עם הספר    🔗

באיחור גדול מדי, חמישים שנה לאחר העלמו במי תעלת לה־מנש, נחשפים לעיני הקוראים כתבי אהרן אהרנסון. לציבור הישראלי מוגשים היום יומניו הפוליטיים, או ליתר דיוק הפנקסים בהם היה רושם, במשך שנות מלחמת העולם הראשונה, ראשי פרקים ופרטים על המתרחש ועל פעולותיו מסביב למתרחש. אין ספק, כי בדעת אחי המנוח היה מנוי וגמור למצות, לאחר זמן, מתוך רשימות יומן אלו את האירועים ולדון בהם בחריפותו המקורית.

במשך התקופה שחלפה מאז הלך מאתנו, לא ישבו האנשים שזכר אהרן יקר להם בחיבוק ידיים. ניפוי החומר, ריכוזו, תרגומו והתאמתו העסיקו במשך השנים את היורשים ומלאכת החובה שלהם טרם נשלמה. מכתביו של אהרן, הרצאותיו, רשימותיו המדעיות וכן הלאה, כל אלה מצפים עדיין להבאתם בדפוס.

אינני מכסה על התרגשותי. סוף סוף זכיתי לשעה הזאת. במשך עשרים ותשע שנה היה אחינו המנוח, אלכסנדר, שותף לי במאמצים שהושקעו בטיפול בחומר זה ובציפיה לקראת הופעתו. ב־1948 נלקח ממני אלכסנדר ומאז נושאת אני בקרבי את החובה הזאת.

כל שהיו לי שותפים בדבר יעמדו על הברכה.

רבקה אהרנסון

 

מבוא    🔗

כשמצא אהרן אהרנסון את מותו בתעלת לה־מנש בטוסו מלונדון ב־15 במאי 1919 בדרכו חזרה לפריס פנו ידידיו חיים ווייצמן ופליקס פרנקפורטר למקום מגוריו ל’מלון מֵריס' כדי לאסוף את חפציו שהשאיר בחדרו. הם גילו בין חפציו את פנקסיו בהם רשם את יומניו המובאים בזה.

היומנים נפסקים ב־21 בפברואר 1919. אהרן חי עוד כשלשה חדשים. לא נודע עד היום מה היה גורל היומנים שרשם המנוח אחרי תאריך זה.

*

אהרן אהרנסון עלה לארץ־ישראל בהיותו בן שש, ב־1882, עם הוריו – אפרים פישל ומלכה אהרנסון – אחיו צבי ועם בני משפחתם האחרים להתנחלותם ב“זמארין”, היא זכרון־יעקב שבשומרון. הבנים שמואל, אלכסנדר, שרה ורבקה נולדו בארץ.

ראשית למודיו בביה“ס במושבתו הקטנה. בהגיעו לגיל 18 נשלח, ע”י מינהלת ההתיישבות החקלאית שבחסות הברון אדמונד דה רוטשילד, לצרפת ללמודי החקלאות בביה"ס החקלאי הגבוה בגריניון (1894–1896). החקלאות ומדעי הטבע שבו את לבו ולהם התמסר עם בגרותו.

עם גמר למודיו נשלח מיד למטולה, הצפונית שבמושבות ההתיישבות החקלאית בארץ, שם שימש כמנהל חקלאי מטעם הברון רוטשילד (1896–1897). יושר לבו ודאגתו למפעל ההתיישבותי החקלאי בארץ, לאיכרים כגורם העיקרי להצלחה, ולברון מיטיבו האישי, אשר בתוקף התענינותו ותרומתו רבת המימדים היה לשותף הראשון במעלה בהתיישבות זאת, הביאוהו עד מהרה לידי הסתכסכות עם המינהלה של הברון וראשיה. הוא מצאם רודפי בצע כסף המרמים ומוליכים שולל את הברון ואת האיכרים המתיישבים כאחד. לאיכרים הובטחו קרקעות, בתים, טחנות קמח ומטעים זעירים שהיו צריכים לספק קיום מועט עם תחילת התיישבותם, ולא ניתנו להם; מן הברון קיבלו כספים ולא הוציאום למטרתם העיקרית. אהרן אהרנסון לא מצא לו דרך אלא להתפטר מתפקידו כיוון שהברון רוטשילד לא אבה לשמוע ולהאמין לדבריו; ותפקיד ומקום עבודה אחר שהוצעו לו לא השביעו רצון.

לאחר זמן עבר אהרנסון למגנזיה (תורכיה) כמנהל אחוזה חקלאית השייכת לסוחרים צרפתיים, קוזינרי ובניו (1897–1899). עיסוקם העיקרי היה גידול ויצוא תבואות וכותנה, ואהרנסון הכניס למשק את גידול גפן ענבי “סולטנייה” וגם גידול סוסים. את סוסי הרביעה ייבא מארץ־ישראל. לפני כן הוצע לו לנהל את אחוזת משפחת סורסוק מן הלבנון אולם “לא הסכים לתת ידו לתחרות במפעל ההתיישבות היהודית בארץ־ישראל” ועל כן יצא לתורכיה.

עם תחילת המאה נמצא שוב אהרנסון בארץ והקדיש את כל זמנו לפיתוחה. ב־1901 הוא משתף עמו את האגרונום ד“ר זליג סוסקין והמהנדס־מודד י. טריידל והם מקימים את החברה Agronomisch־Kulturtechnisches Bureau Für Palaestina לשרותים חקלאיים, חקירות ותעשיות חקלאיות. בינתיים עשה אהרן בארצות אירופה, בלימודים ובמחקר (1901–1902). אותה תקופה עסק גם בייבוא מכונות חקלאיות (בשיתוף עם חיים דוד) ובהחדרת שיטות מיכון בארץ במשק העברי והערבי. הוא עורך מסעים המסתעפים באיזורי הארץ השונים: בעמק הירדן (הע’ור והג’יפטליק) ב־1901, לבאר־שבע (1903) ועוד. מתקופה זו נשמרו דו”חות ומכתבים לרוב והם מהווים חלק מעניין בארכיון בית אהרנסון.

להלן פרוט־מה על מסעותיו המדעיים בארץ לאחר מכן:

ב־1904 מסע סביב ים־המלח ובעבר־הירדן עם משלחתו של הפורפ. בלנקנהורן. הוא משתתף במיפוי הגיאולוגי וחקירת אוצרות הטבע שקיבלו פרסומם בספרו של בלנקנהורן; כמו כן העשיר את עשבייתו בצמחי האיזור.

ב־1905 מסע לאורך מסילת הברזל החיג’אזית בעבר־הירדן. אותה שנה יצא לאירופה והשתתף כציר בקונגרס הציוני השביעי.

ב־1906 ערך מסע בגולן לבדיקת ההתיישבות היהודית הפרטית ב“בני יהודה” וכו'. בקיץ אותה שנה יצא למסע בוטאני, שהפרופ. אוטו ורבורג התעניין בו במיוחד. המטרה היתה: גילוי חיטת־הבר, ואמנם גילה אותה תחילה בראש־פנה ואח"כ במורדות החרמון.

בעקב גילויו זה של אהרנסון וכל שהשתמע ממנו ועקב פרסומיו בספרות המדעית ופרסומיהם של פרופיסורים ואנשי מדע שונים בגרמניה, צרפת ושאר ארצות אירופה, נתפרסם אהרנסון פרסום רב והקדיש התענינות מוגברת במדעי הטבע השימושיים, ולימים – לייסוד התחנה לנסיונות חקלאיים בהנהלתו הפעילה. ב־1907 ערך מסע לסביבות החרמון.

ב־1908 ערך מסע שני לסביבות ים־המלח, לעבר־הירדן ולערבה עם פרופ. בלנקנהורן, אהרוני ואחרים.

ב־1909–1910 יצא למסע לארצות אירופה. בדרכו שהה זמן קצר בפעם הראשונה בלונדון ואחרי־כן נסע לארה“ב, שם היה אורחה של מחלקת החקלאות, ובשליחותה ביקר במדינת קליפורניה ועוד, וכן פרסם בהוצאת המחלקה חוברת מס' 180 על מחקרו החקלאי והבוטאני בארץ־ישראל: Agricultural and Botanical Explorations in Palestine. תודות להמלצתו של הפרופ. ורבורג, מנהלי מחלקת החקלאות בארה”ב ודוד פירצ’יילד בראשם ואחרים, הצליח להקים ועד נאמנים מעשירי יהדות ארה“ב ועסקניה להקמת תחנה לנסיונות חקלאיים יהודית בארץ־ישראל (בעתלית). חבר הנאמנים כלל את ה”ה: יוליוס רוזנולד, לואי מרשל, ש. לכמן, הנרייטה סולד, כורש אדלר, ש. פלז, השופט י. מאק, נתן שטראוס ועוד. הם סיפקו את תקציב ההוצאות להקמת התחנה והוצאותיה עד לשנת 1916. במשך אותן השנים יצר לו את עשבייתו על 20,000 גליונות צמחיה, קנה את האוסף הפיטופתולוגי של ד“ר קלרמן מארה”ב, רכש גם ספריה גדולה בעלת כ־23,000 כרכים וריכז אוסף מינראלוגי גדול של אלפי אחפרים (מאובנים).

ב־1910 יצא עם החוקר האמריקאי ד“ר או. פ. קוק לחרמון בעקבות חיטת־הבר. ב־1911 ערך מסע במושבות יהודה לפיקוח חקלאי, נסע לדמשק לחקירת יצור ה”קמרדין" ולסיור בוטאני בחרמון; סיור לבעל בק שבסוריה, לארזים ולביירות בלבנון.

באוקטובר 1911 יצא למצרים עלית בשליחות המחלקה לחקלאות של ארה"ב. ענין מיוחד היה לו במחקר ובייצוא נצרי זנים שונים של תמרים בארץ זו.

בפברואר 1912 מתה על משפחת אהרנסון האם מלכה. עודם באבלם הגיעו ארצה הנדבן היהודי הנודע נתן שטראוס ואשתו יחד עם ד“ר י. ל. מגנס ורעיתו. אהרן קיבל פניהם ועזר רבות במשימתם להקים את המוסד לבריאות ציבורית בירושלים. בספטמבר אותה שנה נמצא בלונדון לזמן קצר והוא בדרכו לארה”ב שם שהה עד לשלהי 1913.

ב־1914 נמצא אהרן עסוק בעיקר בתחנה לנסיונות ועם תחילת המלחמה העולמית שיתפוהו בניהול “ועד העזרה האמריקני”.

ב־1915 עט על הארץ ועל הארצות השכנות מזיק רב עוצמה – הארבה. אהרנסון חייב היה להתפנות מעיסוקיו האחרים ולצאת למלחמה בארבה מאחר שנתמנה ע“י ג’מל פחה, המושל התורכי לסוריה וא”י, לעמוד בראש המשלחת הממשלתית לניהול המלחמה בארבה.

מלחמת העולם נתנה כבר את אותותיה גם בא“י ופגעה גם בישוב העברי הקטן. כבר בסופה של השנה חל מפנה בחייו של אהרנסון: יחד עם ידידו ומזכירו אבשלום פיינברג ואחיו הצעיר אלכסנדר – לאחר שבחנו וניתחו את המצב הכללי בא”י, לרבות התנאים הכלכליים ששררו בה, המערך הצבאי התורכי ואי־כושרו לעמוד בהגנת הארץ, ומצבם של התושבים ה“מחכים לגואל שבושש לבוא” – החליטו כי עת היא לעשות ולפעול לטובת “בעלות הברית” במלחמתן בתורכיה וגרמניה, וזאת למען שחרור הארץ “שעה אחת קודם” מעול התורכים והכנסתה תחת חסות בריטניה. הם ראו את היישוב העברי בא“י, שלא כמנהיגיו ועסקניו, נתון בסכנת הכחדה. רבים ביישוב נמצאו מתנגדים לפעולתם של אהרנסון וחבריו; גם לאחר המלחמה מצאו כי “הם סיכנו את היישוב” אולם בעייננו כיום בתיקי משרדי החוץ והמלחמה הבריטיים נמצא כי ב־29 בדצמבר 1916 העביר הגנרל וו. ד. רוברטסון, הרמטכ”ל הבריטי “תזכיר על ההצעה ליטול על עצמו מערכה בארץ־ישראל במטרה לכבוש את ירושלים”. בתזכיר זה הוא מצטט בסעיף 3 את דעתה של האדמירליות כפי שנמסרה במסמך של המטה הראשי מה־19 באוקטובר 1915: “יש יסוד להאמין כי קיימות הכנות להגנה גם בביירות גם בחיפה ונחיתות תפגושנה בהתנגדות חזקה. על סמך דעתה זו ואחרות של האדמירליות מגיע הרמטכ”ל להחלטה כי הנחתת כח בעל ממדים גדולים לחוף סוריה לא בא בחשבון" (ראה בתיק 106/517 W.O. שב־P.R.O.).

למשימתם ולפעולותיהם של אהרן ושני חבריו לדעה הצטרפו שרה אחותו, אביו ואחיו צבי, כמו גם נעמן בלקינד, יוסף לישנסקי, ראובן שוורץ ורבים וטובים מעובדי התחנה ואחרים. לקבוצת אנשי פעולה אלה ניתן, ברבות הימים, השם ניל"י.

כך יוצא אהרנסון בתחילת 1916 לדרכו החדשה, כשבידו חומר מודיעיני רב היקף על תנאי הארץ ויושביה ומערך הצבא התורכי בתוכה, לקראת פעילות פוליטית מלאת חתחתים וקשה, על אכזבותיה וקורבנותיה, עת יעודו הטבעי במדע ובחקלאות נדחק לקרן זוית. ואעפ"י כן אין המדען שבקרבו יושב בחיבוק ידיים. לעתים מתבטא הדבר בתכנון לאספקת מים לירושלים ולנגב, למיכון החקלאות ויישוב שטחים שוממים בדרום הארץ בבוא השלום כמו גם להכללת מקורות המים בצפון בעת קביעת גבולותיה של הארץ ועוד.

מן הראוי לציין, כי בהביאנו את היומן לפני הקורא דאגנו למלא את החסר בכתב־היד, ע"י מובאות אשר יחד עם הארות והערות ממקורות אחרים היה בהם משום השלמה לתיאור, האירוע, הפעולה או המשתמע מהם ואילו אהרנסון עצמו לא כתב דיו אודותם. מובאות אלה, שמרביתם הגיעו אלינו מתוך תיקי המסמכים של משרד החוץ הבריטי מאשרות לודאי גם את הדיוק בכתוב. כיוון שלא ניתן היה לבית אהרנסון לפרסם יומניו של בן המשפחה הדגול בלשון בה כתב (צרפתית) הובאו הדברים בתרגום נאמן לעברית. לא נפריז אם נאמר כי הנאמנות למקור היתה בראש דאגותינו, ומכאן שדבר לא נשמט מהם. האחריות לעבודת התרגום חלה על מר אורי קיסרי, כרשום על גבי שער הספר. חלק מאחריות זו נוטל לעצמו גם כותב הטורים האלה. אהרנסון נהג לרשום אירועי כל יום ביומו וכן רשם את התרשמויותיו. בפנקסים קטנים מילא דפים רבים ואך לעתים רחוקות מאד הוסיף לרשום לאחר זמן ובמקרים אלה הוסיף ציון מיוחד על כך. הכתיבה מרביתה ככולה נעשתה, כאמור, בשפה הצרפתית, בה שלט שליטה מלאה כבשפות זרות ורבות אחרות. הרישום נעשה בכתב־יד יפה וברור, ללא מחיקות או תיקונים אולם פה ושם נכללה מלה, משפט או ציטוט בשפות שונות: עברית, תורכית וערבית, גרמנית ואנגלית. כיוון שכך, צוינו המלים במרכאות או בהערה מתחת לקו. במקומות שם נפסקה הכתיבה והיה בידינו להביא מילואים, הבאנום והמקור צויין בגוף היומן. בשניים שלושה מקומות בלבד הבאנו את דברי אהרנסון שנכתבו על ידיו שלא בגוף היומן אלא במכתב בהמשך לדבריו אותו יום, כיוון שלדעתנו מקומם הנכון שם ולא כנספחים או מתחת לקו. אם ייראו אלה כחריגות מאיזה נוהג שהוא מאמינים אנו שיסולח לנו.

זכות גדולה היא לנו להביא כעת בתרגום עברי את יומנו של אהרן אהרנסון מן השנים האחרונות לחייו (1916–1919), אולם יש להזכיר שאת הקודמים לאלה (1904–1910) הבאנו – לאחר שהופיעו במקורם בחוברות החברה הבוטאנית בג’ניבה – גם אותם בעברית ובהוצאה מיוחדת של אלכסנדר אהרנסון ז“ל ורבקה אהרנסון, תבל”א. הם הופיעו כספרים: 1. “צמח עבר הירדן” ו־2. “צמח מערב הירדן” מאת הפרופיסורים הלל אופנהיימר ומיכאל אבן־ארי. ספרים אלה כללו, מחוץ לרשימת הצמחים הרבים של עשבייתו של אהרן אהרנסון, גם תאור צמחים חדשים שנמצאו וגם פרטים ביאוגרפיים ומכתבים להארת דמותו של אהרנסון כתובים בידי אנשי שם וידע.

ברור היה לנו מאז ומתמיד כי אהרנסון לא רשם הכל, לא כל שיחה, הרצאה, רשימה, דו"ח או התרשמות או מסקנות שהסיק ואשר גרמו לטובת פעולתו ופעולות חבריו לדעה ולמעשה בשתפם עצמם לשחרור המולדת ולהעברת השלטון התורכי מן הארץ. הקורא העברי, בין שיסתפק במובאות שהבאנו בין שיפנה לארכיון בית אהרנסון או לארכיון משרדי החוץ והמלחמה הבריטיים ימצא חומר נוסף לידע התקופה ואנשיה.

קוראי היומנים המוגשים בזה ייטיבו עשות אם ייעזרו מבחינה היסטורית ועניינית בספר “ניל”י, תולדותיה של העזה מדינית" בעריכתם של אליעזר ליבנה, ד"ר יוסף נדבה ויורם אפרתי (הוצאת שוקן, ת"א, 1961).

מחובתנו להביע בזה את עיקר תודותינו לארכיון ה־Public Record Office בסימטת שַנְסְרי בלונדון, אשר הנהלתו אפשרה לנו (ואף לאחרים) לעבוד במקום, להעתיק ולצלם מסמכים מרובים מתוך קובצים שונים ולהשתמש בהם למען הבא ידע נוסף על מה שהביא לנו אהרנסון ביומניו. בהקשר לזה נמלא חובה נעימה להודות לד“ר ישעיהו פרידמן שהנחנו, לפני שלוש שנים, בחיפושי חומר בארכיונים בלונדון ועוד הוסיף כהנה וכהנה חומר רב, בממצאיו שלו. עזרתו קידמה אותנו מאד בעבודתנו. גם לארכיונים בארץ: לארכיון הציוני המרכזי ולד”ר א. ביין וד“ר היימן העומדים בראשו; לגנזך ווייצמן ולמר ב. גוריאל, לגב' ל. כלב, לגב' דבורה ברזילי ולמר אביתר פריזל מיטב התודה על העזרה והרצון הטוב להעביר ולהחליף חומר ארכיוני. גם לד”ר יעקב ר. מרכוס ולעוזרו ד“ר כיאט מנהלי ארכיון ה”היברו יוניון קולג'" בסינסינטי, ארה“ב, גם להנהלת הארכיון של הסוכנות היהודית ב”פרק אבניו" ניו־יורק – נתונה תודתנו. הם העשירו את ארכיון בית אהרנסון בהעבירם לנו העתקים מעתונות ארה“ב ועוד שתוכנם קשור עם פעילותו של אהרנסון. לא נגרע חלקם של מר אורי קיסרי על הערותיו לכתב היד ולמר שמואל כ”ץ ולהוצאת ספרים “קרני” שבראשותו על הנחיותיו ועבודתו המאומצת עמנו בהבאת הספר לדפוס. למר אברהם שדמון, הממונה על ארכיון בית אהרנסון שערך את המפתח והביאו לידי שלמות, גם הוא עזר לנו רבות בעבודתו – תודתנו נתונה לו בזה. לא מיצינו את רשימת כל אלה שנתנו ידם, בין בארץ בין בחו"ל לעזרתנו; כל אחד בדרכו ולפי מה שנתבקש – למלא מבוקשנו – כולם יעמדו על הברכה.

אין, כמובן, באפשרותנו למצות את פעלה של הגברת רבקה אהרנסון, אשר הקדישה את ימי חייה ל“בית אהרנסון”, למוסד, לארכיון ולכל הכלול בכל אלה ואשר ללא תרומתה המתמדת, בעתות ההתנכרות ואחריה, לא היה קם הדבר הנקרא כיום: בית אהרנסון זכרון־יעקב, אשר לפתחו שוחרים מאות ואלפים לתוספת ידע על עברנו ההיסטורי הבלתי רחוק, של השנים לפני שחרור המולדת.

מיומניו של אהרן אהרנסון, כאשר גם מהמסמכים מימי מלחמת העולם הראשונה מתברר עתה במלוא ההיקף מה רב היה חלקו בפיתוח היחסים בין העם היהודי ובין בריטניה בימים הגורליים ההם. אלא שלא זו בלבד – כשרונותיו, אומץ לבו ותכונותיו האחרות, אף הבטיחו לו מקום מרכזי במדיניות העברית הנולדת. באחת מנסיעותיו המרובות בין לונדון לפריס, תוך מלוי תפקידו כנציג יהודי ציוני בדיונים הבין־דיפלומטיים בימי ועידת השלום, נספה – בנפול המטוס בו טס, לתעלת לה־מנש ב־15 במאי 1919 – בטרם מלאו לו 43 שנים.

יורם אפרתי

בית אהרנסון זכרון־יעקב, שלהי תשכ"ט (1969).

עמוד מתוך היומן

 

מפתח לראשי התיבות בהערות השוליים    🔗

ארכיון בית אהרנסון, זכרון־יעקב א.ב.א.

ארכיון ציוני מרכזי, ירושלים א.צ.מ.

גינזך ווייצמן, רחובות ג.וו.

Public Record Office, London P.R.O

British Foreign Office, London F.O.

 

פרק ראשון: 9 ינואר – 22 יולי 1916    🔗

חיפה, יום ראשון, 9 ינואר 1916.¹    🔗

היום, לפעם הראשונה בימי חיי, הייתי עד להפגזה. איזו
עבודה טפשית חסרת־תועלת. ואולם הבה נספר בפרוטרוט.

בוקר נהדר, אויר זך, ראיות למרחקים. כבשעה שמונה מודיע לי קראפט על שתי ספינות מלחמה הנראות באופק, כשהן באות מן הצפון: ‘אבוסיטה’ (6 מעשנות – ‘ז’אן ד’ארק’) וספינה שניה בעלת 2 מעשנות, כנראה ‘לטוש טראֵוִיל’ (לפי דברי קפטן בוס משנה למפקד א. מ. גבן).² הן נכנסות למעגן בציירן עקומה מצד עכו, משליכות עוגן, דבר זה מציין, כי הפעם אין זה טיול. בסמוך לזה, אנו רואים סירה קטנה מורדת נושאת דגל לבן וקרבה אל מקום העגינה. קפטן בוס משער, כי הפעם מתנכל האויב לתחנת הרכבת. אין אני תמים דעים עמו, כיוון ועד היום נראה האויב כרוצה לחוס על רגשות הציבור המוסלמי ולא כמי שרוצה להחריב את קו הרכבת של חג’אז. הענינים אינם כה מזהירים עד כדי שיוכל, בלא להסתבך בסכנות חמורות ביותר ולהעלות עליו את חמת דעת העולם האיסלמי.

יהיה אשר יהיה, כיוון שאני צופה מראש הפגזה ומאחר ואני כבר נמצא בחיפה, אני רוצה לעקוב אחרי כל התהפוכות שתהיינה, עד כמה שאפשר, מקרוב. אני עולה לעבר מלון “הרצליה”, על מנת ליהנות מן המראה מעל הגזוזטרה. מיד לאחר מכן מופיע תימותיאוס לנגה וקורא: Bahnhof! Bahnhof! ובכן, ההתקפה השפלה תבוצע איפוא על תחנת הרכבת. אני ממהר, בלווית שוורץ (ראובן), אל חווילתו של חורי (סלים). אני נמצא מאחוריה של זו לכשנשמעת היריה הראשונה מהתותח עם הד כה מהיר וכה ברור, עד כי חושבים כי יריה כפולה היא זו. בסוף אני מגיע למצודה הישנה אשר משם רואים את היריות בצאתן ובפגען. היריות מכוונות אל חדר המשמר של מחסן פבזנר וכהן, המפריע, כמדומה, לפגוע בבריכות המים. (האויב אינו יכול לפגוע אלא במיכלים, כי את המכונות הוריד דיקמן זה מכבר). אחר־כך מופנית ההפגזה אל בניני התחנה. אני רואה בבהירות את ברק היריה, 12 שניות אחרי צאתה. רעפי הגג מתנפצים ועפים, תמרות עשן שחור גדולים, ענני גז דקים ולבנים ורק אח"כ נשמע קול הנפץ.

אם נחשב את המהירות הראשונית של הקלע שהנה, ללא ספק, בת 750 מ., נמצא כי המרחק בין ז’אן ד’ארק ותחנת הרכבת הנו 1500 עד 1800 מטרים. אני עצמי נמצאתי במרחק של כ־300 מ. מן הבנינים המפגזים. אחרי־כן האשימני קפטן בוס, שראני מרחוק, באי זהירות. ואכן רסיסים נמצאו אח"כ 600 מ. מן המקום בו עמדתי ורסיס קטן נפל כ־15 מטרים לפני.

הנזקים של הפגזה זו הם חסרי־ערך. מסתבר שהאויב השתמש בתחמושת ישנה ובלתי מתאימה למטרה זו, הכדורים היו בעלי הצתה מושהית לשמוש ימי. הדבר המענין ביותר בעת ההפגזה היה לעקוב אחרי תגובת הקהל. מזג האויר היה יפה, הדבר אירע ביום ראשון, והמון רב היה שם. נשים רבות, אמהות, שתינוקותיהן צמודים אל שדן, ישבו בשקט על הגזוזטראות או על מפתני הבתים ומנו את הפצצות. קפטן בוס השתומם לנוכח שקט זה והפליט מפיו הערה יחידה, הערה אופינית לרוח הצבאיות הגרמני כפי ששמעתיה מפיו: “הנזק הרב של הרעשות אלה הוא שהקהל מתרגל להתיחס בלא יראת כבוד לפעולות צבאיות. הן זוהי ממש דמורליזציה!”

יתר על כן מצא חן בעיני קפט. בוס על הערכתו לאומץ הלב של האויב ולמידותיו האחרות. נראה, שהנהו אמיץ והוגן.

נאצר בא עם העגלה ב־5.30 אחה"צ. ובכן הוחלט על הנסיעה לדמשק בעגלה. סמואל פאראג’אלאה נלוה אלי. גם אדלמן מספר לי עד כמה נפגע ג’מל פחה, כשנודע לו שבחורים פלשתינאים, הקימו גדוד להילחם נגד התורכים בדרדנלים.³ הוא הוכיח אותו על פעולה צבאית זו של היהודים, ובפיו של אדלמן לא היה מענה.

הייתי שמח אילו פנה אלי הוד מעלתו בענין. מבלי להצדיק את המעשה של המתנדבים הצעירים, היו מיטיבים לעשות אילו למדו לדעת את המקור והמניע למעשה. חסן ביי, הוא הוא, שבגסותו וברדיפותיו ובברוטליות שלו אשר שם נשק וכלי זין בידיהם של הצעירים הללו נגד צבאנו. שגעון זה של הבחורים הצעירים נגרם באופן ישיר ע"י חסן ביי. לצערנו מעריך הוד מעלתו את חסן ביי – כפי שנראה לעיין – כקצין מצטיין הראוי לאמון.

בעיר אין מדברים אלא בהכנות עבור התעלה. לאחרונה נשלחו 6 (שש) רכבות טעונות גמלים לעבר באר־שבע. מעריכים ל־35,000 את מספר הגמלים שירכזו שם. בלילות מעבירות הרכבות צבא בהמון רב.

דיקמן מספר לי, כי שוחח היום עם חיילים שהגיעו מגליפולי וההולכים לתעלה.⁴ אלה הם אנשי צבא אמיצים, לבושים היטב, מצוידים היטב, החדורים רצון כן להכות באנגלים בתעלה, כפי שעשו במיצרים.

הגבירות עסוקות כאן בהכנות לקבלת פני התותחנים הגרמנים והאוסטרים (600 מכל לאום). שטוץ, הקונסול האוסטרי בחיפה, הודיעני על 1200 תותחנים מכל אחד.

הנשים הגרמניות והאוסטריות עושות הכנות בנפרד. כמה חבל. דבר זה מפגין עוד יותר את חוסר ההבנה ההדדית בין שתי הקבוצות.

חיפה – טבריה, יום שני, 10 ינואר 1916    🔗

התעוררתי ב־4 לפנות בוקר. פת שחרית ב־5.45. יוצא לדרך ממלון קראפט ב־6.15. מזג־האויר מרהיב. הכביש רע למדי עוד בטרם הגענו לבאלד־אל־שייך.⁵ בחארתייה⁶ חורשים את מקום החפירות. אולם מעט למעלה מזה הוקמו גדרי־תיל דוקרני. תחנת המשמר הצבאית עודה קיימת על אם הדרך, ברם לפי פקודה מגבוה שוב אין המשמרות רשאים לעכב את הנוסעים. מתברר, כי במעטה של תירוצים של חיפושים שיש לערוך אצל הנוסעים, הרשו לעצמם החיילים, אמיצי הלב, לנהוג קִרבה יתרה בגופן של הנוסעות ומכאן התלונות והצו להפסקת החפושים. אין בכך משום אסון, ובכלל למה להטיל על החיילים תפקיד זה של שוטרים?

המחנה הקטן שבפרשת הדרכים הועתק שוב מן המקום. הוא הוחזר למקומו הראשון בצלע המערבית של הגבעה. האוהלים נפגעים שם בודאי מן הרוח המזרחית. בעצם, זהו אמצעי זהירות היגייני נבון להעביר את המחנה לעתים כה קרובות. צוות חיילי ‘עמלה’⁷ בדרכו לתקון הכביש. בין היער (העתיק שנכחד) וג’דה, כביש דביק ורע למאד. אנו מגיעים שם ב־5.45.⁸ עוזבים את העגלה. פאראג’אללה ואני יוצאים ברגל. ב־10.30 משיגה אותנו העגלה במוג’ידל, בככר שבקרבת הטחנה. חלק גדול מהעמק נשאר ללא עבוד. ילדים בלבד נראים ליד המחרשה.

ממועצת הוואָליים של ארם צובא, דמשק, בירות והמוטצארפים של עכו, ירושלים וכו' המתכנסת בשעה זו בדמשק לדון בתרופות שיש למצוא למכת הרעב, לא יצמח, חוששני מאד, כל דבר מחוץ לסיור הקיימקמים בכפרים, על מנת לעודד את האכרים לזרוע שטחים רחבי ידים, עד כמה שאפשר.⁹

אם רוצים באמת להשפיע על האכרים שיגשו לזריעה רבתי יומם ולילה אין, לדעתי, דרך אחרת זולת קבלת תכניתי אני. פרסום צו ממלכתי המוותר על המעשר על היבול הבא באזורים שסבלו אשתקד מן הארבה.

צו כזה לכשיפורסם יגשו האנשים בהתלהבות בלתי משוערת לזריעה מתמדת, יום ולילה. ואילו בהטפות, ואין צורך לומר בשוטים, לא יעלו דבר.

בג’דה חונה ‘טאבור’¹⁰ של חיילים מזה 10 ימים. זה הוא חלק מ־8000 אנשי הצבא שהגיעו למחוז נצרת.

האהלים נטויים כהלכה בשורות. החיילים בתירגולים נראים בצורה תקינה, וכל זה עושה רושם של חֵיילות קרביים טובים.

בעלותנו ממוג’ידל ליפיע אנו נתקלים בשיירת תותחנים אשר כמוה טרם ראיתי בארצנו. בתחילה אנו רואים ארבעה קרונות תותח, קצרים וגבוהים, רתומות לשתי פרדות עלובות למדי או לפרד אחד ולסוס אחד כל אחת. אח“כ ארבעה תותחים (האלה הם התותחים הקרויים תותחי הרים?) על שני גלגלים, קצה התותח 12 ס”מ לערך קוטרו, כשכל תותח רתום ל־6 בהמות, ואולם בהמות נהדרות, רתמות מושלמות, וכל זה מוחזק בסדר ממש מצויין. הלב מתרונן משמחה למראה שיירה מוחזקת בצורה כה טובה. התותחים הם גרמניים ונראים כחדישים.

לכל תותח 2 מושבים מאחור; ברגע זה תפוס רק אחד מהם.

כשאני חוצה את העיר לאחר מזה, על יד מעין הבתולה, אני מבחין בעוד 8 תותחים בעלי אותן מדות, אמנם קטנים במקצת מהראשונים, אבל כבדים מהם בהרבה ונראים משומשים. אלה, בודאי, מדוגמא עתיקה מאד, או שאולי כבר שימשו בשדה הקרב, ועל כן רושמם כה דל בעיניו של הדיוט, של אזרח.

הגעתי לנצרת ב־11.30, עוסקים עכשיו בקישוט הדרך לקראת חנוכתו הקרובה. התכנית אינה ידועה עדיין. יתקיים בודאי טקס גדול בחנוכת הדרך נצרת–עפולה המשמשת מפתח לג’נין, שכם, ירושלים.

בקשר לכך מספרים בהלצה, שפוזי הקיימקם של צפת, נוצרי, קבל מה. מ. ג’מל פחה הוראות לקשט את הדרך, להכין נאומים וסיסמאות, שידגישו את קדושת המלחמה הזו ואת התקוות המבוססות הפן־איסלמיות.

יאמרו מה שיאמרו, אבל מנקודת מבט תורכית ואיסלמית טהורה, הפקידים הנוצרים (או היהודים) נמצאים שלא במקומם הנכון ומביאים לניתוק באחידות הפעולה באותה מידה שהצבא נמצא, לכאורה, מוחלש מצרופם של הנוצרים והיהודים. על ה“תורכים הצעירים”¹¹ יהיה להעמיק חקור בבעיה כאובה זו לכונן את שוויון הגזעים והדתות, מבלי לרופף את המדינה בכללותה.

אנו עוזבים את נצרת בשעה 1. למרות מספרם הרב של הבנינים הפנויים בעיר זו ושל אלה התפוסים ע"י הצבא, מצויים עוד חיילים החונים באהלים. הלילות עדיין צוננים על הגבעות הללו, והחיילים שבאהלים ראויים לחמלה. רבים מהם באים אמנם מן הכפרים והם רגילים למזג־אויר קשה, אולם העירוניים?

ברינה אנו מוצאים כמנין וחצי של פרשים בפקודתו של קצין. סוסים נאים, בריאים, בטפול טוב עם רתמה מצוינת. הפרשים לבושים באופן יחסי היטב. אכן, החיילים שזה מקרוב הגיעו שייכים לצבאות נבחרים.

אנו עוזבים את העגלה ברינה והולכים ברגל עד למעלה מַשְהֵד, משם ממשיכים בעגלה. במישור הכביש במצב טוב ואנו מגיעים ללוּבּייה בשעה 3. הסוסים נחים שעה שאנו ממשיכים ברגל עד למורד הגדול הפונה לעבר טבריה. חששותי מתאמתים: אדמת החֵמר המכסה את החצץ מחיטין עד למצפה מוצפים מים והדרך קשה מאד למעבר עגלות. לא הייתי רוצה לראות את התותחים הקטנים היפים שראיתי הבוקר כשהם בוססים בבוץ הזה.

אנו מגיעים לטבריה בשעה 5 וכמה דקות. עם שקיעת החמה אנו טובלים במי האגם.

בעיר הכנות רבות לקראת ה’זינה'¹² לכבוד הנצחון על האנגלו־צרפתים, שנזרקו עד האחרון בהם מחצי האי גליפולי.

שבתאי לוי נמצא כאן. היתה לו התנגשות עם וקסלר, אשר הוסת ע"י ר[פאל] קוהן, כה מלא חימה על אבשלום, עד שהטיל על לוי לאמר לנו, שמעתה ואילך אין הוא רוצה שמישהו מן התחנה¹³ יבא עוד למשרדיהם.¹⁴ נקווה, שהוא יתחרט על פקודה זו.

בחיפה אין איש שם לב בשנה זו להכנות הרציניות, ואפשר לומר החשאיות, הנעשות ברגע זה לקראת מבצע המשלחת לתעלה. אולם הצבא שראינו היום, והגמלים, מוכיחים לנו עד כמה מתכוננים היטב. בין כפר־קנה ולובייה נתקלנו בתהלוכה ארוכה של גמלים נהדרים. הטור נתמשך לאורך של 2 קילומטר, ומנה, לפי הערכתי, מ־400 עד 450 גמל, רובן של הבהמות צעירות ויפות. לרוע המזל רב מספר הנקבות (100 לערך). דבר זה יזיק לגידול. האוכפים כולם חדשים וממין אחד. הבהמות עודן פראיות קמעה אולם עושות רושם מצוין. בטבריה מספרים, כי עשרות אלפים נראו עוברים בה.

טבריה – אל קוניטרה, יום שלישי, 11 ינואר 1916.    🔗

הקיצותי בשעה 5. פת שחרית ב־5.30. יציאה לדרך “Programmässig” בשעה 6. מזג אויר נהדר, הדרך עד מגדל מצוינת. בשעה 7.10, בחאן־מינייה. נוטשים את העגלה ומטפסים עד לקרבת חאן ג’וב־יוסף. נשמעות התפוצצויות תכופות; מפוצצים סלעים על דרך ראש־פנה–צפת. בשעה 10 אנו למטה מראש־פנה. אנו משלחים את העגלה אל הטחנה כדי ליתן מנוחה לסוסים, בעת שאנו מטפסים ברגל אל המושבה להיוודע, כביכול, על דרך מסעו המשוער של הוד מעלתו. אני נפגש עם שטַרקמֶט, סגל, וכו‘. הכל עוסקים בהכנת שערי נצחון לקשוט. מחכים לבואו של הגנרל ג’מל פחה, והלה יצא לקראת ה’פריק’ לקוניטרה, על מנת להביאו לראש־פנה – שם יחנוך את הדרך.

אנו חוזרים לעגלה בשעה 11, עוזבים את הטחנה ב־11.30.

כמעט שכחתי לרשום כאן את דבר ה’זינה' של אמש, בטבריה. אין ספק, שעצם גירושו של האויב מחצי האי גליפולי הוא מעשה שבגללו חייב כל פטריוט טוב להתמלא שמחה. ואולם הנצחון הרשמי נמסר בנוסח מאד לא דיפלומטי: אנו גרשנו את האלמנט המזוהם הזה (‘מֵלוּשׂ’ – ממש כך). ואילו ההמון עוד הוסיף בהגזמה על הנוסח הזה, וחרזו חרוזים מהתלים על ה“אינגליז אבן אל כלב”¹⁵ בהשכח הדבר שלא לעולם נהא שרויים במלחמה, ובשוב השלום יתחדשו היחסים התקינים והנמוסיים. כמה מצערות הגזמות לשון אלה; הן רק מעודדות את ההמונים לשקוע בגסות.

מחאן מינייה ועד ראש־פנה הכביש רע ואבני החצץ טרם כוסו בחול, אבל מכאן ועד לגשר הירדן הדרך טובה. אנו עוברים במשמר־הירדן ב־12.30. מראה הכפר עלוב. בחלונות רבים חסרות הזגוגיות ואת מקומן מלאו בטבלות של פח. ממולנו, בגבהים, נסללה הדרך החדשה ועקומותיה בהרבה פחות ידע מדעי מאשר בקרבת הירדן. האם לא שטַרקמֶט היה האיש שהוטלה עליו העבודה?

אנו חוצים את הירדן ומטפסים ועולים בגבעות הגולן.

אנו פוגשים חיילים מטאבור העמליה, החוזרים מנַועראן. לאחר מכן אנו נעצרים ע"י טור ארוך של גמלים, 400 בהמות טובות־מראה, העושות את דרכן דרומה. היום, אנו רואים רק זכרים, במזל טוב. גם אלה הנן בהמות יפות, רבות מהן צעירות מדי למערכה, ומה גם שמקורן מן הצפון ובעורקיהן דם של גמלים בעלי שתי דבשות, המסוגלים פחות לעמוד בפני סבל רב והליכה במדבר. זמן מה לאחר מכן אנו נתקלים בעוד כ־150 גמלים.

יכולנו להגיע לנועראן בשעה 2, אולם שיירות הגמלים עכבו אותנו ואנו מגיעים שם רק ב־2.30. הדרך רעה יותר משהיא טובה, השפוע תלול מדי ובמיוחד ארוך מדי.

בשעה 3 לערך אנו בעַלֵיקָה אשר מבטאים כאן: עוליגה. אחוזה השייכת לעלי פחה מנסור. רואים כאן לתמהוני הרב כמה (6–5) עצי איקליפטוס רזיניפֵרָה ואין לך צורך בהוכחה טובה מזו, שאפשר ואפשר להכניס עצים לתוך חבל זה, שכל עץ, וכל שיח, לא נותרו בו.

ב־3.30 הננו לפני חירבת־נפאק. אני משאיר הסוסים למנוחה ויוצא ברגל. אני עובר את תל־אבו־אל־חנזיר, גבעה (וולקנית?) צחיחה, בלתי מעובדת. הכל טוענים, שזה הר געש לשעבר. איני מטיל ספק בדבר באשר ליתר הגבעות הסמוכות, אולם איני משוכנע ביותר לגבי זו עצמה. הזמן חסר לי מכדי לעלות לפסגתה. ברם צלעותיה של הגבעה מכוסות אדמה אדמדמת מכדי היותה ממוצא וולקני טהור. לא אופתע אם ימצאו שכבה קרטונית¹⁶ בבסיסה לפחות.

אני ממשיך ברגל עד תל־אבו־יוסף. כאן מספר שיחים: עוזרד, אגס סורי; אלון מצוי, לוניצרה איטלקית וכו'.

העגלה משיגתני במקום זה ב־5.15. ב־5.45 אנו בקוניטרה. השדות בכאן ללא אבנים, האם סוקלו על ידי הצ’רקסים. בכניסה לכפר ניגש אלינו איש דמשק עם ‘שְלוֹן אֵל־טַרִיק’.¹⁷ בכפר עצמו קהל רב ברחובות, תאורה (3 פנסים מעלי עשן) ב’סאראייה'.¹⁸ אנו פונים למלון. איזה חור מזוהם! דומה שהצ’רקסים הנם אכסנאים כה רעים כפלחים שלנו.

השעורה במחיר 25 גרוש ‘סך’¹⁹ ה’מוד'²⁰ ‘עזיזי’. נא סלחו על המחיר הנמוך. בקוניטרה?!

החנויות פתוחות ומוארות עד שעה מאוחרת יחסית בלילה. האמנם מחיר הנפט עודו שווה לכל נפש? החנונים כלם הנם ‘שאמי’.²¹

הבחנתי במשך היום בסכומו של דבר במעט מדי מחרשות. אנו רואים שטחי אדמה זרועי חיטה שעלתה יפה, ואולם רבות הן אדמות הבור. וגם כאן, כבמקומות אחרים, ילדים בני 12–14 נוהגים במחרשות. מוסיפים לזרוע חיטה. מצאתי על חיטת הבר את אותה החפושית – Coléoptére (במספר אינסופי) בדומה לזו אשר תקפה בתחנה את שדות הדגניים (והכרוב) שלנו, ושדוגמאות מהם נשלחו לאהרוני לזהוי.

קוניטרה – דמשק, יום רביעי, 12 ינואר 1916.    🔗

הנה דוגמה מאלפת כיצד אתה עלול בימינו להתקל באי נעימויות בלא שנתכוונת לרעה.

בסובבנו אמש, פַראג’אלאה ואנוכי, ברחובה הגדול של קוניטרה, שוחחנו באנגלית בקול רם ובלא חשש. לפתע מברכים אותנו ב־“Good evening” והדברים באים מפיו של חייל המספר לנו שחי כמה שנים בארצות־הברית: Winchester, Pennsylvania.

אולם אך הספקנו לעלות על יצוענו (9.15 בערב) ונאצר מקיש על הדלת על מנת להודיענו שהמפקד הצבאי מבקשנו לסור אליו מיד, החייל דיווח לו כי גילה שני אנגלים בעיר.

אני שולח, כמובן, לכל הרוחות את החייל ואת המפקד, בהגידי להם, שהתפשטתי כבר ואיני רוצה לצאת. אך אני שולח לו את ‘הואסיקה’ שלי, המציינת שאני נוסע לדמשק על פי הזמנת הוד מעלתו, הגנרל ג’מל פחה.

אחרי כמחצית השעה חוזר נאצר לאמור לי כי “אל קומנדאן בשַׂלֵם עַלֵיק”²² וכך שב הכל על כנו.

מספיק היה שנירותי יהיו פחות משכנעים, כדי להיות מוטרד רק אלוהים יודע במשך כמה ימים בענין של ריגול.

אנו יוצאים את קוניטרה בשעה 6 בדיוק. במשך שעה אחת הדרך מצוינת ואח"כ נעשית מרופשת וקשה. אנו עושים בדרך שלוש שעות ורבע כדי להגיע לסעַסעַ. בדרך קבוצות של ארמנים העובדים בכביש. כאן אין רואים אלא גברים, אולם לאחר סעסע רואים מאות של נשים ונערות ארמניות, עובדות בדרך, אלה האחרונות נהדרות. אני מבין בנקל שנשים צעירות מחושלות כך מצאו להן קונים ב־3 ואפילו ב־6 מג’ידיות האחת, כפי שמספרים בכל מקום, אף כי אין בזה הוכחה, ורחוק מכך, שאמנם אמת בדבר.

אנו ממש בתוך ה’גֵ’דוּר' ארץ של מרעה, כמעט ללא גידולים. עד סעסע אנו הולכים בשטחים וולקניים, אולם מכאן ואילך הג’ינַאנִי, או המשכו (נהר סַבִּירָאנִי לפי המפות), מחלק את האדמות: הוולקניות על הגדה הימנית, תלקיטים גיריים על הגדה השמאלית. הללו מכוסות בעיקרן בשיחי סירה קוצנית המקנה לחבל זה את שמו האופייני ‘אכּלים אל בּלד’.²³

בהשאירנו הסוסים בסעסע להחליף כוח, אנו יוצאים ברגל והעגלה אינה משיגה אותנו אלא לאחרי דלהמייה, קרוב לשעה 11. כאן אנו הולכים בשביל הישן, טרם החלו [לסלול] את הדרך החדשה, ובמקום שהחלו בה טרם נגמרה.

בקרבת ארטוּז נחלש אחד הסוסים עד כי קשה לנו להמשיך. פגשנו היום מעט גמלים בדרכם דרומה: 200, לערך. הייתי עד ראייה למעשי אכזריות חסרי תועלת ומיותרים מצדו של הקצין המלווה את שיירת הגמלים. כיוון שהללו נבהלו למראה העגלה (אע"פ שנעצרה), ספגו החיילים, הנוהגים בגמלים, מכות אגרוף ובעיטות רגל: אכן, אסכולה פרוסית מובהקת.

בסופו של דבר אנו במלון ‘ויקטוריה’ ב־3.45 אחה“צ. יצאנו את חיפה ביום השני, בשעה 6 בבוקר, והגענו לדמשק ביום הרביעי בשעה 3 אחה”צ. זהו שיא ללא ספק. אין זה ודאי, שברכבת היינו עושים את הדרך בפחות זמן.

משמרת שני חיילים בפתח המלון; ג’מל פחה כאן. הוא מחזיק כאן שני חדרים לצורך משרדיו ואת טרקלין המלון. אולם הוא סועד ולן בסליחייה, שם יש לו בית, ואמו, או אחותו.

אך הגעתי ובעודני מכוסה כולי אבק, אני מבחין במסדרון בהוד מעלתו וקרב אליו. ג’מל פחה מעיר כי אחרתי קמעה, ואני מצטדק בהזכירי את קשיי הנסיעה. הוא אומר לי שבריל וקראוזה נמצאים בטאנאיי על מנת לחקור שם תכנית לבית ספר חקלאי, ואם אני מוכן לנסוע לשם הריני יכול לעשות זאת מיד, או להשאר כאן כמה ימים ולטפל ב“אורחינו” הארבה, ולשם כך יהא צורך אולי לנסוע לכרך, מעון וכו'. אני משיב, כי הנני לפקודתו, כתמיד, וכי הייתי מעדיף להינפש היום ולשוחח עמו מחר. כך מוסכם.

בקרבת שעה 5 אחה"צ אני נפגש עם ג’מל פחה, שהיה עסוק עד אותה שעה בקבלות פנים. מחניף לו מאד לדעת שיכולתי לערוך הנסיעה מחיפה עד לכאן ביומיים ומחצה בעגלה. הדרך עדיין אינה טובה, אומר הוא לי, בעוד חודש ימים תראה למה אני קורא דרך טובה.

אני מחליט עמו לצאת מחר בבוקר לטאנאיי (Tanail). לעת ערב מתגלה דלקת החולבים (בראשיתה) ברגלי הימנית. אני שולח לבית המרקחת להביא לי כל הדרוש לתחבושת רטובה, כולל גם תמריא²⁴ (3 גרם). מיד מופיע מפקח משטרה לחקור לאיזה צורך אני מבקש את התמריא. אחריו מופיע הרופא הצבאי עקי ביי המבחין בבצקת,²⁵ ונטיה לדָלית,²⁶ ואולם תחת תמריא הוא נותן לי מי בורוב. חוששים כאן להרשות את השימוש ברעלים בבית המלון.

קרוב ל־6.30 מגיע מברק מאבשלום (מירושלים): “הבריאות טובה חוזר זכרונה”. איזה אושר, סוף סוף! לשיחתי מחר עם הוד מעלתו יהא כבר צליל אחר. אני מחליט לא לדבר עמו, לעת עתה, בענינים אישיים, אף לא בענין פאוזי.²⁷ תחילה אנסה להשיג מבונפיל העתק החקירה נגד פ.

אולם־האוכל הגדול מוחרם ע"י הקצינים. האזרחים שוכנו באולם קטן לידו. הנריו עודנו קל דעת כרגיל. הקצינים נראים טרודים מאד; דומה הדבר, שג’מל פחה מעביד אותם קשות. אפילו לאחר ארוחת הערב אני רואה רבים מהם עסוקים בעבודה רצינית.

דמשק, יום חמישי, 13 ינואר.    🔗

אמש שכבתי ב־10.30 וקמתי היום בארבע לפנות בוקר. איזו נוחיות, בכל זאת, לאחר הלילה בקוניטרה, לישון במיטה נקיה וכשאתה יכול לרחוץ במים בבוקר.

נאצר טרם הופיע. אני חושש שהסוס חולה. אני פונה לחאן סעיד אגא. הכל בסדר. אגא המסכן, הוא נהרס כליל. החרימו את כל סוסיו, פרדותיו ואורוותיו. בדרכי חזרה מן החאן אני רואה את אדלמן נוסע בעגלה. הפתעה הדדית. הוא מודיעני, שמונה לקונסול בכאן וכי הוא נוטל על עצמו את אחריות משרדו עוד היום. הוא הולך לקונסוליה [ארה"ב] ואני נלווה אליו לשם. בחלבּ היתה לו הזדמנות לראות לעתים מזומנות את הוד מעלתו ג’מל פחה. מדבריו אני למד, כי היו לו התנגשויות עם האציל מקס פון אופנהיים, “המשומד”.²⁸ הוא שהה באורפה, בעת הטבח;²⁹ אומר שזהו הנתעב שבפשעים. ג’מל פחה כאילו הוכיח לו, מסמכים ביד, שהארמנים היו מצויידים, בשרות הרוסים, על מנת לחולל מרד במדינה. הוא משוכנע, בצדקת השלטונות לפנות את כל החבל והוא מאשר, כי מן הגבול ועד לחלבּ, לא השאירו ארמני גם אחד. אולם הדרך בה נקטו על מנת להפטר מהם, היתה מחרידה מעל לכל מה שאפשר לדמות.

אדלמן מתימר ששוחח כביכול עם מספר וואליים ועם פקידים גבוהים אחרים. כולם מאשרים שבהיות והכח בידם ולנו הרוח והאמצעים הכספיים הדרושים לקידומה של תורכיה, אין טוב להם מלראותנו משתפים עמם פעולה ואולם… חוץ מבפלשתינה, כאן, לעולם לא.

אולם השמיטו את התחושה הארצישראלית ואזי מה ישאר לו ליהודי כדי למשכו לתורכיה? כלום נמצא הוא במבוכה שתניעו להשקיע את חכמתו, את מרצו או את כספו? צריך להודות, כי “הגלות” לא הכשירה אותנו לעבודת חלוצים. רק ארץ־ישראל לבדה חוללה את הפלא הזה. הוציאו את ההרגשה הארצישראלית והיהודי יפנה אל ארצות התעשיה. כשאני לעצמי צר לי הדבר, מאד, ואולם איך למנוע זאת?

יום ששי, 14 ינואר 1916.    🔗

לילה טוב עבר עלי. הדלקת ברגל אותרה. אין הצטברות מוגלה. יש תקווה להסתפגות מוחלטת.

בפמליה של הוד מעלתו מצויים שלושה יהודים, שלושתם מאדרינופול. האחד הנו נער הטרקלין, השנים הנותרים שומרים. משנודע להם כי יהודי אני, הם באים לנער חצני מכסף. מאז שמונה או תשעה חדשים, שהם בשירות לא קבלו דבר מהבית בו הם משרתים; האחד הוא בן למורה בבתי הספר של ה’אליאנס‘, וכו’ וכו'. הם ראוני משוחח עם הוד מעלתו והסיקו מכך שאני אתרוג חשוב.³⁰ אני מסכים להיות אפילו נאיבי: לירה שטרלינג אחת לחלוקה בין שלושת החיילים.

קרוב לשעה עשר בבוקר מודיעים לי, ששלושה חיילים מבקשים לראותני. עוד! אני שואל לשמותיהם. אלה הם: וקסלר, אפשטיין ושפירא,³¹ כולם בני זכרון. אני מבקש להעלותם אלי; בחברתם נמצא ה’שאוויש‘³² שלהם, ערבי מסביבות פתח־תקוה. כולם חיילי ה’טבור’ השני, ‘בולוק’ רביעי, ‘מַנְזַל דֵוֵדְז’י’,³³ ותפקידם לטפל בגמלים. לפני מספר ימים עמדו להישלח לבאר־שבע יחד עם שיירת גמלים, אך ברגע האחרון שחררו אותם מטורח זה בשל יהדותם. אין שולחים לדרום כי אם מוסלמים. אולם הם חרדים שישלחום שמה, לפתע, ביום אחד, באין טובים מהם, וכפי שמסתבר, השרות עם הגמלים הוא מהקשים ביותר.

בדרך כלל הם שבעי רצון. לשלשה ול’שאוויש' שלהם, יש חדר שהם משתדלים להחזיק אותו נקי. אחת לשבוע חייבים כל החיילים ללכת אל המרחץ התורכי.

המזון הניתן להם הוא טוב ובכמות מספקת: שלוש ארוחות ליום. כמעט בכל יום חתיכת בשר קטנה.

הוצאותיהם כוללות דמי כביסה ודברי מתיקה, אולם הם יהיו זקוקים למעט כסף כמלאי למקרה שיעבירום למקום אחר. מראה פניהם טוב.

אני נותן לשאוויש מג’ידה,³⁴ ולפני נסיעתי אתחוב לידי כל אחד מהם מטבע זהב.

ברקוביץ הצעיר מימה³⁵ משרת ב’טופ־דבה', גמלים נושאי תותחים. מסתבר, שהוא כפוף לשירות מפרך.

בשעות אחרי הצהרים אני מקבל גלויה מאדלמן המזמין אותי לארוחת־ערב. אני נאלץ לדחות את ההזמנה.

אין מדברים כאן אלא על ההכנות שנעשות בממדים גדולים לקראת המשלחת לתעלה, בעת שאנו, בחיפה, איננו יודעים דבר על כך. מסתבר, כי ששים אלף הגמלים רוכזו. כל הקניות הצבאיות נעשות כעת במזומן; את מחיר הגמלים משלמים בזהב, שמשיגים לעצמם כאן בהחלפת שטרות־כסף תמורת זהב.³⁶

רכבות של צרכי מזון עוברות כאן יום ולילה בדרכן דרומה. כמויות גדולות של כעכי־צנימים עבור החיילים.

ועדות הנשים בעיר פעילות. מחכים לבואם של ששים אלף חייל ומכינים לכל אחד מהם שקיק של דברי מתיקה: אגוזים, צמוקים, וכו'. מסתבר, שלצורך זה כבר נאספו יותר מאלף ל"ת.

מספרים לי על קו אופיני למרצו של הוד מעלתו. הוא פשוט סטר שתי סטירות לחי לראש העיריה, ומעל לכל זאת בעט בו ברגלו הנעולה מגף, וירק בו בפניו.

פקיד גרוע זה הרשה לעצמו לספסר בצורה מבישה במצרכי החיים בעת המחסור. בהיותו שותף מוסווה של כמה ספסרים גדולים, היה מעלה או מוריד את המחירים לפי תועלתו הפרטית שלו, מבלי לדאוג למחירי רעב שהוא יוצר כדי כך. כשהוד מעלתו שוכנע על פעולות אלה, פנה ברגל ממלון ויקטוריה אל בית העיריה והענישו בצורה המתוארת לעיל, וכלא אותו במאסר למספר שעות.

שלישו של הוד מעלתו הוא קצין ימי, מרסד ביי. דומני שאומרים כי הוא גיסו. הוא מדבר אנגלית רהוטה, אבל לא כאנגלית של עבד־אל־רחים ביי, שלישו דאשתקד.

יום שבת, 15 ינואר 1916.    🔗

דלקת הרגל מתמעטת והולכת. קרוב לשעה עשר אני לובש בגדי ויורד לקומת הקרקע: אין באפשרותי להשאר יותר בחדר זה של המלון.

אני למד חדשות רבות. מונט־לובצן בידי האוסטרים. גם קטיניה נפלה. חוסלה סרביה, הסוף למונטנגרו. אין אני יכול להתגבר על רחשי ההשתתפות בצער לגבי ניקיטה הישיש, אשר לבי רחש לו, מאז ומעולם, חיבה רבה, וזאת לא רק על שום שידע להוליד נערות כה יפות.

וינטרשטיין, מהנדס אוסטרי, (“מאנשי־שלומנו”?)³⁷ הגיע מארם צובא ואנו משוחחים על פחמי הלבנון, כיוון שהוא ועוד מהנדס אחד עוסקים בזה.

כל הנחותי התגשמו. או שהפחם נמצא בשכבות דקות מדי, או שהוא רחוק מדי ממסילות הרכבת, או שהוא ספוג יתר על המדה בפיריטים או שהוא כולל את כל המגרעות האלה גם יחד. והפחם הטוב ביותר שקבלו עד היום, מפיק לא יותר מ־4000 קלוריות.

ד“ר פינקלשטיין פיתח תכנית חדשה. בדעתו להפוך את הפחם הרע הזה, בו במקום, לפחם אבן טוב. ע”י תהליך זה הוא אומר “den Schwefelkies zu verflüchtigen”. פינקלשטיין יצא מדעתו, או שאני הנני הנבער מדעת מכל האנשים. לאדות פיריטים, סיליקטים, הייתי רוצה לראות זאת. ובעזרת פחם אבן שכך נוצר יש בדעתו של פינקלשטיין לצקת צנורות לתעלות מים.

דיקמן אינו רואה תכנית זו בעין יפה, והוא מקווה שפינקלשטיין “setzt ganze Reputation aufs Spiel”.

וינטרשטיין מספר על מעשי גבורה אמיתיים של הצוללת שנראתה בחיפה וביפו ב־24 לדצמבר. אותו יום הופיעה הצוללת גם בבירות שם הורשה לקהל לעלות על סיפונה. המבקרים היו מלאי התלהבות ולצוות העניקו מלא המתנות, כולל גם עץ מולד.

המברקים המגיעים אלינו אינם אומרים דבר על הצלחותינו בטריפולי, אבל וינטרשטיין מספר לי דברים שהם חדשים עבורי. הצוללת משמשת להעברת צבא. עשרים וששה קצינים תורכים הועלו עליה כביכול והועברו לטריפולי. לעולם לא הייתי מאמין, כי צוללת כה קטנה יכולה לאכסן כל כך הרבה כתוספת. מאידך החזירה הצוללת קצין תורכי פצוע. רק: טריפולי, בנגאזי ודרנה, עודם בידי ה“מקרונים”, ואילו יתרה של טריפוליטניה פונה ע"י האיטלקים, זאת ועוד, הצוללת משמשת בעקר להפצת “Islamitische Hetzlitteratur”.³⁸

נאות־המדבר סיואס נמצא בידי הסנוסים. מתי יגיע תורה של שארית אפריקה הקטנה? ולך ספר, כי רק לפני חמש שנים, כשבקרתי באפריקה זו המערבית ים תיכונית, הייתי סבור, שההגמוניה האירופית נשתרשה כאן ללא תקנה. דומני שעלינו להיות תמימי דעים עם מרדיט תאונסנד ולורד קרומר ולהודות כי איננו מבינים את המתרחש מתחת לשקט הנראה לעין של בני המזרח. אם האריים האלה לא הבינו – מילא, ואולם אני, שמי, יהודי, שגם אני הולכתי שולל ע"י שקט זה והאמנתי כי בני מזרח אלה השלימו עם הכיבוש, אכן על זאת הנני בוש ונכלם.

יום ראשון, 16 ינואר 1916.    🔗

עודני נכה, היום עובר בשעמום. בערב סר אדלמן לבקרני. הוא מעורב מאד בין הקצינים המהווים את המפקדה הראשית של הוד מעלתו. עוד בחלבּ התידד עמם.

נורסד ביי, הקצין הימי ושלישו של ה. מ. מצטרף אלינו. מדבר אנגלית רהוטה. בעל שכל ער, ועוקצני במקצת. עבודתו מפרכת, אומר לעזוב את השירות לאחר המלחמה… אלא אם כן יציעו לו, כמו בעבר, אפשרות לחיות בחו"ל. תקופה ממושכת שהה בלֵה־האַוֵר³⁹ כחבר המשלחת שהשגיחה על בניית הצוללות.

עארף ביי, שלישו של פואד ביי, ראש המטה של ה. מ. מצטרף גם הוא אלינו. נורסד מדבר אנגלית וצרפתית, עארף מדבר צרפתית בלבד, ומקצת גרמנית. גם הוא עלם חמד. זה עכשיו הניח את הגליון האחרון של ‘Temps’ והוא נרגז לראות כיצד העתון הצרפתי החשוב מוליך שולל את קוראיו. מסתבר, כי בעתון הופיע מאמר מגוחך, טפשי, על הגרמנים שהם, כביכול, ממוצא פרסי ומוסלמי, דבר שהסתירו כביכול במשך תקופה ארוכה, אולם עכשיו הם מתגלים כביכול בפרס ומכריזים על עצמם כנתיניו הנאמנים של אותו קיסר חאג’י וילהלם, ידידו של השולטן.

הבלים אלה נולדו, כנראה, משמץ של אמת; למעשה מכרו בבירות ובחיפה, וכנראה גם במקומות אחרים ברחובות, את תמונותיו של הקייזר עם הכתובת חג' גיוֹם.⁴⁰ כיוון ומאידך משלוח הנברשת המפוארת, שהקייזר יעד לקברו של צאלאח א־דין האציל, שימש סבה לשורה של נאומים שבהם רמזו במעורפל לאפשרות של קרבת דם רחוקה, נאחזו בעובדות אלה על מנת לרקום על גביהן בדותות ודברי הבל שראו אור על עמודי ה’טאן'.

קצינינו הצעירים אינם נבדלים מקציני מדינות אירופה בנטייתם להרבות שיחה על נשים. לאמיתו של דבר, טוב הדבר הזה בעיני מאותה צורה של שיכרות דוחה שקצינים צעירים שטופים בה, כפי שנזדמן לי לראות.

עובר על פנינו פואד ביי, ראש המטה. פנים נאים, צעיר, שיער מכסיף ההולם אותו מאד. גילו כ־37, לערך, אבל מודה רק, כפי שאומרים ב־32–33. בדרך כלל גאה. דומה, שהוא נוהג במעט תקיפות בפקודיו הצעירים וכמובן אין הדבר מקנה לו פופולריות. ברם אומרים עליו כי עובד חרוץ הנהו, והמפקד הראשי סומך עליו בחלק גדול של העבודה.

אדלמן עוזב אותי ב־11.30 ולוקח עמו את עארף ביי לשוטטות קצרה.

יום שני, 17 ינואר.    🔗

אמש תאורה גדולה לרגל ‘מולד אל נבי’.⁴¹ מספר תהלוכות.

הבוקר קבלת־פנים רבה אצל ה. מ. למעלה ממאה איש, פקידים וכו'.

אחר הצהרים בקרתי בקונסוליה האמריקאית, שם מצאתי את גליונות ה’טיימס' מן ה־16 לנובמבר ועד ה־29 לדצמבר. שואל אני את עצמי באמת מדוע לאמיתו של דבר אוסרת הצנזורה שלנו את תפוצת העתון הזה. הן אלה המטילים ספק באמיתות המברקים הרשמיים שלנו, עליהם אך לקרוא את ה’טיימס' כדי למצוא את אישורם במלואו.

בדרדנלים, בקוט־אל־עמארה, במקדוניה, בכל מקום, בכל החזיתות אין ב’טיימס' כי אם “glorious retreats”.⁴² מאז תקופת קורופטקין, בימי מלחמת רוסיה–יפן, יודעים אנו יפה להיכן ולעבר אילו הצלחות הובילו הללו את רוסיה, ואין צורך במאמץ מיוחד של דמיון, על מנת לראות, להיכן יובילו אלה את בנות הברית.

שעשע אותי מאד מאמר “היסטורי”, המופיע בהמשכים, והמשתדל להוכיח במה עזרה כניסת איטליה למלחמה לבנות הברית. יכולתי אולי להתפאר, כי ידעתי במה שרתה איטליה את בנות־הברית עוד לפני שקראתי את שורת המאמרים ה“היסטוריים” הללו. אולם לאחר קריאה זו אני שואל את עצמי: אם באמת כך הוא הדבר, לשם מה להכנס לזירה? אם עד היום, בהביא איטליה את מלוא מאמציה גרמה לכך שאוסטריה תכוון 3 מיליונים אל הדרום, בשעה שהיא היתה מעדיפה להשאירם בצפון. ואחרי ככלות הכל, כלום עצר הדבר את מעצמות המרכז? ובכן?

עם ערב מגיעה הרכבת מבירות. הרבה אנשים ל’מלון ויקטוריה‘: מישל סורסוק, טווייני, בייהום וכו’. בודאי שגם בריל וקראוזה בין הבאים. אני שולח להיוודע במודיעין.

יום שלישי, 18 ינואר 1916.    🔗

בריל וקראוזה הגיעו אמש והביאו לי עמם את… רחים ביי, המפקח על החקלאות. זוהי לי הפתעה באמת נעימה מאד. לא הייתי מעלה על דעתי, שעודנו בסביבות האלה. אולם הוא מחכה לי פה מזה שמונה ימים, כשאנוכי לעצמי משתעמם כאן. מה צר, שה. מ. לא הודיעני כי רחים ביי נמצא כאן.

אנו ניגשים מיד לעבד תכנית לה. מ. הארבֶּה. ג’מל פחה היה רוצה כי יצאו ללמוד את הבעיה במקום, ז. א. כרך, מעון, וכו' כיון שלפני עשרה ימים, או שלושה שבועות, ציינו שם את נוכחותם של הארבה. כולנו תמימי דעים, שלא נודעת לזה שום חשיבות מעשית.

תוך כדי עיון בבעיה אני בא לידי הכרה, הגוברת והולכת, שבריל אינו מכיר לגמרי את הנושא, וכי קראוזה, גם הוא אינו יודעו עדיין. מענין, עד כמה תפישה מדעית לקויה מגבילה את אפשרויות הלימוד של האדונים הללו.

אני מציע תכנית המתקבלת בשלמותה, וזוהי כדלהלן:

1) נקודת תצפית.

2) מלחמה:

א. בדרכים מכניות

ב. בדרכים כימיות

ג. בדרכים ביאולוגיות.

1) מעקבה ועד אל־עריש יהיה לנו צורך בלא פחות מ־6 נקודות תצפית עקריות ו־12 נקודות ביניים, אשר שם יהיו לנו צופים שיוטל עליהם להודיע לנו לא רק על ארבה שעבר אלא, גם ובעיקר, על הכיוון שלהם וכו'. כדי שע"י כך נוכל לקבוע, בצורה פחות או יותר מדויקת, אם דבר לנו עם נחילים נוודים בלבד, ז. א. נחילים שנולדו אצלנו בקיץ החולף, או עוד נחילים הבאים מן הדרום, דבר שיניענו לחשוש לפשיטה אפשרית אם לא לפשיטה ודאית.

להקמת הנקודות האלה אנו זקוקים לידיעות שרק המטה הראשי מסוגל להמציא לנו, אנו נבקש, איפוא, היום שיספקום לנו; הבעתי את דעתי כי נקודות אלה חייבות להיות בבקורתו ואף מוקמות בהנהלתו של אדם אחראי. חוששני, שע"י כך הטלתי על עצמי עבודה מפרכת, כי רחמי ביי כאילו אמר לי: “קריינא דאגרתא איהו ליהוי פרוונקא”.⁴³

2) א. לבלתי הזניח אף אחד מהאמצעים המכניים העומדים לרשותנו. פחי האבץ המגולבנים, כיוון שהוכיחו יעילות מספקת, אני ממליץ על מפקד מוקדם ומידי של כל מה שבשעת הצורך אפשר יהיה להפקיע, במרכזים השונים.

ב. להבריק מיד למיניסטריון החקלאות בקושטה כדי לדעת מהי הכמות המקסימלית של ארסניאת או מוטב חומצה ארסנית ונתרן שיוכל להעמיד לרשותנו. רק לכשנקבל נתונים אלה נוכל לערוך תקציב, רשימה של תחנות וכו' עבור המלחמה בשיטות כימיות.

ג. אני מפתח את תכניתי למעבדות הניידות להדבקת הנחילים [בטפילים]. אולם, על מנת להגיע לנתונים מדויקים עלינו להיפגש תחילה עם ד"ר גולדברג, וזאת בירושלים.

עד שעה 11.15 אנו מחכים בתור בחדר ההמתנה. מכניסים אותנו, את כל הארבעה, אל ג’מל פחה. הוא לוקח את הדו"ח של בריל וקראוזה על טאנאיי, משתומם על היותו כה דקיק, 23 דפים בסך הכל, ומוסיף: לעת עתה איני יודע עדיין במה הכתוב מדבר, אקראנו תחילה; שובו בשעה שלוש אחרי הצהרים. אנו יוצאים.

בארוחת הצהרים אני שומע חדשות כבירות מפיו של ‘יועץ־המדינה’⁴⁴ אנטון, שכני לשולחן.

ב־13 לחודש הניחו אנשי מונטנגרו את נשקם מידם בבקשם שלום. לגבי עם קטן, שהתפאר תמיד שלא ידע מעולם כניעה במלחמותיו מדורי־דורות בתורכים, זוהי ללא ספק מהלומה, מהלומה, שהאוסטרים יפיקו ממנה גאווה רבה.

עשרת אלפים אנגלים מכותרים בקוט־אל־עמארה ואין להם שם מזון כי אם ל־14 יום בלבד. שלל מכמורת לתפארת אם יצליחו ליקח אותם בשבי.

בנות־הברית הורידו צבא במרחק 6 ק"מ מאתונה… מחאות מצד יוון Of course. על זאת נשאל עצמנו: המחאה, – – ⁴⁵

האנגלים כבשו את קורפו. אכילאון המסכן, מה הרְבָּה להחליף את אדוניו. השפלה רבה לקייזר. אולם בלב היהודי המפעם בקרבי אני מוצא, כי רגש הנקמה בא על סיפוקו.

הקייזר גרש את היינה מה־Achilleon; הנה בא תורו והוא מוצא החוצה. אולם נקוה, כי רק זמנית. לאמיתו של דבר אני נזכר, ללא כל קשר, באימרה הדיפלומטית: בפוליטיקה רק הזמני הוא בר־קיימא.

ד"ר פוחובסקי סר לראותני. אומרים לשלחו כרופא בית־חולים נייד לסביבות ארם־צובא. מבקש שאני אתערב בדבר כדי שיתנו לו מינוי לבית החולים בירושלים.

מקבל סוף סוף מברק מאבשלום, שהוא עומד לבוא אלי. לבסוף, אין עוד ספק שיצא נקי וחף כאותו ילד שזה עתה נולד. פוחובסקי מספר לי, שראה אותו מפלרטט ביפו. כאן תהיה לו עבודה.

בשלוש פחות עשרים מביא לי קראוזה עותק מהדו"ח שהוא ובריל הכינו על טאנאיי, אני מעיין בו בטרם ניכנס אל הוד מעלתו.

בשלוש ועשרה אנו מתקבלים אצל הוד מעלתו הנמצא במצב רוח טוב. הוא מבשר לנו, שהשלום עם מונטנגרו הנו עובדה קיימת. בענין טאנאיי מציע בריל, ואני תומך בו, את מינויו של אפלבוים.

תכנית הארבֶּה שלנו הוגשה. לאחר שעיין בו, הוא מעבירנו אל פואד ביי, ראש מטהו. חושבים בפעם נוספת, ולתמהוני הרב, למסור את ניהול המלחמה לידי. זוהי הוכחה כי ערכי רב בעיני ג’מל פחה, אחרת לא היה קוראני לחזור לאחר האכזבה שגרמה לו התפטרותי.

אני מסב ביחידות עם רחמי לפני שאדון עם פואד ביי, המחכה לנו ב־5.30 (יצאנו מלפני ג’מל פחה אך ב־4.20), אנו משוחחים ברצינות, אני מציע כי יהא זה הוא שיטול על עצמו את נשיאות הועדה הטכנית ומושבו בירושלים. אני מבטיחו את כל עזרתי. בדרך זו אני מקווה למשוך ידי בדרך נאותה מכל הענין.

אולם רַחְמִי מדבר אלי בגילוי לב, אני מקווה כך, בחכמה בודאי. הנה תמצית דבריו: אני יכול לנהל בלעדיו את הענין. שאני מאחד בקרבי ידיעות טכניות, ידיעות מקומיות, מרץ וכו'. ואילו הוא מעלתו היחידה העומדת לו, היא נסיונו האדמיניסטרטיבי ובלעדי לא יעשה דבר. יוצא איפוא, שלא אהיה חפשי, הוא ידרשני תמיד להיות לידו ותהיה לי, בעצם, עמדה מטושטשת.

לעומת זה, אם אסכים לקבל ראשות הוועדה, אזי הוא, בתורת מפקח, ישתתף בה ex־officio, ויעשה למען מנוע מאתנו את הקשיים האדמיניסטרטיביים והוא רואה בכך אך יתרונות מוסריים חשובים לזכותי:

1) מבחינה יהודית;

2) מבחינת העמדה והחשיבות שדבר זה ישווה לתחנה.

אם גם תחילה מאבדת התחנה בעקבות העדרי, הנה מבחינה מוסרית היא נעשית יציבה יותר, חשובה יותר. בדרך זו אני מעניק לה טובות הנאה אדמיניסטרטיביות ופוליטיות, אני מגדיל את יוקרתה שלה במדינה, כתוצאה מעמדתי הנכבדה אצל ג’מל פחה. אני מתעלה, ולדבר זה השלכה על המוסד.

מאידך, הוא משמיעני, בצורה ברורה למדי, כי סירוב מצדי יעורר את זעפו של ה. מ. עלי ואולי גם טינה בחוגים אדמיניסטרטיביים.

ב־5.30 אנו נכנסים כל הארבעה אצל פואד ביי. אדם נבון מאד, מהיר מחשבה ובמונחים טכניים נראה לא רק כקפדן, אלא גם עצבני.

רחמי מרצה לפניו על המצב ועל התכנית. הוא שואל מיד, מדוע אין זה מר אהרנסון שעליו מוטלת הנשיאות של הועדה הטכנית המרכזית. אני משיב כי סרבתי, והוא מבקש לדעת את הנימוקים. אני משיב, כי זולת נימוקים אחרים, קיים נימוק עיקרי והוא כי אשתקד נכשלתי לחלוטין עד כדי הגשת התפטרותי.

ואזי הוא אומר לי דבר שלא יאמן, ושחיכיתי לשמוע מפיו פחות מאשר מכל אחד אחר: “יודעים אנו, מר אהרנסון, ומעריכים כל מה שעשית אשתקד. התפעלנו מהמרץ שלך, ואף על פי שאין אנו יכולים לדבר על הצלחה, הנה אין אנו רואים, כפי שאתה רואה, כשלון מוחלט למאמציך”.

“עלינו להפיק תועלת מנסיונך ולתקן במערכת הארגון את השגיאות הקודמות”.

“אני מציע”, הוסיף ואמר, “שהועדה תעמוד תחת נשיאות הכבוד של הגנרל ג’מל פחה בתורת מפקד גיס צבאי ואזורי,⁴⁶ ושכל הועדה תיכלל במסגרת צבאית”.

קראוזה ובריל טוענים, כי הכרח בדבר שרחמי יעמוד בראש, ואולם הלה מסביר, כי אין הוא יכול לוותר על תפקידו כמפקח, תפקיד הנותן לו, Ex־officio, זכות וחובה לקחת חלק בעבודות הוועדה ומאידך, מאפשר לו למתוח בקורת ולנהל את הוועדות האדמיניסטרטיביות. הוא מסיק כי לידי חייבת הנשיאות להימסר.

מה מעט נושא דבר זה חן בעיניהם של ידידי ועמיתי היקרים. מוזר הדבר: לבריל קשה הרבה יותר מאשר לקראוזה להסתיר את אכזבתו.

מבלי שאתן את הסכמתי, אני מבקש לראות לעת עתה את הנשיאות כפנויה, מסכימים להכין למחר, בשעה שלוש אחה"צ את כל העבודות ולהיוועד מחדש עם פואד ביי.

ארוחת ערב אצל אדלמן. הלה נפגש הערב עם ג’מל פחה. אדלמן סבור כי הנו האהוב ביותר עליו. ה. מ. יבקר אצל אדלמן במוצאי־שבת. היום נזדמן לאדלמן לשאת ולתת עם ה. מ. בנקודה עדינה. ה־S.P.C.⁴⁷ הדפיס, או השתמש בלבד, בספר לימוד הגיאוגרפיה, אשר בו תוארו התורכים, בהתאם למשפטים הקדומים של המערב, כברברים, וכו'. אין תימה, איפוא, כשנודע הדבר לה. מ. התכעס. יש איפוא לשכך חמתו ולזכות מחדש בחסדיו. בליס המסכן. אדלמן מאמין, שהצליח, או לפחות הצליח במשא ומתן שלו.

מאדלמן הלכתי לבלות את הערב בדמשקוס־פאלאס־הוטל עם רחמי ביי, בריל וקראוזה.

יום רביעי, 19 ינואר 1916.    🔗

כל הבוקר עם חברי בעבודה על חוקי העזר והתכניות. עדיין יש לפתור את בעיית נשיא הוועדה. בסופו של דבר אולי אקבל את ההצעה, לא רק משום שסירוב מצדי יעלה עלי את חמתו של הוד מעלתו ויסכן את המוסד שלנו, ומאידך הסכמה מצדי תתן לי חופש תנועה בלתי מוגבל אלא אולי, ויותר מזה, מתוך רגש של להכעיס.

כי קראוזה ובריל, האחד יותר מחברו, אינם רוצים לראות כיצד הנשיאות נמסרת לי. תחת לחץ מצד רחמי הודה קראוזה סוף סוף, כי לכל נקודה אחרת של כדור הארץ, הוא היה ממליץ עלי בשל הכרה בידיעותי וכשרונותי. ואולם לא עבור סוריה, שם התככים יהיו נגדי. כך מאמין הוא לפחות בענוה רבה; בהיותו בעצמו מחוץ לכל פוליטיקה וכו'. ברצותו לציין בכך כי אני איני עוסק אלא בזה: בתככים ובפוליטיקה.

וכאן – איזו חרפה – הוא מושך את רחמי בלשונו והלה עוקצו בדברי חידוד: “ובכן, מנקודת מבטה של הקהילה היהודית אין לזה כל חשיבות, שמר אהרנסון יעמוד בראשו של כל המפעל הזה?”

אחר הצהרים, בטרם אלך לראות באופן סופי את פואד, אני מחליט לקבל את הנשיאות, אבל רק אם מראש יקבלו את התנאים שלי. נחרץ הגורל.

אנו עובדים עד שעה שש עם סעיד ביי, שליש צעיר של פואד ביי. אנו מתקבלים אח“כ ע”י הלה ואני מבקשו רשות לומר גלויות מדוע אני מהסס ובאיזה תנאים אוכל לקבל את המנוי.

הוא מזמינני לגלוי־לב שלם. אני אומר לו, איפוא, שלבדי לא הייתי מסכים להטיל על עצמי את כל העבודה הקשה הזו. אולם מכיון שרחמי ביי הבטיח לי את כל עזרתו מבחינה אדמיניסטרטיבית, יכול אוכל להסכים בתנאי:

1) כי רחמי ישוחרר ע"י המיניסטריון שלו, לצורך עבודה זו עד תומה, זאת אומרת לאותו זמן כמוני.

2) כי לא יכבידו עלי בתעלולים ביורוקרטיים.

3) ששאלת תשלום ההוצאות תהיה מובטחת אחת ולתמיד ובצורה מכובדת על מנת שלא יפסיד איש מכספו ולא יַרווּנו מעל לכל בעלבונות.

4) שדרכי התחבורה, הנוחיות וכו', יובטחו לפי דרגה מסוימת בהתאם לרמת החיים והעבודה שלי ובהתאם לכבודה של המשרה.

פואד ביי מצדיקני בכל הנקודות שציינתי ומודה כי אין בדרישותי אלא המינימום.

לאחר ארוחת הערב ניגש אלי פואד ביי ומבקשני למסור לקראוזה ולבריל, כי ה. מ. הוא שישלם את חשבונותיהם בבתי המלון ואת הוצאותיהם, וכן גם את שלי. אני מודיע לאדונים האלה.

דמשק, יום חמישי, 20 ינואר 1916.    🔗

בשעה תשע מופיע קודם כל בריל, הוא אינו מקבל את הצעתו של ה. מ. להחזיר לו את דמי הנסיעה. קראוזה מתאווה להסכים, אולם אינו רוצה לפגר אחרי בריל.

בשעה עשר מודיעני פואד ביי, כי כל הצעותינו נתקבלו ואנו מוזמנים להופיע בפני ג’מל פחה. בריל וקראוזה מביעים את רצונם להפרד ולחזור ברכבת הצהרים.

ג’מל פחה, הוא כולו קסם, מודה לנו, ועומד להפרד מעלינו. אבל רחמי מודיע לו, כי האיחוד של שני בתי ספר החקלאיים, זה של עדנה (שנסגר לאחר שהפכוהו לבית חולים צבאי), וזה של סלאמייה (ליד חאמה) לא הצליח, פרצה שם שביתה, ורבים עזבו. ה. מ. מתמלא חימה ומכתיב מיד מברק המצווה להלקות עשרים מלקות מקל לכל השובתים, לתלמידים ולמורים, ולשים במאסר את האשמים ביותר, וכו'.

רחמי מבקש אזי רשות לנסוע שמה על מנת להגן על האינטרסים החקלאיים.

ג’מל פחה ממליץ המלצות שונות לבריל ולקראוזה בקשר לחנוכת שדרות ג’מל פחה ביפו. בנסעו ירושלימה ייעצר ברמלה, יבא ליפו, והוא מקוה שהתושבים, בסופו של דבר, יהיו מרוצים מחסן ביי, כשם שהוא, עצמו מרוצה ממנו, והוא רואה בשדרות הלו את גולת הכותרת של מאמציו ומרצו של חסן.

אני מתאונן, כי הנו חונך ומבקר בכל מקום, אולם עד עתה הזניח את כפרי השומרון שלנו. הוא משיב, שזוהי אשמתנו, מכיוון שהתבודדנו בהרים, אבל הוא מבטיח לבא שמה בשובו ממצרים.

מיום זה ועד ל־7 בפברואר 1916 אין בידי א.ב.א. כל רשימות יומן.

חדרה, יום שני, 7 פברואר 1916.    🔗

הגעתי הנה עם שרה, קרוב לשעה עשר לפני הצהרים.

באוקליפטוסים שלי (‘מגרש המשמשים’) ארבּה רב, (Schistocerca peregrina Oliv.) קבעו מושבם על העצים, מספר רב גם על האדמה. צבע המונם עדיין כצבע האדום הייני, ואולם נראים כבר יחידים בעלי גוף צהוב או לפחות הצהוב נמצא בבסיסי הכנפיים.

מספר נדיר של הזדווגויות. הנקבה טרם השיגה את הצבע הסופי של הבגרות המינית; הזכרים המזדווגים כבר הינם לעתים צהובים ולעתים צבעם כצבע הרעפים האדומים.

העורבים עוטים על הארבה וניזונים מהם בכמויות גדולות. התרנגולות צדות אותם גם כן. האווזים הולכים בעקבות החבורה, אבל אינם מתקיפים אלא את הפצועים ובעיקר את הפגרים. הארבה עצמם אוכלים אך מעט. לכשהארבה נמצא על צמחי הסביון החרדל וכו' נראים הללו נגועים אך קמעה. אני מבחין בארבה יחיד התוקף את פגרו של כלב.

אם לשפוט לפי מצב הכנפיים העליוניים (הקשים) שניזוקו אך מעט, אני אסיק מסקנה שהארבה הזה לא עשה מסע ארוך. כנפיו של הארבה שביקר אותנו כאן אשתקד, בבואו מאפריקה, היו נגועים במידה חריפה למדי, עד כמה שזכור לי הדבר.

הנחיל נודד ללא מטרה וללא כיוון. העורבים מבקרים בהמונים עצומים, חשים למקום בקראם בחשיבות. הארבה נראים כסילים למדי מכדי לברוח עם התקרבות ענני העורבים הללו.

מזג אויר רך ונוטה לחמים. כל רוח אינה נושבת אף לא משב של רוח מזרחית.

זכרון, יום שלישי, 8 פברואר 1916.    🔗

נושבת כאן רוח מזרחית כה עזה, עד שאני מוותר על צאתי לעתלית, כי משוכנע אני כי שם לא תיתכן כל עבודה נעימה בשדות.

בשעות אחרי הצהרים היה בדעתי לנסוע לטנטורה, אשר שם, כך אמרו כביכול, חנה אתמול, או שלשום, ענן ארבה, לכשנודע לי שנחיל קטן הופיע על מגרשו של אפלבוים, ליד המרחץ העתיק. אני הולך לשם בחברתה של העלמה לישנסקי.⁴⁸ אנו מבחינים במספר רב למדי של זכרים שאינם עדיין צהובים לגמרי, אבל ירוקים בצבעם המתקרב לצהוב. הזדווגויות מתחילות. אף על פי־כן זיווגים אלה אינם נראים כרציניים, כיוון שהזכרים נרתעים בנקל, נפרדים מעל הנקבות לקול האיוושה הקל ביותר או לתנועה מדאיגה. ההזדווגות נעשית ב“עצלתיים”. הזכר מטה את קצה גופו אל עבר גוף הנקבה, ומחדיר את אבר המין מלמטה ומן הצד. התנועות המכווצות של השוקיים ניכרות רק מעט, והן תדירות יותר אצל הנקבה בשעה זו.

מיד לכשהקרניים הישירות של השמש נעצרות ע"י ענן, הארבה נוטשים את הסלעים הערומים אשר עליהם נמצאו על מנת להסתתר בשיחים.

למטרה זו אין להם ענין בעדיפויות. הכל טוב בעיניהם סבכי חרובים, שיחי אלת המסתיק, סירה וכו'.

רבים מהם נושאים על גופם כתמים אדמדמים הדומים לנקודות של זריקות, הם ייבדקו במיקרוסקופ למען חפש אחרי Empusa grylli או טפיל אחר.

הארבה בשעה זו אינו נראה אוכל. על כל פנים לא ראינוהו נוגע במזון. לעומת זה הלשלשת שלהם מכסה כבר את האדמה.

מיום זה ועד ה־10 ליולי 1916 לא נמצאו רשימות יומן.

בירות, 10 יולי 1916.⁴⁹    🔗

לילה שקט עבר עלי על אף הכאבים בצדדים שלא פסקו והסיוטים המוסיפים לעייפני.

בוקר של נופש רב. אבשלום נמצא בעיר, בעיקר כדי לראות את הוואלי. הוא חוזר בשעה מאוחרת ומספר, שלא הצליח לראות את הוואלי, אשר עזב את משרדו מיד לכשנמסרה לו הידיעה כי שני מטוסים חגו מעל לעיר, בהטילם פצצות על בית המכס. נראה הדבר כי גם בשבוע שעבר ערכו כאן את ביקורם אבל אז נפלו כל הפצצות הימה.

אחר הצהרים חוזר אבשלום אל ה’וואלי' וזה קובע לי ראיון למחר בשעה 11.

בשעה 4 אחר הצהרים אני סר אל הוליס, אני מתקבל אצלו מיד, אעפ“י, ששעת הקבלה הרשמית של הקונסוליה חלפה כבר. באשר לקושטה הוא מטיל עלי לומר לצירות כי אדלמן מבקש את חופשתו, כי עליהם להעניקה לו. אולם אל ישלחוהו אליו לבירות, הוא זקוק לאנשי עבודה. אדלמן, לדבריו של הוליס, קונה בקבוקי ליקר רבים מדי, וזו אינה השליחות של סגן קונסול צעיר של ארה”ב.

הוליס מחזיר לי את מכתבי מינואר ומנובמבר 1915.

אבשלום ואנוכי הולכים לערוך בקור לפטש, אולם נתקלים בדלת נעולה. הם כבר נמצאים כפי הנראה בהרים.

לפני ארוחת הערב ניתנת לי הזדמנות לראות משהו שלא יאומן. אותו שֵלֵאבּי אפנדי נופש באויר הצח על גזוזטרת המלון בחוץ על פני הרחוב, כשהוא מריק אל תוכו עראק, עראק ממש.

ביקור של מ. ברקוב אחר ארוחת הערב. הופיין בא. הוא עשה דרכו ב־48 שעות מחיפה לבירות ברכיבה על סוס בדרך נאקורה,⁵⁰ בעגלה בכל מקום שהדרך איפשרה זאת.

אכן, אותו שֵלֵאבִּי אפנדי מבקש בכל מחיר להוריד את מלכות גן־העדן על האדמה. לפני כלות הארוחה מופיעה יווניה צעירה ולא יפה, המנשקת באדיבות את ידו ומסבה לשולחנו. זוהי ה“סוכנת”⁵¹ שלו. לאחר מזה מגיעים ביקורים: שייך בעל ‘לפה’ לבנה, אשר נוהג תחילה כאילו אינו מבחין בנוכחותה של היווניה אבל בסופו של דבר קושר עמה שיחה. מגיע קצין, סגן־מפקח בגדוד של מכונות־יריה. הוֵנוס היווניה מחלקת חיוכים לאליל מארס. כל קבלת הפנים הזו נערכת על הגזוזטרה, בחוץ. לאחר שעה קלה עולים לטרקלין, כשמשם מגיעות אלינו נעימות מזרחיות, מבוצעות על הפסנתר. כשאנו עולים (לחדרנו), בשעה 10.15, כמעט שאני נופל אחורנית. האשה הנשואה הצעירה מֵאַלֶפוֹ יושבת ליד הפסנתר, שלאבי אפנדי, גלוי ראש, מוקף ע“י היווניה הנ”ל ויפהפיה אחת, צעירה ממנה, מתמתח על הספה ונהנה מ’כייף' של ממש. אכן, זהו שיא הסברת־הפנים למין היפה.

בירות, יום שלישי, 11 יולי 1916.    🔗

הלילה נחתי מנוחה מלאה. הכאבים בצד נתמעטו. בשעה 9.30 לפני הצהרים מזג האויר כבר רך למדי, 30⁰ צ. בצל. הלחות רבה, כרגיל.

ב־10.30 אנו בקונסוליה האמריקאית. צ’סבורו הוא בחור מענין. הוליס מתלונן על ועדות העזרה⁵² שבצפת וטבריה, חשבונותיהם אינם במצב תקין. וזולת זאת התלונות והתככים.

בשעה 1.15 אנו ב’קונאק'. הוואלי מקבל אותנו בסמוך לבואנו. הוא חוזר ואומר כי התפעל למראה עיניו בעתלית ומברכני על כך. “אתם עושים עבודה טובה ונאה. אנו איננו מצליחים”. ציפיתי אך מעט למחמאה כזו ולוידוי כזה מפיו של עזמי ביי, במיוחד ממנו.

אני מסביר לו את הצורך שנתעורר בי ללכת לקושטה, ואולי גם לאירופה, ומבקש שיתיר לי את היציאה, הוא ממלא את מבוקשי מיד ומטלפן ל’מודיר'⁵³ של המשטרה. הלה אץ לבוא ומתחייב להמציא לי את המסמכים הדרושים: ‘ואסיקה’⁵⁴ לקושטה; ודרכון לחו"ל. ואולם כשנגשים לערוך את המסמכים, נמצא כי אין אפשרות למסור דרכון. לאחר הסברות מרובות אני מקבל הצהרה מידי ראש המשטרה, שאני מתכוון לנסוע לקושטה ולוינה. זה יספיק.

מה’קונאק' אנו שמים פעמינו ישר לקולג' להתדפק על דלתו של הפרופיסור בליס. כל הפרופיסורים נמצאים כבר בשואר. אנו משוחחים על המצב. רעב מאיים עלינו. בליס השיג הבטחה מהוד מעלתו ג’מל פחה, לקבל חיטה וצרכי מזון אחרים כל כמה שיהיה דרוש להם.

הם מחשבים לפי רוטל ורבע בשבוע המנה לכל מתלמד. פרופיסור קראופורד נשלח לאלפּ⁵⁵ לקנות שם כמאה שקי קמח. הוא נתקל בקשיים להשיג את הקמח לאחר שהמוצרים הועברו לצבא. סגן הקונסול מודיעני, שהוא ישמח להיפגש עם אבשלום, או אתי, אבל השעה מאוחרת מדי להיום, נוכרח לכן לדחות את מועד יציאתנו.

עם ערב מחזיר לי הפרזידנט בליס ביקור. אנו משוחחים שעה ארוכה, אבל אין שום דבר מיוחד לציון.

בירות – טאנאיי, יום רביעי, 12 יולי 1916.    🔗

לאבשלום שליחויות למלא, חוזר מהקונסוליה לאחר שעה עשר, איננו יכולים לעלות בעגלה אלא ב־11 לפנה"צ.

כבר בשעה תשע בבוקר הטמפרטורה הינה כבר בסביבי 32⁰ צ. והלחות כיוצא בזה.

בחצותנו את העיר ניקרית לפנינו שוב הזדמנות להיוכח מה איומה הדלות השלטת בעיר ובסביבותיה. משפחות שלמות, פניהן כשלדים, בשולי הדרכים, שכובות בצל ליד מקורות מים.

העליה בהר קשה. אנו מגיעים לג’אמהור (10.5 ק"מ) אך בשעה אחת אחה"צ. נופש של שעה ורבע. מספר החיילים רב, פני רבים מהם יגעים.

על פרשת הדרכים שייך מוחמד עלי אנו מבחינים בתותח קצר (1202) ליד חנותו של נפח. נוסריד ביי, שלישו של הוד מעלתו ג’מל פחה, עובר במכונית. אנו באים לידי מסקנה, שהוד מעלתו הנו בעין־סופר, אשר שם, כך ידוע לנו, היה בדעתו לבלות את ימי הקיץ.

ב־5.30 אנו מגיעים לעין סופר. צבא רב בעיר. אכן, הוד מעלתו כאן. אנו מתעכבים בקפה הקטן, מול ה’גראנד הוטל' sic transit! שקט דממה. התנועה היחידה בה מבחינים היא זו של חיילי ‘טבור עמלה’. אולם אנו מגלים תגלית חשובה: בקבוק בירה. לפחות שמונה עשר חודש, אם לא יותר, לא שתיתי מן המשקה הזה. אנו נותנים לקרר את בקבוק הבירה ‘שליץ’ – “הבירה המוציאה מוניטין למילווקי”.⁵⁶

לדאבון הלב רואים גם בלבנון את בֵּרוּי היער בהתקדמותו המחרידה. כאן אין מברים לצורך הסקת הרכבות בלבד, אלא גם עבור אַדָנִים. בצאתנו את סופר אנו מבחינים באדנים מסודרים בשורות, אדנים מצוינים מעצי אורן (אורן הסלע) לערך 12,000 במספר.

אמין אפנדי עבד־אל־נור, בו אנו פוגשים בקילומטר ה־36, מספר לנו שמחוץ לאלה שכבר הוצאו ונשלחו אל הדרום, יש לו עכשיו 50,000 אדנים המוכנים למסירה, אלא שהתחבורה איטית, מתלונן הוא.

אני חושד שאמין אפנדי אינו משמש עוד כמהנדס ראשי של הלבנון, וכי עוסק הוא בתורת קבלן. על כל פנים, אמין אפנדי ידע לעשות את רווחיו הקטנים ולהרחיב את ממדי חסכונותיו.

בפסגת הלבנון נראות חפירות הגנה ומכשולים עשויים חוטי תייל. בעיני הדיוטות כמותנו דבר זה מחריד פחות או יותר. לאיזה צורך? מאיזה צד מחכים לבוא האויב לכאן? תותחים בסופר? (2 סוללות של 80) חפירות הגנה בפסגת הלבנון!

האם יש בזה, במקרה, כדי לעשות כאן רושם על הלבנונים?

מתחת לחפירות ההגנה הוקמה ‘שוקת’ עץ בהשגחת חיל המהנדסים וחיל התותחנים ההררי הקל, אבל המים כאן קשים ופושרים.

הלילה יורד לפני שאנו נמצאים בשטורה, בשעה 8.30. אנו שואלים לדרך אל טאנאיי ומגיעים לאחוזה ב־8.45. המודיר בק (אפלבוים) מקבל פנינו בחביבות רבה.

אנו סועדים, משוחחים, וכך מגיעים לשעת חצות. אפלבוים שבע רצון מאד מעצמו ומהרושם שהוא עשה בסביבה.

מינו מנהל לבית הספר, גרמני, וכמובן מאליו, אחד שהוא “הֵר דוקטור” (50 לירות תורכיות משכורת חדשית), וכבר שלחו לו מברקית 1000 מרק, אשר בהם יקנה לו ספרים שמתוכם ילמד את התורה, “Die Weisheit mit Löffeln fressen”.⁵⁷

ודאי הדבר שבתנאים אלה אפלבוים לא ישאר במקום. אין הוא רוצה להיות כינור שני ולקבל פחות מזה הגרמני הקטן הבלתי מנוסה. (משכורת אפלבוים 750 פרנק לחודש).

בחצות מגיעים הגוטמנים מזחלה לראותנו. השעה מאוחרת מדי עבורי ואני מבקש את סליחתם עד לבוקר. אין ספק, אפלבוים יודע כיצד להסתדר. הוא הביא אתו לכאן המבשלת המומחית שלו, מרים, מוגרבית יפה מהדרום, עם כל משפחתה.

מאידך, נמצא עמו בן אחיו, המשמש כמחסנאי ראשי, וגיסין עבור הגידולים החקלאיים. היחידי החסר־ערך הוא סובחי ביי, מנהל החשבונות.

טאנאיי – דמשק, יום חמישי, 13 יולי 1916.    🔗

קימה לפני שעה חמש. חדר אמבטיה אינו ראוי לשמו.

אנו מקיימים שיחה מוקדמת עם הגוטמנים בענין הנדוניה של בתם. אנו מגינים על האינטרסים של ה’חתן’ס צד',⁵⁸ אפלרוט.

בחברת אפלבוים אנו מסיירים בעגלה סביב האחוזה כולה. הוא תולה תקוות רבות ביבול תפוחי האדמה שלו (1500 קונטארים⁵⁹ לפי 6 ג"ת הרוטל, לפחות). גן עצי הפרי והמשתלה עדיין לוקים בחסר. עצי המילה קבלו טיפול אכזרי, אבל התפתחות הנצרים נפלאה. הבקר מחבב אותם מאד.

בדרך כלל, רואים כאן כל שאתה מבחין בו בכל אחוזות המסיונים שבארצנו. גישושים ללא מספר, נסיונות אפילו מענינים למדי, אולם ללא תכנית, אין תיכנון שנחקר למדי, ולבסוף אין אנשי מקצוע.

אנו יוצאים בשעה תשע מקסארה, אשר שם נמצאים כרמי הגפן והיקב. היה שם גם מצפה אסטרונומי ותחנה אלחוטית, זו נעלמה לפני צאת הנזירים, [משקפת] ה’אקווטוריאל'⁶⁰ ושאר המכשירים סבלו קשות בתקופת ממשל הביניים, אולם אפלבוים מנסה להביא שם סדר.

את הגפנים זמרו בצורה בלתי נאותה. היקב נחצב בתוך חימר פריך הנתן להחתך ע"י אולר. משום כך היה נקל ונח להכפיל את המסדרונות ולהפוך גומחות אשר בהן שוכנו הבקבוקים מכל הגילים. אולם, החלחול והטפטוף מתמידים בחימר זה וכלי היין נֶאכָּלים מרקבון.

הייתי מתאוה לקבע את טיבו של חימר זה, זה ללא ספק אינו קנומן אלא משקע ימי של מים מתוקים כזה הנודע מסביבי זחלה. לצערי חסר לי הזמן לתצפית זו.

בבית הנתיבות של סדנַאיי, שוב תותחים, הפעם בני 8 ס"מ. התחנה והצריפים מקושטים, מאחר ומחכים לה. מ. ג’מל פּחה ומטהו העומדים לבקר מחר את דיביזית התותחנים החונה כאן. הוד מעלתו יהיה, ללא ספק גם בטַאנַאיי.

ארוחה, נופש קצר, שיחה עם הגוטמנים. שאלת הנדוניה מצאה את פתרונה ואנו הולכים לבקור קצר אל בית ברין בשטורה. אנו חבים להם זאת, לאחר שהאחים ברין היו גומלי חסד של ממש לתחנה שלנו, הם המה שהמציאו לנו את זני הגפנים הלבנוניות. מר פאול ברין מקבלני בסבר פנים יפות מאד והוא מכיר ואוהב את אלכּס. הגברת ברין, בת אלג’יר, קתולית, מקבלת פנינו, עם כל זאת, בצורה מקסימה. יש להם ארבעה ילדים ונשארו כאן, באחריותו של הקיימקם אשר בדיר־אל־קאמר.

בסופו של דבר, בשעה חמש, לאחר שקנינו בחווה אראק וגבינה, שניהם טובים מאד, עוזבים את טאנאיי בדרכנו לדמשק.

אפלבוים קבל פנינו יפה מאד. אני שמח להכיר בזה.

אנו חוצים את הבק’עה, הקציר נראה טוב, אם לשפוט לפי הערימות הגדולות הצפופות על הגרנות. היש גרעינים בפנים, או שזהו קש בלבד, בדומה לאצלנו, בעטיים של רוחות הקדים.

גם כאן אתה נוכח בדלות על כל צעד ושעל. משפחות שלימות בדרכים, מחפשות משהו ללעוס. ותמיד אותה תמונה. אם מוּכת רעב מחזיקה, אל שדה הריק תינוק גוסס למחצה, שלושה ילדים בעקבותיה, בבלואי סחבות, אב חוור ונמק לבוש קרעים. ולמראות האלה עליך להקשות את לבך. החסד הפרטי, אין־אונים הוא כאן.

אנו עוברים על פני הגשרים שעל יובלי הליטאני, ומציינים, כי ננקטו אמצעים כדי לפוצץ את הגשר, לעת צורך, ולהשתמש בגשר סירות. בכל הכנות איסטרטגיות. מאיזה צד, איפוא, מחכים אנשי הצבא שלנו להתקפה? בימי מלחמה אלה אתה בוש ונכלם להיות אזרח עלוב, שמושג אין לך בכל עניני המלחמה.

ב“חאן” הראשון לאחר נסיעה של כ־25 קילומטר, אנו עוצרים לחניה. זו נקודת משמר של הז’נדרמריה. ‘שאוויש’⁶¹ אחד ושנים־שלושה חיילים. הם עוצרים כל תנועת תבואה בדרך. לבנוני ישיש מאל־מטין ונכדו, מוכי רעב באים לתנות תוך בכי את צרותיהם: הם קנו תבואה בדמשק במחוז סוריה והיו בדרכם חזרה לביתם, שם השאירו נשים וילדים גוועים ברעב, בעת שנאסרו ע"י הז’נדרמים. הם רעבים כאן, הגוועים מרעב נמצאים בבית, והם מתחננים שנבוא לעזרתם. מה יש ביכולתנו לעשות? אנו נותנים להם כמה פרוסות לחם לאכול, זה הכל. לז’נדרמים נמצא כסוי בפקודות שנתנו. ברור, על כל פנים, שיודעים הם לעצום עינים כשהדבר כדאי להם, ומאידך להיות תקיפים לגבי דלי־העם שאינם יודעים לרכוש חיבתם של אנשי המשטרה.

מסתבר, שבימים האחרונים היו שהרשו לעצמם מעשי שוד בואדי־אל־קורן, מקום אידיאלי למבצעים מסוג זה. אפילו קצינים נשדדו. משום כך, כנראה, פגשנו בדרך כמה משמרות של 10–15 פרשים על גבי פרדות. טוב הדבר, מעשה מושלם, אבל הנה הצד האפל של התמונה: המשמרות יורדים מעל בהמותיהם, מתירים ומשלחים אותן לרעות בשלוה בשדה של… חטה. אכר מסכן!

בצאתנו מן הואדי, לפני הגיענו לדינָס, נקודת משמר צבאית, עוצרים את העגלה ושואלים לזהותנו. נאצר קורא בקול רם “מוּפַטֵש”⁶² וקצין בכיר קרב, מברכנו ומזמיננו להמשיך בדרכנו. בדיקה חמורה.

עד כאן היה הכביש טוב, אבל הנה נפתחה הרעה. אנו מתקרבים לדמשק. 15 הקילומטרים האחרונים שוב אינם באחזקה טובה. עד כמה חייבות המכוניות להנזק כאן.

לבסוף, בשעה 1.30, אנו מגיעים למלון “ויקטוריה”. הוא מואר “באור היום”,⁶³ שני זקיפים (mevlevis) בפתח.

עלי פואד ביי וכל המטה יצאו זה עתה לזַחְלֵה. על הרכבת המובילה אותם להגיע שמה ב־8.30 בבוקר כדי להוריד את הנוסעים בה בשעה שהוד מעלתו ג’מל פחה יגיע מסוֹפָאר, כדי להעביר בסך חטיבת תותחנים החונה שם.

בשתים אחר חצות אנו במיטה.

דמשק, יום ששי, 14 יולי 1916.    🔗

בתשע אנו מסבים לשולחן האוכל. אני מוצא כאן את הד“ר פינקלשטיין ואת ה”אחות" ווכטנר. זוהי שחקנית המשחקת תפקיד של נערה תמה ושכבר הצליחה לקבל, כאחות רחמניה אותות הכבוד וההצטיינות הצבאיים הגבוהים ביותר, כפי שמספר לי, לאחר זמן, הד"ר לויטרד. היא נפלאה בחזית האש. היא מוצאת חן בעיני למדי גם במקום אחר מאשר בחזית.

כשנודע לפינקלשטיין, שפני מועדות לקושטה, מייעץ הוא לי להצטייד בהמלצה שתאפשר לי לנסוע באוטובוס. הוואסיקה של הוד מעלתו לא תושיט לי, לדבריו, כל עזרה, ואפילו תזיק לי. שם הענינים נמצאים בידים גרמניות ואני נתון בידי אוֹבּרלויטננט וורובל, “פירר” של טור ממונע 503.⁶⁴

עודנו מדברים והנה וורובל נכנס. היכרות, והצגת בקשתי. וורובל קם זה עתה מחוליו – דלקת כליות, אינו יכול לכתוב. הוא מכתיב לי, איפוא, פקודה לנהגי ה’אוטובוסים',⁶⁵ וחותם. הישג ראשון.

אמש, לפני צאתו, שלח עלי פואד ביי, ראש המטה הכללי של החיל הרביעי, מברק לוורובל ביי, באמרו לו, כי בו תולה המחנה הרביעי את תקוותו. אני לא ידעתי, שעלי פואד ביי, הרציני והחמור, הוא כה מתפשט בדבריו, ולי, כשלעצמי, אין לי עדיין הזכות לראות את וורובל כ־“Aufschneider”.⁶⁶

הוא מספר, שדורשים ממנו את הבלתי־אפשרי: המדובר הוא בהעברת 18 קטרים בעלי עוצמה רבה; הגדולים שבהם שוקלים לא פחות מעשר טונות; בזמן שה“Kraftwagen” שלו אינם יכולים להטעין יותר משתי טונות. הוא מציע, איפוא, קרונות רתומים לתואים – מבצע קל. בקחתנו קרונות בעלי 4 צירים, יתקבל משקל של לא פחות מ־2¹/₂ טונות לגלגל; הוסיפו לזה את משקל הקרון, לערך כחצי טונה לציר, ואנו מגיעים למטען של שלוש טונות בקרוב על כל גלגל, תואים מסכנים, כבישים מסכנים, הרי תורוס המסכנים.

לאחר ששעה 10 חלפה אנו סרים אל דיקמן כדי להיוודע אצלו על תנועת הרכבות. שם אנו מוצאים את לוטץ, במדי לויטננט, את גיסתו ואת וורובל.

דיקמן מראה לנו את הצלחתו של וורובל. מגירי החימר שבעמק הירמוק זיקק שמנים. וורובל הינו מומחה לגאז מאור.

הוא החל איפוא בבירות, בבית החרושת לגאז, שנטל תחת פקוחו, בנסיון דלהלן: לתוך כלי נחושת (שקערורי בצורת קרן) הוא מכניס גוש גיר חימרי, כשצינור זכוכית חודר דרך קיר בית החרושת ויוצא החוצה (למקרי התפוצצויות). כלי הנחושת מוסק עד האדימו. גוש הגיר החימרי מתחיל, על ידי זיקוק יבש, להפיג גאז הבוער בלהבה בהירה מבלי שיעלה עשן.

הוא מנסה לרכז את הגאז הזה בצנור “פתלתל”,⁶⁷ אולם אינו מקבל כלום. אזי מנצנץ במוחו רעיון מזהיר: הוא מוסיף מים לתוך כלי הנחושת. במלים אחרות, הוא מבשל את האבן, וכתוצאה מכך מקבל 30% שמנים הנותנים באבחנה:

18 נפט

3 בנזין

7.5 שמן סיכה

2.5 מים.

הוא מחשב את מחיר הייצור 2.65 מרקים לקילו לכל אחד מהמוצרים האלה. זהו מחיר גבוה בזמנים רגילים ואולם אין לנו ברירה כעת, והדבר עלול להיות ממש הצלה לצבא. לנגד עינינו מדליק וורובל את אחת התערובות הללו, נפט, בנזין הבוערת כמעט בלי שאריות, בלהבה בהירה ללא עשן.

דיקמן נאלץ להודות שמזה שנה שאני מדגיש כי רק מצד הגירים החימריים יש לחפש את הפתרון לבעית הדלק ולשמני סיכה. אולם הוא מהסס עדיין. המספרים של וורובל יפים מדי והוא מהסס.

אולם נניח, אני אומר לו, שתחת 30% תקבל רק 20%. האם יש לך ברירה? מה עדיף בעיניך, מחיר הייצור או צרכיה של ההגנה הלאומית?

וורובל זה הנו בר מזל. בהיותו בבירות נודע לו שעל ספון (“פטריקמרס”),⁶⁸ הספינה שהגרמנים העלוה על שרטון בבירות, מצויות 26 חביות גדולות של גומי פארא (Para). הוא מקבל צו לקחתם. אין מוצאים במכס יותר מ־22. מילא. אולם הדבר מהוה עוד 4,600 ק“ג של Para ב־50 מרק הק”ג. מזכים את חשבון הקיסרות העותומנית בכ־260,000 מרקים ומעבירים את הגומי לגרמניה.

לדברי וורובל הוד מעלתו החמיץ פניו אולם לא התחשבו בדבר. עם התהליכים החדשים של ה־“Verlängerung” יש צורך בקילו אחד פארא טרי לכל שלושים קילו מגופרים מחדש, 4600 הק“ג של בירות יספיקו ל־”Bereifung"⁶⁹ של 2500 מכוניות. וורובל טוען, כי לכבודו ולכבוד הגומי שלו, באו ספינות האויב אל פני בירות, וכי במטרה להחריב את הפארא הוטלו פגזים מן האוירונים על בית המכס.

בצהרים מופיע ליד שולחן האוכל הקונסול הכללי ד"ר לויטרד. הוא שואל לשלומם של צלעותי השבורות, הוא אדיב מדי! זהירות! צלופח בנקיק הסלע!

אחר הצהרים אני סר לראות את אדלמן. היתה לו התקפת קדחת, אינו שבע רצון, היה רוצה לנסוע. הגיע גם שפקת ביי, מפקח ממלכתי ברכבות חג’אז. הוא מייעצני לנסוע ברכבת של יום השני. דיקמן, להיפך ממליץ על רכבת זו של מחר. למי לשמוע?

מחכים להוד מעלתו ג’מל פחה ולמטהו בשעה 10.30, הערב. הוא יעשה כאן עד יום ראשון ואחר יסע במכונית ירושלימה, בני לויתו יסעו ברכבת.

הד"ר לויטרד מספר, שיהיה עליו “leider” להיות נוכח בקבלת הפנים להוד מעלתו. זה האחרון רגיש מאד בנושא זה. הוא אוהב שידידיו יוכיחו לו את ידידותם. ג’מל פחה מסור לידידיו “manches mal auf Rechnung der Sachlichkeit”.⁷⁰

כך, למשל בבגדד, למרות טענותינו ומחאותינו, סרב להגלות מן העיר אנגלים מסויימים מפני שהיו מידידיו. “Was uns geschadet hat”.⁷¹ לאחר זמן נהנינו לקחת בשבי את ה“ידידים” הללו שהתגייסו למלחמה “Was uns wieder Freude machte und ihn argerte”.⁷²

ד“ר לויטרד מודיעני על בואו הקרוב מאד של הד”ר קניג, המנהל המיועד של טאנאיי. זהו איפוא משום מה היה כה אדיב לגבי!

ואכן, לפני הלפתן, מופיע ד"ר קניג. 14 יום עשה בדרכו מקושטה כדי להגיע הנה, מזל־רע היה לו בכל.

זהו שבלול. הד"ר לויטרד מציגני והוא קורא: “Ja, Sie kenne ich ja auswendig und inwendig”.⁷³

על כך אני משיב: “Bei Meinem Umfang hatte ich geglaubt mehr Zeit ware dazu nötig”.⁷⁴

לפני צאתו לדרך ראה ד“ר קניג את ורבורג. קניג היה אחד מן השלישיה אנדליך וסנל, שהיו ממונים על התחנה החקלאית במצרים. מכאן בא לו ה־”reiche egyptische Erfahrung".⁷⁵

מודיעים לי על ביקורו של אדלמן, וזה עוצרני עד שעה 11.30 בערב. בשעה זו מגיע הוד מעלתו ופמליתו.

דמשק – ראייק, יום שבת, 15 יולי 1916.    🔗

אני מחליט לנוס בהקדם האפשרי. בשעה 11 יציג הד"ר לויטרד את קניג בפני הוד מעלתו. אומללים אלה אם יעלו את שמי באזני הוד מעלתו ותלקח ממני חופשתי או, לפחות, תידחה נסיעתי. אני מבכר לנוס מכאן בהקדם, אם אפשר עוד היום.

ב־9.15 אני מקבל ידיעה מדיקמן: רכבת תצא מכאן היום ב־11.15 לפנה"צ, תגיע לראייק ב־4.23 אחר הצהרים. תצא את ראייק ב־6.22. אם טוב הדבר בעיני? בהחלט. אבשלום מתחיל להזדרז, ובשעה 11 אנו מוכנים.

היה עלינו לעזוב את התחנה ב־11.15 ואולם למזלנו חל איחור בצאת הרכבת שלנו. אני אומר “למזלנו”, כיוון שרק ב־11.10 הגענו לתחנה. ובהגיעך, עליך לקבל ראשית כל “טֶווּסִיֶה”⁷⁶ מן המפקד. הלה מצווה למסור לנו מיד את הכרטיסים. שני כרטיסי מחלקה ראשונה מכאן לראייק עולים במחיר מלא 119 גרשים שלמים. אני מגיש שטר של מאה ושטר שני של עשרים, מסרבים לקבל; יש לשלם בדיוק את הסכום⁷⁷ במדויק ללא תוספת או בית דין צבאי. אני משאיר את שטר העשרים בפקדון; ואבשלום מבטיח להביא 19 הגרושים. חיים (ליובה) כהן, ה“כאתיב”⁷⁸ שלי, נהנה מאותן זכויות כמוני. כמה דקות לפני יציאת הרכבת מופיע טריידל, (Yup!). אני באמת שמח לראותו שוב, אבל הוא נראה תשוש, חבר’מן אמיץ ומסכן זה. הוא מספר לי כיצד אלפרד⁷⁹ יודע להסתדר, הוא טרם למד זאת וחוששני כי לא ילמד לעולם.

לבסוף, ב־11.45, אנו זזים. דקות מספר נעצרים בג’דידה וחמש עשרה דקה בערך בעין פיג’ה, אליה אנו מגיעים לפני השעה אחת. בתחנה מציעים לך תפוחים ואגסים קטנים, ירוקים, רעים, תמורת חצי בישליק⁸⁰ ששה או שבעה פירות. תות לבן, גדול ויפה, אבל איני מעיז להצטייד בו מחשש ממחלות. לחם סג' (עוויסה)⁸¹ עולה מַטְלִיק וחצי. פרוסת “קַמַרְדִין”⁸² בגודל 0.20x0.40 מחירה גם הוא מחצית הבישליק. המחירים גבוהים ואגדתיים ממש, המוצרים נדירים ורעים, והתושבים, בכל מקום, גוועים מרעב.

התחנה הבאה, בה שוהים שעה ארוכה היא סוק־ואדי־בארַדה. על שום מה זמן כה רב? לחץ מועט בדוד.

לפני שעזבתי את דמשק קיימתי שיחה קצרה עם הד"ר קניג. אני למד מפיו דבר שאינו יכול שלא לשמחני. שויינפורט לא מת, הוא ראהו לפני שעזב את ברלין. הוא עודנו מלא חיים והתלהבות. שמחה של אמת עבורי. מאידך, ורבורג אבד לפי סברתו בן שנפל במלחמה, אין ספק שהמדובר הוא באדגר. קניג מנחמני באומרו לי כי אין שם משפחה שאינה מבכה בן או שניים.

קניג מספר לי עוד שהיתה להם חטת בר במצרים שעליה היתה ה־“Stolz” שלהם. כמו כן היו להם “Züchtungen” משלהם, פרי גזעים מקומיים. למרבה המזל הצליח להציל את ה־“Züchtungen” אשר אותם יעניק במתנה לארצנו. את אלה אשר הצליח לקבל ב־“Züchtungen” בשנה אחת, הייתי סקרן לידע.

אכן, התקלה תארך. ה־Giffard⁸³ בגלל החום חדל לפעול וכך הלכו מים רבים לאיבוד. לא עמדו על כך בעין פיג’ה אשר שם נקל היה לתקן את התקלה. כאן בסוק ואדי־בארדה אין מים, יש הכרח להפריד את הקטר ולשלחו עם כמה חיילים לעבר השני של המנהרה כדי להעלות כמה דליי מים ולנסות להתניע.

המכונה מגיעה אך ב־3.30, כלומר, אבדן של שעה ו־45 דקות. החמצנו בוודאי את הקשר עם ראייק.

אנו מגיעים לבסוף לְטֵקֵיֶה ב־3.45, מצטיידים במים, מנסים לתקן את המזלף. אנו מאבדים במשחק זה עוד 15 דקות.

מטקיה לזֵבְּדַאנִי הקדימה הרכבת קמעה. אנו מגיעים ב־4.35. אם לא נתעכב כאן יתר על המידה, יכל נוכל עוד בדוחק להגיע לראייק בזמן.

החל מיהפוּפיה ואילך אנו מתגברים אמנם בהרבה על הפיגור שלנו. הסכויים להדביק את הרכבת לחלב גדלים, בעיקר בגלל האפשרות של אחור לרכבת השניה.

לבסוף, בשעה 6, אנו בראייק. אולם הרכבת, שאנו אומרים לעלות בה, חנתה בקילומטר 1, ועלינו, איפא, לרוץ ברגל עם מזוודותינו הכבדות עד הקילומטר 1. בקושי רב אנו מוצאים שני סבלים, לוקחים שם שלישי בדרך, ואנו צועדים. ואמנם השעה היתה דחוקה. רק הועלו חפצינו לתוך הקרון והרכבת מתחילה לזוז כמעט בלא איחור, ב־6.30. קרונות נוסעים אין, עלינו לעלות בקרון משא עם כמה חיילים תורכים חולים. אך לשמחתנו לוץ הינו שם. יש לו קרון לשימושו הפרטי (לגיסתו גם היא), ואשר אותו סדר בגנדרנות, הוא מזמינני להשאר עמו. אני נעתר בחפזה. נשאר שם עד בעל־בק, אליה אנו מגיעים כבשעה 9 בערב. בינתיים, עקר חיים⁸⁴ לקרון אחר ואנו דרים שם בחברת שני חיילים גרמנים והמתורגמן שלהם שנסעו מבגדד לוילהלמה לקנות יין, והנה הם חוזרים. אני שואל מלוץ את אחת הכורסות הטובות שלו וב־10.30 אני משתרע על מיטת השדה אשר לי.

אור ירח נפלא, מזג אויר נעים, אבל לוקה בחוסר רעננות.

ארם צובא, יום ראשון, 16 יולי 1916.    🔗

ישנתי מעט ורע. צלעותי מכאיבות לי נוראות. דומה שהמצב [בשכיבה] במאוזן מתאים לי פחות מזה שבישיבה, שעה שאני נמצא בטלטול. ומכאן, מסופקני אם יכול אוכל להשתמש בקרונות המכוניות, אשר כפי שאומרים לי, מטלטלים אותך באופן מחריד.

בשעה 3 לפנות בוקר חנתה הרכבת שלנו בחומס. לא רע. בשעה 5 אנו במקום החניה לאחר קאוקב. אנו מצטלבים ברכבת המוליכה דרומה ומסיעה בראשיתה חיילים גרמנים. קרון אחד של מחלקה שניה וראשונה תפוש על ידם; הם שוכבים בנוחיות, לאחד מהם רעיון טוב לתלות ערסלו לרוחב הקרון וכך לשכב קומה אחת למעלה מחבריו. ליד זה כמה קרונות של חיילים תורכים לבושים ומאוכסנים בצורה עלובה. פרדות, סוסים, תואים וגמלים, כל אלה עבור רכבת התותחנים.

בשעה שש לפנות בוקר אנו באומרג’ין. אנו נוסעים בתוך הבזלת. דומה הדבר, כאילו המשכו של החורן. בקויו הכלליים צמח הבר שבחורן, עד כמה שאפשר לשפוט בעונה זו.

רואים כבר ערמות שעורה וחטה מנופות. אולם השטחים שבעיבוד הנם במיעוט, והגידול אקסטנסיבי מדי.

החל מאבו־דוקור, שאנו עוזבים ב־7.30, אנו מחוץ לבזלת; אדמות אדומות, פחות או יותר עמוקות (שכבות אאוליניות?) בעיקר גידולי דורה, אולם גידולים דלים. בצאתנו מטֵלֵדְגִ’ין רואות עינינו שדה שומשומין עלוב וכמה חלקות כותנה. אבל הצמיחה רעה עד מאד ואפילו בחלקות ששם היתה הצמחיה משביעת רצון, אין היבול מבטיח גדולות. פה ושם נראות מקשאות אבטיחים, שהטפול בהן רע למדי.

בצאתנו את וואדיה אנו מתחילים לראות עצי בוטנים במעלה ההרים על גבעות הסיד הצחיחות.

אנו מגיעים, לבסוף, לארם צובא זמן מועט לפני שעה 10 בבוקר. אני מציע ללוץ לדחוס את מזוודותינו ואת עצמנו לתוך קרונו, שיידחף, ללא כל איחור, לתחנה השניה אשר שם ניוודע מיד מתי תהא לנו רכבת לאיסלאחיה. לוץ מקבל את הצעתנו. אנו בתחנה בקרבת שעה 10. אין רכבת (צבאית) לאיסלחיה כי אם ב־9.15 בערב. יש לנו, איפוא, פנאי רב כדי לילך העירה. בחברתה של גיסתו של לוץ אנו נוסעים בעגלה למלון ‘קזינו’. לוץ נשאר לשמור על הקרון, עד שייחנוהו סופית.

במלון ‘קזינו’ נמצא כי בנו של בעל הבית, מר פאול הגנלוכר, מכירני מברלין, הוא נזכר בהכרותנו מיד ונוהג בי כבידיד. הכל, איפוא, שפיר! מקלחת, גלוח למשעי וכו‘. אתה מרגיש עצמך יותר טוב אבל לא טוב. בצהרים מידת החום 34 מעלות צ. בצל. החום גדול במקצת; יום חמסין. ה’קזינו’ הוא למעשה צריף מאוס, אבל מבוקש מאד ע"י הקצינים. כך גם חדר האוכל מלא עד אפס מקום אנשים במדים. היום יש כאן משהו מיוחד במינו: קבוצה של פונקרים (אלחוטאים), העוברת כאן בדרכה לבאר־שבע.

כל הקצינים הצעירים הללו מלאי התלהבות; הם עליזים, חסרי דאגה, אף על פי שהיו להם רגעים די קשים, שעליהם הצטרכו להתגבר, רובם נושאים כבר את אות צלב הברזל, שאין מקבלים אותו אלא אם כן היו נתונים לאש החזית.

הארוחה נמשכת עד שעה שתיים, אני הולך מיד לתנומת הצהריים שלי וכך אני מגיע ל־4.30.

בהגיעו למלון, למד לוץ לדעת, כי אשתו כאן וזה לה עשרה ימים שהיא חולה. יתכן, שיהיה עליו להכניס שנוי בתכניתו ונאבד כאן אולי את חברנו לנסיעה.

אנו למדים, ששירות המכוניות בין איסלאחיה למעמורה הופסק. נוכרח, איפוא, להזדקק ל’יאלייה'.⁸⁵ מכיון שעלינו להגיע לפנות בוקר, נוכל, אולי, לצאת בין חמש ושש, לנוח בחסן־ביילי ולהגיע בשעות אחר הצהרים למַעמוּרֵה.

ארם צובא ערכה קבלת־פנים נהדרת לאלחוטאים. (פונקר 105). מספרם כ־130, בהם שמונה קצינים. בתחנה כיבדו אותם בקפה וחלב, שלפי דברי האנשים לא טעמו ממנו מזה שני חדשים לפחות. כמו כן מלאו את מימיותיהם של החיילים בקפה. מאידך לא החמיצו החיילים את ההזדמנות והצטיידו גם ביין.

אני עוסק בכתיבת מכתבים וכשאני עומד להביאם לבית הדואר, אני נתקל לפתע בהרדג הזקן, היוצא הערב לחיפה; הוא מקבל על עצמו למסור מכתבי.

לארוחת הערב הצפיפות במלון ‘קזינו’ עוד גדולה יותר משהיתה בצהרים. נמצאות שם גם שתי נשים צעירות מהצלב האדום. בחורות, חי נפשי, מעוררות תיאבון.

איסלאחיה – מעמורה, יום שני, 17 יולי.    🔗

אתמול בערב, בתשע פחות רבע, היינו בתחנה. יש כאן קרון של מחלקה ראשונה, הידד! דורשים ממני את תעודתי, וכשהם קוראים את הואסיקה שלי, הם מרכינים ראש. עובר עלינו רגע של חרדה. מודיעים, שהקרון 216, זה של לוץ, לא יוכל להצטרף אלינו. וכל חפצינו נמצאים בקרון זה. אבל לוץ מבטיח, כי נסוע יסע והוא זוכה בסופו של דבר במבוקשו.

אנו יוצאים ב־9.45, באיחור של חצי שעה. רכבת ארוכה עד מאד, למעלה מ־35 קרונות, ברובם ריקים.

אנו לבדנו בקרון שלנו והדבר מאפשר לנו להסתדר בנוחיות. כיוון שישנתי משך שעתיים בצהרים, אני נמצא ליד החלון להסתכל בנוף. כמעט ללא הפסק זורקת מעשנת הקטר אלומות של ניצוצות ולשונות אש. לעתים קרובות נופלים גיצים. אכן, המראה מרהיב בלב הלילה. אבל כל רכבת כזו הנה מציתה תבערה, מרבית השדות, משני עברי המסילה, עלו באש. האש אחזה בתבואה, בדשא וביער. לעתים תכופות אתה עובר על פני קילומטרים של נוף חרוך. אם יימשך מצב זה כמה שנים, יורגש הדבר בצמח האזור. הדגניים הרכים החד־שנתיים יכלו מן הסביבה לטובתם של הדגניים הרב־שנתיים הגסים, הדרדרים, החַרְחַבִינוֹת, החוּמְעוֹת וכו'.

אני ישן מ־11.30 עד 2.30. משעה זו ואילך שוב אני מוציא חוטמי אל מעבר לחלון. איזור מגוון וציורי מאד. אנו עוברים בתוך מנהרות, על פני גשרים רבי רושם, איזור שלם אשר אין לי עליו כל מושג.

בבוקר, שעה לפני איסלאחיה, אני נוכח, שאנו נמצאים באיזור וולקני; אדמות בלתי חדירות למים. בן־חיטה⁸⁶ מהווה את בסיס צמחית מדשאות המרעה. שָמִיר⁸⁷ רב במישור.

אנו מגיעים לאיסלאחיה ב־5.30 לפנות בוקר. דומה הדבר שהחולירע עושה שמות בכפר. כמו כן קוראים אנו במודעה באותיות רבתי, איסור בלשון הגרמנית של מגע עם הכפר: “Cholera gefahr”. מחוץ לזה עלינו להתייצב במשרד הבריאות על מנת להחתים את נירותינו.

עבור החיילים האוסטרו־גרמנים, ולהם בלבדם, מצוי כאן דוד אדים גדול המספק “Trinkwasser”.⁸⁸

התנועה רבה באיסלאחיה. מורגש הדבר, ששלושה צבאות מתלכדים כאן. מיור שרדר הוא מפקד המקום. היה כאן אחד חאקי ביי, ואחד איזעת ביי, ושניהם כאחד לא היתה הגרמנית שגורה בפיהם. החליפום איפוא, על מנת להקל על ההלוך־ובוא של האוסטרו־גרמנים.

ב־6.30 מציגני לוץ בפני מיור שרדר. הוא מסביר לי, שקיים “Beschlagnamut” ⁸⁹ על כל ה’יאליות' ואלו לא תוכלנה לצאת לפני שעה חמש בערב. לפי עצת לוץ אני מזמין, אף על פי כן, יאלייה ואנו נבקש שוב רשיון מיוחד לאחר מעשה. ואכן אנו מצליחים למצוא ‘יאלייה’ אחת והתעריף שנקבע מחדש הוא 2.5 לי“ת [בשטרות־כסף] נייר. ה’יאלייה' מגיעה, אנו מטעינים עליה את חפצינו ומחכים לשובו של המיור הנמצא בסיור, כדי לבקש ממנו אישור. הוא מופיע, רואה את ה’יאלייה' טעונה ומתמלא חימה כשהסומק עולה בפניו. ראשית, הוא מטיל עונש על בעל העגלה. אח”כ הוא מצווה לאסור אותי (einsperren) על שלא התיצבתי בתחנת הבריאות.

אני מוסר את ניירותי לשלישו של מיור שרדר, והוא מחתים אותם על ידי רופא הבריאות, שלא ראה אפילו את קצה חוטמי ועכשיו אני חופשי להסתובב כאוות־נפשי. כפי שמסביר זאת המיור, יש להקפיד על הסדר, ביחוד מאחר שאנו באים ללב איזור החולירע.

אנו יוצאים לדרך ב־7.45. רגע קל השתעשענו בתקוה, כשראינו מכונית יפה, שנוכל לשוב בה למעמוּרה. אבל לא יתכן הדבר, זוהי מכונית השייכת לקבוצת ה־.K.K 511 שהקדימה לבוא.

בדרכנו אנו עוברים על פני עגלות רתומות לשורים ולתואים המובילים ציוד מלחמתי 3 סוללות תותחים 80 קצרים בדרכם לאיסלאחיה. אנו פוגשים הרבה קבוצות קטנות של חיילים תורכים, לבושי־עור כשטנים, (מדים בלגים?) ועליהם ציוד כבד.

סוסינו (שלושה) חלושים, עייפים, לדברי העגלון שלנו חזרו בלילה מִמַרַאש. אנו נוסעים באדמות בזלת, היער שרוף. אין כל אפשרות להסתכלות בוטנית כשאתה נוסע ב’יאלייה', וביחוד כשצלעותיך נתאחו חזרה שלא כהלכה.

בסביבות קֵלֵר, כפר שם אומרים לנו שהחולירע קוצרת באנשים, אנו מוצאים הודים שנשבו בקוט־אל־עמארה והמועסקים בהנחת פסי רכבת ויתר עבודות מסילת הברזל.

אנו מגיעים לקלר ב־9.45 ויוצאים אותה ב־10.15. העליה בהר מתחילה מיד לאחר הכפר, הדרך יוצרת פתולים יפים. על ההרים מעט גפנים ואלונים, שיחי קטלב, עָר וכו'. לא ראיתי מחטניים. רוח מערבית חזקה מקלה עלינו ואין אנו סובלים ביותר מהחום, למרות שהעליה בהר נעשית בין 11 ו־12.30 עד שעה אחת.

בסביבות קלר נפסקת הבזלת ואנו נכנסים לאדמת משקעים.⁹⁰ אילו שכבות? מפלסים? לא אדע.

בשעה 1 גמרנו בהעפלתנו. עכשיו מתחילה הירידה. ואיני יודע עדיין איזו מן השתים מסוכנת יותר. בעלותנו היו הבהמות עייפות ולעתים תכופות זזה העגלה אחורה אל גדות התהום בצורה המרעידה אותך. בירידה נחפז העגלון כמטורף, הסוסים מועדים ונכשלים, אין בלמים לעגלה, המושכות והרתמה הנן במצב עלוב, ואתה שואל את עצמך כיצד קורה הדבר שמספר התאונות כה מועט.

ככלות שעה, זאת אומרת, בשעה שתיים, אנו לרגלי חסן־בֵּיילי, ליד אמת המים. שוטר מונע בעדנו מלעבור בטרם נתייצב לפני הרופא הסניטארי.

בחסן־ביילי רבה התנועה הצבאית. בעליה לאַמַאנוּס⁹¹ לא פגשנו איש, אף לא נפש חיה. בירידה רבה יותר התנועה. תחילה פגשנו שיירת עגלות טעונות חפצים צבאיים שונים. עגלות אחרות המובילות בתדירות חביות של בנזין אל איסלאחיה.

פגשנו גם קבוצה קטנה של חיילים גרמנים חונים ליד המים. אהל נאה להם, מיטות עם כילות; מצוידים כהלכה.

הכפר, ללא חשיבות כשהוא לעצמו, מוקף גנים. לצערי איני יכול לתהות על קנקנם מקרוב, אבל מן המרחק איני מבחין שם בשום דבר מיוחד.

אנו שוהים בחסן־ביילי עד 3.15 אחה"צ. מן העבר השני של הגשר, רואים עוד מספר נוסף של אהלים וחיילים. ישנם שם לודאי כמה אלפים.

לאחר שעה של נסיעה, אנו מתחילים לראות מחטניים, דוגמאות נאות של שיחי הדס־מצוי בשפע. עצי זית־בר, ואפשר גם מֵילה. אולם יש להודות, שאין לראות דבר בנסעך ב’יאלייה' ושום הנאה אינה כרוכה במסע זה. בקרבת שעה 4 אני כבר לגמרי במצב של התקשות הפרקים.

אנו פוגשים שיירה מעורבת: שורים ותואים הסוחבים חפצי צבא, וחיילים תורכים וגרמנים דוחפים אותם. הללו, צעירים מאד ברובם, תשושים, כותונותיהם מלוכלכות, פתוחות, החזה ערום, ההליכה מתוך עייפות.

לבסוף, ב־6.30, אנו במעמוּרה. ראשית דאגתי להיוודע על מהלך הרכבות. מזלנו רע, אין רכבת היום לפני 5.50 לפנה"צ.

כרגיל מצויה רכבת בין תשע ועשר אחה"צ. מגיעים לגיולק לפני עלות השחר וממשיכים בתנומה ברכבת עד הבוקר. בשעה שמונה יש לך “Personnenwagen (auto)” המוביל אותך ב־7–8 שעות לבוזאנטי. רכבת כזו היתה כאן אתמול. ותהא כזו כאן מחר, אולם היום ‘מפיש’! אני פונה אל ה’מנזל',⁹² המיור הגרמני נעדר, ממלאי־מקומו עסוקים באמבטאות שלהם ולא יאחרו לשוב.

אני רואה את הלויטננט התורני בחזרו ממרחצו. הוא חביב, אדיב, ומציע לי ללון בחדר קצינים שבצריף. אני מסכים בעונג, אף על פי שהוא אומר לי כי החדרים חמים.

לצריף בו מדובר שלושה חדרים בעלי שתי מיטות ושני שולחנות כל אחד. החלונות מסורגים בתייל. לצד פנים קרש, ומן החוץ יש לו ציפוי של קני סוף.

לאחר שהתרחצת, לבשת פיז’מה ונשתרעת על מיטתך, אתה עומד על מידת עייפותך והתקשות אבריך. בקושי אני מחזיק מעמד עד לארוחת הערב. סעודונת גדולה: גבינה, דבש, לפתן של אגסים. תה חם. מעט יין. ב־10 אני במיטה וישן כמעט ללא הפסקה עד 4 בבוקר.

מעמורה⁹³ – טרסוס, יום שלישי, 18 יולי 1916.    🔗

הייתי מעדיף להשיג רכבת אתמול בערב. אבל יש להודות, כי לילה זה של נופש טוב, לא היה למותר. זו היתה אדיבות הראויה לשבח מצדו של הלויטננט שספק לי חדר ללילה.

בבוקר מכוסים השמים לחלוטין, פסגת ההרים סמויה בגלל הערפל. מובטח לנו יום חם.

ואני, אשר רצוני היה כה עז להגיע לגיולק בשעות הבוקר ולשהות על הטאורוס בשעות החמות של היום! נהיה בגיולק רק בצהרים, ואם ברצוננו להימנע מטרסוס ומהרוח החמה והלחה, יהיה עלינו להשתמש במכונית משא עוד היום על מנת לישון בקילומטר ה־32 על הטאורוס.

אין צורך לומר, שגם כאן נוכח סכנת החולירע, עומד לרשותם של הגרמנים והאוסטרים דוד המכין להם מים רתוּחים. אבל אין פותחים את הברז של הדוד אלא בשעה 7 בבוקר. ברם, אנו נצא כנראה ב־5.50, ללא איחור, למרות שרכבת שהיה עלינו להצטלב עמה כאן טרם הגיעה. רכבת זו מגיעה ב־6.3. אנו יוצאים ב־6.5.

יש לציין, כי רכבותינו מעלות סרחון של גאז גפריתי, הגורם לי, אגב, סיפוק רב, כיוון שיש בו הוכחה שחיטוי הרכבות הוא דבר קיים.

ב־6 בבוקר כבר חם. מזיעים עם התנועה הקטנה ביותר.

משני עברי הדרך, שדות נרחבים שרופים, מספר רב של שיח אברהם מצוי,⁹⁴ חלבלוב (Euphorbia tinctoria?) בביצות.

אחרי עוֹסְמַאנִיֵה אנו נכנסים למישור הרחב והפורה, המעובד מעט מדי. בוויסייה מעט כותנה, בלתי עשירה. השדות נגועים לחלוטין ביַנְבוט השדה ולעתים קרובות גם בדורת ארם צובא.

ב־8 אנו מגיעים לג’יהאן. מוכרים בתחנה אבטיחים קטנים שקליפתם מנומרת, טובים מאד. אוֹקליפטוסים בתחנה, עצים צעירים, בני שנה או שנתיים.

ב־9.30 אנו נכנסים לתחנה חדשה של אדנה. תחנה מפוארת ומסודרת יפה. אולם כאן עלינו להחליף את הרכבת, וזוהי מעשיה ארוכה ומייגעת, בעיקר בגלל החום והלחות.

מוכרים כבר כאן ענבים. מרחוק נראות לנו הארובות העבות של אדנה. רק אחת מעלה עשן.

בסביבות התחנה Eucalyptus globulus, Eu. resinifera, ⁹⁵Catalpa, Washingtonia robusta.

אנו נוסעים בשעה עשר. לפני שאנו מגיעים לתחנה הבאה, קֵהיָה־אוֹגוּ, אנו עוברים על פני מכונית מסוג דרזינה (drésine) (דומה כאילו שיטת פורד?).

הכותנה עלובה. היא כבר פורחת, וגובהה כמעט 25 סנטימטר. עצי בוטנים יפים. דומה הדבר, כי שורר כאן המנהג לזרוע בצוותא כותנה ושומשומין: זהו האמצעי הבדוק ביותר שלא לזכות בשום יבול הראוי לשמו.

לאחר הפסקות ארוכות אנו מגיעים, קרוב לצהרים, לגיולק־בוגאז. הרכבת נעצרת במרחק של למעלה מקילומטר מהתחנה. שעה שהרכבת שלנו מתמרנת, עוברת על פנינו רכבת ובה שפירא הצעיר מזכרון שהכיר אותי, והבחור המסכן צורח בכל כוחו, וקורא שוב ושוב בשמי. כיון והיו ברכבת שלו גרמנים ואוסטרים, אני משער שהוא משרת בתורת מתורגמן.

בגיולק־בוגאז, חור מלוכלך, אין אנו מוצאים דבר. מכוניות ומכוניות משא בכמויות רבות, אולם הללו שייכות לחטיבות שיועדו למקום רחוק מאד מכאן ולשם הן יוצאות לעבודה. המפקדה נמצאת בטרסוס, במרחק 5 קילומטר בלבד. ברם למי יש אומץ כדי לרוץ שמה בחום הזה ובאבק הזה? בינתיים אין עגלות, יש תקוה שתימצאנה כשתגענה עם נוסעים לרכבות.

בצהרים עמדה להגיע רכבת הדואר, אשר היתה מובילה אותנו לטרסוס. ואולם השעה היא כבר 1.30 ועדיין לא בא דבר. בינתיים לא באה אל פינו טיפת מים גם אחת במשך כל היום. ואילו שותים כאן מים הנראים לפחות כחשודים בעיני ואין אנו מעיזים לנגוע בהם, כמובן.

ב־1.45 מופיעה עגלה. שני פגרי ברווזים⁹⁶ אבל “מעלש”. קפיטן תורכי שחזר מבגדד וממוסול ואנוכי, יושבים בעגלה ונוסעים העירה. אני נוכח, ששכחתי ליקח עמי את ואסיקת הבריאות־הטובה שלי, שהשגתי בגיולק. אולם הקפיטן שלי מרגיע אותי: אין ספק, שלעגלון יש אחת מיותרת בכיסו. ואמנם היא על שמו של איזה קפטן, Va bene, כך הנני, למקרה זה קפיטן. בתחנת ההסגר אין דורשים מאתנו דרך אגב כל תעודות; הצדעה צבאית נוקשה.

אני סר ל’קומנדטורה‘. מקבל את פני עלם צעיר אדיב מאד האומר לי שעלי להימצא מחר רבע שעה לפני 7 בבוקר בפתח ה’קומנדטורה’, כדי לעלות למכונית. הוא ממליץ על מלון ‘קונטיננטל’ ואומר לי שלא לשלם עבור העגלה יותר מ־10 גר. “Alles übrige schlagen sie mit der Faust”.⁹⁷

אני פונה ל’קונטיננטל'. משלם עבור העגלה 12 גר. אני שוכר עגלה שניה ושולח אותה לגיולק להביא את חיים ואת החפצים. אני מזמין שתי כוסות של ‘שרבת’ פרסי, שתי כוסות מים, מנה כפולה של ענבים, קפה תורכי גדול, כל זה לאחר רחיצה קלה ומרעננת.

שעה שאני יושב בקפה, מגיע חיים. הוא ראה מכונית עוברת על פניו, עצר בה, ותמורת 2 בישלקים הגיע לכאן בשעה 3. הוא מספר לי, שבמכונית אתה מיטלטל יותר מדי. אולם הפור הוטל. אגב, הלילה ננוח היטב. תהיינה לנו ארוחת ערב טובה וארוחת צהרים טובה. דבר זה יהא לנו לעזר לעמוד בטלטולי המכונית. בעצם, הללו אינם נמשכים יותר מ־7–8 שעות, ואילו ב’יאלייה' כמעט בזמן כפול.

במלון רב הקהל, בעיקר סורים. אני מגלה את שוקייר, הבן, לפנים מתורגמן בקונסוליה האמריקאית, ודומני, שלפני כן גם בקונסוליה האנגלית.

מסתבר, כי אלה הם אנשים הרחוקים אלה מאלה מהם בברוסה והאחרים באנגורה. אני מוסר לשוקייר מכתב ותצלום עבור חנקין. אנו יוצאים בשעה 5 לסייר בעיר ובגני הסביבה. אנו עולים על הגבעה שעליה נמצא ה’קיוסק קפה', מראה נוף מרהיב.

בגנים אני מבחין בדוגמאות נאות של אֵלָה גון ארץ־ישראלית, עצי מַיִש דרומי נהדרים שקורת גזעם מ־5 עד 7 מטרים גובהם וקוטרם 40 סנטימטר בגובה של מטר מן הקרקע. ינבוט השדה, צלף קוצני לרב. עצי לימון, רימונים, אִיזְדָרָכוֹת, עצי תאנה פורים מאד, פִיטוֹלַקָה מעושרת.

האדמה כאן רעה דרך כלל, אדמות חמירות כחושות.

בשוק אין גווּן: אבטיחים בכמויות גדולות עורם מנומר קליפתם דקה בשרם מתוק, זרעוניהם שחורים וקטנים. זנים רבים במיני הענבים, טעמם תפל במדה ידועה. סולטנייה אחת למראה אולם עם חרצנים נדירים.

עגבניות נאות, יפות באשר לצבען, לא באשר לצורה. גומבו גדולים, אפילו גסים, חצילים קטנים מחוסרי צורה. מספר שזיפים, וזה כמעט הכל.

לאחר ארוחת הערב אנו מטיילים ברחובות. הימים ימי רמדאן ומשתעשעים במידה מסוימת. תוף, חליל ורקודים. מוסיקה צבאית, אבל כל זה חסר התלהבות, חיים. מיור בק ומזכירו סועדים במלון ‘קונטיננטל’.

טרסוס – בוזאנטי, יום רביעי, 19 יולי 1916.    🔗

אמש היה מזג האויר חמים ובעיקר לח. בשעה 10 בערב עוד גרמה התנועה הקלה ביותר להזעה. אני שוכב כשהחלונות והדלתות פתוחים. עם בוקר, ב־3.30, כשאני מתעורר, קריר במקצת ושמיכה דקה אינה מיותרת. השמים מכוסים מאד, כמעט כשמים בסתיו, אצלנו.

כתוצאה מפלישת הסורים, כעשרים איש, כולל בהם אנשי השירות, מוצאים אנשים ישנים בכל המסדרונות, וכמעט על כל שולחנות המלון.

ב־6.30 אנו יוצאים את המלון ופונים בכיוון תחנת המאסף. את פני מקבל אותו מזכיר צעיר שקבלני אתמול. קבלת־הפנים מצטננת מהתלהבותה בו ברגע שעל שאלתו אם אני “Reichsdeutscher”, אני משיב: “Nein, Ottomane”. עכשיו מטעינים קרון דואר של K..K,2. אנו נתפוס בו מקום עד גיולק. בינתיים אני צועד לכאן ולכאן, הלוך ושוב.

בגני העיר רואים צפצפות נאות, אגבות רבות, ברובן עם תפרחות, דומה הדבר, שזוהי מעין מגפה באגבות.

עצי הסקה הנם ללא ספק נדירים. בכל פינה לשים גללי בקר ואתה רואה ‘עוגות’ מתיבשות ליד הקירות על מנת לשמש לאחר מכן חומר הסקה. חבל! ציינתי כאן גם כמה עצי חרוב יפים. מסתבר שיש כאן גן עירוני וכפי שאומרים מצטיין ביופיו. חבל שלא ידעתי זאת אתמול. דומני שפינה ממנו הבחינה עיני הבוקר, ראיתי ז’קרנדה בפריחתה.

אנו יוצאים אך ב־7.15. מיור בק עולה גם הוא עד גיולק. הנסיעה אורכת קרוב למחצית השעה. משך כברת־ארץ זו לפחות, לא היו הטלטולים כה קשים כפי שתוארו.

בגיולק תנועה רבתי של מכוניות משא. דומה, שהמזל מאיר לנו שוב את פניו. היום השירות נתון ביד.K.K

1. מטעינים כמויות עצומות ומאחר ואנו אזרחים אומרים ללעוג לנו, אבל ה־Bescheinigung⁹⁸ של האוברלויטננט וורובל, עושה את הרושם הדרוש. סגן־קצין נוטל על עצמו למצא לנו מכונית. נמצאה אחת, ואולם היא עמוסה בשקי קמח אותם תפרק בתחנה הראשונה. אנו עולים במכונית זו, מניחים את חפצינו ואני שואל מתי נגיע לבוזאנטי. מחר, משיבים לי. אני מזנק ממקומי. מסתבר שמכוניות שרות המאסף בתחנות הביניים עושות דרך זו בשני ימים. שוהים בלילה בטְשַמַלַן במחצית הדרך. חוזרים ויוצאים בשלוש לפנות בוקר, למחרתו. היה סיפק בידינו לקפוץ אל תוך קרונית הדואר שעלינו בה בטרסוס, ואנו ממשיכים עמה.

אני מסתדר עם הנהג כדי להשאר לידו במושב הקדמי. בינתיים המכונית מתמלאת והולכת באנשים ובמזוודות, ואת חיים הושיבו רע מאד, המסכן.

הכביש נמצא במצב איום, ואין פלא. 4 טורים של 20 מכוניות משא חורשות תלמים בדרך בוזאנטי–טרסוס הלוך ושוב, דהיינו 80 מכוניות נמצאות תמיד על הכביש, מבלי להביא בחשבון את הקרונות והעגלות הרבות, רבות מאד, הרתומות לסוסים, פרדות שוורים ותאויים. כתוצאה מזה, 80 הקילומטרים האלה של הכביש מפילים ממש אימה, ויש ואתה נוסע בתוך אבק מסנור עינים ממש. הנסיעה קשה הואיל והגלגלים שוקעים תכופות ב־10 ס"מ של אבק.

הדרך צרה ופיתוליה פתאומיים ואין ספק כי זהו מאמץ כביר של הנהג כדי לעשות 80 ק"מ אלו משעה 7 בבוקר ועד שעה 3 אחרי הצהרים, מבלי להביא בחשבון את השעות הנדרשות להביא המכוניות במצב תקין. הנהגים עושים, איפוא, בשרות במשך 12 שעות, לפחות. ועל כל אלה, מתאוננים הם, שאין מזונם ניתן להם במידה מספקת. הם מקבלים מחצית ככר לחם ו־200 גרם של שימורי בשר (גולאש מבשר חזיר) ל־24 שעות כמו כן תה קר ללא סוכר ו־53 פניגים, Feldzulage⁹⁹ אשר בהתחשב עם יוקר המצרכים, יכולים הם לקנות לעצמם אך דברים מעטים מאד.

מפליאני הדבר שחיילים גרמנים לא יאכלו לשבעה ואני שואל את עצמי אם אין הנהגים מנפחים לי את הענין על מנת לעורר בי רחמים ולסחוט ממני דמי־שתיה ביד רחבה יותר.

על כל פנים, אי מתחיל בהזנתם, אני נותן להם בקבוק יין, צלי, גבינה ולחם. כמו כן 2 מרקים לאחד ורבע לי"ת לשני.

על הדרך תנועה רבתי. הדבר מתחיל עוד בגיולק ונמשך כל הזמן. בחַאם־אַלַן הקימו הגרמנים מחנה ממש נהדר, כמה בנינים גם כן בטוב טעם ובעלי רושם יפה.

מעברה של בוזאנטי עובדים בשקידה רבה בסלילת הדרך. אלפי אנשים מנוצלים בצורה בלתי יעילה. הנהגים מודיעים לי בגאווה, שעבודת הדרך נעשית ¹⁰⁰“unter deutscher Kontrolle”אולם איני מוצא שהדרך נעשית בצורה משביעת רצון. מניחים שכבה של אבנים עבות חסרי צורה, ומעל לזו שכבה של 30–24 ס"מ חצץ טוב, אולם אין המכבש, בדרך גלגולו, כובש כהלכה, ומיד לאחר שהמכוניות הכבדות עוברות על הכביש חודרות אבני החצץ מבעד לשכבת האדמה, והנה לך שוב כביש שאינו טוב לנסיעה.

זה מקרוב הגיעו עשרים משאיות אשר מטענן היעיל יהיה, כפי הנראה, 6 טונות. כביש זה לא יעמוד בתנועה כזו ועקולי הדרך ופיתוליה יגרמו לתאונות רבות מדי.

תמוה הדבר עד כמה אין יודעים בגרמניה מה הם תנאי העבודה כאן. [פ.] הולצמן שלח זה מקרוב פלוגה מצוידת להפליא לעבודות גשרים ומנהרות. גרמנים אלה הביאו עמם מכוניות משא כבדות, לוקומובילים¹⁰¹ כבדים פי כמה; לצורך המאור החשמלי למשל: בכל מיטה, חייבים היו להתקין לה בצד מנורת חשמל. מחרטות לצירי קרונות שהקטנה שבהן משקלה 10 טונות. אנשים אלה לא שיערו, כי מבוזאנטי ואילך אין עוד מסילת רכבת. עכשיו יהיה עליהם לפרק את הכל, וזוהי עבודה, שלא היו מטילים אותה כעונש אפילו על כלב.

בהגיענו לבוזאנטי אני מבחין במודעה בה נאמר כי על כל אחד למסור מיד את מסמכיו למשטרה. אני פונה שמה, ראש המשטרה ישן עדיין שנתו. אני חוזר שמה כמה פעמים עד שסוף סוף אני ממלא את חובתי, כמוני גם חיים. אח"כ מוטלת עליך חובת בדיקה אצל הרופא. אנו מכתתים את רגלינו עד שלבסוף הוא מופיע וחותם על ניירותינו. אולם מדברים על הסגר (שני ימים) בטוזלה (תחנה, במרחק 35 ק"מ מקושטה) איש אינו יודע היכן זה. רשמית מצהיר הרופא, שאין לו כל ידיעה על כך. ואולם הוא מציע לנו שנסע במחלקה הראשונה הואיל ונגד מחלקה זו לא יתכן שתחול פקודת הסגר.

לאחר שעה 6 מוצבת הרכבת שלנו ואנו תופסים תא בקרון. קרון נאה, עם מסדרון וחדרי שימוש, אבל הנקיון איננו למופת. הקרון מואר באור חשמל, ולאורו של זה אני רושם את רשימותי.

אין אני אומר דבר על נופה של בוזאנטי. הוא נהדר, הוא משאיר רושם רב, מענין ואין אני אומר דבר משום שלבי נשבר בי בעברי באיזור כה מענין מבלי שאוכל לחקרו וללמדו.

שעה 7 אני ניגש למשרדי התחנה עבור הכרטיסים, אולם תחילה יש לרשום את שמותינו אצל השוטר שליד האשנב. הלה מוצא שהם לוקים בחסר, ניירותינו לא הוחתמו על ידי המפקח המלכותי. אני הולך אל זה האחרון. הוא נותן אשרה על רשיוני, אבל מתעקש לגבי חיים אשר אינו רשאי לנסוע ברכבת צבאית. בסופו של דבר הכל מסתדר.

שני הנהגים באים ללחוץ את ידינו לפני הנסיעה. חברים שלהם עמדו לנסוע היום אבל לא הגיעו. מסתבר, שהשרות במשאיות משפיע בעיקר על הלב. הטור שלהם שהגיע לכאן ב־25 לפברואר, מונה כבר עשרים וחמישה מתים, או ¹⁰²“Tropenfãhige”מתוך 72 האנשים, וכולם מתו, או נפסלו כנכים, כתוצאה ממחלת לב.

כשעמדתי לקבל האשרה על ניירותי הרשיתי לעצמי להתפתות ע"י הנהר, הזורם כאן ליד בוזאנטי ושלחרפתי לא ידוע לי שמו. מכוסה אבק כפי שהייתי מהרתי לטבול בשרי במים, אבל הללו היו קרים כקרח ומכיוון שלהסתבן ביסודיות נמשך הדבר שעה ארוכה, אחזה בי כנראה, צינה קלה: הנה אני חש מתחת לעורי רטט קל.

ארוחה טעימה בתאנו, בין 6 ל־7 בערב. מחר בצהרים נאכל היטב בקוניה.

במקום שנצא בשעה 8 בדיוק, אנו יוצאים רק ב־9, התחלה טובה. אני מבקש להציע את מיטתי ב־9, ומיד שוכב בתוכה.

בוזאנטי – קוניה, יום חמישי, 20 יולי 1916.    🔗

ישנתי הלילה שינה טובה מאד. הרגשתי שאין אנו מתקדמים ביותר, אבל הופתעתי לראות ב־5.30 בבוקר שהגענו רק לאולון־קישלה, זאת אומרת, 43 ק"מ בלבד מבוזאנטי. מה קרה? רכבת בתקלה לפנינו. כנראה שצפויה לנו זחילה קשה.

פגשתי לויטננט גרמני החוזר מסביבות בגדד. הוא מספר עד כמה הנהלת המשק הצבאי פועלת רע וכי כל הרעה מזאת באה; לולא שרותי האפסנאות הגרועים והלקויים והמחסור בדרכים ובתעבורה, כי אז לא היו ארזרום וטרביזונד בידי הרוסים.

לבסוף, קרוב ל־7 בבוקר, מתחילה הרכבת לנסוע. עלינו לטפס בעליה קשה, שעליה מתייגע הקטר מדחיפה.

אנו בערבה, אדמות חרסידיות בוואדי מלוחות פחות או יותר. צמחי־בר אופייניים: עַדְעָד, אַכִלֵיאָה, בּוּצִין גדול בפריחה, חלבלוב (רבים נתקפו על ידי Uromycés). כמה שדות נדירים של חיטה שרופה הנקצרת עכשיו.

ב־7.50 אנו בטשאַיִיִ־הַני ושוב יוצאים אותה רק ב־8.25.

ביציאה מטשאַיִיִ־הַנִי אני רושם: הָגָה בכמויות ניכרות, שַבָּר לבן, עולש,¹⁰³ רתם??, גִפסָנית, פְרֵגַה בפריחה, שדות שעורה עלובים.

אנו עוברים על פני כפר אחד: אף לא עץ אחד, גם לא שיח, כל זכר לירק.

לבסוף, לאחר שעה 9, אנו מגיעים לאֵרגְלי. כאן רואים כבר ירק, ירק רב אפילו; אדמות מושקות. הרכבת נעצרת למחצית השעה ואנו מנצלים החנייה לסעוד לבנו במסעדת התחנה: דיר פתוח מעץ שם אנו מקבלים שתי מנות יוגורט, שלושה תה, מנה משמשים, כל זה ב־8¹/₂ גרשים. אנו נותנים רבע לי"ת ומקבלים עודף. זהו רווח נקי.

בצהרים אנו בסידְרוֹבָה. משתלות רחבות ידים של עצי פרי ונוי. המשתלות מטופלות יפה. אני רואה: מילה, צפצפה, דלב, דוביניה, (הנראה כעץ המקובל ביותר על הנהלת הרכבות).

בשתים עשרה וחצי אנו בקרמאן. חנייה ארוכה, אנו קונים שם יוגורט. אני מופתע לראות כאן מכונת דישה ולוקומוביל אמריקאיים (Geyser Co Pa.).

מִקַרַמָאן ואילך דומה, שהשימוש במכונות חקלאיות מקובל יותר. אנו פוגשים במאלמת, מקצרות רבות, אולם הן מופעלות בצורה מגוחכת. האחת, למשל, רתומה לשני זוגות שורים, אשר שלושה גברים נוהגים בהם, מכוונים במלמד ומעודדים אותם בקולם. מקצרה אחרת נגררת ע"י זוג שורים ביצול, כשסוס קשור לקצה היצול ונער רכוב עליו.

תנומת צהרים קלה ושעמום בגלל איטיות המסע. מגיעים לקוניה ב־5.30. מדרך זו כולה התקבל אצלי רושם שחלק גדול מדי של אדמות מזרע אלה לא עובד השנה, והיבול במדה ידועה רע. פחדי רב שאנטוליה, האסם של תורכיה, ריק השנה ממש כחורן וכבבקעה, אסמי ארץ־ישראל וסוריה.

כמעט שאין רואים גידולי קיץ. מעט חומצה כחושה ותירס עלוב.

בקוניה מחכה לנו אכזבה גדולה. לאחר שחכינו חצי שעה לתשובה סופית מפי מנהל התחנה על השעה המדויקת של יציאת הרכבת, אנו למדים, שלא יותר ממחצית השעה לפנינו: הרכבת תצא ב־6.20. הקץ לאשליית אמבטיה חמה וסעודה אצל גברת סולייה.

אנו אצים אליה בחפזון ואת פנינו מקבלת צרפתיה קטנה, אנו מזרזים את השירות וזוכים בחביתה מצוינת, קציצה טובה ובקבוק יין ‘גראב’, צונן, שהנו מצויין. המחיר: 92 גרשים, ואנו משאירים את היתרה של הלירה התורכית לשירות.

הלויטננט פרוינדליפ נמצא עמנו. הוא האיש שהוטל עליו להרכיב את גדודי הגולשים.¹⁰⁴

אנו חוזרים לקרון שלנו ב־6.20 וזזים לאמיתו של דבר ב…שבע.

עוד הבוקר הבחנתי במסיקים ובנהגי קטרים גרמנים. בקוניה אנו פוגשים הערב שניים, המתלוננים, כי ה־ ¹⁰⁵“Aufmarsch”אורך כאן ארבעה חדשים ולא נסתיים עדיין. בגרמניה הוא מוגבל לשלושה חדשים. כאן דורשים מהם יותר מדי שירות לחודש. בין בוזאנטי וקוניה הם עושים עד חמשת אלפים קילומטרים לחודש, ועד ששת אלפים קילומטר בין קוניה ואסקישהיר.

חטיבה זו הביאה עמה כעשרים מסגרים־מכונאים, אבל החברה לא הציעה להם כי אם ששה מרק ליום וכולם העדיפו לחזור לגרמניה.

הטיפול במכונות אינו טוב. הנהגים בשובם מצביעים על הליקוי שבמכונה. תחת לבצע את התיקון, שולחים למחרת את המכונה עם נהג אחר.

גם הם מתאוננים על הזנה בלתי מספקת וגם אותם פוסלים כנכים בגלל הפרעות לב. מצב רוחם ירוד וכולם כנהגי מכוניות המשא, משוכנעים, כי לא יזכו לחזור.

לויטננט פרוינדליפ, בחור מסוייג מאד, מספר לנו במקצת על נסיונו עם הגולשים. לדעתו מתרגלים התורכים די טוב לתרגיל זה, ואולם אין זה הישג רב להתקדם על מגלשים, לצורך סוג זה של משמרות אתה זקוק לאנשים בעלי יכולת התמצאות, בעלי כושר ראייה, היודעים למסור בדייקנות מה שראו עיניהם. ובחורים, בעלי השכלה וחינוך הרצוי לכך, חסרים לנו, בעיקר בין התורכים.

קיימת, גם כן, בעיית מנת המזון. הגולשים חייבים לקבל מנת מזון עשירה מאד, מזונות מרוכזים, סוכר, שוקולד וכו'. ואכן, כל זאת נמצא כהוראה בכתב אולם אינם מקבלים דבר ובמהרה מתיגעים ותש כחם.

פרוינדליפ קם ללכת ומסתלק בתשע. בעשר אנו שוכבים. בשעה זו אנו יוצאים מסֵוַאי־איני.

יום ששי, 21 יולי 1916.    🔗

אני מקיץ ב־4.30, אנו מתקרבים לטשאיי. למרות ה־“Bummelliese”¹⁰⁶ של הרכבת אין האיחור רב מדי.

אנו מגיעים לאפים־קרה־היסאר בשעה 7. כאן עלינו להישאר לא יותר מהזמן הדרוש להחלפת הקטר, דהיינו מחצית השעה. למעשה אנו נשארים עד 10.30.

בבית הנתיבות אנו רואים רכבת שלמה של “Eisenbahntruppen” שפניה מועדות לטרסוס. הוחלט לזרז את עבודת המסילה. אכן, הגיעה השעה.

אנו מגיעים לאסקישהיר קרוב לשעה 6 בערב. הרכבת שלנו תחזור ותצא ב־8.30, לפנינו כשעתיים וחצי. אנו פונים העירה על מנת לחפש מקום לסעודת ערב. מודיעים לנו, כי לגברת טדיה לא נשאר כיום אלא משהו מעין דיר עבור המנגנון של הרכבת, (ניתן לנו להיווכח אח"כ, כי אין הדבר אמת לאמיתה) וכי רק ה־Soldatenheim¹⁰⁷ יוכל להשביע את רצוננו.

הלויטננט פרוינדליפ מציע לנו לבוא שמה בעקבותיו. בעצם, אני שמח לראות במו עיני כיצד הדבר מאורגן שם. עלי לומר מיד, כי טוב הדבר. ‘בית החייל’ נוסד ומנוהל ע“י Pfarrer¹⁰⁸ וע”י “Schwester”. ריח מה של קדושה עולה מכאן. אולם פה אתה מוצא חדר נוחיות בו אתה יכול להתרחץ, אולם קטן לבעלי הדרגות ומטען של “Kriegslekture”.¹⁰⁹ הקירות מקושטים באילוסטרציות רבות.

לכל זה דמיון רב ל־ ¹¹⁰“Kneipe”גרמני, וכל גרמני הנכנס לכאן מרגיש את עצמו מיד “at home”.

משרק התרחצנו אנו מזמינים בירה (בומונטי) מיד לאחר רחיצת פנים חפוזה ודייסת תפוחי־אדמה, מרק ולפתן אגסים, כל זה מסתכם ב־16 גרשים לאיש. באמת שאין זה ביוקר.

פרוינדליפ שואל אותי, מדוע אצלנו אין יודעים להקים משהו דומה עבור חיילינו. מדוע? אחרי הארוחה אנו מסיירים קצת בעיר וחוזרים לרכבת.

הקרון שלנו שוב אינו יכול להמשיך בנסיעה. עלינו לעבור לקרון אחר. נדרשנו להראות את תעודותינו כשהגענו, הם נדרשים שוב ביציאה. זו נעשית למעשה ב־8.20.

לקרון החדש שלנו חסרה הנוחיות שהיתה בקרון הקודם. וראשית דבר, האור החשמלי אינו פועל.

אנו שוכבים ב־10, בחשיכה. ב־2.30 מעירים אותנו לצורך בקורת המשטרה. עודנו ביִלֵדְגִ’יק. האיחור מתחיל, כבר למעלה משעה של אחור!

שבת, 22 יולי 1916.    🔗

ב־4.30 אני מתעורר. הלילה היה רע. הכאבים בצד גברו מבמשך כל הדרך.

אנו מתקרבים לאַקְהִיסַאר, עמק מרהיב. מורגש שאנו שרויים באקלים שונה לחלוטין מן האקלים שלנו. אני מתחיל להרגיש את עצמי בטוב, כתמיד במזג אויר נוח, קריר.

אגם סבנג’ה מרהיב את עיני לאחר שהייתי עד ראייה לתהלוכתו של בלבן.

ב־9.30 (תחת 7.52) אנו מגיעים לאיסמידט. הרכבת שלנו מסיעה אנשי צבא ערבים רבים.

ב־10.15 אנו יוצאים את איסמידט ומגיעים לתחנת הרכבת של חיידאר פחה בשעה 3 בדיוק. האניה מסיעתנו ב־3.15 וב־4 אני במלון ‘פרה פאלאס’ (חדר מס' 95).

אני מבהיל את עצמי כשהנני מסתכל ורואה בבואתי בתוך הראי. כה מזוהם אני. אמבטיה, תה וכו'.

אולם, עוד בטרם אעשה זאת, טלפנתי למר אברהם¹¹¹ אשר אינו מופתע כל עיקר מבואי. מברק חיכה לי אצלו.

שלחתי מברק לרחמי ביי.

עוד לפני שאהיה מוכן לקבלת אורחים, מודיעים לי שחיים כהן וגברת אחת רוצים לראותני. זוהי רוניה,¹¹² אשר היתה במקרה במלון ‘רובין’ ונודע לה על בואו של כהן ושלי.

התראיתי עם הגברת אברהם במשך כמה רגעים ונכנסתי לבית השגרירות אשר שם מקבלני מיד מר הופמן פיליפ בנוכחותו של שְמַבוֹנְיָאן. הוא עמד לצאת ואולם אף על פי כן אנו משוחחים קמעה. ב’שער העליון' אין יודעים כנראה, את מצב הענינים אצלנו לאמיתו. מדברים על יבול אגדתי בסוריה, יבול כמותו לא ראתה עין מזה חמשים שנה. אכן, אמת היה הדבר לפני החמסין של ימי ה־13 ו־18 במאי. אולם מאז?! אנו קובעים פגישה עם מר פיל. ליום שני, בשעה 11 לפני הצהרים.

ארוחת ערב אני סועד במלון, אוכל רע למדי, שללא כל ספק אינו שווה את 40 הגרשים שבהם מחייבים אותי. יוקר החיים כאן הוא עצום. המלון מפרסם במודעות בכל מקום כי, בגלל יוקר החיים המאמיר והולך, העלו המחירים: ארוחת בוקר מ־10 ל־15 גר‘, ארוחת צהריים ל־35 גר’ וארוחת ערב ל־40 גר'.

קרוב לשעה 9 סרה משפחת אברהם לקחתני עמם, ואנו הולכים ל־“Petits Champs”, מקום השעשועים היחיד של הביזאנטינים של ימינו. חיי המותרות הבלתי מרוסנים עודם קיימים, השמלות הן לפי אופנת cloche, רב מדי המשי. ה־’demi־monde' הוא מסוג עוד גרוע מזה של ימים כתיקונם.

אשתקד היו מלבושי הנשים בקושטה צנועות ואיש לא שהה במקום קייט. השנה, התלבושות שגעוניות וכל אחד נמצא בכפר.

 

פרק שני: 23 יולי – 17 אוגוסט 1916    🔗

(קונסטנטינופול) קושטה, יום ראשון, 23 יולי 1916.    🔗

חג הקונסטיטוציה. היום לפני 8 שנים הייתי גם⁻כן בקושטה ולקחתי חלק בשמחות הפומביות. מה רבו השנויים מאז! מבחינה חיצונית אני מופתע לנוכח הנקיון של הרחובות, החשמלית, אור החשמל והטלפונים מבחינת השנויים הפנימיים, לא יהא זה בתבונה להרחיב את הדיבור בונשא וזוהי תעודת עניות.

בהתאם להודעתו של מר פיליפ, אני הולך לאחר שעה 10 לבית השגרירות לראות את מר הק, אולם הוא איננו שם.

חיים מופיע עם בחור צעיר, גבירצמן מתל⁻אביב, העושה כאן לצורך שרותו הצבאי ואנו הולכים לקניות: כובעי קש, סבון וכו'. המחירים למעלה ראש. אחר הצהרים מבלים אצל בלומברג. ה“קַזַרֵטוֹ⁻חַאן”¹¹³ עושה עלי רושם עגום עד מאד. כשאני מהרהר בשרתי המסכנה, שהסכימה להיות כאן במשך שנה שלמה, קצרה בינתי מהבין. לא ארשה שימשיכו לחיות בסביבה כזו. הבלומברגים הם אנשים טובי⁻לב ומסכנים האוהבים את שרתי ועל זאת לא אוכל להוכיחם יתר על המדה.

בין שש ושמונה אנו ב“פְטי⁻שַאן”.¹¹⁴ זוהי שעת הפגישות. ראשית ניגש אלי סוּרֵיָה ביי. הוא נחמד בענוותנותו. מפיו אני למד, שרחמי שוכב בבית⁻החולים חולה בדיזנטריה, שר החקלאות נמצא בקארלסבאד, לריפוי. אנו קובעים פגישה למחרת בשעה 2 בביה“ס האזרחי הוטרינאי. אח”כ ניגש נייגו.¹¹⁵ מראהו גורם לי צער. הזדקן האיש. הוא מספר לי על תקלותיו עם אשתו, על ריבו עם מיטראני. ילדיו על צדו.

האברהמים¹¹⁶ חוזרים העירה ואנו סועדים בצוותא. לאחר הסעודה מטיילים ב“פטי⁻שאן” ואני נפגש עם רחמי. פניו נפלו רזים. אנו קובעים פגישה למחר בשעה 5 אצל טוקטליאן.

