מוקדש לזכרם של בני: גדעון שנפל במלחמת יום הכפורים

אמנון שנפל במלחמת ששת הימים

 

פתח דבר    🔗

ספרי זה “האתגר” חלק ב', המוגש בפניך, הקורא, הוא ספר נוסף בסדרה זו, המתאר בסיפוריו פרקי–חיים של בני הדור ומדינת ישראל שבדרך.

בחלק א' של “האתגר”, הבאתי סיפורים מימי מאורעות תרפ“ט–1929, מאורעות 39–1936, פרקי–חיים של צעיר בישראל בדרכו ב”הגנה“, פלמ”ח ובשמירה, אירועים הקשורים במרדף השלטונות המנדטוריים על העולים “הבלתי־חוקיים” לדבריהם, תקופת הקמת גדר הבטחון בצפון, עלית חומה ומגדל, ומשוט בארץ, הרחבת הידע והאהבה לפינות החמד המרוחקות בארצנו.

בחלק זה יסופר על תל־אביב הקטנה, “צעדים ראשונים” של ילד, שעלה לארץ־ישראל, וגדל בתל־אביב הקטנה, יחד עם גידולה של העיר העברית הראשונה בעולם, שהיוותה מובלעת משוחררת ועצמאית, ברוחה ונשמתה, יותר מאשר במציאותה, של ראשית עצמאות וחרות של העם היהודי בארץ־ישראל.

הסיפור “מילדות לנעורים”, משלב יציאת הפרט והעיר תל־אביב, מתקופת הילדות לתקופת הנעורים, עם שלבי ויסורי גידול.

בסיפור “הפריצה מקן הילדות”, באים תיאורי סיורים ובילוי בחיק־הטבע, בעיבורי העיר, מקומות ואיזורים, שהינם כיום מרכז העיר הסואנת.

בפרק “בנין ועליה”, מובאים שני סיפורים המתארים צעדים ראשונים בהתישבות ובבנין קיבוץ צעיר, וכיצד העולים החדשים דאז; “הגרמנים־יעקעס, והפולנים”, משתלבים ומשתרשים והופכים – ביסורים – לבני הארץ.

פרק “רכש וייצור”, מתאר “על קצה המזלג”, לא את ההיסטוריה הזאת, אלא סיפורים אישיים על ייצור רימונים, פריקת משלוחי נשק שהוברח לארץ, וייצור חומרי־נפץ במחתרות בארץ.

בחלקו האחרון של ספרי זה, “ממאורעות למלחמה”, הבאתי שלושה סיפורים; “חישול המגן” – פרק נוסף על סיפורי בחלק א' של “האתגר”, בהתפתחות “הקשר” בהגנה.

“במאבק ובבנין המדינה בדרך”, מתוארת התקופה – באירועים נבחרים – על מלחמת ההתגוננות של הישוב נגד האויב הערבי, ומאבקנו בשלטון המנדטורי, שניסה להחניק את התפתחותה של ארץ־ישראל, במקום פלשתינה. סיפור זה כולל פרקי־חיים משנות 1944, ועד פרוץ מלחמת השחרור, 15 במאי 1948.

בסיפור המסכם “העם והמדינה עומדים על נפשם”, ניסיתי לתאר, במקצת, את מלחמת השחרור בפינה קטנה בארץ, בעמק הירדן, נסיגותינו ונצחונותינו, עד לסוף שנת 1948.

הנני מקווה, שספרי זה יהווה אשנב קטן, בו יוכלו, הדור הצעיר, ודורות העליה, להציץ – ולוא במעט, על העבר הקרוב, רוח הבנין, היצירה, ההתנחלות באיזורי הארץ השונים, שהבטיחו פריסתה של מדינת ישראל. המאבק והמלחמה לחרות, עצמאות וקוממיות. דור הבנין והאבק, ייזכר בתקופת נעוריו, ויהנה ויזכור בנוסטלגיה, עברו המרתק.

ובסיום; תודתי נתונה לחמדה וסמדר שיפמן, על סיועם בעריכת כתב היד, לאהרון נויפלד על ציורים המעטרים ספר זה, ולכל ידידי וחברי, שאימצו ידי ורוחי בפעולתי זו.

יוני 1983

ד. גלעדי

 

צעדים ראשונים    🔗

יהיה זה יומרני מדי לומר, שילד בן שש, מאמץ לו אתגר לכל אורך חייו. אבל, כפי הנראה, שכבר בילדות, ניטעת – איך שהוא – בנפש האדם, כבר בגיל הרך, תכונה של חיפושי דרך, תהייה, רצון עשייה ושאיפות הניזונות בודאי, הן מתכונות תורשתיות, הן מקרקע גידולו, ביתו, משפחתו, וחברתו, והן מאקלים הסביבה השלטת בקרבת מקום חיותו, מקליטת דברים, והאידיאה השוררת בתקופת התפתחותו.

סיפרה לי אמא, כשירדנו בחוף יפו, בראשות שנות העשרים, שאלתי, ואני רק בן שש. “אמא, מדוע יש פה כל כך הרבה חולות?” והוריתי באצבעי הקטנה סביב סביב. כילד שגדל בעיר בפולין, רק בין רחובות ובתים, היה מוזר לראות שטח רחב ידיים וגבעות חול בלתי בנויות. “עדיין לא בנו כאן” היתה תשובתה. “כשאגדל, אבנה הרבה בתים” עניתי לה. כל החלוצים שעמדו ושמעו את תשובתי, הריעו בשמחה, הרימוני וחיבקוני, קראו לי “החלוץ הקטן”. משפט זה ליווה אותי, כנראה, כל שנות חיי. כשבגרתי, יצאתי להגשים את שאמרתי בילדותי, לבנות את ארץ־ישראל.

“אמא”, סיפרה לי פעם אחותי, “כל כך אהבה את הארץ, שבימיה הראשונים בתל־אביב מנשקת היתה קירות בניינים שנבנו”. נראה שהרוח ששררה בבית, הזינה אותנו, הילדים, וטיפחה בנו משאת נפש, להחזיר את ארץ־ישראל לנו, ואותנו להחזיר לארץ־ישראל, כפי שדימיינו לעצמנו, ארץ זבת חלב ודבש. ארץ מלאה איכרים ורועי צאן יהודים, המפוזרים בכל איזור שנים־עשר השבטים, מלכות דוד ושלמה, וארץ ישראל בתקופת הפריחה של בית שני, שכה הרבו לספר לנו עליה.

אף אבא היה אדם שהחרות טבועה בנפשו. כשנשא את אמא לאישה, החליט לעזוב את גלות פולין המדכאת ולהגר לאמריקה או לפלשתינה – ארץ ישראל. אולם, מלחמת העולם הראשונה פרצה והמשפחה נתקעה בפולין. עם גמר המלחמה, עזב אבא את המשפחה, שמנתה כבר ארבעה ילדים, ועלה לארץ־ישראל, להכין את הקרקע למשפחה שתבוא אחריו.

“כשהייתי ילדה קטנה” סיפרה לנו אמא, “ויצאתי לראות מה ההתקהלות של היהודים ברחוב, שמעתי מתלחשים בצער, שהרצל מת. לא ידעתי מי הוא הרצל זה. אבל פני האנשים החמורים, המביעים צער, העציבו אותי, ועיני זלגו דמעות. האנשים כיבדוני בסיכה, שעליה דמות אדם עם זקן גדול – ‘הרצל’. חזרתי הביתה ענודה סיכה זו. כשאבא ראה זאת, סטר על לחיי, גער בי, והוציא מפיו את השם ‘ציונים’ בלעג. פגיעתו בי, עוררתני להתעניין מהי ציונות, ומאז הפכתי בנפשי ציונית”.

לנמל יפו הגענו בשבת בבוקר. כשרק נתגלתה לעינינו רצועת קרקע באופק, החלו הריקודים של החלוצים, על סיפון האוניה, עד שעגנה. אוניה זו הכילה כשלוש מאות חלוצים, ורק שתי משפחות עם ילדים.

את אבא לא מצאנו בחוף. אף פעם לא ידעו במדוייק, מתי תגיע האוניה לנמל. היתה זו אוניית משא, שעל סיפונה תפס כל נוסע מקום לינה ללילה – ביום היתה פורקת מטענה בנמלים – ומשך נסיעתה מנמל טרייסט ועד יפו ארך שבועיים.

אבא היה באותה שבת בירושלים. כך נודע לנו, כשאמא שאלה עליו. כל בני העיר הקטנה הכירו זה את זה, וידעו שפלוני נסע לירושלים, אלמוני נמצא במקום זה או אחר. ביום ראשון נודע לו על בואנו, על־ידי שמועות שעברו חיש מהר מפה להתם. כשבא ביום שני בבוקר, מצא אותנו משוכנים באחד האוהלים במחנה עולים, במורד רחוב אלנבי (לאחר זמן הקימו שם את קולנוע ותיאטרון מוגרבי). אבא יצא מיד לחפש דירה, ומצא חדר ב“נוה־צדק” עבורנו. וכך, גרנו שש נפשות בחדר אחד, בלי מטבח, עם שירותים משותפים בחצר. (לימים נודע לי, שבחדר זה התגורר ברנר, לפני הירצחו באבו־כביר).

שני רחובות ראשיים חצו את נוה־צדק מצפון לדרום. והם: רחוב רוקח ורחוב שטיין. בצידה הדרומי חצה אותה רחוב שלוש, וגבולה הצפוני היה רחוב פינס. שכונת¹ שקטה ונקיה היתה זו. כל דייר שמר על נקיון סביבתו וקטע רחובו.

בבוקר היה מופיע הרועה הערבי עם עדר עיזיו, ובני הבית יוצאים היו עם כליהם, שלתוכם היה הרועה חולב את עיזיו. וכך זכינו בכל יום לחלב עיזים טרי.

תמונה 1

אחת לשבוע, היתה מופיעה עגלת הנפט, שסימנה בואה בצלצולי פעמון, בקריאות “נפט, נפט”!. מצרך כמו קרח היה נדיר, ניתן היה לחיות בלעדיו, כשמדי יום קנו את מנת הבשר המיועדת לבישול באטליז הקרוב. יתר המצרכים היו מאוחסנים “בארון אויר'', הבנוי מסגרות עץ ודפנות רשת דקה, שניצב היה בדרך כלל בצידה הצפוני של הדירה, ליד חלון או דלת לאיורור. מים קרים שתינו מ”הג’רה" – כד חימר בעל זרבובית – שטעמם היה נפלא.

בין שכונת נוה־צדק ונוה־שלום, עמד בית הספר הגדול והמפואר לבנות. אנו הבנים למדנו בתלמוד־תורה שליד בית החרושת “שטיין”, באיזור נוה שלום. יום הלימודים היה כמובן ארוך. כשעברתי ל“תחכמוני”, שטכס פתיחתו אירע באותה תקופה, נהנינו הן מהבנין המפואר, כיתות רחבות ידיים, מוארות בחלונות גדולים, והן מיום לימודים יותר קצר, שאיפשר לנו גם לשחק אחר הצהריים.

לאחר תקופה קצרה, עברנו לגור ברחוב פינס, בדירה גדולה יותר, “ארמון” ממש, שהכילה שני חדרים, מטבח, שירותים, ומרפסת גדולה בחזיתה. לדירה זו נכנסנו, כשהמשפחה גדלה, ונוסף התינוק, אחי.

* * *

תמונה 2

תמונה 3

עודד חברי, בנו של אחד מבעלי “ראינוע” “עדן” היה. כמובן, שזכות זו עמדה לי, שהייתי נכנס עמו להצגות ה“ראינוע” בחינם, ככל שאיוותה נפשנו. המדובר היה רק בהצגות שלאחר הצהריים המיועדות לילדים ובני הנעורים. הצגות הערב נאסרו עליו ועלי. היו אלה סרטים מיוחדים בהמשכים רבים. אחד הסרטים הארוכים ביותר, היו עם גבור הסרט ‘אדי פולו’, שכה הקסימנו בגבורותיו, אמצאותיו, הימלטו מידי כל רודפיו. היה זה סרט בשם “מוח האדם”, בעל 56 מערכות, כשרודפיו של הגיבור רצו לתופסו ולבדוק את מוחו הגאוני. היה גם הסרט עם ‘ג’קי קוגן’, הנער הפיקח, השובב והחמוד. וכן ראינו את צ’ארלי צ’אפלין המבדח, וכן סרטי גבורה, כמו ‘בן־חור’, שהוצג בחול־המועד פסח, וכל ילדי תל־אביב הקטנה באו לחזות בו.

כשסרט כלל גם “תמונות נועזות” של חיבוק וכדומה, היה המכונאי מסתיר בכף ידו את אלומת האור שבקעה מהמכונה, עד שיחלפו התמונות שלא ראוי לילדים לראותם. מובן שצעקות היו פורצות מפי כולנו, כי חפצנו לראות מה מסתירים מאיתנו.

פעם, בבואנו לראינוע, נתקלנו במהומה רבתי. ילדים שלא נמצא בידיהם גרוש להיכנס להצגה, נקטו בתחבולה, וב“מפתח־גנבים” פתחו דלת יציאה צדדית ו“התפלחו” פנימה. הסדרן האומלל הצליח לתפוס שני ילדים בשתי ידיו, ולסגור את הדלת. אולם, רבים הצליחו במהומה זו להיכנס פנימה.

תמונה 4

לראות סרט בחינם, היתה זו שאיפתם של רבים. לא כל אלה יכלו לזכות בכך. באותם הימים, הקימו בעלי “עדן” ראינוע קייצי. היתה זו חצר רחבת ידיים, גדורה לוחות עץ בעמידה. מספר כסאות ברזל שחוברו יחדיו, היוו ספסלים, שהועמדו לרוחב “האולם” הבלתי מקורה, כשלמולם נמתח מסך לבן גדול. באולם זה, ניתן היה לנשום אויר צח בלילות הקיץ, כשהאולם הבנוי סגור ושובת בתקופה זו.

דיירי הבנין רב הקומות שמעבר לרחוב לילנבלום – בו שכן הראינוע – נהנו תקופת מה מחזיון חינם. תופשים היו את המרפסת הפונה לרחוב ולראינוע, והרי הצגת חינם, עד שבעלי “עדן” התחכמו, והדביקו כלונסאות מתכת מעל גדר העץ, מתחו עליהם בד שקים, והסתירו את התמונות מעיני חובבי החינם. אמצעי נוסף לחזות בהצגת חינם, היה “לתפוש חור”. היו אלה חורי־עיני העץ שיבשו, נשמטו מהלוח, והרי חורי הצצה, כשכל הקודם זוכה. כמובן, שגם על זה התחכמו בעלי הראינוע. החורים נסתמו, והסדרנים מגרשים היו כל מציץ מחור או סדק שנפתחו.

הצגות הסרטים, בעיקר בערב, היו מלוות בנגינת תזמורת כלי מיתר קטנה, ובליווי פסנתר. כשהגיע הסרט המדבר הראשון “הזמר השחור” מלווה שירתו של אל ג’ולסון, הפך הראינוע – לאחר הצעות שונות, כגון “שמענוע” – ל“קולנוע”. התרגום לעברית היה מוקרן בצד התמונה, כתוב בכתב יד, על גבי סרט צוללויד שקוף, ש“גולגל” בידי עובד מיוחד לכך. לא פעם פיגר או הקדים התרגום את קצב הקרנת התמונות והעלילה. אז, הקימו הצופים קולות צעקה וזעקה; “מה אתה ישן” צעקו. ייתכן שמקרין התרגום נמנם לשנייה והסיח דעתו, ואולי לא הספיק ללמוד את תוכן הסרט והעלילה, ולהתאים תרגומו.

תמונה 5

את מתרגם הסרט וכותבו על גבי סרט הצוללויד, הכרנו, ילדי השכונה. היה זה סגל, שתחביבו איסוף בולים, והוא קירב אליו את אוספי הבולים הצעירים. ממנו למדנו תורת הבולאות, ואף סיפר לנו פעם, על בול דואר שגוי, יקר ערך, שבמקום המילה “פלשתינה” בעברית, הוחלפה האות “הה” באות “דלת” והודפסה המילה “פלשתינד”. כשעסקנו ב“החלפות”, מחפשים היינו אצל חברינו את ה“פלשתינד”. כמובן, שלא גילינו להם סוד זה, כי רצינו להחליפו תמורת בול פשוט אחר.

היכן משיגים בולים?, ובעיקר נדירים?, כמובן, שבולים רגילים מפולניה ורוסיה, בערכים של משלוח משם, היו בנמצא. מארצות אחרות, היכן תמצא אותם?. בודדים היו אלה שקבלו מכתבים מאמריקה, קנדה, אוסטרליה, דרום אפריקה – בולי תאומים על שתי שפותיהם, גרמניה ושאר ארצות העולם. חברנו דוד היה מכובד עלינו, על שום קשרי משפחתו עם מצרים, כאשר אצלו הישגנו, כמובן תמורת מספר לא קטן של בולים “פלשתינאים”, בולים מצריים גדולים, בעלי תמונות שונות ממצרים העתיקה, ולא רק תמונת פואד המלך. אחד מהתעלולים שביצענו, היה גזירת תמונת פואד בבול מצרי, והדבקת תמונת המלך ג’ורג' תחתיו, ויצירת בול מיוחד, שלעיתים, היה מטעה חובב בולים טירון.

מקורות למציאת בולים היו מועטים; פחי האשפה של המשרדים הבודדים ברחוב לילנבלום, יהודה הלוי והרצל. הבנקים המועטים, ובעיקר, פח האשפה של הדואר המרכזי ברחוב לילנבלום פינת נחלת־בנימין, אשר בו מצאנו פעם אוצר בלום על מעטפות ומסמכים ישנים ומבויילים בבולים, שהילוכם פסק זה זמן רב. כמובן, שהיינו מגורשים משם. כי מה לילדים כמונו לחטט בפחי אשפה.

יושבים היינו עם סגל, והוא סיפר לנו על הבולים, הכיר לנו ארצות, לימד אותנו לקרוא שמותיהן של אותיות לטיניות שטרם היכרנו, מספר על מדינות רחוקות ובוליהן הנדירים, ועורר בנו סקרנות להכיר עולם ומלואו.

* * *

ממערב לנוה־צדק, בדרכנו לחוף הים, שכנה שכונת מנשיה הערבית, שהתפשטה לאורך דרך חסן־בק, לכיוון רחוב הכרמל וסומייל. בשעות אחר הצהרים בימות הקיץ, נוהגים היינו לרדת לשפת הים, שממול לנוה צדק. לא פעם פרצו קטטות, בינינו הילדים היהודים, לילדי הערבים. למדנו לעמוד בהם בכבוד ובגבורה ולא לסגת. ככל שהגברנו צעקותינו וחוצפתנו, כן חלשה דעתם ונסוגו. ידענו, שנסיגה פירושה בוז, בושה וכשלון. ומי כמונו ידע, שאסור לנו להיכשל בכך. כמובן, שלא חדרנו ללב מנשיה. היינו עוקפים אותה מצפון, ובגבולה היינו הגבורים.

שפת הים היה מקום הבילוי בימות הקיץ. תחרויות ריצה, היאבקות, ומלחמת התזת מי־ים בהיכנסנו לתוכו, היו מהדברים השגרתיים. אוחזים היינו בחבל שנקשר מהחוף, פנימה לים, אל מצוף, שאליו לא העזנו לשחות חופשית, אלא להתקדם, כשגופנו צף על פני המים, ונעזרנו בחבל כל עת שחישבנו לשקוע. פרט לימי שישי, בהם ירדנו עם אבותינו לטבול בים טבילת ערב שבת, שבה היינו מרוסנים, הרי ביתר ימות השבוע – בשבת נאסרה עלינו הרחיצה עקב קדושתו – התפרחחנו כהלכה.

משחק נוסף שאימצנו לנו, היה משחק ה“כדורגל” בחולות שפת הים. היה זה כדור תפור בד, שלתוכו נדחסו סמרטוטים. וכי מי זכה אז, לכדורגל ממש?, מנופח?. את חוקי המשחק למדנו עת “התפלחנו” למגרש הכדורגל של “הפועל” ששכן מעבר לרחוב “יפו–תל־אביב”, היורד מרחוב שלוש בואכה לכיוון יפו, או מגרש ה“מכבי”, שהותקן בקצה העיר, בקרבת דרך סלמה, שם החלה לקום שכונת צריפים.

למגרשי הכדורגל התגנבנו במחתרת. חופרים היינו, בעמל רב, שוחה מתחת לגדר לוחות העץ, משתחלים פנימה, עד שהסדרן ראה איזה ילד, אי־שם ליד הגדר, צץ פתאום. כשהכנסנו ראשינו מתחת לגדר, ספגנו לחץ נעלו על הראש. היתה זו רגלו של הסדרן, שהדביק חוטמנו לקרקע. נסוגונו. מחילה זו נסתמה על ידו, ונשאר לנו רק “לתפוס חור” ולהציץ.

לתוך שגרת חיינו בנוה־צדק, נוסף תפקיד, שמוטל היה עלינו, הילדים, אותו מלאנו בכל יום חמישי אחר הצהרים. היה זה, לשאת על ראשינו – כשמעגל בד מלופף עליו, כדרך הערבים – את תבניות העוגות למאפיה. תבנית גדולה מפח לבן ומבהיק היתה זו. מכבידה על הראש, אבל מי יספר, שאכן כבדה היא. למדנו לשאתה, כשראשינו זקוף, ומבלי לתומכו בידנו. האופה נוטל היה את התבנית, מכניסה לתנור, ואנו, הילדים היינו משחקים בחוץ, ליד המאפיה, ומבלים זמננו – עד לגמר אפיית העוגות – במשחק “ג’ולים” (גולות) או “פורפרות”.

משחק הג’ולים היה פשוט וקל. אולם במשחק ה“פורפרות” (סביבון עץ בעל חוד מתכת, שהיה מופעל על־ידי לפיפת חבל דק עליו, ובמשיכתו, היה מניע את “הפורפרה” בסיבובה על צירה, כשהיא זקופה על חודה) השתתפו רק גדולים יותר, נערים, לאחר שלמדו והתאמנו בו רבות. את “הפורפרה” היו מטילים בהינף יד לקרקע, למרכז מעגל שסומן עליה. הנפה זו דרשה ידע ונסיון, כדי להצליח בהפעלת סיבוב “הפורפרה”.

משחק נוסף שאימצנו לעצמנו, היה המשחק ב“דודעס”. אביזריו כללו מקל עץ שטוח, וכפיסי עץ קטנים שקצותיהם מחודדים. מטילים היו את כפיס העץ, באמצעות המקל, למרחק רב ככל שניתן. המתחרה משתדל היה לתופסו בעת מעופו, ולהחזירו, בזריקה, לנקודת המטיל, הקרוב ככל האפשר לנקודת הסימון. המטיל היה, לאחר מכן, מכה על קצה “הדודע”, מקפיצו ומרחיקו בעזרת המקל ככל האפשר.

יעוד נוסף למאפיה זו היה אפיית מצות. מיד לאחר פורים, הופסקה בה האפייה הרגילה. היא נוקתה והוכשרה לאפייתם. מתלקטים היינו, חבורת ילדים, מציצים דרך החלון והפתח. מדי פעם היינו מגורשים מהמקום, לבל נפריע עבודתם, ונחסום את הגישה לעגלות, שהמתינו עת הועמסו עליהן חבילות המצות. שיטת אפייתם היתה פשוטה למראה, ונעשתה כולה בידיים. היו אלה מצות עגולות כעין פיתות דקות וגדולות, כשכלי דמוי מסרק, היה מנקב בהם חורים רבים. לאחר מכן, ניתלות היו מספר מצות, אחת ליד השניה, כעין מפיות בד, על מקל ארוך, ובזריזות מופלאה, היה האופה מבליע אותן לפי התנור, כשעובד שני, מצוייד במקל ארוך בעל זיז, שולה אותן, אחת אחת החוצה.

שהייתנו וסקרנותנו היתה לא רק לשם ראיית תהליך אפייתם, כי אם גם כדי לטעום מדי פעם משברי מצות שהוענקו לנו, לעיתים, מידי אחד העובדים, בצירוף בקשה וגערה להסתלק מהמקום.

עיסוק נוסף שנמשכנו אליו, היה חיפוש ומציאת מטבעות כסף. מול ראינוע “עדן”, על מגרש רחב ידיים, המתקם² שוק. היו בו דוכנים לרוב. בעיקר, ירקות ופירות. אחר הצהריים ולפנות ערב, היו נסגרים הדוכנים, ובעליהם סיימו מסחר יומם. מדי פעם, התכנסנו מספר ילדים ויצאנו אליו. היתה זו אדמה חולית, שלעיתים, עת הרוכל עסק בגבייה, תשלום והחזרת עודף, היתה נשמטת מטבע מידו, ואובדת. וכי יש זמן לרוכל לחפשה בחול, עת מקיפים אותו קהל לקוחותיו? ובכן, בסוף היום, באם התפנה, וסבר שכדאי לו הדבר, היה מנסה לחטט בחול. אנו, כמובן היה לנו די זמן לחטט, כך גילינו מטבעות שערכן מיל, שני מילים חצי גרוש, ולעיתים – אם המזל שיחק לנו והחיטוט העלה “יבול” – ניתן היה למצוא אפילו גרוש, או חצי שילינג (מטבע בערך שנים וחצי גרוש) ואף שילינג.

לא אחת הסתיים חיטוט זה בדמעות בעיניים. תוך חיטוטינו, משתפשפים היו ידינו בפלפלים חריפים, שהתגוללו בין יתר מפלי הדוכנים מתחתם. כשלא נזהרנו, ומחינו עינינו או פינו, טעמנו את טעמו של הגהינום וצריבתו. כשחזרנו הביתה, מיהרנו מיד לברז, מלווים בקול קריאת הדאגה של אמא, שחשה במשהו; “מה קרה לך?, איפוא היית?, מה עשית?”. כמובן, שהתשובה היתה מתחמקת, ובלעת כאביך וצריבותיך פנימה, לבל יתגלה עיסוק משונה זה, של חיטוט וחיפוש מטבעות כסף.

השם והמושג חלוץ, חלוצים, היו עבורינו, הילדים, משהו מלהיב, אידיאלי ונעלה, שאנו חפצנו להזדהות עמו. את שיריהם; “אנו באנו ארצה”, “הבה נגילה”, “אל ראש ההר”, “שאו ציונה נס ודגל”, ועוד כהנה וכהנה, למדנו וידענום בעל־פה. מעל לכל משכונו, עת עברו, שלובי זרוע למלוא רוחב הדרך, בריקוד וצעידה לכיוון שפת הים. היה זה בעיקר בלילי שבת. כששמענו הדי זמרתם, מיד היינו – על אף מחאת אבא – נסחפים החוצה, ולעיתים, בשעה מאוחרת יותר, עד פתח הבית וחלונותיו. מסתכלים בחזיון מושך ומלהיב זה.

שני “חלוצים” היו מבאי ביתנו. הם התקשרו אלינו עוד בהיותם איתנו יחד באוניה. כמסופר, היתה זו אוניית משא, שהוליכה גם נוסעים ליפו. כל נוסע דאג לכלכלתו במשך שבועיים אלה. כשאמא ראתה שני חלוצים – כך גילתה בחושה האימהי – שבודאי אין להם די שבעם, צירפה אותם – מדי פעם – אלינו למשפחה לסעודה. לנסיעה ממושכת זו הכינה אמא מכל טוב. שומן אווזים מטוגן בבצל, בשר מעושן, וכל מיני מצרכים המשתמרים זמן ממושך, כגון עוגיות יבשות וכדומה.

אני, שהייתי הבן היחיד לאמא ובאוניה, התקרבתי לבחורים אלה. אליהם הייתי נלווה, עת מטיילים היו, בעיקר לפנות ערב, בפינות האוניה ועל הסיפון. לאמא התברר, שהיו אלה שני נוסעים סמויים, שמחוסר אמצעים, וברצון עז לעלות לארץ־ישראל, התגנבו לאוניה. ביום היו מתחבאים – בעזרת אמא – ליד חפצינו, ובערב יצאו לשאוף אויר הים הצח. בעת שהאוניה עגנה לפריקת מטענה – ברוב הנמלים בדרך מסענו – היו מסתתרים היטב היטב מעינו של רב החובל.

כשירדנו ליפו, נעלמו ולא ראינום. לשאלתי, ענתה אמא, שבודאי ירדו בנמל אלכסנדריה, אשר משם נקל היה לחדור לארץ, ללא תעודות, דרך הרכבת. ואכן, כעבור זמן לא רב, גילו כתובתנו וביקרונו, לשמחתנו הרבה, בבית, והפכו לקרובי משפחה.

לנו, למשפחות שעלו ארצה עם זרם החלוצים, לא היו, בדרך כלל, קרובי משפחה בארץ. לא דודים ודודות, לא בני דודים ודודות, לא סבים ולא סבתות. כמובן, ששני צעירים אלה, הפכו ל“דודי”. מספרים היו לי על נדודיהם בארץ, עבודותיהם, בכל מקום שזו נזדמנה להם. אחד מהם היה פועל בנין והשני נגר. מתנתו הכבירה היתה, שבנה עבורנו – הילדים בבית – שולחן ושני ספסלים נמוכי־קומה, הצמודים יחדיו, על בסיס אחד. אווירת אהבת הארץ במשפחה, והחלוציות של שני “דודי” אלה, זרעו את זרע החלוציות בקרבי.

* * *

שנה עברה ועוד אחת חלפה. כשהגיע “מוחרם” (שם של חודש תשרי, לפי הלוח המוסלמי, ומועד מקובל לשכירת דירה והחלפתה), החלה נדידת המשפחות בעיר. טבעו של אדם הוא, להיטיב ולשפר מסגרת חייו. כך, כשהגיע “מוחרם”, שוכרים היינו עגלה, בה העמסנו את כל מטלטלינו – שלא היו רבים במיוחד – ואנו התלווינו אחריה ברגל. מחליפים היינו מדי פעם את דירתנו, בגדולה, רחבה וחדישה יותר. העיר גדלה, נוספו בה דירות חדשות, ואנו, איתה.

כשהעתקנו דירתנו לרחוב נחלת־בנימין, נשמתי לרווחה. לא רק בגלל הדירה – דבר זה לא העסיק אותי במיוחד – אלא בשל החצר הרחבה, שהיתה מאחורי ביתנו. בחצר זו החלו צעדי הראשונים ב“חקלאות”. הכרתי התרחבה ולמדתי על זריעה, נביטת הזרע בקרקע, הצצתו תוך סידוקה, הרמה ודחיפת פיסת אדמה על־ידי הנבט היוצא לאור העולם. שוכב הייתי על גחוני, מקרב ראשי לסדק, מציץ ומגלה דרכו צוואר צהבהב בהיר, המושך אחריו פסיגי קישואים, שני עלעלים עבים, כעין הגרעינים שפיצחנו. למחרת, יכולתי כבר להבחין בהיפתחם, ובינותם צץ ציץ קטן, המשך לגידול ולהתפתחות עלי הצמח.

מה שהפליא אותי במיוחד, היה הכוח הרב הטמון בצוואר דק כל כך, לדחוף את הקרקע, להרים “ראשו”, בעיקר כשזה נוגע לשעועית שזרעתי. גינתי כללה מכל טוב. צמחי קישואים, מלפפונים, חמניות שנזרעו, ועגבניות, שאת שתיליהם גילינו בפינות החצר, העתקנום ושתלנום בגינה. נתגלו לנו עוד צמחים, כגון: שתיל ברוש בעציץ, שמצאתיו אי שם, ענף “היהודי הנודד”, “גרניום”, ועוד כהנה וכהנה, צמחי נוי ומטפסים, שהעתקנום מחצרות אחרות בסביבתנו.

מדי בוקר, טרם צאתי לבית־הספר, מרווה הייתי גינתי באמצעות קופסה, ואם שיחק לי מזלי, גם בעזרת הקומקום, שלא היה בתפקידו ברגע זה במטבח. עם חוזרי מהלימודים, שוב ביקרתי את ידידי, צמחי הגינה, צוהל איתם בגידולם ובהתפתחותם, ודואב הייתי, עת כמשו, נבלו ולא נקלטו, אחד או שניים מבני טיפוחי אלה.

תנופת בנין גדולה היתה אז בתל־אביב. עליה גדולה החלה לזרום מפולניה. עליית “גרבסקי” – כך קלטתי מהשיחות בביתנו. מה זה “גרבסקי” לא ידענו, אבל שם זה היה מצטלצל בשיחות המבוגרים. אמא שמחה לעליה זו, שמארץ מולדתה הגיעו, ומצאה איתם שפה משותפת. עד אז “שלטה” בארץ העליה הרוסית, שהתייחסה בשמץ בוז וזילזול לעליה הפולנית, שקראו לה בלעג “פולישה דריפקה”. כמובן, שלא שאלנו מהורינו פירוש כינוי לעג זה. כשגברה העליה הפולנית, ושערי רוסיה נסגרו אט אט, נוצר שיוויון, וערכם של “הפולנים” עלה.

מדי פעם, צצו על המגרשים הפנויים ברחובות נחלת בנימין ואלנבי בניינים חדשים. סקרנותנו משכה אותנו לאיזורי בנייה אלה, וחזינו בכל תהליכי ההכנות והבניה. הסימן הראשון לכך שבמקום זה יבנה בנין היה בוא שיירת גמלים, חמורים או עגלות, שהביאו זיפזיף, חצץ ומלט. לעיתים, היו מכינים את הלבנים והבלוקים במגרש הבנייה עצמו, פרט לבניינים שלבנייתם הובאו לבנים מוכנות, בעיקר לבני “סיליקט” לבנות ויפות. לאחר מכן, עמדנו משתאים למראה פועלי הבנין התוקעים עמודים, מחברים בינותם לוחות עץ בגובה מפולס – כפי שאחד הפועלים, שחיבב אותנו, את הקטנים, וחזה בנו עתיד חלוצים – לאחר מכן, מותחים חבלים דקים ויוצרים מרובע באויר, שתחתיו ייחפרו תעלות ויוצקו יסודות.

כן ליווינו את תהליך הבניה. כל שלב באותו בנין, או בבנינים הסמוכים, בשלבי התקדמות שונים. מה שמצא חן בעינינו, היה “משחק” השלכת לבנים מפועל לפועל, והעברתם מערמת הלבנים למעלה יותר, עת הבנין גבה והלך. עומד לו פועל ליד הערמה, נוטל לידו לבנה, ובתנופה זורקה – תוך שימת לב לבל תסתחרר במעופה – לפועל שני, והוא, לשלישי שעמד על מתקן גבוה יותר, ולרביעי שעל פי רוב קיבל אותן וסדרן ליד הבנאים.

כשהגיעה עת יציקת הגג היתה שמחתנו רבה. מיד עם שובנו מבית־הספר, לאחר שבלענו ארוחת צהרים, התחמקנו החוצה, ונמשכנו – כדבורים לדבש – לבנין שעמד בעיצומה של יציקת הגג. חששנו להפסיד מחזה מלהיב זה, שמא יסיימו החלוצים את היציקה בטרם מועד גמר העבודה. ניצבים היינו קרוב, ככל שהורשינו, ולא הפרענו לעבודה.

ההמולה היתה רבה. מכאן מולאו סלי זיפזיף, מערמה אחרת חצץ. כל סוג לפי מכסתו. מושלכים היו בהינף־יד, מאומנת לכך, לערמה אחת, שעליה נוספו דליי מלט, שהוצא מחביות עץ. כשערמת חומרים אלה מלאה – לפי דעת המומחים לדבר – הופכים היו אותה ומערבבים פעמים מספר, עגים סביבה תעלה, יוצקים בה מים – בזהירות, לבל יפרצו עם תמיסת המלט – ומערבבים אותה על גבי המשטח, שבדרך כלל היה מורכב מפחי מתכת שחפפו בשוליהם, האחד על השני, מספר פעמים. עד שנוצר בליל רך של ביטון, שניצוק לדליים והועבר מיד אל יד לגג הניצוק.

המחזה המשמח והיפה, שמשך תשומת לבנו, היה העברת הדליים מלמטה למעלה. ההעברה נעשתה באמצעות מגדל מרובע, שהגביה אפילו שלוש קומות. מגדל זה בנוי היה קומות קומות, ניצב ומחוזק לבנין הנבנה. רצפתו תפסה מחצית שטח קומתו, ובדירוג, כשרצפה אחת הותקנה מעל לחלל של הרצפה הנוספת. עליהם ניצבו פועלים, שתפסו בדליים שהונחו על רצפתם לרגליהם, הניפו אותם למעלה, והעמידום ליד רגלי העובד שמעליהם. באותה תנועה, תופסים היו את הדלי הריק שהורד מלמעלה, ומורידים אותו. הרווח בין קומה לחברתה, נקבע כך, שהפועל יוכל להניף את דלי הבטון הכבד, ולהציגו בקומה שמעליו.

היה זה מראה מלהיב לחזות בתנועות כל העומדים על המגדל, תנועות כמכונה מתואמת. העבודה לוותה בקריאות עידוד מהאחד לחברו, כשהן מאמצות ידי חלשים, שברובם היו עולים, שזה מקרוב באו ארצה. העידוד עזר להמשך התנופה, עד תום יציקת הגג.

כשתמה המלאכה והפועלים רחצו ידיהם ופניהם המיוזעים בברז שליד הבנין, והסתלקו מהמקום, חגגנו אנו. מנסים כוחנו בהשלכת לבנים מיד ליד, ובתפיסתן. במקרים שהיו גרועים ומכאיבים, נפלה הלבנה על כף רגלינו. לאט לאט רכשנו תורה זו, שחשיבותה היתה לא רק בידי התופס, כי אם בעיקר בידי המשליך בצורה נכונה, לבל תסתחרר במעופה. כשערמת הזיפזיף גבהה, לאחר שגמלים או חמורים טפסו עליה, הריקו מטענם והגביהו אותה, וקרובה היתה די הצורך לבנין, עסקנו ב“ספורט” קפיצה מקומה ראשונה עליה. נזהרנו היטב, לבל נשבור או ננקע כף רגל או יד.

* * *

רעש והמולה ברחוב. אנשים רצים לבנין הגבוה, שבנייתו הסתיימה זה לא מכבר. מטפסים ועולים במדרגות, עד לגגו השטוח. כמובן שאנו הילדים, דיירי הבתים הקרובים, שהתלכדנו זה מכבר לקבוצה מגובשת, נסחפנו עם זרם העולים לגג. מרחוק, מכיוון יפו, מיתמר היה עשן שחור, כשמדי פעם מתגלית לעינינו להבה. דליקה גדולה ביפו.

מפה לאוזן עוברת השמועה, שרחוב בוסטרוס עולה בלהבות. היה זה רחוב ראשי, שהוליך מצומת דרך תל־אביב–יפו, רחוב שהוביל למסגד חסן־בק, מול השדרות שניטעו על־ידי ג’מאל פשה, ולאורך רחוב בוסטרוס, עד שהגיעו לכיכר השעון, למשטרה ולבית הכלא. החנויות ברחוב זה היו שייכות הן ליהודים והן לערביי יפו. הכילו מכל טוב, והיוו את המרכז המסחרי, ששירת הן את תושבי יפו, והן את תושבי תל־אביב הקטנה, הצעירה ושכונותיה.

שני קווי נוסעים במכוניות – נוסף לקווי הנוסעים בכרכרות – היו בעיר. הקו האחד יצא מרחוב הרצל לשפת הים, עד לקזינו, והשני יצא אף הוא מרחוב הרצל, לאורך דרך תל־אביב–יפו, לרחוב בוסטרוס. שירות זה הופעל תחת שם “גלי־אביב”, ואיחד מספר בעלי מכוניות נוסעים קטנות מסוג “פורד” שמרכבן היה בנוי לוחות עץ וגגון, והכניסה אליהן מאחור. בתוכו, משני צידיו, נקבעו ספסלים, כשמספר היושבים עליהם היה 5–4 מכל צד, ונוסע נוסף ליד הנהג. מחיר הנסיעה בקו היה חצי גרוש.

כשהחלה הדליקה, היו תושבים שרצו לתחנת המכוניות, ברצותם להיות קרובים ככל האפשר, לחזות ואולי אף לסייע בהצלה מהדליקה.

כך עמדנו שעה ארוכה, מסתכלים בדאבון לב, כיצד הלהבות והעשן, כך תיארנו לעצמנו, מכלים הכל ואין מושיע.

חורבן זה הדליק את תושבי העיר. הוחלט להקים “גדוד מכבי אש – מתנדבים”. מודעות הודבקו ברחובות, בהן נקראו הבחורים להתנדב ל“גדוד” זה. כך הוקם “גדוד מכבי האש – המתנדבים” בתל־אביב הצעירה.

קול יצא, שגדוד המתנדבים עורך מצעד, לאורך הרחובות נחלת־בנימין ואלנבי. היה זה מצעד ראשון של צעירים שהתנדבו לכך. תושבי העיר הקטנה ניצבו על המדרכות, כמובן שאנו בתוכם, וצפו בקבוצת בחורים חובשי כובעי בד כחולים בעלי מצחיה, כשפס אדום תפור בהם, צועדת. בראשם הלך מפקד הגדוד, חבוש קסדה, מתופף ומסמן את קצב ההליכה.

לאחר תקופה קצרה, קיימו מצעד שני, בו היו כבר חברי “גדוד מכבי האש” מצויידים במדים כחולים, קסדות נוספות (לא לכולם), מלווים תזמורת כלי נשיפה שהוקמה על־ידם. אחריהם נגררת משאבת יד, שהופעלה על־ידי שישה בעלי שרירים, וצינור בד גלול עליה. וכך, תוך הצטיידות נוספת, נרכשה משאבה נגררת בעזרת בהמות, ומצויידת בפעמון, שהיה מכריז על בואה, למען תפונה הדרך, עת דהרו לכיבוי שרפה. אז, עם המשטרה העברית, שלה זכתה העיר, כשבראשה קצין עברי, וגדוד מכבי אש מתנדבים, החלה תל־אביב הקטנה ללבוש צביון עיר ואם לישוב העברי בארץ־ישראל, עיר שכולה יהודית, כשרוח החרות וניצני עצמאות יהודית החלו להכות בה שורשים.

* * *

היה זה ביום שבת, באחד מימי החורף, כאשר לאחר סערה גדולה שככו הרוחות, השמים התבהרו, ויום חורף קר, נעים ונאה, מלוא זהרת השמש, ירד לעולם. עוד בימות הסערה הילכה שמועה, שאוניה שעגנה ביפו נותקה מעוגניה ונסחפה לחוף. רב החובל, בתושייתו, ניווט בהצלחה את ספינתו, הוציאה מאיזור סלעי החוף, וכיוונה אל החולות, מול איזור מנשיה ונוה־צדק. כל העיר יצאה לראות במחזה זה, אוניה על החוף.

מהלכים היינו על החולות, שהודקו על־ידי הגלים רק יומיים לפני־כן. הים היה שקט, רוח קרה וקלילה נשבה ממערב. ניצבנו במקום שהמבוגרים – הגבוהים – לא הסתירו דבר מעינינו, שהיו נעוצות אי־שם לעבר הספינה. סביבה התרוצצו ספנים בסירותיהם הקטנות, העמיסו בהן מטען של צנורות חרס וברזל, עצים וארגזים שונים, שהיו מיועדים לנמל יפו. על החוף התרוצצו המוני סבלים – כשמכנסיהם התפוחים מאחור ויורדים עד מתחת לברכיהם הצחיקו אותנו, הילדים – כשהם עורמים ערמות, לפי סוגי המטען, שהגיע בסירות עד לחול שפת הים.

כשקרבה שעת הצהרים של יום השבת, חשנו הביתה לארוחה, על־מנת לא לעורר זעמו של אבא בהיעדרנו ממנה. לאחר הארוחה, כשהורינו שכבו לשנת הצהרים, התחמקנו, ושבנו לשפת הים לחזות במחזה, עד רדת היום.

כל יום יצאנו לראות גורל הספינה. תקועה היתה במקום, וכשגלי הים סחפו מצידה את החול, נטתה קצת על צידה. יום אחד, בעודנו יוצאים, כמנהגנו, אחר הצהרים, לחזות בגורלה, ראינו מראה מפתיע ומלבב. בעומקו של הים, נתגלתה אוניה גדולה. כבל ברזל ארוך נמתח ממנה עד לספינתנו התקועה בחוף. ניצבנו המומים, תוקעים מבטינו בספינה, לראות, הזזה היא אם לאו. נדמה היה לנו, שהיא החלה לזוז. הערב ירד, ואנו, לצערנו, עזבנו את המקום. למחרת, לאחר תום הלימודים, אצנו לראותה, ואיננה.

* * *

“בואו נבנה בית” הציע אחד הילדים. “חקלאים” כבר היינו. כל אחד “עיבד” בחצרו – במסגרת אפשרויותיו – גינה. עתה הגיע העת להיות גם “פועלי בנין”. ובכן, חומרים לא חסרו. ברחוב נחלת־בנימין פינת רמב“ם, נבנה היה והולך בית רם ונישא, בעל שלוש קומות. בפינת חצרו, ברחוב רמב”ם, החלטנו לבנות ביתנו.

בתום יום העבודה, כשהפועלים התפזרו לבתיהם, החל יום העבודה שלנו. צצנו, ילדי השכונה לעבר הבית, והחילונו בעבודה. שניים מאיתנו החלו לחפור תעלה ליסודות, שניים החלו לסחוב לבנים, מהערמה הגדולה שניצבה ליד רחוב נחלת־בנימין, ועוד שניים החלו לגרד את דפנות ארגז הטיט, לאסוף את כל השיירים, להרטיבם במים, לערבבם, ולהכין את הטיט לבנייה. כך החילונו בבניתנו. בכל יום נוסף נדבך אחד או שניים, כשמצד צפון הושאר מקום לפתח.

מדי יום לפנות ערב, עת הגענו למקום, ומצאנו ביתנו עומד על תילו ללא פגע – חששנו שבהתגלה הדבר לבעל־הבית, יצווה על הריסתו. נראה שבעל הבנין לא ביקר בפינתנו, ולא חזה בביקתה הקטנה הצצה בפינת חצרו.

סוף סוף, לאחר ימי עבודה רבים, הגענו לגובה הגג. היתה זו בקתה באורך ורוחב של כמטר וחצי. גם קומתו קבענו למטר וחצי. כיצד יוצקים גג?, זאת ראינו עת הסתכלנו במעשי הפועלים. מדביקים משטח לוחות, האחד ליד השני, תומכים בתומכות, מניחים ברזל עגול שתי וערב, ויוצקים את הביטון. מחשש לחוזקו של משטחנו זה, שהוכן משברי ארגזים ש“סחבנו” בסביבה, השענוהו גם על הקירות. מובן שמשטח זה נשאר בתוך ביתנו כתקרת עץ, שלא הפריעה לנו כלל. את הביטון גירדנו משיירים שעל המשטח, ואכן, הוא הספיק לנו ליציקת גגנו.

בית זה שימש לנו תקופה ארוכה כמקום סתר, התכנסות, שיחת ילדים, תכנון מעשי קונדס שונים, וכיוצא באלה. נפחו הפנימי לא הכיל את כולנו בישיבה. כך הצטופפנו, חלקנו בישיבה, אחרים כפופים בפינותיו, והיתר, שלא מצאו מקום בפנים, תקעו ראשיהם בפתח, להאזין, לדבר ולשתף עצמם, בהווי שהתרקם סביב “ביתנו” זה.

תקופה ארוכה – במימדים שלנו אז, הילדים – בילינו בקרבתו. כל עת שתהליך בניית הבנין נמשך, לא העלינו על דעתנו לעוזבו. כשנסתיימה בנייתו, שכנים החלו לדור בו, ובעל־הבית, כשהחל לבנות גדר סביב בניינו, חש פתאום בבקתה זו, ציווה להרסה, למגינת לבנו. וכך החילונו בהגשמת אתגר חיינו, למדנו צעדים ראשוניים ב“חקלאות” וב“בנין”. דור החלוצים והבונים לעתיד, כחקלאים ובבנאים³ בארץ־ישראל.

תמונה 6

 

מילדות לנעורים    🔗

“סבא, מהי הצלקת הזו שיש לך על האגודל?”, שאלני נכדי. טוב, שמע, אספר לך. כך פתחתי סיפורי, על אותה תקופה יפה בחיינו, בהיותינו ילדים בני עשר, ילדים קטנים, בתל־אביב הקטנה, גדלנו יחד איתה.

כשהחלה העליה הרביעית, שקראו לה עליית “גרבסקי”, היתה תקופת פריחה, בה נבנו בתים, נסללו כבישים והחלו לצוץ שכונות חדשות בתל־אביב. אחת השכונות, שהתחילו בבנייתה, היתה “לב תל־אביב”. היא השתרעה על החולות שממזרח לרחוב אלנבי, בין שדרות רוטשילד מדרום, לרחוב מאז"ה בצפון, וברחוב בלפור צצה שכונת צריפים ואוהלים, שהשתרעו על החולות באיזור זה.

כל השטח שממזרח לרחוב אלנבי היה מכוסה גבעות חול. כדי לבנות ולסלול שם דרכים, צריך היה, קודם כל, ליישר אותו, להוריד גבעות ולמלא שקעים. בימים ההם, נעשתה עבודה זו בידיים. הובלת החול למרחקים קרובים בוצעה במריצות, שהורצו על גבי לוחות עץ עבים. העברת החול למרחקים ארוכים יותר נעשתה באמצעות קרוניות, שנסעו על גבי פסים, כעין פסי רכבת קטנים וצרים.

סדר העבודה כלל: יישור שטח קצר לרגלי גבעה – בעבודת ידיים. הנחת זוג מסילות, שהיו מבורגות ביניהן באדני ברזל. אורכו של קטע מסילה כפולה זו הגיע לשישה מטרים. עליה הוצבה קרונית, שהיתה מורכבת משני חלקים. מרכב בעל ארבעה גלגלים, שבשני קצותיו מחוברים זקופים, קשתות ברזל חזקות. עליהן הורכב ארגז ברזל משולש, שזויתו פנתה כלפי מטה, והיה פתוח לכל רוחבו למעלה. ארגז זה היה מחוזק – לבל יתהפך – על־ידי הקשתות.

מילוי החול בארגזים אלה נעשה באתים. וכשהארגז התמלא, דחפו את הקרונית – כשמסילתה במורד מתון – קדימה. קצות המסילה היו בדרך כלל בולטים מעל לשקע, נשענים על תומכות. כשהקרונית הגיעה לקצה, היו הופכים אותה פעם ימינה ופעם שמאלה, ממלאים את השקע, ומיישרים בידיים. ושהתמלא השקע ויושר שטח נוסף, מחברים היו לקצה המסילה עוד חוליית פסים. המסילה התארכה לעבר המשך השקע. כך הורידו את הגבעה ומלאו את העמקים. מדי פעם, היו מעתיקים את המסילה לכיוון אחר, עד ששטח גדול ורחב ידיים התיישר.

אנו, הילדים, היינו מבקרים מדי פעם – כשהיינו חופשים – באיזור מעניין זה. מסילת הברזל, קרוניות, מריצות, לוחות, הורדת גבעות חול נקי וזך, שאפשר היה להתגלגל מעליו בהנאה מרובה, מפסגת הגבעה לתחתיתה. להתגלגל על הבטן והגב, או, ילדים בעלי אומץ היו מבצעים גלגול ראש. כל מי שהיה מבצע יותר גלגולים, מבלי להתהפך על הצד, היה הופך ל“גבור”. מובן שהיינו מגורשים מקרבת החלוצים העוסקים בעבודה, לבל נפריעם. עומדים היינו בצד, מסתכלים ולומדים.

מה שהלהיב ביותר את דמיוננו, ומשך אותנו לעשותו, הוא הנסיעה על גבי הקרונית. לעיתים ראינו מספר פועלים יושבים על המרכב, כשאחד מהם תוקע קרש קצר בין הגלגל למוט מתכת שחיבר את המסגרת לרוחבה. והיה, כאשר ילחצו על הקרש – היה זה כעין מנוף – והוא ילחץ על הגלגל, תיעצר הנסיעה. כאשר ירפו, הקרונית “תטוס” במורד. כמה שאפנו ל“טיסה” כזו בקרונית. עומדים, מסתכלים, מקנאים ומתאווים לעשות כמוהם, החלוצים הגדולים.

כמובן, אין דבר העומד בפני הרצון. רק עזבו אחרוני הפועלים את השטח, מיד צצנו מאחורי הגבעות, שם התחבאנו. ידענו שלכיוון זה לא יופיעו. מתקרבים למסילה, הופכים את הארגז ומורידים אותו מהמרכב. משחררים את הגלגלים מקרש שהיה מוטל לרוחב על הפסים ועיכב התדרדרותו, קופצים על המרכב, ובקול שמחה ותרועה “טסנו” לאורך המסילה עד קציה. הגדולים בינינו למדו את מלאכת הבלימה, ואנו למדנו את שיטת הנפילה מהקרונית לצדדים, שמא נשבור יד או רגל, בתעלול מסוכן זה.

כשגילו החלוצים את מעשי הקונדס שלנו, לאחר עזבם את המקום, החליטו לערום עלינו קשיים, לבל נוכל לעסוק במשחק מסוכן זה. מה עשו?, העמיסו את ארגז הקרונית בחול. דחפו אותה מעט לאורך המסילה, ותוך כדי נסיעתה, הורידו אותה, עמוסה, מהפסים, כשגלגליה שוקעים, תקועים עמוק בחול, ומטען מלא על גבה. וכיצד קונדסים כמונו מתגברים על חוכמת המבוגרים?, ובכן, רק הגענו למקום, לאחר סיור ובילוש, בראותנו שהשטח נקי “מאוייב”, הופכים היינו את ארגז החול, ובעבודת ידיים רבות, כשהחול נזרק אחורה ולצדדים כחפירת כלב, הריקונו אותו, הפכנוהו, שחררנו את המרכב, העלינו אותו על הפסים, ובשמחה ותרועה המשכנו ב“טיסת הקרונית” לאורך הפסים.

פעם, עוד אנו פורקים את החול מהארגז, נתגלה לעיני אולר יפה, גדול, בעל להבים רבים, מחלץ פקקים, להב־מברג, ולהב לפתיחת קופסאות. אולר, שכל אחד מאתנו היה מתאווה לרוכשו. כמובן, שאולר זה, מציאתי, נפל בגורלי, לשמחתי. כל החברים ניצבו מסביבי, מסתכלים בקנאה, כיצד פותח אני להב אחר להב, גדול, קטן ובינוני, מדגים נפלאותיו, עד שלהב אחד נסגר בחוזקה על פרק אגודלי. חתך חתיכת בשר, ופרץ דם ניתז משם. חבשתי אגודלי, חזק חזק. את הכאב הנורא בלעתי בקרבי. כל הילדים ניצבו סביבי נפחדים. עזבנו – לצערנו – את המשחק. בעוד הדמדומים מאירים את החולות, והתפזרנו הביתה. צלקת זו, הינה הסימן לתקופה היפה, תקופת ילדות ובנין בתל־אביב.

* * *

לא עבר שבוע מבלי שאנו, הילדים, נגלה תגליות ועיסוקים חדשים. כשתנופת הבנייה התפזרה על פני כל תל־אביב הקטנה, היינו צריכים ללוותה. ביקרנו את פסלי “האריות” שהוצבו בכניסה לבנין מפואר ברחוב לילינבלום, והשתאינו למראה הנהדר של מלך חיות זה. לאחר זמן, חזינו במו עינינו, לא רק בחיית אבן, כי אם גם בפילים ממש, שעברו בתהלוכה ברחוב אלנבי, כשקרקס – אולי הראשון – הופיע בעיר. המוני אדם יצאו לראותם בצעדם, כשעליהם רוכבים לוליינים. ליווינום כברת דרך, וחזרנו לעסוקינו.

“הלוא הבטחת לנו שתיתן לנו היום גלידה חינם”, פנינו למוכר הגלידה, שהיה מופיע עם עגלת היד שלו, דמויית סירה, מדי יום ביומו אחר הצהריים, בפינת הרחוב שליד ביתנו. “אתה יודע לקרוא?” פנה אלי. “כמובן”, עניתי בגאוה. “ובכן, מה כתוב פה?” והורה באצבעו על הסיסמא הכתובה בצד “סירתו”. “היום בכסף מחר חינם” קראתי לאיטי. “אתה מבין ילד?” “כן”, עניתי. “אז למה אתה בא אלי היום?”, היתה שאלתו־תשובתו. נכלמתי והבינותי את התעלול והעוול שנעשה לנו.

“בוא”, פנה אלי חברי יעקב, עת סיימתי לאכול ארוחת־הצהריים. כשיעקב עלה הביתה, ואמר רק את המילה בוא, הבינותי שדבר מה קרה. ירדנו, ובמרוצה דהרנו ברחוב נחלת־בנימין, לעבר אחד־העם, עד שנעצרנו ליד מחסום עשוי לוחות עץ, כעין גדר, לכל רוחב הרחוב, לבל יעברו דרכו ההולכים ושבים.

“אתה רואה”, הצביע יעקב קדימה, לעבר הצד הימני של הרחוב. התימהון היה גדול. מעבר דוכן הגלידה הגדול והמפורסם, ששם היינו זוכים מדי בוקר, בדרכנו לבית־הספר, למנת גלידה כפולה ומכופלת בחצי המחיר, נתגלה לעיני מפולת בנין, במקום ששם היתה חנות הספר. היה זה בנין ישן, בנוי אבני כורכר. כשהחלו לשפצו, ובמקום הדירה שבקומת הקרקע המוגבהת הנמיכו והוציאו את החול, עסקו בפתיחת חנויות נוספות לחנות הספר, קרתה המפולת.

אותו בוקר, כך סיפר לי יעקב, נכנס אחד התושבים להסתפר, לאחר שיצא, נזכר שלא סידר כראוי את עניבתו. חזר, ניגש לראי. לקול הרעש שהתחולל, נמלט הספר החוצה, והאיש, שלא הספיק להימלט, נקבר תחת המפולת. עמדנו דוממים ליד המחסום, כשפועלים מעמיסים שברי קירות, אבנים וטיח על העגלות.

* * *

שוב נרצחו שני יהודים בפורים. בעוד אנו שמחים, עליזים ומתרוצצים מחופשים, מביאים “משלוח מנות” בטס מכוסה מפית לשכנים הקרובים, שהיו לנו כבני משפחה, שמענו את הבוגרים מתלחשים על הרצח. רגש נקם התעורר בנו, הילדים. אוזנינו הקשובות תמיד לשיחות הורים וידידים, הזכירו לנו את סיפוריהם על הפרעות ברוסיה בתקופת המהפכה, על אחד ששמו “פטלורה”, הקשור בהן. על טרומפלדור וברנר. בינינו, הילדים, שגדלנו באווירת בנייה, חלוציות וחרות, נזרע זרע של יהודי חדש, גא וחופשי. כשאנו נגדל, כך חשבנו, בודאי שלא ניתן שיהרגו אותנו. כך החלו להתגבש ניצני מרד בהשלמה היהודית עם מאורעות ופרעות.

אנו נוסעים לבקר בבני־ברק, יצאה השמועה בבית־הספר, עוד בטרם שהמורה סיפר לנו זאת. את השם בני־ברק היכרנו מההגדה של פסח. ידענו על ישובי חלוצים, על המושבות הראשונות, והנה קמה מושבה של יהודים דתיים, שלא תמיד הזדהו עם הציונות. עלינו על אוטובוס, כשפנינו מועדות לבני־ברק.

דרך אבנים. אנו מיטלטלים מצד לצד. יוצאים אל מחוץ לעיר. ממזרח, גבעות חמרה וכורכר. “שם, רחוק”, מסביר לנו המורה, ומראה באצבעו על גבעה רחוקה, “מקימים את שכונת בורוכוב”. ו“שם” הוא ממשיך לאחר נסיעה נוספת, כשמשני צידי דרך העפר המסתעפת מהדרך הראשית, ועל הגבעות הסמוכות, צצים בתים קטנים, מוקפים גינות, “בונים שכונת גנים, בשם רמת־גן”.

