ד"ר פואד איסמעיל דג’אני נולד בירושלים בשנת 1890, למד רפואה באוניברסיטה האמריקאית בבירות, והשתלם כמנתח כירורגי בבריטניה. הוא עבר לעבוד בבית החולים הממשלתי ביפו, ובשנת 1933 פתח את בית החולים הפרטי הראשון בעיר. בשנת 1923 נשא לאישה את פאיקה, בתו של פאהמי חוסייני ראש עיריית עזה. בשנת 1935 בנו את ביתם בחצר בית החולים. הבת הבכורה סלמה נולדה בשנת 1925, ואחריה הבנים איסמעיל ופאייק והבנות נג’ואה וסואה. בן הזקונים עומר נולד סמוך למות הרופא בשנת 1940, מהרעלת דם שנגרמה עקב פציעה במהלך ניתוח. פאיקה הייתה דמות מטריארכאלית שהמשיכה לנהל את בית החולים בסיוע בן דודו של הרופא, ואת ילדיה שלחה למיטב בתי הספר בארץ.

סלמה התמירה ויפת המראה למדה בבית הספר סנט ג’וזף בירושלים. בהיותה בת שמונה עשרה הופגשה עם עורך הדין האוני דג’אני אל דאודי, בנו של השופט עזיז דג’אני בבית המשפט המחוזי ביפו. דמות מכובדת ביפו ובן למשפחה הירושלמית האריסטוקרטית. בספטמבר 1942 נשאו השניים על הבמה תחת הפרגולה בחצר בית החולים, מול מזרקת האריות. האוני למד משפטים באוניברסיטת קמברידג' עם אוברי סולומון, לימים אבא אבן, והחלה ידידות קרובה שנמשכה שנים. הוא החל לנהל משרד משגשג בבית סורסוק ברחוב בוסטרוס, ושיתף פעולה עם עורכי הדין מיכה כספי ודוד מויאל בעסקאות קרקע גדולות בחולות בת ים. פאיקה האלמנה שלחה את בניה איסמעיל ופאייק לוויקטוריה קולג' באלכסנדריה, שהיה בית הספר היוקרתי ביותר במזרח התיכון והתחנכו בו בני מלכים. למדו בו המלך חוסיין, נסיכי סעודיה, השחקן עומר שריף, וההיסטוריונים ג’ורג' אנטוניוס ואדוארד סעיד.

כשהחל המצב הביטחוני ביפו להחמיר בתחילת 1948, החליטה פאיקה לעבור עם משפחתה לקהיר עד יעבור זעם. את הפריטים היקרים והשטיחים החביאה מתחת לגרם המדרגות, וסגרה את הפתח בבנייה וטיח כדי שלא יבחינו בו. המקום נבזז מיד לאחר כיבוש העיר. המשפחה המריאה מלוד לקהיר, ואליהם הצטרפו גם הסבתא והאומנת האג’ה קאדיג’ה שסייעה בגידול הילדים. סלמה והאוני ובתם הבכורה אביר עזבו גם הם לקהיר. האוני שצבר רכוש במהלך עבודתו, הותיר רשימה ארוכה של נכסים, וביניהם גם אי במרכז הירקון סמוך ל’שבע טחנות‘. לא ברור מה מצא במקום זה, אך העובדה שגם עורך הדין דוד מויאל החזיק באבן בטחנה, מלמדת שהם העריכו את הפוטנציאל העתידי של המקום. האוני חיפש את דרכו בקהיר, ובשנת 1951 התקבל למשרת היועץ המשפטי של מלך לוב, אידריס אל-סאנוסי נסיך קרינאיקה. פאיקה נסעה ללונדון להתגורר סמוך לבניה איסמעיל ופאייק שלמדו רפואה בקווינס קולג’ בקיימברידג'. אליה הצטרפו הבנות נג’ואה וסואה והבן הצעיר עומר בן שלוש עשרה. הילדים נרשמו לבתי הספר הטובים באנגליה כיאה למשפחה האריסטוקרטית. בית המשפחה בקמפדן גרוב הפך למכה של הסטודנטים הפלסטינים שלמדו בלונדון. בשנת 1958 חזרה פאיקה לקהיר כדי למצוא שידוך הגון וראוי לבנותיה. סואה נישאה בחשאי לנוצרי אירי וחזרה ללונדון, חרף התנגדות אמה, ואילו נג’ואה נישאה לטייס קרב מצרי שעבר לשרת כדיפלומט, ושימש כשגריר מצריים בקונגו, דנמרק, וברזיל.

