היה יום שכּוּלו תכלת; בהיר ושקוף וטוב היה היום הזה; צמרות העצים בפרדסים ציירו סלסלאות ירוקות על כיפת השמים הכחולה; הכל קרן כברקת, והעולם ספוג היה בושם של טל ריחני.
מעבר הפרדסים נישאת זימרת משאבות המעלות מים מן הבארות; זימרה עליזה, שמחה – אך משהיתה חודרת אל לבו של מיכאלי היה הדה נקרע פתאום לגזרים ומתפצל והופך עגוּם, עצבוּבי, ויוצא מן הלב ומרחף לנגדו כצפור שבורת־כנפים.
כי אכן שבורות היו כנפיו של מיכאלי. וכי מה אם היום היה כולו כחול, בהיר ושקוף וטוב? וכי מה אם מעבר הפרדסים נישאו קולות המשאבות המעלות מים מן הבארות – בשבילו לא היה בכך משום שמחה.
עכשיו, עם שלהי אביב, משהתחילו שוב בהשקאת הפרדסים, והקטיף עבר וחלף כחלום טוב שנגוז, רק עכשיו ראה בבהירות את יומו, יומו האפור והעגום, יום ארוך של בטלה.
בחורף היה מוצא עוד פה ושם יום עבודה באוסף נובלות תפוחי־זהב בפרדסים; וכשהיה שומע בלילות רוחות מיבּבים ושורקים בסידקי הקירות של צריפו, היתה תקוה גדולה ומתוקה זולפת אל לבו ומחממתו, ועל סף התרדמה שעמדה כבר לסגור את עפעפיו בכבדות היה עוד מנחם את עצמו בלחש ובקול רך של פיוס:
– עכשיו נושר בפרדסים הפרי; מחר, מחר יימצא, ללא ספק יימצא בכפר יום של עבודה קלה – – –
ומה היה איכפת לו בעצם, אם מתוך רחמים היו נותנים לו יום עבודה זה שבאוסף הנובלות ואם לא – הוא יודע דבר אחד בלבד: עם הרוחות נושר הפרי מן העצים ויש לאספו ולאגרו. עבודה היא עבודה – וכי רק לחלושי הגוף היא ניתנת? יש לאסוף את הנובלות ואין להרהר אחר המעשה. וכי לפני המחלה לא משך בעול העידור הגדול, הזיבול המעופש וההשקאה בימים ולילות?
ניתנה האמת להאמר שבחורתו קיבלה עבודה קבועה במשך ימי מחלתו והיא ממשיכה בה עד היום הזה; אך האם כף התבשיל רק היא המצטרפת לחשבון? קצת כאב ברכים שרד עוד אחרי הריבמטיזם שנטפל בו, אך הרי ראה וגם הראה בעליל כי יכול יוכל עוד לעבוד, ולו גם כעת רק באוסף הנובלות שלאחר הגשמים והרוחות.
אילו רק הבינו המתלוננים על שהוא, מיכאלי, משיג כביכול את גבולם ודורש לעצמו יום עבודה, אף־על־פי שבחורתו עובדת – אילו הבינו התמימים שלא הכל נשקל בפרוטה, כי עוד יש חשבון אחר – יש חשבון וגם יש – –
וכי מי ידע את לבו בקום בחורתו לעבודה, השכּם השכּם בבוקר, והיא ממלאה בחפזה את סלה באוכל המעט לארוחה, וממהרת – ממהרת כרגיל, כדי להגיע למקום עבודתה בזמן, והוא, מיכאלי, אף הוא קם ונחפז, נחפז וממהר כמוה – – ונשאר בביתו נלעג כסביבון בסיבּוב, שנתקל במכשול ונפל, מיותר כחרס הנשבר שאין לו תקנה…
לא נותר לו למיכאלי כלום אלא לשבת מעט במרכז הכפר, על הספסל הקטן המיועד לנוסעי המכונית היחידה, המקשרת את כפרו עם העיר, לדבּר פעם עם בן־יחזקאל האופה, שכילה מזמן את מלאכתו, או לקשור־לא־לקשור שיחת־מה עם נתן נהג־המכונית. אולם – בן־יחזקאל כבר עבד בלילה, ונתן עוד מעט ויסע…
יושב לו מיכאלי על הספסל ונתן טופח על שכמו:
– הא, לא עובדים היום, מה?
