רקע
אהרן אהרנסון
יומן אהרן אהרנסון (1916-1919)
אהרן אהרנסון
תרגום: אורי קיסרי (מצרפתית)
xמוגש ברשות פרסום [?]
jזכרונות ויומנים
שפת מקור: צרפתית
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: קרני; תש"ל 1970

 

עם הספר

באיחור גדול מדי, חמישים שנה לאחר העלמו במי תעלת לה־מנש, נחשפים לעיני הקוראים כתבי אהרן אהרנסון. לציבור הישראלי מוגשים היום יומניו הפוליטיים, או ליתר דיוק הפנקסים בהם היה רושם, במשך שנות מלחמת העולם הראשונה, ראשי פרקים ופרטים על המתרחש ועל פעולותיו מסביב למתרחש. אין ספק, כי בדעת אחי המנוח היה מנוי וגמור למצות, לאחר זמן, מתוך רשימות יומן אלו את האירועים ולדון בהם בחריפותו המקורית.

במשך התקופה שחלפה מאז הלך מאתנו, לא ישבו האנשים שזכר אהרן יקר להם בחיבוק ידיים. ניפוי החומר, ריכוזו, תרגומו והתאמתו העסיקו במשך השנים את היורשים ומלאכת החובה שלהם טרם נשלמה. מכתביו של אהרן, הרצאותיו, רשימותיו המדעיות וכן הלאה, כל אלה מצפים עדיין להבאתם בדפוס.

אינני מכסה על התרגשותי. סוף סוף זכיתי לשעה הזאת. במשך עשרים ותשע שנה היה אחינו המנוח, אלכסנדר, שותף לי במאמצים שהושקעו בטיפול בחומר זה ובציפיה לקראת הופעתו. ב־1948 נלקח ממני אלכסנדר ומאז נושאת אני בקרבי את החובה הזאת.

כל שהיו לי שותפים בדבר יעמדו על הברכה.

רבקה אהרנסון


 

מבוא

כשמצא אהרן אהרנסון את מותו בתעלת לה־מנש בטוסו מלונדון ב־15 במאי 1919 בדרכו חזרה לפריס פנו ידידיו חיים ווייצמן ופליקס פרנקפורטר למקום מגוריו ל’מלון מֵריס' כדי לאסוף את חפציו שהשאיר בחדרו. הם גילו בין חפציו את פנקסיו בהם רשם את יומניו המובאים בזה.

היומנים נפסקים ב־21 בפברואר 1919. אהרן חי עוד כשלשה חדשים. לא נודע עד היום מה היה גורל היומנים שרשם המנוח אחרי תאריך זה.

*

אהרן אהרנסון עלה לארץ־ישראל בהיותו בן שש, ב־1882, עם הוריו – אפרים פישל ומלכה אהרנסון – אחיו צבי ועם בני משפחתם האחרים להתנחלותם ב“זמארין”, היא זכרון־יעקב שבשומרון. הבנים שמואל, אלכסנדר, שרה ורבקה נולדו בארץ.

ראשית למודיו בביה“ס במושבתו הקטנה. בהגיעו לגיל 18 נשלח, ע”י מינהלת ההתיישבות החקלאית שבחסות הברון אדמונד דה רוטשילד, לצרפת ללמודי החקלאות בביה"ס החקלאי הגבוה בגריניון (1894–1896). החקלאות ומדעי הטבע שבו את לבו ולהם התמסר עם בגרותו.

עם גמר למודיו נשלח מיד למטולה, הצפונית שבמושבות ההתיישבות החקלאית בארץ, שם שימש כמנהל חקלאי מטעם הברון רוטשילד (1896–1897). יושר לבו ודאגתו למפעל ההתיישבותי החקלאי בארץ, לאיכרים כגורם העיקרי להצלחה, ולברון מיטיבו האישי, אשר בתוקף התענינותו ותרומתו רבת המימדים היה לשותף הראשון במעלה בהתיישבות זאת, הביאוהו עד מהרה לידי הסתכסכות עם המינהלה של הברון וראשיה. הוא מצאם רודפי בצע כסף המרמים ומוליכים שולל את הברון ואת האיכרים המתיישבים כאחד. לאיכרים הובטחו קרקעות, בתים, טחנות קמח ומטעים זעירים שהיו צריכים לספק קיום מועט עם תחילת התיישבותם, ולא ניתנו להם; מן הברון קיבלו כספים ולא הוציאום למטרתם העיקרית. אהרן אהרנסון לא מצא לו דרך אלא להתפטר מתפקידו כיוון שהברון רוטשילד לא אבה לשמוע ולהאמין לדבריו; ותפקיד ומקום עבודה אחר שהוצעו לו לא השביעו רצון.

לאחר זמן עבר אהרנסון למגנזיה (תורכיה) כמנהל אחוזה חקלאית השייכת לסוחרים צרפתיים, קוזינרי ובניו (1897–1899). עיסוקם העיקרי היה גידול ויצוא תבואות וכותנה, ואהרנסון הכניס למשק את גידול גפן ענבי “סולטנייה” וגם גידול סוסים. את סוסי הרביעה ייבא מארץ־ישראל. לפני כן הוצע לו לנהל את אחוזת משפחת סורסוק מן הלבנון אולם “לא הסכים לתת ידו לתחרות במפעל ההתיישבות היהודית בארץ־ישראל” ועל כן יצא לתורכיה.

עם תחילת המאה נמצא שוב אהרנסון בארץ והקדיש את כל זמנו לפיתוחה. ב־1901 הוא משתף עמו את האגרונום ד“ר זליג סוסקין והמהנדס־מודד י. טריידל והם מקימים את החברה Agronomisch־Kulturtechnisches Bureau Für Palaestina לשרותים חקלאיים, חקירות ותעשיות חקלאיות. בינתיים עשה אהרן בארצות אירופה, בלימודים ובמחקר (1901–1902). אותה תקופה עסק גם בייבוא מכונות חקלאיות (בשיתוף עם חיים דוד) ובהחדרת שיטות מיכון בארץ במשק העברי והערבי. הוא עורך מסעים המסתעפים באיזורי הארץ השונים: בעמק הירדן (הע’ור והג’יפטליק) ב־1901, לבאר־שבע (1903) ועוד. מתקופה זו נשמרו דו”חות ומכתבים לרוב והם מהווים חלק מעניין בארכיון בית אהרנסון.

להלן פרוט־מה על מסעותיו המדעיים בארץ לאחר מכן:

ב־1904 מסע סביב ים־המלח ובעבר־הירדן עם משלחתו של הפורפ. בלנקנהורן. הוא משתתף במיפוי הגיאולוגי וחקירת אוצרות הטבע שקיבלו פרסומם בספרו של בלנקנהורן; כמו כן העשיר את עשבייתו בצמחי האיזור.

ב־1905 מסע לאורך מסילת הברזל החיג’אזית בעבר־הירדן. אותה שנה יצא לאירופה והשתתף כציר בקונגרס הציוני השביעי.

ב־1906 ערך מסע בגולן לבדיקת ההתיישבות היהודית הפרטית ב“בני יהודה” וכו'. בקיץ אותה שנה יצא למסע בוטאני, שהפרופ. אוטו ורבורג התעניין בו במיוחד. המטרה היתה: גילוי חיטת־הבר, ואמנם גילה אותה תחילה בראש־פנה ואח"כ במורדות החרמון.

בעקב גילויו זה של אהרנסון וכל שהשתמע ממנו ועקב פרסומיו בספרות המדעית ופרסומיהם של פרופיסורים ואנשי מדע שונים בגרמניה, צרפת ושאר ארצות אירופה, נתפרסם אהרנסון פרסום רב והקדיש התענינות מוגברת במדעי הטבע השימושיים, ולימים – לייסוד התחנה לנסיונות חקלאיים בהנהלתו הפעילה. ב־1907 ערך מסע לסביבות החרמון.

ב־1908 ערך מסע שני לסביבות ים־המלח, לעבר־הירדן ולערבה עם פרופ. בלנקנהורן, אהרוני ואחרים.

ב־1909–1910 יצא למסע לארצות אירופה. בדרכו שהה זמן קצר בפעם הראשונה בלונדון ואחרי־כן נסע לארה“ב, שם היה אורחה של מחלקת החקלאות, ובשליחותה ביקר במדינת קליפורניה ועוד, וכן פרסם בהוצאת המחלקה חוברת מס' 180 על מחקרו החקלאי והבוטאני בארץ־ישראל: Agricultural and Botanical Explorations in Palestine. תודות להמלצתו של הפרופ. ורבורג, מנהלי מחלקת החקלאות בארה”ב ודוד פירצ’יילד בראשם ואחרים, הצליח להקים ועד נאמנים מעשירי יהדות ארה“ב ועסקניה להקמת תחנה לנסיונות חקלאיים יהודית בארץ־ישראל (בעתלית). חבר הנאמנים כלל את ה”ה: יוליוס רוזנולד, לואי מרשל, ש. לכמן, הנרייטה סולד, כורש אדלר, ש. פלז, השופט י. מאק, נתן שטראוס ועוד. הם סיפקו את תקציב ההוצאות להקמת התחנה והוצאותיה עד לשנת 1916. במשך אותן השנים יצר לו את עשבייתו על 20,000 גליונות צמחיה, קנה את האוסף הפיטופתולוגי של ד“ר קלרמן מארה”ב, רכש גם ספריה גדולה בעלת כ־23,000 כרכים וריכז אוסף מינראלוגי גדול של אלפי אחפרים (מאובנים).

ב־1910 יצא עם החוקר האמריקאי ד“ר או. פ. קוק לחרמון בעקבות חיטת־הבר. ב־1911 ערך מסע במושבות יהודה לפיקוח חקלאי, נסע לדמשק לחקירת יצור ה”קמרדין" ולסיור בוטאני בחרמון; סיור לבעל בק שבסוריה, לארזים ולביירות בלבנון.

באוקטובר 1911 יצא למצרים עלית בשליחות המחלקה לחקלאות של ארה"ב. ענין מיוחד היה לו במחקר ובייצוא נצרי זנים שונים של תמרים בארץ זו.

בפברואר 1912 מתה על משפחת אהרנסון האם מלכה. עודם באבלם הגיעו ארצה הנדבן היהודי הנודע נתן שטראוס ואשתו יחד עם ד“ר י. ל. מגנס ורעיתו. אהרן קיבל פניהם ועזר רבות במשימתם להקים את המוסד לבריאות ציבורית בירושלים. בספטמבר אותה שנה נמצא בלונדון לזמן קצר והוא בדרכו לארה”ב שם שהה עד לשלהי 1913.

ב־1914 נמצא אהרן עסוק בעיקר בתחנה לנסיונות ועם תחילת המלחמה העולמית שיתפוהו בניהול “ועד העזרה האמריקני”.

ב־1915 עט על הארץ ועל הארצות השכנות מזיק רב עוצמה – הארבה. אהרנסון חייב היה להתפנות מעיסוקיו האחרים ולצאת למלחמה בארבה מאחר שנתמנה ע“י ג’מל פחה, המושל התורכי לסוריה וא”י, לעמוד בראש המשלחת הממשלתית לניהול המלחמה בארבה.

מלחמת העולם נתנה כבר את אותותיה גם בא“י ופגעה גם בישוב העברי הקטן. כבר בסופה של השנה חל מפנה בחייו של אהרנסון: יחד עם ידידו ומזכירו אבשלום פיינברג ואחיו הצעיר אלכסנדר – לאחר שבחנו וניתחו את המצב הכללי בא”י, לרבות התנאים הכלכליים ששררו בה, המערך הצבאי התורכי ואי־כושרו לעמוד בהגנת הארץ, ומצבם של התושבים ה“מחכים לגואל שבושש לבוא” – החליטו כי עת היא לעשות ולפעול לטובת “בעלות הברית” במלחמתן בתורכיה וגרמניה, וזאת למען שחרור הארץ “שעה אחת קודם” מעול התורכים והכנסתה תחת חסות בריטניה. הם ראו את היישוב העברי בא“י, שלא כמנהיגיו ועסקניו, נתון בסכנת הכחדה. רבים ביישוב נמצאו מתנגדים לפעולתם של אהרנסון וחבריו; גם לאחר המלחמה מצאו כי “הם סיכנו את היישוב” אולם בעייננו כיום בתיקי משרדי החוץ והמלחמה הבריטיים נמצא כי ב־29 בדצמבר 1916 העביר הגנרל וו. ד. רוברטסון, הרמטכ”ל הבריטי “תזכיר על ההצעה ליטול על עצמו מערכה בארץ־ישראל במטרה לכבוש את ירושלים”. בתזכיר זה הוא מצטט בסעיף 3 את דעתה של האדמירליות כפי שנמסרה במסמך של המטה הראשי מה־19 באוקטובר 1915: “יש יסוד להאמין כי קיימות הכנות להגנה גם בביירות גם בחיפה ונחיתות תפגושנה בהתנגדות חזקה. על סמך דעתה זו ואחרות של האדמירליות מגיע הרמטכ”ל להחלטה כי הנחתת כח בעל ממדים גדולים לחוף סוריה לא בא בחשבון" (ראה בתיק 106/517 W.O. שב־P.R.O.).

למשימתם ולפעולותיהם של אהרן ושני חבריו לדעה הצטרפו שרה אחותו, אביו ואחיו צבי, כמו גם נעמן בלקינד, יוסף לישנסקי, ראובן שלרץ ורבים וטובים מעובדי התחנה ואחרים. לקבוצת אנשי פעולה אלה ניתן, ברבות הימים, השם ניל"י.

כך יוצא אהרנסון בתחילת 1916 לדרכו החדשה, כשבידו חומר מודיעיני רב היקף על תנאי הארץ ויושביה ומערך הצבא התורכי בתוכה, לקראת פעילות פוליטית מלאת חתחתים וקשה, על אכזבותיה וקורבנותיה, עת יעודו הטבעי במדע ובחקלאות נדחק לקרן זוית. ואעפ"י כן אין המדען שבקרבו יושב בחיבוק ידיים. לעתים מתבטא הדבר בתכנון לאספקת מים לירושלים ולנגב, למיכון החקלאות ויישוב שטחים שוממים בדרום הארץ בבוא השלום כמו גם להכללת מקורות המים בצפון בעת קביעת גבולותיה של הארץ ועוד.

