חלק ראשון / מֵאָז

א

ביום המוגבל יצאו מראש־פינה בעגלה משוכה על־ידי שתי פרדות גדולות־גוף וחזקות־רגליים. חיש מהר גלשו מן ההרים ופנו למישור שנשתרע לפניהם עד רגלי ההרים, רק גבעות קלות מתנשאות בו כה וכה. היה בוקר אביב שקט, הרי הגליל עוד השיבו רוח לילה חרישית, וצינה קלה עלתה מן האדמה הרווּיה גשמי ברכה. דממה עמדה בחלל, רק שרשרות הריתמה העלו צילצול קצוב ועליז.

האיכר מראש־פינה שנהג בפרדות לא הירבה דברים, אך היה רוטן בין שפמו וזקנו הקצר, ספק מוכיח את הבהמות ומעוררן לעשות תפקידן, ספק מדבר אל נפשו. משמאלו ישב יהודי מצפת שנשלח על ידי הפקידוּת להראות להם לשלוחי גליציה את האדמה; ומאחוריהם, על מושב עשוי קרש של עץ עטוף בשמיכה אפורה, ישבו שניים מן השלוחים, שנשתהו בצפת כדי לראות את האדמה שהוצעה להם. המנהל ברוֹמברג וחבירם השלישי נשארו בשלהי השבוע ביפו, לברר שם את פרטי הקנייה, ואילו עליהם הוטל לבחון את הקרקע ולחוות עליה דעתם.

שבועות אחדים כבר יצאו מאז באו השלוחים של חברת אהבת ציון בטארנא לקנות קרקע למושבה גליצאית, ועדיין אין להם מה שיודיעו לשולחיהם. נחלות הרבה ראו, ביהודה ובשומרון, בעמק הירדן ובגליל, ואף שכולן יפות וכולן מושכות את הלב, קשה עליהם לומר: זו הנחלה איוינו לנו לעבדה. כאן המים בשפע, אך האדמה אדמת חול ולא תצלח למזרע, וכאן האדמה שחורה ודשינה, אך אין בה מעין מפכה מימיו; מצאו אדמה טובה ומים מתוקים – רחוק המקום מישוב ולא מחכמה יעשו אם ישתקעו בישימון לא דרך, הרחק מעיר ומתים. וכן היו תועים על פני הארץ כולה, מיטלטלים ממקום למקום. הסרסורים יורדים עליהם כעיטים, מצפים לשלל, ואין השליחים יודעים מה יעשו.

עתה נדמה להם שעלו על דרך ישרה. כיון שאין חברתם עשירה, והיא חפיצה להנחיל נחלה לחמישים בתי־אב מערי גליציה ועיירותיה, אין טוב להם אלא שיהיו סמוכים על שולחן עשירים. והנה באו לפני אוסוֹביצקי מראשי פקידות הבארון, וניאות ליתן להם בתשלומים מן האדמות שקנה בגליל העליון בשביל אדוניו. כאמור, האדמה טובה, אדמת מישור שחורה שתצלח למזרע ולמרעה ויש בה מים ואוירה בריא ומקומה בין ראש־פינה מכאן ויסוד המעלה שעל מי מרום מכאן ומשמר הירדן שאצל גשר בנות־יעקב מכאן, ואינה רחוקה מכל אותן המושבות אלא כשעה אחת. המנהל ברומברג וחבירם השלישי למשלחת כבר ראו את האדמה, ועתה על השניים הנותרים להשמיע את דברם.

שלות הבוקר נסכה על הנוסעים דממה והם החרישו. אך כשהגיעו למישור נתעוררו מעט מקפאונם והתחילו זעים על מקומם, ושני השליחים נושאים עיניהם לכל עבר. והנה נשא היהודי הצפתי את ידו ואמר:

– הרי שלכם לפניכם!

שני השליחים הגביהו עצמם על מושבם כמבקשים להיטיב את ראייתם. ר' אברהם גולדציהר הוציא מכיס חזיתו את משקפיו שהיו קשורים לו בפתיל שחור, קינחם במטפחתו יפה יפה והרכיבם על אפו בלא דברים. הוא היה סוחר עצים, מברא יערות ומוכר עציהם בכל רחבי הארץ; נוסע לרגל עסקיו ללמברג ולקראקא ואפילו בבירת הקיסר היה פעמיים. ר' אברהם גולדציהר היה לבוש בגדים חצים ישנים וחצים חדשים, זקנו עשוי ופאותיו מובלעות בו. על חזית חלוקו שהגיע לו עד ברכיו תלויה שרשרת זהב שבקצה אחוז שעון־כיס של זהב. חבירו ר' שמריה מילנר צעיר היה ממנו, ואף שגם הוא לבוש בגדים חדשים במעט ניכרו בו אותות חסידות יותר מבר' אברהם. פאותיו נגררות וזקנו שופע. חלוקו ארוך מעט מברכיו, עיניו ארוכות־הריסים משתאות לכל מראה ואף אינו יכול להשתיק המית לבו והוא קורא קריאות של פליאה והתרגשות, מנתר על מקומו כאומר לקפוץ מן העגלה בשביל שירגיש את האדמה ממש תחת כפות רגליו. מאחת העיירות הסמוכות לטארנא בא והוא חתנו של הגביר. כעשר שנים ישב סמוך על שולחנו ועסק בתורה. יום אחד שוב לא יכול לראות את המפה אדומת־המשבצות שהיתה פרוסה על שולחנו תמיד ולא יכול עוד לשאת את החומה האפורה שנשקפה לו תמיד מחלונו. הוא לא ידע מה היה לו. איזו ריתחת לב באה לו פתאום ולא ידע טיבה. זו לו פעם ראשונה מאז נישואיו שבא בריב עם אשתו, ואף שידע כי אין העילה שווה קליפת השום, לא ויתר לה והיה יורד עמה לחייה השכם והערב, והאשה המסכנה נושאת אליו עיניים עצובות ואינה יכולה להשיג מה הויה לו לבעלה הטוב והמיטיב, עדין־הנפש ורך־המזג. שנות הישיבה בשלוה בבית חותנו הגביר כמו נסכו בעצמותיו תשוקה וחפץ שלא ידע פשרם. באותם הימים קרא ב“המגיד” על־דבר חברת אהבת ציון שנוסדה בטארנא כדי להושיב מאנשי גליציה על אדמת הקודש. למחרת היום אמר לאשתו מה שאמר ונסע לטארנא העיר. בא לפני דוקטור זאלץ, ששימש בכהונת נשיא החברה, ואמר לו כי חפצו לעלות עם העולים לארץ ישראל. דוקטור זאלץ תמה לראות לפניו בן תורה, חתנו של גביר, רוצה להיות בראשוני העולים וביקש להסביר לו צער העקירה, טרדות הנסיעה וקשי ההתנחלות, כדי שידע כי ארץ ישראל אינה נקנית בלא ייסורים. אך ר' שמריה מילנר השיב לו, כי אדיר חפצו לעלות וממנו לא יזוז. רשם אותו דוקטור זאלץ בפנקס החברה ואמר לו תנאי קנין המניות של המושבה העתידה לקום ונתן לו קונטרס סדר העבודה לחברת אהבת ציון בטראנא, שהיא חברה גליצית לייסוד מושבות בארץ הקודש, ובו מפורטים כל הפרטים על דבר קניית המניות, תשלומיהן, כמה מניות יקנה אדם שיהיה זכאי שייכתב שמו בספר זכרונות המושבה אשר תיוסד; כמה מניות יקנה כדי שיקבע לוח־שיש על שמו באותה מושבה; כמה יקנה כדי שיקרא שמו על אחד הרחובות וכמה מניות יקנה אדם כדי שתיקרא כל המושבה כולה על שמו ותהא לו הזכות לבחור במתיישבים. הקונטרס היה מלא וגדוש סעיפים ובני סעיפים על דבר החברה ותקנותיה ועל המושבה וסדריה, חציו כתוב בלשון הקודש וחציו מתורגם ללשון אשכנז באותיות מרובעות, דף כנגד כף וסעיף כנגד סעיף.

ברוח טובה חזר ר' שמריה מילנר לבית חותנו, הקונטרס נתון לו מתחת לבגדו על חזהו, ולבו טוב עליו. שוב האיר פניו לאשתו, שיחק עם ילדיו ואף למד תורה בחשק רב וטעם בה טעם כבימים הקודמים. כל הבית שמח על התמורה שחלה בו בר' שמריה, אך כשנודעה להם סיבתה קדרו פני כולם. הדיעה שתקע בה עצמו, לנסוע לארץ ישראל ולעבוד אדמתה, דיעה משונה היתה בעיניהם. ר' שמריה מילנר, חתנו של גביר העיירה, בן תורה שלא יצא מעודו מד' אמות של תלמוד – מבקש להיות איכר בארץ ישראל? בתחילה עורר הענין גיחוך ובדיחות הדעת, אך כשלמדו להבין שאין עמו מהתלות, הסב להם חפצו רוגז ותרעומת, ורוח רעה התחילה שורה בבית. משהגיע לידי דיבור אמר חותנו כי לא יתן את בתו ללכת עמו ואף לא יתן לו מכספו, שהרי פסק נדוניה לחתן תלמיד חכם, שיהא עוסק בתורה, ולא לאיכר, להבדיל, העובד עבודת אדמה. אם נתחבר אל אנשי החברה “אהבת ציון” יבואו הם ויפרנסו אותו, יבואו וינחילוהו נחלה, בכבוד גדול. הוא מכספו לא יתן! ר' שמריה טען שעוד מעט ותמלאנה לו עשר שנים שהוא אוכל על שולחן חותנו, כאמור בתנאים, ועתה הוא בן חורין לעשות בו ובביתו כחפצו ועל חותנו לשלם לו את דמי הנדוניה ככתוב וכחתום. הגביר יצא מכליו, געש ורעש וצעק כי לא יתן את בתו ללכת לארץ שממה, לשבת שם אל נחשים ועקרבים. החתן טען כי כופין את האשה ללכת אחר בעלה לארץ ישראל, ואם לא תאבה – יתן לה גט פטורין וילך לבדו. בכתה אשתו וקוננה על מר גורלה ואמרה כי לא תניח את בעלה ובאשר ילך תלך, שאין לה חיים אלא בביתו. וכשהגיעו דברים לידי כך הלכו אל הרב; פסק הרב דין פשרה והכול בא על מקומו בשלום, אף כי יצאו כל הצדדים מלפני הרב כנזופים. הותר לו לר' שמריה מילנר ללכת לארץ ישראל כחפצו, ואף יקבל מעט מדמי הנדוניה המובטחת. אך אשתו וילדיו יהיו לפי שעה בבית חותנו. והיה אם יוכל ר' שמריה לפרנס את ביתו מאדמתו – יקרא לאשתו ולילדיו ויבואו אליו; ואם חס ושלום לא יוכל להוציא לחם מן האדמה – ישוב לעיירתו עד תום שנתיים; ואם לא יאבה לשוב – יתחייב לשלוח לאשתו גט פטורין ונקיה תהיה ממנו.

כיון שקיבל ר' שמריה מעט מדמי הנדוניה היה מן השליחים הראשונים שיצאו מטעם החברה על חשבונם לתור להם קרקע למושבה. בואו לארץ ישראל היה לו כקפיצת מרחק עצומה מן החדר שבו ישב מאז נישואיו ועסק בתורה. המפה אדומת־המשבצות והחומה האפורה שלנגד עיניו בחלון, שנחרתו עמוק בנפשו עד כי דמו להיות כחלק ממנה, נעלמו כבמחי יד, ועולם אחר, פלאי, כולו נהרה, בהיר כדי שכרון החושים ביום ועטוף מסתורין כחולים בלילה, עטף את נפשו, והיה כגבר עברו יין. נדמה לו כי חייו הותקו אלפי שנים לאחוריהם והוא ניעור פתאום ושב לחיות בארץ הקדומים שדמתה להיות צרורה אך באותיות הקודש, והנה קמה וחיתה לנגד עיניו, עטורה חלומות ומשובצת פלאות.

היהודי הצפתי נתן אות והאיכר עצר בבהמות. כולם ירדו מן העגלה, חוץ מן האיכר מראש־פינה שנשאר יושב על מושבו, נוטר את הפרדות. בשביל צר פנו ללכת; מכל עבריהם היה העשב גבוה, משובץ פרחים נאים נותני ריח; רינת אביב היתה מסביב והאדמה הצמיחה בשפע; האויר היה בשום והרוח ליטפה את פניהם ושיחקה בשערות זקנם; שפעת החיים פיכתה בשדות, רצון חיים אדיר וצמיחה גדולה; רוייה בעשב השדה ועליצות פורצת סייגים. כר ירוק היה שרוע לפניהם, והם זנו בו עיניהם בשמחה. בדרוך רגליהם על העשב היה מיץ לבן ניתז מגבעוליו הנשברים ונוסך עליהם תחושת שפע. העשבים והפרחים הגיעו עד ברכיהם והם דורכים בהם וראשיהם מרטיבים את שולי בגדיהם.

ראשון פסע היהודי הצפתי והיה מדבר גדולות באדמה, מנשא ידו אילך ואילך; אחריו הלך ר' אברהם גולדציהר, שקוע במחשבות ומחריש, כאילו לא החשיב את דברי המדבר. ואחרון נשרך ר' שמריה מילנר, כולו משתוחח על העשבים ומלטף ראשיהם בכף ידו, גוחן לאדמה ותוקע בה כפו ומדבר ברגשת לב;

– אדמה, אדמה, אוי, איזו אדמה!

כששמע היהודי הצפתי את דברי ר' שמריה התחיל מגדיל ומייקר את הנחלה ואומר להם כל שבחה, שאין טיב בטיבה, ממש שמן זית זך; והוא הולך ומקלס את האויר שהוא צח ובריא ואין בו חלילה צל של קדחת. ואף על פי שהועידה הפקידות בפאריז את האדמה לשיכלולה של ראש־פינה, מסכים אוסוביצקי לתתה לחסידי גליציה, כדי שייאחזו בה ויקימו עליה מושבתם. ר' אברהם גולדציהר יצא מגדר שתיקתו ושאל שאילה קצרה ותקיפה, כאילו לא שמע כלל את דברי הצפתי:

– והיכן המעין שאמרתם?

היהודי הצפתי נשא את ידו והשיב:

–הרי לשם אנו הולכים!

עוד מעט ושבילם ירד אל גיא המעין המפכה מן הסלע, בור שפתחו עשוי טבעת אבנים כמין קשת ומימיו קולחים מפיו ועוברים על גדותיו כמו נבקע לפתע לפניהם מעין תהום רבה ומימיו שופעים בנחת ויורדים לנחל קטן ומושכים בו לאטם בקילוח חשאי. מעל למים נישאו ציפורים אפורות־כנף ופרפרים בהירי־כנפיים, צהובים ולבנים, השפילו עצמם אל פי המעין כמו נושקים לחלקת המים ומתעופפים. בסמוך למעין עמד רועה ערבי בראש עדר צאנו, לבוש פרות כבשים וטלה בן־יומו, רך וחמוד, מופשל לו על כתפיו, שלא יפגר אחר הצאן. רגע עמדו שלושתם והתבוננו במראה; היהודי הצפתי מבקש לראות רושמו בפני השלוחים; ר' אברהם לא אמר דבר, אך ר' שמריה נתפעל התפעלות יתירה, ספק כף אל כף וקרא:

– ראו נא, ר' אברהם, ראו נא, לא כמו יעקב אבינו עם הצאן, להבדיל?

היהודי הצפתי ניגש אל הרועה, בירכו בקול רם והתחיל מדבר עמו בלשונו. ר' שמריה הטה אוזן לדיבור שנדמה לו כמין חירחור גרון שאין לו פשר, ועיניו מליאות השתוממות. אותה שעה נטל ר' אברהם שעת כושר, משך את חברו בכנף בגדו, פנה לצד וייסרו בחשאי:

– ר' שמריה, כמה פעמים כבר אמרתי לכם: בנוהג שבמסחר אין קונה משבח סחורה לפני המוכר. ואם המקום יפה, מה מזה? עדיין אנו עומדים בבירור הקנייה ואתם מראים להיטותכם. יפה כאן זהירות ואין צורך לצאת מן הכלים. אילו מפיכם חיינו כבר היינו קונים כל נחלה ונחלה שראו עינינו…

ר' שמריה החריש ככלי מלא בושה, השפיל עינו לקרקע והיה מדשדש ברגליו במקום אחד, כמי שמורה באשמתו ואין לו בפיו מענה. בין כה וכה והיהודי הצפתי שב אליהם ואמר:

– הוא אומר שיש להם די מים לאדם ולבהמה ועוד נשפכים והולכים לואדי…

עודם עומדים אצל המעין ומביטים בנחל הקולח מים עכורים, גורף עמו עפר האדמה, וענני הבוקר נמוגו ונבלעו בשמיים, כיפת הרקיע הכחילה, והרי נפתלי נחשפו מערפלי הבוקר. ככל שהגביהו עיניהם ראו הרים על גבי הרים, עד שנח מבטם על הר גבוה, ראשו מגיע לשמיים, כולו מכסיף בהדרו, קרני השמש מאירות את שוליו, ורגע נדמה שאינו הר אלא ענן שמים, רגליו בארץ מציאות וראשו בארץ חלום. נדמה, השמש מבקשת ליפות את ההר ותולה בו מיני קישוטים, אורות וצללים ועננים דקים מן הדקים כוילאות של משי ומלמלה, מפיזה את שוליו ומאדימה פאותיו כדם ענבים: כבמחזה נפרשה עליו טלית של כסף, שחוטי שני רקומים בה, כמין פרוכת. בעוצר נשימה עמדו השלוחים, תולים עיניהם ביהודי הצפתי, כמבקשים ממנו פשר למראה עיניהם. היהודי הצפתי חייך והשיב:

– נו, הרי החרמון!

– החרמון! – קרא ר' שמריה כניעור מחלום רחוק – החרמון! מראש שניר וחרמון ממעונות אריות, מהררי נמרים!

– כטל חרמון שיורד על הררי ציון, – חזר אחריו היהודי הצפתי ואמר – ממש בצל ארזי הלבנון, ארץ נחלי מים עיינות ותהומות…

– מארץ ירדן וחרמונים, – החזיק אחריו ר' שמריה בלב הומה מאוד.

פתאום כמו נזכר בחבירו, נשא עיניו ותלה מבטו בר' אברהם גולדציהר, בתחנונים ובכליון נפש, נפשו צרורה בתחינת עיניו. געגועים של דורות נצברו עתה במבטו, צער ויסורי גלות ותקוה ותשוקה לגאולה. ר' אברהם נרעש אף הוא למראה החזון הנפלא והחריש לנוכח תפילת עיניו של ר' שמריה; וכשנפגשו מבטי עיניהם ידעו שניהם בלא אומר ובלא דברים, כי אירשו להם אדמה זו באהבה לעולם.

ב

לא ארכו הימים מאז נרכשה האדמה מפקידי הבארון ונקרא שמה מחניים, וחסידי גליציה הגיעו לנחלתם, סיעה ראשונה שנחשבה כחלוץ עובר לפני המחנה. ואף על פי שצאתם היה ברוב פאר ובקולי קולות, היה בואם במסכנות ובחשאי.

כשהגיע יום פרישתם ערכה אגודת אהבת ציון בטארנא סעודה גדולה לכבודם והיו דורשים בה דרשות ומברכים על הכוס ושותים ועולזים עד כלות הכוחות. ראשון קם דוקטור זאלץ הנשיא ונשא מדברותיו בלשון אשכנז רמה ונמלצת; בירך על הרגע הגדול בתולדות ישראל בגליציה, שבו נתעוררו יהודיה לעשות מעשה ולהנחיל נחלה את חסידיה בארץ הקודש. ומעשה זה אינו אלא פתח למעשים מפוארים הרבה, שידם נטויה לעשות. ואחר הנשיא קם הרב העורך של “המגיד” ונאם בלשון קודש צחה, בירך ברכת שהחיינו והעלה על נס מעשה האגודה. ולא נתקררה דעת אחד הנואמים עד שנשא משלו ואמר, כי משולים אחד־עשר היוצאים לאחד עשר כוכביא שבהגדה ואורם יאיר ככוכבים בליל אופל בעבדם על הררי ציון, חיים מיגיע כפיהם כמאמר רבי שמעון בר יוחאי: אל המנוחה – זו ציון, ואל הנחלה – זו ירושלים; חסידי ערי גליציה הקטנות האלה היו הפעם גבורי האומה, הלוחמים בעד העם ועתידותיו באת ומחרשה, ועלילותיהם יסתמו פיות המשטינים, האומרים לא יצלחו אלה לעבודת אדמה. אז קם המזכיר והגיש ליוצאים איגרת כבוד בה כתובה תודתם של כל הנאספים וברכתם לאנשים אשר רוחם נדבה אותם להיות ראשונים לפלס נתיבות בארץ האבות לעבדה ולשמרה. וכשהגיעו לפרשת שתייה נשא דוקטור זאלץ כוסו ראשונה על יין ארץ־ישראל ובירך את היוצאים ליציאתם ואמר כי זכות היא שזכתה החברה אהבת ציון להנחילם בארץ ישראל נחלת שדה וכרם. מיד קמו כל היוצאים והרימו כוסם, תחילה לנדיב הידוע ובסוף נשאו כוס גם לאשת דוקטור זאלץ, נשיא החברה אהבת ציון. עד שעת חצות ארכה השמחה ואחר ליוה כל הקהל את היוצאים למסילת הברזל והרעיש את דממת בית הנתיבות בשירי ציון ששרו; וצעירי האגודה נטלו את היוצאים בזרועותיהם ונשאו אותם על כפיהם ולא הניחו להם עד שהושיבום בקרונות ונפרדו מהם בדמעות של שמחה וגיל.

ואולם כשהגיעו לחוף ארץ־ישראל היתה שמחתם למפח נפש. אחר הטילטולים הרבים במסילת הברזל ובדרך הים לא זכו לעלות ביבשה, אף על פי שהיתה יציאתם ברוב פאר לא נתנו ראשי האגודה דעתם על גזירה שגזרה מלכות תורכיה על עליית יהודים, ולא הכינו להם רשות כניסה. פקידי השלטון לא הניחו להם לעלות ביבשה ובמר נפשם גמרו אנשי הסיעה להפליג לחיפה, נמלה האחר של ארץ ישראל, ולנסות שם את מזלם. אולם בחיפה לא שפר חלקם והם המשיכו דרכם לבירות, שזה היה מהלכה של הספינה. אך בבירות החזירום הפקידים ליפו והפעם ניאותו שומרי החוף להעלותם ביבשה, אך השוחד שדרשו בעד מעשיהם היה כה גדול שאנשי השיירה לא יכלו לשלמו. שוב גמרו אומר לשוב ולבקש מזלם בסוריה, אפשר נשתנה שם לב הפקידים לטובה ויעתרו להעלותם ביבשה. בצער ויסורים עלו בחוף אלכסנדריתא שבסוריה, אחר שעיורו את עיני הפקידים בממון רב, ומשם נפוצו ובאו בחשאי לארץ־ישראל על גבי חמורים, לבושים חלוקי בדוים ומטפחות של ישמעאלים על ראשם, כאנשי מדבר לכל דבר.

דווּים וסחופים באו לאדמתם בגליל. השמש להטה בכל עוזה והאדמה היתה חריבה, בקיעים נבעו בה מרוב חמה. בית לא היה בנחלה ולא אוהל לשבת בצלו. עץ לא צמח בנחלתם ונחל לא ריוה אדמתה. שלושה בתי־אב נפלה עליהם רוחם והתחילו תוהים ובוהים, פניהם עצובים מאוד, משל הגיעו לארץ גזירה ואינם יודעים מה יעשו. ככל שהחבורה כולה שמחה ומבקשת להשביח רוחה אחר צער הדרך ויסורי העלייה והם מתנחמים באדמת הקודש שסוף סוף באו להיאחז בה, מביטים על סביבם בעינים קרועות מתמיהה והתלהבות, בודקים כל רגב אדמה ותולים עיניהם בשמים, נושאים מבטם להרים וחוזרים ושואלים, האומנם הרי נפתלי הם אלה, והארץ ארץ הגליל וההר הר חרמון; – היו שלוש המשפחות הנואשות פרושות מן הציבור, אינן נוטלות חלק בשמחתו, יושבות בצד ואבותיהן מתלחשים אלה עם אלה ועיניהם אחוזות צער.

ראה ר' שמריה טיבו של ענין, ודביר אליהם דברי התעוררות, מבקש להחיות רוחם ולגרש מהם את העצבות. אך הם אינם משיבים לדבריו, משתמטים ממנו ומטים דבריהם לענין אחר. ואולם כשנפלה הברה שהם מבקשים לשוב על עקיבם ולחזור למקומם, נדלק ר' שמריה, רץ לר' אברהם גולדציהר וסיפר לפניו את דבר השמועה והוא חוזר וקורא:

– עד היכן דברים מגיעים, עד היכן דברים מגיעים!

ר' אברהם גולדציהר לקח עמהם דברים בשיקול דעת; ישב לפניהם ואמר שלא מעשה סוחר הוא להתחרט על עסק לפני שנשלם, עדיין אינם יודעים כלום איך יפול דבר וכבר הם מתחרטים.

שלושה אבות המשפחה גימגמו בלשונם ובסוף אמר התקיף שבהם:

– מה נאמר ומה נדבר, הרי רואים אנחנו שלא תקום פה מושבה, האדמה חריבה וכסף אין, מוטב שנחזור שעה אחת קודם, כל עוד לא שכחו אותנו במקומותינו וכל אחד יוכל לחזור לפרנסתו.

ראה ר' אברהם גולדציהר כי אין לדבריו פעולה. קם ואמר להם:

– התישבו בדעתכם ולא תהיו נחפזים, שבו עמנו חודש וחדשיים ותראו את פני הדברים. עוד מעט ונבנה בתים ונקנה בהמות ובחורף נתחיל את עבודתנו, ועד שתהא לנו תבואה משדותינו ישלם המנהל קיצבה לכל נצרך.

מפני הנימוס לא השיבו לו השלושה דבר. נדמה היה שקיבלו דעתו. ואולם ר' שמריה שראה אותם מתכוננים לצאת לצפת ואינם נותנים דעתם על הנעשה בנחלה, בא עליהם בלב רגוש, אחז בדש בגדו של התקיף, שנראה כי השניים הנותרים חיים מפיו, וקרא:

– היתכן, היתכן?! על פתחה של גאולה, יהודים, על פתחה של גאולה אתם חוזרים? הרי חסידים אנחנו לרבי אחד וכאחים היינו, חזקו והתחזקו, אך נחרוש בחורף אדמתנו ונזרע אותה ונחיה בשנה הבאה מתנובת השדה. הרי האדמה אין כמותה בכל העולם, אל תראוה שהיא קשה, קיץ הוא ואינכם מבינים, אילו ראיתם את האדמה בחורף, בימות הגשמים! התאוששו יהודים, רעים כאחים לי, התאוששו!

אך התקיף האפילו לו פנים, שמט מידו את דש בגדו, נרתע פסיעה אחת לאחוריו, מדד אותו בעיניו והשיב:

– שמע נא, שמריה, דברי מליצה לחוד וחיי פרנסה לחוד. מה ניתן לילדינו לאכול – פסוקים מן התורה ודברי חז"ל? רואים אנחנו בחוש כי רעה תהיה כאן אחריתכם…

– אל תפתח פה לשטן, אל תפתח פה לשטן! – קרא ר' שמריה כמבקש לדחוק את דברי האומר ולהשיבם לפיו. – מה אתה סח, אי אתה יודע איזו קולוניה תהיה מחניים.

– קולוניה, קולוניה! איזו קולוניה יש כאן, הלכך קולוניה ייקרא? חייבים אנו לומר לכם זאת. אין עושים קולוניה בידים ריקות. והרי כמעט שכלה כספנו, וטוב לנו לחפש דרכינו בעוד הפרוטה מצויה להוצאות הדרך.

ראה ר' שמריה שלא יוכל להם, פנה מהם בפנים עצובים והלך למנהל ברומברג לטכס עמו עצה. ואולם עד שהספיקו להימלך במנהל, כדין מה יעשו עם היוצאים, כבר נסעו השלושה מצפת ליפו ועד מהרה נודע במחניים שירדו בספינה ושבו למקומותיהם הם ונשותיהם וטפם ומעט המטלטלים שנותר להם מן הדרך.

ואולם הנותרים לא נפלה רוחם. בחדוה ובהתלהבות ניגשו לכונן להם את מושבתם. תחילה הקימו להם סוכות של קנים לשבתם ואחר בנו צריף עץ גדול, ששימש בית לכל המתנחלים ואף מקום מחסה לבהמתם המעטה, עדיין לא יכלו לגשת לבנין בתים, שלא היתה להם רשות מטעם המלכות, וכל בית שבונים שלא ברשות, באים שוטרים וסותרים אותו.

אחר שהשתדלו המנהל וראשי המתנחלים אצל פקידי הבארון, ואלה השתדלו אצל ראשי השלטון בארץ וראשי השלטון השתדלו במקום שהשתדלו, ניתנה סוף סוף הרשות לבנות בתים במקום. ראשון לבונים היה הרב שמואל צינדר. תחילה ביקשו לבנות את כל הבתים בבת אחת, ואולם הכסף לא הספיק להם. המנהל עדיין נשא ונתן עם מלוי ברבית בצפת בדבר מלוה, עד שיתקבל כסף מן החברה. ובינתיים, כדי לקיים את הרשות שניתנה לבנות הלכה למעשה, הוסכם להניח אבן היסוד לביתו של הרב צינדר, שעוד נותר לו מעט כסף לבנין. והוא אף נדבר חלק של ביתו לבית־כנסת והיה להם ראשון בבתי מחניים.

הנחת אבן הפינה לבית הראשון נתקיימה ברוב עם. מצפת ומראש פינה ואפילו ממשמר הירדן ומיסוד המעלה באו אורחים רבים, זה בסוס וזה ברכב, שמחים ליטול חלק בשמחה הגדולה. חסידי גליציה שנעשו עתה מתנחלים, הם עצמם טרחו עם פועלי הבנין ועבדו בחפירת היסודות ובהסעת האבנים ובשאיבת מים מן המעין ומן הבאר בראש פינה. ובבוא שעת הנחת אבן הפינה קראו פסוקי תהילים ובירכו שהחיינו והשביעו את הר חרמון ואת הרי נפתלי, שיהיו עדים לברית שכרתו עם האדמה הזאת, שמעולם לא שכחוה ועד עולם לא ינטשוה.

עם שקיעת החמה קמו מקצת האורחים ושבו לבתיהם. אך רבים נשארו ללון במחניים, שקשתה עליהם הפרידה מן המקום וביקשו להוסיף מן החול על השבת הגדולה של מחניים. ראשי ההרים כבר נעשו ארגמן ופז, והיום נטה לערוב. המסובים סעדו לבם בצריף העץ ושוב יצאו למקום הבנין. הר החרמון כבר נבלע בעננים כחמדה גנוזה ואף הרי נפתלי השחירו, ליל גליל רך ושליו ירד עליהם. איזה הד רחוק תעה כאן בשדות, רחש לילה חשאי כמו נשתייר משנות קדומים. כוכבים מבהיקים נתלו בראשי ההרים כשמשות קטנות. האנשים ישבו מסביב לצרורות האבנים שהוכנו למעשה הבית. וכטוב לב המסובים בשמחה עלה הרב צינדר על הבית שהיו מביאים בה מים למקום ובלב הומה נשא משלו וסיפר מעשה בדוב שהיו צוענים מובילים אותו בכל שוקי עולם; היה הדוב מרקד לחליל הצועני ועושה רצונו ושומע בקולו ככל אשר יצוהו; ויקר המקרה והצועני עבר עם הדוב לפתחו של יער; עלה ריח העצים באפו של הדוב, ניתק השלשלת וברח אל היער. מה הדוב כך אף ישראל להבדיל כך. כל ימיהם מרקדים לקול התוף והמצלתיים והחליל שבידי אומות העולם. הן גוזרות ועם ישראל מקיים, הן מצוות ועם ישראל עושה, ואין להם כוח וגבורה לעקור עצמם ממקומותיהם ולנתק עצמם ממשעבדיהם: ואולם בבוא ריח שדה של ארץ־ישראל באפם הם מנתקים הכבלים וקורעים השלשלאות ונעשים בני חורין.

נאנח הרב צינדר מעמקי לבו וקרא בהמיה רבה:

–אוי, רבונו של עולם, כמה ריקודים ריקדנו וכמה כירכורים כירכרנו, ערים הקימונו ומסכנות בנינו והכל נשא הרוח; וכי מה היו כל מעשינו, הלא כצל ימינו על הארץ. ולא עמדו לו כל טרחותיו לישראל בשעת דוחקו. אהבתם הלכה אחר דברים של הבל וריק והם אכלו את עולמם בחייהם. כי שני שבילים לפנינו, אחד שפוי ואחד מלא קוצים וצרורות. השביל השפוי אף הוא על פי שהוא מפתה לילך בו, סופו מוביל לטמיון, והשביל שהוא מלא קוצים וצרורות מוביל לביתנו ולבית אבותינו. יש אומות הולכות בחיל כבד, סוסים ורכב, ואילו אנו באים רק באהבת השם שהשכין כבודו בארץ הזאת. ומפני חטאינו גלינו מארצנו… ועתה, כשם שזכינו להניח אבן פינה לבית מצער זה, כן נזכה להניח אבן פינה לבית בחירתנו משוש לבנו ותאות נפשנו, במהרה בימינו אמן…

סוף דבריו של הרב צינדר לא נשמע אלא כהמיה דקה והוא געה בבכי, וכל המסובים בכו אף הם לעומת בכיו של הרב. והיתה ההתעוררות גדולה מחמת שמחת הלב, העיניים בוכות והפה שוחק. ור' שמריה שישב בסמוך לר' אברהם גולדציהר כבש ראשו בחזהו של חבירו ומרוב ריגשת לב נתן ידו על עיניו.

ג

שוב ירדו גשמים שהצמיחו את הארץ. השפע חזר ופקד את הנחלה; עשבים כיסו את פני האדמה ופרחים עלו בגיאיות ונתנו ריחם, המעין שוב פיכה מים רבים, שהיו קולחים מפיו יום ולילה; אף נחל האכזב שבגיא שוב נמלא קילוח עכור. גורף עמו חול וחלוקי אבנים. אף מנין בתים הלך ונבנה, בתי אבנים יפים עם עליות קיר, רפתות בנויות מאחוריהם. אמנם לא ניתן להם לחסידי גליציה לבנות בתיהם בריוח, כי עדיין לא עשתה אגודתם הבטחתה ולא שלחה תמיכתה, ואילו מעט הכסף שהביאו עמם כבר כלה מכיסם בתלאות הדרך וליציאות בחדשי הקיץ שעשו בגליל. אך מנהלם האדון ברומברג התחכם ומצא תחבולה טובה להקדים בנין הבתים לבוא התמיכה המוטחת, למען יכו המתנחלים שורש באדמתם; ביקש ומצא בצפת אנשים שהסכימו להלוות לו כסף על חשבון אגודתם שעתידה לשלוח את תרומותיה, ואף חומרי בנין לקח בהקפה, אצל אחד קורות ואצל אחר רעפים וסיד וכל יתר צורכי בנייה, ולא יצאו ימים רבים עד שנקמרו הגגות על הבתים החדשים ומחניים היתה ליישוב.

אף בהמה רכשו להם. עדר שורים של בירוּת הביאו להם סוחרים דרוזיים, שורים גבהי־קומה וארוכי־רגליים, קרניהם רחבות, הוד והדר הם נושאים עמם מן ההרים. צמד צמד ניתנו השורים לאיכרים והועמדו ברפתות החדשות, ועלי, השומר הישמעאלי, הופקד עליהם לשמרם ביום ובלילה, עד כי ילמדו האיכרים החדשים את ארחה ורבע של בהמתם.

בכלל היה עלי השומר עושה בכפר כל מלאכה שעדיין לא למדוה האיכרים; עוזר על ידיהם בחריש, מורה להם כיצד פותחים בתלם ראשון ואיך אוחזים המחרשה ביד אחת ואת המלמד ביד האחרת, מה שריקה שורקים לו לשור ודוחקים אותו לילך. הוא חולב את פרתם ומוציא אותה השדה ללחוך מן העשב הירוק והוא תומך בקורה וחופר בור לזבל ומסייע בידיהם בכל מעשה שלא הסכינו חסידי גליציה לעשותו מרוב חידוש. היה עלי מהלך בין הבתים החדשים כבעל בית. בודק בכאן ומשמש בכאן, מדבר עם אדוניו לשון ערבי משובצת במלות מלשון הקודש וכל ענין עבודה במושבה ישק על פיו.

משירד יורה ואדמת הגליל ספגה גשם ראשון ואחר יבשו מעט שביליה, ולא טבעו בה רגלי השורים, יצאו המתנחלים לחרוש אדמתם. קצתם למדו מלאכה זו עד מהרה וקצתם לא למדוה כלל ודחו תורתה לימים אחרים, כשתוסר מהם טירחת החורף הראשון ותחלוף דאגת ימים ראשונים, ומסרוה לעלי שיהא חורש בשוריהם את חלקתם. הרב צינדר יצא עם עלי לשדה, קיים מצות חרישה ראשונה ואחר שב לביתו כי רבו טרדותיו ועלי המשיך במלאכה לבדו. ר' אברהם גולדציהר אף הוא לא יכול לעשות את מלאכתו במו ידיו, כי נלווה עם המנהל ונסע עמו לצפת ומשם הלך לחיפה בעסקי ציבור, שתרומות האגודה לא נתקבלו, בנין הבתים עלה למעלה מן המשוער ותמיכת כל נפש אכלה ממון רב, כל יום הביא עמו הוצאותיו וטרדותיו שאפפו את ראשיהם כעננים אפילים.

ואולם ר' שמריה לא סבר כמותם ולא רצה שתהא מלאכתו נעשית בידי אחרים. יום אחד נלווה עם עלי השומר, כשזה חורש בצמד שורים של שכנו, היה מהלך עמו אחר המחרישה, בוחן הליכותיו של החורש בשים לב, מתבונן בשורים הפוסעים בתלם מלאי גאוה וביטחון, ראשיהם נתונים בעוֹל והם שקטים וצייתנים ולא נצרך עלי למלמד, שהיה תקוע מתחת לבית שחיו; הוא הולך אחר הבהמות ומפזם לו שיר ישמעאלי עצוב, מין ניגון שהיה בו הד רחוק של ניגוני חסידים על שולחן הרבי בשבת בין השמשות, בשעה של התפשטות הגשמיות, כשנשמה היתירה מבקשת לצאת מן הגוף הנפסד…

למחרת היום הגיעה שעתו של ר' שמריה לחרוש את חלקתו. השכים לפני עלות השחר, המתין עד שיאיר היום ויוכל להניח תפילין, מכין עצמו בדחילו כמו לעבודת הקודש, ויצא להביא את שוריו בעוֹל. הרפת עוד חדשה היתה ודמתה יותר לבית דירה שהעמידו בה בהמה, ריח הקירות החדשים גובר בה על ריח הזבל. שוריו היו אדמדמים, יפי־קומה ורחבי־גרם ככל יתר השורים החדשים. כשיצא ר' שמריה מן החצר מיד נלוה עליו עלי השומר, תקע ידיו הגדולות והשחורות בריתמת השורים, משלחן לכאן ולכאן, בודק את העול על צוארי הבקר ובוחן את אבזריו. ר' שמריה ביקש לשלח את השומר מלפניו ולצאת לשדה לבדו, אך השומר עשה עצמו כאינו מבין לרמזיו של ר' שמריה, שהיה טורח להבינו במין בליל דברים ביהודית ובערבית ובלשון ארמי ומנענע לעבר בתי המושבה, מבקש לפטר עצמו מן השומר. אך עלי יוצא עמו לשדה, הולך אחר השורים ומחייך. באין ברירה הניח לו ר' שמריה שיבוא עמו ואף נתן לו שיתקע את המחרשה באדמה ויפתח בתלם. ואולם אחר שהגיע למחציתו של הניר, נטל ממנו את יד המחרשה וביקש לשלחו בכוח, דחפו לעבר המושבה ואמר לו בלשון סורסית: – סליק, סליק, הדא הוא, לא, לא, מוש לאזם… אנא תורא, אנא תורא… הדא הוא. חלס!

עלי השומר הראה לו טור שיניו הצהובות ועיניו מחייכות חיוך שיש בו מן החונף ומן הזלזול גם יחד, אחר נטל רגליו והלך לו לאיטו, מחזיר בכל פעם את ראשו לאחוריו, מבקש לבחון מעשיו של ר' שמריה. כשרחק מעט ממקומו עמד, עושה עצמו טורח באיזו מלאכה, ובאמת צפה מרחוק את מעשה החרישה.

עתה הפנה עצמו ר' שמריה מן השומר והתעלם ממנו. השורים עמדו בתלם שליוים, מטלטלים אך מעט את ראשיהם ומנענעים אוזניהם הארוכות. נשם ר' שמריה נשימה עמוקה. נטל את המלמד ביד ונתן להם לשורים אות כי ילכו. אך השורים לא נענו לו ושהו על עמדם. תחילה ביקש לשדלם בדברים רכים, התחנן אליהם בלשון חיבה, ואולם למגינת לבו לא שעו לדברי פיוסו. טילטל ר' שמריה את המחרישה והניף עליהם את המלמד וקרא להם קריאות ששמען יוצאות מפי עלי השומר; אך השורים כמו לא שמעו קריאותיו ועמדו לפניו גבוהים וחזקים כשני הרים שאין לעוקרם מן המקום. הניח ר' שמריה את יד המחרישה ורץ לפני הבקר, טילטל בידו מעל ראשיהם, כירכר סביבם ודחקם במרפקיו, אך הם זעו אך מעט, מפנים ממנו ראשיהם בעצלתיים כפונים מזבוב טורד, ויצאו מן התלם, נרתעו ממנו כדי פסיעה ועמדו, מרכינים ראשיהם, פושטים צוארם, מרחרחים באדמה, כמבקשים בה דבר, ואחר שוב מגביהים ראשיהם לשמיים ומבטם לח ועצוב. לא ידע ר' שמריה מה יעשה עתה, נסער פנה לכאן ולכאן כולו אדום ולוהט, שערות זקנו נפזרות, לקחה פתאום אזנו קול צחוקו של עלי, שקרב למקומו לועג ונהנה, ופונה אליו עתה מלוא קומתו, עומד במרחק מה ממנו שמח לאידו.

