אִגְרוֹת    🔗

מהחכם הכולל המפורסם בעולם מהו"רר

משה דעסא ני' זצ"ל מברלין

כלן מתאימות בתורה בחכמה וביראה ואהבת הבריות ותשואות חן חן בהן לרודפי השלום מתלמידי אהרן בנויות לתלפיות מגלות תעלומות חכמה בס' הכוזרי, עיני כל ישראל אליו צופיות * ומזהירות ילדי העברים מספרי המתעים ותעשינה ידיהם תושיות ונותנות טעם לשבח ועקר למה, ואיך, ומה פעל ועשה בהעתקותיו האשכנזיות אשר הריץ זה שנים רבות לתורני אחד גבר בעלמא והוא כעת מתגורר בעיר ואם בישראל ק“ק פראג יע”א, ולבלתי סור ימין ושמאל מהכוונה הנכונה בהן, ולמען לא תהיינה במקום מהמקומות כדברי הספר החתום, אשר לא יוכל להקרא, בשום כוון, הוסיף גם הוא להאגרות הללו

הערות

מצהירות השורות באמרות טהורות מבררות הנסתרות ומסדרות המפוזרות כל אלה תהיינה חוברות בתוך

מחברת הראשונה

נדפס פה ווין מקדש מלך וקיסר האדיר המהולל החכם החסיד והרחמן ועושה צדקה בכל עת פראנץ השני תנשא מלכותו ותרום ממשלתו:

לפרט והיה כאשר ירים משה את ידו וגבר ישראל

ו ו י ן

געדרוקט בייא אנטאן שמיד

ק' פריפילעגירטען העברעישען בוכררוקער

1794

ההסכמות

והחרמות, ושארי הכתבים המגיעם לשבח כותב האגרות האלה נ“ע, והמחזיקים ביד המעיר ההערות עליהן, למען ירוץ כל קורא בהן בלתי משגה, נדפוס אי”ה אצל מחברת השנית, כי אל חפצנו להאריך מענית, בזאת מחברת הראשונה, להקל על הקונה, והיה כי תמצא חן בעיניו, אזי לא יחוש להרבות בקניניו, שלא ישוו בה כל חפציו ופניניו, והס להזכיר ולהזהיר העם מלעבור על לא תשיג גבול רעך, ושארי הלאוים שבין אדם לחבירו, אטו ברשיעי עסקינן? כל ישראל הם בחזקת כפרות, ואין גם אחד עושה רע בשאט נפש ובשרירות; והלא האיש אשר יזיד לעשות חמס כזה, בין האומות, ענוש יענש במאוד מאד, מצד מצות הקיסר יר“ה, אשר נתחדש מקרוב על כל המדפיסי', ואף כי בינינו, שאנחנו מוזהרים ועומדים, מצד מצות ואזהרת מלכו של עולם! היודע תעלומות לב ומעניש על כל נעלם, ומכ”ם הנעשה בדפוס בפרסום רב בארץ שלום ישולם, אותו וכל סיעתו ועוזריו יבוזו זרים יגיעם ושללם, גופם ונפשם טפם ובתיהם וכל חילם, וכל הנלוים עמם יכרתו ויקוללו לרגלם; והשומע לאמרי אל נגלה לאבינו במראות הסלם יבורך כמוהו בשני מחנות יפרוץ לרוב ויהיה בריא אולם!

חתימה אלם

 

הקדמה    🔗

האיש הגדול ובעל בעמיו, נודע בשערים לתהלה, מהקרובים אליו, משמועותיו הנאות, המסכימות עם האמת; ודרשותיו הטובות העשויות באמת וישר ושכל טוב, וביחוד ממעשיו המכוונים לתכלית נרצה, כי אל המדרש עקר אלא המעשה; גם על כל אשר יצא מפיו, ורוח שפתיו, יש להן חלק ונחלה, לשפוט עליו, בטובו ויפיו, השמן הוא הרזה, וכפי רוב הטוב ויקרת ערכו, יגדל בעיניהם ויתברכו בשמו, ועי“ז יצא לו להאיש הגדול ההוא שביניהם, שם אדיר על פני חוץ; וישמעו גם הרחוקים את שמעו הגדול והטוב, ויכירו גם המה אותו, מפי השמועה; או ע”י ספריו וחבוריו, אם יזכו להתפשט למרחוק, המפרסמים תקפו וגבורתו בתורה ובחכמה וכשרון המעשים, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. וכפי זה ידובר נכבדות ממנו, או בהיפוך, והנה מי לא ידע שההכרה הזאת להרחוקים, חסרה הרבה מהראשונה, אשר להקרובים אליו, ומכ“ש לאשר סביבותיו, שאלה יביטו יראו בו, כל קריצותיו ורמזיו ורשמיו המלוי' תנועותיו, בפניו ואיבריו, הקרובי' ודאי ישפוטו המה בצדק יותר מהאחרי‘. ואינו דומ’ שמיעה לראיה אמנם אין יתרון לראשוני' על האחרוני' הרחוקי' ממנו, אלה ואל' באמת יבערו ויכסלו, והיא, הכרת והתודעו' תוכיותו ותמצית כוונתו, ומה שיש לבין מעמקי קמטי לבו, האדם יראה לעינים, ומי ידע אם תוכו כברו? אם ישתוו מעשיו ומחשבותיו מכל צד, אם פיו ולבו שווים לטובה, בעיני אלהים ואדם? האמנם! אנחנו חייבים, מצד התורה והשכל, לדון כל אדם לכף זכות, ואף כי האיש הגדול עין העדה! כל זמן שאין מופת, על הפכו, וכל עוד שלא הקדיח תבשילו ברבים; וגדולה מזו אמרו חז”ל, לגודל חסידותם, ואהבתם את הבריות, אם ראיתם ת“ח שעבר עבירה ביום (ממש בפועל), אל תהרהרו אחריו בלילה, שוודאי עשה תשובה; ובמשנה דקדושין הפליגו בזה גדול יתר מאוד, (למתי נזכה ללכת בעקבותם!) אך רוב ההמון הולך בדרך המלך – וכמנהגו, העולם נוהג; וביחוד כשיש מבוא בם לשנאה וקנאה המקלקלות השורה, נקל להם להפוך לחומר הצורה, וזה דרכם כסל למו להיותם מבני התמורה. ולהיות קול ההמון, הולך וחזק מאד, תצלנה כל האזנים ממנו, אין מן הנמנע, שגםבקצת החכמים, חולי הקנאה, תתדבק מחלת הספק, ויתארסו ממנו מעט מעט, עד שפרח באו”ר החכם האיש הגדול, כתמים חשך משחור תארס, והשם משמן טוב, הראוי לו לפי האמת והצדק, יתמעט, וידל כבודו, ויקל בעיני רבים. ומי הוא זה ואיזהו, אשר מלאו לבו לעשות רסן השתיקה בפיהם? תמיד יש פתחון פה לבעל דין לחלוק ולאמר, אין כל זה מהאיש אשר בו תתהללו, כ“א תרמית וחונף, לצוד עין הבריות, ובקרבו ישים ארבו, כל אשר בתוכו יטמא! זה חלק אדם טוב, ומקרה החכם, בכל דור ודור, ובכל אומה ולשון, למן היום הוסדה ארץ. ולמצוא תרופה למחלה הרעה הזאת, המדאבת נפש ישרים בלבותם, דרשו חקרו והעמיקו עצה לחומלה ולמחסה על חכמיהם וצדיקיה‘, מרוכסי איש עקם ופתלתל, האמות השלמות, וביחוד האמה הנוצרי’, אשר הגדילה לעשות בכל חכמה מחקרית, מעשות בה ספרים עד אין קץ, לבקש כמטמונים ולחפש בנרות, ולקבץ בזרוע את אגרות גדולי חכמיהם, אשר כתבו והריצו למכיריהם רעיהם ותלמידיהם, ומהן, יוציאו לאור צדק חכמיהם, ומשפטם בצהרים; בשהן מגלות הנסתרות ותעלומות לבבם, יותר, מכל מעשיהם וחבוריהם הנגלות לנו ולבנינו; כי עליהם יעשן עשן הספק, אם בפיו כן לבו, וערפל ערעור הבעל דין חתולתם, להיותם עשוים להתפרסם לעיני העדה, ולקהל גוים יצאו, ומי פתי יגלה בקהל רעתו? אבל האגרות אשר כתבו בקרן זוית בירכתי ביתם, ואיש לא ידען, אל גבר עמיתו, אשר גם הוא מסתירן גונזן ומצניען, חתומות באוצרותם וכמוסות עמדם, ולא עלה הלב מעולם, שמכתביהם יתגלו ויתודעו לרואי שמש, ודאי ממעמקי הלב באו הדברים שבתוכן, ונוזלים ממקור האמת; ויבחנו דבריהן! אם כנים הם, על ידם, יסכר כל פי דוברי וטופלי שקר, ונקה האיש! זאת הסבה הנאותה ותכלית ההגונה שנמצא בימינו, רבוי גדול מכרכים הכוללים אגרות חכמיהם; כי לפיהן הם נדונים! ולהיות האמה הנ”ל, לא ידעה שבעה בחקור חקירות להטיב לחברת האדם, אספו קבצו וכנסו גם אגרות מהרמ“ד נ”ע (כי האיש משה גדול מאד בעיני המלכים שריהם ועמיהם כנודע) אשר כתב והריץ לחכמיהם הראשיים, והמה לו, למען יוכלון דעת גם את אשר בלבבו, מאגרותיו; ובאמת הוסיף על השמועה; ולא שמעו ולא ראו החצי מחכמתו ויראתו הפנימית ואהבת הבריות, מתוך מעשיו וחבוריו, עד קראם מכתביו, כלם שווים לטובה. ואחרי הודיע אלהים אותנו את כל זאת, אין נבון וחכם כמוך קורא נעים! ישאל מה תועלת וחפץ יש באגרות האלה אשר אנכי נותן לפניכם היום? ברכה וכל“לו של אמת, יש בהן! ולמה נהיה אנחנו אחרוני' להשיב ולקבץ נפוצותיהן? חרפה היא לנו, שיקדימונו זולתינו, לעשות זכר עולם לגבר יולד לנו ואיש נתן לנו, ותהי המשרה על שכמו! אוהב האמת והשלום! בוחר בתורה ובמשה אדוניו, והמית עצמו עליה! ורועה נאמן לכל החכמות! והלא מרבית החכמים והשלמים, היא עטרת תפארת להעם שנולדו בו, יתר עז! וכבר הבין התפארת וההלול הזה, עד עמקו, דוד המ”עה מרוח קדשו, במזמור פז, באמרו, (אזכיר רהב ובבל ליודעי, הנה פלשת וצור עם כוש זה ילד שם: ולציון יאמר, איש ואיש ילד בה, והוא יכוננה עליון: שזה עצם מעלת עם מהעמים, אם חכמים וצדיקים בתוכו, כי לאורם ילך כל העם בטח. (ועין בהערה י' סימן ה') וכמה נעים ומתוק העתיק הרמ“ד נ”ע, המזמור הזה, לפארנו ולגדלנו בעיני העמים. זכרה לו אלהי לטובה! ודי בזה מהאגרות האלה, ולמה קבצתין, ודפסתין לעיני השמש!

מההערות שעשיתי להן, מבקש אני מהקורא הנעים! שיסלח על כמותן הגדולה ואיכותן הקטנה, וכבר מלתא אמורה בפתח השער למה נעשו, ואיך תעזורנה להבנת האגרות עזר מעט. וכי יקום בקרבכם חולם חלום, או איש תהפוכות להסיתכם לאמר, אין אגרות האלה מיד מהר“מד נ”ע, ויכזיבני וישים לאל מלתי; והקמותי עליו שלשה רועים ונסיכי אדם בעדת ישורון פה, אשר ראו את כבודם, ופעל ידיו הביטו ויכירון ויאמרו צדקו יחדיו, ממנו הן. הא' הוא, מבעלי תריסין, ושלשלת היוחסין, הקצין התו' המופלג המושלם הנדיב מהו' דוד וו“ה ני‘, והב’ הקצין המושלם המהולל, נותן פזר ומחלק שלל, מהו' שלמה ארענשטיין ני'. ואחרון חביב ונכבד לעדותי זו, להיות שלא מש מתוך אהלו של משה נ”ע כמה שנים בבחרותו, והדריך להועיל בנו הב“ח חכם וסופר כ' יוסף סי' הנזכר בהאגרות, והוא מכיר ביותר כ”י מהר“מד נ”ע, וביחוד אופן גלגול תוכן דבריו. הוא ניהו החכם המושלם ס“מ מהו' הירץ האמבורג ני' מורה ומנהל ב”ע במדינת פולין, במצות הקיסר יר“ה, והנה הקרהו ה' לפני פה, כי נשאו המלכות יר”ה להיות (רעצענזענט) לספרים הנדפסים ביהדות פה ווינא. וראיתיו ושמחתי בלבי, פן יאמרו הרוצ' לשקר מרחיק עדותו. ועפ“י שלשה עדים נכבדים כאלה, יקום דבר, שהאגרות במתכונתן הנה; והאיש ההוא אשר דבר סרה, מו”ש ימ"וש ויגש הלאה מאנשי אמת ורודפי שלום. ומעתה לא אדע מה לעשות עוד לכרם הזה, שלא עשיתי בו? בדבר הדפוס, כלה יפיפיה ומום אין בה! הן בנייר לבן הן בדיו שחור, הן באותיות גדולות ונאות מאירות עינים, וביחוד בהגהה מדויקת, לא דמו אליה ביפיה ובטובה כל זולתה, וודאי יתענג וישתעשע בו כל קורא, וישמח כמוצא שלל רב, כי לא בא כבושם הזה לריח ניחוח לפניו, מיום החלה הדפוס לעשות מלאכתה עד עתה. ובאמת המתנתי וישבתי פה ששה חדשים, עד הגיעי לדפוס בה, כי לא תוכל להכיל כל הספרים שיטענו על המכבש לגמרם, וידוע כמה קשה ויוקר ישיבת כרך הגדול הזה; ולא שמתי לבי גם לזאת, שאור עיני גם הם אין אתי. אך שמתי עיני ולבי, על ההדר והמלאכה מאין הפוגות, עלי היו כלנה. אמנם אם אתם אחי ורעי ורבותי! תדעו דבר עוד לפאר ולהקדיש כרם הזה, ביתר שאת ויתר עז, כי העטלף לא יראה, מה שיראה הנמר! נא אל תכחדו ממני מאומה, טרם החלי המחברת השנית לטובה, ולמלאות רצונכם יהיה עלי חובה.

ואשר יש אתו אגרות מיד הרמ“ד נ”ע, ראויות להגלות לטובן ויפין, וירצה לפרסמן בדפוס בעט ברזל ועופרת, למען תעמודנה ימים רבים למשמרת, ותהיינה לו נ“ע, גם להמקבל, גם לכלל האומה הנבחרת, זכר עולם לכבוד והדר וגאון תפארת, אם בהעלים שמו או לנקבהו שמם העצם וכנויו למזכרת, יעשה נא אתי ברכה וימהר לשלחן אלי הנה לשם (הערן אנטאן שמיד וכו' ככתוב בפתח השער בלשונם, וביהדות ליד המדפיס אגרות רמ“ד כ”ה אל"ם יצו מפראג) על הוצאותי, ואקבל אותן בסבר פנים יפות, ואם יתאוה ויחשוק לראותן מהר חיש נדפסות, יהיה לבו נכון ובטוח, שאניח את שלי לאחרונה, ואקדימן ואקבען ראשונה, לרצון לפני כבוד המשלח, ומיד אחרי גמרן, אמהר ואשלח לו לשמו הנעים, איזה מחברת חנם אין כסף, וגם האגרות בעצמן, אשיב אחזור לו, פן יכסוף לתו”רף הכתב, ומעשי אצבעותיו של האיש הגדול הזה נ“ע! וכל המרבה לשלוח, הרי זה משובח, וזכות וכבוד האומה תלוי בו, ואין משכורת וגמול גדול מזה! והנה הארכתי בהקדמתי זאת למחברת הראשונה, למען ינוח לי בשארי המחברות, מלדבר דבר עוד בזה, ומה הועיל בהשנות הדברים? למשכילים די בפעם אחת, וזולתם לא יוסרו בדברים ומה”גות מאה פעמים: בימיכם ובימי יהיה ישראל נושע בה' תשועת עולמים, הנה נמכרנו ונגאל בלא כסף ובאפס דמים, וארמון על משפטו ישב ויבן מקדשו כמו

רמים. עבד עבדיכם. הקטן אל"ם

התנצלות ושבח תורה    🔗

במכתב קטן ודל, על כי הדל, מחבר זאת המחברת, שיהיה לו למזכרת, לקיים מוצא שפתיו, אשר שם בתחנונותיו, למשגיחים על אודותיו, ולאשתו וטפו במעונותיו, לשוב בעבור הסתיו, לפראג ממנה תוצאותיו, וכלה קיץ ותבואותיו, ועודנו אחרו פעמותיו, מלבוא אל גבולותיו? אחלי! שמעו תשובותיו, לא אבדו עשתנותיו, כמאז כעתה מחשבותיו, ולהיות אצלכם מגמותיו, אך עצרני אדני, לחסרון מאור עיני; והמלאכה אשר לפני, שאיננה שלי ומקניני; בכם כל מעיני! לשלם אלף תודות לכלכם עשר ידות, ולר' שלמה וודלש בעל המדות, ולזוגתו הינדל יאס אשת לפידות, שניהם כאחד טובים עושים ומעשים, בבן פורת כיוסף בכתנת פסים, יבורכו מהר ובעושר וכבוד ונכסים, מאשר מגן הוא לבו חוסים. ולהיות כי ארכו לי פה הימים, ובכולם הטיב לי הק' ר' פייבש האמבורג איש תמים . ואומן מהיר לפני מלכים יתיצב בפתח חותמים, ישא ברכה מאת ה' עד בוא צדק עולמים. אז נשב איש איש תחת תאנתו ותחת גפנו בכרמים.

