רקע
אהוד בן עזר
נגד ההזניה באוניברסיטאות
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הרצאה בכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", 2005; 2005

בוויכוח על ההזנייה במוסדות האקדמיים בישראל, אני מבקש מכם לשמוע ב“יו־טיוב” את דבריי הנרגשים, כפי שהוקלטו בכנס באוניברסיטת תל־אביב בשנת 2005, וגם זכו למחיאות כפיים מקהל השומעים, שרובו היה לא־אקדמי, ושנמאס לו לשמוע את השטויות והשקרים שהרעיפו עליו באותו כנס.

ההפנייה נמצאת בגוגול, באחד הקישורים המצויים בחיפוש שְמי. לצערי לא ניתנו לי עוד הזדמנויות לנאומים כאלה, כי אני סופר נידח ודעתי אינה נחשבת.

אני מניח שאם הייתי כופר בזכותנו על הארץ, מלקק את התחת לפלסטינים, עוזר לגרמנים להתנקות מאשמת השואה וכותב ספרים משעממים – היו ניתנות לי הרבה הזדמנויות תקשורתיות להופיע ולדבר בתור סופר עברי.

להרצאה: סוציאליזציה תרבותית - הסופר אהוד בן עזר


אהוד: אני מקבל תגובות רבות, חיוביות וממש נלהבות, של נמענים שצפו בנאום שלי משנת 2005 וטוענים שהוא כאילו נאמר היום, ותארו לעצמכם את התסכול שלי כאשר כל נביאי השקר והסופרים שמלקקים את התחת לפלסטינים ולגרמנים – מטיפים לנו מוסר שוב ושוב מכל כלי התקשורת – ואילו אני חסום, מוחרם, ויכול להתבטא רק במכתב העיתי שלי.

תשפוט ההיסטוריה מי צדק.


* * *

אהוד בן עזר: תעתיק מדבריי ב“יו־טיוב” בכנס “רק על הסכסוך לדבר ידעתי”, מאי 2005

כנס “רק על הסכסוך לדבר ידעתי”, סוציאליזאציה לקונפליקט בחברה הישראלית־היהודית, שנערך באוניברסיטת תל־אביב, לרגל צאת ספרם של דניאל בר־טל1 ויונה טייכמן (באנגלית, בהוצאת קמברידג' יוניברסיטי פרס) “סטראוטיפים ודיעות קדומות בקונפליקט, דמויות של ערבים בחברה היהודית־ישראלית”.

במושב הראשון מרצים את משנת ספרם המשותף פרופסור בר־טל ופרופסור טייכמן. במושב השני, המוקדש ל“סוציאליזאציה תרבותית” בהנחיית פרופסור נורית גרץ, מדברים פרופסור דן אוריין, פרופסור ג’אד נאמן, ואחרון, ככתוב בפתק שמונח על שולחן המרצים, “מר אהוד בן עזר”:


תראו, אני קצת נרגש, אני לפני שבועיים חזרתי מביקור ראשון בחיי באושוויץ ולא התרגשתי מתאי הגזים, אבל היה באותו יום ביקור גם של הרמטכ"ל, אחר־כך של משטרת ישראל, ובבירקנאו צעדה מולי בסך קבוצה של קצינים ממשטרת ישראל, לא מי יודע מה, אתם יודעים, עכשיו הם חוקרים את המחשבים, העסק הגדול הזה שנראה לי קישקוש־בַּלָבּוּש, והם צעדו ושרו “עם ישראל חי” ובקושי עצרתי את דמעותיי.

מזה התרגשתי.

אני בדרך־כלל מתרגש ממצעדים, אבל פתאום זה תפס אותי, תפס יותר מכל הדברים הנוראים שראיתי באותו יום. אז אני קצת נרגש עכשיו משום שאשתי השביעה אותי לא להשמיע קריאות ביניים ושתקתי עד כה, כל הבוקר, אבל אני מתקומם כמעט על כל מילה שנאמרה פה. אני מרגיש כאן כמו חוני המעגל שמתעורר לאחר ארבעים שנה. לא תיארתי לעצמי עד להיכן הגיע עומק ההטייה, זאת בלשון המעטה – בתחום המתיימר להיות מחקר אקדמי במדעי החברה. אתם חיים בגן עדן של שוטים, אתם בונים לכם עולם דימיוני שנובע מרגש עליונות ישראלי מטופש ושקרי שחושב שבידינו לפתור את הסכסוך עם העולם הערבי שסביבנו.