חדל אונים עמד ר' שמריה כנגד הבקר, כתיפיו שמוטות וידיו רפות ואינו יודע עצה. נואש שוב אחז ביד המחרשה, גרנו סתום בו עד מחנק, הגביה עיניו לשמיים וקרא במצוקת נפש:

– זכרני נא וחזקני נא אך הפעם!

הוא משך את המחרישה וטילטלה ביד אחת ובאחרת הניף את המלמד על הבקר וקרא קריאת זירוז. עתה זעו השורים ונטלו רגליהם, תחילה בהיסוס ואחר בביטחה יתירה, נעקרו ממקומם והתחילו פוסעים לאיטם, גוררים אחריהם את המחרישה. ר' שמריה עוד הספיק לנעוץ באדמה את להב המחרישה וללכת בעקבות השורים, ואולם הליכתם לא היתה קצובה, זה מושך לכאן וזה מושך לכאן והמחרישה מיטלטלת אחריהם וחורשת תלם עמוק כחריץ עקלתון שמשייר אחריו אופן עגלה פגום. זכר ר' שמריה את עלי שהוא מפזם לשורים שיר קצוב והם שומעים ומושכים בעול, שומעים ומושכים כהלכה. ביקש לעשות כמעשיו, פתח פיו וטרח לחקות את שירו של הישמעאלי ולא עלתה בידו. ביקש לשרוק שריקה ארוכה, הניח שפה על גבי שפה, צימצם פיו כדי טבעת קטנה והניח בה פתח צר, שאף אויר והוציאו מפיו, אך השריקה לא נשמעה. אותה שעה קינא בחבריו מן החדר קנאה גדולה, שידעו לטפס על עצים גבוהים ולקפץ על גדרות זקופות ולשרוק בפיהם שריקות גדולות ונפלאות כקול עופות וציפורים ולא יכול אדם להכיר מי שרק, שהיו שפתי השורק פסוקות אך כדי נשימה קלה. במר נפשו לא ידע מה יעשה, הביט סביביו וראה שמש צעירה מאירה בשמיים, כל הטבע רן עם בוקר רינה נפלאה; השורים כבר הולכים, אלא שאין הליכתם קצובה, והוא זכר עתה פסוקי תהילים, פתח פיו והתחיל מזמר בניגון שקיבל מאביו ואביו קיבלו מאביו, דור מפי דור:

מִי יִתֵּן מִצִיּוֹן יְשׁוּעַת יִשְׂרָאֵל

בְּשׁוּב ד' שְׁבוּת עַמּוֹ

יָגֵל יַעֲקֹב יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל.

השורים היטיבו מעט דרכם והשור האמון להלך בתלם דישדש ברגלו, נכנס בו ויוצא, נכנס ויוצא. הגביה ר' שמריה קולו, סילסל גרונו והיה מפסיע ושר, מפסיע ושר:

חֲבָלִים נָפְלוּ לִי בַנְעִימִים,

אַף נַחֲלָת שָׁפְרָה עָלָי.

השור חזר לתלם והיה מושך עכשיו עם חבירו במתינות יתירה, הליכתו שקיטה יותר וקצובה. מלא הכרת טובה נשא ר' שמריה עיניו על סביביו, לבו חם בקרבו ורינה מפכה בדמו, הר חרמון האדים עתה עם בוקר, כמו חייכה בו השמש העולה חיוך של שחרית והוא נושא ראשו על פני הגליל וצופה את ר' שמריה מוליך צמד שורים בעול, חורש אדמתו עם בוקר.

נפשו פירכסה בו בר' שמריה. הליכת השורים היתה טובה, התלם שוב לא היה עקום כל כך והוא יכול עתה לתת מוצא לשמחה שתססה בקרבו כיין ישן. גרונו היה עתה צח והוא שר ורן כמו כל עצמותיו אמרו שירה:

ד' רֹעִי לֹא אֶחְסָר.

בִּנְאוֹת דֶשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי,

עַל מֵי מְנוּחוֹת יְנַהֲלֵנִי

נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב –

עתה הניח מאחוריו אדמה שחורה, דשינה, רגבים גדולים, קליפתם יבישה מעט אך תוכם מלא לשד, רווּי גשמים ראשונים, והוא פצח שוב פיו ושר עד כלות הנפש, שר והולך אחרי המחרישה, שר והולך:

יִרְעֲפוּ נְאוֹת מִדְבָּר וְגִיל גְּבָעוֹת תַּחְגוֹרְנָה.

לָבְשׁוּ כָּרִים הַצֹּאן וַעֲמָקִים יַעַטְפוּ בָר,

יִתְרוֹעֲעוּ אַף־יָשִׁירוּ.

טעם חדש היה עתה בפסוקים העתיקים, מובן עמוק שלא ידע מעולם. נדמה, אך עתה נפקחו עיניו להבין כל יופים ולרדת לסוף כונתם, לטעום טעמם החריף ולמצות כל מתיקותם, כצמא במדבר שמצא מבוע מים חיים והוא טועם בכל טיפה וטיפה מה שלא טעם בשום משקה כל ימי חייו. עיניו נפקחו לראות את מראות הטבע שמסביב וכמו נפתח לבו להבין שיחת הרי הגליל, רחש עשבים וקול רוחות מרחפות ומספרות זו עם זו.

כשיכור חרש כל אותו יום בצמד השורים, מלמד הבקר בידו, ואין פסוקי התהילים פוסקים מפיו. ובלילה כשחזר לביתו וברכיו עייפות ורגליו כבידות. העלה בחדרו עששית קטנה, שפתילתה צהובה, ולפני שעלה על משכבו ישב שעה ארוכה על גיליון וכתב בידיים רועדות איגרת לאשתו ולבניו ובישר אותם, כי הנה נמלא התנאי והגיעה השעה והוא מבקש מהם למהר ולבוא למקומם; כל היום חרש את אדמתו, עוד מעט ויזרענה, ימהרו ויבואו לעת אסיף לקצור עמו ברינה.

ד

האביב בא קודם זמנו והקיץ היה לוהט והסתער על הארץ לפתע. אף החורף עצמו קצר היה אותה שנה, שחון ומעוט גשמים; נחל האכזב לא נמלא מים ומימיו המעטים כלו לפני תום העונה. השנה היתה שנת רזון, התבואה נשרפה בעודה קמה והגורן לא נתמלאה. מעטה הירק כמש עד מהרה וכל עלה ירוק החויר, ראשי הפרחים שחו והשמש בגבורתו שרף כל צמח ולא הותיר לחלוחית אפילו בצמחי הקיץ. רק הקוץ והדרדר עמדו בחמה, ואף הם לבנים ויבשים ונטולי ליח. דומה, דללו מי תהום וחרבו העיינות וכל העולם נידון בצמא. האדמה יבשה כקליפת סלע, ושן המחרישה לא יכלה לה. המעין לא שפע עוד על גדותיו ולא ארכו הימים ומימיו הלכו ושקעו ושוב לא היה מוסיף ומפכה כבשנה גשומה; רועי הצאן עמדו עם עדריהם ממתינים עד שיעלה המעין ויתן מימיו לצאנם. כיון שהיו הרועים דוחקים זה את זה ופעמים אף שולחים יד איש ברעהו ומבקשים לקרוב אל פי המעין בחזקת היד, העמיד כפר ישמעאלי סמוך שומר סומא על פי המעין שיהא שומר מימיו ונותנם במשורה לכל רועה ורועה ולא יבואו לידי מריבה. השומר הסומא עומד על המעין, מחזיק בידו דלי קשור בחבל; מזמן לזמן הוא משלשל את הדלי בבור, שואב מים לשופכם לשוקת. על פי החבל הנותר לו בידיו הוא חש כמה מים העלה המעין וכמה יוכל לתת לכל דורש, מים עכורים ודלוחים שאין אדם יכול לשתותם בלי שיטהרם תחילה. פעמים שצריך השומר הסומא להניף את הדלי על אחד הרועים, שלא יהא דוחק עצמו קודם זמנו, ופעמים שהוא מוכרח לשים שלום בין שואבי המים בעוז לשונו והוא מחרף ומגדף בדברים חריפים. הרועים שומעים את קללותיו ואינם סונטים בו ולא כל שכן שאין אחד מהם מעיז להרים ידו על מוכה האלוהים, אפילו אינו עושה רצונם.

בין כה וכה וסיעת החסידים אנשי מחניים לא יכלו לקוות לישועתם מן המעין הזה. אומנם אף הם תבעו את חלקם במים והשומר הסומא היה עיתים חולק להם מנה זעומה. אך לא היה להם די במי המעין אלא בשביל בהמתם, ובשביל האדם היו שולחים חמוריהם לראש־פינה, ונשותיהם הצעירות וילדיהם מחמרים אחרי הבהמה ומביאים מעט מים חיים בכלים. אך עיתים יקרה כי החמורים חוזרים ריקים, אנשי ראש פינה הם עצמם מימיהם לחוצים וכשהרבו אנשי מחניים לבקש מהם מים והיום גדול ולוהט ואין הבאר שופעת, השיבו להם כדיהם ריקים והיו מזעימים עיניהם, די להם בתרופות שהם שולחים למחניים בשעת חולי, אבל מים אין אף להם די הצורך והם מושכים כתפיהם ומשיבים:

– מה נעשה, צמאי מושבתנו קודמים…

החורב והצמא ולהט השמש הרתיחו את דמם, כמו נמסך השרב בעורקיהם, דיכדכו את לבם והרגישו את עצביהם, ונדמה כי לעולם לא יתם הקיץ הנורא הזה ולעולם לא ירדו עוד גשמים להרוות את צמאונם. נוחים לכעוס הולכים כל היום ומריבים זה עם זה; וכשהם נשארים יחידים הם רוטנים בינם לבין עצמם, כמו תובעים ממי את עלבונם ומבקשים לנקום את נקמתם; אפילו מתונים שבהם פקעה מתינותם והיו מבקשים להם תאונות ומריבים על קטנות, כדי להסיח את לבם מן הגדולות; מבקשים צואר לתלות בו את הקולר ולא נמצא להם. עלי השומר הולך אף הוא בחצר ופניו לובשים דאגה, אך זיק של שמחה לאיד מנצנץ בעיניו, כאילו ביקש לשאול; ועתה, מה עתה? ואני חשבתי שאתם עשירי עולם….

כי אומנם הגיעו להם ימים רעים. לא די ששוב לא מצא המנהל כסף לדמי התמיכה וכל אחד נעזב לנפשו ואינו יודע מאין יביא לחמו לו ולביתו ואת צרכי המשק, שהיה תובע בכל יום מלוא הפה ואינו נותן כלום, – עוד באו הנושים מצפת ומיתר המקומות ודורשים כספם מן המנהל, שכבר הגיעו ימי פרעון החוב ואינו פורע. בתחילה באו למושבה והמו וליהגו וטענו בחדרו של המנהל. לימים היה המנהל העלוב, שלא יכול לעמוד בפני נושיו, קם בהשכמת הבוקר ועוקר מן המושבה, ונוסע לטבריה או לחיפה, וכשהם באים למושבה שוב אינם מוצאים אותו בביתו.

עדת אנשי מחניים רפו ידיהם, המחסור התיש את כוחם וימי החמה דילדלו את רוחם והם ביקשו לבלוע איש את רעהו חיים. העבודה בשדה פסקה, השורים עומדים ברפתותיהם וגועים מרעב וצמא געייה עצובה, קורעת לב. בכל בית גדול המחסור והעצבות גדולה ממנו וכל העדה מבקשת שעיר לעזאזל ולא נמצא להם, והם הומים וגועשים ורוגשים, אין השלום שורה בעת צרה ואפילו לתפילה נתחלקו על מחלוקת שוא, שאף על פי שהיה כל צד טוען כי עמו הצדק, כבר ניטשטש שורשו של הריב ונתעלם מכולם, והיו מתפללים בשני מקומות, אף שהיה לעיתים המנין חסר בשניהם.

בצר להם ביקשו לקחת דברים עם המנהל ברומברג. אך זה, כשהיה חוזר לשבת מנסיעותיו, היה סוגר עצמו בביתו על מפתח ואינו מניח לאדם לבוא אצלו, ואך ר' אברהם גולדציהר עוד רואה פניו מעת לעת. ר' אברהם גולדציהר נשתנו עתה פניו תכלית שינוי. לחייו שקעו, זקנו המטופח גדל פרע; שיבה זרקה בו; עיניו שקועות בחוריהן. מעילו פרום ואפילו מחלוק השבת שלו נשרו כפתוריו והוא לא הקפיד; מנעליו קרועים ועקביהם שחוקים. מכל תפארתו הקודמת לא נותרו בו אלא משקפי הזהב דקי המסגרת, ששוב לא היה מסירם מעל אפו ומתחתיו ניבטות עיניו בעצבות וביאוש. אף לו אבדה מתינותו מלפנים והוא בא לעיתים לידי ריתחה כיתר חביריו החסידים העניים והבטלנים, ושוב לא היה מקפיד שאין דרכו דרך סוחר מתון ומיושב והוא מטיח דברים ככל שעולה על רוחו. אמרו עליו על ר' אברהם, כיון שהציץ בפנקס המושבה שבידי המנהל וראה בו מה שראה נפגע ונפלו־פניו והלבינו שערותיו ובת־צחוק שוב לא עלתה על שפתיו. האנשים התלחשו כי חוב המושבה הגיע לשמונים אלף פרנקים והוא עולה על שוויה של כל המושבה כולה, ואיש לא הבין מתי אכלו סכום עצום זה והם לא ידעו כי בא אל קרבם. ר' אברהם שהיה לעיתים מתלוה למסעיו של המנהל ידע חשבונו של החוב ועתה, כיון שלא ניתן להם לקחת דברים עם המנהל, היו נושאים עיניהם הדלוחות לר' אברהם, מצפים אפשר יראו פניו הדוויים ליבלוב של תקוה, קרן אור שתאיר להם באפילה. אך פניו של ר' אברהם היו קודרים כתמיד ואפשר עוד הוסיפו קדרות על קדרותם, זקנו פרוע ופיו ממלל דברים שלא ידעו פשרם ובעיניו זיק של יאוש. כשראוהו חביריו בכך נפלו פניהם והחרישו.

לשוא פרשו כפיהם לכל רוח, מבקשים עזרה בצר להם; כותבים לאגודתם איגרות ארוכות, מעוררים בקריאה נואשת להצילם מכף הכליון. אך לא הועילו תרומותיהם של חובבי ציון למחניים בשעת עלייה לתורה ולא הברכות לראש השנה שהיו מדפיסים ב“המגיד” ומעלים בהן תרומה לקולוניה שלהם בארץ ישראל ולא הצילו הקערות שהעמידו בערב יום הכיפורים בבתי־התפילה למען יישוב הארץ. התרומות היו זעומות והצרכים מרובים ולא יכול הקומץ להשביע את העדה הרעבה ולא כל שכן לפרוע את חובה הגדול. חובבי ציון חמי הלב כיסם ריק ולכל היותר יכלו לחייב עצמם בתרומה של חצי כתר מעונה לעונה, מבקשים לרכוש להם מניה באגודת אהבת ציון, שיהא אף להם חלק בארץ ישראל. ועשירים שיאבו להציב להם יד ושם במושבה הגוועת לא נמצאו. לא נמצא אדם שיבקש לכתוב שמו בספר הזכרונות של המושבה ולא מי שייחרת שמו לכבוד ולתפארת על לוח שיש או כי יבקש לקרוא על שמו רחוב מן הרחובות ולא כל שכן אדם שיבקש לקרוא את כל המושבה כולה על שמו, ככתוב בקונטרס סדר העבודה של האגודה.

יום שישי. כבר ירדה שבת על אדמת מחניים וזהרורי שמש אחרונים נמוגו במערב, פנו האנשים כה וכה וראו לדעת שלא חזר מנהלם ברומברג למושבה. תמהו וסברו כי נתאחרה לו השעה ויבוא ברגל אחר הדלקת הנרות. אך המנהל לא בא. אף כל יום השבת למחרתו לא הגיע לביתו ואף ביום הראשון לא שב. שאלו זה את זה ותמיהתם גדולה, מתי ראו את המנהל במושבה לאחרונה. נמצא שראוהו ביום הרביעי עם חשיכה, ולמחרת היום לא ראהו איש יוצא מן המושבה. אף עלי השומר בא והעיד שכל אותו לילה לא ראהו עוזב את המושבה. אף על פי שלא עצם עין כל הלילה. אף כי נשבע עלי על דבריו לא האמינו לו ונתחור להם שיצא המנהל מן המושבה לפני שהאיר הבוקר, אף על פי שלא הבינו על שום מה.

כשראה ר' אברהם גולדציהר שאין המנהל חוזר, ישב על חמורו ויצא לצפת לחקור שורש דבר, כשהוא רוטן בינו לבינו ומטלטל ידו, טוען ופורק כמבקש לתפוש דבר שמתחמק מבינתו.

שני ימים המתינה העדה הנסערת לשובו של ר' אברהם, והכול מרעישים את המושבה בויכוחים. כולם דורשים תילי תילים של שמועות וסברות וניחושים על מנהלם ושוב סותרים את כל הבנין כולו במחי יד ובקמיטת אף ובמשיכת כתף; זה אומר, אין גורל המושבה נוגע ללבו, לוה כסף בריבית קצוצה ולקח חומרי בנין בהקפה ועתה שהגיע הזמן לפרוע את החוב הוא עושה עצמו זר שאין הדבר נוגע לו; וזה אומר לא כי, אלא שמרוב צער על המושבה הוא מתרחק ממנה, שלא יראו עיניו בעוניה ואת הכסף לקח אצל מלוי בריבית על מנת להשיב, ועתה שחובבי ציון שלחום לארץ מדבר ושכחום מכול וכול – מה יעשה ומאין ישיב? והכול נותנים דעה אחת ופוסקים שהוא בטלן וחדל אישים ורפה ידיים וחסר מעש, אפשר שהוא יודע מה נעשה בספרי שירים של אשכנז ופולין, אך כיצד מייסדים קולוניה בארץ ישראל, כיצד בונים בתים ומנהלים את היישוב שלא יגוע ברעב עד כי יוציא לחם מן הארץ – ידוע לא ידע.

כבר העלו אנשי מחניים דאגה לשליחם, שלא בא ולא הודיעם דבר, כשחזר ר' אברהם מקץ יומיים עייף ויגע, הזיעה ניגרת לו על פניו והכותונת דבקה לבשרו וכל דמותו מחוקה, שערותיו פרועות ועיניו נואשות מבשעת צאתו. ראוהו שב מדרכו, רצו לקראתו והתחילו מקיפים אותו בשאלות:

– ובכן, ר' אברהם, מה אתם שותקים, היכן הוא, היכן הוא?!

אך ר' אברהם לא השיב, אלא טרף בידו וטילטלה לכאן ולכאן, כמו קורא את כל הציבור לבוא אחריו, עצר על־יד בית הכנסת, מסר את החמור לעלי ונכנס. מיד נתכנסה סביבו כל העדה כולה, לא ניכר עוד מנין לפני מנין וכל המחלוקת נשכחה ורק אחד קנתרן רוטן בחצי פה ומתרעם על ר' אברהם שהוא מתנשא על הציבור ומצא לו שעה כשירה לעשות אסיפות ולהקהיל קהילות בעוד נפשם יוצאת לדעת מה קרה, ורשאים הם לדעת את האמת תיכף ומיד.

והפעם כמו שבה לר' אברהם מתינותו, וכשראה את כל העדה מתכנסת, נשא עיניו וסקר את כולם בדאגה וברחמים רבים ונדמה היבהוב של אהבה ושל צער חלף בברק עיניו, וכמו אדם שבא לנחם את חבירו על אבידה גדולה, השפיל קולו ואמר:

– רבותי, דעו לכם, צרה גדולה באה ונתרגשה עלינו, הוא ברח בחצי הלילה ונעלם, מעכשיו נשארנו לבדנו ואין לנו על מי לסמוך…

ה

כל אותו זמן חי ר' שמריה כבחלום טוב. כיון שהיה יחידי על נחלתו ועדיין אין עליו דאגת משפחה ויציאותיו מעטות לא ידע מחסור כיתר חביריו, וראשית עבודת האדמה נסכה עליו שיכרון גדול וחייתה את רוחו. אך משום כך דוקא היתה לו בריחתו של המנהל מכה גדולה ויום אחד ראה את התהום הפעורה לרגליהם. אותו קיץ כבר נראה כליון המושבה חרוץ. תמיכת האגודה פסקה לחלוטין וכל יושב מחניים היה מביט כה וכה מאין יביא לחמו. מעט התבואה שנאגרה בקיץ נמכרה ולא נותר להם עוד זרע לזריעה. השדות השליפו, השורים היפים והגאים, מקצתם מתו במגיפה שבאה עליהם ממחסור ומצמא ומקצתם מיהרו בעליהם ומכרום כל עוד נותרו בחיים, מצומקים ודלי בשר, עצמותיהם בולטות כאנגולים, ואכלו את דמיהם עד מהרה. כל דבר של חפץ מכרו בשביל להחיות את הנפש ימים מעטים והמושבה כולה דמתה למחנה עלוב, קומץ בתים גדולים שאין בהם מריח הכפר, מרוטים וחשופים, עץ לא ליבלב בחצרם, עוף לא פירכס בלולם וקול געייה לא נשמע מרפתם.

ר' שמריה אף שלא היה זקן קפצה עליו זיקנה בלא עיתה: עיניו העמיקו מצער ועל סביביהן רבו קמטים דקים כפני חלקת המים שמנשב בהם הרוח; ידיו רפו והוא הולך דואג ועצוב, כתיפיו משופעות כנושאות משא כבד, נדמה השוקת נשברה לפניו מליאה והוא לא ריוה צמאונו. הרוח הרעה באה לפתע ונשאה את הכול ולא הניחה אחריה אלא חורבת החלום הגדול. עדיין לא ידעו מה כתוב להם ליום המחר וכבר הפכו עליהם כל חלומותיהם לרעה.

יום אחד ניעור ר' שמריה לפני עלות השחר ונדמה לו, מישהו מטפס על גגו. תחילה סבר כי חלום חלם, ואין הקול בא אלא מעולם הדמיון, אך הרעש הלך וגבר, אין זאת כי בא מעולם המעשה. קפץ מבוהל ויצא מפתח ביתו, הגביה ראשו והבחין בדימדומי בוקר שתי דמויות אפילות גחונות על רעפי הגג וטורחות לעקרם ממקומם. פנה כה וכה, נבהל ומשתומם, וקרא:

– מי זה? מי אתם? מה אתם עושים שם, מה אתם עושים על הגג שלי?

שני האנשים שעל הגג פסקו ממלאכתם, זקפו מעט את קומתם ונאחזו בראשי אצבעותיהם בקורות הגג החשופות למחצה שלא יפלו. אך הנה גח מן הצל האפור אדם קצר קומה, טילטל עצמו לכאן ולכאן והשיב בקול עמום מעט:

– שא, שא, מה אתה צועק מה? מי אמר לך שהגג שלך? טעות בידך, הגג שלי הוא ומשלי אני נוטל! – ואחר פנה אל העומדים על הגג וקרא:

– מה אתם עומדים מה? עשו את שלכם, עומדים ומביטים!

זה היה הסוחר הצפתי שממנו נטל המנהל ברומברג צורכי בנין בהקפה, ובריחתו בחצי הלילה שימשה אות לנושיו, קפצו עליהם בעלי החוב ועלו על המושבה, תובעים להשיב להם את חובם. ר' שמריה נעתקו מלים מפיו ורק הצער נגע בלבו והוא פכר את ידיו וקרא במר נפשו:

– מה, כגזלן הלילה? היתכן, היתכן?

הסוחר הצפתי קרב אליו עד שכמעט נגע גופו בגופו וקרא לתוך פניו:

ומה חשבתם, ר' יהודי, שהעולם הפקר, הפקר?!

ר' שמריה נסוג פסיעה אחת והשיב:

– ואולם בחזקת היד, בחזקת היד?

– עומד וטוען אלי! – פשט ידו לצד והשיב ממנו פניו, כמו מצטדק בפני מישהו נעלם – מעט התריתי וזעקתי לברומברג שברח ולר' אברהם גולדציהר, כמה כוחי לסבול?

כששמע ר' שמריה את שמו של ר' אברהם יוצא מפיו של הסוחר כמו נאחז בו והתחיל צועק:

– ר' אברהם, ר' אברהם!

אך הסוחר שוב קרב אליו עד כי נשם נשימתו הכבדה לתוך פניו וקרא:

–מה אתה צועק לר' אברהם? ר' אברהם לא יעזור לך כלום, בדין אני בא לכאן ובדין אני עושה את מעשי. ללוות כסף ולקחת רעפים וכל צורכי בנין ולא לשלם – מותר? אנשים מהוגנים, ראיתם אנשים מהוגנים, אפשר בגליציה היו חסידים נוהגים כך במדינת הקיר"ה ושתקו להם, אצלנו לא! אצל השולטן ירום הודו – שאני, אצלנו ברוך השם עוד יש חוק ומשפט ויש דין ויש דיין! את שלי אני לוקח! ולא רק את הרעפים אקח, את כל הבתים אגרוף, הכל אקעקע עד היסוד, מסמר לא אשאיר בקיר, – אם לא תשיבו לי מה שמגיע לי עם ריבית דריבית עד פרוטה אחרונה, חסידים, גנבים, רוצחים!

כל המושבה נתעוררה ועמדה על רגליה, כולם רגשו והמו וסעדו וביקשו לעכב בעד הסוחר, אך הוא עשה מלאכתו במתינות ולא שעה להם והם לא הרהיבו עוז לעצור בעדו בכוח הזרוע.

הסוחר מצפת נטל מה שיכול ליטול והמלוים בריבית שלחו חורשים וחרשו את אדמתם וזרעוה זרע; אלה ואלה מאיימים לקחת את הבתים ואת הנחלה כולה, ולמכרה לסילוק החובות, והמהומה גדולה. הצעירים נתפזרו והלכו לעבוד בשביל פת לחם במושבות הסמוכות בשעה שנמצאה להם עבודה, זקנים פנו לצפת ולטבריה ולירושלים לתור להם מקום בעיר, ורבים פנו כה וכה, דופקים על דלתי הפקידות ומביטים מאין יקחו להוצאות הדרך לשוב כלעומת שבאו.

ואולם צרת לבו של ר' שמריה גדולה היתה מצרת יתר בני המושבה, והיא כססה אותו ורידפה אותו כמחזה מדוחים. מלבד שנפצע חלום לבו עוד רבצה עליו דאגה גדולה כהר והוא שח מרוב צער ואינו יודע מוצא; ניעור בלילה וזועק בחשיכה ואחר טומן ראשו במזרן ומבקש להחניק גניחותיו שאין להן שומע בעוצר בדידותו. כל אותם הימים היה כותב הביתה ודורש שתבוא אשתו ותקח עמה את ילדיו וישבו במושבתם ככל האיכרים. בתחילה היה עוד אביה מסרב, אך ר' שמריה היה תובע במפגיע בלשון מדברת גדולות וסותר כל טענותיו, מכחיש השמועות הרעות על המשובה שכבר התחילו מתגנבות למקומותיהם, מתאר לפניו בחום לבו כל מתיקותה של ישיבת ארץ ישראל ושיבח נועם חיי כפריה, עד שנעתר לו חותנו ושלח בתו עם ילדיה, ועתה, דוקא בשעה רעה זו, עמדו להגיע לארץ.

כיון שלא היו עתה לעלי בעלים, שלח אותו ר' שמריה שירד ליפו ויקח עמו פרדה בחכירה ושני חמורים ויתן על כל בהימה פוחלץ להושיב בהם את ילדיו ויביאם למחנים. ר' שמריה עצמו היה קודם לכן ביפו וגמר עם הסרסורים שירדו בספינה וילבישו את בני ביתו בגדי ערביים, שעדיין היתה גזירת העלייה בעינה, ויעלום בחשאי על היבשה ולא יחליפו להם בגדיהם המשונים, אלא מחוץ לעיר ושם ימתין להם עלי עם הבהימות ויצאו בדרכם לגליל. ר' שמריה חזר למחניים כדי להיות בביתו אחר בריחת המנהל ועמד לרדת ליפו לעת בוא הספינה. והנה נפל ענין הרעפים והראה לו בעליל כיצד נשבר ביתו לעיניו. עתה פגה שארית חלומו וקורי חפז נקרעו. התחיל מהרהר תשובה על הפצרותיו שהפציר בחותנו ועתה היה שמח אילמלא עמדו בני ביתו להגיע. אך את הנעשה שוב אין להשיב, בודאי כבר ירדו בספינה, ואפילו עדיין לא ירדו, לא היה כבודו מניחו לגלות לפני חותנו את האמת, והוא היה חוזר בינו לבינו, כאדם העומד במריו: יהיה אשר יהיה – בוא יבואו!

אם כה ואם כה לא ידע לו מוצא. לכן יביאם בבואם והנחלה נשמטה מהם והקרקע לא נעתרה להם וכל חלומות הלב נבלו בעודם באיבם.

בין מנחה למעריב הטיח ר' שמריה יד מהססת על שולחן בית התפילה וסקר את הנאספים בעיניים מבוישות. האנשים היו מהלכים כנזופים, עוינים זה לזה ואינם מדברים איש אל רעהו, התרעומת לוהטת בעיניהם וגופם מרושל, משל, עדת חיות שהיה בהן נגף. קצת אנשים החזירו ראשם ונתנו בו עיניים זעומות, חששניות, כשואלות: מה יוכל זה להודיענו? ואף על פי כן נשתהו איש במקומו ולא נתפזרו, מחכים לדבריו באבק של תרעומת. עוד שעה קלה שהה ר' שמריה על מקומו, לבו הולם, ואחר פתח בהיסוס והתחיל מדבר קטעי דברים ומגעגע כאינו יכול להוציא דבריו, הפסוקים נחתכים לו בפיו ואחר יוצאים שרופי צער וכאב והוא טורח לומר הכול בבת אחת, כל עוד הנשימה באפו:

– היתכן, היתכן, יהודים נלבבים?… אנחנו, כיצד זה אנחנו… אדמה שחלמנו עליה… עכשיו, כל עוד אנו מחוברים, מחוברים… הלא כאחים היינו… מקומו של אדם הוא כבודו… מחניים כבודנו, מחניים תפארתנו… אילן שנעקר משורשו… האדמה הזאת… מחניים, הבית הזה, כל תקוותנו… עד שהכינו שורש… ועתה מה נעשה, מה נעשה…. יהודים, רעים כאחים, הבו עצה… עצה ולא נאבד…

עוד ר' שמריה עומד ומדבר דברים לוהטים, שברי פסוקים כנתחי בשר חי, קם וקפץ כנגדו ר' זליג, יהודי דק, ראשו יושב על כתפיים צרות כשל נער וידיו ארוכות והוא מנפנף בהן אילך ואילך בשעת דיבור. ר' זליג היה קנתרן מטבע ברייתו, רואה צל הרים כאנשים, כל אחד חשוד בעיניו ואין אחד יוצא מלפניו זכאי; עתה באה צרת המושבה ומתחה את רוחו והיה כל היום הולך סר וזועף ומטיח דברים כנגד כל העולם כולו, שהוא אשם בצרתם ויש לו יד באסונם. קפץ ר' זליג והטיח אגרוף חזק בשולחן וקרא בקול רם, שפיזר מיד את כל קורי ההיסוס והחרדה שבדברי ר' שמריה וזעק:

– ראיתם בעל דרשן, מין בעל דרשן שכזה ראיתם? חכם בלילה! עומד ודורש, עומד ודורש וצועק, פגע שכזה! עומד ודורש כמו בסעודה של חובבי ציון, כשעשו לנו פרידה, אתם זוכרים? עומד דוקטור זאלץ וכוס בידו ודורש, עומד עורך “המגיד” ודורש, עומדים כל הנשיאים והראשים והגזברים והמזכירים ויתר הגבאים כולם, עומדים ודורשים!

החזיר פניו לקהל, סקר את הנסאפים במבט חצוף, פרש ידו מעשה מומוס והמתיק קולו כמתמוגג מרוב תענוג:

– אה, אה, פיתום ורעמסס, יהודים הולכים לארץ ישראל לעבוד אדמה בגליל העליון, אה, אה, איזו גדולה, איזו מתיקות! עכשיו הייתי מביא אותם לכאן והייתי אומר להם: די דרשתם, יהודים נאים, עכשיו הפשילו את השרוולים המגוהצים והסירו את המאנשטין וקחו לכם את החמורים ולכו למעין לשאוב מים לתינוקות, ואם אין – בקשו מים מראש פינה, אולי יתנו לכם! איי, איי, הייתי רואה אז מה פנים יהיו להם לאותם דרשנים נאים וכיצד ידרשו!

עכשיו אסף את ידיו וחזר ופנה לר' שמריה, שעמד נשען בקצה השולחן מבוהל ומדוכדך והתחיל חוזר על דבריו דרך שחוק וקינתור:

– שורש, שורש, איזה שורש על ראשך, שטותים ולא יותר, שורש! שום שורש אין כאן ושום אילן! ארץ ישראל וגליל ויהודים עובדים אדמה, שמענו, כבר שמענו, מוחל טובות! נו נו, בקשו להם קולר פינוי להכניס בו ראשם! כשבאו המרגלים מלתור את הארץ ואמרו ארץ אוכלת יושביה, לא האמינו להם ואמרו עליהם שהם מוציאים דיבת הארץ רעה, ואנחנו ב“חדר” היינו כועסים עליהם כעס נורא ורצינו לדרוס אותם ורק דברי יהושע בן נון וכלב בן יפונה, שאמרו על הארץ זבת חלב ודבש, רק הם יקרו בעינינו, אבל עכשיו, עכשיו כבר אתם מבינים מי מהם צדק? האם אדמה היא זאת, האם כפר הוא זה והאם מקום הוא לבני אדם לחיות? הא לכם חלב ודבש ללקק, בכבוד גדול! ב“חדר” לא הבנתם, אלא עכשיו כבר אתם מבינים שיהושע בן נון וכלב בן יפונה היו חובבי ציון, פשוטו כמשמעו, נשיאים וראשים וגזברים ומזכירים של חובבי ציון! עכשיו כבר אתם מבינים?!

החזיר שוב ראשו לקהל והיה מביט בו במבט של ניצחון, עיניו לוהטות, כאילו השביעוהו דבריו שמחה עצומה ועתה בא לבדוק רושמם על הנאספים, ידיו הדקות והארוכות פשוטות כלפי הקומץ הדל והם מביטים בו ספק מתוך הסכמה, ספק מתוך השלמה. ר' שמריה הגביה אף הוא ראשו וסקר את הנאספים, מבקש מהם סעד בעת צרה, כטובע הנאחז בשיבולת, אך הכול החרישו ועיניהם עצובות מאוד. תרו עיני ר' שמריה וביקשו את מבטו של ר' אברהם גולדציהר, אולי ממנו יבוא עזרו, אך זה כמו לא הבין את המבט האילם, ספוג התחנונים, השפיל ראשו בין כתיפיו כדמות מטושטשת, משתמט ממנו וכובש את עיניו בקרקע.

ר' שמריה כמו נתחורה לו זה עתה אמת מחרידה; לפתע נדמה היה לו כי הוא עצמו שוב אינו מאמין במלים שביקש לומר לאנשים וליבו ריק. נתן ראשו בידיו, כמו אחזו מיחוש פתאום וקרא קריאה גדולה שאין בה דיבור, כאדם שרואה לפתע תהום נפערת לרגליו, והוא עקר ממקומו אצל השולחן ופרץ ממקום התפילה וברח לשדה, לבו נטרף בקרבו כענבל בפעמון.

הוא רץ בלא שיביט על סביביו, ואך כשכלתה נשימתו עמד תחתיו. עמד והביט. הערב המוקדם כבר התחיל פורש את צלליו על הארץ. ההרים שעל גבול המישור אף הם כבר האפילו, כל האופק היה זעום וחסר תקוה. עצבות נתמשכה מן השדות, איזה משב של עגמה ובדידות בא מהם ולפת את הלב בייאוש. דממה עצובה שררה בין השמשות, כמו לא נודע אם ערב הוא שעומד להיולד ואם בוקר בטרם שחר. ליבו העלה טינה על האדמה הזאת שלא נענתה לתפילתם החרידה. מה שביקשו לא ניתן להם ומה שהיה להם אבד ולא ישוב. הסב פניו לכאן ולכאן, מבקש דבר שיעורר את ליבו, אך אפילת הערב הדקה עשתה את כל העולם פושר ונטול חדוה. כשנגע הייאוש בליבו נשא עיניו כמו ביקש ניחומים מן החרמון; הוא זכר כיצד נגלה עליו ההר בשדות מחניים, בענני בוקר, באותו יום גדול שבו נחרץ דבר קניית הקרקע. מאותו היום ואילך היה לו ראשו של חרמון כמו כוכב מאיר, זוהר ומבהיק, מנחם ומעודד בשעת מצוקה. ואף עתה, בשעה הקשה של ייאוש, ביקש ממנו אות ומופת, רמז דק מן הדק, קרן אור קטנה שתאיר לו את ליבו באפילה. ואולם החרמון כבר נבלע בשמים האפלים והיה כעשן בין ענני הערב והוא מסתיר ממנו פניו. קטן ועלוב, אדם גלמוד וערירי, עמד ר' שמריה נוכח איתני הטבע ותמיהת החיים, המרחק שבין חייו הקודמים בעיירתו ועמידתו זו בערב בשדה הגלוי כמרחק של דורות שאין ביניהם חיבור. הוא נשא תפילה שלא היתה אלא רעד שפתיים דק שאין קולו נשמע, בכי לב עזוב ונעזב, ־ אך השמיים לא נענו לו. צער אין אונים ירד עליו; נידנוד של ספק עלה בלבו ונדמה לו כי ניתק בקרבו דבר. ברגליים כושלות התחיל חוזר למושבה, גבו כפוף כמו רובץ על כתיפיו משא כבד. הערב כבר הגביר את צלליו וקומץ הבתים הערירים כבר ניטשטש באפילה. פסיעותיו היו ליאות, נטולות רצון, כפסיעות אדם הולך למקום שאין שמחים שם לבואו.

ו

לאיטו היה מטפס ועולה במשעולי הרים, הדרך משובשת והוא עוקף אותה בשבילים הדקים. כמלוא תפיסת עיניו נתגבהו הרים חריבים, צוקי סלעים גדולים כמו גולשים במדרוניהם ושברי אבנים פזורים בכל מקום, ארץ שממה שאינה מצמיחה אלא קוץ ודרדר. ואולם לרגליו השתרע המישור הגדול ובו אדמת זרע ובית אילן, ואדם ובהמתו משרכים בה דרכם כחגבים.

בלב עמוס היה ר' שמריה מטפס ועולה לצפת. עלי השומר כבר ממתין לו ביפו. בעוד ימים מעטים תגיע הספינה ויבואו בה בני־ביתו. אף הוא צריך לירד לחוף ולקבל פניהם. אלא שמתחילה עליו להשיג הלואה בצפת לתשלום חובותיו וכדי פדיון בני ביתו מידי הפקידים והשומרים והסרסורים שבנמל ואף כדי מחיה בימים הראשונים, מאחר שאינו יודע אם תביא עמה אשתו מעט כסף. גמילות חסד בודאי שישיג אצל יהודי צפת, אף שיצא להם שם רע לאנשי מחניים, שהרי עדיין לא נזקק להלואותיהם כיתר חבריו במושבה וליבו סמוך ובטוח כי לא ישיבו פניו ריקם. ואולם נפשו שחה לעפר עם חורבן הכפר, עתה שרבים פונים לצאת, באים בני ביתו להתחיל חייהם במושבה, ועדיין אינם יודעים את האמת.

את ראש פינה עקף, שלא יראה את איכריה ולא ישאלו לשלומו. כפצע ממאיר היה לו דבר מחניים, ואיך ישא פניו אל בני משפחתו? בשבילים צדדיים הגביה ועלה, הגביה ועלה, עד כי ראה במעלה דרכו את הכינרת רבוצה לרגליו, עטופה אד דק, כחלחל, שעלה מן המים ונישא אל ההרים וטישטש צורתם ומיעט דמותם, עושה אותם כרקיע שנפרש מתחת לרקיע.

חורבן המושבה היה שלם והחבילה כבר התחילה מתפרדת. אומנם קצת אנשים עוד ישבו במקום, אך ליבם אף הוא כבר היה רחוק מאדמתם. אחדים השיגו להוצאות הדרך מאצל פקידי הבארון וראשון היוצאים היה ר' זליג הקנתרן, שהיה מתיז ומצעק: “עתה אפילו יבואו וישקלו על ידי אוצר שלם ויתנו לי קיתון של זהב – לא אשאר כאן”. אך אדם לא בא לשקול על ידיו אוצר שלם ולא ניתן לו קיתון של זהב והוא ירד בספינה ונסע ולא ידע איש לאן. אחרים שלא יכלו לנסוע, אם מפני הבושה ואם מפני אהבת הארץ או משום שלא היה להם לאן לשוב, כי נשרפו מאחוריהם כל הגשרים, פנו כה וכה וביקשו להיאחז בערי הקודש; יש שנכנסו ללמוד בישיבת הריטב"ז בצפת וקיבלו דמי חלוקה מכולל גליציה, ויש שהלכו לטבריה ולירושלים לשמש בקודש. הרב שמואל צינדר עמד להתמנות דיין בצפת. אחד בהם, ר' יושה אהרנפרייז, שעוד היו לו נכסים, עמד ליטול ביתו ובית חתנו שהיה במחניים ולהביא כולם לצפת, לבנות בה בית דירה למשפחתו ובית כנסת לחסידי צ’ורטקוב שהיה נחשב עליהם. ר' יוסף האבר שהיה להם גזבר על קופה שבורה נסע לירושלים והתחיל מבשל שם סבון ועושה נרות, ואילו ר' אברהם גולדציהר שלא היה לו במה ייאחז, נסע לוינה לבקש שם רפואה לעיניו שלקו מאור שמש לוהטת ומצער ישיבת הארץ.

