפתוח תמיד בלשון רבים. מעולם לא נקטתי בלשון “אני”, אלא “מפלגת העבודה הציונית”, “התאחדות”, ושיננתי באוזני הציבור את דבר קיומה של “התאחדות”, את תוכניתה, מצעה הרעיוני כמפלגה, ואת ייחוד דרכה בציונות. הדבר היה בבחינת חידוש בעיני ההורים, ובוודאי בעיני המורים, שפתאום צץ בשטח מורה צעיר, תוסס תמיד וגם ראש סניף מפלגה. ספק אם הדבר היה לרוחו של המנהל. האם חשש מפני מה שיגידו ב“קוראטוריום”, או מפני מה שיאמרו השלטונות? או שמא עלול אני להזיק לגימנסיה, שהרי זה אורח חייו של מורה: הולך מביתו לבית הספר ומבית הספר חוזר לביתו, וכך יעשה ויחיה עד זיקנה ועד שיבה טובה. אני לא לכך נוצרתי. ואפשר שכל אלה הם כסות גם למקצת קנאה, לא עליכם. בוודאי גם תמה המנהל בליבו: – מתי יכול גלרטר להכין שיעוריו? שכן הוא הפתיעני בביקוריו בשיעורי, אך מצא שאני שולט בחומר והלימודים בכיתה מתנהלים כראוי.

שלוש פעמים בשבוע הופיע בעיר עתון ביידיש, – “וואלינער לעבן”, שפירסמתי בו את מאמרי, ונקטתי בו עמדות בענייני הציבור והקהילה ובבעיות שהעסיקו את עולמנו הציוני; ידעתי כי קוראים מסויימים גונזים את מאמרי ב“מחלקה השנייה” של מושל המחוז ושל מושל הגליל בלוצק. מדי יום ביומו הלכתי למשרד קרן היסוד. בימים ההם היתה קרן היסוד בפולין שרויה בשפל. תורמיה פחתו והלכו, הכנסותיה דלות, לא הורמו תרומות לבניין הארץ אלא נידבת פרוטות. תירצו את הדבר במצבם הכלכלי הקשה של היהודים שהחמיר והלך בשל גורמי השפל. תירוץ שהיה קלוש בעיני, שכן תמיד היתה שכבת יהודים שבכוחם לתת מבלי שיבולע לכיסם.

בעת ההיא דמתה רובנה היהודית לווארשה, – יהודים חיו בטוב, את מועקת האנטישמיות בקונגרס פולין לא חשו, כי בקראֶסים, היינו גלילות הספר הקרובים לרוסיה, הבינו השלטונות שעליהם להימנע מהכביד את עוּלם על היהודים יתר על המידה. בחוצות העיר היו החיים סואנים עד לאחר חצות הליל, וחיים של מותרות היו מנת חלקן של שכבות מסויימות שדרכן להתראות, בניגוד למה שאמר לבניו יעקב אבינו “למה תתראו?” (בראשית מ"ב, א'). מקור השפע היה בשיגשוג סחר העצים בין רובנה ובין דנציג אך הכנסות “קרן היסוד” בעיר לא עלו על שמונה עשר אלף זהוב לשנה ומספר התורמים הגיע למאתיים בלבד.

על רוח הנכאים שגרם המצב בארץ ישראל ועל התעוררות חדשה שפקדה את המוני היהודים בפולין נמצאנו למדים מן המכתב ששלח באותם ימים הוועד המרכזי של ההסתדרות הציונית בפולניה וחתם עליו היושב ראש לייב לויטה:

הוועד המרכזי של ההסתדרות הציונית בפולניה

וארשה כ“ד תמוז תרפ”ח

12.7.1928

לכבוד

המשרד הראשי של ההסתדרות הציונית בלונדון.

בידוע לכם, סבלה העבודה הציונית בפולניה מאד ונעשתה כמעט לבלתי אפשרית מחמת מצב הרוח שתפס את המוני היהודים בפולניה, שבא בעקב המשבר בארץ ישראל ולרגל הירידה מהארץ. זרם העולים מפולניה לארץ ישראל קשר אלפי ואלפי נפשות יהודיות בפולניה עם הארץ קשר משפחתי ופרטי. מדי שבוע בשבוע הביאה הפוסטה לאלפי בתים מכתבים מהארץ בהם סיפרו העולים, שלא יכלו להסתדר בארץ, לקרוביהם בפולניה על רוע מצבם וכמובן שהידיעות הללו נמסרו מפה לפה ומאיש לאיש ונפוצו בהמונים, ובמידה שהמצב של העולים המדוברים הלך הלוך ורע בארץ, בזו המידה הלכה הלוך וירוד העבודה הציונית במדינה111.

ראשי קרן היסוד בירושלים לייב יפה וארתור הנטקה היו מודעים היטב למצב והחליטו לשנותו מן היסוד – לעורר את היהודים בפולין מאדישותם־מקיפאונם ביחסם ובהבנת חובותיהם לבניין הארץ. להעלות את תרומותיהם לקרן היסוד מבירא עמיקתא לאיגרא רמה – את המטלה הכבדה הזאת הטיל על שכמו לייב יפה ובשנת 1928 יצא לפולין.

העתונות היהודית בישרה כי תקופה חדשה באה לקרן היסוד בפולין. זו הפעם הראשונה בתולדות פולין המחודשת אשר נשיאה קיבל באורח רשמי ובכבוד רב את פני נציגה של הסוכנות היהודית, הוא מר לייב יפה. קרן היסוד אשר בשבילים צרים ובצעדי צב צעדה מעתה תלך קוממיות, בדרך המלך לכיבוש הלבבות, כיבוש מעמיק ומרחיב כאחד.

אזכור אותו ערב מערבי חודש מרחשון תרפ“ט, שהתכנסו חברי הוועד לקרן היסוד לישיבה בחדר צר שב”בית־העם" הציוני לטכס עצה מה לעשות להעלאת הכנסות קרן היסוד ברובנה. הצעתי לנועדים שנזמין את לייב יפה לרובנה ונערוך לו קבלת פנים ממלכתית. הציונים, שהורגלו במשטר דיכוי רוסי, בשומעם “קבלת פנים ממלכתית” הציצו בי, במורה הצעיר מגליציה, בספק חשד אם שפוי אני בדעתי. אך לאחר ששכנעתי את הוועד, הוא החליט בכל זאת להזמין את לייב יפה. ערכתי תוכנית לקבלת פניו. ניהלתי משא ומתן עם מושל הגליל ועם מושל המחוז כדי שיאשרוה ונטלתי לעצמי את תפקיד שר הטכס.

לייב יפה הגיע ברכבת אקספרס מווארשה ביום החמישי, ט“ז בכסלו תרפ”ט (29.11.1928) בשעה שמונה בבוקר ושהה בעיר עשרה ימים. קבלת הפנים, האירוח ושהייתו בעיר היו ערוכים מראש על פי כל דקדוקי “הפרוטוקול” של מעין טכס ממלכתי.

על הרחבה בתחנת הרכבת שפונתה בהוראת מושל המחוז, התייצבו שלושים ושתים משלחות שייצגו את המפלגות הציוניות, אירגוני הנוער הציוניים, הסתדרויות ואגודות שונות למיניהן.

משהגיעה הרכבת ולייב יפה יצא את הקרון, פתחה התזמורת בנגינת ההימנונים, – הפולני ו“התקוה”, כשכל חברי המשלחות עומדים ב“מצב דום” וה“גויים” על קציניהם ועל פקידיהם הצדיעו לפני דגלנו הלאומי.

“מי הבא אליכם?” – שאלו – “האם הפראזידענט שלכם בא?”

אחרי שירת “התקוה” הצגתי את האורח לפני המשלחות, והשניים הראשונים שעמדו בראש השורה לא זזו עד אשר הבאתיו אל האחרונים בשורה.

על הכיכר הגדולה שמעבר לפסי הרכבת, מקום החנייה למרכבות, (בפקודת מושל המחוז חנו באותו בוקר המרכבות במקום אחר) המתינו תלמידי הגימנסיה העברית “תרבות” ושלושה בתי הספר העבריים “תרבות”, מוסד מוסד על דגלו, תלמידים ומורים, חברי “חשמונאי” במדי תכלת לבן כאלף איש בערך, ובראשם תזמורת. על פי אות הם יצאו בתהלוכה ברחובות קאָלעיובה, “ה־3 במאי”, עד הגיעם למלון “ויקטוריה”, שהתגורר בה כאורח.

קבוצת רוכבי אופניים של חברי “חשמונאי” ושלוש מכוניות מקושטות בסרטים תכלת־לבן הוסיפו הדר מיוחד למיסקר של רובנה הציונית. ר' הרץ מאיר פיסיוק שהושבתיו ליד האורח, לחש באוזני “איך פיהר משיח’ן” (אני מוליך את המשיח). הרחוב הראשי המה מאלפי יהודים, שראו זו הפעם הראשונה בחייהם תהלוכה ציונית ממלכתית בלי מורא ופחד כשקציני המשטרה רכובים על סוסים היו מפקחים על הסדר.

על מרפסת המלון “ויקטוריה” התנופפו במשך עשרת ימי החג הארצישראלי זה בצד זה שני דגלים: הדגל הציוני־לאומי והדגל הפולני־ממלכתי. אמרו היהודים זה לזה “גלרטר האט משוגע געמאכט די שטאָט”, לאמר: “גלרטר שיגע את העיר”.

ביום החמישי בערב נערכה “אקדמיה” חגיגית באולם התיאטרון “זאפראן”; בתאים מיוחדים ישבו המישנה למושל הגליל, שבא מלוצק, מושל המחוז, נשיא העיר וסגניו, נשיא בית המשפט המחוזי, הקוראטור הממונה על בתי הספר בגליל וואלין, שהזמנתים אישית ל“אקדמיה”. אל שולחן הנשיאות שעל הבמה, שהיתה מקושטת בפרחים ודגלים, ישבו חברי הנשיאות לקרן היסוד כשהם לבושים, על פי בקשתי, בסמוקינגים, פרט ליושב ראש ה“מזרחי” ר' יהודה מוטיוק, שלבש בגדי שבת, הצורה החיצונית המהודרת עשתה רושם עמוק על הקהל. אולם התיאטרון היה מלא מפה לפה. כל הכרטיסים נמכרו, ונמצאו רבים שרגזו עלי על שלא יכלו להיכנס לאולם, אפילו במחיר יקר.

הטכס התחיל בשלוש דפיקות על שולחן הנשיאות והתזמורת ניגנה את שני ההימנונים. ר' הרץ מאיר פיסיוק, יושב ראש הוועד לקרן היסוד, פתח ובירך את האורחים ואת הקהל בעברית. לייב יפה בירך בעברית את באי־כוח הממשלה והודה להם על מידת הכנסת אורחים הנאה, כשאני מתרגם אחריו את דבריו לפולנית; המישנה למושל הגליל ענה בפולנית ותירגמתי דבריו לעברית.

לאחר טכס הפתיחה ובתום הברכות עזבו האורחים את האולם. לייב יפה קם והחל נואם ביידיש. משאו היה שיר מזמור לארץ ישראל ולחלוצים. – “החלוצים חוצבים בסלעים ואנו חוצבים לחישול הלבבות. ארץ ישראל זוקפת קומתם הכפופה של יהודי הגלויות; אנו פונים אל מצפונכם…” וכו'. במשך שעה וחצי הוא ריתק את הקהל בתיאור ארץ ישראל הנבנית בידי החלוצים מדן ועד באר שבע, ועשרה קבין של רוממות נפש ירדו על המאזינים.

בשבת התפלל לייב יפה בבית הכנסת הגדול; עלה לתורה ולאחר קריאת התורה העניק בנאומו השראה לאלפי המתפללים. במוצאי שבת נערכה מסיבה שנועדה לזווג “זוגות” מתרימים. באותה מסיבה נתגלה לנו לייב יפה כמצביא שמטיב לנהוג חיילים, וברי היה לנו כי המגבית תצליח.

ביום ראשון הוא ביקר בגימנסיה “תרבות”; שם קיבלנוהו ובירכנוהו המנהל יששכר רייס ואנוכי. חניכי הגימנסיה “תרבות”, מהם רבים היושבים כיום בארץ ישראל, שקיבלו את פני האורח בתוך כותלי מוסדם, מספרים עד עצם היום הזה, ב“ימי לייב יפה ברובנה”. במאמרי “ברוך הבא ללייב יפה” (“וואלינער לעבן” מס. 429 מי“ז כסלו תרפ”ט – 30.11.1928) כתבתי בין השאר – “… נכרה אזנינו לבשורה הטובה שהוא נושא עמו מארץ ישראל. נפתח נא ידינו הקפוצות וניתן ברוח נדיבה תרומותינו לקרן היסוד”.

כשעברו שבעת ימי ההתרמה כתבתי ב־כ“ד כסלו תרפ”ט (7.12.1928) ב“וואלינער לעבן” מספר 431 מאמר “דער וואונדער איז געשעהן” (“הנס התרחש”): " … חומת האבן של יהדות רובנה נבקעה בידי לייב יפה. ישמש לנו לייב יפה מורה דרך בעקשנותו, במסירות נפשו ובאמונתו".

מיום חמישי ב־29 בנובמבר עד יום ראשון ה־9 בדצמבר 1928 נתקיימו ארבע עשרה עצרות־עם עם לייב יפה, מלבד אסיפות ופגישות עבודה יום־יום. הוא העמיד “פלוגת מתרימים” והינחה את “הזוגות” בצאתם בשעה תשע בבוקר באימרתו: “האט נישט קליינע השגות, געהט מיט שמחה” (בל תהיינה לכם השגות קטנות; צאו בשמחה) והוסיף הנחיות – “תוקף ורוך”, “קנאת מתרימים תרבה כסף”, כשהוא עצמו נמנה עם המתרימים.

תוצאות המגבית היו מעל 7,000 דולר ומספר התורמים הגיע ל־500, בערך. בערך אבסולוטי תפסה רובנה את המקום השלישי בין ערי קונגרס פולין, אולם ביחס לגודל אוכלוסייתה היהודית היא עמדה במקום הראשון. אנשים חדשים נרכשו כעסקנים וכתורמים. נתתי ביטוי להישגים במאמרי “סך הכל”, שפירסמתי ב“וואלינער לעבן” מספר 432 כ“ח כסלו תרפ”ט (11.12.1928): “… לפני שבועיים היה ליבנו מלא ספקות. היום, אחרי שבועיים, רואים אנו שינוי ערכין ממש. לייב יפה הורה למאזינים שכל יהודי יכול להחיש את פעמי הגאולה בארץ ישראל בימינו, בדורנו, וכל יהודי עלול, חס ושלום, לעכב את פעמי הגאולה”.

לייב יפה התגלה כעובד ומעביד, פועל ומפעיל ללא לאות, תוסס ומתסיס מבוקר עד חצות הלילה. עסקן או תורם שטלפון בביתו לא ידע מנוחה בכל ימי המגבית. שד"ר ציוני למופת, שלבביותו הרבה והמיית רוחו השירית הקיצו נרדמים והתסיסו אדישים; הוא שיקע את כל סגולות ההשראה שלו בדברו אל היהודים מלב אל לב, ודבריו אמנם נכנסו אל ליבות מאזיניו.

עשרת ימי לייב יפה ברובנה בירח כסלו תרפ"ט, שהיו לנו ימים של התרוממות רוח ציונית, ימים של התנשאות הדגל הציוני בגאון, נחרתו בלב כולנו ושימשו לנו מופת במגביות שלאחר מכן, כיצד מתרימים לקרן היסוד.

הנכס האנושי החשוב שרכש לייב יפה לקרן היסוד ברובנה היה פנחס גלפרסון, מנהל “בנק דיסקונטובי” ואחד משלושת בעליו. שטרותיהם של התורמים נמסרו ל“בנק דיסקונטובי” לגוביינא, וגלפרסון דאג שהשטרות ייפרעו במועדם מאחר שרוב התורמים היו לקוחותיו של הבנק. ביקרתי אצל פנחס גלפרסון כמעט מדי יום ביומו כדי לחזקו ולאמצו ולבל ירפה בו המתח הציוני.

לייב יפה סיפר לי איך נתקבל אצל נשיא המדינה פרופסור איגנאצי מושציצקי: "נלווה אלי אברהם לווינסון שהיה מנהל הלשכה הארצית של קרן היסוד בפולין, ושימש מתורגמן מעברית לפולנית ומפולנית לעברית. כשנכנסתי אל אולם הנשיא, קם מושציצקי, הלך לקראתי, לחץ ידי ופתח בגרמנית, – שנינו למדנו בהיידלברג והיכרנו איש את רעהו… “אני יודע, ה' יפה, את תכלית העניינים שלמענם באת לפולין. כל אלה שיש בהם אנטוּזיאזם – אין להם כסף, וכל אלה שיש להם כסף אין בהם אנטוּזיאזם… מאחל אני לך הצלחה”, אמר. שיחתם ארכה כחצי שעה. היא נסבה על ארץ ישראל ועל הסיכויים להתפתחות התעשיה.

לייב יפה התקבל לראיון גם אצל שר החוץ, הרוזן אוגוסט זאלעסקי, שמסר לו הצהרה רשמית אוהדת, כי פולין תומכת בהקמת בית יהודי לאומי בארץ ישראל.

לייב יפה ביקשני לסייע לו במגבית בלוצק וביום שישי112, 18 בינואר 1929, נסעתי ללוצק כדי לעזור לוועד קרן היסוד בהכנותיו לפתיחת המגבית.

אחרי שהוא יצא את העיר חלפו שבעת “ימי שבע ברכות”. חזרו הימים האפורים, והעסקנים נתייגעו. במאמרי “חובותינו” (וואלינער לעבן מס. 434, ה' טבת תרפ"ט – 18.12.1928) כתבתי – “מן הדין שעבודת ההסברה שלנו לא תצטמצם בחגיגות מזמן לזמן, אלא תתמיד. היא צריכה להתחיל בקרב הצעירים ולהגיע אל היהודים בבתי הכנסת. עלינו להביא לפני היהודי איש “עמך”, את בעיותינו נקשרהו לארץ ישראל ונעורר בו את התודעה מה הוא מפסיד בישיבתו בגלות. כל המפלגות, כל ארגוני נוער הציוניים נקראים לעבודת הסברה בעם, שמצוות הזמן היא, כי יש מחר והוא אחר הזמן”.

התקה שההתעוררות תהיה לערנות, להתנדבות מתמדת, דעכה עד מהרה. כתבתי ללייב יפה על כך והרי שניים ממכתביו אלי:

ל. יפה

ירושלים

וארשה, כ' טבת תרפ"ט

2.2.1929

החבר מנחם גלרטר

רובנה.

חבר יקר!

קיבלתי את מכתביך ותודה לך. המצב ברובנה מצער אותי עד מאוד. לא קיוויתי ליחס כזה. אתמול כתבתי לציונים מכתב, שבו דיברתי דברים כבושים. דאגו לזה שהעתק המכתב יגיע לכל אחד מהציונים.

מה עם המאה דקלרציות של אהרן רפופורט? מה עושים מוטיוק, בוקימר, קאליקה, אהרן לרנר, ד“ר רייס, ד”ר שווידקי, ברלינר פייבל ויצחק, ד"ר לאשבסקי אליהו לרנר, פנחס פרלמוטר, ראובן ברי, יוחנן לווין, פלדמן, וויגדורווויץ, בולוטינסקי, גאם, דולינקה, גילרמן, דוד לרנר, סטארעץ, וולעוועלער, יוסף לרנר, מ. שינדעל, גרשון פערשמטאמן, האחים הרמן, ליכט ואחרים? מה עושים אנשי ווליה: תהלים, רויטלמן, שטיינוורצל, סולומינסקי, בוקימר ואחרים? לאדון קאנדעליס כתבתי מכתב. אני כותב גם לאנשי ווליה. מחר אני נוסע לבנדין. ארגיש שם את העדרך. כתוב נא לי הנה ומפה ימציאו. זרז נא את החברים; דרוש, אל תתן להם מנוח והעיקר אל תחמיצו את השעה.

שלום רב לך וברכה,

שלך

ל. יפה

ע' אצ"מ תיק A257/13.

קרן היסוד בע"מ

הלשכה הראשית

ירושלים, כ' אדם ב' תרפ"ט

1.4.1929

גלרטר יקירי,

לפני עוזבי את פולניה קיבלתי את מכתבך ושמחתי מאד עליו.

לא שכחתי גם פה בארץ את הימים ברובנה ואת עבודתנו המשותפת. אני עייף מהעבודה בפולניה. אינני יכול להגיד כי אני שבע רצון מעבודתי שם. מה אם יצרתי איים אחדים. ואם רובנה נתנה 7,000 דולר ולוצק 6,000 דולר – כמה נתנו קובל, קרמנץ ולודמיר הסמוכות לרובנה? הלא את כל הערים לא יכולתי לבקר בעצמי. מה נשמע אצלכם? האם נמשכת העבודה? איך נפרעים השטרות, מה עושה ועדכם?

כתבתי היום לגלפרסון. אל תזניחו את האיש הזה שרכשנו. דרוש נא בשלום כל החברים. כתוב נא לי.

בברכה רבה המסור לך

ל. יפה.

ע עצ"מ תיק A257/13.


המיפנה לרעה במעמד יהודי פולין

בשלב זה ראוי שאספר על השינוי שהתחולל במצבם המדיני של יהודי פולין בשנים 1928־1930.

ב־4 במארס 1928 נערכו בפולין בפעם שלישית בחירות לסיים ולסינאט. הפעם הלכו האוקראינים במזרח גליציה אל הקלפי ומשום כך גם פחת מספר הצירים היהודים בסיים. שיטת הבחירות הותאמה לכוונת הזדון הברורה לצמצם את זכויות האוכלוסיה היהודית בשיעור מירבי. היהודים, שהיו אוכלוסיה עירונית, צורפו למחוזות שהיו בהם כפרים רבים. לצירוף זה היו השלכות קשות על תוצאות הבחירות לרעת היהודים.

הידיעה כי גוש המיעוטים הוקם שוב עוררה מורת רוח רבה בעתונות הפולנית ובממשל. דבּרי הממשלה כילו כל חמתם ביהודים, וקודם כל במארגנים את גוש המיעוטים ובנוהים אחריו. מיתקפה זו הטילה אימה ביהודים רבים: – אם בבחירות לסיים ב־1922 השתתפה “אגודת ישראל” בגוש המיעוטים ובמאבק הלאומי, הרי שהפעם, בבחירות 1928, היא נאחזה פחד וחיפשה דרכים לשאת חן מלפני מפלגת הממשלה.

