“מי שלא ראה את עיני לטיפה — לא ראה עינים יפות מימיו”.

ככה הייתי אומר בעודני נער צעיר. ולטיפה אז — ערביה צעירה, בתולה־ילדה.

והרבה שנים עברו ועודני אומר זאת גם עתה.

_______

ימי טבת.

עמדתי בשדה, בראש חבורת ערבים, והכשרתי את אדמתי לנטיעת כרמי הראשון. הלב היה מלא רגשות חג, וחגיגית כמוני היתה גם כל הסביבה. יום יפה ובהיר. האויר צח ונקי, חם ומבריא. השמש עמדה במזרח ותשפוך על כל היקום אור זוהר אדמדם; הריאה נשמה ברוָחה, כאילו אמרה לבלוע את כל האויר פעם אחת, והכל מסביב היה ירוק. על הגבעות שאינן נעבדות צמחו פרחי־שדה מלאי חן ויופי.

בין הערביות, אשר לקטו את האבנים וה“אינז’יל”, ראיתי ערביה חדשה אחת. זו היתה נערה צעירה כבת ארבע־עשרה, זקופה, מהירה, לבושה כתונת כחולה, ומטפחת לבנה כסתה בקצה האחד את ראשה, ויתר הקצוות נפלו וירדו מעל ראשה על שכמה.

— מה שמך? — שאלתיה, כדי לרשום את שמה.

פנים קטנים, שחרחרים וחננים, פנו אלי ושתי עינים שחורות הבריקו.

— לטיפה!

ועיניה היו יפות: גדולות, שחורות, בוערות; מתוך בבותיה נזרקו רסיסי שמחה, חיים ותאוה.

— בתו של השֵׁיך סַרְבַּגִ’י! — אמר עַטַאלְלָה, ערבי צעיר, אשר עמל ברגע זה בעקירת אבן גדולה. אמרתו נזרקה באויר כלאחר־יד.

— “כשני כוכבים בליל קיץ יפה”… — סלסל עטאללה בקולו היפה והעז, ואגב שירה רמז לי בעיניו…

_______

מצאתי ענין חדש בעבודתי: כשהיה לבי כבד ורוחי נעכר, הייתי מביט אל לטיפה, ויגוני ועצבוני סרו מעלי כמו ביד קוסמת.

ולעתים קרובות הרגשתי את מבטה של לטיפה, כשהיא מציצה אלי.

ולעתים קרובות הרגשתי את ברק עיניה החם.

ויש אשר היה מבטה עצוב.

______

רכבתי על חמורי הקטן ואפור, ללכת השדה. ליד הבאר פגשתי את לטיפה. כד מים על ראשה. היא מביאה מים לפועלים.

— מה שלומך, לטיפה?

— אבי אינו מניחני ללכת לעבוד…

המלים המעטות פרצו מתוך פיה במהירות. כאיש המוציא מתוך לבו דבר אשר הציק לו זה כבר. וקולה היה עצוב, כאילו קרה לה אסון.

— הלא טוב לך לשבת בית מלעבוד?…

לטיפה הביטה אלי, עיניה כהו מעט, וכעין צל עבר עליה. רגעים אחדים החרישה.

— אבי רוצה לתת אותי לבנו של השיך מעַגַר.

— ואתּ?

— טוב לי המות…

ושוב החרישה. ואחרי־כן שאלה:

— חַוַגָ’ה, האמת הדבר, כי אצלכם לוקחים רק אחת?

— רק אחת, לטיפה.

— ואצלכם אין מכים?

— לא, איך אפשר להכות את זו שאתה אוהב, את זו שאוהבת?

— אצלכם לוקחות הנערות את מי שהן אוהבות?

— ודאי.

— ואותנו מוכרים כחמורים…

עיני לטיפה היו ברגעים האלה עוד יותר יפות, יותר עמוקות ושחורות.

— אבי אומר, — הוסיפה אחרי רגע, — כי היה נותן אותי לך, לו היית למוסלימי…

— לי?…

שלא ברצוני פרץ צחוק מפי. לטיפה הביטה אלי. עיניה נתמלאו כאב עמוק.

— לטיפה, — אמרתי, — היי ליהודיה ואקחך.

— אבי יהרגנו, אותי ואותך…

______

למחרת סר השיך סרבג’י אל כרמי.

איש זקן בעל זקן לבן ויפה, “תרבוש” גבוה על ראשו, רכוּב על סוסה לבנה ודוהרת, רוקדת ורותחת תחתיו.

הוא ברך לשלום את הפועלים, וכולם השתחוו לו בהכנעה והחרישו. עלי הביט כועס ורוגז במקצת, וברכני מתוך חריקת־שן. אני עניתי בקרירות יתרה. בין המושבה ובין השיך לא היה שלום: הוא שנא את היהודים שנאת קנאי.

כשראה השיך את בתו, כעס ורגז עוד יותר.

— הלא צויתיך לבלתי לכת אל ה“יהודי”? — גער השיך בבתו.

ואל הפועלים אמר:

— יתבישו המוסלימים, המוכרים את עבודתם ללא־מאמינים!

ומקלו אשר בידו נפל פעמים אחדות על ראשה ועל שכמה של לטיפה…

כעסתי, וגם עשיתי תנועה לעֶברוֹ, אבל עיני לטיפה השחורות, המלאות עצב ודמעה, הביטו אלי כמו בתחנונים: שתוק!

השיך ובתו הלכו. הפועלים החליפו רוח.

— השיך סרבג’י רע ואכזר! — אמר האחד.

— הוא כועס על כי אבדה לו האפשרות לקחת פועלים בחצי המחיר, להעבידם עבודת־פרך מנשף ועד נשף… היהודים מתחרים, — אמר השני.

— ואני יודע, מדוע התרגז כל־כך היום… — אמר עטאללה וצחוק של ערמה רחף על שפתותיו.

לטיפה לא הוסיפה עוד לעבוד.

פעם, מקץ שבועות, כשיצאתי אחרי הצהרים מן הבית אשר אכלתי שם, פגשתיה. היא ישבה בחוץ על הקרקע, ובידיה עופות למכירה. כשראתני, קמה. עיניה היו יפות יותר ועצובות יותר.

— מה שלומך, לטיפה?

— תודה, חַוַגָ’ה.

קולה רעד.

ותכופות היתה לטיפה מביאה עופות למכירה, ודוקא בשעת הצהרים…

________

פעם הגיד לי עטאללה:

— חַוַגָ’ה, לטיפה הלכה לעגר, בנו של השיך נשא אותה… קטן ומכוער….

הרגשתי כמו דקירה בלבי.

אחרי כן שמעתי, כי ביתו של בעל לטיפה בער באש, כי לטיפה ברחה אל בית אביה והוחזרה אל בעלה בעל־כרחה…

עברו שנים אחדות. אני גרתי בביתי, אשר בניתי לי. בשל עינים שחורות אחרות שכחתי את עיניה של לטיפה.

פעם כשיצאתי בבוקר החוצה, מצאתי שתי ערביות זקנות מחזיקות עופות.

— מה רצונכן?

מעל הקרקע התנשאה ערביה אחת ותבט אלי.

— חוג’ה מוּסה?

— לטיפה?

כן, זו היתה לטיפה… אשה זקנה, פנים מלאים קמטים; זקנה, אבל בתוך עיניה עוד נשארו סימני הברק הראשון.

— בעל־זקן… נשתנה… — אמרה בלחש ולא גרעה את עיניה מעלי.

— מה שלומך? מדוע נשתנית ככה?

— הכל מידי אַללה, חוג’ה!

היא החרישה.

— חוג’ה מוסה לקח אשה?

— כן, לטיפה…

הייתי רוצה לראותה…

קראתי לאשתי כי תצא החוצה.

זמן רב הביטה אלי לטיפה.

בעיניה נראו דמעות…

______

מאז לא ראיתי את לטיפה.

עטאללה היה האפיקורס של הכפר. את כל קודש חלל בפרהסיה. יתום היה. אבותיו, שבאו עמו ממצרים, מתו, וישאר יחיד וגלמוד.

לפנים היה ילד־שעשועים לכל הכפר בגלל קולו היפה והערב. כששר שירי קודש, היו כל זקני הכפר מקשיבים לו בגיל וברעדה וקוראים לרגעים בעליצות־קודש: אַללה, אַללה! וכששר את שיר־העגבים הידוע “יאַ לֵילַא” או אחד משירי “בַּגְדַדִי”, המלאים געגועים ותאוָה, היו כל בנות־הכפר מאזינות ולבן דופק ונמס ממתיקות.

בעיני בנות הכפר היה עטאללה חשוב גם עתה. וזוג־עינים לא אחד צופה בעד סדקי הדלתות, בשעה שעטאללה עובר ברחוב, עובר ושר.

אבל הזקנים נערו את כפיהם ממנו מיום שנתפקר.

— ומנַיִן באה לו כל זאת? — היו זקני הכפר שואלים ונאנחים בשבתם על “המזבלה”.

— מושבות היהודים, המושבות הן המקלקלות את צעירינו! — אמר השיך סרבג’י וקללה פרצה מבין שניו. ועטאללה אמנם תעה מדרך הישר.

רַמַדָן. זקני הכפר, החַג’ים והדֶרוישים, התאספו לפנות ערב בחדר הג’אמע הקטנה. כולם פניהם חורים, מבטם עיף, ולרגעים הם נאנחים ופולטים בלחש איזה מאמר שביראת־שמים. יש אשר הצעיר שבהם עיניו מתגנבות כמו מאליהן אל המערב, לראות אם שקעה השמש, ונפגש במבט של זקן זועם. והוא מוריד את מבטו ופניו מתאדמים… מסביב לג’אמע יושבים בחצי־עגול רבים מ“בעלי־הבתים”, את רגליהם אספו תחתיהם ואת אזניהם הטו לשמוע את שיחת הזקנים.

הנשים הבאות מן הבאר, עוברות הצדה; הרועה, השב מן השדה, מזרז את בהמותיו ומסבב אותן הרחק מן הג’אמע, שלא להפריע את מנוחת הזקנים…

אחרי התענית הקשה מתרגשת כעין התרוממות־הנפש, וכל הסביבה מתאימה למצב־נפש זה.

והנה בא עטאללה מרחוק, בת־צחוק על שפתיו, סיגרה בפיו והוא מכון צעדיו לעומת הזקנים… ויש אשר יתחיל לסלסל שיר “בּגדדי” וכל שומעיו קופצים ממקומותיהם ברעדה ואוטמים אזניהם בחלחלה…

חלול־קודש כזה!

ואוי לעינים שכך רואות — עטאללה שותה יין בפרהסיה!

צהרים. מסביב ל“ברכה” מתאספים כל הזקנים להתחמם בחום השמש ולהתרחץ לפני תפלת הצהרים; פה יושבות גם הזקנות ומתקנות בלויי־סחבות. הצעירות והבתולות באות למלא את כדיהן מים. עטאללה פורשׂ את ה“עַבָּיָה” שלו על ה“ברכה”, יושב ועורך את סעודתו. מן המושבה הביא “סַרדין” ובקבוק יין. בזהירות רבה הוא פותח אותו ושותה מן הבקבוק לעיני העם… והכל רואים! הזקנים מביטים תחלה מתוך סקרנות ואחרי־כן הם מסבים את פניהם הצדה, יורקים מתוך כעס וקוראים: שטן! והצעירות מתבונות בגנבה, לבל יראו הזקנים, ופניהן מתאדמות! ולב לא־אחד רועד אז…

עטאללה הולך ורע מיום ליום. את מעשי האפיקורסות שלו הוא עושה בכוָנה, כאילו מתוך רוח גבורה. ודוקא בפרהסיה, ודוקא בעצם היום, ודוקא נגד עם רב, למען יראו וישמעו. הוא עושה פרסום לאפיקורסות.

גם ל“סוציאליסט” היה, וסבל לא־מעט גורמים מעשיו ל“קפיטליסטים” שבכפר. הוא לועג לחַרַתִּים, המוכרים את עצמם לפלחים העשירים בעבור הלחם והכתונת. כשמתאספים כל בני הכפר, מתחיל עטאללה לחרף את העשירים על שהם מנצלים את אחיהם העניים, וקורא להם לקחת מוסר מ“היהודים”, המשלמים לאותם הפועלים הערבים עצמם שכר כפול.

וכשיוצאים השֵיכים לחלק את האדמה או לגבות את מסי הממשלה, עומד להם עטאללה כעצם בגרון. בוקר. מן הכפר הולכת ונמשכת אל השדה חבורה גדולה. בראש צועד השיך הראשון, נשען על מקלו העב, זקנו הרחב והלבן נפזר ברוח לכל צד, ועל פניו המקומטים שוכנות דאגה ורגשת־קודש, כאילו הוא הולך להקריב קרבן… אחריו הולכים זה אחר זה כל השיכים הזקנים, כולם צועדים במנוחה צעדים מדודים, ואחריהם כל העם, וגם נשים בתוכם. בקרב העם מתלקחת מחלוקת חרישית — אמש, בלילה, שחולקה האדמה, קרה גם הפעם כמקרה כל השנים: החלקה הטובה ביותר נפלה בגורל העשירים… עתה הולכים להציב גבולות. שני פלחים גבוהים כאילנות ומוצקים כברזל, וכלי־המדה בידיהם, הולכים לא־הרחק מן השיך הראשי, מוכנים למצוָתו.

—בִּשְׂמ’אַלְלָה, אַרְ־רַחְמָן אַרְ־רַחים! — קורא השיך הראשון בארשת חסידוּת ומרים את עיניו השמימה.

— לַא אַללָה אִלָּא אַללָה וַסַיִדֻּנָא מֻחַמַד רַסוּל

אַללָה! — עונה לעומת השיך כל הקהל הגדול. ואחרי הקריאה עוד נשמעת רגעים־מספר לחישת הזקנים.

השיך נוטל את כלי־המדה ומודד את ה“מַעֲנַה” הראשונה.

— השיך מרחיב קצת בין מדה למדה, האין זו “מענה” שלו או של קרובו?… — נשמע פתאום קול עטאללה, כשהוא יוצא מבין הקהל וצחוק קל מרחף על שפתיו.

פני השיך מחוירים. תלונה חרישית עוברת בקהל, כמשל גלי־מים ראשון:

— בגורלות הטובים זכיתם ברצונו ובחסדו של אללה, אבל לרמות במדידה לָמה?

יש אשר יתגלע ריב וכל הקהל שב בידים ריקות אל הכפר, ויש שהדבר מגיע גם למהלומות.

— השטן מדבר מתוך פיו של החצוף! —מתלחשים הזקנים.

— אלמלא יתום היה!… — מוציא מתוך פיו אחד ממלחכי־פינכה של העשירים.

גם “פוליטיקאי” מומחה היה עטאללה. ובימים של מקרים פוליטיים היה עולה ערכו בעיני בני הכפר. ויש אשר גם השיך סרבג’י יטה אזנו לשמוע מן החדשות, שעטאללה מספר בשבתו בהרחבה, לפנות ערב, על המזבלה, בין נכבדי הכפר. הערבים אוהבים “פוליטיקה” ומבינים אותה כהוגן. מקורות לחדשות היו לעטאללה הרבה.

ראשית — המושבה. בצהרים, לפנות ערב, אחרי העבודה, ביום של גשם, יבוא עטאללה אל המושבה וידבר עם הצעירים על מה שכתוב ב“גַזֶטַאת”. עטאללה מתיחס ל“גזטה” ביראת־הכבוד, ומאד חרה לו על כי לא ידע קרוא וכתוב.

— מנַיִן להן ל“גזטאת” כל הדברים הללו? — היה עטאללה שואל אותי ומביט אלי מתוך התענינות רבה; וכשאני מבאר לו את סוד ה“גזטה”, הוא פותח את פיו ובולע את דברי כדברי האוּרים.

וגם מיפו שאב חדשות.

עטאללה אוהב את יפו ומבקרה לעתים קרובות. ראשית, מפני ששם חפשי היה לבלות זמנו את הנשים, ושנית, מפני ששם שמע חדשות.

עטאללה אוהב את בית־הקהוה אשר מתחת לקסרקטין, שם הוא יושב על אחד הספסלים ומתחיל לשיר לנפשו.

ערב. השמש שוקעת בתוך הים. קרניה האחרונות מזהיבות את קצה השמים, את ראשי החומות, ומציעות להן שביל של זהב בלב־הים. והים שוקט ומלקק את חול החוף מתוך משק קל. האויר מצטנן ומשיב נפש אחרי חום היום. בית־הקהוה מתמלא אנשים. הסביבה מתחילה לעורר את לב עטאללה, וגם האניה הגדולה, השקועה בלב־ים ומוציאה עשן מתוך ארובתה הגבוהה, מעוררת בנפשו איזה רצון נסתר… נפשו מתחילה להשתפך בשירתו, שירתו הולכת ומתגברת, נופלת אל הסביבה, אל הים, וממלאה את האויר… שירתו מושכת אליה קהל שומעים, — הערבים אוהבים מאד את השירה. “הנער הזרנוגי”… — מוסר אחד לחברו, והקהל הולך וגדול. וכשעטאללה משורר, סובבים אותו רבים בלבבות פתוחים. אין הוא מבקש שׂכר, כי אם “חדשות”, חדשות מן העולם הגדול, מחיי המדינות, ממעשי המלכים שם מעבר לים… והעירונים מספּרים.

שיחותיו הפוליטיות של עטאללה מלאות ענין, וגם הזקנים מקשיבים לדבריו בכוָנה רבה, אבל לרגעים יביטו לצדדים, אם אין שומע לדברים ה“מסוכנים”. עטאללה שונא ל“בּיוּרוֹקרטיה” התורכית והוא חסיד נלהב של “המלכה” האנגלית. פלאים הוא מספר על כל ה“תקונים” אשר “עשתה” במצרים. ובשעת־מעשה פורצת קללה לא־אחת על חשבון הממשלה, על המעשר, על הבּקשיש והחַילים.

עטאללה אהב גם להתפלסף. נושא שיחותיו הפילוסופיות היתה האשה; הרבה חלם על האהבה… ומהתפלספות עובר עטאללה לשירה. ויש אשר ישיר שירים ילידי רוחו: על הלילות השחורים כעיני האשה ועל העינים השחורות כלילות…

_______

עשירי הכפר ותקיפי הכפר שמרו את עברתם לעטאללה. הם בקשו עת־מצוא לכלות בו את חצי־זעמם — ובאחרונה נפל ברשתם.

שום דבר לא היה רע בעיני עטאללה כחיי איש־הצבא. את החופש הפראי אהב כאויר, ובלעדיו לא יכול לחיות. ותקוה היתה לו להחלץ מצבא; לדודו, אחי אביו הזקן, לא היו בנים, כי אם בת — ילדה, והיא נועדה לעטאללה על־פי מסורת המשפחה, ובזכותה נצל מהצבא: אין לוקחים לצבא מי שאשתו אין לה אחים.

אבל הזקנים לא שקטו.

אחד מבני המיוחסים של הכפר למד בקהיר, כלה את למודיו בבית־ספר לחַג’ים, ועתה שב אל ביתו, ועתידותיו מזהירות. וישתדלו לשדך את ה“מלומד” אל בת דודו של עטאללה, והשתדלותם עלתה בידם: הוא נתן אלף פרנק!

והכל נעשה בשתיקה. עטאללה לא ידע מזה כלום. השיך סרבג’י גמר את העסק עם דודו.

דבר אסונו נודע לו רק לאחר שבאה מלאכוּת הרשוּת לרשום את העומדים לצבא, והמוכתר רשם את עטאללה כיתום גלמוד: דודו לא רשמוֹ בתוך חתנו! והיתומים הגלמודים אחת דתם — לצבא.

עטאללה חרק שן, אבל להועיל לא יכול. אנשי־הצבא לקחוהו והובילוהו לעזה.

עטאללה נשבע קבל־עם, כי לכשיברח מן הצבא ינקום את נקמתו.

אבל את שבועתו לא קיֵם.

מן הצבא ברח, אבל רדפו אחריו השיגוהו וימיתוהו.

צעירה, מלאה נוער¹ ויפה היתה חדרה, כשבאה אל המושבה.

הראית בבוקר־חורף צח ובהיר, על גבעה לא־מעובדה, פרח־שדה בטרם נפתח? הפרח ענוג וגם קשה, רטוב מטל לילה ומואר מקרני השמש הראשונות. והפרח כאילו מתביש וגם מתגאה, יפה הוא ומלא חן, וכמו סוד כמוס ילין בו… כזאת היתה חדרה בבואה אל המושבה.

יתומה היתה בלי אב. היא ואמה — אשה זקנה — גרו באהלו של אִבּרַהים, אחיה בן אביה. הוא היה רועה עדר המושבה ורכושו היה — סוסה לבנה.

ויתן אבּרהים את אחותו לשפחה בבית אכרה עשירה אחת.

וחדרה אז בת חמש־עשרה.

________

הראית את הפרח, לאחר שזרחה שמש ותך עליו בקרני חוּמה? הפרח נפתח, ראשו יושפל וכאילו יתעצב… ככה היתה חדרה מקץ שנה לבואה אל המושבה…

אל כרמה של האכרה בא לסוף השנה שומר, מוגרבי צעיר, ושמו גַשֶם.

גשם היה מפורסם כבן־חיל, גבור וחרוץ. עליו סוּפּר: מבטו מבט נשר, ולבו לב יונה. ועליו סוּפּר: בכעסו יהרוג איש, וכי ייטב לבו יתן נפשו לחבריו. הערבים שנאוהו. הערביות פחדו מפניו. הראשונים מפני ידו החזקה, והאחרונות מפני עיניו הבוערות.

ומיום שראה גשם את חדרה, נעשו עיניו בוערות משהיו.

וחדרה נעשתה עצובה…

בבוקר אחד נעלמה חדרה.

בעלת־הבית בקשה במטבח ולא מצאה אותה. אמה הזקנה חפשה אותה באוהל, וגם שם לא היתה. ואברהים עבר רכוב על סוסתו את כל השדות ואת הכרמים ושב סר וזעף.

מה היה לחדרה?

ולפנות ערב, כשלא בא גשם לשמור את הכרם, נודע הדבר: גשם גנב את חדרה. ותהי מהומה וחרדה בקהל הערבים.

וכל אותו הלילה התגעשו. הזקנה בכתה והטיחה ראשה בקרקע. אברהים חרק שן, הביט רגעים אל הרובה והחליק בחבה את צואר סוסתו…

ובחצי הלילה באו מתוך האוהלים של בני משפחת אברהים עשרה צעירים רכובים על סוסים, חגורי חניתות על ירכיהם ורובים על שכמם.

ובטרם יעלה השחר יצא אברהים רכוב על סוסתו ובני משפחתו אחריו…

וכצללים הסתתרו מאחורי הבתים.

________

בחצות הלילה התגנבו גשם וחדרה מן המושבה. וכל אותו הלילה הלכו וגם למחרתו לא נחו. רק בלילה השני לנו על־יד שכם — זו היתה מנוחתם הראשונה. ושוב הלכו כל היום בלי לעמוד רגע. ובלילה ישבו לנוח על־יד גדר של גן. גשם מאן ללכת בדרך המלך ובחר לו משעולים צרים בין ההרים. הוא חלם על דמשק: אם יספיק לעבור בשלום עד שם, לא יפחד עוד מכל סכנה. מאושר, שמח ומלא גאות־נצחון היה גשם. וגם חדרה היתה עליזה ביום הראשון. אבל עיפה; עיפותה הלכה וגדלה, וצל של עצב העיב את מבטה.

הלילה היה יפה. הלבנה האירה. כל הסביבה האירה כמו בעצם היום. היא עצובה, והוא מנחם אותה בדברים רכים ובתקוות נעימות. ונשיקותיו הבוערות מכסות את פניה ואת עיניה.

ופתאום נשמע קול שעטת פרסות סוסים…

פני חדרה חָוָרו. גם גשם לבו חרד. אבל כרגע התאושש.

לא עברו רגעים אחדים ועל אם הדרך נראתה חבורת רוכבים על סוסים.

גשם הכירם. אלה היו אברהים ובני משפחתו.

— עתה נמות שנינו! — אמר גשם במנוחה, הוציא את חרבו מנרתיקה ואת הרובה לקח בידו.

היא הקיצה פתאום כמו מתוך תרדמה עמוקה, קפצה ממקומה, אחזה בידו ותאמר: בוא אחרי, נעבור את הגדר, נסתתר בגן…

אבל כבר עבר המועד.

אברהים הכיר מרחוק את צלליהם. כסער נשׂאה סוסתו הלבנה. גשם ירה בו, וסוסתו נפלה תחתיו.

ולא הוסיף גשם לירות.

“חיים או מתים!” — צעק אברהים כחיה רעה, וכדורו של אחד מחבריו מחץ את רגלו של גשם ויפול אחורנית…

את חדרה לקחו הרוכבים ואת גשם הצילו שומרי הגן, אשר נזעקו לקול היריות.

_______

שני חדשים נשאר גשם שוכב בגן, וכשקם על רגליו הלך לבקש את חדרה. אברהים לא הביאה עוד אל המושבה, כי אם מסר אותה לקרוביו באוהלים.

שלושה ימים ושלושה לילות רבץ גשם בסביבת האוהלים ויבקש מקרה לראות את חדרה, ולאחרונה ראה אותה:

היא יצאה בלוית נערות לשאוב מים מן הבאר. וירץ אליה. ראוהו הבנות והרימו קול צעקה… מתוך האוהלים באו הגברים ומקלות וחרבות בידיהם, והכו את גשם מכות אכזריות.

חדרה צעקה מרה, עד לב השמים הגיע קולה, ותפול מתעלפת. גשם התמלט בעור שניו…

________

וחדרה יושבת גלמודה עד היום. היא לא היתה לאיש. רבים בקשו את אהבתה, רבים נכונים היו לשקול מחירה הרבה שקלי זהב, אבל כל פעם שבאה משפחת החתן לראות את הכלה, היתה לוחשת סוד נורא באזניהם. וכששמעו את סודה היו מחוירים ומשתמטים.

הרבה הכוה בני משפחתה, פעמים שלחוה למקומות רחוקים, ואמה הזקנה מתה מרוב צער… והיא באחת: מתגוננת היא ב“סוד” שלה ואינה נותנת את עצמה לאיש.

אמצע תמוז. חצות לילה. יצאתי מביתי ללכת אל כרמי הרחוק. בחוץ אור כאור היום. הירח מושל בשמים בכל הודו, חוגג את נצחונו. הכוכבים כהים, כמתבישים מפני מלכת הלָיל. בשמים אין אף כתם קל: מראיהם תכלת כהה ורק בקצם — תכלת בהירה. דממת מות. האויר מת. העצים עומדים זקופים ואלמים. אין אף ניד קל. והמושבה כולה ישנה. עברתי את הגבעה אשר מאחרי חצרי ואכנס לבין הכרמים. פה אין ממשלת הלילה שולטת כבמושבה, נוטרי הכרמים — הלילות נחשבו להם כימים. מימין ומשמאל תשמע לרגעים שירה קטועה, שריקה או ירית רובה.

השומר העברי שופך את נפשו בשירתו של מַנה: “מי יתן כנפי נשר, לי גם לי תולעה”… אחד הפלחים שר את ה“ליל” ושירתו מלאה עצב ותוגה חרישית.

והמוגרבי מסלסל את סלסוליו הדקים, הקצרים, המלאים בכיה עמוקה… פתאום תשמענה צעקות באחד הכרמים, שריקות, דפיקות בפחי־ברזל, יריות: הנוטרים יצאו לצוד את השועלים מחַבּלי הכרמים…

_________

את שומרי, את מוחמד מוסמרי, מצאתי עומד על יד הסוכה, תפוש במחשבותיו. מוגרבי הוא, כבן שלשים וחמש, גבה־קומה ודל־בשר, ונחשב לאחד השומרים המצוינים שבסביבה. בימי עלומיו עסק בעסקים לא־“כשרים”, “השתעשע” בדרכים מסביב לדמשק. ומעשי ה“שעשועים” השאירו בו סימנים: אחד מנחיריו קצוץ, שרטת עמוקה עוברת על כל רוחב פניו, ורגליו פצועות. יליד אלג’יר הוא.

כשהכניעו הצרפתים את כל הסביבה והנהיגו בה סדרים חדשים ושמו קץ לאנרכיה הפראית, לא יכול מוסמרי — ורבים כמוהו — להשאר בספירה ה“חוקית” והלך לבקש “אושר”, ואת אשר בקש מצא בתורכיה האסיתית.

— מה לך, מוסמרי, כי כה נעצבת?

— היא שוב חולה….

— בתך?

— כן.

— מה לה?

— מי יודע? קטנה…

ברגע הזה נשמע קול בכי.

מוסמרי נכנס לתוך הסוכה. אחרי רגעים אחדים יצא ועל זרועותיו בתו — ילדה כבת ארבע, קטנה, חורה עם בטן עבה. כולה היא במשך כל הקיץ ואביה מטפל בה בזהירות יתרה.

— האמנם לא תמצא אחת מקרובותיך או מקרובי אשתך, אשר תמסור להם את ילדתך?

— לא, חוג’ה, זר אני בכל הסביבה הזאת, ואשתי… קרוביה התנכרו לה בעודנה בחיים.

— אך האמנם לא יסלחו לה גם אחרי מותה?

— לא… אצלנו אין סולחים על דברים כאלה…

בחיי מוסמרי היתה דרמה קטנה, אבל קשה מאד.

פעם נטר את אחד הפרדסים ביפו. הפרדסן היה פלח עירוני ולו בת קטנה, לבנה, ושמה פטמה. ויאהב מוסמרי את הפלחית הקטנה. וגם פטמה הלבנה השיבה אהבה אל חיק המוגרבי השחור והגדול, שהרבה גברים פחדו להביט בפניו. אבל האב לא שמע לדברי בתו ולתחנוניה: אין פלחים נותנים את בנותיהם לבֶדוים ולמוגרבים, ואף כי לנע־ונד כמוסמרי.

מוסמרי ופטמה החליטו להוציא את חפצם לפעולה. החליטו ועשו.

שופט העיר יפו היה מכירו של מוסמרי. פעָמים שמר את פרדסו. ויבוא אליו מוסמרי ויספּר לו, כי אהב את פטמה וכי גם היא אהבתו, וכבר הרתה לו, ואביה אינו נותנם לבוא בברית הנשואים.

ויקרא השופט את הבת ואת אביה וישאלנה, אם אמת הדבר בפי מוסמרי.

ותען הבת ותאמר בפני העדים: אוהבת אני את מוסמרי והרה אני לו.

פני הפלח רעדו וחָורו, אש זרה התלקחה בעיניו, וחרב הפיפיות הקטנה שבחגורתו התנופפה בידו… אלמלא המסובים שכסו על פטמה, היה אביה הורגה בתנופת־יד אחת.

וישפוט השופט: פטמה תהי למוסמרי וכל אשר יפיל שערה משערותיה — דמו בראשו.

ובכל זאת ירא מוסמרי להשאר ביפו וילך עם אשתו לחיפה. והאב קלל את בתו, אשר העטתה עליו כלימת־נצח, וישבע לבלתי סלוח לה ולבניה עד עולם.

אולם אשרם של מוחמד ופטמה היה עדי־רגע.

מדי יסַפּר מוסמרי את סוף המעשה, יתרגש ודמעות נופלות מעיניו על פניו הקשים.

“… כל אותו יום עבדה בשדה. קצרה שעורים. בשובה אל סוכתי לא הכרתיה: פניה נפלו ושוּנוּ. והיא לא אמרה לי דבר, ולא אכלה, ותפול למשכב. בחצי הלילה התחילה להאנח ולצעוק… עד אור היום צעקה, ואני אובד־עצות… כשזרחה השמש, נעתר לי שכני להשגיח על אשתו, ואני מהרתי אל המושבה הגרמנית — את כרמיהם נטרתי — מצאתי בעל־עגלה ואביא את פטמה העירה אל הרופא, אותו יום ילדה לי בת, והיא — פרחה נשמתה”…

עברו ארבע שנים מיום מותה. כל הזמן לא נפרד מוסמרי מעל בתו אף לרגע. בתוך הסוכות בכרמים בפרדסים ובין הזיתים, גדל את בתו. חולנית היתה וגרמה לו הרבה צער ויסורים.

— ומה שמה? — שאלתי.

— פטמה…. כשם אמה…

— מדוע לא תישני, פטמה?

היא הביטה אלי בפחד, אבל התאוששה אומרה בקול חלש: בטני…

ואחרי רגעים אחדים אחזה ביד אביה ותאמר:

— רוצה אני הביתה, לשם…

— מה היא רוצה?

— אינני יודע. זה ימים אחדים לא תחדל לחלום על איזה בית. אין זאת כי ילדי שכני הפלח ספרו לה.

— שם, יש לנו בית, שם, — לחשה הילדה בקול רפה.

“בלב הילדה בת הפלחית נתעוררו געגועים על בית, על חיים במקום קבוע” — חשבתי בלבי.

מוסמרי הבין כנראה למחשבתי, הרים פתאום את ראשו, הביט אל בתו, ואמר:

— בתי, אביך נע־ונד כל ימי חייו, וגם את תהיי נעה ונדה, בלי בית, בלי ארץ־מולדת…

מוחמד היה איש כבן שלשים. קומתו ממוצעת ומבנה־גוו איתן. חזהו רחב ובולט ביותר, וכל אבריו כמו מוצקים. פניו שחורים ושזופים מאד. עיניו שחורות ומפיקות קצת לאוּת. זקנו מגולח ושפמו קטן ושחור. יפה הוא, אך פניו קשים אמד ואין בהם כל נעימות.

הוא עבד בכרמי שנים אחדות. פעם היה עובד בחריצות, ופעם היה מתעצל כחמור. ביחוד היה מתעצל בבוקר, בטרם הפסיק להסיר מעליו חבלי שנה.

פעם, כשבאתי בבוקר אל הכרם, מצאתיו עובד בחמימות רבה, גם לא עמד להתפלל שחרית כדרכו תמיד.

— צַח בַּדַנַךּ, מוחמד, מה היום מיומים?

— בַּדַנַךּ, חַוַגָ’ה! אעבוד עתה יותר ואקדים ללכת בערב, כי עלי להיות היום בּמְרַאר.

עוד מוחמד מדבר, והנה הגיע קול בכי דק לאזני. הוא עמד רגע, פנה לאותו צד שבכרם, הנוגע בשדהו הריק של שכני, ויקרא בזעף:

— החרישי, כלבה, וָלא — אמיתך!

השתוממתי ונבהלתי:

— מוחמד, מה קול הבכי אשר שמעתי?

— אין דבר!

והוסיף לעבוד.

קול הבכי נשמע שנית ואדע כי מבין החוחים, אשר על קצה השדה, עלה הקול, ואלך שמה. ובבואי נגלתה לעיני תמונה זו:

בין העשבים שכבה ערביה צעירה; פניה למעלה, ידיה אסורות בחבל דק, אשר קצהו השני קשור ברגלי החמור של מוחמד, וגם רגליה קשורות. הכרתיה: זו היתה סַבּחָה, אשת מוחמד, כבת עשרים, גבוהה ויפה, עיניה שחורות וגדולות ומלאות עצב חרישי.

— סַבּחָה, מה לך?

היא לא ענתה דבר.

— מה עוונך? למה עשה לך מוחמד כדבר הזה? הבה אתיר את חבליך ותלכי הביתה!

— לא, חוג’ה, לא…

פניתי אל מוחמד, והוא כרוח סערה סובב בין הגפנים, כמתהפך באויר.

— מוחמד, מוחמד!

הוא לא ענני.

— מוחמד, חדל כרגע! — קראתי בכעס.

הוא חדל, אחרי כן פנה אלי ויבקשני להניח לו לגמור את יומו.

— לא, קח את אשתך ולך לך הביתה ואל תוסיף להביאה הנה.

כעבור ימים אחדים שב מוחמד לעבודתו. אז ספר לי כדברים האלה:

— בקיץ שעבר שבתי לביתי לזרנוגה מה“עַרַבּ”. שם עבדתי בימי הקציר. בדרך סרתי למראר ולנתי אצל דודי. בבוקר השכם חבשתי את חמורי ואצא לדרכי, לפני צאת השמש. עברתי על יד הבאר להשקות את חמורי, והנה השמש עולה לי ממזרח וכנגדה ברק זיו נפלא ממערב: לקראתי הלכה מעם הבאר נערה יפה וכד מים על ראשה. הבטתי אליה ולא נותרה בי נשמה. הרבה בנות יפות ראיתי בימי חלדי, כמוה לא ראיתי! עיניה… שחורות ככנף העורב, וברק נוצץ בהן כברק החנית לאור הירח; אהבתיה עד מות ואשבע: לי תהיה, ויהיה מה; בידי היו מזומנים מאה מֶגִ’ידִי, אשר חשׂכתי מעמלי שש שנים. בן שלושים הייתי אז, ואשה עוד לא לקחתי. עשיתי כל אותו היום במראר ונודע לי, כי שמה סבחה וכי בת יחידה היא לאביה הזקן, אשר קצב מחירה מאה מג’ידי. האין זה אות מאלהים, כי לי היא סבחה? בערב שבתי לזרנוגה, ולמחרתו הלכו קרובי למראר וכל הענין נגמר בכי טוב: סבחה נועדה לי. שני חדשים עברו עד החתונה ובמשך הזמן ההוא הייתי מאושר. הכל קנאו בי. אמנם פעם לעג לי עטאללה ואמר, כי סבּחה עיניה ביבּנה ולא בזרנוגה, אך לא שמתי לב לדבריו: עטאללה חומד לצון כל הימים. אבל, משבאה סבחה לביתי חשך עלי עולמי. מן היום אשר ראיתיה אצל הבאר נפלו פניה, וכולה כמו חולה. רק עיניה היו יפות כבראשונה.

ומאז באה בצל קורת־ביתי לא הכירה במרותי ותמאן להיות לי… בקשתי, בכיתי, צעקתי ובאחרונה גם הכיתי… והיא באחת: לא!

לוּ לפחות בכתה או התחננה, כי אז הוקל לי; אך היא כאלמת! רק מלה אחת שמעתי מפיה מאז הכרתיה: לא!

חשבתי: יעברו ימים, אולי תחזור מדעתה ותכנע לרצוני, ולא גליתי לאיש חרפתי. אך לשוא קויתי. עבור ימים, שבועות וגם חדשים, והיא שותקת. עובדת, אוכלת ושותקת.

לא הבאתיה אל בית אבותי. שׂכרתי לי דירה לבד. לחם היה לי מימי הקציר לכל החורף, גם פרה היתה לי, ואני חצבתי אז אבנים והשׂתכרתי הרבה. אמרתי: כבת השולטן תחיה אצלי.

בזמן הראשון עבדה סבחה. לא היתה כמוה לשאוב מים, לאפות לחם, לבשל ולכבס. בבואי מן השדה מצאתי את ארוחתי מוכנה, את החמור הכניסה לאורוה, את הפרה חלבה ותמלא את האבוס. אבל משהתחלתי להכותה חדלה לעבוד.

עיף ורעב הייתי שב מעבודתי, ולחם אפוי אין, ותבשיל אין, הפרה רעבה, האבוס ריק, והיא, סבחה, שוכבת כבול־עץ. מוכרח הייתי לאפות לחם ולעשות כל מלאכת־הבית, וכשחרה לי מאוד — הכיתיה, ערב ערב הכיתי אותה… מביא הייתי הביתה מעט סוכר, מעט אורז, והיא משחיתה הכל ומשליכה החוצה. ואני תמיד רעב ורוגז.

פעם אחת הכיתיה עד שהתבוסס בדמה… למחרת, בשובי הביתה, לא מצאתיה; היא ברחה אל אביה, למראר. חכיתי ימים אחדים; חשבתי, אולי תשוב בעצמה, אולי יביאנה אביה. והיא לא באה. מקץ שבוע הלכתי מרארה. באתי לכפר, והנה היא עולה אל הבאר וכדה על ראשה, הולכת בצואר נטוי וכולה מלאת חיים. ראיתיה, ונפשי חשקה בה עוד יותר. אותו יום הגדתי לאביה את כל אשר עוללה לי בתו, ובערב הוציא אותה החוצה, קשרה אל הגדר והכה אותה עד שנפלה ארצה, כמעט ללא רוח חיים, ואף צעקה אחת לא התמלטה מפיה! בלילה ההוא החזרתיה לביתי. שבוע־ימים היתה שקטה, עושה כל עבודת הבית ושותקת כבתחילה. שמחתי ואמרתי בלבי: חזרה בתשובה.

קרבתי אליה, ושוב דחתני, ושוב שמעתי: לא. ויחר לי עד מות. הכיתי אותה, כאשר לא הכיתיה מעולם: בידי, ברגלי, וכל אשר מצאתי השלכתי בה… והיא כאלמת.

ובבוקר, בקומי משנתי, לא מצאתיה בבית.

גם בבית אביה לא מצאתיה. ובצאתנו בערב, אני ואביה, לבקשה, מצאנוה תחת הגשר בואדי יִבְּנֶה: רעבה, רועדת ומתה למחצה. איש לא היה על ידה. אבל נזכרתי את אשר אמר לי עטאללה וקנאה קשה התעוררה בי… לולא אביה כי עתה הרגתיה נפש.

קשרתיה בחבלים, שמתיה על חמורי, הבאתיה לבית אבותי. ומאז לא אניחנה עוד לבדה. היא קשורה כל היום ואמי שומרת עליה. וכשהלכה אמי העירה, הבאתיה הנה…

דברתי על לב מוחמד כי יגרש את אשתו, אך הוא כעס עלי ויעזבני.

לאחר שנה פגשתי את מוחמד ואת אשתו. הוא בריא כבראשונה, והיא חלשה, רפה כסמרטוט, ועל זרועותיה ילד קטן.

— שקטה, — מספר לי עטאללה.

את ילדו של מוחמד הוא קורא: “יִבְּנַוִי”.

אחד מימי שבט הראשונים. בוקר. מעבר להרי יהודה עולה כמו משאול כדור אדום — כדור אש. השמים זכים ויפים, ואף עב קטנה ככף איש אינה מעיבה את פניהם. מראה השמים תכלת, וככל אשר יטו מזרחה יתאדמו אודם להבה. האויר צח וקריר ואף ניד קל אינו מורגש בו. העצים אינם נעים, והעלים הקטנים שעל ראשי האקליפטוס שקטים גם הם.

אנכי ושני ערבים, האחד זקן והאחד צעיר, יצאנו מחצרי. ביתי בנוי במורד הגבעה. עלינו לצד המזרחי של הגבעה, ועל פסגתה נראתה לנו כל המושבה כעל כף־היד: הגגות האדומים, הרטובים ממי הגשם של אתמול, מתנוצצים לאור קרני השמש הראשונות. עשן דק וזך עולה מעל גגות בתים אחדים, עולה ומתנשא השמימה כעמוד ישר. מסביב מרבד של פרחי־שדה, רובם אדומים כדם וגבעוליהם מלאים מי־הטל. כרמי השקדים, הנראים מרחוק. מכוסים פרחים לבנים. כאילו נפל עליהם שלג ויכסם כולם. ויערות הזיתים של רמלה נשקפים מבין לגבעות ומשתפכים לתוך ים של ירק…

שפע של צבעים, של אור, של זוהר, ממלא את האויר, את כל היקום — והכל כמו צוחק, כמו אומר שירה…

— מה יפה עולמו של אלהים! — קרא בעליצות הערבי הצעיר.

— כן, יפה העולם שעשה האלהים, אבל בני־האדם בעוונותיהם הרבים השחיתוהו ומלאוהו כעוּר, — ענה לעומתו הזקן בקול שקט.

הזקן הוא כבן ששים, עִוֵר עינו האחת, ושמו רשיד, וזאת הפעם הראשונה אשר ראיתיו. הצעיר — כבן עשרים, בחור חי ומלא תנועה, עליז ושמח, ושמו מוחמד. אותו ידעתי זה כבר.

— יחטאו האנשים כמה שיחטאו, והעולם לא יחדל מהיות יפה! — הוסיף מוחמד להתפלסף, ויפן אלי וישאלני:

— חַוַג’ה, איפה יפה יותר, פה או שם ב“מוֹסקוֹבּ”?

— בודאי פה… עניתיו — שם: קור, שלג, קרח… וכי תעלה השמש ותחמם את האויר, ונהפך הכל לטיט ורפש…

— ואני חשבתי, כי שם יותר יפה! למה, איפוא, שוב הלכת לשם?

— שוטה שבעולם! — קרא הזקן, — עודך נער, קל כמים! לא את המקום היפה מבקש האדם כי אם את המקום הטוב. ההבנת? ושם אין “מַעשׂר”, אין “חַילים” ואין “אטי ג’ברא”! — הזקן נאנח אנחה עמוקה.

— מדוע לבך כה מר? — שאלתי את הזקן.

הוא נאנח שנית ובמשך רגעים אחדים לא ענני כלום. אחרי כן אמר בלחש:

— חוג’ה, הכל מידי שמים!

— אם רוצה אתה, הבה אספר לך מה שקרה לרשיד וידעת את לבו המר, — אמר אלי מוחמד.

— אדרבה. סַפּר ואשמע.

וזה אשר ספר לי מוחמד בדברים קצרים, כשהוא חציו לועג חציו צוחק, כדרכו תמיד:

בן שמונה־עשרה שנה היה רשיד, כשחטפוהו החילים והביאוהו ומסרוהו לצבא. עוד צעיר היה רשיד ולא הגיע זמנו לעמוד לצבא, וגם זכויות היו לו: אביו היה זקן מופלג, ואחיו ואחיותיו קטנים, והוא הזן ומכלכל את כולם. אבל זקני הכפר שמרו לו עֶברה בלבם…

כשבת רשיד בקסרקטין אשר ביפו, הגיעתו הבשורה הרעה כי אביו מת וכי כל בני־ביתו צפויים לרעב, ויכאב לבו מאד. ואתו יחד בקסרקטין ישב איש־צבא זקן, שחטא ונשלח לעכו ועתה שב לביתו אשר בעזה. וישפוך רשיד לפני מכירו החדש את כל מרי שיחו. והאיש היה רגיל ומנוסה, הרבה ראה בימי חייו והרבה עשה. יעץ לו האיש לדקור את עינו הימנית, באשר אז לא יצלח עוד לצבא, ויצא לחפשי, ויוכל ללכת לביתו, אל אמו הזקנה ואל אחיו ואחיותיו הקטנים. וייטב הדבר בעיני רשיד ויעש כן. בלילה לקח מידי חברו מספר חד, הסתתר בפנה ודקר את עינו האחת… אבל אלהים בלבל את מחשבותיו. הוא דקר את עינו השמאלית… ממחרת נודע הדבר לשלטונות, וידושו את בשרו בשוטים וישלחוהו לעבוד עבודת־הצבא בתימן עשר שנים במקום חמש…

— ואמו הזקנה, — הוסיף מוחמד לספר לי, — וילדיה הקטנים היו גועים ברעב. פעם מצאה עבודה ופעם לא מצאה. הילדים היו מחזרים על הפתחים… ואחדים מהם מתו. לאחרונה מתה גם הזקנה; ושאר בניה, שנשארו בחיים, נפוצו לכל כנפות הארץ ואיש לא ידע את מקומם. חלקת השדה, שהיתה לאביו של רשיד, לא נחרשה ולא נזרעה. וכשבאו חוכרי המעשר לגבות את המס, מכרו השֵיכים את הבית ושלמו את המעשר, ואת חלקת השדה נתנו לאחר לעבדה.

כששב רשיד לפני שנתים אל כפרו, מקץ עשר שנים לעבודתו בצבא, לא מצא את אמו ואת אחיו ואחיותיו, וגם את בית אביו ואת חלקת שדהו לא מצא, כי היו לאחרים.

— רק לפני שנתים שב רשיד מעבודת הצבא? — שאלתי בתמיהה.

— כן, ענה לי רשיד, — עשר שנים עבדתי בצבא ושנתים הנני יושב בביתי.

— בן כמה שנים היית בצאתך לצבא?

— בן שמונה־עשרה.

— ובן כמה אתה היום?

— בן שלשים או שלשים ואחת…

נורא, — אמרתי בלבי, — ואני חשבתיו לבן ששים!

ורשיד כאילו הכיר בי ובמחשבתי ויאמר: מעטות הן שנותי, אבל רבים יסורי…

בצער עמוק הבטתי אל האיש ההולך על ידי. כלי שבור. מדוכא הייתי מפני רושם הדברים אשר שמעתי והפנים אשר ראיתי.

— ומה מעשיך עתה?

— בשובי אל הכפר רחמוני הזקנים והשיבו לי את חלקת האדמה אשר לאבי. לחרוש ולזרוע לא יכולתי עוד, ואתן את הקרקע במשכון לאטי־ג’ברא. לקחתי ממנו כסף וקניתי לי גמל, וכעת הנני עובד בו. המושבה מספיקה עבודה: להוביל זבל, ענבים, סחורה מיפו…חַמְדוּ־לאִללָה.

— כמה לקחת מאטי־ג’ברא?

— מאתים פרנק.

— ואימתי תסלק את חובך?

— לעולם לא אסלק. הוא יקח את הקרקע. כך דרכו תמיד. לא אני הראשון ולא אני האחרון…

— כמה רבית אתה משלם לו?

— שני פרנק לשבוע.

— לשבוע?! וכמה אתה משׂתכר?

— מי יודע? אינני בעל חשבון… עשר שנים עבדתי לשולטן, ועתה אעבוד כל ימי חיי לאטי־ג’ברא. הכל מידי אלהים, חַוַגה…

כך קראו לו על שם כלבו, אשר אותו אהב יותר מנפשו.

שמו הנכון היה: עַבְּד־אַללָה.

כך קרא לו אביו, כשיצא מעבדות לחרות.

אביו היה עבד. אחד האפנדים שביפו קנה את אביו בשוק המצרי. רוב ימיו עבד אביו את בעליו וישב עמו. וכשיצא לחפשי, התישב באחד הכפרים ויהי לרועה־צאן.

כשנגמל עבד־אללה, מתה עליו אמו, וכשידע לצאת בשדה אחרי עדר הצאן, מת עליו אביו. והבן מלא את מקום אביו. והוא אז בן חמש.

כאביו כן בנו עבד־אללה שחור היה ופניו מבריקים בברק נעל מצוחצחת. מצחו גבוה ורחב ושערות ראשו קטנות, מסולסלות וקשות כחוטי־ברזל, גלגל עיניו — שחור, והלובן שבהן — כמראה הדונג. חטמו רחב ושׂרוע ונחיריו גדולים ורחבים. שפתותיו קשות ועבות, ומבעדן מבהיקות שתי שורות שנַיִם לבנות וקטנות.

כך היה מראהו של עבד־אללה בהיותו בן חמש והוא רועה צאן הפלחים בכפר הקטן, וכך היה מראהו בהיותו בן ששים — כשהכרתיו אני — והוא רועה צאן הבּדוים בשדות וארי־אִל־חַוַר הרחבים. רק קומתו גדלה מעט ועל סנטרו צמחו שתים־שלש שערות לבנות, קטנות וקשות.

_________

הכפר, שבו היה עבד־אללה רועה צאן, היה קטן מאד: כמה עשרות בתים על אדמת סלע, על חוף הים, בדרך מיפו לקיסריה.

ובאותו הכפר היה עבד־אללה — השחור האחד. והמצב המיוחד הזה היה אסונו. הגברים היו לועגים לו, מתלוצצים בו. “שחור”, “שד” היו קוראים לו. לעתים קרובות היו גם מכים אותו. אבל הם אהבוהו. הנשים היו מרחמות עליו, אבל שנאוהו: המעוברות היו עוצמות את עיניהן בעברו ברחוב לקראתן. והקטנים היו מתקלסים בו, מידים בו אבנים. הוא היה המטרה התמידית לרשעתם הילדותית… ולא משנאה, חלילה, בעיניהם אין הבדל גדול בין עבד־אללה השחור ובין כלבו הקטן והכחוש, שהוא לבן דוקא.

כן, לבן היה כלבו של הרועה הקטן, ומשום כך אהבוֹ השחור.

פעם, כשרעה את הצאן על שפת הים, והוא אז כבן שתים־עשרה, נתקלו רגליו בכלב קטן, רועד מקור ומרעב. אין זאת כי אם אבד לאחד הסַירים. הרועה נפל על מציאתו כעל אוצר, לאשרו ולשמחתו של היה גבול ביום ההוא. הרבה יסורים גרם לו אסון צבעו השחור, ובתוך אסונו, בתוך בדידותו, הרגיש כי חסר הוא איזה דבר, אך לא ידע מה, וכשהיו מכים אותו, כשהיה רעב, כשהיו מתקלסים בו, לא בכה, לא צעק ולא התאונן, אלא נדחק היה לאחת הפנות ומתיחד עם כאב נפשו העמוק. ולא מן המכות, לא מן הרעב והקלס עלה הכאב הזה, כי אם מבדידותו, — חסר היה איזה דבר… אבל לא ידע מה הוא חסר.

עתה שמצא את כלבו — לא היה בודד עוד, ויאהב את כלבו וישמור עליו, ויתגאה בו, כי לבן הוא. כל דאגתו, כל שעותיו הפנויות, כל חיי־נפשו היה מקדיש לכלבו.

בהנתן לו לחם ומעט אורז מטוגן בשמן, הריהו נותן את האורז לכלבו והוא אוכל את הלחם, וכשאין בידו אלא לחם יבש, הוא שורה את חציוֹ במים, לרכך אותו בשביל כלבו. הכלב הקטן מאד, שערותיו תלתלים, וכל מראהו שלא מן המצוי. נערי הכפר התקלסו בו כמו בבעליו והשליכו בו אבנים, והרועה הקטן, שנתן גווֹ למכים — כאילו לכך נוצר — בלי שיתחמץ לבו, בלי שיגן על עצמו, היה מתעורר בכל כוחותיו להגן על כלבו… ויש אשר השתטח עליו בגופו, לקבל את מכות הנערים… ויש אשר צעק אליהם: “הלא לבן הוא!”

יותר שאהב עבד־אללה את כלבו — אהב את לבנוניתו…

_________

ופעם אחד, כשחלה הכלב ולא טעם מן הלחם שנתן לו בעליו, גנב עבד־אללה מחלב הצאן ויתן לכלבו… מעולם לא מלאוֹ לבו לעשות כן בשביל עצמו.

והדבר נודע לבעליו…

האכזרים הכו את הכלב האומלל עד מות.

ובלילה ההוא עזב עבד־אללה את כפר מולדתו, והוא אז כבן חמש־עשרה, וילך לואדי־אל־חור אל הבדוים וישאר שם כל ימיו.

כלב לא היה לו עוד, אבל שמו אבו־אל־כלב נשאר לו לכנוי לכל ימי חייו.

כשגדל עבד־אללה לא היתה עוד שחרוריתו גורמת לו יסורים וצער־הגוף כבתחלה. בין הבדוים היו שחורים כמוהו, והקטנים לא העזו עוד לנגוע בו. אבל אם נצל מיסורי־הגוף, הנה מיסורי הנפש לא נצל כלל וכלל.

הוא סבל בקרב נפשו. הוא רצה להיות ככל בני סביבתו. בעודנו קטן טפּח בסתר, באחת מפנות נפשו העגומה, את התקוה שעוד יהפך לבן… ואת תקותו זו הסתיר בלבו בקנאות יתירה. יש אשר שעות רצופות ירחץ את פניו במי הים המלוחים וימרוק אותם בחול על שפת הים. וכשהיו פניו בוערים וכואבים מרוב שפשוף, היה בא אל הכפר ולבו דופק. וכשמעו מאחריו את קול הקטנים: “שחור” — וָיֵדע כי תקותו לא באה…

כשגדל והבין כי תקותו תקות־שוא היא, לא התיאש בכל־זאת יאוש גמור. משאת־נפשו קבלה צורה חדשה: הוא קוָה כי יקנה לו אשה לבנה ויוליד בנים לבנים. ובתקותו זו חי כל ימיו עד שהזקין… כי לקנות לו אשה, אפילו שחורה, לא יכול: מימיו לא ראה בידיו אף פרוטה אחת. בשכר עבודתו היה מקבל לחם לאכול וכתונת־בד ללבוש. כסף לא נתן לו. וכשהתחילו יהודים עוברים בסביבה, השׂתכר אמנם פעם ושתים כסף ממש, אבל הכסף היה מעט, וגם הזקנה כבר קפצה עליו…

_________

פעם, כשהגיעה בשבילי ספינה טעונה עצים, ואני הלכתי לאהלי הבדוים, היושבים על גבול חדרה וּואדי־אל־חור, לבקש שומר, — נענה לי הרועה הזקן ללון על יד העצים; וכשישבנו עמו על חוף הים, והים זועף והגלים רועשים, ורסיסי מים קרים נופלים עלינו, ספּר לי השומר הזקן את קורות ימי חייו.

ואחר שגמר את דבריו ושנינו שתקנו רגעים אחדים, נתעורר עוד פעם, כאילו נזכר בדבר־עיקר, ואמר:

— והכלב לבן היה….

הוא היה גס־מראה למאד: גבוה, עבה וגדול כגמל, ואמנם יש אשר קראו לו: חוּתן־גמל. ידיו היו מגושמות וגדולות מאד ככפות הדוב, וכשהיה מניח את כפו מתוך חבה על שכם חברו, נדמה לו לחבר כאילו נפל עליו נטל כבד. פניו היו עבים ורחבים ועורם קשה. באמצע המרחב הזה — מחצה של בשר בדמות חוטם רב־הכמות וגדל הנחירים, ומשני עברי החוטם, בשני חורים עמוקים — שתי עינים קטנות. איש זר, שפגש אותו בדרך, נרתע לאחור או נטה הצדה: חיצוניותו אומרת — גזלן לקראתך. אבל מכיריו לא היו יראים מפניו כלל. כולם ידעו, כי חוּתן איש טוב הוא, ובתוך הגוף המגושם שוכנת נשמת ילד. משום כך היו הכל לוחצים אותו, לועגים לו, מתעמרים בו. אילו הרים חוּתן את ידו, היה מועך את מתנגדו כזבוב, אבל הוא לא הכה איש מימיו.

ואומלל היה חוּתן, כל ימיו היה אומלל.

________

לאדם־ענק זה היתה “חולשה” יתרה לנשים, מפני שהן קטנות, מפני שהן חלשות ורכות. וכל שהיתה האשה יותר קטנה, יותר חלשה, יותר ענוגה, היה חוּתן מרגיש אליה נטיה יתרה. וכשהיה לאיש והתחיל לחשוב על אשה, והמטבעות התחילו לצלצל בכיסו, היה מתהלך בכפרים לראות בנשים, וגם אל הערים הלך: ליפו, לרמלה. ובנות העיר לקחו את לבו שבי: הן יותר קטנות, יותר רכות ולבנות. ובכן החליט בלבו לקחת עירונית. ומשהחליט לשאת לו אשה עירונית, חדל לבקש אשה, כי סכום הכסף אשר בידו מצער היה. ושוב התחיל לעבוד ולצבור כסף על־יד.

וסוף־סוף עלה חפצו בידו. כשהיה בן חמש ושלשים קנה לו אשה בת רמלה במחיר אלף פרנק. ואשה זו התאימה לחשק לבו: קטנה, ענוגה, פניה לבנים ועיניה שחורות, וגם ידיה רכות. וכשהביא את אשתו אל ביתו, לא היה גבול וקץ לאשרו.

ואולם שמחתו היתה עדי־רגע. האשה הקטנה שנאה את בעלה הענק. העירונית בזה בלבה לכפרי הגס ולא יכלה להבין לנפשו הטובה. רגזנית היתה, כעסנית, ותמלא את ביתו מדנים כל הימים.

ואף־על־פי שחוּתן פנק אותה, ולא נגע בה בידו ולא הכריח אותה לעבוד כל עבודה קשה — לא יכלה למחול לו את גסות גופו, ותשנאהו ותכעיסהו תמרורים.

והוא אהבה, שמר עליה כעל אישון עיניו, וסבל את כל היסורים באהבה. נשמתו של הענק כאילו נתקשתה כגופו ולא הרגיש בכל העוקצים החדים של אשתו הקטנה. שכניו היו לועגים לו ומשניאים עליו את אשתו, וגם שכנותיו היו לוחשות לו באזניו… כי קנא קנאו באשרה של העירונית הזרה. אבל חוּתן לא שמע ולא אבה לשמוע בקולם ולשים לב לדבות.

בעומק לבו אמנם סבל יסורים קשים, אבל לא הוציא את לבו החוצה. ביחוד גדלו יסוריו ומכאובי לבו של חוּתן, כשהיתה אשתו דורשת ממנו גט־פטורין…

תכופות היתה דורשת כזאת, ותכופות היתה צועקת אליו: אני שונאת אותך!…

________

רק פעם אחת כעס חוּתן.

אשתו ילדה לו בת ויקרא את שמה חַלִימָה. ומיום שנולדה לו בתו רפתה אהבתו לאשתו. כל כחות נפשו שׂם באהבתו לבתו, לילדתו. וכיון שרפתה אהבתו לאשתו, רפה גם כח סבלנותו. והיא הוסיפה לשנוא אותו — אותו ואת בתו. ולא פעם היתה אומרת לו: “שונאת אני אותך ואת בתך המכוערת הזאת”…

וכשהיה חוּתן שומע דברים כאלה, היו פניו רועדים.

ופעם אחת, כשראה את אשתו צובטת את בשר ילדתו, והיא אז כבת שנה, אחז בזרועה… חוּתן לא אמר להכותה, אין דרכו להכות, רק אחז בה, אחז — ושבר את זרועה…

אז באו אבותיה וחוּתן הוכרח לגרש את אשתו. כך אבד לו כספו, ורק בתו נשארה לו. והילדה חלימה מלאה את כל נפשו של חוּתן ולא זכר את אשתו וישכחנה: כל שעות הפנאי שלו היה מטפל בילדתו; ויש שהיה מביא אותה אל מקום עבודתו.

חפצו הכביר היה כי יקראו לו: אבו־חלימה. ובני הכפר הרשעים היו קוראים לו כבראשונה: חוּתן סתם, או חוּתן־גמל…

רק אני הייתי עושה לו נחת־רוח וקורא לו: “אבו־חלימה”, ועיניו הקטנות היו מביטות אלי במבט של תודה ואושר; משום כך אהבני, ומתוך חבה היה מניח לפעמים את ידו על שכמי… ומשום כך לא יכולתי לסבול אותו…

_________

חוּתן היה נוטר כרמי שנים אחדות.

וכשהיה מביא אליו את בתו, והיא בת שלש, אל הכרם, וכשהיה מטפל בה, ראיתי לעתים דמעות נוצצות בעיניו. ויש שהיה אומר לי:

— הלא כפני עירונית פניה!

ובכל זאת היה מיעץ לי, ואני אז בחור צעיר, להתרחק מעירוניות ולא להסתכל בפנים לבנים ובעינים שחורות, כי אלה אינן נותנות אושר….

באותו קיץ היה רעב בדרום הארץ. מראשית החורף ועד אחריתו לא ירדה אף טפת מים אחת. נסגרו ארובות השמים ולא נפתחו אף פעם אחת. לשוא התפללו החַג’ים הקדושים, לשוא צעקו הדֶרוישים ובכו “פני הארץ”: פני השמים קשים כברזל, מזוקקים כבדולח, ואין בהם אף סימן לגשם. יש אשר יעלו עבים מן הצפון ומן המערב וגם רוח ינשב בחזקה — והיתה התקוה בלב האדם; אבל רק עד חצי השמים יגיעו העבים ויעמדו, והרוח ישנה את מהלכו. רואים בני־האדם את הגשם מרחוק, רואים את הטפות המטפטפות בצפון — ואליהם לא יגיע… ושוב מטוהרים השמים והרוח כאילו לא היה. אנחה עמוקה פורצת מלב האדם, ואבלים וחפויי־ראש שבים האנשים אל אהליהם ומתחבאים לבלי ראות את כל הרעה. גם יש אשר קללה חשאית תרדוף אחרי העבים הקלים…

ובאותו חורף לא פתחו בני הדרום את מטמורותיהם ולא זרעו את שדותיהם. ככלי אין חפץ בו מושלכות המחרשות מאחורי האוהלים ופניהן מלאות בושה וכלימה; ויש אשר שוכני האוהלים יזרקו אליהן מבט שנאה וקצף, כאילו הן האשמות ברעה… והבקר והצאן התהלכו בשדות וראשיהם מוּרדים בעצב, מבקשים הם מרעה ואינם מוצאים: האדמה הקשה לא הוציאה כל דשא עשב, ויש אשר תעמודנה הבהמות והעלו גרה בשתיקה, ובשתיקתן מעֵין התמרמרות קשה, והרועה מביט אליהן ולבו נשבר. הסוסים והגמלים עודם אוכלים, אבל רואים הם בעצבון, ששקיהם מתרוקנים ושוב אינם מתמלאים.

באמצע החורף כלתה החטה והשעורה, העניים נתנו בעבוט את כל אשר להם לאחיהם העשירים, והבינונים שוברים בר בכסף. שער הדגן עלה פי שנים ושלושה מן הרגיל. הכסף אזל מכלי האמידים, והכלים נעלמו מאהלי העניים, והרעב הולך וגדול כל ימי החורף.

וכשבא האביב פרקו בני־הדרום את אהליהם ויסעו.

מחנות־מחנות נסעו מן הדרום אל הצפון, האהלים וכל הכלים טעונים על גבי הגמלים הרזים, ההולכים לאטם ומתנועעים בעצלות, ומאחוריהם מתנהלים לאטם השוָרים, הפרות והצאן. כולם דקים, עצמותיהם שוּפּוּ ומבטיהם כאילו נושאים תפלה: בקשו רחמים עלינו!… בראש הגמלים הולכים הגברים, פניהם נזעמים וקודרים, שערות ראשם וזקנם גדלו, פניהם כבושים בקרקע, וכשהם פוגשים בני־אדם שאומרים להם שלום, כמעט שאינם עונים: בושים הם… ומאחורי הבקר והצאן הולכות הנשים עם הטף: פנים קמוטים ונאלחים, שפתים יבשות, עינים קמות ומבט חולני… מעציב מראהו של מחנה כזה; דומה כאילו שלט איום הודבק אליו והכתובת עליו: רעב…

אל הכפרים אינם נגשים: הפלחים מביטים עליהם בעין רעה. במרחק־מה מן הכפר הם נוטים נטיה ארעית את אהליהם. הבהמה נפוצה לכל עבר לבקש מרעה, הנשים הולכות אל הכפר להביא מים. הילדים נגררים אחריהן, ובדרך הם מלקטים קלפות של פירות, שיורי ירקות רקובים, ואת המלוקט הם בולעים בעודו בכפם. הגברים עומדים בכנופיה ומתלחשים — מתיעצים הם. לבסוף הם פושטים אל העדר, בוחרים כבשים אחדים או עגל ומוליכים אותם אל הכפר. משם הם שבים: האחד עמוס שק דגן, והנשארים מלוים אותו… ביראה, כמו בחרדת קודש, מריקים הם את הנמצא בשק אל הסדין שפרשׂו לארץ: חטה, דורה ושעורה, הכל מעורב יחד. הנשים מתחילות לטחון, הגברים מלקטים קוצים ועשבים יבשים, עורכים מדורה. עוד מעט והדגן יהיה לקמח; את הקמח עם הסובין שׂמים בקדרוֹת, שופכים מים ועושים בצק, לשים את הבצק ואופים פתּות… והפתּות עוברות מיד ליד ונאכלות בעודן חמות…

_________

כשרבו מספר ההולכים מן הדרום, החלו בני הצפון להתלחש בדאגה. ומלאכים יצאו מן הכפרים אל שרי המדינה בערים להגיד: פשטו עלינו בני הדרום, הם והבקר אשר לרגליהם, כארבה לרוב, ולחכו את המרעה, ושתו את המים, וימלאו את הארץ גנבות וגזלות. אבל מעיר־הבירה באה פקודה, לבלי קחת “עושר” וּ“וֶרקה” משוכני האוהלים בדרום, ולתתם להתישב בכל מקום אשר ימצאו שם מרעה ומים. וישובו צירי הפלחים במפח־נפש. והבֶּדוּאים שכנו מסביב לכפרים. בקנאה הביטו הבּדואים אל הכפריים, ובשנאה הביטו הפלחים אל הבדואים. הפלחים קשי־הלב שכחו את רוב הטובה שהשפיע עליהם הדרום מדי שנה בשנה. כשהלכו לשם לקצור היו חוזרים עמוסים כל טוב, הם, גמליהם וחמוריהם. והבדואים הרגישו עלבונם והחרישו, ורק פניהם נעשו יותר שחורים ונזעמים מיום אל יום. יש אשר יבקשו הצעירים לפשוט בשדות הפלחים: אלה החמורים רכי־הלב לא יעמוד בפניהם!… אבל הזקנים כהו בהם. מצוַת השֵיכים הגדולים היתה נמרצה: לבלתי הפיל אף שׂערה מראשי הפלחים ארצה ולבלתי גנוֹב מחמור ועד שרוך נעל. והיה כי ירחמם אלהים והמטיר מגשמו ושבו בשלום אל בתיהם..

___________

גם אל המושבות של היהודים באו, בראשונה מתי־מספר ואחרי כן יותר ויותר, הם לא ידעו איך יקבלום “בני הנכר”; אולי יגרשום בעזרת ה“קוֹנסוּלים”. בין בני המושבות היו אמנם אנשים, אשר פחדו פן תרבינה הגנבות ויאמרו לגרש את האורחים הבלתי קרואים; אבל היו גם כאלה, אשר פני הרעבים העירו בהם רגשי צער והשתתפות, ויש אשר הציעו גם לעזור להם. סוף־סוף נתקרבו בני־המושבות והדרומיים אלה אל אלה: הדרומיים שתו מימיהן של המושבות ורעו בשדותיהן, ובני המושבות מצאו בקהל הבדואים פועלים בזול. וכשפרצה פעם אחת תגרה בין מושבה עברית לכפר ערבי, באו הבדואים לעזרת האכרים והכו את הפלחים.

זמן הקציר הגיע, ואחריו באו ימי הבציר. הרעבים “נפלו” על העבודה ועשוה בחצי המחיר, ומספר ה“מלקטים” היה גדול פי־עשרה מבכל שנה ושנה. אל היקבים היו באים אנשים זקנים וילדים ומלקטים את שיורי הענבים מתחת לעגלות ואוכלים אותם על חלאתם וזוהמתם.

את הנטירה בכרמים היו מקבלים עליהם בזול. אבל הכורמים חששו למסור להם את כרמיהם, וביחוד את הכרמים הרחוקים מן המושבה.

ואני מסרתי את נטירת כרמי, הסמוך לביתי, לאחד הרעבים, מוחמד שמו. פניו, המפיקים מין אצילות, משכו את לבי והעירו בי רגשי אמון. אבל האצילות של נוטרי רמתה אותי, לא מפני שלא מצאתי בו מדות נאות, אלא מפני שהיה אציל יותר מדי…

____________

מוחמד היה גבה־קומה, שחרחר, בעל פנים מארכים ודקים; שערותיו שחורות, וזקן שחור מכסה את סנטרו; עיניו שחורות ועמוקות ומהבהב בהן זיק של לאוּת, של יאוש קל. בבוקר, בצהרים ובערב היה רוחץ את ידיו ורגליו, משתטח על הקרקע ומתפלל בחמימות רבה. הסוכה אשר עשה לו היתה דלה מאד: ארבעה כלונסאות וסכך של קוצים ועשבים מלמעלה. בצלו של הסכך היה מוחמד ישן ביום או יושב ומביט אל הדרום הרחוק. ולו אשה ובן, ילד קטן, שנשארו יושבים שם בין אהלי הרעבים מתחת לגבעת המושבה…

בלילה אהבתי לשבת אצל נוטרי ולשוחח על הדרום.

— מוחמד, שנות רעב כאלה באות אצלכם תכופות?

— אצלנו?… לא ולא! — ענני קצת בגאון וקצת כאיש אשר הכלימו את פניו, — הדרום שלנו ברכת אַללה בו! בימי הקציר באים אלינו מכל קצוי הארץ: מן הצפון וממצרים ומהרי חברון.

מוחמד שתק רגע והוסיף:

— בן עשרים ושמנה אנכי כיום ולא ראיתי שנה כזאת. מספרים, שבקטנותי היתה שנת קללה כזו, גם אז סגר אלהים את שערי המטר, בעוונותינו הרבים!

— ומדוע לא תשאירו משנות השפע והיה לכם לאכול בשנת הרעב?

— להשאיר?… העשירים משאירים והם אינם רעבים. והעניים גם בשנות השובע לא ימצאו אלא כדי לכלכל את נפשות בני־ביתם בלחם.

— ואיך זה כלה הדגן לעשיריכם בשנה זו?

— כלה?… לא מנוֹ ולא מקצתו! לוּ פתחו השיכים הגדולים את מטמורותיהם, כי עתה יכלו להאכיל את כל בני הדרום לחם וגם להותיר.

— ומדוע לא פתחו?

— פותחים הם לאט לאט. מוכרים את הדגן בעזה, ומביאים שקים מלאים כסף וזהב.

ושוב שתק מוחמד רגעים אחדים, אחרי כן הוסיף לדבּר, כשהוא שקוע במחשבותיו:

— כן, חוג’ה, יש אשר במטמורות צבורים אלפי כריים חטה ושעורה ומסביב להן אלפי אנשים רעבים ללחם…

ושוב שתיקה.

— רעים הם העשירים שלכם. בשנה כזאת היו צריכים לפתוח את מטמורותיהם ולתת לחם לכל הרעבים. אדם כי ירעב, כלום יתכן לבלי האכילוֹ לחם?

— רעים?… כן, רעים. ומי הם העשירים הטובים? ואצלכם במושבתכם לא כן? כך הוא בעולם כולו.

שוב החריש מוחמד, ואַחַר הוסיף:

— ככה ברא אלהים את העולם: למעטים נתן הרבה ולרבים לא נתן אף מעט.

ובשעה שנוטרי שקוע במחשבות כאלה על סדר העולם, אינו משגיח כי השועל מתגנב אל הכרם וזוכה משל אחרים; וכשאני מעיר את אזנו בהלכות נטירה, יתנשא בעצלות ממקומו, לאטו יתנהל אל הגבול, ומי יודע אם אין באותו רגע מחשבה בלבו:

— גם זה רעב…

— מוחמד, מנַין לך פנים של אציל, ואתה עני רעב ללחם? — שאלתי את נוטרי בפעם אחרת, כשישבנו בלילה על־יד סוכתו הדלה.

— פנים של אציל?.. — שאלני מוחמד בתמיהה, כאילו לא הבין, איך אוכל לדעת כזאת.

— כן, פניך עדינים וידיך רכות. אין זאת כי אם לא עבדת הרבה.

— אמת, לא עבדתי ולא אוכל לעבוד. יש לי גוף של עשיר ונשמה של עני… לעבוד איני יכול, ולנצל את האחרים גם־כן לא אוּכל.

ומוחמד ספר לי בדברים מקוטעים מקצת דברי ימיו:

בן אחת המשפחות העשירות והמיוחסות הוא, וכל קרוביו עשירים. גם הוא ירש מאביו זכות לחלקת־שדה רחבה ולעדרי צאן ובקר. אבל עשרו הלך וכלה. רוב אדמתו לא עוּבד. והמעט שנעבד — אכלו הפועלים את פירותיו. גם בצאן ובבקר לא ראה ברכה: מהם נגנבו ומהם מתו. מכל נחלתו לא מצא אלא לחם לביתו הקטן. גם כסף לא היה לו. קרוביו לעגו לו, חשבוהו לעצל ולחסר־דעה, ובשנות־הרעב רעב גם הוא, ככל עניי שבטו.

— וקרוביך העשירים לא יעזרו לך בשנת רעב? היתנו לך" לאשתך ולילדך היחיד לגווע ברעב?

— אפשר שהיו עוזרים, אילו בקשתי…

— ומדוע לא תבקש?

— איני יכול, חוג’ה, נפשי “כבירה”…

קולו של הבידואי, הערום למחצה, והבעת פניו מדי דבּרוֹ, הפליאוני, הרגשתי, שאמנם שאָר־רוח בו ולא יוכל לבקש.

פעם אחת שבתי מן העבודה הביתה, ובעברי דרך כרמי אשר על יד ביתי, לא מצאתי את נוטרי בצל סוכתו; גם בשעה מאוחרת בערב לא מצאתיו. רק בלילה, כשיצאתי מן הבית, ראיתי את צל דמותו, כשהוא הולך מתחת לגבעה. גם ממחרת היום, כשעברתי בכרם, לא מצאתיו, וַיִחַר לי הדבר, ואלך אל אהלי הבדואים לראות מה היה לנוטרי. עוד מרחוק ראיתי את אהלו, צלעותיו מורמות קצת ומוחמד יושב כפוף ומטפל בעריסה אשר לפניו.

— מוחמד, אִי, יַא מוחמד!

— הנני, חוג’ה!

— איך זה עזבת את כרמי הפקר ותלך להתעסק באהלך?

— בני חולה!

— התשובה הקצרה הרגיזה קצת את “בעל הבית” שבי: כיצד? כרמי מה חטא?…

— אם בנך חולה, תשגיח אשתך עליו, ואנכי משלם על־מנת שתנטור! — אמרתי בקול רוגז, כשנגשתי אל האוהל הדל.

מוחמד הרים את ראשו מעל עריסת ילדו והעיף בי מבט מלא עצב ותום.

— חוג’ה, את נפשי לא מכרתי לך…. אתה חס על כרמך, שאינו עצם מעצמך ובשר מבשרך, ואני לא אחוס על בני, שהוא עצם מעצמי, בשר מבשרי וחלק מנפשי?

מבטו וקול דבריו הפיגו את כעסי לגמרי. את מקום “בעל הבית” שבי לקח האדם.

— אבל בנפשך הוא ובנפש בנך, מוחמד. את כרמי לא אעזוב, אמסרנו לנוטר אחר, ולחמך מאין יבוא?

— ידעתי… אבל איני יכול…

ושוב הרגשתי, שהבדואי הזה, הערום למחצה, אמנם אינו יכול לעזוב את ילדו החולה, כמו שלא יכול לבקש עזרה מאת קרוביו העשירים.

הבטתי אל אוהל־הבד הדל והזעיר, המלא טלאים על גבי טלאים; אל האשה הכחושה, שאינה אלא גל של עצמות בתוך עור דק ושקוף; אל כד המים, אל השק בפנת האוהל, מקום ששמור הקמח אשר קנה במחיר המג’ידי שנתתי לו, ואל העריסה, שמתוכה נשמעה לי אנחה חלשה ורכה, — ואחשוב בלבי:

— הנשמה היתרה מאַין תמצא?!…

_______

נוטר אחר לא לקחתי, למחרת מת הילד, ובעוד יום חזר מוחמד אל עבודתו. פניו כאילו נעשו יותר מארכים ויותר דקים ומבט עיניו יותר מיואש. נתתי לו עוד מג’ידי, לשלם את הוצאות הקבורה. בלילה שמעתי את שירתו הקטועה, שאינה אלא צרוף של אנחות, וביום ראיתיו מוטל בצל אהלו.

עברו כשבועים. לא באתי בדברים עם נוטרי, עסוק הייתי. פעם בבוקר בא אלי מוחמד. הכרת פניו ענתה בו, שבקורו הפעם אינו מן הרגילים, דבר בגו.

— מה שלומך, מוחמד!

— לא טוב…

— מדוע?

— מתגעגע אני על הדרום…

— על הדרום? — שאלתי בתמיהה ואצחק, — הלא אין שם עתה לא עץ מצל ולא עשב ירוק, הכל שם נשרף מחום השמש הלוהט…

פני מוחמד הביעו סערת־נפש. עיניו הבריקו, וכולו נשתנה ויהי לאחר. איזה דבר התקומם בו, איזה רגש חי וחזק.

— אַל נא, חוג’ה, אל תדבר ככה. אין מקום יפה מן הדרום. שם מרחב־יה, שם ברכת־אַללה. אין דבר מבדיל שם בין השמים ובין הארץ. האדמה נשמרה כביום ברוֹא אותה אלהים; העצים לא עשו בה פצעים… ואין דבר אשר יעצור את מבטך מהביט עד סוף השמים… שם באויר נשמת בני מרחפת…

מוחמד נשתתק.

— חוג’ה, — הוסיף אחרי רגעים אחדים, — מה הייתי רוצה לשוב עתה אל ביתי!…

ועיניו הביטו דרומה, מביטות ותועות, כמבקשות את שאהבה נפשו.

— המעט לך כי רעבת כל הקיץ עד עתה?

הוא שתק ולא ענני.

— חוג’ה, כמה ימים עוד עלי לשמור בכסף אשר נתת לי?

הצצתי בפנקסי ואומר לו: עוד יומים.

— חוג’ה, בעוד יומים תבקש לך נוטר… אנכי הולך לשוב.

— משוגע! הלא תגועו ברעב אתה ואשתך.

— לא אוכל, חוג’ה, נפשי שואפת לשם…

ומוחמד הביט דרומה ומתוך עיניו נשקפו געגועים עזים ועמוקים.

לא אמרתי לו כלום. ידעתי כי אם נפשו של מוחמד רוצה בדבר, אין הוא יכול למנוע את הדבר ממנה. הרגשתי, שכאן מתגלים לפני געגועים, המעבירים את האדם על דעתו.

— בעוד שבועים לא תמצא כאן כל עבודה.

— הכל מידי אלהים!

________

מוחמד הלך לו. אנכי לקחתי נוטר אחר, ואת האציל שלי ואת נפשו “הכבירה” שכחתי. עבר כחודש ימים. פעם לפנות ערב ישבתי בחוץ ואתענג על הקרירות הנעימה הבאה אחרי חום היום. הבציר כבר כלה, בכרמים לא נשארו אלא קצת עוללות, שהפועלים היו מלקטים אותן בשובם מן העבודה ביקב. הבטתי אל כרמי ואראה מרחוק דמות בדואי מתהלכת בין הגפנים, וחשבתי גם אותו לאחד המלקטים. אבל הוא לא נגע בגפנים והלך ישר אלי. כעבור רגעים אחדים כבר עמד לפני. הבטתי בו ולא הכרתיו ברגע הראשון.

— ינעם ערבך, חוג’ה!

— מוחמד?…

על־פי קולו הכרתיו. וגם על־פי עיניו. אבל פניו נשתנו מאד. ראיתי לפני את סמל הרעב בצורת אדם. מין צבע־של־עפר היה לו, ושערותיו כאילו נתקשו ונסתמרו. עצמותיו שוּפּוּ.

— מה שלומך, מוחמד?

— לא טוב.

— מה נשמע בדרום?

— רעבים.

— איה אשתך?

— הלכה אל קרוביה.

— ואתה?

הוא שתק.

— מוחמד, חוס על עצמך, לך אל קרוביך. אתה אינך יכול לעבוד ולא תמצא עבודה.

הוא לא ענני דבר.

— חוג’ה, המותר ללקוט מן העוללות?

— מותר, מוחמד, מותר…

והוא הלך לו. ראיתיו מרחוק לוקט ובולע ברעבתנות. “אציל רעב”… חשבתי בלבי. וזמן רב נצבה תמונתו לנגדי, וזמן רב צלצל באזני קולו המוזר באָמרוֹ: איני יכול…

על פני מישור רחב־ידים, העטוף פרדסים ירוקים מכל צד ועבר, במקום נשׂא ושקוף, עומדת חבורה גדולה ומודדת זבל. המפקד על כל החבורה הוא המשגיח הראשי, מנהל הפרדס הגדול, משתרע על כמה מאות דונם, איש עברי כבן ארבעים, מיטיב לדבר ערבית ובקי בנמוסי הארץ. הוא עומד במרכז ונותן מזמן לזמן פקודות קצרות ונמרצות. משני עבריו שני רָשמים, האחד עברי, רושם עברית בשביל הנהלת הפרדס, השני ערבי, רושם ערבית בשביל המוכרים. מודד הזבל הוא פלח בא־בימים, זריז ומנוסה במלאכתו. ידיו הגרמיות חשׂופות עד לבית־השחי, כותנתו העבה מקופלת וקשורה למעלה ומגלה את רגליו השׂעירות עד ברכיו ומעלה, פניו רצינים מאד וכל מַעינוֹ בסל אשר לפניו, למלאו כהלכה, להכריז עליו בקול רם ולהפכו במהירות הבזק הצדה אל הערמה, כדי למלאותו שוב.