– לא, היום – היום אין עובדים.
– כך. נו, אבל אשתך הרי עובדת, הא?
– כן, עודה עובדת, בחורתי.
– מה־טוב שעבודתך נעשית בידי אחרים.
לא, לא טוב לו למיכאלי שעבודתו נעשית בידי אחרים. כלל וכלל לא טוב לו, אף לא טוב לו למיכאלי שעבודת אחרים נעשית עכשיו בידיו. כלל וכלל לא טוב לו. כי מאחר שבחורתו עובדת חייב מיכאלי להציע בבית את המיטה ולהכין תבשיל־מה לעת גמר העבודה. מיכאלי יודע שכך נאה לו לעשות וכך יאה לו, ולפני שנים היה אף ברצון עושה כזאת, לפני שנים, בזמן שהיה חי עם חבריה דומה לו בחדר מרופט שבּפרפר הכּפר1. אולם כעת, כיון שהוא גר עם אשה… מיכאלי מבין שעליו להציע את המיטה והוא יודע לעשות יפה את המלאכה, שנים על שנים הורגל בכך, אולם כבמתכּון הוא פורש את השמיכה על המיטה ושוליה עקומים. הוא יודע יפה לטאטא את החדר, גם בזה הורגל והורגל, אך כבמזיד הוא שוכח לקנח את האבק בפינה שמאחורי המיטה ומטאטא את טבורו של החדר בלבד.
ובאשר לבישול, יצא לו פעם קול בחבריה: אין כמיכאלי לבישול! אך הוא כבמתכון אינו מכין את הסלט כראוי, אינו פולח את העגבניות לפלחים ואינו גוזר את הצנון לגזרים –אינו אלא מניחם על השולחן: יתקינם כל אחד לעצמו! אף לשונו שוב אינה מבדילה בין מתוק למר, כאילו שכחה את טעמה. וכל כך למה? אין הוא עצמו יודע. רק אחת הוא מרגיש, שאינו יכול להשלים, אין הוא רוצה לטאטא את החדר ולא להציע את המיטה ולא לבשל הארוחה. הוא שומר עוד לעצמו שריד של זכותו הגברית, שלא לדעת את הצעת המיטה לפרטיה ואת טאטוא החדר לדקדוקיו ובישול הארוחה כתיקונה. והוא רוצה לצעוק, לחזור ולצעוק: עוד לא השלים, עוד לא השלים, אם כי הברכים מעט כּואבות וכושלות…
בן־יחזקאל האופה נשען בקצה הספסל שבמרכז הכפר, מתכופף לצדו של מיכאלי, משפשף כפו האחת בשניה וסובר:
– טוב לכם לישון בלילות, וגם להתבטל קצת בימים טוב לכם.
אך מיכאלי לא טוב לו לישון בלילות ולהתבּטל אחר־כך גם בימים בודאי שלא טוב לו. בלילות האחרונים אין מיכאלי מרבה כלל בשינה. הוא שוכב לו על יד בחורתו ונשימתו עצורה מאד: הן עליה להשכּים לעבודה. והוא שוכב בעינים עצומות ומאזין, מעשה הרגל, לרוחות שספק אם עוד יבואו. ומה גם אם לבסוף עוד יבואו, כבר נגמר הקטיף, שוב לא נשאר פרי בפרדסים ואין עוד נובלות לאגור. עכשיו כבר פותחים בורות, כבר משקים העצים בכל מקום…
כחול היה היום הזה שבכפר ואפור היה יומו של מיכאלי. מה היה נשקף לו בעתיד? אשה המפרנסת את בעלה – ובעל שברכּיו כבר כושלות. אם כי לא חל עוד שום שינוי, שום קשרים עוד לא נתרופפו, אך באויר כבר נתקשר דבר־מה, דבר־מה לא ידוע, דבר הבא בהכרח: חילופי הכוחות שבּבּית, חילופי משמרות החיים. ואם כי לא חל עוד שום שינוי, חרד לבו הגברי של מיכאלי, חרד מאד לקראת הבאות.
