רקע
אהרן מגד
בראשית: מחזה בשלושה חלקים
xמוגש ברשות פרסום [?]
kמחזות
פרטי מהדורת מקור: מרכז ישראלי לדרמה

המשתתפים

אדם

חוה

נחש

בעל־הגן

קין

הבל

אסתהר


 

א. החטא הראשון

(סוכה בגן. אדם וחוה, לבושי בגדי בית פשוטים, יושבים משני צידי שולחן, זה מול זה. לפניהם קערה מלאה פירות. חוה אוכלת בננה כשמבטה משוך אל הגן, מבעד לחלון בסקרנות וחמדה. אדם יושב בראש מושפל, ידיו שמוטות לו בין ברכיו, עיניו עצומות. מראהו מדוכדך והוא כשקוע בהרהורים. מבחוץ נשמע צפצוף מסולסל של ציפור).


חוה: (מפנה מבטה לעבר הצפצוף) מה זה היה?

אדם: (פוקח עיניו) זרזיר מצוי, נדמה לי. (לאחר רגע) ואולי עפרוני.

חוה: עפרוני?

אדם: (ביובש) לא. זרזיר מצוי. (חוזר למצבו האפטי). (שתיקה)

חוה: מדוע אינך אוכל?

אדם: אינני רעב (שתיקה)

חוה: (זורקת את קליפה הבננה מבעד לחלון) הו, לכל הרוחות!

אדם: (מסתכל לעבר החלון) את מלכלכת את הגן עם הקליפות הללו.

חוה: בין כה וכה הן נרקבות שם יחד עם הכל, אינני יכולה כבר לסבול את זה.

אדם: (בלי לפקוח את עיניו) את מה?

חוה: אתה יושב ושותק ושותק ושותק.

אדם: מה יש כבר לדבר?

חוה: אמור משהו.

(אדם אינו עונה. תוך כדי אכילת הבננה, מסתכלת בו חוה בחיוך, שיש בו לגלוג ומזימה.)

חוה: (מדברת לעבר החלון, לאט לאט) בעצם… יש שעות שהוא ישן… או נמצא מן העבר השני של הגן… ואז…

אדם: (פוקח עיניו עליה) חוה.

חוה: מדוע לא?

אדם: הוא רואה הכל ויודע הכל. את יודעת זאת.

חוה: אפשר לנסות, לא?

אדם: אינני רוצה שתדברי אתי יותר בענין זה, טוב?

חוה: אתה פשוט פחדן.

אדם: (ברוגז) אני רוצה להיות בסדר! זה הכל. אינני רוצה להסתבך.

חוה: (מחקה אותו) להיות בסדר, בסדר! נשב ונאכל בננות לעולם ועד… ונשתוק.

אדם: בעצם, מה מושך אותם אל העץ ההוא?

חוה: (בתשוקה נוראה) נורא מושך, נורא! כשאני עוברת על ידו, אני רועדת ממש. בקושי אני עוצרת בעצמי מלהרים את ידי… (בברק תאווה) ו־לקטוף.

אדם: עשי כמוני, אל תעברי לידו.

חוה: אינני יכולה. האמן לי. כמה פעמים כבר החלטתי. אני מתרחקת. אבל כוח שאינני יכולה לשלוט בו מושך אותי אל העץ ההוא כמו בחבלי קדם. אני מתקרבת, מהססת, מתקרבת עוד… לפחות לנגוע בו, לפחות להריח את ריחו. איזה ריח!

אדם: טוב?

חוה: אלוהי! משכר! פתאום תוקפת אותי איזו סחרחורת נעימה… אם יש משהו שאפשר לקרוא לו גן־עדן, הרי זהו.

אדם: (מסתכל בה בחיוך) הו, נשים, נשים.

חוה: (פורצת בצחוק) מה אתה יודע על נשים?

אדם: כל מה שאת מגלה.

חוה: אני מגלה רק טפח.

אדם: כולך ערומה לפני.

חוה: זוהי טעותך. תמיד יש בי משהו מכוסה.

אדם: אני מכיר אותך, חוה.

חוה: מכיר? כמה זמן אנו חיים יחד? מיום ששי עד היום – שבוע ימים בסך הכל.

אדם: שמונה ימים.

חוה: נכון. שבת היום… (נזכרת, מקרבת פניה אליו. בלחש ובפתוי רב) היום הוא ישן. כל שעות אחר הצהריים הוא ישן.

אדם: (מנער עצמו מעליה) אמרתי כבר.

חוה: (במרירות) כן. אתה רוצה להיות בסדר. לא להסתבך. להיות הילד הטוב של הזקן, תמיד לציית לכל מה שיאמר, לא לסטות ימין ושמאל, ללכת אחריו בעינים עצומות…

אדם: אינך אסירת תודה לו?

חוה: אסירת תודה? בשל מה?

אדם: בעד החיים שנתן לנו.

חוה: לזה אתה קורא חיים? שמונה ימים אנו חיים יחד – ומה עשינו? – שום דבר! יום דומה ליום, עד שאינני מבדילה ביניהם כלל. אוכלים וישנים. מה מותר האדם מן הבהמה, אני שואלת.

אדם: הבהמות אינן מדברות.

חוה: גם אתה כמעט שאינך מדבר, וכשאני גוערת בך, אתה אומר שאין על מה לדבר. בעצם אינני מאשימה אותך. מה יש לדבר כשאין כל עניין?

אדם: לעומת זה – אין כל דאגות. הכל ניתן. הכל מוכן ומזומן.

חוה: לך אין כל דאגות.

אדם: מה חסר לך, בעצם?

חוה: הו, אילו הייתי יודעת מהו שחסר לי – כמדומה לי שאז כבר הייתי מאושרת. אני יודעת רק שחסר לי, והחסר הזה… אני בטוחה שהוא טוב! שהוא נפלא! שהוא מעט החיים! (בהתרגשות מלאת תשוקה) אני רוצה לטעום אותו! פעם אחת! לטעום, לטעום… (בתובענות) למה אינך רוצה להסתכן פעם אחת בחייך? פעם אחת בחייך!

אדם: כי זו תהיה הפעם האחרונה. אחריה – הלא־כלום.

חוה: מניין לך?

אדם: אני מרגיש כך. כשאת מדברת על זה – אני רועד כולי… אני… כן, אני מפחד מאד. אני מרגיש שמשהו נורא עלול לקרות… שחור ונורא כמו… כמו החלום שחלמתי אז…

חוה: מתי?

אדם: אז, כשהפיל אלי תרדמה. חלמתי שאני שוכב בתוך יער אפל וסבוך ופתאום מתקרב אלי נחש שחור, ארוך מאד, מתפתל… אני בורח ממנו והוא רודף אחרי, רודף, רודף, משיג אותי, ופתאום – אני נופל לתהום עמוקה בלי־סוף… ואז צעקתי –

חוה: (צוחקת) והתעוררת – וראית אותי עומדת לפניך. אני זוכרת שצעקת. הזכרון הראשון שלי הוא הצעקה שלך. אני עצמי נדהמתי. לא הבנתי למה צעקת כל־כך כשראית אותי…

אדם: (בחיוך של התנצלות) זה היה מתוך החלום.

חוה: ברגע הראשון חשבתי – אולי מפני שאני מכוערת…

אדם: לא. היית נהדרת.

חוה: ספר לי. איך הייתי נהדרת.

אדם: את… זה היה כל כך חדש… פתאומי… אור גדול בעינים…

חוה: עוד!

אדם: (מנסה. לאחר יאוש) הו, את יודעת.

חוה: ודאי שאני יודעת, אבל אני רוצה לשמוע זאת מפיך! אין לך מושג איזה עונג זה גורם לי, רטט עובר בבשרי כשאני שומעת אותך מדבר עלי.

אדם: אני… קשה לי לומר… כאילו שומר ניצב על שפתי… כשאני אומר לך מחמאה, זה נשמע לי פתאום… בנאלי… (צחוק נפלט מפיו).

חוה: (בצחוק) בנאלי? אילו שטויות! כל הדברים הנבונים הם בנאליים… אבל לא אוציא מלים מפיך. (בוחנת אותו) אתה השתנתה.

אדם: (נבהל) אני? במשך שמונה ימים?

חוה: כן. אש… בפעם הראשונה… זה היה אחרת. לא פסקת מדבר, מלמלמל, מלפטפט… נישקת ופטפט, חיבקת ופטפטת. לא הבנתי מלה, אבל זה היה נעים כל כך…

אדם: פעם ראשונה יש רק אחת…

חוה: הו, איזה משפט נורא אמרת! נורא!

אדם: נורא?

חוה: כן. אני רוצה רק פעמים ראשונות! (מסתכלת בו בחמלה, מתוך התגרות) למה אינך מוכן להסתכן קצת! פוחד, מה?

אדם: (ברעד) אל תדברי עוד על זה.

חוה: עכשיו אתה רוצה רק לציית, לציית… (בלעג) הילד הטוב של בעל־הגן! הילד הממושמע שלו, שמוכן לרוץ בשליחותו עד סוף העולם הזה על פי רמז בלבד, עוד לפני שהוא מוציא הגה מפיו! הו, איזה מין אדם אתה. אתה גבר אתה? ילד אתה!

אדם: האם רע כל כך להיות ילד?

חוה: (בצעקה) אבל אני אינני אם! (מבחוץ נשמעים צעדים כבדים מתקרבים) הנה הוא בא, הזקן הנערץ שלך. האלהים שלך… אינני רוצה לראות את פניו.

(קופצת החוצה מבעד החלון. לאחר רגע מופיע בעל־הגן. איש כבד גוף וכבד־הליכות, עם רעמת שיבה ושפם־שיבה ומבט מביע טוב־לב ופקחות. מקטרת בפיו.)

בעל־הגן: יום שכולו טוב!

אדם: (מזדרז וקם לכבודו) יום־שכולו־טוב.

בעל־הגן: (מצביע על כסאה של חוה) יצאה לקטוף פירות לארוחת הצהרים?

אדם: (נבוך) כנראה… (מזדרז לעשות אחר רצונו) שאקרא לה?

בעל־הגן: שב, שב. אין צורך. היא תבוא בעצמה ברגע שתרגיש שאיננה קרואה. (בוחן אותו במבטו). משהו לא כשורה?

אדם: (מדוכדך) הכל בסדר…

בעל־הגן: עוד כואב?

אדם: מה?

בעל־הגן: הצלע.

אדם: כן… זאת אומרת לא… (צוחק) חשבתי שאתה מתכוון…

בעל־הגן: רבתם?

אדם: (משפיל את עיניו) קצת…

בעל־הגן: זה בריא.

אדם: אני חולה מזה…

בעל־הגן: אני מקוה שאינך מתחרט…

אדם: על מה?

בעל־הגן: על שנתתי לך אותה.

אדם: אמרת שהיא תהיה לי לעזר…

בעל־הגן: כל מה שבגן הוא דבר והיפוכו: אש, אויר, מים, עפר. הפרי, למשל, מרקיב והולך – ובה־בשעה מטיל זרע באדמה; הזרע נהרס, ובה בשעה מנביט גבעול חדש; האשה – הרסה צלע מגופך – ובה בשעה הביאה לך תענוגות.

אדם: היא… היא כמו נחיל של דבורים, כל היום, כל היום…

בעל־הגן: (צוחק) רדה את הדבש.

אדם: אני נעקץ.

בעל־הגן: זהו המחיר! שום תענוג אינו בא בלי כאב. האם טוב היה לך יותר לפני שנתתי לך אותה? רחמים תקפו אותי למראך. היית מהלך בגן ומסתכל סביבך, תמה, משועמם, לא שמח, לא עצוב, לא נהנה, לא מתענה… לא טוב היות האדם לבדו.

אדם: גם אני חשבתי כך.

בעל־הגן: ועכשיו?…

אדם: היא איננה מרוצה…

בעל־הגן: ממה?

אדם: ממני, כנראה…

בעל־הגן: (מרכין עצמו אליו. בלחש) שלוט בה!

אדם: אין לי נסיון בזה.

בעל־הגן: (בלחש, בתוקף) אַלֵף אותה! אַלֵף אותה כאילו היתה חיה.

אדם: איך?

בעל־הגן: נהג עמה בתוקף! צעק כשנחוץ! כפה עליה את רצונך! צווה עליה!

אדם: היא תברח מפני.

בעל־הגן: (צוחק) תברח? היא תאהב את זה! נסה ותראה כמה היא תאהב את זה! בכל לבה! היה לה אדון, היה לה בעל!

אדם: היא אומרת שאני ילד…

בעל־הגן: כמובן שאתה ילד, אם אינך נוהג בה כפי שאמרתי לך!

אדם: (לאחר שתיקה) אני לא אוכל… לא אוכל… אין לי אופי כזה… אני אסבול נורא אם ארגיש שאני כופה עליה דברים… שהיא חיה אתי כאילו מאונס… איזה טעם…

בעל־הגן: (לאחר שתיקה) כרצונך.

אדם: אני רוצה מנוחה, קצת מנוחה… (פורץ בבכי מר).

בעל־הגן: הו, עכשיו אתה באמת ילד.

אדם: (מתוך בכי, כשהוא מסתיר פניו בידו) מיום שהיא באה… כל הזמן… הרגשת האחריות הזאת למצב הרוח שלה… בכל רגע ורגע לדאוג שתהיה מאושרת… שלא תשתעמם… שלא תתעצב… שתבלה יפה… והפחד הזה פן אאבד אותה… כאילו אסון עומד לקרות…

בעל־הגן: הו, אדם, אדם… אינך מתבייש? כל החיים עוד לפניך.

אדם: כן, כל החיים… (מוחה דמעותיו ונושא עינו אליו) מותר לבקש משהו?

בעל־הגן: נשמע.

אדם: אילו אפשר היה… שתתן לנו איזה מקום בקצה הגן… מובדל, מבודד… שנוכל לחיות בו רק שנינו… לבד. (לאחר שתיקה) ראיתיי מערה אחת בהר שמעבר לגיא… שם שקט מאד… שום נפש חיה לא מגיעה… היינו יכולים לחיות לבד.

בעל־הגן: ואז?

אדם: אז… נדמה לי שאהיה שקט יותר… בטוח יותר…

בעל־הגן: והיא תסכים לכך?

אדם: אם אתה תגזור עלינו…

(חוה מופיעה בפתח. זועמת. נשענת על המשקוף כשזרועותיה שלובות על חזה.)

חוה: נדמה לי שבעניין זה מותר גם לי לומר משהו!

בעל־הגן: (צוחק) אמרתי שתופיע ברגע שתרגיש כי איננה קרואה.

חוה: כן, אני מודה ומתוודה, שמעתי הכל. שמעתי את כל העצות היפות שהשאת לו. (מחקה אותו) נהג עמה בתוקף, כפה עליה את רצונך! צווה עליה! (קופצת אגרופיה) הו, אתה טועה מאד, אדוני בעל־הגן, הוא לא ישלוט בי!

בעל־הגן: כמובן. הוא איננו רוצה.

חוה: ובענין הרעיון הנפלא הזה לגור במערה מבודדת מאחורי הגיא העמוק, (מחקה אות אדם) שנינו! לבד! – אני מודיעה: זה לא בא בחשבון!

בעל־הגן: מדוע?

חוה: לא השתגעתי. לא השתגעתי לחיות באיזה חור וללא כל נוחיות.

בעל־הגן: נוחיות?

חוה: כן, כן, שאצטרך לרוץ קילומטרים בשביל לקטוף פירות ולהביא מים? לא, אדוני, אני לא נבראתי לזה.

אדם: (מתוך סבל) אבל שם שקט…

חוה: למה לי שקט? אני רוצה ליהנות מכל מנעמי הגן (בלעג) אם אפשר לקרוא לזה מנעמים בכלל… על־כל פנים, כאן לפחות אפשר לראות… ו… להיראות, כן, להיראות! אינני מתביישת בזה! אבל שם! – מי יודע בכלל על קיומי? תענוג גדול לשבת כל היום במערה ולהסתכל על קירות האבן הקרחים… ועליו…

בעל־הגן: אבל הוא רוצה בזה. לדעתך עליו לבטל רצונו מפני רצונך?

חוה: יש שויון בינינו.

בעל־הגן: לזה את קוראת שויון?

חוה: כן, אדוני בעל־הגן. אני המין החלש ועליו החובה לוותר.

בעל־הגן: ואם יעמוד על דעתו?

חוה: (במשיכת כתפיים) נתגרש.

בעל־הגן: (פורץ בצחוק גדול) מה תעשי אז?

חוה: אל תדאג, אני כבר אסתדר.

בעל־הגן: ואם גזור עליכם לחיות שם?

חוה: (מתפרצת כנגדו) אלהים אדירים! מה אתה חושב לך, שאם נפחת בנו נשמה, אז כבר מותר לך לשחק בנו כרצונך? לשלוח אותנו לכאן, לשם, לצוות מה מותר ומה אסור? אם זהו המחיר שעלי לשלם – קח לך את הנשמה. (עושה תנועה כאילו מוציאה אותה מלבה) אין לי צורך בה.

בעל־הגן: (מחייך) לשוא את רוגזת. בין כה וכה לא הייתי גוזר עליכם.

חוה: מדוע, אם אפשר לשאול?

בעל־הגן: נעים לי יותר כשאתם נמצאים בקרבתי…

חוה: משתעמם בלעדינו, מה?

בעל־הגן: לא בדיוק… אבל… סוף סוף את יצור די נאה, לא כן?

חוה: תמיד היתה לי הרגשה שבראת אותנו רק לשם הנאתך ולא לשם הנאתנו…

בעל־הגן: מה חסר לך?

חוה: אינני אוהבת שאוסרים עלי לעשות דברים מסוימים, ביחוד שאינני יודעת מה הטעם.

בעל־הגן: טעם האיסור?

חוה: טעם האיסור וטעמם של הדברים!

בעל־הגן: אבל גם לסקרנות יש טעם. אם אסיר את האיסור – יאבד לך טעם זה.

חוה: אם כן, מוכנה אני לוותר עליו במחיר הטעם ההוא.

אדם: חוה, הוא מיטיב לדעת מאתנו מה טוב לנו ומה רע.

חוה: כן, כן, שמעתי זאת מפיך פעמים אין ספור.

בעל־הגן: אדם יכול לבחור רק בין דברים שהוא יודעם.

חוה: אדם, אבל לא חוה… ומלבד זה – לומר לך את כל האמת – אני משתעממת!

בעל־הגן: בחברתו?

חוה: בחברתו.

בעל־הגן: כבר? לאחר שמונה ימים בלבד?

חוה: נדמה לי שאנחנו נשואים כבר חמש־עשרה שנה.

בעל־הגן: (צוחק) שום בריה בכל הגן כולו לא התאוננה לפני, שמשעמם לה…

חוה: כי שום ברייה אינה יודעת לדבר ואני יודעת לדבר… ומלבד זה – את כל החיה והבהמה והעוף, בראת רבים מאד, ואותנו – רק שניים.

בעל־הגן: פרו ורבו!

חוה: קל לומר. ועד אז?

בעל־הגן: אפשר ליהנות מיפי הטבע.

אדם: (אל חוה) כן, בהחלט.

בעל־הגן: ראית כבר את הראם?

חוה: (בביטול) ראיתי.

בעל־הגן: את הבהמות?

חוה: את כולן. מעניין מאד.

חוה: את כל הגן אני מכירה, מן הפישון ועד הגיחון, מן החידקל ועד הפרת, את הזהב ואת הבדולח ואת אבן השוהם. שום דבר לא יפתיע אותי.

בעל־הגן: (מדליק את המקטורת לעצמו) אבל יפי הדברים האלה משתנה מרגע לרגע, אין לך רגע אחד דומה…

חוה: (מצביעה על המקטרת) מה זה?

בעל־הגן: מקטרת.

חוה: אפשר לנסות?

(חוה נוטלת מידו את המקטרת, נושמת עשן על קרבה, אך פורצת בשעול קשה.)

בעל־הגן: (צוחק) שכרה של סקרנות.

חוה: (מחזירה לו את המקטרת. בצחוק) בכל־זאת – זה טוב.

בעל־הגן: את רואה? בכל זאת יש דברים שאינך מכירה עדיין.

חוה: שאתה שומר לעצמך. לאן?

בעל־הגן: אראה לכם דבר שלא ראיתם מששת ימי בראשית.

חוה: פרי?

בעל־הגן: אפשר לקרוא לזה גם כך. בעוד דקות מספר תמליט הלביאה שלושה גורי אריות. בפעם הראשונה בדברי־הימים. אני עצמי סקרן להיות עד למחזה הזה.

חוה: (באכזבה) לא בשבילי. דיה לצרה בשעתה.

בעל־הגן: (קם) כן, אלך אתך.

חוה: (בלעג) עד סוף העולם!

בעל־הגן: (שם ידו על שכמו של אדם) את מפסידה מאורע הסטורי.

חוה: הוא יספר לי כבר.