האוני הצליח מאוד בתפקיד יועץ המלך ומונה לשופט בית המשפט העליון. הוא היה זה שניסח את חוקת לוב תחת פיקוח האו"ם שאושרה בשנת 1953. בהמשך מונה למשרת היועץ המשפטי של חברת הדלק ‘אסו’, כשנפט התגלה בלוב בשנת 1959.

המשפחה ניהלה חיי חברה תוססים בבנגזי, ועברה להתגורר בטריפולי העשירה במורשת איטלקית. הזוג נחשב לזוג הנוצץ בקרב הקהילה הבינלאומית בעיר. כשסיימו האחים איסמעיל ופאייק את לימודי הרפואה הם פתחו בטריפולי קליניקות משגשגות. פאיקה דאגה לשידוכים ראויים לילדיה. איסמעיל נישא לסומאייה, בתו של עבדול ראוף אלביטאר ראש עיריית יפו, ופאייק נשא לאישה את עבללה, נכדתו של האפנדי עבד אלרחמן אלתאג’י, שהיה פרדסן ותעשיין עשיר וארמונו ניצב עד היום בנס ציונה. המשפחות התגוררו באותו בניין בקהיר. הבן הצעיר עומר נסע לארצות הברית ללמוד באוניברסיטת קורנל, ונשא לאישה אמריקאית. הוא מתגורר בבולטימור והיחיד מילדי ד"ר פואד דג’אני החי היום.

פאיקה התגוררה ברובע זאמלק המפואר בקהיר בדירה הצופה על הנילוס. את זמנה העבירה בחיי חברה ובפריטה על פסנתר של מנגינות קלאסיות, תורכיות, ושירי אום כולתום ועבדל חלים חאפז. היא ניהלה ביד רמה את המשפחה, ונדדה בין צאצאיה בעולם. לילדיה הייתה אומרת: “אבדתם את מולדתכם, אבל אינכם יכולים לאבד את כבודכם”. היא הצטערה עד יום מותה על שלא הספיקה להציב מצבה ראויה על קבר בעלה בחצר בית החולים. סלמה והאוני היו חלק מהדיוואן המלכותי בלוב, וסלמה התיידדה מאוד עם המלכה פטימה. המשפחות היו מבלות יחד בארמון הנופש המלכותי, והצטרפו למסעות המלך למצריים, מרוקו, ויוון, שם התארחו בחצרות המלכים ועבד אל־נאצר. הבנים עזיז ועאדל נשלחו ללמוד בבית הספר איטון היוקרתי באנגליה, שם יצרו חברויות שסייעו להם בעתיד. בהמשך למדו הבנים והבת אביר משפטים באנגליה ושוויץ, והחלו בקריירות עצמאיות. המציאות האידילית התהפכה ב-1 בספטמבר 1969, כשהחלה המרידה הצבאית בראשות עומר קדאפי. המלך אידריס עזב את לוב בספינה לגלות במצריים, והאוני הושלך לכלא עם אנשי חצרו של המלך. לאחר שנה ורבע של מאסר, ולחצים יום יומיים של סלמה, שוחרר האוני והמשפחה עברה להתגורר בדירה בלונדון אותה רכשו מבעוד מועד. כל נכסי המשפחה בלוב הוחרמו בידי משטרו של קדאפי, ולרשימת הנכסים שהותיר ביפו צורפה גם רשימה של נכסי לוב שאבדו. איסמעיל ופאייק עזבו גם הם את לוב. איסמעיל ומשפחתו עברו לסעודיה והוא שימש כרופא בחברת הנפט ‘ערמקו’, כשיצא לגמלאות עברו לעמאן שם מת איסמעיל, ורעייתו סומאייה עדיין מתגוררת בעיר. פאייק עבר ללונדון וחלק קליניקה עם אביה הקרדיולוג של אסמה אל-אסאד, רעייתו של נשיא סוריה. כשחלה עבר להתגורר בעמאן לצד אחיו ובני משפחתו ושם מת.

