במוסף ‘גלריה’ של עיתון ‘הארץ’, ב-7 ביולי 2021, פורסמה כתבה על הזמר שלמה בר המלחין את שיריו של המשורר יוסף צבי רימון. מעטים יודעים על המשורר וחייו הטרגיים, ועל העובדה שהוא היה הסיבה לחיסול הממוקד הראשון בתולדות הישוב העברי, וכי שדרת יוצ"ר בתל אביב קרויה על שמו.

יוסף צבי רימון נולד בפולין בשנת 1889, לאביו אפרים אליעזר גרנט. בצעירותו למד בישיבת מייסד ‘המזרחי’, הרב יצחק יעקב ריינס. עוד בהיותו בישיבה התוודע לספרות ולשירה העברית החילונית, והחל להיות מושפע משני העולמות. לאחר סיום לימודיו עקר לוורשה ופגש את הלל צייטלין שהכיר בכישרונו. שירו הראשון, ‘שיר אביב’, פורסם בירחון ‘לבני הנעורים’ של אברהם פיורקו. בשנת 1909 עלה ארצה והתיישב ביפו שם התחבר לחבורת הסופרים העבריים, ביניהם אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (אז"ר) ויוסף חיים ברנר.¹

רימון עבר מיפו לירושלים ועבד כפקיד בכולל ווארשה. הוא פגש ביצחק בן צבי ורחל ינאית שערכו את עיתוני הפועלים ‘אחדות’ ו’הפועל הצעיר', והחל לפרסם בהם שירים תחת השם הבדוי ‘יוסף הנודד’. חוברת שיריו הראשונה נקראה ‘לקט’, ושיריו פורסמו גם בעיתון ‘הצפירה’ בוורשה. משנודע לאנשי הכולל החרדי על עיסוקו החילוני, הוא הורחק ממנו ומצא את פרנסתו כמנהל ספריה בחיפה.² בסוף שנת 1911 חזר רימון ליפו ושימש כמורה לעברית בבית ספר ‘תחכמוני’. הוא פרסם את חוברת שיריו השנייה ‘דביר’. בשנת 1915 עבר לפתח תקווה לשמש כמורה בבית ספר לבנות ‘נצח ישראל’.³

בחג הסוכות תרפ“ג הגיע י.צ. רימון ליפו. למחרת החג, ב-11 באוקטובר 1922, יצא בבוקר לדרכו חזרה לפתח תקווה. מאחר והימים היו מתוחים בעקבות מעשי רצח יהודים שאירעו בסביבות תל אביב, הוא עשה את דרכו דרך ‘פרדס גולדברג’ על גדות הירקון. בהיותו סמוך למצבת צליחת הירקון של אלנבי,⁴ הותקף על ידי שלושה ערבים מהכפר ג’מסין הסמוך. הם הפשיטו אותו מבגדיו, התעללו בו, ופגעו קשות באבר מינו. פיו נחסם והם בקשו להורגו, אך רעש מכונית הניס אותם. רימון הפצוע ביקש לשים קץ לחייו וקפץ למי הירקון. המים הקרים עצרו את שטף הדם וציננו את הפצעים. הוא חזר לעשתונותיו ונזכר בשני ילדיו ובאיסור האלוהי לשלוח יד בנפשו. הוא זקף עצמו מהמים ועגלון שהוביל חלב מפתח תקווה ליפו הבחין בו. העגלון חילץ אותו והעבירו לבית החולים ‘הדסה’ בתל אביב.⁵ ארבעים ושלושה יום טופל רימון בידי ד”ר שטיין. בהיותו מאושפז נפוצה שמועה כי הוא שם קץ לחייו. עיתון ‘קונטרס’ פרסם הודעה בה נכתב: “בדרך יפו ירושלים, שם קץ לחייו המשורר יוסף צבי רימון”.⁶ העיתון ‘מחזיקי הדת’ פרסם אף הוא מאמר על המעשה האכזרי, וציין כי המשורר “נהרג לדאבון לפני איזה זמן ע”י ערבים באופן מכוער ופראי מאד".⁷ חרושת השמועות על מותו של המשורר הביאה אותו לפרסם הודעה עם שחרורו מבית החולים. הוא פרסם מכתב בעיתון ‘מחזיקי הדת’, שכותרתו “ברוך מחיה המתים”. במכתב בקש להביא לידיעת הרבים שהתעניינו בגורלו כי שוחרר מבית החולים ושב לבריאותו. הוא סיפר על הטיפול המסור לו זכה בבית החולים, והודה לצוות הרפואי.⁸

בהיותו יהודי שומר מצוות מילא י.צ. רימון אחר הוראות ההלכה, המורה כי כרות שופכה לא יבוא בקהל ישראל. הוא עזב את ביתו ובני משפחתו וגלה לצפת. במשך חמש עשרה שנות גלותו התגורר בבדידות ובעוני מחפיר בחדר צר ליד בית כנסת האר"י. במכתבים קורעי לב לאחיו הוא כתב: “אין שבתי שבת, ולא ידעתי מועד, וחיי עברו עלי בחרפת העוני, ואין לי גואל”.⁹ הוא ביקש מאחיו שיפנה אל המוציאים לאור, ואל הסופרים אותם הכיר, כדי שיפרסמו את שיריו ויספקו לו מעט שכר סופרים שיחלץ אותו מעוניו. הוא כתב: “זה כמה זמן שלא טעמתי טעם בשר ונחלשתי מאד. מכל ההבטחות שהבטיחו ביפו, לא עשו כלום, ואני לא פודה פה כמעט כלום, ויש שאין לי אפילו חצי גרוש, יען שהמקום שלי איננו מרכזי, ואין לי סחורות. הייתי כטובע בשיבולת מים ולא ידעתי מה לעשות….ורעי מרחוק עמדו, ולמי אפנה ולמי אשווע, ואני עזוב ונדכא”.