בעל־הגן: מוצאת חן בעיני דרך הדיבור ההמונית שלך! (צובט בלחייה)

חוה: (סוטרת לו על ידו) תפסיק, באמת, אינני ילדה קטנה!

(בעל־הגן ואדם יוצאים)

חוה: (קוראת אחריהם) אדם! שתחזור מוקדם!

אדם: (מרחוק) כן, יקירה!

חוה: (מסתכלת אחרי אדם, לעצמה) כמו ילד תחת כנף אביו. ברגע שהוא רואה אותו – פניו משתנים וכל בטחונו חוזר אליו. איזו מסירות!

(נכנסת פנימה ומתיישבת על הכסא. שותקת ומסתכלת סביבה) נורא משעמם. (מפהקת) אילו אפשר היה לעשות משהו… (מגלגלת תפוחים בידיה) הצמחונות הזאת… (שותקת) וכך זה יימשך מאה שנה, אלף שנה, חמשת אלפים שנה. עד בלי קץ – ללא שום שינוי… (שותקת, פורצת בצחוק) אפשר ליהנות מיפי הטבע, הוא אומר! כמה? כמה אפשר ליהנות? שוב אותה זריחה, שוב אותה שקיעה… יש קצת שינויים מיום ליום, נכון… אבל מה זה מעניין כל־כך? צפצוף צפרים, געיית פרות, פרחים… פרחים אני אוהבת, אבל כל זה ניתן בגודש כזה, עד שמתעוררת בחילה ממש… וכך עד בלי קץ… זוועה!

(מבעד לחלון נראה נחש. מתקרב על קצות בהונותיו. חוה אינה מרגישה בו. הוא גבוה, ארוך, צעיר, לבוש סוודר שחור מהודק מאד לגופו. מכנסיים שחורים צרים וגרביים שחורים. לראשו – מצנפת שחורה מחודדת בקצה. עיניו נוצצות בברק ערמוני.)

נחש: (ליד החלון) טססט.

חוה: (נושאת ראשה בבהלה. שמה את ידיה על לבה) בחיי, נבהלתי!

נחש: (צוחק. בתנועת יד) איננו?

חוה: יצא.

נחש: עם הזקן?

חוה: אלא עם מי?

נחש: אפשר?

חוה: (מושכת בכתפיה) לא איכפת לי…

נחש: (קופץ פנימה דרך החלון ומתיישב מולה) משעמם, מה?

חוה: לאו דוקא.

נחש: מבלה יפה?

חוה: אוכלים…

נחש: בננות?

חוה: הכל.

נחש: הכל?

חוה: כמעט…

נחש: (מסתכל בה בחיוך ערמומי) ראיתי אותך הבוקר…

חוה: כן? איפה?

נחש: (בקריצה) שם, על יד העץ ההוא…

חוה: (בבהלה) לא!

נחש: כן, כן! נחמד מאד היה – אך התקרבת אליו, הסתכלת לכל הצדדים, ניגשת, חיבקת את הגזע, הסתכלת למעלה, ופתאום, כאילו ראית שד – וברחת! (צוחק).

חוה: באמת, כאילו חשתי שתי עינים נוצצות מבעד לענפים… זה היית אתה?

נחש: אהם…

חוה: אתה עוקב אחרי?

נחש: לא בכל יום מזדמנת יפהפיה כזו לגן.

חוה: (מחייכת) איפה למדת להחניף?

נחש: העינים מלמדות את הלשון. גוף נהדר, מושלם.

חוה: הו, הפסק!

נחש: בחיי, לא הייתי מאמין על הזקן שהוא מוכשר על־כך! עבודה יפה מאד – כל הכבוד.

חוה: לא נוכחת בזה עוד לפני ש… באתי אני?

נחש: הו, לא! זה משהו מיוחד! ובעיקר – יחיד! פנינה בכתר הבריאה!

חוה: אם תגזים – אחדל להאמין לך.

נחש: גם אז תאמיני. אבל אינני מגזים. רוצה לשמוע משהו?

חוה: אם זה מעניין.

נחש: ובכן – לפני שהופעת כאן, היו ימים שחשבתי שאבלע את עצמי חיים מרוב שעמום. בשם אלוהים, מה נחש כמוני יכול לעשות כאן, בגן־העדן הארור הזה? השלווה הנצחית! השלום הזוהר באור שבעת הימים! (בשאט־נפש) זאב עם כבש, נמר עם גדי, פרה ודוב, אריה כבקר – (בקריאה נרגשת) בית סוהר אחד גדול ועצוב עד בלי סוף!

(בשקט, באינטימיות) אמנם בית סוהר יפה, נהדר, עם כל הנוחיות, לא חסר דבר…

אבל בית סוהר נשאר בית סוהר!

חוה: הוצאת מלים מפי.

נחש: אבל מרגע שהופעת את… הכל נשתנה. פתאום חשתי בתוכי… מין התרגשות בלתי־פוסקת כזאת… כמיהה לקרוא לזה? תשוקה? געגועים? כאב? אושר ללא־הכיל? – הכל יחד!

נחש: הייתי מסתתר בין העצים ועוקב אחריך. ראיתי אותך מטיילת עם אדם, שלובת־זרוע, יושבת אתו על שפת הפישון, קופצת למים…

חוה: לא התביישת?

נחש: לא. אני מודה. או הולכת לבדך בבוקר־בבוקר לקטוף פירות…

חוה: מעניין שלא הרגשתי בזה.

נחש: אני החלקתי. זחלתי על גחוני. חרש חרש בין העלים… ידעתי שאינני יכול להשיג אותך – אבל… הכל נשתנה. (צוחק) אפילו הטבע נראה יפה בעיני.

חוה: מה אתה אומר!

נחש: מוזר – אבל זו האמת. הזריחות, השקיעות…

חוה: מעניין…

נחש: פריחת השקד, זמזום הדבורים, צמיחת הדשאים… (מתקרב אליה. בלחש) התחלתי אפילו לכתוב שירים בסתר… (צוחק)

חוה: מעניין מאד.

נחש: וגם לצייר…

חוה: עד כדי כך!

נחש: (מוציא מתיקו גליון נייר) ציירתי אותך כשעלית מן הרחצה… (מראה לה את הציור).

חוה: (מסתכלת בציור) כך אני נראית?

נחש: בעיני.

חוה: גוף יפה…

נחש: מעולם לא ראיתי את עצמך…

חוה: רק במטושטש, במים, עלי להודות… די משכנע.

נחש: (מסתכל יחד עמה בציור) אבל לא מושלם. “חוה מתרחצת” אני קורא לזה. אבל עלי לעבוד על זה עוד הרבה. לא די אקספרסיבי.

חוה: על כל פנים דומה מאד.

נחש: זה החסרון! צריך להיות יותר מדומה מאד.

חוה: (נושאת אליו עיניה בהערצה) אתה מדבר באופן כל־כך… כל־כך בוהמי.

נחש:(בענווה) אני רק חובב.

חוה: (בפינוק) אותי?

נחש: אותך? כמובן. איך אפשר אחרת! עיניים כאלה, שיער כזה, צוואר… חזה… כל הפיגורה… (מקרב פניו אליה ולוחש) למה לא קטפת?

חוה: (בבהלה) מה?

נחש: מן העץ ההוא…

חוה: (בנוקשות) אסור.

נחש: מי אמר?

חוה: אדם. בשם הזקן.

נחש: ואתם נשמעים לו בכל?

חוה: אנו אסירי תודה לו.

נחש: בעד מה?

חוה: בעד החיים.

נחש: אפשר… אפשר לנסות פעם…

חוה: לא. אסור.

נחש: סלחי לי על שאלתי, אבל… האם שאלת את עצמך אי־פעם מדוע אסור?

חוה: לא. אסור וזהו. לא כדאי לדבר על זה.

נחש: אם כן, אני אומר לך מדוע. (קם ועובר לשבת על ידה, קרוב קרוב) את מבינה… הוא רוצה להרגיש את עצמו השליט!

חוה: הרי ברור שהוא השליט! הוא בעל הגן!

נחש: כן, כמובן, כמובן… אבל איך להסביר לך זאת?… תראי, הוא נתן חופש גמור לכל הבריות שבגן. את, אני, כל בעלי החיים, חופשיים בעצם לעשות ככל העולה על רוחנו. הוא איננו מתערב. הוא… איך לומר זאת… בעל־אחוזה ליברלי מאד… בכל השקפות מתקדמות מאד. מלכתחילה החליט להשליט את עקרון החופש בגן. אני כונס אותם כאן, אמר לעצמו, נותן להם הכל על חשבוני, חינם אין־עבודה, כדי שיהנו מחייהם ללא דאגה, ואני מניח להם לנהוג כחפצם…

חוה: האם לא מטוב־לב עשה זאת?

נחש: כמובן, אינני מכחיש. מטוב־לב ומרוחב דעת… אבל תראי, מה נשאר לו עכשיו? הוא גמר את עבודתו. אין לו מה לעשות יותר. הוא בפנסיה, אם אפשר להתבטא כך. בעל־אחוזה, פילנטרופ, גם פדגוג גדול, שלא נותר לו אלא להתהלך בגן ולהשקיף על אחרים. כולנו חיים את חיינו באילו הוא לא היה קיים כלל… בעצם, כאילו לא בזכותו אנחנו חיים כך ללא כל דאגה. הוא הולך ונשכח. הוא מיוחד בשבילנו, זקן זה… אבל הוא איננו רוצה להרגיש עצמו מיותר! הוא רוצה להיות השליט! שנדע שבזכותו בא לנו כל זה…

חוה: בעצם יש בזה מידה של צדק.

נחש: אבל גם של רשע! כדי שירגיש עצמו בעל־השלטון. החליט להטיל איסור כלשהו. לא חשוב על מה, לא חשוב מדוע, העיקר שיהיה איסור! (בקול, בפאתוס) בעץ אחד בגן אסור לגעת!

חוה: ואין בפרי הזה משהו… מסוכן?

נחש: הבלים! לא הפרי חשוב לו אלא האיסור! איסור שלא חל עליו אלא עלינו. באיסור זה הוא קונה את היתרון עלינו, היתרון היחיד! (בחיוך ארסי) הה… כמה הוא נהנה מזה, איך את מהלכת סביב־סביב לעץ ואינך מעיזה לקטוף ממנו! מעיו ששים בו! עיניו מתגלגלות בחוריהן! שפמו רועד מתענוג! האין בזה התעללות? – אמרי בעצמך.

חוה: אתה… טעמת?

נחש: פעם אחת? שלוש פעמים! מה אני אומר שלוש – חמש פעמים! חמש פעמים? – עשר, שתים־עשרה! מי יכול ספור?

חוה: וזה… טוב?

נחש: מקסים! אלהי! (חובק את כתפה) רוצה?

חוה: לא, לא.

נחש: פוחדת?

חוה: אדם לא יסלח לי לעולם.

נחש: הוא יסלח, יסלח, טוב לב שכמותו! מלבד זה – גם הוא יכול…

חוה: אינך מכיר אותו. הוא נאמן לזקן ככלב.

נחש: הוא לא ידע…

חוה: אבל הזקן? הוא רואה הכל ויודע הכל.

נחש: ומה בכך? – שידע.

חוה: הוא יעניש.

נחש: (צוחק) אותך? הוא אוהב אותך, זקן אשמאי זה! לא הרגשת בכך?

חוה: מעולם לא רמז לי על כך.

נחש: אילו ראית איך הוא מסתכל בך כשאת עוברת בגן…

חוה: (צוחקת) באמת?

הנחש: חי נפשי! במו עיני ראיתי. הוא חומד אותך, ממש כמו שאת חומדת את הפרי האסור! (צוחק) מידה כנגד מידה, מה?… הוא יעניש אותך? לבו יתפלץ בקרבו בטרם יעשה זאת… הו, איזה פרי הוא זה… (מקרב אותה אליו).

חוה: חדל כבר (צוחקת)

נחש: רוצה לראות? הבאתי הנה…

(הנחש מסיר את מצנפתו ומוציא מתוכה שלושה תפוחים אדומים, מגיש לה אחד מהם.)

חוה: (נדהמת) הו…

נחש: הריחי.

חוה: (מריחה בתענוג) עדן!

נחש: טעמי.

חוה: אתה.

נחש: (נועץ שיניו בתפוח שבידו) קרה לי משהו? – לא כלום.

חוה: (בצחוק) אני מתה לטעום.

נחש: טעמי ולא תמותי.

חוה: שאטעם?

נחש: עלי ועל ראשי.

חוה: (מסתכלת בתפוח שבידה בחמדה) לא תגלה?

נחש: תמיד תוכלי לומר שאני פיתיתי אותך…

חוה: רק קצת… (נועצת שיניה בתפוח ועיניה נפקחות לרווחה).

נחש: איך?

חוה: אלהי…

נחש: עכשיו את רואה למה אני מתכוון? בעל־הגן הנדיב שלנו, הטוב, היודע־כל – המציא לנו איסור להנאתו כדי שאנחנו לא נוכל ליהנות מן החיים עד תום.

חוה: (נוגסת בתאווה מן התפוח) נפלא. איזה עסיס! (אוכלת את התפוח ברעבתנות פראית עד תומו).

נחש: (מגיש לה תפוח שני) עוד?

חוה: (מעולפת חושים) הו, לא… זה די… האם גם אתה מרגיש כך?

נחש: איך?

חוה: מין… מין סחרחורת כזאת… מין נעימות מתוקה… (צוחקת) הו, מה זה קורה לי?

נחש: בכל זאת קורה משהו?

חוה: (מניחה ראשה על כתפו באפיסת־אונים) מעולם לא חשתי דבר כזה… הכל סובב סובב… כמו חלום… (צוחקת) למה אני צוחקת כל כך…

נחש: (נושק לה על פיה) איזו מתיקות.

חוה: לא פה נחש… (בקול חלוד) אדם עלול להכנס בכל רגע…

נחש: (לוחש) נלך?

חוה: (בקול מתעלף) לאן?

נחש: לא חשוב לאן…

חוה: זכור שאתה פיתית אותי…

נחש: כמובן… (מרים אותה, תומך בה בזרועותיו. שניהם יוצאים חבוקים. מבחוץ נשמע צפצוף מקהלות צפרים בנעימות מתוקות. אדם קרב ובא. בזרועותיו חתול.)

אדם: חוה? (נכנס ומביט סביבו) יצאה לטייל. (מתיישב על כסאו ומלטף את החתול בזרועותיו) גור־אריה חמוד שלי… איך אור העולם? יפה? מה? אינך רואה אותו עוד? אין דבר, בעוד יום־יומיים תראה. תהנה מזריחת השמש, מן הטל הנוצץ על הדשאים, מרשתות האור המפזזות בין העלים, מרחש הרוח… עולם יפה הכינו לך… ואת חוה תשמח? – כמובן! הלא בשביל זה נתן אותך הזקן, במתנה… בחברתך היא לא תשתעמם אף פעם, בזה אני בטוח… תוכל ללטף אתך כל היום, גור אריה חמוד… לא תנשוך אותה? – ודאי לא!… מתנה שכה מצפה לה… לא שערה כלל מה הכין לה הזקן… תישן, תישן גור־אריה עצל… (נושא עיניו אל השולחן ורואה את המונח עליו: גליון נייר, מצנפת והתפוח האדום. בבהלה הוא מוריד את החתול לארץ, פורש א הגליון ומסתכל בציור באיבה גוברת והולכת. נוטל בידו את המצנפת, הופכה מצד אל צד, אחר מטילה בכוח לארץ). הנבל; עד הנה הגיע.

(נוטל את התפוח בידו, מהסס רגע, אחר נועץ בו את שיניו. העוויה של בחילה עולה בפניו)

הוא פיתה אותה, הערום! יורק את בלעו מפיו ומשליך את התפוח בכוח מבעד לחלון. אחר נוטל שוב את הציור, מתסכל בו וקורע אותו לגזרים בחימה).

(צועק) ארור! ארור מכל חית השדה!

(פונה אל החלון בזעקת כאב) חוה! חוה!

(פורץ בבכי) ידעתי שזה יקרה פעם… ידעתי…

(מצפה לתשובה. מתישב על כסאו כשראשו בין ידיו. מבחוץ נשמעת שוב רינת צפרים. חרש־חרש, בהתגנב, מתקרבת חוה אל הסוכה, נעצרת בפתח וחובקת את המשקוף כשהיא מסתכלת באדם. מראיה נשתנה מאד מאז יציאתה עם הנחש: בפניה ניכרים אותות חוויה סוערת, מעורבת בהכרת־אשמה, או בושה. שפתיה משוחות באודם, מחרוזת של ביצי־נחש לצוארה, צמיד של עצם על פרק ידה, ועל זרועה ארנק מעור נחש. מוציאה סיגריה ומדליקה לעצמה).

אדם: (נושא ראשו ונדהם בשהוא רואה אותה. כאילו בפעם הראשונה).

את? (חוה אינה עונה. חיוך עגום עולה בפניה. אדם בוחן אותה מכף רגל עד ראש. בכאב)

למה עשית לי זאת? למה? (מצפה לתשובה. שותקת) כל כך רע היה לך אתי?

(היא מניעה ראשה לאות לאו. מתבונן בה נדהם) אינני מכיר אותך…

חוה: (באטיות, בעצב) אולי… אתה רואה אותי עכשיו בפעם הראשונה…

אדם: האודם הזה על השפתיים… הארנק… המחרוזת… למה הלכת אתו? למה?

חוה: (בשקט) היית נאמן מדי.

אדם: לך?

חוה: לו, לזקן

אדם: על כן הלכת איתו?

חוה: אילו טעמת מן הפרי היית מבין…

אדם: (בשאט נפש) מוות!

חוה: אולי… אבל איך נדע מה הם החיים?

אדם: (נבוך רגע, אחר בזעקה) אני שונא אותו! שונא אותו עד מוות!

חוה: (פניה מאירות בחיוך) אם כן… גם אתה טעמת…

אדם: אוחז ראשו בידיו) הו, אלוהים!

חוה: אין דבר, עכשיו נוכל גם בלעדיו.

אדם: (מסתכל בה בבהלה) את יצאת מדעתך?

חוה: (בשקט) אני טעמתי דעת (לאחר רגע) וגם אתה.

אדם: (מסוער כולו) אני לא אוכל לשאת זאת… לא אוכל… לדעת שאת… צלע מצלעי… אתו… (צועק אליה) עם הנחש הזה! הערום! הארור! הזוחל כגנב על גחונו! האורב לך, העוקב אחריך כנוכל, עם ברק הזימזימה שבעינים, עם הארס הזה שבלשונו…

חוה: (בחיוך שקט) כך אני אוהבת אותך.

אדם: אותי?

חוה: כן. עם השנאה, עם הקנאה, עם תאוות הנקם…

אדם: אני?

חוה: (ניגשת אליו ובהתיישבה לידו, שמה זרועה על כתפו) אתה מתפלא?

אדם: (מסיר א זרועה מעליו) הניחי לי.

חוה: עכשיו אתה גבר.

אדם: את מלאה חטא.

חוה: אתה רוצה שאסיר את אלה? אין לי עוד צורך בהם. (מסירה את המחרוזת מעל צוארה ומשליכה אותה החוצה דרך החלון. אחר כך את הצמיד, את הארנק).

אדם: לעולם לא תוכלי להסיר אותו מעליך.

חוה: אתה טועה. הוא כבר איננו. מוכרחה הייתי פעם אחת לטעום, כדי לדעת.

אדם: (בקריאת כאב) אבל הוא ידע אותך.

חוה: הו, זה לא כל כך חשוב… עכשיו אני יודעת את עצמי. אינך מבין? אינך מבין שקודם הייתי מלאת חטא ועכשיו אני נקיה? זה רדף אותי. לא נתן לי מנוח. חייתי אתך – ולא אתך. זה משך אותי בחבלי קדם. כאילו נחש זחל בתוכי…

אדם: אל תזכירי לי את שמו…

חוה: שמו לא אומר לי עוד כלום… אבל אתה כנראה לא תבין זאת לעולם.

אדם: את מה?

חוה: שהייתי מוכרחה לדעת כדי לבחור. שמוכרחה הייתי לטעום מן הרע כדי לדעת מהו טוב. מוכרחה הייתי לבחור בך! לבחור מרצוני!… (לאחר שתיקה, באהבה רבה) עכשיו אני מוכנה ללכת אתך עד סוף העולם. אפילו אל אותה מערה אשר מעבר לגיא…

אדם: (בקריאת כאב) אבל עכשיו לא נהיה שם לבדנו! בשום מקום לא נהיה לבדנו! תמיד יהיה גם הוא, השלישי! איך אני אוכל לשאת זאת? הוא ירדוף אותי! גם כשאעצום את עיני, אראה אותו תמיד, אראה את השלישי אורב לך… (מליט פניו ובוכה)

חוה: (חובקת את צוארו) גבר שלי, ילד שלי. כאילו נולדת מחדש בשבילי, אחר, אהוב, קודח, חושק, שונא, מלא חטא! (מבטה נופל על גור־האריה, בפליאה) מה זה?