ב“ר הנ”ל

סור מרע. ועשה טוב.

בקש שלום ורדפהו.

 

אגרות רמ"ד: אגרת ראשונה    🔗

שלום לאהובי ידידי ה“ה הבחור המופלא הסופר המדקדק המהיר כ' אלם יצ”ו!

בושתי וגם נכלמתי, בזכרי שזה י"ב חודש כבדני בכתבו הנעים, מליצה צחה, ולשון ערומים כדרכו, ואנכי לא השבתי דבר, (א) והנה נא אל ישבני כבוזה דבריו, ומשליכם אחרי גוו, כי באמת רבים ועצומים טרדותי^{1 2} בפרט מעת אשר נפלתי במהמורת הוכוח (ב) עם כהן אחד מכהני דת הנוצרית, פחד פחדתי ויאתני. הנה כל ימי שמרתי דרכי מכל וכוחי ונצוחי הדתות, כי לא יועילו. כאשר ראינו זה כמה פעמים, אם יתאבקו ויתוכחו בעלי דתות שונות, - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

• - - - - - – - - - - - - - – – מי הקשה אליהם וישלם? הנה אחרי אשר החלותי לדבר ולהשיב על דברי הנמהר ההוא, הנה כל אנשי האמונה ההיא, והתומכים בימינה, סביב שתו עלי, זה בא בחמת כחו, וזה בא בדברים רכים וטובים וחלקים, זה ירגז וזה ישחק, כי זה דרכם, ובין כך ובין כך המה מטרידים אותי בדבריהם וחלומותיהם. ואני בטחתי באלהים מעוזי, הוא יאזרני חיל למלחמתו, ויתן בלבי את אשר אדבר, (ג) ואדע כי לא אבוש. והנה זה חודש ימים קראתי את החדה אשר חד (על מנהגי פורים), ואת הקנה אשר קנן (על כי כבה נר ישראל במות הגאון המופלג מה“ו מאיר פישלש בפראג זצ”ל ) בלשון צח ונקי. והאמת אגיד שלא מצאתי את חדתו, כי לא נסיתי בכך מעודי עד היום הזה, ותמיד אהבתי לבאר הטיב את העולה על רוחי, ולהוציא את כוונתי לאור כשמש בצהרים, לא לכסותו בענן וערפל. אף כי לא אגנה ח"ו את הדרך הזה, כי ראיתי מגדולי ישראל וחכמיה, אהבו לחוד חדה, ולהעלים הכוונה בסתר המליצה. ונא יודיעני אם ראה את חבורי הקטן על מגילת קהלת; ואם אין, יודיעני איך אשלחו לידו, בלי הוצאת הפאסט. והנני כל עת מוכן לטובתו:

הקטן משה מדעסא ברלין ד' ניסן ה’תק"ל

הערה א    🔗

(סימן א') כמה מעלות טובות ומדות הגונות נוכל ללמוד מהאגרת הזאת, ואם היא קטנה בכמותה, הנה איכותה גדול יתר מאוד: כי אם אמנם הפליג הרבה בתוארי מקבלי אגרותיו, כמו שנעשה בזאת; אולם היתה כוונתו הזכה, שישתדלו ויתאמצו המקבלים, להיות ראוים לתוארים היקרים ההם, כי היה בו כמעט קט ניצוץ חלק מה ממעלת מר“עה, באמרו לתלמידו, ומי יתן והיה כל עם ה' נביאים! והאמין כי בשלימותם יהיה גם לו שלימות וכבוד אמיתי. ולמדת התועלת הזאת, לא מסרתי פה דבר אחד או אות אחת מאגרותיו בענין זה, כפי מה שהן כתובות מידו הרמה נ”ע, והגם שידעתי הטיב, שמן הראוי להעלים ולהסיר התוארים החשובים האלה, פן אהיה לבוז, ובפרט בעיני הקנאים, שאין דור ריק מהם, המקטינים הגדולים, אף כי צעיר הקטנים, ואהי בעיניהם כחגבים. אבל ח"ו לחשוב או להאמין, כי אהב החנופה ולשון תרמית, גם לפניו חנף לא יבוא, כאשר נראה עוד באגרות הבאות, שפעמים דבר אתי קשות, יורדות חדרי בטן; אך שכל את ידיו, כי מי יודע אם יש בדור הזה יודע להוכיח כמותו, בתוכחת מגולה ואהבה מסותרת! והכל למען האמת והשלום. מה טוב ומה נעים לגדול ונכבד, להשיב לכל אדם, ואם לא יגיע עד קרסולו, ומי לא יתפעל? ונוע ינוע לבו בקרבו, כאשר ינוד הקנה במים מרוח קדים עזה, בקראו פתח דבריו: בושתי וגם נכלמתי בזכרי וכו' .

(ב) הויכוח הזה הנזכר, הוא עתה מפורסם למאוד, היה לו נ“ע עם הכהן החכם לאוואטר מעיר צירך במדינת שוייץ, והשאלות הקשות הגדולות והנוראות, ותשובתו הרבה והנעימה והאמתית, נדפסו כמה וכמה פעמים, וכמעט בכל לשון, כי צמא להם העם, כקטון כגדול, כעברי כנוצרי, ויוקירו אותה מפז, ותהי בפיהם כדבש למתוק, ואפילו למתנגדיו ושונאיו, שנאת הדת, וקנאת גודל מעלתו, חבקוה וענדוה עטרות לראשם ועכ”ז התחרט כל ימיו, עד מותו היקר, כי דבר בזה מאומה, כאשר יודע מאגרות הבאות עוד, כי עד היום ההוא, היה חזק ובריא אולם, לא כאב לו אבר אחד מגופו, ופנה לבו למעלה למשכיל שכל ומושכל, ולקנות שלימות על שלימותו; אך מעשה הזה, אשר הרעים כל חכמי הנוצרים, איש לא נעדר, הטרידו למאוד, והחליש גופו, ועכר רוחו, כי ירא ויצר לו, פן יצא מזה ח“ו תקלה לכלל ישראל בשאר מקומות מושבותיהם, ולא טוב היות האדם לבדו בטוח מגעת בו רעה, (בהיותו חוסה תחת כנפי הנשר הגדול פרידריך השני מלך פרייסן! והנוגע בו, כנוגע בבבת עינו,) והאחרים אחיו כל בית ישראל יהיו בסכנה. כי אם ינוצח, אין בושה גדולה מזו, ויאמרו ידנו רמה, ולא עם ה' אלה. ואם ינצח הוא את מתנגדו - - - - - - - - - - - - ככתוב באגרתו. - - - ובכן נלמוד מזה, כמה יש למנוע ולהתשתמר, מכל ויכוח בדתות שונות, ואם חכם גדול כמותו נ”ע אשר הנצחון בידו, והאמת בימינו, התעלם והשתמט מזה, אף כי כל זולתו. (ג) כמה היה קטן בעיניו, וכל חמדת ישראל אך לו ולכמוהו, ולא בטח בחכמתו הרחבה ובלשון למודים שלו, שימצא בה כדי גאולתו משאלות חפצי הויכוח, אך בה' שם מבטחו, הוא יתן בלבו את אשר ידבר וישיב להם, ולכן נתן ה' את מאויו, והפיק זממיו, וכצנה רצון עטרהו, עד שהתנצלו לפניו, כל הנחרים בו, ושמחו כי ישתוק! וזה מוסר ולמוד גדול, לכל אצילי בני ישראל, לשום רסן השתיקה בפיהם, מלפתוח לדבר בעניני האמונות, לכל זולתינו, וכן אמרו חז“ל ודע מה שתשיב לאפיקורוס, ולא, ודע מה שתשאל וד”ל. ועוד תועליות רבות כאלה בענין סדר הלימוד, ואופן הדיבור והכתיבה אל הזולת, שיהיה בלשון צח ונקי, וקל להבין הכוונה, למען ירוץ כל קורא בו., ולא יהיה כספר החתום, שלא יבינוהו כ“א אחד מעיר ושנים ממשפחה כי עי”ז ואבד הזמן, ותמעט התועלת, לא כן חלק משה נ“ע, כל אשר דבר, וכתב על הספר, בלשונות שונות, הכל בעליל, במראה ולא בחדות, ואפילו במעמקי סתרי החכמה, השתדל לעשות כן, למען ישוטטו רבים, ותרבה הדעת, כאשר תראו באגרת הסמוכה על אודות ספר הכוזר”י. מאת ה' היתה זאת נחלת עבד ה' אדון הנביאים מרע“ה, ככתוב בתורתו, באר הטיב, וד”ל:

 

אגרות רמ"ד: אגרת שניה בלשון וכתב אשכנזי מיין הערר!    🔗

איך האבע איהר שרייבען ריכטיג ערהאלטען. דא איך איהרע דענקונגסארט קעננע, זא צווייפלע ניכט, דאש זיא גערעכטע זאכע האבען, אב איך גלייך ניכט ווייס, וואס איהנן אייגענטליך שולד געגעבען ווירד. פרייליך ווירד אס ענדע דיא אונשולד אן דען טאג קאממען, אונד רעכט דאך רעכט בלייבען מיסען. דיא גערעכטיגקייט טוהט צוואר צור רעטטונג דער אונשולד נור זעהר לאנגזאמע שריטטע; אבער וויר וואללען האפען, דעסטא זיכערערע. דא זיא איבריגענס איהר טריבזא מיט זא פילער ערגעבונג אין דען געטליכען וויללען ערטראגן³. זא האפע איך צו דעס גאטטע אונזערער פעטער, דאס דער פארפאל אויך פיר איהרע ארמע בעדוירענסוועהרטע פאמיליע זא אוגליקליך ניכט זיין ווירד, אלס ער איצט שיינעט. וואס איך נור איממער דאצו בייאטראגען קאן, דערזעלבען הארטס שיקזאל צו ערלייכטרען, ווערדע איך גוויס מיט פערגניגן טוהן. (א) פאן דער שטעללע אים בוכע כוזרי (מאמר IV סי' I),דיא זיא בעריהרן, גלויבע איך, דאס זיא וועדער מוסקאטא (קול יהודה), נאך בוקסטארף ריכטיג ערקלערט האבען. דיא שוויריג קייט ליגט אין דען פילאזאפישען קונסטווערטרען, דיא דער איברזעצער (ג) אויס דעם אראבישען בוכ שטעבליך איבערטראגען האט, אהנע פיר איהרע פערשטענדליכקייט צו זארגען. היר איזט מיינע ערקלעהרונג פאן דיזער שטעללע. (ב) “דער פירבוכ”

"שטאביגע נאמען דעס העררן, האט דיא קראפט

"איינעס נאמיניס דעמאנשטראטיפי' (נודע) זא גוט,

"אלס ווען דאס ה דעמאנשטראט' דאפאר

"שטינדע, ווארויף ווירטואליטער (במדות) ניכט

"לאקאליטער (במקום) געדייטעט ווירד. (רמוז אליו)

"מאן דייטעט דארויף, גלייכזאם מיט דעס פיגער,

"דיזעס.) ווען נעמליך קיין אנדרער ארטיקלוס

"דעמאנשמראט' פארהער געגאנגען (איך לעזע

"נעמליך אחר אשר לא היה נודע, ניכט אחד) אונד זא

"וו’יטר. הירויף פאסט דיא פראגע אים פאלגענדן

" זעהר גוט: כוזרי וויא קאן אבער דער ארטיקלוס

" דעמאנשטראטיפ' בייא איינעם וועזען געברויבט

" ווערדען, אויף וועלכעס מאן ניכט דייטען קאן,

" דאשוויר נור אויס ז’ינען ווירקונגן ערקענן? אונד דיא

" אנטווארט דעס גלעהרטן: אללערדינגס פינדעט

"אויך היר איינע ארט פאן דעמאנשטראטיפ', אדער

" פינגערדייטונג שטאט. נעמליך איס פראפעטישען

"גזיכטע. א' ז' ו'. "איך האלטע עס פיר אוגנעהטיג,

דיא ערקלעהרונג דיזער רעדענסארט, רמז אונד נרמז אונד צוואר בצד מבלתי צד (דאש איזט, אויף איינע געוויסע בשטימטע זייטע), דיא זייטע 264 אונד פאלגענדע פארקאממען, אונד פאן מוסקאטא זעהר וויטלייפיג ערקלעהרט ווערדען, הינצו צו פיגען; דא איך ווייס דאס זיא איין דענקענדער קאפף זינד, אונד גלייכזאם נור איינען ווינק נעהטיג האבען, אום דען וועג דער וואהרהייט ניכט צו פערפעהלען. איך ווינשע פאן הערצען, דאס זיא באלד בעפרייאט ווערדן מעגען, אונד פערהאררע מיט פילער טייהלנעהמונג אן איהרן ליידען. איהר ערגעבענסטער דינער

מאזעס מענדלסזאהן

ברלין דען I שבט 5534

נ' ז' מיין קהלת וואללטע איך איהנן הערצליך גערנע שיקען, ווען מיך דאס פאסטגעלד ניכט דויארטע. פיללייכט פינדעט זיך איינע גלעגענהייט, דורך איינען בוכהענדלער עטווא, אדער אויך איבר לייפסיג. דיא לייטע אויף דען פאסטעמטרען פאדרען גלייך. וואס איהנן איינפעללט, וואן זיא מעהר אלס איינען איינפאכען בריף זעהען.

