רקע
יהושע חנא רבניצקי
מכתבים לבת ישראל: עשרה מכתבים על חנוך הבנים
mנחלת הכלל [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: תל־אביב: מוריה; תרפ"ג

 

מכתב ראשון

כעין הקדמה

אחותי היקרה!

“שלשום היה לנו יום טוב, יום חג גדול — כך אַת כותבת לי במכתבך האחרון — יום הולדת יוספון שלנו. מה נחמד בן יקיר זה! הנה שלש שנים מלאו לו — ודבורו נאה כגדול. ואתמול בערב הרביתי לדבר עם בעלי יעקב על אדותיו: הלא אפשר הדבר, שכבר הגיעה השעה לחשוב בכֹבד־ראש על שאלת חנוכו. שאלה זו חדשה היא לי כל עיקר; הן זה בני בכורי, ילדי הראשון, ולא קניתי לי עדיין שום נסיון במקצוע של חנוך בנים — ויעקב שלי עסוק כל־כך תמיד, טרוד כל־כך בעניניו מהשכמת־הבקר ועד הלילה. ובכן גמרתי לפנות אליך, אחי, אולי תוכל אתה להיות מסייע לי בשאלה זו החמורה; אולי תואיל בטובך לתת לי עצות מרחוק על ידי מכתבים: כיצד ממלאין בחיים את התעודה הקשה של מחנך, ומה עלי, האֵם הצעירה, לעשות כדי שיצליח חפצי בידי לחנך את יוספון שלי כהלכה ולגדלו לאדם שלם ומתוקן, שיהא טוב וכשר בעיני אלהים ואדם”.

מכתבך זה, אחותי היקרה. לקח את לבי, וגם הביאני במדה ידועה לידי השתוממות. רגיל הייתי עד עתה לקבל ממך מכתבים אחרים. מיום שיצאת מעירנו אחרי חתונתך היו כל אגרות־השלום, שכתבת אלי פעם בפעם, קלות־תוכן כל־כך ומרפרפות על פני ענינים שונים של מה־בכך, כאותן של תינוק רך ועליז, היודע לבלות את זמנו רק בעליצות ובזמירות ואינו מבקש לו בחיים אלא צעצועים ושעשועים. ובשעה שנולד לך בנך יוסף, נוסף על הראשונים — כך לפחות היה נראה לי מתוך האגרות הקודמות — עוד מין צעצוע חדש בביתך לשעשע נפש האם הצעירה, כבוּבה זו שמשעשעת ומבדחת נפש התינוקות. עתה נשמע קול הברה חדשה מתוך מכתבך, קול אֵם שהתחילה מרגשת ומכרת, שעדיין אינה יוצאת ידי חובתה בשעשועים עם הילד לבד ושענין חנוכו של היציר הקטן, המסור לידה, תורה הוא וללמוד היא צריכה.

“הלא אפשר הדבר, שכבר הגיעה השעה לחשוב בכבד־ראש על שאלת חנוכו” — וכי שאלה היא זו? כבר־כבר בא מועד, אחותי יקירתי!

מסַפרים, שאחת המטרוניות בפריז פנתה פעם לנפוליאון הראשון בשאלתה, אימתי יגיע לה הזמן לטפל כראוי בחנוכו של בנה הקטן, וכששאל אותה נפוליאון כמה שני חיי הבן, והיא השיבה: שמונה שנים, — ענה ואמר לה: “אם כן, גברת עדינה, אֵחרת קצת את הזמן, יודעת אַת כמה? שמונה שנים שלמות!”

אפשר שנפוליאון הגדול לא אמר כך למטרונה אלא לשם אִמרה יפה ומבהיקה; אבל בכל אופן אין ספק, שבדבריו אלו כִוֵן אל האמת הגמורה: חיב אדם להתחיל עוסק בחנוכו של בנו תיכף ללידתו. וגם לך, אחותי, יכולתי להגיד כך: כבר אֵחרת שלש שנים!

אכן יש עוד להוסיף על זה: בעצם הדבר צריך אדם לדאוג לגדולו וחנוכו של בנו עוד קודם ללידתו, קודם שיצא זה לאויר העולם. כמה, למשל, יכולה אשה מעוברת להשפיע לרעה על העֻבר הקטן, הטמון בקרבה, ולהזיק לגופו, רוחו ונפשו לעתיד, לכל ימי חייו, בשביל שאינה יודעת, או אינה נותנת דעתה כראוי לכך, איך להתנהג בימי הריונה ולהזהר בהרבה דברים המביאים לידי חולשה, גרוי־עצבים וכדומה.

ואם רצונך אגיד לך עוד יותר: לחנוך יוספון שלך צריכים היו לדאוג עוד זמן רב רודם לכך — הורינו, שיחיו, וכמו כן גם הורי בעלך יעקב. הן עליך לדעת, שבנך יוסף, כשנולד, כבר היו לו בירושה מהוריו (ויש שגם מאבות־אבותיו, אבל לא על זה אני דן הפעם) כמה מעלות וחסרונות בין בגופו ובין ברוחו ונפשו. כן, אחותי יקירתי, ירושה זו שעוברת לבנים אחרי מות הוריהם — דבר קטן הוא; העיקר אותה הירושה הגדולה שנופלת בגורל הילד, נחלת אבותיו לו מראשית הויתו: בדמו, במחו ועצביו, בלבו ובכל אבריו. ואלמלי הם, הורי הילד בעצמם, עין השגחה טובה ופקחית היתה צופיה עליהם מראשית ילדותם והיו מחונכים בדרך יותר ישרה ומתוקנה, הן בדברים השַיכים לבריאות הגוף והן בכל הנוגע לבריאות הנשמה, המוח והרוח, — היה אחר כך התינוק שלהם ביחס הרבה דברים חפשי מ“סבל הירושה”, המעיק עליו לרעה, ולא היו דבקים בו כמה מומים ומגרעות, שעכשיו נולדו עמו ביחד ומלפפים ומלוים אותו כל ימי חייו, וממילא היה נפטר מכמה יסורים ופגעים רעים בחיים.

זוהי אחת.

ועוד שנית: הרי מוטל היה על הורי שניכם להתקין אתכם בעוד מועד ולהכשירכם לכך, כדי שתהא היכולת בידכם למלאות בחיים, כשתבוא שעת הצורך, את התפקיד הגדול והמלא־אחריות של אב ואם. לא אבוא לדבר הפעם על יעקב שלך. אין אני מכיר ויודע את דרכי חנוכו בימי נעוריו ונעלמה ממני מדת כשרונו במקצוע זה של חנוך בנים. אבל הרי בכל אופן אַת בעצמך מעידה עליו במכתבך, שטרדתו מרובה ואין שעתו פנויה לחנוך בנכם; ובכן כל החובה הגדולה של חנוך התינוק מוטלת רק עליך לבדך. ומה שנוגע לך, אחותי, מי כמוני יודע, שלא מצד הורינו מקודם ולא מצדך אַת בעצמך אחר־כך היתה השתדלות כל־שהיא להכין אותך ולהכשירך לכהונה זו של אם, של מחנכת ילדים.

ואל תהא כהונה זו קלה בעיניך. לא כל הרוצה ליטול את השם מחנך בא ונוטל והריהו עושה מלאכת החנוך וממלא את תפקידו כראוי וכהוגן בלי שום הכנות קודמות. בודאי לא תתרעמי עלי, אם אבוא בזה להזכירך את דברי אחד החכמים הגדולים באותו הענין: “אם יתחיל איזה סוחר לנהל עסקים בטרם ידע דבר מיסוד החשבון והנהגת ספרי מסחר, הלא נזעק כלנו על אולתו וננבא לו עתידות נוראות, או אם ירהיב איש שלא למד מעודו פרק בנתוח להתיצב לפנינו בתור רופא מנתח, הלא נתפלא על עזותו ולבנו יכאב לחולים המסורים על ידו; אבל אם הורים לוקחים על עצמם את הכהונה הגדולה של חנוך הילדים, בטרם תבוא בלבם אף מחשבה קלה בדבר היסודות הפיסיקליים, המוסריים והשכליים הצריכים להיות להם לעינים בדבר זה, איש לא יתפלא עליהם ואין כל לב כואב לקרבנותיהם. — — — אם יחפוץ האחד ללמד מלאכת הרצענים או הגודרים, לעבוד עבודתו באניה או אצל מכונה, הלא עליו להיות שוליא ימים רבים. האמנם התפתחות נפש האדם בגופניות וברוחניות הנֶהָ עלילה פשוטה כל כך, עד שאפשר לכל איש או אשה לפקח עליה מבלי כל הכנה קודמת?” (“החנוך”, ספנסר, תרגום י"ל דוידוביץ).

האין אלו דברי חכם פשוטים וברורים, שאין אדם יכול לפקפק באמתתם? והרי מעשים בכל יום ובכל שעה, מעשים פרועים באבות שאינם יודעים עד־מה בענין חנוך הבנים ושאינם מתעוררים כלל להרהר בזה אפילו הרהור כל־שהוא — ובידיהם נופלות הנפשות הקטנות התמימות והם שליטים תקיפים לעשות בהן כרצונם! והאם פלא הוא הדבר, אם כמה וכמה הורים ממין זה, שלא הגיעו עדיין למדרגה זו שיהיו ראויים, לפחות במקצת, למלאות בחיים את התפקיד החשוב וקשה של אב־ואם, — אם הורים בורים גמורים כאלה מרבים לקלקל ולהשחית בידיהם את נפש בניהם שברשותם ועושים אותם לבעלי־מומים בגופם וברוחם לכל ימי חייהם? אמת, הם אינם עושים כזאת בכונה רעה ומתוך שנאה, חלילה; אדרבה, חזקה על האבות, שאוהבים הם את בניהם אהבה רבה ועזה. אבל מה בצע בחוש טבעי בלבד, באהבה סוּמית שאין עמה הכרה וידיעה? מתוך רוב חבה אפשר לו לאדם, כקוף זה, לחבק את התינוק כל־כך, עד שיבוא היציר הרך לידי חניקה גמורה ולידי יציאת נשמה.

יודע אני בך, אחותי יקירתי, שאי־אפשר בשום אופן להעמידך בשורה אחת עם האמות הפחותות והגרועות, שמוּעדות הן רק לקלקל, בשעה ששוקדות לתקנת בניהן. מכיר אני אותן המעלות הטובות, שיש לך במקצוע זה. אבל הרי מודה אַת בעצמך, שעדיין חסרה אַת הרבה בשביל שתכשרי למלאות חובות האם, לא כדי לחבק ולנשק את התינוק בלבד, אלא גם להדריכו ולחנכו כראוי. ובעונג רב הריני נוטל על עצמי את הטורח הנעים למסור לך על־ידי מכתבים מאותו המעט שנמצא בידי בענין זה, הדומה לאילן גדול ששרשיו וענפיו מרובים.

והדבר מובן, שאין את רשאית לצאת ידי חובתך בקומץ זה. צריכה אַת ומחויבת לעסוק הרבה ובכבד־ראש גמור בשאלה זו של חנוך הבנים, שאין לשער גודל ערכה וחשיבותה.

ובכלל עליך ליתן דעתך ולבך לתעודה זו בכל עת ובכל שעה ואין לך לקמץ בכל טורח ועמל, כדי שתמצאי את הטוב והמועיל במקצוע של החנוך ותזכי להגיע למדרגת אם ומחנכת הגונה.

הלא זה דברו של זַ’ן־פוֹל: “השתדלו להספיק לנו אמות משובחות ונהיה בני־אדם משובחים”. ובאמת רואים אנו כמעט בתולדות כל האנשים המצוינים, שהרבה גרמה לבם זכות האם והשפעתה נכרת עליהם במדה מרובה.

ובכן אם רוצה אַת, אחותי, שזה הקטן יוספון יגדל לברכה ויהא ראוי לעמוד במקום שבני־אדם משובחים עומדים, הרי החובה מוטלת עליך להשתדל עד כמה שאפשר, שתהי את בעצמך יכולה לעמוד במחיצה אחת עם “האמות המשובחות”.

אבל די בזה בשביל מכתב אחד. ויהא מכתבי זה הראשון כעין הקדמה קצרה למכתבי הבאים.


 

מכתב שני

הערות על גבולות החנוך

אחותי היקרה!

על אותה ההקדמה הכללית, שבמכתבי הראשון, חושב אני לנכון להוסיף עוד שתי הערות בכלל על אדות גבולות החנוך, כלומר: עד כמה מגעת ידו של החנוך הטוב באמת ומה אפשר להשיג בכחו.

אין אַת רשאית, אחותי, לטעות בחשבון הדברים. אל תדמי, שהחנוך לבדו עושה נפלאות גדולות ואפשר לתקן על ידו את התינוק, לשכללו ולגדלו למעלה רמה ונשאה, באופן שיהא לאדם מושלם ומצוין בכל המעלות הטובות והמדות המשובחות שבעולם, ושום חסרון לא יראה בו ולא ימצא. במכתבי הקודם הזכרתי לפניך את דבר חק־הירושה הגדול; אבל כדאי הוא להרחיב קצת את הדברים בענין זה, כדי שתדעי מראש, שאין כאן מעשי־להטים ושבכל אופן קבועים וקצובים לפעולת החנוך והשפעתו גבולות ותחומים.

ודאי נודע לך דבר המשל העתיק, שהאדם עץ השדה ודמה המחנך לגנן. והנה הגנן המומחה במלאכתו יודע ומבין היטב, כיצד משגיחין על האילנות ומפקחין על הפרחים, בשביל שיעלו ויצמחו לברכה בקרב הגן. אולם אם יהא גנן זה אפילו אחד המומחים הגדולים שבעולם במקצוע שלו, לא יועילו לו כל תחבולותיו לעשות מהפכה בעולם הצמחים ולשנות את טבעם, באופן שעץ התפוח, למשל, יתן פרי אגסים, או אפילו תפוחים לא משל־מינו אלא של מין אחר, שונה מזה בטיבו ותכונתו.

והוא הדין בנוגע לנפש התינוק. לשדד מערכת טבעו ולהפוך את תכונתו לגמרי — מי מחנך קוסם ומפליא לעשות כדבר הזה? גם “גנן־ילדים” מן הטובים והמשובחים ביותר, מחנך מובחר שבמובחרים, אינו מושל בנפשו ורוחו של חניכו ממשלה לא־מוגבלה, והבריה הרכה אינה בידו כחומר ביד היוצר, שהוא יכול למעכו ולגבלו ולהלבישו צורה ולהפשיטו צורה כרצונו ובחירתו.

שלשה שותפים בתינוק בדרך חנוכו: הטבע, מחנכיו וחבריו, או בכלל בני־אדם ודברים, שהוא נמצא בסביבתם ופועלים עליו. וכשם שאין ביד המחנך לשנות את הטבע, כך קצרה ידו לפעול על כל הסובבים את הילד שלא תהא השפעתם עליו אלא לטובה ולברכה.

היו ימים ובני־האדם האמינו באמונה שלמה, שהוְלַד היוצא מבטן אמו לאויר העולם הריהו כלוח חלק מכוסה שעוה, ואין לך דבר נקל מזה, שתטביע בנפשו אותו החותם שאתה רוצה בו. ולאחר שהתחילו להבין, שאין הדבר כך ושבאמת משעה הויתו הראשונה כבר מונח עליו חותם טבעי וקבוע, נחלקו חכמים בדבר מהותו של החותם לשתי דעות מתנגדות, שונות זו מזו מן הקצה אל הקצה. אלו אומרים, שהנפש הרכה באה לעולם צחה וטהורה כמלאך אלהים, ורק החיים בעולם השפל והגס מטילים בה זוהמתם ומהפכים אותה לעכורה ומכוערה (“הכל טוב בצאתו מיד בורא העולם, הכל נשחת בידי האדם” — כך מתחיל רוסו את ספרו המפורסם “אֶמיל”): ויש אומרים להפך, שהתינוק נולד עיר־פרא ודומה לפריץ־חיות ושד משחית ומחבל, ורק כחו של שכלו, שהולך ומתפתח, ושל השפעת חיי־התרבות, הוא שעומד לו לחסום ולכבוש את יצרו הרע מנעוריו והריהו הולך ונעשה לאדם מן הישוב. אבל האמת בדבר זה, כמו ברוב דברים שבעולם, לא תמצא בשתי הקצוות או קרובה לאחת מהן, אלא באמצע. נפש קטנה זו מתחילת בריָתה אינה צחה מחלב וגם אינה שחורה כעורב; לא כלה נאה ומקושטת בכל המעלות הטובות ואף לא כלה מכוערת ומלוכלכת בכל החסרונות הרעים. וכשם שאנו רואים בגופו של התינוק המצוי, שהוא אינו נולד כליל יופי ושלמות, בלא שום פגימה קלה, או להפך, משחת־מראה כמפלצת ומלא מומים בכל אבריו, — כך הוא גם במדות הנפש. התינוקות בטבע בריתם נטיות לטוב ולרע, באופן חזק או חלש, מעורבות אצלם כאחת, וההבדל העיקרי שביניהם הוא זה, שאצל האחד מרובות וחזקות הנטיות למעלות טובות ואצל השני מועטות הן וחלשות, וכן גם החסרונות והמגרעות.

והחנוך מה טיבו ומה כחו?

בעצם הדבר זהו, לדעתי, עיקר מטרתו של החנוך המתוקן: להשתדל ולסייע, עד כמה שאפשר, שאותה “זכות אבות” שעומדת לו לתינוק משעת יצירה, כלומר: כל מיני מעלותיו הטובות, שנולדו עמו, לא יתרפו ולא יחלשו במשך הימים, אלא אדרבא ימצאו להם חזוק ותוקף ויוכלו להתפתח ולהשתלם די צרכם, לטובתו ולתועלתו; ומהצד השני, להמעיט ולהתיש, עד כמה שאפשר, את כחם של חסרונותיו הטבעיים, למנוע מהם את ספוק צרכי מזונם הדרוש למחיתם ולגדולם בחיים, כדי שלא יוכלו להתגדל ולהתפתח, לרעתו ולהפסדו.

כך הוא הדבר בנוגע להמעלות והחסרונות בגופו של הילד, וכמו כן בנפשו ורוחו. הנה, לדוגמא, מום גופני כקוצר־ראיה. כמה פעמים יארע, שהתינוק נפגם ונעשה קצר־ראיה לאחר לידתו בימי נעוריו. על־פי־רוב אשמים בזה, לפחות במדה מסוימה, ההורים או המחנכים, שלא ידעו להזהר בו כהוגן ולא היו משגיחים ומפקחים עליו במועדו, כדי למנוע ממנו אותן הסבות שגרמו לכך. אבל יש שהתינוק נולד במום זה ואין עצה נגדו להסירו לגמרי מהילד הלקוי מלידה, אלא שהחובה מוטלת על המחנכים לפקח עליו, על אותו המום, שלא יפֻתח ביותר. והוא הדין גם בקוצר־ראיה רוחני, ובכלל בכל הפגימות והחסרונות של הגוף והנפש.