אחרי הבחירות החלה תקופה של נפילת ממשלות ועליית ממשלות. ממשלת ברטל שהיה דימוקראט, נתנה יסוד לתקווה כי תנהג לפי עקרונות הדימוקראטיה. היהודים קיוו שאחרי ימי גראבסקי יוכלו לנשום קצת לרווחה. אולם תקוותיהם של כל החוגים והיסודות הדימוקראטיים נתבדו עד מהרה. ב־1 באפריל 1930 התחיל מכהן ראש ממשלה חדש, שהיה איש אמוניו של יוזף פילסודסקי. כוחו של הסיים החל פוחת והולך. הממשלה זממה לפזרו ולהכריז על בחירות חדשות, שתבטחנה לה רוב מוחלט ומכריע. כל מפלגות השמאל ו“המרכז” יצאו נגד ראש הממשלה והתארגנו כגוש אחד שנודע בשם “צנטרולאוו” (מרכז־שמאל), שהיה מכוון בעיקרו נגד פילסודסקי, הדיקטאטור של פולין, ונגד משטר הפולקובניקים. משטר זה הירבה להסתייע במחנה המעצר המפורסם בקארטוזברזה שבמזרח פולין. נכלאו בו ועוּנו מנהיגי האיכרים והסוציאליסטים הפולנים. למה יכלו היהודים לצפות במצב זה אם לא לגזירות רעות? הראשונה בגזירות שפגעה ביהודים היתה שיטת הבחירות למוסדות המחוקקים וה“גיאומטריה” של מחוזות הבחירה שלפיה הוקצה לשלושה מליוני היהודים פחות מ־220 מחוזות, תחת 46 מחוזות שהיו בבחירות ב 1928.

בזמן עריכת החוקה הפולנית הראשונה בשנים 1919־1921 היתה לנציגות היהודית בסיים השפעה ניכרת על ניסוח הסעיפים שעסקו בזכויות המיעוטים בכלל והמיעוט היהודי בפרט. השפעה זו קיבלה חיזוק על ידי העזרה המוסרית והמדינית מצד אחינו בארצות הברית ובמקצת גם מצד מנהיגים מדיניים באנגליה. וכן היתה לנציגות היהודית גם השפעה כלשהי על קווי מדיניות הפנים של פולין בשנה הראשונה אחרי מהפכת מאי 1926, כאשר השלטון עבר לידי המרשל יוזף פילסודסקי ומצדדיו. אולם אחרי כן, כאשר התחילה מתחזקת יותר ויותר המגמה הריאקציונית והטוטליטארית בפולין, פחתה והלכה גם השפעת הגורם היהודי, שמעולם לא היה בה חזק ביותר.

סיסמת היהודים לבחירות ה־15 בנובמבר 1930 היתה: "קיימו את הקונסטוטוציה! כל פולין הולכת לבחירות בסיסמת שינוי הקונסטיטוציה, ואנו הננו אולי היחידים שנדרוש את קיום הקונסטיטוציה113. (מדברי ד"ר יהושע טהון).

הקו שנקטו בו השלטונות היה לעשות כל שיכלו להכשיל בחירת צירים יהודים. אם ב־1922 היו הבחירות חופשיות והפיקוח על מהלכן היה נתון בידי שופטים ועינם היתה פקוחה על כשרותן, הרי שב־1928 החלה נושבת רוח אחרת בווארשה, השלטונות הורו להשפיע על מהלך הבחירות באופן שהפגיעה בחוקיותן לא נעשתה בגלוי לעיני כל. לא כן בבחירות 1930. באין משגיח על טהרתן נכנס לסיים החדש רוב מכריע של מפלגת הממשלה, והנציגות הפרלמנטארית היהודית, שנמצאה מקוצצת ביותר, ידעה היטב כי נכונו לה ימי מאבק קשים. בסיים זה החלה שקיעת הדימוקראטיה בחייה המדיניים של פולין.

המצב הכלכלי המחמיר של היהודים בפולין התמצה בכותרת המאמר “צעקת כאב המוני העם היהודיים הסובלים” – מאת ד“ר אריה טרטקובר ב”פאלק און לאנד" מכ“ד כסלח תרפ”ט (7.12.1928). בימים 8־9 בדמצבר 1928 התכנסו בלודז ראשי המפלגה “התאחדות” בפולין ובהם צבי הלר ואברהם זילברשיין, הצירים לסיים, אריה טרטקובר, יוסף לוי ונתן מלצר להתייעצות מה לעשות כדי להקל, לו במעט, על הרבבות הרבות של יהודים חסרי ישע ונמקים בדלותם.


ייסוד הסוכנות היהודית המורחבת

שנת תרפ"ט (1929) בעולם הציוני עמדה בסימן הקונגרס הששה עשר (כ' תמוז – ד' מנחם אב תרפ"ט – 10.8.1929־28.7), שהתקיים בציריך והחליט את ההחלטה לייסוד הסוכנות היהודית המורחבת, משמע לשתף בבניין הבית היהודי הלאומי גם יהודים שאינם חברים בהסתדרות הציונית. קרן היסוד היתה אמנם מסגרת שכללה גם יהודים שלא היו ציונים, לא שקלו את השקל ולא השתתפו בבחירות לקונגרס הציוני, אולם שימשה כמכשיר פיננסי של ההסתדרות הציונית – הסוכנות היהודית. וייצמן שאף למשוך את הלא ציונים, ביחוד מאמריקה, לבניין הבית היהודי הלאומי לא רק מזווית הראייה הכספית – ומי כמוהו הכיר את החשיבות הנודעת לקרן היסוד, אלא קודם כל מנקודת הראות של שותפות לאומית כלפי הדורות הבאים.

אף על פי שבארץ ישראל ניכר שיפור במצב בהשוואה לשנים הקודמות, האבטלה כמעט וחוסלה, לוייצמן אצה השעה. הוא חתר בכל כוחותיו להחיש ולקדם את בניין הארץ. קופת ההנהלה הציונית היתה ריקה כמעט דרך קבע, החברים מעמק יזרעאל שלחו אליו ללונדון מיברקים בנוסח “אנו נחנקים מחוסר תקציב”. אז הוא נטל את “תרמילו ומקלו” ויצא בשליחות קרן היסוד. “אי אפשר לעבוד באופן שיגרתי ולהגן על חזית ארוכה כשאתה מופגז יום־יום במיברקים מאת מורים ומחלוצים רעבים”, – אמר וייצמן בקונגרס הציוני השלושה עשר.

כשקראתי ב“היינט” את הדיווחים ממושבי הוועד הפועל הציוני, שהתכנסו אחת לשנה בלונדון, או בברלין, או בווינה, באותן כתבות של ישעיהו קלינוב, הפובליציסט הציוני הרציני והמוכשר, שהיו מקור מהימן ביותר, הבחנתי מה רב הפער בין דרישותיה של ארץ ישראל החלוצית ובין נאומיהם הפוליטיים של העסקנים הציונים מארצות שונות, כשאלה מתחרים ביניהם בביקורת על מדיניותה של ממשלת המנדאט הבריטי ועל דרכו של חיים וייצמן, כמובן.

חרף מצבם המדיני המחמיר של יהודי פולין היו ביניהם גם עשירים מאד וגבירים שקפצו ידיהם מתת לקרן היסוד. אפילו ציונים השתמטו מתרומה ורק ברגע האחרון ממש, לפני מסירת הרשימות לוועדת הבחירות הארצית לקראת קונגרסים ציוניים, הם המציאו תרומותיהם לקרן היסוד, לבל ייפסלו המנדאטים שלהם. אם נזכור שהתנועה הציונית בפולין ובשאר ארצות מזרח אירופה מעולם לא הקיפה המונים, אך גם בהיותה “פלשתינה־צנטרית” היא נטלה חלק פעיל גם ב“עבודת ההווה” (“לאנדעספאליטיק”), נבין מה מצא וייצמן, בהכירו את בני עמו היהודים ומתוך תחושת אחריותו לבניין הארץ, ללכת גם אל אותו חלק ביהדות אמריקה, שדובריו היו לואי מארשל ופליקס וארבורג, ולדבר על ליבם שיקחו חלק בבניין הארץ, לא כמסייעים מן החוץ אלא כשותפים אחראיים מבפנים. אין צריך לומר שהמחלוקת בתנועה הציונית באמריקה בין קבוצת וייצמן לבין קבוצת בראנדייס גם היא החלישה את הכוחות הציוניים באמריקה. בקונגרס הט“ו (1927) ניתן ייפוי־כוח להנהלה הציונית לנהל את המו”מ ולהגיע לכלל הסכם עם ה“לא ציונים”, ובקונגרס הט"ז, שנתקיים בציריך ההסכם אושר.

אחרי נעילת הקונגרס הציוני הט"ז נפתחה במעמד רב רושם האסיפה המייסדת של הסוכנות היהודית המורחבת לארץ ישראל, כשהיא בעלת מעמד משפטי בינלאומי. העתונות דיווחה מציריך כי על הבמה ישבו ליד חיים וייצמן ונחום סוקולוב אלברט איינשטיין, לואי מרשל, פליקס וארבורג מאמריקה, לורד מלצ’ט, הרברט סמואל, מאנגליה, ליאון בלום מצרפת, אוסקר ואסרמן, המנהל הכללי של “דויטשה בנק” מגרמניה, בייסוד הסוכנות היהודית המורכבת ראינו נצחון גדול של הציונות. היה זה גם נצחונו האישי של וייצמן. ידענו, שלואי מרשל, שהיה מראשי “אמריקן ג’ואיש קומיטי”, עמד הרחק מארץ ישראל ומציונות, והנה עכשיו, כשהוא בא אלינו, אל הציונות – היה זה יום גדול לציונות. בוועידה זו השתתפו רבים “נון־זיוניסטס” (לא־ציונים) מארצות שונות ששמם הלך לפניהם בעולם היהודי.

מסטניסלאב נבחרו למועצת הסוכנות היהודית הרב דוד הלוי איש הורוויץ ופיליפ ליברמן, יעקב מרגושס סגן חבר וד"ר קארל הלפרן נבחר לוועד האדמיניסטרטיבי של הסוכנות היהודית.

אחרי חתימת ההסכם בין הציונים ובין הלא־ציונים, ניגשו אל וייצמן גם ממתנגדיו ובירכוהו במזל טוב. אולם בהיותו ספקן מטבעו השיב וייצמן למברכיו בזו הלשון: – “בפי סבתא114 שלי, עליה השלום, כאשר חיתנה בן או כאשר השיאה בת והמחותנים ובאי השמחה בירכו אותה במזל טוב, – היתה מורגלת המימרה: תתנו לי מזל טוב אחרי הברית הראשון”.

לא יצאו ימים רבים והשמחה הושבתה: מאמריקה הגיעתנו הבשורה הרעה שלואי מרשל נפטר. זו היתה מהלומה לסוכנות היהודית המורחבת בראשיתה, ובשורות רעות החלו רודפות זו את זו.

כשהתכנסה ישיבת המועצה הראשונה של הסוכנות היהודית המורחבת בציריך פרצו בארץ מאורעות דמים – מאורעות תרפ"ט, שביטויים המזעזע ביותר היה הטבח בחברון.

אולם ההנהגה הציונית לא יכלה להרשות לעצמה היגררות אחרי רוח הנכאים שמצאה ביטוייה בעתון ציוני “דער מאמענט” בווארשה, שנתפס לתגובה היסטרית. הכותרת באותיות “קידוש לבנה” היתה: “ארץ ישראל אין פלאמען” ארץ ישראל בלהבות. בניין הארץ היה חייב להימשך וקרן היסוד נקראה לשלש הכנסותיה.

המאורעות פרצו על פי רמיזה מצד משרד המושבות בלונדון ובארץ הנציב העליון היה סר ג’והן צ’נסלור (1928־1931) פרו־ערבי מובהק.


סוקולוב וגולדשטיין מחדשים תנופת קרן היסוד

כמדי שנה בשנה התחבטה הלשכה הראשית של קרן היסוד בירושלים בבעיית תמיד: כיצד ממציאים “תותחים כבדים” לשגרם אל תפוצות הגולה לפתיחת המגבית. בימים ההם לא היו לנו שרים, לא “אקסלנציות” ולא אלופים, ושומה על השד“ר של קרן היסוד לייצג את “המדינה בדרך”, היינו ההסתדרות הציונית העולמית. עוד ב־1928 התאונן לייב יפה בפני ד”ר ארתור הנטקה בירושלים ובפני ההנהלה הציונית בלונדון על הגורמים שהפריעו בתחרותם למגבית קרן היסוד, – אלה המגביות הכיתתיות הנושנות.

בשנת תר“ץ באו לפתיחת המגבית בפולין נחום סוקולוב, נשיא ההנהלה הציונית, וד”ר אלכסנדר גולדשטיין115, שהיה מ“אבירי השנוררים”.

המגבית נפתחה בוועידה הארצית בווארשה ביום ג‘, ז’ טבת תר"ץ (7.1.1930) בתיאטרון “נובושצי”. השתתפו כשלוש מאות צירי התורמים לקרן היסוד. מרובנה נבחרתי אנוכי לנשיאות הוועידה. בוועידה זו נכח גם השגריר הבריטי, שקיבל הוראה ממשרד החוץ בלונדון לחלוק כבוד לנחום סוקולוב. הדבר עשה עלינו רושם רב. סוקולוב שילב בדבריו עברית, אנגלית, פולנית ויידיש, שהיו שגורות בפיו. בעושר לשונו הוא היה כעושה להטים בשפה הפולנית וכקוסם בצפוני־טמוני הלשון העברית. כך גם בשפת יידיש שלו ששפעה חיות ועסיסיות, הוא חשף את סודות קיומנו בגלויות. חוכמת ישראל שפעה מפיו כאשד עתיר־גוונים והתביעות הציוניות נשמעו מפיו כמוסר אבהי. הכל חשו בסוקולוב אישיות יהודית יחידת־סגולה.

אלכסנדר גולדשטיין הצטיין גם הוא כנואם ומרצה מהולל. הוא דבר לפני סוקולוב ושניהם קצרו תשואות חן־חן.

על אמנות יחסי הציבור של סוקולוב ראוי שאביא בזה מעשה שסיפר לי ד"ר נתן מיכאל גלבר. בשנת 1928 נתנה ההנהלה הציונית בלונדון דעתה בדבר כינון “ועדים למען פלשתינה” במדינות אירופה, שתכליתם תהיה לתמוך בהסתדרות הציונית ובסוכנות היהודית במאבקיהן להקמת הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל. “הוועדים למען פלשתינה” הורכבו מבין אישים פוליטיים ואנשי רוח שאינם יהודים. סוקולוב שנחלץ ליצירת ועדים אלה וטיפוחם לא יצא מעולם בלא צידה מתאימה לדרך. בתיתו דעתו על האישים שהוא צריך לבקרם, הוא התעניין בטיבם ולמד להכיר את הנקודה הרגישה באישיותם.

כשידע שיבקר אצל ד“ר הייניש, נשיא אוסטריה, הוא טרח והלך אל ספריית “בריטיש מוזיאום”, עילעל בקטלוג ומצא את כרטיס הספר “טאבאק־ראז’י” מאת ד”ר הייניש. נטל סוקולוב את הספר וקראו וצילם את פרטיו בזכרונו. סוקולוב נתקבל אצל הנשיא הייניש בארמונו ב“שיינברון” בכבוד גדול. במהלך שיחתם היטה סוקולוב, כבדרך אגב, את הנושא והפליא את ד“ר הייניש בידיעת ספרו. ד”ר הייניש נרגש ולא האמין למשמע אזניו, כי אמנם נמצא “משוגע” שיקרא ספרו על טאבאק. מן הטאבאק של הייניש גילגל סוקולוב את שיחתו עם הנשיא לגידול טאבאק בגליל ואל ההיסטוריה של הגליל. כך התפתחה השיחה על ארץ ישראל ועל העניינים שרצה לשטוח אותם לפניו.

השיחה התנהלה בגרמנית שהיתה מסולתת בפי סוקולוב, עד תום הראיון שנמשך למעלה מן הזמן שנקבע. כשסוקולוב נפרד מן הנשיא, ליווה אותו ד“ר הייניש בלבביות עד שער הארמון והורה להסיעו במכונית הנשיא למלון “אימפריאל” ב”רינג". מחווה הכבוד מצד נשיא אוסטריה לנחום סוקולוב היתה בשעתו לשיחת היום בפי כל יהודי וינה.

פתיחת המגבית ברובנה בידי ד“ר גולדשטיין נועדה ליום חמישי ט”ו שבט116 תר"ץ (13.2.1930). הכינותי תוכנית לקבלת פניו קטנה בהיקפה ובפומביותה מזו שבשנת 1928.

ד“ר אלכסנדר גולדשטיין הגיע לרובנה ביום חמישי, בשעה 8 בבוקר מווארשה. הוא נתקבל בתחנת הרכבת בשירת “התקווה” וברחוב שוסיינה בירכוהו תלמידי בתי הספר של “תרבות”. הפעם לא התנופף על מרפסת המלון “ויקטוריה” הדגל הציוני. ה”אקדמיה" התכנסה בתיאטרון “זאפראן” ונפתחה כמקובל בשירת “התקווה”, ואלכסנדר גולדשטיין, שהיה מן המקורבים לחיים וייצמן, נשא משא פוליטי שרעיונו המנחה היה שככל שיגבר ויתחזק יישוב היהודים בארץ ישראל, כן יעלה משקלה של הציונות במשרד המושבות ובמשרד החוץ בלונדון. אחת הזרועות להגברת כוחנו היא קרן היסוד.

“חיל הרגלים” של עסקני קרן היסוד, שאומנו ותורגלו בשעתו בידי לייב יפה, היו ערוכים לכתת רגליהם. המגבית117 התחילה בבוקר יום ראשון לאחר הבנקט במוצאי שבת, שהכינו נשי ויצ"ו. חרף המצב הכלכלי שהורע לא נחלשה הרגשת המחוייבות לקרן היסוד בקרב הציבור היהודי, והרוח הציונית ברובנה היתה איתנה למרות מזימותיו של משרד המושבות בלונדון ולמרות רשעותה של ממשלת פלשתינה (א"י).

שמונה ימים לא הוריתי בגימנסיה אלא בשלוש שעות הראשונות, ומשעה 10.30 עד חצות הלילה נמצאתי בעולמה של קרן היסוד, מזווג זיווגים בין עסקנים, זה עם זה וזה במקום זה, בודקים תרומות, מקבלים דיווחים כי תורם פלוני ממאן להעלות תרומתו ואלמוני הכפיל תרומתו, ממריצים תחרות בין המתרימים, ועמהם כיתתי גם אני את רגלי. אלוף התורמים היה ר' אהרן רפופורט ושמו נישא בפי כל. והתוצאות – כמעט כבימי לייב יפה.

המוניטין שיצא לרובנה ונשתמר, לא בא לה בכדי. טבעה אותו פלוגת העסקנים משנת תרפ"ח, שעשו למען קרן היסוד במסירות נפש, בלי שים לב לפגעי ברד, רעם, גשם ושלג. אלה לא מנעום מלכת אל יהודים מקצה העיר ועד קצה, ואף לפרבריה. עסקנים אלמונים אלה, שהביאו בגופם לבנים לביתנו הלאומי, לא זכו לכיבודים ולזרקורי פרסומת, אך זכותם הגדולה בהיותם שליחי המצווה של קרן היסוד בקדושה ובטהרה.

היתה זו שנת 1930, היא שנת “הספר הלבן” של לורד פאספילד ושנת הוועדות של שאו וסימפסון. וכך הגיבותי:

“עברה שנה ממאורעות דמים בחודש אב בחברון ועלינו לאמר לעצמנו: לא לעצור, אלא לבנות ולבנות ככל שבאפשר מהר יותר… חשוב מאד שכל העם היהודי, ממש כל העם היהודי, ממש כל העם, יחוש וירגיש שהוא שרוי בגלות והמלה “גלות” מדברת בעדה… כי בעת הזאת חשים עול גלות בין הגויים רק היהודים במזרח אירופה. היהודים מעבר לאוקיאנוס אינם חשים בבית לאומי בארץ ישראל, כהכרח להם, אך הם תומכים בבניין ארץ ישראל, הגם שהם חסרים את ההכרה של בניין ושל שיתוף ביצירה”. (וואלינער לעבן מס. 500 – 22.8.1930).

במאמרי “חרפתה של אנגליה” כתבתי: “הסיכויים מעורפלים. המצב בציונות מסובך מאד. מאנגליה קיבלנו עכשיו תשובה שקופה: – האוריינטאציה שלה היא לטובת הערבים. אנגליה תישאר עם חרפתה, והעם היהודי ימשיך ויוסיף לבנות ולהאדיר את ביתו הלאומי” (וואלינער לעבן מס. 613, 25.10.1930).

עוד לא פג הזעזוע שנגרם לנו על־ידי מאורעות הדמים בחודש אב תרפ“ט והנה ניחתה ב־1930 על מפעל הבניין בארץ ישראל ועל התנועה הציונית מהלומה חדשה ובלתי צפויה: – “הספר הלבן” של פאספילד. משרד המושבות פירסם אותו בסוף אוקטובר 1930 בעקב מסקנותיו של סר ג’והן הופ־סימפסון, שנשלח לחקור את המצב בארץ ישראל. שר המושבות לורד פאספילד, הוא סידניי ווב שהיה תיאורטיקן של מפלגת הלייבור, קבע ב”ספר לבן" זה מדיניות שהיתה עלולה לרוקן מתוכנה את הצהרת בלפור, לערער אושיות המנדאט הבריטי ולבטל את התחייבותה של בריטניה הגדולה לסייע להקמת הבית היהודי הלאומי בארץ ישראל. המצב החדש לא הותיר עוד אפשרות להתחמק מקרע גלוי עם הממשלה הבריטית.

הביטוי הראשון של מחאת העם היהודי היתה התפטרותו של חיים וייצמן כנשיא הסוכנות היהודית, בהודיעו עליה לממשלה במכתבו אל פאספילד. התפטרותו עשתה מייד רושם עז על דעת הקהל באנגליה, באמריקה ובשאר מדינות העולם, וזיעזעה, כמובן, את העולם היהודי.

זוכר אני את הכותרות הגדולות בעתונים היהודיים שהודיעו על התפטרות וייצמן. בערים רבות בפולין, כן גם ברובנה, התקיימה הפגנה נגד “גזירת פאספילד”. כעשרת אלפים יהודים השתתפו באותה הפגנה ונטלו בה חלק גם תלמידי הכיתות העליונות של הגימנסיה “תרבות”. ההפגנה צעדה ברחובות העיר עד לבניין מושל המחוז ברחוב דיוויזיה 11813 ושם התפזרה.

העתון “וואלינער לעבן” הכתיר את סיקורו עליה – “הפגנת מחאה נגד הגזירה האנגלית” וסיים… “הפגנת עם ענקית זו נערכה באירגונו הנמרץ של מנחם גלרטר119”.

צעדו הדרסטי של וייצמן ותגובתם החריפה של היהודים באמריקה הדהימו את ראש הממשלה הבריטית רמזיי מקדונאלד. אז החל משא ומתן שהתמשך, ואחרי ביקורת חריפה בפרלאמנט על ה“ספר הלבן”, על פאספילד ועל מדיניותה של הממשלה בארץ ישראל, שלח ראש הממשלה אל חיים וייצמן מכתב ב־12 בפרואר 1931 ובו נתן פירוש ל“ספר הלבן” כאילו ביטל אותו.

הנהלת הסוכנות היהודית החליטה לקבל את הפירוש המוסמך של ראמזיי מקדונאלד ולפנות אל וייצמן שיחזור בו מהתפטרותו. בכך נתעלתה מנהיגותו של וייצמן לרמה של מנהיגות כל־יהודית.

במצוקת אותם ימים הגיע אלי מכתב מאגודת הסופרים בתל אביב, שמצאתי ראוי להביאו להלן:

מיום צאתו לאור חתמתי על “מאזנים”, שנשלח אלי באורח תדיר. כספרן בגימנסיה ביקשתי שהגימנסיה תחתום על השבועון כדי שיהא מצוי למורים ולתלמידים באולם הקריאה. מכאן ידעה, כנראה, מינהלת “מאזנים” את שמי וביקשה ממני לרכוש חותמים על השבועון. הרי עוד ראיה שאין עומסים אלא על מי שנושא כבר משאות.