לבו היה עליו כבד, נלחץ כבעשר ערימות של פרי, שזו נערמת על זו, וזו מכסה על זו. כך היה לבו בימים אלה, אם כי בכפר היו הימים כחולים מאד שקופים ונוצצים כברקת.
מכונית באה מן העיר. המכונית הגדולה של השרות, שנתן היה נוהג בה. מיכאלי ראה את המכונית וכאילו לא ראה כלל וכלל. עשר פעמים ביום הוא רואה זאת המכונית הגדולה, באה מן העיר וחוזרת, באה וחוזרת, – אילו עסקים יש להם לבני־אדם באותה עיר שהם מרבים כל־כך בנסיעות?
גם כשחלפו הנוסעים על פניו לא נתן עליהם את לבו. וכי מה לו ולעסקיהם? רק כששמע קול קורא כמעט מאחורי אזניו, התאושש פתאום ונפעם: האליו?!
– יש לך זמן, אולי אתה פנוי?
– אני? לא – כלומר, כן, כן, יש לי זמן, אני פנוי!
– תלך לעבוד?
– אני? לעבוד? כן, אני, אני אלך, אלך לעבוד…
– טוב, תן לו את היתדות ואת הפטיש.
רק עכשיו ראה את המכשירים שעברו עד מהרה לידיו; יתדות ברזל ופטיש גדול. את הכלים הביאו אתם מודדי־קרקע שבאו מן העיר.
עוד לא היה סיפק בידיו לשקול בדעתו מה שבא עליו כחטף, וכבר פנו שלשתם, המהנדס, ועוזרו ומיכאלי, אל מאחורי הכפר, שם השתרע שדה רחב־ידים שהזרים ביקשו למדדו.
עבודה יאה זימן לו המקרה – הרי אין זאת פתיחת בורות שהרופא אסר עליו לעבוד בה – תכלית איסור. עבודת זו, דבר אחר הוא – זאת היא מדידה, מדידה של קרקע…
יתד פה, יתד שם – חוט מדידה באמצע; פנייה לימין, פנייה לשמאל, הנה קבועה הנקודה: כאן! כאן עליו לתקוע יתד, יתד־ברזל עבה. היכן הפטיש? הנה הפטיש! היכן היתד? הנה היתד! אחת! מיכאלי מתחיל בחדוה, אלא שהאדמה קשה. כבר קשה? לא יאמן! לא מזמן עוד ירדו גשמים, היה חורף, רוחות נשבו ונשרו נובלות. כבר קשה הקרקע?! לכל הרוחות! שתים! לא, אין כאן שאלת ברכים, מה ענין ברכים אצל תקיעת יתד באדמה? אלא שהקרקע כבר יבשה, ימח שמה, וקשה כברזל. בפרדסים כבר משקים: שלוש! נכנסה סוף סוף הארורה, אבל עקומות, לעזאזל! לא הברכים, מה כאן הברכים, אלא שהאדמה קשה. אף לא שאלת כוח כאן, שטויות, אלא הרגל, פשוט חוסר הרגל.
אך המהנדס נטל בינתיים את הפטיש מידיו של מיכאלי ומסרו לעוזר: יכניס־נא הוא את היתד. אחת! כך, בסדר. הלאה. יתד פה, יתד שם – חוט מדידה באמצע. קצת להימין, קצת להשמאיל, הנה קבועה הנקודה: כאן! עכשיו כבר עובד העוזר בפטיש ואילו מיכאלי עוזר על־יד המהנדס. היכן הפטיש? הנה הפטיש! היכן היתד? הנה היתד! טוב! הלאה.
