רקע
דרורה פלה אייזנר
גלגולי במחילות העבדות
xמוגש ברשות פרסום [?]
jזכרונות ויומנים
שפת מקור: יידיש
פרטי מהדורת מקור: ראובן מס, ירושלים; תשמ"ג 1982

 

פתח־דבר (למהדורת הספר ביידיש)

נזדמן לי לקרוא את כתב־היד של זכרונות אלה, וככל שקראתי וחזרתי וקראתי אותם שוכנעתי יותר ויותר שהם ראויים להופיע כספר. וזאת לא רק משום “וכל המרבה לספר” אלא גם מפני שב“סיפור” זה נחשפו פינות של סבל־היהודים ותחומים של עינוי־יהודים שיש לחרות אותם בזכרון עמנו.

גורלה של מחברת הזכרונות הללו הוליך אותה אל הצלתה בדרכים מיוחדות. היא ראתה ותיארה מאורעות ומצבים שמעטים ראו אותם ומעטים מאלה סיפרו על אודותיהם בזכרונותיהם. כך, למשל, נתגלגלה בנדודיה הבלתי־פוסקים לשורת ערים ועיירות שבפולין הכבושה בידי הנאצים, שגורלן היה לפי שעה שונה מאוד מגורל רוב הערים והעיירות שבארץ פולין; ערים ועיירות שחודשים רבים בשנת 1942 עדיין היו היהודים שבהן מחוץ לכּלא, בלא גיטאות, בעת שסביבן כבר דלקה המדורה הגדולה של השמדת־היהודים הרצחנית.

מיד לאחר פרוץ מלחמת־העולם השנייה התחילה דרורה אייזנר לנדוד. בנדודיה הגיעה לישובים שונים בפולין וכן לבתי־סוהר ולמחנות־עבודה גרמנים. סיפוריה על אודות חוויותיה בבתי־הסוהר ובמחנות נשמעים לעתים כיוצאי־דופן במסכת האכזריות הנאצית המוכרת לנו מתיאורים אחרים ומגביית־עדויות. לכן אפשר לומר, שדרורה אייזנר התגלגלה למקומות ה’קרירים' שבגיהינום הנאצי וראתה את המתרחש בהם. אולם בסיכומו של דבר אנו מגיעים למסקנה, שהזוועה היתה דומה בכל המקומות וכי בשום מקום לא פחתה האכזריות הנפשעת של הנאצים. הגרמנים הזרימו אל הים הגדול של השמדת־היהודים פלגים שונים, וכותבת הזכרונות מראה לנו את הפלגים שזרמו בפחות שצף אך בלא פחות כוונה מחושבת. התוצאה היתה כפי שנקבעה מראש – שישה מיליוני יהודים שנספו.

כשלעצמי הייתי קורא ספר זה בשם “במאבק על צלם אלוקים”, כי זהו המוטיב המנחה בזכרונות אלה והוא גם המשווה להם את הערך התיעודי והמוסרי. אך הדבר המיוחד בספר זה הוא העובדה (הבולטת בזכרונות) שהתנהגותו המוסרית של יחיד גורמת תכופות להתחזקות המוסרית של רבים אחרים.

זהו מוסר־ההשכל שאנו למדים מזכרונות אלה. כדי להבין למה כוונתי צריך לקרוא זכרונות אלה במלוא תשומת־הלב.

יצחק יונאסוביץ'


 

מבוא

ברצוני לפתוח את זכרונותי מכל שעבר עלי בעת הטראגדיה של עמנו בתיאור החודשים שקדמו לספטמבר 1939.

אתחיל בפורים 1939. זה היה ערב סגרירי ועטוף־ערפל של אדר. רחובות העיר לודז מלאו יהודים שאצו בצעדים חפוזים לעבר בתי־הכנסת ובתי־התפילה החסידיים כדי לשמוע את קריאת המגילה. כמו תמיד ישבו לפני בית־הכנסת עניים, שבידיים מושטות ביקשו נדבות… לכבוד פורים.

בתי־הכנסת והשטיבלעך הוארו חגיגית. חזנים ובעלי־תפילה קראו את המגילה וכל אימת שנשמע שמו של המן שקדו הילדים להרעיש ברעשניהם והיו מתפללים שאל שמו של המן צירפו בזחיחות־דעת בולטת את שמו של היטלר.

מאז ומעולם השרו ימי פורים אווירת חג בחייהם של יהודי פולין. בחג זה עבדו כרגיל וניהלו את עסקיהם כמימים ימימה. אבל בבתי היהודים פנימה ניכר מאוד החג. נערכו סעודות־פורים במיטב המסורת, משופעות באוזני־המן, במשלוח מנות ובקבלתן ובהופעות של שחקני־פורים. גם ברחובות העיר לודז', שבה חיו רבע מיליון יהודים, נתן החג את אותותיו. בחלונות הראווה הוצגו סלסלות של “שלח מנות”. אפילו חלונות הראווה של חנויות נוצריות גדולות קושטו בחבילות של “שלח מנות” ובהן פירות המזרח ויינות מארץ־ישראל. נושאי “שלח מנות” ושחקני־פורים, מחופשים כאסתר המלכה, כהמן, כוויזתא וכמרדכי הצדיק, הצהילו את הרחובות.

הפעם הזאת, בערב פורים 1939, בצאת יהודי לודז' לרחוב בדרכם להתארח בבתיהם של קרובי משפחה ושל ידידים, נתקלו בקבוצות של סטודנטים, חברי המפלגה הפולנית האנטישמית “נארודובה דמוקראציה” (אנדקים) וחברי הארגון “מלודז’ז' פולסקה” (“הנוער הפולני”). הסטודנטים השמיעו קריאות אנטי־יהודיות ונשאו כרזות של סיסמאות אנטישמיות: “הלאה היהודים”, “נשתחרר מן המאה־השחורה היהודית”. הם צעדו לאורך רחוב פיוטרקובסקה ובבואם אל כיכר ווֹלנושצ’י (החירות) סערו והתפרעו שעה ארוכה. רק לאחר מכן התפזר ההמון המשתולל בהשמיעו איומים כנגד היהודים.

לא נכון היה לומר שהיהודים שמרו על שלוות רוחם למראה פרץ זה של שנאה מטורפת, אלא שיהודי לודז' מטבעם אופטימיים היו. רבים מהם נחרדו מגילויי השנאה, אך רוב האוכלוסיה היהודית התייחס אליה ביחס של ביטול מכיוון שיהודי פולין רגילים היו בהצגות של שנאת יהודים. דאגות המחר השכיחו את מאורעות היום, וכך נמשכה “העמדת־פני־שוכחים” עד ספטמבר 1939.


 

חורף קשה ממשמש ובא

המצב המדיני הבלתי־ברור מחמת החשש להתקפה של היטלר על פולין הניע את משפחתנו להחליט על עקירה מלודז'. ארעית – כי לא עלה על דעתו של איש שאכן תפרוץ מלחמה אף שהסערה שבישרה זאת היתה רבה. הכול סמכו על ההבטחות מצד המעצמות שלא יתנו לפולין להתמוטט. משום כך מוטב לעקור למקום אחר ולהמתין עד יעבור זעם. כיוון שכבר השתוללה הסופה יש להסתופף תחת גג. בחרנו במקום שנהגנו להינפש בו בימי הקיץ. שכרנו בית ובני משפחתנו – קרוב לארבעים נפש – החליטו להמתין בו עד שתחלוף המלחמה שמן הסתם לא תימשך הרבה. השכם בבוקר, ביום שישי, 1 בספטמבר 1939, העמסנו את החפצים הנחוצים ביותר על עגלה קטנה, נפרדנו משכנינו ויצאנו מן העיר.

התנועה ברחובות לודז' באותו יום שישי, היתה בלתי־רגילה. אמנם, המלחמה עדיין לא הוכרזה רשמית, אך רבים מאוד מבני לודז' טרחו לעקור מן העיר. העגלה הקטנה שלנו התנהלה לאיטה ברחובות עד שהגענו לגשר וידזב. כאן החרידה אותנו אזעקה פתאומית נגד התקפת־אוויר, מלוּוה מטחי־יריות בלתי־פוסקים. משמר חיילים שליד הגשר עצר אותנו ולא נן לנו להמשיך בדרכנו. בלית ברירה היה עלינו להמתין עד שתחלוף התקפת־האוויר. מיד הגיעו מטוסים פולניים וממרומי האוויר הורו לתת לעגלות להמשיך בדרכן. עברנו את הגשר ונתבהר לנו שאכן מלחמה של ממש צפויה לנו. בדרכנו ראינו מחפרות מוכנות וסביבן צבא פולני רב. הדרך היתה דחוסה בתותחים ובתחמושת. יש לזכור שעדיין לא הודיעו רשמית על פרוץ המלחמה.

אחרי שעת־מסע אחת הגענו לווישניוֹבה גוּרה. תחנת־השידור הפולנית שמלפני המלחמה נהגה לשדר בדיוק בשעה 12 את חדשות־הצהריים. בקוצר־רוח הפעלנו את המקלט, והמלים הראשונות של הקריין נאמרו בקול רוטט: “הבוקר בשעה מוקדמת חצה האוייב את גבולות פולין. קלגסי הגרמנים כבר נמצאים על אדמת פולין”. שעות אחדות לאחר מכן התחילו לחלוף בשמים מטוסים ושאון־הפלדה לא פסק.

לא נזקקנו עוד להכרזת־מלחמה. כבר היינו במלחמה עצמה.

בבוקר של שבת, 2 בספטמבר, ניטשו כנראה קרבות טנקים קטנים בסביבת מעוננו הארעי. היה יום שמש. הסתיו הפולני שפע את קסמיו במלוא תפארתו. מטחי־הירי הקצרים שניסרו בחלל האוויר לא הפריעו לנו בטיולנו ביער שהתחיל להזהיב. בשמענו את היריות הרחוקות השתטחנו על פני האדמה והמתנו להרגעה.

בקיץ היה היער של ווישניוֹבה גוֹּרה מלא תמיד יהודים מלודז‘. על כל צעד ושעל נראו יהודים מתפללים בטלית ובתפילין. לנוער היו מפגשים משלו בתוך היער. בתנו הקטנה, שהיתה רגילה לבלות כאן את ימי הקיץ, לא תפשה את הנסיבות החדשות. בימי המלחמה הראשונים היא הוגיעה אותנו בשאלותיה. היא פשוט שאלה, כדרך שאך ילד יכול לשאול: “למה נותן העולם להיטלר להיות רע כל־כך?” כבר חודשים לא היה לה מנוח ממנו – האדם הרע. מוחה הילדותי הקטן לא יכול היה לתפוש למה הרשע רוצה להרע ליהודים. עכשיו נזכרה שבעת שגורשו היהודים שנה קודם לכן לזבוֹנשין, היא ראתה אותם בבואם, קרועים ובלואים ורעבים, ללודז’. פעוטתנו גם דיברה על אודות בני משפחתנו שבארץ־ישראל. ההרהורים על כך הדירו את שנתה בלילות.

“ומתי, אבא’לה, יילחמו היהודים? מתי יהיו לנו ווֹיסקוֹ (צבא) וּווּדז (מנהיג)?”, שאלה לפתע שאלה חדשה.

כל יום השבת לא חדלו אזעקות־האוויר. אף על פי כן לא תפשנו את מלוא החומרה של המצב. אדרבה, עדיין קיווינו שעד הלילה ייפסק הירי. אבל בערב דווקא גבר הירי. השמיים כוסו בנגוהות. המפקדה הראשית של צבא פולין קראה בראדיו לאוכלוסיה להקים מקלטים.

גם אנחנו התחלנו להסתגל לנסיבות החדשות. חדר אחד בקצה האפל של דירתנו הקפנו וחיזקנו בלוחות־עץ, על השמשות הדבקנו נייר והכנסנו לחדר מצרכים, תרופות ודברים חיוניים אחרים. הוא היה פינת־המחסה שלנו. לפי שעה לא נזקקנו לו.

ביום ראשון בבוקר, יום א' הראשון בחודש ספטמבר 1939, התחלנו להבין כראוי את חומרת המצב. הראדיו הודיע שהאויב חודר יותר ויותר לתוך הארץ וכבר הוא בוויילוּן, בצ’נסטוחוב ובסביבת לודז'. החלה מהומה רצינית. הבריות תפשו שהאדמה בוערת מתחת לרגליים. התחילו להגיע אלינו קרובי־משפחה ומכרים. המתח גבר. היריות פלחו בלי הרף את האוויר. אש האויב כבר היתה קרובה ביותר.

כאשר הודיע הראדיו, ארבעה ימים לאחר מכן, על גיוס כל הגברים עד גיל חמישים וכי עליהם לצאת לווארשה, קמה בהלה רבה. התחילה ריצה כללית, זקנים וצעירים כאחד.

שוב התחלנו לחשוב מה עלינו לעשות. כבר יום לפני כן נאלץ בעלי, בשל גילו, לנסוע לווארשה. אסור היה לגבר חייב־גיוס להישאר בביתו. השכנים, הקרובים והמכרים היו נכונים לרוץ עם ההמון. אך אני נזכרתי במקרה מימי ילדותי שלימד אותי שלא לאבד את עשתונותי בבהלה. זה היה בראשיתה של מלחמת־העולם הראשונה. גם אז ברחו היהודים מעיר הולדתי. גם אז היה יום שבת. אבי כבר סיים את כל הכנותיו לנטישת הדירה ורק צריך היה להוציא את הכסף שהוסתר בתוך עששית־הנפט שהשתלשלה מן התקרה. בשל יום השבת ציווה אבי עלי, הילדה הקטנה, שאוציא את הכסף. אז אמרה אמי שלא תלך. לא נראה לה, טענה, שהמקום האחר בטוח יותר. בשלוותה הטבעית התחילה לשכנע את כלנו בנכונות דעתה ולאט־לאט נתקבלו דבריה. לאחר מכן אכן התברר שבזכותה ניצלו חיי כולנו.

גם הפעם חוויתי מחדש מקרה זה ונותרתי במקומי. הסתכלתי בבריות המתרוצצים בבהלה. תקפתני אימה בראותי למה המהומה עלולה לגרום.

ראיתי לנגד עיני את דרך המלך שעליה השתרכו, כבר ביום הרביעי למלחמה, אלפי בני־אדם רצוצים ומיואשים. ראיתי שיירות ארוכות של קרונות ועליהם ילדים, נשים הרות וזקנים. ראיתי יהודים ולא־יהודים שכבר עכשיו נשתרכו רצוצים עם עז או כבשה יחידה. הצער השפוך על פניהם דיכא את רוחי. ניגשתי אל אשה פולנייה, שרכבה על פרה, ושאלתיה לאן פניה מועדות. היא לא ענתה לי מיד ואחר־כך נהמה: “א בּוֹ טוֹ יא ויים (האם אני יודעת)?”

מענה זה של הפולנייה הזקנה לימדני לקח. איש לא ידע לאן פניו מועדות. הנהירה היתה בעיקר לווארשה, ומשם – אל הגבולות המזרחיים של פולין. אחר כך לרוסיה, אל הסובייטים, במקום שחלק גדול מן היהודים חי בתלאות קשות במשך השנים המרות, אולם גם שם נספו יהודים רבים.

לא יכולנו להחליט בנפשנו לאן לפנות. המקרה שקרה לאבי ולאמי בימי מלחמת־העולם הראשונה – וסיפרתי על אודותיו לקרובים שלי – השפיע עליהם וגמרנו אומר להמתין עוד כמה ימים בווישניובה גורה.

וכך המתנו מאז אותו יום ראשון איש־איש מאתנו הצטייד בילקוט־גב ובתוכו צררנו את הדברים הדרושים ביותר, מעט מצרכי מזון, תרופות וכיוצא באלה. נעלנו את דלתות דירת־המלחמה שלנו ושמנו פעמינו בחזרה לביתנו שבעיר.

גם הפעם היה יום נפלא. כבר היו דמדומי־שקיעה. האוויר היה מבושם בניחוח של שחת קצורה. הלכנו בלי להוציא הגה מן הפה. חששנו שניתקל בדרך במשמרות גרמניים. לאחר שעברנו שני קילומטרים בערך ירדנו לנוח בשוחה. מחצית מקבוצתנו היו ילדים. בדרך התנהגו הילדים בשקט ובעליזות כמנהגם של ילדים חסרי־דאגה בימים כתיקנם. בעיניהם מצא דווקא חן הטיול ביום סתיו נאה כזה. בכלל נהגנו לאחר מכן, בשנות המלחמה, לסמוך על תחושתם של הילדים והאמנו בה. כשם שהציפורים חשות את בוא החורף או הקיץ, כך האמנו, כן הילדים חשים מראש את הצפוי להם. לפי התנהגותם יכולנו להניח שאין סיבה לחשוש וכי נעבור את דרכנו בלא מכשולים.

לאחר שעברנו מחצית הדרך נתקלנו, שלמחתנו הרבה, בפאטרול פולני. החיילים אותתו לנו מרחוק שנעצור. הם התקרבו אלינו, סקרו אותנו בעין בוחנת ומכל קבוצתנו דרשו אך ממני ומשתי ילדותי להראות להם את תעודותינו. לאחר שעיינו במסמכים, החזירו אותם לנו. אף על פי כן הדאיגה אותי מאוד הבדיקה המיוחדת בתעודות שלי ושל ילדוֹתי. ניגשתי אחר־כך אל החיילים ושאלתי אותם מדוע בדקו רק את התעודות שלי ושל ילדותי. הם ענו: “גברתי, את וילדותיך נראות כגרמניות. עצתנו לכן שתמיד יהיו בידיכן תעודותיכן. כאן, בעיר הולדתך, עדיין אין סכנה בכך, אולם במקום אחר לא יאמינו לכן”.

הם הסתלקו, אבל אנחנו כבר פסענו עצובים. הנה עוד מעט־קט נהיה בווידזב. לודז' עטופה אפילה. אנו נתקלים במשמרות של “ההגנה האנטי־אווירית”. הם שמחים לקראתנו ורואים בחזרתנו סימן טוב. מאז יום שישי ראו אך בני־אדם נמלטים ואנו החוזרים הראשונים. ידידותם של אנשי המשמרות עוררה בנו הרגשת בטחון חדשה.

הגענו אל השוק של שייבלר. אנו הולכים ברחוב קילינסקי וברחוב שנקביץ. הנה כאן, בקצה הרחוב, הבית שבו נשהה. מרחוק אנו רואים את הבית החשוך ככל הבתים האחרים. אנו יודעים שכל החלונות מואפלים בנייר שחור ומתנחמים שבוודאי נפגוש מישהו בבית. אנו חומקים לתוך השער, עולים במדרגות ולהפתעתנו קולטים מעבר לדלת רחש של בני־אדם הנעים מהר־מהר. הקשנו על הדלת, אך אלה שבפנים חששו, כנראה, לפתוח את הדלת. כאשר היא נפתחה בסוף וניתן לנו להיכנס פנימה פגשנו בדירתנו פליטים מקאליש, מוויילון, מזדונסקה־ווֹלה, משראדז – בני־אדם זרים שעקרו מבתיהם. הם הגיעו ללודז' עייפים והחליטו להישאר לפי שעה במקום. בכל שמונת החדרים הוצבו מיטות, ואף על פי כן עדיין היו בני־אדם יותר ממשכבים. רבים מהם ישנו על הרצפה. היהודים אינם מרוצים מבואנו.

זאת היתה החוויה הכאובה הראשונה שלנו. שבנו אל בית הורינו, אך כבר לא נותר מקום לנו בבית שלנו, שזרים עושים בו כבשלהם. בכל זאת ניאותו הדיירים הארעיים שבדירה המרווחת לפנות קצת מקום לנו כדי שנוכל גם אנחנו להישאר בדירת הורינו. הם אפילו סחבו קצת מצעים מדירות ריקות שבשכנות. וכך יכולנו גם אנחנו, עייפים וסחוטים, לשכב לישון.

לודז' פונתה ממרבית תושביה,. ברחוב נראו בני־אדם יחידים בלבד. תחנת הראדיו של וארשה עוד הוסיפה לשדר בסדירות חדשות וציוותה על תושבי לודז' לפתוח את החנויות ולא “להפריע” לתחבורה הרגילה. ניתן היה לקנות מצרכי־אוכל. גם אנו ירדנו לרחוב כדי לקנות את הנחוץ ביותר. רצינו לגשת מרחוב נארוּטוֹביץ' לרחוב פילסודסקי שבו היה השוק היהודי, ואף שהמרחק היה קטן נחרדנו ממטחי־ירי פתאומיים ועזים ונאלצנו – לאחר כל כמה צעדים – לחפש מחסה בתוך שער של בית. בהגיענו אל השוק שברחוב פילסודסקי נודע לנו על הרוגים עקב היריות וכי הצבא הגרמני כבר הגיע עד מעבר לבית־הנתיבות הקאלישי.

הצבא הפולני פתח בנסיגה לעבר וארשה. דומה שהפולנים החליטו על התנגדות נחרצת בווארשה. ביום חמישי, 7 בספטמבר, היה הירי ללא־נשוא. הופגזו מסילות־הברזל. לפתע נשמעה התפוצצות עזה ולאחריה השתרר שקט. הצבא הפולני חדל להשיב על אש האויב. שיערנו אז שכבר אנו בידי הגרמנים. שמנו לב שגם הראדיו נשתתק בבת־אחת.

היה ברור, שצרות אורבות לנו מצד החיילים הגרמניים. מה לעשות? אתנו כמה גברים, שבוודאי יילקחו מיד, יגויסו או ייגררו לאי־שם.

ראשית החלטנו שכל הגברים יתחבאו באחד הקיטונים ואת דלתו נסתיר בארונות. בדרך זאת החבאנו את הגברים ואנו, הנשים, ניצבנו לשמור על שתי דלתות־הכניסה. נדברנו עם הגברים שאם נשמע צעדים זרים מתקרבים, נאותת אליהם אות־אזעקה.

הלילה חלף בשקט. זה היה לילה של שקט מוזר, כמו שקט שלפני סערה. הסערה פרצה באחד בספטמבר 1939, השתוללה שנים והכריתה שליש מעמנו.


 

בשלטונו של האויב

באימה רבה הצצתי בבוקר של יום שישי, 8 בספטמבר, בעד החלון החוצה. הרחובות היו שוממים ועל כל הבתים הונפו דגלים לבנים, לאמור: נכנענו לפני האויב שפלש לתוך הארץ. כאשר הסתכלתי שוב, כעבור שעות אחדות, החוצה, ראיתי את הרחובות הומים מגרמנים. המיליציה העממית הורתה לשוערי הבתים לקשט מיד את הבתים בדגלים כיוון שבשעה 12 יצעד הצבא הגרמני לתוך העיר.

מראה עגום היה לודז' באותו יום שישי. בלטה בגידת נכבדי הגרמנים שבעיר. ברחובות הראשיים טיילו בחגיגיות השיבלרים, הגייארים, הגרוימנים, הבוהלים וכל הגרמנים האחרים, אזרחי לודז'. בשתים־עשרה בצהריים הסתדרה תהלוכה של תלמידי הגימנסיה הגרמנית (קודם המלחמה למדו בה גם ילדים יהודים). עכשיו צעדו הילדים הגרמניים לאורך רחוב פייטרקוב ובידי כל אחד מהם דגלון אדום עם צלב־הקרס. היה ברור שכבר מזמן התכוננו הגרמנים המקומיים לשמחה זאת. מיד הורגש גם יחס השנאה שלהם אל היהודי. כבר מזמן ניטע במוחותיהם של ילדים גרמניים אלה הרעיון שהזכות לחיים ולשלטון היא בידי “עם אחד, ארץ אחת, מנהיג אחד” בלבד.

מול ביתנו היה מבנה תעשייתי גדול. יהודים שונים ניהלו במבנה זה את בתי־החרושת הקטנים שלהם. בעל הבניין היה גרמני שמאז ומעולם היו לו יחסים טובים עם דייריו היהודים. גם התעשיינים היהודים חיו בשלום עם הגרמני. מלבד המבנה היתה לו גם משזרה ותמיד סחר עם יהודים שעסקו בענף הטקסטיל. בשבתות נהג להתארח אצל ידידיו היהודים, לטעום מן החמין ולהאזין לזמירות היהודיות. גרמני זה דיבר יידיש רהוטה ותיבל את שיחותיו בפסוקים מן התנ"ך. בעינינו היה אדם חביב ומעורר אמון. היו לו אשה ושני ילדים ותכופות הזמין את ידידיו היהודים אל ביתו אף שבגלל אשתו נמנעו מלהיענות לו ככל שהדבר היה בידם.

ברדתי באותו יום שישי לרחוב ראיתי גם את ילדי הגרמני שלנו צועדים ודגלוני צלב־הקרס בידיהם. ניגשתי אליהם ושאלתי אותם היכן קנו את הדגלונים. בתמימות של ילדים ענו לי שאבא שלהם כבר מזמן הביא להם אותם.

המענה התמים של הילדים פגע בי מאוד. הפקתי ממנו לקח־מה. הסתבר לי שאך מעט נוכל לבטוח בידידינו הגרמנים. אדרבה, בשל מאתיים אלף הגרמנים הללו עלולה לודז' להוות סכנה רבה לתושבים היהודים. לכן החלטנו לנטוש, מהר ככל האפשר, את לודז' ולפנות לעבר הגבולות המזרחיים של המדינה.

אלא שהדרך היתה חסומה. וארשה עדיין נלחמה. בראדיו כבר נשמעו קריאותיו האחרונות של סטאז’ינסקי, ראש העיר וארשה. הוא היה פאטריוט־של־אמת. פולין היתה יקרה לו וכל אזרח שעל אדמת פולין היה חשוב בעיניו. מסתבר שכבר תפש כי גורלה של וארשה נחרץ וכי היא תיפול כפי שנפלו לאחר מכן קופנהאגן, פאריס, קייב. אלא שהוא האמין כי פולין עצמאית תקום מחדש. לפי שעה קרא בראדיו בקולו הצרוד: “אזרחי פולין, אזרחי וארשה, החזיקו מעמד! האויב גזל מאתנו את המים, את המאור, אבל את נפשותינו, את עמנו הגאה, הוא לא יכניע. תחי פולין!”

בלודז' כבר ידעו שווארשה נלחמת לשווא. וארשה תעצור קצת את הגרמנים. אבל אנחנו בלודז' כבר ראינו את עצמתו של הצבא הגרמני, את המשמעת הבלתי־רגילה שלו. ראינו את חימוש־הלחימה של החייל הגרמני, ראינו שתותחיהם אינם עשויים חמאה, כפי שהתבדחה קודם עיתונות־העולם.

המלים “גרמני”, “גרמניה” הטילו פחד. תפשנו שימים קשים ממשמשים ובאים. בערב יום הכיפורים הודבקו מודעות חתומות בידי המנהיגות היהודית, שבתי הכנסת יהיו סגורים ושעל היהודים לפתוח את עסקיהם. כל מי שיעבור על הגזירה יתחייב בעונש־מוות. גרזן הרוצחים כבר הונף על ראשינו.

לעת־עתה נערכו התפילות בדירות הפרטיות. אולם החנויות היו פתוחות ביום הכיפורים. היתה ציפייה מתוחה – מה ילד יום? ועדיין קיווינו שמעצמות־העולם יפעלו למעננו.

הדרך לווארשה עדיין היתה חסומה. בסניפי הצלב האדום שבלודז' נתקבלו ללא־הרף רשימות של שמות אזרחים וכן של אנשי־צבא שנספו בווארשה. רבים נספו במקרה. קרה שמישהו יצא לרגע כדי לקחת מים וכדור תועה פגע בו. הטייס הגרמני לא היה בררן. אם השגיח מלמעלה במישהו שנע למטה הטריח את עצמו לרדת ולירות ללא הבחנה בין אזרח, חייל, אשה וילד. אלפי בני־אדם נפלו חללים ב“מקרים” כאלה.

פרק מיוחד הם החללים החפים מפשע, שמותיהם קשורים בהרג של “דרך בז’ז’ין” שנודע לשמצה במהומה ההיא.

בז’ז’ין היא עיר סמוכה ללודז'. קודם המלחמה חיו בה קרוב לרבבת־יהודים, רובם חייטי קונפקציה שתפרו מכנסיים זולים מבד. חייטי־בז’ז’ין זכו בעבר לימים טובים. אלה היו הימים שלפני מלחמת־העולם הראשונה, כאשר שימשה רוסיה הרחבה שוק פתוח למוצריהם. אז התעשרו חייטים. לאחר מלחמת־העולם הראשונה התרוששה העיר ובעלי־המלאכה היהודים נאבקו קשה על פרנסתם. הצרכן החשוב ביותר של בגדי הקונפקציה הבז’ז’יניים בפולין עצמה היה האיכר הפולני. אולם הארגונים הלאומניים הפולניים התחילו לארגן את האיכרים ולהסיתם שלא לקנות אצל היהודים. פולנים התחילו להגיע אל השווקים ולהעמיד בהם דוכנים שלהם עם מבחר של סחורות “פולניות טהורות”. בז’ז’ין, השוכנת על דרך לודז’־וארשה, שימשה אז מסילה יחידה שרבבות אנשים ניסו בימי־המלחמה הראשונים להימלט דרכה לווארשה וממנה אל גבולות המזרח. הגרמנים הפגיזו והפציצו ללא־הרף את הדרך. מראות טראגיים נראו כאן. כדורי הגרמנים לא הבחינו ופגעו באימהות על ילדיהן, בצעירים ובזקנים, בחיילים ובאזרחים. הדרך הוצפה בדם אדם. החללים התגוללו על כל צעד ושעל.


 

המוות התהלך בקירבנו

בלודז' פנינו מתחנה אחת של הצלב האדום אל התחנה השנייה כדי לעיין ברשימות ההרוגים והנופלים. ברשימות מצאנו, לאסוננו, שמות של מכרים רבים.

בימי חג הסוכות נפלה וארשה. בליל שמחת־תורה חזרו מווארשה ראשוני הפליטים שנמלטו מלודז'. הם חזרו רזים, מורעבים ומדוכאים מאוד. הם סיפרו: שלושת השבועות בווארשה הנצורה היו קשים. תחנת־החשמל ואספקת המים נהרסו מיד בידי הגרמנים. אפשר היה להשיג קצת מים בהליכה עם דליים, תחת ברד של כדורים, אל נהר הוויסלה. גם בעת שאיבת המים נפלו חללים.

החוזרים היו מדוכדכים ורצוצים. רבים מהם נחטפו בדרכם בידי הגרמנים לעבודות שונות ועל גופם נחת פרגולם. הגרמנים שיחקו ביהודים משחקי־שעשוע שונים: הם תפסו שני יהודים מזוקנים, הכניסו אותם לתוך רפת וציוו עליהם לתלוש איש את זקן רעהו. בעת מעשה הואר ה“מחזה” בזרקורים ו“הונצח” בתצלומים. הגרמנים השתעשעו וצחקו צחוק פרוע. פניהם של יהודים אומללים אלה צבו ושתתו דם מחמת המכות שהוכו. כעבור ימים אחדים הופיעו תצלומי ה“שעשוע” הטראגי ב"שטירמר: ומתחת להם הכתובת: “איך היהודים שונאים זה את זה”.

חלפו שבועות אחדים ולודז' שולבה ב“רייך השלישי”. זאת היתה בשורה לגזירות חדשות. ואכן למחרת היום נודעה הפקודה הראשונה, שאסור ליהודים להיראות ברחוב פייטרקוב (הרחוב הראשי). יהודים רבים גרו באותו רחוב, אך נאלצו לעקור מיד ממעונותיהם. הם ניסו להחביא את מעט המיטלטלין והרכוש שלהם בשוחות חפורות במרתפים או מאחורי קירות שנבנו בעליות הגג. לעיתים תכופות הלשינו שכנים־פולנים לפני הגרמנים שהיהודים מסתירים את אוצרותיהם.

ימים אחדים לאחר כיבוש לודז' זימן ההאופטמאן הגרמני יהודים נודעים, תושבים נשואי־פנים של העיר, לישיבה בבית הקהילה היהודית.

יהודי לודז' חששו מראש מישיבה זו. היא נועדה ליום שישי בשעה אחת־עשרה לפני הצהריים. חמישה־עשר יהודים זומנו לישיבה וכל החמישה־עשר באו אליה. לא נודע מה נדון בה. ארבעה־עשר מן המוזמנים לא חזרו אל בתיהם. אחד מהם בלבד הצליח להימלט משם. האחרים נאסרו והועברו למחנה ארעי בפרבר ראדוגושץ'. הגרמנים החזיקו במחנה זה את עצוריהם עד ששילחו אותם למחנה מרוחק יותר. בין העצורים היו גם פולנים, ובתוכם אף כמרים.

כעבור ימים אחדים נאמר לנו שהיהודים שנעצרו שולחו מן המחנה, אבל איש לא ידע לאן. קרוביהם של 14 היהודים חיפשו הרבה במקומות שונים ולא גילו דבר. הם השתמשו במתווכים שונים וכתבו מכתבים אל הגאולייטר (הממונה על הגליל) פון־גרייזר, ובהתאם למקובל אצל הגרמנים נענו בכתב שפניותיהם נתקבלו ונשלחו אל המשרדים “הנאותים”. חיפשנו דרכים לברר משהו על גורלם של האומללים. בין היתר נודע על עורך־דין אחד בווארשה שהיו לו מהלכים במשרדים הגרמניים. לפני המלחמה עסק עורך־דין פולני זה בשיחרור אסירים מבית־הכלא הפולני. סופר ש“גיבורי” משפט פשיטיק המפורסם היו לקוחותיו. היו שאף התלחשו כי הוא איש־הגסטאפו, אולם תמורת בצע כסף כאילו בירר את מצבם של יהודים אחדים.


 

יהודים חוששים להישאר בלודז'

לאחר שילוח קבוצת היהודים הנכבדים פרצה בלודז' בהלה של יציאה מן העיר. היתה סברה שבווארשה המצב לפי שעה נוח יותר. ההנחה היתה שבערים שלא נכללו ברייך השלישי תהיינה הגזירות פחות חמורות. יהודים אמידים התחילו להעביר חפצי־ערך לווארשה. המעבירים היו פולנים או גרמנים מקומיים (פולקס־דויטשה) שקיבלו כסף רב בעד העברת קצת מצעים, תכשיטים או בגדים. את העסקים המוצלחים ביותר בעניין זה עשו הפולקס־דויטשה. הם באו אל בתי היהודים העשירים והציעו את עזרתם, כמובן תמורת שכר מסויים. היהודים הטובעים נאחזו בקש. תמורת ה“טובה” הזאת היו הפולקס־דויטשה לוקחים לעצמם את הדברים המשובחים ורבי־הערך ביותר, אלא שהיהודים היו מרוצים שבכל זאת נותר דבר־מה בידיהם.

בינתיים נחסם רחוב פייטרקוב והתחיל פינוי היהודים שגרו בו. הקהילה היהודית נצטוותה “לשכן” את היהודים בדירות אחרות. ודרך אגב, הקהילה כבר ידעה אז על התכנית להקמת גיטו ליהודי לודז' והיא שיכנה את היהודים המגורשים בתוך האיזור המתוכנן לגיטו – בבאלוט, השכונה הענייה ביותר בלודז'. מקצת מן היהודים, שלא נכנעו בתחילה לגזירה הוסיפו לגור בדירותיהם, הצטערו על כך לאחר מכן כיוון שהנאצים גירשו אותם מדירותיהם, אך אז כבר היה קשה מאוד להשיג מקום־מגורים בגיטו.

בנובמבר 1939 נצטוו היהודים שבכל אזור העיר לעקור מבתיהם לבאלוט, כלומר לגיטו. ההעברה לאיזור הגיטו נקבעה ליום שבת.

זה היה יום שבת חורפי קר. ההעברה התחילה בבוקר. העגלות הקטנות הראשונות, עמוסות מיטלטלין של יהודים, נראו פונות אל עבר באלוט. כעבור שעות אחדות, כאשר גברה התנועה, נראו בני־אדם קודרים סוחבים שולחנות הפוכים ובתוכם כרים וכסתות. בין כלי המטה נראו תכופות אם זקנה או ילד קטן. בדרך לבאלוט קפאו ילדים רבים בשבת עצובה זאת כיוון שהמשפחות המגורשות נאלצו להמתין שעות ארוכות עד שנקבעה להן דירה. העברת היהודים לתוך הגיטו נמשכה שעות רבות. קשה לתאר את המהומה. באלוט, שנקבעה כמקום הגיטו, נדחסה לאט־לאט ביהודים. וכך הוקמה המפלצת הנוראה – גיטו לודז'.

עוד לפני הקמת הגיטו התכוננה קבוצה גדולה של יהודים מלודז' לברוח לרוסיה, אלא שרבים מאלה שיצאו לדרך הבלתי־ידועה נאלצו לחזור על עקבותיהם בשל משפחותיהם. מקצתם השתהו בווארשה ומעטים עקרו לפייטרקוב טריבונאלסקי. קבוצה קטנה אחרת של יהודים שעקרו לעיירה קטנה, סמוכה לודז‘, שבה טרם נחסם הגיטו כליל, חזרו גם הם לאחר מכן ללודז’.

מיהודי לודז‘, שעלה בידם לחצות את גבול רוסיה, חזרו מעטים אחרי המלחמה. כמה מאות יהודים נותרו בחיים גם בגיטו לודז’. כמה יהודים מלודז' ניצלו מגיטו וארשה – זאת לא אדע. דומה שמעטים מאוד.


החורף הראשון

נחלצנו מן המיצר של לודז', וּוארשה היתה לביתנו החדש. השתקענו בדירה של משפחת סגל ברחוב שוויינטויירסקה. אבי משפחת סגל היה במקצועו כורך־ספרים. שני הבנים הסתלקו קודם לכן לרוסיה והבת היחידה, היפה, שלהם נישאה לאיש. כך היו לזוג סגל שני חדרים גדולים ופנויים שאנו שכרנו אותם. בישלנו במטבח המשותף, כלומר יחד עם בעלת־הבית. הסגלים היו בני־אדם הגונים מאוד וניהלו אורח־חיים יהודי־מסורתי. התיידדנו עם המשפחה. החורף של שנת 1940־1939 היה קשה ביותר. היו ימים שהכפור הגיע ל־40 מעלות מתחת לאפס. בעלי־הבית שלנו היו עניים וידם לא השיגה לקנות פחם להסקת הדירה. בידינו עדיין היה קצת כסף ויכולנו להושיט להם עזרה. עשינו זאת בהסקת הדירה כולה.

כמו יהודים אחרים שנמלטו לווארשה, הבאנו גם אנו אתנו קצת כסף ותכשיטים. חלק מן התושבים החדשים שבעיר יצאו לרחובות וחיפשו מקורות־פרנסה. היהודים התחילו להסתגל לאט־לאט אל הגלות החדשה. מקצתם טענו שבכל זאת נוח יותר שלעבודה יוביל אותך שוטר פולני, שלפעמים גם ישמיע באוזניך מלת־תנחומים, מאשר גרמני שחצן או פולקס־דויטשה “טרי”.

תושבי וארשה הוותיקים עשו עסקים טובים עם הפולנים. פולנים מסביבת וארשה היו באים וסוחרים עם יהודים. אולם מרובים היו הפולנים המושחתים מן ההגונים.

מן השעה שבה התחילו הגרמנים לשדוד את בתי־העסק היהודיים התחילו בעלי בתי־החרושת והסוחרים “לשדוד את עצמם”. השלטון הגרמני דרש מכל התעשיינים והסוחרים רשימות מדוייקות של סחורותיהם ובעת ובעונה אחת ניתנה לחייל הגרמני יד חופשית לבזוז את בתי־העסק של היהודים. כאשר נפוצה עד מהרה הידיעה על בזיזת בתי־העסק של היהודים החלו היהודים לרוקן אותם בחשאי ולהחביא את הסחורות.

כאמור, היה החורף 1940 חמור ביותר – חמור בכל פרט ופרט. הכפור חתך כסכין, היה מחסור במצרכים וגבר הפחד מפני הגרמני. חסרו חומרי־הסקה והתחילה הברחה של פחם. בעד קילו של פחם שילמנו פי עשרה מן המחיר שמלפני המלחמה. לפי שעה עדיין ניתן היה להשיג הכול – תמורת כסף רב. שוב התגברה בקרב היהודים הנטייה לברוח לרוסיה. אלא שהיתה רתיעה מכך בשל השמועה שרבים חזרו על עקבותיהם משום שלא יכלו לחצות את נהר הבוג. הוא היה שמור היטב וארבה סכנה של נפילה לתוך מימיו. רבים נספו.

יהודים בווארשה התרשמו אז מן הברכה שבירך סטאלין את היטלר לרגל יום הולדתו. יהודים לא יכלו להבין מה מקשר בין שתי שיטות מדיניות סותרות אלה. לפי שעה נבוכו ונרתעו מן היציאה בדרך הסכנות לרוסיה. מלבד זאת נודע שאין הרוסים מתירים עוד את הכניסה לתוך ארצם כפי שנהגו בימים הראשונים לאחר ששניהם, היטלר וסטאלין, חילקו ביניהם את פולין.

והנה הגיע דצמבר 1939. הקרה גברה וירד שלג דק. בלילות צומצמה תאורת הרחובות בווארשה. השתרר פחד לצאת בלילה לרחוב.

הכל נזהרו שלא לנסוע בחשמליות או באוטובוסים מרחוב לנאלבקי לרחוב מארשאלקובסקה. לא היה אפשר לדעת אם ניתן לעבור כברת־דרך זו בלי מכשול מצד הגרמנים. כמו־כן היה חשש רב להידבקות בכינת־הטיפוס. באותה העת היו חשמליות וארשה מזוהמות מאוד ושורצות כינים. המושבים המרופדים בבד אדום היו קיני־טיפוס.

פעם אחת, בנסיעה בחשמלית מנאלבקי ל“כיכר שלושת הצלבים”, ראיתי שני פולנים צעירים פולים כינים מספסל־חשמלית אדום־ריפוד. שאלתי אותם אם אינם חוששים להידבק בטיפוס. הם ענו שהימרו מי מהם ימצא יותר כינים. הזוכה יקבל בקבוק “וודקה”, ויי"ש, כידוע, מחטא את כל המחלות.

לאחר שעברנו כברת־דרך היו בידי אחד המתחרים בתחרות־הכינים 12 כנים ובידי האחר – 10 בלבד. האופטימיסט ניצח. “תן וודקה, אחא!” – צהל המנצח.

עם 14 היהודים שנתפסו בידי הגרמנים מיד לאחר כיבוש לודז' נמנה גם אבי בעלי, ר' אברהם אייזנר. הוא היה אחד היהודים העשירים בלודז' ולכן גם היה מראשוני הנפגעים. מיד לאחר מצעד־הכניסה של הגרמנים כיתרה הגסטאפו את ביתו וחיפשה בו כסף, זהב. עלה אז בידנו להסתירו. היתה כניסה שלישית, מוסתרת תמיד, לדירה. אנשי הגסטאפו ישבו בבית ימים אחדים וסירבו לצאת ממנו עד שיראו את חמי. נוכחנו לדעת שאין מוצא אחר – בין כך ובין כך הם ימצאו אותו כי הסתתר בדירה של שכן באותו בית. מסרנו לו שיחזור הביתה. בראותם אותו נהגו בו אנשי הגסטאפו בהגינות ורק שאלוהו היכן החביא את הזהב ואת הכסף שלו. על כך השיב שהכול מופקד בבנק. כאשר פתחו אחר־כך בצעקות הצביע על ראש־השיבה שלו ואמר: ראו את ראש השיבה שלי, מימי לא שיקרתי וגם עכשיו, על דברת־הכבוד שלי, אני אומר: אין לי כלום בבית. הכול בבנקים. כעבור דקות מספר הסתלקו מן הבית.

אולם לאחר ימים אחדים נמנה ר' אברהם אייזנר עם היהודים שהוזמנו אל הקהילה. לא הוספנו לראותו עוד.

עכשיו, בהיותנו בווארשה, חיפשנו שוב דרכים לבירור מצבם של 14 היהודים האומללים. היכן הם? האם עודם בחיים? לאן טולטלו? נמסר לנו על עורך־דין הפועל משהו למען העצורים. קיבלנו את מענו ועמדתי לפנות אליו.

זמן מה שקלנו אם להתקשר עם עורך־הדין המומלץ. לבסוף, בלית־ברירה, החלטנו לפנות אליו.

כך הגעתי בחשמלית המכונמת לבית שברחוב פיוס 19, שעורך־הדין גר בו. לבי פעם בי בחוזקה בהיכנסי אליו. כאמור, היו אלה זמנים שיהודים פחדו מפני הכול. בבואי אל עורך־הדין פגשתי באולם הכניסה אנשים אחדים לבושים בהידור ובידיהם תיקי־עור גדולים.

אחד מהם ניגש אלי ושאלני מה מבוקשי. עניתי שברצוני לשוחח עם עורך־הדין. בלא שהיות ארוכות הוכנסתי אל לשכתו המפוארת ברהיטי־בידרמאיר, בשטיחים פרסיים ובתמונות נהדרות. ליד המכתבה ישב אדם גדל־גוף ורחב גרם וחיוך עצור על פניו. הוא בירכני באדיבות, שאל על פרטי ענייני ואחר־כך מסר לי שבעיר הגבול פילה מצוי מחנה־שבויים ובתוכו אסורים לא־יהודים וגם יהודים מלודז'. הוא הוסיף שבעוד ימים אחדים יסע לשם. הוא אמר לי לבוא אליו כעבור שבוע; אז יהיה בידו לומר לי דברים מפורטים יותר. עם זאת הסב את תשומת לבי שראשית כל עלי לשלם סכום כסף.

כעבור שבוע חזרתי אליו. הפעם נתקבלתי בפחות אדיבות. עורך־הדין אמר לי שלא מצא את “האישיות המתאימה” אולם הוא יסע שוב לשם וישהה שם עד שיקבל תשובה ברורה. ושוב ביקש כסף.

כבר היה סוף דצמבר וחגאות הנוצרים מישמשו ובאו. ימים אחדים אחרי ראש השנה החדשה נסעתי שוב אל עורך־הדין. הפעם פתח לי הוא עצמו את הדלת והתחיל למלמל דברי־שטות ולהצטדק. מחר אסע לשם, אמר, וכבר הזמנתי אצל אישיות “מתאימה” את החתימות של כל לקוחותי. בואי, אמר לי, בעוד ימים אחדים.

לפי מראה פניו ראיתי שלא מפילה הוא בא אלא מזאקופאנה, שבה שהה בימי החגא. פרצוף המופקר שלו ועיניו שטופות־התאווה עוררו בי בחילה. רציתי למהר ולהימלט. הוא ליווני עד הדלת ושוב ביקש כסף. הפעם אמרתי לו שאין אתי כסף אולם כאשר אחזור אליו בעוד ימים אחדים לשם קבלת תשובה אתן לו כסף. כך נמלטתי, מרוגזת מאד, מן החדר מעורר החשדות. ברדתי במדרגות התאוששתי ולא הלכתי אלא רצתי. כך רצתי עד נאלבקי.

בבית ציפו לי הכול בקוצר־רוח אולם לא עמד בי כוחי לספר להם את האמת שאין עורך־הדין אלא נוכל וכי שוב אבדו תקוותינו להיוודע דבר־מה. לשם הרגעה נכנסתי לבית־קפה בתקווה שאפגוש שם מכרים ואיוועץ בהם מה לעשות להבא.

באותה העת כבר היה מראה מיוחד לבתי־הקפה שבווארשה. בתי־קפה וקאבארטים נתרבו כפטריות אחר גשם. חלק מן הציבור היהודי כאילו רצה לשכוח את המציאות והתכנס בבתי־קפה אלה. בפינת חנות שרוקנה הושבו כמה נגנים, זמרת מעורטלת, והכול שימחו את עצמם. האוויר היה מחניק ובחללו ערפל של עשן סיגריות. ניתן היה לפגוש שם מדי פעם בפעם בני־אדם שעתה זה הגיעו מן ה“רייך”. בתי־הקפה נהפכו לבורסות העיקריות שבהן התנהל המסחר בשארית הרכוש שנותרה בידי היהודים.

כאן סופר לי שהגביר הלודז’אי הנודע וישליצקי מכר יהלום שבתמורתו יוכל זמן רב לקנות לעצמו לחם. כן סוּפר שלגביר הלודז’אי גוטר אין בווארשה כלום למכירה והוא חי בעוני רב. אכן, אלה היו המיליונרים היהודים שסברו כי בני־בניהם יחיו לבטח, והנה בא הגרמני והוליכם אל קצם הממשי יחד עם נכסיהם הרבים. כבר בימים הראשונים העלה באש את בתי־החרושת הגדולים שלהם, החרים את בתיהם וגירש את הגבירים מתוכם. סיכומים של חיים שלימים הונחו על כף היד.

כמו כן נקשרו בבית הקפה עטוף העשן שידוכים. בני־אדם נחפזו להינשא, והנישואין נהפכו לתופעה המונית. לעתים תכופות נתקלתי בבתי הקפה בבעיות מציקות. התנהלו אז שיחות בדרכים שונות, אולם כולן סביב שאלות איך לקיים את מעט החיים היהודיים הדלים. לא נוח היה לי להקשיב לשיחות ונהגתי להתרחק מהן.

לא הרחק משולחני שבבית־הקפה הסבו נערה ובחור. היא היתה כבת 25, שחרחורת וחיננית, בעלת עיניים שחורות נוצצות ויפות. הבחור נראה מבוגר ממנה במקצת. שמעתי שהציע לה להעמיד חופה והיא ניאותה לכך. רגשות הבחור גאו והוא קרא בקול רם, בהסיחו את דעתו מן המקום שהוא מצוי בתוכו: “הנה, אהובתי! חמש שנים ציפיתי ל’כן' שלך. תודתי לך, יקירתי, על הסכמתך”. ושניהם התחבקו ופרצו בבכי.

בראותי מראה זה פרצתי גם אני בבכי. שאלתי מי הם בני־הזוג. סופר לי כי מוצא שניהם מעיירה קטנה לא הרחק מסקרנייביץ. היא בת עשירים והוא עבד כפועל אצל אביה. הוא התאהב בה ועת ארוכה חלם על נישואין שבימים כתיקנם לא היה יכול להגיע אליהם. עתה, בימים הטרופים, התגשם חלומו.

לבית־הקפה באו מכרים וסיפרתי להם על אודות פגישתי עם עורך־הדין. מסרתי להם פרטים על העניין. בתוך דברי פלטתי שאין לי אומץ ללכת הביתה ולספר על מעשה־הנכלים שחשפתי. אך מה יכלו אלה להועיל לי בעת צרה זאת?

בתוך כך נודע לי שעורך־הדין הווארשאי הנודע הופמוקל־אוסטרובסקי עוסק בעניינים דומים. הוא התגורר ברחוב נובישוויאט, ליד הגאלריה לוקסנבורג. בעת ההיא כבר היתה סכנה לאדם בעל חזות יהודית לנוע ברחובות אלה. בשל המראה הלא־שמי ביותר שלי העזתי פעמים אחדות לסובב באזורים ההם לשם סידור עניינים לא “כשרים”.

ברחובות ההם עדיין התנהלו חיי המותרות. בתי־הקפה היו מוארים מאוד ובכל מקום הסבו גרמנים.

היה חורף 1940. המלחמה בפולין נסתיימה. הגרמנים השליטו סדר. צחוקם המחוצף והתנהגותם השחצנית פילחו את הלב. אולם לא הכול חשו כך. היו נשים פולניות אלגאנטיות רבות שטיילו כאן שלובות־זרוע עם גרמנים. למעשה, עם נצחון הגרמנים השיגה ה“נארודובה דמוקראציה” (מפלגת האנדקים) את מטרתה בנוגע ליהודים.

פניתי אל עורך־הדין הופמוקל־אוסטרובסקי. בחדר ההמתנה היו בני־אדם רבים. ניסיתי לברר מה הסיבות שהביאו אותם למקום. הייתי שם אשה יהודיה יחידה בחברת נשים של שוטרים פולנים, נשים של קצינים שהוגלו. זאת לא היתה הפעם הראשונה שהן באו אל עורך־הדין. הן סיפרו שעורך הדין הופמוקל־אוסטרובסקי כבר איתר אנשים רבים.

המתנתי בקוצר־רוח תורי. לבסוף הוכנסתי אל עורך־הדין. יצא לקראתי אדם קשיש וסימפאטי מאוד, ביקשני לשבת ושאל במה העניין. הוא הקשיב בשקט לדברי, שקע בהרהורים ואחר־כך אמר לי שלדאבון הלב אין העניין בגדר מקרה חריג. הגרמנים נוהגים כך בכל הארצות הכבושות. צר לי, אמר, שאין בידי להועיל לך במאומה בעניינך. איעצך רק שתכתבי מכתבים אל הגאולייטר (הממונה על הגליל). לפעמים קורה שמתקבלת תשובה.

אלה היו מלים פשוטות והגונות של עורך־דין מכובד.

עורך הדין הופמוקל־אוסטרובסקי גם אמר לי שבווארשה מצויים ברנשים המתיימרים להיות בעלי יכולת לטפל בעניינים כאלה, אלא שאין הם אלא רמאים המוציאים בנכליהם כסף מידי הבריות. האמת היא שאין בידי שום אדם להגיע עד חקר דבר. הוא סירב לבל מידי שכר־טרחה. בלוותו אותי אל הדלת הצביע עורך־הדין על הממתינים לו ואמר: “ראי־נא, לבני אדם אלה, לפולנים, עוד ניתן להועיל במשהו ואולי אף לסדר דבר. לפולנים יוחדו מחנות מסויימים, צווים מסויימים, אבל היהודי – דמו הותר לכל גרמני בלא חשש עונש. דרושה סבלנות”, סיים והוסיף, “דרושה יכולת להמתין”.

כעבור חודשים אחדים נודע שהאסירים היהודיים מקהילת לודז' נספו בדאכאו.

עם בוא האביב התברר שעדיין אנו בראשית המלחמה. העיתונים הודיעו מדי יום ביומו על נצחונותיו של הצבא הגרמני, ואני בווארשה התרגלנו להתקפות הרצופות על יהודים. היו לנו ימים ולילות ללא רוגע.

התחילו התגרויות ביהודים. עינויינו רבו והלכו.

לפתע נודע שגרמנים תוקפים יהודים באיזור שמרחוב שווינטויירסקה ועד כיכר מוראנוב. הגרמנים התנפלו בהמוניהם על בתי יהודים בתואנה שיהודים כאילו ירו על הפולנים. זאת היתה פרובוקאציה של האנדקים שטרחו לסייע לגרמנים בהכחדת היהודים. אז עדיין לא ברור היה ידו של מי בתקריות אלה. אלא שהעובדה היתה כי נפגעו מהן יהודים בלבד. היו נפגעים יהודיים רבים.

גם אנחנו, כזכור, גרנו בשווינטויירסקה וגם עלינו לא פסח הגורל להיפגע בידי הגרמנים בתואנה שירינו מחלונותינו על הפולנים.

זה היה השכם בבוקר. כל בני־הבית יצאו לענייניהם ונותרתי לבדי בחדר. דירתנו היתה בתוך החצר בקומה הראשונה ולה שתי כניסות. לפתע שמעתי דפיקות בשתי הכניסות כאחת. נבהלתי מאוד ולא ידעתי מה לעשות. אולם מיד נפרצו הדלתות בכוח. דרך שתי הכניסות פרצו פנימה חיילים גרמניים, רובים מכוּונים בידיהם וצריחות בפיהם: “היכן האדם שירה דרך החלונות אל הפולנים?!”

עד היום לא אדע מה אירע אז בחדר. הם דחפו אותי אל הקיר וערכו חיפוש מדוקדק בכל הדירה. כיוון שלא מצאו דבר כילו את זעמם בניפוץ ראי הארון וקודם צאתם מן החדר גזרו את כלי־המיטה ושפכו כמה דליי־מים על הנוצות. למזלנו נמשך הפוגרום אך שעות אחדות. ה“קורייר וארשאווסקי”, העיתון האנטישמי הפולני, כתב אחר כך שהיהודים עוררו את ההתפרעויות.

בעקבות החורף הקשה והתלאות הקשות חליתי מאוד בלבי ובריאותי. ניסיתי לשמור בסוד את מצבי שלא ידעו על כך הקרובים לי. אלא שמחלתי החמירה. רופאים יעצו לי לעקור מווארשה לאיזור היערות שבאוטבוצק, לא הרחק מווארשה. הרופאים הזהירו שאם לא אציית להם לא אחיה עד החורף הבא. אולם לא רציתי להיפרד ממשפחתי בימים טרופים אלה. בשל התעקשותי החליטו קרובי שכל המשפחה תעקור לאוטבוצק.

בקיץ של שנת 1940 היו היישובים שלאורך הקו וארשה־אוטבוצק מאוכלסים בחלקם ביהודים. רבים מן המגורשים מבתיהם שבווארשה ורבים מאלה שהתגוררו בסמוך לגבול עם הרייך השלישי השתקעו ביוזפוב, פאלניץ וכיוצא באלה. אנחנו רצינו להשתקע באוטבוצק אלא שהתקשינו בהשגת דירה שם.

לאחר חיפושים רבים עלה בידנו לשכור דירה. בעל החווילה היה מהנדס שעבד בעיריית וארשה. במבט ראשון נראה לנו כשונא ישראל, ולכן אמרנו לו בגלוי שאנו יהודים. לאחר מכן התברר שהשכיר לנו את הדירה דווקא משום שהכיר בנו שאנו יהודים. משום מה מצאנו חן בעיניו. לעולם לא אשכח את יחסו אלינו. הוא היה אדם עדין־נפש ולעתים קרובות חילץ אותנו ממצבים קשים. בראותו שהחלמתי במידה כזאת שרוחי נעשית עליזה יותר ושיש לאל ידי לעסוק בעיסוק כלשהו השאיל לי מכונת־תפירה והמליץ עלי לפני לקוחות כדי שאהיה עסוקה במשהו. לאחר מכן התברר שאשתו היתה יהודיה. מוצאה היה מ“חצר” רבנית. בנעוריהם נפגשו בעיירה קטנה, התאהבו זה בזה ונפרדו. חלפו שנים רבות עד שנפגשו שנית. האהבה הישנה התלקחה מחדש. לאחר מאבקים ארוכים עם הסובבים אותה ובוודאי גם עם עצמה פרשה מבית אביה והפליגה עם בן זוגה אל העולם הגדול. היא המירה את דתה והם נישאו. נולדו להם שלושה ילדים אך בחייהם לא היו מאושרים.

מוזר הדבר: היהודיה לשעבר נראתה כאנטישמית. האם היה הדבר כך? קשה לקבוע זאת. מעולם לא ראיתי אותה מחייכת. כפי שסיפר לי בעלה לאחר מכן, היא לא “נקלטה” בסביבה הנוצרית. כאשר פרצה המלחמה רצתה לברוח חזרה אל עיירתה. אל האנשים שלה… עם זאת, אמר בעלה, לא תמיד היתה כזאת. מאורעות המלחמה זעזעו אותה, מערכת העצבים שלה נפגעה. בת ישראל! משראתה כי העולם כולו מסתער באגרופיו על גזעה נתעורר בה הניצוץ היהודי.

עד היום קשה לי לבטא מה שחשתי אז בראותי לראשונה מקרוב את החיים של זוג־תערובת. הרהרתי אז: אי־אפשר, כנראה, לברוח מעמך. אפשר לחדור לתוך סביבה זרה… אורח־החיים האחר אולי אף ימצא חן – אך דמם של דורות ישמיע את קולו…

קיץ 1940 היה נפלא באוטבוצק היפה, עטורת היערות. שקט ושלווה, כך שלא חשנו הרבה את המתרחש בעולם. האילנות הוריקו בעושר תפארתם. הציפורים העירו אותנו בכל בוקר בזמרתן ובאוויר הצלול לא נדף ריח הדם הנשפך במלחמה.

באוטבוצק נתקלנו בגרמנים מעטים. בבתי־ההבראה הפזורים באיזור היערות נראו לעתים אנשי־צבא. שנה לאחר מכן, סיפרו פולנים, היתה אוטבוצק כקסרקטין גדול אחד. אולם בשנה הראשונה למלחמה שרר כאן שקט. חיינו בשלווה בישוב זה שבפרובינציה. בבקרים היינו הולכים אל השוק כדי לקנות את כל הדרוש לחיים צנועים. מפעם לפעם הגיעו אלינו ידיעות על המתרחש בעולם הגדול. הלם קשה בשלוותנו היחסית באוטבוצק היה בידיעה על כניסת הצבא הגרמני לפאריס, אף שאנו שראינו את וארשה אחרי ספטמבר העצוב של 1939 הבינונו למה נחפזו הצרפתים להיכנע. הפוליטיקאים שבפרובינציה דווקא תלו תקוות רבות בצעד זה של ותרנות. לא זכור לי מה היו הנימוקים לדעה זו, אולם טופחו אז תקוות סתומות. התנחמו שפאריס תוסיף ותהיה צרפתית. טרם נודע אז על מארשאל פטן ששלט בווישי. אולם ידענו שקריעת פולין וחלוקתה ל“גוברנאמנט” ול“רייך” הן דגם גם לארצות אחרות שהיטלר מתכונן לכבשן. כמו־כן הבינונו שלאחר כל ניצחון או מפלה יוחמרו עינויי היהודים. ואכן, למחרת כניסתם של הגרמנים לפאריס התחילה חטיפת יהודים ברחובות וארשה ושילוחם למקומות בלתי ידועים. חלפו שבועות רבים עד שנודע שהיהודים שנחטפו נמצאים לא־הרחק מווארשה, בידי הגסטאפו, וכי אין מרשים להם להודיע על עצמם לבני משפחותיהם. פעם אחת נודע שרבים מן החטופים מובאים יום־יום לעבודה בבית הכלא שברוב פּאביה. אמהות וילדים ציפו בקוצר־רוח לשעה שבה הותרה התנועה ברחובות. הם המתינו לאוטובוסים שבהם הובאו היהודים לעבודה. כעבור שבועות אחדים שוחרר חלק מן היהודים וחלק אחר שולח לגרמניה.

קרן־אור של תקווה זרחה לנו בידיעה על עריקתו של רודולף הס לאנגליה. “מומחי־הפוליטיקה” קשרו ידיעה זו בהתמוטטותו של המשטר הנאצי. דמיונם של יהודים אחדים השתלהב עד שבאה ידיעה מזעזעת חדשה שבווארשה מוקם גיטו ליהודים.

המהנדס, שבביתו גרנו באוטבוצק, שימש לפני המלחמה כפקיד במחלקת התכנון של עיריית וארשה. גם עכשיו שימש בתפקיד זה. בוקר אחד נכנס אל חדרנו ילדו של המהנדס ואמר לי שאביו קורא לי. בבואי אל חדרו ראיתי שהמהנדס נרגז מאוד. אף על פי כן בירכני בידידות והזמינני לחדר מיוחד. הבינותי שברצונו לומר לי דבר־מה. ראיתי שאין הוא חש בנוח ושאלתי אותו אם קרה שוב משהו בווארשה. על כך השיב לי שבווארשה ייאלצו היהודים להתגורר בגיטו! אחר־כך ביקש ממני שלא אספר לאיש על כך כיוון שהדבר הוא סוד־עבודה שלו. הוא אמר לי באיזה חלק בעיר מתוכנן הגיטו, שלתוכו – כנראה – יגורשו כל יהודי הגוברנאמנט, ולפי התכנית – גם יהודי אוטבוצק.

הוא מסר לי כל זאת כיוון שאחר־כך קשה יהיה להשיג דירה בגיטו. ברור שלא נוכל לגור עוד באוטבוצק. לכן מצא לנכון להודיענו על כך מבעוד מועד. הוא יעץ לנו לעקור מאוטבוצק ולשכור דירה בווארשה והגיש לי רשימה של אותם רחובות בווארשה שיהודים יורשו לגור בהם, כלומר – שטח הגיטו בעתיד.

לא התרשמתי ביותר מידיעה זו, כאילו ציפיתי לה מזמן. דומני שהוא, הנוצרי, ראה זאת כדבר משונה. לא שוחחתי עוד אתו על כך וחזרתי אל חדרי.

מובן שמסרתי על כך לכל השכנים היהודים שבאו יחד אתנו מווארשה וכולנו התחלנו בהכנות לנטישת אוטבוצק.

השמועות העגומות על גיטו בווארשה נפוצו בין כך ובין כך. התחילה תנועה של חזרה לווארשה. אף על פי כן החליטו משפחות יחידות מקרב מכרינו וקרובי משפחתנו להישאר באוטבוצק. אולם כעבור שמונה ימים קיבלו כל היהודים שבאוטבוצק דרישה לעקור מן המקום. שוב פרצה בהלה. המשפחות שרצו להישאר באוטבוצק רכשו לעצמן בכסף רב מסמך כלשהו, כלומר רשיון להישאר במקום. אך בין כך ובין כך לא הויעל הדבר במאומה. לאחר שבועיים הוקפה אוטבוצק בגדר של גיטו וקצת לאחר מכן הובלו יהודי אוטבוצק לטרבלינקה. הם היו הנספים הראשונים במחנה־השמדה זה.

קרוב לראש־השנה 1940 חזרנו לווארשה. בווארשה הורגשה אווירת ה“ימים הנוראים”. יהודים רבים עסקו בהשגת מקומות לתפילה בימים הנוראים והוקמו מניינים רבים. ראוי להזכיר שפולנים רבים סייעו הפעם ליהודים לערוך את תפילותיהם בלא הפרעות. בכל איזור מאיזורי העיר היו תחנות־שמירה פולניות, שתמורת כמה אלפי זלוטים שמרו על בתי הכנסת שנערכו בהם תפילות.

גם בבית שלנו, סמוך לרחוב וולובה, הורכב מניין. תמורת זלוטים אחדים השכירה משפחה יהודית את דירתה לתפילות בימים הנוראים. הובא ספר תורה, הושג חזן וליד הכניסה הוצב איש משטרה למשך שבועיים עד לאחר ראש־השנה ויום־כיפור. המשטרה יכלה לעשות זאת בתירוץ של מארב למבריחים שעומדים להגיע מתחנות הרכבת. הם מילאו היטב את תפקידיהם וקיבלו את שכרם מדי יום ביומו. עליהם היה גם להודיע על התקרבות של פאטרול גרמני לאיזור. באזורי הפעולה של הפאטרולים הפולניים היו הפאטרולים הגרמניים חייבים להודיע להם מראש על בואם.

אף שראש־השנה עבר בשקט הורגש באוויר בואה של הסערה. ואכן, ביום כיפור (1940) הודבקו ההודעות הרשמיות הראשונות על גיטו ליהודים בווארשה. בהודעה הודגש שהצו כבר בתקפו וכי היהודים רשאים לנוע אך באיזור המסומן. בתחילה היה איזור הגיטו רחב מאוד. הוא כלל את מרכז העיר וחיבר את שני החלקים האריים של וארשה.

בווארשה סופר הרבה על אודות הגיטו שבלודז‘. לפי הידיעות, היתה השנה הראשונה בגיטו לודז’ נסבלת. דובר שבגיטו לודז' קיים “ארגון טוב”. לעומת זאת בווארשה השתרר מיד תוהו־ובוהו. בשלושת החודשים הראשונים עוד ניתן היה לשאת זאת כי הגיטו עדיין היה פתוח ופולנים יכלו להיכנס לתוכו בלא הפרעה. בפרק זמן זה יכלו גם יהודים בעלי מראה יהודי לא־בולט לטפל בהשגת ניירות “אריים” ולעבור בעזרתם לצד הארי. מלבד זאת התפתח מסחר חדש: פולנים היו מביאים לתוך הגיטו מצרכים ודרשו בעדם מחירים יקרים. שגשגה הספסרות בלחם ובתפוחי־אדמה. באותה העת נהרו לווארשה המוני יהודים מן הערים והעיירות שנכללו בגוברנאמנט. יהודים שגורשו מן העיירות שצורפו ל“רייך” לא הגיעו לווארשה, משום שהגבולות שבין ה“רייך” והגוברנאמנט נשמרו בהקפדה בידי הגרמנים.

כבר בימים הראשונים לגיטו וארשה היו בו חצי מיליון יהודים בערך. אחר־כך נוספו עוד מאתיים אלף נפשות. הדוחק היה לאין נשוא.

התחילה הקמתו של היודנראט (מועצת היהודים) ודובר על משטרה יהודית; על כך נמסר קודם כול ללשכת עורכי־הדין היהודיים. הסיבה לכך היתה מצבם של עורכי־הדין היהודיים שהיה חמור יותר ממצבם של בעלי מקצועות חופשיים אחרים. לא ידוע לי כמה מעורכי־הדין ואילו מהם נענו לקריאה והצטרפו למשטרת הגיטו. ובכלל קשה ביותר, אפילו היום, לדון בעניין זה. אבל דבר אחד ודאי: 75 אחוזים מן השוטרים היהודיים היו עורכי־דין יהודיים.

בווארשה התגוררו אז עורך־הדין הלודז’אי הנודע יוסף ויצמן ואשתו, שהיתה מורה במשך שנים רבות בגימנסיה של הוכשטין בלודז‘, ד"ר ויצמן היה מנהיגה של מפלגת־העם היהודית (פאלקס־פארטיי) בלודז’. בווארשה חלה עורך־הדין ויצמן. הגברת ויצמן כינסה בגיטו קבוצות של ילדים ולימדה אותם. היא היתה המורה היחידה שהכרתי בגיטו. לדירתו של ד"ר ויצמן היו באים יהודים רבים, והוא, על אף מחלתו, נכון היה תמיד להועיל להם בעצתו.

