רקע
צבי אלעזר טלר
אחרתי לבוא: תוצאות מספר יומי של תלמיד אחד (סיפור)
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: לבוב: יחד שבטי ישראל; תרס"ה

בשם ד' הבוחר בציון!

אל אחינו הציונים היקרים!

במות עלינו שר צבאנו האדם הגדול מר בנימין זאב המכנה דר. הרצל ז“ל, אשר לעתים רחוקות יולד בתוכנו, ויהי לַאֲבֶל־עָם לדור דור, אמרנו להציב לו ציון מעט גם אנחנו לעשות לו שם עולם בקרבנו, ונוציא לאור את הספור הציוני “אחרתי לבוא”, מלאכת מחשבת חברנו נשיא אגדתנו “יחד שבטי ישראל”, ה”ה הסופר הישיש הנכבד מר צבי אלעזר טעללער הי"ו, מקדש לשם כבוד נשיא אלהינו אשר עזב אותנו בעצם עלומיו לדאבון לב כל בני ישראל בכל אפסי ארץ ונגיש לו רחשי לבנו.

שליש הָרֶוַח מקדש לאוצר היסוד הלאמי לזכר נשמת המנוח דר. הרצל ז“ל זי”ע.


וַעד האגדה

יחד שבטי ישראל” פה פאָמאָרזאַני.


פאמארזאני, בירח מנחם אב, בשנה הראשונה למות שר צבאנו הרצל ז"ל.


מַזְכֶּרֶת בְּרָכָה וְשֵׁם עוֹלָם!

לְשֵׁם כְּבוֹד אִישׁ דָּגוּל מֵרְבָבוֹת,

סְגֻלַּת אַנְשֵׁי מוֹפֵת מִדּוֹר דּוֹר;

רַב פְּעָלִים בּוֹ רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת

לְהוֹלְכֵי חֲשֵׁכִים קָרָא יְהִי אוֹר!

בַּחוּט הַמְּשֻׁלָּשׁ קֵרֵב הַלְּבָבוֹת,

לְחוֹנֵן עֲפַר אַרְצָם, אֶרֶץ הַדְּרֹר;

אֶחָד מִבְּנֵי הַיַּהֲדוּת הַנֶּאֱמָנִים,

כָּמוֹהוּ לֹא קָם זֶה אַלְפֵי שָׁנִים!

זה מנהלנו, מאשרנו, עטרת ראשנו, גבור מושיענו, בחיר עמנו, פאר אֻמתנוּ המנוח

מר בנימין זאב המכנה דר. הרצל ז"ל.


אַנְחַת לֵב עַם יִשְׂרָאֵל.

מִי אַתָּה אִישׁ נִפְלָא, בֶּן עֶלְיוֹן, לֹא כְבֶן אֲדָמָה בְּתוֹכֵנוּ יָשַׁבְתָּ? כִּמְעַט יָרַדְתָּ אֵלֵינוּ אַרְצָה וַתְּמַהֵר לַעֲלוֹת וַתָּשָׁב שָׁמַיְמָה אֶל מִשְׁכַּן כְּבוֹדְךָ שָׁם בַּמְּרוֹמִים בֵּין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת סָבִיב עוֹמְדִים מִמַּעַל לְאֵל עֶלְיוֹן! בָּאתָ, לָחַמְתָּ, נִצַּחְתָּ וַתָּעַל!

אַתָּה הִפַּחְתָּ הָרוּחַ בַּעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת כִּיחֶזְקֵאל הַנָּבִיא אָז בַּהֲרוּגִים אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה, וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל עַם רָב! אַתָּה הֲשִׁיבוֹת אֶת־לֵב הָעָם אֲשֶׁר הִרְחִיקוּ לָלֶכֶת, וַתּוֹרֶד אֵשׁ ד' מִשָּׁמַיִם כְּאֵלִיָּהוּ אִישׁ הָאֱלֹהִים אָז לְעֵינֵי עוֹבְדֵי הַבַּעַל, וַיַּרְא כָּל־הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיִקְרְאוּ: ד' הוּא הָאֱלֹהִים! ד' הוּא הָאֱלֹהִים! אַתָּה בְּרוּחַ כַּבִּיר אִמְרֵי פִיךָ, קֵרַבְתָּ אֵת הָרְחוֹקִים בִּזְרוֹעַ, וְכָל־הַמִּפְלָגוֹת הַשּׁוֹנוֹת כִּירֵאִים כִּנְאוֹרִים, כְּקַנָּאִים כְּמִתְבּוֹלְלִים, הִכִּירוּ יַחַד כִּי אַתָּה הוּא בְחִיר הָאֱלֹהִים וּבְמַלְאֲכוּתוֹ עָשִׂיתָ אֵת הַצִּיּוֹנִית אֲשֶׁר בָּהּ, רַק בָּהּ לְיִשְׂרָאֵל תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים! אַתָּה הוּא אֲשֶׁר מִבֶּטֶן נִקְרֵאתָ לִהְיוֹת רֹאשׁ הָעָם הַנִּכְבָּד בְּעַמֵּי תֵבֵל הַזֶּה, נְשִׂיא הַגּוֹי הָאֻמְלָל בַּגּוֹיִם, לְהָרִים קַרְנוֹ בְּכָבוֹד, לַהֲשִׁיבוֹ לִכְבוֹדוֹ הָרִאשׁוֹן, לְהוֹשִׁיבוֹ עַל אַדְמַת קָדְשׁוֹ, לְהַרְכִּיבֵהוּ עַל בָּמְתֵי אֶרֶץ כְּעַם עוֹלָם! אַתָּה הוּא אֲשֶׁר נִבְחַרְתָּ לְהָשִׁיב לֵב בָּנִים אֶל אָבוֹת, לְקַבֵּץ הַנִּדָּחִים וְהַנִּתְעִים אֶל אִמָּם וְאֶל בֵּית אֲבוֹתָם!

מַה־זֶּה מִהַרְתָּ לַעֲזֹב אוֹתָנוּ בְּטֶרֶם כִלִּיתָ מַלְאֲכוּת קָדְשְׁךָ זֹאת אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ! זֶה שִׁבְתְּךָ אִתָּנוּ מְעַט, לְשַׁעֲשׁוּעֵי רֶגַע קָטָן, וַתִּפָּרֵד מֵאִתָּנוּ וַתַּעַזְבֵנוּ לְעַצֶּבֶת עוֹלָמִים, לַאֲנָחָה נִצַּחַת! כְּשֶׁמֶשׁ מְאִירָה עָלִיתָ וַתָּהֵל אוֹר בָּהִיר וַתֵּעָלֵם!

אוּלָם רַק גְּוִיָּתְךָ חָלְפָה הָלְכָה לָהּ מִזֶּה, כְּאֵלִיָּהוּ עָלִיתָ בִסְעָרָה הַשָּׁמַיְמָה וּבְרוּחֲךָ פִי שְׁנַיִם אֵלֵינוּ, נַפְשְׁךָ הַנִּשָּׂאָה לְעוֹלָם עָלֵינוּ מְרַחֶפֶת, לְאֹרֶךְ יָמִים עָלֵינוּ מַשְׁגַּחַת, וְתִשְׂבַּע עֹנֶג אֵין קֵץ בִּמְרוֹם שִׁבְתְּךָ, מִשָׁם תַּבִּיט אֵלֵינוּ, תִּרְאֶה אֵת פָּעָלְךָ הַגָּדוֹל יֵעָשֶׂה בְּיָדֵינוּ, תִּרְאֶה אֵיךְ כֻּלָּנוּ יַחַד כְּאִישׁ אֶחָד בְּלֵבָב שָׁלֵם, אֲשֶׁר אַתָּה נָתַתָּ בָנוּ, נַשְׁלִים וּנְשַׁכְלֵל אֵת מְלַאכְתְּךָ הַנִּשְׂגָּבָה, כְּמוֹ אַתָּה עוֹדְךָ עוֹמֵד עָלֵינוּ; מְפַקֵּד וּמְצַוֶּה וְשָׂמֵחַ בְּמַעֲשֶׂךָ, שָׂשׂ אִתָּנוּ בִּמְשׁוֹשׁ דַּרְכֵּנוּ עַל אַדְמַת קָדְשֵׁנוּ, בְּבֵית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִבְנוֹת כְּמוֹ רָמִים עַל יְסוֹד נֶאֱמָן וְקַיָּם, אֲשֶׁר אַתָּה יָדְךָ יָסַדְתָּ, וְשַׁם כְּבוֹדְךָ לְעוֹלָם יִחְיֶה בְתוֹכֵנוּ, וְזִכְרְךָ לֹא יָמוּשׁ מִפִּינוּ וּמִלִּבֵּנוּ עַד עוֹלְמֵי עַד, עַד עֵת תְּחִיָּה, עֵת אָז יִקְרָא אֱלֹהִים לִישֵׁנֵי עָפָר הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ מֵתֵי עוֹלָם! וּבְתוֹךְ כָּל־אַנְשֵׁי הַמּוֹפֵת הַצַּדִּיקִים הַיְשָׁרִים וְהַתְּמִימִים, תָּקוּם וְתָשׁוּב תְּנַהֲלֵנוּ בִתְבוּנוֹת כַּפֶּיךָ, וְתֶחֱזֶינָה עֵינֶיךָ בְשׁוּבֵנוּ לְצִיּוֹן בְּרִנָּה בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ וְאַתָּה בְּרֹאשֵׁנוּ, וְזֹאת נֶחָמָתֵנוּ!


ואלה דברי בנימין זאב האחרונים:

וַיִּקְרְבוּ יְמֵי בִנְיָמִין זְאֵב לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לִיחִידוֹ לְשִׁמְעוֹן וַיְצַוֵּהוּ וַיֹאמֶר לוֹ: בְּנִי, זְכָר־נָא אֲשֶׁר יְהוּדִי אַתָּה, בֵּן לָעָם הַגָּדוֹל בְּדִבְרֵי יְמֵי הָעוֹלָם! אַחֶיךָ מְפֻזָּרִים וּנְפוֹצִים עַל כָּל־פְּנֵי הָאֲדָמָה, אִם תְּבַקֵּשׁ אוֹתָם תִּמְצָאֵם, גַּם אָנֹכִי מָצָאתִי אוֹתָם כִּי בִקַּשְׁתִּים. לָהֶם דְּרוּשִׁים אַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה בְּנֵי חַיִל, צְעִירִים מְלֵאִים כֹּחַ עֲלוּמִים, אַל נָא תִּשְׁכַּח אֶת־זֹאת; וְזָכֹר תִּזְכֹּר אֲשֶׁר אַתָּה עַתָּה הָאֶחָד בְּמִשְׁפַּחַת הִרְצִל! ויגוע ויאסף אל עמיו.


צואתו האחרונה הזאת היא העדות היותר נאמנה, היותר מגדת על גדלתו של בחיר האנשים הזה, אשר אין חקר לגדלתו ולרוחו הכביר.

בנו יחידו זה הוא עתה בן שלש עשרה שנה, מדבר עברית צחה במהירות כאחד מבני העליה, גזע ממשפחת הספרדים; ותקוה טובה תנחמנו ותשעשענו אשר הבן הַמְצֻיָּן הזה, אשר שמו כשמות השמעונים גבורי החיל, השמעון הרביעי, בישראל ימלא את מקום אביו בדורו, ורוח אביו הגדול עליו תנוח! והוא יעשה ויצליח, ויכלה את המלאכה אשר החל אביו לעשות.

כהן פולני משכיל אחד אמר על מנהלנו הנעדר הנהדר והנאדר: “התדעו בני ישראל את האבדה הגדולה אשר אבדה לכם! לו היה לנו פולנים איש רם ונשא כהרצל, כי עתה כבר לחמנו והצלחנו ונניס משנאינו מפנינו!”


 

א. תְּקוּפַת הַיַּלְדוּת

רגע אחד מה הוא בשנות החיים הארכות, בזמן הגדול, בלי בראשית בלי תכלית? טפת מים, מר מדלי בלב ים גדול רחב ידים; נקדה קטנה במרחב הגדול, במלא רחב הבריאה, אשר אין חקר לגדלה; ברק נר נדעך באור המאור הגדול בעצם השמים. ובכל זאת רב רגע אחד להכריע על חיי איש בימיו מנו לו ולחרוץ על עתידותיו על פי הרגע אשר יאחר או יקדם לבוא. כמה פעמים יכריע רגע אחד את גורל עם בתבל לשבט או לחסד! לו לא בושש משה לרדת מן ההר, כי אז לא חטא ישראל לעשות להם עגל מסכה, ולא נפלו אלפי ישראל. – לו לא קדם שאול, או לא אחר שמואל את המועד אשר נועדו, כי אז לא נקרעה הממלכה ממשפחת שאול ולא נהרגו כהני נוב ולב נהיו דברים אשר נקרו ויאתיו בסבת הרוח הרעה אשר בעתה את שאול ותמרר את חייו ותעכר את רוחו לעשות מדחה. – לו לא קדם עשו ליעקב בצאתם מרחם אמם, כי אז לא היתה שנאה וקנאה בין האחים, לא נפרדו לשני גוים ולא היו אדומים עם אחר כצר לישראל ולא יצא מחלציהם האכזר הבליעל הורדס עבד הרומים אשר עשה הרג רב בחכמי ישראל, ואולי לא באו הרומים בגבולנו להחריב את ארצנו. – לו לא אחרתי גם אנכי להולד רגע אחד אחרי אחי, כי אז לא מצאוני כל התלאות והכעסים אשר עכרו ודכאו לארץ חיתי; או אז לא הייתי את אשר הייתי, ואז…..

אחים תאומים נולדנו אני ואחי. אנכי הצעיר ואחי הבכור, הוא יצא ראשונה ואני אחריו, אחרתי לבוא ולו משפט הבכורה. מי נוצר ראשונה בבטן? מדוע שכחתי ברגע צאתי מבטן אמי את כל אשר קרני שם, בהכות אותי המלאך על סנטרי; מי יודע, אולי נוצרתי אני ראשון, אני הבכור ולי משפט הבכורה! אולם בעיני בני אדם עלי אדמות אני הצעיר, כי אני אחרון, על כן קטנתי, על כן נקלותי ועל כן נשאתי ואסבול בימי חלדי, כי אחרתי לבוא. – אחרתי לבוא וזאת היתה בעוכרי כל ימי חיי, כגורל האורח המאחר לבוא אל המשתה אחר אשר אכלו הקרואים את כל מאכל טוב; כן אחרתי כל פעם את המועד רק רגעים אחדים, רק שעה קלה, והנה קדמני אחר ויקח את ברכתי; כמו גזרה היא, אחת דתי, אשר השעה הראשונה, שעת הולדי היא תוכיח את גורלי וחלקי בחיים, ועל פיה תשקל מדת ימי ולא אוכל לשנות את תפקידי. בעד רגע אחד אשר אחרתי בלי דעת, בלי רצון, כל כונה, הייתי אמלל!

את אשר עבר עלי בשלש שנות חיי הראשונות אינני יודע; אך כמעט החלותי להתבונן, להרגיש ולחשוב מחשבות, ראיתי מה אמלל אני, מה מר גורלי, מה דל חלקי בחיים על אשר לא נפל לי חבלי בנעימים לקדם את פני אחי מלידה ואקלל את יום אולד בו. מעודי לא לבשתי כתנת חדשה, מיוחדת לי לשמי על בשרי. הכתנת אשר נשא אחי עד אשר קצרה וצרה עליו, נפלה לי למנה. כן לבשתי כל פעם את הבגדים הישנים אשר פשט אחי, אחרי אשר לא יכל שאתם מקצר מדה ומזקן, ולו נעשו חדשים כמדו, כי למלאות סאת כעסי והותי הייתי קטן הקומה ודל בשר מאחי, אשר לא נכר כי נולדנו תאומים. אבי אשר כלכל את ביתו בצמצום, במדה ובמשקל במשכרת מסחרו אשר עשה, ולא אבה להרבות הוצאה יתרה על הכנסה, ולא נתן עיניו לעשות עשר ולא במשפט, אמר כל פעם: אין לאל ידי להלביש ולהנעיל בפעם אחת שני ילדים יחד בגדים ונעלים חדשים, ומי בקש זאת מיד הילד השני לבוא גם הוא אחרי אחיו? אורח לא קרוא הייתי. הוצאה יתרה, האופן החמישי בעגלה. אחי היה אמנם ילד יפה תאר נחמד למראה יותר ממני, ויהי הוא לאבותי ילד השעשועים, ואני… גם אני לא הייתי רע תאר משחת המראה; ולו נולדתי אני לבדי, או לו הייתי בן לאבות אחרים אשר בנים רבים אינם עליהם למשא, כי אז הייתי גם אני ילד נחמד ונעים, בן יקיר משמח אביו ואמו; גם אני הייתי מהלל לילד יפה בילדים. אחי היה יפה ממני, ונגדו מה אני? וכמה אבות אשר מנע ד' מהם פרי בטן, קנאו באבותי ונתנו עד חצי רכושם, או כל אשר להם, להוליד בן כמוני! ומה מאשר הייתי אנכי אז! – לאחי נתנו תמיד ארוחתו ראשונה מכל מאכל בריאה מנה אפים; החלב הדשן עם החמאה מלמעלה; המרק העליון השמן וכל נתח טוב בבשר ובלפת ובפרי הארץ בקערה יפה ונקיה, ולי חלקו באחרונה מן הנותר בקערה, לפי השטף אותם במים מן האכל אשר אכל בה אחר לפני. ותחל רוח הקנאה לפעמני ואקנא באחי על מותרו ואהי עוין אותו כל עת ויבצר ממני לעשות לו דבר להשביח המית קנאתו, ואשא בשרי בשני וכעסי בחבי ואשנאהו בלבי. מדוע? מה פשעו מה חטאתו? מה עול מצאתי בו כי הוא יצא ראשונה והוא הנאהב והנעים, מה מידי לקח בצדיה? לאסוני גם בן זקונים לא הייתי, כי עוד אחות אחת נולדה אחרי ותהי היא בת זקונים, וגם היא היתה האהובה וגם אותה הותירו אבותינו לטובה, אולי על היותה יחידה; לו נולדה היא את אחי תחתי ואני אחריה, כי אז היינו שלשתנו מאשרים, ועתה הייתי אנכי הַמִשְׁתַּכַּח1. אבל כעס נח בלבי, ואחי היה סבת כעסי, על כן שנאתיו ולא פשעו, כמפלצת המשטמה היה לי בבית, סמל הקנאה. באחותי הקטנה לא קנאתי, גם אהבתי אותה בכל לבבי. אם נפלה מריבה ביני ובין אחי, היה הוא הזכאי ואני החיב, וָאִיָסֵר אני מיד אבותי על חטא שלא חטאתי. האהבה לאחי והבחילה אלי עורו אולי את עיניהם לעות משפט. אמנם אחי היה שמח וטוב לב תמיד ואני הייתי שרוי בכעס כל היום ואולי הייתי פעם החוטא באמת והוא חף מכל פשע; אולם על אבותי לדעת זאת ולשפוט מישרים לא כמשחדים אשר לא מרוע לבי רק מרב שיחי וכעסי, כאיש המה יגרה מדון נתעיתי לתגר בו מריבה, ולהעביר על פשעי, או לשרש נטיתי לחמה מלבי עודנה באבה על פי דרכי בהשכל, להרחיק מלבי כל סבה המביאה לידי כעס, ולא להכעיסני עוד תמרורים וליסרני בלא חמלה. ומה נקל היה לנער כמוני להשחית דרכו להיות פרא אדם בדרכי חנוך כאלוה, בהעיר הזדון2 מתרדמתו תחת להשקיעו? – אם גֻנַּב נתח קטן מן המאכל או מן הפרות אשר הכינה אמי לארוחת הצהרים, מי הוא הגנב הזולל? לא הבן הנאהב חלילה, כי אם ודאי הבן השנוא עשה את דבר הבליעל. ויהי ענשי על ראשי לחסר לי ממנת ארוחתי במדה ביום ההוא. – גם האמה הזרה כבדה והוקירה באותות אהבה וחבה את אחי יותר ממני, ואינני יודע אם בצדיה לעשות חנף לאדוניה, או מאהבתה אותו באמת ותמים. אותו רחצה למשעי, סלסלה את שער ראשו, גהצה את נעליו בשחור יום יום, נקתה את בגדיו מכל שמץ אבק וחלאה, הלבישתהו חמודות כחפץ כפיה, ואותי הלבישה אחריו בחפזון כעושה עבודה יתרה בלא חמדה. בלכתה אתנו לשוח החוצה, ידה אוחזת בכף ידו ותשעשעהו ותנהלהו לאטו על כל הדרך ולא נתנהו לדרוך על רפש כל שהוא, ואני נמשכתי אחריהם כילד זר מולד חוץ, כסרח עודף. אמה אחת היתה לשנינו, כי אין כסף לשכור אמה מיוחדת גם בעד הילד השני.