מן הראוי לציין, כי בהביאנו את היומן לפני הקורא דאגנו למלא את החסר בכתב־היד, ע"י מובאות אשר יחד עם הארות והערות ממקורות אחרים היה בהם משום השלמה לתיאור, האירוע, הפעולה או המשתמע מהם ואילו אהרנסון עצמו לא כתב דיו אודותם. מובאות אלה, שמרביתם הגיעו אלינו מתוך תיקי המסמכים של משרד החוץ הבריטי מאשרות לודאי גם את הדיוק בכתוב. כיוון שלא ניתן היה לבית אהרנסון לפרסם יומניו של בן המשפחה הדגול בלשון בה כתב (צרפתית) הובאו הדברים בתרגום נאמן לעברית. לא נפריז אם נאמר כי הנאמנות למקור היתה בראש דאגותינו, ומכאן שדבר לא נשמט מהם. האחריות לעבודת התרגום חלה על מר אורי קיסרי, כרשום על גבי שער הספר. חלק מאחריות זו נוטל לעצמו גם כותב הטורים האלה. אהרנסון נהג לרשום אירועי כל יום ביומו וכן רשם את התרשמויותיו. בפנקסים קטנים מילא דפים רבים ואך לעתים רחוקות מאד הוסיף לרשום לאחר זמן ובמקרים אלה הוסיף ציון מיוחד על כך. הכתיבה מרביתה ככולה נעשתה, כאמור, בשפה הצרפתית, בה שלט שליטה מלאה כבשפות זרות ורבות אחרות. הרישום נעשה בכתב־יד יפה וברור, ללא מחיקות או תיקונים אולם פה ושם נכללה מלה, משפט או ציטוט בשפות שונות: עברית, תורכית וערבית, גרמנית ואנגלית. כיוון שכך, צוינו המלים במרכאות או בהערה מתחת לקו. במקומות שם נפסקה הכתיבה והיה בידינו להביא מילואים, הבאנום והמקור צויין בגוף היומן. בשניים שלושה מקומות בלבד הבאנו את דברי אהרנסון שנכתבו על ידיו שלא בגוף היומן אלא במכתב בהמשך לדבריו אותו יום, כיוון שלדעתנו מקומם הנכון שם ולא כנספחים או מתחת לקו. אם ייראו אלה כחריגות מאיזה נוהג שהוא מאמינים אנו שיסולח לנו.

זכות גדולה היא לנו להביא כעת בתרגום עברי את יומנו של אהרן אהרנסון מן השנים האחרונות לחייו (1916–1919), אולם יש להזכיר שאת הקודמים לאלה (1904–1910) הבאנו – לאחר שהופיעו במקורם בחוברות החברה הבוטאנית בג’ניבה – גם אותם בעברית ובהוצאה מיוחדת של אלכסנדר אהרנסון ז“ל ורבקה אהרנסון, תבל”א. הם הופיעו כספרים: 1. “צמח עבר הירדן” ו־2. “צמח מערב הירדן” מאת הפרופיסורים הלל אופנהיימר ומיכאל אבן־ארי. ספרים אלה כללו, מחוץ לרשימת הצמחים הרבים של עשבייתו של אהרן אהרנסון, גם תאור צמחים חדשים שנמצאו וגם פרטים ביאוגרפיים ומכתבים להארת דמותו של אהרנסון כתובים בידי אנשי שם וידע.

ברור היה לנו מאז ומתמיד כי אהרנסון לא רשם הכל, לא כל שיחה, הרצאה, רשימה, דו"ח או התרשמות או מסקנות שהסיק ואשר גרמו לטובת פעולתו ופעולות חבריו לדעה ולמעשה בשתפם עצמם לשחרור המולדת ולהעברת השלטון התורכי מן הארץ. הקורא העברי, בין שיסתפק במובאות שהבאנו בין שיפנה לארכיון בית אהרנסון או לארכיון משרדי החוץ והמלחמה הבריטיים ימצא חומר נוסף לידע התקופה ואנשיה.

קוראי היומנים המוגשים בזה ייטיבו עשות אם ייעזרו מבחינה היסטורית ועניינית בספר “ניל”י, תולדותיה של העזה מדינית" בעריכתם של אליעזר ליבנה, ד"ר יוסף נדבה ויורם אפרתי (הוצאת שוקן, ת"א, 1961).

מחובתנו להביע בזה את עיקר תודותינו לארכיון ה־Public Record Office בסימטת שַנְסְרי בלונדון, אשר הנהלתו אפשרה לנו (ואף לאחרים) לעבוד במקום, להעתיק ולצלם מסמכים מרובים מתוך קובצים שונים ולהשתמש בהם למען הבא ידע נוסף על מה שהביא לנו אהרנסון ביומניו. בהקשר לזה נמלא חובה נעימה להודות לד“ר ישעיהו פרידמן שהנחנו, לפני שלוש שנים, בחיפושי חומר בארכיונים בלונדון ועוד הוסיף כהנה וכהנה חומר רב, בממצאיו שלו. עזרתו קידמה אותנו מאד בעבודתנו. גם לארכיונים בארץ: לארכיון הציוני המרכזי ולד”ר א. ביין וד“ר היימן העומדים בראשו; לגנזך ווייצמן ולמר ב. גוריאל, לגב' ל. כלב, לגב' דבורה ברזילי ולמר אביתר פריזל מיטב התודה על העזרה והרצון הטוב להעביר ולהחליף חומר ארכיוני. גם לד”ר יעקב ר. מרכוס ולעוזרו ד“ר כיאט מנהלי ארכיון ה”היברו יוניון קולג'" בסינסינטי, ארה“ב, גם להנהלת הארכיון של הסוכנות היהודית ב”פרק אבניו" ניו־יורק – נתונה תודתנו. הם העשירו את ארכיון בית אהרנסון בהעבירם לנו העתקים מעתונות ארה“ב ועוד שתוכנם קשור עם פעילותו של אהרנסון. לא נגרע חלקם של מר אורי קיסרי על הערותיו לכתב היד ולמר שמואל כ”ץ ולהוצאת ספרים “קרני” שבראשותו על הנחיותיו ועבודתו המאומצת עמנו בהבאת הספר לדפוס. למר אברהם שדמון, הממונה על ארכיון בית אהרנסון שערך את המפתח והביאו לידי שלמות, גם הוא עזר לנו רבות בעבודתו – תודתנו נתונה לו בזה. לא מיצינו את רשימת כל אלה שנתנו ידם, בין בארץ בין בחו"ל לעזרתנו; כל אחד בדרכו ולפי מה שנתבקש – למלא מבוקשנו – כולם יעמדו על הברכה.

אין, כמובן, באפשרותנו למצות את פעלה של הגברת רבקה אהרנסון, אשר הקדישה את ימי חייה ל“בית אהרנסון”, למוסד, לארכיון ולכל הכלול בכל אלה ואשר ללא תרומתה המתמדת, בעתות ההתנכרות ואחריה, לא היה קם הדבר הנקרא כיום: בית אהרנסון זכרון־יעקב, אשר לפתחו שוחרים מאות ואלפים לתוספת ידע על עברנו ההיסטורי הבלתי רחוק, של השנים לפני שחרור המולדת.

מיומניו של אהרן אהרנסון, כאשר גם מהמסמכים מימי מלחמת העולם הראשונה מתברר עתה במלוא ההיקף מה רב היה חלקו בפיתוח היחסים בין העם היהודי ובין בריטניה בימים הגורליים ההם. אלא שלא זו בלבד – כשרונותיו, אומץ לבו ותכונותיו האחרות, אף הבטיחו לו מקום מרכזי במדיניות העברית הנולדת. באחת מנסיעותיו המרובות בין לונדון לפריס, תוך מלוי תפקידו כנציג יהודי ציוני בדיונים הבין־דיפלומטיים בימי ועידת השלום, נספה – בנפול המטוס בו טס, לתעלת לה־מנש ב־15 במאי 1919 – בטרם מלאו לו 43 שנים.

יורם אפרתי

בית אהרנסון זכרון־יעקב, שלהי תשכ"ט (1969).



א-1.jpg עמוד מתוך היומן

 

מפתח לראשי התיבות בהערות השוליים

ארכיון בית אהרנסון, זכרון־יעקב א.ב.א.

ארכיון ציוני מרכזי, ירושלים א.צ.מ.

גינזך ווייצמן, רחובות ג.וו.

Public Record Office, London P.R.O

British Foreign Office, London F.O.


 

פרק ראשון: 9 ינואר – 22 יולי 1916

חיפה, יום ראשון, 9 ינואר 1916.1


היום, לפעם הראשונה בימי חיי, הייתי עד להפגזה. איזו
עבודה טפשית חסרת־תועלת. ואולם הבה נספר בפרוטרוט.

בוקר נהדר, אויר זך, ראיות למרחקים. כבשעה שמונה מודיע לי קראפט על שתי ספינות מלחמה הנראות באופק, כשהן באות מן הצפון: ‘אבוסיטה’ (6 מעשנות – ‘ז’אן ד’ארק’) וספינה שניה בעלת 2 מעשנות, כנראה ‘לטוש טראֵוִיל’ (לפי דברי קפטן בוס משנה למפקד א. מ. גבן).2 הן נכנסות למעגן בציירן עקומה מצד עכו, משליכות עוגן, דבר זה מציין, כי הפעם אין זה טיול. בסמוך לזה, אנו רואים סירה קטנה מורדת נושאת דגל לבן וקרבה אל מקום העגינה. קפטן בוס משער, כי הפעם מתנכל האויב לתחנת הרכבת. אין אני תמים דעים עמו, כיוון ועד היום נראה האויב כרוצה לחוס על רגשות הציבור המוסלמי ולא כמי שרוצה להחריב את קו הרכבת של חג’אז. הענינים אינם כה מזהירים עד כדי שיוכל, בלא להסתבך בסכנות חמורות ביותר ולהעלות עליו את חמת דעת העולם האיסלמי.

יהיה אשר יהיה, כיוון שאני צופה מראש הפגזה ומאחר ואני כבר נמצא בחיפה, אני רוצה לעקוב אחרי כל התהפוכות שתהיינה, עד כמה שאפשר, מקרוב. אני עולה לעבר מלון “הרצליה”, על מנת ליהנות מן המראה מעל הגזוזטרה. מיד לאחר מכן מופיע תימותיאוס לנגה וקורא: Bahnhof! Bahnhof! ובכן, ההתקפה השפלה תבוצע איפוא על תחנת הרכבת. אני ממהר, בלווית שוורץ (ראובן), אל חווילתו של חורי (סלים). אני נמצא מאחוריה של זו לכשנשמעת היריה הראשונה מהתותח עם הד כה מהיר וכה ברור, עד כי חושבים כי יריה כפולה היא זו. בסוף אני מגיע למצודה הישנה אשר משם רואים את היריות בצאתן ובפגען. היריות מכוונות אל חדר המשמר של מחסן פבזנר וכהן, המפריע, כמדומה, לפגוע בבריכות המים. (האויב אינו יכול לפגוע אלא במיכלים, כי את המכונות הוריד דיקמן זה מכבר). אחר־כך מופנית ההפגזה אל בניני התחנה. אני רואה בבהירות את ברק היריה, 12 שניות אחרי צאתה. רעפי הגג מתנפצים ועפים, תמרות עשן שחור גדולים, ענני גז דקים ולבנים ורק אח"כ נשמע קול הנפץ.

אם נחשב את המהירות הראשונית של הקלע שהנה, ללא ספק, בת 750 מ., נמצא כי המרחק בין ז’אן ד’ארק ותחנת הרכבת הנו 1500 עד 1800 מטרים. אני עצמי נמצאתי במרחק של כ־300 מ. מן הבנינים המפגזים. אחרי־כן האשימני קפטן בוס, שראני מרחוק, באי זהירות. ואכן רסיסים נמצאו אח"כ 600 מ. מן המקום בו עמדתי ורסיס קטן נפל כ־15 מטרים לפני.

הנזקים של הפגזה זו הם חסרי־ערך. מסתבר שהאויב השתמש בתחמושת ישנה ובלתי מתאימה למטרה זו, הכדורים היו בעלי הצתה מושהית לשמוש ימי. הדבר המענין ביותר בעת ההפגזה היה לעקוב אחרי תגובת הקהל. מזג האויר היה יפה, הדבר אירע ביום ראשון, והמון רב היה שם. נשים רבות, אמהות, שתינוקותיהן צמודים אל שדן, ישבו בשקט על הגזוזטראות או על מפתני הבתים ומנו את הפצצות. קפטן בוס השתומם לנוכח שקט זה והפליט מפיו הערה יחידה, הערה אופינית לרוח הצבאיות הגרמני כפי ששמעתיה מפיו: “הנזק הרב של הרעשות אלה הוא שהקהל מתרגל להתיחס בלא יראת כבוד לפעולות צבאיות. הן זוהי ממש דמורליזציה!”

יתר על כן מצא חן בעיני קפט. בוס על הערכתו לאומץ הלב של האויב ולמידותיו האחרות. נראה, שהנהו אמיץ והוגן.

נאצר בא עם העגלה ב־5.30 אחה"צ. ובכן הוחלט על הנסיעה לדמשק בעגלה. סמואל פאראג’אלאה נלוה אלי. גם אדלמן מספר לי עד כמה נפגע ג’מל פחה, כשנודע לו שבחורים פלשתינאים, הקימו גדוד להילחם נגד התורכים בדרדנלים.3 הוא הוכיח אותו על פעולה צבאית זו של היהודים, ובפיו של אדלמן לא היה מענה.

הייתי שמח אילו פנה אלי הוד מעלתו בענין. מבלי להצדיק את המעשה של המתנדבים הצעירים, היו מיטיבים לעשות אילו למדו לדעת את המקור והמניע למעשה. חסן ביי, הוא הוא, שבגסותו וברדיפותיו ובברוטליות שלו אשר שם נשק וכלי זין בידיהם של הצעירים הללו נגד צבאנו. שגעון זה של הבחורים הצעירים נגרם באופן ישיר ע"י חסן ביי. לצערנו מעריך הוד מעלתו את חסן ביי – כפי שנראה לעיין – כקצין מצטיין הראוי לאמון.