— וַאחַד! וַאחַד אַללָה!

— לַא אַללָה אִל־אַללָה וַסַיִדֻנַא מֻחַמַד רַסוּל אַללָה! — עונים בני החבורה ביראת הרוממות אחרי המודד.

— תְּנִין! אִרְחַם אַללָה!

— תַּלַתַּא!… בַּרַכַּת אַללָה.

— אַרְבַּע! אַללָה אִר־רַחִים!

— חַמְשַּׂה!… אִל בַּרַכַּה מִן אַללָה!..

המודד הולך ומונה, הולך ומכריז, הולך ומודד ועיני כל החבורה נעוצות בסל, אחוזות בהכרזות המודד, עוקבות אחרי כל תנועות ידיו, שלא יכשל חלילה בלשונו ולא יעשה חלילה מדידתו איפה ואיפה.

והחבורה מגוונת מאד. מעֵבר מזה פלחים מכל הסביבה, חובשי התרבושים גדולים והעבים אף בימי הקיץ החמים, אוכלי הקַרדיש העבה, האפוי בתַּבּוּן. רובם בעלי־בתים, וכתנות שלמות לבשרם. יחד עמהם הגַ’בַּלִיֶה, הפלחים יושבי ההרים, בעלי הכֻּפיוֹת הלבנות והעגאלים השחורים, רובם מדלת העם, כתנותיהם קרועות ובלויות ועשויות טלאים־טלאים, וילקוטי־העור שלהם ריקים באין לחם… רק מהלך יום אחד מביתם הלוך ושוב, ומה בכך אם לא יאכלו יום אחד?…

ומעֵבר מזה בדואים. בראש — אנשי הסביבה הקרובה, לבושי עַבַּאיות שחורות ואוכלי פתות דקות מקמח חטים, אפויי סַג‘. הכפיות והעגאלים לראשם שלמים. רובם אנשי מקנה ועושי מסחר וקנין. ומאחוריהם — בני הדרום, מבני המדבר ומשכניו, מבאר־שבע ומעַסלוג’ ומחָפיר ומואד־אל־עריש, מהלך שלשה ימים, רק סימני כותנות לגופם הערום וסימני כפיות ועגאלים לראשיהם המגודלים פרע. ולכל אחד, בקצה הסמרטוט הקרוע והמלוכלך, הנתון על גופו, כרוך וקשור מעט קמח, לאפות פתה בדרך, עם בוא הלילה, וללעוס ממנה כדי לצאת ידי חובת אכילה… כל היום לא יבוא אוכל אל פיהם, חוץ משרשי העשבים המתוקים אשר ימצאו בדרך וילעסום.

וכהבדל בין מוכרי הזבל כן ההבדל בין בהמתם, המביאה את הזבל. לפלחים המקומיים ולבדואים הקרובים גמלים גדולים ושׂבעים. מהם ענודים רקמת־צמר מגוונת ופעמונים בצואריהם; להרריים — גמלים קטנים ורזים, שעצמותיהם שופו; לבדואים הרחוקים — רק צללי גמלים, רובם צעירים מאד, בכרות קלות, שלומדו זה עתה לשאת בעוֹל וכולן רעבות כבעליהן.

גם השקים, שקי הזבל, שונים הם. הבדואים הרחוקים שקיהם נאים, כולם ארוגי צמר, מלאכת יד, מטוה בית, שטותה האשה במשך שנים… שקיהם של ההרריים אף הם מלאכת יד, תפורים מסמרטוטי־בגד ומסמרטוטי־שק, לקט האשפתות שבערים; רק שקיהם של הפלחים והבדואים הקרובים מתוצרת־חוץ הם, הנקנית בשוק.

ויש אשר ישפוך אחד הבדואים הרחוקים את הזבל משׂקו, ונפלה מבין הזבל חבילה קטנה… בסמרטוט ישן־נושן ומלוכלך כרוך וקשור עוד מעט קמח… והיה אם לא תעמוד בבדואי הרוּח ולא יסתפק במעט הקמח אשר בכנף כותנתו, ושלח חדו גם אל המטמון הזה; ואם תעמוד בו הרוח, והשיבוֹ לביתו כשהיה…

וכל החבורה, גם העומדים למדוד את הזבל משׂקיהם, גם אלה שתורם רחוק עדין, וגם סתם עוברי־דרך, שפנו מדרכם לשעה קלה לראות במחזה, — כולם עומדים צפופים במעגל, שסגר על המנהל, על כתביו ועל המודד, ומשגיחים בשבע עינים על המדידה. ואוי לו למודד אם החטיא את המדה והוסיף גרגרי זבל אחדים על הסל. מיד קם רעש מחריש אזנים:

— חַאף מן אַללה!…

— חַרַם!…

— דמי, דמי!…

— ינס, ינס, ג’י!…

וגדל הרעש, וגבר השאון, ומרחוק נדמה לך, כי מריבת־דמים פרצה…. אבל המנהל יודע את נפש הצבור שלו, והוא מצוה למודד להסיר מן הסל את הגרגירים הנוספים ולהוסיף ולהסיר עוד כלשהו… ובן־רגע שככה הסערה וקולות־קריאה של הודאה ושבח נשמעים מכל צד:

— וַאללָה, אַדַמִי!…

— מַפִישׁ מִתְּל אִל־יַהוּד!…

— אִל־יַהוּדִי אַחְסַן מִן אַל־מִסְלִם!…

— אַללָה אַכְּבַּר!…

________

— סַלַאם עַלֵיכֻּם, עַבִּד אַללָה!… — קרא בקול רם מוכר־זבל חדש, שנגש בצעדים אטיים ומדודים אל החבורה, כשהוא מושך בחבל גמל צעיר, גמל־תינוק קטן וצנום, העמוס על דבשתו שני שקי־זבל קטנים. הגמל מתחלחל מפחד, בוכה מר בפה פעור ומושך את בעליו לאחוריו.

— עַלֵיכֻּם אַס־סַלַאם!… — ענו לו בקול רם רבים מן החבורה ופנו לו מקום ביניהם. אחדים מן הבדואים, מן הרחוקים, הרעבים והערומים, שעמדו מן הצד בקצה החבורה מעֵבר השני, כאילו נזדעזעו לקול הקריאה, העיפו עין לעומת הבא והורידו, כמבּלי־משׂים, קצת מסמרטוט־הכפיה שעל ראשיהם, עטפו בו את הפה ואת קצה האף, ורק את העינים השאירו פתוחות.

רעד קל עבר את אלה שהשגיחו בכך. דברים בגו. מי יודע מה?… שמא מעשה “גוּם”?… ולחש חרישי עבר מפה לאוזן. אלה שעדין לא מדדו את זבלם התחילו נדחקים אל המודד, ואלה שגמרו התחילו טוענים את שקיהם הריקים על גמליהם, לשוב לדרכם…

והאורח החדש, בחור צעיר לימים, זקוף־קומה, רזה וחוֵר, בעל עינים שחורות ומבריקות ותלתלי שער שחורים, — אף הוא, כנראה, מן הבדואים הרחוקים, מן הרעבים. על גופו הערום, ללא כתונת כלל, מוטלה חתיכת עביה שחורה, שכסתה רק במקצת את מערומיו. הוא נדחק בין הקהל ועמד ליד המודד.

גם מעיני המנהל המנוסה לא נעלם הדבר, איך קבּלו אחדים מן הבדואים את פני הבא. הוא החליט להפטר עד־מהרה מן המוכר החדש, ולחש על אזני המודד למדוד לו תיכף ולא להמתין לתורו.

— מה שמך? — קרא לו הרשם הערבי, כדי לרשום את שמו בפנקס למדידה. צחוק קל וטוב עבר על שפתי הבחור ואמר:

— ג’נדי!

ושוב עבר רעד־מה על פני החבורה. השם הבדואי חִזק את החשד. אמנם הבדואים הרחוקים אינם רגילים להקרא בשמם האמתי על אדמת נכר, מחשש “עין הרע”. כל אחד ממציא שם בדוּי, זה יקרא נֶדַא, זה — מַטַר, זה — נִגְ’ם, זה — רַבֵּיעַ… אבל כל השמות האלה גלויים הם. השם ג’נדי כאילו העלים דבר־מה, הסתיר…

ומוכר הזבל הצעיר, המכוּנה ג’נדי, פתח לרוָחה את שני שקיו הקטנים, שהורידם במעוף־עין מעל דבשת גמלו התינוק, ואמר:

— הרי שלי לפניכם!…

ושוב רחף על שפתיו צחוק קל וטוב.

והזבל שלו היה “שופרא דשופרא”. גללי־צאן נקיים ומבוררים, בלי שמץ כלשהו של תערובת עשב או קש או חול. מנופים כגרגרי חטים.

הבעת הנאה ורצון עברה על פני המנהל ועל פני הרשמים, המודד ובני החבורה. המודד מדד ביד נדיבה, הרַשָם רָשַם בלב קל, והמנהל מנה מיד את הפרוטות לידי ג’נדי.

ושוב עבר הצחוק הקל והטוב לרוחב כל פניו. הוא קשר את הפרוטות בקשר אמיץ בקצה חתיכת־העביה שלו, אסף את שקיו וקשרם אל גמלו… אבל לא כמחשבת המשגיח חשב הבדואי הצעיר. הוא אסף את קצות חתיכת־העביה שלו, קפל את רגליו מתחתיו וישב על פני האדמה, בין הקהל, להסתכל במלאכת המדידה.

הוא הסתכל בעינים פקוחות לרוָחה. לפעמים נעו ידיו, כמו מאליהן, ותנועתן העידה בו, כי מלאכה זו נהירה לו.

וברכה היתה ביום ההוא בזבל. חבורות אחרי חבורות באו מכל העברים, מן הכפרים הקרובים ומן הדרום ומן המדבר. ידי המודד עיפו למדוד, וגם לשונו עיפה וכשלה פעם בפעם. ורעם של צעקות ומחאות וקריאות־זעם פרצו מכל צד ועֵבר עם כל כשלון של המודד. המנהל חשש למריבה ממש ואמר להפסיק את מלאכת המדידה, והנה קפץ ג’נדי ממקומו, פנה אל המנהל ואמר:

— אם מצאתי חן בעיניך, תנה לי לעמוד במקום המודד וינוח מעט… — ופני הבחור העירו אמון בלב המנהל. הוא חס להפסיד את קנית הזבל ונעתר לבקשתו.

ג’נדי השליך מעליו את חתיכת העביה, ובמהירות הבזק קשר אותה על מתניו, לכסות על ערוָתו, שלח ידיו אל הסל ועמד על ברכיו. את מעדר המודד השליך ממנו והלאה, ובשתי ידיו התחיל ממלא את הסל ומודד…

זה היה אמן המדידה. ידיו עבדו במהירות ובקלות מפליאה ולא החטיאו את המדה, לא גרגיר אחד יותר ולא גרגיר אחד פחות… לשונו מדברת צחות, ופיו מכריז בקול רם ולא יכשל בלשונו. מודד בחסד עליון. ודבר־פלא, אשר הפתיע גם את מנהל־הפרדס שהיה רגיל עם בדואי־המדבר: אך פתח הבדואי־המודד את השק ושפך את הגללים הראשונים לתוך הסל — והכריז על מוצאו של הזבל, על מקומו ועל השבט בעל הצאן… לפי צבע הגללים ולפי גדלם הכירם ג’נדי.

— מזבל הצאן אשר לעַרַבּ תַּרַבִּין…

— מזבל הצאן אשר לבני תִּיַאהַא…

— מן הצאן אשר לוְלַד דוּלם…

— מערבּ מַעֲזָה מוצאו…

— מבני עַזַזיה הובא…

— מן הצאן אשר לעַרַבּ אִל קְדֵירַאתּ…

והפלחים וההרריים שומעים ומשתאים, ופניהם מפיקים התפעלות. הבדואים שותקים, וכאילו חרה להם על בן מולדתם, המתפאר לשוא בפני הנמושות… הפלחים!…

והנה כנופיה גדולה של פלחים חדשים באה. הגיע תורם למדידה. על פני המודד הצעיר עבר צל של מבוכה, כאילו התקשה להחליט בלבו, מה לעשות: למדוד לאלה או לחדול?… הם — פלחים… והוא — בדואי!… בתנועה חזקה, כמבקש לגרש את פקפוקיו מעל לבו, אחז בסל והתחיל מודד. זיק של לעג, כשמחה לאיד, נצנץ בעיני הבדואים, היושבים מן הצד מכוסי פה ואף… כבר הגיע זמנם למדידה היושבים מן הצד מכוסי פה ואף… כבר הגיע זמנם למדידה והם אינם זזים ממקומם להגיש את שקיהם.

מלאכת המדידה הגיעה לקצה. רוב המוכרים כבר הריקו את שקיהם וישבו לבדוק ולמנות שוב את ממונם. הגיע תור הבדואים המשתמטים, התור האחרון. המנהל קורא להם להזדרז, כי כבר קצה נפשו במדידה ביום. בעצלתים קמו הבדואים ממקומם והתחילו להגיש באטיוּת מרובה את שקיהם למודד, כאילו כפאם שד… מבטו של המודד נפל עליהם… ופתאום קפץ ממקומו, כאילו עקצו עקרב, השליך את סלו ממנו והלאה, פנה אל המנהל וקרא:

— אלה, ימדוד להם הפלח!…

קולו היה ספוג בוז וכעס. צל שחור עבר על פני הנצבים, קצה הכפיה ירד כמו מאליו מעל הפה והאף, העינים לא הצטחקו הפעם מלעג ובוז, כי אם רעמו מכעס ומעלבון.

— והלא מדוד מדדת לפלחים… אתה משרתו של “אבו־אחמד”!…

העלבון היה קשה מנשוא. הרי הוא, הבדואי, מדד באמת את זבל הפלחים ושרתם לעיני יריביו… פני ג’נדי חָורו ואָדמו חליפות מבושה וכאב.

— ואתם… האם בדואים אתם?… לקבל פני אורחים בצל קורתכם אינכם יודעים!

הם, הבדואים, בני המדבר, אינם יודעים לקבל פני אורחים בצל קורתם?! מי בדואי אשר ישמע את חרפתו זאת ובפני זרים, ויעבור על מדותיו וידום?…

קולות של צעקה וצוָחה, של מחאה וגדופים פרצו מפי הבדואים ועלו עד לשמים. אחרי הצעקות התרוממו הידים. ידים כחושות, רועדות, ללא־אוֹנים… והידים נשלחו לעומת ג’נדי… ידיו התפתלו בידי יריביו.

הפלחים ההרריים והבדואים הקרובים, שעדין לא הלכו עם גמליהם, מהרו לחבוש את שקיהם ולברוח. לא להכנס, חלילה, לעסק ביש, להיות עדים ולהקרא לערכאות… הפלח המודד והרַשם הערבי נסו להפריד בין היריבים, אבל דברי הפיוס שלהם נבלעו בתוך קולות הצעקה… המנהל היה אובד־עצות ולא ידע מה לעשות.

והנה עמד רוַח והצלה ממקום שלא פלל. שעת הצהרים הגיעה, והפעמון אשר ליד בית המוֹטוֹר, העומד במרכז הפרדס, התחיל מצלצל בקול רם וקורא לפועלים לאכול ולהנפש מעבודתם… מכל עברי הפרדס הגדול התחילו מזנקים ויוצאים מבין לעצים עשרות בחורים, שמהרו למקום המרכזי. ליד המחסנים, לא הרחק מערמת הזבל… צלצול הפעמון, פני הפועלים, מספרם הרב והליכתם המהירה הפילו אימה ופחד על קבוצת הבדואים הערומים למחצה, המתנגחים זה בזה וצועקים צעקות משונות… פג כעסם, נתפכחו משכרון האיבה. נתפרקו הידים מאליהן. איש איש נחפז לגמלו ולשׂקיו ופניו רועדים מפחד…

גם פחד הפעמון והפועלים ה“יַהוּד” פג, הפועלים עברו על ידם, הביטו אליהם בצחוק קל, אחדים גם ברכום לשלום ומהרו אל צנורות המים לרחיצה. אחרי הרחיצה התישבו חבורות חבורות בצל שדרת העצים, החוצה את הפרדס, הוציאו את סליהם ואכלו את סעודתם. פג הפחד, והתמהון הכה את לב אנשי המדבר הערומים והרעבים. מה המשתה הזה בעצם היום, בתוך הפרדס, במקום העבודה?… איש־איש מן הפועלים ככר לחם בידו, אשר כגדלו לא ראו הבדואים מימיהם… והלחם לבן… האומנם לחם הוא זה?… ועוד “רַמְס” מלבד הלחם… מי ביצה בידו, מי גבינה ומי חַלוָה מן המתוקה אשר ב“מדינה”…

נפעם מכולם ונרעש מכולם, מוכה תמהון ממש, היה ג’נדי, אשר זאת הפעם הראשונה הביאוהו רגליו למושבות ה“יהוּד”, כי שמע שיש שבר בהן ממכירת הזבל… וזה היום השני, מאז עזב את אהלו בדרום, לא בא אוכל אל פיו. גם קומץ קמח לא לקח לו, להיות לו למאכל בדרך… תחלה לא תפסה מחשבתו, כי הדבר הזה, שהאנשים המוזרים הללו מחזיקים בידם ולועסים ממנו, לחם הוא… הכזה הלחם אשר יאכלו בני־אדם? עד ששמע את הלחש העובר מפה לפה על שפתי הבדואים: לחם, לחם… והוא נדחף שלא מדעת, שלא מרצון ושלא בכוָנה־תחלה, עד לחבורה הראשונה ונשאר עומד לפניהם בפה פעור ובעינים פקוחות… והאנשים האלה הביטו אליו ברצון, גם דברו אליו דברים שלא הבינם, — והאחד, אשר ישב ראשון לפניו, פרס מלחמו פרוסה גדולה והושיטה לו…

ג’נדי נבהל קצת, נסוג אחור, כאילו לא הבין את כוָנת הבחור, אבל פני הבחור היו טובים, ודבר־מה חזק דחף את ג’נדי שוב אל החתיכה הזאת; חטפה בשתי ידיו והגישה אל פיו. ריח ניחוח לה… ורכה היא וטעימה… ובעודנה בין שתי כפיו בלעה ולא הרגיש כי באה אל קרבו… הוא נשאר עומד במקומו, נפעם ונפתע, כמו לא הבין מה היה ומה קרה.

הצלחתו של ג’נדי משכה אחריה אחד־אחד את כל כנופית הבדואים… פרוסות לחם הושטו להם מכל צד… נוספו על החבורה גם מנהל הפרדס, גם המשגיחים ומכונאים, וכולם העניקו לבדואים מלחמם ביד רחבה.

וכטוב לה האורחים בסעודה, נאותו לספר למנהל את דבר המריבה אשר ביניהם ולהגיש לפניו את עצומותיהם.

התובע היה ג’נדי:

מעשה, ובדרכו במדבר, בלכתו לרגלי משלחת נחוצה, נקרה אל אהלי הבדואים, יריביו כיום, והוא עיף מן הדרך הרחוקה וצמא, ובקש מים להשקותו. הגישו לו מים קרים, שתה והודה לאללָה ולעבדיו…

בקשוהו לסעוד עמהם גם מן הלחם שנתן להם אללה… אולם ללון בצל קורתם לא בקשוהו!… והשעה שעת ערב… ויחר לו עד מות, וימאן לאכול עמהם, ויברכם לשלום וילך לו… הככה יֵעשׂה בין בדואים יושבי אוהלים?!…

ואנשי יריבו כבשו את פניהם בקרקע… הם הודו, כנראה, בתוך לבם, כי נכשלו בדבר עבירה… אבל כבוד שבטם לא נתנם להודות בגלוי כי מדחה עשו… והגדול שבהם, איש שׂיבה, למד סניגוריה על אנשי שבטו.

לא מרוע־לב עשו מה שעשו, ולא מפני שמקלים הם במנהגי אבותיהם ואחיהם. מקרה לא־טהור היה ביום ההוא במחנה… אשת השיך ילדה בת לבעלה, זאת הפעם השלישית… וכל התקוות כי הפעם יבּנו השיך ושבטו נכזבו… לבם היה מר עליהם. השיך ישב באהלו סר וזעף ולבם לא נתנם להגיד לו כי הקרה אללה אורח לאהליהם… ואיש זר, עובר אורח, לא ילין בשבט ואת פי השיך לא שאלו… ובטרם נועצו ובטרם עשו כה וכה — והאורח נעלב, לא התמהמה וברח… וכשיצאו אנשי השבט בעקבותיו לבקש סליחתו ולהשיבו אליהם, לא מצאוהו… אין זאת כי אם הסתתר בין החולות ולן שם והעטה בושה על שבטם….

כשיצאו הדברים, שהיו כבושים ימים רבים בנפש פנימה, נעשו הלבבות נוחים לפיוס. הם נעתרו לדברי המנהל, מחלו איש לרעהו, איש־איש נגע בקצה כתף חברו, השפתים נשקו אלה לאלה מרחוק באויר הריק. הם השלימו ביניהם.

וכשחזרו הפועלים למקומם, לקטו הבדואים את פרורי הלחם ואת שיָרי האוכל, שנשארו אחריהם על הקרקע, חבשו את גמליהם, ברכו את המנהל על הטוב אשר עשה עמם, ושמחים וטובי־לב יצאו מן הפרדס לשוב לדרכם.

אַל תקראו: אביה של הדבּה; קראו: אביו — הדבּה. כי כידוע, כשם שקוראים את האב על שם בנו כדי לגרום לו נחת־רוח, כך נוהגים לקרוא את הבן על שם אביו, שוב כדי לגרום לו נחת־רוח. ואם תאמרו: הרי הדבּה שם של אשה הוא ולא שם של גבר, וכלום אשה היתה אביו של מוחמד? אבל — כאן מקור כל אסונו של מוחמד. ואל תחשדו, חלילה, שמוחמד נולד לאמו בחטא, ומשום כך קוראים אותו על שמה ולא על שם אביו האלמוני. חס וחלילה. הדבר פשוט הרבה יותר, ויחד עם זה מעציב הרבה יותר.

וזה ספור המעשה.

כשם שידע אַללה ליצור את סמל היופי — את האשה, ואת סמל היופי שבאשה — את עיניה, כך ידע ליצור גם מין בריה גבוהה, דקה וכפופה קצת, עם ידים גדולות, עבות, ארוכות וקשות כמטילי ברזל, עם ראש גדול ועגול כאבטיח, ולו, לראש הזה, שערות־פשתן, מצח־רצועה, עינים קטנות ושקועות עמוק עמוק, חסרות צבע וחסרות בטוי, וגם הבריה הזאת היתה, כמו להכעיס, אשה, ושמה הדבּה.

והדבה ישבה בבתוליה בית אביה שנים רבות, רבות. אף אחד מבחורי הפלחים לא חפץ לקרוא את שמו עליה. עד שרחם אותה עבדול־עזיז, בחור מַסרי, וקדשה לו לאשה. אמנם לא הדבה לקחה את לבו של עבדול־עזיז, כי אם החלק השמיני אשר לה ב“קרט” של אביה ואשר יהיה לה אחרי מותו. כי לעבדול־עזיז לא היה בכפר לא חלק ולא נחלה, אף לא ד' אמות של “חַכּוּרָה”.

והדבה היא שנתנה לו את התקוה להקרא בעל בעמיו, בעל־קרקע, וגם פּנה ב“חכּוּרה” של אביה נתּנה להדבה עוד בחיי אביה. בפנה הזאת בנה לו עבדול־עזיז צריף מעמודי העץ אשר קנה במשיכה מן המושבה העברית הסמוכה, והדבה טחה אותו בטיח ויהי לבית. וַיִקָרֵא עבדול־עזיז בעל־בית.

ולתקופת השנה נולד לעבדול־עזיז בן ויקרא שמו מוחמד. הוא מוחמד דנן.

אבל מזלו של מוחמד לא שׂחק לו. עברה עוד שנה וסבלנותו של עבדול־עזיז פקעה. הוא היה מטרה לחצי הלעג של בחורי הכפר, אשר לא קראו לו כי אם “בעלה של הדבה”. ואביה של הדבה עודנו בחיים, ועוד כחו וגבורתו עמו, והחלק השמיני של ה“קרט” אינו עובר עדין לרשותו של עבדול־עזיז. ויקץ עבדול־עזיז בחייו.

וביום בהיר אחד נעלם ואיננו. ורק כעבור חדשים־מספר נודע הדבר, כי הלך להרי חברון ושם לקח לו אשה על אשתו הראשונה וראה חיים בנעימים. לשוא הלכה הדבה אליו, היא ובנה. לשוא התחַיב אביה למסור לו את חלק הקרקע עוד בחייו. אין עצה ואין תושיה. עבדול־עזיז מגרש מעליו את אשתו הראשונה ואת בנה, ואינו רוצה לשמוע לכל דבריה ובכיותיה והפצרותיה.

כך נשארה הדבה “עזובה” לכל חייה. ותשב היא ובנה בבית אשר בנה עבדול־עזיז, ותלך יום יום לעבוד במושבה העברית. וכשגדל מוחמד הלך אף הוא עמה. ועל עבודתם חיו שניהם.

ומוחמד זה, אף שהגיע כבר לשנתו החמש־עשרה, נשאר קטן כבן עשׂר. גוץ ועגול. מרחוק היתה לו כמעט צורה של אבטיח. לצורתו האבטיחית גרמו לא רק בטנו וכתנתו, כי אם גם אבנטו. כי את האבנט היה מהדק היטב היטב על חלציו, ואת הכתונת היה מושך למעלה עד שהיתה עומדת כגלגל… ורגליו הקצרות והשחורות נשארו חשופות עד למתנים ומעל למתנים…

אגב: אלה היו כל בגדיו. הכתונת והאבנט. חוץ מאלה לא היה לו כלום. סנדלים עוד לא נעל מימיו. ו“טַאקֶיה” חבש לראשו רק לעתים רחוקות: כשהיה מוצא במזבלה שארית של טאקיה, היתה אמו מתקנת אותה ומטליאה טלאי על טלאי והוא חובשה עד שלא תתמעך לגמרי על ראשו.

את ראשו ומצחו וחטמו ושפתיו ירש מוחמד מאמו. אבל את עיניו, השחורות והנבונות, ירש מאביו. וגם שכלו היה ער כשל אביו. ובחורי הכפר וגם הילדים ואף הזקנים ונשואי הפנים בחרו להם את מוחמד להיות מטרה לחצי לעגם, תחת אשר לעגו קודם לאביו עבדול־עזיז. ויהיו קוראים לו בפניו: מוחמד אבו הדבּה. מוחמד — אביו הדבּה.

הוי! לו דשו את בשרו של מוחמד בקוצים ובעקרבים, לו דקרו את בשרו החי במחטים — לא היה מתענה כאשר התענה בקרוא לו האנשים בשם הזה. פניו, מתחת לשכבת הרפש העבה, היו מסמיקים, עיניו השחורות היו מתמלאות דם, ואת ידיו הקטנות היה מכַוץ לאגרוף.

יש אשר מרוב כעס יכה מוחמד באגרופיו על ראשו וברח מאחורי הכפר והסתתר תחת אחד השיחים, שלא יראהו וברח מאחורי הכפר והסתתר תחת אחד השיחים, שלא יראהו איש בקלונו ולא יקניטהו.

ויש אשר יקרא ויצעק בפני האנשים:

— שקר הדבר!… מוחמד אבו עבדול־עזיז אנכי!… אבי — עבדול־עזיז!…

ולקול צעקתו ממלאים הבחורים צחוק פיהם.

ויש אשר… — אין אדם משיג את מדת כעסו. יש שמוחמד חוטף אבן מאבני המקום ורץ אל ביתו וזורק את האבן בכל כחו באמו, בהדבּה…

אל תדונו את מוחמד לכף גנות. איש מכם לא עמד במקומו. לאיש מכם לא נאמר שאביו — אשה!…

גם במושבה היהודית, כמו בכפר הערבי, היו קוראים לו: מוחמד אבו הדבה. ואף כי בני־המושבה לא הכעיסוהו כל־כך — הלא רק יַהוּד הם — בכל זאת חרה לו גם על אנשי המושבה.

ורק אנכי הייתי קורא לו תמיד — ודוקא בפניו — מוחמד אבו עבדול־עזיז. ומובטחני, שבשכר זה מזומן לי חלק נאה בעולם הבא. כמדומני, מעולם לא נהנה ילוּד־אשה כאשר נהנה מוחמד, בשמעו מפורש מפי זולתו: מוחמד אבו עבדול־עזיז. פניו נוהרים מאושר ומשמחה, ועיניו השחורות והנבונות מביטות בגאון על כל המסובים: “הנה כמוני ככולכם, בן גבר!”… ולבסוף ישהה מבטו עלי, מבט מלא תודה וחבה עמוקה, מובטחני שבחבה כזו עוד לא הביט אדם מעולם בפני חברו…

זה שמו. אמנם אין ברכתו גדולה. כל רכושו: שני אהלים. האחד עשוי סוּף, לקיץ. השני טווּי צמר, לחורף. גם שתי פרות לו וגמל. פרנסתו על… הזבל. מיום שנבנתה מושבתנו נטה את אהלו בירכתי אחת הגבעות השוממות אשר על גבולנו, ולקט את גללי הבקר אשר בשדה וימכרם לכורמים. את הזבל מלקטים בני־ביתו והוא המפקד על העבודה ועל המכירה במושבה, בני־ביתו אינם מעטים. שתי נשים לו, ולשתיהן ילדים. לגדולה חמשה בנים ולצעירה שלושה. הגדולה צופיה הליכות הבית: אופה, מבשלת, כובסת ועוסקת בפרות השתים, אשר גם חלבן נמכר במושבה. והצעירה וכל שמונת הילדים, מגדול ועד קטן, עוסקים כל ימות השבוע בלקיטת גללי־הבקר. מַבּרוּך שמח בחלקו. נחלתו שפרה עליו.

ומפני מה נקרא שמו מַבּרוּךּ? כך רצה אדונו, בעליו, אשר שחררוֹ מעבדוּת. מבּרוּך היה כושי, עבד, בן בלי שם. בילדותו נמכר לבעליו וכששחררוֹ קרא לו בשם מברוך ויתן לו לאשה את אחת השפחות אשר לו — כושית כמוהו. וכך התחיל את חייו. גם אשתו השניה היתה כושית. וכל ילדיו שחורים כהוריהם. בן כמה היה מבּרוּך — איני יודע. קשה היה לעמוד על שנותיו. אפשר זקן ואפשר צעיר.

אנחנו, אני ומברוך, היינו אנשים ידידים. ידידותנו התחילה מ… סל הזבל. המדה שהיה מודד בה את זבלו, לא שלו היא. אין מברוך מוציא מפרוטותיו על דברים שאין בהם צורך הכרחי. וכשהיה מוכר מזבלו לאחד האכרים, היו בוררים שני הצדדים סל מסלי הענבים אשר לאכר. תחלה היו עומדים על סל בינוני. אבל מיום ליום היה הסל הולך וגדול ולבסוף היה זה הגדול שבסלים. והיטב חרה למברוך על הדבר הזה. אלא שהחריש. כי ידע שאין דן עם מי שתקיף ממנו. לאשר לו הסל — לו הכח המכריע.

יום אחד נתוַדע לי מברוך, וגם קניתי ממנו את זבלו. ואני לא החלפתי לו את סלי עד היום האחרון. יום־יום היה מברוך בוחן את הסל בעיניו, וכשנוכח לדעת כי לא נחלף הסל, האירו פניו יותר ויותר. עיניו הביטו אלי בחבה גלויה, ושתי שורות שניו הלבנות נראו לי מתוך בת־צחוק של רצון, שרחפה על שפתיו. לבסוף נתתי לו את סלי למתנה עולמית, כי ימדוד בו את זבלו לכל קוניו. לאשרו לא היה גבול, ברוב שמחתו הביא לי במתנה זבל מלא עומסו של גמל, ושויו של הזבל היה היה כשויו של סל חדש…

ועל סל הזבל הזה נוצרה ידידותנו.

אמנם לא למזלו ולא לטובתו של מברוך שלח לנו אלהים את ידידותנו.

________

באחד מימות הגשמים, יום מעונן, חזרתי מכרמי, רוכב על חמורי הקטן, במרחק לא רב מן המושבה, ליד פנת אחד הכרמים, ליד גדר של צבר, חרד פתאום חמורי ונרתע הצדה. וגם מעברו השני של הצבר חרד ונזדעזע מישהו. “מי זה?” — חשבתי בלבי: “שועל או גנב במארב?…”. מששתי את אקדוחי על ירכי, קפצתי מעל חמורי ונגשתי אל הצבר. לפני עמדה נערה ערביה, רועדת כולה כעלה נדף, ושתי עינים שחורות, נפתעות ונבהלות, ננעצו בי. הפעם נרתעתי אני לאחורי.

— מי אתּ?… מה אתּ עושה פה?…

שתיקה מתה. ושתי העינים השחורות, הנפתעות והנבהלות שוהות עלי.

— לכי הביתה. עוד מעט ויחשך היום.

שתיקה מתה.

מפאתי דרום־מערב הבריק ברק. רעם התגלגל במרום. נשבה רוח קרירה. הבטתי אל הנערה, יחפה היתה. את ראשה כסתה חִרְקֶה לבנה. וכתונת־בד קרה דבקה בבשרה ותפול על מכנסיה הכחולים. כל גופה הצעיר והגמיש התבלט מתוך הכתונת, והיא כולה רועדת מקור.

— לכי הביתה. עוד מעט וירד גשם ותרטבי כולך…

שתיקה מתה. והנערה רועדת כולה. ושתי העינים השחורות, הנפתעות והנבהלות עומדות עלי.

שוב הבריק ברק. ושוב החריד הרעם את האויר.

“אלך אל המושבה ואשלח את הרועה, כי יאספנה הביתה”… — חשבתי בלבי. עליתי שוב על חמורי ואלך לדרכי.

בבואי אל המושבה, התחילו לטפטף טפות גשם עבות וכבדות. המחשבה על הרועה ועל הנערה הערביה התנדפה באופן מושנה ממוחי ואמהר אל חדרי. רק כעבור שעה, לאחר שאכלתי את ארוחתי, נזכרתי בערביה, שמצאתי בכרם, ולבי המה לה.

בחוץ גבר החושך ויכס את כל היקום. גשם עז נתך ארצה.

— מה עשתי?… מדוע לא שלחתי אליה את הרועה?… מה יהיה גורלה?"…

לא הרביתי עוד מחשבות. לבשתי את מעיל־הגשם, שמתי בכיסי קופסת גפרורים ופנס קטן, ואצא את חדרי. הרוח פסקה. הגשם אף הוא חדל מעט. מבין לעבים, השטים ועוברים על פני השמים במהירות רבה, נצנצו כוכבים בודדים.

שכחתי שוב את מחשבתי על הרועה, ובצעדים מהירים הלכתי אל המקום אשר בו מצאתי את הערביה.

_________

עמדה דממה מתה. חושך כבד רבץ על הכרמים. לא קול של תנועה. לא קשב.

“היא הלכה מזה” — חשבתי; והרגשתי כי הוקל לי, אם כי בלבי חרה לי משום־מה. הוצאתי את פנסי מכיסי, הדלקתי בו אש והבטתי סביבי ואבהל. הנערה עמדה במקומה הראשון, כמרותקת. כתנתה הרטובה נדבקה כולה אל גופה הרועד, ושתי העינים השחורות הנפתעות והנפחדות עמדו שוב עלי.

— למה לא הלכת לשוב אל ביתך?

היא החרישה ועיניה שוהות עלי.

— שמעי, הגשם לא יחדל כל הלילה. הלא תחלי…

היא הוסיפה לשתוק ולא הורידה את מבטה הנפחד מעלי.

— מי אַתּ, בת מי?… מאַין אַתּ?..

— מן זרעניה…

קול לחש. קול פחדים. הכפר — שכננו.

— לאן פניך מועדות?

— אינני יודעת. לילה.

— למה הלכת מן הבית, לפנות ערב?

— ברחתי…

דבר־מה הכה על לבי.

— למה?…

— אני יתומה. ברחתי מגואלי…

ופתאום נזכרתי מה שספרו לי בחורי הכפר.

— האם המוכתר הוא גואלך?…

— הוא גואלי…

זה הדבר!… מוכתר הכפר. איש בא בימים, אסף אל ביתו לפני שנים־מספר יתומה עזובה, בת אחיו, שמתו עליה ההורים. וכשגדלה הנערה ויפתה, חשק בה ויאמר לקחתה לו לאשה על נשיו הראשונות, ותמאן הנערה. היא נשאה את עיניה לחַרַתּ הצעיר. וגם הוא אהבה. וכשנודע הדבר למוכתר, בא לידי כעס. העליל עלילה על החרת וימסרהו למשפט, ואף נדון החרת למאסר שלשה חדשים. קִוָה המוכתר, כי בהעדר מתנגדו תתרצה הנערה לו. אבל היא עמדה במרדה. ויענה אותה גואלה ויעבידה כל עבודה קשה. וכשקצה בחייה ברחה מעל פניו.

עמדתי כאובד עצות. מה אעשה בה? הן לא אוכל לעזבה פה בליל חושך וגשם כזה? ואל הכפר, אל גואלה, לא תלך.

— מה תעשי כעת?…

היא הביטה אלי כאובדת עצות.

— שמעי. בואי עמי. אביאך אל בית הרועה. תליני בביתו הלילה.

היא נסוגה בפחד לאחור.

— לא. הוא ימסרני לידו… הם יהרגוני…

הרועה היה ממקורבי בית גואלה.

“מה לעשות?”…

מחשבה חדשה נצנצה במוחי.

— שמעי, בואי אתי אל חדרי. תלוני הלילה. מחר נראה מה לעשות.

היא התחלחלה שוב ונרתעה לאחוריה. הבנתי, כי העמדתיה בנסיון קשה. אבל אין ברירה. היא תמות פה בקור ובגשם.

— שמעי, אל תפחדי. אני אסגור את החדר ואלך לי לבית מכירי. איש לא ידע בבואך ובצאתך.

— לא אלך.

ושוב הבריקו ברקים בשמים. ושוב התגלגלו רעמים במרומים. ושוב נשבה רוח דרומית־מערבית, המביאה בכנפיה בשורת גשם שוטף ואולי גם ברד. הקור נגע גם עד בשרי. והיא כמעט ערומה ויחפה. מרחוק, מבין הכרמים, נשמעה יבבת שועלים רעבים.

— ואם שועלים יבואו עליך? ואם דַבַּע?…

היא חרדה והשפילה את עיניה למטה. ידעתי שפחד הדבר יעבירה על דעתה.

— התלכי?…

— לא…

— טוב כרצונך. אנכי הולך. אני אגיד לרועה…

— לא, לא!

היא נעקרה ממקומה ותלך אחרי.

_______

כמתגנבים באנו אל המושבה. עברנו מאחורי הרפתים, שלא יפגשונו נוטרי הלילה. באנו אל חדרי. ביד רועדת סגרתי את הדלת מאחרינו והדלקתי את המנורה. היא עמדה אל הדלת רועדת מקור ומפחד, כולה רטובה, מראשה ועד כפות רגליה, ומסביב לרגליה מקוה מים, אשר ירדו מעליה. פניה היו חִוְרים, ועיניה השחורות נוצצו מול אור המנורה והביטו שוב אלי בפחד ובתמהון.

“מה לי לעשות בה?”

מהרתי והוצאתי מארגזי כתונת־צמר חמה, תחתונים חמים וגרבים של צמר. שמתי את כל זאת על מטתי. רמזתי לה ואצא מן החדר. את הדלת סגרתי מבחוץ.

“התחליף את בגדיה?… התסכים?… מה תאכל?… ודאי רעבה היא ככלב”…

הלכתי אל בעלת הבית שלי, אשר על שולחנה אכלתי זה שנים מספר, ובקשתי ממנה לתת לי לחם, ביצים מבושלות וחלב חם.

— למה לך כל זה בלילה?…

— בא אלי אורח…

— בלילה כזה?!

תמהה עלי בעלת הבית והעניקה לי את כל הטוב אשר בקשתי מידה. שבתי אל חדרי. “ההחליפה את בגדיה?”…

לאט־לאט פתחתי את דלת חדרי.

היא ישבה על מטתי. לבושה היתה כתנתי החמה ומכנסי. הגרבים על רגליה, והיא מביטה עליהן מתוך הנאה יתרה… על ראשה, במקום ה“חרקה” הרטובה שלה, היתה מגבתי…

הרגישה בי, נפחדה ותקם ממקומה.

לא יכלתי להתאפק ואצחק צחוק קל בקרבּי. צחק קל, צחוק טוב, עבר גם על פניה. ופתאום התאדמה כולה והשפילה את מבטה. פניה זרחו מיופי ומרצון.

— הלא רעבה אתּ, אכלי…

אמרתי ושמתי את כל הטוב שבידי על השולחן, היא לא סרבה ותאכל בתאבון רב. ובאכלה הביטה אלי, ועל פניה היפים רחפה הבעת רצון. כשגמרה לאכול, התעצבו פניה פתאום, הביטה אלי ותאמר במבוכה גלויה:

— לאן אלך?

— אתּ תשארי פה… אני אלך…

היא השפילה את עיניה.

ברכתיה לשלום, יצאתי מן החדר וסגרתיו אחרי.

"לאן אלך לישון?…

לא הלכתי לשום מקום. איך אבאר, מדוע עזבתי את חדרי?…

עמדתי כל הלילה בצל המשפרת אשר ליד חדרי. לא זזתי ממקומי. איזה דבר, אשר לא ידעתי חקרו, רתק אותי אל הבית ולא נתנני לעזבו. ואל דלת חדרי, אשר מפתחו בכיסי, לא נגשתי אף פעם. כאילו פחדתי לגשת.

בבוקר, כשפתחתי בזהירות את דלת חדרי, מצאתיה יושבת על מטתי במקום שישבה אתמול, כשעזבתיה. ראשה נשען בקיר, והיא ישנה שנה עמוקה. אין זאת כי אם חששה כל הלילה לשכב… מסכנה.

עזבתיה שוב ויצאתי. בחוץ נשב רוח. השמים היו מכוסים עננים. גשם דק טפטף בלי הרף. הלכתי לאכול, ואחרי הארוחה עברתי את הרחוב הפונה אל הכפר. נפגשו עמי בחורים מבני הכפר, קראתי אלי אחד מהם.

— מה חדש בכפר?

— הלילה ברחה היתומה מבית המוכתר… — בשׂרני הבחור בשמחה. הצעירים היו עוֹינים את המוכתר.

— כיצד?… לאן?…

— אין זאת כי אם לבית הבֶּק.

— מי הוא הבּק?

— שכננו. יושב בפרדסו. ביתו בית־מקלט למרי נפש. נערה, כי יאמרו הוריה להשׂיאה לשנוא־נפשה, וברחה אל בית הבּק להציל את נפשה…

— ומה יעשה הבק?

— יחזיק את הנערה בביתו עד שיתרצו הוריה לתתה למי שחשקה נפשה בו.

— ואם הורי הנערה יגישו קובלנה לממשלה?

— מי ידוּן עם הבק?… ידו תקיפה…

— האם יאוֹת המוכתר לתת את היתומה לאהובה?… והלא הוא בבית־האסורים?

— אין דבר. אם המוכתר לא ידע להוציא את היתומה מבית הבק בעל כרחה — תשאר הנערה בצלו עד שוב אהובה מבית האסורים… אמנם מסופקני, אם יגיע הדבר לידי כך…

— למה?… מה עוד?…

— היתומה יפה מאד… והבק… נשים יפות לוקחות את לבו… הוא לא יוציאנה עוד מביתו ויוסיפנה על פלגשיו…

דבר־מה טפח על לבי. ברכתי את הבחור והלכתי לביתי.

הבנתי את השתלשלות הדבר. הנערה ברחה אל הבּק ולא מצאה את הדרך. טעתה בין כרמינו.

“הלילה תשלח את הנערה אל הבק”… אמר קול אל לבי. המחשבה הזאת לא היתה לי לרצון.

“ואם הבק יחשק בה?”…

כן. מה איכפת לי? ובכל זאת נקפני לבי.

“הלא תמיט אסון עליך ועל כל המושבה, אם יוָדע הדבר שהיא בחדרך… וגם היא תהיה בכל רע”…

ואמנם, אם יבקשוה בבית הבק ולא ימצאוה, מי יודע אם לא ימצאו את עקבותיה עד חדרי. ולאן אשא את פני אז?… המוכתר יסית את כל הכפר במושבה. ואותה ירצחו נפש…

חזרתי נסער ונרגש אל חדרי.

________

היא עמדה באמצע החדר לבושה כאתמול בכתנתי ובמכנסי. פניה מלאים פחד ודאגה. כשראתני הוארו פניה מגיל. ואנכי התאפקתי בכל כחי לבל אצחק.

— פחדתי…

— מפני מה?

— כי שלחת להגיד לגואלי…

— אל תפחדי. כזאת לא אעשה. הגידי… הרוצה אַת להמלט לבית הבּק?

צל של דאגה עבר על פניה.

— חפצתי, אבל פחדתי…

— מפני מה?

— מפני הבק.

תשובתה היתה לי לרצון. אבל מה אעשה לה?

— ומה תחשבי לעשות?

— אינני יודעת…

צל שחור כסה את פניה.

— הייתי משאירך בחדרי… אבל חושש אני גם לי וגם לך…

היא שתקה. ושתיקתה נראתה לי כהסכם להשאר בחדרי. נזדעזעתי, ופתאום נצנצה מחשבה טובה במוחי: אהביאנה באהלו של מברוך.

הוא ישמור עליה עד שיעבור זעם.

— יש לי עצה.

— מה?… — פניה צהלו.

ספרתי לה את דבר מחשבתי.

היא שמעה את דברי ועננת עצב עברה על פניה.

— מדוע התעצבת?

— אני יראה…

— מה אתּ יראה?

— אינני יודעת…

— אל תפחדי. אנכי מכירו. נפשו ישרה בו. הוא ישמור את סודך. אנכי אחראי לך.

הנערה עמדה עצובה וסרת רוּח.

אבל אחרת אין לעשות, ואין להעביר את המועד. מהרתי ואחבוש את חמורי ואסע אל אהלו של ידידי השחור. אחרי דברים מעטים הסכים לי. גם הבטחתי לו סכום כסף מסוים. התנינו שעם חשכה יבוא אל חדרי, לקחתה אליו.

_________

עברו ימים מספר. המהומה שקמה בכפר עם העלם היתומה אשר בבית המוכתר, גדלה מיום ליום. הבק ענה למוכתר, שבא לבקש את הנערה, כי איננה בביתו. תחלה מאן המוכתר להאמין לו ואִיֵם עליו בכל לשון של איום וגם הגיש קובלנה לממשלה. לבסוף נוכחו הכל לדעת, שאין הנערה בביתו. ויהי הדבר לחידה. ויבקשוה בכל מקום, אבל עקבותיה נעלמו. ויצא הקול כי טרוף נטרפה, דבע אכלתה, בברחה בלילה מבית גואלה.

תחלה דאגתי פן יוָדע סודי. אבל מברוך נחמני כי כל רע לא יאונה לי, וגם אם תמצא הנערה באהלו, יאמר כי באה לבדה אליו. ואני ידעתי שלא ירמני.

מברוך שמר על הנערה היתומה, החוסה בצל ביתו. כעל אישון עינו. ועל כל בני ביתו צוה לא לספר עליה דבר: מי שיספר מוֹת יוּמת. ובני הבית ידעו כי מברוך מקים את דברו, וישמרו סוד. הילדים אהבו את הנערה הפלחית, הלבנה, אשר באהלם, והתגאו בה. ורק שתי הנשים הביטו אליה בתרעומת ובעין רעה.

מבקר הייתי באהלו של מברוך לעתים קרובות, מביא מזונות לנערה וכסף לשמור עליה. מתחילה היה מברוך מקבל הכל ברצון מידי, אבל אחר־כך התחיל להתרעם ולהרגן:

— הלא אורחתי היא… וחוסה בצל ביתי…

והנערה הפלחית ישבה סגורה ומסוגרה באוהל מגינה השחור ולא יצאה מפתחו. היא היתה עצובה ומדוכאה ברוחה. פניה רזו מיום אל יום. אך בבואי אל האוהל, שמחה לקראתי, בעיניה נצנץ זיק של גיל, וברצון קבלה הכל מידי. הדבר גרם נחת־רוח לי וצער למברוך. ויש אשר לא ידע לשלוט ברוחו, ובפני היה אומר לנערה, כי היא נושאת את פני היהודי יותר מאת פניו, איש מוסלימי. והנערה היתה משפילה את עיניה. הצטערתי בלבי על גורל הנערה השבויה באהלו של השחור.

___________

היום המקווה בא. מן הכפר נתבשרתי, כי החרת של המוכתר חזר מבית־האסורים. מהרתי ללכת אל אהלו של מברוך, קראתיו החוצה, ספרתי לו את הדבר וזרזתיו ללכת אל הבחור ולהודיעו את מקום מחבואה של אהובתו, ליעצו כי ימהר לקחתה אל הקאַדי ולקדשה כדת וכדין, בטרם ימצא המוכתר זמן להפריעו. ומה השתוממתי בראותי את פני מברוך והם מתעוים מרוגז ומצער. הוא אמר אלי בהחלט גמור:

— לא אלך.

— כיצד?… — לא הבנתי לרעו.

— לא אלך. במה גרוע אנכי מן הבחור האסיר?… — והוא הדגיש בבוז את המלה האחרונה. לא התאפקתי וצחקתי בקול רם. צחוקי הרעימוֹ עוד יותר. בעיניו נצנץ זיק של שנאה וכעס. ובחמה גלויה אמר:

— מה צחקת? האינני מוסלימי גם אָני?!

הפעם היתה ההדגשה על המוסלימי ולא הבנתי אל מי היא מכוּוָנה.

— מברוך, לא אמרתי להעליבך… — בקשתי לפייסו בדברים רכים — אבל הלא נערה צעירה היא ואתה איש בא בימים… שתי נשים לך… ומטופל אתה בבנים… והיא נושאת את נפשה לאחר ובגללו סכנה את חייה…

— לא הבחור המפריע בעדה… — אמר השחור שוב מתוך כעס, שלא ידע להסתירו — היא אותו שכחה…

— ומי הוא זה? — שאלתי והבטתי אליו בתמיהה.

השחור שתר שתיקה קשה ולא הביט אלי.

החלטתי למהר ולעשות קץ לדבר, ולהציל את הנערה מידי השחור, ששׂם את עיניו בה. נכנסתי לאוהל וקראתי לנערה. היא שמחה לקראתי כבכל פעם. אבל פניה היו רעים מאד ומתוך מבטה השקיף אלי צער של ענויים. הבנתי, כי השחור מציק לה מכבר. ויחר לי על אשר לא בקרתיה זה זמן רב. מהרתי וספרתי לה את דבר בואו של אהובה ובקשתי עצה מפיה איך לסדר את דבר פגישתם.

צל עבר על פניה. היא נתנה בי מבט כאוּב ולא אמרה דבר. ופתאום נתלתה דמעה בריסי עיניה.

_________

עוד בערב ההוא שלחתי לקרוא את הבחור אלי, גליתי לו את מקום אהובתו וספרתי לו את כל הפרטים, לא כחדתי דבר; כי הפעם חששתי מפני מברוך. לשמחתו לא היה גבול. הוא תפס את ידי ונשקה ונשבע לי שבועת אמונים ומסירות לנצח. טכסנו יחד עצה מה לעשות, והחלטנו כי מחר יקח את הנערה, ושני עדים ממכיריו ילכו עמם אל העיר הקרובה, אל הקאדי, בטרם יוָדע הדבר למוכתר. שמח וטוב־לב חזר הבחור לביתו. ואנכי ליל־נדודים היה לי הלילה ההוא ולא ידעתי על מה.

למחרתו, בטרם עזבתי את חדרי, בא אלי הבחור וכולו חרד ונרגז.

— מה הדבר?

— השחור הארור לא נתנני לבוא אל האוהל… ואת הנערה לא הוציא אלי. הוא אמר כי לא יתננה לאיש…

ובדבּרו הביט אלי בכעס גלוי. עד־מהרה שכח את שבועת אמוניו… וגם לי חרה עד מות. השחור הזה חושב באמת לרשת את הנערה… הארור!

צויתי לרתום את עגלתי. ישבנו בה, אנכי, הבחור ושני עדיו, ומהרנו אל אוהל מבריך.

— אל תלך אתה אל השחור. הוא כמטורף… אולי נודיע לרשות? — אמר הבחור לעצרני. לא פקפקתי אף רגע ורק מששתי את אקדוחי על ירכי.

— אין דבר. אל תפחד.

לקול רעש העגלה יצא השחור מן האוהל אלינו, כולו זועם. פנים כאלה לא ראיתי בו עד כה. עיניו נוצצו כגחלי אש. שניו זו לזו נקשו. שערותיו עמדו כסומרות. כולו כחיה רעה. היינו זהירים. עמדנו מספר צעדים ממנו והלאה.

אז פניתי אליו ואמרתי בקול רם ומוחלט, כי הנערה אינה יכולה להשאר באהלו, ואם ימאן להוציאה אלינו אמסור את הדבר לרָשוּת.

הוא עמד רגעים מספר כמבולבל. לא עלה כנראה על דעתו, שלא אוַתר לו בשום אופן. לבסוף קרע ברוגז את היריעה מעל פתח האוהל וקרא בכעס בלי הביט אל איש:

— צאי!… הנה…. קחוה!

________

לאחר ימים מספר חזר הזוג החדש לכפר. אותו יום הרים מברוך את אהלו, והלך הוא וביתו דרומה.

_________

מני אז עברו שלשים שנה. רבים ממעללי נעורַי נשכחו מלבי. נשכח לגמרי גם המקרה המסוּפּר. והנה בשנה האחרונה עברתי במקרה ליד אותה הגבעה, מאחורי מושבתנו, אשר בירכתה נטה פעם מברוך את אהלו. ומה השתוממתי לראות פתאום את האוהל ההוא. אותו האוהל ממש. ובאותו המקום ממש. דבר־מה טפח על לבי. פתאום זכרתי את הנערה הפלחית, אשר ישבה לילה שלם על מטתי בחדרי ואנכי שמרתי אותה מבחוץ. זכרתי וצחקתי לי לעצמי. וגם את מברוך זכרתי, ואגש אל האוהל. ומה גדלה השתוממותי: לפני על הקרקע ישב מברוך!… הוא ממש, כלפני שלשים שנה. לא נשתנה בו מאום. האומנם רואה אני כל זה בהקיץ ולא בחלום לילה? והשחור, כשראני, התרומם ממקומו ונגש ישר אלי.

— ברוך הבא, חַוג’ה מוּסה!

— מברוך… — קראתי בשמחה ובתמיהה.

— לא, חוג’ה, מוחמד. בנו בכורו של מברוך. האם לא תזכרני?

נפתרה החידה…

— מתי באת הנה?… ומה שלום אביך?

— אבי החזיר את נשמתו למרום. לפני שנה. אללה ירחמהו. ולפני מותו צוה עלי לשוב אל המקום הזה, כי פה אמצא את פרנסתי ברוַח.

— ומה מעשיך?

— מלקטים אנו גללי הבקר מעל השדה ומוכרים אותם ליהודים…

— ומדוע לא באת אלי למכור לי מזבלך? האם לא ספר לך אביך עלי?

— ספר… וגם ראה ראיתיך בכרמים וידעת שזה אתה…

— מה ספר לך אביך עלי?

— אבי צוני לפני מותו: אם תבוא אל מקום מגורי ליד היהודים, תמצא שם איש אחד, חוג’ה מוסה שמו. את הזבל תמכור לו, כי איש ישר הוא ולא ירמה אותך, אבל מידידותו הזהר לך כמפני אש, אין ברכה בה, רעל בה…

צחקתי שוב. הפצרתי במוחמד, שימכור לי את זבלו ואל יפחד מידידותי. את בקשתי האחת מלא. אבל החצר ביתי לא דרכה רגלו אף פעם אחת. אל פרדסי הוא מביא את הזבל ושם הוא מקבל את שכרו. אל ביתי לא יבוא. חזקה עליו מצוַת אביו.

הדבר היה לפני הרבה שנים. במחלקה השלישית, ברכבת העולה מירושלים ליפו, הובא בתא מיוחד רוצח, אשר נאשם בעוון קשה — בגזל וברצח — ונדון לעבודת פרך חמש־עשרה שנה. שומריו, שני שוטרים מזוינים, הביאוהו ברכבת לרמלה, כדי להעבירו משם ברגל לעכו, במקום שצריך היה לשאת את ענשו. האסיר, שידיו ורגליו היו כבולות בכבלי ברזל, ישב בפנים התא, ושני שומריו, — השוטרים — על הספסל אשר ממול פתח התא מבחוץ. מתחילה נזורו כל יתר הנוסעים מן החבורה הזאת ולא נגשו אליהם. אבל מעט־מעט התגברה ההתענינות על הפחד ועל הבחילה והתחילו הנוסעים להתקרב אל התא ואל השוטרים ולבוא עמהם בדברים. בתחנה השניה, כשהודיע אחד השוטרים, שהאסיר מבקש לחם לאכול, קמה התעוררות כללית. כל אחד חשב לו לחובה לפרוס מלחמו ולתת לאסיר. הפלחים שבין הנוסעים אספו בשבילו המון “פתות”, שנתנו ביד רחבה. רבים מסרו את לחמם לידי השוטרים, ואחרים נגשו בעצמם עד לתא וזרקו את הלחם לידי האסיר ושבו בפנים מאירים, כאילו קימו חובה צבורית.

גם בי נתעורר הרצון לראות את האיש הסגור שם בתא. קמתי ממקומי ואשב על הספסל ליד השוטרים, מול פתח התא.

התא היה אמה על אמה וללא חלון. על הקרקע ישב האסיר, כושי. בין שתי ידיו, האסורות בפרקיהן בשלשלאות, אחז ככר לחם, שנתן לו זה עתה, וטרף ממנו בשניו הלבנות, הנוצצות והחדות, חתיכות־חתיכות גדולות ובלען זו אחר זו בלי ללעוס אותן. כולו היה שקוע באכילתו, אכילת חיה, וכל מעיניו בה, עד כי נדמה שלא הרגיש כל דבר מסביבו. אין זאת כי אם רעב מאד היה. רגש בחילה נתעורר בי פתאום וָאוֹמַר לקום ולשוב אל מקומי. אבל ברגע זה משך דבר־מה את תשומת לבו של האסיר. פתאום הרים את ראשו מעל טרפו והישיר מבטו אלי…

לבי נקפני. הפנים היו אמנם פני כושי רגילים: שערות־תלתלים שחורות מזפת, קצרות וקשות; מצח דק ושקוע; פנים שחורים, נוצצים כנעל שחורה אחרי יד המצחצח המומחה; חוטם קצר, משוקע באמצע ורחב בקצהו, ונחירים בולטים ופתוחים לרוָחה; שפתים עבות ובולטות למעלה, וסנטר קצר מחודד ומכוסה שערות בודדות וקשות. ארשת־הפנים כולה קשה ואכזריה. אבל העינים… הן אשר הכו על לבי ומשכוני אליהן כמו בחבלי קסם… גדולות היו, שחורות, אבל לא בולטות החוצה, והלובן שבעין לא כתום כעיני הכושי. ומה שהפליאני ביותר — זה מבט עיניו: גלוי, תמים, פשוט וטוב, כעיני הילד, או כעיני הנערה הכפרית.

“הככה יביט איש שגזל ורצח?”…

— מה אתה מתבונן בו כך, האם הכרת אותו מתמול שלשום?… — שאלני אחד השוטרים, שסימני שׂיבה בשערותיו, ופניו נזעמים למראה וסתר בת־צחוק טובה עליהם.

ואף הכושי הרוצח הביט אלי במלוא מבטו הילדותי, נעץ בי את עיניו וכאילו בקש דבר־מה בפני. ואת פיו פתח לרוָחה, וצחוק קל, צחוק טוב ומלא־רצון, עלה מבין שפתיו העבות ויכס את כל הפנים החשכים והנוצצים משחור… ברגע זה נדמה לי, כי אמנם מכיר אני את הכושי הזה מכּבר־הימים… “מי הוא זה? וּמנַיִן אני מכיר אותו? האם ככה יצחק איש הנדון לחמש־עשרה שנות עבודת־פרך?”

— מה שמו? — שאלתי את השוטרים.

האחד, הצעיר שבהם, העמיד בי מבט זועם, כאילו אמרתי חלילה להעבירו על קדושת תפקידו. והשני, הזקן, הביט אלי שוב מתוך צחוק מפיק טוב־לב, העביר את מבטו על הרוצח ושוב העמידו עלי ואמר באריכות:

— שמו?… אתה רוצה לדעת את שמו?… אמור: חמידי… זהו אדם מפורסם… נדון לעבודת־פרך זאת הפעם השלישית… פעם לחמש שנים, פעם לעשר והפעם לחמש־עשרה… ובפעם הרביעית אולי יזכה לתליה…

וליֶתר באוּר העביר השוטר ידו על צוארו ועשה תנועה כאילו הוא חונק מישהו בחבל.

ועל פני הרוצח, שנדון לעבודת־פרך חמש־עשרה שנה ושלעתיד נשקפה לו התליה, הוסיף לרחף הצחוק הטוב והילדותי ומאורו הוארו כל פניו.

— כיצד? — השתוממתי: — האמנם כבר עברו עליו חמש־עשרה שנה בעבודת־פרך?.. והרי עדין הוא נראה כבן שלשים!…

— ואולי גם לא שלשים… — הוסיף אחרי השומר, ויפן אל הכושי וישאל:

— בן כמה שנים אתה?

— אַללה היודע!… — נהם הכושי נהימה קצרה. וצחוקו התרחב עוד יותר למלוא פניו.

— כלום סבור אתה שכּבר מלא פעם את סאת ענשו?… — הוסיף השוטר והמשיך: — דרכו לברוח מבית כלאו, אחרי שנה או שנתים, וגם הפעם יברח.

ושוב פנה השוטר אל הכושי ואמר:

— הלא תברח גם הפעם, חמידי?

והכושי הוציא שוב מפיו נהימה של שתי מלים, אשר לא עמדתי על טיבן. לא ידעתי, אם היתה זו תשובה לחיוב או לשלילה.

— וכיצד יוכל לברוח איש כבול בידיו וברגליו?

שני השוטרים והכושי עמהם צחקו לי מטוּב־לב.

— רק תצטרך משפחת האֶפנדים שלו ל“שׂעיר”, ואמצעים לבריחה ימצאו…

— כיצד? מה אתה סח?…

השוטר הצעיר הזדעזע, העיף בחברו מבט של כעס ותרעומת ויסגור את פיו בהתאמצות יתרה, כאילו חשש פן יפתח הוא עצמו בשיחה בלתי כשרה. והזקן מדד אותי במבט ממושך, כאילו נסני אם כדאי אני לשיחה נפשית גלויה, אחרי־כן הקריב אלי את ראשו וילחש על אזני:

— האמנם תחשוב, שזה גזל ורצח?…

— מה?!

שאלתי שוב בתמיהה ובקול רם. גם השוטר הזקן זרק בי מבט של תרעומת ונשתתק. אבל חשק הדבור היה חזק בו, כנראה, ויט שוב את פניו אלי:

— הוא אינו אלא “שעיר לעזאזל”… לפני עשר שנים ירה אחד האפנדים ממשפחת ש' באיש יהודי במושבה נ' והרג אותו…

— הלא במושבתנו היה הדבר! — קראתי שנית בקול, מבלי יכולת למשול הפעם ברוחי: — האם זהו יוסף?!…

הפעם נתן בי השוטר הזקן מבט של זעם מהול בבוז וישתתק. נקלוֹתי לגמרי בעיניו. שתיקתו היתה הפעם מוחלטת. אף את פניו הסב מעלי והעמיד מבט זועם וזועף כלפי האסיר. והמבט הזה הפיל אימה על הכושי; הצחוק, אשר רחף על פניו, נעלם. וראשו שקע שוב בין שתי כפות ידיו, שעדין החזיקו שירי לחם.

__________

ואנכי נזכרתי מעשה שהיה:

את אדמת מושבתנו קנינו מידי אפנדי עשיר ממשפחת ש'. איש טוב ורך היה, לא ידע לשמור את הנחלה הגדולה אשר ירש מאביו. לא ידע לשמור על בניו, שהתחילו לשחק בקלפים ולשתות יין. והיה מוכרח למכור את אדמתו.

האפנדי ומשפחתו ישבו כל הימים בעיר המחוז, ואת הנחלה כלכל עבדו השחור, אשר ישב, הוא וביתו, אשה ושלשה בנים, בחורבה על אחת הגבעות. רק בימי הדיש שבכל קיץ היה בא האפנדי, נוטר את אהלו ליד החורבה וגובה את החומש מאת הפלחים השכנים, המעבדים את אדמתו בתור אריסים. וכשנמכרה האדמה לנו, ועל אותה הגבעה גופה התחילה להבנות המושבה החדשה, נשאר הכושי ומשפחתו לשבת בחורבתו והיה לרועה עדר של המושבה, ושלשת בניו היו לעגלונים במשקי המתישבים. פני שלשת הבנים היו כפני כל הכושים, ורק עיניהם… העינים לא היו כעיני הכושים. והפלחים, אריסי האדמה מקודם, היו מצחקים עם בחורי המושבה ומספרים, שאת העינים ירשו בני הכושי מאת “מיטיבם” — האפנדי…

עוד בשנה הראשונה לבנין המושבה מת האפנדי ממחלה מדבקת, שהתהלכה אז בארץ, ואחריו מתו בבת־אחת גם הכושי ואשתו באותה המחלה. אחרי מות האבות עזבו שני הבנים הגדולים את המושבה וילכו להם באשר הלכו, ורק הקטן — יוסף — נשאר אצל בעליו, אכר יהודי רוָק, כי נקשרה נפשו בו לאהבה, וגם אדונו שמר עליו והיטיב עמו.

ובשנה השנית קרה המקרה העגום הזה:

אחד מבני האפנדי בא אל המושבה עם כנופיה של חברים, שתו לשכרה בבית־המלון, וכשיצאו אל הרחוב נפגש להם האכר ועגלונו השחור בשובם מן השדה, ויושט בן האפנדי את רובהו ויור אל לב האכר ויהרגהו. הרוצח וחבריו נמלטו בטרם נזעקו בני המושבה. וכשבאו השוטרים, אשר הובהלו מן העיר הקרובה, מצאו ליד ההרוג המתבוסס בדמו — כי לפי החוק אסור להרים הרוג ממקומו בלי עדות הרשות — את השחור, ויאסרוהו ויביאוהו העירה. שנה שלמה נמשך המשפט ובלע הון רב מכסף המושבה. האפנדי הרוצח התהלך כמעט חפשי לנפשו ולא נתפס. והשחור העצור בבית האסורים נשכח מן הלב. המושבה עדין לא ידעה אז את נכלי המשפט התורכי ואת כל שבילי החקירה־והדרישה, והסרסור, מילידי הארץ, אשר כלכל את המשפט, לקח שכר־טרחה משני הצדדים. ומה נפעמה המושבה לשמוע ביום המשפט, כי הכושי יוסף נדון כרוצח האכר… השופטים המתיקו את דינו מפני שהרג את בעליו בכעסו, בריבו עמו על קפוח שכרו! והעדים אשר ראו בעיניהם את מעשה הרצח היו בני החבורה של האפנדי… ועד המושבה נסע ממקום למקום, מחה, כתב, נתן שוחד על ימין ועל שמאל, וכל עמלו היה לשוא.

________

“האמנם זה הוא?… הלא שמו היה יוסף?”…

עיני לא ירדו כל הזמן מעל פני הכושי. הוא גמר לאכול את לחמו ופניו לבשו מנוחה שלמה. עיניו הטובות והתמימות הביטו ישר נכחי. והפעם לא צחקו, אף לא הביעו צער. שקטות היו.

— יוסף?…

שאלתי ואפנה ישר אליו. השוטר הצעיר נתר שוב ממקומו, והזקן נגע בי בידו, כאומר:

— הנח לו, מה איכפת לנו?

— אנכי… — נהם הכושי.

— ולמה קוראים לך חמידי?

שוב צחקו עיניו הטובות וצחקה כל רחבת פניו הקשים.

— היאה לאיש להשפט שלש פעמים באותו השם עצמו?… — ענני השוטר הזקן, אוהב הדברים, שכבר הבליג על רגש הבוז לבן אותה המושבה, אשר לא ידעה לנקום את נקמת דמו של אחד מבניה, וגם על רגש הפחד, שהעיר בו שמו האמתי של הכושי, אשר נשׂא בפי איש מן הצד. אחרי כן הוסיף:

— משפט משפט ושמו. אז במושבתכם — ההדגשה היתה שוב לא לטובתנו — אסרנו את יוסף; אחרי כן… בפעם השניה אסרנו את גשם… והפעם את חמידי… ומה יהיה שמך בלכתך אל התליה?…

הכושי לא שעה הפעם אל דברי השוטר. הוא לא נהם ולא צחק, ועיניו, שירדו מעלי, היו נטויות עתה לעבר החלון היוצא אל השדה הרחב, המשׂתרע לפניו. נדמה לי, כי איזה צל של עצב רחף הפעם על עיניו, אולי צל געגועים הוא, ואולי נזכר בימי נעוריו, באמו?

“מה חושב האיש הזה? מה הגיגו ואל מה ישאנו לבו?”…

— ועל מה נדון בפעם השניה? — שאלתי את השוטר. כי חפצתי לעורר שוב את התענינות הכושי.

— שוב בעניני אותה “המשפחה”. הפעם בשל אחי “מיטיבו”. דוֹד הבעל־דבר “שלכם”…

ושוב בטל אותי מבטו של השוטר כעפרא דארעא.

— ומה היה הדבר?

— הדוד הזה נחשד, כי הרג בכעסו את שומר פרדסו… אחרי כן נמצא הרוצח האמתי… שוב אותו הכושי, שהלך לגנוב תפוחי־זהב, ובהתפסו על־ידי השומר — הרגוֹ. פועלי הפרדס, העובדים ביום, ראו בעיניהם את הדבר בלילה… והפעם היה שם הכושי גשם… ולשם כך הבריחוהו מבית־כלאו מעכו…

— ולמה שנו את שמו?

— הלא אמרתי: כן יאה יותר. אז, בשעת הרצח, עוד ישב יוסף בבית כלאו בעכו, ולא נאה לדון אדם על מעשה רצח ביפו אם האיש ישב בו־ביום בבית־הכלא בעכו… הכרח היה שיקרא גשם!…

שני השוטרים צחקו בקול רם, ויחד עמהם צחק גם הכושי. צחוק תמים. הפעם התעצבתי אנכי, ולא ידעתי על מה ולמה. ופתאום נזכרתי בפרטי המעשה ששמעתי עכשיו ושידעתיו בזמנו.

— והרי אותו האפנדי נהרג אחר־כך באמצע הרחוב על־ידי מוגרבי?

— זה היה אחיו של אותו שומר… המוגרבים אינם יהוּד!…

הפעם היתה הדגשת הבוז מלאה על גדותיה. ואנכי… פני אדמו ואוריד את ראשי, כאילו באמת רבץ עלי חטא בני־מושבתי, על אשר לא שפכו דם תחת דם.

וכדי לצאת ממבוכתי הוספתי לשאול בלי ענין, כי כל התענינותי התנדפה פתאום ונפשי כאבה ולא ידעתי על מה.

— ועל מה נדון הפעם?…

גם רצון הדבור של השוטר נפגם. אולי מפני שכבר התקרבנו לרמלה, ומרחוק התנוסס ראש המגדל הישן והזכיר לו כי מכאן והלאה תתחיל הדרך הקשה לעכו, ואולי עברה גם עליו הרוח הרעה שעברה עלי. הוא ענני שוב באריכות, כדרכו, אבל בבלי־רצון:

— קודם באשמת בנו של “מיטיבו”, אחרי כן בשל אחיו, ועתה בגלל נכדו… הנכד “השתובב” במשחק הקלפים, הרג את חברו וגזל את כספו… וגם הפעם הוטרח הכושי לברוח מבית הכלא… ושוב שוּנה שמו, והפעם מתוך רגשי רחמנות… אלמלא כן, עלול היה לעלות לגרדום כבר עכשיו… ואולי מטעם אחר רחמו עליו… “משפחתו” ודאי תצטרך לו עוד…

השוטר הסב את פניו הקשים והנזעמים אל הכושי ושאלוֹ:

— בחטאו של מי תלך לתליה?… שוב באשמת מישהו מ“משפחתך”?… לשם כך יצרוֹ אַללָה. משפחות אפנדים, משפחה משפחה ו“שעיר לעזאזל” שלה…

השוטר דבר בקול רגזני. קשי הדרך הקרובה הרגיז אותו. ואולי משהו עוד.

— שקט!… אַל תזוז ממקומך!… מ־נ־וָ־ל!… — צעק פתאום השוטר וירקע ברגלו כלפי הכושי, אם כי זה אף לא חשב להזיז יד או רגל.

שלשתנו, — אני, השוטר הצעיר והכושי, — הבטנו בתמיהה אל השוטר הזקן. הרכבת נתעכבה ברמלה. השוטרים והאסיר הכושי יצאו. גם אני יצאתי אחריהם. דבר־מה משכני להביט עוד פעם בפני האסיר. ושוב נדמה לי, כי צעיף של עצב כסה את עיניו. לבי התכוץ בי פתאום. ברור היה לי ברגע הזה, כי בין הכושי ובין התליה רק מרחק של זמן־מה.

ורצון התעורר בי לעזור לו. איך? במה? התקרבתי אליו בלי דעת בעצמי למה, בלי דעת מה אשאלהו ומה אגיד לו. פתאום נזכרתי ושאלתיו:

— יוסף… היכן שני אחיך כיום?…

הוא הביט אלי כמשתאה וכאינו משיג את שאלתי. מה לו ולאחיו? מנַיִן לו לדעת, אַים? ומה לי ולו?

השוטר הזקן הלך לרגל עבודתו והצעיר העמיד פנים נזעמים ויגער בי:

— לך מזה!…

הלכתי. הרכבת זזה. שבתי למקומי.

וזמן רב עמדו לעינַי פני הכושי הזה ומבט עיניו התם, הפשוט והילדותי. ויש אשר אראנו לפנַי עומד על הגרדום, מוכן לתליה, ומבטו התם והגלוי שוהה עלי וכאילו שואלני דבר. מה?…

יחיא, בן תימן, מוסלימי אדוק ושומר ותיק. בעניני דת יכול אללה להיות סמוך ובטוח בו: את מצוותיו לא יחלל. ואשר לשמירה — הריהו חומה בצורה. בעליו יכול לישון במנוחה: גדר פרדסו לא תופרץ ופירותיו לא יהיו לבז.

גופו של יחיא דל ורזה. ידיו צנומות וכחושות. כלי־זין אין עליו: לא רובה ולא אקדוח. ורק מקל־חובלים קצר לו, וראש המקל עגול ומסומר — מקל בלוּטי, קשה כברזל. ופניו של יחיא חִוְרים ודקים, קמטים חרשו בהם לארכם ולרחבם, ושׂיבה זרקה בשערות ראשו.

במה כחו של יחיא הגדול? ובמה סגולתו להפיל אימה ופחד על גנבי לילה, כי יזהרו וימנעו מבּוֹא אל הפרדס, אשר בידי יחיא שמירתו? יש אומרים: ישרוֹ. שום דבר לא יפתנו ושום שוחד לא ישחדנו להפקיר את פרי בעליו — לא כסף, לא איומים אף לא קסמי אשה. ואם ינסה מי שלא הכירוֹ מקרוב לקחת דברים עמו ויעשה את עצמו כלא שומע — יפגע בו ברק זעמן של עיני יחיא, ונסוג בבהלה לאחוריו, ולא יוסיף. ויש אומרים: ענוָתו הדתית מפילה אימה על הגנבים, שברובם מוסלימים יראי־שמים הם. חוששים הם לקללתו, פן תשמע במרומים. ויש אומרים: מאכלת קטנה חדה כחלָף טמונה לו בין מדיו, ומי שישלח את ידו בו לא יִנקה… קל וגמיש הוא יחיא וכנחש יתפתל בהאבקו.

עין לא ראתה את המאכלת של יחיא, ורק ספר יספרו עליה איש מפי איש. ורק “נמר” ראה אותה במו עיניו…

את הכּרוּתי הראשונה עם יחיא לא עשיתי אלא השנה, אף כי שמו ידוע היה לי משכבר. את הקלמַנטינה שבפרדסי מכרתי לסוחר ערבי מרמלה. “דַמַן” מכרתּיה; לאמור: את הפירות כשהם על העצים, על אחריותו של הקונה. כי חששתי לגנבות. ימי מלחמה הם, שעת חירום — ופרדסי נמצא בתחומם של כרמי רמלה. וקונה הפירות שלח את יחיא לשמור. אם יחיא כאן — בטחון מכל גנבה כאן. הוא לא ישא אפילו פני חַיל, אפילו פני הפרדסן. ומדעתי את הדבר, התניתי תנאי מפורש עם הקונה כי רשאי אני לקחת בכל ערבי שבתות מאה קלמנטינות לצרכי הבית, מכל אשר אבחר.

יחיא הקים לו את “סוכתו”. ארבעה כלונסאות בעמידה, קשורים מלמעלה בארבעה מוטות דקים, ו“התקרה” ושני “קירות” עשויים עשבי־שדה ממזרח ומדרום — מחסה מחורב יום. על אחד הכלונסאות תלוי שקיק של קמח ועל השני — קערה ללוש בה את הבצק, ו“סאג'” קטן לאפיה. בתוך האדמה חבוי עד לצוארו “אִיבְּרִיק” מים לשתיה, שלא יתחממו בשמש, ועוד איבּריק מים למעלה — לנטילת ידים ורגלים לפני התפלה. ומחצלת פרושׂה על הקרקע, עליה יכרע יחיא ברך בשעת התפלה. וזה הכל. כל כלי־מטה לא היו ליחיא. אמרו עליו, כי אינו ישן כל־עיקר, לא בלילה ולא ביום. תמיד ראוהו בישיבה, בעמידה או בהליכה. רק לרגעים־מספר הוא מנמנם, על־פי רוב מיושב, ולפעמים גם מעוּמד — איש לא בדק עד כמה נכון הדבר. אבל כל זה הוסיף נופך של שבח על כושר השמירה של יחיא.

בפעם הראשונה, כשהתודעתי אליו, בחן אותי בשתי עיניו, השחורות, הצרות, הנוצצות בעומק חוריהן, בחינה קפדנית. לאחר שברכנו איש את רעהו לשלום, ושאלנו איש לשלום ביתו של חברו, נודע לי כי בכלל אין לו בית. בודד וגלמוד הוא, נע ונד. מארץ תימן בא, אשה לא לקח מימיו — ידו לא השיגה — וקרוביו נשארו בתימן. פה, בארץ הזאת, לא קרוב לו ולא גואל.

לאחר שנתודענו איש לרעהו הודיעני יחיא במלים קצרות וברורות כי חוץ ממאַת הקלמנטינות בכל יום ששי, שאוּכל לעשות בהן כטוב עיני, לאכלן, לחלקן או למכרן, אסור לי לנגוע אף בקלמנטינה אחת או לכבד מישהו מאורחי… ואסור לפועלי, העובדים בפרדס, לנגוע אף באחת…

— הפועלים… סלקא דעתך?… והרי כתוב אפילו על הבהמה: “לא תחסם שור בדישו”?

— קלמנטינה אינה דיש… ובן־אדם אינו שור… עליו להבין, כי אסור — אסור…

— ואף אתה מדיר עצמך הנאה מקלמנטינה?

מבט של זעם ולגלוג פגע בי במקום תשובה. ובכל זאת הוסיף לבסוף ואמר:

— יחיא עבד אללה, ואת דבר אללה ירא — באשר לא לו את ידו לא ישלח.

ונזכרתי רק אחר־כך. אחת השמועות המתהלכות בצבור על יחיא היתה כי לא יגע בכל פרי מפירות בעליו שמצא ברשותו ושלא בפניו.

וכשקטפתי ביום הששי, לפי המדובר, את מאַת הקלמנטינות שלי מן העצים, עמד עלי יחיא והסתכל יפה יפה ומנה אחת אחת לסלי שלא תפול, חלילה, טעות במספר.

ברגע ההוא התודעתי גם אל “נמר”.

כששלחתי את ידי, בפעם הראשונה, אל העץ לקטוף את הפרי הראשון, הרגשתי פתאום בעיטה קלה ברגלי מאחורי, בעיטה שגרמה לי כאב… הפניתי בתמהון את פני לאחורי.

תיש פעוט נמוך, קרניו כפופות כלפי פנים, עמד מאחורי וראשו מוּרד למטה, מתכּון לשוב ולנגוח אותי. אבל ידו של יחיא אחזה בו ומשכתו אליו… פניו הרזים והמקומטים של יחיא נהרו מרצון. ורק אז נזכרתי, כי עוד ממבטי הראשון אל יחיא ראיתי תיש קטן מתחכך בין רגליו.

— וזה מי הוא? — שאלתי את יחיא.

— שלי הוא… — אמר יחיא וכל פניו הוארו בסבר־רצון, והוסיף: — טרם נודע לו על הרשות שנתנה לך לקטוף מפרי הפרדס. — יחיא שחק מטוב לב, ושתי שורות של שנים לבנות כחלב התגלו מבין שפתיו. הזעם סר מעל פניו וקו של רוך נמתח עליהם. בידו הרזה עבר בחבה על פני הצמר הגדוש, הנמוך והקשה של התיש. ותוך כדי דבור קצר ספר לי את תולדות “נמר”.

אמו הובלה לשחיטה בשוק רמלה, והוא, יחיא, קנה את הגדי ואמץ אותו לו וטפל בו, גדל וטפח אותו. והתיש דבק בבעליו ויהי לו ככלב נאמן. לכל אשר ילך — ילך עמו, ובכל אשר ילין — ילין עמו. ונאמן התיש לבעליו. והוא מסַיע לו בעבודת השמירה. באותם הרגעים המעטים והנדירים, שיחיא מנמנם שעה קלה בישיבה או בעמידה, עומד “נמר” על המשמר. וכשתגיע לאזנו אִושה כלשהי, רשרוש קל מרחוק, נוגע בו נמר בקרניו ומעיר אותו. מכיר הוא שמתרחש דבר־מה. וכשמעז איש לנגוע ביחיא, ואם רק מתוך כוָנה לשחק בו, הריהו מתקומם בכל כחו, מנגח ביריבו של יחיא.

— נסה נא לנגוע במקלי ולקחתו ממני — לחש לי יחיא, והבעה של לצון השתפכה על פניו. עשיתי כבקשתו: “התנפלתי” על יחיא כשאני מתכּון לקחת ממנו את מקלו… ועוד לא הספקתי להפיק זממי, ונמר קפץ על גבי, דפק בי ברגליו הקטנטנות, נגחני בערפי בקרניו הקשות… בעמל רב הורידוֹ יחיא מעלי, כשהוא שוחק בקול. וגם אני צחקתי, אבל הרגשתי את נגיחות התיש בכל אברי.