אדם: (מפנה ראשו אליו, מפוייס) רק עכשיו נולד…

חוה: (תופסת אותו בצוארו ונושאה אותו אל פניה) גור חמוד שלי! (אל אדם) ראית איך נולד?

אדם: (מחוייך) כן… בהרבה כאבים…

חוה: (מלטפת את הגור) כאבים מתוקים בודאי… כמה הוא רך… כמה חמוד… אלוהים! איזה יצור…

(מרחוק נשמע קולו של בעל־הגן: אדם! ורגע ממושך נשמעים הדים מכל העברים: אדם! אדם! א־דם! שניהם נדרכים בפחד רב, כאילו הקולות רוגמים אותם.)

אדם: (ברעדה) זהו. ידעתי שזה יבוא.

חוה: נשתדל להיות אמיצים.

אדם: אולי נסתתר.

חוה: הוא רואה הכל.

אדם: (מציץ בה) גם את מתבוששת?

חוה: קצת, כאילו אני ערומה.

אדם: נאמר את האמת?

חוה: כן, אהוב שלי…

(בעל־הגן מתקרב בצעדים כבדים. שניהם מתכווצים כבפני מהלומה. הוא נעצר בפתח ומתבונן בהם רגע ממושך בתוכחה אלמת.)

בעל־הגן: (ברשעות) מתוק? (מצפה לתשובה. מתוק מאד? (מצפה שוב. בלעג) צר לי עליכם. יכולים הייתם לחיות כאן עד בלי סוף… על חשבוני ללא נקיפת אצבע, ללא דאגה… ליהנות מכל טוב הגן עד עולם… לא הייתי דורש מכם דבר. שום שרות, שום תשלום… אפילו לא תודה…

חוה: רק שנשמע בקולך.

בעל־הגן: (בלעג) הבלים! בעץ אחד מכל מיליוני העצים שבגן ציוויתי שלא תגעו! מחיר גבוה מדי בעד כל התענוגות שהכנתי לכם, מה?… בשביל מי אתם חושבים עמלתי ששה ימים תמימים? בשביל מי נטעתי את הגן הזה עם כל הנוחיות? בשביל עצמי? אני זקן מדי. בגילי, יכולתי לחיות גם בתוך תוהו ובוהו. רק למענכם!

חוה: אני…

בעל־הגן: (מפסיק אותה ברוגז) הם! אל תגידי לי שהנחש פיתה אותך. שום יצור בגן הזה לא נתפתה עוד מבלי שירצה להתפתות! מכל העצים – עץ אחד…

חוה: למה נטעת אותו בכלל? לנסות אותנו? להתעלל בנו?

בעל־הגן: כי נטעתי את כל מיני העצים האפשריים, וזהו מין מן המינים, מובן? מוכרחה היית לטעום ממנו?

חוה: (בשקט) כן. אבל מה שהיה היה. הגד כבר מהו העונש, הלא לשם כך באת, לא?

בעל־הגן: לא יערב לך לשמוע אותו.

חוה: נקבל את הדין. אמור כבר.

בעל־הגן: (בפקודה) לפנות את הגן תוך עשרים־וארבע שעות!

חוה: עשרים וארבע דקות תספקנה. (קמה ומושכת כידו של אדם) בוא אדם, נלך.

(אדם איננו זז. מביט בכאב אל בעל־הגן) בוא, אינך רואה שהוא מחכה?

בעל־הגן: שום אושר לא מצפה לכם שם…

חוה: (באומץ) חרות! זה לא די?

בעל־הגן: כן, ועמל מפרך

חוה טוב מאושר של חסות. איננו רוצים בשם חסדים.

אדם: (קם) ובשום איסורים.

חוה: בראוו אדם! (מושכת ידו) בוא, נלך.

בעל־הגן: (נד בראשו) הכל בגלל עץ אחד…

חוה: רצונך,תוכל לקרוא לו עץ הדעת, הרבה דברים אנו יודעים עכשיו שלא ידענו קודם.

בעל־הגן: את החטא.

חוה: זה הרבה מאד! (מתרחקת יד ביד עם אדם. מפנה ראשה לאחור) וגם את הכוח לעמוד נגדו! וגם את האהבה! וגם את הטוב! וגם את הרע! (מתעכבת) ואינני יודעת עדיין מי יצטער יותר, אנחנו או אתה. בכל זאת, נהנית אתנו קצת, לא כן? קצת. אלא שרצית שנחיה כל ימינו ללא חטא. כמוך. כי אינך יכול לחטוא. כי אסור לך. הכל היית מוכן לתת לנו, אפילו חיי עולם ובלבד שנהיה כבולים אליך בכבליי־משי אלה של לא־חטא. בברית חשאית של צדקה תפלה. אם – הפרנו את הברית. אתה מקנא בנו, לא? (בלעג) עולם שכולו טוב! איזה שעמום!

(שנינם מתרחקים).

אדם: (אל חווה. בלחש) אפילו לא הודינו לו…

חוה: (בהשתחוויה נלעגת)־ תודה!

אדם: אמרי שלום.

חוה: (בהשתחוויה) ו־שלום!

(אדם וחוה יוצאים. בעל־הגן עומד ומביט אחריהם ביגון. הנחש מופיע על בהונותיו בלאט, ונעמד על ידו.

נחש: (מסתכל יחד עמו לעברם) חתיכה נאה, מה?

בעל־הגן: (נדהם משרואה אותו לידו) ארור! לך זחול על גחונך!

נחש: (מתעלם מכעסו. בארס) בכל זאת היה לך יחס אליה… תודה… (באירוניה) כי גם אליו, כמובן…

בעל־הגן: (מסתכל בו. מחייך לבסוף. בעצב) כמה כפויי טובה הם! ואני נתתי להם את החיים.

נחש: לא ראית מראש שככה יקרה?

בעל־הגן: (בהרהור) בעצם, כן.

נחש: לא צריך היית לאסור – לא היו מתפתים.

בעל־הגן: רצונך לדעת את האמת? רציתי שיכירו גם את התענוג הזה.

נחש: כמה שאתה ערום!

בעל־הגן: לא כפי שאתה חושב. בכל זאת השתעשעתי בתקווה שיעמדו בנסיון. (צוחק)

נחש: ואז?

בעל־הגן: היו נשארים, כמובן, עד עולם.

נחש: משעמם יהיה בלעדיהם, מה?

בעל־הגן: (נאנח) הה, כן, כן. מאד! סבורני שהיו אלה ימי האושר היחידים שלי. חייתי את עצמי בתוכם. כל ניד קל שלהם, כל התרגשות, כל אכזבה, כל סקרנות, אפילו את המלחמה עם הפתוי. ועכשיו? את מי הענשתי? אותם? חיים סוערים יהיו להם. קשים, קצרים, אבל מלאי ענין. מלאי סבל, וחטא, ושמחה, ועצב. ומה… עם מי אני נשאר?

נחש: אתי.

בעל־הגן: אתך? אני מכיר אותך. אתה תתגנב החוצה אפילו על גחונך.

נחש: אם תאסור עלי, כמובן.

בעל־הגן: כן, אני אאסור, ואתה תגיח ותחזור ושוב תגיח. כן, דנתי את עצמי לבדידות עולם.

(מוציא מכיסו מטפחת ומוחה בה דמעה)

נחש: (מציץ בו) אתה בוכה?

בעל־הגן: (מחייך מבעד לדמעותיו) שטויות, התרגשות־קלה, של שעת פרידה.

נחש: (מצודד אליו מבט ערמומי) בעצם אתה יכול עוד לכת אחריהם.

בעל־הגן: (מתנער פתאום) ולהשאיר את הגן לשלטונך? לא, כל עוד עודני חי, לא!

נחש: אתה תסבול ממני…

בעל־הגן: אני יודע, וזו הנחמה היחידה שלי… הארס שלך יהיה פה הסם היחידי בפני השעמום…

(מתנער וטופח לו על שכמו)

בוא נלך, שטן שכמותך!

(בעל הגן שולב זרועו בזרועות הנחש. שניהם מתרחקים לעבר הגן. נשמע רק צפצוף צפרים בדממה.)


מסך.


 

ב. קדמת עדן

(עשרים שנה לאחר הגירוש מגן־עדן).

שעת לפנות־ערב. בקתת אבן. ריהוט כפרי דל: שולחן מוצק מעץ אלון, ארבעה כסאות, כסא נוע פשוט. בפינה סמוך לדלת, כמה כלי עבודה: מעדר, את, גרזן גדול. על הכתלים פה־ושם שלדים של חיות, ראש צבי מקרין, תמונת נוף זולה. פתח אחד פונה החוצה, פתח שני למדור פנימי, הכולל כנראה מטבח, חדר־שינה, מחסן.


חוה יושבת בכסא הנוע וסורגת סוודר. מראה כבת ארבעים ויותר. גופה מלא, אבריה רפויים במקצת, פניה שומרים עדיין על יפיים.

חוה: (מונה את ה“עינים” תוך כדי סריגה) שתים ושלוש ואחת, שתיים ושלש ושתיים, שתיים ושלוש ואחת… (מפסיקה, זוקפת ראשה לראות את הנעשה מבעד לחלון) השמש עוד מעט תשקע ואדם טרם חזר… מה קרה לו היום. אפילו לארוחת הצהרים לא בא… (נאנחת) הגברים בשדה כל היום ואת, הישארי לבדך וצפי… צפי… צפי… (חוזרת לסריגתה) שתיים ושלוש ושתיים… התבלבלתי כבר.. שתיים ושלוש ואחת…שתיים ושלוש ואחת, שתיים ושלוש ושתיים… מי יודע מה הוא עושה כל היום… על כל פנים, כשבאתי לבניין בצהריים, לא מצאתי אותו… מוזר… (שוב מפסיקה) בבית החדש, תהיה כמובן נוחיות רבה יותר… אבל שוב אותה בדידות, אותה בדידות עגומה, כשלכול מלוא העין מסביב, אין רואים אפילו נפש חיה אחת… (נאנחת וחוזרת לסרוג. מפזמת באירוניה) כן, כמובן – אשת־חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה, בטח בה לב בעלה… וכולו וכולו, וכולו…

(נכנס הבל. צעיר כבן שמונה עשרה, בעל פנים חלקות ועדינות. זקוף קומה ויפי תואר. לבוש כתונת־פסים עם רקמה “רוסית” ומכנסי עבודה כחולים. לרגליו סנדלים וצקלון רועים על כתפו. בידו קנה סוף קצר.

חוה: (נושאת ראשה ופניה נוהרים) הבל! מה הביאך הביתה בשעה כזו?

הבל: (מתבדח) נפשי יצאה אל אמי, שעיניה כלות בבדידותה!

חוה: הו, אל תהתל בי! לא למעני באת!

הבל: האוכל לקבל מידי אמי מספריים? או אולי סכין גילוח?

חוה: (מחקה את קולו) מספריים למה לך? סכין גילוח למה לך?

הבל: (מראה את קנה הסוף שבידו) כדי לנקוב חורים בצהוב־הצהוב הזה!

חוה: מה זה בידך?

הבל: אבוב שקטפתי בין איבי הנחל!

חוה: (המשחק נמאס עליה) הו, חדל לדבר בסגנון תנ"כי, אמור פשוט: קנה סוף!

הבל: האם אין אנו דמויות תנ"כיות?

חוה: (מודדת אותו במבטה) כן, אם לדון על־פי מראיך – בהחלט! הסנדלים על כל פנים – תנ"כיות! (מושיטה לו את המספריים) ומה עכשיו?

הבל: (נושף בקצה קנה־הסוף ומשמיע שריקה) יפה?

חוה: (בספקנות) די נעים…

הבל: אבל הקצה הוא אפס! יגעתי ומצאתי שאם אנקוב חורים באמצעו, ישמיע צלילים כצלילי שיר!

חוה: האמנם? איך?

הבל: פשוט מאד, כשאשיב בו רוח!

חוה: הבל, הבל, אני רואה שבסופו של דבר עוד תיהפך לאיש רוח!

הבל: (תוך כדי נקיבת הקנה) האין זה יפה להיות איש רוח?

חוה: יפה – כן, אבל מאד לא מעשי!

הבל: אם כן, במשפחה שיש בה שלושה אנשי־מעשה העושים את המועיל, יהיה אחד הבל, העושה את היפה. הלא אבא תמיד נוהג לומר – הבל־היופי!

חוה: (צוחקת) יופי, הבל! לשון פיוטית כמו זו לא שמעתי זה למעלה מעשרים שנה!

הבל: (נתפס בפליטת־פה שלה) ומי דיבר בלשון כזו לפני עשרים שנה?

חוה: הה, לא חשוב… (ממהרת להשתמט מן הנושא. נוטלת את גזרת הסוודר וניגשת אליו) עמוד ישר. בהזדמנות זו אמדוד את הסוודר על גופך. (מותחת את הגיזרה על שכמו).

הבל: מי בכל זאת דיבר בלשון כזו לפני עשרים שנה?

חוה: (משימה עצמה כאינה שומעת) זהו, עלי להרחיב קצת סביב המתניים, להאריך את השרוול… סוודר יפה יהיה לך לקראת החורף.

הבל: לא ענית על שאלתי.

חוה: (נוטלת “סנטימטר” מעל הכסא ומודדת את זרועו) הו, באמת אין זה חשוב ביותר.

הבל: אין זה חשוב ביותר! (מתיישב תוך החלטה לא להרפות הפעם) תמיד כשאני פונה לשאול על מה שהיה לפנים, אתם נאלמים דומייה שניכם. האין זו זכותו של בן לדעת את קורות משפחתו וגלגוליה?

חוה: ודאי, ודאי!

הבל: אם כן, מה בכל זאת היה לפני עשרים שנה?

חוה: (חוזרת לסריגתה. משתמטת) הו, הרי אתה יודע. היינו בגן־העדן וזהו.

הבל: וגרשו אתכם משם.

חוה: (בקוצר רוח) כן. גרשו אותנו.

הבל: למה גרשו?

חוה: בעל־הגן לא רצה בנו, זה הכל.

הבל: למה?

חוה: למה למה למה! אתה כמו תינוק בן שלוש. לא מצאנו חן בעינין – וסילק אתנו!

הבל: למה לא מצאתם חן בעיניו?

חוה: ריבונו של עולם, מה אתה חוקר אותי, כאילו הייתי פושעת…

הבל: אני חוקר אותך – מפני שאתם מעלימים מאתנו. כל ענין גן־העדן, הוא איזה מין סוד איום ונורא שאסור לדבר בו, משהו ספק־ממש, ספק חלום… אני רוצה פעם אחת לדעת מה בדיוק היה שם…

חוה: (כלאחר יד) היה יפה…

הבל: מה היה יפה?

חוה: הרבה עצים, שפע מים, חיות ועופות מכל המינים… גן!

הבל: וממה התפרנסתם?

חוה: קטפנו פירות…

הבל:ולא הייתם צריכים לעבוד כלל…

חוה: כמובן, כשיש שפע כזה…

הבל: (בגעגועים) אפשר היה לשבת כל היום על שפת הנחל ולחלום. מה?

חוה: לחלום אתה יכול גם כאן…

הבל: אני באמת חולם לפעמים. כשאני נמצא עם הצאן בשדה, אני מתיישב לי על אבן, ונדמה לי שאי־שם מעבר לקו האופק נמצא אותו גן של אושר שחייתם בו אי־פעם… אלא שמעבר לכל אופק יש שוב אופק וכך לעולם אי־אפשר יהיה להגיע לשם…

חוה: מוטב לא לשגות בחלומות, הבל. למד מקין אחיך, הוא אינו חולם ואינו שואל שאלות. עובד!

הבל: הה, אילו יכולתי להיות כמוהו…

חוה: העבודה היא כל חיינו, הבל! בזעת אפיך תאכל לחם!

הבל: את הפתגם הזה למדתם מבעל־הגן?

חוה: מן החיים עצמם…

הבל: ובכל זאת לא סיפרת לי מדוע גרש אתכם משם… (בוחן אותה בזהירות) האם לא היה זה משהו הקשור ב… נחש?

חוה: (נרעדת) הו, באמת! מה זה עלה בדעתך?

הבל: נדמה היה לי…

חוה: (בבהלה) מה נדמה היה לך?

הבל: פעם, כשאת ואבא רבתם ביניכם, התפרץ נגדך וצעק: אל תחשבי ששכחתי את המקרה עם הנחש! ואת השתקת אותו, מפני שאני וקין היינו בחדר הסמוך.

חוה: הו, אתה מכיר את אבא שלך. אתה יודע שכהוא מתרתח הוא מסוגל לפלוט כל מיני דברים שאין להם שחר!

הבל: לא, לא, יש לו משהו נגד נחשים. הוא שונא אותם!

חוה: מניין לך?

הבל: מניין לי? (צוחק) רצונך שאחזור על כל האימרות השגורות בפיו נגד נחשים? ספר שלם אפשר היה לצרף מהן: ארור מכל חית השדה; מזימות בלבד וארס בלשונו; נחש מועד לעולם; טוב שבנחשים רוצץ את מוחו; משורש נחש יצא צפע…

חוה: (צוחקת) כך הוא משנן לך?

הבל: כך והרבה יותר. ועיניו מתמלאות זעם בדברו עליהם.

חוה: (בביטול) הו, הוא פשוט מפחד מעקיצתם.

הבל: ואת?

חוה: (מבלי הבט בו. חונקת זכרון בתוכה) אני יושבת־בית, כידוע לך. זה עידן ועידנים שלא ראיתי נחש בעיני… ראית את אבא אולי?

הבל: (בפיזור נפש) לא. על ההר בוודאי.

חוה: אינו מוצא לו פנאי להציץ הביתה גם לרגע במשך היום. אפילו לארוחת הצהריים לא בא…

הבל: עובד קשה. עליו לגמור את הבית החדש לפני בוא החורף.

חוה: אינך יודע אם מצא מרצפות חרסינה בשביל המטבח?

הבל: (בפיזור נפש) נדמה לי שכן… (חוזר לחקירתו) למה הוא לא בא לבקר אותנו אף פעם, בעל־הגן?

חוה: שוב למה! הוא לעולם אינו יוצא מגנו!

הבל: באמונה, שאלמלא סיפרתם לי עליו, הייתי חושב שאין לו גוף לא דמות הגוף!

חוה: כך יחשבו כנראה גם בניך ובני בניך…

הבל: יש לי חשק עצום… לראות אותו במו עיני…

חוה: אמרתי לך שאיננו יוצא מגנו!

הבל: אם כן, אלך אליו

חוה: גן־העדן אבוד, הבל!

הבל: לעולם?

חוה: לעולם!

הבל: אין שום דרך לחזור ולהכנס?

חוה: אמרתי לך כבר פעמים רבות – שומרים ניצבים בשערו וחרבות מתהפכות בידיהם.

הבל: אין אפשרות, נאמר… לשחד אותם?

חוה: (בנזיפה) הבל! אני משתוממת עליך. שוחד?

הבל: חטא כבר חטאתם כנראה אם הוטל עליכם עונש כזה, של גירוש לעולם!

חוה: הפסיק בזה.

הבל: (בהתמרדות) אבל מה אשמתי אני, אני רוצה לדעת.

אם אבות אכלו בוסר – שיני בנים תקהינה?

חוה: (נבהלת) מי אמר לך שאכלנו בוסר?

הבל: סתם, דרך משל אמרתי… (נתפס בחשדו) האם באמת אכלתם בוסר?

חוה: (קמה ברוגז) שום בוסר לא אכלנו. לא אכלנו כלום והנח לי כבר עם ההבלים הללו!

הבל: יש לי הרגשה שאי־פעם עוד אגיע לשם, ואגלה את האמת בעצמי… (נושף לפי קנה הסוף, לאחר שנקב בו חורים בינתיים) שומעת אילו צלילים?

חוה: יפה! כמו פכפוך נחל! (נוטלת קרש גיהוץ, חולצה, ומתחילה לגהץ).

הבל: (מסתכל בהנאה בקנה שבידו) חליל! (מחלל בו. מנסה כמה צירופי צלילים ומעלה את השיר “אל גינת האגוז”).

חוה: (בהתפעלות) שיר השירים!

הבל: (בצחוק) אלא שאין שום שולמית בסביבה!

חוה: אם אין שולמית – תחלל לרחלים!

הבל: הייתי מעדיף רחל אחת!

חוה: גם זו עוד תימצא! רק אורך־רוח!

הבל: מניין תימצא?

חוה: מי שדאג לעזר כנגד אביך, הוא גם ידאג עזר כנגדך!

הבל: לצפות לנס, זאת אומרת…

חוה: הו, הבל, כל החיים עוד לפניך!