בינתיים יצאה חמה והגביהה עצמה ברקיע של מעלה והפיצה את האדים הכחלחלים והציתה את עין הכינרת. עתה הושם גבול להרים ולים. ההרים נחשפו ונשקו לשולי המים הכחולים, ואור חם, קורן, מהבהב באויר, מרצד ומפרכס פירכוסים דקים, עלה מן המים ומשך עליהם חוט של זהב. הירדן עובר בים הכחול כמשעול כסף ואינו מתערב במימיו. סיעת עננים דקה כתלתלי כבשים שיחקה בשמיים ונשקפה במים הצלולים והטילה בהם צל עובר. רשת דקה כמין מלמלה נפלאה נארגה על הים עם כל רוח דקה שליטפה את פני המים. זעיר פה זעיר שם נראו על החוף כרמי ירק, אילנות דקים, זקופי קומה כמו ירדו אל המים לשתות.

אך מחזה הפלאים שנגול לעיניו ל שימח הפעם את ליבו. אדרבה, כעלבון צורב היה לו מראה עיניו. כל הדרך לא הסב ראשו, שלא יראה את החרמון שהיה לו כמזכיר עוון, והברית שכרת עמו בימיו הראשונים בארץ הופרה עתה והוא לא יכול לשאת את מראה העד הגדול, עטור השלוה הרמה, שהיה כלועג לרפיפות לבו ולפירכוס נפשו, רם ונישא ואדיר עד ייאוש. עתה נגול לפניו מראה הכינרת שאהבה תמיד, כל אימת שהלך לטבריה בשביל עסקיו או שהוא עולה לצפת ומשקיף עליה מלמעלה. האד הכחלחל והשקוף נתעלה והיה מרחף במרומים ומרעיד את האויר הזך. אך עתה לא היה במראה ההידור כדי ליישב את צרת ליבו. מראה הכינרת הבוערת באור חמה עוד הסב לו צער רב. נדמה כאילו לא בא כל המחזה אלא להרעים את נפשו, כמו לבשה הארץ בגדי תפארתה, התקשטה במיטב עדייה, מבקשת להראות לו כל חמודותיה כדי להסית את רוגזו ולהגדיל את צערו באין אונים, והוא הסב פניו מן המראה ועלה במשעול, תולה מבטו בבתים כחולי הסיד שהתחילו מנצנצים על הררי צפת.

כשהגיע לחוצות צפת לא ידע לאן יפנה. הדרך התישה את כוחו והצער נטל ממנו כל חפץ מעשה. בכבידות גרר את רגליו בסימטאות, פוסע על גבי האבנים הפגומות ותועה בחצרות הפרוצות, יורד מעלה אחר מעלה, מביט בחיים השוקקים בבתים; ילדים מגביהים קול תורה לפני רבם; בנות טורחות במעשי קדירה, טוחנות קהוה ומדיחות כלים: זקן פוסע לאטו לבית־מדרש, חלוק צבעוני על כתיפיו הדקות ואבנט ממראה הזהב על מתניו: אשה באה מן השוק וקלתה של מיני ירק בידיה והיא פוסעת פסיעה קצרה ומהירה וקול הליכתה כקול אגוזים מידרדרים על גבי אבנים. קינאה אחזה בו בר' שמריה על שלותם של אלה. נדמה שהם שתולים כאן מעולם ויהיו שתולים עד עולם ושום דבר לא יוכל לטורדם ממקומם. שוב העלה ליבו טינה על גורלו והוא זכר את בני ביתו המיטלטלים עתה בספינה ועומדים להגיע ליפו.

והנה נתעה בסימטא עקמומית ועמד תחתיו. ריח של יין בא באפו, ריח דק מן הדק שאינו מש מן הסימטא תמיד. זכר את ר' סנדר מוזג שהיה בא אלי ולוקח בחנותו מעט יין לקידוש ולהבדלה, ובלא שיימלך בדעתו פנה ונכנס אצלו. ר' סנדר מוזג היתה לו חנות קטנה בקרן בית תלוי בקצה ההר ופתחו נשקף אל גיא בית הקברות ואל גובהי ההרים העוטים את צפת כנזר אדירים. שתיים שלוש חביות היו שכובות בחנות על מיני דוכנים עשויים לכך, ברזים של עץ משמשים להן פה. ר' סנדר מוזג יושב בפינת החנות. ספר פתוח לפניו, והוא לומד בניגון שליו ונוח, הוזה מעט, ועיניו לחות תמיד ומאירות, ספק מיין ספק ממראות רחוקים שהוא רואה. פעמים באים אצלו חסידים ולוקחים לוג יין בשביל תיקון שהם עורכים לרבם, או לשמחה של תורה: נשים באות ולוקחות אצלו יין במשורה לקידוש ולהבדלה מערב שבת לערב שבת; פעמים שבעל שמחה בא ולוקח שמינית ההין לברית מילה או אב משיא בתו בא ומזמין יין לשתיה כדת; ישמעאלי עוטף פניו בעביה, נכנס בחשאי ללגום מיינו וחומק מצל אל צל שלא יראוהו עובר עבירה, או סתם יהודי של צפת, חושק בטיפה המרה ולא חג הוא ולא מועד ואין שמחה בעיר, והוא נותן כף ידו על לחיו, גונח ורוטן על כאב שניים ונכנס לר' סנדר מוזג לבקש אצלו לגימה כדי למצוא בה תרופה לכאיבו. חנותו של ר' סנדר קטנה ובבוא קונה של תמיד הוא פושט ידו אל פי החביונה, מוזג לו משורתו בלא שיקום ממושבו, או שהוא מתיר לבן זקוניו, נער אדמוני ופוזל עיניים, למלא לקונה בקבוקו, והנער שש ואץ לעשות מצות אביו והוא יודע יפה מידת ההין והלוג והמשורה וכל מחיריהם. אך פעמים יקרה כי יבוא אליו קונה יקר שלא כתמיד והוא מבקש יין אפסינתין או יין רקח ואין די לו ביין גפן פשוט שבחביונה – גביר כי ישיא בתו, או סתם בעל בית נכבד, היודע טעמו של יין – מניח ר' סנדר את חנותו בידי בן זקוניו האדמוני ויורד עם הקונה היקר אל מרתף היין שמתחת לחנות. המרתף אינו גדול הרבה מן החנות עצמה, אך הוא אפל ממנה, והרבה חביונות קטנות בו ולגינים עבי כרס קבורים באדמה עד חציים שלא יראו אור, ומהם נתונים בתיבות ובכוכים שבקיר. אף שולחן קטן עומד בפינה, חציו שקוע בקימור החומה ושתי תיבות הפוכות משמשות כיסאות למיסב, והוא יושב עם איש שיחו, טועם מן היינות ומטעים טעמם את הקונה היקר ומראה לו כל בקיאותו במשקה.

כשנכנס ר' שמריה לחנות של מעלה זקף ר' סנדר את ראשו וקרא:

– ראו נא ראו, הרי זה אורח, שלום עליכם, ר' שמריה! סגר את הספר שלפניו והמשיך:

– לא ראיתיכם ימים רבים, ר' שמריה, ומה נשמע במחניים?

אך כשראה פניו של ר' שמריה נדם פתאום ואחר שאל בקול אחר:

– מה אתם, ר' שמריה, לא בקו הבריאות אתם?

וכשראה שאין ר' שמריה משיב, פנה לנער האדמוני שנכנס אותה שעה בפתח החנות ואין אדם יודע לאן עיניו הפוזלות מכוונות, ואמר לו:

– אתה שב כאן, אני יורד מעט עם ר' שמריה למטה, זכור ואל תשכח לכתוב בפנקס אם תתן בהקפה.

נטל המוזג את ר' שמריה בזרועו והוליכו בעל כורחו לתחתית החנות, ירד עמו במדריגות אבן פגומות ומשופעות, מחזיק בו שלא תמעד רגלו והכניסו לחלל אפל שריח יין עתיק מהול בריח של טחב הקביל בו את פני הבאים וליטף אותם בצינה. מיד העלה ר' סנדר פתילת שמן קטנה והאיר את מרתף היין, כי האור שבא מפתח הקיטון מלמעלה מועט היה, תלה את הפתילה על מסמר שבמשקע הקיר, הסמיך לו לר' שמריה תיבה לשולחן והושיבו עליה. אחר ישב גם הוא כנגדו ואמר:

– מה לכם, ר' שמריה, מה לכם?…

משהקיפו ר' סנדר בשאילות סיפר לפניו ר' שמריה בקול מעוך את מגינת לבו על חורבן המושבה ועל כל ענין הקרקע שהוא כחלום יעוף, ועתה לא די שאין לו במה להחיות את נפשו עוד באים בני ביתו ואינו יודע מה יעשה.

כשסיים ר' שמריה את דבריו נאנח במר לבו, כבש ראשו בכפות ידו והחריש. ר' סנדר מוזג קם מעל התיבה, גחן בפינה אפילה, מישש בידיו ומצא לגין שחציו נתון באדמה, נטל ממגירת השולחן שתי כוסות של כסף, מזג בהן מן הלגין והעמידן על השולחן בחשאי. אחר שהה מעט ודחף את ר' שמריה בכתיפו דחיפה כלשהי ואמר:

– נו, נשתה לחיים ר' שמריה, קחו כוס, יין משומר הוא, שנותיו רבות משנותי…

ר' שמריה הגביה ראשו מבין כתפיו והביט בו בתמיהה:

– רבות משנותיכם אמרתם, ר' סנדר?

– רבות משנותי אמרתי, סבא שלי, נוחו עדן, היה מיישן כל שנה ושנה לו יין והניח אחריו כמה וכמה מינים שאין כמותם אצל שום מוזג ומוזג.

– סבא שלך אף הוא חי בצפת? ־ תמה ר' שמריה ושאל בקינאה גלויה.

– אבי וזקני וזקנו של זקני – כולם היו יושבי צפת וכולם היו מוזגים, ואיני יודע דור ראשון…

נאנח ר' שמריה בצער לבו ואמר:

– ראו, ואני לא זכיתי לשמש בארץ ישראל אפילו דור ראשון לבני אחרי.

– ומי אמר שלא זכיתם?

וכי מה אעשה? אחרי שיבואו בני ביתי אהיה מוכרח לשוב למקומי בגליציה או שאסע לאמריקה, אם יהיו לי הוצאות הדרך.

– אם לא תרצו לא תסעו.

– כיצד, אם לא ארצה, וכי מה אעשה?

– מה תעשו? תבואו לצפת ותשבו כאן.

– לצפת? ומה אעשה בצפת?

– תלמיד חכם אתם, בן תורה, תשבו ותלמדו. כולל גליציה מקיים הרבה משפחות בצפת.

– מן החלוקה אתם אומרים כי אחיה, אני, אני? שאהיה מאוכלי לחם החלוקה?! ־ קרא ר' שמריה ונרתע על מקומו.

במחילה מכם, במחילה מכם, אין אתם יודעים אותי, ר' סנדר, שאני אצטרך למתנת בשר ודם?…

ר' סנדר נטל את כוסו במתינות, הגביהה אמר בסבר חיבה ופיוס:

– שתו, שתו ר' שמריה, לחיים לחיים!

ר' שמריה נטל את כוסו בתרעומת כבושה, בירך וטעם מן היין בפה קטן, אך טובל בו את שפתיו, ואחר כינס את ראשו בצל, מקום לא הבליח אורה של הפתילה והחריש. ר' סנדר לגם לגימה גדולה, השמיע בשפתיו קול הנאה רבה, החזיר כוסו לשולחן ואמר כמשיח לפי תומו:

– קופת החלוקה בוודאי שיש בה הרבה חסרונות. ואולם שתדעו לכם, ר' שמריה, זקן אני מכם ויושב בצפת מדור דור, ואני אומר לכם, יש בה בחלוקה דבר שאי אתם מבינים אותו. צאו וחשבו, אלמלא החלוקה – מה היה חלילה על צפת. ואגיד לכם, אפילו על ירושלים עיר הקודש. הארץ ענייה ואין בה חרושת מעשה, לא כמקומותיכם ארץ ישראל, ואילולא תמכה החלוקה במעט היהודים היושבים כאן היו ערי הקודש מתרוקנות חלילה מיושביהן, ואז לא היינו מגיעים לא לראש פינה, ולא לזכרון יעקב, ולא לכל יתר המושבות החדשות.

ר' שמריה ישב מחריש, אינו מוציא פני מסיתרת הצל, כאילו התבייש לשאת את ראשו. ר' סנדר מוזג המשיך בלשון מתונה:

– והנה, אתם רואים, מה טוב יותר, שיישאר יהודי בצפת, אפילו אם יקח מעט מקופת החלוקה, או שיסע לאמריקה או לארגנטינה, ויעבור מן הארץ לעולם, אמרו בעצמכם…

שהה מעט, סובב את הכוס על מקומה והמשיך כמי שמספר מהירהורי הלב:

– החופשים אינם מבינים זאת, והם מתנגדים לאדוקים, והאדוקים אינם תופשים ומתנגדים לחופשים. אודה על האמת, אסור לומר בגלוי, אבל לכם, ר' שמריה, שאתם חסיד וביקשתם להיות עובד אדמה – מותר לי ואומר: הא בהא תליא, ולכל דבר זכותו, הרבה פנים לארץ ישראל וכל אחד עובד אותה כדרכו… ומה שיעשו בנינו אחרינו בארץ ישראל לא אלה יודעים ולא אלה יודעים. העיקר למלאות את הארץ יהודים, יהודים רבים…

עכשיו החרישו שניהם. הפתילה הדלה הבליחה את אורה והאירה סביבה אך הילה קטנה וצהובה. ריח היין כמו ליטף את נחיריהם, ושיכר את רוחם בלא שישתו מיינות המרתף. ר' שמריה שוב הליט פניו בידיו וישב בלא נוע. כשארכה השתיקה אמר ר' סנדר בקול רך ומפייס כקולו של מנחם תינוק:

– שם למטה, לא הרחק מכאן, מאחורי חצר קברו של ר' יוסף דילא ריינה, יש חצר פנויה, בית דירה שיש לו לספרדי אחד חזקה עליו, יהודי ישר וטוב ולא ירבה מחירה, וגם יש בה בחצר בור מים גדול והוא מתמלא בחורף על גדותיו ודי בו לכל ימות החמה, ועוד יש בדירה עליית קיר יפה עם חלון גדול מול קבר רבי שמעון בר־יוחאי במירון ומול ההרים. תקבעו לכם בקיטון הזה מקום ללמוד, תקחו לכם את החצר ותביאו את בני ביתכם לצפת, רחמי השם גדולים, שתו ר' שמריה, שתו…

שעה קטנה ישב עוד ר' שמריה על מקומו מחריש ואחר הסיר לאטו את כפות ידיו מעל פניו. עיניו היו עתה יוקדות ביקוד עצוב של תקוה לאחר ייאוש וכל פני דולקים באפילת הקיטון באור מוזר. הוא הביט בר' סנדר דומם ומבטו ארוך ועצוב, ואחר נטל את הכוס במתינות ושתה את היין המשומר עד תומו.

חלק שני / וְעַד עַתָּה

א

כשנות יובל רבצה אדמת מחניים שרופת חמה בקיץ ופרוצה בזרמי מים בחורף, לא נוחמה ולא רוחמה; בחוט של עצבון נטוו קורותיה ולא נעשתה יישוב. מים הרבה נקפו עליה, עצובים ושוממים באין מעשה, ולילות הרבה נפרשו חרש על אדמתה ונמוגו בהרי הגליל, כמו כתבו לדורות את גורל שממונה. צער המקום נישא באויר, במסתרים תבכה האדמה באין לה גואל ואין עושה לה פנים. פעמיים ושלוש ביקשו יהודים להשיב את הקרקע לתפקידה ולעשות את מחניים יישוב, אך כמו קללה רבצה על המקום וכל חפץ נבל באיבו וכל מעשה יצא לבטלה ושבילים מעטים שנכבשו בשדות בעמל וביגיע חזרו תמיד וניטשטשו, חזרו והצמיחו קוצים ונתכסו צרורות וטרשים, ושוב נעשו שממה. רק עדרי צאן של ערביים פושטים בשדות ורגליהן מעלות אבק פורח, אפור ונטול חיים.

משנתפזרו חסידי גליציה איש לעברו ובתי מחניים היפים נתרוקנו מיושביהם נחרש מעט מן האדמה בידי איכרי ראש פינה. ואחר נפלה מחלוקת בין אוסובצקי, פקידו של הבארון, ובין איכרי משמר־הירדן, בשל חלקת אדמה שתבע הפקיד לעצמו ונתגרשו האיכרים מבתיהם ובאו וישבו שבועות אחדים בבתי מחניים העזובים ואחר שנתישבה המחלוקת חזרו למושבתם ומחניים עזובה ושוממה.

באותם ימים ביקש הבארון מקור מחיה לאיכרי המושבות ולפועליהן שימצאו את פרנסתם בעבודת ידיים ולא יהיו מצפים לשולחנו כל ימיהם; אמרו לו המומחים, כי יפה אדמת הגליל להצמיח עלי טבק. נטל מפועלי ראש פינה והושיבם בבתי מחניים העזובים שיגדלו צמחי טבק. ואולם ממשלת השולטן שהיה לה מונופולין על הטבק בכל רחבי מדינותיה לא התירה למכור טבק בארץ וערב הבארון בהונו שלא יעברו על האיסור, וכשנאסף יבול ראשון שעלה יפה ותקוות הרבה נתלו בו, נשלח בספינה למצריים, אך המטען כולו אבד ולא הגיע למטרתו ונאמר כי טבעה הספינה בדרך, אך איש לא האמין לשמועה. כל שביקש הבארון לעשות כדי לחזק את ידי יישוב ארץ ישראל ולהעמידו על רגליו סופו מפח נפש. כמה וכמה נסיונות עשה בגליל וכל מעשיו כמעשה הטבק. ביסוד המעלה בנה בית־חרושת לבשמים ובראש פינה הקים בית טוייה למשי ובית ייבוש ענבי מאלאגה לצימוקים שיהיו נמכרים בארצות אירופה. אך הבושם והמשי וצימוקי מאלאגה כולם לא עלו יפה ולא יכלו להידמות לאחיהם במדינות הים וסוף המעשים שנתבטלו והיו כלא היו. מעשה הטבק אף הוא בטל עד מהרה, נעצרו הגשמים ונתפזרו הפועלים ויבשו המשתלות והבתים חזרו לשממונם ולא היה בהם יושב שנים על שנים.

כת של יהודים צ’רקסים באה ונתישבה בבתי מחניים והתחילו אנשיה סוחרים בבהמות מסוריה ומן הלבנון. חזרו הרפתות ונתמלאו קול געייה של שוורים ופרות ועגלי מרבק,והשדות עטפו בקר וצאן, ומקצת האדמה אף נחרשה. אך לא יצאו שנתיים ושלוש ואף אלה נתפזרו ברחבי הארץ, המקום היה נידח, שמירתו קשה, אין להם פודה ומושיע; אספו צאנם ובקרם ועזבו את מחניים כלעומת שבאו, ולא ניכר כי היו במקום, כי לא הוסיפו בו אבן על אבן.

עתה נדמה כי חזרה הקרקע לשממת עולם ושוב לא ישבו בה לעולם. אך בשלהי המלחמה הגדולה עברה רוח את פועלי ארץ־ישראל שאמרו, בחוץ משתוללת חרב, והם עד מתי ישבו בחיבוק ידיים; הנה מחכה להם הגליל והוא רחב מישור ואדיר הרים, אדמתו פוריה ואוירו צח וזכרונות ימים מקדם עודם נסוכים על סלעיו והדיהם תועים בהר ובגיא; ונחרדו לקריאה שקראו לעצמם והתחילו מיישבים את אדמתו. פועלי מטולה יצאו ויסדו להם כפרים, והם כפר גלעדי ותל חי, ואחרים באו וישבו על אדמה לא הרחק מיסוד המעלה, היא איילת השחר, ואחרים אמרו: עתה הגיעה השעה לגאול גם את אדמת מחניים משממונה ולתת לה גאולת עולם, ובאו וישבו בבתים שתיקנו להם. אמונה עזה בלבם כי ישבו בהם לבטח. חרשו את האדמה ונטעו בה עצים, כרם זיתים בגיא שאצל המעיין מעבר הדרך מזה, וחורש של עצי אקליפטוס במקום בו נקווים המים בחורף מעבר הדרך מזה, וקראו לו לחורש על שם בורוכוב רבם של פועלים שפניהם לציון, ועצי אורן נטעו בצדי דרכים לצל ולנוי, שיהיה מראה המקום כיישוב מתוקן שיש בו אילנות מרשרשים ויש בו תינוקות פועים, ושדרת עצים נטעו בדרך המושכת מן הצפון, החוצה את חצרם, ועושה את כפרם מחניים, ולשעה נדמה כי תמו גילגולי המקום והיתה לה עדנה למחניים, קבוצה תשב בה מעתה ותנצור את הכפר מחורבן. אך לא ארכו השנים ומדנים פרצו בין החברים, עקת החיים דיכאה את לבם, מי המעיין מכזבים וראש פינה אף היא אין מימיה שופעים, ונכנסה מחשבה בלבם, שאם יחלקו את אדמתם וכל אדם שורר בביתו ועובד נחלתו, ורווח להם. אף הבטיחה להם הפקידות עזרה ובנתה בתים למשפחותיהם, ויום אחד ישבו משפחה משפחה לבד וביקשו להיות איכרים ככל האיכרים. אך המים שלא הספיקו בהיותם משפחה אחת, לא הספיקו בהיותם משפחות משפחות; ומדנים שפרצו בהם בשבתם בקבוצה לא חדלו בשבתם יחידים, ועוד רבו הקנאה והשנאה וגדל המחסור ועצם העוני, ועל כל אלה גדלה הבדידות שבעתיים ואכלה בלבם והתחילו עוזבים משקיהם ומתפזרים אחד לעיר ואחד למושבה, ויום אחד נעזבה מחניים מכל יושביה וסימני חורבנה גדלים עתה מאז; בתיה הריקים פעורי פתחים, פזורים על פני המחנה כולו; הרפתות שוממות והגדרות פרוצות והשדות משליפים והעצים עומדים נעזבים; בית קברות צעיר נקבע בחורש, שכבר העלה ניצה והגדיל בדים וליבלב בדומה לאילנות אצל יישוב חי וקיים. והקברות שהניחו אנשי מחניים החדשים אחריהם, מהם של אנשים אלמונים, חולמים ולוחמים ומתגעגעים ובשרשם בנים עצובים של עם עצוב, שביקשו כף חירות בחיים ולא לעצמם, בודדים בחייהם ועצובים במותם, קטני עולם שוחרי גאולה וכל ימיהם לא ידעו אם לא טעות היתה בידם ואם יש בכלל גאולה לעם הזה בארץ, אפשר ונקלעו לכאן בשגגה ומעשיהם הקטנים והעלובים לא יהיו ניכרים ולא יצטרפו לחשבון; ומהם אנשים צנועים, פועלי צדק שלבם חזק מידיהם ונפשם גדולה ממעשיהם, ואנשים שחייהם עברו כסערה נישאה כאש גדולה וסופם עגמה ובדידות ונפשם יצאה כנר כבה בלילה. אלה כמו אלה אבן מאבני הגליל מראה מקום קבורתם וענפי החורש הצעיר מרשרשים בעליהם על גבי ציוני הקברים. כאן מקום מנוחתו של יהודה הרועה, חולם חלום המרעה ומשאת נפשו שיהא הרועה היהודי חי חיי אוהלים ועדר צאנו כובש את הרי הגליל השוממים והד חלילו נישא בגיאיותיו. הרועים ינדדו בעקבי הצאן ממקום למקום כאבותיהם הקדמונים לכל דבר. כולו לוהט בחזון שיבת ציון בא לארץ והוא נושא עליו חותם שנאת ישראל: בימי הפרעות בהומל עירו נקרו לו הפורעים אחת משתי עיניו היפות והגאות; אך רוחו לא נשברה והוא העלה שארית חייו הצעירים קרבן לאהבת האדמה הזאת, אהבה אומללה ועצובה, שיותר משהשביעתו תענוגות השביעתו מרורות. וכאן מקום מנוחתו של מיכאל האלפרין שהרעיש בימים ראשונים את הארץ במעשיו ובחלומותיו ובשיריו היפים שהיה שר מראש פינה עד קוסטינא. בן עשירים, נכדו של המלבי"ם, יפה תואר ואיש קומה, ראשו וזקנו תלתלים של זהב, הדיר עצמו הנאה מהונו והקדישו כולו לארץ־ישראל; בא וקיים גדרו, ייסד את נס ציונה מושבה למופת, חלומותיו סוערים ומעשיו נועזים, רוצה לקדש שם ישראל שתיודע גבורתו בעמים, חולם חלום גאולת הארץ בכוח הזרוע, בחייל וברכב, הולך לחיות בין בדוים, מבקש לפשוט בגדוד ולהשיב את אדמות חורן וגולן ובשן שבעבר הירדן מזרחה, שגאלן הבארון ולא נתקיימו בידי היהודים; ומפרסם מודעה בעיתוני אמריקה, כי יבקש אדם אשר ילווה לו סכום של חמישים מיליונות דולרים ובעבור זה הוא מתחייב קבל עם לייסד במשך עשרים וחמש שנים מדינה ישראלית בארץ ישראל כבימי קדם, והוא יצא ערב לו לבעל חובו בראשו ויתן להסירו בפומבי אם לא יקיים את נדרו בזמן הקצוב. אך השנים עברו, הונו שלו יצא ואדם אשר ילווהו חמישים מיליונות לייסוד מדינה ישראלית לא נמצא לו, והאיש זקן וחולה ושוב לא יוכל לשוטט בערבות הארץ כבתחילה ואף נתגרש בימי המלחמה בגירוש יפו והלך עם הגולים לגליל העליון ותעה כצל בין הריו, זקנו הפרוע מכסיף וגלימתו השחורה בלויה. אינו רוצה לאכול לחם חסד, עד כי נמצא לו מקום של שומר ומשמש בבית־החולים של צפת, שם עבד בימיו האחרונים ושם חלה את חוליו, גלמוד ונשכח, ואף שהשתוקק כל ימיו למות בירושלים וביקש לטמון עצמותיו בהר הזיתים, מת בצפת ונקבר בחורש מחניים ולא נתקיים בידו חלומו האחרון כמו שלא נתקיימו חלומותיו הראשונים.

עשר שנים עמדה מעתה מחניים בשממונה. החרבן והעזובה מרעידים את הלב, מארה רובצת עליה שלא תתיישב. שומרים ישמעאלים שנשכרו גונבים כל דבר בסתר וערביי הסביבה גונבים בגלוי, הורסים את הבתים ועוקרים משקופיהם מן הפתחים ושחיף עץ לא נותר בחורבות. פעמים שאנשי אילת השחר וכפר גלעדי חורשים מקצת מאדמת מחניים שלא תישמט חזקת היהודים עליה, אך קצרה ידם לגאול אותה מעזובתה וחורבות הבתים עומדות על פרשת דרכים כמזכרת עוון קדום. העזים פושטות ומכרסמות כל אילן, עצי הזית עטרותיהם יבשות, עצי האיקליפטוס יותר שמוסיפים קורות באים הערביים וקוצצים קורותיהם וכורתים גזעיהם ומשמידים כל ציץ וצמח. אנשי הגליל שכפריהם גדלו ורחבו מביטים על שיירי מחניים ורואים כיצד היא נחרבת אבן אחר אבן ואילן אחר אילן ונשמטת מידיהם שמיטת עולם ולבם דואב.

פעמים שבא איש ממדינה רחוקה לתחנת המכס של ראש פינה ושואל, היכן כאן מחניים, אמר לו אביו כי חי פה לפני כיובל שנים וביקש מעם בנו שיראה את המקום אם עודו קיים. אך אנשי המכס משיבים אותו לאוטובוס ההולך לצפת או לטבריה ואומרים לו: אין מחניים קיימת, חרוב חרבה מחניים ולא תוסיף קום.

באותן שנים רכשו להם היהודים זכיון לייבוש ביצותיה של החוּלה בשביל להושיב עליה איכרים. באו בחורים ובחורות ועשו להם קבוצה וקראו לה יודפת, מבקשים לשתף עצמם במעשה ייבוש הביצה ואחר יחרשו אדמתה. ואולם העבודה הגדולה נדחתה ולא רצתה קבוצת יודפת להתפזר ולדחות את חלומה להיות איכרים בגליל העליון ועלו לצפת ועבדו בה כל עבודה קשה; הבחורים בחומר ובסלעים והבחורות בבתי המלון, משרתות ועושות כל מלאכה שלא עשוה ידי אשה יהודית בצפת מעולם. מקצת מחבריהם שלחו לאיילת השחר ולאשדות יעקב שיתכשרו שם לעבודת אדמה ובבואם לשבת על אדמתם תהיה תורתם בידיהם. ואולם יישובי הגליל לא נחו ולא שקטו, אינם יכולים לשכוח חורבנה של מחניים, באו לפני אנשי יודפת ואמרו להם: עד שאתם יושבים בצפת ומצפים לעבודה הגדולה בייבוש הביצות, קומו ורדו למחניים השוממה, שהיא מן היישובים הראשונים בגליל, שוכנת על פרשת דרכים ואספו את חרפתה!

היה מהם שלא היתה דעתם נוחה מן התוכנית, כי ביקשו לבוא לארץ מים רבים, ומחניים חרבה: אך היו מהם שלבם הלך אחר חידוש מעשה בראשית של חסידי גליציה, והרי האדמה טובה והמקום נאה, כל ישובי הגליל הבטיחו להם עזרתם, ואין דומים הימים עתה לימים אז ואחר ייבוש החולה הרי יהיו גם במחניים מים רבים. לא יצאו ימים והחזירו את החברים מכל מקומות הכשרתם, השיבו את החברים מבניניהם ואת החברות ממלונותיהן, אספו מטלטליהם וביטלו מקום מושבם, ובוקר אחד ירדו למחניים לחיות שממתה.

מלאי להט וחשק מעשה באו למקום החרב, בדקו את הבתים וסתמו פרצותיהם וקבעו משקופיהם בפתחיהם וישבו בהם צפופים; חידשו את כרם הזיתים הגדוע ותיקנו את החורש הגדום, שעדרי הישמעאלים קיצצו בנטיעותיו, ואף הקימו בו מצבות על הקברים. כל דור ודור נתן בה במחניים סימנו והשאיר בה רושמו, ואף הם מיהרו וניגשו מיד לנטיעות והוסיפו על עצי הזיתים העתיקים ועל האורן ועל האקליפטוס גם שדרת עצי ז’קוראנדה, שעליהם זעירים וענפיהם צפופים ונופם גדול ונטעום לאורך שורות הבתים, שיהיו למשיב נפש בחמת הקיץ ונוי לעין העייפה.

הישובים באו לעזרתם ולא עברו ימים רבים וכבר היו להם עדר בדיר ופרה ברפת ובהמות עבודה באורוה וקצת בעלי כנף בחצר. ואף שישבו פרזות שלא כיישוב של קיבוץ, כי היו בתיהם ירושה מימי המושב, קבעו בטבור החצר בית להיות להם חדר־אוכל ומוט ברזל תלו על גבי עמוד והיה להם פעמון קורא לעבודה ולמנוחה, והם הולכים על פני השדות ונפשם הומה בריגשתה, כי הנה נתקיים חלומם לפני זמנו, ולבם סמוך ובטוח כי עתה, כיון שבאה המצוה לידיהם שוב לא יחמיצוה.

ב

בחצי הלילה ראה סימון זילבר בראשונה את ארץ ישראל בדמות אפילה, ובהררי חלום קומץ אורות רחוקים מנצנצים וכבים ככוכבים נידחים. כמה ביקש לראות דבר מעבר למים ולאפילה ואימץ כוח עיניו ולא ראה אלא את האפילה הרבה ואת אבק האורות הרחוק. הספינה אף היא פנסיה כבויים ומכונותיה דוממות וקול לא נשמע על סיפונה. כל הנוסעים מחרישים, כולאים נשימתם בבית חזם, שלא יעוררו את חמת הלילה, עוד מעט ונשמע אך צילצול חשאי של שרשרות משתלשלות, הורדו הסירות הקטנות ואחריהן יורדים האנשים, איש ומספרו, איש ותורו הקבוע ודבר אין שומעים באפילה. עוד מעט וסירות ראשונות רוחקות מן הספינה ונבלעות בים של לילה ורק קול ליטוף משוטים המחליקים על פני המים נשמע כבוש ורב סוד, אך הנה אף הוא נמוג והיה ללילה.

בשוב הסירות הראשונות ריקות הגיעה שעתו של סימון זילבר. בלב פועם ירד לסירה בסולם החבלים, רגע אוחזות ידיו בשלב הרך ורגליו מפרפרות מעל למים רבים וכבר הוא יושב בין חבריו, צפוף ומצופף, כאילו היה לחוץ לבין המון אדם, לבוש מעיל עור קצר, כמו שלבשו יתר החלוצים, סגולה לכל עונות השנה, לימי גשם בחורף וללילות צינה בקיץ ולכיסוי בכל עונה ועונה. את המעיל נתנה לו אמו בצאתו מביתה וצרור קטן של כלי לבן תקעה בידיו. באמצע החבורה ישב ולא חש את הבל הים בלילה אלא את לבותיהם ההומים של חבריו שהקיפוהו כמין טבעת, נפש כולם חרדה ומפרכסת בשעה הגדולה של עלייה. אחד לא כבש את יצרו והצית סיגריה. ריטון קל קם בסירה ומישהו חטף את הסיגריה מפיו בעודה בוערת והשליכה למים; כהרף עין היתה הסיגריה לקשת ואחר היבהבה טיפה קטנה של אש ושקעה אף היא בלילה. אחר טילטול של נסיעה נצטוו בקול כבוש לקפוץ למים ולאחוז בחבל שמישהו מתח מן הים ליבשה כמין מעקה ומורה דרך. והם חצו במים עד כי הרגישו רגליהם בחול שעל החוף, רך ומלטף את כפותיהם, כמו יש בו נפש חיה ומרחמת.

אף שפסקה אימת המים בלילה עדיין לא הותר הדיבור, אך עתה שוב לא היה צריך להזכירם על השתיקה. עדיין היתה הדממה בחלק מנפשם והיבשה שדרכה רגלם דיברה עמהם דברי אהבה ונחמה בקול חשאי של מסתורין, עד כי לא היו צריכים להבל פה בשביל להביע הגיגם. סיעות הלכו עתה. רופסים בחול, עד כי הגיעו לקרקע מוצקה. צללים מעובים רחפו לפניהם והם הבחינו באוטו משא עומד בדרך. טיפסו ועלו בו, המכונה נעה בקול טירטור דק ואתם נעו אף הם, במהירות ובקלות, כמו באו כנפי חלום והניפום תנופה בלילה על משכבם.

הרוח הפריחה את בלוריתו של סימון והוא הניח לה לפזז בשערותיו וללטף את פניו בצינה הנעימה. הלילה היה רך ואטום כמין גלימה של משי וקטיפה. רבים מחבריו שכבו בקרן האוטו וישנו או נחו מטילטול הדרכים ומן ההליכה בים ומפעימת הלב הרבה; אך סימון לא יכול לעצום עין נוכח הארץ והיה מסב ראשו לכל צד, מבקש לראות את מראותיה מקרוב; ואולם הלילה נטול הירח עטף הכול באפילה והוא לא ראה אלא צללים חולפים על פניו, ספק הרים ספק גמלים גבהי דבשת העומסים על גבם ארץ ומלואה.

האפילה התחילה מחוירה והלילה הלך ונעלם, הכביש השחור מקפץ לפניהם כרצועה כהה ואילנות וגנים מתחילים יוצאים מחיק הלילה. האויר הביא מן הפרדסים ריח של יסמין וניחוח של תפוחי זהב. לצדי הדרך שחמקה לפניהם נראו עתה משוכות של עצי שיטים המקיפות את הפרדסים ופרחיהם כאבק של זהב ריחני. האוטו עמד והם יצאו ופנו בחבורות קטנות אל עבר הבתים שנראו על הגבעה, קרני השמש כבר מפזזות בגגותיהם המשופעים, ראשוני האנשים כבר קמו לעבודה, חלבן רכב על חמורו וכדיו מיטלטלים לו משני עבריו, אופה עבר בעגלתו הגבוהה וריח של מאפה טרי נמשך אחריו כהבל חם. פועלים יצאו מפתחי בתיהם וסלי קש על זרועם; אשה חלפה בחצר ודלי קטן בידה. תינוק עמד בחלון, לבוש כותנות של לילה והדביק אפו בשמשה. עם כל התנועה שכבר נתעוררה בכפר עדיין היתה שלות בוקר נסוכה על בתיו, כמו נתמשכו עוד קורי החלום מן הלילה ליום. מלאי תמיהה ופליאה עברו הבאים את רחוב הכפר והגיעו לעבר שדה פתוח, קומץ צריפים עמד בו ויריעות אוהלים נטויות אצלם. עמדו בפתח השער ומישהו אמר בקול רווחה:

– הרי הקבוצה לפניכם ואתם בארץ ישראל!

באותו רגע צילצל הפעמון בחצר הקבוצה, בחורים נראו עוברים כשמגבות בידיהם, אחד תולה אותה על כתיפו ואחד מחזיקה כרובה תחת בית שחיו, ובחורות עמדו בירכתי השדה, תולות כלי לבן על חבלים קשורים לסמוכות של עץ. איזו רינה עברה בלבו של סימון זילבר. כמה שתיאר לעצמו את שעת בואו לארץ לא צייר לו דמיונו דבר ממה שראה. בוקר שקט עלה במושבה, כמו לא קרה כלום, אין איש יודע כי באו אל קרבה, ועתה חש שאף הוא נארג באיזה אורח מסתורי ונעלם באותה מסכת והרי הוא כאחד מיושבי הארץ לכל דבר ושוב אינו סימון זילבר ככתוב בניירות שקרע לגזרים והשליך פיסותיהם לים קודם שירד בסירה, אלא שמעון כספי, כפי שנדר בלבו לקרוא לעצמו מאותה שעה והלאה, ועברו בטל וכל כולו אדם חדש בארץ חדשה, אך באמת אינו אלא כממשיך לחיות במקום הזה מין חיים רחוקים של אבותיו מלפני אלפי שנים. ביקש לשאול דבר את חברו שהלך לצדו כל הדרך ובלא משים עוד דיבר אתו בהשפלת הקול. בחשאי בחשאי, כאילו עוד היה עליו מורא הלילה. אך פתאום הבחינה אזנו בנעימת הסתר שהשמיע פיו והוא חש כי חלפה שעת מחבואים והוא בן־חורין לעשות רצונו ולדבר כחפצו כאדם השב לביתו ושוב אינו כעלה נידף ברוח ואין צריך לדבר בחשאי ובחרדה, והוא נשא קולו ופתח פיו וקרא מלוא הריאה:

־ חבריא, חבריא, באנו, הנה באנו, כבר אנחנו כאן!

נדמה, כל חייו מכוונים היו לאותו רגע. מעיירה קטנה בגליציה בא, שאינה רחוקה מן העיר טארנוב, ולא זכר מתי שמע שמעה של ארץ ישראל ראשונה. נדמה מערישתו הוא הולך דרך זו ועם חלב אמו ינק ראשית געגועיו על הארץ. עוד שנים הרבה לפני שנספח על הבחורים החלוצים ידע לאן מושכת דרכו. יהודי זקן היה בעיירתם וקראו לו היהודי מארץ ישראל. אמרו עליו על הזקן שהיה מן העולים הראשונים של אגודת אהבת ציון בטארנא ונסע לארץ־ישראל לעבוד את אדמת מחניים. וכשבא לארץ וראה שממתה, חזר אחרי ימים מעטים לעיירתו. ואולם אך ירד מן הרכבת בטארנא ועלה בעגלה לשוב לעיירתו תקפהו צער על מעשיו. זכר חנותו הקטנה שהניחה על אשתו וראה את העוני והעלבון וחדלון התקוה שבמקומותיו ונפל עליו לבו. ברגע קטן אחד חש כל עצמת היאוש שבחיי העיירה חדלי הישע, כימי סגריר אפורים וטורדים שאין להם סוף, הממלאים את כיכר העיירה ואת חוצותיה העקלקלות, המלאות בוץ ומי מדמנה; החנוונים עומדים בפתחי חנויותיהם העלובות כצללים עצובים ומצפים לרגלו של קונה. יאוש גדול בא עליו והוא ניחם על שיבתו, נדמה לו, אך עתה השיג כל עצמת החטא שחטא בעזבו את הארץ. ואולם את הנעשה שוב לא יכול להשיב. לפי שעה היה עליו לתת צוארו בעול החיים האפורים, נטולי התקוה, ואולם הגעגועים על ארץ־ישראל הלכו אחרי ולא חדלו כל ימיו. מרחק הזמן מיעט את הצער והקהה את הייסורים, אך צרף את אהבתו וזיכך געגועיו. מן הרגע שחזר מארץ ישראל, אף על פי שלא שהה בה אלא ימים מעטים, כמו קרן בו אורה וחומה דבק בו. הוא ראה עצמו כאן כאורח לשעה, עוד מעט וישוב לארצו ולמולדתו ושם יחיה. אך בין הגעגועים והצער יצאו רוב ימיו ונקפצו לו עשרות שנות חיים בעיירה הקטנה. ואף על פי כן לא ראה בהם אלא חיי שעה והימים שעה בארץ היו לו חיי קבע ועוד הם מזומנים לו לימים לבוא. אף שקראו לו היהודי מארץ ישראל לא היה מרבה לדבר על נסיעתו ולא על הימים שעשה במחניים ובצפת ובירושלים, כי היתה נפשו מרה עליו ואכולה רוגז, עודו מאמין כי ישוב לארץ ישראל והנה הוא רואה ימיו חולפים וזקנה באה ואינו יכול לעקור עצמו ממקומו. ואולם לילדי החדר לא יכול לסרב ולא עמד לפני פיתוייהם. היו הנערים באים אליו לבית הכנסת בין מנחה למעריב, מקיפים אותו כזר ומתחננים:

– דודי, אמת שראית בארץ־ישראל עקרב?

הוא פונה מהם, מבקש להשתמט משאלותיהם, אך הם פוצרים בו ומהלכים אחריו עיניהם יוקדות. הוא משתהה מעט, פונה אליהם בחצי פניו ומשיב:

– עקרב, עקרב? ודאי שראיתי עקרב…

– ומה ומראהו, דודי, מה מראהו?

– מראהו, מה מראהו? עקרב ודי, שרץ בשרצים!