מאזנים

שבועון לספרות, לבקורת ולדברי אמנות

יוצא בידי אגודת הסופרים העברים בארץ ישראל

תל אביב, תיבת דואר 50.

כ“ח ניסן תרצ”א

(12.4.1931)

לכבוד

מר מנחם גלרטר

רובנה.

א.נ.

השבועון “מאזנים” נכנס לשנת קיומו השלשית, ואנחנו פונים אליכם שוב לעזור לנו בהפצתו ברובנה. אגודת הסופרים העברים שיצרה את האורגן הזה חושבת כי יש צורך בעתון ספרותי נקי בעל גובה תרבותי ואמנותי שישמש במה מרכזית למחשבה, לשירה ולאמנות העברית העשוייה לרכז את כוחותינו הספרותיים בכל העולם ולאחד את הארץ והגולה ביצירה תרבותית אחת.

אבל כדי להבטיח את התפתחותו הרצויה של השבועון הזה וכדי שיגיע בתוכנו וצורתו, לאותו שיעור קומה הראוי לו זקוקים אני לחוג קוראים וחותמים יותר גדול.

במכתבנו זה אנו פונים אליך וכן לחברנו ד“ר רייס ומבקשים מכם הפעם בקשה מסויימת לצרף ועד מצומצם שמטרתו תהיה **לרכוש 20 חותמים ל”מאזנים" ברובנה**.

אין לנו שום ספק, כי אם תרצו – אתם הנאמנים לספרות העברית – בוודאי תרכשו את מספר החותמים המצומצם הזה, ואם לא תשתתפו עמנו בעול הזה, אז מובן שלא נוכל עמוד.

אנו מאמינים ש“מאזנים” ו“הצפירה” משלימים זה את זה בתתם יחד בטוי למחשבה העברית בארץ ובגולה.

בשם הוועד המרכזי של אגודת הסופרים העברים בא"י

ח. נ. ביאליק

אשר ברש

פ. לחובר

ד. שמעונוביץ


לייב יפה בשנית ברובנה

כשתיכננו בשלהי תר“ץ את המגבית לקרן היסוד בתרצ”א חזרה וצפה שוב השאלה הישנה־חדשה מי יבוא לרובנה לפתיחת המגבית. החמרת מצבם הכלכלי של היהודים והתקדרות האוירה הפוליטית בפולין מיום ליום עוררו חששות כבדים בלב חברי נשיאות הוועד ברובנה פן תרדנה ההכנסות.

ידיעה בעתונים בישרה כי לייב יפה הגיע לפולין. התקשרתי עמו ודיברתי על לבו שיפתח את מגבית ברובנה ושיכנעתיו לבוא בחודש אדר. הבטחתו עוררה בנו שמחה, אך בסוף פברואר הוא נקרא לפתע פתאום לשוב לירושלים ואכזבתנו היתה גדולה.

כעבור כמה זמן חזר לייב יפה לווארשה. שבתי והפצרתי בו שיבוא לרובנה והבטחתיו כי אין חשש שמא לא יביא ביקורו השני בעירנו את ההישגים המקווים. לייב יפה ניאות להפצרותי והודיע כי יגיע לרובנה ביום חמישי, כ' אייר תרצ"א (7.5.31). עם בשורה זו ניגשתי לעריכת תכנית לקבלת פניו כבימי ביקורו הראשון, אולם הפעם בלא כל אותה טקסיות פומבית. השעה לא היתה יפה לתהלוכה והוחלט כי גם משלחות בתי ספר “תרבות” תצומצמנה.

הגשתי כמקובל את התכנית למושל המחוז והוא אישר אותה לשביעות רצוננו.

יצאתי כמנהגי מדי ל"ג בעומר עם תלמידי הגימנסיה “תרבות” אל היער סוסנקי, בהתאם למסורת הנקוטה בידי הגימנסיה, בתהלוכה שחצתה את העיר בואכה אל היער. בשעה 10 הגיע ר' יהודה מוטיוק, סגן יושב ראש הוועד לקרן היסוד, והודיעני בבהילות, שנתקבלה מאת מושל המחוז הודעה שהוא מבטל את התכנית לקבלת פנים שהוא עצמו אישר אותה לפני שבוע ימים. מבוכה גדולה ניכרת בפניו. אמרתי לו: “תנוח דעתך, אבטל את רוע הגזירה. לא יבולע למגבית”.

סיפרתי את הדבר למנהל הגימנסיה ונסעתי אל מושל המחוז. זה קיבלני באדיבות מעושה וקפואה. בהסברו הוא טען כי לנוכח הנסיבות הפוליטיות־הבטחוניות הוא נאלץ לבטל את הרישיון שנתן, כי שנת 1931 אינה כשנת 1928, והאווירה “טעונה חומר נפץ”. הפומביות שאנו רוצים לשוות לקבלת פנים עלולה לגרום שאלמנטים אפלים יפרצו ממחבואם. במוחי עלתה אותה שעה אימרתו של חיים וייצמן ליצחק גירנבוים בקונגרס הציוני הי"ד בווינה (1925). “איזהו מדינאי? מדינאי הוא אדם היודע “לטרוק” את הדלת כך שיוכל תמיד לפתוח אותה”. משלתי, אפוא, ברוחי ואמרתי לו: “על דעתך אסע מחר, יום רביעי, אל מושל הגליל בלוצק; אביע בפניו התנגדותי להודעתך השלילית ואבקש ממנו שיבטל אותה”. הוא השיב לי כי רוצה הוא לחיות עמי בשלום, והסכים.

בבוקר יום המחרת נסעתי ללוצק אל לשכתו של מושל הגליל. מששמע את טיעוני הוא הפנה אותי אל ראש “המחלקה השניה” (שירותי בטחון), שהיה שני בדרגתו במימשל הגליל. וכזה, בערך, היה הדו־שיח עמו: –

ראש ש.ב.: – לא נוכל לאשר את התכנית. היא חורגת מכל כללי המקובל. תוכלו לקיים את האקדמיה באולם “אמפייר” והתזמורת רשאית לנגן את ההימנון שלכם. אולם לתת היתר למצעד פומבי ברחובות העיר – לא נוכל.

אני: – אני מבין להסתייגויותיכם, אולם תסביר נא לי מה הסיכון שאתם נוטלים על עצמכם בצאת תלמידי הגמנסיה “תרבות” לקבל את פני האורח.

ראש ש.ב.: – למה לכם הפומביות? רק אתה בא אלינו בדרישות מופרזות כאלה;

אני: – אדוני, היודע אתה מי הוא לייב יפה? היודע אתה את מי הוא מייצג? אם תסרבו לאשר את התכנית כמו שהגשתיה, יפורסמו מחר בכל העתונים מברקים נגדכם, נגד ממשלת פולין על שהיא רודפת את הציונות. ומחר ידובר על כך גם בחבר הלאומים בג’נבה. מסופקני אם בשיטתכם זאת מסייעים אתם למיניסטר לענייני חוץ.

ראש120 ש.ב.: – (אחרי שהות מתוחה) זאת הפעם, באופן יוצא מן הכלל, מסכים אני; כי מתחשבים אנו באישיותו של מר יפה, אודיע למושל המחוז את הסכמתי.

אני: – השעה היא 1: אני מבקשך לטלפן אליו ולמסור לו שאתה מבטל את הוראתו.

ראש ש.ב.: – אני עושה זאת בנוכחותך.

אני: – אני מבקשך לאמר למושל המחוז כי אגיע אליו בשעה 6. בשעה שלוש אני יוצא ברכבת לרובנה. יואיל להשאיר את השער הראשי של הבניין פתוח. אני לא אכנס לבניין בדלת אחורית.

ראש ש.ב.: – (אל תוך שפופרת הטלפון אחרי שקיבל את מושל המחוז) מושל המחוז, ביטלתי את הוראתך השלילית; קבלת הפנים למר לייב יפה תיערך לפי התכנית שהגיש גלרטר. אבקשך לחכות לו בשעה 6 ויהיה השער הראשי פתוח עד בואו.

הודיתי לראש ש.ב. ויצאתי לדרכי. בשעה שש בערב חזרתי לרובנה ונסעתי הישר אל מושל המחוז, שהמתין לי בלשכתו. היה עמו גם מפקד המשטרה ושטחתי לפניהם על השלחן את פרטי התכנית לקבלת הפנים.

ביום חמישי, כ' אייר תרצ“א (7.5.31), כמתוכנן, בשעה 8 בבוקר, הגיע לייב יפה מווארשה. משלחות הקהילה קיבלו פניו בתחנת הרכבת בשירת “התקווה”. ברחוב שוסיינה ברכוהו תלמידי הגימנסיה “תרבות” ועל מרפסת המלון התנופפו זה ליד זה דגלי פולין וציון. גם האקדמיה החגיגית באולם “אמפייר” נפתחה בשירת “התקווה” והשתתפו בה אלף איש. נכחו בה סגן מושל המחוז וראש העיר, שעלו על הבמה לברך את האורח ושוחחו עימו. ה”וואלינער לעבן" (מספר 659, 15.5.1931) הכריז למחרת היום: “בשעה טובה, המגבית נפתחה בכל גינוני הטקס כבשנת 1928!”.

בכותבי היום כי בשנת 1931 הניפותי שני דגלים, דגל ציון בצד דגלה של פולין, יודע אני שחוצפתי השגיאה למעלה מן הצפוי. כי יותר משמושל המחוז התחשב בי, הוא התחשב באישיותו של לייב יפה וביחסם של השלטונות בווארשה אליו.

בשבת התפלל לייב יפה בבית הכנסת הגדול ולפני התיבה עבר החזן משה קוסוביצקי121, שתרם הרבה להתרוממות הנפש בקרב הקהל יותר מאלפיים איש, רובו לא שמע את דברי יפה ב“אמפייר”.

ביום ראשון בבוקר יצא “חילו של יפה”, כארבעים זוגות, להתרמה. משעברו שבעה ימי תרומה הפתיעונו התוצאות לטובה. אלמלא בא לייב יפה לרובנה לא היה מגיע סכום ההכנסות כבימי ביקורו הראשון.

בבנקיט “צאתך לשלום” שערכנו לכבודו ב־17 במאי אמר לייב יפה: “מיין פריינד מנחם גלרטר, ער איינער האט אין מיר געגלויבט און ער האט מיך באוויגען צו קומען קיין ראוונע” – (ידידי מנחם גלרטר הוא לבדו האמין בי והוא הניע אותי לבוא לרובנה – “וואלינער לעבן” מס. 660, 21.5.1931).

אחרי צאתו של לייב יפה מרובנה לווארשה המשכנו בעבודתנו במרץ. בקרן היסוד ראיתי את הצינור החשוב להעביר דרכו אל בתי ישראל את קרינת אורה של ארץ ישראל. השכם והערב הייתי אומר ליהודים: “הנותן מקבל יותר בנתינתו. יותר משאתם נותנים לקרן היסוד, קרן היסוד היא הנותנת לכם. אין אתם נותנים כמה שאתם יכולים לתת, אלא מה שאתם רוצים לתת, צר שרצונכם קצר מלתת. עם מי מתווכחים אתם ומתמקחים? עם ארץ ישראל?”

במאמרי: “רק העם מוכרח ויכול לעזור לעצמו” (“וואלינער לעבן” מס. 666 מי“ח תמוז תרצ”א – 3.7.1931) הבאתי מדברי הרצל: “בלי התלהבות של כל העם לא נוכל להשיג דבר. כל אשר אני מציע יוכל להתגשם רק כאשר רוב היהודים ירצו בכך בלב שלם”.

תוצאותיה הטובות של המגבית בפולין בניצוחו של לייב יפה ובפעם השניה הפתיעו אותו ואותנו. ההכנסות לקרן היסוד ב־1931 הוכפלו, למרות מצבם הכלכלי הקטסטרופאלי של היהודים, בעוד שבאמריקה ירדו ההכנסות כדי 60% עד 70%.


ברוך צוקרמן במגבית בתרצ"ג (1933)

משנת 1931 ואילך החלה האנטישמיות האיומה משתוללת ברחובות וחדרה אל האוניברסיטאות. בנובמבר 1931 פרצו התנגשויות־דמים באוניברסיטת לבוב בין סטודנטים פולנים ובין סטודנטים יהודים. (באוניברסיטה זו אירעו התנגשויות כאלו לאחרונה ב־7 במארס 1913), וכן בווילנה ובווארשה. יד הסטודנטים הפורעים היתה על העליונה. הממשלה טענה שאין היא יכולה להתערב בחייהן הפנימיים של האוניברסיטאות, ונתנה למעשה יד להפוך את ה־numerus clausus ל־numerus nullus. המהומות באוניברסיטאות הפכו מעתה למעשים שבכל יום; באוניברסיטת לבוב הגיעו הדברים לשיא: – התלמידים הפולנים היכו את התלמידים היהודים ואף הרגו בהם. חמישה ימים נמשכו מאורעות הדמים אך השלטונות הסתכלו מרחוק ולא זעו. בינואר 1933 דרש בנאומו בסיים ציר “אנדקי” לגרש את כל היהודים122 מפולין. היה זה ברוח היום השחור של אירופה, הוא ה־30 בינואר 1933, כאשר הפילדמרשל פון הינדנבורג, נשיאה הזקן של גרמניה, מינה את היטלר כקאנצלר של הרייך.

ימי תחילת 1933 היו ראשית הפורענות הגדולה. מעבר הגבול התחילו שוטפים מגרמניה גלי משטמה עזים ליהודים וליהדות. ב־27 במארס שהיה יום הפגנת יהדות העולם נגד גרמניה של היטלר, הכריזה יהדות העולם חרם על גרמניה, תוצרתה וסחורותיה. ביום ההוא הפגין גם הישוב היהודי בפולין והצטרף לחרם על גרמניה.

בגרמניה היו כבר רבבות מאסרים, אלפי יהודים בעלי מקצועות חופשיים נושלו מעבודתם, אלפי פליטים יהודים מגרמניה עברו את הגבול והגיעו לזבונשין. מזבונשין התפשטה מעתה בשורת האבדון אשר רק מעטים תפשו את משמעותה וחשו את ממשותה המאיימת והדחופה.

ההנהלה הציונית דנה בפעולות להעלאת יהודים מגרמניה לארץ ישראל. היא עיבדה תכנית “טרנספר” – היינו העברת הון ורכוש יהודי מגרמניה לארץ ישראל. “אסון גדול מתקרב” – זעקתי בבית הספר ובבתי הכנסת, אך לארץ ישראל יכלו באותה עת לעלות רק בעלי צרטיפיקטים שברשותם אלף לירות שטרלינג.

באווירה עכורה ורוויית מתח זו צריכים היינו לערוך את המגבית לקרן היסוד. שוב התעוררה השאלה מי ינהל את המגבית בשנה זו. בשנת 1932 לא שלחה הלשכה הארצית לקרן היסוד אישיות מרכזית מהנהגתה. היא שיגרה אלינו אחד מעובדיה כשליח והתוצאות היו 277 הצהרות־התחייבות לסך של 1760 דולר. שערכם כ־8,800 זהוב, 35 זהוב בממוצע לאיש, כשמחיר כוס קפה בבית קפה הוא זהוב אחד… השליח לא התרפה, חלילה, במאמציו, אלא שהיהודים לא נתנו, אם מחמת איזו אדישות ואם משום שליבם לא מלאם לתרום, כשברובנה נמצאו לפחות חמש מאות ראשי משפחות שיכלו לתת, בממוצע, כשנים עשר דולר כל אחד לשנה למען ארץ ישראל. מהמצב ברובנה למדים אנו על המצב בכלל שלושת מליוני היהודים בפולין.

נעלה מכל ספק הוא כי בכל עת ובכל זמן נמצאו ברובנה, כבכל רחבי פולין, גם שכבות שיכלו להחיש בתרומותיהם לקרן היסוד את בניין ארץ ישראל, לחזק את רוח הבונים שם ולרומם את רוחם של קברניטי הציונות.

באווירה של מתיחות פוליטית גוברת, כשההרגשה מציירת בדמיון חזות אימים של שמים משחירים מגרמניה, כשב“יודישע רונשאו”, ברלין מ־4 באפריל 1933, קורא רוברט ולטש במאמר הראשי: – “שאו בגאון את הטלאי הצהוב”, כבר ניתן לחוש את הטרגדיה הצפויה ליהודים באירופה. באווירת קיפאון מבפנים הוצרכנו לקיים את המגבית. מהלשכה הארצית לקרן היסוד בווארשה הודיעונו כי ברוך צוקרמן מנהיג “פועלי ציון” באמריקה ינהל אותה. זו הפעם הראשונה שנשלח לרובנה איש ציוני מהשורה הקדמית של המנהיגות הציונית באמריקה. בוועד נמצאו חברים שעוררו ספקות, אך לא הובעה התנגדות לאישיותו של ברוך צוקרמן, ששמו הלך לפניו בפולין. החששות היו מפני נאומו הסוציאליסטי.

בתודעתנו נתקשר שמו של ברוך צוקרמן במאורעות הדמים של שנת 1919. הלא הוא המעשה הנורא שאירע בשבת הגדול תרע"ט (5 באפריל 1919), החריד את יהודי פולין וזיעזע את דעת הקהל במערב אירופה ובארצות הברית של אמריקה: – בפינסק נורו באותה שבת שלושים וחמישה יהודים בידי רב סרן של הצבא הפולני.

בימים ההם הגיעה לפולין משלחת ה“ג’וינט” מאמריקה. המשלחת היתה מורכבת מנציגי שלושת הארגונים שעסקו בסעד מארצות הברית. מטרתה היתה להגיש סיוע לאותם יהודים בפולין שנידלדלו עקב מלחמת העולם הראשונה. ברוך צוקרמן בא לפינסק מטעם האירגון “פיפלס רעליף אוף אמריקה” לארגן את חלוקת המזונות, וביחוד קמח למצות לפסח. 35 יהודים נתאספו באותה שבת אחה"צ כדי לחלק ביניהם את העבודה לקראת יום המחרת. הפעילים היהודים נאסרו בידי חיילים פולנים, ולאלתר, ללא דין ומשפט, נורו למוות כשפניהם אל הקיר. להצדקת מעשה הפשע הפיצו שלטונות פולין גירסה, שלפיה נורו היהודים מפני שהיו קומוניסטים מוסווים, ונועדו לארגן את גירוש הפולנים בפינסק וסביבתה. היתה זו, כמובן, עלילת דם.

נשוב אל המגבית. הסברתי לוועד כי ברוך צוקרמן אינו “בורוכוביסט”, אלא “סירקיניסט”, ידידו וריעו של ד"ר נחמן סירקין. (ציוני רובנה מסרו את המנדאט שלהם לקונגרס הציוני הששי ב־1903 לד"ר נ. סירקין). חברי הוועד הסכימו וקבעו את פתיחת המגבית ליום חמישי, ד' באדר (2.3.1933).

בשנת 1933 היתה כבר, כאמור, רוח אחרת מסביב ושוב לא היתה אפשרית כל פומביות בקבלת פנים כבשנים “קדמוניות”. בתחנת הרכבת המתינו לאורח משלחות היישוב. כשיצא ברוך צוקרמן מקרון הרכבת הוא עשה רושם רב על כל רואיו בקומתו הגבוהה, התמירה ורחבת הכתפיים.

דבר הגיעו לעיר נתפרסם חיש מהר ואולם התיאטרון “לודאווי” נתמלא עד אפס מקום. במשך שעה ומחצית שעה הרעים קולו האדיר של דבּר יהודי, שספג יהדות מנעוריו בישיבות והיה עם המוני יהודים שהריעו בתרס"ג (1903) להרצל בעת ביקורו בווילנה. נתפעלנו מן הרוחניות היהודית והעממיות בחסידות ששפעו מאישיותו. “זו הפעם הראשונה שמעו יהודי רובנה על אודות חיים של מליונים יהודים באמריקה ועל אודות שותפות הגורל היהודי. הם חשו בדבריו את להט האמונה באחדות האומה כולה, ויהדות אמריקה בחיק אחדות לאומית זו” (וואלינער טאג" עתון יומי; מס' 23; ג' אדר תרצ"ג – 1.3.1933).

כשתמה עצרת העם, הקיפו מאות יהודים את ברוך צוקרמן בהתרגשות, במבעי תודה וב“יישר כוחך”. “אזא יידישע רעדע האבן מיר נאך נישט קעהערט” (נאום יהודי כזה עדיין לא שמענו). אחרים אמרו בתמיהה: “אזוי רעדט א יידישער ערבעטער פיהרער”? (כך מדבר דבר יהודי של פועלים?). דברו נישא בלהט ובסערה, כאחד המגידים והמטיפים הגדולים בעבר.

רובנה היהודית נתחממה ונתעודדה מלהט ליבו של ברוך צוקרמן, והציבור אמנם היה צמא לעידוד. עשרה ימים שהה צוקרמן בתוכנו וחיל המתרימים שלנו דבק בו כדבוק חסידים באדמו"ר שלהם, כי צוקרמן הליטאי היה בעל נפש חסידית שמתלהבת ומלהיבה.

במשך עשרה ימים הייתי קשור אליו עד אשר המגבית נסתיימה. שיעור ההכנסות, שפחת מאד בשנת 1932, עלה. קודם לכן נראתה לנו רמת ההכנסות בשנת 1928 כהישג־שיא. אולם בשנת 1933 עלתה המגבית על אותו שיא. באותם ימים קודרים, כשמעל ראשיהם של שלושה מליונים יהודים בפולין כבר ניתלו עננים שחורים וכבדים, היה ברוך צוקרמן האיש שהוציא את יהודי רובנה מדכדוך רוחם ועוררם להרים תרומותיהם לבניין ארץ ישראל.

להלן חמישה מכתבים מאת הלשכה הארצית של “קרן היסוד”, שמהם אנו למדים כמה נתנו היהודים ברובנה ובפולין כולה מממונם לבניין ארץ ישראל ולכמה ציפו שיתנו בשנים 1931 עד 1934.

קרן היסוד

הלשכה המרכזית לפולניה

ווארשה נלבקי 2

וארשה י“ט אדר תרצ”א

8.3.1931.

הרינו מתכבדים בזה לפנות אליך בדרישתנו ובבקשתנו דלהלן: היות ומגיע לנו עוד הרבה כסף מאת תורמינו שבעירך והמגבית של קרן היסוד הלא נדחתה, החלטנו להעביר בעירכם גבייה מאומצת של החובות האלה ולגייס לשם זה את כל החברים הפעילים.

בהודיענו לך על דבר זה אנו קוראים אותך לעבודת קודש זו ואנו דורשים ממך, שתפנה את עצמך לעבודה ושתקדיש לה בימים הקרובים את כל מרצך וזמנך.

רובנה הציונית צריכה להצטיין גם באופן תשלום התחייבויותיה ואם נמצאו תורמים, שיד המשבר נגעה בהם והפריע בעדם לשלם את שיעוריהם ושטרותיהם בזמנם, הנה יש לדאוג לכך, שהחובות האלה ישולמו עכשיו לפני התחלת המגבית החדשה.

בברכת רב ובברכת ציון

השל פרבשטיין


קרן היסוד

הלשכה המרכזית לפולניה

וארשה, גרזיבובסקה 13

החבר מנחם גלרטר

רובנה.