בהיותנו כבני שש שנים, החלונו לבקר את בית הלמוד. בימים הראשונים, בראותי אותי שם ילד בין ילדים רבים ושונים, שכחתי מעט את שפלותי ודלת מצבי, ותהי לי הרוחה להתרועע את חברים כמוני תחת פקדת מורים אשר לא יפלו את הבן הבכור ולא יבכרו בן מפנק על פני נעזב כאבותי בביתם; שם אין פדות בין הילדים, ולא נכר בן מֻבֻכָּר לפני מְנֻכָּר, ורק על פי כשרון רוחו וחריצותו יכבד, ושם אמצא שלומים על אשר חסרתי בבית אבי. המורים בלי כל נטיה צדדית, המה לא יראו חבה יתרה לילד אחד על בכורתו ופנקתו. גם הילדים התמימים לא יבזוני על צעירתי ועל היותי השני לאחי. ובאמת כמו נהפכתי לילד אחר בבית הלמוד, לא הייתי ילד מדון ובעל חמה כבבית הורי; כאח כרע התהלכתי את כל הילדים אשר ישבו אתי יחד, וגם המה שחקו אתי באהבה וברצון ולא מצאו בי כל מום ותואנה להקל בכבודי. פה באה חכמה בלבי עד מהרה להתחכם לאחי ואמצא מקום לעלות עליו ולהעבירו. ראיתי ונוכחתי כי בן מקשיב לומד מאהבה הוא יתהלל, וילד נזהר בכל דרכיו יֵאָהֵב, ואתאמץ ללמוד בתשוקה רבה ולתת לב להבין את כל הלמודים והשעורים יום יום. נשמרתי מכל דבר רע; לא הכעסתי את המורים בהפצר ומרי; לא התערבתי בשיחת הילדים והמיתם בשעות הדרור יותר מדי; שמרתי את כל כלי למוד בטהרה ונקיון, ילקוטי, ספרי, נירי, עטי וסרגולי היו כל עת כחדשים, לא נמצא כל כתם דיו על חוברת־נירי אשר עליה כתבתי שעורי מיום אל יום; ביומו למדתי שעור חקי, ולפעמים גם על יומים או שלשת ימים3, ואהי תלמיד מצין בכל דרכי, ושקידתי עמדה לי לבל אהיה נופל מאחי למצער בבית הלמוד, והמורים החלו4 לשים עלי עין לטובה ויאהבוני ויכבדוני ויציגוני למופת התלמידים. אולם, כמו שפלותי על עקבי תסבני ותלוה אלי בכל מדרך כף רגלי, וכמו נכתם עון אחרי מועד הלדה על פני להכירני בכל מקום למאחר לבוא, למפגר ללכת. – בתמי אמרתי כי עתה יבוא קץ לכל עמלי בבית אבי וידעתי תנהלני מישרים ולא אדחה מפני איש בבואי על חלקי; שלי שלי. ומה נבהלתי לראות באחרונה אשר גם פה צרו צעדי מלכת הלאה למעלה, ואחר קדמני ויירש את מקומי.

באו ימי הבחינה, ימי נסות התלמידים בלקחם אשר לקחו כל השנה. אל הימים הטובים האלה עיני כל התלמידים נשואות לנחול כבוד, לשמוע את תהלתם ולקבל מתנות פרי שקידתם בלמודים, תלמיד לפי מהללו, ללכת מחיל אל חיל מעלה מעלה. כל התלמידים יתאספו מְיֻפִּים ומקשטים בבגדי חמודות, בשער מסלסל, בנעלים מגהצים בשחור לזהר, ובפנים מאירים וצהלים ותלמודם בידם. מה יפחד וירחב לבם לקראת הימים האלה! הימים האלה יחרצו על עתידותיהם. כל נער יחשב בלבו: אני ואפסי עוד, אני אהיה הראשון; כי כן כל איש ישלה את נפשו במשכיתו כי לו יתר שאת, בפרט ילדים בילדותם, טרם יבינו להכיר ולהבחין ולדעת את נפשם. אני באשר לא הסכנתי להתיפות, גם לא ראיתי בזה כל תועלת, נקיון אהבתי אבל לא התיפות יתרה, ומרֵגְיִלִיתִי בחלה נפשי לעוד עינים בדברים קלי ערך כאלה אשר אין בשכל יסודם. ולא חכמה היא אשר ילמוד אותה אדם וישכל בה; לא התיגעתי גם עתה לְהֵרָאות כליל יפי בתבנית פסל מְיֻפֶּה וכל רוח אין בקרבו, באמרי בלבבי כי אמנם לא הבגדים ישוו הוד והדר עלי ביום הזה, כי לא שמלות יפות מכסות סכלות איש ולא על אלה התלמידים יבחנו היום, ואשר לא יבין ולא ידע להשיב כהלכה, לשוא יתיפה. ואלך קוממיות בידעי בטח כי אני אהיה הראשון המהלל בין התלמידים, אני אזכה בגורל, ברב חילי, בלקחי הטוב ובנקיון כל כלי ובידעי דבר בשפה ברורה את כל אשר למדתי ולא אכשל בלשוני; גם ידעתי לנאום את הנאימה5 בקול נעים לכבוד היום הזה. אמנם אני לא נמניתי בין להקת המשוררים, הלומדים גם פרק בשירה; אך זאת לא הסבה לי כל גרעון בהליכתי הלאה, כי לא מעצלות והתרפות בתלמודי לא עשיתי בהלכות שירה חיל, רק מחסר כשרון לזמר, והכשרון הזה לא יִקָנֶה בהתלמדות ורצון, והאיש אשר אין לו הכשרון הזה מלדה, הוא לא יהיה מיטיב נגן כל ימיו, זאת ידעו המורים ולא יחשבו חטא לי. ארשת שפתים נקיה קניתי לי, כי התרגלתי לשמוע ולדבר בשפה ברורה, וכן הלכתי שמח וטוב לב אל הבחינה ואל המסה, והנה פלצות! נער אחר מיטיב צעד בטוב טעמו ובנעם נאומו קדמני גם פה, ואני אחריו במדרגה שניה. במה מצא הוא חן לעלות עלי ולהורידני משאתי? בכל אוני נפתלתי עם מתנגדי ולא יכלתי. מה לעשות עוד לאשרי ולא עשיתי? הה, מקרה רע, הה, פגע, מדוע זה רק אנכי האמלל בכל מקום? האמנם כל בני תמותה קשרו עלי שר להכעיסני בכל אשר בכל אשר אלך ובכל אשר אעשה? הכל הארץ מתקוממה לי? העד אגוע לא אעלה ואגיע על אשר יהיה רוחי ללכת ולא אאחר המועד? האמנם רק ימי עמל ושפלות מנו לי ולא אשיג מטרתי עדי עד? האתרפה במעבדי ולא אנסה עוד חילי חנם כי לא אועיל? או אולי אשמתי בי, כי נחלתי במחלת הִתְעַלוּת6 ואני מבקש לי גדולות יותר מאשר לי יאתה, על כן כנופל אני בעיני כל עת? מי יודע?


 

ב. תְּקוּפַת הַנֹּעַר

תקופת ילדותי חלפה, הימים אשר אין לי חפץ בם כליתי בלא חמדה, רק הלמודים היו לי שעשועים ונחומים על הכעס והיגון אשר שבעה לה נפשי בבית ובחוץ. תמרורי החיים חזקו את לבי, בשלו את רוח בינתי ואהי כבא בשנים, כמלא ימים לפני מועד ואמאס בכל שעשועי הילדים, כמו דלגתי מילדות לבחרות ביום אחד, ואביט ואתבונן על כל דבר בעינים פקוחות ובוחנות, כמו היתה בי בינה יתרה ואני אינני ככל הילדים בשנות ילדותי, ומורי נבאו לי עתידות טובים. התוחלת הנכזבה, המביאה לידי יאוש, העירתני לבקש בכל מעבדי את המטרה הנכונה, התכלית הַמְכֻוֶנֶת. זמותי ונוכחתי כי לא זאת תעודת הדרישה את התושיה לנחול כבוד ולקחת מתנות; כי סכלות ואולת היא לבקש בחכמה תעודה אחרת שפלה ובזויה מתעודת הדעת אותה; כי רק בה לבדה יקר ערכה וכבודה, ומוסיף דעת לא להוסיף דעת יוסיף מכאוב. ואחל לדרוש תושיה לשמה, ללמוד מאהבה, להשתלם ולא להתכבד.

באו ימי הנער ואני כבן עשר שנים, אז עזבתי את בית הלמוד. אחרי כלותי שם את חק למודי בשנים מנו לי ואתעתד לעלות אל בית ספר גבוה להשתלם בכל הידיעות הדרושות לבוא בהן אל בית מדע גדול, להשיג המטרה, ליסד לי תעודתי בחיים, להכין לי מצב נכון וקים בתבל, לראות חיים בעולם העשיה כאדם שלם. אבי אמנם חשב בראשונה לתת אותי אל יד אמן ללמדני אומנות המחיה את בעליה, באמרו כי אין בידו להחזיק בשני בנים כאחד ימים רבים, עד צאתם מקהל התלמידים להיות לאנשים עומדים ברשות עצמם ולא יצטרכו לעזרתו ולתמיכתו. אולם אחרי ראותו את כשרוני הנפלא ושקידתי ותשוקתי העזה לתלמוד, ובפרט אדיר חפצי להשתלם במדעים העשוי לבלי חת מפני כל מכשול, ויצר לו להפרידני ולנתקני בחזקה ממשאת נפשי, לשנות את תפקידי, להתעני מדרכי הנכון לי. וגם כל המורים אמרו כי ברכה בי ואני נכון מְצֻיָּן בַמְלֻמָּדִים, ולא לאומנות כפים נועדתי כי לגדולות נולדתי, ומי יודע מה נכון הנני לעשות בימי אז לתועלת בני אדם על משמרתי, כי יכירני מקומי! וישלחני אבי את אחי יחד עירה ב….. ונהיה שם תלמידי בית הספר הגבוה שמונה שנים.

עצוב רוח אך מתחזק, באתי העירה הגדולה והמלאה תשואות. ראיתי בנינים חדשים גבוהים בנוים לתלפיות, אשר לא ראית כהמה בעיר מולדתי הקטנה. שוקים ורחובות רחבים ונקיים, עליהם בני אדם שונים המונים רצים ושבים צפופים ודוחקים איש את רעהו, כמו אין להם עת לעמוד רגע במקום אחד. זה רודף אל מקומו שואף ובא רץ אחר אחריו להעבירו ולא יכל, והקודם זכה. כמה מאחרים לבוא ישנם בזה, אמרתי בלבי, וזריזים מקדימים! האמנם זאת חקת החיים והליכות התבל, זה ימהר ויקדם וזה יכשל בהליכתו וישאר אחריו, ולא כל איש על מקומו יבוא בשלום? ראיתי בתי ממכר גדולים מלאים סחורות מסחורות שונות וידי אדם רב מלאות עבודה; מה רבה התכונה, למי ולמה כל הסחורות האלה? זה בא ויקח לו את הטוב ואת הנעים בעיניו, ואחריו בא אחר ולא מצא את אשר הוא מבקש; הגם פה ממהרים ומאחרים לבוא? התבונני והשתוממתי על כל מראה עיני, ואשכח כמעט קט את עצבון לבי ומר גורלי, בראותי כי לא יחיד אני בתבל המלאה תהפוכות ותענגות, איש מצליח וגבר לא יצלח; ואלי תקוה מסתר תְּגֻנַּב, מי יודע, אולי תהיה גם אחריתי כאחד מאנשי המעשה האלה, גם אנכי אז במועדי כמוהם ארוץ, ארדוף, אשיג, ומי יבלעני ממקומי? לא אמרתי עוד ליאש את לבי כאיש אובד עצות ואובד דרך, ועוד נכונים גם לי ימים טובים, ואז אשכח את כל עמלי בבית אבי; אשנה את דרכי, אכין את צעדי, ולא בכל מקום ירדפני אסוני להדיחני ולהשפילני. התבל היא גדולה ורחבה, וכל אדם ימצא בה מקום הנועד לו, ולמה אגרע אנכי ולא אמצא את מקומי הנכון לפני?

ברעיונות משיבים רוח ומרעיפים תנחומים אלה החלותי לבקר את בית הספר החדש. שקידתי אשר היתה כמו נטיה נטועה בלבי לא עזבתני גם פה, ורגיליתי לכלכל כל דברי במתינות, טוב טעם וסדר נכון, פנתה לפני את הדרך הישרה ואהיה גם פה תלמיד מצין ומהלל בתלמידים. גם המורים האלה, אף אם לא מבני ישראל הם, אהבוני ויכירוני, ולא נודע כי מפגר לכת ומאחר לבוא הייתי בימי. גם בבית מלוני לא נבדלתי לרעה, כמו שֻנּוּ כל הדברים בשנוי המקום. כה פחד ורחב לבבי מיום אל יום לראות כי לא נופל אנכי עוד מחברי, ורגש הכבוד פעמני להכיר את ערכי, ולא עלי לבטל רצוני מפני רצון אחרים; הייתי אדם ביקר בעיני. – כל שנות הלמוד חלפו בלי כל חליפות ושנוים. גם בימי הדרור, בשובי אל בית אבי מתקופה לתקופה, לא נכרו אותי עוד כבימים הראשונים; אם כי אבותי שנו את מחשבתם עלי, או בשנותי אני את דרכי ולא שמתי לבי עוד לדברים קטנים וקלים כאלה, בהיות עיני ולבי כל היום על עתידותי ועל הבנינים אשר בניתי לי ברוחי; בעולם אחר הייתי, בעולם האצילות העליון, ומי יזכור אז קורות הילדות והבלי הנעורים מעולם העשיה השפל?

מלחמה חדשה אשר לא שערתי, התעוררה לקראתי בבית הספר הזה, מלחמה כבדה אשר לא אנכי, איש לא מלמד מלחמה, אוכל לעמוד בה, ואיזה כלי נשק אבחר לערוך מלחמה וקרב? כמו נגדר עלי להיות איש מלחמה כל הימים. עד מהרה ראיתי פני המלחמה, ואדע להכין לי כלי קרב לעמוד על המערכה כאיש ערוך מלחמה; לא מטה רוחי, לא נפל לבי ואומר כי חרפה היא להתרפות ביום צרה; וממי אירא? אם אפול שדוד, לא אמות כמות נבל; אלחם כמתיאש ואמות מות גבורים! התלמידים אשר רבם לא מבני ישראל המה, התגאו עלינו ובגאותם דלקונו, ואנחנו המעטים סבלנו כחרפת אנשים שפלים ובזוים, כאורחים לא קרואים הבאים בלא משפט בלא תעודת־הכנסה לאכל אתם לחם על המשתה אשר להם לבדם. רבים מחברי, אשר כבר הסכינו באלה, היו מן הנעלבים ואינם עולבים, שומעים שמם מנאץ ואינם משיבים. אך אני ועוד רעים אחדים אשר נתתי מרוחי עליהם להתאמץ, לא יכלנו שאת את מחרפינו אלה חנם בשאתם. על מה ירימו אלה ראש לחלל את כבודנו? במה יתפארו עלינו כי יתר שאם להם? האם אולי בכשרון רוחם, בחכמת לבם, בשכל מליהם, אשר לנו פי שנים מהם? או אולי בארחות העקלקלות אשר הם ילכו בם ולא אנחנו? הילבשו גאות ביחש אבותם הפראים אשר עשו גדולות בכלי חמס מכרותיהם לבלוע חיל זרים גזלת עניים, ואנחנו ואבותינו מה? המתעבים אנחנו על תם לבבנו, שמרנו אמונים, השמרנו מכל דבר רע, ולומדים חכמה לשמה בשקידה עזה ומבינים כל דבר לאשורו? ואני ידעתי כי מרוע לבם ובקנאתם בנו, יתגרו בנו מלחמה, ואנחנו נלך להם מנגד ולא נשפיל להביט עליהם כעל כלבים נובחים; ותבער בי אש קנאתי לדבר את אויבינו בשער ולהכותם אחור ולהניסם כמניסים כלבים במקל יד לנבוח מרחוק. ותהי המלחמה ארכה כל ימי היותנו תלמידים. המלחמה הזאת מלחמת לא־שוה7 היתה, ואני לא נסתי מן המערכה; האמת אשר לה נלחמתי, הוא אזרתני חיל למלחמה ולא המה גברו אם כי אמצו ממני. כמו נבא לי לבי אשר ימי מלחמת עולמים כזאת היא נכונה לקראתי, מלחמת עמנו עם כל העמים, מלחמה לד' בעמלק מדור דור. ואני טרם ידעתי אשר ישנה שנאה לאמית, משטמת עם לעם, איבת גזע לגזע, כמלחמת החיות הטורפות מין בשאינו מינו, וכי עם קטן ודל בין העמים הרבים והעצומים הוא השנוא, הוא הבזוי, הוא הנרדף מכל העמים על דלותו וחסר אונו להקהל ולעמוד על נפשו; כי אנחנו הם השנואים והנרדפים על רדפנו טוב, על שאר רוחנו; על היות לנו חקים ומשפטים צדיקים ותורת אמת; על היותנו העם הזקן בעמים בדברי מים ארכים, בתולדות אבות אנשי שם, נשיאי אלהים; על היות אנחנו נפלים מכל העמים בישרנו, תם דרכינו, אמונת רוחנו, בכשרוננו, ברוח בינתנו, בחיי משפחתנו; בדמנו הטהור הנוזל בעורקנו; בגזע מחצבתנו הנשמר דור דור מכל זרע רע; כי על כל אלה נהיה אנחנו מטרה לחצי משטמת עולמים, לעברה שמורה נצח, זאת לא עלה על לבי. אימת לוחמי לא בעתתני ואשיבה חורפי דבר. אולם אל לבי התעצבתי על אחי האחרים אשר עמדו מנגד, נכנעים ומכרעים לפני בוזיהם, וידברו אליהם תחנונים וחלקות למצוא חן בעיניהם ולא ידעו בשת, ועוד התחרו להתבולל בהם ויחללו את ברית אבותם ויבושו כי מבני ישראל המה, כעבדים מנשקים את יד מכיהם, שבט נוגשיהם; ואבזה אותם בלבבי.