הערה ב    🔗

(סי' א') יאמר נא ישראל! קהל ה' הגוי כלו! מי משלנו מכם מליץ ותקיף, או רב צדיק וחסיד, או עשיר קצין לבוש מכלול, או אם קרוב וגואל, או שכן אוהב וריע, היה ערב לבו לגשת לפני יועצי עיר פירנא, כנעיה נכבדי ארץ, ושרי מדינת זאקסען אשר אחת דתם למנוע רגל יהודי מאדמתם, מאז עד היום הזה, לכתוב אגרת כזאת בלשון וכתב אשכנזי מלא' מן וכלילת יופי ורב השבח (עד שפני יחורו ממנה), לאדם שנתפס לחשד גניבה מהון עתיק שחשדוהו, ובא בסוגר בחקים, ברזל בברזל יחד, אחד עשר יום ועשרה חדשים? הצעקתי היו שומעים? היענוני אמת מני אלף בדברי אליהם רכות ותחנונים? אם לא כלם כאחד מנגד כגעי היו עומדים ויתחבאו וכמו זר יחשבוני? כי היה נפל פחד יהודיי עליהם, פן ואולי החשד אמת במקצת, ומי ישית ידו עם איש נחמד ונתפס במדינה קשה כזאת? אך רק זה משה האיש, שם נפשו בכפו, ושלח ידו למאורת צפעוני, לדבר טוב עלי, ולהרימני כתורן בראש ההר, לפני שופטי הארץ בכתב מיוחד, ולי אני עבדו, כתב בפומבי על הב“ד, דברי תנחומין הללו, לאמץ ברכי הכושלות, ולחזק ידי הרפות, ולהאיר עיני במחשכים שהושיבוני כמתי עולם: מן המצר קראתי לו בירכתי מעמקי הסהר, וענני במרחב ובגלוי לכל יועצי העיר ויושביה, כי העמיק לראות שכמה יקדימוני לקראו כמנהג, ולזה יקרתי בעיניהם למאוד. ויבואו לרגלם עם האגרת לבקרני ולנחמני, ויתנצלו באמרם, ידינו לא שפכו חמה זאת על ראשך, כ”א מתנגדך, כי האדם בהול על ממונו, אבל עתה אם האדם הגדול בענקים האיש משה הזה, יחשוב כי נקי אתה, מי ומי יחשדך עוד מאומה? ואם הוא ממכיריך, מי יתנכר אליך? צר לנו כי ה' אנך לידינו באופן זה, אבל אנחנו אשמים אם לא נקל עולך מעליך מעתה, ונשתדל עוד בכל מאמצי כחנו, להוציאך מהר חיש קל מבית הזה; ולא שקטו ולא נמו מהיום ההוא והלאה, עד שגמרו גאולת ופדות נפשי, ויצאתי לחירות בערב פסח אחר חצות, מועד צאתנו מארץ מצרים. ואם חסדי ה' מזכיר ככל אשר גמלני על ידעו נ“ע, כי אחריו החזיק גם הרב המאה”ג הגאון המובהק בברלין מה“ו צבי הירש נרו ממשפחת תאומים, השם יחייהו ויאשרהו, שישוב לימי עלומיו, והקצין החכם השלם מה”ו אייזיק דעסוי מברלין, וכל קציני ולומדי עיר דרעזן, באשר שראו הוא יוצא והחל להושיע, מי לא יצא אחריו, תכלה היריעה. זכרה לו ולהם אלהי לטובה! ואתם רבותי! הלא תשמעו, הלא תדעו, מאמרם ז“ל, כל המקיים נפש אחת מישראל, כאילו קיים עולם מלא, והוא נ”ע, לא אותי בלבד גאל ופדה מצרה הזאת שהחיות תלויה בה, וביתי וטפי עמי, אלא אף מאות אחרים, מטים להרג חשך והציל. אך לא נתפרסם הדבר, כי הצנע לכת עם אלהיו, ועם אנשים, והסתיר מדותיו הטובות, כמו שהסתיר מעלותיו הרמות, ואפס קצתם נראו בדפוס, וכלםלא נראו, וגם אנכי לא מצאתי מקום לפרסם הנס שעשה לי הטוב הגמור על ידו עד כה, למען תדעו ותאמינו, כי היה איש כולו קדוש, ובתוכו ה‘! ולמען ישמעו בני ישראל וייראו ולא יזידון עוד להקשות לבותם, ולמשוך ידם מעזור לעניים מרודים המבקשים עזרה והשתדלות, ואף כי רבה היא, ומכ"ש שלא ידחום בקש ובלך ושוב, כי תוחלת ממושכה מחלת לב ורע יותר בזה, ממקשה לב לאמר, לא אושיעך. אך יהיו מהאומרים מעט, ועושים הרבה, לטובת הכלל והיחיד, ויהיה נועם ה’ עליהם, ויתברכו על ברכתם לרגליהם, ונגע לא יקרב באהליהם: (ב) כמה הפליא עצה הגדיל תושיה בביאורו זה לדברי הכוזרי! כי מאמר הזה הרעים כל חכמי ישראל, ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם לפרשו. וכבר ידענו מה שאמרו עליו המושלים, דברי ר' יהודה הלוי כלם אמת וכו‘, ועל כל טפה דיו שיצאה מנוצתו, ישבו עליה שבעה נקיים, לחודם וללבנם כעמר נקי, וכמו שהאריך בזה החכם המופלג בעל מאור עינים ז“ל: ועוד נשא משלו ויאמר השמר לך פן תעזוב את הלוי. וראוי לכל משכיל להעתיק הדברים האלה, ולכתבם בספר הכוזרי שיש לו, במאמר ד סימן א, ולזכות את הרבים, דפסתי פה באורו העמוק והישר, כי יראתי אם אכחידנו תחת לשוני, וחיבתי את ראשי למלך, וכל האומר דבר בשם אמרו מביא גאולהלעולם, באמרם, ז”ל: (ג) מי לא שמע מהשבח הגדול שהשביח הרמב"ם זצל’ את החכם המופלג ר' יהודא אבן תבון אותו ואת בנו ר' שמואל נ“ע, שאין גדול ממנו בעדת חכמי המעתיקים השלמים, ועכ”ז כותב האגרת הזאת היטב לראות ממנו בעומק עיונו, ובקיאותו בלשונות שונות, ומצא שבכפו דבק מאום, ושלא יצא ידי חובת הביאור בהעתקתו במקומות רבים. ומה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלהים, וזה שער שמי החכמה האלהית הפנימית. והחכם ר' יהודא א“ת הנ”ל, העתיק רק המלות מלשון ערבי, במלות דומות בלשוננו הקדומה, ולא שם על לבו, לחוש על המובן האמתי, ועצמות הכוונה, עד ששגו בו, כל חכמי לב הבאים אחריו, כי לא ידעו מה הוא. וגם הני תרי אשלי רברבי, בעל קול יהודה ז“ל, והמעתיק בוקסטארף אחריו, ששמו עיניהם ולבם כל הימים לפרש ולהעתיק ספר הכוזרי, צללו במים אדירים, והעלו חרס בידים, בזאת תדעון, כי אורו עיניו, לראות עד מעמקי תהום החכמות, והעלה פנינים בידו, ושהוא ואפסו עוד גם בחכמת ההעתקה, וביחוד בדברים האלהיים כאלה, ונשפוט מזה על טוב ויופי העתקתו לתורת משה רבינו ע”ה, כי טרח ויגע ועמל, ושם לילות כימים, בעיון עמוק דק וצלול, להוציאה לאור כסולת נקיה, ולא לשום דבר עולמיי תועלת או פניה, כי אם לקיים מצות ושננתם לבניך וגו', כאשר עיניכם תחזינה משרים, באגרת הסמוכה מעולפת ספירים.

 

אגרת שלישיה: לכבוד התורני המופלג הנבון והמשכיל כמוהר"ר אלם ני'!    🔗

הגיעני מכתבו היקר אף נעים מן כ“ח העבר בחג השבועות, ושמחתי עד מאוד בראותי מעמד בריאותו הטוב בע”ה, וכי עודנו נצמד באהבתו לי כמימי קדם; ואמהר להשיב לו על דבר פליאתו הפלא ופלא, על אשר לא שאלתי מאת הרב הגאון אב“ד דשם, השם יחייהו ויאשרהו, להסכים בהדפסת חמשה חומשי תורה, למען לא אהיה בעיניו כאיש שוגה ונמהר במעשיו, או כמתכבד נגד גדולי ארץ אנשי שם, ואימי לך איזי גופא דעובדא היכי הוי. אנכי תרגמתי את המקרא בלעז אשכנזי, לא להתגדר במלאכתי ולעשות לי שם בארץ, או קורדום לחתוך בו, כי אם לצורך הילדים אשר חנן לי ה‘, והגדול מת בעוני, ולא נשאר לי כי אם בני יוסף (האל יאמץ לבבו בתורתו), שמתי התרגום האשכנזי בפיו להבין ממנו פשטות המקרא, עד כי יגדל הנער ויבין מעצמו (א) והנה הקרה ה’ לפני את החכם המדקדק מהו' שלמה ני' ללמד את בני הנ”ל חכמת הדקדוק שעה ליום. (ב) וכאשר ראה הרב הנ“ל את תרגום התורה שבידי, מצא חן בעיניו, ויבקש מאתי לתת לו רשות להדפיסו לתועלת ילדי בני ישראל, הדורשים באור הכתובים ותרגומם בלשון אשכנז מעל ספרי האומות המתעים. (ג) ונעניתי לו ראשי, אבל בתנאי שישים עיניו ולבו להעיר על כל מקום אשר הכרעתי בתרגומי דעת מפרש אחד ממפרשי התורה הקודמים על זולתו, או אשר נטיתי מדעת כלם לבחור לי דרך אחר נאות ומסכים לדעתי עם דרכי הלשון וחבור הענין, או הנחת הטעם ויסודותיה, על כל אלה ידרוש ויחקור, ויכתוב על ספר, והיה לבאור הכתובים בלשון קצר, וקל להבין לכל קורא. (ד) וכן עשה, והוסיף עליו תקון סופרים אשר ערך ממולו, והוא חבור נחמד רב התועלת לסופרי התורה ולמדקדקים באותיות ונקודות וטעמים, כאשר יראה הקורא אחר כלות הדפוס בע”ה, וכבר הראה הדוגמא ממנו בקונטרס עלים לתרופה. ועוד תנאי אחר התניתי עמו, שישתף את אחי הרבני מוהרר שאול נ“י במלאכת הדפוס והגהה הנכונה, וחלק כחלק יקחו שכר עמלם, מלבד הגמול הצפון לעושי הטוב והישר בעיני ה', להגדיל תורתו ולהאדירה, ולהרחיק את לב ילדי בני ישראל מעל ילדי הנכרים, אשר הסתפקו בהם עד עתה. (ה) והנה לא עלתה על דעתי מעולם ולא קויתי להשיג תועלת ממון, או כבוד במלאכה זו, אף לא רציתי להקרא שמי עליו, לולי בקש מאתי מהר”שד הנ“ל לעשות כן, למען רבות החושקים בו, והזלים זהב מכיסם, כי הוצאות הדפוס רבו עד מאוד, ויעלו לאלפים. ואם כן למה זה אנכי אלך לדפוק על פתחי גדולי ישראל, לבקש מהם הסכמה או חרם, בדבר אשר לא יגיע לי ממנו שום תועלת? מלבד שהוא חבור אשכנזי לתועלת הילדים ומלמדיהם, ולא ראינו מעולם לחכמי הדור ורבני ארץ, שישימו את לבם לחקור אחרי ספר המחובר בלשון יהדות דייטש, ולהסכים בהדפסתו, או למחות ביד העוסקים בו. ואם יזכני ה' להוציא לאור חבור עברי בל”הק, לא אחדל מלשאל את פי חכמי ישראל ולטול מהם רשיון והסכמה, כחוב המוטל עלי. והנה אף הרב מוהר“שד הנ”ל כותב הביאור ותקון סופרים, לא בקש מתחלה הסכמה מחכמי הדור על חבורו, כי על הרוב לקט את ביאוריו מגדולי המפרשים והמה רש“י רמ”בן ורא“בע ורש”בם ור“דק, ולא נטה מעל דרכיהם ימין ושמאל, כי אם במקומות מעטים ונער יכתבם, והוא בתמו הלך ולא בקש הסכמה כי אם מאת הרב הגאון אב”ד דקהלתנו יע“א, כמנהג שלא להדפיס שום ספר לא ישן ולא חדש, כי אם על פי הסכמת הרב המורה, ואולם אל הגאון אב”ד דקהלתכם יע“א, אליו לבד שם דברתו, ולשאול ממנו שאלה אחת בנדון נו”נין ההפוכין שבתורה, כי ראינו בספרו נודע ביהודה ששם אל לבו לחקור בענין הזה היטב, ור“שד הנ”ל הביא בת“ס שלו את דברי הגאון הנ”ל לפסק הלכה, ואולם נשאר לו עדיין בהם מקום ספק. ונשאו לבו לשאל את פי הרב על הדבר ההוא, והיתה האגרת כתובה ומונח' באמתחתו מימי' ימימה, כי היתה ארץ בעהמען עד כה סגורה, באין יוצא ואין בא, ועתה אחרי אשר היתה הרוחה, וה' הניח לנו וישלימו יושבי הארץ ההיא עם יושבי ארצנו, אין מעצור לו עוד מהוציא מחשבתו אל הפועל, והנה הוא כהיום שולח את דברי שאלתו ליד הגאון ההוא, וקוה קוינו שימצאו דברינו חן בעיניו להטות אלינו חסד, ולתמוך את יד מהר“שד בימין צדקו נגד כל הקמים עליו, אף גם לצאת על אחד מתלמידיו להשיבני דבר. (ו) ועל יתר הדברים הנזכרים בכתבו הנעים, אשיבנו אי”ה לעתות הפנאי, כפי העולה על רוחי הקצר, כי כעת כשל כחי, ולבי אנוש ונשבר, מרוב העסקים והטרדות אשר כתרוני והרדיפוני מנוחה, זה לי שמונה שנים ויותר, שאני חלוש הכחות עד מאוד, ולא אוכל עוד לצאת ולבוא כמימי קדם (ז) השם ירפאני ויעמידני עד במותי לעבודתו וליראתו: ואתה שלום: דברי אוהבו המבקש שלומו וטובתו כל הימים:

הקטן משה מדעסא ברלין יוד סיון תקל"ט

הרב הגאון אב"ד ני', ויתר אוהביו ומיודעיו שבעיר הזאת, דורשים שלומו.

הערה ג    🔗

(סימן א' ויבין מעצמו) הוא הדבר אשר דברתי בההקדמה לס' דבר טוב, שכל חכמי ישראל בכל דור ודור, מודים ומעידים שאין ספוק בידינו לבאר התורה שבכתב עד תמה עפ“י הפשטות, ודברי החכם הרא”בע זצ"ל בספרו יסוד מורא, מכריעים הדבר הכרעה שלימה ומלאה, אמנם הראשונות לא תזכרנה, ורבו כמו רבו המתפרצים בדור הזה, המצפצפים והמהגים את העולה על רוחם הגס, ומבלבלים ומדיחים התלמידים, לכן הנה אנכי מגיד חדשות! אולי יוכל הועיל להם הדברי החכם בעל תרגם אשכנזי הלזה, אשר כל יקר ראתה עינו, הן מחכמי רודפי הפשט בבני עמנו, הן בכל אומה ולשון הידועה לנו והן מצד שכלו הזך, והנה גם הוא אחריהם בא, וימלא את דברם הטוב, בלמודו לבנו הרך ויחיד לו, ולא חשך ממנו האמת, באשר אהבו אהבת נפשו, ודבר מי יקום, הממנו או מהם?

(סימן ב' שעה ליום) הביטו וראו והתמהו תמהו! כמ הסכימו והתאחדו דבריו ומעשיו, עם דברי הנשר הגדול ארך הע“בר, הגאון המובהק הרב בעל נודע ביהודא זצ”ל, כי צוה גם הוא בהסכמתו לספר דבר טוב, שהילדים והבחורים ילמדו שעה ליום חכמת הדקדוק, וצוה בכתב לאמר, שכל הבעלי הבתים יקנו הספר ההוא לתועלת בניהם לא כאותן אשר הלכו חשכים, ונפלו במהמורות הטעות והסכלות, ומאנו דעת החכמה הזאת העקרית לתורות השתים, ובלעדה לא ירום איש את ידו, להתפלל או ללמוד, ולהבין מאומה, והלא האיש אשר יזיד לדבר לפני מלך בשר ודם, או שלטן קטון, בלשון עלגים, כן אחת דתו להמית, וק“ו בן בנו של ק”ו, לפני ממ“ה הקב”ה, וכבר שמשו חז“ל, על בכיוצא בזה, בהפסוק, הקריבוהו נא לפתחך הירצך, או הישא פניך. ולא די שחכמי הרבני' הפשטנים, צעקו על זה, אף גם החכמים המקובלים, אשר כל רז לא אנס להם, הפליגן מאוד כמה מכוער האיש ההוא, אשר לא ידע בחכמת הדקדוק, ומתפלל ולומד, וכסוס עגור כן יצפצף. אמנם האמת עד לעצמו, להשמר מבלוי זמן רב בזה, כי מתי תורתו נעשית? בשיש די והותר ללמוד החכמה הזאת כפי שרשיה העצמיים, שעה ליום בשנה אחת, אפילו לילדים בני שבע או שמונה, ולגדולים פחות מזה הרבה, וכמה שעות ביום, וכמה ימים בחדש, יבלו לריק התלמידים ותש”בר, והלא טוב להם שיתעסקו הזמן ההוא בחכמת הדקדוק, להבין תורת אלהינו ונביאיו ומבאריהם על בורים, וגם כי יזקינו לא תסור מהם, כי אי אפשר לשכוח אותם, להיות שתפלתנו, היא מסודרת על פיה באופן נפלא, ומכ"ש תורת אדון הנביאים הנצחית, והנביאים הבאים אחריו עד מלאכי חותם שלהם, וחכמי התלמוד ומבאריהם, כלם הלכו בעקבותם, לא סרו ימין ושמאל, ודי בזה.