קרוב לבני־ברק, אנו עוברים עוד דרך עפר המסתעפת שמאלה. “הנה הבית שלנו”, מריע יצחק בן כיתתנו, ומורה באצבעו על ביתו ב“עיר־גנים”.

הגענו לבני־ברק. דרך רחבה הסתעפה ימינה. נהג המכונית עצר, והחילונו בטיול רגלי. התקרבנו לצריף גדול שניצב לשמאלנו. שם קיבלונו בכיבוד ובמים קרים. אדם מבוגר בעל זקן ארוך, סיפר לנו על תושבי המקום, על בית־הכנסת, ורצון המתיישבים לדור בשכונה דתית, שומרת מצוות ושבת.

* * *

ניסיון חדש בעירנו המתרחבת. סלילת דרך וכביש ביטון. רצנו לרחוב אלנבי, לראות בפלא הגדול. מכונת ביטון גמלונית, כגודל בית, ניצבת על גלגלים. המוני פועלים רוחשים סביבה. זה מריק לתוך משפך מרובע גדול מריצת זיפזיף, זה מריצת חצץ, וזה דליי מלט. כשמלאה המיכסה, התרומם – להשתוממותנו משפך זה, ושופך כל אשר בו ל“חבית” גדולה המסתובבת בלי הרף, ובולעת הכל לתוכה. מלמעלה, דוד מים, הנשפכים על החומר הנבלע בתוכה. היא מסתובבת ומערבלת, עד שבליל ביטון רך נשפך לתעלת פח משופעת וארוכה, המופנית מצד אל צד, עד לפני האדמה שיושרה. פועלים עומדים משני צידי הדרך ומהדקים בקרש רחב, ארוך וגדול, בעל ידיות בקצותיו, את הביטון. מיישרים אותו תוך הידוק, ועוד פס כביש מתחבר לפס הקודם, יוצר משטח ביטון ענקי. המשך הדרך הנסללת.

בלפור יבוא לארץ־ישראל ולתל־אביב, כך סיפרו לנו בבית הספר. שם זה הצטייר בדמיוננו כ“משיח” עם ישראל, שהבטיח להחזיר לנו את הארץ שממנה גלינו. לכבודו הועתקה, עוד קודם לכן, מכונת הביטון, והחלו לסלול כביש ביטון, מפינת רחוב אלנבי לרחוב שנקרא על שמו.

המוני אדם הצטופפו לאורך רחוב אלנבי, בקרבת רחוב בלפור. מתוך מכונית יצא אנגלי זקן, בעל שער שיבה, שבקושי ראינוהו, כשמסביב מלווים רבים. הוא ניגש לסרט, שנמתח לרוחב הרחוב. קולות התרועה בישרונו, שבלפור גזר את הסרט, ופתח את הרחוב. הקהל שמילא את המקום החל להתפזר, לאחר שבלפור נסע במכוניתו מהמקום, לאי־שם, לפגישה עם נכבדי העיר.

אירוע מעניין נוסף באותה תקופה היה ביקורו של הנציב העליון “הראשון ליהודה”. ביקור פרידה מתל־אביב, טרם עזבו את הארץ. בפינת רחוב אלנבי, בקרבת פסי הרכבת החוצים אותה, הוקמו בימה וספסלים מאדני הרכבת. שם התקיים טכס קבלת פניו. יצאנו, ילדי בית־הספר, כשדגלי תכלת־לבן בידינו, ושירה בפינו. קול תרועת ההמון ומחיאות כפיים בישרו על בואו. לא ראינוהו כמעט. המאורע היה מרגש. הנציב העליון, היהודי שלנו, בארץ־ישראל הנבנית.

לאחר שהקהל התפזר, שוחררנו. הלכנו, אנו קבוצת ילדי השכונה, לבקר בשדרת התאנים והשיקמים, שהתמשכה מרחוב אלנבי לכיוון תחנת הרכבת. שוטטנו, חיפשנו תאנים בשלות, טיפסנו על העצים, כשאנו מנסים כוחנו לעבור מענף לענף, ומתכננים מקום בילוי לחופש הקרוב.

תמונה 7

החופש תם. החגים עברו. ושוב אנו במסגרת בית־הספר, הלימודים ושעות הפנאי הקצרות שלאחר הצהריים, בימי הסתיו והחורף קצרים. המאורע שהריץ אותנו לרחוב אלנבי, לכיוון הים, היה ההרס הגדול שנגרם כשגל ענקי התרומם, הציף את רחוב אלנבי והגיע עד קרוב למוגרבי. הוא פגע בטיילת הקטנה שלאורך שפת הים, צפונה מרחוב אלנבי. היו אלה חנויות יפות למראה. ביניהן כמה בתי־קפה, גינות וגדרות לבנים, שבכות ברזל מקושטות, כשמאחוריהן עוד שורת בתים קטנים.

עמדנו עצובים למראה ה“קזינו”, שכל קומתו התחתונה, שנשענה על רצפת עץ, שהיתה תלוייה כמטר מעל הסלעים, כאשר מתחתיה היו מתנפצים גלי הים, איננה. כמו כן נעלמו כל הכורסאות־סוכות, ובריכת דגי־הזהב, שסביבה היו חלונות זכוכית, שהאירו אותה מבפנים. ההרס היה גדול, ופינת החמד, ששקקה מטיילים, תיירים וסקרנים בכל עונת הקיץ, נהרסה כליל.

נזכרתי. פעם, כשאבא רצה לשמח את לב כל המשפחה, הוציאנו במוצאי־שבת לקזינו. ישבנו בקומתו התחתונה, מלקקים גלידה. קולות תזמורת מעלינו, ורעש גלי הים, המתנפצים קלות על הסלעים, מתחתנו. היה חלום ואיננו. נסחף עם גלי הים.

האביב במלוא הדרו, שמי תכלת וענני כסף. האפרוריות, רוחות הסערה, הגשמים, חלפו ועברו. חג הפסח, חג האביב מאחורינו. והחג שלנו, חג הילדים, ל"ג בעומר קרב.

בערב החג פשטנו, סיעות ולהקות, לעבר הבניינים הנבנים והולכים בכל פינות העיר. “הציד” המבוקש ביותר היו חביות העץ, שבהם הובא המלט ארצה. חומר טוב לבניית מדורה גבוהה, מגדל, שעליו יוצבו שונאי ישראל וישרפו. שומרי בניינים לא היו אז. תל־אביב הקטנה לא ידעה גנבות. דיירי הבתים יוצאים היו לטייל בימי השבתות, ובשעות אחר הצהריים, ולא נעלו דלתות וחלונות. וכי מה הטעם לסגור ולנעול, כשאין גנבים.

“סחיבת” חומר בעירה למדורות ל“ג בעומר, לא נחשבה לעברה. מוזהרים היינו, ומסוייגים, מ”סחיבת" לוחות שלמים וקרשים. כשהגיע ערב, הוארו פני השמים בגוון כתום של המדורות, שהיו נפוצות בכל עבר. סביבן, שירה וריקודים, שאליהם נמשכו החלוצים והחלוצות, כשאנו מסתכלים עליהם בתקווה לגדול מהר ולהצטרף לדור בוני הארץ.

* * *

מודעות קטנות שבהן אותיות גדולות, והמילה “פטלורה”, הודבקו על עמודים, גדרות ולוחות המודעות. היתה זו בשורה מרנינת־לב לרבים מעולי רוסיה בארץ, שזכרו היטב איך השמיד צורר יהודים זה קהילות, ורצח אלפי יהודים, בתקופת המהפכה ברוסיה. סופו, שבא על עונשו. יהודי בשם שלום שוורצברד נקם נקמת עמו ברוצח זה. כמה גאים היינו בגיבור יהודי זה. אומנם נאסר בפריז לאחר שהרגו, אך בטוחים היינו, שמשפטו יצא לאור ויזוכה.

הקיץ בעיצומו. תמו הלימודים. לפני הצהריים, רחיצה בים. אחר הצהריים סיורים, בילויים בין עצי השקמה והתאנים, מעבר לשכונת “לב תל־אביב”, שלשם עברנו לגור, ברחוב קרל נטר. ממערב לרחובנו שכן הקונסרבטוריון “שולמית”. יובל הופנקו היה חבר שכונתנו. בארגזי הפסנתרים הריקים שבחצרם, היינו מבלים במשחקים. לעיתים, עולים לאולם, משתאים לגודלו, לשורות הספסלים והכסאות שלמול הפסנתר, כאשר – כך סיפר לנו יובל – נערכים בו קונצרטים, שאת משמעותם המלאה עדיין לא תפסנו.

שתי שכונות סמוכות היינו. עצם העובדה שהיו אלה שתי שכונות, חייבה תחרות ביניהן, שהביאה אף ל“מלחמות” בינינו. היו אלה שכונת ה“נפתוסים”, כפי שכינו אותנו, ושכונת ה“תרמחים”, כפי שאנו כינינו את בני השכונה שמעבר לרחוב אלנבי, בקרבת בית הכנסת הגדול. כשפרצה ה“מלחמה” בין שתי השכונות הללו, נעלמו מיד כל המכסים מפחי האשפה, ששימשו לנו למגינים בפני ברד האבנים, שהושלכו ממחנה לוחמים אחד למשנהו. ואוי לאחד מהאחים מאיר ודוד, שהיה נופל בשבי “האוייב”.

היו אלה שני אחים, שקשריהם היו כה הדוקים – ולא הבינונו פשר הדבר – שכשהאחד מהם היה מקבל מכה, שריטה וחבלה, הרי מיד היה גם השני פורץ בבכי. כמובן, שהיה זה מחזה מרנין לראותם בוכים, איש עקב תקלה וכאב של אחיו. כשנתפשו ב“מלחמות” אלו על־ידי ה“אויבים” – תמיד היו צמודים זה לזה – היו “אויבינו” נהנים מתעלול, כשקשרו אחד מהם לעץ, התגרו בו והפחידוהו, עמד השני לידו ובכה.

בשכונתנו היו גם תאומים זהים, שלא ניתן היה להבדיל ביניהם. כשתפסנו אחד, ורצינו להענישו על מעשה קונדס, מיד היה צועק: זה לא אני, זה אחי", ואיך תגלה את האמת?.

“בואו! בואו, בואו!”. נשמעה הקריאה ברחוב. היתה זו קריאתו של מאיר, שרץ והזעיק אותנו אחריו, לכיוון רחוב אלנבי, פינת הכרמל. כשהגענו לשם, איחרנו את המחזה. מה היה כאן, ועל מה הוזעקנו לא ידע מאיר לספר בדיוק. הדבר קשור היה בקלמן, אחד משני האחים המשוגעים, קלמן וזלמן, שאותם היכרנו. יושבים היו על מדרגות בכניסה לאחד הבתים ברחוב, תוהים, בוהים, פולטים מפיהם מילים טרופות ומשונות כשאנו, הילדים, סובבים אותם בחצי גורן עגולה, מרוחקים קמעה ממגע ידיהם, כשזעמו וגרשונו, ומסתכלים כיצד אחד פולה כינים מגופו של השני.

ובכן, כך סופר לנו אחרי־כן. קלמן עלה לבנין הנבנה, על קומתו השלישית. החל צועק בקולי קולות, ומאיים, שיקפוץ למטה על האנשים, באם יטרידו אותו. קהל רב התאסף במקום, וכשהופיע שוטר, צעקותיו גברו. ניסו לדבר על ליבו, שירד מהבנין, ולשוא.

פתאום הופיע זלמן אחיו, כשהוא מחפש אותו. כשראה את המהומה ואת אחיו למעלה על הבנין, פנה זלמן אל הסובבים אותו, בדיבור איטי ומיושב “תלכו הצידה, אני כבר אוריד אותו”. מה לעשות? זזו הצידה. זלמן ניגש סמוך לבנין, והחל לצעוק כלפי מעלה לאחיו. “קלמן, רד. אני צריך אותך”. קלמן אינו עונה ואינו זע. ושוב, “קלמן, רד” נשמעה קריאתו של זלמן לאחיו. “אינני רוצה, אני רוצה לקפוץ” היתה תשובתו. זלמן הבין את הסכנה בדבר, הרים קולו וקרא לסובבים אותו “הביאו מיד משור גדול”. מן־דהוא רץ לחנות כלי־בנין סמוכה, והביא משור יד גדול. “תלכו הצידה” פקד זלמן בקול, שנשמע באוזניו של קלמן שעמד על הבנין. המתקהלים זזו הצידה. “קלמן”, הרים זלמן קולו, “אם אינך יורד, אני מנסר את הבית ותיפול”, והניף למולו את המשור. קלמן ירד בפחד מהבנין.

פרצנו בצחוק לשמע סיפור זה, שסיפר אחד המתקהלים. האם היה הוא אמיתי, או שחפץ להתל בנו, לא ידענו.

* * *

עוד שנה עברה. בחורף נפטר אחד־העם. ידענו שהוא אדם גדול וסופר. היכרנו את ביתו ליד הגמנסיה “הרצליה”, וידענו ששמו נקרא על הרחוב שבו דר. בשבת ראינו את השרשרת, שהיתה מתוחה לרוחב הרחוב ליד ביתו הקטן, וסגרה את המעבר לכלי רכב, לבל יפריעו מנוחתו. בכיתה סיפר לנו המורה על חייו, על תורתו הציונית ומנהיגותו. כל בתי־הספר יצאו ללוותו בדרכו האחרונה. המונים עמדו ברחובות בהם עברה ההלווייה. אבל ירד, ואנו הילדים, שהאבל היה רחוק מאיתנו, חשנו, עצרנו בפנימיותנו את תסיסתנו, והצטרפנו, כיתות כיתות, לשורות המלווים. היה זה מאורע נוסף, בין האירועים, שהוציאו את כל הציבור לרחוב, ליכדוהו, ותחושת אחדות לאומית התהדקה והלכה.

עולמנו, עולם הילדים, סובב במסילתו. כל שנה התרחבו אופקינו. ניצבים היינו ליד לוחות המודעות, קוראים על סרטי השבוע – לילדים. הצגות תיאטרון ו“המטאטא” – למבוגרים. אף עיתונים התחלנו לקרוא. שני עיתונים שכנו בשכונתנו, עיתון “דבר” ברחוב יבנה, ועיתון “הארץ” ברחוב מונטיפיורי. לא לכל בית היה מגיע עיתון. עיתון לא היה אחד מהצרכים הראשוניים. בבוקר, עת לכתנו לבית־הספר, היינו מספיקים – לעיתים – “להציץ” בעיתון זה או אחר, שהיו מודבקים מדי בוקר, ליד המערכת, בתוך מסגרת עץ. שני עיתונים הודבקו לרוחבם, צד אחד הראה את העמוד הראשון והרביעי, והשני הראה את העמוד השני והשלישי. כשלא הספקנו לקוראם בבוקר, היינו מסיימים קריאתם בחזרנו מבית־הספר.

אחד המקומות שאליו היינו נמשכים, היה “בית־העם”, שהוקם זה לא מכבר. “אולם” זה, שקירותיו – – לוחות עץ עומדים, ותקרתו – – שמי תכלת ביום, הירח והכוכבים בלילה. פרט לבמה, שהיתה בנוייה עץ, ואיפשרה עריכת הצגות, היה עוד מבנה קטן, בו הותקנה מכונת ההקרנה. ל“בית־העם” הובילה מדרכת עץ, מרחוב אלנבי ועד לפתחו, היא הקלה את הגישה אליו, שהיתה קשה בחולות שהשתרעו לכל עבר.

כמובן, שגם כאן מנסים היינו “לתפוש חור” הצצה, ולהתגנב במחתרת, מתחת לגדר, שחפירת מחילה תחתיה היתה קלה מאוד, בשל הקרקע החולית, עד שנתפשנו בידי הסדרנים.

תמונה 8

מקום מושך נוסף עבורנו היה בית־הקפה “שלג־לבנון”. לא מבאי בתי־קפה היינו. אולם בחוזרנו לעת דימדומים מחוף הים, מתעכבים היינו ליד השולחנות הסדורים ליד המדרכה, מציצים בשחקני השח־מט, לומדים תורתו, ומנסים לנחש מהלכיו של כל אחד מהמשחקים. למדנו לשהות לידם בשקט. כשעייפנו משקט זה, שנכפה עלינו, הרימונו רגלינו לכיוון הבית, ממשיכים לדבר על מהלכי המשחק.

קיץ. את שעות הצהריים החמות מבלים היינו, לעיתים, מתחת למיטות הברזל בעלות הרגלים הגבוהות, של הורינו, במשחק בבולי דואר. שכבתי עם חברי, מדפדפים במחברת, שהפכנוה ל“אלבום־בולים”. מציצים בהתעמקות בכל בול. סדרה מלאה או חסרה. פתאום, שמענו מתחתנו רעש אדיר. תמהתי על זאת. ידעתי, שאין מרתף בביתנו, ומה הרעש הזה מלמטה?. צעקות ברחוב הבהילנו⁴ החוצה. “רעידת אדמה!, רעידת אדמה!” שמענו קולות קריאה מפוחדים. עמודי החשמל וחוטיו רעדו. הרחוב נתמלא בשכניו. קולות בכי וזעקה נשמעו מפי נשים, שחיפשו את ילדיהם במהומה רבתי זו. לא עברו רגעים רבים, והשקט חזר לקדמותו. למחרת, קראנו בעיתונים – אליהם אצנו מיד בבוקר – על חורבן שכם וכפרים סביבה, על הסיוע, במשלוח לחם, שאספה תל־אביב ושלחה אליהם, ועל הנזקים החמורים, בעיקר באיזורים הערביים בארץ.

* * *

היה זה באחד מימות הקיץ. צעדתי ברחוב אלנבי, באחד הסיבובים השיגרתיים, מדירתנו, שהיתה ברחוב רמב“ם פינת נחלת־בנימין, לאורכו, עד לכיכר, בו הצטלבו הרחובות הכרמל, המשך רחוב אלנבי לכיוון הים, המשך הכרמל לכיוון שכונת נורדיה, רחוב שינקין, במעלה, למעבר שדרות רוטשילד, והמשך רחוב אלנבי לכיוון הדרום. פניתי דרומה, לחזור לרחוב רמב”ם, לביתנו.

דמדומי ערב. הרעש ברחוב פסק. עודני מהלך, והנה קלטו אוזני קולות שירה, שבקעו מחדר, שניצב היה ליד הרחוב, כשמדרגות רחבות מובילות למרפסת שבחזיתו. עליתי, ועמדתי בין מספר אנשים, שסקרנותם בודאי תאמה את שלי. מסתכל פנימה, וחוזה בקבוצת מזמרים במקהלה, כשאדם – שנראה מבוגר יותר מהם – עומד בפניהם, מנצח ומלמדם.

בהפסקה הקצרה, ניגש אלי אותו אדם ושאלני האם רצוני להצטרף למקהלה זו. זימר קולות כלשהם – תוים כפי הנראה – ביקשני לחזור עליהם, ואמר; “יש לך שמיעה טובה, וכן סופרן די נעים, אומנם לא חזק במיוחד, תוכל להצטרף למקהלה”. הדבר מצא חן בעיני, והצטרפתי אליה.

היתה זו מקהלת “אבילאה”. היה זה שמו של מארגנה ומנצחה. אפרים אבילאה עלה מאוסטריה, בן חזן מפורסם ברוסיה, שגדל כל חייו על ברכי המוסיקה, אווירתה ועולמה. כשהגיע לתל־אביב, ונוכח לדעת שאין בה מקהלה לבית־הכנסת הגדול, החליט להקימה. לא היה זה קל, כך הבינותי אז, לשכנע את גבאי בית־הכנסת להכניס אליו מקהלה. אבל כשהופיע החזן קוורטין, נעתרו והסכימו ללוותו במקהלתנו.

מספר פעמים בשבוע היינו נאספים בחדר זה, שהיה משכנו של אבילאה. עוסקים בלימוד תווים, ובחזרות על מזמורי תפילה, בנוסח יהדות מזרח אירופה. עברה תקופה נוספת. אבילאה שכר דירת מרתף ברחוב אחד־העם, מול בית־הספר “לבנים”, שכללה “אולם” וחדרי דירה למשפחתו, בה השתכנו. אבילאה היה מלווה שירתנו בפסנתר, או בעוגב רגל קטן. אליו הצטרפו גם בניו, רודי בצ’לו ווילי בכינור. עולם המוסיקה נפתח לפני, צעד נוסף מעולם הילדים לעולם הנעורים.

כשהגענו לדרגה בה ניתן היה לצאת להופעה, ארגן אבילאה הופעתנו בבית־העם, בשירת האורוטוריה “אליהו הנביא”. סבור היה שהופעה זו תהיה שכרה בצידה. אולם מספר בעלי האפשרות והרצון להוציא כסף לשירת מקהלה בעיר היה מצומצם, ו“הפרי” היה דל. פרנסתם של אבילאה ומשפחתו מהכנסות המוסיקה היתה די צנועה.

לקראת “הימים הנוראים” התקין אבילאה בית־כנסת מאולתר במרתפו. הזמין חזן, שאנו ליווינוהו בשירתנו, וחובבי הנעימות מלאו אולם קטן זה עד אפס מקום.

במוצאי־שבתות ארגן אבילאה נסיון מוסיקלי נוסף, ערבי ריקודים סלוניים, כאשר הוא, אשתו ובניו נגנו בתזמורת. זוגות מספר סבבו על רצפת “אולם” – מרתף זה, שלוטש מבעוד מועד בחלב נרות. אני, שהייתי חברם של רודי ווילי, ביליתי רבות בביתם. ווילי התאמן להופעתו, בקונצרט לכינור של מנדלסון. הייתי כה מרותק לנעימותיו, עד כי שכחתי לחזור הביתה במועד. פעמים רבות ישבתי והאזנתי לקונצרט מקסים זה, עד כי ידעתיו כמעט בעל־פה. גם קולו הנעים של הצ’לו משך את אוזני. יושב הייתי מול רודי, מסתכל בנגינתו, בתנועות הקשת ואצבעותיו על “כינור” גדול זה, ומאזין לקולות הבוקעים ממנו.

כשאבא אבילאה נוכח לדעת שבניו מוכנים להופעה, אירגן אותה באולם “שדרות” הקטן, שהוקם לא מכבר. ווילי ניגן את הקונצרט לכינור של מנדלסון, בליווי אמו ליד הפסנתר, וכולם ניגנו יצירות נוספות. הרבה כסאות נשארו ריקים, ואת חלקם מילאנו אנו, חברי המקהלה.

בחופש הגדול הרביתי לבקר בביתם, ואף ניסיתי כוחי בפריטה על הפסנתר, ובחיבור נעימה על הקטע; “זכרתי לך חסד נעוריך…”. התחלתי אז לקבל שיעורי נגינה בכינור, שקניתי אצלו. מוקסם הייתי משפע כלי הנגינה השונים, שהביא עימו מאוסטריה, ובכולם שלט. ניצנים נוספים היו אלה, בעולמה המוסיקלי של תל־אביב.

“בוא ונשמע רדיו” קרא לי רודי יום אחד. שמענו כבר על דבר ששמו רדיו, מכשיר מיוחד, שניתן להאזין דרכו לקולות ממרחקים, למרות שאינו קשור בחוטים, ולשמוע גם מחוץ־לארץ ומעבר לים.

נכנסנו לאחד הבתים ברחוב אחד־העם. לקול דפיקתנו נפתחה הדלת. למולנו בחדר, עמד שולחן רחב־ידיים, שצידיו ומדפו עשויים זכוכית שקופה. בתוכו, כבארגז, דבוקים היו כפתורים שונים ומשונים, שורת מנורות, כגון מנורות חשמל שחורות, שאור אדמדם היבהב בהן. על המדף עמד מיתקן גדול בעל זרועות, וחוטים מלופפים עליהן, וממנו, נמשך חוט חשמל התקוע בשולחן. זוג אפרכסות היה מוטל עליו, שניתן להלבישם על הראש, כששתי האפרכסות צמודות לאוזניים.

האיש בעל הרדיו שם את האפרכסות לראשו. סובב כפתורים שחורים מגודל שונה, גדולים מאוד, בינוניים וקטנים, הפנה את המתקן שקרא לו “אנטנה” לכיוונים שונים. טיפל כה וכה, עד שמבע שמחה עלה על פניו, עמד והאזין.

האפרכסת הועברה מראש לראש, והוצמדה לאוזניים. הקהל הרב שמילא את החדר זרח מאושר. אכן, שומעים, ולוא בלחש, מוסיקה, שבאה, כך הסביר בעל הרדיו, מגרמניה. עוד פלא נגלה ונכנס לעולמנו.

* * *

שנת 1929. גדלנו. אנו על סף הנעורים, וכן גם עירנו תל־אביב הקטנה. משחקי הילדים מאחרינו. שגרת חיינו: לימודים, רחיצה בים בחופש ובקיץ, שירה במקהלה, לימוד הנגינה, ופתיחות לכל אשר נעשה בעירנו הגדלה, בארצנו ובעולם. ההסתה הערבית נגדנו בארץ גברה. הנציב העליון, סר ג’ון רוברט צ’נסלור, נוטה חסד לערבים, ואינו רואה את הסכנה הטמונה בהסתה. המלחמה על זכות היהודים, על הכותל המערבי, שריד מקדשנו, מחריפה. תגובת שלטונות המנדט היא; הכותל רכוש הערבים. ליהודים יש זכות לבוא אליו ורק להתפלל לידו. אין להכניס למקום ארון־קודש וספרי תורה, ואף לא להעמיד לידו כסאות וספסלים למען הקשישים. הפגנות ואסיפות מחאה, והפגנות נגד של הערבים. המתח עולה, ומאורעות תרפ"ט–1929 פורצים⁵. דם רב נשפך, והחלטת הישוב נחושה. על־אף הכל לעלות לארץ, לבנות, ולגרש את השממה מארצנו, ארץ־ישראל.

למרות המשבר הכלכלי שפקד את הישוב בארץ, ובעיקר את תל־אביב, בה רבו מחוסרי העבודה, שחיו על קיצבה זעומה, וממטבחי הפועלים שהגישו ארוחותיהם הצנועות במחיר סימלי, ורבו המשפחות שהכנסתם הספיקה רק לכלכלה, לא נפל רוח הישוב העברי. הירידה הגדולה שהחלה עם פרוץ המשבר, הצטמצמה. פה ושם נמצאים יורדים. עזבו כל אלה שלא היכו, רוחנית, שורשים בארץ, ולא בחלו בגלות. יחד עם זאת חלה התעוררות בפעילות הציונית ברכישת קרקעות, וההתישבות גברה. הרכישה הגדולה, שהיכתה הדים היתה רכישת אדמת “ואדי חווארית” (ברבות הימים, עמק־חפר). שטח קרקע גדול ורחב ידיים, שיספיק לעשרות ישובים עבריים. היה זה עמק שומם, שטחי ביצות וקדחת, שבו שכנו ונדדו משפחות בדואים מועטות, שעל־אף שקיבלו פיצויים מבעל הקרקע ומאיתנו, סרבו לפנות את האיזור, שהפך למקור פורענות וקטטות.

בחסות המשטרה החל החריש הראשון, ותנופת ההתישבות גברה, כאשר נוסף לפיצויים ששולמו לבדואים, ניתנה להם כברת קרקע להקמת משכנותיהם, לצד הכביש שהוליך מבית־ליד לחדרה.

המאורעות שקטו. הדיהם ותוצאותיהם הורגשו בחלל האויר בארץ. לורד פאספילד קבע, שהעליה הציונית היא שהביאה לתסיסה, להתעוררות הערבית, להתנגדות ולמאורעות. ודו"ח סימפסון הוסיף, שאין מקום בארץ־ישראל “אפילו לחתול אחד”. ההרגשה ששררה בארץ היתה, שממשלת המנדט הפרה את הצהרת בלפור, ואת רוח המנדט שקבלה על ארץ־ישראל. הישוב היהודי החל להתארגן לעליה, התישבות והגנה.

לנו, לבני הנעורים, הוצב האתגר של הדור. אנו צריכים להירתם להגשמה עצמית, להחזרת ארץ־ישראל לעם ישראל.

תל־אביב הפכה למוקד הכוח בארץ. בה החלו להתרכז מוסדות ארציים, מוסדות ההסתדרות, ההתישבות וההגנה. מפעלי התעשיה, על אף המשבר, החלו להתפתח, לקלוט עובדים, להוציא תוצרת עברית, ולהתחיל במלחמה נגד יבוא מוצרי חוץ־לארץ. עקב חוקת המנדט, היתה הארץ פתוחה לשוק הבריטי, ללא מכס.

בקצה העיר, מעבר לדרך המובילה מיפו לשרונה, מול תחנת החשמל של רוטנברג, על שטח פרדס שנעקר, נפתחו התערוכה והיריד הגדול הראשון. סובבנו בין ביתניה ודוכניה, וחזינו בהתפעלות בכל השפע שהוצג, ובתוכם, לגאוותינו, גם “תוצרת־הארץ”.

אסון ירד על העיר. כשניעורו תושבי תל־אביב, באחד מימי ראשון, נודע, שכל מוסך “המעביר” – מכוניות הנוסעים שקיימו את הקשר העירוני – עלה בלהבות. השמועה אמרה, שהיתה זו הצתה של נהג שהסתכסך עם ההנהלה. חברות האוטובוסים; “דרום יהודה”, “רגב” (רמת־גן – בני־ברק); “המהיר” ו“הפועל” שקיימו קו לירושלים, ועוד בעלי מכוניות נוסעים, השאילו מכוניות לשירות העיר. ותוך זמן קצר, קם שירות “דן” בעל אוטובוסים חדשים.

רוח ההגשמה דחפה אותנו לתנועה המגשימה היחידה שהיתה אז, “לנוער–העובד”. אי שם, בין רחובות לרמלה, על גבעה קטנה, בין פרדסים שניטעים, הוקמה קבוצה של נערים, שאליה נהרנו לראותה. ההתעוררות החלה בקרב הנוער בתל־אביב. קמו “החוגים” (הנוער הלומד שהפך ברבות הימים ל"מחנות העולים'') של הגימנסיה “הרצליה”, שנטו לרוח תנועת העבודה והגשמה חלוצית אישית. קמה תנועת “הנוער הלאומי” שנטתה ללאומיות, שהתבססה על כוח, תביעת בעלות על הארץ, הקמת כוח צבאי לכובשה, ופחות על הגשמה עצמית. ויכוחים היו מתנהלים בקרב בני מחנות אלו על הציונות והגשמתה.

* * *

תמונה 9

יצאתי לעבודה. משפחתי לא היה לאל ידה ללמדני בתיכון. את השכלתי המשכתי לרכוש בגימנסיית־ערב, שנפתחה בתקופה זו בתל־אביב. היו אלה ימים קשים, של עבודה בדפוס “הוצאת אומנות” המפואר. לימודים עד שעות הלילה המאוחרות. במשך שנה אחת, הספקנו לסיים – ללא הפסקת חופש – שתי שנות לימודים, כאשר רוב רובם של התלמידים היו מבוגרים, ואני הייתי הנער היחיד ביניהם.

ל“פעולות” התנועה לא הצטרפתי בימות החול. רק לילי־שבת, יום השבת ומוצאי־שבת, היו קודש “לתנועה”. יצאנו גם ל“מחנות” של לילה ויום, ליער בן־שמן, וליער “הברון” ליד פתח־תקוה. בלילי שבת, שעות אחר הצהרים של שבת, ובמוצאי־שבת, עסקנו בפעילות קבוצתית עם המדריכה שלנו, הניה. שמענו סיפורים משמרה’לה וגלילי, על קבוצת הנוער העובד בנענה. קבוצה נבחרת ומצומצמת מתוכנו קיימה שיחות בבעיות היסוד של הציונות־החלוצית, עם ברל כצנלסון. בערבי פנאי, יצאנו לעיר להפיץ את עתוננו, “במעלה”, ובלילי־שבת, כשסיימנו את הריקודים במועדון, המשכנו אותם בצעידה במעלה רחוב הכרמל עד לרחוב אלנבי, ומשם לרוחב כל הרחוב, עד לשפת הים.

לעיתים, היה מופיע וילנאי. מרצה ומקרין לנו תמונות מ“פנס־הקסם” שטילטל עימו. אחד מהחבר’ה היה מתנדב להחליף את התמונות שפותחו על גבי זכוכיות. בהישמע הקשת מקלו של וילנאי על הרצפה, היה מחליפה בזו שלאחריה. קשובים ודוממים ישבנו בהרצאותיו והקרנותיו המעניינות. היו אלה תמונות נוף מארץ־ישראל, הישובים השונים, קיבוצים ומושבים, מקצווי הארץ.

בלילות הקיץ החמים, יצאנו אל מחוץ לצריף. המועדון שלנו שכן על מגרש רחב ידיים, מערבה משדרת השיקמים, והדרך שהובילה מרחוב הכרמל לסומייל. מטיילים היינו כברת דרך, במעלה הגבעה לכיוון מזרח. על פסגתה, פזורים היו מספר שקמים זקנים, שתחת נופיהם השתרענו – לאחר שניקינו את המקום ממפלי הפרי שעל הקרקע – שוחחנו, שמענו הרצאות, שרנו ובילינו בערגה נפשית ותהייה על העתיד. עם תום “הפעולה”, מלווים היינו, לעיתים בקבוצה, ולפעמים ביחידות, את חברות הקבוצה לבתיהן, כשהשיחה נסבה על עתידנו בקיבוץ.

ספורט מיוחד, מלהיב ומרגיע, היה רכיבה על האופניים מתל־אביב לפתח־תקוה, לשתיית גזוז, וחזרה. היה זה בלילות, כשמשהו בפנים, בנפש, הציק ודרש התפרקות. כביש אספלט היה כבר מתוח לכל אורך דרך זו, ותוך כחצי שעה, הגענו למטרתנו.

ערב אחד, נערך במועדון משחק סימולטני בשח־מט. אחד משחקני העיר הטובים־המבטיחים, הופיע לשחק נגד שלושים נערים. השולחנות סודרו בריבוע, כשסביבם יושבים המשחקים, כל אחד ליד לוחו. במרכז, עבר השחקן מלוח ללוח, הזיז את כליו, והמשיך לזה שלאחריו. מאחורינו – גם אני הייתי במשחקים –הצטופפו נערים רבים, כשהמדריך השקיט אותם ללא הרף, כל אותה העת. היה זה ערב מרתק ומתוח. לאט לאט פחתו – נפלו משחקים, אף שהייתי בין האחרונים שהפסיקו, לא זכיתי אפילו לתיקו.

תמונה 10

פורים הגיע. החג שהקים את כל העיר על רגליה. ששון ושמחה שלטו בכל. כפי שנבאנו, כך היה. שכנתנו, נערה יפת תואר, נבחרה למלכת פורים, ודי היה בכך לגאוותנו. ימים מספר לפני החג, עסקה כל העיר בהכנות לקראתו. עגלות, שהותקנו עליהן משטחים, קושטו מכל בכל. שטיחים, ניירות צבעוניים, פנסים, תצוגות ייצור ותעשיה, בובות ממגילת אסתר, המן, וההמנים של הדור הזה. לווייתן של יונה הנביא, עולים לארץ־ישראל על תלבושתיהם המסורתיות; תימנים, פולנים, רוסים, חלוצים, איכרי מושבות, רבנים מזוקנים בעלי “שטריימלך”, ומכל אשר רחשה הארץ. תלאה העט מספר יופיה של תהלוכת ה“עד־לא־ידע”. הלא המה כתובים בספרים ובעיתונים ההיתוליים של הימים ההם. אחת התופעות המיוחדות בפורים בשנה זו, היתה הופעת ה“צפלין” מעל תל־אביב. כל עיני התושבים מופנות היו אליו, הגוף הענקי והמאורך כמלפפון, המרחף בשקט בשמים. פרט לתחפושת בבגדי ערבים, שנאסרה מפאת החשש לפגיעות מצידם, מותר היה להתחפש, ככל העולה על רוח השובבות באדם.

* * *

לא הספיקה הארץ לשקוט ולהתאושש ממאורעות תרפ"ט – 1929, ושוב הונפה היד הרוצחת. שלושה מחברי קיבוץ יגור נרצחו בדרכם הביתה. אבל כבד ירד על הישוב. קוצר ידה וחוסר רצונה של ממשלת המנדט לעקור את ההסתה והרצח, נגלו מחדש.

תל־אביב יצאה מגיל הילדות ונכנסה לתקופת נעוריה. עיר זו אומנם לא נחשבה לחלוצית, כמו עין־חרוד, תל־יוסף, נהלל והדגניות, אבל הרוח החלוצית שריחפה בה, החלה להעלות פרחים ופרי חלוציים. ממנה יצאו – אומנם מעטים יחסית, אבל הטובים – בני־נוער לקצווי הארץ להכשרה ולהתישבות. הם שהחלו להוסיף נופך של “צבריות” וארצישראליות, חופשית, משוחררת ממועקת ילדות גלותית, לקבוצות, קיבוצים, מושבים ומושבות, שהתפתחו בפינותיה השונות בארץ.

שוב חג גדול לישוב בכללו, ולתל־אביב במיוחד. “המכביה” הראשונה. מקצווי תבל, נהרו אליה ספורטאים יהודים צעירים, שבארצותיהם משובצים היו – בדרך כלל – בתנועות הספורטיביות הכלליות. והנה, זו פעם ראשונה, התלקטו צעירי העם היהודי, שגרסו ש“נפש בריאה יכולה לשכון רק בגוף בריא”, לכנס ספורטיבי יהודי עולמי.

מגרש־איצטדיון רחב ידיים הוקם בצפון העיר, בקרבת הים והירקון. אלפים נהרו לחזות בתחרויות הספורט של “האולימפיאדה” העברית, בארץ־ישראל הקמה לתחיה. יבול נוסף היה למכביה זו, שרבים ממשתתפיה נשארו, על־אף רוגזה של ממשלת המנדט, בארץ־ישראל.

ימים, שבועות וחודשים נקפו. הרוח החלוצית צימחה לי כנפיים, וצר היה הקן התל־אביבי. הכמיהה להגשמה החלה להעיק בפנים, בלב, יותר ויותר. האם נוצרנו רק ל“פעולות” ושיחות על חלוציות, הגשמה, בנין הארץ, הגנתה, התיישבות וקיבוץ, או למעשים ממש? כשהתחלתי לרמוז בבית על שאיפתי זו, ספגתי גערות ועלבונות מפי אבא, שהיה אדם דתי ומסורתי. עד שחדלתי מדבר בשאיפתי ובליבי החלטתי להגשימה.

מפי חברי שמעתי, שבבית חרושת “בלום” לשיניים תותבות משתכרים פי שתיים ויותר, מאשר בכל מפעל אחר. כדי לצאת ל“הכשרה” – בודאי שההורים לא יעזרו – יש צורך לרכוש מיטה, מזרון, בגדי ונעלי־עבודה, וכל ציוד אחר, שכנהוג אינו בית.

עברתי ל“בלום”, במטרה לעבוד שם מספר חודשים, לצורך הצטיידות.

היה זה מפעל בנוי לתפארת. בתוך אולם רחב ידיים, ישבו קבוצות קבוצות של עובדים ועובדות, ביניהם צעירים רבים, שסוג עבודה קלה ונקיה זו התאים להם.

תהליך יצירת שן מלאכותית מורכב היה מפעולות רבות. טחינת אבן מיוחדת לחול, עירבובו בקמח ובתוספת מרכיבים סודיים, הרטבתו במים, לישת בצק מיוחד ממנו, הכנסתו לתבניות נחושת, שכללו מערכת שלמה של שיניים תחתונות, ומערכת תואמת של שיניים עליונות. ייבוש ה“בצק” ושריפתו בתנור, והנה שן תותבת. בצד המחלקה לייצור, היתה המחלקה להכנה וערבוב חומרי הגלם, והמחלקה לייצור, טיפול ואחזקת התבניות.

כשתמה שריפת השיניים, הועברו במגשים מיוחדים, שעל דפנותיהם סומנו סוגי השיניים, גווניהם, מיקומם בפה; עליונות לחוד ותחתונות לחוד. הכל במגש, רשום, ספור ומסודר. בצידה האחורי של השן היו שני חורים קטנטנים, בהם הוכנסו סיכות כסף קצרות, שנגעו בטבעת כסף שהיתה טבועה בתחתית החורים. לאחר הכנסת וקביעת הסיכות, שוב הועברו השיניים, בתבנית מיוחדת, לתנור קטן, שחומו הלחים את הסיכה לבסיסה שבתוך השן. סיכות בולטות אלו שימשו מעגן לחיבור השיניים, בתוך ה“פרוטזה” שיצר טכנאי השיניים.

עוד בעבודתי בדפוס “הוצאת אומנות” היכרתי תמונות שיניים אלה. “אצלנו” בדפוס הדפיסו את ה“פרוספקטים” וה“קטלוגים”, בשפות הלועזיות העיקריות, שהופצו ברחבי העולם. מפעלים ספורים סיפקו מוצר זה לכל העולם, ו“בלום”, בעל המפעל, היה אחד מאלה, שידעו סוד יצירת שיניים, בעלות צורות רבות, חזקות, יפות, טובות ובעלות גווני לובן שונים, המותאמים לפיות הזקוקים לכך.

יחסי ההנהלה והעובדים היו מצויינים. נוסף לנקיון, המרחב, הסדר באולם העבודה והשכר הגבוה, הכריז בעל המפעל על הנהגת פרמיה. כל שבועיים, ביום שישי, בגמר העבודה, שולמה המשכורת לעובדים. למצטיינים בעבודה, בהתנהגות, באחריות ובשקט, הובטחה פרמיה. לאחר שחולקה בפעם הראשונה, שגם אני זכיתי בה, צצה התנגדות חריפה מצד ועד העובדים, והדבר הופסק.

כשנתקבלתי לעבודה, צירפו אותי לקבוצת “מנסי השיניים”. היה זה השלב האחרון בתהליך הייצור. לאחר שהולחמו שתי הסיכות מאחורי השן, צריך היה לנסות חוזקן. לשם כך, רותק לשולחן מיתקן משקולת קטן, בעל זרוע, שבקציה כעין מזלגון בעל שתי אצבעות קטנות. את השן היו תופסים בצבת מיוחדת, מכניסים את ראש הסיכה לאצבעות המזלגון, מושכים כלפי מטה, כשהמשקולת הכבדה בקצה המנוף בודקת ובוחנת חוזק אחיזתה של הסיכה והשן עצמה.

נוטלים היינו מגש, בו היו סדורות השיניים ובצידן מספרן, תופסים כל שן ו“מנסים” חוזקה. מנהלנו, אדון פיינשטיין, הזהירנו לעבוד עבודה תקינה, ולהעיר תשומת לבו מיד, בכל מקרה שיש שבר או סיכות נשלפות, שמעל למקרים הבודדים המקובלים.

ישובים היינו במחלקה זו מספר נערים, לאורך שולחן עבודה אחד, בינינו היה נער, שעלה זה לא מכבר מגרמניה. לומד היה מאיתנו את שמות הכלים, הציוד, ומעט גם את השפה העברית. לשם קיצור, קראנו למערכת השיניים התחתונות, “תחתונים”, ולמערכת השיניים העליונות, “עליונים”. חברנו החדש סיגל לעצמו מיד את המונחים האלה, וקלט מדי פעם משפט נוסף בעברית. כשהיו שיניים רבות נשברות אצל אחד העובדים, היינו מעירים אחד לשני – ספק בצחוק ובהלצה – “יש לו הרבה מרץ”. עודנו שקועים בעבודה, נשמע קולו של הנס, הנער העולה, “אדון פיינשטיין!, אדון פיינשטיין!” כשראהו מתקרב, הרים קולו וצעק “יש לי הרבה מרץ בתחתונים”. צחוק אדיר ועז פרץ ברחבי האולם. רצונו היה לומר לאדון פיינשטיין, שהרבה שיניים תחתונות נשברות ונפסלו ממגשו.

 

הפריצה מקן הילדות    🔗

ככל בעלי החיים הגדלים בקן, שבצעירותם דבקים הם לפינת מגוריהם, ובנקוף שעות, ימים, שבועות וחודשים, הם גדלים ומחזקים שריריהם כדי לצאת עם הוריהם למסע לקט, אסיף וציד מזונם, לשבור רעבונם, להכיר סביבתם ולתחום להם מרחב מחייתם; כן היינו אנו הילדים.

תחום תל־אביב הקטנה היה די מוגבל. מנוה־שלום, ששכנה מצפונם של פסי הרכבת, שהובילו מלוד לתחנת תל־אביב, ומערבה לתחנת יפו, פרצו כקרניים רחובות, שהתפרסו לעבר אחוזת־בית וממנה. רחוב יהודה הלוי, רחוב לילינבלום, שדרות רוטשילד, אחד־העם, נחלת בנימין ואלנבי, שמהם החלה תל־אביב הקטנה להתפתח, ולשלוח ענפיה לכל עבר.

אחד ממוקדי המשיכה הראשונים להכרת סביבתנו – שכונת נוה־צדק שבה גרנו – היה איזור מסילת־הברזל. במזרחה, סלולה היתה במישור, וככל שקרבה מערבה, לתחנת יפו, כן העמיקה לתוך אפיק שנחפר, עת חצתה את הגבעה, שבמערבה שכנה נוה־צדק, ובמיזרחה מיתמר היה עשן, נשמעו קולות הקשה, דפיקות וגניחות, ממפעל המתכת הגדול, שידוע היה לנו, הילדים, בשם “בית חרושת ווגנר”.

כשחלפו שעות הצהרים, עת השמש נטתה מערבה, חום היום החל לפוג, והורשינו לעזוב את הבית, התלקטנו מספר ילדים, ושמנו פעמינו מזרחה, לעבר אפיק מסילת־הברזל. היה זה איזור, שאצר בקרבו מכל־טוב, לסקרנותנו. החל ממציאות שונות, מטבע עוברת לסוחר, מיל או שני מילים מצריים, ועד למטבע כסף טורקי, שערכו היה שנים־וחצי גרוש.

תחום המסילה היה גדור בעמודי פסי־רכבת קצרים, שנתקעו בקרקע, שאליהם הוברגו שני פסים אופקיים. כשתוואי המסילה החל להעמיק, ניבנו משני צידיו גדרות אבן, ששפתותיהם היו מטוייחים ומשופעים כלפי פנים, ולא הכילו שברי בקבוקי־זכוכית, כגדרות האבן המקובלות שהקיפו חצרות.

שיפועי האפיק היו מרוצפים – בחלקם התחתון – בקירות אבן. מעל פסגת הגבעה החצוייה התרומם גשר “שלוש”, שאליו היינו נמשכים, נשענים על מעקהו, כשראשינו מופנים כלפי מטה, נועצים עינינו בהתפעלות “בנחש הארוך” – הרכבת, המחליקה תחתנו, לעיתים יורקים, או משליכים עליה אבנים קטנות. גשר זה חיבר את שכונות נוה־שלום ונוה־צדק לדרך הראשית – מעבר מסילת הברזל – שהוליכה מהמזרח ליפו.

מסלול טיולינו היה קבוע. חוצים היינו דרך רחוב אברבנאל לכיוון גדר האפיק, מתרוממים – בזהירות – על הגדר, ששפתה השיפועית עלולה היתה להטילינו ל“תהום” האפיק, שהעמיק כשנים־שלושה מטרים. ליד מקום ירידתנו הקבוע מהגדר, ובמרחק מה למטה ממנו, ניצב היה אחד מעמודי קו הטלפון, שנמתח במקביל למסילת הברזל, ושימש לנו צינור החלקה, שדרכו השתלשלנו לבסיסו. כשהגענו למטה, נגלה לנו עולם חדש, אשר השתנה עם תקופות השנה. החל מירק שדה, שהתפשט לאורך האפיק, עת נבטו, צצו, גדלו והתפתחו שפעת צמחי בר לסוגיהם, צבעוניות פרחיהם באביב, ועד לכמישתם, הצהבתם והשחמתם, עם גבור הקיץ, כאשר רק קוציהם שרדו, לדקרינו ולהטרידינו.

אחד מפלאי הטבע הראשונים, שמשכו תשומת לבנו, היה תלישת זרעי מקור החסידה, נעיצתם בכנף בגד, חולצה, מכנסיים, כדי להציץ בזרע ולראות כיצד “זנבו” מתחיל להתפתל, וליצור סליל, שקצהו – כך האמנו – מורה כלפי השמש.

אפיק זה השתרע מקרבת רחוב הרצל, שחסום היה בשערי ברזל משני עברי המסילה, שנסגרו ונפתחו בחלוף הרכבת, ונמשך עד לקרבת התחנה ביפו. רק שלושת המעברים האלה; מעבר רחוב הרצל, גשר שלוש ומעבר התחנה ביפו, שימשו דרכי חצייה מעל מסילה זו.

תמונה 11

האפיק היה הפתח הראשון דרכו יצאנו את גבול השכונה. בו היכרנו לראשונה שפע פרחי השדה באביב. באיזורו מצאנו מציאות בעלות־ערך, לנו הילדים, החל ממפתחות שונים בצורתם ובגודלם, שהצטרפו לצרור המפתחות, שכל ילד צובר היה אותם, ועד כרטיסים שהיו ארוזים בחפיסות שוקולד, שכאשר צברת סדרה מלאה, ניתן היה לזכות בפרס שהוגרל, שמשום מה, לא ידענו אף פעם מי זכה בו. כמובן, שכרטיסים אלה העסיקו אותנו. החלפת תמונות כפולות בחסרות, ובעיקר, חיפוש אחר כרטיסים נדירים, ש“מחירם” היה לעיתים עשרה כרטיסים “פשוטים”.

כן ניתן היה למצוא במקום כפתורים שונים בצורתם ובגודליהם, ג’ולים (גולות) צבעוניים עשויים זכוכית, ולא אותם ה“ג’ולים” הפשוטים העשויים חימר, קופסאות סיגריות בעלות ציורים שמשכו עינינו. כשהתחלנו לאסוף בולים, זכינו לפעמים במעטפה עם בול נדיר, שנסחפה עם הרוח למקום זה.

הדרך חזרה לשכונתנו היתה פשוטה ומסובכת בעת ובעונה אחת. הגדולים שבינינו, בעלי השרירים, היו מטפסים על עמוד הטלפון “שלנו” בדרכם חזרה, והקטנים המשיכו בדרכם מזרחה, עד לקרבת שער רחוב הרצל, עקפוהו וחזרו לשכונה.

* * *

התפשטות תל־אביב איתה גדלנו, הרחיבה איזור טיולינו. היה זה ואדי מוסררה (נחל איילון) הרחוק, שם, מעבר לשכונת שרונה הגרמנית, ששימש מוקד משיכה וסקרנות להרחבת ידע ואופקים. טיול לואדי מוסררה הצריך כמה שעות. כמובן, שבימי הלימודים נמנע דבר זה מאיתנו. בשבתות ובחופשות, עת שבענו מהבילוי בסביבה הקרובה, בעיקר בימות החורף, בהם לא ביקרנו בשפת הים, שם מורגלים היינו לבלות את כל עונת הקיץ – פרט לימי סערה גדולה, בהם יצאנו לחזות בהתנפץ גלים אדירים לחוף – היתה מגמת פנינו לשם, מזרחה, לואדי זה.

שתי דרכים הוליכו למטרתנו. האחת ממרכזה של תל־אביב, רחוב אלנבי, רחוב הכרמל וגבעת השיקמים בואך שרונה, והשניה, דרומה ממנה, שעברה בגבולותיו הדרומיים של כפר גרמני זה, והתחילה ליד ראי־נוע “שרונה”, שהיה רק ראי־נוע קייצי, חצר מוקפת גדר בלוקים גבוהה. המעבר דרך הכפר עצמו כרוך היה בפחד נסתר, אותו יצרו נביחות הכלבים וזרות פניהם של התושבים הגרמנים. לעומת זאת, משכו את עינינו הבתים הקטנים, הציוריים, על גדרותיהם וגינותיהם המטופחות, הדרך המרוצפת, בה נתקלנו לא אחת בעגלות, כשעליהן מוטלים כלי עבודה, מחרשות ומשדדות ממש, ולא תמונותיהן שראינו בספר. כרכרות נוסעים דו־אופניות, הדורות, שגלגליהן היו מצופים חישוקי גומי, אשר שימשו את האיכרים בצאתם לקניות ולבילוי ביפו.

בין יתר הדברים שמשכונו, ואף הפחידונו במקצת, היו כוורות הדבורים, שמוקמו בדרך כלל מחוץ לכפר ובקרבתו. נוהגים היינו לעקוף אותן, להיעצר בטווח מעוף הדבורים, כשקולות זימזומן בקרבת הכוורות סימנו לנו את גבול הבטחון להתקרבות. בדרך הנסיון למדנו לא לגרשם מקרבת ראשינו, עת סובבוהו בזמזומן המפחיד, אלא לידום בשקט עד יחלופו. שיעור מאלף זה נקנה רק לאחר עקיצות שחטפנו, עת מניפים היינו ידינו בעצבנות, לגרשם מאיתנו.

כך נוהגים היינו – חבורת ילדים – בדרכנו לואדי מוסררה. בשעות הבוקר ולפני הצהריים עברנו דרך הכפר, ובדרכנו חזרה, בשעות המאוחרות של אחר הצהרים, ולפנות ערב, עקפנו אותו מהדרום, בגבולות שדותיו, בהם היינו מעיזים, לעיתים, לקטוף תרמילי בקיה או אפונה, לפצחם ולהינות מגרגיריהם הירוקים, המתקתקים והעסיסיים.

גבולות הואדי “שלנו” נשענו, החל מעבר לשכונת מונטיפיורי, ועד לגשר סלמה שחיבר גדותיו. היה זה מראה מרשים ותחושה מלהיבה לעמוד מתחת לקשתותיו ה“ענקיות”, להרים ראשינו מעלה לרצפתו, להאזין לקולות פרסות הסוסים, ולרעש הגלגלים, שהדיהם התפשטו עלינו מלמעלה.

בימות החורף, עת זרמו מים רבים בואדי, ניזהרים היינו מלרדת לקרבתם. הקרקע הבוצית, החלקה, וכן שפעת העשב הרטוב והחלקלק, היוו סכנה, שלמדנו להיזהר ממנה. למרות כל זאת, חזרנו הביתה כשמכנסינו מטונפים בכתמי אדמה לחה, שדבקה באחורינו, כשהחלקנו מעת לעת.

כשחלפו ימות הגשמים ועת האביב הגיעה, היה זרם המים שנחלש צר, נקי וזך, זורם דרכו. די היה בקפיצה מאומצת כדי לחצותו לעברו השני, לטפס לגדתו, עד לשדות רחבי הידיים, שהשתרעו ממזרחו.

שפת הואדי וגדותיו, היוו עבורינו מקור משיכה. זרוע היה פרחי בר לרוב, כשבראש מאוויינו היו הכלניות הצבעוניות, הסגולות, הלבנות ולגווניהם השונים. מורגלים היינו בעיבורי העיר, איזור בו פסקו שטחי החולות, והתגלתה הקרקע האדמדמת, המעלה שפע ירק שדות, וכלניות אדומות לרוב. רק בואדי מוסררה ניתן היה לחזות ברבגווניות פרח יפהפה זה. שם, בואדי, מצאנו כמובן את הנרקיסים שובי העין, האירוסים, מטה־אהרון המפליא בצורתו, את הקנה – שכינינו “קנה־סוף” – אותו קטפנו בעמל רב, בעזרת אולרנו הקטן, וחזרנו הביתה, כשכל אחד נושא ומניף מטה מקסים זה.

תמונה 12

בעונת הקיץ, מטרת סיורינו שם היתה לאסוף קני־סוף אלה, לצורך הכנת “טייארות” – עפיפונים. ככל שקוטרו היה רחב יותר, משך הוא את עיני חברינו, ובעל “טייארה” כזו, כמובן שהיה מכובד ובעל מעמד נעלה מאלה בעלי ה“טיארות” הקטנות. להכין “טייארה” שתתרומם אל־על, ולא תנחת בכובדה מרחק קצר מאתנו, תורה היא, שעמלנו לא מעט ללומדה. יש צורך להדביק נכון את הניירות הצבעוניים, לקבוע במדוייק את אורך שני החוטים שנמתחו משני צלעות משושה זה לחוט הקשור ממרכזו, והלפוף על מקל קטן ומעוגל, לקבוע במדוייק את אורך ומשקל זנבו ולאזנו, כפי דרישת הרוח. לאחר כל זאת, יש לצאת לאיזור ריק מבניינים, חוטי חשמל וטלפון, או לרדת לשפת הים, להטיסו מעלה מעלה, עד קצה החוט שרכשת, ולחזות ביופיו, בשייטו בשמי התכלת הזכים, כשזנבו נע באיטיות מצד אל צד, ולהיזהר לבל תסתבך ב“טייארה” שכנה, העלולה לשים לאל כל עמלך.

* * *

אופקים חדשים ורחבים נפתחו בפנינו. עברה שנה, ועוד שנה, ואנו נחשבים כבר לילדים גדולים, שניתן כבר לצאת איתם לטיול ארוך, לירקון. שתי דרכים הובילו לירקון. האחת לאורך שפת הים, והשניה, מזרחה ממנה, שהיתה מסתעפת מרחוב הכרמל בדרך לסומיל, מאחורי שכונת הצריפים, שקרוייה היתה “שכונת מחוסרי דירות”, על שהמשתכנים בה הגיעו במחצית שנות העשרים, ולא מצאו דירה בתל־אביב. מה עשו?, הלכו, קנו מלוא עגלה לוחות עץ, קרשים, בדים, נייר זפת מכוסה שכבת אבק סיד, ששימש לקירוי גג הלוחות, ולאיטום סדקי הקירות. “חומרי בנין” אלה שימשו לבניית צריף מגורים. כל אלה פרקו בחולות שממערב להמשך רחוב הכרמל ולשדרת השקמים הזקנים, שהיו נטועים בדרך לסומיל. התמקמו על חלקת חול, הקימו צריף, והרי דירה למשפחה. קרקע זו, שייכת היתה לערבי יפואי, וכשראה זאת, החל לגבות דמי־חכירה שנתיים, בגובה כחצי לירה לשנה. לימים, נקראה זו בשם שכונת “נורדיה”, על־שם מקס נורדוי, שהובא בתקופה זו, בטכס מרשים, בו השתתפו כל ילדי בתי־הספר, לקבורה בתל־אביב.

מצפון וממערב לשכונה השתרעו כרמים, שהיוו מוקד משיכה “לסחיבת” ענבים בלילות הקיץ. בין כרמים אלה נתמשכה דרך צפונה, אל מעבר לחולות, ובינות לפרדסים בודדים, שהובילה לירקון.

מורנו בחר בדרך זו, הקשה, המייגעת, אבל מעניינת, ללכת לירקון, ולחזור בשניה, לאורך שפת הים. וכך התקדמנו לאיטנו בדרך החולית, כשרגלינו טובעות בה. כשהגענו לאיזור קרקע החמרה המישורית, נשמנו לרווחה. כמובן, שבעת צעידתנו בחולות שכנו סנדלינו אחר כבוד על כתפינו, וכשהגענו לדרך העפר, היו בינינו ילדים שלא היו מורגלים לצעידה על רגבים ואבנים קטנות, שעור רגליהם עדיין לא התקשה דיו, ומוכרחים היו – לצערם – לנעול אותן. רובינו, שסנדלינו היו עבורינו אביזר ומטרד, שרק ההורים חשבוהו להכרחי, ועורנו הפך לסוליה, המשכנו יחיפים.

בצל שקמה עבותה השתרענו למנוחה, לאכילה ושתיה, וכל מי שהיה מצוייד במימיה, נחשב למכובד בחבורה.

היה זה בראשית הקיץ, עונת הטיולים. רוח ים חרישית וקרירה החלה להשיב נפשינו. זאת לאחר צעדת הבוקר, כשקרני השמש הכו בנו, ובטרם ניעורו משבי המערב להגיע עדינו. שדות רחבי ידיים השתרעו במזרח. פה ושם עלו, במפוזר, עצי שקמה ותאנה, ובינותם, גפנים בודדות כשזמורותיהם, בעלי עלוותם הירוקה, מנצנצות מול קרני החמה. שטחי הבור היו מכוסים מרבדי קמל קטניות בר, שאת זניהם טרם היכרנו, על סוגי תרמיליהם השונים, ששבו את עינינו בצורותיהן המשונות, ודגניים שהתרוממו בודדים וקבוצות בינותם.