קושטה, יום שני, 24 יולי 1916.    🔗

ב⁻1.30 אחר חצות חזרתי למלון. עדיין איני יכול להרדם, אני נשאר על הגזוזטרה עד 4.30 ואזי זורק אני את עצמי על המיטה. קרוב לשבע הקצתי. שניתי את תכנית נסיעתי. לא אוכל לנסוע בנוחיות דרך רומניה. אני מסתכן בהסבת אי⁻נעימויות לעצמי, או לפחות חשדות, אם אסע לגרמניה ולשוויצריה דרך רומניה. מוטב, איפוא, לבקש רשות לילך לשווייץ דרך גרמניה, באמצעות הרכבת הבלקנית. הכל אומרים לי שאקבל את האשרה מהקונסוליה הגרמנית בקושי רב, רב מאד. הבה וננסה. בשעה עשר אני בשגרירות.¹¹⁷ קבלת פנים נאה מאד של מר הק המספק לי ידיעות בקשר לנסיעה. הוא תמים דעים עמי בקשר לנסיעתי לאמריקה: אני מסתכן בחסימת דרכי חזרה. השגרירות תוכל להודיע מכאן לצירות השוויצרית על ההזמנה שנתקבלה, ובמקרה הצורך ייעשו שם הצעדים הדרושים להקל עלי את נסיעתי.

שיחה ארוכה עם מר פיליפ. שיחות עם קפטן ויליאמס, מר מונטגומרי וכו'. “Just a chat”.¹¹⁸

אחר הצהרים אני ממהר לאיסטנבול לפגישתי עם סורייה. אין זה ענין קל להגיע לביה"ס הוטרינארי. בנין עתיק ומכוער, בקרבת ‘סולטן אחמד’.¹¹⁹

סורייה ועלי ריזה מחכים לי. שני אנשים צעירים, רציניים, החולמים לעשות משהו, ואולם, מבלי שיהיו האמצעים לכך בידם. חומרים במידה זעומה ומוצגים בצורה רעה. אין מכשירי עבודה. זה מקרוב הוזמנו בגרמניה וחלק מהם הגיע כבר. אבל על ידי איזה להטוט? מצהירים, שהמכשירים שייכים ל⁻Militar Mission והם נשלחים לך מגרמניה. אכן, יש שם אך למען הצבא וכמובן עוד בתנאי שאלה יהיו גרמנים.

סורייה מובילני למיניסטריון ומציגני לפני נסיב ביי, מנהל החקלאות, נעים שיחה, בעל צורה נאה ולפני תופיק ביי, מנהל מחלקת המים והיערות, טיפוס מן האסכולה הישנה. שני האדונים האלה כל אחד לפי דרכו, מאירים לי פנים מאד.

משם מלווני סורייה באדיבותו אל ג’מל ביי, ב“יוּלְג’ו קַלַמִי”. זהו קרבן של ממש מצדו שהוא עושה למעני, כיוון שאין זה לפי כבודו של אדם בעל סמכות ועמדה כשלו להתקבל בצורה שבה מקבלים אותנו. לבסוף אנו נכנסים אצל ג’מל ביי, המייעץ לי לפנות למשטרה ביי אוגלו (גַלַטֵה סֵרָיֶיי), משם למחלקת הדרכונים ולבסוף לחזור אליו. סורייה סבור, שדברים אלה כמוהם כהבטחה שלא יעשו לי קשיים. אינשאללה!

אני מזדרז להגיע לפגישתי עם רחמי ביי אצל טוּקַטְלִיאַן. אני מגיע באיחור מה, אבל רחמי עדיין איננו שם. לבסוף הוא בא. הוא נתעכב בגלל הזריקה. מזריקים לו כבר עד 12 סנטיגראם כלורהיד. של אֵמֵטִין ליום.

אני נפרד מרחמי בשעה 6 ועובר לקחת את רוניה ואת כהן במלון “פרה”, על מנת שנלך כולנו לאברמוביץ שם יזריק לנו הד“ר כָֹּלֵב זריקות נגד החולירע. ד”ר כלב, עקב הבטחתי כי כבר קבלנו זריקות כאלה, מבטיח למסור לי תעודות בלי זריקה נוספת.

ארוחת ערב אצל יאני, הפונדק התנוון למאד לא אכלתי היטב ואף⁻על⁻פי⁻כן הוצאתי 38 גרשים.

קושטה, יום שלישי, 25 יולי 1916.    🔗

לאחר שעה 9 אנו יורדים בחברת רוניה לבדוק את ביתה של שרה. מפתחות דלת הכניסה בידינו, אבל כל החדרים נעולים ואנו נזקקים לעזרתו של מסגר הפורץ את הדלתות.

אנו מוצאים את הבית שרוי באי סדר והגברת בלומברג באדיבותה, נוטלת על עצמה להביא שם סדר.

אנו סרים אל קַרַקַשי. שם מכינים לי תמורת 25 גרשים 9 תצלומי⁻דקה לדרכוני ולאשרה ואני מתחיל בפעולות

בגלטה סראיי נוהגים בי נאה. הג’נדרם, שעליו מוטל למסור לי את ה“תחקיקת ורקה”, מנומס בתכלית הנימוס.

מכאן אני יוצא בשעה 1 וסר לאכול צהרים אצל רוניה בדירתה המוארת והמאווררת כדבעי.

אני חוזר אחר כך לשלבי ההשתדלויות לדרכון. ריצה ראשונה אל בית המכס. כאן מתעקש איסחק אפנדי (ex־nostris) מתמהמה להענות בענין הדרכון. אין לו בולים, תהיינה לו הוצאות קטנות כדי ללכת במיוחד למשרד “החוב הצבורי”. בסופו של דבר אנו מוצאים לשון משותפת. אחזור לאחר ³/₄ שעה. אני חוזר, מוצא את הדרכון מוכן ומזומן, משלם לו את 110.5 הגר‘, בתוספת 25 גר’. הוא שבע רצון. גם אני. אני רץ אל הגשר, יורד בסירה לסירקדג’י, בדהירה אל ג’מל ב’יולג’ו קלמי' ומגיע שמה ב⁻4.30 ואילו המודיר יושב במשרדו רק בין 2–4. יהיה עלי לשוב שנית מחר רק אחה"צ. דבר זה אינו משרה עלי מצב רוח טוב. לא קל להשיג דרכון במהירות בימי ראמדן. עובר בדרך לאמין בי אל משרדם של האברהם’ים, משוחח שם כמה רגעים עם מוריץ וחוזר למלון עיף ויגע. מקלחת טובה, מנוחה, מתלבשים ובזחיחות דעת לקראת ארוחת הערב ולהינות ממחצית בקבוק ‘בֶרְנקַסטלֵר’ שבענוותנות רבה, מחייבים אותך תמורתו, ב’פרה‘¹²⁰ ב⁻25 גר’!

לאחר ארוחת הערב טיול ברגל עד למרומי טרים ומתישב, אחר כך פונה ל“פטי⁻שאן”. מזל ביש, נטפל אלי הד"ר פיינשטין, בחור צעיר מרחובות, רופא⁻מקשר במשלחת הגרמנית, ‘חמור’¹²¹ ממין גדול.

רק כבשעה 11 אני מתקרב לשולחנו של מוריץ. הוא נמצא בחברת רייזנר, ה’קאך לעפעל'¹²² של העיר ומי שהוא בשם דומיאני, מיור גרמני. A.D. העוסק בעתונות. הלה מקובל מאד בחוגים היהודיים כאן, לאחר שגילה אהדה רבה לגביהם. מוזר!

קושטה, יום רביעי, 26 יולי 1916.    🔗

בטיילי לפני שעה 10 ברחוב “פרה” אני נתקל בישראל אוירבך, שלפי דבריו סר לראותני. אנו משוחחים על המצב הכללי והולכים בצוותא אל הקונסוליה הגרמנית בענין האשרה לדרכון שלי. אני פונה כפי שייעצו לי מכמה צדדים, לקונסול פבריציוּס. הוא מצהיר באזני כי: 1. איני יכול לנסוע לגרמניה ומשם לשוויץ, אבל אוכל לעשות את ההיפך מזה, ללכת תחילה לשוויץ, דרך אוסטריה, ואחר כך לקבל היתר כניסה לגרמניה. אני משיב לו, כי הוגד לי בבטחון שלא יתכן כדבר הזה ועלי לעבור דרך מינכן. שוב אין זה כך, אומר הוא לי. 2. מדוע לא הבאתי עמי כמה מלי המלצה מהקונסול בחיפה? על כך אני משיב, שראיתי את הד"ר לויטרד בדמשק שעה לפני צאתי לדרך, ובאותו זמן לא היתה לי עוד תכנית קבועה לנסוע לגרמניה ויתר⁻על כן, בתור עותומני לא יכלתי להעלות בדעתי, כי עלי להצטייד בהיתר מלויטרד. אני הצטיידתי בכל התעודות הדרושות עבור השלטונות העותומניים.

לא, אין הוא יכול להרשות לי לנסוע לגרמניה אלא אם כן יקבל תחילה הודעה טלגרפית מלויטרד. אני מתחיל לקבל “cin roten kopf”¹²³ ואומר לו, כי אני מופתע מכך שנתין עותומני, הנמצא בסדר לגבי השלטונות, שקבל מהם היתר יציאה מארצו, רואה את יציאתו תלויה בדו"ח של איזה קונסול קטן מערי השדה. אני מסתמך על המיניסטריון לחקלאות.

פבריציוס רוצה לדעת מה יש בדעתי לעשות בגרמניה ועם מי ארצה להיפגש שם מחקרים מדעיים, אתראה עם שווינפורט, ורבורג, אֵנְגְלֵר וכו'.

לבסוף הוא מפנה אותי אל הקונסוליה האוסטרית, בהבטיחו לי שמשוויץ לגרמניה אעבור בלא קושי אבל לא כן מגרמניה לשווייץ.

ישראל אוירבך סבור, שהם מתחילים להתל בי ויהיו משלחים אותי הלוך ושוב, מקונסול גרמניה לקונסול אוסטריה, וחזור. עוד לא אמרתי נואש. אני פונה אל הקונסוליה האוסטרית. ניתנים לי שני “Fragebogen”¹²⁴ למלא. במטרת הנסיעה אני רושם

“Wissenschaftliche Inreressen, hauptsächlich Heuschrekenvrtilgung”¹²⁵

אם יכול אני להביא אשור והמלצה – כן, המיניסטריון. מקבלים מידי שתי תמונות ואת חתימתי ומבקשים ממני להביא את ההמלצות של המיניסטריון. יש להודות שהארגון כאן טוב. אם מישהו, שכוונותיו זדוניות, רוצה היה להתחמק, סופו שישאיר נוצותיו לכל אורך הדרך. בקונסוליה הגרמנית שמורים שמי, שם משפחתי, תארי, מספר בקונסוליה וכו'. בקונסוליה האוסטרית שמורים אפילו תצלומים וחתימה. התמוה בדבר הוא, כי כל הקשיים האלה נגרמים לא רק לגבי זרים וכדי למנוע מעשי ריגול בלבד. הפרופסורים הגרמנים של האוניברסיטה המקומית נתקלו בקשיים כדי לקבל היתר לבלות את חופשתם בגרמניה, ובאשר לנשותיהם, היה צורך שהרופא, הד"ר זלוציסטי, ימציא להן מחלות, על מנת שתינתן להן רשות לשוב לגרממניה.

סעדנו ארוחת צהרים אצל בלומברג. אני ממש נכלם בפני אדיבות האנשים הללו, ובפני העמל וההוצאות שכפתה על עצמה עקרת הבית.

בשעה 2 אני ממהר ל’מודירייה' על מנת להחתים את ה“תֵחקִיקאת וורֶקאסי” שלי. אבל קודם לכן, אני מטלפן לסורייה ביי ושואל אותו אל מי עלי לפנות למען ההמלצות. ניסיב ביי הוא שיחתום עליהן. סורייה ביי אומר לי, כי ד"ר ביוכר משתוקק מאד לראותני. אנו קובעים פגישה למחרת בשעה 11 לפני הצהרים.

חותמים לי על המסמך שלי, אולם אינם ממהרים להענות ולהתיר לי לנסוע ב“רכבת הבלקן”.¹²⁶ סע במקובלת. אני עומד על דעתי ומפציר, לבסוף על שאלתי: הבגלל היותי עותומני, איני רשאי לנסוע ב“רכבת הבלקן”. נותנים לי ההרשאה.

אני הולך אל המינסטריון. ניסיב אדיב מאד וחותם על המסמך הנידון אולם הדרכון שלי לא יוחזר לי ב’מודירייה' כי אם מחר אחרי הצהרים. סיכויי לנסוע ברכבת היוצאת בשבת, נראם לי מפוקפקים מאד.

שעות הערב ב“פטי⁻שאן”. יפהפיות סועדות שם את ארוחת הערב ועוד על יין שמפּניה Corodon bl. Mum, “במטותא מכם”.¹²⁷

ד"ר זלוציסקטי רוצה, בכל מחיר, להיוודע אלי. הוסכם עם רוניה, שלכשתשוב מחר מן הכפר לעיר תפגיש אותנו. אולם זלוציסטי הנו כאן הערב, ומוריץ ופיינשטיין באים להודיעני על דבר תשוקתו להפגש עמי. שוחחנו יחדיו יותר משעה. זלוציסטי הוא “Kluger yidil” המיטיב להבחין במצב הכללי.

קושטה, יום חמישי, 27 יולי 1916.    🔗

אם אני התקדמתי צעד קדימה בענין הדרכון, הנה לא כך הדבר לגבי חיים כהן. המשטרה מסרבת להעניק לו ואסיקה בטרם תגיע תשובה טלגרפית מחיפה, שתכיל פרטים נוספים אודותיו.

בשעה 10 לערך אני הולך אל הקונסוליה האוסטרית להגיש לאישורם את תעודת ניסיב ביי. אני מהלך, כיצאנית, הלך ושוב שעה תמימה. הדבר לא רק מרגיז, אלא אף מסוכן באופן ישיר.

אני מתקבל לבסוף אצל הקונסול המואיל להכריז עצמו כשבע רצון מתעודה זו. על כל זה אני פונה שוב לקונסוליה הגרמנית ומנסה להראות את התעודה מן המיניסטריון לפבריציוס.

לשוא! הוא אינו מזכה את התעודה אפילו במבט עין. אם רוצה אני בהחלט לעבור דרך גרמניה, הוא יבריק ללויטרד כדי לשאול אם לדעתו, יש להעניק לי את האשרה. ועלי לעמוד בזאת כי קורה תכופות שלצרכי הגיוס שמצד איטליה, התחבורה דרך טירול חסומה בפני האזרחים. במקרה זה יהיה עלי לעבור דרך מינכן שם לא אורשה להכנס בלא אשרה גרמנית.

אני מפקיד לירה תורכית, משמח הדבר שמסכימים לקבל את המטבע העותמנית והמברק אל לויטרד נשלח. ההמתנות השונות הללו וההרצות השהו אותי משעה 10 עד 12 וחצי, החמצתי איפוא את פגישתי עם ביוכר. לאמיתו של דבר, אני כמעט שמח על כך. גרמני זה זקוק לי יותר משאני זקוק לו. יפסע, איפוא, גם הוא פסיעותן של יצאניות, בתורו הוא. כך ידע משהו מן התענוג שאני נהנה ממנו.

קרוב לשעה 3 אנו ב’יולג’ו קומיסַרלַאג’י' ובשעה 3.30 אני מקבל את הדרכון וה’ואסיקה‘. ובכן, תם הכל. לא נותר לי כל אם לרוץ אל מפקד העיר. אני אצלו ב⁻3.45. מקבלים פני שני צעירים דוברי גרמנית. הם אומרים לנו – נמצאים כאן גרמנים הרוצים גם הם לנסוע ברכבת הבלקן – כי רק מחר, לאחר שעה 2, יחלקו את ‘תעודות הנוסעים’¹²⁸ לאחר שכל אנשי הצבא יצוידו בשלהם. באשר לי, מכיוון שאני נוסע לשווייץ, עלי לקבל מה’דחלייה’ של מיניסטריון הפנים תעודה מסוג זה שקבלתי ממיניסטריון החקלאות. והשעה היא 4 וכל המיניסטריונים נעולים.

אני קופץ בעגלה וממהר אל ניסיב ביי, לאושרי עודנו שם. הוא מוסר לי פתק לפואד ביי ב’קלָם מַחְסוּס' אשר ב’דַחֵלֳייה'. אני אץ שמה, ולאחר שאני ממתין חצי שעה מופיע פואד ביי, שנמצא בישיבה עם השר, ומשוחח עמי. נבצר ממנו להבין מה רוצים ממני, לאחר שניירותי בסדר, והוא שולח אותי אל אסעד ביי, ‘מוֹאַוון¹²⁹ באִימַנַט עַמאָמֶה’ שהיא מחלקת הבטחון הצבורי. שם עולה בי חמתי עד כי הסומק מציף פני בשל ההלוך ושוב בם מחייבים עותומני הצריך ללכת לגרמניה, בשעה שכל השערים נשארים פתוחים לרווחה בפני הגרמנים הבאים אלינו. מנסים להרגיעני, בודקים את תעודותי, מטלפנים למשרדים רבים, אומרים לי לחכות עד שיחזור המודיר, ובשעה 6.30 מופיע המודיר על מנת לומר לי, שיש צורך שניסיב ביי ישלח “תזכרה” ל“דחלייה” אשר תמסור אותה למחלקת הבטחון הצבורי המבטיחה לי להעניק את המסמך המבוקש.

כוחותי אפסו. בעצם, משעה 10 בבוקר ועד קרוב לשעה 7 לא היתה לי אף שעה קלה של מנוחה: אתה מתרוצץ ממשרד למשרד ורגליך בוססות בכל אחד מהם.

והפגישה שלי עם סורייה ביי בשעה 6 ב’פטי⁻שאן'. אני עייף מכדי ליהנות מתענוג של חברה. מלוכלך מדי על מנת לבא בציבור.

לאשרי אני נתקל במנהרה בסורייה, הוא רואה במצב בו אני נתון ומציע לי לדחות את ארוחתנו ליום אחר. אכן, נאה הדבר מאד מצדו. כמו כן הוא מציע את שרותו להודיע לניסיב ביי שאהיה זקוק לו בשבת שאם לא כן לא יבוא למיניסטריון ואח"כ יחול חג הבייראם. התמונה ברורה לי למדי. אהיה מאושר, אם אוכל לצאת לדרך ביום השבת הבא, 5 לאוגוסט. אני סועד לבדי ב’פטי⁻שאן' ומבלה את הערב בחברת זלוציסטי, דומיאני וישראל אוירבך.

קושטא,יום ששי, 28 יולי.    🔗

מכיוון ששוב אין לי לקחת בחשבון את הרכבת של מחר, ומכיוון שעלי ליתן מנוחה לרגלי השמאלית, המאיימת ליצור מים בברך, אני הולך בטל במלון. בשעה 10.30 סר אלי ד“ר באואר, זואולוג המתעסק בזואולוגיה של הסטורונוטוס במיניסטריון. הוא בא בשמו של הד”ר ביוכר. הלה יוצא מחר לגרמניה ורוצה, בכל מחיר, לראותני, ניסו כמה פעמים להתקשר עמי טלפונית, אבל ללא תוצאות. מכיוון שהוא עומד על כך שנתראה, הוא שולח לשאול את פי אם אוכל לקבל פניו אחרי שעה 5. בודאי. אנו משוחחים עם הד“ר באואר. הלה עסק לפנים בעיקר בבעיות ימיות. כעת עומד הוא לקבל מידי הממשלה העותומנית שליחות: לאכלס את האגמים המלוחים של אנטוליה בדגים. אולם לשליחות זו אך מעט סיכויים לתוצאות מעשיות. הוא היה רוצה במשהו ששכרו בצדו ושישאיר רושם בולט. ד”ר באואר הוא בחור חוור חסר דם ודמיון גם כן. הוא מעורר בי רחמים. אני מנסה לחלצו מן המיצר. למה לא יטול לידיו את הסדרת ההוראות והתקנות בקשר לדייג הספוגים סביב לכרמל? רק הדייגים היוונים הרוויחו מכך לפני המלחמה. הבה נסדיר הוראות החוק. לא יורשו להיכנס שמה אלא דייגים עותומנים; לא ישלימו שם עם תפעול אלא במכשירים מודרנים, וכו' וכו'. באואר מוכה הלם! הוא ישלח אלי את ביוכר; אם אני מרשה לו ישוב גם הוא. כפתור ופרח!

בקונסוליה הגרמנית אין תשובה בינתיים מלויטרד. אחר הצהרים אני סר לשגרירות ומשוחח עם פיט, שמבניאן ומונטגומרי.

בשעה 5 מופיע ביוכר, ובעקבותיו במרחק כמה דקות באואר. ביוכר הוא טיפוס שונה לחלוטין. עודנו צעיר באופן יחסי, ערני, הטפוס המובהק של “Draufgänger und Aufschneider”.¹³⁰ הוא לקח בקבלנות את השמדת הארבה. זוהי ספקולציה אשר בה ירויח כסף ותהילה מסוימת. הוא פותר את הבעיות בקלות דעת ובחן הגורמים לך הנאה. הכל ברור, מוחלט ונחרץ, לעולם לא יטיל ספק בכוחות עצמו, בן תמותה מאושר. הוא ידידו של ורבורג. הוא נחרד לשמוע את תכניתי בענין המעבדה הניידת על מנת להזריק את ה־“Coccobacillus acridiorum”. הוא מתקצף בשומעו, כי פבריציוס דוחה אותי בלך ושוב; הוא יתערב בדבר, אין לנחמו על כי החמיץ את ההזדמנות לנסוע עמי עד ברלין.

אני מגיש תה, אני משוחח. לאחר 2 שעות נפרדים מעלי האדונים הללו בהבעת תודה עמוקה על אדיבותי, על דרכי הגלויה להמציא ידיעות וכו' וכו'. אכן, השתעשעתי מאד! זו הפעם הראשונה לאחר ימים רבים ביוכר שכמותך, האם נתראה בברלין? אין ספק, האמצעים להשתעשע שם, כל כך הרבה כפי שהשתעשענו עמו, הנם נדירים לודאי בשעה זו בברלין.

את הערב ביליתי כמדי יום ביומו ב’פטי⁻שאן'. זלוציסטי מודיעני כי קבע פגישה למחר בערב עם ליכטהיים המשתוקק להכירני. כבוד שכזה! איזו ענוותנות מצדו של השגריר שלנו in partibus.¹³¹ הדבר מחניף לי מאד. “Ifeel big”.¹³²

מבשרים לי, שבגרמניה הנהיגו את ה“Kleider Karte”. אם לא אסע ביום שלישי אאלץ להכין לעצמי בגדים כאן. ישנו סיכון שבגרמניה לא אוכל להשיגם. קיים שם גם פנקס עבור הלבנים.

קושטה, שבת, 29 יולי 1916.    🔗

רגלי השמאלית, ובעיקר פרקי הברך, גורמים לי סבל מה, אני מנצל, איפוא, ההזדמנות ומאחר לקום, מרחץ חם הכל בעצלתיים.

לפני שאני הולך לקונסוליה, אני סר לכמה חנויות ומודד נעליים. זוג נעליים, שבזמנים רגילים עלה 4 מג’ידיות לכל היותר, עולה היום 260 גר'. בהזמנה ומשהו טוב, עולה בין 3 ו⁻4 לי"ת. זה משמח. בקונסוליה אין עדיין תשובה. קרוב לצהרים סרה רוניה לראותני.

לאחר הארוחה אני אץ אל מיניסטריון החקלאות. ניסיב ביי נמצא שם. הוא מכתיב לי ‘אדריכל’¹³³ שהוא מאשר ועל סמך אלה ישלחו ‘תזכרה’ ל’דחלייה'.^134א אולם תזכרה זו חייבת להיות חתומה ע"י ממלא מקום השר אשר נמצא עכשיו בישיבה ואי אפשר להיכנס אליו. כיוון ששעת הנעילה עברה, אני נאלץ לדחות את כל הדבר למחר, במקרה ולא יחול בייראם. כיוון שהכל תלוי בירח. אם ייראה הלילה – מחר יהא בייראם. אם לא ייראה – אזי יהא זה מחרתיים.

אחרי ארוחת הערב (ב’פטי⁻שאן' שם נהניתי מאד להסתכל בשובבים היוונים הקטנים, בני 17–19, כשהם מבריגים מונוקלים ב’עינם' על מנת לחקות את טרזנותם של הקצינים הגרמנים המתמלאים קצף), זלוציסטי, ליכטהיים ורעיתו באים.

ליכטהיים מוכיח אותי על האדישות בה נהגתי במשך 5 השנים האחרונות לגבי התנועה הציונית ומודיעני כי ברין הפיץ כתב⁻חוזר, בו הוא תוקף בחריפות את רופין, את הפוליטיקה הפועלית וכו'. כי על כך, התקיימה בברלין אסיפה בה כל הארץ⁻ישראלים (ברין אוירבך, טריידל וכו') השתתפו. יעקובסון והאחרים השיבו נמרצות.

בתשובה לתוכחה, שאני מוכיח את הסתדרותנו על שנשענה בכל כבדה על הגרמנים, עד כדי היותנו להם לעבדים, מצהירים ליכטהיים וזלוציסטי פה אחד, שלולא זאת היינו נכחדים, ומאידך תמיד הצהירו בבהירות כי התנועה היהודית הנה תנועה לאומית.

אנו נפרדים בשעה 2 אחרי חצות, כידידים טובים למדי. ליכטהיים מעיר, במידה מסוימת בצדק, שבגלל שגיאות גסות של כמה אנשים העומדים בראש התנועה, אין זה צודק להינתק מן התנועה כולה והוא מבטיחני, כי אילו הסכמתי שלא “להצליף”¹³⁵ באדונים הללו מברלין אמצא שם אזניים קשובות.

קושטה, יום ראשון, 30 יולי 1916.    🔗

אני מאחר לישון בבוקר. בשעה 10 מופיע ליכטהיים ואנו משוחחים עד 15 דקות לפני שעה 1. הוא מודה, והכל הגיעו לידי הכרה, כי אין לנו “Kraftmensch”¹³⁶ בארץ⁻ישראל באישיותם של רופין, טהון וכו'. הוא מספר לי על הרפתקאותיו עם ואנגנהיים, שהיה נוח לבריות למרות שהיה חולה ועצבני בעוד והשגריר הנוכחי וולף מטרניק, הנו ‘מאניאק’ זקן ללא נשוא. כל התמיכה הציונית בשגרירות מוגשת ע"י וובר, המשמש כיום מתורגמן ראשון. מכיוון שניתן לי להכיר את וובר לפני כשבע⁻שמונה שנים, קשה לי להחליט ולראות בו מאור גדול, אף לא עמוד משען סולידי, על כך מודה ליכטהיים שהצדק עמי.

הוא מספר לי איזו מידה של דיפלומטיה היה צריך להפעיל על מנת להוציא מהממשלה הגרמנית את החוזר שחולק בין הקונסולים, הקובע את נקודת השקפתה של הממשלה הגרמנית המכירה בתועלת שתצמח לארץ מעליה יהודית, וכי היא רואה זאת בעין יפה.¹³⁷

האסכולה של הרצל רשאית לזקוף לזכותה הצלחה רבתי. ברם אם חוזר כזה יכול היה להועיל במדת מה לפני ביטול חוק הקפיטולציות, הנה כיום הוא פשוט נטול ערך.

בשעה 1 אני במיניסטריון החקלאות. מחכה שעה ומקבל את ה’תזכרה' בשביל ה’דחלייה‘. שם אני מצליח לשלוח את המסמך עד ה’אמיט עמומיה’, במקום שהוא שוקע ונעצר. לא יתכן לעשות כל דבר לפני סוף בייראם, כלומר ביום חמישי.

בשעה 5 פוגש בי הד"ר באואר עמו אני משוחח עד שעה 7.

ד"ר ביוכר שהה בזמן האחרון בקמרון, והוא מכיר כמעט את כל המושבות שהיו לפנים גרמניות. אם יקבל משרה טובה בגרמניה גופה, לא יחדש את חוזהו המגיע לקצו באוקטובר.

‘גהיימראט’ סטל היה מושלה של גוינאה החדשה. זהו אדם בשנות העמידה, שאינו מוותר על נוחיותו והמשמש כיועץ למסחר ולחקלאות. אולם הוא כבר הצהיר שהמסחר יבלע אותו עד כדי כך, שהוא יניח לחקלאות לצאת מן הסבך בלי עצותיו.

באואר נד ליועצים המסכנים הללו, שהתורכים רואים אותם כמיותרים. קצין צעיר אמר שחכו שם ליועצים כי יופיעו, לבושים בהקפדה, בשעת הבוקר, במשרדיהם של כל אחד ואחד, על מנת להעלות שם את היוקרה ולמען יבלו את שעות אחרי הצהריים בקניית שטיחים בחברת רעיותיהם.

קושטה, יום שני, 31 יולי 1916.    🔗

בייראם. העיר מקושטת. נשים צעירות, יווניות ויהודיות, מוכרות את ה’הילַאל טשיטשקי'. הדבר נאה, אפילו נאה מאד. אולם למה אין רואים נשים תורכיות משתפות עצמן גם הן למפעל צדקה לאומי זה? אומרים לי, שהן התחילו בדבר אולם מהרו לזנוח לאחר שזה נראה shocking. אם כך מדוע הצעירות היהודיות והצעירות היווניות אינן שומרות על כבודן ואינן מסרבות למלא תפקיד שלגבי אחיותיהן התורכיות נראה כפוגע ומעליב.

בקונסוליה הגרמנית אין עדיין תשובה. פבריציוס אומר לי, כי עוד אין בידו תשובה והוא תמה על כך. ביוכר שוחח עמו על אודותי. הוא מצטער, שעליו לעכבני, אבל דקדוקי נוהל נשארים חובה והוא שואלני, לאן יוכל לטלפן אלי במשך היום, אם יקבל תשובה. אני עודני באורך רוח. אך עוד יום או שניים ואומר לו את אשר אני חושב על הדרך בה הוא נוהג כלפי.

הזמנתי חליפה אצל ‘מיר וקוטרו’. לא יאומן חליפה מעריג serge כחול, דומני אריג אוסטרי, 12 לי"ת! האריגים הכהים נדירים ועולים בלירה, או שתיים, יותר מהאריגים האפורים והבהירים. על כל פנים זה עצום.

פגשתי את חיים כהן והוא קודר. נראה הדבר, ששלחו את תצלומו לחיפה על מנת לחקור אם בדיעבד הנו נתין ספרדי. אמרו לו לחזור בעוד 20 יום. בחור מסכן.

ארוחת צהרים עם מונטגומרי ודַיְמִי אצל ניקולי. מונטגומרי הוא יליד Marash.

הזמנתי את הבלומברגים לבוא עמי לאכול גלידה ועוגות בין 5 ל⁻6 אצל טוקטליאן. שעה שאני ממתין להם, אני יכול להסתכל מחד גיסא בתוקפנות מוכרות הפרחים של הסהר האדום, ומאידך, בחוסר ההתלהבות של הקהל להתקשט בפרחים. אין ספק, שהקשיים בהשגת מטבע קטנה מסבכים את המצב, אנשים רבים מסרבים לקנות את הפרחים באמתלת אמת, או שקר, כי אין להם מעות. ראיתי אנשים ששלמו את תמורת הפרחים בכרטיס המנוי לנסיעה בחשמלית. אגב כרטיסי מנוי אלה משמשים גם כדמי שתייה במסעדה.

בילוי הערב ב’פתי⁻טאן' בחברת זלוציסטי, ליכטהיים ואשתו ודומיאני. זה האחרון חוזר מחר לגרמניה. ברנש מוזר, הוא האופטמן בצבא הגרמני, נלחם במשך שנה וחצי בחזיתות שונות, ודי היה לו בזה על מנת לרענן את הרגש הלאומני שלו (וכך ניתן לי לומר מלה עוקצנית:

“merkwurdig das diese gerade im Feuer sich abkühlt”.¹³⁸

והוא ביקש וקבל את חופשתו והנה הוא כאן בבגדים אזרחיים, לומד כביכול את המזרח מזה 3 חדשים, נפגש אך ורק עם היהודים ומטפל בעיקר ב’ספרדים'¹³⁹ ואינו פוגש לגמרי את חבריו למקצוע ואף את בני עמו, והוא כותב סקירות למען Studentische Monatsberichte.¹⁴⁰

לרגע יכלו לחשוד בו, כי הינו “geschängtes Offiziier”¹⁴¹ אולם לא יתכן הדבר. בתור קצין גרמני קיבל כאן את דרכוניו ואת רשיונות הנסיעה שלו תוך שעות מספר בלבד. השגרירות סגרה בחותמת את המסמכים שלו, על מנת למנעם מהצנזורה וכך יוצא שלמעשה הוא נוסע כבלדר של השגרירות. אדם זה מדבר צרפתית רהוטה, התגורר שנים רבות בפריז, מודה, שלפני המלחמה התענינו בו מטעם השירות החשאי של הגרמנים ושעל כך “ענה בגסות”.¹⁴² חי שנים רבות באיים הבליאריים, בספרד, וכו'. ברנש מוזר!

ההפתעה הגדולה של הערב היו ההודים. לכבוד חג הבייראם קבלו כ⁻70 הודים, שבויי מלחמה בקוט⁻אל⁻עמארה, רשיון לטייל בחוצות קושטה. פרצופים גבריים, נעימים למראה, לבושים בגדי צבא בנוסח אנגלי מאד “bekömlich”.¹⁴³ בקשתי את ליכטהיים שיעניין את הרב הראשי בגורלו של חיים המסכן.

קושטה, יום שלישי, 1 אוגוסט 1916.    🔗

אין דבר לפני לעשותו היום ומאידך איני יכול, כתוצאה ממצב רגלי, להרבות בריצות.

לפני הצהרים עברתי בקריאת החוברת של מקס רולוף Arabien und seine Bedeutung fur die Erstarkung des Osmanenreiches.¹⁴⁴ המחבר מכיר את הנושא שלו, ולמרות שאינו משקיף על הענינים כי אם במבט גרמני גרידא, הוא משמיע דברים בוטים מאד מכוונים אל התורכים, ובעיקר אל ה“תורכים הצעירים”; דומה, שהללו מחוסרים לאמיתו של דבר כל חוש פוליטי. ברם כעת, כשכל המוחות טרודים במרד הערבי, אני מופתע שמרשים להפיץ חוברת זו. היא מוכיחה בכוח שכנוע רב מדי שתורכיה בלא ארצות ערב, עלולה ליפול לדרגת אחת מארצות השולטנים של צפון⁻אפריקה, מרוקו או אלג’יריה שבעבר.

חדשות המלחמה, המגיעות מן הצד האוסטרי, מעוררות דאגה. החזירים הרוסים הללו מתקדמים. הם כנראה הצליחו לחדור בטריז בין גבול רומניה ובוקובינה, באיימם על צבא אוסטריה בתנועת כיתור. בחוגי הקצינים הגרמנים הרגשת תדהמה בעיקר על כי מקרי בגידה נראים מרובים. מספרים זה לזה שגדוד סלאבי אוסטרי בשלמותו ערק וכי לוקח שבי ע"י דויזיה בווארית. כל הקצינים וחייל אחד על כל עשרה הוצאו להורג.

אנו שולחים חמשים אלף חיילים לעזרת האוסטרים. אֵנְוֵר פחה יצא לבודפשט היום ברכבת הבלקנית.

בליתי את הערב ב’פטי⁻שאן' עם הד"ר נויקירך ופיינשטיין. נויקירך מביא עמו את סלינג, Sanitäts major, אשר יודע על דבר גלוי חיטת הבר ומבקשני לספר לו פרטים. סלינג הוא תלמידו של זקס.

צ’רלס כהן מפתח⁻תקוה נמצא כאן בדרך חזרה מברלין. ג’יימס סימון שלח אותו לבריסל אל פיליפסון והלה שלחו לאמסטרדם משם בא בקשר עם משרדי היק"א.

הוא השיג מלווה של 300 אלף פרנק עבור הפרדסנים. אלה מים על טחנת אחיו, אפרים כ[הן].

קושטה, יום רביעי, 2 אוגוסט 1916.    🔗

עברתי הבוקר בפעם נוספת בקונסוליה הגרמנית. ברם לפני צאתי את המלון נעצרתי ע“י אלחלֵל שבא לראותני. בתור נתין צרפתי אינו יכול לעסוק בהוראה. זוהי סוניה היא נשואה, ואם מזה 14 חודש, העוסקת בביה”ס לנערות.

פבריציוס אומר לי כי עדיין אין לו תשובה, כי התייעץ עם Geheimrat merteus“” המחזיק בדעה כי אין מנוס מעבור לפי הנוהל בענין האשרה הניתנת רק לאחר הודעה מראש מאת לויטרד. פבריציוס מבטיחני לחזור ולהבריק ובאופן דחוף.

ליכטהיים סר לראותני. הוא שוחח עם הרב הראשי בענינו של חיים כהן, אבל קצרה ידו לעשות דבר, שכן הוא נתין זר ל[יכטהיים] שמע שטלעת ואנוור¹⁴⁵ נסעו אתמול יחדיו לברלין.

אכלתי בצהרים במלון רובין שם פגשתי את ישראל אוירבך, ד"ר נויקירך וכו'.

כיוון שבימים אחרונים אלה איני עסוק ביותר, חזרתי למנהגי תנומות צהריים ארוכות, מקלחות וכו‘. סרתי אל ‘מיר וקוטרו’ למדידה ולקבלת החליפה. כתפיות רגילות, שבזמן רגיל שולם בעדן מ⁻20 עד 25 גר’, נמכרות היום ב⁻80 עד 95 גר'. ומה יעשו אנשים שמשכורתם החדשית קבועה על מנת לחיות, זאת איני יכול לדעת.

בליתי את הערב בחברת סורייה ועלי ריזה ב’פטי⁻שאן'. הפגישה נקבעה לאחר שעה 6 ושהינו יחדיו עד לאחרי שעה 11. שני בחורים צעירים אלה הנם מקסימים אמנם, אולם האם דלות הלשון הצרפתית שבפיהם או אולי דלות רוחנית? משך כל הערב לא הביעו רעיון כללי.

קבעתי פגישה עם סורייה למחר בשעה 10 ליד ה’אמיט עמומיה', מקום שם יש לו 2 ידידים אותם יבקש להתערב לטובתי.

קושטה, יום חמישי, 3 אוגוסט 1916.    🔗

בשעה 10 נפגשתי עם סורייה. אנו מנסים לגשת אל מידחת ביי, ידידו של סורייה במשרד הבטחון הצבורי; משיבים לנו, ששעות הקבלה שלו הן מ⁻11 עד 12. אכן, מתחילים לנקוט במנהגים של עבודת ממש במינסטריונים השונים. אנו פונים אל בית הספר הוטרינארי משם סורייה מטלפן אל מידחת. הלה משיב, כי עניני אינו בתחום שפוטו, אבל הוא ישתדל להתערב.

בשעה 11 אנו חוזרים אל משרדי הבטחון. סורייה פוגש את אחד מידידיו הטובים, ג’מל ביי, והוא מספר לו על תלאותי ונמצא שג’מל ביי הוא האיש היכול והרוצה לדחוף את עניני. הוא יטפל בי בלבביות, אולם אין לעשות דבר לפני יום ראשון הבא. הרכבת של שבת תסע איפוא גם⁻כן בלעדי…

אחרי הצהרים, תנומה, מדידה אצל החייט, קריאה וכו'. בשעה 7 בא ליכטהיים לקחתני לארוחת ערב הביתה שם יהיה גם זלוציסטי.

ביתו של ליכטהיים מרוהט נאה ואנו מבלים את הערב בנוסח בורגני ומסיימים אותו בלכתנו לאכול גלידה. ליכטהיים כתב אל הול אשר עמו נקבעה פגישה לשבת. הוא מציע לי ללוותו. אני דוחה את הרעיון לילך להציג את עצמי ישירות בפני הול. אילו רציתי לבוא עמו במגע, הייתי עושה זאת באמצעות ניסיב ביי, או ידיד אחר מן המניסטריון. אולם אני מציע לליכטהיים, לבוא עמו למיניסטריון, להמצא שם, על מנת שאם הול ירצה לראותני ויקרא לי אוכל לענות הנני.

קושטה, יום ששי, 4 אוגוסט 1916.    🔗

אחרתי קום בבוקר. ח. כהן סר לראותני. שוורץ ענה טלגרפית שהמשטרה לא ערכה שום חקירה אצל השלטונות בחיפה. ובכן, נותנים לו להמתין, איפוא, פשוטו כמשמעו. היום ינסה לסדר את נסיעתו בדרך הים. אישית דרך זו קוסמת לי יותר, כי יש בה יותר מן ההרפתקה ובודאי ימצא חן בעיני ידידינו המעריכים מעשי “good sports”.¹⁴⁶

ערכתי ביקור אצל פבריציוס. הוא חזר והבריק “דחוף” ותשובה אין לו. צר לו לעכבני, אולם מקווה שיוכל לברכני לצאתי לדרך ביום שלישי. אינשאללה. בין הצהריים לשעה אחת אני מקבל פני הד“ר באואר שמביא אלי גם את הד”ר ברדמן, גרמני צעיר ששרת בגיניאה החדשה, חזר דרך ארה"ב ולקח כאן חלק במלחמה נגד הארבה בחבל סמירנה.

אני למד מפיהם שהד“ר ביוכר שבע רצון מה”הצלחה" שנחל השנה, שוב לא יעסוק כפי הנראה בשנה הבאה בעניני הארבה. הוא יביא עמו כמה גרמנים חדשים ויחפש “הצלחות” חדשות. הדברים הללו הולמים למדי את דעתי על האיש כפי שיצרתיה לי.

אחר הצהרים אני הולך עם רוניה לאַרְנַאוּט קִנִי לראות את משפחת ווליש. שם אני מוצא את ד"ר קרייאקו, כימאי, המייצג את ה⁻Kaliwerke והמבקש בכל מחיר לשכנעני ביעילתם של הזבלים החימיים בתורכיה.

מבלה את הערב ב⁻Taxim עם משפחת אברהם.

קושטה, שבת, 5 אוגוסט 1916.    🔗

בשעה 10 אני במיניסטריון החקלאות עם ליכטהיים. ליכטהיים סר אל הול, מדבר אודותי, הלה מבקש לראותני ואני נכנס. זהו אדם ששערותיו האפירו, בעל נסיון, בקי ומנוסה בעולם הפקידות והדיפלומטיה הביורוקרטית. הוא חקר ולמד בכל הרצינות הגרמנית את הבעיות הציוניות. אנו משוחחים על קופות מלווה וכו'. הול מביט בעין יפה על עבודת היהודים בארץ⁻ישרל ומבטיח, שלכשיראה ברורות במגמות המניסטריון יאמר בגלוי לב אם כן או לא רשאית ההתישבות החקלאות היהודית לסמוך על עזרה רשמית.

אחר הצהרים אני בהֵסְקֶנִי אצל משפחת אלחלל.

סוריה ביי, שראיתיו לפני הצהרים, טלפן לג’מל ביי וזה השיב שנעשה הדרוש בעניני ושהוא יטלפן אחרי הצהרים ויודיע את התוצאות. השדר הטלפוני שהובטח לא הגיע, of coyrse.

הערב אני נמצא עד שעה מאוחרת, לאחר 11 ב’פטי⁻שאן‘. זלוציסטי מגיע. הוא יוצא ממש מכליו: ז’בוטינסקי, במאמר שהופיע ב’טיימס’, מזמין את השלטונות הבריטיים להכריח את כל היהודים פליטי רוסיה, שהם בגיל נשיאת נשק, להקים גדודים יהודיים.¹⁴⁷

זלוציסטי חושש כי הדבר יביא מחדש על המושבות הארץ⁻ישראליות סכנות גדולות אולם הם יזהירוהו באמצעות ה⁻ Botschaft! ¹⁴⁸

יום ראשון, 6 אוגוסט 1916.    🔗

ברור לחלוטין אני אלמד בקושטה לההפך לנמנמן. אחרתי קום ויוצא ב⁻10.45 למשרדי הבטחון הציבורי במטרה לבקר שם את ג’מל ביי. לאחר שאני מחכה עד 11.30, מופיע ג’מל ביי, הוא מופתע לראותני שם מכיון שסוכם ליום שני, דבר שהוא כוזב, הוא אמר לי ברורות לבוא ביום ראשון. זה מבשר לי תוצאה רעה. הוא אומר לי לבוא שוב מחר.

בדרך שובי אני פוגש את מונטגומרי ומזמינו לסעוד עמי אצל ניקולי. במשך הארוחה בא גם הק. נדמה לי שיחסו הצטנן לגבי. מדוע?

אחר הצהרים עורכים לי ד"ר ווליש ומשפחת אברהם ביקור. אנו יוצאים לטיול ארוך ברגל עד מרומי שישלי. ארוחת ערב אצל רובין, ובלוי הערב ב’פטי⁻שאן'.

קושטה, יום שני, 7 אוגוסט 1916.    🔗

בשעה 10 אני אצל פבריציוס. מברקו הדחוף השני נשאר עדיין ללא תשובה. בסופו של דבר אני מתקצף ואומר לו עד כמה אנו מופתעים לראות שחרף קבלת הפנים המנומסת והאדיבה שאנו עורכים ל⁻“Deutsche bedeutende oder unbedeutende Gelehrte”¹⁴⁹ בתורכיה עושים הם קשיים רבים כל כך ⁻“Reichsottomanischen Wissensehaftler”¹⁵⁰

הוא מסביר לי, כי נהפוך הוא, רוצה לזרז בהחלט את נסיעתי ושחזר ואמר לממונה עליו, שיש צורך לתת לי את האשרה, אולם פקודותיו של הרייכס⁻קנצלר קובעות כי האשרה חייבת להנתן ע"י הקונסול המקומי, אין כל יכולת לוותר על כלל זה ואין יכולים ליצור יוצא מן הכלל.

אני חושד במעשה נבלה מצדו של לויטרד. הוא אינו רוצה להסתכן ב“לא”, הוא מעדיף שלא ליתן שום תשובה בהגידו לעצמו שאהרנסון או הקונסול הכללי יבינו כי צריך לוותר על אשרה זו.

לאחר שעה 11 אני אצל ג’מל ביי, כפי שנקבע אתמול. הוא מודיעני, כי התשובה נמסרה טלפונית לסורייה ביי. אני פונה לבית הספר הווטרינארי. סורייה יצא זה עכשיו.

אחר הצהרים אני מטלפן לסורייה ביי והוא מודיעני כי ג’מל ביי מסר לו כי נתנו תשובה חיובית ל’תזכרה' של מינסטריון החקלאות, וכי הענין נכנס לצנורות האדמיניסטרטיביים. אף על פי כן הבטיח ג’מל ביי לסורייה למסור לו אחה"צ טלפונית את מספר המסמך והדרך בה יש לילך על מנת לזרז את הפתרון.

כמובן ששום דבר לא שמענו בענין זה עד בוא הערב. ג’מל ביי אינו רציני או שיש משהו שאין אנו מבינים אותו. המתיחות הפוליטית גבוהה מאד.

קרוב לשעה 7 בא הד“ר באואר לראותני. המשלחת הצבאית הגרמנית פנתה לגרמניה, כדי לבקש שם מומחה וכלי דייג מודרניים על מנת להגדיל, אם אפשר, את יבול הדייג בים השייש, ולהקל ע”י כך על האספקה לצבא. לצורך זה הגיע לכאן, מגרמניה מנהל הדייג בכבודו ובעצמו. ללא ספק שהרצון להכיר אזורים אלה הביאהו לידי ההחלטה לבוא; כסיבה לנסיעתו הוא עצמו הוא מציין כמו⁻כן, כי רוב עוזריו נמצאים בחזית.

מחר יצאו עם המכשירים החדישים לנסות לדוג. הד"ר באואר יצטרף למשלחת כזואולוג שבילה 10 שנים באיטליה והמכיר היטב את דגת האזורים שלנו.

ד"ר באואר אומר לי שהוא דיבר כבר עם ניסיב ביי בענין תכנית הספוגים.

ליכטהיים מופיע וחוטף אותי כדי לסעוד ארוחת הערב בביתו. הוא קורא באזני את המאמר הטפשי של ‘הז’ורנל (או הגאזט) דה לוזאן’ (17.7.1916) על פטפוטיו של מורגנטאו ואת מאמרו של ז’בוטינסקי ב’טיימס'.

ירד גשם הלילה והסופה שככה, נקווה כי החום ירד.

קושטה, יום שלישי, 8 אוגוסט 1916.    🔗

עוד יום של התרגזות בשעה 10 אני בא למיניסטריון החקלאות על מנת לבקר בחברת סורייה. כפי שנקבע אתמול, את המוזיאון החקלאי. אנו פונים שמה. החמרים שנצטברו כאן רבים. יש מחסור באדם ובעיקר במקום.

סורייה מנסה להשיג את ג’מל ביי טלפונית; עונים לו כי איננו שם. אנו הולכים בעצמנו למשרדי הבטחון הצבורי, אותה תשובה עצמה.

אני מאוכזב. סורייה ביי המסכן מתעצב על כך, אין מה לעשות!

מנסה לראות את פיליפ אחר הצהרים ברם הוא עסוק.

ארוחת ערב ב’פטי⁻שאן'. זלוציסטי בא על מנת להודיעני כי הוא נוסע בשבת ברכבת הבלקנית. הכנותיו נעשו תוך רגעים מספר. הוא שואלני, אם העסקים שלי בארץ⁻ישראל לא ילכו לטמיון אם במקרה יבצר ממני לחזור שמה.

הבינותי. נראה שלזלוציסטי נודע ממקור בטוח, כי המתיחות בין רומניה ואוסטריה היא כזו שניתוק יחסים נראה לעין. הרכבות הבלקניות לא תוכלנה אולי להמשיך בנסיעה בקרוב, ואזי אאלץ להשאר בגרמניה.

הוא עצמו נראה כמי שדי לו בנסיונו כאן. היה מתאווה מאד שימנע ממנו שוב לבא הנה.

בחברת הד"ר נויקירך אני יושב בקולנוע עד קרוב לחצות.

קושטה, יום רביעי, 9 אוגוסט 1916.    🔗

בין 10 ל⁻11: קריאה טלפונית ראשונה לסורייה ביי. המסכן נבוך, אינו יודע מה לעשות; הוא יטלפן לג’מל ביי.

אני מטלפן לד"ר פבריציוס; אין תשובה מלויטרד; כשזו תגיע יטלפן אלי.

סורייה ביי יוצא מחר לאיסמיד, הוא מבטיחני, כי יעשה את כל אשר בידו לעשות שלא להשאירני תקוע.

מנצנץ איפוא רעיון במוחי לֵילֵך לראות את פואד ביי בקלם מחסוס'¹⁵¹ שבמניסטריון הפנים.

אני פוגש את ליכטהיים והוא מתלווה אלי כברת דרך.

אומרים כי רומניה הגיעה לידי הסכם עם רוסיה, אבל היא מחכה לאסיף יבוליה; היא תצטרף למחול בספטמבר. כי כוחות צבא של עמי ההסכמה נחתו בדרדנלים, שוב לא יותר מצד גליפולי, אלא בגדה האסיאתית, יפנים במספר רב. כי רומניה באה לידי הסכם עם אוסטריה, אלא שלמען רמות את הרוסים מרימה, זו האחרונה, קול אזעקה וכו' וכו'.

אני מתקבל ע"י פואד ביי. באדיבותו הוא מטלפן ל’בטחון הצבורי‘. הוא בא לידי הסכם שאחר הצהריים אלך אל איסעד ביי מה’קאלם עמומייה’.

לאמיתו של דבר, בדרך ערמה הצלחתי לראות את פואד ביי. הבוקר בקשתי טלפונית את ניסיב ביי שיתערב בדבר. הוא סרב בדרך דיפלומטית, בהגידו, כי מוטב היה שאראה בעצמי את פואד. באתי איפוא שמה והכרזתי על עצמי כבא בשמו של ניסיב ביי.

פגשתי את מוניה אברהם, שוחחתי עמו, סעדתי באיסטנבול וחזרתי ל’אמיט עמומייה' בשעה 1.20. לאחר 10 דקות של המתנה ניגש אלי אִסעַד ביי ואומר לי לחזור מחר בשעה 3 אחר הצהריים.

בשובי אני פוגש את זלוציסטי ואת נויקירך. אני עולה עמם לתה עם זלוציסטי.

בעברי על פני הגשר אני רואה את הצוללת 72. זו לי הפעם הראשונה שאני רואה צוללת.

מכיוון שיורד גשם, אני אוכל עם מוניה ב’פרה פאלאס'.

אחר הצהרים אנו הולכים ל’פטי⁻שאן'. אנו פוגשים שם את ליכטהיים וזלוציסטי בחברת הד"ר שטירמר, שליח הגאזטה של קלן, ושהשלטונות התורכיים מביטים עליו בעין רעה בגלל מאמריו העוקצניים. הוא ייאלץ לעזוב את הארץ.

קושטה, יום חמישי, 10 אוגוסט 1916.    🔗

היום חלו עלי עליות וירידות.

ב⁻9 לערך מודיעים לי, שמישהו מן המשטרה שואל עלי. אני מניח לו שיחכה כמחצית השעה, ולבסוף יורד אליו. זהו פקיד של המשטרה החשאית, השואלני מדוע טרם נסעתי מכאן. אני משיב, שהעכוב הוא בויזה של הקונסוליה. לבסוף הוא דורש לראות את ה’וואסיקה‘. מדוע? הוא משיב לי שאסור בשעה 7 בערב ל’גאלאטה סריי’ ואקבל את הוואסיקה.

אני מודה, כי הדבר עשה עלי רושם רע מאד. בעיקר משום שדיבר עמי על חיים כהן האומר לנסוע עמי. באמת, שטויות.

את הבוקר בליתי בבית השגרירות, שם חכיתי ארוכות עד שפיליף יופיע, ושוחחתי עמו באריכות על המאמרים של ה’גאזט דה לוזאן' וה’טיימס', ועל ההשפעה שיכולה להיות לחבורים הספרותיים של מורגנטאו וז’בוטינסקי על מוסדות היהודים בארץ⁻ישראל שכולן שוכנות על חוף הים.

אחר הצהרים אני ב’אמיט עמומייה‘. מוסרים לי את מספר המסמך שלי שעלי להביא אל – – – ^152א של ה’דחלייה’¹⁵³. אדם זה זריז מאד, והוא מסיים את כל הענין שלי תוך כמה דקות. המסמך צריך שישא עליו את חתימתו של המיניסטר (טלעת ביי). למזלי הרע הוא אינו במיניסטריון, השעה היא 5 אחר הצהרים. אין כל טעם לחכות לו, מחר הוא יום ששי, לכן יש לשוב בשבת בבוקר. זלוציסטי יסע איפוא בלעדי.

כשאני חוזר למלון מודיעים לי, שפבריצוס טלפן ומסר שאני יכול לבוא עד שעה 6 לקונסוליה לקבל את הויזה שלי. הבוקר הייתי סבור, ששוב לא אסע. הערב אני מקוה בבטחון גמור שאסע ביום שלישי 15 לחודש.

קושטה, יום ששי, 11 אוגוסט 1916.    🔗

הבוקר חלף בביקורים בקונסוליות הגרמנית והאוסטרית, במקום שם קבלתי ויזות לברלין, אחר הצהרים ויזה בולגרית. הגרמנים גובים ממך 72¹/₂ גר. האוסטרים 40, הבולגרים 50.

קושטה, שבת, 12 אוגוסט 1916.    🔗

מקרה של טלפטיה שמן הראוי להביאו בפני מומחים. מזה שנים לא הרהרתי בבוקששטר¹⁵⁴ וטעם לדבר. בימים האחרונים האלה רדף אותי זכרו של בוקשטטר. אמש למדתי מפי ניגו כי זה מקרוב נרצח בטַטַכר טשיפליק, ע“י פועלים לשעבר, עריקים שלקחו עמם 500 לי”ת ובנוסף לזה רצחוהו. לפני שעה 10 אני במיניסטריון. חאג’י נורי ביי עומד בדיבורו. הוא שולח אותי בחברת פקיד הנושא עמו את המסמך החתוך ע"י טלעת, אל ראש המשטרה. הלה מבקשני לשוב אליו אחרי הצהרים הוא שולחני אל “הממונה על הנסיעות”, אשר מטלפן, מקבל פרטים ולבסוף דוחה אותי לבוא לאחר יומיים.

בהתאם לעצתה של רוניה אני הולך אל ניגו הממליץ עלי לפני זאקי אלבלה, שופט חוקר אשר מבטיח ללוותני מחר בבקורי אצל המודיר של גאלאטה סאראיי.

קושטה, יום ראשון, 13 אוגוסט 1916.    🔗

מוריץ אברהם סר לקרוא לי וב⁻10.30 אנו בבית⁻הדין. מחכים עד הצהרים. זאקי אלבלה איננו! ואני חוזר לבדי בשעה 1. מחכה עד שעה 3 – אין זכר לזאקי ביי. לבסוף, בשעה 4, אני שם ידי עליו ואנו הולכים יחדיו אל מודיר המשטרה של ‘פֵרֵה’. לאחר טענות רבות מודיעים לי, כי ‘יולגי קומיסר’¹⁵⁵ יתן לי מחר את ה’וואסיקה'. נראה ששלשת מברקיו של הקונסול המבקש מלויטרד פרטים אודותי עוררו במשטרה חשדות לגבי.

הערב עבר בחברת ליכטהיים וד"ר שטירמר.

יום שני, 14 אוגוסט 1916.    🔗

בשעה 10.30 אני בתחנת המשטרה באיסטנבול. עלי ריזה ביי, קומיסאר יולג’ו, מטלפן לרשד ביי מה’קִיסְם סיַאסי'.^156א הלה עוד איננו שם. אומרים לי לשוב ב⁻11.30.אני שב ואומרים לי לחזור שוב ב⁻2 אחרי הצהרים. ב⁻2 אומרים לי לשוב מחר! ובכן, איני נוסע.

בשובי למלון אני פוגש את דָמוֹן המודיע לי על מאמר של אלכס שהופיע ב’אטלנטיק מונטלי' מחודש יולי: חרבנו אדומה, השולטן".¹⁵⁷

אכן, זהו שיא השיאים!!

קושטה, יום שלישי, 15 אוגוסט 1916.    🔗

ב⁻9.30 אני הולך לראות את ניגו. אני משוחח עמו על החשיבות שתהיה להתערבותו של הרב הראשי אצל טלעת ביי בענין שלי.

ניגו מספר לי עד כמה גדול הנזק שפטפוטיו של מורגנטאו גרמו לרב הראשי. ביום החג של הבייראם, כשערך הרב הראשי את בקורו הרשמי אצל חליל ביי, מיניסטר החוץ, וחברו מפריז, הושיט לו הלה את גליון ה’גאזט דה לוזאן' באמרו: “הנה מתנתך לכבוד בייראם” והוא ביקש לדעת המכין הוא כבר את מזוודותיו לנסיעה לוושינגטון.

טלעת ביי, שהיה ידידו הגדול, גרשהו גם הוא מעל פניו.

אני סר לרגע קט אל בית הצירות, לראות את ההודעה על מאמרו של אלכס.

בשעה 2 אני ביולג’י קומיסאר ליקלר' ואומרים לי לשוב – – –¹⁵⁸

לבסוף, בשעה 3 משוחח הקומיסאר עלי ריזה עם ה’מואוון' המביע את רצונו לראות אותי.

הוא מעמיד אותי לחקירה, מסביר לי שבימי מלחמה עריצותה של המשטרה הוא דבר שבהכרח, וואליים ומיניסטרים נותנים אשרות על נקלה, אבל מתפקידה של המשטרה הוא ליצור קשיים והשהיות על מנת לייאש את הנוסעים.

הוא מדבר עמי ערבית וגומר בנותנו בידי הפקודה למסור לי את ה’סיהאט וארקאסי'.¹⁵⁹ סוף סוף!

היום קבלה רוניה מברק מן הקונסוליה ביפו המודיע על דבר פטירתו של ישראל דטנובסקי בוילהלמה, כתוצאה מתאונה. המברק שנשלח מיפו בראשון, הגיע לכאן אך ב⁻13.

קושטה, יום רביעי, 16 אוגוסט 1916.    🔗

בשעת הבוקר אני סר אל מפקד העיר, אני מוסר לו את ה’סיהאט וארקאסי', ומודיעים לי שאין זה מספיק. יש צורך בוואסיקה ממיניסטריון החקלאות, בצירוף תצלום. אני רץ אל עלי ריזה, זה שולחני למניסטריון. בסופו של דבר מוציאני עלי אוסמן מן המבוכה. הוא מצווה להכין את הוואסיקה ומחתים אותה ע"י נסיב ביי. בינתיים מציגני הלה בפני המיניסטר אחמד נסימי ביי. אדם צעיר, אדיב. הוא מודה לי על שירותי בבעיות הארבה. אני מצהיר, כי רק את חובתי מלאתי. הוא מכיר בזאת, אולם מוסיף ואומר כי בעבור מלוי חובה כהלכה, מגיעה אף על פי כן תודה.

אחר הצהרים אני חוזר ל’בֵּייאזיד' ומגיש את הוואסיקה שלי. יש צורך להחתימה ע"י שלישו של מפקד העיר. אני משג גם את זאת ומקבל סוף סוף אתPassierschein ¹⁶⁰ אל רכבת הבלקנים שעלי עוד להחתים על ידי המפקד. גם זה נעשה!

אני קונה בבנק המחאה עבור 1400 מרקים (22.3 ללירה תורכית).

אני פונה לבית⁻הנתיבות ומקבל שם את ה⁻Entlausungsschein.סוף סוף!

אני מבלה את הערב בחברת הד"ר שטירמר. היות ובילה שנים ארוכות בחוץ⁻לארץ, בעיקר בין אנגלים, שוב אין הוא ספוג רוח צבאית ואין השקפת עולמו צרה בנוסח פרוסי. הוא סבור שרומניה תיכנס למלחמה בעוד חודש ימים לערך ולצידה של רוסיה.

אשתו צ’כית ואנטי⁻גרמנית; הדבר גרם לו נזק רב אצל השלטונות הגרמניים.

קושטה, יום חמישי, 17 אוגוסט 1916.    🔗

הבוקר ראיתי את מר פיליפ. הוא מודיעני, כי הממשלה דחתה את הצעת העזרה של ארה“ב לסוריה, כיוון שארץ זו אינה זקוקה כלל לעזרה, בעיקר לאחר שהממשלה המרכזית העבירה 20,000 לי”ת לג’מל פחה על מנת שיחלק אותן כסיוע וסעד.

מונטגומרי, היוצא ביום שלישי הבא כבלדר, יציגני בפני מר ג’ראר¹⁶¹ אשר במקרה הצורך, יושיט לי עזרה בהשגת רשיון הנסיעה לאמריקה.

אחר הצהרים נזדמנה לי דוגמה נוספת ליחס הרע הצפוי מצד פקידינו לאדם שאינו אלא עותומני.

בשעה 2.30 אני מתיצב בפני המפקח המלכותי על מנת לקבל את הרשיון לקנות את כרטיס הנסיעה שלי. אני מקבל את התשובה האופינית: “ירין”¹⁶² בשעה שאזרח אוסטרי, שבא לאותה מטרה, מקבל בנוכחותי את התעודה עוד היום. האוסטרי מזמין את נסיעתו לבודפשט מהיום; אני רוצה לקבל כרטיס לברלין ועלול שלא למצאו מחר שכן מספר המקומות ברכבת הבלקן מוגבל מאד. זה השויון שבטפול בבני הלאום ובזרים. אכן, זוהי שיטה בדוקה להשריש בלב את האהבה לעותומניות ואת הגאווה של הלאומיות.

היום שער החליפין של המרק נמוך יותר = 23.40 מרק עבור לירה תורכית.

יומן אהרן אהרנסון (1916־1919) ־ קבוצה ג / אהרן אהרנסון / אורי קיסרי

 

פרק שלישי: 21 ספטמבר – 22 אוקטובר 1916    🔗

קופנהאגן – סואלוף, יום חמישי, 21 ספטמבר 1916. ¹⁶³    🔗

אתמול,ב⁻6 פגישה עם הפרופיסור יוהאנסן (140 Gothersgade) ישיש נחמד אנו משוחחים בגרמנית. הוא יהיה טרוד מאד עד יום רביעי של השבוע הבא. גם הוא מציע לי לילך בינתיים לסוַאלוף. הוא מספר לי, שנילסן⁻אֶלֶה מכהן כעת כפרופיסור בלוּנד ויעשה בקופנהאגן, עם יתר הפרופיסורים של האוניברסיטאות השוודיות, הבאות לערוך ביקור בשבוע זה באוניברסיטה של קופנהאגן.

אולם בעצם, מדברים מעט, מעט מדי בעניני מדע ובעיקר על ציונות ופוליטיקה. דבר זה יוכיח, אגב, עד כמה לא יתכן בימינו אלה, אפילו לאנשי מדע נייטראליים, להיסגר במגדל השן שלהם.

יוהאנסן רוחש אהדה רבה לתנועת התחיה הלאומית של היהודים. מאידך הוא שואל – ובעדינותו מוסיף, כי אין אני חייב להשיב לו תשובה, אם אין הדבר טוב בעיני – אם אפשר לאחל לארץ⁻ישראל ולכל דרום סוריה, דבר אחר מאשר ליפול תחת הכתר האנגלי.

קבענו פגישה עם יוהאנסן ליום רביעי, 26 לח.ז., ב⁻2 אחה"צ.

חזרתי למלון ‘בריסטול’, סעדתי בחברת ליאו וינץ ואחד מידידיו הדניים סופר, Svent Borberg Miller. העתונאי מניו יורק בא ונטפל אלינו. אנו נפטרים ממנו, לעת עתה, בקבענו לו פגישה ב’קפה⁻פֵאלַאדְס', לשעה 11.

וינץ רוצה לקשור עסקים עם ארה"ב באמצעות מילר. התכנית הגדולה היא לקנות מעכשיו כמויות גדולות של תוצרת החסרה בגרמניה, שתובא אליה מיד לאחר המלחמה כגון: סבון, וכו'. לצורך זה יהיו בגרמניה מיליונים ומיליונים נזילים ואפשרויות לעשות רווחים עצומים.

בינתיים אפשר לעשות ללא כל סיכון, עסקים קטנים המכניסים ריווח רב. כך, למשל, סרטי גומי, ביריות, וכו', שיישלחו בחבילות⁻דואר לארץ ניטראלית ויוכנסו לגרמניה, בהברחה כמובן. אלה יכניסו פי 6–8 מערך ההשקעה. עם 10,000 מרק אפשר להרוויח בנקל 100 אלף בשנה. ואם גם תשאר הסחורה בארץ נייטראלית, אין היא מאבדת מערכה כל עיקר.

וינץ נותן לי כמה פרטים על ארגון משרדו. במשרדו מתקבלים (270) עתונים מארצות אויבות של גרמניה, משרדו הוא המפיץ את חומר העתונים בארצות הכיבוש. שרות המברקים שלו עם גרמניה בלבדו עולה ל⁻18 עד 20 אלף כתרים סקנדינביים בחודש. 13 מזכירים עובדים במשרדו.

אין ספק, שפעילותו אינה שכיחה, כושרו בארגון ראוי לציון והשפעתו בצירות שבכאן היא כל⁻יכולה, אגב, השפעה זו גדלה והולכת בהתמדה אפילו בווילהלם⁻שטרסה¹⁶⁴ בברלין.

תעודות הזהות ויתר הניירות שהיה עלי להשאיר בגבול הגיעו עם חותמת הצנזורה בהמבורג בתוספת “durchgesehen”.¹⁶⁵ אף אחד מהם אינו חסר.

אני עוזב את קופנהאגן ב⁻11.30 לפני הצהריים, באניה. מזג אויר נהדר. לאחר נסיעה של שעתיים, לערך, אנו מגיעים למלמו. כאן בדיקת החפצים ואין יכולים לצאת לפני שממלאים שאלון מפורט מאד, ומראים את הדרכון. האח, הדרור של הארצות הסקנדינביות.

במלמו עלי לחכות לרכבת שתצא אך ב⁻3.26 על מנת להביאני לסואלוף ב⁻4.15. אני הורג את הזמן בכתיבת גלויות ומכתבים לידידים.

אני מגיע לסואלוף ב⁻4.15. מפקיד את מזוודותי במלון שממול לרכבת שם הנערות החדרניות יפות. אולם אין מבינים אלא שפת סוונסקה.

אני סר לתחנה שהנה קרובה מאד. נתקל בפרופסור נילסן מיד עם בואי. הוא קובע לי ראיון למחר ב⁻9.30 בבוקר.

ערב נהדר. לצערי אין אני יכול לנצל אותו לשם טיול יפה; כאבים ברגל השמאלית, מעל לעקב.

סואלוף,יום ששי, 22 ספטמבר 1916.    🔗

זריחת שמש נאה. יום מרהיב מובטח לנו.

ב⁻9.30 אני מתייצב במכון. מתקבל בחמימות רבה מאד ע"י נילסן, שלאחר שיחה פוליטית קצרה ביותר, בה הוא מודיעני, שבניגוד ליוהאנסן שהנו “Ententefrcundlich”,¹⁶⁶ הוא נילסן “Deutschfreundlich”.¹⁶⁷ אחר כך אנו מסיירים באחוזה.

יש להודות, שבניני המכון תוכננו בצורה נהדרת; אין כל מותרות, אך יש בם כל הנוחיות הרצויה לעבודה. מספר מועט של עובדים המשתפים פעולה, אולם התמחות עצומה. גם נכון הוא כי העובדה שהגבילו פעילותם לתחום השבחת הזרעים בלבד פישטה במיוחד את התפקיד.

השיטה שבכאן היתה נהירה לי למדי, אולם סיווגם הנפלא של הרשימות והנתונים, חָסֵר לי מאד. אני נוכח כעת עד כמה היה עלי באמת להצטער על שכתוצאה מאי⁻הבנות, לא יכולתי לבקר במכון זה לפני 3–4 שנים; דבר זה היה מביא לנו תועלת עצומה.

נילסן, בהיותו טרוד, מפקיד אותי בידיו של אקרמן, העוסק במיוחד בחיטים.

כאן לא ניסו מעולם את ה⁻T. dicoccoides¹⁶⁸; יש להצטער על כך.

האנשים עסוקים מאד. הקיץ היה גשום וקר, הקציר נמשך, מזה שני חדשים, התבואות השחירו לחלוטין וזריעת הסתיו באחור.

כך נפרדתי מאנשים אלה לאחר חלוף שעת הצהרים מבלי ראותם שוב. נילסן מבטיחני שבכל שעה, ברוך יהיה בואי ולתקופת זמן ארוכה ככל שארצה. אם תהא השהות בידי אשמח לשוב הנה לפחות לשבוע ימים. אני מודיע למר סוסקין ול’גרנד הוטל' במברק על בואי מחר בערב.

יש לי רכבת היוצאת ב⁻10 בערב, אלא שאני מעדיף לחכות לרכבת הבוקר, שבצאתה מכאן ב⁻6.40, תביאני לשטוקהולם מחר ב⁻6.50 אחה"צ ותיתן לי ההזדמנות לראות, לאור היום, את הארץ בה נעבור.

הרגל כואבת לי כל הזמן ולצערי לא אוכל לערוך טיולים ארוכים. מזג האויר נעים⁻בהיר וקריר. הכפור גרם הלילה נזקים.

הכבישים בסביבות סוַאלוֹף טובים. דומני, אין לך מקום בו ירבו להשתמש באפניים באזורים הכפריים כבסקנדינביה. האנשים מנומסים מאד. הילדות מברכות ברכת שלום בלווית Knicks''¹⁶⁹ חמוד. אין שמץ מן המלאכותי ב⁻Knicks'' זה.

חורשים בדרך כלל בעזרת שלושה סוסים; לא ראיתי אלא מחרשות פשוטות¹⁷⁰ ללא תמיכה וללא כל ‘מאזנים’ קדמיים.

הבחנתי בקרוניות משונות מאד לא יאומן מה קלות הן. הגלגלים צרים מאד בעלי חשוקים בני 2 ס"מ לכל היותר.

המלון מחשב לפי מחירים גבוהים למדי: 5 כתרים לחדר בלא אמבט לשני לילות. בסך הכל אני חייב עבור שני לילות וארוחות – 13 כתרים. יקר מאד. אני מפתיע את החדרנית כשאני כותב לה על גבי הנייר שאני אסע מחר ב⁻6.40, מבקש להעירני ב⁻5.45, רוצה את חשבוני וכו'. זהו מר בדקר¹⁷¹ שעשאני למלומד כל כך.

סואלוף – שטוקהולם, יום שבת, 23 ספטמבר 1916.    🔗

קמתי משעה 4.30. מכין עצמי לדרך והנני בתחנת הרכבת לאחר שעה 6. עלי להחליף שלוש פעמים רכבת. יוצא מן העסק מבלי להיכשל.

מאֵסְלוֹר ואילך (יצאנו ב⁻6.26) אני בקרון המוליך לשטוקהולם. בין קרונית המחלקה הראשונה והשניה אין כל שוני בריהוט. השוני האמיתי נמצא בעובדה שבשנייה יושבים שלושה על כל ספה (6 בתא), ואילו רק שניים על כל ספה ראשונה.

קרון⁻מסעדה מצויין. הדרך מעניינת מאד מאד. אבל איני מתעניין בה. החשוב מכל הוא לעמוד על הקשיים שבגידולים למיניהם בעיקר גידולי הגרעינים באזורים [צפוניים] אלה, מחד גיסא כבר נבטה החיטה החדשה אצל האכרים הקפדנים והחרוצים. מאידך, לא בשלה עדין שבולת השועל והקציר שלה גורם לקשיים לא ייאמנו. לכשתאורגן החקלאות כהלכה באיזורים הצחיחים לא תוכלנה יותר ארצות הצפון, כדוגמת סקנדינביה, לייצר יותר בצורה חסכונית תבואות בעיקר כשדרכי התחבורה יהיו חפשיים וחוקים לשעת חרום (הפרוטקציוניזם) יבוטלו.

היה עלינו להגיע לשטוקהלום ב⁻6.50. אנו מגיעים לאחר 7.30. מוסיק¹⁷² מחכה לי. אנו פונים ל’גרנד הוטל' מקום שם דורשים ממני 14 כתרים עבור חדר (עם אמבט). בשטוקהולם משלמים כעת בעד הכל מחירים משוגעים.

היום הוא Barnens Dag, יום השגעונות.^173א מתרימים אותך לטובת “מושבות ילדים שחפנים” או משהו בדומה לזה.

שטוקהולם, יום ראשון ויום שני, 24 ו⁻25 ספטמבר 1916.    🔗

אנו יוצאים את שטוקהולם ביום שני ב⁻8.30 אחה"צ. מגיע למַלְמוֹ ב⁻7.30 בבוקר.

קופנהאגן, יום שלישי, 26 ספטמבר 1916.    🔗

ערפל כבד, האניה אינה פוסקת מלצפור בצופר. אנו בקופנהאגן קמעה לפני שעה 10. מזג האויר מתבהר. בצירות אני למד, שנתקבל מברק עבורי מאמריקה. נשלח למלון ‘בריסטול’. אלכס שלחו והוא מייעץ לי לבוא לארצות⁻הברית.

שעות הערב בחברת וינץ תחילה לבדו. הוא דיבר על אודותי עם הרוזן רנזאו, אשר יתכן וייקרא, היום מן הימים, לקושטה. וישמח לארחני כדי להצטייד בידיעות מפי. החל משעה 9 אני ב’טרמינוס', שם מצטרפים אלי ד“ר רוזנבליט מרת אפשטיין, מרק סמרי, רוזנבלום והד”ר ברנשטיין.

קופנהאגן, יום רביעי, 27 ספטמבר 1916.    🔗

בבית הצירות, מקבלים את פני ג’אוּס ואֵגָן. מיד אחר⁻כך מופיע ג’ראר. הוא נראה עייף מאד. חדשות אין. הוא מציע לצירות לטלגרף לברלין. את ענין מברק התשובה לאלכס אני דוחה למחר.

שיחה ארוכה עם הד"ר ברנשטיין. יש בדעתו לחקור את יעקובסון, כשזה יעבור כאן, על סיבות ה’חרם' הציוני עלי. הדבר לא איכפת לי לגמרי. ב⁻2 בדיוק אני אצל הפרופסור יוהאנסן, 140 גוטרסגדה (בגן הבוטני).

אני פורשׂ לפניו את הקשיים שלי בהשגת זנים טהורים בתבואותינו, בין שאלו תבואות בר בין שהן תרבותיות בגלל ההאבקה ההדדית בכולן ואני שואל בעצתו. הוא מודה בפני שאין הוא רואה כל אמצעי להוציאני מן המבוכה. הוא נוטה לחשב כי אין פתרון לבעייה.

אנו מסיירים בגן ואני נכנס למעבדה לראות את וורמינג, שכבר פרש. עכשיו מציירים פורטרט שלו. הוא נזכר בהנאה עת עישבּבנו¹⁷⁴ יחדיו במדבר הסהרה, בשנת 1909; והוא מזמין אותי אליו.

טיול ממושך ברגל.

בשעה 10 בערב, לערך, אני נכנס לקפה ‘בריסטול’ שם אני מוצא את וינץ ואת הגברת פון מנדלסון, אלמנה בת 28, דנית, משכילה. וינץ עוזבנו מיד לאחר מכן, ואנו נשארים ביחידות ומשוחחים עד חצות. מחליטים על טיול כלשהו מחר, אם מזג האויר לא ישתנה לרעה.

קופנהאגן, יום חמישי, 28 ספטמבר 1916.    🔗

מכיוון שמר ג’ראר היה אתמול מסוייג, וסיבה לו לכך, העדפתי שלא להיראות היום בשעת נסיעתו.

אגב, נסיעתו זו אינה נראית לי כבעלת חשיבות כל שהיא. הוא ברכני עוד פעם בחמימות רבה מדי to" be on the other side of the danger line" זוכרני טוב מדי גם את גילויי לבו הזעירים בברלין:

“It is goingto be a hell of a winter in this country. And I am afraid they will involve us in War”.

כדי לא לחשוש לניתוק, מוהרֵט כבר אומר היום ברורות, ב“ברלינר טגבלאט”, במונחים שהוא מאמין כי מוסווים הם, כי בעקבות נפילתה של Combles אין יותר להתחשב בדעת איש, יש להתחשב רק בערך הדם הגרמני שהנו " ist ein zu kostbarer Saft"¹⁷⁵ וכו'. ולהילחם בכל האמצעים, פירוש הדבר לחדש את מלחמת הצוללות והוא “מצפצף” על ארצות הברית.

רוצים לייחס לג’ראר כוונות חולפות לנהל מו"מ לשלום. ובלבד שלא ילך לו על כי הוא מרגיש את בוא הניתוק.

עם מר וינץ והגברת פון מנדלסון במכונית להולט.

קופנהאגן, יום ששי, 29 ספטמבר 1916.    🔗

שעות הבוקר במוזיאון הלאומי, במיוחד במדור הפרהיסטורי, שם מענינים אותי שיירי מטבח וגרעינים מפוחמים.

יש להביא כאן דברים עמוקים מאד מפיו של דני צעיר.

אני ניגש אליו ברחוב ושואלו לפרט מסוים בגרמנית כמובן. הוא משיב לי בנימוס. הוא שואל אותי אם אני בא ישר מגרמניה, ועל כך אני משיב שהנני אמריקאי, אולם אני פונה בגרמנית משום שלשון זו מדוברת כאן בפי כל האנשים בעלי תרבות.

כן, משיב לי הצעיר שהינו אמן, אני משוכנע בדבר, כולנו לומדים גרמנית בבית הספר דבר שאני מוצאו טבעי בגלל ה⁻Aachbarschaft und Sprachenverwandschaft“”¹⁷⁶

הבחור שוקע בהרהורים, ולאחר כמה שניות הוא, אומר לי: Allerdings haben wir mehr von der von der Nachbarschaft als von der Verwandschaft zu merkenbekommen"¹⁷⁷

דברים אלה מתארים תיאור טוב למדי את הרגשות האנטי⁻גרמניים של הדנים. בשעות אחרי⁻הצהרים אני מבקר אצל הרב פרופסור סימונסן. ביקור מענין אך מעט, כיוון שבכל דקה נפסקת השיחה עקב הפרעות טרדנים הבאים לאחל לרב חג שמח.

קופנהאגן, יום שבת, 30 ספטמבר 1916.    🔗

בצהרים אני סר אל וורנינג, 5 Bjoerregaadsver Valby. ארוחת צהרים, בה יושבת בראש בתו. השיחה נסבה על חוליות¹⁷⁸ ואני מביע את תכניתי לבקר בפַנוֹן.

וורנינג לוקחני עמו אל פרופסור סמית. הוא ורעייתו מדברים היטב אנגלית. שעות אחרי הצהרים במכון קרלסבר הינן מהנעימות ביותר.

קיבלתי בצירות עבור 500 דולר 1820 כתרים (דולר 1 = 3.64 כת.).

קופנהאגן, יום ראשון, 1 אוקטובר 1916    🔗

סיור בהולט וטיול ברגל ביערות Buche''^179א של דנמרק.

קופנהאגן, יום שני, 2 אוקטובר 1916.    🔗

יום גשום. בהיות החוף המערבי הרבה יותר קר מהמזרחי, אין בכך משום פתוי לצאת לפנון במזג אויר זה. יום שהוא במדה ידועה חסר ענין.

קופנהאגן, יום שלישי, 3 אוקטובר 1916.    🔗

מזג אויר יפה. טיול ארוך מעבר לונגליני וספל קפה בביתן. בערב עם וינץ בדגמר. מצטרפים אלינו העלמה אנגהרד ומשפחת כהנא. אין עושים דבר מחוץ לשיחה פוליטית. במיטה ב⁻2 אחר חצות.

קופנהאגן, יום רביעי, 4 אוקטובר 1916.    🔗

הקשיים כדי לשלוח חמאה לגרמניה הם עצומים, עלי לחתום תחילה הצהרה על “Treu & Glauben” שהמשלוח מהווה “reines Geschenk” עבורו לא קיבלתי ולא אקבל דבר בעתיד. חתימתי חייבת לקבל אישור במשטרה. אולם כשאני מוכר כגר במלון מסרבת המשטרה; עזרתה ניתנת רק לאזרחים בעלי מקום⁻מגורים פרטי. אני אצטרך להתיצב בקופת הנוטריון ומשם ללכת לקונסוליה הגרמנית. בסופו של דבר, כשתגיע החמאה לגרמניה, תמסר לתעודתה אך במקרים נדירים וחרף קשיים מרובים. אני מוותר לעת עתה.

מזג האויר מתגלגל. הטיול בחוץ אינו שובה את הלב. אני מבלה כמה שעות בחדרי, תך כדי קריאה; בין היתר בספרו של ז’אן מסאר, על יסורי מולדתו הכבושה. יצירה עגומה לגבי בוטניקן כמסאר.

קופנהאגן, יום חמישי, 5 אוקטובר 1916.    🔗

יום נוסף שאין בו ענין. גשם ובוץ. אני נפגש עם נחמנסון, ראש הציונים המקומיים.

קופנהאגן, יום ששי, 6 אוקטובר 1916.    🔗

שעות הבוקר במשרד הציוני, משם אל המוזיאון המינראלוגי והגיאולוגי, מקבלים פני יפה מאד, במיוחד על ידי מפקח המוזיאון, ראוון. הוא מראה לי את המוזיאון הדני שלהם. המוזיאון אינו עשיר ביותר לעת⁻עתה. ראוון מוכן להילוות אלי ביום ראשון בנסיעתי, לפַקְסֵה על מנת להראות לי שם את הגדולה במחצבות דנמרק, הוא מעורר בי תקוה, שאזכה באוסף גדול של אחפרים.

הגשם מוסיף לרדת.

כיון שכל חבורתנו הקטנה נמצאת בבית התפילה, לרגל ‘כל נדרי’¹⁸⁰ אני מבלה את הערב בבדידות. הקפה של ארמן הוטלֵט נראה בעיני ריק מדי. זוהי הוכחה נוספת, שרוב לקוחותיו הם ex nostris.¹⁸¹

קופנהאגן, 7 אוקטובר 1916.    🔗

בוקר נהדר. שמש זוהרת. אני נוטל את רגלי על צוארי ופונה אל הפרק פרידריקסברג ואל הגן הזואולוגי. הפרק יפה, הגן שיגרתי. אולם זהו טיול נאה.

קופנהאגן, יום ראשון, 8 אוקטובר 1916.    🔗

קמתי ב⁻6 בבוקר. הברומטר ירד, אבל מזג האויר הבלתי⁻יציב עודנו נאה. אני מקוה ליום יפה. בשעה 7.15 אני בבית⁻הנתיבות, ב⁻7.25 מופיע מר ראוון, וב⁻7.39 אנו יוצאים לדרך. עד Roskilde הרכבת ממהרת למדי במהלכה. בדומה לכך עד Koge, אולם מכאן ואילך זוהי מסילה צדדית ואטיות הרכבת ממש מעצבנת.

לאחר ארוחת הצהרים בבית המלון של Faxe, אנו יוצאים לבקר במחצבה הנמצאת בקרבת מקום. זוהי הגדולה במחצבות דנמרק. תוצרתה נשלחת אפילו לגרמניה. דוגמת כריית הזהב בקליפורניה, כן מחריבה כאן חציבת האבן את האדמה לעד. לאשרו של המקום, נחרבו כך רק כמה עשרות הקטרים. כיום שיכת המחצבה לחברת מניות.

קרוב לשעת הצהרים יורד מעט גשם. ברם ההתנדפות מן האבן כאן היא מהירה ואין אנו מופרעים כל עיקר.

הזדמנות ראשונה היא לי לצפות בשכבות שפוצלו בעטיו של קרחון ועליהם הבקיעים האופיניים מאד. אני נוטל עמי כמה דוגמאות: גיר בעל ‘בריאוזרים’, גרים בעלי אלמוגים ומספר ניכר אל שאחפרים. תחת להשתהות במקום לזמן מה במיון מספיק אנו מחליטים לדחות את עבודה זו על מנת לבצע אותה מאוחר יותר במוזיאון.

בשעה 3 אנו עוזבים את המחצבות ופונים אל ינסן, מנהל העבודה. זהו כפרי פשוט, אבל תשוקה אחת בלבו: הוא רוצה להקים לו מוזיאון משלו. מובן מאליו, שהזדמנויות אינן חסרות לו על מנת לאסוף את היפות שבדוגמאות הסלע והאחפרים.

ב⁻4.51 אנו עוזבים את Faxe בדרכנו ל⁻Kige, נתקלים ברכבת המהירה וב⁻7.20, באיחור של 5 דקות בלבד, אנו בקופנהאגן.

אני מקבל חדר חדש ב’בריסטול'. גם זה חסר נוחיות.

ב⁻9 לערך אני ב’פּלֵה קפה'. הק, מהצירות האמריקאית בקושטה, טופח לי על שכמי, אכן, כהפתעה, זוהי הפתעה של ממש.

קופנהאגן, יום שני, 9 אוקטובר 1916.    🔗

עסקתי בכתיבת מכתבים.¹⁸² הרביתי ללכת. הערב בליתי עם הק.

[

קופנהאגן, אוקטובר 9, 1916

שופט יקר,

אם לא יטעני זכרוני, כתבתי אליך בפעם האחרונה לפני כשנתיים, באמצע אוקטובר 1914, לפני פרוץ המלחמה התורכית. האם קבלת אי⁻פעם את המכתב ההוא?

אותה שעה כבר ברור היה לי, שתורכיה מתכוננת להטיל את עצמה לתוך המלחמה.

וזה – שלא לטובתה כלל… אולם הורגעתי ע“י מי שמתימר להיות דיפלומט, מר ורטהיים, אשר על סמך קשריו המשפחתיים ובכח בואו ישר מקושטא, הביא לי דברים שנמסרו בסודיות גמורה מפיו של אנוור פחה בכבודו ובעצמו. אנוור הבטיח וחזר והבטיח שידועה לו יפה הסכנה הצפויה לתורכיה בהצטרפותה למעצמות המרכז, וכי מנוי וגמור עמו לעמוד על המשמר ולמנוע מארצו סכנה זאת. בעבור חודש ימים עמדנו בתוך תוככי המלחמה. מה שעבר עלינו לסבול מאז, אינו בגדר תיאור כלל. וכל חודש נוסף, כל יום וכל שעה, ממש, מחשים ומגבירים מכות איומות לכל המפעל היהודי הצעיר והרך בארץ⁻ישראל. פלא הוא בעיני, כיצד עלה בידינו להחזיק מעמד עד כה. וראשית סבלנו – בחומר (לפי שעה אני פוסח על יסורי הנפש אשר עוד אשוב לומר בהם שמץ⁻דבר). סבל זה בא בעקבות משטר ה”החרמות" התורכיות. אלכס ניסה ודאי להקנות לך מושג כלשהו מה פירושו של דבר זה. פרסומיו בענין זה ב’אטלנתיטק מותלי' כשם שלא באו בזמן הראוי, לא הלמו גם את המציאות כראוי, וזאת מהטעם הפשוט שאין בכוחן של מלים ליצור את המושג הנכון.

זאת, ועוד: מה שאלכס עצמו היה עד לו הוא כאין וכאפס ומשחק ילדים לגבי מה שהגיענו לסבול לאחר מכן. לפיכך סבורים היינו זמן⁻מה, זמן ארוך מדי, שאין לך עלי אדמות דבר גרוע מהתורכים. הגע בנפשך, מצויים בקרבנו כל כך הרבה יהודים רוסיים, ש“בעלי⁻נסיון” הם, ואם אף הללו מכריזים שבכל הנוגע למעשי שוד ונגישות התורכים הם אמנים ראשונים במעלה, הרי ברור שאין מי שיוכל להתחרות עמם.

והנה ניתן לנו מתוך נסיון מר ונמהר ללמוד שתתכן צרה, ולו גם לזמן מוגבל, והיא גרועה אף מן התורכים: הארבה.

כל מי שמנסה לתאר פשיטת ארבה, אין זאת כי לוקה הוא במידה יתרה של הערכה עצמית ומלא בטחון עצמי מופרז. הן ידעת, כי רשאי אני לראות את עצמי, לפחות במידה מסויימת, כבקי קצת בדברי ספרות וספר. והנה, מכל מה שקראתי, לא מצאתי אלא תאור אחד בלבד – הוא המקראי של יואל, שיש בו כדי לתת מושג⁻מה לאדם שלא ראה בעיניו את הדברים, על הפלישה כמות שהיא. רק מי שראה במו⁻עיניו וחזה מבשרו מכה זו, יקרא בנביא תוך זעזוע והערצה כאחד.

לאחר פלישת הארבה היתה הארץ כלאחר יאוש. כמעט וכלו המזונות, האספקה נצטמצמה במהירות רבה, והרעב הציץ מכל פנים. לאלפי המתישבים, שנהרסו כליל, הקדשנו אותה שעה תשומת לב צדדית בלבד; בעיית הבעיות היתה כיצד לקיים את הנפש, פשוטו כמשמעו. את אחרית נחמתנו ותקוותינו תלינו בכך, שעתה, לאחר חורבן שלם זה, תתרכך קצת ידם השוסה של התורכים.

מילא, עוד הוכחה לכך עד מה מיעטנו להכירם. הארץ שבה לאיתנה והעלתה ארוכה ממכה זו במהירות להפליא. רק מי שראה בעיניו את כח השתמרותו של פרי⁻האדמה בפני כליון ורקב, יכול לתפוס מנין נטל המופלא שבפירות הארץ –העם היהודי – את כח התנגדותו את נצחו.

אין לסמוך על חושם של התורכים למתינות. אכזריותם של “מושלים” מסוג זה כה רחוקה מיכולתו המוגבלת של האדם לתארה, כאשר רחוק וקשה תאורה של המכה האחרת הנזכרת לעיל, הארבה.

אולם הארבה בא ונגוז, והתורכים שרירים וקיימים. זו העובדה וזו התוגה. ואנו עומדים תוהים ותמהים, רבונו של עולם! משום מה אלה אשר בידם האמצעים לכך, אינם עושים דבר כדי לשחרר אותנו גם ממכה לא⁻אנושית זו. מחובתם היה לעשות למען אדמה ברוכת⁻יה זו, למען בני אנוש מסכנים ומעונים אשר עדיין נותרו בחיים שם, איכה נשכח מלבי לגמרי, שופט היקר באדם, כי חיים אנו בשעותיה המבעיתות ביותר של ההיסטוריה וסנטימנטים מסוג זה לא יכירם המקום ולא יכירם הזמן.

לאחר שנתרוששה ונתרעבה הארץ, לאחר פרשת התורכים, הארבה, ושוב התורכים, לא פיללנו לראות אפילו קומץ אנשים שיצאו לחרוש שדותיהם ולזרעם זרע. ואכן, הערבים ברובם נתיאשו ושמטו ידיהם. אולם האכרים היהודים לימדו לקח מאלף ואוביקטיבי ביותר לכל הספקנים, מה עמוקים שרשי האופטימיזם היהודי. בנגוד לכל הצפוי על פי ההגיון והשכל, יצאו הללו לשדותיהם, הצליחו לעבד את כולם, לחרוש ולזרוע כרגיל ולמעלה מהרגיל, וכל זאת למרות הצמצום בידים עובדות, בבהמות עבודה, בזרעים, בכספים וכו'.

מכל מה שראיתי נגע אל לבי ביותר מראה זקני אכרינו. אלה שעברו מבחני חיים קשים, כל מדורי העינויים והצרות – שבני⁻אדם הללו עמדו איתנים בעודדם בדברים ומעשים את הצעירים לבל ימהרו להתייאש. לעולם לא נסלח להם, לשליטינו העריצים, חסרי⁻צלם⁻אנוש, למפלצות אדם אלה, את הדכדוך אשר דכדכו את ימי חייהם האחרונים של חלוצינו הנערצים עטורי⁻השיבה ועתירי⁻הסבל. וזאת בימים, בהם נדמה היה, כי הנה השיגו את מטרתם וראו בחוש את הגשמתם של חלומות חייהם הנאצלים. זקנינו הקדושים האלה, בעמדם שחוחים בערוב⁻יומם, לא בהכנעה נשאו את סבלם כי אם בדומיה ובהדרת כבוד. אולם אנחנו הצעירים לא יכולנו להבליג על רגשותינו. נתכווצו אגרופינו, קללות פרצו מפינו, וכולנו צמאנו לנקם, כולנו עד אחד.

ידעתי, ידידי היקר, כי תתפלא מאד לשמוע מפי מלים כאלה. זכור לי היטב כמה הטעמתי בהרצאותי ושיחותי את העובדה שבין כל האומות המכונות בשם “תרבותיות”, היו התורכים “הפראים” היחידים אשר במשך 400 השנים האחרונות ומעלה לא העיקו על מצפונם פרעות דמים ביהודים. זה נכון. אולם “ישנם פשעים המאפילים על העבר וחוסמים בעד העתיד”,¹⁸³ אמר משורר והוגה דעות אהוב, שמעולם לא השתמש אלא בלשון חבה וברכה, הוא מטרלינק הבלגי. והנה, בצעו התורכים פשעים רבים, רבים מדי, מסוג זה.

בין כה וכה ואנו יצאנו לשדות בתנאים הגרועים ביותר והשקענו עמל רב כדי להכשיר יבול חדש. מהתחלה הראתה לנו העונה פנים רעות ועד פברואר ומרס לא נראו סכויים אף ליבול בינוני. נוספה על כך סכנת פלישתו החדשה של הארבה שתלויה היתה מעל ראשנו בכל אימתה.

בינתים ואנשים גוועים ברעב, פשוטו כמשמעו. מראות זוועה ראו עינינו: זקנים, נשים וטף משוטטים, רעב ובלהות⁻טירוף בעיניהם הגוססות ומאפס מזון נופלים תחתם ומתים.

עלי להעיר בנקודה זאת, כי מראות אלה פחותים היו אצל היהודים מאשר אצל הילידים. וזאת מטעמים שונים. בראש וראשונה הודות לחוש המפותח לחזות דברים מראש ולדאוג להם, לכושר הארגוני ולרגש האחוה החזקים יותר בחיי הצבור היהודי. יתרונות אלה עמדו לנו. מוציא אני ברגע זה מכלל שיקול, אך אינני שוכח ואינני מפחית בערכה של העובדה, שלנו היה יותר כסף, במיוחד הודות לעזרה שהוגשה לנו ביד רחבה על⁻ידי אחינו שבחוץ⁻לארץ, בפרט מארצות הברית. אולם עובדה זו בלבד עדיין אין בה כדי להסביר מדוע שפר במקצת חלקנו מחלקם של שכנינו. כי הכספים הרבים שקבלו היהודים בגלוי מחוץ לארץ, גרמו לכך שהוכבד עליהם נטל המיסים ותשלומי הכופר. מאידך, עדות נוצריות מסוימות סבלו יותר למרות היותן עשירות, בגלל חוסר ארגונים יעילים לעזרה הדדית ואנשים בעלי חוש ציבורי.

בקרב הערבים, במיוחד באוכלוסיה הכפרית, היה קציר המוות איום. הללו משוטטים בשדות וביערות ומחטטים אחר דבר כלשהו שניתן ללעיסה. באביב האחרון היה זה מראה שכיח למדי: בני אדם רועים בשדות כבהמות מרעה. אין צריך לומר, שמצב זה של תזונה לקויה שימש קרקע פוריה להתפשטותן של מגפות. כפרים רבים מכפרי הילידים, היו עזובים למעשה, ולא נותרו בהם אלא מתי מעט נשים וילדים.

בסוף מרס החלו הענינים להשתפר, הקמה בשדות החלה לעלות להפליא. באפריל ובימים הראשונים של מאי עלו התקוות. מעתה ציפינו ליבול למעלה מהרגיל, ליתר דיוק קיווינו לשערים מבורכים למעלה מהמידה הרגילה, אף שגם הם לא יכלו למלא את צרכינו, כיוון שלא כל אדמת החריש נעבדה (לא יותר מ⁻60% של אדמת החריש בארץ). אולם בין הימים 12–18 למאי עבר עלינו גל שרבי שכמוהו לא ידעה הארץ זה 35 שנה. השרב ליהט את יבולנו וטרף את כל תקוותינו.

לכשהחלטתי לעשות מאמץ ולחמוק מהפח שפרפרנו בו, יצאתי, מטעמים שאסבירם לאחר מכן, לבקר בכל המרכזים החשובים פחות או יותר. התרשמתי, שמלאי המזון בארץ יספיק אולי להחזיקנו בחיים עד לסוף אוקטובר, לא יותר מזה. מה יהיה על הארץ הזאת, ועל תושביה האומללים לאחר מכן, הרי זה למעלה מכח אנוש להרהר בכך. ולואי וידעתי כיצד יכול אדם שלא להרהר בכך, על כל האיום שבהרהורים אלה, על תמונות הזוועה העולות בדמיונך בעל כרחך.

אך היכן ממשלתכם, אתה עומד לשאול אותי? הוא הדבר: אין ממשלה לנו. רודה בנו, שוסה בנו, אוכלת בנו בכל פה כנופיה של שליטים אכזרים, חמסניים, שחצנים, גרוע מזה, בעלי שחצנות⁻גרמנית, ולא איכפת להם מה יהיה על הארץ הזאת, על האוכלוסין שלה ואף עליהם עצמם. “אחרינו המבול”¹⁸⁴ – זהו מוסר שלהם, זוהי כל הפילוסופיה שלהם.

השליטים פרסמו גילוי⁻דעת ובו הודיעו שמאז 50 שנה לא היה יבול מבורך אשר כזה, במלוא ידיעתם שהדבר כזב וצביעות. הם סרבו להתיר הספקה מאמריקה, בנימוק שאין הכרח בכך. וזאת בשעה שבחבל בירות והלבנון בלבד גוועו למעלה מ⁻50 אלף איש ברעב, ובכל הדרכים מתגוללות גוויות מתים ואין קובר; בשעה שבמו עיני ראיתי, “ראיה כמה שנאמר”¹⁸⁵ מאות ילדים ברחובות העיר מתיפחים ללחם ונופחים נשמותיהם בזרועות אמותיהן נפוחות הרעב, ילדים בגיל 3–4 מחטטים בחוצות ונוברים אחר כל פסולת וסחי ש“בר לעיסה” הוא. ושוב ראיתי, כיצד הם בולעים קליפות שיח הצבר ואילו קליפות התפוז או הלימון נחשבים מאכל מעדנים ממש.

ביום 13 ליולי שעבר נסעתי במרכבתי מבירות לדמשק. כמעט יצאתי מדעתי בראותי על כל הדרכים מאות על גבי מאות אנשים משוטטים ללא מטרה מזי רעב, ועשרות גוויות נערמות בצידי הכבישים הראשיים. אותה שעה עבר במכוניות עם מטהו באותה דרך עצמה הוד מעלתו האחשדרפן העליון שלנו ג’מל פחה, שר הצי, פילדמרשל על פי המינוי העצמי, מפקד המחנה הרביעי (המצרי), וזה קרוב לשנתיים ימים מגיני וידידי האישי, (הא, רחם עלי, ידיד יקר).אילו היו עיניהם עיני אדם ולבותיהם לבות אדם, חייבים היו מראות אלו לזעזעם כאשר זעזעו אותי. אכן, למחרת היום נסיתי לעמוד על רגשותיהם של אנשים אלה. קולונל עלי פואד בי, ראש המטה של המחנה הרביעי, ג’נטלמן, סליחה, קצין⁻תורכי מבריק בצחצוח אירופי שטחי, יצא מכליו כשהשמעתי באזניו את דבר השואה באוכלוסיה.,שמע נא אהרן, אמר, הן אתה בחור חסון ואיתן, הן לא תתרכך למראה “דמעות התנין”¹⁸⁶ של קומץ נשים פושטות⁻יד היסטריות". אותה שעה, הגיע מספר קרבנות הרעב מעל ל⁻50 אלף.

אכן, אילו נכון היה, ש“להבין הכל פירושו לסלוח הכל”¹⁸⁷ אפשר היה לסלוח להם לתורכים גם את הדבר הזה. מנקודת ראות המלחמה אפשר להבין את הסירוב אשר סירבו הם וסירבו הגרמנים, שותפיהם⁻לפשע, להרשות אספקה מאמריקה. ברגע שאתה מודה בכך, שאי איזה איזור מאיזורי תורכיה נתון באימת רעב, עד כי דרושה עזרה מבחוץ, הודית ממילא שהמלחמה לא תוכל להאריך ימים. נוסף לכך, אי אפשר שלא לראות בהבאת מזון מהחוץ נצחון מוסרי ופוליטי של בנות הברית. כל דרדק בסוריה ובארץ ישראל יבין ששום משלוח מזון לא יוכל להגיע ללא אישור מטעם שלטונות בריטניה וצרפת, ואנשים שנתייאשו כבר מהתקוות הראשונות להשתחרר מהר מידי התורכים, יעבור עליהם מחדש גל אהדה כלפי צרפת ובריטניה.

זאת ועוד: בהישאר המצב כמות שהוא, מי הם אחרי ככלות הכל הגוועים? שמא תורכים? לא ולא! רק אי⁻אלה כלבים נוצרים, כלבלבים יהודים, בוגדים ערבים. מילא, “ברוך שפטרנו”.¹⁸⁸ הרי זוהי ממש מציאה מן השמים ברצון אללה, להיפטר מכל הבלתי רצויים האלה בדרך הטבע, ללא שפיכות דמים, וללא מתן הזדמנות למעצמות זרות להתערב. אכן, ידיד יקר, אם עדיין אינך מוכן להודות בכך, כי אללה הוא אלהים וג’מל פחה הוא מדינאי ערמומי בחסד עליון היודע מה שלפניו, קטונת ידידי מלרדת לעומק יפיה של נפש שליט מזרחי. לפני 15 יום בערך קראתי ידיעה טלגרפית שמקורה בהאג, ונתפרסמה ב“ברלינר טאגבלאט”, לפיה התירה הממשלה התורכית הספקת מזון לסוריה. באמצעות מר אגן, שאגב התייחס אלי בידידות רבה, שיגרתי מברק למר ון⁻דרייק כדי לברר מה אמת בידיעה עתונאית זו. עד כה אין תשובה. יתכן, ואין זה מעניני כלל, אולם אימתי תבינו אתם האמריקאים, כי חובתכם הלאומית ובין⁻לאומית היא לשים קץ לדיפלומטיה של חובבים והדיוטות ולשגר קונסולים שאינם חרפה לארצות הברית, כמו האדון הגרמני סטרובה בחיפה, למשל. בכל זאת, אני מוסיף לחבב את שירתו של ון⁻דייק.

היש צורך להגיד לך, להצדקת הדברים הקשים והמרים אשר הטחתי כלפי התורכים, שלא רק הסבל הגופני, שניסיתי להקנות לך מושג עליו, לא הוא בלבד הביאני להלך רוח זה? רבות שבעה נפשנו לשמוע, כי “מלחמה – מלחמה היא”¹⁸⁹ ואין להמנע בה מסבלות קשים. הנה זה עתה עברתי את גרמניה, פקחתי לרווחה את עיני לראות את המצב בה ונוכחתי לדעת שאף בגרמניה זו “הממושטרת” יפה יפה, סובלת האוכלוסיה מצמצום מזון וכו'. “אך יש מחסור ויש מחסור”.¹⁹⁰ קורא אני עתה ספר כתוב ע"י חבר למקצוע, בוטנאי מפורסם ג’אן מסרט, אשר פרסם מחקרים על חיי הצמחים במדבר סהרה. ג’אן מסרט הוא בלגי וספרו האחרון עוסק בענינים שלא בגדר מקצועו: “הגרמנים בבלגיה – תרומה לספר⁻היסורים של בלגיה”.¹⁹¹ הוא מספר על מעשים איומים. ואף⁻על⁻פי⁻כן אינני מבין על מה הוא מתאונן כל כך. הנה ממש כך נוהגים בנו באכזריות התורכים ורק בזה ההבדל הפעוט שאנו – עותומנים. מעולם לא הסב אויב חורבן גדול יותר לארץ זרה שפלש לתוכה, שכבש אותה, ומעולם לא דיכא את יושביה כאשר עשו התורכים – שלמעשה כובשים זרים הם – בהחריבם ובדכאם ארץ ויושביה בסוריה וארץ ישראל. אך טבעי הוא, שאנו היהודים מרגישים ביתר שאת את נחת זרועם. הדבר שלא רק איפשר את עבודתנו וחיינו בארץ⁻ישראל, כי אם שיווה להם קסם מיוחד, ולו גם תחת השלטון התורכי המשובש מטבע⁻ברייתו, היה חופש הדת, החיים האוטונומיים של הישוב, אפשרות פיתוחה של התרבות הלאומית, שימוש בלשון העברית, התחושה כי אם גם לא עצמאים אנו, מכל מקום בבית אנחנו, בערש⁻אומתנו הקדום, בה נוכל להדק את העבותות הישנים בין הארץ והעם, לחדש את נעורי הארץ ומתוך כך גם את נעורי העם, ולזכות אם לא תמיד בהוקרת⁻הכלל, לפחות ביחס כבוד כללי ושם טוב בעולם.

על כך נאבקנו וזאת גם השגנו בכוח מאמצינו הכנים. והנה עתה איכה שודדנו מכל אלה, באיזו אכזריות ובאיזו שיטתיות מחושבת – וכהרף עין! בכמה אכזריות ובכמה שיטתיות הם נתנו את דעתם ואת מיטב מאמציהם לעקור מן השורש את כל אשר השגנו, אף כי ידוע ידעו כי כל מה שעשינו היה מתוך נאמנות מלאה לטובת הארץ ואף לטובת האימפריה התורכית כולה. ומה הדבר אשר הם רוצים מאתנו? לשעבדנו ממש. הם מודים שעזרתנו דרושה להם אולם עלינו ליהפך להיות “תורכים בני דת משה”.¹⁹² לא, תודה רבה. אמרתי ושניתי ואמרתי, שכל מה שהתורכים עשו בנו נעשה באכזריות ושיטתיות. אשר לאכזריות יש להם לתורכים די משלהם, אולם שיטה, ראה זה חדש אצלם. זו זמורת⁻זר להם. ובקלסתרה האנטי⁻יהודי ברורים סימני ההיכר של השיטה: “עשוי בגרמניה”. ה“פרוסיזציה” אשר בוצעה בפולנים בפוזן וכו'.

כאן אני מגיע סוף סוף לעיקר הדברים. מחובתי להודות, כי מרגיש אני עצמי בבחינת “סחור סחור לכרמא לא תקרב”, שהרי רק עכשיו בעמדי בעמוד עשירי של אגרת זו, אני קרב לנקודה העיקרית החשובה ביותר, אולי היחידה שבכל הבעיה. אך אל נא תדון אותי לכף חובה, אנא אל תשכח, שבמשך שנתיים ימים לא ניתן לי לדבר באופן חפשי וגלוי. חייב הייתי לנצור לא את לשוני וכתבי בלבד, כי אם אף את מחשבתי וחלומותי שהיו תחת שבט הצנזורה. יצאתי לחלוטין מן המסלול. ומה הפלא שעטי העלה חלודה, ולשוני האנגלית בודאי לא שופרה. האם לא הכריזו מזמן הצרפתים, אלה הפסיכולוגים החריפים: “המעורב עם הבריות כותב תכופות וקצרות, והמתבודד כותב נדירות וארוכות”?¹⁹³ על כן עליך לשאת גם את הדבר הזה ולסלוח לי אם אוכל לרכז את מחשבתי. נוסף לכך, הדבר שאני עומד להודיע עליו כה איום הוא ויש בו כדי לגרום בקלות רבה קרע מוחלט ביחסים בינינו, ביני ובין כל ידידי לשעבר, שעליך לסלוח לי על היסוסי האינסטינקטיביים בהעלאת הדברים על הנייר. אף⁻על⁻פי⁻כן אנסה “לתפוש את השור בקרניו”.¹⁹⁴

אולם עליך גם לסלוח לי אם אפתח שוב “מבראשית”. למען האמת, חייב אני לנהוג כך לא רק למען תיטיב להבין את דברי וידוּיי אלה, כי אם גם מתוך תקוה חשאית בלבי שעל⁻ידי חידושם של זכרונות מימים עברו אצליח אולי לאחוז בקרנות מצפונך ולהמלט מגזר⁻דין חמור. ועתה – ישר לענין. מראשית המלחמה לא יכולתי לעמוד על כך למי נתונה אהדתך. האם פרו⁻בריטי אתה, או שמא – סלח לי אם זה פוגע בך – פרו⁻גרמני? אולם הן לא יכול להיות צל של ספק בדבר, שאנכי אנטי⁻גרמני הנני כעת יותר מבכל עת שהיא. למעשה באה מלחמה גרמנית זו, אף כי מהר מאשר חששתי, כאישום המוחלט של ניחושי. האם לא היטבתי לראות מזמן, מה עמוקות שלוחות הארס הגרמני? האם לא מזהיר הייתי לענין ושלא לענין",¹⁹⁵ בכל עת ובכל שעה, את ידיד וחברי האמריקאים אף מפני המדע הגרמני המורעל, דבר אשר אנשים רבים כל כך הכירו עתה, כי האזהרה נכונה ובזמנה היתה? האם לא התרעתי בשיחות פרטיות ובהרצאות פומביות על הסכנה הגרמנית בשעה שלא קל היה להשמיע דברים כאלה, מבלי להיראות כמסית פרובוקטיבי ולעורר חשדות? האם לא גוללתי צרות על ראשי בעשותי זאת, למרות הכל, שוב ושוב?

ודאי, לא חזיתי שכה קרובים הדברים להתרחש. את זאת לא ראיתי לדאבוני, ‘אף כי ידוע ידעתי כי בוא יבוא’. על כן לא תהיה זאת הפתעה לא לך ולא לשום אחד מידידי האמריקאים, כי מראשית המלחמה לא חדלתי מלהיות אנטי⁻גרמני.

עתה אנסה להעלות בזכרונך דבר שיתכן ששכחת אותו מני אז. האם נזכר אתה, בשלהי 1912 או באביב 1913, עמדתי להרצות אי⁻שם בניו⁻יורק ולעזרתי באו פארצ’יילד, סווינגל וקוק¹⁹⁶ מוושינגטון. למחרת (אתה התגוררת ב’ריברסייד דרייב, והיה אתך אותו טבח וינאי משובח) ארחת אותנו לארוחת בוקר טובה. בעת הסעודה ולאחריה שוחחנו בבעיות המזרח. אני גוללתי בפניכם את השקפתי על מדינה ארמנית חופשית בעתיד הקרוב. אינני זוכר על סמך מה הגעתי למסקנה, כי מדינה כזאת יתכן ותקום בטרם תחלופנה 12 שנה, “בדיוק”.¹⁹⁷ לא יכולתי לחזות מראש, כמובן, שתוך שנה אחת יירצחו 800 אלף מתוך אומה אומללה זאת. אחר כך הסברתי באוזני כולכם משום מה לדעתי חייבת בריטניה ליטול את ארץ⁻ישראל תחת חסותה, וזאת בטרם תפתחנה מנהרות⁻הרכבת בהרי הטאורוס והאמנוס. אותה שעה הבעתי גם את השקפותי על החשיבות הרבה הנודעת לחסות בריטית זו להגשמת תקוותינו הלאומיות, ומה הטעמים שלמענם כדאי לה גם לבריטניה לסייע למפעלנו. סווינגל כדרכו הרחיק לראות, תפס מיד את הדבר והצטרף להשקפתי. דבקו בה גם קוק ופארצ’יילד וזוכר אני בדיוק נמרץ את שאלתך אתה, השופט: מדוע אינך מביא את הצעתך בפני השלטונות הבריטיים? ואני חשבתי, שבהיותי אזרח עותומני, יותר משזה ענין עדין לגבי, מסוכן הוא לגבי רבים אחרים. אם תגנב לאזני התורכים ידיעה על צעד כזה מצד יהודי ארץ⁻ישראל, תהא כל עבודתנו בארץ נידונה לכליה. כמו כן אמרתי לך, שיש בדעתי להיות במצרים ולראות את פני קיצ’נר.

אולם פארצ’יילד הציע, ואתם כולכם הסכמתם עמו, כי טוב שאדבר על כך עם לורד ברייס, שהחשבתיו מאד ופעמים אחדות פגשתיו במסיבות יום ד' אצל אלכסנדר גראהם בל, חותנו של פארצ’יילד. ואכן, החלטתי לשוחח עם לורד ברייס שעמד לצאת מוושינגטון. לרוע מזלי נשתהיתי ימים אחדים בניו⁻יורק, לורד ברייס היה מוכן לנסיעתו לדרום אמריקה ויצא את העיר באותו יום או למחרתו. כך, לדאבוני, נסתיים הדבר.

בא אני להזכירך כל אלה, לא מפני שבדעתי לומר כי אתה או מישהו אחר יש לו חלק בצעדי לאחר מכן. מה שעשיתי ומה שאני עומד לעשות עשיתי ואנכי עושה על אחריותי בלבד. אולם בהזכירי זאת התכוונתי להעירך על כך, שכבר בזמן ההוא היתה דעתי שבריטניה, והיא בלבד, יכולה לעזור לנו. אותה שעה בודד הייתי בדעתי זו. הציונות הרשמית סבורה היה, כי עתידנו צמוד לתורכיה ועלינו ללכת עמה יד ביד. ואם אותה שעה, על אף היותי עותמני, לא היו לי היסוסים רבים לייעץ לה לאנגליה לכבוש את ארץ⁻ישראל, לא ראיתי הצדקה לעשות זאת בניגוד לדעתה של הציונות הרשמית, על כן, כל עוד המשכנו עם התורכים נטלתי על עצמי דומיה ושמרתי על ניטרליות. בהכירך את מזגי, רשאי אני לאמר חום מזגי, תודה שלא נקל היה הנצחון אשר נצחתי את עצמי. ראיתי את עצמי כבול⁻אחריות לגבי המוסד אשר הקמתי ונהלתי, וזמן רב למדי נמנעתי מכל צעד העלול לסכנו. בפרוץ מלחמת אירופה הצטערתי צער רב על כך שעלי להשאר בארץ⁻ישראל ולהמשיך בעבודת התחנה, אולם נשארתי במקומי בקור רוח סטואי. ואז באו ימי הזוועה של נובמבר 1914 ונבעתתי למראה השיטות התורכיות שהפתיעוני במידה שלא תשוער.

ידוע לך, שבאחרונה השתדלתי לעמוד במרחק מה מהציונות הרשמית ואף ידוע לך מדוע הייתי לעומד⁻מהצד. כן לא השתתפתי בחייו האירגוניים של הישוב, כדי להמנע מחיכוכים עם רופין והדומים לו. אולם כשהחלו נגישות נובמבר, כשמנהיגינו היו אחוזי⁻בהלה ולא העזו להראות את פניהם, וכשהוברר לי שטבח היהודים תוכנן מראש ואין איש אשר יתיצב בשער, לא נותר לי אלא למלא אחרי דברי חז"ל: “במקום שאין אנשים השתדל להיות איש”. אנוס על פי חובה עליונה זו, פניתי לא גָ’מל פחה האיום, הלכתי אליו באורח פרטי ואמרתי את שאמר תמיסתוקלס לאורביאדס: “הרגני הרוג, אך הקשיבה”, והוא הקשיב. ובראותו כי לא כדאי לו להרגני שינה את קו מדיניותו.

אלכס ודאי ספר לך ענין זה בפרוטרוט, כיצד הפכתי להיות ליועצו של הרודן שלנו: ואם גם לא נטה לי חבה יתרה, יש ונטה לי את אזנו. מה שאני רוצה להוסיף ולומר כאן הוא זה: בנובמבר 1914 הגעתי לכלל מסקנה, שטבח היהודים תוכנן ע"י הממשלה ועל פי מסקנה זו פעלתי. כמובן שהוכחות לכך, כוונתי להוכחות על גבי נייר,לא היו בידי. לפני חודש הגיעה לידי בברלין הוכחה בכתב, וזאת ממקור מוסמך ורשמי, כי צדקתי בדעתי זאת ולא טעיתי בהערכתי כי התורכים רכשו להם, או פיתחו בהדרכתם החינוכית של הגרמנים, כשרונות חדשים.

בימי קדם היו בני אדם מנסים תרופות חדשות בגופם של כלבים והיו מצפים לתוצאות. לפנינו כאן ניסוי כזה: תרבות גרמנית נבחנת על גבי התורכים, והנה גם התוצאות המופלאות. החינוך הגרמני מופיע בכח מעורר לחישוף האפשרויות הכמוסות בתורכי. הבו תודה, הבו גודל לגרמנים!

הנסיון בעל חדשים מספר שרכשתי במגעי עם ג’מל פחה, שהוא בלי ספק אחד משלושת האנשים הגדולים של תורכיה בימינו, חיזק אותי בדעתי שאת תורכיה יש לקרוע לגזרים. אני מאמין, שביחס לתורכיה (וכן ביחס לגרמניה) אמת הוא, ש“לכל עם ממשלה שהוא ראוי לה”. ליתר דיוק,“אין הממשלה אלא בבואה נאמנה של מהותה הנפשית והמוסרית הסמויה⁻מן⁻העין של אומה”.¹⁹⁸ זהו המשפט הסופי אשר הנני חורץ עליה, על תורכיה. מהן המסקנות מכך? “טוב שבפתנים רצוץ את מוחו, ומקן הצרעות דבורה לא תוולד”.¹⁹⁹ כל עוד לפחות היו חיינו בטוחים תחת יד השלטון המשובש של התורכים, לא ראיתי את עצמי רשאי לתת יד להרס התורכים. אולם כשנעשה לי ברור, מעל כל צל של ספק, שהיינו תלויים בחסדיו ובשגיונות רוחו של אחד ג’מל, או איזה תורכי אחר אכול יצר הסדיזם, גמלה בי ההרגשה שמחובתי להוציא את המסקנות. וכן עשיתי. אותו רגע עברתי, לפי שעה במובן הרוחני, לצד “האויב”. אם עד כה לא הגעתי לשיתוף פעולה מעשי עם האנגלים, הרי קבלתי על עצמי בפני מצפוני את התפקיד לתת להם יד, לעשות כל מה שיהיה בכוחותי לשחרר את ארצנו מהמארה התורכית. מה שהחלטתי לעשות ממשיך אני עדיין לעשותו באורח פרטי, אולם יודע אני בתכלית הידיעה, שכל אחי היהודים שבארץ⁻ישראל יסכימו אתי. לא רציתי לעשותם שותפים לאחריות, אולם בטוח הייתי בסיועם המוסרי. במגעי עם ג’מל נוכחתי לדעת שמאחורי עומדים אלפים ורבים, המפנים מבטיהם אלי כאל מנהיגם. בבת אחת נעלמה כל טינה בין מפלגות יריבות, ומצדדים מפתיעים ביותר הגיעו אלי הבעות הערכה ונכונות ללכת אחרי לכל אשר אובילם. כיוון שאין אני משתכר בקלות מאהדת הקהל, הקפדתי כמו עד כה על פרישתי. אך בה בשעה תיכננתי את תכניותי. אותה שעה החלטנו,שעל אלכס לחמוק מהארץ. אתה מכירני וגם את אלכס אתה מיטיב להכיר, ועל כן לא יעלה על לבך החשד שהוא יצא על מנת להתחמק מהסכנה האישית שהיה נתון בה. אינני סבור, שאהבתי אותו מסנוורת אותי. כמו כן יודע אני שגם אתה רואה, או ראית אותו מחונן בכשרונות אינטלקטואליים מזהירים. על כן החלטתי שהוא מתאים הרבה יותר ממני לקשירת קשרים עם השלטונות הבריטיים המוסמכים. וזאת המטרה העיקרית שלמענה ירד למצרים.

לא קבלתי כל דו"ח ממנו, אף לא היתה כל אפשרות לקבלו. על כן אני תוהה מדוע נכשל, ואני נמנע מלחרוץ משפט. משער אני, שהוא התדפק על דלתו של אדם קטן מדי. אלכס ודאי הגביה עוף ובר⁻דברו לא יכול היה להשיגו. ודאי נראה לו אלכס כשוטה סתם והוא חסם בעדו את הדרך. בינתים סולק אדם זה מתפקידו על ליקויי⁻תפישתו. אולם אלכס נחפז בינתים להתיאש, מהר מאשר רשאי היה לכך, בדעתו יפה מה נתון על “כף המאזנים”.²⁰⁰ בין כה וכה, בראותי שהנה עברו חדשיים ימים ואין אות להתקדמות שליחותו של אלכס, שיגרתי איש שני, מטובי עוזרי, מבריק בכשרונותיו, בעל סגולות רוחניות מובהקות, אם כי חסר האינטואיציה הצרופה הבלתי⁻ מצויה שבאה לו לאלכס כתורשה מאמנו. לעומת זאת, עולה אבשה על אלכס בעקשנותו. ואכן, למעלה מכל המקווה, לאחר עמדו במבחנים קשים ביותר, הוא הצליח. הוא יצר מגע עם איש מבין⁻ענין, הם הבינו איש את רעהו, והקשר הוקם.

בנובמבר בשנה שעברה חזר אבשה, לא בלי סכנה גדולה לעצמו ולכולנו. זו היתה שעה יפה לכך שאלכס יצטרף, כי אפילו אותה שעה לא פסקנו, אבשה ואני, להאמין שהוא האיש הטוב ביותר לפעולה זו. אילו חזר אותה שעה מצרימה, בעיית סוריה היתה מקבלת כיום צורה חדשה לגמרי.

שוב נאלץ אני להמנע מלחרוץ משפט עד אשר אשמע דברים מפי אלכס עצמו, אך לא אוכל להכחיש כמה צורבת בלבי המחשבה שמא משתמט הוא.

באשמת תקלה אוילית נותקו הקשרים שהוקמו בינינו ובין מצרים, וזה חדשים מספר שאנו עושים מאמצים רבים לחדשם. לפי שעה, ללא הצלחה. ניסה אבשה ונכשל ובא בפני בית דין צבאי. הוא ועמו 22 מאתנו צפויים היינו לתליה. הצלחתי לסדר את הדבר. לכשנכשלו כל הנסיונות, ומצד שני הוברר ששהותי במקום אין בה תועלת, הוחלט שעלי לנסות ולערוך גיחה אחרונה. אכן, הצלחתי לחמוק מידי התורכים, גדולה מזאת, אף מבין הצפרנים הגרמניות. עתה ניתן לי להתחיל, ואף אתחיל, את הכל מחדש.

הנה לך הווידוי שלי. אילו יצאתי את הארץ והגשתי בגלוי את שירותי לצד האנגלי, זה בלבד היה חמור למדי, פגיעה קשה בשמי ובעמדתי. אולם הריעותי לעשות. נשארתי במקום וארגנתי תנועה שלמה, באתי בקשרים עם שרותי האינטליג’נס כפי שזה קרוי בפי איסטניסים. אולם איני אוהב מלים מתחפשות. במלים ברורות: הייתי למרגל, רחמנא ליצלן! ²⁰¹

סופר לי, שהגנרל באדן פאול כתב ספר סנגוריה על הריגול. אינני להוט לקרוא בו, אינני מרגיש כל צורך של התנצלות ותנא דמסייע, הנני ניצב איתן ובוטח בפני בית דינו של מצפוני⁻אני. יתכן שקהה⁻חושים אני לגבי מוסר צבועים ומתחסדים, אך אין אני מרגיש כי ויתרתי על קוצו של יוד מהכבוד העצמי, אף יתכן שאבד חיני וכבודי בעיני רבים שהנני אוהב אותם ומכבדם.

התורכים עשו בנו מעשי פשע “המבטלים את העבר וגודרים בעד העתיד”.²⁰² לעולם לא נוכל עוד להמשיך עמם יחד. מזמן רב משוכנע הייתי שעלינו לעבור לצד הבריטי. עתה, כל אחד ואף יהודים גרמנים פטריוטיים דלעילא, היודעים משהו על התורכים ועל תנאי חיינו בארץ ישראל, מודים שעלינו ללכת עם האנגלים. אני מכל מקום החלטתי לעשות כן. ואם כך – מחובתי לעשות מה שנראה לי כמועיל ביותר. והנה, הכרתי את הארץ וקשרי הרבים יש בהם מן המועיל ביותר. ואת אלה הצעתי. שאין אני טועה, בהערכתי את רגשות בני עמי לגבינו, הופגן בבירור כשהונפה מעל ראשינו חרבו של בית הדין הצבאי. כל אחד הבין, שאם ימצא ג’מל פחה טעמים מספיקים לתלות אותי, לא יסתפק בכך, ומאות ואולי אלפים יהיו שותפים לגורלי. אולם אף אחד לא התלונן, לא הטיח האשמות, לא השמיע גינויים. כל אחד הגיש את עזרתו. והדבר אשר נגע ביותר אל לבי: איש לא בא לעוץ עצות. כל אחד האמין, שאני מיטיב לדעת מה יש לעשות וכל אחד מוכן היה לקבל עליו את הדין אם כשול אכשל.

לפני כן לא האמנתי אף פעם ברגש הסולידריות היהודית. עתה מאמין אני בכך באמונה שלמה, ובצדק.²⁰³ ועוד דבר למדתי להאמין בו: משמעת יהודית. איש לא נקף אצבע ללא נטילת רשות ממני. אולם משניתנה הרשות, לא יאמן באיזו מסירות ובאיזו מידה של הקרבה עצמית היו ממלאים את אשר הוטל עליהם. אנשים אשר לא מזמן היו ממתנגדי בענינים פוליטיים של⁻מה⁻בכך, אולם בחריפות כזאת שהיו מדברים על שליפת אקדחים נגדי, אותם אנשים עצמם בהיווכחם לדעת, שהדברים שאני עוסק בהם אינם ענינים של⁻מה⁻בכך, חרפו את נפשם כדי להביא לי ידיעה קלה שבקלות שיתכן ויש בה תועלת לענין.

וזה סייע בידי לא לאבד את רגש הכבוד העצמי במלאכה אשר נטלתי על עצמי. כדי למנוע כל סילוף דמות, לא אני ולא אחד מעוזרי לא הסכמנו לקבל גרוש אחד בעד השירות. אדרבא, השקעתי בפעולה כל פרוטה שהיתה לי וכן עשו עוזרי. כך אין איש שיוכל לאמר, כי אנו עושים את הדבר למען הכבוד. כי בנידון זה אין לך עוד עם שמרני יותר מהבריטים, ואין אנו רואים אותם מעטירים זרי כבוד לראשי מרגלים, ויהיו שירותיהם חשובים כאשר יהיו. אין אנו בטוחים אפילו באמונם, יתכן שאין הם משוחררים משמץ חשד שמסוגלים אנו לבגוד בהם כשם שאנו עושים זאת כלפי התורכים. ואף לא מעשה נקם הוא זה מצידנו. אנו עושים זאת אך ורק מתוך אמונה, כי טוב הוא הדבר למען עניננו, ענין העם היהודי. אף לא ביקשנו הבטחות כלשהן. אנו רואים חובה לתת את חלקנו, ועדיין די תמימים אנו על מנת להאמין בצדק ומשפט ובהכרת המטרה שלשמה אנו עמלים.

שמח אני על הזדמנות זו שניתנת לי לספר לך כל זאת. הן היתה זו מועקה על נפשי. מהרגע הראשון הרגשתי, כי בראש וראשונה אתה האיש החייב לדעת הכל במהירות האפשרית. אין אני יכול להעלים את הענין מעמך. ועכשיו ענינך הוא לקבוע את חוות דעתך ולחרוץ את משפטך על כך. האם זהו “שלום”, או “להתראות”? אנא, חווה את דעתך בגילוי לב מוחלט. אם תאשר את דרכי, ודאי שמאושר אהיה ומרומם ברוחי, ולא – ציני למדי אני כדי להודות, כי עם כל הצער העמוק שזה יגרום לי, לא אשנה את דעתי למרות הכל.

*

שופט יקר, בהגיעי לנקודה זו של מכתבי הארוך, הארוך מדי, אינני רואה עוד צורך להיכנס לנתוח מפורט יותר. מאז ומתמיד היינו מבינים איש לרעהו ברמיזה או במלה בלבד. מה התועלת על כן ברוב מלים? עיין בדבר, אמור מה שיש עם לבך לומר, וזה הכל.

ישנם עוד אנשים אחדים שרוצה הייתי כי ידעו את המעשה אשר אני עושה. מחשיב אני את דעתם. בראש ובראשונה אני נותן את דעתי על פליכס.²⁰⁴ הוא כה חפשי מכל דעה קדומה, זהיר ושכלו שנון כל כך. זכיתי ליחס נפלא ב“בית⁻האמת”,²⁰⁵ חייב אני לו את חוב האמת. אשמח כי תראה לו את מכתבי זה. מבין אני ששניכם, אתה והוא, דבקתם בזמן האחרון בתנועה הציונית, פחות או יותר. כמי שיש לו, בלי ספק, חלק ב“גיורכם” זה, רצוני כי תדעו היכן הגיעתני הלאומיות שלי. יתכן שיש בזה כדי להזיק לי באופן אישי בגישתכם אלי, אך אין בזה כדי להזיק לענין עצמו.

ואם מדובר ב“מומרים” לענין הציוני, מן הדין לספר את הדבר לשופט ברנדייס. מדו“ח של הגב' רוזנוולד העליתי, שברנדייס עשאני בפומבי אחראי במידת מה ל”המרתו" זו, אלא שאיני מאמין שהדברים כבר מושרשים די עמוק בלבו. נדמה לי, שבנידון זה אינו יכול עדיין לשאוב ממקורות רוחו, המצוינת לכשעצמה, והמזון הציוני שמסוגלים להגיש לו ליפסקי והדומים לו עלול ליהפך לו מהר לזרא. על כן אינני רואה הכרח להכניסו לסוד הענין, אלא אם כן תחליט אחרת.

ישנה גב' סוֹלד. ידוע לך, שאני רואה אותה לא בלבד כנפש יקרה, כי אם כיהודיה הגדולה ביותר אשר נזדמן לי אי פעם להכיר. אולם חושש אני שהדבר יגרום לה זעזוע. אמנם גם אתה ופליכס ודאי תזדעזעו, אלא ש“איתן מושבו של לבך”²⁰⁶ וסופכם להתאושש. והיא? אולי כדאי שתגיש לה את החדשה במנות הומופתיות קטנות, ומכיון שהיא נשית כל כך ו“בינתה נתונה בלבה”,²⁰⁷ יתכן שלאט לאט ישוב שיווי המשקל לנפשה.

אולם קשה מכל אלה בעיני הוא ענין האדון והגברת רוזנוולד. אמנם חייבים הם לדעת, אך מאידך אני מלא היסוסים. ביחס אליך ולפליכס שמח אני על האפשרות הראשונה הזאת שניתנה למסור לכם על הכל, למען היות המצב ברור. לא כל כך פשוטים הדברים ביחס לזוג זה, אשר אנכי מכיר להם תודה כה רבה הם כה “בורגניים” בהלך רוחם, שאולי מוטב להעלים את הדבר מהם עד אשר יסתיים. ושוב, משאיר אני את החלטה הסופית בנידון זה בידך ובידי פליכס.

יתכן שטועה אני, אך נדמה לי שאלברט ואנה²⁰⁸ עלולים להבין לרוחי. אלברט, למרות היותו מולטי⁻מליונר, יש בו עדיין משהו מרוחו של אנרכיסט. ממש, שאילו נשאר עני והיה הופך אנרכיסט, ודאי היה עומד בו משהו מרוחו של מליונר. וכן יש בו מידה רבה של ספקנות ועצמאי הוא בשיפוטו.

לעומת זאת, סבור אני כי י. ה. שיף היה מתמוטט ומת בו במקום לשמע הדבר. עד כמה שאני תופס, הוא כעת עוד יותר מתמיד “יהודי וגרמני ואמריקאי” (גם מבטאו היהודי⁻פרנקפורטאי זכור לטוב) ומוצא יחד עם זאת שבילים במצפונו להתיר לפירמה שהוא עומד בראשה, להעניק הלואה של 50 מליון לעירית פריז. והנה, הבית אותו בנה יעקב… פריז מלווה את הכסף לצרפת, צרפת מלווה אותו לרוסיה, והנה היכן אתה עומד, מר י.ה. שיף! אולם הוא בודאי יבוז למרגל. ובדיעבד ימצא הצדקה לאותה טינה שנשא בלבו אלי מאז ומתמיד.

הנני מחשיב מאד את דעתו של לואיס מרשל, אך גם חושש אני מאד מפניו. הוא עורך דין מצוין, אולם עורך דין יותר מדי. הוא יראה את הדבר אך בעיני החוק. כשאני נזכר בנימוקיו נגד ההצבעה לטובת ווילסון בבחירות 1912, אינני יכול לצפות מצידו ליחס של מתינות. צר לי אך גם הפעם אשא זאת.

זה בערך הכל. האין זאת, כשאתה מגיע למצב רציני, בשעה שפירושו של דבר יכול להיות הפיכת עורף לכל אשר אהבת והוקרת כל ימי חייך – מכל מאות האנשים אשר חיבבת והיית קרוב אליהם לא תמצא למעשה יותר מקומץ מועט אשר באמת ובתמים ומכל לב אתה מוקיר.

יהי פסק⁻דינך אשר יהי. אני מקוה לקבל ידיעה ממך לפחות עוד הפעם.

באהבת אחים,

אהרן אהרנסון]

קופנהאגן, יום שלישי, 10 אוקטובר 1916.    🔗

במשך כל היום כתבתי במכונה. טיילתי בערב. לאנגליני הוא מקום חמד.

הערב קיבלתי חדשות המשפיעות עלי לקבל החלטה לצאת לארצות⁻הברית. ענין תעודת⁻המעבר [לנסיעה] יסתדר במשך השבוע.

קופנהאגן, יום רביעי, 11 אוקטובר 1916.    🔗

הבוקר היה לי ראיון עם אֵגַן בשאלת הצוללות הגרמניות. אֵגַן אינו תמים⁻דעים עם ג’רארד הרואה שחורות. מה טוב, אם הצדק עמו!

עבדתי במשרד הציוני. פגשתי בצירות האמריקאית ברנש מוזר, אִין בֵּנִינְג מציג עצמו כאמריקאי. בתקופה בה היה פקיד תורכי, בבירות, לא הסתייע בלאומיות זו, עד כמה שידוע לי.

קופנהאגן, יום חמישי, 12 אוקטובר 1916.    🔗

יום איום, יורד גשם, חשכה בכל. לאחרי שעה 10 אני מסתגר במשרד הציוני ועובד בחליפת⁻מכתבי עד שעה 3. בצאתי אני עייף, קודח במקצת, חסר כל חשק לראות פני אדם. אני מבלה את שעות אחר הצהרים והערב לבדי.

קופנהאגן, יום ששי, 13 אוקטובר 1916.    🔗

מזג⁻האויר נהדר. קריר במקצת ורוח, אבל יפה אורה הבהיר של השמש טיול ארוך, כהתחלה עד לאנגליני וממנה והלאה.

חליפת⁻המכתבים. אחר הצהרים שוב מטייל.

מסתבר, שלא אקבל תעודת⁻מסע ומייעצים לי לנסוע דרך ברגן בעזרת doctored papers“”²⁰⁹ אך לזאת אני מסרב.

אכן לא היה כדאי לחכות זמן כה ממושך על מנת להגיע לתוצאות הללו.

בשובי אני פוגש את זיגריד אנגהארד, ומזמין אותה לסעוד עמי. היא איננה כל⁻כך “משעשעת”.²¹⁰ ארוחה, שמפניה וכו' מביאים אותנו עד שעה 1 לאחר חצות.

קופנהאגן, 14 אוקטובר 1916.    🔗

יום איום. גשם.

קופנהאגן, יום ראשון, 15 אוקטובר 1916.    🔗

הרביתי בטיולים.

קופנהאגן, יום שני, 16 אוקטובר 1916.    🔗

לאחרי שעה 9 אני מגיע למוזיאון עם חלוקי האבנים שלי. מר ראון, באדיבותו הרבה, כותב בעצם ידו את התוויות. אחרי שעה 11 סיימנו. עם ברנשטיין אצל “הרב הראשי”,²¹¹ ד"ר שורנשטיין, הוא אוסטרי ואני רומני מלידה. בשעות הערב אני משיג את חתימת הרב, המצהיר שאני רומני מלידה.

קופנהאגן, יום שלישי, 17 אוקטובר 1916.    🔗

יום נהדר. טיול ארוך. אני מקבל לבסוף הודעה שהאנגלים לא יתנגדו לנסיעתי ובקירקוואל לא יגעו בי.

קופנהאגן, יום רביעי, 18 אוקטובר 1916.    🔗

ובכן, אני נוסע לאמריקה – אם אצליח למצוא לי תא באניה. בחברה [הנסיעות] מודיעים לי, כי אין מקום לפני השני בנובמבר)475 כתרים), אולם הואיל ולמגנס ודושקין יש תא בעל שלוש מיטות, אסתדר עמם.

ביקור פרידה לאֵגַן וכו'. אני מחליט לבסוף להיכנס לצירות האנגלית, כיוון שבלא זאת איני יכול לקבל “תעודת⁻מעבר”.²¹² מקבל פני אדון צולע הנראה כי הוא סר ראלף פג’ט בכבודו ובעצמו. הוא אומר לי שקיבל הודעה טלגרפית מלונדון כי לבקשתי הוא יכול להבטיח לחברת הנסיעות²¹³ כי לא יטרידוני בקירקוואל. אני מבקש דבר זה בכתב. סר ראלף זוקף את גבות עיניו באמרו, שהחברה כאן תקבל הודעה וכן השלטונות בקירקוואל וכי זה מספיק. Well, then!

מגנס מגיע בקרבת שעה 8 בערב עם דושקין ומסכים כמובן לארח אותי בתאו.

קופנהאגן, יום חמישי, 19 אוקטובר 1916.    🔗

בשעה 8 אני מצטרף אל מגנס ליד שולחן האוכל, בשעה 9 אנו אצל Illum לקניות. בשעה 9.15 אנו בחברת⁻הספנות שם אנו משלמים עבור נסיעתנו (370 כתרים למיטה) וכבשעה 10.30 אני נכנס שוב פעם לצירות הבריטית כדי לראות את המיניסטר המבטיח לי כי בהתאם לפקודות שקיבל מלונדון הוא יכול להבטיח לחברה²¹⁴ שלא יעצרו בי בקירקוואל. אף⁻על⁻פי⁻כן הוא מסרב לתת לי משהו בכתב. דברתו לחברה חייבת לספק אותי.

אֵגַן אינו במשרדו. יצאנו בדרך לאניה בשעה 11.30. שם מנהל החברה מסרב להתיר נסיעתי כיוון ואין בידי דבר בכתב מאת הצירות. מאוחר מדי על מנת לשוב אל העיר. אני מקבל עלי הדין לטלפן לצירות הבריטית. הציר ומזכירו נעדרים, אומרים לי. אני מתכעס, נוהג בם כבשקרנים ולבסוף מודיעני מזכיר אחד בטלפון ומבטיח לי לסדר טלפונית את הענין, ואמנם הדבר מתקיים, כיוון שלאחר 20 דקות אני מקבל את כרטיסי ומכתב מהחברה ב⁻Kongens Nytorv למנהלה ב⁻Fri Haven ²¹⁵ כי הצירות הבטיחה לה שהשלטונות בקירקוואל יקבלו הודעה נאותה באמצעותה על מנת שלא יטרידוני. זה נהדר.

באו לראותני על האניה העלמה אפשטיין, האדונים ד"ר ברנשטיין, רוזנבליט, סלור, וייסבורד.

אנו מפליגים לאחרי שעה אחת אחה"צ.

כריסטיאניה, יום ששי, 20 אוקטובר 1916.    🔗

התא שלנו קטן והאיוורור בו רע. נחירותי מונעות בעד מגנס ודושקין לישון.

לא עשיתי עדיין היכרויות על האניה. אנו מגיעים השכם בבוקר לכריסטיאניה במזג⁻אויר נהדר. שמש מאירה יפה וכפור מעט מזעיר.

ביקור בצירות האמריקאית. מר סוונדסן מקבל על עצמו לשלוח עבורי מברק לאלקוס, המודיעה על נסיעתי ל… ארה"ב. אנו עורכים טיול במכונית בעיר ולעבר ההרים. שותים קפה בסנאטורים שעל הגבעות, ומניחים למגנס לרדת חזרה העירה במכונית. ואילו דושקין ואני עושים ברגל 8 קילומטרים. טיול מענג.

ארוחת צהרים ב’גרנד הוטל' ושיבה לאניה. הפלגה בשעה 6 בערב. מקבלים נוסעים חדשים.

בחדר העישון ביליתי עם פוקס (עתונאי) וכמה אחרים. פוקס שהיה לו ראיון עם הינדנבורג חושב גם הוא שהלה הנו “the mot overrated man”²¹⁶ של זמננו. לפוקס יש דרך מענינת משלו להסתכל ולראות את הצד המשעשע שבמלחמה; יש לעקוב אחרי פרסומיו.

על מקנזן²¹⁷ יש לו דעה רעה, ודבר זה הולם את ששמעתי אומרים בברלין. פוקס מספר שבכתבים האמריקאיים נהג די בגסות. מן הסתם לא בלי פקודה ניגש אליהם חייל פשוט שנשא בידו רסיס מפגז נושא סמל בית חרושת אמריקאי ובנפנפו את הרסיס אל מתחת לאפם קרא: אתם ההורגים בנו באמצעות הרוסים.

באופן יחסי רבים האנשים המדברים גרמנית באניה ורב מספר הגרמניות, מדוע כה מרחיקים האנגלים לכת באדיבותם עד כדי הרשות לגרמניות לנוע בין ארצם וארה“ב בה בשעה שהם מקפידים כל כך עם הגברים, תעלומה. יש סוברים, צביעות אנגלית; אחרים אומרים: Mid Victorian sentimentality. על כל פנים זהו משהו שגעוני. מצויה עמנו באניה, גרמניה חמודה, האשה היפה ביותר באניה ושמה בדרכונה מדמואזל אולגה ברנהארדט. היא נשואה (המ! המ!) ל⁻blondes Laster” כפי שהיא קוראת לו שגרמני איננו, אף לא אמריקאי, גם סקנדינאבי איננו, עד כמה שידוע לי. בתורת בן⁻ברית, מספרת לי אולגה כמה מסודותיה. אילו הייתי אנגלי לא היתה עוברת.

כריסטיאנסנד, 21 אוקטובר 1916.    🔗

הגענו השכם בבוקר לכריסטיאנסנד, שם שהינו כשעה. מזג האויר עודנו נפלא. מהלך ארוכות על פני הסיפון. ה’פדומֵטר'²¹⁸ מראה להיום 21 קילומטר.

קירקוואל (Kirkwall), יום ראשון, 22 אוקטובר 1916.    🔗

אנו מגיעים בשעה מוקדמת למדי. הקצינים האנגלים מבקרים באניה החל משעה 10. תחילה מעבירים [לבקורת] את האמריקאים, אחר כך הסקנדינאביים, אחרי⁻כן את היתר. בעצם, בקורת רבת חסד. כשמגיע תורי, מופתע הקצין במקצת, אבל מביט בי בצורה המאפשרת לי לחשוב כי ההוראות ביחס אלי הגיעו.

כמה רגעים אחר כך, אומר לי אותו קצין עצמו, כי ישוחחו עמי אחר הארוחה.

ב⁻2.30 בערך קוראים לי ושולחים אותי לאחד התאים. מיד בא בעקבותי קפטן אלפרד דיוואר. הוא איננו בקיא ביותר בענין, אבל אני מסביר לו שעליו לקחתני כשבוי והוא מסכים.

הקומדיה בוצעה. שומרים עלי מטווח⁻ראייה, מודיעים לרב⁻החובל של האניה כי התא שלי הנו “full of German stuff” ולאחר שאני נפרד ממגנס, אני נחטף כ“שבוי” בשעה 4 אחה"צ. חברי לנסיעה נרגשים בעיקר אולגה ברנהארדט.²¹⁹

שולחים אותי לתחנת המשמר ומפקידים אותי בידי הסרג’נט מיג’ור ט.ה. בונד מחיל המחוז של אורקניי. הוא מודיעני, שאין אני “שבוי” ואולם מצבי הנו בלתי רגיל, ויובילוני ללונדון.

בשעה 6.30 אני הולך תחת משמר למלון ‘אלברט’ לשתות תה. בשעות הערב בקור של הקולונל סלטר ושל קפטן ברונס אשר ילווני מחר, בדרכי ללונדון. אני ישן עם בונד בחדרו. הפעם הראשונה בחיי בחדר משמר.

 

פרק רביעי: 26 אוקטובר – 24 נובמבר 1916    🔗

לונדון, 26 אוקטובר 1916.²²⁰    🔗

בשעה 11.40 אני נמצא בסקוטלנד⁻יארד. סרג’נט קרוסגרוב, החייב להובילני אל משרד המלחמה, טרם בא. עלי לחכות.

היום הוא Roumanian Flag Day.²²¹ מוכרים בחוצות דגלים רומניים קטנים, כמה נשים בלבוש 'Zarane'',²²² לעתים נדירות יותר גברים לבושים כך. המכירה נעשית במרץ; החדשות העגומות על נפילתה של קונסטנצה, ועל זו של צ’רנבודה, מעוררות אהדתם של בני לונדון, שאינם מעריכים למדי את חשיבות השואה הרומנית, בכל משמעותה.

עלי להודות שהצורה הגלויה למדי בה מקבלת העתונות הלונדונית את האסון מפתיעה אותי. לא ציפיתי לגילוי לב כזה, לאחר כל הידיעות שהיו מגיעות אלינו על ה“עתונות המרוסנת”.

קרוסגרוב הגיע ומוביל אותי אל הלויטננט קולונל פרנץ'. לא קל להגיע שמה. הרבה ‘red tape’.²²³ הצופים נמצאים בפעולה. הם עושים רושם מצוין. גזע נקי.

הלויטננט קולונל משהה אותנו למשך כ⁻20 דקה, ואחר כך הוא מופיע ומתנצל. דרך⁻ארץ למופת, handshake לבבית. הוא מכניס אותי אל וו. ה. גריבון, מייג’ור ומפקיד אותי בידיו.

הלה בקיא מאד בעניניה של תורכיה. אנו מגלגלים שיחה למעלה משעה, לאמיתו של דבר, בהפסקות בזו אחר זו. רב המטען שיש להתנער ממנו לפני שתוכל לגשת באופן שיטתי אל הנושאים המעניינים.

מיג’ור גריבון קובע לי פגישה למחר בשעה 11 לפנה"צ.

כיוון שמזג⁻האויר ביום זה נאה באופן יוצא מן הכלל, אני מנצל אותו לטיולים ארוכים.

מציגים ב⁻Aidwych ‘חליל הקסם’ של מוצארט. אני מבלה שם את הערב.

לונדון, יום ששי, 27 אוקטובר 1916.    🔗

בוקר גשום ואני נשאר במלון עד שעה 10.40. אני הולך למשרד המלחמה ושוהה עם גריבון מ⁻11.15 עד אחרי שעה 1. אני שב ב⁻3.15 ונשאר לעבוד עם גריבון עד 6 בערב. כשאני יוצא ממשרד המלחמה, שורר כבר חושך וערפילי בחוץ. אף על פי כן אני חוזר ברגל, על מנת לנשום קצת אויר. עייפתי.

היה עלי לתת היום פרטים למכביר. גריבון בקי מאד בענינים, ותענוג הוא לעבוד עמו. הבוקר בא הקולונל מרק סייקס להשתתף שעה קלה בשעת שיחתנו. הוא התחקה ברצינות רבה על הגוון הלאומי שלי בתוך היהדות;²²⁴ אם אני מתקרב להשקפותיו של גסטר, או לאלה של ל. וולף. בהיותו עסוק ביותר הוא קובע לי פגישה אצלו ב⁻9.30, ביום שני הבא, ב⁻30 בחודש ב⁻9 Buckingham Gate.

גיליתי ברחוב אוקספורד מסעדה קטנה, איטלקית⁻צרפתית, שם מיטיבים לאכול מאשר במלון שלי, בו המזון מאוס ושם היין הלבן או השמפניה מוגשים כשהם חמים ונמזגים לכוסות רגילות וגסות.

לונדון, 28 אוקטובר 1916.    🔗

יצאתי מן המלון בשעה 9. מזג האויר יבש ורענן. טיילתי ארוכות בסביבות הרובע הצרפתי, שם מצאתי עתונים צרפתיים. סוף סוף! בשעה 11 אני נוכח בעת חילוף⁻המשמרות של ה⁻Horse Guards. מחזה מיוחד במינו.

בשעה 11.30 מקבלני תומסון [בזיל] “מפקח עוזר”²²⁵ המודיעני כי וולי²²⁶ נפל בשבי, ואולם מאוחר יותר מה⁻13 במרץ 1916²²⁷ אני מבקשו להשיג פרטים נוספים, כדי לנסות לשחררו אם יקרה המקרה. הוא קובע לי פגישה ליום שני, בשעה 3.15 אחרי הצהרים.

בשעה 12 אני אצל גריבון. בין הזמנים היה פעיל. הכניס בהירות ברשימותינו, מהן הוא שבע רצון מאד. הוא מסביר לי, שבמצרים יש להם מספר ניכר של קצינים הבקיאים מאד בעניני תורכיה, אך הם חסרים חומר מסוים. אם הדו"ח שלו, שנכתב על סמך רשימותי, ישא חן, יעזור הדבר לענין שלנו ויביאם לידי החלטה לפעול.

באותו חדר עובד קפטן אחד קיש שמו. אני נזכר בזוג ישישים, ה. קיש, שהופיעו יום אחד לפני כ⁻5 שנים, בחדרה והתדפקו על דלת משפחת פיינברג כדי לקבל כוס תה. יהודים. לפנים מנהל הראשי של הדואר בבנגל, וכו'.

יום ראשון, 29 אוקטובר עד יום ראשון, 5 נובמבר 1916.    🔗

יום יום עבדתי במשרד המלחמה. לפעמים במשך כל שעות היום, לפעמים באתי רק בשעה 4 אחה"צ על מנת לשמוע חדשות, או למסור ידיעות.

יום שני, 30 אוקטובר.    🔗

ב⁻9.30 הייתי אצל סר מרק סייקס. מאז חבורו “דאר⁻איל⁻איסלאם” שינה דעותיו. כעת הוא סבור, שהתורכי הינו “irreclaimable”²²⁸ במזל טוב. לאחר מזה מגיע ג.ה. פיצמוריס. משוחחים על הציונות. פיצמוריס הנו בעד “עובדה קיימת” של נחיתה בארץ⁻ישראל.²²⁹ עמי ההסכמה טרם באו לכלל הסכמה. לסייקס ידוע הדבר ואולם הוא מסתייג. הוא מקווה כי יצליחו לאמץ לעצמם את נקודת המבט האנגלית “but it requires work”.²³⁰

קבענו פגישה למחר. בצאתי מאצל סיר מרק (9 Buckingham Gate) השעה היא 11, שעת המסדר. אני מצטרף.

גם כאן, טקס צבאי הנו מקושט⁻מלאכותי, אולם חסר אותה נוקשות אוטומטית השוררת בפוטסדם.

ראיתי דבר נוגע ללב: המשמר עובר ברחוב. ישישה אנגלית כולה רועדת, בורגנית קטנה בלבוש אבל גדול (ללא ספק אבד לה ה⁻“dear boy” שלה בקרב על ה⁻Somme) נעצרת ומברכת במועל⁻יד רוטט וביישני, בהצדעה צבאית, שעה שהבחורים עוברים. נוגע ללב בפאתטיותו.

שוב ראיתי את פיצמוריס יחידי ביום שלישי. סר מרק נדרש למקום אחר. שוב אותו נושא.

יום ראשון זה, 5 נובמבר.    🔗

ישאר במשך זמן רב בזכרוני. ירדו מטרות עוז וניתנה לי ההזדמנות לטעום במשך כל היממה טעם השעמום של יום ראשון לונדוני. בשעה 10 אני הולך למשרד המלחמה שם אני מוסר למיג’ור וו.ה. גריבון את תזכירי עבור משרד החוץ רשימה קצרה, שטחית, שאינה משביעה את רצוני כל עיקר, אבל רבה תקוותי, כי תוכל לשמש כפתיחה בענין.²³¹

אולם משעה 11 ואילך שוב איני יודע מה לעשות. היה בדעתי לאכול צהרים בקפה Royal. זה היה עלול להיות דרך להרוג שעה או יותר. אולם ה’תיבה'²³² סגורה בימי ראשון. זהו גם המקום היחידי בו אתה אוכל כדבעי. בבית המלון יש לנו מלצר ראשי הממציא תפריטים היתוליים למדי. אמש סעדתי את ארוחת ‘חמשת השילינגים’ שלהם, וכקינוח סעודה: Sardines diable''. הייתי סבור, כי זוהי מנה מתוקה איזו שהיא. ברם לתדהמתי העמוקה היה עלי להיווכח, כי היו אלה סרדינים ממש, סרדינים מטוגנים על לחם קלוי וזה לך בתור לפתן. Well, that beats them all.²³³ במצורף לזה מגישים לך יינות לבנים של בורגון או של מוזל, או שמפיין, כשהם פושרים ובתוך כוסות רגילות. עם כל זאת, לא יתכן לאכול יום⁻יום צלי⁻אש.²³⁴

לונדון, יום שני, 6 נובמבר 1916.    🔗

מזג אויר יבש ושמש מאירה. סוף סוף. טיול ארוך ב’הייד פארק'. 12 קילומטר על מנת להגיע, לבסוף, לקפה רויאל. ארוחה טובה וטיול ברגל עד למלון. חצי שעה מנוחה מהנה מאד, ושוב ברגל אל משרד המלחמה.

אין חדש. גריבון שואל אותי אם אני מכיר את מישל סורסוק. מסתבר, שהדרוזים גרמו לאי⁻יכלתו לספק את כמויות החיטה של חורן, אשר עליהן התחייב בחוזים עם השלטונות, וכתוצאה מכך החרימו אלה כביכול את אחוזותיו.

בהעדר כל ענין אחר, לפחות, צעדתי היום 22 הקילומטרים שלי.

נפגשתי בסיר מרק סייקס.

לונדון, יום שלישי, 7 נובמבר 1916.    🔗

שמים מעוננים, מאיימים. אף על פי כן אני יוצא לטיול. היום הוא Roll of Honour Day“. מוכרים סמלי קיטשנר. מקשטים את לולאת בגדי. טיול כאתמול וכו'. וזרת המלחמה. עדיין אין כל חדש. סך הכל 21 ק”מ. גשם.

לונדון, יום רביעי, 8 נובמבר 1916.    🔗

לאשרנו אויר יבש. לפחות אוכל לצעוד.

יום של התרגשות. בבוקר מודיעים על בחירת Hughes כמובטחת; בערב בחירתו של Wilson הינה למעלה מכל ספק.

במשך היום מודיעים על אובדנה של אנית החברה P & O “עַרַבְּיָה” שטורפדה בים התיכון. כשאני מהרהר בכך כי בימים הקרובים אהיה בודאי בלב ים בסביבות האלה, דבר זה מזכירני שהטיול אינו משוחרר מסיכונים.

לאחר טיול ארוך ב’הייד פארק', אני פונה בשעה 4 למשרד המלחמה. אין כל חדש והדבר מפתיע לגמרי. מיג’ור גריבון מבטיחני כי הוא עושה כל שביכולתו,²³⁵ אבל כל אחד מתפתה להאמין, אומר הוא לי, כי חלקו בעבודה הוא החשוב ביותר ומשתומם על שאין נרתמים לה בשלמות. איש אינו ישן, והמכונה מתקדמת. גריבון נוטה לארגן את הקשר מכאן, בלא שאלך למצרים. לא טוב הדבר בעיני, לדעתי עלי להיפגש עם אבשלום שם.

בליתי הערב בתיאטרון (Queen’s) והשתעשעתי: “פוטש ופרלמוטר בחברה”.²³⁶ יורק, בתפקידו של אייבי, הוא טבעי מאד. חושבני, שאלכס צדק, כשהיה אומר תמיד, כי עבודה ממין זה אינה מזיקה כלל ליהודים, נהפוך הוא. כמובן, שהקהל השטחי לא יזכור כי אם את האמרות העוקצניות היהודיים והדברים המגוחכים, אבל כשיתעמק, יעלה גם כמה “sterling qualities”.²³⁷

אני נוכח שטרם ציינתי את הרפתקאותי בהגיעי ללונדון. הגעתי ביום שלישי בערב בשעה 6.15, 24 אוקטובר, שוררת חשכה, ערפל, המכוניות עם פנסיהם מתרוצצות משמאל לימין, קריאות צופרים כל זה מפיל עליך רושם עצוב מאד. פחד מפני הצפלינים.

רואים הרבה יותר אנשי צבא כאן מאשר בברלין.

קפטן ברימס לוקחני לסקוטלנד יארד. מודיעים לי, שההוראות היחידות שהשאירו כאן ביחס אלי, הן, שעלי להתיצב מחר בצהרים בדיוק אצל עוזר מפקח תומסון. אני מחליט לילך אל ‘ססיל הוטל’ ולהרשם בשם וו. מק (W. mack), אמריקאי.

אני פותח בצליינות לאורך העיר, לבדי, במכונית. (ברימס עזבני לנפשי). מלון ססיל מלא עד אפס מקום, גם וולדורף, אני מגיע לבסוף אל First Avenue Hotel“”.²³⁸ שוכר שם חדר, לא נוח ביותר, 8/6 [שילינג] ליום.

אמבטיה, ארוחת ערב ויוצא לטייל בחשיכה. אני חוזר ב⁻12.30. מבלי שאתן לבי לכך עברתי עבירה חמורה, אשר היתה עלולה להובילני למאסר. באופן טכני הנני Alien Enemy²³⁹ ובתור שכזה אינני רשאי לצאת מביתי אחרי השעה 9 אחה“צ ועד 6 לפנה”צ.

בצהרים אני אצל עוזר מפקח. אדם עירני כפי שהוא נראה. בחדר יושב לורד אבינגר. מופעל רישום סטנוגראפי. חקירה. על סרג’נט קרוסגרוב מטילים ללוותני למשטרת Bow Street אשר אליה אני משתייך ושם מוסרים לי “תעודת רישום”²⁴⁰ (זהות) של “נתין זר אויב” (No. E. 2686) ורשיון תנועה עד שעה 11.45 אחה"צ (שמספרו 158²⁴¹ בלבד. דבר המוכיח כי אין האנשים בזבזנים בכגון אלה). תצלומי מודבקים לשתי התעודות בהן רשום: A.A. alias W.M..

שוב ראיתי את תומסון ביום שני, 30 אוקטובר. הוא מודיעני, שיצווה כי תוסרנה כל ההגבלות בתנועה.

לונדון, יום חמישי, 9 נובמבר 1916.    🔗

גם אתמול עשיתי את 20 הק"מ היומיים שלי. היום מזג האויר אידיאלי. שמש זוהרת, אויר זך, טמפרטורה קרירה, כאצלנו ביום נובמבר קריר. גם מסדר ראש העיר (“הלורד מיור”) הצליח מאד.

אני מתמקם במקום מצוין בסמוך לגילדהאל, קרוב לשעה 11.40. ב⁻12 בדיוק מתחילה התהלוכה. מעניין מאד. מסתבר, שזוהי הפעם הראשונה שהחיילים מוּצאים למסדר בתלבושת חאקי. לחיילי המושבות פני לוחמים ממש. אולם איש כאן אינו חייל בדמו, תודה לאל. פרוסי היה מוצא מקום להלעיז על אנשי הצבא הטובים הללו על כל צעד ושעל. אין האחידות שלימה והקפדה אין בכלל. התרגילים לא הפכו אותם לאוטומטים.

בשעה 4, כרגיל, במשרד המלחמה, אין עדיין חדשות.

השלמתי בלילה את 20 הק"מ שלי.

את אשר מוצא אני כמשונה הוא כי מאז אני באירופה יכולתי להרפות מהשמוש בתחבושת גמישה ורגלי נמצאת בטוב מאד. השפעת האקלים?

לונדון, יום ששי, 10 נובמבר 1916.    🔗

אחרתי קום. מזג האויר הנאה נמשך. טיול. אחרי הצהרים אני הולך לוויטשפל לראות קמעה את הרובע היהודי. אני חושש להיראות שם למעלה מן המידה, פן אפגוש במישהו שלא יהא לי לברכה.

רושם קשה מאד משאיר עלי הרובע.

בשעה 4 במשרד המלחמה. מיג’ור גריבון מודיעני כי הכל הולך למישרים נשאר לו רק “ראיון”²⁴² אחד והוא מקוה כי מחר נגיע אל הבעיות בצורה סופית.

דובה קריינין²⁴³ מסרבת לראות את פני שליחנו. יהיה עלינו למצוא דרך אחרת להתקשר עם צלה [פיינברג].

לונדון, 11 נובמבר 1916.    🔗

מזג האויר היפה נמשך, גשם אינו יורד ואני מנצל את המצב לטיולים ארוכים בתוך לונדון. בצד התרגיל הגופני יש בדבר יתרון לבידור המחשבה. הואיל ואילו הרביתי לחשוב על המצב, כי אז הייתי עלול לצאת מדעתי. איזו איטיות בקבלת ההחלטות. הנה בקרוב ימלאו חדשיים מאז עזבתי את ברלין וביסודו של דבר לא נעשה עדיין דבר של ממש, על מנת להגיש עזרה לאנשים בעתלית.²⁴⁴

בשעה 4 אני במשרד המלחמה. כפי שאפשר היה לשער, למרות אופטימיותו של מיג’ור גריבון, אין עדיין דבר סופי.

מסתבר שסייקס הוא ה⁻go between ²⁴⁵ בין משרד המלחמה למשרד החוץ. לגריבון תהיינה חדשות מחר והוא קובע לי פגישה ליום שני בערב. העתונים מודיעים שהחוק התורכי מיום 14 לאוקטובר הוכנס כבר לתקפו והכל נלקחים לשרות צבאי. היהיו דברי אבשה – כפי שאמרם לי – דברי נבואה? “אתה תבוא וקרוב לודאי שוב לא תמצא איש בתוך הקן”.

אתמול – 20 ק“מ. היום – 22 ק”מ.

בקרוב לא תישאר פרוטה בכיסי ועודני מהסס מלקבל [כסף] ממשרד המלחמה, למרות שהוצע לי כבר.

לונדון, יום ראשון, 12 נובמבר 1916.    🔗

היום מזג האויר באמת נאה ונעים. בכל הימים האלה אני מטייל כשמעילי על זרועי; לא עולה על דעתי ללבשו. עם כל זאת אני כבר במחצית נובמבר.

אנסה לגלות מחר את הכתובת של “אחד העם”.²⁴⁶ עלי לראותו.

היום עשיתי 24 ק"מ. כך מתמלא היום תוכן ואף חלק מן הערב.

לונדון, יום שני, 13 נובמבר 1916.    🔗

ביקורי הראשון היום היה אצל הגברות ויז ודניאל,Hill St. Dunstan’s שם קיוויתי להשיג ידיעות אודות “אחד העם”. אין מכירים אותו כאן. דחיתי לעת עתה חקירות אלה.

עוד פעם טיול בוויטשפל, ביקרתי בשווקים, בככרות וכו'. עצוב עד מאד. הרושם המדכא ביותר עשו עלי הילדים, נערים בגיל ידידיה²⁴⁷ ואבנר.²⁴⁸ אך מה רב ההבדל.

בשעה 4 אצל גריבון, הנמצא תפוש ואינו מקבלני אלא ב⁻4.30. אין עדיין שום חדש. מחר ללא ספק, הוא מנחמני. הוא מבקש שאכין לו דו“ח על מעשי האכזריות בארמנים ודו”ח אחר על האדמיניסטרציה של ג’מל פחה.

לאחר ארוחת הערב אני הולך אל ה⁻Jew’s College, Guilford Str. להרצאה של קלוד מונטיפיורי על הנושא: “יהדות והלניזם”. להרצאה נאספו כשלושים מאזינים, דבר שהוא מכובד. המרצה אינו מזהיר, נושאו אינו עמוק ביותר. לאחר ההרצאה מתנפל דייכס, שאגב אינו זוכרני, על קלוד המסכן ותוקפו בעוז נדיר ובלשון אנגלית שאפילו את אזני היא צורמת. ישראל אברהם, שאף הוא אינו זוכרני, משיב גם⁻כן למונטיפיורי. זה האחרון מתגלה מקסים וזריז בתשובותיו כ“פולמוסן”.²⁴⁹ יש לו מענה לשון ואפילו שאר רוח. מסתבר שאין מתרועעים עם ההלנים משך כל החיים ושוחרים תרבותם מבלי לספוג דקות רבה של “אספרי”.

בצאתנו מההרצאה שורר ערפל כבד. אין רואים למרחק 5 מטרים לפניך. התעבורה נעצרת. אוטובוסים ומכוניות משא נעצרו לחלוטין לאחר שאבדו דרכם.

אף⁻על⁻פי⁻כן אני מגיע למלון ללא תאונה.

היום עשיתי 21 ק"מ, פצעתי את עקב רגלי הימנית וחושש אני לדלקת החולבים.²⁵⁰

לונדון, יום שלישי, 14 נובמבר 1916.    🔗

אתמול הטלתי על גריבון לשלוח שני מברקים: האחד למרת סולד, המבקש 500 דולר; נשארתי בלי פרוטה. המברק השני לגסטון וורמסר, המבקשו ראיון עם הפטרון.²⁵¹ באם יקבלו [הראיון] אנקוט בצעדים להשגת הדרכון ואשהה כשבוע בפריז. אחרת, אסע ישר.

היום עבר עלי בכתיבת Pro Armenia.²⁵² זה ייטיב גם לרגלי, שדרך אגב, מצבה טוב.

בשעה 4 אצל גריבון. הוא בישיבה ומופיע רק אחרי שעה 5. מכתב שחיכה לקבלו בבטחה, לא הגיע והוא דוחני למחר.

הוא מודיעני שוולי שבוי בקסטמוני. מן הנמנע להגיע אליו.

גריבון מוסר לי כמה מלים אל ה. בטרטון הנכבד ב⁻²⁵³W.T.I.D. Broadway House Westminster אשר יחכה לי מחר בשעה 3 אחה"צ. גריבון מועיד לי פגישה לשעה 4.

טיול קצר, 6 ק"מ, ואני חוזר למלון.

לונדון, יום רביעי, 15 נובמבר 1916.    🔗

מאז הבוקר עודני כותב על הבעייה הארמנית. בשעה 3 אצל בטרטון. בחברתו נמצא ג’נטלמן ששמו נעלם ממני, המכיר יפה יפה את קושטה, והוא חוקרני. אנו משוחחים על תורכיה, גרמניה, סקנדינביה.

בשעה 4.30 אצל גריבון. הוא רוצה שאצא בשבת באנית P. & O..²⁵⁴ איני מבקש טוב מזה, אבל רצוני שיקדיש לי תחילה שעה על מנת לשים את הדגש במקומו הנכון. אין דבר זה נראה נושא חן בעיניו, אבל כיוון שאני עומד על דעתי, הוא דוחני למחר. כמו כן אני מבקש 100 לי"ש על חשבון 500 הדולרים שביקשתי מניו⁻יורק.

לונדון, יום חמישי, 16 נובמבר 1916.    🔗

בשעות הבוקר אני כותב את תזכירי “פרו ארמניה”.^255א טיול קצר. נכנס אל “קוק ובניו” לקבל פרטים בענין [אניה] של ה⁻P. & O.. משיבים לי כי אם לא אראה דרכון ורשיון נסיעה לא תמסר לי כל אינפורמציה. בשעה טובה! הנה מתחילים להבין סוף סוף, גם כאן, מה פירושה של מלחמה.

בשעה 3 שוב פעם אצל בטרטון. אותו הג’נטלמן מאתמול ועמו עוד שניים. שיחה ארוכה, ואני מגיע אל גריבון באיחור.

אני מגיע אל הלה קמעה לפני שעה 5. מיג’ור מואן (Maughan) מודיעני שגריבון לא בא, אולם שולחני אל קפטן טרייל. והוא שואל אותי אם אוכל לצאת מחר, בשעה 11 לפנה“צ. הדבר הנו בהחלט בלתי אפשרי כל זמן שלא ראיתי שוב את גריבון ובטרם אתראה עם קומנדור בגוט. הדבר מכעיסני קמעה. לאחר שאבדו לי 3 שבועות בהמתנות, לנסוע עכשיו בחפזון, בלא שקיבלתי שום הבטחה, לצאת ל⁻Wild goose chase”"²⁵⁶ מה גם שטרייל מודיעני כי הוחלט שלא ארד בעצמי מן האניה אלא לאותת בלבד כדי שיבואו ויעלו לאניה. ואם לא יבואו – לזנוח את שיזמנו.²⁵⁷ זאת לא. ועוד; מדוע לא לילך דרך צרפת ולראות את הברון.

קצין ימי צעיר, הנמצא עם טרייל, מנסה הליכים שיאפשרו לי “לתפוס” את האניה במקום עגינה אחר, בשבת. הוא למד לדעת שהאניה אינה עוגנת באותו מעגן. מצב מצער ביותר. לדחות את הנסיעה לשבוע – קשה, אך לצאת לדרך כחסר⁻דעה ולהגיע למצרים בידיים ריקות ולקבל אך רשות לצאת להוציא לשון לאנשי²⁵⁸ מספינתי. תודה, זה יהיה ממש פשע.

לבסוף אני דוחה את נסיעתי; מוטב מאוחר ובצורה טובה או נוותר על אשליותינו וכך כאילו לאבד עצמנו לדעת.

גריבון בוודאי שלא עשה זאת במזיד. אולם הוא פגע בי בדרך מכוערת.

לונדון, יום ששי, 17 נובמבר 1916.    🔗

החמצתי את האניה, אבל בעצם נשכרנו יותר משהפסדנו. שוחחתי עם גריבון ארוכות. אילו נתקיימה השיחה אתמול, הייתי נוסע היום בלב רוגע.

הסברתי לגריבון כי הדרך היחידה להשיג תוצאות טובות מעבודתנו, היא להתייחס אליה כאל שיתוף פעולה, אולי צנוע, אבל אף־על־פי־כן שיתוף פעולה. אם נמשיך כשמן הצד האחד נמצאים אנשים המסכנים הכל, עובדים בכל לבם, ואילו מן הצד השני נמצאים אנשים המקבלים הכל, שאינם מבטיחים דבר ומתייחסים אליך בחשדנות אזי דבר זה לא יוכל להמשך.²⁵⁹

מאידך, באשר לי, חידוש הקשר איננו ענין שאתה מנסה לעשותו ומושך את ידך ממנו משום שלא על נקלה ייעשה. למרות כל הסיכונים יש לא רק לנסות בדבר, אלא גם להצליח בו.

אזי גילה לי גריבון כזאת: וולי קיבל על עצמו יתר על המידה; מפקדיו, או שלא היו בקיאים בענינים, או שלא נטו לחלק עמו את אמונו ואת התלהבותו. הנה משום מה חיכו במצרים לדו“ח הצבאי שלי. עכשיו, שדו”ח זה נראה בעיניהם כטוב מאד.²⁶⁰ הם מסכימים להעמידני בנסיון. ודאי הדבר שבמצרים יעמידוני מחדש בפני חקירות, וכו'… יהיה עלי לבקש ראיון עם הגנרל קלייטון בשמו של הלויטננט קולונל פרנץ".

השוני הוא כעת כדלקמן: במשרד המלחמה מכירים אותי כבר כל אלה שבצמרת ואשר יש להם ענין במפעל.²⁶¹ במקום שיהיה עלי לטפס ולעלות החל בקצין הזוטר ועד לדרגות הגבוהות, הריני עומד עכשיו בשתי רגלי במקום הנכון. דבר זה הפך עובדה ואילו השאר ניתן לנסיון עם כל ההזדמנויות והמזל העומדים לרשותנו. יכתבו כמו⁻כן, שבמקרה הצורך ארד לחוף, או אעשה את הנחוץ.