פעם אחת פנה אל עורך־הדין ויצמן צעיר, בנו של מיליונר לודז’אי נודע. הצעיר היה גם הוא בעל עבר ציבורי עשיר, אולם בווארשה היה מנותק מהכול. דאגתו לפרנסת אשתו וילדיו, האם הזקנה ואחות – משפחה של קרוב ל־40 נפש – וחיי היום־יום הקשים בגיטו מוטטו את רוח הצעיר. הוא בא אל עורך־הדין ויצמן כדי לשפוך לפניו את מר־לבו. הוא סיפר לו על הצעה שהציע לו עורך־הדין הלודז’אי סולניק, שמלכתחילה עשה “קאריירה”; נתמנה כקומיסאר במשטרה והיתה לו השפעה במשטרה היהודית בווארשה. כשפגש את הצעיר היהודי המיואש מלודז' הציע לו עורך־הדין סולניק שיצטרף למשטרה ובכך יקל על מצבו החומרי.

הצעיר התקשה להכריע בדבר. הגינותו הפריעה לו בכך. היו לו ימים קשים של מאבק נפשי ולכן השהה את מתן תשובתו. הוא בא אל עורך־הדין ויצמן וסיפר לו על העניין. ד"ר ויצמן ענה לו קצרות: “בן־אדם, כל עוד בידך פרנסה קטנה־קטנה של לחם לאשתך החולה, לילדיך ולמשפחה ואפילו – וכאן התרגז ויצמן – אם גם זאת כבר לא בידך, דחה את כל ההצעות הללו. אם בני־אדם כמוך יצטרפו לעבודה “שם” – יהיה עלינו לראות בזאת אחד מנצחונותיו של היטלר. אוי לנו – נאנח ויצמן – שהביאונו לכך”.

זמן קצר לאחר מכן זימן לנו הגורל חרפה גדולה יותר מצד המשטרה היהודית. זאת היתה ה“צ’ינאסטקה”, “השלושה־עשר”, הנודעת לשמצה. כך כונתה הקבוצה. עד היום לא גיליתי את הסוד מי היה יוזמה של קבוצת־משטרה יהודית זאת, שכונתה גם בשם “הירוקים” בשל הסרטים הירוקים שקישטו את כובעיהם. הם כונו “צ’ינאסטקה” (השלושה־עשר) כיוון שמשרדי־העבודה שלהם היו בווארשה ברחוב טלומאצקה 13.

זאת היתה קבוצת־גסטאפו יהודית בתוך המשטרה היהודית בווארשה. הראש שלהם היה אחד ושמו גאנצווייך, שבדרך ערמומית חדר לתוך העיתונאות היהודית. היו שסיפרו כי היה מעובדי היומון הלודז’אי “נייער פאלקסבלאט”, אולם זאת לא היתה אמת. הוא רק הציג את עצמו כעיתונאי. בווארשה כוּנה “אויב העם היהודי”. בעת המהומה הוא נתגלה במלוא כיעורו.

קשה לומר דבר בקשר למשטרה היהודית הרשמית. היו מקרים שבהם עמדה המשטרה היהודית לימין הסובלים. היו מקרים שבהם היתה המשטרה היהודית נכונה לחרף את נפשה. אולם מעולם לא קרה ש“השלושה־עשר” יסייעו ליהודי. התייראנו מפני “משטרת השלושה־עשר” לא פחות מאשר מפני הגסטאפו המקורית.

מדי יום ביומו הגיעו יהודים אל גיטו וארשה. היהודים הובאו מן הגנראל־גוברנאמנט. הם הגיעו עניים, וכל רכושם – סלסלה קטנה שבידיהם. הגרמנים לא נתנו להם לקחת אתם דבר מלבד בקבוק חלב וכיכר לחם. מקצת היהודים שבאו בעגלות־האיכרים הקטנות. אלה היו המאושרים. אחרים נאלצו ללכת ברגל. את הבאים היו מקיפים ספסרים שונים, שהסתערו על הפליטים שעל העגלות ורצו לקנות מהם “מציאות”.

אף שהיה ידוע שב“רייך” הגיטאות חסומים טופחה תקווה שבגוברנאמנט לא תהיה הקפדה בביצוע גזירת הגיטו. הבריות קיוו שכליאת 700,000 יהודים בווארשה בסופו של דבר לא תא לפועל; יקרה נס, ואולי ישיגו היהודים עצמם דבר־מה.


 

חומה סביב יהודי וארשה הדחוסים

בסתיו 1940 פשטו שמועות שהיחסים בין רוסיה וגרמניה הורעו. סופר שרוסיה תיגברה את צבאה שעל גבולותיה. הופצו אפילו שמועות על התנגשויות שכבר אירעו בין הצבאות הרוסיים והגרמניים. אחר־כך נשתתקו השמועות. ה“קורייר וארשאבסקי” פירסם ידיעה מאת הסוכנות הסובייטית “טאס” שאין שום אי־הבנות בין שתי המעצמות. כבר היינו רגילים לשקרים השונים של עיתון זה שנעשה לבטאון הכובש. ההכחשה שכנעתנו אפוא יותר שלא ירחק היום שבו תפרוץ מלחמה בין שני בעלי־הברית. אך בינתיים ירדו גזירות על יהודים, צרות על יהודים.

מוזר הדבר שכמעט תמיד היו הגזירות על היהודים מתפרסמות בימי ששי או בחגי היהודים. גם הפעם הוחל ביום שישי בבוקר בהנחת הלבנים הראשונות לחומה סביב הגיטו, באותו יום שישי בבוקר, בצאת היהודים לרחוב כדי לקבל מידי פולנים מצרכים שונים, הבחינו במקומות שונים בעיר שהוחל בסגירת הרחובות בחומות, תשומת־לב נתעוררה לכך שבעבודה זו לא הועסקו יהודים.

החומות האדומות והגבוהות שהוקמו, ושחיילים שמרו עליהן משני עבריהן, הטילו פחד בדבר הגורל המר הצפוי ל־700,000 יהודים. משמע שאכן הגיטו מוקם, אף שלא רצו להאמין בכך. שמירת הסדר בתוך הגיטו הוטלה על יהודים. על שערי הכניסה לגיטו הודבקו אזהרות לגרמנים. על כרזות הבד הלבנות נכתב באותיות גדולות: סכנת־טיפוס. נאסר על גרמנים להיכנס לתוך הגיטו ולשם כניסה נזקקו לרשיונות מיוחדים. כל העובר על הפקודה הסתכן בעונש מוות. אף על פי כן נראו גרמנים רבים מאוד בתוך הגיטו. קודם פרוץ המלחמה הסובייטית־הגרמנית היה נשמע בלילות שקשוק גלגליהם של קרונות ושל מכוניות שנכנסו לתוך הגיטו.

לאחר סגירת הגיטו הורגש מחסור באספקה. עדיין לא הונהג הקיצוב של מנות המזון. וכך אירע שבחלק אחד מן הבתים היה שפע של מזון ואילו בחלק אחר כבר חסרו לחם ותפוחי־אדמה.

בעלי־יכולת שהכירו את העיר השיגו כל דבר. נוצר מצב שמנע מבני המעמד הבינוני להתקיים אפילו בצנע. עקב זאת חיו חלק מתושבי הגיטו ברווחה בעוד אחרים, חודש לאחר סגירת הגיטו, כבר גוועו ברעב. מיום ליום הלך ורע המצב ומחמת המצוקה המחמירה פשטה מגיפת־הטיפוס.

עם מיוחד הם היהודים – סברו תושבי הגיטו בווארשה. בכל בית שני שברחובות זאמנהוף, נאלבקי, דז’לנה נפתחו מסבאות. בחלונות הראווה הוצגו מגשים עמוסי דגים מבושלים ומגשים שעליהם קציצים מעוטרים בפלחי־גזר. סביב הדגים והבשר נערכו סוגי מאפה שונים, אך את תשומת הלב הרבה ביותר משך כיכר לחם שלם.

כמעט בכל בית שני ברחובות אלה הוצעו מקומות לינה לפליטים. משפחות אחדות היו נדחסות בתוך חדר אחד. השינה היתה על דרגשים מוצעים בקש. במקומות אלה הקים כל אדם בפינתו בית לעצמו. בנסיבות חדשו אלה נישאו בני־אדם ונולדו להם ילדים. תופעה מיוחדת בגיטו וארשה היתה המספר הבלתי־רגיל של נשים הרות.

במקרה נזדמן לי פעם אחת ברחוב שוויינטויירסקה להיות עדת־שמיעה לשיחה בין אם ונערה בת 12־11. נראה שהמספר הרב של נשים הרות עורר את תשומת הלב של הילדה. בנימה של הבנה בקולה אמרה לאמה: “אמא, כאשר אני רואה היום אשה הרה רוצה אני לגשת אליה ולהכותה. מה זכותן של נשים יהודיות להביא ילדים לעולם?”

בשנות המלחמה שלאחר מכן, כאשר הגיעו אלינו הידיעות על מכוניות שחורות שבהן הומתו ילדים בגאזים, הייתי נזכרת לעיתים תכופות בילדה זאת; מגרונה דיברה לא רק הבגרות המוקדמת. הילדים היהודיים הקטנים היו חדורי יצר־חיים עז ביותר.

במקרים רבים היו אז הילדים המפרנסים של משפחות שלימות. ילדים גם שימשו כמקשרים עם הצד הארי. אבל גם הילדים הפקחים ביותר נפלו בסוף לתוך מלתעות הגרמנים.

מעל דרגשי־העץ שבחדרים הצרים הוצאו המתים הראשונים. כשם שהבריות חיו כאן יחד כך מתו יחד. מריצה היתה מגיעה ממוסד־הקבורה הידוע של פינקרט ועליה הועמסו בבת־אחת כל הגופות. המריצות הוטענו כבגזרי־עץ. אם לא היו “די” גופות במקום מולאה המריצה במתים שהתגוללו ברחוב. התרגלנו כל־כך לזאת עד ששוב לא היינו מתרשמים מכך. כאשר נתקלנו ברחוב בגופת מת היינו נכנסים לחנות סמוכה, מבקשים עיתון ומכסים בו את המת. כבר ידענו שכעבור דקות מעטות הוא יילקח בעגלה של פינקרט. המתים נקברו בקברי־אחים, בלי תכריכים.

המראות שנראו בבית־העלמין שבווארשה עלו על תיאורי הגיהינום של דאנטה. דמיונם של משוררים גדולים היה בימינו כאין וכאפס לעומת המציאות האכזרית. בבית־העלמין של וארשה לא נשמע קול של מבכה מתים. לא נערכו עוד לוויות מכובדות.

עם כל הדברים “המיוחדים” שבגיטו וארשה נמנה גם המשוגע. איש לא ידע מאין בא ומי הוא. תמיד נראה רץ אחרי הלוויות של פינקרט וצועק: “ילד, תן את התלוש”. ב“תלוש” התכוון לכרטיס־הלחם של המת. כרטיס־הלחם היה סיבת שגעונו.

יום־יום התמוטטו בני־אדם ברחוב מרעב. אבל במסבאות ניתן היה לזלול. יהודים מתו ברעב ליד חלונות הראווה המשופעים במצרכי־מזון. אולם לא נודע על מקרה שאדם רעב פוצץ שמשות ולקח לעצמו אוכל. כן לא נודע על רעבים שהתארגנו ופרצו לתוך מסבאה. נראה שהאומץ הוא נחלת השבעים, והיהודים השבעים בגיטו לא ראו את הרעב. תושבים רבים בווארשה הצטיידו במסמכים אריים, שיננו את ה“תפילות” והתאמנו בענידה נכונה של הצלב כדי שיעלה בידם לרמות את הרוצח הגרמני. יהודים אלה פרשו אט־אט מן הגיטו.

כקרן־אור של תקווה היו באותה העת העלונים הצהובים שהחדירה לתוך הגיטו המפלגה הסוציאליסטית הפולנית. הידיעות שבעלונים אלה היו קצרות. אך הסיסמאות הקצרות: “יהודים, החזיקו מעמד! אנו מעבר לחומה!” בכל זאת הפיחו בנו את זיק האמונה באדם.

היו בגיטו יהודים שהועסקו במישרין אצל הגרמנים. מספרם היה מועט ביותר. אלה היו טכנאי־חשמל ובעלי מקצוע בשרברבות, טכנאי־שיניים וכיוצא באלה. הם גרו בגיטו וכל בוקר בא פאטרול גרמני ולקח אותם לעבודה. הם כונו “יהודים מועילים”. בחלקם הצליחו אחר־כך להציל את חייהם.

הגענו לשנת 1941. הכול חשו שהמלחמה עם רוסיה ממשמשת ובאה. הרעב והזוהמה נתנו את אותותיהם. בבית שגרנו בו גרו קודם המלחמה 1,500 נפשות. עתה גדל מספרם ל־6,000. משעה חמש בבוקר נשמעו קריאות בנעימות שונות: “בני־אדם, זרקו לי פרוסת־לחם, אני רעב! אני רעב!”

למן דירות־המרתפים ועד לאלה שבקומה החמישית נראו בני־אדם נפוחי־רעב. במקום שגרנו חיתה במרתף משפחה שזה מקרוב הגיעה. האשה במשפחה היתה נמוכת־קומה, צנועה ועדינת־נפש. היא היתה אדוקה, עטפה תמיד את ראשה במטפחת והקפידה על שמירת־שבת. האשה היתה באה אלינו ומבקשת עבודה כלשהי כדי שתשתכר קצת. בעלה היה יהודי מעיירה קטנה, בעל זקן צהוב ורחב, נעול מגפיים גבוהים ולבוש חלוק שחור. הם היו ערירים.

הזוג הזה העלה תמיד בזכרוני את היהודים שבעיר הולדתי זדונסקה־ווֹלה. זאת היתה עיר בת 20,000 תושבים בערך, שמחציתם היו יהודים. כילדה קטנה לא חשתי מימי שאני חיה גם בקרב לא־יהודים. גרנו ברחוב של בתים לבנים רבים ודומים זה לזה, ובכל בית גרו אך יהודים. הלא־יהודי היחיד בבית היה ה“שוער” שטיפל בנקיון החצר ושהוטל עליו לנעול בשעה 11 בלילה את שער הבית. בשבת היו ל“שוער” עבודות אחרות. בימי שבת, בקיץ ובחורף, היה בא אל דירות שומרי המצוות כדי לכבות את האורות וכן (בחורף) להסיק את התנור. תמורת העבודה היה מקבל מכל דייר “פיונטקובה”, כלומר שכר שבועי, ותוספת לו – פרוסת חלה או עוגה של שבת.

כאשר עמדתי להתחיל ללמוד בבית־ספר היה בזדונסקה־ווֹלה בית־ספר פולני אחד בלבד. אף על פי כן חשנו שם, אחותי ואני, בטוב. כ“ז’ידובקות” (יהודיות) היינו פטורות מלימודים בשבתות וכן משמיעת שיעורי־הדת. הדבר הבלתי נעים היחיד בבית הספר היה לטיפות־הראש שליטף אותנו הכומר. חשנו אותן כפיגעה אישית והשתדלנו להתחמק מהן.

אורך־החיים של הזוג שבמרתף בית הגיטו העלה תמיד בזכרוני את לילות השבת של אמי. לאחר שהדליקה את נרות השבת היתה אמא שולחת לעניים מכובדים חלק מסעודת השבת שלה. היא היתה שמה חלה בסלסלה קטנה ויצקה קצת מרק של שבת לתוך סיר קטן. את הסיר כיסתה בצלחת ועליה חתיכות דג. בקרב המשפחות, שאליהן היתה אמא שלי שולחת מאכלי־שבת, היתה משפחה אחת – מפולטוסק וכן ר' ישעיה’לה משראדז, אבי המשפחה מפולטוסק היה יהודי תלמיד־חם. תמיד ישב על התורה. הוא עבד קצת במקצוע האריגה. ייתכן שהיה עולה בידו להתפרנס במקצת מעבודתו, אלא שלרוע המזל היה חולני מאוד. גם בימי שלום חסר בביתו לחם. אבל הם הסתירו את עוניים ורק מעטים ידעו שהם רעבים.

ביום שישי אחד, בעת ששיחקתי עם חברותי בחצר שבה התגוררו הפולטוסקים, נפל הכדור ששיחקנו בו לתוך דירתם. הדירה היתה בת שני חדרים, נקייה מאוד. על השולחן כבר היתה פרושה מפה לבנה, אלא שמתחת לכיסוי החלה ראיתי – להפתעתי הנוראה – מונח ספר. בהסתכלי בשכנים שלי בווארשה עלתה בזכרוני התמונה מימי נעורי בביתם של הפולטוסקים. בשובי פעם אחת מן הרחוב, ובידי חבילת מזון, פגשתי את שכנתי עומדת לפני הדלת. פנ יה העידו בה שעדיין לא אכלה באותו יום. ניגשתי אליה וביקשתי ממנה לקחת משהו מן הדברים שקניתי. לאחר הפצרה רבה לקחה תפוחי־אדמה אחדים. מאז לא נתן לי מראה פניה מנוח. למחרת בבוקר ירדתי אליהם למרתף וסיפרתי להם כי אחי שבצ’נסטוכוב שולח לי משם ארגזי תפוחי־אדמה וכך יהיה בידי להעניק להם מדי פעם בפעם קצת תפוחי־אדמה. מאז היתה השכנה עולה אלינו כל יום ולוקחת את המנה שהוקצבה לה. כך עברו ימים אחדים. לא ידעתי שתפוחי־האדמה המעטים היו כל המזון היומי שלהם.

הפחד שחשנו בעת ההיא בווארשה, ההסתכלות בילדים הרעבים גם בתוך משפחתנו הקרובה, הסיחו את דעתי מן השכנה שבמרתף. לכן גם לא שמתי לב שכבר ימים אחדים היא לא באה לקחת את תפוחי־האדמה המעטים. מרוב צרותי שכתי את המסכנים שבמרתף, אלא שמקרה אחד הזכיר לי אותם.

ערב אחד הבחנתי באדם המשתרך במעלה המדרגות ונעזר בידיו יותר מאשר ברגליו. עליתי במדרגות ולעיני נתגלה מראה נורא; השכן שלי היה תפוח ולא היה עוד בכוחו לעמוד על רגליו. הוא גם התקשה בדיבור וכמעט בלחישה ביקש ממני אוכל. מן המלים שהוציא בקושי מפיו הבינותי שאין עוד בכוח אשתו לקום ממיטתה. רוחי נעגמה מאוד. חשתי את עצמי אשמה ביחסי לבני־אדם אלה, אך קולם של הרעבים שמסביב כאילו השתיק בתוכי את קריאתם… כעבור ימים אחדים הוצאו שניהם אל בית־העלמין הווארשאי. בני הזוג גוועו ברעב.

ביקורי עגלתו של פינקרט תכפו יותר ויותר בחצר שלנו. שכנה שממולנו קראה אלי בקול שילדיו של עושה־הסלים כבר אינם… התרופה שאך אמש ניתנה להם כבר לא הועילה… והנה היא שוב צועקת אלי: האם אדע שהסבל עב־הבשר שהיה עומד בקרן הרחוב קרס אתמול ברחוב דז’יקה? ואם “קרס” – משמע שבא סופו. לאחר מכן שוב נשמעת קריאתה השואלת: האם אני יודעת, האם אני יודעת?…

בריאותי התערערה והלכה. כבר לא עלה בידי להעלים התערערות זאת. לא יכולתי עוד להסתיר את המורסות שעל ידי שנתרבו עקב זיהום בדמי. פני הביעו סבל רב. בני משפחתי רצו להוציאני מן הגיטו. חודשים אחדים קודם לכן שלחנו את הילדים אל הורי, אך אני לא הסכמתי לצאת מן הגיטו בלי בעלי ובני המשפחה שעשו יחד אתנו בווארשה. לא הסכמתי להיות יוצאת מן הכלל ולא רציתי להינתק מבני משפחתי הקרובים ביותר.

אולם אין מנוס מן הגורל. בעלי, בני המשפחה ומכרים ניסו לשכנעני בדרכים שונות שעלי לציית לדבריהם; כי בחזותי ה“ארית” יעלה בידי לצאת בלא הפרעה מן הגיטו ואחר־כך להושיט עזרה גם להם. עד כה הייתי נטל על גביהם, והנימוק שביציאתי מן הגיטו אפרוק משא מכתפי בעלי וגם יהיה בידי להועיל לאחרים לא נתן לי עוד מנוח. לאט־לאט הסתגלתי למחשבה שעלי להתכונן ליציאה מווארשה.

את ההחלטה קיבלתי אך כעבור שבועות אחדים. הכריע בכך מצב בריאותי. המורסות מלאות המוגלה שעל גופי פשו והתחילו לכסות את ידי. חששתי שהנה אפול למעמסה על הקרובים אלי.

הומלץ לפנינו על שוטר יהודי שבכוחו – כמובן, תמורת מחיר נאות – לעזור לי להיחלץ מן הגיטו הסגור. שמו היה רוז’ה. נדברנו שאבוא אליו בשעות שבהן ניצב הוא על משמרתו ואז אוכל לצאת מן הגיטו בלא הפרעה.

ליד כל שער משערי הגיטו נצבו שלושה זקיפי־משמר במרחק של 10 מטרים זה מזה. בסמוך לגיטו ניצב השוטר היהודי, במרחק־מה ממנו – שוטר פולני, והרחוק ביותר, על הגבול – שוטר גרמני ממשטרת הבטחון. היה עלי לעבור דרך כל השמירה המשולשת.

בינתיים קרב ובא לאיטו יום יציאתי מן הדוחק מוקף־החומה. לבשתי את מיטב בגדי, לקחתי ביד מזוודה קטנה, חבשתי את פצעי ידי וסילקתי מזרועי את אות־היהודים והנחתיו בכיס. וכך פניתי ביום אביב פולני נאה, בשעה ארבע אחר הצהריים, אל עבר המוצא מן הגיטו. ליוו אותי בעלי ודודן.

ליד גבול הגיטו שברחובות בוניפראטרסקה וקונוויקטורסקה לא הוקמו חומות. היתה כאן תנועה רבה. בני־אדם הלכו אל שפת נהר הוויסלה ואל תחנות־הרכבת. בהתקרבי אל גבול הגיטו ניגשתי תחילה, לפי אות מוסכם, אל השוטר היהודי. לאחר שיחה קצרה היה עלי לגשת בבטחון אל השוטר הפולני ואך לאחר מכן להתקרב אל הגרמני. אולם ברגע זה שמעתי סביב שריקות ופתאום ראיתי את עצמי מוקפת שוטרים גרמניים. למזלי עדיין שמרתי על מלוא צלילות דעתי, ענדתי את אות־היהודים ופתחתי בצעקות: יהודיה אנוכי, יהודיה אנוכי! עד היום אינני יודעת למה פעלתי כך. נראה שבתת־התודעה שלי חשתי בסכנה ואי־שם בראשי מסרתי לעצמי דין וחשבון שבעד אי ענידת סרט־הזרוע, אות־היהודים, צפוי עונש מוות ואילו הרצון לצאת מן הגיטו דינו אך מאסר של שמונה חודשים לכל היותר.

מוקפת גרמנים הוצאתי מן הגיטו אל המשטרה הגרמנית שמחוץ לגיטו. כמו כן לקחו אתם גם את השוטר היהודי והאשימו אותו שזמם לסייע לי ביציאה מן הגיטו. הגרמנים שאלו אותי שאלות משונות, אך אני לא עניתי דבר. השוטרים שוחחו ביניהם ושמעתי אחד מהם מניף בסוף את ידו ואומר שלא כדאי יהיה להביא אותי למקום: “הלא היא בלתי־שפויה בדעתה”.

בשמעי דברים אלה התחלתי לשחק את משחק “אי־השפיות” שלי עד הסוף. השיבותי על כל שאלותיהם שלא מן העניין עד שנמאסה עליהם ההתעסקות בי. והנה אני שומעת שוב שריקות ושוב באים שני אנשי השופו (שוּץ־פּוֹליציי – משטרת הבטחון) ורוביהם מכוונים אלי. הם מתחילים להוביל אותי למקום כלשהו ולא לקחו אתם את השוטר היהודי. התחלתי לאנפף מלמולים וסירבתי לזוז מן המקום. להפתעתי פרצו בצחוק וצעקו: “יהודיה ארורה, יהודיה ארורה, לכי לעזאזל!” לא זזתי מן המקום וצעקותיהם גברו. אבל לא יצא זמן רב ולהפתעתי לקחו גם את השוטר היהודי.

הובלנו לגיטו והובאנו אל עמדת השוטר הפולני. עכשיו כבר ידענו שאשוחרר בקרוב. הלכתי בשקט כי בעת שנעצרתי עמדו בעלי ודודני מעבר לשער הגיטו וראו שמוציאים אותי, ואחר־כך שמחזירים אותי אל תוך הגיטו. אולם לא ידעתי אם הכסף יספיק לפדות גם את השוטר רוז’ה (חשתי את עצמי אחראית במידת־מה למאסרו אף ששילמנו לו ביד רחבה בעד עזרתו ליציאתי מן הגיטו). כך הרהרתי בלכתי חזרה לתוך הגיטו וגמרתי אומר: כאשר נגיע אל המשטרה אתייצב לפני מפקד־המשטרה הפולני ואשתדל להוכיח את חפותו של השוטר היהודי.

לא היה קשה במיוחד להגיע עד מפקד המשטרה. סיפרתי לו על מצב בריאותי (שעל נקלה יכול היה להשגיח בכך) ושהרופאים ציוו עלי לעקור למקום שאווירו צח. כיוון שאין לי כסף להוצאות הנסיעה החלטתי ללכת ברגל לאוטבוצק ולכן ביקשתי מן השוטר היהודי שיניח לי לצאת. אולם הוא ענה לי שהוא לבדו אינו יכול להחליט על כך והפנה אותי אל השוטר הפולני, וזה – אל הגרמני, אלא שהמשמר הגרמני אסר אותי וגם לקח אתו את השוטר היהודי. לאחר ההבהרה ביקשתי שישחררו את השוטר היהודי כי אני בלבד אשמה. לאחר מכן אכן שוחרר השוטר.

כעבור זמן מה הוזמנתי אל מפקד־המשטרה היהודי (כבר איני זוכרת את שמו), עורך־דין וארשאי. הוא שאל אותי על פרטי המקרה ומה אמרתי למשטרה הפולנית ששיחררה את השוטר היהודי שכן לפי החוק היה עליהם לשלחו לאושביץ. ואכן, לאחר מכן נשלח שוטר זה יחד עם קבוצה לטרבלינקה, וזאת – בלי שום פסק־דין אלא רק בשל היותו יהודי. אך אני נדונתי על נסיון יציאתי מן הגיטו למאסר בכלא.

שני ימים בלבד הייתי אסורה בווארשה. לא הייתי בתא של כלא אלא בקומת הקרקע של בית פרטי. מדי פעם יכלו קרובי־משפחה שלי ומכרים להתקרב אל החלון. הם השתדלו להרגיעני. בעלי השליך לתוך החדר פתקים וכתב שתוך שעות מעטות אשוחרר.

היומיים בכלא היו כעין הכשרה לקראת מאסרי בעתיד. שני הימים הותירו בי תחושת־בחילה. שמעתי וראיתי שפלות, עבריינות ומצוקה כה רבות שקודם לכן כמעט שלא העליתי אותן על דעתי. זה היה ברחוב דז’לנה. מדי פעם בפעם הוכנסו לכלא נשים שנאסרו. לרוב היו סיבות המאסרים – נסיונות להוציא דבר־מה מן הגיטו או להכניס משהו לתוכו. אולם הובאו לתוך הכלא גם עברייניות של ממש. אלה היו נשים פולניות שהואשמו בחילול־הגזע. על החייל הגרמני נאסרו יחסים עם הנשים המקומיות. אבל נשים פולניות רבות “התיידדו” ברצון עם הגרמנים. חלק מהן כונו לאחר מכן “פולקס־דויטשה”.

החייל הגרמני שבתחנת־המשטרה שליד הגיטו לא השתתף בצורה פעילה בפעולות האכזריות של חטיפות, של גילוי חשודים ושל מאסרים. הוא עמד מן הצד והשגיח על ביצוע פקודותיו. הגרמני חש את עצמו כשליט. לא הוא נענש על המגע ומשא שלו עם נשים פולניות, אלא הן, נשות הגזע ה“נחות”.


 

ילדי ההפקר וכנופיות של ילדים

כן, אין מפלט מן הגורל. בכל הגלגולים של נדודי־המלחמה שלי חשתי לעיתים תכופות תחושת־אשמה על שאינני עומדת דיי לימין הזולת, שאינני פעילה למדי בעת שהפעולה כה נחוצה. היו ימים שחיוך השכיח במקצת את הרעב, את הגעגועים. היו רגעים שבהם אפילו מאורעות שמסופר על אודותיהם בספרים היו נושׂאים אותנו הרחק הרחק אל עבר עולם החלומות, וחלומות אלה עודדונו לצפות, לקוות.

לאחר כשלוני בנסיון היציאה מן הגיטו התחלתי להתערות יותר בחיי־הגיטו.

בנוסף על כך דומה היה שאפילו החיים העגומים בגיטו התייצבו. אולם מיד התרחשה ובאה הצרה על כנופיות ילדים־גנבים. הגיעו הדברים עד כדי כך שלא היה אפשר ללכת לבטח ברחוב או לשאת סלסלה עם לחם. הגרוע ביותר היה שהגניבה נתגלתה אך בתוך הבית. הילדים שבגרו טרם זמנם היו תולשים בתחבולות מחוכמות חתיכות מכיכר הלחם שנשאת לביתך ואך לעיתים נדירות השגחת במי שעושה זאת.

בכך נפתח האסון של ילדי ההפקר. הילדים התחילו לפרנס משפחות שלימות. ליד חומות הגיטו ובבתים שעל הגבול עמדו ילדים שמכרו לחם, סיגריות, גפרורים. על פניהם, שקפצה עליהם זקנה, היה נסוך כל מלוא הצער היהודי. כבר באפריל 1941 היו ילדים רבים שמשפחותיהם כלו ברעב. ילדים אלה נותרו לבדם בעולם והימרו בהפקרות על הכול.

הברנשים־הזאטוטים קבעו לעצמם את הבית שבו גרנו כמקום ההתוועדויות שלהם, מעין בורסה. תמיד עמדו שם ילדים וסחרו. הם עמדו שם בחצר מן הבוקר ועד שעה מאוחרת בערב; בשעות של קרה וגשם היו עולים אל דירתי להתחמם ולייבש את בגדיהם. במקרים כאלה הייתי לפעמים מעניקה להם לטיפה, רגש חם של השתתפות, אך גם מלים בוטות. לעיתים הקשיבו לדברי ולסוף הפטירו בנפנוף יד: “גברת, אל תבלבלי את הראש, בין כך ובין כך נלך כולנו בדרך האחת – בעגלה של פינקרט!”

“התדעי, גברת” – אמר פעם אחת אחד מהם – “שלוש פעמים כבר עמדו לירות בי, אלא שאני עושה ‘ויברח’. אתמול – הוסיף הנער באנחה – כאשר הלכתי עם איציק אל שער הגיטו, במקום שהיה צריך להמתין לנו אנטק עם סיגריות, נורה איציק. חבל, בחור מצוין… ברחתי וראיתי מרחוק שמישהו כיסה אותו בנייר. כמה שעות לאחר מכן הלכנו שוב, חברים אחדים, אל השער. רצינו לקחת את כרטיס־הלחם של איציק, אלא שגופתו כבר לא היתה. חבל, חבל, בחור מצוין היה!…”

הם שוחחו ביניהם על איציק בלא צער, בלא כאב. צר היה להם על אבידת חבר לפעולה. המעט שהספיקו ללמוד בבית־הספר היה בעיניהם לא חשוב, לא מעשי.

“גברת, יש ללמוד רק חשבון” – פלטו לעומתי כלאחר־יד.

ב־1941 נתרבו הדיבורים על מלחמה בין רוסיה לגרמניה. יהודים רבים השתדלו לעבור לצד הארי ומשם, במידת האפשרות ללכת ליערות. היתה אפשרות להסתנן החוצה אל הצד הארי דרך החנויות ה“פינתיות”, כלומר – חנויות בעלות שתי כניסות: דלת אחת בצד הגיטו ודלת אחרת בצד הארי. תמורת כסף היו פולנים מעבירים בדרך זו יהודים לצד הארי.

גם אני הייתי יוצאת בדרך זו מן הגיטו לשם סידור עניינים שונים, לרוב – כדי לגבות כסף מפולנים. כשהייתי יוצאת אל מעבר לחומה היה מתגלה לנגד עיני עולם חדש, עולם של חירות שבאשליה. שם אפשר היה לראות ילדים הולכים אל בית ספרם וספרים מתחת לבית־שחיים; ראיתי אמהות פולניות מטיילות עם ילדיהן בכיכרות – עדיין יפות – של וארשה. על הקירות של הבתים שטרם נהרסו הודבקו מודעות של תיאטרונים ושל בתי קולנוע. היייע הולכת עד כיכר שלוש־הצלבים. פולנים עדיין גרו בדירותיהם.בלילות נראו הבתים מבחוץ במלוא שלוותם, אף שסופר כי גם הפולנים מתחילים לחוש את תחושת היותם בגלות אצל הגרמנים.

העסקאות שניהלנו היו סודיות. לעיתים קרובות הבנו זה את זה בלי דיבורים. גם אנחנו וגם הפולנים פחדנו מפני הקול של עצמנו. לעיתים רחוקות, נדירות ביותר, היו גם הם, הפולנים, שופכים לפני את מרי־שיחם. הם פחדו מפני המלחמה עם רוסיה. האזרח הפולני הרגיל עדיין ראה לנגד עיניו את פניו הקשוחות של סטאלין ובכל זאת גם את “הצדדים הטובים” של הרודנות הרוסית? אולם לגבינו, היהודים, היו כל הפילוסופיות המדיניות הללו מאתנו והלאה. אנחנו רק ציפינו למפלתו של היטלר, אך תחושת הבטחון שלנו לא יכלה להראות לנו מראש איך תבוא מפלה זו.

פעמים אחדות הסתננתי החוצה מן הגיטו. פעמיים קיבלתי מיד הפולנים עלונים צהובים שהוציאה המפלגה הסוציאליסטית הפולנית. תוכנם של העלונים היתה בו בשבילנו נחמה קלושה בלבד. העלונים הקטנים דנו בענייני דיומא והביעו תנחומי־נייר ליהודים שבגיטו, אך לא יותר מזה. דכדוך־הנפש נישא מפיסות־הנייר הללו. ייתכן שכך היו הדברים אך בתחילה לאחר מכן התארגנו בצד הארי גם הקומוניסטים. בעלונים היו חדשות שלא הגיעו לידיעתם של פשוטי־העם היהודים.

גם יציאותי מן הגיטו עמדו להיפסק. מעבר לחומה שברחוב שוויינטויירסקה, בכיכר קראשינסקי, התארגנה כנופיה של זאטוטים פולניים שסחטו כל מי שיצא מן הגיטו. לא היה אפשר להימנע מ“לתחוב להם משהו בתוך כף היד”, אלא שגם לאחר שנפטרת מכנופיה אחת היו אלה מאותתים מרחוק לכנופיה אחרת שגם היא מנעה מעבר. התחיל להתפתח סוג חדש של סחטנות. לעיתים קרה שלאחר כל כמה צעדים צצה קבוצת זאטוטים חדשה שפשטו ידיהם לכסף. תכופות לא הספיק הכסף שבידך לכל הסחטנים הקטנים הללו. במקרה כזה היית בסכנת־נפשות. יהודים רבים נספו בידי “שקצים: פולניים קטנים אלה. עד היום אין מושג כמה שנאת־יהודים ינק הילד הפולני מביתו. מושכנעת אני שלאחר כמה שנים ב־1946־1945, צמחה מ”שקצים" קטנים אלה ה“ארמיה קראיובה” זוללת־היהודים הנודעת לשמצה, שהיתה מוציאה להורג כל יהודי שנזדמן לה ביערות פולין. הם היו הורגים את היהודים האומללים לפי גזר־דין שגזרו בשמה של הרפוליקה הפולנית.

כיוון שהיציאה מן הגיטו היתה כרוכה יותר ויותר בסכנה פשטה בתוכו מצוקת הרעב. המצב הלך ורע מיום ליום, העיק יותר ויותר. גם על בני־אדם אמידים התחיל הרעב לפרוש את כנפיו השחורות. הלחם היה למצרך של מותרות. הכול התחילו לחסוך, לקמץ. הדגיגים הבאושים נעשו למזון העיקרי להמונים.

בביתנו שברחוב שוויינטויירסקה היו דירות של יהודים אמידים. מקצתם עברו בחודשי־המלחמה הראשונים לצד הרוסי. כיוון שלקחו אתם הרבה כסף קיוו לחיות בשקט את הימים הקשים בעבר האחר של נהר הבוג. לאחר שהעבירו לשם חלק מרכושם חזרו ובאו לווארשה כדי לקחת אתם גם מה שנותר להם. אולם הם כבר לא יכלו להיחלץ מווארשה. לאחר מכן הובלו יהודים אלה לטרבלינקה. רכבות־המוות כבר דהרו לעבר מקומות־ההשמדה.

היתה המתנה למלחמה עם רוסיה. מכר שלנו, לא־יהודי, הסתנן לתוך הגיטו והציע לנו לצאת מן הגיטו ולחיות מחוצה לו במסמכים אריים. ראשית הציע להוסיף את שמי לתעודה שלו כאשתו. בדרך זאת יעביר אותי אל אחי שבצ’נסטוכוב.

בבוקר של יום 12 ביוני 1941 חיכה לי הפולני בקרן הרחובות גז’יבובסקה ובאגנו. במקום זה מצא חנות־מעבר של אחד פולקסדויטשה, שתמורת סכום כסף ניכר הניח ליהודים שרצו בכך לעבור לצד הארי. הם היו נכנסים חנות כאילו לקנות דבר־מה, אך היו יוצאים ממנה לצד האחר.

היה יום אביב נפלא, 12 ביוני 1941, היום שבו הוצאתי מן הגיהינום, מגיטו וארשה. עשרה ימים לאחר מכן תקפה גרמניה את רוסיה ולא היה אפשר עוד לצאת מן הגיטו. כך נקרעתי מבעלי, מבני, ממשפחתי ולא זכיתי לראותם עוד. הלכתי אז, שקועה בעצב, עם המלווה שלי ולאחר כברת־דרך קצרה רציתי לחזור לגיטו ובלבד שלא להיפרד מאהובי לבי. אבל הגוי החזיק אותי בידי וציווה עלי ללכת זקופה והישר קדימה, בלא להתסכל אחורה. בלכתנו היו בלי הרף מתקרבים אלינו “שקצים” קטנים, אלא שהגוי חירף וגידף אותם, והם הסתלקו. כשהתקרבנו אל בית־הנתיבות הסתערה עלינו שוב חשרת סחטנים קטנים ושוב נזף בהם הגוי והם ברחו. ליד בית־הנתיבות התערבנו בתוך המון היוצאים לדרך ובסוף נכנסנו לתא.

נכנסתי, מפוחדת מאוד, עם הגוי לתוך תא הרכבת. היתה בו דחיסות יוצאת מגדר הרגיל. חשתי חום רב כי לבשתי את כל שמלותי. בידי החזקתי צרור קטן בלבד. מלבד זאת שרר בתוך הקרון מחנק רב ולא היה אוויר לנשימה. כאשר השגתי בסוף מקום ישיבה – התעלפתי.

בקרון היו גם יהודים ואלה הבחינו שאני יהודיה. הם קרבו אלי והשיבו לי את רוחי. הלא־יהודים התחילו להתלוצץ על “בעלי” ולעגו לקרירותו אלי.

לאחר כמה שעות של נסיעה הגענו לצ’נסטוכוב.

מגדל הכנסיה הצ’נסטוכובית המפורסמת “אם־האלוהים הקדושה” כבר היה מואר. השעה היתה בין השמשות. גשם־אביב קל שטף את צ’נסטוכוב.

המלווה שלי הוליכני עד גיטו צ’נסטוכוב, שעדיין היה אז גיטו פתוח. בבואי אל רחוב גאריבאלדי פניתי אל דירת אחי.


 

בגיטו של צ’נסטוכוב

הגיטו הפתוח של צ’נסטוכוב דומה היה ב“סגנונו” לכל הגיטאות שבגוברנאמנט. מצבם החומרי של היהודים באותה העת (1941) עדיין היה, פחות או יותר, לא רע. פרנסתם העיקרית באה מהברחה מן ה“רייך” לתוך הגוברנאמנט ומן הגוברנאמנט לתוך ה“רייך”. לתוך הגיטו הוברחו מארגארינה, סחורות־אריג, נרות ומצרכים אחרים. כמו כן הוברחו מטבעות שונים. בייחוד רווח המסחר במארקים, שבהם שילמה הממשלה הגרמנית את המשכורות לאנשי הצבא שלה. פרנסה זאת עלתה ליהודים רבים מאוד בחייהם.

למזלה של צ’נסטוכוב עבר הגבול שבין ה“רייך” והגוברנאמנט במרחק של שישה קילומטרים מן העיר. מרבית התושבים שהתגוררו בשטח שנועד לגיטו היו יהודים שגורשו מבתיהם ובדרך מקרה השתקעו בצ’נסטוכוב. היו גם כאלה שבימי־המלחמה הראשונים נחטפו ברחובות ושולחו למחנה ואחר־כך הועברו לצ’נסטוכוב. כאן שוחררו בתנאי שלא ישובו לריי הגרמני. בני־אדם אלה הצליחו אחר־כך להביא אליהם את בני משפחותיהם ואף להוציא חלק מרכושם; פקידי־רכבת פולניים עסקו במשא־ומתן זה והרוויחו ב“מקצוע” חדש זה סכומי עתק.

עזרה אנושית שלא על מנת לקבל שכר היתה לאורך המסילה צ’נסטוכוב־קלובוצק בבל ייראה ובבל יימצא. איש לא זז ממקומו חינם. הן יהודים והן לא –יהודים תבעו שכר בעד העזרה הפחותה ביותר. את העבודה ביצעו פולנים, אך סייעו בזאת גם גרמנים מעטים שלקחו שכר יפה.

קרובי, ידידי ומכרי שבצ’נסטוכוב קיבלו את פני בלבביות. אולם אני ראיתי בצ’נסטוכוב מצב דומה לזה ששרר בווארשה לפני שנסגר הגיטו. הבעיה העיקרית היתה – האוכל. מכאן עוד אפשר היה לשלוח מצרכים לווארשה, אלא שלא היה אפשר לחסוך יותר ממעט תפוחי־אדמה.

בואי עורר שמחה בביתו של אחי. הוא היה אחד מאלה שהגרמנים הוציאו בתחילת המלחמה מעיר מגוריו ויילוּן ואחר כך שיחררו אותו בצ’נסטוכוב. גם בידו עלה להביא אליו את משפחתו.

אחי מאיר פרידה ז"ל היה יהודי ירא־שמיים. הדבר החשוב בחייו היה ללמוד תורה. משחר נעוריו זכרתי אותו כיושב ליד הגמרא. דומני שבכל עת היותנו יחד קודם המלחמה לא הסתכל בי הסתכלות של ממש. אולם עתה העמיק להביט בי והבחנתי בדמעות בעיניו. מיד פרצנו שנינו בבכי. אבל הוא, בפשטותו, הרגיעני. “השם יתברך ירחם עלינו”, אמר. הוא ישב לידי, פרס את הלחם ושם פרוסות בפי. זה חודשים רבים לא אכלתי לשובע וגם עכשיו לא רציתי לאכול את כל הלחם שנערך על השולחן בשבילי. אולם אחי הבטיח לי שלפי שעה טרם סבלו בצ’נסטוכוב רעב וכי ברשותו תפוחי־אדמה רבים כך שעד היום הוא עוד מחלק, ברוך־השם, קצת אוכל לנצרכים. ואכן, למחרת ראיתי עניים שבאו אליו ואיש־איש מהם קיבל מידיו תפוחי־אדמה.

בין ידידי שפגשתי בצ’נסטוכוב היה גם מכר ותיק מלודז'. הוא היה ידיד־נעורים שלנו. מוצאו היה ממשפחת־רבנים וקודם המלחמה נשא לאשה בת של חסיד, גביר לודז’אי נודע. הם, הצעירים, כבר היו, כפי שכינו זאת, “נאורים” במקצת, ומלבד השכלה מסויימת נתברכו גם באינטליגנציה טבעית. הוא קרא הרבה מאוד והתעניין באמנות. נפשו ספגה הכול. בראותו אותי מירר בבכי.

דמעותיו ריגשו אותי יותר מבכייתו של אחי. עד היום לא ברור לי מדוע נרעשתי מבכיו יותר מאשר מבכייתו של אחי האהוב, בשר מבשרי. קודם נסיעתי מצ’נסטוכוב שאלתי אותו מדוע געה בבכי והאם המראה שלי כה העציב אותו. הוא התקשה לענות מיד. אחר־כך הרים לאט את עיניו הכחולות והגדולות, שקע בהירהור והתחיל לדבר כאילו אל עצמו:

– אמת, המראה שלך זיעזע אותי מאוד. בפנייך השתקף לא המכאוב שלך בלבד אלא המכאוב של כולנו. מבטך מביע את הצער הגדול של כולנו. מלבד זאת, את כמו הבאת אתך חלק גדול מלודז' של הימים שעברו, את הבתים החסידיים־הנגידיים, את השבתות והימים הטובים מלאי השפע, את לודז' של השטריימלים ואותה לודז' שבה אנחנו, בחורים יהודיים בעלי פלומת־זקנקנים, רצנו בלא נשימה לנשפי־הספרות כדי לשמוע את ברודרזון, את מאנגר, את סגלוביץ וסופרים אחרים.

אנחנו שאפנו לתקן עולם, אך בלא לפגוע בחוקי התורה. היינו כנים במחשבתנו, אלא שהעלינו חרס. כן, בהסתכלי עכשיו בך יש לי הרבה לספר!

מראה פנייך מעלה זכרונות מעולם ששקע, עולם של הרים וים… של אדמה לא־יהודית, אלא שתמיד התהלכנו עליה עם יהודים, יהודים, יהודים… הרי הטאטרים מכוסים שלג רב, אך בדרכים – מזחלות עם יהודים, יהודים על מגלשיים ויהודים בבתי־הקפה. צחוק יהודי חופשי בבתי־הנופש היהודיים שבמרומי ההרים. ראיתי שם רק יהודים. האם לא נסעו לשם לא־יהודים?! ודאי שגם הם נסעו!

הוא הוסיף לדבר ובקולו צליל של טענה:

– כאן על האדמה כל זה לא יהיה עוד. הפסדנו. כל המתרחש עכשיו משמעו סוף, סוף בלא רחמים. הדור שלנו יהיה הקרבן.

שמחתי נתערערה והוא הרעיד אותי בדבריו. עולמי חשך עלי בבת־אחת.


 

אני נוסעת ב“ניירות טובים”

המציאות האכזרית מניסה את כל המחשבות. אין בה מקום לחלומות. העת חייבה החלטות נחרצות ומעשים. לא היה אפשר לדעת מה ילד יום. עכשיו היתה מטרתי למהר ולהגיע אל ילדי. חברה שלי מבית־הספר עסקה בימי המלחמה בהכנת תעודות אריות, רשיונות־מסע ומסמכים אחרים מזוייפים כולם. כאשר פניתי אליה שתספק לי תעודה כדי שאוכל למהר ולצאת מצ’נסטוכוב השאילה לי את התעודות שלה עצמה. חייבת הייתי להחזירן אליה לאחר שאבוא אל מחוז חפצי. אבל לא די היה בתעודות אלה כיוון שלא תמיד מצאו חן בעיני הגרמנים הניירות ה“ארעיים”. התעודה אך אישרה שמקום מגורי הוא ב“רייך” ואני בגוברנאמנט מחמת מחלה. אם ליד הגבול יעמוד גרמני “טוב” – יניחני לעבור בנייר כזה. אולם קורה גם, שעם מסמך כזה מגרשים חזרה. היתרון הוא שאין בכך הסתכנות יתירה. ואכן, בני־אדם עברו הלוך ושוב בניירות כאלה.

גם אני התחלתי בהכנות לחציית הגבול. בילדותי נותחה אצבע שלי ונותרו בה סימנים בולטים מן הניתוח. עכשיו עמדו אלה לשמש ראיה שאני חוזרת מבית־חולים. אחי חבש לי בתחבושת את האצבע וגם חלק מידי, קשר סרט סביב צווארי והכניס לתוכו את ידי החולה. הוא גם צייד אותי בכר כדי שאשכב עליו בעברי ליד משמר הגבול. כשהתקרבנו אל הגבול נפרד אחי ממני ונשאר לעמוד במקום שממנו יראה אם הכול עבר בשלום.

פחדתי מאד והפחד שבפני ניכר לעין. המבריחים הרגיעוני שמשמר הגבול משוחד; ייתכן שאפילו לא ידרשו ממני לרדת מן העגלה. אך אם יצוו עלי לעשות כן, אל לי להיבהל, כי הם כבר יעשו את כל הדרוש שהכול ייגמר בכי טוב.

אולם כשהתחלנו מתקרבים אל הגבול הבחנתי שאי־השקט גובר בקרב המבריחים. כבר מרחוק ראו שבנקודת הגבול, שכרגיל עומד בה אחד מחיילי־המשמר ה“טובים”, עמד חייל אחר, שהיה מוכר להם מנקודת־גבול אחרת כרשע מרושע. הם כינו אותו בשם “פאסקאל” וידעו שהוא עלול לגרום צרות גדולות. לכן החליטו המבריחים שלא להתקרב לפעי שעה אל הגבול. עלינו להמתין עד שהמשמר יתחלף.

נסענו לתוך חורשה כדי להמתין שם. בינתיים התחיל להחשיך. תחנת הגבול היתה פתוחה עד 8 בערב, ואני רואה שלא עולה כלל בדעת המבריחים שלי לצאת לדרך. חשבתי: מה לעשות? אין לי חשק ללון בחורשה. החלטתי אפוא ללכת לבדי אל הגבול.

בצאתי מן החורשה השיגה אותי עגלה קטנה ועליה אשה וילד. האשה קראה לי ואמרה שהיא עוברת את הגבול כחוק. היא נוסעת לביתה עם ילדה מבית־החולים, שם קיבלה רשיון־מעבר, והציעה לי לשבת בעגלה. היא תיתן לי את הילד וליד הגבול תעשה את כל הדרוש כדי שלא יצוו עלי לרדת. גם הרגיעה אותי שליד הגבול לא יאונה לי כל רע כי במקרה הגרוע ביותר, היא אומרת, ישלחוני חזרה לצ’נסטוכוב.

ישבתי בעגלה, הנחתי הצידה את צרורי הקטן ועטפתי את הילד בכר שאתי. שמחתי כאשר התחיל הילד לחייך אלי. לרגע שכחתי את מצבי והתחלתי לשחק עם הילד. כך הגענו אל הגבול.

כבר היתה חשיכה גמורה. ניכר היה שאנשי המשמר יגעים בתום יום של עבודה. הם ציוו עלינו לרדת אחת־אחת מן העגלה והכניסו כל אחת לחוד לתוך סוכת־הביקורת. אלה שיצאו מן הביקורת חזרו למקומותיהם ולא ניכרה בהם שום מתיחות. אני ישבתי בקור־רוח בעגלה עד שנצטוויתי לרדת ממנה. החזרתי את הילד לאמו ונכנסתי לביקורת. את צרור חפצי השארתי בעגלה. בפנים ערכו חיפוש ולקחו ממני את שעון־היד שלי ואת הכסף שהיה אתי. אחר־כך החילו לגעור בי שאין תעודותי בסדר. ניסיתי להתנצל שאני באה מבית־חולים וכי כל קרובי הם בקלובוצק ולא היה לי איש שיטרח בשבילי. אולם הם לא הפסיקו לגעור בי והיה לי רושם שהם צועקים זה על זה. אגב צעקות אלה דחפוני אל הדלת.

בינתיים הגיעה עגלה אחרת. רוח הנוסעים היתה עליזה. המבריחים הוציאו בקבוק יי"ש ושתו כוסית. כולם שתו “לחיים”. מיד יצאנו כולנו לדרך ושעתיים לאחר מכן באנו לקלובוצק.

בעיירה הקטנה שרר שקט בלתי־רגיל. כבר היתה שעה מאוחרת בערב ואיש לא נראה ברחוב. אף על פי כן נשמנו לרווחה. שם, בווארשה ובצ’נסטוכוב, הבריות חיים בפחד בלתי־פוסק מפני סגירת הגיטו, מפני רעב. ואילו כאן עדיין אין גיטו, יהודים ולא יהודים מתגוררים זה ליד זה, ומסביב שקט כזה.

כל העיירה היתה רחוב ראשי אחד וכמה רחובות צדדיים. מאחורי הבתים שברחוב הראשי השתרעו כרי אחו ושדות ניר. כמעט כל הבתים היו לבנים ומקוּרים בגגות משופעים. בבית־הקומות היחיד התגורר רופא־השיניים. בדרך לתחנת הרכבת היה בית־מרחקת ושם גם גר הרופא.

מראה הישוב הזעיר היה כמראה עיירות־פולין אחרות. מסופקני אם הוא נרשם במפות של פולין. בסמוך לפרוץ המלחמה נסללה שם מסילת־ברזל שעמדה לקצר את הדרך בהובלת הפחם ממכרות שלזיה אל האניות שעגנו ליד חופי הים הבאלטי. הדבר עורר לתחייה את העיירה הקטנה כיוון שקו הרכבת והתחנה היו במרחק של שני קילומטרים מאחוריה. בעת המלחמה היתה קלובוצק הישוב שבקצה הגוברנאמנט. התחנה היתה על גבול ה“רייך”.

בקלובוצק התגוררו פקידי־רכבת פולניים רבים ואפשר היה לסחור אתם בעסקים שונים. רוב יהודי העיירה נעשו למבריחים או לעוזריהם של המבריחים הגדולים. היתה זו אירוניה של הגורל: עכשיו הרוויחו הכול יפה ואפילו שיפרו את תנאי חייהם לעומת המצב שלפני המלחמה.

לפני המלחמה גרו בעיירה כמה מאות יהודים ורובם היו קשורים בקשרי משפחה זה עם זה. בימים השקטים התפרנסו מחקלאות וגם ממסחר בסוסים. באותם הימים הבריחו סוסים לגרמניה ועכשיו הבריחו כל מה שהזדמן להם. כמעט לכל משפחה היו בית, קרקע ובהמות. לראשונה בחיי ראיתי כאן יהודים שלפני המלחמה עסקו רק בעבודת־האדמה. אולם עכשיו היתה העיירה שקועה למעלה ראש בהברחה או באכסון מבריחים ובאחסנת סחורותיהם.


 

אנשי קלובוצק

בואן של שתי העגלות בשעות הערב היה בבחינת אירוע לכל התושבים. הציצו בעד החלונות. רבים אף יצאו כדי לשים עינם בפנים החדשות. לאחר מכן סיפרו בני העיירה שבקלובוצק היו מקבלים כל אורח מן החוץ בפנים זעומות משום שבני המקום חששו שמא יפריע להם “החדש” בפרנסתם.

זה זמן־מה היו בעיירה מכרים שלי שעסקו גם הם בהברחה ובמשלוח חבילו־מזון לתוך הגיטאות הסגורים. כאן היתה להם האפשרות לשחד את פקיד הדואר. הנוהל של משלוח החבילה היה – לשלם לפקיד את התעריף הרגיל ולהוסיף לו “ריווח” בעד יגיעתו הפרטית. היו ימים שבהם נשלחו מאות חבילות. החבילות נשלחו לווארשה, לקאטוביץ, ללודז', לבנדין. חבילות המזון הצילו רבים ממות־רעב. לעיתים קרובות באו מכתבי תודה מאלמונים. גם אני השתלבתי מיד בחבורה של המטפלים ושל השולחים.

מן המכתבים שבאו באותה העת נחרת בזכרוני מכתב מיהודי פשוט מבנדין. הוא רצה להביע את תודתו וכך כתב:

"לכבוד….

תודתי לך על החבילה שקיבלתי. לידיעתך, במזון שבחבילתך החזקתי בחיים משפחה בת 7 נפשות. כבר השבת השלישית שאנו מברכים במזומן. אנו מברכים לאחר ששבענו ומבקשים מן הקדוש ברוך הוא שיעמוד לימינך ושלעולם לא תדעי חרפת־רעב. אנו מברכים אותך תמיד במזל ובהצלחה. אולם בקשתי היא שתעיזי יותר בכתיבתך אלי. מן השורות שהוספת אני למד שאת בת־ישראל כשרה. הקדוש ברוך הוא ישלם שכרך."

היינו קוראים את המכתבים בדמעת־עין. ככל שהמצב הלך ורע כן תכפו ובאו המכתבים. מצבם של כותבי המכתבים הדיר שינה מעינינו בלילות. לאחר לילות ללא־שינה כאלה היה איש־איש מאתנו עושה כל שבידו כדי להרבות במשלוח חבילות־המזון.

אלה שכבר עשו בעיירה עת ארוכה – בעיניהם היה המשלוח של כמה חבילות־מזון דבר של מה־בכך. הם הרוויחו עכשיו הון תועפות בהברחות ובסיוע למבריחים וניהלו עסקים נרחבים. ולמען האמת, הם הרוויחו גם במשלוח החבילות.

אני הייתי כאן זרה; באתי לכאן ובידי אך מעט כסף. מכרי בצ’נסטוכוב המליצו עלי לפני אנשים שמימנו לי זמנית את משלוח החבילות. משפחתי שבווארשה היתה מסועפת ורציתי לשלוח לעיתים חבילת־מזון גם למכרים רחוקים יותר.

יהודי קלובוצק מפשוטי־העם היו, רק מעטים בהם ידעו לחתום את שמם. אלה מהם שעדיין קיימו אורח־חיים יהודי ידעו להתפלל. אלה היו הגברים, ואלוהים היה בלבם. אולי בשל כך זכיתי אצלם להתחשבות רבה ולעזרה בימים הקשים. ידידותם כה התעמקה עד שבני המקום ראו בי אחת משלהם ולא כמי שנזדמנה למקום באקראי. כולם התייחסו אלי בחמימות, בכל מקום הושיטו לי עזרה ללא־שיעור. עזרה זו היתה דרושה לי מאוד מאוד כי זו לראשונה בחיי הייתי בודדה, כערער בערבה בסביבה בלתי־מוכרת לי.

רבים מיהודי העיירה הציעו לי לסחור אתם ונתנו לי סחורה בהקפה מן המסחר הסיטוני שלהם; האחד – תריסר גרביים והאחר – שארית של אריג וכיוצא באלה. אני הייתי צריכה לחזר על פתחי התושבים ולמכור את המרכולת. הוי, כמה קשה היה עלי מסחר זה! התקשיתי למכור את זוגות הגרביים הראשונים במחיר יקר מזה ששילמתי בעדם. הייתי צריכה למכור את הסחורות גם למכרים שלי, והדבר העיק עלי מאוד. חשתי שאינני נוהגת בהגינות כאשר אני תובעת מן הקונים מחיר יקר מן המחיר ששילמתי אני. כאשר חזרתי לאחר המכירה אל הסוחרים שלי וסיפרתי להם על כל מה שחשתי כאשר תבעתי יותר ממה שהדברים עלו לי, הם לעגו לי ושאלו: מי יעשה דבר למענך שלא תמורת כסף?

פעם אחת הייתי חייבת לקיים שיחה על כך. היה שם בן של סוחר שסופר עליו שהוא קומוניסט וכי בחייו הצעירים כבר נכלא שנים רבות בכלא. נתגלגלו הדברים כך ששמע אותי במקרה מספרת בכאב־לב על אודות המסחר שלי וכי הלב נוקף אותי כאשר אני מבקשת בעד סחורה יותר ממה שהיא עלתה לי. הוא הסביר שדברי אינם נכונים. לפי מושגיו המארקסיסטיים היה המסחר הזעיר שלי כשר בתכלית הכשרות. אבל בלא לשים לב לנימוקיו נמאס עלי המסחר. ואכן, זנחתי את המסחר והתחלתי לתפור שמלות. תפרתי שתי שמלות חדשות והן עשו רושם בעיירה. התחילו לכנות אותי “תופרת־הסיכות” כי בעיניהם היה חידוש בהכלבת האריג בסיכות בעת מדידת השמלות. לאחר שתפרתי את שתי השמלות קיבלתי הזמנות רבות אלא ששכרי היה מועט.

רציתי להרבות במשלוח חבילות לבעלי, למשפחתי הקרובה ולמכרי שבווארשה (לפי שעה עדיין היו בווארשה וציפו להזדמנות להיחלץ ממנה). רציתי לשלוח חבילות גדולות יותר, מזינות יותר ולעיתים תכופות יותר, כי בווארשה הורע המצב. החבילות שהם קיבלו ממני היו למקור הזנתם העיקרי. המכתבים שהייתי מקבלת לא היו מכתבי־תודה וגם לא דרישות למשלוחים נוספים. הם היו גדושים בשמחה שחבילות־המזון הביאו להם. כן, היתה ירידה נוראה בחיי האדם! לעיתים תיארו במכתביהם כיצד הם ניזונים במצרכים. “הפתיתים” – כתבו אלי – “היו לעילא ולעילא. אין צורך לבשלם – וזה ריווח נקי, כי ההסקה ביוקר. אתה חולט אותם ברותחים – וכבר אפשר לאכלם”.

“החבילה הגיעה אלי במקרה ואולי מחמת שחשנו זאת מראש, כי כל הלילה חלמנו על אודותיך” – כתבו לי בפעם אחרת – “בערב שוחחנו על אודותיך, על מצבך המשונה, יותר נכון מצבך הבלתי־רגיל והנורא בימים טרופים ובלתי־רגילים. הבעל בווארשה, הבן בווארשה, משפחת הבעל – כמעט כולם בווארשה. שתי הבנות הפעוטות אצל סבתא וסבא בזדונסקה־ווֹלה ואת עצמך נידחת בעולם הגדול והמסוער”. לעיתים תכופות כתבו אלי, בבדידותי, על אודות ילדי ועל אודות אבא־אמא. בעיקר כתב אלי בעלי.

גם מצבנו בקלובוצק הולך ורע מיום ליום. אך המכתבים מן הבית מדכדכים את רוחי. “אתמול נלקח (נחטף) ברחוב וולף והילד שלו ונשלחו לעבודה בלובלין. כמה ימים קודם לכן נלקח מאסתר הילד היחיד שלה ושולח עם קבוצת־ילדים. אצל שמואל כולם, לפי שעה, ביחד. כאשר לאחר ימי דיכאון כאלה מגיעה ד”ש ממך – הרי היא בעינינו כקרן־אור של תקווה".

הידיעה שילדה של אסתר נלקח ממנה ושהיא לא הלכה אתו היתה מעבר להשגתי. לא יכולתי לתפוש איך יכולה היא לשאת את זאת. הילד היה כל חייה. היא היתה גרושה מבעלה הראשון. לאחר מכן נישאה שנית וילדה את ילדה היחיד והיפה להפליא. האם כבר הגיעו הנאצים עד לכך שיגזלו מן האם את האינסטינקט הרגיש ביותר שלה? כעבור שבועות אחדים שולחה לטרבלינקה גם אמו של הילד היפה.

יהודים רבים מן העיירה נאסרו אחר־כך ושולחו לגרמניה וגם לאושביץ. לפתע התחולל האסון גם בקלובוצק. כאמור, היו רוב בני העיירה יהודים עמלים, עובדי־אדמה ומבריחי־סוסים. מעטים ידעו לכתוב את המכתבים שהנותרים בבית רצו לשלוח אל האסירים (הותר לכתוב מכתבים בגרמנית בלבד). גבר הביקוש לכותבי מכתבים. וכך נעשיתי פתאום לכותבת מכתבים בשביל בני־אדם זרים. התחילו לבוא אלי בני־אדם שונים וביקשו שאכתוב בשבילם מכתבים בגרמנית, שארשום את המענים. כתבתי את המכתבים ברצון, אם כי בכאב־לב. השתדלתי להעלות על הנייר את הרגשות החמים של אמהות ונשים מלאות געגועים. לעיתים קרובות קרה שכל המכתבים שנמסרו בדואר היו כתובים ביד אחת – ידי שלי. הדבר עורר את חשדם של הפקידים הגרמניים. ואכן, חצי־שנה לאחר מכן אסרה אותי הגסטאפו באשמת כתיבת מכתב (לפי כתב־יד) בעל תוכן אסור.

באורח בלתי צפוי מראש נעשיתי הדוברת האלמונית והאילמת לרגשותיה ומכאוביה ש עדת־יהודים דוויה. האמהות והנשים אסירות־התודה התחילו להביא לי שׂכר בעד כתיבת המכתבים התכופה. בתחילה סירבתי לקבל כסף. לכן התחילו להביא מצרכי־מזון ושמו אותם בפינה. לפתע נוכחתי לדעת שתמורת עבודתי בכתיבת המכתבים נתמלא חדרי בכל טוב. אומר את האמת, הדבר שימח אותי מאוד כי בכך התאפשר לי לשלוח יותר חבילות לווארשה.

אבל מצרכים בלבד עדיין אינם, כנראה, חבילה מוכנה למשלוח. פעם אחת רציתי מאוד לשלוח חבילה לווארשה ולא היה בידי כסף לכך. חשבתי לילה שלם איך לבצע זאת. קמתי השכם בבוקר, יצאתי מעוצבנת ועמדתי מודאגת על סף הבית. לפתע ניגש אלי אב, שלימדתי את בניו את מלאכת הכתיבה, ואמר שהביא לי “שכר־לימוד” וכן גמול בעד המכתבים שכתבתי בשבילו. הוא מסר לי חבילה ואמר: “סבור אני שהדבר שהבאתי לך היום ייטב בעינייך מכסף”.

עמדתי נדהמת. מרוב שמחה לא יכולתי להוציא הגה מן הפה. דימיתי לעצמי שלפני אליהו הנביא שהתחפש כאב של תלמיד שלי. לקחתי את החבילה ונכנסתי לתוך הבית. בחבילה היו כל המצרכים שרציתי לשלוח לווארשה. הופתעתי למצוא בה גריסים, קמח, מארגארינה וסוכר. גם היום, לאחר ארבעים שנה, אוכל לומר שמתנתו של היהודי מקלובוּצק הפיחה בי רוח של אמונה לא רק באלוהים אלא גם באדם.

ועוד אני זוכרת: בימים הראשונים לאחר בואי לקלובוצק הייתי מהלכת כאחת שחדלה להבין את המתרחש בעולם. לאחר כל מה שעבר עלי בחיי בווארשה, ואחר־כך בצ’נסטוכוב, היו בעיני החיים החופשיים והבלתי־מופרעים של היהודים בלתי מובנים ויוצאי־דופן. לא יכולתי להאמין שעיני רואות חנויות פתוחות של יהודים, בתים חופשיים של יהודים. בסקרנותי כי רבה טיילתי בלילות־שבת בחצרות היהודים והצצתי לתוך הבתים פנימה. יהודים, שלמזלם עדיין לא נחטפו בידי הגרמנים לעבודה, ערכו עוד בשנת 1942 את השבת כמו בימים שלפני המלחמה. בכל בית אפו לשבת חלות ועוגת־חמאה ושחטו עופות.

לראשונה נפגעה האוכלוסיה המקומית ברשעותו של היטלר כאשר שולחה קבוצה של יהודים למחנות־העבודה. זה היה שבועות אחדים לאחר בואי לכאן. פולנים כבר שולחו קודם לכן. היתה נחמה בכך שמצב המגורשים היה לא רע. הם שלחו תכופות מכתבים אל בני משפחותיהם. אחדים אפילו הורשו לנסוע לבתיהם למעין חופשה. מראה פניהם של הבאים משם היה טוב. לפי סיפוריהם היה יחס הגרמנים אליהם אנושי. כפי שהתברר אחר־כך היה זה מחנה־העבודה הגרמני היחיד שהתנאים בו היו אנושיים. לא חסר בו מזון וגם הנשים והאמהות שלחו אליו חבילות־מזון. בכל יום שני היו נשי העיירה הולכות אל האופה ואופות עוגות־דבש ורקיקים ושולחות אל בעליהן, עם החבילות, גם את דמעותיהן. הסוף היה שהנשים והאמהות לא ראו עוד את בעליהן ובניהן, כי ככל שחלפו הימים כן גברה והלכה פראותה של החיה הרעה ההיטלרית והיא הראתה למה היא מסוגלת.

בקלובוצק גרתי אצל אשה שבעלה שולח גם הוא לגרמניה. שבועות רבים נעדר מביתו. האשה היתה בת למשפחה בעל־ביתית. בעלה היה עגלון. הסוס והעגלה לא הספיקו כדי פרנסתם והבעל נאלץ לעסוק גם במסחר. האשה היתה חסרת־ישע. היא היתה תמיד מהורהרת ולראשה תחבושת. כאשר נלקח בעלה הכניסה לביתה נשים אחדות כדיירות־משנה. בשכר־הדירה שקיבלה פירנסה את עצמה ואת שני ילדיה. עכשיו גרנו אצלה שתי נשים. שילמנו לה דמי־שכירות שבועיים והשתדלנו שתשתכר קצת אצלנו בעד עבודות שונות.