— זהו נמר — אמר יחיא ונתן עינו, עין חבה וגאוָה, בתיש אשר נח מזעפו וחכך את כל גופו בין רגלי בעליו…

— בן כמה הוא?

— שנה אחת.

— הישאר תמיד¹ עמך?

פני יחיא נשתנו פתאום. כאילו הוארכו. מבטי עיניו הפנו כלפי דרום. וארשת של יראת־שמים בפניו.

— לא תמיד… — ענני יחיא כמעט בלחש — ימי חייו קצובים מראש, עוד חדשיִם… בעוד חודש נזכה לרמדן, וככלות הצום — לעִד־אִל־פִטִר…. הוא יזכה להשחט קרבן לחג… בשם הנביא…

התחלחלתי כמעט:

— מי ישחטהו?… הלא כה אהבת את התיש והוא אהבך ומאמין בך — האתה תשחטהו?…

— כן… למצוה זו גדלתיו… הצלתיו מהיות נמכר לשחיטה של חול… קדשתיו להיות קרבן לסעודה של מצוה…

ונמר הוסיף להתחכך מתוך חבה ומסירות ואמון בין רגלי בעליו.

כחודשיִם ויותר עמד יחיא על משמרתו בפרדסי. ונמר עמד עמו במשמר יומם ולילה. נמר כבר הכירני ולא פגע בי, גם בהיותי קוטף את הקלמנטינות חלקי, וגם בהיותי מתגרה דרך־לצון ביחיא ל“הכותו”… והוא היה מתחכך, לפעמים, גם בין רגלי… בלא יודעים נכרתה ברית־שלום בינינו… ושכוח שכחתי את דבר “יעודו” הקדוש…

פעם אחת, ימים מספר לפני גמר הקטיף, למחרת עִד־אִל־פִטִר, באתי אל פרדסי, והפתיעה אותי האוירה של שקט מוזר שעמדה בפרדס, כאוירה של בית־עלמין. הבטתי בתמיהה אל יחיא שישב יחידי, גלמוד, על פני האדמה ליד מלונתו.

והבנתי את סבת השקט… נמר לא היה עמו… איהו? חשבתי בלבי. ופתאום נזכרתי, והבטתי נכחי: על אחד הכלונסאות תלוי היה עורו של נמר, העור כולו של כל הגוף, על ראשו ועל כרעיו….

א

ערב אחד דפק חברי על דלת חדרי. הכרתי את דפיקתו. הכרתי גם את מצעדו. אהבתיו. אך עוד מישהו זר הלך אתו. מי הוא זה?… בטרם עניתי נפתחה דלתי. חברי ידע: אורח קרוא הוא לי תמיד. הפעם לא היה לבדו. יחד עמו, כרוך בעקבו, נכנס החדרה בדואי, אשר את פניו לא ידעתי מתמול שלשום.

— פיסַל… שיך חַסַן שלחוֹ אלינו… — אמר חברי קצרות כאשר אהב, והציג את אורחו לפני. איש כבן שלשים, נעול מגפים אדומים, רחבים וקצרים, לבוש עבּאיה שחורה, וכופיה לבנה עטופה עגאל שחור, כסתה את ראשו ופניו, על מצחו ועל פיו, ורק עיניו השחורות והמבריקות הביטו אלי מתוך סקרנות ורצון. הוא ברכני קצרות, בשימו את יד ימינו תחילה על לבו ואחר־כך על עיניו, והוסיף:

— שיך חסן שולח לך את ברכתו…

— מבורך יהיה שיך חסן וכל הקרוב אליו… — ברכתיו אף אני ובקשתי מאת אורחי לשבת.

פיסל ישב בקושי על הכסא שהגשתי לו, ישיבה שאינו רגיל בה, וחברי הטוב העיף בי מבט של נזיפה ותוכחה. כמה פעמים כבר נזף בי במבטו, בבואו אל חדרי בלוית אחד מבני־הארץ, על אשר לא סגלתי את חדרי לאורחים מסוג זה. בחדר שלו היתה ספה נמוכה־נמוכה, מחצלות מצויצות, ואף מרבדים וכרים ושמיכות עבות היו לו, שהיה מציעם על פני הקרקע לאורחיו להסב עליהם…

שיך חסן היה מכירו הטוב וידידו הנאמן של חברי מכבר הימים. אחד משֵיכי הבדואים אשר בדרום היה, ואהלי שבטו נטויים על גבול המדבר. שנה שנה, כשהוא מביא את גזת כבשיו למכירה ליפו, יבוא לבקר את ידידו, חברי במושבה. וחברי היה עושה לכבודו “טביחה” בחדרו. ושנה שנה, אחרי הבציר, היה חברי נוסע אליו, אל הדרום, רכוב על סוסתו ומבלה באוהליו ימים מספר. ויש אשר גם אנכי נלוה בדרכו. ועוברים היינו שנינו, לבדנו, רכובים על סוסינו, דרך שלשה ימים ושלשה לילות, עד בואנו לאוהליו של השיך חסן. והיו השיך חסן ובני־שבטו מקדמים את פנינו בשמחה ובתשואות־חן, לוקחים את סוסינו אחר כבוד אל שרי השעורים הפתוחים לפניהם לרוָחה, מכניסים אותנו אל אוהל־האורחים הגדול, המפואר והמקושט מרבדים, כרים, כסתות ושמיכות אין סוף, ומושיבים אותנו בראש, ותוך כדי כך מתחילים לטחון את גרעיני הקהוָה באוהל הסמוך ומבשלים את המשקה הריחני, החריף והטעים; בינתים מזעיקים את הרועים ומצוים להם לבחור מן העדר את מבחר הכבשים לשחיטה… ואל סעודת הערב השמנה התכנסו אתנו מכל טובי השבט ונכבדיו.

פיסל מוֹצאוֹ מן הבדואים אשר בעֵבר־הירדן. בשל עסק ביש — בגלל עינים שחורות של אשה — רצח איש בכעסו, ונגזר עליו לעזוב את מקומו ואת משפחתו ולבקש לו מחסה ומקלט במרחקים, אצל השיך חסן, הקרוב לו קרבת משפחה ודם. משם הביאתהו המלצת־השיך אלינו, אל מושבתנו, לבקש עבודת שמירה בכרמים. עכשו הביאוֹ חברי אלי, כדי שאמליץ עליו לפני ועד המושבה.

— וסוס לרכיבה יש לך?

פיסל נתן בי עיני נעלב, לאמור: שאלה זו מה טיבה? הלא בדואי הוא — וסוסה לרכיבה אין לו?… בכאחד הפלחים דמיתיו, כי ילך ברגל או ירכב על גבי החמור?… וגם חברי הביט עלי שוב בתרעומת על אשר פגעתי בכבוד האורח.

— לפיסל “אַצילָה”… מן הסוסות המפורסמות של שבט עַטִיָה, אשר בקצה המדבר דרומה… — ענני חברי במקום האורח. ועל פני אורחנו, אשר מרוב התרגשות הסיר את הכסות מעל פניו, זרחה בת־צחוק של אושר וגאון.

— בטרם נתתי את חילי לאשה היתה לי סוסה, — הוסיף פיסל על דברי חברי בגאות־לבב.

ידעתי כי אשמתי, ובקשתי לפַיֵס את אורחי ולהוציא מלבו חשש של עלבון, וָאוֹמַר:

— ולי אין סוסה…. ואף אשה אין לי…

על פני האורח עברה הבעה של תמיהה וצער. רגע העיף בי מבט של רחמים… ואל חברי נשא את מבטו בתמיהה, לאמור: ולמה אמרת לי, כי המסכן הזה יכול לסַיע לי?…

ואמנם, מה כוחו של בן־אדם, שאין לו סוסה ואשה אין לו?…

— גם לי אין אשה… — בקש חברי לשתף גם את עצמו בצערי… — אבל סוסים לרכיבה יש לנו לשנינו.

— סוסים?… — התפרצה מפיו של פיסל, שלא מרצונו, קריאת בטול, מעורבה בקורטוב של בוז. פני חברי הסמיקו במקצת. זה היה באמת מקום התורפה שלו… כל ימיו הצטער על כי אין ידו משגת לקנות לו סוסה לרכיבה.

— אנחנו…. — בקש חברי להתנצל — כרמים לנו, והסוסים חורשים בחורף בכרמים… ובקיץ, לאחר גמר העבודה, אנו יוצאים ברכיבה לטיֵל בארץ…

חברי המסכן! הפעם נכשל כשלון שאין לו כפרה… פניו של פיסל הוכו ממש מתמהון. הוא פער את פיו ופקח את עיניו עד מאד.

— הסוס שאתה רוכב עליו — גם למחרשה תרתמהו? — שאל פיסל, ופני חברי חפו ויכבוש את מבטו בקרקע.

ספלי הקפה הריחני, אשר הכינה בעלת־ביתי הטובה, על פי בקשתי, בטעם בני המקום, היטיבו את לבו של פיסל וקרבו במקצת את הלבבות של שני העולמות הרחוקים. וכשהגשתי לפניו, אחרי שתית הקפה, אשכולות ענבים עסיסיים, תאנים ושקדים, נפתח לבו לטוב, ויספר לנו ארוכות על עבר הירדן מזרחה, על מולדתו היפה והחביבה, על שדות הבר, על מרעה הדשא, על הענבים המתוקנים ו…על הבנות היפהפיות, ששפתותיהן מתוקות מענבים.

נפרדנו כידידים וחברים.

עוד באותו ערב המלצתי על פיסל לפני חברי הועד, אשר בנות מבוגרות להם ועל כן הם נושאים לי חן וחסד, והצלחתי להטות את לבם אליו. למחרתו נתמנה לשומר ראשי בכרמינו.

ב

שנים רבות עבד עמנו פיסל באמונה ובמסירות. בימיו לא היה כל פרץ וצוָחה בכרמים. שמו הטוב ושם חבריו וידידיו העזים אשר בדרום ובמזרח עמדו לו, ויהי מוראו על כל הסביבה. איש לא העז לשלוח את מקנהו לרעות בכרמים אשר שמו של פיסל נקרא עליהם. ומסור היה ונאמן לשנינו, לי ולחברי. אמנם יחס של חבה היה לו בעיקר אל חברי. יתרון לחברי בטעם הטוב של הסוסות, וחלקו גדול מחלקי בנשיקות הבנות, ומעלותיו אלה הגדילו את ערכו בעיני פיסל, וחבּבוהו עליו. הוא התמכר לו ויאהבהו כחבר וכאח מבטן ומלדה. יחדיו נסעו בלילות־החושך לשמור בכרמים, ויחדיו הלכו מן הכרמים בשבילי־סתר, הנהירים רק להם, מבּין כרמי הזית והתאנה אשר בסביבה, אל העינים השחורות מלילה, שחכו להם בחרדה… ברית־אחים כרתו ביניהם נכדו של יצחק ונכדו של ישמעאל, ולא היה דבר אשר יבקש האחד ולא יעשה השני כבקשתו.

ובתקופה המתה, בחדשים שבין הבציר לימי הגשמים, כשאין עבודה בכרמים ואין גם שמירה, לאחר שהפירות נבצרו והדשא המושך את לב הבקר טרם צמח, היו חברי ופיסל יוצאים לשוט בארץ לארכה ולרחבה, ורק את הירדן לא יעברו מזרחה, כי נקמת־דם שומרת שם את עקבות פיסל…

ויש שגם אני אארח להם לחברה. שוב אנו באים אל השיך חסן, וגם לאהליהם של שיכים אחרים בדרום, אשר ידעו ואשר הכירו את פיסל. ובכל מקום בואנו שמו של פיסל הולך לפנינו, והאנשים מקדמים בחבה ובברכה אותו ואת ידידיו העברים. בכל מקום זובחים בשבילנו כבשים, טוחנים גרעיני קהוָה ופותחים נאדות שמן זית זך. ובערבים מתכנסים אל אהלו של השיך, לכבוד האורחים, זקנים וגם נכבדים, וככלות הסעודה, עם ספלי הקהוה ההולכים וסובבים בתּור את כל המסובים, מתחילות שיחות ארוכות… בזמן הסעודה אין משוחחים; שתיקה של קדושה שוררת אז… והשיחות הארוכות, ענינן ארצות ומדינות, עמים ולאומים, גבורים וקדושים. ספורים על מלכת הפלא, היושבת על אי בלב הימים, וממשלתה פרושה על כל היבשות… על בני אשׂראיל, אשר חטאו לאלהים, ויגרשם מעל פני האדמה אשר נתן להם וימסרנה לשמירה בידי בני ערב, עד ישוב אללה וירחם את עמו וישיבוֹ אל ארצו, אל אדמתו ואל נחלתו. ועל השיך הגדול אשר במדבר ערב, השומר על הדרכים אל מדינה ואל מכּה הקדושות. על סוסות אבירות, סוסות נהדרות של המדבר, הלא הן האצילות, השומרות את שלשלת היוחסין עד לסוסתו של הנביא מוחמד… ועל האשה, אחות לשטן, בשר מבשרו ועצם מעצמיו, שאם אמנם זקוק לה האדם, כי בלעדיה לא יקום זרע אנשים, אבל הזהר יזהר מפניה שלא תמשול בו ולא תעבירנו על על דעתו ולא תצעיד את פעמיו לשטן… כי קשות כשאול עיני האשה, רשת השטן פּרושׂה בהן…

ומבּין סדקי היריעות, מתוך האוהלים הסמוכים, נוצצות ומבריקות העינים השחורות, החוטאות… הלוקחות הן שמץ מדברי הגברים?… ומה שיחתן והגיגן הן?… והאם תדברנה בפיסל ובחבריו העברים?…

דבר לא מנע פיסל מחברו העברי, ורק דבר אחד לא בקש ממנו חברו, ואילו בקש, לא היה ממלא את בקשתו… את סוסתו, ה“אצילה”, לא יתן לו לרכוב עליה… מאז עלה עליה לא ידעה איש זר. ונפש חברי כלתה אל סוסתו של פיסל.

ופעם אחת עשה פיסל גם את הבקשה הזאת של חברי, אם כי לא בקש ממנו בפיו, ורק עיניו התפללו לו… “מלך” היהודים בא בימים ההם אל הארץ וסר גם אל המושבה, ורוכבי המושבה התכוננו לפגוש אותו על אם הדרך בואכה למושבה… ואולם אף סוסה אחת לא היתה להם לתפארת; כל סוסיהם — בהמות־עבודה… ועיני חברי מביטות אל סוסתו של פיסל וכָלות… אז בא פיסל אל חברי ואת סוסתו הביא עמו בידו ויאמר לו:

— הנה… קחנה… עלה, רכב עליה ופגשת את מלככם!…

לאשרו של חברי לא היה גבול. וידור אז נדר לשמור אמונים לידידו פיסל לעולם, וגם בי הפציר כי אבטיח נאמנות־עד לידידו, הבטחתי לו.

ושנינו לא שמרנו את הבטחותינו. אמנם לא משכחה ולא מרצון רע… יד האלהים היתה בנו…

ג

חברי היה הראשון ש“בגד” בפיסל. ימים קשים באו למושבה. משבר חמרי כבד, שהביא אותה עד עברי פי פחת: מחיר הענבים ירד פלאים וקונים לא היו להם. ועל ביתו של חברי נפתחה הרעה. יום אחד מתו עליו אביו ואמו, וילך קדורנית תחת נטל אֶבלוֹ. מחוסר נסיון לא ידע להחזיק מעמד. ימים רעים ומרים באו עליו, ועזרה לא ידע לבקש מאיש, והחסד תועבה לו. ורעה גדולה מזו מצאה אותו: הנערה, אשר שמר לה חבה בלבו וגם היא נטתה חסד אליו, נתּנה לאחר… וביום עֶברה וזעם לא קם בו הרוח, עמד ומכר את נחלת אבותיו, עזב את המושבה ונמלט אל מעֵבר לימים. ובהמלטו לא ברך איש מידידיו וחבריו, גם לא את פיסל… רק אל ביתי בא כמתגנב בלילה וישק לי לפני לכתו וישבע לי, כי תשכח ימינו אם ישכח את ירושלים, וכי עם משחרריה הראשונים ישוב אליה… ויהיה כאשר נודע הדבר לפיסל וירע בעיניו, ויחר לו עד מאד. חברו הלך לו, ואת ברכתו לא לקח ממנו, ולא ברכהו. ויהי הדבר גם כחידה בעיניו: הככה יעשה לו חברו, אשר כה האמין בו וכה נקשרו נפשותיהם לאהבה?

השקפת עולמו של פיסל היתה שונה מזו שלנו לא רק ביחס אל הסוסות. היו לו “חוקים” משלו, חוקים בעל־פה, אשר נקדשו בעיניו מכל חוק שבכתב.

להרוג איש אשר נתן את עיניו באשה אשר אהבת — הרי זה דבר המובן מאליו. ולהורג ירחש פיסל כבוד בלבו. ואולם להקל במדה של הכנסת־אורחים כלפי איש שבא בצל קורתך — לעוון פלילי יחשב בעיניו.

לרמות את איש חרמו, לשקר בפניו ולהקים נגדו עדי שקר — זהו דבר המובן מאליו. ואולם לעבור על פני חברך ולא לברכו לשלום — לחרפה ולמדה מגונה יחשב.

וב“שלחן ערוך” שלו, הערוך לכל פרטיו ודקדוקיו במוחו, ימצא תשובות ברורות לשאלות החיים. ורק למעשה שעשה לו חברו לא מצא תשובה, ויתעצב פיסל בלבו ולא מחל לחברו. אכן גם כעס לא הגה אליו בלבו, ורק התאבל עליו כהתאבל על המת.

אבל עוד הפתעה, גדולה מזו ורעה מזו, היתה צפויה לו.

המשבר החמרי הקשה, שנתנסתה בו המושבה, עבר. והנה הגיעו לה ימי־נסיון חדשים. משבר רוחני בא עליה.

אנשים חדשים באו אל המושבה, ואלה אמרו: לא זה הדרך. כל עם מצווה לעבוד לעצמו ולשמור על עצמו. חרפה היא לעם לחיות על עבודתו של עם אחר ולסמוך על שמירתו. חרפה וגם סכנה. סכנה לעתיד, כשכל עם ועם יעמוד ויעשה את חשבון עולמו.

וצעירי המושבה הטו אוזן קשבת לדבריהם של החדשים ותסיסה התעוררה בלבותיהם.

ובימים ההם קרו במושבות רבות מקרי שוד, גזל וגנבה. במקרים רבים היו ידי השומרים הערבים עם הגנבים והשודדים. וגל עבר במושבות: שמירה עברית! ועם כלות השנה לא חדשה גם מושבתנו את החוזה עם שומריה הראשונים, והודיעה לפיסל, כי לשנה החדשה חפשי הוא לנפשו. תחילה לא האמין בגזרה הרעה, אבל לאחר שנוכח לדעת כי אמנם כן הוא, בא אלי לבקש עזר ממני… וכשראיתיו בביתי, נפל עלי לבי. כנדון למיתה ישבתי נכחו. הוא בקש לזכור לו את חסד ידידותנו וחסד חברנו שהלך מאתנו… ואנכי נחמתיו בשפה רפה ותארתי לו את חמדת שיבתו אל מולדתו…

וגם דברי היו כחידה בעיניו. סר וזעף הלך מחדרי. בערב הלכתי אל הועד להמליץ על פיסל, כי יפיסוהו בכסף. הועד נעתר לי ונתן את הכסף על ידי. ולמחרתו באתי אל פיסל, אל אהלו, וישבתי עמו על המחצלות שפרשׂ לי, ישבתי כעל גחלים לוחשות, וטעם הקפה אשר שתיתי היה כלענה בפי… לבסוף אמרתי לו בלחש, כי אין לשנות את החלטת הועד וכי הבאתי לו את מתנת הועד — ומסרתי לו את מטבעות הזהב אשר עמדי. הוא שתק ולא אמר לי דבר. ברכתיו ובקשתי ממנו לבוא עוד אל חדרי בטרם לכתו, והתחמקתי לצאת מאהלו. לבי היה רע עלי וכל אותו הלילה התהפכתי על משכבי. יתוש של צער וחרטה נקר כל הזמן במוחי. ועם אור הבוקר יצאתי מביתי לראות אם פיסל מרים כבר את אהלו ומתכונן לדרכו. ואולם במקום אשר עמד האוהל עליו היה ריק… פיסל וכל ביתו הלכו עם אשמורת הלילה האחרונה. הוא לא בא אלי לברכני ולקחת את ברכתי.

ד

עברו הרבה, הרבה שנים. חברי קיֵם את הנדר אשר נדר לפני עזבו את הארץ. הוא שב אל הארץ כמפקד אחד הגדודים העברים, אשר השתתפו בצבא הבריטי בבואו לשחרר את הארץ. ביום הראשון לבואו ארצה יצא חברי ברכיבה על סוסו ובא אלי, אל המושבה, לבקרני. בלילה ההוא לן בביתי. עד שעה מאוחרת ישבנו וזכרנו ראשונות ונשכחות.

— ההוספת לראות את השיך חסן, אחרי לכתי מן הארץ?… והיכן פיסל?…

את השיך חסן לא ראיתי כל הימים. ועל פיסל ספרתי לו מכל אשר ידעתי. שמעתי כי לאחר שעזב את המושבה השלים עם יריביו ושב אל עיר מולדתו ואל משפחתו לסַלט. חברי הקשיב רב קשב לכל דברי, וצל של עצב חרישי עבר על פניו.

אחרי שבועות מספר, כשבקרתי את חברי במחנהו, יצא אלי ופניו זרחו משמחה ורצון. עוד מרחוק קרא אלי:

— נחש נא, מי בא לבקרני באהלי?…

— פיסל?… — שאלתי מתוך פקפוק ומבוכה.

זריחת פניו של חברי לא היתה לו עוד, צל של עצב חרישי עבר על פניו.

— לא… לא פיסל… השיך חסן!…

ושוב זרחו פני חברי מרצון.

— השיך חסן?… מנַיִן לו?… מי הוליך את הקול אליו, כי חזרת?… פלא!… ואני לא חשבתי כי עוד בין החיים הנהו… בדרום נהרגו רבים כמרגלים…

— עוף השמים הוליך את הקול!… הדבר מענין מאד… כאן, בארץ זו, ללא טלפון וללא טלגרף, נפוצות כל השמועות במהירות הבזק… עדיִן אורח אני בארץ, וכבר הגיע שמעי לשיך חסן אשר במדבר…

— והוא שמח לך?…

— כאח וכרֵע!… וגם על פיסל ספר לי… ועליך חרה לו, כי לא באת לבקרו במשך כל השנים הללו…

אכן, מאז יצא חברי את הארץ חדלתי לנוע ולנוד בה, בין משכנות הערבים.

— והאם רק לראות את פניך בא אליך?…

חברי נבוך מעט.

— כן גם בקשה אלי בפיו. הוא חשוד בעיני האנגלים… בימי המלחמה הראשונים נחשב בין הנאמנים לתורכים… ועלי שמע כי “ראש וראשון” אנכי במלכות… ועל כן בא אלי לבקשני, כי אזכור לו חסד נעורים ואמליץ עליו לפני המלך הבריטי… כמה הגזמה והפלגה בכל מושגיהם!…

ושוב ישבנו ושוחחנו וזכרנו ימים עברו, ימי הילדות הטובים של הישוב.

— אם אגיע עם הצבא הכובש לעבר הירדן ואבוא לסַלט, אבקש ואמצא את פיסל… ואם עודנו חי, היטב איטיב עמו על העול שנעשה לו.

ושוב קִים חברי את נדרו, אם כי לא במלואו… גדוד הרגלי שלו זכה לעבור הראשון את מעברות הירדן ליד ים המלח, והוא אשר כבש את סלט. חברי נכנס הראשון אל עיר מולדתו של פיסל… וכעבור ימים־מספר, לאחר שנח מעט מעמלו ומטרדותיו הרבות, — כי העליה מעמק הירדן למרומי סלט היתה מן הכבּושים הקשים ביותר של הצבא הבריטי בארץ, — התחיל חברי לחקור ולדרוש על פיסל ועל משפחתו. בראשונה התכחשו לו האנשים, כי חשדו בכונותיו. ורק כשהודיע, שידידו וחברו של פיסל משכבר הימים דורש לו, באו אליו בני משפחתו, בלא פיסל, וככה ספרו לו:

לאחר שכבש הצבא הבריטי את דרום־הארץ הגיעה שמועה לאזניו של פיסל, כי איש עברי, מי שהיה חברו וידידו, בימים שעבד עם היהודים במושבותיהם, הגיע עם הצבא הכובש אל הארץ, והוא מן הראשים והראשונים במלכות… ולפיסל קרוב וגואל בין השיכים אשר לבדואים בדרום, וגם השיך חבר ורע לאיש העברי, וישלח פיסל אליו לשאול מפיו, אם אמת השמועה אשר שמע? ותשובת השיך היתה: אמנם נכון הדבר כנכון היום. חברם לשעבר נלקח אחר כבוד ושוכן בראש גדודו… הוא, השיך, הלך לבקרו, והעברי שמח לקראתו וקבל את פניו בחבה, בשמחה ובכבוד גדול… וכששמע פיסל את הדברים הללו נתבלבלה עליו דעתו. הוא רצה לראות את חברו, את ידיד נעוריו, ויהי מה. בכן גמר אומר להתגנב ולעבור חרש את החזית התורכית, ולבוא אל דרום הארץ… כל בני משפחתו הרבים התקוממו לדבר הזה ולא נתנוהו להפיק זממו, כי סכנת מות רחפה עליו. הם הרבו דברים על לבו, כי יחכה עד יעבור זעם, עד שיבואו צבאות הכובשים אליהם… ואולי יבוא גם חברו וידידו עם הצבא לסלט?… אבל פיסל מאן לשמוע לעצתם הטובה. קצרה נפשו לחכות… ובאחד הלילות רכב על סוסתו ויצא חרש מעיר מולדתו. יצא ולא חזר… מקץ ימים מספר הגיעה הבשורה הרעה, כי פיסל נתפס על גבול החזית ונהרג וסוסתו נלקחה בשבי… הסוסה היתה בעוכריו… לוּ התגנב ללכת ברגל, כי אז לא הגיעתו הרעה. אבל פיסל מאן ללכת ברגל. כי איך יבוא לפני חברו ברגל, כאחד הפלחים?… וסוסתו בהירה היתה, ובחשכת הלילה משכה את עין התורכים…

חברי נרעש ונפעם מכל אשר שמע והתעצב מאד אל לבו. ופתאום זכר כי חַיליו הביאו עמהם סוסה ערבית בהירה, אשר לקחוה מידי התורכים… ויצו להביא אליו את הסוסה… ואף אמנם משפחת פיסל הכירה אותה: זאת היתה סוסתו של פיסל…

וישקול חברי על ידי משפחת פיסל פי שלשה במחיר הסוסה, ויקחנה לו למזכרת.

כשהיתה עַישה ילדה בת שש, בת שבע שנים, היו אומרים בכפר: “השטן שוכן בתוך ילדה זו!”

ואמנם לא היתה עישה אלא מין שד בצורת ילדה.

כשהיו נערי הכפר מצחקים בשדה, והנערות יושבות להן מן הצד תחת העצים, קצת מתבישות וקצת מפחדות מהתערב במשחקם של הנערים אבירי־הלב, היתה רק עישה יוצאת אליהם, וכשיצאה — לקחה חלק בראש כל מעלליהם, אפילו במלחמה.

והיו הנערים נחלקים לשני מחנות ויוצאים להלחם זה בזה, ובראש המחנה האחד עומדת עישה ומפקדת.

וכשעישה מפקדת, כל חבריה חרדים ושומעים לקולה.

והמחנה שעישה עומדת בראשו, הוא המנצח תמיד.

_____

אביה של עישה עני מרוּד, אדם חלש ומדוכא ביסורים. ואת אמה אין עישה זוכרת כלל. היא מתה בטרם ידעה הבת לקראה בשם. ותהי עישה בעלת־בית קטנה בצריף הקטן של אביה, ועושה כל מה שלבה חפץ.

בת־עשׂר נכנסה בעוֹל הפרנסה: בימי הקציר היתה יוצאת עם אביה ללקוט לקט אחרי הקוצרים, ובימי זבּוּל הכרמים ובציר הענבים היתה הולכת לעבוד במושבות היהודים. ומשהתחילה עישה לעבוד, חדלה לשחק במשחקי הנערים, אבל תחת זה התחילה לצחוק בקול פעם בפעם. וכשהיו זקני הכפר שומעים את קול צחוקה, היו אומרים: “השטן צוחק מתוך גרונה של נערה זו”.

וחברותיה כי שמעו את צחוקה, היו צוחקות וצוהלות גם הן.

ובחורי הכפר, בשמעם את קול הצחוק יוצא מפי עישה, היו כשכּורים.

וגם בעת הבציר, כשקרני השמש לוהטות וצורבות, והכל מוטל כמתעלף לפני החמה בלי כח ובלי חמדה — גם אז חיים ושמחה מסביב לעישה. כל מי שדם נוער נוזל בעורקיו מתכנס סביבה, היא מספרת וצוחקת, והם שומעים וצוחקים… צוהלים בחוצפה בתוך דממתו של יום…

ויש שהבחורים מתעוררים ויוצאים פתאום במחול ורוקדים כמשוגעים…

— רקוּד השטן! — אומרים הזקנים ונאנחים בשברון־מתנים.

_____

ובהיותה בת חמש־עשרה — נשתתקה עישה פתאום.

אינה מספרת ואינה צוחקת.

וככל שגדלה — יפתה, וככל שיפתה — שקטה.

היא גדלה והתפתחה מיום אל יום ותיף עד מאד.

קומתה גבוהה וזקופה כתמר, גוה מוצק כשיש, שדיה בולטים בעוז מבעד לחלוקה המרוקם, פניה שזופים, אבל רכים ועגולים, שערותיה שחורות ומסולסלות… ואש זרה בעיניה הבוערות, הפקוחות לרוָחה.

ומאז נתעצבה ונשתתקה, נתערפלה האש שבאישון עיניה… והיא תמיד כעיפה או כנכלמה… ואי שלא ידע את חידתה.

ראו בחורי הכפר והיו נרעמים ושואלים: “מה זה היה לעישה?”

והזקנים היו אומרים, כי זכות אמה הכשרה עמדה לה לעישה, והשטן סר מעליה; והיו מרימים את ידיהם כלפּי מרום ולוחשים ביראה:

“לַא אַללָה אִלַה־אַללָה וְסַיִדֻנַא מֻחַמַד רַסוּל אַללָה!”

_____

ולאחְמד־עיד, השיך של הכפר, בן ושמו עבּדאללה.

וזה עבדאללה היה לפחד ולשנאה לכל בני הכפר.

הוא היה גבור וחסון כארז, ומאגרופו חַתּוּ כל בחורי הכפר. ויפה היה ומגוהץ מכל בני הכפר, וכל הלבבות של בנות הכפר היו רועדים בקרבתו.

אך בגופו היפה הבריא הזה שכנה נשמה זעירה ומכוערה, נשמה רעה, מלאה קנאה ושנאה תאוה גסה. ויהי עבדאללה רודף אחרי הבצע ואחרי הכבוד, את דברו לא שמר ואת הבטחתו לא קיֵם מעולם, ורק את איבתו שמר לכל איש שראהו עומד בדרכו, ולא מאס בכל האמצעים עד שהדפו: צאנו ובקרו של יריבו היו נגנבים, גרנו היתה נשרפת, בנו היה נלקח שלא בצדק אל הצבא — ויש אשר גם הבת תעטה חרפה.

ועל כל אשר עשה עבדאללה לא נענש, כי אביו היה השיך הראשון, ה“כל־יכול”, ויהי מכסה על פשעי בנו.

ועבדאללה שׂם עינו בעישה. ותדע הנערה כי לא תמלט מידו.

ועישה אשר כל בחור מבני הכפר העשירים היה נותן מחירה חמשים וגם מאה לירה, היתה לעבדאללה בנזיד עדשים.

הוא נתן לאביה הזקן העני והחלש שני שקים חטה וחשה שקים דוּרה, וגער בו בחזקה, ויתן לו הזקן את בתו, ואחים וגואלים אין לה.

וכששאלו אותה חברותיה, אם שמחה היא בגורלה, שתקה עישה ולא ענתה דבר. וכשלחשו לה בחורי הכפר, מבקשי אהבתה, לאמר כי עתידים לה ימים ורגעים קשים, שתקה גם אז.

ותהי עישה לעבדאללה לאשה.

וכעבור שנה לקח עליה עבדאללה עוד אשה, וגם את זו קנה באפס מחיר.

וגם אז החרישה עישה ולא אמרה דבר.

וכשבאו אליה חברותיה לנחמה ולעורר קנאה בלבה, לא ענתה עישה גם על דבריהן, ותדום.

וכשפגשה ברחוב את מבטו של אחד ממבקשי אהבתה הראשונים, הפנתה את ראשה הצדה.

וקללות על ראש בעלה שמעה, ותּהי כלא שומעת.

______

אך הקללות הרבות, אשר קללו את עבדאללה, לא ירדו תהומה…

אחמד־עיד, השיך הראשון של הכפר, אבד חנו בעיני הקהל, וגם בני סיעתו החזקה מאסו בו, וכשהגיעו ימי הבחירה נבחר מתנגדו נִמְר־חַמרנא לשיך ראשון תחתיו, וירד אחמד־עיד מגדולתו.

אותה שעה הגיע תור עבדאללה להקרא לצבא. וגם נלקח ונשלח לתימן. וכשיצא עבדאללה מן הכפר, היתה השמחה בכל המעונות, וברכה אחת, של כל בני הכפר יחד, לותה אותו:

“ולואי שימות שם ולא ישוב!”

אך בזה לא כלתה עוד הרעה אל בית אחמד עיד, ולא נתמלאה עוד סאת ענשו של עבדאללה.

עונש גדול ונורא, עונש אשר כמוהו עוד לא ראה ולא שמע איש מאז עמוד הכפר על תלו, היה צפון לעבדאללה…

ומתוך ביתו קמה עליו הרעה הגדולה.

_______

כשיצא עבדאללה לצבא, השאיר את נשיו השתים בחוסר־כל ולא דאג להן ולפרנסתן. ותלך אשתו השניה ותשב בבית אחיה. והראשונה — עישה — נשארה לבדה בביתה הריק. התשוב אל אביה? והוא עני, זקן וחלש. ומשפחת בעלה גם היא לא שׂמה לב אליה ולא דאגה לשלומה. ותכלכל עישה את נפשה ביגיע כפיה: בימי החורף היתה עובדת במושבה של היהודים, ובימי הקיץ יצאה עם שאר בני הכפר הנגבּה, אל שבטי הערבים, לקצור קציר החטה והשעורה, ומשם היתה מביאה שקי־חטים שנַים ושעורים חמשה, ותאכל ותוֹתר. ככה עברו עליה שלש שנים.

וחייה הקשים לא נתנו בה אותות. היא יפתה עוד יותר, ולא עוד אלא שבזמן האחרון התחיל מצחק לפעמים בעיניה אותו ברק השטן של ימי בתוליה…

שלש שנים עברו, וברביעית היה הדבר:

גם בקיץ ההוא יצאה עישה בחבורה הנגבה אל הקציר. ויבואו אל אחד השיכים העשירים, ויעבדו בשדהו אשר על קצה גבול המדבר, מקום שם מתחילים המים המלוחים.

והשיך עשיר מאד, ולו שדות־תבואה רחבים לאין קץ, ומטמורות תבואה לרוב, ובקר וצאן לאין מספר, ושבטו הוא אחד השבטים התקיפים מאד אשר בבדואים, שבט שמוראו ופחדו על כל הסביבה.

ולשיך בן יחיד, בחור יפה־תואר ומלא כח עלומים, רענן ושחרחר, לו עינים לוהטות באש הנוער ובלורית שחורה כעורב, וכלי־זין לו, אשר כמוהם לא ראה עוד כל פלח, וסוסתו השרוקה — אחת בכל הסביבה!

וכשהיה השיך הצעיר רוכב על סוסתו האבירה, ורמחו הארוך נוצץ ומתהפך באויר, ובלוריתו השחורה נופלת על פניו — היתה כל הסביבה כאילו מלאה הוָיתו של זה, והוד למקום וקסם של חן וגבורה מסביבו…

וכגודל עשרו יפיו וגבורתו, כן גדלה נפשו הנדיבה. רעה לא עשה מימיו, ורק טוב וחסד. גם לאויביו לא הציק מימיו; בחמתו יהרוג את שונאו באחת, אבל הצק לא יציק לו והתעלל לא יתעלל באדם…

ובימי הקציר, בבוא הפלחים לקצור בשדה אביו, זובח הבן בכל לילה ולילה כבש טוב ושמן ועורך סעודה לכל הקוצרים, ובחַלקו להם את חלקם בתבואה, הוא מוסיף לכל אחד ואחד משל אביו.

באותו קיץ הראה את נדיבותו ואת ידו הרחבה יותר מבכל השנים, וחבורתה של עישה השתכרה כאשר לא השתכרה עד אז אף פעם אחת.

ועישה כאילו נתחדשו לה שנותיה ושבה לימי נעוריה! פעם בפעם התגלגל צחוקה הצלול והביא את כולם לידי צחוק וחדוה.

ובכל ערב וערב, כשבן השיך עורך את הסעודה לקוצרים, הוא נותן לעישה את המנה השמנה ביותר, מנה אחת אפים.

ולא־אחת היו עיניו של בן השיך שוהות על פניה של עישה… ועישה אף היא עונה לו במבט שתי עינים פקוחות לרוָחה…

______

ויהי הלילה, והבדואים ערכו “פַנְטַסִיָה” בשדה תחת כפת־השמים לאור הלבנה המזהירה, והפלחים והפלחות עומדים מן הצד ורואים. והנה עמדה חבורת בחורים בעגול: צמדים צמדים, כל אחד ידו האחת נתונה על כתף חברו וידו השניה אוחזת בחרב שלופה. קול התוף נשמע בענוה, והבחורים התחילו יוצאים לאט־לאט במחול, מתנודדים וקוראים לבנות:

— מי בת־חיל תצא אלינו!

יצאו אליהם אחדות מבנות הבדואים, האחת אחרי חברתה, והנה מבין הפלחים קמה פתאום עישה ותצא גם היא אליהם…

ולחש־בהלה קם מאחריה, גם חריקת־שן הגיעה לאזניה. היתכן? הנשמע כזאת, שבת־פלח כשרה תצא במחול, כצאת אחת הבדואיות החצופות בתוך עגול של בחורים?… ועישה כאילו לא שמעה ולא הבינה. בראש מורם יצאה, נטוית־גרון ומנצנצת בעיניה; בקומה זקופה, בחזה בולט וברגל ישרה צעדה קדימה, כקוראת למלחמה…

העגול נפתח לקראתה, ותבוא — ומיד נסגר עליה שנית.

ותושט עישה את ימינה, ותקח את החרב השלופה, ואת שמאלה שׂמה על ראשה, ותעמוד — חלוקה הארוך מתוח לכל תבנית גופה, להב החרב נוצץ באש קרה, וראשה מופנה אל כתפה — ותהי כשטן בצורת אשה, ועיניה נוצצות, ואש בוערת בתוכן. אש להבה…

— בת השטן! — נאנחו זקני הפלחים והסבו את פניהם הצדה. והצעירים ישבו כמו על גחלים בוערות.

והעגול הולך ורוקד סביבה. קול התוף הולך וחזק, המתופף מתלהב, והרקוד הולך הלוך וגָבוֹר. דהרות־דהרות תכופות וצחצוח חרבות מתהפכות בידי הרוקדים… כל אחת שלוחה אליה לנגוע בה, והיא סובבת על מקומה, סובבת במהירות של גלגל מתהפך. היא מכה ומצלצלת בלהב חרבה אשר בידה על גבי הנשלחות כברקים לנגדה… ככל שגובר רקודו של העגול, כן יגבר גם סבּובה יותר ויותר, ותהי כגלגל הסופה…

הכל מתלהבים, דוהרים, דולקים, והיא מסתובבת כרוח, כבת השטן, בין צחצוח החרבות, פוגעת ומכה ומנצחת על הכל….

ויותר מכל החרבות שלוחה אליה חרבו של בן־השיך, ויותר מכל החרבות מכה היא את חרבו…

בושו הפלחים וחפרו, נאנחו וחרקו שן: אוי לעינים שראו את בת כפרם בכך!…

ועד הכפר הגיע הקול לאמר: “יצאה עישה לתרבות רעה”…

אז תתעורר קנאה במשפחת בעלה: חרפתה — חרפתם.

לא עברו ימים מעטים — ויהי בחצי הלילה, וכל בני המשפחה של אחמד־עיד באו, וגם אבי עישה הזקן והחלש עמהם, ויקחו את עישה מעל שדה הקוצרים ויובילוה אל הכפר ויסגרוה שם בביתה…

ואת אחי עבדאללה הצעיר ממנו העמידו לשמור על הבית.

_____

בוקר אחד נפלה הברה, כי בן־השיך בא הלילה אל הכפר ביתה עישה, ושהה שם… ויהי כל הכפר כמרקחה.

שאלו את שומר הכפר, והוא ספּר, כי אמנם ראה איש זר, רכוב על סוסה אבירה ומזוין כולו, בא אל הכפר. וכשנגש אליו השומר ושאלו: מי הוא? שלח אליו את רמחו ואמר: “שתוק, ואם אַין מת אתה!” וגם הבטח הבטיח לו, כי אם ישתוק, לא יעדר מן הכפר מצאן ובקר ועד שרוך נעל.

וימהר אחי עבדאללה ויבוא אל בית עישה וידפוק על הדלת — והנה היא נעולה. נגר אל האוּרוָה וגם היא סגורה על מסגר.

יצא אחי עבדאללה אל הכפר והזעיק אליו את כל קרוביו. באו כולם אל בית עישה וידפקו בחזקה ויקראו:

— הוציאי אלינו את האיש הזר אשר בביתך ונדע מי הוא…

ותצא עישה אליהם ותעמוד ותקרא בקול:

— אל תהינו לנגוע באיש הזה, כי בעלי הוא!

חיל אחז את כל הנצבים למשמע הנבלה. ואחי עבדאללה צעק מרה:

— קדֵשה! הלא אשת אחי אָתּ!

ותען עישה ותאמר: שנאתי את בעלי, ואת האיש הזה אהבתי!

ויסבו כל קרובי אחמד־עיד ויאמר להכותה נפש… והנה — בן השיך לנגדם, כולו מזוין, בלוריתו נופלת על פניו, עיניו זורקות חצי זעם וחרבו שלופה בידו.

— הלאה! — קרא בן השיך, — ועל כולם נפלה אימה ופחד… ויסוגו אחור…

ובן השיך אחז ביד עישה וילכו על פני כל הכפר, ויבואו אל הג’אמע, ואף כלב לא חרץ להם לשון.

שמעו זקני הכפר ויבואו אל מקום הקודש, ויתאספו כל ה“חַג’ים”, חרדים ותמהים למראה הטומאה אשר דבקה בקודש.

ועישה נצבת לפני הקהל ואומרת: “כתבו אותי לאיש הזה, כי אשתו אנכי ואני הרה לו”.

דממת חרפה שׂמה מחסום לפי כל. הזקנים העלו עפר על ראשם, ואחר בכו על החרפה הגדולה אשר נעשתה לעדתם, ויצעקו אל בני הכפר:

— שלחו מקרבנו את האשה הטמאה הזאת ואף איש אל יעז לנגוע בה!…

ועישה אחזה ביד בחירה וישובו אל הבית אשר לנו בו. הוציאה עישה משם את צרורה, ואחר הלכו ופתחו את האוּרוָה, ויוציאו את הסוסה. הרכיב עליה בן השיך את עישה ויעל אחריה גם הוא. בשמאלו חבק את עישה ובימינו אחז במושכות סוסתו. וכל בני הכפר עומדים ומביטים ומחרישים ביראה ופחד…

ותעלם הסוסה עם רוכביה מן הכפר, ורק תמרות אבק מזהיר לפני השמש נראו לאורך הדרך.

כשני גדודים אויבים עמדו על הגבעה שתי קבוצות הבתים זה למול זה.

במורד — הבתים אשר לחמוּלת גַ’בּלי, הם הרבים, ועליהם הדרת שנים חופפת: פה ושם תמרים עתיקי־ימים על הבתים ינופפו, ומאחוריהם כרמי זיתים ותאנים, עצים מצלים, ענפים רחבים, והמה מוּקפים משׂוכות עבותות ירוקות, חומות צבר דוקר. ועל הגבעה — הבתים אשר לחמולת שהלי, והם המעט. אף דקל אחד אין ביניהם. רובם נבנו בימי יושביהם, וכרמיהם מאחוריהם דלולים והעצים ללא צל. ולעגו בני העמק ליושבי הגבעה וקראו להם: גֻ’הַאל. ובבני־שהלי הלא יש גם אנשים זקנים ונשואי פנים.

עוד בימי השיך אברהים, ראש ונגיד למשפחת ג’בלי ומוכתר לכל הכפר, נפלה קטטה בינו ובין השיך עבדאלה, זקן משפחת שהלי, על אודות חלקת־אדמה אחת. ובני ג’בלי היו הרבים והחזקים וירדפו את המעטים עד חרמה וימררו את חייהם ויסיגו את גבולם. אז יצאו כל בני שהלי מן הכפר ויבדלו מן העדה ויבנו להם בתים על ראש הגבעה, אשר מעֵבר לדרך המלך. — השיכים אברהים ועבדאלה הלכו בדרך כל הארץ, והמה זקנים ושׂבעי ימים, אבל שנאתם וקנאתם לא ירדו עמהם אל קבר, והיו מוֹרשה לבניהם אחריהם. הבנים לא התחתנו אלה באלה ולא התקרבו, ולא דרכו רגליהם של בני החמולה האחת בגבול בתיה של החמולה השנית. דרך המלך, כנהר אשר לא יעברוהו, הבדיל ביניהם. והבאר אשר על אם הדרך — אליה תצאנה השואבות ותבואנה לשאוב מים — אך אלה מעֵבר מזה ואלה מזה תעמודנה… גם במותם זה אל זה לא יקרבו, — בני שהלי הקצו להם בית־עלמין מיוחד על התל.

ועל חמולת שהלי כקללת אלהים רובצת, — הבנות הנולדות להם רבות הן, והבנים אך מעט, מספרם כאין וכאפס, ויהיו לצחוק ולקלס בפי אויביהם. וכי יריבו בני שתי החמולות ביניהן, וקרא הג’בלי לשהלי בבוז: אַבּוּ אִל־בּנַאת!

אבל אין רע בלא טוב תחת השמש. הבנות אשר לחמולת שהלי אין בכל הסביבה כמוהן ליופי, לחכמה ולגבורה. והיה כי תפרוץ תגרה בין שתי המשפחות, ובאו הנשים אשר לחמולת שהלי ונוספו על האנשים והכו את אנשי חרמן כגברים. ולזאת ילעגו בשוָקים לאנשי ג’בלי ויאמר: נשים גברו עליכם.

והבחורים אשר בכל הכפרים נפשם חשקה בבנות שהלי היפות, ורבים הם המחזרים אחריהן. ועוד מעלה יתרה להן: באין אחים וגואלים לנשים — פטורים בעליהן מעבודת־הצבא. והיו בעליהן הולכים אחר נשותיהם לשבת בכפר אבותיהן, והחתנים ממלאים את מקום הבנים, ועיניהם של בני ג’בלי רואות וכלות מקנאה. גם הבחורים אשר לחמולת ג’בלי עצמם מתגעגעים בעומק נפשם על יפין של בנות חרמם. את עשרם, את אדמתם ואת כרמיהם היו נותנים תמורתן, לולא היה פחד הזקנים על פניהם.

_____

ולחַליל, בנו של השיך עבדאללה, בת יחידה, ותהי לנחמה לו ולאשתו הזקנה על הצער והעלבון אשר מנע מהם אללה בן־זכר. וגם כל בני החמולה התנחמה בבת השיך, כי אמרו: בניהם של כל גדולי השיכים יבקשו להתחתן בבתו של חליל, והיה להם בעלה למעוז בפני אויביהם.

יפה פטמה, בת השיך חליל, ומי בבנות תדמה לה? עיניה — שחורות ועמוקות וערפל דק מרחף עליהן, והערפל הזה שבעיניה נוסך שכרון אל לב כל הבחורים וכמשתוללים הם. ויש אשר יארבו ויצפו לה שעות להציץ אך פעם אחת אל תוך עיניה. יביטו ולא יוסיפו. כי בהביט בחור אל תוך עיניה של פטמה, והורידה את עפעפיה השחורים והארוכים ויכסו את עיניה ביפי חנם… שערותיה — גם הן שחורות, שחורות כעורב ודקות ורכות כמשי, וכאשר תורידן מאחורי החִרְקַה הלבנה והארוכה, ונפלו לכל אורך גויתה הזקופה. את קצות שערותיה בתסרקתן יראו הבחורים ורעד קדחת יעברם. כל הנשים דוברות, ופטמה בדבּרה, כקול העוגב מפיה ינגן. והבחורים, כשהם שומעים את הקול והדבור, לבם ככנור יהמה, כאילו יד נעלמה פרטה עליו… ואת צחוקה לא רק הבחורים אהבו, כי אם גם כל הבתולות אהבו, ויש שהן עומדות עליהן ומפצירות בה: “צחקי, פטמה, צחקי־נא!” וכשהיא צוחקת, צוחקות כולן עמה.

ופטמה — טרם ילק לבה אחרי הבחורים ובקהלם לא תבוא. גם בימי הקציר, בצאת הבחורים והנערות אל השדה לפני עלות השחר, לתלוש את העדשה ואת הכרשינה בעוד הטל עליהן, והנערות מצויות אצל הנערים, לא העז עוד אף אחד מהם לנגוע בפטמה בת השיך…

והשיך חליל ואשתו שמרו על פטמה כעל בבת עינם, כי רק ממנה קוו להבנות. וכשהגיע פרקה להנשא, התחילו האבות נושאים־ונותנים עם השליחים, ששלחו אליהם הבחורים, מבני העשירים אשר מן הכפרים מסביב. עיני ההורים לא רוו מראות את השליחים הרבים, הדופקים יומם ולילה על פתח ביתם. ורק דאגה אחת היתה בלבם: מיום שהתחילו השליחים לבוא אל ביתם, התקדרו פניה של פטמה. ויאמרו חליל ואשתו אל לבם: מתעצבת פטמה על בתוליה. ויתנחמו.

אבל נימתם רפתה מיום ליום, כי פני בתם חָורו מיום ליום. ויש אשר בלילות ישמע גם קול בכיה, ובהתיפחה חרש על משכבה… ויפנו הזקנים באחד הימים אל פטמה ויאמרו:

— אל נא תתעצבי כה, בתנו. הלעולם תשבי בבתוליך? הנערה — אחת דתה לעזוב את אמה ואת אביה ולדבק בבעלה, ואַת הן לא תרחיקי נדוֹד. פה, אתנו בביתנו, תשבי, וגם אנו נבּנה ממך.

ולא ענתה הבת דבר, ורק ראשה הושח מטה, ותבך בכי תמרורים.

_____

הברה נפלה בין הבחורים המעטים אשר לחמולת שהלי: בנו הצעיר של השיך אברהים, זקן השיכים אשר לחמולת ג’בלי, מבקש את אהבתה של פטמה… והיא — אוי לאזנים שכך שומעות: אינה דוחה את פניו… ויחרדו ויתרגזו בחמולה על השמועה. היאָמן כי יסופר? הנשמעה חוצפה כזאת בכל רחבי עולמו של אללה? את פאר החמולה, את שארית תקותם יקח איש זר ואויב?… ויחר להם עד מות. ויחליטו הצעירים לא לגלות את הסוד הנורא לזקנים, כי אמרו, אולי רק עלילת דברים זאת. אך חקה התחקו מאז על רגלי פטמה וישמרו את עקבותיה. שומרים העמידו לה יומם ולילה. וככה נמנו וגמרו בלבם: אם תמצא בה ערוַת דבר, והרגו את שניהם נפש, את הבן והבת גם יחד… ועל כל הדרכים ובכל הכרמים שמרו לפטמה ולא מצאו כל דבר חטא… ויתנחמו הבחורים: שקר ענו בפטמה.

אך מספר שבועות עבר, ושמועה עברה בכפר. פטמה הרה. בתחלה אך התלחשו על הדבר מתוך פחד ובהלה. הבחורים התלחשו חרש בחריקת־שנים, והנערות גם בקנאה ובשמחה־לאיד. ואיש לא ידע מי הוליך ראשונה את הקול… ויש אשר התגנב הספק אל הלב: אולי שקר ענו בפטמה?… אבל פניה אשר חָורו מיום ליום, ועיניה המלאות חרדה, והאש הזרה אשר בהן העידו, כי לא לחנם ידברו בנערה ככה…

והלחם מפי הצעירים עבר לפי הזקנים — ותקם המבוכה בחמולת שהלי. אך אל חליל ואשתו עוד לא הגיע הדבר. ופטמה — יש אשר תשמע קול מתלחשים מאחריה… וחרדה כעלה נדף, ופניה יחורו כמות…

באחד הימים, לפנות ערב, כשחזרה פטמה מן הבאר, וכד המים על ראשה, פגשוה להקת נשים, ההולכות אל הבאר וכדיהן על ראשיהן. ויהי כי ראו את פטמה ותרעמנה עליה פנים. התבוננו בה, הקיפו אותה מכל צד, ובאצבע אל בטנה הראו ותקראנה מלא:

— ראינה את בת המרדות!… הנה כרסה בין שניה… ארורה!…

ופטמה נצבה במקומה. נדהמת וחורת, ועיניה שוהות על הנשים מתוך שתיקה מתה. אין בעיניה לא בקשה ולא בושה, לא תחנונים ולא כעס.

— התוַדי על פשעך, ארורה, למי אַתּ הרה?… והיתה נפשו כפרת עוונו!…

פני פטמה האדימו ושוב החוירו. אש הוצתה בעיניה ושוב דעכה — ואף מלה לא ענתה בפיה… התלקחה הקנאה בלב הנשים, — ותך האחת בכדה על ראש פטמה.

ופתאום וכל הכדים הריקים מושלכים בצוָחה וצריחה על פטמה הנופלת, על ראשה ועל פניה. והיא, רק אנחה חרישית אחת פרצה מפיה — ולא הוסיפה.

רק פעם הושיטה את ידה להגן על פניה הפצועים — ותורידן, ותשתטי מלא קומתה…

והנשים עודן מכות, — על ראשה, על גבה, על בטנה… כל הבא בידן תשלכנה בה: טיט, חצץ, לבנים ואבני־גיר… הנשים הכו, צעקו, צרחו, הריעו, וצעקותיהן נתפשטו על פני כל הסביבה — עד כי נזעק העם…

כדור־השמש האדום שקע בתוך הים הגדול. צללי ערב פרשו את כנפיהם על פני הקרקע וצעקותיהן של הנשים טרם תחדלנה. הן השתוללו על פני גויתה המתה של פטמה — וממרחקים התחילו השועלים מיבבים יבבת קללה…

א

הידעתם את הכפר הזעיר חֵיט?

אחד הכפרים בדרום יהודה, בין קו מסלת־הברזל במערב ובין רוכסי ההרים במזרח. הכפר מונה אֵילו עשרות בתי־חומר, מוסבים מרחב רב של אדמה שחורה וכבדה, הנהפכת בימי החורף לבוץ ובימי הקיץ היא נסדקת סדקים־סדקים רחבים ועמוקים. פוריה היא האדמה, ובשנים גשומות היא נותנת ביד רחבה חטה, דוּרה ועדשים מאכל לבני־האדם, וכשרינה וחלבה מאכל לבקר.

שם לא הרחק מן הכפר, במסלת־הברזל, עוברים רכבות וקטרים סואנים, וקול שקשוקם מגיע לפעמים עד אזניהם של אנשי הכפר, גם ביום וגם בלילה. ובדרך־המלך, על ה“אַספלט” הנמתח מיפו לעזה, טסים אוטומובילים. יש שאורותיהם המסמאים את העינים נראים מרחוק עם אישון לילה, ויש אשר גם דרך הכפר טס ועובר אוטומוביל — ונעלם בן־רגע; הכפר, כשהוא לעצמו, עדין לא ידע את המכונה ואת הקיטור. המים מבארו האחת עולים מתחתיתה למעלה בדלי גדול, אשר גמל־הצבור, עִוֵר שתי עיניו, מושכו בחבל. הגמל צועד לאטו מעם הבאר אל הקיר, החצוב באבן למולו, ומושך בחבל; ובהגיעו לקיר — ועמד מאליו, ובעמדו יצוף דלי־המים אל שפת הבאר, וידי הנשים העומדות ומחכות לתור תחזקנה בו ושפכו את המים אל כדיהן. והגמל חוזר מן הקיר אל הבאר, לבדו יפנה וילך — כי רגיל הוא ומנוסה במלאכתו — והדלי עם החבל יורד למטה… ושוב חוזר הגמל אל הקיר האטום. איש אינו נוהג בו ואיש אינו משגיח בו, ורק לפנות ערב יבוא רועה־הכפר והשקהו והאכילוֹ.

הגמל שואב מים בכפר, הרועה רועה את הבקר, והנשים תומכות פלך. שתי שנים תטוה האשה, לילה לילה, ואחרי־כן תביא את אריגה לשוק ותמכרנו בחצי־לירה, ותשמח על שכרה כמוצא שלל רב. וגם אל הפלח תשלחנה בנות־חיט ידיהן לטחון גריסים מגרעיני השדה, מאכל לבני הבית, והפלח החיטי ישים שק חטים או דורה על גב חמורו וירד אל הריחים בפַלוּגָ’ה לטחון לביתו קמח, אשר יאכל על הסובין ועל הפסולת.

הבנות שבכפר־חיט מפורסמות הן, ידועות בכל הסביבה. סגולה מיוחדת להן: אין ריח התַּבּוּן, שכל פלחה ספוגה בו, נודף מן החיטיות. כי מנהג משונה נהוג בכפר מקדמת נדא: אין אנשיו אוכלים לחם־קרדיש האפוי בתּבון, כי אם לחם־פּתּות, אפוי על פני הסג‘, יאכלו. כדרך הבדואים. פלחים שאינם אוכלים קַרדִיש כי אם פתות — השמעתם מימיכם? סוד כמוס הוצק בכל הענין הזה, ורק בצנעה מגלים את הדבר, מפה לאוזן. וזה הדבר שזקני הכפר מספרים לבניהם, והזקנים שמעוהו מפי אבותיהם. הראשון אשר יסד את הכפר היה פלח מעַרַק־אִל־מַנְשִיָה, הכפר העומד כשומר על גבול הישוב — כפרי־הדרום — על פתח המדבר שבנגב — מחנות הבדואים. הפלח הזה נשא אשה מבנות הבדואים… ולא יכלו אנשי הכפר לסלוח לבן־עדתם את החרפה אשר המיט עליהם. הנשמעה כזאת שפלח ישא לו לאשה בת־בדואים?… ויגרשוהו מהסתפח בנחלתם. וגם הבדואים, ממשפחת האשה, לא נתנוהו לבוא בקהלם; כי איך ישב פלח, איש הקרדיש והתּרבּוּש, “אבו־אחמד”, בין בדואים? היתנו את שבטם לקלון ולשנינה?… וילד הפלח מאנשי ערק־אל־מנשיה ואשתו מבנות עַרַבּ אַ־תִּיַאהַא ויבקשו וימצאו להם כברת אדמה (ובימים ההם עדין אין יהודים עובדי־אדמה בארץ, והאדמה נתונה חנם אין כסף לכל מי שמחזיק בה וחורשה וזורעה) בקרן בן שמן, ויבנו להם “בַּאיְכָּה” של חומר וישבו בה. ויזרעו את האדמה ויאכלו מלחמה. וילדו בנים ובנות ויקימו דורות אחריהם, ומהם ומן הנלוים עליהם נבנה והוקם הכפר חיט. ומנהגה של אותה בת־בדואים, אֵם כל חי בחיט, לאפות לחם־פתות על פני הסג’, היה בכפר חוק לדורות, עד היום הזה.

ועוד סגולה אחת היתה לחיטיות, אשר פרסמה אותן בכל הארץ: נפשן נכספת למנגינת החליל… כי תשמע חיטית קול חליל — ועזבה את עבודתה והזניחה את ילדה ופסקה מאכילתה ועמדה והקשיבה רב קשב… נפש החיטית הולכת שבי אחרי צלילי החליל. ולזאת רבו הדופקים על פתחי המוכתר שבכפר, להתקבל למלאכת רועה העדר. הרועה הוא גם אמן החליל, והחיטיות מרבות עמו את חסדן. אין בכל הסביבה ובכל הכפרים רועה אוכל לשובע כרועה בחיט, ואין כמוהו לובש כתונת בלא קרעים וסנדלים בלא טלאים. החיטיות שומרות על רועי כפרן בעבוּר חליליהם.

וביום השוק בפלוג’ה רבתי, אשר אליה ואל חנויותיה יבואו מכל הסביבה פלחים ובדואים, אנשים ונשים וטף — זה לקנות לו שור וזה להחליף את חמורו, זה לקנות סכין חדש למחרשתו או קלשון, וזאת לבחור בד לשמלה או חִרְקָה, או סנדלים לבעלה — ביום השוק בפלוג’ה, כי ישמע קול חליל מפיו של מחלל בדואי בן המדבר, אשר הביא לשוק צאן או גמלים למכירה, — וחרדו כל החיטיות אשר בדוק ועזבה אשה אשה את מלאכתה ואת קרוביה ואת בעלה, והתקבצו כולן יחד ועמדו כלהקת צפרים צפופות וסמוכות זו לזו, פעורות פה, פתוחות אזנים ומוּרדות עינים — והקשיבו…

וכל הרואה מאחוק את חבורת הפלחות האלה עומדות דום — וידע מי הן, ואמר לנפשו:

— חיטיות!

ב

הידעתם את האביב, את ימי הרַבּיע? —

הפרדסים נותנים ריחם החריף והמשכר, ועד למרחקים ישאנו הרוח מן הים. וריח האזוב הדק והעדין, הבא מגבעות הבּוּר וחודר עד לעמקי הנפש, יתחרה בריח הפרדסים. השדות הזרועים עטופים מרבד עבה וירוק של תבואה רעננה. ושדות הבור יתקשטו דשא ירקרק המשמח את עין האדם ומעדם ומדשן את בשר הבקר. בין הדשאים — רבבות רבבות פרחים, למאות צבעיהם וגוניהם, והאויר גולו ספוג זמזום ורנה דקה של יתושים וצפרים למיניהם. הדבורים אצות־רצות דחופות ומבוהלות מעץ לעץ ומשיח לשיח, ומצצו מעסיס הפרחים, ותוך כדי כך מתכסות כנפיהן אבק העלי אשר לפרח האחד והעבירוהו אל גבעול הפרח השני והפרוהו. על פני שדות הדשא משתרעים עדרי צאן ובקר וסוסים ואכלו ושבעו ובעטו. חפץ הסוס את זנבו, נושא רגליו ורץ כעל כנפי נשר ובא אל הסוסה, העומדת וצוהלת לקראתו ומריחה בנחיריה הפתוחים לרוָחה את האויר, — ונעצר ועמד אצלה ופשט את ראשו והריח מריחה. והפר של העדר זועק, נוהם, ורעדה האדמה לזעקתו. רבּיע.

וכשחל בעצם ימי הרביע החג הגדול, החג הקדוש לכל אנשי האיסלם — חג הקרבן, וגדלה השמחה שבעתים. בחג הזה ינוחו כל בני־האדם מעבודתם, מרגזם ומכעסם. אין איש מושך בעול העבודה, ואין איש עוסק במקח וממכר, ואין ריב ואין מדנים ואין מחלוקת בין אחים, ואין דאגה, חג לאלהים ולאדם. בכל בית, וגם בבית העני, ישחט כבש לכבוד החג — קרבן — ואכלו כל בני הבית מן הבשר לשׂובע, ושלקו ביצים וצבעו אותן בצבע אדום וכחול, ואפו לחם־כּעך מקמח חטים ועשוהו מעשה־תשבץ.

הפלחים יחבשו לראשם תרבושים חדשים ולבשו כתנות־בד לבנות וקשרון על מתניהם באבנטים; ועל רגליהם, אשר רחצון היטב־היטב מכל הבוץ שדבק בהן במשך השנה, ישימו סנדלים צהובים חדשים עם פיות חדים המופנים למעלה… הדרת קודש חופפת על ראשיהם והם הולכים בנחת, צעד צעד, למסגד להתפלל עם כל הצבור.

הפלחות תלבשנה את כתנותיהן־שמלותיהן הכחולות, הרקומות רקמה נפלאה לרוחב פסי השמלה, בקצה השרוולים ועל החזה — פרי עבודה של חדשים ושנים — וחרקות צבעוניות לראשיהן, והלכו בסך אל הבאר להביא מים בכדים חדשים לכבוד החג.

והילדים — צריחותיהם וקריאות־שמחתם פולחים את האויר, ואף הם לבושים בגדי חג, ביצים צבעוניות וכעכים בידיהם, והם רצים לככר הגורן לשחק משחקיהם…

“כֻּל עַאם וְאִנְתִּ סַאלִם!…”

כל אנשי חיט חוגגים, נחים הם ובהמתם. רק הגמל העִוֵר עומד על משמרת עבודתו. היצמא הכפר למים ביום חג? ורק הרועה אסף גם היום את הצאן והבקר להובילם אל המרעה, כי הן לא יסגרו כל היום בחצרות! ורק הנשים, אחרי הביאן מים מן הבאר, עומדות ועוסקות בהכנת המאכלים; הן לא ירעבו בעליהן בחג! דממה בכפר. אין קול ואין קשב ואין נראה צל אדם. כל הגברים יצאו אל המסגד בכפר השכן (עדין אין מסגד בחיט), ובני־הנעורים הלכו אל ככר הגורן אשר מאחורי הכפר, לשחק משחקיהם.

ורק בדרך אל הבאר נראתה דמות אחת. בתו של המוכתר היא זאת, הבת הצעירה. רבו האורחים אשר יאכלו היום עם המוכתר מן הקרבן, ורבה התכונה בבית, והמים כלו; ותשלח האם, עקרת הבית, את בתה הצעירה אל הבאר למלא עוד כד מים.

צעירה מאד היא בת המוכתר. זה־עתה שדיה נכונו, והם בולטים בעד כתנתה הכחולה, הרקומה רקמה נפלאה בעצם ידיה, — כשני עפרים. עוד טל הילדות על פניה המלאים זיו וחן, ושתי עיניה שחורות כלילה ומבריקות בברק של רצון ושמחה; כי בריאה היא ושלמה בגופה, וזקופה כתמר הדק אשר במקשת אביה.

בת המוכתר נגשה אל הבאר, הורידה את כדה מעל ראשה, זרזה את הגמל המנמנם; חרק החבל, נמתח בתוך החריקים העמוקים שנחרתו באבן מרוב שנים, ודלי מים זכים עלה למעלה. אחזה הבת בדלי לשפכו אל כדה, ופתאום עמדה תמהה ותקשב קשב רב…

קול נגינת חליל, אשר כמוהו עוד לא שמעה מימיה, הגיע לאזניה… מי הוא זה שככה יחלל?… רועה הכפר הרחיק עם עדרו בשדה, וגם אין חלילו מפליא לנגן כה…

מעל אם־הדרך התנשא עמוד אבק… מתוך האבק נפלט עדר קטן של כבשים, עזים וגדיים… מאחורי העדר כלב גדול ושחור… בראש העדר הלך הרועה ונגן בחלילו… איש־המדבר היה הרועה, מן העַבִּיד, שחור… גבוה, חסון כאלון, ולוית־חן נסוכה על פניו השחורים, גלוי־ראש; וקווּצות תלתלים שחורים, כתלתלי הכבשה, כתר לראשו. ערום הלך, ורק עור־כבש אחד תלוי לו באלכסון על גבו ועור אחד על מתניו.

הרים הרועה את ראשו וירא את הבאר ואת הנערה ואת דלי המים אשר לפניו — ויעמוד, ועדרו עמד מאחוריו.

— יַא־בִּנְתּ!… תשקיני?…

הביטה בו הבת בתמיהה, ותאמר:

— אשקך… וגם את צאנך אשקה…

הביט אליה הרועה במבט תודה ורצון, ויגמא מלוא הדלי מים, כי עיף היה וצמא. מן המדבר בא, למכור את גדייו בכפרים לכבוד החג בקש, אך אחרו פעמיו… וככלותו לשתות ויבקש להשקות גם את צאנו, ותזרז הבת את הגמל ותסיע ביד האורח למלא את שוקת־האבן אשר עם הבאר מים, ולהשקות את הצאן… וכשכלה העדר לשתות, פנתה הבת אל הרועה ותאמר:

— אנא… השמיעני מנגינת חלילך…

ויצטחק הרועה ויבט אל הבת מבט רב־רצון ויתן את חלילו לפיו וירעיד עליו את אצבעות ידיו… יפה היתה נגינת החליל, מלאה המית נפש, רצון ותודה; ובנגנו התלקחו עיני הרועה ותבערנה כניצוצי אש. ולא הורידן מעל הבת, אשר עמדה כמוקסמת, בולעת כל צליל וצליל.

ועוד הרועה מנגן והבת מקשיבה — והמוכתר וכל אנשי הכפר חזרו מתפלתם. וירא המוכתר את האורח וישאל לשלומו ולמעשי ידיו ויזמינו אל שולחנו, אל הקרבן, לכבוד החג, וגם הבטיח לו כי ירשהו להרביץ את עדרו בחצרו ולרעות את צאנו במרעה אשר בין גבעות הכפר. וישתחוה הרועה ויודה לו וילך אחריו. והבת מלאה את כדה מים ותלך אחרי אביה ואורחו, ולבה טוב עליה.

ג

למחרת החג בא הרועה אל המוכתר ובקשה בפיו: דשא השדות טוב בעיניו ועת מכירת הגדיים עברה — ירשהו נא אדונו להתארח בשדות־הכפר ימים מספר, ושי הביא למוכתר — טלה רך ונחמד לעין. ותיטב המתנה בעיני המוכתר וירשה לאורח להשהות את עדרו בין הגבעות, במרעה הכפר, וגם להשקותו ממי הבאר. וישתחו הרועה אפים ארצה ויודה לו על חסדו וילך, כשחלילו תקוע לו בחגורתו אשר על מתניו. ובת המוכתר נזדמנה אותה שעה מאחורי הקיר והקשיבה לשיחת אביה עם הרועה מן המדבר, ולבה פחד ורחב בה ופניה הסמיקו. ראתה האם את הבת מתמהמהת אצל הקיר, ותגער בה ותשלחנה אל הבאר להביא מים. נזדרזה הבת מאד למלא את פקודת אמה — ופנים אל פנים נפגשה עם הרועה, שיצא מעם אביה, נפגשו מבטי שניהם ולא נרתעו. הרועה שׂם את החליל אל פיו וישמיע צליל אחד, צליל נפלא מלא קסם, אשר חדר אל אזניה, צלל בלבה ולא נשכח עוד. ולא ידעה הנערה מה הצליל הזה — אם ברכת־שלום או ברכת־פרידה, או סימן ורמז כמוס… ותפּעם רוחה.

איש מאנשי הכפר לא ראה את רועה־המדבר ואת בת המוכתר בצאתם מבית אביה ובהפגשם ברחוב, ואיש לא שמע את צליל החליל אשר נפל באויר ונעלם. אבל רועה־הכפר, שהיה עוֹין את רועה־המדבר למן הרגע הראשון, ראהו בצאתו מעם המוכתר ובהפגשו עם הבת וישמע את צליל חלילו, כי בשעה ההיא עבר עם עדרו מן הבאר אל השדה — ויזרוק בו מבט זעם וישמור את הדבר בלבו.

באישון הלילה, וכל הכפר ישן שנת־עובדים עמוקה ושתיקת־מות השתררה בכל, לא קול ולא קשב, וגם שומר הכפר, איש צולע על ירכו ומקל־חובלים עבה בידו, נרדם בעמדו נשען אל קיר־הגמל אשר עם הבאר, וגם השכוי עיף מקריאותיו וראשו צנח למטה, — באישון הלילה נשמע פתאום מרחוק, מאחורי הכפר, מבינות לגבעות, צליל יחידי של חליל, בודד ויתום — ונדם…

רק אוזן אחת קלטה את הצליל הזה: אוזן בת־המוכתר. היא לא נרדמה מאז, מתחלת הלילה, ותהי ערה על משכבה. חכתה לדבר־מה, עצרה את נשימתה והקשיבה רב קשב — ולא ידעה מה… וכשמעה את צליל החליל חָרדה כולה, כי ידעה שהקול קורא לה, ותקם ממשכבה ותצא על בהונות רגליה מבית אביה, אל מחוץ לכפר — ותעלם ותבּלע בתוך חשכת הלילה. רק הכוכבים הקטנים, המזהירים שם הרחק הרחק בשמים, ראו את בת־המוכתר מַישירה לכת כסהרורית מן הכפר אל עֵבר הגבעות, בלי התעכב אף רגע, כאילו כח פלאי מושכה אליו בחזקה. ומן המערב באו הריחות המשכרים של הפרדסים, והאויר היה ספוג ריחו העדין של האזוב, והיתושים לא פסקו מזמזומם גם בלילה, ואֵי מזה, מרחוק מרחוק, נשמעה דהרה עזה של סוס אביר… שם בבצה רועה עדר־סוסים.

לא חדלה הבת מלכת עד אשר הרחיקה מרחק רב מן הכפר, ועד לגבעות המכוסות דשא רענן הגיעה. מתוך החושך נתבלט לקראתה צל אדם, שעמד נשען על מקלו הארוך. לפניו, על הקרקע, רבץ עדר הצאן, וכלבו הגדול והשׂעיר רבץ לרגליו… הריח הכלב באויר, הזקיף את אזניו, אמר להתפרץ קדימה, אבל הביט תחלה מבט מלא־תבונה אל אדוניו, הבין לרעו, ויכשכש בזנבו ויזחל על בטנו לקראת הבאה אליהם.

ותעמוד הנערה ותבט ישר אל פני האיש אשר לקראתה, ועיניו עיני־אש נפלו עליה.

— נגן לי…

צלילים נמוכים כלחש, צלילים נעימים ומתוקים הרעידו רעד קל את האויר. והצלילים ספרו לבת על שדות־מרחב, על לילות־קסם, על מלחמות איתנים ועל געגועים עזים כמות. והנערה עמדה כמאובנת על מקומה, ונפשה יצאה למרחקים, לעולמות שכולם סוד כמוס וחידה סתומה. הזקיף גם הכלב את אזנו ויקשב. וירעדו גם הכבשים ויתעוררו משנתם וירימו את ראשיהם ויקשיבו: — מה הלילה הזה מכל הלילות?…

שעה ארוכה לא פסק חליל־הרועה מנגינתו. וכשפסק — צנחה הנערה תחתיה ותשב על העשב, כאילו כלו כוחותיה ולא יכלה לעמוד עוד, ותכבוש את פניה בקרקע. לבה המה המה — ולא ידעה מדוע. ישב גם הרועה, איש המדבר, אצלה.

אלמים הכבשים ואינם מספרים מעשי הרועה. גם הכלב, נאמן בעליו, שומר על סודו. והכוכבים הקטנים המזהירים הרחק־הרחק בשמים אינם מתערבים במעשיהם של בני־אדם. ואין איש יודע מכל אשר נדברו רועה־המדבר ובת־המוכתר, ואם בכלל נדברו; כי אנשי המדבר מליהם ספורות, וגם בנות הפלחים לשונן אלמת למחצה. ואין איש יודע מכל אשר היה ביניהם, ואם היה דבר־מה. אבל, כשנזכרה פתאום בת־המוכתר את אשר עשתה, כי פג ממנה רגע רוח־השכרון של החליל, ותרעד כולה מפחד ומורא ותקפוץ ממקומה, ותרץ בבהלה ותשב אל הכפר, אל בית אמה. וזמן רב הביטו אליה עיני הרועה, ואש נוצצה בהן — כמו בקשו להאיר את הדרך לפני הנערה. וכשנעלמה בתוך אפלת הלילה, צפר צפירה דקה ונמוכה וגונזת סוד לכלבו — כנראה, צוה עליו להביט בשבע עינים אחרי הצאן, והוא עצמו נשתטח מלוא קומתו ארצה ותרדמה מתוקה נפלה עליו.

ד

עוד אוזן אחת קלטה את צליל החליל מתוך חשכת הלילה: — הרועה של הכפר. הוא שמר את צעדי הרועה מן המדבר, וגם אחרי צעדי בת־המוכתר עקב, כי מר־נפש הוא היום: בטרם יבוא הנה האיש מן המדבר היתה בת־המוכתר באה בערבים עם כל בנות־הכפר לשמוע לנגינת חלילו, — עתה חדלה. גם בנות־הכפר תמהו על אשר זה ימים־מספר לא יצאה חברתן עמהן לשמוע אל נגינת הרועה בערבים, והלא תמיד היתה מן המקדימות, אף כי צעירה לימים היא, צעירה מכל הבנות. ועוד תמהו: בוקר בוקר, כשהן יוצאות כולן לשאוב מים, מחכות הן ליד הבאר עד שישקה הרועה את עדרו ויוציאו אל השדה, ואחר הן שבות הביתה; ואולם בת־המוכתר עומדת על מקומה וכדה בידה ומוסיפה לחכות… למי היא מחכה?

ובאותו הלילה, בהגיע צליל־החליל הבודד אל אוזן הרועה, הכירוֹ וידע מאין בא, ויחרד לבו… ועד־מהרה נחפז וירץ עד השבילים העולים מן הכפר אל הגבעות, ובטרם הגיעו לשביל רבץ־שכב על הקרקע ויסתתר בעשב, שלא יראנו איש. מקץ רגעים מספר תפסו עיניו החדות את הדמות ההולכת בחפזה מן הכפר אל עבר הגבעות, ובטרם יכיר אותה ידע מי היא. והיטב חרה לו, עד מות חרה לו. בת־המוכתר, היפה בבנות הכפר, הולכת שבי אחר נגינת חלילו של איש־המדבר, פרא־אדם, שחור, עבּיד… הוא אמר לקרוא לה ולעצרה, לבל תלך בדרך הרעה ולבל תמיט חרפה עליה, על בית אביה ועל כל הכפר; אבל לא קמה בו רוח וקולו נחנק בגרונו, ועוד הוא חושב בלבו כה וכה — והיא נעלמה. ושוב נצנצה מחשבה במוחו ללכת בעקבותיה ולהחזירה, או להכות את השחור נפש… אך בזכרו את השחור, את חסנו ואת מקל־החובלים שבידו, נפל לבו עליו, וישב כלעומת שבא.

בבוקר למחרתו, בטרם ירד הטל מעל העשב, הוביל הרועה את עדרו אל מול הגבעות, וילך לפניו, ויסתכל היטב היטב בעשבים… הבחין ומצא את הצעדים… עד לגבעות הובילוהו עקבותיהם… ושם הכיר עקבות שני אנשים יחדיו, וגם את מקום שבתם על העשב ראה… ויאנח בשברון מתנים, וישבע בשם אללה לנקום את נקמת הכפר, וילך עם עדרו לדרכו.

תחלה אמר הרועה לספר את הדבר לבנות־הכפר — והתחרט, פן תלעגנה לו… אחרי־כן אמר לגלות סודו למוכתר — ולא נתנוֹ לבו. ויבקש עצות בנפשו מה לעשות, ולא ידע.

גם בלילה השני שמע את קול הצליל הבודד של החליל בא מן הגבעות, וידע את פרושו, וידע מי בת־הכפר שוב יצאה לסורה… ויבקש את נפשו למות.

ולילה לילה היה צליל בודד של חליל בוקע את האויר, ומחצר ביתו של המוכתר היתה דמות מתגנבת על בהונות רגליה אל עבר פני הגבעות ונעלמת ונבלעת בחשכה.

ופעם אחת, בהגיע שוב קול הצליל לאזנו של רועה־הכפר, התעורר כארי וישׂם נפשו בכפו וילך אל עבר פני הגבעות. ובטרם הגיעוֹ אליהן השתרע על הקרקע ויזחל כנחש על גחונו בין העשבים ויסתתר מאחורי אחת הגבעות… ופתאום הגיע קול לחש אל אזניו.

— הפלחה את?

— פלחה…

— ריחך כריח בנות־המדבר…

— איננו אוכלים לחם מן התּבּון…

— המ־ם…

— נגן על חלילך…

— ואם ישמעונו ובאו והרגונו?…

— נגן…

… צלילי החליל, צלילים נמוכים וערבים, הרעידו את האויר.

— פלחה, בואי אחרי המדברה, אנגן לך יומם ולילה…

— יראה אנכי….

— מחרב אביך? חרבי חדה ומרוטה מחרבו, מתחת לעור־הכבש החבאתיה.

— לא מחרב אבי — מדמעות אמי…

— נשקיני מנשיקות פיך, כי מתוקות הן מדבש…

— נגן לי…

“הוא מפתה אותה! הוא מוליכה אחריו אל המדבר”…. — צעק קול מר מעומק לבו של רועה־הכפר — והוא קפץ על רגליו.

זה מזמן עמד כלבו של רועה־המדבר ואזניו נטויות ומתנועעות לאטן. לא הרגיש בו בעליו, כי לא היה לבו נתון עתה לכלבו ולקולות הלילה. אך פתאום חרק הכלב שנים, נבח וזנק ממקומו אל עבר הגבעה מזה… קפץ רועה־המדבר ממקומו וחרב פיפיות, אשר שלף אותה כהרף־עין מתחת לעור־הכבש אשר על גבו, הבריקה בידו… קפץ אחרי כלבו. עמדה בת־המוכתר מוכת־תמהון והביטה נכחה: מה הדבר אשר קרה?

— גַ’י, יֵא־נאְס, גַ’י!…

נשמע קול בהלה, קול קורא לעזרה, מעבר לגבעה. הכירה בת־המוכתר את הקול ותדע מי הקורא, ותרץ לקראתו, כי פחדה לרועה־הכפר, ולידידה פחדה, פן תגואל ידו בדם…

ועד שהגיעה למקום אשר משם נשמע הקול, חזר ובא ידידה. חרבו איננה בידו, כי החביאה… על ברק עיניו רבץ צל… ותדע בת־המוכתר את אשר קרה, ויחרד לבה, אך לא אמרה דבר ולא שאלה דבר; וגם ברמוז לה איש־המדבר ללכת אחריו, לא שאלה ולא הוציאה הגה — ותלך. בצעדים מהירים הלכו שלשתם — הרועה, בת־המוכתר והכלב. לבדם הלכו — את הצאן השאירו מאחריהם. כופר נפש השאיר איש־המדבר את צאנו. וילכו אל מול המדבר, הנגבה.

ה

כשנשמע בכפר הקול הקורא לעזרה מן השדה באישון לילה, הכירו אנשי הכפר את הקול וידעו כי אנשי־המדבר התנפלו על העדר לגזול ולשדוד. וימהר כל גבר עז־רוח ויתפוס את מקל־החובלים בידו, וגם כלי נשק חם הוצאו ממקומות־הסתר אשר החביאום שם, וירוצו אל השדה, אל עבר הקול אשר שמעו… אך בבואם אל המקום עמדו אנשי הכפר תמהים ונדהמים: כבשים לא־להם עמדו נבוכים מסביב לרועה־הכפר המוטל זב־דם על פני האדמה… ויפוצו כל אנשי הכפר לכל עבר, לבקש את עדרם, וימצאוהו שלם במקומו, לא נעדרה אפילו כבשה אחת… ויתמהו אנשי־הכפר, ופשר־דבר לא הביו, ולא ידעו על מה ולמה הוכה רועה־הכפר נפש… ויאספוהו עמם אל הכפר; ואולם לא יכלו להציל מלה מפיו. מכת החרב אשר הוכה בה אל ירכו היתה אנושה מאד, הוא נטה למות.