אשר למשרד החוץ, אין הוא יכול להתחייב לשום דבר. ברם, עצם העובדה שאני נשלח לעשות את אשר אני מציע, לאחר שהצעתי את שירותי בשמה של קבוצה ולמען רעיון,²⁶² הנה הוכחה, שמוכנים בשעת הכושר, להעניק לנו את אשר אנו מבקשים. יש להבין כאן דבר מתוך הסקת מסקנות, ו“די לחכימא ברמיזא”.²⁶³ ואם בכל זאת נשאר הדבר בלתי מובן, אזי כפי שאומרים האנגלים: “A wink or a nod are the same for a blind mule.”²⁶⁴

השיחה נסתיימה בשעה 10.54 והרכבת יוצאת מרחוב ליברפול ב⁻11 בדיוק, שוב אין אפשרות להדביק את האניה. פרנץ' מצווה לטלפן. ינסו לשלוח אותי במכונית. בינתיים הנני הולך לראות את קפטן טרייל. הוא שולח לי לויטננט משנה שיישאר בחברתי והוא ממשיך למשוך בכל החוטים כדי להשיג קשר אל האניה. ב⁻11.30 בא קפטן טרייל לומר לי, שהדבר בלתי אפשרי. אולם מחר, או מחרתיים, מפליגה אניה אחרת של P. & O. ואני אסע בה. אנו קובעים פגישה ל⁻5.30 אחה"צ, לכשיתקבלו הפרטים.

אני מרוצה מאד מן התוצאות. מיג’ור גריבון הוכרח להיות גלוי⁻לב. הוא מודה, כי הדו"ח הזה, אשר לכשאני לעצמי לא החשבתי כלל ועיקר, כיוון שיש לי חומר השווה פי מאה, נמצא כטוב מאד. הוא הכריז על עצמו כידיד ונתן עצות של ידיד. All right. הקפטן טרייל היה נחמד, היחס נשתנה בכללו. הם לבביים יותר.

אותו המעשה הישן נושן עם האנגלי. היה צורך לנגוע בנימה הנכונה ואזי התחילה רוטטת.

אחרי ארוחת הצהרים בקפה ‘רויאל’ אני יוצא לכמה קניות, בעיקר לבנים תחתוניים. יום קר מאד. טוב לצעוד. ב⁻5.30 אני ב⁻Whitehall Court כדי להיפגש עם טרייל. הוא שולח אלי את הסגן הראשון שלו על מנת לומר לי כי הדברים רחוקים עדיין מלהסתדר. אולם שאבוא מחר עם חפצי בשעה 10.15 לכאן ובהזדמנות מתאימה ידאגו להסיעני לדרכי.

בשעה 10 טרייל מטלפן, הנסיעה נדחתה.

לונדון, 18 נובמבר 1916.    🔗

בשעה 10 לפנה“צ אני בא אצל גריבון. הוא מבקשני לחזור אליו בערך ב⁻4.30 הערב. הוא מבקש בינתיים מאמר על האדמיניסטרציה של ג’מל פחה. אני שב למלון ומחבר את המאמר המבוקש שהנני מוסר לו ב⁻4.30. הוא טרוד ואנו קובעים פגישה ליום שני ב⁻5 אחה”צ.

כיון שיש בידו "Banse "Die Turkei, Eine Moderne Geographie 1915, אני לוקח מאתו את הכרך ומבטיח לתרגם לו קטעים.

לונדון, יום ראשון, 19 נובמבר 1916.    🔗

יום איום, גשום. אני קורא את בנז ומתרגם כמה קטעים. בנז הוא קוביסט, לגבי דידו יש לתת לצבעים עדיפות ראשונית על דיוקו של הקו. הוא מלא העמדת פנים²⁶⁵ והתהדרות. רעל גרמני רב. כבשעה 4 אחרי הצהרים אני פונה ל⁻Queen’s Hall (Small) Langham Place, שם עומד להרצות אותו אידיוט הקרוי סוקולוב. בשעה 5 טרם החלה ההרצאה, מזג האויר מאוס, האנשים אינם באים. סוקולוב מגיע, עובר על פני בחדר המדרגות מבלי להכירני. הוא נפוח מרוב גדולתו. האספה אינה מענינית ואני מסתלק.

לונדון, יום שני, 20 נובמבר 1916.    🔗

עבדתי על בנז. הזמנתי חליפה, הלכתי מעט. אני מגיע אל גריבון בשעה 5 והוא מודיעני כי יצחק לוי, מהאנגלו בנק וא. ענתבי הוגלו מן הארץ על ידי ג’מל פחה. איננו יודעים הסיבות.

לונדון, יום שלישי, 21 נובמבר 1916.    🔗

מסתבר, שאוכל לנסוע לפני יום ששי הבא. הנסיעה תארך כ⁻15 יום.

הזמנתי כמה חפצים הכרחיים. בשעה 5 אני אצל גריבון והוא קורא באזני את הדו"ח שכתב על סמך עדותי ורשימותי. הוא ריכז טוב מאד את הכל ב⁻21 דפים.²⁶⁶ יום ערפל מחריד, בפנים המלון האויר כאילו מלא בעשן. אבל אחרי הצהריים הופך מזג⁻האויר יבש ואני עושה את חמישה⁻עשר הקילומטרים שלי.

מסרתי לגריבון מברק עבור אלכס. וורמסר השיב שהם ישמחו לראותני. פרנק בצבא. מה חבל שלא אוכל לצאת לפריז.

גריבון מתעניין לדעת אם אני מכיר את אחמד אַגַייֵף. אני מספר לו מה שידוע לי וכי כעת כותב הוא ב’הילאל' (Hilal) בחתימת ‘אחמד’ ושבדרך כלל שוב אין הוא קורא לעצמו ‘אגייף’ אלא פשוט אחמד אגה.

תוך כדי שיחה מוזכר שמו של טֵקין אלפ על ידי גריבון. אני שואלו מה ידוע לו עליו; שום דבר, זולת הספרים שפרסם. גריבון ומיג’ור מאון נראים כנופלים משמיים לכשאני אומר להם כי זהו יהודי קטן מסלוניקי.

לונדון, יום רביעי, 22 נובמבר 1916.    🔗

יום נפלא. קריר, ^⁰7 צ. אולם רוח אינה נושבת והשמש מאירה, ואני מטייל כשמעילי על זרועי. אני מנסה להשלים את קניותי. אני זקוק למאה דברים ואחד, אולם כיוון שאיני יכול לקנות מלבושים מוכנים ומאידך אין לי שהות מספיקה להזמין לפי מידה, הריני נתון במבוכה. הייתי יכול לנצל את השבוע, אולם טרייל הודיעני, שאני עלול להישלח בכל יום אחרי הודעה מוקדמת של “5–6 שעות לכל היותר” אזי אין לעשות דבר, כמובן.

בעיקרו של דבר, יתכן, שטוב הוא כי טרם נסעתי. מסתבר, שבין ה⁻17 וה⁻20 התחוללה סערה איומה באוקינוס האטלנטי כבים התיכון. הרבה ספינות אבדו או ניזוקו; יתכן שגם זו שהיה עלי לנסוע בה, אולם עכשיו אין יודעים כלום. שם האניה, דרך נסיעתה וכו' אינם ידועים אלא ליודעי⁻דבר.

בשעה 5 אצל גריבון. הוא שואלני אם, במקרה הצורך, אוכל להשיג לעצמי קורספונדנטים בסרביה וכו'.

בערב אני בפילהרמוניה, שם עורך פונטינג הרצאות על המשלחת של סקוט. זהו אותו דבר שראיתי בזמנו עם השופט מאֵק בוושינגטון. כשאתה נוכח, עד כמה הראינוֹע עלול להיות מעניין, משעשע ומחנך ברמה גבוהה, מתגבר בך הצער על שכיערוהו בצורה כה טפשית.

היום 24 קילומטר. אין לתמוה על שסוליותי ועקבי⁻הגומי שלי נהרסים לעתים כה תכופות. מה טוב שאין אנו בגרמניה או בתורכיה, אשר שם לא יתכן להחליפם באחרים.

לונדון, יום חמישי, 23 נובמבר 1916.    🔗

הבהירות פחתה מאז אתמול, אבל מזג האויר פושר, טמפרטורה ⁰10 צ. אך אין חשים בקור.

בשעה 11.30 אצל קפטן טרייל. הלויטננט הראשון שלו אומר לי לחזור כעבור שעה. בינתיים אני סר אל גריבון ונפרד מעליו.

בידי טרייל רשיונות המסע²⁶⁷ על שמו של M. Macks. זה מצער, אולם אני מקווה, כי בעצם אין לדבר שום משמעות.

המברק לאלכס נשלח. אני מסתדר עם טרייל, שאקבל את התשובה עוד במרסיי אם אפשר. מגנס מבקש לדעת מתי אני יוצא לדרך. אולם אני מעדיף לא להשיב דבר לעת עתה.

גם היום אני עושה את 24 הקילומטר שלי. אכלתי ארוחת ערב ב’קפה רויאל' במטרה לחזור ברגל, ואולם יורד גשם קל ואני מסתפק במה שכבר עשיתי.

לונדון, יום ששי, 24 נובמבר 1916.    🔗

אמש ב⁻10 התכנסתי בחדרי ובמשך שעתיים ארזתי את חפצי בקפדנות כפי שלא עשיתי זאת, בודאי, מעולם. מנוחה מועטה בלילה. וב⁻6 הקיצותי. יש לחשוב, שלמרות שלוות נפשי, עצבי הנם מתוחים מדי. ובכן, היום אעזוב את לונדון. יש להכיר בדבר כי באשר לבזבוז זמנו של אדם, מבלי שיהא לאל ידי לשנות משהו, אמנם בזבזתי זמן מאז ארבעה חדשים. חודש אחד בקושטה, שעה שלא היה בדעתי לשהות שם אך שבוע אחד לכל היותר. אחרי שעשיתי קרוב ל⁻4 שבועות בברלין, איבדתי יותר מחודש ימים בקופנהאגן בעטיו של פאג’ט, שהישהה אותי, וגרוע מזה: לא העבירוּ את הדו"ח שלי, ואם העבירוֹ, הרי שנתגלגל לאיזו מגרה של ניירות משם לא יצא אל משרד המלחמה.

ולבסוף, הנה חודש תמים, יום אחרי יום, מאז אני כאן; על מנת להשיג את שהשגתי, יום אחרי יום, די היה בשלושה ימים, ופחות מזה.

ולעומקו של דבר מה השגתי? לא כלום. יש להודות ולהכיר בכך. מבחינה דיפלומטית – כשלון חרוץ.²⁶⁸ לא עמדתי בזמן המתאים על כך שסייקס הוא הכל יכול או הוא יחד עם פיטצמוריס. הייתי, כנראה, גלוי⁻לב מדי עמהם והם, או שראו בכך תרמית והסבו לי גב, או תמימות ולעגו לי, כך או אחרת דבר לא השגתי. שנה תמימה זו של סבל וסכנות, ואין מתחשבים עמנו בכך בכלום.²⁶⁹

יש ללכת מצרימה ולהתחיל הכל מחדש, “Make good”, עכשיו שג’מל פחה גדר, נעל את דלת הכלוב ואת כל פתחי היציאה האפשריים עכשיו מבקשים כי נראה מה אנו מסוגלים לעשות.

אבשלום המאושר; כשהוא עצמו נלהב, מצא בוולי נלהב אחר. הם הלהיבו זה את זה באופן הדדי, הם התרגשו בחלל הריק. אבל להם היתה אשלייה לפחות. עכשיו אין מצרים מחשיבה את מעשי העבר, ואומרת להעמידנו במבחן הנסיון.

אילו יצאתי לצוד כאן משהו פרטי לעצמי, כי אז הייתי שולח אותם לכל הרוחות. ואולם אין הדבר נוגע בנו, במאוויינו שלנו, או בעצבינו. הענין הוא במפעל ויש לסלק הצידה כל רגש פסימי ולהתחיל הכל מראשית. All right.

בעצם, מוטב כך אולי. אם ניכשל נהיה אנו היחידים לסבול מכשלוננו. אולם אם נצליח לפחות לא נהיה חייבים דבר לאיש ונוכל לומר לעצמנו כי בכושרנו ובמאמצנו התגברנו על המכשולים.

והמתקבל ביותר על הדעת הוא, שאנו לא ניכשל כשלון חרוץ ברם גם לא נצליח הצלחה מלאה. כל מה שנעשה יהא בפשטות משום “הוצאת הערמונים מן האש” עבור פוליטיקנים וסכסכנים.

בעצם הייתי יכול להיפגש בלונדון עם חבורתו של סוקולוב וכו'. אבל העדפתי להישאר בצל המלא ובחסות האינקוגניטו שלי.

הידידים שלנו נראים זהירים חשדנים באשר לחילוף המכתבים שלי וכו'. הייתי יכול להוכיח להם, שיש לי קשרים בתוך שורותיהם ואני יודע לפתוח לפני את השערים.²⁷⁰ עם כל זאת לא רציתי להבליט את עצמי; נתקדם נא לאיטנו. נגיע תחילה מצרימה, נחדש את הקשר, ואז נדבר בלשון לגמרי אחרת. ישמחו ידידינו או ייעצבו אבל שונה יהיה הצליל בדברנו עמם, אם הקשר יחודש ישוב על כנו ואנו נרתמים לעבודה.

ובלבד ואנשינו עודם בחיים וחופשיים…

 

פרק חמישי: 24 נובמבר – 31 דצמבר 1916    🔗

24 נובמבר 1916.    🔗

בשעה 10.30 לפנה"צ יצאתי את המלון (First Avenue Hotel חדר 171) ופונה עם מזוודתי לוויטהול קורט, מס' 2. מטעני גדל בהרבה. אף־על־פי־כן אין זה מוגזם לגבי נוסע היוצא לדרך ארוכה: מלתחה קטנה, מזוודה גדולה ומזוודת־יד קטנה.

בשעה 10.45 בדיוק מופיע הלויטננט הראשון הצעיר של קפטן טרייל, אנו יוצאים אל רחוב ליברפול. הרכבת שלנו (מיוחדת ל־.O &.P) עחבת את בית הנתיבות ב־11.25. זמן רב מדי לפנינו.

בלילה ירד גשם; ברחובות בוץ רב, השמיים מכוסי ערפל אבל מזג האויר רך ונעים. לא תארתי לעצמי אקלים כזה לשלהי נובמבר; על אף זאת כנראה שזהו מחזה רגיל כאן.

בתחנת הרכבת איני משתמש עדיין בתעודת המעבר שלי ונוסע כאזרח פשוט בקנותי כרטיסי אל Tilbury Docks (2 שילינג במחלקה הראשונה).

אנו מגיעים ל־Tilbury Docks קרוב ל־12.30 בצהרים. הסגן מוסר לי את תעודת המעבר של האדמירליות שלדעתי יש ענין להעתיקה (מה שנמחק נמחק בטופס ומה שמודגש בקו היה בכתב יד נוסף).

בהגיענו אל הרציפים מציג הלויטננט מכתב, לוחש כמה מלים באזנו של אחד מקציני הביקורת ואנו עוברים לאחר שעל תעודתי הטביעו חותמת: Aliens Officer Tilbury.

על סיפון האניה מקבלים פנינו באדיבות. אני מציג את תעודתי והם מחפשים ברשימת נוסעי הממשלה שם אני מסומן למיטה מס' 8. לאמיתו של דבר, זהו התא 8־10 הנתון לרשותי הבלעדית, לעת עתה וקרוב לודאי למשך כל הנסיעה.

[משימה ב צילום התעודה, קובץ סרוק 2]

הלויטננט עוזבני ומסייר באניה כבעל באחוזתו. וראשית דבר ביקורת הנוסעים. בודקים אותך פעמים רצופות. קציני משטרה בבגדים אזרחיים מעבירים את הנוסע פעמים רבות דרך ידיהם. אבל אין עורכים חיפושים, לא אצל הנוסעים ולא בחפציהם כל עוד שאין עוזבים את מורשת האנגלים.

להזכירך שאין הנסיעה מחוץ לתחום סיכון ודאי, מותקן תותח בחרטום האניה; חגורות ההצלה תלויות בכל מקום. והודעה האומרת כי כל הנוסעים שיש ברצונם להודיע טלגרפית לידידיהם שהאניה עברה את ה“תעלה”²⁷¹ ללא תקלות וכמו כן כי הגיעה בשלום לפורט־סעיד, עליהם אך להשאיר הכתובות בידי הפקיד המיוחד לפני צאת האניה והחברה תודיע ללא תשלום.

בסך הכל מעט נוסעים. אנו עוזבים ב־1.50 אחה"צ. עוצרים שוב ברציפים ולאחר שעה 3 עוזבים אותנו הנווטים ויורדים בתימזה.

כיוון שזו לי הפעם הראשונה בחיי שאני עובר במקום הזה, איני יכול לאמר אם הפעילות היא פחות או יותר גדולה מבזמן שלפני המלחמה. ברם מה שאין להכחישו הוא כי הכל פעיל וכי מהלומות הפטישים של עובדי הדודים מהדהדות בלי הרף. בענף זה בו ידידינו הם בעלי מסורת ושיגרה כאחד, אינם נותנים ללא ספק שישיגום. אולם באשר ליתר הם אטיים עד לכדי יאוש. סר רוברטסון מתלונן על כך במכתב המתפרסם הבוקר בעתונים.

הערב יורד, האניה מאיטה מהלכה, כמעט שאיננו מרגישים בהתקדמותה של הספינה. האורות כבויים על הסיפונים ובחדר העישון מאופלים על־ידי מפוֹת אטומות. בה במידה ש’אוסקר 11‘²⁷² השתדלה שיכירוה, כן מנסים אנו לעבור כאן בלתי נראים. אגב, מסתבר, כי בצאתנו מן ה’תעלה’ יעכבו בעדנו עד שיאיר היום לחלוטין.

בשעה 4.30 מודיעים לנו כי ב־5.30 מוזמנים כל הנוסעים להימצא על הסיפון, כל אחד מצוייד בחגורת ההצלה המוכנה בתא. אני נמצא על הסיפון בשעה הקבועה, אולם דוחים אותנו למחר בבוקר ב־8.30.

טרם התאוששתי מהפתעתי לנוכח האקלים. שעה שעברתי ברכבת הבחנתי בכבשים הרועות באחו מבלי שיכניסון לדיריהם למשך הלילה.

החברה באניה אינה מענינת ביותר ואף לא נעלה ביותר. מיטב אנשי החברה יגיעו אלינו ללא ספק בדרך מרסיי. אם לשפוט לפי הרשימה המודפסת של נוסעי שתי המחלקות, מגיע כבר מספרנו ל־74 ועוד 48 יצטרפו אלינו במרסיי, אשר משם נפליג, לפי התכנית, ב־2 לדצמבר. כיוון שיש לנסוע לפחות 4 ימים כדי להגיע לפורט־סעיד, הרי שב־7 או ב־8 לדצמבר אוכל להתייצב באלכסנדריה ובקהיר. עד שנהיה מוכנים לצאת לדרך נהיה ברובע האחרון של הירח, אבל אז יהא עלינו לחשוש מהסערות של שלהי דצמבר.

על סיפון ה־’Karmala',    🔗

25 נובמבר 1916.

כל השירות באניה, או כמעט כולו נעשה בידי צבעונים (מלאיים?) ונתן בצורה רעה למדי, חוסר משמעת לרב. בשעה 11 בלילה, נותן מלצר מלאי בשיר קולו במקומות המשותפים ומפריע לאנשים לנוח.

על סיפון האניה שוררת חשיכה, ליל עלטה. הטיול בלתי נעים. האניה נעצרת משך כל הלילה.

בשעה 8.30 בבוקר אנו על הסיפון, כל אחד מאתנו מנסה את חגורת ההצלה שלו, מסודרים לקבוצות בהתאם לסירות ההצלה אליהם אנו משתייכים. אני שייך לסירה מס' 1.

ב־9 פחות שש דקות מתחילה האניה לנוע. משך שעה קלה אנו מלווים על ידי צוללת קטנה ועוברים על פני משחתות. שומעים את התותח בנהימתו, ובמרחק, במרומי השמיים, נראות פצצות כשהן מתפוצצות ומשאירות אחריהן עננים לבנים, המתבלטים על הרקע האפל של העננים שבטבע.

בשעה 11, בצאתנו מן התימזה כפי שאני משער, אנו נעצרים מחדש. קצין מקציני האניה מביע את חששו שמא נעצר כאן עד למחרת. אך אין הדבר נראה כך, כיוון שאנו ממשיכים בדרכנו כמעט מיד.

לפני 2–3 שבועות, הודיעו ברבים, כי אותות ההצטיינות שחולקו לחיילים שנפלו בשדה הקרב בטרם קבלו אותם, יועברו באופן רשמי, אם זה יהיה רצונם של היורשים, זאת אומרת במקרה הצורך ירוכסו על ידי המלך על החזה של “next of kin”. עלי להודות, כי הדבר היה נראה לי “queer”²⁷³. איני רואה נכוחה, שמישהו יתגנדר עם V.C..²⁷⁴ משום שאחד במשפחתו היה אמיץ ונפל לפני שפארו את חזהו ב .V.C שזכה בו. ואולם יתכן, שיש הגיון לכך שאפשר למצוא בכמה שורות מתוך ספרו של אבל הרמן: “שעות המלחמה של משפחת ואלאדייה”²⁷⁵ ספר, שאני קוראו בשעה זו, דרך אגב, בהנאה רבה:

“מציינים בביטחה, שאצל הגרמנים נידו את השחור; אצלנו צנזורה אינה קיימת על האבל. אנו בעצמנו, מתוך תגובה חפשית, רוצים לשאתו בצניעות, בהסתייגות, אבל יחד עם זה בסימני־היכר מובהקים. מתינו לא ידעו אלא את השמחה החריפה של ההקרבה העצמית. לא היה הסיפק בידם כדי לטעום מתהילתם. עלינו, איפוא, לטעום ממנה למענם. גאווה זו על ידי ממלאי מקום, דומה לחוב של כבוד, שאין אנו רשאים להתכחש לו. כמו כן נחשב בעינינו כאילו מעליבים אנו זכרם, אם נישא באבדנם במידה פחותה של גדולת־הנפש מזו שבה פגשו הם את המות. ככלות הכל הם מתו מות תהילה למען המולדת, אבל בעיקר נפלו בקדושה, וההוקרה הדתית, המתעוררת בלבנו למותם, היא גדולה מההערצה שעוררו בנו. שוב אין שוויון בינם לבינינו, ובמשפחה אין אתה מבכה כי אם את השווים לך. אנו מביטים עליהם כעל קדושים: אין מבכים את הקדושים, חוגגים אותם” וכו'.

ההונים מתמלאים כעס, לא בלי טעם אפילו אחד, כשמכנים אותם בשם ברברים. הבה ונניח, כי אין אתם ברברים, אולם אתם “בושים”. כשיגיע תורכם תדעו בבדיחות־דעת, להביא במספר שורות קלילות כמות כה רבה של פרי הסתכלות עמוקה, של פסיכולוגיה עדינה, כפי שבטא זאת בדברי נועם אחד כאבל הרמן, אזי תחדלו להיות “בושים” והרווחתם משהו השווה את ה“קולטורה” שלכם, הו פי כמה!

קרוב לשעה 2 אחרי הצהרים קרובה מאד אלינו רצועת החוף לימיננו ובקרבת שעה 4 אנו עוצרים. כנראה שזה יהא למשך כל הלילה. אנו נמצאים לפי מה שאומרים, בערך בקרבת Ramsgate.

אני למד לדעת זה עתה כי “מאלאייה”, אנית ה־O & P שנסעתי בה מפורט־סעיד למרסיי באוגוסט 1912, טבעה לפני כמה חדשים בסביבות פולקסטון.

מה עצומה כמות האניות שפגשנו בדרכנו והסובבות אותנו. כשעיניך רואות זאת מסתבר לך השקט היחסי של אנשי הים לגבי פעילות הצוללות. בקוראנו את העתונים אין אנו רואים אלא אניות טבועות, אבל מה כל אלה בהשוואה למספר העצום של אניות שטות. על סיפון אניתנו כוננות־מלחמה רצינית. אנו שטים כשהסירות מורדות בגובה הגשר. בודקים בקפדנות ובדייקנות הסירות, המשוטים, הצידה. האניה נראית כמוכנה לקראת ה־“רע ביותר”²⁷⁶ והקהל אינו מתרגש. עמנו על האניה נמצאת אשה ישישה, גברת אחת וורתינגטון, שספרה לי על אובדנה של ה“מאלאייה” והיא מסבירה לי שנעצרנו למשך הלילה מחשש מוקשים אפשריים. היא מוסיפה: “It must be very trying on the Captain”²⁷⁷ וכזהו היחס הכללי; הספינה ונוסעיה הופקדו בידי רב החובל. עליו לשמור עלינו. מסכים. האם זה טמטום מצדי? אין אני מגיע להרגשת דאגה או חשש. להרגעת המצפון, כתבתי זה עתה למיג’ור גריבון שיודיע לאלכס במקרה שהספינה תטבע ושיודיעו עלי כעל “נעדר” ואולם לעמקו של דבר אינני מתרגש. אף־על־פי־כן אין בכך משום אדישות.

על סיפון ה־’Karmala' יום ראשון, 26 נובמבר 1916.    🔗

עד לאחר שעה 9 ספינתנו נמצאת בעגינתה. ואף אינה יחידה בכך. קרוב ל־9.15, אנו אוכלים פת שחרית; הספינה מתחילה לנוע, ולפני שעה 11 עברנו את דובר.²⁷⁸ מזג האויר קר, לערך ⁰8 צ.

רוח כלשהי, אף־על־פי־כן אני מרבה בהליכה. אתמול ציינתי על הפדומטר שלי 32 ק“מ. היום אני מונה כבר 17 ק”מ לפני ארוחת הצהריים בשעה 1, בסביבות דובר אנו רואים מטוס־ים אחד ולאחר זמן שני. לאחר שעברנו את דובר חוצה דרכנו ספינה צרפתית ישנה, מלאה חיילים לבושי חאקי, אנשי צבא בחופשה ללא ספק. האניה מלווה על ידי שתי משחתות.

זמן מועט אחרי ההרים אנו בתעלה. סוף סוף עזבנו מימיה העכורים של התימזה. ה’למנש' רוגעת, הספינה מתקדמת במהירות טובה ואין אנו מרגישים כל התנודדות ואף לא נענועים.

מאחר ולעשות את 32 הקילומטרים שלך ביום אתה חייב לצעוד למעלה משבע שעות, שאני צועד בלא מעיל וגלוי ראש, הרי שיש לי, כמובן, תיאבון עז. המזון אינו מן המובחר והשירות פשוט נתעב.

אני מציין את העובדה בלא שאתלונן, כי יודעני, שבגרמניה אפילו הקייזר בכבודו ובעצמו לא יוכל יותר לכבד עצמו במשהו המתקרב למבחר שיש לנו.

אולם האלמנה הישישה שלנו, הגברת וורתינגטון, אינה מעלה על דעתה כי הננו נתונים במלחמה; היה עליך לשמוע כיצד נזעקה שעה שבקשה פלח לימון לתה שלה, וקבלה תחת זה מיץ לימון: “The idea of leaving London with no lemons!”²⁷⁹.

כן, כדאי היה לשמעה. אגב, יש לנו כאן גם ‘לימונים’ ואפילו תפוזים. הם קטנים, חמוצים מאד, אולם יש לנו מהם. אלה הנם פרי ביכורים. יש לנו גם בננות למכביר. מגישים לנו תאני סמירנה רעות, קשות, ישנות, ואגוזים, רעים גם הם. אינני סבור, שאלה הם מזן ברצלונה. אלא יתכן יותר שהם טרביזונדיים ישנים. השקדים הספרדיים הללו הם פשוט פחותי ערך, אלה אינם מהזן Jordans.

לא יאמן יום ראשון כזה על גבי אניה אנגלית. אין כל טקס דתי. אין כל מנה מיוחדת כתוספת. האם זה בגלל המלחמה? אף־על־פי־כן לאחר ארוחת הערב הראשונה, בה הופיעו האנשים מרושלים במקצת, חזרו בם והיום כמעט כולם כל הגברים לבושים ‘סמוקינג’.²⁸⁰ האלמנה הנכבדה סבורה שזוהי הפרזה; אני תמים־דעים עמה ונשאר בחליפת היום־יום שלי, מה גם שאנו קרבים לחופי צרפת, ובצרפת חל איסור בשעה זו על לבוש ערב רשמי. בנושא זה משעשע יהיה לכתוב מאמר קטן על חוקי הצנע תחת השולטנים השונים, סולימאן וסלים בעיקר.

בשעות אחרי הצהרים ובערב היה מזג האויר קריר וביחוד נשבה רוח. למרות זאת ובאומץ עשיתי את 32 הקילומטר שלי גם היום.

על סיפון ה־’Karmala' יום שני, 27 נובמבר 1916.    🔗

עודנו ב’תעלה'. אגב, עלינו לנסוע אל לב האוקינוס, תוספת של 200 מילין, על מנת להמנע ככל שאפשר מן הצוללות. בעצם אני מתייחס לזה כמעט באדישות. אנו נהיה בפורט סעיד בין הששה והשמונה בחודש הבא. אולם בתשעה בחודש יהיה הירח במלואו. לְפָנַי, איפוא, שלושה־ארבעה ימים בכל אופן.

בוקר בהיר, הרבה אוֹר ומשב רוח קל.

אנו שטים באטיות מייאשת: ב־25 לחודש עשינו 41 מילין, אתמול רק 43 והיום בצהרים 254. אנו מקוים להגיע לגיברלטר ביום חמישי בלילה, או ביום ששי בבוקר.

בשעות אחרי הצהרים רוח קרירה מאד. איני מרגיש עצמי במצב־רוח טוב, ההליכה אינה מושכת אותי למדי ואני כפוף במקצת מחמת ההליכה של שני הימים הקודמים. אני מסתפק היום ב־24 קילומטרים בלבד.

על סיפון ה’Karmala' , יום שלישי, 28 נובמבר 1916.    🔗

אתמול, קרוב לשעה 9, נסחפנו לאזור פושר ללא רוחות. הבוקר נושבת במקצת הרוח, שמים מעוננים, אבל מזג־האויר נעים ואני צועד צעידה מזורזת לפני פת שחרית. בין שעה 9.30 ו־12.15 אני עושה 17 קילומטר.

בעשרים וארבע השעות האחרונות (מצהרים ועד צהרים) עברנו 339 מילין. אבל הרבינו בדרך שבעקלתון²⁸¹ על מנת להימנע מן הצוֹללוֹת.

אחרי הצהרים אנו שטים בים כשמן, כפי המבטא המקובל. במשך היום עשיתי 30 קילומטר. היה בדעתי להוסיף ולעשות 5־6 קילומטרים לאחר ארוחת הערב, אך נתפשתי לעייפות ולשינה ואני מסתלק במוקדם.

יום רביעי, 29 נובמבר 1916.    🔗

הים סוער במקצת. מזג־האויר נעים מאד. בין 11.30 ו־12.00 תרגול בתותח (4.7 אינטש) שתי יריות נורו אל חבית ריקה. בצהרים אנו רושמים 335 מילין מאז אתמול. מסתבר, כי רק ביום ששי בין 1 ו־2 אחה"צ, נהיה בגיברלטר.

היום לא צעדתי יותר מ־24 קילומטרים. קיויתי להגיע ל־30 אחרי הצהרים, אבל החשיכה על הסיפון היתה רבה מדי.

יום חמישי, 30 נובמבר 1916.    🔗

שינינו את מהלך נסיעתנו. אתמול נסענו דרומית ודרומית־מערבית. הבוקר שטנו תחילה מזרחה ואחר כך דרומה, דרומית־מזרחית. הים סוער. הוצפנו בגלים מצד מערב. בשעות הצהרים יש לזכותנו, ל־24 השעות האחרונות, 345 מילין.

עד שעה 1 עשיתי 14 קילומטר, אבל בגלל אי יציבותה של הספינה אני מרגיש עצמי שבור יותר משהייתי אחרי 24 הקילומטרים של אמש. בשעות אחרי הצהרים הים נרגע. לא ראינו ספינות במשך כל היום. ערב נעים וים שקט למדי, טיול על הסיפון עד שעה 11 אחה"צ. היום עשיתי 26 קילומטר.

ליד שולחננו אנו תשעה במספר. עלמה צעירה, מיס קאריו נולדה בסואץ, חוזרת אל הוריה לאחר שסיימה את למודיה בפנימיה. 4 גבירות המסבות לשולחננו יורדות בגיברלטר על מנת להמשיך אל עבר אלג’זיראס ומקומות חורפיים אחרים, ואילוּ גברת אחת נוסעת לגיברלטר להיפגש שם עם בעלה המשרת בצי וקבל זה עתה שלושה שבועות של חופשה. תחת לבזבז שבועיים על הלוך ושוב, אשתו נוסעת אליו וכך יבלו יחדיו את משך כל הפגרה שלו.

דיו במקרה זה לבדו כדי להצביע על מצב הצדדים הלוחמים. בגרמניה גוועים ברעב ונתונים במצור. באנגליה מארגנים את המלחמה אבל החיים נמשכים כתיקנם, או כמעט כך לגבי חלק גדול של האומה. והצוללות הגרמניות אינן מונעות בעד העלמה קאריו לחזור אל הוריה, בעד מרת רוברטסון לילך אל בעלה ובעד הנידהנים והוורתינגטונים וכו' לילך לסן־סבסטיאן ולאלג’זיראס. אין ספק, פגישה עם צוללת אפשרית ואפילו מתקבלת על הדעת, אבל אין נפחדים; החיים בכל זאת ממשיכים בזרמם.

גיברלטר בטווח ראיה, יום ששי, 1 דצמבר 1916.    🔗

בוקר מרווה נחת. מזג אויר נעים, כמעט חם, ים רוגע, חורף כאצלנו. הבוקר אירעה תאונה בעיתה לסירה מס' 1, היא סירתי, תאונה, שבתנאים אחרים היתה עלולה להסתיים בצורה טראגית. בשעה שהמלחים עבדו על גבי הסירה, נתפקע אחד הכבלים והסירה נטתה אל פני הים. אילו קרה הדבר בשעת פעולת הצלה? כל הנוסעים היו נזרקים הימה. וכל זה בגלל חבל משומש.

לאחר שעה 10 אנו מבחינים באופק ביבשת אפריקה ושעה לאחר מזה רואים את סלע גיברלטר.

אולם רק בשעה 1 אחה"צ אנו בנמל, ואך ב־3 זורקים את העוגן. היה בדעתי לילך העירה, אבל מכיוון שמשערים כי עלינו יהיה לעזוב ב־4.30, אין כל טעם בדבר.

אין מברקים ואף לא עתונים, אולם אנו למדים לדעת כי מאז עזבנו את אנגליה הופלו שלושה צפלינים, שניים באנגליה ואחד בצרפת. ג’ליקו מונה ל First Sea Lord וּבּיטי ל First Fleet Admiral.

עד הצהרים עשינו 336 מילין דהיינו תוספת של 400 קילומטר כדי להתחמק מצוללות.

תחת לעזוב ב־5 אנו יוצאים בשעה 7 אחה"צ. היום [צעדתי] 22 קילומטרים.

שבת, 2 דצמבר 1916.    🔗

מזג אויר אידיאלי. יש להודות, שצבעו של הים התיכון מדבר ללבי הרבה יותר מזה של האוקינוס. זאת ועוד, חופי ספרד, אתה עלול לומר לעצמך חופינו שלנו. אולם כאן האדמה צחיחה יותר משהיא אצלנו. אנו שטים שעות על שעות מבלי שנבחין בעץ גם אחד. שלג רב על פיסגות ההרים שבאופק. הרבה ספינות־משמר. בצהרים לזכותנו 249 מילין. יתכן שנגיע למרסיי ביום שני לפני הצהרים.

באניה נמצא עמנו מיג’ור אחד בשם בלואיט הנוסע להוגג־קונג על מנת להביא משם כאלף סינים שגויסו לעבודות עפר, סוללות, חפירות, וכו'. אכן, הגיעה השעה שיתנו את הדעת לזאת. עד עכשיו התנגדו ה“טרייד יוניונים” לכך, כשם שהתנגדו אפילו גם לשימוש בעובדים הגרמניים (השבויים). בנוגע לאלה, העלו ה“טרייד יוניונים” את הדרישה הבלתי הגיונית והמגוחכת כי ישולם לשבויים אותו שכר שישולם לעובדים חופשיים. רק זה חסר לנו לספק לאויב אמצעים להתעשר על אדמת בריטניה בימי המלחמה. ילכו נא ה“טרייד יוניונים” ויראו מעט כיצד מתייחסים לשבויים בגרמניה.

היום רק 25 קילומטרים.

יום ראשון, 3 דצמבר 1916.    🔗

הבוקר שואל אותי מנהל משק האניה לגילי ולמקצועי (בן 40, איש מדע), עליהם להכין רשימות בצרפתית, המכילות פרטים מלאים לשלטונות הצרפ­תיים. מחר יהיו לנו באניה הקונסול הבריטי והמשטרה הצרפתית שיבדקו בהקפדה את אלה הרוצים לקבל רשיון ירידה מן האניה. מכיוון ואין לי תעודות מסודרות הרי זה “היִי שלום, מרסיי”.

היום קריר יותר משהיה אתמול. חוף ספרד, הנראה לנו הבוקר, מאוכלס בצפיפות יותר מבזה שיכולנו להבחין אתמול.

בצהרים עשינו 341 מילין; לפי חשבון זה היינו עלולים להגיע למרסיי לפני שעה 10 בערב.

באניה מספרים שיוון הצטרפה ל“בושים”. אִיוֶלֶת. בודאי פרצו מהומות באתונה, זה הכל.

אנו עוברים על פני האי רֶה קרוב לשעה 9.

בערב בשעה 10 מתחילה ההרפתקה המצחיקה ביותר שעלולה לקרות בימים אלה של מלחמה. שתי ספינות משמר קטנות קרבות אלינו ושואלות: איזו אניה היא זו? איש אינו יודע להשיב להן. מגשר הפיקוד מבקשים באנגלית את הנווט. מאנית המשמר משיבים בצרפתית כי אין נווט בשעה זו וכי עלינו לשוט בעקבות הגדולה שבין שתי אניות־המשמר. זו האחרונה פונה שמאלה, ואילו אניתנו ממשיכה בכיוון נגדי. לאחר דקות מספר נשמע קול ירית תותח מספינת המשמר, דבר המביא לעצירת אניתנו במקום. ספינת המשמר קוראת בקול שוב פעם: “בואו בעקבותינו”. אולם מפקד אניתנו אינו מבין את הצוו וממשיך באותו כיוון. יריה שניה בתותח. עצירה. מפקד ספינת המשמר צועק כי במרחק 100 מטרים לפנינו נמצאות הרשתות. מפקד אניתנו מודיע לתוך המגפון: “I don’t understand, speak English”. הצרפתי מתכעס ומשיב: “אם אינך מבין, השאר במקום בו אתה נמצא”. דבר שמפקדנו אינו מבין. איני יודע כיצד הגיעו בסופו של דבר לידי הבנה. קרוב לחצות משליכים עוגן מחוץ לנמל.

היום רק 23 קילומטרים.

מרסיי, יום שני, 4 דצמבר 1916.    🔗

לא שמעתי מתי נכנסנו לנמל. בשעה 5 בבוקר, כשהקיצותי, כבר היינו ליד הרציף C.

קרוב לשעה 8 מופיעים השלטונות הבריטיים והצרפתים. אני מציג את עצמי ב־9.30 ומבקש להרשותני לרדת העירה. שואלים אותי מה מטרת נסיעתי למצרים: חקירות בענין הכותנה. חוקרים אותי במשך שעה ארוכה, ולבסוף מעניקים לי רשיון לגשת אל הקומיסאריון המיוחד (9, Place de la Joliette) שם יוחלט בעניני. אני נוסע לשם בעגלה ומסרבים לי את הרשות להסתובב בעיר. עלי לחזור על עקבי. לא מבלי שקניתי כמה צוארונים. אולם היה עלי לפנות לכמה חנויות עד שמצאתי צוארונים מס' 43. בכל מקום רצו להדביק לי מספרי 42, בטענה שהם יפים מאד. מרסיי מלוכלכת כמאז ומתמיד. כבישים גבשושיים, בוץ שחור, דביק. אבל הסוסים הרתומים לעגלות הנם בעלי עצמה. עודך רואה הרבה סוסים טובים וחזקים, שמזינים אותם היטב, וזה בניגוד למה שאתה רואה בברלין, למשל. ציינתי הרבה עגלות רתומות לשלושה סוסים חזיתיים; עד כמה שזכרון לי, חושבני שזוהי אופנה חדישה, לפנים היו אלה לרוב רתומים בטור ובראשם סוס רתום ליצול, חזק ושליט.

אני רואה עוברים על פני חבורות של חיילים אנגלים, צעירים, בריאים, לבושים כהלכה. החיילים הצרפתים שאתה רואה בעיר, כנראה חיילים בחופשה, לבושם אינו טוב ביותר. תמוה הדבר, עד כמה החייל הצרפתי נראה רע במדים, ואילו ה־’boys' האנגלים פניהם כה טובים.

הנוסעים נוהרים. למעשה אף לא תא, אף לא מיטה, פנויים. הרבה קצינים בכירים. כמה קצינים הודיים. אני מקבל כחבר לתאי את קפטן גודווין מה“צבא המצרי”²⁸² שגם הוא נוסע למצרים.

החדשות מרומניה מדכאות. ואלה מיוון, לפחות, משעממות. מסתבר, שפעילות הצוללות בים התיכון היא רבה, ומדברים על אפשרות של חנייה במשך 6־8 ימים במרסיי, לפני שתנתן לנו רשות להפליג לדרכנו. אם יהיה עלי להישאר כאן זמן כה רב, אסיר על סיפון ה־’Karmala' לא אסלח זאת לידידינו. בדרך כלל הם סיפקו לי כבר נימוקים רבים מדי לאי שביעות רצון.

תחילה, לא היה כל צורך להחזיק בי עשרה ימים על ה־’Karmala', שעה שהייתי יכול להגיע למרסיי תוך יומיים בלבד ולהימנע מסכנת הצוללת.

אחרי כן הם גורמים לי סבל רב מדי בחשדותיהם הבלתי מוצדקים ביחס למכתבי. מובן מאליו, שקפטן טרייל לא מסר לכאן את תשובתו של אלכס. עם צ.²⁸³ לא נתנו לי כל אפשרות להתכתב גם כן, כך שלמעשה אין לי כל חדשות מאמריקה ומן הבית מאז ה־18 לאוקטובר. לעמקו של דבר גורם מצב זה נזק לידידינו לא פחות מאשר לנו עצמנו. אם במצרים ימשיכו להעמיד פנים כערומים בהציבם לי מכשולים כאלה אראה עצמי נאלץ למשוך ידי מכל המפעל. בסופו של דבר רב מדי העלבון. אני משתדל לחשוב באופן הגיוני, אולם עצבי לא יוכלו להחזיק מעמד זמן רב יותר ביחס כזה. אם אין יכולים לתת בנו אמון, אזי ילכו לכל השדים והרוחות נסיונותינו להתקרבות.

היום רק 17 קילומטר.

מרסיי, על סיפון ה־’Karmala' , יום שלישי, 5 דצמבר 1916.    🔗

בלילה, כבשעה 3 סערה. הבוקר קר, רוח. עדיין אין אנו יודעים מתי נצא את הנמל. נראה כי ילוונו בדרכנו וכי רק מחר תגיע אנית־הליווי. בקרבתנו עוגנת ספינת סוחר גדולה ‘Hyacynthus’ הפורקת שבולת שועל מפאמפה [באמריקה הדרומית] לאספקה הצבאית. שבויים גרמנים מועסקים ברציפים, שומר עליהם איש חיל־שדה ורובהו מכודן. לשבויים מראה פנים טוב ואף עליז. החייל השומר מתאונן, שאין מעבידים אותם במידה מספקת.

אמש שוחחתי עם אחד מהמוכסים והז’נדרמים השומרים על סיפון אניתנו. הם מספרים, שבתחילה היו השבויים הגרמנים מתבטלים, מקבלים ארבע ארוחות ויין. היה בזה יותר משערוריה.

בין הפועלים העובדים בפריקה נמצאים הרבה חיילים בחופשה המנצלים הזדמנות זו על מנת להביא לביתם 6 פרנק ביום.

ב־3 אחרי הצהרים פותחים בהכנות רציניות להפלגה, וב־3.30 אנו עוזבים את הרציף. הים סוער מאד והרוח עזה. האניה מתנודדת בצורה מחרידה ומאלצת רבים מהנוסעים לשכב. עלי לא השפיע הדבר, ברם מן הנמנע הוא לצעוד את 100 הצעדים על הסיפון; גלי מים מציפים אותנו בתדירות. אני סועד בתיאבון רב. שולחננו מונה 10 סועדים, ואולם הערב אין אנו אלא שלשה בלבד. אין האניה עולה ויורדת, כי אם מתנדנדת איומות. כלי אכילה רבים נשברים.

לא עשיתי היום אלא 10 קילומטרים. מיג’ור בלואיט אומר לי, כי מעולם לא היו הצוללות כה רבות כבשעה זו. רב החובל ביקש משחתת ללוותנו אולם לא יכול היה לקבל אותה.

על סיפון ה־’Karmala', יום רביעי, 6 דצמבר 1916.    🔗

ישנתי שינה עמוקה, משעה 11 אחה"צ עד 5.30 בבוקר. הים נרגע במקצת. גם מידת הקור פחתה. הקדימו את מחוגי השעון ב־35 דקות. גשם יורד בשפע. אפשר בקושי לטייל על הסיפון.

בחרו בין הנוסעים מספר מסויים העומדים בשמירה מצוללות. לא בקשו את שרותי שהייתי נותנם ברצון.

בשעת הצהרים כבר 267 מילין מאחורינו, כלומר 13.5 מילין בשעה.

התנודדויות האניה מעוררות תיאבון של זאב.

ב־1.30 אנו קרובים מאד לסרדיניה ועוזבים אותה מצד שמאלנו. בשעות הערב נרגע הים לחלוטין. הסיפון מתמלא אנשים למעלה ראש. אנו פונים בכיוון דרומה, אל עבר חופי אפריקה הצפונית. בשעה 10 אנו בטווח־ראייה מחופי טוניס. המגדלורים נשארים מוארים (?) בימי המלחמה!

מה שראוי ביותר לציון הוא שהיום לא פגשנו בדרכנו אנית משמר אף אחת.

יום חמישי, 7 דצמבר 1916.    🔗

אתמול רק 18 קילומטר. היום מזג האויר יפה, ים רוגע.

בצהרים עברנו 344 מילין. היום הסכמתי לעמוד על המשמר במשך שעה על הסיפון, לבלוש אחרי צוללות. ב־2 אחרי הצהרים עליתי למשמר על הסיפון (הימני) במשך שעה. לא ראיתי דבר כמובן. אנו בקרבת מלטה הנמצאת לשמאלנו. בשעה 5 נעצרים אך לא בנמל. מסתבר שנמל ואלטה מלא עד אפס מקום ורק מחר בצהרים יורשה לנו להיכנס לתוכו.

פגשו בנו משחתות קטנות בעלות מנועי־נפט מתוצרת אמריקאית, הנותנות לרב החובל של אניתנו ליווי והוראות.

בערב סערה וגשם. על הסיפון קהל רב. היום 15 קילומטרים.

מלטה, יום ששי, 8 דצמבר 1916.    🔗

אמש, ליד השולחן, הודיעו על התפטרותו של אסקוית ועל בואו של ללויד ג’ורג' במקומו. לשולחננו מסבים שני הודים: קפטן מלק מוחמד חאן וקומה ג’ירפינג’י סיסודיה — זה האחרון הנו babou²⁸⁴ בנגאלי אמיתי, דומה שהוא משתייך אל השרות הפוליטי. למרות זאת, חפשי הוא בדיבורו עד כדי תמהון. הוא מתנפל באגרופים קמוצים על ללויד ג’ורג'. חברו, הקפטן מלק, גבר יפה מראה, מסויג מאד, ובכל זאת תמים־דעים עמו.

אין ספק, שלפני 3 או 4 שנים לא היו מרשים לעצמם אותם הודים להתבטא בבטויים כה נמרצים על הפוליטיקה והפוליטיקאים הבריטיים. מאותות הזמן! כן, אבל אני הייתי נזהר מהם.

בוקר נהדר. ב־09.3 אנו מעלים את העוגן ומפליגים אל ואלטה, שם אנו עוגנים לאחר שעה 12.

משטרת מלטה עולה על הספינה להחתים את הדרכונים של אלה שיש בדעתם לרדת העירה. הנתינים הבריטים בלבדם מקבלים רשיון זה. לא בני ברית, אף לא ניטראליים, אינם מורשים לרדת במלטה.

אני אף איני מנסה לרדת ליבשה. גריבון אמר לי שהשלטונות הצרפתים יקפידו מאד בחקירות, אולם כי הם עצמם לא יתנגדו לכך. משום כך זכות היתה לי לנסות להכנס למרסיי, אולם בטריטוריה בריטית שונה הדבר, אף לא אנסה.

אנו מקבלים את המברקים של רויטר ולמדים על נפילתה של בוקארשט.

לגבי דידי, אני בוש ונכלם. הדבר מרגיז ומעליב.

אחרי הצהרים יורד גשם. מפרסמים הודעה על ההפלגה מחר ב־9 בבוקר. לא נוכל להגיע, איפוא, לפורט־סעיד לפני יום שלישי בבוקר 12 לחודש וה־18 בחודש לפי לוח הלבנה.²⁸⁵ מה רבה תהיה ההפתעה אם אבשלום ימצא שם.

עמנו באניה צרפתים ובעיקר צרפתיות, הזועמות ואומרות דברי שטות על שאוסרים עליהם לרדת ליבשה. מה היו אומרות אילו ידעו, שמיס הנקופ (הולנדית) הורשתה לרדת מפני שיש לה פרצוף חמוד ועל שהיא נמצאת תחת חסותו של הלויטננט קולונל קנינגהם?

נדמה לי, אגב, כי de Vries הצליח לבסוף גם הוא לחמוק (לא). הלה חשוד בעיני.

אלה שחזרו מן היבשה, אינם מוקסמים. בגלל חג ה־Conception סגורות כל החנויות. הרבה חיילים ובעיקר פצועים השבים מסלוניקי.

היום 17 קילומטר.

שבת. 9 דצמבר 1916.    🔗

המרקוניסט²⁸⁶ מספר לי, כי יש לנו באניה ציוד מלחמתי לרוב. זולת זה נמצא עמנו כל הדואר של חג־המולד. משום כך יתנו לנו לווי משמר. אגב, נראה כי ליד החוף הפורטוגזי, זמן קצר לאחר שעברנו שם, גרמו הצוללות למהומה.

אנו מעלים את העוגן בשעה 10 ועוברים על פני שולות מוקשים²⁸⁷ רבות. מלווה אותנו אנית טורפדו.²⁸⁸ כל עוד שאנו בקרבת מלטה נושבת רוח עזה. מ־2 עד 3 אני בשמירה על הסיפון. אנו למדים, שאתמול או שלשום, הטביעו הצוללות את ‘קלדוניה’ (Anchor line) ואנית־משא בריטית בסמוך מאד למלטה. דבר זה מסביר, בודאי, למה מלווים אותנו בקרבתה של מלטה. אנו נוסעים כל הזמן בדרך עקלתון. בשעת הארוחה, ליד השולחן, אנו פותחים בויכוח עם ההודים וממשיכים בו אחר כך עם קפטן מלק מוחמד חאן, שהנו מוסלמי. באשר לתורכיה, הוא משוכנע שהיא תילחם עד הסוף למען עצמאותה. אגב זוהי הנימה המעומעמת הנשמעת בכל דבריו. כמוסלמי, הוא מאמין בהצלחת הסהר. הוא מספר לנו על הרפתקאותיו בחזית הסום.²⁸⁹ הוא מעריץ אח שיטת הריגול הגרמנית.

אור הירח נהדר (לבנה מלאה), גשם קל. אני ממעט בהליכה היום, קודם כל משום שהסיפון מלא אנשים עד אפס מקום ואחרי־כן גם בגלל עצלות ושעמום. 12 קילומטר.

כרתים בטווח ראייה, יום ראשון, 10 דצמבר 1916.    🔗

מזג אויר נהדר. הבוקר קיימתי שיחה מענינת מאד עם ההודים שלי. הם שואלים אותי, בלא הקדמות, מהי דעתי: אילו הצליחו התורכים להכנס למצרים, היצטרפו המצרים לתורכים?

“ללא כל ספק”, אני משיב. קפטן מלק שבע רצון. בהיותו מוסלמי הריהו מכריז, כי באם יעיזו עמי ‘בנות־הברית’ לנגוע בערב או בסוריה, תתהווה התקוממות כללית; כופרים הם אם לא יגינו על ‘בית המקדש’.²⁹⁰ והדברים נאמרים מפיו של קצין המפקדה הבריטית! והמוסלמים של הודו? שואל אני. הם יהיו כופרים אם לא ילכו בעקבות הראשונים. המצב ברור. הקיסרות הבריטית ו’עמי־הברית' בכללם יכולים לראות מהיום ואילך מהו המחיר שהם משלמים בעד ‘הסיוע’ של המוסלמים.

היה עלי לעמוד על המשמר מ־10 עד 11. לא הודיעוני על כך ואני החמצתי את משמרתי.

הגברת דיקס מספרת לי חשדותיה לגבי סר ארנסט קסל המבזבז הון רב מדי בפילנטרופיה לגבי גרמני והמשתדל תוך התלהבות רבה מדי לרכוש אדמות על החוף בקרבת Hartlepool.

בשעה 9 בערב אנו מול כרתים. סוברים, שאנו נמצאים באיזור המסוכן ביותר, כאן ומעט לפני פורט סעיד. הנוסעים עליזים וחסרי דאגה. פסנתר וריקודים על הסיפון. בצהרים 363 מילין. עשיתי 17 קילומטר.

יום שני, 11 דצמבר 1916.    🔗

מזג אויר נהדר. רק בקרוב לשעה 9 בבוקר אנו משאירים את כרתים מאחורי גבנו, מצד ימין. אני בשמירה בין שעה 9 ל־10. לרגעים מסוימים נמצאות סביב לנו שלוש עד ארבע ספינות. אף פעם במסעי הקודמים, לא שטו בים התיכון אניות כה רבות בבת אחת. זהו המשמר השלישי המלווה אותנו עכשיו. אמש, קרוב לשעה 10 בלילה, עזבתנו הטרפדה המלווה הראשונה והבוקר בין 6 ו־7, עזבתנו השניה. השלישית תלווה אותנו ללא ספק עד פורט סעיד. בשעות אחרי הצהרים, נהיה בנקודה שם טובעה ה־’Arabia'.

בצהרים עשינו 350 מילין. היום צעדתי מעט. 14 קילומטר.

פורט סעיד, יום שלישי, 12 דצמבר 1916.    🔗

סבורים היינו, שנגיע לפורט סעיד בשעה 1 או 2 אחה“צ. ואולם, בשעות הלילה, קיבלה האניה הודעה על מציאותן של צוללות בדרכנו, והאניה שינתה את מהלכה (בכיוון דרום?). כך לא נגיע לפורט סעיד כי אם בשעה 3. מזג האויר ממשיך להיות אידיאלי, גם עבור הצוללות. בשעה 3.30 האניה נמצאת בנמל. רק לקראת השעה 4 מופיע ש. בוטאג’י ומגלה אותי. הוא קורא לי בשמי. הודיעו עלי מלונדון בשמי האמיתי. בטלנות ראשונה מצד ידידינו. יכול יכלו לחפשני בכל האניה מבלי לגלותני כמר מקס. לאשרי מכיר אותי שרלי. אנו יורדים לחוף. אבל לא הייתי רוצה שהמשטרה המצרית תתחוב את חוטמה בניירותי ובעניני בכלל. אני אומר מלה לשרלי בנידון והוא מוביל אותי אל ה־P.M. (משטרה צבאית). הלויטננט הממונה נמצא על האניה. לאחר צפיה ארוכה ומרגיזה אנו חוזרים לאניה ושרלי מוצא את הלויטננט ווטקינס שעה שהוא עסוק ב־”drink". היינו עלולים לחכות לו שעה ארוכה. אגב, ללויטננט ווטקינס יש מכתב מה־I.O.²⁹¹ לחפשני באניה (תמיד בשמי האמיתי). איזה סבך עלול היה זה ליצור.

לויטננט ווטקינס פונה עמי אל משרדו. אולם תחילה עליו לשלח את פורד ה. קייט, מנוסעי ה’קרמלה' שפניו מועדות להודו כסגן נשיא של חברת “Armour & Co.”, האורזים המפורסמים של שיקגו. קייט רוצה לילך העירה ורק לאחר שיחה טלפונית אל קולונל x, הוא מקבל רשיון לבקר אצל הבנקאי שלו תחת ליווי משטרה. העלמה הנקופ ודה פריז, הולנדים, הורשו לשוטט בפורט־סעיד בלא ליווי.

לבסוף לויטננט ווטקינס מטפל בי. אני משאיר לו את מפתחות מזוודותי שהוא נוטל על עצמו לשחררן ואני פונה בהתאם להוראותיו של ווטקינס (שקיבל הודעה טלפונית מאת לויטננט פירת מה־.I.O) אצל ה“איסטרן אקסצ’נג' הוטל”, בחברתו של שרלי. הלה מביא לי שעה קלה אחר כך את מזוודותי, שאף לא נפתחו. שרלי מודיעני שלויטננט פירת לאחר שהירהר בדבר, החליט שלא יבוא לראותני. קפטן סמית, שכפי הנראה הוא האיש שאליו יהיה עלי לפנות כאן, נמצא בשעה זו באלכסנדריה ואולם מחכים לבואו מחר.

לאחר ארוחת הערב חוזר שרלי ואנו עושים טיול ארוך ותוך כדי הליכה אני למד ש־C.L.W.²⁹² היה על גבי אניית טורפדו שהתפוצצה (מוקש?) או טובעה ע"י תותח (מן החוף), רבים הנעדרים, אולם וולי נלקח בשבי. המכתב מה־13 למרץ ש.ז. הובא על ידי רובין ברוך (צבי) מה־Z.M.C.²⁹³ אחד מפועלי לשעבר, ש. [רפאל] אבולעפיה המליץ עליו. הדבר גורם לי, באמת, הנאה. נראה שהוא בא והקיש בדלת, אבל נתמלא פחד בגלל “עזמות”.²⁹⁴

שרלי מספר לי שלפני כעשרים יום ירד בחיפה וגרם לפתיחת ביתו של ג’בור בפניו. הוא מספר לי, בין היתר (האם אמת בדבריו) שהלויטננט פ. ביקש לשלוח אותי למלון “הדואר”, באמרו כי אין הוא רוצה לשלם את חשבון הוצאותי!!

בסיכומו של דבר מה שאפשר להסיק מהדו"ח של שרלי, הוא כי זכה ליחס קטנוני מאד ושידידינו הם אטיים עד לכדי יאוש.

לכשנשאל האידיוט הזה ששמו קיית אם הוא מכיר את אנשי סירס, רובוק ושות' אומר לי ללא בושה: כן, סמית הנשיא החדש הוא אחד מידידי. ומה היה ליוליוס רוס?²⁹⁵ או, הוא מת, משיב לי קייט. סמית נבחר ביוני הוא אומר בביטחה. אף על פי ש“מות חברך”²⁹⁶ מתקבל תמיד על הדעת, אין אני יכול להאמין בכך מכיוון שמגנס לא אמר לי על כך ולא כלום.

פורט סעיד, יום רביעי, 13 דצמבר 1916.    🔗

כיוון ובוטאג’י התחיל מתרברב ומעמיד פני פרוטקטור, בהגידו לי, שאלמלא הוא, כי אז לא הייתי כאן ושהוא יגיד לקפטן סמית לשלוח אותי עמו לאלכסנדריה וכו', החלטתי לכתוב מכתב לקצין הבכיר של I.O. לשאלו מה עלי לעשות על מנת להוציא לפועל עד גמירה את ההוראות שקבלתי לפגוש את הלויטננט קולונל סימפסון ואת ג. א. קלייטון. אני מוסר מכתב זה לבוטאג’י היוצא עמו בשעה 10 לפנה״צ. מספר דקות אחר כך בא קפטן ג׳יימס מ. סמית בעצמו לראותני. בחכותנו להוראות מאלכסנדריה, אומר הוא לי, ובקחתו בחשבון שאקלימה של פורט סעיד אינו זה הדרוש לי, מציע הוא שאצא לאיסמעלייה בינתיים. אני נוהג כילד טוב, ומסכים. אנו משוחחים.

לאחר שעה של שיחה הוא מבקשני להיות מוכן לצאת לאלכסנדריה עוד הלילה וכמעט שאנו מקבלים החלטה שהוא יתלווה אלי באניה שתצא לעתלית. הוא הולך מיד לטלפן לאלכסנדריה.

בוטאג’י מחכה לי למטה. הוא לא מצא את קפטן סמית במשרדו ולא מסר לו את מכתבי.

ארוחת צהריים עם בוטאג’י. לאחר הארוחה אני חוטף תנומה קלה, ולערך ב־3 אחה״צ מביא לי חייל מכתב מקפטן סמית המכיל רשיון של קצין עם תצלום על שם וויליאם מק, ארה״ב, גיל 35, חתום ע״י ד’אנדריה לויטננט וכן רשיון “לנסוע אל איזור התעלה”²⁹⁷ על שמו של מר וו.מ. “סוחר הנוסע בעניני עסק”. קפטן סמית פוקד עלי לנסוע לאלכסנדריה עוד הערב, בשעה 6.30 אחה״צ, ולהימצא מחר, בשעה 11 לפנה״צ, ב־55 רחוב אלכסנדר־לה־גרנד. שרלי, שבינתיים רצה לשדל את קפטן סמית שישלח אותו עמי לאלכסנדריה, חוזר מאוכזב בגלל הסרוב שקבל. שרלי מלווה אותי לרכבת העוזבת את התחנה בדיוק ב־6.30 אחה״צ.

בדקו את רשיוני לנוע באיזור התעלה לפני שמכרו לי את הכרטיס, בשעת הביקורת ברכבת, ולבסוף באבו־חַמָד שם נטלוהו ממני לחלוטין.

לאורכן של תחנות הרכבת מחנות צבאיים. חיילים רבים בתחנות הרכבת. איני נלאה מלהעריץ את הבחורים האיתנים האלה, והגופות היפים אשר למרביתם. אך מעטים מאד כדוגמתם נראים אצל הצרפתים או הגרמנים. אני מגיע לבנהא בשעה 11.15 בלילה וחיכיתי שם לקשר עד 12.40 מגיע לאלכסנדריה בשעה 5.30 בבוקר. אני הולך ל“רגינה פאלאס הוטל” (חדר מס׳ 40).

אלכסנדריה, יום חמישי, 14 דצמבר 1916.    🔗

אני יוצא ברגל קרוב לשעה 10.30 ופונה למקום הראיון, 55 רחוב אלכסנדר לה גרנד. אני מגיע שמה בשעה 10.55 ומהחייל הפותח לי, אני מבקש לראות את הקולונל. לאחר רגעים מספר מר אדמונדס הוא שבא לראותני. אנו משוחחים שעה ארוכה. יש לו חדשות מאלכס,²⁹⁸ המודיע לי שמגנס וסולד הם פרו־גרמנים, והוא מציע לי לטלגרף שנתעכבתי בגלל תאונה, זרוע שבורה או איזה נימוק אחר. אלכס מביע את נכונותו לבוא לונדונה.

קרוב לשעה 11.20 קורא לי הקולונל ועמו אני משוחח עד שעה 12.50. היה עלי להתחיל הכל “ab ovo”²⁹⁹ ונעצרתי בספורי עד המכתב של ה־13 במרץ. ההמשך למחר. לקולונל, הבעת פנים של אדם חכם, חכם מאד, וקולו קול פיקוד קצר ונמרץ עד מאד. הליכותיו מקסימות. זוהי אישיות. אדמונדס נראה לא רק חכם מאד, אלא גם חריף מאד.

אני יוצא את הבית בשעה 1; עולה בכרכרה כדי לחזור למלון כשאני נפגש בגברת ברמן,³⁰⁰ טדי ונעמי. הם הבחינו בי והכירוני מרחוק. אני נעצר ומצווה עליהם להחריש וקובע פגישה לגב' ברמן עם הד"ר וייץ,³⁰¹ בין 3 ו־4 במלון.

הם מגיעים בשעה 3 ואנו משוחחים עד שעה 5. לאחר טיול ארוך אני סר אצל וייץ והוא שואל אצל “כרמל מזרחי” אודות רפאל אבולעפיה. הוא גר אצל “דוד”³⁰² אני הולך עם וייץ לראותו. אף על פי שמימי לא ראיתיו הוא מכירני מיד. אנו קובעים פגישה לשעה 11 אחה“צ ב”קפה דה ניל". ארוחת ערב אני סועד אצל הגברת ברמן, וב־11 אני בקפה. רפאל מגיע במוקדם, אני אומר לו מה אני רוצה ממנו; איש דוגמת רבין, על מנת שירד ליבשה. הוא יהרהר בדבר, ואנו נשוב ונתראה מחר ב־10 בערב, באותו קפה.

ב־12.30 אני במטה. היום עשיתי מעט יותר מ־15 קילומטרים.

אלכסנדריה, יום ששי, 15 דצמבר 1916.    🔗

כמה דקות לפני 11 אני נמצא ב“בית”³⁰³ ומבקש לראות את הקולונל. מבקשים ממני לחכות. לבסוף משתהה אדמונדס בחברתי. אני נקרא אל הקולונל אך ב־12.20, והוא מתנצל. הוא מתכונן לנסוע מחר וקצינים היוצאים לסלוניקי סרו לראותו.

שיחה במידת מה קצרה ומקוטעת. הם אינם רוצים שאלך לסייר לאורך החוף. אני מתכעס ואומר כי אם אין להם אמון מלא, מוטב לזנוח הכל. הקולונל על מנת להרגיעני מודה כי וולי עבד כטוב בעיניו ולא השאיר כל רשימות ממעשיו. אין הם יודעים מי הועסק בכינון הקשר ואף לא כיצד. באשר לי, אין כאן ענין של חשדנות. אילו היה קיים כדבר לא היו שולחים אותי לכאן – אלא שאני יקר להם מדי. אם תארע לי תאונה כלשהי, ילך הכל לטמיון. הוחלט על פגישה עם אדמונדס למחר בשעה 10. נקבע את הפרטים ונטלפן על כך לקולונל.

הזמנתי את וייץ לארוחה. הוא מגיע באיחור כדי לא לשנות ממנהגו. לשעת התה אני אצל הגברת ברמן. פגשתי היום הרבה מכרים. נוכחותי כאן אינה יכולה להשאר בחזקת סוד. בשעה 10 אני נפגש עם רפאל. הוא מצא שני בחורים צעירים המציעים את שרותם לילך יחדיו ודורשים עבור טרחתם סכום של מה־בכך של 2000 לירות. רפאל מספר לי, כמו כן, על נערה צעירה שתהא מוכנה לצאת בשליחות. נתראה שוב מחר.

אלכסנדריה, שבת, 16 דצמבר 1916.    🔗

גשם קל בלילה. בשעה 10 אצל אדמונדס. אנו משוחחים עד 12.45. נוגעים בבעיות רבות. נימוקי הצעת שרותנו. גונים בציונות. דרכים לכינון הקשר וכו'. הוא נוכח לדעת כי כשלון יביא בסכנה חייהם של אנשים רבים. קהילות שלמות עלולות לסבול מכך. אנו נוגעים, כמו כן, בשאלת ההוצאות. הוא נוטה לחשוב, כי 1500 הלירות, שאני מעריך כי הוצאתי עד היום מייקרות את שרותי.

אדמונדס מבקשני על כל פנים להכין לו: 1) נוסח של התזכיר שיש לשלוח לאבשלום. 2) חשבון ההוצאות. 3) ניתוח הכוחות הצבאיים.

בשעה 1.30 אחה"צ בא רפאל לראותני. הוא גילה בחורה צעירה, לאומית נלהבת, המוכנה לילך ולכונן את הקשר. זוהי אחת הקרויה “אסתר”.³⁰⁴ היא נמצאת בשרות אצל מיסיונר אחד. שליחה זו אינה מוצאת חן בעיני ביותר, מה גם שאינה מכירה את הטופוגרפיה של סביבתנו.

עליו לשוב ולהתראות עמה הערב ולדווח לי על תוצאות הפגישה.

אחרי הצהרים בחברת וייץ והגב' ברמן אצל “גרופי”.

בשעה 10 מגיע רפאל. “אסתר” תלך מתוך פטריוטיזם ללא תשלום. אולם זוהי עצבנית; מזה אני פוחד. עצביה עלולים להתל בנו בדיוק בשעה הקריטית. רפאל מדבר באחד ששמו חַסין. נראה מחר.

אלכסנדריה, יום ראשון, 17 דצמבר 1916.    🔗

ב־10.30 אני ב“בית”, ראיון עם אדמונדס. אני מגיש לו את הנוסח העברי והצרפתי של ההודעה שאשלח לאבשלום. דומה הדבר, שהצורה מוצאת חן בעיניו מאד, הוא בקשני להשאירם עמו על מנת להראותם לקולונל. הגשתי לו, כמו כן, רשימה־מסבירה את ההוצאות בעתלית ובמשך ימי נסיעתי. את ההוצאות בעתלית אני מעריך בין 800 ל־1000 לירות שטרלינג. הוצאותי במשך 5 חדשים 310 ל“ת, 250 ל”ש.

אדמונדס מייעץ לי לחכות בסבלנות. יהיה צורך בעוד כמה ימים לקבלת ההחלטה.

בין 6 ל־7 בא רפאל לראותני. חסין השתמט מחברתו. מאידך הציגו לפניו אחד “בן ציון פנצי”,³⁰⁵ נשוי לאחת קופרמן מזכרון. הלה מתנדב ללכת אולם מבלי שאכירנו איני נותן בו אמון, הואיל והוא פנצי, שמא קרובו של יצחק פנצי.

אלכסנדריה, יום שני, 18 דצמבר 1916.    🔗

ארוחת צהרים בחברת וייץ. כבשעה 2.30 מופיע אדמונדס במלון ומבקשני לסור ל“בית” לערך בשעה 3. בהגיעי שמה הוא מבשר לי, כי חלה התקדמות. הוחלט לשלוח שליח על מנת ליצור את הקשר בהקדם, אולם כי אני אשאר כאן בינתיים. אני חוזר על כל הנימוקים שלי כדי להוכיח עד כמה נוכחותי על סיפון האניה הכרחית ואני מבקש לדעת מה הן הסיבות שבגללן אומרים להרחיקני. משיבים לי, כי פורט־סעיד הינה חור קטן ועל נקלה יראוני מפליג הימה, ולתורכים אינפורמציה טובה ומהירה; יוודע איפוא מיד את אשר אנו מתכננים; צַווּ אם־כך להביא האניה לאלכסנדריה. דומה הדבר כי זה מביא את אדמונדס במבוכה. הוא משיב לי כי זה יכול להוות פתרון, אבל הדבר יצריך חודש ימים של משא ומתן. אני אומר לו אזי — והנני בטוח שלכך רצה להביאני — שמשום שאין אני רוצה ליטול על עצמי את האחריות להשהיית הפעולות למשך חודש תמים, על אף התגוננותי במלוא גופי אני נאלץ למסור להם את כל הידיעות לפרטיהם אשר יוכלו לעזור לשליח שלהם, אבל יחד עם זה אין לי כל אמון בהצלחת הפעולות ואם תארע תאונה כלשהי, לא אסלח להם לעולם ועלול הדבר לדחוף אותי לטירוף, לידי התאבדות. אולם אין להתגבר על עקשנותם בנקודה זו; אין הם רוצים להבין אותנו, או שעודם נזהרים מאתנו. אם כך או אחרת, הדבר הופך את שיתוף הפעולה למרגיז, ואפילו לבלתי אפשרי. ובאשר לי עצמי, אילמלא היה הענין בהצלת חייהם של אנשינו הנתונים בסכנת חיים בארץ־ישראל, כי אז הייתי מחווה קידת פרידה לאדונים האנגלים.

במקרה אנו מגיעים בשיחה אל בעיית הכסף. בנוגע ל־1500 הלירות שכבר הוצאו, מכיוון שוולי לא השאיר כל רשימה בנושא זה, אין לנו כלום כדי לבסס “תביעה”³⁰⁶ שלנו אלא דברתנו בלבד. בעיני ידידינו רחוק הדבר מדי מלהיות מספיק. לא יחזירו לנו, איפוא, את ההוצאות שהקדמנו אלא נגד תזכורות שלנו, יומנים וכו'. דרישה זאת אינה צודקת לדעתי. אשר להוצאותי מעניקים לי בנדיבות לב לירה אחת ליום. אמרתי לאדמונדס, כי אין אני סבור שסכום זה יכסה את הוצאות המלון שלי בלבדן, והן סביר הוא להניח כי יש לי הוצאות מעטות גם מחוץ למלון עצמו. הוויכוחים הקטנים הללו מעוררים בי בחילה. אני אבקש מחר שישלחו מברק למרת סולד עם בקשה ל־500 דולר. אם אין יכולים לכסות [את כל הוצאותי], אני מעדיף שלא לקבל כלום מידידינו.

בעצם, עד היום, לא מצאתי אצלם דבר מלבד העלמת מחשבותיהם וחשדנות, וכשׂיא לכל אלה קטנוניוּת עלובה כתוספת. אני אשתדל לשלוט בעצבי על מנת ליצור מחדש את הקשר עם אבשלום. אחרי־כן אם יהא רצונו בכך יוכל הוא להמשיך; אני שבעתי דיי. לא אמשיך לעבוד בתנאים כאלה.

כבשעה 7 מביא עמו רפאל בחור צעיר, אחד מפועליו, המציע עצמו ללכת בשליחות. הוא עבד במשך 6 חדשים ביהודה. זהו “פועל ציון”.³⁰⁷

אלכסנדריה, יום שלישי, 19 דצמבר 1916.    🔗

בשעות אחרי הצהרים מודיעני רפאל, כי הפועל שלו שראיתיו אמש, מקבל על עצמו את השליחות באותם התנאים כשל רבין. אני מודיע על כך לאדמונדס. השעה היא 5 בערב. ב־6.30 טלפון מאדמונדס המבקשני לסור שוב ל“בית”. אני ממהר להגיע שמה והוא שואלני תחילה מספר פרטים נוספים על האמצעי להתקרב למקומנו, ולבסוף הוא מודיעני שקבל הודעה טלפונית כי מצאו שליח ושמבקשים לדעת אם יש לי איזו הודעה מיוחדת להעבירה. כמהלומה, זו חזקה מדי. אשר יגורתי בא. אנשים אלה חושדים בנו ורוצים, תוך שימוש בידיעותי לשלוח איזה ברנש כושל העלול להמיט שואה על אנשינו ולהרוס את כל מפעלנו.

אין אני מתבייש להגיד למר אדמונדס הנכבד את דעתי כולה על חשדנות זו, וכי מעתה ואילך אני מסרב להמשיך בכל שיתוף־פעולה שהוא. אני מזכיר לו, שזו לא תהיה מעילה בלבד, אלא פשע ממש, אם ישתמשו באינפורמציה שלי נגד רצוני.

אולם, אם אנו איננו נותנים אמון בכם, אומר לי אדמונדס, הרי גם אתם אינכם נותנים אמון בנו. אני מעמיד אותו על ההבדל שבדבר. פקפוקינו אנו ביחס לחריצותם וזריזותם מבוססת, אולם אין אנו חסרי אמון. הם, להיפך, אינם מטילים ספק בכשרוננו, אלא חושדים, אינם נותנים אמון. זהו עלבון, שלא אני ולא חברי לעבודה לא נוכל לשאתו.

אלכסנדריה, יום רביעי, 20 דצמבר 1916.    🔗

אכן, אתמול הייתי הרבה יותר נרגש משרציתי להודות בכך. אבל אותו יחס של חשדנות ששרר ב“בית”, הרתיחני, ומאידך שאלתי את עצמי האם לא סכנתי, ביהירות רבה מדי את חיי חברי־לעבודה המסורים לי בסרבי [לקבל] עבורם בגאווה כזו, כל עזרה ואפילו היא מלווה בבוז או פשוט בחשדנות.

אולם לא אוכל לשנות את אופיי בגיל זה. וברצותי להשאר עקיב לגבי עצמי, שלחתי היום מכתב (בצרפתית) לאדמונדס, בו אני מזכיר לו, כי לא היתה להם כל רשות מוסרית להשתמש באינפורמציה שלנו בניגוד לרצוני. בתוך מעטפה זו שמתי מכתב (באנגלית) למיג’ור גריבון, בו אני מנמק את הסיבות לניתוקנו: חוסר האמון מצדם.³⁰⁸

לאדמונדס הזכרתי גם־כן, שמבחינה טכנית, הנני “alien enemy”³⁰⁹ החי תחת שם מושאל ונושא ניירות מזוייפים, והריני מבקש אותם להחליט ולקבוע בעניני בהקדם.

בשעה 1, כשהייתי בטוח למדי, שלא אפגוש באדמונדס הנחתי אצלו את מכתבי.

בשעה 6 צלצל הטלפון ואדמונדס בקשני לסור ל“בית”. אני הולך לשם מיד. משהים אותי במשך כ־10 דקות. לפתע מופיע הקולונל, הוא מצטער על כי ניתן לי להמתין, הם מחכים לי. בסופו של דבר מתיישבים ומשוחחים. הקולונל: מאז התראינו בפעם האחרונה הייתי בקהיר ונתקלתי בקשיים עצומים (a devil of a time) להרגיע את חששותיו של ראש שרות הבטחון הצבורי. לאחר ויכוחים ארוכים, מוסיף הקולונל, בהזכירי לו את כל הידוע לנו אודותכם ועל הרושם שעשית בלונדון (of the best) וכו' שכנעתיו בדבר הזדהות האינטרסים שלנו, והוחלט, שאנו מפקידים את עצמנו לחלוטין בידיכם.

לא נשאר לי אלא להודות לו. יש לו פגישה חשובה והוא מבקשני לסדר את פרטי הדברים עם אדמונדס. הוא מעלה את שאלת הכספים. אני מבקש 300 לירות תורכיות, אשר מהן 200 לפחות בזהב, והשאר בכסף ובשטרות־כסף ניר. אדמונדס אומר לי, שהקולונל מסכים לשלם לי יותר מלירה ליום להוצאות, אם אני עומד על כך. אני דוחה את פתרון השאלה לזמן מאוחר יותר. אדמונדס מבקשני לחזור מחר עם שמו ותצלומו של השליח הצעיר שאבולעפיה גילה. הוא מטלפן לקפטן סמית כדי לשאול מתי ברצונו שנגיע אליו; התשובה מחרתיים לכל המוקדם.

אני חוזר שבע רצון. אתמול חל “נר ראשון של חנוכה”,³¹⁰ אך דעתי לא היתה פנויה לרגשי החג. הערב אני מבקש לפתוח בקבוק שמפניה.

היש לצרף אלי בדרכי את רפאל, אם לאו? אני איני מכיר אותו. אבשלום נשבע בו. מאידך, אשתו היא “חד גדיא”, שבנידון לה עורר בי ליובה חשדות. אעפ"כ זהו בחור המוצא חן בעיני. ויש לו אח, אחיות ואם אצלנו.

אלכסנדריה, יום חמישי, 21 דצמבר 1916.    🔗

בשעות הבוקר מביא לי רפאל תצלומים של ברוך סקלצקי. התנאים הם 30 לירות עבור השליחות ו־150 ל"ש לאחיו משה, אם הוא (ברוך) יפול בשבי.

יצאתי לקניות עבור אנשינו. בידעי כי הם חסרים כל דבר, אני מגביל את קניותי בדברים שנפחם מועט ביותר.

אחה"צ אצל אדמונדס. הוא מוצא, שתנאיו של סקלצקי מוגזמים. לרבין³¹¹ (בן צבי) שילמו 20 לירות עבור הנסיעה, 30 אם התוצאות תהיינה משביעות רצון, 150 אם ייהרג (כסף שישולם לאשתו). אני אומר לו שהייתי רוצה שרפאל גם הוא יהא עמנו. יודיעו על כך. אני מיעץ לו להעביר את שרלי לכאן בשעה שאני אהיה בפורט סעיד.

בערב עם וייץ, בעריכת רשימה של צרכי רפואה, ואח“כ בחברתו ובחברת הגב' ברמן והעלמה ברלין, ב”קורסאל".

אלכסנדריה, יום ששי, 22 דצמבר 1916.    🔗

לא הגיעה כל הודעה מה“בית” בקשר להפלגה. הרשימה שערכתי עם וייץ תעלה כמאה לירות והמצרכים ישקלו יותר מ־50 ק"ג. אני מתעניין למחירים אצל דלמאר: כלוריד. כינין 1000 גרשים הקילו. יוד – 300 גר' הקילו. יקר מדי. במחירים דומים ניתן היה להשיג אותם מצרכים אצלנו, לפני 6 חדשים.

ברחוב שריף פשה פגשתי את סלומיאק. כתמיד רטט בקולו כתוצאה מהתרגשותו עקב פגישתנו. בנו הבכור משרת בגדוד עבודה כקצין רפואי (שני כוכבים), בנו האגרונום עובד אצל מוסרי והשלישי ממשיך בלמודיו, בטולוז. פגשתי גם את דוד י[ודלוביץ], אני מוסר לו ד"ש מצילה ומוסר לו את אשר ביקשה אותי להודיעו בענין בנו.

אחה“צ אני הולך לראות את אדמונדס. בהגיעי ל”בית" ב־3.45, איני מוצא שם את אדמונדס המופיע רק אחרי 5. אני מסב את תשומת לבו: 1) השוער של מלון רג’ינה מרגל אחרי. 2) אני שואל אותו באילו אמצעים ננקוט — בנסענו באניה צרפתית — על מנת למנוע מאוחר יותר את פעולת הריגול הצרפתי; לא טוב שהללו ובעיקר שליחיהם הסורים ידעו שמקומנו³¹² נמצא בשירות ידידינו. 3) מה הן ההוראות והאינפורמציה שיש ליתן לאנשי או לקבל מהם.

באשר ל־1) הוא יטפל בדבר. באשר ל־2 ול־3, עלי לפנות לסמית.

אדמונדס מודיעני כי הכל מוכן ליציאתנו לדרך מחר ברכבת של 9 לפנה“צ; רפאל בא עמנו וכן גם סמית. אני מקבל 202 ל”ת בזהב. 8 ל"ת בשטרות כסף, ר₂/י104 מג’ידיות בכסף. טוב מלא־כלום.

אני אומר לאדמונדס עד כמה שמחתי לידיעה שאל־עריש נכבשה אתמול.

עכשיו הגיע השעה להתנועע. אני מסיים את הקניות, תופס את רפאל המודיע לברוך להיות מוכן ליום מחר.

עוד קו אופייני שיש להוסיפו להוכחות האחרות לאי־זריזותם של ידידינו. שלושת הרשיונות לנסוע לפורט־סעיד מציינים כמקצוע: “Workmen, Army Service”.³¹³ פועלים, רפאל ואנוכי, נוסעים במחלקה ראשונה. הדבר מנקר יותר מדי את העינים. ובכן, אנו ניהפך הפעם ל־“”Contractores. האם דבר זה מפארנו יותר?

ארוחת ערב עם משפחות אבולעפיה ויודלוביץ. דוד מלווני ל“בית” וקובל באזני על שעליו לסבול בגלל “הסתלקותו”³¹⁴ של אבשלום. בטלנותם של ידידינו משמשת כהוכחה לאי־נאמנותו של אבשלום. מאידך ביקש רובין לערוך לו סחיטה.

אינני מגלה לו את מעשי, אולם אני מרגיעו ומרשה לו בהזדמנות זו, לחזור ולשוב ל“אני מאמין” שלו באבשלום.

דוד מסתודד עם אדמונדס ומבקש להציגני בפניו. אני אומר לו כי מחר אני נוסע (קאהיר) וכי בשובי נראה.

אלכסנדריה – פורט סעיד, 23 דצמבר 1916.    🔗

קמתי בשש בבוקר. בלילה ירד גשם. הישתנה ממש מזג האויר לרעה? אני עוזב את המלון בשעה 8.35. השוער, שזה עכשיו נתתי לו 40 גר. כדמי שתייה, נעשה אדיב במיוחד. בראותו שאני אוסף (למען אבשלום) את מברקי רויטר של ימי השבוע, הוא מציע את שרותו לשלחם אלי בצורה סדירה לקאהיר (שלשם, לפי טענתי, אני נוסע). אילו השארתי בידו את כתובתי. בדעתו לעקוב אחרי אבל אינו ערמומי.

בתחנת הרכבת אני מוצא שוב את רפאל וברוך. הנסיעה עוברת ללא תקלות. רכבת קאהיר נכנסת לתחנת הרכבת בבנהא בדיוק בשעה שאנו מגיעים; אין לנו איפוא להמתין הרבה. בפורט סעיד אנו כבשעה 4. אישיות חשובה נמצאת ברכבת, בכל מקום מצדיעים בכבוד צבאי אל מול הקרון שלפני הקרון שלנו.

מחוץ לכפר־אל־זיאת תוצאות הגשם כבר אפסיות; יובש ואבק. מורגשת פעילות צבאית מסוימת, ואולם לדבריו של רפאל, דומה הדבר לשיתוק בהשוואה לפעילות שהורגשה כאן לפני שנתיים. הכבישים הצבאיים, החוצים את המדבר, נמצאים במצב טוב. ראיתי חלק מהשטח המוצף (בחזית של 100 ק"מ?) כדי להסוות את התעלה באזור קנטרה.

אנו יורדים, לפי ההוראות, בתחנה המזרחית, עד שעה 7 אין זכר לקפטן סמית. רפאל יצא לקניות. אין אנו מוצאים כאן אותו מבחר ואיכות כבאלכסנדריה; טעות היתה בידנו שלא קנינו שם את מצרכי המזון שלנו. כיוון ואין אנו רוצים לקחת עמנו כי אם את הדברים החיוניים, הננו מסתפקים ב־50 ק“ג סוכר, תיבה אחת (48 קופסאות) של חלב משומר שוויצרי, 9 ק”ג שוקולד “מֵנְיֵה”, 6 ק"ג קקאו ‘ואן הוטן’ סולת וקוואקר (שתי קופסאות מכל מין), 3 סלי קפה גרעינים (10 ק"ג בסך הכל), מעט תה מציילון, 2 פחי נפט (בנזין אין אנו מוצאים).

בשעה 9 סמית בחדרי. אנו נצא מחר לערך בשעה 2 אחה"צ על גבי ספינת־דיג צרפתית שנועדה באופן מיוחד לנסיעה זו ותוכל איפוא לחזור מיד לכששליחותנו תבוצע. סמית אומר לקחת עמו 3 ספנים מצור. אחד עבדאללה ועוד שניים. אין זה מוצא חן בעיני ביותר. ברגע האחרון אייעץ לו שלא לעשות זאת.

אדמונדס חריף, אבל חסר גילוי לב. אני בקשתיו להשלים את 300 הל"ת ביו בזהב צרפתי, בין בזהב אנגלי. הוא השיב לי שימסור את הדבר לסמית “Who will know the amount of money you got”³¹⁵ והנה הדבר היחידי שידוע לו הוא כמה קבלתי, אבל אף הוראה לא ניתנה בענין הגרעון. ומחר, הוא יום ראשון, הבנקים סגורים וכו'.

סמית הוא הרבה פחות מסוייג מאדמונדס.

פורט־סעיד, יום ראשון, 24 דצמבר 1916.    🔗

שנתי נדדה “כמובן”.³¹⁶ משעה 5 בבוקר באריזת החפצים, מיון מכתבים, הבאת סדר. פגשתי את גוטל לוין, הדרוגריסט מחיפה. היום כבר ידברו בעיר.

בצהריים בא קפטן סמית למלון על מנת לומר לי כי הוא מתנגד בכל תוקף לכך שנטעין על האניה את מצרכי האוכל שנקנו; פריקתם וכו' יגלו את כל הענין. אני מנסה לשכנע אותו ע“י התקדים של אבשה, שהכניס בקירוב 400 ק”ג מצרכים, ואומר לו, שלא נוריד לחוף את המצרכים אלא על סמך ידיעה מאנשינו, כי הללו סובלים מרעב וכו'. על כך משיב לי סמית:

“Let them starve, what do we care”.³¹⁷

למותר הוא לומר שחמתי בערה בי וסמית קבל התשובה שהיה ראוי לה, ואולם שוב לא יכולתי לקוות לשכנע אותו. מצרכי המזון ישארו, איפוא, כאן. הבוקר כתבתי לסמית ואמרתי לו, כי לאחר מחשבה ועיון הריני מעדיף שימנע מאתנו את שירותם של עבדללה ובניו (ספנים סוריים). סמית עומד על שלו, כי יבואו.

ב־35.12 הגיעה מכונית האמבולנס למקום הפגישה ואנו עולים בה על מנת שתסיענו אל מאחורי בית האדמירליות כדי שנעלה שם ישר לאניה. אולם סמית טרם בא, ועלינו לחכות כ־15 דקות ולהתהלך אָנֶה ואָנָה כשהננו גלויים לעין כל סקרן. ועכשיו לך ותמה שהכל ידוע בפורט־סעיד.

לבסוף מובילה אותנו סירת קיטור אל ספינת־דייגים ‘גלנד’,³¹⁸ רב החובל בוֹל. בשעה 2 מעלים את העוגן ואנו זזים. אני מתענין בדבר משקפות על הסיפון: אף לא אחת. משקפת עלובה גרץ8x אולם מקולקלת. אני פונה אל סמית. הוא לא הביא משקפת, אעפ"י שהזכרתי לו עוד הבוקר בכתבי על החשיבות שבדבר. אולם הוא מתעקש וטוען כי במשקפת 8x אפשר לראות לא פחות רע מבמשקפת המגדילה יותר. דבר זה מרגיזני עוד יותר, אולם אין כל אמצעי לתקן את המצב, בפרט שאין אנו פוגשים שוב כל אנייה שאפשר יהיה לשאול אצלה משקפת.

אנו נמצאים על גבי הספינה באי נוחיות. רב־החובל בול מוסר לנו, לקפטן סמית ולי, את חדר האוכל הקטן שלו. אני אשתרע על הספה. קפטן סמית ישכב על הרצפה. אנו נסעד בחברת בול, רפאל בחברת הסגן, וברוך עם אנשי הצוות.

על ה־Goeland יש בסה"כ כ־30 איש.

הים שקט לעת־עתה, אבל השמים מאיימים בסערה.

יפו בטווח ראייה, יום שני, 25 דצמבר 1916.    🔗

את סעודת חג־המולד לא חגגנו, אע"פ שבול הוא קתולי המקפיד בפולחן, אם עלי לשפוט לפי הצלב שמעל ליצועו.

לפני שעה 7 בבוקר אנו נמצאים בטווח ראייה מיפו. אנו שטים במרחק של קצת יותר מחצי מיל מהחוף. רואים אנשים מהלכים על שפת הים. העיר נראית שקטה. בית הקברות היהודי גדל במידה ניכרת. אנו רואים היטב את הגימנסיה של תל־אביב.

הים שקט יחסית. אנו רואים יפה את סידנה־עלי, אום־כאלד, חדרה, את חורשות האקליפטוסים שניזוקו במידה רבה. עץ החרוב והבית הקטנטן³¹⁹ של אבא, כמו גם את זיתיו. בריכות המים³²⁰ וגג ביתנו בזכרון. מול קיסריה תמרנו והנפנו את הדגל. לפנה“צ אנו מול טנטורה וגם שם אנו עורכים תמרונים. לבסוף אנו יוצאים אל לב־הים, שאם לא כן נגיע מוקדם מדי אל מול עתלית. אנו מגיעים שמה קרוב ל־2 אחה”צ. אנו מבחינים בבנינים לרגע קט מצד דרום, בשער הכניסה, ולבסוף, בקרבת ביר־אל־בַּדַוויֶה,³²¹ את הבית.³²² מיד מופיע מישהו על המעקה ומנפנף בבד שחור. איני מיטיב לראות, אבל סבורני שזהו ראב ולא אבשלום. סמית מסכים לבסוף שעם משקפת טובה יותר היינו רואים כהלכה.

אנו מתמרנים שלוש פעמים בזו אחר זו. רואים שני אנשים על המעקה וכל הזמן את הבד השחור. הם הכירונו איפוא. אנו יכולים להסתלק. עד כמה שיכולתי לראות, אין עובדים עדיין בזריעה אצלנו. בטירה חורשים. כבר ירדו גשמים; אני מכיר זאת לפי צבע הקרקע, אבל לא לפני זמן רב; אין עדיין שמץ של ירק. קפטן סמית מתרשם מן הדביקות בתקווה של אנשינו הממשיכים עדיין בתצפית אחרי שהזניחום חדשים כה רבים.

אנו עוזבים את עתלית, ממהרים לעבר חיפה ובאים למרחבי הים. אולם הים מתחיל גועש. הסערה קרבה. אין יכולים לרדת לחוף ב־9 בערב. אנו מסתובבים, חוזרים והולכים, בצפותנו לסערה שתחלוף. בכל רגע ברקים מאירים את השמים בצורה שיגלו את נוכחות האניה והסירה. לא יתכן להסתכן ולרדת. ברם בשעה 1 אחר חצות מתמרקים השמים, הים עודנו סוער, ןאף על פי כן אנו מורידים את הסירה. ואולם מאבדים זמן יקר: השעה היא 40.1 כשהסירה מתרחקת. אני מזהיר את קפטן סמית כי לגבי אדם שאינו מכיר את הסביבה הזמן קצר מדי על מנת ללכת לחווה ולחזור לפני שעה 3 אחר חצות, ארכה הכרחית לגבי הסירה. אבל הוא מתכעס; כנראה, שאיני יודע להעריך את שלשת השבועות של עבודה קשה (!) שהשקיע הוא על מנת להשיג את הספינה, ואין ספק שתוך 3 חדשים לא תהיה לנו הזדמנות טובה מזו. אני מבקש, לפחות לרדת גם־כן לסירה על מנת להנחות את השליח. הוא מתנגד לכך. רפאל נוטל לידיו את הכסף וההוראות לאנשינו. מסרתי לברוך את הזכוכית־המגדלת שלי ‘הסטינגס’, ואת אולר־הכיס שלי כדי להזדהות והסירה מתרחקת. האם הנני נרגש? לגמרי לא. אעפ"י כן אין זו אדישות. ובכן מה? הברקים מוסיפים להפציע בשמים. לפתע אנו מבחינים באש מחנה צבא מצפון לביר־אל־בדאוויה. ב־2.20 הסירה מאותתת על שובה וב־2.30 היא קרבה לספינה.

דין וחשבון: הים סער מדי. מדדו את העומק ולכשנמצאו בלמעלה מקומת אדם בקרבת החוף, הצהיר עבדאללה, ובצדק, כי מסוכן יהיה להתקרב יותר, מכיוון שהסירה עלולה לההפך. הוא הציע לברוך כי יקפוץ וישחה. כששאלו רפאל כיצד ימשו אותו בעוד שעתיים לכשיחזור, השיב עבדאללה אבל אין עלינו לחכות לו; ידידיכם יסתירוהו אצלם; אני לא הייתי ממליץ על נסיון זה אילו אמרו לי כי יהיה עלי לחכות שעתיים בסירה בלב־ים. נוסף לזאת הבחינו באש המחנה והיו סבורים שאלה הם סימנים מן היבשה שמשם גילו אותם כביכול, אזי חזרו.

ובלבד והברקים לא הסגירום.

אנו חוזרים ב־2.45 צפונה.

צור בטווח ראייה, יום שלישי, 26 דצמבר 1916.    🔗

קימה כבשעה 6. אנו מול צור, או ביתר דיוק באל־ביאדה. כשמסתכלים מן הים באזור זה אין יכולים להעלות על הדעת את הקשיים שהיה עלי להתגבר עליהם אשתקד בעברי שם בעגלה בשלהי נובמבר.

הים כה סוער כאמש. התקוות קלושות לאפשרות של פעולה הלילה. אע"פ כן אנו מטיילים בסביבה על מנת שנוכל להפיק תועלת מן הארגעה הראשונה בים. אולם ב־5.30 מודיענו המפקד בול, כי אין גם תקוה הקלושה ביותר לפעול ואנו מחליטים פה אחד לשים פנינו אל פורט סעיד. שליחותנו נכשלה. היו לה סיכויי הצלחה טובים יומיים קודם לכן. נחמתי היחידה היא, כי אנשינו הכירונו וכי מצב רוחם יוטב.

היתה לי היום שיחה כאובה נוספת עם קפטן סמית: הדבר היה בשעה שקבענו את סימני האתות לצורך ההתקשרות. אני מבקשו לייעד 2־3 אותות עבור אנשינו, למען יוכלו להודיענו על סכנות המרחפות עליהם. פינוי, רציחות, תפישה. קפטן סמית משיב לי על כך: דבר זה אינו מעניין אותנו כל עיקר, כיוון שאין לזה כל השפעה על המצב הצבאי. רק לידיעות הצבאיות נודעת חשיבות. בלא שאתכעס אני אומר לו, כי טועה הוא ללא ספק בנוגע להבדל הקיים בין מתנדבים המציעים עצמם כמשתפי־פעולה, לבין אנשים, שניקנו בכסף ושאין חייבים להם יותר מהמחיר שהסכם עליו. ונמצא, שאנו לא נקנינו בכסף “and though I am told yours is a wealthy country I am sure you cannot buy us”.³²³

איני מבקש, המשכתי, שלמען הציל את אנשינו ישנו את הפעולות הצבאיות, אך אני מקווה, כי לעת צורך תינתן להם כל העזרה האפשרית. הקפטן סמית אינו רוצה לראות את מצב הענינים בעין כזו. אין אני מאמין שהוא מביע את השקפותיהם של הממונים עליו.

פורט סעיד בטווח ראייה, 27 דצמבר 1916.    🔗

הים עודנו סוער, אע“פ שרק רוח קלה מאד נושבת כאן, ליד פורט סעיד. קרוב לצהרים אנו בכניסה ל’תעלה'. ובשעה 2 אנו בנמל. קפטן סמית עומד על כך, שנרד לחוף דרך המכס. כיוון, שעוגנת בנמל אניה של ה־P.&O. נעבור בלא שיבחינו בנו. הוא יורד לפנינו כדי לסדר את העניינים; בשעה 2.25 בא הספן, שנשלח ע”י הקפטן סמית, לקחתנו. לויטננט אנגלי מחכה לנו, ברם עלינו לפנות אל כמה פקידים מצריים, המסתכלים בפנינו וכן גם מאות סקרנים. אני בקשתי, כי ישאירו החפצים אצל סמית, או בבית הנתיבות. אנו נאלצים לקחתם למלון, שם מנחשים מאין אנו באים, כיוון שאין זו שעת בוא הרכבת. התתמהו אם הכל נודע ברבים.

שרל בוטאג’י סר לראותנו. ידועים לו כל פרטי השליחות. עבדללה ובניו היו בעיר לפנינו. אנו עוזבים את פורט־סעיד ב־6.30, על מנת להגיע לאלכסנדריה ב־5.30 לפנות־בוקר.

אלכסנדריה, יום חמישי, 28 דצמבר 1916.    🔗

מגיעים ב־5.30 בדיוק. מלון רג’ינה ב־6. ב־40.9 אני מתייצב ב“בית”. איני מוצא שם את הקולונל ואף לא את אדמונדס. עוסקים באריזת המשרד המועבר לקאהיר, כפי שרמז לי על כך שרלי אתמול. ישאר כאן רק סניף שישוכן ב־3 רחוב מרייט־פחה שמה אני פונה לקבלת הוראות. מחכים לבואו של הקולונל בשעה 11 ומייעצים לי להמצא שם באותה שעה. אולם ב־11.15 מודיעים לי כי הקולונל טרם הגיע, וכי איטיב לעשות אם אשוב ב־3 אחה"צ.

פגשתי הבוקר את הד"ר י. קוהן.

ב“דיילי מירור” מן ה־12 לדצמבר אני מוצא ידיעה זו: “It is now generally expected that Sir Mark Sykes will go to the Foreign Office as one of the Under Secretaries.” ³²⁴

הוא עצמו תאר בפני את קויו האופיניים:

“I am a Tory, a progressive Tory, I hope”. ³²⁵

בשעה 3 בדיוק אני במשרד, שם מודיעים לי כי לדעתם מוטב לי שאשאר לעת־עתה באלכסנדריה וכי יעבירו לי הוראות במאוחר יותר. אני מודה, שהנני נדהם ומלא זעם עד כדי לצאת מכלי ולהפוך הכל על פניו. כבר בקופנהאגן, או בלונדון, היה זה תענוג מפוקפק להוציא את נשמתך בהמתנות במשך ימים ושבועות על מנת לקבל מלה [הוראה, ידיעה] או פקודה. אולם כאן באלכסנדריה, הרי זה פי אלף גרוע. אין אני מפסיק מלקלל את היום בו באנו לידי החלטה לשתף פעולה עם ידידינו. רק מי שאין לו עצבים, מי שדמו אינו חם, מסוגל לעבוד עמם בצוותא. באשר לי, מנוי וגמור עמי להזדיין בסבלנות עד ששוב יוקם הקשר מחדש. אח"כ יוכל אבשלום, אם יהיה לו הכוח לכך, להמשיך עמם; אני מושך ידי מזאת. מבחינת הפעילות האדמיניסטרטיבית נראים לי האנגלים כנופלים קמעה מהתורכים.

תה עם הד"ר וייץ. שעות הערב עם וייץ, הגברת ברמן והעלמה ברלין בראינוע. שיא הטמטום.

אלכסנדריה, יום ששי, 29 דצמבר 1916.    🔗

ירד גשם במשך הלילה ובשעות הבוקר. ביקור במוזיאון היווני־רומי.

ביליתי שם יותר משעתיים. המבקרים היחידים אשר ראיתי שם הם מצרי אחד ושתי נשותיו. בור, אך בעל שטף דבור, המצרי הסביר בהרחבה לנשותיו את עתיקות המוזיאון. מה הבינו שם כל השלושה?

מצאתי דברים מעטים מאד שיש בהם ענין ישיר למעני במוזיאון זה שעודנו צעיר. אבל נהניתי מאד בקראי את דברי הפפירוס שניתן ע"י אדולף קטני (Sub No. 677) מהתקופה הפטולמאית (הפפירוס) המתיחס לעתירה של אי אלה בעלי אחוזה מסובנופיו נזוס (פַיוּם) אל איסטרטג בשם ארסינואיט בה הם מתלוננים על תוקפן אחד וארבעת אחיו, שניסו למנוע בעדם מזרוע ולגזול את שדותיהם. האם לא דומה הדבר לאצלנו ובימינו אנו?

סערה של ממש. רוח הים עזה מאד; הגלים עולים בגובה של 2־3 מטרים מעל למזח.

תה אצל הגברת ברמן. מופיע סולומיאק הצעיר, האגרונום (!?). טיפש כרגיל. הוא מלא תמיהה על ש“למד את גידול הכותנה”. בשעה מאוחרת יותר פגשתי את אבא סלומיאק, שהנו משעמם. הוא דואג מאד לגורל עצי השקד שלו ב’פתח־תקוה'.³²⁶ הוא שואל אם לא

יחרימו אותם. הוא מתענין לדעת, אם אמת בדבר שאבשלום חזר לארץ־ישראל על גבי ספינת טורפדו. אני מבטיח לו, שזוהי בדותה. ובכן, כיצד חזר? דרך יוון וקושטה!

הערב אצל משפחת קוהן. הגברת חוזרת רק ב־9.15 בערב מהחנות. אבא שילדריך נוהג בעריצות והוא עיוור לחלוטין. לד"ר משרה בעיריה. את “ויקטורכן” הם רוצים לעשות למהנדס־אגרונום!!

אלכסנדריה, שבת, 30 דצמבר 1916.    🔗

הבוקר אני בספריה העירונית. זוהי ספריה שהוקמה בחיפזון. אני מוצא שם אך מעט ללקט. עברתי על כמה חבורים המתארים את מצרים, בהוצאה מקוצרת, ועלעלתי בגיאוגרפיה של אבו פדה (בערבית).

שעות הערב בחברת וייץ והברמנים.

אלכסנדריה, יום ראשון, 31 דצמבר 1916.    🔗

דומה שהסערה שוככת והולכת. השמים עודם מאיימים, בשעה 9 הטמפרטורה היא ^ס17 צ. אני הולך ברגל לגני נוזהה. הגן מטופל למדי אולם מורגשת כאו הנהלה אמפירית. עיקר הדאגה לעשות רושם.

 

פרק שישי: 1 ינואר – 17 באפריל 1917    🔗

אלכסנדריה, יום שני, 1 ינואר 1917.    🔗

אמש נערכה ארוחת ערב חגיגית במלון. רוב הסועדים קצינים בלווית אחדות מנשותיהם. התלבושת צבאית רגילה. אף אחד מן הקצינים לא התהדר כלשהו בלבושו לכבוד ראש השנה.

ליד השולחן עליזות אמיתית. גומעים שמפניה. לא רעש ולא שאון, האוירה היתולית, הסועדים משתעשעים בהטלת זיקוקי אש בהפתעה. מרבית הגברים והנשים חובשים לראשם מגבעות יוצאות דופן, מעוררות קנאה.

משמובא ה“פלום פודינג” הבוער על השולחן, מכבים את החשמל פעם אחר פעם ומחללים את הקודש בזריקה הדדית של כדורי לחם משולחן לשולחן. מעשה פשוט זה מוכיח, כי בארצות בעלות⁻הברית אין המלחמה מורגשת עדיין, כשם שהיא מורגשת בארצות מרכז אירופה. כדורי לחם לבן לצורך שעשוע, שעה שבמרחק כמה מאות ק"מ צפונה, בארץ⁻ישראל גוועים ברעב.

עתוני היום מסַפרים, באיזה תאבון ובאיזו עליזות בלעו תושבי אל⁻עריש את ארוחתם הראשונה, שסופקה להם ע"י הצבא הבריטי שהתמקם בככר העיירה. כאן מאמינים שזו דבה. אין אני מטיל ספק שאמנם כך אירע, כפי שמספרים! מזג האויר ממשיך להיות בלתי יציב. טיילתי ארוכות דרך אנפושי בכיוון ראס⁻אל⁻טין.

אלכסנדריה, יום שלישי, 2 ינואר 1917.    🔗

אתמול אחה"צ שרר מזג אויר סוער וירד גשם. בלילה נמשכה הסערה והגשם לא פסק מרדת. הבוקר האויר אפור ומלוכלך. אין זה עשוי להאיר לי דברים בוורוד.

ב⁻10 מצלצל הטלפון. קפטן ג’ונס מבקשני לסור אליו. הוא מוסר לי פתק ממר אדמונדס בזו הלשון:

“בבקשה, התייצב בקהיר בהקדם הנוח לך במטרה לעבור ולגור שם. עליך למצוא קודם כל שליח מתאים באלכסנדריה, אלא אם תשתכנע שאין כזה”.

קפטן ג’ונס נעזר במפה גרועה של ארץ⁻ישראל וסוריה. אנו משוחחים והוא בא למסקנה שאני הנני “the one right man I am looking for!”. הוא שואל אותי בעניני דרכים ורכבות. אני מגיש לו את הפרטים המבוקשים. אם לשפוט לפי הרמזים שאני מגלה בדבריו, הרי שמתכוננים לפעולות בדרום ארץ⁻ישראל.

אני מבקש את קפטן ג’ונס (מפקח לשעבר של בנק עותומן, שביקר בחיפה בתקופתו של פיצ’יוטו) להודיע לאדמונדס, שאהיה בקאהיר ביום חמישי אחה"צ. מחר אסור לבקר בורדיאן.

אחה“צ, בחברת דוד יודלוביץ, המראה לי בגאווה העבודה שעשה לטובת הפליטים (יותר מ⁻11 אלף). הסכומים העצומים, שעברו בין אצבעותיו בשנים 1914–1915: 510,000 ל”ש. הוא בטוח, ש’כרמל מזרחי' בלי דוד, לא היה נוקף אצבע.

אלכסנדריה, יום רביעי, 3 ינואר 1917.    🔗

כיוון שהבטחתי אמש לפאול הרשקוביץ כי אסור לראותו, אותו ואת אחיותיו במלון ‘דה פראנס’, אני פונה שמה ב⁻8.30 הבוקר. הם מפקידים בידי 10 ל"מ, על מנת שיימסרו לאִמָם. מפיהם אני למד גם⁻כן, שהבולשת מתעניינת בי. השעה 9.15 אנו יוצאים, העלמה ברלין ואני, אל ורדיאן. שם אני פוגש את העלמה קפלן מ’הדסה'.ביקור חטוף ושטחי במחנה הפליטים.

בית⁻החולים – לערך 50 מטות – עושה רושם מצוין. הדעה הרווחת על הד"ר אבושדיד אינה חיובית ביותר, אולם הכל מודים שהוא בעל מרץ. האוכל טוב למדי. האם הכמות מספקת? ואולם אני מזועזע מן הצפיפות המעורבת: משתים, עד ארבע משפחות בחדר אחד, והנשים הרות, אפשר לומר, כולן.

על כל אלה מפתיע אותי הנקיון, לא צפיתי לכך. הכל מהללים ומשבחים את מר הורנבלאואר.

הסערה נמשכת בלילה. מזג האויר טרם נעשה יציב. ברד.

אלכסנדריה – קאהיר, יום חמישי, 4 ינואר 1917.    🔗

סרתי אל בוטאג’י לראות אם שרלי שלח את 10 הל"מ שתבעתי ממנו. לא כלום.

בחברתו של רפאל בא לראותני רוזין מראשון. הוא מתאר לעצמו שאני עומד להפגש עם אבשלום. איני מכחיש ואף לא מאשר. אני עוזב את אלכסנדריה בצהרים בדיוק, בגשם ובבוץ. גשם ובוץ ילווני במשך כל הדרך. בכל מקום רואים אנשים ובהמות בוססים ברפש בדרכים הרעועות של הארץ.

אני מגיע לקאהיר ב⁻3.20 אחה"צ, באיחור של 15 דקות, אני פונה ישר לרחוב קסר⁻אל⁻ניל מס' 6. אדמונדס חיכה לי בשעה 3. עכשיו שוב אינו פנוי. אני דורש לראותו והוא יוצא אלי לרגע. אנו מחליטים, כי ארשם במלון בשמי הנכון.

הוא רוצה שאבריק מיד לשליח לייב ברנשטיין. אינני נחפז לעשות כן. אני דוחה את הדבר לאחר פגישתנו, שנקבעה למחר בשעה 9 בבוקר.

אני הולך ל’אלקטריק סטאר' לראות את פ[רץ] פסקל הנופל כאילו משמים, בראותו אותי. אנו מפטפטים אצל ‘גרופי’ עד שעה 6. חדר אני שוכר (מס' 157) ב’קונטיננטאל' (שם פרטי: אלכס).

לאחר ארוחת הערב עם פסקל אצל סולט. הוא מספר לי על נסיעותיו באניה Foudre''. המסקנות: האנשים אטיים עד כדי לייאש אותך, ביורוקרטים, סכלים ובלתי מסוגלים להילחם נגד ה’בושים' המוכיחים בכל מקום יזמה עירנית והעזה. הגדרה זו נכונה לגבי הצרפתים ונכונה לא פחות מזה לגבי האנגלים. צר ומצער! את ההצלחות של ה’בושים' אין לזקוף אלא על חשבון אי כושרם המבחיל של עמי ‘בעלות הברית’.

קאהיר, יום ששי, 5 ינואר 1917.    🔗

בשעה 9 ראיון עם אדמונדס. שיחה המסמרת את עורי. יש לי חשק לירוק להם בפנים ולומר את דעתי על חוסר כשרונם המוחלט לעמוד על המצב ולהבינו. אני מקלל מאה פעמים ביום את הרגע בו החלטנו לילך עמם יחד. מוטב היה להחנק אצל התורכים ולשמור על אשליותינו בכל שקשור בעמי בעלות הברית, מאשר להכירם ולראות מקרוב את בקבוק הדיו הענקי הזה. אם ה“בושים” יוכו סוף סוף ע“י ה”קקרס" הללו, יהיו רשאים הגרמנים, מנקודת מבטם שלהם, להטיל ספק במציאותו של אלוהים ובקיומו של הצדק. בעלות הברית מגעילים אותך בבטלנותם בבעיות הקטנות, כמו גם בגדולות. ובינתיים נופל הסבל בחלקנו. פסקל מספר לי, באיזו מידה המתורגמנים, המועסקים בידיהם, בוגדים ומתנגדים להם. אני שואל את עצמי, אם אין זה משום להכעיס, כיוון שאני עצמי כבר שבעתי מהם ושוב איני מקווה לשתף עמם פעולה. ואם עודני ממשיך, הרי זו שאלה של כבוד בהטילי על עצמי לחדש את הקשר, להעלות את כל המסמכים הנחוצים, על מנת לטפוח בהם על פניהם ולהוכיח להם שהם לא יוצלחים מגעילים, ואח“כ להיפרד מהם בקידה אחרונה. מוטב להתאבד מאשר להמשיך בתנאים כאלה עם האנשים אשר האמנו כי ידידינו הם. הם אגואיסטים ובלתי מוכשרים, אע”פ שכל אחד מהם, לכשעצמו, הנו מלא קסם.

קפטן סמיט דיווח כי אילו רצה ברוך, היה יכול לרדת לחוף, דבר שהוא

סילוף [האמת]. עכשיו מבקשים לראות את השליח החדש, לייב ברנשטיין. לפי מראהו יחוו דעתם עליו. אדמונדס עומד על כך. ובכן, אני כותב אל לייב, אשר יופיע כאן, כנראה, ביום ראשון.

באשר לצרכי המזון, גם אדמונדס מתנגד לכך שאקח אותם עמי. לגביהם רשאים אנו לסכן עצמנו כל כמה שנרצה, אבל כאשר נדרשת עזרתם להקל על עצמנו במקצת – מיד בולט הסיכון. אכן, לבך מתמלא שמחה לשתף פעולה בתנאים כאלה!

בערב פגשתי את פרסקו, הכימאי (רמאי) לשעבר, ממקוה, בחברת אשתו. רבונו של עולם, מה משעממים האנשים האלה! פרסקו עובד במיניסטריון הכספים. בחברת פרסקו ופסקל אנו הולכים לשמוע את הרצאתו של השופט ואן⁻דר⁻בוש על בלגיה, בחברה⁻לכלכלה⁻פוליטית. זוהי הפעם הראשונה, שחברה זו מארגנת הרצאה על נושא פוליטי. המרצה מתוח למדי, משעמם בתחילת דבריו, אבל במרוצת ההרצאה מתחמם ונעשה מעניין ביותר. בהזדמנויות רבות זכה למחיאות כפים חמות, שהיה ראוי להן.

קאהיר, 6 ינואר 1917.    🔗

אני כותב רשימה קצרה על נכבדי סוריה עבור קפטן ג’ונס.³²⁷

לפנה"צ מטלפן אלי פסקל להודיעני, כי אחד מידידיו, ספרן בחברה הגיאוגרפית שפסקל בקש עבורוֹ רשיון עבודה נתגלה כמי שמכיר את עבודותי והוא מבקש להציגני לפני הנסיך פואד, ידיד המדע. הוא שואלני אם אהיה מוכן להופיע ולהרצות. אני אשמח להיות מוצג לפני הנסיך, אולם באשר להרצאה, לא אוכל להשיב על כך בטרם אתייעץ.

שום ידיעה מרפאל, אשר בקשתיו להבריק לי אם לייב יבוא מחר.

קאהיר, יום ראשון, 7 ינואר 1917.    🔗

אמש, בשעת ארוחת הערב, המה המלון מרוב אנשי צבא בחופשה. יותר מ⁻110 קצינים, ביניהם 4 גנרלים (בריגדיר ומיג’ור), קולונל אחד או שניים, מספר ניכר של לויטננט⁻קולונלים ואחרים. לאחר ארוחת הערב רוקדים במלון.

אין כל ידיעה מרפאל. אעפי"כ, אני הולך אל אדמונדס. מופיע יווני צעיר הנעֶמד ליד הבית מס' 6 של הרחוב, אבל זה לא האיש שלנו, יתכן שאחד הסוכנים של הבולשת.

קרוב לשעה 1 מגיע מברק המודיע לי שלייב איננו. מכתבי נתעכב זמן רב בצנזורה; לאחר התיעצות עם אדמונדס אני מבריק לרפאל לשלוח את לייב מחר.

אחה"צ אני מבקר אצל משפחת תמשס, פרסקו ואשתו, עם פ[רץ] פסקל הנלווה אלי לארוחת הערב.

פסקל מספר לי שאחד מר טיילור ממשרד ה“מודיעין המסחרי” (לפנים Schúnmepfenk), חקר אותו בדבר נכבדי עדת היהודים בארץ⁻ישראל, שהם פְּרו" בעלות הברית. מסתבר, שעוסקים בפרטי הכיבוש.

ערב ב’קורזאל'. קהל מועט.

קאהיר, יום שני, 8 ינואר 1917.    🔗

מכתב מוייץ המודיע לי, כי מיס לנדוי הוזמנה לכאן היום על מנת שתגיש את רשימתה שלה: ידידי “בעלות הברית”. בשעה 9 אני פוגש אצל פסקל את פחמי ביי, הספרן של החברה הגיאוגרפית. אנו קובעים פגישה למחר בשעה זו עצמה, על מנת לבקר בספריה של החברה. ב⁻10.30 אצל אדמונדס. לייב איננו. בקשתי ראיון עם הקולונל. הוא יראני ב⁻5 אחה"צ. הקולונל משתומם לנוכח תביעותי. לירה ביום צריך שתספיק, אבל על סמך דרישתי הוא משלם לי לירה וחצי מאז הרביעי לחודש.

הזמנתי חליפת חאקי אצל פיליפס הדורש עבור חליפה 500 גרשים. וזאת לאחר הנחה של 50 גר., שזכיתי לה הודות להתערבותו של תמשס הצעיר העובד כאן.

לייב הגיע, ואולם אנו החמצנו זה את זה.

ראיתי את הקולונל ס[ימפסון] ואמרתי לו מהי דעתי על “חוסר היעילות”³²⁸ שלהם. הוא יקשרני עם אחד הקצינים שלו, כדי שנבדוק את בעיית הדרכים. אדמונדס סר לראותני במלון, שעה שאני דן עם לייב. אנו מעמידים את לייב במבחן⁻החקירה. הוא מוצא חן בעיניו של אדמונדס ואני שולחו מיד בחזרה לאלכסנדריה. ובכן, יש לנו שליח. אדמונדס מודיע לי, כי מחר, ב⁻3 אחה"צ, יסור אלי מיג’ור אחד בענין הדרכים בארץ⁻ישראל.

ג’ק מוסרי יבוא לראותני ב⁻9.15 ויחדיו נלך אליו. בטלפון הוא מספר לי על הפתעה: מישהו מארץ⁻ישראל, מן הסתם מיס לנדוי.

ואכן, היתה זו מיס לנדוי. היא נופלת כמעט על צוארי. היא מוסרת לי פרטים על ירושלים ועל בית⁻ספרה. היא אינה מספרת לי לשם מה באה לכאן, אבל, לדעתה, מעדיף הד"ר וולך, למרות היותו ‘גרמני’, מנקודת מבטו של יהודי, שהאנגלים יכבשו את ארץ⁻ישראל. ולדבריה, מק (Mשב) הוא פרו⁻אנגלי. אכן, זהו שיא.

קאהיר, יום שלישי, 9 ינואר 1917.    🔗

שעות הבוקר עם פסקל ועבד⁻אל⁻עזיז פחמי במשרדי החברה לגיאוגרפיה. כמה עתיקות מלאות ענין וספריה הלוקה בחסר.

אחה"צ אני מחבר מעין curriculum³²⁹ עבור הקולונל ס[ימפסון]. בשעה 3.30 בא מיג’ור[?] ואנו עובדים קרוב לשעה. גשם בשפע.

קאהיר, יום רביעי, 10 ינואר 1917.    🔗

מזג האויר התבהר שוב. מסרתי לאדמונס, עבור הקולונל, את הרשימה הביאוגרפית, רפאל מודיעני, שהזמינו אותו אל קפטן ג’ונס, בדרישה למסור 3 תצלומים של לייב על מנת שיוכן לו רשיון לכל שעת כושר. אדמונדס מודיעני, שקפטן סמית, שהיה בקפריסין, עומד לחזור מחר.

המיג’ור חוזר לעבודה לאחר שעה 3. אני הצעתי לו שידרוש את המונוגרפיה של מולינן על הכרמל. מכיוון שלא השיג אותה עדיין הוא נוכח מקץ עשר דקות עבודה, כי אין כל תועלת במאמצינו, בלא שתהיה עמנו המונוגרפיה. הוא מבקשני לדחות את המשך הפגישה למחר. מצב מגוחך באמת. כבר בלונדון דרשתי את המונוגרפיה הזאת ואת המפה המצורפת אליה. גריבון הבטיחני לשלחה מיד לקאהיר. והיום, עדיין אינה בידינו.

בקרתי בחברת פסקל בגן הזואולוגי על מנת לראות בעיני את שני גשרי הסירות שנלקחו מהתורכים בפברואר 1915, כשניסו לחצות את התעלה.

אחרי ארוחת הערב טיול ארוך. הרושם העז שהשאיר בקורו של המטוס בקאהיר ניכר בנקל. כל בני הארץ העשירים, שחווילות להם בערי השדה, יצאו שמה. אגב, גם האירופים, אנשים רבים הסתלקו לאירופה. בעיקר היצאניות, כתוצאה מכך ריקים בתי הקפה, בתי השעשועים, והרחובות חסרים את יפהפיות ה“חברה למחצה”.

כתוצאה מכך סבלו העסקים. ההתקפה בוצעה בעצם היום, בשעה 11 לפנה"צ, וכאן לא היו מוכנים להעניש את התוקפן, שבעצם לא נשקף לו כל סיכון.

היום בקשתי לטלפון את ויקטור מוסרי. השיבו לי, כי הוא חולה. לא שמעתי דבר מג’ק מוסרי.

ראיתי את ליאון שפירא. הוא צובר לו חסכונות נאים. הוא מסתדר מצוין.

ערך מסע מלא סכנות, כביכול, באיטליה, אבל חזר בריא ויצר לעצמו מעמד יפה. ג’ק היפלר חי חיי דוחק.

קאהיר, יום חמישי, 11 ינואר 1917.    🔗

לבקשתו של רפאל סרתי אל בית חולי הרוח שבעבסייה לראות את אחת מקרובותיו, צפורה קצין הכלואה שם.

בשעה 3 בדיוק חוזר המיג’ור על מנת לומר לי, כי בהתאם להצעתי, אנו נתחיל לעבוד על מפת דרום⁻ארץ⁻ישראל, אבל מכיוון שלא הכין עדיין את החומר הדרוש לכך, הוא יחזור מחר באותה שעה עצמה, אם טוב הדבר בעיני. עלי להודות שאני עומד “נבוך”.³³⁰ למי לועגים כאן? האם לי, או לעבודה? עוד היום ספרו העתונים, כי ב⁻9 לחודש נכבשה רפיח על ידי התקפת חיל פרשים. האנגלים נמצאים במרחק כמה שעות הליכה מעזה; יש צורך בקצת רצון טוב ובמדת מרץ נוספת שאין למצוא אצל ידידינו על מנת ליהפך בימים מספר לאדוני כל החוף. והנה הללו אינם מוכנים וללא כל ידיעה מדויקת ואפילו אינפורמציה טכנית, שנקל להשיגה. עצלים הם מדי על מנת לאסוף אותה. לנוכח שיטות כאלה אין שוב כל פליאה, שאפילו צבאות תורכיה מהווים מכשולים ויהא צורך עוד בנהרות של דם, דם⁻חינם, שיבוזבז, בטרם תושג תבוסת ה“בושים”.

כמה מרגיז הדבר! זו לי הפעם הראשונה, שאני רואה את האנגלים בעבודתם, ומראה זה, שנתגלה לעיני, אינו עלול לעורר בי כבוד והוקרה. ה“בושים” בודאי לא היו עוזבים אותי, את פסקל ואת כל האחרים הדומים לנו כאן, להעלות חלודה תוך אפס הפעילות הזה כשאנו יכולים להיות מורי הדרך שדוגמתם אין להם. ולא רק ה“בושים”, גם האמריקאים לא היו נוהגים בצורה כזו.

קהיר, יום ששי, 12 ינואר 1917.    🔗

מפי הד“ר גולדנברג, רופא השיניים, אני למד, שהצלבנית הרוסית, שלפני 10 או 12 יום ראיתיה עוגנת בנמל פורט סעיד, הוטבעה ע”י צוללת גרמנית בדיוק שעה לאחר שהרימה את העוגן בפורט⁻סעיד.

אני מבלה את שעת הבוקר בגיזה עם פסקל ותומס בראון.

מ⁻3 עד 4 אני מחכה למיג’ור ששכח לחזור. אין מה לומר, הדרכים, בהן נוקטים האדונים הללו לגבינו, מרגיזים ותמוהים כאחד. אם אינם נותנים בנו מ⁻3 עד 4 אני מחכה למיג’ור ששכח לחזור. אין מה לומר, הדרכים, בהן נוקטים האדונים הללו לגבינו, מרגיזים ותמוהים כאחד. אם אינם נותנים בנו מ⁻3 עד 4 אני מחכה למיג’ור ששכח לחזור. אין מה לומר, הדרכים, בהן נוקטים האדונים הללו לגבינו, מרגיזים ותמוהים כאחד. אם אינם נותנים בנו אמון, ישלחונו לכל הרוחות. אבל מה פירושן של סתירות אלה? אדיבות קיצונית מזה וחוסר כל יחס של כבוד מזה.

שוחחתי עם אדמונדס. הוא מחכה לסמית מחר, כאן. הלה אינו רואה צורך ליקח עמנו פעם שניה את רפאל. אני אומר לאדמונדס, עד כמה אין הם ישרים לגבי בחור צעיר, שאינו מבקש מהם דבר, שהוכיח עצמו כבר פעמיים והראוי לכן לזכות פעם בהנאה. ואולם אלה הם דברים שברגש, והאדונים הללו יהיו נכלמים לנהוג בצורה סנטימנטלית. מוסר ההשכל: אני כותב לרפאל, שמהיום והלאה יעסוק בעסקיו שלו, ואל לו לבזבז זמנו ומאמציו למען כפויי⁻טובה. כל מה שאני הולך ומעמיק ומרחיק, כן אני רואה ונוכח יותר ויותר, כי רק סורים מגונים עלולים להיות שותפים לידידינו. עורנו שלנו רגיש מדי. הם מעליבים אותנו, אולי מבלי שירגישו בכך, והם עומדים ומשתאים כשאנו יוצאים מכלינו.

פסקל היתל בנו: הוא סידר שליפשיץ, בנו של דניאל, המתגורר עם אהובתו, יזמיננו לארוחה. ענין רב לא היה בארוחה זו. בשובי אני מוצא ידיעה, כי ג’ק מוסרי טלפן אלי.

קאהיר, 13 ינואר 1917.    🔗

בקרתי אצל פרסקו במחלקה הסטטיסטית הכללית. הוא רושם לי הקדשה על טופס השנתון למצרים לשנת 1915. השנתון של 1916 נמצא תחת מכבש הדפוס. עוסקים כאן במפקד קפדני של האוכלוסיה במצרים. לצורך הדפסת תוצאות המפקד הזה שכרו מכונה מאנגליה, המסוגלת לעשות 400 טורים. דמי השכירות לשנה: 4000 ל"מ.

אני מחכה לקריאה טלפונית מאדמונדס, שיודיעני על בואו של קפטן סמית. לא כלום.

קבעתי ראיון עם ג’ק מוסרי לערב בשעה 7. ויקטור מ. חלה בשפעת.

ג’ק מוסרי בא ומוסר לי אינפורמציה על הפעילות מצד הציונים בראשית המלחמה, בתקופת מקסוול. הדו“חות, ש”חשיבותם מעטה" ושנעשו (זאת אומרת ע"י בנטביץ'), היו ל“pigeon hole”³³¹ ולא נשאו כל פרי.

לפני זמן קצר פנה סורי אחד אל מוסרי, לשמוע מפיו עובדות על הציונות כדי לעבוד בצוותא, וכו'. (קראו מחדש את הצעת שיתוף הפעולה של ה“שומרונים”).³³² מוסרי שלח את אותו הסורי מעל פניו בנימוס רב. הוא הסביר לו, שהוא לא יאמר דבר אלא לאישים מוסמכים. על כך הגיעה הזמנה

אמון, ישלחונו לכל הרוחות. אבל מה פירושן של סתירות אלה? אדיבות קיצונית מזה וחוסר כל יחס של כבוד מזה.

שוחחתי עם אדמונדס. הוא מחכה לסמית מחר, כאן. הלה אינו רואה צורך ליקח עמנו פעם שניה את רפאל. אני אומר לאדמונדס, עד כמה אין הם ישרים לגבי בחור צעיר, שאינו מבקש מהם דבר, שהוכיח עצמו כבר פעמיים והראוי לכן לזכות פעם בהנאה. ואולם אלה הם דברים שברגש, והאדונים הללו יהיו נכלמים לנהוג בצורה סנטימנטלית. מוסר ההשכל: אני כותב לרפאל, שמהיום והלאה יעסוק בעסקיו שלו, ואל לו לבזבז זמנו ומאמציו למען כפויי⁻טובה. כל מה שאני הולך ומעמיק ומרחיק, כן אני רואה ונוכח יותר ויותר, כי רק סורים מגונים עלולים להיות שותפים לידידינו. עורנו שלנו רגיש מדי. הם מעליבים אותנו, אולי מבלי שירגישו בכך, והם עומדים ומשתאים כשאנו יוצאים מכלינו.

פסקל היתל בנו: הוא סידר שליפשיץ, בנו של דניאל, המתגורר עם אהובתו, יזמיננו לארוחה. ענין רב לא היה בארוחה זו. בשובי אני מוצא ידיעה, כי ג’ק מוסרי טלפן אלי.

קאהיר, 13 ינואר 1917.    🔗

בקרתי אצל פרסקו במחלקה הסטטיסטית הכללית. הוא רושם לי הקדשה על טופס השנתון למצרים לשנת 1915. השנתון של 1916 נמצא תחת מכבש הדפוס. עוסקים כאן במפקד קפדני של האוכלוסיה במצרים. לצורך הדפסת תוצאות המפקד הזה שכרו מכונה מאנגליה, המסוגלת לעשות 400 טורים. דמי השכירות לשנה: 4000 ל"מ.

אני מחכה לקריאה טלפונית מאדמונדס, שיודיעני על בואו של קפטן סמית. לא כלום.

קבעתי ראיון עם ג’ק מוסרי לערב בשעה 7. ויקטור מ. חלה בשפעת.

ג’ק מוסרי בא ומוסר לי אינפורמציה על הפעילות מצד הציונים בראשית המלחמה, בתקופת מקסוול. הדו“חות, ש”חשיבותם מעטה" ושנעשו (זאת אומרת ע"י בנטביץ'), היו ל“pigeon hole”³³³ ולא נשאו כל פרי.

לפני זמן קצר פנה סורי אחד אל מוסרי, לשמוע מפיו עובדות על הציונות כדי לעבוד בצוותא, וכו'. (קראו מחדש את הצעת שיתוף הפעולה של ה“שומרונים”).³³⁴ מוסרי שלח את אותו הסורי מעל פניו בנימוס רב. הוא הסביר לו, שהוא לא יאמר דבר אלא לאישים מוסמכים. על כך הגיעה הזמנה למוסרי מאת המטה הראשי של הצבא לבוא לשם שיחה. על ההזמנה חתום אחד קפטן גור. מוסרי שוחח עמו. בערות מוחלטת לגבי הענין הנידון, ושוב השערה פותה זו, שהציונים, ברובם הגדול, הם ללא ספק גרמנים. מוסרי הרגיש, שאני אוכל להיות לתועלת בזה. ואולם לא רצה להעלות את שמי בטרם יתייעץ עמי. אמרתי למוסרי שידוע לי, כי הומלץ עלי באזני קלייטון והנה אני כבר חודש ימים במצרים ואיש לא חקר אותי בבעיות היהודיות. אהיה מוכן לגשת למטה הראשי על סמך הזמנה. יחזור מחר.

קאהיר, יום ראשון, 14 ינואר 1917.    🔗

אתמול, לאחר שעה 10, סר היפלר לראותני. קהל רב ורקודים במלון, כביום ראשון שעבר. בהיפלר תומך ד“ר אייד, אחיו של ז’ורז' אייד (שנתעוור), ויועצו הטכני של הד”ר הוא אחד מישל – ex­־nostris.³³⁵ היפלר מהלל ומשבח את מישל.

אנו יוצאים עם פסקל לאחר שעה 9 על אופניים בכיוון לגיזה. טיול נחמד, שנמשך שעתיים ורבע. תענוג לנסוע על כבישים טובים אלה.

היפלר מביא עמו את מישל ושיחתי אתו אורכת כשעה וחצי. מישל הוא באמת אדם עליון. מפיו אני למד, שאמיל אפנדי עבד⁻אל⁻נור צבר הון עצום בזמן האחרון בלבנון, (כנראה שסיפק, או שלא סיפק אדנים לממשלה העותומאנית).

ביקור אצל משפחת גרין, מתוך רצון לגרום נחת לפסקל. אנו פונים ברגל לבקר אצל יהושע רוקח, התקוע עדיין בחור בית המרקחת שלו שברובע הערבי, שם מצאתיו ב⁻1904. הוא מרויח כסף, ועובדה זו מספקת, כנראה, את כל האמביציות שלו.

ביקרתי אצל אדמונדס במשרד, אך לא מצאתיו. שתיקתו הארוכה אינה מבשרת טובות. אני חושש, שבצותא עם סמית הם זוממים לשלוח את לייב מאחורי גבי. אכן, תהיה זו עבודה נקיה.

טיול ארוך עם מוסרי. הוא משתדל לשכנע אותי, כי מוטב שאלך עמו מחר בבוקר למטה הראשי (מלון ‘סבוי’) לראות את קפטן גור, מבלי לחכות להזמנה. בלא שאגלה לו את נימוקי האמיתיים שאין אני יכול לגלות לו, אני מסביר לו, כי לא יהא זה הוגן מצדי לגבי קולונל סימפסון, אם אלך, לפי יוזמתי שלי, לשוחח עם הקפטן. מוסרי מספר לי, שמיס לנדוי, מבלי שקראה בשמי, רמזה, שאפשר להשיג אותי ע"י מוסרי. אני עומד על נקודת השקפתי. מוסרי ילך מחר בבוקר ב⁻9 למטה. ויטלפן אלי אם ברצונם לראותני.

נתקלנו במזימותיהם של הסורים. אלה רכשו להם את אזנם של המנהלים, והם עובדים נגדנו.

קאהיר, יום שני, 15 ינואר 1917.    🔗

ב⁻9.45 קריאת טלפון ממוסרי. קפטן גור רוצה לראותני. אני מזדרז. בענין הכניסה, שורר אותו נוהג כבמשרד המלחמה של לונדון. מוליכים אותי לחדר 69 ואני מורשה לראות את הקפטן – The Hon. W.A. Ormsby Gore. הוא משבח אותי על טיב הדו“ח שהגשתי בלונדון³³⁶ ואומר לי, כי לא עלה כלל על דעתו שאני במצרים. הוא וחבריו חסרי סבלנות לראותני. הוא ממונה על המחלקה הפוליטית והאישית. הוא מבקש פרטים על האישים בעלי ההשפעה בעדה היהודית ובעדות האחרות. אני מסביר לו את נקודת מבטי: בארץ של עמי⁻ארצות, שלא כולם יודעים קרוא וכתוב, אין להביא בחשבון את השפעתם של אנשים אשר תפסו עמדות בכוח האגרוף והערמה. מכיוון שה”תורכים הצעירים" שחררו אותנו מן העלוקות, נכיר להם תודה ואל נא נברא חדשים במקומם.

הוא מוסר אותי לידיו של קפטן גרייבס פיליפ העובד על הדרכים. גרייבס נרגז לשמוע שזה לו חודש ימים, שלא ניתן לי לעשות דבר, והוא רוצה לדעת מי האיש שהופעתי בפניו. קולונל סימפסון. גרייבס יוצא מכליו ומביע בקול רם את דעתו על סימפסון ועל האחרים. גרייבס מטפל רק בחלק ארץ⁻ישראל צפונית לעמק יזרעאל.

בצאתי מאצל גרייבס אני פונה אל סימפסון, גם סימפסון, וגם אדמונדס, אינם. חבל. היה בדעתי למסור להם על המתרחש. אני מודיע שאחזור אחה"צ. סבורני שדרכתי ברגלי על קן צרעות. תהיינה עקיצות, ובלי שארצה בכך, גיליתי במקצת את מחלת המשרדים, ובודאי ינטרו לי על כך איבה.

שכחתי לציין אתמול כי בשעת הטיול על אופניים ראיתי שבויים תורכים עובדים על חופי התעלות. אלה הם בני קוֹניה אשר שבו אותם ברמזן (ללא ספק הקרב על רומני). הם לובשים עדיין את בגדיהם התורכים (בד כחול כהה) ועובדים בצורה מתונה מאד.

קפטן גרייבס שהה בארץ⁻ישראל, והוא מדבר תורכית.

אם היטבתי להבין משפט שנסתנן מפיו של גרייבס, קיים כבר הסכם בין אנגלים וצרפתים בנידון ארץ⁻ישראל.³³⁷ האנגלים יעלו עד עכו ועמק יזרעאל, כך שירושלים תהיה אנגלית ופרוטסטנטית. הצרפתים יטלו את הגליל העליון. נצרת תהיה, איפוא, קתולית וצרפתית. לגבינו יהא זה אסון, אבל אנו חלשים מדי, לעת עתה, משנהיה רשאים להשמיע את דעתנו בנידון. שוב עלי להדגיש, שזוהי השערה, שאני בונה על סמך מלה בלבד:

“From the military point of view, I am interested only up to the pkain of d’Esdraelon; further North, je m’en fiche”"³³⁸ ביטוי צרפתי זה “je m’en fiche” עולה על שפתיו של גרייבס לעתים קרובות מאד.

כל אחר הצהריים בוזבז בהמתנה לאדמונדס. מסתבר שסימפסון אינו בעיר. אדמונדס מודיעני, כי קפטן סמית מקווה להיות מוכן באחד הימים הקרובים. הם החליטו לצרף אלינו את ש. בוטאג’י, במקרה שלייב לא יצליח, ו“אם לדעתי הוא מתאים לכך” – ישלחו את ש[רלי]. החלטתי, לבלתי מצוא אותו כשר לכך.אכן, אם ייתפס לייב ויעלה בידיהם לפתוח את פיו, הוא עלול להמיט עלינו שואה. אבל קיימת גם אפשרות הפוכה לפחות, שהוא לא יגלה אותנו. ברם אם בוטאג’י ייתפס, יהיו גם הוא, וגם משפחתו אבודים, ואז, מתוך יאוש, הוא עלול להלשין עלינו בקלות, על מנת שנאבד גם אנו, עם בני משפחתו.

בלכתי מאצל אדמונדס אני סר שוב אל גרייבס, לפי הזמנתו. הוא מבקש פרטים יסודיים על עזה.

בערב בא המורה בינה לראותני, ואחריו ג’ק מוסרי. בסך הכל שום חשיבות.

יום שלישי, 16 ינואר 1917.    🔗

בשעת הבוקר, בין 8 ל⁻9, על אופניים בסביבות ג’זירה, ב⁻9 סר לראותני רפאל אבולעפיה. הוא בא בחברת בעלה של צפורה ואחיה והוא מבקשני להילוות אליהם בדרכם לבית חולי הרוח. אנו פונים שמה. כך הולך דרך אגב, לאיבוד כל הבוקר, ללא הצלחה.

אחרי הצהרים, בחברת פסקל ורפאל, על אופניים, להליופוליס.

ב⁻5.30 אני הולך למלון ‘סבוי’, אל קפטן פ. גרייבס, כפי שהוסכם. הוא מוסרני לידיו של לויטנ. מק⁻רורי. אנו מטפלים בציוד חקלאי ובמכונות שעל חוף עזה⁻יפו. אני מספר למק⁻רורי וללוטננט אחר על רשמי⁻הסתכלותי בגרמניה.

קבלתי שני מכתבים. האחד מקפטן וו. או. גור, מכתב סודי, המבקש פרטים על נכבדי היהודים. המכתב השני הוא מבנטוויץ', בכתב חרטומים, כמובן, והמכיל משפט זה:

The intelligenceis your proper job“³³⁹” והוא מציע את שרותו להציגני מיד לכשיקבל פגרא לקאהיר.

טיול ארוך ברגל.

קאהיר, יום רביעי, 17 ינואר 1917.    🔗

הבוקר על אופניים במשך יותר משעה. ערפל כבד, ואני חוזר כולי רטוב. עכשיו צא ותמה שהאנשים מתאוננים בקאהיר על כאבי שגרון.

לאחר השעה 10 אני בא אל גור. הוא מקסים. אני מקוה, שסוף סוף גיליתי נשמה אהודה. אני מספר לו כיצד הזניחו אותי וכיצד נהגו בי במשך כל התקופה הזו. אני מעמידו על האמיתות, שאם אנו עובדים במשותף, הנה עליהם לדעת, שזה רק מתוך נקודת מבט לאומית. אני מביא לפניו הצעות שונות והוא מבקשני להגישן לו בכתב. גור מסביר לי באופן סודי:

1) הקולונל סימפסון וכל משרדו מטפלים בענינים של יוון. אני אינני משתייך, איפוא, אליהם, וצר מאד שהוטעיתי בכיוון זה. סימפסון נסע. במקומו נתמנה מייג’ור, וגור החליט לשוחח עם מייג’ור זה כדי לספחני למטה הראשי בלא שייפגע.

2) שעה שיצאתי את לונדון היתה תקוה, לפחות, בהתקדמות בזק לעבר סוריה. כח התנגדותה של תורכיה הפתיע והאיט את הענינים. מסתבר כי לא מצאו בי תועלת מיידית.

3) הממשלה הבריטית שוב אינה סבורה, שיהיה בידה לבכר את הציונים על האחרים. היא חוששת מפני המתחרים, וכתוצאה מזה יש דעתה לשמור על עמדה נייטרלית מוחלטת בהעניקה לכולם fair" play".

אנו מתפלמסים על כל הנקודות הללו וגור מזדהה עם רוב השקפותי.

אחרי הצהריים על אופניים לפירמידות. את הדרך מחנותו של פסקל ועד למלון ‘מנה האוז’ עשיתי בארבעים וחמש דקות. וכן גם בחזרה. המלון כמעט ריק בשעה זו. קצינים משחקים בטניס. כמה נשים סוריות, מכוערות ומחשיבות את עצמן.

אצל אדמונדס בשעה 6.30 לערך. מתפתח ויכוח לוהט, בלתי נעים – כפי שהפך בינינו הדבר, לצערי, לאופנה – בענין השתתפותי במסע. ראשית, קפטן סמית סבור, ששוב אין לו צורך בי, שאני יכול לוותר על הנסיעה ושהוא יעשה את הכל במיטב היכולת. איני רוצה, אפילו, להטות לכך אוזן. אני עומד על כך כי נוכחותי הכרחית, והיא הכרחית אפילו בסירה עצמה.

אדמונדס אינו רואה את הצורך בכך ומייעץ לי לסמוך בענינים אלה על כח שיפוטו של קפטן סמית. אני מצהיר בצורה החלטית ביותר, שלא אקבל עלי מרות זו. אני אפעל בהתאם למה שטוב והכרחי בעיני שלי, או שלא אפעל לגמרי, ולא ארשה להם לעשות שום דבר בלעדי, או כנגד רצוני.

אדמונדס מבקשני לחזור ולסור מחר. במלון מחכה לי ג’ק מוסרי. אני מספר לו על עבודתי עם גור. הוא נותן הסכמתו לכל. מכתבו של בנטוויץ' מעלה את חמתו. בנטוויץ' – אומר הוא – סבור, שהוא בעל השפעה רבה ומציע להציגני לאנשי האינטליג’נס, בה בשעה שבדיעבד היטבתי להתמצא בלעדיי טוב יותר. ג’ק מוסרי רואה בצער את הליכותיו המשתלטות, האוטוקראטיות, של בנטוויץ', והוא מאשים אותו בקטנות⁻מוחין ובשפע של מגרעות, עם שהוא מעריך את תכונותיו המזהירות.

40, או 50, הק"מ, שעשיתי היום על האופניים נותנים את אותותיהם, ואני מקדים לשכב.

קאהיר, יום חמישי, 18 ינואר 1917.    🔗

הבוקר טלפנתי בדבר ארוואס לפסקל כי ברצוני לראותו. דמי השיחה בין קאהיר לאלכסנדריה, שלוש דקות, 7.5 גר.

אני מכין לקפטן גור את המכתב שביקשני, על:

א) לבוא בקשר, בדרך היבשה, עם אנשינו.

ב) התפקיד שיש להטיל על פליטינו.

ג) אמצעים חקלאיים שיש לנקוט בהם: זרעים, מכונות וכו'.

בבואי אל גור אני נתקל במוסרי, שנתקבל אצלו לראיון ומסר לו מספר מסמכים על הציונות באמריקה.

קפטן גור עסוק בישיבה. בין הממתינים לתורם מצוי גם “שיך קלקיליה” מסוים. האם אינו בן למשפחת שאנטי?

גור קורא את המכתב ומביע את שביעות רצונו מן הפרטים “האישיים” שהמצאתי על דיזנגוף ועל ש[מעון] רוקח. הוא מספר לי, שהיתה לו פגישה עם מייג’ור מלקולם, הממלא את מקומו של הקולונל סימפסון. אין הם יכולים לוותר עלי. הארגון הוא כזה: למיג’ור מלקולם – עניני יוון ותחבורה ימית בים התיכון, מזרח; קפטן פ. גרייבס (סופר ה’טיימס') – תחבורה בדרך היבשה; קפטן גור – (קרובו של לורד רוברט ססיל)³⁴⁰ – הצד הפוליטי. עלי, מוטל איפוא לעסוק עם כל שלושת המשרדים.

בצאתי מאצל גור אני הולך אל אדמונדס. הוא מדבר עמי בשם הקולונל (האם חזר?) ומודיעני, כי הוא מקווה, שאוותר בענין הירידה לחוף בסירה, אם הם ישלחו קצין אחראי. אם יתפשוני, תהא נשקפת סכנה גדולה, בה בשעה שאדם במדים מסכן עצמו פחות. All right! אדמונדס הכין רשיון⁻מעבר על שמי והדבר אילצני להתאכסן במלון ‘קזינו פלס’ וחייב את אדמונס לטלפן לג’ונס באלכסנדריה, ולסמית, בפורט⁻סעיד, כדי להודיע להם על השינוי החלטה.

עם פסקל על אופניים להליופוליס⁻האוז (45 דקות), שם אנו סועדים לבנו. אנו חוזרים ב⁻3.15 להיפגש עם ארוואס (M.J.) אני מביע לו את תנחומי על הצורה הברוטלית בה פוטר מן האנגלו⁻בנק, עם 2500 פרנק פיצוים, ואני מסביר לו, מה אני מצפה ממנו: פרטים אישיים על אנשי עזה, יפו וחברון. הוא מציע את שירותו ברצון רב. אנו עובדים כמעט עד שעה 6. אח"כ אני הולך לראות את אדמונדס, לפי הזמנתו הטלפונית.

הוא מודיעני שקפטן סמית מבקשני להביא עמי צרכי⁻מיטה כיוון שהאניה תהיה הפעם קטנה אף מה⁻ Goeland'' ויש חשש, פן נצטרך לישון תחת כיפת השמים מאידך, אין ה“קולונל” (שוב הוא, המסכן!) רוצה לחזור בו מהבטחתו, להעניק 300 ל“ת, אבל נוכח הסיכון הוא מעדיף שאקח עמי הפעם רק 100 ל”ת, לערך, ולאחר זמן תימסר יתרת הכסף, 100 ל“ת בכל פעם שנבוא בקשר ובמגע. אני מציע לאדמונדס, על מנת לבטחו כנגד הסיכון, שה⁻300 ל”ת תחזרנה לו מאמריקה, ואני שואל אותו, מדוע ולמה, אחרי ככלות הכל, הם רוצים שישרתו אותם: ללא כסף, ללא צרכי מזון, ואף ללא הגנה לסוכנים שלהם, ושהללו ילכו לסכן עבורם חייהם הם וחיי מאות אחרים. פיו מתמלא מים. הוא שותק. וכך אנו נפרדים זה מעל זה.

אם אצליח הפעם, יהא נא בטוח, כי עמו לא אעסוק יותר. זוהי, ללא ספק, שאלת האישיות, כיוון שעם גור, דומני, לא אגיע לעולם לחכוכים שמקורם אך ורק בקטנות⁻מוחין.

טיול קצר בשעות הלילה.

קאהיר – פורט סעיד, יום ששי, 19 ינואר 1917.    🔗

בבוקר אריזת החפצים. עוזב את המלון ב⁻10.30. יוצא את קאהיר ב⁻11.

בבנהא אני פוגש את לייב, המוסר לי מכתב מרפאל. הגעתי לפורט סעיד ב⁻4 ומיד הלכתי למלון ‘קאזינו פאלאס’ (חדר מס' 36). אינני מוצא כאן את המכתב, שעליו מודיעני רפאל, ששלחו עוד אתמול הנה. מסמית כמובן, אין כל חדש. אלהים יודע, כמה זמן יהיה צורך לחכות כאן באפס מעשה.

מזג האויר שקט. אבל הים כאילו סוער עוד כלשהו.

פורט סעיד, שבת, 20 ינואר 1917.    🔗

סערת הים נראית לי היום גדולה מזו של אתמול. ב⁻7 בבוקר אני מקבל מכתב מקפטן סמית, המכיל הודעה כי “”You and your friend חייבים להימצא היום בשעה 11 ליד המכונית המסוגרת וכמו כן הוא מודיע לי, כי הוא יביא עמו “blankets and food for both of you”. מכתבו הוא יבש, קוצף. עבור ה⁻“Your friend” שלו ישלם בהזדמנות הראשונה. “מַעלֵש”. היודע לחכות – זוכה לראות.

אני מודיע ללייב, שיהיה מוכן כאן ב⁻10.30. מזג האויר מבשר רעות. כך הוא, עד אשר האדונים הללו באיטיותם המגעילה מחליטים דבר.

בשעה 11 אנו במקום הפגישה ופונים לבית חיל הים. הסירה מחכה לנו. (הלקח שנתתי לאדמונדס הועיל, כנראה). ברגע שעלינו להפליג מופיע קפטן סמית, ומבלי לברך בשלום, בצורה פתאומית, מודיע: “I shall be on the boat in about an hour’s time”. אנו עולים אל ה⁻Chauveau'', ספינה קטנה מה⁻Goeland'' תחת פיקודו של חובל.

כעבור חצי שעה מופיע שארל בוטאג’י. לבוש מדים צבאיים וכולו אומר יהירות. הוא קנה צרכי מזון עבורנו. אנחנו נאכל בחדר האוכל של הצוות. קפטן סמית יאכל עם הקברניט. גסות רוח נוספת, אבל “מעלש”, משרדו של הקולונל סימפסון רוצה, כנראה, בכל מחיר, להשקותני, עד הקובעת, את כוס העלבונות. הפעם מביא עמו קפטן סמי משקפת גדולה מאד, אבל משקפת בינונית – אין. גם בזה מתבטאת דרכו של סמית, ז"א אידיוט.

אנו מפליגים לפני שעה 2. השמים מאיימים בסערה. לאחר ¹/₂ שעה של נסיעה, נושבת רוח צפונית כה עזה וכמות הגלים כה רבה עד שאני עומד על כך שנחזור. קפטן סמית רוצה לנסות את מזלו. אולי תשקוט הרוח. לפני 3 ימים נשבה רוח מזרחית במשך 3 ימים רצופים. ובכן, אז היה צריך לצאת לדרך!

בשעה 3.30 אנו יורדים מן הספינה ב⁻Navy House'',³⁴¹ שארל בוטאג’י מקבל על עצמו לטפל בחפצי וברשיון הנסיעה שלי באיזור התעלה, על מנת שאוכל, עוד הערב, לחזור לקאהיר. אם יראה מזג האויר כרוגע תוך 48 שעות, יקראו לי שוב. לייב ישאר כאן ויחכה לי במלון ‘אקרופול’.

אני עוזב ב⁻4.30. הרכבת כמעט ריקה. לאחר חנייה ארוכה בין בנהא וקאהיר, אנו מגיעים ב⁻12.30 בלילה.

במלון אני מקבל שוב את חדרי מס' 157.

קאהיר, יום ראשון, 21 ינואר 1917.    🔗

הבוקר אצל פסקל, עבודה על מכונת כתיבה רמינגטון. בשעה 11 אני חוזר למלון ונמצא פנים אל פנים עם בנטוויץ' במדים (שני כוכבים). מראהו נהדר.

אנו משוחחים ארוכות. אני שופך לפניו מרי טענותי. הוא שופך לפני את שלו. מוסר השכל: הכל מרגישים, כי המאמץ אינו מאורגן ואינו מופעל כהלכה בכל הברגים של המכונה, הגדולים והקטנים, אבל מי יתקן את המעוות?

בדדך כלל אין בנטוויץ' מכיר מכל האינטליג’נס אלא את אדמונדס. זה אינו הרבה. הוא ירצה, בעצם, להשתמש בי כבקרש קפיצה על מנת לזנק מחטיבת הגמלים³⁴² אל תוך האינטליג’נס. איני רואה בכך כל רע, פרט לעובדה שאני נעזב שוב לאמצעי האישיים בלבד.

בשעות אחה"צ עם בנטוויץ' בגיזה.

הערב ביליתי עם פסקל ב’קזינו דה פריז', שם מוצגת סכלות מושלמת על פרח ערבי הקרוי ‘בטלודה ויסמהודה’.³⁴³ קשה להעלות על הדעת משהו יותר טפשי, אבל קהל הצופים, מבני המקום, מתענגים. אשריהם וטוב להם.

קאהיר, יום שני, 22 ינואר 1917.    🔗

השמים מבשרים רע. הסערה מאיימת. סבורני, שטוב עשיתי שלשום בהחליטי לחזור.

בנטוויץ' בא בשעה 8. הוא רוצה שאחבר לו תזכיר קטן על סכנת הפינוי של התושבים האזרחים לאורך החוף הארצישרלי. סכנה, העלולה ליהפך לפסק⁻דין של מות אטי, אכזרי, ובטוח. עם תזכיר זה בידו ינסה להישלח אל הגנרל קלייטון.

אני מסביר לו, מדוע נראה תזכיר כזה כבלתי יעיל, ואני משפיע עליו שיוותר על תכניתו. לעמקו של דבר, חוששני, כי מוחו של בנטוויץ' עובד יותר מדי בשיטה אנגלית, כלומר באטיות. הוא חסר חריפות ומהירות שהן בבחינת תכונות הכרחיות בשליחות זו שהוא אומר לקבל על עצמו.

בנטוויץ' מדבר סרה במוסרי, בדיוק כשם שמוסרי דיבר סרה בנטוויץ'. המסקנה: אנו מיוצגים כאן בצורה רעה, או שאין אנו מיוצגים כאן כל עיקר. מה יש, איפוא, לתמוה, כי אזני השלטונות הבריטיים כרויות לדברי הסורים.

בנטוויץ' גם הוא שותף לטעות הכללית: ההחלטות מתקבלות רק בלונדון, ואילו דעת השלטונות כאן אינה חשובה כלל. הדבר מוכיח, עד כמה נעלם מן האנשים מצב הענינים הנכון. טעות היא לזלזל בקטנים ולקוות שאפשר לקצור הצלחות ע"י פקודות מגבוה.

בשעה 10 לערך אני הולך אל אדמונדס. מבלה בחדר ההמתנה, הוא “תפוס”. כעבור 10 דקות נועלים בזהירות את דלת חדר ההמתנה – שהוא בעצם חור חשוך ומלוכלך. הכוונה היתה ברורה נעדרת נמוס ולא הצליחה להסתיר מעיני את זהותו של המבקר אצל אדמונדס. אבל “וואס טהוט גאט”? אשה עוברת ופותחת את הדלת ואני רואה את בנטוויץ‘, שכנראה היה לו ראיון עם אדמונדס. אדמונדס משוחח עמי, אבל בלא שיזכיר את בנטוויץ’, וקובע לי פגישה לשעה 11.30.

אני חוזר בדיוק נמרץ. אדמונדס טרם חזר. אני מחכה לו בטרקלין, נכנס אדון אחד, סורי, מתיישב ומתחיל לפרוש לפניו שטרות⁻כסף תורכיים. זהו הד"ר ג’והיר בורקוש, מיפו, שזה מקרוב נפל בשבי ברפיח, שוחרר כאן. התרוץ: הוא שירת שנתיים בסודן.

אדמונדס חוזר ואיני מהסס לומר לו, שהכרתי באיש הלז את בורקוש והייתי רוצה לשוחח עמו. אדמונדס מבטיח לי, שימסור לו על כך.

אני עומד בדברי עם אדמונדס על כך, שלא יוותר על הנסיעה עד ה⁻4 לפברואר; הירח לא יהיה מלא עדין. אנו דנים בדבר משלוח שליח (בדואי) מאל עריש, אולם לצורך זה יהיה עלי לנסוע לשם ושם אין רואים בעין יפה את האזרחים. אנו מעלים בשיחתנו אפשרות של שיגור אדם בדרך האויר; אלחוט למרחקים קצרים.

אחה"צ בא בנטוויץ' ומספר לי על ביקוריו אצל אדמונדס וגור. הוא מוקסם מזה האחרון. אדמונדס חקר אותו על אודותי, על מעמדי, ואם אפשר לסמוך על כך שאמצא אזניים קשובות בארץ.

בשעה 4.15 אני מתייצב אצל גור שהמתין לי. בהתאם להצעתי דרש המטה הכללי, מיד, אינפורמציות חקלאיות.³⁴⁴ אנו עובדים על עזה.

מ⁻5.30 עד 7 טיול על אופניים. מד⁻צעדים מראה 20 קילומטר.

קאהיר, יום שלישי, 23 ינואר 1917.    🔗

מ⁻7.30 עד 9.15 על אופניים.

מ⁻10 עד 1 עם גור ולויטננט the Hon. Fielding R.N.V.R.. זה האחרון, יוהרה יש בו עוד פחות מאשר בגור, אשר הוא עצמו אינו לקוי בה כלל. אחרי פגישתנו הראשונה הוא מוליך אותי במכוניתו ל“קונטיננטל”. לגבי אחד שהוא Honourable“” אין זה רגיל. אמת, כי ניכר באדם זה, שיש לו נטיות מדעיות; יחד עם זה הראיתי לו את מקום התורפה של רכבת ג’נין–רמלה, תחנות טול⁻כרם וראס⁻אל⁻עין הראויות להפצצה.

אחה“צ אני קונה אצל מורינג אופניים חזקים Raleigh”“, שמחירם, עם האבזרים, 10¹/₂ ל”מ. עם פסקל אנו מחדשים את מסע האופניים עד “מנה⁻האוז”, כ⁻15 ק"מ. אנו שותים שם תה. אני מגלה כאן את אדמונדס, השותה תה בחברת קולונל סימפסון, שכנראה מתגורר כאן.

הדרך חזרה ב⁻45 דקות. מד⁻צעדים היום מראה 20 ק"מ.

קאהיר, יום רביעי, 24 ינואר 1917.    🔗

קימה בשש, יוצא ב⁻6.30 על אופניים להליופוליס. אני שם בשעה 7. למעלה מ⁻7 מילין.

ב⁻10.30 אצל קפטן גור. אנו עובדים על החקלאות בשומרון. אני מספר לו, ולפילינג, את המעשה בתגלית חיטת הבר. נפרד מהם בשעה 1.

אחה"צ אני נפגש עם ג’ורג' ביי וויסה דאסיוט, אשר הכרתיו כאן בימי שהותי לצורך חקר התמרים.³⁴⁵ אנו פונים יחד אל בראון.

בשעה 4 שוב אצל גור ופילדינג. שותים תה ועובדים.

בשעות הבוקר ניתן לי ראיון ע"י מיג’ור דידס (D.S.O.)³⁴⁶ הוא האיש, שעליו הוטלה עכשיו מחלקת האינטליג’נס. שוחחנו קרוב לשעה. שיטות העבודה שלו מתקרבות יותר לשיטות האמריקאיות ואני מקווה, שאתו יתקדמו הדברים יותר משהתקדמו עם קולונל סימפסון.

קאהיר – פורט סעיד, יום חמישי, 25 ינואר 1917.    🔗

כל הבוקר עבודה עם גור ופילדינג.

אחה“צ על אופניים, עם פסקל. נקבעה פגישה עם פילדינג לשתיית תה ולעבודה, בשעה 5 אחה”צ, בשובי למלון, ב⁻4.50, אני פוגש את אדמונדס בכניסה, הוא נראה מיסתורי ואמר לי: “the very man I am looking for”. הוא מחפשני מאז הבוקר. עלי לנסוע מיד לפורט⁻סעיד. “אחד מאנשיך הגיע בדרך המדבר”. נקל להבין את התרגשותי. מסתבר, כי האיש הבא הוא יוסף לישנסקי, האם הוא פצוע? שכן אחרת מדוע שולחים אותי אליו במקום לשלחו הנה? האדונים הללו הם כה מסתוריים ללא תועלת כמבשרי⁻רע.

הכנותי אינן ארוכות, אני קופץ אל פסקל, מספר לו, וב⁻6.15 עוזב בכיוון לפורט⁻סעיד.

אני מגיע לפורט⁻סעיד לפני חצות. בתחנת הרכבת – אין איש. בקרבת ‘הוטל דה לה פוסט’ קורא לי שארל בוטאג’י. הוא קופץ לתוך מרכבתי ומספר, כי יוסף³⁴⁷ נמצא בפנים המלון, פצוע, הבדואים ירו עליו.

אני עולה לראות את יוסף. הוא מבקשני לשלח מעלינו את בוטאג’י ומספר לי: הוא יצא לדרך עם אבשלום. הוא הגיע לבדו. אבשלום נפל מכדור שפגע בו בגבו! אבשלום בידיהם של שודדים בידואים! אבירנו, האביר ללא חת וללא דופי, נרצח בבזיון בשבת 20 לחודש! הנה הפירות הראשונים של אי האמון של אדמונדס וכל משרדו. שוד ושבר! ³⁴⁸

פורט⁻סעיד – קאהיר, יום ששי, 26 ינואר 1917.    🔗

למרות הכל נמנמתי כשעה ויותר. התעוררתי בשעה 5 לערך. ובכן, אבשה אמיץ הלב, אבשה נפל בכדורו של בדואי שפל, שואף לשוד. נפל, כשהוא גוסס בין ידיהם של אלה אשר בז להם מעל לכל! ויש לאמר כי כל אשר אנו יכולים לאחל לו ולכל הוא כי השחיתו מראהו וכי נקבר בלא שישארו כל עקבות.

כי מה רב יהיה מספר מאות התמימים והחפים שישלמו במקרה שגופו יזוהה. רעיון זה עלול להוציא מהדעת.

בשש אני אצל יוסף. הוא, המסכן, לא עצם עין, וכך נמשך דבר זה כמה לילות. כאביו איומים. אני יוצא לחפש את ביתו של בוטאג’י. איני מגלה את מקומו לפני 6.30. ב⁻7 אני אצל קפטן סמית. הוא הוגן. אני מציע לו לקחת עמי את יוסף. הוא אינו מתנגד, אבל מצהיר, כי לא יתכן הדבר עם הרכבת היוצאת ב⁻8.15, כיוון שלא יוכלו להכין את הרשיון עבורו במשך זמן כה קצר. אני את שלי אקבל. אני מזכיר לו, שהרוח נוחה, הים כאילו נרגע ויש לצאת מיד לדרך. הוא אינו מאמין שנשיג אניה. יש הכרח בדבר!

לאחר הארוחה הולכים יוסף ובוטאג’י אל הרופא של המחנה לצורך התחבושת. אני פונה לתחנה. בשעה 8 בדיוק מגיע משרתו של קפטן סמית על אופניים, עם הרשיון, (שילינג דמי שתייה). למזלנו ריקה הרכבת עד איסמעליה, ניתן לך להישאר לבדך עם כאבך. בקנטרה עולה לרכבת לויטננט צעיר, סקוטי, הבא מאל⁻עריש. באיסמעיליה מתמלאת הרכבת קצינים on leave“”.

אנו מגיעים לקאהיר ב⁻1.50 בדיוק. אני הולך אל אדמונדס. איננו שם. אני הולך לחפש אחרי פסקל ומספר לו הכל. הוא הלום, כמותי.

בשעה 3.30 אני עולה אל מיג’ור דידס. הוא מקבלני מיד, ואינני יודע מדוע. אליו, אל האיש היבש והנוקשה הזה אני יכול לדבר; הוא עשה עלי רושם של איש בעל מרץ ובינה. אני מדבר עמו בחום ובכאב. הוא מקשיב לדברי בטוב⁻לב. אין אני בוש לבכות. והוא מנחמני באמרו כי כל הסבל אשר סבלתי, גם אחרים, בנים נאמנים של אלביון גם הם סבלו הוא מכיר ויודע גם כן את מגרעות הארגון האנגלי, אשר לגבי, הסתבך עוד גם באי⁻אמון.

ואולם, מבטיחני דידס, עמו שוב לא יהיו עלבונות, חשדות, ואנו נצעד ונתקדם. הוא מנחם ומעודד. הוא מסדר ליוסף טיפול בבית⁻החולים של גיזה, כקצין first class“”; תופס בטלפון את ג’ון מ. סמית, וגם את אדמונדס. הוא פעיל ויודע ליתן פקודות. הוא שולחני עם הקצין שלו במכונית לבית⁻הנתיבות, על מנת להעביר את יוסף לבית⁻החולים. אני מגיע לבית החולים ב⁻5.10. לויטננט קולונל פיליפס הוא המנהל, והקפטן פיין הוא המנתח המטפל. יוסף מקבל מיד זריקה אנטי⁻טתנית, דרגת חומו גבוהה, ובשעה 9 בערב מרדימים אותו בכלורופורם ומחפשים כדור שאין מוצאים אותו.

אני פוגש את אדמונדס ואומר לו, כי מבחינה מוסרית אני רואה אותו אחראי לאסונותינו. הוא מביע את רגשי צערו על מות אבשה.

קהיר – פורט־סעיד – ‘ארבלט’, 27 ינואר 1917.    🔗

החלטתי אתמול שב⁻11 אסע באקספרס לפורט⁻סעיד. ב⁻8.30, בחברת פסקל, נסעתי על אופניים לגיזה לראות את יוסף. הלילה עבר עליו כמעט בטוב. אני מקבל הוראות על סימני האיתות החדשים ואנו נוסעים. בדרך אני פוגש במכונית את המיג’ור וו. ה. דידס ואת אדמונדס, ההולכים לראות את הפצוע. הם משוחחים עמי, שואלים פרטים על פסקל. הם יאשרו לו רשות לבקר את יוסף.

אני יוצא ברכבת של שעה 11 ומגיע לפורט⁻סעיד ב⁻3.50. משרתו של קפטן סמית מחכה לי, מפנה אותי אל המכונית הממתינה. גם לייב כאן. אנו יוצאים מיד אל ה⁻Navy House“” ומכאן בלא שהיות, עם קפטן סמית, אל סירת טורפדו “L’Arbalète”. בוטאג’י הקדימנו כאן.

מפליגים בשעה 5. האניה חגה בצורה מחרידה. אני מרגיש ברע. כן גם האחרים.

על ספון הארבלט, יום ראשון, 28 ינואר 1917.    🔗

כבשעה 9 אנו מול יפו. עולים לאורך החוף, תוצאות הגשמים נראות לעין. לאחר שעה 2 אנו מול פני עתלית. על המעקה עומד מישהו. הוא מאותת בלא התלהבות. אנו ממשיכים לעבר צפון ולא חוזרים אלא קרוב לחצות. הירח נעלם בשעה 11.

מורידים את הסירה, בה יושבים עבדללה ושני בניו, קפטן סמית, בוטאג’י ולייב, הם יוצאים חצי שעה לאחרי חצות. לאחר 25 דקות הם מאותתים לנו, כי השליח הגיע ליבשה. לפתע מתחוללת רוח עזה. אנו פוחדים מאד כי יקשה להחזיר את השליח לאניה. בסמוך לזה אנו מבחינים, על החוף, הבהוב פנסים, ואזנינו קולטות קריאות, צעקות. לא קשה לשער את מידת התרגשותי. לבסוף מגיעה הסירה, לייב הושאר על היבשה. מה קרה?

הגלים השתברו בעוז על החוף. קפטן סמית עמד בכל תוקף על כך שלייב ירד, הוא פשט איפוא את בגדיו ובלווית עבדללה שחה עד החוף. הוא מיהר ללבוש חזרה את בגדיו והלך. לאחר שעה ועשרים חזר בלווית שני אנשים. כנראה שזלדין וראב חיכו לו בשער הכניסה ובאו לקראתו. כשהגיע לשפת הים קראו לעברו של לייב שישחה עד הסירה. הוא קפץ למים וכתוצאה מפחד או כתוצאה מלחץ ורבוי דם כשלהוא, או כתוצאה משניהם גם יחד, שוב לא היה באפשרותו להגיע לסירה. שני בניו של עבדללה קפצו הימה על מנת לעזור לו, אל גם הם נתקפו ע"י הפחד והחלו מפליטים צעקות שהגיעו לאזנינו. בסופו של דבר העלו אותם על הסירה, בהשאירם את לייב נתון לגורלו הוא.

אין צורך לתאר את התמרמרותי. תחילה רציתי כי יחזרו עם חבל. אבל עד מהרה נוכחתי, שעם האנשים האלה אין לעשות דבר, והחלטתי לחזור מיד לפורט⁻סעיד.

אנחנו מפליגים בשעה 4 בבוקר, עושים 155 עד 165 סבובים וביום שני 29 לחודש, ב⁻4 אחה"צ, הננו חזרה בפורט⁻סעיד. ב⁻6.30 אני מתיישב ברכבת, שהפעם מדייקת, וב⁻11.50 אני בתחנת הרכבת. בחצות במלון.

קאהיר, יום שלישי, 30 ינואר 1917.    🔗

ב⁻9 בבית החולים. לא ניתן לי לראות את החולה בלא רשיון מיוחד. אני פונה למטה הראשי ושם קובע לי לויטננט מוריס פגישה עם מייג’ור דידס ל⁻2.30 ומוסר לי רשיון לבית החולים. גור מבחין בי ורוצה לשוחח עמי. אני מוצא אצלו את הוגארת, ואת גרייבס. אני מספר להם את דבר ההרפתקא העגומה וכולם שוללים את התנהגותו של קפטן סמית.

בבית החולים אני מוצא את יוסף במצב מצויין. מחר נוכל לגשת לעבודה. בבית המלון, מספר לי קפטן ייטס – הרופא שלא רצה להכניסני לבית החולים – כי פגש את דידס אשר אמר לו, שהיתה לי סיבה מספקת לראות את החולה. ב⁻2.30 אני משוחח עם דידס, פורש לפניו את כל פרטי המעשים, ודורש שיעמידוני פנים אל פנים עם סמית ואדמונדס וישימו אחת לתמיד קץ למצב⁻הענינים המביש הזה.

דידס מודיעני, כי הבדואי, אשר נשלח להביא חדשות, חזר מאל⁻עריש והוא אומר, שאבשה נקבר ללא עקבות. כן, אבירנו האמיץ ללא חת מצא אמנם את מותו. בלא שאודה זאת לעצמי, הנה עוד הבהבה בי תקוה מטורפת, אי שם בפינה חבויה של הלב, שאולי עוד נשאר בחיים. לא נשאר לנו, איפוא, אלא להגשים את פעלו, שלמענו מסר את חייו הצעירים.

קאהיר, יום רביעי, 31 ינואר 1917.    🔗

אמש שלח לי דידס פתק, בו הוא קובע לי פגישה להבוקר בשעה

1. ב⁻8 אני סר לראות את יוסף. הוא הולך ומחלים. בשעה 10 טרם הופיעו סמית ואדמונדס, אני משוחח עם פיליפ גרייבס.

לבסוף מתקיימת אספתנו. עסוקנו נשאר עניני בלבד, אעפ"י שדידס נהג כל הזמן בזריזות רבה, מתוך כבוד ורצון להשלים. השלום הוחזר לכנו, ולעתיד לבוא ננסה לעבוד מתך התאמה. כל עקבות של חשדות הורחקו. הבה ונקוה.

אנו דנים באמצעים להקמת הקשר דרך הים, דרך המדבר ובדרך האויר.

אני חוזר ומתראה עם גרייבס, הוא נותן לי הוראות בדבר השאלות שיש להציג ליוסף שאני הולך לראותו אחה"צ והמוסר לי את הידיעות המבוקשות.

האינטליגנציה שלו היא בעצם מוגבלת, אך יש לו שאר רוח ובהירות ול“מעשה”³⁴⁹ במדה מספקת.

קאהיר, יום חמישי, 1 פברואר 1917.    🔗

אני מתעורר בשעה 6 וחוזר לנסיעותי באופניים; טיול להליופוליס.

גרייבס מוקסם מהדיוק שבאינפורמציה. אח"כ אני עובד עם פילדינג המעכב אותי בחברתו לארוחת הצהרים (בקלוב האיטלקי). הופעה חדשה “במשרד הערבי”³⁵⁰ – לויטננט משנה, לורנס, ארכיאולוג, בקי מאד בעניני ארץ⁻ישראל. יהיר.

אחה"צ עם פסקל אצל יוסף.

קאהיר – אלכסנדריה, יום ששי, 2 פברואר 1917.    🔗

בגליון ה’בורס אג’יפסיין' מאתמול הופיע מאמר טפשי המביא לבכי על “היהודים והמלחמה”³⁵¹ הגשמת שאיפותיהם הלאומיות של היהודים בפלשתינה וכו'. המאמר חתום T.S..