זה התחיל עם “השבוי” של יזהר. זה היה סיפור גדול, ידעו עליו ועל הבעייה שהעלה, זה לא שלא ידעו באותם שנים את הסיפור ואת הדברים האלה ביחס לערבים, כפי שנטען כאן. זה התחיל כמאבק אמיתי על טוהר הנשק שלנו, שחיילים שלנו לא יָהרגו לחינם, אבל זה הפך להטעייה האומרת שאם לא היינו הורגים שבויים, שאם היינו מתנהגים כמלאכים בתש"ח, במלחמת 1948 – אז מלכתחילה היה שלום, אז לא היה צורך במלחמת השחרור, אז לא היו נופלים אלפי בחורים צעירים שלנו.

סופרי דור הפלמ"ח העלו שאלות נוקבות. לא נכון התיאור שתיארת, פרופ' בר־טל, כאילו היינו מדינה סובייטית, כאילו הכול היה פה תחת צנזורות. הדברים פיעפעו, פרצו, בפוליטיקה היתה פרשת לבון, בין המפלגות היו תהומות. איך אפשר לתאר את תקופת ראשית המדינה כבולשביקית? זה מה שבערך תיארת. זה פשוט לא נכון, וזו מפי עדות מקור ראשון של אדם שעודנו חי, ואי אפשר להמציא מול עיניו מחדש את ההיסטוריה. אבל לצערי יש היום דור של חוקרים מתוסכל מכך שיש כבר היסטוריה כתובה, ולכן רק על ידי עיוות ההיסטוריה בונה לעצמו כל אחד מהם פינה חדשה למען אנשים שלא זוכרים או שלא קראו אפילו עיתונים.

כן, אנחנו זוכרים, בני גילי זוכרים – מה היה אז.

אבל השמאל הישראלי, ובשנים האחרונות האקדמיה הישראלית, בייחוד במדעי הרוח והחברה, אתם חוזרים על הטעות הזאת, אתם מרמים את עצמכם, אתם לא אנשי מדע אמיתיים – יש לכם דעות קדומות ולפיהן אתם תופרים את הסִיפֵּר הזה, את הנאראטיב – שאנחנו אשמים, ואם אנחנו נהיה טובים – יהיה שלום.

מה זה כל הקשקוש הזה, מה? סדאם חוסיין בשעתו, המצרים, שעדיין הם בשלום איתנו, הפלסטינים, הסורים, האיראנים, כל מה שהיה וכל מה שעוד יהיה, עוד מעט – מה? – הם בעיניכם כסנחריב וכנבוכדנצר, ואנחנו כממלכות יהודה וישראל – ואתם נביאי ישראל, שאתם מאיימים עלינו־עליהם, על אזרחי ישראל – שבגלל חטאיהם סנחריב המוסלמי יהרוס אותם?

מה הקשקוש הזה? אם לסעודיה יש מקום על פני האדמה, אם למדינות הכי מושחתות בעולם יש מקום! – מדינה ישראל היא אחת המדינות הטובות ביותר שישנן בעולם, היא לא מושחתת, למרות השטויות פה ושם; אפילו הבורסה לא נפלה מהשטות הזו של הסוס הטרויאני בעולם המחשבים – אז אתם באים ומטילים את כל האשמה על עצמנו?

כבר בשנת 1966 כתב יהושפט הרכבי שהבעייה של היוֹנים ושל הניצים בישראל היא שהניצים חושבים, זה עוד היה לפני “ארץ־ישראל השלמה”, חושבים שאנחנו בכוחנו נוכל לנהל ולשלוט בכל המזרח התיכון, מה שבדיוק היה תקופה קצרה, שחשבנו כך, אחרי שישים ושבע. ואילו היונים חושבות, חושבים או חושבות, שאם נהיה טובים בסגנון “השבוי”, “חירבת חיזעה” וכל ז’אנר הסיפורים האלה – הערבים יקבלו אותנו לחיקם; אבל הם, היונים, השמאל, מתוך אותו שיגעון גדלות ישראלי שאופייני גם לניצים – מזלזלים בעומק ההתנגדות הערבית והמוסלמית לעצם קיומנו במזרח התיכון.