רק עם אור הבוקר, כשאשת המוכתר קראה לבתה, לזרזה אל הבאר — ולא נענתה לה, וכשבקשה בכל המקומות וגם על יד הבאר — ולא מצאוה, ויהיה הדבר כחידה בעיני כל; — רק אז התעוררו בנות הכפר, אשר נתקבצו כולן ליד הבאר, ותשאלנה: “היכן רועה־המדבר”?… וכשבקשוהו הבחורים בין הגבעות ולא מצאוהו, ואת כבשיו מצאו נדחים לכל צד מאין אוספם — ויבינו את אשר קרה…

אז הכתה אשת המוכתר בידיה על ראשה ותילל מרה, והמוכתר זָעף זַעף גדול ויקרא למיטב הבחורים שבכפר ויצאו לדלוק אחרי הבורחים. לשוא. רועה־המדבר ובת־המוכתר הספיקו לעבור את הגבול עד אור הבוקר, ובין משכנות העַרֵבּ יד איש לא תשׂיגם עוד.

יום אביב יפה. השמש כבר התנשאה מעל להרי יהודה. החום היה מורגש, אבל נעים היה החום, מלא טעם מיוחד. רוַח ללב והוקל לנשמה, ונדמה לך כי כל נשימה מכניסה אל קרבך גל חדש של חיים. השמים היו כחולים־בהירים וכמו שקופים. הרי יהודה היו מכוסים אד־תכלת, ובגאוה התבלטו מתוך כל הסביבה. האויר היה קל, וכמו רחף, התגלגל, התהפך… הכל מסביב היה ירוק. השעורים כבר התחילו להוציא שבלים, והחטים עבות, שמנות ומלאות לח. צפרים עפו, רקדו בתוך הקמה וצפצפו צפצוף של חדוָה. רוח קל נשב מן המערב, והקמה התנועעה לאטה. נאה היה העולם, והכל כאילו אמר שירה.

בדרך העולה מיפו לעזה, לא רחוק מן הכפר יעזוּר, עבר רוכב. על סוסה יפה ולבנה רכב בדואי צעיר. את ראשו כסתה כופיה לבנה של משי ועגאל שחור. עבּיה שחורה, דקה, עטפה את גופו, ושני קצותיה נתלו משני עברי הסוסה. הפנים היו לוטים בתוך הכופיה, ורק מתחת למצח נוצצו שתי עינים שחורות. הסוסה קפצה ותרקד, והרוכב עצר בה.

זה היה רג’ב, בנו של שיך עשיר. אביו ושבטו ישבו במחנה, מהלך שלשה ימים מעזה. רג’ב נסע בפעם הראשונה בחייו ליפו. אביו שלחוֹ למכור את דגנו, ועתה הנהו הולך לשוב הביתה. גמליו יצאו מיפו עוד לפני צאת השמש. רג’ב היה נרעש מכל אשר ראה ב“מדינה”. ביותר משכו את לבו האניות, ההולכות בלב הים, מסע־הרכבת, המושך בכחו יותר מכל גמלי אביו, וכן הפליאוהו הנשים הנכריות, היוצאות בראש כל חוצות בפנים גלויים ומדברות עם הגברים כדבּר איש אל חברו… על כל זה חשב עתה רג’ב ברכבו על סוסתו, ומחשבותיו היו רבות ועמוקות. הוא כעס על סוסתו: למה היא רוקדת ומבלבלת את מחשבותיו? וגם סוסתו כעסה ולא ידעה את נפש בעליה: מה היה לו עתה? הלא תמיד הוא מחבב כל כך את רקודה?…

אך לא רק הסוסה, כי אם גם אדונה בעצמו לא ידע נפשו, לא ידע למה היא סוערת? אמנם הוא הוגה בכל אותם הדברים אשר ראה ביפו; אבל לא אלה הדברים הטילו סערה בנפשו.

מבין האניות וקרונות הרכבת, אשר עמדו לנגד עיניו, נשקפו אליו לרגעים שתי עינים גדולות, כחולות. כחולות כמראה השמים ועמוקות כעומק הים. וככל אשר התבונן בהן יותר, כן נעשו כחולות ועמוקות יותר… איפה ראה אותן?… והנה נזכר.

זה היה עוד לפני בואו ליפו. הוא וגמליו עברו בדרך אחרת: בין הרי יהודה והשפלה הגדולה. ומלוד באו ליפו דרך כּפר־ענַא. בכפר ענא עמדו לשתות מים, ושם ראה אותה…

היא עמדה על־יד הבאר וכד מים על ראשה, הביטה אליו בעיני תכלת, והעינים היו מלאות פחד ותמהון…

אז, בשעת מעשה, לא השגיח רג’ב. הוא הגה ביפו: מה יראה שם? וביפו היה עסוק. עסוק במכירת דגנו ומשוטט בכל מקום; בקש לראות כל דבר, ומתוך כך שכח מה שראה בכפר־ענא. אבל בלילה האחרון זכר פתאום, זכר — ונפשו נסערה. וכשעוררוהו עבדיו, בצאת השחר, לשוב לדרך, כעס וגער בהם ושלחם לבדם, באמרו שהוא ישיגם בדרך. למה כעס, למה גער בהם ולמה שלחם — לא ידע בעצמו. ולאחר שיצאו גמליו, קם גם הוא, שׂם את האוכף על סוסתו, רכב ויצא לדרכו. ולא כרכיבתו תמיד היתה רכיבתו הפעם. וגם סוסתו, לא כהרגשתה תמיד הרגישה את עצמה הפעם… וכשיצא רג’ב מבין העצים של יעזוּר והביט אל הככר הרחבה, אשר נגלתה לעיניו, וכשראה מרחוק לצד מזרח את כפר ענא הקטן — לחץ את סוסתו בשתי רגליו, ותקפוץ ממקומה ותעף מזרחה כחץ מקשת…

_______

בשעה מאוחרת אחרי חצות היום השיג רג’ב את גמליו. עליז היה, וסוסתו רקדה ככל אשר אִוְתה נפשה.

— סַלַאם עֲלֵיכֻּם! — קרא רג’ב בעליצות אל עבדיו.

— עֲלֵיכֻּם אִ־סַלַאם! — ענה, מרוגז קצת, הזקן שבחבורה, ערבי גבה־קומה ודל־בשר, וזקנו כזקן עז. הנהגתו של אדונו הצעיר לא ישרה בעיניו. הצעירים לא ענו כלום. רג’ב לא השגיח בכל אלה, או עשה את עצמו כאינו משגיח.

— חליל — כך נקרא הזקן, — חליל, הראית מימיך שמי־תכלת מתחת לשמי־תכלת?

— האלהים אחד ורקיע־עוזו אחד ואין שני! — ענה העבד הזקן בקול רגזני.

— ואנכי ראיתי! — קרא רג’ב וילחץ את סוסתו, עד שהזדקפה קוממיות ותקפוץ באויר כנשוכת עקרב.

חליל הביט בעצב אל בעליו ואל סוסתו והניע בראשו.

— חליל, — אמר רג’ב שנית, — חליל, הראית מימיך בת־ערבים שעיניה כחולות?

— עינַי כבר זקנוּ ואינן משגיחות בכמו אלה.

— עינים כחולות? — שאלו הצעירים בתמיהה, — לא, שחור הלילה של אללה, ושחורות העינים של בנות עבדיו.

— ואנכי ראיתי!… עיני בת השיך מכפר ענא!

— כפר ענא… — אמר חליל תפושׂ במחשבותיו, — לא רחוקה היא משׂרונה הגרמנית… אומרים, כי היוֹנים שבשׂרונה מנקרות באשפה שבכפר ענא…

על שפתי חליל רחף צחוק קל, צחוק מר…

רג’ב לא השגיח בגחוכו של עבדו. את קצות העבּיה הפשיל על צוארו, וידפוק סוסתו ותנשא הלאה כרוח… רק ענן של אבק נשאר מאחוריו.

— אִסְתַּגְפַר אַללָה אִל־עַזִים! — קרא חליל וישא את עיניו השמימה.

והצעירים קראו אחריו:

“לַא אַללָה אִלַא־אַללָה וַסַיִדֻנַא מֻחַמַד רַסוּל אַללָה!”

_______

בין השדות הרחבים אשר בדרום יהודה עמדו בשתי שורות אהלי השיך מוּסטפה — אביו של רג’ב. רחב מאד היה הקף השמים במקום הזה. לכל אשר תפנה — שדות ושדות. רק במזרח נראו מרחוק, כמו מתוך הערפל, פסגות הרי־חברון. כל השדות היו מכוסים שעורים. והשעורים גבוהות ורעננות וכמעט כולן משובלות. השמש נטה לערוב, כשחזרו רג’ב ומלויו מדרכם. מבין האוהלים עלה עשן: הנשים אפו פתות. מאחורי האוהלים, מעבר האחד, הרביצו הרועים את עדר הכבשים — ששערם היה לבן וארוך, — ומעֵבר השני כרעו הגמלים, עמדו הפרות והעלו גרה וריח החלב עלה מקרבן. במקומות אחדים בין האוהלים עמדו סוסים קשורים ולעסו שעורים. אצל האוהל הגדול, אשר עמד בראש כל האוהלים, היו רבודים על הקרקע מרבדים, וזקני העדה עמדו על ברכיהם והתפללו תפלת הערב. רג’ב ומלויו המתינו עד שגמרו הזקנים להתפלל, אחרי־כן נגשו אחד־אחד — זקן־זקן בראש וצעיר־צעיר אחריו — ונשקו את ידו של השיך וברכוהו בערב של מזל. רג’ב היה הצעיר מכולם ונגש אחרון לנשק את יד אביו. השיך מוסטפה קם והביט בגאון אל בנו, אל יחידו. הוא, מוסטפה, היה איש זקן ויפה עד למאד. זקנו לבן, ארוך ורחב, מצחו גבוה ועיניו שחורות ומבריקות כעיני הצעיר.

— מה ראה בני ב“מדינה”? — שאל הזקן וצחוק קל של נחת רחף על שפתותיו.

— כל מה שראה בנך ב“מדינה”, כמוהו כאין לעומת מה שראה בכפר ענא… — ענה רג’ב ועיניו הביטו תחנה אל אביו.

השיך הזקן הביט אל בנו כמשתומם והעביר את מבטו על עבדו הזקן. ופני חליל, עבדו הנאמן, החוירו כשׂיד.

— אל מה ירמזו דברי בני? יבאר נא לי!

— בנך ראה בכפר ענא בת, אשר עיניה תכלת, כמראה השמים של אללה…

— האם בת בדואים היא?

— לא… בתו של השיך מכפר ענא… פלח…

פני הזקן נשׂערו. עיניו הבריקו כגחלי־אש וידו הימנית רעדה. בקול חרד אמר:

— שמע, בני, לדברי אביך! כל עוד השמש תזרח במזרח ותשקע במערב, לא ישא בנו של השיך מוסטפה בת של פלח, של מצרי טמא…

ועצובים ומדוכאים הלכו כל המסובים איש לעֶברוֹ.

ודבר רג’ב נפוץ מהרה בין כל האוהלים.

וכשהלך רג’ב אל סוסתו, הביטו אחריו זוג עינים שחורות, מלאות קנאה וחמה. אלה היו עיניה של בת חליל, אותן העינים, שהיו תמיד מביטות אל רג’ב בחמימות ובאהבה…

ובלילה, בשעת הסעודה, כשבאו כל הגברים שבאוהלים לאכול מן הכבש שזבח מוסטפה לכבוד אורחו, ישבו המסובים והחרישו. והשתיקה היתה קשה. ופניו של רג’ב חִוְרִים.

_____

בשעה מאוחרת בלילה, כשכל שוכני האוהלים היו שקועים בשנה, עמדו מוּסטפה וחליל מאחורי האוהלים והתלחשו חרש. לפעמים נשמעה אנחתו העמוקה של השיך.

— אמור לו ושכחה מהר… — אמר חליל בלחש. לשמע הדברים האלה נסוג מוסטפה אחורנית כנבהל.

— פיו של מוסטפה לא יגיד כזאת! — אמר השיך בכל תוקף.

— ואנכי ירא… הוא יהרגני בכעסו…

______

ופני רג’ב הלכו והחוירו, הלכו והחוירו. אֵבל כבד עטף את נפשו. השעורים כבר עמדו לקצירה, ולבו של רג’ב אינו שמח. כבר הוחל גם גז־הצאן, ונפשו לא שקטה. סוסתו הצהילה קולה אליו מדי עברוֹ, והוא לא השגיח בה. בעצב הביט אל השמים הכחולים ואל הצפון הרחוק, מביט ונאנח.

— בני, מדוע תתאבל, כאילו מת אביך עליך? — שאל השיך את בנו.

— האם לא ראית את השעורים, איך הן הולכות ונובלות, בעצור אלהים את הגשם?…

— בני, לך מזרחה, לך דרומה, לך אל כל השיכים הגדולים של הבדואים הקדושים ומצאת את גשמך!

— הגשם שלי יבוא מן הצפון ולא מן המזרח והדרום…

וזמן רב עמד מוסטפה. הביט בפני בנו ולא אמר מאומה.

______

מה שלא רצה מוסטפה לומר ומה שירא חליל להגיד, אמרה בתו של חליל. זה כבר בקשה לספר לו, זה כבר התכוננה לזרוק בפניו את הדברים הנוראים ולנקום בו את נקמת לבה המר והקשה. היא לא יכלה למחול לרג’ב את זכר הפלחית, אשר גזלה את לבו. ופעם אחת, בלילה, כשזרחה הלבנה, אמרה לו הכל.

היא שמרה את צעדיו מאחורי האוהלים. רג’ב היה נוהג לצאת לילה־לילה לאחורי האוהלים, לשבת שם על הקרקע ולהתבונן בשמים הכחולים.

— רג’ב, רג’ב.

— מי שם?

— אנכי…

— מה חפצך?

— רוצה אני לדעת, במה יפו העינים הכחולות מן העינים השחורות?

— אהבתין…

— מדוע?

— לא אדע…

— הראית בת־ערב ועינים לה כחולות?

— והיא, האם איננה בת־ערבים?

— לא…

— גם הפלחים מוסלימים הם…

— לא היא…

— איך?

מתוך קולו של רג’ב נשמע רגש של פחד. אולם בת חליל צחקה פתאום צחוק פראי.

— למה אַתּ צוחקת?

היא הוסיפה לצחוק.

— הגידי, למה אַתּ צוחקת — צרח רג’ב בכעס.

היא התקרבה אליו ולחשה דבר על אזנו. פניו נעשו כפני מת. והוא נרתע אחורנית, מתנודד, כמי שנפצע.

ועיני בת חליל הבריקו בברק נקמה ונצחון.

רג’ב לא הוסיף עוד להביט השמימה, וגם צפונה לא הביט. אבל פניו נפלו עוד יותר וחורונם גדל. בלכתו היו ברכיו כושלות כברכי חולה. וגם חלה באמת. את השעורים טרם הספיקו לאסוף מן השדה, ורג’ב לא יכול עוד לצאת מתוך אהלו — כל היום היה שכוּב. וכשטמנו האנשים את השעורים במטמורות — הטמינו גם את רג’ב באדמה הקרה…

– מכל הפורעניות, ששלח אללה בחרון אפו על בני האדם, האשה – הקשה שבהן.

כך היה אומר בשיחת רעים השיך סעיד, זקן השיכים והמוכתר הראשון בכפר, בשבתו בין הזקנים והנכבדים בכפרו. והשיך סעיד ארבע נשים לו ובנות וכלות, וכולן שומעות בקולו, וכולן נאמנות לו, וכולן מסורות לביתו. ומה החטא אשר מצא בהן? מדוע כה יזעף לבו על האשה? אין זאת כי אם נבואה נזרקה מפיו, והוא לא חלה ולא הרגיש בשעת דבורו, כי על עצמו הוא מנבא וכי מביתו תקום עליו הרעה, אשר תמצאנו באחרית ימיו. שמעו־נא את אשר יסוּפר בכפר על סופו של השיך סעיד, ונרעש ונפעם לבבכם לשמע הדברים.

היה היה לשיך סעיד בן, בנו בכורו, ראשית אונו, יפה־תואר ויפה־מראה, ולב אשה לא־אחת חרד ורעד בתת בה העלם את עיניו; וחכם היה וטוב־לב ונוח לבריות, וכל בני הכפר אהבוהו ויהללוהו בפני אביו ושלא בפניו.

ובכפר בית־קהוה קטן על אם הדרך, ופתח בית־קהוה זה חָמד בן השיך לשבת, לעשן את הנרגילה, לשוחח עם חבריו וידידיו, או לחשוב בבדידות את מחשבתו. בעל מחשבות היה בנו בכורו של השיך סעיד.

ויהי באחד הימים, ימי סוף־קיץ, לאחר הקציר, לאחר הדיש, לאחר שכלתה העבודה מן השדה ומן הגורן, ובני האדם מרבים בישיבות בטלות ובשיחות־חולין ומבקשים לשעשע קצת את נפשם, – ובנו בכורו של השיך סעיד יושב, כדרכו, על כסא נמוך, בפתח בית הקהוה הקטן על אם הדרך, מוצץ בפיו את עשן הנרגילה, ושומע שמיעה חטופה את חדשות הכפר מפי בעל בית־הקהוה: על פלוני שהכה את אשתו ועל אלמוני ששבר את יד כלתו, בשל הנהגתה הרעה בעיניו; על פר העדר שהזקין ויש צורך להחליפו באחר, כי הרבה מן הפרות לא “הושבעו” השנה; על המגפה שפרצה בתרנגולות; על הילדים הנופלים ומתים בימים האלה כזבובים. ובנו הבכור של השיך סעיד שמע ולא שמע, ולא ענה דבר. שקוע היה במחשבתו שהגה בה הרבה בימים האחרונים: אזנו לקחה שמץ דבר, כי בערים הגדולות, ב“מדינות”, יש להם לבני־האדם תענוגות גדולים מישיבה על פתח בית־קהוה. בחורים מבני הכפר, אשר עבדו בצבא ונדדו לערים הגדולות, ליפו, לירושלים, ועד דמשק הגיעו, ספרו לו בסוד כמוס על הנשים המרננות והמרקדות. ונפש הבן הבכור של השיך סעיד נכספה מאד לראות במו עיניו מכל מה ששמעו אזניו. אבל ידו קצרה. אביו, זקן השיכים והמוכתר הראשון בכפר, היה איש אדוק בדתו ובמנהגי אבותיו ולא נתן את בנו בכורו, ראשית אונו, לצאת משער הכפר ולבוא אל הערים ההן, פן יעבירוהו שם על דעתו ועל דעת קונו.

השיך אהב מאד את בנו, כי על כן נקרא בשם אביו, הנחשב לקדוש בעמו, ועד היום נשבעים בשמו בני הכפרים אשר בסביבה, והאב התברך בבנו והתגאה בו, וכשהגיע זה לשנתו השמונה־עשרה, השיא לו אשה מבנות החשובים שבכפר, ובמלאות לו עשרים השּׂיאוֹ עוד אשה, וגם בסוף ימי הסתיו הזה, בעונת החתונות, כאשר תמלאנה לבנו עשרים ושתים שנה, אמר האב להשׂיאוֹ אשה שלישית, ובלבו נדר נדר כי עד שנת העשרים וארבע תהיינה לו לבנו ארבע נשים, כמנהג כל בני משפחתו מדור דור. מוֹרָשה היא מן הקדמונים שבמשפחה: על ארבע נשים יקום בית.

ועם כל הטובה הזאת, שהשפיע על בנו בכורו, היה זה סר וזועף ומחשבתו נשאה תמיד למרחקים.

ובעודנו שקוע כך במחשבתו, הגיע פתאום לאזניו קול תוף, קול מצלתים וקול שירה של… אשה.

הוא התעורר ממחשבתו, נפחד ונרעש: האם בהקיץ או בחלום־דמיונו שמע זאת?… מימיו של שמע קול שירה של אשה חוץ מיללות הנשים המקוננות בלוָית־המת, וחוץ מקריאות מסולסלות של הנשים בשמחת חתונה או ברית־מילה.

ואשר שמע בנו בכורו של השיך סעיד היה אמנם בהקיץ ולא בדמיון: קול התוף, קול המצלתים וקול שירת האשה הלכו הלוך וקרב, ועיניו ראו מעבר לכפר חבורת אנשים באה בדרך המלך, והיא מוקפה ילדים הרצים אחריהם מכל צד… מי הוליך אליהם את בשורת הבאים? בן השיך זרק את הנרגילה מידיו ויקם ממקומו ויעמוד מסתכל במראה.

בראש הלך איש בא־בימים, צולע על ירכו, בידו השמאלית החזיק תוף ובידו הימנית תופף בו במהירות רבה ובאמנות נפלאה… אחריו צעד קוף, ככלב גָדלוֹ, קשור בחבל אל אבנטו של האיש, והוא רוקד בארבע רגליו לפי הדפיקות על התוף. ואחרי הקוף… אשה צעירה לימים, לבושה שמלת משי, מכה במצלתים ושרה בקול ערב שיר מתוק כדבש… שיר רקוד הוא, והאשה יפה ומלאה קסם. שתי נשים לבן השיך, והרבה בנות יפות ראה בעיניו, אך אשה יפה כזאת עוד לא ראה מימיו. ושתי עיני האשה, השחורות כלילה, הרגישו בו, ננעצו בו, וניצוצן הבעיר אש להבה בלבו והרתיח את דמו…

כל הכפר בא אל פתח בית־הקהוה. זקנים ונערים, נשים וטף, גדולים וקטנים, כל הפסחים והחגרים, איש לא נשאר בביתו. וצריחות המסובים עלתה עד לב השמים, והאבק אשר התרומם מסביב עִוֵר את העינים וחנק את הנשימה. את עיניו ולבו נתן כל הכפר, לרבות הזקנים, וביחוד הילדים, לקוף, אשר רקד רקודים נפלאים לקול התוף המתופף ועשה מעשי להטים…

וקול המצלתים נדם, וקול שירתה של האשה פסק, איש מן הקהל לא דרש להם… עמד האשה קרובה לבן השיך, ועיני שניהם נדבקו, והוא טובל כולו באש אישוניה.

וקול ההמולה הגיע גם לאזני השיך הזקן, המוכתר הראשון בכפר, ובראותו כי כל ביתו וכל הכפר מסביב התרוקן מיושביו, לקח בידו את מקלו העבה וילך אף הוא אל בית־הקהוה ועיניו מזרות מבטי־זעם.

הקהל נרתע לצדדים בפני השיך, אשר בקע לו דרך עד פתח בית־הקהוה. לבו נבא לו רעה, ויבקש בעיניו את בנו בכורו. ויהי כי ראהו ואת האשה אשר לצדו, והיא לא נרתעה מפניו, וימלא חמה וקצף, וירם את מקלו העבה ויך לעיני כל הקהל את בנו בכורו על ראשו ועל גבו, ויקרא אליו בקול מצוה:

– יַא־ולַד, הביתה!…

ובן השיך הצעיר כבש את עיניו בקרקע מבושה וחרפה וילך אחרי אביו הזקן כנדון למות.

בלילה ההוא נדדה שנתו של בן השיך. הוא ישב בודד בפנתו כאָבל, ולא שעה לקולה של אשתו האחת ושל אשתו השניה כי ילך לשכב עמהן. שתיהן היו מאוסות בשעה זו בעיניו. ואף ילדיו ובית אביו היו שנואים עליו. נפשו חשקה באשה שם בחוץ, בין ההמון החוגג. היטב חרה לו אשר מנע אביו ממנו את העונג שבא לידו. ובהעלותו בזכרונו את אשר הכלים אותו אביו בפני האשה, צרבו העלבון והחרפה את לבו, ויבקש לשלוח יד בנפשו מרוב צער. זו הפעם הראשונה בחייו, שחשב מחשבות של מרד באביו. כי נכנע היה לו כל ימי חייו כעבד נאמן.

ויהי בחצות הלילה, בנפול תרדמה על כל בני הבית, הזדעזע פתאום בן השיך ממקומו. דבר מה רעד באויר, הגיע לאזניו והטיל חרדה בנפשו… הוא שמע את קולה… בתוך דממת הלילה באו אליו מרחוק סלסולי קולה הערב… הוא התנער, קם והביט לכל עֵבר, ובראותו כי אין מרגיש בו, יצא על בהונות רגליו מן הבית אל החצר. שער החצר היה סגור ומסוגר והמפתח בידי השיך הזקן… ויִפן כה וכה, ויאחז בעמודי השער, ויקפוץ אחת ושתים. עוד מעט ורגליו עמדו מאחורי החומה אשר מסביב לחצר… בצעדים מהירים צעד לקראת הקול אשר הגיע אל אזניו, מצד בית־הקהוה..

החצר מאחורי בית־הקהוה היתה מלאה בחורי הכפר עד אפס מקום. כולם עד אחד באו הנה לחזות בפלא, שהגיע אליהם במקרה מן העיר… וגם מן הפלחים הנשואים באו הנה. כלם ישבו בעגולים, עגול בתוך עגול… ובמרכז, סגורה ומסוגרה מכל צד, עמדה האשה… שערותיה השחורות והארוכות ירדו מעל ראשה לכל צד, ומבעד לשערותיה הבהיקו פניה שהסמיקו מחום ומהתרגשות, ועיניה השחורות הבריקו כשני לפידי אש. שמלתה, שמלת משי רקומה, היתה רחבה וארוכה והגיעה עד לארץ, שרווליה הרחבים היו פתוחים וחשׂפו את ידיה עד לבית השחי, חזיתה צרה ודבוקה לשדיה אשר בלטו מתוכה… ביד ימינה, המורמה למעלה, אחזה חרב־פיפיות שלופה, וביד שמאלה – המצלתים…

ברגע שבא בן־השיך עמדה דומם, אחרי־כן הכתה בחרב על המצלתים, הרימה את קולה בשיר ותצא ברקוד… תחלה רקדה לאטה, צעד צעד, מסביב לעגול, ובחרב הכתה על המצלתים בהתאמה לרקודה ושירה… אבל מרגע לרגע נעשה רקודה יותר מהיר ויותר סוער, והקול יותר רם ודפיקות החרב על המצלתים יותר תכופות. והחרב תכה פעם על המצלתים ופעם תסתובב מעל לראשה… ולבסוף נשאה כסער והסתובבה במהירות הבזק, ובאויר התנוססו, מרגע לרגע, פעם זרועותיה החשׂופות ופעם רגליה החשופות, הנראות מבעד לשמלה הרחבה, שהתנופפה והתרוממה למעלה, והחרב התהפכה מעל לראשה כגלגל ותכה בכל פעם על המצלתים, ושערות ראשה הארוכות התפתלו באויר כנחשים…

ושוב עמדה דוּמם, והיא נושמת בכבדות וזורקת מבטי־אש מסביב… וקולות ההתפעלות וההתרגשות של המסובים החרישו את האזנים… בן־לויתה החגר יצא לעבור בין העגולים וקערה בידו… מטבעות של נחושת נזרקו ברעש אל הקערה… ופתאום הרגישה אזנה של הרקדנית צלצול של מטבע־כסף, אשר נזרקה לתוך הקערה… היא הרימה את עיניה… בן השיך עמד מאחורי היושבים בעגולים, בפנת החצר, ופניו חורים ורועדים… היא נענעה לו מרחוק בראשה והצטחקה לו צחוק מצודד, ושוב יצאה במחול…

עוד לא ראו המסובים מימיהם מחול כזה, ואף המנוסים שבהם, אלה שעבדו בצבא ובאו אל הערים ואל ה“מדינות” הגדולות, לא ראו כמוהו בעיניהם. יש אשר התהפכה ממש באויר בתוך סבּוביה המהירים והגמישים; ויש שנדמה להם כי כולם רוקדים עמה וכל העולם רוקד עמה. וקול שירתה מלא קסם נפלא. ויש שנדמה להם כי כולם שרים עמה וכל העולם שר עמה.

וכאשר עמדה שוב, בקעו את האויר קולות משונים שהגיעו עד לשמים. כמטורפים, כמשוגעים ממראה עיניהם וממשמע אזניהם היו האנשים.

ורק בנו של השיך לא קרא ולא צוַח, רק פניו היו חִוְרים יותר ועיניו נוצצות יותר. והרקדנית רמזה לו, קרצה אליו בעיניה… הוא בקע לו דרך בין היושבים ויגש אליה… והרקדנית שלחה את ידה האוחזת בחרב ותחבק את צוארו…

וברגע ההוא נשמעו מתוך בית־הקהוה קולות צעקה, קולות קוראים לעזרה. מן הפתח הפונה אל החצר התפרץ בעל בית־הקהוה, ואחריו רץ השיך הזקן, המוכתר הראשון של הכפר, והכהו במקלו העבה…

מהומה ומבוכה בחצר… הכל קפצו ממקומותיהם. רבים מן הפלחים הנשואים ברחו על נפשם, והשיך הזקן הכה על ימין ועל שמאל, ויבקע לו דרך אל בנו…

ובן השיך עמד חור וחרד ליד האשה, אשר חבקה את צוארו ביד ימינה ושערות ראשה כסו את פניו…

– ו – ולד!… – צעק הזקן בחמה שפוכה, וירם את מקלו העבה ויך פעם על ראש בנו, ושנית הרים מקלו על ראש האשה… אבל בטרם נגע בה המקל, חטף בן השיך את חרבה מידה ויך על ראש אביו… השיך נפל ארצה מתבוסס בדמו.

למחרת הקיפו חַילים את כל הכפר ושׂמוּ מצור על בית השיך ועל בית הקהוה, ויעברו בכל החצרות, וישחטו את כל העופות אשר מצאו, למאכל להם, ויפתחו את המטמורות ויוציאו את השעורים, מאכל לסוסיהם. רוב בני הכפר ברחו על נפשם להסתתר במערות ובמחלות אשר בסביבה; בכּל היתה מהומה, ובכל חצר חרָדה.

ובחצר בית־הקהוה עוד מוטלת גופת השיך הזקן על האדמה, כי איש מן המסובים לא העז לנגוע בה בטרם תבוא הרשות… ולא הרחק מן המת ישבו כבולים בכבלי־ברזל בנו של השיך והאשה הרקדנית, וחַיל מזוין שומר עליהם… המלַוה החגר והקוף ברחו על נפשם בעוד לילה, האשה מאנה לעזוב את בן השיך, אשר כרע נפל ליד אביו…

התחילה החקירה־ודרישה. החוקר שבא מן העיר היה שואל, ושורה ארוכה של עדים היו עונים. מבעוד בוקר לקחו קרובי השיך וידידיו דברים עם החוקר ועם העדים, וכולם כאחד העידו, כי האשה היא אשר הכתה בחרבה על ראש השיך, והבן חף מפשע… והחוקר לא הקשה על העדים והאיר להם פניו.

ובהגיע תור האשה להעיד לא הגידה דבר, ורק בכי מר התפרץ מפיה, והחוקר נזף בה בדברים קשים.

ואולם, בהגיע תורו של בן השיך, עמד חִוֵר וחרד ויקרא בקול צלול וחזק:

– שקר העידו כל העדים האלה. האשה הזאת, העומדת פה עמנו, ידיה לא שפכו את הדם. אנכי בכעסי הרגתי את אבי וארור אהיה לנצח. – ופני החוקר ופני העדים וכל הקרובים והידידים של בית־השיך חפו.

וכעבור שלשה ימים הובלו בן השיך והאשה הרקדנית כבולים בכבלי־ברזל אל עיר המחוז, וחַילים־רוכבים שומרים עליהם בדרך.

ואת גופת השיך סעיד קברו בקבר אבותיו בכבוד גדול. כל הכפר נשא עליו מספד מר ויתאבל עליו שבעה ימים. וקרוביו של השיך זבחו זבח גדול לכל אנשי הכפר והכפרים השכנים, הנשבעים בשם אביו הקדוש של השיך סעיד.

הכפר, אשר בו נולד עבּד אל־האדי, קטן היה עד מאד: אל צחיח סלע, בין הרי יהודה דרומה, דוּבּקו במורד כעשרה בתים קטנים, הנראים מרחוק כקני צפרים – זהו כפרו של עבד אל־האדי. ומסביב לכפר קטן זה הרים גבוהים ועמקים וגאיות עמוקים, המבדילים אותו מכל העולם כולו. ורחוק הוא הכפר הזעיר גם מדרך־המלך, ורק משעול צר ועקלקל מוליך ממנו אליה. שנים תעבורנה ורגל זר לא תבוא אל הכפר. העולם אינו יודע על קיומו של הכפר, והכפר אינו יודע על קיומו של העולם… גם השמש ממעיטה להביט שמה. היא פוקדת אותו באורה רק לשעות הצהרים בלבד: תעלה בבוקר, תזרח, ואל הכפר לא תאיר – צללי ההרים ממזרח יכסו אורה; תרד לערב – וצללי הערב ממערב יכסוהו. זמן רב משפיעה עוד החמה את אורה על ההרים, על הגבעות ועל סלעיהם – והכפר שרוי כבר בסתר צללים שחורים… שדות־זריעה אין לבני הכפר. הפסים הצרים של אדמת עפר וחמר עוברים כגידים בין צחיחי הסלעים, והם נעבדים רק ביד האדם, בלי עזרת הבהמה – ומדת התבואה, שמוציאים בני הכפר לכלכלת נפשם במשך השנה, זעומה היא מאד. לעומת זה רב הצאן אשר בכפר; בני הצאן קופצים שם כשֵדים בין הסלעים, מטפסים על צוקי ההרים ומוצאים שם את ספוקם ברוַח – לפיכך כל בני הכפר רועי־צאן הם.

*

רחוק הכפר מאדם ודבר אין לו עם אדם, אך על אדם אחד היו מספּרים שם כמעט יום־יום – על אִבּרַהים־פּחה.

שיחתם החביבה ביותר היתה מפעולות הגבור הזה.

יושבים להם הזקנים בחבורה בצל סלע כבד, ועל ידם הטף אשר בכפר עומדים מקשיבים לספורם; ומספרים שם על הגבורות ועל הנפלאות ועל התקונים אשר עשה אברהים־פּחה בארץ. בימיו לא נכּר שוע לפני דל. פחות השלטון ונסיכי הלבנון היו עומדים מסביב לשולחנו כמשרתים… ונמשך הספור, והכל שומעים ומשקיעים עצמם בתור־הפלאות ההוא.

וסַאלִיח, אביו של עבד אל־האדי, היה בראש המספרים.

הוא, סאליח, נלחם תחת דגלו של אברהים־פחה והלך אחריו עד עכּו ועד החרמון, עד דמשק ועד בירת השולטן…

ומספר סאליח על סוסתו של אברהים־פחה, שזכה לראותה בעיניו ממש, סוסה זו שאברהים היה עובר בה, עבוֹר וחצה, עבוֹר טוּס ותוּר במחנה התורכים, והם לא יכלו לפגוע בה, וגם כל כדור לא יאונה לה – תעבור כסערה, תעלם, וכל רודפיה לא ישיגוה ושבו על עקב בשתם…

ומספר הוא על הרובה של אברהים־פּחה, אותות ומופתים הוא מספר: היש מספר ליריות שיָרה רובה זה? הלא אין. ואף פעם, אף פעם לא החטיא זה את המטרה!…

הוא מספר, וכל בני הכפר, וזקן ונער, יושבים סביבו ושומעים את דבריו כחדשים, שומעים ומחרישים, שומעים ומשתאים בלי הוציא אף הגה מפיהם הפעור. גם הסלעים מסביב, עֵדי עולם, עומדים ומקשיבים בתמיהה לדברי סאליח, האיש מצבא אברהים־פחה.

וגם הנער עבד אל־האדי עומד ושומע לדברי סאליח אביו, שומע וחולם על אברהים־פחה…

ויש אשר יקפוץ על אחד האילים ואחז בקרניו ורכב עליו וקפץ בין הסלעים – מקפץ ומדלג ורואה את עצמו רוכב על סוסתו של אברהים־פחה… יש אשר יצא בקשתּו – ונדמה לו כי הרובה של אברהים־פחה בידו…

______________

וכשמת סאליח, ירש הנער עבד אל־האדי את הרובה, אשר נלחם בו אביו תחת דגלו של אברהים־פחה… כל בחורי הכפר קנאו בו – ועבד אל־האדי ידע את אשר בידיו וילמדן להשתמש בכלי יקר זה… ויצא שמו לתהלה בכל הסביבה: לא היה יורה כמוהו בין כל בני הכפרים אשר בהרים מסביב. ויאהב עבד אל־האדי את רובהו, ונפשו נקשרה בו, וישמרנו כאישון עינו.

ויגדל עבד אל־האדי ויקח לו אשה ויולד בנים, ויאהב את אשתו ויאהב את בניו, אך הכל ידעו ואמרו: “יותר משאוהב עבד אל־האדי את אשתו, את בניו ואת צאנו – אוהב הוא את הרובה שלו”…

וגם אמנם אהבוֹ… ולפי דבריו לא החטיא גם רובה זה את המטרה אף פעם אחת… ותהלת עבד אל־האדי ורובהו גדלה ותצא גם מחוץ לגבולי הכפר – מיום שהרג את הדבּע.

דבע זו ישבה זה־שנים בקרבת הכפר. רבים מבני הכפר ירו בה ולא יכלו לה – וידעו כי אך מין גלגול היא, או משלחת מכשף או רוח רעה. ויהי פחדה על כל בני הכפר, ומתיראים היו לצאת יחידים בלילה מן הכפר, עד שקם עבד אל־האדי והתנדב להרגה. ישב כל הלילה, הוא וחבורת רועים בין הסלעים אשר על יד המערה, ויהי אך יצוא יצאה הדבע ויור בה עבד אל־האדי – וכדורו הראשון הפילה ארצה.

אז ראו הכל, כי רובה זה של עבד אל־האדי לא רובה פשוט הוא…

ופעמים רבות אחר־כך העמיד עבד אל־האדי את עצמו בנסיון ויצא מנצח. פעמים רבות נקרא לכפרים מסביב, להצילם מפחד הדבע אשר בגבולם, ופעם בפעם בא עם רובהו ולא הוביש מבטחם – בא והציל. יש שארב כמה לילות על מערתה של דבע ולא יצאה, אך כיון שיצאה – השיגה כדורו ותפול.

ויצא שֵם עבד אל־האדי ושֵם רובהו עד למרחקים. והיה כל אשר יזכור את עבד אל־האדי וזכר את רובהו עמו, כי אחד הוא ואין שני!…

______________

ויהי אחד שיך בארץ, וישמע את שמע הרובה אשר לעבד אל־האדי, ויחמדהו בלבו.

והשיך איש תקיף ועשיר, שליט בכל הסביבה.

– מכור לי את הרובה שלך ושלמתי לך במיטב כספי!

ולא ענהו עבד אל־האדי דבר, אך צחוק צחק לו בלבו.

– עשר לירות זהב אתן לך! – קרא השיך העשיר.

ויבּהל עבד אל־האדי בשמעו על הון רב כזה, אשר לא חלם עליו מעודו, ויהי כאיש נדהם. רגעים עמד דומם וראשו מוּרד ארצה – אחרי־כן הרימוֹ, הביט בפני השיך ויען: “לא!” – וילך לו עצוב ומר־נפש מאת פני השיך הכועס, הלוֹך ולחוֹץ את רובהו אל לבו…

כחמש ועשרים שנה נאמן לו הרובה הזה – ואיככה ימירנו?

יאמרו אנשים מה שיאמרו, יספרו להם בני אדם, כי כבר המציאו בעולם רובים חדשים וטובים, ואולם הוא, עבד אל־האדי, יודע כי רובה כזה אשר בידו לא יהיה עוד – רק בימי אברהים־פחה יכלו לעשות כמוהו…

לא! את כבודו לאחר לא יתן – בעד כל הון לא יתננו!

*

והשיך לא שכח את הרובה אשר לעבד אל־האדי, גם זכר את העלבון שהסב לו בעליו בסרובו, וישמור את איבתו בלבו.

והנה הגיע התור לבן בכורו של עבד אל־האדי להקרא לצבא.

ויקרא השיך לעבד אל־האדי ויאמר לו:

– תן לי את הרובה שלך, והיה זה כופר נפש בנך ולא יותן לצבא.

שמע עבד אל־האדי ויעמוד רגע אובד־עצה, זכר את בנו אשר טפח וגדל, זכר את אשתו, ויתאפק וישלח ידו אל רובהו לתתו לשיך. אבל אך נגע בו – וכאב־מוסר גדול תקף את כל קרביו, וירם ראש ויען ויאמר בהחלט גמור:

– לא! לא אתן!…

ופני השיך חפו… אַחַר צחק ואמר: “ובכן, לך לך לשלום”…

ויסורי נפשו של עבד אל־האדי היו קשים ונוראים. בפעם הראשונה בחייו ידע מלחמה נפשית כבדה.

אשתו בוכה ומתחננת אליו לתת את הרובה כופר בנם, והבן אינו אומר דבר, אבל הבט יביט אל אביו במבט תחנונים ותקוה, וקשה לעבד אל־האדי מבטו של בנו מבכיתה של אשתו. וגם הוא עצמו מדבר על לבו, מחנן ומיסר את עצמו בחלום ובהקיץ…

ואולם גבר הרובה ונצח גם הפעם!

עבד אל־האדי לא נתן את כבודו לאחר – ובנו נלקח לצבא.

וכשהוליכו אנשי־צבא את בנו, את בכורו – היו פני הזקן חִוְרִים, חִוְרִים מאד – אך דמעתו לא באה…

______________

והנה אסון אחרי אסון!

נקרוא נקרא עבד אל־האדי לכפר רחוק אשר בסביבות חברון להרוג שם את הדבע, אשר השחיתה מסביב ולא יכלו לה. ויהי כי בא אל הכפר, ויראו את הרובה הישן אשר בידו ויאמרו האנשים לתת לו אחר, חדש, אבל הוא לא ענם כלום, ורק צחוק קל עבר על שפתיו.

ויארוב בלילה לדבע… וכשיצאה, כונן את רובהו – והנה קול דפיקת המנעול נשמע – ויריה אין…

דמי עבד אל־האדי קפאו בעורקיו – רובהו בגד בו…

והדבע הולכת ומתקרבת אליו… יש להחליף את הכדור, אך ידיו אינן נשמעות לו… והדבע הולכת וקרבה.

אמנם נס נעשה לו במקום הזה – הדבע שבה פתאום לאחור ותעלם, אך כל שער ראשו הפך פתאום לבן…

איש לבן שב עבד אל־האדי אל כפרו, אבל עוד לא נואש ויתנחם לאמור: “אך מקרה הוא – ודאי לא הייתי ראוי אותה שעה”…

והדבר אשר קרה אחרי־כן היה קשה מן הראשון.

בנו של אותו השיך העשיר, שחמד את רובהו של עבד אל־האדי, סר פעם אל הכפר הקטן. וזה הצעיר ראה את העולם ומלואו, בקר גם ביפו וגם בירושלים, וגם לבירות ולאלכסנדריה של מצרים הלך. נאספו ובאו אליו כל בני הכפר. והוא ישב וספר לפניהם על האניות המתהלכות בלב־ים ועל הרכבות העוברות מרחקים גדולים ועצומים בלי סוסים ובמהירות נפלאה, ויספר גם על כלי הנשק החדשים, על הרובים ועל כלי התותח, ואות בידו – רובה חדש ומגוהץ, היורה למרחק רב – ועבד אל־האדי גם הוא עומד ושומע.

ויצחק הצעיר בן השיך לעבד אל־האדי הזקן ולרובהו ויאמר:

– רוצה היה אבא לתת לך מאתים פרנק בעבוּר זה, ואני בחנם לא הייתי לוקח קנה רצוץ כזה… יודע אתה, זקן, איה מקום כבודו של זה? – במזבלה!…

פני הזקן חָורו, ידיו ורגליו רעדו. לוּ את חרפתו שמע, לוּ שמע את חרפת אשתו ובניו, כי אז לא חרה לו, כאשר חרה לו הפעם, ואך מיראתו לענות לבן השיך כחרפתו, ענה:

– ואנכי לא הייתי מחליף את הרובה שלי בעשרה “מגוהצים” כזה שלך!

– אפשר עוד יש לו ערך לזה שלך, – ענה בן השיך, – אפשר ראוי הוא להריגת כלבים!

– החדש שלך אינו אלא כלי־שעשוע… שלי – זו מעלתו שהוא ישן! – צעק עבד אל־האדי, – בדורות הללו אין עושים עוד כלי נשק כאלה. רק בימי אברהים־פחה היו כאלה!…

לאחרונה התערבו הצעיר בן־השיך והרועה הזקן: רובהו של מי ירחיק לירות…

באו כל בני הכפר לראות בדו־קרב זה.

שניהם הציבו להם מטרה רחוקה.

הרובה החדש השיג את המטרה.

והרובה הישן – כדורו נפל באמצע הדרך…

גם קולו של הישן מול קולו של החדש היה כקולו של זקן עובר־ובטל…

חפו פני הזקן ולבו נשבר.

כך נקם בן־השיך הצעיר את נקמת אביו, נקמה אכזריה…

*

אבל עבד אל־האדי התעודד בנחמה ואמר:

– אמנם הרובה שלי אינו מרחיק לירות כאלה החדשים, אבל את המטרה לא החטיא אף פעם…

אך הה, נחמתו זו לא ארכה – מביתו קמה עליו הרעה ותדכאהו.

שמונה שנים עבד בנו בצבא, עבר בכל רחבי הממלכה – ולבסוף זכה עבד אל־האדי לראותו חפשי בביתו.

נקבצו ובאו כל בני הכפר לקדמו ב“ברוך הבא”, נסבו וישבו ושאלו לחדשות – והנה גם בנו מספר על האניות ועל מסע־הקיטור ועל כלי הנשק החדשים…

עמד הזקן ושמע לספורי בנו והתחיל מלגלג ואומר, כי כל זה אינו אלא צחוקו של השטן, מעשי רמאות ואחיזת־עינים בלבד.

וגם בכלי־הנשק החדשים אינו מאמין:

– הם אמנם מרחיקים לירות, אבל אינם קולעים אל השׂערה, ומה תועלת יש בהם? אילו קם עתה אברהים פחה, היה מבטל את כל החדשים שלכם, שלא באו אלא לרמות את הבריות!… הלא כלי־הנשק שלכם כולם אינם שוים ברובה האחד שלי!

צחק הבן ואמר, כי רק בידו המנוסה והרגילה של אבא יש איזה ערך למין כלי שכזה:

– לוּ לקחת, אבא, את הרובה שלי, כי עתה ידעת שנשקך אינו אלא חרס הנשבר…

הדברים יצאו מפי הבן – ואגרופו של האב נפל על ראשו ועל פניו.

ובכל זאת שמר האב את דבר הבן בלבו, ושלשה ימים ושלשה לילות לא מצא מנוח…

______________

ויהי בחצי הלילה, בנפול תרדמה על כל בתי־הכפר, ויקם הזקן מעל משכבו ויצא חרש כגנב מביתו אל השדה, אל מחוץ לכפר… ובידו שני רובים: שלו ושל בנו…

והלילה ליל ירח, בהיר ויפה.

וילך הזקן כמתגנב, מביט לרגעים לאחוריו, לראות אם אין רואה בו ושומר צעדיו – וילך הלוך והתרחק מן הכפר.

וכשהרחיק מאד ויבוא בין הסלעים, הניח את שני הרובים אשר בידיו ארצה, ישב, הביט עוד פעם אחורנית, סקר את כל הסביבה – עד אשר נתברר לו כי לבדו הוא… טוב, איפוא! עתה יראה, עתה יוָכח וישפוט!…

על אחד הסלעים – הסלעים מכיריו – עמדו עצים אחדים בודדים; המה יעידו!

ויקח הזקן את רובהו הישן ויור אל עץ אחד.

ויקח את הרובה החדש ויור בעץ השני.

וינח את שניהם על הקרקע, ויגש אל העצים ויתבונן בהם, התבונן הרבה – ואנחה חרישית, אנחה המשברת את הגוף, יצאה מלבו…

ועוד פעם חזר אל הרובים ועשה כמעשהו הראשון.

ועוד פעם הלך להתבונן אל העצים…

ועוד פעם לא יכול להתאפק – ויאנח.

וישלש הזקן את מעשהו – וירא כי צדק הבן.

אז יקח עבד אל־האדי את הרובה שלו, את הרובה אשר אהב, אשר לא נפרד מעליו אף יום אחד, ואשר הקריב לו הון עצום ואת בנו ראשית אונו – וישליכהו בכל כחו ממרום הסלע אשר עמד עליו, אל בין הסלעים, אל התהום – ויעמוד…

ובאזנו קול רעש, קול נפילת כבודו משן־סלע אל שן־סלע, אל תוך האבדון.

*

ולפני זריחת הבוקר שב אל ביתו ובידו – רק רובה אחד, הרובה של בנו…

איש לא ראהו בצאתו ואיש לא ראהו בבואו, רק הירח והכוכבים והסלעים והעמקים אשר מסביב, הם שמרו את סודו.

______________

למחרת חלה הזקן, ולא עבר שבוע־ימים ועבד אל־האדי שבק חיים לכל חי.

“מַסְכִּין!”

כך היו קוראים בסַפַארִיָה למוחמד הרועה.

מעולם לא קראו לו בשמו – מוחמד.

ואמנם: השם מוחמד, המזכיר לך גאות, הוד, כח, לא היה נאה כלל לרועה.

שפל־הקומה היה, וראשו גדול ומושקע עמוק בין הכתפים, ועיניו מלאות פחד־תמיד והרגשת הכנעה. כל צורתו אומרת: הכוני, רמסוני, הריני כעפר תחת כפות רגליכם.

יש שמוחמד מוטל בשדה תחת קרני השמש הלוהטות. מסביב אין אף צל כלשהו לחסות בו. הזבובים שתו עליו סביב וכסו את כל פּניו, כאילו יאמרו לאָכלו חי. אין הוא מניע יד או רגל להנצל מארסם: חסר הוא גם רצון גם יכולת. עיניו הילדותיות מביטות מתוך כאב עכור. וכשאתה מסתכל בו, תרחמהו בלבך ותשאל את רבונו־של־עולם מתוך תרעומת: “למה בראת את הנשמה העלובה הזאת?” ויש אשר יכה אדם את מוחמד, והוא עומד כפוף תחת מקלו של מכהו.

אחד תקיף, אשר בקר לו בעדר, כועס ושופך חמתו על ראש הרועה המסכן. מבול של הכאות נתך ויורד על ראשו ועל גופו, ומבטו של מוחמד – מבט כלב מוכה, מלא בכיה, תחנונים והתרפסות של חנופה. וכשאתה מסתכל בו, תבזהו בלבך ותשאל את רבונו־של־עולם מתוך תרעומת: “למה לא תקח את הנשמה הכלבית הזאת?”

גם לא־יצלח היה מוחמד. כל מלאכת־עבודה לא ידע לעשות. הפלח לא יתן לו את המחרשה, אף לוּ עבָדו חנם. יש אשר יכשל בו האחד, בבלי דעת את טיב עבודתו, ויקחהו להיות לו חַרַתּ, – ויקלל את מזלו, ולסוף יכהו ויגרשהו. גם במושבה העברית אינו מוצא עבודה.

כשעונת העבודה “בוערת” וכל הידים עסוקות, ינתן מעדר גם למוחמד, אך לא לאורך ימים; ידיו אינן שולטות במעדר. פעם יכה על רגלו ופעם על רגל חברו. אדונו מחזיק בו מתוך הכרח: חבל על היד העובדת. הוא ממציא לו עבודה קלה, הוא מעמידו לעבוד לבדו. לאחרונה יגרשהו.

גם המתון והטוב שבבני המושבה מכה את מוחמד. היד כאילו מתבקשת מאליה להכותו. ושוב חוזר מוחמד אל עדרו, ושוב יאכלוהו השרב והחורב בקיץ, הקור והגשם בחורף, ושוב ירעב ללחם. וכל בעלי העדר מכים אותו, מכים ומתרגזים. וכשבני ספאריה מדברים במוחמד מתוך רחמים, הם אומרים:

– רעב… מסכין! – בזה הם מבקשים לתרץ את אי־הצלחתו, את אי־כשרונו.

ואמנם, יתכן כי מרעב בא מוחמד לידי כך. תמיד היה רעב. כשיש לו עבודה, אינו משׂתכר אלא ללחם יבש; וכשאין לו עבודה, רעב הוא ללחם. חוץ מן הלחם לא טעם מימיו טעם מאפה או תבשיל. כשידו משיגה “בַּצלָה”, הריהו מוצא בה את כל הטעמים.

מוחמד הצטין בכשרונו לרעוב. הגיע לידי כך, שידע לרעוב ימים רצופים, ואז נעשה יותר מצומק, ראשו יותר כפוף ושקוע, והכאב הנצחי בתוך מבטו – יותר עכור.

ופניו של מוחמד לא ידעו מעולם סבר־רצון. מראהו אינו משתנה. פרצופו כאילו נתאבן. גם כי יאכל לשובע, לא ישמח, ועיניו כאילו אומרות: – שוב ארעב…

______________

הכל חשבו: “לעולם לא יבוא שנוי בחייו של מוחמד”.

נבואתם לא נתקימה. בחייו של מוחמד בא שינוי, אבל שלא לטובתו בא השינוי.

על רגשו של מוחמד – רגש הרעב – נוסף עוד אחד, ולא לנחמתו. ומעשה שהיה כך היה: שנת ברכה היתה. זה הרבה שנים לא חנן אלהים את בני האדם בשנה טובה כמוה. החטה נתנה שלשים שער והשעורים מלאו את כל המטמורות. בצאן לא היו שכולות, והבקר שמן. כל הפנים היו שמחים, עליזים ומרוצים. דבר אחד היה מורגש בכּל ומכּל: שובע.

וגם מוחמד היה שבע כל אותו הקיץ. ובכיסו נמצא גם בישליק – מעות במזומן: מתנה מאת אחד מבעלי־הבתים, שאף אחת מפרותיו לא שכלה.

ובלילות היו בכפרים הלולא וחנגא. הבחורים ערכו “פנטסיה” שרו ורקדו. הבחורות עמדו מנגד, מביטות ונהנות גם הן. ה“מצריות” התחילו לסובב בכפרים, מתופפות, רוקדות, שרות ומחממות את דם הנוער. מוחמד לא ראה אותן המצריות מימיו, והוא כבר בן שלשים ואחת. מעולם לא התעורר בו הרצון ללכת לראותן. כלום בקר הן ולהשגחתו הן צריכות?

ובאותה שנה, שנת השובע, היה לילה אחד, ליל לבנה מזהירה וצוחקת, ליל כוכבים רוטטים ורומזים. ולבו של מוחמד נעשה פתאום רחב וטוב. באותו יום אכל לחם, בצל, “רמֵס” של עגבניות וגם ביצה! והנה עלה באזני מוחמד סלסול קולה של המצרית בא מעֵבר לכפר, עם המית התוף ותרועת הבחורים.

ופתאום, בלי שהרגיש בכך, התרומם והלך שמה. איזה כח נעלם נתעורר בו ודחָפוֹ לשם. בשתיקה, כמתגנב, נדחק אל תוך עגול הבחורים.

הם ישבו על ברכיהם, נשענים איש על זרוע רעהו. “היא” עם התוף בידה, ושערותיה השחורות פרועות ופזורות על פניה, הסתובבה באמצע, שרה, רקדה… ועיניה שחורות ומתנוצצות מתוך הכחל והשׂרק, ומה בוער מבטה המחוצף!

ויש שהיא עומדת מרקוד, ועיניה עוברות על פני כל הבחורים מסביב, ואז יקום אחד הבחורים, יתן בישליק על ידה וישוב אל מקומו. והיא מאירה לו את פניה, מצטחקת, נגשת אליו, וכשהיא טופפת ושרה, קופצת על ברכיו, מחבקת אותו ומנשקת לו… וחוזרת למקומה. אז יקום השני ויתן את הבישליק על ידה, ואחריו השלישי עד סוף כל המסובים, וחוזר…

עמד לו מוחמד זמן רב והתבונן. איזה רגש אשר לא ידעוֹ מימיו נתעורר בקרבו; איזו חמימות מגרה נדלקה בדמו.

בלי דעת מה הוא עושה, נדחק לפנים מן הבחורים. הושיט את ידו ונתן לה את הבישליק שלו, את כל רכושו.

תחלה קבלה את המטבע, הביטה עליו מתוך גחוך ותפן ללכת אליו, ופתאום עבר הגחוך מעל פניה, בעיניה הבריק ברק פחד, היא נסוגה אחורנית והשליכה את המטבע בפניו. צחוק משונה, צחוק מבהיל, פרץ מפיה.

הבחורים לא השגיחו עד כה במוחמד. עתה שראוהו עומד נכלם, נפחד ונרעד, נתנו קולם בצחוק. כולם צחקו.

והצחוק הכה את מוחמד על ראשו ועל פניו, הכה ושׂרט את בשרו, הכה בלי רחמים, בלי חמלה. בפעם הראשונה בחייו חש מוחמד כאב של הכאה, בפעם הראשונה בחייו התחלחל, התרגז וקול בכי – בכי מוזר ופראי – פרץ מפיו.

בפעם הראשונה בחייו בכה מוחמד. על רגש הרעב נוסף רגש־צער עוד אחד. ומאז אתה מוצא אותו לעתים, מוטל בשדה תחת קרני השמש הלוהטות, פניו מדוכאים, מבטו עגום, ובעיניו נוצצת דמעה…

מיום שנלקח השיך עבּדאללה – אלהים ירחם נשמתו – לעולם־האמת, לחיי נצחים, הפך לב פטמה, אלמנת השיך, על סוסתו לטובה, כי נתיתמה מבעליה. הקנאה מדה מגונה היא – וּפטמה אשה צנועה היתה כל ימיה, טובת לב ויראת אלהים, אך את האמת אין לכחד: רגש קנאה הכביד כל השנים את לבה אל סוסת בעלה. אין פטמה מרבה שיחה אפילו בסוד־נשים, ולא כל שכן בפני בעלה, שמוראו עליה תמיד, ולכן לא שפכה את מרי שיחה לא לפני בעלה ביחיד ולא לפני רעותיה ברבים. בעומק נפשה שמרה את יגונה האלם. הרגשה מרה קננה בלבה כל ימי חייה עם בעלה, כי יותר משנפשו קשורה בה היא קשורה בסוסתו.

אמנם אין לחטוא – וכפית־טובה לחטאה גדולה תחשב: – בעלה לא מאס גם בה. שבוע־שבוע היה השיך סר בלילה אליה מאהלו אל אהלה, אוהל הנשים. ואַללה ברך את פרי בטנה. שנה־שנה ילדה לבעלה בן־זכר, אף בת אחת לא ילדה לו. העל זאת לא ישא פניו אליה? מחצית בניה, אשר לא לקחם אַללה, חיים וקימים עמדה עד היום הזה. שבעה גבורי־חיל הם, ובעוז ובגבורה ישאו את דגל בית־אביהם, ומוראם על כל בתי יריביהם. והשיך היה נאמן לאשתו ולא לקח אשה אחרת עליה. אף לא הרבה להלקותה. רק לעתים רחוקות, בהיות נפשו סרה עליו מאד, כי סיח ולא סיחה המליטה הסוסה, או אחת הפרות הפילה ולד נפל, או אחד מיריביו הלבין את פניו ברבים, – רק במקרים נדירים כאלה יש אשר תבער כאש חמתו; ואם לא ידעה פטמה להשמר בנפשה מבּוא לפניו פתאום לעת כזאת – לא ידע רחם… בידו השמאלית יאחזנה בשערות ראשה, ובידו הימנית יצליף על בשרה פעם ושתים ושלש במגלב אשר בידו… מהיר־חמה היה השיך, ובחמתו נהם כחיה טורפת. ופטמה נאנקת דום, וקול צעקה לא ישמע מפיה. ואם ברגעים כאלה יקרה לקראתה בנה בכורה, אהוב נפשה, הדבק באמו לאהבה אותה, ודמה תדמה כי מתפרץ הוא להצילה מיד מַכֶּהָ, – והביטה בו בתחנונים להזהירו: “השמר לך, כבּוד־אב”…

מקרים רעים כאלה מעטים מאד היו בחיי פטמה, ואותם לא תטור לבעלה. בעל – לעולם הוא בעל, ומאת אללה נתּנה לו הזכות להיות שורר בביתו ומושל באשתו. ומי מושל ולא ישתמש לפעמים בכח ממשלו?

רק דבר אחד צער את לבה: אהבתו המופרזה של השיך אל סוסתו. מדי שמעה את השיך דובר חבה לסוסתו, ומדי ראותה את ידו מחליקה ברוֹך ובנעימים על רעמת הסוסה, ופניו מפיקים אור של סבר־רצון – והתכוץ לבבה מצער ומקנאה. כך לא דבּר אליה השיך מעודו, וכך לא החליק שערות ראשה, וכך לא האיר פניו אליה אפילו פעם אחת… ותּהי פטמה עוֹינת את הסוסה.

מיום שנלקח השיך עבדאללה לעולם־האמת, נתרכך, כאמור, לב פטמה אל הסוסה. פג רגש הקנאה – ולא, חלילה, משמחה לאיד הסוסה. ישמרנה אללה מעון פלילי כזה! האסון, אשר קרה את בעלה השיך בעֶטיה של הסוסה, הלם את ראשה ומחץ את לבה כרעם־פתאום משמים, ובלבה הפצוע לא היה מקום פנוי לכל רגש אחר זולת אֵבל כבד.

ומעשה שהיה כך היה:

בימי חג נביא־ראובן יצא השיך עבדאללה, כמימים ימימה, להשתתף במרוץ הסוסים, ושבעת בניו מלוים אותו. גם הכלות, נשי הבנים, יצאו עם הגברים, ורק פטמה לבדה נשארה אל הכלים. ויהי ביום השלישי לצאת הכבוּדה, וַתּשובנה הנשים פתאום אל האוהלים, והן בוכיות בקול ומקוננות. עוד מרחוק שמעה פטמה את קול בכין, ותרץ לקראתן… ובשורה רעה בפי הבנות: בעת מרוץ הסוסים כשלה סוסת השיך בעצם ריצתה ותפול ותהפך, ורוכבה הושלך לאחוריו ותשבר מפרקתו… עוד הן מדברות ומקוננות, והבנים החוזרים חפויי־ראש האוהלה נראו מרחוק… ארבעה בנים נושאים את האב על זרועותיהם, שערות־ראשו פרועות ופזורות ועיניו סגורות; הבן החמישי מוביל את הסוסה ברסנה; והשנים הנותרים הולכים מאחריהם, מגלב השיך והכּוּפיה והעגאל ביד האחד, והשני מחזיק באוכף הסוסה. ובמאסף, מאחריהם, ערב־רב של גברים, נשים וילדים…

פטמה לא בכתה בקול רם מימיה, ולצעוק ולקונן לא ידעה. רק נאנחת היתה, חרש נאנחת. וגם הפעם לא צעקה, רצה לקראת בניה… תחלה נפל מבטה על הסוסה – וכעין רחש־רצון זע בלבה… רק כהרף־עין… הרגשת־חטא כבדה תקפה את לבה ואת ראשה – כמעט שנפלה… התחלחלה… נפל מבטה על השיך, בקשה לצעוק – ולא יכלה. בקשה לבכות בקול – וקולה נחנק. בקשה לחבק בידיה את ראשו וללטפו בחבה וברחמים רבים – ורגש בושה עכב. ממעמקי לבה חרד קול לבעלה: “מעתה אני לך, אני לבדי, ושמור אשמרך כבבת־עיני” – וכבשה את הקול בלבה. הועתקו מלים מפיה. מלים לא ידעה מעודה.

כל אותו היום היה השיך מוטל כבול־עץ על משכבו, לא נע ולא זע ולא הוציא קול דברים מפיו, ועיניו עצומות. רק אנחה חרישית, כאוֹב מארץ, פורצת פעם בפעם מתוך גרונו. ופטמה עומדת כל הזמן מַרגלותיו ואינה גורעת עין מעל פניו. ומראשותיו נצב הדרויש הזקן, אשר הובהל לבוא אל השיך, והוא לוחש עליו מלחישותיו. איש קדוש הדרויש, ודבר אחד מסודות הבריאה לא נעלם ממנו. והדרויש לא ינוח ולא ישקוט: עוצם עיניו, לוחש, יורק פעם לימינו ופעם לשמאלו, פוקח עיניו, מרימן למעלה, ושוב סוגרן, לוחש ויורק, והחַג' – כושי בא־בימים משוכני הבצות, אשר הובהל גם הוא לבוא אל השיך – עוזר על ידו. הדרויש ברוחניות והחג' בגשמיות. פרסת־ברזל לבּן באש, זו הפעם השלישית, והכוָה בקצה את פני השיך – פעם את מצחו, פעם את סנטרו, פעם את לחיו השמאלית.

ושוא כל העמל. ולחנם תפלתה החמה של פטמה אל יושב מרום: אין השיך פותח את פתחי־פיו ואינו פוקח את עיניו.

ועם חשכה, כשבאו הדרויש והחג' על שכרם וחזרו איש לביתו, ופטמה נשארה באוהל לבדה על יד משכב בעלה, נדמה לה כי נעה ידו ניעה כלשהי ורמזה לה שתגש אליו… וכשנגשה אל מראשותיו והרכינה ראשה אל פניו, שמעה את לחשו:

– איש אַל ירכב עליה… שמור תשמרנה…

וכשכלה ללחוש, פרצה אנחה עמוקה וכבדה מפיו – ויצאה נשמתו.

______________

וכתום ימי האבל, מקץ שבעת הימים של אכילה ושתיה וקבלת פני אורחים הבאים לנחם ולטעום משולחן־אבלים, נחה פטמה. ותספר לבניה את דברי אביהם האחרונים, ותזהירם לקים את צוָאתו ולבלתי שכוח לטפל “בה”, להאכילה ולנקותה ולשמור עליה מכל פגיעה רעה.

לב פטמה לסוסה. בוקר בוקר, עם יקיצה, תחפז לראות אם מלאו את אבוסה. ועל רועי הפרות, נכדיה הקטנים, תצוה להביא עמהם מן השדה, בשובם לפנות ערב, אגודת עשב רך ורענן לסוסה. ואם נדמה לה כי עצובה הסוסה, חפוית־ראש כאבלה, – ונכמרו רחמיה, ונגשה אליה והחליקה בידה על חלקת צוארה ועל רעמתה. ובטפלה ככה בסוסה, ינעם וייטב גם לה.

פטמה החלה לתת לב גם לעצמה. זה שנים רבות־רבות כאילו שכחה את דבר קיומה בעולם. זה־כבר, זה־כבר הסיחה דעת מנפשה. מה היא ומי היא בתוך כל מערבולת החיים מסביב, כי תחשוב על עצמה? ופתאום כאילו נזכרה כי אי־שם, בין האוהלים, באהלו של השיך עבדאללה, חיה וקיֶמת אלמנתו – פטמה. וייטב לה. וירוַח לה. ויסר מעליה גם הפחד, והלחץ, אשר העיק עליה תמיד, חלף־עבר…

לפעמים, מרוב טרחה ועמלה בעבודת־הבית או עם הפרות, יש אשר תשכח את עצמה, כבימים ההם, ורק בלחץ העבודה תרגיש, – ופתאום יעלה באזניה קול שעטת פרסות סוס, הנשא בסערה ובדהרה האוהלה… היא מתחלחלת, נתקת ממקומה, מתכוצת מאחורי יריעת־האוהל, מציצה מן החרכים לראות את פניו ולנחש: הטובה או רעה עליו רוחו?… אך הנה תעבור על פניה כדמות כרוב מן השמים, והסירה מלבה את הפחד ואת הצער. הפנים עוטים אור וקמטיהם, העמוקים מאד, כאילו מתישרים מעט. מעֵבר הדרך נראה לה בנה בכורה אשר אהבה, ופניו אומרים לה מרחוק: “הרגעי, הביטי וראי: המגלב תלוי מיותם שם בפנת האוהל… אין רעה נגד פניך”…

רוַח לפטמה. לבה טוב לסוסה. לבה טוב גם לה לעצמה.

______________

לא ארכו הימים הטובים. שוב התחיל דבר־מה להעיק על לב פטמה. גלוי וידוע כי אחרי מותו יסור הבעל, פעם בפעם בחלום־לילה, אל האשה אשר עזב בעולם השפל, לבקרה ולשאול את פיה על בניו ועל משקו. כך היו הזקנות הידעניות מספרות לפטמה. ויש שהן מבקשות לדעת מפיה, מה שאל אותה השיך עבדאללה. ושכנה אחת הציקה לה מאד בשאלותיה, כאילו התכּונה להרעימה. אשה זו עינה רעה בה כל הימים, גם בימי חיי השיך הכניסה בה עין צרה, כי עוד בנעוריה קנאה בה על שזכתה לאותו כבוד – להנשא לעבדאללה.

פטמה כובשת פניה ונושכת את שפתיה. קשה לה להגיד חרפתה. זה כשנה, מאז נסתלק השיך, עדין לא נראה אליה בחלום־לילה אפילו פעם אחת. מדוע? השכח את בניו ואת משקו? האם את סוסתו שכח? והוא הלא צוה עליה לפני מותו!…

ושוב מהלכת פטמה תחת לחץ ההכרה כי סר מעליה לב בעלה… המאס בה אחרי מותו?… מה חטא חָטאה לו?…

ויש אשר תבעתנה המחשבה: אולי נראה השיך לסוסתו בחלום־לילה, לשאול אותה על הנעשה בביתו?… והיא יראה ממחשבתה זו – אולי חטאת היא… האם אל בהמה יבוא איש מושלימי בחלום־לילה?…

והספק אוכל את לבה. היא רוצה מאד לגלות את לבה לפני יודעי־דבר – חג', או דרויש, או סתם זקן. אבל מפני הבושה היא שומרת מחסום לפניה. פן תהיה לצחוק; ורע מזה – פן חוטאת היא לנפשה!

______________

זכר בעלה התחיל טופח על לבה. יום יום עולה זכרונו לפניה. כל הימים, לרבות הלילות, היא הוגה בו. וכל אשר יזכר לה מדברי חייו גורם לה הנאה. אפילו זכרון המלקות… המגלב, שהיה תועבת נפשה – עכשו הוא מהנה את מבטה כשהוא נתקל בו…

פטמה נזכרה פתאום את היום שראתה את השיך בפעם הראשונה. מעולם לא זכרה את היום ההוא. לא ימי זכרונות היו ימי־חייה.

גם בבתוליה בית־אביה לא ידעה נחת. האב זעם כל הימים; האם, אחת משלש נשיו של אביה, דווּיה היתה תמיד, כורעת תחת נטל העבודה הקשה. וגם פטמה ידיה טרודות תמיד, מימי ילדותה. יומם תלך עם אחיה לרעות את הבקר בבצות, ובערב ידיה טוות ביחד עם כל נשי־האוהל, נשי אביה ואחיותיה. וכשגדלה לקחוה אחיה יומם לעבודה בגנים, בפרדסים ובשדות, כשׂכירת־יום אצל זרים, ובערבים עזרה לנשים בבשול, באפיה, בכביסה, ועל יד הפרות ברפת. בקיץ, בעונת הקציר, תעבוד עם הקוצרים בשדה מצאת השמש ועד בואה, ובעונת הדיש – בגורן.

וגם מהלומות ידעה פטמה. רגיל היה אביה להכות כל יום מישהו מבני־ביתו – אחת מנשיו או אחד מבניו ובנותיו. ובהכותו – בחרון־אף יכה, לא יחמול. מכות ברחמנות אינן משפיעות, לפי דעתו. וגם פטמה לא יצאה נקיה מתחת ידו.

נשי־האוהל, ופטמה בתוכן, לא ידעו מנוחה גם בימי חג ומועד. בעִיד־אִל־קֻרְבַּן ובעִיד־אִל־פִטִר ידיהן מלאות עבודה כפולה ומכופלת. רק יום אחד בשנה היה חג גם לנשים. אחרי הקציר והדיש יוצאים כל דרי האוהלים לרובין, חג הנביא, לבלות שם בחולות הים את זמנם בנעימים. שלשה ימים חוגגים הגברים, ויום אחד, הוא היום השלישי, נתּן גם לנשים. ביום הזה חפשיות הנשים מכל עבודה, מאור הבוקר ועד הערב, וכל שעות היום הן עומדות צפופות, צופות ומסתכלות במשחקי הגברים, בהתגוששות ובמרוץ־הסוסים. מרוץ הסוסים – אין כמוהו מחזה לוקח שבי את לב הבנות.

וכאן, ברובין, ראתה פטמה בפעם הראשונה את עבדאללה.

______________

…הבנות עמדו צפופות, דחוקות ונדחקות, ולחישת הפתעה וצהלה והתפעלות על כל שפה. רוכבים אבירים באו בשורה ארוכה, הלוך והתקרב אל הככר הנרחבה, המוּעדה למרוץ־הסוסים. מן החולות – מאחורי הגבעות התלולות, ששם תֵחַמֵנָה סוסותיהם – יצאו ובאו הרוכבים, וידיהם עוצרות אותן בעמל רב, לבל תתפרצנה מן השורה.

פטמה התיצבה מנגד והסתכלה בפני הרוכבים. היא ידעה והכירה את כולם מימי ההתחרויות של השנים הקודמות. זה שש שנים, מיום היותה לבת־עשׂר, היא באה שנה־שנה לחזות במרוץ הסוסים. רק את פני האחד לא ראתה ולא הכירה לפני כן – הרוכב העובר באמצע השורה על סוסתו הלבנה. מה נהדרים הם, הרוכב וסוסתו! מה צעיר הרוכב! כמעט נער. חסון כאלון. ופניו מפיקים עוז.

– עבדאללה… השיך הצעיר של עַרַבּ אַבּוּ־קִישְק… אביו מת השנה… שמעה פטמה את לחש הבנות הגדולות ממנה, אשר עמדו לפניה.

“מה יפה הוא” – התמלטו המלים מפיה. והבנות הגדולות הפנו את פניהן אליה וצחקו. נפל לב פטמה עליה, פניה נתאדמו ותסתירם בחִרקָה שלה. שורת רוכבים התקרבה, עברה על פני הבנות – נפגשו פנים אל פנים, הבריקו עינים אל עינים, ונדמה לפטמה כי הכווּ העינים השחורות את פניה – העינים הרושפות של הרוכב הצעיר.

הרים הצעיר, הרוכב באמצע, את חרבו השלופה ונופפה ממעל לראשו, וכל הרוכבים עשו כמוהו בכהרף־עין, דפקו את סוסותיהם, האריכו להן את מושכות רסניהן, – ורגלי כולן נתקו בבת אחת לרוץ אורח ביעף, כעל כנפי נשרים. ענן חול ואבק התנשא מעל הסוסות ונצב כנֵד בין הבנות ובין הרוכבים. והיטב חרה להן כי עמדו מאחורי הרוכבים ולא לפניהם… שם עמדו הגברים.

לא היו רגעים מעטים וענן החול והאבק התפזר, חמק־עבר והיה כלא היה, ולעיני הבנות שבה ונגלתה שורת הרוכבים, בחזרם לעומת הבנות, ובראש השורה, צעדים מספר לפני הקו – הרוכב הצעיר, וידו אוחזת בחרבו השלופה ממעל לראשו. הוא נצח במרוץ הראשון.

ועוד פעמַים עברו הרוכבים ביעף, ובכל פעם שב עבדאללה כמנצח. ויריע כל הקהל סביב, ותגבר צוחת הבנות אשר הריעו גם הן לכבודו.

______________

עד לימי חג־רוּבין הבא לא יספה פטמה לראות את עבדאללה, אך שמוע שמעה את שמו מפי עוברי־דרך בשׂיחם עם אביה ועם אחיה, וגם מפי הבנות הבאות אל הבאר לשאוב מים, וידוע ידעה כי לא קם עוד בארץ רוכב עז־נפש כמוהו, וכי אין כמוהו יודע את נפש הסוסות. ועוד סוּפּר עליו, כי מהיר־חמה הוא ובאפו כי עָז לא ישא פני איש.

ושוב הגיעו ימי רוּבּין, ופטמה ראתה את עבדאללה גם הפעם, במרוץ הסוסים. ושוב הבריקו הרבה עינים שחורות לעומת המנצח הצעיר. וגם עיני פטמה.

ובאחד הימים, שבועות־מספר אחרי רוּבּין, ופטמה עסוקה בכביסת הלבנים הגסים והמלוכלכים מאחורי האוהלים, – הגיע לאזנה קול שעטת סוסים בלכתם מעל אם־הדרך לעומת אוהל אביה. הביטה פטמה מאחורי זוית האוהל, והנה חבורה של בּדואים יורדים מעל סוסיהם, ואביה ואחיה מקבלים את פניהם בברכות חמות. ובין האורחים – גם השיך הצעיר, עבדאללה. נרעדה נפש פטמה: מה לו בבית־אביה, ולמה נשאוהו רגליו עד הלום?…

באהלי הנשים מבוכה ומהומה. רבה העבודה להכנסת האורחים, וגם פטמה נקראה לעזרה. מקטעי הדברים שהתמלטו מפי האחים, אשר רצו מזורזים, רצוא ושוב, מאהלי הנשים אל אוהל האורחים, וידיהם מלאות כּבּוּד – קהוָה, תמרים, אורז מטוגן בשמן, דבלים, פּתּוֹת משוחות בשמן, וצלי־בשר, – מקטעי דבריהם של האחים נודעה גם לנשים מטרת בואם של האורחים.

לאביה של פטמה סוס אביר, מפורסם בכל הסביבה, ונפש עבדאללה חשקה בו כי ירביע את סוסתו. והתלהט הוכוח בין האורח ובין מאָרחוֹ. המאָרח מאן לקבל מאת אורחו כסף שׂכר־הרבּעה, והאורח נשבע בחיי נפשו כי חלילה לו מקבל חנם מתנת־חסד מאת מאָרחו. ואחרי דברים חמים והשבעות והבטחות משני הצדדים, הוסכם ביניהם: אם תהיה ההרבעה לברכה והסוסה תביא, בעזרת אללה, סיחה – לא יבוא אבי פטמה על שׂכרו, ולכבוד יחשב לו כי מסוסו באה הסיחה לשיך עבדאללה, הרוכב המהולל, שכל בני ערב מתגאים בו. ואם, חלילה, סיח יולד – והיה כולו לאבי פטמה, וסוסת עבדאללה תיניקהו עד הגמלו.

וכטוב לב האורחים בסעודה, והמשא־ומתן נגמר בשלום, וסוסתו של עבדאללה הובאה אל הסוס לרִבְעָה – קמו מלוֵי עבדאללה, בני בית־אביו, ואמרו לבעל־הבית:

– לא נעזוב את צל קורתך עד אם נכרות ברית מחותנים בינינו. בת־זקונים לך, ואדוננו השיך מבקש לו אשת נעורים – הבה נתקע כף; בתך לשיך עבדאללה.

ושוב נתעורר וכוח נלהב, ארוך וממושך מאד, על המוהר ועל התנאים ועל כל פרטי הפרטים. תחלה אמר בעל־הבית:

– אם רצתה נפש השיך עבדאללה בבתי, הריהי לו בלי כל מוהר, כבוד בית־אביו טוב לי מכסף ומזהב.

אך כשמוע האורחים את הדברים האלה, קפצו ממקומותיהם כנשוכי רוגז:

– הכאחד הריקים אדוננו השיך, כי יקח לו אשה בלא מוהר?

והשיך עבדאללה ישב ושמע – והחריש.

ולסוף הוסכם:

אם, בעזרת אללה, סיחה תביא סוסתו של עבדאללה – והיתה הסיחה ומחצית הסוסה לאבי־פטמה – תמורת מוהר בתו. ואם, חלילה, סיח יולד, – והסיח יהיה לאבי־פטמה, כמדובר – והיתה לו גם הסוסה כולה תמורת מוהר הבת.

והאורחים יצאו ושבו לביתם שמחים וטובי לב. וגם אבי־פטמה לבו טוב עליו מאד.

ומקץ חדשים הוחגה החתונה ברוב פאר. שיכים נכבדים, מקרוב ומרחוק, באו לכבד את פני החתן ואבי הכלה – מדרום ומצפון וממזרח־הארץ באו. על גמל, עדוי ארגמן וכסף וזהב, ישבה הכלה; והחתן רכב על סוסתו המפוארה, מוקף גדולי הארץ, רוכבי סוסות בעלות־שם, והיא מעוטרת כל יקר בית־אביו, ונדן חרבו כולו כסף. שלשה ימים ושלשה לילות ארכה ההלולה־וחנגה, עשרים כבש נשחטו ועגלות חמש, עשרה פחים שמן־זית נפתחו, ופתּוֹת למאות נאפו מקמח חטים. גם אבי הכלה וגם החתן פתחו ידיהם לרוָחה.

ובמלאת שלשת הימים הובאה פטמה לבית בעלה, לשבת בו כל ימי חייה.

וכאשר פקד אללה את פטמה ותהר לבעלה – מלא ימי הריונה של הסוסה והמליטה… סיח. זו הפעם הראשונה שראתה פטמה את בעלה בכעסו, וחמתו בוערת בו עד להשחית. ובפעם הראשונה לאחר חתונתם שלח השיך עבדאללה את ידו השמאלית לאחוז בשערות אשתו, בעוד ידו הימנית אוחזת במגלב להלקותה מלקות אכזריות, ופיו מלא אלה וקללה כלפי אביה…

הסוסה והסיח עבר שניהם לרשותו של אבי פטמה, כמו שהותנה מראש. והשיך עבדאללה התהלך סר וזעף. ובסוף הקיץ, ככלות הקציר, יצא השיך עבדאללה את ביתו ללכת דרומה, ויעש במרחקים כחודש ימים, ובשובו הביא עמו את הסוסה, אשר עליה רכב עד אחרית ימיו, ואותה אהב ואותה שמר כאישון־עינו עד יום מותו.

______________

…משהתחילה פטמה לזכור את בעלה, הלכה והזדקנה מיום ליום. לבה חדל להגות חבה לסוסתו, ולא השגיחה עליה עוד. ויש אשר באיבה תביט בה. ויש אשר תאמר אל לבה, כמנחמת את עצמה, בהביטה אל הסוסה:

– אותי יקח השיך אליו בטרם יקח אותך…

ראו הנכדים, המטפלים בעדר, כי אין הזקנה מקפידה עוד על הסוסה, והתחילו לנהוג בה קלות־ראש.

ובאחד הימים, עם בוא השמש, בשוב עדר הפרות מן השדה והסוסה בתוכן, הביטה אליה פטמה ויפול לבה: הסוסה פניה רעים מאד. כיצד לא הרגישה בזה עד עתה? ראשה מוּרד, אזניה נטויות למטה, ובטנה נצטמקה. נזדרזה פטמה, נגשה אליה והחזיקה בראשה. והסוסה נשמה בכבדות, ומבט־עיניה מלא תוגה.

– מה היה לסוסת השיך? – שאלה פטמה בחרדה. ועוד היא שואלת – ועינה החודרת הכירה על גבה השעיר של הסוסה סימני רכיבה…

שבעתים גדלה חרדתה. החוּללה צוָאת השיך?…

מאנה להאמין למראה עיניה, ותמשש באצבעותיה הרועדות… אכן, נעשתה הנבלה!…

– מי העז לרכּב על הסוסה? – צעקה הזקנה כל עוד רוּח בה. ופני הרועים הנכדים חפו, ויכבשו עיניהם בקרקע.