כלו לי שנות לקחי גם בבית הספר הזה, ואני הייתי כבן שמונה עשרה שנה, בעצם עלומי; יודע מה אני ומה עלי לעשות. במסות בתלאות אשר ראו עיני הייתי כבן ארבעים לבינה, לדעת ולהכיר תחבולות מחבלי און, בעינים כלות ומיחלות צפיתי לקראת היום הנועד לחלק לנו תעודותינו פרי עבודת שמונה שנים, שנות עמל ויגיעה רבה, להשיג המטרה. אם אמנם כבר זה נוכחתי לדעת אשר חלילה לי להשען על תקותי ומשאת נפשי, וכי אשלה ידי לקחת את הדבר הקרוב אלי, כמעט נגעה ידי בו והנה פתאם תקדמני יד אחר וידי תשוב ריקם. בכל זאת נפתה לבי עוד הפעם להשלות את נפשי אשר עתה אזכה בגורלי, ועמלי לא יהיה לריק, והנה זועה; בין התלמידים אשר לא שמשו כל צרכם והמטרה מהם והלאה הוחק גם שמי. מדוע תבוא גם נפשי בסודם ובקהל ההולכים קדימה לא יחד כבודי? כמה תלמידים חסרי דעת, קשים לשמוע וממהרים לאבד קבלו עתה תעודות כל המורים מאשרות ומקימות כתלמידים מקשיבים ומשכילים, ואני בין עוזבי תורה אמנה? חמס ואון! בשלמי לי כל הרעה הזאת? כמשגע ממראה עיני נסתי ממערת הפריצים ואשאל את נפשי למות. מה זה היה לי עתה? מה עול עשיתי? המצאתני גם פה חטאת לדתי אחרי8 אחי? אמנם כן, חטאת לדתי היתה גם הפעם בעוכרי, אך לא חטאת צאתי אחרונה מבטן אמי, כי אם חטאת צאתי מבטן אם עבריה! עברי אנכי, בן יעקב, ולא זכרתי כי יעקב ישתחוה לפני עשו אחיו שבע פעמים ולא יתגר בו מלחמה. – הה, תהפוכות, משפט מעקל, דבר בליעל! העל זאת לא תרגז הארץ?

הארץ לא רגזה ממקומה; העולם כמנהגו נוהג; רק לי היה לב רגז ורוח נכאה; רק אני ידעתי מרת נפשי לראות אותי ברעתי על חטאים שחטאתי בבלי דעת, בלא צדיה; מחולל מפשעי אחרים.

פה כלה לי פרק עלומי ואני עומד על שפת הנחל לעבור על המעברה אל העבר השני. במה אעבור את הנחל הזה? פה עלה על לבי זכר אבינו יעקב בעברו את הירדן במקלו. גם הוא יצא מבטן אמו באחרונה, אך ידו אוחזת בעקב עשו אחיו אשר פרץ עליו ויקדמהו לצאת ראשונה ויהי עוין אותו כל ימיו על הבכורה, עד אשר הצליח חפץ לבו בידו וימכור לו את בכורתו ויקח גם את ברכתו. – וכן נתן הוא גם את בכורת בנו הבכור ראובן לבן אהובתו הראשונה; וישם גם את אפרים נכדו, הילד השני, לפני מנשה הבכור. – אמנם עשו שטם אותו, לא על הבכורה אשר בזה אותה, כי אם על הברכה אשר ברכו אביו בכחשו לו לאמר כי הוא עשו בכורו, כמו בא במרמה ויקחו את ברכתו, ברכת הכבור. שנאת עשו ליעקב תאכלנו כל ימינו עד היום הזה ולמה זה לנו בכורה? ולמה זה אשטם גם אנכי את אחי על בכורתו אשר לא לקח ממנו? אמנם הוא לקח גם הברכה, אבל הוא לא במרמה. אני, אני אחרתי לבוא פעם אחת, וכן לא אוכל להשיג ולהגיע אל מקומי כל הימים, ובכל פעם יקדמני אחר ואני אחריו כאופן העגלה האחרון הרץ אחרי האופן הראשון ואיננו משיגו.


 

ג. תְּקוּפַת הָעֲלוּמִים

נבוך וכואב שבתי אל בית אבי להנפש ירחי מספר מעמל שמונה שנים, מה הוה לי בעמלי בחכמה אחר שמונה שנים? אך עמל וכעס. חכמתי לא עמדה לי להיות כאחד התלמידים הפשוטים אשר מלאו שנות למודם בלא מכשול, להכין את צעדם על אורח סלולה, ואני אסרח אחריהם כי נסרחה חכמתי! אני מאחר לבוא! על מה? האמנם מעטתי בחכמה? האחרתי שעורי? השחתי דרכי? הבליתי עתי בהבלי שעשועים בסוד משחקים בטלנים? אולם המורים לא אשרו ולא קומי את תעודתי, יען עברי מבקש משפט אנכי; עברי אשר לו פתחון פה להשיב חורפיו דבר; עברי הולך קוממיות ולא יתן גוו למכים; עברי שוכח אשר גר הוא בארץ נכריה; עברי חפץ לכת בגדולות ככל אדם ביקר, כאזרח הארץ! האמנם חכמים כבלי מדע, נבונים כבלי השכל, טרם יתנו חכמי הגוים עדותם עליהם ואותותם לא ינכרו? הגם כל חכמתי כאין וכתהו נחשבה, יען אני דרשתיה, וחכמת העברי בזויה? הגם החכמה פושטת צורה ולובשת צורה על פי דרכי דורשיה ודתיהם השונות? הה, אולת אדם! ולמה זה אתעצב אני אל לבי על חכמתי אשר קנאים לא יאבו להכירה? מה תתן ומה תוסיף לה ההכרה והתעודה? האחכם אני אז יותר? מדוע לא אהיה אני שמח בגורלי? הן קניתי לי חכמה ושם טוב ותקוה לעשות חיל, ומה הוא משפט מטי משפט יחידים על נקדת ארץ קטנה אשר אין לפניה משא פנים? אל כל המקום אשר אבוא שמה ותלמודי בידי אמצא אנשי אמת אשר לא יבוזו לשכל מלי בחטאת לדתי ולא יפקד מושבי בין אנשי חיל. – המחשבה האחרונה הזאת השביחה את שאון לבי, ואחל לכלכל את דרכי, לפלס ארחות חיי.

בבית אבי הייתי עתה נכבד ונאהב; בעיר מולדתי בחור חמד מאד נעלה. רעי אשרוני באשרי אשר כל הארץ לפני לרשת. ואני בכל זאת לא הלכתי בקומה זקופה בגאות, לא התנשאתי, בידעי כי עוד לא עת אשר ירום ראשי על אויבי סביבותי. דעתי בלבי וכאבי בחבי. חמתי לא שככה על חמסי הנעשה לי בלא אשמתי, מבלתי יכלת לקנא את קנאתי משונאי אשר אמצו ממני. ומי יודע איזה מלחמה קשה נכונה עוד לקראתי; איזה מכאובים נאמנים לנגדי שם בבית מדרש החכמות אשר עלי לבקר עוד? כי גם שם אהיה מוזר ובזוי בין מתנשאים מדברים בגאות, מביטים בשאט נפש על גר נקלה אשר יערב את לבו להתערב ביניהם; כי גם שם אשמע כלמת לדתי כל היום, וכל נקלה יתקלס בי, זאת ידעתי, אך לא יראתי בידעי לעמוד לפני זעמם. אבל העול והחמס אשר יעשו נבלים לישרי לב, בני בליעל לתמימי דעים, בני בלי שם לאנשי שם, במשפט איש זרוע לו הארץ, כי המה אדונים בעיניהם; זאת גזלה כל עת את מנוחתי ותרגיזני ממקומי. – נפרד מכל אנשי שלומי ומיודעי מנער התהלכתי קדורנית כל ימי שבתי בבית אבי. לא באתי בסוד מרעים עליזים להתעלס, לקחת חבל בעליצותם, והם קנאו בי על חכמתי אשר אספתי לי בחריצותי ולא יכלו להבין את דרכי, מה זה לי אשר אינני עלז ושמח בתור אדם המעלה, העתיד לעמוד במקום גדולים? כי לא מגאוה ורוע לב הלכתי להם מנגד, זאת הכירו עד מהרה, כאשר מעודי לא הייתי מטיל אימה9 סביבי, ומדוע זה אני מתבודד ומחסר את נפשי מכל משחק ושעשועי העלומים בעצם עלומי? איזה יגון בלבבי יאכלני כרקב בעצמות? האמנם ברב חכמה רב כעס, הדעת תוסיף מכאוב והתלמוד יניא את הלב מחיי העולם הזה? כי היתה שיחת רעי נעורי מעת אל עת מתלחשים על אודותי, ואהיה להם לחידה. – אשריכם תמימים, אמרתי אני בלבי; אשריכם אשר לא תדעו בתמתכם את זמת הרשעה האורבת לכם; אשירכם כי לא נפקחו עיניכם לראות מלחמת הזדון אשר סביבותיכם; אשריכם כי תשליו באהליכם הדל, כי אתם שמחים בחלקכם ולא תשאו עיניכם לבקש גדולות, לא תרעבו לאכל מפרי עץ הדעת אשר חרב מתהפכת סביב לו, והנחש הערום אורב לכל הקרוב לנגוע בו. – אשריכם כי תסתפקו במנתכם הרזה ורב לכם ולבכם לא רחב לבקש מנה אפים, ומי אני איש מכאובות מתאוה ואין ביניכם? אתם המאשרים ואני האמלל האובד, ומה תחזו בי?

בא מועד הפרידה. החלותי להכין לי צדה לדרכי, לנסוע אל קרית ווין. ביראה וחרדה עזבתי את מקום השלוה והתמימות, ללכת להתערב עם שונים. מה נעמה התמימות למסתפק במה שיש לו, רואה עולמו במעונו הצר ובו שמן חלקו; ומה היא התבל ומלואה לרחב לבב גבה עינים רואה וחומד ועינו לא תשבע? עיר מולדתי אשר היתה בילדותי תבל גדולה ורחבה, כמו התצמצמה והתכנסה ותהיה לרפת בקר צרה עתה בעיני אשר אין מקום לנטות מקצר רוח; בית אבי אשר בו התהלכתי ברחבה מפנה לפנה בעודני ילד, היה בעיני עתה כבית ילדים עשוי מלוחות ניר לשעשועים, והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו, או כלול תרנגולים, ולא אבין איכה התקטן בקרב השנים, או הִתְכַּוֵּץ ועוד עתיד הוא להתרחב! ומה רכשתי לי בכל מראה עיני על התבל הגדולה והרחבה, המלאה ארמונות רמים ונשאים, והיכלים מרוחים אשר לא לי המה ולא אוכל לנגוע ולהשתמש בם? לב רגז, תאוה ממארת! ולאן אני הולך? לצוד ציד על פני השדה הרחב, המלא חיות רעות, נחשים ועקרבים! אבל כבר זה הסכנתי לשאת משא קריה הומיה, לשמוע המית המונים ושאון מתחרים במסחרם בשוקים וברחובות כאנשי מלחמה כעדת דבורים הומיות, לגזור על ימין ועל שמאל, לאכל איש בשר רעהו. – בידעי מראש את העומד שם לקראתי, התחזקתי בלבבי ואלך כהולך לצבא לקראת נשק, ערוך למלחמה על שדה קטל, ויהי מה, כבר הרחקתי לכת, אין עוד עת לסגת אחור, לשוב עלי עקבי, כמו כבר שברתי את הגשר אחרי הלאה, הלאה! המה בי לבי, לך אל תעמוד, אל תירא ואל תחת כי עוד רב הדרך לפניך! דפק השעון10 ואל יעצור בלכתו.

באתי עירה ווין קרית מלך רב, אם אמנם כבר נסיתי בישיבת כרך גדול, בכל זאת נבהלתי בפעם ראשונה למראה בירת אסטריה המלאה תשואות וחומות גבוהות ובצורות ומגדלים רמים וראשם בשמים. גדודים אנשי צבא מזיזים לאלפים משתקשקים ברחבות בכלי נשקם. שרים ושרות בלבוש מלכות נוסעים הנה והנה במרכבות כבודם לטיל. עגלות על מסילות ברזל תחתיות ועליות רצות ושבות בכה החשמל על הדרכים מלאות אדם ככלוב מלא עוף כל היום. מרכבות נצבות בראש כל חוצות, נכונות ומועדות למושב אצילים ללכת ממקום למקום, אשר אין כבודם ללכת ברגלם. הָרַכָּב יושב כָּרוֹ11 שם ממעל על ראש מרכבתו וקורא בעתון יומי. – בתי מסחר גדולים וגבוהים בחלוני שקופים אטומים בלוחות זכוכית עבים משתרעים לארך ולרחב כל הקיר כעין דלת הפתח, מבעד להם נשקפות מערכות הסחורות היפות השונות למיניהן מסדרות בערכן ליופי ומקסמות עיני העוברים בחוץ ולעמוד ולחזות בהן, – ואני עמדתי מרעיד ונפעם לכל מראה עיני. לאט לאט שקטה רוחי. האנכי לא להתחבר ולהתחרה עם המתגעשים האלה באתי הלום, ומה לי ולהם? בעלית קיר קטנה אשר בה אשכון, מי זה יפריעני וירגיזני ממנוחתי וממלאכתי? מי זה ישמור צעדי בזה, ירדפני ולא יתתני השב רוחי? גם לא באתי להשתקע, רק לגור פה מספר שנים, ולמה אירא מרבבות עם? פה לא אשב עדי עד, ומה כל החרדה זאת? במחשבות מנוחה אלה עליתי על משכבי ואישן שנת איש תם בלילה הראשון, בהיותי עיף ויגע מאד. אם תערב כה שנתי גם בכל הלילות מנו לי פה; אם תעמוד לי תמתי לארך ימים גם במקום הזה ולא אשנה את דרכי וארחות חיי בימים העתידים? אם לא תבאנה הרגשות חדשות ותדיחנה את הישנות מפניהן? הימים ידברו.

פה עומד אנכי על הפרק לעבור המעברה, ליסד לי יסוד נכון במקום נאמן בחלדי; לבחור לי נקדת תלמודי עליה אעמוד איתן ולא אמעד. ואשית עצות בנפשי, איזה מקצוע במדעים אבחר, ואיזה חוג־פעלתי? כל איש אשר בעצה ובמחשבה תחלה יכלכל דבריו, יבחן את כשרונו וכח מעשיו, ועל פיהם ידע ויבחר לו את מקומו הראוי לו; גם יפלס ארחות חייו, אם יראה ברכה בעמלו. אנכי לא בקשתי לי רק תועלת נפשי לבדה, כי אם להיות לעזר ולהועיל גם לאחרים בכל מעבדי, ולא למעני לבדי אעשה. ובידעי את נפש הגר הַמְנֻכָּר אמרתי עתה עת הוא לעשות גם בעד אמללים אלה דבר. אם אוכל להיות מושיע במשמרתי למתי מספר, רב לי ואהיה שמח, כי להיות מיטיב לכל אין לאל יד בן תמותה. – חכמת הרפואה לא ישרה בעיני, גם לא הייתי מסגל לה במזגי הרך. בידיעת דת ודין בחלה נפשי, בידעי כי אני בתם לבב ובנקיון כמי לא אעשה בה חיל. הרבנות לא מצאה חן בעיני, בראותי אשר על חנופה וחלקות והתחפשות נוסדה, ודבר קשה הוא להיות רב בישראל מרצה ורצוי לכל העדה, וחזון יקר הוא אשר רב ומטיף לישראל יהיה דובר אמת כל עת, אם גם הוא נותן אמרי שפר בשם אל אמת. – ידעתי הרבה בשפה העבריה, ויתרון כשרוני בחקירות הלשונות המזרחיות, הניעוני לבחור לי משרת מורה לשונות הקדם, והיא ישרה בעיני לפי כונתי הרצויה להיות מגן ומושיע לאחי הנרדפים. אך בתמי לא זכרתי לחשב דרכי זה, לראות מראש איזה מכשולים יעמדו לקראתי, ולא אבוא שמה אל אשר היה רוחי ללכת, ואראה את המשרה הנכבדה הזאת רק מצדה האחד המואר, ואת הצללים בצדה השני לא ראיתי. –

בירחים הראשונים לא נעשה כל שנוי בדרכי. החלותי לבקר את בית המדע בתשוקה העזה כבימים הראשונים. אמנם תמת ילדותי החלה ללכת הלוך וחסור, התלהבות החפץ התקררה מעט מעט ולא המריצתני עוד להעריץ ולהקדיש כל מיני הלמודים השונים בלי בחון לבקר בין טפל ועקר; בתמת ילדותי היה הכל עקר בעיני, ועתה כשופט קשה השכלתי להכיר, להבדיל ולבחור, לשמור את עתי למלאותה רק בדברים עקרים ונמרצים כל הימים, ועל הדברים הטפלים אשר המה כפרפראות לחכמה לא שמתי לבי, רק בהעברה בעלמא, בחפזון לפי שעה סקרתים בסקירה אחת. את הדרישה העמוקה בקורות עמנו בכל התקופות החליפות והשתלשלות רוח ספרתנו עשיתי לי קבע; תולדות אנשי השם אשר הזהירו ככוכבי אור בשמי יהדותנו מדור דור, דרכי חייהם ואשר פעלו איש איש בדורו ובמקומו לטובת אחיהם, היו לי למודי שעשועים. ראיתי כי עמנו נבדל לרעה בין כל העמים בכל עת ובכל מקום. מה חטא העם הזה להיות מרדף בלי חשך ובגוים לא ירגיע? האמנם כל העמים ישרי לב תמימי דעים מיטיבי לכת המה, ועמנו עם נבל, וכל עלילות הדברים אשר ימצאו אויבינו בו, לא על שקר יסודן? איכה תאריך השנאה הזאת ימים רבים ותלבש כל פעם צורה חדשה, איבה נצחת אשר לא תבטל לעולם? הישנה גם משטמה אשר איננה תלויה בדבר ולכן היא מתקימת? ובכל זאת הוא חי וקים ולא ישנה טעמו בכל הימים הרעים! ואשאל את נפשי במה אנכי לְהִשָּׂנֵא, לשאת ולסבול אתם? כל חכמתי לא עמדה לי להבדילני ולהותירני לטובה מתוך עמי! ולמי אני, בלי דעת תכונת הצור ממנו חצבתי? החכמות והלשונות הנכריות היו לי לחטאה; בעיני העמים הייתי יהודי נקלה לא אמון בו; בעיני היהודים נכרי נחשבתי, ולמה זה חכמתי? ואחל לדרוש בדברי ימינו. עד כה שמעתי כלמתי, נשאתי חרפה על בני בריתי בלי דעת מדוע, עתה ידעתי מי אני ולא ישאו את שמי לשוא. –