פה מתחיל הכול, רבותיי המלומדים, ולא במחקרים שלכם – אם הילדים שלנו חושבים על הערבי או רואים אותו או מציירים אותו כך או אחרת, ולא כמו שתיארת את זה, פרופ' יונה טייכמן – על פי שלבי הגילים, בספר המחקר שלכם העוסק בסוציאליזציה של ההתייחסות לערבים.

תגידו לי בבקשה, ואם כולנו נתייחס אל הערבים כמלאכים ונחנך את ילדינו כבר מגיל שנתיים לצייר אותם באופן “חיובי”, לא גזעני, כדבריכם – אזיי הערבים יראו אותנו כמלאכים? יתנו לנו פרס של שלום נצחי עלי אדמות?

מה בכלל הדיבור הזה? אתם את הדבר העיקרי ביותר שבזכותו אנחנו חיים כאן, שכחתם! מה כל הדיבור הזה שלכם, המוסכם כנראה על כולכם – על הקולוניאליזם שלנו? אני נכדו של יהודה ראב (בן עזר) שחרש את התלם הראשון בקולוניה הראשונה בארץ־ישראל – פתח־תקווה בשנת 1878. ואני קולוניאליסט – אם הוא קולוניאליסט.

מה כל הדיבור הזה? יש לי ויכוח ארוך מאוד עם ידידי ג’אד נאמן, שעשה הרבה יותר ממני לביטחון ישראל, שהיה גיבור ישראל במלחמות. אני לא הייתי כזה, אבל אני לא מסכים לאף מילה אחת שהוא אומר ואמר כאן בהרצאתו. הרי זה אבסורד!

[ג’אד, שדיבר לפניי בגנות האוטופיה הציונית הקולוניאליסטית והטיל ספק בהישרדותה והסתמך על הומיי באבא, הציג קטעים מסרטים ישראליים המראים כיצד אנחנו מענים ומתעללים בערבים המסכנים על לא עוול בכפם, כולל הסרט האחרון של ג’וליאנו מָר על “ילדי ג’נין”, שאימצה בשעתה באופן תרבותי אימו ארנה מר הקומוניסטית, וסיים הרצאתו במילים: “מה שאנחנו רואים בהמשך הסרט זה שכל הילדים האלה הפכו לשאהידים, חלקם למחבלים מתאבדים, ואחד־אחד הם נקטלים ונהרגים ואנחנו צופים גם בגופות שלהם, וזאת התוצאה של ההתדרדרות הקלה באוטופיה הציונית!”]

אז זה מה שהיה לי לומר, אבל ההרצאה שלי היום היא הרצאה אחרת. אני לא יודע אם אני… (מחיאות־כפיים סוערות של מרבית הקהל הפסיקו לזמן־מה את דבריי) –…ואני בכל זאת מציע לכל אחד מכם כאן, הפרופסורים והמרצים – לעסוק יותר במחקר אקדמאי ולא בהשקפות פוליטיות שמסקנות מחקריהם מתאימות את עצמן אליהן ומשמשות להן בתור הוכחה “מדעית”. דיברתם והתרעתם קודם נגד הבולשביזם בתקופת בן־גוריון?! – מה שאתם עושים כאן, זה בולשביזם!

אני ארצה פה, ברבע השעה שנותר לי, על קטע אחד ממחקר שלי שטרם הושלם – על דמות הערבי בספרות העברית. אני, הסופר הבידיוני, עדיין חוקר רק על פי העקרונות המדעיים שלמדתי מהפרופסורים שלי בירושלים לפני יותר מארבעים שנה. ואם יש לי דעות פוליטיות אני מפרסם אותן במאמר או במכתב למערכת עיתון ולא מערבב בכתיבתי המחקרית דעות קדומות, הטיות פוליטיות או ניסיון לשאת חן בעיני זרים…


(מכאן ואילך בעל־פה ובקיצורים רבים מאוד, המשך ההרצאה, שפורסמה במלואה עוד לפני יום העיון בגיליון 38 של “חדשות בן עזר” מיום 7.5.05, וכותרתו: “גיליון מיוחד: אדם כשדה־מערכה, מחמדה בן־יהודה עד סמי מיכאל”).