פס צמחיה עבותה של ערבי־נחל, אקליפטוסים, אשל וקנים, בישר לנו את הירקון הקרוב. לעינינו התגלה נהר רחב ידיים במימיו הצלולים, שגדותיו מכוסים צמחיה עבותה וסבוכה, כאשר פתחי שבילים, מעשי ידי ורגלי בני־אדם פתחוה לשפתו. פנינו מערבה לאורך השביל שבקרבתו, עד הגיענו למעגן הסירות, משאת נפשינו, מטרת טיולנו.

תמונה 13

לאחר שהספן הערבי פקד וספר אותנו – בקושי רב – וגבה דמי שיט, החלו הוא ועוזרו לחתור ולהשיט סירתנו למרכז הנהר, כאשר פנינו מועדות לעבר “שבע הטחנות”. קולות שירה וצהלה הידהדו באויר. במאמצים רבים הצליח מורנו לאכוף משמעתו, ולמנוע קרבות התזת מים. השיט בנוף קסום זה, שלא היכרנוהו עד כה, השתיק והשקיט את הרוחות. עיני כל החבורה היו נעוצות במים, לחזות בדג חולף, בגדות הנהר, בצמחיתו העבותה, ובספנים השחומים־שזופים, בעלי השרירים, שתפחו עם תנועת ידיהם בקצב החתירה.

הגענו ל“שבע הטחנות”. סכר, שהיה בנוי לרוחב הנהר, הרים את מימיו מעבר חומתו, והזרימם דרך ארובות ופתחים, והמים שחלפו בהם הניעו – אי פעם בעבר – את גלגלי המים והרחיים. עבודת הטחנות הושבתה זה מכבר, ועינינו חזו במפלי המים שפרצו מקשתות האבן לאפיק הנהר. ליד מזח עץ קטן, עגנה סירתנו. הוכרזה הפסקה בת שעה אחת, בה התפזרנו לבלוש את סביבת הטחנות. לחזות בפלאי מבנים אלה, מבוכיהם, חדריהם, דרך הגישה, מדרגות, דלתות־סכרים ששרדו. עולם מלא, חדש ומפתיע, נתגלה לעינינו.

לקול שריקת המורה התכנסנו – באי־רצון מופגן – ליד המזח. לאחר מפקד, כשהמורה וידא שאין חסר, תפסנו מקומותינו, כפי שנקבע על ידיו, עוד קודם לכן בדרכנו הנה. שבנו בשיט מזורז עם כיוון הזרם למעגן, ממנו הפלגנו כשעתיים לפני כן.

הצעידה לאורך שפת הים, בדרכנו דרומה, קלה היתה שבעתיים. מוסרות המשמעת הקפדנית הותרו במקצת. ניתן היה להלך יחפים, בחבורות קטנות, ליד המים, על החול ששטפי הגלים הדקוהו. פה ושם התגלו לעינינו סרטנים, הרצים לצדדים, כשקרני עיניהם בולטות מראשיהם. כשראונו, מיהרו להסתתר בחוריהם, אשר בחולות שפת הים.

לאחר שחלפנו על פני בית הקברות המוסלמי, שהזדקר על מצוק הכורכר שלשמאלנו, נשמנו לרווחה. השם “בית הקברות המוסלמי” החדיר בנו פחד גלוי. היה זה המצוק המרוחק בצפון, בו חזינו ברחצנו בחוף העיר.

כך צעדנו בדרכנו הביתה. נעצרים מדי פעם לאסוף צדף נדיר, חלוק אבן יפהפה, חפץ כל שהוא, שהמים פלטוהו מאי־שם, עד שמלאו כיסינו במציאות, שעין לא תשורם. השמש בפאתי המערב השפילה לעבר הים. הגלים גבהו, ורוח קייצית נשבה בעוז. עם שקיעת החמה, בים רחב הידיים, חזרנו לבתינו.

היתה זו הכרותנו הראשונה עם הנהר הגדול ורחב הידיים, הירקון. הדרך אליו נפתחה בפנינו. לא עוד איזור נעלם ובלתי ידוע. מדי פעם, עת עלה הרעיון לטיול לירקון, בימי חופשה, נעתרנו מיד וקיימנו את הטיול. הטיולים בשלושה־ארבעה ילדים הפכו לאירוע מושך, מעניין, ויחד עם זאת, שיגרתי. כשהגיעו ימות החגים, גילינו מקור להכנסה כספית – דבר שאינו מיותר אף פעם בחברת ילדים – והוא; כריתת ענפי ערבה, גרירתם לשוק, ומכירת ערבות לחג הסוכות. לא דבר של מה־בכך היתה גרירתם העירה. רק ברחמיו של עגלון, שהוביל זיפזיף ונעתר לאספנו, הצלחנו לחזור עם ענף הערבה הגדול. היה זה נסיון חד־פעמי, שמפאת קושיו לא חזרנו עליו.

* * *

הסתיו עבר, חלף לו. פני השמים כוסו עננים אפורים שרדפו האחד את חברו מזרחה, והתלכדו לשמיכה אפורה ועבה, שכסתה את פני השמים, מאופק לאופק. היורה החל לרדת, ועונת קטיף ההדרים החלה.

כשלמדנו על הפרדסים, פרי ההדר והמושבות הראשונות, לקחונו לטיול גדול, לראשון לציון, שאליו יצאנו ברכב. מטרות ביקורנו היו הכרת המושבה, היקב, הפרדסים ואריזת הפרי.

סובבנו במושבה. ביקרנו ביקב, שעתה עסקו בו במילוי בקבוקי יין, מחביות גדולות. ירדנו למרתפו, שאפנו לקרבנו ריח יין, שמילא חללו. התפעמנו והתפלאנו מגודל החביות, שהיו סדורות זו ליד זו, לאורך כל האולם, בשני צידיו.

מנהל היקב הסביר לנו – תוך כדי סיור – את תהליך ייצור היין, את ריסוק הענבים במכונה הגמלונית שניצבה מול פתח כניסת הפרי, יצירת התירוש, תסיסתו, סינונו והעברתו לחביות, ושוב סינונו, עד לאיחסונו לצורך הבשלתו, שהייתו הממושכת, והפיכתו ליין “כרמל” משובח. טעמנו מיינו, שנמזג בגביעים קטנים. טעמו היה בדיוק כטעם יין הקידוש בבית.

בסיורנו המשכנו במעלה הגבעה לבית־הכנסת. בו סופר לנו, מפי אחד מזקני ראשון־לציון הראשונים, על התנחלותם וקורותיהם במשך ארבעים וחמש שנותיה. ירדנו עמו לבאר הראשונה ולעמדת הפעמון, שהיה מזעיק את האיכרים בעת שמחה ובפורענות. פנינו דרומה, ובדרך עפר, גדורה משוכות שיטה דוקרנית, הגענו לבית־אריזה, בנין בלוקים, בעל רצפת עץ מוגבהת, שבתוכו ישבו בחורים ובחורות, ועסקו בפעולות שונות, שהיו משלימות אחת רעותה, עד לאריזת ארגז פרי גדול, כיסויו, סגירתו והעברתו למקום ריכוז.

“ילדים!”, שמענו קולו של בעל הפרדס, שליוונו בסיור זה. “האכלתם כבר העונה תפוחי־זהב?”, שאל. היתה זו ראשית העונה, ורובנו עדיין לא טעמנו מהפרי. “לא!”, ענינו במקהלה. ו“בכן”, ברכו את ברכת “שהחיינו”. הוציא אולר מכיסו, ברר תפוזים גדולים מערמה, שכונתה בשם “בררה”, העביר אולרו בראש הפרי, סמוך לעוקצו, חתך והסיר קצהו – שדמה למכסה כד – המשיך וביצע כשמונה חתכים לכיוון מרכזו התחתון, והושיט לכל ילד תפוז, מוכן לקלוף.

הסתכלנו במלאכתו. בעיקר היו נעוצות עינינו באולרו המשונה, השונה מהאולרים שהיכרנו, שנקרא, כך הסביר לנו המורה, “סכין הרכבה”. שאלנו, מה זה, והוא הבטיח לספר לנו על כך.

היו אלה תפוזים טריים, רעננים וריחניים, מהעץ ישירות לפינו, שכמוהם לא אכלנו עד כה.

בסיום סיורנו בבית־האריזה, סרנו – היה זה כבר עם סיום שעות הלימודים – לבית הספר, להיכרות עם תלמידי־ילדי המושבה. ממנו צעדנו זוגות זוגות, בשירה בפינו, למרכז המושבה, שם, כמוסכם, המתין לנו הרכב; התמקמנו בו, ויצאנו לדרכנו לתל־אביב. ליד שער מקוה־ישראל עצרנו. עד כה, טרם ביקרנו במקום. המורה סיפר לנו בקצרה על תולדות מקוה־ישראל, קרל נטר והתקופה. בשירה צוהלת חזרנו לביתינו.

* * *

“מה אתם יודעים?”, סיפר לנו בהתלהבות מאיר’קה, עת חזר בלוויית אביו, מביקורו במושבה רחובות. “איזה תותים נהדרים, מתוקים כדבש, לבנים וארוכים כאצבעות, אכלנו שם”. סיפור זה הדליק דמיונינו. החלטנו לצאת לטיול למושבה רחובות.

היה זה באחד הימים, שבו משום מה לא התקיימו הלימודים. נדברנו להיפגש ליד מגדל־המים שבשדרות־רוטשילד, ולצאת השכם בבוקר לדרכנו, למושבה רחובות.

“מה אתה ממהר כל־כך?” שאלתני אמא, והמשיכה “איזו חריצות ירדה עליך דווקא היום, כשאינכם לומדים?”. כמובן, שלספר לה, שפנינו מועדות למושבה רחובות, מן הנמנע היה. וכי איזה ילדים בני אחת־עשרה ילכו ברגל למושבה רחוקה זו?. המצאתי תירוץ כל שהוא, ובלי אומר ודברים נוספים, שעלולים היו להביכני ולגלות את סודנו, יצאתי בחיפזון מהבית, כשבתיק האוכל כריך רגיל, לבל יתעורר חשד כל־שהוא, שלטיול ממושך, בן יום תמים, אני יוצא עם חברי.

בדיוק בשעה שבע בבוקר, הופענו שלושתנו. יהושע, מאיר’קה ואנוכי. צעדנו לכיוון תחנת הרכבת בתל־אביב. כשיצאנו מאיזור התחנה, עלינו על סוללת מסילת הברזל, ובדילוגים־צעדים מאדן לאדן התקדמנו לאורכה, עד מול מקוה־ישראל. כשהגענו לשדירת האקליפטוסים המזרחית, שגבלה בשדות בית־הספר החקלאי, פנינו ימינה. צעדנו בקצב אחיד, כהליכה “צופית” ממש, לעבר כביש יפו, שהוליך ליאזור ולבית־דג’ן (בית דגון). משם הסתעפה דרך אבנים סלולה ובלתי מצופה שכבת זפת, לעבר המושבות; ראשון־לציון, נס־ציונה ורחובות, מגמת פנינו.

שמש קיץ נעימה עלתה למרומים. למזלינו, היה זה יום בו שטו ענני כסף־לובן בשמים. מעת לעת כיסו פני השמש, הצלו עלינו, כשרוח קרירה ממערב מנעימה הליכתנו. מובן שהליכה בדרך זו חייבה להשיל סנדלינו, שרצועותיהם היו משפשפות רגלינו, עת דרכנו על אבני הכביש. שבילי העפר משני צידי הדרך היו כבושים – מאז ראשית הקיץ – ברגלי אדם ובהמה, חלקים ונוחים מאין כמוהם להליכה.

פעמים מספר נתקלנו במשאית שחלפה מולינו. כשנהגה עצר ושמע מגמת פנינו הביע תמיהתו, על שלושת ילדים אלה, ה“צוציקים”, ההולכים לדרך ארוכה זו.

עליזים ומתרוננים התקדמנו. חלפנו על פני פרדסים, כשקולות צפצופי המשאבות הולכים וגוברים, פוחתים ונחלשים, עד שנכנסנו לתחום משאבה שניה, שקולותיה גברו והחרישו את קודמתה. בצידי הדרך גילינו, פה ושם, בריכת מים כבירה, שקרצה לנו, ועוררה חשקנו לטבול במימיה, ולצנן גופנו. ברם, אימת שומר הפרדס, וחפזוננו להגיע למטרה הרחוקה והנכספת, מנעה מאיתנו תענוג גדול זה, ביום קיץ בחיק הטבע.

לפי תאבוננו, שהתגבר עוד יותר עקב ההליכה באוויר הצלול בחיק הטבע, שהיה מורגל לארוחת ההפסקה הגדולה בבית־הספר, שיערנו שהשעה היא עשר. עדיין לא הגענו לגיל בר־מצווה, וכמובן שלא ענדנו שעונים. קרבנו לראשון־לציון. חצינו אותה, ובקצה המושבה, ליד ברז מים שניבט מבריכה שבפרדס, ערכנו נופש וארוחה. היתה זו ארוחה למחצה, כיוון שאת חציו השני של הכריך – ידענו שלא נאכל ארוחת צהרים בבתינו – השארנו לארוחת הצהרים.

תמונה 14

לאחר מנוחה קצרה, שמנו פעמינו לדרך במרץ מחודש, לכיוון נס־ציונה. הדרך המפותלת, הגדורה במשוכות שיטה דוקרנית, שענפיה התכופפו עד לשפת הדרך הסלולה, חייבה אותנו לעבור מדי פעם מהשביל שבצידה האחד, החסום, לשביל שמצידה השני. בחרנו בזאת, במקום ללכת יחפים על דרך האבנים. עודנו תוהים כה וכה, ובתיה הראשונים של נס־ציונה נתגלו לעינינו, במזרחה של המושבה שכנו ערבים בביקתות חימר ובלוקים, ובצידה המערבי, נס־ציונה העברית.

השם נס־ציונה היה קשור בזכרוננו בשיר החלוצים, שכאבו את העבודה הערבית, שנישלה אותם. נזהרנו כמובן, שלא לשיר “בפתח־תקוה ערבים, ובנס־ציונה בדואים”, אבל נעימה זו עלתה במחשבותינו, עת נתקלנו בבדואים, בחמוריהם וגמליהם, שרבצו בצד הדרך. לא התעכבנו במושבה זו. חצינו אותה במהירות, כאשר פנינו מועדות למטרה הקרובה, רחובות.

ושוב דרך צרה, בינות למשוכות צבר ושיטה קוצנית, המתפתלת לצדדים. מדוע אין הדרך ישרה? תהינו, אבל את פשר הדבר לא גילינו. הגברנו צעדינו שנחלשו, במרץ ובשאיפה להגיע לרחובות ולעצי התות, כאשר מאירק’ה שב ומספר לנו עליהם. עודנו צועדים, והנה נתגלתה תחנת הרכבת, גבולה הצפוני של המושבה.

חצינו פסיה. מרחוק הלבינו בתי המושבה, שגגותיהם האדומים זוהרים בקרני החמה ממרומי השמים. היאטנו צעדינו, היצצנו לחנויות הבודדות שניצבו ליד הדרך. סרנו לחצר להרוות צמאוננו, בברז שניצב סמוך לגדר. כאשר עקרת הבית הבחינה בנו, בילדים הזרים, ותמיהה היתה לסיפורנו, הכיצד שלושה ילדים העזו ללכת ברגל מתל־אביב לרחובות. “אוי ואבוי יהיה לכם מאמכם” סיימה בהטפת מוסר, כאשר לקולה זה, התחמקנו מיד להמשך דרכנו.

“אתם רואים? שם, במעלה הדרך מצד שמאל, גג בית הבולט מעל גדר לבנה?” שאלנו מאיר’קה, כשהוא מורה באצבעו קדימה. “שם, בחצר זו, עצי התות”, סיים קריאתו בהתלהבות. שמנו פעמינו למטרה זו, ותוך רגעים מספר היינו בין ענפי העץ, ממלאים כרסינו בתותים מתוקים, כשהנוזל המתקתק נוטף מפינו, מכסה ידינו הדביקות. בגמר ארוחה זו, בתוספת מחצית הכריך שהיה עמנו, ובמי ברז צוננים שבחצר, סיימנו ארוחתנו.

לאחר מנוחה קצרה, בעוד השמש החלה לנטות לעבר המערב, שמנו פעמינו בדרכנו בחזרה לתל־אביב.

חום השמש והעייפות שהצטברה האטו צעדינו. מדי פעם התעוררנו והגברנו קצב הליכתנו, על־מנת להגיע ולחצות בדרכנו את צומת בית־דג’ן. דרך יאזור הפרועה לעת חושך הפחידתנו. אזרנו עוז, התחלנו לשיר שירי לכת, “שאו ציונה נס ודגל”, “אנו באנו ארצה” וכל שיר שיכול היה להפיח בנו כוחות נסתרים. הגענו לצומת בית־דג’ן. כשעלינו על הכביש המזופת, החלק והקריר, חשנו ביתר הקלה. הגברנו צעדינו, ולעת ערב, עם ראשית החשיכה, הגענו, עייפים, רצוצים, יבלות תפוחות ברגלינו, אבל מאושרים ללא גבול, לבתינו.

* * *

מהו המקום החשוב ביותר בארץ־ישראל, הראוי לבקרו בחג הסוכות?, הווה אומר: ירושלים. בירת ישראל היתה מאז ימי קדם נקודת המוקד לעליה לרגל. מבין שלושת הרגלים, בודאי – כך הצטייר הדבר בעינינו, הילדים – שהמושך ביותר את המוני העם, השמח, החוגג והצוהל, היה חג הסוכות, חג האסיף שהסתיים בשמחת בית־השואבה, חג המים.

ובכן, החלטנו יוסקה, אריה ואנוכי, לצאת לירושלים באופניים, בחול־המועד סוכות. ראשית חוכמה, הכנת האופניים. יום לפני כן, עברו אופני שיפוץ וניקוי יסודי הסרת הגלגלים, פירוק לגורמים של המיסבים, ניקוי כל החלקים, סילוק גרגירי החול במברשת, רחיצתם בנפט, ניגובם וייבושם בשמש. לאחר מכן, סיכתם ב“גריז” ושימונם בשמן מיוחד, הנתון בקופסה קטנה בעלת זרבובית הנסתמת בפקק. את השרשרת רחצנו בנפט באופן יסודי, בדקנו אותה יסודית. חלק זה מועד לפורענות, בעיקר בעת מאמץ, בעליה לירושלים. בעת הרכבת הגלגלים והשרשרת, הבטחנו כראוי את מידת מתיחותה, על־ידי בורג המתיחה המיועד לכך.

אביזרים נוספים הטעונים ניקוי, בדיקה, חיזוק ושיפוץ, היו; משאבת היד על כל חלקיה, הדינמו, הפנס, הידוק ברגיהם וחוטיהם, ובדיקת תקינותם ופעילותם. כן הצטיידנו בקופסה שהכילה טלאים ודבק, על כל צרה שלא תבוא.

היו אלה אופני ספורט משובחים, שרכשתי בשתי לירות, ובתשלומים של חצי לירה לחודש. פעילות זו של הכנת “הגלגלים” נעשתה במחסן, בחצרו של אריה בחברותא. התועלת בדבר היא, העזרה ההדדית שיכולנו להושיט האחד לחברו, בכלי עבודה, בהחזקת אביזר שהתעקש להיפתח, ובעצה ומחשבה משותפים. כשסיימנו, עמדו שלושת הכלים, מצוחצחים, משומנים, מבהיקים ומוכנים למשימתנו.

עם אור ראשון של בוקר, התכנסנו, כפי שסוכם, ליד הגמנסיה “הרצליה”. משם דהרנו דרך רחוב הרצל – שהיה עדיין ריק מאנשים – פנינו ימינה לעבר יפו, ועלינו על דרך המלך, יפו – ירושלים.

רוח מזרחית קלה וקרירה נשבה מולנו. השמים היו צחים וזכים. פרט לטרטור טרקטור, שחרש בשדות מקוה־ישראל, ושריקות משאבות המים בפרדסים – שהידהדו מרחוק – היתה דממה, ונסוכה היתה שלווה באוויר. פה ושם החרדנו עורב שטייל על הכביש וחיפש מזונו, שיירי מאכל. כלב ששלוותו הופרעה, הסתובב בעצלות לאחוריו, כשפניו הזועמים מופנים אלינו, וצעד לאט לפתח צר בגדר חצר ששכנה לצד הכביש.

עברנו את יאזור, בית־דג’ן, כשמשמאלנו, שם הרחק, נשמעו קולות קריאת התרנגולים וקירקור עופות מכפר ספריה. ריחות זבל ועשן התבון הגיעו לנחירינו במשב הרוח הקלה מכיוון הכפר. שריקת קטר רכבת הבוקר, ששעטה ירושלימה, הפנתה ראשינו לעברה. מרחוק נראתה זו כצעצוע מקסים, ורק הדי נשיפתה העידו, שאכן רכבת ממשית דוהרת שם.

כשקרבנו לרמלה, גברה התנועה בכביש. היו אלה עגלות וחמורים טעונים מפרי שדות וגנים, שהובלו אליה. כמה רוכבים על סוסים וחמורים נהרו אף הם, בהשקט ובשלווה, לעיירה מרכזית זו. בפתחי בתי־הקפה, משני צידי הדרך, הוצאו שרפרפים קלועים. פה ושם ישבו בני המקום המשכימים קום, ושאפו עשן נרגילה, כשספל קפה, כוס וכד מים לידם, על שולחן קטן, נמוך קומה, בעל מדף – צלחת נחושת רחבה.

קרוב לקצה העיירה התגודדו צעירים – “שבאב”. לאחר שהבחינו בנו, כשתמהון על פניהם, החלו לידות בנו מספר אבנים, לקפץ בריקוד כלפי מעלה, ולצעוק “יהוד!”, “יהוד!”, “יהוד!”, ולהתגרות בנו בתנועות מגונות בידיהם. רחוקים היו מרוח קרב, וכשהגברנו מהירות, עזבונו לנפשינו.

יצאנו מאיזור בו היו עדיין מטעים, כשירק עלי הפרדסים, ואפור־הכסף של עצי הזית, הכניסו גיוון כל שהוא במישור רחב ידיים, על קמטי שיפוליו החרוכים לאחר הקיץ היבש.

* * *

הרכיבה באופניים היתה עד כה די קלה. שיפוע הדרך המתרוממת באיטיות כלפי איזור הגבעות, וכוחות הנעורים לאחר שנת לילה – אומנם מקוטעת מהתרגשות לקראת מעשינו – עדיין נסכו בנו עוז, ומאמצינו היו סבירים. התקרבנו לעמק איילון. בדהירה, מבלי להניע דוושות רגלינו, כשאנו ערים ומוכנים לעצור בעת הצורך, ירדנו, חצינו את הגשר שהיה נטוי על הנחל היבש, והמשכנו בכוח ההתמדה, ובתוספת סיבובי דוושות, לעבר לטרון.

השם עמק איילון עורר בנו זכרונות היסטוריים – שלמדנום זה לא מכבר – מספר יהושוע. “שמש בגבעון דם וירח בעמק איילון”. היכן זו גבעון לא ידענו, אבל עמק זה, שהשתרע לכל עבר, היה ידוע לנו. בדמיונינו חזינו את מערכת יהושוע בן־נון, כשעמק זה מלא בלוחמים בני־ישראל אל מול גויי הארץ שנאספו במקום. מלחמה ארוכה שלא נסתיימה במשך שעות היום, עד שיהושוע ציווה להאריכו. כל שעל וצעד בארצנו הזכירו לנו את עברנו המפואר, מלכות ישראל במולדת זו.

מרחבי שדות העמק, שהתפשטו מימינינו ומשמאלינו, עד לגבעות המתרוממות משני צידיהם, יבשו. שרידי קנים בחלקות דורה, שמכבדיהן נקצרו לא מכבר, שלף דגנים שנרמס ונטחן ברגלי העדרים, שרידי שריגים מתפשטים מהמקשאות שפריים נאסף. פה ושם, בשולי הדרך, בקרבת תעלות הניקוז, במקום שהאדמה ספגה הן מי גשמים והן מי נקז, עמדו עדיין בירקותם החיוורת שרידי גבעולי במיה, חצילים ועגבניות בעל. מרחוק, לרגלי הגבעות, רעה עדר צאן, שהתקדם לאיטו אחר רועה רכוב על חמורו הקטן. עקב רכיבתינו נראה היה כאילו מתקדם הוא לאחוריו, עד שנעלם מעינינו.

את ארוחת הבוקר בילינו בשעת מנוחה, בצל עץ תאנה, סמוך למנזר לטרון. שכבנו על גבנו, כשצידה החלק של אבן למראשותנו, ואבן גדולה וגבוהה יותר מתחת עקבינו, לשם יישור הגוף, ומנוחה לרגלים. ציוץ צפרים במסתור ענפי העץ העירנו ממחשבותינו, הרימונו פנינו אל־על, ומבין הענפים ניבטו אלינו שמי תכלת זכים ושקופים. באוויר עמדה דממה, שלפני הילוף⁶ בריזת הלילה לבריזת היום הנושבת ממערב. לאחר מנוחה שנקבעה, בהתחשב בדרכנו הארוכה, קפצנו על האוכפים, ובניע, סיבוב הדוושות במירב הכוחות, שעטנו קדימה.

ערפל הבוקר התנדף זה מכבר. מולנו התרוממו הרי יהודה, על קפליהם וערוציהם, שבלטו כתמונת קסם ביום סתווי צח זה. שיפולי הגבעות שהתקרבו לדרך “באב אל־ואד” – שער הגיע⁷ – הלבינו בסלעיהם, שבינותם נתגלו פיסות אדמה אדומה, בהם שרדו צמחי קיץ קוצניים, ששיוו להם מראה מרבד, כשהשממה והחיים ארוגים בתוכו.

השיפוע המתון בדרכנו החל להתרומם, עת קרבנו לפונדק ההרוס בפתח באב אל־ואד. כאן קיימנו הפסקת נופש ומנוחה נוספת, טרם צאתנו לדרכנו הקשה, במעלה הדרך ירושלימה. שני שלישי הדרך היו כבר מאחורינו. ידענו, ששליש אחרון זה, הוא הקשה ביותר, ובו נצטרך, לא אחת, למשוך אופנינו, בעוד שעד כה, משכו הם אותנו על גבם. ידענו מפי חבר’ה, שעשו דרך זו, על תכסיס שהקל התקדמותם בשיפוע הדרך העולה. תופסים היו ביד אחת בארגז משאית מאחוריה – כמובן בלי ידיעת הנהג – נגררים איתה במעלה ההר. אכן, הקלה רבה יש בכך, אולם כרוכה היא בסכנה מרובה. לא אחת, נעצרה משאית כזו – שגם לה היתה העליה קשה – בפתאומיות. רוכב האופניים, שהחזיק בכידון בידו האחת ובמשאית בשניה, איבד שליטתו, עף קדימה והתנגש בראשו בארגז המשאית. החלטנו, וזאת הבטיח בנאמנות כל אחד מאיתנו לחבריו, שאין אנו נוקטים בטכסיס מסוכן זה על־מנת להקל עלייתנו. מוטב שנלך ברגל ובל נסתכן. והיה, ובהזדמן לנו משאית שתוכל להרכיב אותנו עם אופנינו, מה טוב, ולא – ודבר זה חישבנו מראש – נלך במעלה הדרך עד אבו גוש.

כשלוש שעות ארכה צעידתנו במעלה הדרך, כשידינו דוחפות אופנינו קדימה, מימיננו ומשמאלנו התרוממו אורנים, שניטעו בידי מחלקת היעור של ממשלת המנדט מספר שנים לא רב קודם לכן, במטרה לייער וליפות את דרך המלך לבירת ארץ־ישראל, ירושלים. האורנים התרוממו כבר לגובה של שלושה־ארבעה מטרים, כשמימיננו, בשיפוע הפונה צפונה, שרדו עדיין עצים מהחורש הטבעי, שהחל להתפתח עקב איסור הרעייה במקום.

הרוח הקרירה שנשבה מאחורינו ממערב, בערוץ הואדי, הקלה מאמצינו. בפנינו ביצבצה הזיעה, שיבשה במשב רוח זה. את שולי חולצותינו שלפנו ממכנסינו, ופתחנו אותן, כדי לאפשר צינון הגוף. כשקרבנו למשטרת אבו גוש, ששכנה על פסגת ההר, נשמנו לרווחה. ישבנו ליד גדר האבן, כשגבנו נשען עליה, וסופג קרירותה. לאחר מנוחה קצרה, נכנסנו למסעדה הערבית במקום, לסעוד ממעדני מזרח אלה, שבבתינו לא עלו על שולחנינו.

בברכת “תפדאלו!”, “תפאדלו!”, ובסבר פנים יפות, קבלנו בעל המסעדה. הוליכנו דרך פתח אחורי לחצרו, ושם, ליד ברז מים, הזמיננו ליטול ידינו, כשנער צעיר מגיש לנו מגבת.

מבלי לשאול שאלות רבות, הושיבנו על גבי שרפרפים קלועים, ליד שולחן נמוך קומה. הנער, העוזר, הגיש סלסלה ובה פיתות לרוב, צלחת זיתים וצלחת חמוצים מירקות שונים: חצילים, מלפפונים, ירק שדמה לצנון או לפת, ופלפלים חריפים, שרויים במעט ציר כיבושים אלה.

בשפה שחציה עברית וחציה ערבית, שגם אנו וגם בעל המסעדה “שלטנו” – בלשון המעטה – בשתי שפות אלו, הבהרנו לו תפריט רגיל של פלפל, חומוס וטחינה. הוא מצידו הוסיף והטעימנו בכדורי גבינה שרויים בשמן זית, מעדן שטרם טעמנוהו. כמובן, שהתפריט לא כלל בשר, הן בשל חסרון כיס, והן בשל חשד לטריותו. במים זכים וקרים מכד חימר, שנמזגו לכוסותינו על־ידי הנער שעמד לשרתנו, שטפנו את בלענו לקרבנו. גופנו, שיבש מהזיעה ומהדרך, שאב לקרבו מספר כוסות מים. חשנו מלאים ורעננים.

“אתם רואים את הפסל הזה הניצב על הכן, בשיפולי ההר ליד כנסיה זו?” פתחתי והוריתי באצבעי עליו, עת ישבנו בגמר ארוחתנו, לנוח עוד קמעה, טרם צאתנו לדרך. “פסל זה הוא מריה הקדושה. בכל יום שישי מורידים אותה” המשכתי. “מה? מורידים אותה בכל יום שישי?” תמהו אריה ויוסקה. כשרצינות נסוכה על פני, עניתי: “כן, בכל יום שישי מורידים אותה ומחזירים אותה למקומה”. “לשם מה, למה? ומדוע?” המשיכו לשאול. ואני בתשובתי הרצינית והשקטה עניתי: “כדי שתלך למקווה”. החבריה פרצו בצחוק אדיר, רם וצוהל לבדיחה זו. קמנו, עלינו על אופנינו, ובדהירה, כמעט מבלי להניע דוושה, טסנו במורד הדרך, עד לראשית העליה ל“קסטל”.

שעת הצהריים חלפה ועברה. השמש נטתה מערבה. לא עוד מול פנינו, אלא מצידנו הימני, ומעט מאחורינו עת טיפסה הדרך במעלה ההר. העליה בדרך “שבע האחיות” (כינוי לשבעה הפיתולים בקטע כביש זה, בין ארזה לקסטל, בימים ההם, טרם נחצב תוואי ונסללה הדרך הנוכחית) היתה קשה ומיגעת. התקדמנו לאיטנו, כשמדי פעם החרידנו רעש וצפירת מכונית, המתקדמת לאיטה במעלה פיתולים אלה, כשנהגה מתריע, חושש לעצרה, שמא יתקשה להתחיל בהילוכה מחדש. קפצנו הצידה, עצרנו בזהירות, למען לא נתדרדר בשיפוע שולי הדרך לעבר מורד ההר.

כשהגענו לפסגת הדרך, קפצנו על אוכפינו בשמחה. בזהירות, כשאנו נעזרים במעצורי האופניים, ירדנו אט אט בסיבובים מסוכנים אלה למוצא.

היה זה שלוש שנים לאחר מאורעות תרפ"ט – 1929. זכרון שחיטת משפחת מקלף, כשצעיר הילדים, מוטקה, ניצל, בשל הימלטותו והיסתתרותו, היה עדיין חי בקרבנו. כולנו קראנו בעיתון על מאורע מזעזע זה, וכן, העדויות המלאות שהובאו בעת המשפט הממושך. תיאור המעשה הנפשע הזה, הצטרף לפרשה איומה וכאובה של השחיטה בחברון, הרוגי ירושלים, יפו, חורבן צפת, נפילתו של אפרים צ’יזיק ופינוי חולדה, ונטישת ישובים עבריים.

עצרנו במקום. פנינו הופנו לעבר בתי האבן המקורים בגגות הרעפים האדומים, בית החרושת ללבני חימר, ועמק הארזים בצידנו השמאלי.

היתה זו העליה האחרונה שלפני עיר חלומותנו, ירושלים. המשכנו בצעידה, כשמרחוק, מולנו – לשמאלנו – מתרומם צריח נבי סמואל, שידענו מלימודינו, שבהתאם למסורת הערבית, זהו מקומו של שמואל הנביא.

בשעה חמש הגענו לפתחו של בית־היתומים “דיסקין”. יוסקה חברנו, ששהה שם תקופה קצרה בילדותו, הכיר את סגל המורים והעוזרים, והציע שנלון במקום. הוא, יוסקה, ישתדל למעננו. לא היה לנו מקום לינה אחר בעיר. ישבנו על המדרגות בכניסה למוסד, וכעבור רבע שעה הופיע יוסקה עם אברך מזוקן, שהובילנו לחדרון, בו נוכל ללון. לצערו, אין לו מיטות להציע לנו, אבל מחצלות יערוך על הרצפה, ומספר שמיכות “יארגן” עבורינו. בדלית־ברירה, דבר זה טוב מללון בחוץ. שמחנו גם לזאת.

כששכבנו, סיפר לנו יוסקה על תקופה קשה זו, על משטר הדיכוי ששרר כלפי היתומים, התעמרות האברכים – בני הישיבה – בקטנים, ועוד ועוד, דברים שאין להעלותם בכתב. לומר שהיתה זו שינה, הגזמה תהיה בדבר. קור הלילה הירושלמי בחדר, צינת הרצפה שחדרה אף דרך המחצלות, והשמיכה היחידה שכל אחד מאתנו זכה בה, היו בהם רק כדי להניח גופנו. מדי פעם התעוררנו, צעדנו לאורך המסדרון לשירותים, לעשות צרכינו, שהתגברו בקור זה. עם אור הבוקר – היה זה יום שבת – התחמקנו באופנינו, טרם ששומר הלילה יחזה בנו, מחללי השבת.

“שאבעס־גויים!, שאבעס־גויים! שאבעס־גויים!” קריאות אלו שלווו בקללות קידמנו, עת חצינו את רחוב מאה־שערים, בבוקרו של יום השבת. למזלינו לא הספיקו הפרחחים, שנלוו אל הוריהם לבית־הכנסת, לסקלנו באבנים, כמצוות מחללי שבת. דהרנו ויצאנו מתחום הסכנה, לאיזור “שיך־ג’ארח” ששם קידמונו “השאבב” בקריאות “יהוד!”, “יהוד!”.

חצינו את השכונה, כשמגמת פנינו המושב עטרות.

* * *

קלנדיה היה שם המקום, בטרם שונה לשם המושב עטרות. הדרך אליה, שנמתחה על גב פרשת המים של הרי יהודה, היתה נוחה ונעימה. העליות והמורדות היו מתונים, ושיפועי הדרך הקלים הריצו אותנו במורדותיהם ובעליותיהם. חלפנו מעל לנוה־יעקב, ותוך זמן קצר היינו במושב עטרות.

בוקר יום שבת, יום מנוחה. שלווה היתה נסוכה בכל. רחוב המושב היה ריק מאדם. כשפגשנו אחד מחברי המושב, היצגנו עצמנו כבני הנוער־העובד מתל־ אביב, העורכים טיול. מיד הזעיק את אחד הנערים, בן גילנו ותנועתנו, שהדריכנו במושב. עברנו חצרות, יצאנו לאיזור המטעים, בהם שתילים צעירים נטועים שורות שורות. הקרקע בינותם מעובדת, ללא עשב בר כל שהוא. רעננות היתה שרוייה עליהם, וניכר בהם הטיפול המסור, האבהי, של החקלאי העברי השב לאדמתו. סיימנו סיור קצר זה בהזמנת הנער־מלוונו לבקרנו בתל־אביב, ודהרנו ירושלימה.

היה זה ביקורי הרביעי בירושלים. האחד עם ההורים, לפני מספר שנים, כשאת דרכנו עשינו ברכבת, שהתפתלה בואדי צאראר, הוא נחל שורק, דרך עמק רפאים. שני טיולים ערכנו, האחד בבית הספר העממי (היסודי), והשני בתיכון, עת ביקרנו בסביבות העיר, בבית הקברות הצבאי, בהר הצופים ובאמפיתיאטרון, שמדרגותיו בנויות היו קירות ביטון דקים, ובמתו פשוטה, פרימטיבית, כשהרקע היה מדבר יהודה והריו הבהירים. עתה ירדנו מעטרות הישיר לעיר העתיקה, לסעוד לבנו בארוחה, שתספיק לנו עד שובנו לתל־אביב.

תמונה 15

יוסקה, שבן ירושלים היה, השאיר אופנינו למשמרת בחנות ערבי־נוצרי ממכריו. המשכנו דרך הרחוב שהוליך לכותל המערבי, למסעדה ערבית, המומלצת מפי יוסקה, כמסעדה ב־הא הידיעה, המצטיינת בתבשילה, בעיקר, בפלפל, חומוס וטחינה, הטעימים והזולים. בעל המסעדה קיבל את פני יוסקה בשמחה ובתמיהה. רגיל היה לראותו חבוש כובע שמשני צידיו בצבצו פיאות קצרות. והנה לפניו נער בעל בלורית, ראש מגולה ובלי סימני פיאות. הלה הסתיר את השתוממותו וניגש לשרתנו. יוסקה ישב בפנים, בצד, לבל יתגלה לחבריו הירושלמים – שנשארו דתיים – בהופעתו זו, בשבת, במסעדה ערבית.

פלפלים כאלה, בגודל קציצות, לא ראינו מעודנו. ואכן, צדק חברנו יוסקה. טעימים היו. גם החמוצים והזיתים שהוגשו, ואף הטחינה ערבה לחיכנו, למרות שבראותנו הכנתה והגשתה, כמעט ולא העזנו לאוכלה. בעל המסעדה הכינה בקערית כדרוש. ערבב ובחש כהלכה. ברם, לתוך הצלחות הפכה, כשכף ידו כפופה קמעה, ניגב היטב את הקערית, ליקק אצבעותיו והמשיך לנקותה היטב לצלחותינו.

על ביקור ממושך יותר בעיר העתיקה ובכותל, הוכרחנו לוותר. הסיבה האחת, חששו של יוסקה למפגש עם חבריו מילדותו. השניה, הזמן הקצר שעמד לרשותנו, כי רצינו להספיק להגיע לתל־אביב ככל המוקדם במוצאי־שבת.

הדרך חזרה היתה נעימה, קלה ומהירה לאין שיעור לעומת דרכנו ירושלימה. את הירידה עד למוצא דהרנו תוך דקות ספורות, ומבלי להניע דוושה כל שהיא. בעודנו רעננים, עלינו במעלה הקסטל. ושוב, החלקנו עד בואנו לקרית ענבים. משם, עליה קצרה, שצעדנו בה ברגל, עד משטרת אבו גוש. הלאה, כמרחפים על כנפי נשרים, התגלגלו גלגלינו, עברו את פתח שער הגיא, והמשיכו, בעזרה קלה למדי של רגלינו, על דוושות אופנינו, עד לגשר נחל איילון. ה“ירח לא עמד דם”. החשיכה ירדה ארצה, כשאנו במעלה הכביש, מעל גדת הנחל.

יצאנו מאיזור ההר, הגבעות, ואנו במישור המשתפל לאיטו מערבה. ממרחק ניצנצו אורות תל־אביב. קרבת הבית, השמחה על מטרתנו שהושגה, העליצות הפנימית, קיצרו את שעות שובינו מירושלים הביתה.

תמונה 16

 

האם אתה אוכל “יעקעס”?    🔗

ביקורנו הראשון בקבוצת הנוער־העובד בנענה, היה כרוך בהרפתקאה. עוד במועדון, הסביר לנו שרוליק את הדרך להגיע לקבוצה. “אתם יורדים ליפו. ליד השעון, בקצה רחוב בוטרוס, תבחינו בשורת אוטובוסים. שימו לב והטו אוזן, וכשתשמעו את קריאות הכרוז ‘רמלה!, רמלה!’, תפנו אליו, והוא יכניסכם למכונית”. לעיתים היה הנהג עצמו משמש ככרוז, המכריז על שירותו. לפעמים היה זה אחד מה“שבאב” – הצעירים, שתמורת תשלום של כמה גרושים, היה מזעיק את הנוסעים ומכוונם למכונית. בה בשעה, היה נהג האוטובוס תופס שלווה על גבי שרפרף קלוע סיבי צומח בלתי מזוהה, בעל רגלי עץ, עשויות לרוב מענפי עצי הדר שנעקרו, והוקצעו בעזרת סכין מיוחדת, בעלת שתי ידיות.

מועד צאת המכונית, היה מותנה במספר הנוסעים. כל עוד נשארו מקומות פנויים על הספסלים – שהיו קבועים לאורך המרכב משני צדיו – לא יצאה המכונית לדרכה, וכי “מה בוער?”, יש זמן לרוב, ואין צורך למהר. הנוסעים ממילא יגיעו ליעדם. היו אלה, בדרך כלל, אותם האנשים שהגיעו בבוקר מרמלה ליפו, לצורך עסקיהם וקניותיהם, ובערוב היום מתקבצים היו לשוב לבתיהם.

כל אותה שעה, יושבים היו הנהגים בפתח בית־הקפה. מהם שואפים עשן נרגילה, לוגמים מדי פעם מספלון קפה טורקי שחור, סמיך, המתובל בגרעיני “הל” ריחני, ומהם ששיחקו ב’דמקה', ‘דומינו’ או ‘שש־בש’.

כשהגענו לרחבה ליד השעון, הבחנו בערב־רב של עגלות דו־אופניות הנגררות בידי אדם, עגלות רתומות לסוסים ופרדים, חמורים קשורים בחבל הנמשך מצווארם ליתד או טבעת, שבלטו מקירות המבנים, וסוסי רכיבה מהודרים, כשראשיהם וצווארם זקופים, שערם חלק ומבריק, ושקיים שהסגירו את מעמדם הגבוה של בעליהם, מהם מקושטים ברצועות עור ארוכות המשתלשלות משני צידי בטן הבהמה, כשבקצותיהם חרוזים צבעוניים, וחגורות עור ממוסמרות במסמרי נחושת ממורקים ונוצצים. סוסי הרכיבה של מעמד הסוחרים העשיר. לעומתם, ניצבו סוסים פשוטים למראה, כשצווארם נוטה אופקית או מורד, בעלי עור ושערות מחוספסות, עטויים באוכפים פשוטים, עשויים אריג שקים רגיל, ומרופדים בקש, ושקיים עשויים ותפורים משק גדול משתלשלים לשני צידי האוכף. סוסים אלה, כמו בעליהם, היו בני מעמד נחות יותר, פלחים שנזדמנו לעיר, לצורך מכירת תוצרתם, וקניית מצרכים בסיסיים; קפה, סוכר, אורז, פריטי לבוש שונים, וכדומה.

כששמענו את הקריאות ‘רמלה!’, ‘רמלה!’, חייתה רוחנו, שהיתה עד אז מהולה בפחד טמיר, מההמון שהסתובב ברחבה, בזוכרנו סיפורים על מקרים של התעללות ביהודים. מקרים בודדים, אבל בשעה כזו, חוששים היינו מכך.

שמנו פעמנו לעבר קולות הכרוז. פילסנו דרך בין העגלות, בהמות־המשא והרכיבה, גמלים שכרעו על רגליהם, עד שהגענו לאוטובוס הגואל. “לאן” שאלנו הכרוז, רגיל היה כבר לנערים וצעירים יהודים, שהיו מופיעים בסביבתו, וידע כבר על איזה קבוצה משונה שהתנחלה אי־שם מעבר לרמלה, בדרך למושבה רחובות.

לא היה כמעט צורך שנסביר לו מטרת בואנו ויעדנו, ומפיו יצאה הקריאה “תפאדל” – בבקשה, והזמיננו להיכנס למרכב המכונית, דרך פתחה האחורי, שממנו ירדו שתי מדרגות עץ, להקלת כניסת הנוסעים. מרכב המכונית היה בנוי לוחות עץ מחוזקים בקרשים, כשממעל כוסה בגג פח, וכולו צבוע ירוק.

התכנסנו בפינת הספסל, דוממים, כאשר אט אט מתמלאת המכונית בנוסעים, התופסים מושבם על הספסלים בצידיו, וביניהם, במעבר, חבילות שונות ומטען משונה, החל משקים תפוחים וגמור בלולי נצרים שהכילו יונים ועופות. סוף סוף, לאחר שהייה ממושכת, מלאה המכונית נוסעים. הנהג אסף את דמי הנסיעה בסך גרוש ומחצית הגרוש מכל נוסע, כאשר בעלי החבילות שילמו – לאחר מיקוח ממושך – כמחצית הסכום שנדרש מהנהג עבור מטענם.

היה זה בערבו של יום אביב נאה. הרוח הקרירה, שנשבה מהים, פלשה וחלפה דרך דפנות המכונית הפתוחים, וריענה את הריחות הדחוסים, שהפיצו הנוסעים ומטענם. כשזזה המכונית נשמנו לרווחה. טרטור המנוע וקולות צפירת הצופר, טלטולי הרכב בדרך המחוספסת, ומראה פני היושבים, שאנחת רווחה נסכה עליהם עם צאתנו לדרך, הפיגו את הפחד הטמיר ששכן בנו. יוסקה החל מספר על ביקורו הקודם בקבוצה. על הרוח החלוצית השוררת שם, על החבריה, על עולם ערכים חדש הקם ונבנה במקום, אוהלי החברים, הצריף הבודד, חדר האוכל, העבודה בנטיעת הפרדסים של “יכין”, ובעיקר; על חיי השיתוף שהיו עדיין זרים לנו, על החברות, מעגלי ההורה הסוערים עד חצות הלילה, והחזון של קבוצה חלוצית, המשתחררת מהסדנאות החשוכות והדחוסות של העיר ועוברת למרחבי ארץ־ישראל הנבנית.

החושך ירד. רק טלטולי הרכב וריח פריחת ההדרים המשכרת העידו, שאנו נוסעים ומתקרבים למטרתנו.

כשהגענו לרמלה, עצר נהגנו את הרכב, הורידנו בהסתעפות דרכים, הורה באצבעו על מגדל כנסיה, הגדורה גדר אבן גבוהה מכן צידיה, ובהסבירו בשפה הערבית – שאת תוכנה הכללי הבינונו – הדריכנו כיצד להגיע לקבוצת הצעירים אי־שם, מהלך כשעה מהמקום.

בשתי דרכים ניתן היה להגיע לגבעה אשר עליה שכנה הקבוצה. הדרך האחת היתה לנסוע למושבה רחובות, ומשם, דרך רחוב עזרא, לצאת לדרך העפר המובילה – לאחר פניות וסיבובים – אליה. הדרך השניה היתה דרך רמלה. מחיר הנסיעה דרך רחובות היה שני גרוש, ומחיר הנסיעה דרך רמלה היה זול יותר, וכמובן, שאנו, כמו חברים רבים אחרים, בחרנו בדרך הזולה.

תמונה 17

החושך שרר בכל. השמים מעל היו זרועי כוכבים נוצצים בליל האביב הבהיר. צעדנו בדרך העפר לכיוון דרום־מזרח, ליעדנו. הדממה הובקעה מדי פעם בקול צווחת עוף לילה ומשק כנפיו, ובנביחות כלבים, שחשו בעוברנו בתחומם, בקרבת חצר פלח, כשריחות הזבל ועשן התבון התערבבו בריח פריחת ההדרים המשכרת.

כשיצאנו והתרחקנו מרמלה, נכנסנו לדרך, שמשני צידיה שיחי צבר שגדרו את השדות והמטעים מימיננו ומשמאלנו. פה ושם החליפה את משוכת הצבר שורת שיטה קוצנית, שגדרה את הפרדס. גדרות הצבר והשיטה נראו בחשכת הלילה כשתי חומות שחורות ומאיימות. התקדמנו בקצב מזורז, כשצעדינו נבלעים בדרך החול הרך. פתאום צצו מולנו מתוך האפלה שתי דמויות עטויות שחורים. רעד קל עבר בנו, שנרגע לאחר ברכת הלילה המסורתית שהושמעה מפיהם. המפגש הפתאומי הזכיר לנו את היותנו באיזור ערבי על כל סכנותיו, כפי שקלטנו בילדותנו.

קולות נביחה עזים החרידנו ממחשבותינו. יוסקה, שידע על מאהל הבדואים הרגיענו. שבט סטריה הוא זה, החי בשכנות הקבוצה. ידענו שאנו קרובים למטרתנו.

גדרות הצבר פחתו. פה ושם הוחלפו בתלוליות עפר דחוס וגבוה שנערמו בגבול השדות לאורך הדרך, כשבראשיהן שתולים עלי צבר, שברבות הימים יתפתחו למשוכה קוצנית בלתי חדירה. שחור הלילה הבהיר במקצת, ואופקנו המצומצם התרחב.

פתאום חשנו בתחושה מוזרה של אובדן דרך. כבר עברה למעלה משעה – הזמן המשוער להגיע לקבוצה – ואין אנו מבחינים בקרבת גבעת מאהל הקבוצה. כפי הנראה, שבחשכת הליל, חלפנו ולא חשנו בהסתעפות בה אמורים היינו לפנות שמאלה. האומנם עברנו אותה?, ואולי היא בהמשך הדרך?, החלטנו להתקדם.

“בביקורי הקודם” הודה יוסקה, “הגעתי לקבוצה במשאית שהוליכתנו מרחובות. איני מכיר היטב דרך זו, אבל החבר’ה הנחו והסבירו לי אותה, ובקרבת מאהל הבדואים ישנה הסתעפות דרך עפר, המובילה לפרדסים שניטעו זה עתה, ודרכם מגיעים לקבוצה”.

המשכנו להתקדם לאיטנו, כשאנו מנסים לגלות דרך עפר זו. השמים היו זרועי כוכבים. כוכב הצפון, שהיה בראשית דרכנו מעט מאחורינו, נראה לנו פתאום משמאלנו. הסטינו שמאלה?, מבוכה מלאה חדרי לבנו. המועקה סכרה פינו, והדממה בה הילכנו עוד הוסיפה למתיחות בה היינו שרויים.

השעה התארכה. בעודנו צועדים, נתגלתה בחשיכה הדרך. פנינו שמאלה ובלב קל, הנה, עוד מעט ונגיע. המשכנו בקצב מזורז. עודנו צועדים, ושוב חדר החשש ללבנו, כשכוכב הצפון הופיע באופק⁸ למולנו. האומנם צעדנו במעגל ופנינו שוב לכיוון רמלה? והיכן גבעת הקבוצה?, היכן הפרדסים הצעירים?, בוודאי תעינו. בעוד אנו מתקדמים בכיוון, שאמור היה להיות יעדנו, קלטה אוזנינו מקהלת צווחת תנים, שעוררה בנו צמרמורת קלה; על אף שידענו שאין סכנתם מרובה, בכל זאת לא ששנו לפוגשם. קולות התנים חלפו, וקולות נביחת כלבים העידו, שאכן תעינו, ואנו קרבים לכפר נענה.

קרבת הכפר העידה על קרבת גבעת הקבוצה. סובבים היינו בסביבה, עד שאוזנינו קלטו קולות שירה. בודאי אנו בקרבתה, קטעתי את השתיקה הארוכה ששררה עד כה, והעירותי תשומת לבו של יוסקה. לשמאלנו התרוממה שלוחת גבעה מאורכת, העפלנו עליה בכיוון הקולות, ואכן, ממרחק לא רב, התגלו אורות קלושים של פנסים, שבקעו מבין יריעות אוהלים, כשלימינם הבחנו בצריף מואר בלוקס, ודמויות ניצבות ליד חלונותיו. בצעדים מזורזים הבקענו את חשכת הלילה, שהבהירה עת התקרבנו ליעדנו הנכסף.

שמחת הפגישה עם החבר’ה שהיכרנו בתנועה היתה רבה. שרוליק, שהיה מדריכנו, הכניסנו תחת כנפיו, הובילנו למטבח, הוציא מהארון המרושת כיכר לחם, חיטט וגילה צלחת ריבה, להשביע רעבוננו.

את הלילה בילינו, לאחר כמה מעגלי הורה שהצטרפנו אליהם, ושנמשכו עד לאחר חצות, בשינה על ערימת חבילות קש, שניצבה בקרבת צריף הפח ששימש כאורווה לזוג פרדות. שרוליק ארגן עבורנו שתי שמיכות, אשר בהם התכרבלנו. רק עם האיר השחר נרדמנו לשנת לילה קצרה.

יום השישי חלף. בערב שבת היתה השמחה רבה. קבוצת נוער מ“החוגים” הגיעה אף היא לביקור. בין חברי הקבוצה, חניכי הנוער העובד, ובין בוגרי “החוגים”, נרקמו יחסי חברות, ידידות ואחוות אידיאה משותפת – הקבוצה. הרחבנו היכרויות, הרבינו בשיחות על עתידנו; הכשרה בעין חרוד, הגשמה, וחזון לעתיד.

את יום השבת בילינו בסיורים בסביבה הקרובה, חזינו בהפרחת שממת האיזור, בפרדסי “גני הדר” שניטעו זה מקרוב. נפגשנו עם “הזקן” מאמריקה, רוזנבוים הידוע, שהיה אחד ממנהיגי הסוציאליסטים עוד ברוסיה הצארית, ועתה בא לעזור ולהצטרף לקבוצה. לעת ערב צעדנו לעבר המושבה רחובות, ממנה הפלגנו באוטובוס לתל־אביב.

* * *

חלפה שנה. לאחר הכשרתנו בעין חרוד, הוצבה מחצית מקבוצת ההכשרה להשלמת קבוצת הנוער העובד בנענה, ומחציתה השניה להקמת קבוצת נוער־עובד חדשה, בכפר־יונה.

שלושה חברים היינו במחצית הראשונה. אמורים היינו להיות מועמדים לחברים, במשך תקופה קצרה. כרגיל, תקופת המועמדות היתה כשנה. ברם, אנו, שהוכרנו מהתנועה, אושרנו לאחר פרק זמן קצר כחברים מן המנין בקבוצה.

תקופה חדשה נפתחה בפנינו. לא עוד נערים הסמוכים על שולחנם של אחרים, של בית ההורים, ולאחר מכן כקבוצת נוער, אלא חברים מן המניין בקיבוץ. חברים בעלי חובות וזכויות – כמובן שחובות היו הרבה יותר מזכויות – כשהחובה הראשונה והעיקרית במעלה היתה להתקיים מעמל כפיים, לחסוך ככל האפשר, על־מנת שיהיו בידינו האמצעים לבנות משק חקלאי בחיק הטבע, חזון ומשאת הנפש.

באותה תקופה החלה לגבור העליה ארצה. קבוצות חלוצים עולי פולין ועולי גרמניה הגיעו. על אף חוסר העבודה, נקלטו בתעסוקה שהחלה להתפתח; נטיעת פרדסים, עבודת בנין במושבה, עבודות מחוץ למקום, כגון, הנחת קו המים מראש־העין לירושלים, עבודת הפרך במפעל האשלג בצפון ים המלח וכדומה.

בנו, “הצברים”, לא פגע האקלים הארצישראלי. לא כן בעולים יוצאי אירופה המרכזית, פולניה וגרמניה, שלא היו מורגלים לאקלים הים־תיכוני. הקשו עליהם הקור החורפי במשכנות האוהלים, שהתחלף במהרה בשרב האביב וראשית הקיץ, ועוצמת קרני השמש החזקה. מרוב להיטותם של העולים ליהפך לשחומי־עור, סבלו מכוויות שמש, אבעבועות תפוחות בנוזלי הגוף, קילוף עור ותחושה מציקה בגב, בצוואר ובידיים הצרובות.

יותר מכל סבלו חברינו יוצאי גרמניה, בעיקר ממחלת הפרונקולוזה. פצעי הפרונקלים שתקפו אותם, כאבו ללא נשוא. וכשפטמת הפצע התפקעה סוף סוף, וזרם מוגלה פרץ כמלוע הר געש, הוקלו הכאבים. היה זה הסימן, שהנה בעוד ימים מספר יירפא הפצע, ותפילה אחת ליוותה נגועי פגע זה, שלא יתפתח פרונקל נוסף בקרבת הפצע המתרפא, או במקום אחר בגוף.

את מנת הצחוק – אוי לאותו צחוק הפורץ מפי בריאים כלפי הנגועים – סיפק רפי, שהפרונקל שלו איווה לו מושב בגופו דווקא בין פי הטבעת לשקיק האשכים. רפי לא יכול היה להלך, לשבת ולשכב, וכבן אוהלנו, צחקנו ממנו, ואף סעדנוהו ככל הניתן.

התעלול האכזרי ביותר היה – הראיתם צעירים שאינם מעוללים תעלולים? – להדריך עולה חדש מגרמניה באמצעי “מרפא” לפרונקל, והוא; לשפשף את הנגע בגלד ובמיץ בצל החצב, שהגביר פי כמה את הכאבים והצריבות. כמובן, שתעלול זה היה נדיר, ורק כשאחד מהחבר’ה האלה לא מצא חן בעינינו, ושלא שמע עדיין על תעלול זה מפי חבריו, הרי הוא היה נופל קורבן לכך.

כמי שסיים הכשרה חקלאית בעין חרוד, וידע כבר עבודת מעדר, את וקלשון, התמניתי למחרת בואי לעבודה בפרדסי “יכין” ב“גני הדר” שניטעו אז, לראש קבוצה. על אף שבעמק לא היה נהוג לעבוד בטוריה, שנחשבה כלי הורס בריאות, וסיפרו שהומצאה בעת חפירת תעלת סואץ, הרי המעבר מהמעדר לטוריה היה קל למדי. עור כפות הידיים היה זה מכבר נוקשה, וכמובן, שנחסכו מכפות ידינו היבלות שהתפתחו בימים הראשונים לעבודה, ואבעבועות הנוזלים, שצצו במקום המגע של בליטות כף היד בידית העץ, מהם סבלו בעיקר העולים החדשים.

נטיעת פרדס כללה מספר עבודות, מהן קלות ונעימות, ומהן כבדות ומייגעות. הוותיקים – וותיק נחשבת באם הקדמת לבוא לקבוצה, אפילו מספר חודשים לפני האחרים – שרכשו כבר את הידע בתהליכי העבודה, היו מוצבים לתפקידים מקצועיים מעניינים יותר. עוזרים היו לסמן הראשי לאתר את נקודות הנטיעה, לאחר שהחלקה כולה סומנה על־ידי המודדים בריבועים גדולים, כששתי צלעות מקבילות – צלעות הרוחב – היו מחולקות ליתידות של שישה מטרים, הרווח בין שורה לשורה, וצלעות האורך, לארבעה מטרים, בין נקודות נטיעת העצים בתוך השורה.