בעיר אין מדברים אלא בהכנות עבור התעלה. לאחרונה נשלחו 6 (שש) רכבות טעונות גמלים לעבר באר־שבע. מעריכים ל־35,000 את מספר הגמלים שירכזו שם. בלילות מעבירות הרכבות צבא בהמון רב.

דיקמן מספר לי, כי שוחח היום עם חיילים שהגיעו מגליפולי וההולכים לתעלה.4 אלה הם אנשי צבא אמיצים, לבושים היטב, מצוידים היטב, החדורים רצון כן להכות באנגלים בתעלה, כפי שעשו במיצרים.

הגבירות עסוקות כאן בהכנות לקבלת פני התותחנים הגרמנים והאוסטרים (600 מכל לאום). שטוץ, הקונסול האוסטרי בחיפה, הודיעני על 1200 תותחנים מכל אחד.

הנשים הגרמניות והאוסטריות עושות הכנות בנפרד. כמה חבל. דבר זה מפגין עוד יותר את חוסר ההבנה ההדדית בין שתי הקבוצות.


חיפה – טבריה, יום שני, 10 ינואר 1916

התעוררתי ב־4 לפנות בוקר. פת שחרית ב־5.45. יוצא לדרך ממלון קראפט ב־6.15. מזג־האויר מרהיב. הכביש רע למדי עוד בטרם הגענו לבאלד־אל־שייך.5 בחארתייה6 חורשים את מקום החפירות. אולם מעט למעלה מזה הוקמו גדרי־תיל דוקרני. תחנת המשמר הצבאית עודה קיימת על אם הדרך, ברם לפי פקודה מגבוה שוב אין המשמרות רשאים לעכב את הנוסעים. מתברר, כי במעטה של תירוצים של חיפושים שיש לערוך אצל הנוסעים, הרשו לעצמם החיילים, אמיצי הלב, לנהוג קִרבה יתרה בגופן של הנוסעות ומכאן התלונות והצו להפסקת החפושים. אין בכך משום אסון, ובכלל למה להטיל על החיילים תפקיד זה של שוטרים?

המחנה הקטן שבפרשת הדרכים הועתק שוב מן המקום. הוא הוחזר למקומו הראשון בצלע המערבית של הגבעה. האוהלים נפגעים שם בודאי מן הרוח המזרחית. בעצם, זהו אמצעי זהירות היגייני נבון להעביר את המחנה לעתים כה קרובות. צוות חיילי ‘עמלה’7 בדרכו לתקון הכביש. בין היער (העתיק שנכחד) וג’דה, כביש דביק ורע למאד. אנו מגיעים שם ב־5.45.8 עוזבים את העגלה. פאראג’אללה ואני יוצאים ברגל. ב־10.30 משיגה אותנו העגלה במוג’ידל, בככר שבקרבת הטחנה. חלק גדול מהעמק נשאר ללא עבוד. ילדים בלבד נראים ליד המחרשה.

ממועצת הוואָליים של ארם צובא, דמשק, בירות והמוטצארפים של עכו, ירושלים וכו' המתכנסת בשעה זו בדמשק לדון בתרופות שיש למצוא למכת הרעב, לא יצמח, חוששני מאד, כל דבר מחוץ לסיור הקיימקמים בכפרים, על מנת לעודד את האכרים לזרוע שטחים רחבי ידים, עד כמה שאפשר.9

אם רוצים באמת להשפיע על האכרים שיגשו לזריעה רבתי יומם ולילה אין, לדעתי, דרך אחרת זולת קבלת תכניתי אני. פרסום צו ממלכתי המוותר על המעשר על היבול הבא באזורים שסבלו אשתקד מן הארבה.

צו כזה לכשיפורסם יגשו האנשים בהתלהבות בלתי משוערת לזריעה מתמדת, יום ולילה. ואילו בהטפות, ואין צורך לומר בשוטים, לא יעלו דבר.

בג’דה חונה ‘טאבור’10 של חיילים מזה 10 ימים. זה הוא חלק מ־8000 אנשי הצבא שהגיעו למחוז נצרת.

האהלים נטויים כהלכה בשורות. החיילים בתירגולים נראים בצורה תקינה, וכל זה עושה רושם של חֵיילות קרביים טובים.

בעלותנו ממוג’ידל ליפיע אנו נתקלים בשיירת תותחנים אשר כמוה טרם ראיתי בארצנו. בתחילה אנו רואים ארבעה קרונות תותח, קצרים וגבוהים, רתומות לשתי פרדות עלובות למדי או לפרד אחד ולסוס אחד כל אחת. אח“כ ארבעה תותחים (האלה הם התותחים הקרויים תותחי הרים?) על שני גלגלים, קצה התותח 12 ס”מ לערך קוטרו, כשכל תותח רתום ל־6 בהמות, ואולם בהמות נהדרות, רתמות מושלמות, וכל זה מוחזק בסדר ממש מצויין. הלב מתרונן משמחה למראה שיירה מוחזקת בצורה כה טובה. התותחים הם גרמניים ונראים כחדישים.

לכל תותח 2 מושבים מאחור; ברגע זה תפוס רק אחד מהם.

כשאני חוצה את העיר לאחר מזה, על יד מעין הבתולה, אני מבחין בעוד 8 תותחים בעלי אותן מדות, אמנם קטנים במקצת מהראשונים, אבל כבדים מהם בהרבה ונראים משומשים. אלה, בודאי, מדוגמא עתיקה מאד, או שאולי כבר שימשו בשדה הקרב, ועל כן רושמם כה דל בעיניו של הדיוט, של אזרח.

הגעתי לנצרת ב־11.30, עוסקים עכשיו בקישוט הדרך לקראת חנוכתו הקרובה. התכנית אינה ידועה עדיין. יתקיים בודאי טקס גדול בחנוכת הדרך נצרת–עפולה המשמשת מפתח לג’נין, שכם, ירושלים.

בקשר לכך מספרים בהלצה, שפוזי הקיימקם של צפת, נוצרי, קבל מה. מ. ג’מל פחה הוראות לקשט את הדרך, להכין נאומים וסיסמאות, שידגישו את קדושת המלחמה הזו ואת התקוות המבוססות הפן־איסלמיות.

יאמרו מה שיאמרו, אבל מנקודת מבט תורכית ואיסלמית טהורה, הפקידים הנוצרים (או היהודים) נמצאים שלא במקומם הנכון ומביאים לניתוק באחידות הפעולה באותה מידה שהצבא נמצא, לכאורה, מוחלש מצרופם של הנוצרים והיהודים. על ה“תורכים הצעירים”11 יהיה להעמיק חקור בבעיה כאובה זו לכונן את שוויון הגזעים והדתות, מבלי לרופף את המדינה בכללותה.

אנו עוזבים את נצרת בשעה 1. למרות מספרם הרב של הבנינים הפנויים בעיר זו ושל אלה התפוסים ע"י הצבא, מצויים עוד חיילים החונים באהלים. הלילות עדיין צוננים על הגבעות הללו, והחיילים שבאהלים ראויים לחמלה. רבים מהם באים אמנם מן הכפרים והם רגילים למזג־אויר קשה, אולם העירוניים?

ברינה אנו מוצאים כמנין וחצי של פרשים בפקודתו של קצין. סוסים נאים, בריאים, בטפול טוב עם רתמה מצוינת. הפרשים לבושים באופן יחסי היטב. אכן, החיילים שזה מקרוב הגיעו שייכים לצבאות נבחרים.

אנו עוזבים את העגלה ברינה והולכים ברגל עד למעלה מַשְהֵד, משם ממשיכים בעגלה. במישור הכביש במצב טוב ואנו מגיעים ללוּבּייה בשעה 3. הסוסים נחים שעה שאנו ממשיכים ברגל עד למורד הגדול הפונה לעבר טבריה. חששותי מתאמתים: אדמת החֵמר המכסה את החצץ מחיטין עד למצפה מוצפים מים והדרך קשה מאד למעבר עגלות. לא הייתי רוצה לראות את התותחים הקטנים היפים שראיתי הבוקר כשהם בוססים בבוץ הזה.

אנו מגיעים לטבריה בשעה 5 וכמה דקות. עם שקיעת החמה אנו טובלים במי האגם.

בעיר הכנות רבות לקראת ה’זינה'12 לכבוד הנצחון על האנגלו־צרפתים, שנזרקו עד האחרון בהם מחצי האי גליפולי.

שבתאי לוי נמצא כאן. היתה לו התנגשות עם וקסלר, אשר הוסת ע"י ר[פאל] קוהן, כה מלא חימה על אבשלום, עד שהטיל על לוי לאמר לנו, שמעתה ואילך אין הוא רוצה שמישהו מן התחנה13 יבא עוד למשרדיהם.14 נקווה, שהוא יתחרט על פקודה זו.

בחיפה אין איש שם לב בשנה זו להכנות הרציניות, ואפשר לומר החשאיות, הנעשות ברגע זה לקראת מבצע המשלחת לתעלה. אולם הצבא שראינו היום, והגמלים, מוכיחים לנו עד כמה מתכוננים היטב. בין כפר־קנה ולובייה נתקלנו בתהלוכה ארוכה של גמלים נהדרים. הטור נתמשך לאורך של 2 קילומטר, ומנה, לפי הערכתי, מ־400 עד 450 גמל, רובן של הבהמות צעירות ויפות. לרוע המזל רב מספר הנקבות (100 לערך). דבר זה יזיק לגידול. האוכפים כולם חדשים וממין אחד. הבהמות עודן פראיות קמעה אולם עושות רושם מצוין. בטבריה מספרים, כי עשרות אלפים נראו עוברים בה.


טבריה – אל קוניטרה, יום שלישי, 11 ינואר 1916.

הקיצותי בשעה 5. פת שחרית ב־5.30. יציאה לדרך “Programmässig” בשעה 6. מזג אויר נהדר, הדרך עד מגדל מצוינת. בשעה 7.10, בחאן־מינייה. נוטשים את העגלה ומטפסים עד לקרבת חאן ג’וב־יוסף. נשמעות התפוצצויות תכופות; מפוצצים סלעים על דרך ראש־פנה–צפת. בשעה 10 אנו למטה מראש־פנה. אנו משלחים את העגלה אל הטחנה כדי ליתן מנוחה לסוסים, בעת שאנו מטפסים ברגל אל המושבה להיוודע, כביכול, על דרך מסעו המשוער של הוד מעלתו. אני נפגש עם שטַרקמֶט, סגל, וכו‘. הכל עוסקים בהכנת שערי נצחון לקשוט. מחכים לבואו של הגנרל ג’מל פחה, והלה יצא לקראת ה’פריק’ לקוניטרה, על מנת להביאו לראש־פנה – שם יחנוך את הדרך.

אנו חוזרים לעגלה בשעה 11, עוזבים את הטחנה ב־11.30.

כמעט שכחתי לרשום כאן את דבר ה’זינה' של אמש, בטבריה. אין ספק, שעצם גירושו של האויב מחצי האי גליפולי הוא מעשה שבגללו חייב כל פטריוט טוב להתמלא שמחה. ואולם הנצחון הרשמי נמסר בנוסח מאד לא דיפלומטי: אנו גרשנו את האלמנט המזוהם הזה (‘מֵלוּשׂ’ – ממש כך). ואילו ההמון עוד הוסיף בהגזמה על הנוסח הזה, וחרזו חרוזים מהתלים על ה“אינגליז אבן אל כלב”15 בהשכח הדבר שלא לעולם נהא שרויים במלחמה, ובשוב השלום יתחדשו היחסים התקינים והנמוסיים. כמה מצערות הגזמות לשון אלה; הן רק מעודדות את ההמונים לשקוע בגסות.

מחאן מינייה ועד ראש־פנה הכביש רע ואבני החצץ טרם כוסו בחול, אבל מכאן ועד לגשר הירדן הדרך טובה. אנו עוברים במשמר־הירדן ב־12.30. מראה הכפר עלוב. בחלונות רבים חסרות הזגוגיות ואת מקומן מלאו בטבלות של פח. ממולנו, בגבהים, נסללה הדרך החדשה ועקומותיה בהרבה פחות ידע מדעי מאשר בקרבת הירדן. האם לא שטַרקמֶט היה האיש שהוטלה עליו העבודה?

אנו חוצים את הירדן ומטפסים ועולים בגבעות הגולן.

אנו פוגשים חיילים מטאבור העמליה, החוזרים מנַועראן. לאחר מכן אנו נעצרים ע"י טור ארוך של גמלים, 400 בהמות טובות־מראה, העושות את דרכן דרומה. היום, אנו רואים רק זכרים, במזל טוב. גם אלה הנן בהמות יפות, רבות מהן צעירות מדי למערכה, ומה גם שמקורן מן הצפון ובעורקיהן דם של גמלים בעלי שתי דבשות, המסוגלים פחות לעמוד בפני סבל רב והליכה במדבר. זמן מה לאחר מכן אנו נתקלים בעוד כ־150 גמלים.

יכולנו להגיע לנועראן בשעה 2, אולם שיירות הגמלים עכבו אותנו ואנו מגיעים שם רק ב־2.30. הדרך רעה יותר משהיא טובה, השפוע תלול מדי ובמיוחד ארוך מדי.

בשעה 3 לערך אנו בעַלֵיקָה אשר מבטאים כאן: עוליגה. אחוזה השייכת לעלי פחה מנסור. רואים כאן לתמהוני הרב כמה (6–5) עצי איקליפטוס רזיניפֵרָה ואין לך צורך בהוכחה טובה מזו, שאפשר ואפשר להכניס עצים לתוך חבל זה, שכל עץ, וכל שיח, לא נותרו בו.

ב־3.30 הננו לפני חירבת־נפאק. אני משאיר הסוסים למנוחה ויוצא ברגל. אני עובר את תל־אבו־אל־חנזיר, גבעה (וולקנית?) צחיחה, בלתי מעובדת. הכל טוענים, שזה הר געש לשעבר. איני מטיל ספק בדבר באשר ליתר הגבעות הסמוכות, אולם איני משוכנע ביותר לגבי זו עצמה. הזמן חסר לי מכדי לעלות לפסגתה. ברם צלעותיה של הגבעה מכוסות אדמה אדמדמת מכדי היותה ממוצא וולקני טהור. לא אופתע אם ימצאו שכבה קרטונית16 בבסיסה לפחות.