– ואף על פי כן, דודי?…

והוא יושב בקצה ספסל, הנערים מתרפקים עליו מכל צד, ומספר להם כי על צד האמת לא שרץ ככל השרצים הוא העקרב, אלא יצור מופלא הוא, שברא הקדוש ברוך הוא ברוב פלאיו, הולך פנים ואחור ועקיצתו ארס והוא שולח יד בנפשו אם מבעירים מסביבו טבעת של אש והוא רואה כי כלתה אליו הרעה ואין לו מפלט. וכשמסיים הזקן את סיפורו הם מוסיפים ושואלים:

– דודי, ואיזו אדמה יש בארץ־ישראל, אמת שהיא לבנה?

– דברים בטלים! ־ הוא אומר. קם מניף ידו ומטלטלה בביטול – אדמה כל האדמות.

– ואף על פי כן, דודי… – אין הנערים נותנים לפטור עצמם בלא כלום.

היהודי מארץ ישראל תולה עיניו במרחקים, כמו רואה שם חזון והוא חוזר ויושב ומספר לפניהם שיש בארץ־ישראל אדמה לבנה והיא אדמה של חול ויש בה אדמה אדומה והיא אדמת חמר ויש בה אדמה שחורה, דשנה וטובה והיא אדמת הגליל, והיא אדמת מחניים…

עתה, משעלה שם מחניים על שפתיו החיורות ידעו הילדים ששוב לא יהיו צריכים לפצור בו שיהא מספר להם נפלאות ארץ־ישראל. מעתה יהיו סיפוריו קולחים מאליהם וסיפור ישתחל בסיפור ודבריו יהיו מתונים ופניו ארוכים ויספר להם על הרימון שגרגיריו האדומים אין להם שיעור, ועל השפיפון שנקרה לו פעם על דרכו בין הסלעים בגליל ושעליו אומר רש"י כי הוא נקרא כן על שום שהוא נושף, ועל ים כינרת ועל הר חרמון ועל האור הבהיר והכחול שאינו לוקה בארץ־ישראל רובה של שנה והוא מרנין את הלב, ועל האילנות והצמחים שאינם מתפשטים את בגדי תפארתם הירוקים בין בקיץ ובין בחורף ושלג הוא שם בבל ייראה ובל יישמע, חוץ מהר חרמון הגבוה, ואין הסיפורים משים מפיו עד אם מטיח השמש אגרופו על השולחן וקורא לתפילת מעריב.

שמעון שמע כל סיפוריו של היהודי מארץ ישראל עם כל הנערים ונשתקעו עמוק בלבו והיה רואה מהם מחזות גדולים שפירנסו את נפשו עד שנעשה בחור ונכתב באגודת החלוצים וירד בספינה לארץ ישראל באפילה ובהסתר, באין לו רשיון של עולה וכבר כלתה נפשו לראות את המחזות בהקיץ, וכשבא לארץ נדמה לו שאלה זכרונות בית אבא שקמו לעיניו וחיו.

מן היום שמצאה כף רגלו מנוח על היבשה לא שהה ימים רבים במקום אחד. מרוב שכרון שנסכה עליו הארץ ביקש לראות כל חבליה, כמו שיכור שעיניו צמאות למשקה יותר משיוכל לגמוא, מחשש שמא יתם. בעולם הקנין אדם קונה לו פיסת קרקע, בונה נדבך ותוקע יתד והרי נעשה לו המקום יקר ושוב אינו רוצה להניחו. אך כיון שנצטרף שמעון פעם לקבוצה זו ופעם לקבוצה אחרת ועדיין אינו חבר באף אחת מהן, היתה כל הארץ לפניו והוא מהסס באיזה מקום ישתקע והיכן יעלה שרטון. פעם קוסם לו העמק על מישור שדותיו ופעם הולך לבו אחר הררי הגליל וגיאיותיו; פעם מהלך עליו השרון קסמו ופעם חן השומרון עליו; כאן מקיר מעין נפלא את מימיו הקרים וכאן מושך נחל את מימיו לאטו, וכל המקומות מלאים זכרי עבר ההומים בקרבו ככינור עתיק. בין כה ובין כה והוא שוהה קצת כאן וקצת כאן; אם צריך שילכו חברים במקום סכנה, הוא קופץ בראש והולך, ואם עולים על קרקע חדשה הוא מציע עצמו ראשון ועולה, ואף על פי שאוהבים אותו בכל מקום, ובכל מקום נדמה שהוא שתול בו כזקן ורגיל, עדיין לא ביקש בשום מקום שידונו בו באסיפה כללית לקבלו כחבר למקומם. אך יום אחד, כששמע כי פלוגת יודפת יורדת מצפת לחדש את פני מחניים, שוב לא פיקפק היכן מקומו, וידע לאן יעדו הגורל.

ג

שמחת היצירה לא שרתה במחניים ימים רבים. קיץ וחורף נתנו אותותיהם במתיישבים החדשים וכמו שמים וארץ וכל איתני הטבע עשו יד אחת להקשות חייהם של יהודים במקום הזה, לעמעם חדוות ימיהם ולכבות שמחתם. החורף הקר והרטוב עם גשמיו הניתכים מן השמים עשה כל אדמת מחניים שדה של בוץ שאין רגל אדם יכולה לעמוד בה. הרוח הקרה מצפצפת בחורי הבתים, ואפילו הצפיפות אין בכוחה לחמם את אויר החדר, וכל נפש צוננת וקרה וחפץ החיים דועך. ובקיץ באים ימים לוהטים, עושים את הקרקע לוח של ברזל, מיבשים כל ליח, פרח וציץ נובלים, נדמה כי גם הנפש תיבש משרב. המים הבאים מראש פינה פוסקים לעתים קרובות. חברים חוזרים מן השדות שחורים מאבק פורח, שבים מן המקלחות כשהמגבת יבשה בידיהם, וחברים שיוצאים מחדריהם ופניהם למקלחת שבים למראה החוזרים באמצע דרכם כלעומת שיצאו. פוסקים המים בפי הצינור והמקלחת חרבה. מיד מורגש מחסור גם במי שתייה, מתחילים לשתות טיף־טיף. וחבר שלא דאג למלא את כדו תחילה אין לו מה ישתה, ומיד נדמה שכל מימי הירדן לא יספיקו להרוות צמאונו. מחסרון מים גזרה המזכירות על גינות נוי ואסרה להצמיח כל פרח בערוגות הקטנות שאצל הבתים ומעט כתמי ירק שגידלו אסתניסים אצל פתחיהם נבלו וציציהם השפילו ראש.

כמאה איש נתלכדו ובאו למחניים לחדש בה יישובה, אך האדמה החרבה לא יכלה לפרנסם ועבודה בסמוך לכפרם לא נמצאה. מאין ברירה נתפזרו החברים והלכו אחר לחמם, מקצתם לסדום, לעבוד שם בחברת האשלג המוציאה מלחים מים המלח, ומקצתם לקמפונים של הצבא, שהתחילו נבנים בארץ ישראל; קצת משכרתם מוציאים החברים לפרנסתם ואת היתר הם שולחים למחניים לקיים את עובדיה הטורחים לבנות להם את כפרם. ואולם חיי האנשים שישבו במחניים קשים היו מנשוא. מעט הכסף שבא להם מעבודת החברים לא היה בו כדי קיום צרכי הכפר ופרנסת בוניו. הלחם היה צר והמים לחוצים והמקום צפוף; חייהם חדלי תקוה וחשופים מחלום, ורבים שואלים את עצמם, מדוע נגזר דוקא עליהם לכלות כאן מיטב כוחם, כלום לא יהיו חלוצים נאמנים אם יעבדו במקומות פורחים ומלאי שפע, שאף הם בגדר ארץ ישראל, שהרי האדמה הזאת אוכלת יושביה? ומה תכלית יסוריהם?

כמו מגיפה פרצה בהם מחלת העזיבה. האנשים הנושאים הלכו במחנה כצל, מתרשלים בעבודה, רוטנים, מהלכים ככלי מלא טינא, מתרעמים ומתריסים כנגד העולם כולו, ולמחר פורשים מחבריהם, מהם יוצאים בראש גלוי, נוטלים צרור קטן שהיה במזודתם מתחת למיטתם, ניגשים לכביש ונוסעים לעיני הכול; ומהם יוצאים בלא חפץ בידיהם, עוקפים את המחנה וממתינים על פרשת הדרכים, שם עוצרים את האוטוובס, שלא תראה עין חבר, עוזבים את המקום ואין יודע לאן. יש נוסע בקולי קולות, מכריז ומודיע על מעשיו ימים על ימים לפני שמלאו לבו לעשות את המעשה; ויש מתווכח עם העוזבים, קורא להם בורחים מן המערכה, פחדנים וקצרי רוח, בוגדים שאין שווה כי אדמת מחניים תשא אותם עליה; בערב עודם יושבים באסיפה עד חצות, משתתפים בדיונים הסוערים על התקציב ועל מקומה של האשה בחברה השיתופית ופיהם מלא דברים לוהטים, ־ ולמחר שוב אין רואים אותם בחדר־האוכל וחבר בסידור העבודה מוחק אותם בערב מן הרשימה.

ערב אחד יצא שמעון כספי אל מחוץ למחנה, כיון צעדיו לגיא שבו נמצא המעין העתיק ולבו מעלה טינא. בכמה מקומות היה ובכמה קיבוצים שהה ועדיין לא חש מה שחש במחניים. איזה מסך של שויון־רוח ירד עליו כאן, החיים העלובים דיכדכו את רוחו וחדוות חייו הועמה. מתחילה היה אף הוא מתריע על החברים העוזבים בקוצר רוחם את המקום ובורחים קודם שתמה המערכה. ואולם עתה כמו נגע הברזל הלוהט גם בלבו והוא אף הוא מתחיל רואה חוסר התקוה והיאוש הנשקפים מן השדות החרבים, מקומת הבתים ההרוסים למחצה והמתוקנים למחצה, מן הצינור הדל המכזב את מימיו כל שני וחמישי, בוקר וערב, ומחדר האוכל הקטן שעולה ממנו ריח תבשילים מאוסים, המבריח כל חשק לטעום מהם דבר. מתוך שהיה לבו רוגז יצא הערב מחדר־האוכל, אף שהודיעו על אסיפה מיד לאחר שיוסרו הכלים מעל השולחנות. חרש חמק מן החדר עוד לפני שתמה האכילה וביקש לברוח מן המחנה העלוב המזכיר לו את כמישת חלומותיו.

יצא מאצל הבתים ובא אל החורבה העתיקה שעוד עמדה על שפת הגיא מימי חסידים ראשונים. בית בן קומתיים היה זה, שעוד נשתמרו בו הקימורים, והחלונות עמדו פעורי פתחים אל הגיא ואל הגבעות הקלות שמעברו, ומעלות האבן כמו תלויות באויר בחצי קשת. רובו של הסהר האיר את השדות ואת חורבת הבית, שאבניו הגדולות השחירו מרוב ימים. הוא ירד בגיא, יצא מן הגדר המקיפה את המחנה, קרב למעין וראה טבעתו חצובה באבן, אך נדמה אין רוחשים בו מים, נסתתמו כל מעינות תהום רבה, והוא מת בעלפון הקיץ ככל אדמת מחניים ואף ממנו ניטלה התקוה, כמו אשה עקרה שהיא עצורה על בנים.

עמד בקצה עצי הזיתים ותמך גבו בגזע. הצער כסס את לבו. הלילה היה חשאי ונדמה לו שהוא שומע את מצוקת נפשו משוועת בדממה. כאן, במקום שעמד, ראה את פי המעין והבית העתיק על שפת הגיא ונדמה כי רוחות חסידים ראשונים עודן מרחפות כאן בלילה הזה. בהיותו בירושלים קרא בבית הספרים שעל הר הצופים בלוח ירושלים של לונץ וראה בו שנה אחר שנה מה נאמר על מחניים, כמה תקוות תלו בחסידים שנעשו איכרים ועד מה נתבדו התקוות והיו למפח נפש. עתה ראה את כל החוטים שטותה אדמה זו ולא נארגו ליריעה, ועכשיו תישמט חלילה האדמה ושוב יינתק החוט, אפשר לתמיד, לתמיד?

באה לו מחשבה על חסידי גליציה וביקש לראותם בעיני רוחו, כיצד חיו ונשמו במקום הזה לפני כיובל שנים ולא יכול לדמות בנפשו את הליכותיהם. אך האדמה הזאת היא שמרה הכול וזכרה הכול, גאולה היא צריכה והיא תובעת חלקה מן הראשונים ומן האחרונים, ועכשיו שוב יחזור הכול לתוהו וחורבן בחורבן יגע?

קול הפעמון הגיע אליו מרחוק והוא קורא לאסיפה. משך שמעון בכתפו, כמשיב לעצמו שלא ילך. אין לו בשביל מה שילך. הדיבורים לא יושיעו. הוא זכר את היהודי מארץ־ישראל שבעיירתם. עתה כשהוא רואה את הזקן על רקע הכפר הוא מבין לנפשו ושוב אינו בשבילו אגדה רחוקה. האף הוא היה מהלך כאן במצוקת נפשו וצופה בלילה את השדות? בשעה כזו בודאי היה אומר, מידת הדין מתוחה כנגד מחניים ומה כוחו של בשר ודם להושיע? והוא, סימון זילבר שקרא לעצמו שמעון כספי מן הרגע שדרכה רגלו על שפת ארץ־ישראל, הוא שמעון כספי היושב עתה במחניים – מה בפיו? מה פסוק יפסוק לעצמו עתה, נוכח שדות מחניים החרבים?

נשא את עיניו כמו מבקש להשביע את המקום, את שדותיו הדוממים בלילה, את הרוחות על המעין החרב, את חורבת הבית העתיק שהאפילה כאן לפניו כעדות לימים ראשונים, וכל אלה כמו ממתיקים איזה סוד רחוק והוא אינו שומע שפתו והיה כנע בחלום, חושש שלא יוכל לפסוע פסיעה ולעולם יהא תקוע במקומו. בלב בוכה הוא רואה את החורבן המסתתר ועדיין אינו מראה עצמו בכל מוראו, הוא לוחש בחשאי, מבקש לאמץ את הלב ולחזק את הידיים: מה יעשה, מה יעשה…

שעה ארוכה עמד בחורשת הזיתים ואחר עלה מן הגיא, הגיע לשולי המחנה ונכנס לפנים מן הגדר. פסיעות מהססות פסע, אינו רוצה לפגוע בשומר, אין עמו לומר לו מאין ולאן. כשהגיע למתבן הדל, שהיה ערוך שארית חבילות חציר יבש, ראה דמות נערה יושבת בשולי המתבן, תומכת גבה בחבילת חציר. פניה היו מוארים באור הירח השליו והיא לא ידעה כי יש צופה לה. זו היתה רחל, נערה מן העיר שנצטרפה זה לא כבר לאנשי מחניים. פניה צעירים, כמעט ילדותיים, שביל שבול לה בשער ראשה ושתי צמות לא גדולות תלויות לה משני צדדיה. חן של אשה כבר מנצח את תומת הילדות ועיניה גדולות ושליוות. שמעון נפגש עמה פעמים רבות, אך כמעט לא דיבר עמה דבר. צעירה היתה ונדמה היה לו תמיד לשמעון שתוגת הימים היתה לה לשעשועים. ואולם ישיבה זו בלילה היתה נהירה לו לשמעון יפה יפה, הוא ידע את לבה בשעה זו של בדידות והבין כי גם בה נגע הנגף. תחילה ביקש להתחמק בלא שתשמע את צעדיו, אך היא הסבה ראשה בבהילות, כמבקשת להסתיר ממנו דבר ואחר פנתה אליו מלוא גופה. שמעון העלה על עצמו מעטה של בדיחות הדעת, שהיתה לו כסות לענות נפשו, אנס עצמו לחייך וקרא:

– מה, חברה, משתמטים מן האסיפה ויושבים בלילה על הגורן – יחידה?

הנערה נבוכה והשיבה בגימגום מתנצל:

– לא לא, אלא חשבתי… לא היה לי מצב רוח…

ביקש לתקן את דבריו שיצאו מפיו שלא כחפצו, ישב כנגדה על חבילת חציר ואמר:

– גם זו שמה גורן… איזו גורן היא זאת, כובשים קש לחבילות ועורכים אותן טורים טורים כמו חומה והרי לך גורן של ימינו! לא לזה התכוונו הזוגות בימי העלייה השניה כשהיו שרים: “בלילה על הגורן”.

הנערה השפילה ראשה והשיבה את פניה מאור הלבנה. שמעון ישב נבוך, הרכין עצמו לארץ, הרים קומץ חלוקי אבנים והיה מיידה אותם אחד אחד לתוך הלילה; אחר רגע של דממה נופלים שברי האבנים הרחק ממנו ומשמיעים קול דק של נפילה כטיפה נופלת על סלע.

אך הנה חש פתאום שלא נאמרו דבריו הבדוחים אלא כדי לחפות ל צערו והשעה לא היתה יפה לקשט את דבריו במליצות והוא כפף עצמו לנערה כל שהוא ושאלה פתאום בלא הקדמות:

– אמרי את האמת, רחל, קשה במחניים, מה?

בלא היסוס, כמו היתה ממתינה כל הזמן לשאלה זו אמרה:

– לא קל, לא קל, ולמה אתה שואל?

– מלבי אני שואל…

דממה עצובה שהתה ביניהם. שמעון ביקש לומר לה דבר נחמה ולא נמצא לו. הוא עצמו לבו ריק ולא ידע מה יאמר לנערה בשעה זו. פתאום שאל אותה:

– על חסידי גליציה שהיו כאן ראשונים במחניים את יודעת?

– שמעתי, אבל אינני יודעת עליהם הרבה… אומרים שגם אתה מגליציה, אמת?

– אמת…

שוב ארכה השתיקה והפעם היתה זו רחל שפתחה ראשונה פיה ואמרה בקול מהסס כממשיכה איזו שיחה נעלמת שנתמשכה ביניהם:

– ואולם אתה, הרי ותיק אתה כאן ממני ובודאי אתה יודע; אמור לי, אתה מאמין כי יש עתיד למחניים ויהיו כאן חיים?…

הרתיע על מקומו כאילו נגעו לו במקום מכה טרייה, קפץ ואמר בקול רם יתר מן הצורך, חושש שמא יהיה נוקש בלשונו:

– בודאי, רחל, בודאי, מה שאלה היא!

– ואתה מאמין כי יהיו מים במחניים?…

– מאמין אמונה שלמה!~

– וגנים ופרחים?

– וגנים ופרחים!

ואז הוסיפה בקול רך ומתבייש, שנשמע כהד רחוק של הלב:

– וגם תינוקות יהיו כאן?

– גנים פרחים ותינוקות! ־ השיב אחריה בקול מלא אמונה ודבקות.

עוד שעה ארוכה ישב אצלה ולבו הומה מרוב רגשות. נדמה לו שהוא ניצל מסכנה גדולה, עוד מעט וגילה קלונו ברבים, הנה באה נערה זו וחיפתה בתומתה על קלקלתו. הוא הכיר לה טובה על צניעותה ועל צערה החשאי שמצא לו פורקן בספקותיה. לבו גאה עתה בתשוקה עזה: מוכרח, מוכרח שייעשה דבר, למען מחניים, למען אדמה זאת, למען נערה זאת שרוצה לשבת על אדמה זו ולהצמיח פרחים ולשאת תינוקות בחיקה…

כשקמו ללכת התחילו שמים מרעיפים טל כמו גשם נדבות, רסיסים דקים נטפו כאילו נמתחה פרוכת של משי שקוף, כמעט סמוי מן העין, בין ירח וכוכבים ואדמה זו. מבעד למסך של טל נראו עתה השמיים רחוקים ומאורותיהם עוממים. שעה זו של טל ריככה את מראה הגבעות הקלות וההרים העומדים במקום ששמיים נושקים לארץ. נשימה אחרת היתה עתה בלילה, רסיסי הטל כמו ניחמו את הלב בחורב ומיעטו את צערו. מחרישים חזרו עתה לחדר־האוכל המואר, שעוד נתמשכה בו האסיפה, הולכים סמוכים ואינם נוגעים זה בזה, רחל פניה כבושים בקרקע. כשהגיעו לריבועי האור הנופלים על הארץ מן החלונות נכנסה רחל לאסיפה ראשונה ושמעון שהה עוד מעט בחוץ. אחר ננער אף הוא ונכנס אחריה, כשהוא חוזר בלבו על דבריו: מוכרח, מוכרח שייעשה דבר, מוכרח שייעשה דבר!

ד

שמעון כספי לא היה חבר במזכירות מחניים. לא הוא מכניס ולא הוא מוציא. לא היה מרכז ולא גזבר ולא אחראי לשום ענף מן הענפים. מראשית בואו למחניים עבד בעבודות שונות. עונה בפלחה וחצי עונה בצאן, לילה ממלא מקומו של שומר חולה ויום מדיח כלים במטבח, כורך סינר על מתניו ומגיש קערות לשולחנות, והוא כחומר ביד חברי סידור העבודה. ואולם מאז עמד בליל הלבנה מול שדות מחניים החרבים ונפגש בדרכו עם רחל ודיברו מה שדיברו, כמו רוח אחרת היתה עמו. החברים תמהו שהוא בא לישיבת כל ועדה וועדה, ואף לישיבת חברי המזכירות ולפגישות האחראים בענפי העבודה ומבקש לצרפו למנינם, שואל וחוקר ומאזן ושותק, כמו נושא בחובו סוד כמוס.

ערב אחד הקישו במוט הברזל וקראו לאסיפה כללית. נתקבצו האנשים בעצלתיים, זה רוטן בחשאי שאין נותנים לאדם לנוח אפילו אחר העבודה וזה מתרעם בקול ואומר, אין נותנים לאדם לאכול אפילו נתח בשר, כנגד זה מלעיטים אותו דיבורים שאין להם סוף. מקצם באים ויושבים על מקומותיהם רדומים בשינה, אחד יושב בהרחבה, ממתין מה יגישו לו לסדר היום ואחד נשען במרפקיו על אדן החלון מבחוץ, מחכה לפתיחת הדברים ויראה אם ראוי לו לשהות או שיקום בחשאי וילך לו באפילה; ומקצתם עומדים זוגות ויחידים, מתלבטים בין כותלי החדר, מסתכלים בתמונות על הקירות ובשעון העגול התלוי בראש השולחנות, שזבובים גדולים עומדים על לוח שעותיו ואינם זעים.

אחר שנתאספו מעט אנשים פתח היושב־ראש ואמר, כי שימק ביקש לכנס היום אסיפה והוא רוצה שידונו בעתידה של מחניים. נסתלקה ההתעוררות המעטה שעלתה בפניהם של הנאספים והתחילו דוחקים עצמם במקומותיהם כאילו צר להם פתאום מושבם, והשיעמום נשקף מעיניהם. שמעון כספי סקר את כולם בעין מהירה ואחר פתח ודיבר על מצבה של מחניים, שאי אפשר לה בלי שינוי, ויפה שעה אחת קודם, עד שלא איחרו את המועד.

היה בנאספים שלמה סנדלר, שמתקן להם לחברים את נעליהם שנתרפטו. בחור דק בשר, קטן קומה, פניו צהובים מאיזו מחלה נסתרת וגבו כפוף מעט מן הישיבה על תיקון הנעלים. בכל דבר יש לו דעה משלו, שהוא הוגה בה בשעת עבודה על הדלפק. ואחר הוא משמיעה ברבים, במקלחת או אצל שולחן האכילה או באסיפה כללית. מזמן נתן שלמה עינו בשמעון, חושד בו כי חפצו ליטול לעצמו עטרה והוא מבקש להתנשא ולהיות עסקן, על כן הוא בא לישיבות ותוקע אפו בועדות ולבסוף אף קורא לאסיפה כללית. עינו היתה רעה בו והוא קפץ והפסיק את דבריו בקול שהיתה בו שמינית של צעקה:

– חידוש גדול! בשביל זה צריך לקרוא לאסיפה ושיהיו האנשים ערים עד אחר חצות!

היושב הראש היסה את שלמה סנדלר וזה הסב ראשו מלא תרעומת והפנה פניו לציבור. רגע נשתתק שמעון, כמו הוציאו הרוח ממפרשיו, אך מקץ רגע המשיך ואמר כי עליהם להקדים את השואה המתרגשת לבוא על מחניים. רמת החיים הירודה, הדלות והצפיפות מתישות את כוח הרצון ועליהם לפורץ את טבעת הקפאון ולמצוא תקנה למחסור המים, ואז יטעו עצים ויזרעו חצירים בהשקאה וישתלו גן ירק גדול ויוכלו לחיות כבני אדם. כיום שוב אי אפשר לשבת בחיבוק ידים ולהמתין לגשמים או לצפות לנס שלא ייפסקו מעט המים לשתייה, כמו בימי החסידים מגליציה, והרי סופם המר אף הוא נודע…

שלמה סנדלר קפץ שוב, אך הפעם נטל רשות הדיבור, קם והטיח לו בפניו של שמעון את דבריו, כשומר לו טינא:

– מה אתה מדבר, לא קדחו כאן לפנים? כמה פעמים קדחו וניסו וחיפשו ומצאו אבן על אבן, אתה מבין? מה אתה מדבר דברים סתם? אולי אתה תוציא מים מן הסלע? חכמה גדולה! בודאי שאם יהיו מים, אשפר יהיה להשקות את האדמה ואם ישקו את האדמה יהיו מטעים וחצירים וירקות ואז תעלה רמת החיים, בשביל זה אין צורך בחכמה גדולה, אבל מניין תקח את המים, זה אני שואל, מניין תקח את המים?

היושב־ראש הגביה מעט את ידו, מבקש למתן את שלמה סנדלר שהיה עומד מול שמעון ותובע ממנו להשיב לו דבר שהוא חייב לו כביכול, ואחר פנה הוא עצמו לשמעון ואמר שבודאי כל החברים יודעים על התוכניות הגדולות של ייבוש הביצה ועל רשת המים, ואף בא עתה לארץ מלומד גדול ממיניסטריון החקלאות באמריקה והוא מתכן תוכנית השקאה עצומה שתשנה סדרי בראשית ומיליונים של דונמים מן הגליל ועד הנגב יושקו מים רבים ופני הארץ כולה ישתנו.

שמעון ישב משמים, הוא ידע כל הדברים האלה ואולם הדברים שביקש הוא לומר היו שונים מהם; הוא רצה להזעיק את החברים, לעורר אותם על הסכנה, להוציא מלבם את המורך, והנה נדמה לו כי דברי שלמה סנדלר הגו אותו מן המסילה ולא אמר את המלים שנשא עמו בלבו וטיפחם באישון לילה ולא זכר את הדברים שהיה מדבר עם רחל בלילות שאחר פגישתם הראשונה על המתבן ולא סיפר מן המראות שחש בהם בחלומו, כשהוא רואה מי תהום עולים מאדמת מחניים ומרוים את השדות. רגע נשתררה שתיקה, כבדה ולא נעימה. שמעון הגביה את עיניו וראה בין הנאספים את רחל נדחקת בחלון המטבח ועיניה יוקדות ולוהטות כמו מבקשות לומר לו באשן דבר. הסיע עצמו מהן ואמר:

– חברים, אפשר לא זה רציתי לומר לכם, אבל לא בהגיון רציתי לדבר אלא בלב, באמת כל חכמתו של אדם אינה אלא מן הלב וזאת ביקשתי לומר לכם. בודאי, כל התוכניות הגדולות חשובות מאוד, ואולם מי יודע מתי תתקיימנה, ובינתיים מחניים חרבה, ואולי לא יעמוד בנו חלילה הכוח להחזיק אותה עד בוא הישועה הגדולה… אסור לנו להניח את הדבר לאחרים, עלינו לעשות דבר מה בעצמו. צריך לפנות למרכז החקלאי, לסוכנות, לאוניברסיטה ולעוררם; הם עסוקים מאוד, ויש להם ענינים הרבה, אבל אנחנו אין לנו אלא מחניים אחת ועד מתי יהיה הכוח בידי המעטים להמתין והשעה דוחקת. צריך לבדוק את כל האדמה, את כל השטח כולו ולראות אם יש תקוה, ואם חלילה אין – נבקש למשוך מים מן הירדן. עצם החיפוש יפיח בנו תקוה חדשה ויחזק את ידינו עד בוא חילוף הימים, וכי נשב חלילה עד כי יום אחד יתברר כי נהיה כאן כצל עובר?…

כאן לא יכול עוד שלמה להחריש, מבקש להשיב לו לשמעון מלחמה שערה, הגביה קולו שהיה עתה צפצפני מאוד וקרא:

– חכמת הלב, חכמת הלב, קוסמטיקה, רומנטיקה! בדברים אלה אפשר ליישן תינוקות אך לא אותנו! לחפש, לבקש, לחזק את הידיים, מלים, רק מלים! נשב פה כמה שנשב, ואם יתברר כי אין מים ולא נוכל לשאת עוד, נלך למקום אחר ואולי ייטב לנו שנלך. לא התחייבנו למות פה בצמא, ובכלל אינני יודע למה הוטל עלינו דוקא לשבת כאן. באנו בשעה קשה, כשפחדו שהאדמה תישמט מידי יהודים, ואולם עכשיו נלך להתיישב בחוּלה, כמו שחשבנו אז בצפת, כשעדיין לא היה שימק בארץ כלל וכלל, כמדומני, והרי אין זה מקומנו הקבוע. ראיתם את דן ואת דפנה? כמה זמן יושבים שם? הרי אפילו עוד לא חיממו את המקום והם מושכים להם מים בתעלה כך סתם באדמה, בלי צינורות, כמה שהם רוצים, ואפשר פשוט לצאת עם הכדים לנהר כמו בפולניה. ותל אל קאדי גם כן ראיתם, ולנו יש מחניים, הא לך שכר יפה לעמלנו!

בעוצר נשימה ישבו החברים והקשיבו למלחמת הדברים שבין שלמה ושמעון. עקבות השיעמום נסתלקו מעיניהם ולא היה לו עוד זכר, איש אינו מבקש עוד לישון ואין רוטן על האסיפה. נפש כולם כרוכה היתה בנשמת המקום ובכל לבם ביקשו יתד להיאחז בה, ואולם לא ידעו כיצד. אף על פי שהאזינו לדברי שלמה בהתעוררות היה לבם עם שמעון. מעט מעט התחילו קמים אף הם ותומכים בו בדעתו שאין לשבת בחיבוק ידים ולהמתין לפתרונים הגדולים, שאין יודע מתי יבואו, וראוי להם לנסות כל שיש בידם לנסות; סברו וקיבלו כי צריך לעורר את המוסדות ולפנות למומחים ולחקור את ענין המים עד תכליתו והציעו את שימק לפעולה זו.

לא הועילו דברי שלמה סנדלר, שהיה מקמט כתפיו כמי שאינו מבין מה כל האסיפה רוצה, והוא רוטן לו בינו לבין עצמו בקול שיוכל להישמע גם מסביבו.

– עושה נסים, קומיסאר למים, הא לך תואר חדש: קומסיאר למים, רוצה לנסוע קצת לתל־אביב ולירושלים; יסע לו לשלום, הרי יש לו תיק חדש, אפשר יש להם במזכירות מעט תיקים: הא לך עוד עסקן!

קם עוד לפני תום האסיפה ויצא כמי שרוצה לנער מעצמו את האחריות מהחלטותיה; אך האסיפה לא נתפזרה עד אם החליטה למלא את ידי שימק לעשות ככל שיוכל כדי להחיש את פתרון הבעיה.

לא עברו ימים רבים ושמעון כספי ירד מן האוטובוס שלאחר הצהריים בקפיצה קלה, מושך אחריו מיני כלים וחלקי מכונות, יתדות ופטישים ואוהל מקופל יריעות, ואחריו יורד הדוקטור ההידרולוג, איש רזה, פניו בהירים ושער ראשו רך כמין פלומה. באהבה ובתמיהה ליוו עיני כל החברים את מעשי הדוקטור וליטפו בעיניהם את כליו. שמעון היה לו לעוזר קבוע.

למחרת היום ניגשו לעבודה, בוחרים להם חלקת שדה, תוקעים בה יתדות של ברזל בטור ישר ובטבורו פורשים את האוהל שיריעותיו מופשלות לשני צדי הטור. מן המכונה יוצא ומשתלשל חוט של חשמל שסופו מטיל של מתכת. מותחים את חוט החשמל עד קצה טור היתדות, הגיע החוט ליתד ראשונה, נותן הדוקטור ההידרולוג משרוקית בפיו ומשמיע קול שריקה, להזהיר את פועליו על הזרם שנשלח בחוט. אז ילחץ בכפתור אדום שבמכונה והממונים על היתדות נותנים את המטיל שבקצה החוט על היתד הראשונה. הדוקטור יושב על כיסא מתקפל וגוחן ומציץ בלוח המספרים הקבוע בצדי המכונה ורושם על דף את שמראה הלוח; שוב שורק במשרוקית והפועלים מנתרים מיתד אחת לחברתה וחזור עד תום כל הטור, והדוקטור גוחן אל לוח המספרים ורושם בלא הרף, טורים גבוהים כהרים, גוחן ורושם ושורק, עד תום כל היתדות. ובגמר הטור עוקרים את היתדות ממקומן ומפרקים את האוהל ועוברים לחלקת שדה אחרת וחוזרים ותוקעים את היתדות ומטים את האוהל בטבורן וחוזרים על סדר העבודה כולה.

ימים אחדים עבדו כך בבדיקת הקרקע ואין הדוקטור משמיע קולו. ביום הרי הוא כחלק של המכונה, אין פניו מגלים כלום, ובלילה רואים החברים אור בחלון חדרו עד שעה ארוכה אחר חצות. כשהם עוברים אצל חדרו בערב הם מהסים את לשונם שלא יפריעוהו מעיונו וקולותיהם מתמלאים איזו נעימה מסתורית. מה יעלה זה בחקירותיו? בשוב שמעון מעבודתו עם הדוקטור, מקיפים אותו החברים בחצר ובמקלחת או בחדר האוכל ומתחילים חוקרים:

– נו, שימק, מה נשמע?

שמעון פוטר עצמו בדבר של בדיחות, מספר על עבודתו, מתבדח על חשבון הדוקטור שאינו מוציא מלה מפיו כל היום ונתקיים בו מאמר חז"ל: חכמים היזהרו בדבריכם, ואך ידו רושמת ורושמת ואין מבין מה. ואולם כתום השיחות כבד עליו לבו של שמעון ואינו יודע אם יתקן דבר בתקנתו. אמנם שחוק הוא כי יחשוב לו את הכשלון ככשלונו, איש לא יחשדהו בכך, ואפילו שלמה סנדלר מבקש להפיס את דעתו; סוף סוף הוא מבין שכל כוונתו לטובה; כשהוא פוגשו שוב אינו קורא לו קומיסאר לעניני המים ולא עסקן חדש, אלא אומר ספק בעקיצה דקה ספק בלשון בדוחה של חבר:

– נו, דוקטור, מתי יהיו המים?

ואף שמעון משיב לו בלשונו ואומר:

– כבר אמר חוני המעגל: רבונו של עולם! עשה בשביל אלו שאין מכירים בין דוקטור שנותן מים לדוקטור שאינו נותן מים…

חברים ששומעים שיחם קרבים אליהם ואומרים:

– באמת, שימק, לך עם הלוֹמדוּת שלך. גליצאי מוכרח לומר דברי חכמה, דבר דברים פשוטים, בלי חכמות, הרי אתה כמו אסיסטנט שלו, ־ והם מחננים את קולם ושואלים,

– מה נשמע, מה נשמע באמת?

הוא מביט בהם בעין עצבה ומשיב כבעל כרחו, מפליט את דבריו בחפזה, כאילו צרבו את שפתיו:

– רע, רע מאוד, שתדעו לכם, הנה, מה אתם רוצים, עכשיו אני מדבר בלי חכמות…

וכשמשתררת שתיקה כבדה והחברים מביטים בו ואינם יכולים להבחין אם בכובד ראש ידבר, הוא מאיר פתאום את פניו האפילים, מחכך בגרונו, פונה מהם ואומר:

– אבל יהיה טוב, מוכרח שיהיה טוב, תראו!

ה

שוב עברו ימים אחדים והדוקטור ההידרולוג חוקר. ואף שרוחם של אנשי המקום קצרה ואין להם כוח להמתין, אין הדוקטור מדבר כלום. אדרבא, נדמה כאילו עוד נתכנס בקליפתו יותר מבתחילה, נזהר שלא להפליט מלה בשעת הסעודה בחדר־האוכל, לא כל שכן בשעת העבודה. מיד עם תום ארוחתו הוא קם והולך לחדרו, יושב שם על ספריו ועל טורי מספריו ופניו הדקים, השקופים ונטולי החיוּת, אינם מבשרים טובות. לפנות ערב דוחקים עצמם החברים מסביב לשמעון, אך שוב אינם קוראים לו דוקטור ולא אסיסטנט, אלא תולים בו עינים שואלות, והוא אף הוא שוב אינו מתבדח ברוח קלה ואינו מזכיר את חוני המעגל, אלא משיב כפשוטו באנחה חרישית ומתנצלת המתמלטת מפיו של ברצונו ופניו מועבים:

– באמת אינני מבין, אינני מבין כלום…

ערב אחד ישבו בחדר־האוכל ואחרוני הסועדים עוד היו גחונים על מנתם ופנכות הכל־בו גדושות משיירי מזונות, הכפות והמזלגות עדיין לא נאספו מן השולחן. התחיל מי שהוא מושך ניגון נלבב של מחול, מתון בתחילתו, צובט את הלב במתיקותו. הדוקטור ההידרולוג כבר קם מעם השולחן וזימן עצמו ללכת. בגדיו מרושלים עליו, מאז בא למחניים פשוט את מעילו, הסיר את מגבעתו ונתקמטו מכנסיו ולא נבדל הרבה מאנשי המקום. אותה שעה ליוו אותו הרבה עינים תאבות וחקרניות, כמבקשות לקרוא בעיניו מה סברתו על קרקע מחניים ומה העלה בחקירתו, ואף שכבר בטל השיר מבתי מחניים ימים רבים והמחול פסק, שילב מי שהוא זרועו בזרוע חברו יוצר ראשיתו של מעגל ובחור שעמד בסמוך לדוקטור פשט אף אליו את זרועו, כמזמינו להצטרף עמם למחול. הדוקטור סר לצד, מבקש להיפטר מהם ולהשתמט מן הזרוע הפשוטה והפליט מבין שפתיו:

– בחורים טובים, בחורים טובים…

כשראו החברים שהדוקטור נשמט מחישוק הזרועות והוא הוציא דבר מפיו, שאלו זה לזה:

– מה אמר, מה אמר?

כששמעו את דבריו שנתפרשו להם כניחום אבלים, התרפו זרועותיהם וכבדו ידיהם והעיגול נתפרק. אחד אחד גועו הקולות והריקוד נבל בעודו באבּו ודממה מוזרה היתה בחדר־האוכל. אחרוני הסועדים הניחו כפם על הצלחת והתורנים הציצו מבעד לחלון המטבח. רוח כבדה באה וירדה על הכול. עתה שוב לא יכלו להמתין, כמו נתנו דעה אחת ערכו את הספסלים כלאסיפה, ישבו וביקשו את הדוקטור שישב בראש השולחנות ויאמר להם דברו.

תחילה ליטף הדוקטור את פלומתו הרכה והשהה ידו על מצחו והתחיל מדדה במבוכה מרגל ורגל, כמו נמלך בדעתו אם ראוי לו לעשות בקשתם. אך דרישת החברים חזקה עליו והוא ראה רוחם הקשה, חזר מתון מתון לראש השולחן, דלה מכיסיו פנקסים קטנים, הניח על ידם עפרונות אחדים, מעסיק בהם את אצבעותיו ועורכם לפניו כסדרם, גדול כגדולתו וקטן כקטנותו וממתין.

כהרף עין נתכנסו החברים, כמו עוף השמיים הוליך את קול האסיפה, אלה שכבר גמרו את אכילתם ועזבו את שולחנם חזרו בבהילות על עקבותיהם; כולם באו ונתאספו, ותיקים וצעירים ונוער, יותר משבאים לאסיפה שמכריזים עליה שלושה ימים מראש. אפילו זוגות שפונים לחדריהם, שאינם באים לאסיפות; ותיקים שאומרים לשמע הפעמון: מה לנו ללכת, בלאו הכי עצת המזכיר היא תקום ודיבורים יתרים למה לנו, מוטב שנלך לישון וננוח לפני החריש או המרעה; וצעירים שאומרים לצעירות: נלך מעט לחורשה ועוד נספיק לחזור להצבעה: ־ כולם כולם באו עתה כמו חשים שיפול הערב דבר. התורנים במטבח הציצו בחלון ופניהם נרגשים, מבקשים שימתינו להם מעט, עד אם ידיחו את הכלים והם רוטנים בחשאי, שהכל רוצים תבשילים ואין אחד זוכר את המבשלים.

אך עתה לא השגיחו בריטון התורנים ולא בתרעומת האחרים, שבאו במרוצה מחדריהם טוענים כל לא ידעו כלל על הסיפה כללית ואיש לא הודיע להם דבר. כשנתמלא חדר־האוכל מפה לפה נשתררה דממה והכול תלו עיניהם בשפתי הדוקטור. ואילו הוא, הניח לעפרוניו, משך מהם את אצבעותיו וכיון את משקפיו נוכח עיניו, כמבקש להשביח את ראייתו ואחר פתח בלשון יבשה, כמו לא היה קורטוב של חיים בפניו, והתחיל מספר על מהפכות גיאולוגיות ועל מעבה האדמה ועל הרי געש שבחופי הים התיכון, מהם עתיקים וכבויים העומדים טורים טורים ממזרח למטולה בדרך לגולן המזרחי, ועל התפרצויות וולקניות, סלע מותך ולוהט הפורץ מנבכי האדמה, ושמן הלבה שלהם שקפאה ונקרשה נוצרו שכבות עצומות של בזלת שחורה וכבדה, שמכסה את הגליל ואת הבשן ונמשכת מן הירמוק ועד דרומה לדמשק: האש הגדולה עוד שיירה אחריה סימנים והם מעיינות המים החמים בטבריה ובחמת גדר, המכריזים על הלבה הלוהטת במעי האדמה. ואז התחיל סוקר מועדי מועדים, מן התקופה הקמברית שבעידן הפאליאוֹזוֹאי שנמשך כארבע מאות מיליון שנים, שהיתה אז ארץ־ישראל מכוסה מים אדירים ונסוג הים הכביר ויבשה הארץ ונוצרו ההרים, ושוב גאו וקלחו וחוזר חלילה במשך עשרה מיליונות שנים, ועד התקופה הצעירה היא הפליסטוקן, דור אחרון בדברי ימי האדמה שהוא אך בן מיליון שנה בעידן הקינוֹזוֹאי, הנמשך כששים מיליונות שנים, והוא שיצר את פני האדמה וקבע דמותה, בטרם היות אדם בארץ, ועיצב מבנה ומידות מימיה, ושכבות קרקע אלה שנרבדו מדורות וגושי הסלע שנוצרו לפני מיליון שנים הם שקבעו גורלה של מחניים, היושבת על גוש בזלת שעומקו כארבע מאות וחמישים מטרים והוא מתמשך רצופות מירכתי ההרים ממערב ועד מדרוני הירדן מזרחה, ועדיין לא קדחו בבזלת בעומק כזה.