חבר מאד נכבד,

ביודענו עד כמה דעתך נשמעת אצל חברי ועדנו שבעירך, אנו מתכבדים לפנות אליך חבר נכבד, באופן מיוחד, שתקדיש נא את כל מרצך וכוח השפעתך והסברתך כדי להסביר לחברינו, אלה שאינם מבינים את הדבר לאשורו, מה רבה היא הסכנה הנשקפת לקרננו אם תגבור, חס ושלום, הדעה שקרן היסוד נעשתה לדבר של דחייה מזמן לזמן.

עוד דבר, אתה חושב על עלייה לארץ ישראל ומי ימלא את מקומך בעבודת המגבית, אם היא תידחה? על יסוד כל הנ"ל אנו דורשים ומבקשים ממך לעשות את כל מה שבכוחך כדי שהוועד יחליט פה אחד שאין המגבית נדחית והיתה לנו החלטה זו לאות שציוני רובנה נאמנים לקרננו כאשר היו.

בציפיה לידיעה זו, אנו חותמים

בכבוד רב ובברכת ציון

קרן היסוד

הלשכה המרכזית לפולניה


קרן היסוד

הלשכה המרכזית לפולניה

וארשה, גרזיבובסקה 13

וארשה י“ד תשרי תרצ”ב

25.9.1931

כן קשה הוא המצב בארץ וקשים שבעתיים הם תנאי העבודה ואפילו כשאנו זועקים למפעל הצלה במחננו כאן.

ל־30 החברים, לפי רשימתך, כתבנו לפי ההעתקים הצרופים לזה. בטח תסכים לדעתנו שדרך זו, תוכן המכתב הזה, מתאים לצורך השעה והדבר.

ואשר לכיוון הפעולה – לדעתנו שמחובתכם, חובת הוועד ברובנה, לארגן מפעל הצלה, מפעל רחב, מפעל עממי, המוני ואסור לנו להצטמצם רק בגביית החובות מאת התורמים ותשלומיהם למפרע. הרי אלפי יהודים לא תרמו, מסיבות שונות, מעולם לקרן היסוד! נקרא להם, ייענו עכשיו! אם אינם יכולים לקבל עליהם התחייבויות תמידיות בתשלומים סדירים – יחושו לעזרת המולדת בצרתה הפעם!!! – עלינו לארגן את מפעל הדחק כמפעל הצלה, במלוא מובן המלה; כל הכוחות האקטיביים שבכל המחנה הציוני למפלגותיו, מחוייבים להשתתף בו ויש להעבירו בכל החוגים ובכל השדרות של כל בני ישראל, בין אלה שתורמים לקרן היסוד בין אלה שאינם תורמים.

עלינו להשתדל בכל מאמצינו להעביר להנהלתנו הראשית בירושלים, וככל המוקדם, סכום כסף הגון. מתוך זה מובן שעלינו להשתדל ולהשפיע שתרומתו של כל אחד ואחד תהיה ככל האפשר יותר גדולה.

שמשון ירושלימסקי


קרן היסוד

הלשכה המרכזית לפולניה

וארשה, גרזיבובסקה 13

וארשה, א' ניסן תרצ"ב

7.4.1932

לדאבוננו, אין בתוצאות שנרכשו עד כה ב־247 הודעות ע"מ 1,760 דולרים כדי להשביע את רצוננו, ובלי ספק גם את רצונך. יתר על כן! יש בהן, בתוצאות הללו, מלבד ההפסד המרובה למפעל הבניין, גם סכנת נזק מוסרי לאין ערוך לשמה הטוב של רובנה בעולמה של “קרן היסוד” ועלולות התוצאות הקטנות הללו לחתור גם תחת המסורת היפה, שהכתירה תמיד את פעולת ועדנו בעירך, של עבודת הצטיינות בשביל קרן היסוד.

אנו פונים לכן אליך, חבר נכבד, כאל אחד המצויינים שבחברינו וכלחבר הנשיאות, בדרישתנו וקריאתנו, שתעשה את כל המאמצים האפשריים כדי לרכוש בהקדם היותר אפשרי את 103 התרומות, למען שתגיעו לכל הפחות, למספר 350 תורמים, שעסקנינו התחייבו לרכוש בזמן הקרוב.

בכבוד רב ובברכת ציון

קרן היסוד

הלשכה המרכזית לפולניה

שמשון ירושלימסקי


קרן היסוד

הלשכה המרכזית לפולניה

וארשה, גרזיבובסקה 13

וארשה, א' אדר תרצ"ד

16.2.1934

קיבלנו את מכתבך הפרטי מיום 14 לחו“ז – בינתיים בטח קיבלת את מכתבנו מהיום הנ”ל (שנינו לדבר אחד נתכוונו). גם מכתב לוועד שלחנו באותו יום.

לוועד לא נכתוב יותר. ביקשנו גם את ה' לייב יפה, השוהה בביאליסטוק שיכתוב אליכם בנדון המפעל. אנחנו לא נוותר על עמדתנו; אנו חוזרים על דברינו, שבדחיית המפעל תגרמו לנו הפסד, שאין לשערו; אנחנו איננו יכולים להקדים את עבודתנו במקומות אחרים; עלינו להתחשב בתיק השטרות בכל עיר ועיר. במקומות אחרים ישנם עוד שטרות רבים לגבייה, מה שאין כן ברובנה.

ועוד דבר: הדחייה בשנה זו ברובנה תעשה תקדים להבא שמפעל קרן היסוד יעבור לאביב. זה קשור בתוצאות גדולות בשבילנו, כי עבודתנו העיקרית היא בחורף ולשם זה אנו מזמינים אנשים מיוחדים.

יידעו החברים את האחריות שהם מקבלים עליהם בדחייתם.

בכבוד רב ובברכת ציון

קרן היסוד

הלשכה המרכזית לפולניה


ברוך צוקרמן

ברוך צוקרמן תפס את המקום הבולט בכותל המזרח של מפלגת “פועלי ציון־ימין” והיה ראשון למייסדיה באמריקה. דמותו היא של לוחם ומורה דרך כאחד. בעשור הראשון של המאה העשרים הגיעו לאמריקה רבבות מהגרים יהודים מרוסיה, בעלי מלאכה, פועלים וסתם מהגרים נטולי מקצוע. הם נעשו שם עד מהרה לבעלי מלאכה ב“שופס”, שעבדו בהם יותר מ־12 שעות ביממה בעבודה קשה ומפרכת את הגוף ואת הנפש. מפלגת ה“בונד” החלה לצוד אותם ברשתה.

לעומת משטר הדיכוי ברוסיה הצאריסטית נראתה להם אמריקה החופשית כמולדת מאמצת חדשה. בעת ההיא המפלגות בעלות “אידאולוגיה”, כל מפלגה העמידה מתוכה את הטובים והזריזים לציד נפשות לשורותיה. ה“בונד”, שנוסד בשנת 1897, היה ארגון חזק, וכדי להיאבק נגד השפעתו נדרשו אישים מעולים מבין “פועלי ציון”, בעלי השכלה עשירה, מטען יהדותי רחב ועמוק והזדהות גמורה עם רעיון התחייה הלאומית המושרש עמוק במחשבת ישראל. מסגולות אלה הביא עמו ברוך הצעיר. שונה היה בזה משאר חבריו ועמיתיו ועלה עליהם בכישוריו האינטלקטואליים ובהגיונותיו האידאיים, וכך היה גם לנושא הדגל ולחלוץ הלוחמים למען הלשון העברית וארץ ישראל, למען ציון וירושלים.

ברוך צוקרמן נולד בי“ג בתמוז תרמ”ז (26.6.1887) להוריו שרה ואביגדור בקורעניץ, עיירה של חסידים אדוקים, שהיו בה חמישה בתי כנסת. אחד מהם היה של מתנגדים. חיו בה כ־2500־3000 יהודים. משפחתו היתה ענייה ביותר. אמו ילדה ארבעה עשר ילדים ותשעה מהם נותרו בחיים. מבין הארבעה עשר הוא היה השלישי. בשמונה השנים הראשונות של חייו ישב בעיירתו, אחר כך התחילו נדודיו. גם אמו עבדה למחיית המשפחה. בימות הקיץ הוא עבדה בגניהם של משפחות העשירים. תנ"ך וגמרא הוא התחיל ללמוד אצל ר' חיים ראדזשעוויץ, ועד גיל בר מצוה הוא הספיק ללמוד בארבע ערים שבפלך וילנה, שם אכל “ימים”. והיה מעשה בשריפה שפרצה בדאלהינעוו שכילתה את רוב החנויות ובחורי הישיבה נשארו בלי “ימים”. הרעב הציק להם, וברוך שהיה אז נער בן אחת עשרה, עבר לאושמאנע, ומשם ניטלטל לסאראגון. יומו המאושר בשבוע היה שם בשבת כאשר ר' ישראל ראובן דיבר רק לשון קודש והיה מגיד בה השיעורים לפני בחורי הישיבה.

הרעב הגביר את תאבונו לדעת והוא למד ביתר חשק. הוא למד ביחד עם בחור ישיבה אחד, שטענדער סמוך לשטענדער, שלימים נעשה עילוי, הוא החזון איש אשר התיישב בבני ברק. בשעת תלמודם גירש קול הניגון של חזון איש את הרעב, וברוך הושפע ממנו מאוד.

חדירת ה“בונד” אל בין בחורי הישיבה התחילה בשנת 1899, וברוך לא הגיע עדיין ל“בר מצוה”. הוא למד בחשק רב את המסכת בבא בתרא, וכן מסכת חולין. הרהורי אהבה נחשבו להרהורי עבירה, כי נערה בימים ההם נחשבה ל“סיטרא אחרא”, ר"ל.

באותה עת הוא שמע מפי ר' נוח’קה הסנדלר, שגר בפוּליש של בית הכנסת, סיפורי מעשיות חסידים. הליובאוויטשי היה הרבי שלו. לימים לימד אותו ר' נוח’קה את “התניא”, ברוך הפך ממתנגד “יבש” לחסיד נלהב, והתחיל ללמוד את הספר “חפץ חיים” בחשק רב.

מסאראגון עבר לישיבה בטעלז ונשאר בה רק “זמן” אחד. בבית המדרש מצא את הספר “חובת הלבבות” לרבנו בחיי אבן פקודה. התחיל מעמיק בו ודבק בו. פעם, בצאתו לדרך לטעלז, נתן לו אביו חבילה קטנה בידו ובה תפלין, סידור’ל והספר “חפץ חיים”. אז נסע בפעם הראשונה בחייו ברכבת. הוריו רצו שברוך בנם יהיה רב בישראל. הספר הראשון שקרא בהסתר היה “התועה בדרכי החיים” לפרץ סמולנסקין. מטעלז עבר לווילנה, שהיתה התחנה האחרונה בנדודיו של ברוך ועד שנת 1904.

מרתק היה סיפורו על ביקורו של דר' הרצל בווילנה (1903), כיצד היה בין הרצים אחרי הכרכרה שנסע בה הרצל.

אז למד בייחוד התלהבות את הספר “מסילת ישרים” לרמח"ל. עד שנת 1905 היה בית המדרש מלוא כל עולמו של ברוך, עולם של “מתמיד” תמים דרך, שלא נתעוררה בו השאלה “לאן”?

התמורה הגדולה בחייו נתחוללה כאשר הוא נסחף עם גל ההגירה הגדול לאמריקה, אחרי הפרעות בקישינוב, בן שש עשרה וחצי היה ברדתו בחוף העולם החדש. עד מהרה מצא ברוך את עצמו בין העובדים ב“שופס” יותר משתים עשרה שעות ביום כשהוא תופר מבוקר עד לילה שרוולים. לימים הוא נתגלה כלוחם פופולארי למען הפועלים בהתייצבו נגד הגבירים היהודים. הוא היה אחד משלושת המייסדים של ה“יידיש נאציונאלער ארבעטער פרבאנד” ברוצ’סטר בחודש יוני 1910.

עד לשנת 1906 היגרו מרוסיה כמאה אלף יהודים לאמריקה וגדל שם מעמד הפועלים היהודים. ברוך צוקרמן היה מנהיגם ודוברם של “פועלי ציון ימין”, נלחם בכל מרצו ב“בונד”, שהיו שונאי ציון, והדף את התקפותיו של ד"ר חיים זיטלובסקי, שהיה דוברם של האידישיסטים. הוא היה מיוזמי הקונגרס היהודי האמריקאני ומבוניו ופעל שיוקם באורח דימוקראטי ושיהא דברה של הקהיליה היהודית בארצות הברית לגבי שאיפות העם היהודי בארץ ישראל, וכן בכל השייך להבטחת זכויות היהודים בתפוצות הגולה.

ברוך צוקרמן הצעיר נלחם בעוז, בחריפות ובתוקף מוסרי נגד ה“וועד היהודי האמריקאני” (אלה המתבוללים מיוצאי גרמניה הגבירים) וב“וועד הפועלים היהודים”. יצויין כי הכנס הראשון של “הקונגרס123 היהודי האמריקאני” התקיים בפילדלפיה בחודש דצמבר 1918.

ביולי 1920 השתתף ברוך בוועידה הציונית השנתית בלונדון. מאותה שנה הוא מטובי העושים למען קרן היסוד בעולם החופשי. המוני בית ישראל נהרו לשמוע את הרצאותיו ונאומיו, שהיו מזיגה נפלאה וייחודית של מורשת אבות עם ערכים של צדק חברתי־סוציאלי.

אז הוא היה עם ראשי העושים ב“פיפלס רעליף” והפך ארגון עממי זה לגורם חשוב מאד, המשפיע ומכוון את הסיוע של יהודי אמריקה ליהודים במזרח אירופה אחרי מלחמת העולם הראשונה.

בשנת 1943 עלתה בוועידת יהודי אמריקה שאלת התביעה המדינית של ההסתדרות הציונית. בהרצאותיהם תבעו גדליהו בובליק וברוך צוקרמן שהוועידה תנקוט עמדה חיובית בכל ששייך להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

שנים רבות היה ברוך צוקרמן חבר ההנהלה הציונית, וכאשר נבחר תחתיו לואי סיגל כחבר ההנהלה, הוא נבחר לחבר בנשיאות הוועד הפועל הציוני. גם בתפקידו זה הוא ריתק את חברי הנשיאות לדברי הגותו כל אימת שנשא את דברו על נושא שנדון בישיבה.

פגשתיו בפעם האחרונה בבית החולים “הדסה” בירושלים, שבו שכבנו בירח תשרי תש"ל, בשלהי שנת 1969. באתי מדי יום ביומו לשבת אצל מטתו ולשוחח עימו. קולו העבה והצרוד כבר נחלש קמעה, אבל לבו היה רגש כתמיד נסער וער.

חביבה היתה עליו האזנה לחזנות של ראשוני החזנים היוצרים; אז היה מוציא לעתים קרובות, אם לעצמו ואם לאורחים שביקשוהו, את התקליט של “רזי דשבת” לפ. פינצ’יק (פנחס סגל).

בחודש שבט תשל"א מסר ברוך צוקרמן את נשמתו לבוראו והלך מאתנו לעולמים.

כשהספידו זלמן שזר ביום השלושים הוא קרא לו “צוק ברוך”.

לכל אורך דרכו הציבורית עמדה לימינו כעזר כנגדו נינה, היושבת בירושלים עם בתה נעמי. נינה נולדה ב־1903 בברברי שליד קייב והיגרה לאמריקה. שם היא היתה אחות מוסמכת במחלקה ליולדות, פעלה בקרב המהגרים היהודים ונמנתה עם מייסדות הסתדרות הנשים “פייאוניר ווימן”. נינה ובנותיה, אביבה ע"ה ונעמי תיבדל לחיים ארוכים עשו את ביתם בירושלים לבית הפתוח לרווחה לידידים ובית ועד חכמים.

ראויים דבריה של גולדה מאיר, שנאמרו באזכרה שנערכה ב־19 ביוני 1978, כתום שנה למותה של אביבה ע"ה (1915־1977) שהיתה פרופסור לפרזיטולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. להלן מדברי גולדה:

"לעתים נדמה שאלוהים מוצא לו דרך להעניש אנשים המתעקשים לחיות זמן רב. בשנים הארוכות של חיי יוצא לי לעתים יותר מדי קרובות להספיד אנשים קרובים ויקרים מאוד. איך אפשר היה להעלות על הדעת שאני אספיד את אביבה?… אביבה, נעמי, נינה, ברוך, משפחת צוקרמן בשבילי תמיד היא הרבה יותר ממה שאפשר לנסח במלים ובמשפטים.

חיי משותפים עם המשפחה הזאת מילדותי. זו משפחה לא רגילה מבחינות שונות. נדמה לי שהייתי כבת שמונה, או תשע, כאשר לקחה אותי אחותי לאסיפה. בפעם הראשונה הייתי בתוך קהל ושמעתי בן אדם מדבר מהבמה. אינני יכולה להתפאר בכך שהבינותי כל מה שנאמר, או שאני זוכרת מה אמר ברוך באותו יום, אבל את התמונה – ברוך זה, העומד על הבמה, ואני על יד אחותי, כולי הקשבה וענין למה שמתרחש פה – זאת אינני יכולה לשכוח.

יצא כך שגם כאשר לא גרנו באותה עיר, התראינו לעתים קרובות מאוד בגלל פעילותו ומעמדו של ברוך בתנועה. הוא היה כאח יותר מבוגר, הדריך אותי, הסביר לי ועזר לי להבין הרבה דברים, שנראו מסובכים מאוד ובלתי מובנים.

הכרתי את ברוך ואת נינה לפני שהיו להם בנות, וכאשר החלטנו לעלות ארצה, עלינו מביתה של משפחת צוקרמן. הבית לא היה גדול, ולא מפואר. אז היו בו כבר שתי בנות קטנות. קבוצה די גדולה מאתנו עמדה אז לעלות למחרת היום על האוניה, והיתה צריכה ללון בניו יורק. מצאנו כולנו מקום נוח בדירה הקטנה הזאת, ללא הרבה מיטות, ומהבית הזה יצאנו.

אני זוכרת יפה שחברים טובים, גם ממנהיגות התנועה, ראו את העליה אז, בשנת 1921, כדבר יוצא דופן, כמעט כחטא לתנועה: – “מה זה בורחים ולא עובדים בתנועה?”… אך היה זה בעיקר ברוך, ואולי הוא היה היחיד, שעודד אותנו כי זוהי הדרך שיש להגשימה.

זה היה איש, – איש ישר, – באמת איש חסיד. היה כל כך טוב אתו. וכך היה הבית, כך היתה נינה וכך חונכו גם הבנות. אני זוכרת שבשליחותי הראשונה שלי מהארץ לאמריקה היה שם הבית ביתה של משפחת צוקרמן.

זמן לא רב אחרי כן באה נינה עם הילדות לארץ, לתל אביב דאז. סופר פה על הדייקנות ותחושת הסדר של אביבה. את זאת למדו הבנות מאמא שלהן. לנינה היה אז קשה מאוד בתל אביב, ליד החול, עם כל מיני חיות קטנות שמוצאות את נוכחותן דווקא בחול, עם השוק דאז, עם החנויות של אז, עם נייר האריזה ‘המפוזר’ שהיינו מקבלים בו את הפרודוקטים שלנו. היה לה קשה מאוד עם כל זה, הבנות קטנות וחולות מאוד וברוך איננו בבית. היא לא חיכתה לעזרה ממישהו והתגברה על עצמה: – לנסות מצד אחד להסתגל לתנאים, ומצד שני, בשום אופן לא להכנע למה שיש, ולשנות.

וכרגיל, הבית היה פתוח. והבנות, מראשית דרכן, הייתי אומרת מיום לידתן, ספגו את הרוח הזאת בבית: אין בו מחיצות בין ענין הכלל ובין חיי הבית והמשפחה. אין חיים אחרים. הבית מלא עניני כלל, עניני תנועה, מסירות, התנדבות והגשמה.

ואיך שהוא, במשך כל השנים האלה, או שהיינו אצלם או שהם גרו אצלנו, לכל הפחות, נעמי. אז היו ילדי קטנים ואני הייתי הרבה מחוץ לבית. נעמי השתלטה על הבית ועל הסדר, והישרתה ידידות טובה עם הילדים. עד היום הזה, כשהם כבר מבוגרים עם ילדים משלהם, נעמי זה שם, ובן אדם הזכור לטובה ולשמחה.

כאשר בשנה זאת, בשל מצבים של מחלה במשפחתי, היה זה אך טבעי שהמקום שאליו באים בירושלים הוא בית צוקרמן, אל נעמי, אל נינה ואל אביבה.

דבר מופלא נוסף במשפחה זאת: – עם כל ההתעסקות הצבורית, זה לא היה על חשבון תרבות, ספרים טובים, מוסיקה, תיאטרון טוב ושירה – הכל הלך ביחד.

יש עוד דבר במשפחה זאת: שמענו היום פרק על פעולתה של אביבה לפני קום המדינה. בכלל לא רבים ידעו במה עסקו בני המשפחה ומה היתה פעולתם. הם בכלל לא היו זקוקים לכך שידעו. לא נעמי, לא אביבה, כמו הוריהן, מעולם לא עשו דברים למען ידעו. הם חיו חיים כאלה ועשו מה שעשו באשר זה היה להם צורך לחיות כך. לא יכלו אחרת, ומתוך נאמנות לדבר בו האמינו ופעלו. ואם אחרים יאמרו או יחשבו, – שיאמרו ושיחשבו. צריך לעשות, אז עושים.

כזאת היתה אביבה, כאחת מהמשפחה המופלאה הזאת".


הוועד הגלילי של הסתדרות “תרבות” בוולין

בשנה הראשונה לבואי לרובנה נבחרתי כחבר הוועד הגלילי של “תרבות” בוולין, שהוקם בשנת תר“פ (1920). עשיתי את רוב שבתותי במשך השנה, כפי שכבר סיפרתי, בעיירות. העיירות הראשונות, בין קטנות ובין גדולות, שלמדתי להכירן היו זדולבונוב, אוסטראה, הושטשה, קוריץ, קליבן, אלכסנדריא. הן היו שונות מהעיירות שהכרתי בגליציה. כשהגעתי למקום שהוא ביקשתי מחברי שילכו עמי אל בית העלמין לעלות על קברותיהם של קדושי ת”ח (1648) ושל אדירי תורה ופוסקי הלכות. שם צילמתי את המצבות ואת תצלומיהן שלחתי לפרופסור שמואל הוגו ברגמן, מנהל הספריה הלאומית והאוניברסיטית בירושלים. הנחה אותי במעשי אלה הצוו: “זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור”. דברים שראיתי ולמדתי במקומות אלה שילבתי בשיעורי בתולדות היהודים בכיתותי בגימנסיה.