אני ממשיך ברגל עד תל־אבו־יוסף. כאן מספר שיחים: עוזרד, אגס סורי; אלון מצוי, לוניצרה איטלקית וכו'.

העגלה משיגתני במקום זה ב־5.15. ב־5.45 אנו בקוניטרה. השדות בכאן ללא אבנים, האם סוקלו על ידי הצ’רקסים. בכניסה לכפר ניגש אלינו איש דמשק עם ‘שְלוֹן אֵל־טַרִיק’.17 בכפר עצמו קהל רב ברחובות, תאורה (3 פנסים מעלי עשן) ב’סאראייה'.18 אנו פונים למלון. איזה חור מזוהם! דומה שהצ’רקסים הנם אכסנאים כה רעים כפלחים שלנו.

השעורה במחיר 25 גרוש ‘סך’19 ה’מוד'20 ‘עזיזי’. נא סלחו על המחיר הנמוך. בקוניטרה?!

החנויות פתוחות ומוארות עד שעה מאוחרת יחסית בלילה. האמנם מחיר הנפט עודו שווה לכל נפש? החנונים כלם הנם ‘שאמי’.21

הבחנתי במשך היום בסכומו של דבר במעט מדי מחרשות. אנו רואים שטחי אדמה זרועי חיטה שעלתה יפה, ואולם רבות הן אדמות הבור. וגם כאן, כבמקומות אחרים, ילדים בני 12–14 נוהגים במחרשות. מוסיפים לזרוע חיטה. מצאתי על חיטת הבר את אותה החפושית – Coléoptére (במספר אינסופי) בדומה לזו אשר תקפה בתחנה את שדות הדגניים (והכרוב) שלנו, ושדוגמאות מהם נשלחו לאהרוני לזהוי.


קוניטרה – דמשק, יום רביעי, 12 ינואר 1916.

הנה דוגמה מאלפת כיצד אתה עלול בימינו להתקל באי נעימויות בלא שנתכוונת לרעה.

בסובבנו אמש, פַראג’אלאה ואנוכי, ברחובה הגדול של קוניטרה, שוחחנו באנגלית בקול רם ובלא חשש. לפתע מברכים אותנו ב־“Good evening” והדברים באים מפיו של חייל המספר לנו שחי כמה שנים בארצות־הברית: Winchester, Pennsylvania.

אולם אך הספקנו לעלות על יצוענו (9.15 בערב) ונאצר מקיש על הדלת על מנת להודיענו שהמפקד הצבאי מבקשנו לסור אליו מיד, החייל דיווח לו כי גילה שני אנגלים בעיר.

אני שולח, כמובן, לכל הרוחות את החייל ואת המפקד, בהגידי להם, שהתפשטתי כבר ואיני רוצה לצאת. אך אני שולח לו את ‘הואסיקה’ שלי, המציינת שאני נוסע לדמשק על פי הזמנת הוד מעלתו, הגנרל ג’מל פחה.

אחרי כמחצית השעה חוזר נאצר לאמור לי כי “אל קומנדאן בשַׂלֵם עַלֵיק”22 וכך שב הכל על כנו.

מספיק היה שנירותי יהיו פחות משכנעים, כדי להיות מוטרד רק אלוהים יודע במשך כמה ימים בענין של ריגול.

אנו יוצאים את קוניטרה בשעה 6 בדיוק. במשך שעה אחת הדרך מצוינת ואח"כ נעשית מרופשת וקשה. אנו עושים בדרך שלוש שעות ורבע כדי להגיע לסעַסעַ. בדרך קבוצות של ארמנים העובדים בכביש. כאן אין רואים אלא גברים, אולם לאחר סעסע רואים מאות של נשים ונערות ארמניות, עובדות בדרך, אלה האחרונות נהדרות. אני מבין בנקל שנשים צעירות מחושלות כך מצאו להן קונים ב־3 ואפילו ב־6 מג’ידיות האחת, כפי שמספרים בכל מקום, אף כי אין בזה הוכחה, ורחוק מכך, שאמנם אמת בדבר.

אנו ממש בתוך ה’גֵ’דוּר' ארץ של מרעה, כמעט ללא גידולים. עד סעסע אנו הולכים בשטחים וולקניים, אולם מכאן ואילך הג’ינַאנִי, או המשכו (נהר סַבִּירָאנִי לפי המפות), מחלק את האדמות: הוולקניות על הגדה הימנית, תלקיטים גיריים על הגדה השמאלית. הללו מכוסות בעיקרן בשיחי סירה קוצנית המקנה לחבל זה את שמו האופייני ‘אכּלים אל בּלד’.23

בהשאירנו הסוסים בסעסע להחליף כוח, אנו יוצאים ברגל והעגלה אינה משיגה אותנו אלא לאחרי דלהמייה, קרוב לשעה 11. כאן אנו הולכים בשביל הישן, טרם החלו [לסלול] את הדרך החדשה, ובמקום שהחלו בה טרם נגמרה.

בקרבת ארטוּז נחלש אחד הסוסים עד כי קשה לנו להמשיך. פגשנו היום מעט גמלים בדרכם דרומה: 200, לערך. הייתי עד ראייה למעשי אכזריות חסרי תועלת ומיותרים מצדו של הקצין המלווה את שיירת הגמלים. כיוון שהללו נבהלו למראה העגלה (אע"פ שנעצרה), ספגו החיילים, הנוהגים בגמלים, מכות אגרוף ובעיטות רגל: אכן, אסכולה פרוסית מובהקת.

בסופו של דבר אנו במלון ‘ויקטוריה’ ב־3.45 אחה“צ. יצאנו את חיפה ביום השני, בשעה 6 בבוקר, והגענו לדמשק ביום הרביעי בשעה 3 אחה”צ. זהו שיא ללא ספק. אין זה ודאי, שברכבת היינו עושים את הדרך בפחות זמן.

משמרת שני חיילים בפתח המלון; ג’מל פחה כאן. הוא מחזיק כאן שני חדרים לצורך משרדיו ואת טרקלין המלון. אולם הוא סועד ולן בסליחייה, שם יש לו בית, ואמו, או אחותו.

אך הגעתי ובעודני מכוסה כולי אבק, אני מבחין במסדרון בהוד מעלתו וקרב אליו. ג’מל פחה מעיר כי אחרתי קמעה, ואני מצטדק בהזכירי את קשיי הנסיעה. הוא אומר לי שבריל וקראוזה נמצאים בטאנאיי על מנת לחקור שם תכנית לבית ספר חקלאי, ואם אני מוכן לנסוע לשם הריני יכול לעשות זאת מיד, או להשאר כאן כמה ימים ולטפל ב“אורחינו” הארבה, ולשם כך יהא צורך אולי לנסוע לכרך, מעון וכו'. אני משיב, כי הנני לפקודתו, כתמיד, וכי הייתי מעדיף להינפש היום ולשוחח עמו מחר. כך מוסכם.

בקרבת שעה 5 אחה"צ אני נפגש עם ג’מל פחה, שהיה עסוק עד אותה שעה בקבלות פנים. מחניף לו מאד לדעת שיכולתי לערוך הנסיעה מחיפה עד לכאן ביומיים ומחצה בעגלה. הדרך עדיין אינה טובה, אומר הוא לי, בעוד חודש ימים תראה למה אני קורא דרך טובה.

אני מחליט עמו לצאת מחר בבוקר לטאנאיי (Tanail). לעת ערב מתגלה דלקת החולבים (בראשיתה) ברגלי הימנית. אני שולח לבית המרקחת להביא לי כל הדרוש לתחבושת רטובה, כולל גם תמריא24 (3 גרם). מיד מופיע מפקח משטרה לחקור לאיזה צורך אני מבקש את התמריא. אחריו מופיע הרופא הצבאי עקי ביי המבחין בבצקת,25 ונטיה לדָלית,26 ואולם תחת תמריא הוא נותן לי מי בורוב. חוששים כאן להרשות את השימוש ברעלים בבית המלון.

קרוב ל־6.30 מגיע מברק מאבשלום (מירושלים): “הבריאות טובה חוזר זכרונה”. איזה אושר, סוף סוף! לשיחתי מחר עם הוד מעלתו יהא כבר צליל אחר. אני מחליט לא לדבר עמו, לעת עתה, בענינים אישיים, אף לא בענין פאוזי.27 תחילה אנסה להשיג מבונפיל העתק החקירה נגד פ.

אולם־האוכל הגדול מוחרם ע"י הקצינים. האזרחים שוכנו באולם קטן לידו. הנריו עודנו קל דעת כרגיל. הקצינים נראים טרודים מאד; דומה הדבר, שג’מל פחה מעביד אותם קשות. אפילו לאחר ארוחת הערב אני רואה רבים מהם עסוקים בעבודה רצינית.


דמשק, יום חמישי, 13 ינואר.

אמש שכבתי ב־10.30 וקמתי היום בארבע לפנות בוקר. איזו נוחיות, בכל זאת, לאחר הלילה בקוניטרה, לישון במיטה נקיה וכשאתה יכול לרחוץ במים בבוקר.

נאצר טרם הופיע. אני חושש שהסוס חולה. אני פונה לחאן סעיד אגא. הכל בסדר. אגא המסכן, הוא נהרס כליל. החרימו את כל סוסיו, פרדותיו ואורוותיו. בדרכי חזרה מן החאן אני רואה את אדלמן נוסע בעגלה. הפתעה הדדית. הוא מודיעני, שמונה לקונסול בכאן וכי הוא נוטל על עצמו את אחריות משרדו עוד היום. הוא הולך לקונסוליה [ארה"ב] ואני נלווה אליו לשם. בחלבּ היתה לו הזדמנות לראות לעתים מזומנות את הוד מעלתו ג’מל פחה. מדבריו אני למד, כי היו לו התנגשויות עם האציל מקס פון אופנהיים, “המשומד”.28 הוא שהה באורפה, בעת הטבח;29 אומר שזהו הנתעב שבפשעים. ג’מל פחה כאילו הוכיח לו, מסמכים ביד, שהארמנים היו מצויידים, בשרות הרוסים, על מנת לחולל מרד במדינה. הוא משוכנע, בצדקת השלטונות לפנות את כל החבל והוא מאשר, כי מן הגבול ועד לחלבּ, לא השאירו ארמני גם אחד. אולם הדרך בה נקטו על מנת להפטר מהם, היתה מחרידה מעל לכל מה שאפשר לדמות.

אדלמן מתימר ששוחח כביכול עם מספר וואליים ועם פקידים גבוהים אחרים. כולם מאשרים שבהיות והכח בידם ולנו הרוח והאמצעים הכספיים הדרושים לקידומה של תורכיה, אין טוב להם מלראותנו משתפים עמם פעולה ואולם… חוץ מבפלשתינה, כאן, לעולם לא.

אולם השמיטו את התחושה הארצישראלית ואזי מה ישאר לו ליהודי כדי למשכו לתורכיה? כלום נמצא הוא במבוכה שתניעו להשקיע את חכמתו, את מרצו או את כספו? צריך להודות, כי “הגלות” לא הכשירה אותנו לעבודת חלוצים. רק ארץ־ישראל לבדה חוללה את הפלא הזה. הוציאו את ההרגשה הארצישראלית והיהודי יפנה אל ארצות התעשיה. כשאני לעצמי צר לי הדבר, מאד, ואולם איך למנוע זאת?


יום ששי, 14 ינואר 1916.

לילה טוב עבר עלי. הדלקת ברגל אותרה. אין הצטברות מוגלה. יש תקווה להסתפגות מוחלטת.

בפמליה של הוד מעלתו מצויים שלושה יהודים, שלושתם מאדרינופול. האחד הנו נער הטרקלין, השנים הנותרים שומרים. משנודע להם כי יהודי אני, הם באים לנער חצני מכסף. מאז שמונה או תשעה חדשים, שהם בשירות לא קבלו דבר מהבית בו הם משרתים; האחד הוא בן למורה בבתי הספר של ה’אליאנס‘, וכו’ וכו'. הם ראוני משוחח עם הוד מעלתו והסיקו מכך שאני אתרוג חשוב.30 אני מסכים להיות אפילו נאיבי: לירה שטרלינג אחת לחלוקה בין שלושת החיילים.

קרוב לשעה עשר בבוקר מודיעים לי, ששלושה חיילים מבקשים לראותני. עוד! אני שואל לשמותיהם. אלה הם: וקסלר, אפשטיין ושפירא,31 כולם בני זכרון. אני מבקש להעלותם אלי; בחברתם נמצא ה’שאוויש‘32 שלהם, ערבי מסביבות פתח־תקוה. כולם חיילי ה’טבור’ השני, ‘בולוק’ רביעי, ‘מַנְזַל דֵוֵדְז’י’,33 ותפקידם לטפל בגמלים. לפני מספר ימים עמדו להישלח לבאר־שבע יחד עם שיירת גמלים, אך ברגע האחרון שחררו אותם מטורח זה בשל יהדותם. אין שולחים לדרום כי אם מוסלמים. אולם הם חרדים שישלחום שמה, לפתע, ביום אחד, באין טובים מהם, וכפי שמסתבר, השרות עם הגמלים הוא מהקשים ביותר.

בדרך כלל הם שבעי רצון. לשלשה ול’שאוויש' שלהם, יש חדר שהם משתדלים להחזיק אותו נקי. אחת לשבוע חייבים כל החיילים ללכת אל המרחץ התורכי.

המזון הניתן להם הוא טוב ובכמות מספקת: שלוש ארוחות ליום. כמעט בכל יום חתיכת בשר קטנה.

הוצאותיהם כוללות דמי כביסה ודברי מתיקה, אולם הם יהיו זקוקים למעט כסף כמלאי למקרה שיעבירום למקום אחר. מראה פניהם טוב.

אני נותן לשאוויש מג’ידה,34 ולפני נסיעתי אתחוב לידי כל אחד מהם מטבע זהב.