ואולם היש באמת בידו של החנוך להועיל בזה, אם לא בשלמות, לפחות במקצת?

שאלה של ספק זו אין לה שום יסוד וסמוכים בחיים. תועלתו של החנוך הטוב, כהיזקו של החנוך הרע, נעלה מעל כל ספק, והדבר אינו צריך כלל לרעיות והוכחות מכריעות מאוצר כלי־זין של המדעים. כל מי שעיניו פקוחות לראות את העוּבדות והמעשים כהויתם בחיים, אי־אפשר לו שיהא מפקפק בזה.

אמנם יודע אני, יש כאלה שמבטלים את כחו ועוצם ידו של החנוך ומגיעים לפעמים עד כדי כפירה גמורה בפעולתו והשפעתו כל עיקר, וגם הם מביאים ראיות לחזוק דבריהם דוקא מן המציאות; מראים הם באצבע על דוגמא מעין זו: הנה לנגד עינינו שני אחים בני אב אחד ואם אחת, שניהם נתחנכו על פי דרך אחת ואופן אחד, בלא שום שנוי והבדל כלל, ואף־על־פי־כן יש יתרון לאחד מן השני כיתרון האור מן החשך: האחד הוא טוב וישר ונחמד לבריות ומקור נחת ועונג להוריו, והשני הוא הפוכו ממש בכל דבר. אבל האמנם באה “עובדה” זו לטפח על פני אלו, שחושבים את החנוך המתוקן לדבר שיש בו תועלת ממשית? מעשים כאלה בכל אופן אינם מוצאים מקום בחיים אלא לעתים רחוקות מאד, כדבר יוצא מן הכלל, שבא ללמד על הכלל כלו שהוא נכון וקים; וחוץ לזה הרי צריך לזכור, שהדבר אין לו הכרע, ואפשר שנתערבו כאן פעולות אחרות מחוץ לחנוך הבית, כגון השפעת מורים וחברים וכיוצא כאלה. ועוד אחת: מי יודע אם לא נבדלו כבר שני האחים זה מזה הבדל מרובה מטבע ברִיָתם? הרי לא כל הילדים יורשים תמיד בלידתם חלק שוה מנחלת אבות, ויש שאחד הבנים קונה לו מתחלת הויתו “ירושה” עתיקה, גופנית או רוחנית, מזקנו או גם מאחד “הקרובים” הרחוקים (על פי גלגול “ירושה” שנקרא בשם אַטַוִיסמוס); ובכלל מכוסים עדיין חוקי הירושה הטבעית וטמירים מעינינו ומעולפים בערפלי רזים וסודות כמוסים. ולפי זה, מי יוכל לדעת, עד כמה היה אותו הבן הטוב עוד יותר טוב והבן הרע פחות רע, או להיפך, אלמלי נתחנכו שניהם על־פי דרך יותר טובה או יותר רעה?

לא, אחותי יקירתי, אין משגיחין בבת־קול המונית, שמכרזת ואומרת: הכל תלוי במזל ואין מועיל בחנוך! “מעשים” מעין זה שהזכרתי אינם מוכיחים כלום, ובפרט שהם יקרי־מציאות כל כך. וכשם שכל האומר, שאין מעצור לפעולות החנוך ואפשר להשיג על ידו את הכל כפי רצונו של המחנך — אינו אלא טועה, כך טעות גדולה היא גם מהצד השני, למעט את דמותו של החנוך ולהפחית את ערכו. אמת הדבר, שהרבה תלוי גם ב“מזל”, כלומר: בתנאים ומצב־ענינים שאין ביד המחנך לשנותם, אבל כל מי שאינו עוצם עיניו מראות נכוחה את המעשים בחיים כהויתם, לא יוכל להכחיש בפעולתו המרובה והשפעתו הכבירה של החנוך על המחונכים.

והדבר מובן מאליו, שאי־אפשר שתהא הפעולה פוריה באמת ומביאה ברכה יתרה, אם אין מחנכי הבנים מסורים לענין זה בכל לבם ובכל נפשם. המחנכים צריכים ומחויבים לעסוק בדבר בשלמות האפשרית, ולא באהבה סומית בלבד, ששכרה בעולם החנוך יוצא לפעמים בהפסדה, אלא בכובד־ראש גמור, בסבלנות מרובה ובדעה ברורה והכרה בהירה. על המחנכים לדעת מראש, שאין זה דבר נקל, כמו שסבורים אחרים בטעות, ועליהם להיות מוכנים ומזומנים להרבה עמל וטורח, שיגרום להם אותו הענין הנִתן להם לענות בו, וגם אין להם להסיח דעתם אפילו לשעה קלה מהאחריות המרובה של תעודתם.

והאחריות מרובה עוד כפלי־כפלים, כשעומדין בפרשת חנוכו של ילד עברי בתפוצות ישראל. כאן נתקל המחנך באבני־נגף גדולות וכבדות, שאין דוגמתן בדרכם של המחנכים באומות־העולם, ומי המחנך הרוצה, שהילד העברי, המסור בידו, יגדל ויהיה לא רק בן־אדם סתם, מין טמטום בעלמא, אלא “אדם שלם”, בעל צורה מסויה וקבועה, כלומר: שלא יהא תלוי ומרפרף באויר ועשוי למשמש פעם בפעם את דפקו החולני, כדי להרגיש קצת את ישותו של “האני” העממי והלאומי שלו, אלא עומד איתן בשתי רגליו על בסיס נאמן וחזק, שאינו מתנועע ומתמוטט אפילו ברוח שאינה מצויה, והכרת עצמותו תמיד בריאה ובהירה בכל חליפות החיים, — אין הוא, אותו המחנך, אם ראוי הוא לשם זה, רשאי לקמץ בטורח ויגיעה ומחויב להשתדל בכל מאמצי כחו, שהילד יקבל מתחלתו השפעת חנוך הגון ומתוקן, אנושי ועברי כאחד.

אכן על סעיף חשוב זה מסעיפי תורת החנוך עוד אשוב לדבר בפרטות יתרה באחד ממכתבי הבאים.


 

מכתב שלישי

עבודה עצמית

אחותי היקרה!

אחרי ההצעות המוקדמות, שנאמרו בדרך כלל בשני מכתבי הראשונים, הריני מוכן לשים לפניך ראשי־פרקים מכל מה שרכשתי לי מתוך קריאה בספרים וממה שעלתה במחשבתי על עצם דרכי החנוך המתוקן ופרטי אפניו, ואפשר שתמצאי בדברי קצת הערות חדשות להועיל לך בשביל למלא את תעודתך הקשה — והיה זה שכרי.

ראשית כל, רואה אני חובה לעצמי להעירך בכל תקף על מה שיש בו משום “שב ואל תעשה”. דעי לך, אחותי, שהמחנך ראוי הוא לפעמים קרובות לקבל שכר על הפרישה יותר מעל הדרישה. ובכלל סימן רע הוא למחנך אם הוא “בעל מעשה” ו“איש חיל רב פעלים” יותר על המדה הדרושה, אם הוא טורח תמיד ומכניס ראשו ורֻבו בכל פרט ופרט, סופר ומונה כל צעדיו של חניכו ואינו נותן לו להניע יד או רגל בעצמו בלא בקרת מוקדמת ובלא סיוע ומשען מצדו, מצד מדריכו העומד על גבו.

אחת המדות היפות באדם, מן היקרות והמשובחות ביותר, היא העצמיות, כלומר: עמידת רוחו בכל דבר, עד כמה שאפשר, ברשות עצמו. האדם השלם — ולגדל את התינוק לאדם שלם הרי צריך להיות משאת־נפשו של כל מחנך הגון — אינו סמוך על כתפם של אחרים ואינו מקבל את הכל מן המוכן, אלא לבו ועיניו פקוחים כל הימים לחשוב ולראות בעצמם וידיו אף הן מזומנות תמיד לעשות בכח עצמן מה שדרוש ואפשר בלא “משען ומשענה” מן הצד. ובמדה מעולה זו של עצמיות ברוח האדם רוב המחנכים מזלזלים ואינם משתדלים כלל לגדלה ולפתחה כראוי; אדרבה, עושים הם כל מה שבכחם להחלישה ולהפחיתה, כאלו זוהי כַוָנתם לכתחלה למעט את דמותה ולטשטש את צורתה ביד חזקה ותקיפה.

בענין חשוב זה עוד אהיה נוגע במכתבי הבאים, וכאן אמרתי להעיר את שימת־לבך על מה שההורים ביחוד מרבים לקלקל ולהפסיד על־ידי טפול ושמירה מרובה מתוך חבה יתרה לבן־בטנם מחמל נפשם. מצד אחד חרדים הם ההורים על התינוק יותר מדאי ומפריזים על מדת זהירותם, מעמיסים אותו על שכמם, סובלים משא לעיפה ומטפלים בו בלא הרף, בשעת הצורך ושלא בשעת הצורך, משום שמירה טובה ומעולה, לפי דעתם; ומהצד השני הם נושאים אותו על כפים ומרבים לגפפו ולשחק בו כמי שמשחק באחד הצעצועים, בפשיטות לשם תענוג והנאת עצמם, ואין מהם שם על לב כלל את התוצאות הרעות והקלקולים הגדולים, שמעשים כאלה עלולים לגרום אחריהם בעתידות של התינוק חביבם.

משַוה אני לנגדי, למשל, את יוספון שלך לפני כמה ירחים בשעה שהיה עדיין מוטל בעריסה, ורואה אני כרוב קטן זה שוכב לו בהיכל־עריסתו, מנענע בנעימות וחדוה את ידיו ורגליו הקטנות ונהנה לו הנאה מרובה. והנה אַת, אֵם מאושרה, נגשת אל העריסה ומסתכלת ונהנית מזיו היציר הנחמד השוכן בה; אבל אין אַת מסתפקת בהנאה זו מתוך הסתכלות בלבד, אלא מַתחילה מנענעת את העריסה נענועים קלים או מוציאה מתוכה את כרובך ומנשקתו ומטלטלתו על זרועותיך זמן מרובה, כדי לשעשע אותו להשתעשע בו ולקבל נחת־רוח יתרה. כך היית עושה כמה וכמה פעמים והתינוק התרגל לידי כך, וכשלא רצה זה לשכב במנוחה בעריסתו והיה תובע את הרגלו בקול צעקה ובכיה, היית מתרגזת לפעמים וקוראת בודאי תגר על זה באזני יעקב אישך: “זה יוספון שלנו לא ידעתי מה היה לו, שנעשה לתינוק בעל־בכי וקפריזי כל־כך!” ובשעת רוגז לא זכרת כלל, שאַת בעצמך היית הסבה הגורמת לכך, אַת ולא אחר.

אולם למה לי להזכיר לך ראשונות? הן אין ספק אצלי, שעדיין גם עכשו יוספון שלך עמוס ונשוא על כפיך כמה פעמים ביום, לא משום שיש צורך בדבר אלא לשם תענוג נפשך בלבד, כדרך האִמות העושות נחת־רוח לעצמן כשהן משעשעות את בניהן על ברכיהן. “ומה בכך — תאמרי — דבר זה הרי נעים גם לתינוק ומביא לו נחת וגם תועלת: ינוח לו הפעוט קצת על ברכי אמו, הן הוא כל־כך עמל ויגע כל היום, מעביד הרבה, יותר מדאי, את ידיו ורגליו הרכות והריצה התמידית מתשת ומכשלת את כחו”. אבל עליך לדעת, אחותי, שבדרך רגילה כזו וכיוצא בה מביאה האם את בנה לידי עדון ופנוק ורבוי קפריזים שונים ומשונים, ועלולה היא להתיש בידה את כחו העצמי בכל דבר.

ובנוגע לעיפות והתיגעות של בנך הרך אין לך לדאג כלל לזה. יעבוד לו את עבודתו, ייגע ויעמול בכל מאמצי־כחו עד כמה שהוא רוצה — דבר זה לא יזיק לו אלא, אדרבה, יועיל הרבה לחזוק בריאות גופו והתפתחות אבריו ושריריו לטוב לו כל הימים. יעבוד — ותאותו לאכילה אף היא תתגבר; יעמול — ובלילה תהא מתוקה שנת העובד הקטן.

ובכלל אין לך לרחם עליו במדה יתרה כרחם אֵם פתיה על בנים. אל נא תחושי לעזרתו ואל תמהרי להמציא לו סיוע ותמיכה שלא לצורך, כלומר: במקום ובשעה שלא קצרה ידו להחלץ “מן המצר” בכח עצמו. אין לך לבוא לעזרתו אלא “בשעת הדחק” ממש, אבל חלילה לך לקדם פני קושי כל־שהוא וטרחה קלה בשבילו, כדרך האִמות “הרחמניות”, שהרי אי־אפשר בדרך זו שלא תאַבדי ולא תשחיתי בקרבו כל רוח־עצמיותו, שהיא, כאמור, עיקר כל־כך גדול לאדם בחיים.

הנה, לדוגמא, נפל כדור־המשחק מידו של יוספון והתגלגל אל תחת המטה. ודאי נכונה אַת מיד להוציא משם את הכדור בשביל למסרו ליד התינוק. אל נא תעשי כזאת. כדור זה הרי דרוש לא לך אלא לו, לצרכי משחקו, ולפיכך יטריח הוא את עצמו ויוציא בידו את הכדור מתחת המטה. ולא זו בלבד, שאין לך להתעורר מעצמך ולהגביה את הכדור שנפל, אלא אפילו אם פנה אליך הקטן בבקשה זו, ואפשר גם בקול בוכים, עליך להיות “גִבורה” כובשת את יצרך־הטוב, התוקף אותך למלא כרגע את משאלתו של התינוק, כדי שלא יצטער “ילד שעשועים” שלך, ותחת לשמוע לו ולעשות את רצונו מוטב שתאמרי אליו, כמובן, בנחת ולא בקול גערה: “הרי יודע אתה, בני, הכדור היכן הוא, שחֵה נא והרימהו בידך”. ואם רואה אַת שהדבר קשה לו ביותר — קחי מקל ותני בידו, כדי שיגרוף בו את הכדור ויוציאהו; ואם גם זה קשה לו — תחזיקי בידו ותעזריהו לגרוף במקל ושניכם ביחד תוציאו את הכדור מתחת המטה. העיקר, שילמד לעשות כפי האפשר בשבילו בעצמו, עד כמה שידו מגעת, ולא יהא רגיל בכך שמלאכתו נעשית על ידי אחרים.

וכך עליך להתנהג עמו בכל דבר. מעשה לבישת בגדיו בבוקר ופשיטתם בלילה יהא נעשה על ידו בעצמו, ואם עדיין קשה לו הדבר תוכלי לבוא לעזרתו בסיוע קל, ובלבד שתתכַוני להרגילו מעט־מעט במעשה זה, עד שיבוא סוף־סוף לידי עבודה עצמית בלא עזרת אחרים. והוא הדין באכילה ובשתיה וברחיצה ובכל ענין ומעשה יום־יום.

זה הכלל, כל מה שיש בידו של חניכך לעשות בכח עצמו — לא יהא עושה אלא הוא בעצמו, וחלילה לך לשמרו מכל משמר יותר על המדה ולחמול עליו חמלה יתרה, לפנקו ולעדנו ולהפריח, כמו שאומרין, יונים צלויות לתוך פיו, בלא שום טרחה קלה מצדו. ואם יש באמת צורך גמור בדבר שתבואי לעזרתו בסיוע של ממש — “עזוב תעזבי עמו” ויהא הדבר נעשה על ידך כפי האפשר בהשתתפותו אף הוא, אבל לא שיסתלק הוא לגמרי ויסמוך רק עליך בלבד. אין אַת רשאית להביאהו בהשתדלותך היתרה לידי מחשבה זרה, שהוא מרכז הבריה כֻלה והכל לא נברא אלא לשמשו, ותעודתו בחייו להיות כל הימים עמוס ונשוא על שכם אחרים. ידע וירגיש תדיר, שאין הוא בן־חורין כלל להבטל מעבודה ועמל בשביל צרכי עצמו.

ובעצם הדבר אין התינוק מואס כלל בעמל ועבודה, וטעות גמורה היא לחשוב שהילד בטבעו עצל הוא. אדרבה, הילד אוהב עבודה ויגיעת הגוף, והעצלות — מדה מגונה זו, שכל־כך מרבים ההורים להתרעם ולהתאונן שהיא קשורה בילדיהם — באמת לא תכונה טבעית היא, אלא מדה שנקנתה ונתפתחה אצלם אחר כך במשך הזמן מתוך סבות שונות. ואם יבואו ההורים והמורים להתחקות על שרשי הסבות ומוצאיהן בעינים פקוחות מוכרחים יהיו להודות ולומר: אבל אשמים אנחנו!

אולם על מדה זו של עצלות עוד אשוב לדבר באחד ממכתבי הבאים.


 

מכתב רביעי

תור הילדות. דבר בעתו

אחותי היקרה!

“אין דוחקין את השעה” — כלל זה שערכו כל־כך חשוב בחיים, כלל גדול הוא ביחוד בענין חנוך הבנים, וחלילה לך להסיח דעתך ממנו אפילו לשעה קלה. הכל יפה בעתו, ופרי שנקטף שלא בזמנו, כשהוא עדיין בוסר ולא נתבשל כל צרכו, לא יצלח לכלום וסופו להקהות את שִני טועמו ולקלקל את קיבתו קלקול מרובה.

לא ביום אחד מתרגל התינוק וקונה לו את היכולת לילך על שתים ולדבר בלשונו כאחד הגדולים. הדבר נעשה לאַט־לאט ובהדרגה טבעית. וכך הוא בכל דבר ודבר. אין הקטן נעשה גדול בבת־אחת אלא קמעא־קמעא בדרך הטבע המתון, שאינו עושה קפיצות ודלוגים, ואין לך מחנך מוּעד להזיק ולקלקל יותר מזה שמשתדל לעשות את התינוק גדול לפני זמנו. השתדלות משונה זו מביאה את החניך האומלל לידי פגימות ומומים גדולים וקשים — ושומר גופו ונפשו של התינוק ירחק ממנה. למה הדבר דומה — לאדם שאומר להגדיל את הילד ולהגביה קומתו שלא לפי שנותיו ע“י פטום והלעטה כאוז או ע”י מתיחת אבריו הקטנים ביד חזקה…

התינוק אינו צריך להיות אלא תינוק. ואם דבר זה עיקר גדול הוא בחיי הבנים של כל אומה ואומה מאומות־העולם, עיקר־העיקרים הוא אצל בני־ישראל, שעברו עליהם כמה וכמה דורות בלא ילדות, בלא אותה התקופה המאושרה והמזהירה בחיי בני־האדם. “ילדים בלא ילדות מחזה עצב ונורא מאד, שובר לבבות ומדאיב רוח, מעורר גועל־נפש ורגשי רחמים כאחד” — כך כותב אחד מבחירי צַיָּרינו. ו“מחזה עצב ונורא” זה נראה בכל תוקף מוראו ועצבו בעולמו של “ישראל סבא”. “אומרים יש בעולם ילדות, היכן ילדותי?” — שאלה מרה זו ששואל המשורר יכול כל אדם מישראל לשאול בכל הזמנים. בכל דור ודור עומדים אצלנו על הפרחים הרכים לכלות לשדם ולהניס ליחם בראשית אביבם. והם מתכמשים ונובלים לפני זמנם בלא טל ילדות, בלא טל של חיים וברכה. לפנים בישראל היה הילד הקטן כמעט בשנות חייו הראשונות מסובל ועמוס על גבו חבילי־חבילות של תורה ומצוות, וכשהוא מהלך כפוף ומשועבד תחת עֻלו הקדוש והקשה מאד היה נראה לעין כאיש יהודי קטן מחוסר־זקן; ועתה בדורנו החדש, שִדוד מערכת הילדות פשט את צורתו הישנה ולבש צורה אחרת: ההורים והמחנכים החדשים אף הם זריזים בדבר ומקדימים להעמיס על התינוק הרך עול תורה אחרת של ידיעות ולמודי־חול ומצוות אחרות של נמוסים ודרך־ארץ לפי רוח הזמן החדש, ודעתם לא תתקרר עד שיצליחו “לפַתֵּח” את הפרח הקטן קודם זמנו ולשנות עליו סדרי־בראשית, שיהא נראה לעין כל כגדול ממש לכל דבר.