קשה מאוד היה לנו להיות עם בעלת־הבית שלנו בימי שישי. בכל יום שישי, החל בבוקר, בכתה. היא ביכתה כל היום את בעלה שנקרע ממנה. לשיא צערה ובכייתה הגיעה בשעת הדלקת הנרות בערב שבת. היא היה מברכת את הברכה ומוסיפה גם תפילה שחיברה בעצמה בעניין בעלה – שישוב במהרה אליה ואל ילדיה. בעת הדלקת הנרות היתה מזכירה תמיד את מספר השבועות שבעלה נעדר מן הבית ומיררה בבכי. ככל שחלפו ורבו השבועות כן גברה עצבנותה וניטלה ממנה מנוחתה. הגרוע ביותר היה שאת כל מר־לבה שפכה על שתי ילדותיה הפעוטות.

הן היו שתי ילדות יפות; הגדולה – בת חמש, והקטנה – עדיין לא מלאו לה שנתיים. הילדות הבינו אך מעט, אבל סבלו מאוד. בהתרגז האם היתה מרימה עליהן את קולה וגם הכתה אותן וקיללה אותן קללות נמרצות. ניסינו להרתיע אותה מכך ולשכנעה שהיא פוגעת בילדותיה שלה, המכות עלולות חס ושלום לעשותן נכות לכל ימי חייהן, אלא שדברינו הועילו אך במעט. אז גמלה בלבנו ההחלטה להחליף את דירותינו, אולם הקדמנו והלכנו אל אם האשה ואל אחותה והסברנו להן את הסיבה להחלטתנו. האחות והאם אמרו לנו באנחה שהן עושות ככל יכולתן כדי להקל על הסובלת, אלא שחולשתה לקלל את ילדותיה ולחבוט בהן היא הרגלה מאז ומעולם. לפי בקשת קרוביה המשכנו לגור אצלה עוד זמן־מה.

דבר אחד נחרת בזכרוני מאשה זאת. פעם אחת שבנו הביתה וכבר ברחוב שמענו את הצווחות ואת היבבות של הילדות הפעוטות. שמענו אפילו את קול הסטירות שסטרה להן. אחר כך שמענו את מענה־הלשון שלה ואת גערותיה. היא זעקה, שלוואי ותזכה ללכת בלוויות של שתיהן. רק כאשר ראתה אותנו נכנסות אל הבית נאלמה, כמו התביישה מפנינו. כאשר שאלנוה אם היא מודעת למה שאמרה לילדותיה הסתערה שוב עליהן להכותן. הילדות הקטנות בכו ואנחנו בכינו אתן וניסינו להרגיע אותה. הודענו אז לאם האשה שאנו מסתלקות מבית בתה. אין עוד בכוחנו לראות את המתרחש בו. ואכן, עקרנו לבית אחר.

לא היה קשה לשכור דירה בקלובוצק כי לא היה בית שלא נלקחו ממנו בעל או בן.

לי היה דרוש מקום שבו יעזרו לי במשלוח חבילות־המזון שלי וכן ירשו את כניסתם של הילדים שלימדתי ושל האנשים שכתבתי מכתבים בשבילם. כפי שכבר סיפרתי היתה כתיבת־המכתבים למקצוע שלי.

תושבי העיירה כבר הכירוני. באו אלי יהודים שאפילו הציעו לי להתגורר אצלם חינם. הם חיזרו אחרי בתמימות פרימיטיבית. נראה שיצא לי שם שאין לגרמנים שליטה במקום שאני מתגוררת בו. אמונה תפלה זו בי צמחה מן המקרה הבא:

כאשר עדיין גרתי אצל האשה שהיתה מענה את ילדיה היו נערכים לעיתים קרובות מצודים ברחובות ההם. הגרמנים חיפשו יהודים זרים וסחורות מוברחות. מן הסתם היה זה אך מקרה שבמצודים פסחו המחפשים תמיד על ביתנו. ועוד מקרה: פעם אחת שכחתי שאחרי 9 בערב אסור לצאת לרחוב ואני דווקא יצאתי החוצה כדי לשאוב כד מים מן הבאר שמול ביתנו. לא הרחקתי אלא צעדים אחדים ונזכרתי שאסור לצאת החוצה בשעות הערב. בהלה אחזתני ומיהרתי לחזור בריצה לתוך הבית. מחשש שמישהו ראה אותי ברחוב כיביתי מהר את האור ושכחתי לנעול את דלת הכניסה לדירה. כולנו נרדמנו. בלילה נערך מצוד בכל האיזור. הגרמנים חיפשו יהודים שמחוץ למקום. הם התקרבו אל ביתנו וראו שדלתו איננה נעולה. הם נכנסו פנימה ואור פנסיהם העיר את כולנו. כאשר ראינו לפנינו את הגרמנים נפלה עלינו אימה ומרוב פחד לא יכולנו להוציא הגה מן הפה. נראה ששתיקתנו הצילה אותנו. שמעתי גרמני שואל את בעלת־הבית אם יש בני־אדם זרים בדירתה. האשה ענתה להם כדרך איכרים: “מה רצונך ממני? את הגבר שלי לקחתם למחנה ועכשיו אתם רוצים שאכניס לתוך ביתי גברים זרים?” את דבריה קישטה בביטויים שונים עד שהגרמנים געו בצחוק ויצאו מן הדירה. באותו לילה תפסו הגרמנים יהודים רבים שלא מבני המקום.

האמונה שאין לגרמנים שליטה עלי התחזקה אשר עבדתי כעוזרת לחייט של העיירה. הייתי יושבת אצלו מן הבוקר עד הלילה ועוזרת בתפירת חמילות של איכרים. את כל יגוני, צערי וגעגועי השקעתי בתפירת החמילות שהחייט היה מוכר בימי־השוק.

פעם אחת, בשבתי ליד המכונה, נכנסו גרמנים וערכו חיפוש. הם חשדו בחייט שהוא מחביא סחורה בלתי־כשרה. אני ידעתי שאכן הוא מחביא סחורה בלתי־כשרה זאת במיטתו. מה לעשות כדי שהגרמנים לא יחפשו שם? התגנבתי בשקט אל עבר המיטה, פרשתי עליה חלקי אריגים שונים, זמזמתי איזה זמר וישבתי על גבי המיטה ותפרתי. הגרמנים סובבו בחדר, ניגשו אלי, הסתכלו כיצד אני עובדת. אולם באותו הרגע נשמעה לפתע המולה ברחוב. מה קרה? גוי אחד דקר גוי אחר. הגרמנים רצו “לעשות סדר”. הם לא חזרו עוד אל החייט. ואותו חייט, שבשבת קידש יפה כל כך על היין, ואשתו שלבשה חלוק רחב ועל ראשה פיאה נכרית, “הודיעו פומבית” שלגרמנים אין שליטה עלי. נראה שגם דבר זה השפיע על השם שיצא לי.

באותו רחוב התגוררה אשה ושמה ע. ואתה שני ילדיה. את בעלה שילחו הגרמנים יחד עם הגברים האחרים אל מחנה־העבודה. גם אשה זו הציעה לי לגור אצלה, ובעיקר רצתה בי חמותה – כקמיע.

בדירתה היו חדר ומטבח. את החדר השכירה למבריח מפורסם ששילם לה הון־תועפות. במטבח היו לה שתי מיטות ואחת מהן מסרה לי.

האשה ע. היתה בתו של בן־כפר עשיר ובעלה היה מחובשי בית המדרש שאביה בחר בו כחתן (לחתן כזה שאפו פשוט־העם היהודיים). האשה הצעירה היתה אולי היחידה בקלובוצק שידעה קרוא וכתוב ושאיפתה היתה להקנות לילדיה חינוך טוב. בנוסף על כך היתה גם פקחית מאוד. בכל השנים הללו איכסנה בביתה מבריחים וגילתה דרכים שונות לעזור להם במכירת הסחורות המוברחות. היא עשתה משאריות של אריגים בובות בגודל של ילד, התעטפה במטפחת וכך היתה מעבירה את הסחורות המוברחות. כך חלפו אצלה כל ימות השבוע. בשבתות שכבה כל היום במיטה וקראה את מכתבי בעלה. לכל מכתב ומכתב הוסיפה את פרשנותה. ביום ראשון בבוקר התחילה לארוז חבילת־מזון בשביל בעלה שבנכר. פעם אחת כתב לה בעלה שהכיר גויה שתספק לו אוכל תמורת מלבוש שהוא יתן לה מפעם לפעם. לכן צירפה האשה ע. לחבילת המזון שעמדה לשלוח אליו גם שארית של אריג.

אף שהיתה מטורפת־למחצה והרבתה לדבר התיידדתי אתה. הקשבתי בכובד־ראש לכל סיפוריה. בערב ההוא, כאשר כבר שכבתי במיטתי, ניגשה אלי, הסירה מעלי את שמיכתי ואמרה: “פלושקה, הסיפור על אודות הגויה משום מה אינו חדל מלהטרידני. האם לא מצא לו שם, הזקן שלי, בת־זוג?!”

פרצתי בצחוק מכל הלב ונרדמתי.

שנתים לאחר מכן פגשתי באקראי את האשה ע. – לא בביתה אלא במחנה נשים.שם סיפרה לי שבעלה מת במחנה. היא הוסיפה שבבואה פעם אחת לאחד המחנות נתקלה בנערה שלבשה את הבגדים שהיא שלחה אל בעלה בשביל “הגויה”. האשה ע. ניגשה לנערה ושאלה אותה אם לא היתה לפני כן במחנה של גברים. הנערה ענתה בחיוב. אם כך, הוסיפה לשאול את הנערה, שמא פגשת שם אדם ושמו ע.? כאן הבינה הנערה במה הדברים אמורים וסיפרה לה את כל הסיפור, לאמור: היא עבדה כטבחית במחנה של גברים והיה לה שם מאהב אחד ושמו ע. וכל הבגדים שעליה מידיו באו לה.

האשה ע., שהיתה פקחית מאוד, התיידדה עם הנערה כדי להוציא מפיה יותר פרטים על אודות בעלה. וכך פגשתי אותן לאחר מכן במחנה כשתי חברות טובות.

בשכנותנו התגורר הסנדלר המפורסם מקלובוצק ר' ישראל. בעיירה היה כינויו ישראל הסנדלר. אולם אין אני יכולה להזכיר את שמו בלא שאוסיף לו את התואר ר' ישראל. הוא היה אדם נמוך־קומה ובעל פנים גדולים שנראו כבלתי־הולמים את גופו הקטן. בתוך פניו האירו שתי עיניים שחורות ואצילות־מבע. אשתו היתה דמות של משכילה מודרנית בת עיירה קטנה. לפי המסופר, התאהבה בבעלה ובגללו נותרה לגור בעיירה הקטנה. נולדו להם שני ילדים, בן ובת, שנחרתו בלבי כמוהם כהוריהם. לעונג היה לי לסור לביתם במקום שישב על שרפרף־הסנדלרים הנמוך ועבד. הרהרתי אז שאין שרפרף־הסנדלרים מקומו הנכון של ר' ישראל. בשבתו על עבודתו היה יהודי זה חושב ושוקל בדעתו כל מה שקורה בעולם ושהתרחש במקום. בעיקר קרוב היה ללבו כל יהודי. כל אנחה וגניחה של יהודי העכירו את רוחו. קשה למנות ולספור את כל מעשיו הטובים. תמיד היה ר' ישראל הסנדלר נכון להושיט עזרה לזולת אפילו במחיר חייו שלו; שום מכשול לא הטיל עליו מורא. הייתי עושה בביתו של ר' ישראל את לילות השבת. בבואו מבית־הכנסת היה פותח את הסידור הגדול שלו ובצעדו מפינה אחת בחדר אל פינה אחרת היה אומר בקול את “שלום עליכם”. אחר כך קידש בקול רם על היין והסב ליד שולחן השבת. האשה והילדים ליוו אותו בזמירות־השבת.

בביתו היתה מתכנסת האינטליגנציה של העיירה. כאן שמעתי לראשונה על אודות “המכוניות השחורות”, שמאז סוף 1941 השמידו, לפי השיטה ההיטלריסטית, בעיר קויל (מחוז טורקו), את ראשוני הילדים היהודיים היקרים. שמענו על כך ולא רצינו להאמין. להשמיד ילדים? השׂכל האנושי לא יכול לתפוס זאת. אבל ר' ישראל, הגחון על שרפרף־הסנדלרים שלו תוך תפירת מגף גבוה לשם שיחוד הגרמנים, הניע בעצבות את ראשו כמאמין בסיפור הזוועה. אף על פי כן מצא דברי־תנחומים לומר לאלה שהיו כה זקוקים להם והיה מוסיף בנהימה של צער: הוי איזה עולם, למה הידרדר העולם!"

כך חיינו באזור־הארץ המרוחק בשולי מלחמתו של היטלר ביהודים.

עד פברואר 1942 נמשכו בקלובוצק החיים השקטים. הגרמנים לא חשפו כאן את ציפורני־החיות החדות שלהם. בעיירה עדיין היו שתי חנויות־מכולת של יהודים. גם מגע־החיים עם הפולנים היה כשורה מחמת הרגל של דורות. בעת המלחמה אף נוסף לעיירה מקור־פרנסה חדש. הממשלה הגרמנית היתה משלמת לחיילים דמי־כיס בכסף מיוחד, סוג שונה מן המארק הגרמני שבידי האוכלוסיה האזרחית. שערם של השטרות הגרמניים, מארקים של הצבא, היה באזורים מסויימים של הארץ פחות משער המארקים הגרמניים הרגילים. היו יהודים ולא־יהודים שרכשו את השטרות הצבאיים, העבירו אותם בדרך הדואר לערים שבהן האמיר שערם והחליפו אותם שם. במסחר זה עסקו יהודים ולא־יהודים כאחד. אבל הכד מתמלא מים עד…

לבסוף נתעוררה תשומת־הלב של הדואר הגרמני לעובדה שכל כך הרבה כסף נשלח מקלובוצק הקטנה ונפתחה חקירה מה סיבת הדבר. ביום חורף אחד, השכם בבוקר, התפוצץ העניין. לפתע כיתרה הגסטאפו את העיירה ועצרה כל עובר־ושב ברחוב.


 

מה נורא השינוי בעיר מכורתי

מטרתי ביציאתי מווארשה היתה להיות יחד עם ילדי שכמה חושים קודם לכן הוצאנום מגיטו וארשה ושלחנום בידי גוי אל הורי שבזדונסקה־וולה. אך בבואי לקלובוצק, ובהיווכחי שאולי אפשר להחזיק בה מעמד בימי המלחמה, התחלתי לפעול להבאת ילדי הנה בדרך חוקית. ר' ישראל הביא אלי מתווכים יהודיים, שהיה תופר להם לעיתים מגפיים מהודרים, בעיקר כגמול בעד “טובות” שהעניקו לו.

המתווכים הבטיחו להשיג לי “נייר” שיאפשר לי להביא את ילדי. אולם השגת הנייר נסחבה חצי־שנה. בסוף דצמבר 1941 הביאו לי תעודה בשבילי בלבד והבטיחו שבראשית פברואר יביאו תעודה אחרת (תוקפה של הראשונה היה לחודש ימים) שבה יירשמו גם שמות ילדי. כאמור, היה תוקפו של רשיון־המעבר שלי לחודש ימים ויכולתי להשתמש בו למספר בלתי־מוגבל של נסיעות. גם מכרה אחת שלי, גברת בלומקה באומאץ, השיגה רשיון־מעבר כזה, כך ששתינו גמרנו אומר שלא להמתין ולצאת לזדונסקה־וולה.

במצב רוח קודר נכנסנו – שתי יהודיות שעל בגדיהן, בצד השמאלי של החזה, “כוכבי־יהודים” – אל תוך קרון־הרכבת כדי לנסוע מקלובוצק לזדונסקה־וולה. משך הנסיעה היה קבוע: שעתיים וחצי, אך בנסיבות של העת ההיא היה משך־זמן כזה ארוך מאוד. בקרון היו רק גרמנים. הצנענו את מגיני־דוד שלנו והחזקנו ביד שמאל את חבילותינו שמתחת לבית־השחי. בתא שררה דממה. איש לא הוציא מלה מפיו. על הקיר שממול לנו היתה מודבקת כרזה ובה ציור של אוזן גדולה וכתובת: “גרמני, האויב מקשיב!” היתה זרוּת אפילו בין חייל גרמני אחד לחברו. הפקודה אסרה על חיילים לשוחח בדרך זה עם זה. בתחנה אחת נכנסו לתא מבקרים צבאיים וביקשו מכולנו את התעודות. אנחנו הושטנו ברטט את ניירותינו. המבקרים עיינו ברשיונות־המעבר ומיד החזירו אותם לנו באדיבות גרמנית. בתחנה הקרובה ירדו המבקרים מן הרכבת ואנחנו המשכנו לנסוע רגועות, עד שהגענו לזדונסקה־וולה.

הגענו לזדונסקה־וולה בשעה 11 בלילה. כשיצאתי מן הקרון תקף אותי רגש מיוחד: זכרונות… ובתוספת להם – פחד… שתי נשים בודדות על פני שטח תחום ומיועד ליהודים בלבד, וזאת בשעה כה מאוחרת בלילה. אמנם, זאת עיירת־המכורה שלנו, אבל…

קודם המלחמה היה בית הנתיבות שבזדונסקה־ווֹלה מתמלא כל בוקר יהודים, יהודים סוחרים ותעשיינים שהיו שולחים את סחורותיהם, בקרונות־משא גדולים וסוסים רתומים להם, ללודז‘, היא “מאנצ’סטר הפולנית”, ולמחרת היו הם עצמם נוסעים לשם ברכבת זו כדי להתחשבן עם הלקוחות שבלודז’ וגם כדי להביא חומרי־גלם חדשים לסדנאותיהם. מאז ומעולם ניצבה לפני התחנה שורה של בעלי־כרכרות יהודיים שהיו מוליכים כל אדם שבא להתארח אצל קרוביו שבזדונסקה־וולה או שבא לסחור עם התעשיינים המקומיים. לפעמים באו גם בני זדונסקה־וולה שבארצות רחוקות – להשתטח על קברי־אבות, להשיג בעיריה תעודת־לידה או תעודת־מוות לצורך ירושה וכיוצא באלה.

בזדונסקה־וולה נודעה המשפחה של לייבלה הסבל. הוא עצמו היה זקן שבע־עמל. כיוון שלזדונסקה־וולה יצא שם של עיר משופעת ברבנים, אדמו"רים וסתם גדולי־תורה, השפיע הדבר גם על הסבל העני ומתוך יראת־כבוד לאנשים החשובים קרא את בניו בשמותיהם. שמו של בן אחד היה לוי יצחק (כשמו של ר' לוי יצחק מברדיצ’ב), השני – מוטל (כשמו של ר' מוטל מוולה) והשלישי – מנדל (כשמו של האדמו"ר הנודע מאלכסנדר).

עכשיו אין זכר עוד לוולה זו. עכשיו לא היה איש מבניו של לייבלה הסבל ליד התחנה. ב־1942 עדיין הם חיו בתוך הגיטו, אולם לא שימשו עוד כבעלי־עגלות. ליד היציאה מן התחנה היה רק בעל־כרכרה פולני אחד ומפניו פחדנו משום מה.

ידענו היכן שערי הגיטו ופנינו אליהם. באנו אל “כיכר פריינד”, שלפנים היה כאן מגרש הפחמים של היהודים. עכשיו מכרו כאן פולקס־דויטשה פחמים ובעלי־הבתים היהודיים נכלאו בתוך הגיטו. כמעט כל בית בדרך שעברנו עורר זכרונות. אך אנחנו לא הלכנו אלא רצנו אחוזות־אימה. חששנו לפלוט הבל מן הפה. כאשר עברנו ליד בית־החרושת של פיקלני כבר ראינו את שער הגיטו.

מעטים־מעטים היו היהודים שראו את שער הגיטו מצידו החיצוני. היו שם לוחות־עץ עבים ואפורים שחוברו זה אל זה ונתהדקו במוטות־ברזל ועליהם מנעול גדול. ליד השער נתלה שלט צהוב וגדול ועליו כתובת נראית למרחקים: “שימו לב, איזור נגוע” ומתחת לזה:

“כל מי שיעיז להיכנס או לחצות את שער הגיטו ללא רשיון – יירה במקום”.

מסביב שרר שקט בלתי־רגיל. לא נראתה נפש חיה. גם גרמני לא היה במקום. היתה שעת־לילה מאוחרת. שערי הגיטו בזדונסקה־וולה היו ננעלים בשעה תשע בערב. ידענו שבגיטו דירות של יהודים שחלונותיהן פונים לעבר הצד הארי. בשטח שגבל מבחוץ בגיטו גרו פולנים שהיו מסייעים ליהודים. נעצרנו ליד השער הראשון של הגיטו, בסמוך לבית־החרושת של פיקלני, אך מיד המשכנו בדרכנו.

לא הרחק מבית־החרושת היה גשרון. הגענו אל הגשרון ונעצרנו מבלי משים. הלא הגשרון היה עד לנעורינו, לשנות ילדותנו. הוא היה המרכז לפגישות הנעורים. בקיץ, עת הגנים מסביב פרחו במלוא תפארתם, היו מטיילים כאן זוגות הנאהבים, ובמרחק־מה מן הגשרון השתרע הגן של ורובלבסקי על שלל פרחיו. בגן זה היינו קונים פרחים. היכרנו את הגנן הזקן ואחר־כך גם את בניו שגדלו ולא רצו להתחתן; הם השקיעו את כל חייהם בשתילת פרחים ובעיקוב אחרי פריחתם הנהדרת. בקיץ, בשעות אחר־הצהריים של ימי שישי, היה הגשרון שוקק חיים. הגשרון היה בדרך מתחנת־הרכבת למרכז העיר. בשעות אחר הצהריים שבימי שישי היו חוזרים מלודז', ברכבת האחרונה שלפני כניסת השבת, היהודים־התעשיינים, הסוחרים, הספקים; וילדיהם בבגדי־שבת מצוחצחים – הילדות שעתה זה נחפפו ראשיהן והילדים שפיאותיהם סולסלו זה מקרוב – היו מצפים במקום הזה, ליד הגשרון, לאבותיהם. עכשיו אין עוד ילדים יהודיים. הגשרון אמנם קיים, אך מה שהיה איננו עוד, והאבן הגדולה שלידו ודאי שלא תספר כלום.

אנחנו מתקדמות וכבר הגענו אל המלבנה האדומה של בוימאץ. אנו כבר ליד “הסימטה הצרה” המפורסמת שבוולה. בסימטה זאת, בשלושת בתי־החומה הלבנים שבה, גדלו שושלות התעשיינים החסידיים, הווינרים, הפיליצרים והאחרים, שלימים נעשו לבעלי־התעשייה־הגדולה היהודיים. בסימטה הקטנה הזאת אולי מסרו לבעל המלאכה מוולה את הפקעת הראשונה של חוטי־אריגה. בסימטה הזאת הנץ המזל הטוב של וולה כעיירה של תעשייה. מכאן התפתח היצוא הגדול לרוסיה. לימים, כאשר התחילו העסקים לשגשג ובוולה נבנו בתי־חרושת גדולים ובתים, נעשה המקום צר לווינרים ולפיליצרים והם עקרו ללודז' המתהווה.

מוצפות בגל הזכרונות הללו התקרבנו אל ביתו של רוקוסובסקי, ששכנה בו מפקדת המשטרה הגרמנית. כאן פרצו מלבנו אנחות כבדות. אולי זאת האירוניה של הגורל. אפילו בית מזל לו משלו.

קודם המלחמה התגורר בבית זה ראש העיריה, שהיה בעל־הבית האמיתי של העיר, פולני תושב אמריקה שלאחר שזכתה פולין בעצמאות נתקף געגועים לביתו ושב אל עיר מכורתו. כעבור זמן מה נבחר לראש־העיריה בזדונסקה־וולה. העיר הצליחה בבחירתו והוא היה מקובל על כל התושבים. סבורתני שבזכותו לא נפגעו יהודי וולה הרבה, בשנים העגומות שלפני המלחמה, מן האווירה האנטישמית שהחדירו האנדקים לתוך העיירה. אף אלה שלא נודעו כידידי־יהודים, הדומברובסקים, הטרושקובסקים והמיכאלסקים, התייחסו אליו בכבוד על הסדר הטוב שהנהיג בעיר. לימים נבחר ראש העיריה שאניאבסקי כציר מטעם האיזור לסיים הפולני. כאשר התקרבו הגרמנים לעיר עקר עם משפחתו ממנה למקום אחר.

עכשיו עמד לפני הבית משמר גרמני, אבל הוא לא עצר אותנו. באנו עד מקום חצרה של ביילה איטה’ס. מכאן כבר נראו בתי הגיטו. ניגשנו לבית הקיצוני והקשנו בשקט על החלון. מיד שמענו קול צעדים והחלון נפתח. קפצנו מהר לתוך החדר.

כפי שמארחינו סיפרו לנו היתה אוזנם כרויה תמיד לשמוע אם אין נקישות על החלון. לעיתים קרובות מאד היו נוצרים משליכים מזון דרך החלון פנימה. בעד המזון שולם לנוצרים במוצרים שונים שנעשו בגיטו. בגיטו של זדונסקה־וולה עדיין היו יהודים מייצרים קצת אריגים שהוברחו אל מעבר לגבולות ה“רייך”.

קשה לתאר את השמחה ששׂמחו היהודים בראותם אותנו. זה מכבר לא ראו פני יהודי שבא “מן החוץ”, מן העולם שנסגר בעדם ונחסם בגדר. גם אנחנו נחרדנו למראה פניהם של יהודי הגיטו. אנחנו, שבאנו מן “החוץ”, ראינו לפנינו יהודי גיטו מעונים ומדוכדכים, בני אדם מעולם אחר.

בלא לשים לב שכבר היתה שעת־ערב מאוחרת באו שכנים קרובים לברכנו. הם היו בני־אדם זרים לנו, לא בני זדונסקה־וולה אלא כאלה שנדדו לתוכה מעיירות אחרות. רצינו ללכת אל קרובי־המשפחה שלנו. שתינו, גם אני וגם המלווה שלי, היו לנו בתוך הגיטו הורים, ילדים ואחיות, שעדיין לא ידעו על בואנו. אלא שנאלצנו להמתין עד הבוקר.

בבוקר עורר בואנו לתוך הגיטו רעש ופליאה. היינו חייבות להירשם מיד במשטרה היהודית. גם המשטרה קיבלה אותנו בסבר פנים יפות. אבל תעודותינו הפתיעו גם את המשטרה. עד עתה לא ראו תעודות כאלה. הפתעת המשטרה הטילה עלינו אימה לאין שיעור. מי יודע מה עלולה סנסאציה כזאת לגרום בימים כאלה.

אנשי המשטרה היו 35 בחורים מוולה, צעירים שהפליגו לפני שנים רבות מן העיירה אל העולם הגדול. היתה אז אופנה לנסוע לגרמניה, במקום שבעל־מלאכה יהודי השתכר יפה, בא בין הבריות וביסס את מעמדו. הללו היו בוודאי שוכחים את מקום הולדתם אלא שהגרמני הזכיר להם אותו. כאשר עלה היטלר לשלטון עלה בידי בני וולה רבים להיחלץ משם. אך אחרים החמיצו את השעה ושולחו מגרמניה בטראנספורטים לפולין. כיוון שהשפה הגרמנית היתה שגורה בפיהם הם התייצבו בימי הגיטו לשירותה של הנהגת הגיטו. התנהגותם היתה בלי דופי ונדמה לי שאת האווירה הנוחה ששררה בגיטו של זדונסקה־וולה יש לייחס במקצת לתפקיד שמילאה המשטרה היהודית בעיירה.


 

בקרב בני המשפחה

בנשימה עצורה נכנסתי לבית אבא־אמא. שם היו גם ילדי ואחותי ואחי.

מאחר שחייתי עת רבה בתוך גיטו וארשה, ולאחר מכן נדדתי בערים שונות ונפגשתי עם יהודים מכל הסוגים, לא השגחתי ברגע הראשון שמבחינה חיצונית השתנה הווי החיים בבית הורי.

היה בוקר של יום שישי. אבא בבית־המדרש, אמא מכינה את השבת. בשלושת החדרונים הקטנים, שהוקצו להם בגיטו, סובבים ילדים, נכדים ובני־אדם זרים. דומה, הכול כמו שהיה.

שעה קצרה לאחר מכן חזר אבי מן התפילה. זו לראשונה ראיתי את אבי בלא זקן. אבא מנשק אותי בפנים; זו הפעם הראשונה שאבא נישק אותי בפנים. עיניו הכחולות והגדולות מאירות ופניו מביעים שמחה גדולה עד אין גבול.

כבר סופר לי על דעותיו של אבא בעניין הרוצחים הגרמניים. כמו כן כבר שמעתי שאבא עוסק במצוות ובמעשים טובים. הוא משקיע מאמצים בהצלת הילדים הצעירים והנכדים.

שאלתו הראשונה של אבא היתה: “מתי תסעי מכאן?” רטט עבר בגופי בשמעי שאלה זו. הלא נכספתי לחיות יחד עם קרובי נפשי. אך זה באתי וכבר אבא שואל אותי מתי אסע מכאן? האם הסכנה כאן כה רבה? והאם מקום אחר בטוח יותר? מווארשה הריץ אותי בעלי, ומכאן – אבא…

בילדי טיפלה אחותי הנשואה. גם אחי הצעיר ביותר עזר לה הרבה. עכשיו הוא היה המפרנס העיקרי. אך לפני חודשים אחדים קם ממיטת חליו. הסאדיסטים הגרמניים חבטו בו ברצחנות.

כאשר כבשו הגרמנים את זדונסקה־וולה והתחילו להציק ליהודים, לחטוף אותם לעבודה וכדומה, קשרו את אחי לאופנוע שהותנע. שעה ארוכה נאלץ אחי המסכן לרוץ בכל כוחו אחר האופנוע. אחר כך נפל ונגרר על פני האדמה. איש מאתנו לא תפש איך נותרה בו רוח חיים. לאחר מכן שכב תפוח במשך חודשים רבים על ערש דווי.

כך הגעתי לזדונסקה־וולה ביום שישי בבוקר. אמי כבר לא הדליקה את נרות השבת בפמוטי הכסף. הפמוטים וחפצי־ערך אחרים נטמנו מחוץ לגיטו. פלגי־דמעות זלגו מעיני אמא בהדליקה את נרות העוני. היא קוננה על גורל הבת והנכדים שבגיטו לודז' ועל גורל בנה והנכדים שבגיטו צ’נסטוכוב וגם הזילה דמעות בחשבה על הבת המאושרת שברוסיה, ישמרנה השם… לאחר הדלקת הנרות נכנסו שכנות לברכני לבואי. הן פתחו בשאלות על המתרחש בעולם הגדול. עיתון לא הגיע למקום ואת החדשות יכלו היהודים לשמוע רק מפי נוצרים שנכנסו לתוך הגיטו.

אבא שב מבית־המדרש בלוויית אנשים אחדים. על השולחן היו שתי חלות קטנות לקידוש. אבא לא חבש שטריימל מכיוון שהשטריימל שלו נטמן יחד עם עטרת הכסף של הטלית ועם הפמוטים. אבא והאורחים נטלו ידיהם לקראת הסעודה וכולם ישבו אל השולחן. דמעות עלו בעיני. נזכרתי בשולחנות של שבת ושל יום־טוב בילדותי ובימי נעורי.

בימים הם היה אבא נוטל את ידיו לאחר אכילת הדגים ומציץ בספר “שפת אמת”. כמעט כל השנים שהייתי בבית הייתי מגישה לו את הספר. אבא עיין בפרקים מסויימים וקולו היה נשמע: “הרבי זצ”ל אומר…“. אחי וגיסי, מחסידי ממלא־מקומו של בעל “שפת אמת”, חרה להם מאוד הביטוי “הרבי אומר”, אך את ביקורתם על אבא הביעו בלצון: “הלא החותן, אבא, איננו מחסידי־גור.” כוונתם היתה לאמור שאם כי בעל “שפת אמת” נפטר מוסיף אבא להסתופף בצל הנהגתו של הרבי הזקן ומתעלם ממלא־מקומו. על כך היה אבא מספר להם, לחסידים הצעירים, שאצל ה”שפת אמת" לא היו מבלים את הזמן בגינוני חסידות בלבד. היו עוסקים הרבה בלימוד ושמחת־החיים צמחה מן התורה. אמת – היה אומר – גם אנחנו התבטלנו: שמחנו תמיד עם בורא־העולם. אבל למדנו, למדנו הרבה.

מאז ומעולם היה הדור הגדל, הדור הצעיר, בראש מעייניו של אבא. לעיתים קרובות חזר ואמר שהדור הצעיר נטל מן החסידות אך את החלק הקל, הנוח, את שמחת־החיים. סביב השולחן התנהלו תמיד חילופי־דברים ערים על מהותו של היהודי.

עכשיו, כשעמדנו לסיים את הסעודה, נכנסו ובאו אל אבא כמעט כל החסידים שבגיטו. הם הסבו ליד השולחן, ניסו לקשור דברים או לשאול שאלות ולפעמים פרצה אנחה מלבו של אחד מהם. השוחט הזקן ר' אהרון לא דיבר ורק נאנח… הצעירים יותר התריסו: “ר' אהרון, מה הדבר הזה?! שבת היום… ברוך־השם קידשנו על היין וברוך־השם נברך במזומן… הוי, ר' אהרון, היכן האמונה?”

– אשמח כאשר אסב עם אליהו הנביא – ענה ונאנח שוב – הוי, היכן אתם, אליהו הנביא, בעל־שם־טוב! – קרא.

הפליא אותי כי שמו של היטלר לא הוזכר אף לא פעם אחת. שאלתי את אבא איך יהודים יכולים לשבת יחד בימים אלה ולא להזכיר את היטלר ימח־שמו. – מה את אומרת, ילדתי? – ענה לי אבא – לטמא את שולחן־השבת בימח־שמו?!

בעיירה הקטנה קלובוצק הייתי מבודדת, לא שמעתי דברי תורה, לא היה לי מגע עם בני־אדם בעלי עניין במתרחש בעולם. העולם האישי הזעיר בלבד הקיף אותי עד כדי מחנק. רק כאן, בבית אבא־אמא, תפשתי לאשורה את הבדידות שהייתי שרויה בה שם בקרב בני־האדם הזרים. אך גם ידעתי שכל המתרחש עתה בעולם, כל הקורה לעמנו, חידה הם בעיני אבי והוא מחפש את הפתרון לה בספריו.

עוד בווארשה שמעתי פעמים רבות מזכירים את שמו של אבי. פעם אחת, במסיבה של אנשים שלא הכירו אותי, שמעתי אותם מסתמכים על דעותיו. הוא היה מקובל כחכם הרואה את הנולד. עכשיו רציתי לשאול אותו ולקבל ממנו תשובה בעניינים רבים. ואכן, שאלתי בכאב רב שורה של שאלות. אולם אבא עצם בדבקות את עיניו הכחולות ואמר:

– כך רצונו של רבון העולמים ומן הסתם משפטו אמת. את חזרי אל העיירה הקטנה. לא כולנו נינצל. אך רצוני שיישאר זכר לנו… שלפחות מישהו יציל את עצמו.

אחרי שבת בא יום ראשון. יצאתי לרחוב כדי לעמוד על המתרחש במקום. הגיטו שבוולה השתרע על פני חלק קטן מן העיירה. בסך־הכול היו אלה שלושה רחובות: רחוב סטנשיץ, חלק מרחוב יוליוש ורחוב יארן. הגיטו הוקף בגדר־עץ ובארבע הפינות היו שערי־כניסה. אם נשאת ראשך אל השמים ראית את הארובות של וולה. גם עכשיו עדיין עלה מהן עשן אל השמים. בבתי־החרושת היהודיים שמחוץ לגיטו נתמנוו קומיסארים (מורשים) גרמניים וייצור סחורות־האריג נמשך בהם, אלא שעכשיו – לצרכי המלחמה, למען המושלים הגרמנים.

גם בתוך הגיטו שנסגר וננעל פעמו החיים. החיים דרשו את שלהם! היהודים המסוגרים לא התפנו למחשבות ולדאגות. הדור הקשיש חש שהקץ מתקרב. אמת, נכון הדבר שבין כך ובין כך הכול הבל־הבלים ואין טעם להוסיף ולהיאבק, אך הצעירים יותר…

כאשר אני מתארת את וולה אינני יכולה להימנע מלהזכיר את הגיבור של זדונסקה־וולה, את ראש כנופיית־הגנבים של וולה ר' נחום־אלי. אם יש כאלה שאין בכוחם לחיות כיאות הנה יש גם כאלה שיש לאל ידם למות כיאות, וגם זאת מדרגה.

זדונסקה־וולה נודעה גם בכנופיות הגנבים היהודיות הגדולות שבה. אם בוצעה במקום מן המקומות – בפייטרקוב, בקאליש או במקום אחר – גניבה רבת ממדים, הגנבים רוקנו מחסני־סחורות או אפילו השמיטו מן הנולים מוצרים טרם גמירתם, כבר הבחינה המשטרה ידי מי מן “המומחים” היתה בדבר. אולם החיפושים העלו חרס כי הסחורות הגנובות כבר היו הרחק משם, היו משפחות שלימות שהתמחו כ“מקצוענים” במקצוע זה. לא אמנה כאן שמות־משפחה כי בכל קצות־העולם חיים קרובים של המשפחות והם דווקא חיים חיים הגונים ביותר.

רבים מן הגנבים הללו נספו בימי מלחמת־העולם השנייה בבתי־כלא ועל גרדומים. ההיטלריסטים השמידו אותם כיהודים. אולם שמו של נחום־אלי ראוי שייזכר בכבוד.

הוא חי חיים כפולי־פנים: חיי פרט יהודי וחיי גנב. היתה לו אשה הגונה וישרה, אדוקה מאוד. היא ניהלה בית על פי אורח־חיים בעל־ביתי דתי. נולדו להם ארבעה ילדים: שני בנים ושתי בנות. הילדים חונכו ככל בני־הטובים שבעיר. הנערות למדו בבית־ספר והנערים – בחדרים. כאשר גדלו, למדו שיעורים אצל המלמדים המעולים ביותר.

אולם בעת ובעונה אחת, בעוד יכול היה ביתו לשמש כדוגמה ומופת לדרך של הגינות, היתה פרנסתו של נחום־אלי רחוקה מחיים ישרים. הוא היה מארגן כנופיות של גנבים שהיו מתפרצות לתוך בתי־חרושת, חנויות וגם דירות. למחרת הגניבה היו הנפגעים פונים במישרין אל נחום־אלי ופודים ממנו את הגניבה. זה היה נוהג רגיל בעיר. לבסוף נתגלגלו הדברים כך ששנים אחדות לפני פרוץ מלחמת־העולם השנייה התחילה המשטרה להציק לו. נחום־אלי מצא לו אפוא פרנסה “קלה” יותר: זיוף שטרות־הזלוטי הפולניים. סדנת־הכסף פעלה, אך סוף גנב לתלייה. המשטרה עלתה על עקבותיו והושיבה אותו בבית־כלא לחמש שנים.

בבית הכלא גילה נחום־אלי את כשרונותיו הגדולים גם בשטחים אחרים. ראש הגנבים הצליח כל כך בבית־הסוהר שבקאליש עד שנתמנה למפקח על סדנת־האריגה שהופעלה בידי האסירים. זמן קצר לפני המלחמה שוחרר נחום־אלי ושב לביתו. הוא לא הוסיף לגרום צרות בהתנהגותו הרעה. הוא, כאחרים, עסק במסחר ובהברחה ותמיד נתגלו בו גילויים של אנושיות. תמיד נכון היה לעמוד ראשון לימין כל מי שנזקק לעזרה. ניתן אפילו לומר שנחום־אלי פירנס רבים מבני וולה, במישרין או בעקיפין. בייחוד עמד לימינם של בני־תורה ושל תמימי־דרך.

אולם הנה התרחשה ובאה התקופה הממושכת של בין־השמשות ליהודים. הגרמנים, כידוע, השמידו בכל מקום את היהודים. הם עשו זאת בשיטה: היו מעלילים על אדם שעבר עבירה ומוציאים אותו להורג בתלייה או בירייה בפומבי. תופעה לא־נדירה היתה שעוברי־אורח ראו פתאום בדרכם אדם תלוי על עץ ולמרגלותיו מודבק לוח־עץ קטן ועליו הכתובת: “בעד עבירת־הברחה, בעד שחיטה שחורה”.

זמן־מה שרר שקט בזדונסקה־וולה. אולם היה זה שקט שהטריד והדאיג. שבועות אחדים קודם לכן הועלו עשרה יהודים על גרדומים שהוקמו בעסק גדול. נשלחו אפילו “הזמנות” לבתי־היהודים ובהם נכתב שעל היהודים להיות בשעה מיועדת במקום שנקבע לתליית “הפושעים”. גם בני משפחותיהם של השפוטים חוייבו להתייצב ב“מגרש הטקס” ולחזות בביצוע גזר־הדין. בנוסף על כך היתה חובה לעמוד שקטים, זקופים. כל מי שעשה את התנועה הקטנה ביותר ושגרמני השגיח בה – נורה במקום.

בו ביום פשטו שמועות־אימה שעוד מעט־קט יגלו הגרמנים מועמדים חדשים לתלייה, והכול חיכו בפחד לראות על מי חרץ הגורל את משפטו. לאחר מכן נודעו שמות הנדונים. ברשימת הנדונים היה גם נחום־אלי. בקרב בני וולה היתה לאגדה עלייתו של נחום־אלי לגרדום. יחד אתו עלה לגרדום גם שלמה ז’ליכובסקי, שהמשורר יצחק קצנלסון חיבר עליו שיר. עדי־ראייה מספרים, שנחום־אלי צעד אל הגרדם לאיטו. כאשר הניף התליין את החבל כדי לכרכו סביב צווארו זעק הנידון: “שמע ישראל, יהודים, אל תיראו, יקיץ הקץ על עמלק!” אלה היו מלותיו האחרונות לפני שהוציא את נשמתו. יהי זכרו ברוך.

כל זה אירע לאחר מכן, בשנות־האימה של החורבן שהמיט היטלר ימח שמו על עמנו. אולם לפי שעה הדברים נסבים על אודות שובי לוולה. גם נחום־אלי בא לבית אבי לשמוע על בואי. בראותי אותו לא יכולתי להמיש מנגד עיני את התמונה שזכרתי מימי ילדותי, בעת שנחום־אלי השליך בערב של חורף לתוך ביתנו סחורות שנגנבו ושפדינו אותן אצלו.

עכשיו עמד לפני נחום־אלי שונה. הוא הציף אותי בשאלות למה באתי ומדוע אינני ממהרת לחזור למקומי. לא הבנתי את השאלות. לא מצאתי לי מקום בבית אבא־אמא. הלכתי אל חברותי ואל משפחותיהן. אולם, אוי ואבוי, גם מבתיהן כבר נעדרו בני־בית, שנספו במוות רגיל וגם במוות בלתי־רגיל. חלק ממכרי לקו במחלת השחפת עקב חייהם בדחקות ובמצוקה בתוך הגיטו.

חשתי מועקה בלבי. רציתי מאד להישאר כאן עם כולם יחד. אבל בכיסי היה לי רשיון המעבר שהיה תקף עוד לשלושה שבועות בלבד. מדוכדכת ברוחי לא יכולתי להחליט על דרכי. בסוף גמלה בלבי ההחלטה שאחזור לקלובוצק כדי “להכין” את רשיונות הנסיעה לילדי, לקרובי משפחתי ולמכרי וכולנו יחד נסתלק מכאן. אנו נשתקע בקלובוצק שבה עדיין ניתן היה לנהל את החיים על מי־מנוחות. התחלתי להחיש את נסיעתי.

הייתי צריכה לנסוע ברכבת של שעה 11 בלילה. שערי הגיטו היו נסגרים לפנות ערב. כיוון שבואי לגיטו היה בבחינת סנסאציה ציפו הכול בדריכות ליציאתי ממנו. בשעה מאוחרת בלילה ליוו אותי כל בני משפחתי, מכרי וגם שוטרים יהודיים אחדים, אל שער היציאה. כולם התקרבו עד השער, אך יצאתי רק אני לבדי.

אף שהוציאוני דרך השער הסמוך ביותר לתחנת הרכבת הלכתי עוד כעשר דקות עד שראיי את פנסי בית־הנתיבות. עשר דקות אלה היו בעיני כנצח. חשתי שמישהו שראה אותי יוצאת מן הגיטו עוקב אחרי והנחתי שהוא חושד בי שאני בלא תעודות. החשתי את צעדי. כאשר באתי אל התחנה ניגשתי במרוצה אל הקופה כדי לקנות כרטיס. בקופה ישב מוכר־כרטיסים פולני שהכירני וגם הוא חשד בי שאני נוסעת ללא תעודות. לכן מיהר לתת לי את הכרטיס ולא המתין עד שאראה לו את תעודותי. ובכן כוונתו היתה לטובה – לשמור עלי שלא אעורר את חשדם של אנשים מן הצד. אמת, לפי חזותי החיצונית נראיתי כאשה ארית. אבל החפזון שלי גירה את סקרנותו של האדם שעקב אחרי. נראה שהוא מסר על חשדו למשטרה, שכן שעה קצרה לאחר מכן ניגשו אלי שני שוטרי־רכבת ובלי לשאול דבר הוליכו אותי מיד לתוך חדר מיוחד.

שוטרי הרכבת שאלו אותי שאלות שונות, אך לא ביקשו ממני את התעודות. הבינותי שמצבי מחמיר והייתי אובדת־עצות: האם אראה את תעודתי או לאו? הם עלולים לקרוע את הנייר – מה יהיה אז? לפתע שמעתי את שריקת הרכבת המתקרבת. בראותי שאין לי מוצא אחר הראיתי להם בחפזון את תעודתי וגם את הכרטיס. נראה שהם הופתעו לרגע מעמידתי האיתנה והניחו לי. חסרת־נשימה נכנסתי לתוך הרכבת וישבתי בתוך תא.

כמעט כל הנוסעים היו פולנים. ביניהם ראיתי פולני צעיר שכניסתי עוררה בו רושם מיוחד. הוא הסתכל במבט חודר במקום המיועד ל“סימן־היהודים”, אלא שכמו להכעיס לא הזזתי מן המקום את החבילה שהחזקתי, כך שהסימן לא התגלה. שמתי לב שדם־הכלבים שלו מתחיל לגעוש. ואכן, שילמתי אחר־כך בעד זה בחלק רב מבריאותי. הברנש חמק מן התא וחזר אליו לאחר שעה קצרה בלוויית גרמני גבוה לבוש־מדים. אף שהייתי “כשרה” אחז בי רטט מרוב פחד. הנוסעים שלידי שמו לב לכך והשתדלו להרגיעני. הם ראו את סימן־היהודים שלי ושאלו אותי בלחש אם יש בידי איזה “נייר”. כאשר שמעו שבידי ניירות־מסע מסרו לי בסוד שהם מבריחים ונוסעים בדרך זו יום־יום וכי עדיין לא קרה שיפגעו בבעל רשיונות־מסע. כאשר קרבו הגרמני עם הפולני הצעיר אלי חשפתי את סימן־היהודים שלי והראיתי את תעודותי. הגרמני עיין בכול, החזיר, אמר “תודה רבה” והסתלק.

בדרך זו ניצחתי את הפולני השפל שצמאה נפשו לדם יהודי. אחת הנוסעות היתה אשה פולנית, שלאחר מכן התוודענו זו אל זו. היא עשתה עלי רושם של אדם אציל ומשכיל. לכן הזמנתי אותה, בעת פרידתי ממנה, לבקרני בקלובוצק. היא היתה אשתו של מורה ועסקה עכשיו בהברחה, אפילו הבריחה יהודים מן ה“רייך”. היא הבינה לאשורו את מצב היהודים. דרך אגב מסרה לי בסוד שאין היא מחבבת יהודים אף שאיננה יודעת מה לה ולשנאה בלתי־מודעת זאת. רק זכרה שבעודה ילדה קטנה הציגו בביתם את ה“יהודון” כדבר־מה משונה ביותר. וכנגד זה – אם בא לביתם “יהודון” בשעות הבוקר, היו שמחים על כך כי ראו בזאת סימן ליום של שמחה.


 

נחבשתי בבית־סוהר

במשך ימים אחדים עסקתי בהכנות לנסיעה לזדונסקה־וולה. אולם בבואי בבוקר אחד אל היודנראט (מועצת היהודים) כדי לקבל את רשיונות־הנסיעה – לפי שעה, רק בשביל ילדי – עצר אותי, לפני הכניסה לשם, איש גסטאפו אחד ובלי להוציא מלה מפיו מסר אותי בידי שוטר.

השוטר הביא אותי אל חדר ודחף אותי לתוכו. אני עצורה. בחדר־המעצר פגשתי מכרים יהודים מן העיירה. איש מהם לא ידע במה חטא. עמדנו ליד הקיר ובהפסקות קצרות הוכנסו אלינו בלי הרף בני־אדם נוספים. עד שעת הצהריים נתמלא התא יהודים. לא ידענו מה אירע. בשעה 12 בצהריים באו גרמנים אחדים, לבושי בגדים אזרחיים, וציוו שאיש־איש מאתנו יכתוב מלים אחדות. כעבור שעתיים התחילו לשחרר לאט־לאט את העצורים. הדבר נמשך עד הלילה. נשארנו תשעה יהודים בלבד: שבע נשים ושני גברים. כולם היו מבריחים. אבל על מה ולמה נעצרתי גם אנוכי?

התחלתי לפשפש בכל העבירות שלי. מעולם לא עסקתי בהברחות. אולי רשימותי הקצרות? נזכרתי שלפני כמה שבועות רציתי לשלוח מברק. זה היה בעת שעמדו שוב להוציא להורג עשרה יהודים. ערב אחד בא אלי אדם שהביא לי מכתב מאבי. במכתב ביקש אבי ממני שאשתדל בכל דרך אפשרית להיפגש עם פלוני פרלמן, המתגורר עכשיו בקטוביץ, כי בידו להועיל הרבה… הוא יכול לעול להשהיית ההוצאה להורג. ידעתי שכוונתו של אבי לאותו פרלמן שלפני המלחמה עסק בהברחת ביצים לגרמניה. אחד ממכריו הגרמניים שמלפני המלחמה היה עכשיו במעמד חשוב באיזור זאגלמביה ולכן היה בכוחו להועיל ליהודים. הוא עשה זאת גם ללא תמורה. פרלמן היה יהודי ירא־שמיים שהיה מניח שני זוגות של תפילין והיה מקפיד מאד על שמירת־שבת. סופר עליו שעם כל אלה היתה לו חולשה לנשים יפות.

כבר היתה שעה מאוחרת בלילה. מה לעשות עי להחליט מיד איך אגיע מחר בבוקר לקאטוביץ!

סרתי אל ביתו של השכן היהודי הקרוב ביותר והשחתי לו במה מדובר. הזמנו אל בית השכן עוד כמה אנשים כדי להיוועץ בהם ולקבוע מה בידנו לעשות. כיוון שהתברר שאין שום אפשרות לנסוע לקאטוביץ החלטנו לשלוח מברק לפרלמן ולבקשו לבוא מיד אלינו. חוסר האפשרות לנסוע לקאטוביץ הרגיז אותי מאד וחשתי שאינני יכולה לקבל עלי את האחריות לתוכן המברק.

לכן הלכתי בבוקר אל מזכירות היודנראט וביקשתי מפקיד שהשפה הגרמניתהיתה שגורה בפיו היטב שיבדוק את הנוסח שלי. במברק היה כתוב: “לבוא מיד, אחרת יקרה דבר נורא.” פקיד היודנראט אישר את הנוסח ואני לא שקלתי את שכתבתי והלכתי אל משרד הדואר. כמעט כל הפקידים שם הכירו אותי משום שלעיתים תכופות הייתי שולחת חבילות־מזון וגם משום שהייתי יהודיה יחידה שהיתה מקבלת את השבועות “דאס רייך” ולפעמים גם את “די ברלינר צייטונג”. עד היום אינני יודעת מי שלח אלי את כתבי־העת. שבוע קודם לכן הודיעו לי שלא יוכלו עוד למסור לי את העיתונים.

כאשר ניגשתי אל אשנב הדואר ומסרתי את המברק בידי הפקיד הוא קרא בו ולנגד עיני קרע אותו. בתוך כך מלמל: “מה את כותבת כאן, הלא זה גובל בריגול!” העת היתה עת־מלחמה! המלה “ריגול” העלתה מיד את המלה “מיתה”. בלא לאבד רגע חזרתי מיד אל היודנראט. שם, חיוורת כמת ונפחדת, סיפרתי את שאירע בקשר למברק.

עכשיו, בשבתי בין העצורים, נזכרתי בכך. האם נאסרתי על חטא זה?

לפנות ערב הכניסו אותנו, שבע נשים, לתוך חדר בקומה הראשונה, ואת שני הגברים – לתוך חדר סמוך. השקפתי בעד החלון וראיתי שאנו מוקפים במשמר צפוף של שוטרים. כן ניתן היה לראות קרובי־משפחה ומכרים שעמדו מרחוק. חשנו שדברים רבים בפיהם לומר לנו אלא שאינם יכולים להתקרב אלינו. בקרב העצורים היתה גם נערה צעירה שבו בערב עמדה להינשא. חתנה עמד למטה ברחוב ובכה. הגרמנים שהשגיחו בבחור הבוכה גירשו אותו.

בא הלילה. בחדר הקר לא היה מקום לשבת. הרצפה היתה מזוהמת. רעבות וממורמרות ישבנו כל אחת מאתנו בפינה אחרת ובכינו. חששנו ללילה הממשמש ובא רצוף איומים ופחדים.

השכם בבוקר, בשעה חמש, נשמעה המולה על פני המדרגות. דלת חדרנו נפתחה וגרמנים לבושים אזרחית ציוו עלינו שנלך אתם. כבר היינו אדישות לכול. סברנו אפילו שלפי “מנהג” הגרמנים אנו מובלות ליהרג ביריות. כבר ידענו שכאשר מדובר בהריגת יהודים אין שום צורך בתשובה על השאלה “מדוע” אלא שלהפתעתנו השגחנו שאנו מובלות אל תחנת הרכבת. בצד האחר של הדרך שבה הובלנו הלכו קרובי־משפחה ומכרים שרצו למסור לנו משהו אלא שלא ניתן להם להתקרב אלינו.

בבית־הנתיבות השתפר מצב רוחנו. התברר שאחד מאנשי הגסטאפו שוחד. הוא פתח בשיחה אתנו ואחר־כך הביא אוכל. הוא אמר לנו שלפי שעה אנו נוסעות ללאבן ושם ניכלא בבית־כלא, עדיין אין לשחרר אותנו מכיוון שאין ראיות מספיקות לחפוּתנו. לא ידענו בשל מה נאסרנו וביקשנו ממנו שיאמר לנו מה סיבת מאסרנו. בהצביעו באצבע על כל אחד מאתנו התחיל למנותאת העבירות שבגללן הובאנו לבית־הסוהר. כשהגיע אלי אמר: “מאמין אני שעד מחר תשוחררי.” הוא פתח בשיחה אתי בעניינים של מה־בכך. אני התחלתי לספר לו שבקלובוצק אני עובדת כתופרת, ואם יוציאני מן המאסר אביא לו מיד עדים שיאשרו את דברי. “כן”, ענה, “לעולם אין אתם משקרים. במשך אחד־עשר חודשים רומינו בשיטתיות ולכן כך אנו נראים עתה.” הבינונו שכוונתו למלחמה עם רוסיה. המלחמה ברוסיה הטילה פחד וזעם בלב כל גרמני ואנו כבר ידענו שכל מפלה, גדולה כקטנה, בחזית רוסיה גוררת סידרה חדשה של רדיפות יהודים בידי הגרמנים.

לאחר כל הפטפוטים עם הגרמנים בדרך גברה עצבנותי ורציתי לומר משהו לגרמני זה, כבר אינני זוכרת מה, אך רטט עדיין עובר בי בהיזכרי בפרצופו ואיך שלף את אקדוחו והצמידו אל ראשי. באותו רגע הייתי באמת שוות־נפש לכל אשר יקרה לי – אם יובילוני אל בית־הסוהר או יירו בי. זוכרת אני בבירור שזעקתי: “…מהר ועשה זאת, הן רק פעם אחת בלבד האדם מת”.

אבל הגרמני הסיט את אקדוחו מראשי ובציחקוק ציני ענה:

“דעי לך שבעוד מאה שנה אהיה אני את ואת תהיי אני.”

כבר היינו ליד בית־הסוהר. הגרמני הוביל אותנו עד השערים וכמו דחף אותנו פנימה. שערי הכלא נטרקו מאחורינו.

עד אז ראיתי בתי־כלא רק מן החוץ. פנים של בית־כלא ראיתי בסרט או במחזה על בימה. אבל כאשר כבר הייתי בפנים התעורר בי עניין יוצא מגדר הרגיל בכל מה שאראה כאן. בתוך כך הסחתי את דעתי מן התלאות הצפויות לי במקום הזה.

מיד באו לקראתנו אסירות ותיקות ומעורות בהווי החיים שבין הכתלים האפורים. הן ידעו מה מותר ומה אסור. הן קורצות אלינו בעיניהן ורצות למסור משהו אלא שלצערנו אין אנו יודעים מה הדבר.

לאחר הרישום במשרד של בית־הסוהר נמסרו האסירות לפיקוחן של נשים־סוהרות. מרגע זה אין פוגשים עוד (רשמית) גברים. עם הרישום מקבלים מספר (כאן אין בן־אדם, אלא רק מספר!). זה עולם סגור של נשים הנאלצות לשכוח את ה“אני” שלהן. על כורחן הן מגלות היכן גבול האסור.

הובאנו אשה־אשה לחדרים מיוחדים. שם נשאלנו על נתונים אישיים ונלקחו מאתנו כל החפצים האישיים: שעונים, טבעות, כסף, והכול נרשם בכרטיס. הדאיג אותי הכסף שהיה אתי כי החזקת סכומים גדולים נחשבה לפשע. לכן חילקתי את הכסף בין נשים אחדות, כך שבכניסתנו למזכירות היה בידי כל אחת סכום המותר להחזקה והכסף נרשם על החשבון האישי של כל אחת ואחת. בעת שהותנו בבית הסוהר הועיל הכסף מאוד לכולנו. בזכותו יכולנו גם לעמוד לימינם של אסירים ותיקים אחרים.

לאחר גמר הפעולות הפורמאליות במזכירות באו נשים־סוהרות והביאו אותנו לתוך בית־הכלא עצמו. ראשית הובאנו אל דלת ברזל. הסוהרת צלצלה והדלת נפתחה. לאחר שעברנו כולנו את הסף ננעלה הדלת אוטומאטית מאחורינו. אימה אחזה בנו אך יחסן האנושי של הסוהרות הרגיע אותנו במקצת. הובאנו לתוך בית־מרחץ ובו מקלחות. לאחר הרחצה קיבלנו בגדי אסירות, שכללו כותונת ומכנסיים עשויים בד גס ומחוספס, חולצה מאותו בד וגם חלוק. בנוסף על אלה קיבלנו גם סינר ומטפחת לבנה לראש. כאשר סיימנו כולנו את הרחיצה ואת ההתלבשות הובלנו בגרם־מדרגות, קומה־קומה, עד שהגענו שוב אל דלת־ברזל. גם כאן לחצה הסוהרת על מתג חשמלי והדלת נפתחה ואחר כך נסגרה אוטומאטית מאחורינו. הדבר חזר על עצמו כמה וכמה פעמים. הדלת האחרונה נפתחה לפנינו רק במידה שאיפשרה לאדם אחד בלבד לעבור בפתחה. כך הוכנסנו אחת־אחת לתוך תא והדלת שוב ננעלה.

כיוון שבית־הסוהר נועד ל־300 אסירים בלבד ועכשיו, בעת המלחמה, שהו בו 600, נאלצה מינהלת בית־הסוהר להפוך את כל המתקנים האחרים לתאים. התא, שהובאנו לתוכו, שימש קודם לכן ככנסייה. תא זה היה רחב וארוך וכבר היו בתוכו 130 נשים. נשים יהודיות לא היו בו; לעומת זאת פגשנו כאן גם שתי צועניות צעירות ויפות.

כאשר נכנסנו לתא נעצרנו ליד הדלת. מיד ניגשו אלי שתי אסירות קשישות, שילבו את זרועותיהן בזרועותי והכניסו אותי לתוך פנים ה“אולם”. אכן, שתי האסירות גילו כלפי יחס אנושי־לבבי וניסו להקל עלי את ההלם שפגע בי משמצאתי את עצמי כלואה בתא הכלא.

האסירות הביאו אותי לפינה ומיד לימדו אותי להציע את שק הקש למשכב־לילה כיוון שאחר־כך לא יהיה עוד מקום פנוי.

ישבנו בפינה עצובות, מדוכדכות. פתאום ניגשה אלינו אסירה קשישה, נוצריה. ניכר היה בה שהיא נבונה מאוד ובעלת־מרץ. היה היתה זקנת־התא, האחראית לניקיון ולחלוקה צודקת של האוכל. אם נגנבה ממישהי בלילה פרוסת הלחם או כף הריבה שנחסכו היה בסמכותה לבדוק את ה“רכוש” האישי של כל אחת ואפילו לענוש. היא קרבה אלינו ופתחה בשאלות למה הובאנו לכאן. עם זאת רצתה לשמוע מפינו מה מתרחש בחוץ, על מה מדברים, עד היכן כבר הגיעו הגרמנים. היא היתה להוטה לשמוע אפילו השערות גרידא על אודות המפלות “שלהם”.

באותה העת הגיעו הגרמנים עד שערי מוסקווה. לא ידענו לאשורו את המתרחש במרחקים ולא יכולנו להרעיף מלות־נחמה על האשה הפולניה, שכבר היתה חבושה חודשים אחדים. אלא שהיא בחכמתה מצאה נחמה לנו:

“אל פחד, יהודיות” – אמרה לנו בצחוק וחשפה את שיניה הלבנות – “קץ שחור צפוי לו. אנו רואים כאן שסופם של הגרמנים יהיה רע ומר. הלא כבר אין להם מה לזלול. היום – כבר הפעם השלישית – נתנו לנו לאכול גזר… המפקחת השמנה בכתה כאשר חילקה את האוכל. היא גרמניה…”

בתא שררה המולה בלתי־רגילה. הכול דיברו ביחד, התקוטטו, צעקו, רוב האסירות היו איכרות, שקודם מאסרן עסקו בהברחה. היו גם כמה נערות צעירות שנאסרו באשמת “חילול הגזע”. כמו־כן היו בתא שתי נערות צעירות, כמעט ילדות, שחשו את עצמן בטוב פיזזו, השתעשעו כל היום. לא חסר לילדות אוכל. אפילו הסוהרות היו מעניקות להן מזון יותר מן המכסה הקצובה. הילדות נאסרו על שסייעו להוריהן בהברחה.

רוב האסירות נאסרו בשל פשעים כמעט זהים. רובן היו פועלות או נשי־פועלים, שהאבטלה והרעב אילצו אותן לחפש פרוסת לחם. הן עסקו במסחר שחור או שהן עצמן הבריחו.

כאמור, היה התא שלנו גדול ביותר, רחב וגבוה. היו בו אשנבי־גג ירוקים וזעירים. סמוך לתקרה היו נדלקות לעת ערב מנורות קטנות שהאירו דמויות של קדושים שונים על פני התקרה. הדלקת המנורות היתה אות שהגיעה השעה להציע את המשכבים ללינה.

זאת היתה העבודה הקשה ביותר בתוך תא־אסירות גדול זה. מיד לאחר שנדלקו האורות התחילה מרוצה של האסירות להקדים – כל אחת לפני חברתה – ולתפוס את שק־הקש ולהניחו במקום שכבר תפסה קודם לכן. בעלות הוותק במקום כבר ידעו איזו פינה מאוּוררת יותר והיכן פחות חרקים שחורים. הן גם ידעו מי ישנה במנוחה, מי נוחרת וממי נודפים בלילה ריחות של סירחון. לכל אחת מן האסירות הוותיקות “חברה” שלה, שאתה היא ישנה ואפילו תמורת תפוחי־אדמה לא תחליף אותה. לכן החיפזון הזה בעת סידור המזרונים.

הנשים היהודיות המעטות, שזה מקרוב באו, כמעט שלא שמו לב לחופזה זאת שלהן. הן ישבו בצד והתבוננו בטרחתן. מציאות בית הסוהר כאילו עדיין לא חדרה לתוך תודעתן. חשנו כמו אורחות במקום..

טרם נגענו בארוחת־הצהריים. היא עדיין היתה מונחת לידנו. לעיתים ניגשו אליה אסירות והסתכלו באוכל במבטים של מורעבות. רצינו לחלק ביניהן את האוכל, א המפקחת מנעה זאת. היא סילקה בצריחה את הנשים הרעבות שרצו לקחת את האוכל ואמרה לנו שמחר־מחרתיים נהיה גם אנו רעבות וגם אנו נסתכל בעיניים בורקות בצלחת המרק של האחרות.

“גם אתן תביטו בפליאה באסירות חדשות ושבעות. הנה שלשום באו אלה – והצביעה באצבעה על שתי נשים פולניות – ובכו יותר מכן, אך לאחר שעות אחדות נרגעו; היום הן נראות כתושבות ותיקות בבית־הסוהר. אחת מהן – המשיכה וסיפרה – הובאה הנה עם בעלה. שניהם תיחבלו תחבולה אלא שנפלו בפח. הם רצו לשחוט פרה, אך המזל לא האיר להם פנים. אף שהרדימו את הפרה באמצעי־הרדמה היא התחילה פתאום לגעות וחשפה את הבור שבו היתה. הם יודעים שהעונש הצפוי להם הוא שלוש שנות מאסר. שחיטה בלתי־חוקית היא בעת מלחמה עבירה חמורה ביותר. על עבירה זאת כבר חבושים כאן בני אדם אחדים. הגרמנים אומרים שבעניינים אלה אין להם להיחפז”.

גם שתי הצועניות שאתנו הן מבריחות. הן צעירות ונאות. עיניהן שחורות ונוצצות ופניהן עדינות. כמעט תמיד מצויות הן בפינה ליד החלון ומשתדלות להביט החוצה.

האביב מתקרב. שמש מארס הקופחת מתגנבת פנימה דרך האשנבים הקטנים. באותו איזור של פולין השמש מחממת כבר בחודש מארס. על האילנות נראה לבלוב העלים הירוקים הראשונים. הציפורים חוזרות מארצות־החום. לעת בוקר שומעים תכופות את ציוצן. במצבנו העגום הביאו לנו קרני השמש וציוץ הציפורים קצת שמחה.

הפעם, בשנת 1942, הקדים האביב להגיע לפולין. התא, שחלונות לו בארבעת קירותיו, היה מואר כל היום באור השמש. יותר מאשר את כולנו אפפה העצבות את שתי הצועניות. כאשר הגיעו אלינו קרני השמש הראשונות פרצו בבכי וייבבו מלים גרמניות ורוסיות. “יקירותינו” – פנו אלינו – “בחוץ אביב. הצוענים עומדים להפליג לתוך היער שבו הכול כה יפה וכה חופשי!” לשמע זאת גבר בכייה של הצועניה הבכירה בין השתיים. רחמי נכמרו עליה והשתדלתי להתקרב אליה. היא סיפרה לי בקול־בוכים שחמישה ילדים לה והקטנה שביניהם אך בת ארבעה חודשים. בתחילה היתה התינוקת אתה בבית־הסוהר, אבל אחר כך לקחו אותה הגרמנים ממנה. הם הבטיחו להחזיר אותה לה בעת שתשוחרר. עד עתה אין היא יודעת היכן התינוקת. היא שואלת על כך את הסוהרת הראשית וזאת מבטיחה לה שהתינוקת בריאה וחיה בקירבת מקום. “אבל עכשיו” – אמרה ביבבה – “כאשר הצוענים מסתלקים לתוך היער לא אדע עוד היכן הם ולעולם לא אמצא אותם עוד. אוי לי…” – קוננה.

הידידות עם הצועניה הזכירה לי מקרה מימי ילדותי. ילדי יהודים חונכו לפחד מפני צוענים. כאשר היו מחנות צוענים מגיעים לתוך העיר, באביב או בשלהי הקיץ, לא הורשינו לצאת מבתינו. ההורים סירבו לשלוח את הילדים לבית־הספר ונשמרנו בבתינו. אף על פי כן קרו מקרים שנעלמו ילדים; צוענים חטפו אותם ושוב לא היה אפשר למצוא אותם. מאז ומעולם העלו בנו צוענים זכרונות עגומים.

עכשיו עוררו בי חייהם עניין אלא שהצועניה היתה פרימיטיבית ביותר ולא הבינה את שאלותי. צר לי מאוד על שלא מצאתי מסילה ללבה. אולם חזות פניה הסבירה לי דברים רבים: נראה שמוצאה לא היה מצוענים טהורי־גזע. היא היתה בעלת־חן יוצא מגדר הרגיל, ולפי מראה פניה היתה בת־תערובת. פניה הזכירו לי תמונה אמנותית יפה. חשתי עונג בהביטי עליה. היא היתה חידה בעיני וחידה זו הטרידה אותי עד ששכחתי את עצמי.