ברקוביץ הצעיר מימה35 משרת ב’טופ־דבה', גמלים נושאי תותחים. מסתבר, שהוא כפוף לשירות מפרך.

בשעות אחרי הצהרים אני מקבל גלויה מאדלמן המזמין אותי לארוחת־ערב. אני נאלץ לדחות את ההזמנה.

אין מדברים כאן אלא על ההכנות שנעשות בממדים גדולים לקראת המשלחת לתעלה, בעת שאנו, בחיפה, איננו יודעים דבר על כך. מסתבר, כי ששים אלף הגמלים רוכזו. כל הקניות הצבאיות נעשות כעת במזומן; את מחיר הגמלים משלמים בזהב, שמשיגים לעצמם כאן בהחלפת שטרות־כסף תמורת זהב.36

רכבות של צרכי מזון עוברות כאן יום ולילה בדרכן דרומה. כמויות גדולות של כעכי־צנימים עבור החיילים.

ועדות הנשים בעיר פעילות. מחכים לבואם של ששים אלף חייל ומכינים לכל אחד מהם שקיק של דברי מתיקה: אגוזים, צמוקים, וכו'. מסתבר, שלצורך זה כבר נאספו יותר מאלף ל"ת.

מספרים לי על קו אופיני למרצו של הוד מעלתו. הוא פשוט סטר שתי סטירות לחי לראש העיריה, ומעל לכל זאת בעט בו ברגלו הנעולה מגף, וירק בו בפניו.

פקיד גרוע זה הרשה לעצמו לספסר בצורה מבישה במצרכי החיים בעת המחסור. בהיותו שותף מוסווה של כמה ספסרים גדולים, היה מעלה או מוריד את המחירים לפי תועלתו הפרטית שלו, מבלי לדאוג למחירי רעב שהוא יוצר כדי כך. כשהוד מעלתו שוכנע על פעולות אלה, פנה ברגל ממלון ויקטוריה אל בית העיריה והענישו בצורה המתוארת לעיל, וכלא אותו במאסר למספר שעות.

שלישו של הוד מעלתו הוא קצין ימי, מרסד ביי. דומני שאומרים כי הוא גיסו. הוא מדבר אנגלית רהוטה, אבל לא כאנגלית של עבד־אל־רחים ביי, שלישו דאשתקד.


יום שבת, 15 ינואר 1916.

דלקת הרגל מתמעטת והולכת. קרוב לשעה עשר אני לובש בגדי ויורד לקומת הקרקע: אין באפשרותי להשאר יותר בחדר זה של המלון.

אני למד חדשות רבות. מונט־לובצן בידי האוסטרים. גם קטיניה נפלה. חוסלה סרביה, הסוף למונטנגרו. אין אני יכול להתגבר על רחשי ההשתתפות בצער לגבי ניקיטה הישיש, אשר לבי רחש לו, מאז ומעולם, חיבה רבה, וזאת לא רק על שום שידע להוליד נערות כה יפות.

וינטרשטיין, מהנדס אוסטרי, (“מאנשי־שלומנו”?)37 הגיע מארם צובא ואנו משוחחים על פחמי הלבנון, כיוון שהוא ועוד מהנדס אחד עוסקים בזה.

כל הנחותי התגשמו. או שהפחם נמצא בשכבות דקות מדי, או שהוא רחוק מדי ממסילות הרכבת, או שהוא ספוג יתר על המדה בפיריטים או שהוא כולל את כל המגרעות האלה גם יחד. והפחם הטוב ביותר שקבלו עד היום, מפיק לא יותר מ־4000 קלוריות.

ד“ר פינקלשטיין פיתח תכנית חדשה. בדעתו להפוך את הפחם הרע הזה, בו במקום, לפחם אבן טוב. ע”י תהליך זה הוא אומר “den Schwefelkies zu verflüchtigen”. פינקלשטיין יצא מדעתו, או שאני הנני הנבער מדעת מכל האנשים. לאדות פיריטים, סיליקטים, הייתי רוצה לראות זאת. ובעזרת פחם אבן שכך נוצר יש בדעתו של פינקלשטיין לצקת צנורות לתעלות מים.

דיקמן אינו רואה תכנית זו בעין יפה, והוא מקווה שפינקלשטיין “setzt ganze Reputation aufs Spiel”.

וינטרשטיין מספר על מעשי גבורה אמיתיים של הצוללת שנראתה בחיפה וביפו ב־24 לדצמבר. אותו יום הופיעה הצוללת גם בבירות שם הורשה לקהל לעלות על סיפונה. המבקרים היו מלאי התלהבות ולצוות העניקו מלא המתנות, כולל גם עץ מולד.

המברקים המגיעים אלינו אינם אומרים דבר על הצלחותינו בטריפולי, אבל וינטרשטיין מספר לי דברים שהם חדשים עבורי. הצוללת משמשת להעברת צבא. עשרים וששה קצינים תורכים הועלו עליה כביכול והועברו לטריפולי. לעולם לא הייתי מאמין, כי צוללת כה קטנה יכולה לאכסן כל כך הרבה כתוספת. מאידך החזירה הצוללת קצין תורכי פצוע. רק: טריפולי, בנגאזי ודרנה, עודם בידי ה“מקרונים”, ואילו יתרה של טריפוליטניה פונה ע"י האיטלקים, זאת ועוד, הצוללת משמשת בעקר להפצת “Islamitische Hetzlitteratur”.38

נאות־המדבר סיואס נמצא בידי הסנוסים. מתי יגיע תורה של שארית אפריקה הקטנה? ולך ספר, כי רק לפני חמש שנים, כשבקרתי באפריקה זו המערבית ים תיכונית, הייתי סבור, שההגמוניה האירופית נשתרשה כאן ללא תקנה. דומני שעלינו להיות תמימי דעים עם מרדיט תאונסנד ולורד קרומר ולהודות כי איננו מבינים את המתרחש מתחת לשקט הנראה לעין של בני המזרח. אם האריים האלה לא הבינו – מילא, ואולם אני, שמי, יהודי, שגם אני הולכתי שולל ע"י שקט זה והאמנתי כי בני מזרח אלה השלימו עם הכיבוש, אכן על זאת הנני בוש ונכלם.


יום ראשון, 16 ינואר 1916.

עודני נכה, היום עובר בשעמום. בערב סר אדלמן לבקרני. הוא מעורב מאד בין הקצינים המהווים את המפקדה הראשית של הוד מעלתו. עוד בחלבּ התידד עמם.

נורסד ביי, הקצין הימי ושלישו של ה. מ. מצטרף אלינו. מדבר אנגלית רהוטה. בעל שכל ער, ועוקצני במקצת. עבודתו מפרכת, אומר לעזוב את השירות לאחר המלחמה… אלא אם כן יציעו לו, כמו בעבר, אפשרות לחיות בחו"ל. תקופה ממושכת שהה בלֵה־האַוֵר39 כחבר המשלחת שהשגיחה על בניית הצוללות.

עארף ביי, שלישו של פואד ביי, ראש המטה של ה. מ. מצטרף גם הוא אלינו. נורסד מדבר אנגלית וצרפתית, עארף מדבר צרפתית בלבד, ומקצת גרמנית. גם הוא עלם חמד. זה עכשיו הניח את הגליון האחרון של ‘Temps’ והוא נרגז לראות כיצד העתון הצרפתי החשוב מוליך שולל את קוראיו. מסתבר, כי בעתון הופיע מאמר מגוחך, טפשי, על הגרמנים שהם, כביכול, ממוצא פרסי ומוסלמי, דבר שהסתירו כביכול במשך תקופה ארוכה, אולם עכשיו הם מתגלים כביכול בפרס ומכריזים על עצמם כנתיניו הנאמנים של אותו קיסר חאג’י וילהלם, ידידו של השולטן.

הבלים אלה נולדו, כנראה, משמץ של אמת; למעשה מכרו בבירות ובחיפה, וכנראה גם במקומות אחרים ברחובות, את תמונותיו של הקייזר עם הכתובת חג' גיוֹם.40 כיוון ומאידך משלוח הנברשת המפוארת, שהקייזר יעד לקברו של צאלאח א־דין האציל, שימש סבה לשורה של נאומים שבהם רמזו במעורפל לאפשרות של קרבת דם רחוקה, נאחזו בעובדות אלה על מנת לרקום על גביהן בדותות ודברי הבל שראו אור על עמודי ה’טאן'.

קצינינו הצעירים אינם נבדלים מקציני מדינות אירופה בנטייתם להרבות שיחה על נשים. לאמיתו של דבר, טוב הדבר הזה בעיני מאותה צורה של שיכרות דוחה שקצינים צעירים שטופים בה, כפי שנזדמן לי לראות.

עובר על פנינו פואד ביי, ראש המטה. פנים נאים, צעיר, שיער מכסיף ההולם אותו מאד. גילו כ־37, לערך, אבל מודה רק, כפי שאומרים ב־32–33. בדרך כלל גאה. דומה, שהוא נוהג במעט תקיפות בפקודיו הצעירים וכמובן אין הדבר מקנה לו פופולריות. ברם אומרים עליו כי עובד חרוץ הנהו, והמפקד הראשי סומך עליו בחלק גדול של העבודה.

אדלמן עוזב אותי ב־11.30 ולוקח עמו את עארף ביי לשוטטות קצרה.


יום שני, 17 ינואר.

אמש תאורה גדולה לרגל ‘מולד אל נבי’.41 מספר תהלוכות.

הבוקר קבלת־פנים רבה אצל ה. מ. למעלה ממאה איש, פקידים וכו'.

אחר הצהרים בקרתי בקונסוליה האמריקאית, שם מצאתי את גליונות ה’טיימס' מן ה־16 לנובמבר ועד ה־29 לדצמבר. שואל אני את עצמי באמת מדוע לאמיתו של דבר אוסרת הצנזורה שלנו את תפוצת העתון הזה. הן אלה המטילים ספק באמיתות המברקים הרשמיים שלנו, עליהם אך לקרוא את ה’טיימס' כדי למצוא את אישורם במלואו.

בדרדנלים, בקוט־אל־עמארה, במקדוניה, בכל מקום, בכל החזיתות אין ב’טיימס' כי אם “glorious retreats”.42 מאז תקופת קורופטקין, בימי מלחמת רוסיה–יפן, יודעים אנו יפה להיכן ולעבר אילו הצלחות הובילו הללו את רוסיה, ואין צורך במאמץ מיוחד של דמיון, על מנת לראות, להיכן יובילו אלה את בנות הברית.

שעשע אותי מאד מאמר “היסטורי”, המופיע בהמשכים, והמשתדל להוכיח במה עזרה כניסת איטליה למלחמה לבנות הברית. יכולתי אולי להתפאר, כי ידעתי במה שרתה איטליה את בנות־הברית עוד לפני שקראתי את שורת המאמרים ה“היסטוריים” הללו. אולם לאחר קריאה זו אני שואל את עצמי: אם באמת כך הוא הדבר, לשם מה להכנס לזירה? אם עד היום, בהביא איטליה את מלוא מאמציה גרמה לכך שאוסטריה תכוון 3 מיליונים אל הדרום, בשעה שהיא היתה מעדיפה להשאירם בצפון. ואחרי ככלות הכל, כלום עצר הדבר את מעצמות המרכז? ובכן?

עם ערב מגיעה הרכבת מבירות. הרבה אנשים ל’מלון ויקטוריה‘: מישל סורסוק, טווייני, בייהום וכו’. בודאי שגם בריל וקראוזה בין הבאים. אני שולח להיוודע במודיעין.


יום שלישי, 18 ינואר 1916.

בריל וקראוזה הגיעו אמש והביאו לי עמם את… רחים ביי, המפקח על החקלאות. זוהי לי הפתעה באמת נעימה מאד. לא הייתי מעלה על דעתי, שעודנו בסביבות האלה. אולם הוא מחכה לי פה מזה שמונה ימים, כשאנוכי לעצמי משתעמם כאן. מה צר, שה. מ. לא הודיעני כי רחים ביי נמצא כאן.

אנו ניגשים מיד לעבד תכנית לה. מ. הארבֶּה. ג’מל פחה היה רוצה כי יצאו ללמוד את הבעיה במקום, ז. א. כרך, מעון, וכו' כיון שלפני עשרה ימים, או שלושה שבועות, ציינו שם את נוכחותם של הארבה. כולנו תמימי דעים, שלא נודעת לזה שום חשיבות מעשית.

תוך כדי עיון בבעיה אני בא לידי הכרה, הגוברת והולכת, שבריל אינו מכיר לגמרי את הנושא, וכי קראוזה, גם הוא אינו יודעו עדיין. מענין, עד כמה תפישה מדעית לקויה מגבילה את אפשרויות הלימוד של האדונים הללו.

אני מציע תכנית המתקבלת בשלמותה, וזוהי כדלהלן:

1) נקודת תצפית.

2) מלחמה:

א. בדרכים מכניות

ב. בדרכים כימיות

ג. בדרכים ביאולוגיות.

1) מעקבה ועד אל־עריש יהיה לנו צורך בלא פחות מ־6 נקודות תצפית עקריות ו־12 נקודות ביניים, אשר שם יהיו לנו צופים שיוטל עליהם להודיע לנו לא רק על ארבה שעבר אלא, גם ובעיקר, על הכיוון שלהם וכו'. כדי שע"י כך נוכל לקבוע, בצורה פחות או יותר מדויקת, אם דבר לנו עם נחילים נוודים בלבד, ז. א. נחילים שנולדו אצלנו בקיץ החולף, או עוד נחילים הבאים מן הדרום, דבר שיניענו לחשוש לפשיטה אפשרית אם לא לפשיטה ודאית.

להקמת הנקודות האלה אנו זקוקים לידיעות שרק המטה הראשי מסוגל להמציא לנו, אנו נבקש, איפוא, היום שיספקום לנו; הבעתי את דעתי כי נקודות אלה חייבות להיות בבקורתו ואף מוקמות בהנהלתו של אדם אחראי. חוששני, שע"י כך הטלתי על עצמי עבודה מפרכת, כי רחמי ביי כאילו אמר לי: “קריינא דאגרתא איהו ליהוי פרוונקא”.43

2) א. לבלתי הזניח אף אחד מהאמצעים המכניים העומדים לרשותנו. פחי האבץ המגולבנים, כיוון שהוכיחו יעילות מספקת, אני ממליץ על מפקד מוקדם ומידי של כל מה שבשעת הצורך אפשר יהיה להפקיע, במרכזים השונים.