המשך ההרצאה: “אדם כשדה מערכה: מחמדה בן־יהודה עד סמי מיכאל” –

כפי שפורסמה לאחר כשנה, בחוברת הכנס “רק על הסכסוך לדבר ידעתי”, אוניברסיטת תל־אביב, אפריל 2006, כאשר החלק הראשון של דבריי בחוברת קטוע ומצונזר, ולא כפי שהופיע במלואו כאן.


אהוד:…זה מה שהיה לי לומר כהקדמה, אבל ההרצאה שלי היום היא הרצאה אחרת. אולם בכל זאת אני מציע לכל אחד מכם כאן, הפרופסורים והמרצים – לעסוק יותר במחקר אקדמי ולא בהשקפות פוליטיות.

את הזמן שנותר לי אקדיש לקטע אחד ממחקר שלי שטרם הושלם – על דמות הערבי בספרות העברית. זה מחקר שנערך על פי העקרונות המדעיים שלמדתי מהפרופסורים שלי בירושלים לפני יותר מארבעים שנה. ואם יש לי דעות פוליטיות אני מפרסם אותן במאמר, או במכתב למערכת עיתון, ולא מערבב אותן במחקריי.

המחקר שלי מופיע גם כאנתולוגיה עברית – “במולדת הגעגועים המנוגדים, הערבי בספרות העברית”, מבחר סיפורים ומבוא, בהוצאת זמורה ביתן ואגודת הסופרים, 1992; בשנת 1999 בארצות הברית, “Sleepwalkers and other Stories, The Arab in Hebrew Fiction” בהוצאת טרי קונטיננטס אנד ליין ריינר בוקס, בולדר, קולורדו; ובמהדורה פיראטית ערבית בביירות בשנת 2001, “סוּרַת אל־עַראבּי פִי אל־אַדַבּ אל־עִבְּרי”, בהוצאת דאר אל־חמארה; (וכן, בסדרת שיחות באוניברסיטה הפתוחה – “צל הפרדסים והר הגעש”).

הנושא שרציתי לדבר עליו הוא “אדם כשדה־מערכה: מחמדה בן־יהודה עד סמי מיכאל”.

ברנר, במאמרו “הז’אנר הארצישראלי ואביזריהו”, משנת 1911, אמר שלא ייתכנו יחסי אהבה בין יהודי לערבייה בספרות העברית. זה לא אמיתי, זה לא קורה, זה לא נפוץ, וגם אם היה אי־שם אי־פה מקרה – כמו שסמילנסקי תיאר בסיפורו “לטיפה” משנת 1906 – הסיפורים האלה לא נגמרו בטוב, הם לא היו הסיפורים שאיפיינו את המהלך העיקרי של הספרות ושל החיים בארץ־ישראל.

היה גילוי מעניין, “משא ערב” של ר' בנימין משנת 1907, שבו טבע את החזון הפן־שמי, שמיהודים וערבים יצמח עם שמי אחד בארץ. הוא הקדים את רטוש ואת הכיוון הכנעני. ברנר אמר לר' בנימין, ידידו, שזה לא אמיתי ולא אפשרי, שהוא שוגה באשליות. ברנר היה הסופר הריאליסטי הראשון בארץ. ההבחנות שלו, לצערי, תקפות עד היום.

“אדם כשדה מערכה” פירושו שהקונפליקט מתמקד באדם אחד ששייך לשני העמים. בקובץ “סיפורי נשים מתקופת העלייה הראשונה” הביאה פרופ' יפה ברלוביץ את הסיפור “קדיש” של חמדה בן־יהודה, שמתאר אישה יהודייה בירושלים שנולדות לה רק בנות. היא באה למכשף ערבי והוא לוקח לה את התכשיטים מהצוואר, כשהוא לוקח הוא גם נותן לה משהו, וממה שהוא נותן לה נולד לה בן. והבן, לימים, עוזב את הארץ וגר בפריס, וכנראה רק שם מצליח לחיות חיים שלמים, בלי להגדיר את עצמו כיהודי או כערבי, אם כי מספרים שבפריס הוא התאסלם או גילה את מקורו המוסלמי. לפני שהאישה מתה היא רוצה לראות את בנה והיא קוראת למכשף הערבי, שמצלח להביא אותו. הבן בא, רואה אותה, וחוזר לפריס.