(סימן ג' המתעים) הנה המכשול הראשן הלזה הוא שרש פורה ראש ולענה ועקר למכשול השני הזה, כי אם הילדים בקטנותם ילכו אחרי הבטול וההבל, ואין דעת מאומה מחכמת הדקדוק, והיה כי יגדלו הנערים, ויראו עצמם נעורים ורקים מהבנת ענין המקראות, ופניהם יחורו מכלימות ורוק, ידאו כנשר יטוס עלי אוכל, וספרי המעתיקים מזולתנו, ושם ישתו ימצו המים הרעים המאררים, ונמצא שם שמים מתחלל. עבירה גוררת עבירה! כי חכמי זולתנו הוסיפו וגרעו וחלפו באותיות ונקודות גם בפסוקים, באשר יחתרו לבוא אל יבשת הפשט, ולא יכולו, עשו התורה, לא כשתי תורות אלא כמאות, ולא השגיחו כלל על המסורת, שהיא באמת סייג לתורה, ובלעדיה נהפוך דברי אלהים חיים, כמעט בכל תיבה, ומה לתבן את הבר? ומה להם עם תורתנו צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב? אין להם חלק ונחלה בה! וזדונם שגגה תחשב להם, אבל אנחנו אשמים, אם נאבה ונשמע להם לדבריהם וחלומותיהם, ממעין נרפס ומקור משחת, ולנו נוזלים קרים מהרי הלבנון! וכמה זכה ובהירה כונת בעל תרגם אשכנזי הלזה, לכלות מעלנו תלונת הנביא, ובילדי

נכרים ישפיקו. תנו תודה לו, והכירו האמת, האמינו ותאמנו ותצליחו!

(סימן ד' לכל קורא) זאת תשובה נצחת לכל מוציא דבה על תרגומו, שהוא כתוב בלשון קשה להולמו, ואינו שוה לכל נפש, כי אם התנה תנאי זה עם כותב הביאור, שהוא בלבד לגדולים תופשי התורה, לדעת מקומו איה, איך יעבור הוא בעצמו על התנאי הזה ליוצא ירכו, בן תשע שנים? אמנם הדבר כן הוא, בהיות שהוא נ“ע, שם התרגום הזה בפי בנו בע”פ, לא חש לכתוב באריכות כל ההברות להאותיות על הלוח, עד שיהיו נקלות לקרות לכל תינוק, וא“חכ כשקבעו בדפוס ע”י הפצרת מהר“שד הנ”ל, היה נחפז לגמרו, והניח הכתב כשהיה בחסרון ההברות והתנועות, וישגה בזה, מי שלא רגיל לקרות הרבה, ואין ספק אתי, מי שידפוס מעתה התרגם הנ“ל, ימנה החסרון וימלא את דבריו. בההברות להאותיות, הראויות לתת להן, למען ירוץ כל קורא בו, אפילו נשים עבדים וקטנים, שכפי עדותו בעצמו נ”ע, עשאו רק לדלת העם,

כי אותם, אנחנו מבקשים להאיר עיניהם, לא זולת.

(סימן ה' עד עתה) עיין לעיל סימן ב' ג' ועליהם אין להוסיף, ואין צריכים חיזוק יותר. וענתה בו צדקתו שם, כי יבוא על שכרו, הגם שעשאו שלא על מנת לקבל פרס,

כי אם למען אהבת האמת, ולקיים ושננתם לבניך כדלעיל, ע"כז סוף הכבוד לבוא!

(סימן ו' מתלמידו להשיבני דבר) פקחו עיניכם וראו, שימו על לב והתבוננו! כמה קיים דברי החכמים השלמים ומוסרם, אפילו בחדרי חדרים, ולא למראית עין בלבד, כי ידוע שלא ראה מימיו את הרב הגאון המובהק זצ“ל הנ”ל, ולא למד ממנו אפילו אות אחת בע“פ, וע”כז כנה את עצמו אחד מתלמידיו אפילו שלא בפניו, זה לכם האות, שהיה ענו מאוד, ונכנע לפני כל אדם, ואף כי לגדולי המעלה והיתרון כהגאון ההוא ז“ל. לשמרם ולזכרם תאות נפשו. ואם הבאים אחריו, לא הלכו בדרכיו, אין אשמם בראשו, ואין אחריותן עליו, ההוא הרם? ההוא ילדם? אם הוא אב, או מורה להם? ההמה בניו או תלמידיו? הס מלהזכיר! אך מענותנותו, שמע מכל אדם, ענה לכסיל כאולתו, והשיב לשואל בענין, הלזה תלמיד יקרא? לא תאמינו בשוא נתעה! ומעיד אני בעדות גמורה, שהייתי עמו נ”ע שש שנים בעיר אחת, ולא זכיתי לראות פניו כ“א שתים ושלש פעמים, ואיך אחרים יתפארו ויתהללו במתת שקר, שלא זזו ממנ' ולא זז מהם, כרחוק מזרח ממערב, הרחיק מהם פס”עיו! ואם איזה אנשים הקרובים אל ההלל, לחכמתם ועפרם ותקפם, זכו לעמוד לפניו ולברך בשמו, וודאי היה רק לתכלית נרצה והכרח גדול, לטובת כלל, או יחיד מהולל.

(סימן ז' כמימי קדם) אם תצרפו שמונה שנים האלה, אל פרט אגרת הראשונה, שהוא תק"ל, יוודע לכם, שדברי כנים ואמתיים, שהויכוח המסוכן ההוא, ולאמתנו ביחוד, החליש כחו, וקלקל בריאותו, כי עד שם לא הרגיש מאומה מכליון הגוף ודאבון נפשו, ובפרט שהתערבו זרים כסילים רעין ובוטים כמדקרות חרב פיפיות, בבין המוכיחים, לכן הטיב חרה לו עד מות, ומאת ה' היתה זאת, כי שכל את ידיו בתשובתו, באופן שיהיה אחרית הדבר טוב מראשיתו, כי לולי היה אלקי אביו בעזרו, אשר בו לבד בטח, ואל בנתו לא נשען, שמתנגדיו חתו לא ענו עוד, היה הוא מוכרח בעבור כבודו, וכבוד אומתו, ויקרת האמת לפרסם בדפוס כל השגותיו עליהם ועל דבריהם באר הטיב, ומיוסדות על אדני קושט אמרי אמת הקבלה, והפילוסופיא הזכה, ולאו מלתא זוטרתא היא, אפלו לגבי משה, ובעת שהמרו את רוחו, ועצבו נפשו הטהורה, ואין הסכנה שורה אלא מתוך עצבות ולב רגז ורוח מרה, ולהיות ששקד יותר מהרבה להעמיק עיונו בזה, מרבה מהכיל, כי לא ידע איך יפול דבר, ויחל משה מיום ההוא והלאה עד לאין מרפא, ומת מתוך קדוש השם. תמות

נפשי מות ישרים,ותהי אחריתי כמוהו!

 

אגרת רביעית: לידידי וחביבי הרבני המופלג המשכיל בתורה ומבין בחכמה כמהורר אלם נרו, שלום רב!    🔗

גי"ה מן כ' הנ“ל קבלתי, וזלגו עיני דמעות. ליבר ר' א‘! מיין עלטסטעס קינד דאס אום דיזע צייט ראוי להנשא זיין קענטע, דאס איינע גוטע פארטיא פיר בן ידידנו הרופא ני’ גוועזען ווערע, איזט מיט איהם לחיי עד געגאנגען, אונד צוואר בהיותה בת שנה. אחר זה בא המות פעמים ושלש בחלוני. עכשיו איזט בתי הבכירה בת ט”ו שנים, ובני יוסף, השם יחייהו ויאשרהו, בן תשע שנים, ומה אומר ומה אשיב על דבריו הנעימים?

לאס זיך ידידנו הרופא נ"י, נור יא ניכט שעהמען, דאס ער זיך זעלבשט אן געבאטן. איך האטי עס מצדי ניכט וועניגר געטאהן, דען אונטער אנשי אמת, קענן דער גלייכן בדענקליכקייטען נאר ניכט שטאט פינדען. (א) עס פערמעהרט מיינע אכטונג אונד פריינדשאפט נגדו, דא איך זאלכע גוטי גזינונג אצלו וואהרנעהמע. מאכען זיא דעם ווירדיגן פריינד מיינע עמפפעהלונג. דאש איך איהם ניכט ווידער גשריבן, איזט מיינע שולד ניכט, איך האבע זעלבשט פאן דעם הויז, דאש מיר דען אויף טראג געמאכט, מיום ההוא והלאה קיינע נאכריכט ערהאלטען.

מחמשה חומשי תורה, ווירד פאן לייפציג אויס דיא ערשטע אבליפרונג, בשטעהענד אין ספר בראשית וואהל שאן שם געקאמן זיין. איך ערווארטע ממעלתו איהרע אפענהערציגע בעאורטייהלונג, וויא איהנען ספר בראשית געפאללען ווירד (ב) ואקצר מרוב טרדה, הנני כל עת לטובתו.

הקטן משה מדעס ב“ה ברלין י”ב ניסן תק"מ

הערה ד    🔗

(סימן א' ניכט שטאט פינדן) כי לא שם זהב כסלו, ולכתם לא אמר מבטחי, מיום הולדו עד יום מותו, אך היה ראשון לנדיבי לב, וותרן בממונו, לא שמע ולא שאל מנדוניא דבר, וימאן להיות כאותן המשדכים כיס זהב בכיס זהב, יהיו המזדוגים מי שיהיו, ומתי שיהיה, את הריק יקרבו, ואת המלא יסיעו, ואם לא יקרה לפניהם אדם עשיר ורב ההון, יזקינו בנותם עד שילבין ראשם מכתנתם, אבל הוא בכל דרכיו ידע ה‘, ושאין מעצור לו להושיע ברב או במעט, והיתה מגמתו לשדך בתו בעודה רכה וצעירה, עם איש יודע להלוך נגד החיים, ובכל השאר, השליך על ה’ יהבו, וכבר אמרו ז"ל, בתך בגרה שחרר עבדך וכו'. ואם בדורות הראשונים כן, בדור הזה, שמצואתו לא רחץ, לא כל שכן!

(סימן ב' גפאללען ווירד) הראיתם ענוה גדולה כזאת ברוב תלמיד הלל? כי שמני לאיש שר ושופט ומכריע לתרגומו, המיוסד על אדני פז המליצה, ותוכו רצוף אהבת האמת, ואנכי יראתי לגשת אליו, מדעתי מך ערכי מלפנים, ומה גם עתה, ויוסיף שנית ידו להרהיבני, ובקש עוד שלא אעלים עיני בו, אך אקרא אחקר אחלוק אשיג כאשר עם לבבי, ולא אשא פניו, אין זה, כי אם סימן החכם האמיתי, באמרם ז"ל איזהו חכם? הלומד מכל אדם, ולקח האמת ממי שאמרו! והתקשר בו מעדנות החכמות, עם מתקי ענוה צדק, תמיד בעודנו חי עמנו ואף כי אחרי מותו.

 

אגרת חמישית: שלום לידידי וחביבי ה“ה הרבני המופלג איש תבונות כמה”ורר אלם נרו! יא"ק    🔗

יע מעהר איך עס איברלעגע, דעסטא פעסטער בהאררע איך בייא מיינען געדאנקען, דאס מאן דער גוטען זאכע, דורך צו פיל בוועגונג, פאן איינער גוויסן זייטע, נור שאדעט. אם מ“ה יצא הדבר, ואם באמת ובתמים אצל המושל יר”ה בשלאסען, אונזרען צושטאנד צו פערבעסרען, זא ווירד עס עטוואס לאנגזאמער, אבר דעסטא זיכרער אונד היילזאמער קאממן; איזט עס אבר נור איין פליכטיגר איינפאלל, אהנע נאך דרוק, אדער לויפט זא גאר, וויא אייניגע בפירכטען, איינע פינאנץ אבזיכט מיט אונטער, זא וואללען וויר דיא זאכען ניכט מיט קיילן טרייבען, דיא ניכט פיל נוצען קענען (א) אינסבע זאנדרע ידידי שי' האבען זיכרליך קיננען גרונד, דיא גמיהטער געגען זיך אויף צו ברינגען. זאל אויס דער זאכע עטוואס ווערדען, זא ווירד מאן לייטע פאן איהרען קענטניסען מיט ליכט זוכען. (ב) אונד מאן ווירד דעסטא וויליגער זיין זיא אויף צו זוכען, יע וועניגער בווענונג זיא מאכען, אונד יע רוהיגער זיא דען ערפאלג אבווארטען. אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ. האלטען זיא מיר עס צו גוט! כמדומה לי, האבען זיא זיך פאן יע הער דאדורך גשאדעט, דש זיא יעדען אנשיין פאן האפנונג, דען זיא גהאבט, גלייך צו פאראייליג האבען פוסירען וואללען. זיא ווערדען זאגען, איך בין פאן מיינר זייטע דאגעגען יעדערצייט צואונטעהטיג, צו זעהר פאסיף גוועזען. עש קאן זיין! אינדעסען ווא דער אויסגאנג זא אונגוויס איזט, ווא נאך פילערלייא בדענקליכקייטן דאבייא זינד, שב ואל תעשה עדיף. (ג)

איך הערע פאן פירדא אויס, דאס עס להגאון אב“ד דקהלתכם ני' ולב”ד געפאללען, חמשה חומשי תורה עם תרגום שלי צו פערביטן, אדר גאר אין חרם צו טוהן, אהנע דאס מאן מיר אנצייגט מפני מה ולמה ומתי ואיככה? איך מוז גשטעהען דאש מיך איין זאלכעס פערפאהרען זעהר בפרעמדעט. קענען מיר ידידי שי' ניכט מעלדען, מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם, לחרוץ משפטי, בלא דין ובלא משפט? הגאון אב“ד ני' פלעגט דאך זאנשטען זא איבראיילט ניכט צו זיין (ד) ערווארטע תשובתו עי”מ, נור גאנץ דייטליך, רונד מיט דער שפראכע הערויס, אהנע מיך צו שאנען. זא באלד איך למוה"רר שלמה ני' איינגעווילליגט תרגום שלי דרוקן צו לאסן, שמתי את נפשי בכפי, נשאתי עיני אל ההרים, ונתתי את גוי למכים. איך ווייס עס ליידער! וויא פיל ווידערשפרוך, האס, פערפאלוגונג, וכו', דיא גרינגסטע נייארונג, ווען זיא אויך וויכטיגע פערבעס. רונג צור פאלגע האט, אצל העולם פינדעט. יקללו המה ואני אברך! איך ווערדע איהרער גוואלט ניכט דיא מינדעסטע געוואלט מצדי ענטגעגן זעצען (ה). אבער גרינדע מעכטע איך גערן וויסן, מאיזה טעם דנוני. והנני לאהבתו כל הימים ידידו הנאמן.

הקטן משה מדעסא

פ"ש דען N צו רעגענשפורג האלטע איך פיר איינען אינטרעסירטען מענשען. דער בלאס אייגעננוץ צור אבזיכט האט, ואין לסמוך עליו.