שני תפקידים יסודיים היו לוועד הגלילי: לפקח על בתי הספר, להדריך את המורים, להנחותם בעצה טובה, לעמוד לימין ועדי ההורים וועדי בית הספר, לחזקם ולאמצם. הבעיות היו רבות וחדשות לבקרים. בתי ספר עממיים של “תרבות” צצו וקמו בשל ייחוד הנסיבות במציאות הפוליטית בגלילות הספר, שהיו כפופים במשך כמאה וחמישים שנה לכיבוש הרוסי תחת שלטון הצארים. עם תקומתה של פולין החדשה והעצמאית נזדרזו השלטונות לעקור מאזורים אלה את הלשון הרוסית ולהשליט בתושבים את השפה הפולנית. מאחר שהיהודים לא מיהרו לשלוח את ילדיהם לבתי ספר פולניים, כי הלשון הפולנית היתה זרה לאוזניהם, החליטו להקים בית ספר עברי “תרבות”. וכך בוקר אחד נתבשרה עיירה זו או אחרת – הנה בית ספר “תרבות”, שתי כיתות. או קם בית ספר “תרבות”, גן ילדים וכיתה אחת בדירה שלא הלמה לתכליתה, אך מתאימה פחות או יותר. אולם הבעיה העיקרית והמציקה היתה בעיית המורים. בא מפקח ומצא שתעודות ההסמכה, “הדיפלומות” לוקות בחסר או בפגמים. “הקוראטוריון”, שבחובתו לפקח ולהקפיד, לדרוש ולדקדק נראה למורים ולוועד הגלילי כאנטישמי. אך הדרישות לרמת הכשרה מתאימה לא היו “אנטישמיות”. המיניסטריון לחינוך הקפיד שהמורים יהיו מוסמכים בכל בתי הספר, בין ממשלתיים, בין ציבוריים ובין פרטיים; והמורים היו חייבים בהכשרה והשתלמות. כך נערמו לפני הוועד הגלילי בעיות שדרשו פתרונות. ומי היו אותם חברי הוועד? – עסקנים ציונים הנאמנים ל“תרבות”, סוחרים הנתונים לדאגות פרנסתם ומחייתם. שמואל רוזנהק, שהיה מפקח על בתי הספר העממיים של “תרבות” בגליל וולין, לא שמע פולנית ונמנע מלכת אל הקוראטוריון, ובשנת תרפ"ט (1929) עבר למרכז “תרבות” בווארשה. מה יכול הוועד הגלילי לעשות ולהועיל בתחום היחסים עם הקוראטוריון, כשאף אחד מהם לא שמע את שפת העם הפולני? ועד זה פיקח על 68 מוסדות חינוך שכללו 210 כיתות ל־7356 תלמידים, 184 מורים וגננות, וקיים קשרים עם ועדי “תרבות” ב־55 קהילות בוולין.

הייצוג והטיפול בבעיות החוץ של מערכת “תרבות”, ההליכות והטירחות אצל הקוראטוריון, הוטלו אפוא עלי, ולא אביא בזה אלא אחדות מהבעיות. בא מפקח לעיירה וביקר בבית הספר “תרבות”. מצא בו ספסלים גבוהים כעוג מלך הבשן, ראה בחצר פחונים ל“נוחיות”… או מצא מורה שתעודתו אינה תעודה ודיווח על כך ל“קוראטוריון”. מכאן ביקורי התכופים אצל המפקח המחוזי, שיחותי המרובות עם פקידים ועם הקוראטור. השאלה אם אותו פקיד היה אנטישמי אם לאו לא היתה מענייני; התיחסתי להערותיו ולדרישותיו הענייניות בלבד, וכשאלה נראו לי כנכונות וצודקות לא יכולתי שלא להסכים להן. דרשתי מהפקידים שינהגו עם בעיות בתי הספר “תרבות” לפנים משורת הדין והתקנות, והקוראטור קאזימייז' שלונגובסקי, שהיה נוח לנו, נקט כלפי “תרבות” מדיניות לויאלית והגיונית ביותר, הן מתוך הבנה לנו והן מבחינת תועלתה של פולין. הוא אמר לי: – “מוטב שהנוער היהודי ידבר עברית ובלבד שלא ידבר רוסית” (לעיון נוסף ספרי: הגימנסיה העברית “תרבות” ברובנה).

בינתיים חלפה שנה לשהותי ברובנה. הכרתי בה בתים רבים וראיתי שלא כל הציונים, ואפילו לא כל העסקנים שביניהם, שלחו את בניהם ואת בנותיהם לגימנסיה “תרבות”, אך הטענות הוטחו, משום מה, נגד הנוער. כאן נמצאתי מגן על הנוער.

“… הייפלא שאין לנו נוער יהודי אמיתי? הרי האידיאל של האבות ושל דואגים אחרים, המדופלמים, היא בחינת בגרות, אשר למענה הם נכונים להקריב את היהדות. אין רואים בבית יהודי עתון עברי ולא ספר עברי. מן המשפחה היהודית שלנו נעלם הכבוד היהודי. כל אשר זר ונכרי – ידו על העליונה. כל אשר אינו יהודי טעים יותר, ערב יותר”.

במאמרי "דאס “יידישע שולוועזן” – “מערכת בתי הספר שלנו” (וואלינער לעבן" מס. 415, כ“ח תשרי תרפ”ט – 12.10.1928), כתבתי:

“… על ידי ילדינו, על ידי בנינו נחדור אל הבתים ואל הלבבות של הורינו. על ידי ילדינו רוצים אנו לחנך את הורינו. האב צריך להתרגל לקיים מצוות, אם בנו לומד בבית הספר “תרבות”, שיהא מצוי בביתו עתון עברי. הילד צריך להזכיר לאמו בכל בוקר, לשלשל מטבע לקופסת קרן קיימת לישראל; הבת צריכה להשפיע על אביה שישלם תרומתו לקרן היסוד; הבן צריך לדרוש כי בתקציב השנתי של הבית יהא סכום לרכישת ספר עברי. אם בכיוון זה יחנכו בתי הספר “תרבות” הרי שימלאו את חובתם”.

מורגל הייתי בסטניסלאב בחיים ציבוריים תקינים, מתיישבים על הדעת, במאבקים רעיוניים בתוך קהילה דימוקרטית וציונית, והנה נתאכזבתי למראה קהילה זו, סדריה ומנהגיה. ראשיה־תקיפיה נהגו כמלחכי פינכה אצל מושל המחוז, שמרקדים לפניו “מה יפית”. תקציבה של הקהילה אינו תקציב ודיבור אנשיה אינו דיבור. הנציגים הציוניים בקהילה, וחברי “ההתאחדות” בכללם, לא היה לאל ידם לשנות ולהושיע. ראשי הקהילה ורוב חברי הקהילה הלכו שבי אחרי מפלגת השלטון בפולין124, שמנוי וגמור היה אתם להרוס את אחדותם הלאומית של שלושה מליונים יהודים, וסופה שהוליכה להריסתה של פולין. לא יכולתי שלא להגיב על המצב ובמאמר שפירסמתי ב“וואלינער לעבן” תקפתי את שלטון המחוז ואת שליטי הקהילה. והנה באחד מימי שנת תרפ“ט (1929) קראתי בעתון האמור מאמר בעילום שם, ששפע ארס בהתקפתו עלי. השיבותי במאמר חריף תחת הכותרת “נביחת כלב מאחורי הגדר”. אמרו לי חברי – “הלא הנך מורה בגימנסיה, כלום אין אתה חושש?” השבתי להם: “מעולם לא ידעתי פחד במאבק ציבורי על דעותי. בבית אבי למדתי לבוז ל”פריץ”. באסכולה הציונית הגליצאית למדתי כי החלש מוּעד למירמס ואילו את החזקים מכבדים".

והרי מעשה בסמוקינג ובכפפות ייצוג לבנות ומבהיקות: נשיא המדינה פרופסור איגנאצי מושציצקי הגיע לרובנה לרגל ביקור בוולין. מושציצקי למד בשעתו כימיה באוניברסיטה בשווייץ. הוא הכיר את חיים וייצמן ובתקופת הלימודים התפתח מגע ביניהם. אחר כך הוא הקים בפולין את המכון המדעי לתעשיה בסביבת פשיוורסק, על הגבול בין מזרח גליציה למערבה, ושמו הלך לפניו כמדען חשוב. ב־19 ביוני 1929 לבשה העיר בגדי חג לכבודו. כל תלמידי בתי הספר על דגליהם הקבילו את פני הנשיא. בין המשלחות שהתייצבו לפניו לברכו, היתה גם משלחת היישוב היהודי. בשל הפולנית שהיתה שגורה בפי וכן על שום היותי בעל נסיון גליצאי בגינוני טקס הוטל עלי לברך את הנשיא. אך טבעי הדבר שהייתי שרוי באימתא דציבורא. הוצרכתי לדאוג להופעתי ולהיות הדור בלבושי, אין לבוש הדר היאה להקביל את פני נשיא אלא סמוקינג. סמוקינג היה לי, אך ברגע האחרון ממש נתחוור לי שחייב אני לכסות את ידי בכפפות ברק לבנות וארוכות. אלה לא היו בנמצא בחנויות רובנה. שלחתי, אפוא, אל חברי בלבוב מברק וביקשתיו שיקנה לי כפפות ברק לבנות וישלחן אלי בדחיפות. למחר הבוקר היו הכפפות בידי. כך התייצבתי בבוא המועד, לחצתי את יד הנשיא ובירכתיו כיאות. כך נכנסתי למשלחת בשלום ויצאתי בשלום.

הסמוקינג שלי הביא תועלת לציבור היהודי ברובנה עוד שתי פעמים – פעם אחת כשביקר בה שר הפנים פייראצקי וזומנתי שוב לעמוד בראש המשלחת היהודית, שהביאה לפני השר את עצומותיו של היישוב היהודי, את תלונותיו ואת דאגותיו. בזו הפעם הייתי דובר בלי כפפות משי; ופעם נוספת125 כשהייתי דובר המשלחת בשמו של הוועד הגלילי “תרבות”, שהתייצבה לפני שר הדתות והשכלת הציבור, והעליתי לפניו את הדרישה להעניק הכרה וזכויות לגימנסיה “תרבות”.

לא יצאו ימים רבים עד שאמרתי לחברי במפלגה כי קצרה נפשי ב“ייצוג־חוץ”, וכי מכאן ואילך ארכז את עשייתי רק בחזית אחת – זו שתכליתה ארץ ישראל – “תרבות” קרן היסוד, קרן קיימת לישראל, הגימנסיה והוועד הגלילי של “תרבות” בוולין, ורק באלה אגדור עצמי.

ראוי לציין, כי בשנת 1932, שהיתה קשה מאד, עמוסה דאגות וחרדות מבפנים, לקתה גם בווירוס הקומוניסם שהתפשט בגליציה ובוולין, הושתל וחדר אל אירגוני הנוער, לרבות “ברית טרומפלדור”. מאות צעירים יהודים נעצרו באותה עת בידי הבולשת, הובאו לפני בתי דין מחוזיים, הורשעו והושלכו לבתי כלא.

כמעט מדי בוקר בבוקרו הודיעו העתונים “כווליה” ו“היינט” שעשרות צעירים יהודים עומדים לדין באשמת היספחם לקומוניסם. ראיתים מואשמים ונידונים בבית המשפט המחוזי שברובנה. ייזכר לטובה ד“ר א. רוטפלד, מראשי הציונים הכלליים, שהיה עורך דין מובהק לעניינים פליליים. הוא התפרסם בהגנתו על יהודים שנאשמו בקומוניסם ובסירובו לקבל שכר טירחה. סופו שניספה עם עדת היהודים ברובנה, הי”ד.

באסיפות, בוויכוחים ובהרצאות אמרתי לצעירים הקומוניסטים “על מה ובשביל מי משחיתים אתם את נעוריכם? למה תכלו את חייכם במחשכי בתי כלא? שהרי בבוא יום פקודה אתם תהיו ראשונים לתלייה! עלו לארץ ישראל. אם במסירות נפש אתם חפצים, תמסרוה לבניין ארץ ישראל”.

בידוע, הקומוניסטים היהודים היו מפוצצים אסיפות של הציונים ובייחוד היו מסתערים על האסיפות של מפלגת העבודה הציונית “התאחדות” שהיתה מכה בהם ללא רחם. ואירע לי לא פעם, שהקומוניסטים היהודים פצחו בשירה: “נחום סוקולוב און וייצמן דער פראפעסאר, א אידישע מדינה מיט אנגלישע פעסער, איר מעגט מיר אלע גלויבן אויף נאמנות א קרענק וועט איר קריגן אויסער רחמנות”.

מי ידובב ומי ימצה את גודל צערם ומכאוביהם של הורים בראותם בניהם מאחורי הסורגים. באותם ימים רבץ לפתח כל בית שטן ההתבוללות האדומה, ואילו הנוגדנים לו היו רפויים מאד בקרב רוב צעירינו, שהיו ריקים מתכנים יהודיים. גדול היה חטאם של ההורים שזילזלו בחינוך הבנים. באותה מציאות היו ה“ישיבות” מעוזי היהדות. קרטוב של רווח והצלה קמו לנו מאירגוני הנוער הציוניים והחלוציים שחוללו מהפכה בארץ ישראל, הפכו אדמות טרשים וביצות לארץ נושבת ופוריה ובנו קיבוצים על אדמה שנגאלה משממתה. אך כמה הלכו?… וכמה לא הלכו?…

בהתכנס הוועידה המחוזית של המפלגה ב־29 במאי 1932 טענתי:

“… הכל תלוי ברצון שלנו, הסיבה למצב השיתוק שאחז בנו, במפלגה היא שאין אנו אגרסיביים די הצורך. מכוח היותנו ב”התאחדות" שומה עלינו להיות לוחמים. נעשינו פופולריים לא בזכות הקהילה ולא בגין העירייה, אלא בזכות עבודתנו למען ארץ ישראל. כדי שנשפיע על הנוער, דין הוא שנימצא בתוכו, ולא נצא ידי חובתנו בפנייה אל הנוער כדרך אפיטרופוסים. מפטמים היום את הנוער יותר מידי במליצות סרק וב“פוליטיקה” בשעה שעיקרי הציונות אינם נהירים לו. כמו כן קרואים אנו לחדור אל אירגון בעלי מלאכה, ולא רק בשעת בחירות!" (פאלק און לאנד", 24.6.1932).

ב“העולם” (י“ז בטבת תרצ”ד – 4.1.1934) מובא סיכום קצר על מצב בתי הספר “תרבות” בפולין באותה שנה.

“… בשנה זו גדל מאד מספר התלמידים בבתי הספר “תרבות”. למרות המצב האקונומי הקטסטרופלי של הציבור היהודי במדינה זו נוספו השנה אלפי תלמידים חדשים. זה קרה דוקא בעת שבתי ספר מטיפוסים אחרים, למשל של ציש”א126, נסגרו: יחד עם התגברות ההכרה הציונית והארצישראלית ברחוב היהודי גדל זרם האולפנות לעברית. הוועד המרכזי ממשיך להוציא את הירחון הפדגוגי “אפקים”, המביא מדי חודש בחודשו חומר רב בשאלות חינוך והוראה".

המצב הקטסטרופאלי של הציבור היהודי בפולין התבטא, בין השאר, בשביתת בתי הספר “תרבות” בפולין. לפני חופשת הפסח הכריזה “תרבות” בפולין שביתה במאות בתי ספר שלה שהתחנכו בהם יותר מ־40 אלף ילדים, לאות מחאה נגד העדר כל עזרה מצד הצבור היהודי וההסתדרות הציונית. גם פקידי קרן היסוד בווארשה הכריזו שביתה כדי להביע את הזדהותם עם המאבק של “תרבות”. בוועידה הארצית של ההסתדרות המורים והגננות של “תרבות” אמר ראש הסתדרות המורים: “משך כל דברי ימינו כאנשי “תרבות” דאגו מנהיגי הדור בעיקר לא לרוח אלא לחומר. המנהיגים שעמדו ליד ערש הציונות יודעים יפה כי עיקר העיקרים בחיי האומה היא תרבותה. מטרת הציונות אינה מוגבלת בפתרון שאלת היהודים, אלא בהצלת הרוח היהודית מכיליון”.

גם אברהם לווינסון קרא באותה שנה תגר על ציוני וארשה השולחים את בניהם לבתי ספר זרים: “ציונות בלי עברית היא כגוף בלי נשמה”. (“העולם” כ“ז ניסן תרצ”ד – 12.4.1934). ומדוע נצטרפו לשובתים גם פקידי “קרן היסוד” בווארשה? – אין זאת אלא כי אברהם לווינסון היה מאבותיה־מייסדיה של “תרבות” בפולין, בכל אשר הלך היה מנושאי דגלה ומדבריה המובהקים. וכשכיהן כמנהל כללי של הלשכה הראשית של קרן היסוד בפולין, נעשו גם כל עובדיה מדורשי “תרבות” ומנאמניה.

הגימנסיה “תרבות” ברובנה היתה בכלל השובתים ושבתה יום אחד. מצבה החומרי היה מאז ומתמיד קשה. במצוקתה הכספית שילמה בלית ברירה ריבית מוקדמת למלווים בריבית בשוק הפרטי. רוב ההורים שנמנו עם החנוונים הזעירים (ע' הטבלה) נתבעו לתת שטרי חוב והוסיפו ליתן שטרות.

בסוף שנת הלימודים תרצ"ד גם נסתיימו שבע שנות הוראתי בגימנסיה “תרבות” ברובנה. הן היו שבע שנים יפות בחיי, של תחושת המראה אל־על, שבע שנים שכל יום ויום בהן העניק לי סיפוק רב וחדוות חיים.

שנים אלה בגימנסיה עמדו בסימן עליית חניכיה לארץ ישראל. מסובכים וממושכים היו הליכי עלייתם. תעודות סיום נשלחו אל המשרד הארצישראלי בווארשה כדי שזה ישלח אותן אל מזכירות האוניברסיטה העברית בירושלים. זו העבירה אותן אל מחלקת העליה של הסוכנות היהודית בירושלים, שהעבירה אותן אל המשרד לעלייה של ממשלת פלשתינה (א"י), שנתנה את ה“סרטיפיקטים” מחוץ למיכסה, ואלה נשלחו לבסוף מירושלים אל המשרד הארצישראלי בווארשה. נוהל זה הצריך זמן של שנה תמימה. הנהלת האוניברסיטה בירושלים החלה בהערמת קשיים. כבר מתחילה הביעה ספקות, שאלה שאלות כגון “מדוע לא נכתבו על התעודות שתי מלים: “תעודת בגרות” ונכתבו “תעודת סיום”?” ועוד כיוצא באלה, בעוד שאוניברסיטאות בפראג ובצרפת לא היקשו קושיות דקדקניות מעין אלה.

עד עצם היום הזה איני יכול שלא לתמוה על העובדה, כי במשך עשרים שנות קיומם של בתי ספר “תרבות” בפולין לא שיגרה האוניברסיטה אפילו אחד ממוריה לראות במו עיניו פלא זה, שהיה כמעט בבחינת נס, ושמו “תרבות”. אומנם הגיע לפולין מנחם מנדל שניאורסון, מנהל המחלקה לכספים של האוניברסיטה, שגם ידע על קיומם של בתי הספר “תרבות”; גם הסברתי לו כי לא יאה לראשי האוניברסיטה העברית בירושלים שלא לגלות עניין בגימנסיות “תרבות” ואפילו להביע הוקרה לגימנסיות “תרבות”. אך שניאורסון ייחד את ביקוריו בפולין לייסוד “אגודות שוחרי האוניברסיטה”, לישנא אחרינא, למקורות ממון ממוסדים לאוניברסיטה.

כאשר פרופסור נפתלי הירץ טור סיני (טורצ’ינר) ז"ל מסר לי דרישות שלום מאת אחי צבי בדרוהוביטש, שאלתיו מה היו מעשיו בעיר הנפט? “מה לאוניברסיטה ולנפט?” השיב לי כי בא לדרוהוביטש להקים “אגודת שוחרי האוניברסיטה”, כי אחי היה בין המסייעים לשליחותו. אכן, ברובנה לא נמצא נפט, ברובנה למדו בכל שנה ושנה כאלף ילדים בבתי ספר “תרבות”. אולם זו, כמסתבר, לא היתה סיבה מכובדת די הצורך לביקור ישיר ורציני של אישיות אוניברסיטאית מירושלים במוסדות החינוך העבריים והציונים היחידים בגלות פולין.

באותם ימים ירדה עלינו כרעם הבשורה הרעה כי בכ“א תמוז תרצ”ד נסתלק חיים נחמן ביאליק. עם כל בית ישראל התעטף היישוב היהודי ברובנה באבל כבד. אך תמול, לפני שלוש שנים, התהלך ביאליק בתוכנו ושירת חייו באמצע נפסקה. הוועד הגלילי של “תרבות” פירסם הודעת אבל ובעצרת עם ספדתי למשורר האומה אשר שר על עצמו127 בשירו “והיה כי תמצאו”: “לבבו התפלל, התפלל וימת / באמצע התפילה”.


התנכרות רשויות החינוך הפולניות ל“תרבות”

בפרקים הקודמים תיארתי את דפוסי החיים הציבוריים־הציוניים ברובנה כצורתם. אייחד עתה את דברי לגימנסיה העברית “תרבות”.

רבות היו התקלות וההכשלות שנערמו בפני ועד הגימנסיה חדשות לבקרים. דרישות השלטונות באו תכופות ורדופות – שתוכנית הלימודים תהא תואמת את הוראות המיניסטריון לדת ולהשכלה, שיטופחו בה לימודי הלשון הפולנית ותולדות פולין, שהמקצועות הכלליים כגון היסטוריה כללית וגיאוגרפיה יילמדו בפולנית, שהתלמידים מהכיתה השישית ומעלה ישתתפו בשתי שעות בשבוע בהכשרה קדם־צבאית, שהוראת השפה הפולנית בכיתות הנמוכות תימסר בידי מורה בן הלאום הפולני, ועוד כיו"ב דרישות. לא היה קץ לתביעותיהם של שלטונות החינוך128.

על פי מהותו חייב בית ספר תיכון עברי שיורו בו מורים מעולים ובעלי הכשרה נאותה, נאמנים ונושאי חזונה של “תרבות” בליבם. לכן חמורה היתה הבעיה כיצד למצוא מורים בעלי השכלה גבוהה במקצועות הכלליים, וביחוד ללימודי היהדות בכיתות העליונות. כאמור, ביקשו באותם ימים בגליציה מורים מוסמכים שיורו בבתי ספר תיכוניים, ולפי שיהודים בוגרי האוניברסיטאות מלבוב ומקראקוב לא נתקבלו להוראה בבתי ספר הממלכתיים, חיפשו הללו מישרות בבתי ספר תיכוניים יהודיים פרטיים בפולין הקונגרסאית ובנפות המזרח, וכך הגיעו גם לרובנה.

כשהוצרך מנהל הגימנסיה “תרבות” לבחור מבין המועמדים את הראויים והרצויים לגימנסיה הוא תהה תחילה על קנקנו של כל מועמד אם אומנם יוכל להשתלב באווירה המיוחדת לגימנסיה העברית. כי מורה בגימנסיה “תרבות” אינו בבחינת מקנה ידע בלבד, כי שומה עליו להיות גם אישיות מחנכת ובעל תודעה ציונית. אפילו מורה לטבע, לפולנית או לגרמנית, נועד להשפיע על התלמידים רוח ציונית עברית. אך מאחר שלא נמצאו לבתי הספר התיכונים העבריים והציונים מורים רבים כרוחו, נבצר ממנהל הגימנסיה להיות בררן רב־אפשרויות.