פסקל מודיע לי, כי קיימת סברה, כי מאמנים צרפתיים הגיעו על מנת להקים בטליונים סוריים וארמניים למען כיבושה של סוריה.

אני הולך לראות את גור. אותו מאמר נראה לי חשוד, בעיקר לאחר שהוחלט שלא לעודד את העתונות המקומית בנסיונותיה לעשות תעמולה בעד או נגד הציונות. גור מופתע, אין לו ידיעה על המאמר, והוא מבטיח לברר.

בענין המאמנים הוא נוטה להאמין באמיתות המעשה, אע"פ שלא ידוע לו על הדבר בברור. הוא מגלה לי מה קשה להם לרסן את הצרפתים בתשוקתם לגבי סוריה. מה קשה לשכל הבריטי להשלים עם הרעיון שעליו לוותר על שפת הים מפורט⁻סעיד צפונה. כמה שאפו הצרפתים להשאר בדרדנלים.

אני מעיר לו, שכל מטרת שיתוף הפעולה שבינינו מבוסס על הרצון לקבל אינפורמציה שעה אחת קודם על מנת להיות מוכנים. ואם הגיעה שעת הכושר להקמת גדודים של מתנדבים, הרי שצריך להעמידנו על כך, ואני מוכן לערוב בעד הצלחת הפעולה.³⁵² למרות הכשלונות של ז’בוטינסקי וכו'. אנו משוחחים על עניני אמריקה, על האפשרות למשוך לצדנו אפילו את י.ה. שיף.

גור מבקשני לנסוע עוד היום לאלכסנדריה ולהביא לו משם פרטים על אישים שונים מנכבדי הגליל.

בשעת העדרי תתקיים כאן אסיפה – שלא בידיעתי – בה תבוא לידי בטוי ההתרגשות של היהודים לרגל הידיעה על הקמת גדודים של מתנדבים ורצוננו להקים גם אנו כמותם. אני אציג אח"כ את הפרטיכל לפני גור. אעורר, אם אפשר יהיה, אסיפה כזו גם באלכסנדריה!

אני מודיע לוייץ ולאבולעפיה על בואי ותופס את הרכבת של 6.35 בערב המביאה אותי ב⁻10.15 למלון סבוי.

אלכסנדריה, יום שבת, 3 פברואר 1917.    🔗

יודילוביץ בא להזמינני לאחה"צ לישיבה אצל נאג’ר,נשיא הלשכה של “בני⁻ברית”. באספה זו ישתתפו גם מני, גלוסקין, הוא ואני.

גלוסקין הואיל להודות, כי יש בכוחי לעשות משהו, אך למרבה הצער אני מבודד את עצמי.

בחברת אבולעפיה אני עורך ביקור לקפטן ג’ונס. אנו משוחחים על האפשרות שתינתן לרפאל להתגייס לצבא. למרות שכבר שרת כ⁻Staff Sergeant Major לא יוכל לקבל דרגת קצין כפי הנראה, אלא לאחר חודש של שירות.

ארוחת צהרים עם וייץ והברמנים בבית הקפה שלהם! בשובי עמם למלון, לאחר שעה 2, אני מוצא את רוזין הצעיר ממתין לי. לאחר שעה קלה מצטרף אליו רפאל. מסתבר, שהנוער גועש. הוא בוער לפעול, אבל אינו יודע כיצד להוציא לפועל את התשוקה. אני מייעץ להם לערוך מפקד כוחותינו, להכין תיקים של ממש על כל אחד מן האנשים, ואח"כ אכוון אותם לפעולה.

בשעה 3 מגיע דוד יודילוביץ. אנו סרים אליו, גלוסקין מצטרף אלינו שם. בשעה 3.30 אנו הולכים יחדיו אל ויקטור נג’אר. בדרך אני שואל, אם אפשר לדבר בלב גלוי באזני נג’אר ומני ומייעצים לי להיות מסוייג. מני בא באיחור. אנו משוחחים עם נג’אר. השקפותיו קהות. זר לחלוטין לרעיוננו, ומטרתנו אינה נהירה לו. מופיע מני. זהו סתם כלשהו. אגב הוא ממהר ללכת כלעומת שבא. נג’אר מיעץ לנו לפנות מיד אל אדגר סיוארז שיש לרכוש לבו למגמותינו. אנו הולכים אליו. לאדגר סיוארז, שמן, חכם, תקיף,יש גישה משלו להבנת הענין: יש לבחור כ⁻50 בחורים, שאפשר לסמוך עליהם והמסוגלים מיד לשמש קצינים בצבא האנגלי ולמלא תפקיד של מורי⁻דרך ולהגיש אותם [לסיר רג’ילנד] ווינגייט או [לגנרל] מוריי. על מנת להגיש הצעה זו אין הוא זקוק לא לועדה ולא לנציגים. הוא יסע בעצמו לקאהיר. דומה הדבר, כאילו מדובר בהענקת כמה סוסים נהדרים למפקד הראשי.

אפילו גלוסקין עומד על השטות שבצורת עבודה כזו. אנו נפרדים איפוא, אבל בצירוף הבטחה, לשוב ולשוחח מחר. אני יוצא את אלכסנדריה ב⁻11.30 בקרון⁻שינה ומגיע לקאהיר.

קאהיר, יום שני,5 פברואר 1917.    🔗

גור חולה. ראיתי את דידס ומסרתי לו מברק עבור אלכס בו אני מייעץ לו להודיע באופן רשמי ל“נאמנים”³⁵³ על נוכחותי כאן cngaged on hopeful work“”.³⁵⁴ לעת עתה איני מספר להם על האבידה שסבלנו. ניתוק היחסים הדיפלומטיים בין ארה"ב וגרמניה יקל עליהם לבלוע את עצם נוכחותי כאן.

פגשתי במטה הראשי את מסורי ואת הרב דה לה פרגולה.

בצהריים יודילוביץ וגלוסקין עודם משעממים אותי. ברצותי להיפטר מהם אני קובע אסיפה לערב עם מוסרי וכהנוף. באסיפה אני אומר גלויות לאדונים הללו שאני עושה מה שנראה לי כחובתי. לא ביקשתי ולא השתמשתי בשום עזרה ציונית: אם הם רוצים לעזור, ישמרו על השקט ויחכו לפקודות אשר אייעץ להם, ואשר עליהם למלא אגב, מתוך משמעת.

גלוסקין המום. יודילוביץ מודה, כי אם סקרנותו לא תבוא על סיפוקה, לא יוכל לעבוד מתוך משמעת. אני מניח להחלטתו שלו לראות מה טוב בעיניו ומה עליו לעשות.

ראיתי היום את יוסף, שפצעיו מחלימים והולכים בצורה משביעת רצון ביותר. אני אבקש עבורו רשיון לצאת החוצה.

הערב הצגה חגיגית בקורזאל לטובתה של רומניה.

קאהיר, יום שלישי, 6 פברואר 1917.    🔗

אני עובד עם פילדינג על רשימת חיפה והסביבה. איני שוכח את פאוזי ביי.³⁵⁵

הבחנתי במיג’ור דידס, אליו פניתי בבקשת רשיון עבור יוסף לצאת מבית⁻החולים.

גור חולה. חבל. הדבר גורם לאיחור בבעיית הגדודים העבריים. אחה"צ עם יוסף. 19 מילים על האופניים. מוסרי סר לראותני. אנו מגלגלים שיחה ארוכה בנוגע לנכבדי היהודים שבכאן, שיהיה עלי אולי לנסות למשוך אותם לענינינו.

עם אלעזר שטרן,אני עובד על רשימות צפת וטבריה.

אתמול שכחתי לציין, כי בחדרו של פילינג פגשתי את האדמירל הממונה על החופים, החל בכרתים ועד לסינגפור. אדם מקסים, עירני, מזהיר בחכמתו. פילדינג מציגני לפניו כ“מכרה של אינפורמציה יקרת ערך”³⁵⁶ ומסביר לו, שהיה רוצה להיות יהודי על מנת לשתף עצמו במפעלנו.

פגשתי בחור צעיר, [תלמיד] דיר⁻אל⁻עלם מדמשק שחצה את המדבר על מנת להגיע לבצרה אשר משם שלחוהו לכאן. הוא מספק ידיעות על שבטי המזרח.

קאהיר, יום רביעי, 7 בפברואר 1917.    🔗

חמשה⁻עשר בשבט.

נפגשתי עם אדמונדס. אין הוא רואה נחיצות למהר בענין רפאל ו“קצינותו”. הוא מודיעני, כמו כן, כי ב⁻12 לחודש, לערך, סבור הוא, נוכל לצאת. אני מקוה, כי יוסף יחזור לאיתנו עד אז. עבדתי עם פילדינג. גור כבר הבריא. אחה"צ ניפגש.

בשעות אחה"צ מעכבים אותי דידס וגרייבס ואין אני יכול להתראות עם גור. אני מוסר לדידס מכתבים עבור אלכס ומגנס. לגרייבס אני מוסר רשימות מחירי מצרכי המזון בארץ⁻ישראל עד ל⁻15 בינואר האחרון, בהשוואה עם המחירים הנורמליים. ספרתי לגרייבס על התמורות של הסנטור בצריה, הוכברג וקליין (ד"ר פארווס). גרייבס, שהכיר את האישים הללו בקושטה, נהנה עד מאד והשתומם שלא סיפרתי על ההרפתקאות הללו לדידס, ולאנשים בלונדון.

קאהיר, יום חמישי, 8 פברואר 1917.    🔗

בשעה 6 יוצא אל הליופוליס על אופניים, כרגיל. בשובי ב⁻8 אני מתנגש עם רפאל שבא להוציא את צפורה מבית חולי הרוח. הוא מבקש שאצטרף אליו. לחנם הדבר, אבל לא אוכל לסרב. אני מתלווה אליו. אנו מחכים לשווא עד שעה 10 לכשאני נפרד מרפאל והולך אל גור. אני מעלה שוב את שאלת הגדוד העברי. הוא סבור, וזוהי דעתו האישית, שהמלחמה תגיע לסיומה בטרם יוכל הגדוד להתארגן. אעפ“כ הוא יערוך תזכיר מיוחד בענין זה וידביק אותו על הדף הראשון של הדו”ח שלו שיישלח לנציבות.

סיימתי עם פילדינג את [רשימת] האישים שבמושבות עד פתח⁻תקוה, ועד בכלל, וחומר זה נכנס לכרך הראשון.³⁵⁷ חטפתי שיחה קלה עם גרייבס. הוא מכיר את אחמד נסימי, מי שהיה מיניסטר החקלאות וכיום ממלא את מקומו של חליל ביי, במיניסטריון החוץ. גרייבס סבור גם הוא, כי אישיות אפסית כזו, בראשו של מיניסטריון כה נכבד, מוכיחה, שטלעת גמר בלבו לשלוט על הכל.

אחה"צ עם פסקל אצל יוסף, שהורשה לו לערוך טיול בעגלה. תה בגן הזואולגי. בערב סר לראוני ז’אק מוסרי, שיחה ארוכה, שום דבר הראוי לציון.

קאהיר, יום ששי, 9 פברואר 1917.    🔗

ב⁻6 כרגיל, מסע להליופוליס. ב⁻10 פגישה עם אדמונדס. הוא מודיעני כי ייתכן שביום שני, 12 לחודש, נצא לפורט⁻סעיד. הוא מודיעני כ“כ כי קפטן וו. ה. קרוסטווייט, ראש מחלקת המדידות (מיניסטריון הכספים), מבקש להפגש עמי לצורך קבלת ידיעות טופוגרפיות. באשר לעצמו, רוצה אדמונדס לראות את יוסף מחר, ב⁻5.30, אחה”צ בביה“ח. הוא מספר שאלכס הבריק ומבקש שאשיג לו רשיון להגיע לכאן On urgent necessity”". כמו כן אין הוא, אדמונדס, רואה כל סיבה מדוע לא אשלח את מכתבי בדואר רגיל. על כן אני משיב, כי אני מעדיף לא לכתוב כלל ועיקר מאשר להעביר בצנזורה את המכתבים השגרתיים ביותר שלי ולשימם לעיני הסורים הרבים שהם שמו בכל מקום.

אני מוסר לו לקריאה את מכתבי למגנס והוא מסכים עמי, כי מכתב זה מוטב שלא יעבור דרך הצנזורה. לאלכ אני מבריק ומבקש פרטים על מטרת נסיעתו. אחה"צ עם יוסף בעגלה ובגן הזואולוגי.

קאהיר, יום שבת, 10 פברואר 1917.    🔗

בשעה 9 אני פונה למחלקת המדידות, הנמצאת במחצית הדרך, לערך, בין “גשר האנגלים” והגן הואולוגי, להפגש שם עם קפטן רוסטווייט. הוא מוסרני לידיו של מר לוגן, הממונה על המפות. אנו עובדים על הכבישים בדרומה של ארץ⁻ישראל ואני מתקן כמה שגיאות בכתיב המקומות. למשל: חדרה רשומה ליקטרה וכו'. בינתיים הלך קפטן קרוסטווייט למשרדו, שבמלון סבוי. אני משיגו שם על מנת להביא בפניו שתי הצעות: (1) כשם שמציינים על המפות את הכפרים היהודים, יש ענין לציין גם את הכפרים הנוצרים. (2) להוציא לאור מפה גיאולוגית של ארץ⁻ישראל. קרוסטווייט שואלני, אם אני מכיר את הד“ר יוּם, שכבר הוזמן לאל עריש על מנת שיתן דעתו על הבעיות ההידרוגרפיות ואשר בודאי יוזמן מחדש, עם כל התקדמות נוספת לעבר הצפון. קפטן קרוסטווייט סבור, שהצעתי ראויה לתשומת לב רבה והוא יסדר עבורי פגישה עם הד”ר יוּם אשר אני מכירו מימים ימימה.

היום, בשעת ארוחת הצהרים, הייתי עד ראייה למעשה שלא יאומן, לגבי האנגלים, שהם קפדנים בעניני נמוסים ומסורת. הדבר הוא פשוט מדהים, shocking מנקודת מבטי. שני מנהיגים ערבים, כפי שאומרים ממסופוטמיה, מתארחים בעיר וסרו למטה הראשי, והנה היום, בצהרים מופיעים אל השלחן לארוחה 2 המנהיגים הללו בלווית שני קצינים בריטיים, מיג’ור קורנוואליס הקומנדור הוגארת ועוד כמה אישים, ועמם… אשה אנגליה. כי יזמינו קצינים בכירים אלה לשולחנם מנהיגם ערבים, זה כבר שיא, אבל להזמין לשולחן זה גברת אנגליה, פירוש הדבר לפסוח על כל מידות המקובל. אין אני יכול להתגבר על הרגשת הצער שלי לדבר זה שהנו כה בלתי מתאים.

אחה“צ טיול קצר עם יוסף בעיר ואצל גרופי,³⁵⁸ אני מחזיר אותו לביה”ח, שם מצטרף אלינו אדמונדס ב⁻6.40. חקירה בגרמנית. יוסף מייעץ לשים במאסר את חאג' חייר אל⁻רבאטי המשורר ואת בנו ששניהם עומדים בראש השירות החשאי של התורכים בבאר⁻שבע ומייעץ, כמו כן, להעלות באש את מחסני ההספקה של קש בבאר⁻שבע.

אני חוזר עם אדמונדס במכונית.

קאהיר, יום ראשון, 11 פברואר 1917.    🔗

אמש בילה אצלי מוסרי יותר משעה. שום דבר הראוי לציון, במשך הלילה ירד גשם. ערכנו “פיקניק” עם פסקל ומשפחת גרין במסבאת הפירמדים. אנו נפרדים בשעה 4, אני הולך אל יוסף ומשוחח אתו ארוכות בענין ארגון העבודה בבית, על האינפורמציות האיסטרטגיות והאינפורמציות הלאומיות, לצורך הענינים שלנו.

קאהיר, יום שני, 12 פברואר 1917.    🔗

שוב ירד בלילה גשם. על אופניים אל יוסף. שיחה עם אדמונדס. הוא טרם השיב על מברקו של אלכ. יתכן, שניסע ביום רביעי, באופן פתאומי.

ראיון עם גור, הוא מודיעני, כי נקרא חזרה ללונדון ושפילדינג ימשיך בעבודתו. אנו משוחחים על חלוקתה של ארץ⁻ישראל, בנושא זה לא שמע דבר.³⁵⁹ אין הוא מאמין שתתקבל החלטה כזו! אנו מדברים באיזורי ההשפעה המסורתיים, והוא רושם לפניו שהאדמירל סידני וה⁻strafing“” של איברהים פחה בעכו – הקימו, עד לצפונה של עכו, מסורת אנגלית החזקה לא פחות, ממסורת זו של הצרפתים באיזור בירות והלבנון, בעקבות המשלחת של הוטפול.³⁶⁰

אחה"צ פגישה עם מיג’ור דידס. (א) הוא רוצה להתראות מחר עם יוסף. (ב) אין למצוא את שמו של שפירא הצעיר ברשימת השבויים. יתכן שנרשם תחת שם אחר. (ג) אין הוא רואה כל סיבה להתנגדות לבקורי ולקשרי עם הקונסוליה האמריקאית.

יוסף מקבל היום אחה"צ רשות לנוע חפשי כרצונו.

נוכחתי בחברת פסקל בישיבת ועד הלשכה המימונית של קאהיר, הנשיא הצעיר, ברמן, מאד נבון. אני משדלם לקבל החלטה המזכירה את תביעותינו על ארץ⁻ישראל והמציינת את מאמצי “גדוד נהגי הפרדוֹת הציוני”. המשאלה מתקבלת עקרונית, ואולם יש דרישה לקרוא מחר בערב לישיבה שניה על מנת לפתוח בויכוח ארוך יותר בענין.

בשעת ארוחת הערב בא הפלר ומזמין אותי להצטרף אליו ואל גיסתו להצגת ‘לה⁻פאלן’ בקולנע. אני מוצא את ההצגה מיגעת ככל המעשיות האמנותיות של הקולנע.

קאהיר, יום שלישי, 13 בפברואר 1917.    🔗

ב⁻6 טיול להליופוליס, כרגיל. שקלתי אתמול את עצמי 97 קילו, היקף הבטן, לפי דברי החייט ירד ב⁻5 שבועות מ⁻44 ל⁻41.

יוסף ביקר ברובע היהודי. הוא נפגש שם עם יעקב כץ ממטולה ועם אליעזר מלר, שניהם כאחד בעלי אופי שאינו ראוי להמלצה.

ב⁻11 אנו פונים אל דידס. ראיון קצר.

ניסיתי לראות את אדמונדס על מנת להיודע משהו בענין הנסיעה, אבל הוא לא היה בעיר.

הערב בלשכה המימונית, הוועד קיבל, מבלי לשנות אף בפסוק, את הצעת ההחלטה שנסחתי, החלטה שהנה, דרך אגב, לגמרי רוגעת. ישיבת המליאה תתקיים ביום הראשון ב⁻3 אחה"צ ושם תוגש ההחלטה להצבעה ואחר⁻כך תשלח לנציבות העליונה ולגנרל מוריי.

קאהיר, יום רביעי, 14 פברואר 1917.    🔗

בהליופוליס לפני ארוחת הצהרים. הרוח עזה מאד. 14 מיל על אופניים. ראיתי את אדמונדס שהודיעני, כי הים סוער מאד, אולם עלינו להיות מוכנים לצאת בכל רגע. אבולעפיה מודיע על לידת בתו שולמית.

ראיתי את יעקב כץ ממטולה, הוא מאשים בפירוש את רפאל כמי שמשמש מרגל לשלטונות. אין ספק שבחירתו האומללה של רפאל ברבין היא היא שזיכתה אותו בחשד זה. כץ טוען, כי בעקבות מלשינותו של רפאל, נתגלה בן⁻אריה הצעיר מראש פינה שערק מהכוחות האוסטרלים והועמד בפני בית דין צבאי.

19 מילין על אופניים עד ‘מנה⁻האוז’ וחזרה, כשהרוח נושבת בדרך שמה. סך הכל של היממה: 33 מילין.

קאהיר, יום חמישי, 15 פברואר 1917.    🔗

בהליופוליס, לפני ארוחת הצהרים. רוח עזה מאד בדרך חזרה. גשם קל. מזג האויר שלילי בהחלט לגבי תכניותינו. הבוקר בא יוסף העירה בלא עזרת איש. הוא עומד בכל תוקף על דעתו לקנות לו חליפות יפות ולבנים מן המובחר.

יש בו הנטיה הכל כך אופיינית ל“פועלים” ול“שומרים”³⁶¹ שלנו, לחקות בצורה בולטת את האריסטוקרטים, ואף לעלות עליהם.

אחה"צ ב’מנה⁻האוז' עם רוח כה נגדית שבודאי חשבוני למשוגע בבואי במזג אויר כזה. אלא שזה מזכני ב⁻33 מילין היום, דבר שהוא משביע רצון.

בשובי בערב אני מוצא פתק מאדמונדס, המבקשני לסור מחר למשרד בשעה 9.

קאהיר, יום ששי, 16 פברואר 1917.    🔗

הבוקר, בהליופוליס – 15 מילין. ב⁻9 אצל אדמונדס. הוא מודיעני, כי קפטן סמית רוצה שניסע ברכבת של 7 בבוקר מחר, בשבת. הוא ידאג כי יקחוני מן התחנה. הים אינו שקט, ואולם, במקרה הצורך, הוא יוריד אותנו בקפריסין, תכנית זו נראית לי יפה בגלל שתי סיבות: (1) בעברנו לפני עתלית יהיו לי סיכויים להיוכח אם הכל שם במצב טוב. (2) מפי לאה³⁶² אני למד, כי יוסף ארדיטי לויטננט משנה, סיפר לה שבצרפת מחפשים סורים וארמנים על מנת להקים בקפריסין את הגדודים הנועדים לסוריה (?!). יתכן, שאוכל לקבל ידיעות יותר מקיפות בענין זה שם.

אני מספר ליוסף על הענינים וגם הוא מאושר שיוכל לנסוע.

יוסף עוזב לכן את ביה"ח ועובר ל’בריסטול' [המלון].

ב⁻6.30 קריאה טלפונית מאדמונדס. קפטן סמית מודיע כי מזג האויר סוער. הנסיעה נדחית.

הבוקר עורר אדמונדס לפתע בירור: כעת חייב אני להיוכח שהם רוצים לשתף פעולה עמנו לא פחות משאנו רוצים בזה. אלא שאיננו חיים בתורכיה.

עם האנגלים אין לאיש his own way“”³⁶³ ואולם בכל זאת מתקדמים, ויש להשלים עם מצב זה. לא הכירוני, והצעתנו is so unusual“”.³⁶⁴

קאהיר, שבת, 17 פברואר 1917.    🔗

אמש היה מזג האויר עכור. אבל לאחר ארוחת הערב נפסק הגשם. אני יוצא לטייל ונתקל במשפחת גרין ובגברת שורץ ההולכים לקולנע, אני מצטרף אליהם, טפשי הדבר, אבל מבלים את הזמן עד חצות.

השמש מאירה, ואולם הרוח מוסיפה לנשוב בעוז.

בין שעה 10.30 ושעת צהרים אני עושה 15 מילין וכך אף בין 2 ו⁻3.30. קצבת 30 המילין שלי נשלמה, איפוא. אתמול שקלתי את עצמי: 96.300 ק"ג.

יוסף מרגיז אותי. הוא רוצה להסתיר ממני את משחקו. הוא מדבר באזני על נסיעה לאלכסנדריה, לחפש שם חברים. אם סבור הוא שיוכל “להוביל אותי באף”, יעמוד במהרה על טעותו. אין עדיין חדשות אודות הנסיעה. להיות בצורה כזו במשך ימים רצופים, לעמוד תמיד על המשמר, בלא כל אפשרות לארגן את הזמן העומד לרשותך למשך יותר משלוש שעות, זהו בזבוז כמות גדולה מדי של מרץ עצבני ויקר.

הערב הרצאה של אהרונוביץ' בביה"ס של ‘ג’מע⁻אל⁻בנת’³⁶⁵ על הנושא: ‘הסתדרות הפועל הצעיר’³⁶⁶ והרעיון הסוציאלי, כיוון שאין לי דבר טוב מזה לעשות, ומכיוון שאני רוצה לשפוט בעצמי על דרכי הארגון של ה’מכבי', שפנה אלי בבקשת הרצאה, אני הולך שמה. ההרצאה נקבעה, לשעה 8.30 בדיוק. בדיעבד, היא מתחילה לאחר שעה 9. האולם קטן ונמוך ובו מנורה יחידה ומעלה עשן. הקהל כלשהוא.

אהרונוביץ מופתע, ונהנה גלויות בראותו אותי מופיע כאן. הוא סבור, שמחובתו לומר לי, כי לא אחת ביקש כבר להיפגש עמי אבל היו עיכובים.

הרצאתו מחוסרת הכנה, ובלתי מרוכזת, אבל מורגש, שאיש המפלגה מזג מים רבים לתוך יינו. הוא משתדל להיות ותרן, ברם הוא זוקף על חשבונו הישגים דמיוניים. אם נוער המושבות מרבה עכשיו לעבוד, הרי לדעתו יש לראות בזה את השפעת ‘הפועל הצעיר’.³⁶⁷ בחורינו הטובים מזכרון יהיו מופתעים לשמוע זאת.

אני חוזר בלווית מוסרי ומטיל עליו ללכת, בשמי ובמקומי, ביום שני הבא, למטה הראשי ולדבר על: (1) הפרעות ביהודי רומניה שברחו לקישיניב, (2) על ריכוזם בקפריסין, כפי שמודיעים, של אלמנטים סוריים וארמניים של הצבא הצרפתי.

קאהיר, יום ראשון, 18 פברואר 1917.    🔗

מזג האויר נאה, אבל הרוח נושבת עדיין בעוז. אנו מחכים לשוא להודעת⁻יציאה עד לאחרי שעה 10. ב⁻10.35 קופצים פסקל ואנכי על אופנינו ונוסעים להלואן, לאכול ארוחת צהרים. אנו עוברים דרך רובעי קאהיר העתיקה, על פני דרך גבשושית למדי, ואולם בצאתנו אל מחוץ לעיר, מצופה הדרך אספלט. הרוח נושבת מן הצד. אנו מגיעים ב⁻12.45 להלואן, למלון ‘ספינכס’, כשלזכותנו 22 מילין בלבד. אין לשכוח, כי מסאן ג’יובאני להלואן הכביש איום ופסקל איננו אוהב “לעשות מהירות”.

ארוחת צהרים, תנומת אחה“צ, וב⁻2.35 אנו חוזרים. הרוח נגדנו, ואנו נוסעים לאט לאט ומגיעים לכן רק ב⁻5.15, עייפים עד מאד. ועם זאת נסענו 70 ק”מ.

ב⁻6 צלצול טלפון מלויטננט ניומן המבקש לראותני בשם אדמונדס. אני פונה למשרד. קפטן סמית רוצה שנצא לדרך מחר ב⁻7 בבוקר, אבל הוא, ניומן, אינו יודע דבר בענין ה“רשיונות”. יש הכרח, איפוא, למצוא את אדמונדס, שבשעה זו הוא off duty“”³⁶⁸ אדמונס סר אלי למלון ב⁻9 בערב והביא לי את ה“רשיונות”. אנו נצא איפוא, מחר.

הודיעו על כך ליוסף.

קהיר – פורט־סעיד “מנגם” (Managem), יום שני, 19 פברואר 1917.    🔗

יוצא את קאהיר בשעה 7. שום דבר אינו ראוי לציון, עד בואכה איסמעליה. כאן מחנה חדש ורחב ידיים, צבא רב. אילו יכול היה הדבר לשמש לנו לאות, להתקדמות חדשה לעברנו אנו. אנו מגיעים לפורט⁻סעיד ב⁻12.35 ומשרתו של קפטן סמית מלוונו עד המכונית ועד ‘בית יורדי הים’, אשר משם אנו יוצאים בכיוון ל’מנגם'.³⁶⁹ רב החובל הוא קפטן מורווד.

קבלת פנים נאה. באניה אנו מוצאים עוד קפטן אחד של ה⁻Anne.³⁷⁰ קפטן זה הכיר את אבשלום ומדבר עליו טובות. הוא לא ידע על סופו המר ואני מספר לו על כך. קצין זה מבטיחני, שלא היתה כל אפשרות לקרוא את סימני האיתות שלנו, ועל מנת למנוע מאתנו צרות לא הקימו מחדש את הקשר. אנו מסבים לשולחן. הספינה: התאים, השולחן, כל זה עולה לאין ערוך על אשר בספינות הצרפתיות.

אנו בקינוח הסעודה, כשקפטן סמית וקפטן וולדון מופיעים. ברכות שלום הוגנות, ואולם וולדון אינו מקדיש לי אף מלה אחת ודבר אין בפיו לזכרו של מתנו.

ב⁻3.15 מרימים את העוגן. יוסף אינו מרוצה מן המקום שהוקצה לו, ואף לא מן המזון. כעבור זמן מועט הוא מתחיל לסבול ממחלת הים. ה’מנגם' שלנו היא אניה קטנה “כבדת נשימה”.³⁷¹אין אנו עושים יותר מ⁻7 קשרים לשעה.

עם וולדון היחסים משתפרים בסופו של דבר. מעלים זכרונות משותפים. אני מותר ליוסף על תאי, וישן בטרקלין. הים די שקט. אך הרוח הצפונית קרירה מדי.

על גבי ה“מנגם”, יום שלישי, 20 פברואר 1917.    🔗

רק בשעה 9 אנו עוברים מול יפו, מבלי שנתקרב אליה. הים שקט. הפעם יש לנו מבחר כה טוב של משקפות, עד כי אנו יכולים לראות יפה ולעמוד היטב על פרטי הדברים. אנו עושים את הסיורים הרגילים שלנו מול קיסריה. טנטורה, ולבסוף, קרוב לשעה 3.30 מול עתלית. אנו עוברים פעם ראשונה מבלי שנראה נפש חיה גם אחת בחווה. קור עובר בי, בעיקר שאני רואה את קיר החזית שחור, כאילו כתוצאה משריפה. רגע של חרדה – אבל אני נוכח מיד, כי זה אינו אלא הצל, שמנוע הרוח³⁷² שלנו מפיל על המקום.

בינתיים אנו רואים במרחק⁻מה צב⁻ים ענקי, הצף על פני הים. מעלים רובה על הסיפון. וולדון יורה 4 כדורים. הרביעי פוגע בצב, פוצע אותו ואנו רואים סילון של דם ואח"כ הצב נעלם. אחר נראה לעינינו אחר ומורידים סירה, בתקוה להגיע אליו ולהפתיעו. ברגע שהסירה מקרבת צולל לו הצב.

אותה שעה אני רואה שניים מאנשינו בגן הירק, ושניים אחרים תולים את המרבד השחור על הגזוזטרה. ובכן, הדרך פתוחה. אנו מפליגים לעבר נוי⁻הרטוף שם אנו סובבים ופנים צפונה.

עם קפטן סמית תחילה, ואח"כ עם יוסף, אנו מטפלים בהכנות האחרונות. לאחר שעה 9 אנו שוב מול עתלית. הנווט אנגורס, מבחין ראשון בנקודה. ב⁻10 בדיוק אנו יורדים לסירה: וולדון, יוסף, אני, והספנים. הים שקט מאד, הגלים בחוף עזים. נושאים את יוסף על הגב, והוא ממהר ללכת ב⁻10.15. אנו מחכים. הים רוגע יותר ויותר. חצות. יוסף טרם חזר. 30 דקה אחרי חצות. פס אור. אנשינו נמצאים שם. אנו מתקרבים לחוף. שלש דמויות מחכות לנו, תמונה יפה להפליא, יוסף, ליובה ורודולף. ליובה³⁷³ קופץ לתוך הסירה.

רודולף³⁷⁴ בעקבותיו, כשהמים מגיעים לו עד ברכיו. הוא בא לנשקני, אנו מפליגים מיד, מאושרים.

ובכן, ליובה הצליח לשוב מקושטה. הוא יצא משם בימים הראשונים של ינואר כ⁻ “Dinner” של מיג’ור קליין Forstmeister בסיור⁻בקורת בארץ⁻ישראל.

מובן מאליו, שיחתנו אורכת עד 3 לפנות בוקר. אכן, ליובה קשור אלי בגוף ובנפש. נשמת ה“חסיד” שלו באה על סיפוקה. יש לו “רבי”.

על סיפון ה“מנגם”, יום רבעי, 21 פברואר 1917.    🔗

כבשעה 1.30 אתמול, הורם עוגן הספינה ופנינו צפונה. בשעה 7 אנו אך מול ראש⁻הנקרה. שקט הים נטרף. אכן, אתמול האיר לנו מזלנו בכל אשר הלכנו.

אנו שטים במשך כל היום לכל אורך החוף, בלא שיהיה משהו מיוחד לציון. ליובה מביאנו במבוכה בשאלותיו אודות אבשלום. כיוון שאני מכיר אותו כבחור אמיץ לב, אני מספר לו את כל האמת האיומה הפוגעת ישר בלבו.

לעת ערב מול ראס⁻בירות. הים נרגע, אבל קפטן מורווד מבטיח לנו שיט סוער.

ליובה נחקר ביסודיות ע"י קפטן סמית. ליובה מרגיש ברע ומסתלק בשעה מוקדמת לתאי. אני עצמי שוכב לישון ב⁻9.

פמגוסטה, יום חמישי, 22 בפברואר 1917.    🔗

קם ב⁻4 אחה"צ ועולה על הספון. ב⁻4.30 מבחין אנגורס משמאלנו ביבשה. הוא אומר לי, שבלילה סער הים. אני לא הרגשתי בכך.

ב⁻8 אנו מגיעים לרציף פמגוסטה. אולם הראיון עם ליובה משהה אותנו על האניה עד שעה 10. קפטן בול בא לערוך לנו ביקור.

בשעה 10 אנו יורדים לחוף, מצויידים בתעודת⁻מעבר זו:

A.A. and Mr. Liova, cngaged on agricultural experimental work in Egypt, are authorized to travel in Cyprus."³⁷⁵

על החתום: יאן מ. סמיט, קפטן I.O³⁷⁶

אנו עוברים את בדיקת המכס ופונים למשטרה, שם אנו נרשמים ותעודתנו נחתמת בלשון דלהלן:

“Seen. Permitted to land at Famagusta, on the 22.2.17”

על החתום: וילסון.

אנו פונים למלון סבוי, המתנהל על ידי נאג’ם כורי. טיול ארוך עם ליובה. שקלא וטריא יסודיים בכל בעיותינו השונות. אחה"צ יורד גשם למכביר. אין כל אפשרות לעשות משהו. צועדים מעט. משוחחים ארוכות.

הרכבות מהלכות רק בימי השבוע. לניקוסיה יוצאים ב⁻7.30 בבוקר. אנו מחליטים לצאת מחר לניקוסיה.

פמגוסטה – ניקוסיה, יום ששי, 23 פברואר 1917.    🔗

קמנו ב⁻5.30 רחיצה וההכנות אורכות עד שעה 7. ארוחת בוקר, ואנו הולכים לרכבת. כרטיס נסיעה במחלקה הראשונה עולה 6 שילינג הלוך ואילו הלוך ושוב – 9 שילינג. אנו עוברים באזור מסריה או מסאוריה המפורסמת, המפותחת באמצעים פרימיטיביים למדי, אלא שאין להתעלם מהפוריות הטבעית הגדולה מאד של הסביבה. רואים בעיקר תבואות.

ב⁻10 חסר רבע אנו בניקוסיה. אנו סרים אל ה’קיפרוס פלס הוטל'. טיול בשוק ובחוצות העיר. העיר אינה עושה רושם מרהיב.

אחרי הצהרים אנו הולכים לאַטַלַסָה, במרחק 3 מילין מהעיר, על מנת לבקר בחווה לדוגמה. מקבל פנינו בארט המנהל. החווה משתרעת על שטח של 2000 אקרים, לערך. על שטח רחב למדי נטעו עצי שטה אוסטרליים, על מנת לזכות במהרה בעץ ולשמש כמו⁻כן להגנה על ארנים צעירים.

החווה, דומה, עוסקת במיוחד בגידול בהמות, יש כאן סוס הרבעה גזעי טהור, שזכה במירוצים באנגליה ושמחירו כפי שמסופר עלה 2000 ל"ש. כמו כן סוסות, וסוס הרבעה אנגלי, כבדי משקל, ובקר מדרום דבון.

ביקור קצר, שטחי, אבל מספיק כדי להראותך, כי המדע לוקה כאן בפיגור וחסרות אף ידיעות יסודיות בבסיס [החווה].

במנת המזון הוכנס החרוב, במשקל חצי ‘אוקקה’³⁷⁷ לראש וליום. כמה מן הפרות, שהובאו מחוץ, חולבות מ⁻5 עד 6 גלונים חלב ליום.

בארט מוסר לי מכתב המלצה לבוַאן, מנהל החקלאות. כמו כן אני למד מפיו כי ברגמן, מנהל המושבה מַרגוֹ ויתר מושבות היהודיות של היק"א, מתגורר בעיר. מובילים אותי אליו ואנו מוצאים אותו בבית. הגב' בואן נכנסה זה עתה הביתה, ולא עבר זמן רב ובואן אף הוא מגיע. הם בטרקלין, ואנחנו במשרד. היה בדעתי ללכת ולמצוא את בואן מחר, בשעה 10, אבל כיוון שברגמן מציע לנו סיורים מענינים, אני אומר לו, שהייתי מבכר לראות את בואן היום. הלה אינו נעתר מיד, כאדם המבקש שיפצירו בו, אבל בסופו של דבר מציגים אותנו זה בפני זה, בביתם של הברגמנים. אנו משוחחים. אני אומר גלויות לבואַן, כי הופתעתי לראות עד כמה האי נמצא בסימן ירידה, ואני שואל אותו, מה עשו כאן למעשה, מבחינת ה⁻Dry Farming.³⁷⁸ לא כלום. בואַן מודה, כי לשם כך יש צורך במומחה, וכי האמצעים אינם מספיקים לכך. הוא מבקשני לסור אליו מחר בשעה 10.

הגב' ברגמן, אחותו של סם הוכברג, מבקשת חדשות מאחיה. אני מספר לה, בהמתיקי במקצת את הדברים, על הרפתקאותיו של אחיה, מבלי שאגלה לה, כמובן, מה שסיפר לי ליובה, שאחיה הגיע לקושטה ומשם הגלו אותו לברוסה. הברגמנים מבקשים אותי לחזור ולסור אליהם אחרי ארוחת הערב. ברגמן עצמו בא בשעה 9 לקחתני. אנו מוצאים אצלו את מר נוימן מעקרון, אשר הנו לפי שעה אכר כאן.

השיחה נסבה על המלחמה, המצב בארץ⁻ישראל, גרמניה וכו'. ד"ר מילר, מנתח צרפתי החוזר מסלוניקי, מספר שצבא בעלות הברית סובל שם מאד. ברגמן מספר לי, שהכיר קומנדנט אחד, רומיין, הנמצא ליד פמגוסטה, במחנה והוא מטפל באימונם של כמאה ארמנים על מנת לשלחם לסלוניקי.

ניקוסיה, מרגו, לרנקה, יום שבת, 24 פברואר 1917.    🔗

ברגמן מצא עגלון שהסכים להובילנו מכאן ללרנקה, מרחק 26 מילין, ב⁻3¹/₂ שעות, תמורת 14 שילינג.

ב⁻9.45 אני הולך אל בואן. הוא קורא לסימיונידס, מפקח החקלאות, על מנת שיהיה נוכח בשיחה, הנמשכת כשעה. במשך כל הזמן עומד המפקח על רגליו. אנו משוחחים, בעיקר, על ה⁻Dry Farming. בחברת סימיונידס אני הולך אל סולומונידס, האנטומולוג. אנחנו מדברים אודות הארבה³⁷⁹ שהופיע באי, על החוף, במחצית אפריל 1915. הם היו מבוגרים (צהובים), שהטילו את ביציהם במשך השבוע, בעיקר באדמת חול. התבקעות הביצים חלה במשך זמן של 35 עד 40 יום. לא אספו את הביצים. אבל נלחמו בצעירים ע“י רסוסים ארסניקליים שהשמידו את הצמחים. ע”י שמוש בתמיסות של נפט (סבון 6%, נפט 3 עד 6%) נתקבלו תוצאות מצוינות, אולם הטפול עולה ביוקר.

על כל פנים, הצליחו להשמיד את הצעירים במשך ששת הימים הראשונים של קיומם, באספם את המבוגרים, שעבורם שלמו השלטונות מ⁻20 “פרה” עד 4 פיאסטרים האוקקה (9 פיאסטרים הם שילינג אחד).

בין העשירי וה⁻25 לאוגוסט של אותה שנה הופיעו נחילים חדשים, אבל צבעם של אלה היה ורוד. הם נשארו באי במשך שני חדשים, גרמו נזק, בעיקר לעצי הזית, והחלו מקבלים גון צהוב. הם לא הזדווגו, ובבוקר בהיר של שלהי אוקטובר נעלמו מן האי, כבמטה קסמים כלעומת שבאו.

סולומונידס טוען, שגילה תרופה ראדיקלית – ושקיבל עליה זכיון – נגד הארבה, ללא כל סכנה לצמחים והיא חסכונית מאד וכו' וכו'.

ב⁻12.20 אנו עזובים את המלון, ובעגלה הרתומה לשני סוסים קטנים דלי מראה, אנו נוסעים למרגוֹ, במרחק 9 מילין מן העיר. העגלונים רעים מאד, הסוסים אינם אצים בצעדם. מדהירים³⁸⁰ אותם כל הזמן, בעיקר בעליות.

אנו עוברים שוב ליד אטלסה, מקום שם שכחתי לציין כי הכל שבעי⁻רצון מגֶפֶת השומשומין. הללו עשירים בצורה מפתיעה בשמנים, כיוון שעצירת השומשמין נעשית כאן ביד ללא מכבש. גפת זו אינה נשמרת כדבעי. עושים ממנה ככרות⁻עוגות, המושמות בצל, שתתייבשנה במשך יום, ואח"כ הופכים אותן, ולבסוף מניחים אותן למשך יממה בשמש.

הדרך מצויינת, אולם ללא ענין. אדמה רזה, ללא עומק. אנו מגיעים למרגוֹ לאחר נסיעה של שעה ואשר דקות. כאן אנו פוגשים, בין יתר האנשים, את המורה יפה,³⁸¹ גיסו של סוקולוביץ.³⁸²

אנו עוברים במהירות בחוצות הכפר. אני נדהם לראות יווני החורש בזוג שוורים עם מחרשה בעלת כנף, מתחת לחלונות, ביום שבת.

גם כאן קיים ריב בין האנשים. יפה הצליח להקים נגדו כמעט את כל המושבה. האדמיניסטרציה תומכת בו; כיוון שכך מינו האיכרים ‘גננת’³⁸³

אחת, העלמה לוריה מיפו, שתלמד בביה“ס השני, בו מבקרים רוב התלמידים. כשאנו עוברים לפני ביה”ס נמצאת הגננת נותנת שעורי מבוגרים לנערי ונערות המושבה. ברגמן גאה על שידע להחדיר למושבה את השימוש במחרשה בעלת כנף. עד כמה הדבר יעיל, זאת יש עוד להוכיח. הוא מודה, כי השימוש במשדדה הוא הכרחי, וכי האכרים אינם רוצים להשתמש בכלי זה.

בסך⁻הכל אפשר לומר, שההתישבות, כאן, בעיקר בממדים אלה, צפויה לכשלון בטוח. אין כאן דבר שימשוך לבו של האכר ואף פחות מזה למען ישתקע במקום. בניו נשארים שם אך לעתים נדירות ואילו כדי לחתן את בנותיו, עליו לקום ולנדוד מזה.

אני מטיל על יפה להודיעני על הצלחותיו של רומיין ואנו עוזבים ב⁻4.30 אחה"צ.

הדרך ממשיכה להיות טובה, ואולם זוהי ארץ מדברית. דמות הקרקע והצומח מזכירה את חבל קטנה, דמשק.

בצהרים היו פני השמים מאיימים ואולם מזג האויר האיר לנו פניו. על כל פנים בשובנו ללרנקה אנו מוצאים שירד כאן בשפע גשם. אנו מגיעים ב⁻5.45.

אנו מחליפים את העגלה על מנת ללכת אל בריכות המלח. הבצה הגדולה של עתלית היתה ללא כל ספק מקום בריכות מלח,³⁸⁴ אלא שהתעול נמצא משובש.

אונ חוזרים למלון על שפת הים, עם רדת היום. הים שקט כליל, ממש ראי.

העגלון, שהסיענו הבוקר, מבקש לי“ש אחת על מנת להסיענו מחר לפמגוסטה. אבל לאחר זמן מה הוא מתחרט. אנו שוכרים את המכונית פורד, של ה’מוטור קומפני', שהותקן לרכב עם ספסלים. אנו משלמים לי”ש אחת ו⁻5 ש.

ברגמן מלווה לי 11 לי"ש, שאפרע לאמו, או לאחי⁻אשתו, בואדי⁻חאנין.

עייף למדי. מתכנס בחדרי בתשע.

לרנקה – פמגוסטה, יום ראשון, 25 פברואר 1917.    🔗

אנו קמים ב⁻6 ועוזבים את לרנקה ב⁻8. הים נראה סוער. סביב לרנקה ירק רב, בין היתר גם ארוקריות.

הדרך אינה כה טובה, כפי שהיא בין לרנקה לניקוסיה. 13 מילין מהעיר, תקר בצמיג. במרחק 17 מילין אנו נעצרים בקוקליה, מושבה יהודית. שני בתים של יהודים בטבורו של כפר כושי. ועוד רוצים, שמפעל כזה יצליח, ושיהודים ימצאו מקור משיכה להשאר כאן.

פה אנו מתעכבים רק דקות מספר וממשיכים. ב⁻10.30 אנו בפמגוסטה. אנו סרים לראות את ה’מנגם'. אנו מוצאים רק את קפטן מורווד. הוא מודיעני, כי בהפליגם אתמול לים, לא הצליחו לעשות יותר מ⁻30 מילין. הכל חלו באניה. האניה חגה נעה לאורך ולרוחב. הים איום. הם נאלצו איפוא לחזור.

הרוח היא דרומית מערבית. נישאר כאן, לפחות, עוד שניים⁻שלושה ימים. זהו ממש אסון לגבינו, אבל אנו קצרי אונים להועיל.

אנו חוזרים למלון. אחה"צ טיול.

ראיתי כאן גן עצי רימון.

בשעות הערב אני מקבל פתק מקפטן סמית, המציין שמזג האויר הוא רע מכדי לאפשר הפלגה. ומיד לכשתתקבל החלטה, יודיעונו.

פמגוסטה – ניקוסיה, יום שני, 26 פברואר 1917.    🔗

בשמונה בבוקר, בראותי את הים והנה שקט קמעה, אני עולה על ה’מנגם' לשוחח עם סמית. אין הוא יכול לוותר על נסיעתו צפונה ויום רביעי הוא הלילה האחרון והזמן יספיק אז לפעולה. אולם איננו יכולים להמצא שם. מוטב, איפוא, למעננו, לעלות על סיפון ה’כדיביאל'³⁸⁵ שתביאנו ביום חמישי בערב לפורט סעיד. סמית, שענינים לו באי, יגיע ללימַסוֹל ביום שלישי בערב וידאג שעלייתנו לאניה תעבור בלא תקלות.

היום, בשלוש אחה"צ, תגיע ה⁻’K0sseir' ומחר תפליג ללרנקה. היא תגיע ללימסול ביום ד' בבוקר ותמשיך דרכה ב⁻5 בערב. תחת לבלות יומיים על גבי אניה ‘כדיבית’, מוטב לנו לחצות את האי ולעלות על סיפונה בלימסול. אנו מחליטים להשתמש ברכבת הנוסעת ביום, זו היוצאת ב⁻2.15 אחרי הצהרים לניקוסיה.

קרוב לצהרים עורכים לנו ביקור י. שפירא, אכר בקולקיה ואשתו. טפוס תמוה ומעניין. יהודי טוב, “משכיל” למחצה, הסבור, כי מחובתו היתה לגשת לברכנו לשלום. הוא מתנצל על שנאלץ למסור את בניו לבית ספר המיסיון, ומסביר, כי בכל זאת מוטב כך, מאשר להזניחם שיהיו פראים, נבערים מדעת. כל זה, אומר הוא, אך זמני. בחלומה רואה המשפחה את הרגע בו יוכלו כולם לבוא ולהשתקע בארץ⁻ישראל.

בין היתר מעיר שפירא לתשומת לבנו, כי בלרנקה חיים כ⁻120 פליטים, שלגביהם קיים חשש פן ישארו בלא “מצות”,³⁸⁶ ויש צורך לדאוג להם.

אנו יוצאים ב⁻2.15 וב⁻3.15 מצטרף אלינו ברגמן בפרטציון שהוא בית הנתיבות של קוקליה (7 מילין).

אנו מגיעים לניקוסיה ב⁻5, דהיינו 15 דקות לפני הזמן. הטעם: היה צורך לפנות את המסילה בפני ה’טרוליי' שנסע מאחורינו ושהביא עמו את הדואר ואת הנוסעים שירדו מן ה’קוסייר'.

אנחנו שוכרים, אצל אחד ליאונידס, מכונית, במחיר 4 לי"ש, שתסיע אותנו מחר לקריניה ואחר כך ללימסול.

בהגיעי למלון אני מוצא שם את קפטן סמית.

בערב, ביקורו של גולדברג. שען, המתגורר כאן זה אחת עשרה שנה. הוא מספר לנו, שהוא עושה כאן עסקים מצוינים, אלא שעליו לחשוב לילך למקום אחר אך ורק למען השיא את בנותיו; הן מוכנות “צו געהען דורך פייער” על מנת למצוא בעלים.

הוא מעלה באזנינו את טענותיו כנגד האדמיניסטרציה, ובמיוחד כנגד ברגמן וכל אשר פעל הוא, גולדברג, למען האכרים. מנה גדושה של דברי הבאי.

ניקוסיה, יום שלישי, 27 פברואר 1917.    🔗

בשעה 7 אנו מוכנים לדרך; הזמנו גם את הגב' ברגמן, אבל ליאונידס השכיר מקום אחד. אני משלח את שוכר⁻המשנה. אעפ"כ אין הישיבה נוחה, וברגמן נשאר. אנו יוצאים איפוא בשלושה. זהו פורד, שהמגנטו והמאייד שלו אינם מטיבים לפעול. המכונה נמצאת, אגב, במצב של לכלוך שאין כמותו, וההגה מתנועע בצורה מסוכנת. אנו מגיעים מהרה לרגלי הרי קריניה שם אנו רואים עצי חרוב בר, שבחלקם מורכבים.

העליה בעלת סיבובים חדים, ופעמיים אנו ניצולים ממש ממות. אולם הטיול מלא ענין.

אנו מתעכבים רגע במלון והגב' ברגמן ואנוכי יוצאים ברגל לבלפוריה. העליה נמשכת לנו כשעה ורבע והירידה במשהו פחות משעה. אנו מבקרים ביקור לכל פרטיו במנזר העתיק. בדרך חזרה מתקלקלת ונעצרת המכונית מדי פעם. אחת הסוללות משומשת ורק שלוש בוכנות פועלות. אנו נאלצים לעלות בגבעה ברגל. למטה, במישור, תקר בצמיג. בקיצור, תחת להגיע בחזרה בשעה 11, אנו מגיעים ב⁻ 2.30.

ארוחת צהרים ושוב יוצאים לדרך. ליאונידס אומר בכל מחיר לצרף אלינו נוסע רביעי. אנו באים בריב ומזמינים מכונית מלרנקה. המחיר 4 לי"ש.

תה בבית ברגמן וערב שקט במלון.

ניקוסיה – לימסול, יום רביעי, 28 פברואר 1917.    🔗

בשעה 7 טרם הגיעה המכונית, of course. היא מגיעה ב⁻ 7.30, ואנו יוצאים ב⁻8. הגב' ברגמן נצטרפה אלינו.

דרך מענינת. האדמה הוולקנית, ללא ספק, מן התקופה השניונית. בגיל ה“תיף” של זכרון יעקב בודאי. קשה לי להאמין, ממבט שטחי כי הסֶנוֹן אינו בנמצא באי בשפע. חרובים טובים באדמות סחף.

אנו מגיעים ללימסול בצהרים. בדרך השיגתנו מכוניתו של קפטן סמית. במשרד ה’כדיביאל' דורשים ממני רשיון, על מנת למכור לי כרטיסים. זה אינו בידינו עדיין. הנסיעה מלימסול לפורט⁻סעיד 8, 4, 3 לי"ש. במחלקה ראשונה.

אנו חוזרים למלון,אני תופס את סמית באחת הפנות והוא מייעץ לי שאלך לראות את ה⁻Customs Collector who knowsall about it" ואמנם הלה מלווה אותי אל משרדי ה’כדיביאל' ומסדר שימסרו לי כרטיסים.

אנו עולים לאניה בשעה 4. לאחר זמן קצר מופיע על הסיפון טדרוס, סוכן הביטוח מירושלים, ואנו מפליגים ב⁻4.30 אחה"צ. אני עולה על הסיפון ומוצא שם את… קפטן סמית. אין אנו משוחחים זה עם זה. נשארים זרים לחלוטין זה לזה.

ואולם לאחר הארוחה חוקר טדרוס בחריצות רבה את סמית ומנחש את טיב מעשיו. הוא מוציא מפיו הודאה, כי עשה בתורכיה בשירות הקונסולארי באיזור ון ביטליס.

לאניה ‘קוסייר’ אין אלחוט.

על סיפון ה’קוסייר' – פורט⁻סעיד, קאהיר, יום חמישי, 1 מרץ 1917.    🔗

הים משול לשמן. ב⁻7 יורים ירית תותח. תמרון.

ב⁻9 נראית פורט⁻סעיד, וב⁻11 הגענו. בוטאג’י עולה על הספינה וסמית מפקידנו בידיו. אנו יורדים, ובתחנת המשטרה אנו מוצאים את טדרוס הזקן שעודנו חולה. חוששני מאד פן יבין מדוע מטפל בנו בוטאג’י כה הרבה.

אנו פונים ל’קזינו הוטל', שם אנו מחכים לרשיונות שב[וטאג’י] אינו מאחר להביאם לנו. אני למד מפיו, כי לפי מכתב מאת סמואל פאראג’אלה, הוא מסיק, שאביו נשלח לדמשק.

אנו עוזבים את המלון בשעה 6, על מנת לעלות לרכבת ב⁻6.30.

אנו מגיעים בחצות. ליובה פונה ל’בריסטול‘, אני ל’קונטיננטל’.

קאהיר, יום ששי, 2 מרץ 1917.    🔗

אני מתיצב ב⁻10.30 אצל אדמונדס. הוא איננו, אך השאיר פתק, המבקש ממני לחזור מחר ב⁻11.30. פסקל סר הבוקר לראותני. הוא דאג מאד לרגל שתיקתי הארוכה. כשפקעה סבלנותו, ולפנות אל אדמונדס לא רצה, הלך אל טילור מה⁻Commercial Intekkigence³⁸⁷ (לפנים: Schimmelpfeng Auskunftei) ובקשו להוודע אם הגיעו חדשות ממני. ביום שני הודיע לו טיילור, כי יש חדשות וכי הכל בסדר.

טיילור הציג לפניו שאלות על הדרך שבין ירושלים ליריחו ועל אפשרויות שרות האספקה לחיל פרשים בין באר⁻שבע לחברון. טיילור התוודה באזניו כמו כן, שהנו יהודי, אעפ"י שהוא שייך לכנסיה האנגליקאנית.

לויטננט ניומן מודיעני כי קפטן גרייבס (פיליפ) מבקש לראותני. אני הולך אליו והוא מקבלני בחמימות. הוא חוקרני בענין מחלות הארץ, מלריה, וכו'. אני קורא בשמו של הד"ר וייץ. אני מסביר לו את הסכנות הכרוכות במלחמה בימי הקיץ, ובאמצעים שיש לאחוז בהם. אני מזהיר אותו כנגד איזורי הביצות. הוא מציין איזורים אלה עד עכו, ואינו רוצה לעלות צפונה מזה. גרייבס מרוצה מאד מן החדשות המגיעות משדות הקרב, מצרפת, ארם נהרים וסיני. בפרס, אומר הוא לי הרוסים “בלופפו”; למעשה לא היתה שם אלא דיויזיה אחת. בארם נהרים השאלה היא, אם יתכן להגיע לבגדד לפני ה⁻20 לחודש זה, ז.א. לפני גאות החידקל והפרת. גרייבס מבקשני לשוב אליו בשעה 3.

אני בא בדיוק לראיון. אנו עובדים כשעתיים על Mikitary Handbook for Southern Palestine, issued january 23, 1917.³⁸⁸ מסמך סודי, שחובר ע"י גרייבס ושעומדים להוציאו כבר במהדורה מתוקנת.

ליובה הלך לפירמידות וקבענו פגישה ב’מנה⁻האוז'. פסקל ואנוכי נוסעים שמה על אופניים.

אחרי ארוחת הערב סר מוסרי לראותני. גור הפליג ביום חמישי לפני עשרה ימים. הוא טלפן אלי וביקש לראותני לפני נסיעתו. בענין הגדוד היהודי אמר: “אם בדעתכם לעשות מזה ענין לאומי, עליכם לפנות ללונדון. אם זהו ענין מקומי, פנו לנציבות”.

גור הודה, כי ההתקדמות בארץ⁻ישראל מתאחרת בהכרח בגלל חוסר הבטחון במצב במקדוניה, אשר שם חוששים עדיין להתקפה חזקה (השערה דמיונית בהחלט) ואשר שם רוצים לשמור על חילות מילואים.

ברם מפי בנטוויץ' אנו למדים, כי “עברו” את הגבול, זאת אומרת כי נמצאים מצפון לרפיח?

קאהיר, יום שבת, 3 מרץ 1917.    🔗

בשעות הבוקר עבדתי על תמציות מכתביו של אבשה על מנת למסרן לגרייבס, למען ישמשו לו עבור ה⁻Handbook שלו, שמהדורתו השניה עומדת להופיע ב⁻10 לחודש זה.

ב⁻11.30 אצל אדמונדס. עלינו להמתין, והוא מבקש את סליחתנו על כך. ראיון ממושך. אדמונדס נוהג בנו בחביבות. אנו דנים ביסודיות בבעיית תחנת הרדיו; הוא מנסה, לשוא, להשיג בטלפון מומחה, על מנת להעמיד את ליובה בנסיון, כמשדר.

אנו מנתחים מסמכים שהשגנו מעתלית: הדין וחשבון הראשון של אבשה; רשימות המסע שלי מחיפה לבירות;³⁸⁹ חשבונות ההוצאות שלנו עבור ה⁻I.O. והעולים ליותר מ⁻11.500 פרנק עד סוף אפריל 1916, דו"חים של התחנה וכו'.

אדמונדס משאיר בידו מסמכים אלה על מנת ללמדם; מה טוב.

אנו יוצאים מאצל אדמונדס ב⁻1.20 אחה"צ. בהכנסי לחדר האוכל, אני מוצא את פילדינג המזמינני אל שולחנו. פניו רעים, לאחר שחלה בקדחת ‘דֶנגית’.³⁹⁰ הוא מראה לי מכתב מליידי בלונט שכתב ידה היציב אינו מעיד על 80 שנותיה שחלפו. ליידי בלונט היא נכדה של לורד ביירון. יש לה אורוות סוסים במטרייה.

אנו משוחחים עם פילדינג על ‘קבלה’, חסידיות וכו'.

אחה“צ טיול על אופניים במשך שעה, ואני עולה אל גרייבס. הוא שבע⁻רצון מהרשימות שאני מביא לו. הוא מגיש לי תיאור מפורט שחובר ע”י הוגארת על התכונות הפיזיות של עבר⁻הירדן ואני מוסיף על התיאור הזה כמה תוספות קלות.

אנו משוחחים קמעה על פוליטיקה כללית, תורכים ערבים וכו'. בענין קנה הסוכר והאפשרות לגידולו בארץ⁻ישראל אני פורש לפניו את תגליותי, שלפיהן היו היהודים מפיצי קנה הסוכר בערב, תימן, באפריקה ולעבר אסיה הקטנה, כמו גם בסיציליה, ספרד ולבסוף ברזיל. הוא מגלה בדבר ענין רב מאד.

כשאני מפתח באזניו את השקפותי על הצורה שיקבלו דברי ימי הציביליזציה הערבית, אם ננכה מהם את ההשפעה היהודית מזה ואת ההשפעה של מומרים יוונים וכו', הוא מעיר בצדק רב, שמבחינה זו יש להשוות את הערבים לנורמנדים. מעצמם לא יצרו דבר, אולם הם היו גורמים חזקים לשפע מרץ.

גרייבס מסביר לי על המפה, את התמרונים וההסוואות מלאי החכמה של ג’נרל מוד, בהן אחז על מנת לכתר את התורכים בקוט⁻אל⁻עמארה. את מוד מהללים מאד כטקטיקן. לתורכים אבדו 28 תותחים ו⁻19 מרגמות של חפירות, כלומר מחצית הארטילריה שלהם, כי אז נכנסו לבגדד לפני הגיאות, וביד חזקה. אנו משוחחים שוב על פשיטות חיל הפרשים באיזור באר⁻שבע וחברון. עד כמה שלא אהיה נוטה להמליץ עליהן, הנה עלי לייעץ, לאחר הרהורים בדבר, שלא לנסות בהן לפני שלהי מרץ, או תחילת אפריל, כשהשעורה כבר משובלת וקרובה להבשלה. גרייבס יצא לחזית. באם יפתחו בהכנות להתקדמות רוצה הוא לדעת, אם יש לי ענין להיות שם.

אני אומר לו I should deem it a great favour“”³⁹¹ ואני מבטיח לו כי בשעת הצורך, אדע להחזיק את עצמי על האוכף בלא שאסמיק בפני האוסטרלים. הוא מבטיח לי למסור על כך למפקד.

היחסים עם גרייבס מתפתחים ונעשים לבביים יותר ויותר.

לויטננט מק⁻רורי מאיים עלי שבעוד ימים מספר יהיה לו חבור ארוך להציג לפני וכי יוכל להשאירו בידי למשך 3 עד 4 ימים. ובקשתו עמו כי אתקן וארשום את הערותי. All right.

ב⁻5.30 אני אצל קומבר, מנהל חשבונות במשרדו של אדמונדס. החשבונות קבלו אישור ונפרעו ללא ויכוחים. את הערב בילינו ב’ריניסנס', לפנים ראינוע ‘פאטֶה’, שם מציגה הלהקה המפורסמת של נג’יב⁻אל⁻רחני. אחת מיצירותיה – המ… המ… היא טפשית, משוללת אמנות, משוללת “אספרי”, משוללת כל דבר.

אמנות הבמה של הערבים הבה ודיברנו בה. אבשה המסכן שלנו היה מוצא חומר רב לדברי בקורת שנונה אילו היה נוכח בהצגות מוקיוניות אלה.

מסתבר, שהשלטונות עודם מביאים בחשבון אפשרות הפצצות של מטוסים גרמנים. מודיעים על כך לקהל בצורה דיסקרטית על⁻ידי המודעה דלהלן, בבתי השעשועים: “הקהל מתבקש להישאר בשקט במקומו במקרה שהאור יכבה”.

קאהיר, יום ראשון, 4 מרץ 1917.    🔗

באויר סערה. חמסין. אבל כבר אתמול נתקבלה ההחלטה: משפחת גרין נוסעת להלואן ברכבת, פסקל ואנכי על אופניים. מחשבה זו נראית כשגעון, לנוכח הרוח העזה. אבל אני עומד על שלי. ואנו יוצאים ב⁻10 בדיוק. רוח עזה נושבת. ב⁻11 אנו במערי. נשימתו של פסקל כבדה. הוא זונח אותי ועולה לרכבת. אני ממשיך לבדי ומגיע ל’הוטל ספינקס' בשעה 12.5, 20 מילין ברוח סערה, הנושבת מולך במשך כל עת הנסיעה.

אנו מבקרים אצל פנינה ליבונטין, בסנטוריום גלנץ. ב⁻3.15 בחזרה. הרוח מאחורינו. אני שבע רצון מ⁻40 המילין של היום. בערב עם ליבה באולם ‘קלבר’ שם אני רואה בפעם הראשונה את צ’רלי צ’פלין. עיבוד טפשי של מחזה מאת בלזאק, ואולם מבוצע בצורה נפלאה מבחינת הטכניקה הראינועית. ברם, לעומקו של דבר, אין כח המשיכה של הראינוע עשוי להעבירני על דעתי. אני משתעמם בכפיפתו.

קאהיר, יום שני, 5 מרץ 1917.    🔗

בשעה 6 להליופוליס על האופניים. לפני ארוחת הצהריים עשיתי 17 מילין. אמש טלפן אלי אדמונדס להודיעני, שהיום, בין 8 ל⁻12¹/₂, חייב ליובה שלא לזוז מן המלון, כיוון שיהיה עליו להיפגש עם קצין שיבוא לקחתו על מנת להדריכו בסתרי האלחוט.

בשעה 1 טרם בא אליו מישהו. אני הולך אחרי הצהרים אל אדמונדס בנידון, אך איני מוצאו. אני פונה למטה הראשי. אבל גם שם איננו כולי קצף אני לוקח את האופניים שלי ורוכב ל’מנה⁻האוז' ובחזרה, 18 מילין תוך שעה ורבע.

קאהיר, יום שלישי, 6 מרץ 1917.    🔗

לפני הצהרים 17 מילין. בשעה 10 וחצי פונה לראות את אדמונדס. הוא אומר לי, שעל ליובה להצטייד בסבלנות. ואולם הבוקר, עכ"פ, לא יזדקקו לו. מכיוון שאדמונדס טרוד, הוא מבקשני לחזור בשעות הצהרים. אני מטלפן לליובה על מנת לשחררו מאיסור התנועה החפשית.

אני שב אל אדמונדס בצהרים. הוא מודיעני, שזקוקים לליובה ועליו להיות כאן ב⁻12.25. השעה היא 12.10. אעפ“י כן אני מתרוצץ למצוא אותו. איני מצליח, חוזר אל אדמונדס. מתפתח ויכוח מכאיב בענין מברק, שיש בדעתי לשלוח לאלכ. אדמונדס ממאן: You cannot go on scnding tekegrams that way”³⁹² אני קם ויוצא.

אני האמנתי, שחסל סדר ההתנהגויות הללו. מה שהרגיזני במיוחד, הרי זו הודעתו של אדמונדס, כי סמית לא יוכל לקחתני עמו במסע הקרוב, מכיוון שעליו להסיע אנשים שמוטב שלא יראו אותי. אני מסביר לאדמונדס, שבדרכים כאלה הם עלולים להרוס את כל עבודתנו. יוסף נושא ע"י כך באחריות כבדה מדי. חובה עלי להתראות עמו.

מחכים לליובה בשעה 2.45. אני שולחו לראיון. בשעה 4 הוא בא לראותני. אדמונדס העמידו בקשר עם קצין ששוחח עמו על בעיות האלחוט שביקשתי מאדמונדס כי יסביר לי אותן, באמצעות מומחה, על מנת שאחליט אנכי, אם, היכן וכיצד, ונקים את הדבר. שוב גורם לנו הגיונו המוגבל של אדמונדס צרות.

אנו הולכים עם פסקל אל טיילור מה’קומרסייל אינטליג’נס' (לפנים שימלפפנג). בחור צעיר, מקסים. הוא מודיעני כי עד לפני חודשיים, או שלושה, המשיך שימפלפפנג לעבוד באנגליה! לא ייאמן! אנו משוחחים על הקמת Unit“” יהודית בקרב הצבא הבריטי. טיילור מספר לי, כי סעד היום בחברת פ. גרייבס והלה הרבה לשבח אותי. הבינותי מדברי טיילור, כי גרייבס יבקר בקרוב אצל בני החוויתאת, באיזור עקבה.

אני סר אל גרייבס וקורא באזניו את מכתבו של וייץ בענין ביקורו כאן לצורך פגישה עם ראשי ה⁻R.A.M.C.,³⁹³ ומוסר את רשימת הרופאים הארצישראליים. גרייבס רוצה שאני אזמין את וייץ. אני מעדיף שהדבר ייעשה באורח רשמי. גרייבס ימסור לי מחר על צעדיו בענין.

על אופניים, עם פסקל, לשובּרה. ליובה סר לראותני לאחר שעה 7. בשעה 6 הוא נפגש עם אדמונדס, שהפגיש אותו שוב עם הקצין המומחה. מחליטים שעל ליובה לנסוע לאלכסנדריה, לבית הספר המיוחד. אדמונדס נותן לו 10 ל“מ ורוצה שיצא מחר באופן סופי, ז”א שמשם יסע לפורט סעיד ויעלה על האניה.

אדמונדס טועה. ליובה מסרב לקבל את הכסף ומסרב לצאת בלא פקודה מהמפקד שלו. מי נלכד במלכודת: מר אדמונדס?

קפטן גרייבס סר לראותני. הוא נשלח ללא ספק כמתווך. הוא מתעניין לדעת, אם אני מרוצה מן העבודה. ואני משיב לו בגלוי לב, כי לא. על מה ובגלל מי? – אדמונדס וסמית. הוא מודה, כי אדמונדס “has brains but an obtuse mind with all that.He is still young”³⁹⁴ גרייבס ידידותי מאד ביחסו אלי. בסוד הוא מספר לי, כי שוחח עם הממונה עליו, מייג’ור [?] בדבר שתופי באחת הפשיטות. הדבר נתקבל עקרונית, אולם הם אינם רואים לפניהם פעולה כזו בזמן הקרוב.

גרייבס יצא במחצית מרץ במשלחת סיור חשובה מאד לעבר שבט הווייתאת או בידואים אחרים, אשר רוצים לרכוש לבם בחבל עקבה – טבוק.

אנו משוחחים על נסיונותינו במדבר וגרייבס מנסה, בהפרדו מעלי, לעודד אותי.

קאהיר, יום רביעי, 7 מרץ 1917.    🔗

אתמול כתב אלי פילדינג והזכיר לי, שהבטחתי לשלוח לו רשימה ודו“ח על רופאים ועל בעלי מקצוע ומומחים אחרים, שאפשר יהיה לנצל, ועד היום לא קיבל דבר. השהיתי אמנם את מסירת הדו”ח הנ"ל כי הייתי מעוניין להיווכח אם ידרשוהו ממני.

אני סר אל פילדינג ואומר לו, שהבעיה הרפואית היא בידיו של גרייבס ומאידך לא רציתי להכניס אליהם אישים חדשים לאור מפחי הנפש שספגתי אצל אדמונדס. הוא מבקש לדעת הכל – ואני מספר לו הכל.

אצל גרייבס הראו לי היום עבודה מצוינת ממש. אחד הטייסים הביא עמו סרט של תצלומי ראינוע מהכביש החדש לטרון – עזה. גרייבס, בהיותו נאלץ לילך לבדיקה רפואית מוסרני לידיו של לויטננט משנה, סיימור ג’ונס, על מנת ללמוד את פרטי התצלום הזה. אני מצליח לזהות בו אפילו את מטעי השקדים והזיתים של הטְרַפִּיסְטִים, ואת אופי הקרקע לכל אורך הכביש.

אני לוחש על אזניו של ג’ונס רעיון על פשיטה נועזת שמטרתה ליקח בשבי את המטה הראשי התורכי.

אני מבקש ראיון עם דידס, והוא קובעו לי לשעה 4 אחה"צ.

ב⁻6.15 יוצא ליובה לאלכסנדריה. החלטתי, שעליו להעמיד פנים כמי שאינו יודע דבר ולציית לפקודות.

בשובי ב⁻12.45 אני מוצא הודעה טלפונית מאדמונדס המבקשני לסור למשרד.

אני יוצא שמה בלא שהיות. אדמונדס מוסר לי מפה ורשימות של לויט. מק⁻רורי למהדורה השניה של Military Handbook of South־Palestine“”³⁹⁵ אני נשאר ופני צוננים.

אדמונדס שאלני אם שלחתי את המברקים. לא, “רוצה אתה למסרם לי? הפעם נשלח אותם ואולם זו תהיה הפעם האחרונה”. אני מודה לו על הצעתו שאינה מתקבלת על הדעת. אני אבריק בכל פעם שאמצא צורך בכך, או שלא אבריק לגמרי.

מר אדמונדס מהל איפוא את יינו במים אבל עדיין לא במידה הנראית לי כמספקת.

דידס עסוק אחרי הצהרים ומבקשני לדחות את פגישתנו, אם אפשר, למחר. All right.

קפטן גרייבס סר לראותני בערב ואנו משוחחים ארוכות, ובידידות. הוא מספר לי על נסיעתו הראשונה למען, כשהיה מחוסר אמצעים ועל נסיעתו השניה, כסופר ה’טיימס'. אני מייעץ לו עוד כמה עצות ומביע רעיונות לצורך מסעו.

קאהיר, יום חמישי, 8 מרץ 1917.    🔗

ב⁻6 על אופניים, 17 מילין. ב⁻10 אצל דידס. אני מצביע לפניו על אדמונדס וסמית, ההופכים את שיתוף הפעולה לבלתי אפשרי בהתנהגותם העוינת. הוא מביע צערו על כך. הוא מודה שגרייבס, פילדינג ואחרים, מאושרים מהעזרה שהושטתי להם; מתאונן, שמצבו נעשה קשה יותר ויותר, ומבטיחני לנסות וליישר את ההדורים. הוא מבקשני לגשת אליו שוב בשבת.

הערב ביליתי אצל משפחת כץ. לא יכולתי להפטר מההזמנה הזו ל’סעודת פורים'. חברה שיגרתית ומשעממת.

בשובי למלון אני מוצא פתק מלויטננט סיימור ג’ונס, שסר לראותני בשם גרייבס ושיחזור ויבוא מחר בבוקר.

קאהיר, יום ששי, 9 מרץ 1917.    🔗

לויטננט משנה סיימור ג’ונס בא לקבל פרטים נוספים על מקורות כח הבהמה והמיכון של ארץ⁻ישראל הדרומית.

אני מדגיש בפניו את החשיבות להצטייד בחלקי חילוף למנועי טנג’י והורנסבי ולמקצרות מק⁻קורמין ודירינג. הדבר יעשה הרושם המוסרי ויעזור לתעמולה באמצעים נקיים ובעלי רמה גבוהה מזו של קניית כמה מנהיגים ערביים אוהבי בצע. סיימור ג’ונס יורד לסוף דעתי.

גרייבס מודיעני, כי חיל הפרשים שלנו כבר עבר על פני בגדד – כטסיפוֹן, עכשיו אנו יכולים לומר: “בגדד אוזק דייל”.

אחה"צ עם פסקל על אופניים 17 מילין: מטריה, זייתון, הליופוליס. בשעה 7.25 אני מחכה לוייץ בתחנה. אנו סועדים בחברת פסקל, ולאחר טיול קצר והאזנה למוסיקה אצל סולט, אנו מפטפטים עד עה 3 אחרי חצות.

קאהיר, יום שבת, 10 מרץ 1917.    🔗

שעות הבוקר אצל רופא השניים ועם וייץ בחוצות העיר. בשעה 10.30 לפנה“צ מטלפן אלי אדמונדס ומוסר שרוצים לראותני, בשעה 6 אחה”צ אני הולך שמה. אדמונדס מנסה להיות חביב. הוא שואלני, אם עודני ממשיך בעבודה על ה⁻Handbook ומודיעני, כי באלכסנדריה סבורים, שליובה יהא זקוק לששת חדשי הדרכה על מנת ליהפך לאלחוטאי. לבסוף הוא אומר לי שמיג’ור מלקולם רוצה לראותני.

עם זה האחרון שיחה ארוכה. הוא מבטיחני כי במשרדי ה⁻G.H.Q. רוחשים הוקרה ואימון לגבינו, ושקיים רצון להשתדל למנוע מאתנו כל מיני גורמים של אי שביעת רצון וכו'. הוא מבקש לדעת מה הם גורמים אלה. אני פורש בפניו גלויות את טענותי כנגד אדמונדס, שאין אני יכול להאשימו לא ברצון רע ולא בחוסר בינה, אלא פשוט שהוא מוגבל במחשבתו – quibbling mind“”.

הוא מבטיחני הפסת הדעת. ברגע שאני עומד להפרד מעליו הוא שואלני, אם איני מכיר אדם בשם דה⁻בריין סַיָס הכדיב, שטען כאילו שהארונס הוא, למעלה מכל ספק, סוכן גרמני. שאין הוא בטוח בכך לחלוטין, אחרת היה יכול למסור לו דברים חשובים מאד.

אנו מחליטים לעבור מחר בשש אצל גרופי, מקום שדה⁻בריין רגיל לבקר שם. מיג’ור מלקולם יהיה שם ויראה לי את האיש. מיהו ברולמן? מסתבר כי הוא האיש שמסר את הידיעה. ארוחת ערב עם וייץ אצל וייזר.

קאהיר, יום ראשון, 11 מרץ 1917.    🔗

הבוקר 14.5 מילין על אופניים, לפני ארוחת הצהרים, ב⁻11 אני מלווה את וייץ אל המטה הראשי ומוסר אותו לידיו של קפטן גרייבס המוביל אותו אל קולונל קבּלה.

לאחר כמחצית השעה חוזר וייץ. הוא דיבר לא עם קבלה, כי אם עם אחד הגנרלים שיחה פחותה בחשיבותה, אבל באו במגע.

שכחתי לציין, כי מאז יום ששי בערב, מוארה קאהיר שוב בלילות בלא כל הגבלות. מאז ה⁻13 לנובמבר 1916, כשמטוס של ה“בושים” פקד את העיר, לאור היום, הטיל פצצות וגרם לקרבנות, ציוו על כיבוי האורות. לעובדה של ביטול ההגבלות האלה נודעת חשיבות מוסרית רבה: בני המקום, כולם פרו⁻גרמנים, יווכחו, כי חלומם לראות כאן בקרוב את התורכים הוא חלום שוא.

בשעה 1 מטלפן אלי ליובה. הוא כאן למספר שעות. הוא בא על מנת לספר לי על הרפתקאותיו באלכסנדריה. מסרו אותו לידיו של חייל פשוט, הסבור, כי עליו לעשות מליובה אלחוטאי במשך 6 חדשים. זה טפשי, אבל אדמונדס רוצה לפעול כפי הבנתו. נניח לו שיפעל. הוא יווכח מהרה, בפעם נוספת כי טעות היתה בידו.

אני מלווה את וייץ לתחנת הרכבת. הוא נוסע ב⁻11.30.

קאהיר, יום שני, 12 מרץ 1917.    🔗

ב⁻6 על אופניים, 14¹/₂ מילין.

ב⁻9 בשורות טובות. לויטננט ג’נרל מוד כבש את בגדד. הידד!

בשעה 2 בא קפטן גרייבס לראותנו במלון. יש סמוכין לחשוב שהתורכים מוכנים להראות התנגדות בקו עזה – תל שריעה – ג’מאמה. יש צורך, איפוא בפרטים על אופיה של הקרקע ועל אפשרויות תנועות הצבא.אני חושב כי השטח מאד בלתי נוח עבורנו. כמשחק יהא הדבר לצלפים התורכים. הנחלים רבים וקשים למעבר. לפי דעתי יש צורך:

א) לעקוף את האגף הימני של התורכים מצד עזה.

ב) להפגין כח צבאי בבאר⁻שבע דרך הדרום, ביר חסנה, עסלוג' (מיכלי המים השמדו בידי התורכים בנסיגתם but not thoroughly“”).

ג) להטריד את משמרות⁻החלוץ המזרחיים של התורכים ע“י פשיטות של בדואים או Cameleers”"³⁹⁶ בדרך נחל הערבה עד באר⁻שבע.

ד) לרכוש לצדנו את הבדואים של המזרח על מנת להטריד ולהפסיק את התנועה בדרך יריחו – עמאן.

גרייבס בדעה אחת עמי. באשר לסעיף ד' כבר פתחו במשא ומתן, אבל, הדבר יימשך עוד כ⁻10 ימים. בנוגע לסעיף ב' זוהי עקיפה, אבל ניתנת בכל זאת לביצוע ושתובא בחשבון רק אם יהיה בה צורך. בנוגע לסעיף ג' אין קל מזה.

גרייבס מגלה לי, כי קיימת נטייה להשהות את ההתקפה בשניים⁻שלושה שבועות, כיוון שאז תהא אפשרות להכות את התורכים בעוֹצמה כזו שאפשר יהיה לקוות להדפם למרחק רב מאד צפונה.

בחברת הפלר אני מבקר אצל מישל בבנק האפותיקאי. אנו משוחחים ארוכות על החקלאות בארץ⁻ישראל. אני מסוייג בדבר, כיוון שמישל הוא מאנשיו של הד"ר אלפרד אייד. ואולם הראשון הוא אישיות עליונה, כח בעל איכות שכדאי למשוך אלינו.

אחרי ארוחת הערב סר גרייבס לראותני ואנו משוחחים ארוכות. הוא מודיעני, שהתורכים מוסיפים לברוח על נפשם מצפון לבגדד וכי הרעשת ביח“ר וגנר ביפו גרמה לתבערה שהחריבה את שני השלישים מביהח”ר. הוא מוסר לי, כמו כן, שהוחלט לפעול במהירות על מנת לכבוש את שפלת השרון. אני מסב את תשומת לבו של גרייבס לצורך שיש להצטייד: במכונות קידוח ובמסננות ליצירת נקודות מים במישור ובצנורות וכו' על מנת להזרים מים לירושלים מיד. בכך תלויה בריאותו של הצבא, וגם השפעה מוסרית גדולה על התושבים נודעת לכך.

משלוח חדשות בתורכית, ערבית, צרפתית וגרמנית ע"י מטוסים, על מנת להודיע לתושבי ארץ⁻ישראל וסוריה על נפילתה של בגדד.

מסתבר, כי בזמן האחרון החריבו המטוסים בהפצצותיהם כלי רכב רבים בקו באר⁻שבע – טול⁻כרם. אני מציע לשלוח מטוסים גם מעל לעפולה.

קאהיר, יום שלישי, 13 מרץ 1917.    🔗

אמש הגיע מברק מליובה המודיעני שקיבל פקודה לצאת ביום חמישי לפורט⁻סעיד להתראות עם סמית. לי לא הודיעו באופן רשמי שום דבר. על אדמונדס יהיה לקבל עוד משהו לנזלת שלו. דוד יודילוביץ מטלפן אלי הבוקר. ליובה עורר את תאבונו, בהסבירו לו את הצורך ואת החשיבות של הזהב ברגע זה אצלנו ועל האפשרויות למשלוח שאנו שולטים בם. הוא יבוא על⁻כן לראותני. All right.

אמונדס מזמינני למשרדו בצהריים. אני מדייק. מקבל את פני מיג’ור מלקולם, האומר לי, כי קפטן סמית מודיע בדבר האניה שאחד האנשים שעליו היה לרדת בספינה ואשר מוטב היה שלא יפגשני שם, ביטל את נסיעתו. יתכן, איפוא, מאד, שאני אסע. ליובה על כל פנים יסע ביום חמישי. בענין הקורספונדנציה הורשה לי לשלוח כל מיני מברקים בצופן כרצוני. בענין הכסף הבריק דידס ללונדון על מנת לקבל הרשאה. נוסף לזאת הוא קורא לאדמונדס ואנחנו דנים ב⁻3 נקודות שונות.

בצאתי מאת המיג’ור מבקשני אמונדס לסור אל חדרו. הוא מביע לפני שמחתו על ששוחחתי עם מלקולם על הקשיים, שהוא אדמונדס, גרם לי. הוא מצטער על כך. אלו הן אי⁻הבנות, והאמון הוא שלם ומלא, מאז הצהיר לי כזאת, הקולונל סימפסון. אגב, מעת שהתראה עם בנטוויץ' – הידיד המשותף הראשון – שוב לא יכול שלא לדעת מי אני. סוף דבר. הבטחה של שלום, אחדות ושתוף פעולה לבבי, אינשאללה.

בשעות אחה“צ בא דוד יודילוביץ. הוא מסביר לי שהם עובדים על רשיון “B” ושנצטוו בהדגשה מיוחדת, שלא לשלוח כסף לארץ⁻ישראל. הוא רוצה, איפוא, ברשיון חוקי מלמעלה. זאת איני רוצה לבקש, ואף לא להרשות שיבקשו, ומה גם, שהם אומרים לסכן… 200 לי”ש. דבר חסר ערך!

בערב, באוניברסיטה העממית, שם מרצה הרוזן דה פרוזור (מתרגם איבסן לצרפתית) הרצאה חסרת קשר בין הדברים. פגשתי את מישל וגבירתו. מישל, בקפה סולט, מספר לי על אישיותו של הרוזן קרסטי. סורי, of course שעשה הון בעסקי משי. דאגתו הראשונה היתה לקנות לו תואר רוזן אצל האפיפיור. דאגתו השניה: להשתקע בפואטייה [צרפת] ולשאת לו עלמה בת טובים מן המחוז. בהמשך הקים בנק לעסקים מפוקפקים. במצרים, נתגרש מאשתו, נשא לו צרפתיה אחרת וכו'. בקיצור קורותיו של נבל מושלם.

קאהיר, יום רביעי, 14 מרץ 1917.    🔗

עברתי אצל גרייבס על הפרק “מחלות”.³⁹⁷ פגישה עם אדמונדס. לא אשתתף במסע על ה’מנגם'. מאלכסנדריה מגיעים שבחיו של ליובה; הוא התקדם. אנו משוחחים באופן יסודי על בעיות תלויות ועומדות, ביניהן על העלאת שרתי, מרי ודידי³⁹⁸ על האניה.

קריאה טלפונית מדוד יודילוביץ: גם גלוסקין תמים דעים עמי כי משלוח 200 הל"ש הוא כאין וכאפס. משום כך הוא מציע, כדרכו… להקים “ועד”.³⁹⁹ תוקם ועדה משניהם, ונוסף להם אני, מוסרי בטנוויץ', וכלנו יחד נבריק לניו⁻יורק ונעבוד על הכנסת סכומים חשובים. אני שולחם לטייל בנימוס רב. בקרוב אהיה באלכסנדריה ונשוחח בדבר. מה שפוגע בשני האדונים הללו, בעיקר בגלוסקין, היא העובדה, שיתכן ומשהו נעשה כאן, אשר הם לא שותפו בו באופן רשמי, בתופים ובחצוצרות. אפסיות, גאוה הבלית טפשית של בני⁻אדם.

בערב מגיע ליובה. אירע לו מעשה ביש, חמור למדי: מזוודתו, שהכילה כמה כתבי יד שלו ושל אבשה, נגנבה ממנו בתחנת הרכבת באלכסנדריה.

קאהיר, יום חמישי, 15 מרץ 1917.    🔗

בבוקר אצל אדמונדס. הים סוער מדי עדיין, אין יוצאים. מיג’ור מלקולם קורא לי על מנת להודיעני באופן אישי, כי 1) יש קשיים להשיג את ששת המאוזרים שביקשתי. 2) לא הצליחו לאסוף יותר מ⁻125 לירות תחת ה⁻250 שביקשתי. הזמן היה קצר מכדי למצוא את הזהב המבוקש.

ליובה נשאר עם אדמונדס ושולחים אותו למטה הראשי להתאמן במורס.

אצל פסקל אנו מוצאים את כל הנחוץ לצורך הקמת מכשיר קטן שיפעלו בו כבטלגרף מורס. ליובה מראה אותו אחה"צ לאדמונדס. אדמונדס מתפעל.

טיילור מספר לי, כי הוא ואלכסנדר, עורך⁻הדין נגשים לעבוד על בעית Jewish Unit וכי בנטוויץ' יגיע הנה בקרוב למטרה זו, בערב סר מוסרי לראותני. שום דבר בעל חשיבות.

קאהיר, יום ששי, 16 מרץ 1917.    🔗

אני מביא לגרייבס קטעים מיומני נובמבר 1915, אודות הלוחות השחורים והלבנים (targets) שהוצבו בבירות על המוסדות הצבוריים. גרייבס, והקולונל שלו, אסירי תודה מאד על ידיעה זו.

שוחחתי עם פילדינג: א) על הצורך להכין מפקד של הפליטים היהודים מארץ⁻ישראל לפי מקצועם וכו', לשם נצולם היעיל מאחורי חטיבת צבא המשלוח.⁴⁰⁰ ב) בדבר הצעתו של סלומיאק למסור לנו פרטים על שאיפותיה של הכנסיה הרוסית בארץ הקודש. פילדינג ימסור את הצעותי לממונים עליו ויודיעני את השקפתם.

בערב קריאה טלפונית מלויטננט ניומן, ממלא מקומו של אדמונדס, המזמינני לבוא למשרד. הוא שולח לי את מכוניתו. הגיעה ידיעה מקפטן סמית. הים נרגע והולך. על ליובה לצאת מחר בשבת בבוקר. אני מקבל 150 נפוליונים ו⁻2 אקדחים אוטומטיים הרסטל (פטנט ברונינג) בעלי קוטר 7.5 מ"מ.

מכיוון שלפסקל יש בקופתו 95 ל.ש. למען אנשים פרטיים, שיהיה בזה משום פשע להשאירם בקופה כאן, אני הולך למצוא את פסקל – ואין זה מן הדברים הקלים – בשעה 10 בלילה. אנו קובעים פגישה למחר ב⁻6.30 בבוקר בחנותו.

קניתי אצל [הרוקח] וייזר 650 גרם (כל מה שהיה לו) של יוד וקילו אחד של סולפט⁻כינין, מעט תה, שוקולדה וקקאו.

ליובה, מוקסם, במיוחד לא רק מויתורו של ה“צאר” הרוסי על כסא המלוכה, אלא גם מהרכב המיניסטריון החדש: כולם אוקטובריסטים ופרחי קצונה.

קאהיר, שבת, 17 מרץ 1917.    🔗

ב⁻6.15 אצל ליובה. אני מזרז אותו בהכנותיו. פסקל בא בדיוק לראיון. אנחנו מוציאים מהקופה את 95 הלירות ומלווים את ליובה לתחנת הרכבת.

אני מעלה תכנית לילך ולחכות ל’מנגם' בקפריסין. בעצם, אם יעגנו, יקבלו שם דו"חים בעברית, יהיה הרי צורך לפענח אותם. מאידך, אם האנשים, שאינם רצויים, שוב לא יהיו על ה’מנגם', הרי שאני יכול לעלות על האניה בדרך חזרה. אני מביע מחשבותי לאדמונדס והוא ישיב לי תוך כמה זמן מה דעתם של האנשים בפורט⁻סעיד.

ביקור אצל הרוזן ג’מזי, קונסול איטליה. אנו משוחחים ארוכות אודות ג’מל פחה. גם הוא סבור שהוא היה ניתן לקניה בכסף.

בערב אני מקבל פתק מאדמונדס, שלפיו יורדת תכנית קפריסין מעל הפרק.

אחרי ארוחת הערב אני נפגש עם מיג’ור דידס, הפורש מחבורתו וניגש אלי, לשאלני, אם עכשיו מתקדמים הענינים לפי טעמי. הוא אומר לי:

“I thank you for your valuable assistance in drawing up this handbook. I had no idea of this valuable assistance you gave us”.⁴⁰¹

הוא מוסיף ואומר, כי הכתיב מכתב ללונדון בענין ה⁻claims“” על הוצאות שלנו בו הוא מאשר כי הדו“חים מנומבר 1915 corroborate all your claims”"⁴⁰² בערב אצל משפחת פרסקו עם פסקל. משעממים.

קאהיר, יום ראשון, 18 מרץ 1917.    🔗

בשעה 9 אני יוצא רכוב על האופניים בכביש לאלכסנדריה. עד לשברה הכל מושלם, ואפילו עד הקילומטר ה⁻12, אולם מכאן ואילך האדמה היא אדמת חימר, אשר ההשקאות המרובות הפכו אותה לביצה. על כל אלה נושבת הרוח בַפָּנים. אני ממשיך באומץ עד הקילומטר ה⁻23 וחוזר מדרכי. עשיתי 30 מילין בשתי שעות וארבעים. עייף למדי.

הערב אני נוכח בהרצאתו של י.ג. מוסיר על הקונגרס היהודי הבא של ארה“ב. הנהלת מלון ‘קונטיננט’ מסרה את אולם החגיגות שלה ללא תשלום. קהל רב. הרבה מן ה⁻High life”".

מוסרי מרבה בקריאת קטעים מן העתונות העולמית על הבעייה היהודית. הקהל מטה אוזן קשבת, מלא אהדה. שרים את “התקוה” והשירה עושה רושם רב; ואולם הנה אורח טרדני:⁴⁰³ קטאווי פחה קם, ומבלי שחיכו לזה, הכריז הכרזות שלא לענין וקלקל את ההרמוניה היפה של הערב.

קאהיר, יום שני, 19 מרץ 1917.    🔗

אני מגיע בשעה 10 למטה הכללי ושם אני למד כי קפטן גרייבס יצא לפני עשר דקות. הוא סובל מ“התמוטטות עצבים” ונשלח כבלדר עם ה⁻dispatches ללונדון. כמה שבועות של מנוחה יטיבו לו.

במשרדו של גרייבס אני מוצא הפתעה נעימה מאד: מכתב המודיעני, שניתן רשיון מיוחד להגיש לי טופס של ה⁻Palestine Handbook“”.יחד עם זה עלי לחתום כי אזהר “not to leave it about in any place where it is likely To be stolen, or carry it on you in any place where you run the slightest risk of being captured bythe enemy”⁴⁰⁴

אני מוסר ללויטננט משנה סימור ג’ונס תרשים בית החרושת של קלטנבאך, וקטעים מיומני [דצמבר 1915] בנוגע לזה.

אני סר לראות את טיילור ומשוחח עמו ארוכות. דומה, שהוא בידידות עם דידס, וכו'. אני מוסר לטיילור קטעים מיומני, הנוגעים בבעייה היהודית בארץ⁻ישראל, ותמצית דעות שרווחו שם בנובמבר 1915 על “גדוד נהגי הפרדות”.

טיילור מזמין אותי לסעוד עמו בערב יום חמישי.

אני הולך אל אדמונדס. אין עדיין חדשות מה’מנגם'. לא ידוע לו אם קפטן וולדון נמצא על האניה, אבל הוא נוטה לחשוב שכך הדבר.

קאהיר, יום שלישי, 20 מרץ 1917.    🔗

אצל אדמונדס. אין כל חדש מה’מנגם‘. הוא מספר לי, שקפטן ג’ונס נפגש עם חנה אביאד⁴⁰⁵ מחיפה, אשר, כפי שכבר ספרו לי, הרשה לעצמו להביע הרהורים שלא במקומם על פעילותי כאן. אביאד מיהר להבין, כנראה, כי יותר טוב עבור בריאותו הרופפת להחשות ולהזהר בשתיקה. כסורי אמיתי, שיקר בעזות מצח: הוא איננו מכיר אותי, ולכן לא יתכן כלל כי שוחח עמי, וכו’.

אני מצהיר לאדמונדס כי לעת עתה די בזה. יבין כי הדומיה נאה לו.

אדמונדס שואל לדעתי על המאורעות ברוסיה. אני מסביר לו את נקודת ההשקפה היהודית, את אשליותינו מאז המהפכה של 1905, את מרחץ הדמים של היהודים, אולם אחרי ככלות הכל – זוהי התקדמות. זהו נצחון שאין לחלוק עליו ל“בעלות הברית” והדבר ימשוך לצדנו ביתר קלות את ארה"ב שהיו מואסות לכרות ברית עם רוסיה האוטוקרטית.

ביום ראשון עשיתי, עת הרוח היתה נוגדת, 45 מילין על האופניים. אתמול, 50, והיום 50.

במלון פגשתי את קפט. קרוסטווייט. הוא מביע לי מחמאתו על הרושם הטוב שעשתה השתתפותי ב’מדריך'. הכל מדברים, כך מבטיח הוא לי, על זאת, במטה הכללי. מסתבר, שאמנם כך הדבר, כיוון שהיום אמר לי גם אדמונדס, כי מכל עבר מגיעים דו"חים המציינים את שביעות רצונם מהשתתפותי. אנו קובעים פגישה עם קפטן קרוסטווייט ליום חמישי הבא במחלקת המדידות על מנת לעבוד על ההגהות של המפות החדשות.

בינה⁴⁰⁶ מביא לי את סיקורל, נשיא ה’מכבי', אחד הקרוי פרבי ואת י. מוסרי, והללו מזמינים אותי להרצות. אני מסביר מדוע עלי לשמור על הסתייגות מה.

קאהיר, יום רביעי, 21 מרץ 1917.    🔗

מליובה עדיין אין חדש, כמו גם מתוצאות השליחות של ה’מנגם'.

אמש סעדתי לבי, שעה שהגיע פסקל, נושם בכבדות, לבשר לי על כיבושה של יפו. נאמר בדיוק כי חילות הבריטים נכנסו לעיר בשעה 4 אחרי הצהרים. הרגעתיו ושלחתיו רוגע חזרה. לצערנו, אין זה אלא ספור בדים. ואולם הבוקר באים במרוצה אל פסקל אנשים מעברים שונים, על מנת לשמוע חדשות. אפילו מאלכסנדריה מטלפנים אליו, כי האנשים יודעים שהוא עלול להיות מקור נאמן לחדשות הודות לי. בסופו של דבר מוציא אמזלג את החדשה לרחוב. עובדה זו מרתיחה את דמו של פסקל. הוא מתעקש ודורש ממני שאלך להיוודע במטה הכללי. אני מבטיחו, שאין כל תועלת בכך. הפלר, אלחדף, מופיעים אחרי הצהרים ומברכים אותנו. קלמי, הצעיר, מזכיר המערכת של ה’בורס אג’יפסיין', אישר להם את הדבר זה עתה. הם קבלו את ההודעה לעתונות שתופיע עוד הערב.

מנין מקורות ספור בדים זה? מאז יום אתמול פתח ה’מוקטם' בפרסום דברי ימי יפו והכיבושים השונים שעברו על העיר. מישהו שקרא את דברי הכותרת: יפו נכבשה על ידי… ב.. שכח, שעליו, להסתכל בתאריך של הכיבוש ובשמו של הכובש, ואץ להפיץ בעיר את הידיעה.

בינתיים חזר לויטננט מקרורי מנסיעתו, ובהיותו ממלא מקום גרייבס, שוחח עמי על התוצאות העלובות של הרעשת בית החרושת של וגנר על ידי ה⁻Requin.⁴⁰⁷ ושאל אם לדעתי כדאי לשלוח שמה שוב אניה זו. אני מייעץ לחכות כמה ימים, בתקווה, שלא יאחר הזמן ואנו נקבל חדשות מדוייקות.

קאהיר, יום חמישי, 22 מרץ 1917.    🔗

קפטן קרוסטווייט עובר במכוניתו לקחתנו עמו למחלקת המדידות. בחברתו נמצא קפטן סטרלינג מה⁻A.M.C. ששימש רופא במשך קרוב לעשרים וחמש שנה באזור עזה. אנו מוצאים את לוגן ועובדים עד שעה 1 ואז מחזירים אותנו למקומנו.

אחרי הצהרים אני מגיש למטה הכללי רשימה על רעילות שעורה צעירה לסוסים.⁴⁰⁸

אני יוצא לחפש את אדמונדס. מה’מנגם' אין כל חדש. ואולם אדמונדס טוען, שאין מקום לדאגה.

קאהיר, יום ששי, 23 מרץ 1917.    🔗

נפגשתי שוב עם מקרורי, והזהרתי אותו בפני האפשרות של מארב באזור ג’אממה,⁴⁰⁹ שם האדמה מסוכנת לחיל פרשים. אני מבטיח לו, להגיש תזכיר בענין זה.

שוחחתי עם פילדינג.מכתבו משלשום אינו מוצא חן בעיני. בעצם, דומה הדבר לסרוב להשתמש בכוחותינו, כוחות המורכבים מ“פליטים”. זהו סרוב שנאמר בסגנון מליצי.⁴¹⁰

הוא מסכים עמי, ומודה, שהיה מוכן להתקפה חוזרת מצדי. הוא מבטיח לי, לאחר תוכחה ארוכה מצדי, שיטפל שוב בבעייה.

ארוחת צהרים עם טיילור במלון Shepherd. מסתבר, כי דידס והאחראים מודאגים בגלל השמועות על הכיבוש כביכול, של יפו. חושדים שיש כאן אינטריגה צרפתית ומחפשים את מפיץ השמועה על מנת לתת לו לקח כדבעי

הערב אצל ב. מישל. חברה מגוונת מאד. החוג המקומי והחוג הסורי הם השולטים. מישל מאשר לי את דברי כיבוש יפו, הוא טוען, כי ידיעותיו נובעות ממקורות טובים. האומנת של סַפוּר, וטֵקְלָה הצעיר ואחרים מסרו לו כי זו הפעם הראשונה שהמטה הכללי הזמין את העתונאים על מנת למסור להם סוד זה. קיימים חיכוכים בין הצרפתים לאנגלים. הצרפתים גם הם רוצים להשתתף בשמחה. אומרים, שהסוללות הצרפתיות בסואץ נקראו בחפזון לבוא ולהצטרף לאנגלים בעת כניסת הנצחון לירושלים.

ואני הייתי סבור, כי למישל יש צינורות אינפורמציה טובים מאלה וכי כוח שיפוטו רב מזה..

קאהיר, שבת, 24 מרץ 1917.    🔗

הבוקר עבדתי בספריית סולטנייה. הספרים על ארץ⁻ישראל מספרם קטן מדי. ספרייתנו⁴¹¹ בזכרון⁻יעקב עשירה יותר.

אחרי הצהרים ראיון קצר עם דידס. התוצאות אינן משביעות רצון. הוא אומר לי, שיכיר לי תודה, אם אוכל לעזור לו ולהנחותו בעקבות זורעי הידיעות בענין כיבוש יפו. אני אומר לו, כי דומני, שסנט קנטן הנספח הצרפתי, יש לו חלק בענין, ומבלי שאגלה לו את המקורות שלי, אני מספר לו מה ששמעתי אתמול בבית מישל.

אני מזכיר לו, כי מאמין אני שאוכל להועיל בחזית רפיח, והוא מבטיח לי, שאשלח שמה מיד לכשיהיה שם דבר לעשותו.

קאהיר, יום ראשון, 25 מרץ 1917.    🔗

עבדתי על רשימה: Some climatic features of Southern Palestine“”,⁴¹² אשר אני מוסרה למקרורי.

הבוקר כיסה ערפל כבד את העיר. חזרתי, כולי רטוב, מטיולי על האופניים. הכביש הפונה לפירמידות היה מחוץ לשימוש.

קאהיר, יום שני, 26 מרץ 1917.    🔗

הבוקר קבלתי: 1) פתק פילדינג, המבקשני לסור אליו. 2) פתק מאבולעפיה, המבקש להתגייס לגדוד העבודה, אבל בדרגת קצינות. 3) פתק מוייץ, המודיע לי על בואו של ארדיטי הצעיר (יוסף) כמאמן המתנדבים של “לגיון המזרח” בפורט סעיד. 4) מכתב מדוד יודילוביץ,⁴¹³ הבוכה על שאין אנו משתפם, אותו ואת גלוסקין, בעבודתי.

אני הולך למצוא את פילדינג. הוא מסביר לי, שבמצרים אין מטפלים אלא בצד הצבאי של הבעיות. כל השייך לתחום הפוליטיקה נמצא בסמכותה של לונדון. הוא אומר לי, שהצעתי לסווג ולרשום את הפליטים היהודים, נראית להם, ואולם חוששים, שהדבר יוליך רחוק יותר ממה שירצו. אילו הייתי סבור, כי אוכל לעשות זאת על אחריותי ועל חשבוני, אם יוכלו אחר כך להשתמש בזה בהתאם למסיבות לפי שיפוטם והחלטתם של השלטונות הצבאיים… אם ושוב אם ועוד פעם אם… Go ahead“”. זהו כל מה שאני רוצה. הם חוששים להסתכן במשהו. אולם אני איני פוחד שמא אשאר עם החומר שלי על זרועותי. עוד ישתמשו בו, ויהיו מאושרים להשיגו.

תוך כדי דיבור אני מתאונן באזני פילדינג, על שטרם נפגשתי עם גנרל קלייטון. הוא מכין לי ראיון. קלייטון עדיין צעיר מאד, וכבר C.M.G.⁴¹⁴. הוא אינו מטפל יותר בעניני אינטליג’נס. הוא מסביר לי את המצב במידה רבה של גילוי לב: כל האנשים דרושים בחזית המערב: פלנדריה, פיקרדיה, חבל שמפיין. עדיין מחכים על מנת לפעול בארץ⁻ישראל, ואין בטוחים שאפשר יהיה להתקדם בקרוב.

הוא חושש, כי אם נעורר תסיסה בקרב הפליטים, יגיע הדבר לאזנם של התורכים והם יטרידו את אלה שנשארו שם.

שיחה ארוכה ומאד משביעה רצון עם קלייטון.

אין עדיין שום חדשות מליובה ומסמית.

שוחחתי עם אדמונדס בענין אבולעפיה והוא ימליץ עליו ע"י קפטן ג’ונס באזניו של הקולונל היקס פאול.

דוד הורביץ הקטן סר לראותני. הוא ושני צעירים אחרים – נוביק (מפתח תקוה) ושטיינפלד – רוצים לבוא ולשוחח עמי. הם רוצים לדעת, מה יכול וצריך לעשות הנוער היהודי הטוב. הם מחפשים את דרכם, הם מחפשים מנהיג. אני שואל אותם, מדוע הם סבורים, שאני אדע להדריכם, והם מודים, כי אין להם אסמכתאות לכך, אבל הם חשים באופן אינסטינקטיבי כי אצלי עובדים, וכי יש תקוה מצד זה. אני קובע להם פגישה ליום רביעי בערב.

קאהיר, יום שלישי, 27 מרץ 1917.    🔗

בשעה 9 קריאה טלפונית מאדמונדס. אני ממהר למשרד. חדשות מצוינות. הנסיעה היתה “Most successful” העלו חזרה לספינה את ליובה ואת לייב. סמית הבריק בצופן דו"ח ארוך והכל שבעי⁻רצון מאד. הפיענוח ימשך כמה שעות. אדמונדס מברכני בחמימות. הנוסעים שלנו יגיעו ביום חמישי על ה’קוסייר'.

אחרי הצהריים בספרייה.

קאהיר, יום רביעי, 28 מרץ 1917.    🔗

ב⁻9 קריאה טלפונית מאדמונדס. אני ממהר למשרד, שם מביא לפניאדמונדס את הידיעות הצבאיות שליובה תרגם לסמית. מיג’ור מלקולם בא לפתע כדי לברכני. הדו"חים מוציאים אותם מכליהם מרוב שמחה. אמנם בהכרח ישנן טעויות ואי⁻דיוקים, אולם, מתוך בקורת הוגנת, אפשר יהיה להדריך את אנשינו.

אני משוחח עם אדמונדס ועם מלקולם, על: 1) קו הנסיעה ירושלים–יריחו–עמאן, שיהיה צורך להחזיקו תחת איום. 2) בעית צנור מים עבור ירושלים, שיש מיד לחקור אותה. אני מעריך בחישוב בע"פ כי יש צורך ב⁻40 אלף לירות להגשמת תכנית זו. אני מבליט מחוץ לתועלת החמרית העצומה את חשיבות הנצחון המוסרי, והיוקרה שידיעה כזו עלולה לעורר כשיוודע עליה בעולם: 8 ימים לאחר כניסתנו לירושלים הוזרמו מים לעיר.

אני לומד עם אדמונדס ביסודיות את הדו"ח הצבאי.

מאדמונדס אני עובר אל מקרורי. הוא מכיר את הבעיה לכל עמקה ופרטיה ומיטיב להעריך את העובדות הממשיות. הוא מבקר ביתר דיוק את המגרעות של הדו“ח. ואולם בסך הכל גם הוא מרוצה מאד. כתוצאה מעיוננו הבקורתי הוטל עלי להכין תזכורת and put it strongly”"⁴¹⁵ על דרכי הנסיגה של התורכים בארץ⁻ישראל ובאיזו דרך על הטייסים להדריך את מנוחתם.

היום, על אף החמסין, עשיתי 40 מילין עם האופניים.

בערב פגישה עם שלשת הצעירים (ראה יום שני). ספק הוא אם תהיה לזה התפתחות מרחיקת לכת. ניסיתי, בשיטת “מגלה טפח ומכסה טפחיים”,⁴¹⁶ והצעירים היטיבו להבין, כי משהו מתרקם והולך, וכי יכולים הם להתברך על שפתחו בשיחה על נושא זה עמי. בינתיים הטלתי עליהם עבודת סטטיסטיקה: רישום הכוחות העומדים לרשותנו. נדע במספרים מה אנו מייצגים.

לדעתי, שלשתם אנשי אמת, ואולם שטיינפלד נראה לי כחריף שביניהם. הוא אפילו ערום, נבון ומוכשר, אבל טעון השגחה. נוביק מוגבל אולי יותר ממנו, אבל דומה שלבו חם יותר. הורביץ ממהר להתלהב.

ביקור של מוסרי. והוא חסר מעוף ורחוק מענינינו על מנת שיבין אותם, אף הוא חסר חזון על מנת שירגיש אותם. הוא לא בשל עדיין להיות leader“”.⁴¹⁷

קאהיר, יום חמישי, 29 מרץ 1917.    🔗

הבוקר מופרחות שמועות חדשות: נצחון גדול על התורכים בארץ⁻ישראל: 5000 שבויים. במטה הראשי מאשרים לי את דבר הנצחון – 900 שבויים ולערך 5 – 6000 הרוגים ופצועים. מוסה קאזים, מפקד הדיביזיה ה⁻53, מסר את עצמו לשוביו. סבורני, שהיה שלישו של ג’מל פחה.

בשעה 1 מודיעני אדמונדס כי ליובה לא יכול היה לצאת ברכבת הצהרים מפורט⁻סעיד. הם לא יצאו, איפוא, לדרך, לפני 6.30 בערב ויגיעו לכאן ב⁻11.50. כיוון שנחפזים להדפיס את מפת ירושלים אשר בידיהם, יבוא לכאן קפטן קרוסטווייט לבית הנתיבות ושם אמסור לו את המפה.

בשובי בערב למלון אני מוצא פתק מאדמונדס, שקרוסטווייט לא יהיה בתחנה. מבקשני לסור למשרד מחר ב⁻8 בבוקר.

אני פונה לרכבת לראות את ליובה ולייב ברנשטיין. זה האחרון שמח שחזר לכאן. ליובה יושב עמי עד 3 לפנות בוקר ומספר לי את רשמיו. הוא נשאר 24 שעות בעתלית. שרה לא הסכימה לבוא לכאן, אלא בתנאי שאתן לה הבטחה, כי לאחר 15 יום אחזירנה למקומה.

ראב עוזב אותנו. הסיבה? Got cold feet“”.⁴¹⁸

קאהיר, יום ששי,30 מרץ 1917.    🔗

ב⁻8 במשרד עם ליובה. אדמונדס וקפטן קרוסטווייט מחכים לנו. נוטלים בחפזון את תכניתו של וילבושביץ (אימה)⁴¹⁹ להעתיקה. עם אדמונדס ומרת טומפסון אנו עוסקים בתרגום המסמכים. אדמונדס, מיג’ור מלקולם ולויטננט ניומן, עליזים מאד.

אנו עובדים עד שעה 1.15 וחוזרים לעבודה ב⁻2.30 עד לאחר שעה 7.

קאהיר, יום שבת, 31 מרץ 1917.    🔗

ערב יום אתמול ביליתי בחברתו של ליובה, שהוסיף וסיפר לי פרטים על המצב בבית. ברבע לפני תשע אצל אדמונדס ועובדים קשה במשך כל היום. אני משתמש ברגע של נופש על מנת למסור למקרורי את התזכיר שלי על: Lines of retreat of the Turks to Northern Syria“”.

עבדתי עוד במשך הלילה על תזכירים ודו"חים מארץ⁻ישראל.

קאהיר, יום ראשון, 1 אפריל 1917.    🔗

עבדנו עם אדמונדס עד שעה 1 אחה"צ. הוא מביע לי את שביעות רצונו וכן את זו של כל האחרים. הוא משוכנע, כי הצלחת הנסיעה האחרונה, הביאה אישור לכל מה שהקדמתי והבטחתי וכוננה בצורה איתנה את השפעתנו. עכשיו הם מחזיקים בידיהם הוכחות נאמנות כי בהבטחותי הייתי צנוע ביותר.

אני עייף מדי בשעות אחרי הצהרים על מנת שאעשה משהו, מה גם שהחום כבד. תנומה, ואח"כ משוטט בעיר. ליובה יצא לאלכסנדריה ברכבת הצהרים. שם יטפל בעצביו וימשיך להתאמן באלחוט, למרות שמברק, שהגיע מלונדון, מוסר לנו, כי דעתם של המומחים היא כי טלפון⁻אל⁻חוטי יתאים יותר לעבודתנו. בערב עם האדון והגב' וייזר והאדון והגברת ברמן (נשיא הלשכה המימונית) ב’קזינו דה פריז'.

קאהיר, יום שני, 2 אפריל 1917.    🔗

הבוקר עבדתי עם לויטננט מקרורי וסיימור ג’ונס. המטרה: 1) להדגיש את חשיבותן של טיסות מטוסים בחזית יריחו. אני מייעץ לעלות מצד דרום מעל לים המלח. 2) להתקיף ללא הפוגה את הקו רמלה תול כרם. 3) להתקיף מן האויר את עפולה ולשלב בהתקפה זו פעולות ימיות.

עבדתי עם פילדינג על רשימות מארץ⁻ישראל. אני מוסר לו את רשימתי על “ההתישבות היהודית בארץ⁻ישראל” ב⁻1909⁴²⁰ וחוברת מס. 180 של מחלקת החקלאות.⁴²¹ הוא וקומנדר הוגארת רוצים שאפגש עם הבישוף של ירושלים ושאתן לו אינפורמציה על המצב בירושלים.

פגישה עם קפטן סמית במסדרון. לחיצת⁻יד לבבית. אני קובע פגישה עם לויטננט⁻קולונל דידס לאחה"צ ועם גנרל קלייטון למחר.

עם דידס, המברכני על ההצלחה, אני משוחח בעניני איסטרטגיה. אני פורש לפניו את תורתי: ירושלים לא נכבשה מעולם, לא מצד דרום, ולא מצד מערב, תמיד מצד צפון. קיימות 3 דרכי כניסה: באר שבע וחברון. התורכים מתבצרים בדהרייה ושם יעצרונו. דרכי הכניסה ואדי צאראר [נחל שורק] ובאב⁻אל⁻ואד [שער הגיא]. שניהם כאחד מצויינים לצורך הגנה בעזרת מכונות יריה. כל שלושת דרכי הכניסה אפשריות רק לאנשי גרילה. עלינו להכות איפוא מצד צפון, עמק יזרעאל, וכו'.

שוחחתי לא רק בחשיבות החמרית וההיגיינית, אלא גם הפוליטית והמוסרית לחקור מעתה את בעיית הזרמת⁴²² מים לירושלים.

דידס מודה לי ומבקשני לשוב אליו בכל פעם שתהיינה לי תכניות דומות הוא יעביר ל⁻Chief of Staff“”.⁴²³

בשעה 6 אצל אדמונדס. שיחה עם לויטננט קומנדר של חיל הים.

אנו לומדים אפשרויות של נחיתה בעתלית, טנטורה וכו‘. הרושם שהם מקבלים מצוין, מה גם כי תמיד טענתי, שאין אני יודע דבר. הם שואלים אצלי את מפת הכרמל שלי. עם אדמונדס וסמית אנו מתכננים את פעולותינו לעתיד. אנו מביאים בחשבון אפשרות של ניתוק מעל אנשינו, כתוצאה מפנוי החוף. אנו מחליטים לנסות משלוח דואר ע"י יונים. דואר כה קיים לכל אורך הקו עריש – רפיח. מסתבר שמיג’ור מלקולם הוא המומחה הגדול ביותר במצרים בעניני יוני דואר. הערב בחברת מוסרי וז’ורז’ קאטווי הצעיר. מוסרי מכין עצמו להרצות על הנושא: “תחיית ארץ⁻ישראל ע”י היהודים" מאחר שאין אפשרות בידי לעשות זאת. בחור טוב, ואולם עני ברעיונות מקוריים, וחסר כל דמיון. על כל פנים, בכל הנוגע לענינינו.

קאהיר, יום שלישי, 3 אפריל 1917.    🔗

פגישה עם גנרל קלייטון. אני מרצה באזניו על האיסטרטגיה שלי בקשר לירושלים. 3 דרכי כניסה בלבד, מדרום וממערב, באות בשבילנו בחשבון, ואולם הן לוקות בחסר. דרך הכניסה ממזרח הנה מחוץ לאיזור הבקורת שלנו, וכתוצאה מזה אמצעי, לאויב, להחלץ מן המיצר. נודעת, איפוא, חשיבות להתקפת בזק שלנו מצד צפון: עמק יזרעאל. לדרך זו יתרונות טאקטיים, איסטרטגיים ומוסריים. אני מעביר בסך ומנתח את מלחמותיהם של אספסיאנוס, טיטוס, בונפרט ואיברהים פחה.

גנרל קלייטון מברכני.כשאני מתנצל על שאני מתערב בענינים איסטרטגיים שהם מחוץ לתחום ידיעתי, הוא משיב לי דרך עידוד: “Yuu have sound logic and thorough local know ledge. You interested me immensely”.⁴²⁴

השיחה נסבה על מוסה קאזים ואני משמיע באזניו את ההסבר שלי לעובדה: הקצינים הבכירים התורכים עייפו מן המלחמה. מוסה קאזים נסע באומץ בכיוון לדרום ברכבת חולים. במחצית מרץ ציינו לנו את נוכחותו בעפולה. 10 ימים אח"כ הצליח ליפול בשבי.

He had no business to be madeprisoner. He was hurrying southwardskest he miss the good opportunity".⁴²⁵

ואני מוסיף ואומר, שלא אהיה מופתע אם עכשיו ילבש ארשת של כבוד ויהיה Close־Mouthed“”⁴²⁶

The “clean fighting Turk:, all over again His dignified attitude makes you look upon him as an unfortunate warrior, etc. etc.”⁴²⁷

כל היתרונות, הם, לכן, לזכותו.

גנרל קלייטון עקב אחרי דברי בענין רב. הוא מיטיב וממהר לתפוס. לא הפרעתי לו לשקוע בחלומות לנוכח המפה וגם הוא בקשני לחזור אליו בכל פעם שתכניות כה טובות תהיינה בידי. אתמול והיום ימים מצוינים. דומני, שהצלחתי לשכנע את אלה שהיו זקוקים לכך, כי אין כל תועלת לילך סחור סחור מסביב לקערה. ארץ⁻ישראל היא פרי בשל. טלטלה חזקה, והיא תפול לתוך כף ידך.

בצאתי מאת גנרל קלייטון אני פונה אל אדמונדס, ושם, עם סמית, אנו עובדים יותר משעה וחצי על פרטי הדו"חים, וכמו⁻כן על בחינת הנסיעה הבאה, לערך ב⁻15 לחודש הבא, אשר בה אשתתף גם אני, אם בינתיים לא יעכבני משהו כאן, או… בחזית.

מאז יום חמישי הייתי טרוד מדי ולא יכולתי להרשות לעצמי רכיבה קלה על אופניים. היום חזרתי לתרגילים האלה ועשיתי באומץ את 30 המילין שלי. אתמול שקלתי עצמי: 93.350 ק"ג. הפסדתי איפוא במשקל מאז אני במצרים.

קאהיר, יום רביעי, 4 אפריל 1917.    🔗

רויטר מודיענו שהנשיא וילסון ביקש מהקונגרס להכיר במצב מלחמה עם גרמניה. מצב זה מקל עלי באופן אישי. אני פונה בפעם הראשונה לביקור בקונסוליה הכללית של ארה"ב. מר קְנַבּנשוּה עסוק מאד, או שאינו במקום. מקבל את פני אדם אחר מר… ששימש לפנים באתונה, והמיועד למלא את מקומו של הוליס בבירות. ואולם אין הוא יכול ללכת שמה, ומאידך אין הלה יכול לצאת.

אנו משוחחים במשך ^3/₄ שעה על דא ועל הא: תורכים; השפעת הכרזת המלחמה על גרמניה, על יחסם של התורכים אל ארה"ב. לעת עתה אלקוס עודנו בקושטה ואין מפריעים מנוחתו.

אחה“צ אני מבקש ראיון מאת לויטננט קולונל דידס. אני מסביר לו את המצב בו אני נמצא כתוצאה מהכרזת⁻המלחמה של ארה”ב, שהנה יותר מודאית. אילו הרשו לי להפיק תועלת מן ההתלהבות השוררת שם כיום, כי אז יכולתי לאסוף גם מתנדבים וגם כסף. אולי היה עלי להתנדב ולקבל Commission“”⁴²⁸ בין ה⁻Rough Riders de Teddy“”.⁴²⁹ ואולי לבקש להשיג דרגה צבאית כאן. אני שואל בעצתו. הוא מבטיחני, כי כבר עמדו על כך, כי אין אני נוהג להבטיח יותר ממה שאני יכול לקיים, וכי אין הם מטילים ספק בתוצאות התעמולה שאנהל בארה"ב. אולם לא ידוע להם עדיין אם יהיו מוכנים בלונדון לעודד תנועה זו. מחכים בענין זה להוראות לאלתר. ולעת עתה, לפי דעתו אני יכול כאן, בשקט, במחשך, להביא תועלת רבה יותר; עצתו היא לחכות.

בשעות הערב סר מוסרי לראותני. הוא מראה לי מברק מהועד הפועל הציוני בקופנהגן, הממנה אותו כבא⁻כחו כאן והמטיל עליו לבחור לו את שותפיו לעבודה. אני מברכו בלב שלם. עכשיו, שהיוזמה כולה ובמילואה בידו, יוכל להוכיח מה שיש לאל ידו, ומה יש בידה של מצרים, עמו, או בלעדיו, לעשות.

אנו מחליטים, שמוסרי ינסה להתראות עם דידס על מנת להסביר לו מה אוכל לפעול בארה"ב ושמוטב להתחשב בדבר ולשקול יפה יפה אם יש להפיק תועלת מכך או להחמיץ הזדמנות זו.

קאהיר, יום חמישי, 5 אפריל 1917.    🔗

קיבלתי מכתב מרפאל המבקש כי יספחוהו ל⁻Labor Corps“”. אני אמסור מכתב זה למיג’ור מלקולם, על מנת שימליץ עליו באזני הקולונל היקס פאול, כפי שהוחלט. המיג’ור עוזב היום ב⁻11, בדרכו לאל⁻עריש שם יטפל בענין יוני הדואר. הוא השיג 1) מספר יונים כמספר שיהיה דרוש לו. 2) שהיונים יאומנו על⁻ידי טייסים לעוף מצפון. היונים תילקחנה ממרחקים קטנים עד חיפה.

עניינתי את אדמונדס בגורלה של לוסי אפלבוים הנמצאת בלוזאן ואינה יכולה לקבל את 200 הפרנקים לחודש שפסקל שולח לה מאחר שהצנזורה מעכבת את המשלוח.

מסתבר, שלזמן מסוים התפטרו מהבישוף של ירושלים, אולם בעקבות השיחה שהוגארת והאחרים שוחחו עמי ביחס למצב נבטה בהם המחשבה לבקש ממני דו"ח על המצב.

קאהיר, יום ששי, 6 אפריל 1917.    🔗

אני הולך למטה הראשי ומוסר לפילדינג את La Vérité sur la Question Syrienne“”, הוצאה לאור צרפתית. הוא מודיעני כי ראש המטה הכללי הביע לפני יומיים את רצונו להכירני אישית. דומה, שזו השפעת הרעיונות האיסטרטגיים שלי. הוא לא ידע היכן למצוא אותי לבטח. הוא מבקש אותי לחכות כמה דקות ושולח פתק להודיע ל⁻C.G.S. על נוכחותי במקום. התשובה ממשרד ראש המטה הכללי היא כי הוא נעדר מכאן ויחזור רק ביום שני. הפגישה נדחית.

אני מודיע על נוכחותי לגנרל קלייטון אשר מקבלני מיד. אנו משוחחים על נחיתה ולכידת הכרמל. אני מסביר לו, כי כתוצאה משיחה עם קצין ימי, אני רשאי לחשוב, כי חוקרים עכשיו אפשרו הנחתת צבא, וכי לא הסקרנות התפלה, אלא רצון כן להיות יעיל, דוחף אותי להתערב בדבר. מה גם, כי בשבוע הבא אשלח אנשים, או אלך בעצמי, לעתלית, ונוכל, איפוא, לאסוף וללכד ידיעות אינפורמטיביות נוספות.

ולא ידוע לו על חקירה מיוחדת ואולם הוא יתענין ויודיעני. הוא ממליץ כי אשוב אליו בכל פעם שהדבר ייראה לי כנחוץ.

אני הולך אל מוסרי, אל הבנק, שם אני לווה ממנו 75 ל“מ. הוא קיבל מכתב חוזר, סודי, כתוב במונחים מעורפלים, בו מודיעים לו כי מכאן ואילך יעקובוס קאהן וכו' הם שיטפלו בענינים הציוניים. מכאן ש”הועד הפועל"⁴³⁰ שבחסותה של גרמניה, הפסיק את פעולותיו, או שנאסרה חוקיותו.

מה מסכנים הענינים הציוניים אם י.ק. הוא העומד כעת בראש.

הערב במשפחת תמשס.

קאהיר, שבת, 7 אפריל 1917.    🔗

אני עובד ומסיים את הרשימה אודות Some physical features of Southern Palestine“”⁴³¹ כיוון שחג הוא גם לנו וגם לאחרים, אין אני נפגש היום עם איש במשרדים השונים.

קאהיר, יום ראשון, 8 אפריל 1917.    🔗

אני עובד על הדו"ח שקומנדנט הוגארת בקשני להכין לו על המצב הכלכלי והמדיני בארץ⁻ישראל.⁴³²

הערב בבית ז’אק מוסרי ושם אני פוגש גם את ויקטור. הלה רָזָה, קר, וחסר גלוי⁻לב כדרכו תמיד.

מוסרי לא ראה את דידס. לויטננט משנה מוריס אמר לו, בשמו של דידס, שיוכל לעבוד אתו. מוסרי נתכעס. הוא חושש שמא יפיק מוריס תועלת לעצמו מהחומר והאינפורמציות שיקבל, כדי להעלות את עצמו. ואם גם כך, מה בכך? למוסרי אין טמפרמנט פוליטי. אין הוא יודע דיו להצטנע ולהשאיר לאחרים להתקשט בנוצות, באותה שעה להבטיח לעצמו השפעה חשובה מאחורי הקלעים. חבל.

קאהיר, יום שני, 9 אפריל 1917.    🔗

מסרתי למקרורי רשימתי על Physical features of Southern Palestine“”⁴³³ פילדינג טרם קבל חדשות על שובו של ה⁻C.G.S.. הוא יודיעני על כך. הוא מספר לי, ששבוי, רופא מן הלבנון, עומד להיכנס אליו. הוא שואל אותי אם אני רוצה להיות נוכח בשעת החקירה. All right. אני רואה כיצד נכנס… ד“ר חדאד מהלבנון. הוא מספר מה עשה כדי להתפש ע”י משמרות החלוץ האנגלים. בעצם, אין הוא מעניין ביותר ושום דבר חשוב איני למד מפיו. מקרורי מודיעני, כי מאן⁻דהוא בשם ז’אק פלז, מירושלים, נשבה בין החיילים האוסטרים; הוא שואלני פרטים על מוסינזון, על בוגרשוב ועל מרדכי הלוי. אני אטיל על בינה להיוודע פרטים על עברו של העלם בטרם אבוא אתו במגע.

אדמונדס קורא באזני מכתב מסמית. הוא מוכן להציע לי מקום על ה’מנגם‘, אבל סבור, שמחובתו להזהירני, כי 2 צוללות חדשות נראו בדרכנו. במקרה של קרב תהיה ידה של ה’מנגם’ על התחתונה ואם נוכחותם של הסורים או ליובה may be explained away“”, תפישתי אני תביא את התורכים לידי כעס שבטרוף נגד “הישוב”⁴³⁴ כולו. ההחלטה היא בידי. אשקול את הדבר מחדש.

יום שלישי,10 אפריל 1917.    🔗

הבוקר עסקתי בקניות למען שרתי. בצהרים אצל אדמונדס. אני מסביר לו את מצבי. אני נאלץ להשאר בלי אומר ודברים ומבלי לנצל את השעה ההיסטורית בארה“ב, בה בשעה שקולי עשוי היה לעורר שם הדים, לפחות בקרב הצבור היהודי. מכיוון שנעלם ממני מה הן התכניות האנגליות, איני יודע מה עלי להחליט בענין עתלית ואנשינו שם. מיג’ור מלקולם מצטרף לשיחתנו. מסתבר, שזולת המצביא הראש (מוריי) איש אינו מכיר את התכניות וההחלטות. אדומנדס מוסיף בלשון סארקסטית: “As usual therer are no English projects”⁴³⁵ ברם כך או אחרת, הוא סבור (מלקולם) שאם הדבר אפשרי יש להוציא את אנשי. אחה”צ ישוחח בנדון זה עם דידס וקלייטון. אני דוחה, איפא, את הפגישה למחר.

שכחתי לרשום אתמול עובדה מענינית ומלאת משמעות. בשעות אחה"צ יצאנו עם פסקל לסבוב על אופנינו. על גשר עבאס השני, הגיעה לפתע לאזנינו מנגינת ‘התקוה’. ‘ספרדים’⁴³⁶ צעירים, שהשתעשעו על פני הנילוס לרגל “חול המועד פסח” שרו את “התקוה”. הדבר נגע ללבנו. זו פעולת כָֹלב ומוסרי. מה צר, כי הליכותיו הנוקשות של מוסרי מונעות ממנו את רגשי ההוקרה והתודה שחייב לו הציבור עבור מסירתו הנאמנה לענין החינוך של הנוער שלנו.

בערב סר אלי אלחדף הצעיר. הוא מרגיש, שמשהו מתרחש; כי מתקרבים ומתכוננים לחזור למולדת. הוא רוצה במילת עדוד, ושואל, אם רשאי הוא לגלות לפרץ קורנפלד הצעיר ובחורים אחרים מן ‘המכבי’. אני מרשה לו, בתנאי מפורש, שינהגו בזהירות גמורה ושיימנעו, לפחות בשעה זו, מלהעלות את שמי בכל הענין.

קאהיר, יום רביעי, 11 אפריל 1917.    🔗

סרתי אל מקרורי, במטה הכללי, לומר לו, כי יתכן ומחרתיים יצא סוכננו לדרך וכי על כן עליו להכין את משאלותיו. לויטננט אחד, בשם קִנִי⁻לֵוֵוק, העובד במחיצתו של מקרורי, מתעניין, אם אהיה מוכן לסייע בידו בעבודתו. הוא צובר ידיעות ורשימות על דרכי התחבורה צידון–בירות ונצרת–דמשק. אני מבטיח לבא לעזרתו אחרי הצהרים. מקרורי מודיעני כי יש להם עריק: ניקולה אנסטסיאדיס שיצא בחמישי למרץ את קושטה בתורת קצין. רוצים במטה שאני אחקור אותו על מצב המנהרות ורכבת דֵקוֹבִיל⁴³⁷ בהרי הטאורוס ואמנוס. אחזור לשֵם כך בשעה 5 אחה"צ.

שעות אחרי הצהרים עברו עלי באוסף מפות ורשימות למען חקירת ניקולה ודרכי התחבורה דמשק–נצרת. ניקולה מודה, שלא הרבה להבין בדברים, כיוון שרצונו לערוק בלבד היה לנגד עיניו. אף על פי כן אני מפיק ממנו משהו.

בצהרים, אצל אדמונדס. קבלתי את התשובה שאפשר היה לצפות לה: לדידס לא ידוע מה הן התכניות. בעצם, גם אילו ידע, לא היה רשאי לגלותן. מחד גיסא מדובר בהצלת חיי קומץ אנשים, ומאידך: ישע הצבא כולו.

אבל גם דידס סבור, שלפחות את שרתי יש להוציא בהקדם.

קאהיר, יום חמישי, 12 אפריל 1917.    🔗

לפני הצהרים אצל מקרורי על הדרך נצרת⁻דמשק. בשעה 2.30 באים הורביץ, נוביק ושטיינפלד, ומוסרים לי רשימה של 200 שמות שנרשמו על ידם. אנשים הראויים לשרות ושייענו לקריאה להתיצבות בשעת הצורך.

ליובה מגיע לאחר שעה שלוש. אני מספר לו על השתלשלות הענינים, וגם הוא, כפסקל לפניו, עומד על כך, שלא אסכן את עצמי בהפלגה בים.

הערב עם ליובה. פגישה עם אדמנדס. כמעט שאני מחליט לנסוע לפמגוסטה.

קאהיר, יום ששי, 13 אפריל 1917.    🔗

בחברת ליובה אנו מחליטים על אחרוני הפרטים של הקניות וכו‘. אנו שולחים 10 קילו סוכר, 12 קופסאות חלב נסטלה, 5 קילו שוקולדה, סל קפה, 10X50 גרם תה ויסוצקי, 2 קופסאות גדולות של תה קולוניאלי, 3 קילו סולפט של כינין, 3 ק"ג יוד וכו’. אם יכנסו כל הדברים בלא תקלה, הרי כמוהם כהון רב, ומאידך יהוו מזון ובריאות לרבים.

אני הולך לראיון עם ה⁻C.G.S.. אני פונה ללויטננט⁻קולונל אלן דאוניי. הוא מבקשני להמתין דקה קלה, מכיוון שהרמטכ“ל נמצא בישיבה. מובילים אותי לאחר זמן קצר אל המייג’ור גנרל קמפבל המציג לפני שאלות בענין הדרכים בחבל עזה ויפו. לאיסטרטגיה אין זכר בשיטה זו. קבלן תובלה רגיל המתחקה, לצורך הצלחת מפעלו. אני פונה אל מקרורי ואנו עובדים על הדרך נצרת–דמשק. מופיע קפטן וודס (בוספור) הרוצה לידע מדוע ביקשתי לראות את הרמטכ”ל וכיצד. אני משיב לו, כי לא ביקשתי לראותו, וכי הוא הרמטכ“ל, הביע את רצונו לראותני, כפי שמסר לי הלויטננט פילדינג, שקבע את הראיון. הרוצה אתה לומר ללויטננט קולונל X את אשר יש לך לומר לרמטכ”ל? – לא היה לי דבר לומר לו; הייתי סבור שרצו להציג שאלות בפני: מכיוון שהרמטכ“ל טרוד, ניחא. קפטן וודס הרגיזני בצורה בה הופתע על כי העיזותי פני לבקש פגישה עם הרמטכ”ל.

אחרי הצהריים אני מנסה להתראות עם הקולונל דידס. הוא איננו במשרדו.

קאהיר, יום שבת, 14 אפריל 1917.    🔗

אני הולך לראות את דידס על מנת להיוודע מפיו אם הגיעה תשובה כלשהיא בענין: 1) שאלת העמדה שינקטו בה לנוכח בעית היהודים כפי שהצגתיה. 2) פרעון החוב הישן שהם חייבים לנו.

דידס מודיעני, כי בקשר ל: 1) הם קבלו מברק המודיע על הוראות מפורטות בדואר הבא. בדבר 2) ישנה תשובה עבור 500 ל"ש (??) והוא מטלפן בנוכחותי למיג’ור מלקולם בענין זה. המיג’ור, כדרכו, נעדר ואדמונדס משיב, כי הוא חזר והבריק ללונדון, כיוון שלא היה ברור איזה מן המשרדים חייב לשלם.

ברור, כי יתפתחו סבוכים חדשים, מכיוון שלא אסכים לקבל 500 ל"ש שעה שחייבים לי למעלה מ⁻1500.

דידס מבקש לשוחח. הוא מעורר את בעית כוח האדם היהודית; אני מגיש לו את תכנית המפקד שלי, על מנת לקבל ראשית כל ידיעה מדויקת על כח האדם החפשי אשר בין הפליטים.

אנו משוחחים אח"כ בבעיות של אדמיניסטרציה, מלאי המזון וכו'. אני מסביר לו, כי עליהם להביא עמם פקידים ולמנוע

To stuff the country with Syrians. The are clammish“”⁴³⁸

עבדתי עם לויטננט לווק על הדרכים. אני מתראה עם אדמונדס ואנו מחליטים שלא אסע לפמגוסטה. בקשותיהם של ליובה ופסקל השפיעו איפוא: אנו מוותרים להפצרותיהם. אני מורה לטלפן על החלטה זו לליובה, אשר יצא הבקר עם לייב ברנשטיין כדי להפליג ב’מנגם' אחה"צ.

בשעות אחה“צ אני עובד על הדו”ח אודות המצב הכלכלי והפוליטי בארץ⁻ישראל, שהקומנדר הוגארת ביקש ממני ושהיה עלי למסרו היום.

קאהיר, יום ראשון, 15 אפריל 1917.    🔗

עבדתי במשך כל היממה במשרדו של פסקל על הדו“ח להוגארת. גורדון הקטן עודנו במלון. הוא מתמיה בתכניות הפאר שלו. לא בתל אביב היה צורך להשקיע מאמצים להקים ‘גמנסיה’⁴³⁹ אלא כאן, כאן יש להקים ‘ליצאום’ שיעיב על זוהר כל בתי הספר התיכוניים הקיימים. שההורים היהודים יהיו גאים לשלוח שמה את בנותיהם. בדרך זו היו מיטיבים לעשות שבעתיים עבור הענין הלאומי וכו' וכו'. מתוך נימוס אני מקשיב במשך חצי שעה לדבריו שגולל על אחרים ואח”כ מסתלק.

מרגוליס מחברת נובל ושות', שהיה מתגורר בקושטה, ושכיום הוא באלכסנדריה, נמצא כאן ורוצה בהחלט להכיר אותי. גורדון מציגו לפני. בחור כארז, רוסי.

קאהיר, יום שני, 16 אפריל 1917.    🔗

Shem el Nessim. העיר כמרקחה. אני מנצל את העובדה, כי משרדו של פסקל סגור, ואני מסתגר בפנים ועובד בשקט על הדו“ח שלי. אני נפגש עם הוגארת ומבטיח לו סופית את הדו”ח למחר.

עובד עד 8 בערב.

קאהיר, יום שלישי, 17 אפריל 1917.    🔗

סיימתי את הדו“ח ומסרתיו להוגארת.⁴⁴⁰ פילדינג מעכבני אצלו לשעה קלה. מסתבר, שקצין תורכי, הנמצא כאן בשבי, מסר לו דו”ח המשתדל להוכיח, כי כל תנועת ‘אחדות וקדמה’⁴⁴¹ אורגנה ע“י יהודי סלוניקי והם שמשו מכשיר, פחות או יותר מדעת, למזימה גרמנית של הלשכות המאסוניות. יוצא, איפוא, כי הברית בין גרמניה ל’אחדות וקדמה' קיימת עוד מלפני 1908. אני מוכיח לפילדינג, את הזרויות שבדבר. א) ליהודי סלוניקי לא היה מעולם כל קשר, בגלוי או בסתר, עם יהודי גרמניה. כולם עמדו תחת הפיקוח הישיר של לשכות ה⁻Grand Orient de France. ב) הקצין הנידון מערבב, מתוך כוונה, או בטעות, את היהודים עם הדונמהים.⁴⁴² היהודים שלנו מטיפוטו של קרסו⁴⁴³ כל אחד כשהוא לעצמו מכים על חטא על שסיפקו את המוח והעצבים של המלחמה לאנשי ‘אחדות וקדמה’ [C.U.P.]. ואולם את מרבית הרע עשו הדונמהים ברב מספרם וכו‘. ג) אני מספר לפילדינג על נסיונותי האישיים במשך 101 ימי שהותי ב⁻Ildiz־Kiosk⁴⁴⁴ ושבכוונתם להוכיח כי ה’בושים’ נמצאו במבוכה רבה בעת הצלחתה של מפלגת ‘התורכים הצעירים’. למראה פניהם של Giess, של Weber ואף של העתונאי Weitz אני מגיע למסקנה על תלישותה של התיזה של הקצין הנ”ל.

עבדתי עם לויטננט לווק על הדרכים והתחבורה. אני מקבל תעודת⁻מעבר לבקר במחנה השבויים בהליופוליס. באופן מיוחד אני מעונין ביעקב פלז (18046).

 

פרק שביעי: 18 אפריל – 10 מאי 1917    🔗

קאהיר, יום רביעי, 18 אפריל 1917.    🔗

בקוצר רוח חכיתי בכל הימים האחרונים האלה לחדשות מה’מנגם'. אין אני יכול להחליט אם לעזוב את קאהיר ולצאת אל מחנה הליופוליס, אשר שם עלי להיות ב־9.30, בטרם תגענה החדשות. ב־9 בבוקר אין אדמונדס נימצא עדיין במשרדו. אני תופס לבסוף את לויטננט ניומן בטלפון והוא מספר לי שסמית הבריק על הצלחה מלאה ו־“bunch of news”. הללו לא תפוענחנה לפנה"צ, על כן יש בידי שהות ללכת למחנה. אני יוצא בחפזון רב ובהתרגשות.

מחנה מסודר כהלכה ומטופל מאד. מעולם לא התיחסו לשבויים יחס טוב מזה. לאמיתו של דבר, מעולם לא זכו התורכים בביתם לימי חינגא כאלה.

יעקב פלז הוא שתקן במקצת. אני מתיר את לשונו, כשאני פונה אליו בעברית ומסביר לו למה אנחנו מחכים ממנו. לפנים היה לתמיד הסמינריון בירושלים. זהו בחור בעל חוש הסתכלות טוב למדי. הוא אחוז זועה, כשהוא שומע, שמוסינזון ממשיך להלל את התורכים בהרצאותיו בארה"ב. “יבוא ויכיר אותם כפי שהכרנום אנחנו, בהיותנו בשרותם” קורא פלז.

אני משוחח עמו במשך שעה וחצי. הוא מוסר לי ידיעות מצויינות על המצב הצבאי בלבנון.

בשעה 1 טרם הגיעו ידיעות על שרתי, אם היא על הספינה, אם לאו. קבעתי ראיון עם אדמונדס, לשעה 5.

אני מדייק [לבוא]. בפיו חדשות מייאשות. “היהודים מתנגדים לפעולה. השלטונות חושדים. יוסף ומרת א. על ספון האניה”. הם יגיעו מחר עם האניה ‘קוסייר’.

הרגשתי היא, כי כל זמן שהיתה אפשרות כל שהיא לעבודה, לא היה רשאי יוסף לבוא לכאן.

אני מחליט לצאת מיד לפורט סעיד, ברכבת 6.15. אני מגיע לפורט סעיד קרוב לחצות. חשיכה מוחלטת בעיר.

פורט סעיד – קאהיר, יום חמישי, 19 אפריל 1917.    🔗

אתמול הברקתי ל־י. ארדיטי, סמל בפלוגה ה־6 של ה־Legion d’Orient ⁴⁴⁵ שיבוא לראותני בשעה 8 במלון קזינו. הוא הגיע בדיוק לראיון.

אנו משוחחים בענין ‘לגיון המזרח’. רוח התלהבות קנאית אחזה את הארמנים. אין הם מוכנים להיפרד מרוביהם. אבל הסורים הם אנשי להג מובהקים. בסך־הכל הצליחו להקים שתי מחלקות של מתנדבים סוריים. והללו אינם יכולים להשריש בלבם את הרוח הצבאית. ארדיטי, ששולהב יפה ע"י וייץ, מציע לי את שרותו, אפילו אם בשָרתוֹ את ה’רעיון' יהיה עליו לחטוא חטאים קלי ערך: “יודישע נשמה קען מען נישט [שאצען]”.⁴⁴⁶

אני נותן ידי להסכם ואומר לו שיכתוב לי לפי כתובת 6 שריע קאסק־אל־ניל.

ה־מ.צ.⁴⁴⁷ של הנמל קבלה הוראה ובשעה 10 בערב לוקחים אותי עמם לספינה. שרתי חיורת וחלושה מאד. יוסף נאלץ להקשיב לדעתי על עריקתו מתפקידו. לייב מרוצה.

אנו נוסעים ברכבת הצהרים.

אני למד את דבר הפרעות של יפו היהודית, שני תימנים הוצאו לתליה על העצים. זה כל מה שנשאר מן היהודים בעיר. שוד וביזה בכל השייך ליהודים, לעיניה האבהיות של המשטרה התורכית. ג’מל פחה מבטיח, מתוך ציניזם, כי הוא מגרש את היהודים לטובתם. התנגדותם של אנשינו לעבודתנו היא תופעה שאפשר היה לצפות לה, ומקורה במוגות הלב ובמזימות שקיבלו עדוד על ידי העדרו של בעל הבית. כשאשמיע את קולי ואתפוס את ההגה בידי, תורגש היד הזו והסדר ישוב על כנו.

ב־6 אני הולך למשרד. אדמונדס ומיג’ור מלקולם מחכים בקוצר רוח לשמוע דעתי על המצב. אני מסביר להם, כי ההתנגדות אינה באה מצד החוגים שמהם חששתי (פ. הצעיר פ"צ)⁴⁴⁸ והמלווים בצורת כח האגרוף, אלא מחוגים שנקל להשפיע עליהם באם יש בידיך לתת הבטחות ומתנות שיש לחלקן בכשרון. הם “נרגעו מאד”⁴⁴⁹ והמיג’ור מוסיף באדיבות: “I am sure that what a man can do, you will be one to do and succeed”⁴⁵⁰.

אני מתחיל לעבוד עם העלמה תומפסון, למיין את החומר וקובע פגישה למחר בבוקר עם העלמה תומפסון על מנת להכתיב לה תרגומים או תיקונים לתרגומי ליובה וסמית.

קאהיר, יום ששי, 20 אפריל 1917.    🔗

שיחות ארוכות עם שרתי. היא עומדת על שלה, כי אין היא יכולה, ואף חייבת, להשאר כאן. חובתה קוראת לה לחזור לשם, אל הסכנה, ואני איני צריך למנוע בעדה מלשוב שמה. היא כה פשוטה בגדלותה. אין היא משערת מה רבה אצילות נשמתה.

אני עובד עם העלמה תומפסון על הדו"חים של עפולה. הם מצוינים. שרתי יצאה, בחברת פסקל, לקניות.

אחה"צ שוב שיחות עם שרתי, יוסף וכו'. אני עובד עם העלמה תומפסון. מקרורי מספר לי, כי הוא והאחרים באו “להציץ”⁴⁵¹ בשרתי, שעה, שבחברת פסקל, שתינו תה אצל גרופי. נעים להסתכל בגיבורה.

הערב, בהרצאת הרוזן סה סֵרְיוֹן. חיוכים מבעד לדמעות. קלילות הנאמרת בחן. זמרתה של הגברת שֵבֵליי היתה פיצוי.

קאהיר, שבת, 21 אפריל 1917.    🔗

לאחר שיקול דעת ממושך, איני רואה לפני דרך אחרת אלא להסביר לממונים עלי כיצד, בכוח התפתחות הענינים, נעשיתי ה־“Spokesman” של אנשינו בפני ג’מל פחה וכתוצאה מכך: גם תקותם. בצאתי את הארץ גרמתי להרס כוח השפעתי. עכשיו, טבעי הוא שבעקב הסכנה הנשקפת מצד אחד, ומיעוט התוצאות הממשיות מאידך, מתנגדים בקהילות שלנו, שהארגון שלנו ימשיך בעבודותיו. על מנת להחזיר לקדמותה את יוקרתנו, חייב אני לשלוח חוזר למנהיגים בארץ־ישראל שיסביר להם על הנעשה וכי סכומים מכובדים למדי יועברו להם. אבקש איפוא 2000 ל"ש למשלוח זה⁴⁵² ו־4000 למשלוח הבא.⁴⁵³

נוסף לכך יש לארגן בעתיד את האנשים שפונו, לכוונם לנקודות ריכוז, שהוחלט עליהן מראש כי שם יבוא חיל הים לאספם ולקחתם, כפי שנעשה בעבר לגבי הפליטים הארמניים.⁴⁵⁴ אח"כ להפיץ מיד בעולם כולו מברקים על הנעשה, על מנת לעורר את המצפון הצבורי.

אדמונדס ומלקולם מבינים לרוחי. זה האחרון סר אל דידס וחוזר לאחר כמה דקות: ה־2000 הובטחו. על המברקים, ועל ענין פינוי הפליטים, נדון לאחר זמן. אני חוזר לספר ליוסף ולשרתי על הצלחה בנקודה זו. הם מתפעלים, ואולם עומדים על שלהם, כי בלעדי שרתי לא יזוז הדבר. לאחר ויכוחים ארוכים, מכאיבים מאד, אני רואה עצמי נאלץ לקבל את קרבנה של שרתי. מה אמיצה היא, ושקטה, בהקריבה את עצמה.

לנוכח דוגמה זו של אומץ לב אני שומע בדמיוני את דברי הלהג שישמיע גלוסקין, כשתגיע השעה למסור לי את כמה אלפי הלירות שבידיהם.⁴⁵⁵

אדמונדס סר אחה“צ לברך בשלום את שרתי. הוא מלא הערצה. קצין, אשר נסיונו בקו זה עצום, אמר להם, כי מעולם לא היו ל’אינטליג’נס' דו”חים טובים מאלה של שרתי ויוסף.

שעות הערב מוקדשות לאריזה ולויכוחים. שוכבים לישון ב־1.30 אחרי חצות.

קאהיר, יום ראשון, 22 אפריל 1917.    🔗

קימה בחמש בבוקר. מעיר את שרתי ב־5.30 אנו יוצאים את המלון ב־6.30 ונפגשים בתחנת הרכבת עם יוסף ופסקל.

ברכבת אנו חוזרים ומשוחחים על אלף ומאה ענינים. אנו מסדרים את החשבונות. אני נותן הוראות ואנו יורדים ב־12.40 על מנת לפנות ישר אל הרציף. אף על פי שהשעה היא שעת הצהרים, מטפלים בנו. מפקח הנמל אינו מאחר לבוא ואנו עולים על האניה. האניה תפליג רק לאחר שעה 4. אני כותב מכתבים, וראשית מכתב חוזר על מנת לחזק ולאמץ את לב “המנהיגים”⁴⁵⁶ ולהבטיח להם עזרה בקרוב. מכתבי יפוי־כח לנציגי כדי להשתמש בסכומים שהם נשאים עמם, ולבסוף מכתב לאבא.

יש לי “heated arguments” עם יוסף שהנו מתנדב, פרא. אבל כששָׂרתי לידו, יתקדמו הענינים. לבסוף אני מנשקם בשעה 4 ועוזבם במצב רוח מרומם. אנו מבטיחים זה לזה, לשוב ולהתראות בעוד 3 שבועות. הרכבת של 6.30, מחזירתני קהירה, קרוב לחצות.

קאהיר, יום שני, 23 אפריל 1917.    🔗

בשעה 10 במשרד. (אשר מכאן ואילך אציין אותו בראשי התיבות שלו – (Eastern Mediterranean Special Intelligence B.) שם אני מרצה על המצב ועל החובות המוטלים עלינו עקב המצב בארץֿישראל. כדי להיות יעיל אני זקוק מיד לשלושה דברים: רשות לילך ולהודיע לקהילותינו במצרים על הפרעות ביהודי יפו ולרמוז להם, שניתנה לי רשות להכנס בעקבות צבאות בריטניה לארץ ולהגיש עזרה. מתן רשיון ל’כרמל מזרחי' להעביר אלי את זכויותיה להשתמש ב־4–5000 הלירות של American Relief Fund⁴⁵⁷ שהוחרמו כאן ע"י השלטונות הצבאיים. ולבסוף, רשות להפיץ בעולם כולו מברקים המתארים את המצב לאמיתו בארץ־ישראל.

אדמונדס שלבסוף הפך לגמרי לנושא דברנו, והמיג’ור מלקולם שכדרכו ממהר תמיד לפעול נותנים מיד את הסכמתם לדרישותי וכותבים ברוח זו לדידס, בציינם כי יש בדעתי להחדיר עכשיו לארץ־ישראל 10,000 לירות. מוחלט שאצא היום לאלכסנדריה.

בקשוני לבוא במגע עם קפטן [ג’ורג‘] ללויד החוקר את ה־“assets Palestine”. אנו קובעים פגישה ב־3 אחה"צ ב’שפרדס’.

ה־C/C ⁴⁵⁸ חזר. במטה־הכללי־הראשי פעילות רבה. פילדינג מודיעני כי סר מרק סייקס וללויד (קפטן) הגיעו. סייקס רוצה לראותני ולשוחח עמי, אלא שלפי שעה עלי ללכת לאלכסנדריה. זו אינה הרגשתי. אני מעדיף לדחות את נסיעתי ולידע ברורות היכן אנו עומדים וע“י כך להקרין כמה קרני תקוה על התמונה החשוכה של ה”חורבן“⁴⁵⁹ שלנו. מיג’ור מלקולם, שאני נתקל בו במטה הכללי, אומר לי, תוך כדי שמחה, שדידס מבקש לראותני ב־4 אחה”צ, ומבלי שנתן לו פרטים הבין מדבריו, כי הבעייה היהודית קיבלה ממדים עצומים. אני מבין במה הדברים אמורים.

ז’אק מוסרי, שמעולם אינו מדייק בבואו לפגישות, היה חייב לבוא ב־9.30 הבוקר, ואולם לא בא. הבטיח לשוב בשעה 1 בצהרים, ושוב הוא באיחור. סוף סוף הוא מופיע. אני מעמיד אותו על המצב. הוא אינו רואה ואינו מבין דבר. עודנו ילד בשורות תנועתנו. המעשיה המרגיזה חוזרת ובאה, אפסיותם של מנהיגינו.

בשעה 3 שיחה של מבוא־לענין עם קפטן ללויד. אנו מתחילים ב: גבולותיה של ארץ־ישראל. רכבות, רציפים, בנקים. אין אנו יכולים להמשיך לעת עתה, בגלל הראיון עם דידס.

בהיכנסי אל דידס אני נפגש עם סייקס, המקבלני בחמימות, ומודיעני: “Since you left London your Zionistic affairs have made tremendous progress”.⁴⁶⁰ הוא מצטרף לדעתי, כי כניסתן של ארה"ב למלחמה חיזקה את מעמדנו והגבירה את סיכויינו.⁴⁶¹ נחזור עוד וניפגש. הוא מודיעני, כי ז’בוטינסקי עומד לבוא.

דידס מודיעני שהוא נותן את הסכמתו לכל הבקשות שלי, שהובעו במכתבו של מלקולם. הוא מסכים עמי, כמו כן, שמוטב שאראה תחילה את סייקס ואח"כ אלך לדבר באזני האנשים. הוא פונה לחפש את סייקס וקובע עמו פגישה עבורי למחר ב־9.30 ב’שפרדס'. דידס מברכני:

“to have such a plucky sister. You know also that we never received such fine reports as those sent in by your organization”.⁴⁶² היום אני מבקש בפעם הראשונה טובה מדידס: ליטוינסקי נמצא כאן לצורך קבלת “tender”. המדובר הוא באספקת מזון ל־8000 שבויים, זהו עסק גדול ורבים חומדים אותו. כיוון שליטוינסקי מבטיח לי, שיעביד מספר רב של פליטים משלנו, אני מעיר לדידס על האירוניה ועל החזרה הצודקת של מאורעות [בהיסטוריה], כי פליטים מאצלנו, יהיו ממונים להזין את השבויים התורכים. דידס אץ מיד להמליץ על ליטוינסקי לגנרל דֵביס מה־“Local Resource Board”. אחרנו את המועד: העסק כבר נמסר.

מוסרי חוזר לראותני עם רדת הלילה, כשאני כבר במטה. “שכל ארוז בנייר”.⁴⁶³

קאהיר, יום שלישי, 24 אפריל 1917.    🔗

אני בא אל ‘שפרדס’ בדיוק, לפגישה עם סר מרק סייקס. הלה יצא לפני כרבע שעה, אומרים לי. אני מחכה לו שעה ארוכה, ללא תוצאות. לבסוף אני משאיר לו פתק, כדי לאמר לו עד כמה רצוני חזק לראותו ומבקשו לקבוע לי ראיון אחר.

עד שעה 2 אין חדש. יום חמסין מחריד, 36 צלזיוס בצל, בשעה 2 אחה"צ. לפי חשובי, היום הוא יום הנסיון של ‘מנגם’ לקרב לחוף. היוכתר הדבר בהצלחה במזג אויר זה? אני מלא דאגה על שטרם הגיע אלי מברק משרתי, מפמגוסטה.

אני מבקש את טיילור לסור אלי, על מנת לקבל מידו כמה פרטים על מרק סייקס ועל תקופת שהותו כאן. טיילור טרם נפגש אתו. דומה, שלא ידוע לו על נוכחותו של ג’ורג' ללויד אודותיו אין מדברים וטוב הדבר. טיילור מבטיחני לחזור ולסור אחה"צ, אם יהיו בידיו פרטים.

בשעה 4 הוא חוזר, ומספר לי כי לדברי פילדינג סייקס לא יסע לאל־עריש לפני שתיפול עזה. מאורע שלא ייארע מחר. היהיה סייקס מושלה העתיד של ארץ־ישראל? אני הולך לראות את דידס, המודיעני, כי הוא הוא שקרא הבוקר בשעה 9.15 לפי הוראה של ה־Chief את סייקס ומוסיף: “and I was wondering what became of you”.

כיוון שעל סייקס להיות במטה הכללי הראשי ב־5 אחה"צ, יבקשו דידס לקבוע עבורי פגישה חדשה ויודיע לי על התוצאות. ב־5.30 בא משרת להודיעני, כי סר מרק יעמוד לרשותי מחר ב־9.30. All right.

עמנואל רוזין כותב לי, כי לאחר שהעיר לגלוסקין על חוסר פעילותו – ונתמך בזה ע"י דוד יודילוביץ – קראו לכהנוף, שמסר פרטים בלתי מדויקים על הפרעות ביפו והוטל עליו למסור לי 200 לירות, בלא קבלה וללא שאלות, על מנת שאעביר אותן לארץ־ישראל.

בשעה 9 בערב מזג האויר 30⁰ צלזיוס. המלון, כמעט נתרוקן. קרוב לשעה 10 בערב מופיע משרתו של סר מרק להודיעני, שהנני מתבקש לדחות את הפגישה ליום חמישי, ב־9.15 בבוקר. אין ספק, שסר מרק הוא אדם עסוק מאד, אבל אני מלא חשדות כי דחיות אלה מקורם בנימוקים אחרים בנוסף לזה: יתכן ומשהו מתבשל והוא עדיין איננו בשל.

קאהיר, יום רביעי, 25 אפריל 1917.    🔗

כיוון שאיני נוסע היום, אני פונה אל המטה הכללי לעבוד. מקרורי מרוצה מפגישתי הראשונה עם יעקב פלז, היה רוצה שאשוב לראותו. פילדינג היה רוצה לנטפל באישים של הגליל. מרק סייקס, שאני פוגשו, אומר לי, כי ענינינו מתקדמים יפה, אבל הוא נאלץ לנסוע מחר לאיסמעליה. הוא מבקש לדחות את פגישתנו ליום ששי בבוקר.

אדמונדס לא קיבל כל חדשות מסמית. הוא מספר לי, כי סייקס יאמר לי דברים נעימים מאד.

קבלתי רשות להביא לפלז ספרים בגרמנית:

Lessing’s Werke, Börne’s Werke, Uarda מאת von Ebers.

אחה"צ אני נוסע במכונית למחנה השבויים בהליופוליס. אני למד, שפלז הועבר, עם יתר האירופאים ל’צריפים האדומים' בעבסייה. לאחר שחקרתי שלושה שבויים יהודים אחרים, האחד מבירות ושני האחרים מקושטה, אני הולך אל פלז, שהנו מאוכזב ואומלל האחד. חבריו לשבי מקניטים אותו בקשר עם החקירות הללו. הוא חשוד בעיניהם.

אני מוסר לו ספרים, שוקולדה וביסקויט, ומבטיח לו לשוב לראותו בפעם אחרת, במסיבות נוחות יותר.

אני סר אל פסקל, והוא יוצא ממש מכליו: טיילור מסר לו לתרגם מכתב בעברית שנכתב ע"י נחום סוקולוב אל קולגה יקר (כנראה, גלוסקין) ובמכתב זה הוא ממליץ על מרק סייקס ואומר לו כי הברון בפריז אינו שם את מבטחו אלא רק בו במצרים. כי יום זה יירשם בהיסטוריה וכו'. ומכיוון שלא הייתי במקום, פנה פסקל אל מישהו אחר לצורך התרגום וכבר מסרו לטיילור. אני ממהר אל טיילור על מנת לראות את המכתב במקור, אבל לאחר מעשה.

פלוני, ד"ר מודאוור טוען, כי פיקו (לשעבר קונסול כללי של צרפת בבירות), נציב של ממשלת הרפובליקה [צרפת] לסוריה, קיים אמש באולם ‘שפרדס’ מסיבה לעתונאים, בה אמר, כביכול, כי מתוך הסכם הדדי עם רוסיה, איטליה ובריטניה הגדולה, תקבל צרפת את סוריה sensu latiore: מאל־עריש ועד אדנה ועד לחידקל. היה צורך להתגבר על התנגדותם של הציונים בלונדון, הדבר נעשה. עכשיו מאיימים באופק קשיים מצד הציונים באמריקה; יצמצמום גם־כן. וכך הכל כשורה בטוב ביותר שבעולמות. במטה הכללי הראשי נמצאים במבוכה. אין יכולים להאמין, כי פיקו הרשה לעצמו לאמר זאת.

בערב, הרצאה של מר לפין, מורה בליצאום של אלכסנדריה, על הנושא: “הגרמנים בעיני עצמם”. צורת סיפור לוקה בחסרון רקע ממשי. המרצה סוער מדי כדי שיראה מה הם מקומות התורפה האמיתיים של הגרמנים. לאחר ההרצאה מתפתחת שיחה, בה נוטלים חלק: פסקל, מלמד הצעיר, קלמי, מזכיר המערכת של ה־“Journal du Caire”. קלמי זה מיטיב לשוחח ויש לו דעה מצוינת על עצמו וכיוון שלאו דוקא הצנועים והענווים ביותר הם המצליחים לעתים מזומנות יותר – מובטח לו עתידו.

קאהיר, יום חמישי, 26 אפריל 1917.    🔗

קריאה טלפונית מאדמונדס. אני הולך אליו. עדיין אין כל חדש מנוסעינו. ידוע לנו רק, שה’כדיביאל'⁴⁶⁴ הגיעה לקפריסין ועזבה את האי ללא תקלות.

מברק ממרת סולד. סוף סוף! אבל איזה מפח נפש. ידידינו שם רחוקים עדיין מלהבין מה טיבה האמיתי של מלחמה. בקראי את דברי המברק, דומה, שאני שומע את קולו של גלוסקין. אני מעתיקו כאן, בגלל חומרתו: “כל עוד לא תהיה אינפורמציה סופית ונהיה בטוחים כי אפשר להשתמש בכספים כפי ההוראות לא נוכל להביא את הנאמנים לידי פעולה. לכשאדע את כלל הפרטים המתיחסים⁴⁶⁵ לתחנה, לסיוע, לצרכיך הפרטיים ושיטות החלוקה, אזמן ישיבה. הכל שולחים ד”ש. 28 באפריל, לונדון".

אני שולט בעצמי, על מנת שלא יראה אדמונדס את אכזבתי. ובכן, ידידינו אומרים להכתיב לנו, משם, כיצד להשתמש בכסף, והם רוצים לדעת את דרכי החלוקה. תמימים שכמותם.

אדמונדס אומר לי, שהפגישה עם סייקס תבהיר בעיני את כל הנקודות כולן ואז אוכל לענות להם. “מה טוב”.⁴⁶⁶

איני מוצא את קפטן ללויד במשרדו. בשעות הבוקר אני עובד עם פילדינג על מושבות השומרון והגליל.⁴⁶⁷ ג’נרל רייט ראש חיל ההנדסה, מוסר לי, באמצעות מקרורי, כי ירצה לראותני מאוחר יותר: בעיית מים ירושלים.

אחה"צ עם פילדינג ולווק. אני נפגש עם סייקס, הקובע לי סופית פגישה למחר ב־9.15. ג’נרל רייט מודיע לפילדינג כי בעיית צנרת המים לירושלים אינה דחופה והוא ישלח לקראני בפעם אחרת. אני מסביר לפילדינג את החשיבות הפוליטית שבתכנית זו.

קאהיר, יום ששי, 27 אפריל 1917.    🔗

ב־9.15 אצל סר מרק סייקס. סוף סוף! אנו פונים מיד לנושאים האינטימיים. הוא מבטיחני כי בדברו כאל פטריוט יהודי הוא יגלה לי דברים סודיים מאד שכמה מהם אינם ידועים אפילו ל־“Foreign Office”. סייקס פנה, מאז יצאתי את לונדון, אל ד"ר גסטר. הלה, בהעמידו פנים של כהן גדול, הבטיח לו, כי הוא מסוגל להוביל את הציונות כולה. סייקס נטה להשתכנע ובסופו של דבר הכיר בעובדה כי גסטר מפריז בערכו וכי רגש האנוכיות שבו הורס אותו.

אזי פנה סייקס אל ווייצמן וסוקולוב באמצעותו של הארמני מלקולם. שני אלה מצאו חן בעיניו. אולם היה צורך שלא לעלוב בגסטר, לכן הציע סייקס לקרוא אסיפה בבית גסטר שבה יהא נוכח גם הוא, סייקס, כאדם פרטי ויבחרו נציגים שינהלו אתו ישירות משא ומתן. כתריסר אנשים נוכחו בה: לורד ליאופולד רוטשילד, גסטר, גרינברג, קואן, סמואל, ג’יימס רוטשילד שייצג את פריז, חיים וו[ייצמן], סוקולוב ובנטוויץ‘. בישיבה זו, נהג סמואל, לדעתו של סייקס, יותר מדי “English” ולא היה דיו “Jewish”. אולם בחרו בווייצמן וסוקולוב למען ישאו ויתנו. סוקולוב נשלח לפריז, שם היה לו ראיון עם שר החוץ⁴⁶⁸ ובעקבות ראיון זה היה בידו להבריק בבהירות: "לאחרי ראיון וכו’ שוכנעתי כי הצלחת ה’הסכמה' תבטיח את מימושן של שאיפותינו הארצישראליות".

סייקס התייחס להצלחת עזה כפי שהודיעו עליה רשמית. בהגיעו לכאן גילה את המצב כפי שהוא לאמיתו, ועכשיו הוא מתחרט על שבא. הוא הבריק ל־“Foreign Office” את רשמיו. או, אומר הוא, שמתקדמים קדימה בכוח בהקרבת האנשים והקרבנות הדרושים, או שממשיכים במשחק זה של אני דוחף אותך ואתה דוחף אותי, ואזי, יש להפסיק מיד כל שיחות עם הערבים, הציונים וכו'.

יחד עם זה קיימת הבעייה הרוסית. אם קרנסקי הוא הוא שיגבר ורוסיה תוותר על קושטה, הרי פירוש הדבר, שיש להשאיר את הארמנים, הערבים, היהודים וכו' תחת המגף התורכי. יש צורך איפוא שמכאן ודוקא מכאן תצאנה קריאות אל קרנסקי ומפלגתו לשבחם, ולברכם, על שהם נלחמים לא לצורך כיבושים, אלא למען שחרורם של עמים מדוכאים אחרים: ארמנים, יהודים ערבים וכו'.⁴⁶⁹

ה־F.O. הטיל על הצירות בפטרוגראד לקבל מן המנהיגים היהודים ברוסיה את דעתם: האם ציונים הם, אם לאו? סר מרק תולש את שערותיו. סכלות שכזו. היהודים יחששו לגלות את דעתם. על כן שלח מברק המבקש לוותר על רעיון זה, בהזכירו שאלף ותשע מאות שנות רדיפות וחשדות כלפי הנוצרים השאירו עקבות עמוקים מדי בלב היהודי מכדי שנקוה לתוצאות ממשאל זה, אחרת היא, כמובן, אילו היה זה רצונם של הציונים אשר יקבעו קודם לכך מלת סיסמה.⁴⁷⁰

באשר למברקים, שיש בדעתי להפיץ בעולם, סבור סר מרק, כי די יהיה בזה שאשלח מברק אחד לסוקולוב והוא יודיע על כך לאחרים.

אנו נפרדים בקבענו פגישה נוספת, מחר ב־9.15.

אני פונה אל דידס ומספר לו, כי סר מרק רוצה, כי באמצעותו שלו, ז.א. של דידס, אגיש מברקים המודיעים על השוד ביפו היהודית. הוא מציג את המיג’ור רדקליף הממונה על הצנזורה.

אני מביע את דעתי על הצורך הדחוף להבריק משתי בחינות: מגבית כספים, ובמיוחד כדי להודיע בעולם דברים ברורים ומדויקים בטרם יספיקו התורכים וה’בושים' להפיץ את נוסחתם הכוזבת.⁴⁷¹ מוחלט, לאחר דיון בדבר, שאגיש העובדות מן הנעשה אותן יעבירו ללונדון ושם יוציאו חוזר לעתונות.

בשעות אחה"צ אני מחבר את הנוסח: “Evacuation of Jaffa”.⁴⁷²

אתמול נצנץ במוחי רעיון טוב. יודילוביץ שלח אלי שוב מכתב. טרוניות, כרגיל. השתמשתי בהזדמנות לשלוח את חצי בגלוסקין.

הודעתי לדוד, כי “רבי זאב” יקבל, אם לא קיבל כבר, מכתב מעודד מ“רבי נחום”⁴⁷³: כך תהא שמחתו על מכתבו של סוקולוב מושבתת במקצת. לפחות בפני לא יוכל להתקשט בנוצות.

קאהיר, יום שבת, 28 אפריל 1917.    🔗

ב־9.15 אצל סר מרק. אנו מטפלים בשאלות דלהלן:

א) ג’מל פחה ובני לויתו. מה שאמר לי אתמול סר מרק, בענין עזה, הוא במדה ידועה מחריד: נשקפת לנו סכנת גליפולי שניה. במקרה זה אפנה ואוחז בכל האמצעים שיבטיחו הצלחה. הבה נקנה את ג’מל פחה. בראשית היה ערכו רב והוא היה ראוי למחיר זה. היתה זו טעות לא לשקול [לידו] את המחיר. מני אז הפכוהו פשעיו לבלתי אפשרי. אבל נוטה הייתי להסכים ולנהל עמו משא ומתן מאשר להפסיק את ההתקדמות בארץ־ישראל. סר מרק אינו סבור כי יש מקום להבטיח משהו לג’מל פחה, אולם ישמח אם ינהלו משא ומתן עם ה־minores.⁴⁷⁴

ב) פיקו. מה חלקה של האמת בנאומו כפי שנמסר לנו: סוריה לצרפת, מאל־עריש ועד אדנה וכו‘. סר מרק מאשר [בפני] כי נוסחה זו בדויה. הוא ופיקו עובדים מתוך הסכם. הוא הסביר למנהיגים הערבים, שאם יעוררו עליהם את איבתה החרישית של היהדות, אזי אפילו צרפת, אנגליה וגרמניה [בכוחות] מאוחדים לא תוכלנה להגבר עליה. בכוחה הפאסיבי בלבד מסוגלת איבה זו להכשיל את העצמאות הערבית שבעיניו מייצגת היא כוחות פוטנציאליים חשובים. ואולם, אם יצליחו הערבים להבטיח לעצמם את תמיכת יהודים ואת תמיכתה של אנגליה, יוכלו לעמוד בפני צרפת. הבחירה בידיכם, אתם המנהיגים הערביים. והם בחרו. הם סבורים, כי מוטב שלא להקים נגדם את היהודים. סר מרק סבור, שבאיחוד האינטרסים הארמניים, היהודיים והערביים, אפשר יהיה ליצור משהו עצום במזרח, משהו מעין “buffer state”⁴⁷⁵ וכו’.

ג)יחסה של העתונות המקומית: הוחלט שימנעו כל פולמוס בעתונות המקומית בנוגע ליהודים ולארץ־ישראל, ואולם בו בזמן שאנו איננו רשאים לכתוב גם מלה אחת, מדוע מרשים פרסום ב’בורס אג’יפסיין' של מברק למשל, שהגיע, כפי שאומרים לנו וזהו זיוף, מפריס ושלפיו התארגנו שם היהודים על מנת לקנות מיד אדמות בארץ־ישראל? כוונתו המגמתית של מברק כזה ברורה מדי. סר מרק סבור, שהצדק עמי. סדר נאות יובא בבעיה זו.

ד) Jewish units. אני מעלה שוב את חשיבות הדבר בכלל ואת הרושם שעלול דבר כזה לגרום אם ייטיבו לנצלו, עכשיו, שגם ארה"ב נכנסו למלחמה. הוא תמים־דעים עמי. השאלה היא בדיון, ובעתיד הקרוב ביותר יחוו דעתם.

ה) העמדה, בה יש לנקוט לגבי הצבור היהודי והפליטים שבכאן. סר מרק אינו רואה כל התנגדות לכך, שאנסה להעמיד את הקהל היהודי על התפתחות המצב בארץ־ישראל ואזמין אותם להביע אהדתם בפומבי.

באשר למברקים שיש להפיץ, אשלח באמצעותו, ובאמצעות משרד החוץ, מברק אחד לסוקולוב ואחד לרוזנוולד.

מאצל סר מרק אני פונה אל דידס. אני מגיש לו את תזכורתי בדבר הפינוי של יפו ומשוחח עמו בענין קנייתו של ג’מל. סר מרק נכנס. שלשתנו ממשיכים בשיחה, דידס אינו רואה במה יתפתה ג’מל. הכסף לבדו, לדעתו, לא יספק את האמביציות שלו. עכשיו, לאחר כל פשעיו, לא יתכן למנותו למושלה של סוריה. לפני שנה, או יותר, עמד למכירה, מבטיחים הם. אני ידעתי זאת. גם הם. זהו כל החידוש, בעצם, שאני למד בענין.