תהליך הסימון, ראשיתו בתקיעת יתד – צנור ברזל שבראשו ידית ארוכה משני צידי הצינור, וחוד בקצהו התחתון, כשאליו קשור תיל פלדה שזור – מאחורי יתד העץ הראשית, שסומנה קודם לכן על־ידי המודד. לאחר מכן, נושאים את היתד התאומה, כשעליה מגוללת פקעת תיל פלדה השזור, הקשור ליתד התקועה, ומתקדמים כלפי היתד הנגדית בשורה המקבילה, משחררים את התיל למלוא המרחק, תוקעים את יתד הברזל מאחורי יתד העץ המסמנת את השורה הנוספת, מסובבים ומותחים את התיל, עד כי יימתח כקו ישר מקצה לקצה.

השלב הבא הוא הסימון לאורך קו זה. נושאים היינו בידינו לוח עץ דק וצר, שאורכו כמידת המרחק שנקבע. מניחים אותו ליד ובמקביל לתיל, כשקצהו האחד נוגע ביתד הקבועה. בקצהו השני תוקעים יתד עץ נוספת. להקלת זיהוי הסימון, סויידו ראשי היתדות. כשהסתיימה מלאכת שיבוץ הריבוע, חשנו הרגשת יצירה מלאה, כאשר כל היתדות, לרוחב, לאורך ובאלכסון, יצרו שורה לבנה בלי כל חריגים. כשהתכופפנו כלפי הקרקע והיעפנו מבט לאורך היתדות, חזינו במלאכתנו המושלמת.

השלב הבא היה סימון משני ליד כל נקודת נטיעה. פעולה זו בוצעה על־ידי הנחת משולש עץ, באורך צלעות של כחצי מטר, הבולטות וחורגות מהקודקודים במספר סנטימטרים. הנוהג היה להניח את המשולש כשקודקודו העליון הוצמד ליתר הנטיעה, לאחר מכן לתקוע שני יתדות ביתר הקודקודים, וכך סומנו כל נקודות הנטיעה בשלושה יתדות, כאשר האחת, המסויידת, מסמנת מקום הנטיעה, והאחרות, בעלות צבע העץ הטבעי, משמשות לאחר מכן נקודות עזר בעת הנטיעה.

עבודות קלות ומעניינות אלו, לא כל בן תמותה רגיל היה זוכה בהן. פעולות אלו נועדו לבעלי הדרגה הגבוהה בשלבי הקידום בעבודה, כשלעזרתם היו צמודות יעלות החן שלנו מהמין הנשיי, שאף הן בחרו להיות חלוצות בעבודת האדמה, בפעילות הנטיעה.

שלב נוסף, קשה יותר מהשלבים הקודמים, היה חפירת בורות הנטיעה. מתקדמים היינו בקבוצות, כשבמרכז השורה ראש הקבוצה, מספר עובדים מימינו ומשמאלו. שולפים את היתד המסויידת, ובמספר הנפות ומכות טוריה חופרים בור לנטע, המוקף גוש אדמה, שהובא בזהירות מירבית מהמשתלה למקומו באתר נטיעתו; הנטע יהפוך בבוא הזמן לחלק ממטע הדרים, מפיץ ריח פריחתו המשכרת, ותפוחי הזהב הכתומים, הזוהרים, מבצבצים בינות עלוותו הירוקה, וזאת, בחזוננו ברבות הימים.

שלב הנטיעה לא היה קשה במיוחד. משקיעים היינו את השתיל בעל גוש האדמה בקרקעית הבור – לאחר שקיצצנו ממנו את קצות השורשים שיבשו. מפנים את מקום ההרכבה כלפי דרום־מערב, לבל תישבר ברוח, מניחים את משולש הנטיעה (ששימש קודם לכן לסימון) כאשר קודקודיו צמודים לשני היתדות ששרדו, גזע השתיל מוצמד לקודקוד הפנוי, דבר המבטיח מיקומו המדוייק, מגביהים אותו או מנמיכים לגובה מקביל לפני הקרקע הטבעית, לבל יישתל צוואר השורש גבוה או נמוך מדי. בגריפות מספר בטוריה, מכסים את חללי הבור שבין גוש השתיל לדפנותיו, מהדקים היטב ברגליים, ובגמר השתילה עגים “צלחת” סביב השתיל לצורך השקייתו. כך בילינו את האביב וראשית הקיץ, בנטיעת פרדסי ההדרים, שהתפשטו בכל איזור השרון ושפלת החוף עד דרומה ממושבת רחובות, באיזור קרקעות החמרה המתאימות למטעי ההדרים.

* * *

שגרת חיינו בתקופה זו נכנסה למסלולה הרגיל, שכלל השכמה לקול צלצול הפעמון – טבעת פלדה או בלון גז שקרקעיתו הוסרה ממנו, כאשר מוט פלדה עבה שהקיש בו עורר את הישנים מתרדמתם. צעידה או ריצה – הכל בהתאם למספר הדקות שחלפו מעת ההתעוררות ועד לריכוז הכוחות, שהקפיצו אותנו מהמיטה – לעבר המקלחת לרחיצת פנים, והמהדרין, בעיקר יוצאי גרמניה, אף צחצחו שיניהם, חזרה לאוהל או לחדר בצריף. שם שלף לו כל אחד את הטוריה שלו, שהפכה ברבות הימים ל’חבר הטוב“, שלמשקלו, חדותו וזוית ידיתו, הורגלת. הלאה, לחדר האוכל ללגום כוס תה ופרוסת לחם בריבה, ובהמשך, מעבר דרך המטבח להצטיידות במנת המזון יומית, שכללה בדרך־כלל ביצה מרגרינה וריבה לארוחת הבוקר, קציצה או בדומה לכך לארוחת צהריים, וירקות העונה השונים. כל זה ארוז בסל נצרים, כשפתק צמוד אליו, לזיהוי מספר המנות, למספר העובדים שהשתייכו לקבוצה זו, כמו־כן מספר צלחות כמספר הסועדים, סכו”ם מוגבל להכרחי בלבד, וכדי תה מומתק למשקה.

ראש הקבוצה היה מרכז את קבוצתו. לפרדסים הקרובים היו יוצאים בשורה, כשעל כתף אחת הטוריה, וביד השניה סל האוכל והמשקה. למרחקים, היו מתכנסים בעגלה, היוצאת אף היא לעבודת בהמותיה והסעת עובדיה.

אף ש“העבודה היא כל חיינו”, וכך שרנו בעת הצעידה, הרי היא היתה רק חלק – אומנם חלק נכבד – מהחיים. עם תום העבודה, החל החלק השני. עם הגיענו בחזרה לחצר המשק, מתפרסים היינו ומתפזרים. היה מי שהעדיף את המקלחת לראשונה, כשהיא עדיין נקייה, ווי תליית הבגדים והקבקבים עדיין פנויים, קיים רווח ראוי לשמו בין גוף לגוף, וההנאה ברחיצה רבה. אחרים העדיפו את התה והריבה לפני טכס המקלחת, כאשר התה עדיין חם, ומספר הדבורים ליד ובתוך הריבה מועט. וכך התחלקו החברים, מהם שזוכים למקלחת נקייה ונעימה, אבל לתה קר וריבת דבורים, ומהם המעדיפים את הסדר ההפוך.

כשרבו החברים, עם הצטרפות קבוצות העליה הפולנית והגרמנית, מעל לכושר הקליטה של המקלחת, גדלה הצפיפות. המקלחת שימשה לא רק לניקוי הגוף, אלא גם כאחד מאתרי הבילוי של החברים. בה לא רק התקלחו, אלא גם החליפו רשמים, חדשות, רכילויות ושירה. לאחר מספר דיונים באסיפת החברים, הוחלט לשפצה ולהרחיבה. ואז, כמובן צצה בעייה חדשה וחמורה. כיצד יתקלחו בעת השיפוצים, שבוצעו לראשונה באגף הבחורים, ולאחר שיסתיים שיפוצו, ישופץ אגף הבחורות.

העליה הגרמנית פתרה את “הבעיה החמורה” בפשטות, והכריזה על “מקלחת משותפת”, שכללה את רובה של העליה הגרמנית, אליה הסתפחו גם רוב “הצברים” וה“צבריות”; קבוצת הבחורים שכללה את רוב העליה הפולנית ונספחים שונים; וקבוצת הבחורות שכללה את רוב העולות מפולין, כשאליה הסתפחו ה“ביישניות” מיתר חלקי האוכלוסיה.

* * *

ענפי העבודה בקבוצה התחלקו למספר סוגים עיקריים. הסוג הראשון כלל את החבר’ה שעבדו כשכירים בפרדסים הקרובים. סוג שני, חבר’ה שעבדו כשכירים במקומות מרוחקים ובמושבה. סוג שלישי, קבוצה קטנה, נבחרת, של חברים שעבדו בענפי המשק שהחל מתפתח, וקבוצה נוספת שעבדו מחוץ למקום, במרחקים, וחזרו הביתה ממקום עבודתם רק אחת לשבוע או שבועיים. לכל קבוצה היו יתרונותיה וחסרונותיה. קבוצת עובדי החוץ זכתה, כתגמול לניתוקה מהבית, ביתרון שחברים אלה השיגו – כסף כיס, הכרויות חדשות שמחוץ למסגרת המצומצמת, שהוליכו לעיתים לבן או לבת זוג, שלא מחברי הקבוצה. כמובן, שקבוצת השכירים שעבדו בקרבת מקום, נהנתה משעות חופש ארוכות יותר מאשר קבוצת החברים שעבדו בענפי המשק, אבל יוקרת ה“משקיסטים” היתה הגבוהה ביותר. “הנחותים” בדרגה היו עובדי המרחקים שאיחרו לשוב, אבל עובדי המושבה, על אף שובם הביתה מאוחר, יוקרתם היתה רבה ביותר, היות ובעבודת הבניין הקשה, שזכתה למנת מזון מוגברת, שכר העבודה היה רב יותר. התחושה של הכנסה גבוהה לקבוצה פיצתה על יום העבודה הארוך והמיגע.

* * *

שעות הדימדומים בימי הקיץ הארוכים, היו מהשעות היפות בחיינו. אט אט התלקטו חברים מפינות החצר לקרבת חדר האוכל. תפסו מושב מי בספסל שהוצא, על אף מחאת עובדת חדר האוכל, ומי על גבי אבן ובלוק שהיו ניצבים במקום. שיחות שקטות, שהלמו את הדממה שהחלה לרדת עם ערוב היום, היו מתגלגלות על הא ודא, על העליה המתגברת, על הוויכוחים בקיבוץ בנושא שילוב העבודה השכירה והמשק, על הקרע שהתרחב והעמיק עם הרבזיוניסטים, המאבק על העבודה העברית והמאורגנת, על התעוררות מעשי ההתנקשות של הערבים, רצח חברי יגור, חבר מושב בלפוריה, רצח כפר חסידים, ולאחרונה, רצח יעקובי ובנו בנהלל.

עולי פולין סיפרו על ההכשרה במקומות השונים טרם עלייתם ארצה. על החיים הקשים, חיי רעב, צפיפות ועבודה קשה במחצבות, בכריתת עצים ובמנסרות, על הלינה שלושה וארבעה במיטה, השכיבה על הצד – מחוסר מרחב – וכשרצה אחד מהישנים־הערים להסתובב על צידו, היה משמיע את הקריאה המקובלת “קאנט” (שפירושו באידיש צד), ואז היו כולם הופכים גופם לצידם השני. סיפורים על הוויכוחים והמלחמה על כל “סרטיפיקט” (רשיון עליה לארץ־ישראל) וכיוצא באלה.

לעומתם, סיפרו העולים מגרמניה – אלה ששלטו די בשפה העברית – על הכשרתם אצל האיכרים בהולנד. על חייהם הטובים בבית האיכרים ההולנדי, ועל הבנות ההולנדיות שחשקו בהם, והרעיפו עליהם ממעיינות האהבה.

“האהבה החופשית” היתה מסימני היבוא של החינוך הגרמני. אף אנו, ה“צברים”, ניהנינו להצטרף לרוח חיים נעימה זו. אף בנות גרמניה העדיפו את “הצברים”, והרעיפו עליהם מראשית שיעוריהם באהבה.

דמדומי ערב. במרחק מוארים הרי יהודה בזוהר קרני השמש היורדת מערבה, שלוות היום נוסכת בנו שלווה נפשית. קולות שקטים ורגועים מחליפים את השיחה הקולנית עד לדממה, כשכל החבר’ה שקועים בהרהוריהם, מי על הבית הרחוק, מי על העבר הקרוב, על החברה שנתנו בה עיין וחיוך, ושעדיין ניצני האהבה ההדדית רדומים ביניהם. מי על אחים ואחיות באירופה, כשהנאציזם מרים ראש. נושא אחד היה הס מלהזכיר בשיחות אלו, והוא ה“הגנה”. אנו, בני התנועה, צורפנו ל“הגנה”, מיד עם בואנו לקבוצה, ואילו העולים החדשים, הן מגרמניה והן מפולין, לא צורפו בשלב ראשון. במשך הזמן, כשמפקדת ה“הגנה” במקום עמדה על טיבם והשקפתם של העולים, צורפו בודדים מהם, לשורות ה“הגנה”.

מקום מפקדת ה“הגנה” בקבוצה היה מוסתר כדבעי. היה זה צריפון שעמד בתוך המתבן וכוסה מכל עבריו בחבילות קש ושחת. כדי להגיע לפתחו, צריך היה להזיז מספר חבילות ממקומן, וזה נעשה, כמובן, רק בשעות הלילה, עת היה צורך מיוחד בכך.

אי מזה, באחת מפינות החבורה שגדלה, עולה קול זמזום של שיר, ההולך וגובר. השירה משתפכת, איטית, רוגעת, עד שצילצול הפעמון חובט בה בקול אדיר, ומזעיק את הציבור לארוחת הערב.

בימות החול ארוחת הערב היתה, הארוחה העיקרית. המנה הראשונה היתה בדרך כלל חצילים בעונתם, שהוכנו בעשרות צורות שונות, החל מסלט חצילים פשוט, מתובל בבצל ותבלינים, וגמור בחצילים בצורת פטריות, מטוגנים, כבד וכיוצא באלה. בשני דברים נבחנה מבשלת טובה: בהכנת מעדני חצילים, ובבישול מרק טעים, שאף הוא היה מרכז הארוחה. המרק החם בערבים פיצה את קיבותינו על האוכל היבש שאכלנו במשך כל שעות היום בעבודה.

בעונה נעדרת החצילים, מלא מקומם סלט צנון מתובל בשמן ובבצל מטוגן, שהדיף ריחו בחלל האויר של חדר האוכל. מנה ראשונה נוספת כללה, לעיתים, שעועית מרוסקת עם בצל. בשר היה די נדיר. רובו שימש להכנת קציצות, שכמות הבשר בהן היתה די מוגבלת. הבצל, השום והלחם, מלאו בהן תפקיד מזוני ניכר. אף אספקת הבשר לקבוצה היתה מוגבלת למספר רוטלים בכל יומיים־שלושה, כשאחמד, הקצב מרמלה, היה מביאו על חמורו לקבוצה. אחמד היה נאמן עלינו, שלא יכניס נתח בשר גמל לבשר הבקר שסיפק לנו. בדרך כלל גבה אחמד את חובו אחת לשבוע מידי הגזבר, וכשאזלו המזומנים (צ’קים לא היו נהוגים אז במסחר כזה) היה משה הגזבר נעלם, ורק חיוכה, תחנוניה והבטחתה של יוכבד, האקונומית היפה, ריככו לבו של אחמד, אשר המשיך להקיף תמורת הבשר. פרט לקציצות לעובדי החוץ, זכו החברים למנת בשר די צנועה, בשבתות. מרכיבי המזון העיקריים היו ירקות, הן קייציים והן חורפיים בעונתם הקצרה. בצל יובא בעיקר ממצרים, וקטניות ואורז לרוב.

עוד בטרם הסתיימה ארוחת הערב, החל סדרן העבודה בסיבובו בחדר האוכל, כדי “לצוד” חברים למלאכות שונות, לאו דווקא אהובות ונעימות ביותר. בין אלו היתה מלאכת ניקוי בור הביוב, כשעלה על גדותיו, וצריך היה לרוקנו לחביות עמוסות על גבי עגלה, להובילן ולשפכן לואדי. הורקת בור הביוב נעשתה באמצעות דלי וחבל ששולשל לבור והועלה בידיים. בעבודה “נעימה” זו נבחנה מידת החלוציות של החבר. כשנעתרת לבצע עבודה מזוהמת כזו, נחשבת לחלוץ ממדרגה גבוהה, שמגשים בעצמו ובחייו כל הנדרש מאדם. כשהשתמטת, היה נדבק בך – אפילו בלי ידיעתך – איזה תו פסול של משתמט, שלא תמיד ניתן לסמוך עליו בתפקידים קשים.

אחד משולחנות חדר האוכל היה נתפש על ידי סדרן העבודה, שהפכו לשולחן עבודתו. לרוב היה תופש שולחן בקצה חדר האוכל, על מנת שלא להפריע לחיים התקינים שהחלו מיד לאחר הארוחה, אסיפת חברים, שירה וריקודים. אף הוא, חפץ היה לסיים את תפקידו ככל המוקדם, על־מנת להצטרף לשולחן המזמרים, שהיה ממוקם ליד אחד השולחנות, בהם נסתיימה הארוחה והוסרו הכלים, ולעיתים אף ליד שולחן שטרם נוקה והוכשר לכך.

חבר פוצחי הזמר היה, כרגיל, חבורה מוגדרת אחת. ביניהם היה דוד, שלפעמים היתה זו הופעת הבכורה של מנגינה שחיבר. מלמד היה מנגינה זו לחבר המזמרים, לעיתים אף מתקן נעימה פה ושם. אליהם הצטרפו רבים, בין יושבים על ספסלים שקורבו לפינה זו, ובין עומדים כחומה מסביב, מזמזמים, מגביהים קולם ומצטרפים לשיר החדש, ולשירים הישנים, שירי המולדת והערגה של רחל, אדמון, שלם, פוסטולסקי, ועוד ממשורריה הצעירים של התקופה, שירי חלוציות ובנין הארץ. עם עליית עולי פולין, נוספו שירים באידיש, שירה חסידית וחלוצית, שירי ערגה ואהבה של העיירה היהודית, שבנעימותיהם כבשו את לבותינו.

כשהתחממה האווירה, היה נפרץ תא הזמר, שולח שלוחותיו למרכז חדר האוכל, כששולחנות הורמו בהינף יד זה על גבי זה לצידי הקירות, וההורה היתה פורצת בעוז, וסוחפת את כל הנוכחים. כאשר פרצו הדי קולה לקצווי המחנה, הוציאו את החברים מחדריהם, והם נהרו לעבר חדר האוכל, כאשר עוד ועוד חברים וחברות, עולים חדשים וחברים ותיקים, מצטרפים להורה הסוערת, עד כלות הנפש, כשהזיעה מדביקה את החולצות לגוף, עד כדי צורך בסחיטתן. כשם שההורה החלה בהתחממות האוירה בעת הזמר, כך גם שקעה. היא הסתיימה, כשחבורת העייפים התכנסה מחוץ לחדר האוכל, על ספסלים ולפניהם במעגל, על הקרקע, והמשיכה בשירה עד לאחר חצות הלילה.

על אף זרם עולים שהגיע בקבוצות קטנות, והמשיך להצטרף, התגבש אט אט ציבור חלוצים רב־גוני, והחלה התבוללות של “צברים”, גרמניות ופולניות, של גרמנים, “צבריות” ותימניות, של פולנים לסוגיהם, כשמדי פעם מופיע זוג לועדת החברים, ומבקש חדר זוגי, אות וסימן לעוד משפחה הנרקמת בקבוצה הגדולה של הרווקים והרווקות.

אחת הבעיות החמורות והמעיקות היווה השיכון. מספר המצטרפים, העולים, עלה על מספר מקומות השיכון שהיו ונוספו בקבוצה. בקיץ, לא היוותה בעיה זו קושי מיוחד. די היה להשיג מיטת ברזל, ציפה למזרון שמולאה בקש להתמקם ליד איזה מבנה, מתחת לעץ צעיר שהחל מגביה צמרתו, או לתפוס מקום במרפסת הצריף הבודד, שפונה על־ידי מישהו שנכנס לחדר משפחה. כשהגיע החורף, החמירה הבעייה עד למאוד. וכשרבו הפניות ל’חדר משפחה“, החמירה שבעתיים. הבעיה נפתרה במקרים רבים על ידי כך שחברו הטוב של “בעל המשפחה” החדש הצטרף לזוג הצעיר כ”פרימוס“, ובמקום ארבעה ששכנו קודם לכן בחדר – הזוגות שוכנו בחדרי הצריפים – נשארו שלושה, בני הזוג ו”הפרימוס", והרביעי נדרש לפנות מקומו לפינת דיור אחרת.

לבנות הקבוצה, היתה בעייה זו קלה יותר. מורגלות היו, בעיקר העולות מפולניה, לישון שתיים במיטה, וכך, שיכן אוהלינו שבע נפשות בארבע מיטות, כשבשלוש מהן ישנו שש בנות, ואני, הגבר היחידי, זכיתי למיטה נפרדת.

צורות השיכון היו רבות. אוהל, ליפט בודד, שעל הזכות לדור בו נלחמו רבים, סוכת קומותיים, שהיתה שיא הנוחיות וההנאה בעונת הקיץ, ושהוקמה בדרך לא ידועה של “ארגון” ארבעה עמודים וקרשים קצרים לרצפה מוגבהת וגג, מרכב אוטובוס ישן נטול גלגלים, שהתגלגל איך שהוא לקבוצה, שופץ על ידי שני חבר’ה, והפך לארמון מלבב, בעזרת חברותיהם. שיכון נוסף ומיוחד, היה צריף “הרכבת”. היה זה צריף גדול וארוך, שחולק לחדרונים על־ידי מחיצות בגובה שני מטרים, כשהחלל ממעל מהווה כעין אולם ארוך אחד. כמובן, שכל שיחה בחדרון אחד, נשמעה בכל מרחב הצריף. היו עוד מספר צריפים בודדים, בני חמישה, שישה חדרים, ובנין הבטחון שנבנה, בו שוכנו וותיקי הקבוצה מוגבלי הבריאות, כשקומה אחת פונתה לשני הילדים הראשונים שנולדו בקבוצה.

משה, שבחל בתרבות דיור זו, החל לש בחימר, יוצר לבנים, ומקים לו משכן לתפארת, חדר רחב ידיים, בנוי לתפארת מלבני חימר ותבן. בנייה זו ארכה כשנה, ואת חנוכת הבית, כשלצידו הוצמדה מרפסת רחבת ידיים, חגגו החבר’ה הקרובים ביותר למשה, בקומזיץ עטור סוד הרכבו.

* * *

נוסף להווי ריקודי ההורה, הדבקה, הפולקה והקרקוביאק בחדר האוכל, נוספה תוספת מיוחדת של דיירי צריף הרכבת, והיא, תהלוכת כתונות הלילה בלילות הקיץ. החבר’ה שסיימו מלאכתם בעבודת החוץ בפרדסים בשעות המוקדמות שלאחר הצהריים, תפסו תנומה עד ערוב היום, והיו רעננים להמשיך בתעלולי צעירים עד לשעות הלילה המאוחרות. וכשהחום גבר, והפשפשים הציקו, יצאו בתהלוכה בכתונות לילה צחורות (דבר מקובל בימים ההם טרם הפיג’מה), תהלוכת מלאכים סוערת. עוברים היו מדלת לדלת, מקישים בה, מעוררים את השוכבים לקום ולהצטרף לתהלוכה זו. פרט לזוגות נשואים “שריחמו עליהם”, הרי אוי לו לאותו חבר שלא נענה והצטרף לתהלוכה זו. דלי מים במיטתו, מעל למחיצה הנמוכה שהפרידה בין מיטתו לחדר הסמוך, היה מקפיצו מהמיטה. וכך פחתו הסרבנים, ותהלוכת כתונות הלילה, מלוות בשירה ובתזמורת של כלי הקשה שונים, פחים, סירים וכיוצא בהם, היתה מקיפה את החצר, וחוזרת ל“רכבת” לשנת לילה.

אחת מהמכות שאינן כתובות בתורה, היתה מכת הפשפשים. יצור נאלח זה התמקם בצריפים. ביריעות האוהלים, לא מצא מקום לשכון בו. אבל גם במיטות הברזל, בחורי הווים ובקפיצים, מצא מקום מנוחה וריבוי.

המלחמה בפגע זה התנהלה בעיקר בשבתות, בשעות הבוקר המוקדמות. לסדקי קירות הצריף היו שופכים נפט שהבריחם. מיטות הברזל הוצאו אל מחוץ הצריפים והאוהלים, וב“פרימוס תותח” היו דנים יצורים אלה למאכולת אש. מעבירים היו את הלהבה לאורך מסגרת מיטת הברזל, עוברים על כל קפיץ וקפיץ, כשלעיתים פשפש חרוך היה נופל ארצה, ומגלה כדאיות ויעילות פעולה מלחמה זו.

* * *

אחד האירועים, שרק מספר מועט של החבר’ה היו מוזמנים אליו, היתה החתונה הבדואית בסטריה. הבדואים, כמנהגם, הזמינו – על ידי המוכתר שלנו יוסף – את כל הקבוצה לשמחה זו. ברור היה ליוסף, שהזמנת “כל הקבוצה” היא רק לשם נימוס. אוי לאותו פלג־שבט בסטריה, אילו היו מופיעים כל חברי הקבוצה לחתונה זו. מרוששים היו אותם, עד לבלי השאר להם גרוש. ואכן, יוסף ריכז משלחת מצומצמת, ומסר הזמנה זו ישירות למספר מצומצם של חברים, מוותיקי הקבוצה והתנועה.

נביחת כלביהם העידה על התקרבותנו. השיך יצא, בלוויית אבותיהם של החתן והכלה, לקבל את פנינו. בברכות המקובלות “אהלן וסהלן, אתפדל” הזמינונו לאוהלם. יוסף, ששלט בשפה הערבית ובמנהגי הבדואים, השיב ב“כתר כירק, כיף חאלכום” ובברכות חוזרות ונמשכות, כשהמארחים מוסיפים “אל חמד לאללה, טיב” – תודה לאל, טוב.

כשנכנסנו לאוהל רחב הידיים, האוהל המארח, קמו הצעירים שבחבורה, ופינו לנו מקום כבוד במעגל. מיד הופיעו מאחורינו הנערים, כשבידיהם כדי מים, קערות לקליטת מי רחיצת הידיים, ומגבות, לניגובן. קערה גדולה כקערת רחצה הוגשה לפנינו, בה התרוממה ערמת אורז לבן גבוהה, כשבצידיה חלקי כבש צלוי. אי משם הוצאו כפות מספר, שהיו מיועדות כנראה לאורחים זרים, שאינם מורגלים באכילת אורז באצבעות ובכף היד, והונחו לפנינו. וכך שותפנו בסעודת הכלולות, סעודת המצווה לזוג הנשוי. את הכלה, כמובן, שלא ראינו. החתן היה בין המסובים, ורק ילדים ונערים הציצו משולי האוהל, לחזות באורחים, ולהינות משיירי הארוחה. ממרחק רב, הבחנו באור המדורה בפניהן של נשים רעולות וילדותיהן לצידן.

חגיגת החתונה הסתיימה בריקוד דבקה, אליו הצטרפנו, מדדים ברגלינו, מנסים להשתלב בקצב. לבסוף, יצרנו מעגל הורה, שאף צעירי הבדואים הצטרפו אליו בדילוגיהם. בברכת “חטרכום” (ברשותכם) קמנו לצאת, ובתשובת “מ־ע אל סלאמה” (עם השלום) נפרדנו ממארחינו.

כשנודעה, למחרת בבוקר, השתתפות “הקבוצה הנבחרת” בחתונה הבדואית, החלו כל אותם החברים שנפגעו מאי הזמנתם – להתגרות במשתתפים ולהתלוצץ על חשבונם. “כיצד ניהניתם מהזלילה מסירי הלילה?” היו מטיחים לעומתם, ופורצים בצחוק. למי שלא היה מודע לנושא “סירי הלילה”, הרי לפניכם הסיפור, כפי שהתפשט בימים ההם, על חתונה בשבט אבו־קישק שליד הירקון, אליה הוזמן השומר הוותיק והידוע מפתח־תקוה, אברהם שפירא.

וכה היה המעשה. השיך הגדול מאבו־קישק, השיא את בנו. כדי להטיב עם ה“יהוד” ולכבדם, כראוי למעמדם הנעלה של כל הנכבדים היהודים שהוזמנו בראשות אברהם שפירא, ציווה השיך לבנו לרדת ליפו, ולבחור בכלים מתאימים, בהם יוגשו המאכלים, האורז, הצלי ויתר דברי המאכל והמאפה, לבל יצטרכו הנכבדים לאכול מקערת האורז וצלי הכבש המשותפת. ידע השיך שאצל “הפרנג’ים”, כך כונו כל יוצאי אירופה, מקובל להגיש לכל אחד צלחת נפרדת.

ירד הבן ליפו וחיפש כלי מתאים להגשת המאכלים. כמובן, שצלחת רגילה, ואפילו הגדולה ביותר, אינה מספיקה. והנה קלטה עינו כלי, סיר קטן בעל שוליים מעוגלים וידית שנוח לאחוז בה. בחר הבן מספר ניכר מכלים אלה והביאם, לשמחת אביו השיך.

בסעודת הכלולות מולאו סירים אלה באורז, צלי כבש מתובל ובתוספות המקובלות, ולכל אורח ונכבד הוגש סיר קטן כזה בנפרד. כשאורחי הכבוד חזו בכך, נגעלו מהכיבוד שהוגש להם ב“סיר הלילה”, ולא ניאותו לאכול. כשהבחין השיך שאורחיו אינם אוכלים, ניגש לאברהם שפירא, ושאלו בסוד באוזנו לפשר הדבר. אברהם שפירא הסביר לשיך, שהיום יום צום הוא ליהודים, ולכן אינם אוכלים. רק לכבודו הופיעו, על אף יום הצום, לחתונה. “מה שם לחג זה” שאל השיך. מבלי להניד עפעף, ומבלי להעלות חיוך על פניו, השיב אברהם שפירא לשיך, “חג זה נקרא אצלנו בשם ‘עיד אל־נאכט־טופ’. (עיד, בערבית, חג, נאכט־טופ, באידיש, סיר לילה). וכך התפשט סיפור זה על “עיד־אל נאכט־טופ” ברחבי הארץ. ליצני הקבוצה, ברצותם ללעוג למשתתפי החתונה ולהקניטם, שאלום איך היה חג ה”עיד־אל נאכט־טופ".

* * *

“בוא ניסע דרך רמלה”, פנה משה המזכיר אל צבי, העולה הגרמני, שבא לא מכבר לקבוצה. “הנסיעה דרך רמלה זולה יותר, היום עדיין במלואו, ולעת ערב נספיק להגיע לקבוצה גם מדרך זו”. וכך נכנסו שניהם למכונית הערבית, שהסיעה אותם מיפו לרמלה. ישבו להם משה וצבי במכונית, ותוך כדי הנסיעה, החליפו דברים על הווי הקבוצה, שהיה זר מאוד לצבי העולה. צבי לא שלט עדיין בשפה העברית, ומשה נעזר במקצת בשפת האידיש המגורמנת להסבריו. צבי דיבר על המנטליות השונה שלהם, וביקר במקצת את חוסר “התרבות” של ה“צברים”, ואת התיחסותם לחלוצי גרמניה. אומנם הפתיחות והגישה הישירה מצאו חן בעיניו, אבל, חוסר החינוך והרגישות לאומנות, למוסיקה ולציור, היה חסרון בולט בעיניו בקבוצת נוער זו. וכך הוחלפו רעיונות, מחשבות והגיגים, על קליטת עליה, השתלבות וחזון הקמת חברה קיבוצית ארצישראלית, חלוצית חדשה.

בוא, נרד, פנה משה לצבי, כשהגיעו להסתעפות דרך העפר, שהוליכה מרמלה לקבוצה. היו דמדומי קיץ ארוכים. שניהם צעדו והמשיכו בשיחה, שהיתה מעורבת עברית, אידיש וגרמנית. חולפים היו על פני בתיה־חושותיה האחרונים של רמלה, ונכנסים לדרך המוקפת וגדורה משני צידיה במשוכות צבר, כשפירותיו הצהבהבים נוצצים וקורצים מבין העלים הבשרניים והקוצניים. מדי פעם היה משה מתעכב ליד שיח צבר, שמעל עליו הסגלגלים גדלים צפופים מספר צברים, הקורצים לעובר הדרך שיקטפם.

תמונה 18

“בוא, צבי, נאכל צבר”, פנה אליו משה. צבי ממשיך בדרכו, כאילו לא אליו הופנתה קריאה זו. “אתה אוהב צבר?”, פנה משה שנית. צבי היפנה את מבטו בתמיהה ובביישנות. מהי שאלתו, תהה, האם אני אוהב נערה צברית, הרהר. צבי לא ידע ששם פרי קוצני זה הוא צבר ומימיו לא נתקל בו ולא טעם ממנו.

עודם צועדים, ושוב פונה משה לצבי, "אתה רוצה לאכול “סברס”, חמתו של צבי בערה בו. איזו שאלה משונה שואל אותו משה. האם אני קניבל, אוכל אנשים? “רוצה לאכול צברים”?, ובכעס ובקול זועף השיב לו למשה כשאלתו, “האם אתה אוכל יעקעס?”. למשמע תשובה זו פרץ משה בצחוק אדיר. עתה הבין שלצבי אין כל מושג על הצבר, וסבור הוא, כי הוא מתבדח ולועג לו. משה טפח על כתפי צבי, הוציא אולרו מכיסו, קטף מספר צברים, גלגלם בעפר הדרך, על מנת להשיר מעליהם קוציהם הקטנים, ובשלושה חתכים כמומחה לדבר – האחד סביב ראש הפרי, השני סביב עוקצו, וחתך שלישי בינותם, ביתר קליפתו, והוציא את פריו המתוק, פער פיו ונגס בו. צבי, בראותו מעשי משה, העז אף הוא, נטל מידי משה צבר קלוף, הגישו לפיו, טעמו, נגס ובלע בתאוות האכילה, כאילו היה מורגל בכך מאז ומעולם; אף הוא פרץ בצחוק אדיר וממושך, כשפניו לבשו חיוך רחב ומבויש קמעה על התפרצותו הקודמת. לאחר ששבעו מהפרי, המשיכו בצעידה מזורזת לעבר שער מחנה הקבוצה, שהופיע מולם במעלה הגבעה.

ומאז, נוסף לצבי הכינוי "צבי האוכל יעקעס''.

תמונה 19

 

איננו משלמים תמורת “התעסקות” פרטית    🔗

והימים ימי נטיעת פרדסים ברחבי הארץ. רוב חברי הקבוצה עבדו בנטיעה, עיבוד וקטיף הדרים בפרדסי הסביבה. כל מי שזכה לעבוד בפרדסי “יכין” נהנה, מהיחס הטוב והחברי של מנהלי העבודה, משעות עבודה נוחות, ומכסות סבירות שעל העובד להספיק במשך היום.

עיבוד הפרדסים ב“יכין” היה מבוסס בחלקו הגדול, על המיכון. עבודת הידיים, באה רק להשלים אותה. לעומת זאת, עיבוד הפרדסים, שניטעו שנים מספר לפני כן, בשיטה ובתכנון שמרני – עת התבגרו ונכנסו לפוריות – נזקק לעבדו, ברובו, בעבודת ידיים. העבודה בפרדסים אלה היתה קשה לאין שיעור לעומת העבודה ב“יכין”, ולכן שלחה הקבוצה לפרדסים אלה, את המנוסים ביותר.

שכר העבודה ב“יכין” היה ב־25 מיל ליום עבודה, גבוה מהשכר במיגזר הפרטי. השכר היומי המקובל, בעבודה עברית, היה 175 מיל (17.5 גרוש), וב“יכין” 200 מיל (20 גרוש). ולמרות הכל, היה הכרח לצאת לעבודה גם לפרדסים אלה, לשם כיבוש העבודה העברית מהעובדים הערביים, שמלאו את פרדסי הארץ. העבודה הערבית ברחובות היתה די מצומצמת, לעומת מושבות אחרות.

כשהחלה עונת הקטיף, נשלחנו קבוצת חברים וחברות, לעבודת קטיף באחד מפרדסי רחובות. אותנו, את הבחורים, הצמידו לאלונקות, והפכנו סבלים. האלונקה היתה בנוייה מסגרת עץ מלבנית, מחולקת לשלושה חללים, בהם היו מושיבים שלושה סלים קלועים מזמורות, ומרופדים בפנים בשקים, לבל ייפגע פרי הזהב וייפסל לייצוא. האלונקה היתה מצויידת בארבעה רגליים ובארבע ידיות, לידיות היו צמודות רצועות כתף, על מנת להקל על הנשיאה ולחלק את העומס בין הידיים לכתפיים.

עבודת הסבלות כללה: העמסת שלושה סלים מלאי פרי על האלונקה. נשיאתה לאתר האריזה, פריקת הסלים המלאים, העמסת סלים ריקים והחזרתם לקוטפים. את סלי הפרי, היו פועלות מיומנות לכך, מרוקנות בזהירות רבה לערמה גדולה, ומונחים בה לפחות יממה לפני אריזתם. שהייה זו, מטרתה לגלות פרי נגוע שהיה נפסל למשלוח לחוץ־לארץ, ומצטרף, למגינת ליבו של הפרדסן, לערמת ה“בררה” שערכה היה מועט.

אתרי האריזה היו שונים. ברובם היו מבני בלוקים, כשבצידיהם מרפסות מקורות, דבר שהרחיב במידה ניכרת את שטח איחסון ערמות הפרי הקטוף, וארגזי הפרי הארוז. בפרדסים גדולים, נוהגים היו להקים גם אוהלי אריזה גדולים, על־מנת לחסוך העברת הפרי דרך ארוכה, או לתגבר את קצב האריזה.

עובדי האריזה היו מעמד מיוחד ומיוחס, כשבראש ניצב האורז הראשי, בעל היוקרה הרבה ביותר. לצידו עזרו אורזי משנה, כמתמחים, שלאחר מספר עונות אריזה, ובאם יתמזל מזלם, ויעמדו להם קשריהם, ימונו אף הם לאורזים ראשיים, ויצטרפו למיסדר מכובד זה.

עוד בטרם החלה עונת האריזה, פנה אלי סדרן העבודה בהצעה להצטרף לקורס אורזים. היתה זו הצעה מפתיעה ומושכת, להפוך לאורז העובד בעבודה נקייה וקלה יותר כל עונת החורף, להצטרף למיסדר זה, לא קל היה הדבר. האורזים היו מאורגנים באיגוד מיוחד, כאשר רובם היו מבני איכרי המושבות, ולא ששו להקנות ולהסמיך למקצוע זה, אנשי קיבוץ. בהשפעת “יכין” שהיתה חברה לעיבוד ומשלוח פרי, הסירו מחסום זה מאיתנו.

סדרן העבודה הופתע לסירובי, שנבע מרתיעתי להיסגר למשך כל עונת החורף וראשית האביב, במבנה סגור, להינתק מהטבע, הנוף, הגשם והחמה הנעימה בינות מחזורי הגשמים. ובכלל, להיות סגור וצמוד כעבד לפעולה אחת. חופש וחירות בחיק הטבע היה משאת נפשי ונטוע באופיי.

אורז ראשי, לא עסק בדרך כלל בכל עיסוק אחר בעונת הקיץ. חופשי היה לנפשו ואף לצאת למצרים, ללבנון ואף לאירופה. זאת, כדי שלא ייפגם כבודו (כמובן לא אצלנו בקבוצה). שכרו היה נקבע לכל עונת האריזה, שנמשכה כמאה עד מאה ועשרה ימים. בשכר זה ניתן להתפרנס בכבוד שנה תמימה. עבודת האורז נעשתה, כשהוא ישוב על גבי כרית נמוכה, רגליו משולבות. לפניו עמדה תיבת עץ הנשענת על הדום משופע, כשפתחה פונה אלכסונית אל מול ידיו, שהיו מפליאות במהירות סידורם של תפוחי הזהב העטופים, שורות שורות ונדבך על גבי נדבך, עד לשפת התיבה. התיבה היתה חצוייה לשני מדורים, ימני ושמאלי, כשמחיצת עץ בינותם. כשמלאה התיבה מעט מעל לגדותיה (כדי שלאחר סגירתה יהוד קו התפוזים האחד לחבריו, ולא יטולטלו בתוך התיבה), ובעוד האורז – הכוהן הגדול בבית האריזה – טרם הספיק למלאה, היתה יוצאת מפיו קריאה רמה: “ארגז”!. קריאה תקיפה זו, הקפיצה את “מרים התיבות” שהגיש תיבה ריקה, והרים את התיבה המלאה שמשקלה היה כ־45 – 40 ק"ג, ובמומחיות מיוחדת היה מניף אותה ונושאה לשולחן הנגרים.

הדרג השני במעמד מכובד זה, אף הוא בעל יוקרה, היה הנגר הראשי. חברנו יואל, שהיה בחור רזה גוף וזריז ידיים, מעולי פולניה שהגיעו לא מכבר לקבוצה נשלח לקורס נגרים הצטיין בו, וסופח אליהם.

אף הנגר היה נשכר לעונה תמימה. אבל למען שמירת הפער ביניהם, היה שכרו העונתי נמוך במעט משל “האורז הראשי”. גם בשכר זה ניתן היה לחיות די טוב שנה תמימה. ליד הנגר הראשי כיהנו עוזריו, אף הם בדרגת מתמחים.

עבודת הנגרות התחלקה לשני שלבים עיקריים: הכנת תיבות ריקות וסגירת המלאות. התיבה היתה בנוייה משלושה מרובעי עץ מהוקצעים, שני ה“ראשים” והמחיצה, ולוחות עץ דקים המהוקצעים ומעוגלים בצידיהם הפנימי, שהודבקו ל“ראשים” כדפנות. על אחד משני ה“ראשים” היה מודפס שם החברה השולחת, מלווה בציור מתאים – סמל מסחרי של החברה. לחיזוקה בטלטולי הדרך עד לאנגליה, הודבקו לה חישוקים מענפי עץ מפוצלים, כשצידם הישר הופנה למול הראשים והמחיצה המרכזית, ומוסמרו בצידה החיצוני של התיבה. חישוקי העץ, שאורכם היה קצת יותר מהיקף התיבה, הושרו, לפחות למשך יממה – לפני השימוש בהם בבריכת השרייה – וזאת, כדי שיתרככו ולא יישברו בעת חיבורהם וכיפופם בצלעות התיבה. גם המסמרים קיבלו טיפול מיוחד, שהכשירם לתפקידם, שכלל, החלדתם, לכל יישלפו מהעץ. נוטלים היו חבילת מסמרים, מרטיבים אותם, לעיתים בתוספת מיץ לימון, שהיה נסחט מעליהם, על־מנת שיחלידו במהרה, ולא וישלפו מהתיבות.

בדרך כלל, היה הנגר הראשי סוגר במיומנות רבה את התיבות המלאות. עוזריו המתמחים, היו מכינים תיבות ריקות. כשעוזר היה מגיע לשלב מתקדם בעבודתו, היה הנגר מכבדו גם בסגירת תיבה מלאה, וכך התקדם במעלה המקצוע, והתקרב לדרגת נגר ראשי שני השלבים הנמוכים יותר במעמד זה, כללו את המבררות והעוטפות, כאשר המבררות היו מגלגלות כל פרי בידיהן, עיניהן נעוצות בתפוז, משתדלות לבחון ולגלות כל פגיעה, ולו הקטנה ביותר, בקליפת הפרי (העלול בדרכו הארוכה באוניה להירקב, ולהפיץ רקבונו בין שכיניו לתיבה), לגלות כל כנימה מזיקה שדבקה בו, ולסלק את כל הפסולים לסלי ה“בררה” שהוצאו אל מחוץ אתר האריזה, “מחוץ לתחום” הפרי היקר. עבודת המבררות כללה גם ברור לפי גודל הפרי, כשכל גודל היה נארז בנפרד, ובסוגי תיבות מתאימות.

העוטפות היו יושבות אף הן על הרצפה ברגלים משוכלות, יד אחת חוטפת תפוז, יד שניה ניר אריזה, ניר משי דק, עדין וחלק. בסיבוב מהיר בכפות ידיהן, היו עוטפות את הפרי, ומשליכות אותו בזהירות מיומנת לערמת הפרי העטוף, ליד האורז.

בתחילת כל עונת אריזה, ובטרם נכנסה למלוא היקפה, היו בוחרים את החברות, שלפי דעת סדרן־העבודה התאימו לכך, ושלחון לקורס עוטפות ומבררות. שכרן היה גבוה יותר מפועלת קטיף רגילה.

כל עבודות האריזה לפי סוגיהן, בוצעו בישיבה על הרצפה, כאשר ב“בייקה” (כינוי למבנה בית אריזה קטן בפרדס), שהיתה בנוייה לפי כל הכללים, היתה רצפת עץ מוגבהה מהקרקע, לאיוורור ולנוחיות הישיבה והאריזה.

סביב קבוצת האריזה, שירתו שרתים שונים בהגשת סלים, נייר אריזה, לוחות עץ, חישוקים ושירותי עזר נוספים, להשלמת תהליך האריזה.

בין המשרתים “בקודש”, היה מעמד מיוחד, שיוקרתו היתה נמוכה, אך עבודתו היתה המפרכת ביותר, והוא “מרים התיבות”. לעבודה זו נבחרו בעלי כושר טוב ביותר. לא מלאכה קלה היא להרים תיבות מהרצפה לשולחן הנגרים, ומכאן – לאחר סגירתן – לשאתם לערמת הפרי הארוז, להציבם במעומד על גבי הקומה הראשונה, להעלות את הקומה השניה, “לא נורא”, אבל להניף את התיבה בניצב, ולסדרה במעומד בקומה השלישית, זה באמת קשה. פעולה זו סחטה את הכוחות, כאשר בגמר יום העבודה, עוד היה צורך להעמיס את הפרי הארוז על המכוניות.

ומי היו הראשונים שנשלחו לעבודה זו?, בודאי אנו, שגדלנו בארץ ופיתחנו כושר, ויותר מזה, דחף נפשי, להצטרף לעבודות הקשות הללו.

* * *

אותו בוקר, כשנשלחנו לראשונה לפרדס חיימסון לעבודה, הוצבנו, אני וחברי אריה, לתפקיד סבלים. מנהל העבודה הושיבנו לאכול את ארוחת הבוקר שהבאנו איתנו, עד שייבש הטל מעל העצים והפרי, וניתן יהיה להתחיל בקטיף. רק משעה זו, נחשב יום העבודה. ישבנו על הקרקע הרטובה ליד העצים, ולאחר “שארגנו” לעצמנו קרע מחצלת ובדל שק ישן, פתח מנהל העבודה בנאומו “הציוני” על חשיבות הקטיף הנכון. כמו־כן הזכיר את האיסורים הכרוכים ביום העבודה. האיסור שהרגיזנו ביותר, היתה הוראתו, שאין לאכול תפוחי־זהב במשך יום העבודה, על אחת כמה וכמה, אין להוציא פרי בסיום יום העבודה. רק בצהרים יוגש לכל עובד תפוח זהב אחד, מערמת ה“בררה”. בשומענו גזירה זו, רתחנו בקרבנו מכעס. הייתכן?, הלוא נאמר במפורש “לא תחסום שור בדישו”, על אחת כמה וכמה בני אדם. וכן נאמר, “וכי תבוא בכרם ריעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך”, ולנו, לפועלים, אסור לאכול מפרי זה?.

ובכן החלטנו ללמד מנהל עבודה זה לקח, ודרכי התנהגות עם פועלים עבריים בני חורין, ולא עבדים. ראשית, הנהגנו “הפסקות מטרידות”. הפסקה זו בוצעה, כשהגענו עם האלונקה לאתר האריזה, מנהל העבודה סובב באותה שעה בין הקוטפים, ישבנו לנו בניחותא על גבי האלונקות, והעמדנו צופה לעבר איזור הקטיף. מנהל העבודה בראותו בהיעדר האלונקאים ובהצטברות סלי פרי מלאים וחוסר סלים ריקים לקוטפים, החל לצעוק ברוגזה בקולי קולות, שהדיהן נשמעו בכל הפרדס: “סבלים!, סבלים!”. וכשלא הופיעו, החל רץ לאתר האריזה. הצופה הזהירנו, ואנו החילונו לצעוד לאיזור הקטיף, כשחיוך על פנינו ורוגזה על פניו. כשהגענו ליד הקוטפים, ומנהל העבודה היה באתר האריזה, תפסנו שלווה, כשאנו ישובים למחצה על אלונקה עמוסה, מחליפים דברים ומחמאות עם הקוטפות ומחכים לזעקותיו. כשחשקה נפשנו בתפוח־זהב, קילפנוהו ובמופגן, פיזרנו את קליפותיו, ולא קברנום, כפי שהיה מקובל, לאורך דרכנו, כדי שמנהל העבודה יחזה בהן ויתפוצץ. רוגזו עלה עד לשמים. כשניסה מנהל העבודה להפחידנו, ולהיטפל לזוג סבלים אחר, שמשום מה חשד בהם, ולפטרם, הודענו לו שכולנו נפסיק את העבודה. כל הסבלים היו בני קיבוצנו. כמובן, הפסקת הסבלות משמעותה – הפסקת הקטיף, כשחשנו שהתנהגותו רוככה, ודבריו החלו להיאמר בנועם, כאל אנשים ולא כאל עבדים, חזרנו לעבודה מסודרת, לאחר שלימדנוהו כיצד יש להתנהג עם עובד עברי בן־חורין.

כל אותו לילה – לאחר יום עבודה מפרך זה – ישנתי שינה טרופה, כשתחושת רצועות הכתף, שהעמיקו בבשרנו, מלווה אותי. התעוררתי מדי פעם, כאילו להעמיד את האלונקה על האדמה, לשחרר את העומס מעל כתפי. כך ליוותה אותי הרגשה זו מספר ימים, עד שגופי הורגל למעמסה זו.

* * *

עונת הקטיף חלפה, והאביב התפשט בארץ. ריח פריחת ההדרים המשכר, ריכך במידת מה, את עבודתנו הקשה. עם היפסק עונת הגשמים, החל “העידור הגדול” בפרדסים, שכלל כיסוח העשבים שעלו בימות החורף, קיצוצם, הטמנתם בקרקע בעת העידור, וחידוש דפנות בורות ההשקייה.

בורות ההשקייה התחלקו לפי גודלם, ובהתאם לגיל עצי הפרדס. בפרדסים צעירים בשנת נטיעתם, הוכנו “צלחות” קטנות ועגולות סביב העץ, שקוטרם תאם – בדרך כלל – את קוטר ענפי העץ. בפרדסים מבוגרים יותר, הורחבו “צלחות” אלו. בפרדסים זקנים, הוכנו “בורות” רבועים, למלוא רוחב שטח הקרקע שבין עץ לעץ, כשבין בור אחד למשנהו – בשורת העצים – מחיצה, ובין שורה לשורה, תלם להזרמת המים להשקיית העצים. בשטחים משופעים, היה צורך לפלס את “הבורות”, ובשיפועים גדולים, נוצרו כעין מדרגות, בין העצים ובין השורות.

המיכסה היומית בעידור ובחידוש הבורות היתה, ב“יכין”, כ־25־30 “בורות” ליום עבודה. אנו, קבוצת חברים “טוריסטים” – ששלטנו היטב בעבודת הטוריה – נשלחנו לעבודה בפרדס הורביץ, אשר בעקרון – מזכרת בתיה. הורביץ העסיק, לשבחו, פועלים יהודים. אולם בפרדסו התגורר עם משפחתו, פועל ערבי ששימש, נוסף לתפקידו כשומר, גם מנהל עבודת קבוצת הפועלים היהודים. ובעונת ההשקייה, הפעיל את הבאר, שהיתה מצויידת במנוע דיזל גדול, בעל בוכנה אחת וגלגל תנופה גמלוני, שקוטרו כשני מטרים. על גבי צינור המפלט, שהוצא אל מחוץ למבנה המנוע, ושהתרומם לגובה שנים־שלושה מטרים, נקשרה באלכסון – בקצהו, צנצנת זכוכית, ששימשה קודם לכן למשחת נעלים. פעימות המנוע החד־בוכנתי, הפכו לקולות ה“פיפ־פאף” שהדיהם נשמעו בכל איזורי הפרדסים, שהונעו במנועי דיזל. והיה, בקרות תקלת־מה במנוע, והמנוע נדם, פסקו ה“פיפ־פאפ’ים” האלה, עומר השומר – מנהל העבודה ומפעיל הבאר, רץ במלוא כוחו בארץ להפעילה מחדש.

דירתו של עומר כללה חדר שהוצמד לבנין הבאר והורחב בתוספת חדרון, בנוי לבני חימר ומרפסת. ליד העצים סביב הבאר, זרע ושתל עומר ירקות שונים לצרכיו וכן גידל מספר עופות וחמור לרכיבה.

כמנהל עבודת קבוצת העובדים, על עומר היה להצטרף לעבודתם. הוא, כראש הקבוצה, בחר לעצמו את השורה הראשונה, כשלאחריו עבדו הפועלים, כל אחד בשורתו. הנוהג היה, שעליו להקדים את כל העובדים היהודים ב“בור” אחד. כאשר האט בעבודתו, נשמנו לרווחה, כאשר הגביר, מחובתנו היה להתאמץ על־מנת לא לפגר אחריו.

תמונה 19

עומר לימדנו סודות עבודת הטוריה. אומנם פיסיקה לא למד, ואף לא שמע מילה משונה זו בכל ימי חייו, אבל בחוקיה שלט, מנסיון חייו. “את הטוריה” הסביר והדגים בפנינו, “יש לאחוז כשהלהב שלה כמעט מקביל לקרקע, בזוית כהה ביותר – וזאת הדגים – למשוך אליך בעזרתה את האדמה המפוררת, לקרב לדופן הבור ובכיפוף הידית, להעלותה, לשופכה ולהגביה את הדופן. כיוון להב הטוריה בזוית חדה יותר, גורם להתנגדות הדורשת מאמץ גדול יותר” וזאת שוב הדגים בפנינו. סוד נוסף גילה לנו עומר, והוא ניקוי שפת הלהב, לעיתים תכופות, משיירי האדמה הנדבקת אליו. דבר זה “יוצר אף הוא התנגדות ומכביד על העבודה”. לפלא היה בעינינו, הכיצד לכלוך קל כזה מכביד? אבל היתה זו עובדה. כשלהב הטוריה נקי וחלק, הרי המאמצים שיש להשקיע בעבודה פוחתים. נוהג היה עומר לתחוב בחגורתו פיסת פח, שקציה האחד כפוף, לבל תישמט מחגורתו, וכן שימשה כידית מעוגלת. מדי פעם מרים היה את הטוריה, מיישר גבו ומנקה להבה, בפיסת הפח, פנים ואחור. גם אחיזת ידית הטוריה תורה היא ויש ללמדה. קודם כל יש לבחור בידית ארוכה ככל האפשר, לאחוז בה כשיד אחת בקציה העליון תופסת בה ואינה מרפה, והיד השניה מחליקה על הידית מלמעלה כלפי מטה וחוזר חלילה, בהתאם לדרישת העבודה. בשעת העבודה, יש לעמוד ברגליים מפושקות, כשהגב מתכופף מה שפחות, ולא הברכיים. כאשר חיקינו את שיטת עבודתו, נוכחנו לדעת; עד כמה בקיא הוא בחוקי הפיסיקה מבלי לדעתם.

הלכה נוספת לימדנו עומר. “הטוריה”, כך הסביר, “היא כמו החברה הטובה שלך”, את המילה “חברה”, לאחר שעמד על טיבה, ביטא בעברית כמונו. “אסור לעזבה ולהחליפה לאחר שהתרגלת אליה. לכל טוריה נשמה משלה”. פרצנו בצחוק להסברו, ואך ואכן, כל אחד אימץ לעצמו טוריה קבועה, ודבר זה אומת על ידינו.

הסכם בלתי כתוב היה בינינו ובין עומר. שהוא ילך ויקדימנו בשורתו בבור אחד. אבל הספק העבודה, חייב להגיע למאה בורות ליום. אורך שורות הפרדס היה 15־14בורות. לפיכך, היה עלינו להספיק ולעבד שורה אחת בכל שעה. עומר היה מצוייד בשעון מעורר גדול. כשסיימנו שורה, היה מכוון את צילצולו להפסקת נופש בת עשר דקות. שכבנו על הגב, נשענים על דופן הבור, כדי לישרו. “הרוגים” היינו ממאמץ זה, בעוד שעל פניו של עומר לא נראה שמץ של עייפות ומאמץ. כשנשמע צילצול השעון, שכה שאפנו שיאחר קמעה, קפץ כל אחד, נכנס לשורתו החדשה, והחילונו בעבודה. בשטח מישורי היתה העבודה די נוחה, אבל בשיפוע, היינו צריכים לגרוף את הקרקע לכיוון המורד ולפלס את הבור.

יום אחד נחה על שמחה רוח משובה והחליט להתחרות בעומר. עליו להוכיח לערבי זה, שהוא, שמחה היהודי, יכול לנצחו במירוץ העידור. בראותו כך, החל עומר להראות כוחו והתחרות החלה, כשהמנוצחים היינו אנו. מה יאמר עומר להורביץ, כשהלה יראהו מפגר אחר פועל יהודי? לשמחתו של עומר לא הופיע הורביץ בשעה זו. כשסיימו שניהם את התחרות והגיעו לקצה השורה, ישבו וחיכו לנו, המסכנים, המפגרים, כשפלגי זיעה נשפכים מפנינו וגופנו, מרטיבים אותנו, נאגרים ליד חגורת המכנסיים, צורבים בשיפולי מחצית גופנו העליון, נוזלים ויורדים אט אט לרגלינו.

שמחה היה בוגר מקוה ישראל, שהצטרף לקבוצה. בן תל־אביב היה. אביו היה בעל חנות ספרים, ושימש ב“ימים הנוראים” גם כחזן. שמחה, על אף ש“התפקר”, נוהג היה לבקש חופשה לימי החג, על מנת לעזור לאביו החזן בעת תפילתו, כמימים ימימה. מדי פעם, פורץ היה בלחן ממזמורי החגים, ואנו הצטרפנו אליו, כשעדיין היה כוחנו אתנו.

ישבו להם עומר ושמחה, זה מול זה, כשעומר זעוף פנים, ושמחה מחייך. כשהגענו אליו, שפכנו עליו מלוא כעסנו, כי בגללו, חייבים היינו למוץ שארית נשמתנו במירוץ טפשי זה. כשתמה ההפסקה, ניגש שמחה לברז המים, לגמוע ולהפיג צמאונו. היה זה מתורתו של עומר, לשתות רק לאחר מנוחה, ולאחר שהגוף התקרר. החלטנו לנקום בשמחה. עוד הוא עומד גחון לפי הברז – כשלידו ניצבה חבית שקלטה את מימיו – תפסנוהו ברגליו כלפי מעלה, וטבלנוהו למלוא אורכו, כשראשו שקוע עמוק בחבית המים. היה זה אות לשמחה, שיפסיק ממשובתו. שמחה ארוך הרגליים וגבה הקומה, שמרוב גובהו התהלך כפוף גב, קיבל זאת בהבנה, באופיו טוב הלב. חזרנו לקצבנו הרגיל, ובגמר היום, לא יכולנו לצעוד את הקילומטר שהפרידו בין מחנה הקבוצה לפרדס הורביץ, וכל מאה מטרים שכבנו לנוח קמעה.