הבל: אה, כמה ימי חיינו עלי אדמות… (שם את החליל בפיו ומחלל ניגון עצוב) בצלילים אלה, דומני שאפשר יהיה לשחד אפילו את שומרי הגן…

חוה: לבם אינו רך כל־כך כפי שאתה חושב…

הבל: אפילו נחשים ירקדו על פי החליל…

חוה: הבל… (קין מתפרץ פנימה. גבר חסון וחזק. לפניו העטורות זקן־פרא, הבעה ילדותית בכל זאת. בגדיו מלוכלכים מעפר, מגפיים לרגליו, בידו מכוש כבד.)

קין: (על הסף, לוהט מחימה) מה מתרחש פה, אני רוצה לדעת? באמצע העבודה עוזבים את הצאן והולכים אל הסינר של אמא, מה?

חוה: מה קרה קין? מדוע אתה צועק כל כך?

קין: מה קרה! איפה הצאן? איפה?

הבל: אני…

קין: מה אתה? לך תראה מה הם עשו לי! לך!

הבל: אני השארתי אותן על הגבעה…

קין: השארת אותן על הגבעה וחשבת שיחכו לך עד שתחזור! לא ידעת שלצאן יש רגליים, מה?

חוה: אבל מה קרה?

קין: לכי, תראי בעינים שלך מה קרה! אני עומד וחופר, פתאום אני רואה את כל העדר רומס את גן־הירק! חלקה שלמה של כרוב חיסלו לי!

הבל: הן עמדו ורעו בשקט, אז חשבתי…

קין: אז חשבת! זאת הצרה אתך, שאתה חושב יותר מדי! מה’תה חושב כל הימים, לכל הרוחות!

חוה: קין, אני מבקשת ממך לדבר באופן קצת יותר תרבותי, בבית הזה.

קין: את עוד מגינה עליו! את חושבת שזו הפעם הראשונה? רק לפני שבוע אני רואה את העדר כולו מתקדם לעבר שדה השעורה, אני צועק, הבל! הבל! הילד איננו! אחרי שעה אני מוצא אותו ישן תחת איזה עץ רחוק עם צרור נרקיסים בידו!

הבל: אני… פשוט הייתי עייף…

קין: היית עייף! אתה רועה אתה? אתה רועה רוח! לא לחינם קראו לך הבל, רודף אחרי ההבל – זה מה שאתה!

חוה: קין!

קין: למה שלא להגיד לו את האמת בפנים!

חוה: קודם כל, לא אומרים “למה ש…” אלא פשוט “למה” , או מוטב “מדוע”…

קין: או, תעזבי אותי עם זה…

חוה: “הניחי לי” אומרים…

קין: הניחי לי כבר! אני יודע דבר אחר: חקלאי צריך להיות חקלאי, לא לחלום בזמן העבודה ולא לרוץ באמצע אל אמא!

חוה: (אל הבל) זה היה באמת חוסר אחריות מצדך, הבל.

הבל: אני יודע. אני מודה. (פונה אל הדלת) אני כבר הולך…

קין: (תופס בזרועו ועוצר בו) עכשיו אתה יכול להישאר פה. אני בעצמי דפקתי אותן אל מעבר לגבעה. את הכרוב לא תוכל כבר להחזיר לי! מכוסס כולו!

חוה: קין באמת, מהומה שכזו בגלל כמה ראשים של כרוב.

קין: בתנאים שלנו? לעדור, לזבל, לשדד, לזרוע, לשתול, להשקות, שוב לעדור… בשביל מי אני עושה את כל זה? בשביל עצמי? לא כדי שיהיה לכולנו מה לאכול?… יבוא אבא, נראה מה הוא יגיד על זה!

חוה: קין, אני מבקשת ממך אד – אל תרגיז את אבא, די לו בצרותיו שלו.

קין: אל תדאגי, על הבל הוא לא יתרגז יותר מדי; אני רק רוצה שידע. ושלא יאשים אותי אחר כך שהיבול של גן הירק היה נמוך השנה.

הבל: הוא לא יאשים אותך. אני עצמי אספר לו מה קרה.

קין: (בלעג) כן, אתה תספר לו ותהיה שוב הילד הטוב והישר של אבא… (מעמיד את המכוש על הרצפה כשראשו מעלה) תביא את הפטיש ואיזה מסמר עבה. אני צריך לתקן את זה.

הבל: כן. (יוצא למדור הפנימי).

חוה: (קרבה אל קין, ברוך) לא צריך היית לכעוס עליו כל־כך. הוא צעיר ממך, ומלבד זה – כה רגיש…

קין: (ללא כעס, אך במרירות כלשהי) אם את אוהבת אותו כל־כך, למה את לא דואגת לעשות ממנו בן־אדם! סוף־סוף הוא כבר לא ילד! צריך שתהיה לו אחריות על מה שהוא עושה! צאן זה לא משחק – זו עבודה! את חושבת שהוא עובד? הוא מתמזמז, האמיני לי, אני נמצא בשדה ואני רואה! אלמלא אני, חצי מהכבשים היו מתות כבר, לפעמים הוא אפילו שוכח לחלוב אותן, ואת יודעת מה זה כשכבשה מתהלכת עם עטין נפוח מלא חלב ולא חולבים אותה? צער בעלי חיים!

חוה: (שמה יד על כתפו) את צודק, קין, אני יודעת שאתה צודק. אבל מה לעשות? יש לו טבע כזה, חולמני, רך, עדין נפש… חנוך לנער על פי דרכו, כמו שאומרים. צריך להסביר לו, ללמד אותו, בלשון רכה, לא ברוגז!

קין: אני לא פסיכולוג, אמא, לא פדגוג. אני עובד אדמה, זה הכל.

חוה: אבל השתדל להבין אותו. עובד־אדמה אין פירושו דווקא אכר בור וגס…

קין: טוב, אז אני אכר בור וגס, בסדר!

חוה: אכר יכול להיות גם אדם תרבותי, מנומס…

קין: איפה ראית דבר כזה? ומלבד זה – גם את מתרגזת לפעמים. לעתים די קרובות…

חוה: אני?

קין: לא עליו, כמובן. על אבא. מה את חושבת שאינני רואה ואינני שומע?

חוה: מה אתה רואה, מה אתה שומע?

קין: ואת לא צודקת. לרוב את לא צודקת. אני יכול להגיד לך את זה בפנים.

חוה: (בצחוק מעושה) אשריו של אבא שבנו בכורו מגן עליו מפני אשתו.

קין: אני לא רוצה להתערב, אבל לפעמים הלב כואב לי בעדו.

חוה: אני שמחה שאתה אוהב כל־כך את אבא, אבל… גם את זה ירשת כנראה ממני, כמו עוד תכונות רבות.

קין: אילו הייתי חמום־מזג כמוך, כבר הייתי רוצח את מישהו…

חוה: קין! כבד את אביך, אבל גם את אמך!

קין: הפסיקי לשנן לי את עשרת הדברות כל היום, טוב?

חוה: מה יש לך נגדי, בעצם?

קין: אני לא אוהב הטפות מוסר, זה הכל… (נכנס הבל, בידו פטיש גדול וכמה מסמרים עבים).

הבל: (מגיש את המסמרים לקין) זה יתאים?

קין: (נוטל מידו את הפטיש ואחד המסמרים) זה בסדר. החזיק את הידית, אני אתקע.

חוה: להכין לכם משהו לאכול, ילדים?

קין: אני לא רעב.

הבל: גם אני לא, תודה.

חוה: בכל זאת, רק משהו, לפני שתחזרו לשדה. (יוצאת למדור הפנימי. הבל אוחז בידית המכוש הניצב על הרצפה וקין דופק בפטיש ותוקע מסמר עבה בראש הידית).

קין: (מנסה את קרדום המכוש) זהו. עכשיו זה יחזיק, אני חושב. נתקלתי בסלע ופתאום המכוש התרופף…

הבל: אתה חופר עכשיו את התעלה לחלקת האספסת החדשה?

קין: (צוחק) חלקת־האספסת! לא ראית שקו־ההשקאה לשם מונח כבר שבועיים? עכשיו זה לחלקת העגבניות. זן חדש! עשיתי נסיון מעניין. הצלבתי שני זנים וקבלתי מין מצויין של עגבניות – עגולות, קטנות וטעימות! (בהנאה) בערב אביא כמה מהן לאבא, נראה מה הוא יאמר!

הבל: תהיה זו הפתעה בשבילו.

קין: ועוד איזו! רוצה לטעום?

הבל: בוודאי…

קין: טוב, אקטוף לך אחדות כשאגמור להבריג את הצינורות.

הבל: אולי אני יכול לעזור לך?

קין: מי ישגיח על הצאן?

הבל: נהיה בטווח־העין ממנו, לא?

קין: (לאחר הרהור קל) טוב. גש והביא את המפתח השוודי ונלך. (הבל יוצא למדור הפנימי. מבטו של קין נופל על החליל. הוא נוטלו בידו, הופכו, בוחנו, מגיעו אל פיו ומשמיע כמה צלילים צרודים. הבל נכנס עם מפתח־הצנורות בידו.)

קין: (מראה על החליל שבידו) מה זה?

הבל: חליל! (נוטל מידיו את החליל, נושף בו ומשמיע נגון ערב).

קין: (בהתפעלות) נהדר! הראה לי… (נוטל את החליל, משמיע שוב צלילים צרודים) אצלי זה לא מצליח…,

הבל: אני אלמד אותך. (נוטל את החליל) אתה רואה? יש פה חמישה חורים. כל חור שאתה פותחו באצבע, משמיע צליל אחר. (מחלל, משמע שיר).

קין: (בהתפעלות מהולה בקנאה) בצלילים כאלה תוכל לקנות את נפש החיות! אפילו נערות תימשכנה אליך מרחוק!

הבל: היכן הן?

קין: מי יודע? אולי מעבר לאופק? אולי מן השמים תפולנה… (צוחק)

הבל: מן השמים?

קין: אבא אומר שיש נפילים בארץ, אני מעולם לא ראיתי אחד מהם. אבל אם ישנם־ יש להם גם בנות בוודאי.

הבל: כמעט בכל לילה אני חולם על נערות, ערומות, צחות־בשר, עם שיער ארוך וזהוב… גם בלילה שעבר חלמתי על אחת. יפה־פיה. התרחצה בנחל. עמדתי מאחורי שיח והסתכלתי בה בגניבה. מין מתיקות עברה בי… חשבתי שזהו גן־העדן… פתאום ראתה אותי, צעקה ונעלמה… לא קרה לך דבר כזה?

קין: אני כל־כך הרוג לאחר יום עבודה, שאני נופל למיטה וישן כמו בול־עץ. לא חולם. אך אולי חולם ושוכח הכל בבוקר. (לאחר הפסקה) רק חלום אחד אני זוכר, מפני שחזר אצלי כמה פעמים והיה מפחיד נורא. עמדתי בשדה וחטבתי עצים. פתאום בא נחש עצום, ארוך ושמן, והתפתל סביב גופי עד לצוארי. רציתי לזרוק אותו מעלי ולא יכולתי. זקף את ראשו מול פני ולחש ססס… ססס… ולשון ארוכה וחדה היתה מתנופפת מתוך פיו כמו שלהבת של אש…

(נכנסת חוה. צלחת עם כריכים בידה)

חוה: הנה הבאתי לכם משהו. שבו לשולחן ואיכלו.

קין: אין לנו פנאי, אמא, אנחנו ממהרים.

חוה: רק לכמה רגעים…

קין: עלינו לגמור משהו. עוד מעט יחשיך.

חוה: אם כן, קחו אתכם. אתם רעבים מאד בוודאי.

(תוחבת את הכריכים לכיסיו של קין ולצקלונו של הבל, למרות מחאותיהם).

הבל: להתראות, אמא.

חוה:(קין והבל יוצאים עם כליהם. חוה משתהה רגע. אחר פונה על הדלת וקוראת אחריהם.)

חוה: קין! הבל! הביאו אתכם ירקות ובשר! המטבח ריק ואין לי מה לתת לאבא כשיחזור!


(מרחוק נשמע קולו של קין: “בסדר אמא!”. חוה מתהלכת בחדר בחוסר מנוחה, אחר מתיישבת בכסא־הנוע ומהרהרת לעצמה.)

חוה: בנים גדולים! כה שונים זה מזה… כמו אני ואדם. קין יש בו הרבה משלי – ואוהב את אבא. הבל… נפשו קשורה בי מאד. תסביך אדיפוס כנראה… צר לי עליו… כה עדין ורגיש… קשה יהיה לו, קשה מאד… רכי הלב נרמסים במלחמת החיים האכזרית… נפש יפה יש לו, פיוטית, אבל מי בימינו יודע להעריך תכונות אלו?… (נאנחת) צריכה הייתי ללדת גם בת. הכל היה שונה אז… היתה עוזרת לי בעבודות הבית, יושבת לידי, והעיקר – לא הייתי בודדה כל־כך… לא הייתי נשארת לבדי ודואגת מה עושה אדם בשעה־זו ואיפה הוא נמצא… (נאנחת) אבל בגילי, למעלה מארבעים. (צוחקת)… זה מאוחר מדי. לא אוכל ללדת עוד… כן, אינני צעירה כבר. (מפשפשת בארנק, מוציאה משם ראי קטן ומסתכלת בו) העור אינו חלק כל־כך… קמט פה־ושם… (בבהלה כשהיא מושכת בשערה אחת) מה אני רואה! שערות שיבה! אל אלוהים, זה נורא! (תולשת את השערה ומשליכה אותה תוך כדי הסתכלות בראי) בכל זאת, אי אפשר לומר שלא הצלחתי לשמור על יופיי… ביחוד בהתחשב עם תנאי החיים… פרכוס קל ויכולה אני להראות כבת… עשרים וחמש. (מוציאה שפתון וצובעת את שפתיה, מאבקת את לחייה בפודרה) לא רע! מה שקוסמטיקה יכולה לעשות לאשה!… (לאחר הפסקה, בגעגועים) בכל זאת, הייתי רוצה לחזור לשם עוד פעם אחת, פעם אחת בלבד! להתהלך לי ערומה כביום הוולדי, בין העצים שופעי הפרי, בתוך העלווה הירוקה, לשמוע את שקשוק הנחלים, ללטף את עורם הרך של הנמרים, חופשיים מעול, מדאגה… סתם כך, היה לי להנאתי… (נאנחת ועוצמת את עיניה) הה, חלום שוא…

(האור מתעמעם. אוווירת חלום. נשמע צפצוף צפורים. נחש מופיע ומציץ בדלת.)

נחש: ססס…ססס…

חוה: (מתעוררת בבהלה) הה, אלוהים!

נחש: (עובר את המפתן) את טועה, זה נחש.

חוה: אתה!

נחש: התגנבתי.

חוה: כרגיל…

נחש: שיחדתי את השומרים.

חוה: בתפוחים?

נחש: בעורי. עור נחש יקר מאד היום!

חוה: מזלך שאתה יכול להשיל את עורך…

נחש: את יכולה להשיל את בגדיך. גופך אולי יקר להם מעורי…

חוה: (צוחקת) אתה לא השתנית, אני רואה.

נחש: גם את לא השתנית כמעט. בת כמה את היום, בעצם?

חוה: המ… שלושים וחמש, שש…

נחש: להוסיף שנתיים? ארבע?

חוה: אתה מכיר אותי כשקרנית?

נחש: חלילה! מפריזה קצת לעתים. לכאן, או – לכאן… אבל בעצם לא היה זה די מנומס מצידי לשאול אשה לגילה. גילה הוא כפי מראה פניה, כמו שאומרים. ומראה־פניך – כמו נערה בבתוליה!

חוה: אתה עם לשון־החלקלקות שלך!

נחש: והכל עוד אומרים שלשוני נוטפת ארס! איפה הוא?

חוה: בעבודה.

נחש: עד שעה על־כך מאוחרת? מוזר!

חוה: מדוע זה מוזר בעיניך?

נחש: לא הכרתיו כחרוץ כל־כך…

חוה: הו, הוא השתנה לחלוטין מיום שיצאנו משם! נתמלא מרץ, התלהבות, נשתקע כולו בעבודה ומתמסר לבניית חיי המשפחה!

נחש: לא מתגעגע?

חוה: לגן? אף פעם לא! השכיח אותו מלבו לחלוטין!

נחש: ואת?

חוה: שטויות! מה חסר לי פה? (מראה על החדר) כפי שאתה רואה…

נחש: (מעיף מבט על סביבו) לא רע…

חוה: וזה עוד כלום! בעוד חודש יהיה לנו בית חדש! שלושה חדרים… סלון… אמבטיה ו – מטבח שם חרסינה!

נחש: רמת חיים גבוהה!

חוה: איננו שואפים ללוקסוס, אבל… רוצים אנו לחיות בתנאים אנושיים…

נחש: ו… יש לך סיפוק?

חוה: מדוע לא? יש לי בעל, שני בנים גדולים, מוכשרים ברוך השם, לחם לא חסר לנו…

נחש: בקיצור, חיים מושלמים של משפחה זעיר בורגנית!

חוה: מה רע בזה?

נחש: השתנית בכל זאת. פעם היית בחורה סוערת, מרדנית, שוחרת הרפתקאות וחידושים, לא משלימה עם הקיים…

חוה: החיים עושים את שלהם… אין לנו פנאי היום למעשי־שטות.

נחש: קשה לי לתאר לעצמי את חוה, כיושבת בית…

חוה: מדוע?

נחש: אשה יפה כמותך… אי אפשר שלא תרצה לצאת, לבלות, להיראות…

חוה: (צוחקת) להיראות? בפני מי?

נחש: בפני מי! כשאשה יפה מתהלכת לה לרוח היום, אפילו מלאכים יורדים משמיים להסתכל בה!

חוה: די לי באדם!

נחש: אבל אפילו אותו,כמעט שאינך רואה! כל היום הוא משאיר אותך לבדך בבית, ובערב הוא ודאי עיף כל־כך שעינו מסוגל אפילו להציץ בך!

חוה: באת להסית אותי נגדו?

נחש: חלילה! אבל יופייה של אשה נובל כשלא מרווים אותו טללי מבטיהם של גברים!

חוה: דברי שירה כמו אלה לא שמעתי זה עידן ועידנים!

נחש: כמובן. אין כאן מי שיביע אותם לפניך!

חוה: נניח לזה… מה נשמע אצלכם?

נחש: רגיל…

חוה: מה שלום הזקן?

נחש: הו, מאז יצאתם, אין רואים אותו כלל. מסתגר.

חוה: (ברמז חקרני) אם כן אינו מפריע לך כלל…

נחש: למה?

חוה: אני יודעת… לחזר… לפתות…

נחש: לפתות את מי?

חוה: (בקנאה מוסתרת) הו, אתה וודאי מוצא לך כבר אובייקטים לפצוי…

נחש: תאמיני למה שאני אומר לך? מאז מה שהיה בינינו… אני חי כנזיר…

חוה: (בלעג) באמת!

נחש: חי נפשי! אני… פשוט אינני מסוגל לחשוב על שום… “אובייקט” אחר, כפי שאת קוראת לזה.

חוה: אל תשקר!

נחש: האמיני לי. אני חולם עליך, אני… מורעל ממך… לפעמים אני מתפתל כולי מיסורי געגועים… אני… משיל את עורי, לובש עור אחר, אבל את דבוקה לבשרי, מתחת לכל העורות!

חוה: ובכל זאת – במשך עשרים שנה לא מצאת לך שעה אחת של פנאי לבוא לבקרני…

נחש: (כמתייסר) לא הרהבתי עוז. ייסורי המצפון הם שאוכלים את לבי… הרגשת האשם… ההרגשה שעשיתי עוול למישהו, שבעצם לא חטא.

חוה: אתה מדבר ככהן־דת ממש! (צוחקת) נחש – ומצפון!

נחש: כן כן, עד כמה שלא ייראה הדבר מוזר בעיניך, גם לנחש יש מצפון.

חוה: למה באת עכשיו, אם כן?

נחש: (מתקרב אליה ולופת את צוארה) כי לא יכולתי לשאת יותר! נשרפתי מתשוקה אליך! את… את כה יפה, כה צעירה, כה מסעירה את דמי… את… (חובק אותה בכוח).

חוה: (צעקה נפלטה מפיה) אתה חונק אותי!

(האור עולה. הנחש נעלם)

חוה: (פוקחת את עיניה בבהלה) מה זה היה לי?… עיפתי כנראה… (נוטלת את הראי להכניסו לארנק, אך רואה בו את פניה) הו, אלי, מה זה פתאום התגנדרתי ככה? לכבוד מי? (מוחה במהירות את הצבע מעל שפתיה. נושאת ראשה ומסתכלת מבעד לחלון) ערב כבר, ועדיין לא חזרו… האפילה מפחידה אותי כל־כך שמעולם לא אתרגל אליה. צללים צובאים על הבית, מתעבים, ואת כאילו עוד מעט תטבעי בהם…תמיד אותה אימה, כאילו משהו נורא עומד להתחולל ביער השחור של הלילה. (קמה ומדליקה עששית)

נכנס אדם, זקן שחור עוטה את פניו. בגדיו מלוכלכים מסיד ומטיט. כף סיידים בידו.)