אחד בשם לוטפי, מפקד הדיוויזיה ה־16 בעזה, שלח לומר בפי שבוי־מלחמה שהוא מוכן למסור את הדיוויזיה שלו.

אני כותב מיד את המברקים לסוקולוב⁴⁷⁶ ולרוזנוולד ואני נפרד מאנשי שיחי על מנת לנסוע לאלכסנדריה ברכבת הצהרים.

אני עולה לרגע אל אדמונדס ושם אני שומע חדשות. כל החבורה שלנו ירדה אתמול בפורט־סעיד. הים היה סוער מאד. לא היתה כל אפשרות לרדת לחוף, והם הוכרחו לחזור. הם יהיו כאן ב־1.50 אחה"צ.

אני הולך לתחנה לפגשם. הם סבלו נוראות.

אני נאלץ להתרות שוב, בפעם האלף, ביוסף ובליובה שינסו לשמור מוצא שפתם.

אחר ארוחת הערב באים אלי יוסף וליובה. ויכוחים סוערים. יוסף מגלה אופיו האמיתי. הארגון שלנו איננו ארגון. הצבור איננו אתנו. על הצבור לדעה. ‘דר־אל־בַּרַבְּרה’ הוא יקר בעינינו. בקיצור, כל התיאוריות הדמגוגיות הרגילות, אני שולח אותו לכל הרוחות והשדים.

קאהיר – אלכסנדריה, יום ראשון, 29 אפריל 1917.    🔗

סוף סוף אני יוצא לאלכסנדריה ברכבת של 7.30. אני מגיע ב־11 לערך. זה עתה ירד כאן גשם. מזג האויר הרבה יותר נעים משבקאהיר.

רפאל נתבקש ע"י ג’ונס למסור למר מרגוליס מכתב (מסוקולוב, שסר מרק סייקס הביא עמו). אני לוקח על עצמי את הדבר ומביא את המכתב למרגוליס שאינו מבין במה הכתוב מדבר, אולם לאחר שאני קורא הוא מתמלא כעס כנגד גלוסקין על שלא שיתף אותו בתוך הענינים. אני מבטיחו, כי עד לפני זמן קצר לא ידע גלוסקין דבר (ואפשר להוסיף, כי אינו יודע דבר גם היום).

לאחר ארוחת הערב שיחה עם גלוסקין ועם דוד יודילוביץ שאין להתחמק ממנו. אני פורש בפניהם את המצב. אלה הם מוחות יותר מדי מוגבלים, על מנת שיהיו מוכשרים לצאת משיגרתם. הם מודיעים לי, כי אין בידיהם כספים לצורך הושטת עזרה (הם התפארו, איפוא, לריק) ורק בכספי ה’כרמל מזרחי' רשאים הם להשתמש, ולטובת הכורמים בלבד – אילו היו מקבלים רשות לשלוח זהב.

ברור הוא, אני אומר להם, כי אין אף להעלות על הדעת הגשת בקשה שכזאת. השלטונות הבריטיים מציעים עצמם להביא עזרה לקרבנות הפעולות הצבאיות, אבל לא לקבוצה בעלת זכויות מיוחדות ולה בלבד.

הקיצור, הם יהרהרו בדבר, הם יתייעצו וכו' וכו'. במשך כל הערב לא שמעתי מפיות שתי הבובות האלה הבעת דעה אף לא אחת, רעיון כלשהו. הם מעוררים גועל. גלוסקין רוצה להוציא מפי מה יאמר לו סר מרק שעה שייקרא אליו. אני מוהל מים רבים לתוך יינו, שעה שאני אומר לו, שגם אנשים אחרים קיבלו מכתבים מסוקולוב.

אלכסנדריה, יום שני, 30 אפריל 1917.    🔗

פגישה עם סולומיאק המשמיע באזני את השקפתו על מגמות הכנסיה הרוסית בארץ־ישראל. אם בגלל נקודות הראות שלו האפלות במקצת, אם בגלל היות הנושא חדש מדי למעני וע"י כך קשה לי לעקוב אחריו, אין הבעייה כולה נראית לי ברורה למדי. רוסיה נוטה להלאמת כנסייתה. היא תבקש את רשות התפילה העצמאית במקומות הקדושים. במאבק בין הכנסיה היוונית והכנסיה הרוסית הראשונה זקוקה לעזרה, עזרתנו תהיה רצויה בעיניה. הכנסיה היוונית מתנגדת לשאיפות ה’ערבופונים'.⁴⁷⁷

פגישה עם גלוסקין, יודילוביץ ועם כהנוף – שהספיקו כבר להביאו הנה. לגלוסקין היתה פגישה עם וייץ (פגישה שעלי להתעלם ממנה) והוא מוכן כבר כמעט למסור את כל הכסף, אבל לועדה. אנו קובעים את השמות דלהלן: גלוסקין, יודילוביץ, וייץ, מרגוליס, פסקל, מוסרי, כהנוף. את עצמי אני מוציא.

גלוסקין בטוח שמרגוליס לא יסכים. אני מבטיח לו את ההיפך, הסיבה לכך, הוספתי, לאכזבתו הרבה של גלוסקין, היא שנאמר לי כי לא מן הנמנע שהוא שקיבל מכתב וכו' וכו'.

אני הולך למצוא את מרגוליס ומשפיע עליו שיסכּים. אנו משוחחים בענין זה חצי שעה. ריקנותו גדולה עוד מזו של גלוסקין.

ואלה הם נציגיו של עם המקובל כנבון וחזק!

אני מטלפן לפסקל שיסור אלי מחר עם מוסרי. הלה, כמובן, אינו פנוי. מסתבר שלעולם אינו פנוי לצורך משהו רציני.

אלכסנדריה, יום שלישי, 1 במאי 1917.    🔗

פגישה חוזרת עם סולומיאק בענין נטיותיה של הכנסיה הרוסית. סולומיאק קיבל ידיעה, שאני הקימותי שירות סדיר של מטוסים עם ארץ־ישראל והוא עומד על כך שאתן לו פרטים על גורל כרם השקדים שלו בפתח־תקוה. אני מסביר לו שהוא אידיוט.

בשעה 3 ישיבת הועדה שלנו. אני מרצה על המצב. פותחים בויכוחי סרק. מרגוליס נעשה טיפש יותר ויותר וגלוסקין היסטרי יותר ויותר. אין תקוה להגיע לכך שייעשה דבר מה ע"י כסילים כאלה. גלוסקין חרד למצב הקופה. אם לא יוגד במברקים בברור, כי האנגלים ישלחו את הכסף לארץ ישראל, לא ינתנו הכספים.

בסופו של דבר מקימים את “הועדה המיוחדת לעזרה לתושבי ארץ־ישראל, קרבנות הפעולות הצבאיות”. כרמל נותן 1000 ל"ש, פסקל 600, גלוסקין אישית 200, ופקידי כרמל 200.

ישיבה מרגיזה, טפשית משעה 3 ועד 9.20 בערב. שוטים שכאלה! אני נד לוייץ ולפסקל. אני נוסע ב־11.30 בלילה.

קאהיר, יום רביעי, 2 מאי 1917.    🔗

ראיון עם אדמונדס. קבלתי רשיון עבור יוסף לילך למקום ההתקפה אשר שם נפל אבשה. אני שולח את יוסף לאלכסנדריה ומשם יחזור מחר ויצא שוב אל רפיח ביום ששי.

עם שרתי טיול לפירמידות.

קאהיר, יום חמישי, 3 מאי 1917.    🔗

אמש טלפן אלי פילדינג והודיע לי שאסור אליו הבוקר בשעה 10, ואולם זמן מועט לפני 9 צלצל אלי מקרורי על מנת להודיעני, כי שני הקצינים היהודים חיים דוד (מייזל) ואליהו סולוב הגיעו וכי טוב יהיה שאלך מיד לראותם בקסרקטיני קאסר־אל־ניל. אני הולך. שני הבחורים מאושרים, שהצילו את עורם מהגהינום התורכי. הענויים הגופניים והמוסריים המתוארים בפיהם הם מעל לכח אנוש. לאחר פקפוקים רבים החליטו לערוק. אפילו הספורים על הפרעות ביהודי תל־אביב לא שכנעו אותם לעשות זאת, ואולם מותו של הלפרין הצעיר (בנו של ‘בעל השגעונות’ מיכאל הלפרין) והעלבונות הגסים והבלתי צודקים מפי קציניהם הבכירים דחפו אותם, בסופו של דבר, לעבור אל האנגלים.

מצב רוחם כה ירוד, עד שמייזל אומר לי, כי מחשבתו אינה נתונה לשום דבר. לא לאינטרסים הלאומיים ולא לכל דבר אחר. הוא חושב רק על הצלת עורו, ואם אפשר, על נקמה בתורכים. הוא מלא הערצה לחיל האנטולי לעומת זה הרוּמֶלִיוֹטים הנם פחותי־ערך.

אני סר אל פילדינג ושומע מפיו שווייצמן יצא לדרך ב־11 לחודש.⁴⁷⁸ טוב. באשר לתעמולה שלי בין הפליטים כאן, אוכל להביאה לידי פעילות ותנועה לאחר שאודיע במברק לווייצמן. מכיוון שעמדתי על כך שהוא בעצמו יבוא להכין את הקרקע, מעדיף אני כי יהא זה הוא אשר יפתח במסע התעמולה הגדולה.

פילדינג מודיע לי, כי בהתאם לאשר אמרתי לו מראש, למברק (המזויף) של ה’מוקטם' היתה השפעה (ולדעתי זו היתה המטרה) והוא עורר חרדה בקרב הסורים. נכבד מקרב הערבים (אני מביא את פילדינג להודאה כי היה זה השייך מוחמד קלקיליה) התראה עמו ובקשו להכריז Urbi et orbi שכל קניית אדמה שנעשתה בתקופה שבין פרוץ המלחמה וסיומה, לא תוכר כחוקית בעיני האנגלים. וזאת על מנת למנוע מיהודים, צרפתים ואנשים אחרים, לנצל, ללא מוסר כליות, את דלותם של בני המקום ולרושש אותם.

אני מסביר לפילדינג את כל המזימה הסורית ומעמיד אותו על פחדו של השייך הנ"ל שמא יאבדו רווחיו בדמי תיווך. אני מעלה את עמדתו ההירואית וההוגנת של הברון ומוכיח לו עד כמה בלתי אפשרי הוא למצוא קפיטליסט רציני שייאחז בהזדמנות זו אלא אם כן יהא זה אחד כסורסוק או טוּאֵני ודומיהם.

פילדינג מזמין אותי לבוא לסעוד עמו בשבת בצהרים ב־Turf Club, העורך־דין הראשי מיג’ור לורד פרסי מבקש להכירני. הוא מתעניין בציונות מתוך גישה דתית, בעצם.

אדמונדס מודיעני, כי הוחלט ש’כרמל מזרחי' יתן לי המחאה על שמי. אני אחתום ואעבירה לזכותו של מיג’ור מלקולם, אשר יקבל רשות לגבותה ויודיע לקצין הממונה על הרשיונות.

אני מטלפן ליודילוביץ ברוח זו. הוא מוצא, כי לא די בכך. יש לו צורך בקבלה כפי השגתו, ולא כפי השגת האחרים, כיוון שאחרת לא תהא בידו תעודה לצורך הארכיונים שלו, אשר תוכיח מה רב היה חלקם של גלוסקין ושלו בפעולה זו לנוכח ההיסטוריה. אני שולח אותם לאלף אלפי רוחות.

קאהיר, יום ששי, 4 מאי 1917.    🔗

בשעה 9 אני מוליך את יוסף אל קפיטן וודס המוסר לו תעודת־מעבר על שמו של גולדברג לאיזור רפיח. מיג’ור, שהערבית שגורה בפיו, יטפל בו בדרך. הוא יוצא ב־11.

בצהרים אני מלווה את שרתי לבית הנתיבות בדרכה לאלכסנדריה.

בשובי מודיעים לי שמיג’ור ג’נרל רייט מהנדס ראשי, רוצה לראותני בענין צנרת המים לירושלים. ישיש מעניין. הוא מונה 35 שנה של שירות בצבא הבריטי והוא גאה על כך שהצבא הבריטי לא היה מוכן למלחמה, הואיל ודמוקרטיה אינה יכולה להכין מלחמה ומדיניותה היא בהכרח מדיניות של “מהיד אל הפה”.⁴⁷⁹ אנו מדברים על ההידרוגרפיה של השפלה והשרון. מכאן הצורך להכין מראש חלקי חילוף למנועים, מכונות חקלאיות וכו'. הוא ימנה קצין שיעבוד עמי בנידון זה. הוא מתאונן על המחסור בחטיבה מיוחדת של קצינים שיעבדו על תכניות לעתיד, תכניות קונסטרוקטיביות.

אחה“צ שיחה קצרה עם דידס. הוא מסכים לנוסחת המברק שיופץ ע”י הועד. הוא מבקשני להגיש לו את הנוסח ואת רשימת הכתבות, והוא יעסוק במשלוח.

אני משוחח עמו בענין שבויינו מייזל ופונרוב, כמו גם על יעקב פלז. הוא יטפל בדבר. הבעייה היא: כיצד יקיימו את עצמם ועל חשבון מי, והאם יגייסו אותם ל’גדוד העבודה'.

אני סר אל מייזל ופונרוב. חקירה ארוכה. אני מבטיח להם לשלוח מברקים למשפחותיהם באמריקה.

כהנוף קיבל מדוד יודילוביץ מכתב חצוף וכוזב כאחת. הוא מציג אולטימטום בעל 4 סעיפים. 1) לחתום על הפרוטוקול. 2) שפסקל ימסור שטר על 600 לירות. 3) שאוציא להם רשיון על שם ‘כרמל’. 4) שאשלח להם, כמוסכם, (וזהו שקר וכזב), את הקבלה על המברק שקיבל אישור מאת השלטונות ואז ימסרו לי את הצ’יק על סך 2000 לירות. סוף לדבר! אני נודר נדר לעצמי, כי לא אשוב לעבוד עם הטפשים הללו. לעולם לא!

ישיבה: פסקל, ז’אק מוסרי ואנוכי. אני מעמיד את מוסרי על המצב ועל הצורך להמשיך בועדה מצומצמת ללא גלוסקין. במקרה זה יש ברצונו לתחוב לועדה קטאווי קטן, סיקורל ואת הפרקליט אלכסנדר. אנו נותנים הסכמתנו רק לזה האחרון.

יודילוביץ מודיע על בואו הערב לקאהיר. קבלת פנים נאה מובטחת לו.

קאהיר, שבת, 5 מאי 1917.    🔗

ליודילוביץ לא היה עוז בלבו להראות את פניו אמש והבוקר. לעומת זה, הזמינו את פסקל [למשרדי] ל’כרמל מזרחי'. הוא אמר לדוד כי היות שהמכתב החתום ע"י גלוסקין הכיל בתוכו דבר־זיוף הרי שהוא, פסקל, בלא כל קשר עם מה שיעשה אהרנסון דוחה כל השתתפות בועדה שגלוסקין חבר בה, לאחר שזה היה מסוגל לחתום בשמו על החלטה בדויה, מעשה זיוף.

דוד יודילוביץ חושש להראות בפני, מה גם, כי עקב פיזור־דעתו הרגיל, שכח להביא עמו את הטיוטה שלי לפרטי־כל⁴⁸⁰ והוא ירא – ובצדק – פן אאשים אותו בשכחה מתוך כוונה תחילה. מרגוליס הזקן חתם על הפרטי־כל בהסתייגות, כלומר: הוא מסיר מעל עצמו כל אחריות בנידון לחלקו הפרופורציונאלי ב־2000 הלירות, אם במקרה של אי־אפשרות, לא יגיע הכסף [לתעודתו].

אני טרוד במטה הכללי ועם שבויי המלחמה חיים מייזל, שלמה פונרוב ויעקב פלז.

בערב פגישה עם פסקל ומוסרי. האחרון מודיענו, כי מחכים כאן לגלוסקין. אולם דוד וכהנוף מבקשים מאתו להתערב בדבר ולדבר עמי. אני דוחה כל מתווך. אם יש להם לומר לי משהו, יהיו אמיצי לב ויאמרו לי זאת בעצמם. אין כל מקום להסתתר מאחורי גבם של מתווכים.

ז'. ארדיטי בא לראותני. אני מזמינו לארוחה ואנו משוחחים.

ג’ורג' פיקו, מי שהיה קונסול כללי בבירות וכיום קומיסאר של סוריה הצרפתית, שוהה בשעה זו בעזה. כל המשלחת הצרפתית כאן נמצאת לפקודותיו באופן ישיר. דומה, שאפילו ‘לגיון המזרח’ יסופח אליו כחייל משמר ראשו. המשלחת הצבאית הצרפתית בסואץ (קולונל ברמונד) מורכבת בעיקר ממומחים מיועדים עבור חג’אז, לאחר שיעודה שונה, הועמדה גם היא לרשותו של פיקו.

האישים של ‘לגיון המזרח’ הם:

1) קומנדנט רומייה, 40–45 שנה. אחיו של דיפלומט, הוא עצמו מאד דיפלומט. איש צבא אמיתי. מיושב ונבון וקשה להונותו. נשלח לכאן על מנת ללמוד את מצב הארמנים שהאנגלים עמדו להכניסם לגדודי העבודה. הוא התחייב לגייס גדוד של 1000 איש. למעשה גייס 1500. הארמנים נלהבים והנם חומר אשר עושים ממנו חיילים מצוינים. הארגונים והחברות הלאומיות של הארמנים הגישו, אגב, עזרה מצוינת⁴⁸¹ למאמציו של רומייה.

בראשית, אסר הלה באופן חמור כל הרמת יד נגד המגוייסים הארמנים. אבל היה עליו להתאכזב קמעה. מספרים, כי בשל עבירות על המשמעת, אמר שיש צורך כביכול לקבוע את המגף אי שם בגופם.

2) לויטננט רוברט קולודר, לפנים ממלא מקום קונסול בבירות. פקחות נדירה. תרבות עליונה. מידה רבה של פסיכולוגיה, אבל קפריזי־הססני, בלתי מוכשר לחזות דברים מראש, ונוקט בשיטת “מן היד לפה”, רודף נשים מובהק. איש החברה הגבוהה⁴⁸² משוגע לטניס. יש לו אהבה המטילה עליו צל: לֵלי – פילגש ותיקה מבירות, יצאנית שגורשה מאצל מוסה סורסוק וכו'. היא הנה שוב ביחסים מצוינים עם קולוּדר ונודעת לה השפעה רבה עליו.

3) קפטן פור, מפקד המחסנים בן 60–65, קפיטן של ‘זואבים’.⁴⁸³ דמות צבאית מושלמת. הצליח לתפוס בידיו במהירות את ניהול השירות שלו והדבר לא היה קל ביותר. למרות היותו טרדן, אלכוהוליקן, הא מלא מרץ, פועל ביושר ובעל עין־בוחנת. כאיש צבא מדבר גבוהה אבל פשטני בפוליטיקה.

4) אדיוטנט הוברט פורטליס, מיפו. בדיוק מה שאפשר היה לצפות מהחוגים בהם נתחנך. רברבן, ריקא.

קולודר ניסה לארגן את הסורים ונכשל בטעויות גסות ודומה שקלקל לעצמו את היחסים עם החוגים הגבוהים. מכאן המצב העלוב בגיוס הסורים.

לקומנדנט רומייה מזכיר פרטי סרג’נט פש מקושטה.

קאהיר, יום ראשון, 6 מאי 1917.    🔗

הבוקר טלפנתי לוייץ על מנת להתיעץ עמו בענין הקומבינציה החדשה: ועדה בלי גלוסקין או יודילוביץ. מתוך נטיה טבעית להיפוכם של הדברים, מגלה לפתע וייץ, שיש בהם צורך. יש להכריחם ליתן את הכסף ורק אח"כ אפשר יהיה לשלחם. לא נוכל לבוא לידיד הסכם דרך הטלפון. נתכתב.

יודילוביץ לובש עוז ובא לראותני אצל פסקל. אני אומר לו גלויות שהם הוכיחו פשוטו כמשמעו כי הם כ“עכברא דשכיב אדינרי”⁴⁸⁴ וכך גם הפסיכולוגיה שלהם. ועל זאת לא אוכל להוכיחם, כשם שלא אוכל להוכיחם על שאין הם שחורי־עור או גבהי קומה.

יודילוביץ סבור כי גלוסקין יבוא עוד הנה; הוא מדבר על לבו של הלה. אולם גלוסקין פחדן וזהיר ולא יבוא. אגב, יש לו נימוק מן המוכן: אשתו נופלת תמיד למשכב, ובעתו. ברצותו להדגיש את חוסר אמונו, אמר גלוסקין, בהזדמנויות רבות: “אהרנסון דיבר באזנינו על הודעה לעתונות בענין הפרעות בתל־אביב, ואולם דבר לא ראינו בעינינו. אהרנסון הבטיח לנו…” הוא רשאי להרגע עכשיו. ה’מוקטם' הוציא אמש מברק המודיע כי לדברי ה־“Jewish Chronicle” מלונדון פרעו ה’יוניוניסטים' פרעות, שדדו וכו‘. ה’יוניוניסטים’ – כשם תואר לשודדים הערבים הנבזים שבלשון נקיה לא יתכן להאשימם בקול רם. אכן, זוהי המצאה.

בערב, לפי יוזמתו של ז’ק מוסרי, מטלפן אלי הפרקליט אלכסנדר בבקשו לטהר את לקוחותיו: ‘כרמל מזרחי’. הוא האיש אשר יעץ, לפני זמן רב, שלא לפעול כל פעולה שהיא בלא רשות, אלא שהוא פרקליט רע של ענין רע. בסופו של דבר הוא מוכן להסכים לכך שהצורה שהוצעה ע"י המטה הראשי היתה מספקת. מחר נתראה במשרדו. יודילוביץ מעורר בי רחמים, השד המסכן. יש בלבו רגש יהודי, אבל גלוסקין שולט בו בעריצות. אנו מבלים את הערב בצותא, בשוחחנו על לא־כלום. זה מרגיע אותו.

קאהיר, יום שני, 7 מאי 1917.    🔗

אני מוסר ליודילוביץ חבילה של ‘החרות’⁴⁸⁵ לקריאה. הוא נרגש, המסכן. הוא מודיעני שגלוסקין נסע ברכבת של שעה 7 לפנה"צ.

בשעה 9 אני ב־E.M.S.I.B. ושם אני נפגש גם עם הקפטן I.M.S אנו עושים ונותנים בענינינו. הוחלט, שה’מנגם' תפליג ביום השני הבא, 14 לחודש. W.S.E. מודיעני, כי מאמריקה בקשו לדעת, אם משרד זה יסכים לקבל כספים עבור ארץ־ישראל. מסתבר כי יוליוס⁴⁸⁶ הוא שהשיב כבר על קריאתנו. All right.

אני הולך אצל עו"ד אלכסנדר המסביר לי את מצבו של ה’כרמל'. מתאים למצב הידוע לי כבר. לדעתו, די בצלצול טלפוני אחד מהמטה הכללי הראשי, אל ה־Licensing Officer המודיעו לבל ידאג בדבר 2000 הלירות ששולמו לאהרנסון והכל סודר.⁴⁸⁷ כיוון שהיינו מוכנים לעשות הרבה יותר מזה, אין איפוא מקום להמשיך בויכוחים.

בעת שאנו משוחחים מופיעים גלוסקין, יודילוביץ וכהנוף. אני לוחץ ידים ומתחמק לפגישות אחרות.

המברק מאמריקה מאפשר לי לסלק את גלוסקין בכל הנוחיות אחת ולתמיד.

כתום ארוחת הצהרים מבקשים גלוסקין ויודילוביץ להגיע עמי להסברת דברים ‘גלויה’. עולים לחדרי ואני אומר להם ישרות מה היא גישתי שלי ונקודת השקפתי. הם לא הראו לי כל ערנות ואף אמון לא נתנו בי. אני באתי אליהם בהגישי להם יצירה מן המוכן. תחת להפיק מכך תועלת, החמיצו אותה. יטענו, איפוא, לגבי עצמם. גלוסקין מבטיח לי, כי לא היה חסר אמון אף לדקה אחת, אולם פשוט לא היה סבור, כי הוא יכול לעשות את הדבר. אולם העו"ד אלכסנדר מבטיחו נאמנה כי הכל אפשר להסדיר. ואזי הוא מודיעני כי הצ’ק מוכן כאן. רב תודות, עכשיו איני זקוק לו, כאשר איני זקוק גם לכל שיתוף הפעולה הזה שבו, כבר מן ההתחלה, על ארבעה אנשים להתאפק לבל יחזיקו זה בזה כדי שלא יתלשו איש שער רעהו.

ז’ק מוסרי ארגן פגישה להערב בשעה 6.30 אצל העו"ד אלכסנדר. אני מבטיח לבוא שמה.

בשעה 4.45 במכון המצרי, להרצאתו של ויקטור מוסרי על תנאי הקרקע והאקלים של מצרים מבחינת גידול הטבק. קודמת להרצאה זו הרצאה אחרת הניתנת ע"י אנדיבּבּוּאן בּי על גג המקדש של קֵרום בפַיוּם. הרצאה זו ארוכה מדי. לבסוף מגיע תורו של מוסרי. הוא הופתע בראותו אותי. אילו, אומר הוא, ידע שאהיה כאן, כי אז היה מביאני לתרום חלקי. הוא ליקט ליקוטים, וכבר בראשית הרצאתו תעה בדרך. הוא מעביר מקבילות בלתי אפשריים, בין הוואנה ומצרים. זה נראה פשוט כבלתי הגיוני. מבחינה אקלימית ההפרש הוא יסודי. אין יכולים בארץ צחיחה לקוות להישג דומה לגידול כל שהוא שבארץ טרופית. לאמיתו של דבר, במה דנים כאן? בגלל מחסור טבק במצרים, כתוצאה מהמלחמה עם תורכיה וההסגר על יוון, מעוררים את הבעייה של גידול טבק, פחות או יותר רגיל, על אדמת מצרים. הדבר ברור, שלא לעברה של הוואנה יש לפנות. יש להסב את העיניים אל פני סוריה ואנטוליה. אולם היות ואין עדיין בנמצא מונוגרפיות על הגידולים בארצות אלה, הפתוי להסתמך על החמר שב־Bureau of soils שבושינגטון…

מהמכון, שם נוכחו אביגדור וז’ק מוסרי, אני ממהר עם זה האחרון אל העו"ד אלכסנדר. סמוך לבואנו מגיע פסקל. גלוסקין ושני בני לויתו נמצאים שם זה מכבר. חליפת דברים ארוכה ומדאיבה מתקיימת בינינו, ואולם אני אומר לגלוסקין את כל האמת שהוא ראוי לה ופסקל אינו חוסך ממנו דברים בוטים גם הוא. דומה שזה מכבר לא שמע גלוסקין דברי בקורת וניתוח כה גלויים. ניקרנו לו את יהירותו. אני מסרב באופן קטגורי לקבל את ההמחאה שמנופפים עתה לנגד עיני על מנת לשבות את לבי. אני דוחה את שיתוף הפעולה עמו; משום שכבר מאז הפגישה הראשונה יצאנו עם הרושם כי חסר לב הנהו וכי תחת להרגיש יחד עמנו הסתייג והיה צורך לעקור ממש מאצלו את הסכמתו, שאגב לא אחר לחזור בו ממנה. מכתבו לכהנוף⁴⁸⁸ היה מחוצף והכיל בתוכו זיוף. אנו נסתדר בלעדיו.

הטפותיהם של מוסרי ואלכסנדר לא הזיזו אותי מדעתי: הלאה מזה גלוסקין.

קאהיר, יום שלישי, 8 במאי 1917.    🔗

אני מודיע טלפונית לוייץ על התוצאות. הוא מודיעני, כי בהתאם לחוזה שלה, אין מרת אני לנדוי⁴⁸⁹ יכולה להיות חברה בשום ועדה שהיא. מצוין, אנו נסתפק, איפוא, בועד זמני מורכב ממוסרי, אלכסנדר, וייץ ופסקל. אנו קובעים פגישה עם אלכסנדר לשעה 5 אחה"צ במשרדו, לצורך הקמת הועד.

עבדתי על החשבונות הנושנים והכינותי את ה“תביעה הכספית” שלנו העולה לסך 1413 לי"ש, 13 שילינג, 6 פנס.

טיילור מודיעני, כי דומה שהבדואים עוזרים לקצינים התורכים לחדור לשורות האנגליות. השייך של חאן־יוניס נתן כנראה מקלט לקצין תורכי. מה לעשות? הציעו לו שיטפל בדבר. אני מייעץ לו שיסכים, אלא שיחכה לשובו של יוסף בטרם יכין את תכניתו.

לפתע מופיע יוסף אחה"צ. הוא היה בפורט־סעיד ומשם בסירת מפרש לדיר־אל־בלח. מכפר זה ירד דרומה ברכבת.

יוסף טוען, כי מצא חזרה את המקום בו הותקפו, ושם נהרג ידידנו המסכן. ואולם מני אז הישירו את הקרקע, קבעו את פסי הרכבת, חפרו חפירות הגנה. שוב אי אפשר למצוא את עצמותיו של אבשה שלנו חסר המזל.⁴⁹⁰

הקרב, הוא מספר, נמשך. ירי התותחים אינו פוסק. הוא ראה התקפת מטוסי האויב ונאלץ להסתתר במקלטים שבחפירות עם כל האחרים. יגיש דו"ח מפורט על שעבר עליו. יוסף נוסע בערב לאלכסנדריה.

ב־5 ישיבה אצל העו"ד אלכסנדר. אנו מתרגמים את המברקים לאנגלית ועורכים את רשימת המוענים.

קאהיר, יום רביעי, 9 במאי 1917.    🔗

בבוקר עבודה על הרמינגטון לשוות צורה נאה למברקים שלנו ולרשימת מקבליהם. הכל מוגש לדידס אחה"צ. הוא מבטיח לזרז את המשלוח.⁴⁹¹

סר מרק חזר היום. אני משוחח עם מקרורי על תכניות שונות כיצד לנחות בגבם של התורכים. הוא חולם על מסע צבאי שיבוא מכוויית לאלפו. לדעתי הרפתקה מסוכנת מאד. אם כך, אפשר להביא בחשבון גם את עקבה – מען באותם התנאים.

אני חוזר לתכניתי שלי: נחיתה בסביבי הכרמל וקרב בעמק־יזרעאל. מקרורי מסביר לי כי זוהי question of policy ושאפילו [גנרל] מוריי לא יוכל, על דעת עצמו, לקבל החלטה כזו. מקרורי אומר לי, שאדבר על כך עם ה־C.G.S. כשאתראה עמו. וסיר מרק?

He is a free lance, is he not? A political officer. ⁴⁹² מקרורי מסכים כי יתכן שזה האיש הנכון ומעודד אותי להביא בפניו את רעיוני. לעתים תכופות מתקבלות החלטות כאלה על סמך הצעת רעיון שבא מאיש מן הצד.

טיילור סר אלי בענין הבדואים המרגלים ושואלני אם אני מוכן לעזור לו ברצינות, המשרדים השונים מושכים לכיוונים שונים. אני מסכים לעבוד [עמו], אם לא יהא זה בניגוד לרוח הממונים עלי.

מברק של רויטר מביא הערב, מלה במלה, את תזכירי – “פנוי יפו”.⁴⁹³

קבעתי פגישה עם קפטן ללויד ליום ששי, ב־9 בבוקר. הוא חזר זה עתה מחזית עזה. הוא רוצה לשוב ולדון עמי על הרעיון להרוס את עבודות הבנין (גשרים) של מסילת הרכבת בסביבות תול־כרם. רעיון שזה שלושה חדשים שאני הורג עצמי על מנת להביאם להסכים לו.

קאהיר, יום חמישי, 10 במאי 1917.    🔗

אדמונדס מודיעני, כי במשרדו של מקרורי מחפשים אותי הבוקר. אני הולך, ושם מודיעים לי כי “General Wright is thirsting to see you”.⁴⁹⁴ אני עולה אליו ושם מציגים אותי בפני מיג’ור נביל הרוצה לעבוד עמי על ההידרוגרפיה של הדרום. אנו קובעים פגישה למחר אחה"צ.

בפרוזדור אני נתקל בסר מרק, טרוד מאד, כמתמיד. אעפי"כ נעצר לשוחח עמי. ווייצמן הבריק, כי תכניותיו הן לנסוע לאמריקה. על כך השיב סר מרק, שאין לא בדעתו ולא בדעת אהרנסון להתנגד לתכניותיו. אם אינו יכול לבוא לכאן, יספיק אהרנסון לבדו, אבל במקרה זה עליו לקבל הוראות מפורשות מהצד הציוני. סוקולוב המסכן. ב’פוריין אופיס' התבטא סר מרק ללא חמלה: “או שאתם אינכם נכנסים לארץ־ישראל, ובמקרה זה הפסיקו כל תעמולה ציונית, או שאתם נכנסים – ויהיה זה אפילו בחג המולד – ואזי המשיכו בתעמולה.”⁴⁹⁵

נקבעה פגישה עם סר מרק למחר ב־9.30 בבוקר.

טיילור מודיעני כי תכניתו אושרה. ימסרו לידינו את האינטליג’נס של החזית. קבענו פגישה למחר, לאחר שאשוחח עם יוסף שאני קורא חזרה מאלכסנדריה. מסרתי לדידס כתובות של אשים ברוסיה,⁴⁹⁶ למשלוח מברקים.

אחה“צ עבדתי בספריה סולטנייה. פגישה עם אדמונדס, לו אני מוסר חשבון תביעתי על 1413 לי”ש ו־13/6 שילינג.

 

פרק שמיני: 11 מאי – 30 יוני 1917    🔗

ספריה סולטנייה.קאהיר, יום ששי, 11 במאי 1917.    🔗

בשעה 9 אצל קפטן ג’ורג' ללויד. הוא מדבר באזני על תול־כרם, גשרים שיש לפוצץ ammunition dumps וכו'. הוא שואל אם נוכל להשיג resident agents על מנת להוציא לפועל עבודות כאלה בממדים רחבים. אני משיב, כי אם התנאים הם כתנאים שלפני פינוי יפו – התשובה היא כן.

שיחה ארוכה עם סר מרק. הוא מודיע לי, כי הצירות האנגלית בפטרסבורג השיבה, שלעת־עתה אין היא רואה כרצוי את משאל־העם היהודי על הציונות. כיוון שגישה זו מזדהה עם השקפותיו של סר מרק ועם השקפותי שלי – מה טוב.

לסר מרק לא ידוע דבר על השליחות הסאניטרית של הד“ר קַלמט. לעומת זה, פגש בג’דה אחד ד”ר רובינוביץ מפריס, יהודי בדוגמת Polybe,⁴⁹⁷ תופעה שצִערה אותו לא פחות מאשר אותי.

אני מרצה לפני סר מרק על בעיית ההתקפה מצד צפון. זה מכבר, אומר הוא לי, הוא בדעה זו. אולם מאז ענין גליפולי חוששים לנחיתות צבא, אם כי בבדיקה מדוקדקת נמצא כי לא הנחיתה שגרמה לתבוסה, אלא הניהול הרע של הענינים לאחר מכן.

סר מרק סבור שטוב היה שאתראה עם פיקו ומציע שהוא עצמו יובילני אליו. אנו דנים גם בשאלת היהודים האמריקאים ובתעמולה שאפשר לעשות בקרבם עכשיו, על מנת לגייס מתנדבים מתוכם לחזית הארצישראלית.⁴⁹⁸ סר מרק מוכן להעביר את כל המברקים והמכתבים שאהיה מוכן להפיץ ברוח זו.

אצל פיקו. פעילותי ידועה לו. הוא מדבר באזני על המפעל אשר לו הקדיש את עצמו (מאז 16 חודש). הוא דיפלומט, הוא צרפתי. אני למד מפיו, מה שדומה ידוע לי, כי בתכנית סלוניקי היו undercurrents ⁴⁹⁹ יהודיים. מבקשים להטיל עלינו לפחות חלק מן האחריות של נחיתת הצבא שם. יתכן שהסתמכו, ויתר על המידה, על עזרתם של 70,000 היהודים.

המשלחת הצבאית לסלוניקי לא נתנה את אשר ציפו לו ממנה ו“אין כל תועלת להחזיק שם 380,000 איש כשע”י הטלת 100, או 120 אלף בסוריה, אפשר יהיה לדכא את התורכים". אני תמים דעים עמו.

אנו מדברים על רוסיה ועל אמריקה. פיקו ירא מן האוטופיות של הדמוקרטיות הללו. אני מרגיע אותו באשר לאמריקה. אמת הדבר כי [הנשיא] וילסון הוא דוקטרינרי, ואולם לעם הגיון בריא וטוב משלו. בנוגע לעמדת ארה"ב לגבי התורכים, אני מסכים, שאנו, היהודים, יש לנו חלק רב בדבר. ואולם, אם התורכים מרשים לעצמם עריצות ורשעות לגבי יהודי ארץ ישראל, הרי שהקשר האחרון מנותק בינינו. וכשהיהודים באמריקה שוב לא יתמכו בתורכים ייעלמו מגיניהם האחרונים. פיקו מעודד אותי נמרצות לעבוד ברוח זו.

סייקס בקשני לעקוב למענו אחרי העתונות הרוסית. אני מעלה באזניו את דבר הקמת לשכת־עתונות. הרעיון מוצא חן בעיניו, והוא מטיל עלי לדבר אודות זה עם דידס. אני הולך לראות את דידס, ואולם זה סבור, שהעתונים והחדשות יגיעו אלינו באחור זמן. על כל פנים עוד נחקור את הבעייה.

בינתיים נתקבל מברק מגורדון, מפורט־סעיד, בשם הקהילה וכו' לערוך הפגנת מחאה נגד ‘השמדת’ היהודים בארץ־ישראל. יש למחות בפני המעצמות הנייטראליות, כיוון שההיסטוריה שלנו לא תסלח לנו על שתיקתנו וכו'. זהו בר־נש קטן המקים רעש רב מדי, אבל יש להפיק תועלת מהתעוררות זו.⁵⁰⁰

אני מגיש את המברק לדידס. אני מעיר לו, כי באופן אישי איני סבור, שעלי להביא קהילות יהודיות במצרים למחות באזני המעצמות הנייטראליות, וכי אני ארגיש בחילה אם יהיה עלי לפנות לספרד, שהפסקנו עמה כל שיחה זה 400 שנה, שתקום ותגן היום על היהודים נגד אותם התורכים, שפתחו בפנינו את שערי ארצם, כשספרד זו גרשה אותנו.

דידס ישאל לדעתו של ה־C/C ומחר בעשר יתן לי תשובה.

בערב עורכת אצלי ביקור משלחת גדולה: סיקורל, עו"ד מיולבק, קטניו, שמשוני, קורנפלד, בינה וכו'. החוזר של גורדון הוא שגרם להתעוררותם. אני מבקשם לדחות את החלטתם למחר. אני הולך לרכבת לקבל פני שרתי החוזרת מאלכסנדריה.

מדי שנה בשנה נתקל ה’מכבי' בקשיים בערכו את הנשף שלו. הקשיים הללו נגרמים ע"י מר דפרנס מן השגרירות הצרפתית, אנטישמי מושבע. רעש התזמורת היהודית בלתי נעים לאזנו של מר דפרנס, והוא משפיע על השלטונות שיהססו ממתן הרשיון לעריכת הנשף. ואולם הגב' דפרנס סבורה, כי כאן, כמו ביתר הענינים, השאלה היא שאלת המחיר בלבד. 20 לירות מצריות לטובת הצלב־האדום הצרפתי אשתקד, הולידו מיד את הרשיון המבוקש. אם השנה לא יסתדרו הענינים, יתעקש הרביי פחה לפי רמז של מר דפרנס. בהתאם לעצתו של סר מרק, אני מדבר עם ג’נרל קלייטון (ע"י פילדינג) והאישור מתקבל מיד, ללא קשיים.

קאהיר, יום שבת, 12 במאי 1917.    🔗

דידס מסר ל־C/C מכתב המביע את רצון הקהילות היהודיות להפגין בענין האכזריות של התורכים בארץ־ישראל. דידס רואה חובה לעצמו לתמוך ברעיון זה אבל יש לנקוט באמצעי זהירות מסוימים. אין לצאת בהפגנות רחוב, ואין לעשות כל פרסומת בעתונות המקומית. מאידך, הצנזורה תרשה ליתן מעבר חפשי לטלגרמות לחו"ל שיודיעו על ההחלטות הללו.

אני פונה לבנק מוסרי למסור לועד הנפגש שם, והמורכב ברובו מאנשים שסרו אלי אמש, את נקודת מבטם של השלטונות הבריטיים. באותו מעמד הם מקבלים אינפורמציה על הקמת ה’ועד המיוחד' לעזרת ארץ־ישראלים.

הנאספים מסכימים בקשר לפעולה שיש לנקוט, ואולם קטאווי פחה אסף את חברי ועד הקהילה ואינו רוצה להרשות אספת הפגנה אשר לא הוא היה יוזמה. אני מניחם לנפשם, שיתווכחו ושיבחרו את מועמדיהם לועד הקהילה ואני אץ אל “R”. שם מבקשים ממני אדמונדס ומיג’ור מלקולם לפחות 1,000 לירות לכסוי חלק מדמי המפרעה. אני מבטיח לעשות למעלה מיכולתי על מנת להשיג זאת לפני משלוח הכסף. מיג’ור מלקולם מודיעני, כי היונים עבור עתלית לא “אומנו”⁵⁰¹ כפי שהוחלט. הטיסו אותן רק מ־45 מילין מצפון לעריש.

בשעה 3 אני עובד עם מיג’ור נביל על בארות הדרום. ישיבת ‘הועד המיוחד’ שלנו. אנו עורכים מכתב המאשר את המברקים של הועד. אני מוסר לחברי הועד על 1,000 הלירות הנחוצות לי. מוסרי מבטיח לראות את קוריאל, מנהל הבנק שלהם ולמסור למחרת בבוקר תשובה טלפונית.

קפטן גרייבס חזר היום. הם הותקפו התקפת נפל על ידי צוללת. הוא מספר לי דברים רבים ומענינים שמאחורי הפרגוד במלחמה הגדולה ומאחורי הפוליטיקה הגבוהה שחבל שעלי לוותר על ספורם כאן מחוסר זמן.

שכחתי לציין אתמול את דבר ביקורו של קולונל ליכמן. הוא בא במיוחד מבגדד על מנת להכנס לתוך הענינים שבכאן. ממש, כשם שמכאן נשלחו קצינים גבוהים לבגדד לדעת את מצב הדברים שם.

ליכמן בא לדבר עמי על הבעייה היהודית ועל המצב בסוריה. הוא סבור ומחזיק בדעה כי בבצרה היו היהודים באמת ובתמים אנטי־בריטיים וכי בבגדד העדה היהודית הפכה אנטי־בריטית זה 8 שנים. האם יש בזה משום התאמה מקרית בין ההתחלה בפעולותיהם של ד“ר פאול נתן ושל ה”הילפספריין דר דויטשן יודן"?

קולונל ליכמן מרמז גם הוא על כך שהיהודים הם האחראים למשלחת הצבאית לסלוניקי.

לקפטן גרייבס לא ידוע על כך, אולם הוא מספר לי, כי הגנרל סאראיי השתוקק לתפוס את מקומו של ג’ופר, כי דבר זה, אילו יצא לפועל, היה אסון לצרפת, וכי הוא נמצא ביחסים רעים עם כל עמי ההסכמה.

קאהיר, יום ראשון, 13 במאי 1917.    🔗

אני נוכח בחג הספורטיבי של ה’מכבי'. סיקורל הצעיר ראוי לכל השבחים עבור מאמציו המתמידים לטובת אגודה זו.

קטאווי פחה מגיע ומושיבים אותו במקרה לצדי, הוא מצטער על שלא באתי אמש להשתתף בישיבת הקהילה. הוא אדם נוח מאד. כל מבוקשו הוא השלום, ועוד פטפוטים כאלה. פזמון נושן.

קאהיר, יום שני, 14 במאי 1917.    🔗

‘פצצת תיאטרון’ גדולה. ההפלגה לא תוכל לצאת לפועל. רוחו של יוסף נכאה. הוא אינו זוכה ליחסי כבוד ואמון שהוא ראוי להם, לדעתו, ובתנאים אלה אין הוא יכול להמשיך ולעבוד. שביתה עם איום בשערוריה בצדה. הוא מצא את הדרך להביאני במבוכה. אני עוזבו בזאת והולך להודיע ל־“R”, כי מכיוון שיוסף חדל לקבל מרות אסע אנכי במקומו.

מבוכה רבה במשרד, ואולם הם נאלצים לקבל את הצעתי. אני מוסר את ההמחאה על 1,000 לי"ש, שקבלתי ממוסרי ושות', על סמך ההתחייבות ההדדית של חברי הועדה המיוחדת.

הוחלט שנסע ב־6.15 בערב.

בעיר רווחות שמועות. השלטונות באלכסנדריה הכינו זה מכבר שיכונים לאכסן כמה אלפי פליטים מארץ־ישראל, שהתורכים גרשו אותם, כביכול לעבר אל־עריש. איזה כוח דמיון.

יוסף, שנהג כמי שאבד לו שווי משקלו חזר בו והתעשת. בראותו כי נוטים ברצינות להשאיר אותו כאן עד שיצטנן, נעשה שוב הגיוני והופיע עם מזוודותיו.

היציאה נדחתה למחר ב־11.

קאהיר – פורט סעיד, יום שלישי, 15 במאי 1917.    🔗

בבית הנתיבות תנועה רבה. באו ללוות את סר מרק סייקס. הוא פורש עמי לקרן זוית. חדשות טובות. הוחלט כבר על פעולת ההסחה. חזית סלוניקי תפונה. הוא מייעץ לי להשתדל להשפיע על פריז ולונדון⁵⁰² (מפלגת לוסיין וולף); התעמולה הציונית חייבת להתחיל שוב ביתר עוז.

אני רואה את פיקו. ברכות.

ברכבת אני חוזר ומשוחח עם סר מרק. להיכן הוא נוסע? קפטן ג’ורג' ללויד מלווה אותו.

בין איסמעליה וקנטרה מתחוללת סערה. לא יתכן שנפליג.

ברציף מתקרב אלי וולדון על מנת לומר לי: לך אל ה’איסטרן אקסצ’ינג' הוטל', תקבל הוראות, ההפלגה בלתי אפשרית.

אני מזמין אלי את גורדון, המספר לי על מעשיו במלחמתו נגד יחס האיבה שמראים השלטונות בענין הפגנות היהודים, התעמולה בעתונים וכו'. אני מרגיע אותו, בהסבירי לו, כי כל זה נעשה מתוך הסכם הדדי ומתוך מיטב היחס החיובי.

וולדון מודיעני, כי יפליגו מחר אחה"צ. הסערה שככה. הוראות אחרונות. שרתי אמיצה מעל לכל אשר קויתי – שקטה והגיונית.

אני יוצא ברכבת ב־6.30.

לא נמצאו רישומי־יומן לשני ימים.

קאהיר, יום ששי, 18 במאי 1917.    🔗

במשרד הערבי אני דן עם פילדינג והוגארת על הצורך להדפיס בעתונות המקומית את המאמר בשם “Taisez vous” מתוך ה־“Renaissance Juive” [המופיע] בפריס, בתשובה למאמרו של Polybe⁵⁰³ מה’פיגרו' המתאר את הציונות כרגש ארכיאולוגי וכו'. כיוון שמאמר זה הובא בעתונות המקומית יהיה זה ‘fair’, לדעתי, להביא כאן גם את התשובה למאמר, למרות שאיני מתעלם מחוסר החשיבות הנודעת לסערת העתונות המקומית. יתכן שזו בקשת נקם מחוסרת־ערך, שדיפלומט מנוסה היה מוותר עליה בנקל, ואולם אנוכי עומד על כך.

לאחר התייעצות סר פילדינג אל מיג’ור רדקליף, הצנזור, ומסביר לו כי ‘המשרד הערבי’ אינו רואה כל התנגדות לכך שהתשובה תופיע בעתונים, ואולם זקוקים להסכמתו של הורנבלאואר והלה איננו במשרדו. ההחלטה נדחית למחר.

פגישה עם דידס בענין המכתב החוזר, המאשר את מברק בקשת העזרה של הועד המיוחד. ה־C/C מרשה את משלוח המכתב.⁵⁰⁴

אני בא לידי הסכם עם דידס בענין הטלגרמות שיש להפיץ על מנת לרכז כאן את כספי העזרה ליפו, ועד כמה שאפשר גם כשהיא באה ממקורות גרמניים.

אני מציג בפני דידס את ההנחה שלי על נפילתו בשבי של מוסה קיאזים. מחמוד אפנדי, קצין שליש של הנ"ל, שנפל בשבי ואשר הצליח לברוח על גבי סוס אנגלי, הגיע לקושטה להאשים את מוסה קיאזים, כי מרצונו הטוב, מסר עצמו [לאנגלים]. בלחצנו בכיוון זה נגיע לכך, שנוציא את מוסה קיאזים משתיקתו הגאה ונכניס אותו לשטח האמון והווידויים. הוסכם על כך.

ביקור קצר אצל שלושת שבויי המלחמה בקאסר־אל־ניל. מאז נמצא פלז יחד עם חבריו, הוטב מצב רוחם של השלושה. אני מודיע להם, כי מחר יחקור אותם פילדינג בנוכחותי.

ישיבת ‘הועד המיוחד’. מוסרי, בתור יוצא מן הכלל, מופיע בדיוק.

בערב ישיבה עם קומורוף, אלחדף, הורביץ ושלושה אחרים. אני מספר להם על המצב, עד כמה שהם רשאים לדעת אותו. אני מייעץ להם להתארגן בתור ‘ילידי הארץ’.⁵⁰⁵

קאהיר, שבת, 19 במאי 1917.    🔗

הבוקר במטה הכללי הראשי עם פילדינג, המעמיד לחקירה את שלושת שבויי המלחמה. פילדינג נדהם לנוכח התבונה של שלושת בחורינו. הוא שואלני אם אסכים לצאת לחזית על מנת לראות מה מתרחש שם ולהגיד מה קטנה מידת ההערכה שהשבויים הנבונים מעריכים בה את הארגון והפיקוד האנגלי. הערב תתקיים ישיבה אצל דידס, ואני משדל את פילדינג שימסור שם על השקפותי ובקורתי.

בשעות אחה"צ התדפק על דלתי קפטן בנטוויץ'. ראשו “חבוש” כתוצאה מתאונת רכיבה על הסוס, ואולם מחוץ לזה בריאותו טובה בהחלט. מחדש לי מעט. רצונו, בעיקר, לשמוע חדשות מפי.

ישיבת ‘הועד המיוחד’ שלנו. מתאשרת השמועה שקטאווי ביקש, כביכול, מהרביי פחה למנוע בעד ההפגנות נגד הרדיפות בארץ־ישראל.

מזג אויר איום. חמסין ושמש המאפילים על אפשרות הראייה. נוסעינו על ה’מנגם' לא יוכלו קרוב לודאי לפעול בגלל הסערה.

קאהיר, יום א', 20 במאי 1917.    🔗

הבוקר במטה הכללי הראשי, מודיעני פילדינג, כי מבחינה עקרונית הוחלט להזמינני לצאת לחזית. יתלווה אלי קצין, והוא, פילדינג, הציע את עצמו ללוותני. דידס הסכים.

אני אביא עמי, לפי בחירתי, שניים משבויינו. הללו, בהתאם לעצתו של קפטן גרייבס, ילבשו מדי “מתורגמן מדרגה ראשונה”. באשר ללבושי אני, יש צורך לשאול בעצת דידס, מחר.

בחברת גרייבס ועוזריו אנו עובדים על הדו"חים של שבויינו. כיוון, שלפי דברי פלז שמה הכתה ששבתה אותם את ידה על כספם, ינסו לעשות מזה ‘משפט לנסיון’. אלה לא היו אוסטרלים, אלא אנגלים וכמה וולשים.

שיחה קצרה עם בנטוויץ'. העו"ד אלכסנדר מודיעני, כי הרב הראשי הטיל ‘חרם’ על האסיפה לבחירות ועד־הקהילה. כבר לפני זה ניסו – מצדו של מוסרי – לדחות את הבחירות עד לאחר המלחמה. פעולה זו בפני השלטונות הזיקה מאד למועמדותו של מוסרי ורשימת ‘בני־ברית’ נחלה נצחון מלא.

אסיפת ההפגנה שערכנו לא הוכתרה בהצלחה שחיכו לה. לא בא קהל רב. דוד יודילוביץ וגלוסקין חָשוּ לבוא. הנואמים: אני, מוסרי, ואבו זגלול. אני, בעברית, לא ראיתי מחובתי להלהיב את השומעים. כיוון שרק הארץ־ישראליים הבינו את לשוני, הסתפקתי בציון העובדות בלבד, ודחיתי את היסוסיהם של הפרו־גרמנים. לאבו זגלול יש כשרון של נואם. בסיום דברי לא יכולתי שלא להביע לפני הקהל את תמהוני על הצעדים שנעשו אצל הרביי פחה על מנת למנוע הפגנתנו. בינה וקומורוף קוראים בשמו של קטאווי.

בערב מודיע לי ג’ורג' קטאווי, כי טעות היא לזקוף על חשבון אביו את הצעדים הללו. אביו לא התנגד, להיפך, הוא אמר להרביי פחה שהוא מצטרף אלינו.

הערב, בחברת הא' והגב' מישל. הלה אומר לי, שארה"ב הציגה כתנאי לכניסתם למלחמה, את ויתורה של צרפת על תביעותיה על סוריה. פיקו זומם להניע את הסורים להגיש עצומה. הללו, מתוך זהירות, מהססים.

מברק משרתי המודיע, כי הם בלרנקה. איזה מזל ביש!

קאהיר, יום שני, 21 במאי 1917.    🔗

פסקל הוכיח לי הבוקר תשומת־לב נעימה. הוא נזכר – היחיד – כי היום יום הולדתי ושלח לי פרחים.

עריק אוסטרי הופיע. סבורני שהוא צ’כי. יוהאן פַלַהרֵק. הוא טוען שעשה 3 שנים בארץ־ישראל כמתורגמן של הצבא. יש לו ידיעות קלושות על מצב היהודים, אבל ידוע לו, כי יפו פונתה וכי “היהודים אמרו לחולל מהפכה, אזי נסע ג’מל פחה ליפו וגרש את היהודים”. נפגשתי עם שלושת שבויינו בקאסר־אל־ניל וסיפקתי הזדמנות לפסקל להתראות אתם.

אחה"צ הגשתי לדידס:

1. את המברקים⁵⁰⁶ לאלכ, פליכס, וברנדייס בענין הדיוויזיות היהודיות.

[להלן המברקים כפי שהם נמצאים ב־P.R.O. מסמך 110576, בתיק 65760, שבקובץ 371/3101 O.F. ובתיק 23/4 Aar. J. במקורם ב־א.ב.א. –

פיענוח צופן מסר ר. וינגייט (קאהיר), 2 ביוני 1917, מס. 578.

נא למסור את התשדורות הבאים מאת אהרן אהרנסון באמצעות שגריר הוד מלכותו בוושינגטון לפי בקשת סר מ. סייקס.

לאלכסנדר אהרנסון, ניו יורק.

יפו פונתה ומודיעים על מעשי זוועה לפי ידיעות מהימנות. מחכה לידיעות חדשות ואיומות. במקרה אפשרי שלא יישאר שריד ופליט בארץ־ישראל, הסבור אתה כי אפשר יהיה להקים חטיבות יהודיות בארצות הברית כדי ללחום בחזית הארצישראלית? האם יצטרפו “מנורה” ואגודות דומות? האם תרוויח התעמולה אם אפנה בקריאה פומבית לידידינו. שאל בעצת רוזנוואלד, מאק, מגנס, מרשל וכו', אבל היזהר ממתן פומביות מיותרת לאינפורמציה זו, והשתמש בה רק לשם בדיקת דעת הקהל. עודד אוסף כספים לעזרה ושלח אותם לוועד המיוחד בקאהיר. דעות אלה הנן שלי בלבד ואינן בשום פנים רשמיות. סוף.

לפרופסור פליכס פרנקפורטר, אוניברסיטת הארווארד, בוסטון.

מתקרב חיש מהר הזמן כאשר לא יישאר שריד ופליט בארץ־ישראל ושום תירוץ לא יישאר ליהודים לסרב ללחום בגלוי בתורכּים. מהו ההד שתמצא לדעתך קריאה להקים חטיבות יהודיות כדי ללחום בחזית הארצישראלית אצל “מנורה” ואגודות דומות. היהיה מוכן הקולונל רוזוולט לתמוך בתעמולה כזאת באורח מוסרי וביעילות. היהיה בקולי כדי להביא תועלת? אנא בדוק יפה את הקרקע סביבך. התייחס לעניין כסודי ביותר וענה מהר באותו צנור. הודע לאלכס.

לשופט מאיר זולצברגר, פילדלפיה.

מודיעים לפי ידיעות מהימנות על מעשי זוועה תורכיים כלפי האוכלוסיה היהודית בארץ־ישראל. התנאים מחמירים מדי יום ביומו. הגיע הזמן לוותר על עמדתנו הסלחנית הקודמת כלפי התורכּים. אסירי תודה על שחיינו ביניהם במשך 400 שנים ללא שחיטות בעבר אנו עוצמים את עינינו בפני ההשפלה המוסרית והרוחנית שהמשטר התורכּי הביא בהדרגה על הקהילות היהודיות שהיו בתחילה מורכבות מעדית האומה. דעת הקהל האמריקנית התרגלה לקבל את עמדתם שוחרת הטובה לגבי התורכּים ובשטח זה חטאו שגרירינו בתמימותם. עכשיו כשהתורכּים ביצעו פשעים אלה ה“מכחידים את העבר וסוגרים את העתיד”,⁵⁰⁷ חייבת העמדה היהודית ודעת הקהל האמריקנית להשתנות בתכלית השינוי. הדרך היעילה לשחרר במהירות אוכלוסיות יהודיות מצפרנים תורכּיות היא להתקיף את זו האחרונה באופן יסודי ובכל מקום אחר. שדל את זנגוויל ואת לוסיין וולף ותומכיהם שיבינו כי אנו חייבים להוות חזית מאוחדת ולרכז את ההשפעה היהודית על הוצאת ארץ־ישראל מן הידים התורכיות.

לשופט לואיס ד. ברנדייס, בית הדין העליון, וושינגטון.

אנא בקש מאלכס ופליכס שיסבירו לך את עמדתי ואת הפעולה כאן. במקרה האפשרי שלא יישאר שריד ופליט בארץ־ישראל ולא יישאר ליהודים כל תירוץ כדי להימנע ממלחמה גלויה בתורכּים, מהם הסיכויים להקים בארצות הברית חטיבות יהודיות בשביל החזית הארצישראלית? אנא קח בחשבון שאפילו האוכלוסיה היהודית בארז־ישראל עייפה מכך שאחיהם יראו אותם כבני ערובה והם מסירים את האחריות על מניעת תכניות לאומיות נרחבות לטובתם המידית. האם תרוויח לדעתך התעמולה על ידי קריאתי הגלויה ועל ידי פירסום נסיונותי האחרונים בדבר תכניות של מעשי זוועה תורכּיים.

וגם ההודעה הבאה להעברה באורח פרטי באמצעות שגריר הוד מלכותו בפאריס לאדמונד דה רוטשילד, פובור סט. הונורה 41, פאריס.

מעשי זוועה תורכיים אושרו ממקור מהימן המראה כי עמדת האוכלוסיה הסובלת היא אצילה ואמיצה, ראויה למאמצים מתמידים וקרבנות מצד אלה שהגו את פעולת התחייה הלאומית בארץ־ישראל. אנו בטוחים כי אוכלוסי ארץ־ישראל מסרבים להיחשב כבני ערובה ושוללים את קבלת האחריות ההיסטורית על הכשלת הביצוע של תכניות לאומיות נרחבות אפילו בעקיפין ולמען יתרונות חמריים מפוקפקים. הדרך היחידה לרופף את האחיזה התורכּית היא להלום בחזקה ובכל מקום. עמדת צפייה לא תציל עוד דבר. כל ההשפעות היהודיות חייבות לשאוף לכך שזנגוויל, לוסיין וולף ותלמידיהם יבינו את העובדה כי עלינו להוות חזית מאוחדת ולרכז את ההשפעה היהודית על שחרור ארץ־ישראל מידים תורכּיות. הדעות דלעיל הנן שלי בלבד ובשום פנים לא רשמיות. אנו מבקשים את הוועד לשלוח עזרה לקרבנות הפעולות הצבאיות בארץ ישראל. סוף".

יצוין כאן את אשר הובא בהערות על שער המסמך בלונדון:

“הוצאה מדהימה של כספי הציבור במשלוח 4 מברקים זהים” – בחתימת לנסלוט אוליפנט⁵⁰⁸. “איני יכול להבין למה אהרנסון אינו יכול לשלוח מברקים אלה בעצמו במקום לשלחם על חשבון ממשלת ה.מ. אנו יכולים להעבירם ליעודם אולם לומר לסר מ. סייקס שלא לחזור על כך” – על החתום לורד הרדינג. “אל תעבירו זאת עד שיוודעו דעותיהם של משרד המלחמה. סר מ. סייקס משתולל”. – חתום לורד רוברט ססיל.]

1. חליפת המכתבים בעניו רשיון להררי ואשתו לבוא משויצריה וליטול על עצמם את הנהלת בתי־הספר.

אנו דנים בחשיבות שיש בשליחות מוסרי לבצרה ולבגדד. על כך משיב דידס שהדו"ח שהגיש הקולונל ליכמן, דן במצב שלפני חדשיים. בטרם יעשה כל מעשה שהוא, יש להיוועץ בלויטננט ג’נרל מוד.

פגישה עם בנטוויץ‘. הוא מספר לי, כי אדמונדס ועוד מישהו אחר אמרו לו: “”Aaronsohn is running the G.H.Q.. ⁵⁰⁹ אנו משוחחים על לוסיין וולף ועל זנגוויל ועל האמצעים הטובים ביותר שיש לאחוז בהם על מנת לקרב אותם לנקודת מבטנו לזנוח את סלוניקי לטובת חזית ארץ־ישראלית. בנטוויץ’ סבור, כי שום יהודי לא יוכל לעשות זאת באנגליה. לדעתו יש להפעיל את סולצברגר בארה"ב – ועל זאת כבר חשבתי – ואת אורמסבי⁵¹⁰ גור בלונדון.

נתקלתי במיג’ור רדקליף השואל אותי, אם ידוע לי ה־“Manifesto” שהוצא במיטינג שנתקיים אתמול. לי ידועה ההחלטה בלבד.

בשעות הערב מביא לי חייל מעטפה מהמטה הראשי הכללי עם פקודה לחכות לתשובה. הורנבלאואר הוא שציווה לערוך חקירה בענין גילוי הדעת שהוצא כביכול אמש. שואלים אם ידעתי על המניפסט לפני שהודפס. כן, בצורה שונה במקצת, ומיועדת להפצה פרטית בין כשלושים איש בלבד.

אני כותב היום לכהנוף ומבקשו לקבל בחזרה מגלוסקין את הטיוטה של הפרטיכל שרשמתי באלכסנדריה ושגלוסקין, מתוך נימוקים שאיני יורד לסופם מסרב להחזיר לי.

היום מפרסמים העתונים טלגרמה תמוהה. החברות היהודיות בארץ־ישראל הבריקו לסוציאליסטים שבקונגרס, המתקיים כרגע זה בשטוקהולם, על מנת להסב את תשומת לבם לפינוי, לשוד וכו' ביהודה, ירושלים והגליל, מעשים העלולים בסופו של דבר להיהפך לטבח [לפרעות].

כיצד יכלה טלגרמה כזו להישלח מארץ ישראל? הנכון הדבר שגם הגליל פונה?

קאהיר, יום שלישי, 22 במאי 1917.    🔗

טפלתי בטלגרמות שיש לשלוח לברון ולמאיר סולצברגר לשם לחץ על זנגביל ולוסיין וולף ודומיהם, ולהשפיע עליהם שיזנחו את סלוניקי לטובת ארץ־ישראל.⁵¹¹ בהגיעי בשעה 11 למטה הראשי מקבלים את פני בתוכחות. “חיפשנוך בכל מקום ומקום”. אני ממהר אל דידס, המכניס אותי אל ג’נרל מוריי. דידס מייעץ לי, שלא לעורר בעיות חדשות ולהסתפק במתן תשובה לשאלות שיעורר המפקד.

הוא משלח את דידס, ובהשארנו פנים אל פנים הוא אומר לי: “אני רוצה לומר לך עד כמה אני נרגש, באופן אישי ופרטי מן התקריות בארץ־ישראל. [הרעיון], להביא על היהודים גורל כגורל הארמנים, מעביר בנפשי רעד וצער על שאנו כה מחוסרי כוח”.⁵¹² באשר למברקים:

I want to tell you that a Jewish division would do me no good. ⁵¹³

יש לי צורך בגדודים מאומנים כל צרכם, ממדרגת ראשונה. אתה מיטיב ממני לדעת, מי עומד כנגדי: “מערכות הגנה וחיל רגלים תורכי, מכונות ירייה גרמניות, וחיל תותחנים אוסטרי, ורוסים בלתי ראויים לאמון מאחוריהם”.⁵¹⁴ אני חייב, עם “קו מסילת הרכבת היחיד שלי”,⁵¹⁵ לכלכל כל פה, כל אדם, כל סוס שיש לי שם, כולם צריכים לעמוד במבחן. “אני עלול לנצח רק בעזרת מיעוט נבחר”.⁵¹⁶ דיוויזיות יהודיות לא תוכלנה לשרת בחזית כי אם בעוד שנה, לכל המוקדם, “והייתי רוצה שלא תחיה באשליות, אנו רוצים להיות גלויים והוגנים”.⁵¹⁷ אמריקה, דרך אגב, הבינה את הדבר, ואינה רוצה לשלוח צרפתה כי אם צבא מאומן בלבד.

“ברם” אומר אני לו “אם היטבתי להבין את נאומי ז’ופר, הוא נחפז לקבל תגבורת חיילים אמריקאים ואינו יכול לחכות לאימונם המושלם”.

כן אומר המפקד, “ז’ופר תובע אנשים לאמן אותם בצרפת תחת פיקודם של קצינים צרפתים, אולם בעיית כלכלתם בצרפת אינה גורמת לקשיים שבם אני עומד במבחן. אילו יכולתי לקבל גדודים מסלוניקי, שם עוסק סאראיי בפוליטיקה ומעמיד חיילות בריטיים על חזית של 90 מילין כנגד הרים שאין לבוא בהם…”

אני מגיש לו אזי לקריאה את שני המברקים שלי בנידון זה.⁵¹⁸ הוא מוצאם מצויינים. הם, אפילו, מוצאים חן בעיניו יתר על המידה, אומר הוא, ועל כן אין הוא יכול עדיין להביע את דעתו. הוא יהרהר בדבר, הוא יתייעץ עם ‘קציניו הפוליטיים’, כיוון שזהו ענין עדין להטיל עשיית תעמולה כנגד ממשלות מסוימות. הממשלה הבריטית מוותרת על סלוניקי, וכן גם רוסיה ואיטליה, אלא, כפי שחשבתי שהבנתי, יש לשכנע ולהשפיע על צרפת.

בטרם אפרד מן המפקד עודנו מוצא דרך להבינני מה רבה ההערכה שהוא מעריך את היהודים כ־“powerful” כדי לקבל החלטות ברוח הניאותה לשרת אותנו. אני מודה לו על רגשי אהדתו ומבטיח לו את מיטב מסירותנו.

מיג’ור דלמה רדקליף רואה את התקלה מאמש כמחוסלת, אבל הנו מבקש כי להבא לא יפורסם דבר בלא התייעצות עמו. הוא מוסר לי את המאמר “Taisez vous”! לאחר שעבר צנזורה בצרוף רשיון להדפיסו “in any Paper you like”. ואולם מייעץ הוא לאחר מכן, לגמור בדבר.

אחרי הצהרים פגישת ה’ועד המיוחד' שלנו, ושם אני מוסר – כפי שיעץ לי פסקל – את קורות הבוקר. מאצל עורך־הדין אלכסנדר אנו פונים אל בנק מוסרי שם מתקיימת ישיבה מצומצמת הדנה על דבר העמדה שעל ז’ק לנקוט, כתוצאה מבחירת ועד הקהילה החדש. ברור הוא כי אלה יציקו לו והכל מייעצים לו להתפטר. אין אני תמים דעים לחלוטין עם גישה זו.

שיחה ארוכה עם ויקטור מוסרי אודות [זני] טבק.

קאהיר, יום רביעי, 23 במאי 1917.    🔗

ראיון עם דידס. המפקד העליון שאל בעצת לונדון בענין הפצת המברקים שלי. לחכות, איפוא, לתשובה. דידס סבור שמן הראוי כי אצא בינתיים לחזית “where I had news they want you”.⁵¹⁹ לאחר שיחה עם פילדינג, וודס ועם אבּליט אנו מחליטים על נסיעה ביום הראשון הבא: “שבועות”.⁵²⁰

פגישה עם אדמונדס. אין חדשות ישירות מה’מנגם', אולם הים סוער. נוסעינו יחזרו בודאי בעוד יומיים. ישנה ידיעה על משלוח מלונדון של “Wireless apparatus”⁵²¹ המיועד לנו.

חדשות סנסציוניות: ‘אהרם’ פירסם נאום של ווייצמן המכריז כי ארץ־ישראל ניתנת ליהודים. אני רץ אל דידס. הוא אינו יודע דבר. מבקשים אינפורמציה, ובסופו של דבר מביאים לי את המברק של רויטר. בהמשך למברקינו נתקיימה ישיבת הפדרציה הציונית בלונדון ווייצמן הורשה לגלות שארץ־ישראל תהיה יהודית.

בשעות אחרי הצהרים אנו מחכים בקוצר רוח להופעת המברק הנידון ב־’Journal du Caire' או ב’בורס' [Bourse Egyptienne]: מאומה. חרפה שכזו! ליהדות המצרית אין כאן גם כלי מבטא אחד שייצג אותה, שיפרסם ויפיץ לפחות חדשה בעלת חשיבות ראשונה־במעלה.

מסרתי לז’ק מוסרי את המאמר ‘Taisez vous’⁵²² אבל היום לא הופיע.

ישיבה אצל מוסרי (בבנק) עם בנטוויץ' והעורך־דין מיהלברג. מתקבלת שם ההחלטה כי בטרם יגיש את התפטרותו, צריך ז’ק לחייב את ועד הקהילה החדש להכריז על כיוון דרכו. רק אחרי שיספקו לו סיבה להתפטרותו מטעמים עקרוניים, יוכלו חבריו, והציונים בכללם, להצטרף אל בתי הספר החדשים שלו. אם הוא עוזב בגלל סיבה אישית, הריהו גורע מערכו.

בנטוויץ' ואנוכי הסכמנו לחזור מחר בבוקר על מנת לשכנע את ויקטור מ. אם ניתן הדבר להיעשות.

קאהיר, יום חמישי, 24 מאי 1917.    🔗

ביקור בקאסר־אל־ניל. סבלנות שבויינו פוקעת. אין הם נראים מוקסמים מן הידיעה כי יצאו יחד עמי לחזית.

ישיבה אצל ויקטור מ. הוא תופש ללא שהיות את החשיבות שבדבר, לגבי ז’ק, לזכות בתמיכה מן החוץ ושלא להתפטר אלא אם תתעורר שאלה עקרונית.

גם היום לא פרסם ה’בורס', או עתון אחר, בלשון אירופית, את המברק של ‘אהרם’.

אני למד מעשה לתפארת במוריס פחה קטאווי. בהיווכחו שפועלים ללא סיועו באסוף כספים לטובת ארץ־ישראל, החליט לשלוח על דעת עצמו, ומבלי להודיענו על כך, רשימות של התרמות לכל קצות העיר!

קאהיר, יום ששי, 25 מאי 1917.    🔗

אלחדף סר אלי על מנת להתייעץ עמי בענין רעיונם ליסוד שבועון יהודי, כאן. אין להם כסף, עורך, ואף לא משתתפים. כהשקעה זה נראה שדוף למדי. אנו מתכננים עם טיילור את פרטי נסיעתנו לחזית. מיג’ור מלקולם מודיעני, שיש לו מברק עבורי. לא היתה כל אפשרות לעגון. ברם יוסף יהא מוכן, להסתכן לבדו. לכך מתנגדת שרתי, בטרם תקבל פקודה בכתב ממני.

קפטן גרייבס משוחח עמי תחילה אודות מיג’ור מיינרצהאגן, ומציגני אח"כ בפניו.⁵²³ הוא הגיע זה עתה מלונדון לבקורת בקרב האינטליג’נס. זהו קצין מבני לוויתו של ג’נרל סמאטס, איש מדעי הטבע (אורניתולוגיה וזואולוגיה). מיג’ור ברלו עומד להגיע הערב מהחזית, וכיוון שהוא האיש המשמש שם ראש האינטליג’נס, נקבע עמו את פרטי נסיעתנו.

קאהיר, שבת, 26 מאי 1917.    🔗

ברלו כאן. ישיבה עם קפטן וודס, לויטננט פילדינג, ברלו, טיילור. קובעים פרטים, ואולם אני דוחה את נסיעתי ליום רביעי הבא. מיג’ור מיינרצהאגן יצטרף אלינו; מה טוב.

גרייבס מציג אותי בפני הלויטננט קולונל נוג’נט – הוא האיש שעמו נעבד הפשיטה על תול־כרם, אם זו תבוצע אי פעם.

שלושת שבויינו שוחררו היום. אני מוסר אותם לידי קומרוף. זוהי התחייבות חומרית כבדה למדי, שהתחייבתי בה כיוון שקומרוף מודיעני, כי לצורך הלבשתם נתן מקדמה של 20 לירות מצריות והוא מפקפק אם די בזה.

גורדון מפורט סעיד ועמנואל רוזין מאלכסנדריה שוהים כאן על מנת לנסות להביאנו לידי קבלתו חזרה של גלוסקין אל הועד שלנו. הוא אינו גאה ביותר, אבא גלוסקין, בשלחו כשליחים את עולי הימים האלה.

יוסף ארדיטי, שעמד לנסוע לרואד, נשאר בפורט סעיד ובא לבלות עמי את הערב.

קאהיר, יום ראשון, 27 מאי 1917.    🔗

כפי שהוסכם, היה על שלושת השבויים ששוחררו, לבוא הבוקר להיפגש עמי. תחת זאת ארגן להם קומרוף ‘אסיפה’, וכמובן ששכחו לעמוד בהתחייבויותיהם כלפי. זוהי התודה הראשונה עבור מאמצי לטובתם. הם שייכים כולם לאסכולה הרוסית.⁵²⁴

פגישה עם אדמונדס. הוא שואלני מה אעשה בחזית, ואני מתוודה באזניו, כי אין לי מושג ברור על כך. או, לפחות, יודע אני כי אני רוצה ללכת לשם על מנת לראות בעיני “What it is like”.⁵²⁵ ידוע לי, כמו כן, על השרות שאביא מבחינה טכנית: מים, וכו'.

ברם מבחינת ה’אינטליג’נס' אין הדברים ברורים לי ביותר. איני רואה עדיין את התכנית.

ארוחת צהרים אצל מוסרי. גם קפטן בנטוויץ' נוכח.

לאחר ארוחת הצהרים עורך לי ביקור אבו־זגלול על מנת לספר לי את נוסחתו הוא על עמדתו של ז’אק מוסרי ועל הצרות שהלה גורם למורים שלו בגלל יחסו התקיף.

עמנואל רוזין חזר להתקפה מחודשת כדי לטעון לזכותו של גלוסקין. מסתבר שהלה הושפל לחלוטין. השפלה זו צריכה להיות קשה עליו שבעתיים מאחר שמכתבו של סוקולוב, הממליץ בפניו על מרק סייקס, הפיח בו יהירות עד כדי התפוצצות. למותר לומר כי במחשבתו של גלוסקין אם סייקס לא בא עדיין לראותו, הרי זה משום שאני סכסכתי.

סרתי היום אל מקום הקליעה ביונים. קלעים מצויינים. היונים המומתות מוצאות פשוט למכירה. לא יחרב איש, אם יעניקו אותן למוסד של צדקה, ויהיה בזה משום כפרת־מה למעשה הרצח. אולם במצרים השיטות הו פשטניות.

קאהיר, יום שני, 28 מאי 1917.    🔗

קיבלתי הודעה מפילדינג, לבוא למטכ"ל בשעה 11 עם שלושת הבחורים, אולם הללו לא הופיעו. איזה חינוך! בסופו של דבר מוצאים אותם. פגישה עם פילדינג, וודס וברלו. זה האחרון גאה, סקפטי, למרות ההליכות הטובות שלמד. אנו נדריך אותו.

דידס מודיעני, כי לונדון אישרה את מברקי, לאחר תיקונים קלים. מה טוב!

בשעות אחרי הצהרים נשלחים הבחורים ללבוש מדי צבא בקאסר־אל־ניל.

ישיבת הוועדה שלנו. אני מציע לז’אק מוסרי לקרוא לישיבה מוקדמת עם המורים שלו למען תתקבלנה החלטותיו, בהן נושאים גם המורים באחריות, אופי אמיתי של פעולה משותפת. ג’ורג' קטאווי מביא לי רשימה ביבליוגרפית מצוינת על ספרו של אלכ,⁵²⁶ שהופיע במהדורה חדשת אצל קונסטבל, לונדון.

ארוחת ערב במועדון ספורטינג שבג’זירה עם בנטוויץ' ומשפחת וולטון, מנהל ביה"ס למשפטים.

קאהיר, יום שלישי, 29 מאי 1917.    🔗

הבוקר התרוצצויות וקניות לצורך הנסיעה. הבחורים נעלבו על שקבלו מדים של חיילים פשוטים. פגישה עם דידס. לבבי מאד. אני מסביר לו, שברלו אינו נוהג בחביבות ואני מבקש לדעת המטרה הברורה של הנסיעה. הוא מסביר לי, כי בעיניו זוהי פעולת סיור, כי היה בדעתו לתת לי הזדמנות לבוא במגע אישי עם חברו הג’נרל דאוניי, כדי שלאחר שהייה קצרה יביע הגנרל משאלה לספחני אליו, בהיות דידס משוכנע, שאני אזכה באהדת דאוניי ושאוכל להיות לו לתועלת. יתר על כן, קיימות הבעיות הטכניות, והעצות הטובות שאוכל לייעץ במיוחד עכשיו, כשהמיג’ור מיינרצהאגן עומד לצאת לבקורת בגזרת החזית.

אני סר אל אדמונדס. מנוסעינו אין עדיין שום חדש. מיג’ור מלקולם מבקש לראותני. הוא מעורר קשיים לגבי נסיעתי. כבר מפיו של גרייבס ידעתי, שלדעתו של מלקולם נתקבלה החלטה זו לא בדרך המקובלת. הכל היו תמימי דעים על היעילות שביציאתי לחזית. מי היה היוזם, זאת אין איש יכול לומר בדיוק. עובדה זו אינה מוטלת בספק, והיא, כי “R”⁵²⁷ נשכח וכי המשרד שוב אינו רוצה להשלים עם זה.

בפקחות רבה מעלה מלקולם נימוק, שעלולים להכיר אותי ולהלשין עלי, ואז… אין אני יכול, ואין אני רוצה, להתיחס בקלות ראש לנימוק זה, מה גם שהמצב שם אינו מחוור לי. אני מסביר להם, כי לדעתי תצמח תועלת מנסיעתי. באשר לסיכונים, הרי זה מחובתם שלהם לשקול אותם. מלקולם אומר לי, כי כולם בדעה אחת, שנוכחותי במצרים היא בעלת “חשיבות ראשונה במעלה”. לגבי חיל המשלוח המצרי (E.E.F.) זהו ענין חיוני. צאתי לחזית אינה נראית להם בעלת חשיבות חיונית לעומת זאת הסיכון הנו רב. תתקיים, איפוא, ישיבה חדשה, בה יקבלו החלטה.

דומה, שהאמת לאמיתה היא, כי “T”⁵²⁸ כמעט שאינו נסבל, וכי התערבותו הביכה הכל.

אחרי הצהרים מחליטים, כי נסיעתי הנה מסוכנת לגבי ולאנשי וכי מוטב “לעת עתה” לזנוח התכנית.

אני מעורר, איפוא, את בעית שלושת הבחורים, כי הסכנה שיכירום גדולה עוד יותר. ועם זה איני רוצה להפקידם בידיו של ברלו, המחוסר טקט. פילדינג עומד על כך שאמסור אותם לידיו.

גרייבס יספר למיינרצהאגן על מעשה התככים.

נוסעינו יגיעו ביום חמישי מקפריסין.

קאהיר, יום רביעי, 30 מאי 1917.    🔗

בבוקר השכם אני נפגש עם שלושת הבחורים הצעירים ומטיף להם מוסר. אין אני יכול להצטרף אליהם. המוכנים הם, אם לאו, לילך בלעדי? פילדינג ימלא את מקומי לידם. חדשה זו אינה משמחת אותם, אולם הם מחליטים לילך. גרייבס מודיעני, כי היתה לו שיחה עם מיינרצהאגן בעניני. הכל בדעה כי נרקמה מזימה, ואולם הנימוק שהועלה, משקלו רב!

היתה זו שגיאה להשאיר למעלה מאלפיים ערבים, ברובם בדואים, בין אל־עריש, רפיח וחאן יוניס. דבר זה חייב להקל במיוחד פעולותיהם של המרגלים התורכיים.

דבר אינו מוכן לצאתם של הבחורים. התרוצצויות. פקודות ופקודות מנוגדות. לפילדינג המסכן כאב ראש איום. ואולם, בסופו של דבר, הכל מוכן איכשהו לשעה 11.

רגע אחד עלה בדעתי לצאת הערב לפורט סעיד לפגוש שם מחר את נוסעינו, ואולם אני מוותר על חפצי, כשאדמונדס מבטיח לי, כי יתן הוראות מתאימות להכין את הרשיונות בזמן.

קאהיר, יום חמישי, 31 מאי 1917.    🔗

שיחה פוליטית עם גרייבס. הנושא: מינויו של ג’נבולאט כשגריר תורכיה בשטוקהולם. יש צורך להזהיר את ידידי רוסיה מפניו. ברם אני מעדיף, שלא להבריק בטרם אשוחח עם סייקס העומד לחזור היום.

עם פסקל אנו סרים לבקר בבית החרושת של וולס בשוברה. הוא מתמקם יפה במקום. אנו רואים דוגמאות מתוצרת הדיסטילציה של גבעולי הכותנה וכו'. אין עדיין אפשרות לחוות דעה על הצד הכלכלי שבדבר.

אחרי הצהרים באים שרתי וחבריה. המסכנים סבלו קשות על סיפון ה’מנגם‘. הם שהו עשרה ימים בלרנקה, שם חלו במלריה, וחזרו על גבי ה’קוסייר’. תהיה זו אכזריות לשלוח שוב את שרתי. איני רואה יותר כל צורך מיוחד בכך, עכשיו, שהזמן היקר ביותר חלף. החדשה היחידה, המרגיעה פחות או יותר, שהביאו עמם, היא כי ב־17 לחודש עוד אפשר היה לראות בזכרון יעקב את האותות.⁵²⁹

בשעות הערב מראה לי דאוסון את רשימותיו על הקידוחים. הוא מתאונן כי לג’נרל רייט, אין כל יחס של כבוד לגבי הגיאולוגיה והוא אינו רואה, כי הודות לה נעשית עבודת הקידוח למפעל מדעי ושוב לא למשהו מקרי. עכשיו מבין דאוסון, כי רק בעומק של 6–8 מטר מתחת לפני הים, אפשר למצוא את משטח המים הנותן בארות תת ארטזאניים.

קאהיר, יום ששי, 1 יוני 1917.    🔗

סייקס, פיקו וג’ורג' ללויד חזרו. אני מנסה לראות את דידס המעדיף להיפגש עמי לאחר שיחה עם סייקס. שיחה עם גרייבס. אני אומר לו גלויות את דעתי על חיים נחום, מוזליה, קרסו, מורגנטאו. גרייבס בטוח, שישאלו בעצת מורגנטאו ונחום בועידת השלום, והוא מייעץ לי להביא זאת בחשבון ליתר זהירות.

פגישה קצרה עם אדמונדס, אנו דוחים הדיונים בענינים לעת שובו הקרוב של סמית.

טיול עם שרתי, קניות וכו'.

קאהיר, שבת, 2 ימי 1917.    🔗

אני מציג לדידס תכנית פיצוץ הגשרים של דלהאמייה ותול־כרם. חייבים לנצל את עשרת הימים הנשארים לנו על מנת להדריך את יוסף בשימוש בחמרי נפץ. מיד נקראים הקפטן ריקס, גרייבס ומלקולם. אנו באים במהרה לידי הסכם. מוצאים תצלומים טובים מגשרי הירמוק, והבעייה נמסרת ללמוד.

אחרי הצהרים אני נוכח בהרצאתו של ג. פוקר על בעיית הגמדים. מרצה מצויין. הוא עובר בשתיקה על התפקיד הגדול שמילא שוויינפורט⁵³⁰ בבעייה זו. אני נזכר, שכבר נפגשנו, פוקר ואנכי, אצל שוויינפורט במלון לוקסור באביב 1914. גם המרצה נזכר בזאת.

קאהיר, יום ראשון, 3 ימי 1917.    🔗

ב־9.15 אצל סר מרק סייקס. אני מוצא שם את בנטוויץ‘, סועד עמו. סייקס נבוך כלשהו, הוא אומר לי, כי עמד לקבוע לי פגישה לערב ב־7.15 בנציבות. הזמנתי לארוחת הצהרים את בנטוויץ’. בחור זה, או שאינו גלוי לב עמי, או שלאמיתו של דבר אינו בר־רעיונות רבים ועשירים. עובדה היא, כי בחברתי אינו פותח סגור לבבו. הוא חוזר מחר, לאחר שהחלים לחלוטין.

ב־7.15 פגישה. סייקס מציגני בפני מר הרברט⁵³¹ ואנחנו עוברים למברקים.

ראשית, אספו, מחוגים שונים בלונדון, למעלה מ־5,000 לירות למען הועד המיוחד שלנו. ואולם תאבים לדעת, על ידי מי, וכיצד, תעשה החלוקה. אני מגיש שמות החברים, כתובות ושולח הכל באמצעות דידס. ד. ששון מבומביי נותן 5,000 רופיות. All Right.

(2) עמדתם של היהודים הפרולטריים המאורגנים ברוסיה (בונד וכו'), הנה אנטי־בריטית גלויה. אני מיעץ להשפיע על חוגים אלה באמצעות יהודי אמריקה. בין יתר האמצעים אני ממליץ לשלוח יהודים רבים בועדות המומחים שארה"ב משגרת לרוסיה.

(3) מארה"ב מציעים לשלוח לחזית עזה צוות רפואי יהודי. אני מייעץ לוותר על כך בנימוס רב. כמשלחת צבאית אין בזה כל ייצוג. וכתואנה לתורכים, לרדיפות ונגישות, הרי זה יותר ממספיק.

דבר זה מעורר שאלת הדיוויזיות היהודיות. אני תומך נמרצות ברעיון. סייקס חושש מפני הרושם הפוליטי של כוח יהודי בעל מאה אלף איש, למשל.

אני מרגיע אותו. אפשר להגדיר מראש את המרחב היהודי, ולהכריז, כי היהודים אינם נלחמים אלא על מנת להשיג מרחב ידוע. אזי לא יפחיד שוב גודל הקפו של המכשיר היהודי איש. סייקס מצטרף לדעתי, נערך מברק ברוח זו.

בנושא לעמדת הבונדיסטים, אני מעורר את שאלת יחסם של יהודי בצרה ובגדד. אני מפתח את תכניתי לשלוח את מוסרי.

סייקס מביע את רצונו לראות ולשוחח עמו תחילה.

סייקס שולח מברק חדש לווייצמן, בו הוא אומר לו, כי הוא מניח שרצונם של האדונים הללו הוא שאמלא את מקומו של ווייצמן על ידו הוא. אין זה מתקבל על הדעת כי האדונים הללו ישתמשו בהתחמקויות ועוד פחות סביר שיגיעו לסרוב גלוי. מכאן נעמוד על מגמתו הפוליטית של סוקולוב, כיוון ואיני מאמין שווייצמן יתנגד לי.⁵³²

מצער מאד את סייקס מאמרו של צדרבאום שהופיע ב’בריטיש פלשתיין' “No partition, no condominium, Palestina irredenta” ובטויים אחרים חריפים ודומים. הוא חושש, כי הדבר עלול להזיק מאד בעוררו התנגדויות. סייקס ממליץ כי אראה את פיקו.

קאהיר, יום שני, 4 יוני 1917.    🔗

אני מבקש ראיון אצל פיקו, הקובע לי פגישה למחר בשעה 10 לפני הצהרים. פילדינג חזר בלווית שלושת הבחורים המשוחררים שלנו. הנסיעה היתה מצוינת. הבחורים הגישו ידיעות יקרות. יש להצטער, כי החמיצו שני חדשים בטרם יעמדו על יעילותם. זוהי הדעה הכללית. פילדינג הודה באזני, כי התרשמותו בחזית היתה, כי הארגון העליון יכול וחייב להיות טוב יותר. אני מזכיר לו את הפתגם התורכי: “Balek Bashendan Kodar”.⁵³³

קאהיר, יום שלישי, 5 יוני 1917.    🔗

פגישה עם פיקו. הוא מרמז לי על המאמר שב’בריטיש פלשתיין, “No partition, No condominium”. זה עלול לעורר, או להעיר, את התנגדותם של הראדיקלים והראדיקל־סוציאליסטים הצרפתים. לדברי פיקו קיימת בחוגים האנטי־קלריקאלים התנגדות גדולה ביותר לויתור על סיפוחה של סוריה. לדרוש בקול רעש גדול פלשתינה בריטית, אינה הדרך הנכונה. ישנן אפשרויות אחרות. מה הן? כדי ליתן על כך תשובה בניחותא, מזמיני מר פיקו לשוב אליו בקרוב.

בענין סלוניקי מביע מר פיקו את זחיחות דעתו. מוציאים חילות מחזית זו על מנת לשלוח אותם לצדנו. אני מביע לו את חששותי בנוגע להצלחת התקפה מעבר אלכסנדרטה. הוא מרגיע אותי, בהבטיחו לי, כי נחיתה תבוצע בשתי נקודות דרומית לאלכסנדרטה.

אני מביא לפניו את הצעתי לשלוח מכאן שליחים, ש’יעַבּדוּ' את ה’פועלי־ציון' וה’בונדיסטים' בפנייה מיוחדת לרגשות היהודיים הלאומיים שלהם. הוא מקבל הצעתי כמצויינת ומייעץ לי להשתדל לראות את סר מרק עוד היום ולשכנעו לרעיון הזה.

אני סר אל דידס ומספר לו על אותו נושא. הוא מבקש ממני ‘טיוטה’ על מנת להבריק ללונדון.⁵³⁴ מבטיח לו למחר.

שוהה שעה בחברת אדמונדס וקפטן סמית, לדיון בפרטי המשלחת הבאה שנקבעה לעת עתה ל־12 לחודש זה. סמית יציע, כי בפעם זו אצטרף אני עצמי למשלחת. הדבר נתון לשקול. הם מביעים כולם בהדגשה רבה, את חששותיהם בפני רצון שרה לנסוע ואינם יכולים להבין כיצד אני נותן הסכמתי לכך.

אחרי הצהרים, מ־3 עד 5, שעור ראשון עם לויטננט אכלין באמנות השימוש ב־ ⁵³⁵ fulmi־cotton וכו'.

הערב אירעה לי הרפתקה תמוהה. בשעות היום, באמצעות הטלפון, בקשתני גברת לקבוע לה פגישה. היא טענה, כי בהיותה בלתי מוכרת לי אין תועלת במסירת שמה. קבענו פגישה ב־8 בערב על גזוזטרת ה’קונטיננטל'. היא מופיעה בדיוק. מדברת אנגלית עם מבטא זר (איטלקי?). רוצה לדעת מניין באתי, כיצד הגעתי, ועוד שאלות רבות על ‘סם’,⁵³⁶ על אשתו ועל בנו. כל השאלות הללו מוצגות לפני בלא שתסכים האשה לגלות לי את שמה. במידה של נימוס אפשרית אני דוחה מתן תשובות על שאלות אנונימיות. היא מודה אזי כי שמה ווד, וזוהי אמצאה!

אני משלח אותה מבלי שאשיב על אף אחת משאלותיה. היא מתעצבת מאד. היא מתעניינת באחים שלי, והיתה רוצה לדעת היכן הם נמצאים, וכו' וכו'. היא מאיימת עלי בפגישה שניה, קרובה, שבה תהא מובנת יותר. מוזר.

קאהיר, יום רביעי, 6 יוני 1917.    🔗

בפגישה קצרה עם סר מרק, אתמול, הוחלט, שאגיש לפיקו את הטיוטה שלי בשאלת השליחים לרוסיה, על מנת שפיקו יבריק על כך לממשלתו. כיוון וסייקס רואה למפרע השהייה מצד הנציבות אני מטלפן להרברט. זה מעבירני אל דידס. אני קובע פגישה עם פיקו למחרת ואיני יכול לתפוש את דידס.

אחר הצהרים הרצאה של מר פ. גוטייה מאלג’יריה בחברה הגיאוגרפית. סופר מצוין, אבל מרצה שאינו שווה פרוטה.

קאהיר, יום חמישי, 7 יוני 1917.    🔗

אתמול נשתבשו תכניותי כתוצאה מידיעה מרעישה. ברלו מודיעני, שחאג' מסויים, בשם אחמד אגה מחאן יוניס, הושם במאסר. רובצים עליו חשדות, כי הוא אשר רצח את אבשה. מיד בקשתי את וודס לטלפן על מנת להיוודע אם עדותו של יוסף, שתיגבה עתה, תהיה בעלת ערך אחר־כך, בפני מושב בית דין, ואזי אצא עם יוסף לחזית. מיג’ור גרינווד אינו בטוח בנקודה זו ומשאירנו מחכים, בוהים.

אני משתדל להתראות עם דידס, שראיוני עמו, אמש, הופסק על ידי הופעתו בלא עת של הרברט. אני מגיש לו את הטיוטה שלי בענין השליחים לרוסיה, כיוון שאני מעדיף כי יקרא אותה בטרם אביא אותה בפני פיקו. דידס סבור, כי זהו נתח שמן וכי בהעדרו של סייקס יש להגישה לג’נרל קלייטון הממלא מקומו. פיקו מתפעל, ומוכן לתמוך בהצעתי. אני מסב את תשומת לבו לאיסמאיל ג’נבולאט, השגריר לסקנדינאביה. ה’טיימס' כבר קיבל ידיעה על כך. מה נעשה בענין זה בעתונות הצרפתית? פיקו מנסה, תחילה, להעמיד פני יודע דבר, ואולם נוכח, כי לשוא יערים עלי ומבקשני להגיש לו ‘תזכיר’.

הצעתי, אתמול, לשלושת הבחורים משרות של מתורגמנים בחזית, שכר התחלתי, של 9 לירות 1 שילינג לחודש, בתוספת מזונות. הם השיבו לי בסירוב בלתי מנומק לדידי. הבחורים נימקו את סרובם באזני ליובה ויוסף: אין הם מוכנים לסכן עורם עבור המפעל היהודי; מייזל טוען, כי אילו היה פתרון הבעייה הארצישראלית כולה תלוי בנוכחותו בחזית, לא היה חוזר לשם. אלה הם הפירות היפים של החינוך הלאומי, כפי שהובן לצערנו ב’גמנסיה‘. ⁵³⁷יחד עם זה, אין הם יכולים לקבל הצעות מפיו של אהרנסון, מכיוון, שבהיותם תלמידים, נשבעו לא לבקר בתחנה שלו וכו’. התמוה שבדבר הוא, כי מוסר הכליות שלהם לא מנעם מלקבל מאהרנסון עזרה וכסף.

לאחר הלקח בפירוטכניקה אני מזמין את שלושת הבחורים, ליובה, יוסף, קומרוף, ואלחדף, אלי. אני מגולל לפניהם מה עשיתי עבור הינוקות הללו. אני מדגיש, שלא הם, באופן אישי עניינו אותי, אלא השרותים שהם עלולים לשרת את המפעל היהודי. כיוון והם מסרבים לשרת מפעל זה, שוב אין לי כל ענין בהם. אני מבקש את קומרוף ואת אלחדף שיואילו לטפל בהם ולומר לי מהו הסכום המינימלי שעלי להקדים להם. קומרוף ואלחדף אינם יכולים להאמין למשמע אזניהם. ינוקות אלה מסרבים לקבל משרות שקומרוף ואלחדף עצמם היו שמחים לקבל בהוקרה!

אני מודיע לוועד המיוחד שלנו, בשעת הישיבה, שביקשנו מלונדון משלוח טלגרפי של 5,000 ליש"ט, על כתובתו של ז’אק מוסרי אצל ה’נציונאל בנק' ואני קורא באזני החברים, באופן סודי, את המברקים הגרמנים של ה’יודישע רונדשאו‘, ‘פרנקפורטר צייטונג’ וכו’, המכחישים את מעשי האכזריות שנעשו בארץ־ישראל. ראיון עם חיים נחום, רצונו של ג’מל פחה לקיים ועדה קונסולארית עם שלושה יהודים מגרמניה לעריכת חקירה, וכו‘. כל זה מוכיח, כי היטבנו לעשות בהרימנו קול צעקה רבה! התורכים וה’בושים’ נאלצים עכשיו להצטדק, וכפי דברי הפתגם…

עבדתי עם אלחדף על ניסוח הצעת החלטה ש’פועלי ציון' שבכאן יקבלוה, ולפיה יפנו לחבריהם ברוסיה, ובארה"ב, על מנת להימנע מהפח שטומנת הועידה הסוציאליסטית המתכנסת בשטוקהולם.

קאהיר, יום ששי, 8 יוני 1917.    🔗

שיחה ארוכה ומענינת מאד עם פיקו.

הוא תמך ברעיון פלשתינה צרפתית. הוא ויתר לנוכח אי האפשרות. אולם בריטניה הגדולה, ויתרה גם היא לנוכח אי האפשרות. כל תעמולה למען פלשתינה בריטית לא תוכל, איפוא, שלא לגרום נזק, כיוון שיטילו חשדות באנגליה כאילו חזרה בה מהחלטתה.

אין כל אפשרות למנוע בעד מזימותיה של איטליה. היא שולחת 400 אנשים לחזית הארצישראלית –“למען תחשב כמי שגם ידו היתה בעסק”.⁵³⁸ וכן גם רוסיה! מכאן הפתרון הטוב ביותר והאפשרי הוא: אינטרנציונליזציה או קונדומיניום.

ש. היכן הצליחה האינטרנציונליזציה?

תש. פיקו מכיר בפתרון זה שאיננו משביע רצון לחלוטין, אולם הוא היחידי הנראה כאפשרי. כיוון שהחלטתי למלא בראיון זה את תפקידו של האיש הנותן יותר משהוא מקבל, כדי להעלות את פיקו בחכתי ולהביאו לידי שיחות חדשות שתנעמנה לו, אני מסכים איפוא עמו, כי למרות היותי מבחינה עקרונית, נגד האינטרנציונליזציה, מסוגל אני להבין ניסוח מעין זה: האינטרנציונליזציה לא הבשילה עד היום בשום מקום תוצאות משביעות רצון, יתכן שבמידה ידועה באשמת האנשים שעליהם היה להפיק תועלת מן הדבר – אנשים קטני מוחין. עם היהודים, הדבר עלול לתת תוצאות טובות יותר. אני משמיע את השקפותי על פוריותה של ארץ־ישראל, על הנחיצות היחידה להפיק ממנה את כל היתרונות: האימון של ההון. כל סטטוס, העלול לעורר אימון בהון, חייב באין ברירה, לשאת חן בעינינו. ההון היהודי, מעוּדד על ידי הרגש הלאומי, יגיע בסופו של דבר להשלטת שאיפותיו.

פיקו ממשיך להסביר לי, כי האינטרנציונליזציה שלו אינה אלא חיצונית ומטרתה אינה אלא לאזן את רגשי ההתחרות של עמי אירופה. ואילו לדעתו השלטון הפנימי יהא בידי התושבים וכו'. גם כאן, בהמשיכי בהתנגדותי, ובהדגישי, כי לדעתי האינטרנציונליזציה היא בעיני רק תפיסת הרע במיעוטו, אראה בסטטוס של הלבנון נימוק להוכיח על ידו, עד כמה שממשלה פנימית לוקאלית, עלולה להיות בעלת “השפעה מיטיבה”.⁵³⁹

בסכומו של דבר משבח פיקו אחת מן השתיים או קונדומיניום אנגלו־צרפתי, או אינטרנציונליזציה. לאמיתו של דבר שניהם כאחד רעים.

אני נוגע בבעייה הסורית. קודם כל, מדוע רוצים לעשותם ערבים? במקרה הטוב ביותר הם ‘ערבופונים’,⁵⁴⁰ דוגמת הקופטים. אומה סורית אינה קיימת, ומעולם לא היתה קיימת. זוהי אמצאה צרפתית. אמצאה מפוקחת, אני מודה, אולם אמצאה פוליטית פשוטה. פיקו מסכים עמי, כי הסורים אינם ערבים, ואולם ‘מקסם השוא’⁵⁴¹ הערבי קוסם להם. זוהי אמצאה צרפתית, אבל היא הכתה שרשים בדמיונו וברגשו של כל פוליטיקאי צרפתי.

הם אינם מהווים אומה, אך ייהפכו לכזו, כתוצאה ממספר רב של שנות לימוד והדרכה.

הייתי רוצה להאמין בכך, אבל לגבי דידי לא יהיו לעולם לאומה, כל זמן שלא יחיו את שפתם הלאומית. לעת עתה רק היהודים לבדם חוללו נס זה. על כך משיב לי פיקו: אמנם כן, אתם הנכם עם סגולה.

הבעייה הערבית: מדוע ליתן לה את החשיבות הרבה הזו? מדוע לרצות ולעורר בכל מחיר בלב הבדואים של חג’אז אמביציות שלא קננו מעולם בקרבם?

פיקו מודה, שגם הוא אינו מאמין בעתידו של העם הערבי, באם יוזנח זה לאמצעיו שלו בלבד. בנקודה זו מנוגדות בהחלט השקפותיו לאלו של סייקס, המתלהב בפרק זה.

אני מגיש לפיקו את תזכורתי על איסמאיל ג’נבולאט ומה שקדם לו.

איטליה שולחת 400 חיילים לחזית ארץ־ישראל; 4,000 חיילים צרפתים הגיעו לאותה מטרה.

פגישה עם דידס. אני מגיש לו את נוסח ה’קול קורא' של ‘פועלי ציון’ המקומיים. ⁵⁴²הוא יגיש אותו לC/C ומחר יעביר אלי את התשובה.

רדקליף מוסר לי טלגרמה של ‘הפורברטס’ מה־16 במאי המספר על השאילתה של הציר הסוציאליסטי כהן ⁵⁴³ ב’רייכסטאג'. יש לזכור, כי כהן עומד על כך כי לדברי ראש המטה הגרמני של המחנה הרביעי העותומני, האמתלה הצבאית שעורר ג’מל פחה, לצורך פינוי יפו, משוללת יסוד.

כל ההכחשות הגרמניות, כל האינטרפלציות שלהם, הראיון הכפוי של חיים נחום, מושחת, מוג לב. ההכחשה שהוצאה בכוח מנכבדי העדה היהודית בירושלים, מוכיחים דבר אחד: הצעקה שהרימונו, הועילה. תורכים וגרמנים מיהרו להיווכח, שאין שוחטים ללא עונש את היהודים כאת הארמנים. מלווה המלחמה בגרמניה עלול היה לסבול בגלל היהודים. לכן הפסיקו הפינויים החדשים.

אני תוהה על קנקנו של מיג’ור רדקליף כדי לדעת, אם החדשות התכופות המופיעות ב’אהרם' בימים האחרונים, על חילוקי הדעות שבין הציונים לבין עצמם ואלה שביניהם לבין הבלתי ציונים, אם חדשות אלה לא קבלו את השראתן מהפוליטיקה הצרפתית המבקשת להזכיר לנו, כי במקרה שמאמרים כל כך ‘גלויים’⁵⁴⁴ כאלה של ה’בריטיש פלשתיין קומיטי' ימשיכו להופיע, יוחזר הכל אל שולחן הדיונים. פילדינג אינו סבור כך. גם רדקליף כן, אולם הוא מודה כי ‘אהרם’ אינו נוח ביותר; לאומני, כביכול, והוא מכור לצרפתים.

פגישה עם מוסרי ועם העורך־דין מיהלברג בענין בתי הספר היהודיים הלאומיים. אני מורה להם מהי הדרך לפיה צריך מוסרי לנהוג. הוא מחוסר יוזמה, אבל ילך בהכנעה בתלם אם יטפלו בו בעקביות.

קאהיר, שבת, 9 יוני 1917.    🔗

יוסף ואנוכי יוצאים בשעה 8 ופונים אל פני ה’צריפים האדומים' שם בא אכלין לפגוש בנו במכוניתו, וכולנו יוצאים יחדיו להוציא לפועל התפוצצות. יוסף למד במהרה את דרכי הפעולה. אנו משתמשים בשלושה (Slabs) רבועי כתנת־נפץ ומצליחים לגרום התפוצצות נאה. יוסף עשה הכל במו ידיו. ההצגה הצליחה. שוכנענו מתוך הנסיון שיש סיכויים להצלחה. הסכנה הנה מינימאלית אם נוקטים באמצעי זהירות.

אחרי הצהרים אצל דידס. בענין הקול קורא של ‘פועלי ציון’ המפקד העליון ביקש חוות דעתה של לונדון. ⁵⁴⁵ הוא אינו מעיז להסתבך בהרפתקה. “סייקס אינו נושא באחריות. כרוח פרצים נכנס ויוצא חליפות מדי פעם”⁵⁴⁶ אנו מחכים, איפוא, להחלטת לונדון.

אני מודיע לדידס על תוצאות האימון שניתן ליוסף. הוא שואל אותי אם יש ברצוננו לעשות “Business like agreement”. אני מעיר לו, שאין אנו עושים עסקים, אולם מבקשים להיות מוגנים לעת צורך.

מסרתי לגרייבס תזכיר על אספקת המים ליפו ועל מקומו של קונסול אמריקה בירושלים, כדי למנוע כל פגיעה בו על ידי משלחת ההפצצה באוירונים שתוכננה כדי להשמיד כ־200 מכוניות המשא שיש, כביכול, לתורכים ולגרמנים.

פגישה עם אדמונדס. הוא מודיעני, כי קיבל מברק לשלם לי 5,000 דולרים מאת אלכס. האם זה פרטי, התחנה [לנסיונות], או ‘סיוע’?⁵⁴⁷

אנו דנים בהורדות חומרי נפץ לחוף. תכניתי נראית בעיני אדמונדס כ’אמביציוזית'. הוא לא היה רוצה להוריד לחוף יותר מן הכמות הדרושה [לפצוץ] לגשר דלהאמייה, ואילו אני רוצה להצטייד גם עבור שלושת הגשרים של תול כרם וסביבותיה.

רפאל אבולעפיה נענה להזמנתי לבוא.

קאהיר, יום ראשון, 10 יוני 1917.    🔗

עם אבולעפיה אצל “R”. המיג’ור מוסר לו מכתב לקולונל היקס פאול מה E.L.C..⁵⁴⁸ אנו דנים בגיוסו של לייב כעובד חדשי לפי 30 לירות מצריות בחודש.

שיחה עם גרייבס על המצב בקושטה וכו'. רדקליף מראה לי מאמר של זנגוויל [בחוברת] חודש מאי של Pearson. חסר כל הסתייגות זהירה בויכוח בשאלה הערבית.

פיקניק בקרבת הסכר עם המשפחות גרין, תמשס, פאסקל ועוד, בסך הכל 11 איש. בערב, עם החבורה כולה ב־Rod El Farag.

קאהיר, יום שני, 11 יוני 1917.    🔗

קבלתי מאצל “R” את יתרת הסכום שהגיע לי על הוצאות ישנות (בסך הכל 1,413 ל.ש.) מלבד 5,000 דולר שנשלחו על ידי אלכס ללא פרוטים.

עם יוסף, אדמונדס ואכלין, אנו הולכים לראות גשרים מפורקים, מחוץ לעיר, לצורך התאמנות מעשית.

אחרי הצהרים נכנסים ליובה ויוסף להרפתקה מטורפת: יוסף הבחין בבדואי, הנראה לו כחשוד, הבא מא"י. הוא אורב לו ועוקב אחריו. אדמונדס מנסה לעזור לנו. למרות הכל, כתוצאה מאטיות ומהוקרה מוגזמת לגבי החופש האינדיבידואלי, התחמק האיש לאחר שהרגיש כי עוקבים אחריו.

ויכוח מכאיב עם יוסף, שמנהגיו מייאשים. קשה עד מאד לבוא עמו בדברים. חוסר חינוך, הגזמה בהערכת אישיותו, וכו'.

קאהיר, יום שלישי, 12 יוני 1917.    🔗

משעה 10 עד 11.15 שעור אחרון אצל אכלין. אדמונדס נוכח בו, מבלי שיבין דבר, כפי שהוא בעצמו מודה.

הבוקר כבר קיימתי ישיבה עם מוסרי ומיהלברג בעניו התפטרותו של מוסרי מבתי הספר של העדה. אנו נועדים שוב ב־11.20 אצל ויקטור מוסרי. נערך ניסוח סופי וכתב ההתפטרות יוגש עוד היום.

עם אדמונדס הוסכם על פרטים אחרונים בנסיעת אנשינו. ויכוח ארוך בענין ששת [רובי] ה’מרטיני'⁵⁴⁹ שבקשתי ושסמית חושבם מיותרים. אני עומד על שלי, ואדמונדס, בסופו של דבר, נכנע לדרישותי.

אחרי הצהרים עם שרתי לקביעת פרטי העבודה אצלנו. מופיעים ליובה ויוסף. אנו ממשיכים להביא הכל לכדי דיוק. רבקה כתבה לפנינה לבונטין ובקשה פרטים על מותו של אבשה. עכשיו תצא הידיעה לרשות הרבים.

קאהיר, יום רביעי, 13 יוני 1917.    🔗

אני עסוק בנסיעה. הוחלט: יוסף מנסה לרדת לחוף בכל מחיר, בעזרת ל. ברנשטין. לפי דו"חות שיתקבלו, שרה – תרד, או לא תרד. ליובה ירד או לא, לפי החלטה שתתקבל בעת העליה השניה לחוף, בעוד כ־10, או 12 יום.

גם כתנת־הנפץ תורד רק בעת העגינה השניה בחוף אם תהיה אפשרות.

מכיוון שאדמונדס לא היה במשרד, אני מוסר את ההוראות דלעיל ללויטננט ניומן, על מנת שימסרן לקפטן סמית.

שוחחתי עם קפטן גרייבס בדבר מינויו של אלנבי למלא את מקום מוריי. המפקד החדש, אומרים, הוא מהיר־החלטה ופעיל.

קאהיר, יום חמישי, 14 יוני 1917.    🔗

פילדינג מודיעני, כי סר מרק נסע לאנגליה. הוא יגיע שמה בעוד יום או שניים. פיקו נסע אתמול לצרפת ובדעתו לחזור בקרוב. ג’נרל קלייטון ממלא, זמנית את מקומו של סייקס, ואני מבקש ראיון אצלו על מנת להעמידו על מהלך הדברים שעסקתי בם עם פיקו וסייקס.

פגישה עם מיג’ור רדקליף. מבחינה עקרונית לא היתה שום התנגדות להפוך את הירחון ‘Renaissance Juive’ לשבועון.

רדקליף ישמח לראות סקירה על המצב בארץ־ישראל, שיתן פרוש להכחשותיהם של הגרמנים. אני אכתיב רשימה שבהשראתי לאלחדף. אשפיע על רדקליף שיפיץ רשימה זאת בעתונות המקומית.

פגישה עם אלחדף וקומרוף. אנו משוחחים אודות ה־’Renaissance Juive'. משבר הנייר, המטריד את רדקליף, סולק. לקומרוף יש מלאי, אלא שהמחסור בסופרים ובכספים הוא רציני. הוקצבו 12 ל.מ. לחודש לשלושת השבויים המשוחררים, הלואה כמובן, ועל סמך הבטחתו של קומרוף, שימצא להם עבודה מכניסה בעתיד הקרוב ביותר.

בשעה 5.30 אצל הגנרל קלייטון. הוא סבור, כי בעיקר נסע סייקס ללונדון בענינים ציוניים. בדעתו ליישר את ההדורים בין הוועד הבריטי הארצי־ישראלי והפדרציה, בין אלה ולוסיין וולף וכו'. אני אשלח לו מברק בעוד יומיים, או שלושה, על מנת לקבל ממנו הוראות.

ספרו של אלכ “With the Turks in Palestine” כבר נמצא למכירה אצל דלבורגו.

קאהיר, יום ששי, 15 יוני 1917.    🔗

האם יכלו לפעול בעתלית בלילה האחרון? זוהי שאלה מייסרת.

ראיון עם דידס, הוא יוצא לאלכסנדריה עם הגנרל קלייטון על מנת לראות את ווינגייט. הם מחכים להוראות פוליטיות מפורטות מלונדון. אנו משוחחיס על ‘הועד המיוחד’. הם חוששים, שאנו מקבלים כספים רבים מדי. ⁵⁵⁰ אני מזכיר להם, כי זולת ‘הסיוע’ המיידי, יש לצבור כאן כספים לשימוש בם מיד לכשנתקדם לעבר עזה. דידס יטפל בזה באלכסנדריה.

שוב חזרתי על בקשתי ליתן היתר כניסה לחיים הררי מג’נבה, לשמש כאן מורה. דידס מבטיח לעשות את אשר באפשרותו.

מכתב מר מרגוליס מאלכסנדריה המזמינני לעבוד עמו, עם גלוסקין וסיוארז בועד האלכסנדרוני שלהם לעזרת הפליטים וכו'. סיוארז הוא חצוף. ואולם בעניני חוצפה עוברים עליו מייזל ושותפיו. קבלתי מהם מכתב ובו האשמה על חטא שחטאתי להם בהוציאי אותם מקאסר־אל־ניל. אי אפשר שלא להרהר בפתגמו המפורסם של שַייד “כי תגמול טובה לנער פוחז…”

קאהיר, שבת, 16 יוני 1917.    🔗

עם שמשוני אצל רדקליף. אני מקבל את היתר הצנזורה למאמר, שכתב אלחדף בהשפעתי, בענין המאורעות בא"י.

אני עולה אל אדמונדס, הוא מודיעני, כי זה עתה שלח אלי, לפי כתבתו של פאסקל, מכתב מאמריקה. אני רץ שמה ומוצא מכתב מאלכ, אובי⁵⁵¹ והנרייטה.⁵⁵² אלה הם המכתבים הראשונים מאז אני כאן. התרגשות עצומה פוקדת אותי. אובי המסכנה, אמיצת לב, כפי שהיתה תמיד. ולבה של הנרייטה גדול כפי שקיויתי.

טיילור חזר מהחזית, ומתפאר, שתפש שלושה בדואים מרגלים.

קאהיר, יום ראשון, 17 יוני 1917.    🔗

אני טרוד בכתיבת (Ad. Baronyi)⁵⁵³ תשובה מיועדת אל ה־Journal du Caire על מאמרו הטפשי של ז’אק מטלון על הציונות. אדמונדס מטלפן אלי על מנת להודיעני, כי יוסף ושרתי ירדו לחוף. לעת עתה לא הגיעו שום פרטים נוספים.

קאהיר, יום שני, 18 יוני 1917.    🔗

אצל אדמונדס. איני מצליח לקבל פרטים נוספים על אלה שכבר קבלנו. עכשיו ניתכות הטלגרמות⁵⁵⁴ כגשם, וכבעבר הן ממציאות ידיעות מדויקות ביותר ויעילות ביותר.

אני מתראה עם מיג’ור רדקליף ומגיש לו את המאמר: “Sionisme”.⁵⁵⁵ הוא קוראו, ואולם אינו יכול לתת את הסכמתו מאחר והורנבלאואר מודיע לו טלפונית, כי ברגע זה ממש הוא מנהל ויכוח עם הד"ר שוורץ, שכתב גם הוא תשובה למטלון, תשובה אשר הוא הורנבלאואר מוצאה כבלתי מספיקה ואינו רוצה ליתן לה היתר.

אני מציע לרדקליף שאלך בעצמי, עם פתק ממנו, לראות את הורנבלאואר. הדבר נעשה. הורנבלאואר מלא נועם לגבי ומקבל את מאמרי בלא שישנה בו מלה גם אחת. סליחה. הוא מסב את תשומת לבי למלה ‘לייטמוטיב’, שהשתמשתי בה. מתנגדיך בבקורתם ינהגו בך כב’בוש', הוא אומר לי, “אין אני מוחק את המלה הזו, אולם לטובתך יש לוותר עליה”. הד"ר שוורץ מלא זעם.

אני שולח למרגוליס את המכתב⁵⁵⁶ ליתן לקח הגון לסיוארז, לאחר שקראתיו באזני ה’ועד המיוחד'.

קאהיר, יום שלישי, 19 יוני 1917.    🔗

אני מודיע לגרייבס והוא מודיע למיינרצהאגן על הדו"חים שהגיעו מעפולה. הם הנם “שבעי רצון מאד”.⁵⁵⁷ אני כותב את המאמר ‘Le Rêve Sioniste’ כתשובה למאמר שנתפרסם ב’בורס אג’יפסיין' על אותו נושא.

המברקים מקפריסין מוסיפים להגיע, אולם [הידיעות מא"י] נפסקות בתאריך ה־14 למאי.

קאהיר, יום רביעי, 20 יוני 1917.    🔗

פגישה עם דידס. אני קורא באזניו את מכתבי אלכ. והנרייטה⁵⁵⁸ ואני מדגיש, עד כמה רצוי יהיה שאלכ. וסם⁵⁵⁹ יבואו הנה. הוא רושם הענין לפניו על מנת להביאו לפני הממונים עליו.

הוא מודיעני כי בנציבות אמצו לעצמם נקודת השקפתנו. הבריקו ללונדון שאת כל הכספים ימסרו לנו כאן ל’ועד המיוחד'.

מפי מוסרי אנו למדים, שעד היום קבל הועד יותר מ־450 לירות מאוקלנד, ניו־זילנד.

קאהיר, יום חמישי, 21 יוני 1917.    🔗

אני מגיש להורנבלאואר תשובה לקסנר על מאמרו ב’בורס‘. הוא מציע לי לצמצם את ההתקפה האישית בהסתמך על בלעם וכו’. כמו כן הוא מבקש שינויים אחרים. גישתו היא חביבה וצודקת. אני מבטיח לו שאעשה כרצונו.

התראיתי עם דידס בענין הררי. הוא מחכה לתשובה בימים הקרובים ביותר. הוא מבקש דוקומנטציה על הציונות, על הניגודים שבין אלכסנדר ומונטיפיורי מזה, ולורד רוטשילד וציונים אחרים מזה. אנו קובעים פגישה להערב.

מאמרו של ברוני הופיע ב’ז’ורנל דה קייר'⁵⁶⁰ בעמוד הראשון. האם יש לזקוף את מקום הכבוד הזה לזכות 100 האכסמפלרים שהזמנתי?

מסרתי לדידס את מאמרו של ברוני ואת ספרו של אלכ. ברצוני שיקרא את הספר וינסה להשיב לי, אם הדבר בגדר יכלתו, מדוע המיג’ור (כיום קולונל) ניוקומב סרב לשתף פעולה עם הבחור הזה?

הרצאה ארוכה על הציונות באזניו של דידס, המקשיב מתוך התענינות רבה.

קאהיר, יום ששי, 22 יוני 1917.    🔗

אני סר אל הורנבלאואר ומגיש לו את הרשימה ‘החלום הציוני’.⁵⁶¹ הוא מאשר אותה ונעימים לו הוויתורים שעשיתי ברוח הערותיו. כתמורה אני מבקש שיתן לי כמה מלים לבוטיני והוא עושה זאת ברצון רב.

אני מצרף אלי את פסקאל בביקורי אצל בוטיני. להלה אין סבלנות ורוצה להפטר במהרה. רוחו הרעה נובעת ראשית כל מהיותו נאלץ בעל כרחו, לפתוח את עמודי עתונו לדברי פולמוס, וכמו כן על שאת מאמרו של ברוני כופה עליו הורנבלאואר. הוא קורא את המאמר הנראה טוב בעיניו. הוא אומר וחוזר ואומר: “הנה אדם היודע את מלאכת הכתיבה. אם ברצונו לכתוב על נושאים אחרים, אדפיס דבריו ברצון”. אני מטיל על עצמי למסור את מחמאותיו לזכאי להן, והדבר הוצא לפועל.

בוטיני, שהוא איש מלטה, היה נוקשה שעה שנכנסנו אצלו, ואולם בהמשך הדברים נתרכך כלשהו עד שהיה כולו נופת בלוותו אותנו אל הדלת. הוא מבטיח, שמחר יופיע המאמר. פסקל מלא שמחה.

קלמי מודיעני, שהעורך־דין קסטרו כותב תשובה לברוני, אבל משנודע לו, כי נודעת לי השפעה בחוגי הצנזורה, הריהו חושש שמא אשמיט את הקרקע מתחת לרגליו. אני מבטיח בהן צדקי, שלא אתנגד לפולמוס זה, באם הצנזורה תראה בעין טובה את המשכו.

בשעות הערב מודיע לי קלמי, שקסטרו ויתר על תכניתו. בדעתו היה להוכיח לנו, מבחינה חוקית, עד כמה לא צדקנו, ואולם הוא חוזר בו מדעתו לאחר שהעתונים שבכאן הם נוגדים ליהודים. רחמאי שכמותו. מה שקלמי הסתיר ממני, ושנודע לי מפיו של ג’ורג' קטאווי, הוא, כי קסטרו התקיף אותי, נהג בי כבבעל הזיות והאשימני ברצון לשחק תפקיד של מעין ברנש גדול וכו'.

קלמי מבקשני להמליץ עליו באזני השלטונות כדי לקבל עבורו קצונה ב’חיל העבודה המצרית'.⁵⁶²

קאהיר, יום שבת, 23 יוני 1917.    🔗

בשעה 9 אצל העלמה הנרייט ב’בורס אז’יפסיין' לעבור על הגהות ‘החלום הציוני’.⁵⁶³ היא לא נתנה דעתה לכך, שהמאמר נועד להיום. אני עומד על כך, אבל ללא הועיל. שעה שאני שוהה כאן מצלצל הטלפון ובוטיני עצמו פוקד עליה, להכניס את המאמר בגליון היום. מתברר איפא שהוא רוצה לעמוד בדיבורו.

יוסף סיקורל ועו"ד מיהלברג סרים אלי ומבקשים את התערבותי למניעת פרסום מאמרו של קסטרו. אני מביע להם את השקפתי שלי: הפולמוס אינו יכול אלא לסייע בעדנו. חוששני, שהצנזורה לא תסכים, לעת עתה, להרחיב את הוויכוח, אבל לא לנו להפסיקו.

הוגארת מפליג מחר בערב, או מחרתיים, לאנגליה. היום עומד להתקיים בלונדון מיטינג גדול, שסייקס צריך להביא בו לידי קבלת החלטות חשובות. אם הצעתו תעבור, יוטל על הגנרל קלייטון כאן התפקיד אשר היה על סייקס למלא.

“R” מוסר לי מברק מאלכ. המאיץ בי לקרוא לו לכאן. ממברק זה, שנשלח על שמו של מלקולם, אני למד, כי הם קבלו את מכתבי האחרון.

אני נפגש עם דידס בנידון. הוא בחן את הקרקע באמצעות אחיו של לורד פרסי.

אני עובד עם הקפטן סטאוט על “דרכים ומכוניות משא”. זהו בן חיל שזכה יפה ב־ D.S.O..⁵⁶⁴

אחרי הצהרים אני מבקר אצל אלכסנדר המוטל חולה. בשובי פגשתי את הורנבלאואר. יש לו ספקות בנידון ל’תחייה היהודית'.⁵⁶⁵

קאהיר, יום ראשון, 24 יוני 1917.    🔗

גרייבס מודיעני על שינויים גדולים שיחולו. הוא יוצא לחזית, לעבוד עם ג’ורג' ללויד. מיינרצהאגן ימלא כאן תפקיד חשוב מאד. מלקולם עוזב את “R”. הרבה מן הקשיים והעלבונות שהיה עלי לעמוד בם יעלמו.

הייתי נוכח בועידה הציונית שנקראה על ידי ז’ק מוסרי על מנת לאשר את הקמת המשרד הציוני. הוא הנשיא, אלכסנדר המזכיר, סיקורל, יוסף והעו"ד מיהלברג.

קומרוף ויוסף אלחדף מייצגים את האלמנט המתקדם והדמוקרטי. אלחדף (עו"ד לשעבר, הוצא מהפרקליטות בגלל עניני בקשיש) הוא ה’ממשלתי' ביותר. אין ספק, שהיה עושה שרות הרבה יותר גדול לתנועה הציונית, אילו הסתייג ועמד מן הצד. בצדק, או שלא בצדק, מושחת האיש, ואינו יכול, איפוא, להאדיר את היוקרה שלנו, שכבר בלאו הכי אינה עצומה.

קאהיר, יום שני, 25 יוני 1917.    🔗

קלייטון ודידס כאחד, אינם יודעים לומר לי כיצד הענינים. הכל תלוי ועומד. קובע פגישה למחר.

קאהיר, יום שלישי, 26 יוני 1917.    🔗

עבדתי עם הקפטן פרסי וו. סטאוט. ראיון עם הג’נרל קלייטון. לא קיבל דבר בענין האסיפה בשבת בלונדון. כמו כן שום תשובה על מברקו ששלח לסייקס ואשר ביקש בו הוראות למעני.⁵⁶⁶ אם לא יקבל דבר לאחר יומיים, יבריק שוב.

עם דידס. לורד פרסי הבריק לאחיו הנמצא בוושינגטון בענין בואו של אלכ.

אני מראה לדידס את הפרוזה של סיוארז וקרן הסיוע האלכסנדרוני שלו, שכמוהו כעזות פנים לגבי ה’ועד המיוחד'⁵⁶⁷ שלנו. הוא מבטיחני להחזיר אותם לדרך השכל הישר, וללמדם לקח לכשיפנו אליו בבקשת היתר למשלוח כספים, כלקח שספג ‘כרמל’ בשעתו.

‘הצפור’ ו’התחיה היהודית' ⁵⁶⁸ עברו את הצנזורה של ‘המשרד הערבי’, קלייטון ודידס. מוסרי ואני מבקשים שוב מרדקליף להחזיר לנו את כתבי היד.

קאהיר, יום רביעי, 27 יוני 1917.    🔗

אדמונדס מודיעני, כי ה’מנגם' הגיעה לחוף ב־23, ואולם לא היו חדשות. ביקשוה לחזור ולבוא. אנו קובעים פגישה למחר בבוקר עם המומחה שהביא את האלחוט מלונדון.

קאהיר, יום חמישי, 28 יוני 1917.    🔗

בשעה 9 אצל אדמונדס. פוגש את הלויטננט ג’ונסון־סמית (R.N.V.R.). אנו בוחנים אפשרויות שונות לבוא במגע עם עתלית.

1) האלחוט שנשלח לנו אינו טוב לשימוש. גדול מדי ועדין מדי. טיפולו של מומחה הכרחי. בכל חמשה או ששה שבועות יש לחזור ולהטעין את הסוללות.

2) אני מציע כבל. תכניתי היא, שנעביר בים כבל שסופו יגיע למרחק 20 מטר מן החוף. כבל שני, לכל אורך נחל הדוסטרי יגיע בהחבא אל שפך הנחל. על המרחק שבין השניים יצטרכו להתגבר ע"י מין אלחוט – מסירה בדרך הקרקע, כנהוג בפעמונים החשמליים. המומחה פקח לרווחה את עיניו. מימין לא שמע על כך. אבל הוא יעיין בתכנית זו.

תוך כדי שיחה זו מטלפן קפטן וולדון מפורט סעיד. ‘מנגם’ עגנה. ליובה וברנשטין הורדו לחוף. המשמרות ירו. והם נסוגו. אין מלים בפי לתאר את המהלומה הבאה עלי.

בשעות אחרי הצהרים מופיע ליובה ומרגיע אותי. על ה’מנגם' היה להופיע ב־25. היא הגיעה רק ב־26. איש לא חיכה. שומר מקשת⁵⁶⁹ האבטיחים, מן העבר השני של הדוסטרי, הריק עליהם פעמיים, או שלוש, את נשקו. הוא סבור, שלא ראו אותם ושלא יהיה המשך לענין.

ליובה מגיש לי דו"ח שמתוכו אני מסיק, כי נסיעה זו של ה’מנגם' נוהלה ביד רעה. נימוקי אי שביעת הרצון הם כה מרובים, עד שאני מעמיד על כך את גרייבס על מנת שיביא הערב באופן רשמי את הדבר בפני דידס. אני אראה את מלקולם מחר.

קאהיר, יום ששי, 29 יוני 1917.    🔗

ראיון עם מלקולם. אני מתאונן על הליכותיו של רב החובל של ה’מנגם‘, יחסו אל השליחים שלנו, על האיחור שחל במשלוח הדואר וכו’. הוא מבטיחני פעולה דחופה.

בערב ראיון עם דידס. אני מדבר במרירות רבה על המצב כולו. הוא מבטיח שעוד מחר יהיה כאן הקפטן סמית וההדורים ייושרו.

בענין המזימה של אדגר סיוארז, שנפגש עם ווינגייט בענין ‘קרן הסיוע האלכסנדרוני’ שלו, מתוך כוונה לעקוף את ה’ועד המיוחד', מרגיעני דידס. הוא במהלך הענינים. סיוארז יעצר בפעולתו. מהנציבות (כיום באלכסנדריה) נדרש דידס לבוא בדחיפות. כיוון שאינו יכול לילך שמה יבוא הרברט לכאן, מחר. דידס מקווה, שיביא עמו חדשות שתקלנה עלי למצוא את דרכי במצב מסובך זה, שנוצר בגלל נסיעתו של סייקס ושתיקתו הארוכה.

ארוחת צהרים בבית מוסרי. נפגש שם עם לויטננט יולוביץ. אחד מני רבים.

קאהיר, שבת, 30 יוני 1917.    🔗

קפטן סמית לא בא אמש, למרות שקולונל דידס חיכה לו. שום תועלת לא תצמח, איפוא, מצד זה. עסקתי בקריאה שניה ובתרגום הדו"חים שנתקבלו. ברובם הם נעצרים במחצית החודש מאי, או בסופו. המצב מעורפל ומלא תקלות. אנשינו על הר געש מאיים.

פגישה עם אדמונדס, שבאופן אישי נראה כאילו נגעו ללבו תלונותי בענין השגיאות ואי הנעימויות שחלו במסעים האחרונים. הוא מנסה להמעיטן ולשוות להן צורה של עניני מה־בכך ואינו מבין “רעש כה רב על לא דבר”.⁵⁷⁰ טבעי הדבר למדי, שישתדל להגן על אנשיו; אני מעיר לו, כי טבעי הוא, לא פחות טבעי, שאני אשתדל להקל, עד כמה שהדבר בגדר אפשרות אנושית, את תפקיד האנשים שלי. אני מבקשו להתחשב בדבר, שהוא, דומני, כבר ירד לעמקו, ואילו קפטן סמית והאחרים עודם מתעלמים ממנו, כי בהיותנו עוסקים כאן עם אנשים בלתי תלויים, בעלי אופקים רחבים ושאיפות נעלות העומדים בנסיון והמקריבים קרבן עצום בעסקם בעבודות בזוּיות, כשהן לעצמן, יש למנוע מהם כל קשיים בתפקידם. כלומר, קשיים בלתי נסבלים, בגלל אותה נוקשות ויוהרה הנראות אולי כדבר טבעי לגבי אנגלי, אבל מלאות עלבון צורב לגבי אחד משלנו, שהוא דמוקרט ורגיל פחות או יותר למנהגי המזרח כאחד.

ראיון עם דידס, המייעץ לי שלא לנסוע עדיין לאלכסנדריה, כיוון שקפטן סמית עלול לבוא הנה בכל שעה ונוכחותי כאן תהא נחוצה.

לאחר התייעצות עם קפטן גרייבס אני מחליט להשמיד את תרגום הדו"חים מעפולה, קטע שהוא חריף למדי לחובתו של ג’נרל מוריי, כפי שנמסרו הדברים על סמך ספוריהם של שבויים אנגלים.

אחרי הצהרים ביקורם של יוסף אהרונוביץ, וקסלר, וייסמן, קומרוף, בענין יסוד עלון עברי. נתבקשתי:

א) להשתדל אצל השלטונות בהשגת הרשיון.

ב) עזרה מוסרית. השתתפות ותמיכה.

אני מעיר:

1) קיים חוק מפורש, שלא להרשות הופעת עתונים חדשים. אפשר רק לחדש. אם כבר קיים כאן עלון עברי – קל הדבר. אחרת לא יתכן. אתעניין בדבר.⁵⁷¹

2) תמיכתי מובטחת, אפילו אם יהיו לעתון כיוון ועמדה שלא לפי טעמי, ואולם איני יכול ואיני רוצה להבטיח את השתתפותי.

עצתי להם על כל פנים, שיפנו – ולו רק מתוך נימוס והגינות – למשרד המרכזי הציוני שבכאן. דבר המובטח לי.

וקסלר תוהה על קנקני בשעות הערב על אפשרות של איחוד שני הועדים: הועד המיוחד וּועד הסיוע האלכסנדרוני. אני מעמיד פני תם, איני יודע במד דברים אמורים. שני ענינים שונים זה מזה, ותכניות שונות. אם נשלה כשליח, כפי שאני חושד בו, הרי ששולחיו נכשלו לחלוטין.

 

פרק תשיעי: 1 יולי – 11 ספטמבר 1917    🔗

קאהיר, יום ראשון, 1 יולי 1917.    🔗

קולונל דידס מודיעני, שמחכים לי ב־“R”. אני הולך ומוצא שם את מיג’ור מלקולם, קפטן סמית ואדמונדס. הכרת פניהם חמורה. מיג’ור מלקולם פותח בתתו לי “Cold Roast”. אם ברצוני שיתעניין הוא בענינים שלי, אין עלי לערבב בהם את דידס, וכן גם להיפך. אני מביע לו את תמהוני לשמע דבריו. לא ידעתי, כי יתכן לקבל בצורה כזו את הדבר, וכי קיימת איזו סתירה שהיא. דברתי עם דידס רק לאחר שדברתי על כך עם מלקולם. לא הייתי סבור, שהנני בלתי הוגן.

באשר להאשמותי, משתדלים להפחיתן לאפס. מלקולם מנסה לפייס. ואולם סמית מסתכל אליו מגבוה. הדו“חות שדווחו לי מזויפים. האנשים שלי אינם שווים דבר. העבודה יכלה להעשות טוב יותר בידי אחרים. בין ה־16, תאריך הירידה לחוף, ובין ה־23, תאריך הפעולה השניה, לא ידעו האנשים, או לא רצו, להביא דו”חות מעפולה, במרחק 25 מילין בלבד. שמונה ימים לא הספיקו לשם כך!

קפטן סמית מכירני מעט מדי ואינו מעלה משום כך על דעתו כי בדברו עמי בסגנון זה הוא משיב לי כל קור רוחי, מביאני לידי התאפקות ואני נשמר מהלהט ומגילוי הלב הטבעיים שלי. אני מתחיל לטעון למזויף, כדי לדעת את האמת. “על כל פנים, לא הסורים הם שייטיבו לשרת אותך, קפטן, לא כן?”. “למה הסורים?” משיב הוא לי. ובכן, מנקודת זו השגנו משהו. יש נרגנים הסבורים שיוכלו לדחוק את רגלי ומדמים בנפשם כי יגרמו לי נזק רב, ואילו מצדו של קפטן סמית מוכנים לכרות עמם ברית. יבושם להם לשני הצדדים גם יחד.

באשר להאשמה, כי הדו"חות היו מזוייפים, אני מתעכב עליה ומוחה. יתכן, שלרמזיו יש משקל ידוע. אין אני מטיל ספק בהערותיו החיוביות. אולם מאידך – גם אם יירע הדבר בעיני הקפטן – איני יכול להטיל ספק באמיתות העובדות המובאות על ידי האנשים שלי.

השיחה נפסדת והולכת. אני מצהיר באופן קטגורי לאדונים הללו, כי אם הם מאמינים, שאחרים ייטיבו לעשות, אהיה מאושר למסור לידיהם את העבודה. האמביציה שלי היתה, ליתן להם שרותים אשר אחרים לא היו מסוגלים לתתן להם. ביום בו הגיעו אחרים לכושר זה, אני מכריז “בשעה טובה!” ומסתלק מתוך הרווחה, בהיותי מאושר, ששוב אין אני צריך להעמיד בסכנה גם את האנשים שלי וגם את מפעלנו. טעות היא בידם להאמין, כי מדובר בתחרות, וכי החשש פן אחרים יתפסו את מקומנו הנו גורם מעורר לזרוזנו. אדרבא, ילכו נא אחרים שמה. אני מוציא עצמי מן המשחק.

אדמונדס מנסה להיות פייסן, ואולם מבלי שירצה לוותר כל ויתור שהוא, ואילו על מצחו של מיג’ור מלקולם דומני, קורא אני, כי מתחוור לו שסמית הרחיק לכת ונתקל ברגשות גאוה והתנגדות, ושטעות היתה זו בידו ברצותו לפגוע בהם.

אנו נפרדים, כיוון שהגענו למבוי סתום. על כל פנים אני מרוצה מהמצב שנוצר עקב העוקצנות שבדבריו של סמית. מאינצידנט, שכשהוא לעצמו היה עלול להתחסל כענין חסר חשיבות שקל היה להשכיחו, הפכו עקיצות הלשון של סמית לשאלה שביסוד. עכשיו איני יכול לעשות אחרת מלדון לעמקה של השאלה כלומר, בעיקרון.

או שהמצב יתחוור, יהא ברור ומוכר, ללא התחמקויות, ללא תלות בקפריזות של קפטן זה או אחר, או במקריותה של תחבורה, או שניטול, הדדית, את ברכת הפרידה.

שתי שנות מאמצים ואבשלום שאבד לנו, הרי זה יקר, יקר מאד כתשלום. ואף על פי כן, אבשלום היה בודאי ראשון לומר לי: “מורי ורבי, היטבת עשות”. והיה אוהבני יותר, במדה שאפשר. דון קיכוטיזם? יתכן. והידד!

אחרי הצהרים אני נוכח בנשף ספרותי המתקיים באולם ‘פרינטניה’. מבחינת הפרטים כשלון, אבל בדרך כלל הצלחה. הצליחו למלא אולם עד אפס מקום עם תכנית שכולה עברית. הפגנה זו היתה אפשרית רק הודות ל’פליטים'.

קאהיר, יום שני, 2 יולי 1917.    🔗

פגישה עם הורנבלאואר בענין העתון העברי. החוק מפורש. לא יורשה להוציא עתון חדש. אבל הורנבלאואר מציע, כי נוציא בשפה העברית תרגום של n־“La Renaissance juive”.⁵⁷² אני מסביר לו עד כמה אין הדבר אפשרי! הקהל הקורא עברית זקוק למזון רוחני שרמתו גבוהה יותר מזה המוגש לקהל הקורא צרפתית.

הורנבלאואר דורש, כמו כן, שיתרגמו לו לאנגלית, או לצרפתית, את כל העתון.

אדמונדס טלפן. אנו קובעים פגישה לחמש אחרי הצהרים.

שיחה עם גרייבס, בה אני מספר לו על הויכוח מיום אתמול. הוא מרשה לעצמו להטיל ספק בדברי סמית, כאילו יש לו סוכנים מסתוריים שבהם הוא עלול לאיים עלי.

אדמונדס, בהשתמשו בשיחתי עם קפטן ללויד בענין התחבורה בדרך היבשה, כאמתלה, מבקש לשמוע מפי, אם יוכל על ידי כך לחסוך לנו קשיי התחבורה הימית. אני משיב לו, כי החלטתי נחושה: מן הרגע שסמית, בנוכחות מלקולם ואדמונדס, זאת אומרת, מן הרגע ש־.E.M.S.I.B אומר לי, כי יש להם אנשים שיעשו את עבודתנו, שוב אין אני רשאי לסכן את אנשי שלי בהמשך העבודה. אני מחווה להם קידה ונפרד.

קפטן גרייבס מודיעני, כי הוא הגיש לקולונל נוג’נט תזכיר המציין שהדו“חים שהוגשו על ידנו הם החשובים ביותר מבחינה צבאית וכי צריך היה להקדיש את כל המאמצים על מנת לקבל אותם מהר ובאופן סדיר, ואפילו נהיה נאלצים לשם כך לזנוח נקודות אחרות משם מקבלים דו”חות.

קאהיר, יום שלישי, 3 יולי 1917.    🔗

דידס חזר הבוקר מאלכסנדריה. מתוך רצון שיועמד על מצב הענינים מפי אחרים אני נמנע מלראותו.

בערב אני נפגש עמו ומבקש ראיון בנוכחות שלשת האנשים של ה־E.M.S.I.B. הראיון נקבע למחר ב־9.30 בבוקר.

ארוחת ערב בבית הגרינים.

קאהיר, יום רביעי, 4 יולי 1917.    🔗

ישיבה סוערת אצל דידס. רק מלקולם וסמית מופיעים. הם מכחישים לגמרי את דבריהם. הם לא אמרו שיש להם אנשים אחרים שיעשו את עבודתנו וכל שכן שלא יכלו לומר שייטיבו לעשותה. וכך ביחס לכל השאר. לא היטבתי להבין אותם. יש לי, ללא ספק, חוסר אהדה לגבי אישיותו של סמית, והוא מוכן להסתלק, וכו'.

דידס מוצא שאנו עקשנים בלתי ותרנים. וכך אנו נפרדים. אם לשפוט לפי הטון אני האשם בעיניו של דידס, והוא זועם. ואולם ידוע לי, כי לעמקו של דבר הוא מלא על גדותיו כנגד מלקולם, וגם על סמית הוא כועס, אף על פי שדומה, כי הוא רוחש לו אהבה, ומובטחני, כי את שניהם עוד יסבן במנה הגונה וגדושה.

אני הולך ישר לגרייבס ורגעים ספורים לאחר מכן מופיע סמית וקולט שברי שיחה שלנו. הוא יסיק, בודאי, מכך, שאנו זוממים מזימות. האמת היא, כי גרייבס מבין לרוחי, מעריך את עבודתנו ומלא רצון לעזור לנו.

פילדינג רוצה לראותני. הבחורים שלנו התאוננו באזניו, כי אני מחמיץ להם פני. יש לעזור להם ולהשיג עבורם רשות לבוא לאלכסנדריה. אני סרבתי לעזור להם, על מנת שיטעמו מעכשיו טעם הקשיים שיצטרכו להתגבר עליהם, ביום בו יצטרכו לעוף בכנפיהם שלהם. פילדינג נוטה לעזור להם, אם איני מתנגד לכך. נהפוך הוא, אני ממריצו שיעשה זאת. אנו מדברים על המצב – הקשיים והסכסוכים. הוא יתערב בדבר.

בשעות הערב אני נפגש עם קפטן ג’ורג' ללויד. שיחה שתועלתה בצדה. הוא יהפוך הכל על פניו. גרייבס מודיעני, כי במשך היום התקיימו ישיבות רבות בענינינו וכי ינקטו עמדה פייסנית מאד.

קאהיר, יום חמישי, 5 יולי 1917.    🔗

ישיבה אצל דידס. נוכחים: מלקולם, גרייבס, ללויד. זה האחרון יושב ראש. כל אחד מסביר את עמדתו. מחוץ לדרישות של נוהג כללי, האווירה היא לבבית וכו‘. אני דורש כי יביאוני במגע ישיר עם מרכזי היהודים באמריקה, רוסיה, אנגליה. פתרון לבעיית משלוחי העזרה בזהב לא"י.⁵⁷³ כמו כן העברתן של החדשות מתורכיה, גרמניה וכו’ אלינו, על מנת שנדע את המצב הפוליטי.

אני מצהיר, כי אין לי אישית דבר נגד סמית, ואולם רוצה אני כי ילמדוהו מה הן מטרותינו וכי יתייחס בהוקרה לאנשינו.

אסיפה משביעת רצון מאד.

הדיונים החלו מיד, והוחלט, כי שלוש פעמים בשבוע אדון עם גרייבס על המצב בתורכיה ובעניני פוליטיקה כללית.

בערב אני מתראה שוב עם דידס. אני מגיש לו נימוקים חדשים לטובת משלוח הזהב לא"י. הוא נראה יותר אופטימי משהיה בבוקר. אנו קובעים אצלו פגישה למחר, בשיתוף עם מלקולם.

קאהיר, יום ששי, 6 יולי 1917.    🔗

אמש נתקיימה ישיבה במשרד המרכזי הציוני בענין העתון העברי. ויסמן נכשל רבות בלשונו. קומרוף וכנופיתו הוכיחו מה רבה העריצות העלולה לשכון בחיק הפסידו־דימוקרטיה. שמשוני נעשה פחות ופחות ראוי להוקרה. לא חטאתי להם בשתיקה ואמרתי לכולם את מעלליהם. אבל צריך להודות, שמוסרי מחוסר תוקף ומרות ואלו לא תהיינה לעולם תכונותיו: אפס.

אצל דידס פתחנו בדיון: על דואר ע"י יונים ועל משמרות תכופות של ספינות צרפתיות, שיקראו את האותות שלנו בזכרון יעקב. הצבעתי על הסכנות הנשקפות מאפשרותה של הטלת עבודה על בוטאג’י (דבר שישמיט את הקרקע מתחת לרגליו של סמית).

מלקולם מבקשני לסור אליו בשעות אחרי הצהרים.

בבואי אני מוצא שם את אדמונדס. אנו יורדים לעמקן של בעיות שונות שעל סדר היום, ביניהן שאלת המגע בדרך היבשה, על ידי שימוש ב’תיבות דאר' ו’בלדרים'. יש לפעול מתוך הקפדה, כמובן, שהאנשים לא יכירו זה את זה.

עם גרייבס אנו קוראים את המברקים הסודיים. נעשה זאת לפחות שלוש פעמים בשבוע.

בלום וקומרוף סרים אלי בענין העתון העברי. הם מבינים, כי לא אתמוך בהם בדרישותיהם הקיצוניות והם מחפשים דרך מקשרת. אני מציע להם להזמין לישיבה את חברי המשרד המרכזי ומסכים לשמש מתווך.

קאהיר, שבת, 7 יולי 1917.    🔗

אדמונדס מודיעני כי הגיעה יונה בלא שתביא הודעה. ליובה טוען שהוסכם כי במקרה ששום דבר מיוחד לא אירע, ישלחו ‘שליח^’^⁵⁷⁴ בלא כל משלוח. סידור טפשי: ראשית, תמיד יש מה להודיע. ושנית, כיצד נדע אם לא פרחה היונה בשוגג או שאבדה לה ההודעה שנשאה עמה?

גרייבס מופתע, שאפילו יונה אחת מתוך שש, חזרה. נסיונם עם בעלי כנף אלה, במלחמה נגד הסינוסים, היה מאכזב ומייאש.

אני מודיע לדידס על שובו של ‘נוסע’ אחד בלבד, והדבר גורם לו נחת רוח. הוא מאשר לי את הראיון עם הרברט והג’נרל קלייטון ליום שני בבוקר, בבית הנציבות.

אני נוסע לאלכסנדריה בשעה 4.15, מוצא את וייץ מודאג יותר מכרגיל. הוא יורד, שקוע בנוון זה שבאלכסנדריה. לבך נצבט למראהו.

אלכסנדריה, יום ראשון, 8 יולי 1917.    🔗

הבוקר בחברת וייץ והברמנים. אחרי הצהרים אצל מרגוליס. אני מסכים לשמוע מפיו את נוסחתו הוא בענין יצירת “הסיוע היהודי האלכסנדרוני למען ארץ־ישראל”. אפילו במרגוליס עורר יחסו של סיוארז, המוכתב מתוך האהבה־העצמית החולנית שלו, שאט נפש. זולת 2,000 הלירות של רוטשילד הלונדוני החליט הועד של סיוארז להשתמש לאותה מטרה גם בעזבון ישן, בסך 500£, והם מקוים להשיג עוד 1,000£ על ידי התרמות מקומיות.

מרגוליס סבור, שעלי לגשת לסיוארז, למרות שהוא משוכנע, כי הדבר יעורר בי בחילה. אני מתנגד לכך בפה מלא. כרוזו של סיוארז הוא חסר בושה ומעשה בלתי־ישר. אין עלי לראותו עוד. אם ברצונו להקים רעש – יבושם לו. אם רוצה מרגוליס להישאר בתפקידו, עליו להעיר לסיוארז, שהכסף לא נשלח אליהם על מנת שיחזיקוהו בפקדון. עליהם למהר ולהעבירו לקרבנות בא"י. לשם כך עליהם לפנות, ללא איחור, לשלטונות, ואלה יורו להם את הדרך בה ילכו. מוטב שלא יחדש סיוארז את מעשה הקרן למען קרבנות הפוגרומים בקישינוב. £1,000 נשארו כאן ללא שימוש.

שוחחתי עם אבולעפיה בענין הנסיעה ודחיתי החלטתי למחר.

אלכסנדריה, יום שני, 9 יולי 1917.    🔗

אני פונה אל בית הנציבות (Bacos) ומגיע שמה בשעה 9. הרברט טרם בא. הוא מגיע לאחר שעה 10. הגנרל קלייטון חזר אמש לקאהיר. הרברט⁵⁷⁵ מראה לי את המברק של משרד החוץ מן ה־14 למאי, בו מרשים לנו למשוך על ווייצמן סך £5,000. כיוון שנתן לנו להאמין, שהכסף יועבר אלינו טלגרפית באמצעות ה’נשיונל בנק', ואילו ווייצמן היה סבור שאנו נמשוך עליו המחאה, נשארנו מביטים זה בזה בעיניים בוהות, ובסופו של דבר נתרשמה לונדון, כאילו אין לנו אמצעים לשלוח כסף.

בעניין סיוארז. הלה נפגש ושוחח ארוכות עם הרברט. הוא הוכיח מה רבה חוצפתו ומה נתון הוא לשלטון האמביציה הבוערת שבקרבו. לא הובטח לו דבר. לעתיד לבוא יובטח לו עוד פחות.

רפאל מציע את שרותו, לרדת יחד עם לייב לחוף. מצוין. אנו מתכוננים בהתאם לזה.

יודילוביץ מודיעני, כי קצין הרשיונות סרב, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, להתיר להם משלוח כסף לא"י על ידי הניטרליים. בדעתם היה להעביר £200 לחודש.

אני חוזר ברכבת הלילה.

קאהיר, יום שלישי, 10 יולי 1917.    🔗

התראיתי עם אדמונדס. אני מוסר לו על הסידור אליו הגענו באלכסנדריה, שאבולעפיה ולייב ירדו שניהם לחוף. הוא מופתע כל שהוא ו“שבע רצון”.⁵⁷⁶ אני מסביר לו, שאעמוד על כך, שליובה ירד, אם ירשה זאת הים. הוא אינו רואה בכך צורך וימסור על הדבר לסמית. אין די מקום על ה’מנגם', לאחר שהעלו עליה שני קצינים חדשים. נימוקים אלה אין בהם כדי לספקני.

מסתבר, שה’מנגם' גרמה לאסון בצפון. אחד מסוכניה נתפש. התראיתי עם דידס. הוא מודיעני, כי ה־C/C חזר רק אתמול וכי מחר ב־10 יוכל להודיעני את ההחלטה שנתקבלה בענין משלוח 2,000 הלירות של ה’ועד המיוחד'.

לויטננט סיימור ג’ונס מודיע לי, שביום השלישי שעבר זרק מטוס אויב ארבע פצצות על פורט סעיד והרג כמה ארמנים. התורכים טוענים שפגעו בבית הנתיבות. שקר. דברים אופיניים: על ביקור זה לא נמסר ב’מלון סבוי‘. קצין, שחזר מפורט סעיד, סיפר על כך; ורק אז רגשו ה’מטות הראשיים’, פתחו בחקירה ושלושה ימים לאחרי־כן נמסרה הידיעה רשמית.

כשיא האיטיות קשה להשיג טוב מזה.

קאהיר, יום רביעי, 11 יולי 1917.    🔗

דידס מודיעני, כי משלוח 2,000 הלירות אושרו.⁵⁷⁷ בנוגע לפרטים יש לפנות למיג’ור מלקולם.

קראתי לישיבת ‘הועד המיוחד’. מספר להם פעולותי באלכסנדריה וכאן. על מנת לשלוח £2,000 עלינו למצוא כאן £1,000, ואני אשיג, כך מקווה אני £1,000 מן המטה הכללי. ז’ק יפנה אל אחיו.

ויכוח חמוץ־מתוק עם אדמונדס. אין הוא מסכים שליובה יצטרף אל החברה. אני עומד על כך. העניו נדחה למחרת. מלקולם יכריע.

קאהיר, יום חמישי, 12 יולי 1917.    🔗

ראיון עם אדמונדס ומלקולם. בענין ליובה ההכרעה לטובתי. באשר ל־£2,000 השיג ה’ועד המיוחד' ממשפחת מוסרי הלוואה בסך £1,000. מאידך מתחייב מלקולם לפנות ל’נשיונל בנק' ולקבל הלוואה עבורנו בסך £1,000 על סמך המברק מן ה־14 למאי, שלפיו רשאים אנו למשוך £5,000 והמברק שנשלח היום על ידי הבנק בבקשת כסף זה.

כל זה נאה, אולם מצריך זמן, והבנק ננעל בטרם נשיג את הכסף.

אחרי הצהרים אני נפגש עם דידס. היות ואנשינו מפליגים מחר, הייתי רוצה לידע היכן הגענו ומה יכולנו לתת להם כצידה לדרך. דידס מודה בפני, כי מצדדים רבים פעלו נגדנו ואין מפסיקים מלהזהיר אותם שישמרו מאתנו. ואולם בסופו של דבר “And not only for reasons of expediency”⁵⁷⁸ חיבר את הדו"ח שלו על מנת לקבוע מצב־דברים ברור. קודם כל בגלל שרותינו, וכמו כן, במידה מסוימת, מתוך אהדה למטרותינו, ביקש מלונדון תמיכה מלאה.⁵⁷⁹ הוא בטוח, שהמצב ישתפר בעתיד הקרוב. אנו מתאוננים כפי שכולם מתאוננים: אטיות, אולם הם הנם ‘Candid’ וצדוק לא נצדק אם נחשוש מכפיות־טובה, או שכחה.

הוסכם בין הקולונל נוג’נט ובין דידס כי אקבל את ה’פוריין דיילי פרס' על מנת שאהיה בגוף הענינים של ההתפתחות הפוליטית, עד כמה שניתן הדבר על ידי קריאת התמציות המוגשות על ידי ה־’War Office'. דידס ידידותי מאד ומשתדל לגרום לנו נחת.

רפאל ולייב עמדו להגיע הערב לכאן על מנת לחזור מחר. אבל בשעה 3 מטלפן לי רפאל מאלכסנדריה, שבנו של לייב חלה וכי הנסיעה נדחתה.

הואיל ואין להכניס שינויים כהרף עין בתכניתה של ה’מנגם‘, אני מורה לרפאל שיתפוש מחר את ליובה בבנהא ולומר ללייב שישיג אותם בקפריסין על ידי ה’קוסייר’.

קאהיר, יום ששי, 13 יולי 1917.    🔗

משעה 8 בבוקר אני בבנק מוסרי לקבל את ה־£1,000 וכדי לרוץ ל’נשיונל בנק' לגבות את 1,000 הלירות האחרות ולהחליף את הכל בזהב. פורמליות ארוכה. מלקולם חייב לגשת. יש להמציא רשיון בכתב מהשלטונות המצריים. סוף סוף אנו נוטלים עמנו את המטמון!

הפעם שוב יהיה עלינו להוריד לחוף קרוב ל־£3,000. £2,000 עבור סיוע, למעלה מ־200 לצרכי התחנה, ויותר מ־500 עבור “R”.⁵⁸⁰

ליובה יוצא בשעה 11. רפאל נצטרף אליו בבנהא. רוחות עזים. הים בודאי זועף.

במשרדו של עורך הדין מיהלברג מתקיימת, לפי דרישתי, ישיבת הועד המרכזי הציוני. אני מרביץ בהם במקצת על חוסר פעילותם ועמדתם; רצון טוב יש להם, לאנשים הללו, אולם חסרים הם נסיון, ואף מנהיג רצוי אין להם. היו נוכחים: מוסרי, אלכסנדר, סיקורל, מיהלברג, גוטמן.

בערב, בבית מוסרי, הכרות עם הררי פחה.

קאהיר, שבת, 14 יולי 1917.    🔗

ה־C/C ⁵⁸¹ עבר היום לביקורת המשרדים, כשהוא מלווה על ידי ה־.C.G.S. נמצאתי אותה שעה במשרדו של גרייבס. נוג’נט הציגני.

עבדתי כמעט במשך כל היום על ‘Foreign Press’⁵⁸² מן ה־13 עד ה־16 ליוני. נודעו לי דברים רבים מלאי ענין.

הערב ניגנה תזמורת ה’מכבי' באיזבקייה לטובת הצלב האדום. תאריך ה־14 אינו אלא מקרה בלבד.⁵⁸³ ברם, הדבר משך המונים. יותר משלושת אלפים איש. זו היתה הצלחה כבירה למכבי, ויחד עם זה הצלחה לאומית. התזמורת הצטיינה. הכל התנהל על הצד היותר טוב. ‘התקוה’ זכתה למחיאות כפיים סוערות. מוסרים שיוסף ביי מוסרי אמר: “לפני שהגיעו הפליטים האלה לא הרגשנו שאנו חיים כיהודים כפי שאנו מרגישים זאת עכשיו”. כסה את פני התיש אשר לך ובוש, מוריס פחה קטאווי!

קאהיר, יום ראשון, 15 יולי 1917.    🔗

אמש הגיע לייב. שלחתיו הבוקר שישיג את ה’קוסייר'.

הבוקר עבר בקריאת ה’עתונות חוץ'. קריאה זו מאפשרת לי חוות־דעת בריאה יותר על המצב הכללי.

אני קורא את הספר ‘Savoir’ מאת הסופר האהוב עלי Felix le Dantec, שנפטר זה מקרוב. האם מחלה בעוכריו, או אולי המלחמה הגדולה? זאת או אחרת, עובדה היא, כי לה דנטק נעשה לא רק יותר ציני משהיה, אלא גם רשלן יותר. עקבות הדבר מתגלים מאד בסגנונו, וחבל על כך.

קאהיר, יום שני, 16 יולי 1917.    🔗

יום ללא התרגשות וללא חדשות. הרוח עודנה נושבת בעוז. פעולות העגינה יתכן ולא נתנו להתבצע. מחר, לכל המוקדם, אפשר יהיה לקבל חדשות מקפריסין.

קאהיר, יום שלישי, 17 יולי 1917.    🔗

הוזמנתי להיות נוכח בשעה 11 אצל דידס. הלה מובילני אל ה־.C.G.S (General Lynden־Bell) ⁵⁸⁴. אנו משוחחים על דרכים, תובלה וכו'. אני מסב תשומת לבו לבעיות החקלאיות ולדחיפות שבצורך להתארגן כבר מעכשיו. הוא סבור, שעלי לדבר בענין זה עם הגנרל קמפבל ואולם אינם נראים מתענינים בכך במידה שהייתי רוצה. ואולי כך היא דרכו.

ה־.S.G.C מכניס אותי אל ה־C/C וזה, אלנבי, מקבל את פני במיטב האדיבות. ידוע לו, כי הארץ נהירה לי והוא מבקש לדעת את השקפותי.

1) התנאים הכלליים: מצב שקשה לעמוד בו, שוד התושבים, תמותה רבה, דלות כללית.

2) מצב רוחם של התושבים: אין חשש להתנגדות משום צד שהוא. יש לאחוז באמצעים רגילים נגד בגידה רגילה שיש לחשוש ממנה מצד הפאן־איסלמי. התושבים לסוגיהם, שנתאכזבו בציפיתם ושלמדו מן המפלות, לא יחגגו קרוב לודאי את בוא הפולש, בצורה מזהירה אבל בטוח הדבר, שלא יתנגדו לו.

אני מסביר את מצבם של היהודים, מספרם, תכונותיהם ומטרותיהם.

3) הצבא התורכי: נחות מבחינה אבסולוטית. אך טוב הרבה יותר ממה שקיוינו לראות בו משום שבאופן יחסי לעבר, הנו מצויד וממוכן היטב.

4) קצינים מפקדים: אני מציין אופיו של ג’מל כאפסי מבחינה צבאית. רודף הבל, שטחי, וכוחו רב במזימות.

ה־C in C מקשיב בענין רב, מציג שאלות בחכמה, To the point.⁵⁸⁵ עושה רושם מצוין. אומר לי, שיקראני לעתים קרובות. בטרם ניפרד אני מבטיח לו, כי אם הוא מחפש אנשים המוכנים לעשות הכל על מנת להחיש, ולו גם בשעה אחת, את שחרורה של הארץ, אנו מכירים את המקומות שם נמצאים האנשים האלה.

אני מבקשו רשות להעלות בפניו את הבעייה החקלאית. הוא מתעניין מאד בשאלה זו הרבה יותר מה־.C.G.S. הוא מודה לי על שהסבתי תשומת לבו לכך ומבטיחני לעיין בדבר בקרוב מאד.

אני מוקסם מפגישה זו. מודה לדידס על שסדרה עבורי.

מלקולם מודיעני, כי אניות החוזרות מן הצפון מוסרות, שמזג האוויר רע על חופינו. מסתבר, איפוא, שלא היתה אפשרות לעגון.

קאהיר, יום רביעי, 18 יולי 1917.    🔗

אני מחבר רשימה על קרס⁵⁸⁶ ומוסר אותו לדידס למען ה־C in C.

מלקולם קיבל מברק מקפריסין מאת אבולעפיה, המבקשני להודיע לאשתו, כי הוא בקו הבריאות ויחזור בסוף החודש. אף מלה על המצב.

קאהיר, יום חמישי, 19 יולי 1917.    🔗

הטלתי על פילדינג להיוודע אצל ג’נרל קלייטון, ששהה זמן רב באלכסנדריה, אם קיבל מסייקס משהו בעניני. שתיקתו מדאיגה ללא ספק.

לאחר שהרהרתי בדבר החלטתי לכתוב לטולקובסקי⁵⁸⁷ בלונדון על מנת לחדש בעקיפין את הקשר עם החלק הרשמי של הציונות.

קאהיר, יום ששי, 20 יולי 1917.    🔗

מלקולם מודיעני, כי לפי מכתב שקיבל, מסתבר שאלכ יצא זה מספר ימים את אמריקה. הוא שט לעבר אנגליה. ואני הן רציתי כל כך כי השנים יבואו, ובדרך האוקינוס השקט.

פילדינג מודיעני, כי קלייטון מודאג לא פחות ממני. הוא לא קיבל דבר.

ב’משרד הערבי' נראה, כאילו אינם סומכים על יציבותו של סייקס.

קלייטון הטיל על פילדינג להסב את תשומת לבי למאמר שהופיע ב’ז’ורנלה ד’איטליה', המטפל בבעייה היהודית. הגליון בו מדובר יימסר לי על ידי פילדינג, כשרק יצליח לשים ידו עליו.

עדיין אין חדש מנוסעינו.

קאהיר, שבת, 21 יולי 1917.    🔗

שוחחתי עם אדמונדס בענין המסמכים הקובעים את מותו של אבשלום והם שיאפשרו לנו לתבוע תשלום פוליסות הביטוח שלו. ברור, שעדותו של יוסף תשמש רקע, ואולם חקירותיו של קצין האינטליג’נס בגבול והדו"חות של המשמרות, שהביאו את הידיעה על קבורתו, ישמשו סיוע יעיל.

אני למד, שמשלחת אמריקאית, המורכבת ממורגנטאו, פרנקפורטר ולוין־אפשטיין עומדת להגיע מצרימה.⁵⁸⁸

קאהיר, יום ראשון, 22 יולי 1917.    🔗

לקחתי מפילדינג את נוסח הרשימה של ה’ג’ורנלה ד’איטליה' מן ה־16 ליוני. מזימה נתעבת: “היהודים נתמלאו שמחה לידיעה על הופעת ה’ברזגליירי' על מנת להשתתף בחיל המשלוח בא”י וכו'.⁵⁸⁹

קפטן סטאוט מודיעני, שהנהג של קרס ערק ונמצא עכשיו כאן.

קאהיר, יום שני, 23 יולי 1917.    🔗

ידיעת אלחוט מוולדון מספרת על פינוי באר שבע. הידיעה כוזבת. מתמיה, ששום ידיעה אחרת אינה מגיעה מאנשינו.

קאהיר, יום שלישי, 24 יולי 1917.    🔗

מוסרי מוסר לי את הביולטין מס' 41 מן הראשון ליוני ואת הדו"ח הסודי של המשרד הציוני בקופנהאגן, מן ה־11 ליולי, על פינוי יפו. בעצם, כל מה שהקדמנו להודיע – מקבל כאן אישור. אני מגיש את החומר הזה לדידס, המראה התענינות רבה, ולפילדינג. עדיין אין כל ידיעות.

קאהיר, יום רביעי, 25 יולי 1917. (#bookmark0)    🔗

נפגשתי עם אדמונדס ב’סבוי'. הוא מוסר לי, כי הגיעו חדשות, ביצעו הפעולה. מחר יהיו כאן. אינו יודע עדיין הפרטים. אנו קובעים פגישה לחמש אחרי הצהרים, על מנת לקרוא את המברקים המפוענחים.

שיחה ארוכה עם הג’נרל קלייטון. המצביא הראשי C in C שוחח עמו על תכניתי החקלאית. הוא רוצה פרטים. אני מסביר לו, כי אני הוא המבקש:

1) ללכת לחזית, על מנת ללמוד את התנאים.

2) לדעת את סולם העדיפויות לפיו יוכלו או ירצו לעבוד.

הוא יקח דברים בענין זה עם ה־ C in C, עם הגנרל קמפבל, ועם הגנרל דיוויס ואז נשוב לדון בדבר.

המשלחת האמריקאית: ג’נרל קלייטון שואל מה אופיים של חבריה. אני משיב לו: מורגנטאו – בועה של סבון. לוין־אפשטיין – דימגוג שבשיגרה. ואולם הראשון מסוגל למשוך את החוגים הפיננסיים, ואילו השני – את המוני היהודים. האיש היחידי במשלחת שהוא מנהיג, הרי זה פליכס. אם גם קיימת התנגדות לבואה של המשלחת כולה, הרי בבואו של פליכס יש ברכה.

גנרל קלייטון מסכים גם כן, כי החדשה, שהופרחה על ידי ה’ג’ורנלה ד’איטליה' (יוני 16–14) בדבר הגדודים האיטלקיים שנשלחו לא"י, הנה ככדור פורח לנסיון.

אדמונדס מגיש לי העתקי המברקים. החדשות, לאמיתו של דבר, דלות, אולם כמה מהן טריות, מן ה־16 לחודש.

ליובה יהיה כאן מחר אחרי הצהרים, בהגיעו עם ה’קוסייר'. לייב ורפאל יגיעו רק שבוע ימים אחר כך. חדשה לקונית המקפיאה בי את מוח עצמותי. מה פירוש הדברים? אדמונדס אינו יודע, או אינו רוצה לאמר לי יותר דבר. לא נשאר לי אלא לחכות עד יום מחר.

בשעה 6 פגישה במשרד ההסתדרות הציונית. מר בלום, נציג העתון העברי, הוזמן כיאות. המשרד, על מליאתו מחכה לו. בשעה 6.45 אני נאלץ לעזוב את הישיבה. הודות ליד המקרה, אני למד בצאתי, כי מר בלום, בגלל סיבות ממדרגה ראשונה, לא יכול היה לבוא בדיוק לפגישה: ליד ה’Dutch Store' נמצא שקוע במשחק ה’טריק טראק'.

קאהיר, יום חמישי, 26 יולי 1917.    🔗

פגישה עם דידס. אני מבקשו לחקור בענין המברקים שנשלחו בשעתו לפרנקפורטר ואחרים, ושתשובות עליהם לא הגיעוני מעולם.

ליובה מופיע אחרי הצהרים ועמו חדשות מצוינות. המסע עבר בהצלחה רבה. ברם, חבל, שבחווה לא מצאו אלא את מנשה, ולא היתה אפשרות למסור לו את הכסף.

בשעות הערב, ובמשך כל הלילה, אני מעיין בדו"חות.

הציבור הא"י שלנו כבר רוצה לשלוח לי נציגים. לדבר זה חשיבות עצומה. כיום יכול אני לומר, כי השליחות אשר הטלתי על עצמי – הצליחה.

קאהיר, יום ששי, 27 יולי 1917.    🔗

שיחה ארוכה עם ג’נרל קלייטון. אני עומד שוב על החשיבות הרבה, הנודעת להבאתה של המשלחת האמריקאית (לה, כפי שנראה היה לי, התנגד קלייטון) ובעיקר את פליכס.⁵⁹⁰

ג’נרל קלייטון רושם זאת לפניו. אנו משוחחים באריכות על הנושא ‘ציונות’. הוא למד את הפרטים בהתלהבות.⁵⁹¹

ראיתי את דידס וקבענו פגישה לערב זה על מנת לשוחח ארוכות. דידס לוקח עמו את תרשים הצוללת שהשגתי. הוא נושא אותו בשמחת נצחון אל ה־.C.G.S.

אדמונדס אינו במשרדו. מלקולם נסע היום, שלא על מנת לשוב. אני פונה אל ניומן. הוא נפגע על שתרשים הצוללת נתחמק ממנו. אני קורא את תרגום הדו"חות ומכניס תיקונים והערות.

פגישה עם דידס. אני עומד על החשיבות שבהצעה לשגר אלי שני נציגים.⁵⁹² אני מדבר באוזניו על המצב העגום בארץ, על הרושם של הזהב ששלחנו ועל הדחיפות לשלוח עוד. דידס מבקש בתשובה תזכיר בענין. מדובר בתשובה להכחשות התורכים־גרמנים על פינוי יפו וכו'. בענין זה החליף סוקולוב תזכירים עם הקרדינל גספרי.

וייץ, אשר בקשתיו לבוא הבוקר, נעתר סוף סוף. הוא בכאן.

קאהיר, שבת, 28 יולי 1917.    🔗

הקנאה השוררת בין המשרדים מעציבה. “R” רוצה, והוא תקיף יותר ויותר שאקדיש לו את מיטב זמני. וזאת, בעיקר משום שהם מרגישים ש־.I.B⁵⁹³ ו־.A.B⁵⁹⁴ מקבלים את בכּוּרי האינפורמציות הפוליטיות שלי.

לויטננט ניומן סבור, שיכפה עלי דבר זה בהשתמשו בלשון גדופים. “קלייטון הארור” משיב הוא לי, כאשר על שאלתו, אם אעבוד במשך כל שעות היום, אני משיב בהסברה, כי תזכיר דחוף, שעלי להכין עבור דידס וקלייטון, ימנע זאת ממני. איך שלא יהיה אני נשאר ב“R” מ־9.30 עד 11.30. אחר כך ב’ועד המיוחד' שם מולך וייץ. כך ייהנו כולם.

אדגר סיוארז השיב על פנייתנו אליו, למסור את הכסף של קרן הסיוע האלכסנדרוני, העולה לסך של יותר מ־1,600£, בהודעה, שהוא מתחייב לשלוח אותה ‘באמצעותנו’. טעות בידו. אבקש מאת ד. לדרוש ממנו הסבר, מי הם אלה, שבאמצעותם יכול סיוארז לשלוח כסף, אם לא באמצעותו של דידס? אני כה טרוד, שלא הצלחתי לשוחח עם וייץ, ואף לא ללוותו לתחנת הרכבת.

ב־7 בערב אני מוסר לדידס את התזכיר על הפינוי. בחושפי את מזימות התורכים, הכחשותיהם וכו‘, אני מציגם בכל מערומיהם.⁵⁹⁵ דידס מאחל לי “יישר כוח” נלבב. יחסו משתנה יותר ויותר לטובה. הוא אומר לי עד כמה מעריך אותי קלייטון וכו’.

אנו קוראים בצותא את חילופי התזכירים סוקולוב–גספרי. גס רוח זה, סוקולוב, מסתמך על ה“אינפורמציה המדויקת ביותר” שהמצאתי לו באפריל ואילו הגס לא מצא עד היום, צורך לאשר לי את קבלתה, אפילו בשורה אחת, או בסימן בלבד. מעלש!

באשר לתזכיר בשאלת הנציגים, אני מבטיח לדידס להמציאו מחר. דידס מודיעני, כי הופמן פיליפס⁵⁹⁶ שוהה כאן מזה חדשים רבים. הוא לא ידע, שאנו מכירים זה את זה.

קאהיר, יום ראשון, 29 יולי 1917.    🔗

“R” מלא חרון וכעס. חסרי סבלנות לקבלת תרגום הדו"ח הטכני על גשר דלהאמייה. אני מסביר לאדמונדס ולניומן, כי “nothing doing”. אני לבדי, ואני עושה כל אשר ביכולתי, ויותר מזה אין ביכולתי. אנו קובעים פגישה למחר ב־9 בבוקר.