הערה ה    🔗

(סימן א' זא וואללען וויד דיא זאכע ניכט מיט קיילען טרייבען, דיא ניכט פיל נוצען קעננען) לו יש בידי אותו המכתב שכתבתי לו נ"ע אז בזמן ההוא, הייתי יכול לברר וללבן פה כוונתו האמתית, כאשר היתה באמנה אתי מלפנים; אולם אין לאל ידי להשיגו כעת, וגם אינני בביתי וברשותי, לכן אם מלה בסלע בתרין שתקותי! – – –

(סימן ב' זאל אויס דער זאכע עטוואס ווערדען, זא ווירד מאן לייטע פאן איהרען קענטניסען מיט ליכט זונען), הטבתי את אשר דברתי בסימן הקודם – – – כי לא כמו שער בנפשו הטובה הנקיה והטהורה נ“ע, נפל הדבר! כי הנה האמת, יתנהל לאט לאט, כמה תמים במשור, ללכת למחוז חפצה, ולהשיג תכליתה, לתאר אדם כדמותו וכעצמו, שיוכל לקנות שלימותו האחרון, מה שכוון בו הבורא ב”ה, אשר עשהו ישר! והשטן, מרקד ומדלג וידאה כנשר למוד לטרף טרף, אדם אכל; התום יקבץ אב“ן לו, לא יניף עליה ברזל המקצר וכו', ליסוד ולבנות בית נאוה קודש, להושיב בו תפארת אדם, חותם תכנית לתורה ולתעודה בשובה ונחת; והרמיה והערמה, תפשט על אבן אחת שבעה עוי”נים משחיתים ומדיקים אותה עד אשר דק לעפר, ורוח רעה ישאנו, והיה כלא היה! כן היה תמיד מימות עולם, מה שהחכמה בנתה בימין צדקה, הרסו והתיצו הסכלות ושנאת הבריות, בשתי ידים; ערו ערו עד היסוד בה! וגם אחרינו יהיה כן, עוד כל ימי חלד; כי זאת נחלה מבוהלת לבני אדם, קרוצי חומר, המבקשים חשבונות רבים, בלא לב בשר, ורוח נכון – – – וודאי אם כלנו, או רובינו, הקשיבו אז לקול מורים החכמים מבקשי ה‘, ושומרי טובת עמו, יעקב חבל נחלתו, אין ספק, שהיתה העת ההיא, עת דודים, לקוות לנגוהות, להתהלך במישרים, ולמצוא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם רב; אך לא חכו לעצתם, וימוכו בעונם; וכמעט המרו עיני כבודם ונשב במחשכים עוד כמקדם! הן, לא זנב אוד עשן הבעירו, לא כפיס מעץ הדליקו, לבקשני ולדרשני, אף כי שיחפשוני בנרות? לא אותי דרשו, ולא אותן שקטנם עבה ממתני, וטובה צפרנן מכרסי! כידוע ממכתבי דברי אמת ושלום, להחכם התורני המליץ המפואר מהורר הירץ וויזל נרו, אשר קרא בקול ערב במועצות ודעת, חוסן ישועות לתורת אלהינו ומבאריה הטובים והנכוחים, וזה וזה עלתה בידינו, בלתי ספק; אך פנו גם אליהם עורף, ולא אבוא שמוע שמץ מנהו, ולכן הנצנים אשר נראו בארץ אז, לשאת פרי שלום לנו, התועים כשה אובד, קומטו בלא עת לחננה; כי לא בא מועד; עד יערה עלינו רוח ממרום, לדעת לבקש לרדוף האמת והשלום. אי! מי יתן וימיה לא ימשכו! וקרוב לבוא עתה! בימים ההם, לא יאמר עוד, אבות אכלו בוסר, ושני בנים תקהינה; כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נאום ה’; ונתתי את תורתי בקרבם, ועל לבם אכתבנה; ולא ילמדו עוד איש את רעהו, ואיש את אחיו לאמר דעו את ה‘; כי כלם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם נאום ה’! ובכתובים האלה, השתיק הרמ“ד נ”ע את המוכחים הנ"ל, וינחם למחוז חפצו; כלומר מה לנו ולהרבות בויכוחים, זה אומר בכה, וזה אומר בכה; הלא טוב לנו שבת מריב, ולהמתין עד הבשילו אשכלות האמת ענבים, ויגיעו הימים האלה רבי ההצלחה הרוחנית! ואיש על מקומו יבוא בשלום!

(סימן ג' שב ואל תעשה עדיף) עיין לעיל סימן א', – הפוך בה והפוך בה ומנה לא תזוע, ויהיו דבריו נר לרגלינו.

(סימן ד' איבראיילט ניכט צו זיין) ישמח ישיש ינוח על משכבו! אם ספקותיו כן, אמיתיותיו לא כל שכן: כי באמת הגאון המובהק זצ“ל הנ”ל, אטם אזנו משמוע לקול מלחשים, ומצודדים להמית נפש, אשר לא תמות; והכה על קדקוד תרעומותם ותלונותם על העלים לתרופה, הנדפס מקדם לדוגמא מח“חת, באמרו, שלא די שאין לתפסו כלל, אלא שהדין עמו, ודבריו שם צדקו יחדו. גם בנו הרב טוביינא דחכימ' מהו' שמואל לנדא ני' מלא את דבריו אז, והוסיף נופך משלו, ועמד לימינו נ”ע.

(סימן ה' ענטגעגן זעצען) מי לא ידע בכל אלה, כי יש לאל ידו, לעשות רע, עם כל המתרעמים והמחרפים אותו ואת תרגומו, והיה נקל לו מאוד, למסרם למלך, או למלכיהם המושלים במקומותם, כי כולם ידעו רצון לו נ“ע , ונעשו בהם שפטים, עד לא יוכלון קום; אמנם לא כן הוא עמדו, כי ידע בנפשו, שבסוף עולה קפצה פיה, ותלך שחוח; ואהבת האמת תצלח, ותרים ראש! ואמר כדוד ע”ה יקללו המה, ואני אברך; לא חפץ בקללה,

ותרחק ממנו!

 

אגרת שישית    🔗

ישפות ה' את שלומו על ראש ידידי כלבבי ה“ה דרבני המופלא והמופלג כבוד מוה”רר אלם נרו!

על כתבו היקר והנעים מן כ“ו העבר, אשיב בקצרה לאפס הפנאי, ולקוצר רוחי: עקסעמפלארע מספר שמות האט ידידי הקצין ר' דוד פרידלענדר ביריד לייפסיג העבר לשם בזארגט, אונד ווירד דער פרענומעראנט ה”ה הקצין כהרר אהרן בער יאס וואהל נון מעהר דש זייניגע ערהלטען האבן, ווא ניכט זא בליבן ידידי שי' מיר עס צו מעלדן, דאמיט איך דאפיר זארגען קאן; ה“ה ר' ירמי' בר”ב בר“י, דער דיא טרחה איברנומן דיא עקסעמפלארע צו בעזארגען, האט גפעהלט. ספר ויקרא איזט עכשיו אונטר דער פרעסע, אונד האפע איך דאש משכילים מיט החכם ר' הירץ וויזל צו פרידן זיין זאללען בעז”ה⁴** עם מהורר שלמה דובנא ני' בין איך ווירקליך אין צוויסט געראהטען, ואל אלהים יודע ועד (א) דאש, איך ניכט שולד בין. דיא צייט ווירד עס לעהרען, אב איך מיך עמו ווידער פעראייניגען קענין ווערדע. מ' מעמדו ווערדי עם מוה“רר איצק יפה נרו עטוואש איברלעגן. על חורף הבע”ל ווייש איך נאך קיינען פארשלאג. אבר על קיץ תקמ“ב הבע”ל קענטע זיך וואס עראייגנען, וואפאן איך איהנען אבר מטעם הכמוס אצלי נאך ניכטס שרייבן קאן. עם מהורר יצחק ני' הנ“ל אבר וויל עס בינתים איברלעגען. ושלום מאד”ה ומנאי הד"ש וטובתו תמיד כל הימים הקטן משה מדעסע

ב“ה ברלין י”ב סיון תקמ"א.

הערה ו    🔗

(סימן א' יודע ועד) אין לנו שבועה גדולה מזאת, ובפרט כי תצא מפה טהור כמוהו! ומעתה ידענו באמנה, כי כל מה שהלשין עליו מהר“שד ני' הנ”ל, בעברו דרך ארצנו, מלבו בדה, ואין בו ממש, אך נתן עיניו בממון, ולכן נכשל בו, כי שמעתי דבת רבים, תרעומות מסביב, שלקח ממון רב, למחיר ספר שידפוס תוך השנה ההיא והנה סתיו עבר קיץ כלה קיצים תמו, ואין קול ואין עונה; והיתפאר חומד ואוהב כסף אשר לא כדת, על שונא בצע? וגונב הלבבות, על מחזיר עטרת המדות ליושנה? אמנם האמת אגיד ולא אכחיד, כי גם אתי במחיצתי היה מהר“שד ני' הנ”ל וסעד אצלי, ולא שמעתי מפיו עליו נ“ע שמץ דבר זלות לבני אדם; ואפשר שער בנפשו, שלא אתפתה לו ולדבריו, כי ידעתי את האיש ואת שמו, ומנהגיו הטובים ע”ה.

(סימן ב' על קיץ תקמ"ב) מי יתן והיה זה לבב כל איש ישראל שלם עם אחיו כלבבו, ולהטיב עם כל זולתו הקרובים והרחוקים כמוהו! לא בלבד לאשר סביבותיו, ובזמן הנוכחי, זכר עשות חסד ככל האפשרי, אמנם גם למרחוק, ומה שיוכל להעשות מקץ שנתים ימים, חקר ודרש ודאג, לבצע מעשהו לטוב אל הזולת, ושיעשה באופן היותר שלם, התיעץ והמתיק סוד, עם אוהבי ורעי המוטב, כאלו לא יוכל עשוהו לבדו, וכל זה חסד וענוה ממנו, כי את מי נועץ ויבינהו, וילמדהו ארח משפט? השאול תשאלו עוד, מה דודך מדוד, שככה השבעתנו בשר בשורות ממנו? חבל על דאבדין ולא משתכחין!

 

אגרת שביעית    🔗

שלום רב לאהובי מחותני ידידי הב"ח המשכיל המשלם כ אלם יצו!

אחרי דש"ה כמשפט לגודל טרדותי לא אוכל לצאת ולבוא בארך, הגם כי הרהיבוני אותיותיך הנעימות וחין מליצתך הערבה עלי אזן שומעת.

מ“מ מה אעשה אשר לא אוכל למלאות שאלתך בדבר כאשר כבר כתבתי במועצות ודעת. פן אהיה כמתעתע בעיני גדולים אשר להם הייתי מסרב ויחשדוני כמזלזל בכבודם הרב וחפצי לתן בם מגרעת. ולבבי לא כן יחשוב וטעמי כמוס עמדי באוצרותי חתומה ומוצנעת. ומה ששלחתי את ידי זה שנים ושלשה פעמים שלא יכולתי להשיב ריקם וגם אלה בטרם העליתי על לבבי מה שהעלתה מצודתי עד מקום שידי מגעת. ונחמתי כי עשיתי אפס אשר נכתב ונחתם אין להשיב ולא אוכל לעקור נטוע לרבים אבל אין עת לטעת. ומה גם דלא צריכית לדידי ולדכוותי והסכמתי לא תוסיף תת מעלה בספר ולא בהמנעה תתן מגרעת. אם לספר בשבח הספר והמולידו כבר כתבתי כי זאת החכמה עמי היתה ושלחתיה, ואין דעתי מכרעת. האמנם כולי עלמא ידעי שהוא בחור באבות המדקדקים גלה מצפוני' בכל שם ופעל ומלה את מקורה הערה מאין נובעת. והגזרות והבנינים מוציא במספר צבאם קולע אל השערה ולא יחטיא בכל הארץ זאת מודעת. ובאמת אמרו האמת עד לעצמו ולא תוסף תת כחה ברבות אנשים מעידים אף כי תולעת. ולא יכחישוה כ”א האומרים לרע טוב ולהם הסכלות מר, דעת, ולגודל טרדותי אקצר ואצא בשלום רב מאת ה' כנפש מחותנך אוהבך מצפה לתשועת ה' יצמיח קרן ישראל הנגדעת, ויאיר עינינו במאור תורתו אשר מרוב התחלקות נצוציה אורה כהה ושוקעת. והוא לבדו יודע תעלומות לבי לשמו ולזכרו תאות נפשי בשעה שכורעת. הטרוד מאד הקטן צבי הירש החונה פה ק“ק ה”ש והמדינה יע“א ועתה נהנו לאורו בברלין הבירה אהו' תקבל בזה שיריך המעולים וע”ד הספר מה טוב אם יהיה בנייר כדוגמא אשר שלחת.

הערה ז    🔗

(סימן א' כהה ושוקעת) ברוך ה‘! לא אבדה חכמת חכמינו, ובנת נבונינו לא נסתרה; ולא אלמן ישראל מאלהיו! עשו אזניכם כאפרכסת, פקחו עיניכם לא בשר, וראו בהשכל ודעת, איך הקיף האמת הגמור, בכמות ואיכות נפלא הפלא ופלא? באמרו: ויאיר עינינו במאור תורתו, אשר מרוב התחלקות נצוציה, אורה כהה ושוקעת: הצבי! על במותיך הלל שבח ותודה נקריב הנמצא כמוך איש אשר רוח אלהים בו, מודה על האמת, ולא ילבש אדרת שער, למען כחש? נכון הדבר, נעשתה התועבה הזאת בישראל; להחליף ולהמיר קדש בחול, ולעשות מהעקר טפל, ומהטפל עקר, אשר לא כדת: בנו כמו רמים הדברים שאין בהם ריח דין, והרבה גופי תורה מונחים בקרן זוית, וכמעט חבקו אשפתות, בע“וה. מה שהללו אבותינו בעלי התלמוד זצ”ל, את הקדמונים באמרם: בא דוד והעמידן על י"א, ובא חבקוק והעמידן על אחת, וצדיק באמונתו יחיה, וכו’; ותהי להפך! חדשים מקרוב באו, לא שערום אבותינו, מסעיף דין אחד, יצמיחו ויגדילו אלף ורבבה בדי ריק ואחזו בגידיהם הדקים מכל דק ולא ירפום, עד לא יוכלון דעת לבסוף חטרם וגזעם, מאין פרו ורבו, ומבטן מי יצא הכרך הנורא הזה? הצבועים הולכים הלוך וגבור, וברוי כח התורה החסידים התמימים והישרים בלבותם, ידל כבודם, וקולם לא ישמע. אוי למהפכה הזאת! זה חרבן תורתנו, ואבדן חכמתנו, זאת אריכות גלותנו! וכמה מאות דפים ראוים להכתב על מדוה הזה; אך לשקר עשה עט סופרים, סופרים למה נקראו הראשונים? מפני שהיו סופרים אותיות התורה כו“יו דגחון, וכו', אבל הדברים כחוטי קורי עכביש לא היו מונים, כי הזמן יכלה והמה לא יכלו. ולמה”ד? לאדם עיף יגע ומתעלף, בארץ מלחה, וישאל אוכל להשיב נפשו בקרבו, ויפקח ה' את עיניו, וירא והנה לפניו עץ שתול על פלגי מים, פריו למאכל ומרפא לנפש, ולהיותו מגשש כעור קיר, חטף עלים נובלים ומעופשים, וילעטם עד לשבעה והקיא, והיה אח"כ בפגשו הפרי, הנה בטנו צבה ונפוחה, ונפשו תבוס נפת; על מה יזעף לבו? לא על ה', אך אולתו תסלף דרכי נועם ונתיבות השלם.

 

אגרת שמינית    🔗

שלום רב לאהובי מחו' יניק וחכים הב“ח המופלא המשכיל המושלם כה”רר אלם יצו!

