כל ימיו היתה מחשבה אחת תקועה במוחו של סלימאַן אל־מַצְרִי: קרקע.
אבי אביו בא אל הארץ ממצרים עם חילותיו של אברהים־פחה, ונשאר לשבת בה והתאזרח בכפר. האיש הזה, תלוש מאדמתו המצרית, לא התגעגע מימיו על קרקע. דבר מה יקר מזה וקרוב מזה לנפשו היה קבוע בזכרונו: זֵכר אברהים־פחה. וזכר זה היה משׂוֹשׂ כל ימיו, בו התגאה, בו מצאה נפשו נחומים ובו שכח את רישו ועניוֹ. ועד יום מותו היה חסר קרקע.
ואביו של סלימן גם הוא היה חסר־קרקע כל ימיו, ואף הוא לא הרגיש בחסרונה ולא התגעגע עליה: רישו ועניו השכיחוהו אותה. כל ימיו עבד בתור אריס אצל אחד הפלחים העשירים, ובשכר עמלו – במשך כל ימות השנה, לא חסר אף אחד – היה מקבל שני שקי חטים, שני שקי דורה, חצי כלי שומשום, כתונת אחת, שני זוגות סנדלים ומג’ידי כסף מזומן למלח. את גרעיני הדגן הללו טחנה אשתו בידיה על האבנים, ויאכלום על פסלתם ועל סוביהם, ובהם התכלכלו הוא ואשתו ושלשת ילדיו שנה תמימה. את כתנתה לעורה חסכה האשה מן הרוָחים של ה“לקט”, והילדים גדלו ערומים עד שהתחילו ללקוט לקט גם הם. העבודה הקשה מחושך ועד חושך, והרעבון התדיר בביתו, השכיחוהו כל מחשבות וכל געגועים. לעת זקנתו, כשהתחיל לעבוד במושבות היהודים, הוקל לו, אבל זמן הגעגועים כבר עבר.
סלימן בן־הזקונים גדל וחוּנך על העבודה במושבה. וכשגדל, הרגיש פתאום רעב לקרקע. לקרקע שלו, אשר אותה יעבוד ועליה יחיה. ותהי הקרקע משאת נפשו כל הימים, בה הגה בפני עצמו ובפני אחרים. ובשל הגיגו זה היה לצחוק בפי הבריות: מה לסלימן ולקרקע? וסלימן שמר את הדבר בלבו. שמר מתוך קנאה יתרה, כאשר ישמור איש את אוצרו היחיד בחיים.
יש אשר יעבור בין שדות הכפר בלכתו לעבודתו במושבה, וראה חלקה יפה, ועמד רגעים ממושכים והביט בה במבט מלא חבה וחשב בלבו: אילוּ נתן אַללה את החלקה הזאת בידו, היה שומרה כאישון עינו ולא היה נותן לשמיר ושית להשחית את פני הקרקע. עושה היה כמעשה היהודים במושבה. היה חורשה עמוק, משדדה יפה, קצתה היה נוטע עצי שקדים, תאנים וגפן, וקצתה היה זורע חטים, שעורים ושומשמין. ופה היה בונה לו בית קטן ויושב בו לבדו. רק הוא והקרקע שלו. חָלם סלימן על קרקע־מַפרוּזה שרק לו חלק בו, כמנהג היהודים במושבות, ולא על קרקע מוּשאע, שכל יד בה, כמנהג הפלחים בכפר. ואת החלקה שלו לא היה מחליף באחרת, אפילו בפז.
ועתים, ביומא דפגרא, יושב לו סלימן על המזבלה עם כל בני הכפר, ומתחיל לחלום את חלומותיו בהקיץ, והיה ללעג בפי בחורי הפלחים.
– שמעו נא… קרקע־מוּשַאע אין לו, והוא חולם על מפרוּזה!…
אם זכרוני לא יטעני, אין לו עדיִן אפילו אשה…
וסלימן כובש את פניו בקרקע מצער ועלבון.
הבחורים לעגו לו, והזקנים הנידו אחריו בראשם:
– חלומותיו אלה יביאו עליו רעה.
והם שגו. הדבר שנחשב כדמיון כוזב בעיני כל, וכחלום קסם בעיני סלימן, נהפך ביום בהיר אחד לעוּבדה חיה וקימת.
וכך היה הדבר.
פרצה המלחמה הגדולה. סלימן נלקח לצבא ונשלח לשדה־קרב ביחד עם הרבה בחורים אחרים מן הכפר. המלחמה נמשכה שנים רבות. מן החַילים הראשונים שנלקחו למלחמה מתו ונשבו רבים, ובמקומם גויסו כל פעם חדשים. באחרונה נלקחו לשדה הקטל גם אנשים באים בימים. גוּיס גם הפלח עַבּד אִל־לַטִיף.
עבדול־לטיף היה בעלה של רג’יה, אשר ירשה מאביה את אחד הגנים היפים שבכפר. בו גדלו עצי פרי למיניהם, ובסמוך אליו היתה ככר רחבת־ידים לזריעה. ובשל אשתו נתעשר עבּד אל־לטיף.
כל בני הכפר עבדו בצבא בגדוד אחד. גם הראשונים שנשארו לפליטה וגם האחרונים. ובסוף ימי המלחמה נתּכה כוס התרעלה על הגדוד הזה. כשנגף הצבא התורכי לפני האנגלים ליד באר־שבע ונסו בשבעה דרכים, היה הגדוד הזה במאסף ורוּבו נפלו חללים, ורק מעטים נמלטו על נפשם. אלה שנצלו ממות לא הלכו אחרי המחנה התורכי שנמלט צפונה, כי אם ברחו אל כפריהם, אשר נפלו בידי האנגלים. וככה עשו גם פליטי הכפר וביניהם סלימן. עבד אל־לטיף נפל חלל על שדה הקטל. סלימן ראה בעיניו כשנפל מלוֹא קומתו מתבוסס בדמיו, והבורחים עברו עליו כעל פגר מובס…
המלחמה עברה. החיים חזרו למהלכם הרגיל. וסלימן חזר למחשבתו על הקרקע.