ועוד הזקנה מתיפחת וסופקת כפים – ובנה הבכור בא מן השדה, רכוב על סוסתו. הוא קפץ מעל סוסתו, נגש אל אמו, תפס את ידה הכחושה והרועדת, נשקה, ואמר בלחש:

– נבלה נעשתה… שנים מנכדיך התחרו ברכיבה על גבי סוסת השיך. ראיתים בקלקלתם.

פני האם נתכרכמו מצער, מכאב, מבושה – ומהרגשה של חטא כבד… ברכיה כשלו, ולולא בנה שתמך בה, כי עתה נפלה ארצה.

______________

בחצות הלילה, בנפול תרדמה על כל היקום, נראה השיך עבדאללה אל אשתו, אל פטמה. בפעם הראשונה מאז הלך לעולמו נראה אליה. הוא נצב למולה סר וזעף, שׂער־ראשו פרוע ועיניו עצומות, ורק שפתותיו דובבות:

– אתם חללתם את דברי… אתם לא שמרתם את צוָאתי… מחר אני לוקח את סוסתי אלי… אינם ראויים כי אשאירנה עמכם… וכה תעשו: שק שעורים מנופות תשלחו עמה, ואת האוכף ואת הרסן ואת המגלב…

וכשכלה לדבר את הדברים האלה גער ונזף בפטמה – ותבהל, ותצעק, ותיקץ משנתה.

ותדע פטמה, כי השיך נראה אליה בחלום־לילה, ויעלוץ לבה ויגדל ערכה בעיניה. הנה גם אליה נראה הבעל בחלום־לילה, כאל כל אשה מושלימית, – וירוח לה מצערה, מכאב חרפתה… אבל רק עד ארגיעה. עוד צלצלו דברי בעלה באזניה, שבוּ צלצלו, כאילו לא פסקו עדין. ושוב נפל לבה עליה, ותקטן בעיניה… אף את חסדו האחרון מנע השיך ממנה. את הסוסה יקח אליו – לפניה…

שנתה נדדה; לא יכלה להרדם עוד. היא קמה מעל משכבה, יצאה מן האוהל, ונגשה על הסוסה… פחד אלהים נפל עליה… הסוסה מוטלת מתה, אין בה רוּח חיים… נסתבכה בחבל שהיתה קשורה בו – ונחנקה… צעקה פטמה צעָקה גדולה ומרה, ולקול צעקתה באו כל בניה, בקשו להרים את הסוסה ולהשיב רוּחה – ולא יכלוּ. אֵבל ירד על האוהלים…

וכצאת השמש חפרו הבנים בור עמוק מאחורי האוהלים, שׂמו בו, כמצות אמם, שק שעורים מנופות, ואת האוכף ואת הרסן ואת המגלב, – וכסו את הבור…

וביום השלישי אחרי מות הסוסה, בבוקר, נמצאה פטמה שוכבת מתה על משכבה, נשמתה יצאה בשתיקה, בלי אנחה וצעקה.

בניה ושכניה לווּה בכבוד גדול לבית־עולמה, ויתאבלו עליה שלשה ימים באכילה ובשתיה ובדברי־שבח.

1

הראיתם אותו פנים אל פנים? ואם לא ראיתם, ואם יש את נפשכם לראותו, איעצכם עצה נכונה… אמנם, לא בפרוש ולא בדיוק נמרץ יאמר לכם הדבר, כי מימי עברוֹ שמר בלבו שנאה עזה לפרסום.

אם רוצים אתם לראותו, צאו נא מעיר בירתנו באחד מדרכי־המלך, המשתרעים לכל ארבע הרוחות, ובחרתם מהם באשר תבחרו, ואם לא תצליחו לבחור את הנכון תנסו את מזלכם שוב, ושוב… והלכתם הַיְשַר עד אם תבואו אל לב ההרים. רוכסי הרים גבוהים יקיפוכם מכל צד. הרים וסלעים, סלעים והרים. מהם שוממים ועטופי אֵבל, ומהם מכוסים ירק ושיחים ועצי־סרק. השגיחו בשבע עינים! והלכתם לכם לאטכם, צעד צעד, והבטתם ימינה ושמאלה. אל תפגרו אף רגע מהביט. והיה אם עין חדה לכם ומרחיקה ראוֹת, והבחינה מרחוק להקת יונים עפה־חגה באויר, פעם תתרומם למעלה ופעם תרד למטה, כאילו חִשבו היונים לנפול ארצה מחוסר כח – ושוב הן מגביהות עוף, סובבות־סובבות באויר… ולפתע פתאום תעלמנה.

וידעתם: שם במרום ההר הזה מקום מושבו של “אַבּוּ־הַוַא”, והיוֹנים – יוֹנָיו. במערה חצובה באבנים יֵשב, לבדו יֵשב, אין נפש חיה עמו מבלעדי יוֹניו. “חַאן” – זה שם המערה בפני בני־הסביבה. כי לפנים, בטרם יסוֹלוּ האנגלים דרכים בארץ, היה שביל צר נמתח בירכתי ההרים הללו, ובו עוברות־ושבות אורחות חמורים ופרדים וגמלים, הבאות מן המזרח ודרכן מערבה, וחוזר. והיה כי רפה היום לערוב על אנשי־השירות במקום הזה, ופחד ההרים נפל עליהם, – כי לא לטובה נודעה הסביבה בימים ההם, – ופנו מן השביל הצדה, מטפסים ועולים עד המערה, ה“חאן”, ללון בה. והמערה מבואה צר מאד ותוכה מרחב רב, ומאות אנשים יִמצאו בה מחסה ומגן.

במערה הזאת התישב “אַבּוּ הַוַא” ישיבת־קבע – אחרי בוא האנגלים אל הארץ ואחרי סללם את דרך־המלך הנרחב.

ואם הצלחתם למצוא את ההר ולמצוא את השביל המוליך אל המערה, וטפסתם ועליתם עד מרום הפסגה, – והופיע לעיניכם בפתח־המערה איש גבה־קומה, רחב־כתפים ועב־בשר, אשר פניו הגסים, השזופים והעבים, המצהיבים כמעט, יפילו עליכם אימה. אך אַל פחד! עיניו הקטנות והכחולות כי תבטנה עליכם מן החרכים הצרים שהן יושבות בהן, – והוקל ללבכם, ושאבתם אויר לרוָחה: מבט ילד תם וטוב. ואם יש בינה בלבכם ותברכוהו לשלום בקול רם, ותשאלוהו לשלום היוֹנים שלו, ותגידו לו כי שמן הטוב ידוע ומפורסם בכל הארץ, – ועבר על פניו העבים והגסים מבע רוך וטוב־לבב, וענה אתכם רכות, והזמינכם לכוס קהוָה מרה וטעימה, וגם יובילכם – אל חצר היוֹנים. ככר קטנה, מוקפה חומת־סלעים סביב, ובסלעים חצובים קני־יוֹנים, פתחים צרים להם מבחוץ ומרחב מבפנים. והחצר כולה ספוגה המיה דקה וענוגה, ורשרוש כנפים, וצפצוף־פיות דק. ובהשמע צעדי הבאים – ופרצו מכל צד יוֹנים לעשרות, למאות, ועפו והמו, והסתובבו מעל לראשיכם, ומהן תרדנה לשבת על כתפיו ועל גבו ועל ראשו של “אַבּוּ הַוַא”… ופניו זורחים ומבט עיניו מלא אושר אין קץ. ובהושיטו את ידו לקחת את האחת מהן, לא תפחד ולא תחרד… הוא ינשק לה במו פיו והראה לכם את נוצותיה הנפלאות.

והזהרו נא, – מראש העידותי בכם, – משלוח גם אתם את ידכם לנגוע באחת מהן… הוא לא יגיד לכם דבר ולא ימנע את חפצכם מכם, אבל באישוני עיניו הקטנות, עמוק עמוק, יתנוצץ ניצוץ דק, אשר אם יתפסנו מבט עיניכם לא תשאר בכם רוּח, וחרדה גדולה תפול עליכם… ולא עליכם בלבד. גבורים מכם וחזקים מכם, וגם החילים התורכים ואף עזי־הרוח שבהם, נפל לבם עליהם ופחד ורעדה אחזום בפגוע בהם ניצוץ העינים הזה, ויבחרו לברוח אל כל אשר תשאם הרוח, כי לא יכלו לעמוד בפניו…

בלעדי “אַבּוּ הַוַא” ויוֹניו לא תשכון עתה כל נפש חיה על ההר ועל ההרים סביב־לו. רק הרוחות, רוחות השמים, מסתתרים גם־הם במקום הזה, ומכאן יש אשר יצאו לסוב על הארץ, עבוֹר וטאטא כל אשר על פניה, עבוֹר והשמד והרוֹס כל מה שעומד על דרכם.

ועל כן נקרא האיש “אַבּוּ הַוַא”, אבי הרוח, כי עם הרוחות ישכון ועמהם יחיה.

ולא רק על כן…

2

מימי כבוש האנגלים נעשה “אבי הרוח” לא רק תושב קבוע במערה, כי אם גם תפקיד קבוע נתּן בידו, מאת הָרשות נתּן לו. והתפקיד אשר נמסר לו לא מן הקלים הוא: לשמור עקבותיהם של מעבירי ה“חשיש”. בימים הראשונים, בטרם יוָדע הדבר ברבים, הצליח מאד בשליחותו. איש מן “החבריה” לא ידע כי אַבּוּ הַוַא שנה את אורח־חייו ושׂם במערה משכנו, ורבים נפלו בידיו. ותהי אימתו על מבריחי־המכס, ותחזק סמכותו מאד בעיני הרשות. אבל כשנתפרסם הדבר, והשבילים בסביבת המערה הועמדו בחזקת סכנה, התמעטו קרבנותיו ויעלו עשבים בשבילים… ו“אַבּוּ הוַא” לא התעצב אל לבו; הוא הרבה מעתה לטפל ביוֹניו. וגם הרשות לא דרשה ממנו הרבה, – את העיקר כבר השיגה…

“אַבּוּ הוַא” היה מפורסם בארץ מימי התורכים. אז לא שרת את הרשות, כי אם נלחם בה, ראש וראשון למבריחי־מכס היה, ומוראו על כל שוטרי הגבולים. גם מן “המשחק” בדרכים ומהתנפלויות על אורחות סוחרים עוברי־דרך לא משך את ידו, ותהי חתיתו על כל הארץ.

ובשתים נודע ונתפרסם בימים ההם: בידיו, כמטילי ברזל, שכל הנלכד בהן, ויהי הגבור שבגבורים, לא ינקה… וברגליו, קלות ומהירות כרגלי הצבי, למרות גופו הגדול והחסון. כאַילה בהרים ירוץ ועל בורות, מנהרות וּוָדים יקפץ, וכרוח בשדה ינשא על הרים ורוכסי סלעים. וגם על כך נקרא שמו “אַבּוּ־הוַא”…

ועוד דבר פרסם את שמו – והפרסום הזה עשהו נורא על כל סביביו והפיל אימה על שומעי שמו… מאכלת היתה לו, צפונה עמו במסתרי בגדיו. ויריביו ומבקשי־נפשו כי יפלו בידיו – וּשחָטם במאכלתו. בצוארם ישחטם, כשחוט את העוף או את הבהמה.

לא אחת שלחה הרשות משלחות שוטרים, רגלים ופרשים, מזוינים מכף רגל ועד ראש, לבקשו ולהביאו חי או מת.

לא־אחת הכריזה הממשלה על פרסים כופר ראשו… אך תמיד שבו המשלחות ריקם, כלעומת שיצאו, והפרס שהוכרז נשאר בקופת המלכות. לא רבים הם אשר יחָרפו נפשם לרדוף פרס כזה. ואם נמצא לפעמים עז־נפש, אשר עוד לא ידע את “אַבּוּ הוַא” והתנדב לרשות, לקיים פקודתה ולזכות בפרָסה, ויצא להתחקות על עקבותיו בין ההרים, – ולא חזר עוד… אם חיה רעה לא תאכלנו – ומצאוהו מקץ זמן־מה שחוט על אחד השבילים…

3

יליד אחד הכפרים הקטנים אשר בהרים היה אַבּוּ הוַא. כפר קטנטן, כקן צפרים דבוק בצלעו של אחד מהרי הסלעים. מעל ההר נשקף כל עולמו של אללה: הרים על הרים וסלעים על סלעים צפונה ונגבה, מזרחה וימה. ומבין סלעי ההרים – כפרים קטנים, אשר כקני צפרים דבוּקים אף הם אל צלעות הסלעים. דרומית נראה, הרחק־הרחק מבין ההרים, העמק של באר־שבע, הנותן שׂעורים לכל העולם; ובמערב, שמשם מביאות רוחות האביב ריחות עצי־ההדר ופרחיהם, נראות ביום בהיר פאתי ים־התכלת; ובמזרח נראית הערבה עם ים־לוט…

יתום היה אבי־הרוח מילדותו. אביו נלקח לצבא, נשלח לתימן ולא חזר עוד. איש לא ידע את קבורתו, ואיש לא ידע אם חיה רעה טרפתו או בדוּאי מן המדבר המית את “החַיל התורכי” מן המארב. אמו חזרה אל בית אביה, מתגרת יד אשת־חָמיה אשר כבדה עליה. והילד גדל עם רועי־הצאן אשר לסבוֹ, עמם חי, עמם יחד אכלתו השמש בקיץ והקור כלה בו את חמתו בלילות החורף. עמם יחד אכל פת חרבה וטבלה בחלב צאן, שהוחלב בחשאי באישון לילה, או במקום־סתר בין ההרים יומם. וטוב היה לשבת עם הרועים בין ההרים, ובמכלאות אשר בסלעים, משבת בית בכפר; כי “סבתא”, אשת סבא שלו, הציקה לו עד מות.

בהיות הנער־הרועה בן חמש־עשרה, מת עליו סבא, ותהי יד “סבתא” בכל. מני אז עוד הוסיפה להציק לו, כי שנאה אותו וקנאה בו על ירושת סבא אשר יירש במותה. וגם העבודה כבדה עליו מאד, כי הזקנה עינה צרה ברועים, והיא שלחה אחדים מהם לחפשי ואת כל העבודה הטילה על הנשארים. וגם הרעב החל להציק לו יותר; כי קמצנית היתה הזקנה, צמצמה את מנת הלחם וגם השגיחה בשבע עינים כי לא יחלבו הרועים את הצאן בלילה ולא יגנבו בצל מן הגנה ולא ישלחו את ידם לקחת מן התאנים אשר על העצים.

כשנתים התענה הרועה תחת יד “סבתא” ומקץ שתי השנים ראה בנחמה רבה.

פעם בנודו עם הצאן לבין ההרים, והוא אז עלם חסון, משכמו ומעלה גבוה מכל הרועים ובריא־אולם ומהיר כאַילה, – והנה מצא בין נקיקי הסלעים קן־יוֹנים. ובקן זוג גוזלים קטנים… וישמח מאד למציאה, ונפשו חשקה בהם ויאמר לקחתם לו, כי יפו עד־מאד. וזקן־הרועים, איש־שׂיבה חכם ובעל־נסיון, ראה והזהירוֹ מנגוע בהם, כי עודם רכים ולא יצלחו לאכילה, ובלא השגחת אמם, אשר תאכילם מפיה, לא יגדלו. שמע העלם בקול מיעצו ולא נגע בהם, אבל שמר את הדבר בלבו. יום־יום התבונן בקן, ראֹה ראָה את האם ואת האב בשובם אל הקן, ואת המיתם, המית־דודים מתוקה, שמע, ואת האם מרחוק בראה בהלעיטה מפיה לפיות גוזליה הרכים, – ולבו המה בו.

ובאחד הימים הביט הרועה והנה האב שב לבדו, והאם איננה עמו. האב הסתובב באויר מסביב לקן, המה והגה, בקש את האם ולא מצאה – ויעף על עקב בואו, ואל הקן ואל גוזליו לא שב עוד. אין זאת כי אם הלך לבקש את האם ולא מצאה, ויבושש לבוא. לב העלם־הרועה המה לבואו. וכשהרביץ בלילה את הצאן למכלאה, מהר לקן, להתבונן ולראות אם חזרו ההורים. לא, אינם… מן הקן נשמעה יבבת הגוזלים… כאב לבו עד מאד: אך ישארו הגוזלים לבדם הלילה? ומי יאכילם? וגמר בלבו לשמור עליהם הלילה, פן תאונה להם רעה, פן יבוא עוף דורס וטרפם. וַיֵצר לו מאד, כי אין דבר בידו להאכילם, ויעמוד כל הלילה על משמרתו. עד אור הבוקר חכה וההורים לא חזרו אל גוזליהם.

שב הרועה אל הצאן וגלה את הדבר לזקן־הרועים.

– מוטב, – אמר לו הזקן, – עתה יוכשרו לאכילה. הבה נלך ונשחטם ונכינה לנו צלי…

חָורו פני העלם, תפס בידו את זרוע חברו הזקן, וקרא בקול רועד:

– חלילה לך!… אל נא תעשה להם רעה – אהבתים…

הצטחק הרועה הזקן, הביט בתמיהה אל חברו הצעיר ואמר:

– שוטה שבעולם! אם לא נאכלם, ימותו מאליהם ברעב, או לעוף־טורף יהיו למאכל…

– אנכי אאכילם מפתי… אנכי אשמרם!… – צעק העלם־הרועה בחרדה. ושוב הביט הזקן בתמיהה אל העלם, ופתאום חלף על פניו צל רחמים רבים. אין זאת כי נזכר דבר־מה יקר לו וכאוּב מאד… וישׂם את ידו על ראש העלם ויאמר:

– יתום, יתום, יהי לך אשר לך… ושמור עליהם… ואנכי את סודך אשמור ולא אגלהו לרעיך, לבל יעשו להם רעה.

4

העלם־הרועה מצא לו ענין רב בחייו, ומעתה היו לו שני עולמות: האחד זר, לא שלו, עולם הצאן, שכולו עבודה קשה, יסורים ורדיפות; והשני כולו שלו, אין לזרים חלק בו, והוא מקור של נחת־רוח ועונג אין־קץ.

כשבא בפעם הראשונה אל הגוזלים – התנכרו לו, נדחקו אל פנת־הקן והמו מפחד. וכשהושיט להם את כף־ידו ופתותי־לחם עליה, לא שעו אליו ואל מנחתו… זכר את מעשה אמם, תפס ביד רכה את היונה האחת, פתח בזהירות רבה את פיה והלעיטה… ולשמחתו לא היה גבול בבלוע היונה את האוכל. וככה יעשה גם לשניה. וטפות מים השקה אותן. קושש קוצים ודרדרים מן הסביבה ועשׂם משוכה מסביב לקן, לבל יקרב אליו עוף טורף.

פעמַים ביום היה העלם־הרועה בא אל גוזליו להאכילם ולהשקותם, – עם דמדומי הבוקר הראשונים ועם דמדומי הערב. מקץ ימים־מספר לא התנכרו לו עוד ולא ברחו מפניו וגם המה המוּ לקראתו בשמחה, ומקוריהם הזעירים נקרו בפתותי הלחם מעל כפות ידיו. וכשפתח פעם את מכסה הקוצים מעל הקן, רשרשו היונים בכנפיהן ופרחו לקראתו… לאשרו לא היה קץ. ובעוד שבועות־מספר היו יוצאות מן הקן ויושבות לו על כתפיו.

והגה הרועה יומם ולילה ביוֹניו. וכבר ראה בחלומו, בהקיץ ובחזיון־לילה, והנה בת־זוגם של יוניו הטילה ביצים… ומן הביצים קם לו דור חדש של גוזלים… והוריהם, היונים שלו, מביאים להם אוכל… ומן הגוזלים זוג יוֹנים חדש… ושוב… לא יארכו הימים והיו לו המון רב של יונים… עזוב יעזוב את הזקנה ואת צאנה וילך לנפשו, הוא ויוֹניו, רק הוא ויוניו…

שבועות טובים עברו עליו, שבועות אושר.

אך לא לאורך־ימים אושר.

5

הימים ימי גזת הצאן. הזקנה, אשר חשדה תמיד ברועים כי יעשו את מלאכתם רמיה, לנה בימים אלה עם הרועים ועם הצאן במכלאה אשר מאחורי הכפר, בין סלעי ההרים. בצמר שגזזו במשך היום אספה לה משכב לישון עליו, לבל תשלט בו עין־הרע, חלילה.

הכירה הזקנה בנכדה החורג, שאין פניו כתמול שלשום, כי סר מעליהם מבע הדכאון וקורת־רוח נסוכה עליהם. עתים תופסת היתה חיוך־אושר בזויות שפתיו. והדבר נעשה חשוד בעיניה. לשמחה מה זו עושה? שמא הוא גונב מן הצמר ומוכרו בחשאי לרוכלים המחזרים בכפרים? והוסיפה להשגיח עליו ביתר שׂאת. והנה נגלה לה כי פעמים עם חשכה ופעמים לפנות בוקר יעלם הנער מן המכלאה. לאן?… אמרה לחקור את הדבר היטב, למען דעת את הסוד הכמוס. ברור היה הדבר בעיניה כי העלם שולח בגנבה ידו ומועל מעל.

פעם אחת השכימה מאד לקום, במחשבה־תחלה לשמור את צעדיו. עוד החושך כסה ארץ, ואף פאתי המזרח טרם התחילו להאדים. היא הביטה במלוֹא עיניה אל משכב הרועים, וכשהרגישה בצלו של הרועה נכדה, אשר התגנב לאטו והתחמק מבין הישנים ונעלם בחושך מאחורי הסלע, קפצה אף היא והלכה חרש אחריו…

העלם־הרועה עמד אל מול קן־היוֹנים שלו והביט מבעד לסבכת־הקוצים, אשר עשה להגן על הקן, והטה אזנו להקשיב אל המית הזוג, לדעת אם כבר הגיעה להם עת־דודים. על פניו היתה שפוכה הבעה של רצון אין־קץ. ופתאום הרגיש ברחש צעדים חרישים מאחוריו. ויתחלחל… ובטרם יפנה את פניו, והנה הזקנה עומדת נכחוֹ ופניה כפני מכשפה, שערותיה פרועות, עיניה נוצצות מכעס, פיה יז קצף, וקול חֵמה, קול־פחדים, החריש את אזניו:

– הזה תגמולך, ממזר, על כל הטוב אשר עשיתי עמך, על לחמי אשר אכלת, ועל חלב צאני אשר שתית? והמעט לך כל זה, כי תשלח את ידך לגנוב מן הצמר ולהחביאו בין הסלעים, עד שיבואו הרוכלים־הגנבים מן העיר לקנותו ממך?…

ובדברה כה, הדפה את העלם ממקומו, והסירה חיש את סבכת־הקוצים מעל הקן. ברגע ההוא התפרצו לקראתה זוג היונים בבת אחת, טפחו בכנפיהם על פניה מפחד, ישבו על כתפי העלם ונלחצו אליו, כמו בקשו אצלו מגן ומפלט.

הזקנה עמדה רגע־קל נפתעה ונדהמה, מבלי יכולת להשיג, תוך כדי מבוכה, את אשר לנגדה. עיניה החדות חדרו אל חור הקן לבקש בו דבר־סתר, ובהוָכחה לדעת כי אמנם אין זה אלא קן־יוֹנים, והוא־הוא כל סודו של נכדה, חלפה כחץ מחשבה במוחה: “תם וטפש כסבא שלו”… צחוק רע ומר התמלט מפיה; ובטרם יגוע הד הצחוק בין הסלעים – וקול זעם מחוּדש שצף מפיה הדק והצנום:

– הכאחד הילדים היית, לעזוב את הצאן וללכת אחרי היוֹנים?… הזר אתה עמדי כי תעשה מלאכתך רמיה?… ומפתי לחמי להן פזרת!…

היא שלחה את ידיה הדקות, הגרמיות, וחטפה במהירות הבזק את היוֹנים מעל כתפי העלם. אצבעותיה אחזו בהן כצבת, עד כי נמרטו אחדות מנוצותיהן ועפו באויר. ונעלמה עם היונים…

רגעים־מספר עמד העלם כהלום־רעם ומבטו התועה מרחף על הקן הריק שנהרס לעיניו, כאילו לא תפס ברגע הראשון את האסון אשר התחולל על ראשו. וכשהבין את אשר קרהו – עקר את רגליו ורץ כחץ מקשת אחרי הזקנה.

הוא אחר לבוא. בגשתו אל מכלאת־הצאן נגלה לעיניו מראה נורא אשר הקפיא את דמו בעורקיו. צריחה מרה, זעקת שבר, פרצה מפיו.

הזקנה עוד החזיקה בידה את המאכלת המגואלה בדם, ועל פני האדמה עוד פרפרו היוֹנים השחוטות…

6

את המאכלת של סבתא ידע הנער־הרועה עוד מילדותו. לא־אחת ראה אותה בידיה – גדולה, רחבה, חדה ונוצצת. טלה כי יחלש, כבש כי יחלה ואין לו תקנה עוד – ותפשׂה אותו הזקנה בידיה, והפכה ולחצה את גופו בין ברכיה, ומשכה את ראשו למעלה וחתכה את צוארו… זנק הדם ויגָאל את ידיה, ולפעמים גם את פניה… את המאכלת שמרה סבתא והסתירה אותה מעין רואים. רק לעת הצורך תגָלה פתאום בידיה…

בלילות, בצאת סבתא לישון ליד מכלאת הצאן ולשמור על הצמר שלא יגנב, תקח עמה את המאכלת ותסתירה בתוך הצמר, אשר על משכבה. העלם־הרועה ראה בידה את המאכלת, ראה אותה מסתכלת בה בלילה ובוחנת באצבעותיה את חודה, וגם את מקום מחבואה ראה. אין זאת כי הכינה את המאכלת לעת־מצוא, אם יבואו גנבים או גזלנים לגנוב את הצמר או לגזול את הכבשים. תמיד ראתה גנבים ולסטים לנגד עיניה, והרבתה שיחה עליהם עם הרועים.

…בלילה ההוא, אחרי המקרה הרע בבוקר, קרה עוד דבר רע, רע מן הראשון. בחצות הלילה. חושך כבד כסה את כל הסביבה. הסלעים מסביב עוד הכבידו על החושך. המכלאה, הצאן, הרועים, וסבתא שישנה על משכב־הצמר – הכל נבלע בעלטה. דממת־מות שלטה מסביב. אך הנה… קול יללת שועל… הקול בא אֵי־מזה, מאחורי הכפר. הריח השועל הרעב ריח בשר־תרנגולת, ונפשו נכספה מאד וייבב ברעבו. יבב ונדם. דממה – ושוב צריחת־פתאום. צריחת עוף־לילה. וגם היא נעלמה. שוב דממה. ושוב קריאת־סתר, קריאת־סוד מאחורי אחד הסלעים. מי הקורא, מי הצועק מבין ההרים? בן־אדם? או יציר־השטן? מאין בא ומה פרושו? נפסקה הקריאה, נדמה. והדממה כבדה משהיתה. באויר התרחש דבר־מה מזרה פחד ומורא…

בעצם חצות־הלילה נתעורר פתאום העלם־הרועה, התנשא מעל משכבו, ועיניו הקטנות הבריקו בחושך כעיני השועל. וכשועל התגנב ללכת, אט אט על אצבעות רגליו, ולעבור ממקום מושבו למקום משכבה של סבתא. היא ישנה שנה כבדה, עיפה מטרדותיה וממריבותיה כל היום, ולא ידעה דבר ולא הרגישה דבר מן המתרחש בקרבתה. חרש הוציא העלם את המאכלת ממקום מחבואה בתוך הצמר, על משכבה של הזקנה. החזיקה אותה רגע קל בידיו, כאילו בחן אותה – ופתאום… כחיה רעה התנפל על הזקנה, לחץ ברגליו את גופה, תפס בידו השמאלית את ראשה ומשכהו למעלה, ובידו הימנית הכה על צוארה הדק, הכחוש…

דממת־הלילה עמדה כמו קודם, דממה כבדה ומעיקה. הזקנה לא הספיקה להוציא אף צעקה אחת מפיה. רק גניחה קלה רחפה על פיה, גופה פרפר אחת ושתים ולא יסף. ומבין ההרים, מבין הסלעים, נשמעו מדרכי רגלים רצות ודרדור אבני־חצץ נופלות ומתגלגלות מטה מטה…

7

שנים רבות היה שֵם “הרועה” למגוֹר לכל עוברי־דרך וחַילי הרשות. אחרי־כן הוחל לכנותו “אבּוּ־הוַא”, ושמו הראשון נשתכח. הוא ואנשי־חבורתו, אשר התלקטו סביבו מעט־מעט, מן האנשים מרי־הנפש וקשי־הרוח, היו מפילים את פחדם על כל הסביבה ההררית, על שדות־הדרום, עד הגבול המצרי, אשר יד־אחת היתה להם שם עם מבריחי המכס, להגן עליהם ולהלחם את מלחמתם עם שומרי הגבולות, ועד הערבה וים־המלח ומעברות הירדן הגיעו ועד דמשק רבתי. איש לא ידע אל־נכון את מקום משכנם. פתאום מופיעים היו – היום כאן ומחר שם. היום במזרח ומחר בצפון ומחרתים בדרום. כעל כנפי נשרים עפו ממקום למקום. אף דרך אחת, אף שביל אחד ואף דרך־המלך לא היו בטוחים מפניהם. וביחוד היו הדרכים והשבילים בין ההרים בחזקת סכנה. כי שם, על ראשי ההרים ועל פסגותיהם ובין סלעיהם, היה משכנו של “אבּוּ־הוַא”, ושם, במערות, התרכזו אנשיו סביבו.

לא תמיד היה “אַבּוּ הוא” משתתף בעצמו בהתנפלויות וב“משחקים” בדרכים ועל הגבול. רבים היו שליחיו אשר ישלחם לעשות כרצונו. רק בהתנפלויות הנועזות והמסוכנות ביותר ובהתנגשויות עם המשטרה ועם המשלחות שיצאו לבקשו – רק שם לא נפקד מימיו. ובמקרים כאלה נשאר תמיד סימן מחריד ומבעית: מישהו נמצא שחוט במקום ההתנגשות. ותמיד, אחרי מקרה כזה, היתה הרשות מזעיקה את מיטב הפרשים ואת מבחר השוטרים־הרגלים, כי יצאו לשוטט בדרכים המסוכנות ובשבילים הנסתרים ואל המעברות. לשוא. תּפסו את הרוח בשדה, שימו כבלים על ידיו, סגרוהו על מסגר!… ויש אשר יתיצב “אַבּוּ הוא” פתאום וקרא אל רודפיו מבקשי־נפשו מעל אחת הפסגות הרמות, מעל ראש אַחַד הסלעים, אשר רק עופות טורפים יגיעו שמה ורוחות־השדה, ושלח אליהם משם את דברי גדופיו ונאצת חרפותיו. ובטרם יפנו רודפיו כה וכה, ובטרם ישלחו את ידיהם אל רוביהם, – ונעלם ואיננו. לכו, בקשוהו!…

ודברים מוזרים מספרים עליו חבריו. יומם, לאור השמש, שקט “אַבּוּ הוא” ורכות ידבר עם חבריו. מעולם לא יצא ביום ל“עבודתו”. ויש אשר יתגולל על משכבו מבוקר עד ערב ללא אוכל ומבלי דבּר דבר. כאילו רוח רעה תבעתהו… ועם חשכה יהפך לאיש אחר, יתנער, יתעודד, יקפוץ מעל משכבו וזנק כאריה מסוּבּכוֹ… בלילות ידבר גם עם חבריו קשות, ועל המתקוממים ישׂתער כחיה רעה.

ועוד דבר מוזר מספרים עליו חבריו. הוא צוה אותם במפגיע לבלתי אכול מבשר היונה… ואם יש אשר ישכח אחד מחבריו את גזרתו, או אם חדש הוא במחנה ואת מצות המפקד לא ידע, ויביא עמו זוג יונים, אשר קנה בכפר או בשוק למאכל, – וראה אותו “אַבּוּ הוא” וחָורו פניו וצוה לשלוח את היונים לחפשי, והאיש אשר עבר על פקודתו יגורש מן החבורה, כי הוא לא יוכל עוד דבּרוֹ לשלום…

ויש אשר יפגוש בדרך נשים פלחיות, נושאות על ראשיהן סלי יוֹנים אל השוק, – ועכבן ושאלן למחיר היונים ושלם להן ביד רחבה, ושלח את היונים לחפשי…

ויהי הדבר לפלא בעיני כל חבריו ולשיחה בפיהם בלילות:

– האיש אשר ישחט בן־אדם כשחוֹט העוף – את היוֹנה ירחם!

8

עם כבוש הארץ בידי האנגלים לקח הצבא בשבי כל גבר נושא־נשק, אשר נפגש לו בדרך. בתוך השבויים היה גם “אַבּוּ הוא”, אשר נתקל בצבא בערבות יריחו. את הרובה הצבאי מעל כתפו מסר להם בלי התנגדות, לפי דרישתם הראשונה; אבל כשבדקו בבגדיו ומצאו מאכלת מתחת לאבנטו – מאן למסור אותה. וכשבקש החַיל לקחתה מידו בחזקה, דחפוֹ מעמו בכח, ויתהפך איש־הצבא אחת ושתים ויפול על פניו ארצה.

פקודה נתּנה להביאו לפני ראש הגדוד. זה העמיד בו פנים נזעמים ושאלוֹ, והמתורגמן מליץ ביניהם:

– מה מלאכתך?

– שוד עלי דרכים.

הבעת הזעם פגה כמעט מעל פני השר וכעין צחוק מטוב־לב נצנץ בעיניו. אך שוב לבש חֵמה ושאל:

– הרובה הצבאי מי נתנוֹ לך?

– בידי לקחתיו מאת השוטר אשר הרגתי לפני שנים רבות.

ושוב נצנץ בעיני השר אותו זֵכר לצחוק, והבליג על עצמו.

– והמאכלת?

– שלי היא. ירושתי.

הפעם פרץ הצחוק מפי השר ולא יכול עוד להתגבר עליו.

– ממי ירשת?

– ממנה… מן הזקנה!…

– מאשה?…

פני “אַבּוּ הוא” נזעמו מאד. ולא ענה דבר.

– ומדוע לא מסרת את המאכלת לחַיל וגם הרימות יד עליו?

– לא אתננה!

הענן הקודר על פני “אַבּוּ הוא” נעשה שחור יותר ועבה יותר, ובאישון עיניו נצנץ אותו ניצוץ שהיה מפיל אימה על כל סביביו. ההשגיח שר־הגדוד בניצוץ הזה? הנפל פחדו גם עליו? או דבר־מה אחר, מן הלב או מן המוח, הניע אותו להתיחס אל השבוי לפנים משורת הדין?

הוא צוה להשאיר את המאכלת בידי השבוי ולהביאו לפניו למחרת היום.

ולמחרת, כשהובא השבוי לפני השר, שאָלוֹ:

– התאבה לעבוד עמנו באמונה ובמסירות־לב, אם לא אקח ממך את המאכלת ולא אענישך על אשר הרימות יד על איש־צבא?

– מה המלאכה אשר אעשה?

– תשמור את המחנה מגנבים ותרגל אותם בערבה.

פני השבוי הוארו בסבר־רצון.

– עלי ועל צוארי!

“אַבּוּ הוא” עבד את הגדוד באמונה עד צאתם מן הארץ. בכל הימים ההם לא נגנב מן הגדוד מחוט ועד שרוך־נעל. וכשיצאו החַילים מן הארץ נתן לו שר־הגדוד מכתב־המלצה אל מושל העיר. וגם מתנה נתן לו: זוג יונים ממבחר היוֹנים הפרטיות של השר. כי אוהב יונים היה אף הוא, וסוד אהבתו של “אַבּוּ הוא” נודע לו. – לאשרו לא היה גבול.

המושל קבל אותו ברצון ובסבר־פנים וישימהו עם שומרי־חרש של הגבול. ועל משמרתו הוא עומד עד היום הזה, את דירתו עשה קבע ב“חאן”, במערה אשר ידע מימי עברוֹ. וליוֹניו עשה שובך במקום־סתר, סגור בין הסלעים. ואללה שלח את ברכתו, וזוג היוֹנים היה לעדת יוֹנים גדולה. ותהיינה ל“אַבּוּ הוא” למשיבות־נפש ולנושאות מחשבתו ודאגתו כל הימים.

א

אחרי המלחמה לא נשאר איש מן הזקנים שבזרעניה, בלתי אם אַבּוּ וַאוִי לבדו. כולם מתו: ברעב, במחלות ובעבודה קשה. כל הבנים, מבן־שמונה־עשרה ומעלה, וגם אבותיהם, עד בני ארבעים וחמש, נקראו לצבא. מהם לשדה־הקרב ומהם ל“עַמַלִיָה”. והזקנים, אנשי שׂיבה, שכבר חדלו לעבוד, הוכרחו עוד פעם לקחת בידם את המחרשה, את מַלמד־הבקר ואת המגל. שהרי לא יפקירו את השדה ולא ישאירוהו בידי הנשים והילדים בלבד. ותכבד עליהם העבודה. וגם יד הרעב כבדה, כי האדמה לא נענתה למחרשת הזקנים ויד הממשלה בזזה את היבולים הזעומים. בימי רעה אלה מתו הזקנים אחד אחד. וכשכלו ימי המלחמה, והבנים והאבות אשר נשארו בחיים שבו לבתיהם ולכפרם, לא מצאו מכל הזקנים בלתי אם את אַבּוּ וַאוִי.

אבו ואוי היה זקן ושׂבע־ימים. איש לא ידע את מספר שנותיו, ואף הוא לא ידע, ורק על־פי השערה נחשב לבן תשעים ומעלה. ואלה היו סימניו: בהיותו “וַלַד”, בשנה שאביו מסר לידו בפעם הראשונה מַלמד־בקר, בא איברהים־פחה אל הארץ. ובהיותו בעל בעמיו, בשנה שמת עליו אביו ובנו הבכור נשא אשה, באו ה“יַהוּד” בפעם הראשונה אל הארץ, והקדוש אַבּוּ רַבַּאח נלחם בהם על גדות הירקון.

אַבּוּ וַאוִי היה משכמו ומעלה גבוה מכל בני עדתו, כפוף אך איש־אוֹנים. גם לעת זקנתו עוד היה כחו עמו. ויש אשר יצא בימי “רוּבִּין” להאבק עם בחורים וגם יכול להם. מומחה היה בעבודתו – המומחה. אך אדמת כפרו ידע כדעת איש את חמש אצבעותיו. ולעולם לא יטעה ולא יכשל בעבודתו. אם אבו ואוי מתחיל בחרישה – אות הוא כי עת החרישה הגיעה. ואיש מן הכפר לא יעז להתחיל בזריעה, בטרם יצא אבו ואוי לזרוע. ורק בין הקוצרים הוא מן האחרונים. רוב בני הכפר ממהרים לקצור, כי כלה הקמח. אבל ה“מטמורה” של אבו ואוי מלאה תמיד. ואינו טועם מן החדש בטרם יאזל הישן. ועל כן יאחר בקציר, כי הלכה בידו: החטים המאחרות בשדה מאחרות גם ב“מטמורה”.

ולמה נקרא שמו אבו ואוי? משום מעשה שהיה לפני שנים רבות. פעם התחיל שועל מתגנב לחצרו בלילות וטורף מתרנגלותיו. באחד הלילות התחבא אבו ואוי בלול יחד עם תרנגלותיו. כיון שבא השועל, חטפוֹ וחנק אותו. את גופת השועל תלה על גבי הלול, למען יראו השועלים וייראו. מני אז נקרא שמו: אבו ואוי – אבי השועל – ושמו הראשון נשכח. וברבות השנים שכח אף הוא בעצמו את שמו.

____________

אחרי המלחמה, כשחזרו החַילים משדה־הקרב ומ“העמליה”, היו האבות שותקים. פניהם שחורים ופיותיהם סגורים. כאילו שכחו לדבּר. אין זאת כי אם ימים קשים עברו עליהם. והבנים הרבו שיחה. ערב ערב היו יושבים ליד הבאר ומספרים בקול על כל אשר ראו בארצות נכר, אשר שמה הביאום רגליהם בימי המלחמה, וכל הקהל שומע; ואף הבנות, הבאות למלא את כדיהן מים, מתעכבות ושומעות. ומכל הדברים אשר ספרו, לא היה דבר שהפליא את שומעיהם כדבר המים הנהפכים בימות החורף לקרח, ופני הקרח כזכוכית. הכל האמינו לדבריהם ולא הקשו עליהם, אף אם היו לפעמים כמוגזמים בעיניהם. ורק הבנות ידעו כי משקרים הבחורים. כך דרכם של בחורים לשקר, כדי לקחת את לב הבנות. היאָמן כי מים יהפכו פתאום לזכוכית? אבל גם הבנות מעמידות פנים כאילו מאמינות.

האבות אשר שבו מן המלחמה לא היו באים אל הבאר. וכשהיו שואלים אותם, אם כנים דברי הבחורים – שחקו ולא הגידו דבר. אינם מדברים. וזקנים אין בכפר כי ישאלו את פיהם. כולם מתו, חוץ מאבו־ואוי.

ופעם נקרה אבו־ואוי ליד הבאר. וכששמע את דברי הבחורים אוֹרוּ עיניו ופניו נתעוררו. ויספר כי ראה כדבר הזה פעם בזרעניה, לפני הרבה, הרבה שנים. פעם… – לאחר שיצא איברהים־פחה את הארץ וה“יהוד” טרם באו… – כשהקיצו האנשים בבוקר משנתם ויצאו אל הרחוב, ראו והנה כל השלוליות נתכסו זכוכית, אשר נשברה תחת הרגלים…

עוד הדברים בפיו, וצחוק פרץ מפי הבנות העומדות למלא את כדיהן מים. מדוע צחקו הבנות? ומדוע לא צחקו לדברי הבחורים? הבנות צחקו לאבו ואוי, כי אמרו בלבן: הגם אבו־ואוי הזקן בחר לו שפת־שקר לתפוס את לב הנערות?…

ופני אבו־ואוי הסמיקו והלבינו.

ומני אז, כאשר תפגושנה הנערות באבו ואוי, תצחקנה בפניו. ואבו ואוי, אשר מימיו לא שׂם לבו לבנות, כאילו לא ראה אותן ולא הרגיש בהן, היה מתרגז וכועס, מתרעם עליהן בקול ומאַים במקל העבה שבידו. הבנות צחקו ואבו ואוי שמר את הדבר בלבו. הלא הוא זוכר את הדבר כאילו אך תמול היה, והן צוחקות בפניו כאילו מהתל הוא בהן! וכיצד יוכיח את צדקתו? הזקנים, אשר זכרו את הדבר כמוהו, מתו לפני שנים רבות. ומי יהיה לו לעד? היכתת רגליו לכפרים השכנים לבקש שם, בין הזקנים, איש הזוכר את הדבר? מי יודע, אולי מתו כל הזקנים גם שם. ואולי יהיה לצחוק בעיני הבריות על בקשוֹ להצטדק לפני בנות!…

ויהי הדבר כרקב בעצמות אבו ואוי ולא יכול להסיח דעתו ממנו.

ויש אשר מחשבה זרה תעלה על לבו: “מי יתן ובא שוב חורף כזה… היבצר מאַללה? אז היו הבנות רואות את האמת ומתבישות”…

ותוך כדי כך הוא נתפס למחשבתו הזרה: “כיצד?… רעה אתה חושב על הכפר?… הן אז קפאו הירקות, וקמל יבש החציר”…

והיה אבו ואוי מתביֵש בפני עצמו. צחוק הבנות העבירוֹ על דעתו.

ופעם, בחורף, כשקם עם דמדומי־בוקר ראשונים ויצא אל הבקר, צבט הקור החזק את בשר פניו… אוֹרוּ עיניו… פנה צפונה… רוח צפונית קרה נשבה משם… עוד הוא נתפס למחשבתו, והבנות עברו על פניו, בלכתן אל הבאר, והסתכלו בו. ואחת, החצופה שבהן, הרימה את קולה וקראה: – אבו ואוי פניו לצפון… אולי יבוא משם הקור והיו המים לזכוכית… – וכל הנערות צחקו אחריה. ויזדעזע אבו ואוי כולו.

“חצופות!”… חרף אותן בלבו. ויחר לו עד מות.

ב

עברו שנים. הצעירים אשר חזרו מן המלחמה חדלו לספר את ספוריהם. גם הם, כאבותיהם, נעשו פניהם שחורים ושתקניים; האדמה השחירה והשתיקה אותם. והנערות נשׂאו לגברים השחורים והשותקים, וחדלו מצחוק; האדמה בלעה גם את צחוקן.

ואבו ואוי נזדקן עוד יותר. גווֹ נתכופף מאד, אבל עוד כחו עמו. עבודה קשה אינו עושה, אבל את הגמל עוד ילוה אל המושבה ואל העיר הקרובה. את העלבון אשר העליבוהו הבנות לפנים, אין אבו ואוי שוכח. ואל כל חורף חדש שיבוא, הוא מצפה בכליון־עינים. רוצה הוא להוכיח ל“חצופות” את אמתּוּת דבריו. אבל חורף אחרי חורף חלף ותקוָתו נשארה מעל. וכאילו להכעיס נעשים ימי החורף, משנה לשנה, יותר ויותר חמים. אפילו בימי ה“אַרְבַּעְנִיָה” אין הקור גדול. וככלות החורף יתעצב אבו ואוי אל לבו. יודע הוא את האמת: שנותיו ספורות. האדמה קוראת לו לשוב אליה… מי יודע אם יזכה עוד לחורף?

החורף האחרון אחר לבוא. קוה קווּ כל הפלחים ל“וַסְם בֶּדְרִי”, כי עוד בשלהי הקיץ נשבו הרוחות המבשרים גשם, אבל תקותם לא באה. גם ה“וַסם הוָכרי” עבר וגשם אין. ולפתע פתאום עבר בארץ רוח זלעפות, רוח־מדבר חם, אשר הביא בכנפיו שרב, שכמוהו לא היה בארץ. כל עץ רענן יבש בן־יום. וכשבאו לבסוף הגשמים, היו חמים ושקטים כגשמי המלקוש. נשתנו סדרי בראשית.

עם הגשמים יצאו הפלחים לזרוע. גם אבו ואוי לוה את בני־ביתו אל השדה להשגיח על הבקר. ידו רועדת, אין הוא יודע עוד לכַון את הזריעה. ולבו רע עליו. יודע הוא כי זהו החורף האחרון שלו. והחורף חם. את אשר ראה פעם בימי חייו לא ישוב לראות עוד.

עבר חודש הגשמים הראשון. הגיע השני. הגשמים באים בזמנם. אבל חמים הם, שקטים ואטיים, ללא רוח וללא סער וללא קור.

באחד הימים האלה חלה בנו של אבו ואוי. ודוקא כשנפל למשכב באו אנשים מן המושבה לבקש את הגמל ירושלימה. משלוח נחוץ מאד ושכר גדול בצדו. הצטער הבן על הרוַח הטוב העומד להשמט מידו, הצטער גם הזקן. לבסוף נזדרז, נזדקף ואמר:

– הבה אלך אנכי עם הגמל ירושלימה!…

מאן הבן להסכים להצעת אביו. אמנם אל המושבה ואל יפו עדין הולך הזקן ללוות את הגמל, אבל לירושלים! והימים ימי גשמים… אך הזקן פצר בבן כי יתנהו ללכת. רצון עז נתעורר בלב אבו־ואוי לנסות את כחו עוד הפעם. כי ידע: זאת לו הדרך הרחוקה האחרונה, בטרם ילך בדרך אשר ממנה לא ישוב עוד. לבסוף הסכים הבן, ורק התנה עם אביו, שלא יחכה בירושלים להזמנות־הובלה בחזרה וישוב מיד.

השכם בבוקר יצא אבוי ואוי מן המושבה, והגמל טעון שתילי נטיעה, ולפנות ערב הגיע למחוז חפצו. לאחר שמסר את השתילים לשכונת ה“יהוד” החדשה, נכנס לאחד ה“חַאנים”, נתן מספוא לגמלו וסעד את לבו והתנמנם מעט. עם חצות הקיץ משנתו, הוציא את גמלו ויצא לדרכו. הוא מהר לשוב אל כפרו ואל בנו, לבו נקפוֹ ולא ידע על מה…

כשהקיץ אבו ואוי משנתו, לא הרגיש בשנוי שנתהוה באויר. ורק כשיצא מן העיר ובא לבין ההרים, נשבה בו רוח צפונית חזקה וקרה והקפיאה את כל דמו. הוא התעטף בעבּאיתו הישנה והמשומשה, אבל קצר כחה לחממו. נשימתו הלכה ונפסקה מרוב קור. וככל אשר הוסיף לנסוע, כן כבד עליו הקור וכבדה עליו הרוח. וגם הגמל התנהל לאטו בכבדות, לעתים התעכב בדרך והפנה את ראשו הצדה, כאילו בקש להסתתר מפני חמת הרוח וזעף הקור. שעות ארוכות מאד נמשכה דרכו של אבו ואוי, ועדין לא יצא מבין ההרים. ועדין גמלו מטפס ועולה, מטפס ועולה. שכח אבו ואוי את הזמן, שכח גם את מקומו. מחשבתו התנהגה בכבדות.

והרוח כבדה מרגע לרגע. והקור חזק. דבר־מה נתקע בגרונו של אבו־ואוי, לא להקיא ולא לבלוע. הוא עומד להחנק. והדרך נעשתה פתאום חלקלקה. רגלי הגמל נמעדות. זה פעמַים קרוב היה להכשל ולנפול, ורק בעמל רב החזיק מעמד והמשיך את דרכו. וגמלו של אבו־ואוי הוא הגמל החזק שבכפר! מה היה לו? ויש שדורכות רגלי הגמל על דבר הנשבר מתחת לרגליו. מה הדבר? ופתאום נתעוררה מחשבתו הלֵאה של אבו־ואוי. משהו חזק הכה על לבו והטיל בו סערה. הוא פתח את פיו להגיד איזה דבר, להכריז, לבשׂר… בו־ברגע כשלו רגלי הגמל ויפול מלוא קומתו… רגלי הגמל נשברו ולא הוסיף קום, ואבו־ואוי התגולל כאבן כבדה ויפול אל התעלה העמוקה. אנחה קלה פרצה מפיו – ולא הוסיף עוד…

פלחי זרעניה השכימו לקום. מאחרי חצות תקף אותם קור חזק וגזל את שנתם. “מה הלילה מכל הלילות?” שאלו הפלחים, והתהפכו מתוך רוגז על משכבותם. גם הבקר, אשר בבתים עם הפלחים, לא ידעו מנוחה. התרוממו, קמו, רבצו ושוב קמו. התחככו זה בזה, דפקו ברגליהם ונגחו בקרניהם הקצוצות. מה הרגיזם? הנשים קפצו בעוד חושך ומהרו החוצה, אל הבאר. ומה גדל תמהונן! הבוץ, אשר בחצרות נתקשה ויהי כברזל, ובדרוך עליו כפות הרגלים, הן נכווֹת. ושלוליות המים נתכסו בדבר־מה הנשבר תחת הרגלים…

קולות בהלה. קריאות תמהון. גם הגברים נבהלו לצאת מן הבתים. כל הכפר התעורר. באויר עמדו דברי התעוררות, שיחה של התפעלות. ופתאום פרצה קריאה מפי האחד, ואחריו קראו הרבים:

– זכוכית על פני המים… קרח!… הלא כה היו דברי אבו־ואוי…

– קראו לאבו־ואוי!… יבוא ויגיד לנו, הככה היה גם בימיו?…

אבל אבו־ואוי איננו. עוד אתמול עלה עם גמלו ירושלימה וטרם חזר.

והפלחים עמדו כנופיות־כנופיות עד אור הבוקר ושוחחו. וה“חַילים” ספרו שוב על כל אשר ראו בארצות נכר. אחד הפלחים מתחיל פתאום לספר על שנה שהחטים עשו שלשים שערים… כל השנה אכלו אז לחם חטים… ואיזו פלחית מספרת פתאום בקול, איך היה בעלה הראשון מכה אותה אחרי החתונה… מה לספורים הללו ולקרח?… איזה רוח עברה עליהם?…

ממחרת, לפנות ערב, ידע כל הכפר כי אבו ואוי נפל בלילה מעל הגמל, כי רגלי הגמל נשברו, וכי אבו ואוי נפצע ונקפא, ונמצא מת. בחורי הכפר מהרו אל מקום המעשה, שחטו את הגמל, פשטו את עורו, גזרו את בשרו לגזרים והביאום הכפרה. כל הלילה בשלו הנשים את בשר הגמל והגברים אכלוהו לתאבון. וגם את גופת אבו ואוי הביאו הבחורים עמהם, ועוד בלילה ההוא השיבוהו אל העפר אשר ממנו לוּקח.

____________

ימים קשים באו אחרי מות אבו ואוי. ימים מספר עמד קור חזק. בוקר בוקר נהפך הבוץ לברזל ופני המים התכסו קרח. וכפור לבן היה מונח על החציר ועל הירקות. הירקות נקפאו. העשב הרך בשדה קמל יבש. והתבואה עמדה ולא גדלה.

ואחרי ימי הקור הגיעו ימי חום ויובש. פני השמים זכים וטהורים כבימי הקיץ. השמש לוהטת, האויר יבש וגשם אין. השדות יבשו, חרבו.

הפלחים מביטים יום יום אל הדרום, האין רוח נושאת גשם בכנפיה? ועיניהם כלות. פניהם נעשו שחורים משהיו, השחירו מרוב דאגה. שחו גופותיהם מצער. ופני הבקר… קשה להביט בפניהם; עור ועצמות. והעינים קוראות: “רחמים”. “ימי הרַבִּיעַ” הגיעו, ובשדות אין מרעה. וברפתים כלה תבן. כל האויר ספוּג מלה קשה ואיומה: רעב.

יום יום באים זקני הכפר – האבות נזדקנו – אל קבר אבו־ואוי, דופקים על האבן אשר על קברו ואומרים:

– ספּר אבו ואוי, אמור לנו, כיצד היה בימיך? העוד יהיה גשם בארץ, או כולנו נגוַע ונמות אחד אחד בצמא וברעב?… ומה חטאנו?… והבקר מה חטא?…

אבל אבו ואוי שותק.

והנשים זוכרות את חטאן, ואת העלבון אשר העליבו את אבו ואוי, והן משכימות ובאות אל הקבר. דופקות הן על האבן, מכות על לבן, תולשות את שערותיהן ומבקשות סליחה ומחילה.

ואין אבו ואוי עונה. בלעה אותו האדמה לנצח.

כל ימיו היתה מחשבה אחת תקועה במוחו של סלימאַן אל־מַצְרִי: קרקע.

אבי אביו בא אל הארץ ממצרים עם חילותיו של אברהים־פחה, ונשאר לשבת בה והתאזרח בכפר. האיש הזה, תלוש מאדמתו המצרית, לא התגעגע מימיו על קרקע. דבר מה יקר מזה וקרוב מזה לנפשו היה קבוע בזכרונו: זֵכר אברהים־פחה. וזכר זה היה משׂוֹשׂ כל ימיו, בו התגאה, בו מצאה נפשו נחומים ובו שכח את רישו ועניוֹ. ועד יום מותו היה חסר קרקע.

ואביו של סלימן גם הוא היה חסר־קרקע כל ימיו, ואף הוא לא הרגיש בחסרונה ולא התגעגע עליה: רישו ועניו השכיחוהו אותה. כל ימיו עבד בתור אריס אצל אחד הפלחים העשירים, ובשכר עמלו – במשך כל ימות השנה, לא חסר אף אחד – היה מקבל שני שקי חטים, שני שקי דורה, חצי כלי שומשום, כתונת אחת, שני זוגות סנדלים ומג’ידי כסף מזומן למלח. את גרעיני הדגן הללו טחנה אשתו בידיה על האבנים, ויאכלום על פסלתם ועל סוביהם, ובהם התכלכלו הוא ואשתו ושלשת ילדיו שנה תמימה. את כתנתה לעורה חסכה האשה מן הרוָחים של ה“לקט”, והילדים גדלו ערומים עד שהתחילו ללקוט לקט גם הם. העבודה הקשה מחושך ועד חושך, והרעבון התדיר בביתו, השכיחוהו כל מחשבות וכל געגועים. לעת זקנתו, כשהתחיל לעבוד במושבות היהודים, הוקל לו, אבל זמן הגעגועים כבר עבר.

סלימן בן־הזקונים גדל וחוּנך על העבודה במושבה. וכשגדל, הרגיש פתאום רעב לקרקע. לקרקע שלו, אשר אותה יעבוד ועליה יחיה. ותהי הקרקע משאת נפשו כל הימים, בה הגה בפני עצמו ובפני אחרים. ובשל הגיגו זה היה לצחוק בפי הבריות: מה לסלימן ולקרקע? וסלימן שמר את הדבר בלבו. שמר מתוך קנאה יתרה, כאשר ישמור איש את אוצרו היחיד בחיים.

יש אשר יעבור בין שדות הכפר בלכתו לעבודתו במושבה, וראה חלקה יפה, ועמד רגעים ממושכים והביט בה במבט מלא חבה וחשב בלבו: אילוּ נתן אַללה את החלקה הזאת בידו, היה שומרה כאישון עינו ולא היה נותן לשמיר ושית להשחית את פני הקרקע. עושה היה כמעשה היהודים במושבה. היה חורשה עמוק, משדדה יפה, קצתה היה נוטע עצי שקדים, תאנים וגפן, וקצתה היה זורע חטים, שעורים ושומשמין. ופה היה בונה לו בית קטן ויושב בו לבדו. רק הוא והקרקע שלו. חָלם סלימן על קרקע־מַפרוּזה שרק לו חלק בו, כמנהג היהודים במושבות, ולא על קרקע מוּשאע, שכל יד בה, כמנהג הפלחים בכפר. ואת החלקה שלו לא היה מחליף באחרת, אפילו בפז.

ועתים, ביומא דפגרא, יושב לו סלימן על המזבלה עם כל בני הכפר, ומתחיל לחלום את חלומותיו בהקיץ, והיה ללעג בפי בחורי הפלחים.

– שמעו נא… קרקע־מוּשַאע אין לו, והוא חולם על מפרוּזה!…

אם זכרוני לא יטעני, אין לו עדיִן אפילו אשה…

וסלימן כובש את פניו בקרקע מצער ועלבון.

הבחורים לעגו לו, והזקנים הנידו אחריו בראשם:

– חלומותיו אלה יביאו עליו רעה.

והם שגו. הדבר שנחשב כדמיון כוזב בעיני כל, וכחלום קסם בעיני סלימן, נהפך ביום בהיר אחד לעוּבדה חיה וקימת.

וכך היה הדבר.

פרצה המלחמה הגדולה. סלימן נלקח לצבא ונשלח לשדה־קרב ביחד עם הרבה בחורים אחרים מן הכפר. המלחמה נמשכה שנים רבות. מן החַילים הראשונים שנלקחו למלחמה מתו ונשבו רבים, ובמקומם גויסו כל פעם חדשים. באחרונה נלקחו לשדה הקטל גם אנשים באים בימים. גוּיס גם הפלח עַבּד אִל־לַטִיף.

עבדול־לטיף היה בעלה של רג’יה, אשר ירשה מאביה את אחד הגנים היפים שבכפר. בו גדלו עצי פרי למיניהם, ובסמוך אליו היתה ככר רחבת־ידים לזריעה. ובשל אשתו נתעשר עבּד אל־לטיף.

כל בני הכפר עבדו בצבא בגדוד אחד. גם הראשונים שנשארו לפליטה וגם האחרונים. ובסוף ימי המלחמה נתּכה כוס התרעלה על הגדוד הזה. כשנגף הצבא התורכי לפני האנגלים ליד באר־שבע ונסו בשבעה דרכים, היה הגדוד הזה במאסף ורוּבו נפלו חללים, ורק מעטים נמלטו על נפשם. אלה שנצלו ממות לא הלכו אחרי המחנה התורכי שנמלט צפונה, כי אם ברחו אל כפריהם, אשר נפלו בידי האנגלים. וככה עשו גם פליטי הכפר וביניהם סלימן. עבד אל־לטיף נפל חלל על שדה הקטל. סלימן ראה בעיניו כשנפל מלוֹא קומתו מתבוסס בדמיו, והבורחים עברו עליו כעל פגר מובס…

המלחמה עברה. החיים חזרו למהלכם הרגיל. וסלימן חזר למחשבתו על הקרקע.

עתה שׂיחק לו מזלו. הוא לא רק הציל את נפשו, כי אם גם הביא עמו עשר לירות אנגליות, אשר מצא בכיסו של אחד החַילים האנגלים, שנפלו במלחמה ליד עזה. וסלימן לא חזר אל העבודה, כי אם שׂם אל המסחר פניו. היה קונה במושבה יין, שקדים ותפוחים ומוכרם ברוַח למחנות האנגלים. וכשמחנות האנגלים עזבו את הארץ, היו תפורות בתרבושו מאה לירות אנגליות.

מחשבתו על הקרקע תקפה אותו ביתר שׂאת. בכסף אשר בכיסו יכול לקנות אחת החלקות באדמת הכפר, אבל אין נפשו כי אם אל אדמת מַפרוּזה, וכזאת לא השיגה ידו לקנות. ותהי נפשו מרה עליו.

ושוב שׂחק לו מזלו.

יום אחד, כשהלך תפושׂ במחשבותיו מאחורי הכפר ועינו מביטה מתוך קנאה אל הגנים היפים שאדמתם מפרוּזה, נפגשה לו בשביל צר רג’יה, אלמנת עבד אל־לטיף. הוא ברכה לשלום, והיא ענתה לו בלוית־חן. וכשחזר סלימן לביתו, טפח היצר־הרע על מוחו:

– הלא עבד אל־לטיף מת, ואם תקח לך את רג’יה לאשה, והיה לך הגן והקרקע…

אבל היא גדולה ממך פי שנים… וזקנה היא ומכוערת… – התקומם הלב ליצר הרע.

– ומה אכפת לך?… כשתמות היא, תקח לך אחרת, צעירה, במקומה… והגן יקום לך לנחלת עולם.

גָבר היצר הרע.

ולמחרת היום שלח סלימן שדכנים אל אלמנת עבד אל־לטיף. זו הסכימה להיות לו לאשה, ובלבד שישקול על ידיה חמשים לירות אנגליות במזומן. סלימן הסכים. והדבר נגמר בטוב. אבל כשהגיע הדבר אל הקאדי נמצא פגם:

– מי יודע שעבדול־לטיף מת? מי יעיד? עדותו של בעל־הדין אינה מספיקה.

ביקש סלימן עצות בנפשו. וילך אל אחד הכפרים השכנים, וימצא שני בחורים, אשר הסכימו להעיד בשכר עשרים וחמש לירות, כי ראו בעיניהם את עבד אל־לטיף מוטל מת.

כך ארשׂ לו סלימן את רג’יה כדת וכדין ויצא את הכפר לשבת בביתו בגן. וסלימן עבד את גנו ושמרוֹ והשקיע בו את שארית כספו, כי אמר לעשותו לתפארת. וישמח בגורלו.

וההצלחה הוסיפה להאיר פניה לסלימן. לתקופת השנה מתה רג’יה. יוֹרשה היחיד היה סלימן, והגן והבית והקרקע מסביב לגן היו לקנינו. ורק את הכסף המזומן לא מצא סלימן. רג’יה החביאתו במקום סתר ולא נודע לאיש.

ועוד באותה שנה התחיל סלימן לחזור אחרי בנות הכפר, ולבקש מהן נאה וחסודה, אשר תשפר את נחלתו עליו ואשר תקים לו דור, אשר יירש אחריו את הגן.

בחורי הכפר חדלו זה־כבר ללעוג לסלימן. הכל התיחסו אליו בכבוד. והזקנים היו אומרים בכובד־ראש, כי עתידות גדולים צפונים לו.

וגם הפעם טעו.

ההצלחה הסתירה פתאום את פניה מסלימן. רעה, אשר לא צפּה לה, באה עליו.

יום אחד בא פתאום עבד אל־לטיף לכפר, הלך ישר אל גנו ואל ביתו, דפק על הדלת וקרא לאשתו. ועל סף הדלת נצב פתאום: סלימן…

עיני סלימן חשכו בחוריהן. האם מקברו קם עבד אל־לטיף להרגיז את מנוחתו? ועבד אל־לטיף נתמלא חמה: הבא סלימן על אשתו שלא בפניו? תגרה קשה פרצה בין שני הגברים. ומרה היתה אחרית שניהם, לוּלא מהרו השכנים להפריד ביניהם.

ומעשה שהיה פשוט היה:

את עבד אל־לטיף הפצוע אספו האנגלים והביאוהו לבית־החולים במצרים. שם שכב חדשים־מספר עד אשר הבריא. וכשהבריא, נשלח על פי טעות לתורכיה עם השבויים התורכים. משם לא יכול לשוב לביתו ואל כפרו, אשר היו למלך חדש, כי חסרו לו הניָרות הנחוצים. ולבסוף עבר את הגבול כמתגנב…

עבד אל־לטיף לא דאג לאשתו, אשר היתה בחייו לאחר ואשר הלכה לעולמה. אבל היטב חרה לו על הגן, על הבית ועל הקרקע, כי על פי החוק הדתי הוא, הבעל הראשון, יורשה האמתי של אשתו. וסלימן התעקש ואמר, כי טוב לו למות מלוַתר על הגן ועל הקרקע…

והגיעו הדברים לרשות.

הבית, הגן והקרקע חזרו לעבד אל־לטיף, וסלימן ושני עדיו נדונו לבית־האסורים לשנה אחת.

מרחב שדות לאין סוף. מישור, מישור. רק בפאתי מזרח, הרחק־הרחק, נצבים כשומרים, בשורה ארוכה, הרים עוטי ערפל דק כחלחל. על מה הם שומרים?

והשדות הנרחבים שוממים. לא עץ, לא שיח, לא דשא ולא ירק־עשב. ועל פני השדות לארכם נמתחים תלמים, אשר יד אדם חרשה אותם במחרשת־עץ והם לא נזרעו, ואשר נזרע לא נבט, כי הקשיח אלהים את לבו מאנשי המישור ולא המטיר להם מגשמי ברכתו. אלה האנשים מה חטאו, כי עצר אלהים את רחמיו מהם?

ועמקי התלמים שלא נזרעו נתמלאו חול, אשר נִשׂא אליהם על כנפי הרוח מן המדבר, ותהי תחתית התלם לבנה וגוו שחור… ונדמה היה מרחוק, כי יד־פלאים ענקית אחת העבירה על פני השדות השוממים האלה קוים לבנים וקוים שחורים, לבנים ושחורים, לאות אֵבל… מה האֵבל?

וגם השמים שוממים במקום הזה… לא צפור ולא עוף־כנף באויר… למה יבואו לכאן – והאדמה לא הצמיחה להם זה שש שנים אף גרעין אחד למאכל!

והרוח, הבאה פעם בפעם מן המדבר, אין כל מעצור בדרכה, – לא חורשות ולא שדרות־עצים ולא קירות בנינים, והיא משתוללת כרצונה. פעם תפרושׂ כנפיה לכל רחבן, לחבק את מרחב־השדות – ולא תמצא דבר על דרכה הריקה… ופעם תתכוץ ותתכנס ונצבה כעמוד על פני האדמה וראשו מגיע השמימה, והסתובבה ויצאה במחול שׂטנים, ועפה במהירות הבזק, ועברה בסערה ממקום למקום, –כאילו תבקש דבר־מה שנתחבא מפניה, לשברו, לכלותו, להשמידו… והיא לא תמצא דבר ולא תעלה בידה כי אם אבק פורח…

והאוהלים המעטים, הזרועים זעיר פה זעיר שם על פני השדות הרחבים – אותם לא תשיג יד הסערה. שוכני האוהלים האלה אנשים מסכנים הם, עירומים, יחפים ורעבים; אך השוכן במרומים לא חשׂך מהם חכמתו. יודעים הם מראש את עתות בוא הסערה מן המדבר – והתיקו אהליהם אל תוך עמקי הערוצים – הואַדים – העוברים לאורך אדמתם ולרחבה ומפנים דרך בימות החורף למי הגשמים היורדים מן ההרים הימה, – ובתוך עומק הואַדי לא תמצא אותם יד הרוח. היא עוברת מעל לראשיהם ואליהם לא תגיע… מלחמה לו למדבר בבני־האדם אשר במישור, מבקש הוא לגזלו מידם ולבלעו אל קרבו. מדבר ואדם… ומי יעמוד להם לאנשים האלה במלחמתם, מלחמת־מגן, להציל את מישורם מידי המדבר?

ובשקוט הסערה, ויצאו האנשים ממחבואיהם בואַדים ושבו והעלו את אהליהם למעלה אל מרחב השדות החרבים ותקעו את יתדותיהם במקום נאמן… וישבו והגו את עמקי הגיונם על נפלאות הבורא, ועל יתרון האדם מן הבהמה, ועל הגשמים שיבואו בעתם, אם ירצה אַללה, ועל השדות הזרועים תבואה למיניה, ועל הברכה שישלח אַללה בתבואה, ועל השובע שישׂבעו אדם ובהמה…

ובזכרם את הלחם ואת השובע, אשר יתן להם השוכן במרומים, וידעו כי זה שש שנים אשר אזל הלחם מכליהם והם רעבים… פעם ביום ילחכו בלשונם אפס קצה של פתּה, כי ידמו בנפשם שאכלו ושׂבעו… נפלאים מעשי הבורא: הוא נותן לרעב ולעיף כח לעמוד בנסיון הקשה ולחכות עד יעבור זעם. הן לא לעולם תהיה מארת אלהים בשדות, ולא כלו רחמיו מן היקום?

אכן גם בימי הרעב הקשים לא הסתיר אלהים את פניו מאנשי המישור האומללים, ורוַח והצלה עמד להם ממקום אשר לא פללו. קול עבר במחנה, כי במקומות הרחוקים, בצפון, אשר הלחם לא יאזל שם לעולם, יש שבר למוכרי זבל! האנשים קונים זבל של בהמות, כאילו היה זה מזונם!… ואנשי המישור פשטו בשדות הקרובים ובהרים הרחוקים, גברים, נשים וילדים, ואספו גללי זבל מכל הבא ביד, גללי פרות, כבשים, סוסים וגמלים, שׂמוּם בשקים והעמיסוּם מי על גמלו, מי על חמורו ומי על גבו, והלכו אל המקומות הרחוקים ההם, מהלך שלשה ימים ושלשה לילות, וחזרו משם עמוסים כל טוב… במקום הזבל הביאו קמח לאפות לחם… אצבע אלהים!… ויודו לו על רחמיו שבע ביום. אכן גדולים מעשי אַללה!

_____

ליד קבוצת אוהלים הסבו כל יושביהם על האדמה, ופניהם מפיקים מחשבת־דאגה רבת־ענין. עיני כולם נטויות אל עֵבר שבתם של השיך הראשי ואורחיו, אשר באו אליו מן העיר השוכנת בין ההרים. וכל האזנים קשובות לדברים ולמשא־ומתן.

האורחים – אחד מהם מלוה־ברבית, הממציא כסף ושוה־כסף לאנשי המישור זה שנים־מספר. השני – פקיד ממשלתי, גובה המסים. והשלישי – כתּב. המשא־ומתן בין השיך לאורחיו וביניהם לבין כל אחד מאנשי השבט – קשה ומטריד.

השיך בא בדברים עם אנשי השפלה אשר על שפת הים, הנוטעים עצים וקונים זבל, והתקשר אתם למכור להם חלק מאדמתו ומאדמת שבטו, כי יבואו ויטעו עצים גם כאן, והמציאו עבודה לאנשי המקום, וקנו מהם את הזבל במקומם, והיתה גם להם הרוָחה. ויהי כי נשמע הדבר ברבים, ויבואו כל אשר תביעה להם אל אנשי השבט, לדרוש מהם את המגיע. וגם השיך עצמו מצא שעת־כושר לתבוע את החובות המגיעים לו מאנשי השבט: לזה נתן שק שעורים ולזה סאַת חטים, לזה קנה בגד ללבוש ואת זה פּדה מבית האסורים, לזה השׂיא אשה וזה קבל ממנו “גמילות־חסד”, אשר עם הרבית הצטרפה במשך השנים לסכום הגון…

ואנשי השבט מוכרחים לגמור אתה את כל החשבונות והתביעות – שאם לאו, יעכבו הנושים את הקניה ויעקלו את המגיע להם.

והסדר כך הוא: כל אחד מאנשי השבט עושה את חשבונו עם המַלוה ועם הגובה הממשלתי ועם השיך עצמו ומתחַיב לשלם כל זה ממחיר הקרקע אשר יקבל בשעת ההעברה בערכאות, והכּתּב מעלה את כל המדובר והמוסכם על הניר, וכל אחד חותם, והחתימה כגזרה משמים היא, אחריה אין להרהר ועליה אין לערער.

כל שוכני האוהלים ישבו בחצי גורן עגולה, עטופי עבּיות קרועות, חבושי כפיות מטולאות, אבלי־פנים ומוּרדי־ראש, שומעים ומקשיבים דומם לגזר־דינם. מאחורי הגברים יושבות הנשים רעולות־פנים – מפני האורחים – והטף על זרועותיהן, והילדים מאחריהן…

פעם בפעם יקום האחד ממושבו ונגש עד השיך ואורחיו, וקראו לפניו את גזר־דינו מעל הניר – וטבל את אצבעו בצבע שבקופסה, והניחה על הניר ו“חתם” על ההסכם… ויש אשר לא ידע ל“חתום”, כי אינו רגיל בכך, – ואחז הכּתּב באצבעו כבצבת, והטביל אותה בצבע והניחה על הניר ולחָצה, וממעל לכּתם אשר על הניר יכתוב הכּתּב את שם החותם…

ויש אשר ישמע רגוּן אִלם בתוך השורה, – מישהו מצא כי חשבונו אינו עולה יפה והתמרמר בלחש… ושכניו מזה ומזה משתקים ומפיסים אותו, שלא להלבין חלילה את פני האורחים והשיך…

ויש אשר יחזק הרגון והיה לקול צעקה מרה – וקפץ השיך בחמתו ממקומו, – והוא חוגר על ירכו חרב ארוכה ועקומה, בתוך נדן מצופה כסף, ובחגורתו על מתניו כדורי רובה צבאי, – וגער ונזף במרגן ואחז בכתפיו ונענעו כהניע הקנה, והשתיקוֹ.

_______

חסן, חמד וחאלד שלשה אחים המה, שלשה בנים לאב אחד ולשלש אמהות – שלש נשיו של אביהם. כששבק אביהם חיים לכל חי, הנחיל את אדמתו לכל שלשת בניו, חלק כחלק. ואולם רק הבכור, חסן, עסק בעבודת האדמה. חמד היה רועה צאן, וחאלד עשה בכל מלאכה וגם ממסחר לא הניח ידו: היה קונה בעיר כד שמן ומוכרו טפות־טפות לשוכני האוהלים.

האדמה, ירושת האב, כתובה היתה על שם כל שלשת האחים וכולם נקראו לבוא ולחתום על ההסכם: שני האחים הצעירים הסכימו לותר לאחיהם הגדול על מוֹתר הכסף שישאר מפרעון החובות, כי הוא הבכור והוא עבד את האדמה כל ימיו.

שלשתם נקראו ובאו ממרחקים, כי שלשתם עזבו בזמן האחרון איש איש את אדמתו, את צאנו ואת משלח־ידו, והלכו ללקוט זבל ולהביאו על כתפיהם אל הקונים, כי בהמות־משא לא היו להם. הם עמדו שלשתם מן הצד ולא ישבו בעגוּל; נחפזו, כנראה, לגמור את הענין ולשוב למלאכתם.

חסן היה הגדול שבהם, גבוה, כפוף, ושׂיבה זרקה בו. במקום כופיה חבש לראשו סחבה של שק קשורה בחתיכת חבל דק. ידיו ורגליו הגרמיות והשחורות היו חשופות – הידים עד לבית־השחי והרגלים עד ממעל לברכים. כתונת שחורה, מלוכלכה, קרועה ומטולאה טלאי על גבי טלאי כסתה למחצה את יתר חלקי גופו, ומעל למתניו הִדֵק משום־מה חבל עבה הַדֵק היטב את בשרו. פניו היו מקומטים קמטים עמוקים ועיניו הקטנות ישבו עמוק בחוריהן. חרש היה – ואחיו חמד היה צורח לו על אזנו בקול רם, פעם בפעם, מן המדובר במסבה.

חמד היה האח השני. פניו… אם תעברו בכל העולם, מקצה הארץ ועד קצה, ספק אם תמצאו פנים כאלה. מי שרוצה לראות מופת חי של טוּב־לב, יבוא ויסתכל בפניו של חמד. הכל היה טוב בפנים האלה. טובות היו העינים הגדולות, השחורות והיפות, השקועות גם הן, כעיני אחיו, העמק קצת בתוך חוריהן, אשר מסביבם כאילו נקבצו יחד כל הקמטים שבעולם; טובה היתה הבעת הפנים; טוב היה הפה, הפתוח במקצת ומגלה שני טורים של פניני־שנים. וטוב מכל אלה היה הצחוק הקל שרחף בלי־הרף על פניו. כך אין אנשים מבוגרים צוחקים. כך צוחקים השמים בזרוח שמש־אביב אחרי המלקוש. כך צוחק התינוק בהאיר החיוך את פניו בפעם הראשונה. ואולי כך צוחקים המלאכים – אבל אותם ואת צחוקם ולא ראה ילוד־אשה מעולם. וצחוקו הטוב והמאיר לא סר מעל פניו גם בהקשיבו רב־קשב לטענות־ותביעות של המלוה־ברבית והגובה הממשלתי, גם בשמעו את הוכוח בין השיך ובין כל אחד מאנשי השבט, וגם במסרו חלק מהדברים באזני אחיו הגדול. ואותה בת־הצחוק זורחת על פניו בהחזירו ברכה לכל איש חדש הבא ומתישב בעגול.

וכנראה, יש בצחוקו משהו מגרה ומעורר חקוי; כי כל מי שפונה אל חמד – צחוק קל של טוב־לב מתחיל לרחף גם על פניו. אפילו המלוה־ברבית והגובה הממשלתי מחַיכים בחבה בפנותם אליו. ורק אחיו הבכור, החרש, אינו מחַיך – אף לא בהביטו אל פני חמד. רוחות הסערה, הבצורת והרעב גרשו את הצחוק מעל פניו לעולמים.

תלבשתו של חמד היתה טובה מתלבושת אחיו הגדול. את ראשו כסתה כפיה ממש – אף כי ישנה. עַגַל ירוק, שצבעו נטשטש מרוב ימים, קשר את הכפיה. ומעל לכותנתו תלויה היתה לו על גבו עבּאיה שחורה.

חאלד היה הצעיר באחים. עלם רך בשנים. יסורי החיים עדין לא חרשו בפניו החלקים אפילו קמט אחד. עיניו היו שחורות וזעומות, וניצוץ־אש חד נוצץ בתוכן. הוא לא צחק; פניו היו זועפים תמיד ובלתי נכנעים. וזעם זה שבפניו, ניצוץ האש שבעיניו, ושתיקת־מות זו ששתק כל הימים – לא היתה בהם מן הנחמה.

גם בבגדיו של חאלד עדין לא היתה יד החיים לרעה. הכופיה והעַגל אשר על ראשו עוד צבעם עמהם, והעביה השחורה, אשר עטפה את כל גופו הצעיר, הזקוף והגמיש – כמעט חדשה.

_____

תורם של שלשת האחים הגיע. עליהם לעשות את חשבונם עם המלוה, הגובה והשיך; לברר מה שמגיע מהם; להסכים לנכוי הסכומים האלה, לזכות התובעים, ממחיר חלק־אדמתם שהם מוכרים יחד עם השיך ועם בני השבט, ולחתום על ההסכם.

ראש “המדברים” – האח הבכור, הגדול באחים, כי הוא עובד את האדמה והוא בעל הקרקע למעשה. החובות הנתבעים – ממנו הם נתבעים. עליו להחליט, עליו להסכים, ושני האחים הצעירים ממנו יסכימו ממילא: כבּוד־אב – והאח הגדול הלא הוא במקום אב. המלוה, הגובה והשיך מכונים את דבריהם אל חסן, אבל חרש הוא ואינו שומע דבר – ויהי לו חמד לאזנים. על אשר יגידו המדברים חוזר הוא בקול רם באזנו של חסן. אמנם, גם מפי אחיו שומע חסן רק מעט, אבל מן המעט יבין וילמד על השאר. ואשר יבין – רע הוא, מר כלענה. חלקת האדמה, שהאחים קבלו בירושה מאביהם, אינה גדולה. שנים על שנים עמד ריב בין האב ובין השיך הזקן של השבט, אביו של השיך כיום, והריב אכל את רוב אדמתו. את האדמה השאיר האב, כאמור, ירושה לכל שלשת בניו, צַוֵה צוה לפני מותו, כי קודם יאכל חסן את לחם האדמה, ואשר ישאר מן הלחם יאכלו גם אחיו. אבל האדמה לא הספיקה לחם אפילו לחסן בלבד, והחובות גדלו… וחלק אדמת־הירושה הנמכר כיום מחירו מצער מאד, ואין הקומץ משׂביע את הארי. הסכום שתובעים עכשיו המלוה וגובה־המסים והשיך, גדול משויוֹ של החלק הנמכר… ובטרם באו האחים אל המסבה נתעורר וכוח ביניהם: חמד וחאלד אמרו, שאת עודף הכסף ממחיר האדמה הנמכרה יקח חסן לעצמו וקנה לו כתונת, כופיה ועבּיה, וחסן מאן, כי לא כך היה רצונו של האב המנוח: הוא חלק את האדמה לכל בניו.

חמד¹ שמע את דברי כל אחד התובעים ברוח קלה וצחוקו הטוב לא סר מעל פניו, ואת כל דבור ודבור מסר לאזני אָחיו. פני חסן הזדעזעו פעם בפעם לשמע דבריו של חמד, כאילו אחד נעלם מכה בחבל עליהם… וחאלד, האח הצעיר, שמע אף הוא את הדברים, והזעם אשר בפניו הלך ועצם וניצוץ האש שבעיניו התלקח יותר ויותר.

וכשהגיעו לאזני חמד דברי הסכּום ונתברר כי הסכום הכללי של התביעות גדול הוא ממחיר החלקה העומדת להמכר, נעלם בן־רגע הצחוק הקל והטוב מעל פניו שנתאבנו… גם קולו נעלם, ולא יכול עוד להרימו ולצרוח באזני אחיו, אשר הביט אליו בפחד ובמבוכה, כשואל ‘מה קרה?’

ואז קפץ אליו חאלד, ובקול רם וזועם וספוג־לעג צוח לו באזנו, בהראותו באצבע על השיך ואורחיו:

– להם הקרקע שלך, ואתה עבד להם בעבוּר שארית החוב!…

פני חסן נתעותו קצת, ודבר־מה דומה לצחוק מר חלף על שפתיו. דחה בידיו את חאלד מעליו, בחשבו שהוא לועג לו, ויִפן במבט מתחנן אל חמד.

מבוכת חמד כבר עברה, וקול רם וצלול מסר לאחיו את דברי הסכּום.

הפעם לא נזדעזעו פני החרש, אחד נעלם לא הכה על פניו… ואולי היתה המכה קשה כל־כך, עד כי נתאבן הרעד… חסן הרכין את ראשו בהכנעה – כאשר נכנע כל ימיו: תחילה לאביו, שהיה רגיל להכות את בניו בחבל על פניהם, ואחרי־כן לשיך הראשי של השבט, לגובה המסים, למלוה ברבית, לרוח הסערה, לבצורת, לרעב… חסן נכנע לסך־הכל והרכין את ראשו תחת השבט החדש…

ועל פני השיך עברה בת־צחוק קלה של רצון. הוא ידע את חסן והבין את משמעה של הרכנת ראשו… ובקול רם וחגיגי שאל:

– מסכים?