וסוד גלוי הוא לכל, שאין המעשים הללו נובעים ויוצאים רק ממקור טהור, מתוך אהבתם היתרה של ההורים לבניהם. לא אהבה עִוֶרת זו בלבד היא שמקלקלת לפרקים את השורה ומביאה לידי שקידה נפרזה על תקנת הקטנים, שאינה מועילה אלא מזיקה; כמעט תמיד יש בזה מצד ההורים גם תערובת גסה של אהבת־עצמם ותאוה עזה להתקשטות והתהדרות בעיני הבריות. האבות קושטים עצמם ב“תכשיטים” שלהם ומתכבדים ב“תפארת־בנים”, ובאותה שעה שתינוק זה יוצא ומופיע לעיני הקרובים והמכרים הדור בלבושו ומצוין ב“התפתחותו” ובחריפות שכלו ובבקיאותו וידיעותיו המרובות שלא לפי שנותיו, — הרי הוריו מתגנדרים בו ומתברכים בלבבם, וכאלו הולכים ומכריזים על גדולת עצמם: “הביטו וראו מה בין בננו לבנם של פלוני ואלמוני! הבו גודל להורים כמונו, הורים של ילדי מופת וזרע ברך ה'!”

בדרך הורים כאלה, אל תלכי, אחותי. חלילה לך מחטוא ליוספון שלך חטא גדול ונורא זה, שאין לו כפרה עולמית. אל תגזלי ממנו ביד־חמסים את אוצרו הטוב, אוצר ילדותו, ואל תטרידיהו מגן־עדנו לפני זמנו, כי בנפשו הוא. אל תאמרי לדאוג בזה לאבוד זמנו של התינוק, אל תחוס עינך על שנותיו הראשונות, העוברות ויוצאות לבטלה, בלא תלמוד ובלא מעשה, בלא קבלת תורה ומדע ובלא רכישת “ידיעות מועילות וחשובות” שונות. הרי גם האדם בימי בגרותו עוברות עליו כמה שעות־השֵנה בכל יום לבטלה גמורה — והן הן שמחזקות את גופו ונותנות ליעף כח ומכשירות אותו לעבודה הבאה. וכבר אמר חכם אחד, שהילדות, ביחס ידוע כמובן, היא זמן שֵנה לשכלו של התינוק. מהו הרך של הילד ברב תאיו וחלקיו עדיין נח, ובכל אופן עובד הוא את עבודתו ברפיון, וכמעט שנמצא במצב של תנומה, ובשעת שֵנה ארוכה זו של תור הילדות רואה התינוק חלומות מלאים זיו, שמפיקים לו נוגה וזוהר לכל ימי חייו הבאים. ומי שעומד על המשמר להעיר בלי הרף את מחו הרופס של התינוק ולהאיר את עיניו הקטנות באור גדול — הרי הוא עושה מעשה אכזריות וכאלו חובל את נפשו הרכה.

ובכן אל תקפחי, אחותי, את “תור הזהב”, את תקופת־הילדות של יוספון. אל תחמסי ביד חזקה את חלומותיו הטובים והנעימים ואל תחושי לפתור אותם באזניו על־פי דרך הגדולים. אל נא תשכחי, שרוב החלומות האלו הולכים לא אחרי הפה של הפותר בלבד אלא גם אחרי האזן של בעל־החלומות הקטן, שקולטת לה את הפתרונים באופן מיוחד…

הנה, למשל, הולכת את לטייל בחוץ עם ילד־חמודות שלך. השמים על ראשכם טהורים ונאים והשמש מזהירה בהוד יפיה. האמנם תאמרי לצאת ידי חובת אם “משכלת” ותזדרזי להשתמש ב“שעת־הכושר” ולתת לתינוק לקח טוב, כדי להעמידו על האמת ולא יבוא חלילה לידי טעות מתוך מראית עין רמיה, — שאותו רקיע־השמים הנראה כיריעת־תכלת פרושה על ראשנו אינו בעצם אלא חלל־אויר ריק וכמהו כאין ואפס, ואותה השמש, המאירה לארץ ולדרים עליה באורה הגדול, אף היא בכבודה ובעצמה אינה צחה ואינה נקיה מכְּתָמים גדולים מאד?….

דבר זה, כמובן, לא הבאתי אלא לדוגמא, בשביל להעירך שתחטאי בנפש הילד אם תחפזי להסיר מנגד עיניו לפני זמנו את המסכה הנסוכה על עולם ומלואו, אם תשקדי בהשתדלות יתרה לשדד מעל ראשו את שמי־התכלת או להחכימו ולהעשירו בידיעת כתמים שאינם נראים לעין… כמה וכמה רכסים ומעקשים, ענינים סבוכים, שלילות וסתירות יש בתבל ובחיים, שצריכים להיות נסתרים ונעלמים מעיני התינוק הרך והתמים, ואותם המחנכים הזריזים לא־בדעת ומשתדלים ושוקדים לפקח את עיניו על דברים מעין אלו, הרי הם מפריעים את ההרמוניה של עולמו הקטן ומביאים את נפשו התמימה לידי שריטות, פגימות ולקויים, שאין להם תקנה, מלבד מה שגורמים שתסתלק ממנו קודם זמנו שכינת הילדות.

ושכינה זו, המלאה כל־כך חן והדרת פיוט מיוחד, אינה יכולה בכלל לדור בכפיפה אחת עם ילד “מלֻמד ומפֻתח” יותר מדאי, מחוּסר תמימות הילדות ו“מלא וגדוש” כל מיני “ידיעות” שבעולם, פרי הלולים של מחנך “משכיל ומחוכם”, שהשתדל בכל מאמצי־כחו לפטמו ולהלעיטו, כדי למהר ולהחיש את מעשי “התפתחותו” ולחַסרו מעט מ“גדול”… ציצים ופרחים מלאכותיים, כמה שהם יפים למראה עין, אינם נותנים ריח…

“אבל יוספון שלי אינו כשאר הילדים ואין למֹד אותו במדת אחרים בני־גילו, הוא ילד שלא מן הרגיל, מחוכם מאד ובעל כשרונות מצוינים” וכו' וכו' — אם בטענות ומענות כגון אלו תאמרי, אחותי, לבוא לפני, הרי תשובתי ערוכה לך מראש שלא צדקת: ראשית, עיני רוב ההורים, כידוע, מֻכות בסנורים ביחס בניהם הקטנים, ואם לפי דעת האבות נשפט, אין לך כמעט ילדים פשוטים בעולם, כלם חכמים ונבונים וכלם מצוינים ו“מושלמים בכל המעלות”; והשנית, תינוק אפילו “עלוי שבעלויים” אינו צריך להיות יותר מתינוק, ועליָּה זו לתור אדם המעלה, למדרגת “גדול בצורת ילד” — ירידה היא לו, שתוצאותיה הרעות נִכרות ומורגשות לעתיד־לבוא במדה מרובה. ואפשר שזוהי הסבה העקרית של החזיון המצוי בחיים, שהרבה תינוקות “עלויים”, “ילדי־מופת” — כשרונותיהם הנפלאים הולכים במשך הזמן לאבדון וזכר לא נשאר להם. ואם ביוספון שלך נִכרים באמת סמני הצטיינות בכשרונות נעלים, למה לך לדחוק את השעה? הרי יכולה את להיות בטוחה שסוף הכבוד לבוא ורבי תורתו וחכמתו ירכש לו אחר־כך בנקל, בלא עבודה יתרה מוקדמת של מכונת המח הרך.

רוצה אני, אחותי, שלא תבואי לכלל טעות בדברי אלה. אל נא תאמרי שאני סובר בדעתי, שאין על המחנך אלא להחזיק עיני התינוק עצומות תמיד ולהפיל עליו שנה נצחת, ובשעה שהקטן פוקח את עיניו ומשתומם ושואל איזו שאלה מן השאלות צריך לסתום את פיו, כנהוג, בתשובה כללית אחת: “תגדל ותדע”, וליתר חזוק להוסיף לפעמים גם את הפתגם הידוע: “אם תרצה לדעת את הכל תזקן קודם זמן”… בעצם הדבר אין אני קובל אלא על חנוך מהיר ופוחז ב“קפיצת הדרך”, קורא אני תגר רק על ערבובי תחומין של תקופות הילדות והבחרות. אבל אין המחנך רשאי להשתמט מתשובה על שאלת חניכו הפעוט אלא “בשעת הדחק”, ובודאי החובה מוטלת עליו, על המחנך, להכין את עצמו כהוגן בשביל שידע מה להשיב להילד על שאלותיו; אלא שהתשובות צריכות להיות פשוטות וקלות עד כמה שאפשר, בלא התחכמות יתרה ובלא כובד־ראש מיוחד, באופן שהמח הרך יוכל לסבול אותן ולקלטן בקלילות של דברי שעשועים, לא בדרך למוד והתאמצות מיוחדה של כלי המחשבה והעיון.

ואין דברי אלה מכֻוָנים, כמובן, כלפי יוספון שלך דוקא בעונה זו בלבד, אלא הוא הדין לאחר זמן, לאחר שנה ושנתים ויותר. מנעי את בנך בקטנותו, ככל האפשר, מן ההגיון ועומק העיון, והרחיקיהו מכל דבר שמוציאו מן העולם הקטן ומכניסו לפני זמנו לעולם שאינו שלו, לעולמם של הגדולים.

“ומה יעשה הבן הקטן כל הימים?” — אל תדאגי לכך, הוא לא ישב בחבוק־ידים ולא ילך בטל, עבודה ועסק ימצא לו תמיד לפי רוחו בלא למודים ובלא ספרים. יהא עוסק לו בצרכי שעשועיו כנפשו שבעו, מעסיק את ידיו ורגליו הקטנות, מטפס ועולה ויורד, מקפץ ומדלג, מפזז ומכרכר, וכיוצא באלו “מעשי ילדות”. סוף־סוף לא נבראה הילדות לגירסא, לעבודת המח ויגיעת הרוח, אלא לתענוגים מבריאים ולטִפול אברי הגוף בדרך שעשועים.

דרך אגב עלי להעירך, שאפילו בעניני שעשועים ותענוגים צריכה אַת לשמור כלל גדול זה, שאין להפריז על המדה ולדחוק את השעה. אם תקדימי, למשל, להוליך את יוספון שלך לבתי־תיאטראות, כדי לענג את נפשו, תגרמי רק להקהות חושיו הבריאים ותשללי ממנו את היכולת לקבל רשמים חיים וקימים לאחר זמן, כשתגיע שעתו לכך.

תאמרי: “אם בדרך כזה יתחנך יוספון הרי יהא ילד פשוט ביותר, בלא ברק ויפעה כלל!” — ומה בכך? יאה פשטות לילד ככל דבר טבעי לא־מלאכותי, ולעולם יהא יוספון שלך בכל דבר תינוק פשוט בתכלית הפשטות. בכל עת יהיו בגדיו פשוטים, בלא הִדור מיוחד, הכובש אותו ומעיק עליו ועל תנועותיו החפשיות, ומזונו יהא פשוט ובריא, בלא תפנוקים ומעדנים יתרים, המחלישים ומקלקלים את הגוף, וכמו־כן לבושי רוחו ומזונות מחו אינם צריכים להיות אלא פשוטים ביותר.

האמיני לי, אחותי, שהילד נחמד כמו שהוא, פרח יפה ונאה הוא וחוט של חן משוך עליו בהדרו הטבעי, בפשטותו ותמימותו הילדותית, ואינו זקוק כלל לקשוטים ועדי־עדיים להתפאר.


 

מכתב חמישי

ההשפעה והחקוי

אחותי היקרה!

אחד העיקרים הגדולים בעולם החנוך, ואפשר העיקר הגדול והחשוב מכולם, שכמעט כל גורל החנוך ותוצאותיו בשנים הראשונות של חיי הילד תלויים בו — הוא ההשפעה מצד המחנך, וכתולדה של זו — החקוי מצד המחונך. אין אני מדבר כאן על אותה ההשפעה הבאה לו לתינוק בירושה, בתור נחלת אבות, קודם צאתו לאויר העולם, שנגעתי בה במקצת בשני מכתבי הראשונים, אלא על השפעה זו שאינה פוסקת ופועלת עליו את פעולתה התמידית בכל תקפה כל הימים, ביחוד בראשית תקופת ילדותו. רואים אנו בחיי יום־יום מה גדול כח ההשפעה של הסביבה, מדעת ושלא מדעת, גם על בני־אדם גדולים ובאים בימים, ואפילו על תקיפים בדעתם וברצונם, ומכל־שכן על קלי־דעת ובעלי רצון חלש, ועל אחת כמה וכמה גדולה ועצומה פעולתה על הקטנים, שאין כמוהם כלי־קבול להשפעה מן החוץ ובראשית ילדותם אינם יודעים אלא לצאת בעקבות הגדולים, וביחוד הוריהם, ולחקות אותם בדבור ובמעשה. הרבה נטיות, לטובה ולרעה, ובהן גם כאלו שנראות לאחר־כך כנטיות טבעיות מלידה — מתהוות בעיקרן ומשתרשות ומתחזקות בקרב נפשו הרכה של הילד בכחה של השפעה תדירית זו, העושה רושם קיים ופועלת ביד חזקה פעולה עזה על כל כחותיו הרוחניים, גם על הרגשות וגם על השכל והרצון.

ולפיכך צריכה אַת, אחותי, להיות זהירה ביותר שלא יצא לבטלה אותו הכח הכביר שבידך בתור אֵם פועלת ומשפיעה על בנה, ומכל־שכן שלא תהא השפעה זו מתהפכת שלא־בטובתך לכח מפסיד ומקלקל. עליך לדעת ולזכור היטב, שהמחנך המשתדל להדריך את חניכו בארחות “מוסר־השכל” ואינו פוסק להעירו בדברים על המדות הטובות והמשובחות שידבק בהן ועל המדות הרעות והמגונות שיתרחק מהן — עדיין לא יצא ידי חובתו ולא הגיע אפילו למקצת מטרתו החנוכית, אם הוא מסיח דעתו ממנה לשעה קלה ומוציא לפעמים מפיו בפני חניכו דברים סותרים או אפילו לא־מתאימים לאותן השיחות הנאות, וביותר אם אינו משים עינו ולבו בהקפדה מיוחדת על כך שיתאימו להן תמיד המעשים, לא מעשיו של החניך בלבד אלא גם המעשים שלו, של המחנך בעצמו. כלל זה יהא בידך תדיר, שלא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, ודברים של דרשות בעלמא, אפילו בכונה רצויה ומשובחה, אין השפעתם נִכרת כלל ואין בהם ממש בשעה שהמעשים אינם מכֻוָּנים להם, ומי שהוא נאה דורש באזני הילד ואינו נאה מקיים בעצמו — כל דבריו ישא רוח. והרי רואים אנו בעינינו מעשים בכל יום באבות, שמשתדלים בכל כח פיהם לבנות בשביל בניהם היכל נאה ונהדר של דעות ומשות טובות, ובאותו הזמן הם בעצמם חותרים בידיהם חתירות תחת אותו הבנין היפה, כאלו מתכַּוְנים הם לסתרו ולהרסו עד היסוד.

הרי לפניך קצת דוגמאות:

אֵם פלונית מזהירה את בנה כמה וכמה פעמים על הנקיות, והלכה פסוקה תמיד בפיה, שחייב אדם להיות זהיר מאד בנקיון ידיו, פניו ובגדיו וכו'; אבל כל זה להלכה, ולמעשה אין היא מקפדת ביותר אם אין התינוק ממלא דרישה זו כהלכה, ואף היא בעצמה עוברת על מצוַת הנקיון ודשה אותה בעקבה לעיניו ונוהגת בה זלזול לעתים קרובות. הנה קם הילד משנתו בבקר ורוצה לשתות חמים ולטעום קצת קודם רחיצת ידיו ופניו, והאֵם “הרחמניה” עושה רצונו מיד, ויש שהיא מאליה מתעוררת להגיש לפניו טעימה קלה לפני הרחיצה כדי לסעוד את לבו החלש. הילד מבקש לאכול ביום אכילת ארעי או קבע והאֵם שמחה על זה שלא חסר לו, ברוך השם, תאבון לאכילה ואינה מעכבתו אפילו כמעט רגע עד כדי נטילת ידיו המלוכלכות. וכמו־כן אין היא משגחת בעין פקוחה על נקיון מלבושיו וכלי־שעשועיו בכל עת, כדי שלא להטריחו יותר מדאי. ולא זו בלבד, אלא שגם היא בעצמה אינה יכולה להיות לו למופת ולדוגמא בנקיון הבית וכליו וכדומה.. ואימתי תתעורר להקפיד באמת על הנקיון? בשעה שהיא מחכה לביאת אורחים חשובים לביתה או שהיא מתכוננת לצאת עם בנה לחוץ לשם טיול או לבקר בית מכריה. “בני, הִכון לקראת האורחים, שיבואו אלינו בעוד שעה קלה, ובוא וארחץ את פניך לטהר אותם ואלבישך בגדים נקיים”; “בני, מה יאמרו הבריות אם תצא בפנים כאלה לחוץ לטייל?” — על יסוד דבורים ומעשים כיוצא באלה נקבעת בלב הילד מעין הכרה, שהנקיון כשהוא לעצמו אין לו שום חשיבות וכל עיקרו אינו אלא מין התקשטות והתהדרות בפני הבריות ואסור לזלזל בו רק משום מראית עין בלבד. אבל מדה יפה זו של נקיון אינה נקנית לתינוק קנין גמור אלא כשהוא רואה תמיד שהמחנכים שלו, המשפיעים עליו בכל דבר, זהירים בה בעצמם זהירות יתרה וגם אותו מרגילים בה בהקפדה תמידית, באופן שההרגל נעשה אצלו “טבע שני” וגם בלא דרישה מצד העומד על גבו לא יוכל לסבול אי־נקיון, שקץ ישקצנו כדבר תועבה שמעורר בקרבו גועל־נפש.