אהובי ידידי! אל ירע בעיניך על איחור מענה פי, כי לא איש דברים אנכי גם מאז, טרדותי רבו למעלה ראשי אשר בעונותי אפילו מלאכת שמים נדחה מפניהם, ואתה בני! אחזת בסנסני המליצה להרחיב פה והאריך לשון, כמשפט בחור בילדותו, כאשר גם אתי היתה מאז, ושלחתיה לנפשה, כי לא יכולתי לתת שארה ועונתה, גם כי בית מחשבתי קטן מהכיל אותה, ואת אחיותיה הגדולה ממנה וקטנה ממנה, הגדולה זאת, תורת העולה, היא העולה על כלנה, ולה תאות כתר מלוכה, בה תמצא הנפש, בתי חופש, וכל החמודות בה גנוזות, לזאת יקרא אשה כי מאת ה' היתה זאת, והקטנה אם אמנם היא בעיני רבים חשובה וגדולה, ורדפו אחריה מאהביה כי נודע בשערים בעלה, אמנם אנכי יגעתי מנשוא עול סבלה, לכל בה חיי רוחי היא טרחא דצבורא, טרדות רבות עלו על צוארי דלית להו שיעורא, ועתה בני למה תשחית דבריך הנעימים? לערוך לפני נועם מלצתך ולבנות בית לשמי באבני יקר פניני, האמורים בעמקי שפה, ותחמרו בחומר הנושא, והזמן לא יתנני השב רוחי לטעום את אשר אכל ונפשי תבוס גפת, והיה לי החומר לחמר, ואבני יקר לאבן מעמסה, לכן אהובי! מבינתך חדל, טוב ללכת אחרי הקוצרים באמרים וספרם לא תגדל, ובמקום שמכירין אותך ואינך צריך להתפאר, ברר דבריך ומליך תבאר, לא תכביר במלים לעשות לרוח משקל, כי לאנוש אנוש בחבלי הבלי הזמן מאכילין אותו הקל, קל. ואשר שאלתני ידידי! בענין סדר הלמוד, דבר גדול שאלת! וכבר אמרו חז“ל אין אדם לומד אלא מה שלבו חפץ: אפס כי ראיתיך שוקד הרבה על דלתי החקירה. אהובי! הזהר ברוחך מאד לבל תכוה בגחלתן ולא יקטלון יתך שביבין די נורא, האמנם טובה היא למשכילים (א) אשר כבר מלאו נפשם ביראת ה' ובנפשם קשורה, אבל לילדים קשה כאבן והרבה רעות במגורה, רבים חלים הפילה ועצומים כל הרוגיה מנפש ועד בשר תכלה החומר והצורה, וצריך שמירה מעולה ולא לכל מסורה, ועכ”פ העקר שלא להניח חלילה למוד הגמרא והפוסקים כי תורה ה' היא תמימה, הן יראת ה' היא חכמה ומצותיו דעת ומזימה, והחקירה פלגשה ושמה ראומה, צריכין להזהר בה מאד כי כנחש ערומה, ודינו לתת לה מקום מעט לבלתי החרימה, ואשר יניח הגברת וילך אל שפחתה הכושית בלי בושת וכלימה, בלי ספק בראשו נגעו טמא טמא יקרא וטעון פריעה ופרימה, ודי בזה לחכימא.

אודות – –עדין לא אוכל להבטיחך כי לא אוכל לעשות כחפצי מימים ימימה, העתים קשים מאוד לחפצים להדבק ב“ה ובעבודתו הנעימה, אע”פכ אל יפול לבך עליו בעז“ה קרנא ורווחא שכיחא לבסימא, והיה זה שלום כנפש מחותנך נאום מוכן לעשות לטובתך בדעת שלמה, הטרוד מאד מאד מצפה לתשועת שוכן רומה, הקטן צבי הירש החונה פה ק”ק ה“ש והמדינה יע”א. וכעת שוכן כבודו בברלין קרית מלך רב.

הערה ח    🔗

(סימן א' טובה למשכילים) דבריו מה מתקו מדבש, מגוית האריה החי הרמ“בם הורידן! מי שמלא כרסו ממעדנים, נוח לו ללכת ולטייל בפר”דס; אבל מי שבטנו חסרה ודלה, מה לו ללכת, הלמען ספות את הצמאה והרעבון עליו מלמבראשונה? ולהיות כי שתי האגרות הללו, עולות בסגנון אחד עם הקודמות והבאות, וגם כותביהן ומחבריהן, היו נפש אחד, ונקשרו יחד בעבותות אהבת האמת, יתלכדו לשנוא השקר והחנופה ולא יתפרדו, אך המות הפריד ביניהם! (וה' צבאות, יותיר לנו שריד משרידיו אשר הוא קורא, לעד!) התערבו הנה, גם אלה לחכמים ויהיו לאחדים בידנו.

 

אגרת תשיעית    🔗

שלו' לה“ה הרבני המופלג כבוד מוה”רר אלם נרו יאיר!

ני“ה האט מיך אין פערוואונדרונג גזעצט. זא וויט איזט עס ניאמאלש געקאממן, דאש איך עטווא ח”ו האס אדר אויך נור אונפריינדשאפט נגדו געאייסערט אדר אויך עמפפונדן העטע, עטוואש קאלטזיניגער בין איך געווארדען, דיזעס גשטעהע איך, נאך דאם איך געוואהר ווארדען, וויא זעהר פערשידען וויר זינד אין אונזרען גרונדזעצן, זא דאש וויר ניאמאהלש רעכט הארמאנירען קענען. זיא זאגען אונד דרוקן פירושים בדברי קדש, דאפאן יזא זעלבשט וויסען, דש זיא שקר זינד (א) אונד שפרעכען אין מאנכערלייא דינגען ווידער בעסר וויסען. אללעס דיזעס איזט סיטיוואציאן דענקע, אין וועלכער אללעס דיזעס עם חובות הלב הישר והתמים בשטעהען קאן, זא האבע איך דאך אויך מיינע גרינדע, ווארום איך אללען שיין פערמיידע, דש איך עס בילליגטע. גנוג הירפאן! כה יכבוש האל הרחום והחנון את עונותי, כאשר לא עלתה על לבי מעולם מחשבת שנאה; אין זה דרכי לעומת הפחות שבבני אדם, אף כי לעומת בעל דת ותורת ה' כמוהו. דש ספרים האחרונים מחח“ת נאך ניכט שם אנגעקאמן, איזט מיר אונבעגרייפליך. ה”ה ר' שמחה ברעסלא, דער זיא תחת ידו האט, איזט בעארדערט, זיא לשם ליד הב“ח הר”ר שפ“ב, צו שיקן, דען איך ערזוכט, זא וואהל לידידי הרופא הבקי שי' אלש ליתר החתומים גהעריג אב צו ליוורען. איך שרייבע אברמאלש לברעסלא איהן אן צו טרייבען, אונד ווען זאלכעס נאך ניכט גשעהען איזט, ווייל עטווא קיינע פראכט גלעגענהייט פינדן קענען, זא וויל איהן ערזוכען ע”י פאסט אב צו זענדען. (ג)

וואש איהנן אן איהרעם עקסעמפלארע נאך פעהלט, קאן ה“ה מוהרר איצק יפה בעבורו אבהאלען לאסען. עס ליגט תחת ידי (ד): ה”ה רשפ“ב הנ”ל האט אויך עקסעמפלארע אין קאמיסיאן, זא וואהל פיינע אלס אויך אויף דרוק פאפיר, אוס פראפארציא" נירליכע פרייזע. ומעתה ישקיף האל ממעון קדשו עליו לטובה, ויחדש עליו שנת ברכה ושלום ופרנסה טובה כלבו וכלב דורש שלומו וטובתו בלא לב ולב הקטן משה דעסא

ד“ש לידידי וחביבי הרופא הבקי החכם החוקר נרו', ה”ה ר“ש הנ”ל ווירד איהם דיא איברפליסיגען ספרים, זא ער אין הענדען האט, אבנעהמן, אונד דיא פעהלענדע ערזעצען. דיא אונארדנונג איזט דורך מיינע פריינדע ענטשטאנדען, וועלכי דיא קאמיסיאן איברנאממען, דיא עקסעמפלארע צו בעזארגען. מיינע דייטשע שריפטען נעהמליך דיא פזאלמען אונד ירושלים האט דער בוכהענדלער לשם בעזארגט, ומסתמא הגיעו לידו כראוי: ב“ה ברלין ג' בין כסא לעשור תקמ”דל

הערה ט    🔗

(סימן א' דש זיא שקר זינד) האומר לאוהביו ורעין לא ראיתים, ואת העומדים לפניו לברך בשמו, לא ידע, כי ישמור האמת, ובריתו ינצור, וכל זולתו ישליך אחרי גו, הוא האיש אשר המלך חפץ ביקרו! לזה יקרא איש אמיתי! ונאמן רוח! וכוון בדבריו אלה, לפירוש הפסוק ולך ה' חסד, כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, שהדפסתי בההקדמה לס' דבר טוב, ואם אמנם הספר הקטן ההוא, הוא ביד כל אדם זה שנים רבות, לא העירני על זה שום חכם, מהחכמים שהריצו אגרותיהם לי ת“ל על אודותיו, ולהיות שהוא נ”ע החליט לשקר הפירוש ההוא, ודאי אין בו ריח אמת, והריני מבטלו, ונחמתי כי עשיתיו.

(סימן ב' והתמים בשטעהען) כי באמת השגחתי הרבה, על הזמן והמקום שהייתי בו, בעת כתבי ההקדמה הנזכרת, להראות סבר פנים יפות לכל צד, ועי“ז השגתי תכלית כוונתי, כאשר עיני רואות ת”ל, שנתפשט הספר ההוא לתועלת ילדי העברים, טעמו וראו כי טוב מעט הדבש הזה, ואכלו דים; אבל אם שמתי פני מול נקודת האמת בעצמה, לעולם לא הייתי מגיע לתכליתי בו, ובפרט לההסכמה היפפיה (עיין לעיל הערה ג' סימן ב') אמנם הוא נ“ע, העשוי לבלי חת, כפי מקומו ומצבו, הדין עמו, שהיתה לו למורת רוח, ושלא אמר צדקה ממני! וע”כז, נראה נדעה כמה היה זהיר, לדון כל אדם לכף זכות! ואתמה על החפן, הלא במדה שאדם מודד, מודדין לו? וד"ל.

(סימן ג' ע"י פאסט אב צו זענדען) ראו נא! מה בין בני לבין וכו‘, כמה הרבה להפריז ולפזר הוצאות, לבלתי יחל דברו, אשר שם לקוני ס’ נתיבות השלום, שיבוא לידם עכ“פ, ולא חס ולא חמל להפסד מרובה מכיסו; ולספרי מהר”שד ני' אשר הבטיח, ולקח מחירם כבר, עודנו בצפיתנו צפינו. (עיין לעיל הערה ו' סימן א')

(סימן ד' עם ליגט תחת ידי) כל היוצא מפיו ומפי כתבו עשה, ומעט אמר, ועשה הרבה. ואעידה לי עד נאמן על זה כי אלה דברי דודי ורעי החכם התורני המושלם סופר מהיר וגומל חסדים טובים, לכל אורח איצק יפה נאמן בברלין: אדבר נא שלום בו לאהובי וכו': – – – – – – – – – – – – – – – – – –

* * *

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –– – והנה יקבל מעלתו בזה, חח“ת מהר”מד ני' למנחה, וקיים בזה הבטחתו לו מימים ימימה, והאמת אגיד שהחכם מהר“מד, מסרום לי כבר זה איזה חדשים, אבל לא מצאתי מקום מוכשר עד כה, לשלחם אליו, ועתה יקבל ש”ב את החומשי' הנ“ל ע”י ידידי כבוד הרבני המופלג מו“ס יהודא לוי ני' מקהלתנו, השולח כיוצא בזה מהכא להתם, ומובטיחני במקרה טהור כזה, שיגיעו לידו על נכון, ובזה יתענג על רוב שלום וברכה, מאלקי המערכה. מנאי ש”ב א“נ דש”ת הק' יצחק יפה ) א"כ לא שמר הבטחתי לו, בלבד, אף היה ממהר חיש קל למלאותה, חכו ממתקים, וכלו מחמדים! זה דודי וזה רעי!

 

אגרת עשירית    🔗

שלום רב לה“ה הרבני המופלג בתורה ומשכיל בכל מדע כבוד מה”רר אלם יצו.

כתבו הנעים מן כ“ד שבט העבר האט מיר פיל פערגניגען פעראורזאכט, אונד ווען איך יע פערדריסליך געוועזען, (א) זא האט מיך איין זאלכעס שרייבן, צו פרידען שטעללען קענען. איך זעהע דש זיא מיט גשמאק אונד איינזיכט מזמורי תהלים גלעזען, דאש זיא פאן דער ערהאבענהייט דעס דיכטערס, אונד פאן דען שוויריגקייטן דער איבר " זעצונג, זא פיינע, אלש ריכטיגע בגריפע האבען; אונד פרייאי מיך בבני עמנו אשר בקהלתכם יע”א, וועניגשטענס איינען לעזער געפונדען צו האבען, פיר דען עס זיך דיא מיהע לאהנט, שוויריגקייטען צו איברווינדען; דער גלייכען קעננער, פינדעט מאן צוואר אונטר אללען נאציאנען, נור זעהר וועניגע. (ב) נור ליידער! האט אונס דיא גוועהנליכע מעטאדע דברי הנביאים והמשוררים הקדושים צו לערנען, זא וויט פאן דעם ריכטיגען געפיהל דער שענהייט, אונד ערהאבענהייט אבגעפיהרט, דאש איך קוים אויף אחד בעיר ושנים במשפחה רעכנען קאן. עס האט זיך יעמאנד כאן געפונדען, דער מיר צופאר" קאמען, אונד איינען ביאור על ספר תהלים דרוקען, ווארין ער דיא גרינדע מיינער איבערזעצונג בלה“ק אנגעבען וויל. אויף דער אנדרען זייטע זאל דער תרגם אשכנזי מיט עברישען לעטטערן אבגעדרוקט ווערדען. איך האבע איהם זאלכעס ערלויבט, איך דענקע אויך, דאש ער אס גוט מאכען ווירד. זעלבשט אבער קאן איך ניכט האנד אנלעגען, אינדעם מיינע וועניגע צייט אונד גרינגע קרעפטע אנדערווייטיג ענגאשירט זינד. זאלטע ער אללען פאלס היר אונד דא מיינן וואהרן זין ניכט עררייכן, (ג) זא איזט דאדורך ניכטס פערזעהען. איך דענקע דאך בעז”ה מיך איינמאהל איבר דיא ארבייט צו מאכען, ווען ערשט קונסטריכטר אונטר נוצרים עס וואגען ווערדען איהרע גוועהנליכע ערקלעהרונגען נגדי צו פערטיידיגען. (ד) ביס דאהין מאג יעמאנד איינען אונריכטיגען פירוש מאכען. ווען נור בני אומתנו אויף מערקזאם גמאכט אונד אנגפיהרט ווערדען, מתבונן בדברי הנביאים והכתובים צו זיין; בימי הקדושים הללו, מוז עס דאך גאנץ אנדערשט בייא דער נאציאן אויסגזעהעז האבען, ווען מאן זאלכע דינגע (ה) האט דער געזאמטען נאציאן פארטראגען, אונד פאן איהר פערשטאנדען צו ווערדען, האפען קעננן. פיללייכט ערלעבען בני בנינו ווידרום איין זאלכעס יאהר הונדערט! זיא האבען, ווא ניכט גלעגענהייט, דאך אפענבאר דיא ערפארדערליכע טאלענטע צור פערבעסרונג אונזרער לעהר אונד לעזע מעטאהדע, פילעס בייא צו טראגען (ו). עס איזט וואהר, מאן איזט ניכט איממער פערבונדען, דיא וואהרהייט צו זאגען אונד צו פערטיידיגען; אבר מאן איזט צו אללען צייטען אונטער אללען אומשטענדן שולדיג אונד פערפפליכטעט, ניכט געפליסענטליך, אונוואהרהייט צו בעהויפטען. דיזעס הט פאר אייניגער צייט מיך פערדריסליך גמאכט (ז) אבר דאש פערגאנגנע זייאי פערגעסען! פאן איהנען זא וואהל, אלס פאן מיר פערגעסען. נון מעהר בין איך מיט פילער אכטונג אונד ערגעבענהייט מוכן לטובתו תמיד בכל עת

הקטן משה מדעסא ב“ה ברלין ר”ח אייר תקמ"דל

הערה י    🔗

(סימן א' פערדריסליך גוועזן) לא שכח חנות, אפילו כשהיה בשעת כעסו, לכן דקדק לכתוב בלשון שאלה וספק, כי כבר הבטיחני באגרתו הקודמת, שלא אפס חסדו מאתי, ואהבתו לי, לא נתקררה מכל וכל; ומים הזדונים, אשר שאבו וקוו אותן האנשים, מסלפי דברי צדיקים, אשר הבאתי בהקדמתי לספר דבר טוב הנ“ל, ועשו מהם שטף כתהומות רבה, לא יוכלו לכבותה! אליו לא יגיעו! כי לבו ראה הרבה חכמה ותחבולה, ושמן הראוי לפעמים.לנטות לצד דרך ערמה, כדי להשיג תועלת נכונה, ותכלית נאה והגון, אם אי אפשר להגיע לזה על ידי האמת בעצמה, (עיין לעיל הערה ט' סימן ב') באמרו: (דש דיזעס עס, חובת הלב הישר והתמים בשטעהען קאן, ומי יוכל לספק בזה, אפילו רגע קטון? אם ישוה לנגד עיניו, פרשת בשלח, גם בנביאים מצאנו הערמה והתחבולה המותרת וההגונה, וד”ל, ולא טוב אנכי מאבותי:

(סימן ב' דער גלייכען קעננער, פינדעט מאן צוואר אונטר אללען נאציאהנען, נור זעהר וועניגע) מה אומר? מה אדבר? ומה אשר ימצא אחריו עוד להלל מאומה! מה מצא בי? כי מששתי את כל כלי, והנם רקים ונשברים, לא יכילו טעמו, ונלאיתי כלכל ולא אוכל. ואיך מעשה בטור הזה? אמחנו מספרי? הריני כמזייף אגרותיו, אשר לא כדת! אניחנו כן, ואעבור מעליו ואשתוק, פן יאמרו, שתיקה כהודאה דמי, וח"ו, שאתפאר במה שאין בי, לא כולו ולא מקצתו; והסבה שגליתי לעיל (הערה א' סימן א') על רבוי הלוליו ותוארים החשובים שעטר בהם מקבלי אגרותיו, לא תספיק בזה, מחוט ועד שרוך נעל, שהיא קטנה מהכיל שבחים כאלה. טוב לי לאמר, שכל הטעיות שהיו לו לטעות פה עמנו כפי טבע קרוץ מחומר, (כי אדם היה, ולא אל), נקבצו באו לו יחדיו, ונתאחדו בטור הזה! או על דרך שמצאנו, שדברו החכמים בלשון הבאי גוזמא והפלגה, במקומות רבים, והראה שגם בזה כחו גדול, להפליג לעשות מפתיל הנעורת נדעך מאש קוצים, חוט המשלש אשר לא במהרה ינתק!