כדי לשמור על שלוות נפשו וזיכרונות מורשת יפו, רכש האוני פרדס עם בית לבן בעיר סוקארה בתוניסיה. הבית צפה על הים, ובני המשפחה הרחבה נהגו להתארח במקום. הבת אביר נישאה לאוסמה טוקאן, נכדו של ראש עיריית שכם, והבן עאדל נשא לאישה את בתו היפה של שגריר ירדן בצרפת, גם היא בת למשפחה פלסטינית מכובדת. הבן הצעיר עומר, משפטן גם הוא, נישא לבת משפחת אלביטאר היפואית. עאדל הוא איש עסקים הנע בין דרום אפריקה ולונדון, ואילו עומר הוא יועץ משפטי של חברת ההשקעות של אופי"ק, ארגון יצרניות הנפט, ומתגורר בווינה.

בשנת 1993 הגיעו סלמה והאוני למפגש עם חברותיה בבית הספר סנט ג’וזף בירושלים. למדו בו גם נערות יהודיות בנות לפקידי ממשל בריטי. היא פגשה את ווידאד שחאדה, בת לשופט יפואי ואשת עורך דין משכם שנרצח לאחר שהואשם במגעים עם יהודים. היהודיות היו שרונה ברוזה ואולגה בלקינד מראשון לציון. המפגש צולם כסרט שנשא את השם ‘ארבע חברות’ והוקרן בטלוויזיה. ביוני 2000, בעקבות צפייה בסרט, הוצבה מצבה על קבר ד“ר דג’אני בחצר בית החולים, ובפברואר 2012 הגיעו עשרות מבני המשפחה מרחבי העולם כדי לחנוך את הכיכר ביפו הנושאת את שמו. לאירוע המרגש הגיעה גם אחות יהודייה בת 93 שעבדה לצד ד”ר דג’אני.

חיי המשפחה התנהלו בנוחות בתוניסיה ולונדון במשך שש עשרה שנים, תחת שלטון הנשיא זין אל־עבאדין בן עלי ששלט עשרים ושלוש שנים. הם הסתיימו ב-18 בדצמבר 2010 כאשר המשטרה החרימה את עגלת הירקות של מוחמד בואזיזי והוא הצית את עצמו. האירוע עורר גל מהומות והצית את ‘האביב הערבי’. בן עלי נמלט מתוניסיה, והאוני קיבל שבץ ומת בביתו בסאקורה הצופה לים. הוא נקבר בפרדס שאהב, ואילו סלמה שהייתה כבר שרויה בערפילי מחלת האלצהיימר, עברה להתגורר בדירתה בלונדון תחת פיקוח אחיות. הבן עאדל נאלץ לעזוב את ביתו היפה בעיר מארסה, ואת הבנק אותו ניהל בעיר תוניס. מותו של קדאפי בשנת 2011 בישר את האפשרות לקבל את הרכוש שהוחרם. עאדל כותב בספרו ‘מירושלים לממלכת הים’, שהוא המקור למאמר זה, כי בשנת 2009 ניסה לקבל חזרה בית מפואר של המשפחה בטריפולי, שניתן מידי השלטונות לשגרירות הסרבית. כשהגיע לפתח השגרירות פגשו אותו שני שומרי ראש גברתנים, והורו לו להסתלק. הוא ניסה שוב את מזלו לאחר נפילת קדאפי, והגיע שוב לשגרירות. הפעם פגש אותו השגריר עצמו בסבר פנים יפות, ואמר לו שהבית מוגן בידי צלפים. “אתה מוזמן לנסות אותם” אמר לו השגריר וסגר את הדלת.