מפקחת־התא הראתה לנו פינה שבה היו מונחים שקי־הקש שלנו וכן קבעה את מקומות הלינה בשבילנו. הגבנו כמו אוטומאטים. כמו בלי רצון עצמי הרמנו את שקי־הקש והנחנו אותם במקומות שנקבעו. לא נותר עוד מקום לישיבה או לעמידה. נאלצנו לשכב על משכבינו. מששכבנו התחלנו להרהר בכל מה שאירע לנו בשלושת הימים האחרונים. רצינו להירדם אלא שהאסירות שוחחו זו עם זו בניחותא. בסוף, לפי אות שאותתה אחת מהן, כרעו כולן על ברכיהן לתפילת הערב. אחר כך כובה האור והשתרר שקט.

שמונה ימים בלבד עשינו בחדר הגדול. אחר־כך הופרדה קבוצה בת 30 נשים ושוכנה בתא קבוע. גם אנחנו היינו בין השלושים. עכשיו נתברר לנו שנהיה תושבות בית־הסוהר לתקופה בלתי־מוגבלת. חשבנו על אודות יקירינו שבחוץ שמן הסתם רואים אותנו כאבודות שכן אין הצלה מידי הגסטאפו.

שנים לאחר מכן, בעת שרק אני מכל הקבוצה הועברתי למחנה־ריכוז, הייתי נזכרת בחודשים “הטובים” שבבית־הסוהר וצר היה לי על שחלפו. אז עדיין היו לי מעֵבר לסורגי בית־הסוהר בית אבא־אמא, בעל וילדים. אז כאב לנו צערם שלהם בגללנו יותר מאשר כאבה לנו כליאתנו שלנו בבית־כלא.

לאחר שלושה חודשי שהייה בבית הסוהר הורשינו לכתוב מכתבים אל קרובינו. רוחנו נרגעה וציפינו בתקווה לשעה טובה.


 

בחדר בית־הסוהר

התא החדש שלנו בבית־הסוהר היה חדר גדול, נקי, צבוע, קירותיו לבנים, ובסמוך לתקרה – אשנבים קטנים, מסורגים וירוקים. דלת התא היתה גדולה ומוצקה ובה “אשנב” עגול וקטן. קיבלנו שולחן ארוך, ולכל אחת מאתנו – כיסא ישיבה. כל אחת קיבלה גם צלחת מבריקה, כף ואצטבא להציב עליה את הכלים. כל שקי הקש הונחו יחד בפינה. בחדר היה גם ברז־מים. בפינה אחרת עמד העביט שהזכיר לנו תמיד מי אנחנו. כאשר היינו מקבלות עבודה לשעות אחדות בתוך התא, במריטת־נוצות או בתיקון לבנים ובגדים ישנים, והאוכל לניתן לנו בדרך אנושית – היינו שוכחות את מצבנו אלא שהפינה הזכירה לנו את ההשפלה האנושית שלנו.

העביט בייש וגם ייסר אותנו. התאמצנו “להתאפק” עד הלילה, עד שיחשיך בתא. אולם לא לזמן רב עמדו לנו כוחותינו. לא יכולנו להירדם עד שלא עשינו את צרכינו הפיסיולוגיים. עוררנו בלילה אסירות שישנו וגרמנו למריבות בתוכנו. לכן חשנו מועקה כבדה. אנו, היהודיות, ניסינו לקשור את סינרינו יחד ולעשות מהם מסך כדי שנוכל לשבת על העביט גם ביום. אולם לאחר ימים אחדים השגיחו בזאת הסוהרות ואסרו עלינו את הדבר. חשנו את עצמנו מושפלות אף יותר כאשר היינו צריכות לנקות “דוד” זה. זו היתה שיגרה שכל אסיר ואסיר חייב בה.

יקיצת האסירים היתה בשעה ארבע לפנות בוקר, גם בימים שאין בהם שום תעסוקה. לפנות בוקר מאיצים בנו למהר ולסדר הכול בתא. עשר דקות אחר היקיצה צריכים כל שקי־השינה להיות בפינה אחת, מונחים בסדר. מיד לאחר זאת על שתי אסירות להמתין ליד הדלת עם ה“דוד”. מיד נשמע קול פתיחת המנעול. שתי הנשים חייבות להוציא את ה“דוד” ולהביא אותו בריצה לחדרון, שבו צינור־ביוב, לשפוך בזריזות כל מה שבתוכו ולנקותו היטב. שתי סוהרות משגיחות עליהן שתעשינה את עבודתן כראוי. ה“דוד” עשוי אלומיניום ויש לצחצח אותו מבחוץ ומבפנים.

התרגלנו גם לכך. למזלנו הסתגלנו אנחנו היהודיות והאחרות, הלא־יהודיות, לחיי־יחד. רובן איכרות קתוליות. שעות אחדות ביום הן עסוקות בתפילה. בבוקר, לאחר התפילות, הן מספרות זו לזו את חלומותיהן ומנסות לפתור אותם. בעיקר הם נסבים על השאלה מתי תבוא שעת שיחרורן. הנשים הפשוטות מגלות רצון טוב בהתקרבותן אלינו. הן רואות בנו נשים נבונות, אך את החלומות – הן אומרות – הן, הנוצריות, מיטיבות לפתור ממנו.

במרוצת הזמן החלומות נעשים גם אצלנו חלק מחיינו. אם אין אנו חולמות בלילה – היום משעמם. אם לא חלמנו כלום, בדינו חלום כדי שיהיה לנשים הפולניות על מה לפטפט. אולם פעם אחת תפסו אותנו בבדיית חלומות; לפי התיאוריה שלהן אין חלום חוזר ונחלם פעמיים בלילה אחד.

בחדר היו גם שתי “שקצות” צעירות. במבט בוחן ניתן היה לראות שהן נבלו קודם זמנן, כבר לא נשארו בהן עקבות נעוריהן. כל היום רבצו בפינתן והשיחו זו לזו את סיפורי אהבותיהן.

חמש היהודיות שהיו כאן ישבו בפינה האחרת שבחדר. לעיתים קרובות בכינו, אך לפעמים השתתפנו בתעלולים עליזים בתא. על כרחנו אנו בוכות ועל כרחנו חיות ואפילו צוחקות. לבותינו מלאים יגון. אף על פי כן פורץ לעיתים צחוק, ואם צחקנו – צחקנו כל החמש בבת־אחת, כך שהאחרות סברו שלפתע יצאנו מדעתנו.

מדי כמה ימים היו חלים שינויים בתא; אחת מאתנו מועברת לתא אחר או שמובאת אלינו אסירה חדשה. האסירה שבאה לאחרונה היא עלמה קשישה, קרובת־משפחה של בישוף פולני, אשה בעלת השכלה אקאדמית ואינטליגנטית מאוד. אסרו אותה באשמה של הברחת סחורות. היא נאלצה לעשות זאת כדי לפרנס את אמה ואת אחיה חולה־השחפת. ימים אחדים לאחר “בואה” התיידדנו. היא סיפרה לי שעֵת ארוכה למדה בצרפת את השפה הצרפתית. לאחר גמר לימודיה שבה לווארשה וקיבלה עבודה בחברת־ביטוח איטלקית. היו לה יחסי־ידידות עם חברותיה לעבודה היהודיות. גם קודם לכן – היא מספרת – באוניברסיטה היתה מעורבת בין חבריה היהודיים. כמעט כולם, כך היא סבורה, מוכשרים מאוד.

כן, גורל־חיים שונה לכל אחד מן החבושים בבית־הסוהר.

כיוון שעדיין לא היינו שפוטות לפי גזר־דין של בית־משפט הורשינו לכתוב מכתב אחד כל שלושה שבועות. על המכתבים הראשונים קיבלנו תשובות. בין היתר הודיעו לי ידידי כי שיחרורי קרוב מאוד. רציתי להאמין בזאת. פעם אחת נכנסה לתא הסוהרת הראשית ובידה מכתב. היא שאלה אותי מי כתב אותו. ברגע הראשון, כמו תמיד, נבהלתי. אולם מיד לאחר זאת אמרתי שאני כתבתי את המכתב. על כך השיבה לי: יפה, אנו זקוקים לעובד בלשכה. מהיום תעבדי כל היום בלשכה. מיד אחזה בידי והוציאה אותי מן החדר.

הלשכה היתה במרחק של צעדים אחדים מן התא שלי. זה היה חדר גדול ומוצף אור, אך הדבר החשוב ביותר שבלט בעיני היה הדלת הפתוחה. לאחר מכן נתברר לי שכדי להיחלץ דרך הדלת הפתוחה יש לעבור דרך שלוש דלתות־ברזל נוספות שמפתחותיהן בידי הסוהרת.

בחדר הלשכה היו שולחנות־עבודה ועליהם נערמו ניירות שונים. לא היתה שם מכונת־כתיבה. ואכן, לשם כך נדרשה עזרתי. הסוהרת הראשית נתנה לי צווים מודפסים שונים שהייתי צריכה להעתיקם בכתב. דומה שסיימתי מהר את העבודה והסוהרת אמרה לי: “את כותבת מהר כמוני, ממש כמו מכונה”. באמרה זאת הוציאה מן המגירה פרוסת עוגה והושיטה לי. לא רציתי לקחת, אך היא יעצה לי ברמיזה לשים את פרוסת העוגה בכיסי. כך עבדתי אתה, באווירה נינוחה, עד השעה 5. לאחר מכן החזירה אותי אל חדרי שבו כבר ציפו לי בקוצר רוח חברותי־למגורים.

בשובי לתא סיפרתי, כמובן, בפרטי פרטים את אשר אירע לי במשך היום בלשכת בית־הסוהר, איך התייחסו אלי הגרמניות ואם אפשר שעוד מישהי תילקח לעבודה משרדית.

למחרת בבוקר שוב באה הסוהרת לקחת אותי. כאשר נכנסתי לחדר־הלשכה והתחלתי לעבוד אמרה לי שכיוון שהיום הוא היום שבו האסירים, שהורשו לעשות זאת, כותבים מכתבים, היא מצווה עלי לעבור בכל התאים ולאסוף את המכתבים. ומותר לי, אמרה, לכתוב מכתב של אסיר שאינו יודע לכתוב בעצמו. דיבורים אלה הפתיעו אותי. השתדלתי לרסן בתוכי את שמחתי. אף על פי כן הבחינה בה הגרמניה לפי מראה פני.

ידעתי שנשים יהודיות יחידות חבושות בחלק מן התאים. התוודעתי אליהן בעת הטיול. לא שוחחנו זו עם זו, אך איש לא היה יכול למנוע החלפת מבטים בינינו. הרעיון שתהיה לי האפשרות לשוחח אתן ואולי אף להועיל להן בדבר־מה שימח אותי שמחה רבה. עד היום זכורה לי התרגשותן של הנשים היהודיות בראותן אותי נכנסת אל חדרן במקום הסוהרת. הן ממש בכו. כאשר נודעה להן מטרת בואי אמרו לי שכיוון שאין להן כסף בלשכה אין מרשים להן לכתוב מכתבים. משפחותיהן אינן יודעות עד היום היכן הן. לי היה כסף במזכירות ויכולתי – בעזרת הסוהרת "שלי´– להעביר סכום כסף מחשבוני שלי לזכות הנשים שאין להן כסף. עכשיו כתבתי מכתבים בשבילן ומסרתי אותם למשלוח.

לנו, היהודים המושפלים בידי הגרמנים, קשה היה בימים ההם לומר כמה מלים טובות על אודות אשה גרמניה. מודה אני שבתחילה לא הבינותי את הסוהרת הגרמניה. לא האמנתי שצירופי לעבודת־משרד נבע מרצונה לעזור ליהודים. לאחר מכן נוכחתי לדעת שאכן כך היה הדבר, אף שבזאת התחייבה בנפשה. נראה שהיו גם גרמנים כאלה, אך לעיתים נדירות! רק לאחר מכן, בעת שערכה ביקורת בכל התאים וצירפה אותי אליה התברר הדבר. ומעשה שהיה כך היה:

שעות אחדות קודם הביקור אמרה לי הגרמניה הטובה שהיא תערוך באותו יום ביקורת בתאים ושתיקח אותי אתה. בשמעי זאת ביקשתי מאת הנשים היהודיות שבעת ביקורה של הסוהרת בתא יודו לה היהודיות על שאיפשרה להן לכתוב מכתבים אל קרוביהן. ברגע שנכנסנו לתא הודיעה בכירת התא (“צעל עלצטע”) על ה“מצבה” ואשה יהודיה ניגשה אל הסוהרת והודתה לה על חסדה. עקבתי אחרי הגרמניה והבחנתי שברגע שהנשים הודו לה התלהטו פניה והיא מלמלה דברים חסרי־פשר. שיערתי שרשמית אסור לסוהרת לעשות זאת ולכן רמזתי לאשה היהודיה שתקטע את תודתה. לאחר שיצאנו מן התא ביקשה ממני הסוהרת שאמשיך בעבודתי, אך בזהירות. מעתה כבר הוציאו אותי כל בוקר מן התא והתהלכתי באופן חופשי במסדרונות. מיד נודע בכל החדרים שאפשר לפנות אלי בעניינים שונים.

יום אחד הגיעה אסירה חדשה, אשה יהודיה הרה. היא היתה אשתו של טכנאי־שיניים בצ’נסטוכוב. בימי המלחמה הם עסקו גם במסחר בזהב. בסוף הלשין עליהם אחד המבריחים הנוצרים. האסירה אמרה לי שגם בעלה חבוש בבית־סוהר זה וביקשה ממני שאעזור לה להעביר פתק אליו.

לא יכולתי להעביר פתק, אבל אמרתי לה שאשתדל למסור לו כמה מלים באמצעות החובשת שיורדת לפעמים אל בית־המרקחת הסמוך לתאי הגברים.

עונש חמור היה צפוי לזוג מצ’נסטוכוב והאשה חרדה מאוד. היא היתה נמוכת־קומה וצנומה, וההריון כבר ניכר בה היטב. התפלאתי שהיא מקבלת מנת־אוכל גדולה יותר ושיש בכלל תשומת־לב למצבה. שוחחתי על פליאתי עם הסוהרת הראשית ושאלתי אותה אם ידוע לה מה עושים “בחוץ” בילדים היהודיים. על כך השיבה לי: “כאן בפנים אין יהודים ואין לא־יהודים; יש כאן נאשמים בלבד, ועל העבריינים חלים חוקים.”

חלפו ימים אחדים והאשה ההרה חשה ברע. היה חשש להפלה. הסוהרת הראשית קראה לי ואמרה לי שאמסור לאשה שתאזור כוחותיה כי לפי החוק הגרמני היא תהיה במאסר רק עד החודש השביעי וביצוע פסק־הדין יידחה עד מלאות 9 חודשים לתינוק. “ועד אז” – הוסיפה – “הלא אין אנו יודעים מה יתרחש…” בנוסף לכך נתנה לי קפה משובח וגלולות בשביל האשה.

אלא שכל זה לא הועיל. בריאותה של האשה הידרדרה והלכה. היא הועברה לתא מיוחד וצורפה אליה בתא אסירה מיילדת שנאסרה באשמת ביצוע הפלה. כאשר הגיעה האשה עד סכנת־נפשות הודיעה המיילדת על כך להנהלת בית־הסוהר. באישון לילה הועברה האשה לבית־חולים ומיד נותחה. בשובה מבית־החולים ביקשתי מאת הגרמניה שירשו להעבירה אל החדר שלנו, במקום שהכינונו בשבילה את שק־השינה המשובח ביותר ו“טיפלנו” בה. החולה סיפרה על היחס הטוב אליה בבית־החולים ועל המזון היוצא מגדר הרגיל שקיבלה. אך כאשר ביקשה לאחר מכן מאת מנהל בית־הסוהר רשות לקבל במשך חודש ימים מביתה חבילות־מזון דחה את בקשתה והבהיר לה בנעימה סאדיסטית עד כמה מיטיבים הגרמנים עם היהודים. “בוודאי ידוע לך” – אמר באיפוק – “עד כמה הרעו אחיך היהודים לנו הגרמנים! בוודאי ידוע לך איך הם, אחיך, פיתו ומשכו את הגרמנים לתוך מרתפים ושם הכום עד מוות. אבל ראי איזה עם תרבותי אנחנו. בלי שים לב לכל זאת טרחנו להציל אותך ולהציל את חיי ילדך. הדבר לא עלה בידנו כי החמצנו את המועד”.

בתא שלנו היתה עוד אשה הרה. הכרתי את האשה עוד לפני המלחמה. ידעתי שבעלה ברוסיה ושהילד שלה אצל אמה בעיירה קטנה שברייך הגרמני. עדיין היתה צעירה מאוד. כבר בשחר נעוריה היתה חברה במפלגה הקומוניסטית וחברה פעילה באחד ממועדוני הספורט של מפלגה זו.

בעיירה הנידחת שהתגוררנו בה הכירה אדם צעיר, שכמוה גם הוא היה נשוי, בעל לאשה ואב לילד שגרו במקום אחר בפולין. החיים בעיירה הקטנה שיעממו את שניהם ושיעמום זה קירב אותם זה לזה. בבית־הסוהר חשה שהיא הרה.

הנשים סבלו מאד בימי הווסת. בשבועות הראשונים עדיין קיבלנו תחבושות היגייניות. לאחר מכן, משגבר המחסור בכול, כבר לא סיפקו לנו כלום לימים אלה. בלא לשים לב למצבנו היינו חייבות לעשות את מלאכתנו ורצות לטייל. פעם סירבה אחת מאתנו בעת הווסת ללכת לטייל; היא ננזפה קשות והוצאה בכוח מן החדר.

בעת הטיול נאלצנו לרוץ. לפעמים קרה שהדם שתת מאתנו. המכרה שלי היתה האשה הבריאה היחידה שקינאנו בה. סברנו שקרה לה מה שקירה לנשים רבות שמחמת התזונה הקלוקלת והפחד אבדה להן הווסת. אלא שפעם אחת ביקשה היא, המעוברת, מאת בכירה התא (צעל עלצטע) שתרשה לה להוציא יום־יום את ה“דוד” וגם לסייע בנשיאת סירי ארוחת־הצהריים. שיערנו לשם מה היא מבקשת זאת.

ימים אחדים עבדה קשה, קשה מאוד, וכפי שנתברר לאחר מכן כבר נחלש גופה הרבה עד שיום אחד קרסה לפתע ולקתה בשפך־דם. על אף מכאוביה הגדולים ביקשה שלא נספר על כך להנהלת בית־הסוהר. הצלנו אותה בכמה טיפות ואלריאן, שקיבלנו בסתר מן החובשת, ובתחבושות קרות על הבטן. כל אחת מאתנו קרעה פיסת־בד מן הלבנים שלה וסיפקנו לה מעין אגד של צמר־גפן. טיפלנו בה ימים אחדים. גופה הצעיר עמד בכל הסכנות והיא החלימה.

עבדתי כמקודם בלשכה. הסוהרת הראשית שלי כבר לא יכלה להסתדר בלעדי. נעשיתי ליד־ימינה. פעם אחת עלה לפתע בדעתה לשאול אותי למה נחבשתי בבית־הסוהר. סיפרתי לה, אך לא את כל האמת. כן הוספתי שלפני חודשים אחדים הובטח לי להוציאני לחופשי אלא שעד היום לא נעשה הדבר. האשה הקשיבה לכול, אפילו לטענותי נגד הגסטאפו, ובסוף אמרה לי שמן הרגע הראשון כבשתי את לבה. היא התנצלה על שלא שאלה אותי על כך עד עתה; הסיבה לכך היתה אמונתה שלא עברתי עבירות חמורות. היא שתקה דקות אחדות ואחר־כך אמרה שגם מנהל בית־הסוהר חקר ודרש סביבי. הוא מכנה אותי ה“ווינאית”. בין היתר סיפרה לי שבין הערותיו על האסירים אמר על אודותי שלעיתים קרובות מוחזקים בבית־הסוהר אסירים חפים מכל פשע. כיוון שמחר, יום רביעי, ייערך מסדר האסירים, היא תביא אותי לפניו. הוא פרקליט גרמני נודע וביכולתו לייעץ לי עצה טובה ולהועיל לי.

כל יום רביעי אחר הצהריים היה נערך מסדר שמן הבוקר התכוננו אליו. התא כולו הבהיק, ואנו עצמנו השתדלנו לעשות רושם טוב. הפעם היינו כולנו במתח רב. לא האמנו באפשרות שלמישהי מאתנו יינתן לדבר עם ה“ממונים”. ידענו שלאחר ביקור כזה דנים בנו. כאשר רצה מנהל בית־הסוהר לדעת דבר־מה על אודותינו, הוא לא פנה במישרין אלינו אלא אל הסוהרת הראשית. היא היתה שואלת אותנו בעניין הנדרש ומוסרת את תשובתנו למנהל בית־הסוהר. הפעם, כאשר הודיעה הממונה על התא למנהל את מספר האסירות, הוא הכריז מיד בנימה רשמית על “שיחה” עם האסירה סאבה שטארק (זה היה שמי בבית־הסוהר לפי השם הרשום בתעודותי בעת שנאסרתי).

מנהל בית־הסוהר רמז לי בידו שאדבר ואספר. הוא גם שאל אותי שאלות שונות. בין היתר שאל אותי אם ענייני נתון לטיפולו של בית־משפט או של הגסטאפו. הוא הוסיף, שאם בבית־משפט אין מה לעשות אלא להמתין לדיון משפטי רגיל, אך אם בגסטאפו – ינסו…

כעבור שלושה ימים נקראתי אל הגסטאפו לחקירה.


זה היה יום־שמש נפלא. לא ידעתי שהגסטאפו יודעת שאני מתהלכת בתוך בית־הסוהר ביתר חופשיות משאר האסירים. אך כאשר אמרו לי: “הלא את כאן כמו בבית־הבראה” – דבקה לשוני לחיכי ולא יכולתי להוציא מלה מן הפה. התנהגותם של אנשי הגסטאפו וצחוקם הבלתי־פוסק היממו אותי.

הם שאלו אותי מעט מאוד. בלבי התפללתי שאיחלץ משם בהקדם. כאשר בסוף פתחו לפני את הדלת וציוו ללכת הרשיתי לעצמי לשאול בקול חרישי מתי אשוחרר. הם השיבו על שאלה זו תשובה “פיוטית”: “הציפורים עוד יצייצו בפולין”.

שבתי אל התא ומיד נכנסה לתוכו הסוהרת הראשית, עיניה מבריקות ופניה להבים. פניה קרנו משמחה. היא סיפרה לי שהגסטאפו הבטיחה לה להוציא ואתי מבית־הסוהר. כפי שנתברר אחר־כך טרחו הרבה בעניין שיחרורי גם ידידי שבחוץ. בין אלה היה גם אחד בלתי־מוכר לי. לאחר מכן נודע לי שהוא מכר ותיק של אבי.

לי אישית לא היה אמון רב בסיכויי שיחרורי. כל ההבטחות עד עתה נתגלו כחסרות־בסיס. כבר שלושה חודשים אני בבית־הסוהר וכבר התרגלתי למחשבה שמכאן לא אצא. הייתי בטוחה כי אני, כמו אסירות דומות לי, אשלח לאושביץ.

בינתיים הוצאו מבית־הסוהר נוצריות אחדות ובמקומן באו אחרות שהביאו מן החוץ חדשות רעות ביותר. האסירות החדשות כבר לא יכלו לספר הרבה על יהודים. הן סיפרו על אזורים שאין עוד יהודים בהם. צחנת החורבן עלתה באפנו, החניקה את נשימתנו והסתירה את אור השמש.

החדשות העגומות השרו עלינו אדישות. בבת־אחת הסתלקה מאתנו כל העליזות ולא היה עוד בכוחנו להוציא מן הפה מלה של שמחה. האסירות האחרות טרחו להוסיף ולשתפנו בשעשועיהן, אבל הדבר לא עלה בידן. היינו מדוכדכות, מכונסות בפינה, שקועות בהרהורים ובוכות. פעם אחת בלבד עלה בידן לצרף אותנו למשחק שלהן שסחף גם אותנו. הן אספו את נעלי כולנו והשליכו אותן אל עבר הדלת. עיקרו של המשחק היה בכך שהנעל הסמוכה ביותר לדלת היתה סימן שבעלת־הנעל תהיה הראשונה לשיחרור. המשחק הפיח בלב תקווה כלשהי. מן הסתם היה זה מקרה בלבד שנעלי היו הקרובות ביותר ליד הדלת.

בינתיים דעכה בי התקווה שכן שוב חלף חודש ימים מאז חקרה אותי הגסטאפו ולא ראיתי קרן־אור מפציעה באפילה שמסביב לי. אולם, פעם אחת, בשעות המאוחרות שלאחר־הצהריים, שמענו בלי שציפינו לכך, את המפתח מסתובב במנעול החדר שלנו. כל אימת ששמענו את פתיחת הדלת בשעות שלא נקבעו מראש התעוררה בנו התרגשות של ציפייה. ואכן, הדלת נפתחה ולתוך החדר נכנסה בצעדים חרישים, חרישים ביותר, הסוהרת הראשית ופנתה אלינו: “נערות, היו שקטות ואבשר לכן טובות. עוד מעט־קט, בתוך מחצית השעה, תצאו מכאן משוחררות”. היא שלפה מכיס בגד־השרד שלה רשימה וקראה את שמות חמש הנשים היהודיות שהובאו לכאן ביחד.

בחדר קמה מהומה. האסירות האחרות פרצו בבכי, הנוצריות האדוקות הצטלבו ולחשו תפילות. הן אהבו אותי, נפלו על צווארי, נישקו, ליטפו, בכו ואמרו שאחסר להן.

אחר שנרגענו קצת עמדנו כל החמש מוכנות ומצפות למשמר שיוליך אותנו למזכירות. אז פנו אלי הנוצריות וביקשו שלאחר שובי לקלובוצק אתן כסף לכומר שיערוך למענן תפילה אל אנטוני הקדוש, מגן האסירים. הבטחתי להן זאת וניחמתי אותן שאף הן תשוחררנה בקרוב.

שוב נפתחה הדלת. באו סוהרות לקחת אותנו. הנשים הפולניות מיררו שוב בכי. אנחנו הוצאנו מן התא. הוחזרו לנו בגדינו, כספנו וכמו כן רשיון־מעבר לשם נסיעה לקלובוצק. הסוהרת הראשית לחצה את ידי ודומה היה לי שדמעות נקוו בעיניה.

גם אני מיררתי בבכי כאשר הרימה את ידה ואמרה לי את ה“אדיה” האחרון שלה. זאת היתה פרידה אילמת ומרגשת. אפשר שבהכירה היטב את אחיה הגרמנים ואת הגסטאפו סברה שזאת דרכי האחרונה.

כאשר טילטלני לאחר מכן גורלי לתוך המחנות התגעגעתי לא אחת על השעות הטובות באותו בית־הסוהר הגרמני וגם על האשה הגרמנית המיוחדת הזאת.

בעברנו אז את שער בית־הסוהר פגשנו שני גברים יהודיים שהמתינו לנו. הם נכלאו יחד אתנו בבית הסוהר וגם הם שוחררו עכשיו. אחד מהם, אדם אינטליגנטי ביותר, שאל בהשתאות: “מדוע שוחררנו? איזו יד־קסמים פעלה כאן? האם התרחש נס?!”

“את” – פנה אלי – “היה לך במה להיתלות, אולם אנחנו כולנו? מה הזכות שעמדה לנו? מה אפוא קרה? ולוואי ואתבדה. העניין כולו אינו נראה לי”.

הכרתי את הצעיר מקלובוצק. הוא היה חתנו של גביר העיירה. בשחר נעוריו עקר מביתו ללימודים בישיבה, אף שכלמדן השתוקק גם ללימודים כלליים. הוא היה יהודי שומר־מצוות.

נזכרת אני בשיחה אתו שבועות אחדים קודם שלוקחתי לבית־הסוהר. קיבלתי אז מכתב מאבי שכתב לי שלעת כזאת מותר לי לאכול אפילו בשר טרפה. הלוואי, הוסיף אבי במכתב, היו יהודי לודז' מקדימים לעשות זאת. עכשיו, כאשר הם כבר רוצים לאכול, אין איברי־העיכול שלהם מעכלים עוד בשר. הראיתי לצעיר את המכתב ואמרתי שאם חלילה יורע המצב עד כדי כך, אשמע בקול אבי. על כך השיב לי האברך הצעיר:

“נאמר שעל כל העבירות נקבע שיעור של עונש. אולם על אכילת טריפות – שיעור העונש הוא לפי מידת האכילה. אדם הממעט באכילת טריפה – טהור יותר!”

עכשיו שנפגשנו שוב סיפרתי לאברך כמה קשתה עלי אכילת טריפות בימים שבהם קיבלנו בשר או נקניק. לא יכולתי להתגבר על הבחילה בבשר חזיר ומסרתי אותו לאחרות. ויותר מזה היה לי קשה בפסח. כמעט שלושה ימים צמתי, אכלתי רק תפוחי־אדמה אחדים. לא היה בכוחי לעמוד בזה יותר משלושה ימים. “בפסח” – אמרתי – “זכרתי את דבריך ומיעטתי באכילת חמץ”.

ואכן, לאחר שלושת ימי הפסח שבבית־הסוהר כה נחלשתי עד שהמפקחים הרשו לתת לי סוכר ותרופות ועד יומי האחרון בבית־הסוהר ראו בי אסירה רפת־גוף. הרשו לי להשתטח בשעות היום על הרצפה. כמו כן לא כפו עלי עבודה קשה מלבד העבודה בלשכה. כל שבוע היו שוקלים אותנו, ואם פחת מאוד המשקל היו משפרים קצת את התזונה ומגדילים את מנות הלחם.

המשוחרר האחר, שלא כצעיר מקלובוצק, היה יהודי חילוני. הכרתי אותו מלודז‘. בשנות המלחמה בא גם הוא לקלובוצק. אשתו וילדיו היו בעיירה סמוכה. הוא היה בן למשפחה נודעת בעושרה בלודז’. אביו גדל בסביבה שבה השתדלו לחנך את הילדים בדרך של השכלה ומסורת. אולם הוא עצמו שלח את שלושת ילדיו ללמוד בחדר ואת מעט ההשכלה הכללית הקנה להם בבית בעזרת מורה. את הבנות שלח לבתי־ספר לא־יהודיים והן התבוללו לגמרי. אולם הבנים, בהדרכת אביהם, היו לחסידים ונשאו לנשים בנות מבתי־נגידים. אלא שלאחר מכן, כאשר הבנים היו עצמאיים, חלו בהם שינויים ולאט־לאט פרקו מעל עצמם את עול הדת. ראשית־כול המירו את הקאפוטות הארוכות שלהם בחליפות אופנתיות, גזזו את זקניהם ופתחו בחיים חדשים.

החודשים האחדים, שבילה הצעיר הזה בבית־הסוהר הגרמני, התישו את כוחו. הוא יצא מבית־הסוהר מדוכדך, שלא כמו כולנו שנתמלאנו שוב בתקווה בלתי־מבוססת וטיפחנו בתוכנו אשליות תמימות. הוא, בייאושו הרב, טען בעקשנות כי שיחרורנו הוא מעשה חולף בלבד. האם עומדים אנו בנסיון חדש? – ניקרה בי השאלה. אולם אני התייחסתי אל האירועים כפי שהתרחשו.

האם אכן אשוחרר?

הדבר מוזר, אך עובדה היא: בימים החמורים ביותר, כאשר סיכנו את נפשנו, היו בני־אדם רבים פועלים לפי מה שהנחתה אותם האינטואיציה שלהם. כולנו, שהשתחררנו מבית הסוהר, באנו אל העיירה בפנים קורנות משמחה. אבל הוא, שנענש בחוסר־אמונה, לא שמח כלל. יהודי קלובוצק, שכבר היו כלואים בתוך גיטו, ערכו סעודה לכבוד שובנו. אפילו יהודים שעדיין היו באיזור שמסביב לעיירה הודיעו לנו על שמחתם לשיחרורנו. זאת היתה הפעם הראשונה שיהודים שנאסרו חזרו מלוע הגסטאפו. הוצפנו בשאלות. התברר שיהודים רבים מן העיירה טרחו למען שיחרורנו, אך הם עצמם לא האמינו בהצלחת מאמציהם. דבר זה הדאיג אותנו ביותר והתחלנו לחשוב איך להיחלץ מכאן בהקדם.

לא הייתי צריכה לחכות הרבה. כבר ביום השלישי לאחר שיחרורי, כאשר ישבתי בחדרי ותפרתי (חזרתי שוב לתפירה), בא “שופו” (שוטר בטחון) גרמני, וכמה דקות אחריו באו עוד מלאכי־חבלה אחדים ודרשו ממני ללכת אתם אל תחנת־המשטרה. שאלתי אותו מה קרה, ותשובתו היתה: “שם יסבירו לך הכול”.

הליכתי ברחובות קלובוצק בליווי אנשי ה“שופו” עוררה בהלה. זאת היתה שעת בין־השמשות קיצית. יהודים ישבו על סיפי בתיהם ושוחחו עם לא־יהודים שמחוץ לגיטו. אבן העיקה על לבות היהודים; הם חרדו לקראת כל יום חדש ונבהלו בראותם אותי מובלת בליווי שמירה כזאת. נוצרים הגונים אפילו רצו אחרינו וקראו: “מה שוב קרה לגברת הטובה הזאת?”

ואני? כאשר הובילו אותי אנשי ה“שופו”, התחלתי להרהר: אם הגרמנים עוצרים אותי עכשיו שוב לא אצא מהם חיה.

הובאתי אל תחנת־המשטרה והוכנסתי לתוך חדר נפרד. נאמר לי שעלי להמתין קצת משום שעומדים לחקור אותי. למזלי היה בידי השעון שלי. חלפה חצי שעה וסביבי שררה דממת־מוות. התחלתי להקיש על הדלת. בא “שופו” ובצריחה נרגזת שאל מה רצוני. צריחתו לא הבהילה אותי, אמרתי לו בקול רגוע שיודיע למפקד המשטרה כי ברצוני להגיד לו דבר חשוב.

כפי שהתברר, חיפשו בינתיים את היהודים האחרים ששוחררו. כיוון שלא מצאו אותם, הובאתי אל המפקד. בלי לחכות לשאלותיו שאלתי אותו מדוע הובאתי לכאן. השתדלתי להימנע מן השימש במלה “נאסרתי”. האם לא ידוע לו שאך לפני שלושה ימים שיחררה אותי הגסטאפו כיוון שענייני התברר כולו?

– עניינך כבר ידוע לנו כולו, ענה, אך מה תוכלי לספר על אודות היהודים האחרים? את חופשית, אך כאשר תשובי מכאן הביתה הודיעי ליהודים האחרים ששוחררו יחד אתך שעליהם לבוא הנה. בידנו פקודה מן הגסטאפו לשאול אותם דבר־מה. כן, הוסיף, אין פירוש הדבר שנאסור אותם שנית.

כעבור שלוש שעות שוחררתי. באמצעות מכרים הודעתי לנוגעים בדבר כי שוב מחפשים אותם וכי מוטב שייעלמו בהקדם מן הגיטו. הייתי משוכנעת כי שיחרורי מבית־הסוהר לא היה אלא תחבולה לתפיסת המבוקשים האחרים. כמו־כן התחלתי לחשוב שמוטב שגם אני אסתתר. ביקשתי מכמה אנשים שילינו אותי לילה בביתם, אלא שהם חששו להסתכן.

בקרב ידידי שבקלובוצק היתה ישישה אחת שהתעניינה בי מאוד. היא דאגה לכך שמזוני יהיה משובח ושלא ארטיב את רגלי. תמיד גילתה כלפי לבביות כנה. גם אני היה לי בלבי רגש מיוחד כלפי הישישה. מדי שבת בשבת הייתי הולכת אליה בשמחה. בשבת היה לישישה מראה שונה. היא חבשה פיאה נכרית ענודה בסרט שחור ועל שמלתה לבשה סינר לבן. אחרי הדלקת הנרות פתחה בתפילות והמשיכה בהן עד שקיעת השמש ביום המחרת באמירת “אלוהי אברהם.” בשעה זו הייתי שבה אליה כדי לברכה ב“שבוע טוב”. ברגע שעברתי את סף דירתה אפפה אותי חמימות נעימה. בחדרה הייתי נזכרת בשנות ילדותי ובסבתותי שהיו חרותות בזכרוני. גם הן חבשו על ראשיהן פיאות נכריות מקושטות בלולאות־תחרה שחורות. אצל ישישה זאת ראיתי אותן שוב מחייכות וחשבתי את לטיפותיהן על ראשי.

עכשיו טרחה הישישה בהסתרתי. דירתה שלה היתה בבית שליד המשטרה ולכן חששה תחילה להחביאני אצלה. אולם כאשר נרתעו האחרים מעשות זאת התחילה לשכנע אותי בקולה הרווי יראת־שמיים, שהקדוש ברוך הוא מצוי בכל מקום ושהיא תסתיר אותי אצלה. קיבלתי את ההצעה בשמחה. הלא הייתי צריכה להיות במקום כלשהו, וודאי שהשם יתברך מצוי בכל אתר.

היא העלתה אותי בשקט אל עליית־הגג ובפינה הציעה לי משכב. הזקנה שכבה לישון במטתה כרגיל, אולם שתינו לא נרדמנו בלילה ההוא. הטינו אוזן לכל איוושה קלה בבית המשטרה שמעבר לקיר ובלב פועם חיכינו ליום הבא…

כאשר האיר היום יצאה הישישה החוצה כדי לעמוד על המתרחש.

הלילה ההוא אכן היה לילה נורא. המשטרה כיתרה את הגיטו כדי למצוא אותנו. לדאבון הלב, היא מצאה שלושה מבני חבורתנו שהתחבאו אצל גויים. שלושת היהודים שולחו מיד לבית הסוהר והדבר הטיל פחד בעיירה. אנחנו, שלא נתפסנו, נשארנו בתוך מחבואינו.

אחד המתווכים התחיל שוב לטפל בענייננו. זה היה האדון פרלמן מקאטוביץ. בעת מעשה נשמעו האשמות שהטירחה שהוא טורח היא בגלל שתי הנשים היפות המסתתרות. כפי שנתברר לאחר מכן היה קורטוב של אמת בכך. מכל מקום, עלה בידו להשיג מן הגרמנים שיניחו אותנו בחופש. אלא שההישג היה קצר־ימים.

כאן אספר על הכרותי אתו.

הייתי אז בת שלושים בערך. כבר עת רבה נאבקתי גלמודה עם גורלי. בעיני הבריות הייתי אשה נאה, צנועה ורצינית. ביקוריו של פרלמן אצלי בעת שעדיין הייתי חופשית היו עלי לטורח. אמרתי לשכני שביקוריו של האדון פרלמן מעוררים בי תחושה לא נעימה בשל היותי אשה גלמודה בעיירה זרה. שכני תפסו את העניין בצורה הנכונה ומדי ראותם את פרלמן בא אלי נכנסו אף הם ולא הניחו אותי לבדי. אלא שהוא התחיל להערים עלי. היה בא במועדים בלתי קבועים, לפעמים בבוקר ולפעמים מאוחר בערב. התחלתי לחשוש מפני ביקורים אלה והחלטתי לשים להם קץ. פעם אחת, ביום שישי אחר הצהריים, כאשר בא פרלמן הזמנתי אותו לטייל אתי.

שנינו היינו מבתים דתיים. אני יצאתי לעולם עם מטען של צניעות ושל נאמנות לבעלי שנישאתי לו בגיל צעיר מאוד. נסיבות המלחמה רבות־הסבל הפרידו אותי מבעלי, מילדי ומכל משפחתי. כבר הייתי נשואה 14 שנים ומעולם לא בגדתי, אפילו בהרהור בלבד, בבעלי שחייתי אתו באושר רב. ודווקא דבר זה גירה אותו, את פרלמן מקאטוביץ. הוא רצה לזכות בבת־החסידים הנאה טיילנו שנינו, שוחחנו, אולם ראיתי בעליל שכוונתו של פרלמן נוטה לצד אחר. והוא גילה את מאווייו.

עניתי על הצעותיו בסיפור על ביתי ועל חיי עד כה. סיפרתי לו על חיי המשפחה השקטים שלי עד הפרידה הכפויה. “לאחר כל מה ששמעת מפי” – אמרתי לו – “תבין על נקלה את התנהגותי. לא אוכל ללכת בדרך אחרת”. סיימתי בדברים פשוטים וגלויים: “בקשה לי אליך, הנח לי. אני דורשת שלא תוסיף לבוא אלי בהצעות כאלה!” דברי הגלויים, שיצאו מן הלב, כנראה השפיעו עליו והוא הבטיח לי להניחני לנפשי. לבסוף נפרדנו כידידים.

שוב פשטו שמועות כי שארית היהודים תגורש מקלובוצק והמקום יהיה למחנה־עבודה. התחילו להביא אותנו מחדש לחקירות בגסטאפו. ההתרחשויות הללו לא יכלו למצוא חן בעינינו. גם הידיעות מן ה“גוברנאמנט” היו גרועות ביותר. אז כבר הריצו קבוצות גדולות של יהודים, ירו בהם והמיתום. במכתבים מווארשה גברה נימת העצבנות. בעת ההיא נודע לדראון שמה של מידאנק. תשלובת־מוות זו נפתחה זה מקרוב. יהודים נתפסו ברחוב ונשלחו לשם במשלוחים הראשונים. עדיין היו אז בווארשה קבוצות של ילדים בפיקוחה של מורה. הגרמנים תפסו גם את הילדים ושלחו אותם למוות בגאזים. קינות על כך בקעו מתוך המכתבים מווארשה שהגיעו אלי. יחד עם המתת ההמונים פרצו הרעב, הטירור וגם ההידרדרות המוסרית.

אכן, מעטים היו בני־האדם שעצרו כוח לשמור על קורטוב של מידת־אנוש. בימים נוראים כאלה מאבד האדם את הטוב שבו ונותרת בו החיה בלבד.

שוב התחילה הגסטאפו להציק לנו. מאחר שבעיירה כבר היה מחנה־עבודה השתדלנו להתקבל לתוכו, שכן הברירה שלפנינו היתה בין כניסתנו למחנה־העבודה לבין מאסרנו מחדש, כליאתנו בבית סוהר ושליחתנו משם לאושביץ.

ההצטרפות “מרצון” למחנה נראית כדבר שלא ייאמן, אולם עובדה היא שלדעת ידידינו היתה אפשרות ההצטרפות למחנה אושר רב לנו. היינו שלושה בלבד שלפי שעה נותרו מתשעת האסירים. העלמה רוזה רוזנזאפט, שהתקרבה אלי מאוד בבית־הסוהר, חיכתה להחלטתי. אולם מר ק. ואני לא יכולנו להכריע בנפשנו שנתמסר מרצון בידי הגרמנים. ודרך אגב, אפילו האושר להתקבל למחנה־העבודה היה כרוך בפרוטקציה ובשלמונים בסכומי־עתק.

ידידי שעשו עבודות בשביל מפקד המחנה ונסעו לעיתים קרובות למחנה סיפרו לי שקבוצה של ילדים עזובים צעירים נמצאת במחנה וכי תהיה לי שם האפשרות לטפל בהם. אולם אפשר היה לשער שהן הגרמנים והן היהודים לא ירשו לי לעמוד בראש הקבוצה. כמו־כן התעוררה שאלה אם כניסתי למחנה־העבודה לא תהיה אבן־נגף במאמצי להציל את ילדי שלי משום שנסיעה אליהם לזדונסקה־וולה תהיה בלתי־אפשרית. אולם בלית ברירה ואחרי התלבטות רבה החלטנו שאין לנו שום מוצא אחר אלא רק ההצטרפות למחנה.


 

במחנה־העבודה

החלטתנו ללכת מרצון למאסר היתה לשיחה בפי כל תושבי הגיטו.

זה היה יום סתיו נאה ב־1942. צררנו בצרור את החפצים שמותר היה להביא אתנו לתוך המחנה ונפרדנו מאלה שלפי שעה נותרו בגיטו בלי לדעת מה ילד יום. כולנו געינו בבכי־תמרורים. כאשר באה אל דירתי העגלה שעמדה להסיע אותי אל המחנה היו בה האשה הזקנה שבנה שילם הון־תועפות תמורת הטובה שיעשו לה בהכנסתה לתוך המחנה. כמו־כן ישבה על העגלה אשה עם ילדה פעוטה. בעלה של האשה היה בתוך המחנה. הוא היה העגלון של קצין הס"ס מנהל המחנה.

ישבתי בעגלת־האיכרים הקטנה עם האנשים שבאקראי זימן אותנו הגורל יחדיו וחשתי לפתע תחושה של בדידות מופלגת. לא חשתי תחושה כזאת מאז יצאתי מביתי והתחלתי בנדודי בדרכי־המלחמה. כל העולם נראה לי כישימון. לאורך כל הדרך לא ראיתי כלום ולא שמעתי כלום. בלב הנוסעות אתי נתעוררו חששות למצבי. לא יכולתי להוציא הגה מן הפה ולהזיל דמעה מן העין. גם היום, שנים כה רבות לאחר סערת־רוח זאת, קשה לי לתפוש מה התרחש אז בקרבי. לאחר מכן באו עלינו ימים קשים בהרבה, ובמבט לאחור נראה לי שאז עוד היתה מטרה לחיינו: לשמור על קיומנו למען המשפחה אף שכבר חסרו פה ושם חלקים ניכרים ממנה. עכשיו אני רואה שהלוך־הרוח אז נבע מן האינטואיציה, מתחושת כל מה שאירע לאחר מכן.

באנו למחנה בלילה. היהודים שבמחנה כבר חזרו מן העבודה. היו שם צעירים וזקנים, אנשי־עמל מביתם. הם הובאו למחנה מכל האיזור. למען האמת, עדיין לא נפלו פניהם ומקצתם אף הביעו קורת־רוח מהימצאותם במחנה. הם שמחו מאוד לקראתנו. איש־איש מהם חקר אותנו על אודות המתרחש בעולם. המחנה היה בכפר וולה־האנקובסקה. זה היה כפר פולני טיפוסי, מועט־אוכלוסין. מבנה המחנה היה במקום מבודד. מרחוק הוא נראה כמבנה יחיד בכל האיזור כי בין כל הבתים הכפריים היה רק בית אחד בעל קומה כפולה, בנוי לבנים אדומות – בית המחנה.

בקומת הקרקע היו שני חדרים גדולים. באחד ישנו כל היהודים שבמחנה ובאחר היה המטבח וישנו בו הנשים הטבחיות. בקומה שמעל לזאת היה המחסן של מצרכי המזון, חדרו של מפקד־היחידות (קאלאנען פירער) ושל כמה “מובחרים” מן המחנה.

כאשר הובאנו לתוך הבית הוכנסו האשה הזקנה ואשת עגלונו של קצין הס"ס מנהל המחנה והילדונת שלה למטבח. אותי העלו לקומה העליונה וצורפתי לחדר שהיו בו שתי מיטות, שולחן וארון קטנים. שאלתי מי ישנה במיטה האחרת ונאמר לי שזאת הבחורה של מפקד היחידות (קאלאנען פירער). הדבר היה לא לרוחי וביקשתי פגישה עם מפקד היחידות (קאלאנען פירער). היה בדעתי לומר לו שברצוני לגור עם הנשים שהובאו אתי. נעניתי שאיננו במחנה וכי ישוב אך לארוחת־הערב. אחר־כך חזר.

הוא היה גבר בן שלושים וחמש בערך, שחרחר, בריא־בשר ובעל פנים פשוטו ומחייכות. הוא בא שלוב־זרוע עם בחורה. כאשר ראיתי אותם תקפתני חרדה מן “הכבוד” שחולק לי לישון עם הבחורה הזאת בחדר אחד ועם זאת חששתי לפנות בעניין זה אל מפקד היחידות (קאלאנען פירער). החלטתי שלא לעלות ללינה בחדר שנקבע לי אלא להישאר עם האשה במטבח. וכך עשיתי.

שכבתי במיטה עם האשה הזקנה ושמעתי שהדלת נפתחת והנה לפני הבחורה, “המכרה” של מפקד היחידות. היא שאלה אותי מדוע לא באתי לישון בחדר שלה והוסיפה שזאת פקודה ופקודה יש לבצע בדיוק. היא גררה אותי מן המיטה ואיימה עלי כי בשל חוסר המשמעת שלי יסבול כל המחנה. על כורחי נתלוויתי אליה. נכנסתי אל החדר וראיתי שבמיטה השנייה שוכב מפקד היחידות. למראה מבוכתי הרגיעה אותי שהיא תישן במיטה השנייה וכי מפקד היחידות יצא מיד מן החדר.

לא היתה לי ברירה ושכבתי לישון במיטתי. אולם לא יכולתי להירדם. כבר התחיל להאיר הבוקר ועדיין ה“בחור” עם הבחורה במיטה. חמקתי בחשאי החוצה וגמרתי אומר שלא לישון בלילה הבא בחדר הזה.

בבואי אל המטבח כבר עבדו בו הנשים בהכנת ארוחת־הבוקר. בשעת העבודה סיפרו זו לזו אודות מפקד היחידות והבחורה. הדברים ששמעתי הטילו בי פחד חדש, אולם לא היתה לי ברירה אלא לחכות לבאות. התחלתי לסייע בעבודות המטבח והגשנו לגברים שבמחנה ארוחת־הבוקר.

לאחר ארוחת־הבוקר נערך המסדר. לכל אחד נקבעה עבודתו. הנשים שמקרוב באו נקבעו לקלוף תפוחי־אדמה. לי לא נקבעה שום עבודה. לכן פניתי אל מפקד היחידות ואמרתי לו שבמקצועי אני תופרת ואני יכולה לתקן את הבגדים שנקרעו. התשובה היתה שהיום אני פטורה מעבודה, אלא שאתלווה אליו ל“אתר־הבנייה” ואראה איך היהודים עובדים.

מיד פנינו לשם. שמש־הסתיו הפולנית חיממה היטב. בדרך התחיל מפקד־היחידות להתקרב אלי ופלט כמו בלי כוונה כמה מלים, שאם “אנהג בחכמה” לא יחסר לי דבר אצלו. כדי להסיט אותו מן הנושא שאלתי אותו מה עבודתם של היהודים בשדה. על כך לא השיב לי כלום, אך לאחר שעברנו כברת־דרך מצאתי בעצמי את התשובה על שאלתי: היהודים, גברים ונשים, שקועים עד מחצית גופם בתוך ביצה, עסקו בניקוזה. תמונה זאת נחקקה בתוך נפשי וזיעזעה אותי. בין יהודים אלה היו שעדיין לא נקצצו זקניהם. אלה היו העבדים “החדשים ביותר” של אדונם הגרמני. על פניהם כבר ניכרה ליאותם. בקושי עמדו על רגליהם הבצקות.

ניגשתי אל היהודים ורציתי לעזור להם במשהו. אולם זקן (בכיר) היהודים והיהודים עצמם לא נתנו לי לזחול לתוך הביצה. לא רציתי לוותר על זאת ובמשך שלושה ימים הוספתי ללכת עם היהודים אל העבודה. בשלושת הימים הללו ניסה ה“ראש” שלנו “להשפיע” עלי שאחדל מעבודה זו. בכל הזדדמנות “נטפל” אלי. הישארותי במקום נהפכה לי לגיהינום ולא היה לי איש שאוכל לספר לו על כך או לשפוך לפניו לבי. הדברים נסתבכו עד כדי כך שהתחילו אפילו להפריע לי בפגישותי עם הילדים שבמחנה. לבסוף התחיל מפקד היחידות לטפול עלי חטאים שונים. פעם אחת, כאשר הציע לי סוכר ומצרכים טובים אחרים, סטרתי לו על פניו. זאת היתה בוודאי הסיבה שמיד למחרת היום באה פקודה לשלוח שתי נשים לעבודת־מטבח במחנה אחר. אני הייתי אחת מהן. שילחו אותי מן המחנה יחד עם נערה צעירה.

שמחתי מאוד. נפטרתי ממנוול. לא ידעתי לאן אשלח, אך הייתי מרוצה. דבר אחד למדתי במחנה: לא לטפח בקרבי אשליות ולהיות אמיצת־לב אפילו דקה לפני המוות. בזכות אלה ניצלתי אחר־כך לא־אחת במצבים חמורים.

בשעה שמונה בבוקר כבר היינו במקום החדש. הוא היה בכפר סמוך לצ’נסטוכוב. שם המקום קאמיק. המחנה שכן בבניין קטן שהיה בבעלות המשפחה היהודית וייסלר. היו בו חמישים יהודים מקשפיץ. שניים מהם היו צעירים וכל האחרים – קשישים, יהודים אדוקים, בעלי זקנים ופיאות. יהודים אלה הקפידו על שמירת מצוות במחנה. אחדים מהם הכירו אותי, ידעו מי אני ושמחו מאוד לבואי. הם היו מרי־נפש מאוד מחמת הצרות שעטו עליהם ובלי הרף סיפרו לי על מעמדם העלוב. כבר ימים רבים לא אכלו שום תבשיל מחשש לכשרותו. הם ניזונו בפת חריבה בלבד. אחר כך התחילו בחקירה ודרישה על אודות קשפיץ שלהם, על אודות נשיהם וילדיהם שעדיין נותרו בביתם. המסכנים לא ידעו שמשפחותיהם שולחו כעבור שלושה ימים לאושביץ.

מן הרגע הראשון נתקשרה קירבה יוצאת מגדר הרגיל ביני ובין היהודים הללו. השתדלתי ככל האפשר להקל עליהם את מצבם, להעניק להם לפחות קורטוב מן החמימות ששרתה בבתיהם ושהם התגעגעו עליה מאוד. עשיתי זאת בשמחה כי זכר ביתי שלי עדיין לחש בלבי הפצוע.

המעשה הראשון שלי היה מאמץ להקים מטבח כשר. העזתי לפנות אל הממונה על אספקת־המזון, כמובן גרמני, וביקשתי שיספק למחנה שלנו מארגארינה במקום שומן־חזירים. פניתי אליו כאילו בבדיחה, כי בדרך אחרת לא הייתי מועילה כלום. לעיתים קיבלנו גם בשר. לכן ביקשתי ממנו שיתנו לנו עגל חי. גם זאת עלה בידי להשיג.

בקירבת־מקום למחנה היה משק פולני גדול בהנהלת משפחה גרמנית. האנשים לא נראו כנאצים אלא יותר כאנשי־וילהלם ותיקים. המנהל הקשיש ואשתו רחשו לי אהדה שהועילה גם למחנה שלנו. כל יום שלחנו אליהם את קליפות תפוחי־האדמה שלנו, והם היו מחזירים אלינו כמה ליטרים חלב. ודרך אגב, משלוח קליפות תפוחי־האדמה אל האחוזה היה כרוך גם הוא בקבלת רשיון מאת השלטון הגרמני. לעיתים קרובות היו הגרמנים שבאחוזה אומרים לאדם, שהביא להם את הפסולת, שהם שולחים את החלב ל“גברת הבלונדית” בשביל היהודים “שלה”. הם כינו אותי “הגברת הבלונדית שממול” או “המנהלת של בית־ההבראה”. את היהודים האחרים שבמחנה כינו בלעג “האורחים”.

מעט מאוד נזדמן לי לשוחח עם הגרמנים הללו. לעיתים קרובות ראיתי אותם עומדים מחוץ למחנה ומתבוננים באורח חיינו. לפעמים היו שואלים אותי על אודות אנשים שונים. הם הקשיבו לתשובותי ושתקו. כאשר נאלצתי, כעבור שבועות אחדים, להסתלק ממקום זה, צר היה לי על התרחקותי מזוג הגרמנים הקשישים.

הימים במחנה חלפו מהר. הייתי משכימה לקום בשעה חמש בבוקר ומכינה את הקפה. בשש וחצי כבר יצאו הכול לעבודה, מלוּוים במשמר גרמני. אני והעוזרת שלי, הנערה, נותרנו במחנה בלי שום פיקוח. שתינו ישבנו לקלוף תפוחי־אדמה – עבודתנו החשובה ביותר. תפוחי־האדמה היו המזון העיקרי. לאחר קילוף תפוחי־האדמה התחלנו מיד בבישולים, מאחר שבשעה שתים־עשרה בדיוק באו האנשים לאכול. אחר כך התחלנו לנקות את הבית. הכול הבהיק. נקיונו של המחנה הקטן יצאו לו מוניטין, והתושבים הגרמנים שבכל האיזור באו להתפעל ממנו. לאחר שסיימנו את הניקוי מילאנו שני דוודים מים והעמדנו אותם לחימום על הכיריים כדי שהאנשים שיחזרו מן העבודה יוכלו להתרחץ בהם. לפעמים קרה שנשאנו את ארוחת־הצהריים אל “אתר־הבנייה”.

מקום העבודה היה רחוק למדי ולעיתים סברו המפקחים הגרמניים שלא יעלה בידי היהודים לשוב מבעוד מועד מארוחת־הצהריים לעבודתם. במקרים כגון אלה היו באים מ“אתר־הבנייה” שני גברים צעירים וסחבו את הדוודים עם האוכל אל מקום־העבודה. את הצלחות והכפות היו האנשים לוקחים אתם. אנחנו, שתי הנשים, היינו מתלוות לשם, למקום העבודה, כדי לחלק את האוכל. השתדלנו להשיג, ככל האפשר, יותר מארגארינה ולבשל את האוכל עם הרבה שומן, כי ידענו איזו עבודת־פרך מוטלת על האנשים. היהודים כבר ציפו לנו בקוצר־רוח. הם היו רעבים מאוד.

מה שונה היה המראה שלהם כאן ב“אתר־הבנייה”! עייפים, קמוטי־פנים ומלאי דאגה! במחנה, לאחר מנוחה ורחצה, היה מצבם ניכר בהם פחות, אך כאן ב“אתר־הבנייה”! יהודים סוחרים, בעלי־מלאכה, חנוונים שמעולם לא החזיקו את בידם, עמדו כאן על רגליהם הכושלות משעת־בוקר מוקדמת וחפרו בלי הפוגה באדמה. אצל מקצתם צבו הרגליים כך שאפילו הגרמני הרגזן נאלץ לשחררם מן העבודה לימים אחדים. אלא שלא יכול היה לשחרר בבת־אחת חולים אחדים וכך נמצאו תמיד באתר־הבנייה חולים וחלשים אחדים. אם היה סמל המשטרה (השארפירער) ב“מצב־רוח טוב” היה מרשה לנו בעת ארוחת הצהריים להחזיר אדם חלש כזה אל המחנה. אולם קרה גם שהמנהל היהודי לא הסכים לכך.

בתוך הצרות הצרורות האלה במשך השבוע התכוננו, בכל זאת, לקראת שבת. כל יום היינו חוסכים משהו מן המנות שלנו לכבוד שבת. העיקר היה בליל שבת. בשבת בבוקר היו נאלצים ללכת לעבודה. רק משעה שתים־עשרה, לאחר שבאו לארוחת הצהריים, יכלו שוב “אורחי־הפנסיון” שלי לשמור את השבת.

ביום שישי היינו שוטפות את הרצפות ומנקות את החדרים יותר מן הרגיל. היינו פורשות סדינים לבנים על השולחן ומדליקות נרות. גם החלפנו את בגדינו לכבוד שבת והגברים היו מתפללים ומקבלים את השבת בזמרה. פה ושם בלע מישהו בחשאי דמעה. היה ידוע שהמצב לא יימשך כך לאורך ימים. במוקדם או במאוחר יישברו האנשים. אנחנו, הנשים, השתדלנו להכין לשבת אוכל טעים יותר. עדיין היה בידנו לאפות חלת־שבת לכל אחד. הדלקנו את נרות־השבת על השולחן מכוסה־הסדין וערכנו את שבת־המחנה.

היינו חמישים בני־אדם במחנה, רובנו יהודים קשישים. היו כאן גם שני צעירים יחד עם אבותיהם. אחד היה בנו של סוחר־הסוסים מקלובוצק, והאחר, נער, היה עם אביו נעים ההליכות, המלמד מקשפיץ. סוחר הסוסים ובנו היו גברים חסונים ורחבי־גרם. הם היו אדוקים, התפללו יום־יום ונהגו כמנהגם של יהודים. סוחר הסוסים הביא אתו כסף רב ובשל כך היתה לו האפשרות כבר בימים הראשונים להיות מקורב למנהל העבודה הגרמני. מנהל העבודה הגרמני שיחרר מיד את האב מן העבודה ואת הבן קבע לעבודה בסוסי המחנה.

בנוסף על כך התאהבו האב והבן באחת מאתנו. לאחר זלילה רבה ולאחר שנחו מעבודתם – התחשקו להם אהבהבים! פעמים רבות נוצרו מצבים מגוחכים: האב התאמץ להתחרות בבנו הצעיר ב“אהבה”. האב והבן אחד היו אנשים פרימיטיביים, גברים נאים ובעלי תאוות־חיים עזה. רצה הגורל שבנסיבות בלתי־רגילות אלה יתאהבו האב והבן באשה אחת. הדבר מנשך זמן־מה עד שפינה האב את הדרך לבנו. אינני יודעת עד היכן הגיע סבלו של האב בשל כך אבל אותנו, אנשי־המחנה, שיעשע הדבר הרבה.

חיינו השקטים במחנה זה באו חיש מהר לקיצם. הגרמנים שלנו הביאו לעיתים קרובות גרמנים אחרים כדי להראות להם כמה נקי אצלנו. יותר מכול מצא חן בעיני האורחים הגרמניים חדר־הנשים שהבהיק בנקיונו. האצטבאות, המפית הלבנה, הפרחים שבכוס וזוטות אחרות אכן הטעו ויצרו את הרושם שאין כאן מחנה־עבודה כלל.

לאחר שהות בת שישה שבועות במחנה החדש נתקבלה פתאום פקודה לשלחני למחנה אחר בעיירה סמוכה. קיבלנו את הפקודה בשעה חמש אחר־הצהריים וכעבור שלוש שעות הייתי חייבת להיות שם ולהתייצב במסדר. הידיעה הדהימה את אנשי המחנה והם התחילו לטכס עצה כיצד לבטל את הפקודה. המסקנה היתה שעלי לטלפן אל זקן (בכיר) היהודים ולבקשו שישתדל אצל קצין הס"ס, מפקד־המחנה, שישאירני במקום.

כיוון שאת הפקודה שעלי לעקור מן המחנה קיבלתי מן המשטרה נכנסתי אל תחנת המשטרה וביקשתי רשות לשאול בטלפון פרטים בעניין זה. המשטרה ניאותה וקישרה אותי עם “לשכת השירות”. להפתעתי חזרו על הפקודה בנימה נחרצת, שכן כבר מן הבוקר העבודה מצפה לי, כלומר – עלי לבוא לשם מיד.

בשובי מן המשטרה המתינו לי כל אנשי המחנה בקוצר רוח. אמרתי להם שעלי לצאת מיד ברגל אל המחנה החדש ושמעתי אנחות ובכי. גם היום עדיין אני רואה לנגד עיני את התמונה המרגשת הזאת. אולם אף שלבי היה מר עלי בשל תחושת הימים הקשים הצפויים במקום החדש, ניחמתי את אלה שנאלצתי לנטוש אותם. אמרתי להם דברים שאני עצמי לא האמנתי בהם. דהיינו? שהמחנה בקאמיק יפורק בקרוב וכולנו ניפגש שוב במחנה האחר שאליו אני הולכת עכשיו.

היהודים המסכנים היקרים שלי, שאולי בכל זאת נשאר מי מהם בחיים, השיגו סוס ועגלה כדי שלא אלך ברגל שבעה־עשר קילומטרים אל המחנה החדש. הם נפרדו ממני בלבביות ושניים מהם ליווני עד המחנה החדש. שנים לאחר מכן, כאשר ניצלתי מסכנות שונות, נזכרתי תמיד בשהותי במחנה קאמיק וכמו האמנתי שהיהודים הכשרים מן המחנה מלמדים זכות עלי.

כבר שררה חשיכה בבואי אל המחנה החדש. ידעתי שבעיירה קלובוצק, שבה שכן המחנה החדש, נמצאים “יהודים מועילים” אחדים. ביקשתי מאחד מהם שייגש אל המחנה ובנימוק של שעה מאוחרת בלילה יבקש רשות בשבילי להתייצב למחרת בבוקר. ידעתי שליהודים קשרים עם קצין הס“ס מפקד המחנה, כלומר שמפעם לפעם הוא מקבל מהם מתנה. הם אמרו לי שלקצין הס”ס, מפקד המחנה, “שעות” שונות, “מצבי־רוח” תוקפים אותו. יש ימים שהוא אכזרי, אולם בימים כתיקנם אפשר לסבול אותו. לאחרונה הוא מרוגז מאוד וסכנה היא לבקש ממנו משהו.

אולם אני הייתי תקיפה בבקשתי ו“היהודי המועיל” הלך בכל זאת אל שליט המחנה. כעבור דקות אחדות שב ובפיו חזרה על הפקודה שעלי להתייצב מיד. הפקודה שעלי להתייצב לפניו בשעה מאוחרת בלילה לא בישרה טובות וגמרתי בלבי שאפילו אשלם בעד זאת בחיי לא אלך להתייצב בלילה. שוחחתי עם היהודי על פחדי. הוא הודה לפני שאכן צדקתי, אולם הוסיף שאני מוכרחה ללכת. הוא ילווה אותי ולא יסור ממני. לא היתה ברירה. זאת היתה שעתו של שלטון־ההפקר.

כאשר נכנסנו אל מפקד המחנה הוא שאל, ראשית כל, לשם מה מלווה אותי ה“יוּדה”. כבר למדתי מנסיוני בבית הסוהר שלא להשיב על שאלה אם אין מכריחים אותי לכך. שלוש פעמים חזר על שאלתו. אך לא אני ולא המלווה שלי ענינו לו. ערפו השמן של הגרמני התחיל להסמיק, נחירי־אפו התרחבו כמו אצל סוס משתולל ולפתע שינה את נימת דיבורו. הוא הראה לי את החדר שבו תתגוררנה הנשים – ליד “לשכת־השירות”. אחר כך נתן לי את המפתח וכלי־מיטה. לקחתי הכול, סידרתי את החדר והלכתי ללון בחדרו של “היהודי המועיל”. למחרת בבוקר, כאשר התייצבתי, שאלני “השליט החכם” היכן לנתי ואם אינני יודעת שאני בתוך מחנה ואסור לצאת ממנו. היום תבואנה עוד נשים ו“עלייך לדעת שרק לי הזכות לצוות”.

זה היה רגע קשה, אבל עברתי אותו בלא תקלה.

בתוך ימים אחדים כבר היינו כאן שמונה־עשרה נשים. שתיים מאתנו הועסקו בלשכה, אחדות במטבח, בתפירה ובעבודות אחרות. שמתי לב שכל הנשים היו יפות. בעליהן של אחדות מן הנשים כבר שהו עת ארוכה במחנות־העבודה. והיו גם נערות צעירות. הרכב זה עורר בי חשד וכפי שנתברר אחר־כך זמם מפקד־המחנה להקים מעין “הרמון” של נשים יהודיות. אולם אנחנו הרסנו תכניתו זו שגם חבריו הגרמניים היו שותפים לה.

הוא היה גרמני בן חמישים בערך. כפי שנודע לנו אחר־כך היה במקצועו גנן שעבד קשה לפרנסתו. כאשר נוסדה המפלגה הנאצית הגרמנית נעשה חבר פעיל ונתכוון, כמובן, לעשות בה קאריירה. הוא רצה להשיג זאת, ראשית כול, על ידי התעמרות ביהודים, אך לא משך את ידו מקבלת “מתנות” שונות מיהודים. כך, למשל, נראה נועל מגפיים יקרים, בוודאי לראשונה בחייו. ואכן, היו המגפיים מתנה מיהודי העיירה. כאשר מצא שהדבר כדאי היה נוח לנו והיה מתפאר שאין הוא כאחרים. העיקר היה שהוא היה האפוטרופוס על שמונה עשרה הנשים היהודיות. כעבור שבועות אחדים הקים בבניין סמוך מחנה של גברים ואמר שהוא עושה זאת למעננו כדי שלא נשתעמם אחרי העבודה.

אחרי שבועות אחדים של עבודה שקטה התחיל קצין הס“ס, מפקד־המחנה, להתעלל בנו. הוא ציווה שכל ערב תבואנה אליו העובדות ב”שירות־החדרים" כדי לצחצח את מגפיו. הבינונו למה הוא מתכוון. עלי להזכיר בצער שבקרב שמונה עשרה הנשים היתה נערה אחת שהלכה אליו בחפץ־לב. כאשר חזרה אלינו כבר לא היינו צריכות לשאול אותה שום שאלה.

העניין הלך והסתבך. לאחר תורנוית של נשים אחדות גמרנו אומר שאף אחת מאתנו לא תלך עוד אל מפקד המחנה כדי לצחצח את מגפיו. שכבנו על משכבינו בציפייה מתוחה למה שיקרה. אחר כך שמענו את הברנש נכנס ומחפש לו קרבן. הוא לא העיר אף אחת מאתנו אלא שלמחרת בבוקר שאל את הנערה שעבדה בקביעות כל היום כמשרתת בדירתו מי עבדה ביום שלפני כן ב“שירות החדרים”. היא ענתה שאיננה יודעת ואז ציווה עליה לחזור אל המחנה ולשלוח אליו את זאת שעבדה ב“שירות־החדרים” ביום הקודם.