בעיה רצינית נוספת שהטרידה את מנהל הגימנסיה היתה הצבת מורים בעלי השכלה גבוהה להוראת תנ“ך, עברית ודברי ימי ישראל בכיתות העליונות, שיקיימו את לימודי המקצועות הללו ברמה גבוהה כדי שהתלמיד לא129 יתיחס אליהם כאל לימודים נחותים בחשיבות בהשוואה למקצועות הכלליים; הבעיה החריפה כל אימת שנוספו לכיתות העליונות כיתות מקבילות, כגון ה’־ו', והקוראטוריון דרש במפגיע למצוא פתרון לבעיה זו. תקנה של “המיניסטר לאמונות דתיות ולהשכלת הציבור” מיום 20 במאי 1930 חייבה את כל המורים בבתי הספר התיכונים היהודיים ובסמינרים למורים לעמוד ב”בחינה מיוחדת להוראת הלשון העברית ודברי ימי ישראל".

כשעמדתי בשעתו בבחינה לפני ועדת בוחנים ממלכתית בלבוב (יושב ראש שלה היה ד"ר משה אלרהאנד, פרופסור למשפטים באוניברסיטה בלבוב) קיבלתי “דיפלום למורה”. נושא העבודה שכתבתי היה “היחס של טשרניחובסקי אל הגלות”.

מחזור הבוגרים הראשון בגימנסיה “תרבות” ברובנה סיים חוק לימודיו בשנת הלימודים תרפ"ח (1928/1927).

באה שעת שמחה לתלמידים ולהורים וקורת רוח למורים, ותחושת חג הורגשה בגימנסיה לקראת צאתו של המחזור הראשון. ארבעה אירועים ייחדו אותה שנה את הגימנסיה.

(א) ביום כ“ט סיון תרפ”ח (17 ביוני 1928) הוענקו “תעודות סיום” (הקוראטוריון התנגד למינוח “תעודות בגרות”) לשישה עשר בוגרים. לציון המאורע, שהישרה תחושת סיפוק וחגיגיות בקרב הציבור הציוני הלאומי בעיר, נערכה לכבוד המחזור הראשון מסיבה באולם “חשמונאי” במוצאי שבת, ה' תמוז תרפ"ח (23.6.1928). בירכו ונאמו בה משה קרשון – ועד ההורים; יששכר רייס, שמואל רוזנהק ואנוכי.

(ב) רגע של רוממות רוח וגאווה לאומית השתרר במסיבה גם בגלל ההודעה שמסר מנהל הגימנסיה, כי המיניסטריון לדת ולהשכלה העניק בחדש מאי 1928 זכויות מלאות לשלוש הכיתות הראשונות בגימנסיה. סייע לכך מר פלשינסקי, המפקח הפולני מטעם שלטונות החינוך של גימנסיות “תרבות” בפולין, שידע עברית. היה בזה גם הישג חשוב במאבקם של ראשי התנועה הציונית בפולין ושל הצירים הציוניים בסיים להכרה בזכויות בתי הספר התיכונים העבריים.

(ג) שאול טשרניחובסקי, שהגיע לפולין מארץ ישראל, נענה להזמנת הוועד הגלילי של “תרבות” ובא לרובנה לביקור של שלושה ימים, – כ“ג־כ”ה אייר תרפ"ח (13־15 במאי 1928); תכונה רבה החלה בגימנסיה במשך כמה שבועות לפני הגיעו לעיר, ומתח הציפיה לבואו גבר מיום ליום. שיריו נלמדו ביתר חשק וביתר להט; חצר הגימנסיה קושטה בדגלים והוקמה בה בימת כבוד. כשהגיע ביום השני בבוקר לגימנסיה קידמו התלמידים את פניו בתשואות ובשירה, והמנהל ואני בירכנוהו. גשם שניתך ארצה במפתיע גרם לנו שנמשיך בקבלת הפנים בתוך בניין הגימנסיה. המשורר הירצה לפני התלמידים על השמש כמקור החיים והיצירה ושוחח עמהם כשכולו משובב נפש. בכיתות אחדות האזין לשיעורים בספרות עברית, עיין במחברות והעיר כי שיריו גורמים בוודאי “צרות” לתלמידים. אור ליום שלישי נערכה אקדמיה באולם “זפרן”, על שירת טשרניחובסקי. הירצה המורה יצחק ברקובסקי. המשורר דיבר על אונומתופיאה בשירתו והדגים אותה על פי שירו “לילה לילה, ליל אלילים ללא כוכב ללא אורה…”

אמרו התלמידים אלו לאלו – הוויכוח בנושא טשרניחובסקי מהו? משורר “יווני”, משורר “עברי” או משורר “אירופאי”, ויכוח סרק הוא; שהרי טשרניחובסקי הוא משוררה של תכלת השמש הארצישראלית…

(ד) עד לשנת 1928 נקראה הגימנסיה “גימנסיה פרטית בשפת הוראה עברית”; מכאן ואילך נקראה באורח רשמי “גימנסיה קו־אדוקציונית, גימנסיה עברית של “תרבות” – הסתדרות עברית לחינוך ולתרבות ברובנה”.

בבחינת הסיום של המחזור השני בשנת תרפ“ט נכח ד”ר מאיר קלומל, יושב ראש הוועד המרכזי של ההסתדרות “תרבות” בפולין; הוא התפעל משולמית לרנר, שהיתה הנערה היחידה שבחרה בגמרא כמקצוע ראשי להיבחן בו. בפנקס הגימנסיה הוא רשם: “בעונג רב וברגש קודש ביליתי שני ימים בגימנסיה העברית “תרבות” ברובנה”.

… לגימנסיה שלנו לא ניתנו עד לאותה שנה זכויות פומביות לאו משום שלא היתה ראויה להן. הציבור ידע האמת כי הממשלה לא רצתה להעניק לגימנסיה “תרבות” זכויות. אנו נדרשנו לשלם מס כפול – בממון ובנשמה. ממון נתנו כנדרש, אולם נשמתנו לא נמכרה. השלטונות בווארשה פרטו על מיתרי־סבלנותנו המתוחים, אך מה שלא הצליחה האימפריה הרומית במאה השנייה והשלישית לספירתם, לא עלה בידי שלטונות פולין זו שלאחר ועידת ורסאי. גילינו שוב כי עם קשה עורף אנו. עתיד הנוער שלנו אינו באוניברסיטה בווארשה; עיני צעיר יהודי נישאו לארץ ישראל. הגימנסיה “תרבות” ברובנה גאה על העבר שלה וחזקה על חניכיה שלא יביישוה… (כתבתי ב“וולינער לעבן” מכ“ה אייר תרפ”ט – 4.6.1929).

שאלת קיום בחינות בגרות שהכיר בהן המיניסטריון לדת ולההשכלה היתה עניין למאבקים קשים בין “הסיעה היהודית” בסיים לבין הממשלה. נוצר מעין מעגל קסמים: מחד גיסא אי אפשר היה לערוך בחינות בגרות בלשון שאינה משמשת כלשון הוראה בבית הספר של הממשלה, או בבית ספר בעל זכויות פומביות, ומאידך גיסא אי אפשר לבית ספר המשתמש בעברית כלשון הוראה לקבל את הזכויות הפומביות מאחר שהשאלה המדינית, אם להכיר בלשון הזאת כראוייה לקבלת אותן זכויות, טרם נפתרה. המצב הורע כאשר המיניסטריון לענייני השכלה בצרפת ביקש כי תישלח אליו מהמיניסטריון לדת ולהשכלה בפולין רשימה של הגמנסיות שמקנות לבוגריהן זכות להתקבל לאוניברסיטאות פולניות. מובן מאליו שברשימה זאת לא נכללו הגמנסיות של “תרבות”, ומסיבה זו נסגרו130 בפני בוגריהן שערי האוניברסיטאות בצרפת. הכיתות העליונות, השביעית והשמינית של הגימנסיות “תרבות” התקיימו בקושי רב. התלמידים שרצו לקבל תעודות בגרות רשמיות עזבו אותן והשתדלו להכנס לגימנסיות יהודיות, שיש להן זכויות פומביות. גימנסיות פולניות, או גימנסיות שלשון ההוראה בהן היתה אוקראינית או גרמנית, לא קיבלו תלמידים יהודים ואלה גם לא ניסו להתקבל לתוכן. (ע' ספרי: הגמנסיה העברית “תרבות” ברובנה).

מבין עשר הגימנסיות של “תרבות” בפולין רק שלוש כיתות של הגימנסיה “תרבות” בווילנה קיבלו זכויות פומביות בשנת 1927, ובמאי 1928 – שלוש כיתות של הגימנסיה “תרבות” ברובנה.

כל הנותן דעתו על אבני הנגף, שהניחו השלטונות האדמיניסטרטיביים והרשות להשכלה בדרכם של בתי הספר העבריים, וכן על מיעוט הפרנסה של היהודים והעדר האמצעים להקמת בניינים לשכן בהם בתי ספר, ירכין ראשו לפני אותם יהודים, הורים ועסקנים ברובנה, שפיעם בהם רצון הקיום הלאומי וקיימו בכוחותיהם את הגימנסיה העברית “תרבות”.


תכנית הלימודים וההאבקות על מגמתה

בנוהג שבעולם “המיניסטריון לדתות ולחינוך” – ובפולין הוא “המיניסטריון לאמונות דתיות ולהשכלת הציבור” – הוא שקובע את תוכנית ההוראה בבתי ספר יסודיים והתיכונים במדינתם. מנהלי בתי הספר ומוריהם פועלים לפי “שולחן ערוך” של מדיניות חינוך ממלכתית. לא כן היה הדבר בגימנסיות העבריות “תרבות”, שהתחבטו למן יומן הראשון בקשיים ובמכשולים מיוחדים במינם. הוראת המקצועות הכלליים התנהלה על פי התוכנית המקובלת בבתי הספר התיכונים הממלכתיים. לכל מקצוע היקצתה התוכנית מספר שעות, שאי אפשר היה לקצץ בו. המקצועות הכלליים נלמדו מפי מורים מוסמכים, ובעלי השכלה גבוהה, שצעדו בנתיבות מוגדרות וסלולות והסתייעו בספרות דידקטית בלשון המדינה ובלשונות אחרות.

הבעיה הסבוכה שנפתלנו עמה ביסורים קשים, נפרשה לפנינו בהוראת מקצועות היהדות. לעינינו ניצב הפער בין מטרות החזון החינוכי העברי בעידן תחייתנו הלאומית ובין יכולתנו להשיגן בפועל. כיצד מלמדים תנ“ך, תלמוד, עברית, דברי ימי ישראל, תולדות התנועה הציונית, עם ישראל בהווה, גיאוגרפיה של ארץ ישראל, כשרוב המורים העבריים הינם אוטודידקטים, בעלי השכלה חד צדדית, ללא הכשרה פדגוגית סגולית? זאת ועוד – מנהל הגימנסיה ומוריה למקצועות היהדות התחבטו ללא הרף בשאלות: מה ללמד? איך לדחוס את כמות החומר במסגרת של 10־12 שעות לשבוע, כשבחשבון הכללי של השעות בבית ספר תיכון ממלכתי נקבעו שתי שעות ל”דת", והן כלולות במספר 10־12 שעות, כשסגל ההוראה כבול בסד ההגבלות, שאוסרות על המוסד להטיל על התלמיד מספר שעות של לימוד שעובר על המירב, היינו שש שעות ליום? שכן אסור להפחית ממספר השעות שנועדו למקצועות הכלליים. וספרים מנין? כיצד מתגברים על העדר ספרי לימוד בעברית במקצועות הכלליים ולימוד דברי ימי ישראל?

ראוי שייזכר כי אפילו להוראת עברית לא נמצאו בעת ההיא ספרים ואמצעי עזר כבימינו, במדינת ישראל, עם הנחיות והדרכה למורים.

כאמור, שנת תרפ“ח היתה השנה הראשונה לגימנסיה השלמה, החל בגן ילדים וכלה בכיתה השמינית; זו הפעם הראשונה שאפשר היה להתוות תוכנית לימודים כוללת לחמש שנים רצופות בשביל הכיתות העליונות. בעיבוד התכנית יכלו עורכיה להסתייע בנסיונם, בתנובת עמלם, בביקורת ובבדיקת דרכי ההוראה הקודמים. עיבוד תוכנית הוראה למקצועות היהדות היתה בבחינת מעשה מרכבה, הרכבת “הברור והידוע” (המקצועות הכלליים) – ב”שאינו ידוע", היינו מקצועות היהדות. במצב זה מצא עצמו המורה בבחינת נתבע לברוא יש מאין.

כשבאתי לגימנסיה “תרבות” להורות תנ“ך, עברית ודברי ימי ישראל, לא מצאתי לפני אלא בעלי נסיון מועטים שהקדימוני. המורה לעברית אברהם פרנס, וד”ר שלמה הורוביץ, שהורה דברי ימי ישראל שנה אחת לפני, עלו לארץ ישראל. הודרכתי אפוא בידי אתערותא דלעילא שבי ובלהט רצוני העז להצליח לטעת בליבותיהם של תלמידי דעת ואהבת הקניינים הרוחניים של עמנו, ולהכשיר ליבותיהם להצטרף אל מחנה היוצרים והבונים בארץ ישראל. שאיפה ניעורה בליבי – להעלות את רמת לימודי היהדות לאותה רמה של לימודי המקצועות הכלליים. בהוראת הזרמים בספרות עברית מצאתי לנכון ללמד לתלמידים גם דעת הזרמים הרוחניים המקובלים שרווחו בספרות הפולנית ובספרויות של עמי אירופה אחרים. ואילו בהוראת דברי ימי עם ישראל לא היססתי להאיר את העובדות והמאורעות מנקודת הראות הלאומית־הציונית. שיעורים אלה השלימו זמנים מסויימים בהיסטוריה הכללית ובדברי ימי פולין, אשר הורה עמיתי ד"ר יעקב קרוליק.

בטוח ומאמין באמת ההיסטורית הציונית לימדתי את מקצועותי ויכולני לומר כי הענקתי בזאת לתלמידי הרבה מאורה של היהדות. אך כדי להבין טיבה של סלילת נתיבי בראשית בהוראת מקצועות היהדות, אי אפשר לנו בלי תת דעתנו על המכשולים ועל מכשילים מחוץ.

בראשית שנת הלימודים 1926/1925, פירסמו שלטונות החינוך צו לכל בתי הספר התיכוניים היהודיים שלשון ההוראה בהם עברית או יידיש, שלפיו חובה עליהם ללמד היסטוריה וגיאוגרפיה בלשון הפולנית. צו כזה ניתן גם לבתי הספר התיכונים של שאר המיעוטים הלאומיים. התחיל אפוא משא ומתן בין ההנהגה הציונית הארצית, שאת התערבותה ביקשו בתי הספר התיכוניים “תרבות”, ובין השלטונות הפולניים בדבר ביטול הגזירה, כשאנשינו טוענים שאין לה יסוד מספיק בחוק. אולם תוצאות ההתערבות היו לרועץ. המיניסטריון לא הסכים אלא לזאת, שלימוד תולדות היהודים והגיאוגרפיה של ארץ ישראל יילמדו בלשונות עברית או יידיש. כמו כן העמיד הקוראטוריון מורה פולנית להוראת הלשון הפולנית בכיתות הנמוכות. מורה זו היתה אומנם לויאלית למוסד, אך בכל זאת היתה בקרבנו כנטע זר.

המורה שלימד היסטוריה כללית ודברי ימי פולין בפולנית הירבה לשוחח עם התלמידים בעברית. לעתים תכופות התערבו השלטונות בענייני הגימנסיה, אך מנהלה השכיל ברוב תבונה להודפם, להחלץ מהם או להמעיטם. עינם היתה פקוחה על מספר השעות שהוקצו למקצועות היהדות, ולפי שלא יכולנו לחיות לפי גזירותיהם החדשות לבקרים, עשה המנהל מעשי להטים בלוח השעות כדי שלא יבולע למקצועות היהדות ולרוח העברית של הגימנסיה. האווירה נעכרה בה בעטיים של המתנכלים מחוץ, אך יכולנו להם.

עתה נעקוב אחר המאמצים להכניס את התלמידים לתחום עולמה הרוחני של היהדות, לטפח בליבם את תחושת הערכים, שמעצבים ומחשלים את דמותם הפנימית של החיים היהודיים, כדי שיכו שורשים במורשתנו וידבקו ברעיונות ובאמונה שהזינו את נשמת העם עד היום והפיחו בו חפץ קיום יהודי זקוף קומה, ונכונות להיאבק לחרותו, לעצמאותו, לגאולתו, ולעתידו בארץ ישראל.

יצויין בזה בקצרה אל מה שאפתי בהוראת כל אחד משלושת131 המקצועות שהוריתי: תנ"ך, ספרות עברית ודברי ימי ישראל.

א. תנ"ך

לימדתי תנ"ך בכיתות השישית, השביעית והשמינית. על פי תוכנית הלימודים הרב שנתית ללימוד חמישה חומשי תורה שומה עלי ללמד בכיתות אלה ספר דברים, נביאים אחרונים וכתובים.

להמחשת גישתי בהצגת נושאים בלימוד התנ“ך הריני מביא דוגמא אחת, או שתים. הסברתי כי ספר קהלת אינו מציג את האדם השרוי בפסימיות, שיש בה כדי להשיאו לשלוח יד בנפשו; שכן פסימיות כזאת עומדת בסתירה גמורה לתורת משה והנביאים; שאלמלא כן לא היו מכניסים חותמי המקרא את הספר לכתבי הקודש. הבעתי דעתי שספר קהלת פורש לפנינו מגילת חיים של האדם היהודי הנאבק על אורח חיים המבוסס על מצוות הכתוב בו – “את האלהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם”, לאמר כי לא שלילת החיים כאן אלא חיובם. כשישבתי כעבור שנים בסוכתו של רבי יהודה אבן שמואל ז”ל, ורבי יהודה הסביר חג הסוכות מהו, נהניתי מדרכו לשלב בדמיונו על דרך האסוציאציה פסוקים ומדרשים ומאמרי חז"ל עד שהגיע לספר קהלת. הוא סיפר כי בהרצאותיו בניו־יורק הסביר שקהלת אינו “ספר הפסימיזם”; נמלאתי בהרגשה של קורת רוח שדעותי על קהלת היו כדעותיו.

את ארבעת הפרקים של ספר יונה נהגתי ללמד בעשרת ימי תשובה. כך קשרתי את הסבר מהותו של “מפטיר יונה” ביום הכיפורים, ומדוע נקראים ארבעת הפרקים של הנביא ביום הקדוש בתפילת מנחה.

והרי סוגיות שהועדתי להן שעות מיוחדות בשיעורי להעמקה ולגיבוש תודעתם היהודית של תלמידי: – ואהבת לרעך כמוך – מה דעלך סני לחברך לא תעביד (הלל); סדרי מועדים בכתבי הקודש; חודש ושבת; שלוש רגלים; ראש השנה ויום כיפורים; קדושת השבת בתורה ובנביאים; איסור אכילת דם; “לא תבשל גדי בחלב אמו”; שפיכות דמים; שבע מצוות בני נח; תרי"ג מצוות; דיני עונשין – עונש מלקות, עונש מות ועונש ממון; עבודה זרה; נביאי שקר; אמונות תפלות; דין עגלה ערופה; אבות לא יומתו על בנים ובנים לא יומתו על אבות; שמיטה; יובל; דיני עבדים ושפחות; דיני שכירים חקלאיים; נשך וריבית; “עין תחת עין”; העניות והעשירות; גר, אזרח, תושב, שכיר; עם הארץ; תורת הכוהנים; הכוהנים והנביאים; “ספר הישר”; “ספר הברית”; “עמי” – לשון חיבה; מזוזה – ואהבת את ה' אלהיך; תפילין – ארבע פרשיות. כמו כן בעיות האדם כיחיד, – מה בין האדם לבין אלהיו, בין האדם לחברו, בין האדם לעמו וארצו; דמות הנביא, אופיו ותפקידו ושליחותו בעמו.

נתתי דעתי להבחנות בין חיים על פי היהדות ועל פי היוונות ומה מבדיל ביניהן; העסקתי את מחשבת התלמידים בנושאים כמו – עם ישראל והעמים; גולה וניכר; שיבת ציון; קיומו הנצחי של עם ישראל, כלומר כל אותן הסוגיות שחשבתין לחיוניות בחינוכם הרעיוני ובאלה שתלמידי מצאו בהן עניין רב.

כשהגעתי לגימנסיה מצאתי נוהג שהיה פגום לדעתי, וביטלתיו. התלמידים הורגלו להביא עמם ספר תנ“ך שלם בכרך אחד, בהוצאת “לעטעריס – וינה” שאותיותיו זערערות, אשר אך בקושי ראתם עין. הסברתי לתלמידים שרצוי כי יחדלו מהרגלם זה והצעתי להם שישאו בתרמילם ספר נ”ך עם מפרשים: רש“י, מצודת ציון, מצודת דוד, רמב”ן רלב"ג, אבן עזרא, כלי יקר, ספורנו ועוד. הניסיון מלמד כי מישנה תועלת בכך, – הזכירה מתפתחת מתוך ראייה, כי האותיות הגדולות מיטיבות להיחרת בזיכרון. אי לכך ילמדו התלמידים לעיין בפירושים, ומכוח עיונם בהם גם יבקשו וימצאו את הפירוש הרצוי, תחת לקבל פירוש מן המוכן מפי המורה. במאמץ להבין את דברי הפרשנים יתגשר גשר של רציפות בזמן, כך גם יתקרבו אל התקופות הרחוקות ויורגש הקשר שבינם ובין הפרשנים בדורותיהם.

באשר לחינוך להתמודדות עם דברי טקסט קשים, זכורני מעשה שהיה בכיתה השמינית, בשנת הלימודים תרפ"ח. התלמידים התקשו בהבנת פסוק בישעיהו וציפו לשמוע מפי מה הפירוש.

כאשר אמרתי לתלמידים: “אינני יודע… ניתי ספר ונחזי”, תמהו ונבוכו – “היתכן? מורה מעיד על עצמו שאינו יודע?” השבתי להם: “ומה רש”י שאומר במקומות רבים ‘לא ידעתי פירושו’, אני הקטן לא כל שכן… ואמרו חז“ל (ברכות): ‘למד לשונך לומר איני יודע, שמא תתבדה ותאחז’”. מעמדי וסמכותי לא זו בלבד שלא נפגעו בשל כך ולא פחתו, אלא נתעלו. תמיד נזהרתי לבל אכשל במתן פירוש שלא כהלכה. מאותה שעה ואילך הבינו התלמידים כי “ניתי ספר ונחזי” מדרגה היא, והקפדתי עם התלמידים שייטיבו להזכיר את הנביא בדבריו ולא דברים על אודות הנביא.

לפי ששאפתי שערכי הנצח של ישראל יתחיו בתודעתם, חתרתי בשיעורי להפיל חיץ בין הזמנים, בין ערכי העבר הרחוק ולערכי העתיד הקרוב, שהתלמידים עתידים להיות בעצמם עושיו ונושאיו. ברוח זו זכיתי שהשעות שעשיתי עם תלמידי בלימוד התנ"ך היו שעות התעלות והתעוררות.