(סימן ג' מיינען וואהרען זין ניכט עררייכען) הכל תלוי במזל, אפילו ספר תורה שבהיכל, יהיה פירוש השמועה הזאת איזה שיהיה, הן כפי המקובלים, או כפי הפשטנים, עכ“פ אינו יוצא מידי פשוטו מכל וכל, שכמעט הנסיון יוכיח הדבר. כי איך הפליג להגדיל בסימן הקודם, כן הגזים להקטין בסימן זה; הלא עתה ידענו את האיש ואת שיחו, ומעשהו מעשה ידי אמן, יותר מאשר קוינו, הוכיח לנו מבאר התהילי', ה”ה ר“י בר”יל ני', נצורות לא ידענו, הגיד לנו, בההקדמה המשולשת בטה“רה ובצחות, הזה לנו נכוחות באופן קריאת והבנת גוף הספר הזה, אשר אין ערוך לו בכל ספרי האומות ומליציהם היותר גדולים, לגאון ולתפארת לנו! ואם אמנם לא זכיתי, להנות מאורו הרבה, כי לבי בל עמי, ואור עיני גם הם אין אתי, זה שלש שנים, וספרו נדפס באותיות קטנות למאוד, עכ”ז גם העטלף מצטייר לו השמש, כי אין נסתר מחמתו.

(סימן ד' איהרע גוועהנליכע ערקלערונגן נגדי צו פערטיידיגען) אנכי לא ידעתי, אם זכינו לזה; את אחי אנכי מבקש, אם הם ידעו דבר מזה, שיורוני ויתמוך דברם לבי; כי צמאתי לו צמאון נפלא כמה מן הדברים הנכוחים והאמתיים, והמתוקים מדבש ונופת צופים, יהיו נכללים בהכרך הקטן ההוא. אם ישנו בעולם?

(סימן ה' וואן מאן זאלכע דינגע, האט דער געזאמטען נאציאן פארטראגען, אונד פאן איהר פערשטאנדען צו ווערדן, האפן קענין) בבית ישראל ראיתי שערוריה! כי מלבד מה שהשביחו אבותינו בעלי התלמוד ז“ל ספר התהלי', ושהוא יקר כנגעים ואהלות, וכגוף התורה ממש, דמלבד מה שמצאו בו חכמי הקבלה, ספוני טמוני קודש, יותר מבשאר הנביאים, הנה הוא עטרת תפארת וצניף מלוכה לראשנו, גם לפי פשוטן וצחותו, ואין לכל אומה ולשון כמוהו! ואם לא איפה מי יכזיבני, והנה לעסינג וראמלער, לי שני עדים צדיקים, היותר נבונים וחכמים, אין דבר נעלם מהם, והודו זה בפרסום, ואין פוצה פה ומצפצף נגדם בזה. ולמה כמעט חרפה הוא לנו, להמצאו בידנו, או קראנו בו, כאילו הוא דבר ראוי לבד לנשים הזקנות, ואנשים רירם על זקנם, ואין בהם חפץ? הלואי והלואי! לא יסור מתוך ידינו, ותמיד תהיה מלתו על לשונינו, כי עקרי העקרים נוסדו בו; ולא לחנם אמרו חז”ל עשרה זקנים חברו תהילי' ובאמת אלפים יכיל; ואילו אין לנו מכל תנ“ך (ח"ו), כי אם קאפיטל, (למפרע אני חושב, כאשר עולה על רוחי נשברה) קמה, קלט (שהוא לפי דעת החכם הרא”בע היותר משובח (נ"ל בחקירה, אמנם יש ויש טובים ונפלאים ממנו הרבה למאוד, בענין האור הצח הנגלה לנו מסיני); ק"ד סיפור הבריאה הראשונה יש מאין, ראשי חכמי אומות העולם, שמוהו לנס, נגד כל שיריהם מקדמוניהם בכל לשון, וחושקים ליפיו חשק פלאיי ורוחניי; קג, נודע ערכו היקר מספר ירושלים, שחבר הרמ“ד נ”ע, לסכור פי דוברי שקרים, אשר אבדה האמונה מפיהם, ונכרתה מלבם; צד כל הפילוסופים החדשים הגבוהים והרמים במדינת ענגלאנד מחרישים, משתאים, ומתמיהים, לפלא הפסוק, הנוטע אזן הלא ישמע וגו‘!!! וכבר ביארו הרמ“בם זצ”ל, באור נכון ושלם, ולקט אמרי קצירו, עוד שבלים טובות ומלאות כליות חטה, אדוננו מהרמ“ד נ”ע, בדרשתו על השלום, שנעשה למנינם 1763, ראוים לאומרן; ואתמה שלא השתמש בה המבאר ר“י בר”יל, החריז פניני אמרים לביאורו בתהילי’ בפסוק, כי המה הבל, שקצר בו מאוד, והוא העקר הנפלא, שהשי“ת יתעלה עלוי רב! ישגיח בדקי דקדוקי פרטי מעשה בן אדם, ובשעיפי מחשבת ילוד אשה! וכיוצא בזה, הפליג להחכים ולבאר הרמ”ד נ“ע, פסוק האחרון שבקהלת: על כל נעלם: המצרן לענין זה הנשגב והעמוק, עי”יש, כי תאוה נפשך לאכול בשר העיון, ואז תדע בבירור שיש למעלה, עין רואה, ואוזן שומעת, ושכל מעשיך בספר נכתבים, לא בחרט אנוש, הנמחק עם אוך הזמן, (ח"ו), ומדי דברי בזה המזמור צד הנפלא, זכור אזכור פה, הוכוח שהיה לי עם מהרמ“ד נ”ע, טרם כתבו לי האגרת העשירית הזאת, על העתקתו בפסוק היחברך כסא הוות, יוצר עמל עלי חוק: שהעתיק, (איזט אונגערעכטר שטוהל מיט דיר פעראיינט, דער אונהייל שמידעט אויף גזעץ? ואני כתבתי לו נ“ע שיותר טוב היה להעתיק שמלת היחברך, מושך עצמו ואמר עמו, כנהוג, והשעור כן הוא, היחברך כסא הוות, היחברך יוצר עלי חוק, עמל? כי היוצר ב”ה, ברא את הכל עלי חוק וטבע מוטבע בלתי משתנה, כמו שכתוב, אשר ברא אלהים לעשות, וכדרשתם ז“ל על וישב הים לאתנו, לתנאו הראשון, כמו שהאריך הר”מבם בביאורו הנחמד, לדבריהם המסולאים בפז, להיות שהאמת והיושר מתקימים תמיד ועומדים על אופן אחד, כמו שאמר דוד ע“ה, סמוכים לעד לעולם, עשוים לאמת וישר: אבל השקר והעמל, אין להם רגלים לעמוד, ונופלים תמיד תחת השנוי, וא”כ העמל הנופל, מתנגד ליוצר עלי חוק המתמיד נצח, ואיך יחובר אליו? ותשובתו נשכחה ממני, ואינה אתי כעת, אולי יחנן אותי, נושא כליו בספר הזה, להעמידני על האמת הטוב והישר, גם בזה, ביותר מוקדם? ומזמור צב, מיום עמדי על דעתי, שבתי התפלאתי בו ובעמקו, ואף כי בדרשתם ז“ל, שאדם הראשון אמרו, בשובו מחטאו, כמה מן החכמה והבחינה ודעת העתידות היה צריך להיות בו, כי אם באמת עלו שנים למטה וירדו שלשה, בשעה יו”ד וי“א, עכ”ז לא יתכן לאמר בפרוח רשעים וכו' ויציצו כל פועלי און, להשמדם עדי עד, אלא על העתידים להיות בעולם בפועל וד“ל. גם בזה המזמור היקר והחשוב למאוד קצר הסופר המבאר הנזכר בהאגרת הזאת ברמיזה, יותר מהרבה; עג, עמוק עמוק מי ימצאנו? יט, יז, ודומיהם המזמורים העיוניים,מלבד התפלות המעולות, והרנות הנשגבות והסיפורים אשר עברו, ושיבואו עוד, והאומה החיה (עיין כוזרי, מזה התואר) הלא נוכל להבזות ולהלעיג לכל מחרפינו ומגדפינו, ולתת מופת בלתי אכזב, כי ה' דבר באבותינו, כי אם אינו כן, יאמרו נא, מה נשתנה אומה הקטנה והדלה הזאת, עם בזוי ושסוי הזה, בגודל רבוי אנשים חזקי הצורה, מכל שאר האומות אשר על פני האדמה, שכפי רבוים ועצמם, החכמים בהם מעוטא דמעוטא, והחכמה האמיתית העקרית בעצה, צעירה וקטנה ביניהם, זולת חכמת המחקר: וכבר תמה על זה תמהון נשגב ועצום, החכם המופלא שבהם, שלא הניח אחריו כמותו, לייבניץ שמו, בהקדמתו לספרו הגדול והמשובח בדקות העיון, הנקרא טעאדיצא? אמנם באמת הקדימוהו כבר בזה, ג' אלפים שנה כמעט, דוד המ”עה, במזמור פז, אולם הוא ברוח קדושתו וחכמתו ועתו עת דודים, הטיב להשיב לזה תשובה נפלאה, באמרו אזכיר רהב ובבל לידועי, הנה פלשת וצור עם כוש, זה יולד שם, ולציון יאמר, איש ואיש יולד בה? והוא יכוננה עליון: כלומר הארץ ההיא, וביחוד העיר ההיא, ובפרט העם היושב בה נשוא עון, ה' עשם ויכוננם, עיניו ולבו שם כל הימים, לשפוך רוחו עליהם, ⁵

עד שבחורים חזיונות יראו, ומכ“ש הזקנים, אשר עמד טעמם בם, וריחם לא נמר; ואמר ה' ישפור בכתוב עמים, זה ילד שם סלה, ע”ד אמרם ז“ל, על ומספר את רובע ישראל,וד”ל. והיסוד לכל הטובה הגדולה הזאת, היתה תפלת מרע“ם, ונפלינו אני וגו': ות”ל עדיין לא פסקה הטובה הזאת ממנו מכל וכל, ודרשתם ז"ל על ונסעה ואלכה לנגדך ידועה: ולמה נשכח יקרנו וכבודנו, ונהי בעינינו כחגבים?

(סימן ז' זיא האבען, ווא ניכט גלעגענהייט, דאך אפענבאר דיא ער פאדערליכע טאלענטע צור פערבעסרונג אונזרער לעהר אונד לעזע מעטאהדע, פילעס בייא צו טראגען) לא יגונה אם הפעם אודה ה', כי הצליחני בהעמיד תלמידים הרבה בברלין ובפראג, והייתי הראשון להושיב ארמון הלשון על משפטו והרוצ' לאמת, יקרב עדותו, גם בווין עשיתי את שלי, ומי יתן שומע לי, כי ככחי אז כחי

עתה! לא נפל דבר ת"ל.

 

אגרת אחת עשרה    🔗

החשה העם הישראלי הטבוע. השטיפו היה ההבל הגרוע.

המבאר הטיב התורות השתים. המכהו' החמ' המקדירו' הצהרי'.

המקי' המצות הקלות החמורת. הן הכתובות הן המסורות.

המורה התלמדים הדרך הישר. המסילות העולות הר המישר.

המצדיק הדין המברך המאורעו'. הן הטובות הן הרעות.

המוקיר הנאמני' המכבד היראי‘. המתעב החנפי’ השונא הרמאי'.

המביא הבית העניים הערודי‘. המכס’ הערומי' הבגדי' החמודי'.

המרב' המשלה הרודף השלומי'. המואס הבצע הון האשמים.

המאמ' התבונו' הקרובו' הלמודו‘. המסיר המכפלו’ הטעיו' הגיוניו'.

המגלה הסודו' הרזות הטבעיות. הדורש המרכב' החכמו' האהיו'.

המלמד העם האמונו' האמתיו‘. המודיע הראשנו’ המגיד האותיו'.

הפותר החלומות המבין החידות. המזהיר האנשי' המוסר המדות.

המהפך הלבבו' הרעי' המחשכי‘. המעמי’ המובי' המסעד המחכי'.

המצליח הנשמו', המכחילן העולם. הבא, הטוב הצפון הנעלם:

הטהור הנקי הקדוש הזהיר. הצבי! המחזיק האור הבהיר.

הביטו הרוזנים השקיפו הפרים. הוד הבריאה, הדרת הדרים.

הסבה הראשונה, היסוד הגיע. הבורא, היש האין הכריע.

הקים האפסים הארץ הרקיע. הוא ניהו האלוף אדוני ואישי.

רוח אפי, רקיעי, ירחי ושמשי. משה בן מנחם משיב נפשי!