עבדתי במרץ על התזכיר השני שלי למען תובן החשיבות שבהצעה לשגר לנו שני נציגים, פעולה, העלולה לשוות אופי חדש ומרשים לארגון שלנו וכו'. עבודתי הופסקה על ידי בואו של ארדיטי, שעזב היום את בית החולים. הוא נוסע לקפריסין. הוא מספר לי אודות לויטננט קולונל de Pié־pape (??), מפקדם של ארבעה גדודים צרפתיים, האומר להפוך את חילות המצב לחילות התקפה.

קלריקלי, מוקף כמרים, ישועיים.

בשעת הארוחה מופיע דוד יודילוביץ. הוא מביא לי כסף לצורך העברה: £500. סליחה על המעט. איני מסכים לקבל יותר מ־120 לירות, 12 ל"ת, 65 נפוליונים. זה יספיק כמשלוח ראשון.

אני למד מפי דוד: מכתב שנשלח אל לוין־אפשטיין על כתובת ‘כרמל’ הצית את סקרנותו של גלוסקין, שהרשה לעצמו לפתוח את המעטפה. בנו בכורו הודיע לאביו, כי התגייס והוא מקווה שלאביו היתה נסיעה נוחה וכו'. מכאן, הבינו שלוין־אפשטיין עומד לבוא, ואולם למה לא הודיעו להם על כך מראש? רק לאחר זמן נודע להם, שמורגנטאו, פרנקפורטר ולוין־אפשטיין, עומדים לבוא. זה כל מה שידוע להם.

קאהיר,יום שני, 30 יולי 1917.    🔗

עבדתי עד 2 אחרי חצות, חזרתי לעבודה ב־6 בבוקר. התזכיר יהיה ארוך במקצת, אולם אין לי זמן לקצרו. מעלש!

מ־9 עד 12.30 עם אדמונדס ואחר כך עם ניומן. הראשון מעמיד פני אי־רצון: חומר צבאי בכמות בלתי מספקת, ללא חשבונות, וכו'. ואולם לעמקו של דבר הוא שבע רצון, ואף יותר מזה. אין בדעתו, אומר הוא, לעורר אינצידנט בעקב מעשהו של ליובה, שהמרה את פי הפקודה, בצאתו לניקוסיה, בניגוד לאיסור שהטילו עליו, וע"י כך גרם לאניה איחור של 24 שעות. ברם הנני מבטיח לאדמונדס, שאני אחזור בקשר לכך, למאורע לכשאסיים את העבודה, התכופה יותר ברגע זה.

אדמונדס מודיעני, שזה כמה ימים – הוא מתנצל על כך – ש“שכחו” למסור לי, כי הכסף וחמרי הנפץ הורדו לחוף ב־24 לחודש.

צר לי אישית על הורדת חמרי הנפץ. חבל.

אחרי הצהרים אני מסיים את התזכיר, ובערב מגישו לדידס.⁵⁹⁷ הוא מקסים. אני מבקשו להיטיב עמי בשני דברים: להרשות לרחל לוריא מקפריסין, לבוא לכאן. ושנית: להעביר את הד"ר לבונטין (.E.L.C) אל עבר מרכז עירוני. הוא מבטיחני לעשות את הדרוש.

אתמול הראיתי לו – והשארתי בידיו – את מכתבו האחרון של ה’וועד המיוחד' לסיוארז ואת תשובת סיוארז. הוא מודיעני, כי מסר את הדבר להרברט, וביקש, שמבית הממשלה, בעל פה או בכתב, ידרוש מסיוארז למלא אחרי רצוננו, או להסביר את עמדתו. איש אינו יכול להעביר כסף, שלא באמצעות דידס.⁵⁹⁸ אם יבעט סיוארז – יספוג על קצות אצבעותיו. ציון טוב לדידס.

עד שעה מאוחרת בלילה עבדתי על התזכיר השלישי, המתאר את המצב בא"י ואת הצורך הדחוף לשלוח שמה £5,000 זהב בחודש. תזכיר זה משביע את רצוני אני.

קאהיר, יום שלישי, 31 יולי 1917.    🔗

בכל שעות הבוקר עבדתי על התזכיר. בצהרים אני הולך אל עורך־הדין אלכסנדר ושם קורא באזני הועד את שני התזכירים שלי. הם מאשרים אותם בהתלהבות.

אחרי הצהרים אני מטפל סופית ב’מאמר' ומגיש אותו לדידס. מסב את תשומת לבו לעובדות דלהלן: טינתם של בדואי החורן⁵⁹⁹ הובילה לפעולות שוד רבים במערב הירדן. הישובים היהודים יהיו ראשונים לסבול. אין אני מגזים לעצמי חשיבות השפעתו של מלך חג’אז. נחת זרועו אינה מגיעה כה רחוק. אף על פי כן, יהיה זה מן התבונה להזהירו, כי האנגלים דורשים [שחיי] היהודים [ורכושם] יכובדו. השודדים, שהוא שולח, יוזהרו, כי תחת לילך בעקבות הבדוים המקומיים המובילים אותם אל הישובים היהודיים, מוטב שיפסחו עליהם. זוהי אשליה לסמוך על כך, אך אין אנו רשאים שלא לנסות את כוח השפעתו.

דידס יורד יפה לעומקה של השקפתי בנידון ומזדהה עמי. דבר זה בתחומו של.A.B (יהיה עלי לדבר על כך עם קלייטון). גם דידס ידבר אתו. בימים האלה מחכים כאן לבואו של קצין בכיר מחג’אז; תימסר הזהרה.

קאהיר, יום רביעי, 1 אוגוסט 1917.    🔗

טלפנתי לאדמונדס על מנת להודיעו, כי אני עומד לרשותו באם רצונו כי נתרגם קטעי הדו"חות המכילים חומר כלכלי רב־ענין מבחינה פוליטית. יש לו כמה דברים לומר לי. מיד אני הולך אליו. הוא מוסר לי שה’מנגם' עומדת להגיע היום. אין מודיעים על אנשים אחרים הנמצאים בה, זולת רפאל ואריה.

אדמונדס מציע להשתמש ביהודי עזה כשליחים בדרכי המדבר. אפשר לעיין בדבר. לכל מקרה אני רושם את שמותיהם: רפאל ארוואס, שאנון מהפוד, וואב(?) שלוּם.

ראיון עם גנרל קלייטון. אני מרצה באזניו על הצורך להפעיל את פייסל, או מנהיג ערבי אחר של חג’אז, להודיע לבדוים הנוהים אחריו, שיניחו ליהודים ולישוביהם בא"י. הוא רושם הצעתי לפניו. (ראה עמ' של יום אתמול).

קלייטון טלגרף לסייקס לאמר לו מה רב תמהוני נוכח שתיקתם של האנשים, אשר אליהם הברקתי לאמריקה, וכי הייתי רוצה לבוא במגע עם פליכס פרנקפורטר ומורגנטאו.

אחרי הצהרים אני הולך לראות את הופמן פיליפס, שקבעתי עמו ראיון. הוא יצא את קושטה בסתיו שעבר. בשבתו בשווייץ הוצע לו לנסוע לסוריה על סיפון ה־’Cesar, relief Ship'. הוא שוהה כאן מאז דצמבר האחרון. הצרפתים, אם מתוך רצון רע, אם מתוך רשלנות משרדית, חיבלו במשך תקופה כה ארוכה במהלך הענינים, ובינתיים הכריזו ארה“ב מלחמה. ממשלתו החזיקה אותו כאן עד עכשיו, מבלי שיבין, בעצם, לשם מה. הוא מחכה עכשיו בכל רגע לקריאה לחזור: הוא קנה כבר אפילו את חגורת ההצלה מִ”קַפּוֹק".

הוא היה רוצה לחכות כאן לבואו של מורגנטאו על מנת “to give him my views as I am sure he would like me to do”. על שליחותו של הלה, ידוע לו, שהוא בעצמו יציע את שרותו בשעה שהאנגלים יפתחו בהתקדמותם.

פיליפס היה בחזית. הוא ראה שם את הבטליונים הצרפתים – train étapes – ואת 200 האיטלקים. גם בעיניו אין כל אלה אלא מזימות קטנוניות. לדעתו מאיימים האנגלים ברצינות על עזה, ההכנות הן עצומות, ובקרוב מאד יזוזו קדימה.

הבוקר דרשו ממני במשרדו של קפטן גרייבס דו"ח מטאורולוגי על כיוון הרוחות ברצועת החוף הארצישראלי מאפריל עד נובמבר. כיוון שבשעתו מסרתי רשימה כזו לתקופה שמנובמבר עד לאפריל כותבים מן החזית כי זו הביאה תועלת לא רק כדי לדעת להטיל גזים וכו', אלא גם, ובעיקר, לצרכי הטייסים.

אני רותם את יוסף אלחדף לספריה ‘סולטנייה’, על מנת לרשום את הדרוש בקשר לדו"ח המטאורולוגי הזה.

דיון עם דידס. הוא קרא את הדו“ח מס' 3 ומברכני עליו. בהיותו מכיל נתונים סטטיסטיים מענינים, יישלח כ’מכתב חוזר'. אנו משוחחים על המבנה הפוליטי של המפלגות בא”י וקובעים פגישה למחר על מנת לקרוא יחדיו את התמצית שעשה מהדו"חות שלי, שהוא שולח לנציבות.⁶⁰⁰

קאהיר, יום חמישי, 2 אוגוסט 1917.    🔗

מ־8 עד 9 בספרייה ‘סולטנייה’ עם אלחדף. מ־9 עד הצהרים ב־“R”, שם אני מכתיב תרגומים וקטעי דו"חות. רפאל יהיה כאן אחרי הצהרים.

אדמונדס קיבל מברק, שעל פיו ימסרו לנו אלחוט כפי שבקשנו, והוא שואל אם ליובה יוכל להישאר כאן, למרות שהוא נראה בלתי יציב, מאז שהוא מהרהר ברוסיה. אני מסביר לאדמונדס, שאם יהיה צורך בכך, ישאר ליובה כאן, ודרך אגב, אין גורל האלחוט צריך להיות צמוד לנוכחותו, או להעדרו של ליובה. ואני מדגיש, שהצוללות האורבות לעתלית מחרידות אותי. נשוב לענין עם סמית, לכשיהיה כאן.

בשעה 5 מגיע רפאל. הוא ראה את שרתי. חמרי הנפץ לא פורקו. אני שבע רצון. גם צרכי המזון לא הורדו. חבל; דבר זה מכעיסני. החדשות, בעצם, עגומות. אחינו מציקים להם יתר על המידה. אבל מה אמיצה ובת חיל היא שרתי!

ישיבה עם דידס. מהנציבות מודיעים על מכתב של ווייצמן, המבקש מבלפור היתר לשלוח כסף על ידי ‘צנורות ניטרליים’. יש לו £6,000 ועוד £4,000. דידס ידרוש שיבריקו לו להעביר אלינו את הסכומים מיד.

המצביא העליון מסכים עקרונית, לבואם של הנציגים. עכשיו יש לחכות לאישור מהנציבות.⁶⁰¹ דידס סבור, שיזמינוני אל ווינגייט.

יום ששי, 3 אוגוסט 1917.    🔗

במשך כל השבוע הופרעתי על־ידי עומס עבודה. אין כל אפשרות לעסוק ביומן. חבל! ⁶⁰²

קאהיר, יום ששי, 10 אוגוסט 1917.    🔗

ז’ק מוסרי מטלפן לי שיוּם, מנהל הנשיונל בנק, רוצה לראותני. דידס טלפן שיקבל את ההחלטות ואת הערבויות מאתנו. השלטונות דוחים כל אחריות אפשרית. לאחר שניסיתי, ללא תוצאות, את כל הקומבינציות, אני בא לתכנית הבאה:

כיוון שלפי מברק מה־14 למאי מרשה לנו ווייצמן למשוך עליו, אנו מושכים סך £4,000. רשות זו בעינה עומדת. אנו רשאים, איפוא, להשתמש בה.

יוּם מסכים לשלם לנו על סמך הנ"ל את 4,000 הלירות, מהן 1,000 על מנת להחזיר לי את המפרעה שנתתי, 1,000 פרעון לבנק מוסרי, ו־2,000 יישלחו לתעודתן. ואולם לשם כך יש צורך בהרשאה בכתב משר הכספים (Patterson), שאם לא כך, לא נוכל להוציא זהב.

אחרי הצהרים אני מודיע לדידס על התוצאות, ומבקשו לעשות את הדרוש לקבלת ההרשאה הזו.

ארוחת ערב אצל מוסרי. אלכסנדר, החוזר מאלכסנדריה, מתנגד למשיכה שלנו על ווייצמן, העלולה להעמידנו בפני בתי הדין. ישירות לא הרשה לנו ווייצמן מעולם למשוך עליו. אין לנו לזאת כל חתימה שלו. מאז, אגב, עמדתו ברורה ואינה משתמעת לשתי פנים. אין הוא רוצה לשתף עמנו פעולה. אלכסנדר מסכים, שכל אחד מאתנו יתחייב בגדר האפשרות למצוא כסף. אולם רק על ערבויות פרטיות. לזאת אני מתנגד. השלטונות חייבים לחלצנו מן המצב הזה.

קאהיר, שבת, 11 אוגוסט 1917.    🔗

אני רואה את דידס לפני שעה עשר. אומר לו, כי אם לא יהיו בידינו 2,000 הלירות לפני 12, לא נוכל לבצע את המשלוח. כיצד לצאת מן המבוי הסתום הזה? רשות הדיבור היא לו. הוא קובע לי פגישה לאחר שעה ומתקשר עם הנציבות. כשאני חוזר, הוא קורן. הכל הסתדר. גלוסקין קיבל את הכסף מווייצמן! לא יאומן. אני מסביר אזי לדידס, שגלוסקין אינו חבר הועד שלנו. אם ווייצמן מפקיד בידיו של גלוסקין כסף, הרי זו סטירת לחי לנו. בתנאים כאלה איני מוכן לתת לזאת יד, לגמרי לא. אני רוצה בהבהרת המצב. מה נאמר שם לגלוסקין? דידס משיב לי, כי אין הוא יכול למסור לי לקריאה את המברק, שלא נועד עבורי. טוב מאד: המשלוח לא יוצא לפועל. אני מוכן למלא תפקיד מאחורי הפרגוד. אבל לא אסכים להוציא את הערמונים מן האש לטובת התככנים. לא זאת. אני לובש רוח קרב: חמוש ודרוך.

דידס המסכן מיוגע ואינו רואה כיצד יצא ממבוי סתום זה. הוא מתקשר שוב עם הרברט, בנציבות. הלה מודיע על קבלת מברק מווייצמן בתשובה על שאלתי: מדוע שומר אתה על השתיקה,⁶⁰³ בו הוא מודיע כי ישתף פעולה עמנו והוא מרשה לנו להשתמש בכסף. מברק זה נראה לי כמוטל בספק. איני רוצה להאמין במציאותו ומבקש מדידס לקבלו בכתב, אחרת לא אסכים לקבל את הכסף.

דידס מתכעס. אנו מעניקים לכם מתנה של £2,000 עבור הנצרכים בא"י, האם תסרבו לקבל, כשידוע לכם סבל האנשים שם? כן, [נסרב.] שלחו את הכסף בצנורות נייטרליים, אם חשקה נפשכם לעסוק בצדקה. אנו עוסקים בפוליטיקה, והייתי רוצה לדעת על סמך אילו עקרונות ניתן הכסף. איני רוצה, בתתי את הסכמתי לקבלו, להתחייב שאקבל גם את גלוסקין, וכו'. דידס קורא לעזרה את מיינרצהאגן. מבטיחים לי העתק המברק. הכסף מוצא מן הבנק ואנו מחליטים לצאת מחר עם דידס לאלכסנדריה.

ארוחת צהרים אצל ויקטור מוסרי, בפעם הראשונה מאז אני כאן. אביגדור, שהוא ממעריציו של ויקטור, גם הוא כאן.

אני עובד קשות, ומאוחר בלילה, על מנת להכין הכל כיאות. על ליובה לקבל ממני את כל הדואר מחר בצהרים ולא ביום שני בבוקר.

קאהיר – אלכסנדריה, יום ראשון, 12 אוגוסט 1917.    🔗

פגישה עם אדמונדס. אני מוסר לו על דרישותיו של לייב הנראות לי מוגזמות. 50 לי"ש לחודש. אני אתראה עמו באלכסנדריה. אם יהיה תקיף בדרישותיו, אשלח את רפאל וליובה לבדם.

דידס קיבל אתמול את תרגום החוזרים ואת הקול קורא של ‘ועד ההגירה’,⁶⁰⁴ מתורגמים בידי קורנפלד. הוא קרא בהם בשעות הלילה ומבקשני העתק עבור הנציבות.

ב־12.30 מוכן כל הדואר. הפעם ישיש וישמח עולמנו הקטן. כתבתי להם באריכות.

הבוקר היתה לי שיחה עם הקפטן לורנס. ראיון ללא שמץ של חביבות. לורנס זכה להצלחה רבה מדי בגיל רך מדי. מעריך מאד את עצמו. הוא משמיע באזני לקח על מושבותינו, על רוח האנשים, על רגשות הערבים, ועל שום מה טוב נעשה אם ניטמע בהם, בבני ערב וכו‘. בהקשיבי לדבריו, נדמה היה לי, שאני נוכח בהרצאת אנטישמי מדעי פרוסי, המתבטא בלשון אנגלית­. חוששני, כי בשורותיהם של הארכיאולוגים והכמרים השתרש הרבה מרוח ה’בושים’.

בסכומו של דבר, יש להסיק, בעקבות שיחה זו, שלא יישאר דבר לעשותו ביהודה ובשומרון, אשר שמה לא יחדור לעולם פייסל. יתכן, שבגליל עוד אפשר יהיה לעשות משהו. ברם לורנס יערוך חקירה לעצמו באמצעים שבידיו על מנת לעמוד על הלך רוח היהודים יושבי מושבות הגליל. אם הם בעד הערבים – יצילו את נפשם. אם לאו – יישחטו. הוא עדיין בגיל, בו אין האדם מטיל ספק בכוחות עצמו, עול־הימים המאושר הזה. אולם הוא עוין אותנו בגלוי לב. ביסודו זרע המיסיונר.

ב־4.15 אני ברכבת. ז’ק מוסרי יוצא גם הוא לאלכסנדריה לכמה שבועות.

דידס מביאני לידי ספור האינטריגה כולה של גלוסקין.

רפאל מוסר לי את נוסח המברק שקיבל גלוסקין: “הודיע, אם לדעתך מוטב לשלוח כסף דרך מצרים, על ידי ועד שתהיה חבר בו, ומה הם הסכומים”. חתום: “ווייצמן וסוקולוב”. מברק זה נמסר על ידי קפטן ג’ונס. גלוסקין, מחשש פן שוב יטעה טעות גסה התכונן לגשת אלי. מברקי אל רפאל, בו אני מודיע שיצאתי לאלכסנדריה, ושדוד ראהו בעיניו, שינה כנראה את תכניתם.

שיחה עם ל. ברנשטיין. דרישותיו גדלות והולכות. עכשיו הוא דורש 50 לי"מ לחודש עבור מסעיו. לעמקו של דבר הצדק עמו. ואולם איני רוצה להראות כנכנע לו, ואנו מחליטים שרפאל לבדו יפליג.

אלכסנדריה, יום שני, 13 אוגוסט 1917.    🔗

בשעה 11 בנציבות. מקבלים אותי דידס והרברט. זה האחרון קורא באזני מברק. הפדרציה הציונית מבקשת וכו' וממנה ועדה בה חברים וקסלר וגלוסקין ואני – כמוציא לפועל.⁶⁰⁵

האדונים הללו סבורים, שעלי להיות שבע רצון, כיוון שאני ‘Executive Officer’, ואולם אני מסביר להם, כי הענין לגמרי לא בזה. יש להכריז בפה מלא, כי הם לצדנו, ולא לשנות את מבנה ה’ועד המיוחד' ולא לעכב את הכסף השייך לנו. אלה הם תנאינו, ועד שהפדרציה לא תכיר בהם, איננו יכולים לעבוד עמם בצותא. הרברט מבין את המצב וברוח זו יבריק.

בשעה 3 אני נפגש שוב עם דידס במועדון מחמד־עלי. הוא קורא באזני את מברקו של הרברט, שאינו מספק אותי. אני מוסיף כמה תוספות ומניחו שיצא לדרכו.⁶⁰⁶ דידס חוזר היום. למרות הלחות והזיעה אשאר עד מחר, אבל לא אלך לראות איש.

ד“ר וייץ מלא צער בגלל הרדיפות נגד הד”ר קוהן. המפקח העירוני.

אלכסנדריה, יום שלישי, 14 אוגוסט 1917.    🔗

ז’ק מוסרי מודיעני, כי נודע לו מפי מיס לנדוי, שגלוסקין הבריק – היא תיקנה את האנגלית שלו – לווייצמן ולסוקולוב, שישלחו את הכסף ל’ועד המיוחד'. זה מעשה גבורה מצדו: איבוד לדעת. ואולם, אינני מרשה לעצמי להתרכך.

אחרי הצהרים אצל מרגוליס, ממנו אני למד, כי:

1) סיוארז לא קרא את הועד לישיבה. הוא דחה את הצעתנו למסור את הכסף והתחייב להעבירו ב“אמצעיו שלו”, מרגוליס וגלוסקין אינם יודעים דבר.

2) גלוסקין כתב לסיוארז בלשון נמרצת ובקש ממנו שיימסר לנו הכסף, וזאת עוד לפני כשבועיים. סיוארז לא הואיל לאשר את קבלת המכתב. מרגוליס הציע לחתום על מכתב שני, בצרוף חתימת גלוסקין. הלה הניא אותו מלהגיש את התפטרותו מהועד, כפי שהיה בדעתו לעשות, ויעץ לו לאיים על סיוארז בהקמת שערוריה. Va bene.

אני עחב את אלכסנדריה ברכבת של 11.30 אחה"צ.

קאהיר, יום רביעי, 15 אוגוסט 1917.    🔗

ישיבת ה’ועד המיוחד' השומע מפי על המצב.

אני עורך מכתב אל ווייצמן המעמיד אותו על שגיאתו בהססו לצרף אליו מתחילה את שרותיו של ה’ועד המיוחד', ומשדלו להניח לנו לעבוד.

[המכתב לווייצמן, שהיה כתוב אנגלית במקורו, מובא כאן במלואו.

“הצהרת הנייטראליות של הציונות הרשמית נראתה בעיני, מראשית המלחמה, אופורטוניזם גס, הווה אומר, עמדה בלתי ראויה לשמה ובלתי־מדינית, כאחד. לא היה בעיני צל של ספק כי מבחינות הרגש, ההכרה הפנימית וה־”Realpolitik“ שומה היתה, עלינו לצעוד בעקבות [עמי] ה’הסכמה', תהיה תוצאת המאבק אשר תהיה. רגשותיהם של הארצישראלים – לא היו מפוקפקים, בנדון זה, ואיבת הטורקי, אשר צופים שטחיים לא ראוה לוחשת – עתידה היתה, לפי הרגשתי, להתגלע בהזדמנות הראשונה. השותפות התורכית־גרמנית נראתה לי הרת־סכנות למפעל טיפוחנו הארצישראלי הרך. למן ינואר 1915, הסבתי תשומת לבו של רופין לגרושים הממשמשים ובאים, באמתלה של צרכי אסטרטגיה. מאז גם לחצתי כי נתארגן, למען הקם מגע עם ידידינו, מעבר מזה. אז הורמו קולות צעקה.

יחידי, איפוא, ללא תמיכה זולת תמיכתם של חניכים נלהבים, חרף השקפותיהם הנוגדות, חרף ההתנגדות החרישית ילודת־הפחד, של האופוזיציה־הציבורית שלנו, הפחד ההגיוני, אשר השתיק את הרגשות והתנופה האמיתיים – נגשתי לעיבוד תכניתי, לכונן ולקיים מגע עם ידידינו אשר בזה [מצרים]. קשה היה המעשה, אף מסוכן; אף־על־פי־כן – עלה בידי.

על אף תכניתי החרוצה להשאר בארץ עד לאחרית, הגיע רגע בו נסיונותי להתקשר עם ידידינו אשר בזה, תלויים היו בסכוי האחד הזה: כי אצליח לצאת. הדבר עלה בידי. היה עלי לעבור דרך לונדון. עשיתי בה חודש ימים. הגה בנפשך, עד מה רב היה חפצי לבוא בדברים עמך ועם מורי ורבי הנערץ אחד־העם. אף־על־פי־כן, הבלגתי ברוחי, הן כדי למנוע ממך מעמוד במצב אי־נעים אולי, והן כדי למנוע מעצמי רפויי ידים, שהיה עלול להיגרם לי מחמת אי־הסכמה מצדך.

הגעתי אל המקום. חזרתי וכוננתי המגע עם אנשינו. המכשיר נוצר, הוא פעל והשתכלל. או אז הופיע סר מ־ק ס־ס. מיד עמד על התועלת המוסרית שניתן להפיק משיתוף הדוק בין הציונים, בארצות ההסכמה וארצות־הברית, ובין ארץ־ישראל. המכשיר,⁶⁰⁷ שאותו הקמתי למטרה הזאת עתיד היה איפוא לשמש לתכליתו האמיתית. האיש הנזכר לעיל, שיגר ושיגר אליך מברקים, כמה וכמה פעמים! החרשת בעקשנות. כיון שלא נולדתי אך אתמול, היטב הבינותי פרושו של הדבר. גאותי העצמית, הרגישה בתכלית מטבעה, לא נפגעה⁶⁰⁸ הרבה, בשל הבטחון כי פלסתי נתיב, אשר שוב לא היה בידך להתעלם ממנו.

נגזר הגירוש מיפו, אשר נודע לנו, כאן, ללא אחור. לפי הוראותיו של סר מ־ק ס.־ס., הברקתי אל סוקולוב. הודעות רויטר בנושא הזה היו תעתיקם המלולי של מברקי. ידעת זאת. לעת חליפת האיגרות סוקולוב–הוואתיקן, הידיעות שהומצאו על ידינו צויינו אמנם בציון ‘ללא דופי’, אולם אפילו משום דרכי נימוס ראשוני בלבד, לא הואיל איש לשלוח לנו אף אישור־קבלה שגרתי. נותרו לי איפוא אך ספיקות מעטים אשר לעמדה בה החלטת לנקוט. רפית ידי לחלוטין מכל נסיון חדש של התקרבות. אך מעשה זה, גם הוא לא אכזבני יתר על המידה.

על יצירתו של ה־ special committee הוחלט, על דעת השלטונות, או בהסכמתם. נתפרסם קול־קורא. כדי למנוע פרסומת העלולה להיות הרת־אסון, וכן כדי לגול מעלי כל אשמה בלהיטות אחר התהילה, החלטתי כי שמי לא יופיע בקשר לכל אותה פרשה. עמדת לנסוע ב־8 באפריל, ציפו לך; לא יכולתי לפקפק עדיין אותה שעה, כי תהיה משלנו; על שמך, איפוא, החלטנו לערוך את איסוף הכספים שעתידים היו לזרום, אל נכון, בעקב הקול־הקורא.⁶⁰⁹

בינתים שינית את תכניתך. בלא להמלך בך נמסרה כתובתך הלונדונית. אולם אתה ידעת בעליל כי הכסף שהגיעך לא לך נועד, כי אם לנו. אף־על־פי־כן מצאת לנחוץ להחזיק בו. מכתבינו ומברקינו אף לא זכו לאשור מצדך. אף גם מצאת למתאים להקים ועד מתחרה, כביכול, אשר לזכותו הכנסת סכומים שנועדו, מלכתחילה ובמפורש, למעננו, כדוגמת אותם 50,000 הפראנקים שמסרם הפטרון לידי סוקולוב, בעת עברו דרך פאריס. – כלום טעות בידי? אנא, העמידני איפוא עליה. מצאת אפילו לנחוץ לקחת דברים עם השלטונות לשם קבלת הרשאה, להעביר בצינורות נייטראליים את הכסף אשר נועד לנו. ברם, מן הנמנע הוא שעד כדי כך נעלם ממך כי מהרבה בחינות לא היה זה דרך הישר.

זה עשרת ימים משתלשלים המאורעות בקצב מזורז. בקרב הארץ־ישראלים קמה תסיסה. התמיכה הגיעה לידיו בעקב טיפולנו; 6,000 לש"ט בלבד, שנאספו במחיר מאמצים, קומבינאציות, חובות, בשעה שעל כספינו הושמה יד. תמיכה זו נתקבלה בזרועות פתוחות, דווקא משום שהגיעה בדרכי־סתר ובמצלצלין טבין ותקילין. אולם הצבור שלנו תבע יותר – ואף השגתי זאת למענו: הוא תבע לעמוד בקשרים, על ידי שיגור נציגים.

היש צורך שאפרש לך ביתר הרחבה את חשיבותו המדינית של הצעד הזה? בידך להפיק ממנו תוחלת היסטורית.

אחר, באה פרשת מברקיך אל גלוסקין, מינויו של ועד מפרי גתך,⁶¹⁰ ומתן כהונה ותואר לי – אל נכון כדי לכפות ידי ביתר שאת. כל זה מדהים ביותר.

נבצר ממני שלא לדחות החלטותיך, שדמו מדי לאוקאזים. רצית כי אסכים לשעבד את עצמאות הארגון שאותו יצרתי, בטרם אשאל על כך: היה זה להרבות לדרוש!

כלום לא נתת דעתך, כי בפעולה כדוגמה זו שנקראים אנו להרתם אליה, שומה שיהיו המשתתפים בה מתהלכים־בזהירות, ידועי־נסיון, מסוגלים למאמץ משותף? אין די בכך שיהא אדם 30 שנה בתנועה, שיהא ידיד טוב לפלוני או לאלמוני, שיהא מוכר יין, בניגוד לאינטרסים ההגיוניים של העסק, למען יהא מיועד במיוחד להשתתף במפעל אשר כזה.⁶¹¹

מידת הזהירות כורח היא במבצעינו, כלום מעלה היית על דעתך כי במינוייך נפלת על איש הלוקה ממש בשפכת מלים? היות אדם גיסו של איש מעלה,⁶¹² אינה אלא ערובה דלה למעלתו.

השמות המצויים ב־ special committee מכובדים הם. כבר הסתגלנו לעבוד בהרמוניה; טעות תהא בידך להתייחס לזאת בחשדנות.

הצרכים דחופים הם, אנשינו יוקדי־התלהבות לבוא המגע עם הציונים, במדינות בנות־הברית. הואיל ואני יצרתי את המכשיר, אין אתה יכול לתבוע ממני לסלק את עצמי, ובמחיר סיכון הכל, למסור לידי אחרים את תפקיד איש־הביניים, הנושא־והנותן. אין שום טעם – אלא אם כן הטעם אישי הוא – להתעקש ולוותר על שרותי.

השעה תובעת פעולה מכרעת ומהירה.

תהיינה אשר תהיינה החלטותיך, הואל נא להודיענו אותן בכל ההקדם. תבין כי פגישות כאותן שאנו מתעתדים להן ב־11 בספט. אינן ניתנות לדחיה. בידך תלוי עתה הדבר כי פגישה זו עם חלוצינו המעונים תקרין אור־תקווה, ותקבע תאריך במפעלנו, או שתשקיעם באשר הם, בחשכה וביאוש, ותהיה אות לאזלת־יד נוספת להפיק תועלת מן השעה והמזל החולפים".⁶¹³]

קאהיר, יום חמישי, 16 אוגוסט 1917.    🔗

ליובה מבריק לי: “בריא ושבע רצון” פירושו: שפעלו ביום שלישי בערב. אבל דומה, שלא העלו איש אל הספינה.

פגישה עם דידס. מגיש לו לקריאה את המכתב אל ווייצמן והוא מבטיחני לשלחו באמצעות ה־Bag. דידס מבקשני רשות להראות את המכתב לג’נרל קלייטון ומוצא שאני מקנטר ידידים וגם אויבים.

קאהיר, יום ששי, 17 אוגוסט 1917.    🔗

קאהיר, שבת, 18 אוגוסט 1917. (#bookmark11)    🔗

עובד על תזכיר בענין התנגדות אפשרית של התורכים במקרה שינותקו מן הצפון. מסקנתי היא, שבאם יגורשו התושבים האזרחים ימצאו התורכים (100,000) בארץ במה להחזיק מעמד בצורה עלובה, שנה אחת.

מכיוון שאדמונדס לא היה אתמול במשרדו לא העלה איש במחשבתו שיש להודיעני מה שכבר היה ידוע לי ממברקו של ליובה. ניומן, כשקראתי לו בטלפון, אומר לי, כי יש בידו מברקים ארוכים. אדמונדס מודיעני הבוקר:1) ליובה דיבר אודות הוצאת שרתי. הם מתנגדים לכך, מכיוון שלא דיברתי עמם על כך. אני מסביר לו מדוע נודעת עכשיו לנוכחות שרתי חשיבות רבה למאד. לא דברתי עמם על כך כיוון שהייתי סבור שזהו כביכול Standing order ליקח את סוכנינו בשעה שהם חשים צורך לצאת.

2) ראשון [לציון] מציעה למַלט קצין צעיר, בהא־אל־דין. עד שלא אקבל אינפורמציה יותר מלאה, אני מתנגד לכך, אלא אם כן נוכחותו שם מהווה סכנה עבורנו. יוסף מציע את סעדייאת, בין בירות וצידון, כמקום אלטרנטיבי להורדה מהספינה. סבורני, שזה מתקבל על הדעת.

אחרי הצהרים אני קורא את המברקים המפוענחים ע“י ניומן. מענינים, אולם לא כל כך מושלמים כבתקופת השתתפותו של הד”ר ניימן.⁶¹⁴

פגישה עם דידס וקלייטון בענין שרתי. הם מוכנים לקבל את כל הפליטים שנהיה מסוגלים להוציא, אבל מתנגדים להחזיר סוכנים. אנו מחליטים, בינתיים, להביא לכאן את שרתי, אם תסכים, ותמצא שהשעה כשרה לעזוב. באשר לדרך חזרה – נדון אחר כך. אדמונדס יבריק לקפריסין ברוח זו.

קאהיר, יום ראשון, 19 אוגוסט 1917.    🔗

שעות הבוקר חולפות ואני קורא את ה’דיילי רוויו' של ה’פוריין פרס', כשניגש אלי דידס. עליו לדבר עמי. הרברט כותב לו: ז’ק מוסרי מודיע לו, שציוני קופנהאגן ואמריקה הטילו עליו להקים ועד שהוא אומר להציג לפני הנציב העליון. מתוך רצון למנוע בעד חיכוכים אפשריים, רוצה הרברט לדעת אם טוב הדבר בעיני.

אין לי מושג במה המדובר, אלא אם כן, שמוסרי אומר להציג את הועד הפועל הציוני.

אחרי הצהרים ב’לונה פארק'.

קאהיר, יום שני, 20 אוגוסט 1917.    🔗

שום דבר ראוי לציון היום. אני מטיל על אלכסנדר, היוצא לאלכסנדריה לרגל עסקיו, להתענין אצל ז’ק ולהודיעני.

קאהיר, יום שלישי, 21 אוגוסט 1917.    🔗

גם היום אין דבר לציון. ראיתי את דידס המודיע לי כי הם מבריקים שוב ללונדון, על מנת לבקש את הכסף מווייצמן, מכיוון שדידס כבר הוזמן ע"י הבנק לשלם את 2,000 הלירות האחרונות שהוצאו.⁶¹⁵

קאהיר, יום רביעי, 22 אוגוסט 1917.    🔗

קריאת טלפון מאדמונדס. יש לו משהו שברצונו להראות לי. אני אץ אליו. הוא קיבל את הדואר מן ה־14 לחודש – גדוש ומכיל חומר יקר. אני נוטל עמי את הכל על מנת לעיין בו עד 5 שעה שאני חוזר ומכתיב ללויטננט סמית עד שעה 7.

קאהיר, יום חמישי, 23 אוגוסט 1917.    🔗

כל הבוקר וכל אחרי הצהרים טרוד בהכתבת דו"חים. אני מסיים בשעה 5 ופותח בשיחה ארוכה עם אדמונדס, על המצב כולו. בעצם, זולת כמה אינצידנטים בלתי נעימים. המצב מתבהר והולך אצלנו. התנגדות הקהל היהודי שלנו לארגוננו פוחתת והולכת. אף צל של חשד לא עלה על לב השלטונות. הקשיים – והם עלולים להורידנו שאולה – נובעים עכשיו מחוסר קשר עם ארצות הברית ולונדון.

הוחלט: לחזור על כל המברקים שלי ולדרוש תשובה מיידית. צריך שלפני ה־8 בספטמבר יוקם קשר אמיץ. אחרת לא יהיה בפינו לומר דבר לנציגים, ואז הכשלון הוא מוחלט.

פגישה עם דידס. הוא מייעץ לי לשלוח את האנשים שלנו, שיירשמו ב־Civilian Employment, להצטרף ל’חיל המשלוח' שמחפשים עבורו מגויסים.

קאהיר, יום ששי, 24 אוגוסט 1917.    🔗

קבלתי מברק מסוקולוב ווייצמן, מתאריך 23⁶¹⁶. הם עומדים בהתנגדותם ומשתעשעים בפרזיאולוגיה דימגוגית. אני משיב להם גלויות וקשות. דידס אומר לי, כי הם תמימי דעים עמי, ואולם כיוון שזהו ענין פנימי “we cannot take sides”.

קאהיר, שבת, 25 אוגוסט 1917.    🔗

אני עורך מכתב ארוך לווייצמן ואומר לו את אשר אני חושב על שיטותיהם ומצביע לו באצבע על קטנוניות־המוחין שלהם ועל האחריות שהם נוטלים על עצמם.⁶¹⁷

דידס מבטיחני, שלאור העזרה המושטת לי מכל מקום, אצא עטור נצחון. הוא, קלייטון, הרברט ואחרים, רוחשים לי ‘אהדה’.

הוחלט להעמיד את ידידינו האמריקאים על פרטי המצב.

עוד אין חדש מנוסעינו. היה עליהם לפעול ב־23 ויכלו להגיע הנה היום.

קאהיר, יום ראשון, 26 אוגוסט 1917.    🔗

דידס קובע לי פגישה לשעה 10. הוא מודיעני, כי מברקי משלשום, שהועבר למשלוח בהסכמתי, להרברט, הצטלב עם מברק של האדונים מלונדון, אשר לפיו לא יתנו את הכסף כל זמן שלא יוקם “a suitable Committee”,⁶¹⁸ ועד לפי בחירתם. הרברט היה סבור, שמברקי התקיף לא יזיק, והוא שואל, אם לנוכח תקיפותם של האדונים האלה, לא אהיה מוכן לוותר. אם לשם כך יהיה צורך בפגישה עם הנציב העליון, הוא מוכן לארגן פגישה זו.

אני מסביר לדידס, כי הייתי רוצה להנעים עליהם את הענינים, אבל אם אוותר ויתור קל ביותר – אנו אבודים. אראה ברצון את ווינגייט. ואולם איני מתחייב מראש לעשות ויתורים. על כל פנים, אני נותן הסכמתי לכך שהמברק יעוכב עד לאחר הפגישה. לאשרי כבר יצא מכתבי מאתמול.

ב־12.45 קורא לי אדמונדס לטלפון לומר לי, כי הודיעו לו טלפונית, מפורט סעיד, כי אנשינו יגיעו היום ברכבת. אולם הידיעה לא נקלטה ברורות ואינו יודע מי ומי הבאים.

הוא מבקשני להביא אליו עוד היום בבואי את רפ.[אל] על מנת להציג לו שאלות בענין מסוים. מה קרה איפה?

ליובה מגיע לבדו. מזג האויר היה רע. לא היתה אפשרות להתקרב לחוף ב־23. נסו שוב למחרת. אבל לשוא. הם חזרו, איפוא, ריקם. רפ. יצא מבֶּנְהַא.

ליובה מספר, שבבית נראה הכל בשלום על מקומו. שרתי אינה מוכנה לעזוב. יוסף אומלל לנוכח הרעיון שישאר לבדו.

קאהיר, יום שני, 27 אוגוסט 1917.    🔗

אמש, לאור הירח, שעה שנסעתי על אופני, עלה במחשבתי רעיון.

הריב שלנו עם סוקולוב–ווייצמן אינו ניתן לסידור. יש צורך בפגישה. מאידך, אין לי מה להציע לנציגים ב־11 בספטמבר. מדוע לא אסע לונדונה?

גם פסקל סבור, שהרעיון מוצלח. אני סר אל דידס ומביא. לפניו את הדבר. גם הוא סבור, שהרעיון צודק. הוא יכתוב ל־ C in C בענין ההיתר.

פגישה עם אדמונדס, שיש לזכות בהסכמתו כדי שלא יתנגד. אני מוכיח לו, כי ההפלגה הבאה לא תגרום כל קשיים, שבסכומו של דבר אני הוא המארגן שלה. יתכן, איפוא, שההפלגה של חודש אוקטובר – אם לא אחזור בזמן, היא בלבד, עלולה ליצור קשיים. והדבר עוד בספק. ברם, כלום לא נעמוד בקשר? אדמונדס נותן גם הוא את הסכמתו.

עלי, לגשת איפוא מיד לעבודה, הואיל והיציאה לדרך, בשים לב להשהיות ואיבוד הזמן, שאין להימנע מהם, עלולה לחול פתאומית.

עבדתי על החשבונות שנשלחו על ידי י. [יוסף לישנסקי] ואני מחזירם בצורה נאותה לאדמונדס ולקומבר.

קאהיר, יום שלישי, 28 אוגוסט 1917.    🔗

עבדתי עם אדמונדס. אנו מכניסים סדר ובהירות בענינינו.

עדיין אין ידיעה מהמטה הראשי. וייץ סבור, שעלי להיכנע ולהסכים לגלוסקין כיו"ר הועד שלנו, וכי נסיעתי לונדונה לא תשנה דבר.

יתכן, שגלוסקין ישמש נשיא ל’ועד המיוחד', אבל לא כל עוד תהא לי דעה כלשהי בענינים שם.⁶¹⁹

קאהיר, יום רביעי, 29 אוגוסט 1917.    🔗

עבדתי עם אדמונדס וקומבר. סידרנו את הסטאטוס של רפאל. אנו משלמים לו £25 לחודש, עד היום ארבעה חדשים. מכירים באיכות שירותיו ודואגים למשפחתו במקרה של תאונה. ללייב ברנשטיין משלמים את היתרה לפי 30 ל"מ לחדש לשתי נסיעותיו האחרונות.

דידס מודיעני, כי ה־ C in C מאשר את היתר נסיעתי. עלי איפא להתעניין בהפלגות. לויטננט מוריס חוקר בדבר ולמד, שיהיה עלי לחכות ללא תועלת מסתמא, שבוע ימים.

אחרי הצהרים מודיעני דידס: אין אף ספינת טורפדו העומדת להפליג. אחכה לספינת נוסעים. ביום שני הבא יסע עמי לאלכסנדריה. ביום שלישי נתראה עם ווינגייט, ואחר כך אעלה לאניה. אני מוסר לו עבור סוקולוב ווייצמן מברק בו אני מזמין אותם להמציא £8,000 לשלטונות, ומדגיש באזניהם, שאנו כולנו מסרבים לעבוד עם גלוסקין. כמו כן אני מודיע להם על בואי באניה הקרובה.⁶²⁰

אני מסב את תשומת לבו של דידס לענין הדרכון שלי. הדרך הטובה ביותר הוא למסור לי תעודת־מעבר של שליח דיפלומטי.

הערב אני מקבל מכתב מגלוסקין, בו הוא מקטין עצמו מאד, מבקש פגישה ומבטיח לי, ששיחה קצרה תוכיח לי איזה שותף מצוין לפעולה אמצא בו.

קאהיר, יום חמישי, 30 אוגוסט 1917.    🔗

וייץ מודיע לי, כי גלוסקין קיבל מלונדון מכתב תודה עבור ה־2,000 לירות ששלח ל’כרמל'. כשקראו השלטונות את הדברים הללו יצאו עיניהם מחוריהן ודרשו הסבר מגלוסקין. הוא כמעט שנפל למשכב. אה, איזו סטירת לחי, ידידי. לאחר שסיכן את עצם המשלוח, כמעט שהכשיל אותו, נזרק בגלל זה מהוועד ובסופו של דבר הוא גומר בקבלת תודה! ואולם מאידך, איזו חבורה גועלית היא זו מלונדון, המתעקשת לא להכיר אלא בו.

אני שולח לווייצמן מכתב חריף, חריף מאד הפעם.⁶²¹ אני אומר לו מה היא דעתנו על כל ההרפתקה הזו של גלוסקין. מה צר שהשלשול, התוקף אותו בכל פעם שהוא נקרא להופיע לפני פקיד זה או אחר, שייך לדברים שבסודות המקצוע, ועל כן לא יתכן לעשות לצחוק את הברנש כפי שהוא ראוי לכך.

קאהיר, יום ששי, 31 אוגוסט 1917.    🔗

דידס הודיעני אמש על השינויים שחלו בתכנית. אנו נצא לאלכסנדריה בשבת. סר ר. ווינגייט יקבל אותי ביום הראשון, ב־12.30. נחזור בו ביום, ואמתין כאן לאניה.

אני מאיץ במוריס שיזרז את קבלת הדרכון שלי הואיל והדבר מטרידני. בטרם יהיה בידי, לא אוכל לקבל מכתב־אשראי, ובתקופה זו, כל הממעיט להצטייד בכסף מזומן, הרי זה משובח.

אני כותב מכתב שנון לגלוסקין, בו אני מבאר לו על שום מה לא יתכן שיתוף בעבודתנו. כתבתי לו כי ראיתי עצמי כמחוייב לכתוב לו. זו גסות רוח שלא לענות על מכתבו. לסרב לבקשתו לראיון – הרי זה לזמן לו תפקיד נאה. אמרתי לו איפוא, את כל השלילה המצויה במחשבתי לגביו, ועכשיו הוא חפשי בקבלת החלטה. לאחר כל זאת, אם עדיין יאבה לבא לראותני, ימצאני ביום ראשון ב’סבוי'.

קאהיר – אלכסנדריה, שבת, 1 ספטמבר 1917.    🔗

ראיתי את דידס המכין אותי לקראת הדברים שיהיה עלי לומר לנציבות.⁶²² להמעיט בדיבורים על העבר – שיש לחשוב שהוא יודע – ולהדגיש את אשר יש בדעתנו לפעול.

אנו מחליטים להפגש היום בתחנת הרכבת ב־4.15 אחרי הצהרים.

דידס מרגיעני, כי בנציבות מטפלים בדרכון שלי וכי הכל יסתדר בכי טוב. מגיעים לאלכסנדריה ב־8.15. וייץ, הברמנים ורפאל מחכים בתחנה.

אלכסנדריה, יום ראשון, 2 ספטמבר 1917.    🔗

בשעות הבוקר אני מסדיר את חשבונותינו עם רפאל‘, גם עבורו וגם עבור לייב. רפ. נרגש מאד ומרוצה מאד לרגלי הסדור שנעשה עבורו, £25 לחודש (ארבעה כבר חלפו) ובמקרה של תאונה דואגים למשפחתו. עכשיו מעמדו בדומה ל־’footing’ של יתר משתפי הפעולה. יש לו למחייתו, אולם אין משלמים עבור שרותיו.

אני מגיע בדיוק בזמן לראיון אצל ה’נציב העליון‘. סר רג’ינלד ווינגייט מקבל פני בדרך מקסימה. ישיש בעל קומה ממוצעת, ערני מלא חיים וביחסו אין שמץ של התהדרות והעמדת פנים. ברצותו להקל עלי את הרגשתי, הוא פותח בשאלות, על מוצאי ועל חיי. בהסבירי לו להיכן נטיתי תמיד בלימודי, הוא משיב לי, כי נסיונו בסודאן הוכיח לו, מה חשוב, לגבי ארץ חדשה, לימוד יסודי למפרע של ענף המדעים. באשר לצרכי ממשלתו, הנה הוא רואה בי מסייע חשוב לצורך העתיד, דוקא בגלל ידיעותי המבוססות, ש“ידידינו אנשי הצבא”⁶²³ אינם חדלים מלדבר בשבחן. הוא אומר לי, שקרא בתשומת לב וענין את חליפת המכתבים שלי עם האדונים מלונדון. הוא הזמינני לבוא אליו על מנת לייעץ לי לנהוג במתינות ולהזכיר לי “שיש להתחשב עם השוטים מתוך רצון טוב כפי שכתוב בספריכם.”⁶²⁴ הוא נוכח, כי יחסם של האדונים הללו פגע בי עמוקות. לא על מנת להסיתני בהם ביקש לראות אותי, אלא, להיפך: להרך את לבי לגביהם. ברם, עליו להודות, כי גם הוא, בכל תקופת נסיונו הארוכה, לא פגש יחס כה בלתי מוצדק, והוא לא החמיץ את ההזדמנות להסב לכך את תשומת לבו של ה’פוריין אופיס’. הוא היה זקוק לתקופת זמן מסויימת “כדי לגלות את עמדתה של ממשלתי”⁶²⁵ לגבי הבעייה הציונית אולם ברור הדבר כי למרות ההסתייגויות שאין מנוס מפניהן – לאור העובדה שאין מחזיקים עדיין בארץ־ישראל – תתמוך הממשלה הבריטית במרץ, מה שלא יהיה ההסדר לעתיד לבוא בסטטוס הארץ, בשאיפות הלאומיות היהודית.⁶²⁶ מאידך, נדמה לו, שאיו ידידינו הציונים שבלונדון יודעים לראות באור הנכון את הממדים, החשיבות שבתכניותינו ואמצעי הפעולה שלנו כאן. הוא. ראה, איפוא, כחובתו, לדרוש שאלך “Home” על מנת לפקוח את עיניהם. הוא מקוה, שאמצא לי שם סיפוק מהעזרה שיגיש לי ה־’פוריין אופיס', והוא מאחל ומקווה שידידינו יוותרו.

יתכן, הוסיף, שידידיך אומרים לעצמם: אהרנסון הוא אדם בעל רעיונות ותכניות, ואולם המצוייד הוא גם ברוח של מעש הדרוש להובילם עד תום? לשם כך הקפדנו מאד למסור באריכות ל’פוריין אופיס' על השרותים שאהרנסון שרת את הסקציה הצבאית ואנו שוכנענו, כי הוא יודע לא רק לתכנן אלא גם לבצע.

סיר רג’ינלד הביע בפני כמו כן רגשי תמהונו לנוכח האחדות השוררת במדה כה מעטה בחיק קהילותינו. הוא שוחח עם אדוארד סיוארז, אדגר פ., [ברון] מנשה, והופתע לאנטי־ציונות שלהם. מבחינה זו אנו מפורדים כמעט כערבים.

אנו נפרדנו זה מזה בידידות רבה. הראיון נעם לי במאד מאד.

ארוחת צהרים בבולקליי אצל מרגוליס. בשעה 3.40 פגישה עם דידס בסידי־גבר. הוא מייעץ לי לסור אל מר תומס, בנציבות, עוד הערב, על מנת לקבל מפיו הוראות בענין ההשתדלות שיש לפתוח בה מחר, אצל הקונסול קמרון. עלי להישאר, איפוא, גם מחר.

אני פונה אל אולם ‘אלהמברה’, לשם הוזמן הקהל הציוני לכבוד ‘יום השקל’, אולם מלא על גדותיו. פנים ברובם בלתי־ידועים, דהיינו גויסו במצרים. אהרונוביץ (יוסף) קורא נאום ארוך. דבר זה נמשך למעלה משעה. לקהל אבדה סבלנותו ואינו מכסה על כך. הוא מתכעס ומעליב את הקהל המפריע לעברית. הוא אינו מהסס לכרוך את עצמו בכריכה אחת עם העברית ולהרגיש כאילו מעליבים את לשוננו לכשפוגעים בו.

חוסר הטאקט והחינוך של האנשים האלה עובר כל גבול. הם שוכחים כי לגבי קהל מקומי, עצם בואו להסתגר ביום השבתון בחום הזה לכל שעות אחרי הצהריים, באולם ה’אלהמברה' הדחוס והמלא מפה לפה, זוהי הוכחה מצוינת וראויה לשבח של רצון טוב.

למען הסדר הטוב, מן הראוי הוא אמנם שאסיפה ציונית תיפתח בנאום עברי, אפילו אם אין באולם שומע עברית גם אחד. אבל לשם כך די בהחלט ב־15 או במקסימום של 20 דקה. אהרונוביץ אינו נותן דעתו לכמות השטויות שעלולים להפיק בעשרים דקה. מבחינה זו היה עליו להסתפק בזמן זה.

ואולם לנדנד לקהל שברובו אינו שומע עברית, ושכולו אינו במצב המאפשר לעקוב אחרי רעיונות האפלים של הנואם, אשר קולו כמפזם דרך האף ומרגיז ושהמבטא שלו לקוי, שבצורתו החיצונית הוא ‘shocking’, בעיקר לגבי הקהל המצרי המחשיב כל כך פרטי חיצוניות, לנהוג כך נראה כשמוש לרעה העלול להרחיק מאתנו אוהדים רבים בעודם פושרים ושאין בכוחם לעמוד במשך יותר משעה בנסיון קשה כזה להקשיב לדברי אהרונוביץ. באשר לי עצמי, עלי להודות מתוך ענווה, שלא הבינותי דבר מכל אשר אמר.

כיוון שהיה עלי לחזור לבכוס, לא ניתן לי להיות נוכח בשעת הרצאתו של ידידנו ז’ק מוסרי.

מר תומס מוסר לי מכתב עבור מר קמרון. כמו כן יהיה עלי לראות את מר ג’רביס במשרדי המושל, ולקבל לבסוף אשרה בקונסוליה של צרפת.

לאחר ארוחת הערב סר אלי גלוסקין “זיך אביסל דורך ריידען” מסתבר, שמכתבי לא העביר לו את התשוקה.

הוא אומר לי, כי למרות הצער שגרם לו מכתבי, הוא שמח לרדת לעמקה של מחשבתי. הוא מוחה נגד הדעה, כי הוא כה מתעתע ונרגן, כפי שאני אומר לו זאת, וכי היו לו בתמידות כוונות כה חד גוניות שחורות וכו‘, ועלי לומר, כי בנקודה זו אפשר שהוא צודק במדת מה. הוא מכיר בכך, כי אינו דיפלומט וכי הוא משולל כל חוש פוליטי. הודאות אלה מספיקות לי. ובכן, היא אינו איש מתאים ל’ועד המיוחד’. עליו עצמו להכיר בזה.

הוא מוכן להחזיר לי את הפרטי־כל, כי לא עלה בדעתו, כי זהו מסמך פוליטי, ושעל כן לא היה רשאי לקחתו לעצמו. הוא טוען, שאין הוא מבין דבר ברמזים שלי למכתב מלונדון, שבו זכה למחמאות על משלוח ה־£2,000 ששלח לא“י. הוא קיבל רק מכתב מגינצבורג האומר לו, כי בתשובה לבקשתו מלונדון, לקבל רשות לשלוח £200 בכל חודש לא”י דרך צנור נייטראלי, הותר לו, לעת עתה, לשלוח משלוח חד־פעמי של £200, וכי גם על כך יכול הוא להתברך.

הוא קיבל מכתב מליבונטין המספר לו, כי הקימו בלונדון ועדה המעריכה מאד את עבודתי, אבל עומדת על כך, כעל דבר נחוץ לחלוטין, לספח אלי מלומדי נסיון ותיקים כגלוסקין (גם וקסלר??). אין הוא כה שוטה שיאמין, כי ועדה זו תוכל להתקיים למרות רצוני. הוא, על כל פנים, כבר עמד על העצמה שרכשתי לי כאן.

באשר לועד האלכסנדרוני הנה הפציר הוא בם להכניס אלינו את פקדונותיהם והזכיר להם, כי הוא גלוסקין הפקיד בידינו £1,000 – דבר שאינו נכון בחלקו, ושלבטח, אגב, לא היה רשאי להצהיר עליו ברבים – וסיוארז נכנע, פחות או יותר.

בסופו של דבר, כתוצאות: לא כלום. אין לי כל נימוק לשינוי שיפוטי לגבי גלוסקין ולשתפו בעבודתי.

מיס לנדוי נמצאת ב’סבוי', ואנו מתראים. היא סיימה זה מקרוב את קריאת ספרו של אלכ. היא משוכנעת, כי הוא לא כתב בו אף שורה אחת, כיוון שהאנגלית רהוטה. לפיכך אני הוא שכתבתי ספר זה. אכן, אלכ. המסכן יצדק לומר, כי אני מצל עליו בצלי. אני מבטיח למיס לנדוי, שמאד נעמה לי המחמאה, וכי אהיה מאושר לידע אנגלית בה במידה שלשון זו שגורה בפיו של “my little brother”. היא מדברת על אלכ. ב“משפחתיות” של מכרים נושנים. מהיכן היא מכירה אותו?

אלכסנדריה – קאהיר, יום שני, 3 ספטמבר 1917.    🔗

אני מכין לי, לכל עת מצוא, ארבעה תצלומי־רגע מחרידים. בשעה 10.30 אני בקונסוליה הבריטית. מכניסים אותי מיד אל ד. א. קמרון הנראה כליצן מושלם. הוא פותח בשאלה אם הדבר דחוף מאד, מייעץ לי “To take it easy” ולעיין בספרייה שלו. מסביר לי, כי ענינים אלה נעשים באיטיות ומצריכים זמן. מכתיב לי את הבקשה שיש להגיש. מציין שאני מיטיב לכתוב אנגלית ואומר לרשום ליד הפסקה סימנים מיוחדים:“pleasant smile”.⁶²⁷ לאחר 10 דקות, אף לא דקה אחת יותר, אני מחזיק בדרכון שלי הנושא מספר 823, עם ההערה: “Granted on special instruction from H.M. High Commissioner in Egypt. Valid for one journey only”.⁶²⁸

Never mind. ובכן, היום ב־10.45, בו קבלתי את הדרכון הבריטי הראשון שלי! אשתקד, בתקופה זו, הסתובבתי כחסר דעה, בברלין!

מהקונסוליה אני הולך למשרדי המושל ופונה שם אל מר ג’רביס, המפנה אותי אל אחד ממזכיריו. משהים אותי קמעה, ואולם לפני בוא הצהרים מעניקים לי היתר יציאה ממצרים ומטלפנים אל הקונסוליה הצרפתית בענין האשרה.

בקונסוליה אני שואל למר הפּ המפנה אותי אל מר שאנדלייה. אגב הליכה אני מבחין בגַאיֵירדו הישיש, לפנים קונסול בחיפה. מר שאנדלייה מחתים אשרה לדרכוני מבלי שייחפז ומביע תמהון מסוים לנוכח העובדה שדרכון זה הוצא רק הבוקר. עכשיו עלי עוד למלא בקשת אשרה לדרכון לצורך שהייה בפריז. יש צורך בשני תצלומים. בידי רק אחד. מר שאנדלייה נעתר לבקשתי שלא לגרום לדחייה בגלל זה. הוא מוסר לי את האשרה שלי עם תצלום ושומר לעצמו את ההעתק בלא התצלום. אני מבטיח לשלוח לו אחד מחר. אני מטיל שליחות זו על הד"ר וייץ.

כמכירים אותי בפריס מסרתי שמות גסטון וורמסר ואמיל מאירסון.

וב־12.15 הכל מוכן. דרכוני בידי ואני יכול להפליג מיד. סידרתי את כל הפורמאליות בפחות משעתיים. דומני, שזו לי הפעם הראשונה לראות משהו המסתדר במהירות אצל האדונים האנגלים הללו.

אני יוצא לחפש את וייץ ויחד עם הברמנים אנו סועדים בעליצות במסעדה הקטנה היוונית והמזוהמת שלהם. הגברת ברמן מעריצה אותי ומקנאה בי. גם היא היתה, רוצה לנסוע, ובחברתי לא תפחד. מבחינת האמון והבטחון, הרי זו שטות, אבל ככה זה.

אני עוזב את אלכסנדריה ברכבת של 3.30 ומגיע לקאהיר בשעה 7.30. אני מטלפן לדידס ומודיע לו, כי חזרתי. הוא קובע לי פגישה למחר בשעה 9.

קאהיר, יום שלישי, 4 ספטמבר 1917.    🔗

דידס מברכני על הרושם שהשארתי על סר רג’ינלד. ללא ספק, ושלא מתוך רצון להזיק לי בעיניו, דידס תאר אותי בפני סר רג’ינלד כאדם השונא פשרות, שאינו וותרן: “a fellow who crosses his T’s and dots is I’s”.⁶²⁹ הנציב, להיפך, מצא בי אדם מאד “accommodating”.⁶³⁰ דידס מודיעני, כמן כן, כי סיוארז פנה אל סר רג’ינלד בשאלה אם השלטונות מוכנים לטפל בכסף שלהם ודידס שואל אותי מה יש להשיב לסיוארז. אני עונה כי יש לומר להם, שהשלטונות לוקחים על עצמם וימציאו את הכסף בהזדמנות הראשונה ובדרך בטוחה. דידס יכתוב ברוח זו. אני עומד על כך, שלא יוזכר שמו של ה’ועד המיוחד' על מנת שלא לפגוע בסיוארז. את נקמתנו הקטנה נפרע בבוא השעה.

לויטננט מוריס מודיעני, שלא תהא אניה לפני שלושה ימים. חבל.

ב־2.30, בחברת פסקל, אצל אדמונדס. בצורה זו אני מכניס לענינים את פסקל באופן רשמי. אנו דנים בפרטים. עם ל. ב. הוסדרו החשבונות והודגש, כי רצוי להמציא לו משרה ותעודת המלצה. ר. אבולעפיה שבע רצון. אנטואן קסַב מיפו, הטוען, שהוא משתייך על השרות החשאי, מפטפט יותר מדי על ענינינו. יש להשתיקו וכו' וכו'.

קאהיר, יום רביעי, 5 ספטמבר 1917.    🔗

ראיון עם קולונל דידס. הוא קורא באזני את מכתבו אל הנציבות בענין סיוארז. אנו באים לידי הסכם. הוא קורא באזני את טיוטת המכתב שהחל לכתוב אל הקולונל פרנץ' בו הוא פורש לפניו את כל המצב כולו. אני מתקן לו כמה טעויות שבפרטים. אשוב בשעה 6 לבדוק את הסוף.

אני מבקש מדידס רשות לשלוח את כספו של גלוסקין לכורמים. הוא חושש, שמא יהיה בזה משום “trading with the enemy”⁶³¹ והוא מבקשני להגיש לו את הדבר בכתב, על מנת למלא אחר הפורמאליות המקובלת. מוריס מציע לי שאלך בעצמי לקבל את כרטיס הנסיעה שלי. רב תודות. לא! אני מעדיף כי עבודה זו תעשה על ידיהם. ראשית זה חסכוני יותר, והשנית יותר דיסקרטי גם כן. נשוב לדבר בענין.

פגישה עם גנרל קלייטון. דידס הטיל עלי לדבר עמו על תכניתנו לארגן את הצלת אנשינו בעזרת אניות, במקרה שיצא צו פינוי כללי לתושבי החוף.

(1) כיצד יש להתארגן, היכן, בקבוצות בנות כמה אנשים וכו'.

(2) מה יהא על תכניתי החקלאית, עכשיו שאעבור דרך צרפת ואנגליה אוכל לטפל בדבר.

(3) האם עלי לראות או לא לראות את פיקו.

על השאלות (1) ו־(2) ישיב לי תשובה לאחר זמן. על השאלה (3) הוא משיב בחיוב. אולם פיקו היה בלונדון לפני זמן קצר מאד. מאידך, ביקר סר מרק סייקס בפריז. יהיה עלי, איפוא, להיוודע שם, אצל הקולונל בינגהאם היכן אוכל לפגוש את האדונים הללו.

הגנרל קלייטון מבקשני לכתוב אליו ולהביאו בסוד הענינים כפי שהם נראים לי.

הערב היה לי רגע של שמחת אמת. אדמונדס מטלפן, כי ישנן חדשות. באה יונה, שיצאה מן הסתם אתמול, האומרת: הכל כשורה. בואו בעשירי ללא דיחוי. כמעט רשמי כי בין ה־10 וה־15 עומדים התורכים להתקיף אתכם בחזית עזה.

מבחינת הביצוע זה נהדר, אפילו רק עוף אחד מתוך שבעה מגיע אלינו.

קאהיר, יום חמישי, 6 ספטמבר 1917.    🔗

היום הועלה מוריס לדרגת קפטן. מחמאותי. דידס קורא באזני דו"ח שהגיע מג’נבה, שנשלח על ידי סוכן קונסולארי אמריקאי והמתאר את השוד ביפו. בעצם, אישור למה שהיה ידוע לנו כבר. מודיע לדידס על בוא היונה אתמול. הוא מטלפן לאדמונדס בענין זה. דידס קורא באזני את סוף מכתבו לקולונל פרנץ‘. אני מוסר לו את הבקשה לרשיון לשלוח ל’כרמל’ כספים שנתקבלו מגלוסקין. תשובה אקבל מחר. ישיבה של ‘הועד המיוחד’. מוסרי אינו יכול להשיג מן הבנק שלו יותר מאלף לירות. אנו מסדירים נקודות רבות לפרטיהם. מוסרי יקדים לי 200 לירות על חשבון האלף שחייב לי ‘הועד המיוחד’ על מנת שאקח עמי לדרך.

אחרי הצהרים מטלפן לי ז’ק מוסרי ומזמינני לבוא למשרד הציוני: שם אני למד, כי סוקולוב ווייצמן שלחו £11,000 בצנור נייטראלי,⁶³² כשמאידך, קופנהאגן החוששת במה הדברים אמורים, כותבת לנו כי קראו לסוקולוב לשלוח באמצעותנו.

ב’אנגלו ג’ואיש אסוסיאישן' נתקבל היתר להעביר £400 לביה"ס אוולינה בירושלים, בתנאי שהכסף יועבר על ידי ה’וועד המיוחד'. מונטיפיורי מבקש את חוות דעתו הגלויה של ז’ק מוסרי, מכיון שהשלטונות העירו כי קיים סיכון מסויים.

אדמונדס מודיעני, כי מברק שהגיע מלונדון מספר, כי אלכ. יצא את לונדון ב־27 לאוגוסט, בדיוק ביום בו החלטתי אני לצאת ללונדון. סם הגיע ללונדון. מסתבר, כי לא יתכן לעכב את אלכ. על מנת שאתראה עמו במרסיי או במלטה. אני מבקש שימסרו לסם, שלא יזוז מן המקום בו הוא נמצא.

שוב הוכחה לרשלנותם המצערת של המשרדים, עד כדי כך, שאתה מאבד כל תקווה לנוכח ‘בקבוק דיו’ מסוג זה.

אני מציע לאדמונדס שיקבל אליו את ד. הורביץ על מנת שילמד את האלחוט. דומה, שהוא רוצה כי אפציר בו. על כל פנים קבענו פגישה לשבת בצהרים.

קאהיר, יום ששי, 7 ספטמבר 1917.    🔗

פגישה עם דידס. אני מראה לו את המכתב מקופנהאגן ואת המכתב מאנגלו ג’ואיש אסוסיאישן, אשר מתוכם אנו רשאים להסיק, כי לא כל הציונים מאוחדים בדעה עם סוקולוב, וכי מר סוקולוב, אני מתאר לעצמי, בגלל אילו סיבות אישיות, נוהג בי מעשה אופוזיציה. עוד נראה מי יכריע את מי!

דידס, לאחר התייעצות עם קלייטון, מסרב להרשות את משלוח הכסף של ‘כרמל’. הוא טוען כי זה אינו סיוע, אלא בבחינת “לסחור עם האויב” ופותח פתח לתקדימים לרוב. תרשה נא לונדון, אם הם רוצים בכך.

דידס מטיל על אדמונדס להבריק, בכל זאת, על מנת לוודא מה הוא לוח התנועות של אלכ. ולנסות לעכב בעדו אם אפשר, על מנת שנתראה.

דידס נותן הרשיון לייצא 1,000 לי“ש שאקבל [בבנק] אצל מוסרי. הוא מוכן להרשות גם משלוח 100 ל”ש למען בית הספר אוולינה אם רוצים אנו להקדים את הכסף.

ראיתי את קפטן ללויד השואלני מה דעתי על האזהרה הכלולה בתשדורת על ידי היונה. איני יודע מה ערך לה. עליהם הם לדעת אם יש לציין הכנות להתקפה בשורות האויב. אנו קובעים פגישה למחר.

בשעות אחרי הצהרים אני מכין תזכיר לפילדינג בו אני מתקן את הרושם הרע שמנסה קפטן לורנס לטעת בלב האנשים אודות קניות אדמה ע"י היהודים בארץ־ישראל, התנהגות רעה כלפי הפועלים הערביים וכו'.⁶³³

קאהיר, שבת, 8 ספטמבר 1917.    🔗

בענין האניות שום חדש עדיין. מסרתי לפילדינג התזכיר המפריך את האשמותיו של קפטן לורנס. פילדינג מסכים, כי יש לו, ללורנס הכשרון להשניא עצמו ממבט ראשון, אבל בסופו של דבר, הוא זוכה באהדה, כשמכירים אותו.

אני מוסר לאדמונדס את 975 ל.מ. שקבלתי בבנק מוסרי על מנת למסור אותן ל’ק.ר.מ.ב.ה.'⁶³⁴ בזהב, מוטב זהב תורכי. אני מציג את ד. הורביץ לפני אדמונדס, אבל דומני, כי אינו מוצא חן בעיניו ביותר. הוא מתעקש. אני מוכיח לו, כי יש יתרון רב, בקבלתו, ללא כל חסרון. אני קובע את משכורתו ל־750 פיאסטר תעריף לחודש. אדמונדס יבקש פרטים מאלכסנדריה ואחר כך יודיע לנו.

אדמונדס מודיע לי כי אתמול הופיעה יונה שניה, אבל ללא כל דואר, כשהחוט הקשור לרגל נסחב ברוח. הוא מבקשני להזהיר את אנשינו. אני מבטיח לו אפילו לנזוף. אני רך וסלחני לגבי ליקויים בשרות, כשהאנשים תלויים בתורכים. אני סולח איחור, חוסר אינפורמציה מלאה וכו', שאין בהם משום הוכחה לחריצות לקויה ואף לא לרשלנות. ואולם, רשלנות ממין זה לקשור כה רע תשדורת, הרי זה ראוי לגנאי ובר תוכחה.

בניגוד לדעתו של קולונל דידס, לא הבריק אדמונדס על מנת לעכב, אם אפשר, את אלכ. הוא סבור, שאין בכך תועלת. הנה מדוע יש לזקוף על חשבונם של האדונים האלה מספר כה רב של כשלונות מחפירים! הם אינם עושים את הדרוש, משום שהם ‘סבורים’, כי אין תועלת בכך. ואילו הגרמנים, אותה שעה, ‘אינם סבורים’ כי אין תועלת בכך ואנו מגיעים תמיד באיחור. גזע של נרפים!

בשעות הבוקר היתה לי שיחה ארוכה ב’שפרדס' עם הקפטן ג’ורג' ללויד. הוא מספר לי כי שלוש פעמים בשבוע לערך יש לו שליחים ההולכים אל וחוזרים מבאר שבע. הדרך בטוחה למדי. האינפורמציה, המתקבלת, אינה בעלת ערך רב, לאחר שהמודיעים אינם אנשי ידע ובעלי עין בוחנת.

לאחרונה הוצאו לתליה ששה אנשים, בבאר־שבע, בשל חשד בריגול. אף אחד מהם לא היה סוכן מודיע.

באשר למרגל הגרמני שסבורים כי הוא הוא “Frank”, מספר קפטן ללויד דברים שלא יאומנו. הוא היה מופיע רכוב על סוס שסימניו אוסטרליים. זו היתה בהמה שנלקחה בשבי על ידי התורכים. הוא היה מופיע בחברתו של יווני, אבל למרות כל הפרטים שהושגו התחמק מבין אצבעותיהם, כיוון שהקצינים הבכירים “as generals usually do” עשו מעשי שטות. כיוון ולא היתה אפשרות לשים את היד עליו, ביקשו, לפחות, להקשות עליו את עבודתו על ידי שפרסמו תאורו וכו', בעתונים. למרות כל אלה, עובדה היא כי מרגל גרמני זה, המתחזה כקצין אוסטרלי, חדר יותר משש פעמים לשורות האנגלים. אני ממשיך להאמין, כי זה הנו אחד מבני “Hall” ולא “פרנק”.

קאהיר, יום ראשון, 9 ספטמבר 1917.    🔗

סרתי אל קפטן מוריס. שום חדש אודות אנייתנו ואף לא מזו של אלכ.

אחרי הצהרים על מגרש ה’מכבי': ‘יום השקל’.

התכנית גדושה מדי. שלושה נאומים: אחד בעברית של בינה, עלוב. אחד בצרפתית של א. אלכסנדר, נלהב, אבל המבטא האנגלי צורם את האוזן ומפריע להקשיב. לבסוף הנאום שאין להינצל ממנו: של ז’ק. הפעם אין הוא מאריך יותר מעשרים וחמש דקות. לפי מה שהכיל, היה די והותר בשלוש דקות. אינצידנט קל וטפשי, שעורר כלשהו אחד מ’פועלי ציון', וכך ננעל הטקס. הקפטן מוסרי ואשתו (לבית מני מחברון) הם שכני. הגברת מקדישה זמנה לצופות, שהופיעו בפומבי בפעם הראשונה.

קאהיר, יום שני, 10 ספטמבר 1917.    🔗

בשעה 9 אצל קולונל דידס, להביא לידיעתו על ההרפתקה דלהלן: החלטנו לשלוח לנציגים מכתב חתום על ידי כל חברי הועד המיוחד בו הוסבר, מדוע לא יכולתי לצאת לפגישה עמם בהיותי נאלץ לנסוע מערבה בענינים בעלי חשיבות ראשונה במעלה. מכתב זה נשלח לוייץ, שחתם עליו והחזירו…לפי הכתובת של ‘הועד המיוחד’. בצנזורה שמו עליו את היד. וייץ הוסיף במכתב כמה שורות אל חבריו כתובות בעפרון, הם קראו איפוא בודאי מתוך שקיפות ומצאו שם דברים איומים: הוא קיבל 8 לירות עבור אנשים שונים בא"י, הוא מבקש להיוודע אודות אנשים שונים בירושלים ובמקומות אחרים. הצנזור מר דארק הבין מיד כי כאן מסתתר משהו חשוד מאד, ונתמלא גיל. זה מכבר, שהוא מחפש אילו מזימות קשר, והנה נתכבד בה לברכה. הוא פונה לבינה שיתרגם לו את המכתב העברי ויתן לו הסבר. הדבר נעם לבינה, אף על פי שהוא מעיד, כי הוא מכיר את האנשים האלה שלא יעשו דבר מבלי שהשלטונות העליונים ידעו על כך. בכל זאת הוא בא אלי במרוצה לספר לי עוד ביום הששי. אני לא יכולתי להשתמש בידיעה זו עד היום לאחר שטלפנתי אל הקולונל דידס. הוא מוסר לי פתק למיג’ור רדקליף. הלה סבור, כי הענין שייך ללויטננט קולונל אנגלדיוק וזה פקד על הצנזורה למסור את המכתב למוענו.

אני מקבל את כרטיס הנסיעה שלי במחירי הנחה, 15 לירות עד למרסיי, אבל בתור “Government passenger, certificate required”. אני מסב את תשומת לבו של לויטננט קנינגהם לדבר. דידס מתערב ומתקיים משא ומתן ארוך כדי לסדר את הדבר.

אני מציג את פסקל בפני דידס. אדמונדס מודיעני, כי היה רוצה שד. הורביץ יסע עוד היום, אם אפשר, לאלכסנדריה. הוא נתקבל בכן, לעבודה. אני שולח לקרוא לו ומרביץ בו לקח, מודיע לו, כי יקבל 750 פיאסטר בחודש מידי שלי. הוא יסע מחר.

קאהיר, יום שלישי, 11 ספטמבר 1917.    🔗

האניה, שיצאה את מרסיי ב־31 לאוגוסט, הגיעה אמש לפורט סעיד ואילו מאלכ. אין כל חדש. הנוסעים שיצאו את לונדון ב־27, הגיעו.

אני מבקש את קפטן מוריס לשאול טלפונית בפורט סעיד אם אלכ. הגיע. לא. הדבר מוכיח, כי בלונדון נהגו בו באותה חזירות עצמה בה נהגו בי. שלחוהו לודאי דרך גיברלטר, נתון במשך עשרה ימים לסכנת הצוללות. מאידך, הוכחה היא זו עד כמה לא צדק אדמונדס בהתעקשו שלא להבריק על מנת לעכבו עד בואי למרסיי.

איני מכסה בפני קפטן מוריס על מצב רוחי הרע. הוא, אולי בגלל היותו בעל אופי חביב, ואולי מתוך כך שהוא יודע עד כמה הממונה עליו מעריך אותי, עומד לעזרתי בחביבות רבה, ואילו אדמונדס זועף כלשהו על שום שהעברתי אל הקולונל דידס את מרביתה של עבודתנו.

נוסעי קוק עוזבים הערב ברכבת של 6.15 בדרכם לפורט סעיד. ואולם הואיל והאניה לא תפליג לפני יום חמישי, אין עלי למהר ואוכל לצאת מחר בערב, או, אפילו ביום חמישי, ברכבת של שעה 7.

אני אץ לבית הנתיבות לראות את ליובה. אני מוצא את אלחדף ובחברתו פסקל. הכל סוּדר. הוא נושא עמו לירות תורכיות 732, לי"ש 82, נפוליונים ½683.

 

פרק עשירי: 16 נובמבר 1917 – 4 אפריל 1918    🔗

[בין ה־11 בספטמבר וה־16 בנובמבר 1917 אין רשימות ביומן. אך ממקורות אחרים אפשר לשחזר מקצת מפעולותיו של אהרנסון. הוא יצא מפורט סעיד בדרך ללונדון ב־13 בספטמבר. כשעגנה האונייה (S. S. Kaisar I. Hind) במלטה נפגש באקראי עם אחיו אלכסנדר שהיה בדרכו למצרים כדי למלא את מקומו של אהרן. (מכתבי א.א. לאחיו אלכסנדר בתיק 1/5 Aar. A ואל הנרייטה סולד בתיק 44/1.Aar. S ב־א.ב.א.). הוא שהה 10 ימים בפריס 21–30 בספטמבר, וקיים שם פגישות עם הברון אדמונד דה רוטשילד, עם וורמסר, עם מאירסון, עם סר מרק סייקס ואחרים. (תיק סייקס 44/7.Aar. S ב־א.ב.א. וב־ג.וו. רחובות).

בלונדון מה־1 באוקטובר ועד ה־15 בנובמבר.    🔗

4 אוקטובר – פגישה עם ב.ה. תומסון בסקוטלנד יארד למסירת דו"ח על עבודתו במצרים ועל היחסים בין ג’מל פחה והשרים האחרים (אנוואר) בממשלת תורכיה: היחס שיש להתיחס אל הערבים ואופיים. – ראה מסמך 193040 בקובץ 371/3058.F.O. פגישות ודיונים עם ווייצמן, סוקולוב, ז’בוטינסקי ואחרים ממנהיגי הציונות; דיונים במשרדי המלחמה והחוץ הבריטיים, פגישות עם רונלד גראהם וסר מרק סייקס ואחרים.

להלן ממקורות משרדי החוץ הבריטיים השופכים אור על הפעולות בהן השתתף אהרנסון אותו זמן:

א) במכתבו מה־1 בנובמבר כותב סר רונלד גראהם אל לורד הרדינג: “סדרתי עם ד”ר ווייצמן כי מיד עם התפרסם ברבים ההצהרה של ממשלת ה.מ. בנוגע לשאיפות הציונות, אקיים פגישה עם סר מרק סייקס, ד“ר ווייצמן, מר אהרנסון ומר סוקולוב לדון איזו תועלת פוליטית מלאה יש להשיג מן המצב החדש שהיה בהבשלתו זמן כה רב. המנהיגים הציוניים הנם מוכנים לצאת בעצמם ולשלוח שליחים לרוסיה ולאמריקה, מצרים וכו', לעבד תכנית תעמולה פרו הסכמתית ובעיקר לטובת בריטניה בין היהודים. מוטב שנקדים ככל האפשר. אסיר תודה אהיה עבור קבלת מידע אודות הזמן שהצהרה זו תפורסם”.

לורד הרדינג מציין בסופו של מכתב: “הפרסום תלוי בלורד רוטשילד, אליו תנתן הממשלה בתשובה למכתבו המקורי”. ועל גבי שער המסמך נרשם: “ההצהרה הזו נתפרסמה ב־9 בנובמבר בטיימס”.

ב) במכתבו השני אל לורד הרדינג מה־3 בנובמבר כותב גראהם: “בישיבה שערכתי אמש השתתפו סר מ. סייקס, ד”ר ווייצמן, מר סוקולוב ומר אהרנסון כדי לדון בשיטות הטובות ביותר שבעזרתן נפיק תועלת פוליטית מירבית מן המצב החדש שנוצר ע"י הצהרת אהדתה של ממשלת הוד מלכותו לשאיפות היהודים בארץ־ישראל. הציונים מעוניינים כעת, להביא את מלוא כובדם לצד עמי ההסכמה ולהתחיל בתעמולה נמרצת בכל השטחים המועילים.

ברור הוא כי רוסיה היא הארץ שם אפשר להרבות בפעולות וד"ר ווייצמן הביע את נכונותו לצאת לשם מיד. אולם הגענו לכלל מסקנה כי לנוכחותנו במטות הראשיים יש חשיבות כה רבה בעת זו כי עליו להשאר כאן. לבסוף לאחר דיון הוחלט על תכנית הפעולה דלהלן.

מר סוקולוב ומר צ’לנוב (נשיא הציונים הרוסיים וכעת בארץ זו) ומר ז’בוטינסקי יסעו לרוסיה מיד ויתחילו בתעמולה. אין בי אמונה רבה ביכלתם של שני האדונים הראשונים להביא תועלת למרות היותם בעלי משקל מעצם מעמדם. מאידך מר ז’בוטינסקי הנו בדיוק האיש הטיפוסי הנדרש. הוא איש נלהב אשר יש לזקוף לזכות מאמציו, בעיקר, את הקמת הגדוד היהודי בצבאנו, הוא בצע זאת חרף התנגדות רבה. מעמדו רב בעתונות הרוסית וידוע כנואם מלהיב יוצא מן הכלל. הוא עובד כעת עם קולונל בוכן ומר פוליאקוב (עורך ה“רוסקויה סלובו”). מר אהרנסון יצא לדרך לאמריקה, שם תביא מומחיותו על המצב בארץ־ישראל תועלת רבת ערך. אחיו שמואל אהרנסון יצא מצרימה. ד"ר ווייצמן יסע לפריז לתאם עם הברון אדמונד דה רוטשילד. הוא יחזור הנה לנהל את מרכז הארגון ומיד לאחר שהכל יעבוד היטב יסע לאמריקה ואחר כך לרוסיה.

אין ספק בדבר רגשי התודה העמוקים של הציונים על ההצהרה שנתנה להם כעת ע“י ממשלת הוד מלכותו ואני מאמין בשתוף פעולתם, הלבבית מאד, עמנו כי יכול תוכל להביא לידי הישגים רבי ערך”.

א. ג'. בלפור הביא בכ“י בראש הדברים: “אני מעביר לקבינט המלחמה את התזכיר של סר ר. גראהם בקשר לצעדים שבם פועלים כדי להפיק תועלת מירבית מן המצב החדש שנוצר ע”י ההצהרה שנתנה, זה מקרוב, לציונים”.

בסוף התזכיר רושם הרדינג: "חבל שזמן כה רב אבד. עם הנהלה מומחית של היהודים ברוסיה יתכן ואפשר יהיה להחזיר את המצב על כנו לעת האביב. רשום גם: “מזכיר המדינה ישמח אם תזכירו של סר ר. גראהם יופץ לקבינט”. ראה מסמכים 210332: 211657 בתיק 143082 שבקובץ 371/3083 .P.O.]

לונדון, יום ששי, 16 נובמבר 1917.    🔗

אני מטלפן לזנגוויל כפי שנקבע עם קואן. זנגוויל מציע לסור מיד לראותני במועדון. מזל־ביש, עלי להמתין לו במשך שלשת רבעי שעה ולבסוף מופיע עם שני בני־לוויה. הגרורים: הורן הקטן, גיסו, ואחד ששמו קרוג. שניהם מעוררים בחילה. זנגוויל המסכן! הנה לאיזה חוג הוליך אותו הפאציפיזם המוגזם שלו.

הוא שואל אותי אם במחצית השעה נסיים את ענייננו. סבורני שכן. הוא רץ איפוא לטלפון לצורך “ראיון” שני ומפטפט שם במשך עשרים וחמש דקות.

במשך כל אותה שעה אני כ’על סיכות'. הורן הקטן מתגנדר בזכרונות הילדות מתקופה שעשינו יחד בזכרון־יעקב.

קרוג, העומד לצאת לרוסיה, רוצה להוכיח לי, שלנין והבולשביקים הם אידיאליסטים ואנטי־גרמנים, אלא שאת האנגלים הם יראים. ופּארווּס, התומך הגדול של לנין? אני שואל. הם נוטים לדעתי, לכל היותר אפשר להטיל ספק באידיאליזם של פארווּס עצמו.

ולבסוף חוזר ומופיע זנגוויל. אני מביע לו את רצוני: עלי לצאת קרוב מאד לודאי מחר לארצות הברית ושם יש לנו ידידים משותפים מבית שיף, הגוגנהיימים, הסולצברגרים, וכולי, ברצוני לשמוע מפיו ה’שדר' שיש לו למסור על העמדה שיש בדעתו לנקוט, עכשיו שהכרזת הממשלה הבריטית הצעידה את רעיוננו צעד כה גדול לקראת הגשמתו.

כאן מספר לי זנגוויל על ה’פשרה' שהציונים עשו עמו. התנועה שלו, בהיותה אידיאליסטית יותר מתנועתנו אנו, מאפשרת לו לבוא אלינו כשתהיה לנו טריטוריה. כיוון שאנו התקשרנו עם א"י בלבדה, אין הוא רואה עדיין מהי הגדולה והכוח שאנו יכולים להפיק מזאת: הוא יגיש לנו איפוא את עזרתו. הוא עמנו. אני מסב אזי את תשומת לבו לנזק שגרם לתנועתו בדברים שהשמיע בקשר לערבים. מבלי שיודה במשגה שלו, הוא אומר לי, שגם בענין זה הגיע להסכם. הוא יפסיק לדבר על כך בפומבי, אבל עלינו להבטיח לו, שאנו ננהל משא ומתן עם הערבים. הרי זהו מה שבעצם אנו עושים, הבטחתי לו. לבסוף נפרד מעלי. הוא הנו גאון, אדם חריף עד מאד, ואולם ‘בטלן’.⁶³⁵ ללא תקנה. כמו כן הוא עושה רושם של מי שעומד להיות ל’עובר־בטל'.⁶³⁶ לא יתכן להתווכח עמו, או לדבר עמו על בסיס שבהגיון. הוא אוהב להקשיב לדברי עצמו. על כל אלה יש עוד להוסיף את האנשים הסובבים אותו! זנגוויל המסכן!

כשהוא הולך, השעה כבר שתים־עשרה. האם יספיק לי זמני להכין הכל ליציאה לדרך מחר. אני רץ אל סייקס.

הוא טרוד עם הקצינים הערבים שהוא משגר למצרים. אני שואל אותו: רוצה אתה שאסע לא"י או שעודך עומד על־כך שאצא לאמריקה. – לאמריקה.

רוצה אתה שאצא מחר או בעוד שמונה ימים. – מחר. ובכן, All right. מתחילות ההתרוצצויות.

בקונסוליה האמריקאית אני שוהה עד 12.45, כשלבסוף אני מקבל את האשרה. משם ל’תומס קוק ובנו' אצלם אני מזמין תא, אל המועדון שם אני מתראה עם הקולונל המחכה לי והמוסר לי הכתובת של האנשים שאליהם יהיה עלי לפנות בענייני הדואר שלי, המברקים וכולי.

במשרד, שם אני מקבל 60 לי"ש ומוציאים לי מכתב אשראי על 900 דולרים.

אצל קוק שעה תמימה על מנת למלא את הטפסים השונים לצורך הנסיעה. שילמתי עבור כרטיס לונדון–ליברפול £2.3.6. ליברפול–ניו־יורק £31.14.01. דמי ביטוח נגד תאונה לשלושה חדשים £6 עבור פוליסה של 2,000 ל"ש ו־£15 לסיכוני־מלחמה על הספינה עבור פוליסה של £2,000. יש להסיק מכך, שהסיכון כאן הוא קטן יותר מאשר בים התיכון, שם שילמתי עבור אותה פוליסה סך £25. ביטוח החפצים יקר כאן בדיוק כשם: £5.12.0 עבור £100.

עם ווייצמן, במשרד. מכינים לי את מכתב ההוראות. המכתב חתום על ידי ווייצמן וסוקולוב. בהפרדי מעל זה האחרון הוא מוצא לנכון לחזור ולומר לי, כי היתה זו טעות מצדי לחשוב כי היה לו אף צל של מחשבת חרם נגדי. הזקן אינו כה כסיל; ואולם אני איני כה תמים.

בשעה חמש מקיימים ווייצמן ואני פגישה עם סייקס. אנו פונים שמה ואולם בינתיים נאלץ סייקס לרוץ לפרלמנט, להצביע. אני משעשע את עצמי בפתיחת המכתב של ווייצמן וסוקולוב, ונוכח, שהקטע בו נאמר כי רצוי יהיה להמנע מנאומים ואינטרביו הוכנס לגוף המכתב, למרות שווייצמן הבטיח לי שיתן הוראות להוציאו.

אני מתכעס כעס של ממש; בעיקר בגלל חוסר גילוי הלב של ווייצמן. הוא מסביר כי צ’לנוב וסוקולוב מתנגדים לכך. אם כך, מדוע לא אמר לי זאת מיד, במשרד? אכן, כל יום נוסף מביא עמו הוכחה נוספת לחוסר גילוי־הלב של ווייצמן. זה מצערני.

אני מספר על תרעומותי לסייקס. הוא חושב, כי אילו נסע הוא, היה שמח להגבלות כאלה. הדבר היה מבטח אותו בפני הרפורטרים וכו'. ווייצמן היה רוצה שאסרב לצאת לדרך. אני מרגיש שהוא מסתיר אי־איזו מחשבה בראשו. הוא היה רוצה שהנסיעה תדחה לשבוע הבא, יתוכחו על כך. יצרפו אלי מישהו, אולי פבזנר?

אני מחליט אזי לצאת מחר, יהיה אשר יהיה, ווייצמן אינו נראה כמי שהחלטה חפוזה זו נושאת חן בעיניו. אני בטוח שהדבר טורף את תכניותיו.

סייקס עורך טיוטה של מברק מבלפור לצירות האנגלית בוושינגטון, בו נאמר, שעכשיו קוצרים את פירות המאמצים שלי בחזית א"י וכו'.⁶³⁷

אנו נפרדים כידידים טובים.

חלדג’יאן⁶³⁸ מחכה לי במועדון. אני בקשתיו להביא לי את המצלמה הקטנה ואת החשבונות של ווטסון וכו', על מנת לפרוע החובות. אולם אין לעשות דבר אתו כשממהרים. אני עוזב איפוא את החשבונות תלויים ועומדים.

אני רץ אל ווייצמן להפרד מהגברת ומוצא שם את טולקובסקי שסעד עמם. בהפרדי אני חוזר ואומר לווייצמן כי מה שאני מבקש ממנו וממליץ זהו גילוי־לב שלם, אפילו ברוטלי. שום מחבואים. אלה מביאים אותי לידי חשדנות. היא טוענת כי חיים יותר מדי גלוי־לב. מכירים את הפזמון הזה.

עם קואן אצל פרדריק וויל משיקגו, לפנים סופרו של ה’דיילי מייל' בברלין. הוא נותן לי כמה ידיעות סודיות לצורך ארצות הברית.

כתיבת מכתבים ואריזה, מעסיקות אותי עד שעה אחת לאחר חצות.

לונדון – ליברפול, 17 נובמבר 1917.    🔗

קימה בשעה 6 ומיד אני חוזר להכנסת סדר בקורספונדנציה שלי. מכיוון שהרכבת תצא מתחנת יוסטון בשעה תשע ורבע, הזמנתי מונית לשעה שמונה וחצי. ואולם המונית איננה ואני חושש לאחר רכבת ואניה. זו הזדמנות בשבילי להיווכח ביתרונו של הנוסע שאין חפציו מרובים. שני Boys מן המועדון עוזרים לי לרוץ עם המזוודות אל הרכבת התחתית ב־Charing Cross ובשעה תשע וחמש אני בתוך הרכבת.

ערפל רב עד מחוץ ללונדון. אנו מגיעים לליברפול בשעה 1.35 אחרי הצהרים. אוטובוס מעבירנו אל רציפי הנמל.

הדרכון שלי נבדק, לסרג’נט נאמר לשלחני אל הקפטן. מוליכים אותי אל הקפטן, המעמיד למבחן, באולם הספרייה של הספינה, את האנשים שדרכוניהם נראים לו כבלתי מספיקים. זהו קפטן צעיר, מגדוד סקוטי, הענוד ‘Gold Stripe’ על שרוולו, בצירוף ה־’Cucumber' של האינטליג’נס. הוא שואל אותי המון שאלות סקרניות, שמהן מוכח, כי ידידינו לא הודיעוהו מראש על נסיעתי. הוא מבקשני להעלות בפניו את תיאורו של הג’נרל מקדונאו וכו'. לבסוף הוא פוקד על סרג’נט ללוותני אל תאי ולערוך בי חיפוש, כאשר גם בחפצי. אני מוציא את מכתב ההוראות שאני נושא עמי ושולח אותו אל הקפטן. מכתב זה מרגיע אותו והוא מניח לי.

ואולם כל זה גזל מאתנו למעלה משעה תמימה. השעה היא כבר לאחר שלוש כשאני נכנס לתאי, ועודני ללא ארוחת צהרים.

בשעת התה אני מסתכל סביבי בחפשי פנים מוכרות, ומגלה את… סטנליי הוליס.

הוא מופתע לראותני הרבה יותר משאני מופתע לראותו. הוא מתעניין בדרכון שלי. אני מגלה לו כי הנני “British Born”⁶³⁹ והוא מציע לי את שירותו להיות ערב עבורי בשעת הירידה לחוף, במקרה שיעשו לי קשיים.

בספינה מצויים כמה אנשי הקונגרס⁶⁴⁰ החוזרים מצרפת, שם עשו בתור חברי ועדה פרלמנטרית. הוליס מוכן להציגני בפניהם על מנת ש’אכשירם' נגד התורכים.

ה’סנט פול', ספינה עתיקה, אינה נוחה ביותר. האוכל כל כולו אמריקאי, זאת אומרת רע ממש.

בים, יום ראשון, 18 נובמבר 1917.    🔗

עם הגאות, לאחר חצות, עזבנו את ליברפול. ים רוגע. יבשת סקוטלנד ואירלנד נראים מרחוק, אין מלוים אותנו. לעת שקיעת השמש אנו עוברים על פני שיירה מרשימה, שומרות אותה שבע אניות משחית, ופניה לליברפול.

בלב־ים, יום שני, 19 נובמבר 1917.    🔗

היום הים סוער מאד. האניה מיטלטלת. בתאים, הננעלים באופן הרמטי, לא יתכן לשהות, אולם־הקריאה בלתי נוח. את הסיפון מטאטאים הגלים. באמת אין לדעת היכן לשהות וכיצד ‘להרוג את הזמן’. הבידור היחידי הקיים הוא שולחן האוכל, אבל התבשילים כה תפלים.

בלב־ים, יום שלישי, 20 נובמבר 1917.    🔗

היום פחתו ודאי משברי־הים כיוון שתנודות האניה שוות לרוחבה ולאורכה. מספר המסובים לשולחן נתרבה במקצת.

מפרסמים את החדשות הטלגרפיות בקיצור. אלנבי מודיע על ‘slight progress’ ועל נסיון האויב להתחפר בקו מקביל למדי ל’עוג’ה'. זאת אומרת שיפו נכבשה?

בלב־ים, יום רביעי, 21 נובמבר 1917.    🔗

הים שקט כלשהו. מתאפשר ע"י כך טיול על פני הסיפון. לזכותי היום כארבע שעות של הליכה מלאת חיים.

אכן, יפו נכבשה בשבת.

הגנרל סטנלי מוד נפטר. חבל. אבידה גדולה.

הוליס מציגני לפני גודווין, ציר בית הנבחרים מארקנסו. קשה לשוחח עם אדם ממינו. בערותו של פוליטיקאי זה בענייניה האלמנטריים ביותר של אירופה עוברת את גבול המותר.

ניו־יורק – וושינגטון, 1 דצמבר 1917.    🔗

אנו מגיעים, ‘השופט’⁶⁴¹ ואני, לאחר שעה שבע, לניו־יורק. זמננו מספיק לנו לסור למלון ‘אנסוניה’ לרחוץ במקצת ולהתרענן, ואנו סועדים צהרים עם דה־האז ב’סיטי קלוב'.

ראשית דבר אנו משוחחים על מכתבו של שיף. דה־האז דן אותו לשלילה מוחלטת. אין כאן שאלה, אומר הוא, לתקן את המכתב, אלא לדחותו כל כולו en bloc. השקפת עולם דתית, המבוטאת במונחים ששיף משתמש בהם, תחולל פולמוס חריף שיש להמנע ממנו.

הוועדה הארצישראלית⁶⁴²: הנושא אינו חדש לגבי דה־האז. ניכר בו שכבר נגע בבעיה זו עם ל.ד.ב.⁶⁴³. הם חושבים על פליקס,⁶⁴⁴ ‘השופט’, אויגן מאיר (פיננסים), טולין, סטיפן וויז, לוין אפשטין.

בשעה אחת פגישה עם ווסטון ב־’judge Chambers'. בידו מברקים המודיעים על בואו של סם⁶⁴⁵ לקאהיר אולם גם המברק דלהלן⁶⁴⁶.

"27 נובמבר 1917: קבלנו את הבא להלן מאת סמואל אל א. א. שהננו מעבירים בזה עם תנחומינו העמוקים ביותר:

רבים נאסרו, ביניהם אבא, הירש, שרה, יוסף, עובדה שאושרה על ידי שבוי. לאחר עינויים שמה שרה קץ לחייה ומתה באומץ לב. הזעזוע גרם למיתתו של אבא. נעמן הוצא להורג. ליובה ואלכס מתקדמים לעבר ארץ־ישראל. מרי והילד כאן בטוב. גורלם של האחרים בלתי ידוע."⁶⁴⁷

הקרבן השלם! אני ידעתי כי הגדול באסונות צפוי לנו. אולם איו דומה החשש לבואה של הרעה, לבטחון, כי הנה כבר באה ושוב אין כל תקוה. אבא המסכן, שרתי המסכנה. אבדנה שלה הוא, ללא ספק, השבר האכזרי ביותר.⁶⁴⁸

*

פגישה לנו עם מרשל במסעדה הוינאית הקטנה. מרשל נזדקן מאד; בנו בצבא. מגנס גורם לו צער רב. הוא מקווה, הוא מאחל, שאצליח להחזירו לדרך הנכונה. אין הוא יכול, אומר הוא למַאק, להבין את מידת הגבורה של אבא ושרתי, שהעדיפו מוות בטוח בהשארם במקום שהיו בו על פני עריקה מהמשימה כשניקרתה ההזדמנות לפניהם.

אנן עולים לרכבת בשעה 3.30. מגיעים לוושינגטון בתשע וחצי, באיחור של שעה. שיחה ארוכה עם ברנדיס. אין להזיזו מעמדתו בעניין שיף.

הוא רואה עלבון אישי באותו משפט של שיף שנאמר בו כי עיקר זכותה של הציונות, בעיניו, הוא עצם החזרת היהודים לערש היהדות. בלעדיה היו to all intents⁶⁴⁹ אבודים. תחת לקבל את ההסברים של שיף, מוטב לו ששיף ישאר בחוץ. עמדה רדיקאלית זאת מוצאת חן בעיני. לועדה הארצישראלית מוצעים: פליקס, השופט, סטיפן ווייז, אויגן מייאר הבן, טולין ולוין אפשטין.

ניו־יורק – שיקגו, יום ראשון, 2 דצמבר 1917.    🔗

הגענו הבוקר לניו־יורק בהקדם של 18 דקה. כשהרכבות, אפילו בקו פנסילבניה, הטוב שבקווים, נוהגות לאחר 4 או 5 שעות, עליך להיות בר־מזל נדיר להגיע בזמן הקבוע. לא כל שכן לפני הזמן! לאחר ארוחת צהרים, עם השופט, ב’הרווארד קלוב‘, אנו סרים אל שיף. בדרכנו אליו אני שולח, ע"י ה’ווסטרן־יוניון’, מברק ארוך ל’ועד המיוחד' בקאהיר.

ב־9.30, בחברת השופט, אצל שיף. הוא מנומס בתכלית הנימוס, ואולם עקשן כדרכו. מכיוון שהיום, יום ראשון, עליו לעשות את הסיבוב המסורתי שלו ב’מונטיפיורי־הום‘⁶⁵⁰. אנו הולכים ברגל. אנו מנסים לשכנע אותו, כי לא יתכן שמכתבו יתקבל כהסברה והגדרה לציונות. הדרך הטובה ביותר עבורו היא להצטרף להסתדרות [הציונית] פשוטו כמשמעו ולהיאחז בהזדמנות הטובה הראשונה על מנת להכריז על האני מאמין הדתי שלו. ואולם שיף עומד על שלו, כי בעיניו לא ייחשב ליהודי כל מי שאינו מצטרף לאמונתו שהאל היהודי הוא שברא את העולם וכו’ והוא עומד על דעתו להכריז על כך.

ביסודו של דבר, המניע לכל זה הם נישואיו הקרובים של ג’ימס וורבורג, בנו של פאול, עם ‘גויה’ והישיש סבור, שמחובתו לעודד בדבריו את האמונה.

בשעה 10.45 במשרד הציוני. קלרנס דה־סולה הגיע במיוחד מקנדה לספר לנו כי הוא האיש הראשון שהעמיד את בלפור על משאלות לבנו, וכי הודות לו זכינו להכרזה.

בלפור אמר לו שיש צורך במדינה יהודית המשתרעת מעקבה ועד טאורוס ועוד הזיות ממין זה.

בימי חיי טרם פגשתי רמאי ואגואיסט אף כמלא נימה כשקרן זה, קלרנס דה־סולה. פוי!

הוא רוצה להיות ציר בוועידת השלום!

נוכחים בישיבה זו: לוין אפשטין, מיס סולד, הגברת י. פלז, כהן, ליפסקי ודה־האז.

ארוחת צהרים בבית אחותו של השופט. ב־2.45 אנו ברכבת לשיקגו.

מכיון שכמה מן הרכבות המהירות בוטלו, ארוכה רכבתנו יתר על המדה וגדושת נוסעים.

שיקגו, יום שני, 3 דצמבר 1917.    🔗

הגענו לאנגלווד לאחר שעה תשע, ללא איחור. אובי, אנה⁶⁵¹ אחותו של השופט וכלתו של בוב מק, מחכים לנו. אובי רזתה ונראית עייפה, אבל אמיצה. לבה אומר לה, בלא שתרצה להודות לעצמה את האסונות שירדו עלינו.

ז’קוב⁶⁵² סר לסעוד עמנו צהרים. רוז, מילי,⁶⁵³ מינה, סרות אחרי הצהרים.

שיקגו, יום שלישי, 4 דצמבר 1917.    🔗

בצוותא עם ז’קוב אירגנתי פגישה עם הציונים החשובים ביותר שבכאן: שולמן, קפלן, זולוטקוב. ארוחת־צהרים בבלקסטון. שולמן חולה, אבל תחתיו מופיע השופט פישר, אדם צעיר מאד ומוכשר מאד. ז’קוב מפליג בשבחו. מאמרו של הד"ר הירש: “האם רוצים היהודים בארץ־ישראל?” שהופיע ב’הרלד' של יום ראשון, עורר פולמוס. זהו מאמר בלתי ישר ככל היוצא מידיו של האיש הזה. הוא מנצל את ההתעוררות הציונית כדי להכריז על הפטריוטיזם האמריקאי שלו אשר לא הכל מוכנים לראותו כסולידי מאד וטהור, מאחר שהירש הוא פרו־גרמני.

ערכתי ביקור אצל אדולף קראוז. זוהי חורבת אדם. אין סיכויים רבים לעשות עמו משהו.

אני מנסה להשפיע עליו, שעל נשקו ומטענו יעבור מבני־ברית למחנה בציונות. אבל הוא מפקפק, בעיקר משום שהוא מרגיש, כי החיוניות של הציונות היא כה ספיגה עד כי נשקפת סכנה לבני־ברית שייעלמו בתוך הציונות מבלי להשאיר עקבות.

בשעות הערב אני מקיים שיחה ארוכה עם אלברט. הוא מעוניין מאד. איני מאיץ בו. בסופו של דבר יצטרף לתנועה ואז יהא בזה מגוייס נאמן ורציני לא כמו י. ר. [יוליוס רוזנוואלד].

שיקגו, יום רביעי, 5 דצמבר 1917.    🔗

ביקור אצל ברנרד פלקסנר במשרדו.

[מכאן עד סוף ינואר אין רשימות ביומן. אך ממקור אחר אנו למדים כי בימים 16 ו־17 דצמבר, השתתף אהרנסון בועידה הציונית בבלטימור – אשר מתפקידה היה לאחוז באמצעים מעשיים לממוש האפשרויות שנוצרו עם ההצהרה הבריטית וכניעת ירושלים לחילות הגנרל אלנבי. אהרנסון נאם (אחרי ברנדייס) “על הגבורה ומות הקדושים של אלה המחזיקים במצודה למען ההתפתחות הלאומית הגדולה”. – ראה דו"ח ב־ ”The American Hebrew“ מה־21 בדצמבר 1917 עמ. 211.

שבוע שלאחר־מכן מביא אהרנסון דברי שליחותו של עד ראייה מארץ־ישראל באסיפת הפגנה גדולה להבעת רגשי תודה לבריטניה הגדולה על הצהרתה לטובת מולדת יהודית בארץ־ישראל. האסיפה נערכה בחסות הנשיאות הציונית לניו־יורק, באולם קרנגי. – ראה ”The American Hebrew“ מה־28 בדצמבר 1917 עמ. 235.]

‘אדריאטיק’, יום חמישי, 31 ינואר 1918.    🔗

אני אנסה לחזור אל הרגל של יומן. שוב הוכיח לי הנסיון את אי־האפשרות לרשום רשימות של ממש ביומן כשאני נמצא בארצות הברית, בעיקר הפעם, כשחייתי חיי נודד בנודדים. בנוסף לזה, אני כה טרוד, עד כי בהשארי לבסוף לבדי, כה עיף אני ושבור שאיני מסוגל לכתוב, בקושי רב מסוגל אני לחשוב.

והנה הבוקר נמצאנו למדים, שהאניה תפליג סופית בדיוק בצהרים. טיפול אחרון באריזה, ההתרוצצות הרגילה, אובי טרודה מעל לראש, ג’סי עוזרת על ידה, ובשעה אחת־עשרה אנו עוזבים את מלון “אנסוניה”. תוך כדי עשרים דקה, במכונית הגדולה, אנו מגיעים למזח 60 שבקצה רחוב ה־19. פליקס, בלווית סם ומקס, נמצאים כאן עוד לפנינו.

אין נותנים לעבור מלבד למצוידים בכרטיסים מיוחדים. חיילים שומרים על הכניסה. אני נושק לאובי, אמיצה במיטב האומץ, לוחץ את ידי הידידים.

כריסטנסן, מנהל מדור הנוסעים של ה’ווייט סטאר־ליין', דאג לי לתא נפרד, מספר 117. פליקס שומר, איפוא, את תאו לו לעצמו.

וולטר מאיר, גם הוא באניה. תוך עשרים וארבע שעות, בהזעיקו שמים וארץ, הצליח לקבל יציאתו כ“private” ב־י.מ.ק.א.

אין רשימות ביומן עד ה־10 במרץ.

רומא, 10 מרץ 1918.    🔗

עלי לנסות ולחזור אל היומן, ולרשום בו את התפתחות העניינים. כל זמן שהייתי עם פליקס, לא היתה תקווה לכך, כי פליקס מעסיקני יתר על המידה. זמננו היה כה מלא, עד כי לא היתה כל אפשרות למצוא גם רגע אחד כדי לרשום עובדות או רשמים.

ובכן, יצאנו את פריס, בהתאם לתכנית, בשעה 28.ת אחרי הצהרים, ביום הששי, 8 לחודש. הגברת וייץ ולאה בתחנת הרכבת. הגברת ו. שבעת רצון. בידי רוזנהק הוראה לשלם ארבעת אלפים פרנק לשנה לוייץ כהענקה עבור שירותוֹ כרופאם של האביונים.

הוועדה⁶⁵⁴ מורכבת סופית בצורה זו: חיים, זיוו, סימון, קואן, אידר, גור (מיג’ור), סילבן לוי, לבונטין (בלתי נספח), רוזנהק, וולטר א. מאיר, שיצא לחפש משהו מעניין, ואנכי. גם ג’ימי עמנו. מקדונאו נוסע עמנו עד רומא.

התרוצצות רבה בשעת ההפלגה. כל המקומות תפושים. הנוחיות אינה למופת. לקרון של קואן ורוזנהק אירעה תאונה והם נאלצים לעבור אלינו.

שיחה ארוכה עם ה־.D.M.I⁶⁵⁵ ועם גור. הראשון שואלני אם התראיתי עם גריבון לפני נסיעתי ואם הגיעה תשובה כלשהי מאלנבי בענין המברק בו המליצו בפניו על קריאת הקטע המספר כיצד עבר יהושע את הירדן בחרבה, והאמצעים שהוריתי כדי לחזור על הנס באם ידרשו המסיבות.⁶⁵⁶

כמו כן אנו משוחחים על היתרון לחפש עכשיו נפט, בזמן המלחמה, כדי להקל על העברת פחם וכו'.

אנו מגיעים, ביום השבת בבוקר, למודֵנה, באיחור של שעתיים. הדרכונים הדיפלומטיים שלנו מקלים עלינו את ביקורת המכס. אנו חוזרים ויוצאים לדרך בשעה 3.40, לפי שעון איטליה, זאת אומרת שעה אחת בהקדם לשעון צרפת, ומגיעים לאחר שעה שש לטורינו.

ארוחה טעימה במזנון. כל הגבלות מזון אינן נראות. חמאה אינה קיימת, אבל זו תמיד נדירה ולעתים רחוקות טוב טעמה באיטליה. לעומת זה: אטריות של איטליה, בשר וגבינות, ככל אוות נפשך. לראשונה בחיי אני טועם מגבינת גורגונזולה לבנה, גבינה טובה, אך לא מעודנת ביותר. אף על פי כן מן הראוי לידע את דרך הכנתה.

אנו יוצאים את טורינו בשעה שמונה בערב. קרונות־שינה עדיין לא סודרו לכולם. לזיוו, סימון, מאיר, רוזנהק ולי, יש הרפתקאות במשך הלילה עם איטלקים המנסים לפלוש אל תאינו. הנצחון לנו. הדרכונים הדיפלומטיים שלנו הופכים אותנו ‘טאבו’.

היום שוב הקדמה של שעה: שעון הקיץ, וכך אנו מגיעים לרומא, לא באחת עשרה כי אם בשתים־עשרה, ביום אביב נפלא.

אנו פונים למלון ‘קונטיננטל’ – מאורה מפוקפקת, שסוקולוב המליץ עליה – ושזיוו הזמין בה חדרים באמצעות מברק. לשוא. אנו מתרוצצים ומשיגים חדרים ב“אקסלציור”, מלון מצויין.

לאחר אמבטיה וארוחה מצויינים, אנו מסיירים בעיר בהדרכת המיג’ור גור, שביקר ביקור יסודי ברומא שלוש פעמים, והוא מורה דרך מושלם.

ה“פורום”, באור זה, עושה רושם עמוק. אנו עוברים מתחת לשער־טיטוס. לבונטין הציע שחברי המשלחת יצטלמו שם. הממשלה האיטלקית היא אשר היתה נהנית, פי כמה, אילו עשינו זאת!

אנו מקיפים את ה’קוליזאום‘, שעה שאנו יוצאים חג אוירון על פני ה’פורום’. זוהי הרגשה שקשה לתארה במלים! טיטוס עבר. נירון עבר. והנה בניו של גזע, שהללו האמינו כי הוכחד, באים כחברי וועדה ודורכים ברגליהם על אדמה זו, כשרומא משמשת להם קרש קפיצה כדי להתקדם לעבר ירושלים. נירון, בחלומות הטירוף שלך, לא צפית מראש לא את האוירונים ולא את שיבת היהודים! ⁶⁵⁷

מחכים לנו בשעה חמש במלון לשתיה של תה. אגב, מתחיל לרדת גשם. אנו חוזרים. אני עייף מדי וחוטף תנומה קלה. חיים,⁶⁵⁸ שמיחושים הטרידו אותו כל הלילה, נח בשעת סיורנו, ועכשיו הוא מנצח על כיבוד התה.

ארוחה נעימה עם גור כאורח מוזמן. אנו משוחחים בצורה קלה על עניינים בעלי תוכן רציני. הוחלט, שבאוניברסיטה שלנו תהא קיימת לא בלבד קתדרא לצורך ייצור רכוש, כי אם גם קתדרא כדי לחנך אנשים בני מזל להשתמש ברכושם ביעילות.

ד"ר אידר מזריק לי את הזריקה השניה של הנסיוב נגד הטיפוס וכו'.

רומא, יום שני, 11 מרץ 1918.    🔗

ההגבה לזריקה אינה מורגשת. לעומת זאת סיפר לי ל. סימון, החש ברגלו, כי עבר עליו לילה קשה. אני לא שמעתי דבר.

לאחר פת השחרית, שיחה עם גור וחיים. אני מתעתד ללכת למכון הבינלאומי לחקלאות שבווילה בּוֹרגזה. וולטר וסילבן לוי, מבקשים ללוותני. אנו הולכים. בניין נאה. אין סימני כיעור בתכנית או במוסד. דוד לובין, שאנו מבקשים לראות את פניו, מוטל חולה במלון “רוסיה”. מקבל אותנו מר אולריקו איילנד, עוזר למזכיר הכללי של המכון. בחור מקסים המיטיב לשוחח צרפתית, בעל השכלה כללית טובה. הוא מוביל אותנו לראות את המוסד, אולם העתונות, הספריה, וכו'. “clearinghouse” גדול לידיעות חקלאיות.

פגשתי את הנשיא בפועל, ג’נטלמן ישיש שתש כחו.

אנו נחפזים קמעה לחזור לארוחת הצהרים, הואיל ובשעה שתים על זיוו ועלי, בהדרכתו של גור, לרוץ אל הכנסיה הסיקסטינית, הננעלת בשעה שלש ואינה פתוחה אלא היום בלבד. ביקור בדהירה בכנסיה, ב’דום' של פייר הקדוש וכו', וחזרה בשעה ארבע לישיבה הרשמית הראשונה של הוועדה.

בשובנו מהמכון, נוטלני וולטר [מאיר] הצדה על מנת לתנות באזני את צרותיו. כבר הבוקר אמר לי כי שנתו נדדה, כיוון, שכפי שהבינותי מדבריו, העיק עליו משהו. הנה במה המדובר: כשהזמין אותו חיים לבוא עמנו הכיל ההסכם ההדדי, אי־הבנה בדברים מיסודם. חיים הבין – וכך הבינותי גם אני מתוך דבריו – שוולטר הצטרף אלינו על חשבונו הפרטי. מאידך הבין וולטר כי הוא משמש מזכירו הפרטי של חיים וכי הוצאותיו תשולמנה. והנה שמעתי אמש, במקרה, כיצד שואל חיים את [ישראל] זיוו אם שילם במשך כל הזמן את הוצאותיו של לבונטין, וכי אין זה דבר שיש לעשותו וכו‘. על־כך פנה ישראל אל וולטר והדגיש באזניו כי יהיה עליו לשלם את הוצאות עצמו. לא הסכום מבהיל אותו, אמרתי לו כי עליו להביא בחשבון מעשרים וחמישה עד שלושים דולר הוצאות יומיות, אלא שהוא נפגע מן הצורה בה נהגו בו. רגיש כפי שהנהו, הוא מופתע לשמוע, שלשה ימים לאחר ה־“start”, כי עליו לנסוע על חשבונו הוא, ובעיקר שישראל הוא המביא לו ידיעה זו. שיטותיו של חיים מבחינה זו, מן ההכרח שגורמות לו אי־נעימויות. תחת לקבוע מבראשית, מצב ברור, ללא אי־הבנות, הוא מניח לעניינים להסתדר בצורה פחות או יותר מעורפלת, ומכאן האכזבות, העלבונות וכו’.⁶⁵⁹

כך אירע גם עם קואן, שנדהם בראותו את וולטר בא עמנו. וולטר הוצג לפניו, אך ורק ברכבת, וליתר רושם: כיועץ פיננסי. ואילו הוא שמשוכנע היה כי הפיננסים הם מדורו שלו האמין שזכותו היא לא רק לדעת מראש, אלא שאף יתיעצו עמו בטרם תתקבל החלטה. והנני מודה כי אני מבין ומצדיק בהחלט את קואן, בנקודה זו.

סדר היום נתבשל בידי חיים, ישראל, סימון וקואן. גור ידע לודאי על כך. אני מקווה, לפחות, ואולם לא אשבע על כך.

היו נוכחים: חיים, גור, ג’ימי, קואן, סימון, ישראל, סילבן לוי, רוזנהק, לבונטין ואנכי.

פותחים בקביעת המזכירות. זיוו הוא המזכיר. וולטר נספח אליו, ואולם סימון הוא האחראי בפני הוועדה עבור המזכירות.

מחלקת הפיננסים מוטלת על קואן, לבונטין וּולטר. הארצישראלים יקבלו נציגות וחיים משתדל להשחיל אותי פנימה. כמובן, יהיה צורך בדבר שלארצישראלים תהיה נציגות מרובה ורבת־גונים. להלכה, טוב מאד וצודק מאד, ואולם הבה וראינו כיצד יבצע זאת חיים למעשה? אני מרשה לעצמי לנבא ולומר, כי הוא יגלה קן צרעות וכי סופו שיעקץ. נאחל הטוב ביותר.

בתי הספר נופלים בהנהלתו של סימון. ד"ר אידר יהיה ממונה על הבריאות הציבורית, חוששני, שבשטח זה אין לו כל הכנה.

כשנשאל סילבן לוי, השיב, כי אין הוא מיופה כוח לא מטעם ממשלתו ולא מטעם ה’אליאנס'.

גור קורא את הוראותיו המגבילות בצורה ברורה למדי את הענינים שתעסוק בם הועדה.⁶⁶⁰

חיים מדווח, שהיתה לו פגישה (בנוכחותם של קואן וג’ימי) עם אנג’לו סריני שהדגיש כמה רצוי הוא ביקור הוועדה במיניסטריון החוץ כמחווה של נימוסין.

לדעתה של הוועדה, כיוון שלא נעשה דבר דומה בפריז – כששהינו שם עוררתי את הצורך בכך – אין מקום לעשות זאת כאן – אלא אם כן יעמוד על כך השגריר הבריטי, דבר שהנו בלתי סביר לגמרי.

הישיבה נדחית לצורך שתית תה. אני חש מעין קדחת בעצמותי ועולה לשכב במיטה.

בשעת הארוחה אני נתקל בליונל מרקוס מניו־יורק שפגשתיו בבית אלקוס בברלין. מאז שהה בשווייץ ונשתקע כאן עכשיו לרגל עסקים. בצדק או שלא בצדק נראה לי הדבר חשוד. הוא מתעניין לדעת מה מתרחש בארצות הברית. בדרך כלל הכל שם בכי טוב, אני אומר לו. אם באמצעותו נעשים דברים ללא זהירות לטובת ה’בושים', הם ידעו אזי, כי האמריקאים מתכוננים ברצינות. אולם הייתי מעדיף שלא להיפגש עם ברנש זה.

גור הוא שישמש צנזור שלנו במצרים ובא"י. שמעתי, בעברי, כיצד אמר זאת גור לוולטר בהמליצו, בנוכחותו של חיים, להגיש לו את כל המברקים שישלח לברנדייס. אכן, חיים אינו למד מאומה. האם לא אמר לו פליקס עד כמה יבאיש את ריחו בעיניו של ברנדייס אם יתחיל שוב במעשה “Tulin Concours”. הצרה היא, שחיים נראה כמאמין שבאמצעותו של וולטר, יוכל להשפיע טוב יותר על ל.ד.ב.⁶⁶¹ וכך לזכות בקשר פרטי עם ארצות הברית. הוא טועה, וצר לי עליו; לצערי לא אוכל להעיר לו על כך. הוא עלול לחשוב כי ברצוני לשמור לעצמי מונופולין על ארצות הברית.

רומא, יום שלישי, 12 מרץ 1918.    🔗

התגובה על הזריקה נגד הטיפוס עדיין מורגשת, ואני מחליט להתפנק. שעות הבוקר חולפות במלון תוך כדי כתיבת כמה מכתבים. חיים הזמין את ה־.D.M.I לארוחת הצהרים.

ג’ימי⁶⁶² מופיע גם הוא, למרות שלא הוזמן. חיים מאחל לו רע על שאמש הזמין את גור לסעוד בחברתו ובחברת אחיו מוריס, ואילו עליו, על חיים, לא חשב. וכשברגע מסוים מופיע מוריס במלון, מחמיץ חיים את פניו. “האם סבורים, האדונים הללו, כי להם הכל מותר?” אולם מוריס הולך לו וג’ימי נשאר לבדו.

בשעת הארוחה משוחחים אודות חיטת הבר, על מסופוטמיה ועתידה, על החורן, על ארץ ישראל וכו'. ה־D.M.I מקנא בנו על שאנו יוצאים במשלחת כה חשובה ומאחל לנו הצלחה רבה.

לקחתי דברים עם חיים בעניין העמדה בה יש לנקוט לגבי יהדותה של אלכסנדריה במצרים, בעיקר כלפי בית פיצ’וטו⁶⁶³, ב"ב סיוארז וכו'.⁶⁶⁴ אני מזהיר אותו כנגד פעילותם.

כיוון שהוחלט שאנו יוצאים הערב לדרך, מוקדשות שעות אחרי הצהרים לאריזה ולתשלום החשבונות.

חיים הולך בלווית גור לערוך ביקור אצל הקרדינל גאשי,⁶⁶⁵ הרוכש אהדה רבה למפעלנו. יש לו אך מעט אמון בצבא האיטלקי. בבית חולים, אשר ערך בו ביקור, קבע 425 מקרים של הטלת־מום עצמית כדי להתחמק מן המלחמה.

וו.א. מאיר מאושר. יש לו עניין לטפל בו. הוא ממהר לרומא לחפש שם… ספר דקדוק עברי. היו שלום! לשון צרפת, לשון איטליה וכו'. וולטר שוב אינו לומד דבר אלא עברית. ובמטותא מכם, תחת ניהולו העליון של לבונטין.

טוראנטו, יום רביעי, 13 מרץ 1918.    🔗

אמש בשעה 8.30 בערב עזבנו את רומא. הושגו תאים בקרונות שינה לכולנו. שיחה ארוכה עם קואן על נסיעתי לארצות הברית ועל תוצאותיה. זו הפעם הראשונה שאנו מדברים בזה. שיחה ארוכה גם עם חיים וסימון על הקשיים הצפויים לנו, על הבעיות הטכניות, על המחסור באנשים מומחים וכו' וכו'. חיים עומד יפה על האחריות הרבה. הוא נדהם להווכח כי רוזנהק הוא העדית שיש לה ליק"א.

שיחותינו נמשכות עד חצות. אני קם בשבע בבוקר ומוכן להסתכל, לצפות בסביבות בארי (del Puglie) במקומות בם לא עברתי מאז 1905. מטפלים היטב בעצי הזית, זמירה קשה למדי, גביע פתוח הנותן לעץ צורת בכות. עודם זומרים בשעה זו. גידולי בינים: שעורה, אפונה, פולים. בין בַּארי לטוראנטו שקדים וזיתים בגידולי בינים.

ב־1905, כשעברתי על פני בארי, ציינתי כאן הרבה גפנים צעירות. עכשיו אין אני רואה להם זכר. כמעט שום סימן. האם זה עקב משבר היין אשר גרם לעקירתם או שמא היו הללו נטועים בצד אחר ולא בזה הצד שעל פניו אנו עוברים?

בדרך לטוראנטו אני מבחין בנופים רבים המזכירים את הנוף של שכם. אנו מגיעים לטוראנטו לאחר שעה 11, באיחור של למעלה משעתיים. כאן מטיל גור את הדאגה לנו על עצמו. יש צורך ביותר ממחצית השעה לבדיקת הדרכונים שלנו ע"י פקיד האיטלקי האיטי. ה־.R.T.O וסגנו מקילים על גור את תפקידו.

חפצינו מוטענים על גבי קרון־מכונית, אנו מתישבים בסירת קיטור ועוברים לעיר החדשה אשר שם מקום ה־.M.P.A,.O.L.M.A ו־.O.S.B. לאחר חקירה ודרישה נודע לנו שהיה עלינו לעלות על אחת משלושת ספינות הובלה שבנמל, ושעמדו להעלות את העוגן עוד היום ב־4 אחרי הצהרים. ואולם, נתקבלו ידיעות שצוללות אורבות לנו והנסיעה נדחתה Sine die.

לא נשאר לנו אלא לשים פעמינו אל מסעדת ‘אירופה’ שם אנו סועדים ארוחת צהרים. בשעה 3 מעבירה אותנו מכונית צבאית גדולה אל המחנה הבריטי אשר בו, מסתבר, ילינו אותנו עד יום צאתנו.

המחנה נמצא במרחק כששה מילין מהעיר. אם אמת בפתגם, שלפיו הכל הולך למישרין כשהולכת למישרין הבנייה, טוראנטו היא עיר שהכל בה למישרין. לאורך הדרך מתמשכים עשרות עשרות של בניינים חדשים, ואנו נתקלים בדרכנו בשורות ארוכות של קרונות הנושאות אבני בנין (אבן חול, הדומה מרחוק, ל’רמלי' של יפו).

מטוסים ומטוסי־ים רבים חגים מעלינו.

המחנה הוא רחב־ידים מאד, עשרת אלפים איש. ואולם אין מוצאים לנו מקום לאכסננו. הלויטננט קולונל האחראי מייעץ לנו לחזור ולחפש אכסניה בעיר, שם מקווה הוא, ייטב לנו. גור לוקח על עצמו לטלפן שעה שאנו מסבים לשולחן במסעדת חיל המילואים ומגישים לנו תה מצוין. סוכר כאות נפשנו, לחם (לבן מדי) כרצוננו, עוגה וריבה, הכל תמורת ששה פנס לראש.

גור חוזר בשעה חמש על מנת לומר לנו כי בשום מקום לא הצליח למצוא לנו אכסניה. ואולם בשעה שש תבוא סירת מוטור גדולה לקחתנו (עם חפצינו) ואז נוכל להסתדר על האניה כחפצנו, עד שעת היציאה, זאת אומרת לא לפני 24 שעות. בשעה 6 אנו עולים בסירה ובשעה 7 אנו נמצאים על סיפון אניתנו “Canberra” ספינת חופים אוסטרלית ישנה. לעת עתה אין נוסעים מלבדנו. ניתנים תאים בעלי שתי מיטות לווייצמן, ולזיוו, לסילבן לוי ולרוזנהק. הנותרים, בני תמותה רגילים, בתאים בני שלש מיטות. הנני בתא עם וולטר וסימון.

על סיפון ה’קאנברה', יום חמישי, 14 מרץ 1918.    🔗

בינתיים אנו לבדנו על הספינה. אין הגבלות לתאורה בלילה. היינו ישנים כאשר האשנבים בתאים פתוחים.

בשעה אחת־עשרה מתקיימת ישיבה של הוועדה, לבקשתו של גור, המבקש לדעת מה עליו להשיב לווינגייט ולאחרים בעניין המטרות וכו' של הציונות ושל הוועדה, העמדה לגבי הערבים, וכו‘. אני מסביר את נקודת מבטי שלי, כל אותה הסתה, כביכול, של בעלי האחוזות העשירים, החוששים פן ננשל את הפלח המסכן שהם הריקו את כיסיו, אינה אלא סחיטה על מנת שנמהר לקנות ובמיטב המחירים וכו’.⁶⁶⁶

ווייצמן הטיב לסכם את המצב. אין אנו מחוייבים לומר דבר לאיש. אנו נפתח בחקירה. למעשה, זקוקים האנגלים לערבים, כמסווה פוליטי־צבאי ואנו לא נקשה עליהם את המצב. מאידך, ענינם של האנגלים לנתק את השרשרת הערבית המתמשכת ממרוקו ועד דמשק, ובזה בעצם תפקידנו. באשר לפלח המסכן, לא בעל האחוזה הסורי עב הכרס, אוהב הבצע, מוצץ הדם, לא הוא יגן עליו בפני הדמוקרטיה הציונית.

אפילו ג’ימי מכריז על שביעת רצונו מן הישיבה.

בשעות אחרי הצהרים מעלים על האניה את הקצינים, אבל לא אנשי הצבא. אין כל סימן להפלגה.

מזון בשפע, ורע. כל המצרכים ממקור אוסטרלי – חמאה, ריבה, לחם (לבן מדי), בשר, יין (רע). אין ירקות ואף לא פירות.

ה“קאנברה” עזבה את אוסטרליה לפני למעלה משלשה חדשים. מאז עשתה נסיעה אחת בלבד מאלכסנדריה הנה וכשהיא ריקה לחלוטין. ואילו מאידך מתאוננים על מחסור באניות. משום כך מתלונן גור, במכתב פרטי, באזני הנקיי.⁶⁶⁷

עם לילה, קרוב לשעה תשע, זיקוקין די נור וקול תותחים. העיר, הרציפים והספינות שבנמל, מאפילים. סירת־מנוע מביאה פקודה לאניתנו לכבות. אנו נועלים את האשנבים.

על סיפון ה’קאנברה', יום ששי, 15 מרץ 1918.    🔗

נראה שבלילה שעבר נערכה התקפת מטוסים על בארי. זו היתה הסיבה לאמצעי זהירות שאחזו בהם כאן אמש.

מעלים על הספינה אנשי הצבא. מקווים להפליג לעת ערב. ואולם, תקווה זו ממהרת להתנדף.

לאחר ארוחת הערב מתפתח ויכוח ארוך בין חיים וסילבן לוי. זה האחרון, כמובן, אינו מאמין ב“לאומיות יהודית”. ואולם, הוא מוכן להסכים כי יצירת “מלאי” יהודי בא"י יכלה להיות רצויה. אף על פי כן, מוטב שלא לדבר בגלוי על יצירת מדינה יהודית, כי על ידי כך מעוררים נגדנו את כל הכוחות הפעילים של העולם הקתולי. אולם טוענים חיים, ואף ג’ימי, מהן, איפוא, מר לוי, ההצעות המעשיות הנגדיות שאתה מציע? מה שלא נעשה, ואפילו אם בדממה הגדולה ביותר ננסה להסתנן לארץ, הנה נעורר נגדנו בעתיד, כאשר היה כן בעבר, חשדות כי בדעתנו להקים מדינה יהודית. לעבור בשתיקה על כך הרי זאת אומרת לוותר על כל ההתלהבות ועל העזרה שרעיון זה מוצא בנשמת ההמונים היהודים ואולם אינו מפחית במאומה מן הסכנה של התנגדות העולם הקתולי.

לחיים היתה סבלנות של מלאך בהתווכחו עם לוי, שהתעקש והתפאר בהשקפותיו ושלא פתח וגילה התכונות היפות שבהגיון, שרשאים לצפות להן ממנו כצרפתי.

היום קיימנו, חיים ואנכי, בפעם הראשונה, שיחה ארוכה ומפורטת על הבעיות שתתעוררנה בפנינו מיד עם רדתנו לחוף, דהיינו: עמדתנו לגבי יהודי מצרים, לגבי השלטונות המצריים, לגבי מנהיגים, כביכול, של ערבים, וכו'. מכיוון שאין לו ידיעות אישיות על האנשים ועל העניינים, מטה חיים ברצון אוזן להסברים שאני נותן לו. מבחינת אותם עניינים ובהתחשב עם גישתו אם יתמיד בה, יוכל שיתוף הפעולה להיות נעים ופורה כאחד. הבה נקווה לזאת.

‘קאנברה’, שבת, 16 מרץ 1918.    🔗

היום נראה הכל מורה על שעת ההפלגה לאחרי הצהרים. למרות זאת נשארנו עוגנים במקום. דומה הדבר כי ברגע האחרון הוחלט לצרף לשיירתנו אניה רביעית וזו אינה מוכנה עדיין. זהו הטעם, כנראה, מאחר שהקצין הימי של טוראנטו אמר לנו הבוקר, כי אנו נפליג היום, או מחר, מיד לכשהלווי שלנו, המורכב משתי אניות משחית יפניות ואחת אנגלית, יגיע. ואולם שתי אניות המשחית היפניות (H&J) הגיעו, בשעות אחה"צ ואנו איננו זזים.

היתה לי שיחה יסודית עם גור על בעיות ערביות. לדעתו יהיה על ‘המשרד הערבי’ (קורנוואליס, הוגארת ופילדינג), כשנגיע לקהיר, להיות גלוי־לב קמעה ולאפשר לנו לראות נכוחה במשחקם של הערבים.

באשר לסיר רג’ינלד ווינגייט, אין לתלות בו תקוות רבות. הוא שש להתבלט ואוהב לשחק בפני הקהל שביציע. שוב אין זה סוד לגבי אף אחד כי ערכו האמיתי של ווינגייט היה טמון באישיותו של סלאטין פחה. ומאז הלך זה ממנו נראה ווינגייט כמי שהטילו בו מום.

שיחה ארוכה שניה עם חיים על הטקטיקה והפרטים בהם יש לנהוג בענייני ה’חלוקה‘, הבעיות הטכניות, חלוקת העבודה של הוועדה וכו’.

וולטר מצא עניין חדש בחייו: מא“י אומר הוא לחזור לארצות הברית דרך סואץ והאוקינוס השקט. הוא כבר ‘עובד’ על תכנית זו. דבר זה משרה עליו פעילות עצבנית ודוחפו לכתוב תריסרים של מכתבים. גם חיים חולם על ארצות הברית ולנוכח הסכנות שהנסיעה בים התיכון ובאטלנטי כרוכה בהן הוא שואל עצמו אם לא ייטיב לעשות בבחרו בתכנית הנסיעה של וולטר. אני מזכיר לו, כי בעונה שלפני חודש ספטמבר דרך זו היא דרך יסורים ממש. יש מקום, כי תעמוד בפנינו, איפוא, השאלה, אם לא מוטב לקצר את השהות בא”י, לסיים את העבודה במאי ואזי לצאת בדרך האוקינוס השקט. על ידידינו יהיה לדאוג לכך שהכל יסודר בסן־פרנציסקו. הנסיעה לרוחבה של היבשת האמריקאית עלולה לשמש הצלחה תעמולתית. אנו נוכל לבקש, לכשבידינו נתונים קונקרטיים, מאת אחינו באמריקה, ליתן לנו אמצעים ואנשים, ואז נחזור לאנגליה כשעמנו ידיעה יסודית על תנאיה וצרכיה של א"י ומאידך על מקורותיה של אמריקה ורצונה.

דומה שתכנית זו מזדהית עם שאיפותיו הסודיות של חיים. ברם האפשר יהיה לבצע את הדבר? מהיכן ניקח את האנשים לנהל העניינים בלונדון, בא"י וכו'.

מאמנים אותנו היום בחגורת־ההצלה. תמרון זה מעורר בלב כולנו רגש של הומור טוב. לבונטין היחידי שנתפש לפחד מגוחך המגביר עוד יותר את טפשותו. הוא לובש חזיה מקאפוק⁶⁶⁸ מעיל מקאפוק, חגורת קאפוק ההכרחית על הספינה, ותחת החגורות המשולשות האלה הוא רועד שמא לא יוכל לצוף על פני המים! לרוע מזלי מכאיב הוא לי באמון הבלתי הגיוני שהוא נותן בי. הוא הנו מגעיל יותר בפחד שאחז בו. רק אני לבדי מסוגל להלביש לו את החגורה לפי החוקים. רק אני לבדי אדע להסביר לו זאת, זאת ועוד דברים.

‘קאנברה’, יום ראשון, 17 מרץ 1918.    🔗

העלינו לספינה עוד כשלושים איש. ובשעה ארבע, בלא תופים וחצוצרות, פותחת האניה בתמרונה. בשעה ארבע ארבעים וחמש אנו מתחילים לזוז. ארבע אניות טעונות חיילים וארבע אניות־משחית, שתיים יפניות ושתיים אנגליות. סוף סוף!

מתווכחים לאחר ארוחת הערב על בעיות א"י. לוולטר תכניות מחוסרות טעם. ברצונו להקים תעשיות – Shirtmaking – תעשיות יהודיות, וכו'. קואן אומר להגביל את העליה. סימון מתנגד לכך: לא יתכן למנוע שובו או לסרב רשות כניסה לכל יהודי, שבחר לחזור לבית הלאומי. אין הוא חושש ממשברים העלולים להווצר כתוצאה מעליה בלתי מאורגנת. הצורך להמציא עבודה להמונים הללו הוא שיספק לנו את ההון ויאלץ אותנו ליצור תעשיות.

‘קאנברה’, יום שני, 18 מרץ 1918.    🔗

לבונטין חשש לשכב במיטתו כל עוד הירח מאיר (שעה 10.30) וקם השכם בבוקר, ב־4.30, שוב אינו מתפשט, אינו ישן יותר וקשה לסובלו בפחדו. המגוחך שבו בולט שבעתיים לנוכח העובדה שבאניה זו, המלאה עד אפם מקום, ובין כל הצעירים הללו, המשתוקקים לחיים, איש אינו מוטרד זולת סחבת אנוש זו הקרויה לבונטין.

אנו מקיימים ישיבה מצומצמת פרטית: חיים, קואן, סימון, זיוו ואנכי, ישיבה שהופסקה עם בואו בלא עת של וולטר [מאייר]. קואן פורש לפנינו את רעיונותיו על ה־“Chartered Cy” ועל הצורך למנוע מהשפעות [בעלי] ההון ומעצם מהותם. אני מודיע, בקשר לזה, לאסיפה כי איש מאתנו – הנוכחים במקום (לא יותר מאטינגר אשר, זה עתה, חבר מחקר סודי על הבעיה) איננו יכולים להעמיד הבעיה לדיון ועוד פחות מכך לפתרה. הבאתי את השאלה לפני ברנדיס, והוא, בסיועם של עוזריו הרבים היועצים המשפטיים, הטיל על עצמו את הפעולה. יתכן שהאדונים הללו יהיו זקוקים לשאול בעצתנו. אנו עלולים להעמידם על כמה נקודות. אבל אין כל דחיפות בעניין ה’צ’רטרד', ויש להשאיר הדאגה לאדונים הללו. חיים מאשר עמדה זו ומוסיף כי סר אירל ריצ’רדס⁶⁶⁹ פרופסור לחוק בינלאומי ומחבר חוקת רודסיה הדרומית, והרוחש אהדה רבה לענייננו, מוכן לשרתנו.

שמחתי רבה יותר לרגל עזרה זו, כיוון שידידינו הרדיקלים בארצות הברית יכולים אך להפיק תועלת במצאם לפניהם חוקה שהגה אותה ‘בעל ותק’⁶⁷⁰ בעל השקפות ורוח קפיטליסטיים. כך יקל עלינו למצוא את שביל (הזהב) הטוב שיהווה את הדרך הממוצעת.

חיים מרצה לפנינו על תכניתו לעשות עבודה מהירה בא"י. סימון שימי פגרתו מוגבלים, יהא הראשון הנאלץ לחזור, לערך במחצית מאי. חיים, ועמו כמה אחרים יצטרכו לצאת בוודאי לאמריקה. בתכנית זו אני תומך בגלל נימוקים רבים. הדבר ידגיש את מדת רצינותם של ידידינו באמריקה. גם יפחית, בחלקה, את האחריות הנופלת על הוועדה. התכניות שהוועדה תגיש לממשלה הבריטית, בשובה מארצות הברית, תסתמך על תמיכת היהדות אשר שם. דומה הדבר שאסיפתנו מתיחסת בחיוב לתכנית זו. חיים ממשיך: יהיה צורך להכניס שינויים בהסתדרות הציונית ולהתאים אותה לתנאים החדשים. לזה יש צורך באסיפה בועידה, או קונגרס של הציונים מארצות בנות הברית והארצות הנייטרליות.

אני מביע הדעה כי אין זה אפילו בלתי אפשרי שציונים גרמניים ואוסטריים ישיגו דרכונים לצורך קונגרס כזה, וביתר קלות מאשר לועידות פועלים. סימון תמים דעים עמי.

אזי מגלה חיים באזנינו סוד: הוא סר בלווית גור להפרד מבלפור. הלה לקחו הצידה ואמר לו: “ראה נא אם אפשר לפתוח במשא ומתן עם התורכים או עם זולתם. איני מוסיף לך דבר. בעצמך תבין מה וכיצד לעשות”. ובכן, דומה שקונגרס ציוני זה יוכל לפתוח במשא ומתן אמתיים לשלום. עובדה זו פותחת, ללא כל ספק, אופקים רחבים.

אלכסנדריה, יום רביעי, 20 מרץ 1918.    🔗

אתמול ושלשום שטנו ללא מאורעות מיוחדים. היום, באחת וחצי לערך, אנו מבחינים בחופה של מצרים. מיד לאחר כך אנו בשדה המוקשים ואנית מלחמה באה להנחותנו. לאחר זיגזגים רבים אנו מתקרבים לרציפים בשעה שלוש אחר הצהרים. תמרונים.

קרוב לשעה 4 מבחין גור במוסרי ובסיקורל המחכים לנו בתוך סירה. הם מצחיקים: מעילי־חג, צילינדרים, בקיצור: כל הטקס. בהגיענו לרציף מחכה לנו הפתעה גדולה יותר – הצופים שלנו וצופות עומדים במיסדר, כשדגל ציוני גדול מתנופף ברוח. אכן, קבלת־פנים בכל משמעותה. אנו מתקרבים והולכים. הפתעותי מתרבות! בין אלה שבאו להקביל את פני הועדה אני מכיר את… פיצ’וטו, אדגר סיוארז, טובי. פשוט לא יאומן למראה עיני ולמשקפת! ובכן, האנשים הללו שוב אינם חסרים יותר ציונות!

חיים נרגש. הפגנה ספונטנית זו נוגעת ללבו ובצדק. הוא רואה בבהירות את הרושם הטוב שתעשה מנקודת־מבט ערבית.

בשעה 5.30 אנו יורדים סוף־סוף לחוף. אנו עוברים במהירות לפני המכבים ונוסעים בעגלה ל’מלון סבוי'.

קבלות הפנים הללו. אנו, שהיה בדעתנו להכנס בהחבא לאלכסנדריה ולאוץ ברכבת הראשונה לקהיר נאלצים, מכוסי אבק ורצוצים מעייפות, לשתות תה עם כארבע עשרות אנשים, בין שהם בלתי מעניינים ובין שמבחילים. שגיאה ראשונה, שלא מדעת מצד חיים.

בהגיענו למלון – הפתעה. החשמונאים מחכים לנו. התחרות הנושנה בין שני הגופים: מכבים וחשמונאים – נמשכת. חיים, וכן האחרים מסונוורים, אינם מבינים בכל זה דבר. כשסוארז מזמינו לעבור לבקורת החשמונאים בסך, עושה זאת חיים בלב שלם. פקודות ה“עמוד דום” ואחרות מצטלצלות בצרפתית. המכבים, המתפקדים בעברית, לא הועברו בסך. לקהל שלנו, תהא שם אכזבה.

ד"ר שוורץ מקאהיר, גם הוא כאן, כנציג הוועד המרכזי הציוני. אכן! מסתבר כי קאסטרו המושחת, שרק לפני ששה, או שמונה חדשים לא נמצאו די מלים בפיו לקללותיו על ראש הציונים, הוא כבר חבר בועד המרכזי. זוהי השתלטותה של השחיתות על הציונות המצרית!

אדגר סיוארז ופיצ’וטו מבקשים לקבל הבטחה מפי חיים כי מחר בבוקר יבקר בבתי הספר שלהם, כיוון ואין יוצאים לדרך אלא מחר אחרי הצהרים. חיים המסכן אינו רואה את הפח שטומנים לו. הוא סבור שז’ק מוסרי ואדגר סוארז הם תמימי־דעים זה עם זה, ואין עליו אלא למסור עצמו לידיהם. אני רואה, איפוא, עצמי חייב להתערב בדבר. אני מסביר, כי מבלי להביא בחשבון את עייפותם של חברי הוועדה הזקוקים למקצת מנוחה, יש לזכור, כי בטרם ייערך ביקור נימוסין אצל סיר רג’ינלד ווינגייט, לא יהיה זה הוגן שווייצמן ילך לבקר במוסדות. חיים יורד מיד לסוף דעתי ומודה בצדקתי במעמדם של סיוארז ופיצ’וטו הנבוכים למדי.

רק זה חסר לנו! שחיים יערוך ביקור בבתי הספר האנטי־יהודיים של סיוארז ושותפיו, באלה בלבדם, ויקום אחר כך ויעזוב את אלכסנדריה.

מעכבים לארוחת הערב את סיוארז, פיצ’וטו וכל החבריה. ברון דה־מנשה הסתלק מראש והבטיחו לו בקלות ראש, לדעתי, לבקר אצלו לאחר הסעודה.

אני מזמין לארוחת הערב את הברמנים, העלמה ברלין ומרגוליס הזקן. מרגוליס זה עשה רושם על ז’בוטינסקי, שמצא לנכון להבריק לחיים, כי מרגוליס, האדם האובייקטיבי היחידי, דרוש מאד כשותף לעבודת הוועדה. הנה הסכנה מן ההתרועעויות הנושנות. מדברים רוסית, הוא ג’נטלמן מחונך בעל הליכות נאות, ואזי עליו להיות חבר הוועדה. כי עובר בטל האיש, כי שייך הוא לנוסח המיושן, כי באופן רשמי אינו אפילו ציוני, כל אלה אינם אלא פרטים. מדת הכנסת האורחים שלו כה רבה, התה המתבשל אצלו כה טוב, והוא כה מנעים שיחה נימוסית! אני מודה ומתוודה, כי ציפיתי לכוח־שיפוט בריא יותר מצדו של ז’בוטינסקי בעל חוש הביקורת המפותח.

קואן אינו הולך אל מנשה. מבלי שאלחש לו זאת הבין בעצמו כי ביקור זה הוא מיותר בהחלט.

אני בלתי מרוצה מאופן נהול העניינים כאן. כיוון ונמצאים אנו כאן במעבר, וארעית, למשך הלילה, היה עלינו לעשות אך דבר אחד: ללחוץ ידיים, לסעוד סעודת־ערב בשקט ולהודיע כי ברצון נראה את כל אלה שיבואו “informally” לראותנו, נפרדים בשעה מוקדמת ונוסעים ברכבת הבוקר הראשונה. בנקודה האחרונה, אני מצליח להשפיע על גור, המבין עכשיו, כי השהייה כאן יכולה רק להזיק לנו.

לאחר שחיים הלך אל מנשה מגיעים: קומורוף, כהנוף ופולק מקאהיר. ל“פועלי ציון”, וכו', כבר היו שיחות חשאיות עם חיים.

קאהיר, יום חמישי, 21 מרץ 1918.    🔗

בשעה שש אנו עולים בחברת זיוו, סימון, מאיר ורוזנהק על סיפון ה“קאנברה” כדי להוציא את המזוודות הגדולות שלנו. מוציאים אותן ומשאירים את עבודת המשלוח לסימון ומאיר המתנדבים להשאר ולטפל בזאת, אפילו אם יצטרכו להשאר לשם כך לרכבת של אחרי הצהרים.

אנו חוזרים למלון ובשעה 8.15 אנו בבית הנתיבות שם מוצאים אנו כבר המטען של חפצינו בלוית סימון ומאיר.

ברון מנשה שלח לחיים את מכוניתו שתובילו לתחנה. חיים וזיוו מספרים לי כי אמש, אצל מנשה, נתקיים ויכוח עז, בדברי חלקות ועקיצות כאחד, על הציונות. עכשיו מבינים האדונים האלה, כי מוטב היה להמנע מכל העסק הזה. גור בלתי מרוצה בהחלט מהטון בו התנהל הוויכוח. שוב אין חולקים על הפילוסופיה של תנועתנו. ג’ימי, כמובן, נמצא מזדהה באופן אינסטינקטיבי עם השקפותיהם המתבוללות של סיוארז, מנשה וכו'.

מרגוליס מצטרף אלינו בדרכנו לקאהיר. הוא שופע בפטפוטיו הנצחיים: יש לחלק מחמאות לסוארז, למנשה ולאחרים, ואז יהיו לנו, עמנו. ואחרת… ואם לאו מה? הם יגרמו לנו נזק. קואן אינו מסתיר את דעתו על החבורה. אידר תמים־דעים עמו.

אידר הוא אדם בעל־צורה. יש צורך בזמן כדי להכירו, אבל יש שכר בהכרתו. הוא בעל כוח שיפוט ולא לחינם מן הסתם מומחה לידע הנפש. הוא יודע להבחין באנשים. בעיניו וולטר הוא חלש באופיו, מרגוליס עובר־בטל.

מוסרי מספר לי באריכות המיוחדת לו, על נבזויותיהם של גלוסקין, הופיין וכו'. אחר־כך הוא מדבר עם חיים באריכות וביחידות.

בטַנטַה לא הספיק הזמן להעביר בסך את הצופים. רק נציגיהם ושליחי הקהילה באים לברך את הוועדה.

ד"ר שוורץ גרם לעצמו שיקבל מהלומות על ראשו מקואן, חיים וכו‘. זהו סכסכן המתייחס למליצות שהשעה מצריכה אותן, כאל דברים יסודיים ורציניים. נלחם במוסרי ה’אוטוקרט’, שחסרונו העיקרי הוא, כמובן, בזה שאינו נבחר העם. טבעי הדבר ששוורץ מגיע בדבריו לשאול את חיים ואת קואן מי בחר בהם ומי ייפה את כוחם וכו', טפש שכמותו!

בואנו לקאהיר היה רב רושם. לויטננט־קולונל מאת השלטונות הצבאיים ומזכיר מבית הממשלה, באו לברך את הוועדה. מכבים, דגלים מתנוססים ברוח, תזמורת, קהל רב. בסופו של דבר, הפגנה נאה. אני מנשק את מרי ואת דידי ומסתלק בחברתם כדי להתחמק מן ההמולה.

ב’שפהרדס' שוב מריעים הצופים והתזמורת לכבודו של ווייצמן. סועדים בקבוצות נפרדות, בלא תלות ביניהן. שעות אחרי הצהרים חפשיים לחלוטין. ננוח קמעה.

דאגה רבה: מזוודתי הגדולה אבדה. לאחר חקירה מתברר כי סימון ה’בטלן' נזכר כי השאירה במתכון באניה.

גור ביקר אצל ווינגייט. הלה יקבל את פני הוועדה מחר, בשעה 11 לחמש דקות, ואחר יקיים שיחה עם ווייצמן במשך עשרים וחמש דקות.

אחר ארוחת הערב קורא לנו חיים (לזיוו, סימון ולי, את קואן אין למצוא) ואומר לנו כי סייקס הבריק לגור בצופן מיוחד לומר לו, כי מתנגדי הציונים מסכסכים מאד כדי להביא במבוכה את הממשלה ולהכריח אותה לנקוט עמדה חדשה בשאלה הציונית.

תמוה למדי כי בעניין זה לא הגיעה אף מלה אחת מאת סוקולוב. האם נרדם סוקולוב, כדרכו, או שמא אין הדבר כי אם סערה בצלוחית של מים, לפי מיטב מנהגו של סיר מרק? הוחלט להבריק לסוקולוב ולדרוש ממנו דו"ח מפורט ולברנדיס, כדי להודיע לו על המצב.

אני משוחח אישית עם חיים וקואן ומסב תשומת לבם למצב המעורפל בו אני נתון בגלל מעוט גלוי־הלב שבקשרים שיש לי עם הוועדה.⁶⁷¹ החבר אני, או איני חבר בה? יש צורך לדעת היטב היכן אנו עומדים בטרם אלך ארצה שם ידחוני ה’ארץ־ישראליים' כלומר הגלוסקינים, ההופיינים ותככנים אחרים.

שניהם מצהירים באזני כי אני חבר הוועדה ואולם הם יאלצו את ה’ארץ־ישראליים' למנותני בה וכי מחר אלך אל ווינגייט ככל האחרים וכי אין עלי לדאוג לשום דבר. שוב אנו בולעים קרפדות.

מרים מספרת לי פרטים מעציבים על מותה של שרתי. אילו הייתי צריך לנקום בכל מוגי הלב והמנוולים, כי אז נשאר היה פחות מתריסר אנשים שאפשר יהיה ללחוץ את ידם.

היום שוחח גור טלפונית עם סטורס… בירושלים. הוא מספר לנו על כך כדבר פשוט ביותר, מבלי להעלות על דעתו לאיזו התרגשות מביאתני עובדה פשוטה זו. הטלפון מקאהיר לירושלים!!! אילו יכלו שרתי ואבשלום לחיות כדי לראות זאת בעיניהם.

קאהיר, יום ששי, 22 מרץ 1918.    🔗

בשעה אחת עשרה אנחנו בבית הנציבות. סר רג’ינלד מקבל את פנינו בחביבות רבה מאד. הוא מקדיש לי תשומת־לב פרטית בהגידו לי: “בפעם האחרונה קיימנו שיחה נאה באלכסנדריה”. הקפה מוגש לנו מיד שישבנו. משוחחים. תחילה אודות ספינת האויר של האויב שנראתה שלשום. מסתבר כי זוהי ספינת־אויר שלה מכשיר להפקת הגז הדרוש לה, דבר המאפשר לה לשהות באויר יומיים עד שלשה. ספינת האויר, כפי שאומרים, ביקרה בפורט־סעיד, בפנים המדינה, וחזרה. הוא נמנע מלומר לנו דבר על הפצצות, שלדברי השמועות בציבור, כאילו נזרקו בקאנטרה.

אחר כך אנו נוגעים בנושאים מעניינים יותר: ציונות, עמדת הערבים, הכדיב⁶⁷² וכו‘. בעצם, אין אנו למדים מפיו דבר שלא ידענוהו. פעמים מספר הוא מזכיר כי אם חברי הוועדה אינם מכירים את העניינים והאנשים במצרים או של א"י, אהרנסון הנו מאד בתוך העניינים וכו’.

מכל השיחה אין דבר מיוחד הראוי להירשם זולת זאת שחיים הרצה באזניו היטב על המטרות והאידיאלים של הציונות, ועד כמה לאמיתו של דבר, נמצאת המלחמה בציונות בסתירה עם האינטרסים הבריטיים.

חיים טרם רכש לו את הגמישות ואת נימת המחמאות ולשון החלקלקות אשר הפקידים הגבוהים במזרח רגילים להם ושהם חסרים אותם כשאין אלה מוגשים להם. ואולם חיים הוא יותר מדי פיקח כדי לא להתרגל לזאת בקלות. על כל פנים, ההרצאה שהרצה חיים באזני ווינגייט השאירה על זה האחרון רושם רב.

ווינגייט עכבנו אצלו שלושים וחמש דקות, הזמין אותנו לארוחת צהרים ביום ראשון ונפרד מעלינו, בעכבו את חיים ואת גור לשיחה פרטית.

לאחר שחיים אומר לו, שערכתי בארצות הברית ביקור שהיו לו תוצאות נאות, מברכני ווינגייט על כך בצאתי. אני מזכיר לו, שהבטחתי לו, בשעתו, כי שיחה בת רבע שעה עם חיים תספיק ליישר את כל ההדורים שלנו. הדבר היה לעובדה.

הזמנתי את פסקל לארוחת צהרים. הוא מספר לי על רשמיו בא"י.

קאהיר, יום ראשון, 31 מרץ 1918.⁶⁷³    🔗

זמננו, מבלי שהשתמשנו בו ביעילות, הנו בכל זאת תפוש לחלוטין כך שאין לי כל אפשרות לרשום יומן כסדרו. אבל מה רבים הדברים החשובים שאירעו ושלצערי לא רשמתים.

בלילה שעבר הביאה קבלת הפנים בלשכת המימונידית הצלחה רבה לווייצמן וגם לי היה בה חלק קטן. ברמן, האח הנשיא, הזכיר, כי במשך השנה האחרונה הייתי היועץ הטוב של הלשכה. ההשראה הטובה היתה על חיים, ובדברו אידיש מילא את לב הזקנים עליצות. התפלאתי למצוא בין האחים את דנין (יחזקאל סוחובולסקי) מיפו שהיה בעיני כמקיים תחיית מתים.

רוזנהק חזר מאלכסנדריה, שם קנה בהזדמנות ‘פורד’ במחיר שלוש מאות ושלושים לירות מצריות.

חיים, סימון, קואן וז’ק מוסרי נתכנסו הבוקר לישיבה עם אדגר סיוארז ונכבדים אחרים מאלכסנדריה. במתכוון סרבתי להצטרף אליהם. אם יצליחו, ואני מטיל ספק בכך, ייטיבו לעשות זאת גם בלעדי. אם יכשלו, כפי שיש לחזות מראש, יוטל הכשלון כולו על כתפי. שיטת “D” ידידי.⁶⁷⁴

הופיין הואיל סוף־סוף לבוא בלילה שעבר. הוא מבקשני להפגש עמו בצהריים. תחילה יש לו פגישה עם זיוו, ג’ימי וגור.

בצהרים, בחדרי, מצהיר הופיין באזני כי אני בעל עבר פוליטי וכי נקטתי בקו שהוא מתנגד לו כארצישראלי וכמנהיג בציוניות מצד אחד ואילו מאידך, בהכירו את אופיי שלא יניח לי להשאר בלתי פעיל ובהיותו משוכנע כי ארצה להשאר ולעבוד בא"י, הוא מוצא לו לחובה לומר לי שבאם לא אסביר בבהירות מה היתה מטרתי ומדוע פעלתי כפי שעשיתי, אין כל אפשרות של עבודה בעתיד.⁶⁷⁵

ברנש זה הוא בעל עזות־מצח העוברת כל גבול! הוא מתייחם אל עצמו ברצינות. ‘מקרין קרניים’ זה מאמין כבר כי הוא בעלה של ארץ־ישראל והוא מקווה באמת להחזיק בידיו את מפתחות הארץ כשם ששם ידיו על מפתחות הבנק.

אף על פי כן אני שולט בעצמי, ואני מביע לו את תמהוני על שאדם, המנסה להיות כה הוגן כפי שהוא טוען להיות, יכול היה כבר לגבש לעצמו דעה ואף להתנגד לנוהל בנושא שבנדון אליו טרם היה לו מראש בירור כל שהוא.

נוסף על כך, אם אני חייב לספק לו הסברים, או אם להיפך, עליו החובה להצדיק מדיניותו, אין זה עניין שבין שנינו בלבד. כשקואן וווייצמן יחזרו, נשוחח בפני האדונים הללו. אני מבריק לקואן ומבקש אותו לחזור מחר, אם אפשר, ולא מחרתיים, כפי שהיה בדעתו תחילה. קואן משיב לי כי מחר יהיה כאן.

בחברת סם, מרי, דידי ורוזנהק, אנו הולכים לאכול “לטקס” אצל פאני ופסקל. גולומב, מפתח־תקוה, גם הוא כאן. הוא חוזר מחר ויכין במקצת את הרוחות לצורך קבלת פני חברי הוועדה, כראוי, לפחות, לאיכרים.

אחרי ארוחת הערב שיחה ארוכה עם סילבן לוי, על תולדות הצמחים התרבותיים. הוא מתעניין בדברי ימי ה’קורקום' ו’קומקום'. אני אספר לו מה שידוע לי הודות לקרניקה,⁶⁷⁶ וכמו כן את אשר ראיתי בסוריה בעניין הקרטם המצוי,⁶⁷⁷ שבמקרה של ספק יכול להיראות כאב טיפוס.

אנו משוחחים גם על מקורו האסיאתי האפשרי של התירס ואני מסב את תשומת לבו של סילבן לוי לענין שיש בחקר קורות התירס בספרות הסינית וההודית.

קאוזיר, יום שני, 1 אפריל 1918.    🔗

בשעת הצהרים אני מודיע להופיין, כי מכיוון שקואן הסכים לחזור היום, תתקיים ישיבתנו הערב.

חיים הגיע הבוקר. הוא שבע רצון מאד ממהלך העניינים עם הקהילה האלכסנדרונית. סיוארז ושותפיו חתמו על הסכם עם הציונים והבטיחו לתרום לאוניברסיטה של ירושלים.

חיים חסר סבלנות לדעת מה אירע ביני לבין הופיין. בהגיע מברקי אליהם באלכסנדריה, עורר בלבו ובלב קואן חשש לשערוריה. אני מסביר לו מה סודר בינינו והוא שבע רצון.

סטורס הגיע מירושלים. היתה לו שיחה עם חיים והוא סיפר לו שהופיין הציג עצמו בפניו כיהודי היחידי שיש להתחשב בו.⁶⁷⁸ הוא הודיעו בכתב, כי נבחר כנשיא הקהילות היהודיות המאוחדות.⁶⁷⁹ כי בתור אישיות רשמית היה רוצה לערוך ביקור אצל המושל, אם יסכים זה לקבוע לו ראיון.

על כך השיב לו סטורס:

1) ד"ר וייץ⁶⁸⁰ גם הוא נבחר זה עתה לנשיא.

2) בחירה כזו חייבת להיות מאושרת על ידי המטכ"ל.

3) בואה הקרוב של הוועדה יבטל ללא ספק את הבחירות המיותרות והבלתי נחוצות האלה.

בשיחתו היום עם חיים הודה הופיין באזניו, בצורה צינית, כי השפעתו והמוניטין שלו באו לו תודות לעמדתו בבנק. במלים אחרות, מוסדותינו הכספיים משמשים מכשירים לשחיתות. חיים וקואן החליטו לשים אחת ולתמיד קץ למצב זה. נקווה כי כן יקום. האמצעי היחידי והיסודי, הוא לאסור מעתה והלאה לבנק, ל’משרד' ולמוסדות דומים להשתמש בכספים לסיוע ובקרנות אחרות. על ידי כך ימנעו מהם את הלקוחות הפוליטיים שלהם. אבל מה גדול המטאטא הדרוש לכך. ומה רבות תהיינה ההתלבטויות בקרב ההופיינים, הטונים, ה’פועלים' כביכול!

בשעה 4 סר לביקור שיך קמיל אבו קסב. משום שאינו מדבר אלא ערבית מלווה אותו הדוקטור שהבנדר, עורך ה’קאוקב', המשמש לו מתורגמן. מקבלים את פניהם ווייצמן, אידר, לוי, זיוו, גור ואנכי. השיך, פרצוף של נְמִיָה לו ובעל לסתות בולטות, מבט ערמומי, הוא הנו ה־“Stalking horse”.

ד"ר שהבנדר הוא אגוז קשה, חכם, ויתכן שהוא אפילו ישר ואמיתי, וללא ספק פטריוט. שונא אותנו כיוון שהוא ירא אותנו. ברם עד שתהא הוכחה לשלילה, אני נוטה לראות בו מדה ידועה של יושר, למרות קשריו בעבר עם ‘עמי ההסכמה’ (חבורת שוקרי אל עסלי וכו').

לפתע נכנס שוקייר פחה, התר אחרי עסק. הוא רוצה להתחבר עמנו וחושש פן יקדים אותו סולימן נַסיף, בעיקר, אבל יתכן גם אחרים. זיוו רשם תמציתה של השיחה.

גור וג’ימי נוסעים אל המטכ"ל.

בשעה 5.15 אנו הולכים אל אסיפת הנכבדים המאורגנת (הבלתי מאורגנת) על ידי מואיז קטאווי פחה. הררי פחה נוכח באסיפה זו. וויקטור מוסרי, למרות הבטחתו, לא בא. פרופיסור לוי נושא נאום של בלתי ציוני. כשפניו חיוורות, מדבר חיים; ומיטיב לדבר, למרות שהצרפתית שלו גרועה מאד. קהל השומעים נרגש: מגבית היתה אפילו זוכה בהצלחה. בן־ארויו היה מוכן לתרום אלף לירות ואולם סכל זה, קטאווי, מסרב, תחילה שבמקום מגוריו יערכו התרמות למגבית ושנית רוצה הוא לשמוע דעתו של פרופיסור סילבן לוי על בתי הספר של הקהילה. לוי מסכים. נאום פדגוגי ארוך. הקהל מסתלק לאט לאט. סופה של האסיפה שהעלתה בידה חרס. אברבנאל אינו רוצה להחמיץ את ההזדמנות בלא שיעלה את שאלת הספרדים והאשכנזים. אלה האחרונים, כמובן, כך כתבו לו מירושלים, תפשו לעצמם את כל הכספים, את כל המשרות, לא נתנו אף פרוטה אחת של סיוע לעניים הספרדיים.

חיים ואנכי דוחים ומכחישים את ההאשמה הטפשית הזו.

הפרקליט גרבונה מתעניין לדעת אם הציונות מתנגדת לדת. חיים משיב בפקחות רבה ומסביר עד כמה בית הכנסת קשור בקשר הדוק לחיי היהודים וכתוצאה מזה, וכו'.

לאחר ארוחת הערב, משעה 9 עד חצות, מתקיימת שיחה עם הופיין בנוכחות חיים וקואן; זיוו רושם. דבר זה הביא את הופיין נדיב הלב לגמרי במבוכה. הוא התגונן במשך כל הזמן והיה שוקל בדבריו. כולנו נהגנו בו בנימוס מקסימלי ועל ידי כך הוכחנו לו כי הוא arriviste נאלח, תככן Verschlagen. לדבריו יתחילו בזמן הראשון לסקול לא רק אותי אלא גם את הוועדה כולה, במקרה שאחזור עכשיו ארצה. בסיום דבריו הסכים כי אין לוותר עלי, כי הישוב הא"י יקבלני כשם שהוא מוכן לסלוח לחטאים נושנים.

אופיין הוכיח עצמו כמושחת הרבה יותר מאשר הייתי סבור ומשקיויתי. שלשת האדונים שהיו נוכחים בשיחת הערב יודעים עכשיו יפה־יפה עם מי יש להם עסק.

חיים היה נפלא. הוא נהג כידיד שאני רשאי להיות שבע־רצון ממנו. הופיין בוטל כליל. שוב הרי זו אמריקה הנותנת את הכוח בידי.

קאהיר, יום שלישי, 2 אפריל 1918.    🔗

בשעות הבוקר הקדשתי לקניות בעיר. גיטה, שהיתה מפנה את ראשה הצדה בראותה את אלכס וסם מאז חזרו, מוכנה כבר עכשיו לתלות עצמה על צוארינו. אני מסכים לעשות לה כבוד ולהתרוצץ עמה, שלובי־זרוע, מחנות אחת לשניה בקהיר, במשך שעה תמימה.

ארוחת צהרים עם קולונל סטורס ומיג’ור פרידמן, כומר־צבאי אוסטרלי. סטורס נראה בקי בבעיות האדריכליות ויש לו תכניות לירושלים והאמנות שלה. אין בזה עמקות רבה, עד כמה שנתן לי לשפוט.

הבטחתי לספורטה לסור אליו בחברת פסקל לכוס תה ולהפגש עם מר קסטרו, שלדעתו הוא אדם בעל עתיד ציוני מובהק.

בשעה 6.15 אני יוצא אל המטכ"ל. בטרם תזוז הרכבת, מהר סטורס אל חיים לספר לו כי הוא בא עכשיו מאצל השולטן, שאמר לו, כביכול, כי דיווחו לו, שחברי הוועדה כאילו התבטאו כי בידיהם מצויה הבטחה בכתב מאת הממשלה הבריטית, כי היהודים צריכים להחריב את מסגד עומר. חיים שואל את עצמו אם לא מוטב היה שמוסרי ימסור לעתונות הודעה קטנה. אני מייעץ לו להמנע מזאת. אם השולטן הוא שוטה עד כדי כך ואם הערבים אומרים להפחידנו באמצעים כאלה, אבוי להם. כבודנו אוסר עלינו להתחשב בשטויות ממין זה.

הביקור באל אזהר לא היה כפי שהייתי רוצה שיהיה. נקל היה שהדבר יצליח. הוועדה הסכימה – מבלי שלפי מיטב ידיעתי, נועצו באיש – לתרום תרומה של מאה לירות.

אחד ממורי הדרך שלנו הביע את תקוותו כי לחנוכת הבית של האוניברסיטה בירושלים יוזמנו כעשרה ‘אולמה’⁶⁸¹ מ’אל־אזהר'. אינשללה.

קאהיר – קאנטרה, יום רביעי, 3 אפריל 1918.    🔗

פתחתי לעצמי חשבון עובר ושב (פיקדון 500 ל.מ.) באנגלו־אג’יפשן בנק. ריצות וקניות. פגישה עם סמוחה לו אני מיעץ לטפל ב־“Manchester goods” בלבד ולסלק מראשו את העסקים עם היקס־פול ונוכלים אחרים.

ארוחת צהרים עם פסקל ורוזנהק אצל סנטי.

אחרי הצהרים אני מקדיש שלש שעות עבודה קשה לאריזה, כמעט כל חפצי במזוודותי ומלתחותי. בקושי רב אני מצליח להכניס הכל פנימה. יוצאים לדרך בשעה 6.15. גלוסקין ולבונטין נוסעים עמנו. כן גם אלוני, מבלי שידע איש אם הוא חבר הוועדה אם לאו. מגיעים לקאנטרה לאחר שעה עשר.

קאנטרה – תל־אביב, יום חמישי, 4 אפריל 1918.    🔗

קרון מכונית ושני אמבולנסים מעבירים את חברי הוועדה ואת חפציהם לקאנטרה המזרחית. בחצות בדיוק זזה הרכבת שלנו.

לרשותנו הועמד קרון עם מיטות. אלה הם קרונות ישנים של מחלקה שניה שסודרו לתאים בעלי ארבע מיטות. האינסטלציה היא פרימיטיבית מאד ואולם לפני ארבע שנים קשה היה לחלום אף על זה. רכבת מטלטלת, החלונות ננע­לים בקושי, בכל אבק וזוהמה. אף על פי כן הרי זו שמחה אמיתית לראות דרך זו בעלת שתי המסילות בפעולה.

הכל שוכבים לישון. גם אני מנסה לעשות כך. אי אפשר, מחשבות רבות מדי מסעירות אותי. כשאני עייף מאי־יכולת להרדם, אני עוזב את יצועי ומסתכל בנוף המונוטוני של המדבר שהירח העולה מאיר עליו מעט מזעיר.

עם אור השחר אנו נמצאים באל־עריש. עוברים על פני חן־יוניס, לאור היום. עצי הזית, התאנים, השקדים, הרימונים והשקמים מרשימים מאד. הבלתי מומחים, הלוקים בקדחת ההכללות, אינם רואים טעם מדוע לא יהפך כך ומיד כל האזור.

הלב נצבט לראות מחדש תמונות העבר: בדואים לבושי סחבות ההולכים אחרי בהמותיהם הכחושות וכו'. האם איפוא, כדי שחזירים אלה יפיקו בהקדם־מה תועלת מיתרונות השלטון הבריטי, שבהזדמנות הראשונה יבגדו בם, הבגלל אלה נפלו אבשלום ושרתי?

בעזה!! מחנה גדול, קנטינה, שם אנו אוכלים צהרים, הקצין מקאנטרה הודיע שנעבור כאן, חמאה מעופשת, לחם שחור טוב למדי, דייסה, בשר מעושן וביצים ותה. כל זה מוגש על ידי נובים ענודי סרטים על שרווליהם.

עזה, כפי שהיא נראית מרחוק, כמעט שלא חל בה שינוי, זולת אי־אלה בניינים שניזוקו על ידי ההפצצות. דומה, שתל אל מונטר⁶⁸² ניזוק וזה הכל.

אנו ממשיכים צפונה. מעט דגני־חורף דלים. כמעט שאין חטה, והשעורה כחושה עד הגיעך ללוד. עבודות החריש בגמלים, שוורים וחמורים. מכינים את האדמה לגידולי הקיץ. דומה כאילו לא נשתנה דבר באזור ואף על פי כן… ואף על פי כן אנו נוסעים ברכבת והננו עם האנגלים!! אבשלום, אבשלום, אייכה? שרתי!

לאחר שעה 10 אנו עוברים על פני רחובות. הרכבת מתעכבת. חיים נמצא שם עם גור וקפטן וולי. מצלמים אותנו. הוחלט כי נמשיך עד לוד, שם נרד וסבלים יעבירו את חפצינו אל המסילה הצרה במרחק כשני קילומטרים. כבשעה 12.30 תעזוב הרכבת את לוד. חיים מבטיח לנו כי לא יצא ליפו לפנינו.

בלוד אנו יורדים מבלי שאיש יטפל בנו. בתחנת הרכבת תנועה רבה של הולכים ובאים. דוויזיה אחת הוחזרה זה עתה לצרפת. גדודי צבא מגיעים. אין עבורנו כל מקום מחסה. אנו מסתחבים על פני החול בשמש הלוהטת. לפתע מתקרב מטוס ‘בוש’ [גרמני] ופצצותיו מתפוצצות. הציפור המאוסה מתרחקת.

ב־12.30 באים לומר לנו שהרכבת מחכה לנו. ואולם אין איש לחפצינו. דורשים לשלוח עשרים וחמשה אנשים מ’גדוד העבודה המצרי', לעזור לנו בהעברת חפצינו. כל זה גורם איחור. אנו זזים ב־2.45 ונגיע ליפו רק בשעה 4, איננו יודעים מה עם ווייצמן.