חמד חזר על שאלת השיך בקול רם באזני חסן.

– מסכים…

נשמע קול נהימה כאוֹב מארץ.

והכּתּב נזדרז, תפס את אצבעו של חסן, טבל אותה בקופסת הצבע וסחב אותה אל הניר… האצבע התכוצה מאליה ולא ידעה להתישר ולהניח את החתימה… מי צוה עליה?…

הכּתּב כעס, רגז וצעק:

– יַשר את האצבע!

חסן התאמץ לישר את האצבע ולא יכול… רק כאשר לקחה חמד, ברוך ובחבה, נתרככה, נתישרה והניחה את כתם הצבע בכל גדלו על הניר. הכּתּב כתב מעל הכתם את שם החותם, ושנים מן המסובים חתמו כעדים. הכל כדת וכדין.

שלשה נירות צריך היה חסן לחתום באצבעו, וכשכלה לחתום כולם נאנח אנחה עמוקה ותהי לו הרוָחה, וישב למקומו.

חמד שם את אצבעו על שלשת הנירות, ובת־הצחוק הקלה והטובה לא חדלה אף רגע להאיר את פניו, אבל ידו רעדה במקצת… האם מחוֹסר הרגל או מסבה אחרת?

________

תורו של חאלד הגיע לחתום על ההסכם. הכּתּב תפס את אצבעו לטבול אותה בקופסת הצבע, אבל הוא משכה בכח אחורנית וכמעט הפיל את הכּתּב ארצה…

– איני רוצה!…

והקול קול נהימה של חיה פצועה.

הכל הופתעו מן הקול הזה, וכל פנים הופנו לעֵבר חאלד. ויותר מכולם הופתעו שני האחים. צעקתו של חאלד חדרה אפילו לאזנו של חסן. ובפעם הראשונה לשהותו כאן הרים ראשו, התבונן לצדדין והביט בתמיהה ובהפתעה על אחיו. מעל פני חמד נעלם הצחוק – בן־רגע החוירו.

המלוה ברבית, ערבי נוצרי מבית לחם, גברתן, גבה־קומה ומסורבל־בשר, זנק אל חאלד, כשפניו מלאים זעם ואגרופיו מכוּוצים, וקרא אליו:

– מדוע תמאן לחתום? האם לא לקח ממני אחיך הבכור כסף ברבית? וכלום לא נתן מכספו גם לכם, לשניכם?

חאלד לא ענה דבר, ורק הביט במבט־זעם כמבט חיה שכולה… המלווה נסוג צעד אחורנית אל עבר הפקיד הממשלתי.

השיך הראשי, האב והפטרון של השבט, נגש בצעדים אטיים אל חאלד, ובקול מצוה ומפיס כאחד אמר לו:

– חתום, בני, אַל תסרב לגדולים ממך: אל תעליב את הרשות, ואל תלבין את פני אחיך הגדולים ממך – הם הלא חתמו!…

חאלד העיף מבט מלא תרעומת באחיו, ובהשפילו את ראשו, ובלי הסתכל בפני השיך, ענה קשות בלחש:

– לא אחתום!…

פני השיך חוָרו מכעס. הוא נשא את קולו בגערה:

– מסרב אתה?… אינך מודה בחוב שאחיך חַיב לי? האם לא כלכלתי אותו בלחם ובלבוש זה שש שנים רצופות, מאז מנע האלהים גשמים מאתנו?…

חאלד העיף עין באחיו הבכור, כאילו בקש לראות שנית את “בגדיו” אשר לבש ואת עקבות “הלחם” אשר אכל, הרים את ראשו והישיר מבטו כלפי השיך, ואמר:

– הלא בעבוּר הסמרטוט הזה אשר לעורו ובעבוּר הלחם הקלוקל, אשר לא אכל לשובע, עבד עמך כל השנים!…

פני השיך אדמו מכעס, ויצעק:

– מחוצף!… אתה מעז לדבּר עתק בפני גדולים… חתום!…

והשיך ושני אחי חאלד ועוד מספר אנשים מן המסובים תפסו את חאלד ומשכוהו בחזקה אל הכּתּב, לחתימה… אך העלם הצעיר התפרץ בכוח מוזר מתוך הידים הרבות שהחזיקו בו, ותוך כדי הפיל ארצה את השיך ואת אחיו הגדול, הבכור…

אולם כחו והעזתו של חאלד עזבוהו פתאום. הוא נשאר עומד לבדו במקומו – חִוֵר, נכלם, נושם בכבדות, וכאילו נפתע מן המעשה אשר עשה… וכאן קרה דבר שהפליא את כל המסובים. חמד הטוב בבני־אדם, אשר מימיו לא הרים ידו ולא נגע באיש לרעה, ובת־צחוקו הטובה רכּכה תמיד לבבות קשים כאבן, חמד… צחוקו הטוב נעלם, פניו נקשו – כך לא ראהו איש מעולם – ובתנועה מהירה התיר את החבל הקשור לכותנתו של אחיו הגדול, התנפל על אחיו חאלד כחיה רעה והתחיל להכותו בחבל על פניו, בלי רחמים… ונהימה, כנהימת חיה, פרצה מפיו:

– בכור המשפחה… חלול כבוד־האב… השיך… הרשות… חרפה… אַללה!…

ולעומד מן הצד ששמע את קול נהמו של חמד ואת המלים הבודדות הפורצות לסרוגין מפיו – נדמה היה כי לא על אלה מכה חמד את אחיו, כי אם… נדמה היה שהוא מכה את כּבּוד־האב, את השיך, את הרשות… ורחמנא ליצלן – את מעשי אַללה… את הסערה, את הבצורת, את הרעב…

נקמה פראית פרצה מתוך תוכו של האיש הטוב הזה ונשפכה – לא על חאלד, כי אם על היקום כולו…

האח הבכור עמד נדהם, מאובן על מקומו; כתנתו הקרועה והבלויה, שנלקחה ממנה החגורה, ירדה עד לקרסוליו…

חאלד עמד נכנע, בהרכנת ראש, וניצוץ האש נדעך בעיניו; עמד ללא התנגדות כל־שהיא, ללא התקוממות לאחיו…

ופתאום חוָרו פניו של חמד וירעדו, ידיו ירדו מאליהן והחבל נשמט ונפל מידיו… מעל פני חאלד זנק זרם דם… צעקה גדולה פרצה מפי חמד ויושט את ידיו אל חאלד…

– אחאי!

כל טוב לבו וכל רוך נשמתו של חמד נתכנסו לתוך הקריאה הקצרה הזאת… ושוב חזרה אל פניו אותה הבעת־הצחוק הטובה והיפה של ילד, של שמים, של מלאך… אבל, אך נגעה ידו מתוך חבה בערפו של חאלד – נזדעזע חאלד כולו, ושוב לבשו פניו הבעת זעם והעזה, ושוב הודלק הניצוץ הזועם בעיניו. בכעס הדף מעליו את היד המושטה של אחיו, הרים את קצה העביה שלו, עטפה על ראשו ועל פניו, ויפן עורף אל המסובים ויצעד בצעדי־אוֹן אל עבר דרך־המלך… אנה הלך? לאן הובילוהו רגליו? – אל חבר שודדים בהרים, או לישימון המדבר הרחוק?… אל אחיו, אל שבטו ואל נחלת אביו לא ישוב עוד. זאת ידעו היטב בני אחיו, אשר עוד זמן רב עמדו דוּמם על עמדם והביטו אל עבר אחיהם, שהלך הלוֹך והתרחק מהם, עד אשר נתעלם לגמרי מן העין…

חמד בקש ומצא את חבל אחיו על האדמה, והחזירו לו. זה חגר והדק שוב את כתנתו הדק היטב, ושניהם הלכו הלוך ופסוע פסיעות גסות אל עבר הדרך, לשוב אל המקום אשר באו משם, – למלאכת הזבל.

בשמו זה נתפרסם בכפרו בימי אשרו וגבורתו, אבל שמו האמתי היה פשוט: עבדאללה. על שום מה נתפרסם בשמו החדש? על זה יסופר כאן, בספור זה.

באחד הימים חזר עבדאללה משוּט בין הגבעות והעמקים אשר מסביב לכפר – איש עצל היה מימי נעוריו, את העבודה הקשה שנא ומאס, והיה מרבה בטיולים. עתה שב מטיולו ובידו מציאה גדולה: דודאים. ושמע הדודאים יצא בכל הכפר.

והכפר קוּבֵּיבָּה מולדתו של עבדאללה – יד־האלהים היתה בו למנוע פרי בטן מנשיו. רב היה בו מספר העקרות ויצא להן שם בארץ. היו שאמרו, כי מי הבאר גרמו לכך. והתחילו אנשי הכפר לחפור בארות אחרות. שנה שנה חפרו באר חדשה, כי ליד הבצה וליד הנהר שוכן הכפר, והמים מצויים במקום. ויגדל מספר הבארות שבכפר ממספר העקרות. אך תקוה לא היתה להן.

אחרים אמרו, כי השד השוכן בבצה – ממנו הרעה. ונשים זקנות שבכפר נשבעו בראשן, כי בעיניהן ראו כמה פעמים את השד מתגנב מן הבצה ובא אל הכפר בלילה אחרי אחת החתונות והוא צועד מסביב לביתו של הזוג החדש ומלחש את לחשו. ולפני הלחש של השד מי יעמוד? רק בפני הדודאים מתבּטל הלחש והיה כלא היה.

ויהי כאשר נודע בכפר דבר הדודאים של עבדאללה, ותחרדנה אליו כל העקרות לדפוק על פתח ביתו, וכל אחת מהן מבקשת ומתחננת על נפשה:

– אנא – תנה לי מדודאיך…

ועבדאללה רוָק היה. בחור כארזים, צח ואדום. קווצותיו תלתלים; עיניו מבריקות ושחורות; ידיו גלילי ברזל ושוקיו עמודי שֵש. שפתותיו נוטפות מור, חכו ממתקים וכולו מחמדים. רבות מבנות הכפר – ואל תגידו בגת: גם מן הנשוּאות – חשקו את יפיו בלבן. אבל מחמת עצלותו לא ידע לקבוץ על־יד די כסף לקנות לו אחת הבנות מן היפהפיות שבכפר. ואנשי קוביבה אנשים כבדי־לב הם, ואת בנותיהם לא יתנו לאנשים חנם אין כסף, גם אם חולות־אהבה הן.

העביר עבדאללה את עיניו השחורות ובחן את כל הנשים העקרות אשר באו אל ביתו, ואל האשה אשר נשאה חן וחסד לפניו פנה ואמר:

– בך בחר אַללה, כי אתן לך מן הדודאים אשר מצאתי.

האשה הנבחרת נהרו פניה משמחה, וכל שאר הנשים יצאו מן הבית במפח־נפש ובבושת פנים. ואחרי אשר נשארו עבדאללה והאשה העקרה לבדם בבית, נשא הבחור מדברותיו ואמר אליה:

– את הדודאים אשר נתן לי אללה טמנתי באחת המערות, לרגלי אחת הגבעות אשר בשדה, לבל תהיינה בהם עיני השד לרעה. עם בוא הערב תחכי לי איפוא מאחורי הכפר, מאחורי כרם הזיתים, וכשאבוא תלכי אחרי עד הגבעה ועד המערה ונתתי לך את דודאי.

וכך היה. בערב ההוא בוששה האשה העקרה לשוב אל ביתה, ובעלה לא ידע בצאתה ובשובה. ולתקופת השנה פקד אותה אלהים ותלד לאישה בן זכר.

והדודאים של עבדאללה יצא להם שם בין כל העקרות שבכפר ושמעם הגיע עד לעקרות אשר בכפרים השכנים. ורבות היו העקרות הדופקות על פתח ביתו. רבות אשר מנע אלהים מהן פרי בטן באו אליו להתחנן על נפשן. ואולם בכל פעם יבחר לו עבדאללה אחת מהן, הטובה והישרה בעיניו, ואותה יחון בדודאיו. וכדבר אשר דבּר לאשה הראשונה ידבר לכל אחת מהן, וכמעשה הראשונה תעשינה כולן. ומאת אַללה היה הדבר: כל עקרה אשר קבלה מדודאיו של עבדאללה בתוך אותה מערה, ליד אותה הגבעה, מאחורי הכפר, פקד אותה אלהים לתקופת השנה ותלד בן זכר.

ושם עבדאללה יצא לתהלה ולתפארת בכל הסביבה. הכפר קוביבה התגאה בבניו, אשר הקים לו אללה, וכל הכפרים מסביב, רחוקים וקרובים, קנאו בכפר קוביבה. מני אז נקרא עבדאללה בשמו החדש: אבו־שבעאן, על השׂובע שהשׂביעו דודאיו את הנשים העקרות. שמו הראשון נשכח, ורק בשם אבו־שבעאן יקרא בכפר ובכל הסביבה, רק בשמו זה נודע בעמיו.

אבו־שבעאן נודע לכל: לגברים, ולנשים, לזקנים ולצעירים, ואף ילדים ונערים שוחחו בו. הכל התברכו בו. והכל הללו את שמו.

ואולם את דבר המערה אשר לרגלי הגבעה, מאחורי הכפר, ידעו רק הנשים העקרות אשר התודעו אל אבו־שבעאן; הן לבדן ידעו את הסוד ושמרהו בלבו, ולא גלו ממנו שמץ דבר לשום אדם.

__________

שנים על שנים עברו, ואבו־שבּעאן חי חיי נחת, כבוד ועונג בכפרו, בשל הדודאים, ברכת האלהים, אשר מצא בשדה. אך לא לעולם חוסן. אין אדם זוכה לפני אללה כל ימיו. רעה באה עליו. ומתוך קהל הנשים העקרות, אשר נתן להן מדודאיו, נפתחה הרעה. נשים דעתן קלה ועינן צרה. ריב ומדון פרץ בין הנשים, ואין איש יודע עד היום הזה בשל מה ולמה, והלא לכולן נתנה הישועה? רוח רעה עברה על הנשים ותסכסך אשה ברעותה. אין זאת כי אם מאת השד, שוכן הבצה, היה הדבר!

הנשים התחילו לדבּר סרה אשה ברעותה. כל אחת שלחה את לשונה הרעה באבו־שבעאן. הנשמעה כזאת? רעה תחת טובה; אמנם, הנשים דברו בלחש, מפה לאוזן; אבל הפיות המלחשים רבו מיום ליום, והאזנים המקשיבות ללחש רבו פי־שבעה – ואבו־שבעאן יצא לו שם רע!… התחילו מספרים עליו דבות בראש כל חוצות. התחילו מראים עליו באצבע. התחילו רוגנים עליו בבתים. התחילו מתרחקים ממנו. והוא מביט על כל אלה בתמיהה, אינו יודע מה פשעו ומה חטאתו ומי נתן את שמו הטוב לכלימה.

והדברים הגיעו אל בעליהן של העקרות לפנים. התחילו מתכנסים יחד ומטכסים עצות. מהם שלא יכלו להתאפק ושפכו את חמתם על נשיהם… על אלה אשר הקימו להם שם וזכר בעמם… יום יום ירדוף אחד הבעלים הללו את אשתו והכה אותה לעיני הבריות מכות אכזריות.

והעקרה האחרונה, אשר הושיע לה אבו־שבעאן ואשר בשלה יצאה כל הרעה, כי חברתה שנושעה לפניה קנאה בה ותדבר עליה סרה, – עקרה זו עוד כרסה בין שניה ובעלה הכה אותה מכות רצח, עד כי כרעה־נפלה ותלד נפל, וימותו יחד, האם וילדה… אכן, יד השד אשר בבצה היתה בכפר!

ובאחד הימים, בהתהלך אבו־שבעאן בשדה ליד הגבעה על פתח המערה, קמו עליו המון אנשים מבני הכפר, אשר ארבו לו שם, מבעליהן של העקרות אשר נושעו על ידו, ודברו אליו קשות וחרפוהו וגדפוהו כאחד הריקים. וכשפתח את פיו להשיב להם חרפתם אל חיקם, רגמו אותו באבנים עד כי נפל מת… והאנשים הוסיפו לרגום, עד אשר נערם תל אבנים על גופו, ויהי לו לקבר ולמצבת־עולם.

________

ושם אבו־שבעאן לא נשכח מלב העקרות גם אחרי מותו. מדי שנה בשנה, ביום מותו, מתאספות ובאות אל קברו הנשים העקרות, אשר מנע מהן אלהים פרי בטן, והן שופכות את מר לבן לפניו. ומנהג בידיהן: כל אשה מביאה כד מים על ראשה וזורקת את הכד על אבני הקבר, כי ישבר וירטיבו מימיו את משכב המת. והעקרה המאושרה, אשר הצליחה להשליך ולשבור את כדה ראשונה, יפקוד אותה אלהים אותה שנה בפרי בטן.

ככה מספרות הנשים הזקנות אשר בכפר קוביבה עד היום הזה.

• יום אחד אשכל את שתיהן!…

כך יללה והתיפחה אותו יום, מן הבוקר ועד הערב, חַלִימָה הזקנה, אשת השיך חליל, ומאנה להנחם. ובתו חבטה ראשה בקרקע ודברה סרה אל אביה…

חמת השיך חליל בערה בו עד להשחית. מה לאשתו, כי תילל מרה ותמאן להנחם? אם כבר יצא הדבר – מאת אללה יצא, ומה כי תתרעם? האם עליו, השוכן מרום, ועל מעשיו תתרעם?… מה שחשב והחליט השיך חליל לעשות – בגזרה מן השמים חשב והחליט, ומה לאשתו כי תשלח בו מבטי זעם? לוּ צעירה היתה, כי אז היה משחר למוסר אזניה ומעביר את שבטו על חלקת בשרה, אבל בזקנתה לא ירים עוד את ידו עליה.

וזאת… הבת… הנערה הבלה… איך תעז לדבר סרה בפני אביה?…

ויותר משזעף השיך חליל על אשתו ועל בתו, חרה לו על בנו, בן־זקוניו. מילא הן – אינן אלא נשים; אבל הוא, עבדאללה בנו, מה לו כי השחירו פניו פתאום וכאבל יתהלך, אוכל לא יבוא אל פיו, ומבטו ישלח מעל ראש אביו והלאה, כמו יפחד להביט ישר אל עיניו, פן יכיר בו כי נפשו רעה עליו… איך העז?… הימרה בן רצון אביו, ולו אך במחשבתו?… או לב עלם־גבר זה נהפך ללב אשה וימס כמים, כי נגע בו הנסיון הראשון?… הלא רק ממבט עיניו יחתו אנשי־ריבו?!…

__________

מעשה שהיה כך היה:

לשיך חליל סוסה – סיחה, רזאל שמה, בת בכורה, ראשית פרי בטנה של סוסתו החדשה בת היחשׂ. גם אביה מן המפורסמים. שמו ידוע לתהילה בכל הרי חברון. עד להרי חברון הביא השיך את סוסתו משפלת יהודה להרבעה. ורזאל מיועדה מלידתה לעבדאללה, כי אחיו הגדולים ממנו כבר קבלו את חלקם בסוסות, שהביאה לשיך חליל סוסתו הראשונה. ואחותו רזאלה, האחות הבוגרת הגדולה ממנו, מה לה ולסוסה?…לה, לאשה, נתּן הפלך, וזה גורלה.

ומן ביום שחנך השיך את סיָחתוֹ לרכיבה (מומחה לכך היה השיך הזקן, בן־השבעים, אין כמוהו לחנך סיחים וסיחות ולכַון את ריצתם כהלכה, וממרחקים מביאים אליו סיחים וסיחות לחנוך ולהדרכה), למן היום ההוא מסר אותה לידי עבדאללה בנו, והוא רכב עליה לאשרו ולשמחתו של השיך הזקן, שנהנה הנאה מרובה מבן־זקוניו וסיחתו. יפים היו שניהם ויאים זה לזה.

השיך חליל ובני־ביתו חיו חיים טובים ולא חַסרו דבר. בדוּאים היו. אבל מאז נבנתה המושבה היהודית הגדולה בקרבת אהליהם, חדלו לנדוד והתאזרחו במקומם. גם אדמה קנו להם ורפתים בנו לבהמתם. אמנם השיך ובתו ישבו באהלים, כי אותם לא ימירו בבנין אבנים, אבל הם זרעו את האדמה, גם סחרו את אנשי המושבה ועשו חיל.

רק דבר אחד העיב לפעמים את שמחת בית השיך חליל. כל בניו נָשׂאו להם נשים, ובנותיו נִשׂאו לאנשים. גם בבן־זקוניו, עבדאללה, דברו נכבדות זה־כבר. ורק רזאלה, בתו הבוגרת, הגדולה מעבדאללה, לא היתה לאיש. היא מאנה ללכת אחרי החתנים אשר באו לשקול מוהר רב על ידי אביה. בכל אחד מהם מצאה מגרעת. רגילה היתה עם בנות המושבה והן אשר שנו את טעמה לרוע. לא אחת ולא שתים בקש השיך חליל להשיאה בעל כרחה לאחד מבחורי הבדואים, אבל אשתו לבה רך, נפשה קשורה בבתה לאהבה, ואינה נותנת לנגוע בה לרעה. ויוָאש השיך חליל מבתו ולבו רע עליו.

ימים רבים חיו השיך חליל ובני־ביתו חיים טובים. והנה קפצה עליהם הרעה. שנים רעות באו לארץ, שנות בצורת, שנות רעב. אללה שפך חמתו על בני־אדם אשר השחיתו את דרכם, ומנע מהם את המטר. האדמה קשתה כברזל, והתכחשה לעובדיה ולא נתנה עוד לחם לפיהם ותבן לבהמתם. בשנים הראשונות עמד השיך חליל בנסיון. מן החסכונות אשר חסך בשנים הטובות, בשנות השובע, הוציא ואכל בשנים הרעות, שנות הרעב, אבל החסכונות הלכו וכלו והרעב עוד לא תם מן הארץ. ומקרה רע קרהו, אשר כלה את שארית חסכונותיו: אש נפלה במתבנו ותאכל את כל התבן אשר הכין לבהמתו. גם את שטרות הכסף המעטים, אשר עוד נשארו לו לפליטה טמונים בפח בתוך המתבן, אכלה האש…

עתה רעבו בהמותיו, ופרוטה לא היתה בכיסו לקנות להן תבן. גם החטים והשעורים הלכו וכלו מן המטמורה, ומה יאכל הוא ובני־ביתו? ומה תאכל סוסתו ובתה הסיחה?

רבות מחשבות חשב השיך חליל בלבו, גם עם אשתו הזקנה התיעץ, גם בפני בנו, בן־זקוניו, הסיח את דאגתו. מה ימכור?… את השוָרים?… וכי יתן אללה מטר בראשית השנה הבאה, במה יחרוש את אדמתו ובמה יזרענה?… או שמא את פרותיו ימכור?… הלא מעט החלב הוא כל מאכלו ומאכל אשתו הזקנה… וגם מעט כסף, לקנות שמן ומלח, יחסוך מן החָלב הנמכר במושבה…

בכן החליט חליל להשׂיא את בתו, את רזאלה, ויהי מה. אחרי בלותה עוד מוכן בנו של שיך הבדואים השכן לשקול על ידו כארבעים לירה כסף מזומן… ואת רזאל ימכור לשומר המושבה, אשר נשא את עיניו אליה זה מכבר והציע ארבעים לירה בכסף מלא… ועוד יתרה… השומר עברי הוא, ובתמימותו הבטיח כי שלש הסיחות הראשונות – במקום שתים – כמנהג הארץ – אשר תולדנה לסוסה, תהיינה לשיך חליל… ואת כולן יתן לעבדאללה לכפר את פניו.

ומשמונים הלירה יבּנה: יקים מתבן חדש, יקנה תבן לבהמתו, שעורה לסוסתו ולחם לבני־ביתו. גם ישמור מכסת כסף, להיות בידו ליום רע… רגיל היה השיך הזקן בכסף מזומן הטמון תחת ידו, ומנוחתו בל עמו מאז נשאר בלי פרוטה אחת… והפעם ידע לשמור את שטרותיו…

אך כאשר הודיע השיך חליל את רצונו ואת החלטתו הגמורה בביתו, ויהי כל הבית כמרקחה.

האשה הזקנה יללה:

– יום אחד אשכל את שתיהן!…

הבת בכתה תמרורים ותדבר סרה אל אביה:

– הלחנם צמתי שנים על שנים?… האם בפת דורה אשבור את רעבוני?…

בן השיך השכן היה קטן, רזה, שחור ורע־מראה.

ועבדאללה, בן־זקוניו, פניו חָורו כסיד ועיניו נוצצו כלפידי־אש ומבטו רחף מעל ראש אביו והלאה… ויש אשר התכוצו ידיו לאגרופים… ורפו. כאָבל קם ויצא את האוהל ופניו חפו.

וירע לב השיך חליל עליו, והיטב חרה לו על בני־ביתו אשר אמרו למרוד בו. הכביד השיך חליל את לבו.

ולא עבר כי אם שבוע ימים ורזאלה נלקחה מן האוהל והובלה בעל־כרחה בתופים ובמחולות לבית חמיה. ורזאל עברה לידי שומר המושבה, ומשתה גדול עשה שומר המושבה ויזבח זבח, ושיך חליל היטיב את לבו באכילה כדת.

בידי השיך חליל היו שמונים לירה, ויבן לו מתבן חדש, ותבן קנה לבהמותיו, וחטה לביתו, ושעורה לסוסתו. ואת השטרות אשר נשארו בידיו שׂם בכלי חרס ויחפור בור במקום נאמן ויטמון את כספו.

וירוח לו, וינח מכעסו ומרגזו.

א

עוד בעצם הלילה הקיץ הילד אשר לחַמְדַאן בצעקה גדולה ומרה. ראשונה התחלחלה האם לקול הצעקה, ובשמעה את הבכי המר, ספקה ידיה על ראשה והתחילה לילל בקול, ואז התעורר חמדאן, קפץ בפחד מעל משכבו – מחצלת פרושה על הרצפה – והביט בתמיהה אל אשתו המיללת על ידו:

– מה קרה?…

ופתאום פלחה את אזנו זעקת הילד המרה. וידע חמדאן: דבר רע קרה. עמד מלוא קומתו – עד לתקרת הבית הגיע ראשו – והביט מסביבו כמבקש עצה.

רק לפני שלש שנים נשא לו חמדאן לאשה את נַעימה, הבת היפה מכפר מולדתו, ושקל על ידי אביה מאת לירות תורכיות זהב. הכסף לא היה שלוֹ. חמדאן משגיח היה בפרדסו של עַטִיָה גַ’בְּרִי הצעיר, ביפו. פעם בימי קטיף תפוחי־הזהב ראה אדונו בין הבנות נושאות־הסלים את נעימה ותיטיב בעיניו, ויעיר את לב חמדאן על יפיה, טוב טעמה וחריצותה, ויאמר לו:

– טוב לך לשאתה לאשה, כי ינעם חלקך בחיים.

וחמדאן בן חמישים וטרם נשא לו אשה. צחק ואמר:

– בכפרנו ישקל במחיר נערה אשר כזאת מאה לירה זהב, ואני לא חסכתי מעבודתי, במשך עשרים וחמש שנה, בלתי אם עשר לירות…

– אני אַלוה לך עוד תשעים ונשאת אותה לאשה, ועבדתם לי שניכם, אתה בפרדס ואשתך בבית, בעיר, וממשכורתכם אנכה את חובך.

וייטב הדבר בעיני חמדאן ויודה לאדוניו. ואחרי הקציר, כאשר גמרה נעימה את כל עבודת הדיש בגורן אשר לאביה, נִשׂאה לחמדאן, ותעזוב את בית הוריה ותלך אחריו אל הפרדס, אל העיר. יומם עבדה בבית אדונה הצעיר, ובלילה ישנה עם בעלה בביתו הקטן אשר בפרדס, ולתקופת השנה ילדה לו ילד, בן זכר.

נפש האב נקשרה בילד לאהבה ויהי הגיגו ומחשבתו כל הימים. והאֵם… דבר מוזר הוצק בה. היא כמו חרדה תמיד לילדה, חששה לו. ויש אשר נדמה לאב כי אין היא קשורה בו לאהבה כמוהו. ויהי הדבר לפלא בעיניו וישמרהו בלבו.

והילד היה בריא, יפה. עליז, שמח ופנים לבנים לו כפני ילד העיר. ואף פעם אחת לא חלה ולא ידע כאב, לא בכה ולא צעק.

על כן חרד האב חרדה גדולה מאד, בשמעו את צעקת הילד ובראותו את פניו שנַעווּ ממכאובים עצומים. הוא גער באשתו על שיושבת היא כמאובנת על המחצלת ואינה מחישה עזרה לילד.

– קומי, מהרי, ראי מה היה לו… הילד!…

והאשה קמה כמו על־כרחה ונדחפה, חרדה ורועדת, אל עריסת הילד ופניה מפיקים פחד ומורא.

היתה זו עריסת־עץ קטנה ונמוכה, והילד שכב בה מכווץ, מקופּל, פניו נַעוים, עיניו עצומות, פיו פעור וצעקתו המרה פולחת את האויר ושוברת את הלב.

פני האם נַעווּ כפני הילד, ותסוג לאחור ותשב ותילל…

חמדאן התאושש, התאזר, חשב רגע קל, רץ החוצה, לקט ליד סוסת אדוניו גללי־זבל חמים, טריים, אספם אל ידיו, בקש ומצא פסת־בד, אסף בה את הגללים החמים, אחז בזהירות ובחבה בגוף הקטנטן, חשף את בטנו, שׂם את הגללים העטופים בבד על הבטן, כסהו והחזיק אותו בידו ולא הרפה.

הילד חדל לצעוק ופקח את עיניו… רגש גיל ואושר מלא את לב חמדאן, ויקרא לאשתו בשמחה:

– בואי, ראי… הנה השיב לנו אַללה את ילדנו…

האשה חדלה לילל, הרימה את ראשה והביטה אל בעלה בתקוה מהולה פחד ובקשת־רחמים: לא האמינה לבשורה. בלבה כמו ידעה כי רעה גדולה נגד פניה ואין מנוס ואין מפלט ממנה.

האשה נגשה אל העריסה. הילד הביט אליה, חיֵך והושיט לה את ידיו הפעוטות. אך הנה… שוב נעווּ הפנים, נעצמו העינים, כל הגוף הקטן נאחז כבצבת ופרפר, התכוץ והתקפל, וצעקה מרה מן הראשונה פרצה מפיו. האשה נרתעה בפחד ובבהלה לאחוריה… כמו ממנה, ממגע ידה, באה הרעה על הילד…

וגם חמדאן נבוך הפעם ועמד אובד־עצות ונתן בבנו מבט מלא יאוש, תפלה ובקשת־רחמים. אולם מבוכתו היתה רק עדי רגע. מיד התאושש וקרא לאשתו:

– שמרי על הילד!… והוא עצמו פרץ מן הבית החוצה.

בפרדס השכן ישב משגיח זקן, ולוֹ אשה שהיתה מפורסמת כמכשפה וקצת כרופאה לכל חלי.

חמדאן שנא אותה, מעולם לא דרך על סף ביתה, אף כי היא בקשה תמיד את קרבתו; ושנאתו אליה גדלה מיום אשר לקח לו את נַעימה לאשה. פעם, אחרי בוא אשתו הצעירה בצל קורתו, פגשה אותו המכשפה הזקנה בסמטה אשר על יד הפרדס, שׂמה בו מבט־זעם ולחשה רע על אזנו:

– יפה היא וצעירה מכפי שנותיך… השמר לך: לפתח ביתך החטא רובץ…

חמדאן כעס ורגז, הרים את ידו להכותה והשיב אותה כמתחרט. מימיו לא הכה, וגם בבהמה לא נגע לרעה. לב רך לו כלב האשה.

עתה דפק חמדאן בחשכת הלילה על דלת בית המכשפה וקרא בקול תחנונים:

פתחו לי… הילד!…

המשגיח הזקן לא היה בבית. תמיד אחרי חצות היה יוצא אל סבכי הפרדס לשים עיניו על – נדמה לו כי את מלאך־המות הוא רואה לנגדו, ולחש בפחד:

– רחמי נא… הצילי… הילד!…

על שפתי הזקנה עבר חיוך שׂטני. בכעס ובבוז הביטה אל הדובר אליה ואמרה:

– מה קרה לילדך?…

חמדאן ספר לה מה שקרה.

– א…א… – קראה הזקנה קריאה משונה, מהולה שמחת־נקם ופחד גם יחד, והוסיפה: – לך לפני; הנני באה אחריך.

חמדאן חזר לביתו והזקנה באה אחריו. הילד צעק והאשה יללה כבתחילה.

– הוציאי את האשה מן הבית… – צותה הזקנה.

נעימה כפפה את ראשה, כמו תחת מכת השוט, וברגלים כושלות יצאה מן הבית.

– תן לי מחבת ופחם ואֵש…

חמדאן מלא בזריזות רבה את פקודתה.

כעבור רגעים מספר נתמלא כל הבית הקטן והנמוך עשן, שעלה מעל המחבת מן הפחמים, אשר הזקנה הציתה אותם באש ונעצה ביניהם מחט־ברזל ארוכה שהוציאה מחיקה. לאחר שנתפזר העשן ולהבה קטנה הבהבה בין הגחלים, התחילה הזקנה ללחוש עליהן, ומדי פעם בפעם ירקה מלוא פיה לכל עֵבר וגערה במישהו בנזיפה.

ופתאום הרימה את ראשה כלפי חמדאן ושוב צותה במפגיע:

– אחוז בילד בשתי ידיך, אחוז אותו היטב־היטב ואת בטנו חשׂוּפה.

חמדאן נחרד. מחשבה קשה חלפה את מוחו: מה היא מתעתדת לעשות, המכשפה?…

– הילד!…

והוא נגש לעריסה ואחז בילד, כדבריה.

והזקנה הוציאה בצבת את המחט מן האש, והיא אדומה כלהבה, אחרי־כן קפצה ממקומה כחיה רעה, התנפלה על העריסה, ירקה בחזקה לשני העברים, גערה במישהו והכותה במחט המלובנת את בטנו החשׂופה של הילד, במהירות נפלאה, שלש כויות זו בצד זו, ומיד הטיפה עליהן שמן מצלוחית קטנה, אשר הוציאה גם אותה מחיקה…

הילד נאלם דום. שב ופקח את עיניו, העיף מבט חדור כאב וסבל אָנוּש, מהוּל בפחד ובהלה… בקש את מישהו במבטו… את אמו? – ולא מצא. וצעקה מרה מן הראשונה פרצה מפיו…

הזקנה פנתה אנה ואנה, כמבקשת מי שהפחיד את הילד, ובמבט מלא זעם הביטה אל חמדאן ואמרה בכעס:

– רעה בביתך!…

ובטרם יספיק חמדאן להגיד לה דבר, אספה בידיה את המחט והצבת וצלוחית השמן, החביאה כל אלה בחיקה ויצאה מן הבית.

על הסף עמדה נַעימה, נשענת אל המשקוף, ותהי כצל־לילה… בראותה את הזקנה יוצאת מן הבית נפלה לרגליה מלוא־קומתה, פשטה אליה את ידיה ותתחנן:

– רחמי… הצילי…

הזקנה דחפה אותה ברגליה, העיפה בה מבט חדור בוז וזעף ובלי דבּר דבר נעלמה בין העצים.

נַעימה עמדה במקומה. ופתאום רוח חדשה עברתה, ורצון עז נתעורר בלבּה להציל את הילד, ויהי מה. החליטה מה, יצאה בצעדים מהירים מן החצר, ומיד נבלעה בחשכת הלילה.

ב

בצאת השמש שבה נעימה הביתה. חמדאן עוד עמד לפני עריסת הילד. והילד לא צעק עוד, כי אם נאנק חרש בקול נחר. אפסו כוחותיו.

– דפקתי על חלון בית האדון.

חמדאן התחלחל לקולה ולדבריה… והיא הביטה נכחו, אל עיניו. מאז החל הילד לצעוק לא הביטה ולא הוציאה הגה מפיה.

– האדון?… שאל חמדאן בתמיהה.

– הוא אמר לקרוא לרופא…

– רופא?

– כן… הוא אמר, כי יש רופא ילדים…

– איהו, אי מקום שבתו?…

האשה נבוכה. היא לא ידעה. זאת לא שאלה.

– ואתה… אינך יודע את מקום הרופא?

– לא.

קולו של חמדאן היה קר ויבש. חֵמה לו, ולא ידע על מה ועל מי. זה לו עשרים וחמש שנה במקום הזה, אך את העיר ואת תושביה לא ידע. רק פעם בשנה יצא משער הפרדס לעבור את העיר בדרכו לכפר, למקום מגורי הוריו, לחג הקרבן. וזאת הפעם הראשונה אשר שמע כי יש רופא המרפא ילדים.

שכניו ומכיריו מבין משגיחי הפרדסים שואלים עצה בעת צרה ומחלה מפי הזקנה המכשפה, והוא עצמו לא חלה מימיו. “אֵי מקום הרופא?”…

החליט חמדאן להוציא לפועל את המחשבה, אשר התחילה בה אשתו הצעירה, שאינה מנוסה. צוה עליה לשמור על עריסת הילד, והוא עצמו יצא מן הבית ומן הפרדס אל הרחוב, אל השוק.

השוק המה מאָדם רב. גמלים ופרדים וחמורים, נושאי משא לעיפה, נהרו אל השוק מכל צד ועֵבר, מביאים פחמים, סיד, תבן, תבואה, כלי־חרס, מחצלות, סלים וירקות ופירות למיניהם. ונשים פלחיות באות, ובסלים השטוחים אשר על ראשיהן הן נושאות עופות, ביצים וכדי חלב, לבּן וחמאה. ופלחים באים, קורסים תחת החבילות אשר על שכמם, ומלפניהם פרות, שוָרים, כבשים… הכל בא מן הכפרים הרבים אל העיר האחת והיא בולעת הכל ולא נודע כי בא אל קרבּה…

וגעגועים עזים התעוררו פתאום בלב חמדאן אל האנשים־האחים האלה, אל הכפר ואל תנובתו, ויחר לו על עזבוֹ אותם אז לפני חמש ועשרים שנה עד כי נבלע בעיר גם הוא עם כל תוצרת־הכפר הזאת… הדבר נחשב עתה בעיניו כחטא. ויכעס על אדוניו הראשון, הזקן, אשר ראהו פעם בין קוטפי תפוחי־הזהב, בני הכפר, ונטה אליו חסד ופתהו להשאר אצלו משגיח בפרדס במקום המשגיח הזקן, שהלך לעולמו. עשרים שנה עבד בנאמנות לאדוניו הראשון ויאהבהו ויהי מסור לו, וזה חמש שנים הוא עובד במסירות ובנאמנות לאדונו החדש, לבן הזקן, והוא אוהב גם אותו ומאמין בו. ולב אדון הצעיר טוב אליו מלב אביו, הוא מדבר עמו כדבּר איש אל רעהו.

חמדאן פלס לו דרך בשוק, תפוס במחשבותיו, אשר השכיחו לרגע את כעסו ואת צערו. והמהומה בשוק הלכה וגדלה. עדת סרסורים וקונים מכל המינים פרצו אל השוק, התנפלו על הפלחים המוכרים, מבקשים לקנות מהם את תוצרתם ומתנכלים להם לרמותם ולהוליכם שולל. רבו הסרסורים בינם לבין עצמם, רבו עם הפלחים וגם הרעימו עליהם בקול ובצעקה. ויש אשר הגיעו הדברים לקטטות ומדנים ומכות… וכל השוק כמרקחה.

חמדאן היה כנדהם וכנבוך מכל הרעש הזה, וכמו שכח את מטרת בואו הנה ולאן צעדיו מוּעדים. ופתאום נפל מבטו על מרכבת אדוניו, הרתומה לשני סוסים אבירים, והיא עוברת וחוֹצה את השוק… האדון יושב במרכבה ופניו נזעמים. ויזכור חמדאן את מטרת בואו, ויחצה בצעדים מהירים את השוק אל עֵבר בוא המרכבה; הוא פחד פן תעבור ותלך לה בטרם ישׂיגנה…

פחד חמדאן: אולי יצא האדון מן העיר, ומקום הרופא, אשר בידו נפש הילד, לא יוָדע לו. עיף ויגע, כולו מכוסה זעה ומנשם בכבדות, השיג חמדאן את המרכבה ברגע שזו עמדה לצאת מככר השוק אל הרחוב, אל המרחב. והדוחק מסביב גדול, וההמולה והמהומה והרעש רבּו, והאנשים רצים, נחפזים ונדחקים ומפרידים בינו ובין המרכבה. ויקרא חמדאן במלוֹא קולו אל אדוניו:

– הילד!…

והאדון הביט נכחו, אל פניו, וכמו לא ראהו ואת קולו לא שמע… – האומנם לא ראהו?… אומנם נבלע הקול בתוך הרעש?… – ולא עצר במרכבתו ולא שעה אל חמדאן הקורא אליו שנית ושלישית… והסוסים שהגיעו למרחב, דהרו ביתר שׂאת אל עֵבר פני הדרך היוצאת מן העיר… המרכבה והאדון נעלמו…

חמדאן עמד תחתיו בוש ונכלם, זועף וכועס ומלא צער. זאת הפעם הראשונה אשר הכלימוֹ אדוניו. תמיד נטה אליו חסד. ומדוע הקשיח את לבו זאת הפעם? ולא על נפשו חרה לו, ולא על כבודו – על זאת לא תעמוד מחשבתו אף רגע – כי אם על נפש הילד וכבודו… הלא בשמו קרא לו… הלא ידע האדון מפי אשתו, כי רעה מצאה את הילד… הכאפס וכאַין נחשב הילד בעיניו?… וכבוד הילד צעק אל חמדאן… ויפנה ימין ושמאל, ועיניו בקשו מאין יבאו עֶזרו. וישאל מכל עובר ושב:

– איה מקום הרופא, אשר ממנו פדות והצלה לילד חולה?

והאנשים הביטו אליו בתמהון, מהם לא ענוהו דבר ויהי כמתעתע בעיניהם, מהם עמדו רגע וישמעו לו, ויש אשר השיבו על דבריו:

– מאת אַללה הפדות וההצלה…

כל האנשים הללו היטיבו לדעת מחיר כל חפץ הבא לשוק, ועיניהם מבחינות להעריך שק פחמים, או תבן מלוֹא עומס־גמל; וגם כי תשאלם למקום משכנו של חַג' אלמוני המפליא לרפא חולים ולמכשפה פלונית היודעת להמתיק סוד עם שדים, והגידו לך וענו דבר לאשורו. אך רופא לילדים – מי ידע ומי שמע על כמו זה? ולמה רופא זה? מה חפץ בו? האם לא טוב ממנו החג' הלוחש על כל כאב? האין המכשפה עולָה עליו בזריזות ובהתחכמות?…

התהלך חמדאן כל היום עד לעת ערב בכל הרחובות ובכל השוָקים, וישאל וידרוש, ואת מקום הרופא לא מצא. ובשובו לפנות ערב אל הפרדס ואל ביתו עיף ורעב, מר־לב ואכוּל כעס ועלבון על אדונו אשר הכלימוֹ, מצא את הילד מוטל מת בעריסתו, ונעימה רובצת לידו על הרצפה ומיללת מתוך כלות הנפש והכחות.

למחרת חרדה כל העיר לשמועה, אשר עשתה לה כנפים במהירות הבזק:

משגיח־הפרדס אשר לעטיה ג’בּרי ירה באדונו בבואו אל פרדסו ורצחוֹ נפש. והרוצח לא התחבא, לא ברח ולא נמלט על נפשו; ובבוא המשטרה לחפשו ולאסרו, לא יכלה להציל מלה מפיו על המעשה אשר עשה. על כל השאלות והחקירות היתה תשובה אחת בפיו:

– הילד!…

יודעי דת־ודין חוו דעתם, כי אחת דתו של חמדאן להתלות. ורבים אשר הכירו את המשגיח טוב־הלב, רך־המזג וישר־הרוח, לא הבינו פשר דבר.

סוסתו המהוללת של הקאַדי אשר בחברון קרבה להמליט. הקאדי בכבודו ובעצמו וחַג' סַעיד הבדואי, הממונה לפקח על אוּרוַת הקאדי, חכו ליום הלידה בכליון־עיניים. זאת היתה לידה ראשונה ובה היה תלוי גורל הסוסה. וזה פשר הדבר:

הקאדי ראה את הסוסה, בעודה בבתוליה, אצל אחד משיכי הבדואים אשר לשבט עַרַבּ גַ’הַלין, ותקח הסוסה את לבו ביפיה, במראה הטוב ובמהירות לכתה, ויאמר לקנותה לצמיתות; אבל בעליה מאן למכרה. היא ראשית פרי בטנה של סוסתו, שבאה לו בירושה מאבותיו, ואין בני שבטו מוכרים את סוסותיהם לצמיתות. פצר בו הקאדי מאד, וגם עורר עליו את כל ידידיו לפתותו, ושליחים שלח אליו, השכם ושלוח ודבר על לבו לאמור: מכור לי את סוסתך, הבת, וככל אשר תשית עלי אשלם. ויהי כי קצרה נפש השיך וישם עצות בנפשו, ויאמר לקאדי:

– הנני ומכרתי לך את סוסתי אשר בקשת, ורק תנאי אַתנה עמך: קחנה אל ביתך ואל אורותך, והיה אם תלד אצלך סיח, והיתה לך לצמיתות, ואם סיחה תלד וחזרו היא ובתה אלי, ואת הכסף מחירה אשוב ואשקול על ידך.

השיך הערום ידע על־פי המסורה, כי רק סיחות תלדנה כל הסוסות אשר לבית אבותיו, ויהי לבו נכון ובטוח כי שוב תשוב הסוסה אליו, ונחלץ מהפצרותיו של הקאדי.

והקאדי שמח מאד; הוא שׂם את בטחונו בנביא: תפלתו תשמע במרומים וסיח ינתן לסוסתו. וישקול על ידי השיך ככל אשר בקש ממנו, ויקח את הסוסה אל ביתו. ואת אחד הבדואים העניים משבט ג’הלין, חג' סעיד, לקח עמו ונתנוֹ שוֹמר על סוסתו…

_______

הקאדי נשא תפלתו לפני הנביא. וחג' סעיד לחש לחשים והתהלך בעמקים ובהרים אשר בסביבה, ללקוט מן העשבים אשר ידע, הרתיחם על האש, ומן המיץ השקה את הסוסה. וגם אל אחד מכשף זקן, היושב במערה ליד ים־המות, הלך החג' הנאמן ושאל בעצתו… ולתקופת השנה הרתה הסוסה. לב הקאדי, וגם לב הבדואי הממונה על הסוסה, פחד ורחב. בכליון עינים חכו לאחרית דבר.

והשיך הבדואי, בהגיע אליו בשורת הריונה של הסוסה, צחק צחוק ערמה בלבו, ויאמר אל נפשו: לתקופת השנה תחזור הסוסה אלי. ויחכה בלב שקט ובוטח.

______

באחד הלילות בא האות. הסוסה ילדה סיח. חג' סעיד קפץ מתוך האורוה, מהר אל אדוניו, דפק על החלון ויקרא: סיח, סיח!… והקאדי נבהל ונחפז אל אורותו. לבו נתמלא רגשות גיל. הסוסה האפורה, הגבוהה והגמישה, עמדה ולקקה בלשונה את הסיח דק־הרגלים, אשר עמד על ידה רועד כולו מקור ומרטיבות.

ואולם הסוסה לא ידעה שלו בנפשה: סימני חרדה נכּרו בה. וכל פעם שלקקה בלשונה את רגלי ולָדה, גדל הצער בעיניה.

– למה היא מצטערת?… – שאל הקאדי בדאגה את משרתו. וחג' סעיד שתק ולא ענהו דבר. גם על פניו חלף צל של עצבת, ואת מבּטו לא הוריד מעל הסוסה והסיח.

– אולי היא מצטערת על אשר ילדה סיח?… – הוסיף הקאדי לשאול, והוסיף עוד:

– הכל בידי שמים. לתקופת הנה תלד סיחה…

העבד שתק. והקאדי שב לביתו ולבו הטוב בל עמו.

______

למחרת היום נפתרה החידה. לעין השמש בדק העבד את רגלי הסיח ופניו חָורו כשׂיד. הסיח נולד בעל־מום: באחת מברכיו היו מים. עיני העבד נפגשו בעיני הסוסה. הוא הוריד את מבטו לארץ. “מאללה יצא הדבר – חשב חג' סעיד בלבו, – על אשר באתי בדברים עם המכשף”…

והסוסה הוסיפה ללקק את בשר בנה, ועיניה הגדולות והעגולות מלאות צער, והעבד שקע אף הוא במחשבות עצב.

“כיצד אגלה את הדבר לקאדי?… וכיצד ירכב הקאדי על הסוסה, וסיח בעל־מום ילך אחריה?”…

הוא שׂם את נפשו בכפו והלך אל אדונו, ויגל לו את הדבר. נפל לב הקאדי עליו ולא רצה ללכת ולראות לאור היום את הסוסה ואת סיחה אשר מום בו.

ועד השיך הבדואי הגיע הדבר:

– סוסתך ילדה סיח!…

הצטחק הבדואי וקרא:

– כדבר הזה היה לא יהיה!…

ויחבוש את סוסתו וירכב ויבוא חברונה, לראות הדבר במו עיניו. וכאשר ראה את הסוסה ואת הסיח הרובץ בין רגליה, נבהל למראה עיניו, ירק שלש פעמים ולחש: תעתועי השטן. וימהר וישב לביתו.

והקאדי ועבדו התיעצו יחד והחליטו לגדל את הסיח עד אשר יגמל ולמכרו לאחד היהודים. וישמרו את הדבר בלבם.

______

והסיח גדל וייף. מראהו תכלת בהירה ואזניו קטנטנות וזקופות, עיניו גדולות ומפיקות בינה, רגליו דקות, גמישות וקלות. “אַציל” לכל פרטיו. תארו מרהיב עין. ורק הספחת הקטנה, אשר בברך רגלו, כקוץ מכאיב בעיני העבד.

חג' סעיד לא נח ולא שקט. שוב סבב בין ההרים ובעמקים לבקש עשבים מעשבים שונים. שוב דרש לזקנות ולזקנים יודעי לחש. אבל הלחישות שוא תדברנה, והעשבים ללא תועלת. וגם עזרת המכשף, אשר במערה לחוף ים המות, כקנה הרצוץ. “מאַללה היה הדבר”.

רוח החג' נעכרה. נפשו הומיה לסוסה ולסיח. הספחת אשר ברגלי הסיח רובצת כחטאת על פתחי לבבו. ועל כל בית הקאדי שפוכה רוח עצבת, – מן הקאדי ועד העבד ועד הסוסה. ורק הסיח עליז ושמח, רוקד ומכרכר ומפזז כל היום ומצהיל את קולו, ולא ידע את אשר גזר עליו הגורל.

עברה שנה. בבוקר בהיר אחד חבש החג' את הסוסה, קפץ בקפיצה מהירה על אוכפה, העיף עין אל הקאדי, אשר עמד על מפתן הבית, שרק בשפתיו לסיח ויצא את שער החצר. לב הסוסה היה טוב עליה. זה־כבר אשר לא רכב עליה איש. היא השתוללה, קפצה, רקדה וכאילו בקשה להפיל את רוכבה ארצה. רק בעמל שלט בה החג'. גם רוחו הנעכרת חיתה מעט. עיניו נוצצו וכאילו שאלו מכל עובר ושב: הרכבתם מימיכם על סוסה כזאת?… ואמנם, כל העוברים ברחוב עמדו והביטו על הסוסה הנהדרה. והסיח, אשר עוד מעט יגבה כאמו, זקר את ראשו וזנבו ורץ במעגל מסביב לאמו. גם אליו הביטה כל עין מתוך התפעלות. ורק כשהרגישו בספחת הבולטת שבברכו, הניעו ראש מתוך עצב וצער, ולחשו: בעל־מום…

החג' יצא משער העיר חברון, הטה את הסוסה מדרך־המלך אל שביל צר אשר בין ההרים, ורוחו הטובה, אשר היתה עליו, סרה. הוא הלך בשליחות אדונו למכור את הסיח לאחד האכרים אשר במושבה היהודית בעמק.

… לפנות ערב חזר החג' בדרך אשר הלך בה בבוקר. סר וזעף היה. הסוסה התנהגה בכבדות. בעמל רב הצעיד אותה החג' קדימה. לרגעים תעמוד, תסב ראש אחורנית ונחרה נחרת תוגה… הסיח, בנה, ראשית בטנה, אינו הולך אחריה. איהו?… למה נעצר שם, בעמק?…

_______

בחצות לילה חזר החג' אל חצר בית אדוניו, הכניס את הסוסה לתוך האורוה, קשרה בחבל אל האבוס ומהר אל אדונו, אשר אור הציץ מחדרו. מרוב חפזון לא סגר החג' את האורוה, ואת בריחי השער לא חזק. פנתה הסוסה ימינה ושמאלה ותרא כי אין איש, ותצעד צעד אחורנית ותרם את ראשה למעלה ותמשוך את החבל אחת ושתים… החבל החדש והחזק משך את ראשה אחורנית… עמדה רגע קט, כמתישבת בנפשה, פתחה את פיה וכרסמה את החבל בן שניה… ושוב הרימה הסוסה את ראשה – החבל כלא היה. היא נסוגה אחור לאמצע האורוה – חפשיה לנפשה. נחיריה הריחו באויר, עד שהרגישה במבוא. הדפה בראשה בדלת – והדלת נפתחה. והסוסה יצאה לרוָחה אל החצר. חושך כסה כבר את הכל מסביב. ורק בחלונו של חדר האדון היה אור. ושני צללים עומדים מוסבים אל החלון ומתלחשים… הסוסה נזדעזעה בכל אבריה, נגשה עד לשער החצר וגם השער לא עמד בפני תנועתה המהירה ונפתח לפניה. הנה היא ברחוב. מרחוק נשמעו שריקות השומרים, הסובבים בשוָקים, וקול דפיקת צעדיהם. היבואו עדיה?… הסוסה נסוגה אחור אל השער. השומרים עברו ימינה וקול צעדיהם נאלם. בצעדים מהירים עברה הסוסה לאורך הרחוב ופנתה שמאלה, היא שכחה את רעבונה, – כי לא אכלה כמעט מאז הבוקר, – שכחה את צמאונה. רק דבר אחד משכה קדימה, קדימה… ריח בשר בנה הבא אליה ממרחקים. היא עברה סמטאות אחדות ויצאה אל מחוץ לעיר, למרחב. הנה דרך־המלך עוברת לפניה ומתפתלת כנחש לבן הלאה הלאה מבּין ההרים. והנה שביל צר מבּין ההרים. הסוסה פנתה שמאלה, נשאה את רגליה ותדהר בקפיצות מהירות…

נפגשה באורחה של גמלים. הגמלים נפחדו, נרתעו הצדה והפילו מעליהם את רוכביהם המתנמנמים, אָרצה… אלה צעקו מבּהלה, קפצו ועמדו על רגליהם והביטו בתמהון אל הסוסה הגלמודה, הדוהרת בדרך ואין רוכב עליה… אחדים מן הצעירים מהרו אחריה. בקשו להנות מן ההפקר – ושבו במפח־נפש. הַשׂיגוּ את הרוּח בשדה!… למי הסוסה?… מי רוכבה?… נפגשו בה שועלים בדרך ויקפצו הצדה בין הסלעים בחרדת־מות… בהלה אחזה את כל הסביבה, חָדרה לבין ההרים והסלעים. ובכל מקום אשר הד קול דהרת הסוסה מגיע, מתנער כל חי מתרדמתו בקריאות־פחד… מי זה הדולק באמצע הלילה בשביל הצר, בין ההרים?… הסוסה דהרה. על ראשי הרים דלגה, ליד מנהרות ותהומות חלפה כחץ, גזרי סלעים, רגבי חומר ואבנים עפו מתחת לפרסות רגליה והתפזרו לכל עבר, התגלגלו ונפלו למעמקי התהומות… והד קול נפילתם הוסיף על המהומה…

הס… קול הריצה המהירה נאלם. שתיקת־מות הושלכה פתאום בכל המרחב סביב. דממת־פתאום מוזרה וספוגת אימה…

הסוסה עמדה לפני מנהרה עמוקה. השביל הצר, אשר באה בו, נעלם מתחת לרגליה. איהו?… היא עומדת כולה רטובה ועיפה ומזדעזעת לרגעים מקור. אֵי הדרך?… היא מריחה בנחיריה ומחפשת בחושך על פני האדמה. פה עברה היום בבוקר בשביל צר, שהתפתל כנחש לירכתי המנהרה, ומשם בנפתולים רבים למעלה. עתה אין שביל… ומעומק המנהרה עולה כעין נשימה חמה ומחניקה… מי שם?… פתאום הגיע לאזניה מרחוק קול פרסות סוסים. הרודפים הם אחריה?… הרימה הסוסה את ראשה, זקפה את זנבה ושאפה רוח מלא חזה, ותרם את רגליה ותקפוץ… אבן גדולה נדחקה מבּין רגליה ונפלה ברעש ובהמולה גדולה אל תוך המנהרה…

מהומה חדשה התערבה במנוחת החושך. הצפרים, אשר התחבאו בנקיקים נסתרים, התעוררו והתרוממו למעלה וצפצפו בפחד… ארנבת נרדמה הקיצה ותתהפך ותתגלגל למטה… מחנות רמשים התפזרו לכל עבר מתוך זמזום… והד קולות נעלמים בא ממרחקים רבים…

הגוף הכבד, אשר עף באויר, עבר את המנהרה כחץ מקשת, וכהרף־עין עמדו רגלי הסוסה על האדמה הקשה מעֵבר השני… רק קצות הפרסות אשר לרגליה נגפו לרגע בשולי המנהרה, אבל חיש־מהר קפצה הסוסה ועמדה במקום בטוח… וזרם אבנים קטנות, אשר נעקרו ממקומן, נגרפו ברעם וברעש למטה…

הסוסה עמדה רטובה מזעה והביטה סביבה… הנה השביל הצר והלבן מתפתל שוב מנגדה והלאה… שם מרחוק – העמק… ובתוך מרחק העמק, בים של חושך, נקודה שחורה אחרת… וריח בשר בנה עולה באפה משם… ותעף הסוסה כעל כנפי נשר…

________

הסיח עמד באורוה הקטנה והצרה, קשור אל האבוס אשר לפניו, ולבו רע עליו. בפעם הראשונה בחייו נתכוץ לבו מצער. האבוס המלא שעורה ומספוא אינו מושך את לבו. דבר־מה אחר מושכהו מן האבוס ומן האורוה אל המרחב, אל בין ההרים. אבל החבל אשר בצוארו ושרשרת הברזל אשר ברגליו אינם נותנים לו להנתק ממקומו, ולרגעים מתפרצת מתוך עומק לבו נעירה מרה ומלאה יגון. אל אמו הוא קורא. אבל אין קול ואין עונה. זה פעמים אחדות בא אליו איש זר, העביר בידו, מתוך חבה, על חלקת צוארו ולחש על אזנו דבר־מה בלשון זרה… ואת השעורה אשר לפניו ינקה ואת המספוא יברור… אבל מה לסיח ולאיש הזה?… נפשו מתגעגעת על אמו, על ההרים ועל חצר אדוניו… כל הלילה עמד הסיח על רגליו ולא אכל ולא שכב, ויט אזנו לשמוע… חושך. שקט. רק קולות נעירתו מפריעים את הדממה ומכניסים צלילי רוגז לתוך המנוחה… ולפני עלות השחר רעד הסיח לפתע פתאום, כאילו עבר שוט שׂורט על בשרו, זקף את אזניו, ועיניו נוצצו. הקשיב רב קשב. בעד סדקי אורוַת־העץ הגיע לאזניו קול שעטת פרסות רגלים… והקול כה נעים לאזנו, כה קרוב ללבו… ופתאום חצה את האויר קול צהלה מלאה רגשות גיל ואושר… זה צוהל הסיח בקולו הרענן מתוך האורוה, קופץ ומתאמץ בכל כחות עלומיו להנתק ממקומו… נקרע החבל האוחז צוארו, אבל שרשרת הברזל אשר ברגליו משכה אותו לאחור… עוד הוא מפרכס במקומו – וכל הרחוב של המושבה נתמלא שעטת הסוסה וקולות צהלותיה… מאחורי דלת האורוה נשמעה לסיח נחרת אמו…

________

אדונו החדש של הסיח נבהל לקול שעטת הפרסות וימהר ויקם ויצא אל החצר. ובחצר התאספו בני המושבה ומן השכנים, וכולם מביטים תמהים ומשתאים אל הסוסה המתפרצת אל האורוה…

– הרי זו סוסת הקאדי מחברון… רק תמול מכר לי עבדו את סיחה, כי מום ברגלו… – מי הביאה לכאן?… עוד יעלילו עלי עלילה…

– אל תדאג, – אמר בדואי זקן, אחד מן הקהל – את בנה היא באה לבקש… עם בוקר יבואו אחריה עבדי הקאדי. ואמנם, עם צאת השמש בא חג' סעיד ועוד אחד משומרי העיר רכובים על סוסיהם.

והחג' פנים רעים וזועפים.

________

לפנות ערב יצא החג' מן המושבה רכוב על הסוסה, אשר רק בעמל רב הוציאוה מן החצר ומן המושבה, והבדואי הזקן מלוהו עד ההרים. כי השומר אשר בא עמו חזר לבשר לקאדי כי נמצאה סוסתו.

החג' היה עצוב ורוחו רעה עליו. ספּר לבדואי הזקן כל אשר עבר עליהם מאז קנה הקאדי את הסוסה, והבדואי הזקן שמע ויתעצב אף הוא אל לבו, ובטרם נפרדו לפני מבוא ההרים, אמר הזקן לחג':

– מוטב שתלין אתנו ותלך לדרכך עם צאת השמש…

– מי יעז לנגוע בסוסת הקאדי? – שאלוֹ החג' בתמיהה…

– לא, לא זאת… לא טובה לך הדרך בלילה, – אמר הזקן בלחש של רמז.

– אין דבר!… אמר החג' וידפוק בסוסה ויעלם בין ההרים. והבדואי הזקן הביט אחריו זמן רב והניע בראשו.

החג' והסוסה לא שבו חברונה לא באותו לילה ולא למחרתו. ורק מקץ שלשה ימים מצאו השומרים, אשר יצאו להתחקות על עקבותיהם, את נבלות שניהם בתוך המנהרה הגדולה אשר בדרך. והשכנים הבדואים, אשר חקרו ודרשו את הדבר, החליטו כי החג' לא הוריד את סוסתו בשביל הצר אשר בירכתי במנהרה, כי אם אמר לעבור על פני התהום בקפיצה… והסוסה נכשלה ונתגלגלה למטה, היא ורוכבה, ומפרקותיהם נשברו. העברה רוח תעתועים על החג'?… ואולי מאת הסוסה יצא הדבר על אף רוכבה?… מי יודע?… איש לא יכול לרדת לסוף הדבר, והמנהרה שמרה על הסוד לעולמים.

אדמת טַרְשִיה כמשמעה העברי כן היא. רובה גבעות טרשים וחול אשר לא תחרשנה ולא תזרענה. ומבּין הגבעות מתפתלות כנחשים ומתפשטות לכל עבר בקעות צרות של חול־חמר, אשר בהן חורשת המחרשה, הרתומה לצמד־בקר או לפרה וחמור, והיד הזורעת שנה־שנה שעורים ותורמוס ועדשים בימות החורף ושומשומין ואבטיחים בימות הקיץ. חטים ודוּרה לא תזרענה, כי כחושה גם אדמת הבקעות. והזורעים, האריסים, בדואים הם, שוכני אוהלים, מן הנגב באו, מן המדבר, כי יד גואלי־דם נשתלחה בהם ועקרתם ממולדת אבותיהם. שנה־שנה ישלמו האריסים את ה“חומש” לבעלי־הקרקע, היושבים בעיר־המחוז, ואלה משלמים מן “החומש” את מסי הממשלה, מעשׂר וּוֶרקוֹ. ואולם במשך שנים רבות לא סולקו המסים לממשלה, כי בעלי־הקרקע נסתבכו בעסקים רעים והפסידו את כל ממונם וגם את ממון הממשלה אשר תחת ידם. והאדמה הוּצאה למכירה פומבית. לא רבו הקופצים עליה לקנותה, כי כאמור רובה רזה ואדמת טרשים אשר לא תצלח לזריעה, והחוב שתובעת הממשלה גדול מאד. והיתה המכירה נדחית משנה לשנה, כי המחיר שהציע לבסוף אחד האֶפנדים קטן היה מאד ולא הגיע אפילו למחציתו של חוב הממשלה. והאריסים היו בכל רע. בעלי־הקרקע תובעים מהם את “החומש” ומאַימים לגרשם מעל אדמתם אם לא יעשו את מבוקשם, והממשלה מעקלת את התבואה בגורן ותובעת את סלוק המסים. ומשנה לשנה הפחיתו האריסים לזרוע גם מן המעט אשר זרעו לפני כן, ואת אשר יזרעו לא יביאו מן הקציר אל הגורן כי אם מעט מן המעט. בחשאי, בלילות, יגנבו האריסים מן השדה שלהם ודשו כלאחר־יד, בחפזון, יאספו את מעט הגרעינים אל ביתם ויטמנום בחול, להיות למאכל להם ולילדיהם. והאדמה נשַמה משנה לשנה, והאריסים הבדואים נדלדלו יותר ויותר, ויהיו רעבים וצמאים, קרועים ובלויים, וילדיהם רובם מתים בעודם באבם.

מלבד הבדואים האריסים, היושבים בימות החורף באהלי־בד נטויים בין שתי גבעות, לסתרה להם מפני הרוחות העזים הבאים מן הצפון והמערב, ובימות הקיץ – באהלי־קש נטויים על ראשי הגבעות ופתוחים לרוח הצחה הבאה מן הים, – מלבד הבדואים חי על אדמת טרשיה איש אחד כושי, שומר הקרקע מטעם בעליה וגובה “החומש”. איש אַלים, משכמו ומעלה גבוה מכולם ומפיל אימה על כולם. לבדד ישב בצריף־אבנים שלו, הרחק מאהלי הבדואים, בצלע אחת הגבעות, ליד באר המים העתיקה.

________

קול עבר במחנה, כי אנשים עברים עומדים לקנות את טרשיה מאת המשרד המוציא־לפועל. שמעו הבדואים האריסים וישמחו מאד: עוד מעט ותבנה במקום הזה מושבה, כמושבה שנבנתה צפונה, ותרבה העבודה ושכרה יהיה מובטח להם, ולא יוציאו עוד את כחם לבטלה, ואכלו גם הם לחם לשובע. אבל כשמוע הכושי את הדבר הזה – ויחר לו עד מות ויהי סר וזעף. לא כי חסה עינו על משׂרתו ועל שכרה פן יאבדו לו עם פטוריו כשתמכר הקרקע. משׂרה טובה מזו, אשר שכרה מובטח יותר, תמצא לו על־נקלה; כי שמו לפניו יהלך, שם טוב של שומר עז־נפש וישר־לב, הנאמן עם בעליו. דבר־מה אחר הציק לו, דבר כמוס, צופן סוד נורא, שאין בן־תמותה אחד יודע אותו – מבלעדי הדרויש הזקן אשר במדבר, כושי כמוהו. והדבר הזה הוא אשר כפתוֹ למקום, עד כי לא יוכל לעזבו ולזוז ממנו עד בוא האות. והאות הוא שהכושי מיחל לו זה שנים על שנים, לילה לילה, טרם בא.

וזה דבר הסוד ודבר האות.

עוד לפני שנים רבות בא הכושי בפעם הראשונה מן המדבר, ממולדתו, לעיר עזה, ויהי שומר “בּוּסתן” מאחורי העיר לאחד מנכבדיה. והכושי איש צעיר בימים ההם וגבור־חיל וטוב־מראה, אף כי שחור כלילה היה מיום הוָלדו. ולבעל הבוסתן, לנכבד, בת – נערה צעירה, יפה להפליא, אשר רבים מנכבדי העיר בקשו את ידה. ותמאס הבת בנכבדים ונפשה חשקה בעבד השחור אשר לאביה ותאהבהו. ואף הוא דבקה נפשו בה לאהבה. ויהי כאשר נואשו מכל תקוה כי ירצה אבי הנערה את אהבתם, ויקומו שניהם באחד הלילות ויברחו המדברה, מולדת הכושי, אל מקום בטוח, אשר איש לא יכירם שם ויד אדם לא תשיגם.

אך לא כן היתה מחשבת האב. הוא לא אמר נואש וגמר בלבו לנקום ויהי־מה את נקמת כבודו אשר חוּלל. וישכור שנים־עשר פרשים, בני־בליעל וגבורי־חיל, ויבטיח להם שכר רב אם ישיבו לו את בתו – חיה או מתה. ויקומו הפרשים וילכו, ויעברו בכל הארץ לארכה ולרחבה, ויבואו עד המדבר בדרום, וימצאו את נוה הנאהבים והנעימים. ויהי כי נפל עליהם פחד הכושי ולא נועזו להתנפל על העלמה בפניו, פן יהרגם נפש – ויתחבאו במחתרת ויארבו לה וישמרו את צעדיה. ויהי היום, והכושי יצא מאהלו להביא לחמו, וגם העלמה יצאה אל שדה־הטרשים הקרוב לקושש להסקה, – ויגיחו האורבים ויתנפלו עליה, לתפשה בידם. אבל רוח הנערה לא נפלה עליה, ותשלוף את חרב־הפיפיות, אשר נתן לה אוהבה ואשר שמרה יומם ולילה בתוך חגורתה, ותעמוד על נפשה. אז יירו בה המרצחים וימיתוה, ויכרתו את ראשה ויקחוהו עמהם – אות בידיהם לאביה כי הרגוה נפש. וימלטו.

ומני אז היה קול דפיקה מעיר את הכושי לילה־לילה, בחצות הלילה, והקול בא מן הטרשים אשר בשדה, וידע הכושי קול מי הוא זה, הקורא אליו ומבקש תקון… ויצא לבו מעוצר יגון וגעגועים, ויבקש את נפשו למות. ויהי כי לא יכול נשוא עוד ולעמוד בנסיונו הקשה, וילך אל ידידו הדרויש הזקן, כושי כמוהו, היושב בערבה, ויספר לו את כל המוצאות אותו, ויתחנן לפניו על נפשו.

וייעצנו הדרויש הזקן, כי ילך וישוב אל ארץ מולדת הנערה ויבחר לו מקום בודד ושדות־טרשים סביב לו, וחכה שם ימים ושנים עד אשר ירוחם מן השמים. וזה יהיה האות: כי ישמע שם באחד הלילות קול דפיקה בטרשים – וידע כי סלחה לו הנערה ועזבה את המדבר ושבה אל ארץ מגורי אביה, ולא תוסיף עוד להרגיז את מנוחתו. ובבוא האות הזה, ישוב אל המדבר, לארץ מולדתו, ולא ידע עוד כל רע, והקול המבעתהו בלילות לא ישמע עוד.

_______

העברים, שבקשו לקנות את אדמת טרשיה, נתקלו בקשיים רבים. אמנם האריסים שמחו לדבר, כמסופר, כי קוו להחלץ מן הרעב; גם בעלי־הקרקע שמחו להזדמנות הזאת, כי העברים הציעו להם מחיר אשר יכסה פי־כמה את חובם למלכות וימציא להם רוָחה; ואף עברתו של הכושי קצרה ידה מהפריע; – אבל ההפרעות באו ממקום אחר, מגבוה; שר־המחוז וגם מושל הארץ, השוכן כבוד במרכז, עינם רעה בעברים. אם מפני שקוו להכריחם כי יקנו את הסכמתם בכסף מלא, ואם מפני השנאה הכבושה בלבם לאנשים שבאו מן החוץ, מעֵבר לימים. תחלה דרשו בכל תוקף שהקונים ישלישו בקופת הממשלה את כל הכסף, דמי הקרקע, במזומן ממש. המוכרים עצמם התקוממו על כך ואמרו להסתפק בשטרות שישלישו הקונים על חלק גדול של הסכום המגיע. כי נאמנים עליהם העברים, וגם חששו לכספם פן יגרע ממנו בעברו דרך קופת־המלכות. אבל שרי המלכות באחת. ויעבטו הקונים את כל אשר להם ולידידיהם, ואנשים ערבים בכלל, וישלישו את כל הכסף במזומן. ואולם, ביום האחרון לתקופת שלשים הימים, הנדרשים כחוק וכמשפט להכרזה על המכירה בפומבי, בא איש זר, אשר לא ידעוהו ולא הכירוהו, והוסיף על המחיר אשר הציעו הקונים הראשונים. ואף כי לא השליש הקונה החדש את הכסף במזומן, והקונים הראשונים הוסיפו על המחיר כדמי ההוספה ויותר, – צוה המושל, שלא כחוק, להכריז עוד שלשים יום נוספים… וכך עשה גם בפעם השנית ובפעם השלישית, ושלש פעמים שלשים יום עברו לבטלה.

ויתחכמו הקונים למושל, ויבואו בדברים עם האיש הזר, בסודי סודות, כי לא יוסיף עוד להפריעם ולעמוד על דרכם ביום האחרון להכרזה, עד שיגמר שטר המכירה ויחתם בחותמת המלכות. ועוד יתרה עשו, בעצת מומחים יודעי דת ודין: הם החליטו להאחז בקרקע יום אחד לפני גמר ההכרזה – והיה להם ברגע המכריע האחרון גם כוח של חזקה.

אבל, כיצד יחזיקו? שר־המחוז עיניו פקוחות על כל. אכן אין זאת כי אם חשש פן יעשו העברים ככה, וגם את שם השומר הכושי שמע, הנותן את חתיתו בכל הסביבה, – ויקראהו אליו ויקן את לבו לבלי תת את העברים לעלות על הקרקע ולתקוע בה יתד. ובשמעו מפי הכושי כי אין לבו בטוח באריסים שיעמדו לו, שלח אליו מנין בריונים, אשר שכר מתוך האספסוף שבעיר, להיותם עזר כנגדו. וישבו עמו יומם ולילה.

מתי־מעט, מנין אנשים, ישבו העברים וטכסו עצה, מה לעשות. כיצד יאחזו בקרקע? כיצד תבוא החזקה בזמנה, ככלות שלשים הימים?

האחד, צעיר ונלהב, יעץ:

– נעלה שכם־אחד ונאחז בקרקע בחוזק־יד…

דעתו לא נתקבלה על הלבבות. הכושי איש עז־רוח, ולימינו אנשי־ההפקר שנשלחו על־ידי הרשות, והיה כי תפרוץ תגרה ונודע הדבר לשליט, והוסיף גם את השוטרים על השומרים, לסכּל את עצת המתישבים ולהוציא להם שם רע. והקנין טרם נחתם – ויבולע להם.

השני, זקן ומנוסה, יעץ:

– נשחד בכסף את הבדואים האריסים ונשלחם לאחוז בקרקע בשמנו…

וגם דעתו לא נתקבלה על הלבבות. חזקה הבאה על־ידי אחרים אינה חזקה.

אז יקום אחד מן המנין, איש גבוה, צנום ורזה, אך כחו עמו וידיו ורגליו גרמיות – מאחד הכפרים שבתחום־המושב היהודי בגולה בא ועלה לארץ, מגוּדל מנעוריו על עבודת־האדמה הקשה. והאיש בישן מעודו, לא איש־דברים, ואימה־של־ציבור עליו – ויגמגם ויוציא בכבדות שלש מלים מפיו:

– בעבודה תבוא החזקה –

– חכם דאוֹריתא… כיצד נתחיל בעבודה והכושי ושליחי המלכות עומדים על דרכנו להפריענו? – הפסיקו כולם בלעג קל את המדבר. אך הוא לא מש ממקומו, עמד וגרד גבחתו – אין זאת כי עוד מלים בפיו והוא מתלבט לתת להן מוצא:

– שם המקום טרשיה…

– כן!

– וטרשים ואבנים שם… תרתי את המקום פעמים…

– ובכן?

קצרה רוח השומעים, והאיש התאזר כח וידבר ברורות:

– ידי רבה לי בחציבת אבנים… אקח מקוש חד, כבד… אצא בלילה… איש לא יראני… אכה בטרשים… ועד הבוקר אחצוב אבנים לערמה…

כולם הביטו אליו נפתעים ונפעמים.

– בלילה?…, ואם ישמע הכושי את קול הלמות המקוש, יעלו עליך, הוא ואנשיו, והרגוך נפש…

פני המדבר חוָרו מעט, וידיו כאילו התנועעו מאליהן.

– אין דבר… בטרם ישמע הכושי ובטרם יבואו להרגני – אני את עבודתי עשיתי. ובבואכם למחרת בבוקר עם אנשי בית־המשפט, והיו לכם המקוש והאבנים וגופי לסימני חזקה…

________

היה ליל חושך, מלילות סוף־החודש. האיש נפרד מאשת נעוריו, נשק את ילדו, בנו בכורו, ואמר להם כי דבר נחוץ לו בעיר לרגלי קנית הקרקע ושם יעשה יומים. ובפנותו ללכת מעמהם ולצאת מפתח חדרו, מחה בסתר דמעה חמה אשר חרדה לו מעיניו על לחיו. בחצר, בפנה נסתרה, משש ומצא את חבילתו אשר הכין מבעוד יום, ובה מקוש חד וכבד, מעדר, לחם ונבל־מים. הלחם והמים למה? מחשבה קננה בלבו: אם יצליח אלהים דרכו ונתנוֹ לעבוד באין מפריע עד הבוקר, ואנשי בית־הדין יאחרו לבוא ולאשר את דבר החזקה, – לא ימהר לשוב לביתו, כי אם במקום הזה יתמהמה, למען שבת ראשון על אדמתם…

אפלה כבדה כסתה עולם ומלואו. הירח לא נראה. הכוכבים כאילו הססו להופיע לבדם ויסתתרו בין העננים הקלים. והאיש צעד בטוחות, צעדים רחבים, בשביל הצר אשר לפניו, כי הכּירוֹ קודם לכן. מקץ שעה של הליכה מהירה נגלו לעיניו צללי הגבעות, גבעות הטרשים, שכבר רחש להן רחשי חבה ויקרא להן בלבו: מושבתי. בהגיעו עד קרבת הגבעות שכב על פניו ארצה ויתבונן סביבו. עיניו החדות הבחינו את אהלי הבדואים משמאלו ואת צריף־האבנים של הכושי מימינו. במורד הגבעה, מאחורי הצריף, שם הבאר. וגבעת הטרשים, אשר בחר בה האיש למעשהו בלכתו לפני ימים מספר לתור את המקום – הנה היא מאחורי הבאר. לרגלי הגבעה – מחצב־אבנים ישן ונעזב מלפני שנים רבות, ובו בחר למחסה ולמסתור ולמקום־שבת אחרי כלות מלאכתו.

הוא קם מעל הארץ ולאטו, חרש־חרש, התגנב ועבר סביב, מאחורי גבעת הכושי, מתרחק כמטחוי קשת מצריף האבנים. לא אחת, עם כל זהירותו, נתקלו רגליו בצרורות אבנים. פעם נגף ונכשל, עוד מעט ונפל לבור, ומן הבור הזדקר לעומתו נחש ופיו רותח ותוסס – ויט הצדה… ופעמים נאחזו רגליו בסבכי קוצים ודרדרים. הוא הלך ללא שביל על פני אדמה לא־זרועה, אדמת שממה. יש אשר תבחן אזנו פתאום רחש־לחש מאחוריו – ועמד כמאובן והקשיב רב קשב… לחש הרמשים הוא ורחש הקוצים היבשים… וצעד הלאה. ויש אשר יקפוץ מאחורי אחד השיחים שועל נפחד, נחפז להמלט על נפשו ולהסתתר… הנה קול צריחה משונה מרחוק… חיה רעה? והנה קול צפצוף דק, סודי מאד, מתגנב אליו מדרך־המלך, אשר מעֵבר מזה… אדם רע? –

ואפלת הלילה כבדה, כבדה עליו מאד.

והנה הוא נצב על הגבעה אשר בחר. הוא הוריד את צרורו הכבד מעל שכמו ויניחנו לרגליו, וישב על הארץ להנפש ולשאוף רוח. ויסב את פניו אל מול המושבה, אשר נבלעה שם הרחק בתוך האפלה. שם ישנים עתה במטתם אשתו וילדו… השלום להם? הינבא לבם רעה ותבַעתם בשנתם?… ושפתיו לחשו תפלה זכה ליושב מרום: היה להם למגן ולמעוז…

ויתרומם בתנועה מהירה, הוציא את המקוש מן החבילה, הסתכל בו רגע, ושוב לחשו שפתיו ברכה בשם ומלכות:

– שהחינו וקימנו והגיענו ליום הזה…

ויירק על חוד המקוש וירימו בכל כחו:

– הך!…

– קול דפיקה על אבני השדה, דפיקה יחידה ויתומה, הפריע לפתע־פתאום את דממת הלילה. ואחרי הדפיקה באה עוד אחת ועוד אחת…

__________

– ה־ הך!…

הראשונים, אשר הפחידם קול הדפיקה הפתאומית באישון לילה, היו העורבים השחורים. הם נמנמו להם במעומד על גבי סבכי־הבר אשר מסביב למחצב־האבנים הישן – ויתעוררו באחת, פרשו כנפיהם בשאון ובהמולה, התנשאו, צרחו, צריחה מרה ויעופו ופניהם צפונה. אחריהם נבהל ונרעש כל החי אשר בנקיקי הטרשים ובין האבנים: נחשים, עקרבים, לטאות, קפודים, וכל רמש למינהו, – ויתפזרו בחפזון וברעש לכל עבר. אַחַר התעוררו משנתם הבדואים האריסים, שוכני האוהלים. ידוע ידעו את כל קולות הלילה על בורים, ולעולם לא תטעה אזנם מהבחינם נכונה, אך כקול הזה עוד לא שמעו מימיהם בלילות… קול חדש הוא זה, ומבשר חדשה אשר כמוה עוד לא היתה תחת שמש הארץ הזאת… הטובה הוא מבשר, אם רעה? דֶבֶר או חיים? חרב או שלום?… ויקשיבו רב־קשב מתוך פחד וסקרנות גם־יחד.

אחד צעיר הקשיב־הקשיב ואמר:

– הקול כקול המקוש החוצב באבני הטרשים…

וילעגו לו הזקנים ויאמרו:

– השמעתם מימכם חציבת אבנים בלילות? כלום קצרו הימים? ומי הוא זה אשר יחצוב פה אבנים? מעולם לא חצבנו לא אנו ולא שכנינו. האנשי עיר אנחנו? הפלחים – בתיהם חמר; ואנחנו, בני־אללה, בתינו – צמר.

אחרון התעורר משנתו לקול הדפיקה – הכושי. עיף ויגע היה מהתרוצץ כל היום בשדות למנוע את העברים מן החזקה, ובלילה שׂם מבטחו בעוזריו אשר נשלחו אליו מן העיר, וישכב לנוח מעט וירדם ויישן שנה מתוקה ועמוקה. עוזריו, שראוהו בתרדמתו, הלכו ופשטו בדרך־המלך, הנמתח מעזה ליפו, אולי ישׂחק להם מזלם והקרה להם מציאה…

בחצות הלילה הקיץ הכושי פתאום משנתו, ישב על משכבו כנדהם והקשיב רב־קשב, ולבו דופק בו בחָזקה מפּליאה רבה… לא יכול לתפוס מה קרה, ומה הדבר אשר העירו משנתו ומלא את נפשו חרדה.