שעה ארוכה דיבר הדוקטור ההידרולוג כקורא את דבריו בספר, מספר במעשי בראשית ומאות מיליונים של שנים נושרות מפיו כאילו עסק בשנותיו של תינוק, והוא כורך שמות וכינויים שהם קשים לשמיעה ולא כל שכן לאמירה, פותח את פנקסיו וקורא בהם טורים ארוכים של ספרות, מה עבר לה לשכבת האדמה במחניים ומה שכבת האבן הקשה והאבן הרכה והאבן הכבדה ואחרון אחרון חמור, מה עוביה של שכבת הבזלת השחורה והקשה שאין בה, אין בה מים.

דמומים כמו כפותים למקומותיהם ישבו החברים לפני הדוקטור ואף שדברי הלימודיוּת שלו

נאמרו כדרך אנשי המדע והם משובצים מלים וביטויים שלא ידעו להם פירוש ומעולם לא שמעום אפילו בבית הספר, הרי כולם הבינו את משמעותם המרה: אין תקוה, אין תקוה…

פתאום הפסיק הדוקטור, אסף פנקסיו והחזירם לכיסיו ואף את העפרונות השיב למקומם והשפיל עיניו, מבקש להשתמט מעיני הנאספים. איש לא זע ממקומו והשתיקה לא הופרעה. היושבים ישבו והעומדים עמדו ואיש לא קם ללכת. אז היסס הדוקטור שעה קלה, כמו אינו יכול לשאת את הדממה הכבדה, הגביה שוב עיניו, אותות החיים חוזרים מעט לפניו והוא אומר כמבקש לפייס תינוק:

– צר לי, בודאי שאין הדברים משמחים כל עיקר, אבל היה עלי לומר לכם סוף סוף את האמת, או לפחות מה שנדמה למדע כאמת, אנשים משכילים אתם ותבינו: כמובן שעל מי תהום אין לדבר ולא אומר לכם לשוב לקדוח בעומק, ובכל זאת הייתי יועץ לחפור מנהרה במדרון כרם הזיתים, לא הרחק מן המעיין, בעומק של עשרה עד חמשה עשר מטרים בשטח של כעשרים מטרים, ואולי אפשר לפגוע בעורק של מים עליונים, ואם ישחק לכם המזל, תוכלו לשאוב כחמשה עשר מטרים מעוקבים מעת לעת… בודאי שאין זה פתרון אידיאלי ושלם, אך על כל פנים תהיה בזה איזו הקלה…

עתה כיון שהוציא מפיו דברים של ממש שמשמעותם ברורה כדי אכזריות, חוזר מתקופות שנות מיליונים ומדבר על היום הזה, מניח את כל ארצות תבל ומדבר על מדרון כרם הזיתים שלהם, התחילו הנאספים זעים על מקומותיהם וכמו בלא משים נתנו הכול דעתם על שמעון כספי ותלו בו עיניהם. הוא אף הוא הרתיע על מקומו, כאילו בו תלוי הקולר, הוא ששם לפניהם מכשול ועורר בהם תקוות וגרם להם הוצאות שסופן מפח נפש, ועתה ליתן את הדין. איש לא אמר לו דברים אלה ואפשר אף איש לא העלם על דעתו, אך שמעון נדמה לו כי הוא קורא זאת בעיני כל אחד ואחד. הוא חש רעד עובר בגבו וצמרמורת מטלטלת את גופו. קם ממקומו ונשא את עיניו ולא מצא מלים בפיו. אצל פתח הכניסה ראה את רחל דחוקה בין החברים ועיניה מושפלות לקרקע ושפתיה מצומצמות. הוא זכר את הבטחותיה באותו לילה ולבו נרעד בקרבו. באה לו תחושת אותו אויר בלילה, רווּי רסיסי טל, וריח של שפע בא באפו והרחיב את נחיריו. הוא אימץ את כל כוחות נפשו, נשם נשימה חטופה וקרא בקול נרגש יתר משביקש:

– חברים, לא די לנו במים מעטים בשביל מחניים, שהדוקטור דיבר עליהם, לא די לנו בזה, לא לזה קיוינו. אנחנו צריכים עצי פרי, שדות שלחין וחצירים בהשקאה וגני ירק, אנחנו צריכים לעשות את מחניים יישוב גדול, גדול כמו שחלמנו בתחילה, שיהיו בו הרבה אילנות והרבה ירק והרבה חברים והרבה תינוקות, ולא די לנו במעט מים, הרבה אנחנו צריכים, שפע מים, ולא נוכל להסתפק במועט. זה ימים אחדים שחששתי מפני תוצאות כאלה, אך טוב שנדע את האמת המרה. עכשיו ששמענו כי אין תקוה – יש לנו תקוה! אני מציע לכם, חברים, אנחנו לא נחפור תעלה ולפי שעה לא נחפש עורק ולא נבקש נס קטן, מחניים צריכה הרבה מים ואנחנו נביא לה מים מן הירדן, בצינורות, הרבה מים. התעניינתי בתוכנית הזאת כשהייתי בתל־אביב וכבר דיברתי במוסדות ובחברות ועם מהנדסים שונים, מה לעשות אם הבדיקה תכזיב, ואני מאמין עכשיו יותר מתמיד: יהיו לנו מים, הרבה מים!…

פיו נסתתם וגרונו העלה חירחור, כמו הבכי בלע את דבריו. עתה קפצו הכול ממקומותיהם וניגשו אליו, מבקשים לתמוך בו בשעת מצוקה וכמו מאליהן הושטו אליו כל הזרועות וראשון שפשט אליו ידו היה שלמה סנדלר, כותנתו פרומה לו על חזהו, מבקש להראות לו לשמעון שאף הוא מאמין אמונה שלמה כי יהיו חיים במחניים ויהיו בה מים ועצים ותינוקות, ואחריו הלכו כל הנאספים, עד כי צר המקום בין כותלי חדר האוכל, והקיפוהו במעגל, ואחרונה נצטרפה לעיגול רחל, חרדה ומבוישת, כמו מבקשת מחילה על כל המהומה הזאת; מי שהוא חזר ופתח בניגון שגוע בתחילת הערב והפיות כולם החזיקו בו ופצחו בשיר של אמונה ודבקות, והגופוֹת התחילוּ נעים לקול הזמרה וכל הבית נרעד פתאום מהלמות הרוקדים. כמו אבן שמסלקים מפי הבאר ומים פורצים בה בעוז, כן עלתה ההתלהבות אחרי ימי הדכדוך והמצוקה בלבות החברים, המבקשים להם פורקן מן הצער והתוחלת שנכזבה. עתה קם לתחייה היקוד שגוע בלבם לפני האסיפה, עז ולוהט שבעתיים, כאש שורפת וכמים גואים; והיה הבית כולו רוקד בדבקות ובהתפעלות ובהתעוררות של מעלה שכמותן לא ידע המקום מאז הניחו החסידים אבן הפינה לביתם הראשון ועד היום הזה.

ו

אחר שהכזיבה חקירת ההידרולוג ניתן תוקף לתוכנית החדשה שכבר היתה מונחת בתיקו של שמעון. התוכנית החדשה לעתידה של מחניים היתה בנויה על שאיבת מים מן הירדן, מאצל גשר בנות יעקב, ומשיכתם בצינורות לאדמת חולתא, איילת השחר ומחניים. הבדל הגובה בין גשר בנות יעקב ומחניים שהוא כשלוש מאות מטרים עמד לסייע במעשה. עוד היתה התוכנית נתונה לדיוני מוסדות ולחישובי מומחים ולעיון בתי באנק, ואולם רוחה כבר נתנה אותותיה במחניים. הברכה עדיין לא היתה מצויה במקום, אבל כבר היתה איזו תחושה של טרם שפע ושוב לא נדמה היה לחברים כי כל יגיעתם כשאיבת מים בכברה. נתקיימו דבריו של שמעון כספי, שאמר להם לאנשי מחניים באותה אסיפה נרגשת, כי החיפושים והלבטים כשלעצמם יחזקו את רוחם. מגפת העזיבה נעצרה ועוד נוספו להם חברים צעירים. התקוה החדשה הפיחה בהם עוז ואמונה ושוב התחילו הכול רואים את שדוֹתֹ מחניים כמקומם, שקשרם אליו הגורל באקראי ועתה נתקשרו לתמיד; ואפילו שלמה סנדלר שוב אינו מזכיר את דן ואת דפנה, שעדיין לא חיממו אנשיהם את מקומם ונחלתם שפרה עליהם ולא היה מאיים שיקום יום אחד וילך לעין־חרוד לחיות שם חיים נוחים. גם ייחוסם לשמעון יצא עתה מגדר ייחוסי חברים סתם. הכול הרגישו בפנימיות שאף כי עדיין לא נשתנה כלום הרי רוחו של שמעון היא שנטעה בהם פרחי אמונה ותקוה שסופם יעשו פירות. חיבה יתרה נודעה מהם אליו, כמו משב של רוח חמה המלטפת את הלב בימי קרה, ואף שלמה שכח טרוניותו והיה מבקש קרבתו, כמו הכיר נפשו של האיש, עוטף חיבתו במעשה גיחוך דק כמי שמתבייש להראות את אהבתו ברבים וגנאי הוא לו להראות בציבור רגישתו.

עתה, שהוקלה הרוח במחניים, התחילו שוב הצעירים לוקחים להם נשים ומאשרים ברית אהבתם לפני השוחט במשמר הירדן. השוחט במשמר הירדן היה מעין רב ראשי לכל האזור כולו; הוא נותן להם לאנשי הכפרים תעודת הכשר לחלבם בפסח, שתוכל “תנובה” למכרו בעיר אפילו למהדרין; הוא השוחט להם פרה בשעת צורך והוא המקדש קידושים. גוץ הוא ופזיז, תנועותיו רותחות ואניצי זקנו מתבדרים בשעת הליכתו, תמיד הוא טרוד, שעתו דחוקה ורוחו קצרה, רבים תלויים בו ומעשיו רבים וכשהוא בא למקום לקדש את הצעירים הוא דורש שיהיו חתן וכלה מוכנים, חדשים וגם ישנים, שעדיין לא העמידו חופה, וימתינו לקריאת הכתובה, כי שעתו קצרה. ואולם צעירי מחניים אף הם אין שעתם ארוכה ואין להם זמן הרבה בשביל להמתין לשוחט ממשמר הירדן. על כן עוסקים הכול בעבודתם, ואך כשהוא בא עם סל הקש על זרועו, מזעיקים את בני החופה, חתן יוצא מדירו וכלה ממטבחה וממהרים לחדר־האוכל. השוחט ממשמר הירדן רוטן וגונח, מבקש להספיק לאוטו ההולך לראש פינה או לצפת, ובינתיים הוא עושה מעט פרקמטיה, לוקח במחניים חריצי גבינת כבשים בחצי מחיר ונותנם בסלו, בבואו לעיר ימכרם במחיר מלא ויצא הפסדו בשכרו. מגיעים הצעירים מכניסים אותם לחופה לפתח חדר־האוכל, זוג אחר זוג; חתן נכנס לחופה, לוקח כובע מחתן היוצא מתחתיה וחוזר חלילה עד תום כל הקידושים, כובע גדול לראש קטן והיפוכו של דבר, והצהלה רבה. השוחט קורא את מגילת הכתובה מהר מהר, ובתום הטכס הוא פונה אל קהל העדים והסקרנים שנתקבצו מן המטבח ומן המחסן ומכל המקומות הסמוכים וקורא, עיניו הקטנות מחייכות בערמה:

– נו חברים, מי עוד, מי עוד? כל זמן שאני כאן, למחר אין לי זמן לשוב ולקדש אתכם, והרי אתם ילדי ישראל כשרים ואסור לדור בלא חופה וקידושין.

החברים צוחקים, צעירים נותנים עיניים חצופות בצעירות, וצעירות מסמיקות. נועזות שבהן משיבות בגיחוך:

– עוד לא כתבנו תנאים…

השוחט אף הוא צוחק, מסיים מעשיו, בודק סחורתו בסל, ממתיק סוד עם הגזבר, מברך את החתנים ואת הכלות במזל טוב, ורץ אל השער, שוטף ועובר באוטובוּס כלעוּמת שבא, והזוּגות המקודשים עודם עומדים בתוך כל העדים וצוֹחקים ומגחכים ומשמיעים דברי בדיחות, מבקשים לחפות על מבוכתם.

שמעון כספי אף הוא רווח לנפשו. עתה נדמה לו כאילו נפרק משא מכתפיו ושוב הוא חופשי ללבו. מחניים תתקיים לעד. תוכנית המים אף היא תתגשם בקרוב. המצוקה הנפשית חלפה, השדות הצמיחו בימי המלחמה מלוא הגורן והקלו על מעמדם. אהבתו לרחל הרכה והצנועה עדיין לא נתפרסמה ברבים, אך הוא ידע לבה של רחל מאז פגשה בלילה על הגורן הדלה. הם היו מקפידים שלא ישבו סמוכים בחדר־האוכל ואפילו אוכלים לעתים במשמרות שונות, הוא יוֹצא והיא נכנסת וחילופו של דבר, ורק לפעמים הם נושאים עיניהם ומבטיהם נתקלים באקראי ושוב נפרדים, משקיעים אותן בקערת המרק. אולם עתה הגיעה גם שעתם. לילה אחד כרכה רחל ידיה על צוארי שמעון ואמרה:

– אתה זוכר שימק, שאמרת לי כי יהיו במחניים חיים ואילנות ופרחים?

– אני זוכר, רחל…

– ואתה זוכר שהבטחת לי שיהיו במחניים תינוקות?…

– אני זוכר, רחל…

– עכשיו הגיעה השעה, שימק… אמרה כהד וכבשה פניה בחזהו.

דברי רחל לא היו אלא כהד לרחשי לבו. עתה הגיעה השעה. אך שמעון כספי לא רצה כי השוחט ממשמר הירדן יקדש את אהבתם. רחל סלדה מפני הפומבי הגדול שיש בו הרבה גיחוך ובהילות ובדיחות הדעת שלא כרוחה, מתביישת לגלות ברבים דברים שבלב, ושמעון אף הוא לא היתה דעתו נוחה מן הטכס ועוד הגה רעיון שביקש עתה לגלות לרחל. מזמן שמע מפי חברים שהיו עוד בפלוגת יודפת, כי בצפת חי עדיין רב זקן שהיה בצעירותו מראשוני מחניים ולא עזב את הארץ עם יתר העוזבים, אלא עלה לצפת ושיקע עצמו בקבלה. זמן רב השתוקק שמעון לראות את הזקן ולא באה לידו השעה. עתה נשא בלבו מחשבה ליטול חופשת נישואים לימים מעטים, יעלה עם רחל לצפת, יפגוש את הזקן ואף יבקש ממנו שיקדש את בריתם. רחל צהלה לשמע דברי שמעון, אך הוא הזהירה שלא תספר את רעיונו ברבים, כי לא יבינו להם. ואולם לא הועילה אזהרתו של שמעון, עוף משמים הוליך את הקול ונשאו בכל מקום ולמחר כבר היתה החדשה לשיחת היום במקלחת הגברים ובמקלחת הנשים, במטבח ובמחסן, יומם בשדה ולילה על הגורן ובחורשה:

– נו, מה תאמרו לחדשה, שימק ורחל נכנסים לחדר!

– לא הייתי מאמינה, ואני חשבתי תמיד שיקח את אביבקה!

– איזו אביבקה! לא ראית איך היה מגלגל בעיניו כשהיתה נכנסת לחדר־האוכל?

– לא ראיתי אותם הרבה ביחד.

– זה תמיד הסימן המובהק, שתדעי לך.

– אבל אומרים…

– מה אומרים, מה אומרים?…

– אינני יודעת, רק שמעתי, שקודם כל הם רוצים להתחתן אצל רב בצפת, ושנית…

– מה, דוקא בצפת? השוחט ממשמר הירדן לא די כשר בשבילם?

– אינך מכירה את הגליצאים, גליצאי כמה שאתה חושב אותו מהפכן ואיש חדש, סוף סוף נשאר חסיד…

– שא, נדמה לי שרחל באה…

אך יותר מכולם געש שלמה סנדלר.

כשהגיעה השמועה לאזניו אחז במתניו, והתחיל גועה בצחוק:

– אוי, אחזו בי, אחזו בי שלא אפול. מה, בשוחט ממשמר הירדן לא די לו וגם לא במורה הוראה מראש פינה, אלא דוקא ברב מצפת חשקה נפשו? מהפכן מארץ הקיר"ה, הוי, הוי, בכל זאת מסורת גליציה, אבל מה יועיל להם הרב מצפת אם בלאו הכי אין עכשיו חדר פנוי לזוג, וועדת השיכון תכניס להם פרימוס!

כיון ששמעו שמעון ורחל כי נודע סודם, אמרו לצאת בחשאי מן המחנה, לעקוף את שדרת האקליפטוס ולעצור את האוטובוס ממטולה על פרשת הדרכים ולעלות בו לצפת. רחל לבשה שמלנית כחולה וחולצה לבנה, שלקחתן מן המחסנאית בחשאי, שלא ייודע יום צאתם ברבים, שתי צמותיה החומות מאירות באור השמש כזהב ושמוטות לה בחן על עורפה. שמעון נטל זוג מכנסי חאקי ארוכים ומגוהצים, ואף הוא לבש כותונת לבנה ונטל חולצת צמר עשויה מגז מחניים, תלאה¹ על גבו ברפיון ואת שרווליו כרך לו מלפנים על צואריו.

אך יצאו אל הכביש, עוקפים את שער המחנה, והגיעו לקצה השדרה, גחו מבין העצים סיעת חברים, מזלגות וכפות ופחים ריקים בידיהם, והם פוצחים בשיר ומכים בכלי הפח לקצב זמרתם ומקיפים את החתן ואת הכלה; רחל נלחצת לשמעון כמו נתפסה בכף ושמעון עומד משתומם, וכך שהו במקומם עד שפסקה התזמורת לרעוש ושלמה סנדלר שהיה מנצח על השיר יצא מקרב החבורה והגיש להם מקצת פרחים שהיו חברים מגדלים בגניבה מאחורי בתיהם, אף על פי שגזרה המזכירות על הגינות, קמולים מעט ומעוכי ראש, עטופים בגליון של “הפועל הצעיר” והוא אומר לקול צהלת החברים שהריעו וקראו והריעו:

– נו, ובכן אם חופה בצפת – שתהיה כדת! מזל טוב, מזל טוב! הקדוש ברוך הוא יטע ביניכם אהבה וחסד! אתה רואה, גליצאי, גם אני מצאתי לי מאמר חז"ל…

נפל על צוארי שמעון ונשק לו לצחוק כל הנאספים ואחר הניח ידו גם על כתפה של רחל וחבק את שניהם בזרועותיו.

עודם עומדים וצוחקים ומריעים והנה בא האוטובוס וכל החבורה ליותה את הזוג עד פתחו, מניפים להם בידיהם לתמהון כל הנוסעים, עד כי זעה המכונה ונסעה ונבלעה במרחק.

ז

קפצה להם הדרך לצפת והמראות ריקדו בחלון האוטו ונשתנו חליפות. אך עברו את ראש פינה ועלו בדרך המתפתלת בהר, הבהיקה לפניהם רגע הכינרת כמגן ממורט, מאירה בשמש השוקעת ואחר שוב נעלמה מעיניהם. כשהפכו ראשם ראו ענני שקיעה אדומים רוכבים על גב עננים לבנים כמפרשים של אש על סוסים צחורים, חולפים על ראש לבנון וחרמון, וכשהחזירו ראשם מן המראה כבר נשקף כנגדם הר כנען עם בתיו החדשים ואחר נראו להם בתי צפת כחולי סיד, אוחזים זה בזה וכפופים זה על זה כעדר כבשים גולש מן ההר.

כשהגיעו לצפת עזבתם הרוח הבדוחה. צינת בין השמשות באה מן ההרים וקיבלה את פניהם בנעימות. מרחבי הארגמן נצטמצמו עתה והלכו וההרים האפילו וירדו על הארץ. תהום קרא לתהום וכל שרשרת הרים תלויה על צוארי חברתה כענק. מחרישים עמדו נוכח ההרים ושוב החזירו מבטם מן המרחק והביטו זה בזה ואחר נתקלו עיניהם בצרור הפרחים שהיה בחיקה של רחל, עטוף בגליון של עיתון, ושניהם חייכו.

עתה נפרד שמעון מעם רחל ואמר לה שתחילה ילך לבדו וישאל לאותו ישיש. התחיל יורד בסימטאות העיר, פוסע על אבנים חלקות, ממורטות מרוב שנים, וככל שהלך וירד בעיר העתיקה אפפתו רוח רצינית. הגיע לראש הסימטה וריח של יין עמד בה. הביט כה וכה וראה חנות של מוזג ויהודי שזקנו האדום מכסיף בשולים, פוזל בשתי עיניו, עומד וממתין בפתחה, פתילת נפט צהובה תלויה בפתח על המזוזה. ניגש אליו ושאל:

– היכן יושב בכאן ר' שמריה חסיד?

המוזג האדמוני נתן בו שתי עיניו הפוזלות, שאין יודע לאן הן ניבטות, והשיב, כובש את תמיהתו:

– ר' שמריה חסיד? תרד למטה, אתה רואה את העץ מאחורי קברו של ר' יוסף דילה ריינה, תשאל שם ויגידו לך.

שוב פסע וירד בסימטאות העיר, עבר על פני עץ נטוע אצל קברו של ר' יוסף דילה ריינה ואחר עצר ילד ארוך פאות שהיו מיטלטלות לו בריצה ושאלו למקומו של ר' שמריה חסיד. הילד חזר על עקבותיו והוביל את שמעון לבית קטן, משוקע בין בתים אחרים, רק עליית קיר נזקפת מבין גל האבנים. הראה לו חלון העלייה, מדרגות אבן קצרות מובילות אליו מן החצר ואמר:

– הנה כאן!

עמד שמעון ושהה להיכנס. הבית עמד על שפת הגיא, מול ההרים הגלויים. הלילה כבר נגע בראש העצמון, עמק הטחנות והמשכו גיא הלימונים כבר היו עטופים צללים שנארגו ממצבה למצבה, עוד מעט ויעטפו באפילה את כל בית הקברות של צפת. מעבר לגיא עוד נשקף בית קברו של רבי שמעון בר יוחאי, עם כיפותיו לבנות הסיד. שלוה עמוקה באה וכבשה את מדרוני ההרים, עולה ונפרשת על פני ההר, נוגעת בבתים השחוחים ונאחזת בחלונותיהם הפתוחים אל ההרים. שעת מסתורין הגיעה, הדים רחוקים נתמשכו בין הר וגיא, עלו ופקדו את חצרות העיר העתיקה. במקום הזה, לא הרחק מקברי התנאים, בסמוך למקום חייו ומותו של האר"י הקדוש, יכולה הנפש השואפת לשכוח עולם המעשה ולטעום מול דממת ההרים מתיקותה של בדידות.

זקני צפת זכרו את ר' שמריה חסיד, אחד מראשוני מחניים, חסיד מחסידי גליציה, שביקשו לפנים לשבת בארץ־ישראל ישיבת כפרים ולהוציא לחם מן הארץ. וכשמעדה רגלם והיו מוכרחים לעזוב את אדמתם, בא ר' שמריה ונשתקע בצפת והיה לו כמו ניתק דבר בלבו ונעקר לעולם, משייר אחריו פצע שלא נגלד: רוחו שחה ובטחתו נשברה ורק זכרונות עבודתו בכפר, ימי החריש והזריעה וימי קציר וקיום המצוות התלויות בארץ, באים ופוקדים אותו, פעם כזכר מעולף בצעיף של שמחה ופעם בצעיף של צער; עודו שומע שיחות שדות עם שחר ורואה להט החרמון בשקיעה. כמו רוח באה ונושבת בנשמתו וקורעת הפצעים ומביאה עליו געגועים וצער שאין להם פה, על תוחלת שנכזבה ועל משאת נפש שבטלה. עברו שנים, שנים על שנים, והוא תקע את אכזבתו עמוק בלבו והסתירה מעין אדם ואך באין רואים היא שותתת.

אור חיור ניצנץ בעליית הקיר, דלת נפערה ונשמע קול רגליים מדשדשות. שמעון סר הצדה, עמד בצל חומה נטויה וראה חבילת זקנים יורדים במדריגות הצרות והמשופעות, מדברים זה עם זה בחשאי, נעלמים בקרן הסימטה ונבלעים במבואות אפלים. עתה ננער כמו מחלום רחוק, השחיל עצמו מבעד לשער האבן ועלה במדריגות הזקופות. דפק על הדלת הנמוכה ופתחה. על כיסא של עץ גבוה ישב זקן לבן שער, עור בשרו מכורכם ובלוי, עיניו מביטות נכחן כמו אינן רואות, ריסים ארוכים מלבינים על גביהן. היה לבוש חלוק דהה ואבנט לבן על מתניו, כלבושם של זקנים בעיר הקודש ורגליו נתונות בפוזמקות לבנים.

זקף הזקן את ראשו בלאוּת, כמו לא איכפת לו מי הוא שבא לקיטונו, אך כשראה את פני הנכנס, עבר אבק של התעוררות בעיניו וחלף. שמעון עמד על מקומו, שוכח לסגור אחריו את הדלת, וגימגם:

– שלום עליכם…

– עליכם שלום… – השיב לו הזקן ופשט לו כף יד. שמעון קרב אליו ונטל בדחילו את פיסת היד הקטנה והדקה, שעורה החיור צפוד.

עתה עמד סמוך לזקן, נפעם, אינו יודע במה יפתח ועיניו משוטטות במבוכה. עודו שוקל בינו לבינו במה ראוי לו לפתוח, והנה שמע את הזקן לוחש:

– מנין בא בחור?

נאחז שמעון בשאלה והשיב:

– מחניים!

הזקן שהה על מושבו, מבטו קהה כמי ששומע דברים ואינו מבינם, חושב שהטעוהו אוזניו. המתין מעט ושאל בקפידת זקנים:

– מנין, אמרת?

– ממחניים, ממחניים אמרתי – חזר והדגיש את דבריו, מגביר את קולו, חושש שמא אוזניו של הזקן כבדות.

שוב שהה הזקן להשיב. דממה עמדה בקיטון. הזקן הרתיע על מקומו, קם, נזקף פתאום כמו נשרה ממנו לאות השנים, וכזוכר דברים רחוקים השיב באבק של תרעומת:

– מה אתה סח, בחור, אין מחניים, אין!

הביט בו שמעון משתומם, אינו יודע מה יאמר לו לזקן, עד שפרצו מפיו המלים בלא משים:

– אבל הרי אני בא עתה ממחניים!

הזקן עמד נכחו כאינו מבין את דבריו. שמעון פתח בשפה רכה והחל מספר לפניו על מחניים; כיצד עמדה בשממונה שנים על שנים עד שבאו הם ואספו חרפתה. כל אותן שנים פירפרה מחניים, אך לא אבדה חלילה ולא בטלה מן העולם. ועתה באו הם וחידשו פניה. סיפר לו שמעון לזקן על חייהם ועל עבודתם, סיעת צעירים וצעירות שבאו למסור נפשם על המקום, והרי הוא עצמו, שמעון כספי, שהיה נקרא בעיירתו בגליציה סימון זילבר, אחד מהם, והוא עומד לפניו חי וקיים ומבקש כי יקדש את אהובתו לכלה שאף היא מבנות מחניים.

נרעש הזקן, עפעפי עיניו הארוכות והעבות שקועות על עיניו כפרוכת לבנה, ידו האחת מגובהת כמורה על חזון רחוק והאחרת שמוטה לו לפניו על השולחן. שעה ארוכה עמד על מקומו קופא ושמעון לא הרהיב עוז בנפשו להפריע את שלותו. אך הנה זע האיש, ניגש בפסיעה אטית לדלת וסגרה ואחר נטל את שמעון בזרועו והושיבו לפניו על הספסל והוא עצמו ישב בכיסאו, אוחז בידו ומבקש משמעון בקול חלום כשב ממרחקים שיחזור ויספר לו על מחניים, יספר הכול, לא יפיל דבר ארצה.

וכשחזרו הזקנים ובאו לקיטונו של ר' שמריה חסיד לתיקון של חצות, עדיין ישב הצעיר לפני הזקן, ידו נתונה בידו ושכמו של הזקן מוטה מעט לצדו של הצעיר, שתהא שמיעתו מחודדת, דמעות נוטפות לו מעיניו ושוטפות בחשאי, מפויס אחר שנות הצער והגעגועים, כמו נבקע הקרח בלבו והמכה הישנה שמיאנה להירפא במסתרים העלתה לפתע ארוכה והצער שהיה משוקע בחובו נפוג והעלבון נעלם. דברי הצעיר הביאוהו לידי ריכוך הלב וקמטי נפשו נתיישרו.

וכשתמהו חבריו הזקנים לראות את ר' שמריה בכך ועמדו בפתח הקיטון משתוממים, קם שמעון ממקומו והשיב את ידו מידי הזקן, כמי שכלו דבריו. ר' שמריה חסיד קם אף הוא, אינו נותן דעתו על הבאים; אך כשזימן עצמו שמעון לעזוב את הקיטון, גחן אליו הזקן ולחש לו בקול מעוך מזקנה, שנשמעה בו שמחה כבושה:

– יובל שנים, יובל שנים… והמעיין, אמור נא לי, המעיין העתיק עוד מפכה?… בבקשה ממך, פרוס בשלומו משמי, אני כבר זקנתי מאוד ולא אוכל לראותו… המעיין העתיק…

ירושלים, תש“ו–תש”ז

אותה שנה בא השר משה מונטיפיורי בפעם הרביעית לארץ, שלא היה יכול לשהות שנים רבות בנכר בלא שיבקר את ארץ-הקודש. געגועיו גדולים היו כים ולא ראה חיים אלא באספקלריה של ארץ ישראל, והיא דמתה לו כיפה בארצות וירושלים היתה עולה על ראש שמחתו. כשבא לרוכסי הסלעים שעליהם בנויה עיר-הקודש, וראה את החומה באבלותה, עצר בשיירה, ירד מעל גמלו, קרע את בגדיו, נפל על הקרקע ובכה בכי תמרורים. ביקשו מלוויו לנחמו במלים טובות ומרגיעות, אך הוא באחת: אם ירושלים בחורבנה – אין לי נחמה, אין לי נחמה…

אך משבא השר בין החומות וראה את צהלת בני-עמו שצהלו לקראתו, עבר ברחובותיהם שכובדו לכבודו ודרך בחצרותיהם שנוקו וקושטו לבואו – נחה עליו מעט דעתו והוא נדר בלבו שלא לשקוט למען ירושלים ולהקדיש לה את שארית חייו. ומששהה מעט בעיר וראה את העם בעוניו, את חצרותיהם החריבות, את מבואותיהם האפלים, את בתיהם הצפופים – נפל עליו לבו. הילדים היו חיורים, הנשים נובלות והגברים שחוחי-גב; עיקר פרנסתם על מתת-יד, אחד בצינעה ואחד בפרהסיה; זה מוועד כולל פלוני וזה מוועד כולל אלמוני, וכמעט אין איש החי על יגיע כפיו. אדיר היה חפצו של השר להושיע את בני עמו הנמקים בעוניים, אך כאן, בעיר שוממה זו, איך יוכל לעשות דבר? כבד היה עליו לבו של השר ומלא צער: היפרח מטה יבש?…

ראה השר שאין לפניו עצה אלא לפרוץ פרץ בחומות הלופתות את העיר ולבנות מחוצה להן בתי-דירה, להושיב שם מבני ירושלים ותת בידם אומנות שתפרנס את בעליה בכבוד, שאין ברכה שורה אלא ביגיע כפיים.

קם השר וקנה נחלת קרקע גדולה מחוץ לחומה על דרך חברון, נוכח הר הציון, שהאויר שם בריא ורוחות נועם נפרחים מן ההרים ומטהרים את המקום. היתה החלקה זרועת סלעים. חלקת הרים יפה; לרגליה השתרעה בקעת השוּלטן, מקרוב שגבה חומתה האפורה של ירושלים ומרחוק הכחילו ערפלי ים-המלח, שקופים ודקים כמשי. סבר תחילה השר ליעד החלקה לבנין בית-חולים, אך נמלך בדעתו, שאמר: לא החולים של בני עמי צריכים לרפאות אלא בריאים שבהם. התחיל מתקן תכנית לבנין בתי-מגורים ובתי-מלאכה, תנור לאפייה ובית-אריגה גדול, ואפילו ריחיים של רוח, שיושבי הבתים שיבּנוּ לא יהיו מוכרחים לכתת רגליהם לפנים החומות בשביל לטחון חיטיהם.

וגם איש יעד לו השר שיהא עוסק בטחנה שתיבּנה על הגבעה. ר' יעקב הטוחן היה האיש שהשר נטה אליו חסדו. לאמיתו של דבר לא היה ר' יעקב טוחן ממש, שלא היה כלל בעל-טחנה, אלא שנקרא כך על שום שהיה מביא חיטיהם של בני ירושלים לטחינה. בעת האסיף היו הבריות קונים חיטים בשוק התבואה ואוגרים תבואתם בבתיהם. היו צריכים לקמח, היו מובילים מן החיטים לר' יעקב הטוחן, שישב בחצר שבסימטת החנויות הגדולות ודירתו כּוּך לפנים כּוּך. כאן בחצר היה ר' יעקב ובני ביתו ואף נשים שכירות שוטחים את החיטים על טסי נחושת גדולים, מבררים, כוברים בכברה ושוטפים במים, לנקותן מכל אבק, ואחר כך שוטחים אותן על הגג ליבּשן. אז היה ר' יעקב עומס שק של חיטים על גב חמורו ומובילו לטחנת הסוסים של ישמעאלי, שהיה טוחנן בריחיים שלו ומחזיר הקמח לא-מנופּה. היה ר' יעקב מנפה הקמח בביתו בשבע נפות, סולת לחוד וקמח לחוד ומורסן וסובין לחוד, ומשיב כל המינים לבעליהם.

בר-לבב היה ר' יעקב ונקי-כפיים, עוסק במלאכתו באמונה, טוחן חיטיהם של עניים חנם וגומל חסדים בסתר. הוא היה חשוך-בנים וגידל בביתו נערה זרה. באורח מוזר באה הנערה לביתו, בעודנה תינוקת. כשפרצה המגפה הגדולה בירושלים והמות עלה בחלונותיה, כל בתים נסגרו מפחד וכלתה רגל מן הרחוב, נתנדב ר' יעקב הטוחן להיות מן הבאים בבתים שנגע אליהם המות, כדי להושיט עזרה לנפגעים. היתה הפורענות גדולה מאוד. לא היה בית בלא חלל, עד שאנשי ירושלים לא היו מספיקים לקבור מתיהם. נכנס פעם ר' יעקב לבית-דירה ומצא ילדה קטנה קוראת חליפות: אבא, אמא; אבא, אמא. שני ההורים שכבו במיטותיהם ולא היו משיבים לקריאותיה של התינוקת. גחן עליהם ר' יעקב ומצאם מתים, ועל פניהם חרותים אותות המחלה האיומה. נזדעזע לבו של ר' יעקב ונטל את הילדה על זרועותיו לנחמה. ביקש לה מקלט לתינוקת ולא מצא, שהיתה המשפחה חדשה במקום, מקרוב באה מעבר לים וקרובים לא היו לה בירושלים; ואפשר היה מוצא אנשים רחמנים שיאספו היתומה הפעוטה לביתם, אלא שהכל פחדו מפני המגפה ולא אבו לתת דריסת רגל בביתם למי שיצא מבית המות הנורא. רחץ ר' יעקב את התינוקת במים חמים, החליף כותנתה, גזז שערה ואספה לביתו.

– אפשר מן השמים הוא, – אמר לאשתו – שלעת זיקנה תהא לנו בת…

וכך נתגדלה הילדה בביתם והיתה לנערה יפה ובריאת גוף – נחמתו של ר' יעקב הטוחן. היא תלויה בו באהבה כבת והוא מפנקה ועושה רצונה כאב. בימי חול היתה טוחנת עמו חיטים ומרקידה הקמח בנפה, מנצחת על הנשים המערביות המבררות הגרגירים, שוטפת הרצפה ופיה אינו פוסק משירה. בשעת רצון נותן לה ר' יעקב פרוטה והיא שומרת עליה עד בוא העושים בלהטיהם לחצר הגדולה שעל יד שוק התבואה. כאן מתקבצים הצופים, משלשלים פרוטה לקופה, נכנסים בשער הברזל הגדול ועולים על הגגות השטוחים שמסביב לחצר. אחרי שכבר נאכלו הגרעינים וכל הבטנים פוצחו, מתחילים מעשי הלהטים: איש הולך על חבל מתוח מקיר אל קיר; אשה בולעת סכינים לתיאבון ומקנחת סעודתה בלהבות של אש, וילד מהלך על ידיו, ראשו למטה ורגליו למעלה – מעשי נסים איומים ונוראים, שהיו מלווים את חנה הילדה בשנתה לילות רבים. ובימי חול-המועד היה ר' יעקב נוטלה עמו בצאתו מעט לפוש מחוץ לעיר; יוצא עם הנערה לשער יפו ויושב על גבעת סלעים. ר' יעקב מעיין בספר והנערה מקפצת מסלע אל סלע, כעז פרועה שיצאה מדיר אפל לאור גדול, והיא נכנסת בשיחה עם ישמעאלים שהיו מבריכים את גמליהם לפתח שערי העיר, עד שהיה ר' יעקב קורא לה עם שקיעת החמה לשוב לפנים החומות בטרם ייסגר השער עד עלות השחר. אך ראש שמחותיה של חנה היה הנסיעה לקבל רחל. פעמים בערב ראש-חודש היה ר' יעקב מרכיב את הנערה על חמורו ויוצא עמה לדרך אפרתה, ליד בית לחם, מיד אחר תפילת שחרית. לאטם היו פוסעים, חנה רכובה על החמור ור' יעקב מחמר אחריה בכוונה ובלב מלא שמחה. העולם כחול ובהיר, השמש מברקת על הסלעים, צפרים שרות בכרמי הזיתים שעל אם הדרך וריחות חריפים עולים מן האדמה. בדרך עוצרים על יד מנזר הנכרים, הקרוי על שמו של אליהו זכור לטוב, נוטלים ידיים באגן שהותקן לעוברי-אורח ומרוים הצמא במים המתוקים והצוננים; ומששבה החיות לגוף הלאה הם ממשיכים את דרכם לקבר הקדוש והיקר.

ר' יעקב איש תם היה, ישר-דרך, וכל תשוקתו רק להיטיב עם הבריות ולגמול עמם חסד וטוב. פעם לפנות ערב, כשהיה ר' יעקב יושב על גג ביתו, נשען אל המעקה, שמע לפתע קול יבבה ובכי. מיהר לרדת לרחוב ומצא אשה ובתה משתוחחות, תולשות שערותיהן ברוב יאוש וטופחות על ראשיהן. שאלן לפשר דבר, השיבה לו האם המתיפחת:

– מחצית הנפוליון, מחצית הנפוליון, כל חלקי לחודש זה, כל פרנסתי… אוכל לפי התינוקות ושכר דירה… הלכתי מקופת הכולל והיתה מחצית הנפוליון בידי, ככה, פה… והנה בעברי כאן מול החצר ואבד לי פתאום המטבע… אויה לי, כל הוני וכל אוני… מחצית הנפוליון, מחצית הנפוליון…

מיד באה אצלו חנה ושניהם גחנו וביקשו את המטבע שאבד. הנערה היתה מגפפת ובודקת כל אבן ברחוב, כל כך אדיר היה חפצה להיות מוצאת האבדה; אך האבידה לא נמצאה.

אף שעדיין לא רד הלילה כליל כבר היתה הסימטה חשוכה, שקימוריה האפילו על האור. נכנס ר' יעקב לביתו, שהה שם שעה קלה והוציא פתילת שמן קטנה, סכך בכפו בעד שלהבתה וגחן על הקרקע. רק התחיל מחפש והנה קרא:

– הרי מחצית הנפוליון!

מיהרו אליו האם והבת, וחנה כמעט שדחפה את ר' יעקב בקפיצתה; בידו היה המטבע האבוד.

ביקשה האשה לנשק את כפות ידיו של ר' יעקב, אך הוא משכן בבהילות ומיד נכנס לביתו. האשה ובתה נתרחקו, כשפיהן מלא תודה ותהילה למוצא האבדה.

משחזרה חנה לביתה מצאה את ר' יעקב חורז במתינות אותיות גדולות על גבי דף תלוש מפנקס החשבונות; גחנה על כתפו וקראה: מי שמצא בכאן מחצית נפוליון ישיב המטבע ליעקב הטוחן ויקיים מצוות השבת-אבידה.

תמהה הנערה ושאלה:

– אבא, הרי כבר מצאת את המטבע?!

גער בה ר' יעקב ואמר:

– שטיה, אפשר אבד בכאן עוד למישהו מטבע של מחצית נפוליון?

והוא חייך בגניבה לתוך זקנו המכסיף…

בשעת ביקורו זה הרביעי של השר, כשפקד את עניי בני עמו וחילק להם מתנות לרוב, גונב לאזנו ממעשיו של ר' יעקב ומקורות חייו. נתרגש מאד לבו של השר וקרא ברוב התפעלות:

– זה האיש צפיתי לו! הוא ינהל את טחנתי ביושר, הוא יוזיל לעניים דמי הטחינה ואף יתן להם דין קדימה על עשירים, ויושיט ידו ליתום ולאלמנה – בו בחרתי להיות לי לטוחן!