באותו היום עבדה ב“שירות החדרים” אחת מן הנערות הצעירות, נערה יהודית פשוטה מעיירה קטנה. כאשר שמעה שעליה להיכנס אל “בעל הבית” פרצה בבכי ופכרה את ידיה. הרגענו אותה ואמרנו לה שאני אלווה אותה אל מפקד המחנה. כאשר נכנסנו אל חדרו עדיין שכב במיטתו. עצרנו ליד הדלת ומרוב פחד נאלמנו.

– מה רצונכן כאן? – זעק.

לבסוף עניתי לו שברצוני להסביר לו כי עובדת “שירות החדרים” ביום הקודם, ריבצ' ה, נרדמה בערב ולכן איחרה לצחצח את המגפיים ובאה עכשיו לעשות זאת.

– כן, כן, – נהם – כל יום אתן נרדמות, אך אני כבר אראה לכן. שלשום נרדמה רייזה, וביום חמישי – טובה זאת. כן – מילמל שוב – לא אשקע בדאגה בגללכן. נו – פרץ בצריחה – הביאי את המגפיים מן הפינה!

ריבצ’ה ניגשה לקחת את המגפיים ואני לא זזתי מן המקום. שוב צרח הגרמני לעומתי:

– מה את עומדת כאן? מה את רוצה עוד?!

– אדוני מפקח־המחנה, – פניתי אליו – ברצוני לבקש ממך שבכל ערב תוציא את המגפיים ותעמיד אותם לפני הדלת שלך. למחרת הם יהיו בידך מצוחצחים.

הגרמני הצטרח:

– לעזאזל כולכן עם ציחצוח המגפיים שלכן. מני כבר תעשה זאת… אני מחריא על כולכן.

מני היתה הנערה שהיתה נכנסת אליו בחפץ־לב. סוּפר עליה, שהיתה רגילה, על אף גילה הצעיר, לבלות עם גברים. אך לבנו כאב שאין היא מבחינה בין גרמני לגברים אחרים. היא היתה יפה וחברה טובה, אלא שבעניין גברים לא היתה בררנית. בימים הקשים ביותר, לאחר יום עבודה מפרכת, היתה מתרחצת, מחליפה את בגדיה ותוקעת פרח בשערות ראשה. לפי צבע הפרח ידענו מה מצב רוחה. היא העניקה את אהבתה גם לכלבתו של מפקד־המחנה.

את הכלבה הביא ידיד שלו מחזית־המזרח. זאת היתה כלבה גדולה, יפה ושחורה. מפקד המחנה החזיק אותה משום שהיא הפחידה אותנו וגם גרמה לנו צרות. היו ימים שבהם פחת המזון שלנו, אך נאלצנו להגיש לכלבה סעודה דשנה ובה הרבה בשר וגבינה… כאשר ראינו את הכלבה זוללת את גוריה מיד לאחר ההמלטה עוררה בנו בחילה ושנאנו אותה לא פחות מאשר את בעליה הגרמני.

בכל השנים שהיינו בידי הגרמנים בירכנו על החוק הגרמני בעניין חילול־הגזע, שאסר על הגרמנים אהבים עם בנות הגזע ה“נחות”. אלמלא חוק זה היה המצב עגום יותר. אנו, הנשים, ידענו על חוק זה ולכן לא חששנו להתנגד לגרמנים במקרי תוקפנותם הגברית.

היתה בקרבנו עלמה אחת, פלה מוולוצלאווק, שחרחורת־חיננית ובעלת עיניים כחולות גדולות. היא היתה גם משכילה ובעלת דמיון רב של נערה.

פעם אחת עבדה הנערה במחסן־הבגדים ששכן בעליית־גג. עלה אליה גרמני ופתח בשיחה על נושאים שונים. בין היתר דיבר גם על אודות… אהבה. השיחה הרחיקה לכת ואז רצה הגרמני להתקרב אליה. הנערה, כפי שסיפרה לאחר מכן, התרחקה לאטה ממנו. הגרמני התקרב לאטו אליה. כיוון שמחסן־המחנה היה בעליית־גג נמוכה והגרמני היה גבה־קומה הוא נחבט בראשו כל אימת שניסה להתקרב אל היהודיה. המשחק מצא חן בעיניה. היא נהנתה מכל חבטה שנחבט. אולם כאשר גברה מאוד תוקפנותו העיזה לומר לו שאם לא יניח לה תזעק. פניו מלאו דם והוא צווח: יהודיה ארורה, מיד יבוא קיצך! והסתלק ממחסן־העלייה.

הנערה באה מן המחסן שמחה, צוחקת. היא הצטערה שלא חזינו במחזה ההיאבקות שבין מפקד המחנה לבינה ואיך נחבט מדי פעם בפעם “ראש־הכרוב” שלו. ואולם מאחר שעבדה אצל אותו מפקד המחנה היא חשה אחרי־כן את תוצאות דכדוכו של זה. גם אנו חשנו זאת במשך ימים אחדים. מפקד המחנה מצא תמיד סיבה להציק לנו. פעם אחת לקה סוס־הרכיבה שלו במחלה. פעם אחרת אבד לסאשה הכלבה תיאבונה. את זעמו שפך הגרמני עלינו היהודים. ואכן, כאשר חלה סוסו, לא היה מקום לקנא בעגלון היהודי. כעסו של הגרמני הגיע עד כדי כך שרצה לירות באותו יהודי. עברו אז עלינו ימים מרים. פדינו את היהודי בסכום עתק!

לאט־לאט התרגלתי גם לחיים כאן. היום חלף־עבר כך או כך. בערבים היינו מתכנסים, שוכחים לרגע היכן אנחנו נמצאים, סחים בבתינו האבודים ואורגים סביב הזכרונות תקוות שעוד נזכה להיפגש עם יקירינו. בערבים היינו קוראים בעל פה שירים שזכרנו, מתווכחים בענייני ספרות, אמנות. נשמר בזכרוני הוויכוח שעורר בינינו ספרו של מרז’קובסקי “ליאונארדו דה־וינצ’י” שנתגלגל לתוך מחננו. אחדים מאתנו כבר קראו את הספר בעבר וגם ראו ב“לובר” שבפאריס את התמונה המפורסמת של דה־וינצ’י. אחרים הכירו את הג’וקונדה מהעתקים שונים. כל אחת מאתנו מצאה בתמונה דבר מה שונה מזה שמצאה חברתה.

אחר ערב כזה היינו מתעודדים וקובעים שאחד מאתנו יכין דבר־מה חדש לערב הבא. אחד קיבל עליו לדקלם שיר מאת היינה, אחר – שיר מאת טוּבים. מצב רוחנו עלה מאוד כאשר שר מישהו מן הרפרטואר של קיפניס־זליגפלד. השיר המקובל ביותר בתכנו היה על החלוץ והלווייתן. אנחות נפלטו מלבנו וקינאנו בחלוצים שלא המתינו ללווייתן.

כך זחלו ימים ושבועות כבתוך ביצה. ספרנו אותם בעצב. הימים היו לשבועות, חודשים: ינואר, פברואר, מארס. אין קול ואין עונה. אנו רק יודעים שהאויב חודר יותר ויותר לתוך רוסיה, ואנחנו, חסרי־האונים, מאמינים בכוחו. העת היא הגרועה ביותר. ימים ללא תקווה. העיירה שבה שוכן המחנה גם היא כבר בלא יהודים. שלושה ימים קודם לכן “טוהרו” גם העיירות שמסביב. בשורות־איוב אלה הגיעו מיד אלינו.

רגעי־אור לנו הם הרגעים שבהם אנו רואים את הגרמני, מפקד המחנה, מתמלא חימה. אמנם, חמתו נשפכת עלינו ממש, אך אנו מתנחמים שסיבת חרונו היא ידיעות רעות לגרמנים הבאות מן החזית. ואכן, אנו מחטטים בין הניירות המזוהמים שבתיבת האשפה כדי למצא שם עיתון גרמני ולהיוודע משהו. אלא שבעיתון כמעט כל הידיעות דומות: “קרבות קשים במזרח”. חדשות אלה חוזרות על עצמן זה חודשים רבים.

לאחר שסיימתי את העבודה בלשכה הטילו עלי לנקות את בתי־השימוש. שני אנשי ס"ס השגיחו עלי שאעשה את העבודה בצורה יסודית. עם סיום עבודתי הייתי שואלת אותם אם גם הם יודעים להיטיב לעשות את העבודה כמוני והייתי מרימה את ראשי בגאווה. הם כינו אותי “היהודיה הבלונדית הגיאה”.


 

עיירות “מטוהרות” מיהודים (“יודן־ריין”)

קשפיץ, העיירה הסמוכה לקלובוצק, “טוהרה” מיהודים כמה חודשים לאחר ש“טוהרו” מקומות אחרים. מזל מיוחד היה לה בכלל לקשפיץ, וזאת בזכות הקומיסאר הממונה על המקום.

כאשר הועברתי, כעבור חודשים אחדים, לעבודה בקשפיץ היה הדבר תמוה בעיני והתחלתי להתחקות על הסיבות. אז נודע לי שהקומיסאר הוא מ“אנשי־וילהלם” הוותיקים. כאשר הטילו עליו הנאצים להקים גיטו בקשפיץ, מקום פעולתו, ענה שכל עוד הוא בחיים לא יהיו כאן “טיהורים”. נראה שעמדו לו זכויות רבות למען גרמניה ולפיכך התייחסו אליו בכבוד ולא הענישו אותו.

לימים נזדמן לי לעבוד כעוזרת במזכירות המשרד המחוזי של מה שכונה בשם “באוּטרוּפּ־צפון” בעיירה בלאכשטט, לא הרחק מצ’נסטוכוב. אז נתגלגלו לידי מסמכים על ה“עקירה” מקשפיץ. בין המסמכים נתקלתי במכתב מאת המטה הראשי של המפקד המקומי של הס"ס בקשפיץ. ממכתב זה למדי על הישגיו החשובים של הקומיסאר הממונה. במכתב הוסברה לקומיסאר הסיבה להקמת הגיטאות (לאחר מכן החבאתי את המסמך בעליית־גג, אך שוב לא מצאתיו). נאמר בו: “אם ברצוננו לטהר את האיזור מיהודים – דרך מעשית לכך היא להקים גיטאות. במקומות שלא היו בהם גיטאות סגורים בזזו האוכלוסין הפולניים את כל הונם ורכושם של היהודים שגורשו. מה שאלה הותירו אחריהם לא הספיק לכיסוי ההוצאות של הגירוש”.

בקשפיץ נותרו אחרי ה“עקירה” כמה משפחות יהודיות, ה“יהודים המועילים”. הם היו מפוזרים בתוך העיירה ולמראית־עין חיו חיים שקטים יחסית. אולם לאחר שבועות אחדים שולחו גם הם, המובחרים, למחנה־עבודה. גם המחנה שלנו הועבר לקלובוצק. פניתי אל הממונה על היהודים וביקשתי שיפטרוני מן העבודה המשרדית. היה לי תירוץ לכך: העבודה המשרדית מערערת את עצבי ואין לאל ידי לעסוק בעבודה זו.

זקן (בכיר) היהודים ניאות לבקשתי והוטל עלי לנהל בקשפיץ את מחסן הרכוש היהודי שנשאר. כיוון שהייתי הממונה על המחסן ובידי היו המפתחות וכיוצא באלה, החזרתי חפצים רבים ליהודים שהיו במחנה. במחנה התחילו להתלחש שהעונש על כך יהיה חמור. גם אנשי המחנה שאלו אותי אם שקלתי את מעשי ואם ברורה לי הסכנה האורבת לי. אולם אני המשכתי בעבודתי עד שיהודי המחנה הזהירו אותי שהם ישתדלו שאועבר מן המקום.

נזכרת אני בערב האחרון שלי בקשפיץ. אשה בוכיה ניגשה אלי וסיפרה שבמחסן המחנה מונחת שמיכה קטנה של ילדה. הילד לא היה אתה, האם. היא אמרה לי שאילו היתה שמיכת הנוצות בידה היתה מצילה בה את ילדה מקור ומרעב שכן החביאה כסף בתוך השמיכה. כבר מסרתי את מפתחות המחסן בידי הנהלת המחנה וכבר קשה היה לי להיכנס לתוכו. אולם חשבתי על הילד שאולי הוא ביער והשמיכה היתה מחממת אותו. מה בכוחי לעשות עכשיו למען הילד?

ביקשתי מאת האשה שתמתין לי ופניתי אל מפקד־היחידות (קאלאנען פירער) הגרמני של קבוצתנו, שהיה אדם הגון. סיפרתי במה מדובר וביקשתי ממנו שילך אתי אל הנהלת המחנה. הוא ניאות לבקשתי. שם הודעתי שכאשר נעלתי ביום הקודם את המחסן שכחתי במקום כמה מסמכים חשובים שעלי לקחת אתי לקלובוצק. הגרמני נתן לי את המפתח וכך ניתנה לי האפשרות לזרוק את השמיכה בעד החלון החוצה.

כל שנות־המחנה שלי זכרתי את האם שקיוותה שבשמיכת־הנוצות אועיל לילדה. חשבתי: אולי נותר הילד בחיים? לצערי, לא פגשתי עוד את האשה. אולם פניה נחרתו בזכרוני יחד עם פניהם של בני־אדם אחרים, שלאחר המלחמה ניסיתי לחפש אותם.

בקלובוצק צורפתי לעבודה בחדר־התפירה של מרכז השירות. תיקנו, ותפרנו בגדים בשביל היהודים שבמחנות שונים. חמישים נשים עסקו בעבודה זו. קיבלנו מזון טוב והחדר שישבנו בו היה מלא אור וחום.

גם כאן פעלה סדנא של גברים. החייט הראשי היה בעל־מלאכה זקן, בן הדור הישן. הוא הובא לכאן עם בנו שעבד במשרד. לעיתים קרובות נאנח הזקן בעת עבודתו ליד המכונה. אולם מיד התחיל לנחם את עצמו. את עיקר נחמתו מצא בתנ“ך, בספרי־הקודש. בזכרונו נשתמרה גירסא דינקותא שלו מן ה”חדר". כאשר התבגר מסרו אותו אבא־אמא כשוליה לבעל־מלאכה. הוא היה מאלה שבראש־השנה 1942 ניסו לקבל רשות לעריכת מניין או להליכה לתפילה במקום אחר. הגרמני הקשיב לבקשתנו ואמר שעליו לשקול את הדבר. כעבור שעה קצרה יצא הגרמני מחדרו ותחת לשאול מי רוצה להתפלל בראש־השנה שאל מי איננו רוצה לעבוד בראש־השנה. איש לא השיב על השאלה. בראותי שאין עונה, אמרתי לו שאני אינני רוצה לעבוד בראש־השנה. אמת, אני עצמי נחרדתי לאחר מכן מהעזתי, כי סירוב ללכת לעבודה משמעו היה עונשים חמורים. אבל הגרמני ענה: את לא תעבדי בראש־השנה.

התשובה לא הניחה את דעתנו ופנינו אל זקן (בכיר) היהודים שישתדל שוב שיורשה ליהודים ללכת בראש־השנה לתפילה ושגם אנחנו, שתי הנשים, נצטרף אליהם.

עכשיו כינס הגרמני אותנו שנית והודיע שהיהודים יורשו ללכת להתפלל, אך לא הנשים. הוא הוסיף בהטעימו את מינן של הנשים: “הלא הנשים אינן נחשבות בעיניכם”. אף על פי כן הצטרפנו אל ההולכים לתפילה.

ראש השנה 1942 נחרת במיוחד בזכרון. האנשים עמדו שבורי־לב, עטופים בטליתות ופונים בהכנעה אל מלך מלכי המלכים. עם לחישת “למנצח” שלפני תקיעת השופר נפתחו בתוכנו מעיינות־הדמעות שכבר חרבו וכולנו מיררנו בבכי. בכינו על גורל היהודים שהוגלו מן העיירות שבאיזור ובכינו על גורלם של אלה שייעקרו וישולחו מחר, מחרתיים. עדיין לא ידענו אז לאן גורשו היהודים. רק ידיעות מעורפלות בלבד הגיעו לאוזנינו. סופר משהו, פשטו שמועות שהילדים נשלחו לגטו לודז'. אבל כבר היה ברור שהקשישים נשלחו להשמדה.

התפללנו בלבבות שבורים. התעמקתי בכוונת התפילה, ולפתע שמענו קול קורא שמות של אנשים מקרב המתפללים ובתוכם גם את שמי. הגרמני שבא לקרוא לנו אמר שעלינו לשוב מיד למרכז־העבודה כיוון שצפויה לנו עבודה דחופה. לפני דלת הבית שבו התפללנו כבר המתינה לנו עגלה. נאלצנו לשבת בעגלה ולנסוע. היו יהודים אחדים שלא הסכימו לנסוע בראש־השנה, אולם הפקודה היתה שכולנו נבוא בעגלה.

שבנו אל המחנה ואיש־איש מאתנו כבר נקבעה עבודתו. אמנם אפשר היה לדחות בלי חשש את העבודה עד לאחר ראש־השנה, אולם הגרמני נצטרח שהעבודה דחופה מאוד. בלית ברירה התחלנו כולנו לעבוד. הבינונו שאל לנו להסתכן שוב ולצאת את המחנה, אף לא בשל ראש־השנה.

אחרי ראש־השנה באה הוראה על צירופי לעבודה במרכז־השירות הראשי. הייתי צריכה לעזוב את סדנת־החייטים. השתדלתי להישאר במחנה אולם העליתי חרס בידי. לא רק אני נקבעתי לעבודה החדשה. היינו 13 יהודים, ובתוכם 5 נשים. שלושה ימים ניתנו לנו להכנות לקראת המסע. שוב קשתה עלי הפרידה מחברותי־למחנה, ובמיוחד מחברתי היקרה גוצ’ה בעהם. כל ידידי שבמחנה השתדלו למעני שיורשה לי להישאר במחנה, אולם הכול היה לשווא. דבר אחד עלה בידם: הובטח שכל שבת אקבל רשות לבוא אל המחנה ולשהות בו אתם עד יום ראשון בערב.


 

סימנים למפלותיו של היטלר

וכך הגענו, 13 היהודים, באחד הערבים בחודש מארס, בשלהי החורף הפולני, לעיירה בלאכשטט, מרכז־השירות המחוזי הראשי של היחידה המכונה “באוטרופ־צפון”.

באנו לארמון מרווח ומואר היטב, שבו התגורר הגוברנאטור, אחד שטורם־באן־פירר (רב־פקד בס"ס) עם משפחתו, וכן היו המשרדים של מרכז־השירות. ליד הבניין הראשי השתרע גן גדול של עצי פרי ובתוכו הבית שנקבע כמחנה־העבודה הקטן שלנו. בקומת־הקרקע היו שני חדרים ובקומה שמעל לה עוד חדר גדול. הקומה העליונה נקבעה למגורי הגברים ובקומה התחתונה היו המטבח וחדר־מגורים לנשים. חדר הנשים היה קטן והיו בו שלוש מיטות בשבילנו.

היינו חמש נשים וציפינו לבואה של עוד נערה אחת. אחת מאתנו היתה ילדה קטנה שהתגלגלה אלינו. חילקנו בינינו את הדירה ואת הילדה הקטנה לקחתי אלי לשינה.

תיכף למחרת היום נקבענו לעבודות. הגברים נקבעו לעבודה בגן, ברפת, באורווה. היה בינינו אחד, רופא־שיניים. עליו הוטל לעבוד שעות אחדות בכל יום במקצועו עם הגרמנים, ואת יתר הזמן – בגן. שתי נשים נקבעו לעבוד בבישול במטבח. שתי נערות עבדו אצל השטורם־באן־פירר, הגוברנאטור. אני נקבעתי לעבודה במשרד.

פחד תקפני בבואי אל מקום עבודתי. קוננתי על מר גורלי וקינאתי בנערות שעבדו במטבח. הן לא נאלצו להסתכל כל היום בפרצופי הגרמנים. רק אני נאלצתי לשהות כל היום במחיצתם של הנאצים. ביום הראשון הושבתי בחדר לבדי. ניתנו לי ניירות שונים להעתקה במכונת־כתיבה בעלת אותיות גותיות־גרמניות. מרוב פחד לא נשאתי כל היום את עיני מן הניירות. פחדתי מאוד מפני כל דבר. בשעת הצהריים הסתלקו כל הגרמנים ואני, רעבה, הוספתי לשבת. לאחר מכן כנראה נזכרו בי ואחד מהם עלה אלי ושלח אותי אל המחנה לארוחת־צהריים. זה היה המנהל של מרכז־השירות המחוזי, פולקס־דויטשה. כעבור ימים אחדים העבירו אותי מעסיקי לחדר שבו עבדו אנשי ס"ס. שלושה מהם היו מבוגרים ואחד צעיר שחזר מחזית המזרח פצוע ברגלו. בתחילה לא פציתי את פי במשך 12 שעות עבודתי. רציתי שיהא להם הרושם כי אין אני מבינה כלום משיחתם. סברתי שבדרך זאת אולי אשמח וייוודע לי משהו. ואכן, כעבור שעה קצרה לא נזהרו עוד הגרמנים מפני וכבר בבוקר פתחו בוויכוחים פוליטיים. לא תמיד היה עניין בדבריהם. אולם פעם אחת נודעו לי מדבריהם חדשות שהוסיפו לנו, היהודים, אומץ להמשיך בחיים.

זה היה יום ככל הימים. בבוקר התהלך המנהל הראשי בכל החדרים והושיט את ידו לכל פקיד בברכת “בוקר טוב”. אך יצא מן המקום קמו ארבעת עובדי המשרד וניגשו אל המפה שעל הקיר. הצעיר ביניהם הצביע באצבעו על מקומות והסביר לחבריו: “עתה – יולי 1943 – נחלנו את המפלה הרצינית הראשונה שלנו. נחלנו מפלות גם ב־1941, אלא שאז לא נחסמה בפנינו הדרך למוסקווה. לא הבינונו אז מה פירוש ‘חזית המזרח’…” בלי לסיים את דבריו חזר אל שולחן־העבודה שלו.

במרכז־השירות המחוזי היו הפקידים חיילים שנפגעו בחזיתות המלחמה ולא יכלו להשתתף עוד בקרבות. כוח־אדם זה שימש לעבודות שונות בעורף.

לרוב היו אלה חיילים מחזית המזרח. הגרמני הצעיר שעבד בחדר אחד אתי היה מבאוואריה. עם אבדן רגלו פגה בעיניו גם סמכותו של היטלר. בהיכנסו בראשונה למשרד ניגש גם אלי והושיט לי את ידו לברכני. במקרים כאלה הייתי תמיד קמה ומודיעה שאני יהודיה. עדיין לא הגיעה העת שאקום ואודיע לו שאני חשה בחילה מנגיעה בידו הטבולה בדם יהודי. לכך היה עלי להמתין עוד שנתיים.

אולם בו בערב בא גרמני צעיר זה אלינו למחנה. שמנו לב שברצונו לספר לנו דבר־מה. הוא פתח בשאלות על אודות חיינו האישיים ופתאום עבר לנחם אותנו שהקץ לא יאחר לבוא, אנו נהיה בני־חורין.

בינתיים הגיע מאושביץ למרכז־השירות המחוזי משלוח של בגדים לצרכיהם של הפקידים. לעולם לא אשכח אירוע זה. הגרמנים הסתערו על המשלוח כחיות־טרף. איש־איש מהם הביא את אשתו או את ילדיו שימדדו על עצמם את הבגדים, החליפות, הלבנים שהשאירו היהודים שהושמדו באושביץ. מן הבגדים נשרו מסמכים מיוון, מצ’כוסלובאקיה וממדינות אחרות, שמהן הובאו האנשים לאושביץ. קראתי בתוך המסמכים שמות שונים.

על המשלוחים שנתקבלו שמר אחד ה“כלבים” הגדולים שבמשטרה המקומית. מלבד היותו גרמני היה גם סאדיסט, ברנש קשוח. ראיתי באיזו שמחה הסתכל בחיטוטיהן של הנשים הגרמניות בתוך ערימת השאריות של הרכוש היהודי. עינתה אותי נבירתן בידיים ובעיניים בבגדים. לא יכולתי עוד להתאפק ושאלתי אחת הנשים אם היא יודעת מאין הגיעו הדברים. "כן, אני יודעת, ענתה, “מן היהודים העקורים. אולם אם לא אקח אני יקח מישהו אחר, והיום כל־כך קשה להשיג משהו”.

“זרקו, זרקו אשפה זאת” – השמיע את קולו איש ה“שופו” המנוול – “אנחנו טובים, אנחנו סוחבים וזורקים את עודף הבגדים בלבד. אילו נכנסו לכאן הרוסים, הקומוניסטים, היום הם זורקים כך, יחד עם הבגדים, גם אותנו!”

הכול התקשטו בבגדים – החל באשתו של מנהל מרכז־השירות המחוזי וכל באיש־ה“שופו” הזוטר ביותר. כאן הולבשו הגרמנים שהובאו מרומניה ומן הארצות הכבושות האחרות. זאת היתה אחת מתכניותיו של היטלר להחזיר למולדת את הגרמנים שבארצות שונות. התקציב ליישובם ולציודם נלקח מרכוש היהודים שנשרפו באושביץ, במאידאנק, בטרבלינקה ובתשלובות־המוות האחרות.


 

גיטו וארשה עלה בלהבות ו…

באפריל 1943 התחלתי לקבל את המכתבים הראשונים, העצובים מאוד, מבעלי שבווארשה. מן המכתבים נתברר לי שבימים הקרובים יישלחו אנשי וארשה לפוניאטוב. רציתי להעביר אליו בדחיפות כסף לווארשה ולא מצאתי דרך אחרת אלא באמצעות גרמני שבמקומנו.

במשטרה שליד מרכז־השירות המחוזי שירת שוטר, אדם מבוגר, שלא עשה רע ליהודים. הוא היה יחידי בתוך מאורת־הכלבים שהתעניין לדעת אם אנו מקבלים תוספת למנת־המזון היומית שלנו ואם משכבינו נוחים. הוא אף שאל אם אנו מקבלים מכתבים במקרה שעדיין יש לנו מישהו שיתכתב אתנו. בגרמני זה שרד לב־אנוש. אם מצאתי במשרד מכתב מווארשה הייתי בטוחה שזה רק בזכותו של השוטר הזה. ידעתי שהוא נוסע לפעמים לווארשה בענייני תפקידו וגם היום שמעתי במשרד דיבורים שטילה (זה היה שמו) יסע לפנות בוקר לצ’נסטוכוב. ידעתי כי כאשר אשטוף בערב את בתי־השימוש תהיה לי אפשרות להגיד לו מלים אחדות. וכך החלטתי לספר לו על אודות בעלי שבווארשה ולבקש ממנו להעביר אליו עזרה ממני. אולם הפעם הוא לא בא להשגיח על עבודת הניקוי שלי. לא מצאתי לי אפוא מנוח כל הלילה ולפנות בוקר יצאתי כדי להמתין לו.

שטחתי לפניו בקצרה את בקשתי, התאוננתי על מצבו הקשה של בעלי ואמרתי שאני חייבת לעמוד לימינו במשהו. לכן בקשתי היא שהוא יהיה השליח הטוב. הגרמני הבטיח לעזור לי, אך כיוון שאין הוא נוסע הפעם לווארשה אלא לידיד שבצ’נסטוכוב, אחד רב־סרן, יבקש מהלה לטפל בדבר.

בבוקר באתי לעבודה והסתודדויות הפקידים נראו לי חשודות. זו הפעם הראשונה שניכר בגרמנים מעין פחד. התאמצתי לקלוט משהו מדבריהם אך הדבר לא עלה בידי. שמעתי רק: “הכול יורד לטמיון; רחובות שלימים באש; הכול אבוד מראש! הם אינם נרתעים כלל!”

סברתי שהתרחש משהו בחזית המזרח ואולי בחזית השנייה. אולם בערב חזר השוטר הזקן והתנצל לפני על שחברו הנוסע כל כמה ימים לווארשה, לא יוכל היום לנסוע לשם. ובתוך כך גם סיפר לי שהסיבה לחוסר האפשרות לנסוע לווארשה היא שהגיטו בווארשה בוער.

עד ינואר 1945 רדפו אחרי ההתלחשויות הסודיות של הגרמנים באותו היום. באפריל 1943 ידענו משהו, ניחשנו משהו, אבל לא היה לנו אומץ אפילו לתאר לעצמנו מה אכן התרחש שם. רק כאשר הועברנו בינואר 1945 למחנה השני פגשנו שם פולנים ששולחו לכאן לאחר המרד הטראגי בספטמבר 1944. כינינו אותם בשם “נפגעי בור־קומורובסקי”. הכול התפלאו שלא ידענו כלום על כל מה שהתרחש בגיטו וארשה. הם סיפרו על גבורת המורדים הפולניים, אך לשיא התלהבותם הגיעו בתיאור מעללי־הגבורה של היהודים בגיטו באפריל 1943.

אט־אט הסתגלנו אל המחנה הקטן. אכלנו לשובע. כמו כן היו לנו פירות הגן שמסביב לדירת־המגורים שלנו. היה לנו אפילו קצת כסף לקניית דברים שחסרו לנו. הקושי היה בחיי־יחד של יהודי־המחנה המעטים.

היינו שלושה־עשר יהודים, אך הם היו שלושה־עשר עולמות. מקריות טראגית זימנה אותנו לחיות ביחד. כולנו היינו בעלי אפשרויות זהות, נתונים בנסיבות דומות. אנחנו, שלושת המבוגרים יותר, חשנו את עצמנו לפעמים כתושבי אי נידח ושקענו לעתים קרובות ביאוש על שאין מוצא מן המצב. שני המבוגרים מלבדי היו: רופא־השיניים, שדרך אגב לא היה חכם ביותר אך אדם הגון מאוד, וסוחר־תבואות שבא לכאן מעיירה קטנה, אדם ללא יומרות. הוא עבד ברפת הפרות ובתוך כך שכח את מצוקותיו. פרה שהתקשתה בהמלטת עגל עוררה בו התרגשות כאילו אשתו היא שעומדת ללדת ילד.

רופא השיניים היה רווק אף שכבר הגיע לגיל ארבעים. על אף הקשיים התקרבנו כולנו במידת־מה זה אל זה. אלא שרופא השיניים נותר בודד. הוא היה אדם יוצא־דופן במקצת. דאגתו היעקרית היתה לבריאותו, ששמר עליה מאוד. הדבר היה ניכר בדרך הכנתו את האוכל. תמיד היה מצוייד במפית קטנה. כל החבורה התבדרה מאוד במקרה שנזדמן לה לאכול ב“אתר הבנייה”. בבואם הביתה היו מחקים את התנהגותו של רופא השיניים המכופף את זרועו, פורש את מפיתו על זרועו ועושה הכנות לאכילה. ימים שלימים שתק ולא השתתף בשיחותינו הקצרות. יחסו אלי היה שונה במקצת, אולם דעתו לא היתה נוחה מהתחברותי עם כולם בלא להיבדל מהם כמוהו.

הוא גילה בי התעניינות. הדבר התחיל להציק לי ונאלצתי לבקש מידידי מן המחנה הקודם שיעשו כל שבידם כדי להוציאני מ“גן־העדן”. אבל לא כל רצונותיו של אדם מתקיימים בידיו. בכל הקשור בו התברר שטבעו של אדם הוא שלעולם הוא נמשך אל מה שאינו ניתן להשגה.

בלא לשים לב למרחק שיצרתי בינינו, הוא – כמו להכעיס – דווקא רצה להתקרב אלי. הייתי בעיניו מושא לתקוות אומללות אך גם לניחומים. חברים למחנה סיפרו לי שבימי חופשתי במחנה הסמוך הוא נראה כמעט כלא־נורמאלי. שעות רבות עמד וצפה לדרך שבה עמדתי להגיע. כמו־כן סיפרו לי חברי־למחנה שאדישותי כלפיו מביאה אותו לבכי. גם אני חשתי בזאת ונתעוררה בי הרגשת אשמה בלתי־ברורה.

בנוסף על אדישותי כלפיו סברתי שהעת הזאת, שהיא כה מרה לכולנו, כשכולנו תקופי־געגועים אל משהו ועדיין אין אנו יודעים בבירור מה כבר אבד לנו ולעתים קרובות צר לנו על שנותרנו בחיים – לא זו העת להתקשרויות רומאנטיות. אולם איך אפשר להבהיר לו את זאת?

היה יוני 1943. מסביב לנו פריחה בכול. כבר בחודש מארס הרהרתיי בחוסר התיאום שבין הטבע ובינינו, בין מצב רוחנו. כאשר ראיתי בחודש מארס את הניצנים הראשונים על העצים אמרתי אל לבי: "ניצנים? הרי זו תקווה, עוד יבואו ההבשלה וההנאה. כאשר ראיתי במארס את הדוגרת הגדולה מטיילת עם אפרוחיה הקטנים, את הפרה שחלבה נפסק משום שעמדה להמליט עגל, כאשר סוסתו של מפקד המחנה כבר הלכה עם סייחה הקטן – חשבתי על אודותינו היהודים. מצד אחד כאילו לא חלו עוד עלינו חוקי הטבע, ומצד אחר כאילו נעשו חיי־המוסר הפקר… הרהורים אלה עלו בדעתי בראותי את המתרחש במחנה הקטן בקרב שלושה־עשר בני־אדם שבאקראי נזדמנו יחדיו. בקבוצה היו שתי נערות. האחת – בת עשרים וארבע בערך, והאחרת – צעירה ממנה בשנים אחדות. שתיהן – מוצאן מן העיירה קלובוצק, שהיהודים שבה עסקו ברובם בעבודת־האדמה. הגדולה שבין השתיים סיפרה שהחתן שלה חי במחנה אחר והם כה אהבו זה את זו עד שאהבתם היתה לשם־דבר בעיירה. אולם השמועה אמרה שמיד לאחר הגליית חתנה למחנה היא קשרה קשרים עם אדם אחר, נשוי. כאן במחנה הסתבכה בצרה אחרת. הנערה השנייה, הצעירה, הצליחה להביא לכאן את חתנה והם חיו כבעל ואשה. לא הפריע להם שכולנו ישנו בחדר זה, במטבח המחנה. הפקר! אולם לא יצאו אלא שבועות מעטים והנערה הבכירה הצליחה לפתות את חתנה של הנערה הצעירה שיבלה גם אתה. הבחור נענה לה בקלות. ההפקרות לא היתה זקוקה כלל למסתור, אלא ששתי המתחרות על האהבה החלו להתכתש ביניהן. המחנה הפך לגיהינום. הקטנה שלי, הנערה היהודיה המתוקה, כבר לא זכתה למנוחה, לא ביום ולא בלילה.

עד מהרה הוחזרתי אל המחנה שבקלובוצק. לימים שמעתי שהנערה הגדולה הרתה והגרמנים שילחו אותה למחנה אחר ושם פגשה את חתנה. כאשר ראה זה את כלתו במצבה המיוחד, נסער לבו. הבחור שהיה תשוש מעבודת־פרך ומרעב לא התאושש מן המהלומה שניחתה עליו ולאחר ימים אחדים מת במחנה.


 

יום הולך ויום בא במחנה הקטן

היינו במחנה הקטן, אי קטן של יהודים שבויים. בסך־הכול שלושה־עשר יהודים, אך כמה מצבי־מתח מונו לנו! לפעמים מצבי־מתח שיצרנו במו ידינו. החיים ביחד של שלושה־עשר בני־אדם שונים גרמו לסבכים חמורים. הייתי סופרת את ימי השבוע ומצפה ליום השבת, שאז אהיה חפשית ללכת אל המחנה שבו שהו ידידי. היו שבתות שלא היה בהן במה לנסוע מן המחנה שלי אל המחנה האחר. אולם אני שמחתי לעבור ברגל את הדרך. שם חיכתה לי ידידתי, גוצ’ה בעהם. היא היתה צעירה ממני בשנים אחדות. זמן־מה לפני פרוץ המלחמה סיימה את לימודי־המשפטים שלה ונישאה. היא מיעטה לספר לי על בעלה שנהרג מיד לאחר פרוץ המלחמה. היא היתה שחרחורת, יפה ובעלת־חן, וגם חכמה מאוד. בשבתות שלא עלה בידי לבוא אליה טרחה לשלוח אלי אוכל ומכתב. את המכתבים הייתי קוראת במשך כל השבוע. פעם אחת כתבתי לה שאני חשה דחיסות משונה ומועקה רבה וכי מעולם לא שיערתי שהחיים יחד עם בני אדם בעלי מנטאליות שונה עלולים לגרום סבל כה רב. תיארתי לה את בדידותי הנוראה, את הדלות הרוחנית סביבי וכיוצא באלה. בין היתר סיפרתי לה על אודות מקרה שנזכרתי בו.

פעם אחת חילקו לנו בשר־סוס והטבחית חילקה אותו במנות לא שוות. עצביו של אחד מאנשי המחנה התמוטטו כי נדמה היה לו שמנתו פחותה מן המנות האחרות. הוא פרץ בצעקות וברוב כעסו השליך את מנת־הבשר שלו לכלבים. על כך ענתה לי ידידתי בשיר מאת יוליאן טוּבים “על בני־האדם הקטנים שניתן אך לרחם עליהם”. גוצ’ה היתה האדם היחיד בשנות המלחמה שיכולתי לגלות לפניה את לבי. היא חשה את בדידותי היוצאת מגדר הרגיל והבינה על מה אני בוכה בלילות.

כבר היתה שנת 1943. וארשה היהודית כבר אוכלה באש. ה“רייך” היה “מטוהר מיהודים”. עתה חיכו לקצנו. אף על פי כן היינו צריכים לשמור על ערנותנו ואסור היה לנו להראות פנים עצובות. בימים קשים אלה זכרתי תמיד את המאמר “במקום שאין איש השתדל להיות איש”. השתדלתי לשמור בתוכי על שארית רצון־החיים. עתות־הצרה עדיין לא פגעו בי פיסית וכאשר באו רגעים של החלטות הרות־גורל והיה צורך ביוזמה ובביצוע פנו האנשים תמיד אלי וסבורני שבכל סביבתי האומללה לא היה אדם חזק ממני מבחינה נפשית. לעתים תכופות היה עלינו להחליט מהר: להישאר במקום או לברוח? כבר התחלנו להרגיש שלא נוכל להישאר עוד הרבה במקום המסויים. אולם לאן נברח? לאן שוב יגלו אותנו?

אחדים מאתנו כבר תכננו לברוח ולשוב לגוברנאמנט. דומה היה שבגוברנאמנט יש עתה אפשרויות להסתתר כאריים. שתי קבוצות שפנו בכיוון זה – חבריהן נספו. מאחרים שיצאו לדרך לא הגיעה שום ידיעה. אולם אלה לא פטרו אותי מלעשות משהו, כי במקום שהיינו ודאי שלא ישאירו אותנו, ולהישלח לאושביץ ולהניח להם להשמיד אותנו על נקלה – גם זאת אינה תכנית המתקבלת על הדעת.

ואגב, כדאי לספר שכמה חודשים קודם לכן, בעודי במחנה שבו היתה חברתי גוצ’ה, התכוננו, קבוצה קטנה, לברוח אלא שאני, בדרך מקרית, שמתי זאת לאל. עמדנו, חמישה בני־אדם, לבצע את התכנית: שני אחים, אחות, חברתי גוצ’ה ואנוכי. למזלנו, לכולנו לא היה מראה יהודי מיוחד ועשויים היינו להיראות כאריים. אולם בערב שלפני הבוקר הנועד לבריחתנו ישבנו חמשתנו ודנו בעניין. פתאום חשתי שאחד האחים, שאתם עמדנו להימלט מן המחנה, ממשש את כפתורי שמלת־הכפתורים שלי. נתעורר בי חשד שברצונו לבדוק אם מוסתר זהב בתוך הכפתורים. באותה עת נהגו יהודים להחביא בדרך זאת משהו מרכושם שהצילו כדי שבעת־צרה יהיה בידם דבר־ערך כלשהו. ברגע זה נתברר לי שהבחור לצאת לדרך בחברת בני־אדם כאלה.

מאז “טוהרה” שלזיה העילית מיהודים גוברת התעניינותם של “עמיתי במשרד” בי. מדי יום ביומו נקרא זה או זה מהם אל חזית המזרח. הם נפרדים ממני בידידות רבה ואיש־איש מהם משמיע באוזני פזמון דומה: “כן, גברת שטארק, הייתי רוצה לפגוש אותך לאחר המלחמה”. הפקיד הגרמני האחרון שנשלח לחזית היה קולר. הוא היה הכלב־שבכלבים במרכז־השירות המחוזי. כאשר גם הוא נפרד ממני בלבביות כזאת בהשמיעו את המלים ההן, אמרתי לו:

“איך זה? כאשר תשוב לא יהיו יהודים עוד”.

“אי־אפשר לדעת, גברת שטארק. עכשיו מלחמה והרוסים נלחמים כחיות־טרף…”

קולר ובתו, המזכירה הראשית של מרכז־השירות המחוזי, היו הרשעים המרושעים ביותר במשרד זה. הם הפגינו בכול את שנאתם ליהודים. שבועות אחדים קודם שליחתו פנה אלי קולר בשאלה מתחכמת: “מדוע אין את מבלה בנעימים עם צעיריכם שם במחנה?” עניתי לו בפשטות: “כאשר יגיע קץ המלחמה, אשוב ללודז' אל בעלי!”

“נערה טיפשה”, אמר, “כאר תגיע המלחמה לקצה לא תהיה עוד לודז', לא יהיה עוד בעל”.

“גם את זאת אי־אפשר לדעת, אדון קולר” – השבתי לו.

אותו קולר נסע פעם אחת לציד. בשובו הביא אתו כלב, לא יפה ביותר. תחילה הוביל אותו ברצועת־עור. לאחר מכן הוסרה הרצועה והכלב בא אלי. נראה שחש בי משהו מגברתו הקודמת. נשמת כלב מי יבין? מכל מקום, הכלב התחיל להיגרר אחרי. בלילות היינו נועלים את הדלת והשארנו אותו בחוץ. הוא התחיל לילל ולנבוח. לבסוף הצענו לו משכב בחדרנו הצר אלא שלרוב מצאנו אותו בבוקר ישן למרגלותי. הכלב לא הניח לי במשך כל היום. גם בעת עבודתי במשרד רבץ מתחת לשולחן־העבודה שלי. בלילה, לאחר שעות־העבודה, כאשר הייתי מנקה את החצר ואת בתי־השימש, הוא נגרר אחרי כאילו כדי לסייע לי. אין להסביר איך גברה בתוכי החיבה לכלב. וכשם שאדם אוהב נראה יפה יותר ויותר בעיני אהובתו, כך נראה לי גם הכלב שלי יפה יותר, אהוב יותר, נקי יותר. הוא אפילו הביא לנו קצת שמחה לתוך חיינו הדלים.

הדבר לא מצא חן בעיני הגרמנים. עיניהם החתוליות, הזוהרות והקטנות, נוצצו בראותם אותי עם הכלב. פעם אחת חזרתי לאחר ארוחת־הצהריים אל המשרד והכלב אתי. במסדרון נתקלתי בקבוצת גרמנים שקועים בשיחה. בואי קטע בבת־אחת את שיחתם. ואולם שתיקתם אמרה יותר מאשר דבריהם. עברתי לידם ובהביטי אל הכלב אמרתי: “זיזקו” – זה היה שמו של הכלב – “אינו יודע שאני יהודיה והוא מחבב אותי”. הגרמנים שמעו את דברי ולא ענו כלום. רק אש ריצדה בעיניהם ונבהלתי מאוד כי חשתי שדבר מה יקרה לי או לכלב. אכן, תחושה מוקדמת זו לא התבדתה: כמה ימים לאחר מכן הם הרגו את הכלב בירייה.

בכל זאת לא פג המתח.

מנהל מרכז־השירות המחוזי, לשעבר סוחר סיטונאי בפראנקפורט ועתה איש ס“ס, התחיל להתעניין בנו. הנערה שעבדה אצלו סיפרה שאשתו של האדון המנהל חוקרת ודורשת על כל אחת מאתנו. היא כביכול גילתה השתתפות בצערם של המוגלים, ה”יהודים" הסובלים. אולם לאחר מכן, כאשר עמדנו להישלח מכאן ואותה נערה התחננה לפני הגברת שאין עוד בכוחה לנוד למקומות חדשים, צעקה עליה “הגברת הטובה” וציוותה: “יהודיה ארורה, הסתלקי מהר!”

שני בנים היו למנהל, האחד בן שתים־עשרה והצעיר בן שש. הילדים באו לעתים קרובות אלינו למחנה. הגדול היה נער מטופש, וכנגדו הצעיר היה פיקח מאוד. הם היו עומדים ומסתכלים במעשינו, בחיינו. שמנו לב שהקטן מבין הרבה אך איננו תופש את הרשעות המכוּונת נגדנו היהודים. שאלתי את הילד – סקרנות דחפה אותי לכך – האם יודע הוא מה זה יהודי. על כך לא ענה דבר. הוספתי ושאלתי אם אמו לא סיפרה לו מעולם על אודות יהודים. גם על כך לא השיב. כבר לא יכולתי לעצור ברוחי ושאלתי אותו עוד שאלה: “ילד, האם אתה אוהב אותנו היהודים?”

פני הגרמני בן־השש נתלהטו, הוא העווה את פניו בהעוויה של בחילה וירק. כולנו קפאנו במקומנו. היה ברור לנו שלפי חינוכו בידי הוריו הוא יהיה נאצי גמור. הרי כבר מתחנך דור שני של נאצים.

בינתיים נתרבו חששותינו שהנה עומדים אנו להישלח מכאן. בידי איש־איש מאתנו עדיין היו קצת חפצי־ערך וזהב. כל עוד שהינו במקום עלה בידנו להחביא הכול, אולם לפעמים קורה במחנות רבים שפקודת־העברה באה כחתף ואין מספיקים להוציא מן המחבואים מה שנשמר כל העת מכל משמר. משום כך חיפשנו אדם שיוכל להציל מפי המפקד ידיעה על אודות מצבנו. טיכסנו עצה מה עלינו לעשות וגמרנו אומר כי מאחר שאני עדיין צריכה לסיים כתיבת ניירות שונים במשרד אמציא תירוץ כלשהו שדבר־מה איננו ברור לי ובהזדמנות זו אשאל את מפקד המחנה, קצין הס"ס, כבדרך אגב, מתי ניסע מכאן. סכנה כזאת כבר עמדה למעשה בחלל עולמנו.

בבואי עם הניירות אל מרכז־השירות פגשתי שם שני אנשי “שוּפּוֹ”. יהודים כבר לא עבדו שם. הגרמנים היו אדיבים למדי ופתחו בשיחה אתי. בתוך השיחה סיפרו לי שהיהודים היחידים בכל האיזור הם אנחנו במחנה הקטן שלנו. דברים אלה עלולים היו להתפרש שעוד הלילה נישלח מכאן, אולם היה גם אפשרי שהדבר יקרה בעוד ימים אחדים. לא היתה שום וודאות. כך הבינותי מדבריהם. לא בלי פחד אמרתי להם שמן הסתם נישלח לאושביץ.

בעקבות זאת יעץ לי אחד מאנשי השופו בגילוי לב למהר וללכת מכאן. וכאילו מדבר אל עצמו אמר לי: “אבל לאן תלכי? בכל מקום תפגשי אותנו, את עלולה עוד לספוג כדור מאחור!”

אף על פי כן החלטנו להבהיר את מצבנו. שלושה מאתנו נכנסו אל חדרו של מפקד המחנה ומסרו לו את הניירות שעליהם עבדו ואמרו שעדיין יש להוסיף עליהם משהו כדי לסיימם.

– עשו זאת מהר – אמר ברוגזה – כי ייתכן שתצטרכו לנסוע מכאן!

– מה? – תלינו בו מבטים משתוממים – לאן, אדון מפקד־המחנה?

– עדיין לא ידוע לנו, אבל ודאי שמכאן עליכם להסתלק. אתם היהודים האחרונים במחוז ורק בזכותי אתם עוד כאן.

– אבל אמור נא לנו, אדון מפקד־המחנה, לאן נישלח? – התחננו לפניו – אדון מפקד־המחנה, זכות לחיות כאן אין לנו, אך בכל זאת יש לנו זכות להילחם על חיינו.

– רבותי, אל תראו זאת כך – אמר – בגילכם תישלחו בוודאי למחנה עבודה אחר, וגם דבר זה עשוי להשתהות עוד.

לאחר השיחה עם אנשי השופו ולאחר דברי מפקד־המחנה התחלנו בהכנות לנדודים הבאים. דממה בלתי־רגילה שררה במרכז־השירות. וכמו בטרם סערה שרר בחיינו מצב של מנוחה. צוררינו לא דחקו בנו למלא את תפקידינו; לא אילצו אותנו להסתגל לנוהלי־המשמעת המטורפים שלהם. אולם ערב אחד, כאשר כבר היינו כולנו על משכבינו, נכנס אלינו מפקד־המחנה. כמו תמיד שילב את ידיו מאחורי גבו ושאל אם יש בידנו כסף וחפצי־ערך. אם יש – עלינו למסור הכול לידיו. הוא אמר זאת בשקט, אולם כאשר חזר על דבריו כבר השתנתה נימתם. הוא ציווה לתת לו את הכול.

– ילדים – אמר – הלא תדעו שעליהם ללכת מכאן. אם תבואו למקום אחר, תיאלצו למסור הכול. מוטב שתניחו זאת בידי.

איש לא ענה לו, והוא יצא. מובן שלאחר ביקורו של מפקד־המחנה איש מאתנו כבר לא נרדם. הפחד הבעית אותנו והדיר שינה מעינינו במשך שעות ארוכות. אך לפנות בוקר נרדמנו. פתאום התחילו להעיר אותנו.

כאשר ירדנו ממשכבינו וניגשנו אל החלון ראינו את הגברים מן המחנה הסמוך ניצבים בשורה ליד הקיר; ביתנו היה מוקף שוטרים צבאיים. ניתנו לנו דקות אחדות כדי להתלבש ולקחת אתנו מעט דברים. צרורותינו כבר היו מוכנים. כבר ישנו עליהם כמה לילות. הוצאנו החוצה, הוצבנו ליד הגברים וכותרנו במשטרה. הגרמנים ערכו חיפוש בחדרינו. לא ראינו עוד את מפקד־המחנה.

נותני הפקודות השלימו הכול והוליכו אותנו בקבוצה מכונסת למגרש סמוך לחצר־המשטרה. ישבנו שם שעות אחדות ומדי פעם בפעם הובאו אלינו עוד קבוצות קטנות של יהודים. כך הובאו במשך כל היום שאריות היהודים. עד הערב כבר היינו מחנה של קרוב לאלפיים בני־אדם, זקנים, צעירים וילדים. בלילה ירד גשם ואנחנו עדיין היינו בחוץ. מגרש־החול נהפך לבוץ ושלוליות־מים השתפכו על פניו. אוכל לא ניתן לנו במשך היום כולו. אולם הרעב לא הרבה להציק לנו. כך ספגנו כל הלילה את הגשם ועמדנו יגעים ומיואשים בחוץ הלח והקר.

בבוקר השתפר קצת מזג האוויר וגם הגרמנים כאילו התייחסו אלינו במקצת ידידות. רצינו לנצל יחס ידידותי זה שכן היו בינינו בני־אדם שעדיין היו להם דברים בתוך המחנה והם רצו להוציאם משם. ביקשנו מאת הגרמנים שירשו לנו לגשת אל המחנה. אחדים מאתנו אמרו שהשאירו שם את בגדיהם. סוף סוף הרשו הגרמנים לשלושה מאתנו לגשת לשם. הם אף הרשו להם ללכת בלי משמר מלווה. כאשר הודענו שאנו חוששים ללכת בלי משמר ענו שהמשטרה תדע כי שלושה יהודים הורשו לחזור אל תוך המחנה. והם הוסיפו: הלא יהודים אחרים אין עוד באיזור.

לא פגשנו איש בחצר־המחנה. מצאנו את חפצי־הערך שלנו בתוך המחבואים. זה היה זהב וכסף, שברגע האחרון קודם צאתנו את המחנה תחבנו מרוב פחד לתוך התנור. היה נס שהגרמנים לא חיפשו שם. אחר כך, במחנות האחרים, קנינו לחם בזהב ובכסף אלה.

שלושה ימים ושלושה לילות היינו במגרש זה תחת כיפת השמיים. ביום השלישי ראינו שמדי פעם בפעם מובאת גופת יהודי הרוג שניסה להימלט ממקום האיסוף. בימים אלה השגיחה משטרת־הפרשים הגרמנית על כל הדרכים ועל כל שבילי היערות שבסביבה. כל אימת שהבחינה המשטרה באנשים רצים היתה יורה. לאחר מכן נודע לנו שאחד מראשי הרודפים היה מפקד־המחנה שלנו.

בלילה החמישי כיתרו אותנו באנשי־משטרה רבים, לבושי מדים חומים, ואתם כלבים. מיד נשמעה פקודה חמורה מאוד שנתייצב בחמישיות, ניקח את חפצינו ונתחיל ללכת. כך, מלווים בצריחות פראיות של הגרמנים ובנביחת כלביהם, הגענו לתחנת הרכבת שבקלובוצק. שם כבר הוכנו לנו קרונות. הוטענו כחיות לכודות ודלתות־הקרונות נסגרו הרמטית. אפילו את האשנב הקטן שבקרון סתמו ברוגזה.

מיד הרגשנו שאנו נוסעים. נסענו שעות רבות, בחשיכה, בצפיפות, באימה. לפתע נעצרה הרכבת ושוב המשכנו בנסיעה. שוב נעצרנו באיזו תחנה נידחת ושוב נסענו. כאשר הגענו לתחנות, כלומר חשנו שאיננו נוסעים, פתחנו בצעקות, ביקשנו קצת מים או שירשו לנו לרדת לעשיית צרכינו. אולם לאורך כל הדרך הארוכה והעגומה לא נמצא גרמני אחד שדברינו יגיעו אליו. לאחר נסיעה ארוכה זאת נעצרנו בתחנה. הודיעו לנו שבמקום זה נרד. מה כאן? מה יקרה לנו כאן? – פירפרה בנו האימה. דרך סדקי הקרונות ראינו ארובות גבוהות. היינו בטוחים שכבשנים אלה נועדו לנו. אולם היה זה אך מחנה־המעבר הגדול בלכהאמר.


 

האם מתקרבים אנו אל הקץ המר?

יצאנו מן הקרונות סחוטים, מזוהמים, מכוסים סיד לבן. שעתנו לא היתה פנויה אף לא להעפת עין מסביב משום שמיד סודרנו בחמישיות ונצטווינו לצעוד. לאחר חמש־עשרה דקות של הליכה שמנו לב שיהודים רבים ממתינים לנו. התקרבנו וכבר הגיעו לאוזנינו קריאותיהם היוצאות מן הלב. אולם גם הפעם הזדרזו הגרמנים בצעקותיהם שניתן להם את הזהב ואת הכסף אשר אתנו. היתה המולה רבה ומתוכה שמענו את צעקות היהודים אלינו שלא ניתן להם כלום. “אל תפחדו”, קראו אלינו היהודים, “תנו להם קדחת!”

לא אדע מי היו יהודים אלה. לא אדע אם נותר מהם איש בחיים. דבריהם המעודדים נסכו בנו חיוּת חדשה. צעקות־האימים של הגרמנים שוב הפחידונו.

אחר כך סודרנו שוב בטורים. לכל אחד מאתנו ניגש גרמני ודרש כסף, זהב ושעונים. איש־איש מאתנו הכין לעצמו מארקים אחדים ונתנם לידי הדורש. “יותר מזה אין לנו” – היתה תשובתנו. כאשר גמרו את לקיחת הכסף מסרו אותנו הגרמנים בידיים יהודיות שיטפלו בנו.

בלכהאמר היתה מחנה־מעבר ובחלקה מחנה שבו נערכו סלקציות גורליות. היהודים שקיבלו אותנו לטיפולם עבדו כאן בקביעות. עלי להוסיף בצער שתמורת כסף וזהב אמנם פדו יהודים אלה יהודים ממוות מיידי, אולם לא־מעטים הושמדו שם. הצלתם של יהודים מסויימים ממוות מיידי פירושה היה שבמקומם שלחו הפודים יהודים אחרים אל תוך לוע הנמר הגרמני. היהודים המחליפים היו מוסרים גולגולת תמורת גולגולת, יהודי אחר במקום זה שפדו. כאשר נפל בידיהם יהודי זקן ועשיר שלא קימץ בשכרם הם הניחו לו לנשום זמן־מה ובמקומו שלחו לכליון יהודי עני וצעיר, לפעמים אפילו כזה שהיה לא נוח להם. זאת היתה חבורה של ברנשים אפלים, שבזמנים חשוכים אלה נתנו דרור ליצריהם.

עם קבוצתנו בא גם מנהל־יחידות (קאלאנען פירער) ממחנה סמוך. הוא היה מבריוני־בנדין. מראהו בלבד הטיל אימה. הוא היה גבה־קומה, בריא־בשר, בעל לחיים סמוקות ופורחות ואף אדום, סימן שלא סלד מקת יי“ש. אנשי המחנה הכירו אותו כאיש־אגרוף רצחני. הוא היה אימת המחנה. בנוסף על כל ה”מעלות" שלו היתה לו גם חולשה לנערות צעירות. הוא בא לבלכהאמר עם קבוצת יהודים ממחנה־עבודה קטן שעסק בטיהור העיירה מיהודים. סופר שבאותה עיירה היתה לברנש זה האפשרות לבלות בשעות הפנויות בבית־מרזח יחד עם חבורת מבריחים. זאת היתה עיירת־גבול בין זדונסקה־וולה והאיזור שמסביב לה.

עם המבריחים נמנתה גם נערה צעירה ויפה מעיר הולדתי. אביה, סבא שלה ואביו של סבא היו תלמידי־חכמים נודעים. כאשר נסגר הגיטו פירנסה הנערה בהברחותיה את כל משפחתה. היא היתה יפה, מלאת־חן וצנועה. הנסיבות הנוראות הביאו אותה לסביבת־אנשים שבעיניהם שתיינות, ניבול־פה וכיוצא באלה יתרון הם לאדם. הברנש, שבו אנו מדברים, אכן התאהב בה. רגשותיו אל הנערה אף ריככו את אופיו האכזרי. במחנה אמרו שנהפך לאדם אחר, שוב אינו מכה כל־כך את הנערים וכל אימת שהוא נתקף בחמת־זעם שלו די להזכיר לפניו את שם הנערה כדי להרגיעו. קירבתו של גס־רוח זה אל הנערה המיוחסת חוללה פלאים. ואגב, גם הנערה העדינה הסתגלה לאט־לאט אליו. למזלה היתה חכמה מאוד והבינה את מצבה הנורא.

– “סאבא” (זה היה השם המזויף שלי במחנה) – פנתה אלי פעם אחת – 'את רואה את התנהגותי ובוודאי את מרחמת עלי. גם אני מרחמת על עצמי… בין כך ובין כך, אם אעבור בשלום את המלחמה אאבד את עצמי לדעת".

על ההתאבדות דיברה לעתים תכופות. גם לכאן הגיעה עם אותו בריון. גם כאן, במחנה המעבר, הוא קיבל “תפקיד של מנהל”. כפי שנודע לי אחר כך, הרתה אהובתו טרם בואה לכאן. כידוע, שילחו הגרמנים להשמדה ראשית־כול את היהודיות ההרות. גם היא נשלחה לאושביץ ללא שהיות.

בלכהאמר שכנה ליד הדרך צ’נסטוכוב־ברסלאו. האיזור היה מכוס ה יערות־אורנים גבוהים ויפים. המחנה השתרע על פני שטח נרחב ובו צריפים מרוחקים זה מזה. פגשנו כאן יהודים מכל העולם. הם עבדו ביערות עד שבמקום מן המקומות נגזר עליהם לשלחם למחנות קבועים או להשמדה באושביץ. כמעט מדי יום ביומו הגיעו מגורשים חדשים. אלה מקרב החדשים, שעדיין היה בכוחם לעבוד, נשלחו לגרמניה. שם נשלחו לעובדה במטוויות, בבתי־חרושת לאריגה ובמכרות־פחם.

למחרת בואנו למקום נערך מסדר. קבוצתנו, בה מאה ועשרים נפש, חולקה קודם המסדר לחבורות קטנות ומאלה התחילו לברור מי לחיים ומי למוות. מי יודע? החבורה הגדולה ביותר נקבעה למטוויה בניזאלץ. חבורה אחרת, קטנה מן הקודמת, עמדה להישלח ללויטרבאך. והחבורה הקטנה ביותר, ובתוכה גם אני, עמדה לנסוע לקלטנדורף שליד ברסלאו.

שוב נותקתי מכל ידידי שהייתי קשורה בהם מאוד. הם שלחו אלי בידי הסדרנים פתקים שברצונם ללכת אתי ואולי ניתן להשיג זאת תמורת כסף. אולם כאשר בדקתי את המתרחש שמתי לב שכל ידידי נכללו בחבורות של צעירים ורק אני לבדי בחבורה של נשים מבוגרות, ובתוכן גם אשה עם ילד. לא ברור היה לאן אנו נוסעים. על כן גמלה בלבי החלטה שלא לעשות כלום ולתת לדברים להתגלגל מאליהם. דבקתי באמונות תפלות וסברתי: אולי זאת גזירת הגורל שלי?

כאשר נסתיים המסדר לא שוחררנו אלא הוכנסנו חבורות־חבורות, כפי שעמדנו במסדר, לתוך צריפים מיוחדים. היינו צריכות להיות מוכנות בעוד שעתיים להמשך הנסיעה. כל אחת קיבלה כיכר לחם, מעט מצרכי־מזון אחרים, ובלווייתם של שני גרמנים זקנים הובלנו, קבוצה בת שלושים נשים, אל הרכבת. כאן היו קרונות־נוסעים. נכנסנו לתוכם כנוסעים רגילים ונסענו. בברסלאו עברנו לקרון אחר. נסענו עשר דקות והגענו לקלטנדורף.

קלטנדורף היא פרבר של ברסלאו. מאז 1941 היה כאן מחנה־עבודה של ארגון ט.א.ט. היו כאן מחסנים גדולים של גרוטאות־ברזל ומתפרה גדולה. כל הגברים שבמחנה עבדו במחסני־הברזל והנשים באולם־התפירה. הן תפרו ותיקנו בגדים לצבא.

בשעה מאוחרת לאחר הצהריים נכנסנו בשערי המחנה והופתענו מאד ממראה עינינו. עולם חדש לגמרי! אין אימת המוות. פגשנו נשים שהלכו מחדרי־הרחצה ועל זרועה של כל אחת מהן מגבת, שקית עם כלי־רחצה, והיא לבושה חלוק. בפניהן לא היו סימני דכדוך. כן, היו גדרי־תיל, אלא שחוטי התיל שהפרידו בין מחנה הנשים ובין מחנה הגברים לא היו אלא… חוטי תיל. מעבר מזה של גדרות התיל עמדו גברים ומעבר מזה – נשים. הם החליפו ביניהם דברים. לאחר מכן הוצגנו לפני “בכירת היהודיות”. היא מנתה אותנו וצירפה אחת או שתיים מאתנו אל החדרים שבהם כבר שכנו נשים אחרות.

בקרב הנשים שכבר היו במקום פגשתי שתי נערות מלודז‘, קרובות־משפחה של ידידת־נעורים שלי. גם שתי הנערות הכירו אותי מלודז’. הן היו מסודרות יפה במחנה. האחת עבדה במטבח והאחרת באולם התפירה. הן ששו מאד לקראתי ולקחו אותי לגור אתן. חדר זה היו אך נערות וראיתי שבחדר זה אהיה המבוגרת ביותר. הייתי עם הנערות עד ינואר 1945. לחלק מנערות המחנה היו כאן חתנים ואלה עזרו הרבה לנערות. חלק מן הזוגות נישאו לאחר המלחמה.

שתי הנערות מלודז' עזרו לי להסתדר. לפנות ערב נקראנו לממונה ונאמר לנו שלמחרת בבוקר נצא אנו, 30 הנשים שזה מקרוב באו, לעבודה. 15 נשים תעבודנה בבית־חרושת למלט.

העבודה היתה מפרכת מאוד ומזיקה לבריאות. עמדנו עד הברכיים בתוך מים, עבדנו בחושך ומלבד זאת גם הרימונו כלים כבדים ושקי־מלט. כאשר באנו ביום הראשון בבוקר למקום העבודה חשך עלינו עולמנו. זה היה מקום־עבודה חדש לגמרי. לעבודת־פרך זאת הובילה אותנו שומרת ומנהל־העבודה הראה לנו מיד מה עלינו לעשות.

התחלנו בעבודה. כבר מן הראשית נאבקנו עם משאות כבדים. אבנים! בערב כבר צבו רגלינו. העמל המפרך נתן בי במיוחד את אותותיו הקשים. חשתי שכל גופי מתנפח. אף על פי כן לא העזה אף אחת מאתנו להתלונן ולמחרת היום יצאנו שוב לעבודה. דומה היה כאילו כל הנשים מסתגלו אל עמלן הקשה. אולם אני התקשיתי יותר ויותר בהרמת הכלים שעבדנו בהם. כל אימת שהרימותי את האת חשתי כאב נורא ברגלי והעבודה נעשתה בלתי־נסבלת. חששתי שהנה אתמוטט מיד. אולם התאמצתי שלא להיכנע לחולשתי. עלייך להסתגל, אמרתי לעצמי ונשכתי את שפתי. אם כל הנשים, מבוגרות כמוני, עושות את העבודה – אעשה גם אני אותה. לא רציתי שתקום מהומה, שתמיד גרמה סבל לשאר העובדות. בערב, לאחר ששבנו אל המחנה, הייתי היחידה שחשתי ברע אבל לא רציתי להודיע על כך וסברתי שעד הבוקר תפחת התפיחות.

בבוקר לא ניכר בי שום שיפור ונאלצתי ללכת לעבודה במצבי הקשה. גררתי את עצמי בקושי והתחלתי לעבוד בבית־החרושת למלט. מעל לכוחי היה להרים את הקורנס. מנהל העבודה, שהיה ניגש אל כל אחת מאתנו כיד לבדוק את מהלך העבודה, שם לב שאני קרובה להתמוטטות. הוא ראה את רגלי הבצקות, שהתפיחות שעליהן כבר הגיעה עד מעל לברכיים. הוא שאלני מניין באתי לכאן ומה היתה עבודתי קודם המלחמה. לא עניתי לו כלום. הוא הוסיף ושאל מי שלח אותי היום לעבוד כאן שכן כבר אתמול הורה לשוטרת שעל השמירה שלי ששוב לא אשלח לכאן.

– היום – אמר – תישארי כאן, אך תפסיקי את עבודתך. צאי לגן, קחי את זרנוק־הגומי והתחזי כעובדת. אינני רוצה לראות אותך עוד בבית־החרושת למלט. הוראה זו תימסר גם לשוטרת שעל השמירה.

הפסקתי את עבודתי בשעת־הצהריים. חשתי שרגלי אינן נושאות אותי עוד. יצאתי לגן וישבתי בפינה, וזרנוק־הגומי ביד. רק אז ראיתי שמלבד התפיחות היו רגלי מכוסות גם בכתמים אדומים. כך ישבתי עד שהכול סיימו את העבודה בבית־החרושת למלט. אז גררתי את עצמי בקושי עד המחנה כשאני נשענת על שתי נשים.

רופא המחנה שהוזמן אלי נבהל מאד למראה רגלי. שמונה ימים הייתי בטיפול רפואי. נעשה כל מה שהיה אפשרי בנסיבות אלה לריפוי רגלי. לאחר שמונת הימים כבר היה בכוחי לרדת מן המיטה, אבל רגלי נפגעו לכל ימי חיי. לא נשלחתי עוד לבית־החרושת למלט. נקבעתי לעבודה באולם התפירה, ובכלל הופחת מספר הנשים שעבדו בבית־החרושת למלט. במקומן נשלחו לשם גברים.

אולם־התפירה היה מקום עבודה נוח לאלה שנפגעו ושהשלימו עם גורלן. זה היה אולם גדול ומואר ובו טורים של מכונות־תפירה. עבדנו כמעט בלא השגחה מצד הגרמנים. אף על פי כן היינו מפיקות אפילו יותר ממכסת־העבודה. היתה גם אפשרות לתוספת שכר תמורת עבודה מיוחדת. מי שהיתה מיומנת בחייטות קיבלה “הזמנות” מאת הגרמניות או מאת הנשים היהודיות שבהנהגה. הנערות שעבדו במטבח שילמו בעד העבודה בצלחות־מרק. האחריות לקבוצות־העבודה, שקיבלו אוכל רב יותר וטוב יותר, שילמו בעד העבודה הנוספת בשבילן בלחם או במצרכים אחרים. לפיכך לא היו אלה שעבדו ב“חדר־התפירה” רעבות. היינו גם לבושות יותר טוב כי מצאנו בין הבגדים שנמסרו לנו לתיקון מלבושים שהלמו אותנו.

מקרב הנערות הצעירות התחילה לפרו מעין עליצות סטיכית. לאסונן, הן כבר התחילו לשכוח את בתיהן. לעתים נדירות מאוד ניתן היה לשמוע אותן מדברות על “מה שהיה”. האנשים הצעירים עמדו כאן לפני בעיות חדשות. הילדים הרכים בשנים, שרק בדרך נס נתגלגלו לכאן, היו חייבים לדאוג לעצמם, לפרוץ לעצמם דרך בכוחותיהם שלהם. לא תמיד עלה הדבר בנקל; לעתים תכופות יותר היה מסובך למדי… וזאת אכן היתה הסיבה לבהלה שפרצה בקרבנו כאשר קיבלנו את הפקודה לצאת ממחנה קלטנדורף.