* * *

חיי התרבות והחברה כללו “ספריה” ובה ספרים מועטים, שירה בציבור, ריקודי הורה, דבקה, פולקה, וריקודי זוגות עממיים, שלוו בנגינתו של איצק’ה באקורדיון. איצק’ה, חניך בן־שמן היה בנעוריו, ושם רכש ידיעותיו בנגינה. כשהצטרף לקבוצה, הביא עמו כלי משמח לבבות ואוזניים בנעימותיו, ואליו הצטרפו שירה או ריקודים. בחור עליז חברתי וטוב לב, היה איצק’ה, וכאחד משלישיית ה“בן־שמנים”, היתה תרומתו המוסיקלית בנגינותיו. לחיי התרבות – הוכנס מימד נוסף, הוא האזנה למוסיקה קלסית שהושמעה מעל גבי תקליטים. דוד, היה מביא – במזוודה מיוחדת לכך – בכל שבוע חמישה תקליטים. במוצאי שבת, עת רוב החבר’ה היו שקועים בריקודים, היה מתכנס ציבור קטן בעיקרו עולי גרמניה וצברים. סביבו השתרעו במעגל בפינת דשא, שהחל להצמיח או בחדר בצריף לעת החורף. נשענים היו זה על זה, כאשר בנות המין היפה, שרכשו להן בן זוג, נשענות בראשיהן על ברכי חברם, פניהן זוהרות וזורחות מהמוסיקה הקלסית הרומנטית ומהמיית נפשן האוהבת.

בתום נגינת התקליט (ארוכי־נגן טרם היו ידועים), היה מן־דהוא מהחבר’ה, שהתמנה עוזרו של דוד, מותח את קפיץ הפטיפון. דוד היה הופך את התקליט לצידו השני, או מחליפו באחר, מסביר את טיב היצירה, המלחין והרקע, מרים ראש הפטיפון, מכוונו לחריץ, משאיר את המכסה העליון פתוח, פותח את התריס בצידו.

תמונה 20

החבר’ה שקעו בדומית הקשבה והאזנה, כשתוך־תוך פנימה בלב, עוררה מחשבות, הגיגים, ערגה וגעגועים לבלתי נודע. בתום “קונצרט” התקליטים, היו דיירי צריף או אוהל, שנבחרו לכך על־ידי דוד, לוקחים את הכלי היקר ותקליטיו תחת חסותם למשך כל השבוע. בהמשך הזמן, רכשנו אנו, דיירי אוהלנו, את “החזקה” על שמירת הפטיפון והאזנה אליו למשך כל השבוע. באוהלנו הסתופפו חובבי המוסיקה. בכל ערב ספגנו מנעימותיו. משכננו הפך ''מועדון מוסיקלי" בזעיר אנפין. כמובן שמספר בנות מגרמניה, החלו להסתופף בקרבתנו.

ליל ירח. הלבנה שפכה מלוא זוהרה על פני היקום. את הפטיפון היצבנו ליד פתח אוהלנו, כשהוא מואר במלואו. באוהל שררה אפלולית ואנו שרועים היינו שנים־שלושה על גבי המיטה, כאשר לצידיה נשענים ישובים במעגל על הקרקע, עוד מספר מאזינים. לפתע, מופיע עכברון קטן וחמוד. מתקרב הוא לתיבה מופלאה זו, המשמיעה נעימותיה קופץ על גבי הפטיפון, ניצב ליד התקליט הסובב, מקיפו קופץ למטה ובורח. כעבור רגעים מספר, מופיע שוב. כפי הנראה חובב מוסיקה היה. וכך, בהידום התקליט, נמלט היה למחבואו, ובהתחדש הנעימה, שוב היה מופיע ומצטרף לקהל המאזינים. סובב, סביב הארגז, מתקרב לתריס הפתוח, שממנו בוקעים הקולות, תוקע ראשו ונסוג. שוב תוקע ראשו, ונשאר קפוא בעומדו אוזר אומץ, נכנס פנימה ויוצא, בהתגבר קולות הצלילים שהפחידוהו. הצטרפנו למשחקו. כשנכנס פנימה, סגרתי את התריס ולכדנוהו. היה זה רק משחק ולעכברנו לא אונה כל רע. וכך נוסף מאזין קבוע באוהלנו.

* * *

הגורן. מילה זו היתה מדליקה בנו זכרונות על העבר הרחוק בחיי חלוצי העליה השניה והשלישית, וכן קצת מן ההווי שחווינו אותו עצמנו, בהיותנו בהכשרה בעין־חרוד. חושבני שהיתה זו התקופה האחרונה בה היו גרנות בארץ, גרנות ממש ולא חבילות קש כבוש, שנאספו למתבן, או סודרו בחצר המחנה בקרבת הרפתות וכינוהו גורן. כשהובא לארץ הקומביין והמכבש הנודד, תמה תקופת הגרנות.

שני סוגי גרנות עיקריים היו. האחת משחת והשניה מקש שלאחר הדיש וכן הגורן שלפני הדיש. כשנאספה השחת מהשדה לערימה בחצר מחננו, סודרנו, אריה ואנכי, לעבודת כבישתה במכבש הבהמה, שהותקן לידה. אנו, שהיינו יוצאי ההכשרה בעין חרוד, שלטנו בעבודה וידענו סודותיה, בעיקר מתי יש להכניס את מחיצות העץ המפרידות בין חבילה לחבילה, בכיוון הנכון. להעביר את “המחט” בחריצים המתאימים, להשחיל בהם את חוטי התיל, להעבירם דרך צידה השני של החבילה ולקשרם, וזאת במהירות המירבית שהיתה מותנה ב“האכלת” משפך המכבש שבלע כל הערמה לקרבו. אף הכנסת כמות השחת ודחיסתה ללוע פעור זה, חייבה ידיעה ורגישות, לבל ייבלע גם קלשון ההגשה. הפחתה בכמות היתה מפחיתה מפריון העבודה ויעילותה ומאידך, “האכלת” יתר, היתה מכבידה על הבהמה (הבהמה היתה עטופת שק על עיניה, לבל תסתחרר בסיבובה סביב הציר המפעיל את בוכנת המכבש) ועוצרת אותה בהליכתה.

קולות צחוק אדיר מגרונות החבר’ה שהגישו את השחת למכבש היו פורצים, עת העלו בקלשוניהם חזייה של צעירה, שבודאי איבדה אותה על “הגורן” בלילה, מטפחת ראש, מסרק שנסחף אף הוא עם השחת לפי המכבש וכיוצא באלה עקבות אבידות תוך בילויים בגורן זו. המתמיה ביותר היה גורלו של נחש הצפע, שנבלע אף הוא בעת הכבישה ועקבותיו נעלמו.

הלזאת יקרא גורן? נאנחנו, אריה ואנוכי, לעת השתרענו על מיטותינו באוהל עם תום יום עבודתנו. היתה זו ערמה בעלת מימד מיזערי, שביישה את המונח “גורן”, כשנקצרה יובשה ונערמה השחת בחלקתנו הקטנה, הובאה למחנה לכבישה. תחליף זה כונה בשם “גורן”, על היותו מפלט לזוגות בודדים.

זכרנו את הגורן הגדולה בעין־חרוד בנייתה החל מתהליך קציר השחת במקצרת הבהמות, כשקבוצת קוצרים גדולה רכובה על המושב הקפיצי של המקצרה, מתקדמת בדירוג, כלי אחר חברו, ברווח בטיחותי מספיק, כדי שלא ייפגעו רגלי בהמה מהזוג המתקדם לפנים, בלהבי סכין המקצרה (דבר שאירע פעם, והיה הכרח להרוג את הבהמה).

ביום המחרת, עת יבשה השחת במידה סבירה, גובבה לגלים ארוכים. כעבור עוד יום־יומיים, הפכום לצידם השני ליבוש נוסף. כשיבשו הגלים בצידם השני, הגיע תור עירומם ב“אווירון”. היה זה הכלי הנחשק ביותר על החבר’ה. “האווירון” בנוי היה כקלשון ענק ורחב ידיים, כשאצבעותיו תקועות בקורת עץ ונשענות על ציריו, שנשאו על מתקן בעל שני גלגלים. אצבעות “האוירון” היו בנויות עץ, והתקדמו על הקרקע בעזרת בהמות עבודה שנרתמו אליו משני צידי הכלי ואספו על גבן ערימת שחת גדולה, תוך התקדמות “האווירון” לאורך גל השחת הנמתח בשדה הקצור.

תמונה 21

תחושת הישיבה על הכסא הקפיצי, האחיזה במושכות שתי הבהמות המתקדמות, כשמול עיניך צומחת ערימה המסתירה מפניך את הגל ואז, בפקודתך, נעצרו הבהמות ובקריאה אדירה, מלווה משיכת המושכות “אחורה!, אחורה!”, היו הבהמות – שהורגלו זה מכבר לעבודה זו – נעצרות, מושכות את “האווירון” לאחור שולפות “אצבעותיו” מתחת לערימה זו, שנשארה ניצבת בשדה. ושוב כניסה, להמשך עירום הגל מכיוונו השני־הנגדי. התקדמות ועירום וקירובה עד לערימה הראשונה הניצבת בשדה. עבודה מהנה זו, למרות קשייה, היתה נחשבת לבעלת דירוג גבוה שלא כל אחד זכה בה. חוסר תחושה וזהירות, בעיקר בעת סיבובה, ואי הרמת “האצבעות” בעיתוי הנכון, עלול היה לשבר אחת מהן, ואוי לך ולבושתך, ולכל עתידך בעבודה זו.

כשנערמו הערמות, הגיע תורן להצטרף לגורן גדולה אחת. היתה זו מלאכה מופלאה, לראות כיצד ערימת ענק מתקדמת על השדה, רק באמצעות חבל, שהיה רתום לזוג בהמות ולוח עץ תחוב בין החבל לערמה מאחוריה. היתה בעבודה זו אומנות מיוחדת, שדרשה מהעובד לחוש מתי להנמיך ומתי להגביה את החבל, לבל יזוז כלפי מטה ויישמט מהערמה ומתי יקפוץ כלפי מטה ויברח ממנה. כך קובצו הערימות מכל הכיוונים לגורן מרכזית, שהתרוממה אל־על ושימשה מקום הבילויים הרומנטי, בעיקר בלילות הירח הבהירים הזוהרים. כשריח השחת הטרי והנעים, ממלא ריאותיך וכל ישותך, כרקע לאהבה.

* * *

הקיץ בעיצומו. עונת הנטיעה תמה. התמניתי למנהל גוש, לאחר שעוד קודם לכן שימשתי בתפקיד מנהל חלקה. לתפקיד זה נבחרתי משום ידיעתי הרבה־יחסית בעבודה בכלל, ובחקלאות בפרט, וכל יתר חברינו היו מקבוצת העליה החדשה, שזרים היו לעבודה פיסית בשדה ולידע חקלאי.

לאחר שעברתי את “טבילת האש” והאימון המפרך בפרדס הורביץ, חזרתי לעבודה ב“יכין” ונשמתי לרווחה. פרדסים אלה תוכננו מראש לעיבוד מיכני, במידה מירבית. עבודת הידיים היתה בניכוש העשבים סביב גזע העץ, שנשארו לאחר הקילטור בטרקטור שתי וערב, כיסוח מתמיד של היבלית, שהיתה צצה כל מספר ימים והמומחים לדבר – שמהם למדתי זאת, וקראתי ב“השדה” – נקטו בשיטה חדשנית להשמדתה והיא מניעה רצופה בהצצתה ובהתפתחותה, דבר המביא להתנוונות איטית של קני השורש ולהשמדתה במשך עונת הקיץ.

עבודה שנייה במיכלול עבודת הידיים היתה, חידוש צלחות ההשקייה סביב העץ, שטושטשו בעקבות הקילטור. המכסה היומית שהוסכם עליה בין מנהל הפרדס ונציגי הקבוצה, היתה מאתיים “צלחות” קטנות ליום, ומספר קטן יותר, בחלקות פרדס בשנתן השניה והשלישית לאחר הנטיעה.

מקץ תקופה קצרה עברנו לשיטת עבודה קבלנית, כאשר לאחר סיום פתיחת מאתיים הצלחות הקטנות, הסתיימה, להלכה, העבודה. כל תוספת נרשמה, ושכר עבודתנו הוגדל וההכנסה החודשית לקבוצה, רבתה. איש לא העלה בדעתו לסיים את יום העבודה לפני המועד הקבוע, בשעה ארבע אחר הצהרים. כולנו, יותר נכון, כמעט כולנו, ראינו לעצמנו תעודת כבוד, להגדיל מדי פעם את ההכנסה לקבוצה.

מתקדמים היינו בשורות. כל עובד בשורתו. למעשה – וזה טבעו של אדם – היתה קיימת תחרות סמויה, מי יסיים לפני האחרים את העבודה. כמובן, שהעזרה ההדדית, שהסתמכה על ההלכה שלנו, “כל אחד כפי יכולתו” תרמה לכך, כשהמסיימים ראשונה, היו נכנסים לקצה השורות של המפגרים, עוזרים בפתיחת ה“צלחות” הנותרות, עדי היפגשם. לא היה צורך בכל תעודות הוקרה לזריזים, שמעם כפועלים טובים ומובחרים יצא בין החבר’ה ויוקרה זו היתה פתיחת דרך להתקדמות חברתית, וכן בדירוג ברמת המינהל הביצועי בעבודתנו.

הדירוג המקצועי בפרדסינו היה; מנהל קבוצת עובדים, מנהל חלקה, מנהל גוש, ומעל לכולנו, מנהל הפרדס שלרשותו ולשרותו היה צמוד סוס רכיבה, כדי שיוכל לסייר בשטח הפרדס הנרחב.

כמנהל גוש, הוצמד עבורי חמור מצרי לבן, גדול, גבוה ומפותח יותר מגזע החמורים האפורים־כהים המקומי. היה זה חמור שקט וממושמע, ניצב במקומו בלא לזוז ומבלי לקושרו. נוהג הייתי לעבור בין קבוצות העובדים, לבדוק מעשיהם ולהדריכם. כתלמיד טוב בעבודת הטוריה, שלמדתי מ“רבי” עומר, העברתי תורה זו בין החבר’ה, שקדתי על טיב הטוריות, שהייתי בוחרם בקפידה, ציידתי את החבר’ה ב“מגרדים” לניקוי שפת להב הטוריה, הקפדתי לתיתם בצל לבל תיבש קצה ידית העץ האחוזה בפי הלהב, תתנודד ותזוז ממקומה. בהפסקת הצהרים שיקענו את להב הטוריה – בצד הטבעת בו אחוזה הידית – במים, שהשקו את העצים. תפיחת קצה הידית, חיזקה והצמידה אותה לטוריה ביתר עוצמה.

* * *

קליטת חברינו, בני העליה הפולנית והגרמנית, בעבודת הפרדס התקדמה במהרה. הדחף הנפשי של רוב החבר’ה, היה להיקלט בעבודה, להתקדם ולהצטיין. ערכו של האדם בחברתנו נמדד לפי כישורו בעבודה. בנושא זה היו צצות שיחות, הרהורים וערעורים, ממספר לא רב של בני העליה, שכושר עבודתם היה מועט. ההסתגלות לחיי קבוצה ולמהלך מחשבותנו לא התאימה לרוחם ועזבוה.

פעם, בלכתי ברחוב אלנבי בתל־אביב, פגשתי את ליאון עולה מגרמניה, מבוגר יחסית מהחבר’ה בקבוצה, שלא הסתגל לחיינו ועזבנו. כשראני, שמח שמחה גדולה, לחץ ידי ולא הרפה ופרץ בקול רם בעברית המשובשת והמגורמנת שלו: “שלום! אבו־רוז – כך כינוני – הוי! כמה השתנתה!”, התכוון לומר שהשתניתי. פרצתי בצחוק והסברתי לו משמעות דבריו. הסב ליאון את פניו המבויישות לצדדים, להיווכח האם העוברים והשבים שמעו שטות זו יוצאת מפיו, ונפרדנו לשלום.

אחת העבודות הקלות יותר, שכל אחד שאף להגיע אליה, היתה עבודת ההשקייה. עם גבור תהליך נטיעת הפרדסים בשנות השלושים המוקדמות, אומצה בארץ שיטת ההשקייה הקליפורנית. שיטה זו באה להחליף את קודמתה, שהיתה מבוססת על תעלות ביטון פתוחות, שהחליפו את תעלות האבן המגושמות בפרדסים הזקנים. התעלות נימתחו ניצב לשורות העצים. מול כל שורה הותקנה מגרעת בשפת התעלה, כשמאחוריה סכרון קטן, בעל פתח שניתן היה לסותמו ולהפנות את המים לתלם שנפתח לאורך השורה והשיק ל“צלחות”. השקיית הפרדס החלה מאיזורו הנמוך ביותר בקצה התעלה. כשהחלה זרימת המים, לא היה מנוס מהם. המים זרמו בתלם לקצהו עד ל“צלחת” או “הבור”, התפשטו בו, כיסוהו עד לגובהו. כשמלאה “הצלחת” מיד נסכר התלם באמצעות האדמה שנפרצה מ“הצלחת” השכנה והמים הופנו אליה ומלאוה במהירות בצלחות הקטנות, ובאיטיות ב“צלחות” הנרחבות יותר, בעלות קיבול רב יותר. כך התקדמה ההשקייה, עד תום השורה, שמנתה כרגיל 14–15 עץ. כשתמה השקיית השורה, נסכר פי הסכרון שבתעלת הביטון. המים התרוממו בה, פרצו מהמגרעת למיגלש שלידו, והחלו בזרימתם בתלם השני עד לקציהו. וכך משורה לשורה התקדמה ההשקייה.

החידוש בשיטה הקליפורנית היה, שאת תעלות הביטון – שהפריעו כמובן לעיבוד המטע במכונות – החליפה מערכת צינורות ביטון תת קרקעית. מול העצים בראש השורה, הותקנו בריכות ביטון – שישבו על רוכבים שהסתעפו מהצינורות עד לפני הקרקע – בעלות ארבעה פתחים עגולים, שבהם נקבעו צינוריות פח ארוכות, הבולטות החוצה, לבל יסחפו המים את הקרקע הקרובה לבריכה וימוטטוה. בצידם הפנימי של צינוריות אלו מותקנת פחית קטנה הניתנת לשליפה כלפי מעלה ופתיחת המעבר למים. בהתאם לצורך הוזרמו לכיוון שנבחר. במבנה טופוגרפי מתאים, ניתן היה להשקות לשני צידי הקו, ולחסוך באחד.

במרכז בריכה זו מבוטן היה ברז מיוחד, כשפי הברז מופנה כלפי מעלה ומדף סגירתו, היה מוחזק בציר בעל הברגה בתוך קשת ממעל, שאיפשרה לו להתרומם ולפתוח את פי הברז, או לרדת ולחסמו, רשת צינורות ביטון אלו, לא עמדו בפני לחץ גבוה ועל־מנת להבטיחן, הותקן בקצה כל קו, במקום הגבוה ביותר, צינור־עמוד, שקצהו העליון פתוח. בשעת סגירת ברז ועד לפתיחת שכנו, התקדמו המים בצינור לעבר "עמוד האויר'. והיה באם השתהית יתר על המידה בפתיחת הברז השני, היה פורץ זרם המים דרך “עמוד האויר”, שוטף סביבתו ומגלה למרחקים קלון המשקה.

קליטת עובד חדש מהחבר’ה, הביא בעקבותיו לעיתים, גם “טבילת מים”. ברור הוא, שהנפש הצעירה שואפת מדי פעם לתעלולים. ובכן, בעת הגיע עובד חדש, היה זה מדי פעם עם הצטרפות קבוצת עולים חדשה, שנשלחה לעבוד אתנו בפרדס, פתאום השמיע עובד השקייה – מחברינו הוותיקים – זעקה גדולה, וקריאה לעובד שנבחר ל“קורבן”, “הנס!” או “משה!”, מהר! מהר! רוץ והחזק את העמוד שם למעלה בקצה“. מבלי לשאול הרבה, לקול זעקה זו וכמובן שהמשמעת היתה רבה בקרב כל עולה חדש שחפץ להיקלט, רץ בחורנו זה במלוא כוחו, לעיתים מרחק די רב, והחזיק חזק את העמוד. סבור היה שבודאי קרה משהו. בעודו מחזיק את העמוד, סגרנו את ברזי ההשקייה, המים התרוממו ב”עמוד האויר" ונחתו על המסכן מלמעלה בפתאומיות, שהכניסה בו בהלה, נס מהמקום והפקיר את העמוד, לקול צחוקנו האדיר, שהתפשט בחלל אוירו של הפרדס. היו גם “גיבורים, אמיצים ותמימים” שתמכו בו עוד מספר שניות, ספגו מקלחת הגונה, עד שגילו את התעלול הזה.

* * *

לצוות העובדים בפרדס, הצטרפו גם בנות. בדרך כלל עסקו בטיפול בהרכבות, עיצוב נופים, סיוד גזעים וסיוע לבעלי מקצוע בכל עבודה שלא הצריכה כוחות גופניים רבים. היו גם בנות, בעלות כושר גופני ובעיקר אומץ נפשי, להוכיח לגברים, שגם הן מוכשרות לכל, שהצטרפו לעבודת ההשקייה.

כרגיל בגיל זה, התפתחו הדברים, תוך שיחה, מבט בעיניים וחיוך שבינו לבינה, התפתחו קשרים והתהדקו יותר ויותר. וכך, בשעת מנוחת הצהרים, שארכה שעה תמימה, נושרים היו להם “זוגות” אלה מהחבורה שליד השולחן בסוכה, לוקחים עמם שק ריק או שניים מדשן כימי ושוכבים לנוח יחדיו ולפטפט בצל נופו של עץ. בסיום העבודה, הלכו יחדיו למחנה. לעת ערב, עם התפתחות אהבתם, הופיעו לחדר האוכל, מי שלובי ידיים ומי, מהביישנים והביישניות, כל אחד לעצמו כביכול, ו“במקרה” ישבו לשולחן יחדיו, עד שכל החבר’ה הכירו בהם כזוג והביישנות ביניהם וכלפי החבר’ה חלפה.

אחת העבודות הנעימות ביותר היתה השקיית הלילה. השקייה זו, תכליתה לנצל בחודשי הקיץ את מלוא תפוקת הבאר. כמובן, שעבודה זו ניתנה לביצוע רק בלילות הירח המלא.

עם ערוב היום התכנסה קבוצת המשקים לחדר האוכל, לארוחת ערב מוקדמת. בתום הארוחה יצאו החבר’ה אל מחוץ לחדר האוכל, ישבו, מי על הקרקע ומי על מושב מאולתר כל שהוא, שקעו בדממה, כשפני כולם מופנים לעבר ההרים מזרחה, לצוד את קרן האור הבוקעת ומתרוממת והופכת לכדור כתום גדול, העולה מעל לאופק. אז ניתנה הפקודה, מפי ראש הקבוצה, לזוז. הטוריות על השכם, בידינו סלי נצרים, בהם ארוזה ארוחת הלילה, וכדי תה מומתק. לעיתים גם מערכת הסירים, שכונתה “סיר המעלות”, הבנוייה מספר קומות ואחוזה בידית אחת המיועדת לדבר, בהם סופקו לנו – כטוב לבה של המבשלת, וכטיב הקשרים איתה – ממיטב תבשיליה, כתוספת לארוחת הלילה השגרתית.

כך יוצאים היינו, עם עלות הירח ממזרח, כשאורו החל להתפשט, לגרש את אופל הליל ולהקטין את צל העצים שבפרדס ולהפיץ שורות אור מקבילות לשורותיהם. כשתפסו החבר’ה את עמדותיהם ליד שורות ההשקייה ופתחו ברזיהם, היה ראש הקבוצה, לפי אות, שריקה, או קביעת שעה מוסכמת, פותח את המגוף הראשי, והמים החלו זורמים. כעבור רגעים מספר, פרצו המים מפיות בריכות הביטון לתלמים, כאשר פס כסף זוהר באור הירח, מתקדם בתלם, כנחש כסוף ומקסים ולצידו העובד.

להשקיית לילה נבחר המטע המבוגר יותר. כל ההכנות נעשו מבעוד יום. על המשקה מוטל היה רק להעביר את המים מ“בור” אחד למשנהו. במטע מבוגר, כשקיבול ה“בור” רב, ניתן היה לשבת לידו, ליהנות מנוף הלילה הזוהר והקסום, מספר רגעים, עד עת הצורך להתרומם ולהעביר את המים ל“בור” השכן. לעבודה זו היו לא מעט בנות שביקשו להצטרף. קודם לכל, עצם העבודה בליל הירח בפרדס, ובעיקר, כשיצאו בלוויית “החבר” לעבודה יחדיו. שנית, יום החופש שלמחרת, שאיפשר לנצלו לצרכים רבים, כגון כביסת חולצה יקרה, שנמנעים היו לתיתה למכבסה הציבורית, שמא תיעלם או תיקרע, ניקוי וסידור יסודי של האוהל או החדר, וכיוצא באלה. נהוג היה, בהשקייה לילית זו, להציב עובד ועובדת בשורות סמוכות. והיה ותקרה פרצה בתלם או בצלחת, יוכל החבר לעזור לחברה. כמובן, עת שהעבודה התקדמה לאיטה, היו יושבים להם “זוג” זה, מפטפטים, עם בני־זוגם, ביכרו בילוי זה בעבודה, בלילות רומנטיים אלה.

היו חברים שליוו כברת דרך את חברתם שיצאה לעבודתה עת הם נשארו גלמודים, מתגעגעים ואף חושדים – תוך ליבם פנימה – שמא חברתך שיצאה בלוויית אחרים, לעבודת הלילה, תימשך לאחר ותחליט לעוזבך.

* * *

כשנולד למנהל הפרדס, שהיה חבר במושב קרוב, בן הזקונים והיה זקוק לחופשה, מינה אותי לממלא מקומו. ישבנו בסוכה אחר הצהריים והוא, יוסף, הדריכני בכל הנוגע לעיסוקו. עיקר התפקיד כלל מעקב אחר התקדמות עבודת הטרקטורים והמיכון, ריסוס המטע, עבודת קבוצות העובדים בטיפול, ניכוש עשבים, תיקון ושיפור “צלחות” ו“בורות” ההשקייה, וההשקייה עצמה, שהינה בעלת חשיבות מירבית להצלחת התפתחות העצים.

את נושא האחריות ופריון העבודה, לא היה צריך להדגיש במיוחד. כל העבודות בוצעו על־ידי חברי הקבוצה, שאחריותם ובעיקר של מנהלי הקבוצות, היתה ידועה.

יוסף הדגיש במיוחד את נושא יחסי האנוש והגישה לעובדים. “על אף שאתה חבר איתם בקבוצה” הוסיף, “עליך לדעת כיצד לנהל בתבונה את חבריך”. כדוגמא לכך סיפר לי את הסיפור, שהתפרסם בקרב מנהלי האיזורים, על חבריהם יהודה, שהיה מטבעו עצבני. כדי שלא לפגוע בעובדים, כשעצביו עברו והגיעו לנשמתו עד כדי התפוצצות, סר היה לפינת פרדס, רחוק מעין רואים, מסיר בתנופה עצבנית את כובעו מראשו, משליכו בכוח לקרקע, דורך עליו בעוז פעמים מספר, רוקע ברגליו, מוציא קולות זעם, עד שהשתחרר מעצבנותו וחזר לעובדיו. צחקתי למשמע סיפורו של יוסף, שהיה מוסר השכל על דרך הניהול, והבטחתי לשמור בסוד דבר זה.

התפקיד המינהלי השני, היה, לרשום את עבודת האנשים ולסכמה לפי פעולותיהם, מדי יום ביומו. הסיכום כלל עיסוקיהם ופעולותיהם הפשוטות והמקצועיות, כאשר הבדלי שכר היה כרוך בכך.

יוסף היה טוב לב, שקט באופיו, בעל רגישות אישית מיוחדת ליחסי אנוש. אנו כיבדנוהו ואהבנוהו, וכתוצאה מכך, שררה רוח טובה, שהשפיעה על יחסי גומלין, אחריות ומהלך עבודה תקין ויעיל.

כשישבנו, עת מסר לי על הנהלת העבודה בעת היעדרו, היזהירני לבל אשתמש בהגדרת עבודות בלתי שגרתיות במילה “שונות”. “אין לכתוב “שונות”, יש להגדיר כל עבודה ומגמתה”.

בהנהלה המרכזית תיעבו את המונח “שונות”, שניתן היה להכליל בו דברים שונים. “פעם”, סיפר לי יוסף, “שאלו למנהל פרדס, שברשימותיו הופיע סעיף “שונות” בכל יום, תגיד לנו – וזה היה בישיבת מנהלי איזורים – מה זה “שונות” המופיע ברשימותיך בכל יום, האם זה רחיצת סוסך על־ידי אחד העובדים?”, כל המסובים פרצו בצחוק אדיר. מנהל זה נאלם כמבוייש ואז פסקה המילה “שונות” להופיע בדוחי העבודה.

תפקיד מינהלי שלישי היה, לאסוף את כל יומני העבודה ממנהלי החלקות, לצרפם לד"וח היומי ולהעבירם להנהלה המרכזית. יוסף מסר לי עוד הוראות כהנה וכהנה, וסיים: “תבוא מחר בבוקר אלי הביתה ותיקח את הסוס”. עלזתי לשמש בתפקיד מנהל הפרדס, ולוא זמנית כשהסוס שהועמד לרשותי ריגשני מאוד.

עבודת ההשקייה הועברה לשיטה קבלנית. נוח היה סידור זה, הן להנהלת והן לגזבר הקיבוץ. יוצאים היו החבר’ה, בין ביום ובין בלילה להשקייה. כתום סיבוב השקייה של כל הפרדס, ניתן היה לחשב – לפי שטחו בדונמים – את השכר וההכנסה לקיבוץ. ברם, התעוררה בעייה, שפתרנוה מיד, כיצד לחשב ולרשום בדו“ח העבודה הקבלנית את אותן השעות, שמסיבה כל שהיא, הפסיקו המנוע והמשאבה החשמלית לעבוד, ולכן הזרמת המים הופסקה. סוכם, ששעות אלו יירשמו בטור נפרד ב”הערות" כ“הפרעה”. שעות “הפרעה” אלו, שולמו כשכר יומי ונוספו לשכר הקבלני.

באחד הימים הראשונים, עת שימשתי כמחליפו של יוסף, הזמינני הגזבר והעיר את תשומת ליבי לעובדה, שבחשבון ההשקייה האחרון, חסר תשלום עבור שעות ה“הפרעה” של אחד העובדים, ועלי לפנות למנהל האיזור, לברר סיבת הדבר.

ניגשתי למשרדו, ששכן בבית גדול שנבנה במרכז הפרדסים. התברר, שחסר התשלום בדיווחו של “הנס־היעקע” – כך כינוהו, בשל אופיו הגרמני “הגזעי”. לשאלתי, מדוע הושמט בחשבונו התשלום עבור שעות ה“הפרעה”?, שלף אברהם, מנהל האיזור, את רשימותיו של הנס, הגישם לי והוסיף: “יודעים אנו שבהשקייה עובדות בנות החמד שלכם. אין לנו כל התנגדות לכך. אנו מעודדים זאת מאוד. יודעים אנו שחלק מעבודת ההשקייה נעשית בלילות הירח. דבר זה חשוב לנו ולכם. אבל אנו” וכאן הדגיש את המילים "איננו משלמים תמורת התעסקות פרטית.

ראה, הנס שלכם כתב במו ידיו “הפראה” (בזמנו כתבו במקום המילה ‘הפרייה’ את המילה ‘הפראה’) ופרץ בצחוק רם. “רצינו להעיר תשומת לבכם על העברית והרישום של חברכם. הדבר כמובן יתוקן.” הנס המסכן הפך לשנינה בפי כל. והוא, “תאמינו לי” התנצל, “שלא עשיתי שום דבר… בשעות ההשקייה”.

 

רכש וייצור    🔗

ראשית שנות השלושים. הישוב העברי הפיק את לקחי מאורעות תרפ“ט – 1929 וחש בנטיית השלטון המנדטורי, להתנער מהצהרת בלפור. לנקוט יד רכה כלפי הערבים, שלא הפריעו לו לשלוט בארץ־ישראל כרצונו. הישוב היהודי, הגא, היה כצנינים בעיני הפקידות הבריטית בארץ, “אוכלוסיה משונה” שאינה דומה כלל ל”נייטיבס" – ילידים, שהבריטים היו רגילים לשלוט בהם. ישוב שראה עצמו עולה בתרבותו, על הפקידות הבריטית ותובע בעלות על ארץ־ישראל.

הערבים, כשראו שהשלטון המנדטורי נוטה להם חסד, החלו להתארגן למלחמה ביהודים, בשביתות ובהפגנות. אף בקרב הישוב היהודי, החל קיטוב בין אלה הדורשים תגובות חריפות נגד השלטון והערבים, ובין רוב הישוב, שגרס הבלגה, המשכת העליה, הבנין, ההתבצרות וארגון כוחות המגן.

התחילה העלייה הבלתי ליגאלית, הברחת נשק לארץ, אירגון קורסים ארציים של ההגנה, והגדלת היקף ומספר חברי ההגנה בארץ. המתח בין “הימין” וה“שמאל” גבר. בסוף אוקטובר 1934, הגיעו בן־גוריון וז’בוטינסקי לידי הסכם, שהבטיח להביא רגיעה בין המחנות בארץ. אבל רוב חברי ההסתדרות, דחו הסכם זה.

באותה תקופה החלה זרימת נשק ותחמושת לארץ, בכל מיני צורות ומטענים. וב־18.10.1935, קרתה תקלה, כשחבית מלט לבן נפלה בנמל יפו, וממנה נשפך מלט וכדורים. המשטרה הבריטית החלה לחפש אחרי אחד, בעל המטען ששמו היה י. קטן, ולא גילתה. אותו “הקטן” הזה נעלם. גם הייצור העצמי של תחמושת, בעיקר רימוני יד ורובה, החל להתרחב.

“בוא”, פנה אלי יוסקה חברי בעת שטיילנו לפנות ערב קייצי, בחצר המחנה. “ניגש למסגריה ב' ותראה דברים מעניינים”. היתה זו מסגריה, שלא שימשה את צרכי הקבוצה, אלא נועדה להיות מקום עבודה ופרנסה לחברים במקום. ראשית מפעל ייצור תחילתה כך היתה:

יום אחד פנו זוג תל־אביבי, צעירים לימים, בבקשה להתקבל כחברים בקבוצה. היה זה דבר נדיר, שמתל־אביב יבוא זוג, משפחה. כ“נדוניה” הציעו להעביר לקבוצה, את בית המלאכה הקטן לייצור עגלות תינוקות וילדים, שהיה להם בתל־אביב. היתה זו הצעה קוסמת. משפחה בעלת ידע ונסיון, שיאפשר לפתח ייצור זה, להוסיף מקומות עבודה ופרנסה בבית, לחברים וחברות.

הייצור החל להתפתח. אבל באותם ימים הילודה ירדה, ולא היה שוק לעגלות ילדים אלה. החלו לנסות בייצור כל מיני מוצרים אחרים, עד שצצה הצעה להקים בית־יציקה לברזל. הובאו מומחים שבנו את התנור והכור, ציידוהו בכל הנדרש ליציקת מתכת ובנו צריף גדול, שנתכנה בשם מסגריה ב'.

מסגריה זו היתה תמיד סגורה בתריסים ודלתות, לעומת כל בתי המלאכה בקבוצה, שהיו בדרך־כלל פתוחים וחברים הסתובבו בהם. מחוץ לצריף, זרוקים היו גלגלי שיניים ואביזרי יציקה שונים. אחת ולעיתים פעמיים בשבוע, היה מיתמר עשן מכור היציקה. היה זה בימי היציקה, שבהם גוייסו כל עובדי המסגריה הרגילה לעזרת היציקה.

כשהגענו למסגריה ב', פתח יוסקה, במפתח שהיה בידו, את הדלת ונעלה מיד מאחורינו. “כאן יוצקים רימונים” החל יוסקה מספר בלחש. "בודאי כבר ראית את הרימונים ‘האמריקאיים’ שעליהם בולטות שלוש אותיות USA רימונים אלה לא ראו כלל את אמריקה. הם תוצרת שלנו. למען הטעות את ‘האויב’ – הבולשת הבריטית, הננו מסמנים אותם בשלושת אותיות אלו, המציינות בדרך־כלל ‘ארצות־הברית’. בשבילנו הם מציינים – באידיש – ‘אונדזר־שטיקל־ארבייט’ שמשמעותו בעברית היא; ‘חתיכת עבודה שלנו’.

יוסקה החל בסיורו לפי סדר תהליכי הייצור. “כאן, אתה רואה חמרה אדומה ועוד סוגי חול, חומרים אלה מרטיבים, מערבבים ומייצרים את התערובת המתאימה לייצור התבניות. כאן, אתה רואה”, עבר לפינה אחרת, הרים כיסוי שהיה מוטל על אביזרים שונים וגילה, "אילו הן תבניות ‘אב’ לרימונים, שעליהם מלבישים מסגרת ברזל, ודוחסים לתוכם את תערובת האדמה, מהדקים היטב, ולאחר מכן מפרידים בין המסגרת לדפוסי הרימונים. אתה רואה, שדפוס זה הינו רק מחצית הרימון. תבנית, הכוללת את המחצית השניה, מרכיבים על התבנית התחתונה, ומתקבל דפוס מושלם של צורת הרימון החיצונית.

"לצורך יציקת הגוף בעל החלל, בו מוכנס חומר הנפץ, מכניסים בין שתי התבניות, העליונה והתחתונה, כעין גלילי אדמה מוקשית, המשמשות מילוי בתוך גוף הרימון. כאשר בשעת היציקה, הם משמשים דפוס פנימי. בתבנית העליונה קיימים מספר חורים ליציקת הברזל המותך, וליציאת הגזים הלוהטים, לבל תתהווינה בועות וחללים בגוף הרימון, דבר הפוסלם לתפקידם. כל תבנית כזו כוללת שישה תבניות דפוסי רימונים, כשהם סדורים בשתי שורות בנות שלושה דפוסים בכל צד, כשפתחי הרימונים מוטלים האחד מול חברו בשורה.

"לאחר יצירת התבניות, משהים אותם לייבוש בדרגה מסויימת, לא רטובה מדי ולא יבשה ביותר. זהו אחד מסודות המקצוע. כשיבשו וסודרה מערכת של תבניות, מפעילים את תנור כור ההיתוך, ממלאים בו ברזל יציקה ופחם וזהו הסוד המקצועי השני, עד שנוזל לוהט ואדום מוכן ליציקה. מתכת נוזלת ולוהטת זו נוצקת מהכור לדליי יציקה מיוחדים, עשויים ברזל ומצופים בפנים בחימר, העומד בחום הגדול של הברזל המותך. דליים אלה מצויידים בשתי זרועות ארוכות, כשבקצותיהן ידיות, המאפשרות נשיאה והטיית הדלי לצד מרזב השפיכה.

עבודת היציקה חייבת להתבצע במהירות. העברת הנוזל הלוהט בעזרת הדליים ויציקתו לתבניות, מחייבים פעילות ללא כל השהייה. העבודה קשה, מפרכת ואחראית.

לצורך הטעייה והסוואה, יש לנו גם תבניות מוכנות ליציקת גלגלי שיניים ואביזרים יצוקים אחרים. והיה, באם יקרה ביקור בלתי צפוי של המשטרה, או פנים בלתי ידועות, החשודות כבולשת, מיד אפשר להרוס את תבניות הרימונים, ולהמשיך ביציקת האביזרים “הכשרים”. סיימנו את הסיור במפעל ייצור אמצעי הגנה זה. יצאנו ונעלנו את הדלת.

כשישבנו בפינת החצר, באויר החופשי והנעים של דמדומי ערב קייציים, המשיך יוסקה בסיפורו.

"תהליך ייצור הרימון כולל עוד מספר פעולות, שאין אנו עוסקים בהן במקום, והן: ניקויו היסודי משיירי חומר התבנית, בדיקתו החיצונית, חריטת הברגה בפי הרימון ובדיקתו בלחץ נפט, לגילוי חורי בועות וסדקים. לאחר מכן, הוא מוכן להמשך הייצור, מילוי חומר הנפץ, יצירת הנפצים וכדומה.

“את הרימונים היצוקים, ממלאים אנו בשקיות, כשבכל אחת חמישים גופים, ומעבירים אותם לתל־אביב, באמצעות המשאית שלנו, ובסיוע פרות”.

פתחתי עיני בתמהון, כאשר פני מופנות ליוסקה, מה זאת אומרת סיוע פרות? יוסקה פרץ בצחוק, והמשיך; “בודאי ידוע לך שהפרות נותנות חלב”, התפרצתי לדבריו ואמרתי, עכשיו מובן. מעבירים אותם בכדי חלב. צחוק רם התפרץ שנית מפי יוסקה. “הם מפיקות גם זבל. ובכן, מטילים על רצפת המכונית את משלוח שקיות הרימונים, מכסים אותם ב”ברזנט", עליהם שופכים זבל פרות טרי, רך, נוזל ו’ריחני'. וכך יוצא המשלוח לדרך.

בודאי ידוע לך, שבבית־דג’ן, קיימת תחנת משטרה בריטית, הבודקת לעיתים קרובות, משאיות יהודיות. השוטר־הזקיף עוצר את המשאית, עולה בצידה על המרכב, בוחן ובודק תוכן התובלה. לעיתים, מבקש לפרוק ארגזי ירקות, פירות וכיוצא באלה. בחומר שפוך, כגון זיפזיף, וכיוצא באלה, נועץ הוא את מקלו, על־ מנת לבחון עומק כיסוי הזיפזיף, כשהגיעה המשאית שלנו הנושאת בתוכה זבל רך המדיף ריחו לפניו, מיד גירשו הזקיף מהמקום. שלחנו גם משאיות עמוסות זבל, בלי התוכן היקר שמתחתיו, שמא יעלה אי־פעם על דעת שוטרים אלה, ללוות משאית זו ליעדה, ולבדוק את תוכנה. עד היום הם לא חשדו בנו ולא עלה על דעתם לבצע בדיקה כזאת.

* * *

מוצאי שבת. ארוחת הערב נסתיימה. התורנים גמרו את רחיצת השלוחנות, המצופים בשעווניות לבנות, מנגבים, מיבשים אותם ומזיזים אותם לצידי הקירות, על־מנת לפנות את מרכז חדר האוכל. מציבים את הספסלים, שורות שורות. מולם, בראש חדר־האוכל, מציבים שולחן ליו“ר האסיפה, רושם הפרטיכל, והמדברים. מזכיר המשק, המשמש כרגיל כיו”ר, מקריא את סדר היום והדיון מתחיל.

בינתיים משתרע, ליד מחסן הבגדים, תור ארוך של חברים. אחד אחד ניגשים לחלון, כשידיהם פשוטות קדימה והמחסנאית בוררת מתוך הערמות, לכל אחד זוג מכנסי חאקי, חולצת עבודה, גופיה ותחתונים כהים, וזוג גרבי כותנה, הכל לפי מידת עיניה. מכירה היא כבר כל אחד ואחד ומידות בגדיו התואמים לו.

צילצולי הפעמון, “דין!, דין!, דין!” מכנסים את החברים. אט אט, בודדים וזוגות, התופסים מקום על הספסלים. מזכיר המשק מקריא את סדר היום והדיון מתחיל. ליאות מתפשטת בקרב המאזינים, בעיקר בנושאים שגרתיים. מחכים כבר לסיום האסיפה ולמעגלי ההורה והריקודים שלאחריה.

קולות השירה פורצים, והדיהן נשמעים ברחבי החצר הריקה מאדם. פה ושם חוצה מן־דהוא את החצר, בדרכו לשמירה, לביקור חברה שנשארה בחדרה, או לעיסוק כל שהוא, שהוטל עליו, דווקא במוצאי שבת.

הרעש בחדר האוכל פוחת. מעגלי ההורה פסקו. גם רקדני ה“דבקה” נטשו את המערכה ומתפזרים. זוגות ה“פולקה” עדיין מסתובבים, כשתורני חדרי האוכל מאיצים בהם, באמצעות החזרת השולחנות והספסלים למקומותיהם, והצרת “רחבת הריקודים”.

“כדאי שתישאר בחדר האוכל”, לוחש לאוזני אחד ממפקדי ההגנה. מילה זו הספיקה עבורי. את קונצרט התקליטים שהיינו עורכים כרגיל באוהלנו, בודאי אפסיד הלילה. אבל הוראה זו כפקודה. מסתובב אני כה וכה, מסייע בסידור השולחנות, נכנס למטבח, מפלרטט קצת עם הטבחית התורנית בלילה, שתפקידה להכין ארוחת לילה לשומרים, וסלי אוכל לקבוצות העובדים היוצאים עם בוקר ומנות ארוחות־בוקר, מנות הכוללות ארוחת בוקר וצהרים, לבודדים היוצאים עם אור הבוקר לעבודה. לכל סל תוחבת היא פתק ובו שמות החברים, או שם ראש הקבוצה. על כל חבילה בודדת, רושמת שם מקבלה הכל בהתאם לרשימה שהוכנה עבורה על־ידי סדרן העבודה. הטבחית מגישה לי לטעום מה שהוא ממעדניה, יושבת מולי ליד השולחן, מחכה לשומרים שיופיעו אחד אחד לארוחתו.

טרטור משאית כבדה המתקדמת באיטיות בדרך העפר המוליכה לקבוצה, הגיע לאוזני ומסיבה תשומת־ליבי לתופעה יוצאת דופן זו. משאית כבדה הנכנסת לחצר במוצאי שבת. נטשתי את חדר האוכל ויצאתי. למולי מופיע חבר המטה. “דוד”, פונה אלי, “הגיע מטען מיוחד, שיפורק בצריף הירוק. נא לשים לב – אבל בלי שיורגש הדבר – לבל יסתובבו אנשים בקרבת המקום”.

מספר חברים, מסגרים ומכונאים, המוכרים לי כפעילי ההגנה חולפים אחד אחד בהסתר לכיוון הצריף הירוק. משום עולים קולות שקטים, “תזיז אותו לכאן”, “בזהירות”, “תשעינו את הקרשים היטב”, “תתמכו אותם לבל יישברו”, כל מיני הוראות ופקודות שמשמעותן – פורקים דבר מה כבד. “הי־הופ”, “הי־הופ”, “הי־הופ” “עוד דחיפה”, “עוד קצת”, “בסדר גמור”, והקולות משתתקים. נהם מנוע המכונית נשמע, טרטור והמכונית עוזבת את החצר. סובב אני מסביב. ליל חושך, נפש חיה לא נראית בסביבה זו הנמצאת מחוץ לאיזור מגורי החברים.

“אתה יכול לחזור כבר לחדר האוכל, אתה חופשי”, מודיעני חבר מטה ההגנה. “באם רצונך להשתתף ב”קומזיץ" הגון, תבוא הנה בשעה ארבע, בערך, לפנות בוקר" סיים והלך.

השחר עלה. שמי המזרח מחווירים. השומר, שביקשתיו להעירני בשעה ארבע בבוקר, מטלטלני פעם אחת, ואני על רגלי וכהרף עין לבוש. צעדתי לצריף הירוק. לאחר נקישות מספר, בקצב ידוע, נפתחת הדלת. במרכז הצריף ניצב מכבש דרכים בעל שני גלגלי־חבית, האחד קדמי והשני אחורי, שונה במעט מהמכבשים הרגילים, המתגלגלים וכובשים את הדרכים והמצויידים, כרגיל, בגלגל־חבית קדמי, ושני גלגלים גמלוניים אחוריים. סוג חדש של מכבש.

ליד הקירות חבילות ארוזות, ארוכות ועטופות נייר – בודאי רובים – הנאספות ומסולקות החוצה, למקום סתר. עוד מעט ותסתיים עבודת הלילה. מאי שם צצים סלים מלאי כל־טוב. נקניקים, ביצים מבושלות, ירקות, זיתים, ו“מעדני מלכים” שעין “קיבוצניק” לא חזתה בהם. בין החברה רואה אנכי פנים לא מוכרות, ביניהם, ישראל, אף־על־פי שלא היה חבר הקבוצה, היה מזדמן למקום מדי פעם, ואנו ידענו שהוא ממלא תפקיד מרכזי כל שהוא בהגנה וברכש.

הופעתו של ישראל, היתה תמיד מהודרת. לבוש חולצה לבנה, מכנסי צמר אפורים, מגוהצים למשעי בחורף, ומכנסיים לבנות בקיץ, נעל נעליים מצוחצחות. הופעה כזו, דוחה בודאי כל מחשבה, שהנה חבר הגנה חשוב הוא זה. בידו נשא עמו תמיד מקל טיולים, בעל ידית שנהב, כשטבעת רחבה, מוזהבת, מחברת את הידית למקל. אנו, החבר’ה הקרובים לעניינים, ידענו שמקל זה הוא רובה. על־ידי סיבוב הטבעת והזחתה כלפי מעלה, מתגלה הדק ואפשר לירות בו. “מקל־הגנה” מיוחד, שכל רואהו חשק בו⁹. כשראיתיו בבגדי־עבודה כחולים, ידיו ופניו מלוכלכות בגריז שחור, מחייך לחבר’ה, השתוממתי. הזהו “הטרזן־המהודר” המופיע מדי פעם?

סיימנו את ארוחת השחר, והתפזרנו – לפי הוראת המפקד – לשנת יום ובהוראה להיות במקום בשעה תשע בלילה.

שוב הופקדתי להסתובב על המשמר, בסביבת הצריף הירוק. בשעה שמונה בערב עליתי על משמרתי זו, כשבשעה היעודה החלו החבר’ה להסתנן אחד אחד, לעבר הצריף. נכנסו והמשיכו במלאכת הקודש, פריקת מטען הרובים והמקלעים הפולניים והתחמושת שהגיעו במכבש דרכים זה, ארוזים בגלגליו.

כשנסתיימה המלאכה, נקראתי פנימה. “ראה איזה רובה יפה הוא זה” פונה אלי שלמה המפקד, מושיט לידי כלי חדש בעל חלקי עץ בהירים, חלקים ונוצצים וחלקי מתכת שחומים ומבהיקים. רובים חדשים, ממש מבית היוצר, לא רובים אלו, שזכינו לראותם בשיעורים, עתיקי יומין, עוד מהמאה הקודמת. ליטפתי אותו לכל אורכו. פתחתי את הבריח, בדקתיו לפני ולפנים דרכתיו ולחצתי על ההדק. אפילו הנקישה היתה שונה וצוהלת יותר מנקישת הרובים האחרים, העתיקים. הלב עלץ ורחב. סוף סוף הגיע מטען ראוי לשמו לחיזוק כוחנו.

השעה קרובה לחצות. רעש מכונית מתקרבת, משאית גדולה. אחד מהחבר’ה יצא לקראתה, כיוונה לשקע ליד הוואדי העובר בקצה המחנה, בו תוכל להנמיך מרכבה ולהעמיס את המכבש. הטרקטור שהגיע למקום, גררו לקרבת המשאית, תמרן ימינה, שמאלה ואחורה, והמכבש – שהריק את קרביו – מועמס בחגגיות על המכונית היוצאת לדרכה.

החבר’ה סיימו את מלאכתם. סלקו ומחו כל עקבות היכולים להצביע על עבודה שנעשתה במקום. טאטאו את רצפת החמרה בצריף והחזירו את הספסלים והשולחנות למקומותיהם. שוב הפך צריף זה, מקום לימודים צנוע. בשמחה, בבדיחות הדעת וצהלה, פרצנו למטבח, לארוחת לילה “הגונה” שהוכנה לנו על־ידי התורנית, במצוות האקונומית ולהשתוממותה על השפע המוענק לחבר’ה אלה, חשה בודאי שדבר מה חשוב התחולל הלילה.

* * *

בכל זאת, איך הגעת לייצור כספית־רועמת, שאלתי פעם את יוסף, עת שוחחנו על תקופת המאבק נגד הבריטים. טוב, ענה יוסף. אבל לפני כן, חייב אני לספר לך קצת על עברי.

כשהייתי בן שנתיים, הובאתי ארצה עם משפחתי שעלתה מיוון. אבי היה סוחר ידוע בתל־אביב, עסק בענף התכשיטים והזהב. היתה לנו חנות גדולה בתל־אביב. אבי שאף שאנו, בניו, נמשיך בדרכו. אבל אני לא נטיתי לכך. אהבתי לעסוק במכניקה, טכניקה, חשמל, רדיו, וכל מיני עיסוקים הקשורים לעשייה.

עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, שלחני אבי לבירות, ללמוד שפות. כשפרצה המלחמה, הוחזרתי ארצה. נטייתי למקצועות טכניים, הוליכתני לבית־ספר “מונטיפיורי”. היה זה מוסד יחידי בתל־אביב, שני לטכניון בחיפה, שהכשיר תלמידים במקצועות מנועים, חשמל, מכניקה, הנדסה, בניית מכשירי רדיו, גבישים וכיוצא באלה. כשסיימתי בית ספר זה, עברתי קורס מינהל והנהלת חשבונות.

עם תום לימודי, החלטתי לפתוח מעבדה. אבי עודדני, וסייע לי בכל. באותו זמן, נפגשתי עם אדם, בעל מקצוע בניפוח זכוכית, ויחד הקימונו בית־מלאכה בו יצרנו כלי זכוכית למעבדות בתי־ספר; כלים שלובים, מבחנות, בזיכים וכל מה שהוזמן אצלנו עבור מעבדות בתי־חולים ובתי־ספר.

באותה תקופה הצטרפתי לאצ“ל. בנערותי השתייכתי לצופי־ים ‘זבולון’. התאמנו בהפלגות ובכל הנוגע למקצועות ימיים. פעם אחת בא אלי אדם אחד מאצ”ל והודיעני, שהחליטו להסב את המעבדה שלי לייצור כספית־רועמת. האמת היא, שבתחילה היססתי. כעצמאיים הרווחנו די טוב. לעבור לעבוד כשכיר עבור אצ"ל, דבר זה לא קסם במיוחד, אבל אתה יודע, שאז, בתקופה ההיא, כשפנו אליך בעניין כזה, נדחקו כל החשבונות האישיים הצידה ונעניתי למשימה. שותפי היה חבר ההגנה. רמזו לי, שרצוי לפרק את השותפות אתו. הוא חש במשהו ולאחר שיחה קצרה נפרדנו, לאחר עבודה משותפת של כשנה וחצי, היה זה בקיץ 1946.

התחלנו בנסיונות. כמובן שאת כל הכלים הדרושים בניתי בעצמי. צרפו אלי עוד שלושה סטודנטים מהאוניברסיטה העברית. בית המלאכה־מעבדה שכן על גג הבית שלנו, בגבול יפו – תל־אביב, ברחוב צדוק הכהן מס' 4. לידינו, במספר 2, היה בית ספר לילדים תימנים. ביתנו היה בעל שלוש קומות, והורי גרו בקומה השניה. כל הגג והחדר שעליו עמדו לרשותנו.

עוד לפני שהתחלנו בנסיונות ייצור הכספית הרועמת היה גג בתינו משמש כתחנת השידור הניידת של האצ"ל. החבר’ה היו מופיעים כשמזוודה גדולה בידם, מרכיבים את התחנה והאנטנה ומשדרים. תוך כעשרים וחמש דקות הסתיים הכל, ירדו והסתלקו במכונית, כשמכוניות ההאזנה של הבריטים כבר מסתובבים בסביבה.

"איפה היית ‘אידיוט’ “? פתחו עלי בקול בני המשפחה, “מה אתה יודע, רק עכשיו שמענו שידור אצ”ל, כל כך ברור, מה אתה מתאר לעצמך, רק לפני כמה דקות הפסיקו”. תאר לך את מצבי. לשחק כמסכן שלא שמע את השידור, לא לפרוץ בצחוק, כשהם אינם יודעים, שמגג ביתם שידרו.

טוב, נחזור לעניינינו. המשכנו בנסיונות, אבל לשוא. היתה זו עבודה נוראית, גזים מרעילים ומחניקים. ריאותינו סבלו, ושרידים לכך מרגיש אני עד היום. לאחר זמן הגיע אלינו איזה “פרופסור” זקן, אדם מעל לגיל שישים, והוא לימדנו סודות יצירת הכספית־הרועמת.

שיטת הייצור עצמה אינה מסובכת. לקחנו 50 גרם כספית מתכתית, הוספנו עליה כמות של חומצה מסויימת, שמנו את הבקבוק על גבי כן ובישלנו זאת כרבע שעה, עד שכל הכספית והחומצה הפכו לנוזל חום. לאחר מכן, הריקונו זאת לבקבוק גדול יותר והוספנו אלכוהול נקי. וכשתרכובת זו באה במגע עם האלכוהול, החלה תסיסה ורתיחה נוראית, שהעלתה עשן גזים כבד ומחניק. אי אפשר היה להימצא במקום. היות וכל ‘עבודת־הקודש’ הזו נעשתה במעבדה, בדלת ובחלונות מוגפים ומכוסים בוילונות כהים.

לאחר רתיחה זו, בא תור הסינון. העברנו את הנוזל, באמצעות משאבת ‘ואקום’ שבניתי, לתוך משפך ומסננת רשת דקיקה, מכוסה נייר סופג, עד שנשארו עליהם גבישים קריסטליים נוצצים, כעין חול. ואז הגענו לתהליך נוסף והוא, ייבושם בתנור בחום של כ־90 מעלות. לתנור חשמלי זהו חובר טרמוסטט, שהפעיל מנורת ביקורת, שהיתה נדלקת וכבה מדי פעם. כידוע, שבפעולה זו נוצרים ניצוצות חשמליים. כל ניצוץ כזה עלול היה להפעיל את חומר הנפץ. עסקנו בפעולות מסוכנות, ללא כל אמצעי הגנה. אוי! כמה טפשים היינו. לא ידענו סכנה מהי. לא היו לנו מסכות גז, ואפילו לא משקפי מגן.

כשהסתיים הייבוש הפקנו 50 גרם גבישי כספית־רועמת מ־50 גרם כספית מתכתית. כל מנה כזו חילקנו למעטפות בנות 10 גרם כל אחת. כמובן, שבגמר התהליך בדקנו את החומר, איך? לקחנו על קצה סכין כמה גרגירים, שמנו אותם על סדן, ובמכת פטיש בדקנוהו. חומר זה כידוע מתפוצץ במכה, ויוצר קול כיריה. כך תם תהליך הכנת 50 גרם, שנארזו והושמו בצד.

כשנוכחנו שאין כל אפשרות ליצור בתנאים כאלה, החלה התייעצות. נשמעו כל מיני הצעות ופטנטים, עד שהגענו לתוכנית של יצירת ארגז ארוך כמו “ארון־קבורה” אטום הרמטית, כשאליו מחוברת ארובה גבוהה, המסלקת את הגזים. הארובה אמנם היתה טובה, חיברנו אותה ליד החדר אשר על הגג, אבל אפילו דרך דפנות העץ הסתננו גזים, שהכבידו עלינו בכל התהליך הזה. בכל זאת, ‘המפעל’ החל לעבוד, בתפוקה של חצי ק"ג ליום. כמות זו של כספית־רועמת, עלולה היתה, בהתפוצצותה, להרוס קומת בית.

פעם, בהיותי על הגג, שמעתי צעקות גיסתי מגג ביתה, שהיה סמוך לביתינו. ‘יוסף!, יוסף!, שריפה אצלכם, מה קורה?’ הרגעתי אותה ואמרתי. הכל בסדר, זה רק נסיונות במעבדה שלי, אני משגיח היטב. כשהצטברה כמות חודשית של 15 ק"ג, הסכנה גברה שבעתיים. כל תקלה שתגרום לפיצוץ כמות גדולה כזו, יכולה להרוס את כל הבית, לפגוע בסביבה ומה אשמים אנשים, זקנים, נשים וטף, הגרים סביבנו?. פניתי ליוסקה אחיך, שהיה המקשר בינינו למפקדה, וסודר, שכל כמות כזו תסולק למחסן אחר.

יוסקה אחיך שכר מחסן־מרתף מול ביתנו. בעל הבית הכיר את אבי ואותי. סיכמנו ביננו, שאחיך לא מכיר אותי, ונזהרנו לא ללכת יחדיו ליד ביתנו. חששתי שבעל המרתף, המכיר טוב את אבי, ישוחח אתו, ולא רצינו שירגיש, שיש קשר ביני ובין אחיך שוכר המחסן.