ב. ספרות עברית

בהוראת הלשון העברית וספרותה בכיתות העליונות אמרתי לנפשי: באת ללמד את הספרות העברית ולהקנות לתלמידים את השפה העברית, – זכור שעליך לחבבה עליהם כדי שזו תינטע ותכה שורשים בליבותיהם; לשם כך עליך לחשוף לפניהם את אוצרה הטוב, וכי לא פחות מכל לשון אחרת היא עשוייה להביע את נפש האדם ושאין הספרות העברית נופלת מספרותם של עמים אחרים, וכי כל הצורות הספרותיות מצויות גם בה, והזרמים הרוחניים והחברתיים, שרווחים בספרות האירופית משתקפים גם בה, וכן אידיאות המנשבות באירופה מפעמות גם את הספרות העברית. בין שאר שיקולי הכריעה ההכרה כי נודעת חשיבות חינוכית ולאומית לידיעת הרציפות ההיסטורית ביצירה הספרותית בלשון העברית. לפיכך התחלתי בספרות הגאונים וממנה המשכתי אל הפיוט הדתי ואל ספרות ימי הביניים. מבחר היצירות נועד לשקף ביטויי החווייה הדתית והקיומית של העם לדורותיו בפיוט ובהגות.

וזו “מפת היצירות” שבחרתי מתוכה את נושאי הלימודים בהתאם לרצוי ולאפשר:

הפיטנים הקדמונים:

הפיוט הדתי: סליחות, קינות, יוצרות, קרובות, סדר “העבודה” ליום הכיפורים.

התפילות: תפילת “שמונה עשרה” בימות החול, בשבתות, בחגים וב“ימים טובים”, זמנה ומקורה. סידורים ומנהגים ונוסחאות בארצות שונות; קדושת השבת כ“ברית עולם ביני ובין בני ישראל”, קיום השבת בעם ישראל כאמת מידה לרוחניות האומה ולייחוד סגולתה.

בחודש אלול, הוא החודש הראשון לשנת הלימודים, קראתי בניגון מן התפילות לראש השנה “מלכויות”, “זכרונות” ו“שופרות”, והבלטתי תוך הסבר את המוטיבים שבהן, צורתן ותוכנן; תלמידים שהתרגשו ונתפשו לנושאים אלה, נמצאו מסייעים לי. אף על פי שהתלמידים היו בעלי תודעה יהודית, שכן בבית הוריהם ומשפחותיהם פיכו חיים עתירי חן של יהדות, העשירו אותם השיעורים והעמיקו את דעת העושר הרוחני הצפון בתפילות. חווייה עמוקה במיוחד היתה לתלמידים כשלמדו והאזינו לקינה “עשרה הרוגי מלכות”, אשר שולבה בתפילת מוסף של יום הכיפורים. נתקשר לכאן מלימודי ההיסטוריה העברית הרקע הפוליטי של מלחמת בר כוכבא, קידוש השם ומסירות נפש לערכיה המקודשים של האומה, שנסתמלו בדמותם של רבי עקיבא, רבי חנינא בן תרדיון וחבריו. הדברים רוממו את רוח התלמידים, ריגשו את נפשם והגיעו לשיאם ב“אמן – אל מלך נאמן, אני מוסר נפשי”.


ספרות ימי הביניים:

(א) המדקדקים העברים: (ב) תור הזהב בשירת ישראל בספרד: (ג) הפילוסופיה הדתית: (ד) פרשני התורה: (ה) הספרות העברית החדשה: (ו) הפוזיטיביזם: (ז) מספרות התחייה הלאומית במאה הי"ט (ח) הזרם הניאו־רומנטי (ט) חיים נחמן ביאליק: שאול טשרניחובסקי: זלמן שניאור.

בהוראת “מגילת האש” הצבעתי על קווי דמיון בין “אנהללי” ליוליוש סלובצקי לבין יצירתו של ביאליק. וזכורני יום ששי אחד כשלימדתי בשתי השעות הראשונות בכיתה השמינית, קראנו את “מגילת האש” במשך שתי שעות רצופות. כשצילצל הפעמון להפסקה – הקריאה נמשכה. הפעמון כבר בישר תחילת השיעור השלישי ועמיתי, המורה לפולנית שהיה אמור להתחיל בשעורו, פתח את הדלת ומשראני קורא ב“מגילת האש” ברוב התלהבות הוא לא הפסיקני, אלא נסוג חרש ואיפשר לי להמשיך לקרוא עוד שתי שעות עד גמירא. אותה חוויה, שהיה בה משום הפלגה מהמציאות, שמורה בלבי עד היום, וכן בלב תלמידי.

התלמידים קראו בגדר “קריאת חובה” את יצירותיהם של גרשון שופמן, ש"י עגנון, א. א. קבק, משה סמילנסקי, משה סטבסקי, ש. בנציון, יהודה שטיינברג, שלום שופמן, שלום אש. כמו כן קראו התלמידים יצירות מתורגמות לעברית מספרות העמים באירופה ויצירות חדשות של הסופרים העברים שלא נכללו בתוכנית הלימודים. את הספרים העבריים השיגו בספריית השאלה לתלמידים שהייתי ממונה עליה שבע שנים רצופות. דאגתי להעשיר את הספרייה בכל ספר חדש שהופיע. מסרתי לידי התלמידים את הספר הרצוי להם, ובשובם אל הספרייה, אחרי שקראוהו, החלפתי עימהם דעות על הספר. בספריית התלמידים של גימנסיה “תרבות” היו כארבעת אלפים ספר, מספר לא מבוטל באותם ימים.

ג. דברי ימי ישראל

הוריתי דברי ימי ישראל בכיתות הרביעית, חמישית, ששית, שביעית ושמינית. הצבתי לעיני את המטרה להקנות לתלמידים מירב הידע בתולדות עם ישראל מבית שני ועד ימינו. סבור הייתי שיהיה משום פגם והפסד עניין בלמידת המקצוע אם בהיסטוריה כללית יעסוק המורה במאה הי“ח בשעה שהמורה לדברי ימי ישראל יעגון במאה הי”ג. לכן נערכה התוכנית באופן שבכיתה השמינית יילמדו דברי ימי עם ישראל במאה הי"ט במקביל ובחופף להיסטוריה הכללית, ומכך יצאו התלמידים נשכרים.

בהוראת דברי ימי עם ישראל דאגתי תמיד שהעניינים יהיו אחוזים ברקע הכללי של המאורעות ובהתפתחויות שבכל תקופה ותקופה. באופן זה ראו התלמידים את חיי היהודים שלובים במאורעות שבכל מדינה ומדינה ובקרב העמים שבתוכם ישבו. למשל, המושג “גיטו”, שנודע מן המאה הט“ז באיטליה, כיציר המדיניות הקתולית, הוסבר כמסגרת שהיהודים התאימוה לעולמם הרוחני כדי לגדור בעד עצמם ולחיות בה חיים יהודיים מלאים ושלמים כרצונם וכבחירתם בבחינת חיץ וחומה, שהגנה עליהם מפני טמיעה והתערבות בגויים; הארתי את הגיטו כעולם שבו זקפו היהודים את קומתם ונשאו את מורשת הדורות, כאשר מימינם מחזקת אותם ההלכה במעשי חייהם, וה”אגדה" מטפחת בליבם שירת אמונה משמאלם. ה“גיטו” טמן בחובו גם ערכים כמו קידוש השם ונכונות למסירת נפש על חייהם שיש בהם דבקות בנכסי עם עתיק יומין וייחוד הרצון להיות עם סגולה.

כנושא מרכזי ראיתי לדון בשנאת ישראל, שימיה כימי העם היהודי; ניסיתי עם תלמידי להתחקות על גורמיה וסיבותיה החל ממגילת אסתר. “הלכה בידוע שעשיו שונא ליעקב” – אמר רבי שמעון בר יוחאי. “עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב”, העם היהודי אינו רוצה ואינו יכול להיות ככל הגויים. הטעמתי בפירושי להיסטוריה כי לא כ“טפילים” היו היהודים בקרב העמים כפי שתיארום פרשנים שונאי ישראל, כי רבים ועתירים היו פעליהם, הישגיהם ותרומתם של היהודים לאומות העולם בתחומי הכלכלה והתרבות בכל ארץ וארץ, ערכים שנרכשו לזכותם של הלאומים ושללום מאת היהודים, – זאת קללת הגלות. הדגשתי כי בתודעת הייחוד של העם היהודי היתה מימי חורבן בית שני השאיפה לגאולתו השלמה בארץ ישראל, זו שאיפת הדורות, שמצאה את ביטויה בתפילות, בפיוטים, בחיבת ציון ובציונות.

בכיתה השמינית נלמד פרק “היהודים בזמננו”, שכלל את חיי הקהילות היהודיות בתפוצות הגולה. בנושא זה הסתמכתי על עבודותיהם של יעקב לשצ’ינסקי, של אריה טרטקובר ושל ארתור רופין, ביחוד ספריו של האחרון “היהודים בהווה” ו“הסוציולוגיה של היהודים” בגרמניה.

חיבתי היתה נתונה יותר להוראת תולדות “חיבת ציון” והתנועה הציונית: הוועידה בקאטוביץ (מרחשון תרמ"ה – אוקטובר 1884), ניצני ההתעוררות הציונית מימי “רומי וירושלים” (1862) ועד לציונות המדינית־הסינתיטית, גלי העליה החלוצית בימינו אלה נכללו כשעורים שיטתיים על כל שלב בהשתלשלות מאבקיה של הציונות לכינון בית לאומי יהודי לעם ישראל בארץ ישראל. “הצהרת באלפור”; הוועידה בסן־רמו (1920); ראשית המנדאט הבריטי על ארץ ישראל (1922); הקמת הסוכנות היהודית (1929); המאבקים בין הנהגת ההסתדרות הציונית העולמית והסוכנות היהודית ובין הממשלה הבריטית על הזכות לעלייה חופשית לארץ ישראל ולהתישבות בה; התרחשויות חשובות בארץ ישראל; אישים בציונות ותאריכים חשובים בחייהם. נושאי הדיונים בקונגרסים הציוניים ובמושבי הוועד הפועל הציוני.

פעמים רבות תבעו התלמידים שאשיב להם על שאלותיהם “המדיניות” בתחום הציונות וארץ ישראל. עוררתי והעמקתי בקרב התלמידים את הרצון לדעת ולהבין כי ההסתדרות הציונית היא, כלשון הרצל, המכשיר לגאולתם כעם, כשהדגש הוא במלה “הסתדרות” – היינו ארגון, שכליו הם השקל; “אוצר התישבות היהודים” (הבנק הציוני, אבי ה“בנק הלאומי לישראל” בימינו); קרן קיימת לישראל; קרן היסוד; העתון “די וועלט” – “העולם”; המפלגות הציוניות וההסתדרויות הציוניות שבכל ארץ וארץ.

התלמידים היו בקיאים בהרכב ההנהלה הציונית, וחיים וייצמן נשיא ההסתדרות132 הציונית היה בעיניהם נשיאו של העם היהודי. הם ידעו את תאריכי כל הקונגרסים הציוניים, מקומות כינוסם, הבעיות והנושאים שעמדו במרכז דיוניהם.

התלמידים שמעו מפי שעורים על הישוב היהודי בארץ ישראל ומוסדותיו. הרציתי על אודות ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל, מוסדותיה, תפקידיה ומכשיריה. סיפרתי בתולדות “השומר” וה“הגנה”. הם שמעו שיעורים גם במה שקוראים “אזרחות”: – בחירות לסיים הפולני, לעיריות ולקהילות. הם למדו לדעת את האידיאולוגיות של המפלגות היהודיות ותולדותיהן, אירועים בעלי חשיבות בחיי העם היהודי בתפוצותיו, בארץ ישראל ובתנועה הציונית. נושאים אלה נלמדו בשיעורים מיועדים, או בחלקי שיעורים שהפרשתים למטרה זו משעה כלשהי שהיתה ברשותי, לפי הענין וחשיבותו.

בשיחות אלה עם התלמידים נזהרתי בלשוני וטיפחתי בהם את ההרגל להאזין בסובלנות לדברי ביקורת, להתרחק מכל השמצה ולהימנע מכל פגיעה בכבוד מנהיג ציוני. הסברתי כי היתר פגיעה ועלבון במנהיג פלוני מונע איסור פגיעה ועלבון במנהיג אלמוני, ותרבות יחסי אנוש שבקרבנו נמצאת מתכערת, ואילו האווירה של דרך ארץ והערכה הדדית, ששרתה תמיד בשעורי ובהרצאותי, הניבה פירות משובחים של תרבות השיחה.

שיוויתי לנגדי תמיד את מורשת הצו ההיסטורי: “זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור. שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך” (פרשת האזינו). בשעורי נשתלבו האתמול והמחר לחוויית אחדות, והתלמידים נמצאו תמיד בתחושת התרוממות. מבשרי חזיתי: – כל אימת שהשיעור היה חוויה לי עצמי, הוא היה חוויה גם לתלמידים, ותחושה זו שימשה לי גם קנה מידה להערכת עבודתי.

לדרך הרצאותי בכיתה מבחינה מתודית נמלכתי בי רבות כיצד לנהוג. שאפתי להעלות את הרמה הממוצעת. כיצד? בררתי לי תמיד שני תלמידים ושתי תלמידות שהיו מהמעולים והמוכשרים בכיתה, אליהם פניתי בדברי כשעיני מסתכלות אל כל תלמידי הכיתה. באותם ארבעה שהיו חביבים עלי (את החביבות שמרתי בנפשי) הסתייעתי כבמנוף להעלות את רמת השיחה ונמצאה הכיתה כולה נשכרת. על פי מזגי הנמרץ לא יכלה הכיתה שלא להיות ערה. לא הנחתי אפילו לאחד מהם “להרדם”; חשתי כי סחפתים בלהט מרצי והמרצתים. נטייתי מטבע להתלהבות חסידית מצאה לה אפיק בחינוך לציונות.


המועצה הפדגוגית

עד שנת הלימודים תרפ"ח, זו השנה הראשונה שלי כמורה בגימנסיה, נרשמו הפרוטוקולים לישיבות המועצה הפדגוגית בלשון הפולנית משום שכך הורה הקוראטוריון, וכן בגלל נוכחות המורה הפולנית, שלימדה פולנית בכיתות הנמוכות, שלא שמעה עברית. משנכנסתי לגימנסיה הצעתי שהפרוטוקולים ייכתבו בעברית וגם בפולנית. המנהל יששכר133 רייס מינה אותי מזכיר המועצה הפדגוגית, תפקיד שנשאתי בו שבע שנים, ודברי המורים שדיברו עברית תורגם לפולנית על ידי המנהל.

המועצה הפדגוגית נתכנסה לישיבות בלא השתתפות המורה הפולנית כאשר נדונו בהן עניינים שהיו מיוחדים לחינוך הציוני. זוכר אני את הוויכוחים הנרגשים שנסבו על דרישת השלטונות לחייב את התלמידים מכיתה ששית ומעלה בהכשרה טרום־צבאית שתי שעות בשבוע. אנוכי התנגדתי לכך. חששתי פן ייפגעו התלמידים, פן יושפעו לרעה מהלשון “הנקייה” המורגלת בפי אנשי צבא, שכידוע פיהם של סמלים בצבא מפיק “מרגליות”… והכשרה צבאית בידי סמל היתה עלולה להשחית כל נטע טוב שטיפחנו.

אזכור גם ויכוחים מעמיקים ומעניינים שעוררה הבעייה אם להכשיל תלמיד בבחינות הבגרות, או לא. הדעות היו, כרגיל, חלוקות. אנוכי הייתי עם המקילים, שביקשו לשכנע את עמיתיהם כי אין להכשיל תלמיד בבחינות בגרות; ממה נפשך, אם ניתנה לתלמיד אפשרות לעבור מכיתה ששית אל השביעית, וממנה אל השמינית, לאמר, ראינוהו ראוי וטוב וכשיר לסיים את הגימנסיה, מה טעם לנעול בפניו את שערי הכניסה לאוניברסיטה? תלמיד שהצטיין במקצועות הומניסטיקה, אך נכשל במתימטיקה ובפיסיקה, השתדלנו להשפיע על מורה אותם המקצועות שיוותר, וכן להיפך.

תלמיד שקיבל ציון “בלתי מספיק” בשני מקצועות, והתעמלות בכללם, היה בגדר נכשל, ולא יכול היה לעלות לכיתה גבוהה יותר. ואומנם אירע פעם אחת או פעמיים, שתלמיד קיבל ציון “בלתי מספיק” בעברית ונאלץ להישאר עוד שנה באותה כיתה.

מעמד תנועות הנוער בגימנסיה היה מאותם נושאים שהיו תמיד לנגד עיניה של המועצה הפדגוגית.

פעולות למען הקרן הקיימת לישראל: בשנים 1920־1927 נחה הקרן הקיימת לישראל בקרן זווית. מדרכם של מורים למקצועות הכלליים לראות במקצועם את חזות הכל. יחסם אל הציונות לא תפש אלא מעט מזעיר בתודעתם. ליבם לא היה נתון לארץ ישראל. על כן לא יכלו להקרין כל השפעה ציונית על התלמידים. בעת ההיא נצטיירה קרן קיימת לישראל בדעת הציבור כמפעל לקיבוץ “מעות קטנות”.

היחס הקריר ודלות המעש נמשכו עד אשר הגיע לפולין נציגה של הלשכה הראשית לקרן הקיימת לישראל בירושלים, המשורר והסופר נתן ביסטריצקי. הוא היה הראשון שחולל מהפכה במחשבתם של העסקנים בפולין ועורר את המורים והמחנכים העבריים לשינוי יחסם לחובה לפעול למען הקרן הקיימת לישראל. זו הוצגה לעיניהם כמכשיר חינוכי לציונות מגשימה, כמנוף מרומם את התלמיד וקושר מעשיו אל הערכים המתגלמים בכנרת ובדגניה, בנהלל ובגניגר, במשמר העמק ובמרחביה. ה“קופסה הכחולה” מאירה לתלמיד נתיבות לחייו בעתיד. הזדהות ציונית מוחשית כזאת היקנה ביסטריצקי לעסקנים, למורים ולתלמידים כאשר ביקר ברובנה. שלוש פעמים134 הוא שהה עמנו ורישומה של השפעתו על הנוער היהודי היה עמוק. כל הרצאה שלו היתה חווייה מרנינה לשומעיה.

שלמה הורביץ ואנוכי נתנו מכבר דעתנו לקירוב ליבם של התלמידים אל הציונות. הקרן הקיימת לישראל שימשה קרן מוחשית, שמדגימה מפעל התחיה בארץ ישראל. כך החלה נטיעת אהבת ארץ ישראל בתלמידים באורח שיטתי. זו התבטאה בריבוי המעשים למען קרן קיימת לישראל: הרקת הקופסאות הכחולות בבתים, טיפול בפנקסי בולים, עריכת פינות קק“ל באולם הגדול, בחדרים, ציון תאריכים חשובים בדברי ימי עם ישראל ובתולדות הישוב בארץ ישראל, “תכנית החודש”, התחרות הגימנסיה על “דגל הגאולה”, וכו', לביצוע המשימות מונו בכל כיתה וכיתה “מורשים”, שתפקידם היה לזרז את התלמידים שיקיימו מצוות עשה למען קק”ל.


חיים נחמן ביאליק ברובנה

בקונגרס הציוני הי"ז שהתקיים בבאזל (30 ביוני – 17 ביולי 1931) השתתף גם המשורר חיים נחמן ביאליק. הוא החליט כי בהזדמנו לאירופה עליו גם לנסוע ולראות פנים אל פנים את המוני בית ישראל בפולין. והימים הם מעוטי נחת ורבי יגיעה. בחודש מאי 1931 בא תחת סלאווק ראש הממשלה הידוע לשימצה פריסטור. האנטישמיות התוקפנית החלה גואה ומשתוללת ברחובות וחדרה גם אל האוניברסיטאות. היתה זו שנת מהומות באוניברסיטאות לבוב, וילנה, וארשה, כשהסטודנטים הפולנים פרעו בחבריהם היהודים באין מפריע. בנובמבר 1931 הגיעו המהומות באוניברסיטה בלבוב לשיאן, כאשר הסטודנטים הפולנים השתוללו במשך חמשה ימים, היכו ואף הרגו כמה יהודים, השלטונות ראו, עמדו מרחוק ולא נעו.

כשנודע דבר החלטתו של ביאליק להנהגה הציונית בווארשה, נתעוררו ספקות וחששות אם יפה השעה לבואו לפולין בזמן כזה? ביאליק הכריע בעצמו בשאלה בגומרו אומר לצאת אל יהודי פולין הנבוכים אחוזי חרדה, כדי לעוררם ולחזקם. המניע הרשמי, ואולי אף המעשי, ליציאתו חוצה לארץ היתה השליחות שהטיל עליו “בצר” – התאחדות המו"לים העברים בארץ ישראל, שביקשה להסתייע במשורר ולהפיץ בגולה ספרים עבריים שיצאו לאור בארץ ישראל. אולם לא שיקולי התועלת הכספית היו לעיני ביאליק, אלא המשקל הרוחני שבהפצת הספר העברי בין היהודים בתפוצות הגולה הוא שהשפיע על ביאליק לצאת אל אחיו.

בפולין ביקר ביאליק135 בשמונה עשרה קהילות: ביאליסטוק, באראנוביטש, בנדין, גרודנה, וארשה, טארנוב, טארנופול, טשנסטוכוב, לודז, לבוב, לוצק, סוסנוביץ, סטניסלאב, פשמישל, פינסק, קאליש, קראקא, רובנה.

העתונים היהודיים קידמו את פניו ופירסמו מאמרים לכבוד “שר האומה” ו“חוזה הגאולה”. בוועד הגלילי136 של ההסתדרות “תרבות” בוולין התלבטו בשאלה אם ביאליק יתקבל ברובנה בקול דממה דקה, או בתרועת־עם גדולה. עמדתי בשאלה זו היתה נחרצת: לא בשפל ראש נקבל את משוררנו הלאומי. ואומנם ערכתי תוכנית לימי שהייתו ברובנה שאישרו ועד הגימנסיה והוועד הגלילי “תרבות” גם יחד. בקוויה הכלליים היתה התוכנית כלהלן: –

משלחות בשמם של שלושים ארגונים שייצגו את הישוב היהודי כולו ימתינו לאורח בתחנת הרכבת. ברחבה שלפני התחנה, מקום החנייה לכלי רכב, יתאספו תלמידי כל בתי הספר היהודיים הפרטיים על דגליהם ומשלחות של תלמידים יהודים מבתי ספר הממלכתיים ועימהם מוריהם. אליהם יצטרפו משלחות של אירגוני הספורט, שיבואו על דגליהם תכלת־לבן. בעשות המשורר דרכו מתחנת הרכבת אל המלון “ויקטוריה” (ברחוב השלושה במאי), שבו יתגורר, יתייצבו לאורך הדרך משעה 7.30 עד 9 בבוקר ילדי יהודי רובנה לאלפיהם ויקבלו את פניו. וכדי לשוות למאורע טקסיות לאומית תנגן תזמורת את “התקווה” ואת ההימנון הפולני הממלכתי בשעה שהמשורר יצא מהרכבת המהירה, שתביאהו מזדולבונוב ותמשיך לווארשה.

כדי להקביל את פני המשורר כדרך שמקבלים פני מלכים ונשיאים נדרשו רשיונות מאת מושל המחוז ומן הקוראטור, ושניהם לא זו בלבד שדעתם לא היתה נוחה מן התוכנית, אלא התנגדו לה. לפי דעתם היתה הוצאת התוכנית אל הפועל בבחינת “הוצאת העיר מכליה”, כך נאמר לי במשרדי מושל המחוז. והוסיפו כי היא אינה באפשר בימים כתיקנם, קל וחומר בימים של אלימות אנטישמית.