כשנות דור, ואולי דורותיים אחרי כן, מתרחש בפריס הסיפור המרגש “כל החיים לפניו” של אמיל אז’אר (רומן גארי). דווקא שם, במרוחק מהסכסוך, פליטה יהודייה מהשואה, מאדאם רוזה, מצליחה ליצור קשר עמוק עם מומו, נער מוסלמי צפון־אפריקאי.

בשנת 1951, בעוד מתפרסמות יצירותיהם של סופרי דור הפלמ“ח, על רקע ספרות מלחמת השחרור, מופיע הרומאן “שמעון צהמארא” של מידד שיף. אגב, סופרי דור הפלמ”ח העלו שאלות נוקבות, ואני לא מסכים עם התיאור של פרופ' בר־טל, שמתוכו משתמע כאילו היינו “מדינה סובייטית”, כאילו הכול פה היה תחת צנזורות. הדברים פיעפעו ופרצו. בפוליטיקה היתה פרשת לבון, בין המפלגות היו תהומות. אי־אפשר לתאר את תקופת ראשית המדינה כ“בולשביקית”, זה בערך היה התיאור שעלה כאן. זה פשוט לא נכון, וזה מפי עדות מקור ראשון של אדם שעודנו חי, ואי־אפשר להמציא מול עיניו מחדש את ההיסטוריה. אבל לצערי יש היום דור של חוקרים, שמתוסכל מכך שיש כבר היסטוריה כתובה, ולכן רק על־ידי עיוות ההיסטוריה בונה לעצמו כל אחד מהם פינה חדשה למען אנשים שלא זוכרים או שלא קראו אפילו עיתונים.

נחזור לרומאן של מידד שיף – “שמעון צהמארא”. הרומאן מתאר צעיר שאביו היה סוחר יהודי אמיד ואימו ערבייה מרונית. שמעון גדל ולומד בתל־אביב, אך לא מוצא את מקומו, ולבסוף עוזב את הארץ.

הנה שיחה עסיסית בין שני איכרים במושבתו של ג’ומג’ום, חברו של שמעון, על המהפך שחל בארץ בעקבות מלחמת השחרור:

“אח, חביבי, זוכר אתה את אמינה, שהיתה רוחצת אותי בשוקת כשהייתי כזה? ואת מחמוד? הנשארו בחיים? ואתה מביא לי כיני־אדם אלה בשביל לשמח את ליבי?”

אומר השני: “מה אתה מיילל? הלכו – וחסל. ואת הביזה – לא תחזיר. אי־אפשר למצוא כלום. ואלה – אינם כיני־אדם. רק מסריחים הם. צריך ללמד אותם לעבוד, ולא לגנוב, ולדבר עברית – ויהיו כמו בני אדם אחרים.”

אומר הראשון: “את זאת הלא יכלו לעשות לפלאחים, ולא היו צריכים את כל המלחמה!”

זו כמובן פארודיה חריפה מאוד על החזון הכנעני. לכן הרומאן מסתיים בבלתי־אפשרי, כי שמעון צהמארא אינו בעייה מוסרית, כערבי ביצירות דור הפלמ"ח – דוגמת “השבוי” של יזהר – שמעון הוא הקיום־יחדיו של שני העמים, שנעשה בלתי־אפשרי לאחר הקמת המדינה, והוא אומר:

“יהיה אשר יהיה המנצח במלחמה – חילקוני לשני מחנות יריבים.”

הסיפור “תחרות שחייה” של בנימין תמוז, מראשית שנות ה־60, מספר על נער יהודי ונער ערבי. בתחרות בידע, הנער היהודי גובר על הנער הערבי, אבל בשחייה הנער הערבי משיג את הנער היהודי. במלחמת השחרור הערבי נתפס כשבוי, ויורים בו, והמספר העברי אומר: אם הוא היה צריך למות אז כולנו הפסדנו את המערכה.