עתה שׂיחק לו מזלו. הוא לא רק הציל את נפשו, כי אם גם הביא עמו עשר לירות אנגליות, אשר מצא בכיסו של אחד החַילים האנגלים, שנפלו במלחמה ליד עזה. וסלימן לא חזר אל העבודה, כי אם שׂם אל המסחר פניו. היה קונה במושבה יין, שקדים ותפוחים ומוכרם ברוַח למחנות האנגלים. וכשמחנות האנגלים עזבו את הארץ, היו תפורות בתרבושו מאה לירות אנגליות.
מחשבתו על הקרקע תקפה אותו ביתר שׂאת. בכסף אשר בכיסו יכול לקנות אחת החלקות באדמת הכפר, אבל אין נפשו כי אם אל אדמת מַפרוּזה, וכזאת לא השיגה ידו לקנות. ותהי נפשו מרה עליו.
ושוב שׂחק לו מזלו.
יום אחד, כשהלך תפושׂ במחשבותיו מאחורי הכפר ועינו מביטה מתוך קנאה אל הגנים היפים שאדמתם מפרוּזה, נפגשה לו בשביל צר רג’יה, אלמנת עבד אל־לטיף. הוא ברכה לשלום, והיא ענתה לו בלוית־חן. וכשחזר סלימן לביתו, טפח היצר־הרע על מוחו:
– הלא עבד אל־לטיף מת, ואם תקח לך את רג’יה לאשה, והיה לך הגן והקרקע…
אבל היא גדולה ממך פי שנים… וזקנה היא ומכוערת… – התקומם הלב ליצר הרע.
– ומה אכפת לך?… כשתמות היא, תקח לך אחרת, צעירה, במקומה… והגן יקום לך לנחלת עולם.
גָבר היצר הרע.
ולמחרת היום שלח סלימן שדכנים אל אלמנת עבד אל־לטיף. זו הסכימה להיות לו לאשה, ובלבד שישקול על ידיה חמשים לירות אנגליות במזומן. סלימן הסכים. והדבר נגמר בטוב. אבל כשהגיע הדבר אל הקאדי נמצא פגם:
– מי יודע שעבדול־לטיף מת? מי יעיד? עדותו של בעל־הדין אינה מספיקה.
ביקש סלימן עצות בנפשו. וילך אל אחד הכפרים השכנים, וימצא שני בחורים, אשר הסכימו להעיד בשכר עשרים וחמש לירות, כי ראו בעיניהם את עבד אל־לטיף מוטל מת.
כך ארשׂ לו סלימן את רג’יה כדת וכדין ויצא את הכפר לשבת בביתו בגן. וסלימן עבד את גנו ושמרוֹ והשקיע בו את שארית כספו, כי אמר לעשותו לתפארת. וישמח בגורלו.
וההצלחה הוסיפה להאיר פניה לסלימן. לתקופת השנה מתה רג’יה. יוֹרשה היחיד היה סלימן, והגן והבית והקרקע מסביב לגן היו לקנינו. ורק את הכסף המזומן לא מצא סלימן. רג’יה החביאתו במקום סתר ולא נודע לאיש.
ועוד באותה שנה התחיל סלימן לחזור אחרי בנות הכפר, ולבקש מהן נאה וחסודה, אשר תשפר את נחלתו עליו ואשר תקים לו דור, אשר יירש אחריו את הגן.
בחורי הכפר חדלו זה־כבר ללעוג לסלימן. הכל התיחסו אליו בכבוד. והזקנים היו אומרים בכובד־ראש, כי עתידות גדולים צפונים לו.
וגם הפעם טעו.
ההצלחה הסתירה פתאום את פניה מסלימן. רעה, אשר לא צפּה לה, באה עליו.
יום אחד בא פתאום עבד אל־לטיף לכפר, הלך ישר אל גנו ואל ביתו, דפק על הדלת וקרא לאשתו. ועל סף הדלת נצב פתאום: סלימן…
עיני סלימן חשכו בחוריהן. האם מקברו קם עבד אל־לטיף להרגיז את מנוחתו? ועבד אל־לטיף נתמלא חמה: הבא סלימן על אשתו שלא בפניו? תגרה קשה פרצה בין שני הגברים. ומרה היתה אחרית שניהם, לוּלא מהרו השכנים להפריד ביניהם.
ומעשה שהיה פשוט היה:
את עבד אל־לטיף הפצוע אספו האנגלים והביאוהו לבית־החולים במצרים. שם שכב חדשים־מספר עד אשר הבריא. וכשהבריא, נשלח על פי טעות לתורכיה עם השבויים התורכים. משם לא יכול לשוב לביתו ואל כפרו, אשר היו למלך חדש, כי חסרו לו הניָרות הנחוצים. ולבסוף עבר את הגבול כמתגנב…
עבד אל־לטיף לא דאג לאשתו, אשר היתה בחייו לאחר ואשר הלכה לעולמה. אבל היטב חרה לו על הגן, על הבית ועל הקרקע, כי על פי החוק הדתי הוא, הבעל הראשון, יורשה האמתי של אשתו. וסלימן התעקש ואמר, כי טוב לו למות מלוַתר על הגן ועל הקרקע…
והגיעו הדברים לרשות.
הבית, הגן והקרקע חזרו לעבד אל־לטיף, וסלימן ושני עדיו נדונו לבית־האסורים לשנה אחת.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.