ידענו לאן אנו הולכים: בסך־הכול שלושה קילומטרים מכאן. הנערות מחדר־התפירה תבואנה כל יום לעבודה כאן. בעיקר צר היה לכולנו שעלינו לצאת ממקום שבו חיינו במנוחה. כמעט שלא ראינו גרמני. פניהם של קצין המחנה ושל קצינות־המחנה לא נחרתו בזכרוני כי מיעטנו לראותם. וכך חלף הזמן בהנהגתם בלא הפתעות. גם הדי החיים שבחוץ כמעט שלא הגיעו אלינו. החדשות שהביאו הנערים מ“אתר הבנייה” היו “חדשות חולפות”, לרוב בעניינים שלא עניינו אותנו. כולם עסקו במסחר, וחוץ ממסחר – מה כבר עניין אותם?

במשך כל התקופה היה רק פעם אחת ביקור לשם ביקורת. נצטווינו “להתייצב” למסדר. צרחו עלינו ודרשו שנמסור להם את כל הכסף והזהב שעדיין בידנו, לפי הידיעות שלהם על אודותינו. זאת היתה התנפלות פתאומית ובידי הגרמנים עלה להבהיל אותנו כהוגן ולהשפיע עלינו שנמסור להם קצת מן הכספים המוחבאים שלנו.

מאירוע זה נותר בלבי משקע רע בשל הנערה היהודיה גרדה שסייעה לגרמנים באיסוף הכסף והזהב, שחיטטנו והוצאנו ממקומות־סתר. ואכן, פחדנו מפניה לא פחות מאשר מפני הגרמני הגדול והשמן בעל העיניים הנוצצות. כאשר עייף הגרמני הזה מצעקות תקע באחדות מאתנו את עיניו והוציאן מן השורה. כאשר פנה אלי אמרתי לו כי אין עוד דבר בידי כיוון שמחנה זה איננו מחנה ראשון שלי וכבר קודם לכן מסרתי הכול. התשובה עוררה את זעמו ובצעקה ציווה שאתרחק מהר ממנו. חמתו בערה בקרבו. התרחקתי מהר, אך הוא רץ אחרי. באותם רגעים מעטים שרצתי ממגרש המסדרים אל הבית שבו היה חדר־המגורים שלי ראיתי את המוות לנגד עיני. חששתי שיירה בגבי. כבר הייתי ליד חדרי וראיתי שעדיין הוא רץ אחרי. הסתובבתי ורצתי בחזרה אל תוך השורה. כעבור דקות אחדות הורשינו להתפזר.


 

חוויה חדשה – מחנה חיל־האוויר

מחנה קלטנדורף היה מחנה־עבודה וההתנהגות לגבי עצירי המחנה היתה כאן פחות או יותר אנושית. מקצת הגברים שבמחנה היו מיודדים עם המנהלים ובזכות זאת נודע לנו מבעוד מועד כי שוב יעבירו אותנו למחנה־נשים אחר. כאשר הגיעה הפקודה ללכת למחנה של חיל־האוויר, שלושה קילומטרים מקלטנדורף, כבר היינו כולנו מוכנות ליציאה. כבר ידענו את כל הפרטים על אודות המקום החדש מכיוון שמנהלת־לשעבר של יחידות־עבודה בקלטנדורף נתמנתה שבועות אחדים קודם לכן לבכירת היהודים (יודן־עלצטע) במחנה חיל־האוויר. היא באה אלינו ימים אחדים לפני צאתנו לדרך ומפיה שמענו על החדרים שנגור בהם וגם על הצפוי לנו שם. כיוון שכאן טיפלתי בקבוצת נערות הסכימה “בכירת היהודים” שגם שם נגור יחד בחדר אחד. שמחנו על כך משום שהמעבר ממחנה למחנה עורר תמיד את הדאגה עם מי ניפגש במקום החדש ואל מי נצטרך שוב להסתגל.

“בכירת היהודים” החדשה היתה ידידה של הנערות שבחדר־התפירה. היא סידרה אפוא שלא יפרידו בינינו. בכלל יצא לה שם של אדם הגון. כמו “בכירת היהודים” בקלטנדורף היתה גם היא עלמה מבוגרת אך סימפאטית ומשכילה. עד היום לא מובן לי מדוע לא סירבה לקבל משרה כזאת. אנחנו, שהיינו נתונות לפיקוחה, חייבות לה תודה מרובה. בפיקוחה הוקל עלינו גורלנו והאווירה היתה רחוקה מאווירת־מחנה. היא היתה נבונה למדי כדי להגיע להבנה עם הגרמניה מפקדת המחנה ועם האהוב שלה, אחד הגרמנים הערמומיים ביותר שנקרו לנו בדרכנו. אולם האדם אינו אלא אדם. באותה אווירה חייתית נהגה גם אשה כעלמה כודזיה תכופות מנהג אל־אנושי בתפקידה. בלתי אפשרי היה שתעמוד בראש קבוצה של מאה ושישים נשים, החייבות לעבוד למען הגרמנים, ועם זאת תיענה למשאלות העובדות.

רק שישים נשים באנו מקלטנדורף למקום החדש. מקודם כבר היו כאן מאה נשים. התנאים הכלליים היו נוחים יחסית. המזון כמעט שהספיק והעבודה לא היתה קשה. באנו בשבת לפנות ערב כי ביום ראשון לא עבדנו. היינו פנויות לסידור חפצינו על גבי אצטבאות ולאיוורור שקי־הקש וכריות־הקש. כל אחת מאתנו סידרה לעצמה ציפות משלה. אף על פי כן עייפונו הסידורים עד מהרה, ומייד לאחר חלוקת האוכל שכבנו לישון.

למחרת בבוקר, ביום ראשון, נשמעה הפקודה “להסתדר” ונקבענו לעבודות שונות. העבודה היתה במטבח של הצבא ובמטבח של הפקידים. כמו־כן היינו חייבות לעבוד במחסני התחמושת. לא חששנו מן העבודה. זו נמשכה שמונה שעות בדיוק. היינו חייבות להיות במקום־העבודה בשעה שמונה בבוקר. בשתים־עשרה בצהריים באנו למחנה לארוחת־הצהריים, ומשתיים עד שש שוב עבדנו. בשש לפנות ערב, לאחר שגמרנו את העבודה, היינו חייבות ללכת אל המשרדים ולשאת משם את ארגזי התעודות המשרדיות לתוך מחסני ההגנה האווירית. שם היינו נפגשות כולנו. שם גם פגשנו יהודים ולא־יהודים ממחנות סמוכים. לא הרחק משם היה מחנה של יהודים מהולאנד ומצ’כיה.

במחנה ההולאנדי היו בעיקר סטודנטים, ומפיהם נודעו לנו חדשות. הם היו מקבלים מבתיהם עתונים וגם חבילות־מזון ופעמים רבות הושיטו לנו עזרה.

קשרי ידידות נתקשרו בין הנערות היהודיות והסטודנטים מן המחנה. בפגישות־השיחות חלמו בהקיץ על פגישות לאחר המלחמה. הסטודנטים אף ארגנו קרן־עזרה למעננו. כאשר סירבנו לקבל מהם לחם וסוכר, שהביאו לנו, אמרו שקיבלו זאת במישרין מהולאנד בשבילנו. היו נשים זקנות שקיבלו מהם תמיכה יום־יום. ביום ראשון הותר לסטודנטים לצאת מן המחנה שלהם. אז הגיעו אל מחננו המגודר בתיל וכך עמדו זוגות־זוגות כשהם מופרדים זה מזה במחסומים של חוטים מחושמלים. קשרי הרגש שבין הזוגות היו כה עזים עד שלעתים קרובות היו שוכחים שהחוטים חוצים ביניהם. עם זאת היו חייבים להיזהר ולהזהיר זה את זו שהנה מתקרב גרמני.

עבודתי הראשונה במחנה חיל־האויר היתה לשמור על נקיון חצר המחנה. אשה זקנה נקבעה לעזור לי בעבודתי. היה עלינו להקפיד שתמיד תהיה החצר נקייה. כאשר טיאטאתי לראשונה את החצר נתקלתי במשהו קשה ומוזר הטמון באדמה. חששתי לגעת בדבר וקראתי לאשה האחרת. שתינו הוצאנו מן האדמה שקית מלאה תכשיטי־נשים עשויים זהב ויהלומים.

ידענו שקודם לכן היה במקום זה מחנה צבאי, על כן שיערנו שאת המטמון הקטן הטמין גרמני וברגע האחרון שלפני צאתו מכאן לא עלה בידו למצאו. אולם עלה גם בדעתנו שאחת מאתנו, הנשים, החביאה זאת. גמרנו אומר להיכנס אל בכירת היהודיות ולספר לה על המציאה שמצאנו. אמרנו לה שנפקיד את השקית בידיה לחודש ימים ואם במשך החודש לא תהיה שום פנייה בעניין ניקח אותה ממנה חזרה. מעתה התחלנו אנחנו ובכירת היהודיות להסתכל בעיניהן של כל הנשים וכמו כן צותתנו לשיחותיהן. בערבים הצצנו החוצה דרך החלונות כדי לראות אם םאין מישהי מחפשת במקום המסויים את השקית שהוטמנה.

חלף חודש ימים ואף אחת לא באה לחפש את השקית או לשאול על אודותיה. אז נכנסנו שתינו אל בכירת היהודיות וביקשנו ממנה את האוצר שלנו. היא התחילה לשאת ולתת אתנו שנמסור לה מחצית מן המטמון, אבל אנחנו לא הסכמנו לכך. אף על פי כן לקחה לעצמה את שני היהלומים הגדולים ביותר בנימוק שהיא זקוקה לעתים קרובות לדבר בעל ערך כדי להעניקו כמתנה לגרמנים. את השאר נתנה לנו. חילקנו הכול לשני חלקים שווים, בערך, ובכסף שקיבלנו תמורת התכשיטים קנינו לעצמנו לחם. מפעם לפעם מכרנו תכשיט וקנינו לחם לנו ולמכרינו שבמחנה־הגברים הסמוך. כך עברו חודשים אחדים. עבדנו וכביכול חיינו ודחפנו קדימה את הזמן החולף עד שתקפני כאב שיניים ונאלצתי להיכנס אל רופאת־השיניים של המחנה.

רופאת־השיניים של המחנה, הגברת אלזה, נמנתה עם החברות־למחנה שלי. נכנסתי אליה ובשיחה שנתגלגלה בינינו סיפרה לי שדברים מגונים רבים קורים במחנה ואף אחת מאתנו איננה יודעת על כך. למשל, האלינה, שבאה לפני כמה חודשים למחנה, אבד לה כל רכושה ואף אחת לא השמיעה אפילו אנחה. האלינה היתה אחת משלוש הנשים שבאו למחנה מבית־הסוהר שנחבשו בו כיוון שנתגלה שהן יהודיות. היא היה אחת הנשים היפות ביותר במחנה, גבוהה ותמירה, עיניה כחולות ולראשה שער נהדר. ניכר היה בה שמבית־אצילים מוצאה, אבל לא היתה חכמה ביותר. רופאת־השיניים היתה ידידתה הקרובה ורק לאזניה גילתה את סוד אבידתה הגדולה.

כאשר שמעתי זאת נכנסתי מיד אל “בכירת היהודיות” וסיפרתי לה כל מה ששמעתי מפי רופאת־השיניים. ביקשתי ממנה שתזמין מיד את האלינה כי ברצוני להחזיר לה כל התכשיטים שעדיין נשארו בידי. גם האשה הזקנה החזירה את החלק שלה להאלינה. מובן שהאלינה היתה מאושרת שעדיין יכולנו להחזיר לה משהו. הבטחתי לה שלאחר המלחמה אקנה לה בחזרה את התכשיטים שהזינו אותנו.

בינתיים אכלו כמה בני־אדם לשובע במשך חודשים אחדים ואולי עמד להם דבר זה בשנות הרעב שלאחר מכן.

אחר כמה ימי עבודה בחוץ נשלחתי לעבוד מטבח החיילים. היינו שם עשר נשים. קלפנו תפוחי־אדמה וניקינו את הקאנטינה הסמוכה. במטבח ניתן לנו קצת אוכל. בעל הקאנטינה קנה מאתנו דברים שונים שעדיין היו בידנו מביתנו, כגון לבנים, בגדים. הוא שילם לנו בכוס בירה, בצלחת קטנה של סלט־ירקות וכיוצא באלה.

בחצר המטבח היה משרד גרמני ועבדו בו אשה וגבר. אינני יודעת מנין נודע להם שאני כותבת במכונת־כתיבה. יום אחד, שעה שקלפתי תפוחי־אדמה, באו ולקחו אותי אל המשרד כדי שאכתוב במכונה. למחרת אמרו לשוטרת האחראית לשמירה עלינו, שעלי לעבוד אתם. אבל דא עקא: אסור היה להם, רשמית, להעסיק אשה יהודיה בתוך משרד גרמני. על כן כל אימת שראו שמישהו בא אלינו שלחו אותי החוצה, אל השדה, כדי לתלוש עלים ירוקים בשביל הארנבות.

פעם אחת רב “בעל־הבית” שלי עם גרמני והלה התריס נגדו שהוא מעסיק אשה יהודיה. כדי לטהר את עצמו ולהוכיח את כשרותו לפי חוקי־נירנברג טען שהאשה היהודיה עוסקת אצלו בעבודה גופנית בלבד. לשם כך העמיס “הגרמני שלי” זכוכית על עגלת־יד קטנה ואמר לי להוביל אותה אל הנגריה כך שכל הגרמנים שברחוב יראו שאני עובדת אצלו בעבודה גופנית בלבד.

אחרי תקרית זאת חזרתי לעבודה במטבח. היינו עכשיו תשע נשים, ובכללן נערה שנפגעה בילדותה בפוליומייליטיס. מאז היתה נכה ולא יכלה לעבוד עבודה גופנית. אנחנו, תשע הנשים, קלפנו את תפוחי־האדמה והנערה החולה העבירה אותם מדלי לדלי. קלפנו את תפוחי־האדמה ונזהרנו שהגרמנים לא ישגיחו בנכה.

במטבח קיבלנו קערית־מרק והותר לנו לקחתה לתוך המחנה. כיוון שלנו היתה אפשרות לאכול משהו במטבח לקחנו את המרק אל חברותינו הרעבות. אולם אוכל זה לא הספיק, והיו בתוכנו רעבים רבים. גמרנו אומר לקחת אתנו אל המחנה גם תפוחי־אדמה אחדים. שמנו תפוחי־אדמה אלה בתוך חולצותינו או בשרוולינו. תפוחי־אדמה אחדים החבאנו בסינרינו.

פעם אחת, בשובנו מן העבודה, ראינו את כולן עומדות בשורה וקצינת הס"ס, מפקדת המחנה, עורכת בדיקה. אחת מאתנו נבהלה מאוד והשליכה את תרמיל־הגב שלה ואת תפוחי־האדמה שבתוכו. מפקדת המחנה סיימה את הבדיקה ואמרה לכולן להיכנס לתוך החדרים. אחר־כך מצאה את תפוחי־האדמה והאשימה את עובדות המטבח בגניבה. הדבר לא נעם לנו בגלל הטבחית שתמיד הרשתה לנו לאכול במטבח אך אסרה בפירוש להוציא ממנו משהו החוצה. טרחנו לשכנע את מפקדת המחנה שהנערות קנו את תפוחי־האדמה במקומות העבודה שלהן, אלא שבין תפוחי־האדמה היו גם מקולפים מקליפתם, ועובדה זאת שימשה הוכחה שהם נגנבו מן המטבח.

מאז לא נשלחנו עוד לשם. ימים אחדים נאלצנו לעבוד עבודות־עונשין. אחר כך פוצלה הקבוצה וחלק ממנה נשלח לעבוד במטבח הפקידים. כאן לא היינו עוד טבחיות. עבדנו בכל העבודות השחורות ורק כאשר הלכנו לבתינו קיבלנו פירות רקובים למחצה שהגרמנים בחלו בהם.

מנהל הטבח היה איש ס"ס, שסיפרו על מעשים רעים שלו. נאמר שאפילו לגרמנים התייחס באכזריות. הוא התיימר להיות פסיכולוג אך לאמיתו של דבר היה מטורף־למחצה. אחרי ארוחת־הצהריים, כאשר הכול התפזרו ורק הנערות היהודיות המשיכו בעבודה, פתח בשיחות אתנו. הוא התעניין לדעת פרטים מחיי היהודים, מנהגי־שבת ויום־טוב שלהם. הוא חקר ודרש על אודות גורלם של קרובינו ובציניות שאל אם אנו מקבלים מכתבים מן הקרובים. באותה עת ידעו הכול, מגדול ועד קטון, ובייחוד גרמנים, אושביץ מהי ומה פירושה של מיידאנק. הכבשנים ותאי־הגאזים כבר פעלו אז יומם ולילה, והאש שבערה בתוכם עלתה עד לב השמיים.

התרשמנו שהגרמני הציני רצה להתגרות בנו. אף על פי כן, בראותו שאין אנו יודעות כלום בדבר גורלם של קרובינו, שתק. בנוסף על כך חילק לנו עוגיות בשעה שהלך מאתנו. לאחר מכן הגיע טוב־לבו אלינו עד להכנת אוכל בשבילנו כאשר באנו בבוקר רעבות אל עבודתנו.

לאחר שעבדנו שם שבועות אחדים חזרנו בערב אחד משם ופגשנו בחצר את מפקדת המחנה. היא ערכה חיפוש בכליה של כל אחת מאתנו. הפחד מפני הרעב כל כך העיק עלינו עד שעל אף הפיקוח הקפדני של הגרמני עלינו הצלחנו מדי פעם בפעם להחביא קצת מצרכים בבגדינו. התביישנו מאוד כאשר מפקדת המחנה מצאה אצלנו את המצרכים. הפעם היא ניפחה את העניין. בעת המסדר הטיפה לנו מוסר ונאמה נאום־תוכחה. כעונש גזזה לאחת מאתנו את השערות ולא שלחה עוד אף אחת מאתנו לעבודה במטבח.

למחרת שלחה אותי ועוד נערה אחת לעבוד במחסן־נשק. היינו צריכות למיין חלקים שונים של מטוסים ולארוז אותם למשלוח אל המחסנים הראשיים שבהם הוכנו משלוחים אל החזית. מישהו הזהיר אותנו שבעבודה זו יפקח עלינו הגרמני המרושע והאווילי ביותר.

למחרת בשמונה בבוקר באנו למחסן גדול שמן הרצפה ועד התקרה היה מלא כלי־ברזל שונים. מן האפלולית גח ויצא גרמני בלונדי בשנות־העמידה שבחיוך ציני שאל את הגרמניה מי הן “שתי היהודיות העליזות” שנשלחו אליו לעבודה. היא נכנסה אתו לתוך חדר צדדי כדי לומר לו משהו וראינו שהיא טורחת לשכנע אותו בעניין כלשהו. כעבור רגע יצא בעליצות ובקריאת “הופ” רמז לנו לגשת לפינה במחסן שבה עמדו תיבות מוכנות לאריזה. הוא הסביר לנו שיש למיין את החלקים לפי מספרים. אם נטעה – ניהרג בירייה.

עלי להודות שבימים הראשונים דייקנו מאד בביצוע העבודה. אינני יודעת מה השפיע עלינו יותר – האזהרה שיירו בנו או האדישות שהיינו שרויות בה מאז בואנו לעבודה. אולם כעבור ימים אחדים חשתי בתוכי מרדנות־מה ושאלתי את עצמי: למי את עמלה בחריצות כזאת? למי את אורזת בהקפדה כזאת את מכשירי המוות?

הסתכלתי סביבי ולא ראיתי אדם חוץ מחברתי – נערה צנועה מן הפרובינציה. היא היתה עושה כל מה שאמרתי לה, כל מה שהראיתי לה והסברתי לה.

הגרמני, שבשעת עבודתנו היה מטייל במחסן ואוכל עוגה, התחיל פעם אחת לפתע להתנצל על שאין הוא נותן לנו פרוסה מן העוגה שאכל. הוא הצטדק שגם הוא רעב וכי גם לו אין יותר מדי אוכל. כאשר אמר שגם הוא רעב, הצעתי להביא לו לחם. אמרתי שיש לנו אוכל די צרכנו ובחפץ־לב אתן לו את המנה היומית שלי. הוא הסמיק כתרנגול־הודו וצווח: “הוי, אתם היהודים, הוי, את היהודיה הארורה!”

חברתי הקטנה נבהלה מאד מן הצווחות הפראיות. היא נבהלה משום שפחדה בכלל מפני התפרצויות הזעם של הגרמנים, אפילו מפני צחוקם לא כל שכן מפני צעקותיהם. עדיין לא נמחק מזכרונה הרושם הכבד של חוויותיה בעת יציאתה מעיירת־הולדתה שליד סוסנוביץ. לנגד עיניה ראתה את השורות הארוכות עד אין־סוף של עגלות־ילדים, מרוקנות מן הילדים היהודיים שהיו בהן. ליווה אותה המראה המזעזע של השלכת הילד היהודי המטופח האחרון מן העגלה.

במשך החודשים שהיינו יחד לא ראיתי מעולם צל של חיוך על פניה, אך גם לא של צער. היא היתה כמו מאובנת ותמיד שקועה בהרהורים. כאשר ראיתי את התפרצותו הפראית של הגרמני למשמע הצעת הלחם שלי עברתי אל הקצה האחר של המחסן וצחקתי בקרבי. אחר כך, כאשר סיפרה חברתי הקטנה במחנה על המקרה, פרצתי שוב בצחוק. זאת היתה הפעם היחידה במשך חמש שנות המלחמה שצחקתי מעומק הלב. שבועות רבים לאחר מכן צחקו גם האחרים כאשר נזכרו בגרמני הטיפש שנזעם.

למחרת היום באנו לעבודה וחילקנו בינינו את התפקידים. אני הגשתי לשותפתי־לעבודה את החלקים והיא ארזה אותם בתיבות. מדי פעם בפעם הזכירה לי שאקפיד על המיספור. הרגעתי אותה שאני אחראית לכל טעות. כדי להרגיעה כליל אמרתי לה כי כאשר נסגור את התיבות ארשום את הספרות המתאימות ותמורת זאת תטאטא היא, אחרי העבודה, את המחסן. עבדנו כך שבועות אחדים. ברבות הימים השתפרו במידה לא־מעטה היחסים שבינינו ובין הגרמני. ככל שגבר האמון שלו בנו כן השתכללה עבודתנו.

וכאשר באה הפקודה שנשלח את התיבות הארוזות אל החזית ניחמתי את עצמי בידיעה שהאיש שיצטרך להשתמש בחלקי־החילוף ששלחנו ייתקל בתוך התיבות בערבוביה של ממש. אם יחפש בורג מס' 5 וירצה להוציאו מן התיבה המסומנת ימצא שם ברגים בעלי כל המספרים אך לא המספר 5. בדמיוני כבר ראיתי את הגרמנים בקטע נרחב מאוד של החזית חסרים מטוסים. גררתי בשקידה את התיבת אל קרון־המכונית ושחתי עם עצמי. חברתי סברה שיצאתי מדעתי. אני נחפזתי עם התיבות הכבדות כמו היו ללא משקל כזה.

אולם עומס היגיעה הכריעני. לבי החלוש לא יכול היה לשאת את המשא. נאלצתי להפסיק את העבודה, לשכב במיטה במשך ימים אחדים ולבלוע תרופות מיוחדות.

יום לאחר מכן באה חברתי הקטנה לבדה לעבודה. המנהל שלנו שאל אותה למה לא באתי גם אני. היא ענתה שחליתי וכי מינהלת המחנה שיחררה אותי לשלושה ימים מן העבודה. בגמר יום העבודה אמר לה הגרמני לשאול אותי אם אינני זקוקה למשהו ממנו.

כעבור שלושה ימים חזרתי לעבודה. הגרמני קרא לי והתעניין במצבי. חששתי לומר לו שלקיתי בלבי ועל כן עניתי לו שאני זקוקה לתרופה מבית־המרחקת. הוא רשם את שם התרופה והביא לי אותה. בתוך השיחה התבונן בי ונראה שמראה פני היה כזה שנגע קצת אפילו עד לבו של גרמני קשוח זה. למחרת הביא מכשיר חשמלי וכל יום הוסיף לנו תפוחי־אדמה, גזר וירקות אחרים. פעם אחת הפליט מפיו שנפלו פנינו וכי אנו זקוקות לוויטאמינים רבים יותר. מאז חליתי השגיח גרמני זה שלא אסחוב ארגזים. אום לבי מיאן להתאושש ונאלצתי להפסיק את העבודה. בינתיים עמדנו להישלח למחנה מיוחד לנשים לא הרחק מגלאץ השוכנת במרכז איזור ההרים הגבוהים של גרמניה.

ידענו שבאיזור ההוא מרוכזים מחנות רבים של יהודים. שמענו שבמחנה שעמדנו להישלח אליו טרם הונהגו בגדי־הפסים – תלבושת־החובה לאסירי המחנות. את הידיעות הביאו לנו הבחורים שנפגשו עם הנערות שהיו אתי. הבחורים היו במחנה ואלדנברג שבשלזיה התחתית הגיעו משם אנשים ותיארו את המצב כלא חמור משום שהם עובדים במיון גרוטאות־ברזל והנשים עובדות בבתי־חרושת לתחמושת.


 

מחנה לודוויגסדורף

בשבת אחר הצהריים הגיעה הפקודה לצאת לדרך. יצאנו ביום ראשון בבוקר ונסענו שעות אחדות מחיל־האוויר עד לודוויגסדורף. לפנות ערב הגענו לגלאץ. משם עמדנו לנסוע במסילת־ברזל צדדית עד המחנה אלא שהקו היה תפוס ונאצלנו ללכת ברגל.

היה לילה אפל. אסור היה להאיר את הדרך. שרכנו את דרכנו בתוך יערות, מעל למהמורות וליד בניינים מוזרים בעינינו. תחילה סברנו שנגיע למחנה־עבודה אבל אחר־כך התעוררו בלבנו ספקות. שררה דממה מעיקה. אפילו אנשי־המשמר הגרמניים לא צעקו עלינו. פירשנו זאת שידוע להם כי הם מובילים אותנו למוות. היינו 20 נשים בערך, אדישות לכול. צעדנו קדימה ונשמעו רק נקישות קבקבי־העץ שלנו. לא מלה, לא אנחה. היינו רגילות לרעב, לעלבונות, לצריחות. עכשיו לא התרשמנו עוד משום דבר. ראינו בעליל שאנו צועדות אל המוות.

לאחר צעדה ארוכה התקרבנו למגרש רחב־ידיים, מגודר בחוטי־חשמל. בתוכו נשקפו צריפים רבים ולידם נראו צללי־אדם. זה היה בערב של יום ראשון. העצירים לא עבדו ביום זה. הם ידעו על בוא המשלוח החדש והמתינו לנו במרחק המותר מחוטי־החשמל.

כל היום עבדו אנשי המחנה בניקוי הצריפים שנועדו לנו. כמו־כן הוכנה בצריפים ארוחת־ערב בשביל המשלוח החדש. מאחר שהלילה היה חשוך מאוד הוכנסנו מאחורי מחסומי־החוטים בלי לספור אותנו. רק אחר־כך נפתחה לפנינו טראגדיה חדשה: רבות מאתנו פגשו כאן מכרים, שמראה פניהם השתנה מאוד, זיקנה קפצה עליהם.

האנשים התחילו לספר על העבודה המזיקה לבריאות, שעליהם לעסוק בה. במרחק של שלושה קילומטרים מן המחנה פעלו בתי־חרושת לתחמושת וייצרו בהם תרמילי־פגזים. היהודים, עצירי המחנות, עסקו בשקילת חומר הנפץ במאזני־בית־מרחקת קטנים וכיוצא באלה. חומר־הנפץ היה רעיל. הטיפול בו גרם לשינוי צבע שערן של הנשים והותיר טעם מר בפה. ראינו נשים ששערן היה בעל צבעים מגוונים ובלתי־טבעיים; למקצתן אדום, למקצתן צהוב. גיווני השער היו כצבע חומר־הנפץ שהנשים טיפלו בו. הרעל שבחומר איכל גם את הריאות ואת הלב. נכנסנו לתוך בתי־החרושת שבמחנה ומיד חשנו על לשוננו טעם מריר, משונה.

עצירי־המחנות הוותיקים סיפרו על אודות אכזריותה של מפקדת־המחנה הבלונדית, פעילת ס“ס קשוחה. מפקדת המחנה הסתייעה במידת־מה ב”בכירת היהודים" היהודיה. הם גם התמרמרו מאוד על הבחורות היהודיות שנמנו עם ההירארכיה של המחנה. מנהיגתן הראשית של אלה היתה הטבחית היהודיה צהובת־השער. היא כבר חסכה במחנה כמות גדולה של זהב. תמורת שלמונים בעלי ערך רב היתה מחלקת תחילה את האוכל הסמיך שהתבשל בדוד. סופר שמפקדת־המחנה הגרמנית ו“בכירות היהודים” היו שותפות ברווחיה. אילו פגשתי בה היום ודאי שלא הייתי מזהה אותה כי בעת היותי במחנה התחמקתי תמיד ממנה ולא רציתי להסתכל בפרצופה.

נחרת בזכרוני הערב הראשון במחנה. קיבלנו ארוחת־ערב משביעה. קשה לי להיזכר מה נכלל בה. אני רק זוכרת ששבענו ושכבנו עייפות על המשכבים שהוכנו בשבילנו. אולם מפינו נפלטו אנחות קורעות־לב כי חרדנו מפני מאורעות בעתיד שאין לחזותם מראש.

בדרך כלל היו מעירים את המשמרת הראשונה בשעה חמש לפנות בוקר. בשעה שש היינו חייבות להתייצב במסדר. כעבור עשר דקות כבר היינו כולנו בדרך לעבודה. הפעם, שלא כרגיל, הניחו לנו לישון עד השעה שבע. בעשר בבוקר עמדה לבוא ועדה מן “המפעל” כדי למיין אותנו לעבודות הנאותות. אף על פי כן התעוררנו יותר מוקדם וחמקנו ביחידות מן הצריפים. רצינו לראות לאן התגלגלנו.

מחנה לודוויגסדורף השתרע על שטח של עשרים דונאם בערך. המקום כולו הוקף בתיל רגיל וסביב גדר זאת, במרחק של שלושה מטרים ממנה, הגדרות בעלות המתח החשמלי הגבוה. בתוך המקום המגודר עמדו צריפים ירוקים, ובמרכז המחנה – צריפי הרחצה. באחת הפינות של המגרש הגדול היו בתי־השימוש, ובפינה אחרת של המחנה – המטבחים. השבילים שבין הצריפים רוצפו בלוחות־עץ קטנים.

במבט ראשון חשנו תחושה של רוגע. היתה שם קבוצה מיוחדת של נשים שעסקה בניקוי צריפי־הרחצה ובתי־השימוש שבחצר. כל הנשים הללו, הצעירות והמבוגרות, כבר שהו ימים רבים במקום זה ורזו בצורה נוראה. אפילו שדיהן של הנשים הצעירות צמקו בטרם עת מחמת חוסר תזונה. מעי הנשים המבוגרות יבשו. העור שעל עצמותיהן היה תלוי כשקים ריקים. דומה היה שכל רוח מצויה תפיל אותן. הסתכלתי בהן ופחדתי להתפשט כי זה שנה וחצי שלא ראיתי את עצמי בראי: שמא גם גופי נראה כמו זה שלהן?

על כן גמרתי בלבי שאתרחץ רק בלילה. במשך חודשים רבים הייתי קמה בשעה שלוש בלילה ומתרחצת. ה“ותיקות” יעצו לי עצות שונות בעניין התנהגותי ותיארו לפני את מנהלי־העבודה. יותר מכולן ידעה לספר על אודות מנהלי־העבודה אשה שייצרה במחנה סוכריות. מוצאה היה מבנדין ושם היתה בעלת בית־חרושת לסוכריות. היא היתה קטנת־קומה, צנומה ואדוקה מאוד. יחידה היתה שחבשה מטפחת על ראשה. בלילות שבת היתה חובשת את המטפחת בצורה מיוחדת לכבוד שבת. בחורף היתה מתיישבת ליד התנור (אם הוסק) ושרה כבחלום את זמירות־השבת. היו נשים אחדות, שבלי שים לב לחיי־החול העגומים במחנה, נהגו בלילות־שבת כמו בביתן והדליקו נרות. בתקופה הראשונה של חיי במחנה היו אתי תמיד נרות־שבת. את הנרות הייתי משיגה תמורת לחם, סבון וכדומה. היה סיכון בהדלקת הנרות כי הגרמני עלול היה להריח את ריח הפאראפין.

במחנה אחד, שבו שהיתי עת ארוכה, הביאו לי אחי־לצרה פאראפין שמצאו במקומות עבודתם. מפאראפין זה עשיתי לי נרות־שבת. בקיץ הייתי מדליקה את הנרות מיד לאחר שובי מן העבודה. שני נרות־השבת הקטנים שדלקו הביאו קצת שמחה ועידוד לתוך הצריף שלנו. היינו שרות יחד ניגוני־שבת וכמעט תמיד סיימנו בשירו של גבירטיג “העיירה בוערת”. בחורף נתקלתי בקשיים בהדלקת הנרות. עבדנו עד שעה מאוחרת לאחר כניסת השבת ולא בכל מקום־עבודה אפשר היה להדליק נרות מסיבות של בטיחות. עקב זאת השתדלה האשה אונגר, שמוצאה היה מפּילץ או מחשאנוב, להחליף את שעות־העבודה שלה או שפנתה אל התחנה הרפואית וביקשה פטור מן העבודה ביום שישי מחמת מחלה. היא סיפרה שכל ימי חייה לא איחרה מעולם להדליק את נרות השבת בשעה הקבועה. בעת מלחמת העולם הראשונה היא נדדה הרבה אבל ביום שישי אחר הצהריים היתה עוצרת בכל מקום שנזדמן לה כדי לברך על נרות השבת בשעה היעודה.

בחורף 1943 עבדתי במשרדו של מפקד המחנה (לאגער פירער). רק שני יהודים עבדו שם. שולחן־העבודה שלי היה סמוך לתנור. לפעמים, כאשר לא ניתן לי ללכת לצריף סמוך ולהדליק שם את נרות־השבת, הייתי תוחבת את הנרות הקטנים בדלתית התחתונה של התנור ומדליקה שם את אורות־השבת שלי. פעם אחת, בליל שבת, בעת שכבר דלקו הנרות בתוך התנור, נכנס פתאום מפקד המחנה והריח ריח בלתי־נעים של חלב. הוא שאל: מה מריח כאן? נבהלתי ולא ידעתי מה לענות לו. העמדתי פנים של מי ששקוע מאוד בעבודתו אלא שעמיתי־לעבודה היהודי היה אמיץ ממני. הוא התלונן לפני מפקד המחנה שהריח הרע נודף מן הפחמים הגרועים שבהם מסיקים את התנור. הריח הרע גורם לנו מיחושי־ראש.

מפקד המחנה לא ידע מה להשיב. הוא רק מחט במרץ את אפו ויצא מן המשרד.

האשה הקטנה מבנדין רצתה כל הזמן לסחור. היא הציעה לי שאתן לה סוכר והיא תחזיר לי כמות כפולה של סוכריות. אמרתי לה שבמחנה הקודם חליתי מחמת תזונה בלתי־מספקת ואיני יכולה לוותר על מנת הסוכר שלי. אחר־כך שאלה אם יש לי דבר־מה למכירה. מנהל העבודה שאל אותה אם היא מכירה מישהי שרוצה למכור שמלת־צמר. הוא זקוק לכך בשביל אשתו. הוא הבטיח לשלם בעד השמלה בלחם, ואת הלחם הרי אפשר בנקל להחליף בסוכר.

צורת דיבורה היתה מאוד לא לרוחי אבל התפעלתי ממרצה ומרצון־החיים המפעם בה. כאשר יצאה מצריף הרחצה, שהיה מקומן של כל “עסקות־המסחר”, סיפרתי לנשים האחרות על אודות שיחתי אתה. הנשים השיבו לי שלפני כמה שבועות נודע לאשה זאת שבעלה וילד שלה עצורים במחנה סמוך. היא ניסתה לעבור אליהם, אך הדבר לא עלה בידה. על כן התחילה לאסוף בשבילם דברים שונים מתוך אמונה שתיפגש עמם. בינתיים היא שואלת כל אדם מה עליה לעשות, בינתיים היא סוחרת, עובדת וממתינה…

פעם אחת ראיתי בצריף הרחצה שתי נשים עומדות ליד התנור, שקועות בשיחה. שאלתי נשים אחרות מדוע אין אלה יוצאות מצריף הרחצה ונעניתי שבית־המרחץ הוא מקום המגורים שלהן ואל הצריף שלהן הן הולכות לשם שינה בלבד. היחסים ביניהן לבין “בכירת הצריף” וכן ביניהן לבין חלק מחברות־המחנה היו ללא נשוא. הן מבשלות בלילה בצריף הרחצה את תפוחי־האדמה שהוברחו פנימה. הן גם אוכלות הכול לבדן כי אינן רוצות להתחלק עם “בכירת הצריף” הלוקחת חלק מכל מי שמכניס אוכל מן החוץ. רק נשים אלה ממרות את פי “בכירת־הצריף” ועל כן הן תמיד בתוך צריף הרחצה. ואולם הנה חל שינוי קיצוני, בלתי־צפוי, בסדר החיים הקבוע במחנה.

לפתע הורגשה בקרב עצירי המחנה עצבנות בלתי־רגילה. הכול הסתתרו בתוך הצריפים. בחצר נראו פנים חדשות וזרות. אלה היו גרמנים אזרחיים אחדים, מלווים במפקדת־המחנה וב“בכיר היהודים”. ברגע מסויים נקראה קבוצתנו למסדר. הסתדרנו בשורות וראינו סביבנו גרמנים לבושים בהידור, בעלי מראה של תעשיינים גדולים. שיערנו שאלה נציגי בתי־החרושת המפורסמים של קרופ, בייאֶרס ואחרים. הם באו לברור ידיים עובדות זולות בשביל בתי־החרושת הגדולים שלהם.

בראשונה הוציאו מן השורות נשים שעדיין נראו בריאות וחזקות. אלה היו נשים שסווגו כסוג א' של כוח־העבודה, נשים מחטיבת־העבודה הראשית. עבודתן היהת בניקוי הצריפים, חצרות בתי־החרושת והמחסנים ובהעמסת התחמושת המוגמרת על העגלות הקטנות. נמניתי עם הקבוצה הראשונה, אבל עדיין הועמדתי בצד. אחר־כך חילקו את שאר הנשים בקבוצות. שמחנו על ששוב היינו יחד. רק שתי נערות מקבוצתנו נלקחו מן החבורה.

בשבוע הראשון הוטלה עלינו עבודה בלילה. מאחר שלעבודת־לילה היינו הולכות בשעה שמונה בערב היה לנו כל יום ראשון פנוי לסידור החדר ולמנוחה.

סדר החיים במחנה היה חדש לנו. זו הפעם הראשונה שהיינו מוקפות בחוטי־חשמל; זו לראשונה היו שומרינו נשי ס“ס ואנשי ס”ס.

ביום שני בבוקר, כאשר חזרנו מעבודת־הלילה, פקדה עלינו “בכירת היהודיות” לסדר את החצר. היינו רגילות שמנצלים אותנו לכל העבודות, אבל הפעם לא היה לרוחנו האופן שבו נצטווינו לעשות את העבודה. “בכירת היהודיות” (“יידן עלצטע”) לא היתה פונה במישרין אלינו. היא פנתה אל מנהלת היחידות (“קאלאנען פירערין”) או אל ממלאת־מקומה ומצווה: “קחי את הקבוצה מצריף 10 להבאת פחמים” או החמש מחדרה של הלן נקבעו היום לעבודת־מטבח". מכאיב אף יותר היה לשמוע אותה אומרת לעוזרת: “הקטנה והשמנה מחדש 8 והשחורה חולת־הרגליים מחדר 2 נדרשות למנהל־העבודה מילר”. כך היתה משמיעה את הוראותיה.

מפקדת המחנה הגרמניה היתה אשה נאה, תמירה ובלונדית וחיוך־תמיד על פניה. היא שוחחה עם “בכירת היהודיות” היהודיה כמו עם חברה טובה. היא היתה “תלמידה” טובה ב“בית ספרו” של היטלר. כאן היתה לה האפשרות להשתמש בכל השיטות החייתיות והערמומיות נגד יהודים והיא עשתה זאת בדייקנות גרמנית.

“בכירת היהודיות” היתה צעירה בת שלושים בערך. מוצאה היה משלזיה. היא מונתה ל“בכירת היהודיות” בשל ידיעתה את השפה הגרמנית וכיוון שהיתה נוקשה ורעת־לב. פחדנו מפניה לא פחות מאשר מפני הגרמניה. בבקרים היתה יוצאת אל המסדרים במגפיים שחורים ומבריקים, סמוקת־לחיים, והגוף מטופח היטב. אז בלט מאד ההבדל שבינה לבינינו. בלילות נשמעו מחדרה קולות של זמרה ושל צחוק. בחדרה נערכו תכופות חנגאות שונות. באחד הלילות נתקלה אחת מאתנו, שיצאה החוצה לעשות את צרכיה, בנשים בעלות־הזכויות הללו מתגוללות שיכורות.

בשבתות אחר הצהריים או בימי ראשון, כאשר נחנו על משכבינו, היתה מוצאת את השעה נוחה לכניסתה אליו עם “עוזרתה” מנהלת־היחידות (“קאלאנען פירערין”) כדי לגנות אותנו על שהרצפה אינה נקייה למדי או שהמיטות אינן מוצעות כפי ההוראות. היא היתה אומרת זאת בצחוק ציני למנהלת־היחידות וזו היתה מצווה מיד שבתוך עשר דקות נסדר את הכול בצריף. לפי הפקודה הותר לנו לשבת, לאחר סידור החדר, רק על קצה המשכב. ויש לזכור שבחדר לא היה לנו כיסא או ספסל לשבת עליהם.


 

הגרמנים אוהבים “סדר”!

ביום שני היינו מקבלות ראשונות את ארוחת־הצהריים משום שבעשר בערב היינו חייבות להיות בעבודה. לאחר ארוחת־הצהריים היינו רשאיות לישון עד הערב, עד קבלת ארוחת־הערב וההליכה למשמרת־לילה. השעו המעטות חלפו חיש־מהר. גמרנו את ארוחת־הערב וכבר היינו חייבות להיות במגרש־המחנה שממנו צעדנו מלוות במנהלות־יחידות אחדות. “בכירת היהודיות” דיווחה רשמית לקצינת הס"ס: “מודיעה – 147 עצירות לעבודה, 3 – בחדר־החולים”. נשמעת שריקה וקריאת גידוף. אנו נכנסות לתוך חשכת הלילה. דרכנו היא כמעט הדרך שבה באנו מתחנת הרכבת.

בלכתנו ראינו בעמק צריפים גדולים כמו ערוכים בשורה מאחורי גדר של תיל. בעת הצעדה אסור היה לשוחח או לשאול שאלה. אסור היה להחזיק את הידיים בכיסים. הדרך היתה קשה, במעלה ההר. אוויר־ההרים הצח הקל במידת־מה על הליכתנו. ריחו של חומר־הנפץ ושאון המכונות הגיעו אלינו עוד לפני שבאנו אל בית־החרושת. מנהלי־עבודה שונים התבוננו בנו, בחצר בית־החרשות, בעין בוחנת. אחד המנהלים, גבר כבן חמישים, בעל עיני־נמר זעירות, הוציא אותי מן השורה שאבוא ואעבוד אצלו.

היה זה מבחן חדש שעורר בי ספק אם אעמוד בו. כבר בתחילת המלחמה גמרתי אומר שלא להתרשם מצעקות הגרמנים ולעבוד כך שלא אוציא את נשמתי בעבודת־הפרך. עד כה השתמשתי בתחבולות שונות כדי להימנע מעבודה קשה. גם עכשיו היתה לי תכנית משלי. בעת שמנהל־העבודה הכניס אותי לתוך בית־החרשות והדריך אותי בטיפול במכונה הודעתי שאני אחרי מחלה קשה ולא יהיה בכוחי לעשות עבודה זו.

“אתם, היהודים, כולכם אומרים שאתם חולים” – צרח – “אל תעשי לי כאן מהומה ועשי מה שאני מצווה עלייך!”

הסתכלתי במכונה. היא היתה בנויה בתוך הקיר ונראתה כשעון־ענקים גדול. מצד אחד היתה ידית־גלגל גדולה שהייתי אמורה לסובב אותה. החזקתי את ידית הגלגל ביד ולא סובבתי אותה. מנהל העבודה ניגש שנית אלי והצטרח בקול־אימים. אולם צעקותיו לא הוציאוני משיווי משקלי. עמדתי רגועה ובלא להתרגש. חשבתי בלבי שבין כך ובין כך לא אשאר בחיים עד סוף המלחמה. כבר מאז היותי בבית הסוהר ב־1942 השלמתי נפשית עם האפשרות שאפגע בכדור גרמני. כאשר הגרמנים היו תופסים אותי בעבירה כלשהי הייתי בטוחה שהנה הם תוקעים כדור בגבי. צער רב הייתי מצטערת כל אימת ששמעתי על אודות בני־אדם שמתו בעבודה. למות עקב העבודה הגרמנית? לא!

מנהל־העבודה הסתלק וחזר עם פועלת גרמניה שתראה לי איך לעשות את העבודה. היא התחילה להדריך אותי בעדינות, לקחה את ידי ושמה אותה על ידית הגלגל כך שאתניעה. התעקשתי והשארתי את ידי על ידית הגלגל בלי להתניע אותה. היא נזפה בי ורצה בכעס אל מנהל־העבודה. הוא שוב צרח ואני לא זזתי ממקומי. הנשים מקבוצתי שעבדו בחדר סמוך בשקילת חומר־הנפץ שמעו את צעקותי, באו והתחילו להסביר למנהל־העבודה שאני אחרי מחלה קשה וכי אין בכוחי להתניע את הגלגל הכבד. מנהל־העבודה שאל את הנערות את הפרטים על אודותי, מי אני והאם אכן לא עבדתי מעולם בעבודה קשה. כך חלפו שעות אחדות. לבסוף נמאס עליו הדבר. הוא הביא מטאטא ופקד עלי לטאטא את אולם־העבודה. טאטאתי את האולם שבו ישבו חברותי־למחנה ושקלו את חומר־הנפץ שאיכל את ריאותיהן והרגשתי שהן מביטות בי במבטים של השתתפות בצער כאילו כבר יודעות שנגזר עלי פסק־דין של מוות.

טאטאתי ועברתי מאולם־עבודה אחד למשנהו. שמתי לב שבבית־החרושת עובדים גם לא־יהודים. שמעתי דיבורים בשפות שונות: צ’כית, רוסית, אוקראינית, פלמית, צרפתית. הדבר עורר בי עניין רב וציפיתי להזדמנות נאותה לפתיחת שיחה עם אחד הפועלים הדוברים בלשונות שאני שומעת. אולם השעה כבר היתה שעת־לילה מאוחרת. כבר נשמעה שריקה, סימן שמשמרת־הלילה נסתיימה ויש להכניס לעבודה את משמרת־הבוקר.

המכונות הופעלו 24 שעות ביממה. בשעה שנסתיימה עבודתה של משמרת־הלילה כבר היו העצירות שבמשמרת־היום נכונות לקבל את המשך העבודה. יצאנו מאולמות־העבודה והסתדרנו במסדר. שוב ספרו את כולנו וחזרנו יגעות ורצוצות אל המחנה. שכבנו על משכבינו וישנו עד שהעירו אותנו לארוחת־הצהריים.

בשעה 3 חזרו מן העבודה העובדות במשמרת־השחר וקמה המולה בצריף. כל אחת רצתה לגבור בקולה על חברתה. פרצו מריבות ולא היה אפשר לסיים את השינה ולהחליף כוח לעבודה במשמרת־הלילה. אבל אם כך ואם כך, חייבות היינו להיות מוכנות בערב לעבודת־הלילה.

חברותי התגרו בי. הן שאלו אותי בהלצה מה בדעתי לעשת הלילה בעבודתי. “בדעתי לשמש הלילה כמזכירתו של ז’אבוטינסקי”, עניתי גם אני בהלצה. “לשמש כמזכירתו של ז’אבוטינסקי”, משמע לערוך קרב גדול, כי זאב ז’אבוטינסקי מקובל היה כסמל ללוחם יהודי גא.

היו בינינו נשים, לא קשישות אך כבר גם לא צעירות, וכולנו התגעגענו על העבר הקרוב. אכן, לא האמנו עוד שיחולו שינויים לטובה ואף־על־פי־כן האמנו שביום מן הימים יוחזר לנו העולם שנגזל מאתנו. הבינונו שרק בנס ובמקרה עדיין אנחנו בין החיים. על כן ציפינו למקריות נוספת, לניסים חדשים. במשך שלוש השנים שחלפו כבר שהיתי ב־11 מחנות שונים ובכל העת הזאת לא ראיתי אדם מת. אכן, היה זה נס בעת נוראה זאת, אולם גורל כזה מונה לי. הייתי בסלקציות שונות ומדי פעם באתי למקום חדש שבו כבר נערכו הסלקציות קודם לכן. כבר בווארשה נתקלתי במעשי־אכזריות נוראים, רעבתי וחשתי את אימת המוות. גם כל מה שראיתי כאן בלי הרף לא מוטט אותי. כאן, כמו בכל מקום אחר, היו בני־אדם שרצו להשפיל אחרים, שלא ריסנו את יצריהם השפלים ביותר. אולם היו גם כאלה שעברו באומץ־לב רב את כל מדורי הגיהינום הזה ויצאו ממנו מחוזקים מבחינה מוסרית.

הגרמני טרח להכפיש בבוץ את כבודו של היהודי, להשפיל אותו ולהורידו לדרגה של חיה. הוא עשה זאת בשיטתיות. תחילה סחט את החיות הגופנית. תזונה חסרת ויטאמינים ומינראלים גרמה, אחרי שהות של שנה במחנה, להחלשת הזכרון; אבד לאדם כושרו להגיב על עוולות או להביע את מחשבותיו.

באחד המחנות פגשתי צייר־אמן צרפתי־יהודי. פגשתיו במקרה כאשר חציתי את חצר המחנה והוא סייד את הצריפים. שאלנו זה את זה שאלות זהות: מאין אתה ומאין באת לכאן? ופרטים כיוצא באלה. בעקבות השיחה התיידדנו (אסור היה לשוחח עם אשה בעת העבודה). לאחר מכן הוא צבע את הקירות בפנים ושוב הגענו לשיחה. הוא דיבר על אמנות ועל אודות ידידיו שבאקדמיה לאמנות ואחר־כך על אודות המקום שממנו גורשו היהודים. מפעם לפעם הפסיק את סיפורו ב“סליחה”, כי זכרונו נחלש. לעתים ניסיתי לעמוד לימינו והזכרתי מקרים ועובדות שונים, אבל הוא כל־כך נבוך עד שחדלתי מזאת כדי שלא לעורר מורת־רוח. זאת היתה פעולת התזונה הגרמנית.

לימים נזדמנתי עם קבוצה של נשים משכילות. הגברת האלינה היתה פרופסור בבית־ספר גבוה, העלמה ל. – ד“ר לכימיה, הגב' כץ – ד”ר לרוקחות. כולן היו מצומקות מאוד מחמת הרעב הממושך. לרגעים היתה ידם של יצרי־החיה המקננים, ככלות הכול, בתוך האדם (באחד פחות ובאחר יותר) על העליונה בחייהן. אני מזכירה זאת בכאב, אך אין הדברים נשכחים. פעם אחת, בעת חלוקת־האוכל, גילתה הגברת ד"ר כץ, שחונכה בצרפת, התנהגות מכוערת. היא חטפה מנה של עצירת־המחנה שבמקרה סרה לרגע למקום אחר. הגברת כץ אמנם אמרה שתמסור את המנה לאשה אך לא עשתה זאת. קמה מהומה. טרחתי ללמד עליה זכות. יש לציין שהיתה חולה במחלת־באזידוב ולעתים איבדה את השליטה על עצמה. היא גם נחלשה מבחינה נפשית ולא תמיד היתה אחראית למעשיה. השתדלתי להרגיע את הרוחות. אחר־כך ניגשה אלי והתנצלה שהרעב מציק לה מאוד. האוכל הניתן לה בערב לכל היום – היא מיד אוכלת אותו כולו ולמחרת היא רעבה כל היום. אין בכוחה לחשוב על שום דבר חוץ מאוכל.

אשה אחרת בקבוצה היתה רווקה בת 50. על פניה היה נסוך תמיד חיוך סימפאטי. בשעת פנאי היתה מדקלמת קטעים מספרו של פרוּסט “בעקבות הזמן האבוד” או שהיתה עורכת קלפים כמנחשת־עתידות. מלבד זאת טיפלה, היא הרווקה הזקנה, בנערה החולה שמקודם עבדה אתי במטבח. כך התחלפו כל אשר סביבי ודחפוני לייאוש ולפעמים אפילו למרה שחורה, אלא שהתנאים הקשים אילצוני לפעול לשם שמירה על הקיום העצמי.

בבואי בערב לעבודה המליצה השוטרת (וואכמייסטערין) לפני מנהל־העבודה שיקבע לי עבודה קלה יותר. מנהל־העבודה הוליך אותי לתוך החדר שבו שקלו נשים רבות חומר־נפץ. העבודה נעשתה בפיקוחן של גרמניות. ניתנו מאזניים של בית־מרקחת, את קטן וכלים אחרים. לאחר שעבדתי קצת חשתי ברע: טעם של מרירות בפה ועוויתות בקיבה. יצאתי לרגע מן האולם החוצה כדי לשאוף קצת אוויר וחזרתי לעבודה. אולם עד מהרה חזר ונשנה הכול. התחלתי גם להקיא. שוב יצאתי החוצה וחזרתי לעבודה. גם ההקאה חזרה והטרידה אותי מאוד. הגרמניה השתוממה: הייתכן, יהודיה שאינה עובדת! היא הביאה א מנהל־העבודה והוא נזף בי והאשימני שאני מתחזה כחולה. הייתי עייפה ועצבנית ופרצתי בבכי. המנהל הנכעס החזיר אותי בכוח לעבודה. שניות אחדו לאחר מכן שוב התחלתי להקיא הרבה. הנשים היהודיות וגם הגרמניו נבהלו עכשיו, חששו למצבי ואצו להביא א החובשת. כאשר באה החובשת כבר שכבתי מתה־למחצה מחוץ לאולם. החובשת נתנה לי תרופות, הכניסה אותי למחלקה הסאניטארית והניחה לי לשכב לישון. כאשר התאוששתי קצת היא ישבה לידי ושאלה איך אני חשה. אחר־כך אמרה לי שחובתי לעבוד בעבודה כלשהי. אמרתי לה שנחלשתי מאוד, לפני שנים אחדות נפגע לבי ואינני סובלת את חומר־הנפץ. מנהלת היחידות (“קאלאנען פירערין”) היתה “בכירת היהודיות” לשעבר במחנה קלטנדורף. היא גילתה תמיד יחס טוב לרבות מאתנו, לעתים אף רגש של השתתפות. היא גם פעלה אצל הגרמנים שלא ישלחו את החולים ואת הזקנים לעבוד מחוץ למחנה ושיעסיקו אותם בעבודות־פנים. מצבי החמור הביך אותה ורציתי לעזור לה במציאת מוצא ממנו. אמרתי לה שאנסה שוב לעבוד בשקילת חומר־הנפץ. ייתכן שרק בתחילה הוא משפיע לרעה, אולי אסתגל אליו.

נכנסתי שוב לתוך אולם־העבודה, אולם גם הפעם חשתי ברע. מצבי הורע ולא יכולתי עוד לצאת בכוחות עצמי מן האולם. לבי פעם בחוזקה ומרירות חומר־הנפץ ממש החניקה את נשימתי. הוכנסתי שוב למחלקה הסאניטארית ונותרתי בה עד שעת החזרה למחנה. כוחותי לא עמדו לי ללכת לשם. חברותי הובילו אותי צעד־צעד כשהן מחזיקות בזרועותי.

במשך היום השתפר מצבי ובלילה הייתי חייבת ללכת שוב לעבודה. תחילה הכניסו אותי לתוך המחלקה שעסקו בה בייצור מוקשים בשביל צוללות. נמסרו לי תבניות־פלדה מלאות אבק־שריפה ואני סידרתי אותן מיד על גבי לוחיות־עץ. העבודה היתה דומה לעבודה במכונת־כתיבה. עבדו במקום שתי נשים בלבד. ישבנו נפרדות זו מזו ועבדנו בסידור התבניות. העבודה חייבה מהירות כי מנהלת־העבודה הגרמניה התרוצצה כל העת בינינו והאיצה בנו. היא סיפקה בלי הרף תבניות חדשות ואנחנו עבדנו בזריזות מספקת. ריח הגפרית החניק במקצת אך האוויר הצח שבאיזור הקל על הנשימה.


 

פצצות ובני־אדם

המחנה שכן באחד האזורים היפים ביותר של גרמניה ושמו ריזנגבירגה הגרמניים. האוויר היה נפלא. דלת היציאה היתה סמוכה לשולחן־העבודה שלי והייתי יוצאת מפעם לפעם החוצה כדי לשאוף אוויר צח. השתדלנו גם שהדלת תהיה פתוחה. מנהלת־העבודה שמה לב לכך והדבר לא נראה בעיניה. כאשר פחתה תפוקת “המצתים” ציוותה עלי להסתלק משם ראשונה.

הועברתי אז למדור של “יציקת פצצות”. שוב עבדתי במילוי התבניות הריקות. בפצצות אלה היה חומר־נפץ מסוג אחר, סוג של גפרית. תהליך הייצור של הפצצה היה ממושך. עד שנסתיימה הכנתה טיפלו בה ידיים רבות. תחילת העבודה היתה להעמיד את התבניות ולמנות אותן. עבודה זאת נעשתה בתיאום עם מנהל־העבודה הגרמני. שתי נערות צ’כיות שעבדו ליד שולחן סמוך סיפרו לי שמנהל־העבודה בא זה מקרוב מאמריקה ולפי הרושם הוא אדם טוב, אך משוגע.

ליד שולחן אחר ישבו נערות פולניות שבאו למקום לאחר המרד של גנראל בור־קוֹמורובסקי בווארשה. לא הרחק מכל שולחן ישבו נשים גרמניות. בגימור הפצצות עסקו שתי פולניות, והתוצר המגומר נבדק בידי גרמניה. עוצמת הפצצה נבדקה בידי מנהל־העבודה הגרמני בחדר אחר ותמיד לקח אתו מישהו שיסייע לו בכך.

מנהל־העבודה התייחס באדיבות רבה לנשים היהודיות, אלא שבמקום זה לא היתה לכך חשיבות בעינינו. כל הנשים, לבד מן הגרמניות, סבלו סבל דומה. שמחנו על כל יום שעבר בשלום ועל הפגישה שנפגשנו למחרתו. בדרך כלל לא הפלה מנהל־העבודה בין פועלות יהודיות ולא־יהודיות. כשהיינו צריכות לסחוב תיבות כבדות היה מנהל העבודה עוזר לנו. הוא נמנע מלהטיל עלינו עבודות קשות והשתדל שנקבל יותר מזון. אולם מתינותו לא נשאה חן בעיני הנשים הגרמניות. לא אדע מה הן עשו, אך יחסו אלינו השתנה לפתע, הוחמר יותר, הורע.

אופיו של גרמני זה עורר את התעניינותי. פעם אחת, ברגע נוח, שאלתיו אם הוא גרמני. הוא שמח על השאלה וענה: “כן, כן”. “אבל מה העניין?” שאל.

“כי התנהגותך שונה לגמרי”, עניתי. תשובתי שימחה אותו מאוד. ביקשתי אז ממנהל־עבודה זה שיעסיק בעבודה יותר נשים יהודיות, והוא נענה לבקשתי. בתוך זמן קצר כבר עבדו שלושים נשים יהודיות. היתה לי רשות לנוע באופן חופשי מאולם־ייצור אחד למשנהו. הייתי גם רשאית להחליף לנשים את עבודתן. העברתי חולות מעבודה בחומר־הנפץ.

אני עצמי הייתי עמוסת־צרות, חלושה, ותמיד היה שוט מעל לראשי, אך עיני היו פקוחות ולבי ער. התבוננתי בעבודת הגרמניה וראיתי שאין היא עושה את עבודתה בדייקנות, אינה שוקלת את כל הפצצות, כפי שנצטוותה. מדי פעם בפעם היא חוזרת ושוקלת חלקים מן המוצר, אולם לאחר מכן היא מתעצלת ואיננה שוקלת שוב את המוצר כולו. ניצלתי רגע שבו לא היתה הגרמניה במקום ונכנסתי, בתואנה כלשהי, אל הנשים הפולניות. בלי לעורר תשומת־לב הזזתי את המכשיר הקטן שחרט חורים במוקשי־המים. כך עשיתי במשך שבועות רבים והמוקשים נפגמו בפגמים שהגרמניה לא הבחינה בהם בעת השקילה. לא ידעתי מה יהא בסופו של דבר ומובן שחששתי למסור על כך למישהו.

כעבור שבועיים אירעה לי תאונה: ידי נשברה ולא יכולתי לעבוד. נשארתי במחנה. ואז הגיעה אלי ידיעה על שערוריה גדולה במחלקתנו. הגיעה לכאן ועדה לשם בדיקת הפצצות ונתברר שחלק ניכר מוקשי־המים שקבוצתנו ייצרה לא יצלחו לפעולה ויש לצקת אותם מחדש.

זה היה בדצמבר 1944. החורף היה קשה ביותר. פגע בנו הרעב, ובעיקר – הקור. היינו בלי נעליים וקיבלנו קבקבים. רגליהן של נשים רבות נפגעו. בהונותיהן כוסו בדלקות מליאות מוגלה. גם אני לא יכולתי לנעול את הקבקבים. גזרתי חלק מן השמיכה שהתכסיתי בה בלילות ותפרתי לי זוג “נעליים”. בנעלים אלה הלכתי יום יום לעבודה ובחזרה ממנה – מרחק של 6 קילומטרים. בשובנו מן העבודה היינו מייבשות נעלי־אריג אלה ליד האש ותכופות הן נשרפו בחום התנור.

היתה גם מעלה לקבקבים. כאשר היינו עובדות ביום ועוברות את החצר היתה הקבוצה שעבדה שם נותנת לנו תפוחי־אדמה אחדים. כיוון שאסור היה לנו לקחת את תפוחי־האדמה היינו חותכות אותם לפרוסות דקות ומדביקות את הפרוסות על גופנו ומביאות אותן לתוך המחנה. אולם השומרים בדקו אותנו ואם מצאו אצלנו פרוסות של תפוחי־אדמה הענישו אותנו. המצאנו המצאה: הדבקנו את הפרוסות הדקות של תפוחי־האדמה אל עץ הקבקבים וכך הברחנו אותן לתוך צריפנו.

המתח הבלתי־פוסק והמרוצה המתמדת בעבודה פגעו מאוד במצב בריאותי. הפורענות הגרועה ביותר היתה העבודה בלילות. זכורתני שהגרמני הטוב ראה אותנו בלילה חיוורות וחלשות והוציא מתוכנו את החלושות ביותר, הושיב אותן ואמר להן לא לעשות מאומה. אז נראה לנו הדבר כחלום, כמו נסתיימה המלחמה… לא האמנו למראה עינינו כי לא רחשנו אמון לדברי הגרמני. אולם כאשר חזר שנית על דבריו: “נערות, הלא אתן חולות, סורו הצדה, אין דבר, אין דבר” ובנוכחותנו פנה אל הגרמניה שתסתכל בנו, הבנו שכוונתו רצינית ושמענו בקולו.

הסיוט שרדף אחרינו פשט צורה ולבש צורה. לרוב נחשדנו בגניבה. גניבה של מה? פצצה, קופסת־גפרית, שק של חומר־נפץ? לא, בכך לא נחשדו עצירות־המחנה המדוכאות. הן נחשדו רק בהברחת לחם ותפוחי־אדמה אחדים.

ומעשה שהיה כך היה: פעם אחת באנו לעבודה ונקראנו למסדר. גרמה לכך הודעה של שוטרת־המשמר (“וואכמייסטערין”) שגנבנו באתר־הבנייה. היינו חייבות לעמוד זקופות במשך שעתיים. לאחר עמידה של חצי שעה חשתי מחנק, עיני חשכו והתמוטטתי. מישהו לקח אותי אל המחנה. הייתי מעולפת אבל בהכרה מספקת שאתנגד שיקחו אותי אל “חדר־החולים”. רציתי לשכב על משכבי. משאלתי נענתה. לאחר שחברותי־לחדר הביאו לי אוכל ותרופות הוטב לי אלא שהייתי רצוצה מבחינה גופנית ורוחנית.

כל הלילה נדדה שנתי מעיני ונוספה חולשה על חולשתי. בארבע לפנות בוקר באה מנהלת־היחידות להעיר אותנו לעבודה. חברותי ביקשו ממנה שליום זה תרשום אותי כבלתי־מסוגלת לעבודה מחמת מחלה, בייחוד שידוע היה במחנה שאינני מתחזה. מנהלת היחידות חשה לא־בנוח כיוון שלעתים תכופות ביותר היו רושמים לעבודה נשים חולות כדי למלא את מכסת־החובה של פועלות בהתאם לדרישה לידיים עובדות. אף על פי כן פטרה אותי מן העבודה. אז אכן חילצתי את עצמותי וניסיתי להירדם. אולם מרחוק הגיעו אלי קולות חדים המצווים “להסתדר” במסדר. לפתע פרצה לתוך הצריף רופאת־המחנה ופקדה עלי בצעקה לגשת לעבודה. לא היתה לי ברירה. שתי חברותי לקחוני בזרועותי והובילוני לעבודה. הגעתי ל“מפעל” בכוחותי האחרונים. מנהלת־היחידות הודיעה שחליתי ושעלי להישאר במחלקה הסאניטארית, וכך עשיתי.

כאשר הכול פנו לעבודתם הביאה לי מנהלת־היחידות תרופות. כל אותה עת שכבתי על ספסל ובהפסקות הביאו לי חברותי קצת אוכל. כשהגיעה השעה לשוב למחנה כבר התאוששתי והלכתי בכוחות עצמי. שכבתי על משכבי. מיד בא שליח מרופאת־המחנה והורה לי להתייצב לפניה תיכף ומיד. מסרתי לרופאה, באמצעות השליח, שכבר אני חשה בטוב ואיני רואה עוד צורך בטיפולה. שעה קצרה לאחר מכן היא שוב קראה לי. גם הפעם חזרתי על תשובתי הקודמת. הדבר חזר ונשנה פעמים אחדות. מדי פעם בפעם דרשה ממני באיומים לבוא אליה אבל אני לא נעניתי לה.

למחרת, בשעה שהתייצבנו בשורה כדי לצעוד לעבודה, נתברר שיש בינינו אשה אחת יותר ממה שדרש “המפעל”. בנוכחותה של הגרמניה ציוותה עלי הרופאה שאצא מן השורה ושלא אלך לעבודה. על כך עניתי: “תישאר במחנה אשה החשה היום כפי שחשתי אנוכי אתמול. היום אלך לעבוד!”

כפי שנודע לי אחר־כך פרצה ביום הקודם, אחרי הליכתנו לעבודה, מהומה גדולה במחנה בקשר להתנהגותה של הרופאה. היא רצתה לתקן זאת היום לתועלתה הפרטית. לרופאה יצא שם של אנוכית מאוד והיא גילתה זאת בכל הזדמנות. באנוכיותה סייעה בידי הגרמנים לענותנו.

מחמת התזונה הגרועה סבלו כמעט כל הנשים ממורסות. אבל חסרו כאן תחבושות והמורסות לא נרפאו. משמרת־היום היתה יוצאת לעבודה לפנות בוקר בלי לחבוש את הפצעים. בעת העבודה היה חומר־הנפץ חודר לפצעים הפתוחים ומאכל את הבשר. לפני ההליכה לעבודה היו הנשים המסכנות מתחננות לפני הרופאה שתחבוש את פצעיהן, אולם היא צעקה ברוגזה מעל משכבה החם שלא יפריעו לה. יום העבודה שלה מתחיל אך בשעה שבע.

הגברת ד“ר אלזה ק. הפכה בכלל את מקצועה ל”עסק". מי שהביאה לה משהו זכתה ליחס טוב יותר מצדה. בעיקר גילתה סבר פנים יפות כלפי נשים שעבדו במטבח. הטבחיות סיפקו לה את מיטב המזון. זו עובדה שבמחנה שבו היה מצבן של העצירות קשה ומר שמנה הרופאה מאוד. פניה זרחו. אמרתי לחברותי שזאת פשוט חרפה שבנסיבות אלה תהיינה פנים יהודיות קורנות כל־כך. כולנו במחנה כעסנו מאד על גסות־הרוח של אשה זו כלפי הנשים היהודיות הסובלות. התחלנו להתמרד כנגדה. הדבר הגיע לידיעת רשויות המחנה והתוצאה היתה שהרופאה “היקרה” הועברה למחנה אחר. אחר־כך נודע לנו שהיא במחנה־גברים סמוך וכי מצבה לא נשתנה. המזל האיר לה פנים, וכפי ששמעתי שרדה בחיים, אלא ששוב לא הראתה את פניה בפולין. אינני יודעת אם הייתי דנה אותה לכף חובה אילו פגשתי בה היום. סוף סוף היא לא פגעה אף באחת לרעה אלא שגם לא עמדה לימינה של אף אחת גם כאשר היו לה אפשרויות לכך. היא רק שמרה על עורה שלה וגם טיפחה אותו. אמת, אין חוקים כתובים המחייבים לעמוד לימין הזולת. הרי זה עניין של מצפון. באותם הימים הנוראים לא יכלה האשה להתעלות מעל לבינוניות. היא, הרופאה, בריאה וחזקה בין המוני־המונים של צללי־שלדים – עובדה זאת בלבד היא האשמה מספקת נגדה ונגד אחרים שדמו לה ושהעת הטרופה זיהמה בהם את חיינו.