אין עם תמים בכל דרכיו בתבל. לכל עם ועם צדקותיו, ישרו, חטאותיו ורשעו. אשרי העם שחטאיו ספורים. אבל כי יהיה עם אחד כלו משחת, מתהלך באשמיו כל הימים, הוא דבר שאי אפשר, והדעת איננה סובלתו. ועמי הארץ ינבלו את עמנו, יחללו את שמנו כעם כבד עון אשר אין שוה להניחו; ואשר איננו יודע את תכונת העם הזה ורוחו, יאמין, או ידמה בנפשו אולי אמת נכון הדבר. – עינינו רואות כי היא שנאה שאיננה תלויה בדבר; היא איבה נושנת שרשה בקרב העמים מימים קדמונים, משטמה אשר אין לה תרופה עולמים. שנאה נפלאה אשר גם השונאים בעצמם לא ידעו שחרה; כי ישאלו את נפשם מדוע? לא ימצאו מענה; אבל כן הוא, נחלת אבות, ולא ישאלו וישנאו. – לפנים היו עמי האלילים עוינים אותנו, ואחרי אשר החלה האמונה באל אחד, אל עליון, להיות אחות עמים רבים ועצומים, לא חדלה השנאה הזאת מקרב כל העמים האלה, אשר מחלצנו יצאו, וגואלם אחינו בשרנו הוא. – וגם ההשכלה מאירת עינים לא תועיל להשיב לב העמים אלינו; וגם המשכילים שבהם, השופטים בלי משא פנים, לא ישמרו פיהם ולשונם מלדבר עלינו תהפוכות, אם מעט ואם הרבה, בשפה ברורה או בלשון מסתרת; כמו נגזר עלינו אשר עד נצח לא נהיה זכים בעיניהם. גם משכילינו הפורקים עֻלֵנוּ מעליהם ומתרחקים מאתנו, למצא חן בעיניהם, גם הם לא יזכו בעיניהם, להכירם להיות אתם לעם אחד, ויבזום בלב על הָפְכָּם; ולמה זה הכל נגע להתקרב אליהם, לבקש אהבתם לשוא? אחת דתנו זאת, מנת גורלנו, להיות שנואים ומנבלים בין העמים, כל ימי שבתנו גוי בקרב גוים. נהיה שנואים אך לא נשנאים12; מנבלים אך לא נבלים. – אהה, כמה יסורים ותלאות סבלתי עד בואי ליד ההחלטה הזאת!

גם בבית המדע הזה היינו מבני עמנו מעטים בין תלמידים מעמי הארץ הרבים. גם פה היינו כמנדים ונדחים, אבל לא בטלים במעוטנו. רֻבֵּנוּ היינו בנים נאמנים לעמנו, יודעים מי אנחנו, מה חיינו, מה תעודתנו. את החכמות והלשונות הנכריות עשינו אמנם קבע, לרגל תלמודנו, אבל לא עקר. לתורתנו קבענו עתים, והיא קשרה את לבנו כל עת בקשר אמיץ, עד אשר היינו לאגדה אחת. התחברותנו עמדה לנו להפיר כל פעם את עצת חורפינו ולהפיל את כלי נשקם מידם אשר כוננו לקלע בנו. אמת כי גם בין בני עמי הארץ היו לנו אוהבים ורעים נאמנים, המה היו תלמידים חכמים, יודעים כי החכמה תעדה את האדם עדי תפארת, באין פדות, ויקר כל איש במעשיו ובמדותיו הישרים, יהיה מי שיהיה. גם המורים לא הקלו כבודנו, והוקירו אותנו על כשרון רוחנו ועל שקידתנו התמימה ועל תשוקתנו העזה ללמוד למען דעת, חכמה לשמה, ובכל זאת הרגשנו כמעט בכל צעד וצעד כי אך יהודים אנחנו, יהודים מצֻינים, אבל יהודים, כמו די בזכר שם יהודי לבד להקל ערך נושאהו. חורפינו תחת מסוה אהבה הודיעונו זאת בכונה מיוחדת. אחדים מהם אמרו בלבם להניא לבנו מאחרי עמנו ויהדותנו, לבוא בבריתם ולא יהיה לנו שמנו למכשול ולמזכיר בזיון, בתם לבבם חמלו עלינו. – אחדים מתוכנו, אשר לא באו אתנו בברית אחותנו, היו מתעצבים אל לבם על צאתם מירך יעקב, ומתאמצים להתרחק מן היהדות, מתנכרים לנכר אותותם בשנוי השם ובחסר דעת שפת לאמיתם ובלי התרועע את בני בריתם; אך לא עלתה בידם להסיר חרפת לדתם ואות ברית בשרם מעליהם, ואנחנו היינו מתגאים על יחש מולדתנו, ועל פשענו זה לא אבו סלוח לנו. בני הנכר היו שונאים; אנחנו היינו שנואים, והמה היו שונאים ושנואים. – ישמחו הם במתנת חלקם.

בעולמנו הקטן נוכחתי לדעת, אשר לו יתחברו ויתאחדו כל בני עמנו בכל מקום שהם באהבה ואחוה, לא היו כה מתענים מתגרת יד אויב ומתנקם, ואולי גם גברו והצליחו, ולא אוכל להבין סבת פרוד הדעת ופלגות הלבבות אשר בינינו, אחרי רואנו אשר בעיני אויבינו אחים לצרה אנחנו. האמת היא אשר כל ארץ יש לה יהודים מיוחדים הראוים לה? אחינו הנאורים בגרמניה מתעבים את אחיהם הגליציונים, ומביטים עליהם בגאוה ובוז, על דרכי חייהם הנאלחים, על בגדיהם ופאות ראשיהם העבות והארכות, אשר הלאתם בם. ובאמת גם אנכי החלותי לקוץ בם, אחרי התרגלי בין אנשים של צורה ואתמה על נפשי איכה יכלתי שאתם אז בשבתי בתוכם, ולא העירו בקרבי געל נפש אשר אני מרגיש עתה בארץ אחרת! ובלבי גמרתי אמר לבלי שוב אליהם עוד ולא אראה בגולתם. האמנם הַקַּנָּאִית היא תשחית דרכם ומדותיהם ותאר פניהם להעיר געל נפש בלב רואיהם? האין גם קַנָּאִית בין כל העמים ומדוע לא תפעל קנאיתם גם עליהם להתעיבם ולהשחית מראהם? קנאית כל העמים תשיאם לרדוף באיבה בני אמונה אחרת, וקנאית בני עמנו תתעם לרדוף באף ובחמה גם את אחיהם, איש את רעהו; ולא רק קנאים במשכילים, כי גם קנאים בקנאים בעיר אחת יתגרו מלחמה באכזריות חימה ונקמה בשם אל קנוא ונוקם. ואיך לא ישנאונו ולא יבזונו שונאינו, אשר גם בישרנו לא יוכלו שאת אותנו?

אני בחרתי לי משרת מורה לשונות הקדם. מכל חברי בבית המדע הייתי אנכי האחד אשר בחרתי בכהנה הזאת אז. המה בחרו להם איש איש כהנה אחרת אשר ישרה בעיניהם. יצאנו מבית המדע מיזנים ומצינים בתעודות חכמים, איש אל משמרתו ואל מקומו הנועד לו; כלנו שמחים בגורלנו, משתעשעים בתקות טובות ועתידות ברכה. אולם שמחתי אני לא ארכה. בלב נכון בטוח החלותי לדפוק על דלתות שרי ההשכלה הממנים על הפקדות האלה, אחרי כלותי תלמודי בלי כל מכשול, ואומר בלבבי כי עתה תאיר גם לי שמש ההצלחה, אשר הסבה את פניה ממני בימים הראשונים. השרים אמנם קבלוני בסבר פנים שמחים, דברי אתי כאח כרע, בחנו את כל התעודות המאשרות בידי ויאמרו כי ברכה בי, כי ראוי אני לאותו אצטלא, כי אינני מבקש עטרה שאיננה הולמתי, גם הבטיחוני להעמידני על מקום זה יסדתי לי, והקתדרה הראשונה אשר תהיה פנויה, אמלאנה אנכי עד מהרה, אני ולא אחר, רק עלי לחכות עוד מעט, עוד מעט, ובטח תבוא עתי לא תאחר; וכן שבתי בשלום אל ביתי כל פעם והתקוה משחקת לפני. אבל הה, מקרה לא טוב; אני אחרתי לבוא כל פעם. – המשרה הזאת לא תוכל לעמוד רגע פנויה וכל הקודם זכה, ומה לעשות לי? לחכות עוד, להיות עומד ומצפה. – לו באה חכמה בלבי אז, טרם כתותי רגלי ימים רבים לרדוף אחרי צל בורח; לדעת מראש אשר ידעתי באחרונה! אולם תקותי הכתני בסנורים ואשלה את נפשי במשכיות לבבי, ולא ראיתי כי גם גורלי כגורל המשורר האמלל, אשר ירד משמים ארצה אחרי חלקת הארץ בין בני האדמה ויאחר לבוא! האחכה עד אשר תחלק הארץ שנית, אולי אז אבוא גם אנכי למועד על חלקי ולא אאחר אז לבוא? אמנם ידעתי אשר לו היתה בידי איזה זכות13 מצד אנשי שם להפקידני אל השרים האלה, כי אז אולי מצאתי משמרתי במועדה, ולא הקדימני אחר. אולם בידעו את ערכי, מאסתי להנות בזכות אחרים. אם אין אני לי, מי לי? זה כלל גדול בחקי החיים בעיני; ומה עלוב הוא האיש התלוי בדעת אחרים, אמרתי, ומשמרת הנקנית בחלקות ושפת חנף איננה לפי כבודי וחפץ לבבי, ולא אותה אבקש.


 

ד. לֵיל שִׁמּוּרִים

ליל התקדש חג הפסח לד' ולישראל הוא נכבד ונשא בלילות דברי ימינו, מאז היינו לעם; מאז יצאנו גוי מקרב גוי! הלילה הזה הוא אוצר מאורעות ומקרים רבים ושונים, רעים וטובים; זכרונות אבל ושמחה, אסון וישע, מחתה והצלה; על כן יחגו אותו כל בני ישראל בכל מקומות מושבותיהם, בכל ארצות גלותם בהדרת קדש מימים ימימה, כבן מפנק אשר אבותיו התענו בו ימים רבים, בהוכחו במכאובים, חליים רבים ונאמנים, עד אשר יזכו לראותו בתור אדם בריא ושלם, הוא אהוב ונחמד להם מכל הבנים. כן, הלילה הזה, אשר הוא ראשית גוינו וחרותנו, ששון ישענו, היה גם ראשית צרותינו, ענינו ומרודינו בין הגוים, ימים רבים, עת אפלת הבערות וחשכת הקנאית כסתה הארץ, עד אשר נבקע שחר הדעת ושמש ההשכלה הופיעה כל מחשכי ארץ ויהי אור וישע גם לישראל במושבותם, ובלילה הזה נזכור ברננה את לילות העמל אשר מנו לנו בימי קדם, בלילה הזה, עת פתאם התנפלו עלינו המון פראים קנאים באכזריות חמה ויסחפו את אבותינו, אשר ישבו שלוים במסבת אנשי ביתם לספר ביציאת מצרים, וישליכום אל הסהר בתחתית האדמה, להתענות ולהומת על המטבח על עון שמרם תורת קדשם בלב תמים ובאמונה שלמה, או על אשמת שוא, עלילות דברי שקר אשר בדו מהבילים עליהם, ונהפך להם הששון ליגון ושמחת החג לאבל כבד! בלילה הזה חזקה יד מענינו על אבותינו למהר לשלחם, ויברחו בחפזון מבית עבדים ללכת קוממיות לקראת אלהים, לקבל עליהם עול תורת חיים נעימים ומשפטים ישרים, תחת עול עבדות ושפלות וחקי עמל אשר מררו את חייהם! בלילה הזה היינו פתאם מעבדי עולם משעבדים, לאנשי שם עומדים ברשות עצמם, עם סגלה לאל עליון, אשר להם המשפט להנות מטוב האדמה, משמני ארץ, פרי עמלנו יגיע כפינו, ולא תמשול בנו יד זרים לקחת בחזקה מידינו את הטוב בעיניהם, כי ידם רוממה! בלילה הזה הכירו אויבינו המתהללים באלילים כי אלהינו הוא האלהים, אל עליון המפליא לעשות לעם בחר לסגלתו! הלילה הזה הוא ליל התאסף כל משפחות בני ישראל לבית אבותם, ואבי המשפחה ישב ראש במסבו כמלך בהדרו בין שריו ועבדיו, הסרים למשמעתו ומיחלים לדבריו, ששים ומתענגים לשמוע ספור ישן וחדש כל עת, כמו להם לעיניהם הנסים והנפלאות, כמו המה יצאו משעבוד לגאלה מעבדות לחרות ויודעים כי כן יהיה מדור לדור עד דור אחרון, וליל שמורים זה לא יאבד חין ערכו מזקן מרב ימים! בלילה הזה יתאספו ובאו בנים ובני בנים מרחוק ומקרוב אל בית אביהם הזקן לשוש אתו משוש יחד בליל התקדש החג הגדול הזה ברב עם! ליל החג הזה הוא כמו מעברה מימי הסתו לימי האביב, עת ישני מות יקוצו לתחיה, לחיים חדשים בהתחדש פני האדמה, ורוח ששון תתחדש בקרב החיים להתענג על מנעמי החיים! הלילה הזה יתן בלבנו תקוה טובה לימים טובים, לעתידות נעימים, כי נשוב גם אנחנו אל ארץ אבותינו, אל אמנו הזקנה אשר תהיה לה עדנה ותשוב תחלוץ לנו שדיה ותיניקנו מחלבה כאם מפנקת, אם על בניה שמחה ולא נהיה נעים ונדים בארצות לא לנו, נושאים עין אל אם זרה ואכזריה אשר תנע ממנו חלב שדיה, ואנחנו רעבים וצמאים מתענים תחת ידיה, והיא לא תדע רחם! אשריך עם ישראל כי לך ליל שמורים זה, שומר זכרונות שונים ונפלאים אלה, וגם כזה נבדל אתה מכל העמים אשר לא ידעו ענג נפש זה, תערובות אסון וששון, תלאות ונפלאות עם תקות ישע יחד!

אל ליל שמורים זה נקראתי גם אנכי בשנה הזאת לבוא אל בית מכירי אחד, אשר התודעתי אליו לפני מספר ירחים בדרך, בעברי לרגל מסע דרך העיר ז….. וכמו בקסם אהבה משכני אחריו ויכירני להיות לי מודע ומכיר, בכל אותות אהבה ואחוה; עתה קראני בשם כל משפחתו לבקרהו בביתו בימי החג הזה לחג אתו יחד את חג משושו ולהגדיל בזה את שמחת חגו פי שנים, בהוקירו אותי לאיש כלבבו. אנכי, אף אם אחת גמרתי בלבי כמו נדר, לבלתי דרוך עוד על אדמת גליציה בעודי ולא אראה את סמל הקנאית והחלאה עוד, פתיתי הפעם מדברי אהבת המכיר הזה בקריאה של חבה, כמו נבא לי לבי אשר שם תחל לי תקופה חדשה בימי, וכמו תקוה מסתרת שעשעתני ותמשכני ללכת אחריו, ולבטל רצוני וגמירתי מפני רצונו.

ימים אחדים לפני התקדש החג באתי עירה ז… ואראה את כל התכונה ואת העבודה אשר יתעסקו אחינו יושבי העיר הזאת, להכין ולהכון לקראת האורח הנכבד הבא אליהם שנה שנה במועדו בפנים צהלים; וגם הוא בעיניהם כל פעם כאורח חדש ואהוב וצפוי, אשר לא ראוהו עוד פנים אל פנים בימיהם, ורק מרחוק שָׁמְעוּ את שִׁמְעו, ויכינו למענו משתה שמנים מכל מאכל תאוה ומטעמים ויין חמר, איש איש כפי כחו מאדו והונו, כי את בתי כלם יבקר בכבודו ויקרו, בכלם ישמח על המשתה אשר עשו לו; בבתי כלם ילין מספר ימים מנו לו במקום הזה, כי על כן גם כל החדרים אשר במעונות אחינו מנקים ומטהרים לטהר לכבודו, וכל המרבה להכין הרי זה עלז ושמח פי שנים. גם בבית מכירי זה מצאתי הכנות טובות כאלה, וכל חדריו מלאים כל טוב כלים מכלים שונים ויקרים, חדשים וישנים כחדשים, ואך רנה ושמחה בכל פנה ועבר, וכל פנים צהלים מגיל וחדוה. מכירי הזה וכל אנשי ביתו קבלוני בשמחה גלויה ונאמנה, כמו בן יחידם אנכי, הבא עתה מארץ מרחק אחרי שנים רבות לשבתו שם, ובתשוקה עזה חכו לקראתו ולנשקהו להשתעשע אתו, שבעתים שלומים לשנות העדרו בתוכם. אני משתאה להם, הייתי כשכור משמחה וקבלת פנים כזאת. אבל בין כל פני השמחים האלה הרהיבוני שתי עיני תכלת מפיקות זהר שמים כשני כוכבי אור, וכרגע הייתי כאסיר על מקומי, נפעם בלי דעת מה היה לי, מה אני ומה לי פה. – נשאתי עיני ואבהל לראות לפני פני עלמה, אלילה כלילה ביופי, לא כבת אדמות ואהי בעיני כעומד בשמי מרום ובת אלים משקרת לי בעיניה! אנכי מעודי לא ידעתי עוד מה היא האהבה בתענגים, בלתי אהבת המדעים אשר מלאה כל חדרי לבי; גם לא מצאתי עת ועשה לשגות באהבה אחרת; אולי המקום והזמן גרמו להמשך אחרי עיני אלילת שמים בקסמיה, ואולי לעת אחרת ובמקום אחר לא רכשה נפשי לא לקחה לבי, ולא נחתו בי חצי אהבתה למחצני מחץ בלתי סר. – בעולם החדש הקטן הזה שכחתי כל תעודתי ומטרתי בחיים ואהי משתעשע ועלז בין העליזים הישרים האלה, אשר בת אלים מושלת בם בטוב טעמה, וכן הייתי גם אנכי כאחד מאנשי צבאה סרי למשמעתה. מעט מעט הסכנתי את מכירי אלה ואת דרכי חייהם התמימים, ואשמח במצאי גם בעיר קטנה, מלאה קנאית וחלאה, אנשים ישרים בעלי נמוס ודרכי נעם, ויהי ביתם בעיני כנאות דשא במדבר ציה.