פעם, כשחזרתי בשעה ארבע לפנות בוקר מפעולת לילה, לאחר שוד הנשק מהצבא הבריטי ליד ראשון לציון, עייף, מלוכלך ומטונף נפלתי על מיטתי ונרדמתי. התעוררתי לקול צעקות אבא, "אתה רוצה להביא עלינו אסון? איפוא היית? מה עשית? מה עושה פה ‘מכונת־יריה’ – התכוון לסטן שמתחת למיטה. אבי כעס על ה’סטן', ולא ידע שעל גג ביתו קיימת תעשיה של חומר מסוכן פי כמה.

“נחזור לנושא ייצור הכספית־הרועמת. השגת כספית בכמויות גדולות, לפי צרכינו, לא מהדברים הקלים הם. שוטטנו והריקונו את כל בתי המרקחת בתל־אביב. למזלנו, מצאנו רוקח אחד, בורכוב שמו, ברחוב אלנבי, שתפש כפי הנראה, שהכספית המבוקשת משמשת למה שהוא חשוב והתחיל לספק לנו ככל שביקשנו 5 ק”ג, 10 ק“ג ואפילו 20 ק”ג. כמובן, במחירים גבוהים, עסק זה עסק. הוא השיגה ממקורות שונים בארץ, והיה הסוכן שלנו.

השגת חומצה לא היוותה בעייה. אבל איפוא משיגים אלכוהול נקי 90 אחוז, כשכל ייצור האלכוהול נמצא בפיקוח ממשלתי, ועוד בכמויות גדולות של כ־100 ליטר ליום. ובכן, פניתי ליוסקה אחיך, שהכיר את כל בעלי התעשיה וידע להשיג הכל. יוסקה חזר אלי צוהל ושמח. יש מקור. “עץ הזית” בקרית אריה. בחצות הלילה ניסע לבית החרושת המוקף גדר בנוייה ומסויידת בגובה שלושה מטרים. לקול שלוש צפירות – סימן מוסכם – נעצור בקרבת השער. לעומתנו ישתלשל צינור גומי ארוך. עלינו להכניסו לחבית, למלאה, לנענע את הצינור לאות הגמר ולהסתלק. לא היכרנו את השומר, ולא את מזרים האלכוהול. כך הישגנו מקור לאלכוהול נקי. ואיך מעלים חבית גדולה זו בנפח של 200 ליטר, לגג הבנין?, מנופים לא היו לנו. נרתמנו 4־5 חבר’ה, ובלילה סחבנו אותה, דרך המדרגות, לגג.

* * *

“ייצור הכספית־הרועמת, היה רק חלק ב”מפעל" שלנו. הייצור הנוסף היה, פיקות ונפצים. הם שימשו כחלק המפעיל במנגנון רימוני היד ‘הפולניים’ שיצרו אותם במפעלים שונים. את תרמילי הפיקות, קיבלנו ממקור אחר. אנו לא ידענו מקורו. בכלל, לא ידענו שום דבר נוסף, פרט לנעשה אצלנו. מלאנו אותם בכספית־הרועמת. מילוי הנפצים, היתה עבודה אחראית ומסוכנת מאוד. קיבלנו, ממקור לא ידוע, תרמילי אלומיניום קטנים, באורך של 4 סנטימטר. כל תרמיל כזה יש למלא בחלקו בכספית־רועמת. מכניסים קצת, ודוחסים אותה באמצעות פין, במדחס מיוחד שייצרנו. בעבודה זו, עשתה ציונה, עובדת המעבדה האחראית, כשלידה עזרו שתי בנות. הזהרתים מגודל הסכנה. והיה, אמרתי לציונה, באם ייתפס תרמיל בפין ולא יצא, אנא, לא לנגוע ולא לעשות שום דבר, לקרוא לי.

ואכן, קרה מקרה. כשראיתי זאת, נטלתי מברג באורך כ־40 ס''מ, את ידי חבשתי בסמרטוטים רבים, סילקתי את הבנות מהמקום, התחלתי לשלוף את התרמיל מהפין. לאחר כשני נסיונות, קרה הפיצוץ. כל הסמרטוטים מידי הועפו. ידי נחבלו קשות, ואצבע אחת כמעט נתרסקה. כולי הייתי זב דם. העבודה הופסקה והובלתי במהירות ל“הדסה”. הוכנסתי למרתף. כשהרופאים הבינו שזו פציעה בפעולה, סירבו לטפל בי. יוסקה שהופיע, הוציא אקדוחו ותחת איומו טיפלו בי, חבשו ידי וסילקוני מהמקום.

למחרת התנפחו ידי ופני, ללא הכר. יוסקה הבהילני לד"ר ויינשל, שטיפל בי והצילני.

כשהוצרכנו להגביר את הייצור, העברנו את המחלקה לייצור הנפצים והפיקות לחדר גג ברחוב מאז"ה שיוסקה שכר. ציונה עברה למחלקה זו יחד עם עוד שתי בנות ושני בחורים. עבדנו ביום ובלילה. סיירתי בשניהם, בליל שבת וחג. פעם, כשביקרתי בביתכם – הייתי כבר קשור קשרי חברות לאחותך נחמה – אמרתי לאחיך, ‘יוסקה, בוא ניגש לראות מה נשמע’. כשאמא שמעה זאת, השביעתנו לא ללכת. ‘שבת היום, די, תאכלו אצלי צהריים ו’צ’ולנט’ – חמין. לא יכולנו להשיב פניה ריקם, נכנענו ונשארנו.

בעודנו אוכלים צהרים, היה זה בשעה אחת, נשמעה התפוצצות אדירה. ביתנו היה ברחוב נחלת בנימין פינת רמב“ם והד הפיצוץ הגיע מרחוב מאז”ה. נטשנו את הארוחה, מיהרנו במכונית אחיך למקום הפיצוץ. היתה זו המעבדה שלנו. כמובן, שלא יכולנו לשהות במקום והסתלקנו. נודע לנו שנהרגה בחורה ובחור פצוע נתפש. היתה זו ציונה ז"ל, שנפלה במילוי תפקידה בייצור אמצעי לחימה בבריטים.

"כן, שכחתי לספר לך כיצד היכרתי את אחותך. היות והיתה לי מכונית, בתקופה ההיא, היה זה נדיר שלצעיר תהיה מכונית פרטית. מלאתי, נוסף לעבודתי ב’מעבדה', כל מיני שליחויות. "תיסע לרחובות ותמסור חבילה זו לידי בחורה שתפגוש במקום מסויים ותחזור. כשהגעתי לשם, הופיעה מולי בחורה־נערה, עטופה במטפחת ראש וצעיף על פניה. לקחה ממני את החבילה, לאחר שהזדהתה בסיסמה. “חכה רגע”, פנה אלי הבחור שליווני לנסיעתי. “ניקח טרמפיסטית בדרכנו לתל־אביב”. חיכינו והופיעה צעירה נחמדה, צחקה, נכנסה למכונית, והזדהתה כזו, שהיתה קודם לכן עטופה. כך היכרתיה ויצאנו עד לשנת 1948, כשנשאתיה, ב־5 במאי, עשרה ימים לפני פרוץ מלחמת השחרור.

‘יוסף’, פנתה אלי אחותך באחד הימים, ‘אני נוסעת מחר לחיפה לצורך סידור כמה עניינים’, ונסעה. כשחזרה בערב, סיפרה לי על נסיעתה זו. הוטל עליה להעביר משלוח נפצים. לקחו, הקיפו גופה בחגורת נפצים, ועטפו אותה כאשה בהריון. “נסעתי בשירות” סיפרה נחמה, "כשאני יושבת בין שני גברים במושב האחורי. יום חם היה. חישבתי להתעלף, כה עטופה בחגורת צמר גפן. הגענו לצ’ק־פוסט – מחסום הביקורת של המשטרה הבריטית בכניסה לחיפה – הורידו את כל הגברים, ערכו בהם חיפוש מדוקדק, מהראש ועד הנעליים והגרביים. תאר לך את הרגשתי. יושבת במכונית חונה, בחום גדול ומהרהרת, מה יהיה כשהכל יתפוצץ איתי מהחום. בי, כאשה בהריון, לא חשדו. העברתי את החגורה וחזרתי בשמחה וברגש הקלה הביתה.

* * *

ראשית 1948. המאבק החריף, הצרכים גדלו ונוספה עוד משימה, ייצור בקבוקי מולוטוב. אמצעי זה היה מיועד למלחמה בטנקים ובמשוריינים בריטיים, שהיו ביפו, ואם ירצו לפרוץ ממנשיה לתל־אביב, וכן, ביצירת מחסומי־אש בסמטאות שגבלו בתל־אביב, נגד התפרצות המוני ערבים. נוסף לכך, יצרנו מוקשים ופחי־נפץ שונים, לפי הזמנה מהמפקדה.

לייצור בקבוקי מולוטוב, דרוש גומי־קרפ, בנזול, בנזין ועוד חומרים שונים, נוסף לכספית־הרועמת שהיתה לנו. ובכן, התחלנו לשוטט ולנקות את כל הסנדלריות מהשיירים שלהם. הסנדלרים, שראו חבר’ה צעירים קונים שיירי גומי אלה, העלו את המחירים ואנו שילמנו. את ‘הקרפ’ משרים היו שלושה ימים – בכלים מיוחדים – בבנזול. לאחר מכן, יוצקים תמיסה זו לבקבוקים, מוסיפים כל הנדרש והבקבוקים מוכנים.

אמצעי נוסף היו, פחיות־גלונים עם חומר נפץ, למטרות לחימה מיוחדות. בגבול, בינינו ובין יפו ניצב היה בנין גבוה, שמשם צלפו עלינו ללא הרף. חבר שלנו הזדחל לעברו, הניח פח חומר נפץ זה, הדליק את הפתיל, נמלט ונורה מהגג. אבל הפח התפוצץ, המבנה נהרס והרג את הצלפים שהיו עליו.

התקנת פחים אלה הצריכה חומר מרסק: ט.נ.ט., שהובא אלינו ממקור בלתי ידוע לנו. “איטריות” צוללוזה ונפצים יצרנו. את הצוללוזה ייצרנו במעבדה שלנו. כיצד וממה?. יצאנו למחסני חברות יבוא הסרטים לארץ; “האחים וורנר”, “מאייר” וכו‘. נכנסנו אליהם ודרשנו סרטים, ובאיום אקדוחו של אחיך, הסכימו לכך וביקשנו לקחת סרטים ישנים, שיצאו מהשימוש. “הסכמנו” להשאיר להם את הסרטים החדשים, והם מסרו לנו מטען מלא סרטים ישנים. סרטים אלה בישלנו במים רותחים, ניקינו מהם בסכין, את ה’גלי’ שמרוח עליהם, עד שנתקבל סרט צולולויד נקי ושקוף. קיצצנו אותו במקצצה מיוחדת, והרי לכם איטריות, שעורבבו ב־ט.נ.ט., חומר מרסק והודף, יחדיו. הכינונו נפצים ארוכים כ־6–8 ס''מ והרי פחי נפץ אדירים מוכנים.

את פחי הנפץ ובקבוקי המולוטוב הכינונו לפי הזמנה. לאחר ייצורם נלקחו מיד מאיתנו. הורי, כמובן, לא ידעו מאומה על עבודתי ב“מעבדה” שעל הגג. תאר לך הסכנה הגדולה שריחפה עלינו כל הזמן. מלאי כספית־רועמת עד ל־15 ק"ג, חבית אלכוהול נקי, בקבוקי ענק מלאי בנזול, פחי בנזין ובשעת הייצור, גם בקבוקי מולוטוב ופחי חומר נפץ. כל זאת על הגג, כשביתנו, בגבול יפו, נמצא כל הזמן תחת אש והפגזות מיפו. פעם אחת נחתו במקום פגזים. אחת בחצר והשניה בבית־הספר לילדי תימן, בנס לא היתה פגיעה ישירה במפעלנו. פגיעה כזו, היתה גוררת אסון כבד לסביבה ומעלה באש את כל שוק הכרמל.

כשבדקנו את הכספית־הרועמת בכל סדרת ייצור, היינו משמיעים פיצוצים כיריות רובים, כפי שסיפרתי. כשגברה המלחמה בגבול יפו – תל־אביב, היו הפיצוצים האלה מעוררים מיד מקהלת יריות עלינו מיפו ומאיתנו, מכוחות המגן, לעבר יפו. וכך, שימש תהליך הייצור שלנו, לא אחת, לפתיחת תזמורת יריות.

כשהייצור גבר, נזקקנו לעוד מחסנים. “בוא איתי” קרא לי אחיך יוסקה. “גיליתי מרתף להשכרה”, בשדרות רוטשילד בסביבות בית הספר “בילו”. מקום טוב לכל הדעות. מי יחשוד שבאיזור כזה נמצא מחסן חומרי לחימה שלנו?. ובכן, ניגשנו לבעל הבית. כשראה שני צעירים מבקשים לשכור מחסן, היסס. בכלל, חבר’ה צעירים שחיפשו עסקים כאלה, היו אז חשודים ואף אחד לא רצה להסתבך. “לשם מה לכם מחסן?” שאלנו בעל הבית. מפי נזרקה תשובה, שעלתה באותה שניה במוחי. "אנו חשמלאים ומחפשים מחסן לחומרים. “טוב, תביאו את החומרים, ואז תקבלו את המפתח”. הלכנו.

“בוא ניגש לשוק בצלאל”, אמרתי ליוסקה. פשטנו שם על חנויות חומרי החשמל, קניון חוטי חשמל בלויים, צינורות שיצאו מכלל שימוש, מפסיקי זרם שבורים, מבדקים וכל מיני גרוטאות חשמל, עגלה מלאה ב־5 לירות. שכרנו סבל בעל עגלת יד דו־אופנית והלכנו למקום. הופענו בצהרים לפני בעל הבית. עליתי לדירתו, כשהוא סועד ארוחתו. “באתי לקבל את המפתח” פניתי אליו. “היכן החומרים שלכם?. “שם למטה” עניתי. יצא למרפסת דירתו, שהיתה בקומה השלישית, ראה את העגלה המלאה, מסר לי את המפתח. וכך שכרנו עוד מחסן ששימש לכל צרכינו, בו איחסנו, ''מכל־טוב”; כספית־רועמת, ט.נ.ט., פחי־נפץ, בקבוקי מולוטוב, נשק ותחמושת, עד למלחמת השחרור. לאחריה לא ידעתי גורלו של המחסן.

בזה סיימתי סיפורי, הפסיק יוסף גיסי. אבל, בוא תשמע סיום פרשה זו, ותפקידי במלחמת השחרור. לאחר “אלטלנה” ריכזנו בגין למיסדר פרידה, במגרש בית הספר לבנות בנווה־צדק, ליד בית הספר “אליאנס”. בנאומו הודה לנו על הכל, וסיים ב־“אתם משוחררים”. כל אחד יתגייס לצה"ל ליחידה המתאימה לו.

יום אחד, בעודני מסתובב ברחוב בתל־אביב, נפגשתי עם חברים שהיינו יחד בצופי־הים “זבולון”. ראיתים לבושים מדים לבנים, צחורים, של חיל הים. “מה אתה עושה, משתמט” פנו אלי. אני מחפש לאן להתגייס, עניתי. “בוא איתנו”. הוליכו אותי ל“סן־רימו”, למפקדה. נכנסתי למטה המפואר, ואורו עיני לפאר של בית המלון, שהופקע לצורך זה. מיד גוייסתי והוטלה עלי משימה, להעביר מפות סודיות לעיראק־סוואידן, במכוניתי. נסעתי בדרכי עפר ובין שדות מוקשים, מלאתי משימתי וחזרתי. אז נתמניתי לסגן מפקד הבסיס, לשמור על “אלטלנה”.

בפקודות שהוצאנו, היתה הוראה לכל החיילים, שאסרה דייג בחומר נפץ. לנו, למפקדים, כך החלטנו, אינה נוגעת הוראה זו. לאחר הצהרים, כששקט נמל יפו, הכינותי אצבע ג’לניט, שבתוכו נפץ חשמלי, מבודד היטב, קשור בחוט חשמל ארוך ושלשלנוהו למים. למעלה, פיזרנו פירורי לחם, כפתיון לדגים. במים הצלולים שבנמל ראינו את להקות הדגים. סביבנו הופיעו דגים גדולים באורך של כ־40 ס"מ ובמשקל של חצי, וקילו כל אחד. דגי בורי ולוקוסים. כשהלהקה נמצאה כולה מעל לחומר הנפץ, חיברתי את הזרם מהסוללה שהיתה בידי, וגשם מכסיף של דגים עפו השמימה. מיד קפצו החברה, מצויידים ברשתות, ואספו כ־5 רוטל דגים. כל אחד קבל כרוטל אחד, הביא מנחה זו לביתו, בתקופה שלא ראו דג.

תמונה 22

 

חישול המגן    🔗

כשהגענו לקיבוץ גשר ונודע למפקד המקום, שמקצועי ב“הגנה” הוא קשר, הזמינני ליטול לידי את הטיפול בנושא זה. הרמה המקצועית בקיבוץ היתה ירודה, מההישגים שהגענו אליהם באיזור המרכז. במקום לא היה אף חבר שעבר השתלמות, כל שהיא בענף הקשר בהגנה. היתה קבוצת קשרים, שידעו משהו מהנושא. כמו־כן, היתה מערכת טלפונים פרימיטיבית, שהותקנה על־ידי חבר חובב, שקישרה בין העמדות. היתה זו שנת 1937, שנה שניה למאורעות שהחלו באפריל 1936 ונמשכו בהפסקות קצרות.

ראשית מעשי היה תיקון מערכת הטלפונים, שתהיה אמינה לעת הצורך, שהיה רב. מדי שבוע, “זכינו” להתקפת ערבים על הקיבוץ. כשזו החלה בשעות הערב המוקדמות ובקיץ, ניחא. מיד מתפזרים היינו מחדר־האוכל, או יוצאים במרוצה מהחדרים, מזנקים לתעלות, שקישרו לעמדות וביניהם ואנו במחסה ובעמדה. כשההתקפה החלה בשעות המאוחרות של הלילה, וצריכים היינו ל“התגלגל” מתוך המיטה הסגורה בכילה – בד רשת להגנה מפני יתושי הקדחת – הענין הסתבך. עקב החיפזון, כשמטר יריות מעל הראש, לא מצאנו מיד את הדרך לשחרר את הכילה – שנדחפה היטב מתחת למזרון – ולא פעם נקרעה ויצאנו מבעד לחור.

בלילות החורף והגשם, ההרגשה היתה “מזופתת”. לרוץ לעמדה בקור, לבוסס בבוץ אשר בתעלות, להשיב באש למקור הירי, שלא תמיד הובחן במדוייק, לא מהדברים “הנעימים” ביותר הם אלו. למזלנו, אף הערבים הפחיתו מהתקפותיהם בעונת החורף, עונת הקטיף, כשסוחרי הפרי הערביים שילמו כופר למנהיגי הכנופיות, לבל יפריעו להם בקטיף, אריזה והמשלוח. על־כן היתה עונה זו, פרט להתנקשויות בדרכים, שקטה יחסית.

מכשיר הטלפון הפרימיטיבי היה בנוי כך: תיבת עץ קטנת מידות ובעלת מכסה, מחולקת לשני תאים. באחד מהם, שכנה כבוד האפרכסת שהושגה, איך־שהוא, ממקורות לא כשרים ביותר. בתא השני הוכנסו שתי סוללות בעלות מתח בן ארבעה וחצי וולט כל אחת, שסיפקו מתח בן תשעה וולט – כשהן חדשות. ליד הסוללות הותקן פעמון חשמלי רגיל. שלושת ה“מיכללים” הללו, חוברו באמצעות כפתור־הלחצן, מסיטים את מנוף מפסיק־הזרם לעבר המגע המוליך לקו הטלפון. עם הלחיצה, היה הזרם עובר בקו ומפעיל את הפעמון במרכזיה, או בעמדה המבוקשת דרך המרכזיה. לאחר לחיצות מספר, כששיערנו, שבודאי נתקבל הצילצול שלנו ביעדו, מפסיקים לצלצל, נוטלים את האפרכסת, מדברים ומאזינים. לאחר סיום השיחה, מסיטים את מפסיק־הזרם למגע המחברו לפעמון שלנו, ומוכנים לקבלת צילצול.

כשהסוללות היו טעונות וכשהקוים פעלו כהלכה, בלי קצר בדרכם, ניתן היה להפיק את מירב התועלת, מ"מכשיר, טלפון זה. היפוכו של דבר – שהיה די תדיר – קוי הטלפון, שנמתחו על הקירות, בין הצריפים, היו לעיתים קרובות פגומים, חיבורי החוטים רופפים, דבר שגרם טרדה רבה בגילוי התקלה בקו. סדרן העבודה ניאות – לבקשת מפקד המקום – לשחררני מהעבודה הרגילה, לצורך שיפוץ מערכת הטלפונים.

הפעולה השניה שהחילותי בה, היתה הקמה וארגון כיתת חברים וחברות והכשרתם כאתתים. היתה זו תקופת המעבר מגשר לדלהמיה (אשדות־יעקב לעתיד). רוב החברים והחברות שנועדו לתפקיד זה, גרו בדלהמיה ואנוכי בגשר. לצורך השיעורים, נשארתי בסיום עבודתי, שני ערבים בשבוע, בדלהמיה ובגמר הלימודים, היתה המשאית מחזירתני לגשר. משך השיעור בערב היה שעתיים. בימי שבת קיימנו שיעורים ממושכים במשך שלוש שעות. החילונו בלימוד סימני מורס ושינונם, בשיטת ה“תרגום”, על דפי נייר, לאחר מכן, שידור אותיות, מילים ומשפטים בדגלים, בזמזם ולבסוף בפנסים ובהליוגרף.

את הציוד יצרנו ברובו במו ידינו. מקלות הדגלים, לפי הנחייתי, בנגריה. תפירתם – במתפרה, מפתחות המורס בניתי, בעצם ידי, במסגריה ופנסי איתות – היה רק פנס “לוקאס” אחד במקום – התקנתי מפנסי אופניים, שעליהם הורכבו שרוולי פח צבועים בפנים בצבע שחור, כדי למנוע פיזור אלומת קרני־האור לצדדים וגילויינו. זמזמים, לצורך אימון, הרכבתי ממפתח מורס – תוצרת עצמית ופעמון חשמלי, שהוסר ממנו המכסה המצלצל, וקולו שונה לזימזום, שניתן היה לכוונו לרצון המשדר והקולט.

שלבי האימון כללו: שלב ראשון, לימוד הסימנים בשיטת “התירגום” בכתב. שלב שני, שינונם החזותי, כשאני משדר בדגל או בפנס. בחוש השמיעה, בזמזם שיצרתי, שידרתי אותיות וסימנים וכל הקבוצה היושבת מולי, קוראה בקול. בשלב השלישי, המתקדם יותר, שידור על־ידי חניך, כשאני מתקן את קצב איתות הנקודה, והקן ומדגיש את אורך ההפסקה ביניהם.

כשכל החבר’ה למדו לקלוט ולשדר ברמה סבירה, סודרו בזוגות, כשהאחד משדר וחברו קולט, ומתחלפים ביניהם. כך עברו השיעורים הראשונים. לאחר מבחן ראשון, הורכבו קבוצות־תחנות איתות – אשר כללו, בהתחשב בהשגיהם, שלושה אתתים בתפקידים: “אתת”, “צופה”, ו“רשם”, והחלו האימונים בהעברת “מברקים”, שאת צורתם, הרכבם הגראפי: “ראש מברק”, “התוכן” וה“סוף”, למדה הקבוצה בשיעורי התיאוריה.

אולם סגור ומאוורר, לצורך האימון, לא היה בנמצא. בחוץ, לעיני כל, לא רצוי הדבר, מפאת עינא־בישא, כלפי השלטונות. לפיכך, התאמנו בלילות על גג שטוח של אחד הבניינים ובשבת ביום, בסתרי הפרדס.

שתי קבוצות הורכבו בהמשך הזמן. הראשונה, חברים וחברות המשק, שנבחרו בקפידה; יודעי עברית ונוצרי לשון. השניה, התלמידים, ילדי הקיבוץ הראשונים, שהגיעו אז לכיתה ח'.

חלפה תקופה ותחנות איתות הוקמו בראשי המגדלים, בישובי עמק הירדן. התחנות הוצבו מדי ערב, כשגברו המאורעות ובהתאם לצורך. נוהל העבודה כלל, הקמת הקשר על־ידי התקשרות ראשונית וכיוון הפנסים. בהמשך הלילה, הודעות שונות – באם היו כאלה – כולל עניינים שלא בתחום ההגנה. קבוצת הילדים התבלטו ביכולתם ובתפיסתם, והשתלבו לעיתים, בתורנויות בתחנות. בשעה היעודה, נסגרה התחנה, בסיומת הסימן “סוף”.

* * *

מאורעות 1936–1939 פסקו בפרוץ מלחמת העולם השניה. הארץ שקטה. החזית היתה רחוקה מאיתנו, באירופה. “האתתים” כונסו מדי פעם,לאימון, ריענון הידע והגברת כושר השידור והקליטה. בסוף קיץ 1940 נשלחתי לקורס קשר איזורי, שהתקיים בסג’רה, במסווה של קורס אתתים ל“גפירים”, שהיה “כשר” למחצה. רק התלקטנו במקום, מכל ישובי האיזור, נודע לנו על האסון הכבד שירד עלינו בארץ, הפצצת תל־אביב על־ידי מטוסים איטלקים, כשמספר ההרוגים הגיע ל־112 איש. לרובנו היו קרובי משפחה שם. חרדה אחזתנו מספר ימים, עד שהתבשרנו שלכולם שלום.

מחנה האוהלים שלנו שכן בשטח הגורן, בכניסה למושבה. הוקמו מספר אוהלים רגילים לשינה ומנוחה ואוהל גדול לצורך שיחות, שיעורי תיאוריה והתכנסות. את ארוחותינו קיבלנו בבית משפחה אחת במושבה, שהיתה מקובלת וידועה כ“מסעדה של ההגנה”. הכלכלה היתה ארוחת בוקר וערב, ירקות, גבינה טעימה תוצרת עצמית, ביצים, תה וריבה. ארוחת הצהרים היתה מורכבת בעיקרה ממרק ובשר אווזים, תוספות שונות, בעיקר אורז ושעועית, ולחם חופשי.

צ’רלי, מפקד הקורס, קיבלנו בסבר פנים רציניות ו“מפחידות”. לאחר שהיכרנוהו, ידענו את טוב לבו, חברותו וגישתו האבהית לחבר’ה. אבל יחד עם זאת, דרש והקפיד על משמעת חמורה, בכל הנוגע ללימודים ולסדרי המחנה. היו בינינו מספר בנות ששכנו באוהל, שהיה “מחוץ לתחום” עבורנו הבנים. בשיחתו הראשונה הדגיש צ’רלי: “לא באתם הנה לבית הבראה. כל שיוגש לכם בארוחות, יש לבלוע מבלי להתאונן”. דבר שני הדגיש: “אין לי תקציב לבית־תינוקות” ורמז בזאת על מירקם יחסים מסוייג כלפי בנות הקורס.

שגרת היום שלנו היתה קימה מוקדמת, התעמלות וריצת בוקר, ללא משתמטים וללא יוצאים מהכלל. רחיצה, גילוח חובה, סידור האוהלים וצעידה בסך ל“מסעדה” שלנו לארוחת בוקר. לאחר מכן, מיסדר כללי, התפזרות לכיתות לימוד ואימונים. הפסקה ארוכה בשעה עשר. לימודים עד הצהרים, ארוחת צהרים ב“מסעדה” ומנוחת צהרים חובה. המשך לימודים ואימונים עד לפנות ערב, הפסקת מיקלחת וארוחת ערב, שהתמשכה שעה ארוכה, בה ישבנו בחברותא, מספרים, מתלוצצים, מתבדחים ומצ’זבטים. עם דמדומים, כשגעגועים עלו, פרצה שירה שקטה, שהשתלבה בערגת נפש והופסקה – לצערנו – עם הקריאה לצאת לאימוני לילה בפנסי איתות.

בשעה עשר, תם יום הלימודים הארוך במסדר לילה ובעשר ושלושים “כיבוי אורות”, שכיבה במיטות ודממת חובה. מספר התורנויות היה מצומצם. כל כיתה הפרישה תורן. שמירת לילה סביב המחנה הקטן, סידור ונקיון המחנה בשעת בוקר, וזאת, כמובן, לא על חשבון הלימודים.

היתה עוד שגרת יום שמשכה לבנו והשתוממותנו. לעת בוקר, יוצאים היו מחצרות האיכרים, בני הבקר. מכל חצר יצאו, פרה אחת או אחדות, עגלים ועגלות. יורדים משני צידי הדרך במורד המושבה ויוצאים למרעה, כשהרועה מקבלם בשער. והמפתיע ביותר, מעולם לא ראינו ושמענו על כך, היו האווזים. כל איכר גידל להקת אווזים קטנה. עם בוקר, היו יוצאות להקות אלו מהחצר. ראשונה, מהחצר העליונה, אליה היתה מצטרפת הלהקה מהחצר השניה. יחד דידו במורד. כשעברו ליד פתח החצר השלישית, התחברה אליה גם להקה זו. וכך, הלאה והלאה עד שלהקה גדולה, מורכבת “ממשפחות” רבות, הגיעה לגורן. לתהלוכה זו היו שני מסלולים משני צידי הדרך הרחבה, שהתאחדו בגורן. שם שהו כל היום, בחיטוט, אכילה, ומדי־פעם בתרגול שונה של ניפנוף כנפיים, ריצות וקפיצות קצרות בגורן וכל מיני אימוני להקה שונים. לעת ערב כאילו לפי פקודה, התקיים “אימון־מסדר־פרידה”. הלהקה התפזרה לשני מסלולים והחלו לצעוד בדרך העולה מעלה. ליד כל חצר נפרדה “המשפחה” מהלהקה ונכנסה לחצרה. אחרונה נשארה האחת לחצר העליונה. היה זה מפתיע ומדהים לחזות במחזה זה, של שגרת יום, בלהקת אווזים. מהם היו, שהוגשו לנו לארוחת צהרים.

“היכונו לביקור רשמי” כך הודיע לנו צ’רלי במסדר הבוקר. “עליכם להיות על המגרש בשעה עשר בדיוק. לבושים במדיכם, נעלים מצוחצחות מגולחים למשעי ובהופעה נאה ומרשימה. הקצין פיט, יבקר אותנו, ‘יחידת האתתים של משטרת הישובים’. הבנות בלי מדים, אינן שייכות לנו, הן רק מסתכלות בנו, הבינותם?” מבלי לחכות לתשובה, ידענו שזו פקודה. בתוספת המשמעת הפנימית והעצמית, התכוננו לביקור.

פיט היה מפקד המשטרה הבריטית באיזור. ידוע היה ביחסיו הטובים עם הישובים, הקיבוצים והקבוצות. בהם היה מבלה בארוחות, שתיית בירה כיד־המלך, שיחות מעניינות עם “המוכתרים” ויצירת קשרים ויחסים אישיים עם “נכבדי” הקיבוצים. אחד הסיפורים שסופרו עליו, נגע בתאומי אחים. היו אלה שני אחים מעליית־הנוער מגרמניה, ששהו בקיבוץ.

בוקר אחד ביקר פיט בקיבוץ גשר. כמובן ששער הקיבוץ, ששכן על הגבול היה נעול, בימי מאורעות אלו. לידו ניצב שומר. כשהבחין במכונית משטרה, פתח את המנעול, הוריד את השרשרת והניף כנפי השער לצדדים, למען אפשר כניסתם. פיט הסתכל בשומר זה, שהיה בלונדי ומתולתל, דבר שמשך תשומת לבו. לאחר הביקור, המשיך פיט בדרכו, והגיע לקיבוץ־האם “דלהמיה”. עודנו עומד ליד השער הנעול, והנה הופתע לראות את אותו הבחור מגשר, פותח לו גם שער זה. תמהונו היה רב. ירד, ניגש לשומר, הסתכל עליו היטב, וראה, הנה זה אותו בחור, בלונדי עם השערות המתולתלות. “כיצד הגעת לכאן?” פתח ושאל בשפתו האנגלית, כשהקצין היהודי שמואל, שהתלווה תמיד בעת ביקוריו בישובים, מתרגם דבריו לעברית. הבחור לא תפס ולא הבין שאלה זו. כשהתבררו הדברים, פרץ פיט בצחוק רם, כשנודע לו על שני האחים התאומים, שבמקרה סודרו שניהם כשומרי שערים בשתי הקבוצות.

כשהופיעו פיט ומלוויו וביניהם שמואל הקצין ידידנו, ערכנו לכבודם מסדר מרהיב. לאחר מכן היצגנו תרגול ואיתות בדגלים. פיט נהנה לראות בשידור האותיות במורס, שהיו מוכרות לו, בשפה האנגלית. במילות פרידה קצרות, נפרדו המבקרים מאיתנו ואנו נשמנו לרווחה.

* * *

כשהחמיר המצב בחזיתות אירופה, וגרמניה הנאצית פלשה לרוסיה, ואיטליה החלה במלחמתה בצפון אפריקה ולתקוף את מצרים, הורגש הצורך לחשל את כוחות המגן בארץ, על כל מקרה, שהתפללנו שלא יקרה. תיארנו לעצמנו שבאם המצב בחזית מצרים, ובצפון בלבנון וסוריה תחת שלטון וישי יחמיר, וזאת לאחר מרד ראשיד עלי אל־כילנו בעירק והקמת שלטון נאצי שם, בודאי יתחילו ערביי ארץ־ישראל להרים ראש – עד עתה שקטו – ולחדש את מלחמתם – ובסיוע גרמנים – נגדנו.

בתפקידי, כמפקד הקשר בעמק הירדן ובגליל התחתון – אז נתמניתי לתפקיד זה – התחלתי לארגן את מערכת הקשר באשדות־יעקב, השם דלהמיה הוסב, באותה עת ל“אשדות יעקב” על שמו של ג’ימס רוטשילד. אנו ישבנו על אדמת פיק"א וזכינו, לאחר מאמצים רבים, לקבל תקציב ממנה. השם “אשדות־יעקב” ניתן על שום אשדות המים שהיו באיזור, ושמו של ג’ימס – יעקב.

התחלנו לבנות מערכת קשר בין העמדות וביניהן למרכזיה. כל העבודה הוטלה על שכמי. החל מבחירת עמודי האקליפטוסים המתאימים, שנכרתו מהחורשה שליד הירמוק, הכנתם לפי מידה אחת, חיבור זרועות ומבדדים, קידוח בורות באדמה הקשה, במרחק שלושים מטר אחד מהשני. להצבת העמודים ומתיחת חוטי הטלפון, קיבלתי עזרה מסידור העבודה. בהיעדר חוטי נחושת, גם בגלל מחירם הגבוה, השתמשנו בחוטי ברזל מגולוונים שהעבודה איתם היתה קשה יותר. מתחנו קוים לאורך הגדרות ובמרחק מה מהם, כאשר בקצה כל קו, חיזקנוהו בעוגן, וחיברנום לעמדות. בתוך העמדה התקנתי סידור חיבורי חליפי, שניתן להתקשר לעמדות השכנות ולמרכזיה אשר במטה ההגנה.

הכנת הציוד, אף היא קשורה היתה בעבודה מקצועית רבה, שרכשתיה מניסיון תוך הביצוע. דויד’קה החל לספק לי חלקי טלפונים, ש“נסחבו” בעזרת ידידים, מסניפי דואר שונים. היו אלה חלקים שונים ומשונים, החל בטלפונים עתיקי־יומין, שהיו בנויים עמודון המחובר לבסיס כבד, שבראשו מיקרופון על זרוע מפסיק זרם שחוברה אליו, תלוייה שפופרת שמע. כאשר מורידים את השפופרת מהזרוע, היא מתרוממת, מחברת את המגע לקו הטלפון ועד לסוגי טלפונים מהודרים בעלי קופסאות עץ, שעליהם רוכב מוט בעל שתי זרועות – משענת לאפרכסת מהודרת בעלת ברגים וחלקי נחושת נוצצים וכן מכשירים המיועדים לטלפון ציבורי, המורכבים על לוח עץ משובח, שאליו, בתוך קופסת עץ סגורה, נמצא מחולל הזרם, ידית מנופו בולטת החוצה, ובסיבובים מספר – עד שהורגשה התנגדות – סימן שהמוען הרים את השפופרת, וניתן לדבר.

כדי להכניס אחידות ויחד עם זאת להתקין מכשיר מיטלטל, שניתן לחברו בעת הצורך לכל עמדה, וביתר הזמן להחזיקו בסליק, התקינו לי בנגריה – לפי תוכניתי – כ־20 תיבות אחידות צורה וגודל, בעלות מחיצה פנימית, ודלת דיקט הנפתחת בשליפה כלפי מעלה. פירקתי את כל סוגי מכשירי הטלפון למכלליהם; מחוללי־זרם, אפרכסות שמיעה ודיבור – נפרדות ואחידות – וזרועות מפסיקי זרם לצורותיהם. בכל תיבה התקנתי תא עם מגעים לסוללות, ליד המכללים, כשמחוץ לתא זה, דרך המחיצה, בולטים מנוף מחולל־הזרם, זרוע התלייה והאפרכסת, שנסגרו בדלתית הדיקט. מתיבה זו הוצא חוט חשמל בעל שני גידים, המצוייד ב“מזלג” חשמלי רגיל. דבר זה איפשר חיבורו של הטלפון בכל עמדה, ששם הותקנו שקעים חשמליים רגילים, שיובא לאיו. כמו־כן יצרתי מרכזיות קטנות, מחלקים שיוד’קה סיפק לי, שניתן היה באמצעותן להתחבר לעמדות השכנות, או למרכזיה הראשית. מרכזיה זו, בעלת עשרה קוים, הושגה ממקורות ה“רכש” שלו.

בתקופה בה עסקתי בהתקנת מערכת הקשר הפנימית, הופיע אצלי אדם, שהציג עצמו בשם יהודה, שנשלח על־ידי ה“הגנה”, באמצעות דויד’קה, ליעץ לי בכל הבעיות שתתעוררנה. יהודה כהן, מהנדס דואר בירושלים, היה חבר ההגנה ויועץ בכל הנוגע לטלפונים. סיירנו בעמדות, במערכת קוי הטלפונים ובסידורים שהנהגתי. יהודה החמיא לי בציונו הטוב. כשראה את תושייתי בבניית המכשירים האחידים, ממיכללים שונים ומשונים – היה זה בראשית הרכבתם – סמך ידו על כך. שמחתי על אישורו זה. בשיחתנו בדבר האפשרות להתקין אספקת זרם חשמל לצורך מערכת הטלפון, היות ועל הסוללות קשה לסמוך בתנאי החום שלנו, שהיו מתבלות ומתרוקנות, הבטיח לחשוב בדבר ולהודיעני. בשבת לפנות ערב (הוא היה אורחנו לשבת) נפרדנו, בהבטיחי לבקרו בירושלים, עם סיימי מלאכת התקנת המכשירים.

* * *

כשנחמה מאפיקים הועברה לשירות רשת האלחוט, שהוקמה אז על־ידי ההגנה בארץ, רבתה פעילותי. היתה זו תוספת לעבודתי בגן־הירק במשק. “גוזל” הייתי משעות עבודתי, לצורך תפקידי ב“הגנה”, מסייר בישובי הסביבה, על מנת לבדוק הכנותיהם וליעץ להם בנושאי הקשר ונושאים טכניים שונים. לעיתים זומננו על־ידי מפקד הנפה, נחום, לימי עיון בהם השתתפתי ככל חברי ההגנה באיזור, בעלי תפקידי פיקוד והדרכה. שמענו סקירה כללית על הנעשה בנפה, על הצורך בהגברת העירנות והכוננות, הכשרת אנשים וכיוצא באלה. קיימנו גם ימי השתלמות מקצועית בנושא האיתות. במטרה להכניס אחידות באמצעים, שיטות הדרכה וכיוצא באלה.

יום שבת. בארוחת הבוקר ניגש אלי מנשה, מפקד המקום, וביקשני להיפגש עימו בחוץ לאחר הארוחה. יום קיץ יפה היה. שמים בהירים ורוח קלילה נשבה. ילדים התרוצצו בצל הפיקוסים שבצידי הדשא. חברים וחברות, הורי הילדים החופשים בשבת זו מהתורנויות, שרועים אף הם בצל, משוחחים על המצב והסכנה הנשקפת לנו מהדרום. הצבא הבריטי, המגוייסים מאוסטרליה, דרום אפריקה וניו־זילנד, מחזיקים בקושי מעמד מול האיטלקים, שתוגברו בכוחות גרמניים. מה יהיה?

ניגשתי למנשה, שישב וחיכה לי על ספסל בחוץ. מנשה קם והחל מהלך ואני לידו. חושש היה מאוזן שומעת. “מתארגנת יחידה לתפקידים מיוחדים בהגנה. לא אוכל למסור לך פרטים, איפוא תהיה, מה תעשה ומה תפקידה. הכל סודי ביותר דע לך, שדבר זה גם מסוכן. מתי תגיע הביתה, וכמה זמן תשהה פה, כל זה לא ידוע. אנו מציעים לך להצטרף”, הסתכל בפני וחיכה לתשובתי. ליבי החל הולם, מחשבותי חלפו במהירות במוחי. דבר אחד הכריע, ידעתי, כשההגנה מציעה, צריכים לבצע. “טוב” עניתי לו, “אני מוכן”. מנשה שחיכה לתשובתי הוסיף “הערב נביא הצעה לישיבת המועצה, על גיוס מספר חברים. לאחר שתאושר נודיעך”, סיים דבריו, לחץ ידי והלך לדרכו.

כל אותה שבת, לא ידעתי שלוה בנפשי. לרעייתי לא סיפרתי מאומה. את בני הבכור, נשאתי בידי, הרכבתיו על כתפי ושיחקתי עמו. נדמה לי, שיותר מאשר בכל שבת רגילה. סוף סוף הגיע ערב של יום, שהיה ארוך במיוחד עבורי. לאחר ארוחת הערב, ישבנו עוד בחדר, ועם צילצול שבישר את ישיבת המועצה, הלכנו אליה, ההתכנסות נערכה בחדר־האוכל של בית־הספר, בו לא היה מקום לכל המאזינים. ניצבתי ליד החלון. מאזין לדיונים, שנסבו על נושאים שונים, שעלו על סדר־היום בקיבוץ ונידונו במסגרת ובסמכות המועצה. בסוף, בסעיף “שונות”, הקריא מנשה שמות ארבעה חברים, וביקש את אישורה לגיוסם לתפקיד מיוחד ולא הוסיף דבר. כרגיל במקרים אלה, לא שאלו חברי המועצה שאלות ואישרוה. לתמהוני, לא הוקרא שמי. הייתי במבוכה רבה. מה קרה מאז הבוקר? חיכיתי למנשה. כשנסתיימה הישיבה, פגשתיו ושאלתיו. תשובתו הקצרה הסבירה כל. “תפקידך בהגנה אינו ניתן להחלפה עתה”, סיכם ולא הוסיף. נפרדתי ממנו ב“לילה טוב”. כשחזרתי לחדרנו, סיפרתי לרעיתי על השיחה בבוקר ועל תוצאותיה הלילה. “כן, אמרה לי, “הרגשתי היום איזה חוסר שקט נפשי אצלך, חשבתי שזה מצב־רוח”. ראיתי בעיניה, כמה מאושרת היא בתוצאה זו, אף כי אני לא הייתי מאושר כל־כך. לימים נודע לי, שהיה זה הגיוס להקמת הפלוגה הראשונה של הפלמ”ח.

* * *

אותו יום שישי, הפסקתי עבודתי עוד בשעות הבוקר. התקלחתי לבשתי בגדי־שבת, נכנסתי למזכירות לקבל כסף להוצאות הדרך. אצתי לכביש הראשי, בדרכי לטבריה, ומשם באוטובוס לתל־אביב ולירושלים. היה זה המועד שלאחר התקשרויות בדרכים שונות, נקבעה פגישה עם יהודה כהן.

בשעות אחר הצהרים הגעתי לירושלים. הלכתי להתארח אצל חברי מילדות, יוסקה, שגר ברחוב צפניה. שם קיבלוני בשמחה וחיבוקים. זה זמן רב שלא התראינו. “בוא תיסע איתי ובדרך נשוחח”, זירזני יוסקה, שהיה נהג במגן־דוד־אדום לפרנסתו וקשור לתפקידו בהגנה כגזבר. זאת סיפר לי, תוך כדי נסיעה לבית־הכרם, לאחד ממפקדי ההגנה הבכירים, שבמקרה ובנסיבות אחרות היכרתיו. יוסקה נכנס לביתו ואני נשארתי במכונית. לאחר שהייה ארוכה, יצא וחזרנו הביתה.

סיפרתי ליוסקה מטרת ביקורי בירושלים. לאחר ששוחחנו, שתינו תה ועוגיות, הובילנו במכוניתו, שהיתה צמודה אליו, לעיתים בעת הצורך, לדירתו של יהודה כהן, שהיתה לא רחוקה מרחוב מאה־שערים. יוסקה חזר לביתו. ישבנו שעה ארוכה עד כניסת השבת. מסרתי לו על סיום התקנת מכשירי הטלפון, המרכזיה וכל הקשור במערכת זו. הבעייה שניצבה לפנינו היתה, איך להתקין ולהתאים, הזנת כל הרשת בחשמל ובסוללות לעת הצורך. נדברנו להיפגש למחרת ולהשלים את תכנוננו, שנכנס למבוי סתום.

עד שכבנו לישון, בילינו בסיפורים על חיינו. אני בקיבוץ ויוסקה בירושלים. העלינו זכרונות על חברינו המשותפים מאז ומעשיהם היום. כשהתארכה השיחה עד לשעות הלילה המאוחרות, האיצה בנו לאה’קה רעייתו לשכב לישון. “גם אם תשבו עוד ימים ולילות, לא תסיימו ממילא” העירה לנו, ואכן היה זה כך.

כל אותו לילה, על־אף עצימת עיני, לא באה עלי תנומה. הבעייה שלא פתרנוה הציקה לי. וכשסוף סוף נרדמתי, המשיכו מחשבותי – כבתוך חלום – לעסוק בנושא. לפנות בוקר נרדמתי. כשהתעוררתי, חשתי במחשבותי באיזה קצה חוט של פתרון, שהלך והבהיר מדי חושבי, שעה שעה.

מיד לאחר ארוחת הבוקר, צעדתי לעבר דירתו של יהודה. נפגשנו, העלתי בפניו הצעתי לפיתרון, כפי שהסתמנה במוחי, במצב של נים ולא־נים. ואכן, הובילה לפתרון. יהודה חישב חישוביו, עוצמת הזרם, מכשיר יישור הזרם והטעינה, המצבר הדרוש וכדומה, ביניהם חישובים שלא שלטתי בהם. “מחר בבוקר, כשתהיה בתל־אביב, תיקש ל’אורטורק', מייצרי מיתקנים חשמליים, תודיעם שאני שלחתי אותך, מסור להם פתק זה ובקש מהם הצעת מחיר ומועד הספקה. כשתקבל את המכשיר, תודיעני, ואבוא אליכם בהזדמנות הראשונה”. בלב קל ושמח, נפרדנו בברכת ידידות ושלום. חזרתי לידידי יוסקה ולאה’קה.

לעת ערב, עם צאת השבת, ירדתי לתל־אביב. התארחתי בבית הורי, ביקרתי, בהזדמנות זו את אחותי הבכירה ולמחרת ניגשתי ל“אורטרק”. מלאתי משימתי וחזרתי לאשדות־יעקב.

לא עברו ימים רבים. הציוד הגיע. יהודה, לאחר שהודעתיו על כך, בא להתארח לשבת אצלנו. הרכבנו והפעלנו את הציוד לשמחת כולנו, מפקד המקום, מספר חברי קבוצתנו הקשרים, יהודה ואני. כל אותו יום עסקנו בבדיקת המכשירים שהובאו לעמדות, החלפת מקור הזרם מחשמל לסוללות ומסוללות לחשמל, כשסיימנו את הבדיקות, ריכזנו את כל הציוד ב“סליק” שלנו. רק מיישר הזרם והמצבר הצמוד, נשארו בפעולה.

יולי 1942. רומל בשערי אלכסנדריה. תדהמה בישוב ובארץ. פוחדים לדבר על העתיד. רוח נכאים בכל. אנו חברי ההגנה הבכירים, מודעים למצב הקשה. בישוב העברי הוכרז על גיוס כללי בארץ, של בני 17־45. מי לצבא הבריטי ומי לכוחות המגן ומתנדבים לזרוע המגוייסת, הפלמ"ח. שוב התעורר בי הרצון להתגייס למלחמה באירופה. וכי למה זה רק אחי יהיה שם? ושוב נדחית בקשתי, על –ידי מפקדת ההגנה, בנימוק שאין מי שיחליף אותי.

מתחילים באימונים מתוגברים. עצם העיסוק בזה, מקל במידה רבה על הנפש. יום רודף יום, שבוע, שבוע. שמועות על “מצדה” על הכרמל וכבד על הלב. בינתיים מגיעות שמועות על רצח המוני יהודים באירופה תחת השלטון הנאצים. כמובן, שפרטים עדיין אינם ידועים. התלחשויות ותו לא. החומה סביב האיזור הנאצי חתומה ואין ידוע מה הנכון. מקווים לטוב.

שלושה חדשי מועקה עברו. בראשית נובמבר החלה התקפת הנגד של מונטגומרי על צבאות רומל. בשורות מרנינות לב. נסיגה מלאה של צבאות גרמניה ואיטליה וניצחון מכריע של המחנה השמיני של מונטגומרי, הרודף אחר הנסוגים.

צבאות הברית; ארצות הברית ובריטניה, נוחתים באלג’יר ובמרוקו. נפתחה חזית שניה באפריקה. ניצלנו! רוח הישוב איתנה. סרה המועקה. תנופת התעשיה מתרחבת. הייצור בכל השטחים מבוקש על־ידי צבאות בנות־הברית, באיזור המזרח התיכון. ותך שמחת החיים, מתאשרת השמועה על השמדת יהודי אירופה, ואבל כבד יורד על הישוב.

“תיגש אלי לאחר הארוחה”. ביקשני מנשה, והורה באצבעו על השולחן לידו הוא ורעיתו סועדים. ידענו, כשמנשה ניגש למישהו, ליד שולחנו בארוחת הערב, בודאי שדבר זה, ברוב המקרים, נוגע לענייני ההגנה. רעייתי ניגשה לבית־הילדים, לבקר את גדעון, בננו הבכור, ולהיטיב מיטתו עם הירדמו. ניגשתי למנשה, שפינה לי מקום לידו.

"מחר בבוקר, אתה ועוד חמישה אתתים מקבוצתך, לובשים מדי חאקי, “מתחפשים” לגאפירים, ונפגשים על־ידי תחנת “אגד” בטבריה, עם אחד בשם טדי קולק. עליכם להיות שם בשעה שמונה בדיוק, מסודרים, מגולחים ומצוחצחים כראוי. פרטים תקבלו ממנו במקום.

כעשרים איש התרכזנו במקום. לא קשה היה לזהות את הקבוצה במדים, הממתינה. “מה אתה עושה כאן” שאלנו האחד את רעהו, מישוב אחר. כמובן שהתשובה היתה אותה שאלה. כל הנוכחים היו בני משפחה אחת, משפחת ה“אתתים”. גבר בעל קומה בינונית, רחב כתפיים ומבנה אתלטי, הופיע מולנו והציג עצמו בשם טדי קולק. הקריא מספר שמות, מפקדי הקשר בישובים, שהתיצבו מיד לידו, והציגו את מלוויהם מהישובים.

“אנו עורכים ביקור מקצועי אצל חיל־הקשר של הוד מלכותו הבריטי. אתם כולכם “גאפירים”. רק התחלתם ללמוד את המקצוע, ואינכם יודעים הרבה. אל תגלו את ידיעותיכם הרבות. באתם לביקור וללמוד מחיל־הקשר הבריטי. הם יציגו בפניכם את הציוד שיהיה בשבילכם ‘חדש’. הבינותם? בואו אחרי”.

נכנסנו לאולם בבית־מלון, שהופקע לצורך שיכון יחידות העורף של הצבא הבריטי שהיו בארץ. חיילים הציגו בפנינו את ציודם, דגלים קטנים וגדולים, ורפרפים לאיתום ביום. פנסי לוקס – הוי כמה חמדנו אותם – לאיתות בלילה. טלפון שדה על אביזריו; גלילי כבלים קלים וכבדים. ולבסוף, הליוגרפים וזמזמים ששימשו לאימון.

קבוצת חיילים קטנה הדגימה בפנינו, הלומדים, את השימוש בכל סוגי הציוד. אותתה בדגלים בשיטת מורס ובסמפור. את עיקרון פעולת הרפרף הסבירו לנו. לאחר מכן, הקימו שתי תחנות פנסי לוקס, והעבירו מברק מהאחת לשניה. הוציאו הליוגרף למרפסת, לצוד קרני שמש, כיוונוהו והבזיקו אלומת קרני־שמש לאולמנו. כל עת ההצגה, הסבירו הכל באנגלית, כשטדי קולק מתרגם לנו זאת לעברית־ על־אף שלא היינו זקוקים לכל הסברה ותרגום – עם תום ההצגה, כיבדונו בשתייה קרה ובבסקויטים ונפרדנו לשלום.

תמונה 23

 

במאבק ובבנין המדינה שבדרך    🔗

המלחמה באירופה ובמזרח הרחוק נמשכת. החיים בארץ־ישראל – אחת הפינות השקטות בעולם – נמשכים כרגיל. ה“כרגיל” ארוג ומשולב בפעולות מאבק נגד השלטון המנדטורי בארץ. נסיונות – ככל שניתן – להצלת יהודים ולהעלאת מעפילים. הצבא הנאצי והאיטלקי מוכים ונסוגים בכל החזיתות. הגיע היום הגדול, שאליו חיכו כל עמי העולם, כולל עם ישראל, שישי ביוני 1944. בנות הברית, פולשות לצרפת הכבושה, ונפתחת החזית השניה, המערבית, נגד גרמניה הנאצית. באותם הימים נתבשרנו, שסוף סוף, ניאותה הממשלה הבריטית והוקמה הבריגדה היהודית, צבא העם היהודי, שילחם תחת דגלו בצורר הנאצי.

ובביתנו בארץ, אשדות־יעקב, שנחה בחיק שלוות עמק הירדן, היוותה אי של יצירה חקלאית אנושית, משק מתפתח בקצב נמרץ, כאשר התעשיה מתפתחת בו, ומהווה בסיס לתקוות שצצו אז, להיות כפר עברי גדול ומגוון, קשור לקרקע בישראל, חברה שיוויונית מתקדמת וחדישה, במדינה עברית, בעתיד הקרוב לעם ישראל.

אי־שם, בחזית נגד היטלר המרצח, הנסוג שחיה פצועה, נמצאים חברינו־בחורינו. וכאן, בכוננות לימים יבואו, יד אחת אוחזת בשלח והשניה באמת הבנין. הקמת מולדת משממות ארץ והגנה עליה, שלובים אחת בשניה.

שעות בין ערביים, בדרך הביתה מהשדה, מתנגנת לה מנגינת הדור, דור המגינים הצעירים, העוברת מאב לבנו, נזרעת עמוק עמוק בלב. וכשאתם, אתם התינוקות השרועים והמנמנמים, או אלו שעדיין יונקים משדי אמם, תגדלו, בודאי יהיה כבר עולם אחר, עולם של שלום וברכה. מלחמת השמד זו, בודאי תלמד את העמים, מה רצחנית ומיותרת מלחמת האדם באדם. הנה מתקרב הנצחון הגדול וקץ למלחמות… האומנם? האומנם בדורנו? האמנם גם לנו, לעם היהודי, תבוא הישועה?

לילה בהיר. ירח מכסיף שם ממעל ושולח קרניו המכסיפות על פני כל היקום ממזרח מזדקרים הרי הגולן והגלעד. שיקשוק מי הירמוק הזורמים, מפריעים את דממת הליל. מדי פעם נשמע כעין קול נפץ רך ודק של התנגשות קרפיון במים. שאיווה את אור הלילה הבהיר וחזר למי הבריכה.

צועדים אנו צעד־צעד, על גבי הסוללה המקיפה ומחלקת את בריכות הדגים למשטחי מים חלקים, המדיפים ריחם האופייני. ליד המזח הקטן, קשורה סירת הפח, המשמשת לחלוקת המזון לדגים וערמות השקים לצידו.

צועדים אנו כברת דרך, כורעים ומשתרעים על הקרקע ומאזינים לקולות הלילה. שקט ודממה, רק צרצור וצפצוף קולות הלילה הרגילים. וכשאין איוושות צעדים, או שקשוק בלתי רגיל במים, אות הוא, שאין גנבים, אותם גונבי הדגים בני־דודינו השכנים, שדגה זו קוסמת להם. וכה קל להגיע עדיה ולשלותה.

וכשמתחשק איזה “קומזיץ” פעוט, עושים מאמץ כל שהוא, שולים דג הקופץ כלפי צינור המים הזורמים לבריכה, פותחים כרסו ומטהרים בני־מעיו. לאחר מכן – באם לא שכחנו להביא מלח – ממליחים אותו, עוטפים אותו חזור ועטוף בנייר רטוב – הרבה הרבה נייר – חבילה עטופה ומגולגלת היטב, וישר למדורה הקטנה שגחליה לוחשות. הופכים חבילה זו מצד אל צד, כשהרוק ממלא פינו, למחשבה על הדג האפוי הזה. ואז, לאחר שמספר עטיפות נייר נשרפו כליל, וחבילה רטובה זו יבשה ומתחילה לעלות באש, מיד החוצה, על שק או לוח עץ נבקעת היא, ואד ריחני של דג טעים ומהביל עולה בעפינו ובחיקנו. זו השיטה הפרימיטיבית, הטובה והפשוטה לאכילת דג אפוי, שהוכן בקומזיץ ליד בריכת הדגים.

הסיור לאורך הסוללות נמשך. “ואם אתה חושב שבליל בהיר כמו בלילה הזה במחצית החודש, ניתן לראות הכל, אינך אלא טועה”, ממשיך אני בשיחתי עם חברי שלמה השומר איתי. “אספר לך מקרה של אימוני לילה בהגנה. היה זה לפני כעשר שנים. יצאנו לא”ש לילה, והמטרה היתה, התגנבות יחידים. אני וחברי שכבנו בצל עץ אשכוליות כבן שנתיים, עץ צעיר, שקוטר כותרתו לא הגיע לשני מטרים. שכבנו ב“צלחת” ליד העץ, כשהירח המלא זורק אורו מלמעלה. אנו שוכבים בדומיה ושומעים קולות החבר’ה המתקרבים וצועדים בדרך העפר. חששנו מפני גילויינו. וראה זה פלא, החבר’ה עברו מספר מטרים מאתנו ולא הבחינו בנו כלל, כשאנו צמודים לקרקע וצל הענפים נופל ומכסה רק חלק מגופנו. בגדי החאקי והצל הסוו אותנו הסוואה גמורה ומושלמת. דע לך; שדומייה, היצמדות לקרקע ומסתור קטן למדי, יסתירוך אף בליל ירח בהיר כזה".

הירח נוטה בשיפולי המערב, יורד, שוקע לעבר הרי יבנאל. רק השמים הזוהרים מעבר להר, מעידים על המאור הקטן הממשיך דרכו מערבה.

החושך המתפשט בבקעה, מעיד על שקיעת הירח אי־שם במערב, בים. ובמזרח מחווירים השמים. עוד סיבוב אחד סביב בריכות הדגים ולאחריו הצעידה כלפי מעלה, ואנו עוזבים את ה“זור” ועולים למשטח בקעת כנרות בדרכנו למחנה. הלאות פושטת בגוף, הרובה מכביד על השכם ואור יום, אור בוקר, ניקוי הרובה, החזרתו למחסן הנשק וגמרנו. עוד לילה שמירה מאחורינו, עוד לילה מהמכסה בת השבועיים, שמירה בתורנות עבר.