ב. להבריק מיד למיניסטריון החקלאות בקושטה כדי לדעת מהי הכמות המקסימלית של ארסניאת או מוטב חומצה ארסנית ונתרן שיוכל להעמיד לרשותנו. רק לכשנקבל נתונים אלה נוכל לערוך תקציב, רשימה של תחנות וכו' עבור המלחמה בשיטות כימיות.

ג. אני מפתח את תכניתי למעבדות הניידות להדבקת הנחילים [בטפילים]. אולם, על מנת להגיע לנתונים מדויקים עלינו להיפגש תחילה עם ד"ר גולדברג, וזאת בירושלים.

עד שעה 11.15 אנו מחכים בתור בחדר ההמתנה. מכניסים אותנו, את כל הארבעה, אל ג’מל פחה. הוא לוקח את הדו"ח של בריל וקראוזה על טאנאיי, משתומם על היותו כה דקיק, 23 דפים בסך הכל, ומוסיף: לעת עתה איני יודע עדיין במה הכתוב מדבר, אקראנו תחילה; שובו בשעה שלוש אחרי הצהרים. אנו יוצאים.

בארוחת הצהרים אני שומע חדשות כבירות מפיו של ‘יועץ־המדינה’44 אנטון, שכני לשולחן.

ב־13 לחודש הניחו אנשי מונטנגרו את נשקם מידם בבקשם שלום. לגבי עם קטן, שהתפאר תמיד שלא ידע מעולם כניעה במלחמותיו מדורי־דורות בתורכים, זוהי ללא ספק מהלומה, מהלומה, שהאוסטרים יפיקו ממנה גאווה רבה.

עשרת אלפים אנגלים מכותרים בקוט־אל־עמארה ואין להם שם מזון כי אם ל־14 יום בלבד. שלל מכמורת לתפארת אם יצליחו ליקח אותם בשבי.

בנות־הברית הורידו צבא במרחק 6 ק"מ מאתונה… מחאות מצד יוון Of course. על זאת נשאל עצמנו: המחאה, – – 45

האנגלים כבשו את קורפו. אכילאון המסכן, מה הרְבָּה להחליף את אדוניו. השפלה רבה לקייזר. אולם בלב היהודי המפעם בקרבי אני מוצא, כי רגש הנקמה בא על סיפוקו.

הקייזר גרש את היינה מה־Achilleon; הנה בא תורו והוא מוצא החוצה. אולם נקוה, כי רק זמנית. לאמיתו של דבר אני נזכר, ללא כל קשר, באימרה הדיפלומטית: בפוליטיקה רק הזמני הוא בר־קיימא.

ד"ר פוחובסקי סר לראותני. אומרים לשלחו כרופא בית־חולים נייד לסביבות ארם־צובא. מבקש שאני אתערב בדבר כדי שיתנו לו מינוי לבית החולים בירושלים.

מקבל סוף סוף מברק מאבשלום, שהוא עומד לבוא אלי. לבסוף, אין עוד ספק שיצא נקי וחף כאותו ילד שזה עתה נולד. פוחובסקי מספר לי, שראה אותו מפלרטט ביפו. כאן תהיה לו עבודה.

בשלוש פחות עשרים מביא לי קראוזה עותק מהדו"ח שהוא ובריל הכינו על טאנאיי, אני מעיין בו בטרם ניכנס אל הוד מעלתו.

בשלוש ועשרה אנו מתקבלים אצל הוד מעלתו הנמצא במצב רוח טוב. הוא מבשר לנו, שהשלום עם מונטנגרו הנו עובדה קיימת. בענין טאנאיי מציע בריל, ואני תומך בו, את מינויו של אפלבוים.

תכנית הארבֶּה שלנו הוגשה. לאחר שעיין בו, הוא מעבירנו אל פואד ביי, ראש מטהו. חושבים בפעם נוספת, ולתמהוני הרב, למסור את ניהול המלחמה לידי. זוהי הוכחה כי ערכי רב בעיני ג’מל פחה, אחרת לא היה קוראני לחזור לאחר האכזבה שגרמה לו התפטרותי.

אני מסב ביחידות עם רחמי לפני שאדון עם פואד ביי, המחכה לנו ב־5.30 (יצאנו מלפני ג’מל פחה אך ב־4.20), אנו משוחחים ברצינות, אני מציע כי יהא זה הוא שיטול על עצמו את נשיאות הועדה הטכנית ומושבו בירושלים. אני מבטיחו את כל עזרתי. בדרך זו אני מקווה למשוך ידי בדרך נאותה מכל הענין.

אולם רַחְמִי מדבר אלי בגילוי לב, אני מקווה כך, בחכמה בודאי. הנה תמצית דבריו: אני יכול לנהל בלעדיו את הענין. שאני מאחד בקרבי ידיעות טכניות, ידיעות מקומיות, מרץ וכו'. ואילו הוא מעלתו היחידה העומדת לו, היא נסיונו האדמיניסטרטיבי ובלעדי לא יעשה דבר. יוצא איפוא, שלא אהיה חפשי, הוא ידרשני תמיד להיות לידו ותהיה לי, בעצם, עמדה מטושטשת.

לעומת זה, אם אסכים לקבל ראשות הוועדה, אזי הוא, בתורת מפקח, ישתתף בה ex־officio, ויעשה למען מנוע מאתנו את הקשיים האדמיניסטרטיביים והוא רואה בכך אך יתרונות מוסריים חשובים לזכותי:

1) מבחינה יהודית;

2) מבחינת העמדה והחשיבות שדבר זה ישווה לתחנה.

אם גם תחילה מאבדת התחנה בעקבות העדרי, הנה מבחינה מוסרית היא נעשית יציבה יותר, חשובה יותר. בדרך זו אני מעניק לה טובות הנאה אדמיניסטרטיביות ופוליטיות, אני מגדיל את יוקרתה שלה במדינה, כתוצאה מעמדתי הנכבדה אצל ג’מל פחה. אני מתעלה, ולדבר זה השלכה על המוסד.

מאידך, הוא משמיעני, בצורה ברורה למדי, כי סירוב מצדי יעורר את זעפו של ה. מ. עלי ואולי גם טינה בחוגים אדמיניסטרטיביים.

ב־5.30 אנו נכנסים כל הארבעה אצל פואד ביי. אדם נבון מאד, מהיר מחשבה ובמונחים טכניים נראה לא רק כקפדן, אלא גם עצבני.

רחמי מרצה לפניו על המצב ועל התכנית. הוא שואל מיד, מדוע אין זה מר אהרנסון שעליו מוטלת הנשיאות של הועדה הטכנית המרכזית. אני משיב כי סרבתי, והוא מבקש לדעת את הנימוקים. אני משיב, כי זולת נימוקים אחרים, קיים נימוק עיקרי והוא כי אשתקד נכשלתי לחלוטין עד כדי הגשת התפטרותי.

ואזי הוא אומר לי דבר שלא יאמן, ושחיכיתי לשמוע מפיו פחות מאשר מכל אחד אחר: “יודעים אנו, מר אהרנסון, ומעריכים כל מה שעשית אשתקד. התפעלנו מהמרץ שלך, ואף על פי שאין אנו יכולים לדבר על הצלחה, הנה אין אנו רואים, כפי שאתה רואה, כשלון מוחלט למאמציך”.

“עלינו להפיק תועלת מנסיונך ולתקן במערכת הארגון את השגיאות הקודמות”.

“אני מציע”, הוסיף ואמר, “שהועדה תעמוד תחת נשיאות הכבוד של הגנרל ג’מל פחה בתורת מפקד גיס צבאי ואזורי,46 ושכל הועדה תיכלל במסגרת צבאית”.

קראוזה ובריל טוענים, כי הכרח בדבר שרחמי יעמוד בראש, ואולם הלה מסביר, כי אין הוא יכול לוותר על תפקידו כמפקח, תפקיד הנותן לו, Ex־officio, זכות וחובה לקחת חלק בעבודות הוועדה ומאידך, מאפשר לו למתוח בקורת ולנהל את הוועדות האדמיניסטרטיביות. הוא מסיק כי לידי חייבת הנשיאות להימסר.

מה מעט נושא דבר זה חן בעיניהם של ידידי ועמיתי היקרים. מוזר הדבר: לבריל קשה הרבה יותר מאשר לקראוזה להסתיר את אכזבתו.

מבלי שאתן את הסכמתי, אני מבקש לראות לעת עתה את הנשיאות כפנויה, מסכימים להכין למחר, בשעה שלוש אחה"צ את כל העבודות ולהיוועד מחדש עם פואד ביי.

ארוחת ערב אצל אדלמן. הלה נפגש הערב עם ג’מל פחה. אדלמן סבור כי הנו האהוב ביותר עליו. ה. מ. יבקר אצל אדלמן במוצאי־שבת. היום נזדמן לאדלמן לשאת ולתת עם ה. מ. בנקודה עדינה. ה־S.P.C.47 הדפיס, או השתמש בלבד, בספר לימוד הגיאוגרפיה, אשר בו תוארו התורכים, בהתאם למשפטים הקדומים של המערב, כברברים, וכו'. אין תימה, איפוא, כשנודע הדבר לה. מ. התכעס. יש איפוא לשכך חמתו ולזכות מחדש בחסדיו. בליס המסכן. אדלמן מאמין, שהצליח, או לפחות הצליח במשא ומתן שלו.

מאדלמן הלכתי לבלות את הערב בדמשקוס־פאלאס־הוטל עם רחמי ביי, בריל וקראוזה.


יום רביעי, 19 ינואר 1916.

כל הבוקר עם חברי בעבודה על חוקי העזר והתכניות. עדיין יש לפתור את בעיית נשיא הוועדה. בסופו של דבר אולי אקבל את ההצעה, לא רק משום שסירוב מצדי יעלה עלי את חמתו של הוד מעלתו ויסכן את המוסד שלנו, ומאידך הסכמה מצדי תתן לי חופש תנועה בלתי מוגבל אלא אולי, ויותר מזה, מתוך רגש של להכעיס.

כי קראוזה ובריל, האחד יותר מחברו, אינם רוצים לראות כיצד הנשיאות נמסרת לי. תחת לחץ מצד רחמי הודה קראוזה סוף סוף, כי לכל נקודה אחרת של כדור הארץ, הוא היה ממליץ עלי בשל הכרה בידיעותי וכשרונותי. ואולם לא עבור סוריה, שם התככים יהיו נגדי. כך מאמין הוא לפחות בענוה רבה; בהיותו בעצמו מחוץ לכל פוליטיקה וכו'. ברצותו לציין בכך כי אני איני עוסק אלא בזה: בתככים ובפוליטיקה.

וכאן – איזו חרפה – הוא מושך את רחמי בלשונו והלה עוקצו בדברי חידוד: “ובכן, מנקודת מבטה של הקהילה היהודית אין לזה כל חשיבות, שמר אהרנסון יעמוד בראשו של כל המפעל הזה?”

אחר הצהרים, בטרם אלך לראות באופן סופי את פואד, אני מחליט לקבל את הנשיאות, אבל רק אם מראש יקבלו את התנאים שלי. נחרץ הגורל.

אנו עובדים עד שעה שש עם סעיד ביי, שליש צעיר של פואד ביי. אנו מתקבלים אח“כ ע”י הלה ואני מבקשו רשות לומר גלויות מדוע אני מהסס ובאיזה תנאים אוכל לקבל את המנוי.

הוא מזמינני לגלוי־לב שלם. אני אומר לו, איפוא, שלבדי לא הייתי מסכים להטיל על עצמי את כל העבודה הקשה הזו. אולם מכיון שרחמי ביי הבטיח לי את כל עזרתו מבחינה אדמיניסטרטיבית, יכול אוכל להסכים בתנאי:

1) כי רחמי ישוחרר ע"י המיניסטריון שלו, לצורך עבודה זו עד תומה, זאת אומרת לאותו זמן כמוני.

2) כי לא יכבידו עלי בתעלולים ביורוקרטיים.

3) ששאלת תשלום ההוצאות תהיה מובטחת אחת ולתמיד ובצורה מכובדת על מנת שלא יפסיד איש מכספו ולא יַרווּנו מעל לכל בעלבונות.

4) שדרכי התחבורה, הנוחיות וכו', יובטחו לפי דרגה מסוימת בהתאם לרמת החיים והעבודה שלי ובהתאם לכבודה של המשרה.

פואד ביי מצדיקני בכל הנקודות שציינתי ומודה כי אין בדרישותי אלא המינימום.

לאחר ארוחת הערב ניגש אלי פואד ביי ומבקשני למסור לקראוזה ולבריל, כי ה. מ. הוא שישלם את חשבונותיהם בבתי המלון ואת הוצאותיהם, וכן גם את שלי. אני מודיע לאדונים האלה.


דמשק, יום חמישי, 20 ינואר 1916.

בשעה תשע מופיע קודם כל בריל, הוא אינו מקבל את הצעתו של ה. מ. להחזיר לו את דמי הנסיעה. קראוזה מתאווה להסכים, אולם אינו רוצה לפגר אחרי בריל.

בשעה עשר מודיעני פואד ביי, כי כל הצעותינו נתקבלו ואנו מוזמנים להופיע בפני ג’מל פחה. בריל וקראוזה מביעים את רצונם להפרד ולחזור ברכבת הצהרים.

ג’מל פחה, הוא כולו קסם, מודה לנו, ועומד להפרד מעלינו. אבל רחמי מודיע לו, כי האיחוד של שני בתי ספר החקלאיים, זה של עדנה (שנסגר לאחר שהפכוהו לבית חולים צבאי), וזה של סלאמייה (ליד חאמה) לא הצליח, פרצה שם שביתה, ורבים עזבו. ה. מ. מתמלא חימה ומכתיב מיד מברק המצווה להלקות עשרים מלקות מקל לכל השובתים, לתלמידים ולמורים, ולשים במאסר את האשמים ביותר, וכו'.