כל ימי שבתי בבית מכירי לא זכרתי כי עלי להפרד עד מהרה ממנו, ומה נבהלתי בעלות על לבי זכרון הפרידה! מדוע? איזה קסם אסרני אל הבית הזה? כחולם התהלכתי בימים ההאחרונים וכעננת מבוכה שכנה על פני. מכירי הבין למבוכתי וּקְרָבִי בקרב לבי ויהי כלא מתבונן וישיחני כל פעם בשיחה מושכת, כמו להשכיחני סערת רוחי, ולא אחת ולא שתים בינותי כמו שחוק קל מרחף על שפתיו בדברו אתי, ולא ידעתי מה.

ביום האחרון מימי החג לקחני מכירי ללכת אתו לשוח על פני השדה מחוץ לעיר. השמים היו טהורים, אויר צח ונעים סביב סביב, בכל מראה עינים אך נעם ואהבה וברכת שמים. כה התהלכנו כברת ארץ אנחנו שנינו, בלי דבר דבר, כמו צלולים שנינו ברעיונות מסכסכים, אך אני הוחלתי לדבריו כי לבי אמר לי אשר דבר לאט עמו לדבר אתי. פתאם עמדנו מלכת, מתבוננים על הדרת הטבע הנדיבה ושואפים את האויר הזך אל קרבנו.

“מה נעים שבת בעיר קטנה כזאת”; פתחתי אני שפתי תחלה, כנמשך מרעיון נשגב מרנין לב. “מה מאשרים אתם בני עיר קטנה אשר שדות פרזים רחבי ידים סביב לה, ואויר צח ומבריא לכם בכל עת ובכל שעה. אני מאמין כי אתם כלכם בריאים ושלמים כל ימיכם, בהיותכם חפשים מכל תאות המותרות, חמדת הבצע וחפץ בהיכלי תפארת מרוחים מלאים כלים מכלים שונים מרהיבים עין ואינם משביעים רעבים וצמאים; אין לכם צרך בבגדים יקרים להתיפות ולהתהדר בחוץ כאצילי הקריות הגדולות. אתם שמחים בחלקכם, מתענגים על מנעמי הטבע, האם המפנקת וחייכם אינם תלוים לכם מנגד! ומה אמלל הוא האיש אשר אנוס הוא לרגל מלאכתו או משמרת פקדתו לשבת בעיר גדולה המלאה תשואות ותלאות יום יום!”

“ואנחנו עירונים הקטנים מתקנאים בכם”, השיב מכירי בשחוק קל על שפתיו; “אנחנו רואים בכם אנשי מעלה בני עליון, יודעים את החיים במנעמיהם; יודעים ארחות חיים כבני אלים, וכל הדברים הנאים המרחיבים דעתו של אדם, ואנחנו מה? אמנם רֻבנו כבהמות אינם יודעים מאומה, ולא יחסר להם דבר, עינם איננה רואה ולבם איננו חומד, והמה באמת שלוים במעונם הדל ומשתפקים במה שיש להם, ומה להם עוד. אולם אלה אשר פקחו עיניהם לראות תבל מלאה כל טוב ואינם יכולים לנגוע בו; מתאוים ואין. וזה לך האות, כי אין מכם ימיר שבתו בשבת עיר קטנה, בעת אשר רבים מן העירונים הקטנים, כמעט השיגה ידם, עד מהרה יעתיקו את ביתם אל אחת הערים הגדולות וישכחו את שפלותם מקדם.”

“כל איש רואה נגעי עצמו וְאֹשֶׁר רעהו מרחוק, כי על כן גברה הקנאה והתחרות ביניהם כל הימים ואין שלום, ואך לב שמח ימצא ענג בכל מקום, אבל לב שמח מי ימצא?”

מכירי הביט בי בעין חודרת כמו בקש לחדור אל תוכי, ויתן ידו לי וישאלני באמרי אהבה כאשר ישאל את בנו: “הגם אתה תחמד דבר אשר אין ידך משגת להשיגו?”

לשאלתו זאת הפתאמית האדימו פני כמו מכלמה ולא יכלתי לענות כרגע. אבל הוא לא נתנני התענות במבוכתי הרבה וישאלני שנית: “ידיד לבי, תן לי תודה כאשר תדבר אל אביך, כי כאב אהבך מאז הכרתיך, האמנם אוהב אתה את בתי יחידתי? אל נא תיבוש להודות לי על האמת כי רק את טובתך אני דורש.”

“אמנם כן, אוהבי כאב לי; בתך הנחמדה לקחה את כל לבי, ואהבתי אליה עזה ונאמנה, אהבה ראשונה ותמימה; לפניה לא אהבתי עלמה אחרת ואחריה לא אהב. אחת היא לי; ואם לקחתי גם אנכי את לבבה כאשר לבבתני היא בעיניה, אז מאשר אנכי בעלמים ויותר לא אשאל ולא אבקש.”

“יקרת בעיני מאד, כי מעודי אהבתי את מודה על האמת, וכן אהיה גם אנכי הפעם מודה על האמת לקראתך. דע לך בני כי בתי אוהבת אותך כאשר עלמה משכלת טובת טעם תמימה בכל מעשיה לאהב יודעת. היא אהבה אותך עוד טרם ידעת אתה מי היא ואם ישנה על פני האדמה, כי על כן משכתיך חסד על העת בתקותי לאמצך לי לבן. זה כשנה, אשר לקחתיה אתי אל קרית ווין בנסעי שמה לרגל מסחרי, להראותה את חמדת הקריה העליזה וההומיה הזאת; ובלכתנו ביום אחד לשוח בגן הגדול הפרטר הידוע, ראתה אותך ותהיה בעיניה כבן אלים ותאמר אליה בתמתה: עתה אבי ראיתי לא רק את חמדת הקריה הגדולה הזאת, כי אם חמדת כל התבל, ולעלם הזה אהיה מארשה ולא לאחר, אם אמצא גם אנכי חן בעיניו. זאת היא המאורעה 14 של בתי, ועתה בידך טובה.”

“לאשרי אין קץ, אבי מחמדי!” עניתי כנבוך, כאי מאמין באשרי הגדול; “אבל אנכי אינני עוד אדם שלם, עוד לא השלמתי את מלאכתי, טרם אדע אם אשלימנה, כי מי יודע איזה מכשולים יעמדו לשטן בדרכי. ואיככה אוכל ומשכתי אלי עלמה בת אלים כמוה אשר אהבתי מנפשי ולא אוכל לְאַשְׁרֶנָה כאשר לה יאתה? ואיכה אבקש זאת מידה לחכות עלי עד בואי אל מקומי הנכון לי?”

“בתי אוהבת אותך, בוחרת בך כמו שאתה, והיא יודעת בטח כי מקומך יכירך במועדו; ורק אתך תהיה מאשרת בעולמה. היא נכונה לחכות עליך עד אשר וְתִקָּחֶהָ לך.”

בלילה הזה ארשתי לי עלמה היפה בבנות אלים באמונה.

גם לי היה ליל שמורים ראשית אשרי וששוני בימי חיי.


 

ה. תְּקוּפַת הָעֲמִידָה

“אבינו מת! אחרי אשר התהפך על משכבו בחליו כירח ימים, גוע ויאסף אל עמיו, כמעט בא לימי זקנה. על עוכד אבינו חי לא חפצתי להרגיזך ממנוחתך ולהפריע אותך מתלמודך אשר בו כל חיי רוחך ובו חייך תלוים; אמרתי אך מחלה עוברת היא ובעזר רופא חכם ירפא ויקום ויחי. גם אבינו בכל תשוקתו לראות פניך, צוני להסתיר דבר חליו ממך, כי גם הוא לא האמין אשר לא יקום מחליו זה, ולמה זה יפסיקך ממשנתך חנם. ואלהים הצדיק בכל דרכיו אחרת אמר ויקראהו אל עָל ויקח את עטרת תפארתנו מעל ראשנו, ואנחנו עתה יתומים באין אב! מחלתו לא היתה אנושה עד יומו האחרון, אשר פתאום גברה עליו, ובבוא הרופא עד מהרה, התנודד ויקרא: אנכי לא פללתי אשר המחלה הזאת תשנה פניה בן לילה; וביום ההוא יצאה נשמתו ויהי אבל כבד בבית. עתה עלינו לכלכל את אמנו ואת אחותנו הצעירה, אשר לא היתה עוד לאיש, ורק אלינו עיניהן נשואות מעתה. עשר לא הניח אבינו אחריו, ורק אנחנו שנינו, אשר הודות לאל הטוב יש לאל ידנו לגמול חסד ואמת עם אלמנת ויתומת אבינו מיטיבנו.”

“היום קמתי ממושבי על הארץ שבעת ימי אבל אבינו ז”ל ותהי זאת ראשית חובתי ופעלתי להודיעך את אסוננו זה, בשגם גם עליך להתאבל על מותו כדת ישראל. “בני בני שמואל אַיֶכָּה?” היו דבריו האחרונים. מה גדלה אהבתו אלינו! לא אחת ולא שתים דבר אתי בימי חליו ממך, ובדמעות עינים אמר לי כי מאד יכהו לבו כל ימיו על אשר הראך קשה ולא התנהג אתך כאב רחמן בימי ילדותך, אף כי התאמץ למלאות את החסרון הזה אחרי כן בימי נעוריך. ומה ישמח בך לראותך איך יפית בגדלך ותהי לו בן חכם משמח אב! לא, לא כל הבנים זוכים לאב מרחם ואוהב נאמן כמוהו, מגדל ומחנך את בניו בהשכל, בחרף נפשו ובהחסר פתו מפיו למלאות כל מחסורם ביד מלאה. עתה אכירה חכמת לבו ויצרו החזק אשר השכיל לעשות לשנינו על פי דרכנו. אותך נתן להתלמד ולהשתלם במדעים בהתבוננו על כשרון רוחך ואדיר חפצך לחכמה ולתושיה, להיות מבני עליון בעולם האצילות, ואותי נחה בדרך שרציתי ללכת, לעשות דרכי בעולם העשיה, בראותו את נְטִיָּתִי לעשות חיל במסחר. “היה אתה לי זבולון”, אמר אלי פעם אחת בשחקו, “ושמואל יהיה לי יששכר”. תודות לאלהים אשר הנחנו שנינו בדרך אמת, וד' הצליח דרכנו. אם אמנם גם את החכמה אני אהב ולא נעשיתי חמרי15 בהתעסקי כל היום בפרקמטיה, וברדפי אחר בצע לא אנוס מפני הדעת, גם יצר לי לעתים אשר בחצי תלמודי עזבתיה ולא השלמתיו, אבל זאת נחמתי כי לא פניתי לו ערף, ואני שמח בחלקי, ופעלתי בעולם העשיה לא תניא את לבבי מאחרי התורה והחכמה כעוזבי תורה היושבים ויסירוה מלבם; לפרקים אשוב אחבקנה ואתה אשתעשע, אם גם לא אעשנה קבע. – עצתך האמונה להגות בספרתנו היא תנהלני; בשפת קדשנו אהגה והיא שיחתי בכל עת, גם את בתי יחידתי אלמד לדבר בה, והיא יודעת ומבינה כל ספרי חוזינו, ובספרי סופרינו המצינים תשגה ותשתעשע כל היום. פרק אחד בספר “אהבת ציון” תאמר, יקר לה מכל חזיוני המשוררים הגרמנים המפארים. לא יארכו הימים וגם היא תכתב לך אגרת עברית צחה כאשר פי המדבר אליך עברית. גם אתה בטח תמצא את מקומך הראוי לך ואתה תהיה מכיר את מקומך. החכמה אשר בה אתה עמל היא תחיה אותך, ותתן לראשך לוית חן ותציב לך יד ושם, מעמד איתן ומצב נאמן בתבל."

"התנחם נא אח יקיר לי ואל ימוש זכר אבינו הישר מלבך, ובזה תמצא נחומים כל ימי חייך. תמונתו הנהדרה תהיה מרחפת כל עת לפנינו ולא נעשה מדחה חלילה באורח ימינו. התנחם נא אחי ובואה אלינו בימים אשר תרשך עבודתך להפסיקה, וישבת אתנו ימים אחדים ונבכה יחד את האבדה הגדולה אשר לא נמצא תמורתה עד יומנו האחרון, וננחם את אמנו האלמנה האמללה והנכאה, ויחדו נמתיק סוד מה לעשות לאחותנו ואלהים יגחך בדרך אמת כל ימי חייך ותשכיל בכל דרכיך, ותהיה אתה כבודנו מרים קרננו תחת אבינו אשר ממעון קדשו חופף עלינו, ואל נא תפיר את בריתך ותפסיק מרוץ־מכתבך את אחיך

רפאל בן מוהר“ר שלמה בן־לוי ז”ל הכ“מ”.


כמכה מרעם נבהלתי בשובי אל חדר מעוני ואמצא את המכתב אשר זר שחור אות אבל סביב למעטפתו; בפלצות וידים רועדות פתחתיו ואקרא בו את האסון הנורא אשר לא פללתי, כי אבי ז"ל לא היה עוד זקן בימים, וכל ימיו היה איש בריא ואיתן בלב שמח ובפנים צהלים. נבוך ואובד התהלכתי ימים מספר ויאוש נורא לקח את לבי לשנוא את החיים המלאים תמרורים על כל מדרך כף רגל. אהה, גם עתה הייתי מאחר לבוא ולא ראיתי את פני אבי אורי והדרי לפנו מותו! כמעט קצפתי על אחי על חמלתו היתרה אשר הראה לי עתה בכנותו הרצויה, ויסב לי כאב אנוש ותוגת עולמים! אבל מחשבתו היתה לטובה. מעט מעט הבלגתי על יגוני ואחל לחשב דרכי. קץ ימי הלמוד היה אז בבית המדע, ולפני ירחי דרור אחדים. אחרי אשר כלכלתי את מעשי במקומי ואשלח מכתבים אל מארשתי ומחותני, מהרתי לרוץ לשוב אל עיר מולדתי, אל בית אמי. אין לאל ידי לתאר על הספר את האבל הכבד אשר התחדש שם בבואי. עתה אין עת לי עוד לחשוב מחשבות, לחבל תחבולות שונות על עתידותי; עלי לגמר אמר, להיות גוזר ומקים. עוד שנה אחת לפני לכלות חק תלמודי. מה היא שנה אחת בשנות חיי אדם, ומה תאריך ביגון לבי הנשבר! כיום אחד תעוף שנה תמימה לשלוי עולם וכשנים אין קץ למרי נפש. – כן אנחנו בני אדם בימינו מנו לנו; לא נדע למנות ימינו, לא נכיר להוקיר את עתנו, על כן יזעף לבנו על הימים אשר יעופו או יתאחרו ללכת, כפי אשר עינינו רואות בחליפות מצב רוחנו מעת לעת, ולא נבין את אשר לפנינו.

אחרי אשר סדרנו הליכות הבית ועתידותיו, שבתי על עקבי ובאתי עיריה ווין אל תלמודי ואל עבודתי. גם אל בית מחותני לא סרתי אז מיראתי לתת מרוח עצבוני גם על מְאֹרָשָׂתִי המאשרה בבית אבותיה אשר בתמתה לא תדע עוד מרירות החיים. תוגתי אשר לא עזבתני מעתה, אכלה את בשרי, מררה את לבי, אך לא עכרה את רוחי להתמוטט, בידעי כי עלי להתאמץ עתה פי שנים לעלות ולהגיע אל מטרתי ואל תעודתי. עברו שנתים ימים. כל חברי מצאו איש איש את מקומו ומשמרתו, גם עשו חיל, בנו את ביתם וראו חיים של פרנסה טובה וכלכלה, ואני עודני נע ונד ממקום למקום, מפונטוס אל פילטוס, ואחל לקלל את החלטתי אשר לא הוליכתני אל מחוז חפצי אשר קויתי והתנבאתי לי בעורוני. אמנם מצאתי לעתים פה ושם מקום למלאות מקום מורה דעה בתור מורה משנה לפי שעה, על עת לא מועדה, אך לא ארכו לי ימי פקדתי הָאַרְעִית16 אשר לא היתה מקימת ומאשרת מאת הָרָשׁוּת, ולא זכיתי עדין להיות מורה מקים ונאמן כראוי לי. חברי אחדים אשר כבדוני ויאהבוני באמת ובתמים נדו לי וילחשו באזני אשר טרם אטבול במים את בשרי, לשוא ארדוף כי לא אשיג, וכל עת אשר באמונתי אחיה, לא יתנו אמון בי כי לא אֵאָמן להוקם במקום נאמן. – הה, הפככם בני אדם! במעט מי נדה אשר יזרק עלי אֵהָפֵךְ ואהיה איש אמונים ובטרם אשנה את טעמו לכחש, לעשות חנף, חכמתי מה היא, ואינני יודע לתת לקח טוב, אינני פדגוג ותחסרנה לי שפתי דעת, ובנטיה אחת קטנה, בלי כל עמל, אוכל להיות בן לילה לחכם גדול נותן אמרי שפר! לעשו איש שדה הבכורה וברכה, ויעקב איש תם ישפיל שבת אחר התנור והכירים, כי אחר לבוא! האין עוד מקום בתבל הגדולה המלאה והרחבה גם למעני?