הוועדה שלנו, שהועלתה על קרונות פתוחים, כשהיא עמוסה חפצים, מאובקים, וצמאה, דומה ללהקת מוקיונים שיצאה לסיבוב.

אנו מגיעים לתל־אביב, שם אין איש מחכה לנו, אני מתכוון לנכבדים.

המון רב כאן, דוד חיים⁶⁸³ כאן. הוא נזדקן, נתרושש, רזה. הוא מעורר בי רחמנות. הוא דואג לחפצים שלי. לפתע, מבלי שאדע מהיכן, מופיע חיים. מגיע אלכ. ואני עוזב עמו. על סף ביתו של אלכ. אנו פוגשים את בלה המוכנה כבר לתת אפילו את דודיה לאלכ עכשיו. שוב אינו יותר ‘בוגד’.⁶⁸⁴ בטעות הובילה את אידר ואת סימון אלינו.

איני יוצא יותר למשך הערב. ליובה הגיע. הוא נרגש, מאושר. מאידך קיבל ידיעות ממשפחתו על ידי אחיו מנדל, שהגיע לפני 4 ימים מכפר סבא.

איזנברג ומאירוביץ סרים לראותני ולנשקני בנשיקות יהודה איש־קריות.

 

פרק אחד־עשר: 5 אפריל – 27 יוני 1918    🔗

תל־אביב, יום ששי, 5 אפריל 1918.    🔗

השכם בבוקר סרים ליברכט ויוסף רוקח לברכני בשלום. מורגשת בזה השפעתם של פסקל־גולומב.

בשעה עשר אנו מקיימים ישיבה. חיים עצבני עד מאד. זועם. מסתבר, שאתמול האשימו הכל את גור באחריות לחוסר הסדר והנמוסים ששררו בהגיענו. יתכן כי פחדו מפני הערבים ומשום כך הכניסוני כבהברחה.

כשלון מצער נחלנו זה מקרוב בעבר הירדן. לאחר שהגיעו לאלף ירדים מרבת עמון, לאחר שהשיגו את עזרתם של כמה אלפי תושבים של אל־סאלט שזויינו וששיתפו פעולת קרב עם ה’טומיס',⁶⁸⁵ הוכו לבסוף על ידי התורכים. אבדו שבויים וציוד מלחמתי. כמו כן הוכרחו לפנות את התושבים מאל־סאלט, (ששת אלפים מהם הגיעו ירושלימה) מבלי להביא בחשבון את אלה שנשארו ושנטבחו על ידי התורכים, ומפנים את כל עבר הירדן. איזה אסון!!

במצב כזה נדמה היה להם כי מוטב להעביר אותנו בסתר, כדי לא להרגיז עוד יותר את הערבים.

גור טוען, כי השערתנו בטעות יסודה. הסיבה לפיאסקו של אתמול נובעת בחלקה הגדול גם מחיים עצמו. אני הפצרתי בו, והוא הבטיח כי לא יקדים אותנו. ואולם הוא הגיע לתל־אביב בשעה אחת, סעד שם את לבו וחטף תנומה קלה. כשנשאל (ע"י וואלי) אם ילך לקדם את פני הוועדה, אמר לא. אזי החליטו הקצינים לבלתי המצא שם גם הם, מאחר שראש הוועדה עצמו לא יהא נוכח שם.

מאידך, הסב קפטן וואלי, לפני כמה ימים, את תשומת לבו של ג’נרל קלייטון אל הצורך להורות לקולונל פירסון, מושלה של יפו, על קבלת הפנים שיש לערוך לנו. קלייטון מסר על כך בקצרה לפירסון, אולם מנוי היה עמו להרחיב יותר את הדיבור אחר זמן. אך לפתע נקרא קלייטון למקום אחר, והנה למה לא הופיע פירסון.

כבשעה 10.30 שולח ד"ר טוהן מכתב לחיים כדי להודיע לו כי בשעה 11 יסורו הוועדים השונים שבעיר לברכנו לשלום. כך, בלי להודיע מראש!? חיים משיב כי לא יתכן לקבלם, אנו טרודים. אולם טוהן נחפז לבוא, ומסביר עצמו, ובסופו של דבר מקבלים את פני המשלחות.

טוהן נושא נאום ארוך, גדוש פרטים, תפל. ממשיך אחריו, הרב עוזיאל, המיטיב מאד מאד לדבר. עוד אחרים. לבסוף דיבר חיים, באידיש, טוב, טוב מאד. ג’ימי מבקשני לומר בעברית, כי הוא מתחייב להמשיך “in the steps of his father”, וגור משמיע כמה מלים וביקשני לתרגמן.

קבלת הפנים עשתה הרושם הטוב ביותר. חיים אמר על גור שהוא אחד “מחסידי אומות העולם”, והמתיחות ששררה הבוקר ואמש חלפה. בשעות אחרי הצהרים קיימה הוועדה ישיבה. נעשית עבודה רבה. לויטננט סמואל נוכח לפעם הראשונה בישיבותינו.

תל־אביב, יום שבת, 6 אפריל 1918.    🔗

כל הבוקר עסוקים בחברת קואן ואידר בתכנון המחלקות השונות, ובכל מחלקה המדורים שעלינו לקבוע לצורך תכניתנו לעבודה.

לאחרי הצהרים יש בתכניתנו קבלת הפנים שתיערך לוועדה על ידי כל הציבור היהודי, בגן הציבורי של תל־אביב. מזהירים את חיים שלא ירשו לו לדבר אלא עברית. אני מייעץ לו שיתחיל בעברית, “אשכנזית”, ואילו ההברה ה“ספרדית” תבוא כבר מאליה מאוחר יותר.

הטקס נקבע לשעה 3.30. ואולם הכל אינו מוכן אלא ב־4.30. המכבים עומדים בשורה ממקום מרכזה של הוועדה ועד לגן.

קהל רב. על פני האנשים כמעט שלא ניכרים יותר תלאות המלחמה.

טוהן נושא נאום מבולבל, טפשי, ללא סוף. חיים אומר כמה מלים בעברית. הרושם מצויין. ג’ימי נואם קצרות בצרפתית ואבראביה מתרגם. ג’ימי אומר לי שזו לו הפעם הראשונה שהוא נואם בצרפתית. המכבים עוברים בסך ואנו חוזרים למעוננו מוקפים בשורות של מכביות, כשארבעת הקצינים שלנו הולכים בראש. המקהלות, שמנצח עליהן קריצ’בסקי, השאירו רושם נעים מאד.

חיים וגם האחרים נרגשים מאד. הכל מתנשקים זה עם זה. חיים אומר לי: “ובכן, אהרן, יש לך חלק גדול בכל זה והמחיר ששילמת, מחיר רב הוא”.

ברגע זה טוהן ובצלאל יפה הם החנפנים ביותר שבכל החבורה של מוגי הלב האלה, שלאחר שנשבעו להפוך לנו עורף, שוטחים עצמם לנוכח הפחד מפני ההשפעה שבידינו להפעילה. איזה שחוק של בחילה הם מעוררים בי.

טברסקי ויגאל הצליחו לעבור את קווי האויב והיום הם כאן, בבואם מכפר סבא. הם מספרים כי תושבי הכפר הזה פונו.

יגאל יהיה עכשיו לגיבור לאומי, ובמחיר זול. לבי, לבי לאבשלום!

הערב פגשתי את הסגן־משנה גרינבלט, הטייס שזכה להרבה ציוני־שבח נאים, בחור צנוע, רציני.

תל־אביב, יום ראשון, 7 אפריל 1918.    🔗

מאז הבוקר, ביקורים. רוזנהק סר להזיל דמעות. הוא מדוכא. לאמיתו של דבר הוא בוכה על היחס הרע כפי שנראה לו (ובדרך אגב בצדק) שמתייחסים אליו ווייצמן, קואן וכו'. צריך להודות כי היתה אי־הבנה עוד מראשית הדברים. וורמסר, גרם כי רוזנהק האמין לכך כי חלקו בוועדה חשוב יהיה. ברם לא זו היתה דעתם של ווייצמן וחבריו.

גולומב סר אלי. טרם שילמו לאנשי פתח־תקוה את חמשת אלפי הלירות. דומה, שאומרים לחכות לשובו של הופיין המתנגד לאשראי זה. אני אדבר קצרות עם ווייצמן למען תכובד יוקרתה של הוועדה, ולמען לא יווצר הרושם, כאילו נתונים אנו להשפעתו של הופיין.

גולומב משוחח עמי גם על הצורך שיהיה לנו עתון שייצג את הדעה המתונה שבאוכלוסיה, וישמש מקל־נגדי ל’אחדות' ול’הפועל הצעיר',⁶⁸⁶ העושים מאמ­צים לחדש את הופעתם. הוא אינו מעלה על דעתו כי חיים נתפתה להחליט על ידי נציגי ‘הפועל הצעיר’ במצרים, ואף ביקש כבר ליתן לריקליס היתר לשוב למולדת במטרה להחיות מחדש את ‘הפועל הצעיר’.

גולומב שוחח כבר עם בן־ציון (גוטמן) המוכן לשמש עורך ראשי של עלון מתון.

ברסקי בא לראותני כדי לבקש ממני ראיון ארוך כדי להעמידני על כמה עובדות ותככים. הוא, החסיד התמים, לבו אינו אלא לספסרויות טובות במקרקעים.

ב־10.30 שמה הוועדה פניה אל הלויטננט־קולונל פירסון בבית ה’סרייה'. מה שמתבלט הוא כי כל המודעות וכל ההודעות כתובות רק ערבית ואנגלית. העברית מסולקת באופן יסודי.

פירסון,שהוא רחוק מלהיות “clever” חוזר כתלמיד טוב על הלקח ששיננו באזניו ואומר כי הרושם הכללי הוא טוב, ואי ההבנות לגבי הציונות, שהיו קיימות בקרב הערבים, תחלופנה, וכו'. כאילו אנו האחראים לאי ההבנות ולבערות שאינן אלא פרי הטקטיקה הגרועה של סייקס והכוונות הרעות של הערבים.

בצהרים אנו מתכנסים לישיבה. מתחילים מחדש אחרי הצהרים. ב־5.30 אני מרצה את הרצאתי הראשונה בפני הוועדה על הבעיות החקלאיות.⁶⁸⁷ שעה אחת. המאזינים מוקסמים.

הגב' פסקל באה לראותני. היא רזתה מאד ונזדקנה אבל היא כולה מרץ ופיה מלא שבחים והכרת תודה למשחררים האנגלים.

ארוחת־ערב אצל גיטה.

תל־אביב, יום שני, 8 אפריל 1918.    🔗

בשבת ואתמול, קיים חיים ישיבות בענין שלי עם מרקוס כהן,⁶⁸⁸ בצלאל יפה ו־“ringleaders” אחרים. הוא מקווה, שבדרך זו הוא מבהיר את האופק. הכל ילך למישרין בתנאי שאעלה חיוך על פני. יותר מדי קשה עלי הדבר. איזה הרגל משונה יש לאנשים אלה הרוצים בכל מחיר לסבך את העבודה עם היחסים החברותיים. הם אינם רוצים להבין, כי עבודה משותפת מתוך פחות או יותר הרמוניה אינה כוללת בהכרח כי יפול האחד על צוארו של משנהו, או בקורים הדדיים בחיים הפרטיים.

המטוסים טסים מעל לתל־אביב לעתים קרובות למדי. לעתים תדירות אפשר לראות כיצד מתפתח קרב בין אוירונים גרמניים ואנגליים. שני כדורים פורחים (מאורכים כנקניק) טסים ללא הרף מעל החזית ומכאן שומעים, בצורה צלולה מאד, את קול התותחים, בהיותנו נמצאים במרחק ארבעה מילין בלבד מחוץ לטווח התותחים התורכים.

בצהרים ישיבת שעמל רב הושקע בה.

בשעה שש אני מקיים הרצאתי השניה. אותה שעה נפגש חיים עם משה סמילנסקי ורחל ינאית ו’אקטיביסטים' אחרים, מסתבר שכך קוראים כאן לאלה התומכים בגיוסם של הצעירים ביהודה לגדוד היהודי.

תל־אביב, יום שלישי, 9 אפריל 1918.    🔗

בשעה 11.00 אנו מקבלים את פני נציגי מושבות יהודה ועורכים עמם תכניות סיורי השבוע.

בשעה 12.30 חוקרים קואן ואידר את מנדל שניאורסון על הרפתקאותיו בארץ ישראל.

דידס עורך ביקור לחיים בשעה שלש. חיים מרצה באזניו על תכניתי הגדולה להביא לידי מיכון חקלאי את יהודה כולה. התכנית נושאת חן כמובן בעיני דידס והוא מבטיח להגישה לדיון לממונה על כך.

ג’ימי היה אתמול בראשון לציון ושם קרא נאום בעברית (באותיות לטיניות). חיים נטפל אליו בנושא זה, כיוון שמתברר, שבנאומו אמר, שלא הציונים, אלא איכרי המושבות הם האחראים לתוצאות הפוליטיות שהושגו.

יפו – ירושלים, יום רביעי, 10 אפריל 1918.    🔗

בשעה 8.30 עוזבות ארבע המכוניות את תל־אביב. זולת הוועדה ושלושת הקצינים (גור ג’ימי וינוקא סמואל) נצטרפו אלינו: טוהן, הופיין, דוקטור טורוב ואלוני, הנדחק לכל מקום.

תנועה רבה של צבא בדרך. שיירתנו נעצרת תכופות ע"י גדודים בהלוכם. אנו בלטרון רק ב־10.30. זמרו את הגפנים בכרמים אולם הללו טרם נחרשו. במדת האפשר משתמשים בעודפי המים בלטרון.

בשעה 11.45 אנו בשערי ירושלים. במקום מחכים לנו האחרים שהקדימונו. מקבצים את אנשי הוועדה יחדיו וכולנו נכנסים העירה ופונים ישר לבית הממשלה ב’הוספיס הגרמני'.

קולונל סטורס מקבל את פנינו ומודיענו כי הזמין מספר מסויים של נכבדים כדי לברכנו: כאמל אפנדי אל חוסייני, המופתי הגדול והקאדי הגדול, שהצרפתית שגורה למדי בפיו. מוסה קאזים פחה אל־חוסייני, נשיא העיריה, אחיו של חוסיין אפנדי אל־חוסייני, שנפטר זמן קצר לפני שחרור ירושלים. פנים חיוורים; ערמומי. אימשאיל ביי אל־חוסייני, בשעה זו ב־“מַעָרֵף”.⁶⁸⁹ סלמה הצעיר, שהנו סגן יושב־ראש העיריה, הכומר האב פרדיננדו דיאטלבי, נשיא הפרנציסקנים, לוטפי אבו־סאוואן, כומר יווני, שני כמרים ארמניים. משלנו: וייץ, גורדון ומיוחס, ששלשתם הוזמנו, אולם האחרון בלבדו הופיע.

לאחר כעשרים דקות עולים לגזוזטרא ליהנות מן המראה. הקולונל סטורס הפתיעני בדבורו ערבית מדויקת שוטפת. נדיר למדי בקרב האנגלים.

מאכסנים אותנו אצל טוהן ופייגנבאום ומגישים לנו ארוחה לא רק טעימה אבל גם בשפע מזעזע בעיר זו, הממשיכה לגווע ברעב.

מיד לאחר ארוחת הצהרים אנו פונים לכותל המערבי. אולם בגלל חוסר אירגון עלינו לחכות לקבוצות השונות במשך שלושים עד ארבעים דקה. לבסוף מופיעים ווייצמן, קואן וסילבן לוי. הצלמים והמסריטים של המטה הראשי הקדימו אותנו. חיים מסרב, ובצדק, להצטלם במקום זה. ג’ימי יוצא מכליו מכעס.

ביקור במסגד עומר וכוס־תה אצל טוהן, כשנציגי יהדות ירושלים באים לברכנו. נאומים. מגישים מברק לחיים בו מסופר על פרעות ביהודי תורכסטן. והידיעה הזו מעיבה את השמחה היהודית בחג קטן זה.

הקולונל סטורס הזמין שלשה חברים של הוועדה לארוחת הצהרים. הלכו שמה חיים, קואן ופרופיסור לוי. תשומת־לב נאה מצדו. התפריט בבית הממשלה היה כתוב עברית. כמו כן אגודת הנשים היהודיות, אשר חברתם הגב' מיוחס ‘מוסמכת’ לתבשילים, ערכה לכבודנו נשף.

ירושלים, יום חמישי, 11 אפריל 1918.    🔗

בשעה עשר הננו במקום המיועד ב’Grey Hill". הרעיון לארגן במקום זה את הטקס הוא חסר טעם בשים־לב לעובדה שאנשי ירושלים תשושי־כוח וכי אין עגלות ולא בהמות רכיבה וכי החום גדול וכו'.

אף על פי כן ממהר קהל רב לבוא. מעריכים אותו בחמשת, עד ששת אלפים נפש, לרבות ילדי בתי הספר. נעדרו: בתי הספר של האליאנס (אבל מכיוון שהילדים נטשו את בתי־הספר קראו להם המורים חופש ליום אחד), בית הספר של אולינה דה־רוטשילד (אבל העלמה לנדאו נוכחת) ו… מר הופיין!!

טקס פשוט ונאה. ווייצמן היטיב מאד לדבר, וגם גור. ג’ימי היה טוב.

בשעות אחר הצהרים התקיימה ישיבה עם נציגי המורים בשאלת סגירת בתי הספר של ה’הילפספריין', שתוכננה על ידי הממשלה, ולעמדה שעלינו לאמץ לעצמנו.

הוחלט: אין אנו מתערבים בסגירת בתי הספר הנ"ל, ואולם אנו מבטיחים לממשלה, כי אנו נטפל בחינוך כל הילדים היהודיים שנשארו בלא בית־ספר. בהתאם לתיאור המצב שתואר לפנינו ולאפשרות שבפיקוחנו יהיו כמעט כל בתי הספר, אפילו הדתיים, אנו מקציבים תוספת של ששת אלפים לירות לתקציב בתי־הספר למשך ששת החדשים הבאים.

לאחר ארוחת הערב קבלת פנים ציונית בבית טוהן. חיים מדבר (באידיש) ומספר על דברי ימי ההצהרה. הוא מעלה את חלקו של כל אחד ואחד. אף מלה אחת באשר לחלקי אני!

ירושלים – יפו, יום ששי, 12 אפריל 1918.    🔗

בחברת הד"ר אידר הלכתי לראות את עבודתם הבוטנית של אפרים רובינוביץ וחנה רדובילסקי בסמינריון. אכן, מורגש מאמץ רב הראוי לשבח. למרבה־הצער ר. הנו טפש ואין בו שאר־רוח. על כל פנים, הוא ראוי לתמיכה גדולה מזו שמקציב לו ‘ועד החינוך’.⁶⁹⁰

כל הוועדה מבקרת ב’בצלאל'. הגברת טוהן משחקת כאן, כמובן, את תפקיד ה’בעל הבית’טע.⁶⁹¹ הדבר פוגע אפילו בג’ימי.

ביקור אצל אדמונדס. הוא מנומס מאד, מביע תנחומיו והערצתו לגבורתה של שרתי.

אנו עוזבים בשעה שתים בדיוק. כיוון שהדרך חפשית, אנו מגיעים ליפו בשעה ארבע.

יפו, שבת, 13 אפריל 1918.    🔗

בשעה עשר אסיפת הוועדה עם קראוזה ווילקנסקי בעניין תכניתי לפיתוח הדרום. יש להראות ולהוכיח לאדונים הללו מה רב ההבדל היסודי והלאומי הקיים בין מה שהציעו הם בתזכירם מפברואר לבין מה שאני שואף אליו בתכניתי שלי. וילקנסקי, שהיה רגיל להרהר ולחשוב ביתר תדירות ובצורה ממושכת יותר על בעיות דומות, ממהר ומיטיב לתפוס. קראוזה, שטחי מאד, ועודנו תחת השפעת המנטליות העותומנית המדכאת, אינו רואה אלא את המעצורים הקטנים: התנגדותם של הבדואים (שיש להרגיע בעזרת בקשישים). לאחר שדנים בצד הפוליטי של התכנית, יוצאת הוועדה ואנו נשארים להעמיק בנושא “בין עמיתים”. וולטר אומלל במידה שלא היה מעולם. הוא סבור משום מה, שהוא מוכרח להיות נוכח, כיוון ויתבעו מיליונים מאמריקה, וכו'.

מחליטים לדרוש אמצעי תחבורה ואחרים הדרושים לנסיעת־סיור בדרום, שנקדיש לה זמן של כשבוע ימים.

אחרי הצהרים אנו מקיימים ישיבה חשובה. יש צורך להביא מחאה בפני גור בבעיה הפוליטית, התקפות הערבים, וכו'.

גור מסכים עמנו, כי האדמיניסטרציה כאן אינה נוטה ביותר לצדנו וכי יש צורך למשוך אותה אלינו. מתעוררת שאלת ה’כַּחטאן'.⁶⁹² גור [אורמסבי] מופתע לראות עד כמה אני בקיא בענין. כתוצאה מזה מתקיימת שיחה עם חיים כדי להקים שירות חשאי משלנו.

יפו, יום ראשון, 14 אפריל 1918.    🔗

אתמול, בתשע בערב, היתה הרעשה כבדה מעבר פתח־תקוה. קודם לכך ביקשונו השלטונות הצבאיים לוותר על ביקורנו במושבה זו, שנקבע להיום.

שיחה ארוכה עם קפטן מקרורי בעניין התזכירים שהיה רוצה שאחבר עבור המטכ"ל.

לדאבוני אני טרוד מדי ומן הראוי היה שהמטכ"ל ימציא לי קצרן.

ישיבת הוועדה. הוחלט כי חיים, סילבן לוי וולטר בלבדם יצאו למושבות. סימון ואידר יסעו בהקדם לירושלים. האחרים ישארו כאן ויעבדו.

אחרי הצהרים מגיע דידס ואני סר לראותו. שיחה ממושכת וידידותית. לדידס, כדרכו, השקפות פוליטיות. הוא רוצה בעיקר לדעת מה מתרחש באמריקה. אנו קובעים פגישה כדי לסעוד יחדיו ביום שלישי, במטכ"ל. הודעתי לחיים עוד אתמול, כי אם יביא לידי ביצוע תכניתו בענין הכללה של אנשים, בוועדה, שאינם ממלאים את התנאים הרצויים כ’נציגים' (הום! הום!) ארץ־ישראליים, וירצה לסווג אותי באותו סוג, לא אסכים לכך. הוא לקח דברים, ללא ספק, עם גור וג’ימי. זה האחרון נוטלני הצידה על מנת להסביר לי, כי תהיה טעות מצדי לדחוק עצמי לתוך הוועדה, ללוותה, למשל, בביקוריה למושבות, שהנני כח שבעתודה [ברזרבה] וכו'. אני מודה לו על עצותיו הטובות.

תל־אביב, יום שני, 15 אפריל 1918.    🔗

אלכס ודוידסקו⁶⁹³ בילו את כל הלילה בחוץ ב“wild goose chase”. מסרו להם כי שני תוּרכּים לבושים כערבים הועידו פגישה עם ערבים מן העיר בפרדסים.

אלכס מסיים את הכנותיו לנסיעה למפקדה הראשית של הדוויזיה ה־54. אנו דנים על העמדה שעלי לנקוט בהסתדרות הציונית. צריך שאחת ולתמיד יהא המצב ברור. לא בגילי ולא עם עבר כשלי, עבר של עבודה עקשנית ובלתי תלויה, אתחיל עכשיו לנקוט באופורטוניזם כדי שאהיה "טוב בעיניהם',⁶⁹⁴ של בצלאל יפה ויתר המנ… מאותו שיעור.

ישיבת ‘הועד הזמני, [לתל־אביב] והוועדה.⁶⁹⁵ ב’משרד’⁶⁹⁶ כמובן יושב שוב טוהן בראש. וטוהן אינו יכול אלא להשמיע ‘טונות’ של שטויות. ואולם אחרי ככלות הכל רמת הישיבה נאה מאד. האנשים מקשיבים בצורה יסודית ומנומסים למאד. נראה לך כאילו האנשים האלה דבר אין להם עם מזימות שפלות, עם חשבונות מתועבים ואינטרסים קטנוניים. האם שינו לנו את קהל אנשי תל־אביב? המלחמה ונסיונותיה הקשים טיהרו אותם כנראה.

לגימנסיה מובאים פצועים רבים לאחר שהבנין הפך להיות לבית־חולים למיוּן ונפוי פצועי מלחמה. אחרי הצהרים נמשכת הישיבה עם ‘הועד הזמני’. ברלין מתאר את פרטי תכניתו לשיתוף פעולה בין ‘הועד הזמני’ והוועדה. חמשה חברים של הראשון יוכללו בזו האחרונה. תוקמנה ועדות מיוחדות רבות. משרות שאפשר יהיה לחלק, או לרכוש השפעה ולהפעילה? ומיד ההתנהגות הנאה של שעות הבוקר נשכחה. מתגלע ריב. תכניתו של ברלין, מוגשת בשם הועד. הועד אינו יודע עליה ולא כלום, כיוון שלא העלתה מעולם לדיון בין חבריו. לכן מתרצים את הדבר בנימוק, כי זו תכניתו של ‘הועד הפועל’ לבדו. ברם גם זו אינה אלא אמצאה דמיונית. הועד הפועל אינו יודע על כך מאומה. בסופו של דבר רבים זה עם זה ואנו מניחים ל’ועד הזמני' שימשיך לבדו את ישיבותיו.

אולם הרושם של הבוקר נהרס. חיים חושש לתת לארבעה־חמשה חברים להצטרף אל הוועדה, ומחליט לדחותם בנימוק שהוועדה עוד אינה במליאתה והיא מחכה לבואם של חברים מרוסיה ומ… אמריקה.

בישיבת הערב אני מביא בפני הוועדה, בישיבת־מליאה, כי מצבי מתעה. ההנני חבר הוועדה, או אינני חבר בה? יש להחליט, אחת ולתמיד, אם חבר אני אם לאו. הואיל ולא אוכל להמשיך בצורה כזו ולחשוף עצמי לכל הרכילויות והדיבות, ולכל המצאותיהם הטפשיות של אלה הקרויים יפה, ברלין, וחבר מרעיהם. כולם שקרנים ואף על פי כן מעמידים פנים כמאמינים זה לשקריו של חברו.

הצהרתי מעוררת שאון, רעש כללי והתנגדות פה־אחד. כולם מכריזים בפני שאין לוותר עלי. אידר מכנה אותי בשם בוגד על שאני אומר להזניח את הרעיון היהודי. חיים, גור, ג’ימי וקואן שואלים אותי אם יש בפי תלונה כלשהי על הוועדה. באשר להאשים את הוועדה והעבודה ולשימם אחראים עבור טפשויות הקהל, הרי זה מעשה ילדות. עלי להשאר, אלא אם כן יש ברצוני לגרום נחת רוח לאויבי וצער לידידי.

תל־אביב, יום שלישי, 16 אפריל 1918.    🔗

תוצאות הבחירות לועד הזמני, שהתקיימו אמש, גרמו צער לברלין ולמרדכי בן הלל הכהן. האדונים הללו, כל אחד לעצמו, קיימו התייעצויות כה רבות עם חיים, עד כי היו בטוחים, כי יוכלו מצד אחד לכפות את עצמם על הקהל כידידיו של חיים, ואילו על חיים כאנשים מאד פופולריים. והנה הנבחרים הם: טוהן (ex officio) גלוסקין, יפה, אייזנברג וכו', שפרינצק, או (לפי בחירה פנימית) נציג אחר של הפועלים.

ווייצמן, קואן, לוי ומֵיֵאר, בלווית הלויטננט סמואל, יוצאים למושבות.

אחרי הצהרים שיחה עם הגנרל קלייטון. התוויתי לפניו את תכניתנו לחקלאות וחשיבותה הפוליטית־ציונית. התכנית טובה בעיניו והוא מאמין שיהא צורך לאמץ אותה עבורנו. אף על פי כן, עליו לקחת דברים בעניין זה עם הגנרל מוניי. אני מבקשו לסדר לי ראיון עם מוניי כדי שארצה באזניו במו פי את אשר ברצוננו.

נודע לי שמתכוננים לפנות אזור של 6–4 מילין ברוחב לכל אורך החזית. פתח־תקוה תפונה, איפוא, גם היא.

רחל ינאית (לישנסקי) סרה לראותני בענייו ה’גדוד‘⁶⁹⁷ ורוצה לדעת אם אני תומך בגיוס ואם אוכל לעזור בביצועו הלכה למעשה וכו’.

אני אומר לה בבהירות שאני תומך ברעיון גדוד יהודי וכי עשיתי תעמולה למטרה זו; ומצטער אני על האיחורים שחלו כאן ושנגרמו עקב רשלנותם של השלטונות הצבאיים ובאותה מדה על ידי חוסר החוש המעשי בקרב המארגנים; כי אין ספק שאוכל לסייע, ואולם היחס של קבוצתם, החרם וכו', העמידוני במצב כזה שלא הרגשתי כל תשוקה ואף לא רשות להתערב בעניניהם. הם מתיימרים להיות טהורים. המגע עמנו עלול, איפוא, לטמא את פירות אצולתם. פסק דין המוות וביצועו בפרשה של יוסף⁶⁹⁸ מחריד אותי. דבר זה פוגע בה עמוקות. והיא מתוודה בפני ווידוי פאטיתי.

תל־אביב, יום רביעי, 17 אפריל 1918.    🔗

יום שקט. אני קורא לאלכס לבוא מפתח־תקוה שם הוא נמצא במפקדתו החדשה ואנו דנים בעמדה שנאמץ לנו לגבי חברי ‘הגדוד’.

ודאי הדבר, כי אם יעשו את הצעד הראשון, לא נדחה אותם, ואולם אנחנו לא נוכל לחזר אחריהם.

תל־אביב, יום חמישי, 18 אפריל 1918.    🔗

מקרורי קיבל ידיעה מהמטכ"ל כי דידס ומוניי רצו לראותני היום. בשעה 10.30 אני פונה שמה עם מקרורי, במכוניתו. תנועה רבת בדרך. ליד Spoln אני עובר בפעם הראשונה על הדרכים המכוסות רשת חוטי ברזל; זהו אמצעי מעשי מאד שעולה לודאי בכסף רב למאד.

מזל ביש! דידס חייב היה לנסוע לירושלים. מוניי טרם חזר מיריחו. ואני נמסר לידיו של קפטן וויליאם, השופט הישיש מהודו. את כל התורה על החקלאות הארצישראלית היה רוצת ללמוד בישיבה אחת. טרדן זקן שכמוהו! אני מרצה באזניו על התנאים החקלאיים וכו', כדי להגיע לעצם תכניתנו. אין לו מושג ממנה. ואולם מאירוביץ הגיש לו תכנית מפרי־דמיונו.

לא במהרה ילמדו אנשינו מקצתה של משמעת. פשפש זה הקרוי מ. אומר לתחוב עצמו גם לכאן.

ארוחת צהרים עם קפטן מוריס ב־“Mess” וחזרה הביתה לאחר שעה שלוש.

בקור חוזר של רחל ינאית. משוחחים על אותם קוים. היא באה כאדם פרטי. ואני חוזר ואומר לה כי בתור שכזו לא תוביל שיחתנו לכלום. תחליט הקבוצה שלהם על שנוי עמדתם, ואזי נראה את אשר יהיה לעשות.

חיים והאחרים חוזרים מוקסמים מסיורם. ארוחות דשנות, קבלות פנים מפוארות. נאומים ללא גבול.

אני מודיע לחיים ולקואן על הפינוי הצפוי.

תל־אביב, יום ששי, 19 אפריל 1918.    🔗

האדונים הללו, שעייפו מן הסיור במושבות, מבקשים יום של חופשה להיום, לצורך כתיבת מכתבים.

ועד פתח־תקוה הודיע זה עכשיו לחיים כי הלויטננט־קולונל פירסון ביקר במושבה ואיים כי יפנה את המקום בשימו אותם אחראים לריגול המתנהל באיזור.

ג’ימי הוא שסיפר לי את הדבר (חיים לא לחש לי אף מלה בעניין). הוא הבין, שרק היהודים יפונו וכי הערבים לא יוחרדו. אני מרגיע אותו בעניין זה. אם יהיה פינוי, יהיה זה פינוי כללי.

בשעות אחרי הצהרים מחליט חיים לסור בחברת קראן וזיוו לפתח־תקוה. איני רואה בכך לא טעם ולא תועלת ואולם אין שואלים לדעתי, ואזי אומר אני לעצמי: אל חריצות־יתר.

לחשתי לחיים שישלח אלי את ועד הגדוד. חיים, בעצבנות, פונה אל רחל מיד לכשועד הגדוד נכנס, ואומר לה ללכת לראותני. היא מאוכזבת להווכח כי אני עומד ביחסי הקריר, כבתחילה, ואיני מוכן לצעוד ראשונה. היא מוכיחה אותי על כך. אולם אני יציב בדעתי.

תל־אביב, שבת, 20 אפריל 1918.    🔗

ראיתי את ז’בוטינסקי וקיימתי עמו שיחה ארוכה. הוא מציע עצמו “to bridge over” את ההדורים בינינו לבין ועד הגדוד מחד גיסא, ולבין החבורה של ברלין, יפה, קגן מאידך. אני משיב לו: אני מוכן להועד עם אנשי הגדוד משום שהגדוד מעניין אותי ומשום ששיתוף פעולה זה אינו כולל שום ויתורים. באשר לאנשי תל־אביב, אין לי כל דבר משותף.

“לגשר” בינינו פירושו להקים יחסים חברתיים המעוררים בי בחילה. ואילו שום דבר אינו מאלצני לעשות זאת. אכן, גישתי אינה פוליטית. אולם לא בפוליטיקה אני עוסק.

עקיבא ליברכט ויוסף רוקח סרים לראותני על מנת לדבר עמי על פתח־תקוה ועל רשת ההשקייה של בצלאל יפה.

דומה הדבר ל’ועד הזמני',⁶⁹⁹ לא נעם ביותר הסרוב למזג את חבריו בועד הצירים. ברלין ויפה כועסים מאד. חיים מנהל אתם משא ומתן. הוא כועס ומודאג.

תל־אביב, יום ראשון, 21 אפריל 1918.    🔗

ישיבת ועד־הצירים⁷⁰⁰ מהתמוהות ביותר. חיים מופיע לנו עם הפתעה. עליו לילך לארצות הברית כיוון שזה רצונו של הגנרל קלייטון, וכו'. כממלא־מקומו אין הוא רואה אלא שתי אישיות: הרברט סמואל או אחד העם. השתוממות כללית. גור מסביר משום מה אין זה אפשרי שיוטל התפקיד על הראשון. לפי דעתו אפשר להצביע על אחד העם בלבדו. גם קואן מותח דברי ביקורת. גם הוא לא ידע דבר מכל הנרקם.

דנים בצורך נסיעתי שלי לארצות הברית. כולם בדעה שיכול אוכל וחייב אני להקדים את חיים.

בשעות אחרי הצהרים ישיבה עם “ועד ההתאחדות” [המושבות]. דנים במצב הכספי של המושבות. האיכרים – אייזנברג כדובר שלהם – עומדים על כך שהם נכנסו בעול חובות במטרה להציל את המפעל כולו, מבלי לשים לב מראש אם כל איכר יבוא בחשבון הסופי על סיפוקו בחשבון ההוצאות. כך ששום מפעל יהודי, פרטי, לא נחרב, בה בשעה שהערבים, שלא היתה קיימת אצלם השקפה מבחינה לאומית, הניחו לאחוזותיהם שתובאנה בסכנת כליה. למשל: מחצית הפרדסים הערבים של יפו נחרבו.

אולם האכרים אינם יכולים להסכים שיוותרו להם על חובותיהם. אין הם יכולים לקבל מתנות. כל מה שדרוש להם הרי הן הקלות בפרעון החובות לזמנים ארוכים. אני מסב את תשומת לב האסיפה לעובדה כי המטעים הישנים, שסבלו מן המלחמה ומן הארבה, יימצאו, לגבי המפעלים החדשים, במצב דומה לבתי חרושת ישנים המנסים להאבק עם בתי־חרושת חדישים. טוהן ויפה, חיים ואני מקיימים ישיבה בעניין קניית קרקעות. בעיקר יפה, אבל גם טוהן, משתוקקים מאד להמשיך בקנייה למרות ההגבלות. אין הם יכולים להשתחרר מהפסיכולוגיה המוסרית, יציר כפיה של האדמיניסטרציה התורכית. כיוון והפקידים לא נשתנו, מקווים ה’עסקנים' שלנו שיוכלו להמשיך ולהשתמש בשיטות התורכיות, מבלי להביא בחשבון את הרעה שדבר זה עלול לגרום לנו בעיני האנגלים.

גולומב והוז מועד הגדוד סרים לשאול אותי מתי אוכל לקבל את פני כל חברי הועד. מסתבר, איפוא, שהחליטו, בהשפעת ז’בוטינסקי, לעשות את הצעד הראשון. אני משאיר את הבחירה בידיהם, בין הערב בשעה 10 או מחר בשעה 8 בבוקר, כיוון שבעשר עלי ללכת למטכ"ל הראשי.

תל־אביב, יום שני, 22 אפריל 1918.    🔗

בשעה שמונה מופיעים רחל ינאית, סברדלוב, הוז וגולומב. אני מסביר להם, כי מתוך חוסר הנסיון שלהם הדגישו יתר על המדה את הצד הצבאי, שהוא פחות־ערך, בשים לב למספר הזעום של המצטרפים אליהם ומאידך לא עמדו במידה מספקת על הצד המדיני. מדיניות מקומית ומדיניות של תעמולה בקרב היהדות הבינלאומית. בנוסף יש לעניין בעירנות את השלטונות המקומיים; צריך שהללו יוכלו להעריך את היתרונות המידיים והישירים למלוי תפקידם הם, שיהיו לגדוד זה. דבר כזה יתורגם למשל בנסיון להקים קשר עם השומרון והגליל. מבלי להציג זאת כתנאי, אפשר לרמוז, כי יתכן להשיג תוצאה זו.

כאן מכריז סברדלוב – וזאת ידעתי כבר מפי רחל – כי מבחינה עקרונית החליטו כי עכשיו, שקיים צבא יהודי, גם שירות הריגול, על כל ענפיו, נמצא מוצדק, והם מוכנים יהיו לספק את הכוחות הדרושים למטרה זו.

ובכן, ברורים הדברים. אני אוכל להוכיח לקלייטון ולדידס מדוע הם חייבים ללחוץ על השגת פתרון מהיר וחיובי לבעית הגיוס.

בשעה עשר אני פונה אל המטכ“ל ומגיע ב־11. ראיונות קצרים עם קלייטון ודידס ושיחה ארוכה עם ג’נרל מוניי. הלה אדיב מאד. נעים לו להזכר במסע שערכנו בספטמבר שעבר על סיפון ה’קיסר־י. הינד'. התכנית שלי “land project” לפתוח הארץ מעוררת בו עניין רב מאד. כבעל נסיון רב באדמיניסטרציה בהודו, הוא מתעתד לארגן כאן ארגון רציני ושהותו הקצרה במקום, חמשה עשר יום בלבד, אינה מרשה לו לעשות זאת עדיין. הארץ מענינית אותו ומוצאת חן בעיניו תכנית ה־”land project" שלי החייבת לדעתו להתבצע כולה תחת חסות צבאית. כן רוצה הוא שגם סיורנו ייעשה בלווית אנשי צבא ושמספר האזרחים המשתתפים במסע לא יעבור את מספר אנשי הצבא. הכל יוחלט מחר, כשווייצמן יבוא לסעוד בצהרים במפקדה הראשית.

מוניי מייעץ לי לראות את הקפטן ר.ג. ווסטרופ, שיתלווה אלי במסע זה. אני מקיים שיחה ארוכה עמו ועם וויליאם. יתכן שזהו אדמיניסטרטור, וגם זה יש להוכיח, אבל לא אגרונום.

סעודה בחדר האוכל הצבאי עם מייג’ור וודס (בוספורוס). לאחר הצהרים שיחה ארוכה עם דידס.

1) בבעית גיוס מתנדבים ארץ־ישראלים, אני מסביר לו כי רק אם יוחלט חיובית בעניין זה, יהיו סיכויים, מבלי שאתחייב, להקים שוב קשר עם הצפון. דידס “נצרב בצפור־נפשו”.⁷⁰¹ הוא מבטיח לי לרשום עוד להערב את הדבר ביומנו של המפקד הראשי.

2) אני מותח בקורת על הארגון הרע של הרגול הנגדי ביפו ובחזיתות, בעיקר בעֶברם של הגרמנים, החפשים לרוחם ביפו. דידס מודה, שהצדק עמי ומסביר כי כל זמן שקיוו להתקדמות בכל רגע, היתה נוכחותם של הגרמנים בעורף ללא חשיבות רבה. עכשיו ש“יוצבו”⁷⁰² הדברים, יטפלו בהם.

3) אני מבקש מדידס סוס לרכיבה כדי שאוכל לבקר בנוחיות בסביבות יפו. הובטח לי.

4) אני מעורר את שאלת יחסו של דידס אל אלכ. דידס מתגונן בפני האשמה שבקרירות יחסים. הוא טרוד מאד וזוהי הסיבה לכך שהוא התראה עמו לעתים נדירות ובחפזון. ואולם הוא מעריך את שרותיו כחשובות לאין ערוך ומצטער על שבגלל נתינותו אין הוא יכול להשיג לו העלאה בדרגה.

5) בעית ההאשמה כי יסדנו סינדיקט לספסרות בקרקעות. דידס סגר ענין זה לחלוטין בהכירו אותנו ובידעו שזוהי האשמת־שוא. ואולם אני עומד על כך כי ימצאו את מקור ההאשמות הללו. דידס מבטיח.

תל־אביב, יום שלישי, 23 אפריל 1918.    🔗

לערך בשעה ארבע לפנות בוקר מתחוללת סערה. גשם מועט אבל רוח עזה. חול לרוב בחלל האויר. הראייה מעורפלת. ספק הוא אם כדאי לצאת לחזית ב־9.30 כפי שהוחלט אמש עם מקרורי.

מקרורי מופיע באיחור של שלושים דקה וחשק אין לו לצאת לפי התכנית. ואולם בחוששי שלא נמצא במהרה יום חפשי אחר, הריני עומד על כך ואנו יוצאים במכונית.

אנו עוברים דרך שרונה, שדה התעופה בצפון־מזרחה של המושבה, ומתקדמים לעבר סומיל ושיך־מוניס. ייצרו דרך, או מוטב לומר מסלול טוב בנוי פחות או יותר באבנים בשטחי הביצה.

לאחר חצי שעה אנו מגיעים לג’ליל, שם חונה הדיויזיה ה־ VII. מקרורי נכנס שם בדברים עם קפטן גיבסון, והלה מובילנו אל ה־.O.P.⁷⁰³ הראות אינה מספקת. בקושי רב אפשר להבחין בגוש הכרמל. חפירות ההגנה של התורכים הן כה קרובות… עד שאתה נתקף רצון לילל ולזעוק בראותך איך הרשינו שיעצרונו בצורה כה טפשית. אילו לפחות לכדנו את שרשרת הגבעות עד לכניסה לביקעת קלנסאווה קקון! ואולם להיעצר כאן בכסילים, נתונים לחסדה של הפתעה…

החזית, אפשר לומר זאת, שמורה בצורה רעה למדי. בבירכת־לִייל, בקווים הקדמיים, מרשים לבדואים לחנות בכעשרים אוהל, ‘ערב ע’ורנייה’ אלה שאין להם כל קשר למקום. אין להם אפילו ראש־בקר אחד. מוטב, איפוא, לפנותם לעבר עזה, למשל, ולא להסתכן בריגול מצדם. בדואים אלה הולכים ליפו מבלי שידע איש עם מי הם באים בקשר. הם חוזרים למקומם מבלי שיפריע להם איש. הם יכולים להביא עמם מן העיר את כל העולה על רוחם, מכתבים, וכו' ולהעביר אותם באישון לילה לתורכים הנמצאים במרחק כמה מאות מטרים מכאן בלבד. דידס כבר ישמע את דעתי על הדבר.

ארוחת צהרים ב’מטבח' הצבאי בפתח־תקוה. אנו אורחיו של לויטננט פרייס. ראיון קצר עם אלכ. ואנו חוזרים ליפו. לא תהיה כל תועלת בדבר לנסות ולראות השאר שבחזית.

בשעה שש ישיבה חשובה מאד בוועדה. דנים במצב בהקשר לקניות הקרקעות והמגרעות הקיימים בעטים של איסור העברות. אני מציין מה הם התקונים שיש להביא לפני כל דבר אחר: לערוך אינוונטר של ספרי הממשלה, להחתים כל דף ודף ולהטיל את האחריות על המחזיקים בספרים הללו.

תל־אביב – פתח־תקוה, יום רביעי, 24 אפריל 1918.    🔗

חיים מקיים כל הזמן הסתודדויות עם ה’שומרים'. יגאל הוא אשר שובה לבו ברגע זה. זהו גיבור לאומי ששתי בנות הטפש־עשרה של ברלין מתחרות עליו. יקחני השד אם אבין מה מצאו בבחור הזה. הוא עוד פחות נבון ברברבנותו משהיה אביו.

הבוקר ציווה חיים לשלם ליגאל חמשים ל.מ., תשלום חשאי, מתוך הקרנות הסודיות (1,000 ל. שט.) שהופקדו בידיו לעשות בם כטוב בעיניו.

אחרי הצהרים אני יוצא עם אלכס לפתח־תקוה, שעומדים לפנותה. היום שיחררו את רוזוב. ואולם החשד טרם סר מן המקום.

פגשתי את הגברת פסקל ואני הולך עמה לפרדס. היא מראה לי את מקום הסתר שם היה יוסף⁷⁰⁴ חבוי במשך שלושה שבועות, מספרת לי על רגעיו האחרונים, עד כמה לא רצה למות, עד כמה הפצע שלו (בזרוע) גרם לו יסורים וכי מלתו האחרונה, בשעה שעזב את המקום, היתה מוקדשת לי. הגברת פסקל אינה מאמינה שהוא גילה דברים כפי שמנסים לשכנע אותנו.⁷⁰⁵

אספתי את הועד וכמה נכבדים בשעות הערב. שוחחנו על המצב. כמחצית הפרדסים, 3,000 דונם על אדמת חול, מעובדת. השאר שעל חמרה, יש לחלק לאדמות שמצד זה וואדי אבו־ליפה, במקום שרק עתה התחילו לעבדם ואת האדמות שמעֵבר לואדי שהנם עדיין באזור ובטווח האש ואשר שם העבודה אסורה מטעם השלטונות. יהיה עלינו לעמול להשיג רשות לתקן ולהשתמש ברשת ההשקאה של בצלאל יפה.

השיחה עם האיכרים הנה רצינית ויהיו לה, ללא ספק, תוצאות טובות.

יום חמישי, 25 אפריל 1918.    🔗

אני יוצא לסיור מהיר לעין־גנים. המושבה סבלה רבות בבנייניה וביחוד בבתי החימר שבה. הגנים מוזנחים ואולם מורגש המאמץ להעמידם במצב תקין.

בשעה עשר מופיעים שלושה חברי ועד פתח־תקוה ואנו מקיימים עמם אסיפה בחברת חיים וקואן. חיים חוזר באזניהם על מה שהטפתי להם אתמול. אנו ננסה להתנגד לפינוי שנכפה עלינו ב’צו צבאי'⁷⁰⁶ ואולם חובה עלינו בעצמנו לנקות את המקום.

אחרי הצהרים מקיים קלייטון ישיבה עם חיים וקואן ואנו שותים תה בצוותא. קלייטון מרוצה מאד מהידיעות שאספנו אודות ענייני ספרי האחוזה וכו'.

בערב הצגת ‘בלשצאר’ ו’אברמ’ל הסנדלר' ע"י ‘חובבי הבמה’. במחזה אחרון זה מצטיינים גיטה⁷⁰⁷ וטייטלמן. אני, כדרכי, אחוז זוועה בגלל מסורת הז’רגון שבי.

חיים מוכיח אותי על יחסי הקריר לגבי האנשים בעלי החשיבות בתל־אביב ואפילו לגבי בריות “unbiased” כבנות ברלין. אני אומר לו את אשר אני יודע על יחסן “ללא משפט קדום” של הללו.

תל־אביב, יום ששי, 26 אפריל 1918.    🔗

חיים וקואן רצו אתמול כי אלך הבוקר אל המטה הראשי להסדיר שם את בעיית פינוי פתח־תקוה. ואולם מעולם אין מכונית פנויה בנמצא כשאני הוא החייב לנסוע. בסופו של דבר אני מתכעס ואזי מודיע דידס כי הוא יסור העירה אחרי הצהרים.

אחר הצהרים נוסעים חיים, זיוו ולוי ירושלימה על מנת למסור את הנאום לסטורס. אני הולך לראות את דידס ופוגש אצלו את לויטננט בראונטון וכמו־כן את אלכ.

אני מדווח לדידס על מה שראיתי בחזית: בדואים חונים בבורק־לייל, וכו‘. באשר לפתח־תקוה, אני טוען שיש להשאיר לפחות ארבע מאות פועלים שיעבדו את פרדסי ה’רָמֵל’. נחוץ לעבד את ה’חמרה' ולהרשות להשתמש ברישות המים של יפה. דידס מסכים. הוא ישתדל להמצא עם קלייטון ביום הרביעי בפתח־תקוה שעה שאנחנו נהיה שם.

באשר למתורגמנים (חיילים) הנוהגים ברכות־יתר עם הגרמנים, ניתנות פקודות שאינן משתמעות לשתי פנים כדי שישלחו אותם מיד.

באשר למסחר עם האוייב, לא רק בכסף ובשטרות כסף־ניר אלא גם בבהמות, מצווה דידס על בראונטון לדבר עמי גלויות. דומה הדבר, שהם גילו, כי ברולניצקי, המשרת בחזית בתורת מתורגמן, נהנה ממסחר זה כדי “לעשות כסף”. אין להם דבר נגד זה; ולעניות דעתי טעות היא בידם.

תל־אביב, שבת, 27 אפריל 1918.    🔗

אתמול קיבלתי מכתב מאובי ואני מקדיש את שעות הבוקר לכתוב אליה.

אחרי הצהרים יוצא ברכיבה עם אלכ. ללוותו לפתח־תקוה. אני עוקף בדרך סלמה, ובשובי עם רדת היום, נעצר על ידי קפטן שיכור המנסה להוכיחני על שאני נושא מדים. אני משלחו לכל הרוחות.

תל־אביב, יום ראשון, 28 אפריל 1918.    🔗

ביום ששי בערב לקחתי עמי את רוזן בפורד שלו למקוה [ישראל]. היום אני חוזר שוב שמה, עם גיטה ודוניה, אבל אני נחפז מכדי שאוכל לראות את המוסד.

הבוקר הגיע קפטן ווסטרופ עם הוראותיו של גנרל מוניי. הללו טובות בעיני. ברם ווסטרופ מפרשן בצורה מוגבלת מדי. לדעתו, אין עלינו לחפש באיזורים המעובדים ולא כלום.

אני מתנגד לפירוש זה. ברם בינתים, הבה ונסדר לנו מסלול לנסיעה “ad referendum”. לא ניתן לנו לרדת דרומה מרפיח, כיוון ששם אנו נכנסים לשטח מצרי־סיניי. עבודת בדיקתנו תמשך תשעה עד עשרה ימים. יהיו לנו ארבע מכוניות (פורד). ווסטרופ ויאנג, כקצינים, ואני ווילקנסקי. נצא לדרך ביום החמישי בבוקר.

קרוב לשעה חמש חוזרת הוועדה מירושלים. הכל עבר בכי טוב מאד. המופתי בלע את כל מה שאמר לו חיים והשיב בדברי חביבות מופשטים.

תל־אביב, יום שני, 29 אפריל 1918.    🔗

הבוקר אני יוצא למקוה [ישראל] בחברת מרטון, סופר ה’טיימס' [הבריטי] במצרים.

בשובי אני פונה ישירות ל’משרד' אשר שם התקיימה אותה שעה, כפי שהבינותי, ישיבת הוועדה עם חברי ה’ועד הזמני‘. אני מוצא שם את חיים וקואן, ג’ימי, וואלי ולעומתם יושבים כמה מחברי ‘הועד הזמני’, בצלאל יפה, שנבחר אתמול לנשיא ‘ועד תל־אביב’, ברלין, שפרינצק, איזמוז’יק, גלוסקין, וילקנסקי ומאירוביץ. בטרם יגישו את הצעות ה’ועד הזמני’ לחברי הוועדה, באו לכאן לדון ולקבל ההצעות והמינויים ‘אן בלוק’. אין נותנים אל לב כי הוועדות השונות הן ‘חופפות’⁷⁰⁸ וה’מועמדים'⁷⁰⁹ אינם אלא יציריו של אותו טפש מטופש הקרוי טוהן, הנעזר על ידי יפה הערמומי וכנופיתו, וכי אלה יהפכו למקומות לפטפוטים ולא יעשה כל דבר טוב.

קואן חושש רק כי ה“פועלים” לא יהיו מיוצגים למדי. חיים משוכנע כי הכל יסתדר בכי טוב.

שפרינצק רוצה באמצעים ערמומיים לדחות את שאלת גיוס המתנדבים לגדודים היהודיים, עד לאחר בדיקת התכניות שיש לקבלן מיד לבדיקה ועד שיקבע מה הם הכוחות הדרושים לנו ואלה שיש בידינו.

במשך כל אסיפה זו אינני פותח את פי, אבל בישיבת הוועדה,⁷¹⁰ המתקיימת לאחריה, אינני נמנע מלאמר בפה מלא את דעתי על שיטות עבודה אלה. חיים טוען שהוא רוצה לנקוט בעמדה “aloof” ולהכיר אך באירגונים בלבדם. אלה שאינם נתמכים על ידי אלה האחרונים אינם קיימים. אני שואל מה היינו עושים אילו במקרה נמצא לפנינו רק אירגון של שודדים. כלום היינו זונחים את הקרבנות המסכנים, את הרוב הבלתי מאורגן? אני מסביר, כיצד מתוך שמירה על “aloofness” זו, על נייטרליות שכזו, אנו מעודדים את אלה שהשיגו בכל האמצעים, ואומרים לשמור, את השלטון לעצמם ולשם כך יצרו להם לקוחות מתאימים.

הערותי אינן נעימות לחיכו של חיים. אכן, הנני איש המונע בעד הריקוד במעגל.

אחרי הצהרים – ישיבה נוספת. ד“ר אידר מוסר דין וחשבון מחקירתו ומזו של סימון בירושלים. דנים בבעיית ה־”land project". אני מוסר על מצב העניינים, על הראיון עם קפטן ווסטרופ, על השקפותיו המוגבלות, על מסלול הנסיעה “ad referendum” ועל יציאתי המשוערת ליום חמישי, עם וילקנסקי.

ג’ימי וגור מביעים את הפתעתם בראותם שהעדפתי את וילקנסקי על קראוזה, הם היו מבכרים את זה האחרון. חיים מתכעס: “אם השלטונות הצבאיים רוצים לכפות עלינו את קראוזה, וכו'”.⁷¹¹ גור נפגע. חיים מסביר כי הוא חייב ליתן את הבכורה לגבי ההסתדרות [הציונית], לאגרונום המייצג אותה וכו'. הדברים נשארים בכך. גור יודיע למטכ"ל הראשי כי אנו יוצאים לדרך ביום החמישי, וילקנסקי ואנכי.

תל־אביב, יום שלישי, 30 אפריל 1918.    🔗

שעות הבוקר עוברות בחיפוש וניבור בספריה של לודויפול שבבית סוסקין, משם אני נושא עמי כמה ספרי־עזר הכרחיים לי.

אני פוגש את גור המראה לי את מכתבו אל הג’נרל מוניי, ממנו אני למד, כי הנסיעה בשתי קבוצות נפרדות באה מתוך כך שחיים הציע סיור אחד מורכב ממני וסיור אחר של… ויקטור מוסרי. אכן, הנה במה מסתכם הדבר! אנכי כ’מלמד דרדקי',⁷¹² אצא עם וילקנסקי. יוטל עלי לחנך אותו כאשר גם את ווסטרוֹפּ ויאנג. ואחר כך יבואו ‘הכהנים הגדולים’⁷¹³: קראוזה, העוזר על יד ‘הפיל הלבן’⁷¹⁴ ויקטור מוסרי. ואף מלה אחת לא לחשו לי על נושא זה! אכן, התמרון בוצע לודאי בכשרון רב, ואפילו יעיל, מבחינה פוליטית, אבל לוקה מאד בחסר מבחינה אדמיניסטרטיבית.

חיים מומחה טוב למשא ומתן. כמארגן, דומני, שהוא חסר נסיון. על כל פנים, זהו אות מובהק לשיטת ממשל אשר אנו רגילים לה יותר מדי בציונות, ואם אין בידינו לשרשה, מוטב שנפרד בזאת. אני לא אסתגל.

אני אומר זאת בגלוי לחיים ולקואן לאחר האוכל. חיים רצה, במקוה ישראל, שם היינו לפיקניק, להבריש את הדבר, אולם אנכי סלקתי ידי ממלאכה זו. אחרי ארוחת הערב הסברתי לאדונים הללו, כי חלילה לי להתנגד להזמנת מוסרי, אני ממליץ על כך ואף בהתלהבות. תמוה יהיה ומוזר, כי לצורך אקספרטיזה במיוחד ל־“Dry farming” חפשו ומצאו בתורת “White elephant” אדם, שהקריירה שלו התפתחה בהשקייה, ואולם אל לנו להרבות בזה דברים. נשלח איפוא את קראוזה ווילקנסקי למסע־מחקר ואחר כך עם מוסרי. אשר לי – אהיה מוכן לצאת, אבל לא בחברת ילדים.

מוציאים מחדש בפני את ההנמקה שמתוך דאגה להצלחה הסופית, עלי לבלתי התבלט, להחבא אל הכלים, וכו‘, וכו’. הפזמון מוכר. אנו נפרדים, בייעצי להם לשלוח את קראוזה עם וילקנסקי.

התרגשות רבה השתררה בשרות האינטליג’נס. חייל אחד דיווח לוואלי, כי בשעה 7.30 בערב שולחה בתל־אביב רקיטה כחולה. ומכיוון שלפי דו"חות שבידינו הכינו התורכים ללילה זה התקפה על חזית הדיויזיה השביעית, נעשה הדבר חשוד.

שואלים את דעתי בעניין, בהתאם להוראות מאת דידס. החייל, שהביא את הידיעה, סבור שהוא יכול לציין כי האיתות ניתן מסביבות ביתו של אפרים הלפרין, שהוגלה זה מקרוב למצרים. קשר רעיוני זה שבין הגלות, החשד והאיתות, מעלה בי חשד בעדות זו.

מאוחר יותר כשעה, באים אצלי מקרורי, בראונטון, וואלי, כולם יחד. בראונטון ופרייס, בהיותם בכביש רמלה במכוניתם, ראו את האות: מן הקווים שלנו לא שולח. בבסיס הימי לא ידוע כל דבר על כך. מה לעשות? בראונטון וואלי היו רוצים שאצא עמם לאחר חצות לחקירה בשלושת הבתים החשודים. אני מייעץ להם שלא לעשות כן.

כחצי שעה לאחר חצות חוזר הביתה ליובה. אני מספר לו את המעשה והוא מבהיר את המסתורין. לכבוד ל"ג־בעומר הדליקו מדורה לשמחה, בחצרו של מרדכי בן־הלל. מאן־דהוא שילח שם רקיטה לעיניו של ליובה.

תל־אביב, יום רביעי, 1 מאי 1918.    🔗

גור נכנס עמי בשיחה בהשכמת הבוקר. קואן בא אמש להתראות עמו וסיפר לו על עגמת נפשם לנוכח החלטתי לחכות למוסרי ולשלוח בינתיים את קראוזה ואת וילקנסקי. גור תחילה, ואחר כך וואלי ורוטשילד, שבאו לעזרתו, עומדים על כך, שיש למשוך לצדנו את ווסטרופ והאחרים, וכי אני היחידי המסוגל לעשות זאת, כי ערכה של כל התכנית תלוי בערכה של חבורת המומחים שתגיש ראשונה את הדו"ח שלה. אני מסכים לזאת. אבל איני יכול לשנות עמדתי. אם אני האחראי לתכנית ולכל המחלקה החקלאית, הרי שעלי לדעת את אשר מציעים, ולא להזמין או, להציע מומחים אחרים מבלי שאדע על כך אני עצמי.

גור מסכים כי זו שיטת מינהל רעה. הוא מודה כי חיים שהנו איש למשא ומתן ממדרגה ראשונה, חסר נסיון אדמיניסטרטיבי וחוש של מארגן. כי בו עצמו, גור, נוהגים כאל “dog”, וכי סמכותו סובלת מיחסו של חיים, ומהסתודדויותיו הנמשכות והולכות וכו', אלא שהוא תומך בו בגלל הרעיון וכי בדומה לזה גם עלי לעשות. אני מסביר להם מכל מקום את השוני שבמצב, מוֹדה להם על שהם מתענינים בי.

אני סר אל חיים. ברכות שלום וכו'. אין מתווכחים. מופיע גור. שיחה בארבע עינים עם חיים. הלה קורא לי ושואלני את אשר החלטתי. הוא עצמו כבר החליט. אני משיב לו כי החלטתי ידועה לו. לא חל בה כל שינוי. ברם החלטתו שלו אינה ידועה לי. – אם איני חוזר בי מהחלטתי, מושעית איפוא העבודה עם הוועדה בכללה. –

מוסכם. ובכן, הדבר נגמר? – נגמר.

חיים יוצא, ובנוכחות גור, קואן וסימון, מתלהב. הוא אומר לי, כי יצאתי את לונדון בהסכמה לשתף פעולה, ואילו עכשיו אני עושה קשיים, וכי אם מוטל עליו לבחור בין אהרנסון לבין ה’ישוב‘, הנה לא יהסס בבחירתו, כי הוא הנו הראש, ועל כן הוא שינהל את הענינים. סימון, בצורה הנוגעת ללב, מבקשני לחזור בי מהחלטתי. חיים משמיע איומים. יודיעו, איפוא, ל־C in C,⁷¹⁵ לקלייטון, לדידס וכו’. אין בזה לעשותני נוח יותר. לבסוף הוא מבטיח, כי אם יבוא מוסרי, דבר המוטל בספק רב, יהיה בזה רק לאחר שישקול היטב בדבר יחד עמי וכי אני אתלווה אליו.

עם זאת ובתוספת הערה שבמקרה של החלטות פוליטיות הוא רשאי לעשות כטוב בעיניו, אבל בענינים אדמיניסטרטיביים, הקשורים ב’מחלקה' שאני אחראי לה, אני דורש שתינתן לי הבטחה שיודיעו לי עליהם ויתיעצו עמי מראש, אנו חוזרים לעבודה.

נסיעה לפתח תקוה. ישיבה קצרה עם ‘ועד המושבה’. שוב טעות מינהלתית. חיים רוצה לקבוע עם ה’ועד‘⁷¹⁶ את רשימת נזקי המלחמה, וכו’. הוא מציע לבחור לשם כך ועד מיוחד בן שבעה אנשים שיעבדו עמו. משה גיסין מעיר לו, כי ‘ועד ההתאחדות’⁷¹⁷ כבר מטפל בזה, ואולם לשוא. תהיה לנו, איפוא, ועדה נוספת.

ארוחת צהרים אצל קרול. הוא עודנו חלש־אופי כאשר היה.

חוזרים ליפו ויוצאים שוב לבן־שמן. קבלת פנים גדולה.

בחווה נכרת התקדמות רבה. מבחינה כלכלית, בטוחני, כי זה עודנו בזבוז הרסני כמו בעבר, ואולם למדו בכל זאת לגדל תבואות הנותנות 2,400 ק“ג להקטר, אך בעזרת זיבולים רבים. אולם מגדלים כבר אף חצירים ללא זיבול המניבים כמה קצירים. וילקנסקי אומר לי זאת בקול נצחון כאילו אני הייתי האיש הממליץ על זבלים וכפרתי באפשרויות של ה־”Dry Farming".

אופיני לחוסר הדאגה הקיים כאן לגבי הדברים הריאליים של החיים: מגדלים יתושים בכל, בבריכות קטנות ליד בתי המגורים, במאגרי מים ושוקתות, בבורות השפכים. הסככה לשתן היא מלאכת מחשבת של המדע… הגרמני!

חיים והאחרים נלהבים מאד, סוף סוף! עצים ציונים, גבינה ופרות ציוניות. כשדה נסיון מוצאת החווה חן בעיני חיים. האין רואים כאן נסיונות גדולים במטעים וביעור?

מגדלים מאה דונם עצי חרובים. ישנה משתלת חרובים קטנה. ובנוכחותי מעיז וילקנסקי ללא בושה להכריז כי זוהי משתלת החרובים הראשונה והיחידה בארץ. ובכן, וילקנסקי הוא שגילה את החרוב. הוא שכח, כמה אני ואבא, הטפנו לו על החרוב, שעה שלא ידע עדיין להבדיל בין עץ חרוב לעץ זית.

נאומים. חיים קובע הקבלה בין פתח תקוה לבן־שמן ומקיש הכל בשבחה של זו האחרונה, כמובן. כאן האנשים צעירים, בריאים, ללא דאגות – הכל על ‘חשבונה של הנסיכה’.⁷¹⁸ בפתח תקוה האנשים מחוסרי לחם ומרוששים, אבל אין בזה חשיבות. והם אינם העם בהא־הידיעה. יבניאלי נאם נאום, שאיש לא הבין אותו, אולם הוא דיבר, זה העיקר.

מַרטון עמנו והוא מלא אמונה.

אנו חוזרים בשעה מאוחרת. סועדים אצל גיטה. מושכים אותי בדברי ואני מספר על הארבה וכו', באזני כל המסובים. סילבן לוי יודע להקשיב.

‘פועלי ציון’ הפיצו היום כרוז העלול להעלות עליהם את חמת השלטונות.

תל־אביב, יום חמישי, 2 מאי 1918.    🔗

שיחה עם גור: יהודה מול הגליל בעבר וכבר גם בהוה. יוחנן מגוש חלב מת כגבור בלתי ידוע, ואילו יוסף פלביוס, הבוגד ומוג הלב נשאר בחיים כדי לכתוב את ההיסטוריה. שרתי מתה על משמרתה כגיבורה, ואילו בנות הטפש־עשרה מתל־אביב נשארות בחיים כדי לכתוב את ההיסטוריה, ויש צורך שיעברו דורות על דורות, כדי ש’יוסיפון' יחדל מהיות קדוש ול’יוחנן' יושב הכבוד.

כל ה’יגאלים' והעלמות ברלין וגרזובסקי אינם מעלים על דעתם, כי אבטיפוס שלהם מוכר ואף פסקו דינו.

אין יוצאים לדרך היום, אולם מחר ב־8.30 בבוקר, שתי מכוניות תבואנה להסיענו עם חפצינו.

אחה"צ ישיבה ב’משרד ועד החנוך‘.⁷¹⁹ המדובר בהסדרת בעיית התקציב של בתי הספר, תשלום פיגורי שכר למורים, תוספת למשכורות וכו’. ג’ימי⁷²⁰ מוכיח התענינות נבונה בוכוחים.

מאז הגעתי, רודף אחרי ברסקי בצורה צנועה למדי. הוא מבקש שאקבע לו ראיון. דחיתיו באדיבות מספר פעמים, אני קובע לו ראיון להיום, והנה מה יש לו לומר לי: הוא פרא, אדם בלתי תלוי. הוא עשה, הפסיד וחזר ועשה הרבה כסף. הוא אוהב להרוויח, אבל את חרותו אוהב הוא מעל לכל. הוא עבד עם רופין. לדעתו, האיש חלש אבל נבון. הוא עבד עם טהון, וזה לדעתו, אידיוט. מאידך הוא סבור, שבצלאל יפה רוכש לעצמו יותר ויותר חשיבות. יש ברצונו להדביר אותו. הוא איש־קרב, אוהב את המאבק. הוא מחפש לו אדם ‘חזק’, שיוכל לילך אחריו. הוא רואה בי את האדם ה’חזק' הזה, ומעמיד עצמו לרשותי המלאה. אין הוא מבקש ממני דבר. אין הוא מבקש אפילו לידע איך נראית הצעתו בעיני. הוא רוצה, שאדע רק זאת, כי אם מחר, או בעוד חמש שנים, אקרא לו, יהיה מוכן. כאשר אצווה – יבצע. מוזר הדבר, מה מיטיב היה אבשלום להפיק תועלת מהצעתו הספונטנית והאמתית של פרא כזה.

הערב “at home” אצל ג’ימי, וואלי וגור. הוזמנו לכאן ה־“leading personalities” של תל־אביב. המושל החדש, לויטננט־קולונל קליי, לויטננט־קול. הרוזן דהימיו נוכחים, ולבסוף החבורה התל־אביבית. העלמות מזמרות. גיטה והזאטוטה גרזובסקי הן הרוח החיה, בנות ברלין הטפש־עשרה הולכות בעקבותיהן. אין צורך לומר, שהשירים המושרים הם ב… אידיש. איזה סרחון של ‘גלות’ עולה מן השעשועים האלה! בוז לפטריוטים שלנו!

תל־אביב – עזה, 3 מאי 1918.    🔗

קימה בשעה חמש. אני טרוד באריזה עד שעה שבע. המכוניות נמצאות שם בשעה 8.40. יוצאים לדרך בשעה 9. לנהג ניתנו הוראות להתעכב ליד ה’סאראייה‘.⁷²¹ זזים סופית ב־9.30. אנו סרים למטכ"ל כדי למצוא ב־10.30 את ווסטרופ ויאנג. ווסטרופ יבש במקצת. יאנג הוא אדם חביב. לווסטרופ יש “שתי סידרות של מפות” אשר הוא שומר עליהן כעל בבת עינו, כאילו היו שבירות, והוא נוהג בגסות ביאנג. אני סר בחברת זה האחרון אל קרוסטווֵייט על מנת לקבל את מפתח השמות גליונות I.־XXI, וכו’.

אנו עוזבים סופית את המטכ"ל בשעה 11. ב־11.15 אנו נמצאים ליד הבאר של רחובות. מזג האויר 26.5° צ‘. בדרכנו עברנו על פני כרמי שקדים וגפן של המושבה, העושים רושם מצוין. מיקומה של המפקדה הראשית בקרבת מקום, היתה לתועלתה של המושבה מכמה בחינות: בהמות עבודה, רווחים קטנים וכו’.

אנו יוצאים לעבר זרנוגה. בצאתנו מן המושבה, מערבית לבאר, מתנשאת הגבעה החשופה והסלעית, אשר מכאן פתחנו במלחמתנו נגד הארבה. שכבת “calcareous sandstone of Philista” מזדקרת.

אנו מתקדמים אל עבר פסי מסילת הברזל. גדוד עבודה מצרי עסוק בתקון המסילה. צפונית למסילת הרכבת, מעובדת האדמה פחות מאשר דרומית מזו. יאנג וּוסטרופ, אשר הוטל עליהם לחשב את חשבון היבולים המשוערים, מנדנדים לנו בשאלותיהם התדירות על הערכה של יבולים. אנו מתעכבים ליד שדה תבואה ושעורה ואומרים להם את הערכתנו. השעורה שבכאן עלולה לתת 45 ק"ג לכל Ha. החטה – 50 קילו.⁷²²

אנו מתקדמים לעבר ביר סאיימה, דרומית לאל קובייבה ומשם בהמשך הדרך של זרנוגה. החלקים התחתיים אינם מעובדים, על אף שהאדמה כאן היא עידית יותר.

לזרנוגה אדמות מעובדות יפה, הכפר עודנו משגשג.

אני מציע ללכת לקטרה הערבית כדי לראות שם את ידידי הותיק הענק שבעצי האקציה אלבּידה. לשם כך אנו עולים בדרך צדדית, המובילה אותבו לבשיט. אפשר לומר בדרך כלל שה־19, 18, 20,.V.071 מעובדים יפה, בה בשעה שה־17.13 שמקומם למטה יותר וקשה לטפל בהם בחורף, הם בלתי מעובדים, או כמעט בלתי מעובדים, בגלל מחסור בידים עובדות.⁷²³ אני מסביר נקודה זאת במיוחד ליאנג, היושב עמי במכונית, בה בשעה שווסטרופ משתעשע ולומד מפי וילקנסקי, שאינו מדבר לא צרפתית ולא אנגלית.

בדרכנו מבַּשיט לקטרה אנו עוברים על פני אדמה יהודית.

תלתן אלכסנדרוני! ה’שטה מלבינה' הושחתה ע"י התורכים!!

וילקנסקי, כמובן, כיתר האגרונומים והחוקרים שהעריפו עלינו, לא שמע מעולם על המין בכללו, ולא על הגון הזה. בפי הערבים הוא נקרא כאן כתמיד סמטנייה. אני מסביר לאדונים אלה את חשיבותו של העץ מבחינת הייעור.⁷²⁴

מגדלים כעת בגינות עצי הפרי שליד הבתים טבק בהברחה. ווסטרופ שואל את עצמו שמא כדאי היה להשמיד את הצמחים בתורת עונשין. אני מסביר כיצד נוהגים במקרה זה התורכים. יש ללא ספק להלחם בהברחה, מכיון שהיא מעודדת את אי המוסריות, את העוסק בסחורה גנובה וכו', אבל להטיל על מגדלי הטבק קנס קל ותשלום מסים – זוהי מדיניות טובה יותר.

אנו שבים לבַּשיט ומשם לבּורקה. בדרכנו אנו מתעכבים לשעה קלה וסועדים לבנו. אני מלמד פרק בהלכות Dry Farming לווסטרופ וליאנג. מוחו של ווסטרופ מתעורר. עכשיו מיטיב הוא לתפוש את הענינים.

מכאן ואילך חל שנוי בחלוקת הנוסעים. עכשיו בא ווסטרופ לישב עמי במכוניתי. לדעתו של זה בטרם מגיעים לבורקה, רואים כי שליש האדמה לגידולים בלתי מנוצל. אנו עוברים על פני בורקה והולכים דרומה, דרומית־מערבית, בתקוה להגיע לאשדוד. ואולם הואדי ז’מקה מעכב בעדנו. אנו מאבדים כשעה בריצות שמאלה וימינה. הודות לכך, אנו תרים את הסביבה. חטה בכמות רבה, ואולם זו נזרעה במאוחר. הסכויים קלושים.

שטחים רחבי ידים מכוסים בצמחי זנב־עקרב⁷²⁵ מפותחים יפה ועלולים ליתן קצירים נאים, אני מסב את תשומת לבם של וילקנסקי והקצינים לחשיבותו של צמח זה.

אנו נאלצים לחזור לבורקה ולהשתמש בדרך הפונה תחילה צפונית מערבית ואחר־כך מזרחה, על מנת להגיע לג’סר אשדוד ואחר כך להמשיך דרומה.

אנו נעצרים ותרים בסביבות הבלתי מעובדות. הקצינים מודים בלב שלם כי אפשר ליטול כאן בנוחות מעשרה עד עשרים אלף אקרים⁷²⁶ מבלי לקפח מישהו. הם גם מודים, שחלקות מעובדות יהיו כמעצורים, שיש להצטער עליהם.

אנו ממשיכים בדרך לביר־סיב ולבית חינין. פונים מזרחה לכפר זה, לעבר עזה. כל הסביבה הזו שעברנו על פניה, מניבה מעט שבמעט, ולמעשה היתה מסוגלת ליתן יבולים משובחים.

יש לציין את הקדמה בדרכים ואמצעי תחבורה אחרים מאז שוחררה הארץ.

בשעה חמש אנו מגיעים למחנה האדמיניסטרציה של. O.E.T⁷²⁷ ומתראים עם קפטן קיי. הכינו לנו ארבעה אהלים! האחד, הגדול ביותר, הוקצה כטרקלין. ליאנג ולווסטרופ אהל אחד. לוילקנסקי ולי אהלים נפרדים. סועדים פת ערבית בחברת קיי.

עזה – חאן יוניס וכו', שבת, 4 מאי 1918.    🔗

קימה בשעה חמש. פת שחרית בשעה שש, יציאה לדרך בשעה 7. בין עזה והואדי, וכמו־כן דרומית יותר דיר אל־בלח וחן־יוניס מועטות הן האדמות המעובדות, לכל היותר 10% מהשטח הנתון לעבוד. שעורה שבספיח נראית בכל. אני משער, כי בשנה שעברה, בעקב הפינוי, לא נקצר היבול, או שנדרס ונרמס ומכאן שיש ספיח בשנה זו. השטח הנתן לעבוד עצום כאן. יש להעריכו בעשרות אלפי אקרים.

בחאן־יוניס, יפים גידולי השקדים, מרחקים 8–12 מטרים. Dry Farming כה רציונלי כבספאקס.⁷²⁸ עצי החרוב עולים יפה ומניבים בשפע. עץ הזית לא יניב פרי.

כדי להגיע לרפיח, ועל מנת להמנע מדרך החול אנו פונים בואכה שיך מעין, ומשם בדרך אום־אל־כלב, המפקדה הראשית לשעבר, אל עבר רפיח. איזור פחות או יותר מדברי. שטחים רחבי ידים, ואולם האפשרות ליזמה מועטה כאן כדי להתחיל. נהיה נתונים, יותר מדי, לחסדי הגורל.

מרפיח אנו חוזרים באותה דרך עד לקרבת חאן־יוניס, ואולם ממזרח לעיירה זו שעליה אנו פוסחים אנו באים בדרך המובילה אותנו ישר אל דיר אל־בלח. שטחים רחבי ידים שאינם מעובדים ושכדאי יהיה לטפל בהם.

אנו חוזרים למחנה קרוב לשעה שלוש. לווסטרופ יש הוראות לפסוח על באר־שבע… אמתלות: כינוס של שייכים של האזור, לדון בבעיות תשלום המעשר. חוששים, כביכול, שסיורנו יובן בצורה בלתי נאותה. ברם אני איני מאמין לאמתלה זו, אני חושד בג’ימי, או בחיים, שיעצו להשאיר את באר שבע לזמן מאוחר יותר, במטרה לתת לקראוזה הזדמנות לחוות דעתו המדענית.

חבל שהפוליטיקה מתערבת בענינים כאלה. בשני ימים היינו תרים את באר־ שבע, בתקופה בה קיימים עוד היבולים ועם אותם אנשים עצמם, שעמם התחלנו. ווסטרופ חוזר לנהל את הבנק החקלאי שלו בקאהיר בעוד כשבוע. יהיה צורך לחפש, איפוא, מומחה אחר. ויהיה עלי להתחיל מבראשית את הדרכתו של איש חדש זה, ויתכן שיעלה על ווסטרופ וייתכן שלא. על כל פנים, זה שזמם את המזימה, אין לו במה להתפאר.

אני מבריק לגור ושולח בידי שליח מהיר מכתבים לגור ולחיים.

אנו מקיימים ישיבה לדיון בגידולים השונים והאפשריים, לא בלבד בתכניתנו החדשה אולם גם אצל החקלאים עצמם של האיזור. אנו עוסקים בעיקר בחצירים וירקות ללא השקאה.

בשעות הערב יורד גשם נכבד למדי.

עזה – עבסאן, יום ראשון, 5 מאי 1918.    🔗

אנו חוזרים לחאן־יוניס במהירות רבה, בשעה אחת. יש לנו כאן דין ודברים עם שני נכבדי המקום בענין השטחים המעובדים וכו'. שום מסקנה טובה אינה נראית לי. אף על פי כן אנו משהים עמנו את שיך מנסור אבו גשטה, למען ישמש לנו מורה דרך.

אנו פונים תחילה לעבר בני־סלה, השוכנת מן הצד, מזרחה. תבואות יפות־מראה, אך דלילות. וילקנסקי מתפאר, שאצלנו היו הללו סמיכות יותר. הוא שוכח, כי באזורים האלה, הצחיחים למחצה, יש להפחית מספר היחידות בשטח נתון – בין אם חד שנתיים או רב שנתיים: הזיתים בספאקס – ולהתרכז בטפולים למספר שכך הופחת.

במרומי בני־סלה גדל התמר. כאן יתכן לנסות גדול תמרים ה־Dry Farming כאלה שהבאתי בזמנו מסביבות רמלה אשר במצרים.

גדרות יפים של האטד. מיני אשל־הפרקים נהדרים למראה. היבלית־המצויה בשפע. מציאותה כאן, לדברי התושבים, מהווה המכשול היחידי לגידולי הקיץ. במקומות שהיבלית אינה בנמצא מצליחות הדורה ויתר תבואות הקיץ האחרות.

השיזף המצוי שכיח יחסית. ב’מטמורה' שבורה מתפתח לו עץ חרוב. מגדלים טבק, דלועים.

בדרום מזרח לעבאסאן־אל־כביר ישוב קטן שאינו נזכר במפה: ‘כַזַעַה’⁷²⁹ בסביבות עבסאן יבולים נאים של חיטה, במיוחד, וגם שעורה. בתוך אלה שבלים של שעורים דו טורית (H. distichum) הנקראת כאן דייל־א־ג’מל ושאין אוהבים כאת השעורה בעלת 4 טורים (H. tetrastichum) הנקראת כאן סלאווי. אין זנים מקומיים. בגלל תקופות הרעב השכיחות כאן, יש מחסור בזרעים והללו מובאים לעתים תכופות מדי מן הצפון.

השקד גדל יפה להפליא. למקום הזה יש ליעץ את הזן דוידיינה. מגדלים אבטיחים אם היבלית מרשה זאת.

אֻכָּם (? שיחני)⁷³⁰ כובש את כל השדות.

פונים לעבר אל־פוכארי וחרבת אבו־עמר.

אל בַּדַארִי שבמפה מבוטאת ‘בּוּהרָארי’⁷³¹ אני מוצא ידידים נושנים: אֻכָּם, כסַפסַף חַד־פרחי,⁷³² פִיגמִית מגוּבששת.⁷³³ האכּם תופס שטחים עצומים. בכל 4–5 שנים קוצרים אותו במעדר וזורעים את השטחים. יבולים טובים בשנה גשומה.

מכונית שלישית בשרותנו היום. הנהג חלה, והנני נאלץ לקחת את ההגה בידי.

אנו חונים לסעודה, דרומית־מזרחית לשוק אס־סופי ליד קבוצת עצים (גפנים, עצי תאנה, שקדים, עצי רמון אשל הפרקים, צבר) השייכים לנַצְר אִירְבָּארִי משבט שייך חַמַאר אַלצוּפִי.⁷³⁴

אנו עוברים בסמוך לחפירות הגנה ותיל דוקרני (שלושה טורים) של האנגלים.

דרך שדות, צחיחים ומעובדים, אנו מגיעים לחאן־יוניס, ובסופו של דבר, לדרך עזה. אנו פונים ימינה לעבר Tank Ridge שם אנו בודקים ומצלמים.

היום חצינו שטח אידיאלי ל־Dry Farming תבואות וחצירים אפשר לגדל בכמויות, כולל אספסת ללא השקאה, סלק, וכו'.

אף־על־פי כן אין זה איזור שימשיך לגדל גידולים אלה. גידול עצי הפרי תוצרת העתיד. עץ החרוב, התאנה (= Fresno וטוב הימנו) השקד, עץ השזיף, הגפן וכו' יוציאו את הדגנים מגדר תחרות.

הבעייה הקשה במקום היא בעית המים, שתמצא את פתרונה, אם לא בשפע, לפחות בצורה משביעת רצון להתפתחות תרבות חקלאית.

הבחנתי היום במאורות רבות של עכברי שדה באזור המדברי למחצה בו עברנו היום.

יום שני, 6 מאי 1918.    🔗

אנו חוזרים בדרך דיר־אל־בלח ונוטים לעומת עבסאן־אל־כביר. ודרך שלל בואכה שייך נוראן. אנו מטפסים על הגבעה (נקודה תריגונומטרית) משם נשקפת תל־רפיח, שלל וכל המזרח. הגידולים מראם עלוב בדרך כלל. ניכר, כי הבידואים, בתאוותם לבצע, נחפזו לזרוע זרעים על אדמות בור ועל שטחים ככל האפשר נרחבים מתוך תקוה לקבל משהו. תוצאות אפסיות.

בטרם נגיע למגדל המים ולגשר שעל פני וואדי עזה, אנו מתעכבים כדי לבחון את הרובד. מלמעלה ועד למטה ועל פני יותר מארבעים מטר, כמעט אותו מבנה לשכבת האדמה.

אנו יוצאים מן הואדי ועוברים על פני תחנת אימרה וחוזרים בדרך אל עבר ואדי אמלי, בתקרה לגלות מעבר אל תל־אבו־חרירה. שדות נרחבים, בחלקם, אינם מעובדים יפה, ובחלקם מוזנחים לחלוטין. מקרה תמוה: בעברנו על פני להקת בדואים העסוקים בקציר, אנו מנופפים להם בידינו לשאלם לדרכנו. הם דוחים אותנו ונסים מן המקום. אי אפשר לרדת לעמקי הפסיכולוגיה שלהם במקרה זה. ואולם, לא אופתע לקרוא בעתונים הגרמנים, לאחר מספר שבועות, שצבאות בריטיים נחלו תבוסה מידי כנופיות של ערבים שנשארו נאמנים לתורכים, וכו‘, וכו’.

אנו מתקדמים אל פני השיטה (accacia) המסומנת במפה 1:40,000.⁷³⁵ מעניין לציין הצלחה יפה של עצי התאנה באזור זה.

אנו יורדים בואדי אימליה. הגשמים בקעו ערוצים רבים בכביש. מעבר בלתי אפשרי. בעת חנייתנו לסעודה, יורד גשם קל. בעבר עזה רואים סערה גדולה המתחוללת שם.

אנו חוזרים בדרך שלל ובק“מ ה־16, או ה־15, מעל לתחנת שיך נוראן, אנו פונים צפונה ועוברים דרך אבו־סיטה המספקת מים לתחנה הנ”ל. וכך אנו שבים, סוף סוף בדרך בה עברנו הבוקר לדיר־אל־בלח.

בעזה ירדו גשמים בשפע. כאן אנו למדים על נסיגה חדשה מאס־סלט, תבוסה זו, אין לה הסבר אחר, אלא בבגידתם החדשה של צבאות פייסל.

עזה – חוג' וכו', יום שלישי, 7 מאי 1918.    🔗

אנו יוצאים אל חוג‘. קפטן קיי נלווה אלינו. אנו פונים לבית־חנון ולדיר־סואיד, משם, מזרחה ולדרומית מזרחית, ליד סימסים, גידולים מצויינים, וכן גם בסביבות תימרה. אנו הולכים בעקבות קו מסילת הברזל התורכית אל עבר חוג’.

מכאן אנו פונים לגֵ’מַמֵה, אבל אבדה לנו הדרך הטובה. במשך שלוש שעות אנו נופלים להרפתקאות⁷³⁶ מכל מין. אנו מסיעים את מכוניותינו על פני דרכים שאינם טובים אף לעגלות סוסים. אנו מצליחים אף על פי כן להתגבר על המכשולים. אנו מוצאים בדואי, הנלוה אלינו, והמוציאנו אל הדרך הטובה. אדמות פוריות מאד ולגמרי בלתי מעובדות.

בגֵ’מַמֵה מקיפים אותנו הפועלים. דלותם משוועת וניכר בהם, כי שכניהם הטובים, הבדואים בזזום והציגום ככלי ריק. קשה לחיות במקום זה בגלל הזבובים. אנו נחפזים לעבר קוֹפְכָה שאדמתה היא ג’יפטליק.

כפר עלוב, שמסגד בו. באר, שעומקה לפי המשוער מאתיים רגל.

מקוֹפְכָה אנו פונים לעבר מוּחְרָקָה, שאינה מסומנת על המפה, גם כפר זה הוא ג’יפטליק. שני הכפרים מחוברים ביניהם ע"י כביש טוב לשימוש ויושבים בקרבת הדרך הטובה שַרִיע־עזה. האדמות משובחות.

אנו שבים על פני כבישים ספוגי מים. סערת גשמים גדולה נתחוללה לאורכו של החוף, הבוקר, בשעה שנעדרנו מזה.

עזה – בית־ג’ברין, יום רביעי, 8 מאי 1918.    🔗

הדרכים נרפשים עד מאד מסערת הגשם של אתמול, שהתחוללה הרבה יותר בצפון ובמזרח מששערתי מלכתחילה.

אנו עוברים דרך בית חנון ודיר סואיד לאחר שאנו מבטלים שעה ארוכה למצוא שבילי מעבר לסימסים ולבוריר.

אנו מתמידים באותה דרך מאתמול עד הגיענו לסימסים ומשם אנו ממשיכים לעבר בוריר. השדות מעובדים יפה. היבול נאה. השטחים המעובדים נרחבים למדי, יותר מ~60%.

בין בּוּרֵיר לפלוג’ה ניכרים עוד עקבות הנסיגה החפוזה של התורכים. סימני פגזים לאורך הכביש.

מפלוג’ה לעבר עראק־אל־מנשיה השתמשנו בדרך הרעה. עלינו לעבור על־פני ואדי סוער. הדרכים מרופשות. האדמות מחליפות צורה ומבנה ושכבות הגיר נראות קרובות.

אנו מגיעים לקו מסילת הברזל התורכית, הבלתי משומשת, שם אנו אוספים תרמילי פגזים לרוב עם הכתובת ‘קרופ’ בתורכית, על גביהם.

אנו ממשיכים ועוברים בתוך הכפר שם קרונות מטבח־שדה תורכיים נהרסים והולכים, ואנו ממשיכים לעבר חירבת מַנְסוּרָה ששם אנו סועדים את לבנו. הכפר מרוקן. רק שלושה־ארבעה אכרים, הנוהגים בבהמות מבית ג’וברין, נמצאים שם בשעה זו בעצם מהלכם.

אנו ממשיכים בגבעות הגיריים לעבר בית ג’וברין. הדרך אינה מצויינת. אנו באדמות הרים וחלקות האדמה קטנות ואין לנו כל ענין לגבי תכניתנו המידית. אני מציע לשוב על עקבינו דבר המתקבל בשמחה. אנו חוזרים דרך עראק־אל־מנשיה.

אנו פונים בדרך הטובה אל פלוג’ה, נוטים אלכסונית אל עבר חרטיה, בית עפא, סאונפיר אל ג’רביה וג’וּליס. בינות 2–3 הכפרים האלה השדות הנם מאיכות ראשונה, יבולים נאים.

אנו מגיעים למחנה מג’דל קרוב לשעה חמש. מיג’ור פוֹסְטלֵטְווֵיט מקבל פנינו יפה ויש לו שלושה אוהלים לרשותנו. תה, ארוחת ערב בחדר האוכל הצבאי.

עזה, מטכ"ל – יפו, יום חמישי, 9 מאי 1918.    🔗

אנו יוצאים קרוב לשעה שמונה. הולכים בדרך הטובה עד לאחר זרנוגה. בין כפר זה ורחובות אנו נלכדים בחול ומאבדים זמן רב עד שמתגלית לנו דרך טובה. אחת ממכוניות הפורד שלנו יוצאת מכלל שמוש ויש לגרור אותה. מפליא הדבר שהמכוניות הללו החזיקו מעמד עד עכשיו.

השעה קרובה לשלוש, כשאנו מגיעים למטכ"ל. הנסיעה לנהר רובין נדחית למחר.

ראיון קצר עם קולונל דידס, בענין המתנדבים היהודים. ישלח מברק ללונדון היום או מחר, וימסרו לי על התפתחות הענינים.

חדשות רעות: הנסיגה מסלט הפכה לשואה. אבדו לנו תשעה תותחים, התותחים הראשונים שאבדו במשך ימי מלחמה זו בארץ־ישראל. הבריגדה, שעליה הוטל לשמש תגבורת ליד שונת נימרין, השתעשעה ברחיצה [בירדן] והופתעה ע"י התורכים.

מטוס גרמני הוריד בלהבות את שני הכדורים המעופפים ליד העוג’ה [הירקון] ואת השלישי אי שם על פני החזית. לעינינו עוברים תריסר מטוסים החוזרים מטיסת עונשין על שדה תעופה של האויב בסביבות טול־כרם.

חיים נסע לירושלים רק שלשום.

התראיתי עם גור שהנו מרוצה מתוצאות מסענו. סיבת ההסתלקות מתכנית באר־שבע נעוצה אך ורק בפוליטיקה הערבית ושום קשר אין לה עם הפולי­טיקה הפנימית שלנו. מה טוב.

נהר רובין, יום ששי, 10 מאי 1918.    🔗

בשעה שמונה המכונית כאן. גם וילקנסקי. אנו יוצאים אל המטכ"ל, ושם, בשעה 9.30 עולים על סוסים כדי לבקר בסביבת נהר רובין. אני מקבל סוס ערבי מצוין ולוילקנסקי ניתנת סוסה תוססת והוא רכוב צמוד עליה, ממש כמלקחים.

ווסטרופ הוא פרש, אבל שונא את הסוס, ויאנג “is enjoying himself”.

אנו עוברים דרך ואדי אל חנין [נס ציונה], בצת הואדי, ולבסוף אדמות נהר רובין – וואקף – על שטח של כשלושים אלף דונם, שכשבעת אלפים מהם בצות, כפליים מזה חולות נודדים, והיתר אדמות חריש. אחוזה מצויינת. הניקוז נוח למדי, תוספת השבחה בחול לאדמת בצות בקירבת מקום, המים די בשפע. אפשר יהיה לעשות גן ירק ממדרגה ראשונה בשעריה של יפו. אנו חוזרים למטכ"ל קרוב לשעה שלוש. אני משתדל להתראות עם הגנרל מוני, ואולם הוא איננו במשרדו. אנו שבים איפוא ליפו.

תל־אביב, שבת, 11 מאי 1918.    🔗

אני עייף יותר משיכולתי לשער. איני מסוגל לעשות דבר במשך כל היום – כה רבה עייפותי ועצלותי.

תל־אביב, יום ראשון, 12 מאי 1918.    🔗

שעות הבוקר במשרד, בקריאת פרטי־כלים וחליפת מכתבים רשמית, שהת­קיימה בימי העדרי. שום דבר בעל חשיבות רבה. חוששני שהוועדה מתרחבת ואינה עושה את העבודה ברמה שלה קיוו.

ארוחת צהרים בחברת ג’ימי, לויטננט קולונל מרגולין, שהגיע זה מקרוב, וז’בו. אתמול קיימתי שיחה ארוכה עם ג’ימי בשאלת הפועלים היהודים. הוא היה רוצה, שאוודע על עמדתם של אכרי פתח־תקוה, ומדוע כה נרגזים הם על חיים משום נאומו האחרון וכו'.

אלכ. קיבל זה עתה מכתב בזוי חתום בידי דידס בכבודו ובעצמו. כיון שאין הוא “British born”,⁷³⁷ אינו יכול לשמש קצין. הוא מתבקש, איפוא, להוריד את הכוכב ו־“Sam Brown”, יחד עם זה, מובטח לו, כי משכורתו תשולם לו גם להבא.

יש בזה יחס מתאים לעבודה ולקרבנות שהקריב הבחור המסכן.

תל־אביב, יום שני, 13 מאי 1918.    🔗

הזמנתי את ז’בו לארוחת צהרים. אנו משוחחים על בעיות יהודיות מקומיות. חוסר ארגון, חוסר חזון. חמרנות שפלה, זנות ומאבק למען השלטון, הנה המחזה המצער המתגלה לעין. הוועדה היתה צריכה, היתה יכולה לתת דחיפה חדשה. אבל שום דבר אינו מורגש מצד זה. ראוי לציין, מה מתמיה למשל, שאף הרצאה אחת, אף ערב בעל ערך תרבותי גם אחד, לא אורגנו בתל־אביב מאז השחרור, בה בשעה, שאפילו תחת השלטון התורכי, למרות שחל איסור על מועדונינו ועל פגישותינו, הנה הפעילות האינטלקטואלית – אם רמה ואם נמוכה – לא פסקה בצורה כה מחלטת.

ישיבת הועד האגרונומי שהוקמה ע"י ‘הועד הזמני’, שבפניו עלי לייצג את הוועדה, נקראה להיום בצהרים, ואילו ועד להתישבות, להיום לשעה עשר. אני פונה בשעה עשר בדיוק לפגישה ל’משרד'. אין איש! אני מחכה עד 10.30, ושולח לבסוף, לקרוא לוילקנסקי אשר נטל על עצמו משלוח ההזמנות. הוא מופיע ב־10.45 כדי לאמר לי, כי כיון שקבל אתמול מכתב ממאירוביץ ומאחרים שלא יוכלו להשתתף, לא תקויים הישיבה. ברם, באשר להודיע לאנשים על זאת, שלא ימתינו לחינם, על כך לא חשב ‘כמובן’.⁷³⁸ ואולם הוא מקוה, שהישיבה שנקבעה לצהרים תתקיים, אף על פי שויניק לא יהא נוכח בה. יכולתי לשער זאת. אדון זה זכה בשנים האחרונות לחשיבות עצומה… בעיני עצמו.

ב־12.25 קוראים לי סוף סוף לישיבת הצהרים. נוכחים: קראוז, פיקהולץ, וילקנסקי ואני.

אני מרצה לפניהם על תפקידנו, כפי שהוא נראה לי: להכין את החוקים, למשל, כנגד מחלות הצמחים ולטפל באימוצם ע“י השלטונות. לחקור את ייצור ריבת הענבים, ריבת תפוחי־הזהב ותעשיות דומות אחרות, לדאוג שיתקבלו ע”י הרשות, וגם על ידי מנהיגינו.

קראוז, מוגבל כאיש־כפר אמיתי, רואה מיד את הנימוק הקטן והמגונה, שבגללו לא כדאי לנסות אפילו מאמץ חדש. פיקהולץ (“בוש”) סבור לא רק שהוא מבין, אלא שירד כבר לסוף כל הבעיות, והראיה לכך, שבוינה שוחח עם פלוני בענין זה ויש לו קטלוג המתייחס לדבר. וילקנסקי רואה בעבודה זו Projektmacherei וזה, כמובן, בסמכותו ובגבולו.

אין מה לומר, חברותה נחמודת. הוחלט להתאסף בכל יום ראשון בשעה שלוש אחה"צ.

בעיית השפות מהווה מכשול, בעיקר, משום שקראוז מתעקש בדרישתו, שידובר צרפתית. ואילו פיקהולץ אינו שומע שפה זו. ומכיוון, שזולת קראוז, כולם מדברים עברית, מפסיד קראוז וחייב לדבר אידיש.

אחרי הצהרים באינטליג’נס, הקדומני, מערב (עג’מי) אני שותה תה עם מק־רורי ש“נדהם”⁷³⁹ מן המכתב שקבל אלכ. מחר יהיה במטכ"ל ויאמר להם מה דעתו על כך, אני אצטרף אליו. בינתיים, הוא מבקשני להשתמש בכל השפעתי על אלכ כדי למנוע בעדו מנקוט בפעולה שתיצור מצב שאין לתקנו.

אלכ כותב מכתב התפטרותו לדידס ואני שם אותו בכיסי.

תל־אביב, יום שלישי, 14 מאי 1918.    🔗

במפקדה הראשית עם מק־רורי ובראונטון. ג’נרל מוני, שרציתי לראותו, נמצא בירושלים. ווסטרופ מוכן עם הדו“ח שלו. הוא מחכה למוני כדי להגיש את הדו”ח ולאוץ למצרים.

פגישה עם דידס. אני מדבר עמו ברורות וקשות. הוא נוכח שחטא חטא חמור לגבי אלכ ולגבי עבודתנו כולה. הוא מבטיח לסדר את הכל ומבקש את אלכ לסלוח לו. נתראה ביום ששי.

באשר לענין גיוס המתנדבים, כבר נעשה הדרוש. אלנבי מבריק ללונדון כדי להודיע שהוא תומך בענין ‘הגדוד’ ושואל לדעת הממשלה המרכזית. התשובה אינה יכולה להיות אלא חיובית. ואולם מתי תגיע?

תל־אביב, יום רביעי, 15 מאי, 1918.    🔗

ווייצמן ויתר חברי הוועדה חוזרים מנסיעתם סמוך לשעה 10.00, בדיוק לשעת הטקס החשוב של החזרת ספרי התורה של תל־אביב, שנשמרו עד כה בפתח־ תקוה. חכם עוזיאל נואם נאום הנוגע ללב, ואולם ארוך מדי. הטקס בכללו מוצלח מאד.

כמעט שפרצה שערוריה בין בני אכרי פתח־תקוה ‘מכבי’ לבין פועלי המושבה, שהערימו והשיגו את דגל המכבי והשתמשו בו בניגוד להחלטות ‘מרכז המכבי’ ולהסכם במושבה עצמה. במקרה נמצא אותה שעה אלכ. במקום והוא מנע בעד התפרצות השערוריה. על כך מוליכים כמובן גירסה שאל. בא על מנת לחולל שערוריה שרק עמדתם ההחלטית של ‘הפועלים’ הגבורים מנעה אותה.

בשעות אחה“צ התקיים ‘חג הפרחים’. אי סדר לרוב. פה ושם רעיונות של תפאורה, תהלוכת⁷⁴⁰ ‘מקוה’, אבל בסך הכל הפגנה בלתי הוגנת, שעה שאנו נמצאים כמעט בטווח תותחי האויב ושבמרחק 20 ק”מ בלבד מכאן, בכפר סבא, גוועים אנשינו ברעב, בחולירע ובטיפוס. ובעיקר, לכשיודעים, מה שהוועדה שלנו אינה מחשיבה למדי, שפתח־תקוה עלולה להיות מפונית בכל רגע.

תל־אביב, יום חמישי, 16 מאי 1918.    🔗

בישיבה מוסר ווייצמן דין וחשבון על נסיעתו ועל ההתיעצויות בירושלים. הוא מרוצה מן הישיבות ומן ההסכמים. אני מרשה לעצמי להסב את תשומת לב האנשים לעובדה, כי אם אנו נתקלים בירושלים בהתנגדות, או לפחות בהיסוס, למסור לידינו את כל הנהלת הענינים, הסבה לכך היא ש’פקידינו‘, ההופיינים, הגורדונים, הטוהנים וכו’, נראים כרוצים לגרוף בידיהם את כל כוח השלטון ולהשתמש בו בדרך עריצית למדי ובוודאי בנפּוֹטיזם למרות כל צעקותיהם והבטחותיהם הדימגוגיות.

אחה"צ מקיימים ישיבה, שאליה מוזמן גם וילקנסקי, ואשר בה אני מוסר דין וחשבון ממסענו. וילקנסקי מאשר דברי.

בצאתנו מן הישיבה נודע לווייצמן מפי השמועות המהלכות ברחוב, כי צו פינוי נמסר לתושבי פתח־תקוה.

מכאן ועד 27 ביוני 1918, לא נמצאו רשימות יומן.

27 יוני 1918.    🔗

פינוי פתח־תקוה, הטרדות בוועדה, משבר, מנעו בעדי מלדייק בהחזקת היומן. אנסה לחדש את הרגלי מימים עברו.

[על פעילותו של אהרן אהרנסון בימים שבין ה־27 יוני ל־24 נובמבר אין רישומי יומן נמצאים בידינו.

מסמכים שונים מארכיון משרד החוץ הבריטי שב־P.R.O. וארכיונים אחרים שופכים אור על אותו זמן כלהלן:

במסמך 123363 בקובץ 371/3395 F.O. – מברק מתל־אביב־יפו מה־14 ביולי מאת ווייצמן המודיע: “אהרנסון ייצא, בוודאי, בדרכו ללונדון בשיירה [של אניות] הבאה בלוותו את אורמסבי גור”.

במסמכי ועד הצירים לארץ־ישראל, (נספח 117) ב־ג.וו" רחובות ו־א.צ.מ. ירושלים – “הוראות לאהרן אהרנסון לנסיעתו לאמריקה” מאת ווייצמן נשיא הועד (18 ביולי 1918).

"המטרה לאנגליה ולאמריקה בשליחות ועד הצירים: –

(!) לאסוף סכום גדול של כסף כדי לאפשר מתן הלוואות לאיכרי יהודה.

(2) לדון בתקציב שהוגש ע“י ד”ר טוהן.

(3) לדון באמצעים בהם יש להתמודד בהשפעת משלחת הצלב האדום האמריקאית האנטי ציונית.

(4) בצורך ההחלטי של השתתפות ציונות ארה"ב בועד הצירים.

(5) הצורך בהכנה ובמימון תכנית ניקוז לירושלים.

(6) החשיבות בהגדלת כוח תנועת ההתנדבות היהודית בארה"ב.

(7) האמצעים לארגון ומימון תכנית פיתוח של שטחים גדולים בין יפו לרפיח, באם תכנית זו תהיה מומלצת ע"י הממשלה הבריטית.

(8) תכניות אחרות כלכליות וסוציאליות ושיקום פוליטי של ארץ־ישראל."

ראה ב־ג.וו. רחובות, מסמכי ועד הצירים בא"י, “תוספת 117”.

במסמך 145767 בקובץ 371/3395 F.O. – א) מכתב אורמסבי גור, מה־17 באוגוסט בו הוא מייעץ לשלוח לארה“ב את אהרנסון במטרה לפעול נגד פעילותה של חבורתו של מורגנטאו הפרו־תורכית. הוא מבקש כי תוסדר לאהרנסון פגישה עם לורד רידינג כדי שהלה יצייד אותו בהמלצה לשגרירות בארה”ב.

ב) מברק מה־27 באוגוסט אל מר ברקלי הממונה על השגרירות הבריטית בוושינגטון: “אהרן אהרנסון נוסע לארה”ב בענינים יהודיים. הוא ידוע לממשלת ה.מ. כיוון ועשה עבודה טובה בארץ־ישראל. הוא נושא עמו מכתב המלצה מלורד רידינג. הואילו לתת לו כל התמיכה והעידוד".

במסמך 147606 בקובץ 371/3395 F.O. – התכתובת מה־26 באוגוסט בין ר. גראהם ולוהלין משגרירות ארה"ב בלונדון וקבלת מכתב המלצה מהלה, עבור אהרנסון, למנהל נמל ניו־יורק.

במסמך 152261 בקובץ 371/3395 F.O. –

א. מכתבו של אהרן אהרנסון מפריס, מה־31 באוגוסט, אל מיג’ור אורמסבי גור אודות הרגשותיו של הברון רוטשילד ולחץ משרד החוץ הצרפתי נגד הציונות ועל הכוונה לשלוח את פרופ. סילבן לוי וטרדייה במשלחת לארה"ב.

ב. מברק מ־2 בספטמבר, בכ“י סר מרק סייקס לאהרנסון לצאת לארה”ב עם סילבן לוי.

במסמך 152261 בקובץ 371/3395 F.O. –

מברק משרד החוץ הבריטי מ־6 בספטמבר למר ברקלי בשגרירות בוושינגטון “על צאתם של אהרן אהרנסון, שחזר זה עתה מארץ־ישראל, עם פרופ. סילבן לוי שהיה נציג ממשלת צרפת בועד הצירים – לארה”ב ב־7 בחודש באניה ‘לוריין’ ובבקשה לתת להם כל עזרה אפשרית ולהודיע לשופט העליון ברנדייס ולמר פרנקפורטר".

במסמך 152261 בקובץ 371/3395 F.O. – הובא:

א. דיווח של אורמסבי גור על המצב הפוליטי הקיים בארץ־ישראל ובשטחים הגובלים עמה והמלצותיו. ועל יסוד הנ"ל נתקיימה ישיבה דלהלן;

ב. ב־16 באוגוסט משתתף אהרנסון בישיבת חברי הועדה הפוליטית הציונית בראשותו של סוקולוב שבה השתתפו: אחד העם, לאון סימון, קואן, חיימסון, טולקובסקי, קסלר, לוין־אפשטיין, בנטוויץ', קפטן שטיין המזכיר וסגנו ס. לנדמן – שם מסר אורמסבי גור דו"ח על פעולות ועד הצירים.

ג. המלצות לא. גור לאור המצב הפוליטי בארצות אלו.

במסמך 152267 בקובץ 3395 F.O. 371/–

מכתבו של אורמסבי גור מה־4 בספטמבר אל גראהם על אהרנסון הנמצא בפריס ועל נסיעתו המיועדת של פרופ. לוי לארה"ב בעניני ארץ־ישראל ואי הרצון של משרד החוץ הצרפתי ושל הברון רוטשילד נגד ווייצמן.

במסמך 160618 בקובץ F.O. 371/3411 –

מברק מר ברקלי למשרד החוץ מה־22 בספטמבר: אהרנסון הגיע ומבקש להודיע כי החל בעבודתו.

במסמך 165322 בקובץ 3395 F.O. 371/–

דו“ח מאת אהרן אהרנסון אל אורמסבי גור (הועבר למשרד החוץ) למען מסירתו לווייצמן על התחלת עבודתו מעת בואו לוושינגטון ב־19 בספטמבר. בתוכן על גידול מספר החברים בהסתדרות הציונית; על גיוס 4,000 איש לגדוד וקניית 75,000 מניות אוצר ההתישבות היהודית. בדו”ח נמסר על הסכמה בין ברנדייס, פרנקפורטר ודה־האז המבקשים להמשיך בקיום ועד הצירים בא“י, ומבקשים מווייצמן להמשיך בניהול ועד הצירים ואינם מיעצים בואו לארה”ב. הם ממליצים על בואו המיידי של אורמסבי גור לארה"ב וכו'.

במסמך 180999 בקובץ 3388 F.O. 371/–

מברק מברנדייס לווייצמן מה־31 אוקטובר – “חשוב לדעתנו כי תקבל מידע מלא על המצב בארה”ב ע“י מגע אישי. אהרנסון חוזר באניה הראשונה מצוייד לדיון במצב”.

במסמך 184992 בקובץ F.O. 371/3411 –

1. הודעה ממר ברקלי, הממונה על השגרירות בוושינגטון, מס. 5024 מה־6 בנובמבר כי: “אהרנסון יצא ב־4 בחודש”.

2. “בקשה בשם לורד הרדינג, תת־שר החוץ, אל מנהל שרות האינטליג’נס הצבאי להקל על כניסתו של א. אהרנסון לאנגליה. האניה בה הוא נוסע הנה א.ק. ‘סקסון’ ותגיע לגלזגו. מיניסטריון התחבורה בים אינו יכול לציין יום הגיעה”.

3. מכתב דומה למשרד הפנים, 9 בנובמבר, בשמו של השר בלפור.

אהרנסון הגיע לאנגליה, בחזרה משליחותו לארה"ב ב־19 בנובמבר. – אסמכתות:

א. מברקו, ממשרד ההסתדרות הציונית בלונדון, לשופט ברנדייס, מה־22 בנו­במבר: “היתה לי ישיבה משביעת רצון מאד עם ווייצמן, סוקולוב והועדה הפוליטית. ווייצמן אסיר תודה על תמיכתך. הוא מכין דו”ח מלא וישר על המצב. הוא מכין עצמו לנסוע ישירות לארץ־ישראל. יתכן ואצטרף. אני יוצא מחר בדרכי לפריס". – ראה ב־א.צ.מ. C.Z.A. 24/1593.

ב. ווייצמן אל ד“ר אידר – אשר מילא את מקומו בארץ־ישראל, כיו”ר ועד הצירים – במכתבו מה־26 בנובמבר: “אהרנסון חזר מאמריקה. הוא שהה כאן כמה ימים. אני למד שני דברים מן הדו”חות שלו. (1) האמריקאים הנם תמימי דעה עם מדיניותנו ומוכנים לתמוך בכל דרך. (2) סילבן לוי היה לאמיתו של דבר פעיל נגדנו, אולם ללא הצלחה רבה. – ראה ב־ג.וו., רחובות וב־א.צ.מ. מסמכי ועד הצירים א"י.]

 

פרק שנים־עשר: 24 נובמבר – 31 דצמבר 1918    🔗

לונדון, יום ראשון, 24 נובמבר 1918.⁷⁴¹    🔗

פת שחרית עם לורינג. גם הוא מודאג בענין דעת הקהל בארצות הברית, נוכח מה שקרוי ‘האימפריאליזם הבריטי’. אני מספר לו על שיחתי עם יוּסטס [פרסי] ועל עמדתו היהירה והבלתי משביעת רצון של זה האחרון. הצעתי היא: כדי לחנך את דעת הקהל ודעת השלטונות בארה“ב, לפחות בכל הנוגע לבעיותינו הארץ־ישראליות והמזרח תיכוניות, הייתי משגר מיד אנשים כאלכ, ז’בוטינסקי וכו', לארה”ב. מה שיוכלו לספר שם על הישגים תרבותיים ופעולות תרבותיות של הבריטים יסייע לפיזור החשדות.

לורינג מבקשני לכתוב תזכיר בענין והוא ידאג לגיבוי עבורו מאת סר רוברט בורדן כיוון שמעמדו של זה טוב יותר כדי ליעץ בעניני מדיניות ארה"ב מאנשים הנמצאים כאן.⁷⁴²

הרולד (קפטן ארמסטרונג) הגיע אתמול עם מפקדו הריס באותה אניה עצמה בה נסע הובר. לואיס שטרוס, מזכירו הפרטי של הובר,⁷⁴³ נושא עמו אגרת מיוחדת מ־ל.ד.ב. לחיים.⁷⁴⁴

התראיתי עם הרולד רק לרגע קט. הוא מקוה כי יתכן שפליקס יבוא לכאן. שעה שהרולד יצא לדרך לא היה עדיין דבר בואו של ל.ד.ב. ודאי.

מחר, חתונתו של סם [רוזנסון]. הרולד ואני שלחנו מברק משותף.

מן התחנה טלפנתי לחיים על אודות תכניתי לשלוח את אל. ואת ז’בוטינסקי לארה"ב. חיים אינו נלהב לרעיון.

פגשתי ברכבת את אוסבורן ס. אלן ממינסטריון לחימוש מלחמתי. הוא מתרוצץ בין לונדון, פריס ורומא, ללא הפוגות. הוא התרשם מאד ממאמצה החרושתי של איטליה. בעמק(?) האוסטי גילו אשתקד עפרות זהב. מה אם תהפך איטליה לארץ אוצרות מינרליים? גם הוא תמים דעים עמי, שאיטליה היא אוייבתה בנפש של צרפת ולא תנוח בטרם תהיינה טוניס והריוויירה הצרפתית לאיטלקיות.

אלן מצטער, שבעבודת הקמת ההריסות בצרפת תופשים הסנטימנטים מקום כה נכבד. מה התועלת להתאמץ לבנות מחדש אתרים עתיקים שנחרבו ללא תקנה? למה לא לבסס דברים על דרך ההגיון?

אך כיצד יש לשמור על אירגונים עשירים כ־י.מ.ק.א. והצלב האדום האמ­ריקאי מחבלות?

בדיקת הדרכונים לא ארכה יותר מכמה דקות. בשעה 1.45 אנו על האניה.

פגשתי את קולונל לורנס בדרכו לליון ומשם למרסיי, לפגוש את פייסל המגיע כאדם פרטי.

הגעתי לבולון בשעה 4.15 אחה"צ. קולונל גריבון הודיע על בואי לשלטונות הצבאיים המקומיים. מיג’ור פיין בא לאניה והעבירני במכס.

הצהרתי 100 סיגריות. הוטל עלי לשלם מס על שמונים מהן 9.05 פ. זוהי תחבולה חדשה שמשתמשים בה רק מאז שביתת הנשק.

שלחתי מברק ל־.A.C ויצאתי לטיול. רחובות חלקלקים, עיר אפלה, צבא לרוב.

מיג’ור פיין דאג לי לתא שינה שמור, דבר שאין משיגים על נקלה בימים אלה. מצויות בבולון שלוש מסעדות קטנות ועלובות שנכנסו לאופנה. ‘קריטריון’, ‘מטרופול’ ושלישית, ששמה אינו זכור לי. שולחנות יש להזמין מראש. דומה, שמיג’ור פיין נותן עדיפות ל’קריטריון'. משום כך הזמנתי שולחן לארוחת הערב במסעדה זו. זהו אחד מבתי האוכל הזעירים (“caboulot”) מקום שבימים שמלפני המלחמה היית יכול לחנות מארוחה טובה עבור ½3 פר. כיום שילמתי 19.80 פר. לפי החלוקה דלהלן:

מנה ראשונה……………….. 1.50 פר.

דג מטוגן עם תפוחי אדמה…. 5.50 פר.

בשר עגל ואפונה ………….. 4.75 פר.

כסוי לשולחן……………….. 0.50 פר.

חצי בקבוק יין ברסק ……… 5.75 פר.

מסים 10%………………….. 1.80 פר.

בסך הכל…………………… 19.80 פר

וכמובן 10% דמי שרות.

מחירי הפירות למעלה ראש. האגסים 3.50 פר. הליברא ולמרות זאת אינם כה טובים.

יצאנו לדרכנו בהתאם ללוח הזמנים, בשעה 8.27.

פריס, יום שני, 25 נובמבר 1918.    🔗

הרכבת אף הקדימה לבוא לפני המועד הקבוע בתחנתה האחרונה והוכרחנו להעצר למשך רבע שעה. אנו מגיעים לפריס ב־6.45 בדיוק בזמן. כשעות הבוקר אני מבקר אצל וורמסר.⁷⁴⁵ במלים מספר אני מתאר לו את המצב בארה"ב ולונדון. אני מציע לו את הרעיון שה’פטרון' יתן לנו מלון. אין הדבר עולה בחכה. הפטרון⁷⁴⁶ אינו נמצא בעיר. וורמסר טרוד בתוצאות המשוערות של ועידת השלום. הוא חושש, שהפרשה תהיה ארוכה ושתהיינה משיכות לצדדים שונים. כאן אין מוקסמים מבקורו של הנשיא.⁷⁴⁷ אני כותב מיד משעות הבוקר לגברת ג’מס⁷⁴⁸ ולנובֵּר פחה ⁷⁴⁹ בבקשה לפגישות.

פריס, יום שלישי, 26 נובמבר 1918.    🔗

בשעה מוקדמת מצלצל לי נובר בטלפון. הוא יסור לראותני בשעה 3.00.

היה בדעתי לסור אל יו גיבסון בשגרירות של ארה"ב, ואולם אני דוחה את הביקור לזמן מאוחר יותר לאחר שאתראה עם נובר, אשר מפיו אוכל לשמוע על מצב הדברים מאחורי הקלעים שבכאן.

בשעה 3 מגיע נובר עם חברו אוֹהַנֵסְבָּן. אני מתאר באזניהם את המצב בארה"ב. הפעילות מצד ברטון,⁷⁵⁰ מוט, מורגנטאו וכו', היא תגלית לאדונים הללו. מזה חדשים שברטון הכריז על עצמו כמתנגד לכל ממשל חסות תורכית. במכתב מה־2 בנובמבר, הוא מכריז מחדש, כי אינו מתכוון לכך. מי כאן המרמה? את מי מרמים?

ודומה הדבר, שברטון עומד לצאת או יצא כבר לדרך. מאוחר מדי להתנגד. נובר מתאר באזני את מצבם:

הצרפתים רוצים לעצמם את סיליציה, קורבן שאין הארמנים יכולים להסכים לו ובזאת אני מצדיק אותם. מה לעשות כדי להחלץ מזה? הכרזת העצמאות נראית לי כאמצעי יחידי. אני מסב תשומת לבם לאפשרות שההון הגדול האמריקאי יתמוך בצרפת נגד אנגליה. אנגליה, כאדמיניסטרטור טוב, עלולה לנצל את שדות הנפט. אין האמריקנים יכולים לראות זאת בעין יפה.

עם הצרפתים, שהם ראשית דבר אדמיניסטרטורים גרועים, שבהיותם זקוקים לכל הונם וכן למיטב אנשיהם אצלם ובגבולות ארצם, ממילא תישארנה הקונצסיות לרשות האמריקנים שירצו לשלוט על כל שדות הנפט שבעולם.

נובר רצה להתראות עם האוז. הוא הובא פנים אל פנים עם וולטר ליפמן.

מאידך נעצב נובר על שאינו יכול להתקשר עם מלקולם בלא שיעבור דרך הצנזורה. את ה’מלתחה' לא העמידו לרשותם. אני מציע לו להכניס לתוך הדו"ח שלי כל מה שיכול לענין את מלקולם.

אנו קובעים פגישה למחר בשעה 10, אצלו, 12 שדרות טרוקדרו, סליחה, שדרות הנשיא ווילסון.

הבוקר פירסם ג’ורג' ביינאמא ב’ויקטואר' מאמר ארסי על “מצב היהודים בפולין”. זהו נסיון מוסווה בצורה רעה, להאשים את הציונים באיבה לגבי מדינת פולין, ואם המקלעים יכנסו לפעולה ופגרי החללים יתגוללו ברחובות, אין להזדרז ולהגיע למסקנה על פוגרום אנטישמי.

אני הולך לשגרירות כדי להבריק לחיים, בצופן, את תמצית המאמר, בצרוף בקשה להוראות איך לפעול. מקבל את פני קפטן מסוים שאינו נראה כנשר.

אני פוגש את וורמסר, המודיע לי כי ווייצמן הבריק לו בענין דירות במלון מריס. סוקולוב יגיע רק ביום ששי.

פריס, יום רביעי, 27 נובמבר 1918.    🔗

ארוחת צהרים עם ברוגהם המתאכסן במלון קונטיננטל. מפיו אני למד שקולונל האוז חלה בשפעת ואינו מקבל פני איש. ברוגהם התראה עם אוקינקלוס אך לא עם וולטר. בשעה 10 אני אצל נובר, (Avenue du President Wiison12 ). שוב אני מוצא שם את אוהנשאן ואת נורוּנדוּקיאן, לפנים מיניסטר החוץ, ואת מר שאוט.

אני מתאר מחדש את המצב בארה“ב. מה לעשות? הלהתנגד לנסיעתו של ברטון? אין להם אומץ לכך. צריך לקוות, איפוא, ואם יהיה צורך לבקשו שיבוא לפריס, וכאן לנסות ללחצו לקיר.⁷⁵¹ צריך להוציא מפי ברטון הכרזות ברורות. צריך כמו־כן שברטון, בנוסעו לארמניה, יהא מלווה קומיסרים ארמניים. לארמנים יש מחסור, לאמיתו של דבר, הרבה יותר מאשר לנו, באנשים ובעיקר בליכוד ובאחדות. מלקולם נחשב כבוּר בשפה הארמנית וכתוצאה מכך אינו מסוגל להכיר ולהביע את רגשות גזעו. מוסדיטשיאן, הוא, המלוה את מלקולם, הנראה כאן כאחד האורים והתומים שם. בעית הכרזת העצמאות מדאיגה מאד את נובר ואת חבריו. הם שואלים אותי מה ידוע לי בענין הפרוצדורה שיש לנקוט בה, כיוון, שכפי מה שמספרים העתונים, כבר הקימו הציונים את ממשלתם. אני משיב להם, כי איני יודע דבר בענין הפרוצדורה. באשר לממשלה כביכול שהקימו הציונים, הרי זהו ברוז שהפריחו, וברוז שאיננו חף מפשע. בהודיעם, שבתוך ממשלה זו נמצאים מכס נורדו, אלברט דה רוטשילד מסוים, וכו', מבקשים להטיל פגם לגנאי על הציונות: כאילו היא מודרכת ע”י פרו־“בושים”.

אני עוזב את הישיבה הארמנית בשעה 12.45 ואץ לסעוד אצל הגב' סילבן לוי. אנו סועדים פנים אל פנים, ביחידות. שום דבר חשוב. ואולם בזמן שתיית הקפה, מופיע מר פרו [Ferraud], דיפלומט שבקריירה ומזרחן מתוך נטיה שבלב. את שתי השנים הראשונות של המלחמה עשה בארה“ב והיה לו לגועל למצוא שם ובעיקר במדינות הדרום יהודים אלזסים שבדרך כלל היו פרו־’בושים'. ואולם הוא פגש בד”ר הלר, והאיש הזה השאיר עליו רושם טוב מאד, הלה השפיע עליו שיתן ידו לציונות. ציונותו היא, בעיקר, ציונות פילנטרופית. על היהודים לצאת את הארצות בהן הם נרדפים וכו'…

פרו סבור, כי אם נהיה נבונים לא נדרוש את הבלתי־אפשרי, נקבע לנו גבולות הארץ, נכריז על חברון כבירה וכו', נוכל לזכות באהדת הכל. אני מרבה ושופע בכיוון שלו.

אנו נפרדים מתוך הסכם מוחלט למראית עין בשעה 3.30.

אני סר אל משפחת וייץ, ופוגש שם את הגברת רוזנהק בלבוש אבלים, והפורצת בבכי בראותה אותי, כיון שז’וזף המסכן אהבני כל־כך.

הגברת וייץ חושבת עצמה לחולה בסכרת. לאה שוכבת, חשה במחושי סחרחורת.

פריס, יום חמישי, 28 נובמבר 1918.    🔗

בהנהלת מלון ‘מריס’ אומרים לי, שסוקולוב והחבריה יגיעו ביום ששי בבוקר. סדרו אותם ב’גרנד הוטל'.

אני הולך לראות את ה’פטרון' בשעה 11.30, כפי שהועיד לי. שיחה ארוכה על המצב בארה"ב. הוא אינו אומר דבר בעת שאני מציין, כי כמה שלא יהיו חילוקי הדעות הקיימים בנידון שאר סעיפי התכנית, הנה כל הציונים האמריקאים תמימי דעים, כי אפוטרופסותה של בריטניה הגדולה היא היחידה שהיא רצויה. אפילו חסות אמריקה אינה מתקבלת על הדעת.

ה’פטרון' שואל מהי עמדתו של שיף. אני משיב לו, כי כיום רואה שיף בציונות את הפתרון הטוב ביותר לבעיית היהודים. ה’פטרון' אינו תמה על כך ביותר ואולם וורמסר קופץ ממקומו.

אני מגיש ל’פטרון' אשכוליות מפלורידה. הוא מבקש לדעת אם הללו הצליחו בא"י. אני אומר לו, כי רק הזנים הקליפורניים נתנו שם תוצאות משביעות רצון. הדבר מצער אותו. הוא בטוח כי בריל, שמחכים כאן לבואו לאלתר, יכחיש את דברי. כך יוכיח, כי אין אני דיפלומט, מאחר ואני אומר ל’פטרון' דברי אמת הגורמים לו כעס.

קבלת הפנים למלך ג’ורג' ומזג האויר הרע מונעים בעד כל פעילות שהיא.

מבלה את הערב עם הוייצים. אנו סועדים לבנו ב’מסבאת הפנתאון'. ניכרת השפעת שביתת הנשק. סועדים שם טוב יותר מאשר בספטמבר. יש להם מפות מבד על השולחנות במקום מפות ניר. וגם מאור. פרט פיקנטי: כמי שתיה מינרליים מציעים לך את מי מַטוני (Giessubler) כיון שאוסטריה שוב איננה ארץ אויבת.

בככר המדלן שמעתי את המעשה דלהלן: פרשים עוברים בטקס ואילו ההמון אדיש, שקט וקר. קריאות נדירות של “הידד, החיילים”.⁷⁵² פרש צעיר, שלדעתו אין חוגגים נוכחותו במדה מספקת, זורק להמון בבוז מסוים ממרום אוכפו: “הידד האזרחים”.

פריס, יום ששי, 29 נובמבר 1918.    🔗

סוקולוב, מרכס וטולקובסקי, הגיעו הבוקר. הם מתאכסנים ב’גרנד הוטל'. אני פונה שמה בשעה 10. אבל הם עודם ישנים, איזה תחנת שיירות⁷⁵³ היא זו! איום!

בשובי למלוני אני מוצא הודעה טלפונית מהאדונים הללו. עלי לחכות שעה תמימה, בדיוק מ־11.05 עד 12.05, כדי לקבל קשר עם ה’גרנד הוטל'. עם שיטת טלפונים מכוערת ובלתי מספיקה זו, נכונים רגעים יפים לועידת השלום.

ארוחת צהרים אצל Voisin עם וולטר (ליפמן). הוא אינו מרוצה מעבודתו, מן הקולונל האוז ומכל המנגנון של ווילסון. יש לו רושם, מוצדק או מוטעה, שמנסים להתפטר מכל הליברליים שבמנגנון. לאור רושם זה הוא תמה שפליכס מצליח עדיין להשאר על כנו.

הקולונל מרגיש כבר בטוב, ואולם אינו מקבל עדיין פני איש. אפילו את הובר דחו ליום שני. בינתים יצא לבלגיה. לדעתו של וולטר לא קבל הקולונל לראיון את נובר, משום שחש כבר אז בחוליו. באשר לווייצמן אין הוא סבור שנודעת לראיון זה חשיבות משום שכושר קליטתו של הקולונל כבר רווי. אולם רצוי, אף על פי כן, לנסות וליצור רושם אישי. וולטר, מצידו, יוכל בנקל להציגו בפני האוז, ואולם הוא שואל את עצמו אם טוב שיציג יהודי אחד יהודי שני ואם לא מוטב שהדבר ייעשה באמצעותו של מישהו אחר. אני מציע את גורדון או. [?Auchinclosse]. וולטר מסכים.

גרו נעשה והופך לאישיות חשובה. הוא האיש המארגן כאן את משלחת השלום. יוּ גיבסון הנו “nice fellow” ואולם אינו מבין דבר. שרפ הוא שוטה מושלם. וולטר מצטער עמדי על שלארה“ב אין כאן איש שידע לשלוט במצב הפוליטי. ברור שארה”ב מאבדת מיוקרתה, ובעיקר מהשפעתה.

וולטר מצטער כמו כן על ענין המשלחת של ברטון. אין הוא יכול להשיג כיצד הוחלט על דבר כזה מבלי שישאלו בעצתו של ברנדייס. זו דרכו של ווילסון.

וולטר מצידו הגיע לאותן מסקנות שהגעתי אני, דהיינו, כי החשדות של ארה“ב לגבי מה שקרוי האמפריאליזם הבריטי הם ביסודו של כל הרע הזה. התוצאות: כי ניתן יותר כח לצרפת, כי האינטרסים של ההון הגבוה הולכים ומקבלים משקל מכריע ומאידך שמים לאל את התקוה לכרות שלום שיהא דמוקרטי באמת. בצאתנו מאצל Voisin כדי לגשת אל משרדו של וולטר (4, Place de la Concorde) אנו נעצרים ברחוב רויאל ע”י שלשלת חיילים. ע"י כך אני מצוי בשורה הראשונה ורואה את המלך ג’ורג' ואת פואנקרה במרכבתם במרחק 10 מטרים ממני. ואם תהרהר בדבר, הנה אחרים חכו שעות על שעות ולא היטיבו כל־כך לראות את התהלוכה כמוני. לזה יקרא צדק!

נובר קובע לי ראיון לשעה 3. הוא מגיע רק בשעה 4 בגלל התהלוכה המלכותית, בחברת כַּנֵסשאן. המשלחת הלאומית הארמנית, על כל חבריה, בקרה אצל מר גוט ב־ Quai d’Orsay על מנת להבהיר את המצב והנה מה שנודע להם.

משאלתה של צרפת היא, כל סיליציה וכל חלק המחוזות של סיואס ועד צפונית לסיואס ומשם קו המתמשך צפונה מהרפוט ועד לגבול הרוסי.

מדרום, קו עינתב דרומית לדיארבקיר, ופניו אל המזרח.

מכרות ארגנה ושלשה מן המחוזות התורכיים חוצה לסיליציה. סלחו על המועט! אם הארמנים רוצים להיות עצמאיים לחלוטין לא ישארו בידיהם אלא שלושת המחוזות עם טרביזונד שעל שפת הים השחור, והאפשרות להתאחד עם הרפובליקה הארמנית שבקוקז.⁷⁵⁴

אם בניגוד לזה, יסכימו לבוא תחת חסותה של צרפת באמת, יותרו להם על ששת המחוזות, כאשר גם על סיליציה, בתנאים:

1. עזרת צרפת תתבטא במנוי נציב עליון צרפתי ממונה על עניני חוץ.

2. ראש המשטרה וקציניה יהיו צרפתים.

3. חנוך העם יעמוד תחת פיקוחה של צרפת.

אחד מחברי הועדה הזכיר משהו על אוניברסיטאות ארמניות, מר גוט מבלי שיתנגד לכך הוסיף בפשטות: “כן, ואולם אנו נשלח לכם מורים ואתם תשלחו את בחוריכם להשתלם בצרפת”.

צורת השלטון של ארמניה זו תהיה רפובליקאית עם שיטת בחירות שתקבע, אבל, בלא פרלמנטריזם.

“הכחדה עצמית” של ממש ולא “הגדרה עצמית”.⁷⁵⁵

גוט אינו רוצה אפילו, שיגבילו את תקופת העזרה הזו ומתנגד שיקבעו מעכשיו את מספר השנים: “עד שתהא הארץ בשלה”. ברם עם סיוע צרפתי מסוג זה, תשיג ארמניה שויון עם צ’כוסלובקיה (סלובקיה). מצב זה דוחף את הארמנים להסתייג עוד יותר, עליהם להכריז על עצמאותם ואזי יראו את התוצאות מכך. בוגוס מכיר את קלמנסו מזה שלושים שנה. הוא נגש אליו. קלמנסו משיב, כי אין הוא יכול לענות בשם הממשלה ואולם הוא משמיע כי הארמנים ייטיבו לעשות אם יעמידו את העולם בפני עובדה קיימת. הוא מבטיח לדבר על הבעיה הארמנית עם ללויד ג’ורג', ביום ראשון, לכשיהיה בלונדון. ואולם הוא מפליג למחרת בערב ולארמנים אין כל אפשרות להודיע על המתרחש לא לנציגיהם ולא ל־F.O.. אני מיעץ לנובר, שיכין את מכתביו, ומבלי שאוכל להבטיח לו משהו, יכול הוא לצפות לאפשרות שאמצא לו שליח. הוא שואלני מיד אם אני בעצמי אהיה השליח.

נובר רוצה לשמוע דעתי בשאלה דלהלן: שאוט ועמו אחרים מבקש לומר בהכרזה, כי הארמנים יושבי ששת המחוזות יצטרפו לאחיהם שברפובליקה הקוקזית. אני מסב תשומת לבו עד כמה מסוכן יהיה הדבר ועשוי להסב מהם את אהדת אלה המתנגדים או החושדים באותה רפובליקה. אני מפתח נוסחה האומרת, כי לכשיאפשרו זאת המסיבות, יתאחדו החלקים השונים של האומה הארמנית כדי להקים וליצור את ארמניה השלמה, אחת שאינה ניתנת לחלוקה, וכו'. נוסחה זו מוצאת כל כך חן בעיני נובר עד כי הוא מבקשני להעלותה מיד על הניר. אני אומר לו עד כמה מחמיא לי הדבר בזכרי כי קרומר היה אומר על אביו כי ידע טוב מכל אחר לנסח נוסחה בלשון הצרפתית.

אני סר אל סוקולוב ומוצא שם את מרכס ואת טולקובסקי: אני מוסר להם על כל מה שעשיתי ועל מה שנמצאתי למד ומביא בפניהם את כוונתי לילך מחר בעצמי ללונדון. יהא בזה משום שרות לארמנים ויחד עם זה נוכיח לידידינו האנגלים, כי אין אנו נסוגים מפני קשיים, לכשמדובר בהגנה על האינטרסים שלהם. הם מסכימים עמי, שהדבר עלול לשרת אותנו. הוחלט שמחר אעשה את הדרוש כדי לצאת מיד ללונדון.

פריס, שבת, 30 נובמבר 1918.    🔗

הבוקר פגישה עם ברוגהאם המודיע לי כי בוליט⁷⁵⁶ יבוא עם משלחת השלום. הדבר גורם לי עונג רב. נוסף כאן ידיד. ברוגהאם מרוצה, על שקבל הבטחת מנהלי המוסדות הקואופרטיבים, בלונדון, לשלוח לארה"ב את כל המנהלים והמדריכים שיהא בהם צורך שם.

ברקוף הצעיר סר לראותני כדי לשמוע מפי אם יתכן למצוא לו מקום עבודה כרופא בהמות בארץ ישראל. אני מסביר לו, כי מקומות עבודה ארוזים, המחכים לבעלי תארים, אינם קיימים שם. יש להסתכן ולבוא, וללחום, כי רופאי בהמות מרוסיה, מאמריקה, נכונים לבוא. אלה האחרונים הם דוברי אנגלית – יתרון ראשון. הם משתדלים לסגל להם גם את העברית, זוהי התחרות על מנת להצליח. בתנאים אלה יכול גם הוא לנסות. אין הוא נראה כמי שנשא חן הדבר בעיניו. מילא!

מרכס מוסר לי את הדו"ח של סם⁷⁵⁷ על מצב התחנה.⁷⁵⁸ הכל נהרס! נגמר!!

אני הולך אל הרוזן סַליס בשגרירות לצורך האשרה. אדיב כדרכו, הוא מבטיח לי להכין הכל לשעה 5 אחה"צ. הרכבת תצא ב־10.15 לבולון. אם נתפוש את האניה, אוכל להיות בלונדון מחר בשעה 14. אני נגש אל המשלחת האנגלית, 30, שד. מרסו, לראות את לורד הרטינגטון שיעזור לי להשיג תא שינה. הרטינגטון הנו בלונדון; אני פונה אל מיג’ור לבּוּשֵר, שהנו יהיר וחצוף, וכרגיל אינו רוצה לנקוף אצבע.

משם אני סר אל נובר 12 שדרות הנשיא ווילסון. הוא נפעם כשאני מודיע לו שהוחלט שאני אסע ללונדון. אינו יודע כיצד להודות לי.

אמש הוסכם על הנוסחה הסופית והבוקר נמסרה הכרזת העצמאות לידיו של קלמנסו. היא תמסר גם לידי סונינו (שהגיע הבוקר עם אורלנדו והיוצא הערב ללונדון בחברת קלמנסו, פוש, סטפן, פישון, וכו').

ב־5.30 אצל סוקולוב. אני נפרד ממנו והולך למלון שם מוסר לי נובר את המסמכים שעלי ליטול עמי. במברק צופן הודענו לחיים, שברצוני לראותו, כאשר גם את מלקולם, מחר אחה"צ. בבית הנתיבות⁷⁵⁹ אני נפגש עם לורד דלמיני החוזר מארץ־ישראל בתור “King’s Messenger”. לא יכלתי להשיג מטה בדרך חוקית אולם משהבטחתי 10 פ' דמי שתיה מיד נתגלתה מטה פנויה שהועמדה לרשותי.

בולון – לונדון, יום ראשון, 1 דצמבר 1918.    🔗

ישנתי אך מעט, אבל היטבתי לנוח. הרכבת התאחרה בחצי שעה בלבד. אנו מגיעים בשעה שמונה פחות רבע, מכיון שהאניה לא תפליג לפני 9.30, שעתנו לפנינו, איפוא, לצורך פת שחרית. וכו'.

ביקורת המכס אינה קפדנית בדרך כלל. באשר לי אני עובר ללא ביקורת בהציגי את הדרכון הדיפלומטי שלי.

בשעת בדיקת הדרכונים אירע אינצידנט משעשע. קפטן בלגי רוצה בכל מחיר לעמוד בראש התור של בעלי זכויות. אני מפנה לו מקום, תוך הערה כי השעה אינה דוחקת וכי אין צורך להדחק יתר על המידה. ואולם הוא עומד על שלו כי יש לו זכויות ותארים מיוחדים. “All right, go ahead”. בדיוק ברגע זה, וכאילו מעשה בכוונה, קורא הממונה על הבדיקה בשמי שלי ומעבירני על פני כל התור, בהסבירו, במבטא אנגלי מעודן, כי אני “אדם חשוב מאד”. מה היתה הבעת הפרצוף של הקפטן הבלגי!

מיג’ור לבושר טלפן, איפוא, לבולון, למרות שהעמיד פנים נזעמים. ספינתנו טובה יותר מזו שהסיעתנו ביום ראשון שעבר. ואולם מזג האויר קר יותר וגם התנוֹדדות האניה רבה יותר.

יצאנו את בולון לפני שעה 10 והגענו לפולקסטון לפני 12. ואילו ב’תחנת ויקטוריה' נמצאנו בשעה 2 בדיוק. אין כל אפשרות למצוא מונית. אני נוסע אל ווייצמן ברכבת תחתית ובאוטובוס ומגיע אליו בשעה 2.30. חיים נרגז מאד. רק לפני כשעה טלפנו אליו ממניסטריון המלחמה ומסרו לו את תוכן המברק שלי, המודיע על בואי, והוא סבור כי משהו יוצא מגדר הרגיל התרחש בענינינו. אני מרגיע אותו ומבקש לדעת בענין מלקולם. אין למצאו. אני מרצה באזני חיים על המצב הארמני. בהעדר מלקולם, אנו מזמינים את הקוביאן, המתגורר בדיוק מולנו, ואנו משוחחים עמו. לבסוף, אנו מצליחים לגלות בית, שם מחכים למלקולם בשעה 5. אנו מבקשים לאמר שם לשלוח אותו אל הקוביאן מיד לכשיבוא. אני עצמי פונה שמה ב־5.30 לערך, מוצא את הגברת הקוביאן ואדם מסוים בשם אגופיאן. אני עוזב לערך, ב־7. מלקולם טרם הופיע. כן, כדאי היה להטלטל, שעה שהמעונינים עצמם כל כך אדישים וקרי מזג.

בשעה 9.30 שוב הודעה טלפונית מהקוביאן. הם הועידו את מלקולם ואת פיצמוריס⁷⁶⁰ יחדיו והם מבקשים ממני לבוא. אני מרצה באזניהם ארוכות ואנו מחליטים על הפעולה בה יש לנקוט.

1. להודיע לבלפור עוד הלילה, כי הדבר נוגע למצב המדאיג עבור ארמניה.

2. בתפקידי כאיש המשלחת של הממשלה הבריטית אין אני רשאי לשמש בלדר של הארמנים. אולם, זכותי היא וחובתי להמציא ידיעות ללא דיחוי לממשלתי ולמנהיג הציוני שלי, ווייצמן, שעליו להתראות מחר בשעה 4 אחה"צ עם בלפור. אני אלך עמו ואציג לפניו את ענינה של ארמניה, בהגישי, כאסמכתא, את המסמכים של בוגוס.⁷⁶¹

אנו נועדים עוד אצל ווייצמן לצורך ה’קונספירציה' ונפרדים לאחר חצות.

לונדון, יום שני, 2 דצמבר 1918.    🔗

יום רע. טלגרמות רבות המודיעות על התרחשות פוגרומים חדשים בגליציה ובפולין.

השכם בבוקר אני אץ לעשות צילומים לדרכוני החדש ואני מבקש את פורבס להכין לי דרכון חדש עם אשרה דיפלומטית לצאת מחדש מחר.

פגישה עם גריבון. כיוון שאחה“צ ישתתף בישיבת ‘הועדה למזרח התיכון’, אני מוסר לו על הנעשה ועל תביעותיה של צרפת בענין ארמניה. גריבון מאושר על שנודעו לי דברים כה רבים ועל שנטלתי יוזמה לחוש הנה. ברם אין הוא רוחש אמון לארמנים. הם הנם לגבי דידו “בכיינים” ו”שקרנים". הוא יכול, אומר הוא, לסמוך תמיד על העובדות הנמסרות לו על ידי ווייצמן, או על ידי. ואנו, אין אנו מזילים מעולם דמעות. שונה הדבר עם הארמנים.

אני מוסר לגריבון את כתב הבקשה להסדר של עוזרינו לשעבר. בשעה 4 אצל בלפור, שאינו יכול לקבל אותנו. חיים מתראה עם מר ג’ורג' קלארק ועם דרומון. הבוקר ועד מאוחר בערב, הצטופף קהל רב בדאונינג סטריט כדי להריע לכבודם של פוש וקלמנסו.

בלפור דוחה את הפגישה ליום רביעי. שוב לא אוכל לנסוע לפני יום חמישי ויותר בבטחה, ביום ששי.

לונדון, יום שלישי, 3 דצמבר 1918.    🔗

מזג אויר נפלא. רך ונעים. אנו מטיילים בלי מעילים. ישיבה מצומצמת עם חיים ויוליוס סימון. הוחלט לשלוח מברק לברנדיס ולבקשו לבוא יחד עם פליכס.

אני מתראה בערב עם גריבון בענין הסכם סייקס–פיקו. אין הוא יכול למסור לנו את ה’פמפלט' האחרון, המכיל את משאלותיה של אנגליה, אבל הוא מראה לי את שתי המפות. הקודמת, זו של סייקס–פיקו, והחדשה והסופית אשר לפיה חצי האי סיני “debatable”⁷⁶² (בינינו לבין מצרים). ארץ ישראל ממערב הירדן הנה יהודית. באשר לעבר הירדן מזרחה, מניחים לנו ולפייסל להחליט בדבר כטוב בעינינו. מהליטני ועד טריפולי והלבנון “debatable” עדיין בין שתהא זו מדינה אוטונומית או מרחב [השפעה] צרפתי. ארמניה תשתרע מדיארבקיר צפונה ותכלול גם את סיליציה וגם את אלכסנדרטה וטרביזונד. תורכיה נשארת! זו שערוריה.

אני מסביר לגריבון את מצבנו: מנקודת מבט איסטרטגית אין בריטניה הגדולה יכולה להרשות לצרפת להשתקע בסוריה. יהא בזה משום גרוש אויב חלש, תורכיה, על מנת לפנות מקום לחזק. סוריה תספק צבא של 300,000 איש אשר נגדם יהא צורך לשמור על תעלת סואץ בקביעות. מהצד היהודי: שוחטים אותנו בפולין. אין אנו מקימים רעש על כך, כיוון שאנו מקוים להצליח להביא לעמנו: ארץ! אם [ארץ] זו לא תנתן לנו, ירד חיננוּ, המנהיגים, והעם כולו יהפך לבולשביק. אם עלינו להשאר “מחוסרי מולדת”, הרי שטבעי הדבר, כי נהיה לאויבים המושבעים של המולדות כולן.

גנרל טווייטם ה־D.M.I. החדש, נכנס אל גריבון ואנחנו משוחחים קמעה. הערב בבית ווייצמן, עם מלקולם, פיצמוריס ויוליוס. מדברים ודנים בהקמתו של ה־“Provisional National Council” היהודי. כשעוררתי שאלה זו למחרת היום, בו הוכרו הצ’כוסלובקים כנמצאים במצב מלחמה, התיחס אלי סוקולוב, המתנפח, כאל “מבעיר בערה”.

לונדון, יום רביעי, 4 דצמבר 1918.    🔗

לחיים היתה שוב פגישה עם סר לואיס דיין שהיה מלווה ע"י חברו סר ג’והן בוטון.

הם מציעים תכנית השקאה בארץ־ישראל מן הליטני(?) שתעלה ½7 מליון, תספק עבודה ל־150,000 פועלים יהודיים ותאפשר יישובם של 5 מליונים יהודים במשך ארבע שנים. אופינית היא דרך זו לחיים, לנהל ענינים. תחילה הוא עצמו נושא ונותן עם אנשים על בעיות שאינו מתיימר אפילו לדעתן. אחר כך יביא את הענין בפני אנשים מוסמכים ואחראיים. אכן, הוא לא ילמד לעולם להשאר במסגרת הקונסטיטוציונית ולעבוד עם שותפים הנושאים באחריות.

טלגרמה ארוכה מאידר, בה הוא מבקש, בין השאר 65 אלף לירות לצורך “עבודת שיקום וקימום”, “עבודת יעור נרחבה, אקליפטוסים וכו,”. בנוכחותו של יוליוס סימון, אני מסב שוב את תשומת הלב לשיטה המכוערת שמצאה לה מהלכים לסחוט ע“י דרישות במברקים לאקוניים סכומים עצומים לצורך תכניות שאין איש מכירן. אחרי ככלות הכל, לא די בסמכותם של דב כצנלסון ורחל לישנסקי כדי להכנס ולהתחייב, אלהים יודע לאיזה תכניות פנטסטיות. אני מצהיר גלויות, שאתנגד למתן פרוטה גם אחת, בטרם נכיר את התכניות. יוליוס מסכים לדברי. אנו דנים בבעית ה־”Provisional National Council". מי יכלל בו? חיים קורא בשמו של לורד רוטשילד. זהו למראית־עין, אבל באמת מי יהיה בו? חיים סבור שהוא, אני ויוליוס, שלושת הנוכחים. הדבר נראה לי כחנופה בלבד. נוסף עליהם סוקולוב, אוסישקין, דיזנגוף, יעקבסון, יעקובוס כהן, אחד העם, ברנדיס, פליכס ומק ועוד שנים או שלשה (כנראה דב כצנלסון, כפי שמציע חיים).

בשעה 3.15 אני הולך לראות את הגנרל מקדונו ואני מתאר לפניו את המצב בארצות הברית ובפריס. הוא מבטיח להגיש לנו עזרה בכל מצב שהוא.

לחיים היתה שיחה ארוכה עם בלפור והוא חוזר מאצלו מרוצה. בלפור סבור שאין להיות מודאג יתר על המדה לנוכח עמדתה של העתונות הצרפתית. הוא לא שמע אפילו צרפתי אחד התופס עמדה אחראית, מתנגד לציונות.

נקוה כי הנו צודק. ואולם משרד החוץ [Le Quai d’Orsay] היה מאז ומתמיד מעמיד פנים מתחפשות. הוא עלול להכנע בעל כרחו “ללחץ דעת הקהל” לאחר שהוא עצמו הכין אותה.

ב־6.30 אצל גריבון. התזכיר שהגשתי היום, המיעץ לשלוח את ז’בו ואת אלכ. לארה"ב⁷⁶³ נמסר למוסמכים בדבר וגריבון מקוה כי בקרוב יוחלט על כך. גריבון שבע רצון, בהאמינו כי מצא אמצעי להרוס את הסכם סייקס–פיקו. נאמר שם בבהירות “Provided the cooperation of the Arabs is secured”. על סמך זה אפשר לומר כי הערבים מסרבים להשתתף ולהחזיר את כל הבעיה אל שולחן הדיונים.

לונדון, יום חמישי, 5 דצמבר 1918.    🔗

בצהרים אני מושך עמי את חיים לבוא אל גריבון. אני למד כי הצרפתים שלחו את הקולונל לורנס לכל הרוחות כשבא לקבל פני פייסל. טוב יהיה אם יקנחו מפרק לפרק את חטמו של זב־אף זה.

קולונל ברמון מן המשלחת הערבית,⁷⁶⁴ שנהג תמיד לדבר בגנותם של אלה והיה אומר כי הם ראויים לתליה וגרוע מזה, עומד כיום בראש ועדת קבלת הפנים של פייסל. במרסיי הריעו לכבוד פייסל ודברו סרה בציונים. פייסל הניח לדוברים ואולם לכשסיימו, הכריז, כי הוא והציונים הולכים יד ביד וכי חילוקי הדעות העלולים להתגלות “בין בני דודים”⁷⁶⁵ יסתדרו “בתוך המשפחה עצמה”. איך נראו פרצופי הצרפתים!

עכשיו מוליכים את פייסל לטיול במץ ובשטרסבורג. שפיר, ואולם פייסל מכין להם הפתעה. הוא ישא נאום בו יאמר, כי הוא מיטיב להבין לרוחם של האלזסים המשוחררים, בהיותו ראש לאומה מדוכאה, העומדת על סף שחרורה וכו'.

אנו קוראים המסמך שנערך ע"י ה־F.O. בחלק ה־commitments⁷⁶⁶ ומשאלות, שם נאמר בנוגע לארץ ישראל: “הקלות הגיוניות להתישבות (קולוניזציה) ליהודים”.⁷⁶⁷ זה אינו מספק אותנו. הנה מה ששבח לורנס, באזני חיים כהצהרה מהמשביעות רצון ביותר “about a Jewish Palestine”.

הקולונל ברמון אמר כביכול ללורנס שהאנגלים הם שהמציאו את הציונות כדי שתהא להם אמתלה להחזיק בארץ־ישראל.

בלכתי לסעוד בחברת הגב' ווייצמן אל חדר האוכל של ה’ריץ' אני נתקל בלואיס שטרוס, מזכירו הפרטי של הובר. הוא מספר לי שפגש במר רוז מסוים, מה־י.מ.ק.א., שעבר דרך מדינות אירופה המרכזית בהתפוררות. הוטל עליו, ע"י המדינות הקטנות החדשות, לטעון לענינן. זהו טיפוס פנטי, המתיחס ברצינות רבה אל עצמו והמאמין, כי אלהים הועידו להביא את האמת לעולם. הפולנים הם שחינכוהו, וכן מוצא הוא: כי “הפוגרומים היו מוצדקים”. הוא הלך לאמר זאת באזניו של קולונל האוז, שעמו קיים ישיבה ארוכה בנוכחות וולטר וגורדון.

כאן שוחח עם אנשים ממשרד החוץ “אבל נוכח שסתמו לו את הפה לאחר שמשרד החוץ הנו כפי שהדבר נראה, קן של ציונים”.⁷⁶⁸ קל לתאר מה היתה הרגשתו של מר רוז, כשהצהיר לו שטרוֹס, לאחר שהקשיב בסבלנות לדבריו, כי הוא יהודי.

חיים התראה עם מר איילרו ושוחח עמו ברצינות על משאלותינו. מסתבר שהוא כבר הוכנס לגוף הענינים ע"י בלפור והוא תומך בתביעותינו.

ארוחת ערב עם שטרוס. אני מדבר באזניו ציונות. הוא נרגש. הוא מספר לי כי הרוזן הרודסקי ביקר אצלו אחה“צ והביע את חששותיו כי הדו”חות המסולפים על הפוגרומים עלולים להזיק לפולנים באמריקה ולהפחית את הסיוע. שטרוס הרגיע אותו. הסיוע לא יופחת, הוא פשוט יעבור מן העולם, הואיל והיהודים הם הנדבנים הגדולים ביותר ובידיהם מצוי אף הפיקוח על האשראי שפולין תהא זקוקה לו.

דבר זה גרם לשינוי מידי בנימת הדברים של הרוזן.

שטרוס מספר לי הרבה דברים מענינים על חשבונו של הובר, הנערץ בעיניו. מסתבר, ש’הבושים' יפו־כחם של פון־לאקן והד"ר ריטש ואילו האוסטרים, אחד בשם הילפריך, לנהל משא ומתן עם הובר בענין משלוח מזון לגרמניה ולאוסטריה. עם זו האחרונה יכנסו במשא ומתן ואולם את הנציגים הגרמנים שלחו לכל הרוחות. אכן, אידיוטים הנם באם מסוגלים היו לשלוח אל הובר את פון־לאקן.

הובר עצמו ניגש בעודנו משוחחים. הוא מתענין במהלך ענינינו, ומביע בטחונו, כי סופנו לזכות במאבק. הוא מרגיע אותנו, כי אל לנו להבהל מעמדתה של עתונות מסוימת. “לא פגשתי בשום מקום התנגדות לציונות.⁷⁶⁹ מה שאתם זקוקים לו, הרי זה כ־12 או כ־15 אישים בחיק הממשלות השונות, לגיבוי ענינכם, ויש לכם הרבה יותר מזה. מאידך איש אינו יכול להתנגד לאנשים הרוצים לשוב לביתם לגרום לגידול שתי מידות חטה במקום שם גדלה מדה אחת בלבד, והרוצים מעל לכל למלא אחרי צוי כתבי הקודש”.

לעולם לא נוכל להעריך למדי השרות ש’כתבי הקודש'⁷⁷⁰ הביאו לנו.

שטרוס שואל אותי מה לעשות כנגד הפולנים. לשלוח צבא אני אומר לו. הוא הדבר שביקש הרוזן הרודסקי. הוא היה רוצה לפחות שתי דיויזיות, אחת אנגלית ואחת צרפתית.

לונדון – בולון, יום ששי, 6 דצמבר 1918.    🔗

לאחר כל ההכחשות של הפולנים, הנה מודיעים כי אחזו באמצעים חריפים בלמברג. 60 עושי פוגרום הוצאו להורג כביכול. הממשלה תשלם דמי נזקים. יבחנו דבר משלוח ועדת חקירה בין לאומית. אני כותב לחיים כדי שנהיה מיוצגים כהלכה בועדה זו.

בבית הנתיבות תכונה רבה. איני יודע מה הסיבה לכך. ואולם הנה מופיע ברוגהם, מוטרד מאד. הוא מלוה את מסריק ‘במכוניתו הפרטית’.⁷⁷¹ הכנות אלה הן איפוא לכבודו של נשיא צ’כוסלובקיה. הידד!

מסריק מופיע עם בני פמליא מועטים. הליכותיו נאות מאד. הוא פשוט וטבעי כדרכו. מגבעת־עיר רגילה. ללא כל יהירות.

מחלקת אנשי צבא באה להצדיע לכבודו. מוסיקה, דגלים וכו'.

הפעם ספינתנו נאה. נושבת רוח, מזג האויר קריר ואולם הנסיעה טובה.

אני פוגש את הד"ר וינברג ממכון פסטר של פריס, שבא ללונדון ביום ראשון שעבר, בעת ובעונה אחת עמי, ושנפגש עם ווייצמן ועם קרנסקי בבית גַבְרונסקי. יהודי רוסי, מר נפש, ברם, יהא ערכו המדעי מה שיהיה, כיהודי אין הוא אישיות כלל וכלל. אף על פי כן נראה לו כי ווייצמן הוא יותר מדי אנטי צרפתי וכי עמדה זו היא מוטעית מצידו.

שיחה קצרה עם מסריק. אני אומר לו עד כמה הבשורות על הפוגרומים בפולין גורמות לנו דאגה, ואולם איני סבור, שעלי לשים דגש במיוחד על התנהגותם של הבוהמינים מפרג. מסריק מסכים עמי שהפולנים אינם ראויים לאמון, לעתים קרובות דיבר באזניהם על הבעיה היהודית. אין לצפות לשום דבר מהפולנים.

פרט תמוה ומענין: לכשהתראיתי עם מסריק בוושינגטון בחברת השופט מק, שכחתי זוג כפפות. הוא שמר על כפפות אלה והוא מטלטלן עמו במזודתו על מנת להחזירן לי בהזדמנות. אכן, זהו כוח זכרון!

ארבע שעות עלינו להרוג בבולון. לקשרי תחבורה גרועים אלה יש רק נימוק אחד: יש להפעיל את מסחר סככות השתיה והמסעדות. איזה מחירים! 0.65 פר' עבור תפוח־זהב עלוב, בבולון.

הפרופ. שטרלינג, שחזר לונדונה ביום ראשון שעבר, הולך שוב לפריס עמנו היום. ל־ R.T.O ⁷⁷² יש עבורי מטה שמורה ברכבת. כפתור ופרח!

פריס, שבת, 7 דצמבר 1918.    🔗

מסריק מתאכסן ב’מריס'. אני נתקל בקשיים לקבל את חדרי. אני הופך עולמות ובסופו של דבר מאכסנים אותי בצורה גרועה.

אנו באיחור, תחת להגיע ב־6.45 אנו מגיעים ב־9.30. אני אץ ל’גרנד הוטל‘. מרכס חזר ללונדון לעסוק בעניניו, לאחר שפרצה אש באחת מחנויותיו. טולקובסקי וסוקולוב לא עשו גדולות. סוקולוב סעד פעמיים בחברת הברון. הוא התראה עם גוט, עם אש ופרופ’ וֵרן. ביום שלישי יסעד בצהרים עם פישון. כיון שהאדונים הללו טרודים, אני קובע עמם פגישה למחר בבוקר ב־10.40.

אני הולך לראות את וולטר [ליפמן]. זה עכשיו קיבל שתי מפות (ודו"ח שעדיין אינו בידיו) המגבילות את אזורי ההשפעה במזרח ושנשלחו ע“י קונסול ארה”ב בסלוניקי. מבט עין חטוף יוצר בי רושם, כי הענין הוא בטופס של ‘הסכם’ סייקס־פיקו, בשינוי מה. קובעים פגישה לשעה 4 כדי לקרוא את הדו"ח.

וולטר מודיע לי, כי הממשלה עומדת להוציא לאור ביוליטין יומי המיועד לקריאה ע"י 15–20 אישים ושיכיל את החדשות שנועדו ליצור חות דעת בלב הנציגים שבועידת השלום. הוא מבקשני לסייע לו בעריכה. מסכים. אבוא בשעות קבועות בכל יום לעבוד אצלו, או עמו.

קובע פגישה עם נובר לשעה 5.30.

מביא בשעה 4 לוולטר את מכתביו של נובר אל מלקולם. וולטר יוצא מכליו – אולם מה לעשות? הוא מציע שאערוך תזכיר ובשעת הצורך אתראה עם קולונל האוז.

נובר מציע לי לפרוע את דמי הוצאות הנסיעה ללונדון. מובן מאליו שאני מסרב. הוא השיג מאחד דו־שאטל, גובה פיננסי במחוזו, דו“ח שזה הגיש אתמול למועצת ה’אקסיון פרנסז בחו”ל' והמורכב מסנטורים וכו'. דו"ח זה מעיד על מטרות הספוח של צרפת בסוריה.⁷⁷³

המועצה הארמנית מתכנסת. אני משמיע באזניהם את הדו“ח שלי. אני מנסה להבין מפיהם מה יש בדעתם לעשות, במקרה שצרפת תורשה, ע”י ועידת השלום, לבצע את תכנית גוט בארמניה. מה דעתם על שתי התגובות דלהלן?

1. ארמניה חופשיה ועצמאית בערבותן של המעצמות, דוגמת יוון מאז שחרורה?

2. ארמניה קווקזית תחת חסות אנגלית, על מנת להביא אזון לארמניה תורכית תחת חסות צרפתית?

פתרון 1 אידיאלי.

פתרון 2 רע ביותר. ואולם מנוי וגמור עמם לדחות בכל כוחותיהם את תוכנית גוט.

פריס, יום ראשון, 8 דצמבר 1918.    🔗

בשעה 10.30 אצל סוקולוב. אנו משוחחים קמעה ובהפסקות חוזרות מופיע ישראל כהן ואחריו רוזוב. סוקולוב נמצא במצב של פלירט עם הברון ואשתו של ג’ימס. הזקן קוצף יותר ויותר כנגד חיים ולעומת זה שופע ידידות כלפי סוקולוב ובתו. בין יתר הדברים העלה סוקולוב עם ה’פטרון' את בעיית הנציגות היהודית בקונגרס השלום. ה’פטרון' הרהר מיד בטפוסים הנושאים שמות בעלי צליל, לואיג’י לוצטי כדוגמה. סוקולוב אינו רואה את הסכנה הנשקפת מאפשרות שנהיה מיוצגים למען העלאת התביעות הלאומיות ע"י אישים בלתי לאומיים. הסיכון, ללא צורך, שבו נסתכנו עם סילבֵן לוי חייב היה, לכאורה, להספיק.⁷⁷⁴

מזגו של סוקולוב מביא בי רוגז רב מדי. אטיות זו, אדישות זו של דיפלומט זקן, שקהו חושיו, מעצבנים אותי. בסיכומו של דבר הוא כאן זה למעלה מעשרה ימים ומאומה לא נעשה.

פריס, יום שני, 9 דצמבר 1918.    🔗

הולכים עם טולקובסקי ורוזוב לראות את מ. ארונוביצ’י המוותר לנו על משרדו. זהו בית עסקים חשוב למדי. שכר הדירה 36,000 פרנק לשנה. חוזה לשלוש שנים. ארונוביצ’י מסכים לתת לנו 6,000 פר' לשנה, למשך שלש שנים. ציוני. יהודי מבוטוסַני.

לויטננט רייאל סר לראות את סוקולוב. הוא מטפל כיום בעתונות הצרפתית והוא מודאג מיחסה העוין של זו לגבינו. הוא מציע לנו את שרותו, ציוני נאמן שכמותו, כאשר לא היה מעולם.

אני כותב דו"ח לחיים ומוסר אותו באמצעות השגרירות.

אני מקבל מאוהנישאן את הדו“ח ע”ד אירגונה של סוריה. זהו דו"ח גדוש, המסתמך גם על הסכם סייקס־פיקו וגם על כל יתר שיחות של משא ומתן דיפלומטי וחשאי.

לאסוננו אין סוקולוב הפלגמטי מתייחס לכל אלה ברצינות. הוא מתייחס ברצינות, אבל ברצינות רבה, רק לעצמו. מנופח שכמותו!

פריס, יום שלישי, 10 דצמבר 1918.    🔗

בשעה 10.00 אצל סוקולוב, אין לעשות עמו דבר. הוא רוצה שיתאמצו להמציא לו חדשות וכל טרחתו תהיה להוכיח ש“אין לזה כל ערך” ואז ישוב ויתחפר במאורתו. אני יוצא מאצלו בבחילה. במלון מתפנית לפתע דירה בת 4 חדרים וטרקלין. 250 פר' ליום. אני שוכר אותה מיד עבור סוקולוב, כיון שרבים הם הקופצים חסרי הסבלנות. אני בוחר לעצמי את החדר שבפינה עם כניסה מיוחדת.

אני מספר לטולקובסקי על ההעזה שלי והוא נופל משמחה על צוארי, מאושר שיוכל סוף־סוף לעקור מה’גרנד הוטל'.

אני סר לראות את רייאל בענין הכרטיסים למחר ל’גומון פאלאס‘. הוא מסב את תשומת לבי למאמריו של שוקרי גאנם ב’מַטֵן’ ולמאמר אחר ב’אֵקְלֵר': “צרפת חייבת לארגן את סוריה”. לשכת המסחר של מרסיי היא התוססת ומתרגשת – לא בלי הוראות מגבוה.

נפגשתי עם אדמס, סופר ה“טיימס”, המבקש לידע את דעתי על מאמרו של ג’אנם. אני נשמר, כמובן, מלחוות לו אותה. ואולם אני משמיע באזניו את הפתגם המצרי על פגישת הנחש והסורי. אני פונה והולך אל וולטר, לו אני מוסר את הדו“ח הצרפתי על ארגונה של סוריה, כדי שיכין ממנו העתקות. אני קורא את הדו”ח של קונסול ארה"ב בקושטה לשעבר על מה שאפשר לעשות מתורכיה, המבוסס כולו על נתוח הרצאה של אנדרה מנדלשטם.

אני הולך לרחוב רֵקָמְיֵה מס. 3, לבית הליגה הצרפתית ללמודים אל הראשונה בשתים עשרה ההרצאות בהוראה דיפלומטית, שירצה ויקטור בֵּרַר. הרצאה ראשונה זו מתקראת “השלום הצרפתי”. במכתבי לחיים אני מביא נתוח ההרצאה.⁷⁷⁵ זהו רעל מזוקק ביד חרוצה מאד. “ציונות, קונצפציה תורכית של האומה”!

ארוחת ערב עם ברוגהם⁷⁷⁶ אצל ואטל, הוא סבור שבאנגליה רוקדים על הר געש וכי בעוד ששה חדשים תפרוץ שם מהפכה.

הוא התראה הערב עם קולונל האוז. מסתבר, שהקולונל נגוע מאד בשפעת שלו. האוז ציוה עליו להבריק ללינקולן קולקורד לבוא מיד. כיון שבוליט וודאי יגיע עם הנשיא, יהיה בזה משום הרכב ה־“»Old Gang” מחדש.

פריס, יום רביעי, 11 דצמבר 1918.    🔗

בשעה 10 מבקר אצלי טולקובסקי. מסתבר שפשעתי פשע של ממש על שהעיזותי ליטול לעצמי אחד מחדרי הדירה השמורה עבור סוקולוב. כיון שיש לדאוג למגורים לרוזוב, מבקש טולקובסקי לדעת, באיזו רשות שמרתי חדר לי לעצמי. הוא מעטה על שאלתו מכל מיני הקדמות על נאמנותו לגבי, על ההגנה שהגן עלי תמיד ועל איש המגן שהיה לי באישיותו של רוזוב. והנה כל זאת אבדתי משום שהייתי סבור, כי סוקולוב שמר 4 חדרים עבורו, עבור בתו, טולקובסקי ומרכס, ומכיון שזה האחרון נעדר לא יהא בזה משום חוצפה מצדי לרצות שאכסניתי שלי תמצא יחד ובקרבת מקום למשרד. אני מסביר לטולקובסקי, כי טעות בידו לרצות לעשות מזה מאורע. כל אי ההבנה נובעת מכך שאני האמנתי כי קיים כאן רק ארגון אחד, העושה עבודתו בכאן, וכי אני חלק ממנו. ההסבר שהוא מסביר לי הוכיח לי כי אין לי חלק ב“גוש הקדוש”. והנה אין לך דבר קל מלהפטר ממני. אני אוותר לו עוד היום על חדרי והם יכולים להמשיך במנוחתם בביצת הצפרדעים שלהם. המנוולים! שרותיו של רוזוב הם כה נחוצים שאין הם יכולים להשלים עם המחשבה שישאר יום או שנים ב’גרנד הוטל' עד שיתפנה כאן חדר בשבילו. השרותים שלי הם כה בלתי חשובים. צרי עין שכמותם!

יש להעיר, כי רוזוב, שאיננו אישיות, הוא על כל אלה אילם לחלוטין. הוא מפטפט מעט אנגלית, צרפתית אף מלת אחת אינו יודע, ואין יכולים להידבר אתו כי אם באידיש או ברוסית. משום כך אי אפשר לותר על שתוף הפעולה עמו אף לרגע אחד.

התמוה שבדבר הוא כי טולקובסקי, האיש הישר, אינו נותן דין לעצמו כי מניחים לו לשחק תפקיד מאוס. הוא, באופן אישי, לא היה לו דבר להתריע נגד אחזקת חדר לעצמי, כשהודעתי לו על זאת אתמול בבוקר.

שוב אעקור איפוא. ואין חדר בנמצא!

בשעה 12.15 בא רייאל. סועדים ארוחת צהרים אצל ואטל ואנו מקיימים שיחה ארוכה ומענינת. הוא אינו אנגלי אלא בורי. הוא מאמין בעתידם של היהודים והסלאווים. אנו קובעים פגישה יום־יום בין 10.30 ל־11 ב’גרנד קפה‘. אפשר למצוא אותו לפני ארוחת הצהרים ולפני ארוחת הערב ב’נפוליטן’.

וולטר ליפמן מודיע לי כי אינו יכול לבוא להצטרף אלינו ל’גומון פאלאס' שם נערכת חגיגה בריטית עם הצגת סרט על הצי האנגלי ועל הצבא האוסטרלי בארץ־ישראל. סרט רב רושם. ברוגהם ולאה יושבים בתאי.

פגשתי את קונסטנס דֵרִל, עתונאית ומחברת ספורים, ידידתו של ברוגהם.

שלחתי הבוקר לרוזוב מכתב גדוש בקשות סליחה ומחילה אירוניות. מכתב שלא קיבל, כפי שהוא אומר לי שעה שסר לחדרי, ומוצאני עסוק באריזה. טולקובסקי הטוב, החסוד, הישר, מוכן להקריב עצמו ולהשאיר לי חדרו ללילה זה. אני מודה לו בבארי לו את אי התועלת שבקרבנו, כיוון שבמקרה הגרוע ביותר, תמורת עשרים פר', שאציע לראשונה שתבוא בדרכי, אזכה לפחות במחסה וגג.

כיוון שאין כל חדר פנוי, עורכים לי מטה בחדר אמבטיה. כמובן שהנני “פתי”. היה עלי לעמוד על זכויותי ועל כבודי. ואולם אני מעדיף להיות “פתי” ולפנות את הדרך בפני החזירים.

פריס, יום חמישי, 12 דצמבר 1918.    🔗

למרבית התקלה, באו קרוב לחצות לנסות ולחדור לחדר האמבטיה שלי כדי לאכסן בו איש חדש שבא. זרקתי את הבאים החוצה.

בשעות הבוקר אצל וולטר. אמש התראה עם הקולונל [האוז] שעשה עליו רושם של אדם שבור. לא כל כך בעטיה של המחלה, כאשר בעקבות דיכאון מוסרי, מהיותו רואה כיצד הפיקוח על השתלשלות המאורעות מתחמק מידיו. הוא אינו מנהיג, ואף מארגן איננו. הוא איננו “master mind”. הוא פשוטו כמשמעו “adviser” והוא מרגיש שהקרקע נשמטת מתחת לרגליו. וולטר ישאר כאן עד לפברואר. אחר כך ישוב לארה"ב לחודש ימים. שם יכתוב על המצב ויחזור לכאן כתום החודש.

אצלו אני נפגש עם הקולונל – – – הנראה כבחור חזק שיש לו השקפות מאד בריאות על “עבודה של אינטליג’נס”.

אני קורא את הדו“ח של ג. ב. רַנדל על תורכיה. השקפות מתונות ומתקבלות על הדעת, בשעת הדחק. הוא משאיר את סוריה, ארץ־ישראל, ארמניה, מחוץ לתורכיה. לדידו אין כל הגיון שסמירנה תהיה ליונית. ובגבולות המצומצמים הללו היה רוצה, שתורכיה תנוהל ע”י ארה"ב. ניתוחו של מנדלשטם על הנשמה התורכית נכון בכל חומרתו. כאומה שלטת שוב אין זכות קיום לתורכים. יש להניח להם לנהל את עניני עצמם, אדרבה, יעשו נא הנסיון. ניכר בו, שאין הוא מאמין בהצלחת הנסיון. אף אני לא.

ארוחת צהרים עם ברמסון (בתורת עד). אני פורש לפניו את מצבנו העגום למדי לנוכח קונגרס השלום. הסיכוי היחידי הנשקף לנו הוא, כי לא יתנו לנו “את מה שאנו ראויים לו”, אלא משהו יחסית למה שהם מדמים לעצמם – שווה לערכנו.

שיחה עם רייאל אצל בּוֹדֵגָה. הוא מסב את תשומת לבי למאמריו של פרטינכס ב’אקו דה פרי‘, האומר במונחים כמעט גלויים שיהיה צורך לשלוח גדודים צרפתיים לסוריה, לכל מקרים אפשריים. העתון “L’Eveil” מתלונן על הצנזורה המונעת מלדבר על אסיה הקטנה, משמעות הדבר, כי בהסכמתה של הממשלה באים ג’אנם ואחרים לידי התפרצויות אנטי בריטיות. ג’ורג’ בינאמא מביא משהו טוב ביותר מ’לה־ויקטואר': כיצד מעיזים להאשים את הפולנים (אשתו היא פולניה) ברגשות אנטי יהודיים, כשמאז 600 שנה נתנו הפולנים מקלט בארצם ליהודים!

