הוא כועס / יהודה שטיינברג
כמדומה הוא שכבר גמר את חשבונותיו עם כל “אלה” ועם היהדות שלהם; הוא כבר נעשה “אחר” לגמרי… אפילו שפינוזה מוחזק אצלו למשוחד בדעת; על הום הוא מלגלג, שהוא מאמין יותר מדי בספקותיו; קנט הוא בעל הזיה גמור. שופנהויר עובד לאליל “רצון,” שבדא לו – הכול הבל ורעות רוח! כל החכמים הללו אמרו מה שאמרו, מפני שחשבו את עצמם מחוייבים לאמור איזה דבר, איזה דבר ישן, שנראה אצלם חדש; לברוא שיטה בתוך תוהו-ובוהו. לסדר את אי-ידיעתם בסדר אלף-בית, וכשמגיעים למקום שאין לבינתם שליטה, הם עומדים ובודים שם לאותו דבר, ומנחילים “שמות” לדור, והדור מתפאר, שהוא רכש לו הרבה ידיעה… ידיעה בשמות.
על אחיו הוא מביט כעל הדיוטים לדעת, ילדים זקנים. כלום מה לו ולהם? איזה שיתוף יש בינם ובינו?
הוא כבר גמר את חשבונותיו עמם.
ובכל זאת הוא מבקר בקלויז בכל שבת וימי מועד. כשהוא חפץ לעמוד על דעתו, שלא ללכת בשבת שחרית לקלויז, אינו יכול. ביחוד קשה עליו הדבר ביום-טוב. מרגיש הוא בנפשו, שכשהוא יושב בשעות אלו בביתו, חסר לו איזה דבר, שאין לחושים אחיזה בו. בדידות! בדידות עגומה, דומה ליראה ופחד.
והיראה אינה יראת העונש. זוהי יראה של בדידות. צריך הוא להם ולמה שיש בהם…
ובכל פעם שהוא שב משם, לבו מלא כעס ומכאובים: בשל העליות הנמכרות בפומבי, כבשר במקולין; בשל ה“מזרח” ובשל ה“מערב”; בשל הצביעות הגסה.
והוא מקלל, מתקצף ובוזה את צלמו. אבל הוא הולך גם למחר.
ביחוד קשה עליו חג הסוכות. כועס הוא על החיצוניות, שאין בהן לפי דעתו שום תוך. אבל אינו יכול לכחד מעצמו את ההכרה, שהוא נהנה במששו באתרוג ובלולב הירוק. ולא עוד אלא שהוא מברך עליהם “שהחיינו” ו“על נטילת לולב”, ואף על פי שהוא מברך בחטיפה בשפה רפה – אבל הוא מברך.
והוא כועס… ומברך – ונהנה, ומכיר בהנאתו – וכועס.
והוא קורא ב“הלל”, ומסלסל ב“אודך”, ומנעים ב“זה היום”, מתוך קצת התלהבות, ומתעורר על עצמו וכועס.
והוא מסדר את ההושענות: “הושענא אדמה מארר” ונשקע בדמיונות ורואה כמו בחלום, עדרים גולשים מן הגלעד, עמקים עוטפים בר, גרנות, זיתים, תרומה מעשר, קלט, פאה, בכורים, שבעים פרים, שמחת בית השואבה.
והוא נהנה מדמיונותיו, כמו שנהנה בחלומו. עד שמתעורר מתוך אנחה וכעס על עצמו.
ומתוך כעס שב לביתו, בטרם שגמר החזן את התפלה, והתפקר באותו יום ולא אכל בסוכה. דומה לו שהוא מתנקם בזה. אף על פי שאין לו הכרה ברורה בדבר, במי הוא מתנקם, ובשל מה הוא מתנקם?
ובליל שמחת-תורה ישב מכווץ בפינה אחת והסתכל מרחוק על השמחים בשמחת-התורה. דומה היה, כמי שפגעה בו הצינה, והוא מתחמם לאורם של אלה. אבל הוא מתחמם בגניבה. כאילו אין לו חלק באור זה.
מה לו ולהם? הוא אינו שלהם, הוא בן עולם הבא. הוא שייך בכולו לדור העתיד.
“ודור העתיד לא יהיו בני דת”.
“לא יהיו, בני דת – וממה איפוא יתפרנסו הלבבות?”
“כל הלבבות יתפרנסו מן לחלוחיתה של החכמה”.
“של פילוסופיה?”
“לא, לפילוסופיה לא יהיה כל זכר. כל ספרי הפילוסופיה יהיו רק כעין מיתולוגיה של אלילי החכמים. הלבבות יתפרנסו מן החכמה הטבעית”.