הנה כל יודעי לפנים בעודני חי עמהם, חפשי וטובה עלי כל היום חופפה: יתנו עידיהם ויצדקו כי לא ידעתי דבר אנכי הייתי נלעג לשון ועמק שפה: אף כי שאין דבש וחלב תחת לשוני ולא הוצק חן בשפתותי וידי לא מור נטפה: ומה גם עתה אחרי נפלי בפתע פתאום במהמורות נסגרתי בסוגר בחחים מברזל בברזל יחד נפשי מוקפה: יראה ורעד בא כי רחפו כל עצמותי שמה החזיקתני ואחזתני זלעפה: אבדו עשתנותי נתקו מורשי לבבי זמותי עכרו נסתה לחות גידי ומיתרי גזה חיש ועפה: ובלעדיהם לא ירים איש את ידו בכל הארץ אף כי לשכל את ידיו במגילה צרה או עפה: ואנה אני בא איד זנב אוד עשן אל מול פני המנורה הטהורה כחמה ברה כלבנה יפה: ואיככה אוכל להתראות חוח בלתי מוח בנבוח ומה יהגה ויצפצף צפצפה: לעומת הארז אשר בלבנון מתערה כאזרח רענן ותקנאהו זמרת כל עצי עדן אשר בגן אלקים ותאנתה שם לקצפה: ואיך ובמה ירחף שחף וישלף עטלף עין ימינו כהה תכהה והשמאלית עדן לא נפתחה ומי זאת הנשקפה: כנגד כרוב ממשח הסוכך בין כוכבים קנו ומהלכיו בין העו“מדים ולא ראוהו עוד יודעות מועדיהן בשמים החסידה והאנפה: שלשה אלה לא נפלאו ממני וארבעה ידעתין שאין לבוא אל המלך בלבוש שק ולבקר בהיכלו בנדבות פי נפש מתעלפה: אולם לא כן אנכי עמדי כי חוב להשיב ולשלם תודות כלתה נפשי וגם נכספה: הלא גם אבן ואזוב אשר יצא בקיר יזעק ואם בהמות הייתי עמו עצור במילין מי יוכל ובכן פי פערתי ואשאפה: להודיע ולהגיד כי דאגה בלבי לאין קץ במה אקדם אדוני ואשלמה הירצ' שונא בצע ברצי כסף במשבצו' זהב ובמה תהיה נפשי לפניו נכפפה: כי הפליא חסדו לי בעיר מצור ומצוק להעידני עדות נאמנה ומחכימת פתי בלשון נקייה ומנופה בי”ג נפה: ראוה שרים קמו עמדו העתיקו מהם מלים יועצי עיר וסופריה כף ישימו לפיהם ותלונתם כמעט תמה ספה: הכי קמו בי מפיחי כזבים טופלי שקר חמת עכשוב תחת שפתימו בוטים כמדקרות חרב ורעתם עלי אפפה: אשר לא גזלתי אז אשיב על אשר לא אדע אגיד אעיד יפצירו בהכרח שהייתי באשר לא הייתי מעולם והמה אזרחים ותושבים בהארץ המחונפה: ודתיה שונות מכל עם להאריך ולהגדיל להרחיב מדורת הריב ואחרי כן להחליף להפך הדין החרוץ פעמים ושלש והמליצה מפקה שתא בשה“י ופ”הי ועוד לא יספה: ולכן עבר קיץ כלה קציר חלף חורף ילך לו הסתיו ואני לא נושעתי אף אם האמת בימיני דברת צדיק מסולפה: ובכל זאת לא אחטא בשפתי ובלבי לא אתן תפלה לאלהים, אדרב' ארבה אליו תחנוני' אדבר רכו' ונפשי בי עטופה: כי שויתי לנגדי תמיד בכל תלאה אשר מצאתני מימי אולת אדם תסלף דרכו ואיך על ה' לבו יזעפה: כי מי בקש זאת מידי רמוס חצר חרוץ ונבהל להון ואמרתי לו נדיב ושוע לא יחפוץ בנשך ומרבית ובהעדפה. עתה נעותי שחותי מפני אולתי מידי זאת לי ראש יונקות פתיות סכלותי אקטפה: אולם לבעבור כי בתם לבבי ובנקיון כפי עשיתי את הכל לא נתנה נפשי טרף לשני רודפי והאלקים יבקש את נרדפה: והותיר לי שריד נתן את חני בעיני אדוני העיר וכהניה מיום בוא הנה (להקל עולי) ברק זוהר יפעת עדות אדוני ערום יערימו בתחבולה להסתים כל טענת מתנגדי החזקה היא אם רפה: גם חסדי ה' אזכיר כעל כל אשר גמלני ולא ארכו לי הימים פה, כי בתורתו שעשעני, ולימים עוד עשרה אם יתמכני בימין צדקו ויחנני, אסים כל המקרא גם ההעתקה האשכנזית נקרא כנגדו לעזרה, וקרא עלי מועד לסב“ור ולגמור סדרמועד, ורוב האברבנאל הגדול גם הכוז”רי והחובות הלבבות כמה פעמים וקורא אני עלי, טוב לי כי עניתי למען אלמד חקיך אך יגל עיני ואביטה נפלאות מתורתו, ויבואוני חסדיו ותשועתו, וירצני ברצון עמו בקרב ביתי, כי עכ“ז נתקיים בי מה שכתב הכו”זרי במ“ד סי”ו, ומדי דברי בו זכור אזכרנו לחנן אותי ולהטיב עמדי, ולהעתיק לי מה שכתב אדוני בגליון ספר הנ“ל, במ”ד ס“א והדייקות והמעלה וכו' כי קשה להולמו, והמפרש עוד יעלימהו ברוב אמריו, משני עבריו, ומה רבו התנחומים שמצאתי במגילתו דלת החומר וחזקת הצורה, ומי יתן רבים יחכמו בה, כי עתה שבנו זה פעמים, אל אל בשמים, מיום הגלות מאורה, וישנו פה כהן א' חכם וביא בלשונות, גם בשלנו, והוא יבקרני פעמים בשבועה, ישגה באהבתה ויהגה בה תמיד, גם הוא הפציר בי כבר לכתוב לבעבור המגילה הזאת לקרותה, כי זאת שיש לו היא שאולה מאחרים ולכן בקשתי שטוחה לפני אדוני שיצוה את עבד עבדיו לשלחו לכאן על הבי דואר, ואנכי אשלם במטיב כל ההוצאה, העולה היא למעלה מה שתהיה, כי חשק בה הכהן הנ”ל: וטרם אכלה לדבר, כיונק מארץ ציה ומדבר, וככלי אין חפץ בו ונשבר, אבקש מלפניו ירבני נא ענותו המפורסמ‘, הגם שקוה קויתי לה’ והרבה עמו פדות, מ“מ ידענו שהוא רוצה בטבע, והיא יקרה בעיניו, ולא יעתק צור ממקומו למעני, וצריכי' אנחנו להתעסק בסבות, ובהיות שאנכי הופשטתי ערום כיום הולדי ע”י הבלבול הנוכחי, והיה ביום שאהיה צריך למליצה מה, אל ישליכני מלפניו ולא יעצור לי לרכוב על עב ישועתו. ומדעתי שאין לבוא בכל עת אל הקודש פנימה, ירשני נא שאביא בכורי בקשתי ע"י ידידי ר' איצק נאמן והוא יניחם לפני מזבח קדשו, ובהיכלו כלו אומר כבוד:

הקטן אלם

הערה יא    🔗

האגרת האחת עשרה הזאת, היתה ראויה להיות השניה, שעליה תסובינה אלומות אחרי האגרת השנית בדפוס. אולם אנשי מלאכת הדפוס אבדוה, ולא נמצאה עד לכלות המחברת. אכן העירותי עליה למעלה בדף ב' ע“ב בכוכב אחד לסימן. ולא יכולתי לעזבה ומהציגה פה, למען לא יתפא הקורא המשכיל והנעים! בקראו דברי המרמ”ד נ“ע, דא זיא איבריגענס איהר טריבזאל מיט זא פילער ערגעבונג אין דען געטליכען וויללען ערטראגן,) ויתמה על החפץ, הכי נביא או בן נביא היה נ”ע, מאין ידע ושפט זה הדבר הגדול? אמנם בקראו אגרת הזאת, שהוא עתה האחת עשרה, פן ינוח לו, להאמין כי חזה לי נכוחות ולא דבר מהתלות, אשר שנא גם הוא גם אני במסתרים ובמקהלות. ולמשכילים המעמיקים לחקור על דברת בני אדם ומקריהם, וקבלתם מלאותיהם, יש עוד תועליות אחרות נשגבות מאלה, הנמשכו' מהאגרת הזאת ואופן כתיבתה וד"ל.

חותם

המחברת הראשונה הזאת, יהיה בשיר ספוריי, בעל אחד עשר בתים, כל בית בעל ששה חרוזים, וכל חרוז בעל חמש עשרה תנועות בלתי יתדות, ובראשי תיבות החרוזים, נמצא, משה בנו מנחם מענדל זצ“ל מדעסויא מחבר ספר נתיבות השלום ובאור על קהלת וכו'; השיר הזה אם הוא ראוי לכנות כן, מודיע הרוב מאת מוצאו ומובאו וקורותיו של כותב האגרות האלה נ”ע, ואל אאמין שימצאו, בספר תולדות משה שכבר המשכיל סופר מהיר כ' איצק אייכל בברלין הבירה יע"א, במליצה נפלאה למאוד; לדעת ולהודיע שכל מומי גופו, השלימה נפשו בכפלים, ולכן חתמנוה בו.

מֹשֶׁה! בֶּן אִישׁ הֹלֵך תָּמִים, וּפֹעֵל צֶדֶק תָּמִיד,

שֶׁפַע מִחיָה לֹא רָאָה, וּבֵיתוֹ רֵיקָם מֵחָיִל,

הָעִיר דֶעסָא, מֵאָז דַלָּה מֵהָכִיל, בָּהּ נוֹלַדתָּ,

בֶּטֶן הָאֵם עָזַבתָּ, עוֹנִי ומַחסוֹר פָּגָשׁתָּ,

נוֹפֶת, כָּל תַּמרוּקֵי הַיִלּוֹדִים אָיִן, אֵי! אָיִל –

וּפָרָה וָדוֹב, עֵת לִדתָּם, הֵן צָרכָם עִמָּם צָמִיד. –

מִשּׁדֵי אִמֶּךָ, שָׁאַלתָּ חָלָב, מַיִם נָתָנָה! –

נִפלֵאת מוֹלַדתֶּךָ, אַך הִיא מֵאֶפֶס, מוּל גָּדלֶךָ,

חוֹבֵשׁ אוּמָן חָסָרתָּ, אָז מֵעַרלֵי שָׂפָה נִהיֵיתָ,

מוּם הַגַּב, גַּם הַחוֹטֶם, גַּם הָרַגלַיִם, נַעשֵׂיתָ,

מַכְאֹבֶיךָ רַבִּים; אַך אַתְּ הִמצֵאתָ מֵאֵלֶיךָ

עֶזרֶךָ, עַתִּיק שָׁדַיִם, עוֹד לֹא הָיִיתָ, שָׁנָה!

נִכסוֹף נִכסַפתָּ לָרֻץ בֵּית הַסֵּפֶר, שָׁם הִטרִיפֶךָ –

דֶּשֶׁן הַלִּמּוּד, שָׁם זַנתָּ סַם חַיִים, וּמִרקַחַת,

לֹא מַשׁתָּ מִתּוֹך הָאֹהֶל רָגַע, גַּם יוֹם גַּם לָיִל,

זֶבֶד טוֹב שָׁלַלתָּ לָך, רַצתָּ מֵחַיִל אֶל חָיִל!

צִפִּיתָ אֹר תּוֹרָה, מִשׁנֵה, תַּלְמוּד, עִם עַיִן פֹּקַחַת,

לִשׁלָשׁ עֶשׂרֵה שָׁנָה, שָׁם, אֵין עוֹד רַב, עֵזֶר נֶגדֶךָ.

מוֹרֶךָ, נֵר יִשְׂרָאֵל! הוּא לָקַח עִמּוֹ אוֹתָכָה,

דָּוִד! זֵכֶר צַדִּיק לִברָכָה, פָּרַשׂ אוֹרוֹ בֶּרלִין,

עִיר רַבַּת הַחָכמוֹת כֻּלָּן, שָׁם בַּפַּרדֵס שָׂמֶךָ,

סִיגִים הִשׁבַּתָּ, תֹּך כּוּר וּמַצרֵף, מִזּהַב שֶׂכלֶךָ!

וּבכָל חֶברַת אַנשֵׁי מַדָּע, שָׂרֵי תוֹרָה, לִין תָּלִין!

יָנַקתָּ דִבשָׁם, לֹא שָׁאַרתָּ דָּבָר בַּמַּערָכָה!

אוֹן מָצָאתָ, אָז הִקשֵׁיתָ לִשׁאוֹל? הָשִׁיב הִפלֵאתָ!

מִי שָׁמַע זֹאת? מִי יָדַע אֵלֶה? חַכמֵי לֵב תָּמָהוּ!

חֵן הוּצַק תּוֹך כָּל אִמרוֹתֶיךָ, מֵחָלָב מָתָקוּ!

בָּאֵר הֵטֵיב, מִכָּל עֹדֶף וּמַחסֹר, הֵן זָקָקוּ!

רַבִּים בָּם יֶחכָּמוּ, יָבִינוּ סוֹד עָמוֹק, וּמָה הוּא!

סַנוֵרֵי הַסִּכלוּת מֵעֵינֵי עַמֶּךָ, רִפֵּאתָ!

פָּחַדתָּ, פֶּן תֵּעָשׁ, קוֹרדוֹם לַחתּוֹך בָּהּ, תּוֹרָתֶךָ,

רָכַשׁתָּ, מִיגִיעַ כַּפֶּךָ, כִּי גַם סוֹפֵר מָהִיר,

נָבוֹן בַּמִּסחָר הָיִיתָ, דַּיֶּךָ, אַף גַּם הוֹתֵר!

תַּתָּה אֹרֶךָ, תֵּבֵל הֵנִיעַ! אַך אֵין פּוֹתֵר,

יִקרַת יִפעַת דִּברֵי עוֹז אוֹר בִּנָּתֶךָ, הַבָּהִיר;

בִּלשׁוֹן עֵבֶר, חַכמֵי עוֹלָם, לֹא יָבִינוּ חָכמָתֶךָ.

וּפִתּוּךָ רֻבֵּי הַפצַר רָאשֵׁי ^{6••••}חַכמֵי הָאֻמּוֹת,

תִּלמוֹד דַבֵּר בִּלשוֹנוֹתָם, אָז גוֹדֶל עוֹז כֹּחֶךָ,

הֶראֵיתָ, כִּי חִישׁ בִּזמַן קָט, שֶׁבַע מֵהֵנָה, בָּנתָּ!

שִׁשָּׁה חִבּוּרִים, פָּז לֹא יַעַרכֵם, בָּהֵן כָּתָבתָּ!

לֶקַח טוֹב ^{7•••••}, שֵׂכֶל עָמוֹק, אוֹר חָדָשׁ, מִכלַל עָלֶיךָ!

וּמֹפֵת תַּתָּה, שֶׁהַתּוֹרָה עִם הַחָכמָה, מַתאִימוֹת!

מֵרֹעֶה אֶחָד הֵנָה, אִשָּׁה לַאחֹתָהּ לֹא תִצרוֹר!

וּמֵאָז, שֵׁם אַדִּיר בַּגּוֹיִם יָצָא לָך! יִשׁתָּאוּ!

בִּקַּרתָּ סִפרֵי חַכמֵיהֶם, תִּגלֶה טוֹבָם וּמוּמָם!

אֶת סִפרֵי הוֹדֶךָ, הַשֵּׁג לֹא יָכוֹלוּ, עִם עָצְמָם!

וּבכֵן תִּשׁפּוֹת שָׁלוֹם אֶל יִשְׂרָאֵל, פִּיךָ יִירָאוּ!

רַבִּים טוֹב לָנוּ דָרָשׁוּ; כִּמעָט, נִקרָא לָנוּ דְרוֹר!

עֶליוֹן יוֹשֵׁב סֵתֶר הִשׁגִּיחַ, לָנוּ הוֹלִידֶךָ!

לוּלֵי לִימִינֵנוּ עָמַדתָּ, מִכָּל עָם נִסכָּלנוּ,

קֹהֶלֶת בַּנתָּ, אָז הִשׁאָרוּת הַנֶּפֶשׁ, פִּרסַמתָּ!

הַתּוֹרָה שֶׁשָּׂם מֹשֶׁה, מִזמֹרֵי דָוִד, תִּרגַּמתָּ!

לִפנֵי מַלכֵי אֶרֶץ נִקְרָאִים לָכֵן עוֹד נִסכָּלנוּ!

תִּגרָה, שִׂנאָתָם גַּם קִנאָתָם, מֵתוּ עִמָּדֶךָ!

אִם אָמַרתִּי אֶתאַבָּל, אֶקרַע לִבִּי, עַל מוּתֶךָ?

בֹּשתִּי, מֵעֹז הוֹד מֹפֵת סִפרֶךָ, נַצחוּת הַנֶּפֶשׁ!

יֵשׁ נָחַלתָּ! הַנִּבדָּלִים, כֻּלָּם כָּבוֹד, רֵעֶיךָ!

גּוֹרַל הַצַּדִּיקִים וּמַשׂכִּילִים, זוֹהַר, טִבעֶךָ!

דֹּר דֹּרִים, עוֹד פֹּה, יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה, יִמצָא נֹפֶשׁ!

רֵיחַ חִבּוּרֶיךָ לֹא נָמָר, עוֹד בָּם חַי הִנֶּךָ!

בָּנֶיךָ אֵינָם כִּיתוֹמִים, אֶשׁתֶּךָ לֹא אַלמָנָה!

נִשׁאָר לָהֶם הֹן טֹב, מִיגִיעַ כַּפֶּיךָ, אַשׁרֶיךָ!

שֵׂכֶל טֹב, וּמִדּוֹת יָפוֹת, נִבחַר מֵחָרוּץ, יָרָשׁוּ!

מִשּׁמֵי קֶדֶם, שָׁם מִשׂגַבֶּיךָ, תַּשְׁקִיף, אִם יִתקַדָּשׁוּ?

חָכמָה וּמוּסָר, תּוֹרַת אֵל, אִם יַשׂכִּילוּ כָמוֹךָ?

הֵן חַי עִמָּם עוֹדֶךָ! לֹא הָלַכתָּ אָנָה וְאָנָה!