ומשחזר השר לאנגליה ניגש מיד לבצע רעיונו על דבר טחנת-הרוח; קנה מכונות ושלחן לארץ בידי אומן מומחה, שיהא מנצח על המלאכה יבנה את הטחנה וילמד את ר' יעקב את עבודתה. תלאות רבּות עברו על המומחה ועל כליו עד שהגיעו לנמל יפו; ומשהגיעו לחוף תמהו איך יוכלו להעלות כל אותו משא על הררי ירושלים. אך לא אמרו נואש. שכרו מחנה של סבלים על גמליהם וחמוריהם וכך היו נושאים ימים רבים את הכלים הכבדים, אבני הריחיים וחלקי המכונה, צעד אחר צעד. בעמל וביגיעה רבה; עולים בשבילים ויורדים במשעולים צרים זרועי סלעים ומלאי טרשים, ולא היה קץ לפגעים, עד שזכו לבסוף לפרוק המטען הכבד על מגרש הטחנה בירושלים.

התחילו בונים את הטחנה, נדבך על נדבך, טבעות טבעות, עד שהקימו מגדל נישא, עשוי אבני גזית; הרכיבו על ראשו כנפיים פרושות, כבדות ונרחבות, שהיו צריכות לקבל את הרוחות ולסובב את אבני-הריחיים שהושמו במגדל, זוג על זוג – ארבע קומות.

מכל קצוי העיר באו לראות בפלא הבנין, יהודים וישמעאלים על נשותיהם וטפם. לא היה קץ לתמיהה ובלבות רבים אף רחשה הקנאה הרעה. אימה נפלה על בעלי-הריחיים הנכריים, שחששו פן תכרת מפיהם פת הלחם. אמור אמרו להם שטחנה זו, שכוחה מרוחות השמיים, תוכל לטחון לכל יהודי-העיר ואפילו ליתר יושביה, ומה תהא אחרית טחנותיהם? מיהרו והביאו קוסמים משלהם שיקללו את בנין הטחנה ולא יצלח לעבודה. קיבלו הקוסמים שכרם, עשו בלחשים ובהשבעות וארו את הבנין החדש. עתה הבטיחו לשולחיהם שלא תהא אחריתה של הטחנה טובה – רק יבואו רוחות החורף העזים ויפרוץ הסער בחומת המגדל, ישבר כנפיו ויפזר את שרידי הבנין לכל רוח.

אך למגינת לבם של הקוסמים ולתמהון שולחיהם הושלם הבנין במהרה, ובבוא הרוחות ונגעו בטחנה זעו כנפיה האדירות והתחילו סובבות וגורפות עמן בעוז את אבני הריחיים, שטחנו את החיטים ברעש גדול ובחדוה. ומשראו הקוסמים שאף רוחות הסער אין להם שליטה בבנין הטחנה והוא עומד שגיב כבתחילה, גמרו אומר שאין זאת כי השטן עצמו מסייעו ברוב כוחו וכל הטחנה כולה אינה אלא מעשה-שדים.

כל אותו הזמן היה ר' יעקב שקוע במלאכה יומם וליל. אמנם האומן האנגלי היה מנצח על העבודה והמוני פועלים ובעלי-מלאכה עמדו ועשו כל חפצו, אך ר' יעקב היה המכניס והמוציא, המדריך והמוביל; בלעדיו לא נעשה דבר והוא קיבל את כל הטירחה באהבה רבה, שלא בשביל השכר הסכים להיות טוחנו של השר, אלא בשביל שראה במעשה-הבנין התחלה של גאולה ואת השר כאחד שוע מימי קדם, שבא להקים הריסות הארץ, וכל שליחותו מצוה.

ובחצר החורבה, ברחבת בית הכנסת, היו יקירי ירושלים מסיחים במעשה הטחנה, אלה מהללים את פעלו של השר ואלה משתאים לפלא הבנין עצמו; אך נמצאו גם שלא היתה דעתם נוחה מכך, שהיה ר' יעקב ממעט עתה בתלמודו, אינו משכים ומעריב לבית הכנסת כבתחילה, ואינו מתחבר לשיחת חולין אחר התפילה, כנהוג. אף היו אומרים שלא נאה לו ליהודי ירושלמי, תלמיד חכם ובר-אורין, שיהא שקוע ראשו ורובו בגשמיות ויהא עוסק במלאכה כל יומו. ומשבא ר' יעקב לתפילה בציבור, משכוהו בשרוול, כיעכעו בזהירות ואמרו לו:

– במטותא מכם, ר' יעקב, אמרו חז"ל: ראשונים עשו תורתם קבע ומלאכתם ארעי…

כיעכע אף הוא והשיב להם במתינות ובלא כעס:

– במחילה מכם, מכובדי, קמח טחון אתם טוחנים; אמרו חז"ל: גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמיים…

אך נשי ירושלים מילאו פיהן תהילה ולבן קנאה על המזל שנתמזל לו לביתו של ר' יעקב הטוחן; כלום יהא לה עוד צורך לזוגתו של ר' יעקב ללכת בעצמה עם מרדה אל האופה ולחכות לתורה עד בוש? וכלום יהא עליה לבקש בהקפה בשר במקולין כמותן? לא ישכח השר את עושי-רצונו ובודאי ימלא שקיו של ר' יעקב כסף ואבנים טובות. ומשהיו מזדמנות אצל האופה או בחנות של מכולת היו מסמיכות ראשיהן זה לזה וממתיקות סוד:

– לא טחנת-רוח היא זו להם, אלא יונה של זהב, ממש יונה של זהב. אשרי אדם הקונה עולמו בשעה אחת – זה ר' יעקב הטוחן ובני ביתו; אכן מתרחשים ניסים גם בימינו אלה…

ר' יעקב לא היה שומע כלום, כולו מסור לעבודה החדשה, וחנה טורחת על ידו בשמחה. עכשיו העתיקה המשפחה כולה את מושבה מן העיר אל מחוץ לחומות, לבית החדש שעל-יד טחנת-הרוח. בינתיים קם ישוב על המגרש שאצל הטחנה. בנינם של בתי-משכנות השאננים נגמר, ואף שלא במהרה נתרצו רבים לעקור דירתם מן העיר אל השכונה החדשה מפני חשש סכנה וטירחה – נמצאו בסוף עשרים משפחות מן האשכנזים ומן הספרדים שיצאו מן הסימטאות המעוקמות שבעיר הדחוסה וקנו להם שביתה בבתים החדשים. תחילה היו הדיירים החדשים מערימים; יוצאים ביום, שוהים בבתים החדשים שעות אחדות, ובלילה חוזרים ולנים בדירותיהם בעיר שבין החומות. ושוב עמדו הבתים החדשים ימים רבים שוממים מאין יושב, עד שהובטח לתת הדירות נחלה לצמיתות למי שיקבל עליו לגור בהן בתמידות. ענה הכסף את הכל וכיסו של השר נפתח; כל דייר קיבל תמיכה למחיתו והובטח לו שלא יוציאוהו מדירתו עולמית. התחילה החצר הגדולה הומה מרוב יושבים ושחוק של תינוקות גרש את שממת ההרים. שורת הבתים היפה, שקיר נסמך בה אל קיר וחלונותיה מסורגים שבכת-ברזל יקרה ומעקה גבוה עשוי עליה חריצים, כדוגמת חומת העיר שממול, משכה אליה המוני סקרנים שהיו מסתכלים במתישבים בעין של תמיהה ובאבק של קנאה: אפשר באמת שיהא ישוב קיים אף מחוץ לחומות…

והטחנה התחילה עתה לנשום רוח חיים. לאט לאט הפכה מבנין אבנים סתם לטחנת-ריחיים ממש. המגרש המה מחמורים עמוסים חיטים ומאנשים הפורקים שקים; מעלים השקים לקומה העליונה של המגדל, עומד ר' יעקב ושופך החיטים ללוע שמעבירן לאבני הריחיים! נטחנים הגרגירים אחת ושתים והופכים לקמח מעורב בסובין; בא תורן של הנפות והן עושות מלאכתן באמונה ואינן מניחות לקמח עד שנפרד לסולת לחוד ולפסולת לחוד, אם לפת נקיה ואם לפת קיבר, כבמתוקנה שבטחנות. ועד שיתמלא השק קמח אומר ר' יעקב פרקי תהילים, כך וכך פרקים לשק, כך וכך פרקים לשק; ואבק הקמח עולה ופורח, נאחז בקורות ודבק באבני הקירות, והשכבה הלבנונית הולכת ועבה והבנין הופך לטחנה ככל הטחנות. נבזק אבק הקמח גם בזקנו המלבין של ר' יעקב ובשערותיה השחורות של חנה, ואפילו עפעפיהם מכוסים אבקה לבנונית.

שנה ברוכה היתה שנתה הראשונה של הטחנה והשפע נאחז בכנפיה. כל אותה עונה היו רוחות טובים נפרחים מן הים, באים ומסובבים את כנפי הטחנה בלא הרף והבריות מביאים חיטיהם לרוב, אם מחמת כורח, שרחוק היה הדרך לעיר, אל טחנה של סוסים, ואם מחמת חידוש שמצאו בריחיים של רוח; בפרט שכאן, בטחנתו של השר, היה ר' יעקב מקבל חיטיהם של עניים בעין יפה, מוזיל להם מדמי הטחינה, מקדים תורם ואינו מקפיד עמם בזמן התשלום.

כיון שהכל הלך למישרים ופרנסה נתנה בריוח, נתן ר' יעקב דעתו על חנה. כבר הגיעה הנערה לפרקה, אבריה אברי אשה יפה, וסבר כי הגיע היום שידובר בה. לא היה קשה למצוא בשבילה חתן, אך ר' יעקב לא רצה לבחור אלא בבחור שיש בו תורה עם דרך-ארץ, כדעת חז"ל, ויהא עוסק ביראה ובמלאכה כאחת. גווה של חנה חזק היה להפליא; נוטלת שק של תבואה בזרועותיה ושופכת תוכו אל הריחיים – ולא רצה ר' יעקב שיהא חתנה מצומק כגרוגרת של ר' צדוק.

בראש-חודש היה ר' יעקב הולך לתפילה בעיר, לבית הכנסת של החורבה, כאשר הסכין כל ימיו. ראה שם בחור יפה וטוב שפאותיו מטופחות מעט, רכות וזהובות-שער. זה מקרוב בא הבחור מצפת, יתום מאביו ומאמו שנספו בעודנו תינוק ברעש האדמה הנורא שבעירם, כשנזדעזעו מוסדי הארץ ובתיהם של בני-צפת היו קבריהם. גונב לאזנו של ר' יעקב שעזב הבחור את עיר מולדתו כי לא רצה לחבוש כל ימיו ספסל של בית המדרש ובא לירושלים שתורה ומלאכה מרובות בה. לא יצא חודש וחנה היתה ארושה לו, למשה חיים הצפתי, והחתונה נועדה לזמן הקרוב.

כשברך ר' יעקב את חנה למזל טוב העמידה פנים סרבניות ואמרה שלא תלך לחופה אם לא תראה את חתנה פנים אל פנים. התחיל ר' יעקב משדלה בדברים רכים ומוכיחה שלא יעשה כן בירושלים עיר הקודש, – לשוא; הנערה עמדה בעקשנותה. לא הועילו גם איומיו של ר' יעקב עד שנעתר והבטיח בשפה רפה להתיר לה לראותו כהרף עין.

באחד הימים יצאה חנה עם אשת ר' יעקב למקום הטיול שבין רחבת מנזר הארמנים ושער ציון. לאיטן היו פוסעות, לבושות בגדי שבת, כשהן אחוזות התרגשות רבה. חנה מקמטת את שולי חולצתה, ממעכת הבד בכף ידה; וכשאשת ר' יעקב נוגעת בה להרגיעה – היא מתירה את הקמטים ומישרתם. פתאום ראו בין המוני המטיילים את ר' יעקב עם בחור צעיר בעל קומה, שפאותיו זהובות, כשהם פוסעים במהירות ואינם נותנים דעתם על הסביבה. דפק לבה של חנה בחזקה והיא לחצתו בידה, כאילו עמד לקפוץ מסוגרו; עמדה רגע מלכת ונתלתה בכתפה של אשת ר' יעקב. עד שנתעוררה כבר חלף ר' יעקב עם חתנה ולא נראו עוד; ניסתה למשוך אחריה את אשת ר' יעקב ולהדביקם – לשוא; בכל הדרך משער ציון ועד רחוב היהודים לא מצאה עקבותיהם.

ויום החתונה קרב. קרא ר' יעקב לכלה ונתן לה כסף שתקנה לחתן שטריימל וטלית ושעון עם שרשרת זהב, כמנהג בנות ירושלים ביום כלולותיהן, וקרא לחתן ונתן לו כסף שיקנה לכלה שמלת חופה רקומת משי וזהב, כמנהג בחורי ירושלים ביום חופתם.

היתה השמחה גדולה ביום החופה, שהיתה זו חתונת יתומים ובידוע שמצוה לשמוח בשמחתם. הועמדו הכלונסאות ברחבה שאצל החורבה, ואילו הסעודה הגדולה נערכה מחוץ לחומה, בביתו החדש של ר' יעקב שאצל הטחנה.

שבעת ימי המשתה לבש החתן חלוק של משי ושטריימיל שקיבל מן הכלה, וביום השמיני הניח החלוק והשטריימיל ונכנס ראשו ורובו בעסקי הריחיים.

תחילה היו דרכיו של האברך הצפתי דרכי נועם ושלום; קיבל בכּל מרותו של ר' יעקב, העביד עצמו בריחיים והיה עושה כל עבודה קשה; אך עד מהרה שינה מהלכיו והתחיל יוצא ממתינותו. לא עברה שנה והוא נטל שררה לעצמו, התערב בהנהלת העסק, לא היה נותן אימון במשקל החיטים ששקל ר' יעקב, והתחיל גובה בעצמו את דמי הטחינה. בזמן קצר הפך משה חיים הצפתי לגלגל הראשי בטחנה, ועל פיו יישק הכל. ר' יעקב לא היה ממחה בידו והחריש מפני דרכי שלום; הוא עסק במלאכתו כמקודם ועשה עצמו כאילו אינו רואה שחתנו מתנשא לשלוט עליו.

אך קרה דבר שהוציא את ר' יעקב מגדרו. משה חיים התחיל כותב לו בפנקס כל עבודה שנעשתה בטחנה; אפילו חיטים שהיה ר' יעקב טוחנן חינם, שהיו בעליהן עניים, או שלא השיגה ידם לסלק מיד דמי הטחינה – הכל רשם באותו פנקס מקומח, ארוך הדפים, שהיה מונח בתיבת-עץ נעולה ומפתחה קשור לשרשרת-הזהב שעל חזהו של משה חיים. יום אחד באו אליו לר' יעקב זקנים ואלמנות ויתומים, הרימו קול יללה ושפכו לפניו את מרי לבם: משה חיים חתנו בא לבתיהם ואיים עליהם שאם לא יסלקו במשך שבוע ימים כל חובותיהם לטחנה, יתבעם לדין, ירד לחייהם וירדפם עד חרמה. נתלקחו עיניו של ר' יעקב מבושה ומצער, יצא מגדרו ונתן קולו על משה חיים:

– מי ביקש ממך לתבוע חובותי מן העניים והאלמנות? איך מלאך לבך לעשות כדבר הזה בלא ששאלת תחילה את פי?!

נתן בו משה חיים עינים רעות והשיב במתינות קרה ואויבת:

– זקנתם ר' יעקב, וכידוע אין אדם חי לעולם. לא לכם בלבד שייכת הטחנה, ואם לא אדאג אני לעסק בעוד מועד, תהיו מושלכים בחוץ ככלבים, ואפילו השר בכבודו ובעצמו לא ירחם עליכם…

חנה ניסתה להתערב וביקשה לשים שלום בין הגברים, אך בעלה לא הניח לה ועוד גער בה;

– אשה צריכה לשקוד על קדירותיה, ובעסקי גברים אין לה להתערב.

זה לא כבר ילדה חנה את בכורה, וידיה היו מלאות עבודה – ולא התערבה בסכסוך הדברים.

ובטחנה כאילו נהפכה הקערה על פיה. נתקיימה בו בר' יעקב אמרתם של רעיו בבית-הכנסת ולא יכול לעשות מלאכתו קבע, שהרוחות לא היו באות בקביעות כדי להניע גלגלי טחנתו. היו מביאים לו חיטים בשביל מצה שמורה והשעה היתה דוחקת – היו השמים שקטים מאוד ועלה בעצים לא זה. באו הרוחות – לא היו חיטים באסם, שהעבירון בינתים הבעלים לטחנה של סוסים, כי ארך להם הזמן מאוד.

בבית-המדרש היו מלעיגים עליו על ר' יעקב והיו אומרים:

– ר' יעקב – ריחיים על צוארו, אם יש לו חיטים אין רוח, ואם באה רוח – אין לו חיטים…

כאילו מן השמים נלחמו בטחנה. באה שנת בצורת; הגשמים נעצרו ופסקו הרוחות, אפילו הבל קל לא נישא מן הים והשמים היו כחולים ושקטים עד יאוש. היה זה קיץ ארוך ומיגע; כבר עמדו באמצע עונת הגשמים וגשם אין. נתיבשו הבורות ואי אפשר היה להשיג נאד מים אפילו בדינר של זהב. בבתי המדרש עוררו לתשובה; בבית-הכנסת של החורבה תקעו בשופר בקול אדיר עד שזכוכיות החלונות נזדעזעו ועמן לבותיהם של המתפללים; אף ערכו תפילות אצל הכותל המערבי ועל הר הזיתים, והלכו לשטוח תחינתם על קבר רחל ועל קברו של שמען הצדיק, ואפילו ישמעאלים הכריזו צום של שלושה ימים ולא היו טועמים כזית אלא משקיעת החמה עד זריחתה, – אך השמים לא נענו ונשארו כחולים ושקטים עד זוועה.

וכך עמדה הטחנה בלא נשימה, שקטה ומיותמת, וכנפיה אבלות. בלילות היה ר' יעקב קופץ מעל משכבו, ממהר אל החלון, שדימה פתאום בשנתו כי הרוח משחקת בסדקי הבית – אך לשוא; השמים היו שקטים כמקודם, שער הרחמים ננעל.

והזיקנה קפצה על ר' יעקב והשחיתה את גבו. שוב לא היתה חנה יקירתו טורחת על ידו כבימיה הראשונים של הטחנה. באשר פנה שם נפל צילו האפל של משה חיים הצפתי, החולש על מגדל הטחנה ומבואיו. לא היה עתה ר' יעקב אלא כאותה אבן-ריחיים פגומה שהושלכה לפינה, מאחר ששוב לא תצלח לטחינה.

וכשפסקה לבסוף הבצורת והארץ נתברכה בגשמי זעף וסופה, והרוח בא בכנפי הטחנה והפיח חיים באבניה – נתעורר גם ר' יעקב ונתמלא רוח חדשה. אך לא היה זה אלא היבהוב חלוש של פתילה בכלות השמן במנורה. באחד הלילות נשאר ר' יעקב במגדל הטחנה להניע את כנפיה עד אשמורת הבוקר, שנשבה רוח טובה והרבה חיטים חיכו אותה שעה לטחינה. משה חיים פנה כה וכה, נעל את הקופה בתיבת העץ והלך עם ערב לביתו.

מששב בבוקר למגדל מצא את ר' יעקב חובק שק של תבואה, כאילו ביקש להרימו; עברה שעה קלה ואין ר' יעקב זע. ניגש אליו לנענעו ומצאו בלא רוח חיים. כל אותו הלילה סבבו הכנפיים בעוז והניעו את אבני הריחיים; אך הן טחנו לריק…

כשטמנו את גופו של ר' יעקב באדמת הר הזיתים ונושאי המיטה ומלוויה האבלים שבו לבתיהם, נתחמקה חנה בחשאי ועלתה לקבר הרענן. שעה ארוכה התפלשה בעפר התחוח ולא יכלה לעזוב את קברו של מציל חייה ומיטיבה, מי שהיה לה טוב מאב רחמן. רק עם שקיעת החמה פרשה חנה מן הקבר, אבלה וכושלת; מעמק קדרון התחילו צללים ארוכים עולים וכובשים את שיפולי הר-הבית; כל העיר נאחזה בשלהבת השקיעה, הוצתו המגדלים המיתמרים, וכיפותיה המעגילות קרנו; כאילו שולחה אש באבני הקריה והיא בוערת בין חומותיה האפורות ואיננה אוכּלה.

לא עברו ימי האבל ומשה חיים הצפתי ניגש למלאכה, שאמר: כיון שנושבת רוח אין להחמיצה. לא יכול לבלום את שמחתו שסוף-סוף בא הרגע שייחל לו בחשאי כל ימיו; עכשיו הוא אדון לטחנה ואין שני לו; הוא, משה חיים היתום הצפתי, שבנות טובים מאסו בו עד שהשיאו לו יתומה עלובה, עוד מעט ויראה להם לבני ירושלים עד היכן כוחו מגיע… וכשהיה מהרהר בכך – היתה ידו אוחזת בשרשרת הזהב שעל חזהו ואור זרוע על פניו.

ואף-על-פי-כן לא ראה בטוב. הטחנה היתה תלויה ברוח כמקודם והרוחות היו באים לרצונם; יש חיטים – אין רוח; יש רוח – אין חיטים, וחוזר חלילה. בינתיים נתרבו אף מחוץ לעיר טחנות-הסוסים, ואפילו פשטה שמועה שאחד עשיר עמד לבנות טחנה של קיטור והיא תקבור עד מהרה את כל הטחנות שבעיר. עשירים פנו לטחנות שטחינתן קבע ואינן תלויות ברוח, ועניים שוב לא היו פונים לטחנת-הרוח, שלא היו שועים כאן אל חיטיהם; מדמי הטחינה לא הופחת להם ושוב אי-אפשר היה לדחות את סילוקם כבימיה הראשונים של הטחנה, כשהיה ר' יעקב עושה בה כלבבו. וכך ירדו העסקים פלאים; למרבה הירידה נפגמו גם קצת מן הכלים והיה צריך לתקנם. משה חיים לא רצה להשקיע בעסק מכספו ודרש שהשר יחליף את הכלים בחדשים, מאחר שהטחנה היא רכושו ואין הוא, החוכר, חייב לשים משלו להחזקת רכושו של אחר. אך השר לא אבה להיענות לו, ששמע בינתיים על דרכו של משה חיים בטחנה ותלונות העניים הגיעו עד אזניו; ובכלל היה עתה השר סבור שאין לה תקנה לטחנה זו שבהרים, שאין הרוח מצויה בהם כל הימים כאצל הים, ואת הכלים לא תיקן.

אך משה חיים לא אמר נואש והיה מפריח שמועות שעוד מעט והשר יעשנו עושה דברו לא בטחנה בלבד אלא בכל בתי המשכנות כולם; ובינתיים היה סר לזלמן חלפן, השולחני שבעיר, שמושבו בקצה שוק הבשמים; בכוך צר שבחנות-אריגים, שקירותיו מעוטרים במיני מטבעות שנפסלה צורתן ושוב אינן עוברות לסוחר, היה זלמן חלפן יושב מבוקר עד ערב ועוסק בעסקי ממונות. אצלו היה משה חיים בא ולווה כסף בשטר, שעוד מעט וייפרע כביכול על ידי השר בכבודו ובעצמו. ומשפסק זלמן חלפן לתת בו אמונו וסגר בעדו את פתח כוכו – נעלם משה חיים מביתו ולא נודעו עקבותיו. נשארה חנה עגונה צעירה, ששני ילדים אוחזים בקיפולי שמלתה, ואלמנתו הזקנה של ר' יעקב תלויה בה בלחמה. משחלפו ימים ומשה חיים לא נראה, נסגרה על מנעול דלת-המגדל העשויה ריקועי-פחים, ובמרוצת השנים לא נודע אפילו מקומו של מפתח-הברזל הגדול והכבד, וכך אבד קול הריחיים מאצל הגבעה הנישאה.

חיים אחרים התחילו עכשיו בביתה של חנה. פתאום הוטל על כתפיה עול הפרנסה, ואין הפת מצויה ופרוטה אין לה לפורטה והחובות מעיקים, ואין היא יודעת מה תעשה. ולבד דאגת הפרנסה עוד בערה בלבה אש הקנאה והגעגועים על בעלה הצעיר, זהוב-הפאות, אבי בניה הקטנים, שנמלט מן הבית ולא שב. עתה יכלה להודות לפני עצמה: חייה לא היו קלים בביתו של משה חיים כל אותן השנים. ברגל גאוה משל בה, ומרה הטיל בה כל ימיו; אך היא סלחה לו. בשעות בוקר היה יושב לו ביחידות אל השולחן, פורס במתינות מלחם הסולת, מטביל פתו בתבשיל חם או במחבת של ביצים – ארוחה טובה משאכלו בני הבית; אך היא לא התרעמה עליו. בגדו היה טוב, עשוי אצל חייט יקר – טוב היה הבגד מבגדה; אך עינה לא היתה צרה בו. אדרבה, גאותה היתה עליו, על בעלה היפה, זהוב-הפאות. הכל היתה מקבלת באהבה, כי נפשה דבקה בו; וכלום יתכן ששכחה מלב ועזבה? כתולעת כירסמה בה קנאה סתומה; האם לא ישוב, לא ישוב?… והוא לא שב, ושמועה פרחה באויר שחמק לו האברך לאמריקה.

משהתחילה הדלות נאחזת בארבע כנפות הבית קמה חנה מאבלה, הבריחה מלבה כל מחשבותיה על בעלה, הטמינה בחוּבּה את צערה וחזרה לעיר שבין החומות. יצאו לקראתה ימי ילדותה הטובים, כשחצרו של ר' יעקב הטוחן היתה שופעת חמימות ובטחון; הסימטאות המקומרות, השוקעות ועולות עם ההר, יקרו לה עתה מאוד. בסדקים ובארובות שבכיפות-האבן נתלה האיזוב, והעשבים היו עולים בנקיקי הסלע. פה ושם היו שיות קשורות מלחכות את העשב היבש. מעולם לא נתנה לבה על כך שהיא אוהבת מעבּרות נפתלים אלה, והיא פסעה באהבה על ראשי האבנים הפגומות ועיניה מלטפות כל קיר נטוי וכל חומה שקועה וכל זיו מוצנע בצל, ופיה מרחש בתחינה: יפה פה, טוב פה, מתוק פה…

חזרה חנה לפרנסתו של ר' יעקב בתחילתו; סובבת בחצרות ובבתים, כמוהו בשעתו, מקבצת חיטים, מובילתן לטחינה בטחנות של אחרים ומחזירה הקמח לבעליו. ביגיעה ניתנה לה פרנסתה, שנשתנו בינתיים העתים והבריות היו קונים לעצמם קמח בחנויות של מכולת ולא רצו לטרוח בהכנתו כמקודם. אך חנה היתה קשת-עורף ולא הניחה מלאכתה, עד שלימים נתרגלו לה הבריות והיו נותנים לה חיטיהם מתוך שיגרה, וברבות הימים אף קראו לה על שם מלאכתה: חנה הטוחנת.

כשמתה אשת ר' יעקב עזבה חנה את הבית שעל-יד הריחיים וחזרה לגור עם בניה בעיר שבין החומות; קבעה את מושבה בסימטה מקומרת וחשוכה, שבסופה מבהיק פתח של אור והוא אחד משנים-עשר השערים שפונים למקום המקדש. קטנה היתה דירתה, כוך לפנים כוך, והיא שמשה לה בית מגורים ומקום מלאכה כאחד. מאין חצר נרחבת על-יד הבית היתה חנה מבררת את הבר ומנפה את הקמח בחדריה. רק לשבת היתה אוספת הבר בשקים ואוגרת הקמח בכדי-חרס גדולים, מכנסתם לפינת ביתה ופורשת עליהם סדין לבן; אף את מנורת השמן היא מדליקה – זו קערת הזכוכית החכלילית עם הפתילות הרבות התלויה בשלשלאות של נחושת – ומוסיפה מעט מים שיעלה בה השמן וידלוק בלא הפוגות כל שעות השבת. פעמים שהיא לובשת, לשמחתם הגדולה של בניה, את שמלת החופה היקרה, זכר לימים טובים, רחוקים. כך היתה עושה שבתה בצינעה ואינה מצטרכת לבריות.

חלפו שנים; בעמל ובטורח רב היתה חנה מביאה פת לחם לביתה; משחר עד לילה היתה סובבת עם חמורה בחצרות העיר כולה; לא היתה סימטה שהניחה, אפילו היה רחבה כדי מעבר אדם ובהמתו בלבד. הכל ידעו את פניה, כיהודים כישמעאלים, ואפילו הנוצרים שברחוב הטריפה לא היו פוגעים בה לרעה ומניחים לה לעבור אצלם בשלום, שלא כמעלליהם בבוא יהודי בקהלם. ואם עברה אצל הכותל המערבי, היתה קושרת חמורה בסימטת המדרגות, פורשת ביראה אל אבני הקודש, מגפפת להן לאבנים היקרות, מלחשת שלושה פרקי תהילים, מנשקת לחומה ושבה מנוחמת לדרכה. ואם קרבה לסימטת הכותל והיתה לה השעה דחוקה – היתה מכוונת כל גופה לעבר אבני הקודש, פורשת לקראתן כפיה בתפילה ונושקת לראשי אצבעותיה בדבקות.

וביום של צרה ופגע היתה חנה הטוחנת מכתתת רגליה אל מחוץ לעיר, לגבעה של טחנת הרוח; כאן, לפני אבני הגזית, של המגדל, היתה שופכת לבה העצב, מבקשת על חיי בניה ועל פרנסתם. בשעת ליאות גדולה ויאוש היתה נושאת עיניה אל כנפי הרוח – אך הן היו דוממות. שוממה עמדה הטחנה, אבלה באלמנותה, כמוה עצמה, נעזבה וחרבה, נשכחת מלב אדם.

כך עברו שנים וחנה חוסכת אוכל מפיה ואוגרת פרוטה לפרוטה; עד שקמה יום אחד לבקש לה מקום בשביל טחנת-סוסים. לא רצתה להיות סובבת בחצרות עד סוף ימיה ובכל לבה השתוקקה לרכוש לה טחנת-סוסים ולו גם קטנה שבקטנות. אך לשוא חיפשה בתחום העיר – לא היה כאן מקום פנוי ויפה לחפצה. בינתיים נבנו שכונות גדולות ויפות מחוץ לחומות וחנה מצאה את מבוקשה בקרן מאה שערים, בשכונה המפוארת שקמה זה לא כבר. ישמעאלי אחד, מחמוד אפנדי שמו, היה לו בית אצל השכונה החדשה ונתרצה להתקינו לטחנת-סוסים. אף לא ביקש כל התשלום מיד והסכים לחלק החוב לעשר שנים, והתחייבה חנה לסלק לו מדי שנה חמישים נפוליון, לבד דמי שכירה, כנהוג. נתנה לו השיעור הראשון בתורת דמי קדימה, והישמעאלי התחיל מתקין ביתו לטחנה. רק התחילו פועליו לסתור ולבנות באו אנשים לחנה ואמרו לה:

– אמת ששכרת את הבית אצל מחמוד אפנדי?

– שכרתי.

– וכבר שילמת לו חמישים נפוליון דמי קדימה כדי שיתקין לך טחנה?

– שילמתי.

– חבל על כספך, חנה, חבל מאוד. מצוה היא להזהירך: כל הונך את מניחה על קרן הצבי, פשוט רחמנות עליך…

נזדעזעה חנה ושאלה בחרדה:

– למה, למה?

השיבו כמגלים לה סוד כמוס:

– בודאי אינך יודעת שאברהם אמריקאי הזמין מכונות מפאריס ועומד לבנות טחנת קיטור גדולה הטוחנת מעצמה ואין כמותה בכל הארץ כולה. ואיפה יבנה אותה, את סבורה? כאן, במאה שערים דוקא!…

לא נתנה אימון בדבריהם, אך לבה לא ידע מנוחה. ומשתקפו עליה השמועות ואנשים רחמנים חזרו והתרו בה שלא תניח כספה על קרן הצבי, שכל טחנות-הסוסים שבעיר סופן שתעבורנה מן העולם בבוא אותה מכונת קיטור מפאריס – באה למחמוד אפנדי, דואבת ומדוכדכת, ואמרה לו שיפסיק ממלאכתו בבית, ששוב אינה יכולה לקבל טחנתו. הישמעאלי לא אבה להשיב לה את החמישים הנפוליון שנתנה לו ונתיאשה מהם. אך לתמהונה הגדול לא הפסיק מחמוד אפנדי את מלאכתו בבית, אלא סיים את הכנותיו והתקין בנינו לטחנת-סוסים גדולה; ואת טחנת הסוסים שכר אצלו – אברהם אמריקאי…

חזרה חנה לעיר שבין החומות ונפשה אבלה מאוד. שבה לעסוק במלאכתה כמקודם, אלא שניטלה השמחה ממעשיה.

אחרי שנים, כשנוסדו טחנות קיטור בעיר ובשכונות החדשות שמחוץ לחומות, וטחנות-הסוסים כבר היו בבחינת שריד מימים רחוקים – עלה בידי חנה לחכור לעצמה טחנת סוסים במרתף שבמגדל-דויד, חלון צר וארוך, משורג בשבכת ברזל גסה, היה פונה לעבר שער יפו, והכניסה לטחנה היתה מן החצר הפנימית. היתה זאת טחנה עתיקה עמוסת שנים; כליה משומשים, אבניה פגומות וסוסיה תשושים מאוד. סוסים אלה כבר רגילים היו בעבודתם, ובשעת חילופי המשמרות, כשזוג אחד חוזר לאבוס מסיבוביו, כבר יודע זוג שני ששעתו הגיעה והוא עוזב את מקומו באורווה האפלה שאצל הטחנה ומוצא לו דרכו לקורה. וגם הבעלים כבר היו יודעים: כך וכך סיבובי הסוסים במעגל ונמלא שק של קמח.

אך משנתמלאה משאלת חייה של חנה וזכתה בטחנת-סוסים כבר היו כמעט כל בני ירושלים מוסרים חיטיהם לטחנות-קיטור, ולא ראתה ברכה בטחנה האפלה שבמגדל דויד, שקורי-עכביש מקומחים היו תלויים בקימורי תקרתה. משהיו הבריות שואלים לפרנסתה היתה משיבה:

– לפנים היו הטחנות טוחנות מעט ומוציאות הרבה, ועכשיו הן טוחנות הרבה ומוציאות מעט…

לא יצאו שנים וטחנתה של חנה פסקה לטחון. הבנים שגדלו בינתיים פרחו להם מן הקן, כאביהם בשעתו, ונסעו למדינות הים. לשוא שפכה חנה את לבה לפניהם והתחננה שלא יעזבוה בודדה; תקיפים היו בדעתם שאין להם מה לעשות כאן בעיר השוממה, ואחת דעתם לעזוב את הבית ולעלות לגדולה במדינות רחוקות. עתה לא היה מי שיסייע לחנה בעבודתה. הכלים הישנים נשברו, קורות העץ נתמקקו וכלי הברזל העלו חלודה והיו מתפרכים ביד; והטחנות החדשות עוד הרבו לטחון מבתחילה, וכבר לא היתה שכונה שלא תהא בה טחנת קיטור; וכך לא ראתה חנה ברירה לפניה אלא להסתלק מטחנתה עתיקת-הימים, שזכתה לה אחר חיים ארוכים של צער ויגיעה.

עוד ניסתה לחזור למלאכתה כבראשונה, לקבץ חיטים לטחינה בטחנות של אחרים, אך גווה שח, שריריה נתרופפו והזיקנה התחילה לתת בה אותותיה מרוב עמל ותלאות. ניטל ברק עיניה השחורות, שערותיה התחילו מלבינות, כאילו זורה בהם אבק של קמח – שוב לא היתה חנה הטוחנת אותה נערה בחצרו של ר' יעקב ואף לא אשת החמד הבריאה שאצל טחנת-הרוח של השר.

עתה התחילה מוכרת מכלי ביתה כדי להחיות את נפשה ובשביל לסלק חובותיה שחבה עם סגירת הטחנה. רהיט אחר רהיט ומצע אחר מצע היתה מוציאה לשוק הגרוטאות שבעיר – חפצים שהנפש היתה תלויה בהם באלפי נימים והלב התרפק עליהם בזכרונותיו. ומשלא נותר עוד דבר בביתה שיהא ראוי לעבור לסוחר, וכל הפינות נשמו יתמות אכזרית, המשיכה לבוא בחצרות העיר, אלא שבמקום חיטים לטחינה היו אנשים טובים נותנים לה כף תבשיל חם או פרוסת לחם לשבור רעבונה; תחילה עשו זאת בצינעה, שלא לביישה, אך עד מהרה הפך המתן-בסתר לנדבה בפרהסיה. שוב לא היה בכך מן המתמיה, ובני ירושלים נתרגלו שתהא חנה הטוחנת באה בבתיהם, אם לסעוד לבה הזקן ואם לקבל כסות לגופה הבלה, ופסקו לנוד לה כבתחילה. אפילו חנה עצמה הסכינה לכך במרוצת הימים ונתחלפו לה סיבוביה בעיר מלפנים, לשם קבלת חיטים לטחינה, בסיבוביה של עכשיו, כדי לקבץ נדבה. בחריצות מופלאה היתה מחזרת מבית אל בית, כאילו היתה זו מלאכה שאסור לה להבּטל ממנה אפילו שעה אחת.

ובמרוצת השנים באו חדשות גדולות לעולם, אך חנה לא ידעתן. מלחמה גדולה נתרגשה, חרב התהפכה על פני הארץ ורעב כבד בא על בני ירושלים וקשה היה לקבל פת לחם בבית נדיבים, – חנה לא נתנה על כך לבה. צ’רקסים היו באים בימי הרעה מעבר הירדן לירושלים ומעט מזון בכליהם והם מוכרים המזונות בכלי כסף ובכלי זהב ובבגדים טובים של שבת – איפת קמח ברכוש גדול וצפחת שמן באבני יקר. אך לחנה לא נותרה למכירה אלא שמלת החופה רקומת חוטי-הזהב, – ואת השמלה לא מכרה.

והנה קרבה המלחמה עד שערי ירושלים. בהרים רעמו תותחים והדים עמומים של דהרות סוסים נישאו בחלל המסוער. התוגר גורש מן העיר; נעלמו הכובעים האדומים של החיילים ומגלבים לא נראו עוד בידי שוטרים; והכובש האנגלי עלה בחומות ירושלים, ורוד-פנים וגזוז-שפם, וכובע של פלדה על ראשו; מיד התחילו הכובשים משליטים סדריהם במדינה, וקול יצא שליהודים תהא הארץ הזאת – יבואו ויקימו הריסותיה.

כבירות מאוד היו החליפות והתמורות וחנה הטוחנת לא ידעתן. דומה ששוב לא הבינה דבר מן הנעשה סביבה, ורק היתה סובבת והולכת כגלגל על צירו שעודנו נע גם לאחר שפסקו להניעו.

הכל הלך ונשכח מלבה במרוצת השנים ורק זכר אחד רחוק דמה לפרנס את נשמתה ולחמם את גופה המצומק. מפקידה לפקידה היתה הזקנה באה לטחנת הרוח שעל הגבעה, סובבת המגדל ומלטפת את אבניו הקרות. היא קרבה לדלת רקועת הפחים, לוחצת על כף המנעול – אך הדלת היתה תמיד נעולה. לא היתה הישישה נותנת לבה על מה שנתרחש מסביב למגדל-הטחנה, לא השגיחה בשכונות המפוארות שקמו ונבנו בקרבת המקום, בחישוק בתי-המידות שהלך וסגר על מגרש הטחנה. בשבילה היה קיים רק מגדל גזית זה, שריד נעוריה הרחוקים וגעגועי ליבה היחידים והעזים. קרוב לא היה לה, גואל לא היה לה, רק הטחנה היתה קרובה וגואלה. דמויות חייה היו אופפות את הבנין ויוצאות לקראתה באהבה רבה וברחמים: ר' יעקב הטוב והמיטיב, ובעלה זהוב-הפאות, הצעיר והחשוק, שלא נמחה מלבה כל ימיה, ובניה הרחוקים ששכחוה; והיא היתה מתרפקת על האבנים עד כלות הנפש, מחממת בהבל פיה את צינתן בלילה ושותה הטל שעלה בהן, בטרם תזרח השמש.

וכשם שנשכחה ירושלים מלבה של חנה, כך נשכחה אף היא מלבה של ירושלים. דור הולך ודור בא; זקני העיר נסתלקו והלכו בדרך כל החיים, ויושביה מקרוב באו שוב לא ידעו את חנה הטוחנת. בהמוניהם עלו יהודים לגאול את ירושלים מחרפת חורבנה, והעיר שמחוץ לחומה שגבה מן העיר שבין החומות. בניני-מידות נישאו למרומים, בתי מלאכה וחרושת המו מרוב עבודה. אך כל זה היה זר לה לישישה ואל השינויים בעיר לא שעתה. ורק טחנות הקמח משכו עוד את לבה והיא היתה פוקדת כל בתי-הריחיים שבעיר, אם של סוסים ואם של קיטור וחשמל. ריח של קמח אך עולה באפה, והיא רואה אבק לבן נאחז באבנים ובחלונות, מיד היא אוזרת כל כוחותיה, באה בשערי הטחנה כמעט במרוצה ולבה דופק בהתרגשות; מלטפת בידיה את הקירות המלבינים ואוספת אבק הקמח בידיה היבשות, וכשחוזרת אליה הנשימה היא קוראת בקול רועד:

– פּה, פּה, בטחנה הזאת קבורים חמישים הנפוליון שלי…

ומשהיו משיבים לה בצחוק-משובה, היתה מתרעמת וקוראה בתמיהה:

– לא פה הטחנה של מחמוד אפנדי?

כבר הכירוה בעלי הטחנות, ידעו למה מרמזת שאלתה, והיו משיבים לה:

– לא פה, לא פה. הרי רק אתמול היית כאן – אינך זוכרת?