היאוש אשר יאחז בקרב איש ולב עמוק יוליך רב אדם שולל ויתעהו לעשות מדחה, אם עמודי אמנותו ירופפו, והוא אין אונים אז להלחם, ויכרע ויפול שדוד, ומבלתי יכלת להפיק זממו יאבד את נפשו ויתמכר לשטן המשחית. – ראיתי המונים נרגנים17 ירגנו בסודם על תהלוכות התבל הנשחתות בעיניהם, על התהפוכות וחזרות אשר המה רואים, ויִתקשרו בסתר להרוס את כל הסדרים הישנים והמשפטים המעקלים (על פי משפטם), להעביר ממשלת זדון מן הארץ, ולתקן עולם בתקונים וסדרים חדשים טובים וישרים (בעיניהם). אז החלו לעלות גם בלבי רעיונות זרים ומחשבות שונות התעוררו להלחם בקרבי. מי אמלל ונרדף בלא משפט כמוני? למי נעשה עון וחמס בצדיה כאשר נעשה לי? כמעט נפתה לבי לתת גם ידי בקושרים, להתערב עם שונים (אויפֿוויעגלער) ואומר: תהפך התבל על ציריה, תפול גם נפשי שדודה בתוך ההפכה ואל אראה ברעתי. – אבל תורת אמת אשר היתה לי שעשועים ונחומים יום יום בימי עניי ומרודי, היא מנעתני בעוד עת מדחות פעמי, ודברי חכמינו ז"ל: הוי מתפלל בשלומה של מלכות, היו כחותם על לבי ויזכירוני מי אני. אם אנשים חכמים וידועים מפלסים מעגלי רגליהם ומבקשים ארחות ישר, אינם חפשים כלם מדעות זרות, ולא יתנו אמון באיש המאמין אחרת מאשר הם מאמינים, ובכל השכלתם וישר דעתם, אינם שולטים ברוחם לשפוט מישרים כל עת; אף כי אספסוף נבלים תרבות בני בליעל, אשר רק על בינתם ישענו ומחבלים און לכלות טובים ורעים, ההמה יודעים איזה דרך ישרה שיבחרו בה בני אדם להתהלך במישרים להיות מְאַשְׁרִים מצדיקי רבים, ועד צדק ישיבו משפט? האלה באו בסוד אלהים לדעת טוב ורע? האם לא יבזוני גם הם באשר אני יהודי? ולמי גוי חקים ומשפטים ישרים ותורת אמת כעמנו, האנכי בן עם סגלה זה, אחלל תורת אלהי כבן נכר? ושתי תמונות היקרות לי מחיי, רחפו לפני כל עת, כמו תרמזנה לי להיות נשמר על נפשי מאד מתת יד לפושעים, לנוס להמלט משחת רשתם. – את חמסי אני אשא; המשפט לאלהים הוא. חסרתי פעם אחת את המטרה, בקשתי ללכת בגדולות, התאמצתי להשיג את הגבוה ממני, במי האשם? תאותי סלפה דרכי ועל מי יועף לבי? לא אני אלמד לאדם דעת, לא על פי עצתי תכון תבל על עמודים איתנים בל תמוט. אשקטה ואשתפק בגורלי, אהיה שמח בחלקי; ארף ממחשבות זרות ולא אשחית בפעם אחת, ביום אחד את אשר עמלתי בו ימים רבים. הדרך אשר סלותי לי ירט לנגדי, הבה, אסל לו דרך אחרת, ואלהי אבותי אשר בו אשים מבטחי הוא ינחני בדרך אמת ולא אכשל.

שקט ושמח במרגעה אשר מצאתי, שבתי אל בית אמי. מה לי פה או מה לי שם במלא רחב התבל הסוגרת שעריה בעדי? אך לא הארץ היא אשר תסגר שעריה בעדי; אנכי, אנכי הלכתי עקלקלות, דרכתי על אורח אשר כבר שכו בעליה אותה בסירים; באתי ברחוב סגור ומסגר, אשובה לי. לא טוב אנכי מאחי, הרואה חיים במקומו במעשי ידיו, ביגיע כפיו, בדרכו אאחז גם אנכי ואוכל לחמי בעמלי גם אני כמוהו, וחכמתי אשר אספתי לי בעמל עלומי, לא תזיק לי, ועוד תהיה לי סוכנת ושעשועים בעתות הפנאי. את אחי אשר הקנאית מנולתם בארצי, חדלתי לתעב, אחרי רואי אשר גם אחי אשר הנאורית תיפס בארצם, לא כלם ישרים ותמימים. המה, העניות תעביר אותם מדעת ונסלח להם; ואלה, העשירות תתעם ותשיאם ללבוש גאות לשונות דרכם, ובמה יצטדקו? המה אינם מקימים את התורה מעני, ואלה מבטלים את התורה מעשר, מי כבד עון? אשובה אל אחי העניים, אתענה אתם בענותם. – אולי אאחר גם פה לבוא? אבל כבר הסכנתי באסוני זה, למדתי להתחזק לבל יתגעש לבי ולא ארגז בדרך על אחרי המועד, ואהיה משתפק בכל אשר אמצא. בסכום כספי אשר הבאתי בידי אשר רכשתי לי בעבודתי בימים הרעים, הכינותי לי בית ממכר על יד אחי אשר הי' עוזר לי וילמדני ארחות מסחר והלכות ממכר בימים הראשונים. מעט מעט החלה העת להיות משחקת גם לי; ואם לא הייתי סוחר צולח ומתעשר כסוחר מנער, היודע כל מיני ערמה ומזמה ושפת חלקות, לשים בסתר, לחדל השלומים, להתפשר ולשוב ולבנות הריסותם ביתר שאת, וזאת תורת המסחר; יש מתעשרים על הדרכים האלה בן לילה, ויש נופלים בלי הוסיף קום עוד. אני באמנותי חייתי, לא הרביתי בהוצאות, לא הרחבתי את גבול מסחרי על חשבון אחרים יותר מאשר יש לאל ידי, ובאמונתי עשיתי את עבודתי בחפץ כפים יום יום, אני עושה ואוכל, ומה לי עוד?

ומה לי עוד? האמנם לא אבקש לי יותר? השמח אני בחלקי זה? איזה עתידות אכין לי? איזה בית אבנה לי? אמנם אבינו יעקב בצאתו מבית אביו לא בקש רק לחם לאכל ובגד ללבוש; אבל בשובו מחרן היה לשני מחנות, ומה אהיה אנכי עתה בשובי אל בית אמי? הוא מצא ואהב את רחל הראשונה ותהי לו לאשה, ואני מצאתי ואהב את רחל השניה, ומתי תהיה היא לי לאשה? ומי יודע אם גם באהבתי לא אחר המועד? בעוד תקותי בי אהבתי, הבטחתי, בניתי לי ארמונות מרוחים ברוח, ועתה? אז אמרתי האמנתי, לא יארכו הימים ואצא מעטר בכתר תורה וחכמה, בחכמתי אקח לי קרנים וכתר הלומים על ראשי ותאות גם היא להיות אשת חבר לאצילי הארץ, שרתי בהיכלי כבוד, ואצלתי גם עליה מהודי; ומה אני עתה? אמנם היא אהבה אז אותי, גבר עתיד להיות הוקם על, גם נשבעה לי אהבת עולם, אהבה שלמה, ומי זה יערב לי כי תאהב גם עתה אותי, סוחר נקלה, בן בלי שם, בלא משרה ונשיאות, ולא תבזני בלבה? תשכחני וכלא הייתי אהיה בעיניה? תשכחני! הה, לו אוכל ושכחתיה גם אני! מי זה יערב לי? לבי יערבני! רחל בת אלים, אלילת שמים לא תשכחני ולא תעזבני! היא אוהבת רק אותי, בכל מקום שאני כדמותי ובצלמי, ומה לי עוד? מה לי עוד? היש לי רב להנעים חייה היקרים לי מחיי, להיות שמחה ומאשרה כאשר לה יאתה? ואם גם היה תהיה שמחה בגורלי, האהיה גם אני שמח בגורלה? האומר ליאש גם ממנה את לבי? האוכל? לעטרת חכמתי אמרתי נואש, כי החכמה לבדה רב לי, והיא לא תעזבני, לא תדיחני, אך מעטרת אהבתי איכה אואש? רחל תמתי, יפתי, התדעי ענות נפשי בגללך?

תקנה ואהבה, אחיות שעשועים רעיות נעימות ונאמנות, שתי אלה בנות אלהים אמצו את רוחי, מלאו את כל לבי ימים רבים; אזרוני חיל למלחמה, העירוני לעשות חיל, ללכת הלאה, לעלות ולהגיע, ובעזב אותי האחת, התעזבני גם אחותה ואהיה נעזב אמלל ואקוץ בחיים? ומדוע תעזבני גם היא? הגם היא דורשת ממני שנות טעם וחלוף אמונה? האעשה שקר בנפשי, אנתק את העבותות החזקים, המקשרים את העבר עם העתיד, למען אשר תשיבנה לי גם שתיהן את ששון ישען? ומי יאמר אשר האחת תבקש זאת מידי? לא, היא לא תעזבני! ואם היא לא תעזבני רב לי, ומה לי עוד?


 

ו. אֵחַרְתִּי לָבוֹא אֲבָל בָּאתִי!

שנה תמימה עמדתי בבית ממכרי, עשיתי עבודתי בחפץ כפים בזעת אפים; קניתי מכרתי בכסף מלא; נשמרתי מהיות נושה בי, גם נזהרתי לבל אַשֶה אני באחרים, להסתלק משבר רוח הבא בעקב משאת מאומה, וכן האמנתי כי מחסרי יעמוד איתן כל עת ולא תבוא מהומה בו. חשבתי עם הקונים והלוקחים, שקלתי בפלס בינתי את החפצים וכל מיני הסחורות ואשכח בתמתי לחשב גם עם רוח העת, שנוי העתים וחלוף הזמנים, וכל פעם אחרתי המועד להביא הסחורה הדרושה במועדה. – נשאתי ונתתי אמנם כמלֻמד דעת אבל לא כמלֻמד מסחר. הבאתי חפצים אשר אני מצאתי בהם חפץ לפי דעתי וכל סחורה נמבזה בעיני הנחתי לאחרים, ולא זכרתי אשר הקונים יבקשו למו דברים שיש להם בהם חפץ ולא יבטלו רצונם מפני רצוני. ­– ואראה באחרונה אשר חפץ לבי לא יצליח בידי כאשר קויתי, ולא ידעתי מדוע? מה לעשות עוד לבית ממכרי ולא עשיתי בו? נפלא הוא, בכל צמצם הוצאות הליכות הבית, בכל העבודה הרבה והשקידה התמידית לא זכיתי לעשות חיל ככל הסוחרים אשר אתי. המה, בכל ההוצאות והפזר אשר יוציאו ביד רחבה ומלאה על משרתים, מנהלים וסופרים, באהבתם את הבטלה ומלאכתם תעשה על ידי אחרים; על מכלת ביתם ושלחנם במשתה שמנים וכל מיני מטעמים; על בגדי חמודות ותפארת מחלצות בבית ובחוץ; על כלי בית יקרים שונים מרהיבי עין ומרחיבי הלב; בכל אלה המה עשו חיל הצליחו והעשירו, ואני בצמצומי וחשבוני וזהירותי ובכלכלי כל דבר בדעת במדה ובמשקל, לא תעשינה ידי תושיה, כמעט אשר אוציא יום יום די מַכֻּלְתִּי בהשמרי מכל הוצאה יתרה ושעשועים לא נחוצים אשר יַרְשוּ להם כל הסוחרים בבית ובחוץ! המבלתי דעת ארחות חיים וכל הליכות המסחר והקנין והנהגת החברה, תפנה לי גם פה ההצלחה ערף ולא תאר אלי את פניה כִּלְכָל־איש החפץ חיים אוהב ימים? ומי יגלה לי סוד עשות עשר ואסף הון? מי יפתר לי את החידה הסתומה הזאת בכל חידות התבל הגדולות אשר בכל חכמתי לא אבוא עד תכונתן? אמנם יחסר לי הכשרון להיות סוחר מְחֻכָּם וּמְזֻיָּן, ואין בי כל המדות שמנו הסוחרים בעושי ממכר; רוח רמיה, שפת חנף, לשון שקר, שבועות שוא, גנבת דעת; בהונאת דברים, בְעַוֵּר עינים, בגזם המחיר. – אם באמת העשירות לא נקנית רק בדרכים אלה, אז אין לי כל חפץ בה. ישמחו המתעשרים במעשיהם ובסודם אל תבוא נפשי.

חשבתי דרכי וארא כי בעוד שנות מספר ויאכל חצי כספי ואני לא נועדתי להיות סוחר; ואשית עצות בנפשי לבחור לי בעוד עת דרך אחרת לאשרי ולמשאת נפשי. את חכמתי לא אעשה קרדום לחפור בה, גמרתי זה כבר בלבבי, כי איכה אשפילה את בת השמים להיות שפחה משרתת לבת אדמה, להשיג בה משמני ארץ: ואני אינני מבני אלים לאכל רק לחם שמים; עלי לעבוד את האדמה, לאכל מפריה, בכח ידי, בדעת אפי אעשה חיל ככל עושה ואוכל; ואחל לתור לי מקום מעשה אשר אשמח בו. ראיתי אומנות כי טובה ומחיה את בעליה; אולם כבר גדלתי מללמוד אומנות יד. לו למדתי מנעורי גם אומנות, ולא רק חכמה לבדה שאין עמה מלאכה, כי עתה הייתי מאשר; אבל כבר אחרתי המועד להיות אמן מומחא, לדעת לעשות אומנות שלמה, דבר ולא חצי דבר. – עבודת האדמה! זאת היא האחת אשר אבחר בה אמרתי, והיא ישרה בעיני. אולם איפה אמצא ואקנה לי אחזת קרקע, אדמה פוריה לעבדה ולשמרה ולא אירא רע? בארצנו לא נקל הוא לאיש יהודי לקנות לו שדה אחזה המכלכל את בעליו, כי הרבה מכשולים לנגדו. היהודי גר בארץ הזאת ועד נצח לא יהיה אזרח, כי פה אין משפט אחד לגר ולאזרח הארץ. היהודי רק על עשרו ומסחרו חיה, ועל נחלת שדה איננו יושב לבטח; ולכמה מאחינו בזה הון ועשר בביתם? וגם אלה, היבטחו ברב עשרם? ואלה בעלי קרקע, אשר זכו לקנות להם אחזת ארץ על שם אזרח ארץ, מי זה לידם יתקע אשר ימים רבים על הקרקע? כי לא יארכו הימים ותקיא אותם הארץ?

גרים ולא תושבים אנחנו בין העמים בכל מקום שאנחנו יושבים! ארץ העמים לא תשא אותנו ימים רבים במקום אחד. כמה גליות ונדודים נשבע עד אשר נשוב אל ארצנו! איפה ממלכה או עיר אשר לא נדחנו ממנה באיבה וקנאה ורדיפה, אחרי אשר נפל ממנו רב על מטבח ומוקדי אש אשר הכינו לנו אויבינו בנפש על אמונתנו ותורת אלהינו; בגוים לא נרגיע, אורחים לא קרואים אנחנו בכל מקום, בכל מעשינו הטובים והישרים, בכל עז אהבתנו לארץ מולדתנו; בכל השתדלותנו לְאַשֵר את מקומות מושבותנו במעשה ידינו ובכשרון רוחנו, לא נמצא חן בעיני העמים להכירנו ולהוקירנו, לערך אותנו כערך איש אשר אין ברוחו רמיה, גבר צולח ומצליח את ארצו, מועיל לחברת בני אדם; וגם על דגול מרבבה מאחינו, הַמְצֻיָּן ברב חכמתו, בישר לבבו ואמון רוחו, אשר אין בו כל מום, יאמרו: “ובכל זאת הנהו איש יהודי!” ובדברים האלה רב להקל ערכו, לאבד חנו, ואיננו ראוי לבוא בקהלם, כאשר אומרים על איש חיל רב פעלים: מה תועלת בכל יתרונו והוא שותה שכור כל היום. – גם הטובים והישרים שבהם, המלמדים עלינו זכות להנח לנו, לא על כי אנשים אנחנו, רק כי ימצאו גם בנו חפץ לחפצם, כעבדים על אדוניהם. חידה היא, איכה ידעו כל העמים על כל פני הארץ לשנוא ולתעב אותנו, רק אותנו ואנחנו לא הריעונו להם מעודנו; גם רבים אינם מכירים אותנו, אינם יודעים מה אנו ומה חיינו, ומביטים בשאט נפש כעל מפלצת, בני שחת, ועברתם שמורה נצח בלבבם לשטם אותנו ולהשמידנו לעת מצוא בהיות לאל ידם! חידה אנחנו, חידות הם חיינו וארך ימינו; חידה היא משטמת העמים לנו וחידה היא ישיבתנו בתוכם: חידה המה ארחות חיינו בארצות לא לנו וממרחק נראה את ארצנו נחלת אבותינו ושמה לא נבוא; נחונן את עפר אדמתנו מנגד, ולעת זקנתנו נשאף אליה למות עליה ולא בימי עלומינו לחיות בה!

במצבנו זה עומדים אנחנו זה שנות אלפים: יודעים את מכאובינו, רואים אותנו ברע, נושאים, סובלים דומם, מחכים לתשועת אלהינו עת חיינו תלוים לנו מנגד, בוכים למשפחותנו בצר לנו, בלי נסות את כחנו להקהל ולעמוד על נפשנו, להתאסף יחד שבטי ישראל אל מקום אחד, ליסד אגדתנו, להיות כלנו לעם אחד על כברת ארץ אשר נירש לנו בכסף מלא אשר לאל יד עשירינו לתת, ולא נהיה מפזרים מפרדים ונבדלים לרעה בין עמים בארצות שונות. אבל עשירינו נטילי הכסף המה יקראו בכל עת ובכל מקום: “שלום לנו ממי נירא? בעשרנו לקחנו לנו קרנים, בכספנו נשים מחסנו, ומה לנו ולאמללים האלה אשר יקראו אלינו אחינו אתם? מי יבקש זאת מידם? היש לנו חלק אתם: אנחנו עמלנו, יגענו, רכשנו, עשינו חיל, לכו עבדו גם אתם וחיו, ומה נעשה לכם אנחנו? כספנו אתנו לנו ולבנינו, ומי זה יִוָּאֵל ויתן לזרים חילו? מדוע נשעה גם אנחנו בדברי שקר?” כה חלק לבם של רב עשירינו אשר רכושם כסלתם, ולא ירגישו את רוח היהדות המרחפת וחופפת על בניה, ומקשרת את לבם יחד להיות גוי אחד, עם סגלה מכל העמים בכל ארצות פזוריהם, ואלה אשר יוציאו את עצמם מן הכלל הם בוגדים בעמם. במשפחתם, בתורתם ובאלהיהם ואין להם חלק ונחלה עם כל חברת בני אדם; כי למי המה? לא לנו ולא לצרינו. בקהלנו לא יחד כבודם; מבין חברת העמים ידחו בחרפה! את העבר לא ידעו, בעתיד אין להם חפץ, כי כבר נתקו כל מוסרות האהבה והאחוה בינינו. –

מה לנו לעשות? מאין יבוא עזרנו?