הארכתי קצת בזה, מפני שהדברים האלו, האמורים בנקיון הגוף, אפשר לכַוְנם גם לנקיון הנפש והרוח.

הנה אהבת האמת והתרחקות מדבר שקר. מי מן ההורים ההגונים אינם רוצים בכל נפשם שבניהם יהיו דוברי־אמת ולא תדבק בהם מדה מגונה זו של שקרנות? וכמה אבות מצטערים ומרגישים כאב עמוק בלבבם, ולפעמים משיחים גם באזני הקרובים להם את רב דאגתם וצערם על זה, שהבנים התחילו לכזב ולשקר. “בני היה דובר־אמת מאין כמהו ופתאם עברה עליו רוח רעה והתחיל מוציא מפיו קצת שקרים” — נוסח של התאוננות מעין זו רגיל בפי האב או האם. ואין ההורים מרגישים ומכירים את “האמת המרה”, שזה האשם תלוי על־פי הרוב בהם בעצמם, ולא פתע־פתאם נולד אותו המום אלא התגדל והתפתח לאט־לאט מתוך השפעה תמידית בדרך ישרה או עקמומית מצד המחנכים. “מדבר שקר תרחק, ואהבת את האמת בכל לבבך ובכל נפשך” — דברות ואזהרות כאלה וכאלה לא יועילו ולא יעשו רושם אם שוברן בצדן ותוך כדי דבור בא “מעשה לסתור”. פלוני האב שונה ומשנן לבנו מאה פעמים ואחת את תורת האמת, והוא נוהג להטיל אימה יתרה בתוך ביתו ומביא כמה פעמים לידי כך, שהבן יעלים ממנו את האמת ויכחש לו מפחד תוכחה קשה ועונש; ולא זה בלבד, אלא שהוא, האב בעצמו, המרבה לספר תמיד בשבחה של האמת, מזלזל בה ומחללה לפרקים, והפה שאסר על הבן את השקר בכל פנים ואופן הוא שמתיר לעצמו לפעמים לספר לאחרים בפני אותו הבן דברי־הבאי וגוזמאות בשבח קרובים ואהובים או בגנות מכרים שאינם אהובים, ויש שהאב מוציא מפיו ומוסר דברים שלא כהויתם “בשעת הדחק”, משום איזו פשרה הכרחית לשעה — והבן הקטן אינו מבין ואינו יכול להבחין ולהבדיל בין “הוראת־שעה” ובין “הוראת־תמיד”… פלונית האֵם מרבה שיחה עם בנה על גודל מעלתה של האמת ואינה פוסקת מלהזהירו על דבור קל של שקר, ולמעשה היא בעצמה לפעמים אומרת ואינה עושה, מבטיחה ואינה מקיימת, ויש שהוא שומע מפיה פקודות וצוויים מעין אלו: “בני, אל תגיד זאת לאבא, ואם ישאלך תאמר לו כך וכך”; “בני, אם תבא גברת אלמונית ותשאל עלי תאמר לה שאינני בביתי”, ועוד דברים כיוצא באלו, שאינם מתאימים כלל אל האמת השלמה, ולפעמים פוגמים אותה, את האמת העלובה, באופן בולט וגס. ומה יעשה הבן שלא יחטא גם הוא נגדה? “לאבא ולאמא מותר” — בתירוץ המוני זה אין ההורים רשאים להשתמש, וגם אינו מתקבל כלל על לבו של התינוק, שכל חפצו ומגמתו לחקות את מעשי אבותיו בכל דבר ודבר.

ובכן אם רוצה אַת, אחותי, שיהא יוספון שלך שומר פיו מדבר שקר ולא יבוא לידי חטא נגד האמת — נצרי אף אַת לשונך שלא תפגום אותה, את האמת, בדברי יום־יום, אפילו פגימה קלה להוראת־שעה, וגם תהיי זהירה בכל עת, שלא תביאיהו לידי נסיון שיהא אנוס לכזב אפילו בדבר קטן וקל שבקלים, שהרי עבֵרה קלה גוררת עברה חמורה. השתדלי לפעול עליו בכח השפעה תמידית, שתהא האמת כחותם על לבו, שיתרגל בה הרגל תמידי שנעשה טבעי ואזנו תהא נפגמת ונכוית מכל דבור והגה של שוא וכזב, ויתרחק מן השקר ומן הדומה לו כמו שמתרחק מן הכעור ומכל דבר “מוקצה מחמת מאוס”…

וכך הוא גם בדבר אהבת הסדר, שהאבות משתדלים להנחיל לבניהם בדרך הטפת־מוסר ודברי דרשות בלבד. אין ספק, שהסדר מעלתו מרובה ויש לו ערך גדול בחיי יום־יום. וביחוד יש להקפיד על השרשת מדה יפה זו בבני ישראל. הרי הכל יודעים עד כמה מונין את ישראל בהעדר סדר ומשטר, וגם אנו בעצמנו רגילין ללעוג ולהלעיז על אי־הסדרים, על הבלבול והערבוביה, השוררים אצלנו במעשי הפרט והכלל, וידועה היא ההלצה השגורה בפי העם, שהתינוק מישראל מתפלא למראה עיניו בליל הסדר ושואל בתמיה: “מה נשתנה?” אולם מה בצע בדברי תוכחת־מוסר על התרשלות בענין הסדרים, אם לא יתרגל התינוק מילדותו לסדר גמור בכל דבר, להניח תמיד כליו וחפציו וצעצועיו במקום קבוע וכיוצא באלו, ואם לא יהיו לו הוריו ומדריכיו למופת גם בדבר הזה? הגעי בעצמך, מזהירין את הקטן על שמירת הסדר, והאב בעצמו אינו מדקדק בזה ביותר, ובמעשיו הוא גורם לא אחת לתלונה צודקת מצד האם על הפרעת הסדרים בבית, והאֵם אף היא זה דרכה לחפש מזמן לזמן את מפתחות הארונות וכדומה. האמנם דרך צנורות השפעה כזו תתמשך להתינוק חבה יתרה לסדר ומשטר?

עוד דוגמא אחת לענין השפעה וחקוי בעולם החנוך. הפחדנות היא ודאי תכונה מגונה, שמתדבקת באדם בימי ילדותו וגורמת לו רעה רבה לעתיד. וביותר מצויה היא בילדי היהודים, שהיו על ידה למשל ולשנינה בגוים, וכמה שמגזימים שונאי ישראל כדרכם גם בדבר הזה, אין לכחד שקצת אמת יש בו. ולפיכך צריך המחנך של ילד יהודי להשפיע על חניכו ביחוד שלא תדבק בו בימי ילדותו תכונה רעה זו של פחדנות. יש אמנם שהיא קשורה בנפש הילד משעת לידתו כתכונה טבעית, שבאה בדרך ירושה מתוך עצבים חלשים, רוח מדוכא וכדומה. אבל זהו דבר שאינו רגיל, ואפילו אז אפשר להחליש תכונה זו ולהפחיתה במדה מרובה, אם לא לעקרה מן השורש כולה, על ידי השפעה חנוכית בריאה. ועל־פי הרוב ההורים והמחנכים בעצמם משפיעים דוקא השפעה לרעה, וכאלו מתכַונים להגדיל את הפחד בלב התינוק, לחזקו ולהאדירו. אין אני מדבר כאן על הורים בוּרים ואוילים, המבהילים בעצמם את ילדיהם “השובבים”, או מוסרים אותם בידי אוֹמנות סרות־טעם, שמפחידות את הקטנים בדב טורף או במנקה־ארובות, שיבוא בזעם אפו ויכניסם לתוך תרמילו. גם בלא הפלת אימה בדרך הדיוטית כזו, סתם אבות מביאים את בניהם בדרך חנוכם המקולקל למדרגת “בעלי־פחד” בחיים. האם “הרחמניה” חרד תמיד לשלום בן־יקיר שלה ואינה נותנת לו להרים יד ורגל בתנועה חפשית, שמא יכשל חלילה ויפול וינזק. וכשהוא נוקף את אצבעו או צפרנו הקטנה, ומכל־שכן בשעת נפילתו, היא מרימה קול פחדים, שמחרידו עד היסוד. ובאמת לא היה כאב הנפילה גדול כל־כך לולא הפחד, שמפילה על הנופל האם הנבהלת בקול צעקתה, ויש שהתינוק נופל באין רואה וקם לו בחשאי, כאלו לא קרה דבר. כמו כן מראה האם לפעמים בפני הילד אותות פחד וחרדה מפני שרץ קטן, כגון עכבר, צפרדע וכדומה, ולא נפלאת היא אם למראה אותם בעלי־החיים הקטנים נופלת גם עליו אימה, שאינה טבעית כלל לילדים. אם התינוק מתירא להכנס לתוך חדר אפל בלילה, אמו משתדלת למנוע אותו מזה, ולא אחת הוא שומע מפיה: “הילד מתפחד, מהרו והדליקו את הנר!” — בעוד שצריכה היא, להיפך, להרבות בהשתדלות ולהמציא תחבולות כדי להסיר ממנו פחד־שוא זה. והדבר לא קשה כלל: קודם כל, עליה להראות את הפחדן הקטן שהיא בעצמה נכנסת בשלום לחדר האפל ויוצאת בשלום, אחר־כך תכנס לשם עמו יחד ותשהה שם קצת, ואחר־כך תשלחהו לבדו להביא משם אחד מכלי־שעשועיו החביבים, שהניחה אותו שם בכונה על שלחן או כסא קרוב לדלת אותו החדר, שיושבים בו הגדולים ומשמעיים דברי שיחתם בקול. ולאט־לאט יתרגל הקטן לשהות במקום אפל ולמצא שם מה שהוא מבקש, ומלבד שלא ידע שום פחד באפלת הלילה עוד יתפתח אצלו חוש־המשוש, ובשעת הצורך תהא היכולת בידו להשתמש במקום העינים בקצות אצבעותיו…

כללו של דבר, גדול כח ההשפעה של המחנכים הגדולים ופעולתה עצומה מאד, וכאלו מכריזים הם וקוראים תמיד באזני החניכים בתוקף היפנוטי: “ממנו תראו וכן תעשו”, והקטנים מושפעים ועומדים ובאים ממילא לידי חקוי תמידי. ויהי רצון מלפניך, אחותי, שלא תחטאי בהיסח־הדעת ותשימי לבך תמיד לכך, שתמשיכי על ידי צנורות ההשפעה שלך, בדבור וביחוד במעשה, שפע ברכה של מדות טובות משובחות ומתוקנות ליוספון הקטן, שאליך הוא נושא את עיניו ונפשו כל הימים.


 

מכתב ששי

חנוך דתי

אחותי היקרה!

במכתבי הקודם אפשר שקצרתי במקום שראוי להאריך. השפעה זו של ההורים־המחנכים היא כל־כך גדולה ורבת־ערך בחנוך הילדים, כל־כך מקפת וממלאת את חלל־עולמו של התינוק, ואולי כדאי היה הדבר להרבות בדוגמאות, כדי להראות על־ידן מצדי־צדדים על רב חשיבותה ופעולתה הרחבה והעמוקה. אבל חושב אני, שמתוך אותה המקצת שהזכרתי תביני להקיש בעצמך על הדומה לזו ותדעי להכיר את גדל כחה וערכה של ההשפעה על התינוק במקצועות שונים. רוצה אני עכשו לקבוע מדור בפני עצמו רק למקצוע מיוחד מן החשובים ביותר, להשפעה דתית ולאומית.

החנוך הדתי — זו אחת השאלות הקשות והסבוכות ביותר, שעומדות ברומו של עולם החנוך בזמננו. בדורנו, דור הספקנות והפרפורים ב“אמתיות” עתיקות, פריצת הגדרים ועקירת “משאות שוא ומדוחים” — רבים הם ההורים והמחנכים, ביחוד בקרב אחינו בני ישראל “קטני האמנה” מעולם, שמטילים ספק גדול בצורך השפעה חנוכית דתית, ויש שדורשים לגנאי את החנוך הדתי כל עיקר, כאחד משרידי “השקרים המוסמכים”, שכבר “אבד עליהם כלח” וצריך להלחם עמם בעז־רוח בשם ההשכלה והדעת ולבער אותם עד תומם.

ואת, אחותי, יודעת עד כמה רחוק אני מדעתם של מתנגדי החנוך הדתי, הנדגלים בשם אלהי ההשכלה, הצרופה והמזוקקה מכל סיגי “הזיות והבלי־שוא”. הזיות ואמונות טפלות לחוד ורגש דתי לחוד. גרעין הרגש הדתי חי וקים בלב בני־האדם מעולם ולא יסוף לנצח. האמונה לא רק קדמה להדעת אלא היא גם סופה של הדעת. הכפירה בעיקר לא היתה ולא תהיה לעולם סמן מובהק להשכלה גמורה. אדרבא, גדולי החכמה והמדע בכל הדורות היו בעלי רגש דתי כביר ועמוק, ו“ארון אלהים” שוכן תדיר בתוך “קודש הקדשים” שבנפשם. הלא סוף־סוף רק בעל השכלה דלה וקלוּשה מאד יכול לחשוב בקלות־דעתו, שהכל גלוי וידוע לפניו ואין נסתר מנגד עיני רוחו ויודע הוא ומבין לפתור כל חידותה עולם. ובאמת, אחרי כל התקדמות של שכל האדם ואחרי כל התרחבות האופק הרוחני של בינתו, לעולם ישאר מרחב אין־קץ מֵעֵבר להכרה האנושית, שאינה יכולה ולא תוכל לנצח להגיע לעצם הטמיר והנעלם המופלא ממנו בהכרח. וכי תעלה על דעתך אפילו רגע קל, שבזמן מן הזמנים יעלה מחו של האדם למרום, למדרגה עליונה, ויוכל להקיף בשכלו המצומצם “מה לפנים ומה לאחור” ולהשיג מהותו של “מה שאחר הטבע”, של “אין סוף” במקום ובזמן, או לבוא ולהגיע עד תכונתה של “סבת כל הסבות”?…

ואם אדם בא בשנים ונסיונות החיים המרובים, בעל שכל מפותח, שיודע ומכיר חוקי הטבע והליכות העולם, אי־אפשר לו להתקיים, ביחוד בשעה של הסתכלות פנימית ו“חשבון הנפש”, בלא השראת השכינה של אותו הרגש הדתי, הטמון בעומק הלב ומתגלה אצל כל אחד ואחד בצורה מיוחדת לפי רוחו ומדרגת השכלתו, — על אחת כמה וכמה התינוק במחו הרופס ושכלו הרך והפשוט, שאינו יכול בשום פנים להשיג דבר היוצא מגדר הפשיטות, איזה מושג מפשט ומרכב כל־שהוא, הצריך חקירה ועיון.

כבר הורה חכם (ספנסר): “התפתחות נורמלית של טבע בריא היא לעבור בהדרגה, בדרך קצרה, כל המדרגות שעבר השכל האנושי בהתפתחותו של כמה מאות שנה”. החנוך באופן זה צריך להיות מחזור־הדרגי של הציביליזציה העולמית “בזעיר־אנפין”. על הקפיצות והדלוגים הגדולים והמשונים בדרך החנוך כבר הזהרתיך באחד ממכתבי הקודמים. אין ספק, שאותו המחנך הבהול ו“המזורז”, האומר בחפזו להרים את חניכו הקטן למעלה בתנופת־יד קלה ולהעבירו ממדרגה התחתונה של סולם ההתפתחות למדרגה העליונה בטיסה אחת — את נפש התינוק הוא חובל.

ובכן אין להצטער כלל אם הילד בדרך הלוכו הטבעי יקלט לתוכו גם פרטי־מושגים דתיים, שיש בהם הרבה מן התמימות הילדותית ואינם יכולים לעמוד בפני רוח הבקרת שנתפתחה ונתבשלה כראוי. זה הקטן גדול יהיה ודעתו הקצרה אף היא תתרחב ותתפתח לאט־לאט, בינתו תזדכך ותתישב עליו ומושגיו יתבררו ויתלבנו, וממילא יסיר מעליו כמה מן הקליפות היפות המכסות על התוך, הטפל יתנדף ויתבטל מאליו, אבל עיקרו של המושג הדתי ועצם יסודו ישאר בקרבו לברכה בשלמותו ויוסיף לכלכל את רוחו ולהפיק לנפשו בדרך חייו אור וחום במדה מרובה עד נשימתו האחרונה.

על שלשה דברים העולם הקטן של נפש האדם עומד: על השכל, הרצון והרגש. השכל והרצון הולכים ומתפתחים באדם בהדרגה עד גמר בִּשולם בשנות העמידה, והרגש הטבעי, הפשוט והבריא, הוא השליט בו בשנות חייו הראשונות. ואותו הרגש הרבה יסודות של מסתורין דתיים מרכבים בו, שצריכים טפול וטפוח. וכל הבא לשדד את מערכות־הטבע של התינוק ומשתדל בחוזק־יד להרחיב את אופקו ולהביא לתוכו דוקא השקפת־עולם צרופה, שכלית ומדעית, כביכול, בלא תערובת קלה של רגשי־דת ובלא מעטה מסתורין של קדושה — מהומה הוא מכניס לראשו ולבו של הקטן ומחריב בידיו את העולמות העליונים שלו, מוציא ומריק מכל קרביו את תמצית הלחלוחית הטבעית, והפרחים היותר יפים ומלאי־חן ייבשו בלא טל־ילדות ותכף לצמיחתם יגיע להם תור כמישה וקמול.

כן היא, אחותי, אבן מאסו הבונים “החפשים הקיצונים” היתה מעולם וצריכה להיות לעולמי־עד ראש־פנה בבנין החנוך.

אותה הרוח המרחפת על פני האגדה הביבלית, התלמודית והמדרשית, ואותם המושגים “הקדמונים”, לדוגמא, על אלהי השמים והארץ, יוצר הכל ורבונו של עולם, אבי כל האבות ומלך כל המלכים, היושב על כסא רם ונשא בשמי־שמים ומשגיח בעין פקוחה על הארץ ומלואה, בוחן ובודק גנזי נסתרות שבלב, כועס וזועם בכל יום על מעשי בני־אדם ועלילותיהם, מתרצה ומתפיס בתפלה ובתחנונים ומטה כלפי חסד לכפרת פשע, וכיוצא באלה, — כמה תמימות ילדותית ופיוטית כאחת שפוכה עליהם! ואין טוב לו למחנך אלא לתת לפני חניכו הקטן בלא התחכמות והתפלספות יתרה את מלך עליון ואדון עולם, ביחד עם מושגי הדת התלויים בו, בדמותה ובצלמה של האגדה, שמתאימה כל־כך לנפש הרכה של התינוק למלא את כל חללה של זו ולהחיותה ולהפרותה לברכה כל הימים. וכך הוא גם ביתר מסורות־אבות, כמובן, בלא טיח־טפל של הזיות־הבל הגרורות אחריהן, אותן המסורות הקדושות העוברות מדור לדור מאבות לבנים ומחברות בקשר אחד כללי את שדרות כל הדורות ומטביעות בהן נשמה אחת, חלק אלוה ממעל.