חג החנוכה הוחג השנה באור גדול. לאחר חמש שנות האפלה, חזר האור לארצנו. על כל בתי־הכנסיות בארץ ומגדלי הישובים, הודלקו חנוכיות, שבישרו את הנצחון הקרב.

מאוויי העם בישראל, שפרצו מכל לב, מתבטאים בשירים, רשימות וסיפורים, של דור שעבר את אימי השואה ובדרך נס ניצול. מאוויי הגאולה והתקבצות אחים, ניצולי חרב.

ביום הראשון, 17 בדצמבר ביקר אותנו הנשיא ד“ר חיים וייצמן. התכונה לקבלת פניו הורגשה בקיבוץ מבעוד יום. על אף מזג האויר הגרוע, יצאו לקבל את פניו על־יד שערי המשק, שהיה מקושט ירק ושני הדגלים, כל קהל החברים, הילדים והנוער. משמר כבוד של נוטרי הגוש ומשלחת חברי המשק פגשו את פניו על־יד השער. הנשיא שהגיע ב־3:30 לווה על־ידי משה שרתוק ורעיתו, הח' צבי דיין ב”כ העיתונות האמריקאית, וגם אחרים. האורחים עברו בתוך שורות הקהל, שעמד משני צידי הדרך, והגיעו לבתי־התרבות. שם התעכבו רגעים מספר, והמשיכו לבקר במוסדות שונים. בית־החולים, מוסדות הילדים וכו'. על־יד בית־הילדים פגש הנשיא בקבוצת ילדים, שברכוהו לשלום ונכנסו אתו בשיחה. כאשר נשאלו ילדי אחד הגנים, אם ידוע להם מי האיש, ענו כולם בקול אחד – “חיים וייצמן”, ועל השאלה אם יודעים מיהו חיים וייצמן, ענה אחד הילדים: “אבא של כל היהודים”. על־יד גן אחד, נפרד מהילדים כשהם מריעים לכבודו; “שלום, חברה־מן” “אתה חברה־מן וייצמן”.

* * *

בחזית הרחוקה, מתקדמת “החטיבה היהודית הלוחמת” אל מטרתה. הנה גם הגוף היהודי המאורגן, אשר יחד עם גיבורי יתר העמים, ינקום הוא את נקמת עמנו בצורר. מלחמה קשה עברה על הישוב, עד שהוכר כשותף למלחמה בחיה הנאצית. העם שסבל יותר מכל עם בעולם מחיה זו, לא הורשה להילחם בו תחת דגלו. פחדו “ידידינו” מגויי העולם, מעליית סמלנו – סמל מגן־דוד – בין דגל האומות. דרור ייקרא לעולם המשוחרר. אבל ליהודי?

ותוך סערת הבנין, תקווה לתנופת עליה מהתופת הנאצית, צצים ועולים ניצני הפירוד והפילוג בתוכנו. קללת דורות רובצת על העם היהודי. המאבק על “קוצו של יוד”, היחס למנהיגי “עולם המחר”, שנאת חינם הפושטת במשק, וההדים פורצים ועוברים לחברינו בחטיבה המגוייסת באירופה. יד מי תחזק? יד הליכוד, או חס וחלילה יד הפירוד, – ימים יגידו.

הבשורה שלה חיכינו ימים רבים הגיעה. שוחררה אדמת פולין, הארץ אשר בה פרחה יהדות ענפה, יהדות בעלת שורשים ותרבות יהודית גדולה. שוחררה וורשה, אותה וורשה שהדי מלחמת “השמשונים” של דור זה, הבקיעה בקריאתה; “תמות נפשי עם פלישתים”, שבמלחמתם, מלחמת שרידי גיטו וורשה, בה הראו גבורה עילאית, מעטים מול רבים, דלים באזינם מול קלגסים אוכלי־אדם מצויידים מעל ראש באש עופרת, עשן וגאזים. יד מי תהא על העליונה!, כוח מה יגבר? כוח הגוף או כוח רוח החרות, החופש, הדרור.

כך נפלו גיבורינו, וזרעו בנו את זרע אי־הכניעה, זרע מלחמת גבורה של מעטים מול רבים, סמל עטור להבות לדורות ישראל הבאים. גופותיהם נוצחו אבל רוחם – המרחפת אי־שם במרומים – בדגל ונס לפני גדודי ישראל באשר הם שם.

חורף 1945. הקרבות באירופה במזרח, דרום ומערב, נמשכו כל אותה שנה. החיה הנאצית הפצועה, מנסה להחזיק מעמד, בפרפוריה האחרונים. בנובמבר 1944, נחתה הבריגדה היהודית באיטליה, ובחג הפסח היא נלחמת ישירות נגד הצבא הגרמני.

ובעוד אנו חוגגים את חג הפסח, חג האביב, הרימו חיילינו בחזית איטליה את דגלנו, דגל התכלת־לבן, דגל החטיבה שיצאה לנקום – ולוא במעט – החטיבה שיצאה להחזיר לנו את כבוד החרות. חטיבתנו השתתפה, בכל התלהבותה וכוחה, בהנפת המכה האחרונה על הפתן שהקיף וחנק את אירופה, והשמיד שליש מעמנו.

סוף המלחמה נראה באופק. 2.5.45 נכנעה ברלין, לאחר שחיית האדם, היטלר, התאבד, ויום ה' כ“ה באייר תש”ה 3.5.45, היה היום הגדול. החיה הנאצית כרעה ונפלה. נשברה ונכנעה. וביום 7.5.46, הוכרז הנצחון. תמה מלחמת העולם השניה באירופה.

שוחררו עמי אירופה, שהיו נתונים שנים רבות תחת המגף הנאצי, חג גדול לאנושיות שוחרת השלום. האם תגיע גם החרות והתקומה לעם היהודי השבור והרצוץ האם יגיע השלום גם לעם היהודי הנרדף זה דורות, האם תקום מחדש מדינת ישראל, שאליה נכספו ונכספים לבבות דורות רבים, האם חלום המשיח גאולת העם והארץ יתגשם?

היה זה יום חג לעולם כולו וגם לנו. התרוננו לבבות, תקוות פרחו, ובמשנה מרץ ומאמץ שרירים עז, המשכנו בביתנו בבנין הנדבך, בהנחת הלבנים לביתנו הלאומי.

החל הקיץ. גזו ונעלמו סערות וקור החורף. הדשאים המוריקים ובנטות היום, ברדת החום, בכתמי לובן של חולצות, גופיות ושלל צבעים מכסים את ירק הדשא. פה ושם קבוצות ילדים צוהלים ומתרוננים. גם ילדי חברינו הנמצאים אי־שם באירופה המשוחררת, המושיטים יד עזרה לשרידי עמנו, החורשים דרכיה ומלקטים כל פליטת ישראל, גם ילדינו אלה ואמהותיהם קורנים. חלפה הסכנה, אבא עדיין רחוק, אבל יחזור, בטח יבוא.

מרחוק, כמבטן האדמה, נשמעים – כלפני רעידת אדמה – רעמים מבשרים רעות. היסוסי הממשלה הבריטית, שתיקתה, המדאיגה, “הספר־הלבן” – שחור, שעדיין לא הועלה על המוקד, כל זה מוהל שמחתנו בדאגה לקראת הבאות. שערי הארץ עדיין נעולים ודרכי אירופה מלאות שיירות, שיירות של פליטי מחנות המוות. מחנות הריכוז שערם נפתח. אבל שערי הארץ, שערי הגאולה עדיין חסומים. ושם, אי־שם באירופה עם “שארית הפליטה” בים, “בסער” ו“באניות־קליפות־האגוז”, שיירות על פני הים נמשכות בכוח אדירים בלתי נראה, מזרחה, מזרחה לארץ השמש, למולדת וארץ האבות. היעמדו כוחות לעצרנו?

הנגב. איזה צליל קסם היה בשם זה “הנגב”. לא נגב סתם ככה, אלא “הנגב”. מרחבי שדות למלוא מראה עיניים, מאופק אלי אופק. מרחבים עצומים אשר רק במזרח ובדרום הרחוקים, כמו מן האד יעלו הרים רחוקים, ששמעם לא ידענו.

הנגב על מרחביו הפרושים, היו לאנשי עמק הירדן – הרים סוגרים עליו מכל צד – כעין חלום לא נודע. הנגב הרחוק והריק, שרק נוודים נודדים בו על גמליהם וצאנם, כנדוד אברהם, יצחק ויעקב אבותינו, יקלוט את נוודי ישראל, הנודדים בדרכי אירופה, בדרכם לארץ־ישראל. שם בנגב צצות נקודות, ישובים עבריים, נקודות מאחז לימים יבואו, ימים בהם יהפוך הנגב השומם, לשטחים פורחים לארץ־ישראל גדולה ורחבה, אימתי? העוד בימינו?

ובמזרח הרחוק המלחמה עדיין נמשכת. עיקשותה של יפן, על־אף אבדותיה הקשות, למרות החורבן הגדול, שארצות הברית מנחיתה עליה, מסרבת להניח את נשקה. וכשהופצצה בפצצות האטום הראשונות, בשישי ובתשיעי באוגוסט, היא נכנעת. תמה מלחמת העולם השניה, אך מאבק עם ישראל למדינה משלו, מתגבר.

את אשר לא העלינו במחשבותינו בא! שוחררו רוחות־טבע טמירים ואדירים, הנושאים בכנפיהם את העתיד, את השאלה הגורלית לאונשיות, את חרדת קץ העולם! הופעלה הפצצה האטומית, אשר במחשבת אנוש פשוטה, היתה בלתי נתפשת. כן, היה הדבר, הוטלה הפצצה הנוראה מכל, פצצת השמד האנושיות. ואכן הביאה היא את קץ המלחמה הזאת, אי־שם במזרח – ביפן, אולם מה יהיה לאחר מכן?

מלחמת המזרח־הרחוק נסתיימה. השתתקו רעמי התותחים וחדשות העולם הרחב, חדשות המלחמה נצטמצמו. את מקומן תפסו חדשות עולמנו. עולם של עם נע ונד בדרכי אירופה, כששערי הארץ נעולים וחתומים, כשחמת זעם עמנו עולה, יוקדת בלב ומשתלהבת.

ימי בחירות באנגליה. אולי תבוא ממשלה חדשה, ממשלת פועלים, אשר הבטיחה רבות את עזרתה לנו – לעם העברי בארץ־ישראל – העם המשועבד יותר מכל מעמד משועבד. אולי?

ואכן קמה ממשלת פועלים באנגליה. התביא לנו את הבשורה?

* * *

והשואה נתגלתה במלוא זוועתה. תנועת בריחה גדולה, הנעזרת על־ידי חיילינו בבריגדה, ועל ידי שליחים ואנשי פלמ"ח מהארץ גוברת, וחיילינו־חברינו, כותבים מאי־שם באירופה. ממשיכים הם עדיין בשליחותם העלומה; שליחות צבא יהודי על אדמת הצורר שהוכנע. עוסקים הם בקיבוץ נידחי ישראל, מעבירים הם את השרידים מיד ליד, כאוצר יקר וקדוש, לחופים הכחולים של הים התיכון, הנושקים גם את אדמת ישראל.

שכננו לבנין על יד חדרנו, אברהם, נשלח בדרכי סתר לאיטליה, לקבץ נידחי ישראל הרעבים, לבושי בלויים ויחפים, לעודדם, לסעדם ולארגנם לקראת העפלה, במחנות הנידחים לאורך חופי איטליה. כשהחלו להגיע ניצולי השואה, בדרכי ההעפלה, הביאו לנו ד"ש מאברהם, שכינויו היה חיים אפלבוים. לא היו די מילים בפיהם לשבחו. דאגתו האבאהית לגבר, לאשה הבודדה וליתום, היתה ללא גבול. אברהם לא ידע יום ולילה. כל שעות היממה, חדרו ונפשו היו פתוחים לכל. יום אחד לפתע הופיע אברהם ליווה הוא את “ילדיו” המעפילים ארצה, ולעינינו נתגלה באורו הגדול. פשוט בהליכותיו, בלבושו ומנעליו. לשאלתנו ולתמהוננו, ענו מלויו המעפילים. “חיים, אין לו זמן לעצמו. ימיו ולילותיו קדושים לנו, מי יתן וירבו כמוהו”.

“תיגש אחר הארוחה למזכירות” הודיעני מנשה, מפקד המקום. סבור הייתי שאנו עומדים בפני פעילות סמוייה. “שמענו שיש לך פספורט ארצישראלי, תיגש לחדרך ותביאו מיד” הודיע לי יוסף המזכיר. כיצד מגיע פספורט ל“חלוץ” כמוני? ובכן, המעשה כך היה. לפני עשר שנים, נתבקשתי על –ידי מזכירות הקבוצה “לשאת” לאשה מעפילה, שהגיעה ארצה כתיירת, על־מנת לאפשר הישארותה בארץ, כאישה שנישאה לאזרח “פלשתינה־א”י“. עשיתי כמצוות המזכירות, ו”נשאתי אשה" שהיתה בוגרת ממני בכ־12 שנים, לחיוכו של הרב המקדש. לאחר זמן הוצאנו “הזוג הנשוי” שני פספורטים, בנימוק של נסיעת טיול לאירופה. לאחר מכן נתתי ל“אשתי” גט.

עתה הגיע תור פספורט זה, להביא פליטי שואה לארץ “כאזרחי ארץ־ישראל” כמה באו בעזרתו, לא ידעתי, ולא אדע לעולם.

המאבק בכל שלוחותיו נמשך. באויר מנסרות ידיעות, מחשבות ובעיקר מאוויים, על מדינת ישראל, ולוא אפילו בחלקה של הארץ. כולנו יודעים, שאם יש מקום לקליטת שארית הפליטה ולעליה שתבוא, הרי הנגב הוא שטחה הפנוי של ארץ־ישראל, בו נוכל להתנחל. אמנם חוקי הקרקעות האוסרים על יהודים להתיישב בארץ־ישראל כולה עדיין בתוקפם, אך אנו מקווים, שגם אפלייה גזענית זו אכן עבור תעבור, ויבואו ימים, בהם תפרח שממת הנגב וישובי ישראל ימלאו מרחביה, כבימים מקדם.

ימים נוראים באים עלינו. ממשלת הפועלים באנגליה, ממשלת המנדט של ארצנו שכה קיווינו ממנה, להבנת מעמדנו בעולם ובארץ, ממשלה זו גילתה, שרוממות שחרור בפיה, וחרבה הונף עלינו בכל כבדה. כיצד נוכל לחוג את “הימים הנוראים” המתקרבים ומה טומנים לנו הימים הבאים?

בשורות רעות מגיעות אלינו מקצווי תבל, על גורלנו וגורל שארית הפליטה באירופה העקובה מדם בני עמנו. בשורות רעות מרחפות בימים אלה על דבר גורלנו, גורל השבט החלוצי שבעם, שחזר לבנות מחדש את ביתו בארצו. בגוד בגדו בנו אלה שחשבנום לידידינו, ומי לנו עתה חוץ מעצמנו?

אין מנוחה למחשבת האדם בתוכנו בימים אלה. קשה, מכביד ומעיק לראות את עצמנו. עם חרב, גולה ונרדף בתוך אותו “עולם חדש” שקם זה עתה. ופי כמה מעמיקה עתה – לאור כל זה – ההכרה לעשות הכל, להקריב הכל, כדי שסוף סוף יחדל עמנו להיות קורבן־עולה תמיד, על מזבחות כל העמים בכל התקופות.

אך, גם בימים נוראים אלה, יש לאזור כוח ואומץ ולא להיכנע למטרת אויבינו, לשבור רוחנו, להכניענו ברוח, גוף ונפש. למרות הכל נבנה, נחייה ארצנו ומסורת ישראל, עת ישבה שוקטה בארצה, בימי קדם.

בנמלי איטליה וצרפת מתלקטים שרידי השואה. אוניות מעפילים יוצאות בדרכן לארץ־ישראל. רובן נתפשות בחופי הארץ המעפילים נכלאים באוקטובר שנה זו, משחררת ההגנה בפעולה גדולה ומוצלחת, את המעפילים הכלואים בעתלית, המתפזרים לישובים באיזור ובארץ.

המאבק מחריף. חללים רבים נופלים מכוחות המגן והמאבק של הישוב. התנקשויות בצבא הבריטי, במחנותיו, במשטרות. אין שבוע בלי פעולה וקורבנות. קמה תנועת המרי העברי, המלכדת את ההגנה, אצ“ל ולח”י. והחיים במסלולם משלבים את הרגיעה הנסוכה בעבודת הבנייה ואת הזעזועים הנפשיים על הנעשה ברחבי הארץ ובגולת אירופה. שילוב זה יוצר את ההווי המיוחד של החיים בימים אלה; דריכות וחישול הפלדה. בנייה וכוננות. התבצרות והתארגנות לקראת הבאות. ותוך כל זאת, מגיעים סיפורים על ילדי ישראל התועים בדרכים באירופה וכאלה שנטמעו במנזרים מתעוררים ושבים לחיק עמם. על נערים פליטי קרונות המוות, שבדרך נס ניצלו. הנה מגיעים הם אלינו ומגלים לנו מחדש, את נס נצח ישראל. וכה מסופרים הם לילדינו, שבבוא העת, יחושו גורל חבריהם לילדות, ששהו רחוק רחוק ממולדת זו.

המאבק מתרחב ומימדיו גדלים. ראשון לנובמבר, “ליל הרכבות”, פעולה מתואמת, שבכל פינות הארץ, מופצצות מסילות ברזל וגשרים. השלטון הבריטי יוצא בהתקפת נגד. עוצר וחיפושים בתל־אביב, 6 הרוגים ופצועים רבים. חיפושים בישובי השרון, 9 הרוגים ופצועים רבים. תחושה גואה בציבור. על־פי־כן נילחם וננצח.

ימי מבחן הם לנו. ימי מלחמה, מלחמת עצבים ומלחמת דמים. דם ילדים נשפך בחוצות תל־אביב. ילדים, שפשעם היחידי – שנולדו יהודים. במלחמת עצבים זו, רוצה האימפריה האדירה לדכא את רצוננו, את הכרתנו, שאנו לא רק “ציונים”, אלא חלוץ העם השב למולדתו. אותם בני עמנו שנשארו עדיין בגולה, לא יקימו את הריסות כל העמים, כרצונו וכהכרזתו של בווין, אלא יעלו בכל הדרכים, יכבשו שממות בכל הצורות, כדי להקים מולדת לעם גולה. בימים אלה, שומה על כל אחד ואחד מאתנו, להמשיך את חייו ביתר כוננות ודריכות. לא יום, לא חודש, שנים אנו במערכה. ועוד שנים נמשיך בה. אין זו מלחמה המוכרעת בחזית זו או אחרת, המלחמה הזאת היא על עצמם קיומנו כחלוץ העם. מלחמה מתמדת על חיי יום־יום. על בנין ויצירה, בתוך השחור האופף אותנו.

יקרים לנו עתה חיי אדם מישראל, פי כמה. ויקרה לנו כל שעת חיים, שעת יצירה, בנין והתבצרות. לאור כל זאת, נחנך את בנינו לכוננות גופנית ולחוסן נפשי חזק.

ואמנם מבשילה ההכרה – לאחר הכרזת הבגידה ופעולותיה של הממשלה הבריטית – כי אין לחכות יותר. הבה נקים כבר עתה, את הממשלה היהודית. לא אחרים, כי אם אנחנו ניקח בידינו את גורל העם היהודי. רק אנו ובכל הכוח ששרד לנו.

ומביתנו־משקנו, נשלחת לכם, העומדים במערכה, ברכתינו. גבעת־חיים, שפיים, רישפון, ולכל המגינים. ידעתם לעמוד בגבורה, ידעתם לעמוד ולהילחם על נשמת מפעלנו בארץ, על העליה. עוד עלה נעלה! עוד נפרוץ כל החומות, עוד נעמוד במערכה, עד שכוחו של ישראל, ידון למפרע, לתבוסה, כל התקפות אויבים. אתכם אנו, חזקו ואמצו!

* * *

שנת 1946 נפתחה במינוי ועדת חקירה אנגלו־אמריקאית. לאחר דרישתו התקיפה של הנשיא טרומן, להעלות מיד 100,000 יהודים עקורים, המסתובבים באירופה ובמחנות.

אכזבה מקננת בקרבנו. הנצחון על החיה הנאצית, השואה עקב השמדת שליש מהעם היהודי – רוב יהדות אירופה, כל זה לא מקרב אותנו למדינה יהודית, שרק בה הפתרון לעם הנודד,מולדת ועצמאות. אצלנו בעמק הירדן, חיים אנו כבני חורין, בהרגשת מולדת, רחוק מהמאבק המתנהל במרכז הארץ. אבל התחושה של גורל משותף, הידיעות, כותרות העיתונים יום יום, מעוררות בנו חלחלה. מה יהיה? אך האמונה גוברת, נילחם, ויהיה מה.

החורף עבר. האביב הגיע. אביב המסמל שמחה, פריחה והתחדשות הטבע. לנו הביא אביב זה, מאבק מר בחזיתות העליה, ההתישבות וההגנה.

במלחמתנו לפתיחת שערי הארץ, נפתחה חזית נוספת, והיא, התקפות והשמדת בסיסי המכ"ם בגבעת אולגה ובכרמל. השמדתם הבטיחה, ולוא לעת קצרה בלבד, פתח פתוח המולדת, לספינות המעפילים הבאות.

חזיתות מלחמתנו בשלטון הבריטי מתרחבות. בסוף פברואר, עורכת ההגנה, התקפה על בסיסי המשטרה הבריטית הניידת בשרונה, ג’נין, כפר־ויתקין ושפרעם. ארבעה מלוחמינו, קדושי ישראל, נפלו.

ארבעה קורבנות נוספים הקריב הישוב העברי על מזבח מלחמתו – מלחמת החיים והמוות של עם ישראל. ארבעה צעירים עבריים, שגדלו על אדמת ישראל, שמו נפשם בכפם, למען מלחמת העם כולו, למען עתידו, למען עתיד כולנו, עתידי אני, אתה ועתיד ילדינו כולנו.

ארבעה חיילים אלמונים, מצבא האלמונים העומד מאחוריהם.

נפלתם חברים יקרים, רצה הגורל בכם, בכם צעירים. גורל זה הוא מנת חלקנו כל הימים, כאן בארץ. גורל אחד צפוי לכולנו, ועל גורל זה נלחם עד הסוף.

ושוב ירד אבל כבד על העם בישראל. ושוב מתייחדים כולנו, עם זכר הנשמות הטהורות והצעירות, אשר שלטון רשע וזדים גרם למותם. יהי זכרם בתוכנו לעד.

ראשית מרץ. המאבק על ההתנחלות בגליל בביריה. חברים רבים גוייסו מישובי עמק־הירדן והגליל. עלו להתנחל בביריה. הורדו בכוח על־ידי המשטרה והצבא הבריטי. עלו שוב ושוב, שלוש פעמים, ומאבקנו נחל נצחונו, וקבוצת מתנחלים נשארה במקום.

ביום הרביעי, בעשרים במרץ, בשעות הצהרים, בקרה במשקנו ועדת המשנה לענייני כלכלה של ועדה החקירה האנגלו־אמריקאית. הועדה באה בלוויית מושל המחוז וסגנו, קצין המחוז, נציב המים ומפקח החקלאות. קבלו את פניהם נציגי המשק ונציגי הגוש וכן נוכחו באי־כוח העתונות העברית. בבית־התרבות הסבו האורחים לארוחת צהרים. בגמר הארוחה ברך את האורחים בשם המשק הח' יעקב, ומסר בקצרה על התפתחות המשק ובניינו, על אדמת השממה שהיתה במקום, וציין שיש לנו תוכניות היכולות לקדם עוד יותר את המשק, והאפשרות להגדיל את הישוב במקום במידה רבה. אנו מחכים לעליה שתבוא.

בשם הועדה ענה בדברים חמים מר לאגאט, ואמר, שעדיין חיים בזכרונו המראות שראה בארצות אירופה, ושתמיד לנגד עיניהם ההשוואה של המצב שם וכאן. מתוך כך הוא מבטיח, שכל חברי הועדה משוכנעים, שעליהם לעשות את המקסימום האפשרי, בשביל פתרון הבעיה הארצישראלית, ושהם אמנם יעשו כמיטב יכולתם.

27.3.46 “ליל וינגייט”. אוניית מעפילים הופנתה לחוף תל־אביב. קרבות עם הצבא והמשטרה הבריטית. ברכה פולד, חברת ההגנה, נופלת במערכה זו. אבל בישוב.

ובצפון, תוקפים המשטרה והצבא הבריטי את כפר גלעדי, המסתירה מעפילים שבאו מסוריה. תושבי הסביבה חשים לעזרתם. ארבעה קורבנות נוספים במאבקנו. ירושלים, יסוד המעלה, מחניים וחולתא, הובילו לקברות את בניהם היקרים, ילידי הארץ ובנים מקרוב באו. בנים שהם דור שלישי ורביעי בארץ, ופרטיזן אשר בא מן המערכה האיומה באירופה.

הם חשו לעזרת אחים, לאחים רחוקים שבפניהם סוגרים את שערי הארץ, ולאחים קרובים הנמצאים במצור. הם חשו למקום הסכנה. הם הלכו אל אשר הלכו בהכרה ברורה, כי הסכנה צפוייה להם, ומתוך ידיעה ברורה לשם מה הם הולכים. על משמרתם לעזרת אחים, נפלו.

יום אחד, מופיע אצלנו, בהפתעה, יוסקה אחי. ידענו שהוא משתייך לאצ“ל. “אני רוצה לנוח שבוע ימים” מספר הוא. בודאי שהוא מתקבל אצלנו בחמימות משפחתית. למחרת נודע לנו על פעולה מתוחכמת ונועזת של האצ”ל בחיפה. משאית “פורד־קנדה” נעצרה ליד הדואר המרכזי בעיר התחתית. ממנה גולגלה חבית מלאה חומר נפץ והרסה אותו. המשאית נסתלקה מהמקום ונעזבה. לימים סיפר לי יוסקה, שהיתה זו המכונית השייכת למפעל בו עבד כנהג. לפעמים, אף הסיע אותי בה, בהיותי בתל־אביב. הוא ואהרון, ועד מספר חבר’ה, בנו מתקן על המרכב, שניתן באמצעותו, להרים ולגלגל את החבית ממנה. שהייתו אצלנו בקיבוץ, הרחיקה אותו מעיני המשטרה הבריטית, שלאחר חקירה קצרה נודע להם מי הנהג של מכונית זו. ומאז, לא ישן עוד בבית ההורים, עד למלחמת העצמאות.

* * *

תכונה בלתי־רגילה הורגשה הלילה בקרב חברי הפלמ“ח ששכנו במחנה שלהם, בצד הצפוני של חצר המשק. בודאי מתכננים פעולה. חצות הלילה. אנו מתעוררים לקול עז של פיצוצים. בבוקר נודע הדבר. “ליל הגשרים” היה אותו לילה. החבר’ה שלנו פוצצו את גשר הרכבת שמעל לירמוק. גשרים רבים, המקשרים את ארץ־ישראל עם הארצות השכנות פוצצו, פעולת אזהרה לשלטון הבריטי בארץ. פעולה מוצלח, שלוותה באסון כבד. היחידה שיצאה לפוצץ את גשר נחל אכזיב, נעדרת. מה קרה לה?, אסון ואבל. י”ד בנים יקרים לנו אינם.

המאבק המזויין נגד הממשלה הבריטית, הכובש, נמשך. “מתאספים במזכירות, לבוא מיד” הודיע הרץ. היה זה ליל שבת 28.6.48. עוד לפני שהלכתי לישיבה, מבשרת התרחשויות בלתי צפויות. ישיבה פתאומית של כל האחראים בנושאי הבטחון – ואני הייתי אחראי ומפקד הקשר במקום – בשעה זו בלילה, דבר זה עדיין לא קרה. ובכך התחילה למעשה “השבת השחורה”.

הגיעו ידיעות נמסר לנו, שהצבא הבריטי עומד לערוך חיפושים. יש להתכונן לפעולה זו, לסלק כל חומר בטחוני, להיות ערים על הנעשה בסביבה ולחכות להוראות חדשות, שיימסרו לפנות בוקר.

אותו לילה, אף ששכבנו לישון, לא באה תנומה לעפעפינו. חשנו שמסביב עומד להתרחש משהו. יצאנו כל אחד ואחד לפעולתו. אספתי את כל החומר בנושא הקשר – ציוד שלא היה ב“סליק”, מחברות, חוברות־הדרכה, מערכי־שיעור וכדומה, והטמנתי אותו בצמרת עץ הפיקוס ליד ביתנו, מוסווה היטב.

דין!, דין!, דין!,… צלצולי הפעמון הקפיצוני ממיטתי. היה זה לפנות בוקר. שקט הלילה הופרע, רק בצעדי החברים על המדרכות המוליכות לחדר־האוכל ולחדר המזכירות, בו נאספו שנית סגל החברים הממונים על נושאי הבטחון השונים. מרחוק נשמע רשרוש רכב, רעש דומה לזחלי טרקטורים בהתקדמם, אבל חרישי במקצת. מה זאת לא ידענו. הורגש, שמסביב הגדר, במרחק כ־100 מטרים ממנו, מתחולל משהו. כך נמסר מפי השומרים, שראו אורות מהבהבים ורעש בלתי ברור.

שוב התכנסנו. הפעם נשמעו הוראות האומרות כי במקרה של התפרצות צבא בריטי למשק, יש לאחוז רק באמצעי התגוננות פסיביים. לא להזדהות, לא ללכת אחר הצבא ולא לשתף כל פעולה. על כל אחד להפיץ הוראות אלו, ליחידות העומדות לפקודתו. במקרה שיגלו נשק, לא לתיתו, אפילו בכוח.

לאחר שחדר־האוכל התמלא חברים, שהפעמון הזעיקם, נפתחה האסיפה ובה סופרו לחברים הודעות וידיעות מקוטעות שנתקבלו בדבר חיפושים בישובים סמוכים לנו. פרטים אינם ידועים ורק הנחיות כלליות נמסרו לציבור.

הבוקר אור. החצר סגורה ומסוגרת. מסביב נראות יחידות צבא מזויין ומצוייד ברכב רב, הכולל “נושאי־ברן” זחליליים.

חברים הסתובבו מהכא להתם, תמהים למה שיקרה. הרגשה מרה בפה ומועקה בלב. אבל תחושבת המאבק עזה. לא ניתן את עצמנו למתקיפינו. נלחם בכל הדרכים ככל שנוכל עד… עד למחשבה, שאיננו יודעים מה יתרחש וכיצד תתפתחנה התגובות. הרע ביותר הוא, שלא ידענו מה קורה ומה עוד עלול לתרחש. הקשר הטלפוני נותק, אנו סגורים ומסוגרים ומנותקים מכל העולם. השמועות אמרו, שגם יתר הישובים בעמק־הירדן מוקפים ואין יודע מה יקרה.

ארוחת הבוקר, בחדר־האוכל התנהלה עם אור היום בחטיפה. פרוסת לחם מרוחה, עגבניה, ספל קפה, מי בישיבה חלקית ומי בעמידה כל אחד מתפזר לעמדתו־איזורו, כפי שנקבע לו.

חברים ממלאי תפקידים, התפזרו למוסדות שונים, מוסווים כעובדי חדר־האוכל, מוסדות ילדים, עזרה־ראשונה וכדומה. בודדים, שהיה חשש שידועים לשלטונות, התחבאו במקומות סתר שונים בחצר.

הפשיטה הצבאית נפתחה לאור היום, כשמכל השערים פורץ צבא פנימה, מתחיל לסרוק בית אחר בית מכל העברים. מבצע כיבוש קיבוץ שלוו.

וכאן החלה כליאת החברים במכלאה, שהותקנה ליד השער המערבי. מכלאה זו, תחת כיפת השמים, מוקפת היתה תלתלי־תיל דוקרני, כשמסביבה בחוץ, מוקפת בחיילים מזויינים. מתחת לעץ זית, בקרבת המכלאה, התמקם לו “המשרד המבצעי של החוקרים והמזהים”. כל חבר הובל על־ידי שני חיילים מזויינים, המחזיקים בזרועותיו, הובא לפני החוקרים, שהציצו בו חליפות, וברשימות שלידם, שהיו מצויידות בתצלומים.

“שמך!” נשמע קול באנגלית, שתורגם מיד לעברית. “יהודי מארץ־ישראל”

היתה התשובה. “שמך!”, חזר ונשנה הקול, ואותה תשובה נשתנה. השאלה הלכה ונשנתה בקול זועף וצעקה, אבל אנו, כשהלב מלא זעם ומרירות, הדם רותח בפנים ורצון עז להתפרקות תוסס בפנים, שוב בתשובה שקטה כביכול, “יהודי מארץ־ישראל”. וכך הושלכנו למכלאה, האחד אחר חברו.

“אינכם מתביישים לעשות זאת לנו, שאנו שנלחמנו אתכם יד ביד, שכם אל שכם בחזית איטליה” השמיע יאיר – שהיה בחופשה מצבא ונכלא – קולו בפני החייל שעמד מולו, מעבר לתיל ושמר עלינו. וכך התנהלה שיחה, כשיאיר מתקיף אותו, והוא, המסכן, אינו יכול לפצות פיו מבושה, על שבפקודת ממוניו, חייב הוא לבצע פקודותיהם. בעמידתו הורגשה ההססנות בכל הפעולה הזאת. אך מה לו, לחייל הבריטי כל העסק הזה, שכלל וכלל לא נהירים לו הדברים, “טירוריסטים הם היהודים” סופר לו לך דע, מה כל הענין הזה.

שמש קיץ. שמש יוני של עמק הירדן עלתה מעלה מעלה. האויר היה לוהט ואינו זע, החום קופח על הראש והגוף. אין טיפת צל להסתתר בה. הזיעה ניגרת, הגוף מתייבש והצימאון גדול. העינוי הזה, להיות כלוא במכלאה, מבלי דעת את המתהווה במשק פנימה, מבלי דעת מה יהיה. אנו, עובדי אדמה ובוני ארץ שלווים, על מה זה ולמה? ומסביב מתרוצצים חיילים, מלקטים עוד חבר ועוד אחד, מי מהלך כזרועותיו נתונות בזרועות החיילים ומי נסחב ונגרר, והמכלאה מתמלאת.

ופתאום קריאות; "אתה!, אתה!, אתה!, אתה! – החוצה!, "לאן, אין לדעת, אבל כך מובלים בקבוצות בנות חמישה חברים, לעבר הכביש הראשי. לאן מובלים? מה עושים איתם, אף אחד אינו יכול לענות על כך.

וגם תורי הגיע. הובלתי לכיוון הכביש, ובמגרש הכדורגל, הגובל בכביש הראשי וכביש הכניסה למשק, התגלתה עוד מכלאה גדולה יותר, ובתוכם חברים רבים. ושוב היינו עומדים או יושבים על הקרקע בחבורות, ושוקלים מה ייעשה בנו. כאן נודע לי, שממכלאה זו הוצאו כבר עשרות חברים, והועלו על מכוניות, שהסיעו אותם לאי־שם.

השמש נטתה מערבה. רוח מערבית החלה נושבת ומשיבה נפש. עודד חברי ושכני נלקח, והנה גם סנדר גיסי נקרא ונלקח, עוד חבר ועוד חבר מידידינו הקרובים ביותר. הרגשנו שהנה עכשיו, מתחילה המערכה הגדולה והגורלית, כשכל אחד ואחד, אף אנו חברי המשקים בעמק הירדן השלוו, העוסקים יום יום בבנייה ופיתוח חבל ארץ, מדינה לעם הנדכא, אף אנו, כל אחד מאתנו, הינו חייל העומד בחזית המאבק של העם.

הערב רד. ופתאום תכונה רבה. כל הצבא זז ומסתלק ואנו, שנשארנו, משוחררים. בדשאים בחצר, לאחר המפקד של החברים, התאספנו ידידים, חברים מועטים וחברות רבות, קרובים ומשפחות, למפקד הנשארים והנעדרים. סביבינו הילדים הקטנים, תוהים ומחפשים, היכן אבא?

ארוחת ערב אבלה. לאחריה נאספים החברים הבודדים שנשארו. מתגברים את סגל הועדות ההכרחיות, שמשתלט על ענייני המשק. כל חבר, מקבל עליו את ניהול ענפו ועזרה מירבית בענפים נוספים. על־אף־הכל, לא נישבר.

למחרת נודע לנו על המבצע האכזרי, שבוצע בכל חלקי הארץ. הגורל החמור ביותר, פקד את יגור. שם נתגלו מחבואי־נשק ובהם מאות רובים, תת־מקלעים ואקדחים, רבבות כדורים וחומר נפץ רב. שבוע ימים נשארו כוחות הצבא הבריטי ביגור, שלחו למעצר את כל הגברים מגיל כיתה ו' ומעלה וכמעט הפכו את המשק לתל־חרבות. חמישה יהודים נהרגו “בשבת השחורה”. עוצר הוטל על תל־אביב וירושלים. חיפושים במשרדי הסוכנות וההסתדרות. נעצרו מעל ל־2700 איש. ביניהם ממנהיגי הישוב. ברפיח הוקם מחנה מעצר גדול ובלטרון – קטן.

כשיצאתי למחרת לגן־הירק, ראיתי שצריף המחסן שלנו, שתחתיו – ידעתי – היה “סליק” גדול, עומד על תילו. שמחתי מקרב לב. עוד “מציאה” חשובה מצאתי שם, חגורה צבאית ובה 25 כדורי רובה חדשים ומבריקים. מציאה חשובה בימים ההם, כשכל כדור ערכו היה רב.

ערבי יום עצובים. כל הציבור מתאסף על הדשא. סביב החברים הבודדים מתלקטים ילדים רבים, המתגעגעים לאיזה אבא. כולם רוצים להיות קרובים ככל האפשר, מצב־הרוח הקשה, מבקש פורקן. החבר’ה בעלי העצבים החזקים ואופטימיסטים מטבעם, מנסים להרים את המוראל. מספרים בדיחות ומתלוצצים. לא ידוע מהיכן מגיעות שמועות, אבל עובדה. מספרים, שהחיילים הבריטים שהקיפו את אפיקים, צחקו בלי הרף, לשם משונה ומגונה זה, “איי־פאק־הים”.

עצורי רפיח בודדו מכל העולם. אין עיתון, אין רדיו ואין מכתבים. גלויה ניתן לשלוח ולקבל לעיתים רחוקות. חיים על שמועות. כוונת הבריטים לשבור את רוח העצורים והישוב. באותה תקופה הקדשתי– נוסף לעבודתי בגן־היקר – יום אחד בשבוע לעריכת “יומן המשק”. כשהותר לשלוח יומנים אלה לעצורינו, הוספתי בין היומנים המקוריים, “יומן מתוקן” בו, בין השורות המספרות כרגיל על הנעשה בענפים, הגנבתי שורות המספרות ומוסרות ד"ש לעצורינו, על שלום המשפחות וילדיהם ועד דברים, שלא ניתן היה להדפיסם ביומן המשק הרגיל. יומן זה הועבר שם מיד ליד.

געגועים, געגועים. בית עצוב ומתגעגע. עמל בכל כוחו לשמור על סדרי־החיים. ואף־על־פי־כן נוכל.

שביתת רעב הוכרזה ברפיח. עצורינו דורשים שחרורם. שישים שעות ערכה השביתה, שהופסקה לפי בקשת מוסדותינו, ממשלתנו שבדרך.

* * *

סוף חודש יוני. המאבק נמשך. אצ"ל התקיף את מפקדת הצבא הבריטי ששכנה במלון “המלך דוד” בירושלים. כדי חומר נפץ, שהוסוו ככדי חלב, הוכנסו למרתף הבנין, שקרס תחתיו. למרות האזהרה, לא פונה הבנין, ו־80 איש נהרגו ורבים נפצעו. בין ההרוגים 17 יהודים. עוצר חמור, בן 84 שעות, הוטל על תל־אביב, שלפי דברי “הנציב העליון”, נמצאים בה “הפושעים” שהפציצו את הבנין המלון. צבא אדיר הקיף את העיר והתיישב בתוכה. כל האנשים והנשים נבדקו תעודותיהם וזוהו. מאות אנשים נאסרו והועברו לרפיח וללטרון.

ושוב הביאה הממשלה הבריטית, תוכנית חדשה לפתרון בעיית ארץ־ישראל, שתחולק לארבעה איזורים. היהודים יקבלו 17 אחוז מאדמת ארץ־ישראל המערבית, הערבים 40 אחוז, ו־43 אחוז לבריטניה. הנשיא טרומן לא הסכים להצעה זו.

והעפלה נמשכת. אוניות מעפילים מציפות את חופי ארץ־ישראל. אוניות מכל הסוגים. מהן סירות גדולות וספינות קטנות, “קליפות־אגוז” שהיטלטלו בים התיכון לחופי הארץ הנכספת. העולים שנתפסו, נעצרו במחנות. גזרה נוספת יצאה מממשלת בריטניה. ממשלת הלייבור, שדגלה בעבר במדינה ליהודים, הפרה הבטחותיה והפכה לממשלה האכזרית ביותר. החלה הגליית המעפילים לקפריסין, והכנסתם למחנות הסגר באי. לא עוד ידרכו המעפילים על אדמת ארץ־ישראל.

ובחזית ההתישבות. לא ינום ולא ישן שומר ישראל. במוצאי יום הכיפורים תש"ז – 6.10.46, עלו והתנחלו אחת עשרה נקודות ישוב בנגב. כעבור ימים מספר התישבו עוד שתי נקודות ישוב בהרי יהודה, ועוד ישוב בהרי חברון. תשובתנו על חוק הקרקעות ואיסור התישבות יהודית בארץ־ישראל.

ובמאבק. השלטון הבריטי החליט לפגוע בלוחמינו. נוסף להרג, מאסר, משפטי מות ותליות, הוסיף “עונש קל” לנתפשים ב“עברות קלות” והוא עונש “מלקות”. פגיעה נפשית חמורה, מבזה ומביישת. תגובת אצ"ל, שכולנו הזדהינו איתה, היתה תפיסת חיילים בריטיים והלקאתם. בזאת תם עונש משפיל זה.

תמה שנת 1946. קיבוצנו החל חוזר אט אט לאיתנו, לאחר המכה האכזרית שהונחתה עליו “בשבת השחורה”. עם התקרב ימי החורף הקרירים, שוב פשטו השדות את חוורונם הקייצי ולבשו ירקותם הסתוית־חורפית. ברם, המועקה הפנימית של הפילוג הרעיוני, המשיכה לחתור בנבכי הנשמה והיה בו מהניגוד המשווע, מול האחדות החברתית הדרושה, בעת שהמאבק החיצוני עלינו החמיר. מדוע?

* * *

שנת 1947 נפתחה, כשהבריטים בארץ החלו להסתגר במבצריהם. בירושלים הוקמה “בווינגרד” הפעולה הפוליטית של הסוכנות, המלווה בלחץ המאבק בארץ, נמשכת ברחבי תבל, בעיקר בארצות־הברית, שיצאה מנצחת בעולם. לחץ טרומן על בווין, והפעילות באו“מ “הולידה” ועדה נוספת, את “ועדת החקירה על ארץ־ישראל של האו”מ”, שהחלה בחקירותיה באירופה ובארץ.

ושוב אנו בפני משפט העמים. והלב תוהה ושואל מדוע? מדוע אנו, עם עתיק יומין, חייב לעמוד בפני כס חקירה ומשפט. מדוע זכויותינו האישיות והלאומיות שונים הם, פחותים הם, מכל אותם העמים והלאומים היושבים לשפוט אותנו. אותם העמים והלאומים שירשו את מורשתנו – אמנם בלבוש דתי אחר – ירשו את מורשת החופש מעבדות, מורשת עקרונות שיוויון בין אדם לאדם ובין עם לעם. עקרונות של שלום ושלווה, של “וגם זאב עם כבש… ולא ילמדו עוד מלחמה”. האין אנו רשאים וזכאים להיות בני־חורין?

מבצע מלא הוד וגבורה, מלווה קורבנות רבים. רביעי במאי. האצ"ל פרץ את חומות כלא עכו. שוחררו 41 כלואים מחבריהם, ועשרות כלואים ערבים ברחו במהומה. חדשי המאבק נמשכים. כל החזיתות פעילות. סוף יולי. אניית "יציאת אירופה – “אקסודוס” שהדיה היכו גלים בכל העולם, נתפשה בחוף חיפה, הוחזרה לגרמניה על 4550 מעפיליה והורדו בכוח בנמל האמבורג. הוחזרו למדינה בה החלה השמדת היהודים. בה הוחלט על “הפיתרון הסופי” של היהודים. היש זוועה גדולה מזו?

להתקפות, ההתנקשויות, מוקשים, פעולות שוד ואמצעים אחרים שהמשטר הבריטי נקט נגדנו, נוספו התליות. האצ“ל החליט להרתיע את השלטון הבריטי, ממעשה ברברי זה נגד לוחמי החופש, ותלה שני סרג’נטים בריטיים בנתניה. הציבור בארץ נחלק בתגובותיו. אולי זה טוב? ואולי יחדלו מתליית לוחמי השחרור שלנו? לתוך מבוך זה, משתלב מעשה הרצח של הערבים ב”גן הוואי" בו נרצחו חמישה יהודים.

בריטניה בשלה. לא תיכנע לדרישת עם ישראל למדינה משלה. אותה בריטניה הפגועה וההרוסה ממלחמת העולם השניה, מגייסת שארית כוחותיה למלחמה ביהודים, שהיא מציעה להם לחזור לאירופה – מלאת דם יהודי – ולשקמה בכשרונותיהם. האו"מ החליט על ועדה מיוחדת לארץ־ישראל.

על אף האוירה המתוחה, חייב הישוב להמשיך בחייו הרגילים, יש לבנות להתנחל, להיאבק על קיבוץ נידחי ישראל, להבטיח להם בטחון חיים ברחבי הארץ. התהייה גדולה ומותחת. מתקרב היום בו תאמר הועדה שביקרה בארץ ובמחנות העקורים את דברה. והלב חרד.

היום הגורלי הגיע. 29 בנובמבר 1947. האו"מ מכריז על חלוקת ארץ־ישראל, והקמת שתי מדינות, ערבית ויהודית.

כל אותו מוצאי־שבת, ישבנו רתוקים למכשירי הרדיו, שבקושי ניתן היה לקלוט אותם, בעמק הירדן. ובהגיע חצות, ישבנו וספרנו ברעדה, את המדינות המצביעות בעד. אחת לאחת הצטרפה, עד ששמחה ללא גבול התפרצה מהלב. שלושים ושלוש מדינות העולם הצביעו בעד, בעדנו, ושלוש עשרה נגד. עשרה נמנעים. “מדינת היהודים קמה”.

כשנדמו קולות צילצולי הפעמון הממושכים אחר חצות הלילה, ידענו שהנה סוף סוף הגיעה הספירה הגורלית לקיצה. צילצולי השמחה של הפעמון ונהירת הציבור מחדריו לעבר חדר־האוכל והדשא המרכזי.

ואז התלכדו מעגלים בהורה סוערת, בשירת תקווה צוהלת, בהתפרקות מאוויי דורות אין קץ. הנה, אנו, הדור שלנו זכה לכך, דבר שדורות רבים לא זכו בו. זכה לאתחלתא דגאולה. נשארתי – בין המעטים – בחדרי. המתח הנפשי לא נתן לי לצטרף למעגלי הרוקדים. ראיתי וחששתי לבאות.

למחרת בבוקר, ביום א' 30.11.47, הקיף החג את הכל. למי ישנה משיכה כל שהיא, לצאת לעבודה רגילה ככל יום? היום רגיל הוא זה?, היש עוד חג שידמה וישווה לו? האם היה לעם ישראל, יום אחר כזה, מאז חורבן ביתו?

וכך, בלי כל תוכניות והכנות מיוחדות, חגגנו כולנו, חברים, הורים, קשישים וטף, את היום ההיסטורי הזה, של הכרזת אומות העולם, בזכות היהודי למדינה משלו. על זכותו להיות עם ככל העמים. השמחה גברה והקיפה הכל. התפשטה מתוך הנשמה פנימה ועלתה אל על. זרעה זרעי תקוות בלתי מודעות, אבל תקוות גדולות בלב הכל. וכה ראינו בילדינו הפעוטים, את ילדי הגאולה ילדים שיגדלו לעם היהודי העתיק שחידש נעוריו, ילדים שלא ידעו גלות מהי, ילדים שלא יבינו ולא יחושו בגורל המלווה את עמם, זה מאות דורות. דור ראשון לגאולה, צמח ועלה עמנו.

אבל שמחתנו נמהלה מיד בנחלי דם עברי, שהחל נשפך בפינות שונות בארץ. לא על מגש כסף נקבלה. כוחות שטניים החלו, זה מכבר, לחתור תחת סיכויי הגאולה לעם נודד. וכך, עם השמחה, השתלב שכול עצב, ודמעה על אלה שזכו רק ליום אחד בחייהם, יום אחד של אמונה בעתיד חדש לעמנו.

ואכן. למחרת התחיל השלב הקשה, רצוף הקורבנות הרבים, של המדינה בדרך. החלה המלחמה הערבית, בסיוע הבריטי נגדנו, בכל רחבי הארץ. המלחמה על הדרכים, שם נחלו הערבים “נצחונות” בהם הקרבנו קורבנות רבים.

הוכרז גיוס כללי בישוב. על כל גילאי 17־25, להתייצב לעזרת העם. ירושלים נותקה מדי פעם מאיזור החוף, האיזור היהודי המרכזי. כוחות ערביים בלתי־סדירים, פלשו לארץ מכל גבולותיה היבשתיים וזאת בסיוע מדינות ערב, ובעצימת עין של השלטון בארץ. מצור הוטל על העיר העתיקה ועל גוש עציון, כשבפריצת מצור זה, נפלו ל"ה מיטב לוחמינו, שעל אף קורבנם, מצור זה לא נפרץ. אבל כבד ירד עלינו.

ומה אומרים “הצברים שלנו?”

חיימ’קה אומר לאמו:

– אתם, אמא והסבאים, חיכיתם למדינה עברית אלפיים שנה, ואני – רק שלוש שנים.

דני (בן ארבע) אומר לאמו:

– למה את אומרת תמיד שאני גדול, וכשאני רוצה להתגייס – את אומרת שאני קטן?

* * *

ימי חורף אלה, ימי מתח היו, תהייה ותקווה. ענפי המשק שהתפתחו ושבחלקם פיגרו בעבודה, כתוצאה מחוסר החברים שהוגלו לרפיח – דרשו השלמת העבודות. השמירה תוגברה, האימונים שערכתי עם קבוצתי, לא פסקו ליום. תחנת האיתות הופעלה – לעת הצורך. בשעות הנופש משוחחים היינו על הקרבות, התנכלויות, מלחמת הדרכים וההתקפות בכל פינות הארץ באשר כאן, בעמק הירדן, היתה שורה שלווה, ושקט היה נסוך במדינה עברית קטנטונת זו, עמק הירדן.

היתה אמונה, אולי יותר אמונה של כמיהת הלב, שבכל זאת, נעבור את תקופת הביניים ואולי, סוף סוף, בהתקרב המועד שנקבע על־ידי האו"מ להקמת המדינה, יבינו הערבים וישלימו, וסוף סוף תוקם בימינו מדינת ישראל ייפתחו שעריה לגולים שיגאלו, ייפתחו לפנינו מרחבי שממות הארץ, בחלקה העברית של ארץ־ישראל, להתישבות, לבנין ולפיתוח. אך כל זה, רק כשנהיה חזקים ונתכונן לכל אשר עלול להיות.

דרך הרוח היא, שחודרת היא לכל מקום ואף לנבכי נשמת ילדינו, המילים “מאבק”, “התגוננות”, “העפלה” וה“התישבות” וכל המשתמע מהם, היו מתגלגלות בפיותיהם וכל הווייתם של הזאטוטים – שהחלו להבין את הסובב אותם – היתה נתונה בחיי כמיהה ותקווה זו. וכשהושלך הס בחדר לעת־ערב, בהישמע החדשות, היו הילדים פוערים פיהם בהאזנה, מקשיבים עם כולם, לדברים, שבודאי נשגבים היו מבינתם, אבל חשובים מאוד מאוד.

כוחות המגן של העם בארץ, החלו בהתקפות נגד בכל האיזורים. יפו הושמה במצור, למען תשמש כערובה, נגד שחיטת יהודים באיזורי הארץ השונים. הכוחות הבריטים שיתפו פעולה עם הערבים. העיתון “פלשתין־פוסט” העיתון העברי בשפה האנגלית, הופצץ. שלושה נהרגו וכ־שלושים נפצעו, בפעולה טירוריסטית בריטית, שהכניסו שלוש מכוניות תופת לרחוב בן־יהודה בירושלים, נהרגו חמישה יהודים ומאה ושלושים נפצעו. ארבעה בתים נהרסו כליל. בחילופי אש אשר פרצו לאחר מכן בין כוחות המגן לבריטים בירושלים, נהרגו שלושה יהודים ותשעה בריטים. עוד לפני מעשה זוועה זה, היו הבריטים מעורבים בזוועות נוספים. ארבעה חברי ההגנה, שנאסרו על־ידם, בעוון החזקת נשק, הובלו על־ידם. באיזור ערבי בעיר, הם הורידו את חברי ההגנה, והמון פרוע ערבי הרגם.

בפרברי תל־אביב התמקם בית החרושת “היוצק”. לאחר שהמשטרה הבריטית פרקה נשקם של העובדים, הודיעו זאת לערבים, ושמונת מגיניו נרצחו על־ידי המון פרוע. בראשית מרץ, נכנסה מכונית הקונסוליה האמריקאית, נהוגה בידי נהגה הערב. במכונית זו היה מטען של 250 ק"ג חמרי נפץ. בפיצוץ שהיה בחצר הסוכנות היהודית נהרגו שנים־עשר איש. המאבק הקיף את כל הארץ. נפלו קורבנות רבים.

מאין היו לנו הכוחות הנפשיים לשאת כל זאת? הווי אומר מחוסר ברירה. האם יש לנו ברירה אחרת?. הדרך לירושלים נחסמת ונפתחת חליפות, ושיירות מלוות בכוח המגן העברי עולות לירושלים. בשיירה שיצאה מחולדה, היה גם סנדר גיסי, שהוביל מטען דגים חיים, מבריכותינו, לירושלים הנצורה. היו בה עשרות משאיות, כשתאי הנהגים והמנועים משוריינים. היה זה בסוף מרץ. והנה ראה סנדר, שמנוע המכונית מתחמם, בעליה בשער־הגיא. משך הוא את הכבל לפתיחת תריסי המגן על המצנן, והכבל ניתק. יצא, הכניס בול־עץ בין התריסים למצנן, כדי לאפשר למנוע להתקרר.

תוך התקדמות, נתקלה השיירה – כרגיל – במחסומי אבנים, ובברד כדורים – כגשם – על המשוריינים המאולתרים שלנו. קרב יריות והתקדמות. שוב מחסום, שוב הסרתו, במכונית המותקנת לכך, ושוב קרב יריות. המצנן במכונית סנדר, נפגע בכדור והמים נזלו. המכונית נעצרה, ואחריה כל השיירה. מפקדה נתן הוראה לסנדר להציתה ולגלגלה לצידה הדרך. סנדר סירב. את מכוניתו לא ישרוף. סולק מהמקום והפקודה בוצעה. סנדר ועוד מספר נהגי משאיות, שרכבם נפגע, החלו להתקדם רגלית – לא היה מקום ביתר המכוניות – תחת אש לעבר מעלה־החמישה וניצלו. השיירה הפגועה הגיעה, לקול שמחת בני ירושלים, לעיר.

“ניצלתי במקרה מגורל השיירה של “נבי־דניאל”, סיפר, לאחר שישה שבועות כשחזר הביתה. שלושה שבועות חשבנו שנשרף במכוניתו. עד שהגיעה השמועה שהוא חי בירושלים הנצורה. “כשהגעתי לירושלים בלי מכוניתי, שהיתה מיועדת להמשיך בשיירה ל”נבי־דניאל”, לא ידעתי נפשי מרוב צער. כמה כאבתי להסתובב כך, בטל, בירושלים הנצורה, מבלי לעשות מאומה. מכונית אין לי, גם נשק, להצטרף למגיני ירושלים, לא היה בידי, מה אני שווה?".

לאחר ימים מספר, היה זה אחרי קרב נבי־דניאל, כאשר השלטונות הבריטיים פרקו את הנשק מבני השיירה ומסרוהו לערבים, נתקבלה פקודה; כל הנשק הבריטי הליגאלי שבתחנות הנוטרים במשק, יוצא ויועבר לכוחות באיזור ירושלים. וכך עסקו באותו יום החבר’ה – בעלי המקצוע – בטישטוש המספרים שעל הרובים האנגליים, כדי להעלים את מקור זהותם. הנשק הזה הועבר לכוחותינו הלוחמים בקו הראשון.

חבל היה על צמצום מספר הרובים הטובים האלה שהיו בקיבוץ. אבל מה לעשות? הם דרושים עתה יותר שם, במקום שמתנהלים הקרבות. ואצלנו, איזור שקט.

בירושלים הנצורה, מהלומת נבי־דניאל וקיצוב לחם; בצפון, שיירת יחיעם בה נפלו 42 מטובי לוחמינו, ומתוך האפילה, מתחיל להפציע האור. ראשית אפריל.

מטוס נוחת בדרום, ומביא משלוח ראשון של נשק מצ’כיה. מתארגנות חטיבות גדודים יוצאים להתקפה, לשחרור הדרך לירושלים. “מבצע נחשון”, הקרב על הקסטל שכבשנוהו, כשמפקד הכוחות הערביים באיזור, עבדול קאדר אל־חוסיני נהרג. שיירה ראשונה מגיעה – לאחר מצור ממושך – לירושלים. בצפון, התקפה על משמר העמק. כל הארץ במלחמה. מוקמת “מועצת העם” “בית הנבחרים” שבדרך.

* * *

יש ורגעים היסטוריים עוברים עלינו ואנו איננו חשים בהם. כך היה הרגע של הקמת מועצת העם. קולות הקרב, המאבק, המצור והתנכלויות הממשלה הבריטית בארץ, הבליעו רגע זה בקרבם. ומה עוד, כיוון שהיינו מורגלים כבר זה שנים, לראות במוסדותינו הנבחרים, את המדינה בדרך, לא הרגשנו בשינוי המיוחד שבדבר. אבל התחושה, שהנה, צעד־צעד עולה וקמה המדינה החופשית של העם היהודי, תחושה זו, חדרה אט אט ללבנו.

ושוב ירד אסון כבד. ירושלים ואסונותיה, שיירת הרופאים שיצאה להר־הצופים, הותקפה לעיני הבריטים, בדרכם דרך שיח־ג’ארח. שבעה מנוסעיה נהרגו ביניהם טובי רופאינו.

מהצפון מפציע האור לראשונה. ב־18.4.48, שוחררה טבריה. על־אף הודעת ההגנה, שלא ייפגעו תושביה הערביים, הסיתו הבריטים אותם לברוח, וטבריה התרוקנה מערבייה. כעבור ארבעה ימים, שי הוגש לעם בציון, לחג הפסח. חיפה שוחררה, רוב תושביה הערביים נטשוה, כשמנהיגי הערבים בארץ, מבטיחים להם, לשוב תוך זמן קצר ולהינות מהשלל, שהיהודים המובסים ישאירו. חג פסח זה, עמד בקיבוץ הסימן שמחה, חג שחרור טבריה. סיפרו חברי המשק שהשתתפו בשחרור טבריה, כי תופעה כזו של בהלה ובריחה, לא תיארו להם. לאחר חילופי יריות שפרצו פה ושם, החלו תושביה הערביים בבריחה מבוהלת בהמוניהם. נשים, טף, זקנים וגברים, היו עומסים ככל אשר יכלו ומיהרו לצאת. השוטרים הבריטיים המעטים, שהיו עדיין בעיר, שימשו כמתווכים, בבקשם מאיתנו – זאת לא צריך היה לבקש – לא לפגוע בעוזבים. ומי שבכלל חשב לפגוע בהם, כשראינו בריחה בלתי מובנת זו. עם אור הבוקר, היתה טבריה חדשה, שקטה ושלווה, בלי ערבי אחד בשכונותיה, ובהרגשה, כאילו יד נעלמה מלטפת, ירדה על העיר. כל תושביה היהודים ירדו לרחובות, פניהם זהרו וחדווה הורגשה בכל. חג החרות – כמשמעותה ההיסטורית של מילה זו – ירד על העיר.