בימים האחרונים החלה רוח התחברות והתאחדות לפעם את לב העם; התעוררות לדעת את עצמו ואת לאמיתו, להכיר את ערכו כי גם הוא בגוים יתחשב; כי גם הוא היה עם לפנים, עם גדול ונכבד בארץ מיוחדת לו! בממלכה, במלכים ושרים; בתורת חיים, בחקים ומשפטים טובים, בשפה לְאֻמִית מיוחדת לו מאז היה לגוי; בשופטים ושוטרים מלמדים! באנשי חיל מלמדי מלחמה; בחכמים וסופרים מצינים; בספרות עשירה אשר כל בה; בדברי ימים עתיקים; באנשי שם, ברוח אלהים; בנביאים שומעי אמרי אל; במורי דעה נותני אמרי שפר; בכהנים משרתי אל בקדש, אשר שפתם דעת שמרו; ועם אשר אלה לו, מדוע זה יחדל עתה מהיות לאם? מה יחסר לו כי יוסר מעם? האמנם חסרון הוא אשר לא יוכל להמנות! ואם על העמים יביטו עלינו בגאוה ובוז ולא יחשבונו לגוי, נצדיק אנחנו לבדנו את הדין עלינו ונאמר נואש לגויינו? ואם רבים מקרבנו יכחשו בנו ויתבוללו בעמים שונים, זה יכתב ידו לגרמנים, זה בשם פולני בן דת משה יכנה, וזה יקרא לרמנים אני, נשכח גם אנחנו את צור מחצבתנו, נזנח את לאמיתנו עדי תהיה אחריתנו עדי אובד? האם אבד נצחנו נכחד מן הארץ, כאשר נכחדו עמי קדם ואין להם כל שארית בארץ? ומה היא לאמית כל העמים האחרים לגוייהם? מה להם ולא לנו? במה רק המה עמים ולא אנחנו? היש לכל עמי הארץ מלוכה מיוחדת ומשפטים יחיו בהם על פי לאמיתם להם לבדם? הלכלם שפה אחת וללשון נאותם יגבירו? למה נגרע רק אנחנו ולא נחדש ימינו, נְחַיֶה לאמיתנו להיות ככל הגוים? ספרותנו העתיקה, דברי ימינו הנאמנים, תורת האמת אשר לנו, אשר בה חיי עולם נטועים, שפתנו אתנו, אשר לא נשכחה ולא תשכח מלבנו עדי עד, תורתנו אשר לא תמוש מפינו כל ימינו, המה יאזרונו חיל ויעודדונו להתעורר מתרדמתנו, אשר בה יִשְׁנוּנוּ אויבינו מבית ומחוץ, לבקש משפטנו גם אנחנו, כי גם לנו חלק ונחלה בארץ; ולמי נרע, או מיד מי נקח מאומה אם נתאסף להשיב שבותנו? מי יתקומם לקראתנו להפר מחשבתנו, לסכל עצתנו, אם נשוב לתחיה על כברת ארץ אבותינו, אחזת נחלתנו מאז, אשר לקחנו מיד האמורי בחרבנו ובקשתנו? ואם השלוים השמחים בגורלם באשר המה שם, לא יעלו אתנו, ובחלומותם יאמרו כי חולמים אנחנו; יתהללו המה באשרם בכל מקום שהם, עד שיד אויביהם תנידם גם הם, ואנחנו נקומה ונעלה ונגיע.

אמנם חלילה לנו ללכת לרשת את ארצנו גם עתה במלחמה, ביד חזקה, במשפט: איש זרוע לו ארץ, כבימי קדם, בהתגולל ובהתנפל גוי עז עם עצום על עם קטן אין אונים, להכריעהו להורישו ולרשת את ארצו; גם לא תעלה המחשבה על לבנו ליסד לנו מלוכה וממשלה עומדת ברשות עצמה! כי לא ממשלה אנחנו מבקשים; לא לעשות מלוכה נפרדת נפשנו שואלת; גם לא ממלכה שפלה כלעמים הקטנים על האי בלקן, אשר פרקו עול מלכות תוגרמה מעליהם בימים האחרונים וישימו עליהם מלך, משאת נפשנו! אנחנו רק לארץ קטנה, אדמה אשר תשא אותנו, לעבדה ולשמרה ולאכל מפריה, נשא נפשנו, אחזת ארץ אשר נשב לבטח עליה תחת יד מושל אדיר, תחת שלטון השולטן השליט על הארץ בחסד, ובצלו נחסה ונעבדהו באמונה כעם שוקט ובוטח, עובד אדמתו. כי אמנם עת היא אשר גם אנחנו נמצא באחרונה מרגוע ומנוחה, אחרי אשר רב סבלנו תלאות רבות ונדודים ימים רבים בכל שנות ראינו רעה! הלא אדמת קדשנו לפנינו, אם אמנם יבעלוה בעלים זרים, הלא טוב להם אשר אנחנו נשוב נבנה החרבות, נזרע שדות, נטע כרמים, ולא תהיה הארץ שוממה, וגם לעת מצוא ימצאו בנו חפץ. – נעשה ערי מושב ונאכל יגיע כפינו! כבר למדנו ארחות חיים בין העמים; כבר לקחנו מוסר השכל ולקח טוב כתלמידים מקשיבים מפי מורי דעה זה שנים הרבה בבית הספר הגדול אשר שמה שלחנו אבינו ללמוד. גם מורים קשים הכונו בשבט מוסר, במקל חובלים, יסרונו קשה על כל שגיאה קלה, על התרפות קטנה, על כל מדה מגונה מועטת וַנִּוָּסֵר! בא מועד לצאת מבית הספר הזה בתור אנשים מְלֻמָדִים אשר כלו חק למודם בעתם ותלמודם ותעודתם בידם. כבר נתנסנו בכל הנסיונות ונדע מאוס ברע ובחור בטוב; כבר שלפנו נעלי ילדותנו ונהיה לאנשים; עת לעשות גם אנחנו לביתנו כי מלאה צבאנו!

רוח התעוררות לתחיה עברה על רב בני עמנו בכל הארצות ותעורר בחזקת היד גם את לב בני הנעורים, בחורי החמד, המה התלמידים בבתי המדע, להתחבר לאגדה אחת, לשוב בלבב שלם אל אמם הזקנה, היהדות, לחבק חיק אחותם, העבריה היפה והנעימה, לחונן עפר נחלת אבותם, לעלות ציונה; בהוכחם כי אך הבל הוא, משאת שוא לבקש אהבת זרים, להרוס לעמוד במקום שאין מכירים אותם; כי אך לשוא יתיפו למצוא חן. נפקחו עיניהם אשר היו מכות בסנורים, כי רק יהדותם היא גאותם ותקומם. – סופרים חכמים ומשכילים קמו לפקח עיני העם, לראות כי לא נדחה מהם כל תושיה; כי כח גדול להם לעשות חיל, לחדש אונים, אם יכלכלו דבריהם במשפט ודעת; כי עת היא לבנות הריסותם, לרפא שבריהם, ולא יהיו עוד נודדים בגוים; כי עת היא לאסף נדחים, לקבץ נפזרים, לשוב לאכל לחם על שלחן אביהם בביתם! והמלאכה החלה בעזר אלהים וברוחו נוסדו עד מהרה מושבות על אדמת קדשנו, ועובדים אובדים שמו מלחה לארץ פרי, יפתחו וישדדו אדמתם ויוציאו לחם מן הארץ, ויאכלו יגיע כפיהם ברנה, גם אנשי שם נדיבי עמנו בני עליה רבי פעלים, מתאספים להמתיק סוד ולהועץ לבנות בית ישראל, להושיב נדחים ביתה, וגם העם הנרדף הנע והנד ימצא מקום ללון, ואנשי מעשה אלה, אשר לא יבצר מהם לעשות כל אשר יזמו, לא ישקטו עד אשר יפיקו זממם וישראל יושע על ידם בעזר אלהים תשועת עולמים.

בימי התעוררות האלה באה חכמה גם בלבי להכין את צעדי ואגמר בלבבי לעזב גם אנכי ארץ אשר כמו זר הייתי עליה, ארץ אוכלת יהודיה, ואלוה אל ארחת ציונים. עליתי על הררי ציון, תרתי את הארץ ואקנה לי בכספי אחזת קרקע אשר מצאה חן בעיני, ואהי אכר על חבל נחלתי, אדמת חמדתי, מלאכתי תחיני ותנחמני; אדמתי תשעשעני ותענגני; האויר הנקי יבריאני ויחלמני; בפרי עמלי אראה עולמי, עולם אמת ואמונה, עולם שאין בו לא תחרות ולא קנאה, לא שפלות והכנעה; לא דחיה ממקום הראוי; לא שפת חלקות ולשון מדברת גדולות; לא תהפוכות וגאות כסילים. – הימים הראשונים נפלו ואני אינני מצטער על אבוד מטרת חכמתי ותלמודי. הן בחכמה עמלתי, והיא לי שעשועים כל עת, גם היא תשעשעני לעת זקנה, בימים אשר לא אוכל עוד לעשות עבודת ידים, עמל כפים; ומה יעשו זקנים לא למודים בימי דבאם. הבטלה היא עוד גרועה ופחותה מכל התלאות המוצאות את האדם. הם מבלים את ימי הבטלה במיני שחוק והבלי שעשועים כמעשה הילדים. כלנו בימי זקנה נשוב לימי ילדות; אשרי מי שילדותו לא תביש את זקנתי!

אחרתי לבוא, אבל באתי!


 

ז. אֲנִי שׁוֹכֵן בְּצִיוֹן

לאחי!

אני שוכן בציון! עיני תחזינה ארץ חדשה וחיים חדשים! הרעיון הגדול הזה יחיני כל עת וכל שעה וינחמני על כל הרעות אשר שבעתי בימי עלומי בארץ הנכריה הטמאה, אף כי ארץ מולדתי היתה אז, טרם ראיתי את הארץ הטובה, האדמה הפוריה, החיים הנעימים, האנשים התמימים; אז אמרתי אך טוב לאיש לשבת על אדמתו אשר בה נולד לראות חיים, בה גדל וארח לחברה את רעיו ומכיריו; כי מה המה חיי גר בארץ נכריה? בתמי לא בינותי איכה ינעם לאיש לשבת בארץ אחרת אשר לא בלה בה את ימי ילדותו ואיננו רואה את אנשי מקומו. ואמנם כקוסמת מושכת ארץ מולדת אחריה את ילדיה, לאהבה אותה, להוקירה על כל ארצות אחרות, והיא להם ארץ חמדה אשר לא ימירוה באחת טובה ממנה. חן המקום על יושביו, ואיכה יהיו גרים ותושבים בארץ נכריה? כמה זכרונות נעימים קשורים בארץ מולדת! כל פנה ורחוב, כל ככר ונאות דשא, כל גן ועץ פרי, כל בית וכל אהל דל יעוררו בקרבו רגשות עדינים; גם השנוים והחדשות אשר יֵעָשוּ בעיר בקרב השנים, לא ימחו זכרונות ימי ילדותו מלבו, ועוד יתענג כל פעם לכל מראה עיניו; ומה גדלו געגועי הגר האנוס להעתיק את ביתו משם אל עיר אחרת, לשוב לשבת בה כקדם! טרם באה הדעת אל לבו ותפקחנה עיניו וידע לחרדתו כי הוא איננו אזרח הארץ הזאת, וכי נתעה בשוא להאמין לתמו כי שם מקומו וכל אשר הוא רואה לו הוא ואך שם יבלה ימי חייו בנעימים, ומקום אחר לא ימצא חן בעיניו, בכל חמודותיו ומנעמיו. אולם מנוחתו והנאתו לא לארך ימים; כמעט נגעה ידו לאכל מפרי עץ הדעת, והנה חרב מתהפכת סביב עץ החיים, וקול נגיד ומצוה יקרא אליו: מפרי עץ החיים לא תאכל; כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת נכר היא, גש הלאה! לך לך מזה! מה לך פה! עד מהרה חלף הלך לו חן מקומו וכל החמודות ספו תמו, כמו בקסם נהפכו לנחשים ועקרבים. כענף כרות מעץ גזעו, נעתק ממקומו, מֻשְׁלַךְ אל ארץ רחוקה, ארץ לא זרועה. צר לו המקום מעתה, ובכל אשר יפנה לא ימצא עוד מנוח. כן היה לי גם אני כל הימים טרם באתי אל המנוחה ואל הנחלה אשר חמדתי וישבתי, עתה אדע כי אדמתי היא, ארץ נחלת אבותי מימי קדם, ומה המה ימי ילדותי אני, איש אחד, מול זכרונות ימי נעורי אבותי, נעורי עמנו, זכרונות נעלים ונאמנים, זכרונות אשר יְחַיּוּ לב כל בני עמנו מדור דור ולא ימושו מזכרון זרענו אחרינו עד דור אחרון! זכרונות קדושים ונשגבים אשר ישימו נגד פנינו מצב גוי גדול עם סגלה ברוח אלהים אשר מלאה כל לב, כאור נר כהה מול אור המאור הגדול בהדר זהרו אשר לא ידעך נצח! באשרי, עתה אני רואה כי כל הדחיות והדחיפות והגרישות בארץ מולדת נכריה, הנה היו רק לטובתי ולאשרי, ופה אמצא נחומים ושלומים לשנות ראיתי רעה. הן המקום החדש גדול עוד שבעתים בעיני אחרי שבתי במקום אשר לא יכירני ואך יזכירני כי גר הייתי בארץ נכריה!

גם אתה אחי, רב לך שבת שם בארץ הטמאה בין צרים פראים אשר סביב שתו עליך, הקוראים יום יום שלנו שלנו ושלך שלנו, כמו אתה ושלך שלהם, ומהם הכל. – ומה תעשה ליום פקדה בקרב עליך מרעים להדפך ממקומך ולגרש אותך ואת ביתך מתוך ביתך? עזב ארץ אשר לא תשב לבטח עליה; ברח לך מן המקום אשר לא יארכו לך שם הימים בטרם יבוא נער בית המלון ויקרא: צא לך אורח זר מן החדר, כי אורח אחר נכבד הנה זה בא והוא יקח את מקומך; שלם את נשיך וצאה! הלא אך אורחים נוטים ללון אנחנו כלנו שם, ואדוני הארץ לא יתנונו להשתקע בתוכם. בואה נא גם אתה וכל ביתך הלום, ופה תחל חיים חדשים כמונו; פה תראה ותדע כי חיי אחינו שם אינם חיים, והמאמינים בחייהם, נתעים בשוא המה, ואנחנו נדע כי חולמים היינו, כהולכים בחשך ימים רבים לא ראו אור שמש מעודם, אחרי צאתם מחשכה לאור גדול, ומתענגים בזהר השמש בהדרה. גם אמנו האמללה תחדש אונים, תחליף כח ותבלה את ימי זקנתה בנעימים על נחלתנו; ואחותנו הצעירה תמצא פה מנוח בבית איש תם עובד אדמתו, אשר תמצא חן בעיניו לקחתה לו לאשה ותראה אתו חיים וָאשֶׁר, ולא תפתה ללכת שם אחר עלם מתיפה אשר יחמוד יפיה בלבבו וישבע לה אמונה ואהבה נצחת ועד מהרה יחלל מוצא שפתיו וישבית אשֶׁר ביתו. – מכור שם את כל ביתך ונתת בכסף ובו תקנה לך נחלת שדה וכרם, תהיה איש אדמה ותשמח במעשיך.

לתאר לפניך את טוב הארץ, אוירה הנעים והמבריא; ההרגשות העדינות המתעוררות בקרב שוכן עליה; החן, היופי והנעם המרחפים על כל פניה, על כל מדרך כף רגל; החמודות והנעימות אשר ירחשו האכרים והכורמים בעבודתם; המנוחה, השלוה וְהָאשֶׁר אשר על כל פנים; האהבה, האחוה והשלום אשר בין כל יושביה; אין די מלים על שפתי. כל אמרי השפר כאין מול מראה העינים ומשמע האזנים. אין פלא בעיני עתה, אשר חוזינו נביאינו נתנו אז אמרי שפר באזני העם, אמרות אלוה צרופות ברוח ד' אשר היה דובר בם. – כל פנה, כל עץ וכל עשב המה שירה וזמרת יה! על כל מקום שוכן אל רם ונשא ובני אלים יריעו וידברו שיר! העין רואה, האזן שומעת, הלב מרגיש, הרוח מתעוררת והפה איננו יכל לדבר.

מה אספר לך ממני, מארחות חיי ומהליכות ביתי? הרעיון המפעמני כי אזרח אנכי בארץ ומשפט בן אדם לי; כי אנכי בעל על נחלתי ורכושי, אדון18 בביתי, שלי שלי; הרעיון האחד הזה רב לשמח את לבי יום יום. – המחשבה והדעת כי אינני אורח לא־קרוא בבית נכרי, אינני נדח ממקום למקום, אינני למשא ולטרח על אנשים המבקשים להפטר ממני וידיחוני בשפת חלקות ולשון רמיה להשלות את נפשי אך למען אשר אניחם ואצא מלפניהם; כי הארץ אשר אני שוכב עליה לי היא, וכאם נאמנה רחמניה תיניקני מחלב שדיה; הדעת הזאת תרימני ותנשאני ותשיב את ששון ישעי להכירני ולחשבני לאדם ביקר, ומה אשאל עוד? הימים יחלפו לי בנעימים: בתורה, בעבודה וּבְהַנָּאָה: רעיתי יפתי היא תוסיף עוד נעימים על מנעמי החיים בבית ובשדה, בכרם ובזית. כי מלבד יפיה, חנה, נעמה וטוב טעמה, היא אשת חיל ומשכלת, ונותנת מהודה על כל דבר, כמו קסם בעיניה ובידיה להגביה שפלים ולהוציא יקר מזולל. עת אשר נצא לשוח, ותהי שיחתנו מכל שוח השדה, מחכמת הטבע, וכל צאצאי התולדה אשר עינינו רואות, ואני משתעשע בשכל מליה. – יש אשר נזכר ראשונות, וזכרונות ימים עברו עוברים לפנינו; נזכר את מחשבותינו ועצותינו השונות אשר נועצנו אז לעתידותינו על אדמת נכר; נזכר את היכלי מחמדנו אשר בנינו לנו אז ברוח במשכיות לבבנו ונשחק על משבתם; נשחק על הבלי נעורינו, שעשועי ילדותנו אלה אשר בם שעינו אז בסנורינו, טרם ידענו כי ישנם שעשועים רמים ונשאים, גבוהים ונשגבים אשר לא ידעם איש בארץ הגוים; טרם ידענו כי לא ישתעשע ישראל אל שעשועים כעמים. גם זכר מצב אחינו האמללים בארץ גלותם יעלה על לבנו, הנעים והנדים, האומרים שם נואש לראות טוב, כי יראו כי אזלת יד; ואנחנו לא נִוָּאֵשׁ ותקוה טובה תשעשענו אשר האל הטוב יחוש גם להם עתידות ותשועתם לא תרחק, אם יתעוררו לתחיה, יקוצו משנת העצלות, מתרדמת ההתרפות ולא יחלמו חלומות.

בשיחות שונות כאלה נרחיק ללכת בגן ד' המלא נעם וברכה, ונשוב הביתה שמחים ומלאים תקות נעימות כי עוד מעט ונזכה לראות רבים מאחינו יחדשו ימיהם כמונו היום על ארץ חמדה, וכאזרחים נאמני ארץ יהיו גם הם שמחים בחלקם, מאשרים בגורלם, ונברך את אלהינו אשר הנחנו בדרך אמת ויביאנו עד הלום.