פעמים רבות עברו את חלקת השדה רחבת הידים; רמסו עשבים שוטים שצצו בה בחורף בשפע, ועתה התחילו קמלים, כשהשמש שורפת את עליהם ומוצצת לשדם שריחו חריף. כך מדדו את החלקה בצעדיהם, שתי וערב, ומיכאלי מודד אתם. יתד וחוט וסימן! פה ושם ופה! שעת הצהרים חלפה, והשמש כבר הפסידה מחומה כשגמרו לבסוף את מלאכתם. מיכאלי סחב את הכלים, גם את הפטיש הגדול לקח בידו, סידר הכל במכונית, נפרד בברכה מן המודדים וקיבל את שכרו המלא. היה זה שכר בעד יום עבודה שלם – יום עבודה עירונית!
לבו עמד כמעט מדפוק ונשימתו קצרה מאד כשהגיע למפתן צריפו. עוד זמן מרובה נותר עד לצילצול הפעמון, וידיו מלאות עוד מלאכה! קודם כל: המיטה. את השמיכה יש לפרוש היום כהוגן, גם לטאטא צריך כהלכה – בעיקר בפינת המיטה. ואחר־כך יכין ארוחה – ארוחה כיד מיכאלי!
הידים היו מלאות עבודה. הכל הותקן בזריזות ובהשכל, הכל הצליח להפליא, רק הפנים להטו ואדמו, להטו ואדמו מאוד.
לבסוף נסתיימו ההכנות. הכל היה מוכן לסעודה. האורח כבר יוכל להופיע. מיכאלי הציץ מן הצריף. היום היה עוד כחול ובהיר, היום היה עוד שקוף וצוהל.
פעמון הכפר הצטלצל – צילצול מנוחה אמתית, האם תמיד היה קולו כגון זה? לא, לא, זה מזמן לא היה צילצולו כמו היום, עמוק ושליו ורווה.
וגם היא, הנה היא מופיעה. צעירה היתה היום ושקטה, יפה היתה היום וטובה, אשה היתה היום – אשתו. פתאום התאוה לה מיכאלי, חשק בה וחרד לקראתה. כך חשק וחרד לקראתה כשהעיז לנשקה בראשונה, לפני הרבה והרבה ימי־חיים.
הוא נעלם במיטבח והשאיר לעצמו רק סדק צר שבפתח הדלת, שהציץ וחרד והציץ בו. הוא ראה אותה מעמידה את סלה, מעמידתו במתינותה הרגילה, והיא סוקרת את החדר וקורעת את עיניה בתמיהה, בראותה את השולחן הערוך; המפה שמיכאלי החליפה; הצלחות המסודרות והנקיות; הפירות המקשטים את השולחן; הפרחים התקועים בעציץ. ומה זה, מה זה עוד כאן? מטבעות נוצצות על צלחת – שכר של יום עבודה? יום עבודה עירונית…?!
ומיכאלי כובש את פניו; ידיו קרות משום־מה, אך פניו לוהטות, לוהטות – – –
אותו יום אכל מיכאלי את לחמו טבול בדימעת לבבו.
עבר זמן פריחת המימוֹזה, חלף גם החלום הורוד של פריחת השקדיה בחצר, ימי השרב כבר הגיעו וליבּנו והצמיאו הכל. וכל אותו הקיץ הירבה מיכאלי לשבת על הספסל שבאמצע הכּפר. את הכפר עובר לפעמים נתן, המריץ מכוניות אל העיר, או בן־יחזקאל, האופה היחידי של הכפר, בא לחטוף שיחת־מה. ולעתים, בהופיע מכונית, מכונית עמוסת נוסעים, נחפז מיכאלי ונחרד מעל גב הספסל, ועיניו גדולות וצמאות: האם היום – אולי היום ישובו עוד ויבואו? – – –
-
‘שבפרפר הכפר’ – כך במקור, וכנראה צריך להיות ‘שבפרבר הכפר’ – הערת פרויקט בן־יהודה ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.