סיפור יותר מורכב של בנימין תמוז, משנת 1972, הוא “הפרדס”, המספר על שני אחים, יהודי וערבי, מאותו אב יהודי אך משתי נשים, שמגיעים לארץ. דניאל היהודי קונה פרדס. בפרדס נותרה צעירה בשם לונה, אילמת־חירשת, שלא יודעים אם היא יהודייה או ערבייה. דניאל היהודי נושא אותה לאישה, אבל רק עובדיה־עבדאללה הערבי מצליח לבעול אותה. נולד לה ילד שלא יודעים בדיוק אם הוא יהודי או ערבי. במלחמת השחרור נהרג האח עבדאללה, ולימים הבן של לונה הופך לגיבור פעולות התגמול. יש בו את הצדדים הגרועים שבשני העמים, והוא ממשיך לחיות עם לונה אימו שהיא נצחית, כמו הארץ. עד מהרה באים עולים חדשים והארץ משתנה כליל.

ברומאן האחרון של סמי מיכאל, “חופן של ערפל” [טעות של העורכים. מדובר ברומאן “יונים בטראפלגר”] (2005), זאב הערבי־היהודי חי את היותו שדה מערכה. הוא מבקש, כמעט בנאיביות, לאחד את הקצוות, ומקווה שאם יפתור את בעייתו הפרטית עם קרוביו משני העמים, ייפתר גם הסכסוך הגדול בין ישראל לפלסטינים, או לפחות יהיה אפשר לעקוף אותו.

מבחינת המוצא, זאב מאה אחוז ערבי, מבחינת הזהות הוא מאה אחוז יהודי־ישראלי ונשוי ליהודייה. זאב נוסע במכוניתו בדאגה לאימו הערבייה. בגדה מתנפל עליו המון פלסטיני וסוקל אותו. כארים, אחיו הערבי, רץ להגן עליו ונהרג יחד איתו בידי ההמון. נשארות רק אלמנות ונשאר החלום של זאב, שייבנה מפעל משותף לכולם בקפריסין, כסיפור של מומו ורוזה בפריס, כאילו מחוץ ישראל יוכלו לחיות יחד יהודים וערבים. אבל נדמה לי שכבר אי־אפשר לברוח מהסכסוך כי אנחנו נושאים אותו גם לאירופה, וגם שם הוא נמשך והולך.

אהוד בן עזר


*

ומעניין לקרוא גם מה כתבו עורכי הכנס והחוברת, יחזקאל רחמים ודניאל בר־טל, על הרצאתי במבואם לחוברת, וזאת במסגרת איפיון דבריהם של משתתפי הכנס:


“…אהוד בן עזר מציג סדרת יצירות ספרות – מהסיפור “קדיש” של חמדה בן־יהודה, דרך “הפרדס” של בנימין תמוז ועד “חופן של ערפל” [כאמור, טעות של העורכים, מדובר ברומאן “יונים בטראפלגר”] של סמי מיכאל – שבהן מופיעה דמות ששייכת לשני הצדדים בסכסוך והקונפליקט מתמקד בה, אולי כהכללה לדבריו של ברנר, שאמר שלא ייתכנו יחסי אהבה בין יהודי לערבייה בספרות. כפתיח לדבריו יוצא בן עזר – שמרגיש בדיון כמו “חוני המעגל שמתעורר לאחר ארבעים שנה” – כנגד התרמית העצמית של השמאל וכנגד ההטייה הפוליטית של המחקר האקדמי. בן עזר מתקומם כנגד נטילת האשמה בידיים חפצות וכנגד הדיבור על הקולוניאליזם בהקשר של הקונפליקט, וטוען שהתפישה לפיה בידינו לפתור את הסכסוך נובעת מרגש עליונות ישראלי. ניתן לקרוא דברים אלה כביקורת הקורעת במפרשיו הראשיים של הדיון כולו, או לחלופין כדיבור מתוך הסוציאליזציה הרווחת לקונפליקט, שגם תומך בהמשכה. כך או כך, אין ספק שיש בדברים אלה משום תרומה חשובה לדיון.”

סוף


  1. פרופסור דניאל בר־טל, פרופ' לפסיכולוגיה פוליטית באוניברסיטת תל־אביב, הוא ממארגני הכנס וגם יו“ר ארגון סיס”ו: SAVE ISRAEL STOP THE OCCUPATION  ↩

המלצות קוראים
תגיות