היו אז עיניה המימיות של חנה מתמלאות צער ויסורים, מקבלות לרגע ברק של תבונה והיא משיבה להם:

– מה שהיה לפני ששים שנה אני זוכרת – מה שהיה אתמול איני זוכרת…

לזיקנה מופלגת הגיעה חנה הטוחנת. איש אינו יודע את מנין שנותיה ואפילו חלקה בטחנת השר נשכח מלב העיר. וכך היתה מהלכת עטופת מטפחת דהה המכסה על בלויי שמלה מעוכים, פניה כאתרוג של אשתקד שלא נותרה בו לחלוחית. איש אינו יודע היכן היא לנה בלילה ומי נותן לה צרכיה ביום; אבלה נשרך צילה בחוצות ירושלים, צל ימים רחוקים, זכרון-קדומים שנשכח…

פעם בלילה של ירח, כשאורו הכסיף את גגות ירושלים והחיה את חומותיה וצללים כחולים נתמשכו מן הבתים כמרבדי קטיפה רכים – שירכה הישישה את דרכה לעבר טחנת-הרוח. באה אצל המגרש ומצאתהו גדור מארבע רוחותיו; לא ידעה הישישה שבני העיר הפכו בינתיים את חלקת הקרקע לגינת פרחים, ועצים ניטעו סביב למגדל הטחנה, שיהא להם מקום לפוש מיגיעם. מצאה הזקנה פישפש ברזל, נענעתו בכל כוחה ולא נפתח לה. אכולת רוגז סבבה את גדר האבנים, מרחשת בלא קול בשפתיה, ממששת בידיה כל סלע – אך לא מצאה שום פירצה, בשארית כוחותיה טיפסה ועלתה בגדרה, נאחזת ביגיעה רבה בכל אבן בולטת בקיר, ואחר גלשה ונפלה אל מעבר לחומת האבנים.

דוויה וכושלת נסחבה הישישה עד למגדל הטחנה וכשנשאה את עיניה למרום נראו לה הכנפיים הגדולות כפורשות כפיהן לקראתה. והנה באה רוח בכנפיים והן התחילו סובבות בזימזום; רעשו סיפי הטחנה וגלגליה המו. ואבק של קמח התחיל פורח מסביב וריחו כריח פרחים. שוב קמה הטחנה לתחיה כמקדם, צעירה וחמודה – כחנה הטוחנת עצמה. והיא גחנה אל קרקע המגדל ונשקה לאבן הגזית…

למחרת עם שחר מצא שומר הגינה אשה זקנה כפופה אל קרקע הטחנה וכמו אין בה רוח חיים. גחן עליה, הסיר מטפחתה מעל ראשה והתיר את בלויי סחבותיה. מתחת לסחבות לבשה הזקנה שימלה דהויה, רקומה חוטי זהב… בדק השומר את לבה ושמעו דופק חלושות. נטלוה והעבירוה לבית מרפּא שבין החומות.

איש לא הכיר את הזקנה והזקנה לא הכירה איש.

בירושלים עתיקת-האבנים, בסימטה שרויה באפילה, המכוסה קימורים קימורים המסתירים את עין השמש ביום ואת היבהוב הכוכבים בלילה; בשכונה שבתיה נסמכים זה בזה, שבה גג רוכב על גג ותקרתו של זה גזוזטרתו של זה – נמצא כוך צר ואפל שגבהו כקומת אדם ורחבו אמה על אמה.

ובכוך מין בריה מגודלת-עצמות וכחושת-בשר, שראשה כמעט נוגע בתקרה; ופני הבריה כפני אדם שעיניו פקוחות והן כשלוליות מים דלוחים; שער הראש נקלע בשער הזקן; מלבושיו צרים עליו, ומתוך מכנסי הבד הקצרים מזדקרות שתי רגלים גדולות, פשוקות מעט, העומדות על קרקע-האבן כתקועות בה. ושתי הידים הגרמיות, הארוכות, שהשרוולים קצרים עליהן, צמודות אל ידית של גלגל ברזל, רחב וגדול, הממלא כל חללו של הכוך, מן הקיר המפויח ועד לפתח הכניסה שציריו מיותמים, באין עליהם דלת.

הידים הגרמיות, הארוכות, סובבות הגלגל בלא חדוה ובלא דחף, אך בתדירות קצובה; סובבות וסובבות, כאילו היה אותו גלגל מוחלד אבר מן הגוף הגרמי והכחוש, לבוש הבגדים הבלים מכוסה השער הפרוע.

והגלגל מסובב מכונה חורקת ונאנחת. היא היחידה כאן בכוך המשמעת קול של אנקה, הכורעת תחת סבל העמל, שמלבדה אין איש נאנח כאן, אין איש מתלונן כאן.

המכונה טוחנת מיני גרגירים שריחותיהם מבריחים מעט את ריחו הראשון של הכוך, הוא ריח הטחב והצינה ונשימת האבנים העתיקות. ומשאוחזת היד בגלגל נזלף מיד ריח חריף של קהוה, שגרגיריו נטחנים ונשחקים, או ריח שחצן ומחוצף של פילפלים, המביאים שכרון על חושיו של אדם. כך תלויים הריחות במיני הגרגירים הנטחנים, ורק בשבות הגלגל שב אל הכוך ריחו הראשון, זה ריחם של הטחב והצינה ונשימת האבנים העתיקות.

פעמים שהכל מסביב מתעלם ואין אנקת המכונה בסבוכה ולא ריח הקהוה בהטחנו ואף לא נשימת האבן הכבדה שבכוך. הכל נסחף בריחות פלא נדירים, שנפרחים מימים שאבדו זה עידן. אותה שעה מתבשם הכוך מריחות רחוקים ושוב אינו כוך, אלא שוק של בשמים גדול, ספק של ממש, ספק של חלום, והבריה הגדולה, הגרמית, אינה משמעת קול ורק מטה אזנה ומרחשת בשפתיה.

מיד מסתלק דוק של ערפל שהיה פרוש על הימים הרחוקים ונחשפת העיר הרחושה על סימטאותיה הצרות, שמעבריה כמעבר חמור עמוס כדי חרס, ומדרגותיה הן הן רחובותיה, וכבשה פשוטת-עור, התלויה על פתחה של חנות מזה, כמעט שהיא נוגעת באשכול התמרים התלוי על פתחה של חנות מזה. זה שוטח שומים לפני פתחו וזה שוטח בצלים לפני פתחו, ובסמוך להם מתנשאת ערימת רימונים זהובים; והמוכרים טורחים לפני קוניהם, עושים רצונם בהתלהבות ומשבחים סחורתם בקול זימרה ובסיסול דק וערב, כאילו עמדו רגליהם בככר של שעשועים. פעמים שהם מתנצים זה עם זה, אם בשל פרוטת נחושת ואם בשל מלה זעירה של עלבון; ומתלהטים היצרים, חרון נדלק בפניהם, ומעיניהם ניתזים זיקי אש. אך מיד נמצאות ידיים המשימות שלום וברק הקינטור שבעינים מתעלם כלא היה, ועולם כמנהגו נוהג.

והנה שורה של בתי אוכל, וישמעאלים יושבים על כסאות נמוכים, נרגילות ארוכות בפיהם ועיניהם אחוזות חלום. עומד לו בעל האכסניה ומשרת את אורחיו וטורח לפניהם יפה, בוחש מיני זנים בצלוחית של זכוכית, ממלא צלחתו בליל עיסות, בוחשן באצבע ומעטרן במיני ירק וזורה עליהן קומץ צמוקים לנוי ולטעם, ומכריז על מאכל-התאוה בהטעמה ובקול גדול.

ובקצהו של מיצר אפל, ששמיו קימורי-סלע, משתרע שוק הבשמים, שריחות עדנים מהלכים בו. שרשי בושם יבשים ושרף-עצים ותבלין כתושים בקדירה מפריחים מיני ריחות טובים, ואך מתחילה השמש שוקעת, נדלקים כאן אורות קטנים, חנות ואורה, חנות ואורה. ואף שאין באורות הללו כדי לפזר העלטה, דיים לקשט את השוק ולשבצו יפה כבכוכבים.

ואנשים מהלכים בין החנויות, ידיהם על גביהם, צעדיהם מתונים, ויותר שהילוכם לקניותיהם הילוכם להנאתם, שואפים מן הריחות הערבים של קנה יבש וקינמון, ופלפל אנגלי, וזנגביל נדיר, ונמצא, הם נהנים ומוכרי הבשמים אינם חסרים כלום.

ובין המהלכים לשאוף אוירם של בשמים, או ללגום לגימת קהוה חריף, נמצא אף הוא, רם קומה, גברתן, מתלה בעקבו וידיו בכיסי מכנסיו. ואף שלעתים מצפצפת לו הפרוטה בכליו, אין בכך כלום – העולם הוא צעיר ומלא זהרה ואין חסרון הכיס יכול להקדירו. אמנם טפחו עליו הבריות רכילות הרבה, כגון שהוא מקל ראש בעיסקי צניעות ונכשל בעבירה, ואפילו הלעיזו עליו קפדנים שראוהו בכך, ולמרבה המהומה הפיצו שמועה שהיה זה בדרך הקדושה לכותל מערבי… אך בנוהג שבעולם צעירות מכפרת עוונות ומה שעשה עשוי. עכשיו לבו מלא רגש אחר, טהור, שונה מבאותו לילה, כשראוהו עינים צרות מהלך עם ריבה בסימטה אפילה המובילה למקום הקודש…

כך היה מהלך עם ערב בשוק הבשמים, כאילו רצה שגופו יספוג מריחותיו הטובים, מבקש שהיבהובי אורותיו יבהירו מעט את נשמתו. ואז היה פונה בצעד מזורז אל אותו בית שברחוב היהודים, המסויד ומבהיק בלבנו, המתנשא על פני הבתים הדחוסים, כאילו גדר עצמו בעד שורת הבתים גדושי האוכלוסין; אין מדרגות של אבן הרוסות מובילות אליו ואין גזוזטראות דחויות יוצאות ממנו. מורחק מהמולת הבתים שבשכנותו עומד לו אותו בית נאה שרוי בשלום ובטובה, והנוי פרוס עליו מבחוץ והברכה פרוסה בו מבפנים – בית-טובים שבעיר העתיקה.

כיון שהיה מגיע לאותו בית מיד עוזבתו הגאוה, צעדו הופך מורעד, כתפיו הזקופות משתפעות ולבו החצוף עליו נרעד. ולא בשל הבית חלה בו התמורה, אלא בשל שוכניו, ולא בשל כל שוכניו אלא בשל בת הבית הזה, שהיה מתגנב לראותה בערבים. משהיה בודק את נפשו היטב בוש להודות שעיקר השנוי לא בא לו אלא בשל אחיה של נערה זו, שבהם, באחים, היה טמון מקור אותו פחד סתום, הם שרמסו גאותו, הם שהשיחו קומתו. מאז נתקשרה נפשו באותה נערה הפכו לו אחיה שונאים. ולא שהתנכרו לו בגלוי; אדרבה, כאילו דבר לא נפל ביניהם והם ממשיכים היכרותם כמקודם, אלא שאיבתם המיושנה עוד הוסתה עתה באיבה החדשה. מאז ומתמיד היתה בהם אותה שנאה כבושה של קטן-הקומה ושחוח-הגב אל גבה-הכתפיים, איבה סתומה של ראש מתקרח אל בעל צמרת סבוכה; קינאה אוכלת של טורח ומתיגע אל מי שהכל ניתן לו בלא טורח ובלא יגיעה; ועתה נלוה על כל אלה פיעפוע של ארס בעיניהם, ומשהיו חולפים על פניו היו אותן עינים שואלות לו: ואתה, מי אתה, בור ועם הארץ, שנתחשק לבך בבת-טובים? אפשר יש לך אוצרות קורח שנתת עיניך באחותנו?!

כיון שהיו פוגעות בו עינים אלו היה חש עלבון צורב וייסורים, כאילו הקריבו ברזל מלובן אל לבו. כלום היתה עניותו מום עולם שמנוולו לתמיד? הם, בני ביתה, נתעשרו בעיסקי מרכולת, משבירים סחורה לכל שוק הבשמים ועסקיהם פורחים וכולם נתונים לפרקמטיה וכליהם מלאים זהב ואבנים טובות, והוא – מהו ומיהו?

והנה מציצים פני הנערה מן החלון המסורג שבקומה העלית והם מאירים לו ומחזירים לו את לבו. העזתו חוזרת אליו במקצת, שידע כי נפשה של הנערה תלויה בנפשו, על אפם ועל חמתם של אחיה. הוא מחכך את כפותיו הגדולות זו בזו, ושוב מזדקפת קומתו וראשו מתנשא כמקודם.

לילה אחד, כשהיו עומדים דחוקים בצל החומה, לחשה לו הנערה:

– אפשר אילו שנית דרכך ופתחת במסחר – היו נאותים לך.

כאילו שמע השם המפורש, שינה כל דרכיו; החליף בגדיו ועשה שערותיו, – הכל על דרך הישוב. ואז קבע דוכן בקצה שוק הבשמים, ועליו מיני תיבות ושקיקים וחפיסות, והוא עומד על גביהם, גבוה ורחב-כתפיים ומסדר הדברים פעם לכאן ופעם לכאן, פוזל לימין ופוזל לשמאל, רוצה לומר: אף שטרוד אני בסידורים הריני מוכן לשמש קוני באהבה.

אלא שהקונים לא רבו. היו שגיחכו בראותם קומתו העצומה גחונה על הדוכן: ראיתם שמשון בשוק הבשמים, חייכם, כלום ראיתם מימיכם שמשון בשוק של בשמים?… אך הוא לא שעה לדבריהם, שלבו היה רחוש ותקותו הגדולה פרוסה לפניו כמישור. ואף ששאף בכל חושיו שקומתו הגרמית תצטמצם מעט ולואי והוכתה ברזון, היה מעמיד פנים שאינו שומע גיחוכם של בריות, עד שהיה דמו מתרתח בעורקיו וקצות ידיו מתרעדות, והוא לוחש בלבו תפילה גדולה: אה, אילו ניתן לי לנקום מהם נקמתו של שמשון!…

בסוף הסכינו הבריות למראה שהיה תחילה מגוחך בעיניהם, והתחילו קונים אצלו צרכיהם: אשה נוטלת תבלין לשים בתבשילה, חנוני בא מרחוק להביא אל מקומו מעט בשמים. ואף שכדי פרנסה הגיע המיקוח, כדי עושר לא הגיע. היו בני הטובים אומרים, ספק בבדיחות הדעת, ספק כאמת של לבם: מה שעושים בשביל עושר אין עושים בשביל פרנסה סתם, והרי כמותו כרוכל של סדקית…

והחלום הגדול עדיין לא נתגשם.

היתה נפש אחת מצירה בצערו, זו נפשה של אם הנערה. ראתה שפני בתה נופלות, אין זאת כי הגעגועים אוכלים את לבה; חרדה לנערה והיתה משדלת את בניה המגודלים:

– מה לכם שנתעקשתם כחמורו של בלעם. אפשר כדאי שנקרב את הנער ונכניסו לעסק שלנו. הרי ראינוהו משנה מהלכיו, שקוד על דוכנו ועוסק בישובו של עולם.

צחקו לה הבנים בקול גדול ואמרו:

– עד שאנו מכניסים בר-נש זה לעסק ראוי לנו לפזר תחילה כספנו בשוק.

נתרעמה האם ואמרה:

– ואנו, כלום נולדנו עשירים? והרי לפני קופה של מעות אנו משתחוים.

העלו פניהם של הבנים אדמומית קלה ופתחו בדבר אחר:

– שמו הטוב הולך לפניו כנחל אפרסמון, הבה ונכניס בעל עורף אדום שכמותו בקרב המשפחה…

ראתה האם היבהוב רע בעיניהם ונסתתמו טענותיה.

התחילו דוחקים רגליו מתוך ביתם – תריס בפני מאוייו, והיה קשה עליו להזין עיניו במראה הנלבב של דמות הנערה. עד שקרה אותו מעשה שקרה.

הגיע חג פורים ונסתחף כל רחוב היהודים בשמחה ובצהלה; ובראש השמחה עומד אותו בית-טובים לבן שבעיר העתיקה ומנצח על העליצות. בוקעים ממנו קולות זימרה משולהבים, וקול רקיעת רגלים נישא בכל הסימטה. אנשים צפופים בפנים נתונים לריקוד ולשתיה, ואנשים צפופים בחוץ מציצים בעד החלונות, משתכרים מריחות היין ונהנים ממראה הרקוד.

ואף הוא עמד בקהל מבחוץ, תחילה מרוחק הרבה מן הפתח ואחר כך הולך וקרב, הולך ונישא וקרב, עד שגופו הגדול נזדקר מן הקהל הצפוף וכמעט שסתם את פתח הכניסה. ראוהו חבורת אברכים שהתהוללו בפנים, ואחיה של הנערה בתוכם. אמר אחד הבחורים, שהטיפה כבר הרטיבה את גרונו:

– בטובתך, הכנס נא פנימה, מה לך עומד בפתח? שהרי חג פורים לנו היום ומצוּוים אנו על השמחה ופניך אינם נוהרים כלל.

ניסה להשתמט ולהסוֹג לאחוריו, אלא שהבריות ניצבו מאחורי גבו כחומה. חלפה מחשבה במוחו: אפשר יראה את הנערה בפנים הבית והוא לא ראה פניה זה ימים – ומה איכפת… צעד פסיעה גסה וכבר נמצא בתוך חבורת העולזים. מיד ניצבו סביבו בחצי גורן עגולה וגופו הגדול, הגשמי, כאילו בא כאן לתוך זירה לערוך לפניהם מישחק.

נתנו כולם את לבם להקניטו ופתחו תחילה במלים בדוחות:

– נא, יקירנו, פסוק לנו פסוקך.

אך הוא נתן בהם עינים בלוטות ומפוחדות כשל חיה עצובה בסורג, והחריש.

עומדים סביבו הבחורים ועיניהם מטכסות עצה, איך יוכלו לו לבחור מגושם זה, והתחילו משדלים אותו בדברים:

– אל תהא נחבא אל הכלים, יקירנו, שהרי אינך נראה חלילה כנפל. מיזגו לו כוס והגישו לו פּרפּראות ותתבדח עליו דעתו!…

חזרו הנערים בקול גדול:

– מיזגו לו כוס והגישו לו פרפראות ותתבדח עליו דעתו!…

אך משהגישו לו כוסו, נטלה בעמידה ושתה טיף-טיף ומן הפרפראות לא טעם.

כך עמד כשכוסו בידו וברכיו מקומרות, מביט לימינו ומביט לשמאלו, עלוב ומדוכא כשואל מנין יבוא עזרו. בינתיים וצהלת הבחורים עולה וציוחת הזאטוטים גוברת עליה שבעתים.

ראו הבחורים שאינו זע, אמרו לו:

– הרי שמשון אתה, הראה לנו גבורתך.

השיב להם בלחש עצוב:

– אני, שמשון אני, אלא ששבע מחלפותי גולחו.

לא ראו בתשובתו מנותן טעם לשחוק והיו כמאוכזבים. בינתיים הועלו הנרות בפמוטות, ומנורות השמן הודלקו וגל השמחה ששקע לרגע עלה שוב. ראו המסובים שאין להקניט את אורחם, הסבירו לו פנים ואמרו:

– ועכשיו, שבודאי כבר עיפת – שב-נא.

זרק סביבו מבט מבוהל, אך לא ראה כסא פנוי. מיד נזדרזו מנין נערים שעמדו על מזימת הבחורים, הביאו לו כורסה גדולה, העמידוה בטכס רב ואמרו:

– שב-נא, בטובתך.

כיווץ גופו המסורבל והכאוב לישיבה ונפל אפרקדן, ראשו נחבט בקרקע.

לרגע קמה דממה, שלא כולם הבינו פשר הדבר, אך מיד פרץ צחוק אדיר ונתרגשה מהומה, עד שמוסדי הבית נתרעדו. צחקו הנערים מנפילתו וקראו בקול צווחה:

– חי-חי-חי, שמשון הגבור, ראיתם שמשון הגבור?!

אך המוטל על הרצפה לא זע. נתעמעם הצחוק שבאולם והיה לדממה דקה. ואז נשמעו פתאום מלותיו השבורות מכאב:

– שמטתם הכסא מתחתי – ניחא, אך למה זה כבּיתם המאור?

תמהו המסובים על דבריו, שעמד האור בחדר כמקודם, זולף מפמוטות הכסף הכבדים ושופע ממנורות השמן הגדולות. שארית הצחוק גועה על שפתותיהם; ברק ההתעללות הרע נעלם מן העינים ותמיהה תפשה מקומו:

– מה הוא סח, מה הוא סח?…

פתאום זע, נתכוץ, ניסה להגביה גופו הכבד ושוב צנח. מיד הרים ידיו לעיניו ומחזהו נקרעה גניחה וצעקה דוויה:

– אהה, מה עוללתם לי… מה עוללתם לי… עיני… עיני…

גחנו עליו בפחד, מששו ובדקו בעיניו; הן היו פקוחות, אך מלאות בעתה מחרידה.

קמה מהומה, ושוב לא היתה זו מהומה של שמחה, אלא מהומה של מורא. פתאום נמצאו לו דואגים הרבה… נשים רחמניות השתדלו וטרחו למענו. הובהלו רופאים, הובילוהו על פני בתי חולים, ערכו תפילות לשלומו על יד הכותל ותרמו לבתי-הכנסיות נרות להבראתו. אך לשוא – דעת הרופאים נסתתרה ושערי-תפלה ננעלו. באו ושאלו לרופאים; משכו כתפיהם, נדו בראשם ואמרו: מעוצם הנפילה פקע עצב העינים ולא תראינה עוד עד עולם. באו ושאלו לרבנים; פרשו כפיהם כבתפילה, הגביהו מבטם ואמרו: ירחם השם.

משחלפה תקופת הבהלה והיסורים נצטננה גם להיטותם של הבריות הרחמנים והוא נשאר ערירי ובודד בצערו ועלבונו. וכך חזר אל דוכנו שבקצה שוק-הבשמים והיה עומד על גבו כפוף, שפתאום שחה קומתו הרמה, ונטלה ממנה גאותה. היה מבלה ימיו בלא תנועה, הבריות משתמטים מלקנות אצלו, כאילו חששו להעירו מקפאונו, והיה עומד על דוכנו עד ששכן היה דחפו במרפק ואומר:

– די, שכני, כבר הגיעה שעה לנעול. הפנסים שבשוק כבר כבו.

לא יכול לכפוף גופו עד שנכפף מאליו. לא רצה ליטול מקל עד שמעדה רגלו ונטלו בעל כרחו. רק את דוכנו לא רצה לחסל בשום פנים, אף שהילדים היו גונבים מסחורתו בסתר וידו לא יכלה להשיגם, שעיניו אף שהביטו לא ראו כלום; היו הקונים נוטלים ממנו מנה גדושה ואף תוחבים פעמים לכפו מטבע שחוק שאינו עובר לסוחר, ואין בידו למנוע. ורק הריחות החריפים שהילכו בשוק הבשמים היו עוד מחזקים את לבו ומשיבים עליו זכר גאוותו.

כך נתגלגלו הדברים והוא הלך ונידלדל מיום אל יום. פעם אחת באה אם הנערה אל דוכנו שבשוק ונטלתו בזרועו. נרעד ושאל מבוהל:

– מי כאן, מי כאן?

הסתוּ ואמרה:

– אני, אני. עברתי בכאן ואמרתי אל נפשי: אלך לדרוש בשלומך.

הכיר את קולה אך לא השיב כלום.

החרישה אף היא, עד שאמרה:

– ועוד חשבתי, כיון שאני עוברת בכאן, אבוא ואשאלך, אפשר תבוא אלינו לעבוד. צורך לי בזוג ידים…

נענע בכתפיו בעוז, כאילו כוחו עוד אתו, והפסיקה בגסות:

– איני רוצה, איני צריך!

שמע את האשה בוכיה. אך הוא עמד בסרובו אף שלבו דאב על שהקניטה. משעמדה לילך שאל בהיסוס רך, כשואל את נפשו:

– והיא, היכן היא עכשיו?

קלטה אזנו אנחה חרישית ופסוק מקוטע:

– אתמול היתה החופה.

נתרתח וקפץ:

– כאן?!

– לא, לא. לא כאן. מעבר לחומה, בעיר, אחיה השיאוה לאחד בעל-בית ומיד יצאו למסעותיהם.

נרגע וחזר לקפאונו, והאשה עזבתו בלא שהעיזה ליטול ממנו ברכה, וידיה על עיניה.

אחר אותו ביקור של האם מכר דוכנו על כליו ועל סחורתו לשכניו הבשמים, והוא עצמו נעלם מן השוק ואיש לא ראהו שבועות על ירחים.

לא נודע היכן סבב כל אותו הזמן, עד שמצאוהו תשוש ומזה-רעב משתוחח על מפתן בית-הטובים הלבן שברחוב היהודים. מיד ראו את האם גחונה על אותו גוף גדול וגרמי, שלא היה עוד אלא כאגודת זרדים יבשים, מנסה להשיב במשקה ובאוכל את נפשו שפרחה ממנו.

אז נטל לידיו אותו גלגל-ברזל מוחלד, כי לא הסכים לקבל מיד האשה לחם חסד. ומשכבש לו את הגלגל דבק בו ושוב לא רצה לשמטו מן היד, אף שפעם הוצעה לו מלאכה אחרת שאין טרחתה מרובה. וכך הפך לו גלגל זה מרכז חייו החשוכים, יתד שנתלה בה בלילה שאין לו סוף.

ורק לעתים נדירות היתה היד שומטת את הגלגל, שהיה סובב עוד מאליו פעם וחצי פעם, נאנח וקופא בלא נוע. אותה שעה נפרחים בכוך ריחות של שוק הבשמים ופרוכת השחור של הלילה משתבצת כוכבים מאירים ונוצצים. כך היה קורה בעת שהנערה, שהיתה לאשה לאותו בעל-בית מעבר לחומה, באה לפקוד בית-אביה. מחרישה היתה עומדת בפתח הכוך, ובטרם פצתה פיה כבר היה יודע: שוב היתה אצלו… אז היה מושיט ידיו ששמטו את הגלגל, ידים ארוכות וגרמיות המבקשות לאחוז בגוף שופע החום והריחות, אך הן נתקלות בפינכה של מזונות או בצרור מלבושים חדש, ואילו הגוף הצעיר כבר נעלם כחלום ורק ריחו המתוק עוד נשתייר.

היה יום שכּוּלו תכלת; בהיר ושקוף וטוב היה היום הזה; צמרות העצים בפרדסים ציירו סלסלאות ירוקות על כיפת השמים הכחולה; הכל קרן כברקת, והעולם ספוג היה בושם של טל ריחני.

מעבר הפרדסים נישאת זימרת משאבות המעלות מים מן הבארות; זימרה עליזה, שמחה – אך משהיתה חודרת אל לבו של מיכאלי היה הדה נקרע פתאום לגזרים ומתפצל והופך עגוּם, עצבוּבי, ויוצא מן הלב ומרחף לנגדו כצפור שבורת־כנפים.

כי אכן שבורות היו כנפיו של מיכאלי. וכי מה אם היום היה כולו כחול, בהיר ושקוף וטוב? וכי מה אם מעבר הפרדסים נישאו קולות המשאבות המעלות מים מן הבארות – בשבילו לא היה בכך משום שמחה.

עכשיו, עם שלהי אביב, משהתחילו שוב בהשקאת הפרדסים, והקטיף עבר וחלף כחלום טוב שנגוז, רק עכשיו ראה בבהירות את יומו, יומו האפור והעגום, יום ארוך של בטלה.

בחורף היה מוצא עוד פה ושם יום עבודה באוסף נובלות תפוחי־זהב בפרדסים; וכשהיה שומע בלילות רוחות מיבּבים ושורקים בסידקי הקירות של צריפו, היתה תקוה גדולה ומתוקה זולפת אל לבו ומחממתו, ועל סף התרדמה שעמדה כבר לסגור את עפעפיו בכבדות היה עוד מנחם את עצמו בלחש ובקול רך של פיוס:

– עכשיו נושר בפרדסים הפרי; מחר, מחר יימצא, ללא ספק יימצא בכפר יום של עבודה קלה – – –

ומה היה איכפת לו בעצם, אם מתוך רחמים היו נותנים לו יום עבודה זה שבאוסף הנובלות ואם לא – הוא יודע דבר אחד בלבד: עם הרוחות נושר הפרי מן העצים ויש לאספו ולאגרו. עבודה היא עבודה – וכי רק לחלושי הגוף היא ניתנת? יש לאסוף את הנובלות ואין להרהר אחר המעשה. וכי לפני המחלה לא משך בעול העידור הגדול, הזיבול המעופש וההשקאה בימים ולילות?

ניתנה האמת להאמר שבחורתו קיבלה עבודה קבועה במשך ימי מחלתו והיא ממשיכה בה עד היום הזה; אך האם כף התבשיל רק היא המצטרפת לחשבון? קצת כאב ברכים שרד עוד אחרי הריבמטיזם שנטפל בו, אך הרי ראה וגם הראה בעליל כי יכול יוכל עוד לעבוד, ולו גם כעת רק באוסף הנובלות שלאחר הגשמים והרוחות.

אילו רק הבינו המתלוננים על שהוא, מיכאלי, משיג כביכול את גבולם ודורש לעצמו יום עבודה, אף־על־פי שבחורתו עובדת – אילו הבינו התמימים שלא הכל נשקל בפרוטה, כי עוד יש חשבון אחר – יש חשבון וגם יש – –

וכי מי ידע את לבו בקום בחורתו לעבודה, השכּם השכּם בבוקר, והיא ממלאה בחפזה את סלה באוכל המעט לארוחה, וממהרת – ממהרת כרגיל, כדי להגיע למקום עבודתה בזמן, והוא, מיכאלי, אף הוא קם ונחפז, נחפז וממהר כמוה – – ונשאר בביתו נלעג כסביבון בסיבּוב, שנתקל במכשול ונפל, מיותר כחרס הנשבר שאין לו תקנה…

לא נותר לו למיכאלי כלום אלא לשבת מעט במרכז הכפר, על הספסל הקטן המיועד לנוסעי המכונית היחידה, המקשרת את כפרו עם העיר, לדבּר פעם עם בן־יחזקאל האופה, שכילה מזמן את מלאכתו, או לקשור־לא־לקשור שיחת־מה עם נתן נהג־המכונית. אולם – בן־יחזקאל כבר עבד בלילה, ונתן עוד מעט ויסע…

יושב לו מיכאלי על הספסל ונתן טופח על שכמו:

– הא, לא עובדים היום, מה?

– לא, היום – היום אין עובדים.

– כך. נו, אבל אשתך הרי עובדת, הא?

– כן, עודה עובדת, בחורתי.

– מה־טוב שעבודתך נעשית בידי אחרים.

לא, לא טוב לו למיכאלי שעבודתו נעשית בידי אחרים. כלל וכלל לא טוב לו, אף לא טוב לו למיכאלי שעבודת אחרים נעשית עכשיו בידיו. כלל וכלל לא טוב לו. כי מאחר שבחורתו עובדת חייב מיכאלי להציע בבית את המיטה ולהכין תבשיל־מה לעת גמר העבודה. מיכאלי יודע שכך נאה לו לעשות וכך יאה לו, ולפני שנים היה אף ברצון עושה כזאת, לפני שנים, בזמן שהיה חי עם חבריה דומה לו בחדר מרופט שבּפרפר הכּפר¹. אולם כעת, כיון שהוא גר עם אשה… מיכאלי מבין שעליו להציע את המיטה והוא יודע לעשות יפה את המלאכה, שנים על שנים הורגל בכך, אולם כבמתכּון הוא פורש את השמיכה על המיטה ושוליה עקומים. הוא יודע יפה לטאטא את החדר, גם בזה הורגל והורגל, אך כבמזיד הוא שוכח לקנח את האבק בפינה שמאחורי המיטה ומטאטא את טבורו של החדר בלבד.

ובאשר לבישול, יצא לו פעם קול בחבריה: אין כמיכאלי לבישול! אך הוא כבמתכון אינו מכין את הסלט כראוי, אינו פולח את העגבניות לפלחים ואינו גוזר את הצנון לגזרים –אינו אלא מניחם על השולחן: יתקינם כל אחד לעצמו! אף לשונו שוב אינה מבדילה בין מתוק למר, כאילו שכחה את טעמה. וכל כך למה? אין הוא עצמו יודע. רק אחת הוא מרגיש, שאינו יכול להשלים, אין הוא רוצה לטאטא את החדר ולא להציע את המיטה ולא לבשל הארוחה. הוא שומר עוד לעצמו שריד של זכותו הגברית, שלא לדעת את הצעת המיטה לפרטיה ואת טאטוא החדר לדקדוקיו ובישול הארוחה כתיקונה. והוא רוצה לצעוק, לחזור ולצעוק: עוד לא השלים, עוד לא השלים, אם כי הברכים מעט כּואבות וכושלות…

בן־יחזקאל האופה נשען בקצה הספסל שבמרכז הכפר, מתכופף לצדו של מיכאלי, משפשף כפו האחת בשניה וסובר:

– טוב לכם לישון בלילות, וגם להתבטל קצת בימים טוב לכם.

אך מיכאלי לא טוב לו לישון בלילות ולהתבּטל אחר־כך גם בימים בודאי שלא טוב לו. בלילות האחרונים אין מיכאלי מרבה כלל בשינה. הוא שוכב לו על יד בחורתו ונשימתו עצורה מאד: הן עליה להשכּים לעבודה. והוא שוכב בעינים עצומות ומאזין, מעשה הרגל, לרוחות שספק אם עוד יבואו. ומה גם אם לבסוף עוד יבואו, כבר נגמר הקטיף, שוב לא נשאר פרי בפרדסים ואין עוד נובלות לאגור. עכשיו כבר פותחים בורות, כבר משקים העצים בכל מקום…

כחול היה היום הזה שבכפר ואפור היה יומו של מיכאלי. מה היה נשקף לו בעתיד? אשה המפרנסת את בעלה – ובעל שברכּיו כבר כושלות. אם כי לא חל עוד שום שינוי, שום קשרים עוד לא נתרופפו, אך באויר כבר נתקשר דבר־מה, דבר־מה לא ידוע, דבר הבא בהכרח: חילופי הכוחות שבּבּית, חילופי משמרות החיים. ואם כי לא חל עוד שום שינוי, חרד לבו הגברי של מיכאלי, חרד מאד לקראת הבאות.

לבו היה עליו כבד, נלחץ כבעשר ערימות של פרי, שזו נערמת על זו, וזו מכסה על זו. כך היה לבו בימים אלה, אם כי בכפר היו הימים כחולים מאד שקופים ונוצצים כברקת.

מכונית באה מן העיר. המכונית הגדולה של השרות, שנתן היה נוהג בה. מיכאלי ראה את המכונית וכאילו לא ראה כלל וכלל. עשר פעמים ביום הוא רואה זאת המכונית הגדולה, באה מן העיר וחוזרת, באה וחוזרת, – אילו עסקים יש להם לבני־אדם באותה עיר שהם מרבים כל־כך בנסיעות?

גם כשחלפו הנוסעים על פניו לא נתן עליהם את לבו. וכי מה לו ולעסקיהם? רק כששמע קול קורא כמעט מאחורי אזניו, התאושש פתאום ונפעם: האליו?!

– יש לך זמן, אולי אתה פנוי?

– אני? לא – כלומר, כן, כן, יש לי זמן, אני פנוי!

– תלך לעבוד?

– אני? לעבוד? כן, אני, אני אלך, אלך לעבוד…

– טוב, תן לו את היתדות ואת הפטיש.

רק עכשיו ראה את המכשירים שעברו עד מהרה לידיו; יתדות ברזל ופטיש גדול. את הכלים הביאו אתם מודדי־קרקע שבאו מן העיר.

עוד לא היה סיפק בידיו לשקול בדעתו מה שבא עליו כחטף, וכבר פנו שלשתם, המהנדס, ועוזרו ומיכאלי, אל מאחורי הכפר, שם השתרע שדה רחב־ידים שהזרים ביקשו למדדו.

עבודה יאה זימן לו המקרה – הרי אין זאת פתיחת בורות שהרופא אסר עליו לעבוד בה – תכלית איסור. עבודת זו, דבר אחר הוא – זאת היא מדידה, מדידה של קרקע…

יתד פה, יתד שם – חוט מדידה באמצע; פנייה לימין, פנייה לשמאל, הנה קבועה הנקודה: כאן! כאן עליו לתקוע יתד, יתד־ברזל עבה. היכן הפטיש? הנה הפטיש! היכן היתד? הנה היתד! אחת! מיכאלי מתחיל בחדוה, אלא שהאדמה קשה. כבר קשה? לא יאמן! לא מזמן עוד ירדו גשמים, היה חורף, רוחות נשבו ונשרו נובלות. כבר קשה הקרקע?! לכל הרוחות! שתים! לא, אין כאן שאלת ברכים, מה ענין ברכים אצל תקיעת יתד באדמה? אלא שהקרקע כבר יבשה, ימח שמה, וקשה כברזל. בפרדסים כבר משקים: שלוש! נכנסה סוף סוף הארורה, אבל עקומות, לעזאזל! לא הברכים, מה כאן הברכים, אלא שהאדמה קשה. אף לא שאלת כוח כאן, שטויות, אלא הרגל, פשוט חוסר הרגל.

אך המהנדס נטל בינתיים את הפטיש מידיו של מיכאלי ומסרו לעוזר: יכניס־נא הוא את היתד. אחת! כך, בסדר. הלאה. יתד פה, יתד שם – חוט מדידה באמצע. קצת להימין, קצת להשמאיל, הנה קבועה הנקודה: כאן! עכשיו כבר עובד העוזר בפטיש ואילו מיכאלי עוזר על־יד המהנדס. היכן הפטיש? הנה הפטיש! היכן היתד? הנה היתד! טוב! הלאה.

פעמים רבות עברו את חלקת השדה רחבת הידים; רמסו עשבים שוטים שצצו בה בחורף בשפע, ועתה התחילו קמלים, כשהשמש שורפת את עליהם ומוצצת לשדם שריחו חריף. כך מדדו את החלקה בצעדיהם, שתי וערב, ומיכאלי מודד אתם. יתד וחוט וסימן! פה ושם ופה! שעת הצהרים חלפה, והשמש כבר הפסידה מחומה כשגמרו לבסוף את מלאכתם. מיכאלי סחב את הכלים, גם את הפטיש הגדול לקח בידו, סידר הכל במכונית, נפרד בברכה מן המודדים וקיבל את שכרו המלא. היה זה שכר בעד יום עבודה שלם – יום עבודה עירונית!

לבו עמד כמעט מדפוק ונשימתו קצרה מאד כשהגיע למפתן צריפו. עוד זמן מרובה נותר עד לצילצול הפעמון, וידיו מלאות עוד מלאכה! קודם כל: המיטה. את השמיכה יש לפרוש היום כהוגן, גם לטאטא צריך כהלכה – בעיקר בפינת המיטה. ואחר־כך יכין ארוחה – ארוחה כיד מיכאלי!

הידים היו מלאות עבודה. הכל הותקן בזריזות ובהשכל, הכל הצליח להפליא, רק הפנים להטו ואדמו, להטו ואדמו מאוד.

לבסוף נסתיימו ההכנות. הכל היה מוכן לסעודה. האורח כבר יוכל להופיע. מיכאלי הציץ מן הצריף. היום היה עוד כחול ובהיר, היום היה עוד שקוף וצוהל.

פעמון הכפר הצטלצל – צילצול מנוחה אמתית, האם תמיד היה קולו כגון זה? לא, לא, זה מזמן לא היה צילצולו כמו היום, עמוק ושליו ורווה.

וגם היא, הנה היא מופיעה. צעירה היתה היום ושקטה, יפה היתה היום וטובה, אשה היתה היום – אשתו. פתאום התאוה לה מיכאלי, חשק בה וחרד לקראתה. כך חשק וחרד לקראתה כשהעיז לנשקה בראשונה, לפני הרבה והרבה ימי־חיים.

הוא נעלם במיטבח והשאיר לעצמו רק סדק צר שבפתח הדלת, שהציץ וחרד והציץ בו. הוא ראה אותה מעמידה את סלה, מעמידתו במתינותה הרגילה, והיא סוקרת את החדר וקורעת את עיניה בתמיהה, בראותה את השולחן הערוך; המפה שמיכאלי החליפה; הצלחות המסודרות והנקיות; הפירות המקשטים את השולחן; הפרחים התקועים בעציץ. ומה זה, מה זה עוד כאן? מטבעות נוצצות על צלחת – שכר של יום עבודה? יום עבודה עירונית…?!

ומיכאלי כובש את פניו; ידיו קרות משום־מה, אך פניו לוהטות, לוהטות – – –

אותו יום אכל מיכאלי את לחמו טבול בדימעת לבבו.

עבר זמן פריחת המימוֹזה, חלף גם החלום הורוד של פריחת השקדיה בחצר, ימי השרב כבר הגיעו וליבּנו והצמיאו הכל. וכל אותו הקיץ הירבה מיכאלי לשבת על הספסל שבאמצע הכּפר. את הכפר עובר לפעמים נתן, המריץ מכוניות אל העיר, או בן־יחזקאל, האופה היחידי של הכפר, בא לחטוף שיחת־מה. ולעתים, בהופיע מכונית, מכונית עמוסת נוסעים, נחפז מיכאלי ונחרד מעל גב הספסל, ועיניו גדולות וצמאות: האם היום – אולי היום ישובו עוד ויבואו? – – –

א.

פתאום חש אבא⁻איגרא דקירה חזקה בסמוך ללבו, כדי עצירת נשימה, והוכרח להעמיד בצידי המדרכה את שתי תיבות הפח שבידיו עם חפיסות הגבינה שבתוכן, ולהשען על קיר הבית שעמד אצלו – ורק עתה רווח לו מעט.

שוב נטל את הפחים, יד יד ופחה, והמשיך את דרכו כמקודם. לשעבר, בימים כתיקונם, נוהג היה להעביר את חפיסות הגבינה הקטנות מן הפח המלא לפח שנתרוקן בינתיים, לשם שווּי המשקל; אך הפעם לא שם את לבו לדבר, אף שראה בחלונות הראוה את כתפיו אלכסוניות ומשופעות כמאזנים שמשאם הוטל על כפם האחת; ידיו נראו לו מחוברות אל הכתפים, כדרך שמדביקים ידים לליצן העשוי קארטון. הוא ראה את דמותו שבה וצצה לקראתו מכל זגוגית של חלון, התבונן בגוף הכפוף וברגליו הקצרות שהיו נשרכות בכבדות, וראה את בגדיו המרופטים, מכנסיו הארוכים יותר ממידתו, כאילו היו מחוברים מעיגולי כעכים של בד מעוך וששתי בליטות להם בסמוך לברכים. כל זה שיוה אפילו בעיניו של אבא⁻איגרא עצמו דמת שבורה ומחוקה, כשל מטבע שנשחק מרוב שימוש.