אדם: (על הסף) ערב טוב!

חוה: ערב טוב. מדוע כל־כך מאוחר?

אדם: ברכי אותי! גמרתי לצקת את הגג!

חוה: במזל טוב! מדוע לא באת לארוחת הצהריים?

אדם: להווי ידוע לך, חוה – כשיוצקים גג, אסור להפסיק את העבודה אפילו לרגע.

חוה: (מציצה בו בחשד) לא הפסקת את העבודה אפילו לרגע?

אדם: כמובן שלא! הבטון עלול להתייבש ועלולים להתהוות סדקים במיקשה!

חוה: הזכר בכל־זאת – כלל לא הפסקת?

אדם: אינני מבין, מדוע את שואלת?

חוה: מוזר, הייתי שם בבנין, קראתי אדם, אדם, ואיש לא ענה לי!

אדם: מתי זה היה?

חוה: באחת – אחת וחצי בערך…

אדם: אה! ניגשתי בנראה למחצבה להביא חצץ.

חוה: ולא שמעת שקראתי לך?

אדם: אם לא עניתי, משמע שלא שמעתי! כשגורפים חצץ יש לעתים רעש כרעש אשדות נופלים!

חוה: (בספקנות) יתכן…

אדם: מה, אינך מאמינה לי?

חוה: אני עצמי כבר אינני יודעת במה להאמין ובמה לא להאמין…

אדם: מה קרה לך?

חוה: שום דבר… מוזר שגם שלשום באתי לבקר אותך וגם אז לא היית.

אדם: מתי זה היה?

חוה: בעשר, בעשר וחצי… גם אז היית במחצבה?

אדם: (בחוסר סבלנות) הו, באמת? אני יכול לזכור איפה הייתי לפניו יומיים בעשר וחצי? את יודעת שאינני נטוע במקום אחד. עלי להביא עצים, אבנים, מלט…

חוה: בכל זאת מוזר שלעתים כה קרובות אני באה לשם באמצע היום ואינני מוצאת אותך…

אדם: מה, את מתחקה על צעדי?

חוה: מה, אתה חושש מפני?

אדם: חושש?

חוה: אם אתה שואל, כנראה שיש לך מה לחשוש! כנראה שמציאותי בקרבתך ברגעים מסויימים – אינה נוחה לך, אם לדבר בלשון עדינה.

אדם: רבונו של עולם, במה את חושדת בי!

חוה: אני יודעת?… יתכן שאתה קובע פגישות מסויימות שאני אינני צריכה לדעת עליהן…

אדם: פגישות, עם מי?

חוה: (בזהירות) אולי… עם מישהי יפה ממני…

אדם: (סבלנותו פוקעת) בשם אלוהים! את האשה היחידה בכל העולם כולו, את יודעת זאת!

חוה: אני יודעת מה נעשה שם על ההר? או מעבר לו? או בחורשה? או על יד הנחל?

אדם: זה מגוחך, מה שאת אומרת! אדם, חוה, קין, הבל – וזאת כל האוכלוסיה בעולם כיום, כפי שכתוב שחור על גבי לבן בספר בראשית!

חוה: לא כל מה שכתוב ספרים הוא אמת. מניין לי מה שאתה עושה שם? (במרירות) אני יושבת בית…

אדם: מה רצונך ממני, שאשב גם אני בבית ואלמד תורה?

חוה: שום דבר… רציתי רק לציין את העובדה המרה שבזמן האחרון, אינך מוצא לנחוץ אפילו להציץ הביתה לרגע במשך כל היום לראות מה שלומי…

אדם: משום שאני עובד, עובד, מעלות השחר עד חשיכה! משום שעלי לגמור את הבית לפני בוא החורף! בשם אלוהים, הלא את היית שזאת שלא נתת לי מנוח בדבר בניית בית חדש על ההר – שלושה חדרים, סלון, מרפסת עם פנורמה, מטבח עם חרסינה! אני יכולתי להסתפק גם בבקתה הזו עד סוף ימי ולעבוד בשדה, כפי שאהבתיֱ! עכשיו את עוד באה אלי בהאשמות מטופשות וחסרות כל שחר? הלא למענך אני עושה את כל זה!

חוה: למעני! ולמענך לא? רווחת המשפחה אינה מעניינת אותך?

אדם: (מתהלך בזעם אנה ואנה) הו, אין לדברים סוף! אין לדברים סוף! איך שלא אנהג – תמיד תמצאי עילה להיטפל אלי! להקניט אותי, להציק לי, לחשוד בי, להעליל עלי! את… את…

חוה: הגד כבר – זקנה, מכוערת, בלתי נסבלת.

אדם: למה את שמה מלים בפי?

חוה: אבל אם אני כל־כך בלתי נסבלת – למה אתה ממשיך לחיות אתי? ניפרד וחסל! אתה הולך לדרכך, אני לדרכי – נישאר ידידים!

אדם: אני אמרתי שאת בלתי נסבלת?

חוה: כמובן! ברגע זה אמרת!

אדם: שקר!

חוה: נוסף לכל – אני גם שקרנית!

אדם : אני לא אמרתי שאת בלתי נסבלת!

חוה: אבל חשבת! וזה עוד יותר גרוע – שאתה מסתיר את מחשבותיך ואינך הוגה אותן בקול!

אדם: הו… כל זה באמת כבר נמאס עלי…

חוה: אם כן, אמת הדבר שנמאסתי עליך!

אדם: רבונו של עולם, מה את נטפלת לפליטות הפה שלי!

חוה: אני מקווה שידוע לך היטב שפליטות הפה – אינן אלא ביטוי לדברים שאדם דוחק לתת־התודעה שלו.

אדם: כן, כן! את משכילה מאד!

חוה: מצאת בי עוד חיסרון אחד?

אדם: הו… הלעולם לא יהיה סוף לדבר?

חוה: יהיה, יהיה סוף לדבר. אמרתי לך כבר – אם כל־כך קשה לך אתי – ניפרד ונגמר. אשחרר אותך מן המועקה של נוכחותי.

אדם: (בקוצר רוח) בסדר – ניפרד.

חוה: או, עכשיו אתה מדבר בגלוי לב! הן בזה אתה מהרהר כל הימים, לא כן?

אדם: כן, אך ורק בזה!

חוה: יפה שאתה מודה בזה לפחות. אתה חי אתי, וזומם להיפטר ממני! לא, ידידי היקר! לא כל כך קל להיפטר ממני! לא עכשיו, כשאני בת ארבעים ואתה יודע מה מעטים הם הסיכויים שלי! הצעתי לך אז, בהיותנו שם – לא רצית! עכשיו אתה רוצה לנצל את יתרונך עלי ולהשליך אותי מאחרי גווך כחפץ מאוס? – לא יעלה בידך!

אדם: אם כן – לא ניפרד.

חוה: אבל אתה רוצה בזה!

אדם: (צועק במטורף) אני רוצה, אינני רוצה, רוצה, אינני רוצה, את תוציאי אותי מדעתי!

(שתיקה)

חוה: אדם… החלטתי לקחת לי חופשה.

אדם: (נדהם) חופשה?

חוה: כן. לשבועיים, שלושה… לא מגיע לי לצאת לחופשה לאחר כל השנים הללו?

אדם: אינני מבין… לאן תצאי לחופשה?

חוה: אינני יודעת… אולי לחוץ־לארץ…

אדם: לחוץ־לארץ?

חוה: עלי להיות קצת עם עצמי. להתאוורר, ולהתרענן, לראות את העולם… אינני יכולה להיות ספונה בבית כל הימים. ומלבד זה… גם בשביל היחסים בינינו, זה בריא שלא נתראה כמה שבועות.

אדם: ומי לדעתך יעשה את עבודת הבית?

חוה: תסתדרו ביניכם… הבנים כבר גדולים, אין הרבה מה לעשות… אני בטוחה שהבל יסכים להכין את האוכל בזמן העדרי.

אדם: (מתרתח) הבל?! את רוצה להטיל עליו עבודה נוספת על עבודת הצאן?

חוה: ואם יסכים?

אדם: אני אדאג לכך שלא יסכים! הנער הזה יעבוד שעות נוספות כדי שאת תבלי לך בנעימים?

חוה: אינני מבינה מדוע אתה מתרגז כל כל־כך. מדוע אתה מתנגד לזה שאצא קצת מן הבית. הלא בין כה וכה כאילו אינני קיימת בשבילך!

אדם: מה פירוש אינך קיימת בשבילי?

חוה: אינך רואה אותי כלל!

אדם: די לי שאני שומע אותך!

חוה: איזו שמלה לבשתי אתמול?

אדם: הניחי לי!

חוה: זהו, שאינך שם לב אלי כלל, וכשאצא – לא תדע אפילו שיצאתי.

אדם: אינני רוצה לדבר בזה יותר. החלטת ללכת – לכי. לא אעצור בעדך. אני יודע יפה מאד לאן פניך מועדות!

חוה: לאן?

אדם: אל תחשבי ששכחתי את המקרה עם הנחש!

חוה: (צוחקת בקול) ואתה חושב שעודנו חי.

אדם: הוא יחיה לעולמים! את כולנו יבלה! אבל לכי אליו, לכי! אני כבר מחוסן מפני ארסו! יש משהו לאכול? אני רעב כזאב!

חוה: אל תדאג, לעולם לא אגיע לשם, אפילו רציתי – החרב המתהפכת היתה שוספת אותי!

אדם: שאלתי אם יש משהו לאכול!

חוה: אין כלום בבית. אמרתי לבנים שיביאו מן השדה. עוד מעט יחזרו.

אדם: (רוטן) אדם חוזר מיום עבודה של ארבע־עשרה שעות ואפילו ארוחת ערב אינה מוכנה לו!

חוה: אני מצטערת מאד, לא באת לצהריים – נתתי לבנים את מה שנשאר, עכשיו יהיה עליך לחכות. (לאחר שתיקה), מפוייסת) מתי אתה חושב יהיה הבית מוכן?

אדם: (באי רצון) חודש, חודש וחצי…

חוה: והריהוט הפנימי?

אדם: (במרירות) הכל יהיה כמו שרצית. שלוש כורסות, ספה, שטיח פרסי, תמונות אורגינליות, שולחן מודרני… הכל.

חוה: וטלפון?

אדם: למה לך טלפון?

חוה: כדי לדבר!

אדם: עם מי?

חוה: סתם, לדבר. לפחות זה מגיע לי כשאני נשארת לבדי בבית כל היום, לא?

אדם: (בעוקצנות) עם גן־העדן, בין כה וכה לא יהיה לך קשר.

חוה: אתה מתחיל שוב?

אדם: מצטער מאד, אבל טלפון לא יהיה.

חוה: מדוע?

אדם: מדוע? מלפני שלהווי ידוע לך, גברתי, שאין זו המאה העשרים. זוהי המאה השלושים לפני הספירה. אפילו את החשמל עוד לא המציאו!

חוה: התבלבלתי בזמנים. אם כן, אני מבינה שגם רדיו לא יהיה!

אדם: לא. לא רדיו, לא דוד חשמלי, לא תנור חשמלי, מקרר… אינני יכול לקפוץ 5000 שנה קדימה!

חוה: (נאנחת) ואתה עוד מתנגד שאצא לחופשה!

(נכנס קין. נושא בשתי ידיו ארגז מלא ירקות)

קין: ערב טוב!

חוה: (כלאחר יד) ערב טוב!

קין: (אל אדם) ערב טוב אמרתי!

אדם: (עודנו סר וזעף מן השיחה הקודמת) ערב טוב. אי הבל אחיך?

קין: השומר אחי אנוכי? ודאי מעיז את הצאן אל המכלאה!

חוה: תוכל לשבת לאכול, אדם.

אדם: תודה לאל. (מתיישב אל השולחן הריק, מוציא גליון נייר גדול מכיסו, פורשו לנגד עיניו ומעיין בו).

קין: (אל חוה, בלחש) הוא כועס עלי?

חוה: אני יודעת? שאל אותו! (אל אדם) את מוכרח לקרוא עכשיו?

אדם: (מבלי הסר את הגליון מנגדו) זוהי תכנית הבניין.

חוה: דווקא בזמן האוכל?

אדם: (מעיף עין על השולחן הריק) האוכל אינו מוכן עדיין, נדמה לי.

חוה: מן הראוי שתשים לב גם לבניך לפעמים…

(יוצאת אל המטבח. אדם ממשיך לעיין בגליון המסתיר את פניו).

קין: מה נשמע בבנין?

אדם: (מבלי הבט בו) תבוא ותראה.

קין: (מופתע מנעימתו העויינת. לאחר שתיקה) הייתי רוצה לעזור, אבל… העונה בוערת ויש המון עבודה בשדה.

אדם: (כנ"ל) אין לי צורך בעזרה.

קין: אתה עושה הכל בעצמך… אני יודע שזה קשה.

אדם: (כנ"ל) שום דבר אינו קשה כשעושים אותו מתוך אהבה. (לאחר שתיקה) וכשבבית שורר שלום.

קין: (בכאב) שוב רבתם?

אדם: (פותח לענות, אך חוזר בו) הכנת כבר את השטח לזריעת חורף?

קין: לא, עדיין לא.

אדם: (בחומרה) אתה תאחר. ירדו גשמים ולא תוכל לחרוש.

קין: (מדוכא) אני יודע. גם תפוחים צריך לנטוע.

אדם: (שולח בו מבט) איזה תפוחים?

קין: (נבהל ממבטו) תפוחים.

אדם: (ביובש) אין לנו צורך בשום תפוחים.

(נכנסת חוה. צלחת, מזלג וסכין בידה. משתררת שתיקה כבדה. אדם מכסה פניו בגליון. חוה נוטלת מן הארגז קלח של כרוב כסוס, כמה עגבניות קטנות, מניחה על הצלחת, אחר־כך שמה את הצלחת, את המזלג ואת הסכין לפני אדם.

אדם מניח את הגליון, נוטל את המזלג ואת הסכין ואומר להתחיל לאכול, אך מיד חוזר בו ושומט את הכלים למקומם.)

חוה: מדוע אינך אוכל?

אדם: מה נתת לי? כרוב כסוס וצפיעי עזים?

חוה: זה מה שיש…

קין: (נפגע עד עומק לבו) אלה עגבניות, אבא…

אדם: מעולם לא ראיתי עגבניות כאלה.

קין: (מנסה לפייסו) זהו זן חדש. תטעם אותן…

אדם: ולמה הכרוב כסוס, כאילו שפנים כרסמו אותו?

(שתיקה)

אדם: (אל קין) שאלתי משהו, מדוע אינך עונה לי?

(קין מתכווץ במקומו)

אדם: מדוע אינך עונה? הלא כבר כמה פעמים אמרתי שצריך לשמור מפני השפנים, או להרוג אותם!

חוה: (מנסה לפייסו, בצחוק קל) קין אין לו לב להרוג. הוא מתלחל כשהוא רואה דם. ראית אותו הורג זבוב אי־פעם?

אדם: אם כן יתרגל לזה! חיה רעה מצווה להרוג!

חוה: שפן אינו חיה רעה כל־כך!

אדם: אבל מזיקה! את רוצה שכל הכרוב ייאכל על־ידם?

חוה: הו, אדם, שום אסון לא קרה! אכול ותנוח דעתך.

אדם: (מסתכל בצלחתו) אינו יכול לשים אל פיו שרידי עלים ששניים אחרות כרסמו אתם!

חוה: מעולם לא דקדקת כל־כך בעניני מאכלים.

אדם: מעולם גם לא הייתי להוט אחר ארוחות צמחוניות.

חוה: טוב ארוחת ירק ואהבה שם, משור אבוס ושנאה בו!

אדם: ארוחת ירק אני רואה, אהבה – איני רואה.

(מבטו נופל על החליל) מה זה?

חוה: חליל! הבל עשה אותו היום, מקנה סוף.

(מושיטה לו את החליל)

אדם: (הופך את החליל בידיו) מה עושים בזה?

חוה: מחללים! צריך היית לשמוע אֵילו צלילים ערבים הוא משמיע בו!

אדם: (בוחן את החליל מכל צד) חליל רועים, מה? הבחור הזה, עתיד של אמן צפוי לו, אני רואה.

חוה: אמן במשפחה – כבוד למשפחה!

אדם: נעים יהיה לעבוד כשמרחוק יישמע קול חליל בשדה! (פונה אל קין) ואתה, נסית כבר עת הכלי הזה?

(נכנס הבל, בידו שיפוד ארוך ובשוק שמנה של כבש מושחלת עליו..

הבל: ערב טוב! סליחה על האיחור. צריך הייתי לעקוד, לשחוט, לבתר ולצלות על האש! (מגיש את השיפוד לאדם) בבקשה!

אדם: (אל חוה כשהוא נוטל את השיפוד) את רואה? הנה, זה יחס! זו ארוחה שאהבה בה!

חוה: צריך היית לחכות מעט…

הבל: ידעתי שתחזור רעב. אמא סיפרה לי שאפילו לארוחת הצהריים לא באת.

אדם: ברוך תהיה, בני. בוא ואשק לך.

(הבל מטה אליו את ראשו ואדם מנשקו על מצחו)

אדם: רעב הייתי כזאב! (נועץ עיניו בבשר)

הבל: (צוחק) “אדם לכבש – זאב!”

אדם: יש פתגם כזה?

הבל: (צוחק) לא, הפתגם הוא – “אדם לאדם זאב!” אני רק שיניתי לפי הנסיבות.

אדם: (תוך כדי אכילה) יפה ששינית. חטא הוא לומר “אדם לאדם זאב”, כי לעולם אין אדם עשוי לטרוף את רעהו.

הבל: על כך נאמר: “ואהבת לרעך – כמוך”.

אדם: אני רואה שאתה משכיל מאד, בני. מפצח פתגמים כמו אגוזים! (אל קין) שמעת איזה אמרי שפר שגורים על פיו?

קין: (אל הבל, במרירות) אבא מתאונן שהכרוב כסוס. ספר לו איך השפנים כרסמו אותו…

חוה: (ממהרת להציל את המצב) הו, נפסיק כבר לדבר בענייני אוכל! (אל הבל) הראיתי לאבא את החליל שעשית, נהנה ממנו מאד!

הבל: (בביטול) אה, דבר פעוט…

אדם: (תוך כדי אכילה) אל תאמר דבר פעוט! המוזיקה משמחת לבב אנוש! מרוממת את רוחו! מעלה אותו מן הספרות הנמוכות של החומר אל שפריר עליון של הרוח!

חוה: (אל הבל) כשאבא שלך אוכל לתאבון, כל מצב רוחו משתנה. הוא מתחיל להתנבא ודברי שיר קולחים מפיו!

הבל: (צוחק) נכנס כבש – יצא שיר!

אדם: בדברי חכמה, לעולם לא אתחרה אתך. תמיד תנצחני על נקלה.

הבל: (בצחוק) מה יתרון לחכמה – גם זה הבל!

אדם: הבל?

הבל: הבל, הבלים! יוסיף דעת יוסיף מכאוב!

אדם: כה צעיר – וכבר מדבר על מכאוב! שמח בחור בילדותך!

חוה: כן, הבל, נגן קצת לאבא משיריך!

הבל: עכשיו?

אדם: מדוע לא עכשיו? שבעתיים ימתק האוכל – כשהצלילים הערבים יתבלוהו!

הבל: טוב, למענך.

(הבל נוטל את החליל ומתחיל לחלל בו. קין קם, ניגש אל זוית החדר, נוטל משם גרזן ופונה אל הדלת. הבל מפסיק מנגינתו. הכל נדהמים.)

חוה: לאן אתה הולך, קין?

קין: לכרות עצים בשביל האח.

חוה: בשביל האח?

קין: צריך להבעיר אש בכירה, לא?

(יוצא. שתיקה כבדה)

אדם: מה קרה לו?

חוה: מעולם לא ראיתי את פניו קודרות כל־כך.

אדם: האם היתה מריבה ביניכם?

חוה: לא, שום מריבה לא היתה בינינו.

אדם: האם אני פגעתי בו?

חוה: (מתוחה כולה לנעשה בחוץ) אני חוששת לו.

אדם: הבל, צא וראה לאן הלך.

(הבל קם ופונה לצאת)

חוה: (אוחזת בזרועו) חכה, אל תלך, הישאר.

אדם: מדוע לא ילך? (אל הבל) לך, לך. אמור לו שאני רוצה לדבר אתו.

(הבל יוצא)

חוה: (מצוחת פחד) בחשיכה הזאת… מעולם לא יצא לכרות עצים בלילה…

אדם: האם פגעתי בו?

חוה: לא ראית איך נפלו פניו כשלא נגעת באוכל שהביא לך?

אדם: אבל אני…

חוה: הוא הביא לך מנחה, ואתה אפילו לא שעית אליו.

אדם: הו, אי אפשר שיהיה רגיש כל־כך!