אולם לא בדברים בלבד אפשר להם להמחנכים להשיג את מטרתם ולמלא את נפשו של חניכם מושגים ורגשות דתיים. גם בדבר זה ודאי זקוק הילד להשפעה מעשית ומוחשית מצד המחנך, האומר להכניסו תחת כנפי השכינה ולהשרות עליו משנות חייו הראשונות רוח דתי. דברים בלא מעשים פורחים הם באויר ואינם נכנסים אל הלב להכות שם שורש במעמקים, ורק בכח הפעולות להכניס זרם של חיים לתוך הדברים ולהכשיר את לבו של התינוק לקלוט אמונות ודעות. הדעות המפשטות והנאצלות אינן אצל רוב בני אדם אלא צל כהה, צל עובר וחולף, ורק הדבר המוחשי והמעשי יוכל להביא את האדם בכלל, וביחוד את הקטן, להרגשת המפשט והשגת הנאצל. ולפיכך החובה מוטלת על המחנך לחנך את הקטן בשנות ילדותו בקיום המצוות המעשיות והמנהגים הדתיים, שיש בהם במדה מרובה הוד ופיוט רוחני ושמשאירים רושם אדיר וקים בלבו הרך, הנוח לקלוט רשמים, וריחם המשיב־נפש נשמר לאורך ימים. צריך להוליכו פעם בפעם לבית־מקדשנו המעט, לבית־הכנסת, כדי לשמוע אל הרנה ואל התפלה של הגדולים בקול המון חוגג, עוד קודם שידע להתפלל בעצמו, ותהא נפשו בראשית הויתה סופגת אויר רוחני, המכלכל ומחיה אותה בקדושה וטהרה. ועל הכל יש להקפיד ולדקדק מאד בשמירת יום השבת ויתר הימים הטובים, ימי החגים והמועדים.

איני יודע עד כמה נשארו חקוקים וקבועים בנפשך, אחותי, אותם הרשמים החביבים והקדושים של ימי השבתות והמועדים בבית הורינו, אבל אני נפשי עד היום מלאה זיום וקסמי הודם והדרם. הזכרונות הנעימים ביותר מימי ילדותי הם זכרונות אותם הימים המיוחדים והמיוחסים מכל ימות השנה, ימי חגיגת קודש והשראת נשמה יתרה. הן לא בית־הכנסת ולא בית הורינו בלבד היו מלאים אז אורה וחדוה, אלא כל הבריאה כולה, השמים והארץ וכל צבאם, כל רחובות העירה ומלואם, — הכל לבשו בעיני צורה חגיגית וענו ואמרו שירה נשגבה משמחת לב ונפש. הרושם של אותם “הימים הטובים” לא ימחה מלבי כל ימי צבאי על הארץ.

והאמנם תאמרי, אחותי, להעביר קו כהה על הדפים הראשונים היותר יפים מ“ספר החיים” של יוספון ולטשטש אותם טשטוש גמור, כדרך ההורים בימינו, השוללים מבניהם הקטנים את היופי וההוד של קדושת המועדים ויתר מנהגי־הדת וקובעים את נפשם?

תאמרי: אנו אין לנו עכשו אותה התמימות הקדושה של אבותינו, שטבעה את חותמה בשלמות גמורה על חיי בני־ביתם, וכיון שחסרה לנו תמימות זו אי־אפשר שלא ירגישו בנינו את הלקוי והזיוף במעשינו. אבל, אחותי, העיקר הוא כונת הלב הרצויה. ודאי אם בא האב לעשות אחת הצרימוניות הדתיות במין קלות־ראש ובלא רגש פנימי, כאלו אומר לצאת בחפזון ידי איזו חובה טורדת ולהפטר מענשה שלזו — הריהי כל עיקרה כגוף מת בלא נשמה ואין למעשהו זה שום ממש ורשומו אינו נכר כלל, ואפשר שמלבד שלא יועיל עוד עלול הוא להזיק. לא כן האב היודע ומכיר היטב את ערכם של מעשים כאלה וגודל חשיבותם בחנוך הרוחני של בניו, הוא אינו עושה אותם כדרך “מצות אנשים מלמדה” אלא משתדל להכניס בהם חלק מנפשו, ופעולתו על חושי התינוק רבה ועצומה, ובאותה שעה יתפעל אף הוא בעצמו והרבה מן התמימות הנחמדה של הקטן שלפניו תעבור ותנוח גם עליו. הנה חגיגת “סדר” של פסח, לדוגמא. כמה מסוגלה היא להשפיע שפע רוחני על הילד, להלהיב ולרומם את רוחו. וכי אפשר הדבר, שאותו הנוגה המבריק והמקסים שמזהיר בהוד עליון מתוך עיני הכרוב הקטן, החוגג בכל נפשו ומאֹדו, לא יעבור גם אל הגדול להשרות אף עליו השראה חגיגית מיוחדת ולהכשירו לכך שיהא נהנה מזיו השכינה המרחפת על פני הבית והמסובין? וכך הוא בהרבה ממעשי המצוות והמנהגים הדתיים: הגדול בא להשפיע ונמצא מושפע. התנאי העיקרי הוא, שיהא הדבר נעשה על־ידו בלב לשם וברצון תמים.

עוד הרבה יש לי לדבר על ערכו של החנוך הדתי, אבל איני רוצה להאריך את מכתבי יותר מדאי. רצוני רק להעירך עוד בקצרה על מעלתו של חנוך זה כראש־פנה בתורת המוסר. סוף־סוף עיקרי המוסר ויסודותיו זקוקים לחזוק בלב החניך על־ידי צנורות ההשפעה של אבטוריטה “גבוה מעל גבוה”, שאין נסתר מנגד עיניו, ורק בכח הדת משתרשת תורת המוסר במעמקי לבו של התינוק עד שתוכל לעמוד בפני כל הרוחות שבעולם, שיסתערו עליה בימים הבאים, ימי מלחמת־החיים, להזיז אותה ממקומה.

ולבסוף עוד הערה אחת קטנה:

החנוך הדתי, מלבד ערכו כשהוא לעצמו, עוד מרובה חשיבותו בהשפעתו הלאומית על החניך, שהרי הדת והלאומיות, ביחוד אצל עמנו בני־ישראל, אחוזות ודבוקות הן זו בזו; ואפילו במקום שאין הדבק נראה כל כך לעין הרואה, יש הרבה חוטים פנימיים וקשרים נסתרים, שמאחדים ומחברים אותן, ואי־אפשר לשני תחומין הללו שלא יהיו יונקים זה מזה במעמקים.

אבל על החנוך הלאומי עוד אשוב לדבר במכתבי הבא.


 

מכתב שביעי

חנוך לאומי

אחותי היקרה!

החנוך הלאומי הוא עמוד־התוך, שעליו נשען כל בית ישראל, וכל המזלזל בחנוך מצד זה, מלבד שגדול עונו נגד עמו, עוד קובע הוא את נפשם של החניכים, שהיא נעשית על־ידו בהכרח פגומה ולקויה, חולנית ואי־נורמלית לכל ימי חייה.

מרובים הם האבות בתוך אחינו בתפוצות ישראל בדורנו, שאינם מבינים ואינם מרגישים כראוי את גודל ערכו וחשיבותו של חנוך הבנים ברוח לאומית מראשית ילדותם. אין אני מדבר כאן, כמובן, על אותם ההורים המתכחשים לאומתם ומשתדלים בכונה שבניהם יתבוללו בעמי־נכר, ואפילו לא על אלו שמתיחסים לכל ענין זה בקרירות־רוח גמורה ואחת היא להם אם חזק או רפה הקשר שבין בניהם ובין עמם. דברַי מכֻוָנים דוקא להורים בעלי רצון לאומי, כביכול, המבקשים שבניהם ישארו קשורים ודבקים בעמם, — גם בתוך אלו אפשר למצא רבים המתיחסים לחנוך הלאומי של הבנים בקלות־דעת, שאין לה כפרה. “מה לנו — אומרים הם —לעסוק ולטפל טפול מיוחד בדבר זה שאינו עלול להשתמט וסופו לבוא ממילא? יגדלו התינוקות ובודאי ירגישו ויכירו בעצמם שיהודים הם, בנים לעם ישראל, שדמו נוזל בעורקיהם”

אולם כל האומר כזאת אינו אלא טועה טעות גסה, שיכולה לגרום ולהביא תוצאות מזיקות. כשם ששרשיו של האילן מראשית גדולו הולכים ומתפשטים למטה במעמקים, במחשכי תחתיות הקרקע, ורק לאחר זמן התפתחות מרובה הוא עושה פרי, שמתגלה ונראה על ענפיו למעלה לעין השמש, כך צריכים שרשי הרגש הלאומי להתפשט במעמקי הלב הרך של התינוק זמן רב קודם התגלותה של הכרת השכל בדבר הזה. והשרשים הללו אינם מתגדלים כראוי מאליהם, אלא זקוקים הם לטפוח וטפול והשקאה בעתה מצד המפקח על המטע הרך.

מה חזק ואיתן יותר מהרגש הטבעי של אהבת בן להוריו? "ואהבת את אביך ואת אמך” לא נאמר בתורה, אלא "כבד את אביך ואת אמך”, מפני שאהבה זו הרי באה בדרך הטבע מאליה ואין מצַוִין על דבר טבעי. ואף־על־פי־כן גם אהבה טבעית זו אין סופה להתקיים ועתידה להתנדף ולחלוף כליל, אם התינוק נתק מזרועות הוריו ומבית אבותיו ומתגדל ומתחנך ומשתקע במקום רחוק מהם אצל אנשים זרים. הנה הבן יקיר לך יוספון, אלמלי, למשל, נִטל בזרוע מחיקך מיום צאתו לאויר־העולם והיה נתון בחיק זרים להתגדל על ברכם ולהתחנך אצלם, או אפילו עכשו, אחרי שכבר ינק מחלבך ואחרי שנמצא הרבה זמן בקרבתך תדיר ואהבתו הטבעית לך כבר נתחזקה במדה מרובה, אלמלי נִטל מביתך עתה בקטנותו והיה מתגדל כמה וכמה שנים ברחוק מקום ובהסח־הדעת ממך ולא יראה את פניך כל אותן השנים הרבות, — האם לא תחלש ותרפה אהבתו אליך? והאמנם לא יכול הדבר להגיע לידי כך, שאמו יולדתו תהא נחשבת בעיניו כאשה זרה וחוטי הקשר הטבעי ינתקו והיו כלא היו? ומה יועיל לחבר את הקרע אם יביאוהו לביתך לאחר זמן רב, כשהוא כבר גדול ובא בימים, ויאמרו לו בקול מצַוה: “הנה אמא לפניך ואהבת אותה בכל לבבך ובכל נפשך, כי כך חובתך בתור בן לאמו?”

ואם באהבת בן להוריו כך, על אחת כמה וכמה אהבתו לעמו. אם יאמרו המחנכים: "עוד היום גדול”, זה הקטן יגדל ודעתו תתרחב ורק אז, כשיהיה בר דעת שלמה והבנה גמורה, נטיל עליו חובה נעימה לאהב את עמו — לא יועילו ולא יצליחו כלל, מפני שאהבה אינה תלויה בהרחבת הדעת, וחבה יתרה הריהי נובעת מתוך מקור פנימי שבלב ואינה באה לעולם בתנופת שרביט־קסם, על־ידי צווי מחלט מן החוץ או מתוך הכרת חובה רבה.

הרבה מדרגות במדת האנכיות הטבעית של האדם, זו רחבה מזו. בתחלה בא “האני” העצמי ואחריו “האני” המשפחתי, ולבסוף “האני” הלאומי, שהוא ההיף הקיצוני והרחב ביותר בממשלת ה“אנכיות”. וכשם שאדם קרוב אצל עצמו ומשפחתו, כן צריך הוא להיות קרוב לעמו מראשית ילדותו.

“קרוב לעמו” כיצד? מתגדל התינוק ומתחנך לא כבן־אדם כללי סתם, בעל־חי מדבר, אלא ברוח לאומיותו הפרטית ובהשפעתה שאינה פוסקת. מאליו מובן, שאין אני מתכַּוֵן בדברי אלה להטיל חובה על המחנך שיהא מעורר את חניכו ומזכירו בכל שעה ושעה: ידוע תדע שאתה בן עם פלוני וכו'. בהזכרה זו אין צורך כלל, כשם שאין צריכים להזכיר תמיד את הילד על הוריו. לא מתוך הודעה והכרזה מן החוץ, אלא מתוך רגש טבעי פנימי תחלה ומתוך השפעה תמידית, שבאה אחריו לחזק אותו הרגש ולהאדירו — נעשה האדם קרוב לעמו וקשור אליו קשר אמיץ, קשר חי וקים לעולם.

הנה החנוך בהליכה לבית־הכנסת ושמיעת הרנה והתפלה של החזן והקהל. את ערכו הדתי של דבר זה כבר הזכרתי במכתבי הקודם, ומה גדול ורם גם ערכו הלאומי! שם בבית־המקרש המעט, מקום מקלט רוח האומה ומבצר מעוזה, יתרגל הילד לשמוע את קול דפקו של לב אומתו וגם לבו הקטן מתחיל לדפוק עמו יחד וכל עצמותיו תאמרנה: עברי אנכי.

והנה ימי השבתות והמועדים הלאומיים, שכבר נגעתי בערכם הדתי, — מי יתנה תוקף חשיבותם הלאומית? יום השבת, שהעידו עליו חכמינו הקדמונים שהוא מתנה טובה לישראל מבית־גנזיו של הקדוש־ברוך־הוא ושהוא מעֵין עולם־הבא ומחדש את האדם מישראל ב“נשמה יתרה” — זה היום הגדול והקדוש צריך להיות בביתך, אחותי, מיוחס ומכובד מכל שאר ימות־החול. הדלקת נרות של שבת תכניס ניצוצות של אור יקרות לתוך לבו של התינוק, סעודה של שבת ובכלל האויר החגיגי של יום המנוחה השלמה יספיקו לרוחו מזון רוחני במובן הלאומי. ופרטי המנהגים והטקסים היפים של החגים והמועדים, כגון של פסח, פורים, חנוכה וכו', — מה גדול ורב כחם, אם ההורים אינם מזלזלים בעשיתם, לתת לחושי התינוק הנוחים להתרשם די־ספוקם רשמים לאומיים איתנים וקימים. חגיגות כאלו, מלבד שמביאות לילד עונג של שעשועים ושמחות, מרובה ותקיפה עליו השפעתן הלאומית. אינו דומה חג פרטי מיוחד לאותו התינוק, כגון חגיגת יוםיהולדת שלו וכדומה, לחגים כללים של כל העם. החגים הכלליים, המשותפים לכל בני האומה, מסוגלים לקשר את לב החוגג היחיד אל הכלל כלו ולחזק בקרבו על־ידי כך את הרגש הלאומי במדה מרובה.

וגדול ערכם הלאומי גם של ימי הצומות. אין להטיל, כמובן, חובה יתרה על התינוק לענות בצום נפשו, אבל חושיו העֵרים בודאי יקלטו השפעה לאומית אם יתנו לו באופן זה או אחר להרגיש קצת את אבלות היום. אם תאמר לו, לדוגמא, אמו־מחנכתו: היום יום אֵבל לעם ישראל ולפיכך לא נלך לטייל וכדומה, ובאותה שעה תספר לו בסגנון הראוי. לפי כח השגתו והבנתו, את דבר האסון הלאומי שאירע בו־ביום בימי קדם ביחד עם האגדות הקשורות בו, אותן האגדות שמושכות כל־כך את לב התינוק. דבים כאלה יעשו עליו רושם נכר וקים.

ענין האגדות של העם הוא בכלל יסוד חשוב מאד בחנוך הלאומי. לספר באזני התינוקות על המאורעות הנפלאים בחיי העם בדורות הקדמונים, וביחוד על חיי אישי העם בצרוף האגדות היפות התלויות בהם — דבר זה הוא אחד מן הדברים שהשפעתם מרובה על לבות הקטנים ומועילים בודאי לקשר אותם אל אומתם. “תורה שבעל־פה” זו צריכה להיות קודמת ל“תורה שבכתב”, לקריאה בספר. אזניו של הילד הקטן הרי הן פתוחות תמיד להקשיב ולקלט אגדות נאות, שנפשו הרכה נמשכת אחריהן והן עושות עליה רושם מסוים וקבוע. ומה טוב וחשוב במובן החנוכי והלאומי, שהרשמים הראשונים, הנקלטים לתוך הלב הנוח להתרשם, יבואו לא מתוך אגדות זרות ונכריות, אלא מתוך שמיעת “שיחות מני קדם” ואגדות מקוריות על חיי עמו ומאורעותיו ועל אותם גדולי האישים הקדמונים של אומתו, שנשאר זכרם חי וקים בפי בני־העם והאגדה הוציאה מבית־גנזיה את מיטב קסמיה לעטר ולקשט את דברי־ימיהם ולאצל עליהם מהודה וזיוה. תבא האם־המחנכת ותספר פעם בפעם באזני התינוק אותם ספורי־המעשיות הנפלאים מכתבי־הקדש ואגדות התלמוד והמדרשים על קורות עמו ואישי אומתו, השומע הקטן יעשה את אזנו כאפרכסת ויקשיב קשב רב, עיניו הקטנות יזהירו ויבריקו ולבו הרך ידפק ועל לוחו יתרשמו רשמים קימים, וממילא יתגדלו ויתחזקו הנימים והקשרים הטבעיים, המקשרים ומחברים אותו לעם־מחצבתו.

ולא למשמע־אזניו של התינוק בלבד צריך המחנך לדאג, אלא גם למראה־עיניו. טוב מראה־עינים ומועיל מאד להלך־נפשו של האדם הקטן ולחזוק רשמיו שהוא קולט בשנות חייו הראשונות. תראינה עיניו של התינוק על כתלי החדרים בבית־הוריו תמונות תלויות המתארות ציורים נאים של חיי העם ושל גדולי האומה בכל הזמנים, ושל ארץ ישראל, מולדתו העתיקה וארץ תקוות עתידו, ימציאו לפניו ספרים עברים מצוירים יפה עוד קודם שידע ויבין לקרא בהם, כדי שיתבונן ויסתכל מזמן לזמן באותם הציורים וישאב ממקור ישראל את רשמיו הראשונים. ובכלל יהא עתון עברי, ספר עברי, מצוי בבית הוריו ומחנכיו — ומבטו של הילד יפגש באותיות עבריות בכל עת.