– הך!…

קול הדפיקה הגיע אליו הפעם והוא ברור כל־כך, מקרוב בא, מימינו, מן הגבעה השכנה… והלילה כסה את הדפיקה בעלטה כבדה… הנה שוב… ופתאום נצנץ אור במוחו… הוא הבין… הפעם ידע!

ויקפוץ קפיצה מהירה ממקומו, ועיניו הבריקו מתוך החשכה כשני לפידי־אש, ויעמוד דום, ויסגור על נשימת פיו – וישמע…

הך!…

קול מוזר פרץ מפיו… קול שמחה? נצחון? או געגועים וכליון־נפש?… ויבהל הוא עצמו מן הקול, וישם כף־ידו על פיו – ושוב הטה אוזן לשמוע… אכן בא האות! דבר הדרויש קם ויהי. השמים רחמוהו וכפרו עוונו. וגם נשמתה סלחה לו ותעזוב את המדבר ותשב לארץ מגורי הוריה… עתה נפתחה לפניו הדרך, עתה ישוב במנוחה למולדתו…

עוזרי הכושי שבו מדרכם וראו אותו מרחוק ויפול לבם, ויעמידו פנים כעוסקים בשמירה, ויפנו אליו בלחש על פיהם… אך הוא רמז להם בידו כי יחרישו ולא יפריעוהו משמוע…

וגם אחדים מן הבדואים האריסים, אשר פקפקו עדין ולא ידעו להחליט, למי יראו אמונים – אם לבעלי־הקרקע הראשונים ואם לחדשים (כי מי יודע איך יפול דבר?) – אף הם מהרו ונגשו אל הכושי להוכיח לו את נאמנותם. ואחדים מהם הצביעו לעבר הגבעה, אשר מעליה נשא קול הדפיקה, וילחשו: “מי יודע, אולי כוָנה רעה הוצקה בדבר?” ויציעו לכושי את שרותם, ללכת עמו לבקש ולגלות את סוד הדבר.

אבל הכושי לא שעה אל דבריהם. צחוק קל, טוב, רך, מלא־סוד וספוג־אושר רחף על שפתיו, ויניע בידו לעומתם, לאמר:

– הרגעו… אנכי יודע מה הדבר…

עד לפני הזריחה עמדו כולם בכנופיה אחת והקשיבו לקול הדפיקה. ועם אותות הזריחה הראשונים נשתתק הקול. הבדואים חזרו לאהליהם. את מנין העוזרים מן העיר צוה הכושי לשוב על עקב בואם. והוא עצמו פרשׂ את העביה על הארץ, כרע על ברכיו, הרים ידיו לשמים, כון את פניו כלפי דרום, אל מול קבר הנביא, ויתפלל את תפלת הבוקר בדבקות, כאשר לא התפלל כה מעודו, ויודה ליושב־מרום ולנביאו על כל החסד אשר עשו עמדו. ועם אור הבוקר צרר את צרורו הקטן וישימהו על שכמו, ואת הנַבּוּט לקח בידו ויצא לדרך, לשוב למולדתו.

ובהעלם דמות השומר במרחק, נראו על פני הדרך, המובילה מן העיר והמושבה הקרובה, עגלות רתומות לסוסים, עוברות ובאות לעבר טרשיה.

שמש גדולה וחמה האירה לארץ.

חג' דַאוּד הִנְדִי היה האיש היחיד, אשר חי בכל רחבי האדמה של ה“חִרְבָּה”. וחרבה – שמה מעיד עליה. לא רק ה“בַּאיִכָּה” העומדת על ראש תל, – מעון החַג' וכלבו הנאמן, – חורבה היא, שריד בנין־אבנים עתיק־יומין, כי אם גם התל עצמו וכל האדמה אשר מסביבו, מכל ארבע רוחותיו, היו חרבים ושוממים, זרועים אבנים קטנות וגדולות. בית־עלמין של אבנים. בידי מי נזרעו כאן? האם בידי שמים, מימי בראשית, או בידי אדם, אשר בנוּ כן תחלה ושבו והחריבו? אין איש אשר יענה על השאלה הזאת, אף לא החג‘, היושב כאן מימי עלומיו ושומר על פי מצות בעליו, יושבי הכרך, את האדמה הזאת. מראשית בואו מצא החג’ את שריד הבנין החרב הזה ובאחת מפנותיו סדר לו מעון לשבתו, וגם את האבנים הללו מצא, הזרועות על פני התל ועל פני כל האדמה לארבע רוחותיה.

ולמה שמר החג' את אדמת החרבה ומפני מי שמרה – מי יסיג את גבולה? גם על השאלה הזאת לא יענה אפילו החג' עצמו. פקודת בעליו היא, והוא שומרה בנאמנות. כמה שנים עשה החג' במקום הזה? גם לשאלה הזאת לא תמצא תשובה על־נקלה. מי יספור את השנים אשר נתן אללה ברחמיו הרבים לעבדו? ורק דבר ברור אחד יודע החג': עוד צעיר לימים היה ומלא כח־עלומים בבואו הנה בפעם הראשונה, ועתה זקן הוא ושׂבע־ימים, שׂערו הפך לבן, מרבית שניו נשרו, וידיו ורגליו אינן זריזות עוד כמו שהיו. לילה תרעדנה רגליו מקור וטחב, וביחוד בלילות־החורף הארוכים והגשומים, כשרוח עזה באה מן הצפון ואומרת להפוך על פני השומר הישן את שרידי החורבה האחרונים.

כלבו צעיר ממנו בהרבה. כלבו הרביעי במקום הזה. אחד־אחד באו אליו כלביו, ואחד־אחד הלכו ממנו, ומתו, ונקברו בידיו מאחורי התל. בית־עלמין קטן של כלבים. מאליהם באו הכלבים, והוא לא קראָם. על פי איזו גזרה מלמעלה באו. בא האחד, עמד על משמרתו כל ימיו, מת, ויבוא אחר תחתיו.

וחוץ מחג' דאוד הנדי וכלבו הנאמן אין נפש חיה – לא על התל ולא על פני האדמה סביבו. ואיש לא יחרוש את האדמה הזאת, ואיש לא יזרענה, כי אבנים היא זרועה.

בראש כל חודש, עם מולד הירח במערב השמים, יקח החג' את מקלו ואת תרמילו והלך העירה אשר לחוף ימים תשכון, לפקוד את בעליו, לשאול לשלומם ולשלום בניהם ונשיהם, ולהודיעם כי בחרבה לא חל כל שנוי; הכל כשורה. והם יענו ברכה על ברכתו והקשיבו רב־קשב לדבריו והודו לו על נאמנותו ושקלו על ידו מג’ידי אחת כסף, ומלאו את תרמילו מזונות לכל החודש: ארבעה רוטלים חטה, ארבעה רוטלים דוּרה, בצלים חצי רוטל, בקבוק שמן־זית, מעט זיתים כבושים, מעט דבלים ומלוא החופן מלח. וברך החג' את בעליו ואת בניהם ונשיהם, והודה להם על רוב חסדיהם עמו, ושב לביתו, לשריד הבנין שנחרב על ראש התל, בלב אדמת החרבה. וממחרת היום יטחן החג' בריחים, בעצם ידיו, את החטים ואת הדורה, להיות לו לקמח ללוש פתות לחם, לו ולכלבו, במשך שלשים יום. וגם את כל יתר הטוב, שהעניקו לו בעליו, יחלק לשלשים יום, חלק כחלק. ומן הכסף המזומן יפריש פרוטות מספר וקנה לו מעט גרעיני קהוה ומעט סוכר, להיות לו לכבּוּד אורחים. ואולם אורחים לא באו אליו מעולם – חוץ מן הדרויש הזקן, אשר האלהים הביאו אליו פעם אחת ולא יסף. ולכן ישתה הוא עצמו, בסוף כל חודש, את המשקה הטוב והריחני, ואת הסוכר יאכל ויתן גם לכלבו חתיכה. ואת מוֹתר הכסף ישמור עמו למשמרת… כל ימיו שמר את עודף כספו למטרה אחת, והמטרה לא באה.

________

חג' דאוד הנדי הלך ערירי כל ימי חייו. אשה לא לקח ובנים לא היו לו. ואת בני בית אביו ואמו לא הכיר, ומי הם והיכן הם לא ידע. עודנו ילד רך בשנים יצאו הוריו את ארץ מולדתו, את הודו, והלכו ברגל, דרך פרס וארם־נהרים, לבוא לחג’ז ולהשתחוות על קבר הנביא במכּה, ואת הנער לקחו עמהם. ובשובם ומהשתטח על קבר הנביא, בהיותם במדבר בואכה עם שירה גדולה של עולי־רגל, – התנפלו עליהם בדואים מן המארב, מבין החולות, הכו לפי חרב את כל הגברים, שדדו את כל הרכוש, ואת הנשים והילדים לקחו בשבי. וישאר הנער עם נערי הבדואים במדבר.

וכאשר פשטו מקץ שנים חילות מצרים לכבוש את ארצות ערב מידי שליטי קוֹשׂטא, ועלו, מחנה כבד מאד וכארבה לרוב, דרך המדבר אל הארץ, – באו מאחרי החילות רבים מן הבדואים אשר במדבר, הם וגמליהם ונשיהם וילדיהם. עם אחת האורחות האלה בא גם הנער ההודי, אשר גדל והגיע למיטב שנות נעוריו, ויהי לרועה גמלים עם המצרים. ולתקופת השנים, בשוב אללה להאיר פניו למלכי קוֹשׂטא, וחיל המצרים נגף לפניהם ויעזבו את הארץ וישובו מצרימה, – נשאר רועה הגמלים בארצו החדשה, ויקָרא בפי כל: חג' דאוד הנדי – הנדי על שם ארץ מולדתו, ודאוד היה שמו מלידה, – ויהי לשומר בבוסתנים של האפנדים, ויקן לו שם טוב – עד אשר הכירוהו בעלי החרבה, וקראו לו להיות שומר אדמתם, ירושת אבותם, וישב עמהם כל ימי חייו עד היום הזה.

ואשה לא לקח. כל ימיו חסך משכר עבודתו קמעא־קמעא וישמור את אוצרו כאישון עינו, לקנות אשה. ואולם, עד לימי זקנה לא עלה בידו לצבור הון מספיק, כי תשיג ידו לקנות לו נערה בתולה. ועזובה או אלמנה מאן לקחת, כי מחשבת־פגול היא בעיניו לבעוֹל את הבעולה.

בכל זאת לא התאונן החג' על גורלו. כי ידע: מאת אללה יצא הדבר, ומי ישנהו?

וכל הרעה הזאת לא באה על החג' כי אם מפני הרגל רע, שהשתרש בנפשו מימי נעוריו, והוא לא ידע להשתחרר ממנו. בימי נעוריו היה החג' רועה גמלים, ויהי מאחר לשכב לישון, מרוב טרדה ליד הגמלים, ויהי משכים לקום, כמו־כן מרוב טרדה, – ודוקא באמצע הלילה היתה נופלת עליו תרדמה ויהי ישן שנת־אובד, שנה עמוקה ועזה, ושום כוח שבעולם לא יכול להעירו. ומן ההרגל הזה לא ידע להפטר כל ימי חייו, גם בהיותו שומר. ההרגל הרע לא הזיק לאומנותו, כי איש לא ידע; אבל ממנו תוצאות לכל גורלו המר. כי שעת חצות זו הלא היא שעת הרחמים, ומי שמפיל בה תחנתו לפני היושב על כסא־עד, יֵענה ובקשתו תמלא…

ומפני אותו הרגל רע לא ידע החג' מימיו לכון את שעת־הרצון ולבקש שתנתן לו נערה בתולה.

את הדבר הזה, כי שעת־חצות שעת רחמים היא, שמע החג' מפורש מפי דרויש זקן, מנוסה ומלומד, אשר הקרה אלהים לפניו פעם אחת על פתח הבּאיכּה שלו, כשתעה בדרך בעברו מכפר לכפר ולן בלילה ההוא תחת צל קורתו. מפיו שמע החג' את הדבר, וידע כי איש־אלהים הוא זה, ודבריו דברי אלהים חיים.

ולא התאונן החג' על גורל חייו ויהי שמח בחלקו ונחלתו שפרה עליו. רק דבר אחד הציק לו: נפשו נכספה מאד לשיחת אנשים. הן אך פעם אחת בחודש ידבר עם בעליו, ובכל שאר ימי החודש ישב בדד עם כלבו. וגם התאַוָה מאד לקיֵם מצות הכנסת־אורחים. כי רק פעם אחת זכה להכניס אורח בביתו ולכבדו מלחמו ומקהוָתוֹ – הלא הוא הדרויש הזקן. לפניו לא השכים איש לפתחו ואחריו לא בא אליו איש. דרך־המלך רחוקה ממנו, והאדמה אשר סביב־לו לא תחרש ולא תזרע, – ולמה יבואו בני־אדם בתחומו? ורק בסוף ימיו קם והיה הדבר אשר אליו נכספה נפשו. שני הדברים, אשר אליהם נכספה נפשו, באו… אבל בוששו לבוא.

_________

וכך היה המעשה.

באחד הימים לקח החג' את מקלו העבה בידו ושרק לכלבו הנאמן כי ילך אחריו, ויצא לבקר את גבולות האדמה אשר לבעליו. אחרי לכתו שעה ארוכה כה וכה, הגיע לבסוף עד אם הדרך, ויבחר לו את אחת מאבני השדה וישב עליה להנפש, ועיניו תישרנה להביט אל אם הדרך. דרך־המלך היא זאת, אבל שוממה היא רוב הימים וריקה מאדם, ואך לעתים רחוקות מאד יעבור בה בדואי עם רגליו או פלח רוכב על חמורו ואשתו נגררת אחריו ברגל, ופניהם מועדות אל עיר השוק. ובכל זאת חמד החג' לבוא פעם בפעם ולהסתכל בדרך הזאת, כי נדמה לו שהיא קושרת אותו לבני־האדם ולאמרי־פיהם, אשר עליהם התגעגע. וגם תקוה שעשעה את נפשו תמיד, כי תביא הדרך איזה אורח אל ביתו – אמנם, התקוה לא נתקימה עד כה, מאז בקורו של הדרויש, ובכל זאת חיה חיתה בלבו.

והשתומם החג' מאד, בראותו פתאום מרחוק, ומשני עברי הדרך כאחד, שני אנשים רוכבים על סוסים, מתקרבים ובאים אליו איש־איש מעברו, ויפּעם לבו מהתרגשות, ומחשבתו התעוררה: מי הם אלה?…

ופני האנשים מוזרים, כמוהם לא ראה בתחומיו, ובגדיהם לא כבגדי אנשי־המקום. אין זאת כי אם מן העיר באו – עירונים; ולא בני־ערב הם, כי אם פרנג’ים. ולא גרע החג' את מבטיו מהם; פעם התבונן לצד זה ופעם לצד זה. המה הגיעו – זה מול זה, עצרו סוסיהם, קפצו וירדו, עמד וברכו איש את רעהו בקול רם וחגיגי, והושיטו יד זה לזה. וקול דבריהם זר, לא שפת עבדי־אללה שפתם. נראה, כי בכונה ובמחשבה־תחלה באו להפגש פה. מי להם ומה להם פה? ועיני שניהם נחו על החג‘, היושב על אם־הדרך על האבן, ויפנו אליו ויברכוהו בחן וברצון – בלשונו. ויתעורר החג’ ויתרומם מעל האבן, וישמח לקראתם שמחה רבה, ויענם אף הוא מברכתו הכפולה והמכופלת. הוא נגש אליהם, ובגשתו ברכוהו האנשים שנית, ויושיטו לו איש־איש כף־ימינו. ואף החג' הושיט להם ידו לברכם, ויבקשם לסור אליו, אל תחת צל קורתו, ולסעוד את לבם מלחמו וממשקהו השחור והטעים; ואם פרנג’ים הם – יש לו גם סוכר להמתיק את הקהוה. רק לסוסיהם קצרה ידו מתּת שׂעורים, כי אין לו… ופניו נראו כואבים מאד באמרו להם זאת. האורחים הסבירו לו פנים ונענו לבקשתו אשר בקש מהם לסור אל ביתו ולסעוד עמו תחת קורתו, – ולסוסיהם אל נא ידאג, כי מנת השׂעורים מוכנת להם בשקים. וישמח החג' שמחה גדולה, כי נתמלאה סוף־סוף משאלת לבו, וילך לפני אורחיו, והם צועדים אחריו, בהחזיקם את רסני סוסיהם בידיהם. והכלב הנאמן במאסף.

ובלכתם שׂוחחו האורחים עם החג' ושאלו לשלומו, לשמו ולמעשהו. וישתוממו מאד בשמעם כי בודד וגלמוד הוא כל ימי־חייו על פני כל השטח הזה. וגם הוא שאל לשלומם, לשמם ולמעשיהם, וידע מפיהם, כי אנשים עברים הם, ומן המושבות העבריות באו, אשר משני עברי החרבה נגבה, מהלך שעתים, וצפונה מהלך שלש שעות – וכי נועדו יחדיו ללכת מכאן בדרך־המלך אל העיר אשר לחוף הים תשכון, כי דבר להם שם. מה הדבר, לא הגידו לחג' והוא לא שאלם. למה ישאלם?

ודברי השנים דברי־נועם הם ודרכיהם דרכי־נועם. ויודה החג' בלבבו לאלהים אשר הקרה לפניו אורחים חשובים כאלה. לא שוא חכה להם כל ימי חייו.

וישבו האנשים על האבן הגדולה, אשר בצל שריד־החורבה וסוסיהם עומדים מאחריהם ולועסים את השעורים משׂקיהם, והחג' טורח בהכנת הקהוה ובאפית פתות לכבוד אורחיו. ופניו קורנים משמחה ולבו דופק מנחת: הנה הוא מכניס אורחים בביתו, וקול דברים – דברי אנשים – מתהלך בארבע אמותיו…

________

וכטוב לב האורחים בקהוה של החג‘, הוסיפו לשאול אותו על חייו, על עבודתו, על אדמת החרבה, על בעליה, ועל סבת השממה והעזובה. החג’ השיב להם בפרטות, בנחת ובשכל טוב על השאלות שהיו נהירות לו. ולא ענה דבר על השאלות שלא היה בקי בהן. כי מאין ידע את סבת השממה – התחת אלהים הוא?… ויתמהמהו האורחים לשבת עמו, ובקומם ללכת, לשוב לדרכם, יצא ללוותם. הם בקשו ממנו, כי יסור עמהם לצדדין ויוליכם הרחק הלאה עד קצה התחומים: חשקה נפשם לדעת את הנחלה, מושב מאָרחם. והחג' עשה את בקשתם, ויתהלכו בשטח הנחלה זמן רב, לארכה ולרחבה, ויתבוננו אל כל עשב יבש, אל כל ציץ נובל ואל כל קוץ ודרדר, כאילו ידעום מתמול שלשום, וכל רגב אדמה אשר ראתה עינם מששו בידיהם. ויחשך עליהם היום, וישא החג' את מדברותיו, ויאמר:

– היום ירד וצללי הלילה קרובים לבוא. לא אניחכם ללכת עתה, פן יקרכם אסון בדרך. עשו נא חסד עמדי ולינו הלילה בביתי, ובהאיר הבוקר תצאו בשם ה' לדרכם.

ויאוֹתו האנשים לבקשתו, וישובו עמו על עקב בואם. ולבו של החג' טוב עליו.

האורחים סעדו לבם מן הפתות אשר אפה להם החג‘, טבלו את פתם בשמן ובמלח, קנחו סעודתם בדבלים, שתו מן הקהוה הריחנית, וישׂבעו. ויודו לאללה ולבעל־הבית, ויציתו סיגרות משלהם וגם את החג’ כבדו מהן, וישבו שלשתם בחוץ, איש איש על אבן מיוחדת לו, ויסתכלו בעולמו של היושב מרומים. הירח והכוכבים האירו עליהם ועל כל הסביבה, ודממה השתררה בכל ושלות־מות… אורות מעטים ובודדים נצנצו לרגעים ודעכו אי־שם בכפרים הרחוקים. ממערב הורגשה נשימת הים, אך לעין לא נראה. ובמזרח עמדו ההרים, ופעם בפעם מתפרצת מעליהם להבת אש. אנשי ההרים מאחרים שבת. שוקדים על מלאכתם גם בלילות, שורפים אבנים לשׂיד ומבעירים עצים לפחם.

הכלב רבץ לרגלי המסובים וראשו למטה, נרדם. שני הסוסים עמדו מאחריהם ולעסו לעיסה רפויה את השׂעורים – אין זאת כי גם לבם לתנומה. ורק שלשת האנשים, אשר הסיגרות נוצצות לרגעים בפיהם, שכחו שנה. שנים מהם, האורחים, מקשיבים רב־קשב, והאחד, המאָרח, מספר להם על מאורעות חייו, על המדבר, על אורחות הגמלים, על צבאותיו של איברהים פחה, על מלחמות התורכים ועל לילות שמירתו… מעודו לא ספּר מתוך התעוררות כזאת.

ופתאום נשתתק המסַפּר, פניו עיפו, אור עיניו דעך, שארית הסיגרה נשרה מבין פתחי־פיו, ידיו מטו, ולאט־לאט התכופף כל גופו ויצנח מעל האבן ויפול ארצה וישתטח…

אנשי־שיחו נבהלו, פן קרהו אסון, השׁחו את ראשיהם עד לארץ והביטו בפניו והטו את אזניהם להקשיב לנשימתו… ברגע הזה פרץ מפיו קול נחרה… השומר, החג', ישן את שנתו…

– זקן החג' ושמירתו פסולה… נשמור במקומו, הלילה – אמרו האורחים, ובדברם הוציאו את שעוניהם מכיסי בגדיהם, ובקול אחד קראו שניהם:

– חצות!

גבוהי־קומה היו האורחים, ובעמדם נפלו צלליהם עד למרחקים. ופניהם שחרחרים ושערותיהם ועיניהם שחורות. האחד, הגדול שבהם, זקן שחור יורד לו על־פי מדותיו ופניו רציניים מאד: דאגה יתרה רובצת עליהם. ורעהו הצעיר – ללא חתימת זקן, ופניו מפיקים רצון וחדוַת־חיים.

פנה הגדול אל הצעיר ואמר:

– האם תקנת “חצות” מימיך?…

– מימי ה“ישיבה” – לא…

– הבה נתקן “חצות”… בלילה הזה, פה על התל השמם, בתוך הסביבה הזאת של חורבן… כמה רגעי־לילה כאלה יש בחיי אדם?… נרחץ ידינו, נשב לארץ נכַון פנינו מזרחה… ירושלים קרובה כל־כך… נתקן חצות בין עיי־מפלה אלה…

_ _ _______

דממת לילה הופרעה פתאום. תפלת־נכאים הרעידה את האויר ותהי לבכיה, וקול המתפללים השנַים הולך ונסער. ישוב ישבו לארץ בראש התל השמם, וקולם התיפח ונפשם פרפרה מיגון וצער, ותבך כל הסביבה עמהם – אדמת השממה, אבני ההרס, הקוץ והדרדר; והשועלים הרעבים, אשר יצאו ממאורותיהם, יענום בילל… צער ויגון עטף את כל היקום, ואת הירח ואת הכוכבים ממעל. וממרחקים, מן ההרים, חזר ובא הד הבכי. גם ההרים בכו עם המתפללים…

… באו גוים בנחלתך, טמאו את היכל קדשך, שׂמו את ירושלים לעיים –

… שלמה אהיה כעוטיה, כקיר נטוי וכגדר הדחויה? המדבר הייתי לישראל, אם ארץ מאפליה? –

… עד מתי אשתומם על חרבן פעמים, עד מתי לא תרחם את ירושלים, עד מתי יהגה שארית צאן מרעיתך? –

והנה חדלו קולות הבכי, ושני המתפללים קמו מעל הארץ השוממה והחרבה ויריעו בקול זמרה:

…התנערי מעפר, קומי שבי ירושלים, התפתחי מוסרי צוארך, שביה בת ציון! –

…בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים, אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה –

…שובה ה' את שביתנו כאפיקים בנגב; הזורעים בדמעה ברנה יקצורו. הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע, בוא יבוא ברנה נושא אלומותיו…

– עוד נזרע ועוד נקצור גם בשממת החרבה הזאת! – קרא פתאום, בקול רם וחזק, הגדול בשני המתפללים, והניח בחבה את ידיו על כתפי הצעיר.

לקול השירה והקריאה הקיץ החג' משנתו, נפחד ונרעש, וקם ממקומו והביט סביבותיו כמוכה־תמהון…

– השעה עודנה שעת חצות־לילה – קראו אליו אורחיו – ישן שנתך, אנו נשמור במקומך!

והחג' הביט אליהם בעינים תועות ופניו הפיקו תמיהה רבה, כאילו לא ידע מי הם המדברים אליו. וכאילו שכח את המקום ואת הזמן… ופתאום הלם דבר־מה את מחשבתו, פתאום זכר והבין… ועוד דבר הבין… והבעה מוזרה, מהולה רצון ופחד כאחד, השתפכה על כל פניו, וישא את עיניו למרום לראות בכוכבים… ואל כל עברי הסביבה הביט… ובמדברים אליו הסתכל… וקול כצוחת פחד וגיל התמלט מפיו:

– חצות!…

חצות… אותה שעת־לילה, אשר אליה כלתה נפשו כל הימים ולא זכה לה… שעת הרחמים… עתה הנה פתוחים לפניו שערי החמלה לרוָחה… עתה יתפלל, עתה יבקש את בקשתו אשר טפּח כל ימי חייו…

הוא מהר ורחץ את רגליו ממי האיבּריק, פרשׂ את עַבַּאיָתוֹ, כרע על ברכיו, הפנה את פניו כלפי דרום, אל קבר הנביא… והבקשה הנכספת, שהיתה שמורה וכבושה בלבו כל ימי חייו, פרצה ממעמקי נפשו ונתלתה על פתחי פיו… ולפתע עברה מחשבה והלמה את ראשו: כבר זקן הוא, תש כחו, כלה אונו, ומה יתן ומה יוסיף לו הרחמן אם ישעה עתה לבקשתו ותנתן לו אשה בתולה? עבר זמנו, אין לו תקנה עוד…

תפלתו מתה על שפתיו, ופניו חורים מאד ורגליו כושלות… ויגש אל אורחיו, ומבט תחנונים בעיניו, וישאלם:

– מה הדבר אשר בקשתם אַתּם מאת הנשׂא על כל?…

– כי יתן את המקום הזה בידינו ונחַיה את שממותיה, ונחיה בעבוּרה, וחָיתה עמנו גם נפשך…

– כוַנתּם את השעה הנכונה… חצות… אללה ימלא את בקשתכם…

זה שמו של זקן הפלחים בזַרְעָניָה. ואוי לו למי שיעיז לקצר שמו זה בפניו. על עלבון זה לא ימחול, עיניו התמימות כעיני הילד, הטובות כעיני אשה הרה ללדת, מתמלאות זעם ופניו השחורים והשזופים מתכסים עֶברה, ושמר למעליבו טינא בלבו שנים רבות. הרי שם זה נתּן לו הבורא, שברא את השמים המוצקים מעל לראשנו ואת האדמה, העומדת לעולם מתחת לרגלינו, ומי יעיז לשנות כקוצו של יוד ממעשי הבורא?

חסן עבד־אל־האדי אבו עיד הוא זקן הפלחים בזרעניה. כמה ימי חייו על פני האדמה? לאלהים התּעלומות! איש לא ידע. ואף הוא עצמו לא ידע. מימיו לא התערב במעשי הבורא: מה שעשה ­– לטובה עשה. שנותיו מדי הבורא – מתנתו, ומה לו כי יעמוד עליהן? הזקנים שבכפר מעמידים את שנותיו, על־פי סימנים שונים ומאורעות שונים, כפי שקבלו הם מהוריהם, על מאה. ואולי יותר… מי יודע? אבל כחו ואונו עמו. גבוה, משכמו ומעלה, מכל העם אשר בכפר, חסון כאלון, זקוף לא התכופף. פניו וידיו ורגליו שחורים, שזופים, ועורם קשה כקליפת העץ. עץ השדה. וגם עיניו השחורות יש בהן משהו מן העץ… מתוך השחור מהבהב כעין הירוק… האם מתוך הסתכלות הרבה עשרות־שנים בירק השדה נעשו ירוקות במקצת?

חסן עבד־אל־האדי אבו עיד לא הקים זרע. הולך ערירי. לא מפני שעָקר הוא – פעמים רבות הרו נשיו, אבל כולן הפילו את ולדיהן. אין מזל. וכולן, אחר שהפילו פעמים אחדות, מתו. זו אחר זו. נשים רבות היו לו בימי חייו, אבל מעולם לא לקח אשה שניה בחייה של הראשונה. הוא פחד מריב ומדון כאשר יפחד האיש מאש. ורק במות אשתו האחת יקח לו שניה במקומה. רק פעם אחת בגד במנהגו זה. פעם, בימי קציר החטים, נפגשה לו נערה מבנות חברון. שנת ברכה היתה בשרון ומן ההרים ירדו הפלחים לקצור עם אנשי השרון. ונפשו של חסן עבד־אל־האדי אבו עיד חשקה בנערה ההררית, כי גבוהה היתה מכל הנשים שראה בחייו; ובקציר – אף מן הגברים לא רבים התחרו בה. ויקח אותה על אשתו, אשר היתה עוד בחיים. לתקופת השנה ילדה לו אשתו החדשה ילד, בן זכר. ולא היה גבול לשמחתו, ויקרא לילד הנולד עיד, – ועל שמו נקרא אבו עיד עד היום הזה. אבל הילד לא הוציא את שנתו… הוא נמצא חנוק בעריסתו… החשד נפל על האשה הראשונה… ובעלה הכה אותה עד מות… האשה החברונית ברחה אל ההרים ולא שבה עוד… והוא לא הלך אחריה לבקשה: אלהים נתן – אלהים לקח.

חסן עבד־אל־האדי אבו עיד אינו איש דברים. ההברות שלו מורכבות על־פי־רוב רק ממלה אחת: “כן”, “לא”, “טוב”, “רע”, “בא”, “לך”… ורק לעתים רחוקות מאד, כשלבו טוב עליו ו“נפשו רחבה”, ישמיע גם הברה של שתי מלים בבת אחת. ונפשו טובה עליו רק כשמדברים בפניו על חיי האדמה. הוא נחשב בעיני כל הסביבה לאחד המעטים, אשר תעלומות האדמה גלויות וידועות לו. עד עזה הלך שמו הטוב ועד הרי חברון הגיע. ממרחקים יבואו לשאול עצה מפיו. ובזרעניה היה הדבר לחוק: כשהוא זורע – הכל זורעים, וכשהוא יוצא לקציר – הכל קוצרים. בסביבה ישאלו: הכבר התחילו אנשי זרעניה בזריעה? היצאו אנשי זרעניה אל הקציר? וכמוהם יעשו כל הכפרים. הכל ידעו כי בזרעניה יש אחד אשר לא יאחר אף יום אחד את הזריעה ולא יקדים אף יום אחד את עונת הקציר.

חסן עבד־אל־האדי אבו עיד אינו מן הפלחים העשירים. רק שתי מעניות לו, צרות וארוכות, אשר האחת יזרע תבואת־קיץ והשניה – תבואת־חורף. ו“חַכּוּרה”¹ לו מסביב לביתו אשר יזרע בה ירקות. אינו מטופל בקרקע, אבל חלקת החטים אשר לו היא תמיד המשובחה שבכפר, ולא זוג־עינים אחד מביט אליה פעם מתוך עליצות ופעם מתוך קנאה… רבים מן הפלחים הקרובים והרחוקים חקרו לדעת את סגולתו המיוחדה, מדוע מאירה לו ההצלחה את פניה תמיד? מה הסוד הצפון בסדר עבודתו? וכולם חקו את מעשיו: דיקוּ בהכנת ה“כְּרַבּ”² כמוהו, שלש וארבע חרישות צפופות חוץ מ“שגאג” הראשון; שמרו את זמן החרישה לאחר היורה, להפוך את העשבים הרעים על פניהם, ואת זמן הזריעה… ומדוע אין תבואתם יפה כתבואתו?… היה רק פרט אחד אשר אותו לא ידעו הפלחים לעשות כמוהו. הוא היה מדיֵק מאד בבחירת הגרעינים לזריעה. בקשו לעשות כמוהו, אבל אין ידם כידו. היה לו “גוּרבַּאל”³ עתיק ימים, שלא החליפו מעולם ובעצם ידו היה מתקנו מזמן לזמן, ורחב היה וגדול עד כי יד אנוש רגילה לא תחבקנו, וכפוף במקצת, כפיפה משונה ומיוחדת במינה. בכלי זה הפליאה ידו לעשות. בשעה שהוא יושב בחצרו על הקרקע והגורבּאל הגדול בידו והוא מנקה בו גרעיני חטים לזריעה, באים רבים להסתכל בעבודתו. והוא אינו רואה אותם ואינו משגיח בהם, ראשו ורובו במלאכתו, פניו זורחים בהנאה מיוחדת, עיניו מכוּוָנות לנקודה אחת וידיו עושות במלאכתן במהירות ובזריזות נפלאה. הגורבּאל הגדול, המלא חטים, כנוצה בידיו… ובקצב מיוחד, לאחר כל שלש תנועות רגילות, הוא עושה ביד ימינו תנועה משונה מהירה אחת, המעלה בנקודה המרכזית על פני הגורבּאל קובץ של גרעינים – פנינים, ואז הוא חוטף אותם במהירות רבה ושׂם הצדה… וככה ידלה מתוך החטים שלו את הבחיר שבבחיר… נסו שכניו לקנות מאתו מן הגרעינים הללו – והוא לא יענה דבר, רק יתן בהם עינים, הנוטלות מהם כל חשק לבקש עוד… האֶל קודש־הקדשים שלו ישלח מישהו את ידו?

נסו הפלחים לבחור את מבחר גרעיניהם בידיהם ממש, ולא הצליחו. העין והיד של הפלח רחמניות הן ואינן יודעות לפסול מה שפוסל הגורבּאל… ומה שנראה פסול לפני רגע, שוב נשׂא חן בעיניהם ברגע שלאחריו…

־־־־־־־־־־־־־

חי לו חסן עבד־אל־האדי אבו עיד בשקט ובשלוה מאה שנים ומלא את חובתו על פני האדמה לפי שני הצווּיים אשר ידע מילדותו: צו השמים וצו האדמה. לשניהם נכנע, ואת גזרותיהם קבל באהבה. הוא חי את חייו השקטים, לא חשב ולא דאג, כי מה יחשוב ולמה ידאג? הישַנה אף כמלוא נימה ממה שנגזר בשמים למעלה וממה שהטילה עליו האדמה למטה? וגם על המות לא חשב ולא דאג ממנו. כשתגיע השעה ומשם, מלמעלה, יקראו לו – ישליך את מחרשתו וילך. ולמי תהיינה שתי המעניות אשר לו? מי יירש אותו? גם את הדאגה הזאת דחה בשתי ידיו: מאת אללה באה לו הקרקע ואליו תשוב. יתננה מתנה לטוב ולישר בעיניו. כלום אחרי גזרת שמים יהרהר?

ומי יודע אם לא היה ממשיך לחיות בשקט ובמנוחה עוד עשרות שנים, – היד אַללה תקצר?… אבל, הנה באה עליו רעה באחרית ימיו.

באחד הימים פשטה השמועה בכפר, כי הבֶּק, אשר מחצית אדמת הכפר שיכת לו, מכרה ליַהוּד. תחילה צחקו מביני־דבר לשמועה זו. רק ערמה בקש לו הבּק להגדיל את דמי החכירה של הקרקע. האם היהוּד לבם לקרקע? הידעו לחרוש ולזרוע? הלא רק אל התפלה ואל המסחר ישאו את נפשם. לחסן עבד אל־האדי אבו עיד לא נגע הדבר. השמועה עברה על אזנו ולא נקלטה בה. מאדמת הבּק לא חכר מימיו. אינו יכול אפילו להעלות על לבו מחשבה זרה כזו: לחרוש ולזרוע אדמה שאינה שלו! ואת היהוּד לא ידע ולא ראה מימיו. משער כפרו לא יצא ואל ירושלים ויפו לא בא. מה לו ולמקומות הללו? תבואה כי יש לו למכור, ובאו הרוכלים אליו. ולקנות – לא קנה מימיו. את בגדיו שזר בידו ואת נעליו תפר מעור הגדי. ושור כי ימות בעבודה ולקח את הגדול שבעגליו ורתם במקומו. העדר שלו כולו מגדוּלי חצרו.

השמועה אשר מביני דבר צחקו לה, התאמתה. הבּק מכר באמת את אדמתו ליַהוּד. והרָשות עמדה לו וסיעה בידו לקבל את חלקו, ואל המקום הזה באו יהוד – אמנם יהודים משונים, לבושים כפרַנְג', – והתחילו לבנות בתים, לנטוע עצים וגם לחרוש ולזרוע…

ושמועה מוזרה מן הראשונה הגיעה לכפר, כי היהוד חרשו את אדמת הכּרב, אשר קבלו מאת הבּק ואשר שלמו בעבודה לפלחים כסף רב בתור פצויים, וזרעוה חטים – לפני הגשמים!…וימלאו הפלחים צחוק פיהם: הלא אלה היו דבריהם, מה ליהוד ולקרקע?… ועד חסן עבד אל־האדי אבו עיד הגיע הדבר ויקשב קשב רב וצחוק לא צחק וארשת של צער וכאב רחפה על פניו… ומה שלא קרה לו אולי מעולם במשך כל חייו קרה הפעם, מפיו יצאה הברה בת ארבע מלים בפעם אחת: – התבואה תעלה שמיר ושית…

ואמנם הדבר ידוע לכל פלח. צחקו הפלחים. והוא נאנח, כאילו התבואה העומדת להנזק – תבואתו.

ירד היורה. כל הכפר יצא לעבודה תכופה וישכחו את היהוד ואת תבואתם שזרעוה לפני הגשם. מה להם ולכל אלה – דאגה גדולה וקשה מזו מעסיקה אותם, מורא הקרקע על פניהם: לא לאחר, לא להכשל, לא להפגם… אוי לו לפלח שנמצא פגם בעבודתו בזמן הזה… הלא פירושו: רעב, לו ולמקנה!… ואשר יעוות לא יתוקן. רק אחד היה בכפר אשר גם בתקופה הזעומה הזאת מצא לו זמן מעת לעת לצעוד בצעדים רחבים אל שדות היהודים ולהסתכל בזרע… בימים הראשונים היה חוזר אל הכפר ורגש של חמלה שפוך על פניו, ובימים האחרונים יש אשר מעֵין תמהון־לבב ירחף עליהם. מה ראה שם בשדות היהוד?…

ונערי הכפר, הרצים אל המושבה לראות במעשיהם של היהודים, חזרו פעם אחת וספור־פלא בפיהם: היהודים שופכים מלח על פני השדות… בעיניהם ראו: מלח ממש… הפעם לא צחקו הפלחים: כנדהמים שמעו את הדברים. מולחים את השדות!… ואין כאן מעשה שטן?…

עונת החרישה והזריעה נסתימה. ואַללה בעל הרחמים נתן גשמי־ברכה בעתם. השדות התכסו מרבד ירוק. נגמרו גם שתי החרישות להכנת הכּרבּ. והמהדרים כבר חרשו גם פעם שלישית. ומעל לבות הפלחים הוקל הלחץ. אם יתן אללה את המלקוש, ישׂבעו לחם כל השנה. ומשהוקל ללב שוב נפנו לדעת, מה נשמע אצל היהוּד. ומן הפלחים יוצאים, פעמים יחידים ופעמים חבורות חבורות, ללכת ולראות את שדות השכנים החדשים. הולכים בצעדים מדודים, בפנים רציניים, משוחחים בכובד־ראש ומסתכלים לצדדים בעינים מוּרדות. וככל שהם מרבים להסתכל, כן נעשים פניהם רציניים יותר, והשיחות… השיחות פסקו לגמרי: פני השדות של היהודים מרהיבים עין… התבואה כולה ישרה כאילו אֵם אחת ילדתה, והיא צפופה וירוקה ורעננה ואין בה עשבי־בר… ואל הכפר חוזרים הפלחים ופניהם נבוכים, עיניהם נוצצות ופיותיהם מלאים דברים חמים, קריאות של תמהון ושל השתוממות… כל פלח וכל קבוצה של פלחים, כשהם חוזרים משדות היהודים, כאילו חושבים להם לחובה לבוא ולספר לחסן עבד אל־האדי אבו עיד מכל אשר ראו עיניהם ולשמוע מה בפיו.

אבל אין בפיו אף מלה אחת. כאבן היה. אינו משיב ואינו שואל. פניו נעשו שחורים משהיו. ועיניו כהו. זקנה קפצה עליו פתאום. ואל שדות היהודים חדל ללכת. הוא שומר בלבו את אשר ראה ואת אשר הוא שומע יום יום ומחכה לאות שיבוא. מחכה בקוצר־רוח – והוא לא ידע קוצר־רוח מימיו. מחכה לגזר דינו – והוא לא ידע מימיו מוראו של גזר־דין.

והדברים המגיעים לאזניו נעשים מיום ליום קשים ומחרידים יותר ויותר. מספרים כי אין בכל הסביבה כקמת היהודים לגובה, לצפיפות וליפי־מראה. מספרים כי פלחים אשר בזרעניה ואשר בכפרים השכנים החליטו לנסות ולזרוע בשנה הבאה לפני הגשמים. מספרים כי יש מן הפלחים, אשר הלכו לשאול עצה מפי היהוד… ולמה נאמרים הדברים האלה בקולי־קולות כי יגיעו לאזניו? מדוע לא ידברו את דבריהם בלחש, כלחש־האֵבל שבו לוחש בזמן האחרון חסן עבד אל־האדי אבו עיד את המלים הבודדות שהוא נזקק להן לרגל עבודתו?… הלא טוב הלחש מן הדברים בקול קם – הלחש אינו דוקר כל כך…

ויום־הדין הקשה והמר בא.

שוב הגיעה תקופה שאין מוציאים בה אפילו רגע לבטלה. עת הקציר הגיעה! קוצרים את עמל כל השנה, את תקות כל השנה, ומי ישים את לבו לשיחות־חולין על תבואת היהודים? הכל עמלים, הכל טרודים. גברים, נשים, זקנים וטף ועמהם כל המקנה נמצאים מלפני הזריחה ועד לאחר השקיעה בשדה… והשנה שנת־ברכה וכל הידים מלאות עבודה וכל הלבבות – תקוה. והפנים, על אף העבודה הקשה, נוהרים מאוֹשר.

ורק פניו של חסן עבד אל־האדי אבו עיד אינם כשנה שנה. אֵבל כבד משוּך עליהם. וידו כאילו עיפה פתאום, ורגליו כבדו. אין שמחת הקציר במעונו. אמנם חלקת שדהו יפה מכל החלקות אשר בכפר, אבל קמת היהודים, הנראית מרחוק, מבישת את הקמה שלו… ועיניו רואות וכלות.

וכשהתחיל הדיש הביאו נערים מן הכפר, שבאו מן המושבה, מלוֹא חָפנַים חטים משל היהודים… והגרעינים עגולים, מלאים, ירקרקים, כפנינים… אחד אחד… מאַין להם גרעינים כאלה? מי בחר להם? מי נקה? בגורבּאל של מי?…

חסן עבד אל־האדי אבו עיד לא גמר לאסוף בשנה ההיא את גרנו. באמצע הדישה נפל כשדוד. אפסו כחותיו. בא יומו. ובאותו יום, שעות מספר לפני גסיסתו, שמעו שכניו, שבאו להפרד ממנו בפעם האחרונה, דבר מפיו, אשר לא שמעו מעולם במשך כל חייו, הברה בת שש מלים:

– היהוּד הפכו עלינו את סדרי העולם…

עצם את עיניו וסגר את פיו ושוב לא פתח אותם. למחרת הובא לקברות.

1

אסון התרגש ובא לפתע פתאום על ראשון של רמדאן, ומני אז הלך מדחי אל דחי. רמדאן היה כבן שתים־עשרה, בן לאמו האלמנה, חנונית בכפר הגדול בדרך בואך עזה. אביו מת בראשית המלחמה, במדבר, בלכת הצבא התורכי לכבוש את מצרים מידי האנגלים. ככה ספרה לו אמו. ככה שמע גם מפי השכנים. אמנם השכנים אנשים מוזרים הם; כי נעימת התול בפיהם כשהם מזכירים בפניו את שם אביו, אולם התולם אינו קולע אל המטרה. רמדאן לא ידע את שפת ההתולים; הוא הבין רק דבר לאשורו. השכנים מהתלים גם ברמדאן עצמו: על עיניו – עינים כחולות וחולמות לו; על שערותיו – שערותיו תלתלים בהירים ממראה האש, ויש אשר יאמרו לו כי לבני־ערב אין עינים כחולות ואין שערות בהירות. רמדאן לא ירד לסוף דעתם: כיצד? הלא בן־ערב הוא! ולפעמים, כשהיה רמדאן מספר מדברי השכנים לאמו, היתה כועסת, מגדפת ומחרפת את השכנים על לבם הרע והטפוש.

רמדאן לא ידע כעס מימיו. טוב־לב ושמח היה תמיד. תמיד שׂבע היה וכתנתו היתה תמיד לבנה ונקיה ואבנט אדום על מתניו. ועבוֹד לא עבד כבני גילו, כי אם למד בבית־הספר קרוֹא וכתוֹב. אמו השׂתכרה בשפע ולא ידע דאגה. והנה בא האסון.

גזרה של אִיפראַז יצאה על הכפר. הבֶּק אשר בעזה – רבע הכפר היה ירושתו. והנה באו אליו אנשים מיפו וקנו ממנו את חלקו בכסף מלא, ובתנאי מפורש שיסמן את תחומי אדמתו. אין הקונים רוצים להיות שותפים עם הפלחים. והבּק – הכל נושאים את פניו גם בימי שלטון האנגלים כמו בימי שלטון התורכים. ופקודה יצאה מאת הרשות לחלק את אדמת הכפר בין בעליה ולהציב את גבולות כל איש ואיש. התאוננו הפלחים לפני הרשות על הפקודה. מסורת בידם מאבותיהם ואבות אבותיהם, שהאדמה אינה נחלקת ואינה מוּצאת מרשות הרבים לרשות היחיד, והעובר על זה תתנקם בו האדמה. לעגו להם הפקידים ואמרו כי מסורת של שטות בידם והאדמה אינה מתנקמת כי אם בנבערים מדעת, שאינם מזבלים ואינם משביחים אותה. ולא עוד אלא שאמרו כי אך טוב לפלחים שיחלקו את אדמתם ביניהם, כדי שידע כל איש חלקו ועבד ושמר את אדמתו והיתה ברכה. הסכימו הפלחים בעל כרחם: אין לדון עם מי שתקיף. והיתה מהפכה בכפר. מן הבוקר ועד הערב ריב ומדנים, צעקות ויללות וגם תגרות קשות. קללה – נקמת האדמה. הרשות דורשת מכל אחד ואחד ראָיוֹת של בעלוּת, והראָיות כולן בידי הזקנים והמוכתארים. והראיוֹת מסובכות ומדולדלות – זכות הבעלוּת עברה במשך דורות מיד ליד. ירושות, מתנות, מכירות ומשכנתאות. ויש קטנים שלא הגיעו לפרקם. ויש חלקים שעברו לרשות האשה ומרשות האשה לבעלה, ומרשות האם ליורשיה שלא מבני בעלה. ויש חלקים שנגזלו, שנלקחו בזרוע וה“חזקה” עמדה לבעליהם החדשים. וכל הדברים הללו אינם כתובים ואינם רשומים. בכפר אין ספרים. מה לכפר ולספרים? ומפני ספרי הטאַבּוּ¹ פּחדו תמיד. מסי הטאַבּוּ, חוקי הטאַבו, וביחוד פקידי הטאַבו מבעיתים. כלל גדול בידי הכפר: אל תתודע לרשות! הכל רשום ותקוע בזכרונם של המוכתארים ושל הזקנים והמכובדים. ויש שהדברים הסתבכו מתוך שכחה. קשה הנסיון של קרקע ולא כל אחד עומד בנסיון. מהומה ומבוכה בכפר. קללה. נקמת האדמה.

וגם בבית רמדאן ואמו נגעה הרעה. לאביו של רמדאן היתה חלקת אדמה, אשר אף הוא ירש אותה מאביו. לאחר שנלקח לצבא חרשו וזרעו אחיו, בני אביו, גם את חלקת שדהו. על־פי הדין היו צריכים האחים לתת לאלמנת אחיהם את השליש מיבול השדה. אבל הם לא נתנו לה כי אם מעט מזער. והיא לא דיינה עמהם: פרנסתה על חנותה ופחד האחים העברינים עליה.

האחים אנשי־זרוֹע היו, ואת אלמנת אחיהם שנאו. בשל רמדאן שנאו אותה. רמדאן נולד לאמו בשנה השנית לאחר שגויס בעלה לצבא, שבמשך כל אותם הימים לא בא לפקוד את ביתו. בעת ההיא חנה ליד הכפר גדוד תותחנים גרמנים. ומפקד הגדוד הטה חסד לאשת החיל ומידו היתה לה החנות. אחי המנוח שמרו את עֶברתם לאלמנת אחיהם, ובימי חלוקת הכפר פרצה העֶברה ותהי לשנאה גלויה וקשה. על־פי החוק היתה חלקת האדמה של המנוח – חציה לאלמנה וחציה לבנו. אבל האחים לא הודו בזכות הבעלוּת הזאת, וטענו כי האדמה אדמתם בזכות החזקה שהחזיקו בה. כשנודע הדבר לאלמנה ולרמדאן, היו כהלומי רעם. להיות משוללי־קרקע היתה גזרה קשה ואכזריה בעיניהם. הלכו רמדאן ואמו אל אספת אנשי הכפר, אל בית־מועד המוכתארים, לדרוש את משפטם. ושם באספה נפתחה הרעה על רמדאן. כששמעו אחי המנוח את טענות האלמנה ובנה, לא שלטו ברוחם, ובפני הזקנים וכל הקהל התריעו כלפי האלמנה כי בגדה בבעלה… הדברים יצאו מפי האחים ופני האלמנה חפו. ורמדאן לא קמה בו רוח. השיך הראשי של הכפר קרוב היה למשפחת האלמנה ונסה לריב את ריבה, אולם האחים העברינים המטירו עליו חרפות. ויריבו בחזקה אנשי השיך ומשפחת האחי, והדבר הגיע למהלומות, וגם האלמנה ורמדאן ספגו מכות.

וכאשר חזרו האלמנה ובנה הביתה, פנה רמדאן אל אמו ושאל אותה בחרי־אף:

– האמת בפי הדודים, אשר חרפוך באספה?…

האם הורידה את ראשה ולא אמרה דבר. אז תפס רמדאן את הסכין הגדולה אשר בבית והשליך אותה בפני אמו… ובטרם יִראה אם כִּוֵן אל המטרה ואם החטיא, עצם את עיניו מפחד וברח מן הבית.

2

רמדאן ברח צפונה. על ראשו חרפה ובלבו פחד. הוא חשב כי הסכין, אשר השליך בפני אמו, הרגה אותה וחַילי הממשלה רודפים אחריו לאסרו כרוצח. רגש רחמים לאמו ההרוגה לא היה בלבו. רק החרפה והפּחד דכאוּ את נפשו. כל הלילה הלך עם דרך־המלך ובבוקר פנה אל אחד הכפרים אשר נקרה לו.

הימים ימי ראשי הקציר. מחוסרי־הקרקע שבכפרים עוברים בזמן זה מכפר לכפר לבקש להם עבודת קציר. ויבוא גם רמדאן בקהלם ויחד עמהם מצא לו עבודה על־נקלה. בזמן הראשון כבדה עליו העבודה, אבל מעט מעט התרגל בה והתקשר אליה. הוא שמח כי עם חבורת הקוצרים הלך והתרחק מכפרו ומפחד ענשוֹ. אבל כשהוקל מעליו רגש הפחד גברה דאגתו לאמו, ורצון עז התעורר בו לדעת מה היה. אלא שחושש היה לשאול עליה מאת עוברי־דרך, פן יוָדע סודו.

עברו ימי הקציר. הקוצרים החלו לשוב איש איש לביתו וברכת הקציר עמהם. המרבה מביא את ברכתו על גמל והממעיט – על החמור; כי לא בכסף יקצרו הקוצרים, כי אם בחלק מן התבואה. רק רמדאן אינו חוזר לביתו. לאן יחזור? ורק לו לא נשאר דבר מכל ברכת הקציר. כי גם בימי הקציר לא השׂתכר יותר מלחם חוקו יום־יום, ועם גמר הקציר נשארו ידיו ריקות כביום החלוֹ. הכתונת לעורו נקרעה מקוֹצים ודרדרים, ובעמל רב אחה את הקרעים, שלא יחָשף בשרו לחוץ. האבנט הלך לאבּוּד, והטאַקיה² על ראשו נתמעכה; ידיו ורגליו נתכסו פצעים, פניו נשזפו והשחירו ועורו נקלף. רמדאן דאג ליום מחר והציע את עצמו לאחד הפלחים העשירים, בכפר האחרון שקצר בו, להיות לו לרועה בקר. הפלח מאן. הלך אל אחר, וגם זה השיב פניו ריקם: אין העונה מתאימה לכך. את הרועים השנתיים מזמינים הפלחים עם ראשית החרישה בחורף. לבסוף נעתר לרמדאן פלח עשיר, אשר עדרי צאן לו, והצאן ירדו עכשיו מהרי יהודה לרעות בשדות השפלה אחרי הקציר. רמדאן סוּפח אל הרועה הראשי ויהיה עוזר על ידו מעלות השחר ועד חשכה, ובשכר עבודתו קבל שלש פתות ומעט מלח. אם לב הרועה הראשי טוב עליו, והזמינו אל ארוחת הערב, אל ה“סלַטַה” ואל התבשיל, שהיה מכין לו ומבשל בשדה; כי הרועים לנים עם הצאן בשדה. וכשלב הרועה הראשי רע עליו, לא הזמינוֹ לארוחת־הערב ועתים גם הכה אותו מכות־רצח. רמדאן נשך את בשרו בשניו, נשא את כאבו בלבו ושתק. כי מה יעשה ואל מי יקרא לעזרה נער יחיד וגלמוד, אשר חרפת אמו על ראשו ופחד ענשו בלבו? מי ישמע את קולו? ויהי משתטח על האדמה היבשה רעֵב ומוכה וישן שנת אובד.

באחד הלילות, כששכב רמדאן בשדה ליד העדר לישון את שנתו, שמע את הרועה הראשי מדבר עם עובר־דרך, אשר סר אליהם מדרך־המלך ללון עמהם הלילה. והאיש ספר על המאורעות אשר בכפרים בדרום, ומדבר לדבר הזכיר גם שם של כפר פלוני ועל מחלוקת האיפרז שבו… נשימתו של רמדאן נעצרה: הלא הדברים מוסבים על כפר מולדתו!… ויט אוזן לשמוע. והאיש הזכיר במפורש את שמות השיכים והמוכתארים שבכפרם… ואת שם אמו ודודו, ואת ריב הקרקע שביניהם, ואת השיך הראשי, הרב את ריב האלמנה… ובכן עוד אמו חיה, ועוד רבה היא עם אחי בעלה על דבר הירושה… ואותו שכחה… נשכח כמת מלב… הרגשה כבדה תקפה את רמדאן, ולא ידע אם מכעס על אמו, אם מצער. הוא הפך את פניו את פני הקרקע היבשה ויבך בכי מר, ולא יכול לישון עוד. כל הלילה שמע את נחרת הרועה הראשי ואורחו, ואת נשימת הצאן שמע ואת נביחת הכלבים אשר כמשמר ואת יללת השועלים ממרחק. רק עם עלות השחר עצם את עיניו וירדם… אולם עד־מהרה העירה אותו מכת האַלה הכבדה של הרועה הראשי, אשר נחה על גבו: השמש עלתה והרועה הקטן עודנו ישן!…

באותו יום עזב רמדאן, מוכה, פצוע ורעב, את העדר והלך אל הכפר השכן, לבקש לו עבודה שם. והפעם האירה לו ההצלחה את פניה. בכפר פשטה מחלת האבעבועות ועשתה שַמוֹת. לא מעטים הרועים השנתיים שמתו. והימים ימי דיש. עוד באותו יום השיג רמדאן עבודה בביתו של פלח, אשר שני צמדי שוָרים לו ופרד אחד. והיה בנו של הפלח נוהג בשוָרים לדישה ורמדאן בפרד; ובלילה, לאחר יום דישה, צריך היה לרעות את השורים עם כל רועי הכפר. רמדאן היה מאושר. אותו ערב אכל לשובע ליד הגורן, עם כל בני ביתו של הפלח, לחם חטים ו“טַבּיח”³ של עדשים ושמן זית, מאכל אשר לא בא אל פיו מיום ברחוֹ מבית אמו.

לא היה קץ לאשרו של רמדאן. מדי בוקר נִתנה לו פּתּה חמה של דוּרה, ובצהרים שתי פתות ושתי עגבניות ופלפל חריף אחד ומלח ל“סלטה”. ומדי ערב אכל עם כל בני ביתו של הפלח לחם־חטים ותבשיל חם. אמנם העבודה היתה קשה. בעצם שעות החום, כשהשמש לוהטת וצורבת, היה עליו ללכת אחרי הפרד בתוך הגורן, במחנק האבק, להרים תכופות בקלשון את שיורי התבן מן הצדדים ולהשליכם אל לב הערמה. ואחרי הדישה, בלילה, לנהוג את השוָרים אל השדה. עבודה קשה היתה זאת, אבל חלף העבודה הקשה היה רמדאן שׂבע והרגשת השובע השכיחה את קשי העבודה, ואף את העלבון ואת הצער אשר בלבו.

והנה שוב צרה. עבודת הגורן נגמרה, ובעליו של רמדאן הודיע לו, שאין לו עוד צורך בו. ימי רעב קשים נשקפו שוב לרמדאן. אבל בטרם מצאוֹ הרעב, מצאה אותו עוד רעה חדשה. בלילה, לאחר שפוּטר מעבודתו, שכב לישון על שיורי התבן אשר בגורן, ופתאום תקף אותו חום עצום והיה כולו בוער באש. ממחרת לא יכול להרים את ראשו ולהניע יד או רגל. כבול־עץ שכב. וכשנגש אליו הפלח, בעל הבית, קרא בבהלה: “אבעבועות!” ונרתע לאחוריו. שלשים יום ושלשים לילה התגולל רמדאן בגורן על שיורי התבן. אשת הפלח הרחמניה כסתה אותו במחצלת והביאה לו יום־יום תבשיל לאכול ומים לשתות. בתבשיל לא נגע ואת המים שתה בצמא. יומם שכב דומם מול קרני השמש הלוהטות ולא הוציא הגה מפיו, ובלילות הקיץ תכופות בצעקת בהלה: איש אדום, לבוש כפרנג’י, וכולו כמו אש, בא אליו ומושיט לו יד ורומז לו וקורא אותו אליו… בהקיצו היה קורא מתוך בהלה לאמו; אבל אין קול ואין קשב. רק דממת הלילה מסביב. נביחת כלבים. יללת שועלים.

מקץ שלשים יום הוקל לו. בבוקר, כשהביאה לו אשת־הפלח לבּן, אכל לתאבון. הוא נצל ממות. ובעוד ימים מספר כבר התהלך כצל על פני הגורן הריקה והשוממה ופניו מרושתים בחטטים ובגממיות.

לאחר שבועים, כשרמדאן שב לאיתנו, נתן לו הפלח עשרים גרוש כסף מזומן ואשת הפלח נתנה לו צידה לדרך, וישלחוהו לנפשו.

3

היה בוקר, באחד הימים הראשונים לאחר היורה. רמדאן הלך בדרך־המלך המובילה ליפו. הוא שמע כי אחרי היורה מתחיל קטיף תפוחי־הזהב בפרדסים שביפו ואז רבה העבודה. לבו היה טוב עליו, אם מתקוה טובה ששעשעה את נפשו, ואם משפע הכחות שנוספו לו יום יום במשך הזמן האחרון אחרי מחלתו. והיום, יום חורף בהיר, השפיע מרוחָתוֹ על נפשו. הוא היה שׂבע. בלילה האחרון היתה סעודת ברית־מילה בכפר אשר לן בו, ואל הסעודה, שנערכה כיד המלך, הוזמן גם הנער העובר־דרך עם כל נערי הכפר. הוא נתכבד שם בבשר כבשים צלויים ובפתות שנלושו בשמן זית, ויאכל וישׂבע, וגם צידה לדרך נתּנה לו.

משני עברי הדרך חרשו הפלחים את שדותיהם. מהם עשו “שג’ג',”⁴ פתחו תלמים רחבים בשדה כּרבּ של שומשומין, כי יספוג אויר ומי הגשמים, להכשירו לזריעת החטים. מהם פלחו וחרשו באדמת בוּר, המיועדת לזריעת קטניות. ומהם – הזריזים, המקדימים, כבר זרעו את זריעת השעורה הראשונה באדמה קלה של כּרבּ אבטיחים. הזורע הלך לו בצעדים מדודים, ובתנועות־יד שקולות, רחבות ומלאות הרגשה של יום טוב, פזר את הגרעינים ומסרם באמונה לרשות האדמה הטובה, הרחמניה. ומאחוריו הלך והזדרז החורש, דפק את זוג השוָרים וחרש את הקרקע הזרועה תלמים דקים דקים, צפופים היטב, הקפיד לשרש את עשבי הבר, לכסות על הזריעה היקרה מפני הצפרים הזוללות, ולשמור עליה מיובש.

השדות המו מרוב אדם ובקר. כל מיני בהמות היו רתומות אל המחרשות, ערב רב: צמד שוָרים, או שור ופרה, או פרה וחמור, גמל, פרד, סוס. ובצדי הדרכים, במקום שצמחה ראשית העשב, רעה הבקר המיועד לתּוֹר השני. כי בשני תוֹרים יחרשו בימי החרישה והזריעה הדחופים. התור האחד יחרוש והשני ינוח. והאדם בל ינוח בעת הרת־עולם זו.

התור האחד חורש והתור השני רועה בעשב… אמנם עשב חדש טרם היה בארץ וראשית צמיחתו היא ללא טעם וללא ערך, והעשב הישן גם הוא יבש, קמל זה־מכבר; אבל תקות החדש שמחה כבר את לב הבקר והאדם. השדות המו מרוב אדם ובהמה. ומעל לראשי האדם והבקר עפו והסתובבו באויר להקות־להקות צפרים, אשר באו זה עתה מעֵבר לימים אל הארץ שהחורף שלה אביב ושמש חָרפה חמה ומבריאה. להקות הצפרים עפו לאטן בשקט, במרומי השמים, בלי השמיע קול, ורק מַשק רבבות כנפים הגיע לאוזן בני־האדם. ויש אשר התחילו לרדת פתאום בהמון מטה מטה, כנופלות מרוב עיפות אחרי הדרך הרחוקה והכבדה, ובקול חדוה ובצריחת שמחה פשטו על השדות השחורים והחרושים, לעמוד בשתי רגליהן על קרקע מוצק, לנוח מעמלן ולנקר בין הרגבים, לבקש תולעים וגרעינים. הרעבתנים!… בני האדם, הרעבים לבשר, היודעים את עיפותן של הצפרים לאחר המעבר בים, מעמידים רשתות על הארץ, והצפרים העיפות נופלות עליהן ונלכדות… אז יאספון בני האדם, כאסוף ביצים עזובות, ושחטון ואכלון. הזוללים!…

והאדמה השחורה והטובה פשטה את זרועותיה לרוָחה ותתן את עצמה מתוך רחבות־נפש לכל: לאדם, לבהמה ולעוף השמים. כאילו היא קוראת להם: בואו אלי הרעבים, העיפים והנזוקים, בואו כולכם, כולכם… הנה ירדו הגשמים, רויתי… הנה תחממני שמש החורף הרחמניה ואתן לכם מלחמי, מלשדי וממתקי. והאדם והבקר והעוף הרעבים ישׂבעו מראש מהבטחת האדמה, והאמינו בברכתה ורוַח להם; כחותיהם מתחדשים, ושירת האדם וגעית הבהמה וצפצוף הצפרים ממלאים את העולם שירה והודיה… עת הצמיחה הגיעה!…

והשמש זורחת מלמעלה, חמה ורכה. היורה רכּך את חַמתה. והאדם והבקר שמחים ואינם מזכירים לה את חטאת הלהט בקיץ. טוב להם עכשיו, ולמה יזכירו את יסורי העבר? שוכחים הם וסולחים.

רמדאן הלך באֵם־הדרך ולא פנה ימינה ושמאלה. פניו מועדות צפונה אל עיר הפרדסים. כתנתו הלבנה, שנתלכלכה מאד בזמן האחרון, שוב נקיה. רק שלשום כבס אותה. בשדה מצא מקוה מים, ממי הגשם, פשט את כתנתו מעל בשרו ויכבסנה וגם יבּשה לחום השמש, וילבשנה, ויהיה בעיני עצמו, בכתנתו הכבוסה, כמחוּדש. ורק הטאקיה הישנה, המעוכה והקרועה, עדיִן על ראשו. ידו לא השיגה לקנות חדשה. אבל ברגע הזה לא הציקה אותו מחשבת הטאקיה. לבו קל וטוב. לכשישׂתכר בעבודתו בפרדסים יקנה לו ב“מדינה”, ביפו, טאקיה חדשה וגם עוד כתונת אחת והיו לו שתים: אחת ללבוש ואחת לכביסה. לבו טוב.

– סַלאם עלַיְכֻּם!… – מברך רמדאן בקול רם וחגיגי את חבורת הפלחים, החורשים ליד הדרך.

– עַלַיְכֻּם אִס־סַלאם!… – עונים לו הפלחים־הפולחים בקול רם וחגיגי. חג היום לכל. ראשית החרישה אחרי היורה. הלבבות קלים. התקוה לשנת־שובע מצחקת להם. סרו רגשות הקנאה והשנאה מן הלבבות.

רמדאן מרחיב דבורו:

– אללה יתן ויוסיף לכם מברכתו!…

– ברוך תהיה לאללה!… – עונים הפלחים בחן וברצון.

הזכרת השם בימים אלה משמחת ביותר את לב האדם; ומיד הם הופכים את פניהם ומתרחקים ממנו בלכתם אחרי מחרשותיהם. אין להתמהמה: המלאכה מרובה והיום קצר. אולם יש אשר האחד, בעל נפש רחבה, אינו מקמץ בזמנו היקר והוא מעכב לרגע־קט את צמד שוָריו ופונה אל רמדאן ואומר:

– לאן פתוח שער אללה לאיש הטוב?…

– צפונה, אחי, צפונה, אל עיר הפרדסים!…

– עוד רחוקה הדרך עליך. שבה־נא עמנו וסעדת את לבך בלחם הצהרים.

– אללה יגמול לך על טוב לבך… חלילה לי… נחפז אני לדרכי…

וגם הפלח נחפז לעבודתו ואינו מפציר בו ביותר, ופנו איש איש לעֶברוֹ.

השמש מתרוממת. חום היום גדל. רמדאן עיף מלכת. והפרדסים טרם נראו לעיניו.

– העדין רחוקה הדרך ליפו?… – שואל רמדאן את אחד הרוכלים, הנפגש לו בדרך רכוב על חמורו אל הכפרים דרומה ומביא למכירה שמן, סבון ופלפלים.

– עוד רחוקה!… כעשון הסיגרה ממך לכפר הראשון… ואם תנוח בו ואכלת מלחמך ויצאת לדרך, ובאת לפנות ערב אל המושבה של היהודים… האנשים טובים בה, ולנתן עמהם, ובבוקר עם חום השמש, כעת הזאת, ובאת ליפו…

רמדאן הודה לאיש שיחו על הפרטים אשר פרשׂ לפניו, הרחיב את צעדיו והלך הלאה.

4

עם בוא השמש ראה רמדאן את המושבה של היהודים, אשר נגלתה פתאום לעיניו על אחת הגבעות. הוא הביט בתמיה אל הבתים הגדולים והיפים, כולם בתי־אבן ומכוסים רעפים אדומים, ויש אשר בית רוכב כאן על גבי בית. ורוַח בין הבתים, וגני עצים מסביבם. אמנם צדקו האנשים אשר ספרו באזניו על חריצותם של היהודים… בדרך, בטרם יבוא אל המושבה, ראה פרדס גדול. לאור האדום של השמש השוקעת נצנצו מבּין העצים תפוחי־זהב זהבהבים אדמדמים, נחמדים למראה וריחם לוקח נפשות.

“הלילה אלין במקום הזה”… – חשב רמדאן בלבו – “מובטחני שיאכילוני כאן לשובע”…

הוא הרחיב את צעדיו. כעבור רגעים־מספר הגיע עד שער הפרדס. בשער עמד איש לבוש כ“פרנג’י”. “הנה היהודי”… חשב רמדאן בלבו. וליד היהודי ישב על הקרקע איש מוסלמי, פלח, ואַלה עבה בידו.

– האלהים יברך את ערבכם!… – אמר רמדאן בקול של רחבות־הנפש. הפלח הביט אליו מתוך אי־רצון גלוי ורטן מבין שפתיו את ברכתו־תשובתו. והיהודי ענהו ברצון:

– יהי ערבך ברוך!… הביט בו רגע והוסיף: ואנכי הסתכלתי בך מרחוק וחשבתי בלבי: ודאי אחת מבנות המושבה היא… שערות תלתלים בהירים ושמלה לבנה…

האיש היהודי הצטחק, ורמדאן נכלם, נעלב, ואמר בקול גואָה:

– לא… גבר אנכי בעזרת אללה!…

– ומאַין אתה בא, איש האלהים?…

– משוט בארץ ומהתהלך בה.

– לשם מה את שט בארץ?…

– עבודה אנכי מבקש…

– א!… ולאן פניך מועדות?…

– ליפו. לעיר תפוחי־הזהב. עת הקטיף הגיעה.

– לאיזו מעבודות הקטיף והאריזה אתה מומחה?

– אף לא לאחת מאלה! עוד לא טעמתי מימי טעם של תפוח־זהב… האמנם מתוק הוא, כמו שאומרים הבריות?

– ולמה בחרת ללכת אל עבודת הקטיף דוקא?…

על פני היהודי רחף צחוק קל.

– כי עבודה אין בארץ, ואנכי רעב וכתנתי קרועה וטאקיָתי מעוכה.

הצחוק נעלם מעל פני היהודי. הוא העיף מבט של שאלה אל הפלח היושב על הארץ, ואולם מבטו של זה הפיק עדין זעם וחשד.

ורמדאן המשיך:

– אמרתי: אנסה את מזלי. הכל בידי שמים… ואולי תרשוני, אנשים טובים, ללון עמכם הלילה ולטעון מן הלחם אשר נתן לכם אללה?

היהודי פנה אל הפלח ואמר לו:

– תאספהו ללון עמך הלילה… ולחם אשלח בשבילו מהבית…

– אם רצונך בכך, ילין עמדי… ולחם יש לי די… יאכל מלחמי – ענה הפלח באי־רצון, כעושה דבר על־כרחו. אין זאת כי אם לא מצא רמדאן חן בעיניו. מדוע?

היהודי הסתכל שוב ברמדאן ואמר עוד פעם לפלח:

– ואולי נשאירו לעבוד עמנו… ידיו דקות… ילמד להריק את תפוחי־הזהב מן הסלים…

– כרצונך… – ענה הפלח באדישות.

– ומה השׂכר אשר תנקבו לי? – נתעורר רמדאן לשמע דברי היהודי.

– חמשה גרושים מצריים ליום.

פני רמדאן אורו. הוא הושיט את ידו ליהודי ואמר בקול רם:

– הנה לך ידי. ממחרת אתחיל לעבוד עמך, ואעבוד אותך באמונה. אללה יברך את ערבכם!…

כך גמר רמדאן, שוב בברכה, ישב בהרחבה על הארץ ליד הפלח וקפל את רגליו תחתיו: ישיבת אזרח. והיהודי ברך את שניהם והפך את פניו ללכת אל המושבה.

5

ימים טובים באו לרמדאן. בעל הפרדס התיחס אליו בסבר פנים יפות. גם הפלח המשגיח רכּך במקצת את זעמו, כי מהיר וזריז היה רמדאן בעבודתו. וכל הפועלים היהודים, שהיו באים יום יום אל הפרדס לעבוד, הטו חסד אליו. קולו של רמדאן עָרֵב היה, ובשעות המנוחה היה מבדח את דעתם בשירתו המסולסלת. הם התפעלו גם משערותיו הבהירות ומעיניו הכחולות והצטערו על אשר השחיתו האבעבועות את יפי פניו. ועבודתו היתה קלה ונעימה. מריק היה מן הסלים את תפוחי־הזהב ומסדרם בערמה ברוחב הקיר של המחסן. תפוחי־זהב אכל כאַות נפשו. ואת לחמו אפה בעצמו מקמח חטים ודורה, שהביא לו הפלח מן הכפר בזול. והכה לא הכהו אדוניו. ואת שכרו קבל בקביעות ובשלמות. בסוף החודש הראשון לעבודתו עשה את חשבונו ויוָכח לשמחתו, כי כבר חסך לקנית כתונת וטאקיה. ובאחת השבתות, ביום המנוחה מעבודה, ירדו הוא והפלח המשגיח אל העירה הקרובה, עברו מחנות לחנות, מששו בידיהם כל מיני בד אשר ראו עיניהם, מדדו לראשו של רמדאן טאקיות מטאקיות שונות, עמדו על המקח, רבו, דיינו, התוכחו, ולבסוף קנו כתונת תפורה אחת, טאקיה וגם… חגורת־עור. לאשרו של רמדאן לא היה גבול. למחרת, כשבאו הפועלים היהודים לעבודה, יצא אליהם רמדאן, לבוש כותנתו החדשה, חגור חגורתו ועל ראשו הטאקיה היפהפיה. כל הפועלים שמחו וברכוהו בקול רם, והוא הרגיש את עצמו כחתן. שחקה לו שעתו, ובמוחו התחילה מתרקמת מחשבה על… נעלים כנעלי היהודים ועל זוג מכנסיים… את מחשבתו על המכנסים שמר לעת־עתה בלבו ולא גלה לאיש. ועל הנעלים דבּר ארוכות עם הפועלים ועם הפלח המשגיח והתיעץ עמהם.

ימים טובים באו לרמדאן, אשר כמוהם לא היו לו מיום עזבוֹ את בית אמו. ולאט־לאט שכח את ביתו ואת אמו, והפרדס והמחסן היו לו לבית ולמקלט.

אבל לא לעולם מנוחה. ארבעים יום לפני לדתו של רמדאן כתבה יד נסתרה את גורלו: להיות נע־ונד כל ימיו. רעה אשר לא חכה לה באה עליו לפתע פתאום, והרעה אשר באה עליו – ראשיתה היתה מתוקה מדבש ואחריתה מרה כלענה.

באחד הימים, יום בהיר ומלא זוהר, ישבה כל החבורה במחסן על העבודה. קרני השמש העליזות התפרצו דרך החלונות, הפתוחים לרוָחה, אל המחסן ושחקו על הערמה השטוחה של תפוחי־הזהב, הזהיבו והאדימו אותה. כנופיה של ילדים נכנסו זה אחר זה מן הפרדס, עמוסים, זה על גבו וזה על ראשו, סלים מלאים תפוחי־זהב. הילדים מורידים בזהירות את הסלים ומעמידים אותם בשורה ליד רמדאן; ורמדאן היושב על גבי המחצלות, הפרושׂות על הרצפה, מחזיק כל סל בין רגליו ומוציא ממנו, אחד אחד, את תפוחי־הזהב ומניחם בערמה על המחצלות שכבות שכבות. מן הצד השני של הערמה יושבים ארבעה בוררים בשורה. בידו הימנית לוקח הבורר מן הערמה שלשה תפוחים, מגלגלם כל אחד ואחד לנגד עיניו ומבקש לדעת אם אין בהם מום: פצע, שרטת או נקב. אלה שלא נפגעו ישים בזהירות לפניו, ואשר נפגעו יתן לסלו ישר לפניו. הסל עובר לידי נער שני, אשר יריקם כמעשה רמדאן לערמה שניה: ערמת הפסולים. התפוחים שאינם מנוגעים עוברים לידי המבררים, אשר יעבירום שוב ולנגד עיניהם יבדקום, ומסרו את הטובים שאין בהם כל מום לידי העוטפים, והפסולים יעברו לערמת הפסולים. והעוטפים, שני נערים זריזים, יושבים ורגליהם מקופלות תחתם, ועל ברכם חבילה של נירות. במהירות הבזק יקחו מתפוחי הזהב, יעטפום בניר וישימום בשלשה מקומות לפניהם: גדולים, בינונים וקטנים. ואחרי העוטפים יושב האורז ואורז את תפוחי־הזהב בתבות. את התבות הריקות יגיש אליו הנער ואת הארוזות יקח מתחת ידו המשגיח, הפלח, ויוציאן אל המרפסת לנגר לסגור אותן.

העבודה רבה ואחראית. כל שגיאה קלה גורמת כשלון של מחיר תפוחי־הזהב בשוק… והכל שוקדים על העבודה והכל זהירים בה… שתיקת מות עומדת במחסן, אין לדבּר ואין לשיר: שלא להסיח את העובדים מעבודתם… והאורז הראשי הוא האחראי לכל העבודה, הוא המפקח עליה והוא המשליט סדר ומשמעת במחסן, כמפקד של גדוד.

כל החבורה ישבה על העבודה. איש איש עסוק במקצוע שלו. ופתאום הורגש כי מישהו זר נכנס למחסן. רמדאן הרים את ראשו והביט: בדלת, במקום שמוציאים את התבות, עמדה… נערה יהודית צעירה. רמדאן פקח את עיניו לרוָחה והביט אליה בתמהון: מה לה פה? היא היתה כבת שמונה־עשרה, דקה, רזה, עדינה ומלאת־חן. בתוך המחסן המלא עבודה, בין כל הפועלים השחורים, השזופים, גסי הידים והרגלים, היתה הנערה כהופעה שלא מעולם זה. מה לה פה?… היא עמדה נבוכה, נכלמה והעבירה את מבטה על כל המסובים. לבושה היתה שמלה יפה, שנראתה כדבוקה אל גופה הגמיש. בעיני רמדאן דמתה למלכה.

– מי כאן בעל הפרדס?… – שאלה הנערה ופניה הסמיקו.

כל הפועלים הפסיקו מעבודתם והפנו את ראשיהם כלפי הדלת. כולם הביטו בה בהפתעה. בעל הפרדס, שישב בשעה זו בין הבוררים וסיע להם בעבודה, התרומם ונגש אל הנערה.

– מה רוצה הגברת?

– עבודה…

ובדבּרה הסמיקו פניה עוד יותר ואת עיניה הורידה. הפועלים לא גרעו את עיניהם ממנה.

– הגברת רוצה לעבוד?… – שאל בעל הפרדס בתמיהה, ומבטו בחן אותה מכף רגלה ועד ראשה.

– כן… – ענתה הנערה כמעט בלחש.

– האם תוכלי?…

– אנסה…

בעל הפרדס עמד רגע במבוכה ואחר־כך אמר:

– טוב… שבי… שם אצל הנער… – הוא הראה בידו על רמדאן – תנסי להוציא את התפוחים מן הסלים…

הנערה העיפה בו מבט של תודה, נעקרה כאילו בחָזקה ממקומה ושׂמה פניה אל רמדאן, בעברה בין ערמות תפוחי־זהב על גבי המחצלות.

– סליחה… – קרא בעל הפרדס אחריה – עליך להסיר את נעליך… אסור להתהלך נעולה בין תפוחי־הזהב, פן יפצעו…

הנערה נשארה עומדת על מקומה כנדהמה.

– להסיר את הנעלים? – השתאתה ופניה הסמיקו שוב… כיצד?…

בעל הפרדס הצטחק.

– שבי על המחצלת והסירי…

– אבל… – היא עמדה רגע כמפקפקת. אחרי כן התאוששה, ישבה על המחצלת והסירה את הנעלים.

רמדאן לא גרע את מבטו מעליה. ויותר מן הנערה הפתיעו אותו נעליה. מה הן הנעלים האלה?… וכיצד נועלים אותן?… נעלים צעצועים!… קטנות וצרות… והעקבים… עקבים שכאלה!.. גבוהים ודקים… וגם ידיה ורגליה של הנערה הפתיעוהו עד אין קץ… האם כאלה הן ידים ורגלים של אדם?…

ולא רק רמדאן השתאה לה. כל הפועלים לא גרעו עין מנערת הפלאים. ומבט כולם הביע תמהון: הכזאת באה לעבוד?… ומבט כולם הביע חמלה. היה רק אחד, שהביט עליה כמו בתרעומת, כאילו באה לקלקל דבר־מה קבוע ולהפריע דבר־מה מקובל. זה היה המשגיח, הפלח.

הנערה חלצה את נעליה־צעצועיה, שׂמה אותן הצדה ובצעדים אטיים ובלתי־בוטחים עברה ותשב ליד רמדאן. את רגליה הגמישות חבקו גרבים דקים כמראה העור. ויהי גם הדבר הזה לפלא בעיני רמדאן. בפעם הראשונה בחייו ראה גרבים. בעל הפרדס נגש אל הנערה, הראה לה כיצד לשבת, כיצד להוציא את תפוחי־הזהב מן הסלים, התבונן אל ידיה ושאל אותה:

– אין לך צפרנים?…

פני הנערה הסמיקו שוב, במבוכה הביטה אל אצבעותיה ואמרה בקול נמוך:

– אינני מגדלת צפרנים…

– טוב מאד… הצפרנים עושות שׂריטות בתפוחי־הזהב…

רמדאן והנערה ישבו זה בצד זו ועבדו. הנערה היתה חרוצה, על־נקלה התרגלה לעבודתה ובמהירות הריקה סל אחר סל. היא היתה שלוה מאד. ואולם ידי רמדאן כאילו כבדוּ פתאום. לבו פעם ודפק. הוא לא יכול להוריד עיניו משכנתו, מנערת־הקסם. כל תנועה של גופה הדק, הזקוף והגמיש הפליאה אותו. ועיניה השחורות, הגדולות והנוצצות כאילו מסכו בקרבו רוח שכרון. זה פעמַים נכשל: תפוח־זהב נפל מידו ונפצע. המשגיח הביט אליו בזעם. ולא רק ברמדאן נגעה הרעה. גם הילדים־הסבּלים, כשהם מביאים את הסלים על ראשיהם, שוהים במחסן עד שהמשגיח גוער בהם. אף הם מסתכלים אל היהודיה הפלאית. והבוררים התימנים, השקועים ראשם ורובם בעבודה, יש וגם עיניהם משתמטות מהביט אל התפוחים והן תועות על פני הנערה, היושבת כפופה על הסל ואינה מפסיקה אף רגע ממלאכתה. והמברר הראשי, ספרדי מיפו, איש בא בימים, מצא תפוחים פסולים בתוך הנבחרים ויגער פעם ופעמים בבוררים. וגם הנערים העוטפים חלשה ידם ואינה מתהפכת במהירות כרגיל, ואין הם מספיקים תפוחים לאורז. אולם הצלחתם עמדה להם, כי האורז הצעיר אף הוא העיף לעתים קרובות מבטי־סתר אל הנערה ולא חש ולא הרגיש כי חסרים לו תפוחים… לולא כן היה צובט באזניהם כדרכו… וגם הנגר עם הפטיש בידו צופה לרגעים מן המרפסת אל המחסן, כאילו יבקש דבר־מה אשר אבד לו… ושם היהודיה הפלאית נשׂא בפיות הילדים הסבּלים אל תוך הפרדס והגיע לאזני הקוטפים. פתאום התחילו מזמרותיהם להתקלקל, זו אחר זו, הם באים למחסן להחליפן… ואף הספרדי הזקן מיפו, ראש המבררים, שוהה הפעם יותר מן הרגיל על לפיפת הסיגריה שלו, ותוך כדי כך יביט ויתבונן לנערה. פעם אחת גם קרא לה מרחוק ושאל אותה לשמה…

– בת־שבע… – ענתה הנערה ופניה הסמיקו עד לאזניה.