אחיו של המשורר, יעקב רימון, משורר בזכות עצמו, פנה לכל מוסדות הישוב וסיפר על מצבו של אחיו. שמונה שנים לאחר הפציעה הוא פרסם מכתב בכתב העט ‘מגנזי ירושלים’ שנערך בידי פנחס גרייבסקי. הדברים עשו רושם רק בקרב הסופרים העבריים מעבר לים, ומגבית נערכה לעזרתו, ובראשה עמד איש העסקים האמריקאי אהרון שמחה בלומנטל. התמיכה שהועברה אליו אפשרה לרימון להעביר את שבע שנות הגלות הנוספות בנוחות יחסית.¹⁰

פציעתו של יוסף צבי רימון ושנות גלותו, השפיעו על כתיבתו הספרותית ושירתו, שהושפעה מעיסוקו בקבלה. הוא חזר לתל אביב (ככל הנראה באישור רבני) והמשיך לפרסם את שיריו. במהלך השנים הם פורסמו בעיתונות ובקבצים שונים, ועיקר מחקרם נעשה בעבודת הדוקטורט של דרור אידר, ופורסמו בספרו ‘אחרון משוררי האלוהים, מיתוס, אתוס ומיסטיקה ביצירתו של יוסף צבי רימון’.¹¹ רימון נפטר בתל אביב בשנת 1958. נכדו הרב יוסף צבי רימון הוא רב הישוב אלון שבות.

הפגיעה האכזרית במשורר הותירה רושם קשה על הציבור היהודי. הימים היו רוויי מתח לאחר אישורו הסופי של המנדט הבריטי, ביולי 1922, ומעשי רצח ופגיעה ביהודים התרחשו במקומות שונים בארץ. במהלך החודשים אוגוסט וספטמבר אירעו שמונה מקרי רצח של יהודים. לא היה ספק כי ‘יד נעלמה’ מכוונת את ‘ההסתדרות הטרוריסטית’ המשתוללת ברחבי הארץ נכתב בעיתונות. “אנו מצווים לגלות את עקבות מפקדי החרש, את אבות הרוצחים בחדרי משכיותיהם, ומהם נדרשו את דם אחינו השפוך”, נכתב בעיתון ‘קונטרס’.¹² חיים ויצמן פנה במברק לנציב העליון בבקשה לשים קץ לפעילות הטרוריסטית.¹³ לדברי חברי קבוצת ‘הקיבוץ’ החשאית, בהנהגתו של ישראל שוחט, הייתה שמועה כי תאופיק בק, קצין המשטרה מיפו, הוא העומד בראש כנופיית הרצח.¹⁴

בנובמבר 1922 מונה יוסף הכט כאחראי על ארגון ‘ההגנה’. הוא ביקש לעצור את השתוללות הכנופיה הזורעת הרג ופנה בבקשה לישראל שוחט וקבוצתו כדי שייטלו על עצמם את חיסולו של העומד בראשה.¹⁵ הרצח בוצע ב-17 בינואר 1923 מאקדחו של ירחמיאל לוקצ’ר (לוקה), בסיוע חבריו בנימין ביכמן, פנחס שניאורסון וצבי נדב.

צבי נדב העיד לימים בפני יהודה סלוצקי, עורך ‘ספר ההגנה’, על המניע לרצח הקצין ביפו.¹⁶ לדבריו הוא בוצע בעקבות ההתקפות על יהודים בקיץ 1922. “הכוונה הייתה לתת לקח לערבים. התנגדנו לפעולות נקם סתמיות שאירעו אז (כמו למשל פעולת הנקמה אחרי ההתעללות בי.רימון).¹⁷ רצינו שפעולות התגמול תהיינה מכוונות נגד האשמים העיקריים, ושהערבים ידעו על כך”. המניע לרצח הקצין תאופיק בק אסעיד היה הרצון לנקום ולעצור את הפגיעה ביהודים בשלהי 1922. תאופיק בק היפואי לא היה מנהיגה של כנופיית הטרור, אלא תאופיק בק אל גוסיין מוואדי חנין, האפנדי העשיר מנהיג ארגון ‘הפידאייה’ (המקריבים עצמם) ששם לו כמטרה לפגוע ביהודים שימצאו בודדים בדרכים.¹⁸ משהתבררה הטעות בזיהוי המטרה, ייחסה מניה שוחט לקצין המשטרה מיפו את האחריות לטבח העולים ב’בית החלוץ' ביפו, ב-1 במאי 1921, כדי להצדיק את מעשה הרצח ולהפכו למי שראוי היה לדין מוות. כפי שעלה במחקר פרשת הרצח ב’בית החלוץ', הקצין לא היה כלל בזירת הבית באותו יום, אלא פעל בגבול מנשיה ונווה-שלום.¹⁹ על פעולותיו הושמעו גרסאות שונות מפי העדים לאירועים, והוא אינו בחזקת יונה צחורה, אך האשם בטבח העולים היה קצין משטרה אחר, הנוצרי חנא ברדקוש.