חוה: הוא מאד רגיש ליחסך אליו. אתה כאלוהים בשבילו!

אדם: אבל, הרי לא האשמתי אותו בשום דבר!

חוה: כן האשמת. בענין הכרוב.

אדם: למה את מפריזה! הכרוב היה כסוס ולא אמרתי אלא שהיה עליו לשמות מפני השפנים!

חוה: לא השפנים כרסמו אותו. היה זה הצאן שפשט על גן־הירק כשהבל השאירו לבדו.

אדם: אם כן מדוע לא אמר זאת?

חוה: כנראה שלא רצה לגול אשמה על אחיו.

אדם: אם כן למה הבל לא אמר זאת?

חוה: הבל הוא רך לב… פחד…

אדם: הבל פחד מפני?

חוה: צא אליהם, אדם. אין לי מנוחה משום־מה…

אדם: מפני מה את חוששת?

חוה: אינני יודעת… הלילה תמיד נדמה לי כאילו חטא רובץ לפתח…

אדם: הו, שני בנים גדולים הם, ושניהם לא ידעו חטא!

חוה: צא אליהם, אדם.

אדם: מזאבים את חוששת?

(צעקה נוראה נשמעת מרחוק. אדם וחוה נקפצים ממקומותיהם אל הפתח.)

חוה: ידעתי שיקרה אסון. ידעתי. (צועקת החוצה) ה־בל!

אדם: (קורא) ק־ין! ק־יין!

חוה: הו, אלי! הוא רץ! הוא בורח! הוא…

(מליטה פניה בידיה)…

אדם: (יוצא וקורא) ק־ין! ק־ין! – – –

(קריאתו אובדת ברוח).


מסך.



 

ג. סובב הולך הרוח

(עשרים שנה אחרי מות הבל)

שעת ערב. בחוץ סערה. חדר המגורים של בית אדם.

חדר מרווח ובו שולחן גדול, מכוסה מפה ועליו אגרטל עם פרחי אלמוות. כוס תה ריקה. סביבו ארבעה כסאות מרופדים. ליד הכותל הימני, ספה ומעליה עששית נפט קטנה עם אהיל צבעוני. בפנה השמאלית, כורסה גדולה. ליד הכותל האחורי, קמין נפט קטן ועליו קומקום תה. מעליו תלוי ברצועת עור, חלילו של הבל. מימין – דלת הבית, משמאל – פתח למדורים הפנימיים, שקטע של גרם מעלות נראה מבעדו. אדם, לבוש בחלוק עבה, מיטיב את האש בקמין כשהוא קורס על קרסוליו. בהתרוממו, הוא מעווה את פניו מכאב פתאומי, שם ידו על גבו ומתקשה להזדקף. מראהו זקן מכפי גילו. זקן שיבה מגודל עוטר את פניו החרושים קמטי־עמל. גופו גרום, ידיו מגויידות, כולו אומר מאבק עקשני עם פגעי החיים. הוא עושה שניים שלושה צעדים לעבר הספה, מתכסה בשמיכת צמר גסה, מניח את ראשו על הכר ועוצם את עיניו.

(נשמעת דפיקה זהירה על הדלת. אדם פוקח את עיניו לרגע. תמיה אם לא הטעוהו אוזניו, אחר עוצמן שוב. הדפיקה נשניתה ונשלשה. שוב הוא פוקח את עיניו, בפליאה רבה. לבסוף הוא קם, תוחב את רגליו במנעלי־הבית ונגרר אל הדלת. הוא פותח בזהירות.

על המפתן נראה הנחש. לבושו כמלפנים, מטפחת אדומה לצוארו. אותות הסערה שבחוץ ניכרים בשערו ובפניו.)

אדם: (נדהם משרואה אותו) אתה…

נחש: (בחיוך של מבוכה) מותר (לאחר שאינו נענה, בנעימה של רוך שלא נשמעה מקולו אי־פעם) אל תחשוש מפני, לא באתי להכיש.

אדם: (לאחר שהתגבר על תדהמתו הראשונה) זקן אני מכדי שאחשוש לגופי.

נחש: ידעתי שאתה שרוי לבדך. חשבתי… ביקור של מכר נושן בערב חורף, לא יהיה לך למורת־רוח במיוחד.

אדם: (לאחר היסוס ממושך, כשהוא בוחנו היטב)

הכנס.

(נחש נכנס. אדם סוגר את הדלת.)

נחש: (סוקר את החדר) דירה נאה.

אדם: (מראה על הכסא שע"י השולחן) שב.

נחש: (מתיישב) אני מקווה שלא הפרעתי אותך משנתך.

אדם: (ביובש) לא. תשתה כוס תה?

נחש: (בתוקף) כן. תודה. (לאחר שתיקה קצרה) עברו, נדמה לי, ארבעים שנה, מאז התראינו לאחרונה.

אדם: כן, בערך. (עם שהוא נוטל את הקומקום מן הקמין ומביאו לשולחן) נשארת צעיר כשהיית.

נחש: (בחיוך של אירוניה עצמית) לזמן אין שלטון על החטאים, אומרים. אני…בריה חטאה, כידוע לך.

אדם: (מוזג תה לכוסות) מניין ידעת שאני שרוי לבדי?

נחש: אני מהלך בעולם. או, ליתר דיוק, אם לכוון לביטוייה של קללה ישנה – מזדחל בו. כך שהכל גלוי לפני, פחות או יותר.

אדם: (מתיישב אל השולחן) כנראה שכך. שתה.

נחש: (לוגם מן התה) חם! אין זו ממידת הענווה לומר זאת, גם איני יודע אם לזכותי הדבר או לגנותי, אבל נדמה לי שאני יודע על מעשיהם של בני־אדם יותר משהם יודעים עליהם. לעתים אני מצוי אצלם גם כשאינם חשים בי כלל.

אדם: אורב להם, רצונך לומר. כדי לתוקפם ברגע של חולשה או בהיסח הדעת.

נחש: (בהתעוררות) זוהי טעותך, הידועה לי. האמן לי שגם כשאני עושה זאת, הרי אין זה מתוך כוונת־זדון, אלא מתוך שעשוע. אני עצמי משתומם אחר־כך לאילו תוצאות טראגיות מביאים תעלולי התמימים ביותר. לזכותי יכול אני לומר רק זאת, שבני־אדם מרעים לעצמם יותר משיכול אני להרע להם אי פעם. ראיתי את קין בנך.

אדם: (בקריאת בהלה) קין חי?

נחש: פעמיים ראיתיו. פעם אחת היה זה כמה שבועות לאחר המקרה…

אדם: (מסתיר את עיניו בכפות ידיו) הו, אלוהים…

נחש: אולי מוטב שלא אספר…

אדם: (לאחר שהתאושש) לא, ספר, ספר.

נחש: להביא לך כוס מים?

אדם: המשך, המשך. חלשות פוקדת אותי לעתים… מחמת זקנה כנראה. בטוח הייתי כל השנים שטרף נפשו בכפו, או שחיה רעה טרפה אותו.

נחש: גורלו היה מר מזה, סבורני. בפעם הראשונה ראיתיו ביער. היה מלקט שרשים וכוססם בפיו. מראהו היה מחריד. פניו היו פצועות וחבורה גדולה בלטה במצחו. ברגע שחש בי, נמלט על נפשו כמפני חיה רעה. קראתי בשמו, אך כהרף־עין היה כמטחווי קשת ממני ונעלם בסבך העצים.

אדם: קין, קין…

נחש: הפעם השניה היתה לפני כשבע שנים. בארץ נוד. ראיתיו יושב על שפת נחל, רגליו טבולות במים, ראשו שחוח והיה כמהרהר. התגנבתי חרש והתיישבתי לידו. נרתע בבהלה נוראה, אך מאוחר היה מלברוח. יקוד עמום ומבעית היה בעיניו. תחילה לא הוציא הגה מפיו, אך אני סיפרתי לו שהכרתי אותך ואת אמו.

אדם: אמו כבר לא היתה בחיים אז, לפני שבע שנים.

נחש: כן, ידעתי. גם זאת סיפרתי לו. בכה כילד. אחר־כך, מעט מעט דובבתי אותו. כל השנים היה נע ונד, מארץ לארץ, ולא מצא מנוח לכף רגלו. “קול דמי אחי צועקים אלי מן האדמה”, אמר, “יומם ולילה אני שומע את הקול. אי הבל אחיך, אי הבל אחיך”. עונשו, סבור אני, כבד הרבה מעוונו.

אדם: לא עוונו היה זה. על ראשי צריך היה לחול הדם הזה.

נחש: משום שעוון בנים יש לפקוד על אבות?

אדם: משום שלא ידעתי להחזיר לו אהבה. אתה אולי לא תבין זאת, נחש, אבל אני מנסיוני המר למדתי – מקור כל הפשעים, בהיעדר אהבה.

נחש: לא אהבת אותו?

אדם: אני אהבתי אותו מאד. אלא שהקשחתי לבי ולא גיליתי את אהבתי. טבע רע הוא בי. ובעד הטבע הזה שילמתי באובדן שלשת בני ואשתי.

נחש: (בתמהון) שת איננו?

אדם: הוא חי. אלא שהלך ממני, לאחר סכסוך־קרקעות קשה. נחמתי היחידה היה. שנה לאחר מות הבל נולד. ולפני שנתיים – ברח גם הוא.

נחש: ראיתיו לפני כמה חדשים, ליד אררט.

אדם: מה היה שלומו?

נחש: ידוע לך בוודאי שבן נולד לו.

אדם: לא ידעתי. מה שמו?

נחש: אנוש.

אדם: שם יפה. (נאנח) הנה כך, רואה אתה, נשארתי ערירי, כך הייתי משיב רוחי לאלוהים, סבור אני, לולא תקווה קלושה שהבהבה בי, כניצוץ מתחת לערמת אפר – לראות עוד פעם אחת, פעם אחת בלבד, את קין בני. את שארית שנותי הייתי נותן במחיר זה.

נחש: אולי עוד תזכה.

אדם: הו, לא, הוא ירא מפני. בטוח הוא שאנקום בו, על אותו… רצח.

נחש: אל תאמר רצח. מבחינה משפטית לפחות, לא היה זה רצח כי אם הריגה, יש הבדל גדול בדבר.

אדם: מה כוונתך?

נחש: אם להאמין לסיפורו, ואני נוטה להאמין לו, הרי הדברים התרחשו כך: הוא יצא מן הבית וגרזן בידו. אמר, הולך הוא לחטוב עצים, ואמנם נתכוון לכך, כדי להשכיח את רוגזו בעמל מפרך, כדרכו מתמיד. ברגע שהרים את הגרזן על העץ, הופיע הבל וביקש להינעו מזה באומרו שאביו קורא לו. קין צעק עליו שיסתלק ומשהוסיף הבל להפריעו, בעוצרו אותו בידו, ניחת הגרזן במקום על העץ על ראשו, כך סיפר. ואני עצמי סבור שאילו היה עומד למשפט היה נהנה לפחות מן הספק. כיון שזהו מעין “מקרה־גבול” שבו הזדון והשגגה משמשים בערבוביה, לזכותו חייב אתה לומר, שאין הוא מביא עובדה זו כטענה לצידקתו. הוא מתייסר כאילו – רצח.

אדם: ומאז לא ראית אותו…

נחש: לא. אבדו עקבותיו ממני.

אדם: ואם עודו חי, ודאי ממשיך לנוד ולנוע כפרא, כשהאדמה גחלים לרגליו. (בהתרגשות גדולה) את חטאי הוא נושא, את חטאי! אני האב שחשך אהבתו מבנו והפילו אל סף הפשע! האוכל אי פעם לכפר על עווני?

נחש: הייסורים – הם עצמם כפרה. מעורי ראיתי זאת.

אדם: בחלומות הוא מופיע לנגדי. פרוע, פצוע, ועיניו השחורות והגדולות כמבקשות תשובה, כמתחננות. כן, אותו רדף קול דמי אחיו ואותי רדף מבטו. (לאחר שתיקה) כל השנים אמרתי לעצמי שאינו בחיים, ובכל זאת לא האמנתי. יודע אתה? שלוש או ארבע פעמים מצאתי זרי־פרחים רעננים על קברה של אמו ואיזה קול נסתר לחש בתוכי שהיה זה הוא שהניחם שם.

נחש: (בשקט) טעית. אני הייתי זה.

אדם: אתה?

נחש: כן, אני מודה, נוצר אני את זכרה בלבי עד היום הזה. ממה מתה אשתך?

אדם: (לאחר שתיקה) מצער, מבדידות, ואולי נכון יותר לומר – מהיעדר אהבה… (מבקש לשמוט את הנושא) עוד כוס תה?

נחש: לא, תודה. יש לי משהו טוב מזה. (שולף בקבוק מכיסו האחורי ומעמידו על השולחן).

אדם: (בוחן את הבקבוק) איזה משקה הוא זה?

נחש: ברנדי! רעי הטוב, המלווני בכל יציאותי. מעולם לא טעמת?

אדם: לא שמעתי את שמעו.

נחש: אין טוב מנו לחמם את הלב, להשכיח צער, לגשר בין הרחוקים, ללבות אש דועכת ולחדש עלומים!

אדם: (בחיוך) זו הפעם השניה שאתה מבקש להעביר אותי על דעתי. אז במאכל –עתה במשקה.

נחש: המאכל – לא העבירך על דעתך, הוא לימדך דעת.

אדם: דעה ומכאוב.

נחש: והמשקה – משכיח דעת ומשכיח מכאוב. זה היפוכו של זה. המאכל – הוציאך מגן־עדן, והמשקה – יחזירך אליו.

אדם: אינני משתוקק לכך.

נחש: (צוחק) לא, לא בפועל. שלטוני איננו רב כל כך שאוכל לפתוח שערים שבעל־הגן נעל אותם. אבל… אחד מששים של גן־עדן יש בו, במשקה הזה, המכה בעלפון את שומרי הדעה. שוב אני מפתה. אבל בחטאי זה, השני, אולי אכפר על חטאי הראשון.

אדם: אתה כפי הנראה, אינך עשוי לכפר על חטא אלא – בחטא.

נחש: למה אפשר כבר לצפות מנחש – ששמש הצדקה של גן־העדן מהלכת עליו שממון בלתי־נסבל!

אדם: אשתה, איפוא. רק כדי הצצה חטופה לאותו גן, כדבריך. בין כה וכה הריני כבר בערוב ימי. המתן. אביא שתי כוסות. (קם ממקומו, אך נעצר מכאב שתקפו ואוחז בגבו). רבמטיזם, ואולי חוליה נתפקקה. כשאני עובד בשדה, קשה לי כבר להתכופף.

((אדם יוצא למדור הפנימי. נחש סוקר את החדר, קם, ניגש אל החליל התלוי על הקיר, בודקו, נושף בו ומשמיע צלילים. משהוא שומע שוב את צעדיו של אדם הוא מזדרז לתלות את החליל וחוזר למקומו.)

נחש: (מוזג משקה לכוסות) בכל זאת, דירה נאה מרחיבה דעתו של אדם.

אדם: טעות רווחת. מה יתרון לאדם בכל זה? אל מקום אחד הכל הולך!

נחש: אמר קהלת! (מרים את כוסו) לחייך!

אדם: לחייך! (לוגם ומעווה את פניו) חריף כרעל!

נחש: המתן, מעז – יצא מתוק! רק בשלישית או ברביעית – תחוש את העונג.

אדם: איך אתה קורא לזה?

נחש: ברנדי. י"ש, יין שרף. עשוי מאותו זרע שממנו עשוי גם הלחם! (מוזג כוסית שניה, מרימה ולוגמה).

אדם: (לוגם כוסית שניה) מר כסם־המוות! מגרעיני חיטה הוא עשוי, אמרת?

נחש: חטה או שעורה או שיפון – היינו הך. מכאן אתה למד שסם־המוות וסם החיים, הרי הם שני ניגודים שמקורם אחד וחיבורם אחד.

(מוזג כוסית שלישית, מרים ולוגם)

אדם: (מרים ולוגם) האם יורד הוא, או עולה, המשקה הזה?

נחש: ירידה צורך עליה, כמו שאומרים. אתה חש אותו כבר בראשך?

אדם: מעין אד.

נחש: טוב?

אדם: שורף, אבל טוב.

נחש: האמזוג רביעית?

אדם: לאט לך. עדיין אינני רגיל.

נחש: בסוגיה זו – כל המרבה, משובח! (מוזג כוסית) לחיים ארוכים!

אדם: לשלום! (לוגם. נעשה עליז יותר) יפה בכל זאת באת. קשה היות האדם לבדו, וזה למעלה משנה שלא ראיתי פני איש.

נחש: ולומר את האמת – חושש היתי שתגרש אותי מעל פניך.

אדם: (בבטול) הו, הזמן מוחק את העקבות העמוקים ביותר!

נחש: ובכל זאת – לא סלחת לי כל השנים הרבות, מאז ועד עתה…

אדם: (משתדל לתהות על עצמו) לא סלחתי?… מזוג עוד אחת ואגלה לך את לבי.

נחש: (מוזג לאדם ולעצמו) הרואה אתה מה כוחו של משקה? (שניהם משיקים כוסות ולוגמים)

אדם: ובכן… (מקרב פניו אליו. מעתה ניכרת בדיבורו פעולת היין) נכון לא סלחתי לך. אבל יותר משלא סלחתי לך, לא סלחתי לחוה, נוחה עדן. אפילו עכשיו, כעשר שנים לאחר מותה, קשה לי להעביר מבלי את הזכרון המר ההוא.

נחש: עד כדי כך!

אדם: כן כן, עד כדי כך! שער בנפשך, שנים רבות עברו, שלושה בנים נולדו לנו, חיינו יחדיו, עבדנו יחדיו, שום גבר זר לא הציג כף רגלו מעבר למפתן ביתנו… ובכל זאת, כל אימת שהייתי נזכר באותו מקרה – היה דמי מתרתח בי מחדש. לעולם לא אבין איך יכלה… לבגוד בי כך!

נחש: אולי מוטב שלא נשתמש בבטוי כל כך בומבסטי כמו… בגידה?

אדם: (מכה באגרופו בזעם) כן! בגידה! כי אני… אני… האמנתי בה! היא היתה בשר מבשרי! היא היתה לי אם ואחות וידידה! ו… ו… שבעה ימים לאחר בואנו בברית המשפחה, היא ניצלה את אמוני ואת תמימותי, רימתה אותי והלכה אתך!

נחש: סלח לי אם אשאל אותך שאלה דיסקרטית, כגבר אל גבר: האם אתה – לא היית מסוגל למעשה מעין זה?

אדם: (מכה באגרופו) לא! עולם לא!

נחש: הרשה לי לפקפק בזה. פשוט, לא היתה לך הזדמנות. כיוון ש… היא היתה האשה היחידה בעולם!

אדם: (צועק) שקר! אני לא הייתי מסוגל לזה! (לאחר שנרגע, בשקט) ומלבד זה – כשגבר עושה זאת, הרי זה משהו אחר לגמרי, אחר לגמרי…

נחש: (פורץ בחוק) ואיך אתה קורא לזה במקרהו של… גבר?

אדם: שעשוע! שעשוע ותו לא! והיא… היא… זה היה מעשה שיפלות!

נחש: חוששני, אדם, שאתה – מעולם לא הבנת את חוה.

אדם: (צוחק) אני לא הבנתי את חוה! יותר משלושים שנה חייתי אתה ולא הבנתי אותה!

נחש: כן, כן. שלושים שנה לא הבנת אותה. ואתה יודע מדוע? משום שרק מי שיודע את החטא, יודע את האשה. ואתה… אתה לא ידעת חטא.

אדם: הו, אלו דברים נשגבים! זוהי פסבדו… פסבדו… פסבדו־פילוסופיה;

נחש: לא! אסביר לך זאת. החטא הוא רב־פנים ורב־עומק. ולצדקה יש רק פן אחד ומישור אחד. האשה היא ברייה עמוקה, מיסתורית, ייצרית, מורכבת מאד. רבת ניגודים והפכים, איש תם וישר כמוך לעולם אינו עשוי לרדת למעמקיה.

אדם: אני מוחה! אינני תם ואינני ישר! (בקול גדול ובגאווה) אני, אני אכלתי מן התפוח!

נחש: (צוחק) אני רואה שיש לי כבר חלק בעולם־הבא!

אדם: (פוקד עליו) רשע, מזוג עוד כוסית אחת!

נחש: (מוזג לשניהם) צדיק, הרי לך מן היין המשומר! לחיי ראשון הצדיקים!

(שניהם משיקים ולוגמים.)

אדם: (מבוסם ורוחו טובה עליו) ברוך תהיה הנחש! המשקה הזה, טעמו טוב משל כל תפוחי העולם! קנית את לבי לידידות־נצח!

נחש: לאט לך, בלי נדר!