ורק האחד, המשגיח הפלח, מביט אל היהודיה בזעם.

6

ימים חדשים באו לרמדאן. הטובים או רעים? בודאי טובים; אבל משונים. מנוחתו נגזלה ממנו. שנתו אינה מתוקה כקודם. המחשבות על קנית נעלים וזוג מכנסים חדלו מהעסיק את מוחו ביותר. בת־שבע בלבלה את מחשבתו ואינו יודע למה. כל היום אינו מוריד את עיניו ממנה. טוב לו ונעים לו להביט עליה. ואת שמה הוא מבטא בעונג מיוחד. מרבה הוא לקרוא לה בשמה, לצורך ושלא לצורך. והיא עונה לו תמיד בלשונה וחיוך של חן על שפתיה. ונעים לו לרמדאן והוא משתדל להבין את לשונה.

בת־שבע עושה חיל בעבודתה. היא יושבת כבר בשורה אחת עם הבוררים. ורמדאן לא קנא בה ולא כעס על בעליו כי נשא את פני בת־שבע. ביחס אליה מוּתר. לוּ היה זה אחר, דומה לו, היה מתמרמר, אבל בת־שבע…

כל היום אין רמדאן מוריד את עיניו מבת־שבע, ובשעת הצהרים הוא בוחר לו מקום קרוב אליה ומשתדל לעזור לה ולשרתה. וכי תתן לו דבר משיורי מאכלה, אין קץ לאשרו. מאכלה מתוק פי־שבעה לחכו. ובערבים, כשבת־שבע עוזבת את הפרדס עם הפועלים ללכת אל המושבה, צר לו ואינו יודע למה. דבר־מה מכאיבו, ואת פשרוֹ אינו יודע, ובלילות על משכבו הקשה, על המחצלת שעל הרצפה, הוגה הוא בפועלת הצעירה, ויש אשר שמה יצא מפורש מפיו והוא לא ידע ולא ירגיש. שומר הלילה, התימני, צוחק לו, והמשגיח, הפלח, גוער בו בנזיפה. ולולא הספרדי מיפו, המגן על רמדאן, היה מכה אותו.

ובת־שבע אינה עוד שתקנית ובישנית כבימים הראשונים. תכופות נשמע קול דבריה, וגם קול צחוקה, ולפעמים תתן בשיר קולה. וקולה ערב כל־כך, ויש אשר ישמע רמדאן את שמו יוצא מפורש מפי בת־שבע, כשהיא מדברת בלשונה עם הפועלים, ולבו ימס בו כמים. ויש שכל הפועלים מביטים עליו ומצטחקים, ובדבּרם עם בת־שבע יזכירו את שמו בפניה. ולבו מתחלחל.

ככה עברו הימים בין צער ונחת, עד… עד שקרה המקרה המוזר והמשונה, אשר הפך את קערתו של רמדאן על פיה.

פעם אחת, לפנות ערב, עם גמר העבודה, כשקמו הפועלים ללכת לביתם, בקשה בת־שבע את נעליה ולא מצאה אותן… הנעלים־הצעצועים, נעלי־הפלא, נעלמו!… היא ישבה כל היום יחפה עם הבוררים ואת נעליה החביאה, ובערב בקשה אותן ולא מצאתן… תחילה היה הדבר לצחוק בעיניה, ויחד עמה צחקו כל הפועלים; אבל אחר־כך עבר הצחוק ויהיה לתוגה. כל הפועלים עזרו לבת־שבע בחפוש, ורמדאן עלה על כולם. לשוא! הנעלים לא נמצאו. צחוק הנערה חלף־עבר. דמעות עמדו בעיניה. צר לה עד מות. כיצד תשוב הביתה? בחוץ מטפטף גשם והאדמה רטובה וקרה. ורע מכל זה, כי גם בבית אין לה נעלים חוץ מאלה. ומאין תקנה אחרות? שכר עבודתה, אף כי לקחה פי־שלשה מרמדאן, לא הספיק לה למחיתה, והיא חייבת כסף למטבח הפועלים… בת־שבע היתה כאובדת עצות. וגם הפועלים עמדו כולם נבוכים. לרוחתה ולישועתה בא רמדאן. הוא רץ אל המושבה, אל ביתו של בעל־הפרדס, והביא משם זוג נעלים של אשה… הנעלים אמנם גדולות וכבדות, אבל בת־שבע שמחה עליהן כעל מציאה גדולה. ושוב הצחוק על שפתיה, והיא נותנת תודה לרמדאן ולבעל־הפרדס שלא בפניו. ועמה שמחו וצחקו כל הפועלים, שמחים וטובי־לב שבו כולם אל המושבה, ורק רמדאן נשאר יחידי בפרדס. ופתאם תקפוֹ רגש שלא ידע זה ימים רבים, רגש של יתמוּת, ויש אָבל וחפוי־ראש. לבו נבא לו רעה, ולא ידע מה. ויאכל את לחמו בעצב וישכב על משקבו הקשה ויישן שנת אובד.

באמצע הלילה הקיץ רמדאן בפחד ובבהלה. הוא זכר פתאום, מתוך שנה, את מקום מחבואן של נעלי בת־שבע!… הוא זכר ברור: היא שׂמה את נעליה בסמוך לערמת תפוחי־הזהב הפסולים. כשגדלה הערמה, התגלגלו לא־לאט תפוחים מלמעלה וכסו את הנעליים… הוא ראה זאת ורצה לקרוא לבת־שבע ולהגיד לה, אבל אותו רגע נדחקו אל המחסן הרבה ילדים עם סליהם, והפרדסן קרא לו וגער בו וצוָהוּ להזדרז, למהר ולהריקם. רמדאן דחה את דבר הנעלים לאחר שישתחרר, ואחרי כן נשכח הדבר מלבו… וגם בערב, כשקמה הבהלה לבקש את הנעלים, לא זכר את אשר ראה בבוקר. כמו נמחה הדבר מזכרונו כליל, ורק בלילה, בשנתו, זכר את כל הדבר. זכר והקיץ וישב על מחצלתו ושפשף את עיניו. המחסן הגדול מוּאר אור כהה. עששית קטנה, שבערה בפנת החלון ליד משכבו של הספרדי מיפו, כדי להבריח את העכברים, הפיצה אור קלוש מסביב. את חצי־המחסן מלאה ערמה של תפוחי־זהב לא־מבוררים, ובחציו השני היו ערמות קטנות: של תפוחי־זהב מבוררים, עטופים בניר, ושל פסולים. מסביב מושלכים היו שיורי ניר ועמדו סלים ריקים ומלאים. בין הסלים האלה, על הרצפה, על גבי המחצלת, ישן רמדאן בלי כר, בלי כסת ובלי כסות. רק חתיכה קטנה של שׂמיכה, אשר נתן לו בעל־הפרדס במתנה, שמשה לו כסוּת. הוא ישב והביט כנדהם. בחוץ הבריק ברק והאיר את כל המחסן. רעם התגלגל לכל אורך השמים, ונאלם. נשמעה קריאת השומר, המזרז את עצמו. רמדאן ישב ורעד מקור. “מחר אין עבודה”, חלפה מחשבה מתוקה במוחו, ויאמר לשכב שוב ולהתכוץ, להתכסות ולישון, ושוב עלה זכר הנעלים על לבו. הוא קפץ ממקומו ועמד בהלה. מבטו נפל על ערמת תפוחי־הזהב הפסולים, ויזכור בדיוק גמור את מקום הנעלים. הוא עבר בזהירות בין הערמות, נגש למקום הידוע לו והתחיל להעתיק בזריזות ובמהירות את תפוחי־הזהב. לבו דפק. הוא רעד כולו מקור ומהתרגשות. לא עברו כי אם רגעים־מספר וראשי הנעלים־הצעצועים, היקרות לו, נראו לעיניו. הוא משך בהן בבת־אחת והוציאן. הנעלים היו בידיו. הנעלים, אשר רק מרחוק חמד את מראיהן…

הוא ישב על הרצפה, בהחזיקו את הנעלים לפניו. מה לעשות? עליו לשמור את הנעלים עד הבוקר מעיני הספרדי, מעיני השומר התימני, הבא לפעמים בלילה לבקר את המחסן, ומעיני המשגיח, הפלח, אשר קול נחרתו עלה אליו מחדר־המכונה הקרוב. בבוקר, כשתבוא בת־שבע, ירוץ אליה, יתן לה את הנעלים ויספר לה את כל הדבר… מה תגדל שמחתה! ופתאום הלמה את ראשו מחשבה חדשה: המשגיח רגיל להכנס אל המחסן עם דמדומי הבוקר, לנקות ולסדר הכל לעבודה… ומה אם ימצאהו ישן והנעלים בידו? הלא יעשהו לצחוק, ולפועלים ולבת־שבע יאמר כי מצא את הגנבה בידו… עוד המחשבה הזאת במוחו, ומחשבה חדשה הפחידה אותו: וגם אם יתגבר לא יישן עד הבוקר ויסתיר את הנעלים מעיני המשגיח, הלא בבוא הפועלים יראו את הנעלים בידיו, ובטרם ימצא מלים בפיו לספר את הדבר לבת־שבע, ישימוהו לצחוק ולקלס, והיה כגנב בעיניהם ובעיני בת־שבע… מה לעשות? האור הכּהה במחסן כָּהה עוד יותר. רמדאן הרים ראשו והביט בעד החלון החוצה. מה לעשות? עליו להשיב תכף־ומיד את האבדה לבת־שבע, לוּ גם יצטרך ללכת אליה, אל המושבה, בלילה. בחוץ חדלה הרוח ופסק הגשם. נחרת המשגיח מן החדר הקרוב נפסקה. במחסן הָשלך שקט. מעל התקרה על פני הכותל ירדו זה אחר זה שני עכברים גדולים, עברו בזהירות עד משכבו של הספרדי הזקן והתחילו לכרסם את הארגז, שבו שמורים מזונותיו. הספרדי נאנח מתוך שנה והתהפך על צדו השני. שני העכברים הגדולים נבהלו, קפצו הצדה במהירות הבזק, חזרו ועלו על פני הקיר אל התקרה ונעלמו.

רמדאן קפץ ממקומו מתוך החלטה גמורה ויצא מן המחסן. הרוח שקטה, אבל גשם דק הוסיף לטפטף. רמדאן עמד תחתיו. לו לעצמו לא דאג: הגשם לא יזיק לו. רגיל הוא בכך. אבל הנעלים – אולי יבולע להן?… שב אל המחסן ולקח את חתיכת שמיכתו, עטף בה יפה את הנעלים ויצא.

המרחק בין הפרדס למושבה לא היה רב, רק כמהלך עשרה רגעים, ואת הדרך ידע רמדאן היטב. ובכל זאת נראתה לו הדרך קשה ורחוקה כל־כך. לבו פחד ולא ידע מה… הגשם הפך את האדמה לרפש וטיט. המים השוטפים עשו בה חריצים, והחושך היה כבד. והגשם לא חדל לטפטף, והקור והרטיבות חָזקוּ על רמדאן וירעד כולו, כאילו אחזתו קדחת. הוא רעד מקור ומהתרגשות יחד. איך יבוא אל ביתה של בת־שבע בלילה, איך ידפוק על חלונה, מה יגיד לה ואיך יספר לה על הנעלים?…

בעמל רב עבר את הגבעה, אשר חצתה את הדרך למושבה. רגליו מעדו פעם בפעם בטיט החלקלק, ובקושי רב ידע לשמור בחושך על שווּי המשקל. פעם נכשל, נפל והתלכלך כולו מכף רגל ועד ראש. וגם השמיכה התלכלכה ורק בנעלים לא נגעה הרעה. ופעם ברדתו מן הגבעה, היה כפשׂע בינו ובין רעה גדולה. הוא פגע חבורה של שועלים רעבי, שרצו נבהלים ונפחדים מן המושבה… מרוב פחד הרים את השמיכה לאַים עליהם – והנעלים נפלו מן השמיכה והתפזרו לכל עבר!… צעקת בהלה פרצה מפיו… השועלים ברחו, ורמדאן שכב לארץ וגשש בידיו בחושך סביב, וימצא תחלה את הנעל האחת ואחר־כך את השניה… הנעלים נצלו!… אמנם רטובות ומלוכלכות היו, אבל שוב הנן בידיו!… מרוב צער ושמחה פרצה בכיה יתומה מפיו… עטף שנית את הנעלים בשמיכה הרטובה והמשיך דרכו.

החושך גדל. הגשם גבר והמית הרוח הרוח חָזקה. מרה היתה המיתו ועגומה כל־כך. ולבו של רמדאן התכוץ בו. מתוך החושך הבריקו פתאום לעיניו האורות הבודדים של המושבה… והנה מחשבה חדשה הפתיעה את מוחו של רמדאן, מחשבת פחד. כיצד יבוא בלילה אל המושבה? ואם יפגשוהו שומרי הלילה, מה יגיד להם? ואם יחזיקו בו וימצאו בידו את השמיכה ואת הנעלים, הלא יחשבוהו לגנב. הכה יכו אותו ואל הועד יביאוהו ויאסרוהו… ולמחרת יוָדא קלונו ברבים. אנשים יבואו אל הועד לראותו ולהכירו, וגם פועלי הפרדס יבואו ובת־שבע עמם…

רמדאן נשאר עומד על מקומו כמרותק. והנה נשמע מתוך המושבה קול צפירה עבה… ומעברים שונים ענו לקראתו צפירות דקות… ראש השומרים קרא לחבריו והם נענו לו… השומרים ערים… רק צעדים אחדים מבדילים ביניהם ובין רמדאן… צמרמורת אחזה את בשרו… והנה… מרחוק, מתוך החושך, הבהיקה אש קטנה ואחריה מפץ חזק של יריות רובה… ועוד אש קטנה ועוד יריה… ואחרי היריות קול צעקה… ואחרי הצעקה קול רגלים יחפות הרצות בבוץ… לא נותרה נשמה ברמדאן: גנבים במושבה… השומרים רודפים אחריהם… עוד מעט ומצאו גם אותו…

רמדאן הפך את פניו לאחור וברגלים מהירות רץ וברח כארנבת אל הפרדס, אל המחסן, וכעבור רגעים־מספר כבר שכב על מחצלתו וחבק בשתי ידיו את הנעלים מתחת לשמיכתו הרטובה והמלוכלכה…

רמדאן הקיץ מכּאב חזק בגבו. הוא קפץ ממקומו בפחד ובבהלה. השמש האירה בעד חלונות המחסן הפתוחים לרוָחה. המחסן היה מלא: בעל הפרדס וכל הפועלים… כולם דברו בקול. צעקו. רמדאן הביט סביבותיו כמוכה תמהון. עוד מכה אחת חזקה נחתה על ערפו.

– האמרת לגנוב את הנעלים של בת־שבע?…

זה קולו של האורז. רמדאן פקח את עיניו לרוָחה. האורז עמד לפניו ונעליה של בת־שבע בידיו… רטובות ומלוכלכות…

– כיצד הרטיבן ולכלכן… האמר לטיל בהן בלילה?… – שוב נשמע קולו של אחד הפועלים. וקול צחוקם של כל המסובים לוָהו. ושוב נחתה מכה על ערפו.

רמדאן עמד נכלם, נבהל וחפוי־ראש. עיניו בקשו את בת־שבע. וגם מצאוה. היא עמדה מאחורי כל הפועלים כנכלמה, ומבטה, מבט של הפתעה וחמלה, נח עליו. אור־תקוה האיר את לבו: ממנה תבוא ישועתו, היא אינה חושדת בו וּודאי תאמין לדבריו. הוא התפרץ אליה, בכוַנה לספר לה ולבאר הכל… ופתאום החרישה את אזני רמדאן מכת־לחי קשה… דבר מה לח וחם פרץ מחטמו… ידו הקשה של המשגיח נחתה על פניו…

– הלאה מכאן… לך!… – הרעים באזנו קולו של המשגיח, הפלח, וידו החזקה החזיקה בערפו ותשליכהו החוצה.

קול צעקת בהלה וצער נגע באזנו של רמדאן. קולה של בת־שבע הוא, אך ראה לא ראה אותה עוד… הוא רץ כל עוד רוחו בו. רץ מן המחסן, מן הפרדס, מן המושבה. רץ אל עֵבר השדה, אל עבר הדרך, המלאה בוץ ורפש. רץ בלי לחשוב לאן, בלי לדעת אל מי.

עוד בערב היום ההוא בא אל ה“בּאיכּה”,¹ העומדת בודדה בלב השדות הרחבים, בנגב, רץ מן העיר אשר לחוף הים תשכון, ובשׂורה בפיו ופקודה מאת הבּק בעל הקרקע: עם זרוח השמש תבדקו את עדר הצאן ותבחרו את אחת הכבשות הרכות והשמנות ותשחטוה, ותקחו קמח־סולת ותאפו לחם ותכינו סעודה כיד המלך לאורחי הבּק, אשר יבואו מחר אל המקום הזה…

את כל הדברים האלה הוציא הרץ מפיו בעודנו רוכב על סוסתו הרטובה מזיעה ונושמת בכבדות, כי חָזקה עליו, כנראה, פקודת אדוניו. ובן־משק־הבית, הממונה מטעם הבּק על הבּאיכּה, על השדות הרחבים במקום הזה ועל עדרי הצאן והבקר, – איש גבה־קומה ורחב־כתפים, אשר שׂיבה זרקה בשערות זקנו, והוא עטוף עַבַּיה ירוקה לגופו וכֻפִיה² לבנה ועגל שחור לראשו – עמד כפוף ראש והקשיב רב־קשב, בלי להוציא אף הגה מפיו, כאילו אדונו ובעליו, הבּק בכבודו ובעצמו, מדבּר אליו.

הרץ כלה לדבּר והשיב את רוחו, וישא אליו בן־המשק את ראשו ויאר לו פניו ויאמר:

– עלי ועל ראשי, ככל אשר צוה הבּק אדוננו וככל אשר שׂם בפיך אעשה, דבר לא יפול ארצה… ועתה כבדני־נא וירדת מעל סוסתך אלי ולנת עמי הלילה בצל ביתי, ואכלת מלחמי ושתית ממימי, וחזרת עם אור הבוקר בדרך אשר באת.

– חלילה לי… צר לי להשיב את פניך ריקם, אבל אינני יכול לחלל את מצות אדוננו הבק – והוא צוני ללכת ולקדם בבוקר את פני האורחים, בטרם יבואו אל שער העיר, ולהראות להם את הדרך… רק זאת אבקש מעמך: הגמיאני מעט מים, כי צמא ועיף אנכי, וגם את סוסתי תשקה.

– גם אותך אגמיא וגם את סוסתך אשקה, וגם מן המספוא אשר עמנו אתן לה, וגם אתה תשב עמדי עד חצות הלילה, ויצאת ושבתּ העירה, ובאת בעוד מועד. ראה הפצרתי בך, לא יהיה כדבר הזה באהלינו, כי באת בצל קורתי ולא תסעד את לבך עמנו ולא תנוח מדרכך הקשה.

ולא עמד לב הרץ בפני הפצרת בן־משק־ביתו של הבק וירד מעל הסוסה, וכמו מבטן האדמה צמח ועלה לקראתו עלם גבוה וחסון כאלון, בנו של בן־משק־הבית, עטוף כפיה על ראשו ועל פניו, ורק עיניו השחורות נוצצות מתוך סדק הכפיה, וישתחו לאורח, ויאחז בידו וישק לה ויוצא ממנו את רסן הסוסה, ויעלם הוא והסוסה יחד אל מאחרי הבּאיכּה.

ובן־משק־הבית מהר ויפרושׂ מחצלת ליד קיר הבּאיכּה, מבחוץ, וישם עליה כר ומרבד קטן. ויִשל האורח את נעליו מעל רגליו, ויאנח אנחה שיש בה מּן הרוָחה, מיראת־שמים ומן ההודיה לבעל־הבית, וישב על הכר, ויאסוף את רגליו תחתיו, ושוב נאנח מעֵין האנחה הראשונה, וילחש בשפתיו ברכה והודיה ליושב מרום.

וגם בן־משק־הבית ישב ליד אורחו שלוף־נעלים ושניהם גמעו גמיעות קלות מן הקהוה השחורה, הטעימה והריחנית, אשר הכין להם הבן. ובמרחק־מה, מחוץ לתחום המחצלת, על גבי החול, ישבו הבן וכחצי תריסר מן הפועלים העובדים עמהם, משוכני האוהלים, וילדים אחדים מילדיהם עמם, והקשיבו מתוך שתיקה אלמת לדברי השנים היושבים על המחצלת, אשר ספרו זה עם זה בלחש על הבק, ועל מתנגדיו אשר קמו לו מתוך הדור הצעיר שבעיר, שפרקו מעליהם עול יראת שמים ויראת הכבוד בפני הגדולים, זקנים וטובים מהם. ועל שנת הבצורת הקשר ספרו, אשר הכבידה הפעם את ידה על כל הארץ שבעתים מכל השנים שלפניה, ועל הבדואים הרעבים ללחם, אשר לולא הרוָחה שהיתה להם מן הזבל שהם מוכרים במושבות היהודים, כי עתה תמו כולם לגווע ברעב.

וככלות השנים לגמוע מכוסות הקהוה, שנמלאו פעמים ושלש בזריזות ובמהירות רבה בידי הבן, רמז לו אביו לחלק את השארית בין המסובים היושבים על החול… מזג הבן מן הקומקום אל אחת הכוסות והעביר אותה כסדר לפני כל המסובים, מידי האחד לרעהו, ולאחרונה לקקו מתוכה הילדים השלושה את שארית הפליטה.

ומדבור לדבור, ותוך כדי דבור, הגיעו המסובים השנים, היושבים על המחצלת, אל פרשת האורחים העתידים לבוא מחר, אשר הבק חרד מאד לקראתם, לכבדם ביד רחבה כיאה לו. מי אלה, ומה להם פה בתוך השדות החרבים והשוממים של הנגב?… וברמזים ובחצאי־רמזים נודה הדבר מתוך שיחת הרץ, נאמן ביתו של הבק ויודע רזיו, כי האורחים הללו “יהוּד” הם, ומגמת בואם לקנות חלק מאדמת הבק, המשתרעת לכל ארכו ורחבו של המקום הזה, מהלך שעות…

הרץ הוציא את הדברים מפיו והביט נבוך אל איש שיחו. וגם פניו של בן־משק־הבית נבוכו ועיניו העידו על המהומה שהוטלה בלבו. וגם בין המסובים על החול, מחוץ למחצלת, עבר כעין רחש בלי מלים… לאחרונה התאושש בן־משק־הבית ואמר:

– ברוך שמו של הבק וברוכים כל מעשיו… כל מחשבותיו רצויות לנו… וכל אשר יאמר ויעשה ייטב בעינינו…

_________

עם חצות הלילה חזר הרץ בדרך אשר בא. אחרי סעדו את לבו מן הלחם אשר נאפה לכבודו ומן התבשיל אשר הוכן למענו, – בליל לבן וגבינה ושמן, – ואשר משיָריו נהנו המסובים על החול ולקקו הילדים עד לבלתי השאיר שריד. אחר חזרו האנשים בעצלתים לאהליהם. וכשהאיר הבוקר הקיצו כולם ונגשו מיד לעבודה. הפועלים פתחו את פתחי הבּאיכּה, שהיו סגורים מאז עבר החורף, ועדת עכברים התפרצה בהמולה בעד הדלת, זרם של פרעושים השתפך מן התקרה ומעל הקירות, והאויר המעופש שׂם מחנק לעומדים בפתח… הפועלים קרעו גם את החלונות, ובמטאטאי־הקוצים אשר בידיהם התחילו לנקות את הרצפה, התקרה והקירות ויפרשׂו מחצלות, כרים ומרבדים על הרצפה.

ובן־משק־הבית חבש את סוסו וירכב אל העדר. וכעבור שעה קלה, כשהבאיכה כבר היתה מוכנה ומסודרה לקבלת האורחים, חזר בן־המשק, וכבשׂה רכה ושמנה עקודה לו מלפניו על אוכף סוסתו. בנוֹ מהר אליו, הוריד את הכבשה, וכל החבורה יצאה מאחורי האהלים לזבוח את הזבח – הגדולים והקטנים יחדו.

ובעוד זמן־מה עמד דוּד נחושת על גבי מדוה, וריח־הניחוח שעלה מתוכו העיד על למרחקים על התבשיל הנעים אשר בו… ומסביב למדורה ישבו בן־משק־הבית, בנו, ששה פועלים ושלושת ילדיהם והסתכלו במדורה המושכת־לב והריחו מריח התבשיל המושך את הלב עוד יותר. ועוד שלשה, וגם הם מן הפועלים, עסוקים היו בעצם מלאכת הבשול. האחד, המבשל, ישב ליד המדורה והוסיף מזמן לזמן על האש מחומר ההסקה אשר אצלו – קוצים, דרדרים וזבל כבוש. לרגעים יתבונן אל תוך הדוד, לבחון את מצב התבשיל, ונגע בו באצבעו ולקק את האצבע בלשונו, השני אוחז בידו האחת את האורז, המעוטף בשק־בד קטן, ואת כד־השמן הפתוח בידו השניה, לשים מכל הטוב הזה אל הדוד לפי מצות המבשל. והשלישי מנקה ומשפשף בחול את שלשת טסי הנחושת, אשר בהם יוגש המאכל לאוכלים.

בן־משק־הבית קצרה רוחו. מזמן לזמן קם ממקומו ונתן פקודות לבנו וזרזו פעם לכאן ופעם לכאן… ששת הפועלים, שנקרא להם היום דרור מעבודה, ושלושת ילדיהם – תשעה זוגות עינים אינם פוסקים אף רקע מהסתכל בעבודה אשר לפניהם, בדוּד, במבשל, באיש האוחז באורז, במנקה את הטסים. והבעת פני כולם דבקות, התפעלות ויראה, כבפני מזבח… לרגעים יעלה הרוק על שפתותיהם ושבו ובלעו אותו להנאתם כמעלים גרה…

בן־משק־הבית קצרה רוחו. הוא מתהלך ממקום למקום. פקוד יפקוד על העוסקים במלאכת הבשול שלא יכשלו חלילה; ופעם בפעם יגש אל הגורן העלובה מאחורי האוהלים, אשר עוד המלאכה נמשכת בה בעצלתים. שלשה צמדי בקר, קשורים זה לזה בחבל בקרניהם, מסתובבים על הקש הקצר והצנום ונער קטן נוהג בהם. סוס לבן, טבּשי, רזה וצנום ועצמותיו שוּפּוּ, מסתובב אף הוא קשור לקרש־דיש, וזקן עִוֵר שתי עיניו מחזיק במושכותיו… ועוד אחד זקן מסתובב אנה ואנה עם קלשון־עץ בידו ומחזיר אל הערמה כל גבעול־קש הנזרק הצדה…

מן המקום הזה היו נשלחים בשנים הטובות, הגשומות, אלפי גמלים עמוסים שׂעורה לעיר אשר על חוף היום, ומראה השׂעורים כמראה הכסף, ומשקלן כמשקל הזהב, ולערמות התבן לא היה קץ. והשנה לא יאספו גם את החלק השלישי מאשר זרעו…

בן־משק־הבית מתרחק בלב רע מעל הגורן ומסתכל בפעם המאה אל עֵבר הדרך הנמתחת מן העיר. מחשבות נוגות רוחשות במוחו. הרעה נגעה אפילו בבק. קצרה ידו מלשלם את הורקוֹ³ ואת המעשׂר מן השנה שעברה, גם לאחר שוִתּרה הממשלה על החלק הגדול. לפני חודש באו לעקל את הגורן – ושבו בבושת פנים… גם הנושאים הנוגשׂים־בו באו ופניהם חפו… והפועלים, שׂכירי השנה, לא באו על שׂכרם מראשית השנה… והשׂכר מצער מאד: שני שקים שׂעורים ושׂק דוּרה לכל איש. וכד שמן לששה אנשים, ועבּיה לשנים, וכתונת וזוג נעלים וחמשים גרוש במזומן לכל אחד… והפועלים רעבים. כל הסביבה הגדולה והרחבה הזאת רעבה.

עיניו הנוגות של בן־משק־הבית עוברות מעל הדרך הנמתחת מן העיר, והן משוטטות קדמה וימה, צפונה ונגבה… ולכל צד משׂתרעים שדות, שדות נרחבים לאין גבול ולאין קץ, וכל השדות שוממים וחרבים, כאילו מארת אלהים רבצה עליהם, כשדה הזה שרגליו עומדות בו. זעיר פה זעיר שם נראית באיכּה שוממה וסגורה, כבּאיכּה הזאת של הבק, וכל אחת מהן שיכת לגוש האדמה אשר מסביבה, והאדמה – רכוש הבדואים או רכוש אנשי העיר אשר הבדואים משכּנוּ בידם ולא פדו אותה ותשאר קנינם לצמיתות. זעיר פה זעיר שם נראית גם גורן עלובה כגורן אשר לבּק. ובדואים מעט מזער מסתובבים בין הבּאיכּות ובין הגרנות, ערומים, יחפים, רעבים וצמאים… על פת לחם ועל טפת מים ירד כאן איש לחייו של חברו… ועדרי בקר צנומים ורזים, רעבים וצמאים ורעי־המראה, משוטטים אף הם לאורך השדות ולרחבם ומבקשים מאכל ואָין… כיצד יוציאו העדרים האלה את שנתם, בטרם יבוא הגשם ויצמיח דשא חדש על פני האדמה? רק את הצאן עוד רחם אללה, הן חזרו מהרי חברון שׂבעות… ואַללה ודאי יוסיף לרחמן וימציא להן מזון… היד אַללה תקצר?…

מעל פני הדרך המוליכה מן העיר נראה ענן אבק… נשמע קול רעש… "טרוֹמבּיל״⁴ בא!

_________

הטרוֹמבּילים היו שנים. בראשון ישב בנו בכורו של הבק ושני אנשים עירוניים, לבושים כפרנג', לא פני מוסלימי פניהם ואף לא פני אינגליז… האֵלה הם יהוּד?… ובשני ישבו שנים, אף הם כראשונים, ואחד “בדואי”? לבושו כלבוש הבדואים, אבל לא כפני בדואי פניו. מי הוא זה? הגם הוא “יהודי”?… מה שונים ומשונים הם ה“יהוד”! הבדואים אשר בנגב שמעו את שמעם מפי חבריהם היורדים אל משכנות היהודים למכור להם זבל, אבל את פניהם טרם ראו עד היום הזה…

הטרוֹמבּילים התעכבו רגע, אבל אף איש מן היושבים לא יצא. בנו של הבק קרא אליו את בן משק בית־אביו ולחש דבר־מה על אזנו, וילך אל הטרומביל השני ויקח דברים עם ה“בדואי” היושב בו, וזה שאלוֹ בקול רם לשלומו ולשלום ביתו, לשלום הגורן ולשלום העדרים ולשלום כל הסביבה הזאת… ודבורו דבור ערבי צח, בסגנון בדואים… אבל בדואי איננו… משונה הדבר!… וה“בדואי” הזמין את המדבר אליו אל תוך הטרוֹמביל, ויסעו הלאה… הלתור את הארץ נסעו?

והפועלים והילדים עקרו את עצמם מן המקום אשר מסביב לדוּד ומריח־הניחוח העולה ממנו, והביטו מלוֹא־עיניהם אל “הטרומבילים”, אשר רק את שמעם שמעו וראה לא ראום עד עתה, ואל האנשים המשונים היושבים בהם, ש“יהוד” שמם ולתור את ארצם באו ולקנותה ולרשת אותה… דוממים ומשתאים עמדו, בלי הזיז יד ורגל, ועל פניהם הפתעה, הקשבה ותמהון… ולא זזו ולא הוציאו הגה מפיהם – עד שנתעלמו הטרומבילים מן העין וענן־האבק אשר עמד מאחוריהם נעלם… רק אז שב רוחם אליהם. נאנחו אנחת רוָחה והתחילו לשוחח ביניהם.

– טרומבילים…

– יהוד…

– כּנשרים קלו…

– מהירים מסוסת הבּק…

– האם כופרים הם?…

– אינם מאמינים בנביא…

– ומה האלהים אשר ישתחוו לו?…

– והזבל חשוב בעיניהם מזהב…

– גם מן האוכל?…

הגדולים מדברים והקטנים מקשיבים קשב רב.

שלושה היו הקטנים. האחד מהם צולע על ירכו ומתהלך נשען על מקל עבה, עבה מרגליו הרזות והדקות, וגם ידיו רזות ודקות הן ומראה החבל מראיהם. והפנים רזים והעינים מלאות עצב ותוגה… החולה הוא, הרעב?… והשני קטן מן הראשון, וידיו ורגליו רזות אף הן, ובטן עבה לו ובולטת וכל גופו מכוסה צלקות… אין זאת כי אם יד אביו לא רחמה אותו… עינו האחת סגורה למחצה וזבה… ועינו השניה גדולה, שחורה, פקוחה לרוָחה ומביעה פחד ומורא… והשלישי גדול משניהם, ושערות בהירות לו ועינים כחולות – פה, במדבר הזה!… מאין בא ומי הביאוֹ אל תוך הישימון הזה?… הרעב המתמיד מדבר מכל אבריו – וגם מתוך עיניו הכחולות… ושלשתם ערומים כביום הוָלדם. שום דבר אינו מכסה את עירום בשרם.

_________

האורחים חזרו מתיורם, והתישבו – אחרי שלפם את נעליהם – בבאיכּה על המחצלות ועל הכרים, לסעוד את לבם. בראש ישבו הארבעה הלבושים כפרנג'… אלה הם, כנראה, ה“גדולים” שבהם… מאחריהם, בשורה השניה, ישבו בנו של הבק, ה“בדואי” ובן־משק־הבית… ועל החול, מחוץ למחצלות, בפתח הבּאיכּה, ישבו בנו של בן־משק־הבית ושני נהגי הטרומבילים. ולאחרונה, מאחוריהם, מחוץ לבּאיכה, לפני הפתח, ישבו הפועלים וילדיהם.

השלושה הממונים על ה“דביחה”⁵, סדרו בידיהם את האוכל על הטסים… מלמטה שׂמוּ פתות־לח דקות ורחבות וספוגות שמן, ועליהן שׂמו את חתיכות הבשר, ותוך כדי כך לקקו בלשונם את השומן מעל האצבעות והאורז נשפך מלוא־חפניהם מעל לבשר. כל אחד החזיק טס בידו. את הטסים העמידו לפני שלש השורות הראשונות, טס־טס לפני כל שורה, בראשונה החלו ובאחרונה כלו…

הסעודה החלה. הידים תלשו חתיכות מה“פּתּות”, האצבעות קרעו את נתחי הבשר, כרכום בפתה, טבלום בשמן ושׂמוּ אל פיהם, והלשון לקקה את השומן מעל האצבעות… ומן האורז לקחו מלוא החופן, הדקוהו ביד הדק היטב עד שקיבל צורה של כדור קטן, והשליכוהו אל תוך הפה הפעור…

היושבים בשורה הראשונה היו נבוכים. אם מפני שלא הורגלו למאכל בני־ערב, ואם מפני מבטי הפועלים וילדיהם, מבטי־רעב אשר דבקו באוכלים ולא ירדו אף רגע – כאילו בקשו להשתתף בסעודתם לכל־הפחות במבטיהם… היושבים בשורה הראשונה נבוכו ולא ידעו כיצד לאכול, אף כי חברם ה“בדואי” למדם וזרזם באמרי פיו… בנו של הבק ובן־משק־ביתם כבשו את מבטם בקרקע, שלא לביש את אורחיהם ושלא לראותם בקלונם.

היושבים בשורה הראשונה משכו את ידם מן הטס והודו בקול רם לבעל הבית, באמרם כי כבר אכלו די צרכם ושׂבעו. אז לוּקח הטס המלא־כמעט מלפניהם ונתּן לפני הפועלים והילדים. אך אלה רק הביטו אליו, מבט מלא תאוה, ונגוֹע לא נגעו בו, – כי לא מן הנמוס הוא, שיתחילו באכילה בטרם יגמרו הגדולים והחשובים מהם… מן הטס השני נשאר רק המעט כאשר משכו האוכלים את ידיהם ממנו, ומן הטס השלישי – עוד פחות מזה, ואז הועמדו גם שני הטסים האלה לפני הפועלים, ושלשת העוסקים בבשול ישבו עמהם ואכלו כולם יחד… רק הילדים חכו עדיִן… וככלות הגדולים לאכול, ועל הטסים לא נשארו בלתי אם עצמות ושיורי פתות ואורז, התנפלו עליהם שלשת הילדים וילוקו הכל בלשונם, מן העצמות ומן הטסים, כלחוך הארבה…

וכשכלתה כל הסעודה הוגשו לאורחים כדי מים לרחוץ את ידיהם, ואחרי־כן הוגשה להם הקהוָה השחורה, הריחנית… וישתו, שוב על־פי הסדר. תחלה שתו יושבי השורה הראשונה, אחריהם יושבי השורה השניה, ואחריהם השורה השלישית, ולאחרונה הפועלים. והילדים לקקו את שארית הקהוה מן הספלים.

השמש נטתה לערוב. האורחים נחפזו לדרכם. הטרומבּילים נעלמו מן העין. וה“חיים” בבאיכּה שבו לסדרם…

והשדות הרחבים לאין־בול ולאין־קץ, השוממים והחרבים, נתכסו צללי ערב…

1

עבד אל־קדר עודנו זוכר את הימים ההם, עת ישבו אחיו בני סַטריה על הככר רחבת־הידים, המשתרעת לנגד עיניו. כארבעים אוהל היו בני סטריה והם עומדים על פני הדרך העולה ליפו, ושיך אחד מושל על כולם, אַבּוּ־חטב הזקן, שנהג נשיאותו ברמה.

שמוֹע שמע אז עבד־אל־קדר, כי האדמה, אשר הם יושבים עליה, חלקה האחד שיך לעיר רמלה והשני לאחד מעשירי יפו, אבל אחוזה היא לשבט סטריה מאז, כי זה ימים רבים עזבו בני סטריה את הדרום הרחוק מפני שכניהם התקיפים ויבואו ויאחזו בככר הזאת, ומאז ועד עתה הם חורשים אותה, זורעים בה וחיים פה עליה ועל יבולה ומשלמים מסיהם לממשלה מדי שנה בשנה.

וזוכר עבד־אל־קדר את ימי נעוריו, והוא פה נער את בני שבטו הבחורים, והיה בלילה והלך לרעות את הצאן ואת הבקר בשדות השכנים הרחוקים, וביום יש אשר יקפוץ עם חבריו הנערים בין הגבעות לארוב לארנבת ולצוד צפרים, ויש אשר ישב באחד האוהלים, הוא וחבריו, ושמעו תורה מפי החַג'¹, ושנו אחריו בקול וברננה ולמדו גם קרוֹא וכתוֹב, והללו אז האנשים במחנה את עבד־אל־קדר ואמרו, כי יודע־ספר הוא מאין כמוהו בכל הנערים, כי גם את הקוראן הנדפס הוא קורא, ואם ירצה וילמד עוד, וקרא גם מכתב כאחד הלמדנים.

ויהי היום ועבד־אל־קדר יושב, הוא וחבריו, בצל האוהל, והם שונים בנעימה אחרי רבם החג', והנה נשמע קול צלצול, קול מַשק מוזר, אשר לא שמעו כמוהו מתמול־שלשום. וישאו את עיניהם ויראו והנה שני מיני בנינים מוזרים יורדים בדרך יפו אל הבאר אשר מתחת לגבעה. מיני בנינים הרצים ומתגלגלים על גבי גלגלים אשר מתחתם, ושני סוסים רצים לפני כל בנין, ובתוכו יושבים מיני אנשים, שאינם מלובשים כבני־אדם כלל… מה זאת? דומה, שמעשה־שטן הוא.

– אלה הן מרכבות הבאות מיפו, והן נושאות חַוַג’ים אשר יצאו לטיל, – כך באר להם החג' בחכמה; כי אכן ראה האיש הזה את העולם וכל אשר בו.

ורוח לבשה את הנערים וירוצו כולם אל המרבות שהתעכבו על יד הבאר.

מרחוק עמדו הנערים וראו, והנה יוצאים מתוך המרכבות אנשים הלועזים ביניהם בלעגי שפה שלא שמעוה מעולם, והנה קרבו האנשים אל הבאר והתבוננו בה, וישבו על גל האבנים אשר על יד הבאר, ושוחחו בלשונם, וידברו עוד, ויקומו וילכו אל ראש הגבעה מערבה, אל מקום החורבה העתיקה, ושני ערבים פלחים, אשר עמם באו החַוַג’ים, נשארו פה על יד המרכבות לטפל בסוסים האסורים ברצועות. השקו הפלחים את הסוסים ונתנו להם מספוא, והסוסים אכלו, כאשר יעשו כל הסוסים… אז מצאו הנערים עוז בנפשם לגשת אל המרכבות ולהתבונן בהן…

ואז פנה אליהם אחד הפלחים וצחוק מר על שפתיו, ואמר:

– אי, בדואים קטנים, עוד מעט יגרשוכם מן הארץ! כי הנה באו היהודים האלה לתור את ארצכם ולקנותה מידי בעליה.

אבל הנערים לא שׂמו לב לדבריו. הם שמחו כי באו הפלחים עמהם בדברים, ויקרבו לגשת עד למרכבות וימששו בידיהם את האופנים וימששו את הסוסים בצוארם, ומהם שנועזו ובאו לתוך המרכבות ממש…

ובעוד הנערים עושים כה וכה, בא אחד האורחים החַוַג’ים, הניף את השוט אשר בידו והצליף על גבם, ויגער בהם לאמור:

– סורו, גנבים קטנים!

והשוט הצליף גם על גבו של עבד־אל־קדר, ויחר לו מאד, עד מות… אמנם לא־אחת ולא־שתים הוכה עבד־אל־קדר גם במקל וגם בשוט – אבל לא בידי איש כזה… איש זר ומוזר, אשר אך נטה אל ארץ אחוזתם – והוא מכה…

_________

וזוכר עבד־אל־קדר את האספה הגדולה, שהיתה בערוב היום ההוא.

בלילה ההוא נתאספו כל בני סטריה אל אוהל אבו־חטבּ. כל השיכים וכל זקני השבט וכל האנשים אשר במחנה נועדו ובאו כולם. ישבו השיכים והזקנים על המרבדים אשר לפני פתח האוהל, ושאר כל הקהל ישב על המחצלות אשר מסביב. בראש האספה ישב אבו־חטבּ הזקן בהדרת שׂיבתו; מימינו אַבּוּ דַאעי הזקן – הוא אַבו־דְאעי ראש השיכים לפנים, אשר נדחה מפני אבו־חטבּ – ומשמאלו שיך חמדאן, אהובו הנאמן של אבו־חטב. ומסביב להם בעגול – כל נשוא־פנים אשר במחנה: על יד אבו־דאעי ידידיו ואוהביו, מתנגדי אבו־חטב, ולעומתם, על יד חמדאן, כל אוהבי אבו־חטב הנאמנים לו. ומחוץ לעגול־הכבוד הזה התכנס כל שאר הקהל, אשר בא לשמוע דברי חכמים בהועצם יחד, ועליהם נוספו גם רבים מן הבחורים ומן הנערים – ובתוכם הנער השובב עבד־אל־קדר.

והלילה ליל חושך, אחד הלילות האחרונים לחודש, רק המדורה הקטנה דולקת בתוך העגול ומאירה פני המסובים הקרובים לה, והם מוסיפים עליה פעם בפעם קוצים יבשים. ואבו־חטב מסב על צדו, מושך עשן הטבק מקנה הנַרגילה – ועדיִן אינו פותח פיו לדבּר. רציני הוא בשעה זו ומחשבה כבדה רובצת על פניו ומַשרה עליו דומיה. אולם אבו־דאעי – צחוק קל, צחוק ערמה, מבריק בתוך עיניו, כאילו הוא יורה משם זיקי נקמה… וכל המסובים יושבים שקועים בשתיקה ומיחלים למוצא פי ראש־השיכים.

והנה אסף אבו־חטב את רגליו וישב ויבט אלל המסובים. עוד רגע שתק ואחרי כן פתח פיו ויאמר:

– צַלוּ עַלַא אַנ־נֶבִּי! ²

– עַלֵיְהֻ אִצ־צַלַאת ואַס־סַלַאם! ³ – ענו כל המסובים וישאו את עיניהם השמימה ביראה ובדאגה.

ויען אבו־חטב ויאמר:

– שמעו אלי הזקנים והשיכים בני סטריה! הזעקתיכם היום מאהליכם, קראתיכם הנה ותבואו, כי גדול הדבר ונכבד הוא לנו, בני סטריה. כארבעים שנה יושבים אנחנו על אדמת הככר הזאת, עליה עבדנו, מפריה אכלנו אף שלמנו לבעליה את ה“מעשׂר” ואת ה“וִרְקוֹ” מימים ימימה. עתה הנה באו היהודים לקנות את אדמת אחוזתנו מידי בעלי הקוּשאנים. וגם קנה יקנו ויקבלו קושאנים, ואחרי כן יבואו ויגרשו אותנו מזה, באמרם: עדים הם הקושאנים כי לנו האדמה. אבל, אחים, האמנם יגדל כח הקושאן מכח עבודה של ארבעים שנה? אנחנו חרשנו, זרענו את האדמה, פה מתו אבותינו, אשר אִתם באנו מן הדרום הרחוק – ועדיִן אין האדמה הזאת לנו ולבנינו? זכות אבותי עמדה לי והגעתי כיום להיות ראש השיכים בשבטי, והנה נשבעתי לכם כי לא אנוח ולא אשקוט ונתון לא אתן לזרים לקחת את רכושנו! לנו הארץ! ואתם, אחי בני שבטי, זאת עצתי לכם: יתנדב איש איש כמתנת ידו והבאתם אלי, ומחר כעלות השחר אחבוש את סוסתי וארכב אל השיך הקדוש, אל אבו־רבאח, ואמסור לו את צרור הכסף ואבקש ממנו להגן על עבדיו ולעמוד להם בעת צרה. ואַללה ישלח לנו את נביאו ועזרנו בקדשו!

– לַא אַללה אִלַא אַללָה וַסַיִדֻנַא מֻחַמַד רַסוּל אַללָה! ⁴– לחשו כל הזקנים, וכל העם ענה אחריהם ביראה.

וידום הקהל, וידום הלילה, והמדורה גם היא כהתה בדממה, והנה נאנחו יושבי שמאל, ולחש חרישי ומקוטע עבר בין יושבי ימין, אשר על יד אבו דאעי…

– הבו עצה, השיכים זקני סטריה! – אמר אבו־חטב שנית.

אז נעור אבו־דאעי, הטה ראשו לתוך העגול, וזקנו המחודד רעד קצת, ויען ויאמר:

– שמעו נא השיכים וכל זקני סטריה! אמנם צדק זקן השיכים באמרו כי אנחנו אדוני הככר הזאת, אבל לא טובה העצה, אשר יעץ לכם היום אבו־חטב. לא טוב לנו לבוא בריב לא עם היהודים ולא עם בעלי הקושאנים. והיהודים – להם הכסף, להם הזהב. ובעלי הקושאנים תקיפי הדור הם ועזי הארץ – ואנחנו מה כי נריב עמהם? לשוא נאבד את כספנו ובפריו נביא עלינו רק חמת הפקידות, את אהלינו נרושש, את כל בהמתנו נמכור והועל לא נועיל. אמנם לא טוב כי יבואו היהודים ויקנו את האדמה הזאת, אבל אם יבואו, אַל נא נבוא אתם בריב. נבוֹאה אז אנחנו ונעשה את כל עבודתם בשדה, גם את בהמתם נרעה אנחנו, גם את בתיהם נשמור – ונתנה לנו האדמה הזאת פי שנים מאשר נתנה עד עתה. אוהל קל לבדואי, וּלקחוֹ והעתיקוֹ מזה מעט. כי צאו נא וראו את הכפרים אשר מסביב לעיוּן ומלֶבֶּס מושבות היהודים, והלא התעשרו בני ערב: פטורים הם מן המעשׂר, ורקוֹ אינם משלמים, וכל שׂכר העבודה אשר הם עובדים – להם הוא…

ואבו־דאעי טרם יכלה את דבריו,, והנה קפץ למולו חמדאן, והוא כולו רועד מכעס ועיניו בוערות בחושך ויקרא:

– בוגד אתה, אתה אבו־דאעי! אתה היית מוכר את זכויותינו לבני רמלה, בימי היותך עוד זקן השיכים, והנה באת היום למכור אותנו בידי היהודים!…

הדבר יצא מפי חמדאן ואברהים בן אבו־דאעי הבכור קפץ ואחז בצוארו… אך זקן השיכים עמד בתָּוך והפריד ביניהם ולא נתנם להכות זה את זה.

– נקרא את הדרויש הזקן ונשמע מה בפיו – קרא אחד המסובים.

– כן דברת, – אמר אבו־חטב, בראותו כי בזה ירגיע את הקהל.

– ילך נא שיך חמדאן להביא את הדרויש.

ושיך חמדאן לא נועז להמרות פי זקן־השיכים וילך לקרוא את הקדוש, אף כי לא האמין בו הפעם, בדבר הזה. וכל המסובים נשארו יושבים דומם, שקועים במחשבותיהם ומחכים.

ויבוא הדרויש, והוא עור שתי עיניו, גבוה ודל־בשר ובלכתו יתנועע כתמר לפני רוח, ימינו מגששת במקל ושמאלו על שכם שיך חמדאן… ויפנו לא המסובים דרך ויבוא אל תוך העגול וישב בראש, לימין אבו־חטב. האש האירה את פניו הצומקים ואת ראשו הרועד, כי זקן הוא הדרויש מכל אנשי סטריה, ורק הוא נשאר מכל הזקנים אשר באו מן הדרום, ויהי לקדוש השבט.

ולאחר שהשמיעו בקול רם את דבר האספה באזנו הכבדה משמוע, נאנח ויפתח את פיו חסר־השנים ויאמר:

– אם בכוח הכסף הולכים היהודים, שמעו לעצת אבו־חטב וילחם הכסף בכסף. אך אם בכוח האלהים הם הולכים, אין טוב לפניהם משמוע בעצת אבו־דאעי, וחייתם בשלום עם היהודים, כי להם הארץ נתּנה; כי ככה יאמרו הקדושים אשר בארץ: יבוא יום ואלהים ישיב את חמתו מעל אִבּן אשׂראיל בנו, אשר גרשו מארצו, והשיבוֹ אל נוהו.

– צדק הדרויש! – קרא אחד מכת אבו־דאעי.

– פג טעמו! – ענו לעומתו מכת אבו־חטב.

ושוב קמה מהומה ומבוכה בקהל, אך את אחרית הדבר אין עבד־אל־קדר זוכר, כי אחד הזקנים יצא אל הנערים והפיצם לכל עבר וגרשם במקל שבידו. אך זוכר עבד־אל־קדר כמה כעס אז על אביו שנטה אחר אבו־דאעי, וכמה חרה לו גם על הדרויש הזקן, אשר את שיחותיו ואת ספורי מעשיותיו על הקדושים בעלי־המופת אהב הנער מאד, עד כי חשב גם אותו לקדוש־עליון. נהפך לב עבד־אל־קדר גם על זה הדרויש; ובזעפו סר ושב האוהלה.

לפנות בוקר, והשמים נוצצים בכל כוכביהם, הקיץ עבד־אל־קדר לקול צעדים: המון אנשים הולכים אל אהלו של זקן השיכים. הוא קם ומהר אחריהם ועמד מאחורי האוהל, והנה השיך חמדאן עומד ומקבץ מטבעות זהב וכסף מאת הבאים שמה אל האוהל.

ועם עלות השחר יצא אבו־חטב וירכב על סוסתו השרוקה האבירה, רכוב וירוד מעל הגבעה מזרחה.

ואז נזכר עבד־אל־קדר, כי הלילה ראה בחלום והנה הוא רוכב על סוסה זו, שוטף וטס כנשר, כי הדבר נחוץ מאוד.

ובעודנו נדהם מן החלום אשר זכר – והנה יצא אבו־דאעי הזקן מתוך אהלו ונשא עיניו אל אהלו של אבו־חטב וירא כי הסוסה איננה, ואת חמדאן ואת חבורתו ראה – ויגחך מבּין שפתותיו, ויפרושׂ את המרבד לפתח אהלו וישם פניו אל מול מכּה ויכרע ויקוד בתפלת הבוקר…

– בוגד אשמאי! – לחש עבד־אל־קדר בשצף־קצף. ומאחורי ההרים זרחה השמש: כדור אדום, לוהט – יוקד באש נקמה.

2

ימים של מבוכה באו לעבד־אל־קדר. הוא רואה מעשים, הוא שומע דברים, אשר לא ידע את טיבם – ולבו מר עליו. מרגיש הוא ביסורי שבטו, כי אין נחת ומושיע אין. אבו־חטב שב מעם השיך הקדוש במפח־נפש – כי גם הוא יעץ להכנע…

– הם קנו את לבו, – גמגם חמדאן בחרוק שנים, אבל הפסיק באמצע דבּורו, כי נפל עליו מבטו הקשה של אבו־חטב, מבט קשה: בקדושים אַל תדבר סרה.

אז פנו אל אפנדי עשיר אחד מיפו, שבני סטריה היו חַיבים לו כסף, והוא הבטיח להשתדל בעדם ולקח מידי אבו־חטב את הזהב אשר הביא. ימים אחדים חכו והנה באה הידיעה מאתו כי אין תקוה והקניה עומדת להעשות.

והסכסוכים בין השיכים הלכו וגברו, עד כי החליט אבו־דאעי והכת שלו להפרד מעל אחיהם ולחנות לבד. גם בין אבו־חטב ובין חמדאן היו דברי ריב. חמדאן יעץ להגן על האוהלים בנשק, להתנפל על המודדים, אשר באו למדוד את האדמה ולהכותם נפש; אבל הזקן התנגד לו ופעם בפעם גער בו על דבריו המסוכנים – ואין נחת במחנה.

רק הנערים, חבריו של עבד־אל־קדר, בלו את זמנם בטוב. הם רצו אחרי המודדים ועינם שׂבעה נפלאות. בתמהון הביטו אל הכלי המשונה בעל שלש הרגלים, אשר שתי עינים נוצצות לו, אחת מפּנים ואחת מאחור, והחַוג’ים מתבוננים אל תוך העין… מה הם רואים בה?… והנה שרשרת ברזל ארוכה, אשר לא ראו כמוה לאורך, ושנים אוחזים בה בשני קצותיה ומכים בה על הקרקע. למה זה הם מכים? ואוכלים הם האנשים הללו שלא כבני־אדם כלל. אך כנראה טובים הם המאכלים שלהם, וכארבה מתנפלים הנערים על כל מַפל מסעודת המודדים. מלקטים הם פרורי הלחם הלבן, שיורי־פירות וקליפתם, עצמות דגים ובשר, ומתקוטטים על המציאה שהם מוצאים… רק עבד־אל־קדר מתנהג כגדול. הוא הוגה בכל הדברים שהוא שומע בלילות מפי אבו־חטב וחבריו, ולבו עליו כל היום כמרקחה.

והנה בא היום האחרון. עם הערב־שמש באו מרמלה שני חַילים, אחד זקן ואחד צעיר. הזקן הודיע לאבו־חטב כי האדמה אשר הם יושבים עליה נמכרה לבעלים חדשים, הבאים להאחז בה, וכי הוא ובני־שבטו צריכים להעתיק מחר את מקומם אל אדמת העיר רמלה, אשר במזרחה ובמערבה.

ובלילה, כשהלכו להם החילים, שוב נקראה אספה גדולה באהלו של זקן השיכים. והפעם לא בא אבו־דאעי אל האספה וגם אחדים ממקורביו לא באו שמה. ובין אבו־חטב וחמדאן נפלה קטטה, עד שכעס הצעיר על הזקן וקרא לו: “נאה לך להיות מחבריו של אבו־דאעי!”…

וכל אותו הלילה היה רעש ושאון במחנה. אבו־דאעי וכל ההולכים בעצתו התכוננו להסיע את אהליהם: אספו את כל הכלים, הוציאו את הדגן מן המטמורות, הסירו את האוהלים, גללו את יריעותיהם על הבדים וקשרום בחבלים, וכאור הבוקר יצאו הגמלים והחמורים העמוסים, ירדו מעל הגבעה, ומאחריהם נהרו כעשרים בית מבתי סטריה ואבו־דאעי ובניו בראשם.

גם אבותיו של עבד־אל־קדר נספחו אל היוצאים, ועבד־אל־קדר הולך עמהם, הולך ומסב פניו להביט אחורנית, ולבו חרד לקראת המקום החדש אשר יבואו שמה…

וילכו ויבואו אל אדמת רמלה אשר במערב ויטו שם את אהליהם על אחת הגבעות. ועיר מלאה בתי אבן ממולם, ומגדל נושן וגבוה מאוד מביט מרחוק ברוגז על חבורה זו, אשר נפרדה מעל שבטה ותעמוד פה, מעט מהרבה.

ובני סטריה הנותרים מה יהא עליהם?

ויהי היום ועבד־אל־קדר וחבריו רועים את הצאן, ויבואו עד לפני המקום אשר גרו בו קודם, והנה קול צעקת שבר. הם מהרו לרוץ שמה ויראו, בעודם מרחוק, והנה חילים מזוינים פשטו על אהלי אבו־חטב וסיעתו, והם מושכים בחזקה את יתדות האוהלים ומפילים אותם ארצה… הגברים בורחים ומסתתרים בשדה מאחורי הגבעות ובין האבנים, הנשים צועקות ותולשות בשער ראשן והילדים בוכים… מהומה ומבוכה. איפה הם אבו־חטב ובניו? וחמדאן הגבור הקנאי אנה בא?

הנה חמשה חילים עוברים בדרך, רוכבים על גבי סוסים, ואבו־חטב וחמדאן הולכים אחריהם ברגל כשידיהם קשורות לאחוריהם… ברגל רצים השיכים, בעלי הסוסים האבירים, נדחפים אחרי סוסי החילים – ופני חמדאן מוכים וזבים דם.

עתה יעתיקו גם בני סטריה את אהליהם ויחנו במקום אשר נתּן להם מזרחה לאחוזתם.

_________

ושם, במקום אשר היה המחנה, עולם חדש הולך ונבנה. ועבד־אל־קדר וחבריו הולכים מדי יום ביומו לראות את הנעשה. אבנים, אבני גזית, נערמות כאן, בורות נחפרו ובהם סיד רותח, וגמלים באים פעם בפעם מיפו ומביאים עצים, לבנים וקרשים חדשים, רעפים אדומים, פח וברזל וכלים וכלים שונים. גם עגלות הולכות ומביאות שמה כל משא – וכמו מעפר צומחים הבנינים מיום ליום. ועל אחת הגבעות עומדים שני עמודי־ברזל וביניהם תלוי פעמון גדול, ובוקר, צהרים וערב מצולצל בו: דין־דן, דין־דן!

ובאים הנערים הבדואים ועוזרים גם הם על ידי הבונים, והם מקבלים מטבעות של כסף, כסף ממש. ונבנים בתים מטויחים ומסוידים לבן, וגגות להם אדומים ומשופעים, ומראיהם כמראה התרבוש שבראש האפנדי, ודלתות גבוהות ורחבות להם וחלונות, הנוצצים ולוהטים לעין השמש.

והנה גם מן המבוגרים אשר בבני סטריה החלו לעבוד אצל היהודים, והראשונים היו בני השיך עצמו, חמשת האחים אבו־דאעי, אשר קבלו על עצמם לשמור את המושבה מכל רע.

גם אביו של עבד אל־קדר הלך לעבוד אל המושבה ולקח גם את בנו עמו. קשה היתה העבודה לבדואי הקטן, אשר ידע רק את צאנו ובקרו, ופה הנוגשים אצים בו, גוערים ומחרפים וגם הכה יכו ביד. ועוד קשה מזה לראות בנערי בני סטריה המזרחית, הבאים ומרננים אחרי אחיהם, אשר נפרדו מעליהם מערבה, כי מכרו את עצמם ליהודים… אבל, היהודים משלמים כסף רב!

מפי הנערים ההם שמע עבד־אל־קדר, כי הם, בני סטריה המזרחית, חושבים מחשבות־נקמה, כי יבוא יום נקם ושלם… ובלילה, בשוב עבד־אל־קדר אל מחנהו, אל אהלי אבו־דאעי, שמע גם שם משׂוחחים על הנקמה שחורשים אבו־חטב וחמדאן על היהודים. אף דוּּבּר כי אבו־חטב יוּרד מנשיאותו, על כי נזהר הוא ביותר, וחמדאן אמיץ־הלב יבוא על מקומו, ואז יבוא יום הנקמה…

שומע עבד־אל־קדר את כל השיחות הללו ולבו מתמלא פחד ותוחלת – מתי, מתי יבוא היום ההוא?

_________

והנה זה בא היום ההוא.

לילה – ופתאום נשמעו יריות מעֵבר המושבה ושעטת פרסות סוסים וצעקות אנשים. עבד אל־קדר הקיץ בחרדה ורץ החוצה: ראהו אביו ויכהו על לחיו וישיבהו אל האוהל. שכב עבד אל־קדר כל הלילה ויט אזנו לשמוע, מה בחוץ?… חיש־מהר נדמו הקולות ודממת הלילה שבה לשלוט בכל. אך המחנה לא שב עוד לתנומתו. ישבו כל האנשים לפתח אהלו של השיך ושמעו לדברי בנו, שבא זה עתה מן המושבה. הוא ספּר כי רועי סטריה המזרחית פשטו בכרמי המושבה החדשים, ויהי כי נשמע הדבר במושבה ויצאו משם רוכבים על סוסים ויירו ברועים ויגרשום.

– חמדאן מתחיל “לצחק”… – אמר אחד המסובים בקול חדוָה.

– צחוק רע! – ענה בן השיך.

– מי יודע? אולי מעשיך רעים יותר, – מעז זה ועונה.

ואמנם זאת היתה אך תחלת ה“צחוק”, כי למחרת היום, בנטות השמש מערבה, ראה עבד אל־קדר מראש הגבעה אשר עמד עליה, והנה עשרה פרשים רוכבי סוסים יוצאים ממחנה סטריה המזרחית ואחריהם המון רגלים ובידיהם נבוטים ורובים…

רץ עבד אל־קדר לבשׂר את הדבר במחנה אבו־דאעי; כי אמר, יקומו גם הם ויצאו עם אחיהם. אך מרחוק ראה את אבו־דאעי הזקן עומד חִוֵר ועוצר את צעירי חבורתו ללכת. ויפן עבד אל־קדר וכחץ מקשת עף אל המושבה.

והנה, מן הגבעה האחרונה נראתה לו המושבה כולה, והוא נבהל ומשתומם ולבו הולם ונפעם.

עוד טרם נראו בני סטריה במושבה – והפעמון הארור התחיל לצלצל בחָזקה, ומכל עברים נחפזים היהודים ומקלות עבים ומוטות־ברזל בידיהם, ואחדים מחזיקים גם רובים… גם הנשים רצות אחרי הגברים ומלקטות אבנים אל סנוריהן.

”הגם הם גבורים למלחמה?"

והנה יצאו שני רוכבים מן המושבה ודפקו סוסיהם בחזקה ויעופו כבזק; האחד בדרך העולה עיונה, והשני בדרך העולה רמלתה.

“גם לרכוב הם יודעים?” השתומם עבד־אל־קדר בלב דואג.

והנה הוא רואה שני רוכבים מן הסטריים מתאמצים לחצות את דרך הרוכב רמלתה.

“הוי, מהרו… לא, לא, הם לא ישיגוהו… עוד מעט והנו בין הזיתים… אחרו!”…

ובני המושבה כבר נקבצו כולם על גבעתם אצל פעמונם. ועל הגבעה ממולם בני סטריה עולים… בראש כולם רוכב חמדאן, ואחריו שני בני אבו־חטב.

עומדים הבדואים על הגבעה, מביטים אל היהודים, והיהודים אליהם… והנה עמד בראש היהודים איש אחד, שפל־קומה ודל־בשר, ומוט־ברזל ארוך בידו. עבד־אל־קדר הכירו – הנפח הוא זה… מתפרץ הנפח להתנפל, אבל העומד מאחוריו עוצר אותו – זה הוא ראש המושבה.

“ולמה הם מחכים בני סטריה – הלא עוד מעט ויבואו הרוכבים מעיון ומרמלה?”

והנה עלה קול מפץ יריות… חמדאן וחבריו הרוכבים ירו אל פני היהודים, אבל קלוע קלעו למעלה, כי רק להפחיד הם רוצים את היהודים ולהפיצם… וגם מצד היהודים עונים במפץ כזה, וקולעים למטה לארץ…

עתה קפץ הנפח, ומוט־הברזל בידו, ורץ אל מחנה הבדואים; הבדואים רצים לקראתו… ממטירים היהודים על הבדואים מטר אבנים; גם הבדואים העומדים על ההר זורקים אבנים לעומתם… והנפח – הנה הוא בתוך הבדואים, מכה בברזל שבידו על ימין ועל שמאל… והנה – הך, בנו הצעיר של אבו־חטב הכה בנבוט על פני הנפח! – ועבד־אל־קדר רץ, רגליו נושאות אותו אל הנלחמים – כבר התנגשו היהודים והבדואים פנים אל פנים… עבד־אל־קדר הגיע למקום – ושעטת פרסות סוסים באה מאחוריו, חַילים מזוינים באו מרמלה… וצליפות־שוט צורבות כאש הדליקו את גבו ואת ראשו והוא נופל מלוא קומתו ארצה…

ולמחרת היום, כשהלכו ה“חילים” בלוית בני־המושבה אל אהלי סטריה המזרחית, נגררו אחריהם גם נערי סטריה המערבית ועבד־אל־קדר בתוכם. בתוך האוהלים נשארו רק הנשים והטף בלבד, וגם השיך הזקן אבו־חטב. חשב הזקן את עצמו נקי, כי לא הלך אל המושבה, אך החַילים אחרי אשר פשטו על האוהלים ויהרסום ויבוזו כל אשר חפצו, קשרו את הזקן בחבלים… דמעות חרפה שְמו מחנק לגרונו של עבד אל־קדר.

_________

וחמדאן נמלט, ומאז לא ידע איש את מקומו ואיש לא ראהו עד היום. יש אומרים כי מת חמדאן מפצעיו אשר פצעוהו החילים, ויש אומרים כי נדד חמדאן לעבר ים־המלח והתחבר עם הבדואים שם. את בנו הקטן, את מוחמד, אסף אליו אחד מקרוביו אשל אָהל על העוֹג’ה, ויֵשב אתו.

השיכים יצאו, ומספר אלי בני סטריה המזרחית הולך ופוחת.

אבו־חטב הזקן ישב בבית־הכלא יותר משנה, עד אשר מכרו בניו את כל אשר לו ויתנו כופר נפשו ופדוהו. ובשוב הזקן אל מחנהו, מצא רק שארית דלה. מקצתם נדדו דרומה ומקצתם נפוצו בין כל הבדואים אשר בסביבה. ככה הלכו הלוך והתפזר. ויהי כי מת אבו־חטב, ויירש בנו אחריו נשיאוּת בלי שבט.

3

והימים עוברים. והנה חלה גם אבו־דאעי למות.

ויהי היום ואבו־דאעי מוטל בפנת אהלו ואין איש מבניו עמו בבית, והנה עבר העלם עבד־אל־קדר ויסר אל האוהל, כי בקש לראות ולהוָכח אם יחיה עוד אבו־דאעי ומה מראהו עתה. ראהו הזקן ויקראהו אליו. נגש עבד־אל־קדר, והשיך התחזק וישב על יצועו, ויאמר:

– אלהים הקרה אותך לפני, בני. שוכב אני ורעיונותי סובבים על שארית בני סטריה. אין בהם אף אחד אשר יצלח להיות לראש ואשר יוכל להרים את קרן שבטנו בכבוד. בני כמוהם כאין, בנזיד־עדשים אתה קונה אותם. רק אותך ראיתי בדואי אשר שאָר־רוח לו. דם בדואים בך ולבך לב בדואי. ועתה שמע ואגדך את אשר יקרך אחרי מותי: יום יבוא ואתה תירש את מקומי אחרי. איש עוד לא שׂם את לבו אליך, כי נער אתה. אבל יבוא יום והכל יכירו את ערכך ואתה תמשול… והיה אחרי מותי יעלה בני להיות לשיך, אבל ימי נשיאותו לא יארכו – שומר בכרמי היהודים לא יהיה נשיא לבדואים… וקמו האחים בני דֶרְוִיש ואמרו הם לקחת את מקום בני, אבל גם הם לא יצלחו. כי כמוהם כפלחים, יודעים לחרוש ולזרוע; אבל לא ה“חַרַתּ” הטוב יהיה גם מנהל טוב… וכאשר תהיה יד איש באחיו, ושׂמו אחיך את עיניהם בך ומשלת… וגם אני הנני משׂים את ידי עליך, כי תעלה וכי תצלח! ועתה שמע את אשר אומר לך, בטרם אלך ואינני: ‘הכסף נלחם את הכסף’, אשמר הדרויש המנוח. ואתה, בני, התבונן אל דרכי היהודים וראית כי לא בכח אלהים הם הולכים, כי אם בכח הכסף אשר להם… לא זה העם, אשר הבטיחם האלהים להשיבם אל הארץ. העם ההוא טרם בא… הם באים רק בכסף: את הקרקע הם קונים, את שמירתם הם קונים, את העבודה הם קונים, את אכלם הם קונים. והיה כי יתם הכסף מכיסם ודלו ותש כחם, או אז נקום ונירש את מקומם… וזאת אשר עלינו לעשות: נצל את כספם והיו ככלי ריק. כל הכסף אשר יוציאו יבוא אל ידינו, והיה כל כחם בידינו אנו… אך אתה עבד־אל־קדר, אתה אל תלך לעבוד, כי חכם אתה ונבון לב. אם סחור תסחר את המושבה, נצל תנצל אותם והתעשרת. קנה בהמה, קנה שעורה, קנה חטה ומכרת להם, כאשר ימכור הסוחר. ואת כספך תתן ברבית לעבדי־עולם לפלחים, ורבה כספך ועצם, ואל תחמול על הפלחים, כי כמוהם כחמורים. וכאשר תתעשר וכחך יגדל, זכור תזכור את השיכים הגדולים של סטריה – ועשית כיאוּת לבדואי לעשות!

נדהם ישב הנער ושמע את כל הדברים אשר נבא לו הזקן, ויפג רוחו. ופתאם צלחה עליו רוח אחרת, ולולא בוש כי עתה נפל על צוארי הזקן הזה, אשר שנא עד היום, לחבקו ולנשקו. הוא הראה לו דרך בחיים.

וביום השני, כבוא עבד־אל־קדר אל אבו־דאעי בהיותו לבדו באוהל, גלה לו אבו־דאעי את המקום, אשר טמן שם כלי־חרס מלא מטבעות זהב, ויצוהו לאמור: “ידעתי כי עני הוא אביך וקשה תהיה לך ראשית דרכך, והנה אצלתי לך ברכה. את הכסף הזה תקח ושמרתו עד עת מצוא ויכולת עמוֹד, ועשית והצלחת. והיה כי ייטב לך, ובני אתך יהיו ולא יפרדו ללכת אל שבט אחר, והשיבות להם את הכסף, כי ידעתי: ביד אמונה, ביד בדואי בן־חיל, אני מוסר את כספי”.

_________

… וככל אשר דבר אבו־דאעי לפני מותו קם ויהי.

אחרי מותו נבחר בנוֹ לשיך. אבל רבים נרגנו עליו בסתר אהליהם, ובראשם האחים דרויש: “הנכון הדבר כי שומר היהודים יהיה לנו לראש?”… ויהי ריב בין הבדואים כל הימים.

והנער עבד־אל־קדר גדל ויחכם, ושמו הטוב הלך לפניו בין כל הבדואים אשר בסביבה. וכאשר מת עליו אביו, ירש עבד־אל־קדר את אהלו הדל ויהי לבעל־בית בשבטו, לאדם שדעתו מקובלת על הכל.

ולאחים דרויש אחות ושמה תּמאם. מהירה היתה כאַילה ועינים לה כעיני האַַילה, וכאילת השחר בין הכוכבים כן גדלה והתנוססה בין הבנות, וכל הבחורים שבסטריה בקשו אותה לאשה. אך אחיה קצבו את מחירה חמשים לירה זהב. אז הוציא עבד־אל־קדר את האוצר אשר נתן לו אבו־דאעי, וישקול את המוהר על ידי אחי תמאם, ועוד נשאר לו. ויהי הדבר לפלא בעיני כל מכיריו: מאַין לו לבן הבדואי העני חמשים לירה?… ויצא הקול במחנה כי הקרה אלהים מטמון לפני עבד־אל־קדר… ויגדל כבודו במחנה עד היום.

אז יאמר האחד, כי זה האיש אשר בו בחר הנביא להיות שיך לסטריה, למעט יחדל ריב ומדון מקרבם ושבו אל כבודם הראשון.

כך נוספו על האחים דרויש עוד מתנגדים לבן אבו־דאעי, ויורידו אותו מנשיאותו וישימו את עבד־אל־קדר לשיך עליהם.

ויבּדלו האחים אבו־דאעי מתוך השבט וישכנו לבד.

ועבד־אל־קדר התחיל לסחור ויעש חיל. ושותפות עשה עם קצב המושבה, יהודי עני, והיה קונה בהמות גנובות מכל הסביבה ונותן אותן לו לשחיטה, ואת כל הרוַח בלע עבד־אל־קדר. גם עם מוכתר המושבה עשה עסקים ורמה בערמתו את בני המושבה ונצל אותם בכל אשר יכול. וכסף לפלחים נתן בנשך ופשט את עורם. וילך הלוך וגדול מיום ליום, ולבו הלוך וקשה. הוא שכח כל רחמנות ולא שמע לכל תחנה. כל משא־נפשו היה הכסף, הכסף אשר יתן לו כח, עצמה וכבוד, הכסף אשר בכחו יכריע את היהודים בני המושבה…

גם את אחיו בני סטריה גזל. גם על אחי אשתו לא חמל ולחָצם בבוא עליהם צרה, ויקן מהם את בהמותיהם בחצי־מחיר. ויהי עבד־אל־קדר בכל הסביבה כדוב אורב. ואת אשר מצא טרף ודרס באין רחמים. “לא ברחמים – אמר – יעשה עושר”. ועם כל לירה ולירה, אשר הוסיף לאוצרו, נדמה לו כאילו קנה עוד איש־חיל להלחם במושבה הנשקפת לו מרחוק.

4

השמש נטה לערוב, ועבד־אל־קדר יושב בפתח אהלו ומבשל קהוה כדי לכבד את אורחו היקר, את מוחמד בנו של חמדאן, אשר בא אליו מעל גדות העוֹג’ה.

צעיר, יפה, גבוה וחסון כאלון הוא מוחמד. תלתליו השחורים פורצים חוצה מתחת לכופיה שלו ונופלים על פניו השחרחרים, המלאים חן־נשים ועצב־גבורים. נושא הוא את עיניו השחורות והמבריקות אל חברו הגדול, אל עבד־אל־קדר, ומשתאה לו. גדול הוא עבד־אל־קדר וחזק, זקן שחור ועגול מכתיר את פניו ומראה מושל־בעמיו לו. מי יאמר עליו כי היה לפנים בדואי עני, הקטן בבני סטריה? הלא שיך ראשי הוא ועל בת־סוסתו של אבו־חטב הוא רוכב, כי קנה אותה מאת בניו הירודים…

אכן ירודים היו. כל בני סטריה שבמזרח הלכו ודלו משנה לשנה, כי לא התאחדו עם בני סטריה שבמערב להיות למשפחה אחת חזקה, אשר מושל אחד גבור־חיל כעבד־אל־קדר ימשול בם. ובני סטריה שבמערב גם הם במה נחשבו? הם אמנם נתעשרו, כי עבדו במושבה וסחרו בה, אבל מספרם במה נחשב? הן מעט מהרבה נשארו, כי האחים אבו־דאעי גם הם נתבדלו, הפרידו בין אחים וירדו איש לחיי חברו.

הנה הם אהלי סטריה המעטים הנטויים על הגבעה. מאדמת רמלה, שנמכרה גם היא למושבה, נדדו ובאו הנה, וממול הגבעה נשקפה המושבה העברית. במקום שעמדו, לפני שמונה־עשרה שנה, אהלי סטריה, בנויים עתה כמאה בתי־אבן ואורוות רבות, וכולם טובעים בירק עצים, ועל הגבעות ובעמקים כרמים, פרדסים ובארות מים…

מביטים הם שני החברים אל המחזה היפה אשר לעיניהם, ושותקים. עבד־אל־קדר יוצק את הקהוה מן הספל אל האשישות הקטנות ואומר:

– לא, אחי, לא! אל תאמן לדבת רבים. אני לא מכרתי את נפשי לשטן. פעם נסה אותי אלהים, ועמדתי בנסיון. הזוכר אתה לפני שנים אחדות, כשנתעוררו אחינו שבדרום להלחם בתורכים על חרותם? אז אמרתי כי הגיעה השעה; חשבתי כי עתה נעשה כולנו, כל הבדואים שבצפון, יד אחת, לצאת לעזרת אחינו ולהחל במלחמה מכאן… רבים הסכימו לי והשלוחים אשר באו מן הדרום עזרו לי. אבל אחינו שבעבר־הירדן הפרו את מחשבתי. הם נתנו את ידם לממשלה ועזרו לה כנגד אחיהם. אינני יודע מה הרוח הרעה שעברה עליהם; אין זאת כי אם הקנאה העבירתם על דעתם. הנה כן מתקנאים אחינו שבעבר־הירדן בכבוד אחיהם הדרומיים, כי ראשי עם קדוש הם. חשוב חשבתי כי בעוד שנה נקח את אדמתנו והמושבה הזאת לנו תהיה, אך מחשבתי הופרה… ואולם לאחינו בדרום הלא עזרתי. הלא בחפץ־לב מסרתי לשליחיהם את כל כספי, אשר היה אתי במזומנים, ועד היום, מדי זכרי את הדבר, תבוא שמחה בלבי כי עשיתיו – אף כי לא הצלחנו. אות הוא לי כי לא שלט בי השטן וכי עוד אלהים בלבי, ולולא התקוה למלחמת אלהים לא הייתי עושה את אשר עשיתי.

עבד־אל־קדר ואורחו גמעו שלש גמיעות קטנות, שרויים בשתיקתם. ועוד פעם נשא עבד־אל־קדר את עיניו אל מול המושבה, נאנח ואמר:

– הרואה אתה את המטמורות אשר מאחורי האוהלים – כולן שלי הן, וכולן מלאות דגן, ובתוך הכפרים יש לי מחסנים ובהם תבואה ופירות וכלים ממושכנים. וכסף יש לי והכל חָבים לי… וכבר היו ימים שאמרתי: עוד שנה, עוד שנה, והמושבה הזאת תשוב אלינו וידעו בני סטריה את אשר עשה להם השיך עבד־אל־קדר. ראיתי את המושבה, והנה רוב יושביה אך נרפים הם ורכי־לבב, והם הולכים ודלים. גם רוח הגבורה אשר היה באחיהם הראשונים פג. עבודתם נעשית על־ידי אחרים, ובניהם כי יגדלו – אחד אחד הם עוזבים את הארץ. אמרתי בלבי: קרוב קצם… אבל טעיתי. טעיתי, מוחמד! אכן נוכחתי לדעת כי טעיתי…

– במה? – שואל מוחמד.

עבד־אל־קדר אינו עונה. הוא מביט אל המושבה.

הנה פרשׂ הערב את כנפיו. צללי־חושך החלו לכסות את הסביבה, ומן המושבה התחילו נוצצים אורות בודדים… כאן כנופיה של בדואים מתלקטים מסביב לשיך ואורחו ומדברים בלחש. הנשים מישנות את ילדיהן בשירות עצב… ושם מן המושבה נשמעים קולות צעירים בשירה עליזה, ועל אחת הגבעות נראית מדורה גדולה וסביבה מרקדים ומקפצים בחורים וגם בתולות…

ועבד־אל־קדר הניע ראש ואמר:

– לבי לא נפל עלי כאשר נודע לי כי בגדו בני רמלה, אשר בג’אמע⁵ שלהם התפללנו יחד זה כחמשים שנה, והם הלכו ומכרו את נחלתם ליהודים – מכרו בכסף, וכסף אפשר לפדוֹת. לא אבדה תקותי גם בעמדי לפני הפחה בירושלים לפדות את האדמה אשר ישבנו עליה, והוא מחרף ומגדף אותנו ואומר כי נרפים אנו ועצלנים, כי כל ימי שבתנו על האדמה לא נטענו אף עץ אחד ולא חפרנו באר אחת כיהודים, – כי ידעתי, לא קנאת העצים ומימי הבארות אכלתהו. ראיתי כי עוד רב כסף היהודים מכספנו… אולם עד מות חרה לי כי עצרני הפחה במאסר על אשר נועזתי להתאונן עליו בקושטא, במברק ששלחתי דרך עכו; דוָה לבי, כאשר שבתי מן הכלא וראיתי כי היהודים כבר חרשו את האדמה אשר קנו. ועדין לא אמרתי נואש, וכשרצה הפחה לתת לנו מקום בדרך יפו וגם לחפור לנו באר בכסף היהודים, לא חפצתי לקבל, כי עוד לא מתה תקוָתי, בזכרי את דברי הדרויש: ‘כסף בכסף ילחם’… אך כנראה שכחתי אז את דברי הדרויש האחרונים, אשר אמר על היהודים: ‘ואם בשם האלהים הם הולכים, יכול יוכלו’…

– האמנם הולך האלהים לפניהם? – שאל מוחמד משתומם.

– יש שאני מתחיל לחשוב כן… ראֵה: דלו בני המושבה, ופתאום קמו ויקנו נחלה על נחלה. ראֵה: אֵלה נעשו נרפים וחלשים, ויבואו חדשים… כל אלה חדשים הם!

– ומאין בא להם הכסף החדש והאנשים החדשים?

– אין זאת כי אם אלהים בתוכם…

– לא, לוּ יש אלהים בתוכם, כי עתה לא שנאנו אותם, ‘אין שונאים מי שהאלהים אתו’, היה דרויש אומר.

– שונאים?… כן, שונאים אנחנו אותם… תכלית שנאה שנאתים גם אני, אך יש שאני מתחיל לכבדם. ומי שאין אלהים בתוכו אין מכבדים אותו… הראיתת כי ימכור יהודי את אדמתו ללא־יהודי? הראית כי יקח אחד מראשי המושבות שוחד כדי להרשיע את בני עדתו? לא!…

– אבל את כספם הם נותנים לנו, ואת עבודתם אנחנו עושים!

– אמנם, זאת היתה נחמתי כל הימים; אבל מיום שראיתי אותם הצעירים חופרים תעלה, חופרים ושרים – רפתה גם נחמתי האחת הזאת…

ועבד־אל־קדר הוריד את ראשו וידום.

– אַלְלָה אַר־רַחִים! ⁶– קרא מוחמד, קם ממקומו והביט השמימה בחרדת־קודש.

– לַא אַללה אִלַא אַללָה וַסַיִדֻנַא מֻחַמַד רַסוּל אַללָה! – ענו אחדים מן הבדואים שבחבורה.

והשיך עבד־אל־קדר שתק…