 

ממחנה למחנה

חודש דצמבר 1944 היה חודש קר מאוד בהרי גרמניה. החורף הקדים לבוא במלוא חומרתו. ירד שלג סמיך. הקור והלחות הציקו מאוד. בבת־אחת התחיל חורף קשה ביותר עד שאפילו הגרמנים שהיו ממונים על היהודים נבהלו. לפי הוראה קיבלנו אפילו אנחנו, העבדים, כל יום כמה גושי־פחם קטנים להסקת התנור. אבל אלה הספיקו לחימום לשעה קצרה בלבד.

לא טוב מזה היה המצב ב“חדר החולים”, שבו שכבו נשים רבות. בנוסף על כך פשטו שמועות שנפסיק לעבוד. ידיעה זאת הדאיגה אותנו מאוד כי מקום־העבודה היה האפשרות היחידה להשגת מזון.

סביב המחנה שלנו, במרחק של קילומטרים אחדים, נפרשה רשת של מחנות־עבדים דומים. מפעם לפעם היו חומקים לתוך המחנה שלנו אנשים יחידים משם. הם באו בתואנה של שליחות מיוחדת. מפיהם של אלה נודע לנו שגם במחנות אחרים חדלו להעסיק את העצירים. העבודה נפסקה. לפי זאת שיערנו שהגרמנים יתחילו במבצע רב־ממדים של השמדת העבדים היהודיים השבויים ויחסלו את המחנות. ידענו מה רב כוחה של חיית־הטרף הגרמנית ומה נחושה החלטתה בייחוד נגד היהודים. מוזר הדבר, אף שקצה הנפש בסבל ובבריחה מפני אימת־המוות התלקח דווקא אז הרצון לבלות את היטלר. האם נשיג זאת?! בעתונים גרמניים, שהגרמנים זרקו לאשפה, קראנו לפעמים: “במזרח אין חדש”, הצבא הרוסי נעצר מעבר לוויסלה ואינו זז ממקומו. חודשים רבים ציפינו למתקפת־ינואר. שוב התחלנו לאבד את התקווה שניחלץ מכאן.

כאשר הובאנו ביוני 1944 ללודוויגסדורף לא ידענו אם באנו שוב למקום־עבדים או למחנה־ריכוז. ידענו שבמחנות הריכוז (ק.צ.) נגזזות שערות־הנשים והן נאלצות ללבוש בגדי־פסים. בימים הראשונים בלודוויגסדורף לא השתנה דבר; נקראנו בשמות, לא נגזזו שערותינו ולא הלבישו אותנו בבגדים של מחנה ריכוז.

אחרי שבועיים במחנה, בשעת טיול שלאחר הצהריים על פני חצר־המחנה, ראינו אנחנו, שלא עבדנו, קבוצה של אנשי ס“ס שהגיעה לפתע. חשתי כמו מהלומה בלב: “סימן רע הוא”. מיד נקראה “בכירת היהודים” אל קצינת הס”ס, מפקדת־המחנה, ופשטה שמועה שבאה ועדה בלי שנדע לשם מה באה. כל אחת מאתנו חששה אינסטינקטיבית מפני המראה החיצוני שלה. פנים חיוורות, הליכה כושלת ורזון רב שימשו תמיד כאשרה למחנה־ריכוז, דרך מהירה לאש המשרפה. הוי, כמה חרדנו! כולנו רצינו להיראות כבני־אדם בריאים וצעירים. בהיזכרי היום, לאחר שנים כה רבות, ב“ביקור” זה, מתעוררים גם בלבי ספקות אם אכן התרחשו הדברים.

במחנה שלנו היו קרוב לשש מאות נשים מבנות ארבע־עשרה עד בנות ששים. 600 הנשים נצטוו להתפשט ערומות וחולקו לקבוצות בנות 25־20 נשים כל אחת. נצטווינו להיכנס קבוצות קבוצות לתוך חדר שבו ישבו כמה אנשי ס"ס לבושי מדים מהודרים, ובתוכם – גם “בכיר המחנה” שלנו. הועמדנו בשורה במרחק של חצי מטר האחת מרעותה. נצטווינו לרוץ כך סביב החדר. אחדות מאתנו ניסו לכסות חלקים מגופן, אבל הגרמנים אסרו זאת.

רצנו לאט זו אחרי זו וברנשי הס“ס התבוננו בנו ורשמו משהו. היינו בטוחות שמטרת ההתבוננות הזאת לקבוע עד כמה עוד ניתן לנצל אותנו לעבודות שונות ואחר־כך נישלח כ”חומר־בעירה". עלי להודות שאף שהתביישנו בעירום שלנו לא התרשמנו הרבה מכל הנוהל. חשנו את חוסר־הערך של גופינו שלנו אך עם זאת נתמלאנו שאט־נפש כלפי הגרמנים הנאלחים. לאחר שיצאנו מן “ההסתכלות” כמעט שלא שוחחנו זו עם זו אבל חשנו את עצמנו מושפלות מאוד.

מה תהיה התוצאה? לשם מה נערכת תהלוכה כזאת? כל אחת מאתנו התענתה בשאלות אלה. אולם מי ישיב לנו תשובה עליהן? בערב קיבלה כל אחת תליון של עור ועליו רשום מספר. חוט־משיכה הושחל בתוך התליון כדי שאפשר יהיה לתלותו על הצוואר; הוסבר לנו שמעתה ואילך לא ניקרא עוד בשמותינו אלא במספרים, למשל: “עצירה מס' 1”, “עצירה מס' 10” וכדומה. גם הוזהרנו שאסור להסיר את המספר מן הצוואר, אף לא בשעת שינה. אם תיתפס מישהי בלי מספר על הצוואר – יגזזו שערותיה.

עניין זה של גזיזת השער לא חדל להיות שיחת־היום. תמיד איימו עלינו בעונש זה. העובדה שלא גזזו את שערותינו היתה כחידה בעינינו. אולי קרה הדבר מחמת התקרבות החזית הרוסית לווארשה. הנסיון הוכיח שכל אימת שכבשו הגרמנים עיר חדשה ותפסו עמדה חדשה היו מגלגלים על ראשי היהודים גזירות חדשות.

עכשיו נתברר שאנו בתוך מחנה־ריכוז. פעמיים בכל יום נקראנו “להסתדר” במסדר. עד כה היינו מסתדרות וצועדות בשלשות. מעתה היינו חייבות להיערך בחמשות בכל שורה. נצטווינו להקפיד ולדייק בכך. צרה חדשה היתה כרוכה בצעידה. אך חזרנו מיוגעות מן העבודה והטלנו את עצמנו על משכבינו, נצטווינו שוב “להסתדר” (להתייצב במסדר). עד שעה מאוחרת בלילה תרגלנו את העמידה הזקופה ואת הצעידה הנכונה. הנשים הצעירות הסתגלו מהר לזאת, אבל המבוגרות יותר התקשו בעמידה הממושכת על הרגליים ויותר מזאת – בצעידה בקצב. רגליהן החלשות והזקנות כשלו. היינו מכניסות את הנשים המבוגרות בינינו כדי שהגרמנים לא יבחינו בהן.

כשקרבה שעת ה“להסתדר” היתה האשה הזקנה מקשפיץ, שהיתה בתוכנו, פותחת באמירת פרקי־תהילים. היא דלתה מזכרונה המיוגע את כל קללות־התוכחה שקראה בעבר ב“צאינה וראינה” ו“בירכה” בהן את הגרמנים. הייתי אתה יחד שנים אחדות. היא קיבלה את כל הצרות בכבוד עצמי רב. היא היתה תמימה ובתמימותה עוררה בקרב כולנו כבוד רב. פעלנו ששתי הנשים הזקנות תועסקנה במחנה עצמו. הן נקבעו לעבודת מטבח. היתה עוד אשה קשישה שלישית וגם היא הועסקה בעבודות מזדמנות בתוך המחנה.

אותו חורף, כפי שכבר העליתיו בכאב מזכרוני, היה רב־סבל. רבות מאתנו לקו במידה כזאת בבריאותן עד שחדר־החולים היה תמיד מלא וגדוש. המזון הורע מיום ליום. כל עוד הובלנו לעבודה מחוץ למחנה עדיין היתה לנו האפשרות להחליף חפץ מחפצינו בלחם. אולם כבר ידענו, שגם לזה יבוא הקץ, נישאר כלואות מאחורי חוטי החשמל בלא שום אפשרות להיחלץ מכאן.

מצבי היה רע ומר. רציתי להתגבר, אך כוחותי אזלו. לאחר מחלתי שונה מראה פני עד כדי כך שהאחות שאלתני פעם אחת אם ראיתי את עצמי בראי. לא עניתי לה והיא הוסיפה: “אילו ראית את עצמך היית פונה אלי שאפטור אותך פעמים אחדות בשבוע מעבודת־הלילה”. על כך עניתי לה שהיא יודעת את דעתי, שכל עוד אני יכולה ללכת ברגלי לא ארשה שבמקומי תישלח אשה אחרת, ואולי אף אשה זקנה וחולה. הודיתי לה והיא נתנה לי תרופות לחיזוק. הלכתי, כמו כולן, בתלם.

כשהייתי חוזרת מן העבודה הייתי שוכבת מיד על דרגשי שעמד בפינת־הצריף, ליד אחד החלונות. הבטתי החוצה אל ההרים היפים שגם בחורף היו ירוקים. מתחת לכר שלי היו לי כמה ספרים ופרקי תהילים. שכבתי בפינה ולפעמים סקרתי את אשר סביבי. במשכב התחתון ישנו שתי אחיות וגיסתן. אחת מהן היתה תופרת. היא היתה תופרת בשביל “נשואי פנים” של המחנה, יהודים וגרמנים. שתי האחרות סייעו לה בעבודה. בזכות זאת הורשו לנוח יותר וגם נהנו מתוספת מזון. לעתים קרובות היו הנשים מתקוטטות בעת הכנת האוכל לעצמן ומפריעות את המנוחה בצריף. לאחר שובן מן העבודה היתה כל אחת מהן מוציאה מחיקה את המצרכים שקיבלה תמורת עבודתה ובעת חלוקתם ביניהן היו מתקוטטות מאחר שהמנות לא היו שוות. לרוב קרו הדברים בעת שהמטבח כבר היה מלא סירים של אחרות ולסירים שלהן כבר לא היה מקום על לוח הכיריים.

בחדר היו עוד 16 נשים וכולן רצו לבשל על הכיריים הקטנים. התופרת מצאה פתרון. כיוון שהיא תפרה בשביל הרופאה הרשתה לה הרופאה לבשל במרפאה. המצוקה אילצה כל אחת למצוא אמצעים ודרכים שיאפשרו לה לעבור את הגיהינום. במחנה נתברר שכל אשה בעלת מקצוע גילתה עד מהרה תושיה בסידור ענייניה.

היו נשים שסרגו גרביים מן התחבושות שקיבלו מהנהלת המחנה. את הגרביים החליפו אצל הגרמנים ואפילו אצל יהודים בקערית־מרק או בפרוסת לחם. בעד זוג גרביים שולם בחמש או בשש מנות של מרק. הנשים, שכל מחייתן היתה ממצרכי־חלוקה של המחנה, שילו בעד הגרביים בתשלומים במשך 6 שבועות: כל שבוע תשלום – קערית־מרק. הן היו מושכות על רגליהן הערומות את הגרביים ולא פשטו אותם משבת ועד יום ראשון בערב ודבר זה הוסיף להן יותר כוח מאשר קערית־המרק שנתנו תמורת הגרביים. אחר־כך פנו אל השמיכות. זה, כמובן, נעשה בסודי־סודות. רבות תפרו לעצמן מחומר זה נעליים. השמיכה היתה חלק מן הלבוש שלנו.

הנערות היו פורמות את הדברים הסרוגים ובחוטיהם סורגות דברים חדשים. נהניתי להסתכל, בשבתות אחר הצהריים, בכל הנערות שבחדר כשהן מאווררות אותו, שוטפות ומנקות. אחר־כך התחילה חפיפת הראשים. בעת החפיפה נדחקו והתקוטטו. לאחר חפיפת הראשים עמדו לפני הראי הקטן, הסתרקו ופלו וכינים משערותיהן הרחוצות. לאחר שסיימו את הרחצה עסקו באיפור הפנים בפודרה ובצבע. עדיין עלה בידן להחביא תמרוקים. ולבסוף לבשו את השמלה היפה ביותר שעדיין נותרה בידן. אלה היו חיי־השעה בעמק־בכא זה.

תבורך קלות־הראש של האשה בעת קשה זאת! בשעות אלה נשכחו הרעב, הקור והמחלות. לעתים ניסו לחבוש את החבורות זבות־המוגלה בצורה גנדרנית כזאת שלא תיראינה לעין. הוי, כמה הקלו דברים אלה על הנשים שבמחנות “אושר” אלו לשאת את סבל כל הצרות!

בוודאי, “האושר” הזה נתגלה לנגד עינינו אך בפרספקטיבה של שנים. אנו רואים איך עדיין בתוכנו לוחשת גחלת התקווה שנתגבר על הכול ונישאר בחיים.

נזכרתי בקלטנדורף ובלודוויגסדורף, שלאחר שהלכנו ממקומות אלה היתה לנו האפשרות לקבל משם ידיעות. אחרי שמצאתי את התכשיטים בחצר המחנה של חיל־האוויר מכרתי חלק מן האוצר ובכסף שקיבלתי שלחתי לחם אל מכרי שבקלטנדורף. היו שם שני נערים צעירים, מכרים מלודז', שהוריהם היו בעלי מגדניה ברחוב שבו גרנו אנחנו. השתדלתי לסייע להם במשהו.

אחר־כך נודע לי על מכרים אחרים, שמצבם היה עגום, וגם אליהם שלחתי לחם. הלחם נמסר להם בשעת הליכתם מן העבודה אל המחנה. סופר לי שכאשר ראו את הלחם פרצו האנשים בבכי. שני הצעירים תלשו חתיכות מכיכרות הלחם ובלעו אותו מהר. אחרי ימים אחדים קיבלתי מהם מכתב תודה. הם ראו ביחסי האנושי־הפשוט רמזים נעלים… שליחות מהקדוש־ברוך־הוא. אבוי, מה קשה היתה פגיעת הרעב והסבל!

האמת היא שהם רעבו תמיד וחיפשו דבר־מה להזין בו את עצמם. הם שמחו בלחם ששלחתי להם אבל דמעות־הגיל זלגו מעיניהם לא כל־כך בשל הלחם כמו בגלל העובדה שמישהו זוכר אותם. זאת היתה קרן של תקווה חדשה. הם כבר היו אז חולים, אנשים אבודים. כעבור זמן קצר נודע לי כי שניהם מתו. התפיחות מחמת הרעב עד לבם הגיעה.

חיי המחנה התנהלו במסלולם הרגיל. שוב הלכנו לעבודה. הנוצריות, הגרמניות, התכוננו לחגאות שלהן: שנה חדשה, שנה של הגויים, ממשמשת ובאה. ששון ושמחה על ראשיהם. אף־על־פי־כן אספנו במחנה כסף לקניית מתנה לממונה על המחנה. חשוב מכול היה שדוּבר בכובד־ראש על כך שבימי החגא יאכילו אותנו היטב, נקבל אפילו בשר. לחגים אלה הכינו מנהלי־המחנה היהודיים הצגת מחזה בהשתתפות של הצעירים היהודים המוכשרים.

ב־25 וב־26 בדצמבר 1944 שרר קור מקפיא. הקור היה כה עז עד שעירפל את הראות. הלכתי בחצר־המחנה בקבקבי־העץ הכבדים שלי, מעדתי ושברתי יד שמאל שלי. נלקחתי לחדר־החולים והוזרקו לי זריקות כדי שלא אחוש את כאב החזרת ידי השבורה למצבה התקין. תחבושות־גבס לא היו במחנה. האחות הסתפקה בקשירת ידי השבורה והתפוחה במטפחת.

בחדר החולים שכבו עוד חולות, בערך עשרים נשים. בחדר סמוך שכבו החולות הקשות מאוד. במרחק־מה ממני עמד שולחן־מחנה גדול ולידו ספסלים. החדר היה נקי מאוד, על החלונות – וילונות לבנים. עבדו כאן תמיד שתי נערות שהקפידו על נקיונו של צריף־החולים.

מימיני, במיטה הסמוכה, שכבה חולה מאוד הנערה היהודיה גרדה מקלטנדורף. היה לה סיפור־מחנה מיוחד שלה. בכל מחנה שאליו הגיעה ידעו על כך הגרמנים מראש. ייתכן שהביאה אתה מכתב־המלצה מאת הממונים הגרמניים הקודמים שלה. במחנות, שהיינו עמה יחדיו, היא היתה תמיד בעלת זכויות יתירות. היא חלתה זה מכבר ושהתה בחדר־החולים יותר מאשר במקום העבודה. סופר שתמיד היתה חולת ריאות. גם לכאן הגיעה חולה ושכבה בשכנותי, ולפיכך היתה לי האפשרות להכירה מקרוב.

היא היתה גבוהת־קומה, תמירה ויפה מאוד. עיניה ופניה דמו כלשהו לאלה של אנשי אסיה – המונגולים. העינים מלוכסנות, גדולות. גון פניה – ירוק־לבן, ומבען – עקשנות. תלתלי ראשה השחורים הוסיפו לה לוויית־חן מיוחדת. כל היום שכבה על צידה, מהורהרת. היא קראה הרבה. מחמת פרוץ המלחמה היא חיבבה שיחות בענייני פוליטיקה והיתה מודאגת אם תזכה לראות במפלתו של היטלר.

בצריף של בית־החולים היא עוררה התעניינות רבה. הסאניטאירת היתה מביאה לה מאכלים מיוחדים ותרופות. המראה הנה שלה וגילה הצעיר משכו את הלב ועטפו בערפל את התנהגותה בשנות־המחנה הראשונות. רכשתי את אמונה והיא סיפרה לי על עברה. על אף גילה הצעיר כבר היתה בעלת עבר.

מוצאה היה מקאטוביץ. הוריה היו גרמנים יותר מיהודים. מילדותה חונכה לאהוב ולהוקיר את כל הקשור בעם הגרמני ובתרבות הגרמנית. שפת־האם שלה היתה גרמנית והיא למדה יחד עם ילדים גרמניים. אפילו אחרי 1933, השנה שבה עלה היטלר לשלטון. לא נפסק חינוכה ברוח זו. אביה ואמה חיו בתקווה שתקופת־סבל זאת היא בת־חלוף. כאשר פרצה המלחמה שולחה למחנה יחד עם נערות אחרות. היא הודתה עכשיו, כשדמעות זולגות מעיניה, שבתחילה חשה את עצמה כגרמניה יותר מאשר כיהודיה. הזכרתי לה מקרה שקרה לי ולעוד כמה נשים יהודיות בעת שנשלחנו – בלוויית משמר – מקלטנדורף לברסלאו כדי להביא נעליים מן המחסן המרכזי. חזרנו אז לקלטנדורף במכונית טעונה נעליים. היא, גרדה, עמדה לקבל את המטען. היא נהגה אז בנו בצורה מבישה. חיפושים שערכה אצלנו היו מלווים השפלה. ביקשנו שתיתן לכל אחת מאתנו זוג נעליים ואז נתכעסה מאוד ואפילו הכתה אחת מאתנו. זרקנו לה את הנעליים בחזרה אל מול פניה וזעמה גבר ועלה. היא יצאה מגדרה במידה כזאת שתקף אותנו פחד מפניה, שכן רק גרמניה יכלה להגיע למדרגה כזאת של התפרצות נגד הנשים חסרות־האונים הנתונות לשלטונה.

עכשיו שאלתי אותה מדוע נהגה כך. לא היה מענה בפיה. היא רק אמרה בגניחות: הבלים, הבלים… האמת היתה שהניעה אותה לכך שאיפתה שלא לאבד את האמון שרחש לה המנהל הגרמני. עכשיו הודתה שאז לא חשה את עצמה כשבויה יהודיה אלא ראתה את המחנה כמקום־עבודה רגיל שלה. היא רצתה להיות פקידה יעילה. אותה גרדה עצמה שכבה עכשיו רמוסה, אף שעדיין נהנתה מהתחשבות־מה מצד הגרמנים. שלא מרצונה התחילה להרגיש את עצמה כיהודיה.

בימים הראשונים סבלתי מכאובים קשים. ידי השבורה לא הוחזרה למקומה כראוי ולכן צבתה והלכה. שכבתי מכורבלת בשמיכה ובכיתי. הגרוע מכול היה בלילות. הכאבים העזים והתחושה המרה שגם אם אשאר בחיים עד אחרי המלחמה אהיה נכה החמירו את מחלתי. חברותי טיפלו בי הרבה. הנערות, שחזרו עייפות מן העבודה, היו באות מיד אלי ומביאות לי אוכל. אחת מהן עבדה ליד חומר־הנפץ המסוכן ביותר. אפילו הגרמנים נתנו חלב לפועלים היהודים שעבדו בעבודה זו.

כאשר התעוררתי עמדה ליד מיטתי ריבצ’ה, העדינה והחיוורת, מחשאנוב. בדמעות בעיניה ביקשה ממני שאשתה את החלב שהוברח בשבילי מן ה“מפעל”. לא רציתי לשתות את מנת החלב שלה. היא התייפחה ובכך אילצה אותי לשתות. דמעותיה של ריבצ’ה החיוורת ילוו אותי כל חיי. היא גילתה לי אז סוד כמוס ש“הגוץ הצולע” הבטיח לה להביא משהו בשבילי.

“הגוץ הצולע” היה המלאך של אתר־הבנייה. הוא היה מנהל־עבודה של מחלקה, אדם טוב־לב. הוא שם לב לכל אחת מאתנו. כמוהו היתה גם אשתו. הם היו ערירים. מדי יום ביומו היה מביא דבר־מה למישהי מאתנו. כשלא היה לו שום דבר להביא התנצל לפני הנשים שגם הוא לא קיבל את מנתו. כבבלי משים רמז בביישנות שגם בו פוגע הרעב לפעמים. אף־על־פי־כן ניסה לנחם אותנו והסתמך על פסוקים מן הברית החדשה. כינויו בפינו היה “הדוד מז’אן קריסטוף”. לעולם נראה כשקוע בחלומות. העולם שבימינו לא נשא חן בעיניו. הוא התלונן שנמאסה עליו העבודה בבית־החרושת בייצור מוקשי־צוללות והיה מעדיף להסתלק להרים ולחלל בחלילו עד שיתכנסו כל הכבשים כדי לשמוע את שיריו. מוצאו היה מטירול הגרמנית. הוא הוגדר כבלתי־כשיר לצבא ועל כן נשלח לעבוד בבית־החרושת לתחמושת. הוא התגעגע מאוד על ביתו, פחד מפני היטלר אבל קיווה שלאחר המלחמה לא יענוש אלוהים אותו ואת כל הגרמנים על שהוא מפחד היום מפני היטלר כמו מפני אלוהים.

פעם אחת באנו בבוקר לעבודה והצולע הודיע לנו בסימנים שנתכנס כולנו בעת ההפסקה מאחורי בניין בית־החרושת שבו עבד. הבניין עמד מרוחק מבניינים אחרים וגם בלט יותר מהם. שאר הבניינים נראו כבנויים בתוך ההרים ועל גגותיהם צמחו ירקות ועצים. בית־החרושת היה במקום מרכזי. מזל מיוחד היה לכל מי שנשלח לעבוד שם.

בבואנו בעשר בבוקר אל המקום המיועד כבר המתין לנו “הגוץ הצולע” והביאנו אל תוך אולם צדדי ובו תיבות ריקות. הוא הצטלב ופתח בסיפור החלום המשונה שחלם בלילה האחרון. בחלומו ראה את מתי הקדוש והלה ליטף את פניו. כשרצה לאחוז בידי הקדוש נרתע הלה מפניו, התרומם ועף לשמיים. הוי, מה כחולים היו השמיים! למטה, על פני האדמה, נפרש דשא ירוק ויפה. הוא ראה איך הדשא גדל. הוא נמשך אל הדממה ואל פניו של מתי הקדוש. “הצטלבתי” – לחש באימה – “העירותי את אשתי וסיפרתי לה את החלום כי עד הבוקר היתה פגה אמונתי שאכן חלמתי חלום גדול כזה. מה שקורה עכשיו לבריות מצער, איום הדבר לחשוב על כך. המאורעות המתרחשים על פני האדמה אינם נותנים מנוח למתי הקדוש. זאת נחמה מן השמיים. להווי ידוע לכן, נערות, שאם הוא כבר בא לכאן – הוא יביא את השלום לעולם. האיש הקדוש הוא שליחו של אלוהים. הוא ישחרר את כל העמים”.

“מדוע לא עשה זאת עד היום?” – שאלה נערה קטנה.

“אינני יודע, אינני יודע” –גמגם הגרמני השקוע עדיין בחלומו. “אולם באחד הימים מוכרח לבוא הקץ לכך”, הוסיף בנימה של שותף־באשמה.

נשמעה השריקה לחזרה לעבודה. מובן שלא התייחסנו בכובד־ראש לחלומו של “הגוץ הצולע”. כעבור כמה ימים, בשעה של משמרת־לילה, יצאנו לחצר בית־החרושת כדי לנשום אוויר צח. ראינו שמיים נפלאים, כחולים ומכוכבים, וסביב הירח מעגל גדול (אנחנו, בני־פולין, ראינו לראשונה תופעת־טבע זאת). בדמיוננו התחלנו אז לקשור זאת בחלומו של אותו גרמני. עלי להודות שתופעת־טבע זאת השפיעה עלינו מאוד עד שהתחלתי לראות בה סימנים לשינויים לטובה, רק לטובה, כי מצב גרוע מזה שבו היינו – כך סברנו – איננו אפשרי כלל.

הוכנסתי לחדר־החולים בסוף דצמבר 1944. כעבור ימים אחדים התחילו הנערות להביא ידיעות על אודות המתקפה הגדולה. מדי שעה בשעה הובאו אלינו חדשות אחרות. כעבור כמה ימים עלה בידי הנערות להשיג עתון והן הבריחו אותו לתוך המחנה. זה היה יום גדול לנו כי קראנו בעתון על חזית־המערב שנפתחה זה מקרוב וכמו־כן שהצבא הרוסי מתקרב אל האודר ושברסלאו מופצצת יומם ולילה.

היינו במרחק של 150 קילומטרים בערך מברסלאו. כל האיזור היה זרוע מחנות־עבודה ומחנות־ריכוז וכל המתגוררים בהם עבדו בבתי־החרושת לתחמושת. הונהגה הקפדה רבה על האפלה, ששביב־אור לא יבקע מבתי־החרושת בלילה. נתרבה מספר השומרים בעת העבודה והמצב במחנה שלנו הורע. הנערות היו נכנסות אלי לאחר העבודה ומספרות על המתרחש. בבואן בפעם האחרונה סיפרו שגם מנהל־העבודה שלנו, “הגרמני הטוב”, כבר מכביד את ידו. היום כבר הפליט את הגידוף העסיסי “יהודים ארורים”. אין כוח לסבול עוד. הנערות התפללו לאלוהים שאחלים. הן מניחות שאולי יעלה בידי לפעול שהמצב בעבודה יוחזר לקדמותו.

אולם כעבור ימים אחדים הופסקה עבודת היהודים. זה היה בעינינו אות מבשר רעות. סילוקנו מן העבודה היה כעין ראשיתו של הסוף המר. עכשיו ישלחו אותנו למקום מן המקומות כדי לחסל אותנו או שנדעך כאן אחת־אחת. נשים אחדות ניסו להימלט בעזרת גרמני, אלא שהדבר לא עלה בידן. הן עברו כברת־דרך, נתפסו ו“לאושרן” הוחזרו אל המחנה. הסיבה לכך היהת שהדרך לאושביץ לא היתה פנויה והמשרפה בגרוס־רוזן, שהוכנה בשבילנו טרם הושלמה.

מצב החולות שבבית־החולים היה קאטאסטרופאלי. הקור היה איום ולא היה במה להסיק תנור. מחמת הקור חשנו כאבים בגוף. התכסינו בכל בגדינו, אך ללא הועיל. הקור הציק יותר מן הרעב. שבועיים לאחר ששברתי את ידי הידרדר מצבי, האצבעות השחירו והידיים צבו.

באותה עת שהתה בצריף של בית־החולים גם נערה צעירה ויפה, שלקתה בהרעלת־דם בברך. מצבה היה אנוש, חייה בסכנה. לא הרחק מאתנו שכן מחנה־גברים. ידענו שבקרב העצירים היהודים שם היה מנתח מפורסם מהולאנד. אחות־המחנה שלנו ואחרות התחננו לפני המינהלה הגרמנית של המחנה שהרופא יורשה לבוא אלינו.

לאחר בקשות רבות הרשתה “בכירת המחנה” לפרופסור ההולאנדי לבוא ולבדוק את הנערה החולה, ואם יהיה צורך בכך – לנתחה. בו ביום אכן בא אלינו וניתח את ברכה של הנערה האומללה. אחרי הניתוח נכנס הרופא לחדר שבו שכבתי. ליוו אותו הממונה על המחנה והסאניטארית. הוא נעצר בפתח הפתוח והסתכל בחולות. אחר־כך פנה אל המלוות אותו ואמר להן משהו בהצביעו באצבעו עלי. נראה שהעוויית־פנים שלי אמרה לו דבר־מה.

כשהבחנתי בזאת התחלתי לבקש ממנו במבטי החודרים שיגש אל מיטתי. הוא לא היה רשאי לעשות זאת על דעת עצמו. על כן פנה שוב אל המלוות שלו, אמר להן משהו ולבסוף ניגש אלי. מיררתי בבכי. הוא שאל אותי: למה תבכי? הראיתי לו את ידי השבורה שאיננה חבושה כראוי ובכיי גבר.

אפילו לאחר שנים אחדות בתוך המחנה שמר פרופסור זה על מראהו הנאצל. הוא היה בעל שער בהיר, גבה־קומה ובעל פנים מהורהרים. לבושו עדיין היה בלי רבב, אלא שסימן־היהודים שעל חזהו משמאל והליווי המתמיד של שומר גרמני העמידו אותו במדרגה אחת עם כל השבויים. התפלאתי לראות שאף־על־פי־כן נהגו בו הגרמנים כבוד רב, ודאי לא משום דרך־ארץ לתרבות שהתגלמה בדמותו של הרופא. מניחה אני שהיחס אליו היה תוצאת ההפצצות האחרונות על ברסלאו.

הרופא הרגיע אותי. הוא אמר בקול שיגיע גם לאזני שכנותי: אל תבכי, יהיה טוב. קץ המלחמה קרוב. אחר־כך הסיר מידי את התחבושת הגרועה ואמר לסאניטארית שתגיש לו תחבושות אחרות ותרופות. בעת שחבש את ידי שאל אותי מאין באתי וכמה זמן אני במחנה. עניתי לו על שאלותיו והוא הניד ראשו בעצב. אחר־כך הוציא מן הכיס הפנימי של מעילו בקבוק של תרופה ועתון ואמר: “שני דברים אלה יביאו לך מרפא. עוד קצת אומץ־רוח!” והלך.

לאחר שהפרופסור הלך ביקשתי מאת שכנתי החולה שתשיג לי ראי קטן. כבר עת ארוכה מאוד לא הצצתי בראי. השכיבה במשך שבועיים בצריף של בית־החולים הלאתה אותי מאוד. הסבל שגרם הקור ותוספת הייסורים שינו כליל את מראה פני. הסתכלתי ברי והכרתי רק את עיני. הפנים היו לבנות כגיר וכמו מצועפות במלמלה דקה, כל־כך דק ושקוף היה עורי. מראה החולות האחרות עורר בי תמיד רגש של רחמנות עליהן. עכשיו עורר בי המראה שלי רחמים על עצמי.

בשכבי חולה חשתי מה טוב ומה עצוב מצב זה. הוא טוב כי אין מריצים אותי לעבודות הפרך או לעבודות שהן מאוד למורת־רוחי, אולם הוא גם מר – כי הראש פנוי הרבה למחשבות. הרהרתי: עד כמה בכוחו של אדם להחזיק מעמד במצב כזה של אבדן משקל גופו, של אבדן אומץ־רוחו? כל שבוע הייתי נאלצת להצר את בגדי, הרגליים כבדו, צבו. ועוד תחושה מענה: תכופות מתעורר הרושם שהלב חדל מפעום.

לא, מוטב שלא לשכב במיטה. מחשבות כאלה הן העונש החמור ביותר.

מצבה של הנערה שנותחה השתפר. גם הכאב שבידי פסק לאט־לאט. הפרופסור לא שכח את שתי החולות שלו. בכל הזדמנות שלח אלינו את עצותיו מה עלינו לעשות להבראתנו.

אמנם, הבריאות שנתערערה לא חזרה לתיקנה אבל העצמות השבורות התאחו והלכו. המצב במחנה הידרדר יותר ויותר. אף אחת כבר לא נשלחה לעבודה ופשטו שמועות שנפונה לפנים גרמניה. כבר נודע אפילו התאריך המאיים: נתחיל לצעוד באחד בפברואר בלילה.

אכן, השמועות התאמתו.


 

אל גלות חדשה

ארזנו את תרמילי־הגב שלנו. שרפנו את הדברים הבלתי־נחוצים. אני התקשיתי באריזה. ידי החבושה הזהירה אותי באזהרות חמורות: לאט לך! זכרי לשמור על עצמך! בערב קיבלנו את מנת־המזון שלנו לדרך הבלתי־ידועה. אולם כעבור חצי שעה באה פקודה שלעת־עתה נישאר במקום.

ישנו ימים אחדים על תרמילינו. אחר־כך נודע לנו שיציאתנו מן המקום נדחתה למועד שלא נקבע. ואולי קרה הדבר מפני שהמלחמה התלקחה בבת־אחת בחזיתות אחדות וגרמניה כולה הופצצה בלא הרף? פתחנו שוב את צרורותינו ונשארנו במקום. מכיוון שלא יצאנו עכשיו מן המחנה הציק לנו מאוד הרעב וכן סבלנו סבל רב בשל הקור הנורא. הלא החורף היה אז בעיצומו! המזון שקיבלנו פחת והלך, ופחות מכך קיבלנו הסקה. לא היה לנו אפילו במה לבשל את תפוחי־האדמה המעטים שנותרו. הנערות סיפרו לי שבחדר סמוך עומדים כמה ארונות־עץ נעולים ואפשר לחטוב אותם ולהסיק בהם את התנור. הן שקלו יחד אתי מה לעשות כי הייתי אחראית לחדר. הייתי עכשיו במחנה בתפקיד של “בכירת חדר” (שטובן עלצטע). הסכמתי עם הנערות שעלינו להוציא את הארונות ויהי מה.

כשירד הערב התגנבו הנערות אל תוך הדירה הנעולה, התחילו לפרק את הארונות, הביאו אותם אל חדרנו ושם החבאנו אותם בפינות. בינתיים הסיקו נערות אחדות את התנור ושתיים אחרות סחבו את חלקי הארון השני. לאחר שהברחנו לתוך החדר את העץ משני הארונות ו“יצאנו לדרך” אל הארון השלישי, פרצה פתאום לתוך חדרנו מנהלת־היחידות וצעקה על שהעזנו לפרק את הארונות. היא התקרבה אלי והתחילה להכות אותי. נערה קטנה שראתה איך אנו נושאות את לוחות־העץ מן הארונות הלשינה על כך לפני מנהלת־היחידות. היא עמדה לספר על כך לקצינת־המחנה הגרמניה.

כשהכתה אותי מנהלת־היחידות היהודיה הרמתי את אגרופי באזהרה וקראתי: “הכי אותי, אך אוי ואבוי לך אם תספרי על כך לגרמנים”. היא לא ענתה דבר ויצאה מן החדר. לאחר שעה קצרה חזרה עם חבורה של עצירים יהודים וציוותה עלי ללכת אתם. לא התנגדתי והתחלתי להתלבש. אולם הנערות מן החדר שלנו התייצבו סביבי ולא נתנו לי לצאת. הן אמרו שתלכנה במקומי, “הסבירו” לה שבעצם הן הן האשמות בכל מה שקרה בקשר לארונות, ומלבד זאת אני חולה. כמו־כן ביקשו ממני נערות המחנה שלא אלך. אולם בקשותיהן לא הועילו. עלי ללכת ואתי הולכות כל שמונה־עשרה הנערות.

היה ליל־כפור. במחנה שלנו לא היה חדר־מעצר, על כן נכלאנו כולנו במחסן־עצים. היינו כולנו רצוצות מבחינה גופנית ומנומנמות ובמחסן לא היה מקום לשבת. בקירות ניבעו סדקים רחבים וקור עז וחותך חדר דרכם פנימה. יכולנו לפתוח את הדלת בדחיפה אחת אבל לא עשינו זאת כי ידענו שבחוץ עומדים גרמנים על המשמר ולמשמע הרחש הקל ביותר יירו. אף־על־פי־כן לא נפלה רוחנו. אדרבא, בעברנו את סף המחסן חשנו בתוכנו מעין כוח חדש. כל הלילה התרפקנו זו על זו ושרנו. שרנו בקול רם כמו רצינו להשתיק בזמרתנו את צערנו וכן כדי להביא לידי ביטוי את עמידתנו האיתנה.

בסוף האיר היום. אז נשמע קול צעדים. באו כמה מנהלות של יחידות לראות מה מתרחש אצלנו. לא דיברנו אליהן. אחת מהן נכנסה אלינו וקראה מתוך נייר את “פסק־הדין” – שנפוזר בצריפים נפרדים. כך נקרעה האחדות של קבוצת נשים יהודיות אומללות אסירות־מחנה. מכאן ואילך נגור בצריפים נפרדים.

לנו היתה גזירה זו נוראה יותר מאשר הישיבה במשך כל הלילה במחסן הקר. כבר שנים אחדות היינו יחד. הצריף שלנו כונה “החדר המיוחס”, חדר הנערות ההגונות ביותר. תמיד שימשנו כדוגמה למופת בעניינים חבריים־מוסריים.

מנהלת־היחידת קראה את פסק־הדין וכן הודיעה לאיזו קבוצה תצורף כל אחת מאתנו.

צריף אחד במחנה נודע כגרוע ביותר בשל “בכירת־החדר” רעת־הלב. היא היתה אשה מגרמניה בגיל העמידה, וקודם המלחמה התגוררה בשלזיה. העוזרת שלה היתה הנערה ג. שרצתה לשאת חן בעיני הגרמנים ולכן הציקה ל־14 הנערות שב“חדרה”. דרישתה הראשונה היתה שאם אחת מן הנשים “שלה” “אירגנה” (השיגה) דבר־מה לעצמה, היתה חייבת לתת לה חלק ממנו. אם חילקה את מנות המזון, היה זה מובן מאליו שהעניקה מנה נוספת לעצמה על חשבון כל האחרות. בצריף שלה שרר משטר רודני. הכול נכנעו לפקודותיה של הגברת הלר. נשות הצריף התלוננו תמיד. “בכירת החדר” כונתה בפי כל בכינוי “מפיסטו”. שערותיה ופניה היו בעלות גוון אחד – לובן של קש. רק עיני־החתול שלה נוצצו תמיד.

לאחר שמנהלת־היחידות חילקה את כל הנערות בצריפיהן פנתה אלי: “ואת, שטארק (זה היה שמי במחנה), תעברי ל”חדר" של הגברת ה.

חשך עלי עולמי. איך אלך עכשיו עם ידי השבורה לבין בני־אדם זרים? לא היה בכוחי לדבר ופרצתי בבכי. הנערות התחילו לנחם אותי וכל אחת מהן הציעה את עצמה לבוא אלי בבוקר, לעזור לי להתלבש ולטפל בי. דברים אלה הוסיפו על התרגשותי. כולנו חזרנו לחדר שלנו והתחלנו לארוז את חפצינו. היינו עצובות. היה עלינו להיפרד זו מזו לאחר שלוש שנות היותנו יחד.

אסתר הקטנה עזרה לי והלכה אתי. היא היתה הנערה החביבה והפשוטה ביותר בחבורתנו. לא היתה יפה, אך חיננית. היא חיתה במחנה כמו בעיירה הקטנה שלה שהפכה להיות כל עולמה. היא התגעגעה מאוד על הנער שלה, החתן שהיה במחנה קלטנדורף, 50 קילומטרים בערך מאתנו. די היה שמישהי תקרא את שם הנער וכבר השתנה מצב־רוחה. מיד פרצה בצחוק והתחילה לספר על מקרים מצחיקים בראשית ימי היכרותם. היא צחקה ואנחנו צחקנו אתה.

בנסיבות־החיים שבמחנה היו היכרויות עם גברים נוצרות אחרי יום של עבודה קשה. הגברים שבקלטנדורף עבדו במיון של קורות־ברזל. הם היו ניגשים עד לגדר התיל שהפרידה בין מחנה הגברים ומחנה הנשים ופותחים בשאלות, בדיבורים ובשיחות. כך נקשרה לאט־לאט היכרות. חלק מן הגברים שהיו יוצאים לעבודה מחוץ למחנה היתה להם האפשרות להבריח לתוכו מזון והיו מספרים להן מחדשות־היום. הם היו עומדים יחד עד שהמשמר הגרמני הפריד ביניהם.

בדרך זאת הכירה גם אסתר הקטנה את הנער שלה והם נתקשרו זה לזו. היא כיבסה את בגדיו המלוכלכים ובישלה את המצרכים המעטים ששלח מאתר־הבנייה.

אפילו כשהורע המצב והנשים, כמו הגברים, פוזרו במחנות שונים, הן מצאו דרכים לשמירת הקשר ביניהם.


 

עקרתי ל“דירה חדשה”

אהבתי מאד את הנערה בשל פשטותה. השתאיתי למראה רצונה הטוב לעזור לכל אחד ואחד. אסתר ארזה את חפצי ועברה אתי ל“דירה החדשה”. “בכירת־הגוש” (“בלאק עלצטע”) החדשה קיבלה אותי, “הפושעת הראשית”, בפנים חמורות ומרחוק הראתה לי את הפינה שבה יהיה מקום משכבי. זה היה למעלה ליד החלון, כך שכל הלילה נשבה עלי רוח קרה.

אולם זה לא היה הגרוע ביותר. גרוע מכך היה הצורך לטפס אל המשכב שלמעלה. עדיין לא החלמתי כליל ועדיין שכבתי יותר מאשר התהלכתי. אולם הייתי צריכה להביא לעצמי מן המטבח את האוכל ולרדת לעשיי צרכי הפיסיולוגיים. כדי לעלות בחזרה אל משכבי הייתי צריכה להיעזר בידי החולה והדבר גרם לי כאבים רבים. לאחר שהות של ימים אחדים בגוש־מגורים חדש זה ביקשתי מן השכנה שמתחת למשכבי שתעשה לי טובה ותתחלף אתי במשכבינו. היא התנצלה שרצתה לעשות זאת מיד לאחר שבאתי אלא שבכירת־הגוש הזהירה את כולם שאף אחת לא תתחלף אתי במשכבים. נדהמתי לשמע הדבר. הטיפוס למעלה ולמטה הוסיף להחלשתי. פחד אחזני כשעלתה בי המחשבה לפנות אל בכירת־הגוש בעניין זה. ואכן לא עשיתי זאת. הנערות שלי מן הצריף הקודם דיברו אתה בעניין זה אבל היא ענתה בציניות: “היא מקבלת זאת בגלל התנהגותה הרעה במחנה. זה גם עונש לה”.

החיים בצריף נעשו לי לגיהינום. אף שהשתדלתי למעט בירידות מן המשכב ציוותה עלי מפעם לפעם בכירת־הגוש לעשות עבודות שונות; פעם אחת – משום שמשכבי הוצע לא כדרוש ועלי להציעו מחדש, פעם אחרת – משום שהגיע תורי לנקות את הצריף, ופעם שלישית – כדי שאביא מים, וכיוצא באלה. חברותי רצו לעשות את העבודה במקומי אבל היא, המרשעת, לא הרשתה.

מצבי נודע בקרב כל הנשים. אשתו של השוחט ועוד אשה, מכרה שלי מקלובוצק, עבדו במטבח. כל יום הביאו לי, או שלחו אלי, שקית ובה קליפות של תפוחי־אדמה או קליפות של לפת אדומה, ולפעמים הגניבו תפוח־אדמה שלם או לפת שלימה. שכבתי על משכבי וקלפתי מחדש הקליפות ובישלתי זאת. זאת היתה מנת־ההבראה שלי, ואכלתי אותה לפני ששכבתי לישון. בימים שלא קיבלתי מאומה הייתי שוכבת בלילה בלא להירדם מחמת הרעב, והלב פעם בי בחוזקה…

הצריף היה דווקא מן הצריפים הנקיים ביותר. הקירות סויידו זה מקרוב. הדרגשים צובעו בצבע ירוק. במרכז החדר עמד שולחן ארוך, לבן מרוב שפשוף, וסביבו ספסלים. בפינה אחת היה התנור והוא שגרם לכל הצרות במקום. הגברת ה. אסרה בפירוש לבשל על התנור, ואם הרשתה זאת – הרי רק תמורת חלק מן התבשיל שנמסר לה. אולם לא תמיד ניתן היה להוציא מן התבשיל שתי מנות כי בקושי היתה בו מנה אחת בלבד. על כן היו אלה, שעלה בידן “לרכוש” לעצמן דבר־מה מידי פועלות־המטבח המאושרות, חומקות מן הצריף ומבשלות את ה“מעדנים” שלהן במקום אחר.

עכשיו היתה התזונה אפסית. כל אחת קיבלה ליממה רבע ליטר מרק ו־180 גראמים לחם. לכך הוסיפו לנו מפעם לפעם כף ריבה. לא נשלחנו לעבודה. הגרמנים היו מדוכדכים מחמת המצב העגום בחזיתות. הרעב התיש את כולנו. מנת־המזון ניתנה לנו לפנות ערב. כמעט כל הנשים אכלו מיד את כל המנה כולה ולמחרת צמו כל היום עד שקיבלו את המנה החדשה. פעם אחת הכינותי את האוכל שלי בסיר קטן וניקיתי את הקליפות שהובאו אלי מן המטבח. והנה ניגשה אלי אשה ממיטה סמוכה וביקשה שאתן לה את הפסולת שנשארה בידי לאחר שגירדתי מן הקליפות שכבות דקיקות של תפוחי־אדמה שנותרו בהן. היא אמרה שאיננה מתביישת עוד מכיוון שהרעב גורם לה סבל נורא. הרעב לימד אותה לאכול הכול.

ראיתי שהיא מתקשה לא־מעט לבקש ממני את הפסולת. היא סיפרה לי שבבוקר היא יוצאת לחצר ומחפשת דבר־מה ראוי לאכילה. כל מה שהיא מוצאת היא אוכלת. אף שכבר הייתי אתה זמן רב בצריף אחד לא הכרתי אותה ביותר. היא היתה ידועה לי כעובדת עבודה קשה בחומר־הנפץ הירוק. היו אומרים עליה שהיא מבצעת כל עבודה שמטילים עליה. לעולם אין היא מתנגדת למישהו.

בהביטי בה עכשיו לא שמתי לב שלפני אשה צעירה ויפה שגם בעבודתה הקשה בחומר־הנפץ הרעיל עלה בידה לשמור על רעננותה. שערותיה הבהירות לא אוכלו בחריפותו של חומר־הנפץ. היא רק נאבקה עם הרעב שתקף אותה כגזלן. היא אמרה לי שהיינו־הך בעיניה מה היא עושה ומה היא אוכלת. העיקר הוא לספק לאורגאניזם את המספר המזערי של קאלוריות הדרושות כדי להישאר בחיים… ואגב: נודע לה שבעלה חי במחנה אחר. זאת סיפר לה סמל־המשטרה הגרמני שביקר במקום בשבוע שעבר. הגרמני גם אמר לה שבאושביץ חיה קבוצת־ילדים בתוך מעון לילדים וכי טוב להם שם. מדבריו של גרמני זה הסיקה שאחד מן הילדים שבאושביץ הוא בנה. “עכשיו לא תתפלאי עוד”, אמרה, “שאני עושה הכול ובלבד שאשאר בחיים”.

רציתי להבין אותה. בעצם כולנו חשבנו כך. אם אני עדיין חיה, הרי ייתכן שגם לקרובים ביותר אלי היו אפשרויות דומות. אז טרם ידענו על ההבדל, כלומר – לא ידענו שאין אנו במחנה של מתים… אמת, לא התפלאנו שאין אנו רואים כאן מתים. התענינו, רעבנו. עכשיו, במחנה זה, הגענו למנוחה יחסית. אין מענים אותנו במסדרים. אבל מה יהיה להבא? השאלה לא נתנה מנוח כי כל אחת מאתנו האמינה, קיוותה, רצתה להישאר בחיים.

באותה עת היה החלום בבחינת חוויה שלמה: חלום טוב שחלמת בלילה העלה חיוך על פנייך במשך כל היום שלאחריו. נתמלאת בתקוות סתומות. אולם היו גם חלומות רעים, חלומות מדכדכים. היינו מבקשות מחברות שתפתורנה את החלומות. פתרון החלומות היה תמיד לפי מצב רוחה של הפותרת.

אחר כך עסקנו בהפלת גורלות. מין משחק כזה. סימנו על השולחן עיגול, חילקנו את העיגול ל־24 משבצות שוות, ובכל משבצת – מספר מתאים. באמצע העיגול קבענו מחוג. כל אחת קבעה לעצמה במחשבתה סיפרה מסויימת. כל אחת הניחה רסיס־אבן על הסיפרה שבמחשבתה ובעת מעשה איחלה לעצמה או שאלה את עצמה בלחש דבר־מה. אז הותנע המחוג שגרר רסיס של אבן. אם התגלגל הרסיס ונפל על הסיפרה שבמחשבתך – סימן שהמשאלה תתקיים. כך שיחקתי שלוש פעמים בזו אחר זו ושאלתי אם שתי בנותי הקטנות עדיין חיו. שלוש פעמים נפלה האבן הקטנה על המספר שבמחשבתי.

כשנשלחתי כעבור חודש למחנה אחר (האחרון!) פגשתי שם אנשים שסיפרו לי שכמה חודשים קודם לכן נפגשו באחד המחנות עם בנותי הקטנות. הם אפילו תיארו לי את לבושן. אולם אנשים אלה לא ידעו כי לאחר שיצאו מן המחנה מתה בתי הצעירה במחלת־ריאות ואת בתי הבכירה הצילה אחת הקרובות שלי, שחילצה אותה בכוח מקרב אלה שכבר יועדו למשרפה. אחר־כך הובלה בתי למחנה אחר ובדרך עלה בידה להימלט וכך ניצלה מידי חיות־הטרף הנאציות.


 

מפילים גורל – מצפים ליום המיוחל

לעתים תכופות היינו בדמיוננו בערי העולם הגדול. דומה שהנדודים הבלתי־רגילים של מקצת יהודים ששרדו אחרי המלחמה הם פרי היותם כלואים במשך שנים רבות במחנות־הריכוז. בעת השבי ראה איש־איש מאתנו בדמיונו את עצמו כאזרח של ניו־יורק, של לונדון, של פאריס.

משחק־הקסמים שלנו נהפך לתאווה. היינו מחכות בקוצר־רוח לבוא הערב כדי שנאפיל את החלונות, ננעל את הדלת ונתחיל ב“משחק”. חששנו שהגרמנים יתפסו אותנו בשעת מעשה. כך שיחקנו עד צאתנו מן המחנה.

בנוסף על הרעב, הקור והמחלות שעינו אותנו, היה גם השיעמום. השיעמום הוסיף לדכדוך רוחנו. חוסר החובה לקום בשעה קבועה או ללכת ולהביא את מעט האוכל (חברה אחת קיבלה אותו ליד אשנב המטבח בשביל כולנו) הביא אותנו למצב של אדישות ושל ויתור על הכול. סובבנו כצללים בחצר המחנה. הנערות המעטות שיצאו לעבוד מחוץ למחנה היו מביאות אתן קצת רוח־חיים.

קיבלנו לאכילה מרק דליל של תרד שלא רוחץ. אף שהחול הגריס את שינינו אכלנו בתיאבון את המרק. כל יום אכלנו אוכל זהה וכמעט כולנו לקינו בעצירות. הנערות שבחבורת־המטבח היו מפוטמות, סמוקות־לחיים. הנשים האחרות היו חיוורות וכפופות־גב. עכשיו היה המטבח המקום היחיד שבו אפשר היה ליהנות מתזונה טובה.

התבוננתי במצב עגום זה וחיפשתי מוצא. עלתה בדעתי הצעה. הצעתי שבכל שמונה ימים תתחלפנה העובדות במטבח. בדרך זו תוכל כל אחת מאתנו לאכול קצת ואולי גם להחזיק מעמד בעת הנוראה… חברותי תמכו בהצעתי. אולם לא היינו בטוחות שהטבחית הצהובה תסכים לסגת מן העצם הדשנה. הבינונו כי שינוי כזה אפשר לחולל רק אם יש בך מרץ ורוח הקרב. אבל אני חשתי את עצמי לא־בנוח במחנה כי תמיד הייתי אשמה באיזה “פשע” והמשטר היה חמור.

כמה ימים קודם לכן קרה מקרה כזה: רוז’קה. נתקפה בלילה במיחושי־בטן עזים ולא הספיקה להגיע עד בית־השימוש. כעונש על כך לא קיבלה ביום המחרת את קערית המרק שלה. רגזתי מאד על זאת. רוז’קה מצידה לא הבינה על מה נענשה ושאלה בייאוש: מדוע? היא חזרה ושאלה זאת פעמים רבות ובכתה. אמרתי לה: “מפני ש… במיטה”. שום התנצלות לא הועילה. ניסיתי לשכנע את כולן שנוותר על האוכל. קמה מהומה, וחלוקת “ארוחת הצהריים” נתארכה הרבה והפריעה את הסדר במשק־המטבח הגדול. לא רציתי לפנות בעניין זה אל “הממונה על היהודיות” כי היא היתה ידידה טובה של “הטבחית הצהובה”. גם ידעתי שהממונה על היהודיות לא תטה אוזן לדברי. אף־על־פי־כן גמרנו אומר (הגברת ק., עוד אשה ואנוכי) ללכת אל הממונה על היהודיות ולספר על המעשה הרע של הטבחית.

בבואנו אל הממונה על היהודיות היא סקרה את כולנו בעיניה הזועמות, עיוותה מיד את פניה ואמרה שהמקום איננו בית־הבראה. דבריה הסעירו אותי: “אבל, הגברת בכירת־היהודיות, הלא מדובר אך בהישארות בחיים עד אחרי המלחמה”. המשכתי ביידיש ואמרתי: “אילו החלפנו כל שבוע את צוות־המטבח הרי במשך שבועות אחדים היו כל הנשים משפרות במקצת את בריאותן”.

“אל תהיי טיפשה, גברת ש.” – הצטחקה והתרחקה. “גסות כזאת”, נשכנו את שפתינו. הברירה שנותרה בידינו היתה לשכב גם להבא על משכבינו ו… לרעוב. הנערה הקטנה שרה ואנוכי התחלנו לחשב כמה זמן בכוחו של אדם להחזיק מעמד במצב כזה. כל הימים שכבנו על הדרגשים ובלילות קמנו לשחק ב“משחק־הקסמים” שלנו. כך נקלענו בין חיים לאין־חיים כי לא היה אפשר לכנות בשם חיים את הכמו־קיום הזה.

פעם אחת, בצאתי באישון לילה אל בית־השימוש שהיה במרחק של שלושה מטרים מחוטי החשמל, נתקלתי במפתיע בצללית של אדם. התקרבתי ושמעתי קול אומר לי בפולנית: “ערב טוב. אמרי לי מהר, גברתי, מה פה?” נבהלתי מאד ובכל זאת עניתי שכאן מחנה־נשים יהודי. ושוב נשמע הקול: “אל תאמרי לאיש שדיברת עם מישהו. לילה טוב”, ונעלם. מעולפת למחצה מרוב פחד הגעתי אל החדר וסיפרתי על הפגישה יוצאת הדופן. ביקשתי שמישהי תנסה לצאת החוצה ולהעיף מבט אם רואים מישהו או להיוודע משהו, כי בוודאי יש חדשות רציניות. נשים אחדות יצאו לחצר אבל לא נראה עוד איש. כבר עלה בדעתי שכל מה שראיי ראיי בדמיוני בלבד. אולם למחרת בבוקר היה כל המחנה מכותר אנשי ס"ס.

אי־שקט רב הורגש בכל האיזור והאימה השתלטה על כל אחת מאתנו.

בבוקר אחד, בשעה מוקדמת, בעודי על דרגשי, שמעתי המולה בחצר. דרך החלון ראיתי בחצר גרמנים זרים ושני יהודים מעצירי המחנות. יצאתי החוצה כדי לראות מה מתרחש. באה ועדה לבחור חמישים נשים חזקות לעבודה קשה. עם הגרמנים באו שני נערים יהודים. שוחחתי אתם. הם סיפרו שבמחנה שאליו יישלחו הנשים היעודות נמצאים לודז’אים רבים. בין השמות שהזכירו היו מכרים רבים.

כעבור שעתיים נקראנו למסדר ונבחרו רק נשים צעירות וחזקות. כשנקראו אלה “להסתדר”, הסתננתי לתוך השורה. מפקדת־המחנה ואיש הס“ס שבאו לקחת אותנו קרבו אלי. מפקדת־המחנה וקצינת הס”ס, קראה בהפתעה: “גם את, שטארק, כאן? הלא את כה חלשה!” איש הס"ס סקר אותי מראשי ועד כף רגלי. להפתעתי שאל אותי אם אין לי שרוכים לנעלי ובלא לחכות לתשובתי פנה והלך עם מפקדת־המחנה.

למחרת בבוקר נראנו שוב להסתדר במסדר ושוב התייצבתי גם אני. מפקדת־המחנה ראתה אותי שוב ואמרה לאיש הס“ס שאינני כשירה עוד לעבודה קשה. איש הס”ס אמר לה כי שם דרושים אנשים גם לעבודות קלות יותר. מיד באה אלינו בכירת־היהודיות ואמרה לנו שלפנות ערב ניסע אל מקום־העבודה החדש ועלינו להיות מוכנות לכך. היא ניגשה במיוחד אלי, העלתה כאילו חיוך קל על פניה ובירכה אותי. לא תפשתי מדוע היא משמיעה לי איחולים. כלום זכיתי באושר רב? היא ענתה: “אינך יודעת איזו מריבה פרצה בשל נסיעתך. יהיה לכן מחנה טוב. רבות רצו לנסוע אלא שהוועדה דחתה אותן. הגברת ק. נוסעת גם היא אתכן. יש אומרים שבעלה חי שם. כל טוב ולהתראות!” – נפרדה ממני.

עכשיו נתחוור לי שבמחנה החדש חיים אנשים מלודז'. נתעוררה בי התקווה שאולי אוכל להיוודע על גורלי ילדי. שמעתי אפילו את שמותיהם של מכרים החיים במחנות סמוכים ללודוויגסדורף. התקווה עודדה אותי. קודם נסיעתנו קיבלנו די אוכל. עמדנו לצעוד אל תחנת הרכבת במרחק של שלושה קילומטרים מן המחנה. שם כבר הוכנו לנו קרונות־משא פתוחים וסגורים. איש הס“ס עזר לנו באדיבות לעלות לקרונות ואמר שבבוקר נגיע למקומנו. כשהציק לנו הקור בקרונות הפתוחים הוא העביר אותנו אל תוך הקרונות הסגורים. גם נתן לנו קפה חם. הכניסה לקרונות היתה בגובה רב מן הקרקע והתקשינו לטפס לתוך הקרונות. איש הס”ס הושיט לנו את ידו לעזרה. כבר לא היינו רגילות לעדינות כזאת מצידו של גרמני וחיכינו להזדמנות נאותה כדי לשאול אותו על כך. אולם לא שאלנו.

בבואנו למקום שמענו הערכה שונה מאוד על אודותיו. יצא לו שם של אחד הנאצים זוללי־היהודים הגרועים ביותר. הפחד מפניו היה רב מאוד. הוא נהג לסובב בין היהודים העובדים ומדי פעם בפעם לירות באקדחו. לעתים היה גם מכוון את האקדח לאחד מהם והורג אותו. אמנם, כבר היינו רגילות להיתקל בגרמנים בעלי אופי מסובך אבל לא יכולנו להבין מדוע היה יחסו של איש ס"ס זה אלינו בעת הנסיעה טוב כל כך. כל התמיהות הללו נתבררו לנו לאחר שבאנו למקום, לגרליץ.


 

במחנה גרליץ

כשהאיר היום הצצנו החוצה דרך הסדקים שבקרונות כדי לדעת היכן אנחנו. ראינו ערים ועיירות גרמניים הופצצו. המראה הפיח בנו רוח של בטחון. פה ושם התגוללו שברי מטוסים גרמניים, שבוודאי הופלו בקרבות. התושבים פונו מן המקומות, ורוב הבתים היו הרוסים.

קרבנו אל מקום־המרפא הנאה הירשברג. איש הס"ס הרשה לנו לקום ולהביט החוצה. הוא סיפר לנו שהעיר מפורסמת. כיוון שהיה בטוח כי לכל אורך הדרך לא ראינו שום דבר הסב את תשומת־לבנו לכך שהמלחמה “לא נתנה כלל את אותותיה” בעיר. ייתכן שמתוך כוונה מיוחדת לא הפציצו אותה הרוסים.

בשעה 10 בבוקר הגענו לתחנת־הרכבת שבגרליץ. הרכבת שלנו נעצרה במסילה צדדית. יצאנו מן הקרונות ונערכנו לצעדה. המחנה לא היה רחוק משם. בדרך עברנו ליד מחנות רבים. היהודי שהיה אתנו אמר לנו שאלה מחנות של איטלקים וצרפתים העובדים בבתי־החרושת לנשק שבעיר גרליץ.

נכנסנו למחנה וראינו יהודים, לבושים בבגדי הפסים ומובלים לעבודה. שמענו נביחות של כלבים. המתנו עד שעצירי־המחנות הצועדים פינו את הדרך. בינתיים התחיל איש הס"ס למיין אותנו. נשים בעלות מראה טוב העמיד בשורה הראשונה. פתאום שמענו שריקה וצעקה: “שמאלה פנה!” צעדנו בשורה ישרה לתוך המחנה ונעצרנו לפני הצריפים שיועדו לנו. שם כבר המתין לנו “בכיר המחנה”. הוא לבש בגדים אזרחיים, אך בדש השמאלי שלו היה לו סימן של עציר ועל ראשו חבש את כובע־העצירים.

עד עתה היו כל בכירי־המחנות שלנו יהודים. זה היה לנו חידוש שבכיר־מחנה הוא לא־יהודי. חששנו מכך. הממונה שלנו היה גרמני, עבריין שכבר ריצה את עונשו במאסר ונמצא כאדם הנכון להתעלל ביהודים שבמחנה. לשם כך הובא לכאן. סיפורים שונים סיפרו על פשעיו וברור היה שעבר עבירות חמורות, רוצח או חבר בכנופיית שודדים. מכל מקום, לא היה לו שום קשר לפוליטיקה. הוא היה בהיר־שער וחסון. האמת היתה שהמחנה לא עניין אותו ביותר. הס"ס הטילו עליו חובה לנהוג כלפי היהודים יחס גרמני מיוחד והוא אכן רצה לזכות בכבוד בשל יחסו ליהודים. אלא שהדבר לא הטריד אותו כלל. כל רצונו היה לשדוד חפצים ולמצוא נערות יהודיות יפות.

לנו הוכן צריף ובו 23 חדרים גדולים. בכל חדר היו דרגשים צרים ותקועים ברצפה. 150 נשים נקבעו לגור כאן, לאכול ולישון. בצריף סמוך היו נשים מהונגריה.

לאחר שהיתרנו את צרורותינו נקראנו לחצר ונצטווינו להתייצב בשורה לשם קבלת מנת המרק. כשעמדתי בשורה ניגשו אלי צעירים אחדים, מכרים מלודז‘. שמחתי לראותם כי לאחר שנים אחדות במחנות ראיתי שוב בני־אדם מוכרים מן השנים שחלפו. הם הוציאו אותי מן השורה והביאו לי אוכל אחר. אחד מהם שימש כמכונאי החשמל של המחנה, והאחר – עוזר במטבח. שניהם סיפרו שבמקום נמצאים אנשי־לודז’ רבים וכן שני רופאים יוצאי עיר זו. הם באו לכאן לאחר הפינוי של מחנה אושביץ. גם הגברים שמעבר לגדר התיל, שנודע להם על בואה של חבורה חדשה, עברו בתחבולות שונות לצד שלנו.

ניגש אלי גם נער מלודז' שגורש יחד עם ילדי לאושביץ. הוא הבטיח לי שילדי שולחו כמוהו משם למקום רחוק יותר. הוא אפילו תיאר לי פרטים שונים מלבושם. אחרי המלחמה התברר שדברי הבחור היו אמת אלא שהמסכן לא ידע שימים אחדים לאחר לכתו משם מתה בתי הצעירה. בכאב רב שמעתי אחר־כך על געגועיה העזים של הילדה על משפחתה. היא נואשה כליל בראותה את המתרחש סביבה ואיבדה את תקוותה לשוב ולראות את אביה ואת אמה. פשוט השתוקקה למות. היא נשאה את גופה הצעיר ומוכה־השחפת כמשא דולק. בנוסף על כך הציק לה הרעב. היא דעכה כנר בהיותה בת 13 שנים.

בערב נצטווינו להתייצב במסדר. באו קצין־המחנה ובכיר היהודים. קצין המחנה היה איש ס"ס צעיר שיצא לו שם של כלב רע. ראינו את מפקד־המחנה משוחח עם אשה בלונדית יפה. זאת היתה הממונה על היהודיות. למראית־עין הם נראו כמשוחחים שיחה נעימה. היהודיה היתה אלגאנטית. נראה לי שנשים כאלה כאילו נוצרו מלכתחילה לנסיבות יוצאות־הדופן הללו לשם ביצוע תפקידים מיוחדים. היא ערכה את המסדרים ברוח טובה, בלתי־רגילה. מעולם לא הרבתה לשאול או לחקור כאשר מנהלת־היחידות הודיעה לה על מקרים שונים שקרו בקרב הנשים. היא הסתפקה בתנועת־יד קלה לעבר מנהלת־היחידות ואמרה: “לכי!”

פעם אחת, בעמדנו במסדר־הבוקר, התחיל לרדת גשם והנשים התפזרו בריצה וחיפשו מחסה בבתי־השימוש. אולם מפקד היחידה הצבאית (שטורמפירער) תפס אותן אחר־כך והעניש אותן – להתגלגל חצי שעה בבוץ.

זה היה ביום אפור בחודש מארס. באותו יום חליתי ולא יצאתי למסדר. ניגשתי אל החלון וראיתי תמונה מזעזעת: האדמה היתה מוצפת שלוליות־מים ועדיין ירד גשם. אשה נמוכה ומצומקת, עטופה בלואי־סחבות, על רגליה קבקבים ועל ראשה שק התגלגלה בבוץ על פני שטח של שישה מטרים. צעדים אחדים ממנה עמדה בכירת־היהודיות. תפקידה היה להשגיח שהנענשת תבצע את פקודת־העונש: להתגלגל במשך חצי־שעה בבוץ. למראה זה פרצו מגרוני זעקות נוראות ומיררתי בבכי.

לא אדע אם זעקתי או התקהלותן של נשים נוספות במקום השפיעה על בכירת היהודיות. דבר־מה זע בלבה. היא ציוותה על האשה לקום מן הבוץ. ריבונו של עולם, איזה מראה היה זה! אשה זאת תעמוד תמיד לנגד עיני, יותר מכל חוויותי האחרות. חובתה של אשה יהודית להשגיח על אשה יהודית אחרת שתבצע פקודה משונה, להסתכל בהתעללות באדם אחר ובהשפלתו – נורא היה הדבר!

הסאדיסט מנגלה מאושביץ בא אלינו לביקור של ביקורת. הוא ביקר בכל הצריפים. באותו יום הייתי תורנית בשירות־החדרים. לאחר העבודה הייתי לובשת תמיד שמלה נקייה וסורקת את שערותי. כשנכנס מנגלה לצריף שהייתי בו קראה בכירת־היהודיות: “הקשב!” מנגלה הצביע עלי ושאל אותה אם גם אני הייתי באושביץ; היא ענתה לו בשלילה. ואז פלט בצער: “חבל”. אחר רגע הוסיף: “עדיין נראית כל־כך מסודרת!”