רחמי מבקש אזי רשות לנסוע שמה על מנת להגן על האינטרסים החקלאיים.

ג’מל פחה ממליץ המלצות שונות לבריל ולקראוזה בקשר לחנוכת שדרות ג’מל פחה ביפו. בנסעו ירושלימה ייעצר ברמלה, יבא ליפו, והוא מקוה שהתושבים, בסופו של דבר, יהיו מרוצים מחסן ביי, כשם שהוא, עצמו מרוצה ממנו, והוא רואה בשדרות הלו את גולת הכותרת של מאמציו ומרצו של חסן.

אני מתאונן, כי הנו חונך ומבקר בכל מקום, אולם עד עתה הזניח את כפרי השומרון שלנו. הוא משיב, שזוהי אשמתנו, מכיוון שהתבודדנו בהרים, אבל הוא מבטיח לבא שמה בשובו ממצרים.


מיום זה ועד ל־7 בפברואר 1916 אין בידי א.ב.א. כל רשימות יומן.


חדרה, יום שני, 7 פברואר 1916.

הגעתי הנה עם שרה, קרוב לשעה עשר לפני הצהרים.

באוקליפטוסים שלי (‘מגרש המשמשים’) ארבּה רב, (Schistocerca peregrina Oliv.) קבעו מושבם על העצים, מספר רב גם על האדמה. צבע המונם עדיין כצבע האדום הייני, ואולם נראים כבר יחידים בעלי גוף צהוב או לפחות הצהוב נמצא בבסיסי הכנפיים.

מספר נדיר של הזדווגויות. הנקבה טרם השיגה את הצבע הסופי של הבגרות המינית; הזכרים המזדווגים כבר הינם לעתים צהובים ולעתים צבעם כצבע הרעפים האדומים.

העורבים עוטים על הארבה וניזונים מהם בכמויות גדולות. התרנגולות צדות אותם גם כן. האווזים הולכים בעקבות החבורה, אבל אינם מתקיפים אלא את הפצועים ובעיקר את הפגרים. הארבה עצמם אוכלים אך מעט. לכשהארבה נמצא על צמחי הסביון החרדל וכו' נראים הללו נגועים אך קמעה. אני מבחין בארבה יחיד התוקף את פגרו של כלב.

אם לשפוט לפי מצב הכנפיים העליוניים (הקשים) שניזוקו אך מעט, אני אסיק מסקנה שהארבה הזה לא עשה מסע ארוך. כנפיו של הארבה שביקר אותנו כאן אשתקד, בבואו מאפריקה, היו נגועים במידה חריפה למדי, עד כמה שזכור לי הדבר.

הנחיל נודד ללא מטרה וללא כיוון. העורבים מבקרים בהמונים עצומים, חשים למקום בקראם בחשיבות. הארבה נראים כסילים למדי מכדי לברוח עם התקרבות ענני העורבים הללו.

מזג אויר רך ונוטה לחמים. כל רוח אינה נושבת אף לא משב של רוח מזרחית.


זכרון, יום שלישי, 8 פברואר 1916.

נושבת כאן רוח מזרחית כה עזה, עד שאני מוותר על צאתי לעתלית, כי משוכנע אני כי שם לא תיתכן כל עבודה נעימה בשדות.

בשעות אחרי הצהרים היה בדעתי לנסוע לטנטורה, אשר שם, כך אמרו כביכול, חנה אתמול, או שלשום, ענן ארבה, לכשנודע לי שנחיל קטן הופיע על מגרשו של אפלבוים, ליד המרחץ העתיק. אני הולך לשם בחברתה של העלמה לישנסקי.48 אנו מבחינים במספר רב למדי של זכרים שאינם עדיין צהובים לגמרי, אבל ירוקים בצבעם המתקרב לצהוב. הזדווגויות מתחילות. אף על פי־כן זיווגים אלה אינם נראים כרציניים, כיוון שהזכרים נרתעים בנקל, נפרדים מעל הנקבות לקול האיוושה הקל ביותר או לתנועה מדאיגה. ההזדווגות נעשית ב“עצלתיים”. הזכר מטה את קצה גופו אל עבר גוף הנקבה, ומחדיר את אבר המין מלמטה ומן הצד. התנועות המכווצות של השוקיים ניכרות רק מעט, והן תדירות יותר אצל הנקבה בשעה זו.

מיד לכשהקרניים הישירות של השמש נעצרות ע"י ענן, הארבה נוטשים את הסלעים הערומים אשר עליהם נמצאו על מנת להסתתר בשיחים.

למטרה זו אין להם ענין בעדיפויות. הכל טוב בעיניהם סבכי חרובים, שיחי אלת המסתיק, סירה וכו'.

רבים מהם נושאים על גופם כתמים אדמדמים הדומים לנקודות של זריקות, הם ייבדקו במיקרוסקופ למען חפש אחרי Empusa grylli או טפיל אחר.

הארבה בשעה זו אינו נראה אוכל. על כל פנים לא ראינוהו נוגע במזון. לעומת זה הלשלשת שלהם מכסה כבר את האדמה.


מיום זה ועד ה־10 ליולי 1916 לא נמצאו רשימות יומן.


בירות, 10 יולי 1916.49

לילה שקט עבר עלי על אף הכאבים בצדדים שלא פסקו והסיוטים המוסיפים לעייפני.

בוקר של נופש רב. אבשלום נמצא בעיר, בעיקר כדי לראות את הוואלי. הוא חוזר בשעה מאוחרת ומספר, שלא הצליח לראות את הוואלי, אשר עזב את משרדו מיד לכשנמסרה לו הידיעה כי שני מטוסים חגו מעל לעיר, בהטילם פצצות על בית המכס. נראה הדבר כי גם בשבוע שעבר ערכו כאן את ביקורם אבל אז נפלו כל הפצצות הימה.

אחר הצהרים חוזר אבשלום אל ה’וואלי' וזה קובע לי ראיון למחר בשעה 11.

בשעה 4 אחר הצהרים אני סר אל הוליס, אני מתקבל אצלו מיד, אעפ“י, ששעת הקבלה הרשמית של הקונסוליה חלפה כבר. באשר לקושטה הוא מטיל עלי לומר לצירות כי אדלמן מבקש את חופשתו, כי עליהם להעניקה לו. אולם אל ישלחוהו אליו לבירות, הוא זקוק לאנשי עבודה. אדלמן, לדבריו של הוליס, קונה בקבוקי ליקר רבים מדי, וזו אינה השליחות של סגן קונסול צעיר של ארה”ב.

הוליס מחזיר לי את מכתבי מינואר ומנובמבר 1915.

אבשלום ואנוכי הולכים לערוך בקור לפטש, אולם נתקלים בדלת נעולה. הם כבר נמצאים כפי הנראה בהרים.

לפני ארוחת הערב ניתנת לי הזדמנות לראות משהו שלא יאומן. אותו שֵלֵאבּי אפנדי נופש באויר הצח על גזוזטרת המלון בחוץ על פני הרחוב, כשהוא מריק אל תוכו עראק, עראק ממש.

ביקור של מ. ברקוב אחר ארוחת הערב. הופיין בא. הוא עשה דרכו ב־48 שעות מחיפה לבירות ברכיבה על סוס בדרך נאקורה,50 בעגלה בכל מקום שהדרך איפשרה זאת.

אכן, אותו שֵלֵאבִּי אפנדי מבקש בכל מחיר להוריד את מלכות גן־העדן על האדמה. לפני כלות הארוחה מופיעה יווניה צעירה ולא יפה, המנשקת באדיבות את ידו ומסבה לשולחנו. זוהי ה“סוכנת”51 שלו. לאחר מזה מגיעים ביקורים: שייך בעל ‘לפה’ לבנה, אשר נוהג תחילה כאילו אינו מבחין בנוכחותה של היווניה אבל בסופו של דבר קושר עמה שיחה. מגיע קצין, סגן־מפקח בגדוד של מכונות־יריה. הוֵנוס היווניה מחלקת חיוכים לאליל מארס. כל קבלת הפנים הזו נערכת על הגזוזטרה, בחוץ. לאחר שעה קלה עולים לטרקלין, כשמשם מגיעות אלינו נעימות מזרחיות, מבוצעות על הפסנתר. כשאנו עולים (לחדרנו), בשעה 10.15, כמעט שאני נופל אחורנית. האשה הנשואה הצעירה מֵאַלֶפוֹ יושבת ליד הפסנתר, שלאבי אפנדי, גלוי ראש, מוקף ע“י היווניה הנ”ל ויפהפיה אחת, צעירה ממנה, מתמתח על הספה ונהנה מ’כייף' של ממש. אכן, זהו שיא הסברת־הפנים למין היפה.


בירות, יום שלישי, 11 יולי 1916.

הלילה נחתי מנוחה מלאה. הכאבים בצד נתמעטו. בשעה 9.30 לפני הצהרים מזג האויר כבר רך למדי, 300 צ. בצל. הלחות רבה, כרגיל.

ב־10.30 אנו בקונסוליה האמריקאית. צ’סבורו הוא בחור מענין. הוליס מתלונן על ועדות העזרה52 שבצפת וטבריה, חשבונותיהם אינם במצב תקין. וזולת זאת התלונות והתככים.

בשעה 1.15 אנו ב’קונאק'. הוואלי מקבל אותנו בסמוך לבואנו. הוא חוזר ואומר כי התפעל למראה עיניו בעתלית ומברכני על כך. “אתם עושים עבודה טובה ונאה. אנו איננו מצליחים”. ציפיתי אך מעט למחמאה כזו ולוידוי כזה מפיו של עזמי ביי, במיוחד ממנו.

אני מסביר לו את הצורך שנתעורר בי ללכת לקושטה, ואולי גם לאירופה, ומבקש שיתיר לי את היציאה, הוא ממלא את מבוקשי מיד ומטלפן ל’מודיר'53 של המשטרה. הלה אץ לבוא ומתחייב להמציא לי את המסמכים הדרושים: ‘ואסיקה’54 לקושטה; ודרכון לחו"ל. ואולם כשנגשים לערוך את המסמכים, נמצא כי אין אפשרות למסור דרכון. לאחר הסברות מרובות אני מקבל הצהרה מידי ראש המשטרה, שאני מתכוון לנסוע לקושטה ולוינה. זה יספיק.

מה’קונאק' אנו שמים פעמינו ישר לקולג' להתדפק על דלתו של הפרופיסור בליס. כל הפרופיסורים נמצאים כבר בשואר. אנו משוחחים על המצב. רעב מאיים עלינו. בליס השיג הבטחה מהוד מעלתו ג’מל פחה, לקבל חיטה וצרכי מזון אחרים כל כמה שיהיה דרוש להם.

הם מחשבים לפי רוטל ורבע בשבוע המנה לכל מתלמד. פרופיסור קראופורד נשלח לאלפּ55 לקנות שם כמאה שקי קמח. הוא נתקל בקשיים להשיג את הקמח לאחר שהמוצרים הועברו לצבא. סגן הקונסול מודיעני, שהוא ישמח להיפגש עם אבשלום, או אתי, אבל השעה מאוחרת מדי להיום, נוכרח לכן לדחות את מועד יציאתנו.

עם ערב מחזיר לי הפרזידנט בליס ביקור. אנו משוחחים שעה ארוכה, אבל אין שום דבר מיוחד לציון.


בירות – טאנאיי, יום רביעי, 12 יולי 1916.

לאבשלום שליחויות למלא, חוזר מהקונסוליה לאחר שעה עשר, איננו יכולים לעלות בעגלה אלא ב־11 לפנה"צ.

כבר בשעה תשע בבוקר הטמפרטורה הינה כבר בסביבי 320 צ. והלחות כיוצא בזה.

בחצותנו את העיר ניקרית לפנינו שוב הזדמנות להיוכח מה איומה הדלות השלטת בעיר ובסביבותיה. משפחות שלמות, פניהן כשלדים, בשולי הדרכים, שכובות בצל ליד מקורות מים.

העליה בהר קשה. אנו מגיעים לג’אמהור (10.5 ק"מ) אך בשעה אחת אחה"צ. נופש של שעה ורבע. מספר החיילים רב, פני רבים מהם יגעים.

על פרשת הדרכים שייך מוחמד עלי אנו מבחינים בתותח קצר (1202) ליד חנותו של נפח. נוסריד ביי, שלישו של הוד מעלתו ג’מל פחה, עובר במכונית. אנו באים לידי מסקנה, שהוד מעלתו הנו בעין־סופר, אשר שם, כך ידוע לנו, היה בדעתו לבלות את ימי הקיץ.

ב־5.30 אנו מגיעים לעין סופר. צבא רב בעיר. אכן, הוד מעלתו כאן. אנו מתעכבים בקפה הקטן, מול ה’גראנד הוטל' sic transit! שקט דממה. התנועה היחידה בה מבחינים היא זו של חיילי ‘טבור עמלה’. אולם אנו מגלים תגלית חשובה: בקבוק בירה. לפחות שמונה עשר חודש, אם לא יותר, לא שתיתי מן המשקה הזה. אנו נותנים לקרר את בקבוק הבירה ‘שליץ’ – “הבירה המוציאה מוניטין למילווקי”.56

לדאבון הלב רואים גם בלבנון את בֵּרוּי היער בהתקדמותו המחרידה. כאן אין מברים לצורך הסקת הרכבות בלבד, אלא גם עבור אַדָנִים. בצאתנו את סופר אנו מבחינים באדנים מסודרים בשורות, אדנים מצוינים מעצי אורן (אורן הסלע) לערך 12,000 במספר.

אמין אפנדי עבד־אל־נור, בו אנו פוגשים בקילומטר ה־36, מספר לנו שמחוץ לאלה שכבר הוצאו ונשלחו אל הדרום, יש לו עכשיו 50,000 אדנים המוכנים למסירה, אלא שהתחבורה איטית, מתלונן הוא.

אני חושד שאמין אפנדי אינו משמש עוד כמהנדס ראשי של הלבנון, וכי עוסק הוא בתורת קבלן. על כל פנים, אמין אפנדי ידע לעשות את רווחיו הקטנים ולהרחיב את ממדי חסכונותיו.