ומה גדלה שמחתנו לשמוע ניב שפת קדשנו, נאום העבריה בנעמה על כל פה ולשון! השפה הנעימה הזאת, אשר לא פללנו אז כי עוד תשוב לתחיה עד מהרה, בהתרפות אחינו ללמוד אותה ולהבין כל מליה, בהתעצלות רב חכמינו לדבר בה, לכלכל דבריה במשפט, לבוא עד תכונתה, באמרם כי כבר חדלה מהיות שפת כל העם; וסופרים רבים כותבים הגות לבם בשפה אחרת, איש איש בשפת הארץ אשר הוא יושב בה; ורבים המתאמרים לסופרי העם, ידברו אל העם בשפתו הבלולה והנלעגה למען ישמע העם; אם אמנם כונתם אולי רצויה להאיר את עיני העם, אבל פעלתם איננה רצויה לתועלת שפת לאמיתנו. לו בחרו למצער כל סופרינו אלה בכל מקום שהם, שפה זרגנית אחת; לו נתנו לבם לטהר את השפה הבלולה הזאת מתערובות זרות מעט מעט, ולהרים על שפתם את כל המלות והאמרות העבריות אשר בשפה הזאת, ולנקות אותן מכל חלאת המבטא המשחת, אשר קבלו בקרב השנים בפי העם אשר לא יבין כמו פשטו צורתן העברית ולבשו צורה זרה, להשיבן לקדמתן, לחדש פניהן; כי אז היתה תקוה להרגיל מעט מעט את העם להבין מליה ולדבר בה; אנחנו יודעים אשר מלות ואמרות עבריות רבות נמצאות בשפת עמנו הזרגנית, אשר מרב שנים לא נכרו כי עבריות הן. אבל הסופרים הזרגונים בחפצם להטות לב העם לחפצם, למצא שכר טוב בעמלם, יעשו את השפה הזאת לכלי חפצם בכל מקום שהם, ותהי גם השפה, לא־שפה, הזאת לשפות רבות שונות, אשר בני עם ארץ אחת לא יבינו שפת בני עם בארץ אחרת. שפת האמריקנים הזרגנית איננה מובנת לשוכנים הגליציונים וכאלה רבות, ואיכה תהיה לכלנו שפה אחת, ומה נעשה לשפת קדשנו הנעלבה באין לה אזנים קשובות ושפתים מדברות בה? השפה הנעזבה והנשכחה הזאת שם, היתה לה עדנה פה, והיא כמו חיה וקימה, מתהלכת בארץ, לא תחסר כל. מי פלל, מי האמין לפני שנות מספר כי יגיע התור בימינו וגם היא תרחיב אמריה ותדובב שפתי בניה באין מעצור! כי תתפתח, תתרחב ותתעשר ולא תעמוד מלדת? מה נעימים לאזנינו שירי האכרים בבקר בבקר בצאתם לעבודתם על פני השדה במחרשתם, אתם ומזמרותיהם על שכמם ופניהם צהלים משמחות וגיל, שירי קדש אשר ישימו משוררים בפיהם ובלבם, להנעים עבודתם, להרנין לבבם ולעורר את ידם לפעלם! איך ינשא, ירחב ויגבה לבנו להקשיב שיחות הכורמים, העודרים, הזומרים, הבוצרים, הנוטרים הדורכים, הקוצרים הדשים בשדות ובגנים, עברית צחה וברורה, כמו לא גלינו מארצנו, ולא שמענו שפה אחרת מעודנו! מה ערב צפצף הילדים והילדות בשעשועיהם בשוקים וברחובות, שפת עוללים עברים, לשון אם עבריה על לשונם אשר בה דברו אבותינו ואמותינו לילדיהם בימי קדם, בימי גוינו בארצנו! זה לפני שנים לא הרבה, היינו שמחים כל פעם אשר ראינו כי קמו זעיר שם גואלים לשפתנו זאת, סופרים חכמים נתנו אמרי שפר בספריהם אשר כתבו להעשירה ולהאדירה, לעשות לנו מטעמים; ועתה קמו שבטים מישראל ומדברים בה כל הגיוני רוחם ובכל עסקיהם ומעשיהם רק היא שיחתם. שפתנו אתנו! נקרא כל פעם בשוא רוחנו! ללשוננו נגביר! נתפאר בלבנו, ולשמחת נפשנו אין קץ.

מאין תקח לה העבריה העניה כל המלות למושגים החדשים, שמות כל הדברים החדשים אשר נולדו בדורות שלפנינו ובדורנו ואשר עתידים להולד על ברכי החכמות והמדעים וההמצאות בכל מלאכת מחשבת אשר אבדו לנו בהכרת שפתנו מפינו? הצעצועים19 והשפרירים אשר לכל שפה חיה, הנותנים לה צלצול נעים? השאלה הזאת, אני רואה, היא מרחפת על שפתיך, והצדק אתך, וכל מבקש דעת ולא ישלה את נפשו ישאל כמוך. אולם על שאלת חכמים זאת אינני אנכי החכם להשיב כהלכה. לבאר את הדבר הזה דרושה דרישה וחקירה עמוקה בהתפתחות הלשונות ובהבדלתן אשה מרעותה, ועל המבאר לכתב ספר גדול בהרחבת דברים, והמכתב הזה קטן מהשתרע לברר וללבן. ורק זאת אגיד לך איפא כי יד הסופר החכם לא תקצר לברא לו ניב שפתים לכל הגות לבו מאוצר ספרותנו הגדולה והרחבה, כי מלבד מקראי קדשנו, הלא יש לנו הספר הגדול, התלמוד, ואחריו ספרי הסופרים החכמים השלמים אשר מלאו אחריו בכל דור. האם היה, למשל, מעצור לרוח החכם הנואם הגדול מר יצחק עראמה ז“ל להביע בשפה ברורה את כל רעיוניו הנשגבים? בפעלים, בתארים ובשמות המקרה אין לחץ ליודע רוח שפתנו והתפתחותה. בשמות הדברים המתחדשים נוכל אמנם להשתמש כמו שהם בתמונה עברית. אולם טוב מזה לתרגם את כונת השם, תכונתו ותעודתו, ונעשה לו שם עברי פשוט או מרכב, כאשר נמצא משלים הרבה כאלה גם בספרינו מן יריב בו בעל יצא השם יְרֻבַּעַל וכמוהו רבים, ומן משקלי השמות פעלים חדשים, בעשות גם את אותיות המשקל לשרשיות: “תִּרְגַלְתִּי” ובדברי חכמינו ז”ל: “תורמין” מן השם תרומה. – אמנם צעצועים אחרים אשר לכל הלשונות, המניעים וְהַמְיַפִּים את השפה עוד יחסרו לנו, ואשר אין לאל ידנו לע“ע למלאותם. למשל: אין בשפתנו עתה כמו שהיא לפנינו, הברה מקטנה ומְיַפָה, הברה אחרונה ברורה ומיוחדת הנדבקת בקץ המלה אשר נדע בטח כי היא זאת, כמו שאנחנו מסכינים לשמוע בכל השפות המתהלכות בארץ, ההברה “וֹן” נראה לכאורה אשר להקטין נוסדה; אִיש אִישׁוֹן (מעננכען, מעננליין); סַהַר שַהֲרוֹן (מאָנדליין); פֶּתַח פִּתְחוֹן פֶּה20 ועוד כאלה, והנה נמצא לעמתן מלות רבות בהברה האחרונה הנוספת הזאת לא להקטין: זִכָּרוֹן, הֵרָיוֹן, צִמָאוֹן, ורבות כאלה. את אשר נסו מחדשים לברא הברת הַהַקְטָנָה ע”י כפילת עה“פ ולה”פ: כֶּלֶב כְּלַבְלֵב, וכדומה איננו נכון בעיני מכמה טעמים, אשר אין פה המקום להאריך בהם, גם ההברה יָה הנִּקְבִית, המצינת למין היפה, איננה מבוררת.

הברה מוקטנת עדין תחסר לנו ועינינו רואות אשר שפתנו השתמשה בעתה במלות אחרות להקטין: עַיִר עֵגֶל, גוּר, בִכְרָה, סֵפֶל (קטן) מן סף (גדול), תליל (הייפֿליין) מן תל (הויפֿען) וכאלה, ומי יודע מה עשתה אז, לו לא מתה, להשתלמותה גם בדבר הזה. – אולם צעצועים אחרים יש לה; ההברות: אֵל יה, תתחברנה למלה להגזמה ולהפלגה: הַרְרֵיאֵל, שַׁלְהֶבֶתְיָה; ואותיות הנוספות לתפארת הקריאה, אך אין אנחנו מרגישים עתה, יפי הצעצועים האלה, כי אין בידינו להבדיל בין קריאה לקריאה, להכיר איזה מהן היא הנעימה והיפה, ומי יודע אם נרגיש גם באחרית הימים את ההבדלה הדקה הזאת, גם אז עת שנדבר בה, כי כבר התרחקנו מזמן תחיתה והתרגלנו בקריאות אחרות יפות בשפות נכריות, ואותן לא נוכל להכניס ולהאזריח (איינבירגעדן) אל תוכה, ומי יחזור לנו את הנשכחות?21

גם זאת לא אוכל לכחד ממך, אשר לא ישרו בעיני הבריאות החדשות אשר בראו המתקנים המחדשים, בטוים זרים ומלות נכריות אשר אין רוח העברית נוחה מהם, אשר ראיתי ברב ספרים חדשים מקרוב באו, מלות אשר לא יבין אותן כל קורא, בשנוי פנים מלעזיות לעברית.22 הסופרים המטליאים האלה יביאו אל תוך שפתנו רוח זרה, תמונה נכריה, אשר אין דעת העברים סובלתו, וישנו פני השפה ופניה אין לה עוד. הם אוהבים להתפאר בצלצלים חדשים גם במקומות שאין צרך בהם, ובהמצאות כאלה לא תעשיר שפתנו, אין את נפשי להביא לפניך בזה דוגמאות משחיתות השפה, גם לא אכנה בשם הסופרים האלה, כי לא אבה לפגוע בכבודם היקר בעיני, כי אמנם כונתם טובה, ולמה זה אעורר ריב ומדנים במחנה העברים, ואחרחר מלחמה אשר לא נדעה אחריתה. את הבקרת הזאת אניח לאחרים. כל שומר פיו ולשונו ידע להזהר מזמורות זר ולא יכשל בלשונו להשחית את דבריו. יתפתחו הדברים לע“ע, כי עת התחמצות23 היא. עד אשר יתבשלו ויצטרפו ויתבררו הדברים ברב דעות. במקומנו לא נשתמש לע”ע במבטאים זרים כאלה, גם אין לנו צרך בם לעניננו, למלאכתנו רב לנו העבריה בדמותה וברוחה אשר באוצרה הטוב. כל שמות כלי תשמישנו בבית ובשדה, יש לנו רב בספרי קדשנו ובתלמודנו בלי אניסה לשאול לנו מן החוץ. אנחנו נדע לדבר בשפה ברורה, ולשוננו תהגה כל הגות לבנו ואיש איש יבין לְרֵעַ רעהו. גם בבתי תתמודנו יתנו המורים לקח טוב בשפה קלה ומובנה לתלמידים הצעירים, ואין לנו עוד בתי מדע גבוהים, כי אינם דרושים למו ולבנינו ללמוד חכמות רמות ונדעים שונים כאשר הוא שם בארצך. כל ישענו וחפצנו לעשות מבנינו אכרים כורמים, יוגבים קוצרים וזורעים מְלֻמָּדִים, להיות עברים ועובדים אנשי אמונה, נהנים מיגיע כפיהם ויודעים את התורה, ודבר אין להם עם חכמים ונבונים. התלמידים, אחרי אשר כלו את חק למודם בשש שנות הלמוד, המה מזינים ומלמדים בכ"ד ספרי קדשנו, בכל ההלכות והדינים אשר יעשה אותה היהודי וחי בהם חיי שלוה, חיים של פרנסה וכלכלה, חיים שיש בהם תורה ועבודה ומוסר השכל ומדות טובות, ומה להם עוד?

אמנם לא רבות הנה המושבות בארצנו לע"ע, ולא בכל המושבות מדברים אחינו עברית. אולם רב לנו כעת אם היא שפת מקום אחד או שנים על כברת ארץ קטנה, וקהל גדול מדברים בה לכל חפציהם, משמשים בה לכל צרכיהם, ולא יאמרו עליה כי היא איננה מצליחה עוד להיות שפת עם, ולא נגרעה היא מכל הלשונות החיות: תקותנו חזקה אשר בקרב השנים תתפשט בכל מקומות מושבותינו אשר ישנן ואשר עתידות לְהִתְהַוֹּת, ואז תהיה לכל שפה אחת. – בכל בתי הלמוד היא שרתי, והבנים מלמדים לשונם לדבר בה, ויש תקוה לאחריתה. אני רואה כי רב כח ביד השפה העבריה לטהר המחשבות, לתקון המדות, ולצרף את הלבבות. רוח אלהים המרחפת על פניה, תריח את כל המדברים בה לשים לב על דרכם, לפלס ארח חייהם, לנצור לשונם מרע ושפתם מדבר נבלה; גם אז קרובים אליהם כל דברי התורה, ואמרי אל בפיהם ובלבבם לעשותם, ולא לחנם יאמרו המושלים: “הסגנון הוא האדם”; כי אמנם לא טוב לנו בני ישראל להיות נבלעים בגוים ימים רבים, וכשאנחנו עם לבדד ישכון, נבדל בשפה, במחשבה ובמעשה, אז אנחנו עם סגולה, עומד לנס עמים ומופת לגוים. הגליות, הנדודים הדחיות והרדיפות אשר סבלנו ימים רבים בין העמים השונים, למדונו ארחות חיים, להכיר ערכנו, לתקן כל מעות בנו ולפלס ארחנו להיות העם אשר בחר לו אלהים לסגלתו, בתורת אמת, בשפה קדושה ובאמונה צרופה, כי עתה אנחנו יודעים ומכירים להוקיר ערך סגלתנו ביקרה, אחרי רואנו מה היא לנו, אשר בעדה, רק בעדה ישנאו וישטמו אותנו כל העמים ולא אנחנו הרעים החוטאים בשנאתם אותנו, ובכל שנאתם ומשטמתם העזה והאיומה, לא יכלו לנו לכלותינו כאות נפשם בכל אלפי השנים אשר סביב שתו עלינו; כי הסגלה הזאת אשר היא סבת השנאה הָאֲרֻכָּה הזאת, היא היא אשר עמדה לנו ולחיותנו כיום הזה, הסגלה תזאת מתנת אל עולם לנו, היא תחינו והיא תשבינו אל ארץ חמדתנו סגלת כל הארצות.

נטיתי מעט מן המטרה אשר שמתי לי ברשימת הדברים האלה. כן הוא דרך התפעלות הרוח כל עת, מחשבה גוררת מחשבה; רעיון מוליד רעיון, וכן פסחתי מרעיון אל רעיון, בָאַוָתִי לְצַיֵר לפניך דמות כמעט קט מנעם המושבה אשר אני יושב בה; עוד מעט וגם אתה תָּרְאֶה לדעת אז בבואך הלום, בהעתיקך את ביתך ותעמידהו פה בארץ חמדתנו ותתענג כמונו על כל החמודות והנעימות אשר תחזינה עיניך כי איננה דומה ראיה לשמועה. ומה תגדל שמחת נפשנו אז בשבתנו יחד כל משפחתנו מתענגים, עליזים ומברכים24 את אלהי ישענו על חסדו וברכתו אשר ישלח לנו בידו המלאה; השם נפשנו בחיים בארץ חיים ויזכנו לאכל ביגיע כפינו מטל השמים ומשמני הארץ, וכי נשנו את כל עמלנו ושפלנו בארץ ענינו!

היו כלכם ברוכים, אמנו אתה ורעיתך וזרעך, ואחותנו, ותזכו לעלות ציונה עד מהרה כלכם בריאים ושלמים ושמחים, וביניכם אהיה אך שמח גם אנכי אחיך,

שמואל בן לוי.



  1. פֿערנאכלעסיגטע.  ↩

  2. טראָטץ.  ↩

  3. “מים” במקור המודפס – הערת פרויקט בן־יהודה  ↩

  4. “ההלו” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  5. דעקלאמאטיאן.  ↩

  6. איבערטרעפֿפֿונגסזוכט.  ↩

  7. אונגלייכער קאמפף.  ↩

  8. “אח־י” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  9. אימפאָנירען.  ↩

  10. ציעה' אויף דיא אוהר.  ↩

  11. באָק.  ↩

  12. האַססענסווערטה.  ↩

  13. פראֶטעקטיאָן.  ↩

  14. אבענטייער.  ↩

  15. מאטריאַליסט.  ↩

  16. פראֶוויזאֶריש.  ↩

  17. אונצופֿריעדענע.  ↩

  18. “ארון” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  19. ניאֵנסען.  ↩

  20. ואולי השתמשו המדברים אז גם במלת שִׁמְשׁוֹן מן שֶׁמֶשׁ, ומזה נולד שע"פ הנמצא בספרינו; עַמוֹן (נאטיאֶנכען, פֿאֶלקבען) מן עָם, אשר הוא שם אומה קטנה; צִידוֹן (יאֶגערליין) מן צַיִד. ועוד כאלה. מי יודע?  ↩

  21. גם ההברות “אִיל” (אולי מן אל), לִי, אשר לנו בשפתנו הזרגנית בת הגרמנית, להקטין וליפות, לא תטעמנה לנו בשפתנו העבריה, אף אם אמנם אנחנו משתמשים בהן גם למלות עבריות: סֵפֶרִיל,

    לוּחִיל, בָּחוּרִיל, טַלִיתִיל, סִדוּרִיל, יֶלֶדִיל, פֶּנִימִיל,  ↩

    בַּעַל־בַּיתִיל! מְנוֹרַהלִי, פֶּרִילִי, דְרָשַׁהלִי, מוֹחַלִי,

    שֶׂכֶלִי, תּוֹרַהלִי; אין לכחד אשר נמצא עקבות שרידים כאלה גם בשפתנו הנושנה, אשר אולי היו אז באמת הברות מקטינות ומיפות: סֵפֶל מן סֵף, תָּלִיל מן תֵּל, כַּרְמֶל מן כֶּרֶם, גִבְעוֹל מן גֶבַע, עָגִיל מן

    עֻגָה.

  22. לא אבוש להודות על האמת, אשר לא אחת ולא שתים קראתי בספר מן הספרים האלה, וכל דבריו היו בעיני כדברי ספר התום ואשאל את נפשי: האמנם לא ידעתי ספר? אינני מבין עברית! ומדוע לא יתרגמו למצער את המלות הזרות? עם ערבובית השפה הזאת היא מין התבוללות תועבה.–  ↩

  23. געהורנג.  ↩

  24. “ומברבים” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

המלצות קוראים
תגיות