ואל נא תאמרי, אחותי, שדברים מעין אלו הם “קטנות”, דברים של מה־בכך. אל תהי בָזה לקטנות כאלו. מי יודע את דרך הרוח והוית הרגש הנפשי של הקטן? “כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון”, ואין ספק שמתוך צרופי השפעות קטנות כאלה וכאלה מתרקמת ומתחזקת הפסיכיקה הלאומית בעולמו של התינוק — ואין לשער את גודל ערכן. ולפיכך על המחנך להשתדל שאותו המזון הרוחני הנפשי, שהתינוק מקבל בראשית ילדותו, יהא כולל בתוכו, עד כמה שאפשר, יסודות לאומיים טבעיים. צריך להרבות בהשתדלות, שתהא אטמוספירה עברית מורגשת בבית והרוח העברית תחדר לתוך לבו של הקטן דרך עיניו ואזניו, דרך כל בתי־קבול של נפשו הרכה, הזכה והתמימה.

רבר זה אצל עמים אחרים אינו דורש שום השתדלות והתאמצות מיוחדת והכל נעשה כאלו מעצמו. הסביבה הלאומית מתהוה מאליה ופועלת את פעוּלתה בתוקף ובהכרח, וחותם לאומי טבוע על בית ההורים ועל בית־הספר ועל מהות החיים ותכנם העיקרי בבית ובחוץ. הרוח הלאומית מקפת את העולם הקטן של האדם מכל צד ואינה פוסקת מלַוֹת אותו על כל דרך חייו מערש ילדותו עד בוא חליפתו. לא כן הדבר בחיי בני עמנו הנתונים ברובם בסביבה זרה. לתוך בתי ישראל בארצות פזוריו לא תבוא הרוח הלאומית לשכון על הבנים הקטנים בהסח־הדעת, אלא המחנכים מחויבים לשים לב ביחוד לכך ולעבוד בלא הפסק ובכונה יתרה לשם השראת השכינה הלאומית על בנינו, כי היא חיינו וארך ימינו.

וכמו ביתר הדברים כך גם ביחס הלשון הלאומית. בעוד שהילד מבני עם ועם לשונו הלאומית היא לשון אמו, ובדרך טבעית וקלה, בלא עזרת מורים ובלא השתדלות מיוחדת מצד המחנכים כדי לצאת ידי־חובה לאומית, הריהו לומד מאליו לדבר בלשון עמו ולשיר בה את שיריו, ונפשו נעשית קשורה בה לעולם — הילר הישראלי יוצא מן הכלל הטבעי וזקוק למחנכים בעלי רגש מיוחד ובעלי ידיעה והכרה, היודעים ומכירים את חובתם הקדושה להקנות ולהנחיל לתינוקות את מיטב רכושנו הלאומי, את לשון העבר העתיק שלנו מראשית הוית עמנו ולשון תחיתנו בעתיד.

היש לי צורך בראיות והוכחות כדי להוכיח לפניך, אחותי, שלשוננו העברית היא־היא לשוננו הלאומית, וככל לשון לאומית נשמת העם תלויה בה, ואין לך חובה קדושה מהשתדלות נמרצה זו, שתהא חיה בלבם ובפיהם של התינוקות? חלילה לך להמתין עד שיגדל בנך ויגיע לו תור הלמוד ואז ילמד את הלשון העברית כמו שלומד אחת הלשונות הזרות, על־פי “הוראת־שעה” של אחד המורים הביתיים או בתור אחד הלמודים המרובים בבית־ספר עברי בארצות הגולה. גם בזה תורה שבעל־פה צריכה להיות קודמת הרבה לתורה שבכתב. ומה טוב היה לוּ יכול יוספון לקנות לו את לשוננו העברית בתור לשון אמו, לשון־דבורו הראשונה! אבל לא אבוא בחזקת תובע לתבוע ממך יותר מדאי. השתדלי נא, לפחות, שירכש לו קצת ידיעה לשונית עוד קודם שידע את תורת הקריאה בספר. קראי לפניו פעם בפעם בעברית — לא בדרך למוד של חובה, כמובן, אלא בדרך שחוק ושעשועים — את שמות העצמים והחפצים, שהוא רואה בעיניו בבית וגם בחוץ בשעת הליכה לשם טיוּל, ולאט־לאט תרגיליהו שתהא שגורה על פיו לפעמים גם אִמרה קצרה וקלה. הרי לא חסרה לך, אחותי, קצת ידיעה בלשוננו, ומה שחסר לך עליך למלאות וללמד בעצמך בשקידה, כדי שלא יבצר ממך להיות גם בזה מורה להועיל לבנך. כדאי הוא הדבר להקדיש לו כמה שעות משעותיך הפנויות.

יגדל יוספון בנך וילמד לדעת במקורם את כתבי־קדשנו, שהם עיקר יסודו של החנוך הלאומי לבני ישראל, גם ירכש לו ידיעה הגונה גם בשאר הערכים הלאומיים שלנו; אבל קודם כל עליך להמציא לידו את המפתח היחידי לאוצרות רכושנו הלאומי, כלומר: את ידיעת לשוננו, ויחד עם זה להשפיע עליו רגשי אהבה וחבה נאמנה ללשון־סגולה זו, שארית מחמדינו מימי קדם ומקור תחיתנו בימים הבאים.

בראשי־פרקים צִיַנתי לפניך, אחותי יקירתי, את סמני הדרך, שעליך לילך ולהוליך בה את התינוק בנוגע לעיקרי החנון הלאומי. דרך זו היא “דרך החיים” לבנך ואין אחרת לפניך — אם רוצה אַת שיגדל יוספון שלך, עד כמה שאפשר, בלא “קרעים” ותהפוכות זרות, בלא סתירות וקרָבות פנימיים בין היהודי והאדם שבקרבו,.אלא בנפש טבעית, בריאה ונורמלית, תמימה ושלמה.


 

מכתב שמיני

הקשבה ומשמעת

אחותי היקרה!

“בן מקשיב”, שומע בקול אביו ואמו ועושה רצונם בכל עת — הריהו משאת־נפשם ומשוש־רוחם של ההורים כל הימים. וגם אַת, אחותי, ודאי רצונך וחפצך בכל נפשך שיהא יוספון שלך בן שומע ומקשיב לדברי הוריו והולך בעצת מחנכיו. ובכן עליך לדעת ולהתבונן מראש, שבעיקרו של דבר אין זה תלוי אלא בך בעצמך, הורתו ומחנכתו. זה הכלל, אם ראית בן קטן קשה־עורף וסרבן, “בן סורר ומורה” שאינו שומע בקול אביו ובקול אמו ומתעקש לעשות דוקא כרצונו המתהפך והנלוז — ־צאי ובדקי אחריו בשים לב לדרך חנוכו הקודם והתבונני בעין פקוחה לאופני חנוכו עכשו, ותמצאי לנכון שכמעט תמיד אשמים בקלקלה זו הגדולים, הוריו ומחנכיו, מדריכיו בדרך החיים. הם סלפו את דרכו באופני חנוך משונה ופרוע — ועל התינוק “השובב” יזעק לבם; הם הועילו להותו והרבו לקלקל את רוחו ולהקשות את ערפו בדבור ובמעשה — ועל ראשו של הקטן יטילו את כל כֹבד האשמה של רוח מרי ומרדות. ואת זדון לבו ומשובתו, עקשנותו וסרבנותו יאמרו לרפא לאחר זמן בשבט אפם, על־ידי הטלת אימה יתרה ועונשים קשים — והיא לא תצלח כלל.

גדולה האהבה הטבעית של ההורים ל“ילד שעשועים” שלהם מחמד לבם, ואהבה זו מקלקלת את השורה, עוצמת את עיניהם מראות כמה וכמה תנועות זרות ומשונות של הילד, ולפעמים גם

עלילות ומעשים שלא יֵעשו; ואפילו בשעה שהם באים להטיל עליו אסור גמור ומזהירים אותו בכל תוקף שלא לעשות איזה דבר, הפה שאסר הריהו נכון מיד להתיר, להפצרת התינוק וביותר לקול בכיתו, וכך הם נוחים לרצות ומרבים לוַתר ומוסיפים להגביר כח “עקשנותו”, עד שלבסוף תפקע “סבלנותם” וירימו עליו קול גערת קצף או גם יד עונשת קשה, ובזה יועילו עוד להגדיל שבעתים את סרבנותו של “העקשן” הקטן.

אולם אל נא תאמרי, אחותי, לגלות פנים ברברי אלו שלא כהלכה ולחשוד אותי שאני מתכוון בהם להטיל חובה על המחנכים, שלא יהא חלקם בין “המקילים”, אלא יזרקו מרה בחניכיהם ויעיקו עליהם ברב אסורים וחומרות. אדרבה, כלל גדול הוא בתורת החנוך הבריא והטבעי, שכָּל הממעט בגזרות ואסורים הרי זה משובח ומביא ברכה מרובה. כשם שאין לחתל את גופו של התינוק בחתולים ולאסור בפתילים את ידיו ושאר אבריו, כך אין לשים על רוחו מועקה של גזרות וחומרות. צריך לדעת ולהבין את טבעה ותכונתה של הנפש הרכה, ויש להזהר בזהירות מרובה להעמיס עליה משא כבד של מצוות, פקודות ואזהרות, שאינה יכולה לעמוד בהן. ומה רבים הם ההורים התקיפים, האומרים לצאת ידי חובת מחנכים טובים דוקא בזה שמרבים להטיל על התינוק בדבר שלטון שפעת מצוות “לא תעשה”: לא תדלג ולא תטפס, לא תרים יד ורנל ולא תגביה קול וכיוצא באלו, וכך מקיפים הם אותו קירות ומחיצות של “לאוים” חדשים שאינם כתובים בתורה, וכשמתעורר אחר־כך טבעו החי של הילד ותובע את שלו ודוחהו להיות “פורץ גדר” והוא עושה דבר שלא כרצונם, הרי הם מתמלאים תלונה והתמרמרות על עקשנותו של “קשה־העורף הפעוט”.

אסור לדלג ולטַפס — אִסור מעין זה לא ישמע על פיך, אחותי. ואם תאמרי לצאת בעקבות שאר האמות ותבואי להטיל גם על יוספון שלך מיני גזרות כאלה, בדין הוא שיהא סרבן לפרקים ויוצא חוץ לגדר ההקשבה. זה דרכו של התינוק, כשהוא במצב בריאותו, וכך טבעו רורש להרבות בתנועות חיות. ודבר זה אינו עלול להזיק לו כלל; אדרבה, מרובה תועלתו לחזוק שרידי־גופו ולעוצם רוחו וגם לקנין אותם הנסיונות בחיים שיש בהם צורך וסיוע לשמירת־עצמו. ובשעה שאַת באה לאסור עליו תנוּעות הגוף, מעלה עליך הטבע כאלו נותנת אַת אסורים על ידיו ומועקה על כל אברי גופו וכאלו מתחייבת אַת בנפשו. אַל נא תפחדי שמא יכָּשל ויפול — שבעים ושבע יפול תינוק וקם ואין בכך כלום. ואם חסה עינך על מלבושיו הנאים, שלא יקמטו ולא יקרעו מתוך מהירות תנועותיו ואי־זהירותו, הרי יש לזה תחבולה פשוטה: בכל עת יהיו בגדיו של התינוק לא בגדי חמודות ואף לא לבושים צרים ומעיקים, לפי מדת המוֹדה ודקדוקיה, אלא נוחים ופשוטים ביותר. כבר העירותיך על דבר זה, אחותי, באחד ממכתבי הקודמים. צריך להשגיח ולהקפיד דוקא על התמימות והפשטות בתינוק בכל דבר, וכמובן, גם לבושו לא יהא יוצא מן הכלל הזה.

ובכן עליך לתת ליוספון את החופש להרבות בתנועות הגוף כאַות נפשו ואל תפריעי אותו ממעשיו בכח שלטון תקיף. אל תתני לו להרגיש את לחץ האפיטרופסות וההשגחה היתרה מצדך. ולא זו בלבד, אלא מוטב שלא תתערבי ביותר במעשי משחקיו ושעשועיו בהוראות ו“עצות טובות”. ההתערבות שלא לצורך מרפה את רוחו של הילד ומעכבת את התפתחותו, ולפיכך אינה אלא מזקת. דרך אגב, מוטב שהתינוק יעסוק במשחקיו ושעשועיו, עד כמה שאפשר, לא במיצר חדרי־הבית, אלא במרחבי החוץ, תחת כפת הרקיע. המשחק בחוץ מחזק ומאמץ את כחות הילד, וחוץ לזה מסוגל הוא ביותר להקנות לו נסיונות וידיעות הטבע. האופק של השחקן הקטן מתרחב וכח־דמיונו הולך ומתגבר וכלי־חושיו מתחדדים — ובדרך זו יש בו, במשחק, מעין מעשה־יצירה.

יש שהתינוק עושה מעשה שלא כרצונך —־אל תתעברי ואל תתרגזי יותר מדאי, ואם אי־אפשר לך שלא להתרגז השתדלי, לפחות, לכבוש את התרגזותך בלבך פנימה שלא תבוא לידי גלוי לעיני הקטן. אחת מהחובות החשובות ביותר, המוטלות על המחנך, היא להזדיין בכל עת במדה זו של סבלנות ולהתאפק בכל כחו מכעס וחמה. “מחנך, חנך את עצמך” — זוהי אחת המצוות הגדולות והעיקריות, שאין לו להמחנך להסיח את דעתו ממנה אפילו לשעה קלה; ואחד מן הסעיפים העיקריים בהלכות החנון העצמי הוא השתדלות גמורה בכבוש הכעס וההתרגזות היתרה. דבר זה תלוי במדה מספקת ברצונו התקיף של האדם. והרצון של המחנך — בזה הכל מודים — צריך להיות אמיץ ותקיף, לא כדי לבטל ולדכא את רצונם של חניכיו הנתונים תחת ידו. אלא שתהא האפשרות בידו, כאדם השליט ברוחו, למלא בזמנם ובשלמותם, בלא רפיון והתרשלות, את עיקרי חובותיו בתור מחנך.

ובאמת כל האומר שהילד כך דרכו לעשות תמיד את המעשים, שיש בהם חפץ לצרכי חנוכו, לא ברצונו הטוב אלא על ידי כפִיה ואונס מצד העומד על גבו — אינו אלא טועה טעות גסה שהיזקה מרובה. באחד ממכתבי הקודמים כבר העירותיך על זה, שאין מדת העצלות קשורה בתינוק מטבע ברייתו, ואם מדה פחותה וו דבוקה בו ומלפפת אותו בימי־ילדותו — אות היא שאינו שלם בגופו, שהרי הילד הבריא, אדרבה, אוהב עבודה ופעולה וידיו הקטנות עסקניות הן תמיד, וכל היום נכון הוא לטרוח ולעמול בזעת אפיו ונפשו לא חדע רפיון וליאות. ובודאי גם אַת, אחותי, היית אומרת לא אחת לבעלך, כשבא הביתה בנשף ויוספון ככר ישן שנת עיף ויגע: "יישן לו אפרוחנו ושנתו תערב עליו אחרי עבודת־פרך של היום; אלמלי ידעת כמה עמל ויגע כל היום השובב הקטן שלנו! ולעולם לא ימנע הילד את עצמו גם מן העבודה, שמחנכו רוצה בה לצרכי החנוך, ובלבד שידע זה לסדר אותה כך שתהא נעשית על ידי הקטן לא בדרך הכרח ובתוקף גזרה, היוצאת מלפני הגדול השליט, ויהא הילד בעיני עצמו לא כמצֻוה ועושה באונס אלא כמי שאינו מצֻוה ועושה ברצונו ומדעתו.

ואם לא עלתה בידך להשפיע על יוספון שלא מדעת ויש שהוא מסרב לעשות איזה דבר כרצונך, או אם אירע שהתינוק סרח ועשה דבר שלא כהוגן — אל נא באפך, אחותי! הזהרי שלא תשפכי עליו חמתך בדברי גערה קשים, שהרי לא הקפדן מחנך, כאמור. וביותר הזהרי מאד שלא תשימי עליו עונש קשה מעֵין מעשה נקמה על חטא שחטא, כדרך ההורים לפעמים בשעת קפדנותם. מעשי עונש בדרך זו אינם עשוים לתקן אלא לקלקל קלקול מרובה. וביחוד עלולים הם להביא את הילד לידי מדה מגובה של שקר, שישתדל לעתיד להסתיר תמיד הרהוריו ומעשיו מלפני מחנכיו הקשים ולהתנצל לפניהם בשעת הדחק בדברי כחש וכזב, ויחד עם זה עתידים הם להכניס לתוך עומק לבו של הקטן ארס של טינא ומשטמה לאותם האדונים הגדולים, הרודים בקטנים ביד חזקה ומתעמרים בהם בעריצות יתרה. מוטב להביא את הדברים לידי כך, שיבוא העונש בעקב החטא כתולדותיו ותוצאותיו בהכרח, והתינוק ירגיש ויכיר שאין המחנך מעניש אלא החטא, ומתוך טבע הדבר בעצמו העבירה גוררת לעושיה ענשה בצדה.

הנה, לדוגמא, הילד להוט אחרי ממתקים. אם תאסרי עליו אכילה זו בפקודת שלטון וגם תאיימי עליו שתענשיהו אם יעֵז לעבור על מצותך — יותר מאשר תועילי תוכלי לקלקל. תאבונו למיני מתיקה יתגבר, כדרן היֵצר שתשוקתו מרובה אל הדבר האסור, וגרגרנוּתו תעוררהו לבקש תחבולות כדי ליהנות מהם בסתר, באין עין רואה. מוטב שתזהירי אותו מראש על תוצאות הדבר, שהאוכל ממתקים אכילה גסה סופו סובל כאב בטן, והלקקן הקטן בודאי לא יהא נזהר ולא ימנע את עצמו מלאכול יותר מדאי ממאכל־חאותו. ואַת הניחי לו לעשות כחפצו ותאותו: יאכל בכל פה וימלא כרסו ממתקים, סכנת־נפש, חלילה, אין בזה, וכאשר יסבול אחר־כך מכאובים בבטנו אחת ושתים וקיבתו תתקלקל, כתוצאות לקקנותו, יקנה לו נסיון ויבין בדעתו, שמאכל־תאוה זה, המושך את לבו, תחילתו מתוק וסופו מר לטועם ממנו יותר על המדה — ויזהר מזה לימים הבאים. או רוגמא אחרת: התינוק לא שמע לאזהרתך ולכלך את לבושו על־ידי טלטול כלי־הדיו ממקומם או על־ידי איזה מעשה באופן אחר — אל תגערי בו בקצף ואל תתרגזי, אלא תאמרי לו בהחלט: “אמור אמרתי שהיום נצא לטייל למקום פלוני (ותקראי בשם אחד המקומות החביבים עליו ביותר), אבל עתה, כיון שנתלכלך בגדך, לא נוכל עוד ללכת שמה”. ואם יבוא לטעון

שאפשר להחליף את הלבוש המלוכלך באחר, המונח בארון־הבגדים, ודאי לא יקשה לפניך להסביר לו, שדבר זה אי־אפשר לעשות עכשיו בשום פנים. על דרך זו עליך, אחותי, להתיצב בכל פעם והשתדלי, עד כמה שאפשר, שלא תסורי ממנה, באופן שתספיקי במשך הזמן להכניס בלב הילד מעין הכרה, שהעונש הבא אחרי החטא אינו מעשה אלמוּת ותקיפות מצד הגדול, המושל בו בעריצות, אלא תולדה ישרה, תוצאה הכרחית וטבעית.