לפנות ערב פגשה אותי בכירת היהודיות בחצר ושלא כדרכה ניגשה אלי ואמרה: “שטארק, התדעי מי הוא היה? זה הנאצי הגרוע ביותר בצבא הגרמני. אילו הדבר בידי, הייתי חותכת אותו בעודו חי לחתיכות וזורה מלח על בשרו. הוי, מה טוב היה הדבר.”

הובאנו אל מחנה גרליץ כדי לחפור שוחות־הגנה סביב העיר. לא לייצר פצצות, לא לייצר נשק, רק לתגבר את ההגנה על העיר. בשעה חמש לפנות בוקר נקראנו אל המסדר, יצאנו מן המחנה ופגשנו קבוצת גברים שגם הם נקבעו לעבודה זאת. באנו לחורשה קטנה. קיבלנו אתים ונצטווינו לחפור. האתים היו כבדים מאוד וכל הרמת את היתה מעל לכוחי. אף על פי כן התאמצתי לעשות את העבודה. אחרי שעה של עבודה מאומצת נחתי קצת. חזרתי אל מנוחתי גם לאחר השעה השנייה. מנהגי עורר, כנראה, את רוגזם של השומרים ואחד מהם נזף בי. התחלתי שוב לעבוד אלא שלא יכולתי להמשיך. כוחותי לא עמדו לי.

כבר היתה שנת 1945. הגרמנים עצמם כבר לא האמינו בנצחונם אך הוסיפו לשמור עלינו. לא היתה להם ברירה. הם ראו שאינני יכולה לעבוד ושלחו אלי את מנהלת־היחידות (קאלאנען פירערין). זאת לקחה אותי ממקום העבודה והביאה אותי לתוך החורשה. נשארתי במקום עד סופו של יום־העבודה.

בשובנו בערב למחנה בישרו לי מכרי שהחל ביום המחרת אעבוד בחדר־הקילוף במחנה הגברים. ואכן, למחרת בבוקר באה מנהלת־היחידות שבקבוצת הקילוף ולקחה אותי לעבודה זו. היא היתה בחורה הונגרית מבוגרת ונתמנתה כמנהלת־היחידות בשל היותה אהובתו של מנהל־היחידות (קאלאנען פירער) במחנה הגברים.

במרכז החצר, הרחק מצריפי הנשים, פגשתי מכר מעיר הולדתי ואתו גם בנו. יהודי זה היה במקצועו טוחן, אבל כאן עבד בגננות. פגשתי אותו בעבודתו. מנהלת־היחידות הרשתה לי, כאשר עברנו לידו, לשוחח אתו. תמהתי על עבודתו והוא השיב לי בתנועות יד בלבד, כמי שמונה מעות. בהמשך דרכי פגשתי מהנדס מלודז', שגם הוא עבד יחד עם בנו. התקרבתי אל מחנה הגברים ופגשתי עוד הרבה יהודים עובדים. במחנה ראיתי גברים רבים עובדים בתוך המחנה עצמו.

אולם בתחום המחנה נתגלה לפני מראה מחריד שעד היום אינני יכולה למחוק אותו מזכרוני. לא הרחק מחדר־הקילוף ראיתי קבוצה גדולה של גברים רובצים על האדמה ונוברים בתיבת־האשפה. הם חיפשו משהו – מהר, מהר…

המראה שראיתי הטריד את מנוחתי. לא יכולתי לשבת במקומי. דבר־מה משך אותי לצאת החוצה, אפילו לדקות אחדות בלבד. גיליתי את סודי לעובדת שלידי והיא אמרה לי שבית־השימוש סמוך למקומנו וממנו אפשר לראות… היא ביקשה ממנהלת־היחידות שתרשה לי להראות לי היכן בית־השימוש. מנהלת־היחידות הרשתה לה לעשות זאת כי הלא הייתי חדשה במקום.

התקרבנו אל קבוצת הגברים ולהפתעתי רץ אחד מהם לקראתי. הוא היה קרוב־משפחה שלי והכירני. אוי ואבוי, עד היכן הגיעה המצוקה! הם כבר היו “מוזולמנים”, כלומר כמעט מתים הנעים כצללים. למראה בן־משפחתי, שלפני המלחמה היה בחור גבה־קומה, אחזני רגש לא יתואר. עכשיו נתמנכה קומתו, גופו רזה, מפניו נעלמה כל רעננות ומבטו היה זגוגי. גם מראה האחרים דמה לזה. בעצם כבר לא היו דמויות של בני־אדם, גופיהם היו ללא־בשר. הם היו שלדים מהלכים, ועליהם נמתח עור מזוהם ומוכה־צרעת. גם מבחינה נפשית כבר היו סחוטים לחלוטין. תגובתם היחידה היתה דמעות.

“מוזולמנים” היה כינויים של בני־אדם מצומקים, מלוכלכים ומדוכדכים ברוחם שבמחנות הנאציים. לא התעניינתי אז לדעת על מה ולמה נקראו בשם זה דווקא. ראיתי לנגד עיני אנשים צעירים שלפי מבנה־גופם היו בעבר, ללא ספק, גברים חזקים. עכשיו שכבו על הארץ ליד בור האשפה וחיטטו בתוכו למצוא משהו לאכול. לא הרחק משם עמד זקיף גרמני שמפעם לפעם גירש אותם מבור־האשפה.

בראות אותי בן־משפחתי התחיל להתייפח בבכי חרישי. הוא רק התלונן על מנהלי־המחנה היהודיים. “הם רוצים לכלות אותנו! הם רוצים לקחת את המנות שלנו! במרתפים שמור מזון רב, אבל הם, היהודים, שומרים שלא נקח דבר מכל זה!” שנאתם כלפי המנהלים היהודיים עלתה על שנאתם כלפי השלטון הגרמני.

אכן, במחנה גרליץ אפשר היה להקל את מצבם הנורא של עצירי המחנות. מנהל המחנה הראשי היה יהודי הונגרי. כנהוג הוא תמך רק בעצירי־המחנה ההונגריים. העצירים בני פולין לא היה להם שם מזל. בקרבם היו גם שני רופאים שעזרו להם בתחום אפשרויותיהם המוגבלות.

כשעמדתי ושוחחתי עם הקרוב שלי ניגשו אלי גם “מוזולמנים” אחרים. הכרתי אחדים מהם. אחד היה אחיה של נערה שהיתה אתנו במחנה קלטנדורף. כולם כבר ידעו שאני עובדת בחדר־הקילוף. שאלתי אותם במה אוכל לעזור להם. אחד מהם אמר לי מיד שבקיר של בית־השימוש לנשים יש סדק ודרכו אפשר להעביר אליהם חתיכות של גזר ושל סלק שלפי ידיעתם היו לנו במידה מספקת בחדר־הקילוף.

חזרתי לעבודתי בחדר־הקילוף, אבל העולם נעשה צר עלי. לא היה בכוחי לשבת. חיפשתי הזדמנות להשיח את שרבץ על לבי. חשתי כורח לקום, לנוע. שמתי בתוך חולצתי חתיכות של גזר ושל סלק ויצאתי שוב לבית־השימוש. הגברים הבינו שאינני באה בידיים ריקות, שאני מביאה להם משהו. בבית־השימוש הנחתי הכול במקום המיועד. אולם באותו יום לא יכולתי להוציא עוד משהו לרעבים. ניסיתי לשכנע את הנערות שעבדו אתי שתעשינה כמוני.

כשקיבלנו את ארוחת־הצהריים שלנו, את המרק, לא יכולתי לבלוע אותו ושאלתי את הנערות מה אפשר לעשות כדי להעביר את המרק לגברים כי אנחנו שבענו מהירקות. אולם הנערות אמרו שאסור, שאם ייוודע הדבר – נשולח כולנו מכאן. הצעתי להן שנכניס לכאן כמה גברים וניתן להם את המרק. “הוי, לא!” – קראה נערה צעירה – “מותר לנו לאכול כאן כרצוננו אבל אסור לנו להכניס מישהו מן החוץ. חה, חה, חה” – הצטחקה – “גארסיה (כוונתה למשגיחה ההונגרית) אומרת שחבל לתת משהו לגברים שבחוץ, שהרי בין כך ובין כך לא יחזיקו מעמד אלא ימים אחדים בלבד”.

הגברים דיכאו את רוחי. עוד מעט השעה חמש לפנות ערב. אנחנו חייבות לחזור למחנה ושם שתי הנשים הזקנות והחולות שיש לקחת דבר־מה בשבילן. אולם אין להניח בלא־כלום גם את הגברים הממתינים בחוץ! המרתפים גדושים תפוחי־אדמה וירקות. שומרים על האוצר – בשביל מי? אולי בשביל השדים? אין נותנים למחנה הגברים שום כמות של תפוחי־אדמה. כל כמות שאנו מקבלות לקילוף מיועדת למחנה שלנו בלבד. אם אנו מכינות הרבה, המרק סמיך יותר. על כן עלינו למהר ולקלוף יותר תפוחי־אדמה. הצטערתי על הזמן הרב שבזבזתי בשיחות עם בני עירי. אלמלא בזבוז זמן זה היה אולי מתגלגל לתוך קערית המרק של כל אחד מהם עוד תפוח־אדמה אחד או שניים. אולם את הנעשה אין להשיב. זה יומי הראשון כאן. מחר אשקוד יותר על עבודתי.

שעה קצרה לפני חמש מילאתי שוב את חולצתי בירקות ויצאתי לחצר. ה“מוזולמנים” עמדו מרחוק ותקעו את מבטיהם בדלת שדרכה יצאתי. אולם כשחזרתי למחנה כבר היינו חייבות לצעוד אל מחנה הנשים.

חזרתי למחנה וחברותי שמחו מאוד לקראתי. הן שמחו על שנקבעתי לעבוד בקומאנדו של הקולפות בשביל מחנה הגברים. מסרתי מיד את הירקות שהבאתי אתי ושוב היתה שמחה. בדרך כלל לא היתה התזונה גרועה ביותר. האנשים שעבדו מחוץ למחנה, באתר־הבנייה, קיבלו שם את האוכל שלהם. על כן שאלתי את עצמי: אם כזה האוכל – מניין כאן כל־כך הרבה “מוזולמנים”? סופר לי שקודם לכן היה כאן מפקד־מחנה קצין ס"ס רע־לב, צ’כי. הוא היה מכה את העצירים ומתעלל בהם. אולם הדבר החמור ביותר התחולל במחנה עם התחלת פינויו. מכיוון שהחזית הרוסית קרבה והלכה במהירות עצומה פקד הימלר לפנות את המחנות ולשלוח עצירים שעדיין היו כשירים לעבודה לפנים גרמניה.

ביום כפור של חודש ינואר הגיע גם תורו של מחנה גרליץ לפינוי. לפי הפקודה עמדו להישלח ל“מולדת” כל העצירים שבמחנה. איש־איש מהם קיבל חבילת־מזון קטנה. אחר כך התחילו להריץ את היהודים בעזרת כלבים פראים גדולים. לאחר צעדה בלתי־פוסקת, בת שלושה ימים, התברר שאין מקום מתאים לקליטת העצירים הנרדפים משום שגרמניה מופצצת גם מן הצד האחר והצבא האנגלי־האמריקאי כובש את הארץ. רבים מן היהודים הנרדפים נספו בדרך מחמת אפיסת־כוחות וחלק מהם חזרו לגרליץ. אולם חלק מאלה שחזרו כבר לא יכלו להתאושש. מיום ליום נחלשו והלכו ולא היה עוד בכוחם לעבוד. ה“מוזולמנים” שלאחר מכן היו מקבוצה זאת. גם היום, לאחר שלושים וחמש שנים ומעלה, אינני יכולה למחוק מזכרוני את פניהם המעונות של יהודים אלה.

לאחר יום עבודה התחלנו בסידור מקומותינו. בכל המחנות הקודמים היו לנו משכבים צבועים בצבע ירוק. כל אחת היה לה מקומה הקבוע. במקום החדש הוכנו בחפזון דרגשים בני שלוש קומות שהורכבו מלוחות־עץ לא־מהוקצעים. על הדרגשים פוזר קש שכוסה בשמיכה. נאלצנו לישון שתיים־שתיים על כל משכב. היינו כל־כך מוגבלות במקום עד שנאלצנו להחזיק על משכבינו את בגדינו וגם את מנת הלחם שחולקה לנו. הצריף היה כה דחוס עד שלא נותר בו מקום לתנועה בשעה הפנויה מעבודה ונאלצנו לשבת על משכבינו.

ליד הכניסה לצריף עמד תנור שעליו היינו מבשלות את תפוחי־האדמה שהוברחו פנימה. אולם על התנור השתלטו כמה נשים בעלות אגרופים, שצעקו, צעקו… לרוב נראתה ליד התנור הנערה השחרחורת, בעלת השן שנשברה, הלנה מקראשניק. היא ראתה את עצמה כבעלת זכויות־יתר. היא היתה עובדת־הנקיון אצל הממונה על היהודיות ולכן היו לה אפשרויות “להתארגן”. היא היתה משתלטת על התנור בתירוץ שאין היא מבשלת לעצמה בלבד, עליה “לספק אוכל” לנערים אחדים. אחר־כך הוציאה את התבשיל וחילקה אותו. קשה היה לה להחליט מי הבחור המוצא חן בעיניה יותר מן האחרים.

ביום ראשון פנוי מעבודה רצינו קצת להתבדר והתלוצצנו על אודות הלנה. היא נעקרה מביתה כמעט בגיל הילדות. היא קיוותה שאביה חי במחנה כלשהו. הוא היה סנדלר והלנה היתה אומרת: “אבי ידע לטפח יחסים עם גרמנים”. “הוא היה יפה”, הוסיפה, “ואחרי מות אמי רצו נשים רבות להינשא לו. גם אני אדחה את חתונתי עד אחרי המלחמה. אבי יחליט למי אנשא”. היא היתה אומרת דברים אלה בתמימות כה רבה עד שסלחנו לה הכול. אני רוצה לקוות שאחרי המלחמה נפגשה עם אביה וכי הוא מצא לה את בן־הזוג המתאים. אז במחנה הרטיטו כמה צעירים בבת־אחת את לבה הקטן.

שבועות אחדים בלבד עבדתי בחדר־הקילוף. ה“ארגון” שלנו פעל היטב. השגנו רשיון שה“מוזולמנים” ייכנסו אלינו אל חדר־הקילוף ויוציאו מתוכו את הפסולת. בעת־מעשה גדשנו את כיסיהם בירקות ובכל־טוב כביכול. הורשינו אפילו למסור להם את אחת הארוחות שלנו, אלא שהם כבר כל־כך נחלשו עד שכל מה שנתנו להם היה מעט מדי בשבילם. בכל זאת התחילה העזרה שלנו להיות ניכרת בהם. בקערות המרק שהוכנו להם שמנו חתיכות גזר, סלק ותפוחי־אדמה מקולפים. עם השיפור הגופני המועט במראה ה“מוזולמנים” התעוררה גם רוחם עד כדי כך שחדלו להתיירא מפני כל אדם. אחדים אפילו התחצפו ועמדו על כך שניתן להם עוד ועוד.

פעם אחת לאחר גמר העבודה וקרוב לשובנו למחנה־העבודה ניגש “מוזולמן” אחד לחדר־הקילוף. קראתי לו להיכנס כאילו כדי להוציא את הפסולת של קליפות תפוחי־האדמה ובינתיים מילאתי את כיסיו בירקות. בצאתו מן החדר נתקל בשוטר והלה ערך חיפוש בכליו ומצא את הכיסים הגדושים ירקות. השוטר שאל את ה“מוזולמן” מניין לו כל זאת. הלה הוביל אותו אלי ואמר שאני נתתי לו את הירקות. נדהמתי ויותר מזאת נבהלתי. אין זה דבר של מה־בכך, פשע כזה!

“מוזולמן” לשעבר זה חי היום בישראל. הוא איש הגון וצנוע ולא אחת התנצל לפני על הצעד הלא־שקול ההוא. אז ידעתי מה צפוי לי. באותו הרגע כבר ראיתי את עצמי ערומה למחצה ומתגלגלת בבוץ. מראה האשה הנענשת, שראיתי לא מכבר, לא מש מזכרוני. אולם כל אלה שהיו לידי ניחמו אותי שהגרמנים יסתפקו בגזיזת שערותי. אחר כך נאמר לי שיעבירו אותי למקום אחר. רעדתי. בינתיים חלפו ימים אחדים ולא אירע דבר. רק נאסר עלי ללכת לקלוף תפוחי־אדמה במחנה הגברים וגם לא נקבעתי לעבודה אחרת. למזלי, הופצצה גרמניה בלי הרף והגרמנים היו מוטרדים בעניינים שלהם.

כבר היה סוף חודש אפריל 1945.

בגרמניה ובשלזיה התחתית בא האביב קודם בואו למזרח אירופה. באפריל כבר מוריקים השדות בנבטים הרעננים. אף שמתקפת הרוסים נפתחה בינואר פקדו הגרמנים שהשדות יעובדו. באפריל, לאחר שהעמיקו הרוסים לחדור לתוך שלזיה התחתית ולתוך אזורים גרמניים אחרים, נלקחו היהודים מן המחנות והועסקו באיסוף היבול מן השדות. גם הרשויות המקומיות הגרמניות ביקשו משלטון המחנה שישאיל להם ידיים עובדות יהודיות.

נקבעתי אז לעבודת שדה יחד עם קבוצה קטנה של יהודים. נסענו לשם במכונית־אסירים סגורה ובליווי של שומר ושומרת גרמניים. אחרי שעברנו כברת דרך הורדנו בשדה. כבר היו שם גרמנים שהיו בלתי כשירים לשאת נשק ולצאת לשדה הקרב. גרמניה זקנה ישבה על שרפרף נמוך וחתכה את צמחי הריבס. במרחק־מה ממנה ישבו עוד כמה גרמנים וצררו את הריבס בצרורות. הם הראו לנו מה עלינו לעשות אבל היינו כה רעבים שהתחלנו, קודם לכול, לאכול בשקיקה את הריבס החי.

סברנו שאין איש רואה אותנו, אולם לפתע קרב אלינו גרמני לבוש חלוק־עבודה כחול וחבוש כובע־עבודה כחול. כבר מרחוק הניף את ידו בברכה. כאשר התקרב, עמדנו מבוהלים. הוא אמר לי בקול חרישי, כמעט בלחש: “אל תאכלו את הריבס. אני אביא לכם אוכל אחר”. הוא אמר לי ללכת לעבודה בקצה השדה. הלכתי אתו. הוא גם אמר לי מה עלי לעשות והלך. נותרתי לבדי.

שעה קצרה לאחר מכן חזר והביא הרבה לחם פרוס, חמאה וגם גבינה לבנה. הוא הושיט לי את המצרכים ואמר לי לאכול. מאז ראשית המלחמה לא היתה לי תחושה כזאת של אכילת לחם לשבעה. מיהרתי עם הלחם אל חברי וחילקתי אותו ביניהם.

הגרמני הטוב עורר את סקרנותנו ורצינו לדעת יותר על אודותיו. שבתי אל מקום עבודתי. הגרמני הפסיק את עבודתי ופתח בשיחה אתי, על מה היו מעשי קודם המלחמה, מאיזו עיר אני וכיוצא באלה. הוא התבונן בי בתשומת־לב, חיפש על ידי את מספר הקעקע אבל לי לא היה על ידי מספר־מחנה. את מספר־העצירים תפרתי על סינרי, סמרטוט צהוב מיוחד. כן היה מספר־העצירים שלי תלוי בחוט על צווארי. מספרי היה 58566 והוא לא ראה אותו. ראיתי שהוא מחפש את מספר הקאצט (מחנה־הריכוז) שלי. חשתי זאת עד כדי כאב.

פתאום תקפתני הרגשה משונה. התביישתי על שאני עומדת כאן לבדי, עין בעין עם הגרמני ומרוחקת מחברי במרחק של 20 מטרים. הוא שם לב למבוכתי ובאורח בלתי־צפוי הציג את עצמו לפני. הוא סיפר לי שהוא מהגר מקרוב בא, אמר את שמו (נשמט מזכרוני) וסיפר שימים אחדים קודם לכן בא ממוסקבה. הוא נשלח לכאן כסוציאליסט גרמני ותיק ונודע. שם, הראה לי על עץ במרחק של קילומטר בערך מכאן מאחורי חורשה, כבר מצוי הצבא הרוסי. החזית התבצרה לא הרחק מכאן. כבר ימים אחדים אני כאן, אמר לי, וכבר התרגלתי לכדורים שעפים מעל לראשי. בתוך דיבורו פלט: מעניין שכבר שעה שלימה אין שומעים יריות. יבוא יום והצבא הסובייטי ייכנס הנה. אז יתגלה נגד עינייך עולם חדש ויפה. לא תהיי חייבת עוד לשאת את המספר. הפחד יפוג. עולם טוב צפוי לכם עתה, היהודים.

דברי האיש הביאוני במבוכה. התחלתי לרעוד. התעצבנתי. רציתי לשאול אותו משהו, לענות, אך פי כמו נסתם. שאלתי אותו בחוסר־אמון: “אבל היטלר עדיין חי; כל רצוני – להישאר בחיים אחריו!” הגרמני הסתלק. נותרתי לבדי ומיינתי בשקט את הריבס הרענן. חברותי־למחנה ראו שאני לבדי וניגשו אלי כדי שנעבוד יחד. הן שמו לב לרוחי הנסערת ושאלו אותי מה קרה ומה רצה הלה ממני.

עבדנו עד הערב ואחר־כך הובלנו חזרה לתוך המחנה. כבר ישבנו בתוך הקרון והנה הגיע הגרמני “שלי” (כך כינו אותו חברותי). הוא נשא על גבו שק גדול וביקש ממנהלת־העבודה הגרמניה שתרשה לנו לקחת את השק אתנו. מנהלת־העבודה כבר חשה שקץ הקאריירה שלה מתקרב ובא. אשה זאת, שהיתה מתעללת בנו בשל שיחה לא רק עם גבר גרמני אלא אף עם עציר־מחנות יהודי, הרשתה עכשיו שנודה לגרמני וניקח את השק אתנו. השק היה גדוש במצרכים וב… תרנגולת. הצרור שנתן לנו הגרמני פירנס אותנו עד קץ המלחמה. שוב לא ראינו אותו. אולי הוא היום אחד מאלה הטורחים בבניית גרמניה החדשה. ואולי היה מאותם הגרמנים שכבר חזו את קצם המר ורצה לפדות את עצמו ב“גילוי של טוב־לב” לנשים יהודיות אחדות במחנה?

אחר כך חיפשנו את הגרמני במקומות שונים אבל לא מצאנוהו. כעבור זמן מה היה אחד במאי 1945. לתוך הצריף שלנו נכנס שיכור־למחצה העבריין בכיר המחנה שרצה לבלות עם הנערות היהודיות, ובשיכרותו הפליט שהיום נפלה ברלין ושהיטלר אינו בחיים. שמענו את דבריו בחוסר־אמון. למחרת לא ראינו שום שינוי במחנה.

כעבור שלושה ימים נקראנו למסדר. צורת המסדר כבר לא היתה כבעבר. מפקד המחנה השני, איש ס"ס צעיר שהיתה לו במחנה אהובה יהודיה, פנה אלינו בנימה מאוד מתונה. הוא התנצל לפנינו על שבמקרים מסויימים נהג בנו שלא כיאות. נימת דיבורו היתה כאילו הוא עכשיו האפוטרופוס עלינו. הוא הוסיף שהיום־מחר יבוא לכאן הצבא הרוסי והוא מייעץ לנו להילוות אליו בהליכה לצד האמריקאי. וכן אמר: “בוודאי יודעות אתן מה הם הרוסים ומה הם עושים כשהם נכנסים למקום חופשי!” הוא דיבר על אודות אכזריותו של החייל הרוסי, על הפרימיטיביות שלו. אף שהדברים נשמעו מפיו של רוצח גרמני הושפעו מהם נשים יהודיות רבות והתכוננו ללכת אחרי הגרמני.

נמניתי עם אלה שפתחו בתעמולה־שכנגד: לא להקשיב לרוצח שפיו נוטף עכשיו שמן־זית זך. אמרתי לשכנות שלי שעל המשכבים הסמוכים אלי כי שנים רבות ציפינו להשתחרר מידי הרוצח הגרמני ועכשיו נלך אתו? נראה שהגאולה קרובה וצועדת אלינו. מכל מקום, אני אמתין כאן. בתוך דברי התחלתי לחלום בהקיץ. עכשיו, לאחר המלחמה רבת־הפחדים, יהיו היחסים בין הבריות שונים מאלה שבעבר. העולם יהיה יפה יותר, טוב יותר. לא יהיו עוד גבולות ושערי אמריקה יהיו פתוחים לכול. נראה שהתעמולה השקטה שלי השפיעה. כשבאה שעת היציאה מן המחנה הצטרפו אל הגרמנים רק אהובתו היהודיה של איש הס"ס ועוד שני יהודים שמצפונם לא היה כולו טהור. טרם הסתלקותם פתחו הגרמנים את כל המחסנים של מצרכי־מזון שנאגרו בהם רזרבות רבות.

אולם אפילו לאחר נטישתם את המקום עדיין חשנו את עצמנו, גם ברוח וגם בגוף, ככלואים במחנה. לא ניסינו אפילו לצאת מן המחנה מכיוון שלא היינו בטוחות שכל מה שסופר אמת הוא. האם אפשר להאמין לנאצי? ייתכן שאין זאת אלא מלכודת של הגרמנים. כל הלילה שמענו קולות של פיצוץ. דרך החרכים שבגדר־המחנה ראינו אפילו גרמנים אחדים לבושי־מדים שסובבו בשטח כעכברים מורעלים. היינו במצב של ציפייה מתוחה מאוד.

למחרת בשעת הצהריים שמענו סוף־סוף נקישה עזה על שער המחנה. עם הנקישות נשמעו גם קולות קוראים בצרפתית: “פתחו! כבר מאתמול אתן חופשיות! תנו לנו להיכנס!” אלה היו סטודנטים הולאנדיים ממחנה סמוך. הם נהרו פנימה ובקולות רוטטים כבקדחת אמרו שהגרמנים היו צריכים לפתוח את מנעולי שער־המחנה קודם לכתם ממנו. ואכן, חידה היא למה לא עשו זאת. אחר־כך נודע לנו שבמחנות רבים נקמו היהודים בגרמנים. הם הסתערו על מעניהם ופשוט הרגו אותם. על כן נעלו הגרמנים הבורחים את שער המחנה מאחוריהם.

יצאנו מן המחנה קבוצות־קבוצות ובכל זאת חששנו להתרחק מן “הבית” שלנו. בשמים ריחפו מטוסים רוסיים וכאן ברחובות העיר גרליץ עדיין היו פתוחות החנויות הגרמניות. כל מי שהיו בידו פפניגים גרמניים אחדים יכול היה לקנות דבר־מה.

נכנסתי לחנות לקנות אבקת־כביסה. עת ארוכה לאחר מכן הוספתי לראות נגד עיני את פניה של הזבנית הגרמנית. לא אדע אם רק בעיני נראה הדבר כה נורא או שפחדה של הגרמניה מפנינו היה כה רב. נתקלנו באותן השעות בגרמנים נחפזים שארזו את חפציהם ונטשו את בתיהם כדי להימלט למקום מסתור. ראינו מראות שהזכירו לנו את היהודים שנמלטו בבהלה, בספטמבר 1939, מפני הצורר הגרמני.

אולם הבהלה הגרמנית שונה היתה מזו היהודית. כמעט בכל בית גרמני היתה עגלה קטנטונת שבה היו מובאים לבתים דברים שונים. כל ילד בגרמניה רגיל (החל בשנת־הלימודים הרביעית) להשתמש בתרמיל־גב לטיולי יום ראשון. עכשיו דחסו הגרמנים בעגלות הקטנטנות ובתרמילי־הגב את מיטלטליהם והפליגו לדרך. הם מילאו את רחובות גרליץ כי אדמת ה“מולדת” בערה תחת רגליהם.

הגרמנים טעמו עכשיו את טעם הייסורים שלנו. הם נטשו את בתיהם ובתוך המהומה חיפשו מקום להסתתר בו. גרמנים אמידים יותר כבר יצאו מגרליץ כמה ימים קודם לכן משום שידעו כי החזית מתקרבת. שלטונות הצבא בכרכים הגדולים העמידו לרשות התושבים רכבת לצורך פינוי האוכלוסיה. הגרמני הוא מטבעו אטי ובייחוד איננו נחפז לנטוש את ביתו המחומם. פרצה דליקה, הרי הוא ממתין עד הרגע האחרון כאשר אין ברירה עוד. ואכן, רבים מן הפקידים העירוניים ומן הפועלים לא נטשו את גרליץ. פועלים אלה אף ניסו להתקרב אל יהודי־המחנות המעטים שתעו ברחובות ולהזמין אותם אל בתיהם.

בשוטטנו ברחובות גרליץ תעינו קצת ולא מצאנו את הדרך אל המחנה. היינו קבוצת נשים שהתלכדו במחנה. חששנו להישאר לבדנו. פועל גרמני שם לב למבוכתנו והציע להראות לנו משהו ולהוליכנו אחר־כך חזרה למחנה. הלכנו בעקבותיו בסקרנות קהה. תחילה הכניס אותנו לתוך ביתו. הוא הוליך אותנו וצרור מפתחות בידו, אל פתחו של מרתף. במרתף נתגלה לנגד עינינו מראה משונה: מרחב גדול וחשוך ובו אקוואריומים רבים מאוד, מלאים דגים שונים ותולעים למיניהם.

במרתף היתה אשתו שעסקה האכלת הדגים והתולעים. הגרמני התפאר שבכל עת המלחמה שמר על יצורים אלה מפני הגרמנים. האקוואריום כבר מיטלטל בפעם החמישית ממקום למקום. הוא ואשתו ויתרו לעתים קרובות על האוכל שלהם ונתנו אותו לדגיגים. הוא חשש לפנות אל הרשות הגרמנית בעניין מזון לדגים. המצב היה שגרמני אחד נזהר מפני חברו. פעמים אחדות נקרא להתייצב לשירות צבאי בחזית, אבל בתחבולות שונות התחמק מן השירות הצבאי ובלבד שיוכל לשמור על האוסף היקר. בילינו שעות אחדות במרתף המשונה. כשנשמע קול יריה בחוץ הראה לנו הגרמני את תגובת הדגיגים על הנפץ העז. לאחר ההפצצה, אמר, מצא דגיגים שמתו.

חשד התגנב אל לבי שהגרמני הקטן הזה העביר את האקוואריום ממוסד ממלכתי אל רשות היחיד שלו כנכס שישמש לו כופר־נפש מידי הצבא הרוסי הכובש. החשד אף גבר בי כשהזמין אותנו, כעבור ימים אחדים, אל מעונו. זה היה חדר אחד בלבד בקומה עליונה. בחדר היה תלוי האיקונין של מרים הקדושה. הוא דיבר על העבר הקרוב וכינה את הגרמני הנאצי שנמלט בבהלה בכינוי “עובד אלילים”. הוא אמר: “תקופתם של עובדי האלילים באה לקצה ואנחנו נשלם עכשיו בעדה”.

כמעין כופר־נפש על אשמתו שלו נתן לנו, ראשית־כול, לאכול. מוזר הדבר עד כמה הושפענו מטענתו הבלתי־פוסקת של גרמני זה שהוא עני, אלא שהוא יראה לנו היכן גרו הגרמנים העשירים ושם נוכל לקחת לנו כל דבר כאוות־נפשנו. הפחידה אותי מאוד “בשורה” זו על מצב של הפקר הצפוי לכולנו.

ואכן, אחדות מאתנו ניצלו את ההזדמנות. הסתכלתי בתדהמה בידיים הפרושות לעבר החפצים הגרמניים. בנות חבורתי רק “החזירו” לעצמן “קצת” מן “הרכוש הגרמני” והחביאו אותו בבית מכרנו הגרמני עד שניתן להן להעבירו אל ערי מוצאן.

נכנסנו לתוך מערבולת שהיממה אותנו בעולם החדש. לחשוב? מי היה מסוגל לחשוב בשכלו? היצרים בלבד הם שהנחו אותנו.


 

אנו בני־חורין

ב־8 במאי הרגשנו סוף־סוף שפירקנו מעלינו את העול הגרמני. אלא שמיד התרגשה עלינו צרה חדשה. האוגדה הרוסית שכבשה את גרליץ גילתה אי־אמון בלתי־רגיל ביהודים ששוחררו. הם חקרו ושאלו על אודות מעשינו ובזכות מה הצלנו את חיינו. לא התקבל על דעתם שהגרמנים הניחו סתם כך ל־1100 יהודים להישאר בחיים. הם באו, כך אמרו, מלנינגראד ואנחנו היהודים הראשונים שפגשו בדרכם.

שאלה זאת בלבלה אותנו והדהימה. כלומר, אם נתגלו קצת יהודים – הרי עליהם להיות יהודים מתים… בקושי רב הבהרנו להם שגם תורנו להישרף עמד סוף כל סוף להגיע, כי בעיירה גרוסרוזן, לא הרחק מגרליץ, נתגלתה משרפה שטרם הושלמה. לאחר שגילו הרוסים את המשרפה הבלתי־גמורה השתנה במקצת יחסם אלינו.

בימים הראשונים חיינו בפחד מפני החייל הרוסי. הוא היה גס, מחוספס, אפילו תוקפני, בייחוד ביחס לנשים. בזמנם הפנוי שתו לשכרה, ניגנו במפוחית ורדפו אחר בנות המין היפה. הם שדדו בבתים הגרמניים ומעטות היו הנשים הגרמניות שלא אנסו אותן.

ההתפרעות שלוחת־הרסן הנחתה את החיילים הסובייטיים גם אל המחנה שלנו שבו חיו יותר מ־300 נשים. הרוסים היו נכנסים שיכורים אל תוך המחנה ומתנפלים על הנשים הרצוצות וחסרות־המגן. אחזה בנו אימה חדשה. הגברים שבמחנה ביקשו מן הרשות הצבאית הרוסית שתציב ליד המחנה תחנת־משמר אבל הרוסים לא הטו אוזן קשבת לבקשה. על כן החליטה ההנהלה היהודית הזמנית של המחנה להעמיד משמר מטעמה ליד המחנה שלנו. הדבר הזה הועיל מעט ולזמן־מה שקטו הרוחות. אחר כך הגיעה, כפי שסופר, פקודה ממוסקבה שלא להרשות התפרעויות, ואכן הן פסקו.

אולם פקודה זו הולידה קיצוניות אחרת: אסור היה לפגוע בגרמני או בגרמניה, אפילו נודעו אלה כפושעים נאציים. לנו היתה פקודה זו בלתי־מובנת. חתרנו לנקמה בגרמנים אבל החיילים הרוסיים לא נתנו לגרום עוול לגרמנים. הפקודה לא חלה לגבינו, הנשים היהודיות האומללות. גם להבא איימה עלינו התפרעות מצד החייל הרוסי. אכן, היה יסוד לחרדתנו.

לבסוף עבר המחנה שלנו לשלטונו של סרן (קאפיטאן) רוסי־יהודי. הוא טיפל בהזנתנו ובשמירה על נקיון המחנה. פקודתו הראשונה היתה שכולנו חייבים להתרחץ במרחץ. הוקם מרחץ על שפת הנהר טיסה החוצה את העיר גרליץ. השתמשנו במרחץ זה אלא שבלבנו גברה החרדה: מה יהיה גורלנו?!


 

על פי תהום חדשה

יהודים רבים היו בקרב החיילים הרוסיים. מוצאם היה מקובנה, מקיוב ומפנים רוסיה. הם עדיין זכרו את אמותיהם האדוקות, הדלקת נרות־שבת ומנהגים יהודיים אחרים. החייל הרוסי־היהודי התייחס אלינו בלבביות בלתי־רגילה. הם ניחמו אותנו שעתה יבוא הקץ לייסורינו ונשוב לבתינו.

לאחר מכן, בדרכנו לבתינו, פגשנו סרן יהודי־סובייטי שניגש אלינו ואמר לנו שהוא יהודי. הוא סיפר בסוד שבעבר עמד אביו לעלות לארץ־ישראל אלא שהמהפיכה הפריעה לו בכך. עכשיו שיחררנו אתכם – אמר בפאתוס. פניו העדינות העידו בו שמדבר אלינו בן לעם היהודי המעונה. מיד התרחק מאתנו ועוד שעה ארוכה נפנף בידו אלינו. הרגשנו בו אח שגורלו קשור בגורלנו.

התחילה אצלנו פרשה חדשה של נדודים. אף שהמצב טרם חזר כליל לתיקנו ובחלל האוויר עדיין ניסרו קולות של ירי לא מצאו אנשי־המחנות היהודים מקום לעצמם בגרליץ הזה שהתרוקנה. מכל עבר נשקפו בתים ריקים ואפילו מצאנו בהם חפצי־ערך. אף־על־פי־כן לא היה מקום להניח עליו את הראש העייף. בלית ברירה חזרנו אל המחנה, מצויידים בכל טוב.

אחד ה“מוזולמנים” שלנו, שבבואי למחנה ראיתיו זוחל על ארבע ליד תיבת־האשפה, הלך עכשיו העירה וחזר אחר־כך עמוס שק מלא מצרכי־מזון. הוא העמיד את השק לפני וביקש ממני שאקח אותו. הוא אמר שאז, בעת שראיתי אותו ליד תיבת־האשפה והבאתי לו לפת אדומה, נשבע שאם יישאר בחיים יביא לי את פרוסת הלחם הראשונה. הוא אמר זאת כאילו גולל אבן כבדה מעל לבו ופרץ בבכי רב.

“מניין היתה לך הוודאות שנישאר בחיים עד לאחר המלחמה?” שיסעתי בצחוק את בכיו.

“הדבר היה בעינינו פשוט לגמרי. אנחנו, חבורת ה”מוזולמנים“, סברנו, עם כל נגס של אוכל שקיבלנו מחדר הקילוף, שאתן הנשים מחדר־הקילוף הנכן המלאכים הנאבקים עם מלאך־המוות על חיינו”.

לאחר שאנשי המחנות אכלו סוף־סוף לשבעה את האוכל שמצאו בבתים הגרמניים התחילו להוציא משם כל מה שבא לידם. עסקו בזאת לא רק היהודים שנותרו במחנה אלא גם אנשי הצבא הרוסיים והגרמנים המעטים שלא הסתלקו מגרליץ.

האנשים פשטו בעיר, סובבו בבתים העזובים ו“סחבו” לבתיהם כל דבר שמצא חן בעיניהם. בתוך ימים אחדים נראה המחנה כחנות לממכר עתיקות. על כל הדרגשים הונחו מערכות של כלי חרסינה, שטיחים וכיוצא באלה. רבים התחילו לשתות בספלי חרסינה מעולים “רוזנטאל”, לאכול בכלי־בדולח, לישון בכלי־מיטה אלגאנטיים.

אולם היו גם אנשי־מחנה שנפשם לא חשקה בכל אלה. כל מעייניהם היו בחיפוש דרך לשיבה מהירה לבתיהם. אחרים אף חשו שכל הנאה מנכסי הגרמנים מעוררת בהם בחילה.

דרך אגב נודע לנו מפי אנשי הצבא הפולני, שעבר ליד העיר, על שארית־הפליטה ששרדה לאחר מבול־הדמים בפולין. שמחה רבה שמחנו למשמע הידיעה על אודות היהודים המעטים שבלודז' וכי קהילה חדשה מוקמת שם. גל של שמחה עוררה גם השמועה שמדי יום ביומו באים יהודים רבים ללודז' ושמשרד מיוחד רושם כל יהודי שמגיע. משמע – מצפים לבואו של כל יהודי כאילו הביא בשורה מן העולם הבא… הוי, מה רב השינוי שהתחולל!

זה לא כבר, בעת שהרוסים כבשו את גרליץ ופגשו אותנו במחנה הסגור, הם התפלאו שנותרנו בחיים. בלנינגראד שלהם, שממנה באו, כבר לא היו יהודים, כך אמרו, ואנחנו היהודים הראשונים שהם פוגשים. בשמענו עכשיו שבכל זאת נשאר בלודז' קומץ של יהודים התעורר בנו רצון־חיים חדש. אולם חששנו לצאת מן המחנה ולהפליג בדרך בלתי־נודעת לתוך עולם שאין בו עוד יהודים. ריבונו של עולם, האם אפשרי הדבר? – שאלנו. על כן עוררה בנו שמחה כזאת הידיעה מפי החיילים הפולניים שבכל זאת יהודים מצויים אי־שם. החיילים לא ידעו להשיב על שאלות שהציקו לנו. הם הסתכלו בנו כאילו יצאנו מדעתנו. הם נמלטו מפנינו והתרחקו מאתנו על סוסיהם. קראנו אחריהם את שמותינו כדי שימסרו אותם בקהילה שבלודז'.

והנה, בבת־אחת, התחלנו כולנו להתכונן לדרך. ביקשנו מאת השלטונות אמצעי־תחבורה שיסיעו אותנו לבתינו. במרחק של שלושים קילומטרים מגרליץ היתה תחנת־רכבת שלא נהרסה. היינו צריכות לעבור ברגל את שלושים הקילומטרים ולהמתין שם לבואה של רכבת. אולם השלטון הרוסי עדיין לא רצה להוציאנו מן המחנה. בתירוצים שונים עיכבו את יציאתנו מן המחנה שהיה לנו לזרא. לתוך המחנה באו כל מטה־הצבא הרוסי, גנראלים ופוֹלקובניקים; באו עתונאי עתונות־החזית. הם שוחחו כמעט עם כל אחת מאתנו.

כל החיילים שחנו בגרליץ בחרו להם את המחנה שלנו כמקום־בילויים. החיילים באו ושיחקו כאן במשחק הרוסי הפופולארי שלהם “מאכנה”: אחד החיילים מחביא בתוך כף ידו דבר־מה והאחר מנחש מהו. בינתיים התחילו להיטפל לנשים. לילה אחד התנפלו על נשי המחנה. הכרחי היה להזעיק מיד א המפקדה הצבאית שתסלק את הבריונים. למחרת כבר נאסרה כניסת זרים למחנה שלנו וחיילים סובייטיים, יחד עם אנשי המחנה, שמרו עליו.

במחנה נותרו חולים. אנשי־המחנה הבריאים הלכו העירה. מה לעשות בחולים? למזלנו נותרו במחנה שלושה רופאים. שניים מהם היו יהודים מלודז' והשלישי – צ’כי. כיוון שעכשיו היינו צריכים לטפל בחולים בחרנו בבית הנוח ביותר שבמחנה, הבאנו לתוכו מיטות והעברנו לתוכו את חדר־האוכל. לאחר שרחצנו את החולים, הלבשנו אותם לבנים נקיים והאכלנו אותם היטב, הבריאו מקצתם וחזרו לאט־לאט לאיתנם.

בזכרוני חרות מראה מן הימים הראשונים שלאחר תום המלחמה, שעה שיכולנו להיכנס בלא הפרעה לחדר־החולים. קודם לכן היינו רואים יום־יום במקום זה על המשכבים יהודים שנרדמו לנצח, שגוועו בייסורים. אני רואה לנגד עיני את הנער ששכב בשקט וכבר לא ביקש כלום. עשינו אז את כל האפשרי כדי להצילו אבל כעבור ימים אחדים מצאנו אותו מת. זוכרת אני יהודי, כבן ארבעים בערך, ששכב בחדר־החולים בסמוך לבחור הצעיר שמת. ימים רבים היה מקיים שיחות קשות עם מלאך־המוות. הוא דיבר עם מלאך המוות כמו עם ידיד, ולפעמים כמו עם אויב. הוא פשוט זעק: מלאך המוות, לא אכנע לפניך, אב אני לארבעה ילדים, עלי לחיות! אולם הוא נאלץ להיכנע. כך התענה שלושה שבועות, נאבק עם מר המוות. האמת היא שבכל בוקר השתוממנו שעדיין הוא חי, פוקח את עיניו, מניע את שפתיו. התחלנו להאמין שברצון־החיים העז שלו אכן יוכל למוות. לפעמים נסער: תנו לי לאכול! הוא צעק ותמיד, מן הבוקר עד הערב, ביקש אוכל. אולם מעיו כבר נרקבו, האוכל לא נעכל בתוך גופו. קשה היה לשהות בחדר שבו שכב. האוויר היה מורעל. בכוחותיו האחרונים רחץ את עצמו. אולם המוות השיגו. ארבעת ילדיו, אם שרדו, אינם יודעים איך מת אביהם.

ידענו שביערות הסמוכים לגרליץ מסתתרים יהודים מפני הנאצים, ובתוכם – גם לא־יהודים. ארגנו קבוצות אחדות שהיו יוצאות כל יום ליערות ומחפשות את היהודים שעדיין לא ידעו שנגמרה המלחמה. ואכן מצאו המחפשים בני־אדם אחדים.

בזכרוני השתמרה ההרגשה שהרגשתי כאשר הובא אלינו לא־יהודי שנמצא ביער. גופו רחש כינים. בגדיו הופשטו ממנו ומיד נשרפו ביער. הוא הובא אלינו עטוף בשמיכה, אחר־כך נלקח לבית־המרחץ ואחרי הרחצה הושכב במיטה. הוא להט כולו בחום רב. הרופאים קבעו שגם מבפנים כבר אכלו אותו הכינים. האיש עורר בנו רחמים רבים וכולנו רצינו לעזור לו. קיבלנו עלינו לטפל טיפול מיוחד בהחלמתו. זכורתני שהחולים האחרים התרעמו על ההתעניינות המיוחדת שלנו בו אף שאיננו יהודי. האמנו שחולה זה יחזור לאיתנו. אולם הוא עצמו חש שלא יוכל למחלה. הוא דיבר על כך וסיפר שהוא מהנדס. כל ימיו חי במחיצת אמו. בראשית המלחמה הרגו הגרמנים את אמו ואותו הגלו, יחד עם קבוצת משכילים פולניים, לגרמניה. עלה בידו לברוח וזה שנתיים הוא נודד עם אחרים כמוהו ביערות. הקבוצה האחרונה מן הנלווים אליו התפזרה במנוסה והוא, שכוחותיו אזלו, נותר לבדו ביער. בתוך דבריו הביע, חזר והביע, את תודתו לנו. ביום שמצאנו אותו סבר שלא יקום עוד מן המקום שבו נפל. אולם הנה התרחש נס. לאחר כמה ימים ששהה במחיצתנו התאושש. ייתכן שהריפוי הנפשי שקיבל אצלנו הועיל לו יותר מכל התרופות ואפילו מן התזונה המעולה.

האולם שבו שכב המהנדס היה סמוך לחדרה של האחות הראשית שהיתה ממונה גם על המינהל של בית־החולים הארעי. היא עצמה חלתה אחרי המלחמה, ורופאי בית החולים התרעמו עליה על שאיננה מטפלת בבריאותה שלה. נסיבות המלחמה פגעו פגיעה חמורה ברגליה. הן תפחו והקשו עליה את ההליכה. לשם טיפול ברגליה העבירו אותה הרופאים לאגף אחר בבית־החולים הקטן אף שהיא לא רצתה בזאת. יחד עמה הועבר גם חדר־המנוחה.

העברת האחות הזאת עוררה מורת־רוח בקרב החולים והשפיעה לרעה על בריאותם. המהנדס ז’אק היה אחד מאלה שהתרעמו מאוד על כך. הוא שכב כל היום ופניו אל הקיר והתייפח. זעזועי־עצבים של החולים היהודיים היו חזון נפרץ אבל כאשר פגעו בחולה מתאושש עוררו את חשדם של הרופאים. הם חקרו את החולים לסיבת ההרעה במצבם. החולים טענו שהם רוצים שהאחות תחזור להתגורר בקרבתם; טיפולה הלבבי בהם מביא מרפא לנפשם. פניה המחייכים תמיד העניקו להם כוח יותר מאשר התרופות. בעיקר חזר על דברים אלה המהנדס. כמנהגו הסביר שיש בני־אדם שנוכחותם בלבד די בה לעודד את זולתם. כזאת גם האחות שלנו. ואגב, האחות סיפרה שמיום בואו אלינו גילה המהנדס כלפיה יחס לבבי מיוחד. הוא אף הציע לצוות בצוואתו לזכותה את רכושו, בית ולידו שטח אדמה לא הרחק מקאטוביץ. אולם הדברים לא הגיעו עד כדי כך. היא ראתה ברוחב־ידו סימן להתרופפות עצביו. לאחר התמוטטותו החליטה להיכנס אליו ולומר לו שבזמנה הפנוי תשהה בחדר־החולים בלבד. אולם הדבר לא הועיל. מלאך המוות כבר ארב למהנדס.

כעבור שבועיים נאלצנו, בפקודתו של מטה־הצבא הרוסי, לחסל את בית־החולים של המחנה ולהעביר את כל החולים לבית־החולים הסמוך של הצבא הרוסי. הידיעה הרגיזה את כל החולים והעמידה לפנינו בעיות חדשות. אולם פקודה היא פקודה. התחלנו להכין את החולים לבית־החולים החדש. אלה מהם שכבר החלימו במידה מספקת להליכה לא רצו לעבור לשם. הם נשארו במחנה יחד עם כל אנשי־המחנה האחרים. לשם העברתם של אלה שלא יכלו לנוע בכוחות עצמם נעזרנו במטפלים רוסיים. העברנו את החולים במשאיות של הצבא הסובייטי לבית־החולים הרוסי. שני רופאי המחנה ואני קיבלנו רשות לבקר כל יום אצל החולים.

הטיפול בעצירי־המחנות בבית־החולים היה כטיפול בחיילים החולים: בבואנו לשם למחרת היום קראו לי עובדי בית־החולים בשמי. הם סיפרו שהחולים לימדו אותם להגות את שמי. החולים אף התכוננו לקבל את פני. כשנכנסתי לתוך חדרם התיזו בי מי־בושם וקראו בהתלהבות את שמי. התרגשתי ומיררתי בבכי. כאשר נכנסו הרופאים הרוסיים לא תפשו את המתרחש ושאלו מה קרה. לאחר שרופאינו סיפרו להם שהייתי עם בני־אדם אלה במשך שבועות אחדים מאז תום המלחמה וכי עשיתי משהו כדי להחזירם לחיים הבינו הרוסים גילויים אלה של הכרת טובה.

האדם הרוסי הממוצע הוא תמים בטבעו. גם רופאיהם אינם שונים בפשטותם. למדתי זאת כאשר באתי לבקר שוב אצל החולים. נקראתי אל הרופא הראשי של בית־החולים. כמו תמיד בשנות־המלחמה נבהלתי מן “ההזמנה”: מי יודע מה צפוי לי שם? אולם מה רבה היתה השתוממותי למראה שמחתו הבלתי־רגילה של הרופא בי. כמנהגם של ידידים טובים חיבק אותי ונשקני ובהתלהבותו של איש־עם רוסי הציע לי להצטרף אליהם בנסיעתם לרוסיה כי זקוקים הם לבני־אדם כמוני. מובן שהודיתי על חביבותו ואמרתי שעלי לשוב אל עיר מגורי ולמצוא את ילדי. הנימוק שכנע אותו. אחר כך לקח אותי אתו לחדר־האכילה של הרופאים.

מעי טרם הסתגלו לארוחת־צהריים רגילה כפי שהוגשה בחדר־האכילה הרוסי. לא יכולתי לעכל את מאכליהם. אני זוכרת במיוחד את הארוחה הרוסית ההיא שלאחר ההרעבה. אחרי ארוחת־הצהריים עוד הוסיפו לי כוס חלב. אף שלא אכלתי את הבשר הזיקה לי ארוחת־הצהריים. נאלצתי לחזור אל בית־החולים ולבקש תרופה לקיבתי החלשה. הפעם פגשתי בבית־החולים רופאה תורנית בדרגת סרן. לא ידעתי אם יהודיה היא אם לאו. אולם היא התייחסה אלי באהדה רבה ודיברה אף היא על לבי שאסע אתם לרוסיה במקום שתינתן לי הזדמנות ללמוד ולעבוד. היא הציעה זאת בנימה כה לבבית עד שתחת לענות לה פרצתי בבכי. בדמעות בעיני הסברתי לה שאני מוכרחה לחזור לעיר מגורי לודז' ומקווה למצוא שם את ילדי. הרופאה התנשקה אתי ונפרדה ממני בקריאות היוצאות מן הלב: “דרך צלחה” ו“אל תשכחי אותנו”.

הדרך הביתה, ארבעה שבועות לאחר תום המלחמה, היתה קשה מאוד. קושי מיוחד היה בשל המרחק הרב לרכבת. היה עלינו לעבור ברגל את 30 הקילומטרים שמגרליץ עד תחנת־הרכבת בונצלאו ורגלי תפחו ולא יכולתי לנוע. אנשי המחנה לא מצאו מנוח לעצמם. הבית שבמרחקים משך, כאבן שואבת, בכוח איתנים. מדי שעה בשעה הפליגו אנשים לתוך הבלתי־ידוע. זה פנה לגרמניה וזה לפולין. רגלי החולות עדיין כבלו אותי אל המקום. שני הרופאים־המכרים מלודז' ושני הנערים שטיפלתי בהם זמן רב בתוך המחנה לא רצו להותיר אותי לבדי. הם הודיעו על כך לרשות הרוסית וזו ניאותה לתת לנו כרכרה וסוס שיביאו אותנו אל בית־הנתיבות שבבונצלאו.

הכרכרה היתה קטנה. יכולנו להטעין עליה רק את מעט החפצים שלנו ואותי. אולם רצינו לקחת אתנו את כל הקבוצה. לאחר שנסענו קילומטרים אחדים ירדתי מן הכרכרה והלכתי קצת ונוסעים אחרים מקבוצתנו עלו עליה ונחו קצת. כך הגענו בערב חשוך לבונצלאו, שבה יכולנו לעלות על רכבת הנוסעת… הביתה.

זמן רב צריך היה להמתין לרכבת ולא היה לנו מקום להיכנס לתוכו. שני הרופאים שנסעו אתנו התייצבו בבית־החולים העירוני שבבונצלאו וביקשו רשות לינה בו לכולנו. מינהלת בית־החולים הסכימה לכך והכניסה אותנו לתוך בניין בית־החולים. האחיות הביאו לנו כלי־מיטה ואוכל. הצענו מקום שינה לנערים ואנו שלושתנו ישבנו בחדר־הכניסה עד אור הבוקר.

התקווה שבקרוב נהיה שוב בבתינו הפיחה בנו רוח של שמחה. כל הלילה עוררנו זה את זה בבדיחות ובזמרה אולם חוויותינו מן השנים הנוראות נשארו תקועות עמוק בתוכנו ולא היה אפשר לשכוח אותן. התחלנו להתוות תכניות לעתידנו. בינתיים עלה בדעתנו שבדרך נקנה מתנות ליקירינו שקיווינו להיפגש אתם בבית.

בלילה זה, בתוך בית־חולים צבאי רוסי, נראו לנו כל המאורעות האיומים שעברו עלינו כחלום שנמוג. הנה אנו חוזרים לחיים אל יקירינו – למה אפוא לא נרים בשעה כזאת (אמרו הגברים) כוס לכבוד האירוע הגדול? הם דרשו מן האחות קצת משקה. זו השתוממה מאוד. גם היא אוהבת לשתות משקה חריף אבל לא הביאה שום משקאות. בינתיים האיר היום. יצאנו אל הבאר ושטפנו קצת את פנינו. אחר־כך אכלנו בחפזון ופנינו אל התחנה כדי להמתין לבוא הרכבת המיוחלת. אולם לא כפי שקיווינו כן היה דווקא כאן נכנסנו לגלות חדשה שעמדה להימשך ימים רבים ומלאי־סבל.


 

האם עוד יש לי בית?

בתחנת הרכבת בונצלאו התכנסו אלפי בני־אדם. כולם המתינו לרכבות החולפות שנעצרו במקום. כל הרכבות הנכנסות והיוצאות היו גדושות פליטים שנמשכו לעבר ארצות מוצאם. היו כאן רכבות־משא אחדות אלא שגם הן היו מלאות אדם. רק יחידים יכלו להידחף פנימה בכוח. לא התקבל על הדעת שקבוצת בני־אדם תמצא לה שם מקום.

בלית־ברירה נותרתי מחוץ לאותם מאושרים שזכו במקום ברכבת הדחוסה. המתנתי לרכבות ובינתיים הסתכלתי בנוסעים. לצערי וכאבי לא ראיתי פנים של יהודי בקרב המוני החוזרים לבתיהם. טיילתי לאיטי לאורך מסילות־הברזל, בכל מקום שבו חנתה רכבת. גיליתי קרון אחד, שכמה נוסעים עדיין יכלו להיכנס לתוכו, וביקשתי מן הנוסעים שבתוכו שיפנו לי מקום. היה הכרח לעשות זאת, כי אם לא – אפשר היה ללכת לאיבוד בתוהו־ובוהו שמסביב. התפלאתי לראות מבטים חודרים רבים המופנים אלי. כנראה מצאתי חן בעיני הנוסעים וקיוויתי שיקחו אותנו אתם.

ואכן, הם רצו להכניס אותי מיד אבל אמרתי להם שאינני לבדי, אנחנו קבוצה בת חמישה בני־אדם, ויש מקום בשבילם בתוך הקרון. הצבעתי על פינה פנויה ואמרתי שנסתפק במקום זה. כל הנוסעים קיבלו את דברי. פולני אחד בגיל העמידה אף ירד מן הקרון והציע ללכת אתי ולהביא את קבוצתי כדי שלא אתעה בדרכי חזרה. הוא חש את עצמו יותר ויותר מקורב אלי וכמו כל חוזר־למולדת התחיל לגולל לפני את חוויות־המלחמה שלו.

מה נדהמתי לראות את השינוי שחל בו בראותו את בני חבורתי מן המחנה. הבינותי שהתברר לו שאנו יהודים. הוא לא רצה בנו כחברים לנסיעה. הוא התחיל לומר דברים שתחילה לא היו מובנים לי. ואולם אחר־כך לחש באוזני בלי בושה: “הלא אלה יהודים! האם גם את יהודיה?”

כאשר שמעתי את שאלתו פרצתי בצעקות ובגידופים וחשתי כאב רב בלבי. האם לאחר כל הסבל של היהודים בשנות־הרעה עדיין לא שכחו שכנינו את שנאתם אלינו? שאלתי אותו אם לאחר השמדת היהודים אין הוא בוש להמשיך במנהגו כמקודם. נראה שהתפרצותי השפיעה עליו. הוא התנצל, אלא שהתנצלותו העציבה אותנו אף יותר משאלתו אם אנו יהודים. הוא התנצל שביערות פולין משתוללות כנופיות השואפות להכחיד את שארית היהודים. פחדו של פולני לעמוד לימינו של יהודי נמשך גם להבא.

האכזבה כאילו שיתקה אותי. עלה בדעתי: שמא מוטב שלא אמשיך בנסיעה? אולי מוטב שאעצור בדרך? אבל, לא! אסור שאעלה זאת בדעתי. בביתי, בכל מקום שהוא, נותרה התקווה שאפגוש מישהו… כך ניחמתי את עצמי בצערי הרב.

שוב אספנו חמשתנו את צרורותינו וישבנו לא הרחק מפסי־הרכבת. קיווינו שאחת הרכבות החולפות תקח אותנו סוף־סוף. בני־אדם המתינו כך שמונה או עשרה ימים, אבל אפשרות אחרת של נסיעה לא היתה.

לאחר שישבנו שעות אחדות ראינו קצין פולני שהסתכל בנו בתשומת־לב. הוא ניגש אלינו. התברר שהקצין הזה שירת יחד עם רופא אחד מקבוצתנו. שניהם שמחו מאוד זה על זה. הרופא “שלנו” סיפר בהזדמנות זאת על אודות פגישתנו עם הפולני. הקצין לעג לזאת והרגיע אותנו. “בפולין”, אמר, “שופרו עכשיו החיים. יש אוכל די והותר והקומוניסטים מקפידים על הסדר. לכם, היהודים, לא יחסר מאומה בפולין הנוכחית”. “המתינו כאן”, הוסיף ידידו של הרופא, “כאן תעבור רכבת לצ’נסטוכוב ואני אכניס אתכם לתוכה”.

ואכן, כעבור שעה קצרה שמענו שריקה של רכבת מתקרת. הקצין אותת לנו בידו ודלת של קרון נפתחה. עייפים ועצבניים נכנסנו פנימה.

זה היה קרון שבימים כתיקנם שימש הובלת סוסים. בתוך הקרון, בצד ימין, כבר ישבה משפחה רוסית שעמדה לנסוע לאיזור וורונייז'. בצד האחר של הקרון נסעו פולנים – שני אחים ואחות. משפחות אלה הגלו הגרמנים בימי המלחמה מבתיהם לעבודה בגרמניה. הן הסתדרו בתוך הקרון ולכל אחת מהן היו כיריים לבישול. המשפחה הרוסית הביאה עמה חבית של כרוב חמוץ. יחסם של הנוסעים הללו אלינו היה טוב. ראשית, מסרו לנו מקום ל“מגורים” במרכז הקרון. הם גם הביאו לנו אוכל והציעו לנו משכבים ללינה. השתטחנו עייפים ונרדמנו.

כשהקיצונו בבוקר כבר היה היום השני לנסיעתנו. הגענו לתחנת ליגניץ שבשלזיה התחתית. מכיוון שלא לקחנו אתנו מזון היינו צריכים להשיג אותו בשביל הנערים שנסעו אתנו. שמענו שנשהה במקום במשך ימים אחדים שכן כל קווי הרכבת היו תפוסים בידי הצבא שחזר לפולין ולרוסיה. דאגה רבה נתעוררה בלבנו. לא היה לנו כסף, אך התנחמנו שתמורת שמלה או לבנים נשיג אוכל. כן נמסר לנו שבסמוך לתחנה זורם נהר ואפשר יהיה להתרחץ בו ולכבד את בגדינו המלוכלכים.

ירדנו מן הקרון וחיפשנו בני־אדם. לאכזבתנו לא נראתה נפש חיה וגם לא יכולנו להשיג אוכל. פתחנו דלתות רבות, בבית הנתיבות ובמזנון, וכל מקום שנכנסנו אליו היה בית־שימוש. נראה שכל “המקומות הרגילים” נהפכו לבתי־שימוש.

קשה מאוד לתאר את מראה בית־הנתיבות שבליגניץ ביוני 1945. שטח נרחב מאוד נהפך לבית־שימוש עצום ומלוכלך. כל הבתים שבאיזור תחנת־הרכבת היו גם הם לבתי־שימוש. עברנו כברת דרך בחיפושנו אחרי נפש חיה ולא מצאנו. מצאנו רק תפוחי־אדמה ליד פסי־הרכבת. אספנו אותם וחזרנו בשמחה אל תוך הקרון. שכנינו הרשו לנו לבשל את תפוחי־האדמה וגם נתנו לנו גריסים וקצת שומן.

שכנינו שמשני צידי הקרון בישלו כל היום תבשילים. מדי פעם בפעם הזמינו אותנו ליהנות מהם, אולם לקחנו אצלם רק קצת אוכל בשביל הילדים.

כל יום ירדנו מן הקרון ותמיד מצאנו תפוחי־אדמה אחדים. בישלנו אותם, אך לא היה לנו שומן. כעבור כמה ימים ראיתי אצל אחד מבני חבורתנו חבילת מארגארינה. האיש, שהסתיר חבילה זאת מפנינו, היה בעל שני תוארי־דוקטור. וכל זה בשעה שהנה־הנה אנו שוב בבתינו. קשה היה לי להאמין: האדם – אנוכי! זאת היתה לי החוויה הקשה והמאכזבת השנייה אחרי המלחמה: קודם הגוי האנטישמי שפגשתי בבונצלאו ועתה הרופא שאך בליגניץ ראיתיו ללא כחל וסרק.

אחרי שבעת ימי מסע באנו לתחנת אוסטרוב הסמוכה לקאליש. כאן היה עלינו לעבור לרכבת אחרת. בבית־הנתיבות ראינו רוכלים שסובבו במקום ותמורת כל חפץ נתנו לחם. בתחנת קאליש כבר היה מזנון־רכבת רגיל וקיוסק לעתונים. ראיתי מרחוק אותיות יהודיות. אחרי שנים רבות – אותיות יהודיות מודפסות!

הוי, כמה נכספתי לקנות את העתון, אך לא היה לי כסף. לא שמתי לב שלא הרחק ממני עמד יהודי, אדוק ומזוקן, שהבחין בפני את התפעמותי ממראה האותיות היהודיות. הוא ניגש אלי ושאל אותי מאין באתי ולאן אסע. גם הציע לי אוכל, ואולי ללוות ממנו כסף? שמא רוצה אני לקנות עתון? ובן רגע הביא לי את העתון. כאשר לקחתי לידי את העתון, אחרי חמש שנים של אלם יהודי, שכחתי את התקרית האנטישמית הראשונה שלי בעת הנסיעה. מה רב האושר! עתון יהודי ולו השם המבטיח "דאס נייע לעבן (“החיים החדשים”). האם כל זאת אמת? חיים חדשים לנו? אמנם, סברתי, כך צריך להיות, אולם האם נהיה מוכשרים לכך? לא שמתי לב שלידנו עמד קאפיטאן רוסי. הוא שאל מי אנחנו ומאין באנו. הוא קטע את קריאתי בעתון ואמר שמיד תגיע רכבת הנוסעת ללודז'. “היכנסו לרכבת וסעו הביתה” – הוסיף.

כשהתרחק הקאפיטאן מחבורתנו ניגש אלינו אחד מפקידי הרכבת ושאל אותנו אם ידוע לנו עם מי דיברנו.

זהו הקאפיטאן מנדלייב הנודע, אחד האנשים הרוסיים המצויינים ביותר" – אמר בימה של יודע־הכל. לאחר שעה לא־ארוכה הגיעה בשקשוק רכבת־נוסעים. נכנסנו לתוכה.

שוב אנו על אדמת פולין. אנו עוברים ליד קאליש, שיראדז, עיר־הולדתי זדונסקה־וולה. נצמדתי אל החלון. אין רואים יהודי. ההרס איננו ניכר. כלפי חוץ הכול נראה כאילו ללא־שינוי, כפי שהיה המראה ב־1939, אלא שללא יהודים. זיהיתי כמה לא־יהודים. בשעת הצהריים הגענו ללודז', לבית הנתיבות הקאלישי. גם כאן כאילו לא נראה שום סימן של הרס. האם, אכן, הכול כה נורמאלי? הדבר מפליא וסקרנותי רבה. בבית־הנתיבות – דממה.

יצאנו מן הקרון ועצרנו לרגע. לא ברור לנו מה עלינו לעשות. לפתע מתעורר בנו ספק מכרסם: מי לנו כאן ואל מי נלך? אחד הרופאים שלנו נוסע העירה. הוא יבדוק את מצב דירתו, וגם הבטיח לטפל בהשגת מקום־לינה לחמשתנו. כעבור זמן קצר חזר ופניו קורנות. שתי גיסותיו מתגוררות בדירתו. הן העמידו לרשותנו שני חדרים. שותקים ובתחושת־מועקה בלבבות נכנסנו לתוך החשמלית. גם לודז' נראתה במבט ראשון כאילו ללא־נזק. אולי מונה כל הסבל אך לאזורים מסויימים? – אני מהרהרת בלבי. החשמלית נכנסה לתוך רחוב נארוטוביץ' ובין הולכי־הרגל ראיתי שני מכרים. זיק של תקווה התעורר בלבי. לא היה לנו כסף לשלם לכרטיסן בעד הנסיעה בחשמלית, אולם אין הדבר חידוש בעיניו. החוזרים למולדת מוסעים חינם.

עכשיו כבר ברור: לי כל לודז' חשובה כמתה. אילו לפחות היה כאן הכול הרוס, הייתי רואה זאת כחורבן גדול שלא היתה בו הבחנה בין יהודי וגו'. שקועה בהרהורים כאלה השתלבתי בקצב החיים. יש קהילה יהודית, בית ליהודים “חוזרים למולדת”. צריך להירשם בוועד היהודי.

היססתי קצת. פחדתי מפני המציאות, מפני האמת העגומה. אולם לאחר זמן־מה של פאסיביות כאובה נתעוררה בי תקווה למצוא מישהו. נכנסתי לתוך השער שברחוב נארוטוביץ' מס' 32, במקום ששכן משרד הרישום לפליטים היהודים. לפתע שמעתי קול קורא את שמי שמלפני נישואי. זה קול אשה המסתכלת בי בעין בוחנת ואומרת לעצמה: “כן, זאת היא, זאת פלה”. היא מדברת ואיננני תופשת את דבריה. לבסוף זעקה בקול רוטט: “פלה, בתך כאן, אחותך כאן…”

– בתי? אחותי? אני רוצה לזעוק, אלא שגרוני מכווץ, קולי חנוק וצליל עמום מהדהד באוזני:

– הבת שלך כאן…


שמות הערים, הגיטאות והמחנות שהמחברת שהתה בהם בשנים ההן

ערים: לודז', וישניוֹבה, גורה, וארשה, אוטבוצק, זדוּנסקה־ווֹלה, צ’נסטוֹכוֹב, בונצלאו, ליגניץ, אוֹסטרוּב.

מחנות־עבודה: זאגוֹז’ה, ווֹלה־האנקוֹבסקה, קאמיק, קלוֹבוֹצק, קשפיץ, בלאכשטאט, בלכהאמר.

מחנות־מעבר: קלטנדורף, חיל־האוויר.

מחנות־ריכוז: לודוויגסדורף, גרליץ.


המלצות קוראים
תגיות