“אבל החכמה היא כל כך יבשה. מסתחטת בעל-כרחה, ומן המוח, ולא מן הלב”.
“החכמה היא בחינת שפחה אצל גברתה, היא באה לשמש”. כל פנים אינו משיב נפש עייפה.
“החכמה היא בחינת שפחה אצל גברתה, היא באה לשמש”.
“הטלגרפים, המסילות, הטלפונים וכל אותן ההמצאות החדשות באות רק לשמש את האדם, להרחיב את תאוותיו. ויש גם להעשיר את שגיאותיו, להאפיל על טעויותיו”.
“אל אותו הטלגרף, שמודיע חכם לחברו על אודות כוכב חדש שנראה ברקיע, מודיע גם חסיד אחד לרבי שלו, שאשתו מקשה ללדת, ושבנו נכנס לבדיקת הצבא, והוא מבקש שיעשה לו נס”.
“בעזרת החשמל כבר התחילו מראים לבני עיירות נערות חציין עירומות על הבמה בפאריז”.
“לא! בני העתיד יהיו בני דת. אבל הדת תהיה כולה רק מחובות מוסריות ומחגים ומועדים”.
“החגים ישמשו לאדם, שיתפשט בהם מחולניותו ויתלבש באצילות”.
“ובאותם החגים יתאספו לבתי כנסיות, לא לשם תפילה, אלא לנגן ניגונים יפים. תהילים לא יאמרו אלא יזמרו”.
ואז לא יהיה כל צורך בדבר להפחיד את הילדים במיטות של מחטים מלובנים, ביורות רותחות".
“וכיתות בני אדם לא יהיו עוד. כל היהודים יהיו חסידים של צדיק אחד וגם אותו הצדיק יהיה בכלל החסידים”.
“וימי החגים יהיו אלה שהם עכשיו. כולם ישארו. אפילו תשעה באב לא יבוטל”.
“זה יהיה יום של אבל על כל אסונות שבעולם, על כל הצער שיש בחיים”.
“ואז לא יהיו בני אדם צריכים לשתות יין כדי לשמוח. השמחה תבוא מאליה. השמחה תבוא יחד עם הימים.”
“ולא יהיו צריכים להתפלש בשקים ולאכול ביצה באפר, כדי להעמיד פנים של בכיה, גם הבכיה תבוא מעצמה, מתוך הלב, יחד עם יום התשיעי באב”.
“וגם לאותו האבל ואותה הבכיה יהיה טעם מיוחד, מעין זה שהוא חש לפעמים”.
“ובני אדם של דורו, שהוא שייך אליהם, יהיו נוחים ורצויים ואהובים זה לזה”.
“וכולם יהיו דוקא בארץ ישראל. מקום הזיתים והשקדים… ואז כשיסובבו ויאמרו ‘אדמה מארר’, ‘בהמה ממשכלת’,‘יקב מילק’, ‘עדרים מדלות’, יהיה זה מעין שיר תהלה לחכמת הטבע, שהמציאה כלים מתוקנים לעבודה מתוקנת בשדה; שהמציאה רפואות למחלות וטרינריות, תחבולות לפילקסריה, ולמסילות-הברזל העוברות בירכתי היערים, שגרשו את החיה הרחק מעל הישוב והעדרים”.
“ואז יהיו באמת בני אדם נוחים ומרוצים, כבני משפחה אחת… וכשיתחבקו וירקדו במעגלה”.
הוא אינו זוכר גם עכשיו, איך קרה אתמול הדבר, שנסתבך פתאום בין השיכורים הרוקדים. איך זה נחו ידיו על שכמי שכניו, וידיהם על שכמו, והתחילו רוקדים – ורוקדים, ששים ושמחים, כמעט כל אותו הלילה.
אבל זאת זוכר הוא היטב, שהיה שמח למעלה מן הגבול, ש“יצא מן הכלים”. זוכר הוא שרקד ורקד, נדמה לו שגופו עוד מכביד עליו ואינו רוקד כחפצו. חפץ היה לרקוד הלאה מתוך גשמיותו, מתוך כל החולניות שבעולם. חפץ היה לרקוד ולהרקיד עמו גם את כל יהודיו למעלה מעשרה… ולהתאחד עמם לעצם אחד, נבדל ומופרש מכל מה שלמטה… מכל הקושיות והבעיות, הפירכות והתיובתות, הגוזלות את מנוחת הנפשות, ואינן נותנות לו לאדם לאהוב את חבריו ואת אלהיו באותה מידה שהנפש חושקת לזאת.
וכשנזכר בדבר בבוקר יום השני כעס על עצמו, וכמעט שחרק שיניו;
“מה לי ולהם? איזה שיתוף יש בינינו!”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.