והעונש, כיון שהוצאת אותו מפיך להטילו על התינוק הפושע, מוכרח לבוא, ואין לך רשות לבטלו אלא לצורך גמור של השעה, ולפעמים רחוקות מאד. עליך, כמובן, להיות זהירה מראש ומתונה מאד בדין, וחלילה לך להחליט בפזיזות יתרה את דבר העונש, אבל מאחר שיצאה הגזֵרה והשמעת אותה בהחלט גמור באזני יוספון, אל תהי עוד רכה כקנה אלא קשה כארז ואין לך לסור ממנה ולשַנותה בעיקרה להפצרתו ולקול תחנוניו. ידע הילד וירגיש בנפשו, שהחלטת אמו־מחנכתו אין להשיב, תקיפה היא ומצוקה כחוק הטבע, העומד תמיד באיתנו ואינו זז ממקומו, ושום תחבולה לא תועיל כנגדו לבטלו ולשַנותו. כשם שאי־אפשר, למשל, שלא תכָוה אצבעו על־ידי נגיעה במיחם רותח, כך לא תוכל אמו להוליכו באותה שעה למקום שאסרה על נפשו — ומה יועיל בתחנתו ומה בצע בדמעתו? והוא הדין בנוגע לכל אזהרה, שתזהירי אותו קודם המעשה, שאם כזאת וכזאת יעשה סופו לבוא לידי כך וכך. ובאופן זה יקנה לו הילר בינה כ“בעל־נסיון” ויבוא סוף־סוף לידי הכרה ברורה, שאזהרותיה של אמו אינן דברים של מה־בכך, שאין בהן ממש, אלא עתידות הן להתקים באמת במלוא פרטיהן, ואם הוא אינו רוצה בקיומן אי־אפשר לו לעבור עליהן.

ואם בדרך זו תלכי, אחותי, תוכלי להיות בטוחה ביוספון בנך, שלא יהיה חלילה “בן סורר”, אלא בן מקשיב, שומע בקול הוריו ועושה רצונם בחפץ לב.


 

מכתב תשיעי

הרמוניה. חנוך השכל והרגש

אחותי היקרה!

עיקר גדול, שאין ערן לחשיבותו, בכל ענין ופעולה תחת השמש, וביחוד בתורת החנוך להלכה ולמעשה — הוא ההרמוניה. צריך להשגיח יפה במדה וקצב של דבר ולשמור מכל הצדדים שלא להוסיף ולא לגרוע. שלא יבָנה צד אחד מחרבנו או מקלקולו של חברו ושלא יצא שכרו של זה בהפסדו של זה.

הנה, למשל, הגוף והנפש. מי שדואג להתפתחות האדם השלם אסור לו לטפח ביותר את האחד, להשביחו ולשכללו על חשבונו של השני, כי שניהם כאחר חשובים הם לשלמותו של האדם ואין לזלזל בשום פנים באחד מהם ולהכריע את הכף ביד חזקה לצד השני.

היו ימים שבהם ההתפתחות הגופנית נחשבה בעיני בני אדם (כמו ביון ורומי בתקופות העתיקות) לעצם תכליתו של החנוך, ועיקר השתדלותם של המחנכים היה לטפל בחזוק שרירי הגוף ואִמוּץ כחו ואונו. אחר־כך באו דורות אחרים (בימי־הבינים) שהורידו את הגוף מגדולתו והשליטו תחתיו את הנפש. כידוע, לא דאג החנון הסכולַסטי אלא להשלמת הרוח והנפש ושכלולם, לפי רוח אותו הזמן.

ואצלנו בני ישראל ארכו ימי שלטון הנפש הרבה יותר מאשר אצל כל עמי אירופה, ועד הדורות האתרונים לא חדלה הנפש להיות גברת מושלת. היא נחשבה לתוך ועיקר והגוף — לקלפה וטפל. מראשית ימי אביבו הרבו להעיק על התינוק, זה הפרח הרך, והשתדלו להוביש מתוכו את טל החיים ולא נתנו לו להתפתח על פי דרכו וטבעו, וב“חדר” צר ומעופש העמיסו עליו עול תורה משא לעיפה לצרכי נפשו, לפי מושגי ההורים בימים ההם, והגוף נשאר עלוב ועזוב ככלי אין חפץ בו. ועתה, בדורנו החדש, עברו רבים אל הקצה השני ואינם דואגים אלא לחנוך גופם של בניהם ומשתדלים בכל כחם לטפחו ולפתחו, ואל הנפש הרכה המסורה לידם אינם נותנים לב, כאלו זה דבר טפל וחסר־ערן שאין שוה לטפל בו. אולם האבות "החדשים” האלה, עוד יותר מהאבות של הדור הישן, רחוקים מאד מלהשיג את מטרת־החנוך הנכונה והישרה. מלבד שהם, על־פי־רוב, חוטאים גם לעצם גופם של הבנים, מבלי הדעת לשמור כהוגן את משמרת כחות הגוף של התינוק, כדי שיתפתחו כראוי בדרך טבעי, ותחת להועיל מוּעדים הם להזיק במדה מרובה, — חוץ לזה, אלמלי אפילו ידעו והשכילו לטפל בחנוך הגופני על צד היותר טוב, אף אז היו מחטיאים את המטרה בהכרעתם לצד האחד, מפני שהגוף והנפש הם שני דברים הדבקים זה בזה ואם יגיע הפסד וקלקול לאחד אי־אפשר שלא ירגיש ולא יפסיד גם השני. וכבר ידוע הכלל העתיק: “נפש בריאה בגוף בריא”; וכך הוא גם להיפך, אם הנפש חולנית ולקוּיה אי־אפשר שיהא הגוף וכל חושיו בריאים ושלמים.

כללו של דבר: בין שני אלה. הגוף והנפש, המשפיעים זה על זו ונשפעים זה מזו, צריכה לשלוט בכל עת הרמוניה גמורה ושלמה.

וכך צריכה להיות הרמוניה גמורה בין השכל, הרגש והרצון — אותם שלשת הדברים שעליהם עולמו של אדם עומד. מי שאחד מן הדברים הללו פגום אצלו במדה מסוימה— אין זה אדם שלם. אין אחד מהם צריך להיות שליט ותקיף, המושל בכל בתי נפשו של האדם ממשלה שאינה מוגבלה וּמכניע תמיד ביד חזקה את השנים הנותרים במדה מרובה. כל אחד מהם זקוק ודאי לטפול מראשית חנוכו של התינוק לשם התפתחות בריאה וטבעית, אבל אם תבוא התפתחותו של הכח האחד על חשבונם של שני הכחות האחרים עלול הדבר להביא גרעון והפסד נכר בחיי האדם.

השכל — מתת אלהים זו הולכת ומתפתחת באדם מראשית ילדותו כאותו פרי העץ, שבתחלה הוא מתגלה לעין בתור נצה, ולאחר ימים נעשה פרי בוסר, וסוף־סוף יגמל והיה לפרי טוב למאכל ונחמד להשכיל. והרגש, המלוה לו לתינוק מראשית יצירתו, אף הוא הולך ומתפתח ועולה במעלות ממדרגה נמוכה למדרגה עליונה, ומתוך הרגשה פשוטה של בעל־חי, טבעית וקדמונית, נעשה רגש מורכב, מפותח ועָדין של אדם תרבותי. ושני אלה, השכל והרגש, צריכים להתפתח בתינוק בהדרגה טבעית, ואין להוריו ומחנכיו לאחוז בתחבולות קסמים שתהא ההתפתחות נעשית לא במדה זעירה ולאט־לאט, כדרך כל הארץ, אלא במדה ענקית דוקא וב“קפיצת הדרך”. גם חלילה להם מהרבות בהשתדלות לטובת האחד על־ידי כבוּשו של השני וטשטוש צורתו. מי שאחד משני הכחות האלו לקוי ופגום אצלו, או אפילו מטושטש קצת ומצומצם יותר על המדה — לא יוכל להקרא בשם אדם שלם.

ועוד הפעם עלי להעיר בזה את אזנך, אחותי, על חטא שחוטאים ההורים והמחנכים אצלנו בזמננו בהכרעת המשקל באופן מוחלט ותמידי רק לצד אחד, ביחוד לצד שכלו של התינוק, ולצד השני, לרגש, אינם נותנים לב ומזלזלים בו זלזול גמור. משתדלים הם תמיד בכל כתם ל“החכים” את הילד, ללטוש את שכלו ולפַתחו, ולתכלית זו הם מרבים להלעיט את מחו הרופס בכל מיני מזונות, הנוחים ושאינם נוחים לעכול, ולרגש הטבוע בלב אינם דואגים כלל לתת לו מזון בריא בעתו.

אפשר שדברי אלה יהיו קצת מופלאים בעיניך, אחותי, ותשאלי בתמיה: “האמנם התינוקות בזמננו זקוקים הם לכך שישתדלו הוריהם ומחנכיהם לפתח בקרב לבם את הרגש? הרי הם, אדרבה, רגשנים יותר מדאי, בעלי עצבים מתעוררים ונרגזים במדה יתרה מראשית צאתם לאויר העולם!” אם כזאת תאמרי תעידי על עצמך שנכשלת הפעם בטעות הרגילה. אין מערבין רגש ברגשנות. הרגשנות היא הרגשה מזויפת וחולנית, ולקוי זה אמנם מצוי הוא, מתוך סבות שונות שאין כאן המקום לעמוד עליהן, אצל אחינו בני ישראל מימי ילדותם, והרבה גורמים לכך, מלבד “סבל הירושה”, גם דרכי החנוך המקולקל, הגופני והרוחני, המובילים את הילד לידי התעוררות־עצבים נפרזה. ואין ספק שהמחנכים המבינים צריכים להשתדל עד כמה שאפשר, שלא תהא הרגשה ממין זה מתפשטת ביותר בלבו של התינוק. לא כן הרגש הבריא והטבעי. אדם שהמוח בקרבו “מושל בכפה”, השכל הקר אדיר ושליט על הכל, פועל ומשפיע בכל דרכיו ותנועותיו, והלב, מקור הרגש החם, אינו תופס מקום להשתתף אף הוא ולהשפיע השפעה ממשית ביצירת חייו, — אדם כזה ודאי אינו תמים ושלם ונפשו פגומה ולקויה. מי שרגיל לנתח כל דבר בעולם ולהפרידו תמיד לחלקיו הדקים באיזמל חד של “השכל הטהור” בלא תערובת כל־שהיא של הרגש והדמיון, בידוע שאין בו לחלוחית של פיוט, המעשיר ומרומם את הנפש ועושה לה כנפים, ואינו ראוי ליטול את השם של האדם השלם. ואם באדם גדול כך, בתינוק על אחת כמה וכמה. זה הקטן מה כחו וגבורתו אם יתנהל לאטו, לרגל שכלו הרך, ודמיונו לא יבוא אליו לעזר וסיוע לשאתו על אברתו? הכרוב הקטן, כשהוא קצוץ כנפים, חסר־חן הוא וזיו השכינה אינו שורה עליו.

ובכן, אחותי, כשם שאַת משתדלת לפרנס את מֹחו של יוספון שלך כך צריכה את לדאוג בשבילו שלא יהא גם לבו חסר־מזון, כראוי לתינוק שאינו בר־שכל בלבד אלא גם בעל רגש ודמיון. עליך להשתדל שיתפתחו כל חושיו בקרבו, אחד לא נעדר, ושיהא גם לרגשות לבו ולכח דמיונו ספוק צרכיהם ברֶוח ולא בצמצום. עוד טרם ידע הילד קרוא בספר תספרי באזניו ספורים יפים מתובלים באגדות, המושכות את לבו הרך והנוח להתפעל. ומה טובים ורצויים הם לכך ספורי המקרא ביחד עם מבחר האגדות של התלמוד והמדרש התלויות בהם. השתדלי איפוא שיהא המפתח של אוצר נחמד זה שמור בידך, ובכל עת מצוא הוציאי משם ביד רחבה מנה יפה בשביל בנך להביא ברכה כטל של חיים לנפשו.

כבר העירותיך באחד ממכתבי הקודמים על גודל ערכן של אגדות עמנו העתיקות בחנוך מצד השפעתן הדתית והלאומית, אבל ערכן של אגדות נאות בכלל ושל אגדות עם־מולדת בפרט רב הוא ועצום גם מצד זה, שמספיקות הן מזון ערב ונחמד לנפש התינוק וכחן גדול להעיר ולעורר בקרבה את הרגש והדמיון. אל נא תשגיחי בבת־קול של האמות “הנאורות”, כביכול, הנזהרות בעצמן ‎ומזהירות את אחרים מלהחשיך ולהאפיל, חלילה, את אור השכל ‏של הנפשות הקטנות בערפלי “דמיונות”. דעה זו של הנאורות, ‏אדרבה, שטחית והמונית היא ביותר. אין לך לדאוג דאגת־הבל, שמא ‏יטה הדמיון את לב הקמן וימשכהו הלאה מגבול האמת של “המצ‏יאות” ויביאהו לידי־כך שיהא משמר הבלי־שוא גם כשיגדל. בזרוח ‏אור השמש תעלה שכבת הטל מעל הפרח, אולם הטל בשעתו ‏מקור חיים הוא לפרח הרך. ואת, אחותי, תחטאי חטאה ‏גדולה לפרחך הנחמד אם לא תתני לו לספוג אל תוכו טל־ילדות בעודו באבו או תתאמצי להוביש את הטל של חיים קודם זמנו.

הנה, למשל, רואה אַת יוספון בנך רוכב על מקל ודופק בו וקורא בקול: “,הלאה סוסי!” האמנם תהי חוששת בשעת מעשה־ילדות ‏כזה, שמא ימשך לבו ביותר אחרי שעשוע זה ודמיונו יגבר להעבירהו על דעת “המציאות”, וכאם משכלת תבואי לשקוד על תקנת שכלו ותגשי מיד לתת לו לקח טוב: “שוטה קטן! וכי חושב אתה באמת שזהו סוס דוהר, פקח עינך וראה שאין זה דבר שיש בו רוח חיים, ‏אלא פשוט כלי־עץ?” יודע אני ומבין, שלעולם לא תגיעי לאבסורד כגון זה, אבל בכונה הבאתי את הדוגמא הזאת כדי להבליט ביותר את ההכרה, שאין מקום ל“שלטון השכל” בחיי התינוק. הכל יפה בעתו. יפה זוהר החמה בשעתו. אבל גם דמדומי הבוקר וצבעי אילת־השחר יש להם קסם של יופי מיוחד…

מדי דברי ביופי חושב אני לנכון להעירך, אחותי, דרך אגב על הצורך הגמור של השגחה מעולה והשתדלות מצדך לפתח בלב הילד את חוש היופי ולמלא את פגימותיו עד כמה שאפשר. עליך להרחיק את יוספון שלך מראשית ילדותו לא רק מן הכעור אלא גם מן הדומה לכעור. שמרי אותו מכל משמר שלא תפגע בו הגסות המכוערת שבחיים ולא תטיל זוהמא בקרב נפשו הרכה, ויחד עם זה השתדלי שיהא חוש האסתיטי שלו בריא וטבעי, הולך ומתפתח בדרך ישרה ולא תאכף עליו היד הקשה של ההרגל המקולקל לנטות בארחות עקלקלות ולקבל צורה לא־נאה ופגומה.

הנה, למשל, אוהב יוספון, כדרך כל הקטנים, להסתכל בציורים ותמונות, וכמובן אינו יכול להבחין בין טוב לרע, בין יפה ומכוער, ומקבל באהבה כל מה שתשימי לפניו לזון את עינו. אבל עליך מוטלת חובה למנוע ממנו ציורים מזויפים, גסים ובעלי־מומים, ששכר הנאתו מהם יצא בהפסד חוש היופי, ולהמציא לפניו, עד כמה שתשיג ידך, ציורים יפים באמת, העתקות הגונות של מעשי ידי אמנים חשובים, כדי שתהא עינו קולטת רשמי אמנות אמתית ותתרשם בקרב נפשו הנאה של יופי והרמוניה. וכך הוא הדין גם בנוגע להנאת האוזן. אם תבואי להנאותו באחד משירי זמרה, השתדלי מקודם ללמוד בעצמך את נגינת השיר כהלכתה בלא שום זיוף, כדי שתדעי למסור מפה לאזן דבר מתוקן. אל יהא דבר זה קל בעיניך, אחותי, ואל תאמרי בלבבך שאין בכך כלום אם מזלזלין קצת ואין בודקין ביותר בשביל תינוק תם שאינו מבין להבחין. אם רוצה אַת שיהא יוספון שלך יודע להבחין לאחר כך, כשיגדל ויהיה לאיש, הזהרי בקטן זה שלא תהיינה עיניו ואזניו קולטות בילדותו ציורים וקולות פסולים ומזויפים, הנותנים טעם לפגם ומשאירים רושם נכר לעתיד לבוא.

ועוד על דבר עיקרי אחד ראיתי להעיר אותך: עליך להשתדל שלא יהא חניכך הקטן תלוש ומורחק מן התולדה אֵם כל חי, אלא קרוב אליה ודבק בה עד כמה שאפשר. קרבת הטבע לו טובה בכל האופנים. עליך לדעת שברכה אמתית, ברכת טוב של חנוך בריא וטבעי, אי־אפשר בכלל שתהא שורה על מי שאינו יונק בכל פה משדי הטבע הברוכות. ועד כמה עלובים הם ילידי הכרך, הכלואים תמיד במיצר בתי־חומה והכתלים הגבוהים חוצצים ומבדילים כקיר ברזל בינם ובין מלוא רוחב הטבע.

ובכן אל תמנעי את הטוב מיוספון לקרבו אל התולדה ולחבבה עליו, בהיות לאל ידך לעשות זאת לפחות במקצת, לפי תנאי הכרך. הוציאי אותו פעם בפעם החוצה מתוך ד' אמות של הכלוב, שצפורך נתונה בו, לחזות בנועם העולם במרחביה וליהנות מזיו הטבע במלואו ושלמותו. צאי עמו לשוח בשדה ובגן מחוץ לעיר. תלמדנה עיניו לראות לא רק חתיכת פסים של כפת הרקיע מתוך מסגרת בתי־חומה מאפילים, אלא רחבי שמי־תכלת וזוהר הרקיע במלוא האופק. יסתכל בניר נאה ובאילנות וצמחים נאים, יריח אפו את ריח הניחוח של עשבים ודשאים, ציצים ופרחים, תקשיב אזנו זמרת צפרי־חן, רחישה וזמזום של בני רמש ושרץ־העוף למיניהם. טיולים בנאות הטבע בהשגחת מחנך טוב, המבין להעיר את עינו ואזנו של התינוק להסתכלות ולהקשבה בשעת הצורך, בלא התערבות יתרה בעולמו הקטן, והיודע לעורר את תשומת לבו אל סביבותיו ולהביאו לידי־כך שישאל הקטן כענין והגדול ישיב לו כהלכה, — טיוּלים כגון אלו תועלתם מרובה וחשובה מאד להתמזגות יפה של בריאות הגוף והנפש יחד, נותנים מזון מבריא גם למחו וגם ללבו של התינוק, מרחיבים דעתו ומפתחים חושיו ורגשותיו.