אדם: לא לא, ברית ידידות נכרות הלילה! אדם ונחש; היודע אתה מה? אלך ואכין לנו סעודה טובה, כדי שנקיים ברית זו כדת־וכדין! (מנסה לקום, אך מיד חוזר ומתיישב בגלל מיחוש הגב) הו, שוב הכאב הזה…

נחש: (קם ומניח ידו על כתפו) שב, שב, מה שנוגע לבישול – הרי אין רב־אמן כמותי! היכן המטבח?

אדם: למעלה, בקומה שנייה. בארגז־הקרח תמצא בשר, ביצים, קאביאר…

נחש: צפרדעים יש לך? מומחה גדול אני להכנת מרק־צפרדעים.

אדם: הו, לא! אצלי – מטבח כשר.

נחש: הוא אשר אמרתי – צדיק גדול אתה!

אדם: ואל תאמר זאת שנית! במקום שבעלי־תשובה עומדים, צדיקים גמורים עומדים!

נחש: תודה! מיד תראה אילו מאכלים מפולפלים אביא לך!

(נחש קופץ, יוצא ועולה במדרגות הפנימיות. אדם בוחן את הבקבוק שלפניו, מטה אותו למזוג עוד כוסית לעצמו, אך נתקף בכאב בחזהו ומחזירו למקומו. רגע ממושך הוא תוהה על מיחושיו. נשמעת דפיקה זהירה בדלת. אדם משתומם. הדפיקה נשנית. אדם ממהר לסלק את הבקבוק ואת הכוסיות מעל השולחן ומחביאם מתחת למטה. ניגש אל הדלת ופותחה בזהירות. על הסף ניצב קין. זקן עוטר את פניו, אך מראהו אינו פרוע. זקנו גזוז ומסורק ובגדיו מסודרים: בגדי חוואי ועליהם אדרת כבשים קצרה.)

אדם: (עומד רגע נדהם לפניו, אחר נופל על צוארו) קין! (שניהם עומדים בחיבוק ממושך. אדם נוטל את קין בידו, כשהוא מגפפו, מושיבו אל השולחן ומתיישב לידו. אוחז במצחו) סלח לי, ראשי סחרחר עלי…

קין: (בדאגה) חולה?

אדם: לא לא… (מתנער, מגפפו באהבה רבה) הו, קין קין, אל הרגע הזה התפללתי כל ימי…

קין: (לאחר שתיקה) לבדך כל הימים הללו…

אדם: זה כשנה, מאז עזב שת את הבית…

קין: ראיתי אותו. סיפר לי על מותה של אמא. (לאחר שתיקה) סלח לי, לא יכולתי…

אדם: אל נדבר בזה… את חטאך שילמת… אבל אל נדבר בזה. ראותי אותך לפני, הוא גמול לכל יסורי.

קין: (נושא עיניו אל הקיר שמנגד) החליל…

אדם: (מחזיר ראשו אל הקיר) כן, אמך תלתה אותו, לזכרון.

קין: אני אהבתי אותו… (שומט ראש אל השולחן, להסתיר את בכיו)

אדם: (טופח לו בקלות על שכמו) די, די, לא נדבר על המתים העבר איננו עוד. מה מעשיך, בני? ספר!

קין: (נושא ראשו ומוחה את דמעותיו) בית יפה בנית…

אדם: (בביטול) הו, כן, דירה נאה, לא חסר בה דבר… (בהתעוררות, כמגלה לו הפתעה ששמרה זמן רב) את כל נכסי ציוויתי לך, הבית, הנחלאות, הכל!

קין: אתה מדבר על צוואה? עוד שנים רבות נכונו לך! אם להאמין בכתוב – עד תשע מאות ושלושים!

אדם: (בביטול) אל תאמין, אל תאמין. אינני עוד חזק כשהייתי. מיחושי־גב, מיחושי־לב…

קין: אני הוא שגרמתי לך כל זאת…

אדם: די, חדל! אתה! עבדתי קשה – וזהו!

קין: כל הימים נתיראתי מן הרגע הזה, כשאני לא אוכל לקרוא לך אבא ואתה לא תקרא לי בשמי…

אדם: (בתוקף) די! נפסיק בזה! מה מעשיך? עשרים שנה לא ראיתיך! עשרים שנה!

קין: ראיתי עולם… הרים, יערות, מדבריות… סבורני שאת חצי כדור הארץ אני מכיר…

אדם: יש מה לראות, מה?

קין: אם אתחיל לספר, הרי זה עניין לאלף לילה ולילה…

אדם: טוב טוב. על זאת בפעם אחרת. מה מעשיך עתה?

קין: מצאתי קרקע בתולה והריני מעבד אותה. הקמתי חוה לגידול סוסים.

אדם: חוה לגידול סוסים?

קין: בנדודי נתקלתי הרבה בסוסי־פרא. למדתי לרכב עליהם ולמדתי לאלפם. לבסוף החלטתי להתיישב והקמתי חווה.

אדם: ואין לך שום… עזר כנגדך?

נחש: (קולו נשמע מלמעלה) סבא! יש לך פפריקה באיזה־שהוא מקום?

אדם: (קורא בקול) על האצטבא השניה משמאל!

קין: (נדהם) מי זה?

אדם: אורח בלתי־צפוי. נחש.

קין: הוא?

אדם: לפני כשעה דפק על הדלת. שער בנפשך – לא ראיתיו… מאז…

קין: והוא בא לראות פניך?

נחש: (קורא מלמעלה) בסדר, סבא! מצאתי!

אדם: הוא השתנה! אחר לגמרי משהכרתיו אז! חזר בתשובה!

קין: סיפר לך כי ראה אותי?

אדם: הו, כן. סיפר דברים רבים. התידדנו. אפילו בקבוק משקה הביא אתו. (קם ומוציא את הבקבוק והכוסיות מתחת למיטה ומביאם אל השולחן. (מתנצל) לא ידעתי מי הבא – והחבאתי, משום לשון־הרע… תשתה?

קין: לא. אנני שותה.

אדם: פרינציפ?

קין: פרינציפ. טבעוני.

אדם: טבעוני – מגדל סוסים!

קין: רק סוסי עבודה. לחריש, להובלת משאות… הועדתי צמד אחד גם בשבילך.

אדם: הו, הנח לזה. עדיין לא סיפרת לי אם בגפך אתה, או…

נחש: (קולו נשמע מלמעלה) יש שום, סבא?

אדם: (קורא בקול) כן! במזווה! (אל קין) ספר, אם כן… איך הגעת?

קין: בכרכרה. רתומה לשני סוסים.

אדם: יפה. יש התקדמות בעולם. לא קר היה לך, בסערה הזאת?

קין: היא מחופה. סגורה מכל צד.

אדם: מרכבה, מה?… (מסתכל בו בחיבה) הו, קין, קין, אילו היתה אמא זוכה לראותך… כל הימים היתה מהרהרת בך. אינך יודע כמה אהבה אותך!

קין: (בחיוך מר) על כל פשעים תכסה אהבה, אני רואה.

אדם: (בחומרה) לא, אל תאמר כן! אמור – באין אהבה יפשע גבר! כך אמור. וזכור: הפשע הראשון בתולדות העולם אירע מפני שאב לא ידע להעניק אהבה לבנו!

קין: הו, אבא!

אדם: כן, ארבעים שנה צריכות היו לעבור עד שנהיה שנינו יושבים כך ומשיחים כאב ובן. אל תחזור על טעותי. מחיר יקר מדי משלמים בעד טעויות כאלה!

קין: (בהתיסרות) כל הימים היתה מרדפת אותי המחשבה – אילו יכולתי להחזיר את הגלגל לרגע אחד! לרגע אחד בלבד! הו, הרגע הזה, כשפתאום, בחשכה…

אדם: הפסק, הגלגל אינו חוזר. את מה שנמנע מאתנו אנו יכולים להעניק רק לבאים אחרינו. אתה תשא אשה, תוליד בנים…

נחש: (קולו נשמע כשהוא יורד במדרגות) האוכל מוכן! (הנחש יורד כשבשתי ידיו צלחות עמוסות צלי עם תבלינים ותוספות)

נחש: בעודנו על המדרגה, מבעד לפתח) הו, את מי אני רואה! את מי אני רואה! (ממהר אל השולחן, מעמיד את הצלחות ומושיט יד לקין) קין! החיית את נפש אביך!

אדם: כן, יום גדול הוא לי!

נחש: (אל קין) רק לפני שעה קלה דיברנו בך, והוא לא האמין שיזכה עוד לראותך! (אל אדם) ידע נחש מה שניחש!

אדם: (בחיבה) ערום אתה מכל חית השדה!

נחש: השתנית, קין! ולטובה! מראיך עכשיו כשל אחד מן המערב הפרוע!

קין: (צוחק) היכן זה?

נחש: הו, בכל מקום שהם מיישבים שממות ומאלפים חיות פרא! (פונה אל השולחן) אם כן – לא לשוא טרחתי! מצווה נתגלגלה לידי – ובהיסח הדעת! אכלו רעים וברכו את הנחש! בבקשה!

קין: לא לא. אכול אתה, אני אינני רעב.

נחש: אל תעליב את מלאכת־כפי! אני עצמי מיותר כאן עכשיו, בכנס משפחתי נרגש זה. עוד רגע ואני מסתלק.

אדם: לא חלילה! שב ואכול. איכלו אתם שניכם. (קם. אל קין) אראה לך דבר־מה שאמך עליה השלום שמרה בשבילך כל הימים… (אדם יוצא אל המדור הפנימי)

נחש: בכל זאת הופעת!

קין: לא הייתי מעז, אלמלא…

נחש: אלמלא –

קין: אני… לא בגפי באתי…

נחש: אלא?

קין: הבאתי אתי את… מי שעתידה להיות אשתי.

נחש: הו, האמנם! במזל־טוב! היכן היא?

קין: השארתי אותה בחוץ, בכרכרה…

נחש: בחשיכה, בקור הזה?

קין: אתה מבין… אני… צריך הייתי להכין אותו לזה…

נחש: מה יש פה להכין?

קן: היא… היא נערה מוזרה במקצת… וחששתי שמא… אתה מבין, לאבא יש מושגים שמרניים בעניינים אלה…

נחש: אלו שטויות! היכן מצאת אותה?

קין: היא… מבנות הנפילים… אסתהר שמה

נחש: שם נהדר! ביער!

קין: כן, פתאום הופיעה, כעולה מן האגם. התאהבנו זה בזו מראיה ראשונה. היא יפה מאד.

נחש: מה אתה חושש איפה?

קין: כפי שאמרתי, היא לא רגילה. גם במראיה גם בהתנהגותה ואבא, עלול להבהל במקצת…

נחש: אינך מכיר את אבא שלך! צעיר ברוחו כבן עשרים!

קין: לא, אני מכירו. הוא ודאי מצפה לראות אשה שקטה, כמו אמי, נוסח ישן. אבל… אמרתי לאסתהר – לא נתחתן לפני שאבי יראך ויתן את ברכתו לשנינו. (צוחק) ייתכן שגם זה מעין משפט קדום… אבל… האמת היא שלולא זאת, לעולם לא יכול הייתי להתגבר על הפחד לפגשו פנים אל פנים…

נחש: רצונך שאני אדבר אתו? יש לנו לשון משותפת…

קין: לא לא, אני עצמי. אני אסביר לו. אכין אותו לכך. בטוחני שאף עליו היא תתחבב לאחר שיכירנה במקצת…

מבחוץ נשמע רחש כלשהו. נחש זוקר אזניו לשמוע. מתנער, כמו אחד שגמר בנפשו דבר־מה)

נחש: כן, הצדק עמך. אתה עצמך צריך לדבר אתו. (ממיש את קין כלפי הדלת הפנימי) לך, ספר לו. חג כפול ומכופל יהיה לו הערב!

(קין יוצא. נחש קרב אל החלון, מסמיך פניו אל השמשה ומסתכל החוצה. נשמעת דפיקה על הדלת.)

נחש: (בקול נמרץ) כן!

(על הסף ניצבת אסתהר. יפהפיה צעירה, חושנית ופראית)

אסתהר: (נדהמת למראה יפיו של נחשׂ) הו־לה־לה! לזה לא ציפיתי…

נחש: (בהשתחוויה אבירית) מדמואזל!

אסתהר: והפיאנסה הטוב שלי, סיפר שהזקן שלו חי כאן לבד –לבד!

נחש: (קרב אליה ומושיט יד) שמא נכיר? נחש שמי.

אסתהר: (מנסה להזכר כביכול, כשידה נתונה בידו)

נחש – נחש – נחש… האם לא נפגשנו איפה־שהוא אי פעם?

נחש: סבורני שלא, גברתי. כי יופי נדיר כזה היה נחקק בזכרוני עד עולם! אסתהר שמך, אם אינני טועה.

אסתהר: בדיוק! מניין לך?

נחש: זה עתה הואיל קין לגלות את אוזני בדבר… אהבתכם.

אסתהר: האינך סבור שזוהי חוצפה מצד בעלי־לעתיד, להשאיר אותו כך בכרכרה עלובה, בקור וברוח, עד שיואיל אביו להכיר בזכות קיומי?

נחש: (מהסה אותה באצבעו) בלחש – הם מתייחדים עתה בחדר הסמוך. פגישה נרגשת עד מאד לאחר… כל מה שעבר על שניהם. התואילי לשבת?

אסתהר: (מעיפה מבט על החדר) איזו דירה מפוארת! רהיטים מודרניים, שטיחים… חשבתי שאמצא פה איזו בקתת־איכרים עלובה… הוא אמיד מאד, כנראה, הזקן שלנו, מה?

נחש: לאחר ארבעים שנות עמל – יכול אדם להשיג משהו… (מוסיף בצחוק) בייחוד כשאינו חייב בתשלומי מס־הכנסה!

אסתהר: (צוחקת עמו) כן, זה נכון! ואתה… קרוב משפחה?

נחש: קרוב מאד. ידיד נעורים. באתי רק לביקור חטוף.

אסתהר: גר רחוק מכאן?

נחש: לא כל־כך רחוק, אבל – התחבורה מאד לא נוחה.

אסתהר: עירוני בודאי!

נחש: מדוע את סבורה כך?

אסתהר: סתם ניחוש! לפי צורה, הנימוסים, הלבוש… המטפחת שלך הולמת אותך מאד. איפה השגת אותה?

נחש: (מסיר את המטפחת מעל צוארו ומושיטה לה בהשתחוויה) גברתי, הריהי שלך!

אסתהר: (דוחה את ידו בצחוק) הו, לא לא לא. לא לא לא. תודה.

נחש: באמונה, שאני נעלב.

אתסהר:(מלטפת את ראשו כלאחר יד) מסכן שלי! לא, לא עכשיו על כל פנים. הגד, אתה אמן?

נחש: המ… במקצת…

אסתהר: מן הרגע הראשון היה לי רושם כזה! צלם במקרה?

נחש: את הצלם אני מכיר במקרה, אבל צלם אינני. מדוע?

אסתהר: מפני ששאיפת חיי היתה להיות מודל! (בהתבכיינות) אבל איך אפשר להיות מודל כשאין שום צלם בכל הסביבה! (בתנועה קוקטית) האינך סבור שאני עשויה להיות מודל אידיאלי.

נחש: בהחלט! האם… קין יודע על שאיפתך זו?

אסתהר: כמובן שהוא מתנגד! כל רצונו הוא – שאשאר בין גדרות החווה ואעזור לו בגידול סוסים… האם לא סיפר לך שיש לנו חווה לגידול סוסים? ובכן, לרכב אני אוהבת דווקא, ורוכבת נפלא, אבל – להאכיל אותם, להכניס אותם למכלאות, להוציאם… (בצחוק) אני מקולקלת נורא, נכון?

נחש: האם אפשר לומר על הטבע – שהוא מקולקל?

אסתהר: (צוחקת) אתה פיקח נורא, אתה יודע? (נאנחת) אה, מה לעשות, כולנו, בנות־הנפילים – מקולקלות קין אומר לי תמיד: את נפלאה, אבל רק מה שחסר לך, הוא קצת דעת…

נחש: אין לך מה לצטער על כך. הדעת דווקא קלקלה את טבען של נשים רבות.

אסתהר: מנין לך?

נחש: אני… בעניני דעת – קצת מומחה.

אסתהר: מעניין מאד! ובעניני נשים?

נחש: חובב.

אסתהר: (פורצת בצחוק) נפלא! אתה משעשע מאד – כבר אמרו לך זאת?

נחש: כן, אמרו לי, אבל מעט קיצצו לי את רגלי על שהייתי משעשע קצת יותר מדי, כנראה.

אסתהר: מסכן! (מודדת אותו) אבל הן צמחו לך מחדש, אני רואה!

נחש: הו, כן. למזלי נבראתי כך שאני עשוי להחליף את עורי, להחליף את רגלי – הכל לפי הנסיבות.

אסתהר: סלח לי אבל… מה זה “נסיבות”?

נחש: לפי הצורך. כוונתי היתה לומר ש־רגלי הן סרסורות שלי.

אסתהר: סרסורות… סרסורות… גם מלה זו אני שומעת בפעם הראשונה, אבל זה לא חשוב. (מסתכלת בו) ובכל זאת – נדמה לי שאיפה־שהוא ראיתי אותך כבר…

(אדם וקין מופיעים בפתח. בידי קין סודר אדום)

אסתהר: (רצה אל אדם ומחבקת אותו) אבא! (נושקת לו על שתי לחייו. אל קין) סלח לי, קין, אבל לא היתה לי סבלנות לחכות יותר! (אל אדם) האם סיפר לך כבר עלי?

קין: (במבוכה רבה) תכיר, אבא, זאת – אסתהר. נפגשנו לפני זמן־מה, ועכשיו…

אסתהר:(חוטפת את הסודר מידי קין) איזה יופי של סוודר! מי נתן לך אותו?

קין: אמא עליה השלום, סרגה בשבילי, אבל אני…

אסתהר: (אל אדם בקוצר רוח) מתנה?

אדם: כל השנים שמרה זאת בשבילו, בתקווה כי יבא. אבל – (באנחה) לא זכתה.

אסתהר: מסכנה… יופי של מתנה, אבא! רב־תודות! (נושקת על מצחו)

אדם: (מופתע ומבולבל) אבל… אינני מבין… מניין…

אסתהר: קין? אתה עוד לא סיפרת עלי לאבא? (אל נחש) הוא פלגמטי נורא, הפיאנסה שלי!

נחש: (נוטל את הצלחות בשתי ידיו) האוכל מצטנן, רבותי, ועלי ללכת ולחממו שנית! (פונה לעבר המדרגות)

אסתהר: אתה כאן הטבח?

נחש: הבישול – הוא תחביב שלי!

אסתהר: יופי! אני עולה אתך! לא מתנגד, קין? (נושקת לו נשיקה חטופה על לחיו) בינתיים תוכל להסביר לאבא – הכל!

קין: סלח לי אבא, לא הספקתי לספר לך…

אדם: אינני מבין דבר. מי היא? היכן הסתתרה?

קין: השארתי אותה בחוץ, בכרכרה… רציתי להכין אותך לזה… ידעתי שתופתע…

אדם: (בחומרה) למען האמת – אני מופתע מאד!

קין: אני יודע. היא מוזרה במקצת.

אדם: מוזרה – היא בטוי רך מדי. אני פשוט נבהלתי. מין רוח פרצים כזו…

קין: כן, היא פראית במקצת…

אדם: מאיזה משפחה היא?

קין: היא… מבנות־הנפילים. כולן כאלה – פראיות. אבל אתה הרי יודע, אבא, מלבד בנות־הנפילים, אין נשים אחרות בארץ.

אדם: אתה – אוהב אותה?

קין: מאד. התאהבתי בה מרגע שראיתיה לראשונה.

אדם: והיא – אותך?

קין: כמובן. אחרת – לא היתה רוצה להנשא לי!

אדם: זה… כבר מוחלט ביניכם?

קין: כן. היא כבר בביתי. אלא… שהשהינו את החתונה, מפני שרציתי קודם להראותה לך

אדם: (בזהירות) ובינתיים אתה… חי אתה ככה, ללא חופה וקידושין?

קין: אבא… זה עכשיו מנהגו של עולם…

אדם: נו נו, ימים טובים הגיעו… וההורים שלה – מסכימים?

קין: זהו, שלה אין הורים… היא בעצם, בת בלי־בית…

אדם: היכן הם?

קין: היא עצמה אינה יודעת היכן הם. את אביה לא ראתה מעולם, ואמה – עזבה אותה ביער לפני שנים והלכה לאן שהלכה…

אדם: ונערה ממוצא מפוקפק כזה – את רוצה לשאת לאשה?

קין: הו, אבא, באמת! האם המוצא הוא החשוב?

אדם: חשוב, חשוב מאד, בן, דע לך שהמשפחה שלנו היא מגזע טהור, מיוחס ואצילי! משפחת האדם! והנפילים… מי יודע בכלל מי הם הנפילים…

קין: אני מתפלא עליך, אבא, שאתה דבק במשפטים־קדומים כאלה! סוף סוף – האופי הוא העיקר, לא כן?