אבא⁻איגרא עוצם לרגע את עיניו בלא שיפסיק את הילוכו – זה שנים הוא רגיל בכך. ומשרצה להסיח את דעתו מעצמו, די היה לו בעצימת העינים וכבר היתה צפה בנשמתו הדמות היקרה עליו מכל, דמות אהובה, שמעולם לא מלאוֹ לבו לגלות לה את כל עוצם אהבתו ומסירוּתו אליה. זו היתה הדמות של בנו יחידו – של יגאל. גבוה, בעל גוף מחוטב להפליא, כבא להלעיג על גופו של אביו, יפה כפסל בתמונות של ספרים, רחב⁻כתפים ואמיץ גרם, קל כצבי וחסון כאלון – כזה היה בנו יגאל. והוא, אבא⁻איגרא, ידע זאת בחוש; כשהיה יגאל משוטט כדרכו על חוף ים בכל תפארת מערומיו הגבריים וביפי עורו השחום כעין הנחושת, היה רעד קל עובר את הנשים הצעירות שראוהו בכך והיו מגלגלות אחריו את עיניהן בצינעה, והגברים שטיילו עמהן נעשו פתאום אדישים מאוד והיו מסתכלים בענין מרובה בכרבלות הקצף הלבנות שבראשי הגלים, שהשתכשכו והתנפצו אל החוף. כן, כל זאת ידע אבא⁻איגרא והבין מעצמו, אם כי לא השיח הירהוריו הגנוזים לפני שום בריה בעולם.

ב

בעצם לא היה צריך לכוון עצמו במיוחד, כדי להעלות את דמות בנו בדמיונו. זה מכבר שדמותו נלוותה אליו תדיר ועטפה את כל ישותו, כמין שריון שהיה עליו יומם ולילה. מאז פשט בלבו הספק האיום, שלא היה מיפלט ממנו – היה נושם כבתוך ענן של חרדה תמידית והיה צועד כבתוך מעגל אחד קבוע שאין לו תמורה – זה מעגל חיי בנו, ככל שידעוֹ.

בעודו ילד מתה על הנער אמו – זו אשתו היקרה של איגרא. אהבה כפשוטה, של נשיקה ושל ליטוף, לא יכול היה להמשיך עליו, כשם שלא יכול היה לגלותה אף לאשתו. אלא שהעניקוֹ למעלה מזה: מעולם לא נשא אשה אחרת על פני אם הילד וכל ימיו היה משרך דרכו בשני פחי הגבינה, שהיה מכינה בלילות למכירה, ובימים היה מחלקה בבתים. אפילו לקרוביה העשירים של אשתו, שגרו בפרבר המפואר שבעיר, לא פנה מעודו לעזרה, ובסובבו בסחורתו על בתי העיר היה מדקדק שידו תפסח על מנעול דלתותם. לא רצה במתן⁻יד וסלד מניצוץ הרחמנות שעלול היה להבריק בעיניהם של קרובי אשתו, ועל כן הוקיר רגליו מביתם ואף את בנו היה מזהיר על כך תמיד.

לא קלים היו החיים, כלל וכלל לא קלים. הכנת הגבינה בלילות, האכלת הילד ורחיצתו ופעמים גם תיקון הבגדים, או כביסת הלבנים המעטים בידים לא מאומנות; החזרה על הבתים יומם, דאגות פרנסה, שאף אם נמצאה היתה בצימצום, קימצוץ קימצוץ ופרוטה לא נגעה בחברתה. אך עיקר הדבר, שלבו חרד עליו תמיד בדרכו: האם הנער, שנותר יחידי בבית, שלם ובריא? האם לא ניזוק כדוד החלב, לא סימא עיניו בפיח, או תלש כפתור מבגדיו ובלעו חס ושלום, או שנפצע בבשרו במכשיר חד, שהיה מוצאו תמיד לרצונו? אמנם השכנה הטובה היתה פוקחת עינה על הנער, אך מי יכול היה לבלום את הפרא הקטן ולשמרו, והלא גם לשכנה היו ילדים משלה ולא חסרה טרדות משל עצמה.

קשים היו החיים, קשים עד מאד; אך עם כל ריח מתחדש היה הנער גדל, צמח ממש לעיני רואיו. ואז הוקל לו מעט לאבא⁻איגרא. באותו פרק רגיל היה לעמוד רגע, להרכין עצמו, קודם שיצא לעבודה, על מיטת הילד הישן. פעמים ששוֹק קטנה היתה מגיחה מתחת לשמיכה, צחה כגבינה, ואבא⁻איגרא, שהיה יוצא לפועל⁻יומו בעוד חדרו שרוי באפלולית, מושך את השמיכה מעל לשוק הקטנה ומכסה בקפידה את גוף הנער. כעבור שנים כבר ראה שוק שחוּמה להפליא, מגיחה מתחת לשמיכה; טובה היתה השוק ומצומחת, ומה שלא העז לעשות מעודו, בהיות הבן ער, עשה בתנומתו: הוא פוסע על בהונות רגליו וניגש למיטה, מעביר את ידו המקומטת על פני עורו הרענן של הבן, מלטף שוקו לטיפה זהירה, בחינת נגיעה קלה, ומתחמק עד מהרה מן החדר. ..

ג

עכשיו, משגדל מעט הנער, לא היה מקומו ניכר עוד בחצר או בחדר⁻הצריף כמקודם. איגרא⁻האב אפילו לא ידע מקום שהייתו של הבן. לעתים רחוקות מאוד זימן לו מזלו ומצא בשעות סיבּובו הרגיל את הנער משחק באחד המקומות עם כנופיתו. פעם אחת, הוא זוכר, צריך היה לעבור מגרש חול ריק שבקרנו האחת מוטל היה צינור⁻ברזל רחב וארוך. כבר אמר לחצות את המגרש והנה ראה קבוצת פרחחים צווחים ומתגודדים סביב הצנור, ויגאל ביניהם. בלי משים נעצר איגרא לרגע, חזר צעדים אחדים על עקבותיו והסתתר בפינת הבית הסמוך; מכאן יכול היה לראות את הכנופיה, שצעקותיה החרישו את אזניו:

– שוטה שכמותך, אי אפשר, ודי!

– קוף במשקפים, כמובן שגולם כמוך אי אפשר לו! אני, אני אראה לך שאפשר! – הכיר איגרא את קולו של יגאל.

– אצבע משולשת! הראה – – חייך, הראה ⁻נא…

– לא אראה? מה, קורקבן שכמותך, לא אראה?! – צווח יגאל כיוצא מכליו.

וקודם שאבא⁻איגרא הבין מה מתרחש כאן לעיניו, נפל ארצה, תחב ראשו לתוך לוע צינור⁻הברזל, השחיל עצמו, התכנס כולו לתוכו ונעלם. נשימתו של איגרא נעצרה. הצינור הארוך צר היה מהכיל נער רחב⁻עצם, ולפי שהצנור היה מלוכלך והעלה חלודה, יכול היה הנער להחנק בקרבו על נקלה. לבו הלם בחזקה וכבר עמד לרוץ אל הכנופיה, שעמדה אף היא עצורת נשימה וקפואה וחיכתה למה שיתרחש. אך לפני שנשא אבא⁻איגרא את רגליו, כבר הגיח ראש הנער מלועו השני של הצינור ואחריו נמשך ויצא בקושי שאר גופו. חולצתו נשחקה לו על כתיפיו והשחירה מחלודה וליכלוך, ופניו היו שחורים כשל מנקה ארוּבּוֹת.

מפיות הפרחחים פרצו צעקות תרועה גדולה. זרועות תפסו ביגאל וזרקוהו כלפי מעלה; תפסוהו וזרקוהו בלא הרף.

– גיבור, בחיי, גיבור אתה, יגאל!

– לא הייתי מאמין, לעזאזל, לא הייתי מאמין…

ומעל לכל צווח הנער בתרעומת מפויסת של מנצח:

– הלא אמרתי לכם שאפשר. ומה, לא אמרתי לכם, חמורים!

חמתו של אבא⁻איגרא שככה כבועת סבון שנתפקעה. לפתע עטה אף הוא גאוה למראה נצחונו של בנו; עכשיו נדמה היה לו שאף הוא היה שם בו מיבטחו, אילו הבין מתחילה את כוונת הנערים, – וכשם שהחימה מילאתו קודם, כך גאה לבו עתה, ומתבייש כבשעה שליטף בסתר את שוק בנו, פרש ממקום מחבואו ונעלם מעבר לבית.

ד

וטוב היה לב בנו, טוב כל⁻כך, עד שלב הזקן מתכווץ פתאום לזכר הנשכחות. לעתים היה עוזר בלילות על⁻יד אביו בגיבול הגבינה, או בחיתוך הניירות ובאריזת החפיסות, עוזר על ידו ופיו מלא שיח על משחקיו ותעלוליו בבית⁻הספר, על גיחוכי התלמידים, ועל המורים שלא נתברכו בבינה יתרה… ואף שכל היום היה בנו מלא פעולה, כמטוטלת זו שלא תדע מנוחה, היה עוזר לפעמים על⁻יד האב, כל כך טוב ורך היה לבו. ואף שאבא⁻איגרא ידע יפה כי ביסוד עזרה זו מונחת תמיד בקשת⁻מה, פרוטה לממתקים או היתר טיול בסביבה, היה מתעלם מכך במתכוון, כאילו לא ראה אלא את לבו הטוב, בבואו לסייע לו בלילה בהכנת סחורתו למחרת היום.

כשאיגרא המזדקן מגיע לפרשת הים בחייו של יגאל, אין הוא יכול לחשוב בה בשויון⁻רוח. הים – היה לו כתעלומה גדולה. הוא עצמו – חוג פעולתו היה בריחוק רב מן הים, ורק לעתים נדירות פגשו מקרוב. לא כן יגאל. משבגר מעט, היו כל שעותיו הפנויות מסורות לים, כאילו קסם לו ובלעו חיים על גופו ורוחו. חוזר היה מעל חופיו שחום ושזוף ונוצץ כפרי טוב, שעין השמש שזפתו, אפרסק רענן שיותר שהוא טוב לחיך תאוה הוא לעיניים.

ופיו של הנער היה מלא באלו דברים משונים, שהשגתו של אבא⁻איגרא רחוקה מהם בתכלית, מיני שחיות על הגב ועל הצד הימני או השמאלי, דוגיות וסירות על משוטיהן, ושמות של כלים שמובנם לא נתחוור לו מעולם.

פעם אחת ויגאל עוזר בהתמדה על יד אביו; שעה גדולה עבד ובחדוה עבד, עד שעיני האב נוצצו מקורת⁻רוח מרובה, ולבו תהה: אלו דברים חשובים דרושים לו לנער, ששוב הוא נזקק לרחמיו? וכתום המלאכה, כשחפיסות הגבינה כבר היו ארוזות ומסודרות יפה בשני הפחים של אבא, הסתובב יגאל אילך ואילך, כאילו הוצר לו פתאום החדר, ואמר בשפה רפה וכלאחר⁻יד:

– אבא…

– הא?

– יש לי בקשה אליך, אבא – –

– הא?

– בקשה – –

–נו?!

– לא תסרב? – –

– איני יודע.

– חייך, אבא, תבטיח לי מראש…

– אל תהיה שוטה, דברים סתומים אין מבטיחים מראש, מה⁻יש?

– תבא אתי בשבת אל הים?

– מה?! אני אל הים? מה פתאום – מה זה עסקי?!

– כך, סתם כך. טיול. תראה אותי חותר במשוט על דוגית קטנטונת – כזו – – כולה סגורה ועומדים עליה בפיסוק רגלים, אתה מבין, ובידים רק משוט אחד. פעם מכּים במים מימין ופעם משמאל, פעם מימין ופעם משמאל, אתה מבין – –

כל כמה שאיגרא הבן התלהב יותר הלך איגרא האב והתרעם: אין זה עסקו ולא יתן ידו לכל שטויותיו של הנער. נשבע כי בשום פנים לא ילך לים, כי אין לו שם כל ענין, – ובבוא השבּת לבש בגדיו הטובים, חבש מגבעתו החדשה, ששימשה את ראשו זה שנים, וצעד בגאוה חבויה לאורך כל העיר, לצדו של הבן שכבר עכשיו גדול היה ממנו בקומתו, ותוך ריטון הגיע אל החוף.

מיד נעלם הנער ולא עברה שעה קלה וכבר ראה האב את בנו והוא כמעט ערום, רק מכנסי רחצה לוטפים את מתניו, עמוד¹ על אותה הדוגית, שכל כך הפליג בשבחה. נשמתו של אבא⁻איגרא היתה פורחת מקרבו שבע פעמים בדקה, כשראה את הנער מתרחק על כלי⁻שיט זה, שדימה תמיד לההפך; אך זה שט בביטחה, מנתר מגל אל גל ומתרחק, עד שלא נראה אלא כצללית קטנה בלבד, זעה מול השמש, מנתרת ומדדה, צפה ומרקדת על הגלים.

לבסוף, כשהנער חזר כולו קורן וזוהר ואבא איגרא כבר התקין עצמו לקבל פניו בגערה, תפסוֹ הנער במתניו, הרימו כאילו היה נוצה, וסובב עמו במעגל בהתלהבות שאינה מצויה, וכשהעמידוֹ לבסוף, היה האב נבהל ונשימתו קצרה משל בנו, ורצה לנזוף בו כראוי, אך לא יכול להוציא מפיו אלא קטעי דברים:

– יגאל, יגאל, התביש – – התבייש – – בין הבריות…

ומיד, כאילו צמחה מתוך החול שעל שפת הים, הופיעה על יד יגאל בריה קטנה, כנראה חברתו של הנער, והביטה לתוך עיניו הקורנות, כאילו בתוכן שכן הים, ובהן נשתקפה השמש בכל זהרה, ולא כאן לרגליה היחפות והחומות. יפה היא למדי – הירהר אבא⁻איגרא בתרעומת⁻מה. ומשראה את מבט ההערצה שהנערה שיקעה בעיני בנו, נכלם פתאום ונאלם, והגערה גוועה על שפתו כלא היתה.

עכשיו, משגדל יגאל וכתפיו רחבו, רגליו התארכו והוא מהלך בקומה זקופה ויפיו כשל אליל צעיר, עכשיו היה אבא איגרא רואה לעתים איזו ריבה לצדו, נדמה לו – אותה נערה עצמה שראה פעם על חוף⁻הים, אז בשבת כשנענה לבנו, ועכשיו היא בעיניו אשה גמורה. פעם אחת –איגרא מודה על כך במבוכה ובכלימה קלה – פעם אחת – – עקב אפילו אחר בנו, באחד הערבים, כששמע ציפצוף משונה מאחורי קירות צריפו ובנו קם מיד ונעלם מן החדר. כן, פעם אחת בילש אותו וארב לו – מודה אבא⁻איגרא למגינת לבו הרבה – התחקה אחרי צעדי בנו וראה מרחוק את הנער חובק ריבה זקוּפת⁻קומה כמוהו, ישרה כברוש נאה, ואחר כך ראם משלבים זרועותיהם שתי⁻וערב, אותו שילוב משונה של הצעירים ונעלמים באפלולית הלילה. אבא⁻איגרא זוכר אותו ערב, כשחזר לאטו הביתה ובלבו תרעומת על אשה קטנה זו, כשם שהיה בלבו על הים, שגזל ממנו את הנער, זה יומם וזו לילה, ושוב לא היה אתו כמקודם, כגור זה על יד הבית. אך כשחזר אבא⁻איגרא לעבודתו הרגילה בהכנת הגבינה ליום המחרת, זכר את אשתו המנוחה ולבו הוחם בו לזכרה ונשמתו נתלהטה, ומעט מן החום הזה, מעט מלהט לבו, עבר לבן ולנערה.

ה

משבּגר העלם לא ידע אבא⁻איגרא את עסקיו. הים, הים בלעו כולו, וכנראה שאף מעט פרנסה זימן לו זה הים. אך מה היו בכל זאת עסקיו? דרך מקרה נתחוורה לו יום אחד מלאכת בנו על החוף; פעם אחת באה אליו אשה במרוצה, שאלה אם אמנם הוא הוא אביו של יגאל איגרא, וכשהודה על כך בתמיה, נפלה לפניו על ברכיה, חיבקה את רגליו, נשקה את כפות ידיו, עד שנכלם במבוכה רבה וקימטי פניו העלו אודם משונה. רק אחרי שעה קלה פתחה בסיפור מקוטע:

– הציל, את ילדי הציל מטביעה, בנך. את ילדי יחידי הוציא מן הגלים, הוציא – – ולא רק סתם, כדי לצאת ידי חובת מציל, לא רק כך, את עצמו סיכּן, עד מות סיכּן את עצמו, בשביל בני – –

אבא⁻איגרא עמד כמאוּבן, לאמור, בנו היה מציל על חוף הים, ולאביו לא הגיד דבר? עם כל גאותו על ילדו, קמה בו חרדה איומה שהיתה טורפת עליו רוחו: סיכּן, סיכּן את עצמו? משמע, כי על כך ניתן שכרו, על סיכון חייו, חרוף נפש תמידי? לבו דפק בקרבו, כאילו עתה, בשעה זו, סיכן בנו את חייו בשביל בנה של אותה האשה, והיטב חרה לו שבנו שמר מפניו את מעשיו בסוד. הוא הכין עצמו לגעור בנער, לחרפו ולגדפו, לאסור עליו את עבודתו תכלית איסור. ואם לא יציית – יגרשו מן הבית ככלב. אך בשוב הבן הביתה לא אמר לו דבר ועשה עצמו כאינו יודע כל אותו מעשה שהיה, וחייהם נתמשכו כבתחילה.

ולאבא⁻איגרא עמדה שעה של רווחה. העיר גדלה, הקונים נתרבו, ואם כי רגליו היו לאות מן ההליכה הרבה והידים כואבות ממשא פחי⁻הגבינה, היה לבו שמח על הברכה המעטה, שהיתה שורה בפלג חייו זה, ועל הבן שישב עוד אתו כמקודם. אלא שפעם אחת הופיע יגאל בבית ואמר:

– אסע מכאן לזמן⁻מה, – אבא; עלי ללמוד, להשתלם, להשיג את שלי.

– מה להשיג?

– אהיה קבּרניט.

– קבּרניט?!

– כן, אהיה קבּרניט; קברניט של ספינות אהיה.

אבא איגרא לא השיג הרבה מדברי בנו, אלא שיום אחד לא עשה את סיבּובו הרגיל עם פחי הגבינה וליווה את הנער אל הספינה, שעגנה בעיר השכנה, ושם ראה גם אותה נערה נאה, שפגשה בשעתו על שפת הים; וכשנשק לו הבן ונעלם והאב חזר גלמוד על עקבותיו, קומתו שחויה וכתפיו משופעות, ראה מרחוק גם אותה חוזרת לאטה, צעד צעד, ולבו נתמלא עליה עברה, כאילו היא שגרמה לפורענות הגדולה שירדה עליו עם נסיעת בנו.

ו

והברכה שהיתה שורה במלאכתו עד כה נמחתה כמו ביד ונעלמה. האם לא טיפל בה כראוי, ולא טרח יפה כבתחילה? אולם רק פת לחם צנומה נותרה לו מכל עמלו, ואך לעתים רחוקות מאוד השיגה ידו לשלוח אלו פרוטות אל הבן שבמדינות הים – כאשר היה עם לבבו.

ואילו הבן לא התאונן כלל וכלל. לא ידע האב מניין היה שם מתפרנס והבן לא היה כותב על כך ולא כלום. רק לפעמים היתה מגעת איגרת⁻מה ממרחקים, שרשם בה בחפזה כי שלום לו ושאל שאלת⁻חטף על האב והיה מסיים תמיד בהבטחה, כי סופו להשיג את שלו ולחזור קברניט של ספינה.

לכל השדים והרוחות! מה לו קברניט ומי לו קברניט – מהרהר היה אז אבא⁻איגרא בריטון. מוטב שיכתוב מה אכל אותו יום בארוחת הצהרים והאם יש לו גרבים חמים לימות הקור והצינה. אך כשם שבנו לא היה מודיע לו על כך כלום, לא היה איגרא⁻האב שואלו על כך כלום.

אך מה היו כל אותם הימים לעומת אלה שאחריהם? רק מוץ נידף ברוח, רק זכרון עגום לטוב. זכר לתקוה ואמונה שנגוזו. כשאיגרא מגיע לפרק זה, רוחו אינה עומדת לו. שוב הוא מעמיד לרגע את הפחים; מן החלון שבה ומגיחה דמותו השחוחה והמצומקת, ולבו חוזר ומתמלא חרדה איומה ללא קץ, עד שאינו יכול עוד לעמוד במנוחה והוא שב ותופש בשני הפחים, שמשקלם אינו שווה, ורץ ונחפז עמהם, כמו רדפוהו רוחות. רוצה הוא להאמין שלא מכבר, אך לא מכבר קיבל אותה גלויה שאינה אלא סיוט מר, פחד⁻שוא שיעוף כחלום רע, ועתידים הוא ובנו להשיח במאורע זה בבדיחות הדעת, והבן יגער באב כהלכה, ינזוף בו על שהשתטה, ויאמר לו בלשונו השנונה: סברתי שיש לי אבא פיקח, וסופו שאינו אלא שוטה, במחילה מכבוד אבי מורי…

גלויה קיבּל אז ובה רישום קל של עפרון: בנו וחברו רכשו להם ספינת משא קטנה, עוד מעט ויפליגו הביתה, תחת דגל הארץ שיתנוסס בתורן ספינתם, ובפיקודו שלו, של יגאל איגרא, הקברניט.

האם לא זע אז גם לבו שלו, לבו המזדקן של אבא⁻איגרא,כשקרא את גלוית בנו? אלא שפרשת הלב אינה נהירה לו ביותר לאיגרא, אך את ידי עצמו הן ראה בעליל – רעד מעט עבר בקצות אצבעותיהן, כשאחזו בגלויה.

כמה פעמים כבר עשה בחוש, בצער נוקב, את דרך הענויים של ספינת בנו, מעיר⁻השמיים הקוֹדרים שעל גדות הטמזה עטופת הערפלים ועד, עד – – לא, אין הוא יודע עד היכן, אנה יטווה את הדרך, אין הוא רוצה לחשוב, אין הוא יכול להגות מחשבה זו עד סופה. הפעם כשל כוחו כליל… מה כל עצמו וערכו בלי ידיעה על הבן? בודד וערירי כל⁻כך, אפסי כל⁻כך, מיותר – –

תחילה היה לבו מלא תקות⁻אושר ושמחה העולה, אולם מיד באה תמיהה ומבוכה, התרוצצות אל הים ותביעה איומה: היכן הוא?! היכן הוא?! הגלויה היתה כמגילה שהאב היה אוכלה יום יום, שבע פעמים ביום. הרי כבר עברו ימים וכבר היה צריך להגיע?! –

כמה ימים כבר עברו מיום שחרב עליו עולמו? הוא רוצה להאמין כי זה מקרוב, רק זה מקרוב קרה הדבר, אם כי לב לוחש לו שכבר עבר מאז נצח נצחים. התחילה ריצה אל אנשים. הוא, שמעולם לא נזקק להם ולא רצה להיזקק לכל אותם הבריות שהדבש נוטף מפיהם ורוח קרה בלבם, הוא היה רץ ממכּר למכּר, ממיודע למיודע, ואף על בית קרובי אשתו לא פסח, ושאלה איומה בלבו: מה פשר, מה פשר האיחור?…

הקרובים נזעקו למשרדים. טילפנו וכתבו אגרות. אף מצאו את חברת הביטוח, שמסרה ידיעות של צימצום: אף שהספינה היתה במקצת מועדת לפורענות, מחמת יושן וציוד דל, הסכימה החברה, לאחר הפצרות מרובות של בעל הספינה, להכניסה בחשבון הביטוח. אולם שלטונות הנמל עדיין לא נתנו את הסכמתם להפלגת הספינה, אלא שבעליה התחמק מן הנמל בשעת מסע⁻נסיון, ומאז עזבה הספינה את החוף, הרי – במידה שהחברה הצליחה לבדוק הדבר – לא נודע שמה וזכרה.

זו היתה לשון החברה. אך גם ללב היתה לשון משלו, ואבא⁻איגרא בטוח היה, בטחון שאין אחריו הירהור, שרוחות העולם טילטלו את ספינת בנו והובילוה למרחקים, לארצות זרות ופלאיות, ועוד מעט ותשוב – האם לא נשמעו כדברים האלה מאז ומקדם ועד היום הזה?…

עוד היה מחלק את גבינתו מפני ההרגל, עוד היה עובד תוך אנחות, שפילחו את אויר חדרו העגום והגלמוד, שהפך עכשיו עגום וגלמוד שבעתיים.

בשכבו באחד הערבים באפלולית החדר על מיטתו, שנתו גזולה, נים ולא נים, ספק אכול חלומות זועה, ספק מתענה בהקיץ – ראה⁻לא⁻ראה פתאום נערה מטפלת בחדרו, מכבדת בחפזה את הריצפה, פורשת עתון ישן על השולחן ומשליכה החוצה את ערימת הזבל שנצטברה בקרן זוית זה ימים. הוא לא דיבר אליה כלום, לא גער בה, ואף לא הסביר לה פנים. לפני שהלכה עמדה בפתח הצריף כמהססת, ופתאום, לא ייאמן, אזנו דמתה לקלוט רחש⁻מה, כאילו פלטה:

– שלום אבא – – –

ונעלמה.

ענן האפיל על עיניו הדהות מיגון.

ז

לא נתחדש דבר; כלום לא קרה; אף צל של ידיעה לא הגיע. עיני אבא⁻איגרא היו קרועות בבעתה; הוא היה משרך את רגליו בכבדות, כדי לסיים את סיבובו המקוצר, שארך לו בכל זאת כנצח.

פעם, כשהגיע לצריפו, עיף מטורח הדרך, יצאה שכנתו לקראתו ואמרה כי זה עתה חיפשוהו בכאן.

לבו עמד בו מדפוק:

– מי?!

– איני יודעת, אדון אחד, שאל ושאל, לא רצה להגיד אף חצי דיבור והלך לו. ילך לו לשלום וחסל. אם אינו רוצה להגיד אף חצי⁻דיבור, אל יגיד…

– אדון?!

– אדון. הסתובב והסתובב והלך לו. אינו רוצה להגיד כלום – לא צריך.

עכשיו זע לבו כהולם פטיש ואבריו נתלקחו. היו כאן, היו כאן. מי יכול היה להיות כאן? ואולי כבר נודע הדבר, כבר נודע… והוא פחד פתאום, פחד איום, מפני הידיעה, הידיעה הברורה והקצובה שאין בצלה רחמים. חרדה איומה תקפה את לבו וכל אבר בגופו רחף כעלה נידף. אולי מוטב היה שלא לדעת, לא לדעת – –

ואף⁻על⁻פי⁻כן התרוצץ בין המכּרים, אך לא עלה בידו להשיג אף ידיעה כלשהי. איש לא ידע דבר. רצוץ ושבור וכנושא הר גדול על שכמו עשה את דרכו הביתה ונכנס יגע לחדר; אולם מפני החרדה הרבה לא היה יכול לשבת בפנים, הוציא תיבת גבינה וישב עליה בפתח הצריף, כשעיניו תועות מסביב.

כשחזר לחדרו בא נער רכוב על אופנים ומסר לו פתקה. שעה קלה לא הצליחו אצבעותיו הרועדות להתירה. רק כשהנער נסתלק, עלה הדבר בידו והוא קרא בה בחרדה שהחברה לעסקי האחריות קוראה לו היום למשרדיה.

עוד הפתקה בידיו והוא רץ אל בית⁻החברה. אך כשהגיע לשם כבר היה השער נעול. היה עליו לחכות תוך צפּייה דרוכה עד שעת הפתיחה שלאחר מנוחת הצהרים. כדורות נתארכה לו שעה זו. דומה היה עליו שנר חייו יכבּה בטרם ייפתח שער הבית. לבסוף נקרא לאחד מאדוני החברה.

– ההכרת את אדון יגאל איגרא?

– בני, זה בני!…

– אתה איפוא אביו?

– כן, אביו!

– תוכל להוכיח?

– מה?!

– כלומר, הניירות. הניירות הדרושים, הם ישנם אתך כאן?

– נמצא, הנמצא –– בני…

– לא, לדאבוננו אין לנו כל ידיעות עליו, כמקודם. האם בנך יחידך הוא?

– יחידי, יחידי. כל⁻כך טוב היה, לב של זהב. וכל⁻כך יפה היה הנער – –

הפקיד בלע חיוך חיור ועדין, שתק רגע תוך השתתפות רשמית בצערו של האב, והמשיך:

– ובכן, פנו אלינו קרוביך בענין זה. ודאי ידעת, אדוני, שאין אנו נוהגים לעשות דברים כאלה, באין הוכחות ברורות, ומה עוד שהספינה לא עזבה את הנמל לפי כל חוקי השלטונות. אלא שלפי מסיבות האסון ולפי מצבך שלך, אדוני, יש ברצונו של מרכּזנו במטרופולין להראות אף הוא מצדו את יחסו הטוב אל הענין – ולאחר השתדלויות קרוביך, אם כי מובן שאין אנו חייבים כלל לעשות זאת, כשאין הוכחות…

– מה?! – יצא קול מרוסק מגרונו היבש של אבא⁻איגרא. לעזרה קיוה, להצלה. זאת היתה חברה אדירה. ספינות היו לה ותחנות אל⁻חוט. הים היה ברשותה והיא שולטת בו שליטה גמורה, האם לא יכלו לעשות מה, לפעול, לחפש.

– כמובן, אין אנו מבטיחים לשלם הכל, רוצה לומר, את כל דמי הביטוח, שלא ליצור כאן תקדים, אך החברה רוצה להבליט את יחסה היפה למקרה המיוחד הזה, ולכן הסכים המרכז לעיין בדבר והוא כפי שכבר הזכרתי, מוכן למשא ומתן אתך, יורשו של בעל הספינה…

אבא איגרא צנח על שולחן הפקידים, המכוסה שיש שחור ומבריק, הניח עליו זרועותיו והשעין עליהן רגע את ראשו, שכבד עליו כמשא; דמעות זלגו ללא מעצור מעיניו, שהיו פקוחות כמקודם, זלגו לתוך זקנו שלא גולח מכבר. הוא ביקש לעצור את שטף הדמעות ולא יכול, כאילו לא ברשותו היה מעין הצער. בסוף העביר את אגרופיו על פניו והיה מורח את אגלי הדמעות בין שערות זקנו, ששיבה צצה בהן, מקנחן ובוכה, מקנחן ובוכה, עד שהתחזק מעט וגנח:

– לא אקח, אף פרוטה לא אקח… לא אקח כסף בעד ילדי החי, שיימצא עוד, לבטח יימצא… כופר בני? לא אקח, בשום פנים לא אקח, אם גם תרצו לתת לי הון עולם – לא אקח…

ובצעדים זעירים ורועדים ובברכים נוקפות יצא אל הרחוב, ובראש תלוי ברפיון נשא על גבו השחוח את יגונו החריף אל ביתו.

ח

מה שעבר עליו בלילה זה לא ידע אבא⁻איגרא עצמו. עם רוחות נאבק, בערפדים נלחם, גלים שטפוהו עד מחנק, דוברות רבות נופצו אל הסלעים, ושוב צפו על פני המים, חזקות ושלימות כמקודם. עם בוקר השכם חזר פתאום הכל ואבא⁻איגרא ראה את העולם באור שונה מכּרגיל. פתע הבין שאין טעם בהכנת הגבינה ואין תכלית לסיבוביו הרגילים. נעל את החדר על גבינתו שנותרה בו עוד מאתמול ועל כל הפחים, משך את גופו הצנום בכבדות ולא הירהר עוד מאומה ולא הרגיש כלום, רק מוחו יקד ככדור בוער באש.

טללי לילה רבצו עוד על בתי העיר ודרכיה. בנטל שונה מכרגיל עשה הפעם את דרכו וגם סיבּוּבו שונה היה עכשיו מן הקודמים. ולא שעשה זאת במחושב. אלא בלי משים שינה היום את דרכו, ועמד תחתיו רק כשריחו המלוח של הים עלה פתאום באפו. בהיר היה הים כלהבה כחולה והיה מגלגל את גליו לאטו, בהשקט ובנחת, ונראה כקמה כחולה ורטובה שהרוחות מפזזות בשיבּוליה. ענוג היה הזוהר התכול ומלטף, שלא כבלילו הטפיח האחרון, שערפד שחור מצץ מדמו וגלי הים זועפים היו וזידוניים.

ואבא⁻איגרא גילה פתאום את הים ותמה על שלא נתן עליו קודם את לבו. ים זה ששכן לרגלי העיר שאיגרא חי בה את חייו, נתגלה לו רק עתה כבאורח פלא. פתאום הרגיש, כשמבטו טבע באלה המיים שאין להם סוף, הנוצצים כאבק יהלומים, שיש לו נשמה לים הזה, נשמה גדולה ואדירה, אכזרית כחיים, מתוקה כמות, והוא לא ידע.

כל אותו היום סבב על חוף הים, ראה מרחוק אנשים הרבה מניפים קורות ומסיעים וחמרי בנין, מקימים שוברי גלים ונישאים על פיגומי גגות. לבו רחב בקרבו: אלה בני עירו שבנו נמל משלהם. נמל חדש לעיר, שער לים זה הכחול, שאבא⁻איגרא מצא בו פתאום נשמה.

ביניתים נטה היום לערוב וגם בים נפל שינוי – עננים נשקו למים שנעו ממקומם וניתקו: הלהבה הכחולה נשתנתה, בלעה מן החול שעל החוף וגונה שוּנה בן⁻רגע, הכחול המלטף נעלם ובקירבת החוף היה הים שחום מרוב החול שגרף. כּרבּלות⁻קצף לבנות התנפצו וניתזו בזעף. האנשים נסתלקו מן החוף ורק אבא⁻איגרא עוד תעה מסביבו. מרחק רב כבר התרחק מן העיר בלכתו לאורך החוף והוא חש פתאום שעיף מאוד מרוב הליכה כל היום וזכר שאוכל לא בא לפיו, פרט לשתית⁻מים קלה מצינור⁻מים צבורי. הוא צנח ללא אונים על החול, בקירבת קו המים של הים, כאגמון מוכה ברוח.

ט

לא ידע אבא⁻איגרא כמה שכב כך, כשגופו הלוהט הרגיש פתאום קרירות נעימה ומלטפת. לא הבין, מי המלטף הפלאי הזה, עד שעלה בּחכּו טעם מלוח והכל נתחור לו מיד, שהים הוא זה שבא לנחמו בהמית גליו הקטנים, בליטוף אדווֹתיו הפעוטות. עצב, עצב רב כל כך, כלוא היה בנחמת האדוות, שלחכו את גופו וחדרו מבעד לבגדיו, בחמלתן הרבה לאיגרא, ההביאו קולות ממרחק? או אולי – אולי היו אלה קולות מתהום, ילל⁻מעמקים? אבא⁻איגרא לא רצה להטות אזנו לרחש⁻נחש זה. טוב היה לו בליטוף מלא⁻הרחמים של גלי הים. טוב היה לו וחמים כל⁻כך כבחיק אשתו האהובה.

והנה פסקה ההמיה החרישית של האדוות וזרוע חזקה של גל אדיר חבקתו בכל עוז. שאגת פרא הגיעה ממרחקים עמוקים ואלף אריות כבולים בתהומות הים שולחו פתע דרור. פה ושם נקלעה עוד לתוך השאגה תרועת חלילים דקה, עינבּלי כסף קטנים צילצלו ענוגות בפעמוניהם, אך השאגה התגברה עכשיו ופילחה בהמיתה הדקה את קול הדממה. רוחות איתנים בלומי⁻אונים התפרצו וזינקו מעל פני הים, והגלים התקרבו עלו והציפו את החול ועם כל לטיפת גל חדש היו זרמי חום וקור שוטפים חליפות את גופו, מן הקדקד ועד לבהונות רגליו – הלוך וטפוף, הלוך וגעוש כגלים.

ממשבּרי הים הגיחו שטנים בריקוד עם אופל הלילה, במחול סערה איומה, לקול תרועה גדולה ויבבה של מים אדירים. ונדמה לו פתאום לאבא⁻איגרא שגם אותו עצמו גרפו הרוחות, אף אתו סובבו במעגל, ונסתחף במחול השדים עד לטירוף הדעת; וכשנקלע כך במעגל האיום התנוצצו לעיניו אורות משונים, שפעם גדלו ונוצצו ופעם נעלמו כלא היו. לבסוף נדמה היה לו שהתנועעו לעבר המקום בו היו בני העיר מקימים את הנמל. הפחד הקימו ממקומו, כי מרגע לרגע הפיחו בו הנצוצות אימה גדולה וחרדה; מה רצו אורות אלה בליל⁻האופל שעל הים? האם לא באו האורות הזוממים לכלות בנמל שהיום גילה בו נשמה, להרוס את שער ימו, להכרית יתדות שבני העיר תקעו בו זה עתה?!

קם בבהלה, בהתאמצות שאינה מצויה, כאילו יד לא⁻אנוש הרימתו ושמטה אותו מן החול ששקע בו, כשקילוחי מים נשפכים מכליו, והוא מתישר ומתנודד חליפות, רץ לאורך הים להזהיר באנשי הנמל. פעם נתקל במכשול⁻מה, נפל וצנח מלוא קומה עד שבא גל ושטפו, החליק על גופו ועל פניו והשיבו שוב לחיים, והוא קם ופוסע בדחיסה לתוך קלחת של מים רקיקים, שוקע בחולות הרטובים. רגע נישא כעל כנפי⁻רוח, רק בנגיעה כלשהי בחול ספוג⁻המים, ורגע שוב נשברו כנפיו ובעמל וביגיעה רבה היה מפלס לעצמו את הדרך, צעד צעד ופסיעה פסיעה – ואורות הנמל עוד רחוקים ואורות הסירה כבר קרובים… מי דלק אחריו כשבגדיו שותתו מים ודבקו בו כקליפה לחה, ונעליו אבדו לו בדרך? הרוחות היו אלה – שדים? ואפשר ימי עוני, פחד וצער הם שרדפוהו בכל כוח והצליפוהו בשוטים לחים, טבולי מלח? רגליו היו בציקות ושארית רוחו כלתה. אך הוא גמר אומר להציל את הנמל ויהי מה. לו רק הספיק להגיע בטרם יכבה נר חייו. לשבר⁻דק עמד, נשם נשימה חטופה, שעלתה לו ביסורים מרובים, ואגב כך היפנה מעט ראשו לאחור: האורות שראה מקודם נעלמו בינתים כליל ולא שבו להופיע מחדש. אך הוא הבין כי תחבולה היא זו, תחבולת מירמה איומה לכוחות ההרס שיוכלו להתגנב בחשכת הלילה, לפוצץ, לכלות…

והים עוד יילל כמקודם בהי⁻הי, הו⁻הו והא⁻הא, ורוחות התנשאו מעל גליו רטובים וספוגים רסיסי⁻מים שניתכו וניתזו בתנופה. ואבא⁻איגרא אזר שארית רוחו – והעלהו לאחרי⁻מאמץ. כל חייו שבו ועברו עכשיו בדרך הארוכה הזו, שהיה רץ בה לאורך החוף, כדי להציל את הנמל. שוב ראה ראייה חדשה את ילדותו, את נעוריו ובחרותו; עם אשתו השיח כלפני שנים, וגם אותו ראה לעיניו, גם אותו הרגיש בקרבו, שהתחנן לפניו וייבב, הושיט אליו זרועות מתחננות וזעקתו היתה איומה ומחרדת: הצילה! הצילה נא, אבא! ואיגרא מנתר ורץ, נופל שבעתים וקם, משליך מעליו מלבושיו שכבדו עליו בריצה, והוא רץ בשארית אונו, באחרית נשימה באפו. ..

וכשהגיע ללא נעל, וכמעט ללא בגד וללא רוח, למקום שהלילה סר מפני האורות הרבים של הנמל הצעיר, לא ידע כלל אבא⁻איגרא מה לעשות, איך להתריע, למי לפנות ואת מי להזעיק כאן לעזרה. אך כשראה את השומר שבא לקראתו ראשונה, תפסו בידו ונזעק:

– שם, משם!!

– מה? מה קרה?

– משם זוממים לכלות, רוצים להרוס, להרוס – –

יותר לא יכול היה להוציא, יותר לא זכר מה קרה. כשפקח שוב עיניו היה כבר יום גדול והוא ראה עצמו שכוב על גבי מצע של שקים ריקים, בצריף שלא היה צריפו.

נתעורר בבהלה וכשרצה לקום, נכנס אדם אל הצריף ושאל בחיוך לשלומו. אך אותו רגע כבר נזכר אבא⁻איגרא בכל, הוא קפץ החוצה מבוהל, נחפז, והעביר מבטו על הסביבה. וכשראה שדממו הרוחות, מכונות רעשו ועבדו, אנשים נישאו על פיגומים, מחפּרים שטו על דוברות והכל היה מלא תנועה, – נרגע לפתע, ושלוה גדולה עלתה ושטפה את לבו: לא לשוא נאבק עם רוחות, לא בכדי נלחם במר המות…

י

מאותו הלילה לא מש עוד אבא⁻איגרא מן הים אפילו יום אחד עכשיו ידע שגורל שארית חייו קשור בים זה, שאותו לילה כרת אתו ברית פלאית ואיומה, שכמותה אין מפירים לעולם.

ומאז ליל⁻הברית הגדולה הפקיד עצמו אבא⁻איגרא שומר הים הגדול, והיה מתלבט ותועה מסביב לנמל הצעיר כעוף קצוץ⁻כנפים שנפל מקנו. בלילות שחורי⁻פחד, היה בא בטרוניה מרה עם רחש הגלים, צועק מרוב אימה, מבקש להחריש את המיתם ונותן סימנים לאניות תועות שפנסיהן כבויים; ומדימדומי הזריחות הקדומות, כשאין בהם עוד כלום בין שמים ומים, ועד לארגמן השקיעות, שבהן מתלקחים המים בדם⁻הרקיע, היה צופה פני הים וסופג אל קרבו את ריח העשן מארובות הספינות, המצטיירות באופק, ועם בואה של כל ספינה חדשה ממרחקים היו תמיד תקוה גדולה וטירוף מתלהטים מחדש בעיניו הזקנות והדהויות…