תוהו ובוהו השתרר בארץ. הבריטים מחזיקים במשטרות, במחנות ובכל הנקודות החיוניות להם, עד עזבם את הארץ. כדי להאזין לשיחותיהם, ממשטרת גשר למשטרת צמח, מתחתי קו טלפון קרקעי, שהיסוויתיו היטב, ממרכזיית מטה ההגנה שלנו, לקו הטלפון של הדואר, שעבר בין כביש גשר־צמח בין מסילת הברזל.

טיפסתי על אחד העמודים הקרובים להסתעפות כביש הקיבוץ לכביש הראשי, ולאחד שנודע לי, איזה קו מחבר שתי משטרות אלו, קישרתי את חוטי וההאזנה אליהם הושלמה, עד לעזיבתם את המשטרות.

וכששרנו בליל־הסדר את שירי החג, שירי חג־הפסח, חג האביב – חג החרות, היתה משמעות עמוקה, תקווה, אמונה, כמיהה וכיסופים למילים: “אשירה לאדני כי גאה גאה / סוס ורוכבו רמה בים”.

* * *

החזית התקרבה אלינו. 27 באפריל. משטרות גשר וצמח נעזבות על־ידי הבריטים, וכוחותינו כובשים אותם.

ההתקפה על גשר התחילה מיד לאחר פינוי המשטרה ביום ג' ב־5.10 אחרי הצהרים. החלו יריות על־ידי ערביי הסביבה שהתרכזו סביב המשטרה. ההתקפה של הלגיון החלה ב־9.20 בערב. הלגיון הפעיל תותחים, מרגמות, מכונות יריה ופיאטים. מעריכים שלשטח הנקודה בלבד נפלו למעלה מ־300 פגזים. היצילו התעלות, והעמדות שבתוך הקרקע והמקלט הקטן. ההתקפה נמשכה 36 שעות, נהרגו שני חברי גשר, ונפצעו פצעים קשים עוד שלושה חברים ונהג “אגד”. 16 איש נפצעו קל. רק לאחר 24 שעות מתחילת ההתקפה, הועברו הילדים והפצועים, וחלק מהחברות אלינו.

ליל חשוך. עננים מכסים פני השמים, הכוכבים אינם מנצנצים במרום והרגשה כאובה ממלאה את ישותי. צועדים אנו, האחד אחר חברו. שיירה קטנה של בחורים מזויינים ברובים, כשברדסי הנוטרים שעלינו, מכבידים על הגוף.

טיפות גשם מפוזרות, נופלות בלי הרף, ודרך העפר המתלחלחת מדביקה שכבות שכבות של בוץ דביק על העקביים המגביהים. מדי פעם נעצר אני, ובמכת עקב, מנסה להשתחרר מן העקבים הגבוהים, המסובבים את הקרסול ימינה ושמאלה ומכבידים על התקדמותנו.

שקט שורר בכל. דממה ירדה לעולם. מדי פעם נשמעות יריות, מכיוון גשר, הפולחות את דממת הליל. שיירת עזרה לפינוי הננו ומשימתנו, לפגוש את שיירת הנשים, ילדים ופצועים, הצועדת לקראתנו מגשר. תחושת צער, כאב ועלבון. פינוי. פינוי וגלות של משפחות אנשי עמל, שכל מטרתם בחיים בנייה ויצירה. פינוי והגלייה. ומה יהיה גורל המקום?

טיפות הגשם הטורדניות גוברת. לחות זיעת הגוף מתמזגת בלחות הטיפות. מתוך הדממה נשמעת איוושה קלה. ספק קולות אנוש, ספק רעש יצורי ליל. עוצרים בזהירות, מאזינים. השיירת גשר היא לקראתינו, או כנופיית רוצחים המשוטטת בלילה בדרכה, לרצח וחבלה? הגששים מתקדמים אט אט.

נפגשנו. שיירת המפונים מגשר. נשים צעירות ועולליהן בזרועותיהן, על כתפיהן רובה. בחורים צעירים חסוני גו, הנושאים את אלונקות הפצועים וכיתת משמר.

האלונקות עוברות לכתפינו. עוללים מנומנמים עוברים לידי חברינו. למען הקל על אמותיהם, סחוטות הכוח, עייפות הגוף והנשמה.

ידיות האלונקות שוקעות לתוך הכתף וכל נידנוד, עם כל צעד, מגביר ומכביד על הנושאים. מנסים אנו לתאם את צעדינו; שמאל, ימין, שמאל, ימין בקצב אחיד. נידנוד האלונקה רוגע מעט, הוקל מעט.

צועדים וצועדים… ומה ארוך הזמן. כל דקה כשעה, כל ק"ג כטונה. על אלונקתנו מוטל חבר פצוע, ולמזלינו בעל גוף חסון וכבד. מי הוא? מנין הוא? מה שמו? אין יודע. לוחם פצוע מלוחמי ישראל. מה חשיבות דבר זהותו. זהותו האחת, איש מגן.

עברנו כבר את גשר מנחמיה. צועדים וקרבים לבית. אורות המחנה המתגלים פתאום, מבשרים את קרבתו. עוד מספר מאות מטרים לפנינו, עוד מאמץ אחד ואני בבית.

הורדנו מעל כתפינו את לוחמנו הפצוע במרפאה. גופנו התיישר והזדקף. הוי, מה קל. החזרנו את נשקנו וסרבלנו לתחנת הנוטרים. חצות ליל.

חדר־האוכל הומה חברים. המטפלות צונפות בחיקן את העוללים המנמנמים בדרכן לבתי־הילדים הנקיים והחמים. עוללי ישראל, הזהו גורלכם? פינוי וגלות?

חמדה! חמדה!, סוף סוף מצאתיך חמדה, בואי אלינו לחדרנו, לחדרך משכבר הימים, בואי. פונה אני לחמדה, לאחר שמסרה את עוללה, בידיה הנאמנות של המטפלת. חמדה בת חדרנו, משנות עבודתה כמורה באשדות. נוטל אנכי את הרובה מידה, נוטלה לחדרנו, מושיט לה מגבת צחורה וקדימה למקלחת…

“מה אומר לך, דוד”, פתחה חמדה, כשהיא שרועה במטה צחורה, שהוקמה מעל רגליה המקופלות והוסטה למרכז החדר. “מה אספר לך, את הסיוט שעבר עלינו”… ומעיניה ניגרות דמעות.

ישני חמדה, נומי ונוחי. תנוחי עד לבוקר, מנחם אני אותה. לילה טוב, יהיה טוב, אל תדאגי. וכשאני נוטל את הרובה המבוצץ לנקותו והנה כדור בקנה, הנצרה פתוחה והרובה דרוך.

שקט ודממה ירדו על הקיבוץ. בני גשר אוכסנו אצל החברים בחדריהם ילדיהם, בבית חם ואוהב.

יפו נכבשה ותושביה ברחו דרך הים והיבשה. צפת והגליל המזרחי שוחררו. הדרך לכפר גלעדי ומטולה פתוחה. חלוקת הארץ מתבצעת למעשה, אנו משתלטים על איזורי ההתישבות שלנו. הלגיון הערבי, שהוכנס לארץ על־ידי הבריטים, תוקף את גוש עציון. וביום ההכרזה על הקמת “מדינת ישראל”, נופל גוש עציון, על 240 חלליו, ו־260 שבוייו.

המוות פקד אותנו. שני חברינו, יהודי ורודי, נפלו בקרב על טיהור הסביבה, מכנופיות המרצחים שקנו שביתה בסג’רה הערבית. לשניהם התאכזר הגורל: יהודה, שבוע ימים בין הנעדרים, ועד זיק של תקווה, שמא, שמא בכל זאת הצליח להמלט ולהגיע למקום מבטחים. תקווה שנתבדתה. גופתו נמצאה יחד עם גופות הנעדרים האחרים. רודי פצוע קשה. למן הרגע הראשון – יסורי מאבק לחיים – ויד המוות על העליונה לאחר שבוע ימים.

ימים יבואו. יגדלו הילדים בתוכנו. ארצנו חופשית, גבולותיה רחבים ועמנו משוחרר משיעבוד של גלות. הסיפור על הוריהם, על יהודה ורודי, ינחה אותם ליושר, לנאמנות, כדמות אבותיהם.

חברי הטובים יהודה ורודי, שני אחים במשפחת מחשלי כוחות המגן העבריים, אייכם? היתה זו חברות מיוחדת בינינו “הצברים כמעט” ובני הארץ, ובין משפחת ה“יעקעס” אנני ורודי. קשורים היינו ומבלים בחברותא עוד ב“גשר”, טרם נולדו ילדינו. וכשנולדו צביקה לרודי ואנני, וגדעון בכורנו, התהדקו קשרינו עוד יותר.

מבלים היינו יחד עם ילדינו על הדשאים, בטיולים משותפים, בבית־הילדים, בחגיגות ובהשכבה. בזמן הפנוי בחדרים. וכשנולדו לנו אמנון ותמר ולהם איתן. שוב היינו משפחה אחת, כשהילדים היוו את הטבעת המקשרת. היתה זו חבורה שכללה את יוסף התימני וזלדה אשתו הפולניה, אנו האשכנזים הארצישראלים, ועוד מספר משפחות, שעלו מגרמניה, ובתוכם רודי ואנני, שהיו קרובים לנו ביותר.

וכשרודי גוייס לנוטרות והיה רחוק מהבית, בילה צביקה רבות עם גדעון. היה זה אך טבעי, שבשבתות, כשהיינו יוצאים בעגלה לשדות המשק, היה מתלווה אלינו צביקה, גם כשאמו אנני עבדה באותו יום בבית הילדים. כשרודי חזר הביתה ועבד בנגריה, בונה היה צעצועים לילדים, ומובן, שלגדעון, יהיו צעצועים מעשי ידיו של רודי. והצעצוע החשוב והיקר ביותר, היתה המכונית. מכונית טכסי בנוייה מעץ, בעלת החלונות וגלגלי העץ.

הלך מאתנו רודי, והליכתו היתה לבלי שוב…

ויהודה, אף הוא היה מחבורה הורי בית־הילדים שלנו. כשנוגה בתו היתה בחברת הילדים יחד עם גדעון. יהודה היה בין ההורים הפעילים תמיד בחגיגות ובאירועים.

נתייתם הבית משני אבות.

וכך חדרה המלחמה, קרוב קרוב אלינו, לחיינו ולנפשנו.

* * *

ליל חג היה לילה זה. ליל שבת 14 במאי 1948. דבר הכרזת המדינה היהודית נשמעה בקושי ברדיו שלנו, הדהד עדיין באוזנינו. השמועות, על פלישת צבאות מדינות ערב למדינתנו חזקו. היפלשו מחר? היפרו את רצון אומות העולם? היקומו בכל זאת לכלותינו? וכיצד יהיה המאבק; קצר, ממושך, רווי דמים? והנצחון למי ומה מחירו? ומה יהיה, התהיה זאת מצדה שניה, נוספת?

מתגלגלת השיחה על המרפסת בחוץ, ליד חדרנו, כשספלי קפה ריחני, משיבים נפש. היום יום חג? כשהרגשת החג מודחקת פנימה, לנוכח העתיד המעורפל של מלחמה. “לי נראה, שמלחמה זו – אם תפרוץ מחר – תימשך לכל היותר שלושה חודשים”, הבעתי סברתי, לאחר ניתוח המצב. אבל מי יודע?.

טרח! טרח! נשמעו קולות נפץ עזים. מטח יריות תותחים ופגזים, המשאירים שובל אש בשמים, המתעופפים לכיוון גשר.

השעה 11.00 בלילה. ישיבתנו יחד נפסקת. כל אחד ממהר לעמדתו. ספלי הקפה מוכנסים פנימה לחדר. קולות צעדים מהירים נשמעים על המדרכות. נוהרים לעמדות. כך חגונו את ליל הכרזת מדינת ישראל.

 

העם והמדינה עומדים על נפשם    🔗

חצות ליל שבת. יממת ה־15 במאי החלה. ישיבת המטה – שכונסה עם הישמע הפגזת גשר – התפזרה. חברי סגל הפיקוד, פנו כל אחד לתפקידו. יש להכין את האנשים והציוד. כולם פונים למקומותיהם ולעמדותיהם. “השתכנתי” בתעלה שליד מקלט המטה. לידי כל קבוצת האתתים. פתחנו את התJנה, סידרנו תורנויות, ואנו בהמתנה, מנסים לתפוש תנומה. לבושים, נעולים ומכוסים בשמיכה בתוך התעלה.

קולות הנפץ פסקו. הפסקה בהפגזה על גשר. ושוב הפגזה. השחר עלה. הכוכבים כבים אחד אחר חברו. השמים מחווירים ואור יום קיץ שלו ושוקט מפציע. כולנו דרוכים ומצפים. מה יהיה הלאה. ארוחת בוקר. בחדר־האוכל שקט, בלתי רגיל. קבוצות חברים מופיעים מהעמדות, מהלול, מהרפת וממקומות עבודה שאין להשביתם.

השמש עולה מהרי הגולן, עולה, מתרוממת ומכה בקרניה החזקות. יום חם לפנינו. כל החברים אצים לעבודתם. עבודת הביצורים הנעשית בכל פינות המחנה. לא שבת ולא חג היום. הציבור מגוייס להגנתו.

טרח!, טרח!, טרח!. נשמעות התפוצצויות ממרחק, מעבר להרי גלעד. שריקות פגזים, ו“בום!”. הפגזים חלפו מעל ראשינו, התפוצצו אי־שם בכרם. בריצה־קפיצה, החלו החברים לעוט לתעלות ולתפוס מחסה. הצפיפות בתעלות רבה. לא הספקנו עדיין לחפרן ולהעמיקן די הצורך. ההפגזה נמשכת. ממעל, גבוה, מזמזם לו אוירון, כפי הנראה מטווח את התותחים. פגזים בודדים פוגעים בבנייני הדירות הגבוהים. פגז חדר למוסך האוירונים הריק הניצב בצפון המחנה, ופגע במתגייס שהגיע לישוב. מפה לאוזן חולפת השמועה שישנו הרוג אחד. כך החלה מלחמת הקוממיות במשק.

וכשתמה ההפגזה, שבו ויצאו החברים, איש איש לעבודתו ומשימתו. רצה המזל ויום לפני כן, הובא למשק גליל כבלי טלפון־שדה צבאי. מיד התלבשנו, כל קבוצת אנשי הקשר, והחילונו לגלגלו לאורך התעלות שבין העמדות, להתקין קו קרקעי למכשירי הטלפון, שהותקנו עוד קודם לכן בעמדות. חלק ניכר מקוי הטלפון שנמתחו על גבי עמודים, בעמל רב ובעבודה קשה, נותקו בהפגזה, ויש למהר ולהתקין את הקשר בין העמדות והמטה. כך עסקנו בזאת עד לשעות הצהרים, כשהפגזה שניה החלה נוחתת עלינו. לאחריה, שוב ממשיכים, עד להפגזה השלישית שלפנות ערב.

יום המלחמה הראשון חלף ועבר. את הלילה בילינו בתעלות, האחד ליד השני. קצרו התעלות מהכיל את כל ההמון הזה, התכרבלנו בשמיכה, נעלינו על רגלינו ולבושים בגדי עבודה. והלילה מה ארוך?

עם אור הבוקר, טעמנו לראשונה את הפצצת האויר. שטים להם במנוחה שלושת המטוסים הסוריים, חגים סביב ומחפשים את המטרה, ופולטים צרור פצצות באין מפריע. שבים, חגים שנית, ושוב פולטים צרור פצצות. שבים, חגים בשלישית ושוב צרור פצצות. מפנים חרטומיהם צפונית־מזרחית ומתרחקים לשמי סוריה. וכך היה מנת חלקנו; שלוש הפצצות אויר ביום. אחת לארוחת בוקר, אחת לצהרים ואחת לפנות ערב, וביניהן, הפגזות תותחים.

כשהחלו ההפגזות וההפצצות, נתתי הוראה לתורני התחנה אשר על מגדל המים, לפנותו בעת ההפצצה, ולתפוס מחסה בתעלה שלידו. יתר אנשי קבוצתי, התמקמו בתעלה לידי. כדי לשמור על הגוף ועל המוראל, שהתדרדר אי־שם עמוקות בלב, פקדתי לחפור, להעמיק, להרחיב במקצת את התעלה, ליצור ליד קיר אחד כעין מדרגה, שתשמש כספסל ישיבה, להתקין מחסה־ראש – שבקרבי ידעתי שלא תעמוד בפגיעה ישירה, אבל אז, שיערתי, ממילא כבר לא נזכור יותר – מעמודי אקליפטוס שהונחו לרוחבו, עליהם פחים ולכסותם באדמה. עצם העבודה, העיסוק, המאמץ הגופני, היפנו את המחשבות ממצבנו הקשה. לא נתתי לחבר’ה זמן מיותר, לחשוב ולשקוע ביאוש.

כשנישנו ההפצצות וההפגזות; כינסתי לידי, בתעלה שהפכה אט אט למקלט מאולתר, את “ילדי” והתחלתי תוך ההפגזה או ההפצצה, לספר בדיחות, כשצחוקם הקל השתרבב, בקולות נפץ הפגזים והפצצות, והמוראל השתפר. למען האמת, בי, בקרבי פנימה, שכנה תחושה מרה וקשה, על אף שהאמנתי שננצח במלחמה זו. מרירות עלתה בפי, התיאבון נטש אותי. הלכתי לאכול, מתוך הכרה ברורה, של הצורך להזין את הגוף, לבל אתמוטט.

היום הקשה ביותר היה, יום ההפצצות הראשון, כשלאחריו, לאחר “שהורגלנו” להם “הוקל” לנו יותר. ההלם וחוסר אפשרות תגובה, פגעו בנו מאוד. וכשקול זמזום האוירון נשמע, טס מעלינו וחג פעמים מספר ומטיל פצצותיו ואנו כובשים פנינו בתוך התעלות־המחסות, היה בזה יותר מאשר כבישת פנים בקרקע.

כשתמה ההפצצה הראשונה ויצאנו לבדוק נזקיה, נדהמנו לראות את גג בית התינוקות הרוס עד היסוד, חלונותיו נופצו, כולו כחורבה. התינוקות שהושכבו במקלט, שלום היה להם ולא היו נפגעים.

הערב רד. כל הציבור בתעלות. יושבים על גדותיהן משוחחים על דא־והא, משתדלים לשמור על המוראל. לילה. כבר מוצו כל השיחות. אין ידיעות על הנעשה באיזורי הארץ השונים. גם גשר, בית־יוסף, אפיקים, שער־הגולן, מסדה, בית־זרע והדגניות, ספגו מכות אש כמונו. נשכבים לישון בתעלות. מתברר, שאין מקום בהם למתוח את הרגלים, התעלות מלאות מעל לכושר ספיגתן. שוכבים מכווצים, נים ולא נים. מתהפכים מצד אל צד ועל הגב, התנוחה הנוחה ביותר, ברגליים מכווצות.

ימי מלחמה. סדר היום מוכתב מתהליך המאורעות. מקדימים היינו לארוחת בוקר את הפצצת הבוקר. מקדימים את ארוחת הצהרים לפני הפצצת הצהרים, ומקדימים את ארוחת הערב, לפי הפצצת הערב וטרם חושך. סדר שלט בהפצצות הסורים ולנו אין מענה. המטבח עבד כסדרו והכין אוכל לחברים. אוכל יש, והתאבון פג. מתיחות, הרגשת מרירות בפה, זעזוע בכל נבכי הנפש. סדרי החיים הרגילים נעלמו ואינם. כל יום כשנה. בבוקר– מי יתן ערב. ולעת־ערב – מי יתן בוקר. מלחמה, חזית, שמועות רודפות שמועות על הנעשה ברחבי הארץ. אין ידיעות, אין עיתון, אין חשמל ואין רדיו. מצור ומצוקה. הכל מתרכז במשימה אחת – הגנה על הנפש והיישוב.

יום ב' 17 במאי. לפנות ערב נודע לנו על אסון הפצצת התחנה המרכזית בתל־אביב. 51 איש נהרגו ועשרות רבות נפצעו. הדאגה רבה, לרבים מאיתנו קרובים ומשפחה בתל־אביב. השלום להם?. ואנו, באין לנו אמצעים ומטוסים מתאימים, לא יכולנו להניסם. חיל האויר המצרי שלט בשמי תל־אביב וחילות האויר הערביים שלטו בשמי המדינה.

חדשה מקומית ומוזרה. באפיקים שכנה תחנת אלחוט. תוך האזנה, קולטים הם, בשפה הערבית, שיחת הטייסים המפציצים את ישובי הסביבה. “אוי ואבוי”, צועק טייס סורי בקולו. “טעיתי, במקום להפציץ את אפיקים, הפצצתי בטעות את אשדות־יעקב, אוי ואבוי לי”, ומפסיק. נשמעת תשובת המפקד ממטוסו. “מעליש” – אין דבר, “גם אלה יהודים”. וכך הודגשה בפנינו שוב, שותפות ואחדות הגורל.

* * *

מפנים את הילדים, אמהות, חברים וחברות בלתי־לוחמים, הורים וזקנים. היה זה ביום ג' 18 במאי. השמועה נפוצה בחצר. תינוקות ופעוטים הוצאו כבר, והדבר נודע לי רק לאחר שאמנון ותמר הוסעו. לא ראיתי את פניהם. גם כיתתו של גדעון הוסעה, ולא נפרדתי ממנו לשלום. גם עדה פונתה עם ילדי כיתתה שטיפלה בהם. אני נשארתי ממנו לשלום. גם עדה פונתה עם ילדי כיתתה שטיפלה בהם. אני נשארתי במשק־בחזית והאם, לא עם ילדיה, כי עם ילדים אחרים. "אני אשמור על ילדיך, פניה, ואת תשמרי על ילדי, אמרה עדה. ככה פונו, לאן? לא ידוע עדיין. אומרים, לחיפה, ליגור, אולי. יש להרחיק את הילדים מסכנות החזית. המועקה גדלה וצורבת. יחד עם זאת, הוקל ללב. הם מובטחים, וכאן, ציבור קטן יותר, לוחם ומגן, מטרה מצומצמת לפגיעות בנפש.

החצר ההומה הלכה ושקטה. אחרוני המכוניות שיצאו, הטילו דממה בחצר. חברים וחברות בעלי כושר גופני, יצאו ברגל לכיוון יבניאל. גם הפרות הוצאו מהמשק בטיול רגלי לאי־שם. חברים מסתובבים ונחפזים למלאכתם ולעמדותיהם. עוסקים בהכרחי בלבד; ברפת הנשארת, בלול, בחדר־האוכל ומעט במכבסה.

כל חבר נתון למחשבותיו המעיקות. לוחמים על החיים, שעה שעה ורגע רגע. רק שיעבור הזמן. ככל שנעמוד יותר – התקווה גדולה יותר. המחשבות נקטעות עם זמזום האוירונים המתקרבים להפצצה. אזעקה, הפעמון מצלצל לתפוס מחסה, מי במקלט שהתפנה מהילדים ומי בתעלות. יותר בטוח בתעלות. המקלטים אינם עמידים להפצצות.

נודע לנו, שהמכונית של גדעון וכיתתו הופגזה בעליה לפוריה. יש פצועים קל. הילדים קפצו מהמכונית והתקדמו בתעלות שבצידי הכביש, תחת מטר פגזים, עד למעלה, מעבר לטווח התותחים. הגיעו בשלום ליבניאל. ככה טעמו אף הילדים את מוראות המלחמה.

זמזום אוירונים מתקרבים. שריקה ארוכה, שריקת פצצה נוחתת ו“בום!”. עוד שריקה, ומשך הזמן הקצר עד פגיעת הפצצה, נראה ארוך כמהירות מחשבת האדם. ושוב “בום!”. ענני אבק ורגבי עפר מכסים אותנו. הגוף המתרומם בתעלה ונוחת, מזדעזע מהדף הקרקע והאויר. אונ שלמים ובריאים. במרחק שני מטרים התפוצצה הפצצה. יצאנו ממנה בלי נפגעים והרגשה קלה בלב.

רק העבודה היא המפנה את מחשבת האדם מהמאורעות הקודרים. רק לעבוד, לא לחשוב הרבה. להתאושש. אסור לשקוע במרה־שחורה. אסור לאבד את העשתונות. נצחוננו יהיה – כשנדע לעמוד ברוח איתנה. וכך, כפי שסיפרתי, נהגתי עם קבוצתי, קבוצת הקשר. אף הבנות הצעירות, אחזו בטוריה ונדבקו בעבודה. היתה זו תרופה בדוקה לאימי המלחמה סביבנו.

לילה. רעש זחלים. זחלים רבים מתקדמים לעבר החצר. רועשים ומתקדמים. לפני כן ראינו שיירת משאיות עם אורות מלאים יורדים מכביש מפוריה. “טנקים הגיעו למשק”, מתפשטת שמועה. איפוא, כמה? אין איש יודע. אין מדברים על כך ואין מסתובבים בלילה. כל אחד בעמדתו. בוקר. איפוא הטנקים, אין איש יודע. בודאי יצאו לאי־שם. רק לאחר זמן נודע. היתה זו הטעייה מכוונת כלפי האויב. הטנקים לא היו ולא נבראו.

הבוקר אור. שמועה מדהימה מתגלגלת לאזנינו. מסדה ושער־הגולן נפלו. איך קרה הדבר ומדוע, אין איש אומר. מספרים, שהפקודה לפנות את הבלתי־לוחמים לא הובנה כראוי, ופונו כל האנשים. נסוגו לאפיקים ובית־זרע. וכשהגיעו לשם, התבררה הטעות. עד שהתארגנו לחזרה, בדרשם תגבורת, נתפס המקום בידי הצבא הסורי.

בדקתי את נושא המברק האומלל, שהועבר על־ידינו למסדה ולשער־הגולן. האתתים התורנים, סיפרו לי על המברק שהועבר, בו היתה מודגשת המלה “בלתי לוחמים”, כיצד שובש המברק? או שחלה אי־הבנה או שהציבור במקום נשבר, אין איש יודע. כשהאיר הבוקר, החלו הערביות שליוו את הצבא הסורי, כשמדי יום ביומו מנסות לגנוב תפוחי־אדמה מהשדה הגובל במסדה ונסו בפתוח המגינים אש, משתוממות שאין עליהם מכת אש. הודיע על כך לצבא הסורי ששכן בתל־אל־קאסר – תל קציר לאחר מכן – והצבא נכנס לישובים.

צמח נפלה! עברה השמועה מפה לפה. את הדי הקרב וההתפוצצויות העזות שמענו גם אנו. קרב עז התחולל במשטרת צמח, כשהופגזה בתותחים ומשוריינים ולמגינינו אין מענה מתאים. רבים הנופלים ובתוכם, חברינו, חברי המשק. מי? מה? עדיין לא ידוע בבירור, השמועה אומרת שיצחק ליבוביץ ואלכס קלוגר נפלו, איך? כיצד? לא ידוע. אבל כבד ירד על המשק.

לאחר שתם הקרב על צמח, החל הקרב על דגניה ב'. חוד החנית של האויב הסורי, הופנה אליהם ומטרתו, כיבוש הדגניות וכינרת בדרכם לטבריה. אבל כאן, עד כאן. מגיני דגניה עמדו בעוז. לאחר ששני טנקים סוריים הוצתו והושמדו לוחמיהם נסו בבהלה ונסוגו, נפסק הקרב.

ארבעים ושנים חללי ימי צמח־דגניה, הובאו לקבורה בדגניה. רבים לא זוהו. היו ביניהם מתנדבים שזה מקרוב באו ארצה ולא נודע מי הם. אנשי הכיתה של יצחק סיפרו על התנהגותו האמיצה. כיוון והדריך בפיקוד נכון את הנסיגה הראשונה מצמח לתחנת המשטרה, ואף בנסיגה השניה מן התחנה לדגניה, דאג לסדר, עד לרגעו האחרון. יצחק, שלא מכבר חזר מהמלחמה באירופה, נפל בהגנתו על המדינה שזה אך קמה.

החזית מצפון התקרבה. שיירות נושאי ביזה נראו בדרכן משער־הגולן ומסדה לעבר הירמוק. כזהו גורל כל ישוב נכבש. כשיצאתי לבדוק את קו הטלפון שנמתח לעמדה ליד מכון המים, נשמעה התפוצצות, ענן אבק התאבך אל־על מכיוון מסדה. לאחר ששקע ונעלם, נעלם איתו מגדל המים והלבן של הישוב. זה היה גורלו של מגדל המים של שער־הגולן, המגדלים המלבינים, שסימלו את עוזו וגבורתו של הישוב בעיני האויב, נעלמו. הטבעת התהדקה סביבנו. הכביש לטבריה נותק ודרכנו האחת לטבריה וליבניאל נשארה פתוחה רק בדרכי העפר, דרך המשקים.

יום שחור היה יום זה לישובי עמק הירדן. פינוי הילדים והתושבים הבלתי־לוחמים, נפילת שער הגולן, מסדה, צמח והההתקפה על דגניה, שאומנם נהדפה, אבל מי ידוע מה ילד יום. ניתוק כביש עמק הירדן – טבריה וקורבנות רבים.

ובחזית הדרומית שלנו. גשר היתה במצור ובהפגזות. הכוחות הערביים ישבו על “הגמל” – המשלט בעל הדבשת ממערב למשק – בשעות היום. בלילה, נטשוהו מפחד חיילינו, לוחמי הלילה. עם אור בוקר, שוב תפסוהו ושוב נטשוהו בלילה. אנו “רכבנו” על “הגמל” בלילה, והם ביום. בתום שבוע לקרבות, נסוגו אל מעבר הירדן מזרחה ולא חזרו אליו יותר.

בחזית הצפונית. עוד יום עבר. תגבורת חיילים,בבגדיהם האזרחיים, בני הישובים שגוייסו, הגיעה לעמק. עודני מסייר בחצר, נתקלו עיני בכמה חבר’ה, העוסקים בצביעת ג’יפ. “שלל” שסחבוהו מכוחות או"מ ששכנו בטבריה, וסיפחוהו ליחידתם. טוב שיהיה להם ג’יפ.

שני תותחים הובאו והוצבו מעל לפוריה. עמדות הערבים בצמח, תל אל־קאסר, שער־הגולן ומסדה, הופגזו. הצבא הסורי נסוג, כוחותינו חזרו וכבשום. התותחים הוסעו לחזית אחרת בארץ.

היום גילה האויב פעילות יתירה בשמי עמק הירדן. ביקש כנראה, להחזיר את אשר החסיר אתמול. בשעה 8 בבוקר סיירו שני אוירונים שעה ארוכה. בשעה 12 הטילו כרוזים, שנמצאו לאחר מכן בכרם, במטעי הבננות ובמקומות אחרים. הכרוזים כתובים בשלוש לשונות; ערבית, גרמנית ועברית (אגב, משובשת ביותר, כתובה ביד). הכרוז (“מאמר”) פונה אל “חלקים חשובים של האוכלוסיה היהודית” אשר מפאת הלחץ של הטירוריסטים לא הועמדו על מצב הדברים לאמיתם. ובכדי לשכנע אותנו בכוונות הטובות של ארצות ערב כלפינו, טרחו האוירונים וחזרו כעבור שעה והטילו פצצות תבערה על המשק. ההרעשה נמשכה כשעה. הפצצות נפלו במקומות שונים בחצר ובשדרות. בשכונת הלולים נהרגו 10 תרנגולות, איש לא נפגע. לא ניזוק דבר, פרט לקו החשמל שנחבל ותוקן מיד.

* * *

תותחים נגד אוירונים מגיעים למשק. מיד החילותי למתוח קו טלפון לעמדתם שמחוץ לגדר המחנה.

הזהו תותח נגד אוירונים? אמנם הקנה הארוך מרשים, אבל הקליעים כה קטנים 20 מ"מ. שני “תותחים” נגד אוירונים תוצרת שוויץ. מלטפים היינו אותם, מסתכלים ומתפלאים על הכסא הסב עם התותח, על הכוונת המיוחדת שלו, האומנם? נשק מודרני? עכשיו שיבואו להפציץ, ונראה להם…

עברו יומיים ובאמת לא באו להפציץ והתותחים נגד האוירונים נסתלקו מהמקום ועברו למקום אחר. וכך נדדו שני התותחים ממקום למקום.

טנק שלל הובא למשק. הכל נוהרים לראותו. היה זה הטנק סורי שמעד, התהפך ונפל לכנרת, מגיננו משוהו מן המים והביאוהו למשק. לאחר ימים מספר הוצא והצטרף – לאחר תיקונו – לצבא העברי. היה זה טנק “רינו” קטן, שעשה לאחר מכן גדולות.

ויש, וכעין פלא. עבר יום, אתא ליל. שקט ושלווה נסוכים מסביב. לא היתה הפצצה היום וגם לא הפגזות. דממה ושלווה וכאילו אין מלחמה בעולם. ליל קיץ נעים בעמק־הירדן. החום פג, סהר מכסיף במרומי השמים הבהירים ורווח ללב.

ישובים היינו כל יחידת הקשר, פרט לתורנים על המגדל, שהמשיכו בשידוריהם ב“לוקאס”. מספרים, מספרים. מנגינות בוקעות, עולות ופורצות… “בת־שבע, בת־שבע”, “מסביב יהום הסער”, ועוד ועוד.

עונת הקציר. תוך המלחמה חייבים לקצור, שמא יעלו השדות באש. “הפלחים” יצאו לקציר. ישראל סיפר; "ביום ד' יצא הקומביין הגדול, כבשני הימים הקודמים, לקצור בגבול הדרומי, ליד תעלה ב'. כאן נפתחת לעיני הצופה כל בקעת הירמוק, פיתולי הנחל, גבעת בגורה, והנה ערבים קוצרים בחסות משמר משוריינים.

בשעה חמש לפנות ערב, ניתך פתאום מטר יריות של מקלע על הקומביין. קפצנו מעל למכונה, ואגב זחילה כיוונו את הטרקטור כשהוא מוסיף וקוצר, עד שיצאנו מתחום האש. בקומביין נכירים שנים־עשר רישומי כדורים, כדור אחד שרט גלגל של הטרקטור.

רינה, בת קבוצתי, שעמדה אותה שעה צופה מעל המגדל, מוסיפה ואומרת: "ראיתיך, אבא, היום זוחל – יופי –!

סנדר גיסי, נהג היה. בשיירה המפורסמת מחולדה לירושלים נפגעה מכוניתו והוא התקדם ברגל למעלה־החמישה, ושהה בירושלים הנצורה, עד שהצליח לחזור למשק ולהגה. מדי יום, נוסע היה לחיפה, מעביר מטלטלין למשפחותינו שגלו לחיפה וליגור, מחזיר מצרכים שונים, וד"ש ממשפחתי.

בוקר אחד, בעודו מעמיס את מכוניתו, בהיותו למעלה מעל לסולמות, נשמע זמזום האוירון הידוע, המתקרב להפציץ אותנו. אזעקה וצלצול הפעמון. סנדר מתעלם מכך. הוא ממהר, יש לו עוד כמה סידורים לסיים למעלה. רק כשהגיע האוירון, חג פעם מסביב, קפץ סנדר לתעלה הקרובה. ראשו ורגליו בתוכה, ורק “ישבנו” עדיין בחוץ. הפצצה שהוטלה התפוצצה קרוב אליו, ו“ישבנו” ספק מנת רסיסים קטנים. “קבלת ב’תחת', הגיע לך” צחקו לו החבר’ה. סנדר המסכן, ההגה נלקח ממנו, היות וגם לאחר שנחבש, לא יכול היה לשבת. הניתן לנהוג לחיפה בעמידה?

היתה זו רק עקשנותי, שבה התגברתי במאבקי נגד מספר חברים, שלא נתנו ידם – ואפילו הפריעו – לביצוע חפירת הבריכה ליד ראש האקוודוקט והתעלה הדרומית.

אותו זמן, רכז המשק הייתי. מדי פעם, כשהייתי מגיע לפינה־משולש זה, שגבל באקוודוקט, התעלה הדרומית והדרך לחצר, משולש שהיה מוזנח מעלה קוצים ועשבים, בעל טופוגרפיה הרוסה, שלא תיצלח להשקייה, היה מנקר בי הרעיון, להפוך מקום זה לבריכת אגירה מי השאיבה בלילה, ועל־ידי כך להכפיל את כמות המים להשקיית יום. במקום זה, באם יגביהו קצת את קירות בריכת יציאת המים מהצינור לתעלה הדרומית, ניתן להמקים בריכת אגירה, כשבקצה המערבי, תאפשר הוצאת המים לתעלה הדרומית.

וכך, לאחר מאבקים ו“סחיבת” טרקטור מדי פעם לעבודת הקמת הדפנות, קמה לאט לאט בריכת אגירה זו. הקמתה הסתיימה, לאחר שנטעתי בט“ו בשבט, איקליפטוסים, בחורף תש”ח, חדשים מספר לפני פרוץ הקרבות. וכרגיל ביום השבת 15 במאי בבוקר, היתה בריכה זו מלאה על גדותיה, ומים אלה שמשו – לאחר שהוזרמו דרך התעלה הדרומית לבריכת־השאיבה ליד החצר – את צרכי החצר, כל הימים, עד שחודשה השאיבה.

יום ו'. זה שלושה שבועות שלא הייתי בחדר. ספלי הקפה שנעזבו בליל שבת 15 במאי, עמדו על השולחן, עם משקע קפה יבש, מכוסה באבק סיד, שנשר מהתקרה, בהדף הפצצות. יתמות הורגשה בחדר. הדממה סביב בנייני המגורים – העזובים – העיקה. והגעגועים למשפחה גברו. עד מתי?

איזו הרגשת רחמים, כאב ומועקה, ירדו עלי, כשנכנסתי לחצר בית־הספר “גאולה” בחיפה, לבקר את המשפחה הגולה. עדה, אמנון ותמר. סוף־סוף השתחררתי ליום אחד מתפקידי בחזית באשדות. לאחר שלושה שבועות של מלחמה ופירוד, שוב קפצו עלי אמנון ותמר, ובחיבוק עז, צמודים חזק, חזק לאבא, נשארו דוממים. דמעות ביצבצו בעיני. פליטים… פליטות….מי צפה מצב אומלל זה, לנו בארצנו?

ומתי יבוא הקץ לכך?….

“מה זה, אבא?” פותח אמנון, כשהוא נתקל באקדחי. “אקדח למלחמה ולהגנה” עניתי בקול שקט, ובהיסוס ממשיכה אמא: "רציתי לכתוב לך, שלא תיפול בשבי… ומסתכלת על אקדחי ומרמזת, ולא העיזה דבר יותר, ודמעות נוצצות בעיניה.

אכן, שוב התראינו לערב אחד, ומתי נתאחד שוב כולנו? גדעון ביגור, רחוק מאבא ומאמא.

לעת ההשכבה. על המזרונים הפרושים על הארץ, בחדר הכיתה, “חדר ילדים”, עצבות, הרגשת הגלות והפליטות. כשנרגע הלב, ליד הילדים הנרדמים, תחת לטיפות אבא, עולים זכרונות נעורים ושירתם השלווה. אז בעבר, אז, מה רחוקים הימים ההם?

* * *

היום נקבע לראשית ההפוגה, שבתה כל עבודה בשדה. כל האנשים בעמדותיהם במצב הכן. מפקפקים בקיום ההפוגה על־ידי האויב ודרוכים לקראת כל אפתעת־זדון, כך הקבלנו את פני ההפוגה.

הפוגה. ואולי זה סוף המלחמה? מהרהרים אנו בתקווה, שאכן כך יהיה הדבר, אנו מסכמים, בשיחות חברים, בעמדות, אותו בוקר טרם ההפוגה, את אבדותינו, כשלונותינו והשגינו, בחודש מלחמה זה. יד־מרדכי נפלה. 24 לוחמים נהרגו בה. ירושלים העתיקה, נפלה בידי הלגיון הערבי, לאחר שמגיניה עמדו בגבורה ובמצור שישה חודשים. ניצנים נפלה ורבים מחברי המשק נהרגו ו־160 איש הלכו בשבי. משמר הירדן נפלה רק אתמול, בידי הסורים. ישובים רבים באיזורי הקרובות בכל הארץ, סבלו קשות בנפש וברכוש.

קרבות לטרון, לשיחרור הדרך לירושלים, נכשלו. שמועה הגיעה אלינו, שנפתחה דרך “בורמה” וחודש הקשר לירושלים. הצלחותינו; חלי האויר קלט מטוסים ושולט בשטחי המדינה. טור מצרי שהתקדם לעבר תל־אביב והגיע לאיזור אשדוד, הופצץ ונעצר. רבת־עמון הופצצה. מטוסינו הכבדים, שראינום טסים בשמי העמק לעבר צפון־מזרח, הפציצו את דמשק, כאשר קולות ההפצצה נשמעים באוזנינו. הוי כמה רחב הלב, לראות ולשמוע את אשר יכולים אנו לעשות להם עתה.

“…אנחנו צריכים לשמור את הנשק במשקים, ולא למוסרו לידי הצבא” השמיע צבי את השקפותיו, בישובינו בעמדות. “מעמד הפועלים צריך לקיים בידו כוח מזויין ולהיות מוכן למהפכה סוציאליסטית” המשיך. נדהמתי! הרהרתי, האם הלך־רוח כזה קיים בחלק מציבור חברינו?, האם עתה, כשקמה מדינת ישראל, והיא עדיין נאבקת על קיומה, נגד אוייבים רבים מבחוץ, הצרים עליה, ומשימת הדור שלנו היא אחדות, ליכוד ובנין, יש כבר החושבים במושגים של להתכונן ל“מהפכה סוציאליסטית?”.

ולא פלא הדבר. הלך מחשבה כזה, אצל חלק מהחברים, כשקיימת מנהיגות המחנכת וכמהה ל“עולם המחר”, הקורץ מצפון־מזרח הרחוק, ברית־המועצות ואם אמנם כן, אזי הקרע הפנימי במשק, באמת גדול ומתרחב.

על שנאת אחים חרבה ירושלים, אותה ירושלים העומדת עתה כאיש אחד להגנתה. על הפילוג באומה אבדה עצמאותנו וכבר ישנו ציבור החותר, בטרם קמה והתעצמה העצמאות, לחתור בשורשיה. היתכן?

… כשנסעו כל החיילים – שצוו הגיוס חל עליהם – למסדר ההשבעה, נשארתי עם עוד מספר חיילים, לשמור על בנין המטה בטבריה, “בית הגלובוס”.

באותם הימים, מיד כשהוכרזה ההפוגה, קיבלתי צו מהפיקוד, להתייצב בטבריה ולארגן קורס קשרים, שהיו דרושים בכל הישובים בסביבה. באותם הימים הייתי מפקד הקשר בעמק הירדן וצורפתי למפקדת הקשר המחוזית, של עמק הירדן והגליל התחתון.

ארגנו קורס קשר מצעירים וצעירות, שנשלחו מהמשקים ומהישובים שבסביבה, והתחלנו לאמנם באינטנסיביות רבה. משך תוכנית הקורס היתה כשלושה שבועות, ואכן, תוך עבודה מאומצת של אימוני יום ולילה, הסתיים הקורס בהצלחה רבה וברמת ידיעות של המתאמנים שהספיקה למילוי תפקידם. ברור, שמהירות הקליטה והשידור ישתפרו עם הזמן והנסיון. אבל הפעלת כלי הקשר, טלפון שדה, פנסי־איתות, הליורפים ודגלים, וכן, שימוש בכל מיני אמצעים מאולתרים, להעברת ידיעות וסימנים נרכשו. שיכללנו אמצעים שכללו שימוש בפנס והליוגרף מעבר למסר וכדומה, שימושים שלמדנום בעת הקרבות. את כל סימני המורס ותהליכי ההתקשרות, רכשו בצורה מושלמת. וכן ידע מספיק בקוונות ובטיפול במכשירי הטלפונים השונים.

לאחר הקורס, יצאתי לביקורים בסביבה, לעזור בהדרכה, הכוונה והתקנת הקשר.

הלם אחזני, כשסרתי לשער־הגולן ומסדה. ראיתי במו עיני, מהו החורבן שאויבינו יכולים להביא, תוך מספר ימים. כל המבנים עמדו ערומים; הגגות הוסרו החלונות נעקרו, הכל נבזז. שלדים מתים עמדו שם ובמרכז, מגדל המים שרוע לכל אורכו. הרהרתי, זה יכול להיות גורלנו בכל מקום שממנו ניסוג. הכל נשדד, לא נשאר דבר בעל ערך, ואפילו מועט, במשקים אלה, הלב כאב והזעם גבר.

גשר. חיים מתחת לקרקע, ממעל הכל נראה כאיזור מבותר, כאשר תלוליות עפר מתרוממות מכל צד. שרידי צריפים שרופים ועזובים. חיים מתחת לקרקע, צמודים לאמא האדמה הטובה.

סג’רה. הגבול בקרבתה. עוסקים בחיזוק ביצוריה ותעלותיה. האויב מאיים מצפון ומערב. ההכנות רבות.

ערב בטבריה. שקט ושלווה מסביב. ישובים היינו בגינת “מועדון הועד למען החייל”, לוגמים משקה קר, מלקקים גלידה ומהרהרים. הבית באשדות מדרום־מזרח, אי שם מאחורי האופק, המשפחה מפולגת, חלקם בחיפה, והבן הבכור ביגור. הגעגועים גוברים, מעבר להמולת החיילים הצעירים, המתגודדים סביב. אבל קדושת המטרה; המלחמה על הקיום הפשוט של האדם והעם, חונקת את הגעגועים, אי שם פנימה, נתגבר…

המחשבה על הבית המתערער, לא נותן מנוח, הטילטול והזעזוע של ימות המלחמה, הוציאו את המשק ואת החברים משלוותם ושיגרתם. ניבעו סדקים והתרחבו אותם שהיו כבר. אידיאות של שוויון, אחווה ועזרה־הדדית זועזעו. לאן זה יוליך אותנו? הזוהי הדרך?

רציתי להתגייס לצבא ולהמשיך במשימת הבטחון. אבל סירוב המזכירות, לא איפשר לי לבצע צעד זה, למרות שכה שאפתי לו עתה. לתת את חלקי המלא בבטחון, שנראה לי הכרחי בשעה זו. לחץ המזכירות להחזירנו למשק גבר.

קיבלתי הוראה וכתובות, לצאת מהאיזור ולחפש מכשירים ואמצעי־קשר אחרים, בערים, ובמקומות שונים בארץ.

חיפה. רק בעל מקצוע מעולה, קשר־טכנאי, יכול כך להרוס את מכשירי הקשר הנהדרים, מטיפוס מ.ק. 19. עמדנו בפני ערימת ענק של גרוטאות־מכשירי־קשר הרוסים, שבורים ומנותצים, שהצבא הבריטי השאיר באחד ממחסניו במפרץ חיפה. כמעט שבכינו מצער על כך. ולנו – כמה הם דרושים לנו. כמה אנו זקוקים להם עתה. נברנו בערימה, אולי נמצא איזה שהם חלקים שלמים וטובים, לפחות חלקי חילוף, ואין. פה ושם התגוללו גלילי חוטי טלפון־שדה, ישנים, ממורטים מבידודם, בכל זאת משהו. כך יצאנו לחפש ציוד קשר, על־מנת להעבירו אלינו, לעמק הירדן.

תל־אביב. חבל, חבל אומר לי יוסקה אחי, שהיה חבר אצ"ל. רק לפני יומיים העברנו את כל הציוד שלנו לידי הצבא. לוא הקדמת במספר ימים, יכולתי לארגן עבורך ציוד קשר; טלפוני־שדה וכדומה. אבל, אבתה יודע מה, בוא ונסע למחסן אתה זוכר איפא היה בית־הספר “אליאנס”? שמה המחסן, נחפש, אולי נמצא, אולי נשאר משהו שיהיה טוב עבורך.

ציוד צבאי שונה מתגולל בחדרים. רימוני־יד איטלקיים, תרמילים קרועים, מימיות פחוסות, שיירים שאינם ברי־שימוש. חבל, איחרתי, הקדימוני זריזים.

ככה נסעתי לחפש ציוד קשר, שכה חסר לנו, ואין. קצת גרוטאות מפה ומשם, שנוכל לתקנם. ורק תקווה בלב, שאי־פעם, יהיה לנו הכל.

ניגשתי לבקר את שובך יוני־הדואר. אמנון שחובב בעלי־חיים היה מילדותו, והיה מתלמידי בקבוצת האיתות, החליט, בהסכמתי ועידודי, להקים שובך ליוני־דואר. הישגתי עבורו, ממקורות ההגנה, כמה זוגות יוני־דואר.

אמנון בנה בעצם ידיו, מחומרי בנין ורשת זרוקים, ש“ארגן” לעצמו, שובך גדול, לפי כללי גידול יוני־דואר. מדי יום היה סר לשם ככל שהתאפשר לו. וכשחיפשוהו, ידעו כולם, אמנון בודאי ליד שובך היונים שלו.

כשהגיע עת אימונם, היה אמנון יוצא למרחקים קצרים, משחררם, חוזר הביתה ומוצאם בשובך. כל יונה הכיר, הבחין בינה לאחותה. דאג למחסורם, מזונם, מימיהם ולכל צרכיהם. כשהורחב טווח מעופם, מוסר היה יונה לנהג משאית ומבקשו לשחררה בדרך, בהתאם לתוכניתו, מדי פעם, במרחק גדול יותר מהבית. אמנון לא מש משובכו, עד שהיונה חזרה לקינה, לתא הלכידה שבפתח השובך.

“תראה” פנה אלי בעת ביקורי. “אף יונה לא אבדה בעת הקרובות, כשהחבר’ה יצאו כתגבורת לאיזורי הגבול, מסרתי בידיהם יוני־דואר. מעין־גב היו מביאים ד”ש הביתה. כמה שמחנו לכך".

* * *

בתשיעי ליולי נסתיימה ההפוגה הראשונה. הקרבות התפשטו. החלה מתקפת “עשרת הימים” של צה"ל. באיזור המרכז כבשו כוחותינו את לוד, רמלה והסביבה, ובאיזורינו התחוללו קרבות בסג’רה עד שכוחות קאוקג’י נחלו מפלתם ונסוגו.

שני קורבנות הבאנו בקרבות אלו. אורי נחושתן, בן המשק, שהיה תלמידי בקבוצת האתתים. כשהחלה ההפוגה הראשונה, החליט והתגייס לצבא. נפל בכיבוש לוד. פריץ יורדן, שעבר מלחמות רבות בחייו הקצרים; בפלוגת ווינגט, במלחמת העולם השניה, עת ברח מהשבי כשחיילינו, שלחמו ביוון נשבו, היטלטל בין איי הים האיגאי, ארגן דרך בריחה משם והגיע לטורקיה. משם דרך סוריה חזר הביתה. בפרוץ מלחמת השחרור, היה מטובי הלוחמים. “הכדור עבורי, עדיין לא נוצר” היה מתלוצץ. ואכן, לא בכדור נפל. בקרב בסג’רה, פגז חדר לעמדתו והרגו.

אבל כבד ירד על המשק, אתמול לפנות ערב, כשהובאה גווייתו הצעירה של חברנו אורי, בנם של רעיה ומאיר נחושתן.

אורי שלקח חבל בכל הקרובות שנערכו בסביבה (גשר, צמח, טבריה), התגייס לפני שבועות מספר, לגדוד קומנדו, פלוגת הג’יפים. בימים האחרונים השתתף בקרבות בחזית לוד־רמלה. ביום א' היה בין הפורצים ללוד. מתוך מקלע ערבי בודד, שהתבצר באחד הבתים בעיר הכבושה, נורה על הג’יפ, בו נסע אורי צרור יריות, שפגעו בו ובשלושה חיילים, חבריו, לדרך. הנהג שניצל מספר: דבריו האחרונים של אורי היו, “מסור שלום לחברים” – והוציא נשמתו. בן 17.5 היה רב־כשרונות ועתידו לפניו. בראשית הדרך הקדימהו הקץ.

“שמעתי שיש לך סירת גומי מתנפחת” פנה אלי פריץ יורדן באחד מימי ההפוגה. היתה זו סירת הצלה מתנפחת, שיוסקה אחי הביא, עוד מימי שרותו בצבא הבריטי, במלחמת העולם השניה. “תוכל להשאיל לי אותה?, אני רוצה לחצות בלילה את הירמוק ולסייר בנהריים”.

היתה זו אחת מפעולותיו האחרונות של פריץ יורדן, בעת חופשתו בבית, לפני נופלו בסג’רה.

איזה עוז ואומץ־רוח ללא גבול. יצא לו פריץ יורדן בלילה ויחיד סייר במחנה הלגיון שבנהריים. ואחת היתה שאיפתו, שנתקיפם ונגרשם מהמקום. וכך, חדר לשם מספר לילות, יחידי, סייר וחזר לפנות בוקר. החזיר לנו את הסירה המתנפחת, חזר לגדודו בסג’רה, ולא חזר יותר לביתו באשדות.

קרבות “עשרת הימים”. הנני ממשיך בשירותי, במטה צה"ל בטבריה. הסורים מנסים לפרוץ, מכיוון משמר־הירדן, לעבר הגליל וצפת. קרבות כבדים. כל החיילים שנשארו בטבריה נזעקים לתרום דם. בבית־החולים המקומי, נערכה ההתרמה. ירדנו כולנו, אנשי המטה, ותרמנו דם.

רעש והמולה בעיר. כל נושא נשק, נחפז למכוניות המחכות ליד המטה. התקפנו את לוביה, קן הצרעות הזה, ששימשה טריז ערבי, בינינו ובין סג’רה ומערבה. הכוחות הערביים נשברים, החלה מנוסה, והחבר’ה שלנו, כל מי שבידו נשק, דולקים אחריהם. כל הגליל שוחרר. בלחץ המזכירות, שוחררתי וחזרתי הביתה.

בחזית עמק הירדן שקט. מטוסי הסורים מפציצים לעיתים רחוקות ומסתלקים. אבל תותחיהם ותותחי הירדנים, ממשיכים בהפגזות הטרדה את הישובים.

יצאתי השכם בבוקר לבדוק ולתקן את קו הטלפון, שהוליך לעמדה, שמעל למכון המים שלשפת הירמוק. “טרח!, טרח!, אני שומע קולות הבוקעים מאיזור שוני, שלמרגלות הגלעד, כשלאחריהם, “בום!, בום!, התפוצצויות בגשר ובבית־יוסף. עודני עומד וצופה למקור הירי והנה, מפתח הואדי ליד שוני, מבזיק אור! האור התבלט על רקע הצל הכבד, שעדיין היה שרוי שם, וצל העננים, שבאותו יום קייצי, שטו בבוקר בשמי העמק. ה”טרח!” הידוע, יריות תותחים. ניצבתי במקומי, כשפני מופנות לעבר עמדת התותחים שבפתח הואדי. זיהיתי היטב את המקום, מיהרתי למטה ודיווחתי על גילוי מקום עמדת סוללת התותחים הירדנית, שלא היה ידוע מקומה המדוייק ושהסתתרה מאחורי תל מניפת הסחף, שהתפלגה לשתי זרועות מואדי זה.

“בוא מיד למטה” הודיעני חבר, שחיפשני בחצר. היה זה למחרת היום. “בוא ונעלה למגדל האסם ותראה לנו במדוייק, היכן המקום שמשם ראית את עמדות התותחים” ביקשני מפקד המקום. עלינו למעלה, בלוויית מפקד גבוה מחיל התותחנים, שנזעק למשק, ושלא היכרתיו. איש חיל התותחנים, הוציא משקפת, צפה על האיזור שבו אמורה היתה להיות עמדת סוללת התותחים. סימן אותה על מפה, העביר קו אזימוט ממגדלנו לעבר הנקודה, הודה לי, בירך אותנו לשלום ונסע לגשר ולבית־יוסף, שהיו מטרת ההפגזות של תותחים אלה. לאחר מספר ימים נודע לי, שתגליתי הועילה להם לקבוע במדוייק מקור הירי ותכנון תגובה הולמת.

“על כל הציבור להתכנס בשעה ארבע ושלושים במקלטים”. הודעה זו נמסרה מפה לאוזן ולכל המוסדות, המפעלים והענפים שבחצר. שמועות עברו. על מה ולמה, לא ידעו רוב החברים. אנו, חברי המטה, ידענו פשר הדבר. הוחלט להגיב על הפגזות התותחים של הירדנים במכת נגד חזקה, ללמדם לקח ולסלקם מעמדתם.

שני תותחים הובאו והוצבו במגרש הכדורגל שליד הכביש. צופה, מחיל התותחנים, עלה למחצבת הגבס, שמעל למנחמיה, לצפות ולכוון את המטרה, שאותרה עוד אז, על־ידי קצין התותחנים. וכיצד פתאום, נפתח באש בעת הפוגה, כשמשקיפי או"מ יושבים בטבריה? ובכן, עובדה תוכנית, שתאמה את המצב בכללותו.

כרגיל, היה הלגיון פותח באש מקלעים, לעבר כל משאית שנסעה מאיתנו לגשר. מצור־אש שמו עליה. כשחיילינו השיבו באש מקלעים, היו הירדנים פותחים בהפגזת תותחים. בהתאם לכך, סוכם לשלוח משאית לדרך, כשהירדנים יפתחו באש, יוכנסו התותחים שלנו לפעולה. ואז, הרי הם הפרו את ההפוגה, ואנו התגוננו.

רצה המקרה, ופתיון זה לא פעל את פעולתו. והמשאית נסעה הלוך ושוב, והירדנים שקטים. האם לוותר על הזדמנות זו? שאלו את עצמם תותחנינו. לא תמיד נופלת לידיהם הזדמנות כזו, שלה הוקצבו שישים פגזי תותחים. הלוותר?.

לא!, לא!. בשעה המתוכננת, פצחו תותחינו בהפגזה לעבר המטרה, סוללת התותחים הירדנית, בואדי שליד שוני. קולות הנפץ העזים, שהיו פעם מרעידים ליבנו, הפיחו בנו עתה, שמחה רבה. קולות נפץ, “טרח!, טרח!”, שריקות הפגזים מעל לראשינו לשם וקול פגיעה עמום, משם, מרחוק, ליוו אותנו בהרגשה, הנה, מחזירים אנו לכם, על מה שעוללתם לנו.

הצופה שבמחצבת מנחמיה, דיווח על פגיעות מדוייקות, על מהומה, במקום, משאיות צבאיות ומכוניות “הסהר האדום” הנמלטות מהמקום. תותחננו לא הפסיקו, ואת מנת הפגזים שקיבלו, חיסלו עד תום. ומאז שקטו ההפגזות על ישובינו.

* * *

הקרבות בצפון הארץ פסקו. כל הגליל שוחרר. הפרוזדור לירושלים הורחב. כביש הגבורה נסלל. אומנם מובלעת לטרון לא בידינו, אבל צינור מים הונח לירושלים.

החיים בעמק הירדן חזרו למסלולם, כשכל הישובים מלקקים את פצעיהם ממלחמה אכזרית זו. קיץ עבר חלף. חגונו את ראש השנה בתקווה לשנה טובה, שנת שלום. “הימים הנוראים” באמת, עברו.

בדרום הסתער צה"ל והחל לגרש את האויב המצרי מארץ־ישראל שלנו. באר־שבע נכבשה. שוחררה יד־מרדכי, ונכבשה משטרת עיראק סואידן, לאחר שבע התקפות. הסתיימה שנת 1948, שנת המלחמה, מלחמת הקוממיות, כשעינינו נשואות לשחרור אילת.

תמונה 25