אדם: קשה לי לומר שאופיה, עשה עלי רושם משכנע ביותר. מיד ראיתי שהיא בלתי־מחונכת, בלתי משכילה, וחסרת נימוסים.

קין: הו, אבא, אבל כזהו הדור החדש! עליך להתרגל לזה!

אדם: הדור החדש! אין חדש תחת השמש! אם אתה שואל לדעתי – אשה צריכה להיות שקטה, צנועה, חרוצה ומסורה לבעלה, תמיד ובכל דור ודור!

קין: אתה כמובן, רואה לפניך את אמא, שגם אני הערצתי אותה. אבל היום – המושגים נשתנו. היום הנשים חופשיות יותר…

אדם: חופשיות! מה פירוש חופשיות? שעליהן להיות מופקרות? בלתי נאמנות? עושות ככל העולה על רוחן?

קין: אבל על איזה יסוד אתה אומר זאת, אבא! אתה אינך מכיר עוד את אסתהר! היא חוצפנית, פטפטנית, אוהבת לעשות רושם – אבל בתוך לבה, היא טובה מאד!

אדם: (באזהרה) לבן של נשים הוא הפכפך מאד, הפכפך מאד קין!

קין: אבל היא אוהבת אותי!

אדם: (לאחר שתיקה) ואינך חושב שהבדלי הגיל ביניכם – מחייבים קצת הרהור בדבר? סוף סוף אתה כבר כבן ארבעים, והיא איילה שלוחה כבת שמונה־עשרה…

קין: הו, בזה אין כל חשיבות! צריך היית לראות אותנו בבית, בחווה… אפילו פעם אחת לא רבנו בינינו במשך כל החודשים הללו.

אדם: הבט, בן. סוף סוף אינך נער. אדם מבוגר אתה ואני לא אכפה עליך את דעתי. כל מה שרצוני לומר לך הוא – שתשקול בדבר. ברו של קנקן אינו תמיד כתוכו ומשפחה איננה עיר בצורה מוקפת חומה. תמיד צפויות הפתעות. תמיד פורצות רוחות מבחוץ. מנסיוני אני אומר לך שלעתים נדמה לך שהכל יציב ואיתן ולפתע… (מפסיק ומטה אוזן למתרחש למעלה) מה זה נמשך אצלם זמן כה רב, חימום האוכל הזה! (קורא) נחש!

אסתהר: (קולה נשמע מלמעלה) כבר באים, אבא!

אדם: (ספק בצחוק ספק בתרעומת) אבא! כבר היא קוראת לי אבא!

קין: אתה רואה כמה היא… משפחתית?

אדם: מתידדת קצת יותר מדי מהר, הייתי אומר.

קין: האין זה מעיד על טוב לב?

אדם: על כל פנים, לעולם אין זה מזיק לשים סייג לטוב ליבן של נשים…

קין: (בצחוק – אתם בני הדור הישן – כל־כך קפדנים, שאצלכם אפילו קול באשה – ערווה…

אסתהר: (ברדתה במדרגות) הוא טבח נפלא, נחש שלכם! את כל התבלינים הוא מכיר!

(אסתהר ונחש נכנסים כשבידי כל אחד מהם שתי צלחות.)

אסתהר: (בדרכה אל השולחן, אל אדם) קין סיפר לך כמה אני צנועה וחמודה ומקיימת את כל תרי"ג המצוות שבתורה? (מעמידה את הצלחות על השולחן ומבטה נופל על הבקבוק) הו, ברנדי! איזה מין זה, קורבואזייה?

נחש: לא, מקומי. עדן עתיק.

אסתהר: מעולם לא שמעתי. טוב?

נחש: תטעמי. רבותי, ברשות בעל־הבית, אני מציע שנשתה כוס ראשון לחיי הזוג הצעיר! (מוזג בשתי כוסיות ומגיש אחת לאסתהר והשניה לקין)

קין: (דוחה את הכוסית) לא, תודה. אינני שותה. (אל אסתהר) וגם לך לא הייתי מציע.

אסתהר: (בהתפנקות) הו, קין, באמת! לא בכל יום מתחתנים!

קין: את יודעת את דעתי בעניין זה.

אסתהר: אבל סוף סוף אני מתחתנת בפעם הראשונה בחיי! תתחשב קצת!

קין: אני את שלי אמרתי.

אסתהר: טוב, אז אשתה עם נחש! (אל נחש) איפה שלך?

נחש: (מושיט ידו אל הכוסית של קין) בטוח שלא תשתה?

קין: בהחלט.

נחש: (אל אדם) אתה?

אדם: לא.

נחשד: (מרים את הכוסית אל מול אסתהר) אם כן…

אדם: (אל אסתהר ברגע הרימה את כוסה) דעי לך אשה צעירה: אל אישך תשוקתך, נאמר, והוא ימשול בך!

אסתהר: (ממצמצת בעיניה) מה זה בדיוק?

אדם: פירושו, שאשה חייבת לשמוע בקול בעלה!

אסתהר: (צוחקת) אתה מותק, אבא! הקול קול קין – והאשה שותה את היין! (אל נחש) איך אני?

נחש: פצצה!

אסתהר: וזה בא לי סתם־ככה! (מכה באצבעותיה. נושאת את כוסה לחיי אבא, לחיי אלוף נעורי מאלף הסוסים ו – לחייך!

נחש: לחיי הזוג הראשון הבא בברית נשואין מקודשת (שניהם לוגמים)

אסתהר: (לוגמת ומעוות את פניה) מצויין! עדן עתיק, אתה אומר?

נחש: עתיק מאד, משנת א' לבריאה.

אסתהר: הו, פרה־הסטוריה ממש! (אל קין, בתחנונים) ק־ין, תשתה גם אתה אחת, בחייך! (ניגשת אליו, מחבקת את צוארו, בהתפנקות) בא־מת, קין, למעני…

קין: לא.

אסתהר: (מתרפקת עליו) מדוע לא? הלא זה טוב?

קין: לא כל מה שמבלבל את הדעת הוא טוב.

אסתהר: הו, באמת! מדוע אתה כל כך פוריטני תמיד?

אדם: (בחומרה רבה) אינך צריכה לפתות את אישך. אם אינו שותה – משמע שמצפונו מצווה עליו לא לשתות!

אסתהר: הו, לאיזו משפחה מצפונית נפלתי! מזוג לי עוד כוסית, נחש, אחרת אשקע במרה שחורה!

נחש: (מוזג לה ולעצמו) נא לאכול, רבותי! האוכל שוב יצטנן ועלינו לחמם את לבותינו! (נושא את כוסו) לאושרכם!

אסתהר: (נושאת את כוסה) למען עתיד מזהיר לכולנו! (אל קין בהראותה על צלחתו) אתה רואה? בשבילך הכינו מנה צמחונית מיוחדת!

קין: יפה עשית.

נחש: בתיאבון!

(הכל נוטלים את כליהם ומתחילים לאכול. אסתהר ונחש בתיאבון רב. קין מתוך רעבון; אדם בקדרות, כפוי. השיחה להלן מתנהלת תוך כדי אכילה.)

אסתהר: הוא באמת מצויין, נַחֵשׁ. מפולפל מאד. (אל נחש) איפה למדת להכין מאכלים כאלה?

נחש: הו, אני מהלך לי בעולם, טועם קצת מכאן, קצת מכאן וכך אני לומד את כל הטעמים.

אסתהר: ואין לך מטבח משלך?

נחש: מעולם לא היה לי. אוהב אני להציץ למטבחיהם של אחרים ולעזור מדי פעם לזוגות

צעירים שטרם למדו את מלאכת הבישול. לייעץ להם בענייני מאכלים, משקאות, תבלינים…

אסתהר: ממש מעורר הערצה! ולא מתחשק לך להתחתן, להוליד בנים, להקים בית משלך?…

נחש: מתחשק – כן. אבל אינני מוכשר לכך, פשוט אין לי טבע כזה, לצערי הרב.

אסתהר: מסכן! ומעולם לא – התאהבת? סלח לי שאלה כה בלתי דיסקרטית…

נחש: כן. פעם אחת. אבל היה זה מקרה מאד בלתי מוצלח.

אדם: (דוחה את צלחתו מלפניו) יותר מדי שום. (קם) אלך להביא לי כוס מים. (אדם יוצא אל המדור הפנימי).

אסתהר: (אל נחש) ומה היה שמה, אם מותר לשאול?

נחש: אינך מכירה אותה. פגשתי אותה ביער.

אסתהר: ביער? יופי! גם אני נולדתי ביער. מה שמה?

נחש: לילית.

אסתהר: לילית, לילית…מה שם משפחתה?

נחש: אשמדאי.

אסתהר: לא, אינני מכירה. שם יפה מאד על כל פנים. אז מה, היא לא אהבה אותך?

נחש: דווקא כן.

אסתהר: לא הלך לכם – מה?

נחש: קצת יותר מדי טוב.

אסתהר: זה אינני יכולה להבין!

נחש: היינו דומים מדי זה לזו. חריף עם חריף, את מבינה? כששני רשפי־אש כאלה נפגשים יחד – העולם כולו עלול להישרף!

אסתהר: (צוחקת) נפלא! אז מה היה הסוף?

נחש: הלכה עם אחר.

אסתהר: עם מי?

נחש: עם אחד ששמו סמאל.

אסתהר: טיפוסית אחת! מעניין היה להכיר אותה דווקא.

נחש: שֵׁדָה קטנה. טורפנית עד להבהיל! (מוזג משקה לשניהם) לחייך! (משיק ולוגם עמה) היינו משתוללים יחד בלי סוף. אבל לא מצאו חן בעיני המזימות שזממה על ילדים קטנים.

אסתהר: הו, זה נורא!

נחש: היתה זוממת להתגנב לביתם, דרך החלונות, בלילה כשאור נר היה מהבהב מהם, ולהטיל קללה לתוכם. הייתי משביע אותה שלא תעשה כן, אבל להשבעות שלי, לא היו שליטה עליה. לא יכולתי לשאת זאת. כי אני… אם כי גם בי יש ארס לא מעט, אני… בדרך־כלל אוהב בני־אדם… הומניסט כמו שאומרים… ובכן – עזבתי אותה לנפשה.

קין: אחת כזו – לא היתי משאיר לבד. מי יודע אילו צרות יכולה היא לגרום.

נחש: כן, אתה צודק. אבל סוף־סוף אני אינני שלישו של עולם. אני רק – נחש.

אסתהר: ומאז – אתה רווק.

נחש: כן, רווק נצחי.

אסתהר: אבל אתה נראה צעיר כבן עשרים! כל בחורה היתה יכולה להתאהב בך!

נחש: (צוחק) להתאהב – אולי כן, אבל לא – לחיות אתי!

(נכנס אדם, כוס מים בידו)

אסתהר: יש לך ידיד נחמד, אבא! צריך היית לשמוע אילו סיפורים הוא מספר.

אדם: (ספק בצחוק) ישמרנו אלוהים מידידי, מאויבי – אשמר בעצמי.

אסתהר: (אל אדם ונחש כאחד) מה – אתה ביחסים לא טובים?…

נחש: חלילה! זהו רק נוסח דיבור כזה בינינו… אוהבים אנו להקניט זה את זה.

אדם: סבור הייתי שנשתנית, טעיתי.

נחש: היחליף כושי עורו?

אדם: כושי – לא, אבל נחש, עד כמה שידוע לי, מחליף עורו מפעם לפעם.

נחש: ותמיד נשאר נחש!

אסתהר: זה טוב! אחרת – היו קוראים לך צבוע, לא?

אדם: הצבוע – זה מה שנשאר בו, מתחת לכל העורות!

אסתהר: (קמה) הו, אם אתם מתחילים לריב, אז אני הולכת. בוא קין, אי עייפה כבר.

אדם: שבי שבי, אני מצטער…

אסתהר: לא, בין כה וכה השעה מאוחרת. הדרך ארוכה ועד שנגיע הביתה, יקרא התרנגול.

נחש: הגבר, בעברית יפה. (קם מטה את הבקבוק) עוד כוסית לפני שיוצאים לדרך?

אסתהר: לא, תודה. קין באמת כבר יכעס עלי. בוא קין, נלך.

קין: (קם) כן, עלינו ללכת.

נחש):מריק כוס אל קרבו) א־פרופו תרנגול, היה לה ללילית שלי, שיר נפלא. רוצים לשמוע?

אסתהר: מתים לשמוע!

נחש: ובכן – (שר)

בטרם יקרא תרנגול,

כרשף אצא לי במחול.

אבוא אל מיטת האוהבים,

אַכֵּם בחולין ובמכאובים.


בטרם יקרא התרנגול,

אקח שן־שועל וביצת־תרנגול,

לאוזן אדם אלחש וארקק,

ועל יצועו כך צחוק אצחק.


ארור שבור ומשומם

טמא יהיה, אם בן אן בת,

יכו אתכם שראלאי ואמראי

רוחין ולילין בני אשמדאי.


אסתהר: יש לך קול פנטסטי!

נחש: משתחווה) תודה.

אסתהר: על לא דבר. אתה נשאר פה?

נחש; (אל קין) אם אתם מוכנים לקחת אותי בכרכרה שלכם?…

קין: בחפץ לב. לאן פניך מועדות?

נחש: באשר תסעו, אסע, כל הדרכים מובילות לביתי.

אדם: (חש להציל. אל נחש) הישאר פה. נסיעת לילה איננה נעימה ביותר.

נחש: אני אהיה להם לסגולה בדרך. עיני רושפות בלילה ולחש־נחש שלי מגרש את המזיקין. נסע?

קין: (ניגש אל אדם ולוחץ את ידו) שלום אבא. בעוד ימים מספר נחזור.

אדם: הישמר לנפשך, בן. ליסטים אורבים בדרך והלילה מלא חיות רעות.

קין: רגיל אני בדרכים, אבא. היה שלום.

אסתהר: לילה טוב, אבא. היה נעים מאד. שמחתי להכירך! (נושקת לו על לחיו)

אדם: ישמור אותך אלוהים.

אסתהר: (שולבת זרועה בזרוע קין) להת' (פונה עמו אל הדלת, אך חוזרת בה מיד) הו, קין! כמעט שכחנו לקחת את הסוודר! (רצה חזרה, לוקחת עמה את הסוודר ונושקת שוב לאדם) תודה, אבא, להתראות.

נחש: (מנופף בידו) להתראות, אדם!

(אדם אינו עונה. מסתכל ביוצאים בקדרות. קין ואסתהר יוצאים, אחריהם נחש.)

נחש: (חוזר. ניגש אל אדם וטופח לו על כתפו) אל דאגה, אדם. אינני מסוכן כפי שאתה סבור. אני רק מרקד באמצע. לעולם אינני נשאר לישיבת קבע. מקומי בגן־העדן מחכה לי… (קופץ ויוצא. מבחוץ נשמע עוד קולה של אסתהר: “איזה חושך! החזיקו בי, שניכם!” אדם עוד עומד רגע ממושך ושולח מבט מלא יגון אל הדלת שנסגרה. אחר כך צונח אל הכסא)

אדם: (מלחש תפילת הדרך) יהי רצון לפניך אדוני אלוהי, שתוליכם לשלום ותצעידם לשלום ותגיעם למחוז חפצם… והצילם מכף כל אויב ואורב וליסטים וחיות רעות בדרך. ותחזירם לביתם בשלום. כי אתה שומע תפילת עבדך…. (מפסיק לפתע מפאת כאב בחזו), קם ופונה ללכת אל המדור הפנימי, אך נעצר בדרכו, שוב בגלל הכאב. אוחז בחזו) מה זה?… למה הלכו?… (פונה אל הדלת החיצונית וקורא אל החשיכה בקול רצוץ) ק־ין… ק־ין… (סוגר את הדלת ונכנס) נסעו… (פוסע בקושי אל המדור הפנימי, עולה מדרגה אחת אך נואש מלהמשיך. חוזר לחדר וצונח על הספה. נאנח) הו, אלי, אלי… (נשכב, מכסה עצמו בשמיכה, עוצם עיניו ונאנק מכאב) הו, אלי אלי, אלי אלי…

(הדלת נפתחת חרש. נכנס בעל־הגן. לבושו ומראהו כפי שהיה בגן־העדן. חרש חרש הוא פוסע פנימה, לוקח בזהירות כסא, מעמידו ליד הספה, למראשותי אדם, ומתיישב עליו.)

אדם: (פוקח את עיניו בבהלה) הו, אלי… (מנסה להתיישב, כשהוא נתמך במרפקו).

בעל־הגן: שכב שכב. אני הוא.

אדם: (ראשו צונח על הכר) סלח לי. הכאבים.

בעל־הגן: אל תירא, עוד מעט אגאל אותך מהם.

אדם: (מתוך כאבים) כוחותיי כלים. אני חש שהם כלים והולכים.

בעל־הגן: אמץ את לבך. זה גורל כל האדם.

אדם: (נאנח) הו, אלי.,. (מתעורר לפתע) למה בראת אותו, איפוא, למה?

בעל־הגן: אלמלא בראתי אותו, מי היה יודע אותי? את מעשי ידי?

אדם: לשם כך צריך הוא לראות עמל ותלאה כל ימי חייו?

בעל־הגן: האם לא ראית גם שמחה, גם אושר?

אדם: תשעה קבין צער כנגד קב אחד של שמחה.

בעל־הגן: אלמלא הצער, לא היית יודע שמחה מה היא. האם צר היה לך על עזבך אך הגן?

אדם: לא. אף שעה אחת לא. צר היה לי רק שהפקרת אותנו. שלא התערבת כלל. שלא מנעת מה שיכולת למנוע!

בעל־הגן: נתתי לכם את הבחירה. מתת, ששום ברייה אחרת לא זכתה בו. שם, בגן, הכל מנוי והרשות אינה נתונה. לך הייתה הרשות

אדם: הרשות למה?

בעל־הגן: לאהוב, לשנוא, לחטוא, לשלוח… יפה עשית שסלחת לקין, בנך… ראתי כמה שמחת… שעה שבא להיראות לפניך.

אדם: וגם שמחה זו, רעל היה מסוך בה.

בעל־הגן: בשל הנחש?

אדם: (קורא מעומק לבו) למה אינך כולאו? למה אתה משלח אותו בנו כל הימים?

בעל־הגן: כשדי שתילחמו בו!

אדם: האם נתת בנו כח לנצחו?

בעל־הגן: אין נצחון במלחמה זו.

אדם: מדוע? מדוע?

בעל־הגן: כי אילו הייתם מנצחים אותו – העולם חוזר לגן־העדן. אילו ניצח הוא אתכם – היה העולם חוזר לתוהו ובוהו. שניהם – כמוהם כמוות. המלחמה ביניכם – היא היא החיים.

אדם: אבל אתה אררת אותו!

בעל־הגן: כשם שאררתי אותכם. סוף סוף גם לו חייב אתה תודה. לולא הוא – לא היית כאן…

אדם: הו, בכמה הפכים אתה נוהג את העולם!

בעל־הגן: ואתה עמדת רק על הראשונים שבהם. בניך ובני בניך עוד ישברו ראשיהם עליהם, ולעולם לא יפתרום.

אדם: אילו ידעו בני לא לחזור על שגיאות שעשיתי אני!

בעל־הגן: הם יחזרו, יחזרו…

אדם: יוצר האדם – למה לא תמנע זאת מהם?

בעל־הגן: אני יוצרם – אבל ייצרם שלהם הוא!

אדם: נשימתי מתקצרת… האם זהו הסוף?

בעל־הגן: סוף – והתחלה. ככל ההפכים.

אדם: תן לי גלולה כלשהי. אני חש חולשה נוראה…

בעל־הגן: יש עמי דבר טוב מזה…

אדם: (פוקח את עיניו) מהו?

בעל־הגן: באתי להחזירך אלי. אל הגן.

אדם: (בקריאה נואשה) לא! לא! אינני רוצה!

בעל־הגן: יש עוד עץ אחד בגן שמפריו לא אכלת. עץ החיים שמו.

אדם: עכשיו אתה בא לפתות אותי?

בעל־הגן: חסד אחרון. הגיעה שעתך, אדם, נלך?

אדם: (מנסה להתרומם, כשהוא נאבק עם מר המוות) אינני רוצה! השאר אותי כאן…

בעל־הגן: (קם ומושיט לו את ידו) נלך, איפוא?

אדם: לא! השאר אותי על האדמה! על האדמה!

בעל־הגן: מן הגן באת ואל הגן אתה חוזר.

אדם: (באנחה אחרונה) אלי, אלי… בידך אפקיד…

בעל־הגן: (לאחר שתיקה) רוחי.

(הוא מתעמעם. בעל הגן עוד אוחז בידו של אדם, מנגינה עצובה נשמעת מרחוק, שיש בה מאורו של גן־העדן ומשלוותו הנצחית).


מסך

המלצות קוראים
תגיות