קפטן א. טולין בא לשאול את וולטר [ליפמן] אם יוכל למצוא לו עסוק כל שהוא במשלחת השלום. וולטר מיעץ לו שיחפש בכיוון אחר. הבוקר התראה סוקולוב עם מסריק, אשר הביע שוב את התמרמרותו לנוכח עמדת הפולנים ובקש מסמכים על מה שהתרחש בבוהמיה, בהבטיחו לעשות כמיטב יכולתו.

סוקולוב מאושר כל כולו על שנתקבל ע"י מסריק, שעה שריינך⁷⁷⁷ ובִיגַר⁷⁷⁸ חכו לראותו ונצטלב בדרכם עמו. הוחלט עם סוקולוב שנתכנס בכל בוקר בשעה 10.

סוף סוף קבלתי חדר ראוי לשמו. טולקובסקי כתב לי מכתב כדי להסביר לי פעם נוספת את האינצידנט, ובעצם הוא אך מוכיח שוב פעם את אנוכיותו העלובה. הוא יגיע למטרתו, הוא יודע כיצד להדחק.

פריס, יום ששי, 13 דצמבר 1918.    🔗

מזג אויר לא יאמן. כה פושר עד כי אתה יכול לטייל בלי מעיל. זה נפלא בתקופת משבר הפחם!

בשעה 10 אצל סוקולוב. טולקובסקי נ…וטף דבש. אנו דנים על העמדה שעלינו לנקוט לנוכח העתונות הצרפתית הנעשית יותר ויותר תוקפנית ולנוכח ויקטור ברר בהרצאותיו וכו'. סוקולוב, כדרכו, עוסק בדקדוקי עניות. טולקובסקי וסוקולוב הנם בדעה שאני חייב לקחת על עצמי לסתור את דברי ויקטור ברר. אני מסרב. איני רוצה לגלות את עצמי ולהסתכן כבר מלכתחילה.

ב־11.30 בקפה האמריקאי, עם רייאל, הוא מדווח לי על העתונות. מעט מזעיר היום.

ארוחת צהרים עם טולין במועדון בנות הברית (אצל הנרי דה רוטשילד). הוא ציוני טוב, ללא ספק. הוא נלהב לשרת, ללא ספק. אבל הוא “Climber”.

אני שולח ע“י גנרל הנדרסון, 22, רחוב אליזה, דו”ח על עמדתה של העתונות, עבור גריבון ווייצמן.

עם ברוגהם אנו רואים בתיאטרון ‘פורט סן מרטן’ את ‘שמשון’. גיטרי נחלש. גבריאלה דורציאַ היא טובה. ורה סרג’ין, שהיא טבעית ללא חן, מזדקנת. אנו חוזרים ברגל. חם.

פריס, שבת, 14 דצמבר 1918.    🔗

ישיבה קצרה אצל סוקולוב, דו“ח ארוך מרוסיה, מ”טופיאק" גולדברג לרוזוב, מתאריך 24 אוקטובר, ושלפיו לא יתכן כיום לחשוב ברוסיה אלא על דבר אחד: מה לעשות כדי להשאר בחיים?

ביאנקיני, מסתבר, חזר מארץ ישראל. סוקולוב שואל את עצמו מי נשאר שם? הגיעה השעה להציג לעצמו שאלה זו.

האדונים הללו הולכים לחזות בתהלוכה לכבודו של ווילסון. אני נדחק לתוך ההמון. אנשים רבים יותר מביום קבלת פני מלך אנגליה, קהל עצום אמנם ואולם ראיתי כבר את פריס מתקהלת ביום קרנבל רגיל. יש מקום להאמין כי מלחמה אומללה זו הרגה בקרב הקהל הצרפתי את הכושר להתלהב.

ב־11.30, בבית הקפה שלי, מחכה לרייאל. הוא בא ואנו דנים במאמר שחתום עליו “דיפלומט” ושהופיע אמש ב’לה פראנס', עתונו של בריאן. זוהי, ללא ספק, ההתקפה החזקה ביותר נגדנו ונגד האנגלים. מאמר זה נכתב כדי להחניף לבריאן, שלו מיחסים את אבהות המשלחת הצבאית לסלוניקי, המאמר מדגיש, כי בלא חיל “משלוח המזרח”⁷⁷⁹ היתה הצלחת האנגלים בארץ־ישראל ובמסופוטמיה בלתי אפשרית. רייאל אינו הולך סחור סחור. הוא שואלני מדוע אין אנו עושים דבר. מדוע אנו מרשים לסוקולוב המתנפח לעסוק בדברי מליצות? “?Why don’t you poison him”. בראשית תקופת הבולשביזם, הציע את שרותו לילך ולרצוח נפש את לנין תמורת סך 12,000 לירות, ואולם משרד החוץ לא נתן מעולם את הסכמתו לכך.

מפי נובר אני שומע, כי מלקולם הגיע. הלה מספר לי כי וייז הגיע ללונדון. משרד החוץ אישר, בנוסח מעורפל ומנומס, את קבלת הכרזת העצמאות של הארמנים.⁷⁸⁰

פריס, יום ראשון, 15 דצמבר 1918.    🔗

ישיבה קצרה אצל סוקולוב. יש לו איזה ראיונות מסתוריים. מלקולם סר לראותני בשעה 11. הוא התראה בלונדון עם פייסל והסביר לו, כי הארמנים והערבים יקבלו שטחים כה נרחבים עד כי לתקופת מאתים השנים הבאות, לא יהא קיים כל חשש כי יהיה צר להם המקום. הם יכולים איפוא לעשות ויתורים הדדיים זה לזה בשאלת הגבולות. לא כן הדבר לגבי היהודים, המקבלים שטח כה מצומצם עד כי אפילו לקילומטרים מספר תפקיד עצום.

ואילו האינטרס של הערבים והארמנים הוא איפוא, כי תהא בשכנותם אומה יהודית חזקה ומשגשגת. על פייסל להיות איפוא ליברלי בהסדר הגבולות עם האומה היהודית. לדברי מלקולם נוטה פייסל לכך.

מחר אחה“צ יוועד מלקולם להתיעצות עם חבריו. הוא יגיש להם הצעה לכנס ביום שלישי ישיבה, בה נזדמן אנחנו, סוקולוב ואני, כדי לנסח בכתב את ההסכם שלנו: ארמנים, ערבים ויהודים. מרודוכיאן, שהוא “עו”ד בין לאומי”, יוכל לעזור לנו רבות. באופן כזה, משיגיע הנה פייסל, נוכל לקיים ישיבה, לחתום על פרטי־כל, לפני שלנרגנים תגענה ידיעות מהנעשה. הסורים שייעזבו לעצמם יחושו לקראתנו.

בהסכמים שלנו, נביא בחשבון חילופי נציגים (שגרירים). דבר זה יחריד שבעתיים את הסורים, שלא ירצו להשאר לגמרי מחוץ לתנועה.

בקורו של מלקולם גרם לי שהחמצתי את פגישתי היומית עם רייאל.

ארוחת צהרים עם טולין אצל ואטל. לדעתו, דרישותינו ותביעותינו צנועות מדי והוא חושש, כי הן עלולות להשפיע על יהודי העולם, שיפנו עורף לציונות, שכן תראה להם כבלתי מספיקה. אני מסביר לו, שיתכן כי אמת בדבר, כי לא היינו עד היום “חברת סיוע” וכי כל מה שאנו יכולים לדרוש מתוך יושר לב ובצנע הרי זו הבטחה של זכות בכורה על ארץ־ישראל, שאיננה ארץ בלתי תפושה. ומה שאני חושש מפניו ביותר, הרי זה, כי בועידת השלום לא יתנו לנו אלא “מה שאנו ראויים לו” ואז נצא ממש מקופחים.

בערב, בקולנוע. אני נפגש במקרה עם הד"ר קריצ’בסקי ואשתו וחוזר בחברתם.

פריס, יום שני, 16 דצמבר⁷⁸¹ 1918.    🔗

לאחר שהנחתי במנוחה במשך שני ימים לבני הפמליא שבאו עם הנשיא ווילסון, אני יוצא לצייד.

אתמול אחה"צ פגשתי את ריי סטיבנס, אשתו ואת האדון והגברת רובלי כולם ב’מריס'. כיוון הענינים בצורה כפי שהיא נראית מצערת אותם. לדבריהם היו הבריטים חדורים במיטב הכוונות “ומוכנים לשחק את המשחק”.⁷⁸² ואולם יועציו של הנשיא (ובעיקר הובר) הם שנתקו את “האגד”⁷⁸³ וכיום הם מושכים בכיוון לאומני קנאי. יש רצון להתקרב אל הנשיא ואולם זה בלתי אפשרי. הכל מצטערים על שברנדייס נשאר בעורף. גם הם סבורים, כי הוא היחידי שהיה מסוגל להבין. נמצא כאן דויד לורנס. הוא מודיעני על בואו הקרוב של סטרונסקי הבקיא בענינים ושיטפל גם בציונות. אני הולך למלון ‘קריון’ המלא ידידים. ראשית: בילי (בוליט), שעמו אני סועד צהרים. עכשיו הוא עובד עם האוז. בטרם יפליג הראה לו ל.ד.ב. [ברנדיס] על המפה מה עלינו להשיג (כולל את עקבה) וחסות אנגלית. סודר עם בילי כי בכל יום אסור אליו לראותו למען בעיות המזרח הקרוב.

שוטווֵל נמצא כאן ומשמש ספרן של מחלקת החקירות. חסר ערך. וסטרמן, פרופסור [באוניברסיטת] ויסקונסן, ממונה על “קוי פעולה במזרח הקרוב”,⁷⁸⁴ שם לא דרכה רגלו, והוא אינו מכיר, אלא כפרופ. להיסטוריה קדומה. בילי בטוח, כי אם אקדיש לו זמן ואחנכו, נפיק ממנו תועלת. סילבן לוי התראה עם וסטרמן והשאיר עליו רושם מקסים. אני מקיים שיחה ארוכה עם וסטרמן. אני מרצה באזניו על בעית הקרקעות; על “בעלי קרקעות נפקדים”. אפנדים־פרזיטים, וכו'. ⁷⁸⁵

הקומנדן לוי־ביאנקיני עומד להגיע היום. כנראה אירע משהו חמור אם הוא בא בצורה כה בלתי צפויה. אפילו סוקולוב נרגש למחשבה, שאידר צריך גם הוא לחזור, ואזי לא ישאר איש בארץ־ישראל כדי לנהל את הענינים.

סוקולוב עומד בשיחות חשאיות עם לאון רוזנטל. טולקובסקי משמש כניצב במסדרון.

אני לוקח את מכוניתם של האדונים הללו, כדי לבקר בבית החולים האמריקני ב־44 רח' שובו (Neuilly), את הגברת אליזה ס. סרג’נט, פצועה קשה. היא מספרת לי את הרפתקאתה הנוגה. יחלוף עליה עוד זמן רב עד שתחלים.

לבקשתו של טולין הבטחתי להיות חופשי הערב. ברצונו להזמינני לארוחת ערב אצל בנקאי ציוני ממכריו, בשם האוזר. טולין מופיע בשעה 5 ואינו עוזב אותי לפני 7. איזה טרדן! נסעד אצל ההאוזרים ביום חמישי הבא.

פריס, יום שלישי, 17 דצמבר 1918.    🔗

בשעה 10 הישיבה הרגילה עם האדונים הללו. לשאלתי השיגרתית: “מה חדש?” באה תשובתו הקבועה של סוקולוב: “שום דבר בעל ערך רב”. מה שפוטרו מלומר כלשהו על הנעשה או המתרקם. נראה, שביאנקיני רצה מאד לראותני.

לבסוף הוא מגיע ואנו לוחצים ידים בחמימות, הוא מוסר לי פרטים על אבא ואלכ, על הדרך בה לכד אלכ את זכרון, על ההתנגדות שהיה עליהם לסבול מיפה [ד"ר הלל] ותככנים שפלים אחרים.

ביאנקיני בחן בעינים פקוחות את ארץ־ישראל. הארץ כבשה את לבו, הרעיון הציוני גם־כן. הגברים ייאשו אותו, הנשים הבחילוהו. דעתו על בצלאל יפה, טוהן ברלין, גב' טוהן וכו' רעיונותיו בדומה לשלנו מאז ומתמיד. מסתבר, שאין אנו בכל זאת כה משוגעים! הוא מביע צערו על פעולותיו האדמיניס­טרטיביות של חיים, על מנותו את ז’בו לועדה, כמה שעות לפני צאתו את הארץ ומבלי להודיע על כך לאידר.

ארוחת צהרים אינטימית עם ביאנקיני אצל ‘ואטל’, הוא אומר לי שהשארתי על ג’יימס רושם נאה ביותר. – סילבן לוי לא ירגיש בטוב בשמעו אותו אומר דברים אלה. דעתו של ביאנקיני היא, שעלי לחזור מיד.

ארוחת ערב עם לואיס שטרוֹס ב’קריון'. הוא מוקסם מכל מה שעושה המנהל שלו. מסתבר, שהזנת הממלכות המרכזיות כבר החלה והובר הצליח לקבל את הסכמת הנשיא להשקפותיו. אמריקה, איפוא, לבדה, בלא עזרה מצד בעלות הברית ובמידה ידועה אף נגד רצונן, מטפלת בזה.

פרשינג לא יכול היה להתקבל לראיון אצל הנשיא, כששלישו של הראשון בא לבקש ראיון זה. לנשיא ולמפקד הראשי אין לשון משותפת.

הבטחתי לשטרוס למצוא לו עלמה לצרכי שיחות בצרפתית. זהו בחור טוב למדי, אבל את גדולתו איני רואה עדיין. אנו מחכים לבילי, שחבש צילינדר בדרכו לשגרירות, שם מתקיימת קבלת פנים לכבודו של הנשיא.

פריס, יום רביעי, 18 דצמבר 1918.    🔗

אתמול בבוקר קיבל סוקולוב מברק מלונדון, המזמין אותו לבוא שמה, מאחר שצריכים אותו שם לפני מוצאי יום חמישי. כמובן, אין מקום לסברה, שסוקולוב יזיז את עצמו בתקופת זמן כה קצרה. אולם החשוב שבדבר הוא כי מברק זה מוכיח כי ידידינו יוועדו ביום חמישי בלונדון. לפיכך אני מציע, שביאנקיני ישוגר שמה, מה גם כי הלה הודה לי, כי יש דברים שלא יגידם לסוקולוב אלא לווייצמן לבדו. ביאנקיני משוכנע שהצרפתים בארץ־ישראל מתנגדים לנו לחלוטין ויש לצפות למעשי שפלות שיבוצעו בערב פתיחת מושב ועידת השלום במטרה לעשות רושם על הצירים, וכו'. סוקולוב מקשיב לדברים אלה בצורה המקובלת עליו, כתרנגול־הודו מתנפח, והדבר מרגיז את עצבי ביאנקיני, כשם שהוא מרגיז עצביהם של כל אלה שאינם מטופשים.

סוקולוב אינו רואה לאיזה צורך ישלח את ביאנקיני ללונדון. מוטב להחזיקו כאן. אתמול לקחו עמו אל הברון שם היתה קבלת הפנים נעימה לאלה כלאלה.

פגישה עם רייאל כרגיל. גם הוא סבור, כי המאמר שנדפס ב’טאן' של אמש, “השלום הקולוניאלי”, מהוה את ההתקפה הפראית ביותר נגד אנגליה, שהעתונות הצרפתית הורשתה לה עד כה. גם זה אינו מוציא את סוקולוב משלוותו, שלוות בר מינן.

יש רגעים, בהם תוקף אותך רצון עז לבעוט בו ברגלך במקום כל שהוא, פשוט כדי להווכח אם לא שבק חיים.

ארוחת צהרים על הגדה השמאלית וביקור אצל הוייצים. הם נסערים ויוצאים מכליהם. פול אזולאי, בעלה של ססיל בריל, הלך לעולמו, קרבן השפעת.

אני מתראה עם בילי בענין המאמר שב’טאן‘. הוא מסביר לי מחדש, כי האוז, וכמוהו ווילסון, הנם ממש בורים בכל הבעיות הללו. רק על וסטרמן לבדו יהא להחליט בדבר קו הפעולה, שבו יש לנקוט. אני הולך איפוא לראותו. אני מוסר לו חוברות תעמולה ומכניס אותו במקצת לתוך הענינים. אני משאיר לו את המאמר של ה’טאן’ ואנו קובעים פגישה לשבת לפני הצהרים. בדעתו לחקור ולהתחקות על אישיותם של שוקרי ג’אנם ופיקו. אני אסייע לו.

פריס, יום חמישי, 19 דצמבר 1918.    🔗

אמש טפלתי בנזלת הקשה שלי: קולרגו, גרוג ואספירין. הוטב לי מאד.

העתונים מודיעים כי לאחר ישיבת השרים שנתקיימה בדאונינג סטריט החליטו לויד ג’ורג' ושרים אנגלים אחרים שעמדו לבוא הנה מחר לדחות את נסיעתם, והנשיא יבוא אליהם לביקור מיד לאחר חג המולד.

מה קרה?

ארוחת צהרים עם רייאל.

אחרי הצהרים אני מטייל בככר הקונקורד, לראות בהמון מקבל את פני מלך איטליה. קהל לא רב ואף לא קורטוב התלהבות. הצרפתים מסיתים את היוגוסלבים באיטלקים. סבורני, הם היו מתיחסים אפילו בסובלנות להפגנה קטנה אילו נערכה כאן היום. מאידך, ביקשה השגרירות האיטלקית מביאנקיני להכין למען האמריקנים תזכיר על הבעיה היוגוסלבית. ואולם הם אינם יודעים איך יבטיחו עצמם כי התזכיר הזה יגיע לידיו של האוז. ביאנקיני מבקשני ליטול על עצמי דאגה זאת. הוא ישלח לי איפוא את תזכירו.

ברחבת הקונקורד פגשתי את כורין.⁷⁸⁶ כמה טרדן הוא.

הבוקר, במשרד, הכרחתי את סוקולוב לקיים ישיבה בענין הקונגרס היהודי העולמי, שלוסיין וולף, ביגר, סלומון ריינאך ואחרים רוצים לכנס כאן בכל מחיר, לרגל פתיחת ועידת השלום.

סוקולוב רואה, אגב, בצדק, אמצעי בטוח להלחם באדונים הללו ע"י השגת מנדטים למנהיגים הציונים מאת קהילות היהודים הזקוקות להגנה. אני נותן הסכמתי, ואולם בשני תנאים: –

1. אין אנו פותחים בשום התגוששות. אך ורק בהגנה אמיצה ביותר. אם ברצונם בשערוריה, נתמודד, אבל לא לפני זה.

2. באשר למנדטים אין לפעול בעקבות הדרכים המוצעות ע"י רוזוב ושסוקולוב נתן הסכמתו להן, דהיינו: לכתוב ולהבריק לקופנהאגן ולאוסישקין, אלא מוטב לשגר שליחים תחילה לרומניה ואף גם לרוסיה. סוקולוב מסכים, משמע כי נרדם על גבי זה מבלי לסיים דבר.

ארוחת ערב אצל ב"ב לאיונל האוזר (בנקאים). אנשים הגונים, תרבות גבוהה, מתעניינים בתורת התאוזופיה. יהודים טובים, אבל אין לצפות מהם לפעילות אף על פי שהנם מוכשרים להרגיש כציונים.

פריס, יום ששי, 20 דצמבר 1918.    🔗

מסרתי לבוליט את תזכירו של ביאנקיני על הבעיה היוגוסלבית. הלה מודיעני כי בארבע אחה"צ יציג את דונאטי בפני סוקולוב והוא מייעץ לי להמצא שם לפגישת זו. ביאנקיני גמר בלבו לחכות עד יום ב' ואם לא יבוא ווייצמן, יסע הוא ללונדון. אני מבטיח לנסות להתקשר טלפונית עם ווייצמן ומיעץ לביאנקיני להיות מוכן לצאת מחר בערב.

אני הולך למשרד (10, ככר אדוארד השביעי) שם מספר לי טולקובסקי, כי בהתאם לעצת סוקולוב סר לראות את הקפיטן ס.ק. וובסטר כדי לבקשו למצוא מתרגם למאמרו של שוקרי ג’אנם ב־’אַלְמֻסְתַקְבֵּל‘⁷⁸⁷ בקיץ שעבר. וובסטר ביקש לדעת לאיזו מטרה אומרים להשתמש במאמר. טולקובסקי בא במבוכה, ולבסוף “הודה” כי זה עבורי וכי אני זקוק לו למען הידידים באמריקה. על סמך זה הודיעני וובסטר, כי הוא רוצה לראותני הערב ב־9, ב’מג’סטיק’.

אינני מסתיר מטולקובסקי את דעתי על דרכים אלה, ועל צורה טפשית זו לעשות במחבואים. וובסטר הוא ידיד, שאין לו ואין לי מה להסתיר זה מפני זה. נהפוך הוא, אני עומד על כך שהכל יהא ידוע לו כדי שייטב להדריכנו בעצתו. כיוון שקבע לי פגישה עמו הערב בשעה 9 וזאת עוד מאתמול בשעה שלוש אחה"צ, מן הראוי היה אילו לא חכה עד שעה 1 כדי להודיעני זאת, כי יתכן ויש לי התחייבויות אחרות, וכו'.

שמתי יד לשכירה (עבור גריבון), על הדירה הקטנה, 15, רח' קולונל מל, תמורת 375 פר' לחודש.

שני מכתבים הגיעו מחיים, מן ה־14 וה־16⁷⁸⁸ לחודש. גנרל מוניי וגנרל קלייטון מגיעים השבוע ללונדון. הלורד רידינג עורך ארוחת ערב לכבודו של פייסל. חיים יתראה עם זה האחרון פעם נוספת. כמו כן יפגש עם ללוייד ג’ורג' ובלפור, נוכחותו של ביאנקיני בלונדון היתה יכולה להיות יקרת ערך. ואולם התרנגול הודי הלאומי, סוקולוב, אינו רוצה לקחת זאת בחשבון. דונטי וביאנקיני מופיעים אצלי, לאחר שהתראו עם סוקולוב, עמו שהו זמן קצר, כיוון וסוקולוב והפמליה שלו עמדו לצאת למסיבת תה אצל לאונרד רוזנטל. אנו שותים תה ומשוחחים. דונטי הוא אחיו של דונטי המנוח, ציוני ותיק מאיטליה. בעיניו יש אפוא לציונות ערך מיסטי לזכרו של אחיו. נסעד יחדיו צהרים ביום שני. סוקולוב והפמליה הוזמנו גם הם.

קפטן וובסטר חזר בו מדעתו וסר בעצמו לראותני, כדי למנוע את בואי אליו בשעות הלילה. הוא מביא הודעה מחיים לסוקולוב, בה הוא מביע את השתוקקותו לראות את ביאנקיני מגיע [ללונדון] “לבדו”.⁷⁸⁹ נוכחותו של רוזוב הנה ללא תועלת. מסתבר, אפוא, שסוקולוב הציע לשלוח את רוזוב. Much good he can do.

וובסטר אדם נחמד. אני משוחח עמו על כל המצב. הוא מרוצה לשמוע, כי יש לי קשרים כה טובים עם “חקירתו של האוז”.⁷⁹⁰ הוא, מצידו, ינסה לבוא בקשר עם האדונים הללו. באשר לקו המנחה שלנו, היה רוצה לדעת מהי עמדתי לענין הסעיף מס' 2 מה־“Proposals” ⁷⁹¹ שלנו. לדעת סוקולוב זהו “שגעון”. להכריז באוזני ועידת השלום, שאנו רוצים בחסות אנגלית, הרי זה להתחנן לקשיים. מוטב להבהיר דבר מבלי להצהיר על כך.

אני מתנגד לטקטיקה זו של מוגי־לב⁷⁹² ואני מקוה כי גם ווייצמן יתנגד לה. רק עמדה אחת קיימת, ישרה והוגנת, שתזכה בכבוד: לומר בלשון ברורה מה אנו רוצים. וובסטר סבור כי זוהי הדרך הנבונה ביותר. טולין סר שוב ל“התפלמס” אבל אני מתנער ממנו במהרה. אנו דנים בענין הפגישה עם הגב' סימון, כפי שיעץ זאת האוזר. הוא היה רוצה, כי גם סוקולוב יהיה נוכח. אני משיב לו, כי הוא עצמו היה הראשון לציין, שסוקולוב רוצה, בכל מחיר, ובצורה גסה להשאירני בצל, ואין כל תועלת לנסות להכריחנו לילך שמה בצותא. יעסוק נא הוא אפוא בהפגשת סוקולוב עם הגב' הזו, כיוון שהתרנגול־הודי הלאומי הוא עוף בעל נפח כה רב.

פריס, יום שבת, 21 דצמבר 1918.    🔗

אני סר אל וובסטר ב’מג’סטיק' ומוסר לו:

1. בקשה למסור לנו את חליפת המכתבים הרשמית שנתקיימה בין משרד החוץ וה’קה־דורסי' בענין שוקרי ג’אנם, אינפורמציה על האמת שבעובדה שה’קה־דורסי' קנה את בית הדפוס ‘אַלְמֻסְתַקְבֵּל’⁷⁹³ תמורת 70,000 פרנקים. ולאחרונה: הוכחות שה’קה־דורסי' נושא בהוצאות של ה־“Correspondance d’Orient”.

2. אני מוסר העתק מהדו"ח הצרפתי על האדמיניסטרציה של סוריה. וובסטר שבע רצון. הוא ישלח הכל לגריבון. וסטרמן עסוק מדי היום ואנו דוחים את שיחתנו למחר בשעה 9 בבוקר. נסעד יחדיו בצהרים ב’קריון' עם בילי.

אחרי הצהרים בא מלקולם לראות את סוקולוב. מה שמדאיגו הוא הראיון עם הנשיא ווילסון, כפי שהובא ב’דיילי מייל' ושבו מכריז הנשיא שארה“ב אינן יכולות להתחמק מ”אחריותם כלפי האנושות". האם מתפרשים הדברים כאילו יקבלו על עצמם ארצות חסות?⁷⁹⁴

סוף סוף אני מגלה כי הבלומנפלדים מתאכסנים במלון ‘טרמינוס’. אני סר שמה מבלי שאמצאם. ראיתי את רייאל המודיעני כי בלומנפלד נמצא כאן לבדו וכי מחר בבוקר הוא יוצא לדרך שנית.

פריס, יום ראשון, 22 דצמבר 1918.    🔗

משעה 9 ועד 1.15 אני עם וובסטר ועם בילי. בצאתי אני כשיכור, כיוון שפי היה המדבר במשך כל הזמן.

החשוב שבדבר שוובסטר היה משוכנע, כי כל התנועה שלנו “נתמכת” ע"י האנגלים. העמדתיו על טעותו. אנו גאים כי מכל הלאומים החדשים הנמצאים בתהליך תקומתם, אנו הננו היחידים, שלא קבלנו עד היום דבר מאיש לא בתמיכות ולא בהלואות.

ההצבעה, פה אחד, של שלושת מיליוני יהודי אמריקה לטובת חסות בריטית לארץ־ישראל כפי שמודיעים לנו וכן המברקים מה’קונגרס היהודי האמריקאי', מפתיעים את וסטרמן ומשאירים עליו רושם.

אחרי הצהרים אני מדווח לסוקולוב על ישיבת הבוקר. הוא מואיל בטובו לאשר, כי זה כלל לא רע ועלול להביא תועלת.

אני עורך ביקור לקריצ’בסקים, שאמש בחצות פגשתים שוב, במקרה. הוא מספר לי, כי עד עכשיו ובמשך שלושת השבועות האחרונים, גרשו כשלושת אלפים יהודים־רוסים ויהודים פולנים. משלחים אותם לספרד או למחנות ריכוז. לשם כך מספיקות הלשנות אנונימיות.

פריס, יום שני, 23 דצמבר 1918.    🔗

ביאנקיני לא יכול היה לנסוע בשבת. הוא יצא אמש. כיוון שהייתי עסוק במשך כל שעות הבוקר אתמול, ומכיוון שהשגרירות לא היתה פתוחה בשעות אחה“צ לא הספקתי לקבל אשרה לדרכוני. אצא אפוא הערב. סוקולוב אינו נלהב לראותני נע בקלות כזו. הוא מפתח אפוא בפני את השקפתו, שיש להיות קשור למקום. אכן, טוב הדבר עבור שבלולים כמותו. ביקור אצל מיירסון. לדעתו, הציונים הם דמגוגים, בעיקר ברנדיס שאמר, כביכול – סילבן לוי הוא שכאילו מסר לו זאת – כי “מיירסון הוא אנטישמי”. לגבי דידו לא קיים אלא יישוב הארץ ישיר־”פילנטרופי" וכן היק“א תצליח טוב מן הציונים. ומכיון שבנקודה זו אין לבוא לידי הבנה, תסתגר, איפא היק”א בתפקיד של ציפיה. אבל, אומר אני לו, הן קיימות תכניות גדולות של עבודות ציבוריות, שבהן קיימת אפשרות של שיתוף פעולה. הוא תמים דעים עמי.

לוץ⁷⁹⁵ (מחופש כרב סרן) סר לראותני. הוא חונה בטולוז, הוא בחופשה ומקוה כי ישוחרר בפברואר. פרו (באותה דרגה) חונה בליון וישוחרר עוד לפני כן. לפרו אבד במלחמה בנו יחידו. האגודה הבוטנית ממשיכה לקיים ישיבותיה, והמשתתפים מתי מספר. אני מבטיח לתת לו רשימה לפרסום בביוליטין.

קפטן דונטי סר לקחתני לארוחת צהרים. סוקולוב התנצל. שעה שהסכים, לא ידע עדיין כי גם אני הוזמנתי. מאז שמע על כך…

אנו סועדים במועדון מעצמות הברית. דונטי נוסע בימים הקרובים לרומא, שם יחכה לביאנקיני והם יוועדו עם סריני וציונים אחרים כדי להחליט על פעולה משותפת.

אני סר לשגרירות בשעה 2.30, משאיר שם דרכוני לקבלת האשרה ולהיותי מוכן בשעה 5. כליל השלמות.

ישיבה עם מלקולם. הוא חושש פן תקבל איטליה את סיליציה, דבר שהינו הרה־אסון לארמניה ויפתח בבטחה רבה יותר את השער לצרפתים בארץ ישראל. כדי למנוע את הדבר יכרתו הארמנים ברית עם הצרפתים.

ישיבה עם קפטן וובסטר, לו אני מדווח על ישיבתי עם וסטרמן אתמול. הוא מאשר נסיעתי לונדונה. ישיבה עם וולטר ליפמן. הוא מדוכא. לדעתו, הנשיא הוא בור בתכלית. האוז הוא יועץ טוב, אבל בלתי מעמיק. הם מוקפים סנובים, בעלי “דם כחול”, נרגזים וכו'. כהוכחה לבערותו של הנשיא: הוא לא העלה על דעתו ש“גם” בהונגריה קיימת בעיה צ’כוסלובקית. הוא היה סבור, שהם כולם נמצאים בבוהמיה.

לאחד מנציגי המדינות הנייטרליות, שביקש רשות כניסה לועידת השלום, השיב הנשיא: אמנם כן, תוכלו לבקש כניסה שעה שידונו בבעיות המענינות באופן ישיר את ארצותיכם. – אבל כיצד נדע מתי תדונו בענינים אלה. – אכן, אמת בדבר, אולם אנחנו נזמין אתכם אזי. כלום אינך סבור, כי כבודנו, כבודה של אומה בלתי תלויה עלול להפגע והחלטתנו תהא אזי שלא להשתמש בהזמנתכם?

זה אינו תואם כהלכה את תולדות שויון הזכויות של המעצמות הגדולות כקטנות.

מכיוון שהנשיא לא יכול היה ליקח עמו את טומולטי הוא נוסע בלי מזכיר פרטי. חליפת המכתבים שלו “מבוצעת” ע"י השגרירות, משרד החקירות, וכו'. אין סדר ואף לא שיטה. זה עתה קבלו לעבודה צעיר האומר כי הוא יודע איטלקית כמזכיר לאיטלקית.

יש לחשוש, כי כל אמנותו של הנשיא, שלא לתת אפשרות לנחש תכניותיו וכוונותיו, נובעת פשוטו כמשמעו מן העובדה, כי הוא מחוסר כל תכנית וכל כוונה. “Dignity is the essence of imposture” אמר אותו ישיש סליסבורי, כמדומני. דרך אגב, דבר זה תואם להפליא לתרנגול הודו הלאומי שלנו.

לוולטר היו כבר לזרא כל הדברים. הוא דואג שישלחוהו בשבוע הבא לברלין. אין כל חדשות מכל מה שנעשה שם בפועל. הוא מקוה שיוכל להביא שם תועלת. הוא מייעץ לי לא לקרוא לכאן את פליקס, אלא אם כן יהא זה לטובת עניננו, הואיל ו“הזאבים יטרפוהו”.

בולון – לונדון, יום שלישי, 24 דצמבר 1918    🔗

אמש ביליתי מחצית השעה האחרונה עם סוקולוב והפמליה. אין להם דבר לספר, דבר למסור ללונדון. לא כלום, לא כלום, ושוב לא כלום. חבורה של רַכִּיכוֹתֹ!

אנו מגיעים לבולון באיחור של שלושת רבעי שעה, דהיינו בשעה שמונה. אתמול זעף הים כל כך, עד כי האניה, שהגיעה מפולקסטון לא הצליחה להוריד את נוסעיה ואף לא להעלות מכאן נוסעים. כמו כן, רבה כרגיל הצפיפות. למרבית אשרי, הדרכון הדיפלומטי שלי מעניק לי עדיפות בכניסה. משאירים נוסעים רבים. המזון שנאגר באניה תם כולו. נוסעים בלי פת שחרית. אנו מגיעים לפולקסטון ב־12.30. מוסיפים רכבת שניה. אנו עוזבים אחרי שעה 1 ומגיעים לתחנת ויקטוריה קרוב לשעה 4.

אני פונה ישר למשרד ומוצא את לואיס רובינזון ואת ווייז. חיים מאושר לראותני. הוא מוטרד ומודאג. אני נכנס מהרה לענינים. מאמריקה שולחים לנו את דה סולה פול. גם זה מבחירי דה האז. החסרי משוגעים אנו?

חיים מספר לי על ביקורו אצל ללויד ג’ורג' בלוית הרברט סמואל. פגישה משביעת רצון בדרך כלל. סמואל יסכים להתמנות למושל ארץ ישראל, אף כי חושש הוא פן ירצחוהו נפש. אני איני סבור כך.

“A man cannot have all kinds of luck in this world”.⁷⁹⁶

בלפור תומך בנו בכל התקיפות. בישיבת קבינט המלחמה הוחלט כי אם יועמדו בפני הבחירה בין ארץ ישראל ומושבות גרמניה באפריקה, יוותרו על מושבות גרמניה.

הסעודה לכבוד פייסל והברית עמו הצליחו מאד.

ארוחת ערב עם הווייצמנים. הרוזן ביאנקיני בחברתנו.

חיים מספר לנו שהוזמן ע"י השגרירות היפנית במטרה להבהיר להם את הציונות. בעיני ביאנקיני משמש הדבר כהוכחה שארץ ישראל תהא לנו, הואיל והיפנים הם האנשים בעלי האינפורמציה הטובה ביותר בעולם. הוא בטוח שאילו הסכימו היפנים להכריז על תמיכתם בנו, היה הדבר ללא ספק מועיל מאד לתפקידנו במזרח הקרוב והרחוק.

לונדון, יום רביעי, 25 דצמבר 1918.    🔗

מזג אויר נפלא. חגיגות חג המולד בכל תוקפן.

משעה 11 עד 1 ישיבה עם ווייז, פלקסנר ורובינזון. אני מרצה באוזניהם על המצב הפוליטי בצרפת. על תפקידה של ארה"ב הנחלש והולך יותר ויותר בגלל בורות אנשי הממשלה בעניני הפוליטיקה האירופית, הסכנות הנשקפות לנו וכו'. האדונים הללו נדהמים, מאחר שגם בורותם גדולה. ברצונם שאכתוב עבורם את הרצאתי להשכילם.

ארוחת צהרים אצל הווייצמנים. אני פוגש שם את יוליוס סימון ואת יעקובסון. הוא הזדקן, אבל מראה פניו טוב. אנו משוחחים בהפסקות על הא ועל דא ללא לבביות. חיים שרוי במצב רוח רע. אני מתחמק בשעה 3.30 למען הראיון השני שלי עם האמריקאים. מנה נוספת של ‘שְמוס’.

מאוחר יותר אני פוגש את ווייז ואת גבירתו מטיילים ואנו משוחחים על ברנדייס. ווייז סבור, שעליו ועל חיים למהר לושינגטון כדי להתראות עם ברנדייס ולחזור. בסך הכל שלושה שבועות של נסיעה. דעתי אינה כזו. אני הייתי רוצה ללכת ושינגטונה, לאחר שבלא ענותנות כוזבת מיטיב אני להכיר גם את המצב בארץ ישראל וגם את המצב באנגליה מווייז. אם ל.ד.ב. לא יוותר על משרתו שם ולא יבוא לכאן לתפוס את ההגה בידיו, ישא אחריות כבדה לנוכח ההיסטוריה.

באשר לחיים, אין הוא רשאי להעדר בשעה זו. לעומקו של דבר, צר גם לי לעזוב בשעה זו את אירופה.

ארוחת הערב ואחריה עם יעקבסון. אין לבביות נוצרת בינינו. השקפותינו הנן כה שונות. הוא מתודה לפני, כי במעמקי לבו הוא “פועל ציון”. על בעיות המלחמה חלוקות דעותינו ביסודן. הוא שולל את ההסגר.⁷⁹⁷ אני מתפאר בחלק הקטן שהיה לי בחיזוקו. כן גם ביתר הדברים.

יעקבסון טוען כי עבודתו כאן היא האחרונה בפרשת עבודותיו. הוא מתעתד לפרוש מן הציונות כעבור ארבעה או חמשה חדשים ולסיים את חייו בכתיבת ספר גדול.

לונדון, יום חמישי, 26 דצמבר 1918.    🔗

מזג אויר נפלא. מקצתו של כפור. הכנות גדולות לכבוד הנשיא ווילסון.

אני למד שעומדים לשגר ועדה טכנית לארץ ישראל. יוליוס אומר לי: “אני סבור, שגם אותך יש לצרף למשלחת זו”.⁷⁹⁸ “רב תודות”! ⁷⁹⁹ יעקבסון רוצה שאמסור לו, “על רגל אחת”⁸⁰⁰ שמות של אנשי מדע וטכנאים. זה יהיה איפא משהו בדומה למשלחת לאל־עריש.

בסכומו של דבר מתקיימת אספה קטנה במשרדם של האדונים הללו. הכל נרגזים כנגד סוקולוב, שהבריקו לו עוד ב־16 לחודש, בשאלם לדעתו על הארגון־מחדש של ה־Actions Committee ואילו הוא העדיף לא לבוא ולא להשיב.

מחליטים להבריק לז’בו ולאחרים כי ישמרו על השקט, שיתאזרו בסבלנות וכו'.

ארוחת צהרים עם לורינג. אנו יוצאים לראות בקבלת הפנים של בני לונדון לנשיא ווילסון. סבורני, כי לגבי עם כה מאופק, כפי שהצבור האנגלי יכול להיות, היתה קבלת הפנים חמה יותר מזו שזכה לה הנשיא בפריס.

ארוחת ערב בקרלטון עם הווייזים, פלקסנר, רובינזון והווייצמנים. חיים, שדעתו כדעתי כי עלי לנסוע מיד לארה“ב כדי להשפיע על ברנדייס שיבוא לכאן, מדבר על כך עם ווייז. ואולם הלה רוצה לעצמו את תפקיד “האיש שישפיע על ברנדייס”. הוא רוצה, איפוא, שאחכה עד שיתראה עם האוז ועם ווילסון בפריס. לאחר שיכין ע”י מברקיו את ברנדייס, אוכל אני לנסוע ולראותו. תודה!

לונדון, יום ששי, 27 דצמבר 1918.    🔗

החנויות עודן סגורות. לונדון שומרת על צביונה החגיגי. בשעות הבוקר במשרד. כל הארגונים הללו מלאים רוגז על שתיקתו של סוקולוב. עומדים לארגן מחדש את ה־Actions Committee. מזמינים אותו לבוא או ליתן הסכמתו. הוא נמנע מזה ואף מזה. יעקובסון סבור, כי אילו היה עם סוקולוב במשך רבע שעה פנים אל פנים, כי אז היה משכנע אותו להסכים להחלטה שאין מוצא מפניה: המנהיגות לווייצמן. יעקובסון מרמז ללא ספק למכתבי התעמולה הבלתי זהירים של סוקולוב בתקופת ראשית המלחמה ושסכנה רבה טמונה בהם בעיקר משום שבהמשך לזאת הכריז סוקולוב כי “כל היהודים מאחלים תבוסה לגרמנים”. היינו עלולים להיות נתונים בסדינים נאים עם סוקולוב – כמנהיג, אילו נזכרו אי פעם הגרמנים בנשק שסוקולוב השאיר בידיהם. ואולם מסופקני מאד אם יוותר סוקולוב. זהו הנימוק היחידי שבידי יעקובסון כדי להכריחו לנהוג בזהירות.

לונדון, שבת, 28 דצמבר 1918.    🔗

סוף סוף אני מצליח לתפוס את המיג’ור גריבון. אנו קובעים ראיון לאחה“צ. בבוקר במשרד. ארוחת צהרים עם חיים, ישראל ויוליוס. גריבון וקפטן McIndoe שבעי רצון מפעילותי בפריס שעליה מסר להם וובסטר דו”ח מחמיא.

גריבון מודיעני כי ב־16 הבריקו לניו־יורק רשיון לאובי.⁸⁰¹ יפה! ובלבד שלא נעבור זה על פני זו בדרכים מצטלבות בלב ים.

אני מביא בפני גריבון את ההסכם שפייסל וחיים יחתמו עליו. הוא נושא חן בעיניו. מסתבר שהצרפתים מטרידים יום יום את פייסל בתביעותיהם וכי הללו נעשות פחות תוקפניות לנוכח עמדתו הבלתי פשרנית של פייסל.

התורכים נקטו באחת מתחבולותיהם, כפי שהם יודעים לעשות זאת, כלפי הגורג’יים והארמנים. הם הודיעו לראשונים, שהם עומדים לפנות מקום יישוב מסוים ב־22 לחודש, לאחרונים ב־24 לחודש. כשהארמנים הגיעו למקום, מצאו שם את הגורג’יים שהתמקמו במקום. הדבר הגיע לידי שמוש בנשק ועכשיו נמצאת הרפובליקה הארמנית של הקוקז במצב מלחמה עם הרפוב­ליקה הגורג’ית. אומרים שקצינים תורכים עומדים בראש החיילות הארמנים! שיא!!

ארוחת ערב אצל הווייצמנים עם ביאנקיני והבנינסונים. מסתבר שהללו שהצליחו זה עתה להמלט מהבולשביקים צברו הון עצום. הם מתענינים עתה בציונות ואולם אינם אומרים ללבי דבר. אין אני מאמין ש’הם' תורמים סכומים גדולים, ושמם אינו בין השמות המופיעים בראש. מופיעות שתי הבנות שלהם ובפיהן החדשות האוזרונות מהבחירות. נצחון מכריע ללויד ג’ורג', הרברט סמואל וכל יתר השרים לשעבר מקבוצתו של אסקוית נכשלו.

בנינסון הקטנה יפה מאד, נערה גדולה; יותר מדי דומה לאמה.

לאחר לכת האורחים אני נשאר עם הווייצמנים כדי לדון בדבר ארגונה מחדש של הוועדה.⁸⁰² הדו"ח של ביאנקיני הסיר לבו של חיים מאחרי ז’בּוֹ והוא מוכן עכשיו להקריבו. אני מזכיר לו כי מה שלא יגיד ומה שלא יעשה ז’בו, הנה אין להטיל ספק בטיב “כוונותיו”⁸⁰³ וכי יש לא רק לשמור עליו כלפי חוץ, אלא גם לחוס [שלא לפגוע] ברגשותיו. הגב' ווייצמן הנה בדעה אחת עמי לחלוטין.

חיים ברצותו להפטר משמַריה אומר לשלוח אותו לארץ־ישראל. אין הדבר לרוחי, ואולם אני מוכן להסכים כי בחברת הארי פרידנוואלד, כנשיא הועדה, ברנרד פלקסנר, בוב סולד, בן־כהן כאמריקאים, ביאנקיני, לאון סימון וכו', לא יהיה שמריה כל כך שלא במקומו.

לונדון, יום ראשון, 29 דצמבר 1918.    🔗

אתמול נודע לגריבון בטלפון מפי וובסטר מפריס כי הגנרל קלייטון עזב את פריס ביום שבת בבוקר. אם כך, הגיע ודאי אמש ללונדון. אני מנסה, אבל ללא הצלחה, להתקשר עם קלייטון או עם גריבון.

גריבון הראה לי את ההחלטות האחרונות שנתקבלו ע"י ‘ועדת המזרח הקרוב’ שלהם בנידון לארץ־ישראל, וכו'. מניחות את הדעת למדי.

ארוחת צהרים אצל קואן.

אני כותב מכתב לחיים, בו אני מזהיר אותו נגד הדרך בה נוהגים בענין הקמת המשלחת הטכנית והמדעית.⁸⁰⁴

לונדון, יום שני, 30 דצמבר 1918.    🔗

בשעות הבוקר קניות ואחר־כך במשרד. אני מקבל אשרה בדרכוני למקרה שאוכל להפליג מחר. אחה"צ אני מקיים שיחה ארוכה עם קלייטון. גם הוא אינו מרוצה מן המצב בארץ ישראל, אבל אומר, ובצדק, כי מרגע שבו מצוי כובד ההחלטות בלונדון ובפריס, אין מקום לחרדה מן המצב בארץ ישראל. קלייטון מסכים, כי לערבים לא נודעת חשיבות רבה וכי כשיעמידום בפני עובדה קיימת ינהגו בשכל ויניחו לפעול. סטורס זריז מדי על מנת לקלקל סכוייו שלו. קלייטון סבור, שעכשיו שהוא ממלא מקומו של מוניי, נושא סטורס באחריות רבה יותר והוא ייטיב את דרכו.

אני מתראה שוב עם גריבון שסעד בחברת קלייטון ונעים לו שדעתו היא לחלוטין כדעת קלייטון בכל הנקודות. מאידך אמר לי קלייטון, כי הוא התראה עם הגנרל ווילסון וכי גם הלה תמים דעים עמם. מצד זה, הולך איפוא, הכל למישרים.⁸⁰⁵

ארוחת ערב עם לורינג. יש מקום לסברה כי בואו הבלתי צפוי של הנשיא ווילסון ללונדון נובע מן העובדה, שבפריס התראו [לעיניו] כה אימפריאליס­טיים עד שרצה להיווכח whether there is a strain of white in England.

לאחר ארוחת הערב אנו אצל הווייצמנים שם אנו מוסרים בהדדיות על הפגישות עם קלייטון.

מר סקוט מן ה’מנצ’סטר גארדיין' מודיע לחיים כי שוחח היום עם הנשיא ווילסון, וכי הלה הביע רצונו לראות את ווייצמן בפריס. אנו מחליטים שאני אסע מחר לפריס. אכין שם לווייצמן פגישה ביום שני עם הקולונל האוז, שעה שהנשיא ישהה באיטליה. בשובו של הלה יוכל חיים לראותו. על חיים להיות אפוא בפריס במוצאי שבת.

פריס, יום שלישי, 31 דצמבר 1918.    🔗

יוצא לדרך בשעה 11. באותה הרכבת נמצאים ווייז ורעיתו והגב' פלז. בפולקסטון מזג האויר רע. אנו מגיעים לבולון, קרוב לשעה 4, עוזבים ב־5.30 ועלינו להגיע פריסה ב־9.30, ואולם למעשה אנו מגיעים רק ב־10.15. אע"פ כן ניכר שיפור רב בתחבורה. הווייזים נוסעים ועמם ארבע מזודות, שתי מלתחות ענקיות, וכו‘. הוא אינו מעונין אלא בו עצמו. איזו ריקנות! ⁸⁰⁶ ברכבת דויסון (מ’מורגן את קומפ') הנוסע לצרכי ה’צלב האדום’ ועוד אישים נכבדים.

 

פרק שלושה־עשר: 1 ינואר – 21 פברואר 1919    🔗

פריס, יום רביעי, 1 ינואר 1919.    🔗

אני סר אל סוקולוב בשעה 10. מרכס יצא הבוקר ללונדון. חבל! לסוקולוב, כדרכו, אין מה לומר. טולקובסקי קר ויהיר. אשתו נמצאת כאן. אני מודיע לו על בואו של ווייז. הוא נשאר אדיש. דיפלומט שקהו חושיו.

ארוחת צהרים עם הוייצים.

פריס, יום חמישי, 2 ינואר 1919.    🔗

כל הבוקר הלך לאבוד עם ווייז שעמד על כך שאלוה אליו בנדודיו לי.מ.ק.א. לבית חיל הים האמריקאי, וכו', כדי להוכיח לי מה רבה השפעתו ואיזו המלצות מצוינות היו לו. אכן, נכון הדבר ומעציב כאחד. איזו התרברבות מצלצלת!

נפגשתי עם בוליט, מרץ, וכו'. שפרדסון עובד עכשיו עם בילי. הזמנתי את זה האחרון לסעוד עמי הערב. נשוחח.

ווייז והגב' פלז קיימו עם התרנגול הודו הלאומי שתי ישיבות אתמול ושתי ישיבות היום. הוא פתח בדברי ימי הציונות ab ovo. ווייז האיץ בו שיגיע לימי המבול. מן הנמנע הוא. Summa Summarum.⁸⁰⁷ הוא מתנגד לארגון חדש של הועד הפועל.⁸⁰⁸ לדעתו הכל בסדר בעולמנו בו הוא יכול להעמיד פנים כמנהיג.

טולקובסקי חולה. קלקול במערכת העיכול, ואולם נראה כי לקלקול זה אופי אנוש הנובע מעייפותו הנוראה בעבודה בשבועות האחרונים. אכן, מצויים אישים קטנטנים, היודעים כיצד לזכות בהכרת התודה הלאומית עבור קורבנו­תיהם האישיים.

מלקולם מדווח לי על פגישתו עם ווסטרמן ועם ‘פרופסורים’ אחרים של הועדה “to negotiate peace”. ווסטרמן הציג בפניו בעיקר שתי שאלות:

*

1. המאמין אתה שלאהרנסון אין נגד עיניו אלא אינטרסים ציונים,⁸⁰⁹ או שהוא “מעונין” באימפריאליזם הבריטי?

2. האם מאמין הנך כי ההסכם בין הציונים והערבים חייב להוביל למשהו בר־קיימא? מלקולם השיב תשובות כהלכה.

בוליט מפתח בפני את השקפותיו בשעת ארוחת הערב. לא תתקיים ועידת שלום. יתגוששו ע"י ויתורים הדרגתיים ובלתי מספיקים כנגד גל הבולשביזם שיציף את כל אירופה. בילי מספר לי כמו כן (וזאת כבר סיפר לי וולטר, אמש), שאמו היתה בת ממשפחת הורוביץ.⁸¹⁰ אנו קובעים פגישה לסעוד בצהרים ביום ראשון הבא, בחברת ווייצמן.

פריס, יום ששי, 3 ינואר 1919.    🔗

ווייז מודיעני, כי פינק הקטן שם עצמו למתווך כדי להציג את סוקולוב אצל קולונל האוז. שיא של עזות פנים. ווייז מודאג. הוא חושש כי עכשיו ייאלץ חיים לילך אל האוז עם סוקולוב. אני אומר לו כי הדבר לא יקום. לדעתי על חיים ללכת לבדו, גם אל האוז וגם אל הנשיא, על מנת שיזכה ה־’Undivided attention" שלהם. ואזי אומר הוא: “It is likely though, that House will insist on my being present when he talks to Weizman”. החוצפה שבגאווה ההבלית של האיש הזה אינה יודעת גבול. הוא עצמו אינו רוצה ללכת אל הברון כשהתרנגול ההודי הלאומי מציגו או מצטרף אליו. מתוך כוונה לסנוור את עיני ה’פטרון' – ואני הן אמרתי לו, כי אין מסנוורים אותו על נקלה – הוא ידאג כי טרדייה יודיע עליו באמרו: “let the Baron hear what the French Government thinks of me”. אולם הוא חייב להצטרף אל ווייצמן “House will insist”. אבל “אדישותו המושלמת לגבי עניני עצמו” תעשהו, לבטח, פופולרי והוא יעמוד על הכרת התודה של ההמונים. דמוקרטיה עלובה!

ביקור אצל מונטגומרי השייך למנגנונו של ווסטרמן. מונטגומרי לבוש מדי י.מ.ק.א. אילו לא היה כאן אלא הוא לבדו, היה די בזה להשרות על הבית רוח קדושה של מיסיון. הוא מנסה להוציא מפי דברים. אין זה מוצא חן בעיני. שיחה חסרת כנות ולבביות.

לא הצלחתי להפגש עם ווסטרמן הטרוד עד מאד.

היום בשעה 6 יתקבלו ווייז והגב' פלז לראיון אצל האוז.

טילפנתי לוובסטר ובקשתיו להודיע לחיים, כי מחר בערב אחכה לו ללא כל ספק.

ב־8.30 אצל וובסטר ב’מג’סטיק'. מעוזר למזכיר הנה הוא כעת מזכיר. “Does not make much difference”. הוא מתפלא שהרשינו להפרעה (של סוקולוב) לפלס לה דרך. באשר לרוזוב, תמיהה בעיניו, כי עדיין לא נסע, כיוון שהם עשו את כל מה שהיה דרוש בענין זה. לפי הוראת וובסטר משגיחים על הקונגרס הצרפתי־סורי במרסיי. יימסרו לי ידיעות מזומנות. אני מדבר על לבו כי ימנה מישהו, אשר יאסוף לנו מן העתונות כל הנוגע לסוריה. וובסטר אינו מאמין שבדעתה של צרפת לבלוע את מרוקו הספרדית. אף על פי כן זו דעתי ואנגליה תוכל לבוא במשא ומתן בענין: – הגדלת ההשפעה הצרפתית באגן המערבי של הים התיכון, אם נשיג פיצוי באגן המזרחי.

פריס, יום שבת, 4 ינואר 1919.    🔗

ווייז מוקסם מאד מן הפגישה שלהם עם האוז, אשר מסר להם כביכול, סודות מדינה גדולים. מסתבר כי “House is under obligation to Mrs. Fels”.⁸¹¹ תמציתו של דבר, האוז יהיה מוכן לתמוך באנגליה כ־“Mandatory” למרות שהוא עצמו עורר את שאלת ארה"ב שתיעשה לבעלת המנדט. על ווייז הוטל להביא את חיים. אני אומר לו שכבר נקבעה פגישה ליום חמישי בשעה חמש. הדבר מרגיזו. לא יתכן. הוא יחקור בדבר. אכן, אם יעלה הדבר בדמיונו, אזי ימנע מכדור הארץ מלהסתובב. שׂכוי שכמותך!

הביקור היומי אצל סוקולוב. הוא מאשימני על “הפוליטיקה האישית” שלי שמנעה ממנו להתראות עם האוז, אשר התאונן או תמה (וכל זה באזני פינק) על שאין באים לבקרו ובעיקר הוא, סוקולוב.

לא רציתי להתווכח עמו בארבע עינים. אבל אתבע ממנו הסבר בנוכחות חיים ואחרים. הוא אינו זהיר ביותר, התרנגול הודו הלאומי, כשהוא בא להאשים אותי בפוליטיקה אישית, בה בשעה שאינו עוסק אלא בזאת.

בצאתי מאצל סוקולוב אני נתקל בווייז ובפינק. מיד אני מעמיד אותם בפני בירור פנים אל פנים. האוז לא קרא בשם סוקולוב. הוא אמר כי היה ברצונו לראות את ווייז, ווייצמן, וכו'. פינק רוצה שאתן לו “story”. אני שולחו לכל הרוחות. איזה ברנש קטנטן בלתי נעים הפושט עליך. טולין בא להטרידני. הוא בקש מווייז שימציא לו “ג’וֹב”. ווייז סבור, שיש לאל ידו להוריד הגשם ומזג אויר נאה ולשחררם תוך 24 שעות. איזו עבודה אפשר להפקיד בידי טולין? לדעת ווייז עליו לילך לארץ ישראל (אני לחשתי לו זאת באזניו), אולם טולין, המכיר את ערכו כי רב, לא יסכים לנסוע שמה, אלא אם ימנו אותו כחבר הוועדה (וחיים לא יהסס אף רגע קט כי הוא “has a standing”)⁸¹² אולם הוא משוכנע כי תהיה בו הרבה יותר תועלת בהשארו בפריס. באשר לי, אני משוכנע, כי כאן ידע “make a nuisance of himself”.⁸¹³ אולם הוא מוצא חן בעיני חיים, כיוון שהוא יודע לחלק לו מחמאות וכמו־כן בעיני הגברת, אשר גילה עמה מעין קרבת משפחה. טולין “is a bore”,⁸¹⁴ עם כל היותו מוכשר.

מלקולם מודיעני, כי יש בדעת האמריקנים למנות קצין קשר לכל משלחת. הם מינו כבר ארמני בצבא האמריקני כקצין הקשר שלהם.

הנה מה שידבר ללבם של חיים כמו גם לטולין. אני אספר להם על כך ואולם יש לי הרגשה, כי אם נשיג את מנויו של טולין, סופנו שנתחרט על כך. טולין הוא ציוני טוב, ואגואיסט עוד יותר טוב.

אי אפשר להשיג חדרים לחיים והחבריה במלון ‘מריס’. הודות למלקולם אנו משיגים ב’פלזא'. מזג אויר מחריד. מזג נח, ויחד עם זה יורד גשם המאיים בשטפונות.

הרכבת מגיעה באחור, תחילה שעה ומחצה ואולם לבסוף מגיעה רק שעה אחת אחרי חצות. חיים, ישראל, קואן ורובינסון מגיעים. סיבות האחור: התקוממות חיילים בפולקסטון המסרבים לחזור צרפתה.

פריס, יום ראשון, 5 ינואר 1919.    🔗

צהרים עם טולין, הנטפל ואינו מרפה. להיות קצין קשר אין זה הולם אותו. מה שיש לעשות בשבילו הוא פשוט בתכלית הפשטות: על ווייצמן וּווייז לילך אל קולונל האוז ולהגיד לו, כי הם זקוקים לו למען המשלחת הציונית ומיד יועמד לרשותם. כשאדם כה בטוח בערכו, מובטחת גם הצלחתו. שיחה קצרה עם חיים וקואן, שאני מגיש להם את הדו"ח שלי. יש לי רושם, כי ווייצמן הגיע עם רעיונות לפשרה לגבי סוקולוב, רעיונות שיובילו לחיזוק שלטונו של סוקולוב. תודה רבה.

סעודה אצל ואטל עם וולטר, בילי וחיים. אנו משוחחים בגלוי לב ואנו מבהירים את הנקודות והטקטיקה להתקפה שיש לנקוט בה מחר עם האוז. בענין זה רוצה ווייז להידבק בלוותו את ווייצמן. אני כבר אמרתי לו שתי פעמים בזו אחר זו, כי לדעתי זוהי טעות מצדו וכי עליו ליתן לווייצמן את האפשרות ללכוד “the undivided attention of Colonel House”.⁸¹⁵ בילי, וגם וולטר, תמימי דעים עמי. על חיים איפוא לעשות עכשיו את הדרוש.

ישראל [זיוו] מתקרב אלי לומר לי כי ב“שים לב להשפעתי הרבה על ווייצמן” הוא מבקשני שלא לדחפו לעמדה יותר מדי תקיפה כלפי סוקולוב. ישמשו נא בתורת שני הנשיאים והשלום והשלוה ישובו על כנם. מאז ומעולם טעות היא להאמין כי המות עדיף מן המאבק.

שיחה ארוכה עם ביאנקיני, לו אני מגלה כי החלטתי לפרוש לחלוטין מכל הענינים מיד לאחר פגישת חיים עם הנשיא ווילסון. להמשיך ולהשאר בתוך מאורה זו, בה יעדיף סוקולוב להרוג את התנועה ובלבד שלא לוותר על זכויות השושלת שלו, בה יפסח חיים על שתי הסעיפים כדי לקיים את פופולריותו, ווייז יתהלך מקושט בנוצות, וכו' וכו' ואילו אני, ללא מנדט, דבר שהנו בבחינת מום בל ימחה, אמשיך להיות “hanger on” המונע בעד החבריא לרקוד במעגל – לא, תודה!

מסתבר, כי ארץ ישראל מינתה את נציגיה: דיזנגוף, ילין, אייזנברג, ברלין ו…וילקנסקי. שופרא דשופרא. אין לי מה לעשות בהסתדרות בה אין רוצים בי.⁸¹⁶

ביאנקיני מאוכזב. הוא קיוה למצוא כאן אוירה טהורה יותר. הוא מוצא כי זוהי לגמרי אותה האוירה הארצישראלית. אותו אי סדר, אותה השפעת הנשים והתערבותן בכל דבר. והאנשים עדיין לא בשלו כדי שיהיו מוכשרים לשמוע את האמת וכו' וכו'.

פריס, יום שני, 6 ינואר 1919.    🔗

לחיים קדחת קלה. ב־12.30 אנו אצל ‘ואטל’, בילי ווסטרמן מצטרפים אלינו תוך זמן קצר. חיים ווסטרמן משוחחים ארוכות ושיחתם מעניינת מאוד, קטגורית, נהדרת. ווסטרמן התרשם עמוקות.

אני מספר לבילי, כי השׂכוי⁸¹⁷ זועף על שהשגנו בלעדיו את הפגישה עם הקולונל האוז וכי הוא טוען, כי לא יקדישו לווייצמן אלא 15 דקות עם הקולונל. בילי עושה משהו נחמד: הוא נעלם, ושב לאחר כ־20 דקה, כדי לאמר, כי אם ווייצמן רוצה, יוכל להתקבל ב־4.30 במקום בשעה 5 על מנת לתת לו יותר זמן. פשוט מאד, דחו ראיון של מישהו אחר. אילו ידע זאת השׂכוי!

אני מוביל את ווייצמן למלון קריון ב־4.15. הוא שוהה עם הקולונל ארבעים דקות. הלה אומר לו: " You need not labour your point. I had two hours talk with Mr. Balfour and we agreed ".⁸¹⁸ לא יכולנו לבקש טוב מזה. אם האמריקאים החליטו לעמוד בתוקף לימין האנגלים, הרי שאנו זוכים בענין.

מה שמענין לציין הוא, כי לווסטרמן יש כבר ידע רב בדבר ערכם של שוּקְרִי ג’אנם, סַמְנִה וכו' ומה משמעות יש לקונגרס שלהם במרסיי.

פריס, יום שלישי, 7 ינואר 1919.    🔗

חיים נפל למשכב. טולין, שהוא ממש בכל, אינו זז מכאן. שום אפשרות לשוחח. לבסוף מסביר לו חיים כי ברצונו שנשאר לבדנו, ואולם אז מופיע רוזוב. כיון שרוזוב בא לדבר בשם סוקולוב וההסתדרות [הציונית] בענין הארגון מחדש, אני עוזבם לנפשם.

אני עולה לראות את שטרוֹס ב’קריון'. הוא קיבל מכתב ומברק בענין בוגן שהיה רוצה להשלח לפולין. “Joint Distribution Committee”⁸¹⁹ בהסכם עם הנציגות הלאומית בניו־יורק (ג’ון פ. סמולסקי), אומר לנסות ולשלוח צרכי מזון עבור $500,000 מטריאסט לפולין.

הדבר אינו ניתן לביצוע. אין כל אמצעי תחבורה. יהא צורך בצבא שלם כדי להגן על צרכי המזון הללו, בשעת המעבר בארצות הנתונות לרעב, שבין טריאסט ופולין. באשר למנויו של בוגן, כרוכה סכנה ביצירת תקדים. אם נכניס היום את בוגן כדי לייצג את ה’ג’וינט', כיצד נמנע בעד רוקפלר שיהיה לו נציג משלו, ובמיוחד מברטון את נציגיו הוא?

ארוחת צהרים עם שטרוֹס ב’קריון'. לויטננט הייס, לפנים עוזר־למזכיר של בייקר, מודיע לי זה עתה, כי הגנרל צ’רצ’יל ה־D.M.I. האמריקאי, מבקש לשוחח עמי. אנו קובעים פגישה למחרתיים בשעה שלוש.

אחרי הצהרים במלון ‘פלאזה’, אסיפה עם חיים, קואן, ווייז ואני ולאחר שעה קלה רובינזון. מדברים על הארגון מחדש. חיים וסוקולוב קיימו שיחות ארוכות שלא נסתיימו בכלום. מחר ימשיכו לשוחח. נמשיך לחכות. השׂכוי מלא גאוה הבלית יותר מתמיד, סבור, שהנשיא יוכל בהשפעתו, לקרוא הנה את ברנדייס במברק תוך ימים מספר. הוא עצמו, ווייז, ישוב לארצו בשבוע הבא, ויומיים או שלושה לאחר שובו, ישים ברנדייס פעמיו לדרך. אשליות.

אני מצהיר באזני חיים וקואן, כי הפעם הגיעו הדברים עד מעלה ראש וכי שיטת הדחיות של מנהיגינו מעוררת בי בחילה רבה, וכי אני רואה סכנות חמורות מדי, כדי שאסכים להמשיך ולעבוד עמם. הם מנסים לשכנע אותי מה גדולה תהיה מידת ההפסד הכרוך בלכתי. אני יודע זאת. ואולם מעציב מדי להשאר ולהמשיך ולעשות עבודה, שעה שהטפילים למיניהם, הסוקולובים, הטולקובסקים ואחרים, ננסים לאין שיעור, מקלקלים הכל בגלל סיבות הבליות ומסכנים את העתיד.

פריס, יום רביעי, 8 ינואר 1919.    🔗

אין חדש אצל חיים. בלוית ישראל אני הולך למשרד, 10, ככר אדוארד 7, ואני נתקל בקרול, שיהיה עלינו לגייסו לשורות הציונות. טולקובסקי עודנו חולה. קיבה ולב.

בשעה 11 אני נמצא בהרצאה על גיאוגרפיה הומנית של J. Brunhes ב’קולג' דה פרנס'. שעור נאה. ברונס הזדקן. אני ניגש ללחוץ את ידו והוא שמח לראותני. הוא אומר לקחתני לסעוד עמו צהרים ואולם אני כבר תפוש. הצגתי היום את לאה⁸²⁰ לל. שטרוס.

פריס, יום חמישי, 9 ינואר 1919.    🔗

האמיר פייסל, שעל ווייז היה להציגו בפני הקולונל האוז, הגיע ואולם שלא בלווית לורנס. הלה יבוא לאחר זמן במטוס, כדי להתחמק מקנטורים ורוגז חדשים עם הצרפתים.

לחיים היתה הבוקר עמי שיחה רצינית. רק שתי דרכים לפניו. בין אם להניח לדברים במצבם הנוכחי ולהמשיך בעבודה במלא האנרכיה, בנימוק שע"י כך מוגנת ההסתדרות והתנועה, בין אם להכריז גלויות, כי מכיון שהעבודה נעשתה לבלתי אפשרית, הריני נוטש אותה. עליך, מר סוקולוב, ליטול את האחריות ואת האמצעים הנחוצים. באשר לי הנני נוטה לדרך האחרונה אשר תראה בבהירות לסוקולוב, עד כמה אהבתו הנפרזת לעצמו לא בלבד שהיא מגוחכת ומפריעה אלא בעיקר מסוכנת. חיים מחליט לנקוט בדרך זו, האחרונה. במלון ‘מריס’ אנו מוצאים את ווייז, וחמשתנו – קואן, זיוו ווייז, חיים ואני – מדברים על המצב. מופיע רוזוב, ובסופו של דבר גם סוקולוב.

רוזוב טוען, כי כל תמורה עלולה לעורר מהפכה בתוך הציונות הרוסית. מאידך, אין צורך בשום אירגון מחדש. ווייצמן חולה, מטורף. הוא מטפח רעיונות של מגלומניה, דיקטטורה וכו'. על כך משיב ווייצמן, כי הוא מתפלא על שהרוסים אינם מסוגלים למצוא גזֵרָה שָוָה, או בולשביקית, או צאריסטית. או להחריב הכל, או להפוך את ההסתדרות לפולחן קדוש שאין לגעת בו. סוקולוב מציע לפנות בענין אל ה־jahres Conferenz שלא תתכנס לפני שנה, או לדאוג שה־.E.A.C ימנה ועדה מיוחדת לצרכי ועידת השלום עם ווייצמן בראשה (ורוזוב המציע עצמו כאחד מחבריה) וּלועדה זו יהיה יפוי־כוה מלא. זוהי הקלה ארעית, שלדעתי ערכה כקליפת השום.

שעת הצהרים קרבה וללא תוצאות. מחליטים על אסיפה חדשה לצורך ויכוחים חדשים ארוכים ומיגעים ללא תועלת מחר בשעה 10. אני אף לא אהיה נוכח בה.

ארוחת צהרים עם ווִיטנֵי שֵפַרְדְסוֹן. הוא מספר לי עד כמה הגדודים האמריקאים בגרמניה שמחים להמצא, כפי שהם כותבים זאת במכתביהם להוריהם, בארץ נקיה, מאוכלסת תושבים שאינם פושטים את עורם, בארץ בה אפשר להתרחץ, וכו' וכו‘. אכן, התעמולה של ה’בושים’ כובשת לבבות.

ישיבה עם הבריגדיר גנרל צ’רצ’יל, איש צעיר ומאד נבון, ועם הלויטננט קולונל מסון, שכבר פגשתיו אצל וולטר ליפמַן. שניהם מגלים ענין בבעיות הציונות ומבקשים שאתן להם הסבר על 1) עמדתה של צרפת לגבי הציונות. אני מתאר להם את המשחק הכפול של הממשלה. הצהרה רשמית של פישון, חיובית. מאידך, פעילות משרדי ה’קה־דורסי', ברוח מתנגדת. 2) עמדתם של הערבים ועל הדרך שממשלת בריטניה יכולה לפשר בין הבטחותיה שניתנו לציונים ולמדינות ערב. אני מבאר להם את מצב הענינים ומעלה את דבר ההסכם שנחתם בין פייסל לווייצמן אשר הנני מבטיח למסור להם ממנו העתק.

האדונים הללו עומדים על כך שאבטיח להם כי אשוב לראותם ולהעמיד עצמי לרשותם בכל הנוגע לאינפורמציות מאוחרות יותר ומשלימות. נתקלתי ה־Brougham, שיחד עם תומא (אלברט) וסוציאליסטים אחרים פעילים בקונגרס מעצמות הברית של הקואופרטיבים. הוא ימסור לי פרטים רבים יותר, מחר, בשעת ארוחת הצהרים.

פריס, יום ששי, 10 ינואר 1919.    🔗

לחיים והחבריה שיחות ארוכות וריקות עם סוקולוב ורוזוב, אני פוטר עצמי מלהשתתף בהן. התוצאה: סוקולוב, או במקומו רוזוב, יהיו בלונדון, שם יחכו לבואם של דה־האז ושמריה⁸²¹ ותמונה ועדה עם ווייצמן שיעמוד בראשה, כדי לייצג את הציונים בקונגרס השלום. בינתים מניחים לענינים במצב כפי שהם, כלומר במלא האנרכיה. אולם מעמידים פנים כאילו מצילים את פולחן ההסתדרות ואפילו זה במחיר אבדנה של התנועה כולה.

השׂכוי, שאינו מזניח שום רגע כדי לקרוא בקול, הסתדר, שועד הקהילות יזמין אותו ויביע לו תודה עבור “מה שעשה למען צרפת”, אשר כבר שלמה לו בסרט של לגיון הכבוד (לאחר שהוא עצמו הכריז, שעומדים להעניק לו את ה“שושנה”).

צהרים עם ברוגהם. הוא, ותומא, ופירסון, וכו', יוצאים ביום ראשון בבוקר לונדונה. הם מבקשים אותי להצטרף אליהם ולסייע בידיהם לעריכת תכנית של עתונות בלתי תלויה לקואופרטיבים. איני מבטיח להם לפי שעה דבר. אתייעץ עם חיים.

אחה"צ אני נפגש עם הקולונל מסון והמיג’ור דאלאס.⁸²² הראשון הוא בגוף הענינים של בעיות המזרח מבחינת המודיעין הצבאי ודעתו נוחה מאד על הממשל האנגלי במושבות.

התייעצוּת עם חיים. מצב הענינים הנו כדלהלן: עם סוקולוב יחיד בשלטון וספוג בחשיבותו הרבה, כשהוא נוקט בדיפלומטיה של סתרים, במלה אחת, עושה כאן כתרנגול הודי לאומי, המצב ללא נשוא. מכיון שאין לי כל מנדט רשמי, וכשסוקולוב מתנכר אלי, לא אוכל להמשיך כאן בעבודתי. אילו לא התחשבתי אלא באינטרס הפרטי שלי, כי אז הסתלקתי זה מכבר. ואולם לא אוכל להתעלם מכך, כי יגרם נזק ללא תקנה לעבודה מהצד האמריקאי שבדבר. ואפילו עם אנשי השמאל בצרפת, תומא וכו', היינו יכולים לעשות משהו אילו סוקולוב היה פחות מתהדר ויהיר ופחות מוגבל. מתוך רצון למנוע כל חשד כאילו אני בא לצוּד בשטחו שלו, אני מושך את ידי מכל מה שאינו אמריקאי.

כך קשרתי היום אך קמעה שיחה עם ד"ר בנט שפגשתיו אצל ווּאַזן.⁸²³ העלי להשאר אף־על פי כן, אם לעזוב?

חיים מדבר על לבי שאשאר. הוא יאבק עבורי, כבעבור עצמו. בחברתו שוב לא תהיה עבודתי בלתי אפשרית. אם לא יצליח להשיג חופש פעולה מלא – נעזוב שנינו.

אלברט תומא ואחרים ישחררו עצמם מקשייהם לעת עתה בלעדי כדי שלא תנתן האפשרות לסוקולוב ושותפיו לחשוב או לטעון, שחיים ואנוכי מתחרים בהם. אני אסע לונדונה בסוף השבוע הבא על מנת להתראות שם עם דה־האז. ואילו חיים יחזור ביום ראשון, או שני, אם הצליח בינתים ווייז לקבל ראיון לחיים עם הנשיא. ביאנקיני יוצא הערב בדרכו לאיטליה וב־20 לחדש יפליג לארץ ישראל.

פגשתי הערב את גורדון אוקינקלוס ואת אשתו ב’תיאטרון מישל'.

פריס, שבת, 11 ינואר 1919.    🔗

אמש נתקיימה בבית הגב' סימון סעודה בה סירבתי להיות נוכח. תחילה נאמר כי סעודה זו תערך לכבודו של ווייצמן ושניים או שלושה מסגניו. בסופו של דבר הזמינו נוסף על ווייצמן, קואן ואנוכי, גם את סוקולוב, רוזוב ווייז. זה האחרון טען שמן ההכרח הוא להזמין גם את הגבירות ווייז ופלז. הסעודה הפכה איפוא לקבלת פנים רשמית למנהיגים הציונים שכל אחד מהם מייצג משהו. אני הייתי “listed” כנציג ארץ־ישראל. היתה בזה משום הונאת הציבור אילו הלכתי שמה בתורת שכזה. ארץ ישראל מיוצגת בצורה יותר מכובדת על ידי זגורודצקי, וילקנסקי ו’בטלנים'⁸²⁴ אחרים. לא הלכתי שמה.

חיים, מצדו, וכן גם טולין, מארגן החג, מודים כי זה היה “פיאַסקו”. מראש ציפיתי לזאת. כדי לעשות רושם היה צורך שלא להזמין נמושות. אולם טולין רוצה למצוא חן בעיני החבריה כדי שימנוהו כקצין קשר. הוא לא יצליח, ואולם הוא מאמין כי עליו לשחק באופורטוניזם.

פגשתי אצל בוליט את ריי קארול, סופר העתון “Public Ledger” אשר בילי המליץ באזניו להכין מאמר טוב על הציונות שאני אכתיב לו היום אחה"צ. כמו כן את ל. סטפנס, המהפכן המפורסם אשר גם לו הבטחתי ראיון.

חיים התראה עם פייסל, הלה התראה עם קלמנסו, שהצהיר באזניו שאין לו כל ענין בסוריה. צליל פעמון חדש. לא רק שאין זה קלמנסו של ימים עברו המדבר כאן, אלא שדבר זה מוכיח, שהאימפריאליזם הצרפתי, דוּגמת זה של האיטלקים, נתון בשפל. נאומו של ווילסון במילאנו, כאשר גם ציון הדברים של כמה מהעתונים מהיום בענין חבל הסאר, הנשאר תחת שלטון גרמני ואשר התת קרקע שלו ישאר תחת פיקוח צרפתי, יוכיחו, אדרבא, שעל בעלי התאבון יהיה לכבוש יצרם.

ווייצמן הזמיננו לארוחת צהרים, את בילי ואותי. בילי מאשר את השקפותי על המצב הפוליטי ועל האמביציות האימפריאליסטיות המיואשות. בילי סבור, שלמעשה אין לנו לחשוש משום דבר. יוחלט פעם אחת לתמיד, שה“הגדרה העצמית” של העמים איננה מליצה ריקה.

אחרי ארוחת הצהרים ראיון ארוך עם ריי קארול. הוא הבור ביותר והשטחי ביותר של הרפורטרים האמריקאים, ולא נאמר בזה מעט.

ברוגהם סר לראותני בענין נסיעת יום המחרת עם תומא והחבריה ללונדון. אני מסביר לו, כי לצערי הרב, זה בלתי אפשרי.

טולין בא שוב להטפל אלי. הוא כבר הוכיח לחיים, כי כל מחשבותיו סובבות סביב עצמו ותו לא.

פריס, יום ראשון, 12 ינואר 1919.    🔗

בוקר שקט, שביליתי בהיותי טבול בענוגי מרחץ תורכי, 18 רחוב מאטורין. ב־11.30 פגישה עם חיים במלון ‘קריון’. אנו עולים לחדרו של בילי, המספר לנו כי קולונל האוז חולה מאד (‘אבנים’) ולא יוכל לקבל היום את פייסל ואת לורנס וכי לאנסינג יוכל לקבל את חיים אך ביום רביעי. מכיון שחיים מקוה להקדים לצאת, יידחה הביקור לאחר שובו מלונדון.

השׂכוי נתקבל הבוקר רשמית ע“י ועד הקהילות, שהגיש לו את צלב הלגיון עטור אבני־חן. אמש הוגש לו הסרט באופן רשמי ע”י טרדיה בסעודת ערב. היום אחה“צ עורכת לכבודו הפדרציה הציונית קבלת פנים בקפה ‘קרדינל’. הערב תערך קבלת פנים ע”י ה־י.מ.ק.א. ב’ארמון הקרח'. אכן, השׂכוי הנו כתרנגול מפוטם. אין לחלוק על זה. הוא מקריב עצמו עבור הציונות.

פריס, יום שני, 13 ינואר 1919.    🔗

חיים מאבד סבלנותו. לשׂכוי אין עדיין תשובה מן הנשיא. אני, איני מעיז לנצל את האמצעים שלי להשגת ראיון עבור חיים, הואיל והשׂכוי לא יסלח לי זאת לעולם. אני נוקט בתחבולה: אתמול הכנסתי לתיבת המכתבים של השׂכוי כרטיס בקור של בילי. כך יהא הלה סבור, שבילי “paid his respects” לאדם הגדול, שעכשיו יוכל לילך ולהחזיר נימוסין לבילי על מנת להמריץ את הנשיא.

לאחר שקול דעת מוכיח חיים לשׂכוי, כי די יהא אם אנוכי אטפל בפעולה זו לאחר שהוא כה טרוד בדברים רמי ערך.

השׂכוי ברוב ענותנותו נאות לזה. אני הולך, איפוא, למצוא את בילי ואנו זוממים יחדיו.

אני מוצא את ל. סטפנס וג’ורג' לנסבורי בישיבה עם גב' פלז. אנו משוחחים. דמות פניו של לנסבורי נהדרת. השירות החשאי עוקב אחריו. אחרי הצהרים ב’קולג' דה פרנס' אצל קלרמון גאנו. הוא מטפל בסמסטר זה בַּנַבָּטִים. מעניין, אך לא מרטיט.

בשעורו של ברונהס, הממלא אולם בצפיפות. הוא טובל במלואו בפוליטיקה. הוא עוסק בפיצול אלבניה וסוריה. אם חבר הלאומים יעסוק בזה, הרי שיבגוד במשימה שהטיל על עצמו, וכו‘, וכו’. צר לי שלא סעדתי עמו בצהרי יום בשבוע שעבר.

אני סר אל המיג’ור וובסטר, המחזיק בדו"ח על הקונגרס הסורי במרסיי. אין בו שום חידוש.

ה’טאן' מכיל מאמר על איחודה של סוריה. בעצם זונחים הצרפתים את תביעותיהם על ארץ־ישראל ושוב אין הם רוטנים אלא בענין דמשק. Va bene!.⁸²⁵

במלון ‘מריס’ אני נתקל בלואיס קירשטיין והמיג’ור לונשטיין שהגיעו מאז יום שבת. לונשטיין עזב את ניו־יורק בראשון לחודש זה. הוא ראה את “אובי”⁸²⁶ המבקשת לאמור לי כי בידיה הרשיון ותבוא באניה הבאה. בדעתה להפליג ב’קרמניה'. הידד!

פריס, יום שלישי, 14 ינואר, 1919.    🔗

אתמול, בשעות הלילה, הגיע הד"ר בוגן. הוא לא הצליח להשיג לעצמו חדר ובא, כמובן, להתדפק על דלתי. נאלצתי לטפל בו. השכנתיו בעלית גג.

חיים מופיע כולו נבוך ונרגש. עלי להשיג עבורו את הראיון עם הנשיא עוד היום. All right. אני מתראה עם בילי, קלוז,⁸²⁷ מזכירו של הנשיא, מטלפן לשׂכוי כי הנשיא רוצה לראותו ב־5.30 ואת ווייצמן ב־6.00 בערב. כך יוכל השׂכוי להתפאר, כי הוא הוא שעשה הכל, וחיים מרוצה. מה טוב.

אני משוחח ארוכות עם חיים. איני רוצה ואיני יכול להשאר כאן. לא רק שאני משולל כל “Arbeitfreude”, אלא שאני גם נמצא במצב שאין בו כל אמת. חיים חוזר ומדגיש על הסכנה לעזוב את פריס. אמת בדבר. ואולם אני, איני יכול לסכן את האשראי האישי שלי כדי להיהרס ע"י סוקולוב עוד יותר מאשר הרס אותי עד היום. אני מבטיח בכל זאת לווייצמן להשאר כאן עוד יום־יומיים לאחר שיצא הוא. זה כל מה שהנני יכול לעשות.

מופיע מלקולם וכן גם לורנס (חבוש כפיה, כמובן). מדברים על הצורך לפרסם גילוי דעת יהודי־ערבי־ארמני. אני מגיש תחילה למלקולם את מאמרו של ה’טאן', מאמש. הוא רואה בו “Climb down”. “It is the last flicker”,⁸²⁸ כן הדבר בעיני לורנס: “It is the last shriek”.⁸²⁹ אנו תמימי דעים, איפוא, כולנו באשר להגדרת המאמר.

וולטר ליפמן חזר. הוא הגיע עד מץ. הוא מודיע לי כי ארתור וילארד נמצא כאן. אני פונה לראותו ומוצא אצלו את לורניג ואת גסט. אני נשאר לסעוד צהרים בחברתם. מדברים פוליטיקה ובשפע. העיקר הוא שלויד ג’ורג', שראה בווילסון אישיות מחרידה, שוכנע, לאחר מגע אישי של שלושה ימים, באנגליה, כי אפשר לשאת ולתת עמו. לנסיעה זו היתה, למעשה, השפעה הטובה ביותר על היחסים בין אמריקה לבריטניה.

היום אחה"צ מתכנסים לישיבה בוגוּס [נובר] פחה, מלקולם, ווייז וסוקולוב. מלקולם עומד על כך כי אקח בה חלק. אני מבטיח לו בצורה מעורפלת, ואולם אני נמנע מלהמצא שם. אם עומדות לדיון שאלות ציוניות, לא על מלקולם החובה לזכור להזמינני.

בוגן נמצא במבוכה. הוא נפגש עם הובר, שכל מעייניו נתונים עכשיו לדבר אחד ויחיד: להזין את הרעבים. כמו כן רוצה הוא שה־J.D.C. יעניק לו משלושה עד ארבעת מליון דולר לקנות בהם צרכי מזון עבור פולין, שיחולקו ע“י סוכניו “in a non־sectarian way”. שטרום סבור כי זו תהיה “A big stunt” for the Jews. דהיינו כי נהיה פתאים כמאז ומתמיד. בוגן מבקש חות דעתי. הובר כבר הבריק היום ל־ J.D.C. ברוח זו. בוגן עצמו אינו יודע כיצד להחלץ מן הענינים. אני משיב לו, כי אני הייתי אומר גלויות להובר, שאנו לא נוכל להיות עד כדי כך פּתאים, שנפקיד 3–4 מליוני דולרים לסוכנים שלו, שישמשו מכשיר בידי כמה מהפולנים הטובים הללו והפולניות החמודות הללו, וליהודים לא ישאר אלא לצעוק חי וקיים. וכיוון שווייצמן והפמליא חוזרים מחר ללונדון, אין טוב מאשר לשלוח באמצעותו את הדו”ח ליוליוס סימון, אשר יודיע על כך לניו־יורק. ב־5.15 פונים חיים והשׂכוי ל’וילה מוּרה'. לאחר שעה חוזר השׂכוי. הוא מוקסם מקבלת הפנים שערך לו הנשיא. דומה, שחלק מחמאות רבות על חשבון ברנדייס. הוא אמר כביכול: “I need Brandeis everywhere, but I must have him somewhere” האם יביאוהו? מיסתורין.

הנשיא יחזור לארה"ב קרוב ל־13 בפברואר ולא ישהה שם יותר משבועיים ואחר־כך יחזור לכאן.

ארוחת ערב עם וולטר. הוא ראה בעיניו את החורבן וההרס בצפונה של צרפת ואת קוצר ידם של התושבים להקים מחדש את ההריסות; את הדלות, את צרות העין וההשקפות המוגבלות במחוזות המזרח; את חוסר האהדה בליבות אנשי לוטרינגיה לגבי הצרפתים. בנקודה אחרונה זו יש, כמובן, להביא בחשבון את השפעתן של ארבעים וכמה השנים בהן שלטו שם הגרמנים.

ווייצמן עשה רושם עמוק על וולטר. הוא, המכיר עכשיו את מנהיגי וראשי כל הלאומים הקטנים שקמו מחדש, נעים ומחמיא לו להווכח כי לנו המנהיגים המצויינים ביותר.

חיים מספר על שיחתו עם הנשיא, שארכה קרוב לארבעים דקה. הבעיה היהודית, חמש עשרה דקות. הבעיה הערבית, עשרים דקות. היחסים עם השלטונות הבריטיים, ולבסוף שאלתו האחרונה של הנשיא: “היכן אתם עומדים ביחסים עם השלטונות הצרפתים?” ועל כך השיב ווייצמן: “אני מדבר צרפתית באופן שוטף, אבל איני מדבר באותה לשון בה מדברים הצרפתים”.

“כמוך כמוני” אמר הנשיא.

סימון מרכס הגיע מלונדון. יעקבסון נבוך. הוא מאיים כי יעזוב את לונדון בלא שישתמש בזכות ההצבעה שלו, אם ימשיכו להשהות את סידור הענינים ולעכבם כך. ואולם לא סוקולוב הוא האיש שיתרגש בשל כך.

פריס, יום רביעי, 15 ינואר 1919.    🔗

לויתי את חיים והפמליא שלו לתחנה. הם מקוים לחזור ביום רביעי הבא. מסופקני.

ב־11 בהרצאה של ברונהס. אחרי ההרצאה הוא מציגני לפני הגברת הברונית לא־כאז, תיירת גדולה. אני אומר לברוהנס, שאני חולק על כמה מדעותיו על סוריה וכו‘. הוא יהיה מרוצה שנפתח בויכוח. הוא גורם שהגב’ הברונית לא־כאז תזמינני לארוחת צהרים ביום ששי הבא. נפגוש שם, בין השאר, את ליבייא, דֵי וכו', עוזריו של ווסטרמן בבעייה האלבנית ובבעיות אחרות. יהא נוכח גם ברנארד ברנסון (מבקר האמנות), שהוא אנטי־ציוני.

ברוהנס אומר דברים נעימים למאד אודותי, למשל: “אהרנסון ביצע את הפעולה המחוכמת ביותר בגיאוגרפיה הבוטנית”. דבריו אלה עושים רושם על קהל שומעיו.

אני מתראה עם בילי אחה"צ ומבקשו לטלפן לברוך [ברנרד] להשיג לי ראיון. מחר יקבע ברוך את הזמן.

אני נוכח בהרצאתו של קלרמון גאנו. הוא עודנו המטפל בבעייה הארמנית כמבוא לבעייה של הנַבָּטִים. אני משוחח עם קלרמון גאנו. אולם נראה שהזיקנה כבר קפצה עליו.

אני מכין הדו"ח שלי עבור וובסטר⁸³⁰ אודות ראיון ווייצמן–ווילסון. הוא מרוצה מאד. אני משיג את רשיוני לכניסה ל’אסטוריה'. ה־Security officer, אשר עליו מוטל היה למוסרו לי, בהתאם לבקשת וובסטר, הוא תומסון, לפנים ה־Assistant Commissioner of Police של לונדון, והגאה על שבחלקו נפל להביאני בקשר עם מיניסטריון המלחמה. הוא הביע את רצונו להיפגש עמי. אני קובע לו ראיון למחר ב־10.30.

גריבון עומד להגיע מחר.

פריס, יום חמישי, 16 ינואר 1919.    🔗

כבר לפני שמונה בבוקר אני שם מצור על חדר האוכל, כדי לפגוש במר ובגב' ווייז, היוצאים היום. איני מכיר זוג שני לו ביהירותו. בשעה 9, בהרצאתו של קאייא על עפרות הברזל בנורמנדיה, אנז’ו וכו'. יותר מדי מקצועי. ואולם מענין להיווכח כמת מאות מליוני טונות של עפרות מובחרים אינם מנוצלים ע"י הצרפתים באזורים האלה. כמה זכיונות גרמנים היו קיימים ועובדו; הרסו אותם באופן טפשי. לדברי קאייא, לא פיתחו שם דבר בזמן המלחמה, לכשחסרו כל כך עפרות!

ב־10.30 אצל תומסון. הוא מדבר עמי אודות שוּקרי ג’אנם והחבורה שלו. כל מה שלמד אודותם דל מדי. אני מוסר לו ידיעות נרחבות יותר.

בילי מודיעני, שלברוך תהא שעה פנויה לרשותי מ־12–1 ב’ריץ'. אני רץ שמה. ברוך יצא את המלון זה עתה. אני מחכה לו במשך מחצית השעה. בינתיים מגיע מר האריס, המנהל של הרולד הנופל על צוארי. הוא מספר לי את רשמיו מהאזורים החרבים. משם חזר אתמול. הוא בא אך ורק כדי להודיע על שובו לברוך. הוא אומר לברוך: “אם עדיין לא שמעת דברים מפי אהרן, טרם שמעת את האדם התמוה ביותר שגילתה המלחמה”.

אני משוחח עם ברוך במשך כעשרים רגע. זהו טפוס שפרצופו מזכיר כלשהו את דיוקנו של כורש אדלר; אולם ברוך גבה קומה, זקוף ופחות נבון. הוא מחוסר חריפות לחלוטין and has a swollen head. הוא מצהיר, שכיהודי עליו להישמר נקי מכל רבב וכתם, מכל אדם אחר. הוא מקווה שהנחיל כבוד to his people וכו' וכו'. הוא מספר לי מה רבה השפעתו, שהנו המקורב שבידידי הנשיא, שהנו כה עקשן כזה האחרון, שהוא נשוי לגויה, שהוא נצר לשושלת ארוכה של רבנים, וכהנה וכהנה דברי הבלים. לדידו הציונות הנה ללא תועלת.

“”I see nobody from America willing to go to Palestine. What is needed, and what we are going to get, is equal rights. I want every Jew everywhere to have the same chance in life I had in America. That is the real solution and I shall put it before the President in my own good time. We must be tactful, avoid to become ‘professional Jews’, not push too much our small problem to the front, when people are worrying their heads about the reconstruction of the world. Still, slip in whenever you feel there is any danger to our people." ⁸³¹

ברור, כי זוהי אישיות מסוכנת בעמדה שהוא תופס, ויש ביכולתה להזיק לנו מאד, תוך כדי אמונה עצמית שהוא משרת את עניננו.

פריס, יום ששי, 17 ינואר 1919.    🔗

ב־10.30 ב’אסטוריה', אצל גריבון, שסוף־סוף הגיע. שיחה ארוכה, חילופי השקפות, אך שום חדש.

ארוחת צהרים אצל הברונית לא־כאז. נוכחים: ליבייא, ה. וו. סטיד, גב' רוז, רב סרן דלורם, ברוהנס.

לאספה הזאת איו מטרה אחרת אלא להשפיע על ליבייא שיסכים לפתרון הבעיה האלבנית, כפי שעלה על דעתו של ברוהנס. ליבייא מודה שתושג נכונות לבתר את אלבניה לשלושה בתרים. כולנו מתנגדים לזאת. סטיד, המכיר את הבעייה על בוריה, מרצה עליה בבהירות. איטליה תסכסך ללא ספק. לכן, מוטב למנותה לבעלת מנדאט בר־ביטול, תחת השגחת חבר הלאומים.

הבעייה הראשונה והקשה ביותר באלבניה, אינה פוליטית מעיקרה, אלא כלכלית. יש להתחיל בהקמת בתי־ספר, דרכים ומסילות ברזל. בהגבלות יש לקבוע אזורים חפשיים, שלאחר תקופה ידועה יתגבש בהם האלמנט הלאומי וכו' וכו'.

ליבְּייֵא המסכן, שהנו רכרוכי והמבין בקושי אנגלית ולגמרי לא צרפתית נתון לשטיפת־מוחין כהלכה.

אנו יוצאים לאחר שלוש. סטיד, שהצטיין בדבריו, פיתח נימוק מאוד מוצלח נגד האמנות הסודיות מ־1915 ו־1916. אני משדלו להקדיש לכך מאמר המערכת ב’דיילי מייל' של מחר, ואטול על עצמי להגישו לעיון לווילסון. הוא מבטיחני זאת.

בילי אומר לי ש“מעיינים” בשיגור משלחת לאסיה הקטנה, סוריה וארץ ישראל. הוא יתענין בדבר בעוד מספר רגעים בצורה מושלמת יותר. האיש המביא החדשות הללו עומד להכנס בכל רגע. אני מסתלק איפוא.

אני הולך למצוא את שאפרדסון שהנו מיואש. הוא מגלה לי סוד כי לנשיא יש תכנית מדויקת של חבר הלאומים, ואולם אין הדבר מתקדם. בועידה מתנגחים רבות.

אני הולך לדבר עם גורדון. הוא רוצה שאמסור לו תכנית בענין קושטה. אני מודה, שזה מחוץ לתחום התעניינותי. אני מפתח אעפ"י־כן באזניו את ההנחה, שליחס המיספרי אין כל משמעות, וכי שני יוונים שווים 5 או 10 תורכים וכי לא לרוב המיספרי ולא למשאלי העם יש משמעות בתנאים אלה. אין אפשרות להמנע מאחוז באמצעים שרירותיים מסוימים. הוא מכיר בזאת. כמו כן הוא מסכים גם כי על המדינות הנייטראליות, הקטנות, או אחרות, לא יתכן להטיל Trusteeship. מה טוב. הוא חושש שאמריקה לא תוכל, בסופו של דבר, להתחמק מהתפקיד להטיל על עצמה Trusteeship אחד, או כמה ‘נאמנויות’, וזה יהיה לה אסון. הקולונל, אומר הוא לי, מרגיש יותר טוב. הוא מקוה, כמו־כן, שגם לעניני הועידה יוטב בקרוב. ההחלטות המתקבלות היום הנן בעלות חשיבות רבה.

פריס, שבת, 18 ינואר 1919.    🔗

החלטתי לנסוע מחר ללונדון. ואולם במקרה נודע לי מפי מרקס שחיימסון יגיע ביום ראשון בערב. אני מניח שהוא יביא עמו את “Proposals” וכיוון שמפיו אלמד פחות או יותר על המצב לאמיתו בלונדון, ומה שהוחלט באסיפה בנוגע לראורגניזציה, אשאר לכן כאן וחפשי לנסוע ביום שני, אם יוודע לי שחיים לא ימהר לחזור.

סטיד פירסם את המאמר הראשי כפי שבקשתיו תחת הכותרת: “Plain facts”.⁸³² ובכן, חג’אז השיג שני נציגים בועידה.

לוסיין וולף מתחיל במעשיו, בגלוי. הוא מתחכך סביב ה“קה ד’אורסיי”.

ארוחת צהרים עם גריבון אצל ‘ואטל’, שם אני פוגש את לאת ושטרוס. אנו משוחחים אודות קושטה. הפתרון המתקבל על דעת הצי האנגלי יהיה מסירת המיצרים למין ‘ועדת הדנובה’, או לידי פיקוח צרפתי. צרפת תיתקל בחכוכים עם הלאומים השונים וזה ימנע בעדה מלהחזיק בשלטון מלא. הסכנה שבדבר: המיצרים הם שערה של רוסיה, ולהביא את צרפת ואת רוסיה לידי יחסים ישירים ואינטימיים, עלול, מנקודת ראות צבאית לעתיד לבוא, לגרום לתוצאות חמורות. המונים רוסיים ומדריכים צרפתים יהוו כוח עצום. נגד זאת אני מציב מחד גיסא השפעה נוגדת גרמנית, ומאידך השפעה יהודית כשאחינו ברוסיה יקדישו מיטב התעניינותם לאינטרסים הלאומיים הארצישראליים הקשורים באופן כה אינטימי, לבטחונה של אנגליה.

החסות האמריקאית נראית כבלתי מתקבלת על הדעת. אילו התגשמה – שוב לא תיעצר כאן. הכל יאבו להעדיף ולראות את ארה"ב נוטלות על עצמן את אלבניה וארמניה, ואזי צי אמריקאי חזק יהא דרוש והכרחי. עם בוא התאבון יהיה מקום לצפות לסכסוך אנגלו־אמריקאי.

בסופו של דבר, אולי מוטב להעמיד את קושטה תחת פיקוח צרפתי ואת אלבניה תחת פיקוח איטליה.

גריבון מספר לי דברים מחרידים על הארמנים. הוא מייעץ לנו להזדקק להם בזהירות.

פריס, יום ראשון, 19 ינואר 1919.    🔗

בבוקר אני בחמאם.⁸³³ ב־11.30 ראיון עם רייאל בקפה האמריקני. הוא מדווח לי על פעילותו התעמולתית עם סוקולוב ומרקס והעתונאים האמריקנים. אני מוסר לו דו"ה תמציתי מן הפגישה ווייצמן–ווילסון, ומספר לו על פגישתי עם הברונית לא־כאז. מתברר, שמפקדו (ג’נרל נש – Nech) נחשב שם כבן בית. אגב, מתעניינים שם מאד בדברי אמנות. דעתו של רייאל היא, שבעזרת בית זה אפשר יהיה להגיע בנקל למגע עם הריינאכים ואחרים בעניני היהודים.

ארוחת צהרים עם וולטר, היוצא מחר לברסט, לאניה. עדיין אינו יודע מה לעשות, לצאת לכפר לששה חודשים ולכתוב ספר, או לפתוח מיד בפרסום סדרת מאמרים ב’ניו־רפובליק'.

מלקולם בא לראותני. אני לָמֵד לדעת שהארמנים כתבו לנשיא כדי לבקש יצוג בועידה [השלום]. מלקולם בטוח כי הצרפתים יתנגדו לכך.⁸³⁴

מפי וולטר נודע לי, כי העתונאים, בהיותם בלתי מרוצים מן ההחלטה לדון בועידה במספר בעיות מאחורי דלתים סגורות, הגיבו בבקשה, לציין תמיד בכל מקרה, מי היה הנציג, אשר ביקש את הסודיות. Clever!

‘לא ויקטואר’ מכיל היום ראיון עם פייסל שהובא לדפוס ע"י ג’ורג' בינאמא, השם דברים בפי פייסל, שהוא מתנגד להתבדלותה של ארץ־ישראל וכי הוא תומך בסוריה השלמה. יהיה צורך למרוט לו את אזניו, ללורנס.

ארוחת ערב עם בילי וסטיד אצל ‘ואטל’. סטיד מספר לנו כיצד, מאז ה־20 ליולי 1914, ניסתה הצירות האוסטרית בלונדון, להשיג את עזרתו בשיגור משלחת עונשין לסרביה ושה’טיימס', כביכול, תמך בזה.

ספור פרשה מרטיט, בעיקר כשאתה למד, כיצד לא רצה גריי להאמין באפשרות המלחמה, וכיצד, ביום ראשון, בשלוש אחה"צ, אחרי הפרת הנויטראליות של לוקסמבורג, היתה הממשלה הבריטית עדיין מהססת, וכיצד בשעה חמש של אותו יום, אחרי האולטימטום לבלגיה, קבל הקבינט לפתע פתאום את החלטתו.

בילי מספר על ראיונותיו עם טיצה. זה אמר לו ב־1916 כי ידע מראש שהאולטימטום לסרביה יגרור אחריו מלחמה. אלא, שהוא קיוה, שהמלחמה תהיה מקומית. אנגליה, בראותה את הנולד, היתה נשארת מן הצד. כאשר, לימים, אמר בילי לפון יאגוב בהגזמה כלשהי, שטיצה הודה באזניו שברלין עשתה קנוניה למען האולטימטום, רגז פון יאגוב והצהיר: “רמאי זקן זה, טיצא, מפיח כזבים יותר משאני מוכשר להכחיש”.

בילי צפה מראש את הרצחו של טיצא, ברם האמין כי לכך יהיה לחכות שלשה או ארבעה חודשים. היתה זו לכן הפתעה גדולה לממונים עליו, כי הרצח אירע אך שניים שלושה ימים לאחר שהתנבא על כך.

סטיד מאמין, כי לסונינו צפויה אחרית כאחריתו של טיצא, לפני חלוף ששה חודשים.

בשוחחנו על המצב בצרפת ובגרמניה, אני מביע חששותי, שבעצם, גרמניה היא שניצחה במלחמה. צרפת למעשה פצועה. האוכלוסיה הכפרית הוכרתה בחלקת בכל שנה נמצאים בפיגור בילודה לערך 500,000 ילדים. הכפריים והמעמד הבינוני נשאו בחלק הגדול ביותר של הקורבנות. פועלי בתי החרושת נשארו בעורף, כדי ליצור תחמושת. עתה הם מתפרעים. הכפריים והמעמד הבינוני אינם יכולים לשמש להם שיווי משקל, והמהפכה כבמדגרה. דעתו של בילי כדעתי. הוא התערב עם הרינגטון, שב־19 לינואר 1920 תהיה לנו מהפכה בצרפת.

בגרמניה, לעומת זאת, יתגבש גוש מוצק של 70 עד 90 מיליון גרמנים, משום שדבר לא ימנע בעד האוסטרים־הגרמנים להצטרף לגוש אחד. ולמרות הסְפַּרטַקוּסים ידעו ה’בושים' לצעוד קדימה. סטיד אינו מאמין שהמצב כה חמור. הלך־הרוח של מנוצחים נעלם. הוא מקוה כי מעתה ואילך יהיו הצרפתים הרבה יותר פעילים ויוכיחו זאת בייצור ילדים. אני מאחל זאת, אך איני מאמין בכך. תעשיית הגומי היא עתה מעודנת מדי ומתנגדת לזאת בהצלחה רבה מדי.

כשסטיד עזבנו והלך, מגלה לי בילי, שהוא עוסק בשידול קבלת נציגים של הבולשביקים, על מנת שישמעו דבריהם, אם לא יתקבלו הללו כצירים לועידת השלום.

פריס, יום שני, 20 ינואר 1919.    🔗

חיימסון הגיע לאחר חצות. בגלל אי־הבנה לא הצלחנו למצוא איש את רעהו ורק בשעה 3 אחה"צ, היו ברשותי מכתבו של חיים וההעתקה הסופית של ה’הצעות'.

למעשה, גם בלונדון לא נעשה ולא כלום. שום דבר לא יאורגן שם מחדש. כל אחד רוצה להמנע מאחריות. בתנאים אלה, אין ברצוני להשאר בפריס ובהסתדרות יום אחד יותר כאחראי, אפילו עבור חלק כל שהוא מפעילותה. אני מצטער על שלא מסרתי הבוקר את דרכוני להחתמת האשרה. יכול הייתי לנסוע מחר. יום שהלך לאיבוד!

אני עולה לראות את וובסטר ואת גריבון בנוגע לראיון של פייסל. הם אינם מבינים דבר. אני משפיע על גריבון שיכתוב אל לורנס וידרוש ממנו באורים. אני נושא בעצמי את המכתב.

ביסודו של דבר, אני חושד בלורנס הרבה יותר מאשר בפייסל. אילו לא רצה לורנס שיגיעו הדברים לידי כך, כי אז אחז בזהירות האלמנטרית והיה מוסר תזכיר בכתב, או שהיה מבקש מג’ורג' ביינאמא שלא לפרסם דבר לפני שיביאו לפניו את העומד להתפרסם. ברם לורנס נמצא כבשיכרון. דמו המאורי תוסס בו.

אחה"צ בהרצאתו של קלרמון־גאנו. הוא אטי ונחלש. יש להודות, כי קהל שומעיו רחוק מלעמוד על הגובה.

בהרצאתו של ברונהס מלא עד אפס מקום. הוא מדבר ב’אוביקטיביות', הפעם על הציונות. אפשר יהיה להגיע להשלמת חנוכו של רב־מורה זה.

עכשיו רוצה סוקולוב לעבד את האמריקאים. הוא שלח את מרקס, כדי שישיג לו ראיון עם לואיס שטרוס וכך יוכל לומר, שאין צורך לפנות אל אהרנסון. מרקס עושה כמותו וטוב יותר. כך בדיוק.

פריס, יום שלישי, 21 ינואר 1919.    🔗

נתפשתי, אתמול, בלכתי בדרך, ע"י ז’ולי לטרופ וכיוון שרק שעת הבוקר התאימה לנו אני יוצא לשתות קפה עמה ועם גרס אבוט ב־8.30, ב’קונטיננטל'. הן נוסעות, הראשונה לבלגיה, השניה לרומא, לכמה ימים ובקרוב תשובנה לאמריקה.

שיחה ארוכה עם בוגן. ה־J.D.C. התחמק בכשרון רב למדי מענין הצעתו של הובר. הם קנו שמן בשביל היהודים והפולנים, שומן חזיר בשביל אנשיהם, וכך תעשה החלוקה לפי הצוים וההגבלות הדתיים. בוגן יסע לפולניה לפקח על החלוקה. הוא היה רוצה שנוותר למענו על ברנרד פלקסנר. לדעתו, אין הלה מוצלח כ’מוציא לפועל'. הוא היה רוצה, כמו־כן, בבן־כהן, והלה טוב מדי ובוגן מודה בכך. אנו מגיעים להסכמה כי נוכל לוותר למענו על ד"ר דה סולה פּול בשביל הצלב האדום, שם יוכל לתת משרותיו לאחד כמו מייג’ור לונסטיין.

שיחה עם ל. שטרוס שהגיע לאחרית כוחותיו והחושב, שבקרוב יהא מוכרח לחזור לארצות־הברית “to dig gold”. יתכן, שהובר ימנע בעדו. הוא מרוצה מאד מלאה ומהתקדמותו בצרפתית.

שטרוס מספר לי, שד"ר קלוג, החוזר מפולניה, מוסר שהאנטישמיות שם נוראה. אכזרית. מדי לילה בלילה נורות יריות בגיטו. פדרבסקי וכל ממשלתו⁸³⁵ הם אנטי־יהודים קנאים. אני ממליץ לפניו על סוקולוב כעל מומחה גדול בשאלה זו. וכיוון שהם סועדים יחדיו מחר בערב, טוב שידבר עמו.

אני מוסר לבילי את העתק Proposals כפי שחיים בקשני לתתם לו. אני מייעץ לו, על כל פנים, לשומרן לעצמו בלבד, כיוון שאני רואה שבצורתן הנוכחית מכילות ‘הצעות’ אלה קטעים מסוכנים. אנו מחמיאים לעצמנו בהחשיבנו את עצמנו כארגון, וקובעים הצורה הסופית של ה’הצעות', מדפיסים ומפיצים אותן ולמומחים לא ידוע על כך דבר. האצליח עכשיו לשנות את העריכה? איזה שיטות של עבודה!

בילי מספר לי שאתמול שהה במשך כמה שעות נעימות במחיצתו של פייסל. אני מעיר לו, שאת קולו של לורנס שמע ולא את קולו של פייסל. הוא מסכים. דובר שם על ערב, סוריה מסופוטמיה, אך לא על ארץ־ישראל. אני מבקש את בילי להשגיח מרחוק על לורנס עד כמה שאפשר. האדון הזה נראה לי מיום ליום פחות יציב. היום ב’טיימס' הובא מברק של רויטר, המוסר על ראיון עם פייסל–לורנס, בו הם בקשו “עבור העם העתיק ביותר את חסותה של האומה הצעירה ביותר”. אתמול ב’ויקטואר' רצו בעצמאות מלאה למדינות הערביות האינטגראליות. היום רוצים בפרוטקטורט אמריקאי. גם בזקפנו כל החלק המגיע לחשבון בערותם של העתונאים, האחריות על לורנס עודנה כבדה מדי. הברנש מעורר בי חשדות. וובסטר אומר לי כי אילו הייתי מודיעו למפרע, היה כבר דואג לכך שאוכל לילך לונדונה באוירון. חבל. יהא זה לפעם הבאה.

אתמול סיפרה לי גב' ווייץ כיצד אי אפשר היה להשיג חמאה. היום, ברחוב Faubourg St. Honoré אני משיג בלא כל קושי ארבעה קילו. נכון, שמשלם אני 16 פרנק הקילו!

ארוחת ערב ב’מז’סטיק' עם גריבון, אשר הזמין, בהזדמנות זו, את קיש הצעיר (כעת לט. קולונל).

קיש הנו הפעם הרבה יותר גמיש משהיה כשהכרנו זה את זה בפעם הראשונה, באוקטובר 1916. ובהיסח הדעת, הוא מסביר לי תופעה זו:

⁸³⁶. “Well, the Zionist who looked as black as pitch when first met is now a complete success”

זוהי בוודאי הסיבה להתענינותו בה, ללא ספק. עתה, ומזה שנתיים, הוא מטפל בעניני רוסיה ופולין. בנוגע ליהודים ולמעשי האימים שאותם מבצעים הפולנים, עמדתו היא בדיוק עמדה שאפשר לצפות לה מראש מאדם שכמותו. “היהודים הנם פרו־גרמנים, הם שונאים את הפולנים, ולכן אלה יורים עליהם מן המארב. יתנהגו נא היהודים כיאות ואז יתייחסו אליהם הפולנים בחיבה, וכו'”. התווכחתי עמו בצורה החריפה היאותה.

גריבון מודאג מן הבעיות המעשיות. הוא היה רוצה בהצעות בנוגע לממשלה של מסופוטמיה. על מי מילידי הארץ אפשר להטיל זאת?

הערב ראיתי ב’מז’סטיק' את: בלפור ויַאן מלקולם, בוטא, בנו, וגנראל סמאטס (בלבוש אזרחי), טוינבי, אשר מלה דבדיחותא בפיו. הוא שואלני אם אשאר בפריס “for the duration of Peace”.⁸³⁷

פריס – לונדון, יום רביעי, 22 ינואר 1919.    🔗

ז’ולי לטרופ, במבוכתה, פנתה אלי אתמול. הנה במה הדברים אמורים: גב' ברנדייס מכינה ארוחת ערב חגיגית של ‘נשים אמריקאיות לטובת חבר הלאומים’. הארוחה תערך ב־12 לפברואר, שהוא יום הולדתו של לינקולן. מחפשים נואמים. ברם, היום מקבלת ז’ולי מגב' ברנדייס מברק, שהתאחר בכמה ימים, בו היא מתבקשת לגייס את ברנרד שאו שיסע לאמריקה כדי לנאום שם, תמורת תגמול של $1,000, שהנו דל ערך, מבלי להביא בחשבון, שכמעט אין אפשרות להשיג מקום על האניות.

ז’ולי מבקשת מאתי לעזור לה. אני מציע, שאתעניין בענין למחרת בואי ללונדון, אך איני רואה כל סיכויים להצלחה. היא מסכימה. הבוקר היא שולחת אלי פתק בו נאמר, שלאחר שיקול־דעת אין תועלת שאטפל בדבר. מה טוב! רבים היו הסכויים, שהייתי מתקבל ‘יפה’ ע"י ציניקן זה, ברנרד שאו.

בתחנת הרכבת ‘גר די נורד’ אני פוגש לפתע בטולקובסקי החוזר עם אשתו. הוא אמנם מאמין שהוא חולה. Nervous breakdown.⁸³⁸ בין שיהא זה בגלל הפרעה אורגנית, או בגלל אוטוסוגסטיה, ההבדל, למעשה, הנו בעל חשיבות מועטה.

הרכבת מלאה עד אפס מקום, מגיעה באיחור. במקום להגיע לבולון ב־13.15 אנו שם אך ב־14.15. כיוון, שבגלל הגאות תפליג האניה לכל המאוחר ב־14.15, אנו פוסחים על הענינים הפורמליים ומשלחים אותנו לביקורת הדרכונים והמכס ללא עכוב, ללא תוצאה רעה.

האניה ריקה למחצה, בהשוואה למה שהיה רק לפני שבועיים. מורגשת השפעת חידוש השרותים אוסטנד־דובר, וזו של התחבורה המהירה יותר דרך לה האבר.

בלונדון בשעה 7.15.

אני הולך לראות את חיים בשעה 9 והוא עייף ונלאה. נערכה אסיפת חברי ה־.E.A.C. הוא מונה על ידיהם למלוי מקום צ’לנוב. זוהי כל הראורגניזציה.

לונדון, יום חמישי, 23 ינואר 1919.    🔗

בבוקר אני מקיים שיחה משונה למדי עם יעקבסון. הוא מודיעני על ה’ראורגניזציה'. אין צורך בשום דבר אחר. חיים וסוקולוב שיתפו פעולה במשך ארבע שנים, מתוך הרמוניה יעילה ביותר. לא היתה כל סיבה שלא ימשיכו באותה צורה, לולא באתי אני והחילותי רודף ויורד לחיי סוקולוב המסכן ולסכסך בינו ובין חיים. לא יהיה ראש ומנהיג יחיד, לא יחולו שינויים. עלי להחליט על דרכי. או שהנני מסתגל לשיטותיהם ולטקטיקה שלהם, או שאני מסתלק כדי להיות שוב ה־outsider.

יעקבסון האובייקטיבי הנו כה קטגורי, שהנני מבטיח לו להתרחק מבלי להסס. אה, מה טובה ההתנערות!

שמריה מגיע ורוצה לדעת את דעתי על הצורך כי ברנדייס יבוא. הוא שמח להיווכח שתמימי דעים אנחנו בענין זה.

עבדתי כל אחה"צ כדי להביא את הערותי ל’הצעות' שיש לשנותן ביסודיות. בערב אני בקדחת.

לונדון, יום ששי, 24 ינואר 1919.    🔗

הבוקר ראיון עם דה־האז ולאחר שעה קלה בא שמריה ומצטרף אליו. דה־האז מעריך מאד את עצמו, יותר מאי פעם. הוא בלבד מבין את המצב. הוא בלבד יודע להפיק ממנו תועלת. הוא בלבד יודע לארגן. הוא בלבד מסוגל לקרוא את מחשבותיו של ברנדייס. אין ספק, שהוא יוצא־מן־הכלל.

אני מביע לו דעתי על המצב בפריס ואת אשר יהא לעשות לפי דעתי שלי. סוקולוב אינו מסוגל בשום אופן “to fill the bill”.

דה־האז מוכן להשאר כאן שמונה עד עשרה ימים, לארגן הכל ואחר כך לצאת לפריס. הוא ישב שם כל הזמן שיחשוב שעליו להקדיש לטובת הענין.

ארוחת צהרים עם חיים. הוא נלאה ומחריש. ביסודו של דבר, חושד אני בו, שהנו בוש במקצת מה’ראורגניזציה' ומשום כך אין הוא מדבר עליה. מצדי, אני מונע התאכזרות בו ע"י הימנעות מהצגת כמה שאלות אשר למרות זריזותו עלולות לגרום לו קשיים שאין להתגבר עליהם כדי להבהירן ולבארן. כך גם לא אוכל להבין כיצד ומדוע העובדה שיש לנו בפריס משלחת חסרת ראש או מרובת ראשים מוכיחה לעולם את הכוח והאחדות שבאירגוננו ואיך זה המעשה שבהצגת חיים כראש וכמנהיג יחידי ואחראי מוכיח את חוסר האחדות. מילא…

אחרי הצהרים ישיבה. נוכחים: חיים, יעקבסון, שמריה, רוזוב, דה־האז, פלקסנר, רוביסון, בן כהן, חיימסון ואנכי. לפי הזמנתו של חיים אני מסביר לאספה כיצד נראה לי האינטרביו של פייסל שנתפרסם ב’ויקטואר' והמברק של רויטר. פייסל, כערבי אמיתי, מסכסך. הוא רואה, שיש בכוחו לעניין את האמריקאים. הוא ישחק עמם כפי שהוא משחק עם הצרפתים ועם האנגלים. לורנס מאמין, שיש לו פיקוח עליו. ברם בעיקרו של דבר או שהוא מרומה לחלוטין, או… חמוּר מאד להביע זאת, אין הוא רואה בעין רעה את התככים הללו, כיון שהוא סבור, כי הם מסוגלים לשרת את גדולתו של פייסל ומלכות חג’אז – שהם יצירי רוחו. חיימסון מוסיף על האינפורמציות שלי. כמו־כן קוראים בישיבה מובאות מן ה’יומן' של סוקולוב, בו הוא מספר על פגישתו עם תומס בורג’וא, מכתב לקולונל האוז, כדי לבקש ראיון וכו'. יעקבסון מריע בנצחון, כתמיד, כמובן באובייקטיביות. הבובה שלו עושה איפוא מלאכה, ומלאכה טובה.

חיים מדבר אודות נסיעתו פריסה בשבוע הבא בלוית אהרנסון וזיוו. אני משתמש בהזדמנות זו כדי למסור לידיעת האסיפה את דבר ההערכה הרבה שהביע לי ה־.E.A.C עבור שיתוף פעולתי, מפיו של יעקבסון, וכי בהרגישי שאין ביכלתי להשתנות, ואין ביכלתי להפסיק מלסכסך, כפי שיעקבסון קורא לזאת, אני מתרחק, מושך ידי ועוזב את האסיפה. שיסתדרו [בלעדי]. סוף־סוף לא יתכן להיותך משרתם של האנשים הללו העושים הכל כעולה על רוחם, לעולם אין מקיימים התייעצות בחברותה ואחרי־כן מוציאים ‘אוקזים’ סובייטיים.

ארוחת ערב אצל קואן. הלה עבר במקרה במשרד ונפל באמצע הישיבה של האדונים הללו. הוא מלא חימה לנוכח מנהגים נפסדים אלה לקרוא לישיבות ‘רגילות’ מבלי שיודיעו על כך למעונינים. דובר באסיפה על המשלחת לפריס ועל הראש שלה. קואן, מבלי שידע על ‘ההחלטה העליונה’ של ה־.E.A.C, מביע בכנות את חוות דעתו: צריך שחיים יעמוד בראש המשלחת. הכל מסתערים עליו מבלי שיבין מדוע. ואולם התמוה ביותר הוא, שחיים השיב לו: “במה שנוגע לסוקולוב, הריני נוטל זאת על עצמי”. על כך השיב לו דה־האז: “השאלה איננה אם אתה נוטל על עצמך או לא. יש לדעת אם דבר זה טוב לנו”.

אני מספר לקואן באיזו אדיבות חילקה לי ה־E.A.C. מחמאות עבור שתוף הפעולה, כיצד היא מעודדת אותי להמשיך במאמצי מבלי שאומר לו שהנני “out”.

לונדון, שבת, 25 ינואר 1919.    🔗

פלקסנר מטלפן אלי ומבקשני ראיון. אני סר לראותו ואנו משוחחים. הוא מספר לי על הקורבנות שהקריב, על אי הנעימות הנגרמת לו בעבודתו כאן, ואף על פי כן הוא מחזיק מעמד. דה־האז והוא נתרשמו רעות אתמול מעזיבתי. אם אסרב לסייע בידיהם לא יסלחו לי על זאת, וכו'.

אני מסביר לו את ההפרש הקיים בין מצבם שלהם למצבי, מה שבדרך אגב אינו יכול להבין, ואני מסב תשומת־לבו לכך, שבעצם ה־.E.A.C היא שאינה רוצה בי. אזי אין תועלת להיאבק. אעפ"י כן אני מבטיח לו, מתוך יחס כבוד, להרהר בדבר וליתן לו תשובה רשמית לאחר זמן.

ארוחת צהרים בבית זיוו בחברת שמריה וסיידבוטום. זה האחרון התרשם מן הציוריות שבדברי שמריה.

אני מפתח באזני סיידבוטום את חשיבותו של נמל טריפולי לגבי הערבים, שהם חייבים, בכל מחיר, לתבוע אותו להם, ועל הענין שיש לנו, לעת עתה, להוכיח שחיפה אינה הנמל הטבעי של דמשק אלא טריפולי, שתשרת, בעת ובעונה אחת, גם את דמשק גם את חומס ואת חמה.

ארוחת ערב אצל הווייצמנים ושם אנו פוגשים שוב את הזיווים. לאחר הארוחה מצטרפים אלינו יעקבסון ושמריה. שיחה כללית, אולם ללא התלהבות. במעמקים קיימת מבוכה שאני מנחש מבלי שאדע את הסיבות לכך, מבוכה בִּדְמוּת ההבנה ההדדית המלאה, כביכול, שבין חברי ה־E.A.C.

לונדון, יום ראשון, 26 ינואר 1919.    🔗

הואיל ולא היה בידי להפגש עם פלקסנר כדי ליתן לו את התשובה המובטחת, אני כותב לו מכתב המתארך יתר על המידה. מילא. ברור הדבר, שמאחר וה־E.A.C., בשימו אותי בחוץ, שוב איני יכול להשאר. מאידך, לא הייתי נשאר בתוך ארגון מחוסר ראש והייתי מסתלק לאות מחאה.

[להלן תוכן המכתב לברנרד פלקסנר שנכתב במקורו באנגלית.

לונדון, 26 בינואר 1919

מר פלקסנר יקירי,

הרביתי להרהר בענין שיתופי בעבודת ההסתדרות, במצב הענינים כיום. גם לאור הנימוקים שהעלית, צר לי לומר כי שוב אין אני רואה אפשרות לתרום את חלקי. התרשה לי להסביר מדוע?

רוצים אתם להקים מכונה פעילה, ובצדק מצפים אתם מכל אדם כי יעזור. מה שמטריד אתכם הוא “המכונה”. לך, איש חדש בתנועתנו, אולי ידמה כי סובל אני מחלומות ביעותים. שאל ותיק, כדה־האז, ואולי יספר לך הוא כמה סיפורים על המכונה שלנו.

אני מודה כי ראשינו נקיי כפיים. ואף על פי כן הם “בוסים”. הם אימצו להם את החכמות הדמאגוגיות הדוחות ביותר, ומשתמשים בהן; אין גבול להתחכמויותיהם כדי להגן על האנשים שבמכונה. ואין הם יכולים להמנע מראות השגים, קטנים או גדולים, של בודדים מחוץ למכונה כסכנה לה וכעלבון אישי לעצמם. ככל שתפחת אישיות הבודד תרבה האיבה שיפעילו להמיתו במהרה, מאחר שהם בטוחים כי יסלקוהו מהדרך ללא עונש. יחסי ידידות אישיים עם האיש אינם מפריעים להחלטיותם חסרת הרחמים למעוך אותו. לזה הם קוראים האוביקטיביות שלהם ויכולתם להקריב קורבנות אישיים למען המטרה. מוזר מאוד כי אוביקטיביות זאת ורוח הקרבה זאת לעולם אינם פועלים בכיוון הפוך; לעולם אינם נישאים לרמה הנדרשת כדי אכזריות, או גם פשוט צדק, כשנעשות בובותיהם סכנה לצבור.

בגלל המלחמה היו הקבוצות והארגונים המקומיים צריכים להיעשות עצמאיים יותר. וככל שגדלו יזמתם ועצמאותם פחת כוח המכונה. קרבה התמוטטות המכונה. הסכנה הגדולה איימה מאמריקה, בה ניכר גידול מפתיע של ההסתדרות. הכינוי “בלוף אמריקאי” לא הועיל הרבה, כשם שאי אפשר לעצור נהר גואה בזה שמכנים אותו בשמות גנאי. הסכנה גברה מאחר שבראש “הבלוף האמריקאי” נמצאה דמות מיסתית. ההתפעלות וההערצה ללא גבול שהביע כל מי שהיתה לו הזכות לקרב אל השופט ברנדייס סומנו “פולחן גיבורים ילדותי, עבודת אלילים”. בקיצור, גם בלחץ המלחמה ניסתה המכונה בכל האמצעים העלובים והבזויים שברשותה להישאר שלמה.

דבר זה הורגש אפילו פה, בלונדון, כשהגיע סוקולוב, כפי שהוגד לי, וניסה לדבר גבוהה בשם המכונה. על ווייצמן היה להחדיר בו את חוש המציאות, והערכה צלולת־דעת יותר של חוש הפרופורציות. אבל כשבא המנוח צ’לנוב להצטרף אל סוקולוב שאחר מאוד, בא שימוש מלא בתגבורת שהגיעה למכונה. לא רק שניסו להרעיל את חיי ואת פעולותי, אלא שגם חיי ווייצמן ופעולותיו נעשו ללא נשוא. היה עליו לאיים עליהם בפרישה גמורה כדי להשיג איזה שלום מוטלא.

למרבה הצרה רצו הציונים האמריקאים לקיים “לגיטימיות”, ובכן הוחלט כי הכרח להזמין את הד“ר יעקבסון, עם מנדאטים מתאימים, כדי שתוכל להיות ריאורגאניזאציה מתאימה, חוקית. הייתי בחדר עבודתו של השופט ברנדייס כשדשו בתכנית כולה, קיבלתי הוראות בקשר לתכנית זאת, ולפיכך יודע אני מה היה בדעתו של “הראש” וכמה רחוקים אנו מהשגת הדברים. וכשלון זה הוא רק בגלל הפרעה העיקשת של “המכונה”. בשבוע האחרון של נובמבר מסרתי לועדה המדינית שפה מה השקפותיהם של “הראש” ויועציו בענין ריאורגאניזאציה. ומיד הרגשתי בתגובה שמקווה המכונה להפעיל. כשהגיע הד”ר יעקבסון לא ראה כל מניעה לתכנית הריאורגאגיזאציה המוצעת ופחות מזה ראה סכנה בתכנית. בטחון מוגזם בטח לא רק במעשיותה אלא גם בהצלחתה המהירה. מאז עבר כברת דרך. הד"ר ווייז ניסה, כולכם הייתם פעילים, ומה התוצאה? עוד הסדר מוטלא, כזה שמעניקות “מכונות” כשהן חשות בצורך לוותר באופן זמני.

למעשה הטילה על עצמה E.A.C. הפיקטיבית סמכות חדשה מידי הציונות האמריקאית. והמכונה מיהרה להשתמש בסמכות חדשה זאת כדי ללכת בכיוון מנוגד לרצון ולהחלטות של האמריקאים. פרופ' וארבורג נשאר נשיא E.A.C., ווייצמן רק חבר מצורף לה, ואין זה כלל מה שהיה בדעת “הראש”. בהחלט לא.

טרדות הבעיות העיקריות לא הסיחו את דעת המכונה מפכים קטנים. בהשתמשה בהזדמנות הנסיגה הרגעית (כך אני מקוה) של האמריקאים, לא איבדה המכונה זמן והטילתני החוצה. היה הכרח להיחפז. מאחר שאני מכיר את ארה"ב, תקוותי ומשענתי העיקריות הן ציונות אמריקה. מתנגדי ידעו זאת היטב. הצלחתי בפני השלטונות האמריקאים כעת בפאריז רמזה להם איזו תוספת כוח תווסף לי אם יונח לי להישאר עד הרגע שבו יהיה פרושו של חלקכם הפעיל בהנהגה תגבורת גדולה בשבילי. משום כך היה צורך לסלקני אחת ושתיים.

אין אני נבהל מבעיטות. היה עלי לשאת הרבה בשנתים האחרונות, אם נדבר רק על העת האחרונה. יכלתי לשאת בעיטות כל עוד באו מחלקים בודדים של המכונה. אבל מאחר שהחיו האמריקאים את סמכות E.A.C. ומאחר ש־ E.A.C. הודיעני בפי הד"ר יעקבסון את החלטתו, והיא כי או שאחדל מאינטריגות או שאלך, “מאחר שלפי מיטב ההגיון על הטפל לפנות דרך לחשוב”, לא נותרה לי ברירה. זה שהיה עלי ללכת בדיוק כשקופצים לזירה אותם האמריקאים שאני אוהב ומכבד, זה, אני מודה, אכזבה טראגית בשבילי. אבל אין בידי לעשות דבר. וגם לא בידך, מאחר שהכרת בסמכות העליונה “שהיא כל כך אוביקטיבית” של E.A.C..

אנא, מר פלקסנר יקירי, אל נא תאמין כי אין פה אלא ענין של רגשות אישיים, כי רק חיבה ואיבה הושמו כאן בכף. בהחלט לא. עלי לנקות מאשם את מתי, את המעונים שלי. בשעות האפלות ביותר של המאבק, בעוד מנהיגינו כביכול (אנשי המכונה) עודם מהססים, יצאתי למערכה עם קבוצה קטנה של אנשים ונשים נאמנים, שלחמו בגבורה ומתו. לא ציפינו לאישור המכונה; מילת שבח מאותו צד היתה מעוררת בנו ספקות בעצמנו. הם לא הוזמנו לבוא ולא היתה להם זכות לחייב. ואף על פי כן לא פסקו מעשות זאת. בבעטם בי מקוים הם להצדיק את פחדנותם ולהפחית מכבודם של מעוני. את זה אין לי זכות לשאת בשלווה.

אבל אהיה נא גלוי לב כלפיך: חפזונה של המכונה היה שגיאה ללא תועלת. לא היה צורך למנוע ממני את האפשרות לשתף אתם פעולה בהשלכתי החוצה. הודות לשיטות עבודתם הנבונות כבר הסקתי את המסקנה כי שיתוף הפעולה מצדי לכל היותר אין לו ערך. ולשם מחאה הודעתי לד"ר ווייצמן, לפני כשבועיים, על החלטתי לפרוש. מדוע? אסביר.

בראש כל משלחת לאומית הנמצאת עתה בפריס יש איש. בראש משלחתנו היה צריך לעמוד שבט. כשנעשה ברור מדי כי סוקולוב היהיר והפומפוסי אינו מתאים, הוחלט כי למשלחת יהיו ראשים רבים או אף לא ראש אחד. שני הפתרונות אינם מעשיים, וגם אינם עולים בקנה אחד עם הפרסטיז’ה ועם הסמכות שצריכה משלחתנו, יותר מכל משלחת אחרת. בפלפול זה אבדו אבדה שאינה חוזרת שבעה שבועות יקרים, הרי־גורל. אבל האם לא דולדלו צבאות שלמים בטרם שוכנעו גנראלים ושרים פאטריוטיים להסכים לאיחוד הפיקוד. מלבד כל המגרעות הטמפרמנטיות של סוקולוב, חוסר יכולתו השכלית וחוסר האופי שלו ולפיכך חוסר המדיניות, יש עוד סיבה אחת, והיא חמורה מאד, מדוע אין להעריך אותו יותר מדי ברגע של המשחק, וביחוד לא בפריס. אולי מצער הדבר. ואפשר יש חושבים כי גם לא צודק, כי הדרך לפריס חסומה בפני הד“ר יעקבסון או הד”ר לוין. אבל הסיבות ברורות, והאדונים בולעים את התרופות של עצמם. לאותה עמדה מצפה ממר סוקולוב כל אדם חושב. כשאדם הוא כל כך חסר הכרה עד כי אין הוא יודע בעצמו איזו דרך לברור, וכה חסר אופי עד כי אינו יכול להשאר בדרך שכבר נבחרה, איבד את זכויות ההנהגה. כל שהוא יכול לצפות לו הוא כי יונח לו להשכח ברוב נדיבותם של הבריות. מותר לו לשבת במושב אחורי, אבל אין מושיבים אותו בשורה הראשונה! לעולם אין אתה יכול לנבא מה יהיה כדאי ל“לה טאן” או לפולנים או אפילו לגרמנים לגלות מחר לתועלתם או לאסוננו. איום כזה אסור שיהיה תלוי לא רק על ראשו של מנהיג אלא אפילו על ראשו של חבר עיקרי במשלחת. אבל האגואיזם והאגוטיזם של האיש אין להם מדה.

לכן מיחיתי כנגד ההרכב והארגון של משלחת כזאת. ראיתי כי אין תועלת בשיתוף פעולתי אתה, ובזה אמרתי רק מעט, והנה לכן החלטתי להסתלק.

ווייצמן יודע כי אין כוונה שתהיה המשלחת גוף חי. ווייצמן מצטער על כך. אבל את ווייצמן תקף פתאום מין פחדנות חולנית. הוא, איש החזון הנועז, נתקף שיתוק לעומת העמדה והפעולה היחידות שיש לנקוט. אין צריך להיכנס פה להשערות מדוע כך קרה. אבל זאת עובדה. הטאבו השפיע עליו. סיבה אחת יכולה להיות כי ווייצמן עצמו גם הוא סובל מחולשה שבתורשה. הוא גדל במקביל למכונה. לסרוגין השתמש בה ושימש אותה. הוא רך־לב – פגם מסוכן במנהיג אמיתי – מכדי לנפץ אותה. דומה כי אין הוא רואה שכל ויתור שהוא מוותר למכונה רק מחזק אותה ומוצץ את כוחו ואת עצמאותו. האיום כי עליית אנשים חדשים ובדוקים תנפץ את הארגון הוא פאנטאסטי מכדי שיידון, ונתמך במטאפיזיקה ולא בהגיון.

לא התכוונתי להטיל עליך, מר פלקסנר יקירי, מכתב כה ארוך. אבל אני מנסה לרשום, בחפזון, באותיות קרות ובלשון שאינה שגורה (המכתב כתוב אנגלית – המתרגם) – מה שלמדתי בחמש עשרה שנות חיים, מאבק ונסיון מר, כדי שתשיג כי אין אני מתמקח כשמבקשים את שרותי לטובת הענין. אלא שאין אני רואה אפשרות לשרת, אלא רק את הבהירות כי אמעך ללא תועלת.

הד"ר יעקבסון הזה בעצמו, לפני כעשר שנים, בטרם נעשה מה שכה מחבבים הגרמנים “גאנץ אוביקטיב”, ובטרם נעשה כל כך אוביקטיבי בקוצר רוחו לגבי בקורת, אמר פעם: “במשך הזמן תמיד מקבלים את דעותיו של אהרנסון ופועלים לפיהן, בתנאי שיעבור זמן מספיק כדי לשכוח מי הגה אותן.” חוות דעת זאת לא רק שחנפה לי אלא שגם הוכחה כנכונה למעשה.

נניח למכונה זמן מספיק כדי שתשכח את מקור ההשקפות שעליהן המלצתי לאחרונה ונאפשר להם להרהר בהן. כדי להשיג דבר זה אין ספק כי תועלת רבה תהיה בהעלמי עד…

עד? לדעתי יש רק איש אחד אשר אך אם יטול את ההגה ינפץ את המכונה, מבלי קרב, אף בלי צווחה. כשיבוא “הראש”" והוא בוא יבוא, כי עליו לבוא ויקרא לי, אף לצחצח את נעליו, ואענה בגאוה: מוכן.

עד אז מוטב שאשב בזווית שקטה ואקרא, לתנחומי, את שורותיו היפות של אמרסון על נוכחותו שאין לערערה של הנעדר.]

לונדון, יום שני, 27 ינואר 1919.    🔗

בשעה אחת אחה"צ אני הולך ל’קרלטון' להזמנתם של דה־האז ופלקסנר. הם טרודים מאד. משהו נתחדש. בחצות טלפנו אליהם והודיעו להם כי יש צורך שביום ששי, לכל המאוחר, יוגשו ‘הצעותינו’ הכוללות את גבולו­תינו, עם נימוקי הצדקתם. הכרח, איפוא, בדבר, כי מעתה ועד הערב אייצר להם תזכיר על הגבולות והסברים להצדקתם. אני מוחה בחריפות נגד שיטות עבודה כאלה. זה לי כמה חודשים שאני מוחה בפני חיים נגד צורה זו של עבודה שלא נשמע כמותה. מטילים על סקר, או על לאון סימון, או על חיימסון, עבודה זו, ולבסוף, ברגע האחרון, נוכחים לדעת כי שום דבר לא נעשה, מפני שלא הטילו זאת על מומחים.

אפילו מפה עלובה אין ברשותי. המפה המפורסמת של מוסייף הלכה לאיבוד. ואולם איזה כבוד חולקים לי. יראו לי לבסוף את עבודתו המונומנטלית של מוסייף זה שהוציא לאויר העולם מספר עצום של תגליות חשובות.

אין אני בונה ומסתמך על לקט זה ופונה מיד למיניסטריון המלחמה ואל האינטליג’נס הימי (41 ברקלֵי סְקוֵויְר) ובעזרתו של קפטן מקינדו, קפטן בוקסטון, ד"ר דיקסון וכו' אני מרכז כמה מפות ונתונים ומתיישב לעבוד. בן כהן מביא לי אחר כך את העבודה של מוסייף. זהו הליקוּט העצום ביותר בנפחו וחסר־תועלת מכל מה שראו עיני אי פעם.

אני מפתח את הנמוקים לגבולותינו. צפון: '35 33°. לעבר ג’יסר אל קאראוו טומל ניהה, צידון. מזרח כל האדמות המעובדות. דרום: קטיה נכל, עקבה.

מסתבר, שחיים לא יצא מחר. אמרתי להפליג הבוקר ואולם נשארתי לבקשתו, כדי שנסע יחדיו. אולם אין הוא מודיע לי דבר על שנוי בתוכניתו, איני משנה איפוא מתוכניתי שלי. אסע מחר בבוקר.

[נמוקיו של אהרנסון לביסוס דרישותיו (“של הציונים”) לגבולות ארץ־ישראל היו בעיקרם כלכליים, כלומר פתרון בעיית ובעלות המים. וזה תמצית תזכירו: "בארץ־ישראל כמו בכל ארץ אחרת בעלת אופי צחיח או צחיח למחצה, חייהם של בעלי חיים והצומח תלויים ישירות באספקת המים הנמצאים לדורשיו. משום כך יש חשיבות חיונית להבטיח לא בלבד את כל מקורות המים המזינים כבר את הארץ, אלא גם לבטח את הבעלות על כל מה שיכול לשמור ולהגדיל כמויות מים אלה – ובמקרה הצורך – גם על הרזרבות.

"מקורות המים העיקריים של ארץ־ישראל באים מן הצפון, משני הגושים האדירים של הרים, מרכסי הרי הלבנון והחרמון. – החרמון הנו ‘אבי המים’ בהא הידיעה ואין יכולים לנתקו מן הארץ מבלי לפגוע קשות מאד בשרשי החיים הכלכליים. – גבול ארץ־ישראל בצפון ובצפון־מזרח הנו מוכתב לכן בשלוחת רכס החרמון ואגן המים שלו. קווי התיחום המדעיים היחידים הנם פרשת המים. קו פרשת המים בין האגן של ואדי־אל־קורן וואדי־אל־טיים יהווה את קו הצירים הטבעיים של הצפון והצפון־מזרחי.

"בצאתנו כך, מצפון ומצפון־מזרח של קו ההפרדה בין האגן של מערב ואדי קורן ושל מערב ואדי טיים, לערך בקו האורך '0 '36 ושל קו הרוחב '35 33° ונמשך לצד מערב, יחצה את קו הגבול את נהר הליטאני בערך בג’יסר אל־קאראון, פונה אל עבר טואמת ניחה בקו עקלתון לאורך פרשת המים לרגלי הרי הלבנון ויוצא הלאה, לסביבות צידון לערך בקו רוחב '34 '35. אגן נהר זהראני שייך בברור בעברו הדרומי לשיטת זרימת המים הארצישראלית. כך, למעשה, גם צידון עקב שטחי העורף ופעילותם המסחרית כאחד. אולם מאידך העיר וגניה מקבלים את מימיהם מנהר אַנלה אשר מקורותיו לרגלי ההרים בצפון.

“קו הגבול המזרחי של ארץ־ישראל יוביל כדלהלן: תחילתו בקו הרוחב ‘35 33° ומתמשך, פחות או יותר, בקו האורך 36° מטה דרומה, מזרח לקטנה. ממזרח לבית־ יִמה וסעסע ממקום שם ניזונים, ממעינות ההרים ופלגי החרמון, נהר בּרבּר ונהר אל־אַוּוָג’ ומימיהם מביאים חיים לנאות דמשק. מסעסע קו ההפרדה ייטה לעבר מערבה של סַנמיין ויהמשך דרומה מזרחה לשיך מיסקין, מזרחה למוּזיריבּ ומעט ממזרח לדרע, בעקבות פרשות המים בכוון לבקעת הירמוך שנוצר ע”י נהר אֵר־רוּקד; נהר אל־עלאַן וואדי אל־אִחרייר ויובליהם. מסביבות דרע ימשך קו ההפרדה דרומה במקביל ובמרחק מסוים ממערב למסילת הברזל החג’אזית וממערב למעאן ועד למפרץ עקבה.

“לכשלוקחים בחשבון שיישובו הממשי של החורן החל רק בימי הורדוס וכי צפיפות האוכלוסיה הגיעה מהרה ל־50–60 לקילומטר מרובע בעוד שהיום האוכלוסיה שם הנה רק שבעה לקמ”מ, ולכשאתה חושב, בהמשך לזה, כי פוריותה של ארץ זו פחתה וניתן לחדשה בנקל, ע"י היהודים, אתה יכול בקלות לחזות מה העתיד הצפוי לאזור זה.

"אולם בדיוק למען עתיד זה יש כורח במוצא ובמוצא טוב אל ים־סוף. "לממלכה הערבית לא תהא יכולת ואף לא ענין, לפני חלוף זמן רב, לפתח את קשרי התחבורה ביבשה והנמל סביב לעקבה ואת אוצרות [הטבעיים] האזור המקיף אותו. עניניה של ממלכה זו בכמה מן הדורות הבאים קשורים לפתוחה של טריפולי ונמלים אחרים.

"מכל מקום, למען היהודים, פתוח אינטנסיבי של החקלאות ואפשרויות אחרות [אוצרות טבעיים] של עבר הירדן – לא יהא רק כדאי אלא אף הכרחי להקריב כל קרבן כספי הדרוש להשגת מוצא נאות אי שם במפרץ עקבה, למרות שבתנאים הטבעיים נראים, עד כה, כמונעים דבר זה.

"חופי מפרץ עקבה הנם חסרי תועלת למי שהוא אחר ואילו ליהודים יכולים הם להביא תועלת כלכלית. שוב, גם כאן, ואך ורק כשאנו חושבים במונחים כלכליים, תביעת היהודים נמצאת מוצדקת.

"בהתחשבנו מבחינת טבע הארץ, אפשרות התפתחותה החקלאית והתרבותית, ובהסתכלנו בה לאור תרבותה בעבר ובעתיד נמצא כי האזור בדרום הנו חלק בלתי נפרד מארץ־ישראל. הגבול בעתיד שעליו יידון עם הממשלה הבריטית הינו: תחילתו מן הים התיכון, בערך בקו האורך '30 32° סביב קטיה אל נכיל (קו האורך '40 33°) ומפרץ עקבה.

“שוב גם כאן זהו חבל ארץ שלמעשה אין בו לעם אחר כל תועלת ונהפוך הוא – בעל חשיבות רבה ליהודים”. – ראה תזכיר אהרנסון: “גבולות ארץ־ישראל” בתיק 18/Aar. Art. 2c ב־א.ב.א. וב־ג.וו. רחובות.

מסתבר כי בדיוק בקביעת הדרישות לגבולות ארץ־ישראל בפני ועידת השלום עסקו שלוש “סקציות למזרח התיכון של הממשלה הבריטית”: הסקציות הצבאית, הפוליטית והגיאוגרפית. הסקציה הפוליטית לא הסכימה לקביעת “גבול הצפון שמטרתו לכלול בארץ־ישראל את נהר החצבני לצרכי השקייה ולאפשר העברת מי הליטאני מעבר לפרשת המים אל הירדן, קו גבול אשר להם טענו מר אהרנסון מומחה ציוני חקלאי נכבד, והסקציה הצבאית של המשלחת הבריטית, אולם לכאורה, לא מתוך סיבות צבאיות אלא לצרכי השקייה שעליהם המליץ מר אהרנסון”. – “הסקציה הפוליטית לא המליצה על קו גבול צפוני זה כיון שכלל בארץ־ישראל שטח מוסלמי בעיקרו ומחוזות רשייה וחצבייה שהנם ערביים לאומניים”. צויין גם כן “אי הצדק לגבי תושבי אגן הליטאני אשר לו לא יסכימו ממשלות סוריה והלבנון, ומאידך ומחוץ לאפשרות של הטיית הליטאני נהר החצבני הנו בעל חשיבות קטנה להשקייה בהשוואה למקורות הבניאס והמייג’ור אורמסבי־גור מסכים כי יוצא מחוץ לגבול”. ואלה הגבולות שקבעה:

1. הגבול הצפוני יתמשך לאורך פרשת המים של נהר הליטאני (קסיימה) מן הים התיכון מזרחה עד לכיפוף של הנהר כלפי צפון בערך בקו האורך '32 35° ממזרח לגרינוויץ. מן הכיפוף של הליטאני יתמשך הגבול ישר אל נקודה 2794 בפסגת החרמון.

2. הגבול המזרחי יצא מנקודה 2794 בחרמון בכוון כללי דרומה בהמשך פרשת המים בין הנחלים הנשפכים לירדן במערב ולאלה שכוונם אל אגן דמשק ונהר הירמוך. אחרי הצטלבות של הדרך תסיל–פיק הגבול יתמשך אל מקור ואדי אל מַסַעיד כשני קילומטרים דרומית מזרחית לפיק וימשיך בואדי זה למקום התחברותו אל הירמוך. מנקודה זו בקווים ישרים לאום קייס, ואדי אל ערב, ואדי זרקה. לנקודה 7 ק“מ ממקום חבורו לירדן, משם לואדי ג’דייה, למצבה, עשרה ק”מ מזרחה לחוף ים המלח; לואדי אל האסה ולמזרח נחל הערבה ועד 10 ק"מ ממערב לטפילה.

3. הגבול הדרומי ממערב למסילה אל בוסירה–עין חוסוב ולעבר פרשת המים בין ואדי אל אנסיב והנחלים הנשפכים לעין חוסוב ונחל הערבה. משם אל פרשת המים בין ואדיות אל פיגרה אל מדרה, אל נחף ואל חפיר בצפון מערב וואדי מאהללה ורומאן בסביבות נקב סהאלי. הקו יתמשך על הגבול הקיים להצטלבות עם הגבול הקיים, התורכי־מצרי דרום לג’בל מרארה.

4. הגבול המערבי יתמשך לאורך הגבול הקיים התורכי־מצרי בכוון צפון צפון־מערב לים התיכון בקרבת רפיח.

כסעיף מיוחד השאירה הסקציה הפוליטית את “איזור ראש הנקרה–צור למיקוח נוסף ולעת צורך להוצאה מגבול הארץ”. את “בקעת הירדן הזנוחה משני עבריה” השאירה למטרות פתוח בתוך גבולות ארץ־ישראל. הסבות להוצאת עקבה והחלק הדרומי היתה בשל הרצון לקביעת “קו גבול ממוצע בין דרישות ממשלת מצרים והציונים”.

נמצא כמו כן כי: “בישיבה משותפת בין הסקציות הפוליטית והצבאית מצאו לרצוי שבמקרה והצרפתים יקבלו המנדט על סוריה דרומה עד לדמשק הקו המזרחי המקסימלי (“לפי התכניות הקיצוניות של אהרנסון”) מן החרמון דרומה יצורף לארץ־ישראל ויהיה צורך לנסות לקבל הסכמת צרפת למדינה דרום סורית תחת מנדט בריטי. זו תכלול את תדמור עד לפרת ובמזרח עד לגבול מסופוטמיה והגבול הדרומי יהא הגבול של ממלכת חג’אז.”

בתיק 375/2/2 בקובץ 608/98 0.F.]

לונדון – פריס, יום שלישי, 28 ינואר 1919.    🔗

בשעה 8.30 מוסר לפלקסנר את תזכירי על הגבולות. בשעה 11 עוזב את לונדון. חיים וזיוו לא באו ואף לא הודיעוני על כך. נחמד. שורר קור עז. שלג סביב ללונדון. הים שקט יחסית. אולם קר מאד.

הגעתי לפריס בשעה 11 במקום בשעה 9.50. הדבר נסבל.

פריס, יום רביעי, 29 ינואר 1919.    🔗

החלטתי להשאת לעת עתה, לגמרי הרחק מן הענינים. ואולם ברצותי לדעת חדשות מארנסטה אני מטלפן לבילי, המודיע לי כי אמו נפטרה וכי ארנסטה תהיה כאן בקרוב מאד. הוא רוצה לראותני מיד. הנה במה הענין: יהיה עליו להציג את שאלת שיגור ועדה של “Big four” (or five) למסופוטמיה, סוריה ול…ארץ־ישראל. הצריך לשלוח [משלחת] גם לזו האחרונה או לא. יש להשיב [על שאלה זו] מיד. אני משיב: לא. אין כל תועלת לערוך משאל־עם בארץ־ישראל. מבחינה מספרית אנו נופלים מזולתנו, זאת אנו יודעים ומודים בכך. אין צורך, איפוא, לילך על מנת לחפש את ההוכחה במספרים. אולם כוחו של הנמוק שלנו איננו טמון בנצחון האריטמטיקה.

הדבר מכריחני לילך ולדבר עם גריבון וללמוד מפיו מה בגוֹ, כיון שבילי אמר לי לקונית, שיהיו לנו קשיים בענין החורן.

אצל גריבון אני מוצא את… סייקס! זה לו שלושה ימים מאז הוא כאן. 8 ימים שהה בדרכו. הוא עבד עבודה רבה והוא מעריך מאד מאד את אלכ, שהגיש את התפטרותו ויהא חופשי בעוד שנים־שלושה שבועות.

סייקס מצייר לי תמונה מן המצב בארץ־ישראל. הקצינים האנגלים, הממונים על הניהול האדמיניסטרטיבי, רוחשים למעשה חיבה לאיסלם ומתנגדים ליהודים, הערבים הולכים ונעשים יותר ויותר חצופים, אין זה נוח ליהודים. סיכומו של דבר, כפי שסייקס בעצמו מודה בכך, האינטרפרטציה [על המצב] של ז’בוטינסקי אינה מוטעית בכללותה.

החוסיינים, ועמם ערבים אחרים, עוסקים בתככים. הוועדה הציונית חלשה מאד. הערבים שואלים אם ימסרו אותם לידי היהודים. סכנה לדרוש מושל יהודי, וכו‘, וכו’.

מאידך מספר לי סייקס, שביקר בחורן פעם נוספת. הערבים נמצאים שם בדלילות ואין חשיבותם לא כתושבים ולא כחקלאים, וכיום אומר הוא כבר: Go east as far as you like.

סייקס אומר לי, כי בטרם יפעל רוצה הוא לקבל לא רק את דעתו החיובית של אלכ. אלא גם את שלי: החושבים אנו שהממשלה הבריטית חייבת להקים מצבה לשרתי. אני משיב כן, ללא כל ספק.

לאמיתו של דבר, קיים ספק אחד. אילולא היו יהודינו חזירים כי אז היה עליהם ליטול את היוזמה הזו לידם, אולם מתוך קנאה קטנונית מוחלטת, הם לא יעשו זאת. מאידך קשה המצב מנשוא ויש צורך בפעולה עליונה על מנת להוכיח כי מתוך כוונות טהורות הקרבנו קורבנותינו הכאובים. אילו היה כאן מק, כי אז הייתי מבקש עצתו בטרם אחליט. היות ואין לי כאן כל ידיד שאוכל להתייעץ עמו, אני משיב: כן, על אחריותי שלי. חבל שהיהודים החמיצו הזדמנות להכיר בפומבי בתודתם. ⁸³⁹

גריבון מבקשני לסעוד עמו צהרים. אנו הולכים אל “La Perouse” שם אני מגיש לו ארוחה מצוינת ואילו הוא משמיע באזני דברים על המצב. בענין משלוח הועדות לארץ ישראל, הוא מאמץ לעצמו את נקודת הראות שלי, מוטב אם אפשר לא לשלוח. הוא סבור, כי לורנס הגיע למצב של שבירת מפרקתו. פייסל כערבי טוב “has several irons in the fire”, ולורנס אינו יכול יותר לפקח עליו. כיום מנהלים פלירט עם האמריקאים. גריבון שואל אם במידת־מה יד ההון היהודי־האנטי־ציוני של אמריקה בדבר. לדעתי אני, ברטון וקבוצתו הם המחניפים לערבים. הוא סבור, כמו־כן, שהפיננסיסטים היהודים באמריקה אחראים להצעתו של ווילסון לנציגים הרוסים להתכנס ב’אי הנסיכים'. האנשים הללו נבהלו, כנראה, מהצלחת דניקין ושותפיו, שהנם ריאקציונרים, ואילו עם הבולשביסטים, שנעשו נבונים תהיה רוסיה בידיהם. אני מרגיע אותו, בידעי, כי במדה רבה מאד, האחראי להצעה הזו הוא בילי.

סרתי לשעורו של קלרמון גאנו, שיש לו הפעם מספר מאזינים הרבה יותר רב מכרגיל. הדבר מביך אותי על שהנני משמש ברציפות כמברר דברים, ומזכיר לי את הפרופ. ויטמאק, מביה"ס הגבוה לחקלאות של ברלין.

פריס, יום חמישי, 30 ינואר 1919.    🔗

אמש בבית קריצ’בסקי. יש להם כרטיסי כניסה למחר לבית הנבחרים. תתקיים השאילתה הגדולה של בארט על השערוריות של חברות ה־“Forges”.⁸⁴⁰

חיים הגיע אתמול עם הרברט סמואל. חיים פותח עמי בדברים על עזיבתי הנחפזת. רעיתו לא תסלח לי זאת לעולם. שיחה ארוכה. הוא מדגיש שאין אני רשאי לעזבו. הוא מעמידני במצב ללא נשוא. ואולם איני מוותר. מסתבר כי יעקבסון מכחיש כי היו לו דעות שייחסתי לו. שמריה הוא לי הסניגור הטוב ביותר, ופזמונים אחרים.

זיוו, שהוא בחור חמד, מבקשני ברכות רבה, שאשאר עמם, עבור ווייצמן לבדו, אם איני רוצה להכיר בשאר החבריה.

ראיון עם הקולונל גריבון. הוא שולח לבקשתי מברק לבאקו כדי להתחקות על קריינין.

אחרי ארוחת הערב המשך הויכוח עם חיים, הוא מביאני לידי כך שסרובי נעשה בלתי אפשרי לחלוטין. המשגה הגדול שלי הוא שהטיתי אוזן אשתקד לדברי פליקס ונעתרתי לצאת עם חיים לארץ ישראל במצב מפוקפק־חשוד. הרעה כולה נובעת משם. עכשיו אחריות רבה מדי [של רבים] מעורבת בדבר.

פריס, יום ששי, 31 ינואר 1919.    🔗

פגישה עם חיים ועם זיוו, מובילה לשיבתי לעבודה מתוך כורח. לחיים נקבעה הבוקר בשעה 11 פגישה עם בילי. ואולם היות והוא הוזמן לאותה שעה עצמה אל הלורד רוברט ססיל, הלכתי אנוכי להפגש עם בילי. תחילה עליתי אל לואיס שטרוס, שם פגשתי את לויטננט בקר (בנו של הבנקאי בקר משיקגו, אשר אני מכירו), הנשלח ע"י הובר לפולין ולויטננט אחד היוצא באותה שליחות לאוסטריה. הצעירים הללו מבקשים ממני פרטים והוראות למען שליחותם. אני מסתייג, אולם מיעץ להם לראות את סוקולוב, שעמו אסדר להם פגישה. בילי ייעדר מכאן למשך שבוע ימים. חבל. ברם לדעתו, נמצאים ענינינו בתנאים טובים. אין כל סיבה לדאגה.

ב־2.30 בחברת הגב' קריצ’בסקי לבית הנבחרים בו מוגשת השאילתה של בַּארְט בענין “שערורית המתכות”,⁸⁴¹ שמכריזים עליה כעל ‘עסק’ מחריד. אנו מגיעים בשעה 2.40, כשכל המקומות תפוסים. אנו זוכים במספרים 9 ו־10. עלינו איפוא לחכות. אנו מחכים בסבלנות פחות או יותר עד קרוב לשעה 4, כשלבסוף אנו מוכנסים פנימה. היציעים מלאים עד אפס מקום, ואולם ספסלי הצירים כמעט ריקים. בארט, צעיר, איש־דרום טפוסי, קול שקט, עושה רושם כלוקה בדלקת פה טפוסית. התקפותיו מוגזמות, הוכחותיו רופפות. דה־וַנְדֵל אינו מחמיץ שום הזדמנות להתערב בצורה שלומיאלית. לַפון חד לשון. לוּשֵר משיב להתקפות בבטחון ולענין “He is not a fool”. אַנגֵ’רו הוא באמת פאתיטי. פְלַנְדְרֵן, בר־נש כלשהו. וִיוְיָאנִי, ‘שפתי קטיפה’, זוכה בהצלחת נאום קלה. בריאן בעל קול נפלא, והוא יודע זאת ומשתעשע בו בגנדרנות של יצאנית.

מה שאני מסיק מכל הויכוח הזה הוא, כי הועד המנהל את חב' ה־“Forges” עשה את מלאכתו מלאכת הטרוסט שלו כארגון מוכשר שאינו נסוג לנוכח ההגנה המוצקת של האינטרסים שלהם, “ביושר אם הדבר עולה בידם”. הוכחות לשלמונים וכו' מהם והלאה. היד המסתורית, שכביכול הגנה על בּראֵי, אינה אלא אגדה. חוסר הנסיון של המפקדות העליונות, העדר כל הכנה, המחסור, הן של הארטילריה הכבדה והן אוירונים מפציצים, מספיקים כדי להסביר את אי הפעולה כנגד בּראֵי, “שלא יכלו לצפות לה”. אמת היא גם־כן, כי בנסיבות כאלה, רמז מעורר דמיון כלשהו של אדם כדה־ונדל, המצדיק את בטלנותן של המפקדות העליונות, לא יכול היה שלא לעשות רושם רב. הישיבה, בניגוד למשוער, מסתיימת בשעה 8 בערב. אני מתרוצץ עם הגב' קריצ’בסקי עד לאחר חצות.

פריס, יום שבת, 1 פברואר 1919.    🔗

דה־האז ופלקסנר הגיעו אמש. הם מגיעים בשעה 11 למלון ‘מריס’. אנו עולים ל־152 ומוצאים שם גם את הרברט סמואל ומתכנסים מיד לישיבה. סמואל וחיים מוסרים דו“ח על תוצאות פגישותיהם הנפרדות עם גור, מאלט וכו'. מתנגדים לביטוי “Jewish commonwealth”. לבסוף מוחלט כי סמואל ופלקסנר יעבדו אחה”צ על ניסוח חדש של ה’הצעות'. חיים, דה־האז ואנוכי, על הגבולות.

פריס, יום ראשון, 2 פברואר 1919.    🔗

עכבוני ב־15 רחוב קול. מולל עד לשעה 11. צהרים עם בוגן, דה־האז ופלקסנר. לאדונים הללו נכונו אחה"צ ישיבות ארוכות. אין חלקי עמם. הערב בחברת הקריצ’בסקים. אנו הולכים לראות את “פסטר”. לוסיין גיטרי הוא אמן גדול. וסשא וודאי יודע מה ימצא חן בעיני הקהל הפריסאי.

פריס, יום שני, 3 פברואר 1919.    🔗

בשעה 10 בא גריבון לקרוא לי, המדובר הוא בציון גבולות הצפון והצפון־מזרח של ארץ ישראל, ולנסחם בצורה שישפיעו על דמיונם של ללויד ג’ורג' ואחרים. לצורך זה אנו מאמצים לנו הנוסחה “The Jordan and its affluents” וע“י כך אנו יכולים להכניס לגבולותינו את כל ואדי אל טיים ואת כל יובלי הירמוך. כל הגבול המזרחי דרומה לשייך מיסקין, למו”מ בין היהודים והערבים.

סיר הנרי וילסון מקבל אינפורמציה בנידון ומאשר.

וילסון וגריבון קבעו כי יש צורך שחיים יתראה עם ללויד ג’ורג' מיד וירגיל אותו לרעיון של ארץ־ישראל, “the country of the Jordan and its affluents”.⁸⁴² ללויד ג’ורג' הנו “very keen” לגבי הבעיה הארצישראלית ואולם בעיניו, הגבול הצפוני נמצא אי שם מסביב לים כנרת.

שיחה ארוכה עם גור. הוא סבור, כי אם תזכה בריטניה הגדולה בסוריה (וצרפת תדחה אל קושטה) אנו מאבדים שם את הפקידים הבריטיים ומחלי­פיהם ואילו מספרם של הפרו־ערבים והפרו־איסלמיים יגדל וירבה. על זאת אני משיב, כי בכוחה של עובדה זו רק להמריץ את הרגש הלאומי שלנו. פקידים בריטיים שלא יבינו לרוחנו עלולים להפוך אותנו ללאומנים קיצוניים.⁸⁴³

ארוחת צהרים עם חיים לבדו, כיוון שאוקינקלוס התנצל ברגע האחרון, כי לא יוכל לבוא. הוא יבוא לאכול עמנו בצהריי יום רביעי.

אחרי הצהרים בשעורי קלרמון גאנו. הוא אטי מדי. זהו אבוד זמן לישב שעה תמימה כדי לקבל מה שאתה מסוגל ללמוד במשך עשר דקות.

בהרצאתו של ברונהס על יוגוסלביה. הוא מתאמץ לדבר באי־תלות מוחלטת. והוא אף מצליח בכך. אולם כל זה שטחי מדי.

פריס, יום שלישי, 4 פברואר 1919.    🔗

בשעה 10 ראיין אותי מר רוסקי, שעבד בשרותו של כהן מה“פורברטס” הניריורקי. איני נוגע בשאלה הפוליטית. אני דן רק מבחינת נקודת הראות הטכנית, כלכלית וסוציאלית שבבעיה היהודית בארץ ישראל. אני מפתח את הרעיון כי לא מההתחרות הערבית יש לחשוש, אלא השקפת עולמם המפגרת, היא העלולה להפריע לקדמה שלנו.

בשעה 11 אצל גריבון, שם אני נשאר עד לשעת הארוחה. אני מזמין אותו ל’אמבסדוֹרס'. ידידינו הבריטים יגנו על גבול הצפון ועל גבול צפון־מזרח ואולם אין הם רוצים לגרום מורת רוח לפייסל כדי לשאת חן בעינינו [באשר לגבולות] במזרח ובדרום.

בשעה 3 פגישה ב־152. כל אחד מדווח את הדו"ח שלו. פלקסנר ודה־האז התראו עם הקולונל האוז וחוזרים כמצופה מוקסמים, כיוון ודבר זה מובן מאליו, האם לא כן, הקולונל יודע הכל כה טוב כמותנו ואף טוב מזה. השׂכוי היה שטחי למדי. לא האמנתי כי יכולים להשתוות אליו. עכשיו הוכח לנו כי אפשרי הדבר ואף קל למדי. הם מסרו לקולונל האוז את ה’הצעות' ואת מפת הגבולות.

חיים נפגש עם סיר הנרי ווילסון והתאונן בפניו על קולונל גבריאל ועל לורד מִטהאם ועל רעיונותיהם השגעוניים על ישובם של בני מלטה בארץ ישראל. יכניסו שם סדר טוב. דומה כי סייקס חותר להשיג את ממשל ארץ־ישראל.

פריס, יום ראשון, 16 פברואר 1919.⁸⁴⁴    🔗

אתמול כל היום, וכמו־כן גם היום, נערכו ‘מיטינגים’ במלון ‘מריס’ שאליהם הוזמנו נציגים ציוניים ממשלחות שונות. מאליו מובן שבשקידה רבה נמנעו מלהזמינני שמה. אני נפגש עם חיים המוסר לי בשתי מלים על פגישתו עם בלפור אתמול בערב: “very sweet”.

אין מה לומר, התאום בעבודתנו הגיע לשיא של ממש. מחפיר מדי הוא להשאר בתוך זה. אגב אורחא אומר לי חיים: “אתה בא גם־כן ללונדון?” מה לעשות, איני יודע. בתורת מה? נעלם ממני. ללא ספק כדי להתכבד בעלבונות חדשים. לא, תודה! אני כותב כי די לי להמשיך במצב כוזב זה, של פילגש, אשר אוהבים אותה מאד במטה, אולם נמנעים מלהודות על ישותה בצבור.

אני סועד בצהרים עם בילי. צעיר מסכן, עודנו כאוב מאי הצלחתו בניסוח חוזה חבר הלאומים. הוא מדבר בתדירות על התפטרותו. אני מנסה לשכנעו להמנע מזאת.

עם בילי וגריבון כדי לקבוע פגישה לחיים עם קולונל האוז. הלה מציע לבילי הצעה מפתיעה: תחת להתפטר ילך נא לרוסיה, כשליח מיוחד, שהוטל עליו לשאוב ידיעות ולדווח על המצב הבולשביסטי!

אני מבין יפה שהצעה כזו הנה פיתוי לבילי ואולם לדעתי יהיה הרבה יותר יעיל בהשארו כאן ובשלחו לרוסיה אדם בטוח, שיוכל ליתן בו אמון. מחליטים בכל אופן כי ינוח עד יום שלישי בבוקר ולא יחליט אלא ביום זה.

בשעות אחה"צ מציע לי חיים לסעוד עמו בערב ואחר־כך ללכת לראות בתיאטרון ‘פּלא־רוייאל’ את הצגת “Le Filon”. גור אמר לו, כי זוהי ההצגה הבלתי צנועה־גסה ביותר שהוצגה אי פעם על במות פריס.

מלקולם מביא לנו ידיעה מצערת. מרק סייקס נפטר. מאז יומיים במטה במחלת השפעת. זה עתה דעך לערך בשעה 5. אבדה גדולה!

בחברת חיים אנו הולכים למלון ‘לוטי’ לבקר את שרידי ידידינו.

ווילסון מתיפח בבכי. ליידי סייקס מקבלת את פנינו ומודה לנו. מצב איום לגבי אשה מסכנה זו, בודדה, בחדר בית מלון בלי קרובים ובלי ידידים.

פריס, יום שני, 17 פברואר 1919.    🔗

במשרד הציוני, בן־אבי כותב מכתב מחאה לחיים, בו הוא מביע את שאט נפשו ליחס הבזוי כל כך כפי שהתייחסו אליו נציגינו וראשינו. אף אני הסמקתי יותר לנוכח יחסם השפל של האדונים הללו לגבי אני.

אני מבקש ממרקס אלף פרנקים. הוא משלחני מעל פניו בגסות. זה בצדק. הן גם לו יש מנדט והוא עושה כל שיכול, טוב יותר, להשוותו אל אדונו סוקולוב: ז"א חזירויות.

שיחה ארוכה עם גור על נושאים שונים: גבולות, Gévrier dans Shylock, פרושים וכו'. גור מספר לי על קבלת הפנים שערך בלפור למשלחת הארץ־ישראלית. בסיכומו של דבר חיובית. ילין, שנאם, עשה רושם פחות טוב מדיזנגוף, שאמר רק מלים מספר. הלה נראה להם בצדק כנבון והערני ביותר שבכל החמישה.

מענין לציין כי הידיעה שהמשלחת תתקבל ע“י בלפור, נתגלתה לי ע”י… מלקולם, ואילו הדו"ח על קבלת הפנים סיפק לי גור. אולם מנהיגינו מעולם, לא דברו עמי דבר על כך, ולעולם לא יחשבו כי רצוי למסור לי על עובדות ממין זה.

אחה"צ, במשרד, בחברת רודה לוי, כדי לקרוא שוב את התרגום הצרפתי של ה’הצעות'.

איזנברג סר אלי להוודע מדוע אני עומד מן הצד. אני מספר לו כי מנהיגינו הם המחזיקים אותי בצד בכוונה תחילה. אנו קובעים פגישה למחר.

הערב, בחברת ‘פוס’⁸⁴⁵ בתיאטרון ‘ג’ימנז’ לראות בהצגת ‘Lc Secret’ של ברנשטיין. משחק רע של ורה סרז’ין, פרנסן וכו'. אחרי ההצגה טיול לאור הירח, מתחת לקימרוני הלובר. ‘פוס’ מתוודה באזני על חיי ההפקרות המפורסמים שלה. לעומקו של דבר, זוהי פרשה עצובה של נערה נבערת מדעת, שנתפסה בקלקלתה.

פריס, יום שלישי, 18 פברואר 1919.    🔗

בישיבה עם חיים. רק היום הוא מספר לי על פגישתו עם בלפור, לו הסביר והלה הבין כי אנו רוצים למעשה ב־Chartered Com. מוסווית שממנה ימנע הרווח האישי.

אנו מדברים בדבר האולטימטום שלי. ושוב מתחדש אותו המחזה. ואולם הפעם איני מוותר. אני מצהיר באזניו בפה מלא, כי לא אסע ללונדון, כי דבר אין לי לעשות בועידה שלהם, וכו'.

אני מתראה עם בילי, שהספיק לנוח, להרגע ולהתנחם. עודנו מהסס בנוגע לשליחותו לרוסיה אצל הבולשביקים.

בערב שיחה עם חיים. הוא נפגש עם האוז והוא שבע רצון מהפגישה. באשר לי, הוא חוזר ומדגיש, כי עלי לבוא לונדונה לועידה. זוהי חובתי לקחת בה חלק. אני ממשיך בסרובי. בזאת אנו נפרדים.

בשובי לחדרי אני מוצא מברק מגֵ’ס המודיעני כי אובי יצאה את ניו־יורק ב־14 על סיפון ה’בלטיק'. היא תוכל, איפוא, להיות בלונדון כביום ראשון הבא. אני מטלפן לחיים לומר לו כי אהיה בלונדון ביום ראשון, לאו דוקא בשל הועידה, אלא בשל אובי.

פריס, יום רביעי, 19 פברואר 1919.    🔗

לויתי את חיים לרכבת. מרקס חוזר גם הוא ללונדון.

אחה"צ אני מקיים שיחה ארוכה עם דיזנגוף ואיזנברג, הסרים אלי להביע לי צערם ולדבר על לבי, שאלך לונדונה ואציג את השקפותי בועידה. אני מבטיח להם להיות בלונדון בין־כך וכך. באשר להשתתפותי בועידה, הדבר יהא תלוי באופן מיוחד בדעת הקהל, שידעו הם ליצור שם בטרם אבוא. הם נוסעים מחר.

פריס, יום חמישי, 20 פברואר 1919.    🔗

בילי הסכים לחלוטין לילך לרוסיה. יהיו עמו: Steffens, Capt. Petit, Lynch. שליחות חשאית ולזמן קצר.

התראיתי בשעות אחה"צ עם וולטר. בעייתנו רשומה על סדר היום של וועידת השלום לשבוע הבא, בדיוק בשעה שכולם ייעדרו מכאן. אני מנסה למצוא את גור ואולם אין להשיגו. להודיע לסוקולוב, כדי שינהג בי שוב כמזעיק־לשוא וכחם מזג, ללא תועלת! עם ארגוננו הטוב, שתהילתו בפי כל, צריך לסמוך על הגורל.

פריס, יום ששי, 21 פברואר, 1919.    🔗

אני סר למשרד ומוצא שם את נ. סירקין (בדרכו לועידת לונדון) אוסישקין מודיע…

תם ולא נשלם

ראה בתיק 82895, מסמך 138608 בקובץ 371/3055 .F.O.

 התשובה ממשרד החוץ שבאה במברק מס. 735  מה־18 ביולי (להלן בהערה  ב־13 באוגוסט) למעשה באה מפי סוקולוב
וווייצמן וסבכה את מצב הדברים בהאפילה עוד יותר על המטרות לשמן נועדו
משלוחי הכסף. ראה להלן מכתב אהרנסון אל ווייצמן מ־15 באוגוסט.

 למרבה המזל לא חיכו השלטונות הצבאיים (דידס) ובלחץ

העבודה והענין שהיה להם בעזרת שרות המודיעין של אהרנסון והתקוות שתלו בתמורה שחלה בישוב בארץ – אשרו העברה כמבוקש!

ראה המכתב במסמך 156401 בקובץ 371/3083 .F.O.