חפצתי עוד לדבר גם על חנוך כח הרצון, שחשיבותו אף היא מרובה כל־כך בחיי האדם, אבל מכתב זה כבר ארוך יותר מדאי ואחשוך דברי למכתבי הבא.


 

מכתב עשירי

חנוך הרצון. סיום

אחותי היקרה!

על חנוך הרצון הבטחתיך במכתבי האחרון לשוב ולדבר. במקצוע זה אמנם כבר נגעתי בקצה עטי באחת מאגרותי הקודמות, אבל עיקר גדול הוא וחשוב מאד, שראוי לעמוד עליו ולדון בו ביחוד, ובפרט אחרי שאנו רואים לפנינו מעשים בכל שעה ובכל רגע, המעידים באופן בולט עד כמה רוב ההורים והמחנכים אצלנו חוטאים בזה, שמסיחים את דעתם ממנו ואינם נותנים אליו לב כלל. ואפילו הרבה מאלו, שדואגים לחנוכם של חניכיהם ושוקדים על תקנת המח והלב, כלומר: חנוך השכל והרגש שלהם, — חנוך זה, חנוך הרצון, נחשב בעיניהם לדבר של מה־בכך. שאין כדאי לטפל בו ולטרוח בשבילו טרחה כל שהיא. אדרבה, אם נתבונן בעין פקוחה אל דרכי החנוך של רוב המחנכים, יהא נראה לנו הדבר כאלו הם מזלזלים בחנון הרצון זלזול גמור ומרבים לקלקל בו בכונה, וכאלו משתדלים הם בכל כחם לא לחזק ולאמץ את כח הרצון של התינוק אלא, להיפך, לרַפותו ולהחלישו, לצמצמו ככל האפשר ולמעט את דמותו.

ובאמת, על־פי דרך החנוך הנהוג אצלנו, אי־אפשר שיהא כח־הרצון של התינוק הולך ומתפתח באופן נורמלי ומתגדל לבריא, איתן ושלם כראוי. מימי־הילדות הראשונים שלו הוריו מטפחים ומפנקים אותו ומטפלים בו טפול מרובה ונכונים הם תמיד להיות מקשיבים ועושים את רצונו, כביכול, כלומר: למלאות את מאוייו ותשוקותיו בזריזות יתירה. כשהוא פוצה פה ומצפצף איזו מלה של דרישה ותביעה— הדבר מתמלא מיד, ופעמים הרבה הם, ההורים — וביחוד האם הרחמניה — פונים אליו בשאלה: “מה אתה חפץ, בן יקיר, רצונך חלב או תּה? רצונך תופינים או ממתקים?” וכיוצא באלה. וילד־השעשועים בעצם הדבר אינו יודע בעצמו רצונו מהו, אבל מוציא מפיו: בזה ובזה אני רוצה — וכרצונו יֵעָשה גם בדבר שאין בו צורך כלל או אפילו קרוב להפסד וקלקול. לאט־לאט יתרגל לתבוע בפה, שהכל יהא נעשה ונהיה כדברו בלא שנוי, ומרגע לרגע המלים: “אני רוצה” או “אין אני רוצה” ישמעו על פיו חליפות, ובקול שליט ומצוה הוא דורש תמיד במפגיע, שישלימו את חפצו ויעשו תיכף לאמירה את כל מצוותיו, הן מצוות “עשה” והן “לא־תעשה”, את כל חשק לבבו ושגעונות רוחו, דבר לא נעדר. ויש שהילד מתעקש ורוצה דוקא בדבר שמפסיד הרבה ומזיק, לפי דעת הוריו, או השעה היא שעת רוגז, מפני שפקעה סבלנותם של ההורים או מפני סבה אחרת — והנה הם גוזרים עליו בדבד שלטון לעשות או שלא לעשות איזה דבר, כופים אותו לכך בכל תוקף, והוא אנוס על־פי־הדבור או המעשה של התקיף ממנו לבטל את “רצונו” ולהכנע.

מכל זה יוצא שלפעמים (אצל רובם של ההורים, כמובן, על־פי־הרוב) הילד הוא אדון השורר בביתו, שליט עריץ בעל קַפריזים שונים ומשונים, פוקד ומצוה והכל ממהרים למלאות את כל משאלותיו של הקטן “המושל בכִפה”, ולפעמים אותו האדון והשליט נהפך לעבד כפוּף ונכנע, המוכרח לקבל עליו מרותם של הגדולים ולשאת על שכמו הרך עול קשה של גזרות התקיפים.

אבל בעצם הדבר אין לו לתינוק להיות לא אדון ומושל ולא עבד ומשעֻבד. כל זה אינו בא אלא בכח ההרגל, ואם ראית קטן שנטל גדולה ועריצות לעצמו לא הוא האשם בדבר אלא הגדולים שהרגילוהו לכך, שיראה את עצמו בכל יום תמיד כאלו הוא מרכז כל העולם, תבל ומלואה לא נבראו אלא בשבילו וכל פעל הטבע למענהו, הכל סרים למשמעתו ומחויבים לשרתו ולעשות כל דבר לטובתו ולהנאתו והוא לא יעשה בשביל עצמו כלום, ורק לעתים רחוקות “עבדיו” מתפרצים ומורדים בו ומכריחים אותו ביד חזקה לעשות דבר כרצונם וצביונם, כמו להכעיסו ולהרעימו בזדון לבם הרע ובאכזריות חמתם…

בדרן חנוך כזה יתחזק אצל הילד הרך לא הרצון הבריא, המוסיף אומץ לגוף ולרוח, אלא מדה רעה זו של תהפוכות זרות ושל עקשנות, העלולה רק להפסיד ולקלקל וגורמת, אדרבה, לחולשת הרצון, שהולך ומתדלדל ומתמוטט.

ראשית דבר, גורמים ההורים והמחנכים הפסד מרובה לעצם הרצון של הילד, הנתון ברשותם, ומחלישים את כחו בזה, שמרבים בהשתדלות יתרה לקדם את פניו תמיד ונדרשים ללא־שאלם בכל עת ובכל שעה. הנה, למשל, כל אֵם — ובודאי גם אַת, אחותי, אינך יוצאת מן הכלל — מזדרזת בכל כחה להאכיל את בנה ממיטב מיני מזונות טרם יבקש, ואם הקטן מסרב לאכול היא משתדלת לפעול עליו בדברי הפצרות ותחנונים וגם אִיוּמים. שימהר ויחיש את מעשהו וימלא את כרסו מיד. והאם הרחמניה אינה רוצה לדעת ולהבין, שהילד הבריא אינו זקוק כלל להתעוררות יתרה מן החוץ בדבר הזה. התיאבון לאכילה מתעורר אצלו בדרך טבעי בלא תוכחת מוסר ובלא תחבולות מלאכותיות, ואם ימאן עכשו לאכול אין לה לפטם אותו בעל־כרחו אלא תתן לו לשהות זמן־מה וסוף התיאבון לבוא, ואז יבקש בעצמו בכל פה מאת אמו להשקיט את רעבונו, והיא תשים לפניו כל מה שתמצא לטוב לו ויערב לחִכו מכל מטעמים שבעולם.

דבר זה לא הבאתי לפניך, אחותי, אלא לדוגמא. כלל זה עליך לאחוז בידך תמיד, שאין לך להעיר ולעורר את כח רצונו של יוספון שלך לאיזה דבר בדברי מוסר נמרצים ובאופנים מלאכותיים ביותר. טבעו של הילד הוא הטוב שבמעוררים, ומה שאפשר לו לעשות הוא עושה ברצון ובחפץ לב, אם רק החנון המקולקל לא נתן אסורים על ידיו ולא הביאהו לידי “טבע שני”, כלומר: לידי הרגל גרוע, שיהא יושב ומצפה שמלאכתו תהא נעשית על־ידי אחרים. כבר העירותיך על זה, שהילד על־פי תכונתו הטבעית אוהב עבודה הוא ומשתוקק להוציא דבר לפעולה בידיו ממש. המדה המגונה של עצלות וחבוק־ידים אינה קשורה בו בטבע ברייתו אלא נקנית לו בהמשך הזמן מתוך כך, שהוא רואה לפניו את הוריו ובני־ביתו הגדולים עומדים על ימינו כמשרתים עושי רצונו בכל עת וכל אחד מהם כאלו אומר תמיד:.יהי רצון מלפניך — והריני מוכן ומזומן לקיים מצותך ולעשות הכל בשבילך", ואפילו בשעה שהוא מבקש ותובע בפיו: “רצוני לעשות זאת בעצמי” — הם, הגדולים, רוצים דוקא להראות לו חבה יתרה ולשאת לבדם את טרחתו, ואינם שמים על לב עד כמה דרכם זה לא יתכן, כי מלבד שהם פוגמים בזה במדה מרובה בעצמיות רוחו של הילד, כמו שבארתי כבר באחר ממכתכי הקודמים, עוד מחלישים הם ומרפים עד מאד את כח רצונו ומהפכים אותו לכח מזויף ומעוקל, למדת העקשנות הפחותה והמכוערה.

ובכן. אחותי, אם רוצה יוספון באיזה דבר, שלא יבצר ממנו לפי כחו ויוכל לעשותו בעצמו— מוטב שיעשהו בידי עצמו, ואל נא תתערבי אַת בדבר ולא תתעוררי עליו ברחמים רבים למנוע ממנו טרחה כל־שהיא ולעשות הכל בידך בשבילו, לטובתו ולהנאתו.

טוב לו שילמד הלכה למעשה ויחד עם שאר הנסיונות יקנה לו גם נסיון מועיל זה בחיים, שהרצון לבדו עדיין אינו כלום אם בעליו סומך רק על אחרים ואינו משתדל בעצמו להוציאו לפעולת־ידים ולהסיר ככל האפשר מעצור ומכשול מעל דרכו. ואם יקשה ממנו דבר ביותר ובכל התאמצותו אינו יכול לעשותו, תוכלי אַת לעזרהו במקצת ולפַנות לפניו את הדרך בשביל להקל עליו את המעשה, ואחר־כך תעורריהו לנסות שוב בדבר, אולי יעלה בידו הפעם. ובאופן זה, אם יצליח באמת, ירכש לו עוד נסיון טוב, שאין להתיאש ולהתרפות מתוך תקלה ראשונה, וצריך לנסות כחו שנית, אולי יש תקוה.

ולפעמים יש לך גם לעזבהו לנפשו, מבלי בוא לעזרתו כלל.יטפל הוא בדבר כרצונו ויתאמץ לעשותו ככל אות נפשו, ואם סוף־סוף לא יוכל להתגבר בכחו הדל על המכשולים והמפריעים ולא תהיה לאל ידו להוציא למעשה מה שעלתה במחשבתו וברצונו ויצטער על זה קצת — אין בכך כלום. יסורים קלים כאלה של יוספון בנך החביב צריכים להיות לפעמים חביבים עליך, מפני שעל־ידם יוכל ללמוד עוד פרק השוב בתורת הנסיון וישכיל להבין ולהרגיש לאט־לאט, שיש גבול לממשלת הרצון, והתחום הקצוב הוא לפי מדת האפשרות, ואם יש רצון ואין יכולת למלאות את תשוקתו צריך להכנע לפני ההכרח ולוַתר על התשוקה המפריזה על המדה. נסיון כזה לא יקנה לעולם בילדותו אם אַת תהיי כידו לכל דבר וחמציאי לו ותתני אל פיו מה שלא תוכל ידו להשיג. הן אביו ואמו הגדולים, לפי השגת הקטן, יכולים לעשות הכל ולא יפלא מהם דבר בעולם, ואם יוספון שלך יהא רגיל לכך שתשפיעי עליו רוב טובה ותעשי בשבילו כל דבר, תרבה ותגדל דרישתו ממך שבעתים ויטיל עליך לעשות גם דבר קשה שאינו לפי כֹחך, וכאשר תמאני אז ותמנעי ממנו את הטוב, יבוא לידי התרגזות והתמרמרות, בחשבו שאין זה אלא זדון ורוע־לב מצד אמו בעלת־היכולת לכל דבר בעולם.

נסיונות אלה, שהתינוק ירכש לו בראשית אביב ימי חייו, ערכם רב ביותר ומועילים הם מאר להטבת החנון העצמי. וזהו הלא עיקר גדול ואולי הגדול שבעיקרים, בתורת החנוך — לתת לו, לחניך, את האפשרות להתיצב הָכֵן על דרך טובה וישרה, המובילה אותו לחנך את עצמו. ייגע ויעמל לנפשו ויתרגל לעבודה עצמית, הרצויה והנעימה לו כשהיא באה ברצון ולא מתוך אונס מצד אחרים, והעבודה זו תביאהו לידי פקחות וזריזות המחשבה והמעשה וגם לחזוק הכשרונות המשובחים של הסתכלות בהירה והמצאת דברים למעשי־יצירה לפי הצורך. וכאשר יגברו עליו פעמים מעצורים קשים ולא יוכל לנצחם, יבוא על־ידי כך לידי הרגשה מטושטשת בתחלה, ולאט־לאט גם לידי הכרה יותר ברורה, שהרצון אינו בעל כח בלתי מוגבל וכל יכול. ויש שעליו בהכרה לכבוש את יצר מחשבתו מבלתי־יכולת להוציאה למעשה כרצונו. ודבר זה יקרבהו בדרך החנוך המעולה לאותו שווי־המשקל בין היכולת והרצון, שאין ערך לחשיבות תקנתו בחיים. וכאשר יגדל זה הקטן ויוסיף ללכת בדרך התפתחותו, ירגיש ויבין יותר ויותר, שכבוש היצר של הרצון צריך לעתים לבוא לא רק מסבת מעצורים מן החוץ אלא גם מתוך מעצורים פנימיים, מצד השכל והרגש, השוקלים היטב בדבר ומכריעים את הכף נגד הרצון, וכשהוא בא באופן זה לחַשב שכר דבר כנגד הפסדו, יביא את רצונו, בלא שום כפיה חצונית, לידי הכנעה והתבטלות מדעת בשעת הצורך הגמור.

“בלא שום כפיה חצונית” — כלל גדול זה בחנוך צריך לשמור מכל משמר ולהחזיק בו בכל תוקף ככל האפשר ואין לעבור עליו אלא בשעת הדחק והכרח גמור. ודבר זה אינו קשה ביותר, אם רק לא הספיקו ההורים באִוַלתם לסלף את דרכו של היציר הקטן הנתון ברשותם ולקלקל את רוחו ורצונו בשחרותו על ידי חנוך פרוע. מחנך טוב והגון, העושה את מלאכתו באמונה ובדעת, ישכיל וידע בכל עת באיזה דרך יש להשפיע על חניכו ולעורר את רצונו וחשקו כדי שיעשה דבר שהוא, המחנך, ימצא לטוב לפניו, ולהיפך, לפעולבתחבולות נכונות כדי שלא תמָצא לו האפשרות לעשות דבר מפסיד ולא־רצוי, או שימנע עצמו מלעשותו, מבלי שירגיש זה בנפשו רגש של מרירות, שעליו להשתעבד בעל כרחו ולבטל את רצונו מפני רצון אחר תקיף ושליט.

יכולתי להעביר לפניך, אחותי היקרה, הרבה משלים ודוגמאות לזה ממעשים בכל יום, אבל חושש אני שלא יאריך מכתבי יותר מדאי, ומובטחני בך בכל זאת שתדעי לעמוד על אמתת הדברים ולהכיר גודל ערכו וחשיבותו של מקצוע חנוך הרצון, ואז לא יבצר ממך למצוא בכל פעם אותם הדרכים הישרים, המובילים אל המטרה הרצויה והדרושה.

העיקר הוא. שלא תבואי לידי היסח־הדעת ולא תרשי לעצמך לנהוג בזה מנהג קלות־ראש, כדרך רוב האמהות. שאם לא כן תחטאי לבנך חטאה גדולה כל הימים. עליך לזכור היטב ולא לשכוח לשעה קלה, שהפגימות הנעשות בנפש הרכה ביחס לכח הרצון רשוּמן נכר מאד ואי־אפשר למלאותן אחר־כך, ותוצאותיהן הרעות מורגשות כל ימי חיי האדם. כי מה טיבו של האדם רפה־ידים ובעל רצון חלש וחולני, מה הוא ומה חייו? מה כחו למצוא נתיבותיו ולהגיע למטרתו, ומה גבורתו לעמוד איתן על בסיס נאמן בחיים? כל הימים הרי נתון הוא תחת השפעה זרה מן החוץ, שמתקבלת ונקלטת לתוכו בדרך פַסיבי, ורוחו תמיד רך כקנה, המתנודד לכל עבר מנשיבת רוח קלה, ולפעמים מתקשה בלא דעת ובלא חשבון רק לשם עקשנות בלבד, ובכל אופן אין לו לבר־נש כזה עצמיות ואופי מיוחד וחסרה לו קוממיות נפשית, ואפילו כשהוא בא בימים מוֹתר לו מן התינוק אין.

וזכור תזכרי עוד זאת, שאם כך גדול וחשוב ערכו של כח הרצון בשביל כל אדם — על אחת כמה וכמה בשביל אדם מישראל, שעליו להזדיין ביותר ברצון בריא ואיתן, כדי שיוכל לעמוד באותם הנסיונות הגדולים והמרובים, שהוא מתנסה בהם בעל־כרחו בחיים, ולשמור על צורתו הלאומית שלא יטשטשו אותה משברי הזמן וגליו העוברים עליו, גם יעצור כח לשחות, בשעת הצורך לפעמים קרובות מאד, נגד הזרם המצוי, באופן שיהא ראוי באמת לשם בן “עם קשה עורף” במובן המשובח והמעולה של כנוי זה…

— — — — —

ובזה אסיים את מכתבי האחרון לשורת־מכתבי אליך, אחותי, בדבר חנוך הבנים.

האם צריך אני לחזור לבסוף על דברַי שהקדמתי במכתבי הראשון ולהגיד לן שוב, שכל מה שכתבתי לך בעשרת מכתבַי אינו אלא קומץ קטן, ראשי־פרקים של תורת החנוך, הרחבה והעמוקה מאד? מאושר מאד אהיה אם דברי יצליחו לעורר את דעתך ומחשבתך לכך ונפשך תחשק להגות בתורה זו בכובד־ראש הראוי, לקנות ידיעות נכונות ומועילות מתוך ספרים של מומחים באותו המקצוע, ויחד עם זה לקחת לקח טוב גם מפי הנסיון, שאין כמוהו מורה להועיל.

למדי, אחותי, על־מנת לעשות ולקיים; התחנכי והשתלמי בעצמך בתורת החנוך על־מנת לחנך את בנך כהלכה ולגדלו ל“אדם ויהודי שלם ומתוקן” — לטוב לו ולך כל הימים!

המלצות קוראים
תגיות