הוועד הגלילי של “תרבות” הטיל עלי להשיג מהשלטונות את הרשיון לקיום טקסי קבלת הפנים. פתחתי אפוא בהליכים, שלא היו אלא מאבק עם השלטונות שנמשך שבועות מספר. במערכה זו נגד עמדת מושל המחוז והפקידים הבכירים הייתי לבדי. כששאלני קצין הבטחון מיהו ביאליק, עניתי כי העם הפולני גאה בשלושת משורריו – מיצקביץ‘, סלובאצקי, קראסינסקי, כך גם העם היהודי גאה בשלושת משורריו הלאומיים: ביאליק, טשרניחובסקי ושניאור. כשהוסיף ושאל, – “אל מי תדמה את ביאליק?” עניתיו "אל מיצקביץ’". איש שיחי נרתע והודיעני כי לא יוכל לתת היתר לתוכנית בטענה שהימים רעים, שנת 1931 בפולין אינה דומה לשנת 1928, מושל המחוז לא יוכל ליטול על עצמו אחריות לחיי המשורר אם נעמוד בתוקף ונקיים את התוכנית לפרטיה. לטענתו זו השבתי, כי אם השלטונות מבקשים לנער עצמם מאחריות, ניטול אותה אנחנו לידינו, והעירותי כי הסבלים היהודים ידאגו לחיי המשורר.

מאחר שקצין הבטחון הגיב בהססנות ניכרת, דרשתי כי מושל המחוז יכריע בדבר. אף הוא הכביד ליבו אולם אחרי משא ומתן מיגע, שנמשך ימים מספר, אישר על כורחו את התוכנית כולה. הוא אפילו הוציא הוראה שכל בעלי כלי רכב יפנו את מקום חנייתם לצורך מיפגן התלמידים היהודים שימתינו למשורר. האחריות לסדר ולבטחון הוטלה על קצין המשטרה הראשי שבעיר.

משנסתיימה מערכה זו אצל מושל המחוז, פתחתי בשיחותי הרבות עם הקוראטור קאזימייז' שלונגובסקי137. אף הוא נרעד לשמע הטעון שלי, כי “מיצקביץ'” שלנו עומד לבקר ברובנה. בתוכנית שהבאתי לפניו תבעתי ממנו אישור להשתתפות כל התלמידים מכל בתי ספר “תרבות” בקבלת פנים בתחנת הרכבת, כל התלמידים היהודים בבתי הספר העממיים הממלכתיים, הקרויים “שאבאסווקי”, שיתייצבו על דגליהם ועליהם ייכתב בעברית “בית ספר יסודי ממלכתי ע”ש קאזימיר הגדול“, “בית ספר יסודי ע”ש מאריה קונופניצקה” וכיוצא בהם. תלמידי הכיתות העליונות משתי הגימנסיות היהודיות בשפת ההוראה הפולנית, מהגימנסיה הממלכתית, שרוב תלמידיה לא היו יהודים, תבואנה משלחות של התלמידים היהודים. הדגשתי כי התלמידים מבתי הספר היהודיים יבואו על דגליהם תכלת־לבן.

הפגנה ציונית כזאת לא יכול הקוראטור בשום אופן לעכל. אך לבשתי עוז ואורך רוח, שבתי ושטחתי לפניו את “המוטיבים” בספרות התחייה הפולנית ואת דומיהם בספרות העברית החדשה. הוא היטה אוזן לדבריי והסכים. הוא שלח הוראה אל מנהלי כל בתי הספר העממיים והתיכונים ברובנה ובה נאמר: “… לאפשר לתלמידים היהודים להקביל את פני המשורר חיים נחמן ביאליק, החוזה הלאומי של היהודים”. מנהלי בתי הספר היהודיים שהגיעה אליהם הוראה זו קראוה בהשתוממות ובהתפעלות.

כדי שאוכל להיפנות לביצוע המשימות שהוטלו עלי לרגל ביקורו של ביאליק ברובנה, העניק לי מנהל הגימנסיה חופשה בת שנים עשר יום. שהותו של ביאליק בעיר נקבעה לארבעה ימים – חמישי ששי, שבת וראשון, אך מכיוון שלקה בהצטננות נתארכה ישיבתו בעיר עד י"ב בכסלו, אחד עשר יום. במשך כל אותם הימים לא זזה ידי מתוך ידו. יומם ולילה גרתי עמו במלון משעת הגיעו לעיר ועד שעת צאתו ממנה. זכר אותה חווייה מרענן ומרנין את לבי עד היום.

מאחר שהחלטנו לערוך למשורר קבלת פנים ממלכתית בשעות הבוקר, הסכים המשורר ללון ביום רביעי ה־11 בנובמבר, בזדולבונוב, מסע חצי שעה לרובנה. ביום רביעי לפנות ערב יצאנו שמואל רוזנהק ואני לזדולבונוב להקביל את פני המשורר, שהגיע לשם מלבוב138. בתחנת הרכבת בירך אותו ועד “תרבות” שבעיר. בואו לעיר נשמר בסוד לפי שזה היה רצונו של המשורר שביקש לפוש ממסעותיו.

אך בהיותנו יושבים בחדרו במלון נכנס שלמה מילהלטר, מזכיר כבוד של הוועד “תרבות”, פנה אל ביאליק ואמר לו:

“נתכנס קהל רב באולם שבבית הספר “תרבות” ומחכים לך, מר ביאליק”.

לשמע הדבר נתכעס המשורר עלינו: “הלא אמרתי לכם שאני רוצה לשהות כאן אינקוגניטו. עייף אני ומבקש לנוח”. כעבור כמה דקות של שתיקה קם ביאליק והוסיף – “טירחא דציבורא איז א גרויסע זאך, מען דארף גיין”. כשנטל את מקלו ופנה ללכת המשיך – “די יידן איז קאלט. מען דארף זיי א ביסל דערווארעמען” (קר להם ליהודים, צריך לחמם אותם קמעא).

תוך מחצית השעה השיגו עסקני “תרבות” רשיון מאת מושל המחוז לקיים האסיפה. כך בא להם ליהודי זדולבונוב “חג ביאליק” בהיסח הדעת.

למחרת, אור ליום חמישי, ב' בכסלו תרצ"ב (12 בנובמבר 1931), בשעה 8 בבוקר הגיע חיים נחמן ביאליק לרובנה. מאותה שעה ואילך התנהל הכל על פי התוכנית לכל פרטיה ודקדוקיה. מאוחר יותר נודע כי רובנה היתה העיר היחידה בתפוצות הגולה שהקבילה את פני המשורר בבית הנתיבות בנגינת “התקווה”. היתה זאת קבלת פנים פומבית וממלכתית במלוא המובן של המלה. ונהדר היה מראה מסעו מבית הנתיבות אל המלון “ויקטוריה”. לכל אורכו של רחוב ה־3 במאי ניצבו והמתינו למשורר אלפי ילדים ומחאו לו כף. יהודים בהמוניהם הריעו לו ובירכוהו בלב גואה משמחה: “יחי ביאליק! הידד ביאליק!”

בשעה 10 לפני הצהרים, כמתוכנן, הגיע המשורר אל הגימנסיה “תרבות”. לאורך הדרך מבית המלון מול סימטת הגימנסיה, היא סימטת פוטשטובה, נפרשו שטיחים. כל ציבור התלמידים והמורים לבשו בגדי יום טוב, התאספו וציפו לבוא המשורר לאולם הגדול. כשהופיע ביאליק בכניסה, פצחו כל התלמידים כאחד בזמר, שחובר במיוחד לכבודו, ושרו בתרועת גיל אדירה.

ואלו מלות הזמר:

ביאליק ביאליק

לית מאן דפליג

ביאליק ביאליק

לית מאן דפליג

שאתה הוא גדול משוררינו

נשמת

נשמת נשמותינו

ביאליק ביאליק

אל נא תסלק

את שכינתך שבארץ

ובגלותנו

ביאליק ביאליק

לית מאן דפליג.

את השיר חיבר אחד המורים לעברית והלחינו מר למברג, המורה למוסיקה. כשתמה השירה בירכוהו המנהל יששכר רייס ואנוכי. התלמידה פנינה שרמן דיקלמה את השיר “אל הציפור”. שפתי התלמידים נעו ומיללו “ביאליק, ביאליק”. כשעיניהם נשואות אל המשורר. התלמידים ידעו כי רק אליהם ביאליק בא, בזכות היותם תלמידים בבית הספר העברי שבגלות פולין.

בפנקס הגימנסיה רשם המשורר את הדברים האלה:

“החינוך העברי הרגיל צריך לשאוף אל המרובה, ולתפוס לעולם את המרובה, שאם לא כן לא יעלה בידו גם את המועט. היהודי בגולה קוצר סאה, רק בזמן שהוא זורע כור. על בית הספר העברי בגולה להקנות לתלמידיו לא רק חוכמה – כי אם גם תורה. אהבה והתקשרות אל התרבות העברית וקניינה, ובעיקר – לספרות העברית – זוהי המטרה הראשית אשר אליה יכוון בית הספר העברי את פעולתו. אם זו כאן – הכל כאן”.

ב' כסלו תרצ"ב – 12.11.1931.

באותו יום חמישי לפנות ערב נתכנסו בחדרו של המשורר שבמלון “ויקטוריה” כמה מעסקני “תרבות”. ביאליק הוציא דפים אחדים מהמשנה “סדר זרעים” (מתוך ששה סדרי משנה, מנוקדים ומפורשים בידי ח. נ. ביאליק, סדר ראשון: זרעים, הוצאת דביר תל־אביב תרצ"ב) שנשלחו אליו מתל אביב שיעשה בהם הגהות. במהלך השיחה שהתנהלה ביידיש הוא השמיענו דברים, שאני מביאם בתרגומם העברי:

"הספר הראשון שנקבץ אחרי שנחתמו כתבי הקודש, נערך ונשמר במקורו העברי, והפך להיות חלק בלתי נפרד מאוצרות האומה, הוא ספר המשנה, התורה שבעל פה. אולם כמה סיבות מכבידות על בני דורנו את למידת המשנה, אם מפאת צורת הנוסח, או מפאת הפירושים. המשנה בכל מהדורותיה היא בלי ניקוד. הניקוד מחיה את הנוסח ומקרב את עין הקורא. הניקוד מאיר את הלשון וממלא את התוכן החבוש בחיקה. הפירושים שנכתבו עד היום נועדו בעיקר ללמדנים, אבל סתם יהודי בדורנו יקשה עליו להתמצא בפירושים.

אם אנו רוצים להחזיר את בני דורנו אל המקורות ולחבבם עליהם, שומה עלינו לעשות את המשנה לספר השווה לכל נפש, פתוח לפני כל יהודי היודע עברית, שמבקש ללמוד ולהבין את המשנה".

עם האורחים נמנה גם ר' יהודה מוטיוק, שהיה תלמיד חכם ובר אוריין. משהבחין ביאליק בסגולותיו, אחרי ששמע כמה מהערותיו, מייד דבק בו לאהבו לא הירפה ממנו במשך כל ימי שהייתו בעיר. שעות רבות גילגל עמו בשיחות על חידושי תורה. “ממך, ר' יידל מוטיוק, למדתי הרבה” – סח לו ביאליק כמה וכמה פעמים, וראיתי בו שהוא שש ומתרגש כאשר ר' יהודה מוטיוק שטח לפניו את הסברו לסוגיה קשה בגמרא. “אזוי, אזוי” אמר לו, “איר האט מיר אויפגעמאכט די אויגן” (כך, כך, פקחת לי את עיני…)

אור ליום ששי קיבלו את פני המשורר אלף ומאתיים יהודים באולם “אמפייר”, ועוד כמה אלפים עמדו ברחוב והמתינו לצאתו. “השכינה שורה עליו” לחשו יהודים איש לאחיו כשיצא אליהם. אחרי ברכות המברכים נשא ביאליק את משאו ביידיש. משפתח לדבר נשמע קול מתוך הקהל שביקש מהמשורר לומר דברים גם בעברית. על מישאלה זו הוא הגיב: “שופר שפיו מצופה זהב – פסול” (ראש השנה כ“ז ע”א) והמשיך ביידיש. בפתח דבריו אמר: “אחד המברכים ביקש לכבדני בכבוד גדול ואמר כי ‘מיהודה הלוי ועד ביאליק – לא קם כביאליק’ האומנם כך? מיהודה הלוי ועד ביאליק היה מדבר שממה? האם במשך שמונה מאות שנה מיהודה הלוי ועד ביאליק היה העם היהודי עקר?”.

שאלתו הריטורית הסבה את דברי משאו אל כוחה היוצר של האומה היהודית בארץ ישראל ובגלויותיה בכל התקופות. הוא עמד על סגולותיה ומכמניה. על תקופת התלמוד – ההלכה והאגדה – אמר: “ההלכה משולה לצנימים שהצבא מכין לו מלאי לשעת חירום ולימי מלחמה”… הוא עמד על ייחוד יצירתם של הגאונים, הפוסקים הראשונים והאחרונים, מנה את סגולותיה של שירת ימי הביניים וחבק בהרצאתו את היצירה היהודית עד עידן ההשכלה. כללה של הרצאתו: הרצף במורשתו הרוחנית של עם ישראל עתיק היומין.

למחרת היום, ביום ששי בבוקר, ג' כסלו, נלוויתי אל ביאליק משהלך אל הבנק הממלכתי כדי להעביר אל יהודה לייב מגנס, נשיא האוניברסיטה העברית בירושלים, חמישים לירות ארצישראליות, “גמילת חסד שלקחתי ממנו לפני צאתי לחוץ לארץ, ואני שמח שיכול אני להחזיר לו” – אמר לי.

כשיצאנו מהבנק טיילנו במעלה רחוב שוסיינה עד החורשה. הוא הפליג בשיחתו אל העבר, אל הכפר. “נופי הטבע מימי ילדותי רודפים אחרי עד היום הזה” – אמר. אך עד מהרה שב להתעניין בגימנסיה ושאלני על טיבם של המורים, ואם ניתנת לתלמידים הכוונה והכשרה להגשמה חלוצית. שמעתי בנעימת דיבורו תוגה ועצבות: “עד מתי ישבו יהודים בפולין? הרי אין להם פה כל תקווה!”. ספרתי לו כי אלפי צעירים יהודים נוהים אחרי “דיבוק” הקומוניזם, ורבים מהם נמקים בכלא. על כך השיב: “עד היום הישיבות הן כחומה לנו. הנוער היהודי החופשי אינו מקבל מבית הוריו ממזון היהדות לדרכו בחיים. בתי הספר “תרבות” מוכיחים כי נס “תרבות” הוא באפשר. אבל מאתיים וחמישים בתי ספר “תרבות” בתוך שלושה מליונים יהודים בפולין – הרי זה כטיפה בים”.

ביום ראשון, ז' כסלו תרצ“ב (15.11.1931) הרצה ביאליק באולם “נאווי שוויאט” על לשונות היהודים, מימי תרגום אונקלוס ועד ימינו. ישב ראש ד”ר יוסף שווידקי. גנוזים בלבי רישומי ההתרגשות וההתפעלות של המאזינים לדברים שיצאו מפי ביאליק, והיו מהם שנדחקו אליו ונשקו ידיו.

שתי עצרות תלמידים נערכו עם ביאליק; אחת לתלמידי בתי הספר העממיים “תרבות” והגמנסיה “תרבות”, ואחת לתלמידי שתי הגמנסיות היהודיות בשפת ההוראה פולנית; אליהם דיבר המשורר ביידיש. ביאליק הרצה גם ב“מועדון האינטליגנציה היהודית”.

המשורר ביקר גם בבית הספר העברי “תרבות” א‘. התלמידה מרים כגן דיקלמה את השיר “אנחתי”; נתרשם המשורר ושאל אותה למה אינה לומדת בגמנסיה “תרבות”. מחוסר אמצעים – ענתה. ביאליק הבטיח לה לימוד חינם בגמנסיה “תרבות” וכן באוניברסיטה בירושלים לכשתעלה לארץ ישראל. ואמנם עברה מרים כגן מבית הספר העברי “תרבות” א’ אל הגמנסיה ונתקבלה בכיתה הרביעית.

לפי שקצר המצע מהשתרע ולא אוכל לספר בימי ביאליק ברובנה לכל פרטיהם, אסיים במעשה בדגל ציון על מרפסת המלון “ויקטוריה”.

ביום החמישי בבוקר משהגיע המשורר אל המלון הניפותי על המרפסת את הדגל תכלת־לבן כדי שיראו יהודים ושאינם יהודים העוברים כי שרוי בתוכנו גדול המשוררים היהודיים בדורנו. חשנו כי נתיישר חוט השדרה של היהודים ברובנה אשר מעולם לא ראו דגל ציון מתנופף בפומבי בשגב ובהדר.

ביאליק לא רצה לקבל הזמנה לסעודה בליל שבת בבית פרטי, אך הסכים לסעוד בסוד מקורבים סעודה ראשונה שנערכה לכבודו בבית יתומים ברחוב ווייסקא. את השולחן ניהל מנהל בית היתומים לייב שפילברג, מראשי מפלגת העבודה הציונית “התאחדות” בעיר.

בעת אכילת מרק פתח ח"נ ביאליק (זכורים לי עיקרי דבריו):

“המרק מזכיר לי את הבית של הסבתא; למרק שהכינה סבתא היו כל הטעמים הטובים של גן עדן; אכילה כרוכה באחד מן החושים, – הטעם או הריח; מן הטעם חוטים ונתיבות סמויים לאין שיעור מתמשכים אל הזיכרון; הזיכרון מגביהני עוף ונושא אותי על כנפי הדמיון אל ביתם של סבא וסבתא; הבית על רהיטיו וכל רהיט וכל חפץ שבו לנגד עיני; מן הבית אני יוצא אל הסביבה שרוב תושביה גויים וקומץ קטן של יהודים”.

ביאליק עוצם עיניו, מתרגש ומתרומם ומצייר את הנוף הכפרי וכל עץ אשר בו; אחר כך הוא מתאר את קדושת השבתות ואת שמחת החגים, הימים הטובים בביתם של סבא וסבתא;

בנשימה עצורה הקשבנו לדבריו של ביאליק אשר נסבו בעיקרם על חוש הטעם ועושר הדמיון; האזנו לאמרי ביאליק על שבת מלכתא.

בין מנה למנה שרו המסובים מזמירות שבת והמנצח היה ר' יהודה מוטיוק ז"ל.

מכיוון שביאליק לקה בהצטננות, נתארכה שבתו בעיר בשבוע ימים, ובהם לא זזה ידי מתוך ידו. איזה ספר קל אתה יכול להביא לי – שאלני ביאליק.

אביא לך ספר מעניין, מושך ומרתק – אמרתי. אבל טרם אלך להביא את הספר, אספר לך מי הוא המחבר? נא אדרבא – אמר. ואם כן, אני מבקש ממך היתר לספר לך ביידיש! על יידיש אתה צריך לבקש היתר? אדרבא ואדרבא.

שם המחבר הירץ מאיר פיסיוק בעל בית חרושת לשכר “ברגשלוס” והוא מייצר גם שמרים, השלישי בפולין. פיסיוק הוא ליטאי, יהודי בר אוריין ומדבר ב“ש” (סין) ויש לו הומור רב. עם רעייתו הוא אינו משוחח אלא עברית; שובי־שובי השולמית, הוא שר לה ערב שבת. הפלא ופלא – אמר, הוא המחבר של “בלעטער” זכרונות ביידיש 5 כרכים, הוצאת “אחיספר” ליד חברת “צענטראל” וארשה 1930.

קח איזוואטשיק (כרכרה) והביא לי הספר. – מר ביאליק, אמרתי לו, טרם אלך, אספר לך קוריוז מספרו: בנוהג שבעולם יהודי בעל בית חרושת מעסיק כשומר גוי והירץ מאיר מעסיק דווקא יהודי! שאלו לו היהודים: ר' הירץ מאיר, ווי קומט עס, הכל מעסיקים גוי ואתה מעסיק דווקא יהודי. אענה לכם – אמר, אם אעסיק גוי, גוי ימצא בקבוק שכר וישתה, עוד בקבוק ועוד בקבוק ישתה וסופו שישתכר וינחר ולא ישמור.

לא כן יהודי: יהודי משוטט בבית החרושת ומהרהר בקול רם: כמה כסף לווה פיסיוק בעיר וכמה רבית הוא משלם? מדוע הלך פיסיוק היום העירה ברגל? ודאי העסקים אינם “הולכים” כל כך טוב! כמה ממון מוציא פיסיוק בחודש וכמה ממון מוציאים כל אחד מבניו. מדוע לא נסע ליובה (אריה) הבן הבכור השתא לדאטשע (קייטנה)? כל הלילה הוא אינו חושב אלא על פיסיוק. פרעג איך אייך – אני שואלכם – קען אזא שומר שלאפן, היכול שומר כזה לישון, כל הלילה הוא שובר לו ראשו על פיסיוק ועל משפחתו.

לויפט און ברענגט מיר דער בוך, רוצה נא מהר והבא לי את הספר.

הלכתי אל בית פיסיוק, נטלתי את הספרים והבאתים אל ביאליק. כעבור יומיים אמר לי המשורר: “בלעתי את חמשת כרכי הזכרונות בהעלם אחד. זכרונות מעניינים מאד. פיסיוק יודע לספר ולרתק את הקורא”.

בעת שישבתי עם ביאליק בחדרו בשוכבו במטה, הוא סיפר בסופרים הכותבים ב“מאזניים” וביקש ממני באותה הזדמנות להעמיד שלושים מנויים על “מאזניים”.

לשאלתי מהו הפירוש – “אין מזל לשראל?” (שבת) אמר לי סברתו כי אין כוונת המאמר לשלילה או לקללה חלילה, אלא שהמזלות – היינו גרמי השמים – שולטים בגויים, ואין להם שליטה בעם ישראל. שהרי על פי ההגיון הפרענויות שבאו על עם ישראל, החורבנות, השמד, ההשמדות והאינקוויזיציות, היה עמנו צפוי להיעלם. והא ראיה, הוא לא נעלם. עם ישראל חי וקיים. זאת התשובה ל“אין מזל לישראל”, לאותו מזל העלול, חס ושלום, לגרום לכלותנו אין לו שליטה בישראל.

ביום א‘, ז’ כסלו (15 בנובמבר 1931) בבקר ראיתי שהדגל איננו על המרפסת. מה קרה? מי הסיר את הדגל – שאלתי את בעל המלון והוא סיפר לי, כי בא אל המלון שוטר אשר בפקודת המשטרה ציווה להסיר את הדגל. באותו מעשה שרירותי ראיתי בזיון לא בלבד לאורח אלא פגיעה בכבודנו הלאומי; ואמנם לי היה ברור, כי עינם של השלטונות היתה צרה בנו; בדגלנו הם ראו הפגנה ציונית שהיתה לצנינים בעיניהם.

ביום ב', 16 בנובמבר, הלכתי אל מושל המחוז סטניסלאב בוגוסלבסקי, ודרשתי מנו בטול הגזירה.

משנכנסתי ללשכתו פנה אלי מושל המחוז במלים: אדון גלרטר, מי הוא מושל המחוז ברובנה, אני או אתה? אתה הוא מושל המחוז – עניתי. הוא: מי נתן לך רשות להניף על מרפסת המלון את הדגל תכלת־לבן? הדגל לא צויין בתכנית לקבלת פנים אשר הגשת לי. הדגל תכלת