בפסגת הלבנון נראות חפירות הגנה ומכשולים עשויים חוטי תייל. בעיני הדיוטות כמותנו דבר זה מחריד פחות או יותר. לאיזה צורך? מאיזה צד מחכים לבוא האויב לכאן? תותחים בסופר? (2 סוללות של 80) חפירות הגנה בפסגת הלבנון!

האם יש בזה, במקרה, כדי לעשות כאן רושם על הלבנונים?

מתחת לחפירות ההגנה הוקמה ‘שוקת’ עץ בהשגחת חיל המהנדסים וחיל התותחנים ההררי הקל, אבל המים כאן קשים ופושרים.

הלילה יורד לפני שאנו נמצאים בשטורה, בשעה 8.30. אנו שואלים לדרך אל טאנאיי ומגיעים לאחוזה ב־8.45. המודיר בק (אפלבוים) מקבל פנינו בחביבות רבה.

אנו סועדים, משוחחים, וכך מגיעים לשעת חצות. אפלבוים שבע רצון מאד מעצמו ומהרושם שהוא עשה בסביבה.

מינו מנהל לבית הספר, גרמני, וכמובן מאליו, אחד שהוא “הֵר דוקטור” (50 לירות תורכיות משכורת חדשית), וכבר שלחו לו מברקית 1000 מרק, אשר בהם יקנה לו ספרים שמתוכם ילמד את התורה, “Die Weisheit mit Löffeln fressen”.57

ודאי הדבר שבתנאים אלה אפלבוים לא ישאר במקום. אין הוא רוצה להיות כינור שני ולקבל פחות מזה הגרמני הקטן הבלתי מנוסה. (משכורת אפלבוים 750 פרנק לחודש).

בחצות מגיעים הגוטמנים מזחלה לראותנו. השעה מאוחרת מדי עבורי ואני מבקש את סליחתם עד לבוקר. אין ספק, אפלבוים יודע כיצד להסתדר. הוא הביא אתו לכאן המבשלת המומחית שלו, מרים, מוגרבית יפה מהדרום, עם כל משפחתה.

מאידך, נמצא עמו בן אחיו, המשמש כמחסנאי ראשי, וגיסין עבור הגידולים החקלאיים. היחידי החסר־ערך הוא סובחי ביי, מנהל החשבונות.


טאנאיי – דמשק, יום חמישי, 13 יולי 1916.

קימה לפני שעה חמש. חדר אמבטיה אינו ראוי לשמו.

אנו מקיימים שיחה מוקדמת עם הגוטמנים בענין הנדוניה של בתם. אנו מגינים על האינטרסים של ה’חתן’ס צד',58 אפלרוט.

בחברת אפלבוים אנו מסיירים בעגלה סביב האחוזה כולה. הוא תולה תקוות רבות ביבול תפוחי האדמה שלו (1500 קונטארים59 לפי 6 ג"ת הרוטל, לפחות). גן עצי הפרי והמשתלה עדיין לוקים בחסר. עצי המילה קבלו טיפול אכזרי, אבל התפתחות הנצרים נפלאה. הבקר מחבב אותם מאד.

בדרך כלל, רואים כאן כל שאתה מבחין בו בכל אחוזות המסיונים שבארצנו. גישושים ללא מספר, נסיונות אפילו מענינים למדי, אולם ללא תכנית, אין תיכנון שנחקר למדי, ולבסוף אין אנשי מקצוע.

אנו יוצאים בשעה תשע מקסארה, אשר שם נמצאים כרמי הגפן והיקב. היה שם גם מצפה אסטרונומי ותחנה אלחוטית, זו נעלמה לפני צאת הנזירים, [משקפת] ה’אקווטוריאל'60 ושאר המכשירים סבלו קשות בתקופת ממשל הביניים, אולם אפלבוים מנסה להביא שם סדר.

את הגפנים זמרו בצורה בלתי נאותה. היקב נחצב בתוך חימר פריך הנתן להחתך ע"י אולר. משום כך היה נקל ונח להכפיל את המסדרונות ולהפוך גומחות אשר בהן שוכנו הבקבוקים מכל הגילים. אולם, החלחול והטפטוף מתמידים בחימר זה וכלי היין נֶאכָּלים מרקבון.

הייתי מתאוה לקבע את טיבו של חימר זה, זה ללא ספק אינו קנומן אלא משקע ימי של מים מתוקים כזה הנודע מסביבי זחלה. לצערי חסר לי הזמן לתצפית זו.

בבית הנתיבות של סדנַאיי, שוב תותחים, הפעם בני 8 ס"מ. התחנה והצריפים מקושטים, מאחר ומחכים לה. מ. ג’מל פּחה ומטהו העומדים לבקר מחר את דיביזית התותחנים החונה כאן. הוד מעלתו יהיה, ללא ספק גם בטַאנַאיי.

ארוחה, נופש קצר, שיחה עם הגוטמנים. שאלת הנדוניה מצאה את פתרונה ואנו הולכים לבקור קצר אל בית ברין בשטורה. אנו חבים להם זאת, לאחר שהאחים ברין היו גומלי חסד של ממש לתחנה שלנו, הם המה שהמציאו לנו את זני הגפנים הלבנוניות. מר פאול ברין מקבלני בסבר פנים יפות מאד והוא מכיר ואוהב את אלכּס. הגברת ברין, בת אלג’יר, קתולית, מקבלת פנינו, עם כל זאת, בצורה מקסימה. יש להם ארבעה ילדים ונשארו כאן, באחריותו של הקיימקם אשר בדיר־אל־קאמר.

בסופו של דבר, בשעה חמש, לאחר שקנינו בחווה אראק וגבינה, שניהם טובים מאד, עוזבים את טאנאיי בדרכנו לדמשק.

אפלבוים קבל פנינו יפה מאד. אני שמח להכיר בזה.

אנו חוצים את הבק’עה, הקציר נראה טוב, אם לשפוט לפי הערימות הגדולות הצפופות על הגרנות. היש גרעינים בפנים, או שזהו קש בלבד, בדומה לאצלנו, בעטיים של רוחות הקדים.

גם כאן אתה נוכח בדלות על כל צעד ושעל. משפחות שלימות בדרכים, מחפשות משהו ללעוס. ותמיד אותה תמונה. אם מוּכת רעב מחזיקה, אל שדה הריק תינוק גוסס למחצה, שלושה ילדים בעקבותיה, בבלואי סחבות, אב חוור ונמק לבוש קרעים. ולמראות האלה עליך להקשות את לבך. החסד הפרטי, אין־אונים הוא כאן.

אנו עוברים על פני הגשרים שעל יובלי הליטאני, ומציינים, כי ננקטו אמצעים כדי לפוצץ את הגשר, לעת צורך, ולהשתמש בגשר סירות. בכל הכנות איסטרטגיות. מאיזה צד, איפוא, מחכים אנשי הצבא שלנו להתקפה? בימי מלחמה אלה אתה בוש ונכלם להיות אזרח עלוב, שמושג אין לך בכל עניני המלחמה.

ב“חאן” הראשון לאחר נסיעה של כ־25 קילומטר, אנו עוצרים לחניה. זו נקודת משמר של הז’נדרמריה. ‘שאוויש’61 אחד ושנים־שלושה חיילים. הם עוצרים כל תנועת תבואה בדרך. לבנוני ישיש מאל־מטין ונכדו, מוכי רעב באים לתנות תוך בכי את צרותיהם: הם קנו תבואה בדמשק במחוז סוריה והיו בדרכם חזרה לביתם, שם השאירו נשים וילדים גוועים ברעב, בעת שנאסרו ע"י הז’נדרמים. הם רעבים כאן, הגוועים מרעב נמצאים בבית, והם מתחננים שנבוא לעזרתם. מה יש ביכולתנו לעשות? אנו נותנים להם כמה פרוסות לחם לאכול, זה הכל. לז’נדרמים נמצא כסוי בפקודות שנתנו. ברור, על כל פנים, שיודעים הם לעצום עינים כשהדבר כדאי להם, ומאידך להיות תקיפים לגבי דלי־העם שאינם יודעים לרכוש חיבתם של אנשי המשטרה.

מסתבר, שבימים האחרונים היו שהרשו לעצמם מעשי שוד בואדי־אל־קורן, מקום אידיאלי למבצעים מסוג זה. אפילו קצינים נשדדו. משום כך, כנראה, פגשנו בדרך כמה משמרות של 10–15 פרשים על גבי פרדות. טוב הדבר, מעשה מושלם, אבל הנה הצד האפל של התמונה: המשמרות יורדים מעל בהמותיהם, מתירים ומשלחים אותן לרעות בשלוה בשדה של… חטה. אכר מסכן!

בצאתנו מן הואדי, לפני הגיענו לדינָס, נקודת משמר צבאית, עוצרים את העגלה ושואלים לזהותנו. נאצר קורא בקול רם “מוּפַטֵש”62 וקצין בכיר קרב, מברכנו ומזמיננו להמשיך בדרכנו. בדיקה חמורה.

עד כאן היה הכביש טוב, אבל הנה נפתחה הרעה. אנו מתקרבים לדמשק. 15 הקילומטרים האחרונים שוב אינם באחזקה טובה. עד כמה חייבות המכוניות להנזק כאן.

לבסוף, בשעה 1.30, אנו מגיעים למלון “ויקטוריה”. הוא מואר “באור היום”,63 שני זקיפים (mevlevis) בפתח.

עלי פואד ביי וכל המטה יצאו זה עתה לזַחְלֵה. על הרכבת המובילה אותם להגיע שמה ב־8.30 בבוקר כדי להוריד את הנוסעים בה בשעה שהוד מעלתו ג’מל פחה יגיע מסוֹפָאר, כדי להעביר בסך חטיבת תותחנים החונה שם.

בשתים אחר חצות אנו במיטה.


דמשק, יום ששי, 14 יולי 1916.

בתשע אנו מסבים לשולחן האוכל. אני מוצא כאן את הד“ר פינקלשטיין ואת ה”אחות" ווכטנר. זוהי שחקנית המשחקת תפקיד של נערה תמה ושכבר הצליחה לקבל, כאחות רחמניה אותות הכבוד וההצטיינות הצבאיים הגבוהים ביותר, כפי שמספר לי, לאחר זמן, הד"ר לויטרד. היא נפלאה בחזית האש. היא מוצאת חן בעיני למדי גם במקום אחר מאשר בחזית.

כשנודע לפינקלשטיין, שפני מועדות לקושטה, מייעץ הוא לי להצטייד בהמלצה שתאפשר לי לנסוע באוטובוס. הוואסיקה של הוד מעלתו לא תושיט לי, לדבריו, כל עזרה, ואפילו תזיק לי. שם הענינים נמצאים בידים גרמניות ואני נתון בידי אוֹבּרלויטננט וורובל, “פירר” של טור ממונע 503.64

עודנו מדברים והנה וורובל נכנס. היכרות, והצגת בקשתי. וורובל קם זה עתה מחוליו – דלקת כליות, אינו יכול לכתוב. הוא מכתיב לי, איפוא, פקודה לנהגי ה’אוטובוסים',65 וחותם. הישג ראשון.

אמש, לפני צאתו, שלח עלי פואד ביי, ראש המטה הכללי של החיל הרביעי, מברק לוורובל ביי, באמרו לו, כי בו תולה המחנה הרביעי את תקוותו. אני לא ידעתי, שעלי פואד ביי, הרציני והחמור, הוא כה מתפשט בדבריו, ולי, כשלעצמי, אין לי עדיין הזכות לראות את וורובל כ־“Aufschneider”.66

הוא מספר, שדורשים ממנו את הבלתי־אפשרי: המדובר הוא בהעברת 18 קטרים בעלי עוצמה רבה; הגדולים שבהם שוקלים לא פחות מעשר טונות; בזמן שה“Kraftwagen” שלו אינם יכולים להטעין יותר משתי טונות. הוא מציע, איפוא, קרונות רתומים לתואים – מבצע קל. בקחתנו קרונות בעלי 4 צירים, יתקבל משקל של לא פחות מ־21/2 טונות לגלגל; הוסיפו לזה את משקל הקרון, לערך כחצי טונה לציר, ואנו מגיעים למטען של שלוש טונות בקרוב על כל גלגל, תואים מסכנים, כבישים מסכנים, הרי תורוס המסכנים.

לאחר ששעה 10 חלפה אנו סרים אל דיקמן כדי להיוודע אצלו על תנועת הרכבות. שם אנו מוצאים את לוטץ, במדי לויטננט, את גיסתו ואת וורובל.

דיקמן מראה לנו את הצלחתו של וורובל. מגירי החימר שבעמק הירמוק זיקק שמנים. וורובל הינו מומחה לגאז מאור.

הוא החל איפוא בבירות, בבית החרושת לגאז, שנטל תחת פקוחו, בנסיון דלהלן: לתוך כלי נחושת (שקערורי בצורת קרן) הוא מכניס גוש גיר חימרי, כשצינור זכוכית חודר דרך קיר בית החרושת ויוצא החוצה (למקרי התפוצצויות). כלי הנחושת מוסק עד האדימו. גוש הגיר החימרי מתחיל, על ידי זיקוק יבש, להפיג גאז הבוער בלהבה בהירה מבלי שיעלה עשן.

הוא מנסה לרכז את הגאז הזה בצנור “פתלתל”,67 אולם אינו מקבל כלום. אזי מנצנץ במוחו רעיון מזהיר: הוא מוסיף מים לתוך כלי הנחושת. במלים אחרות, הוא מבשל את האבן, וכתוצאה מכך מקבל 30% שמנים הנותנים באבחנה:

18 נפט

3 בנזין

7.5 שמן סיכה

2.5 מים.

הוא מחשב את מחיר הייצור 2.65 מרקים לקילו לכל אחד מהמוצרים האלה. זהו מחיר גבוה בזמנים רגילים ואולם אין לנו ברירה כעת, והדבר עלול להיות ממש הצלה לצבא. לנגד עינינו מדליק וורובל את אחת התערובות הללו, נפט, בנזין הבוערת כמעט בלי שאריות, בלהבה בהירה ללא עשן.

דיקמן נאלץ להודות שמזה שנה שאני מדגיש כי רק מצד הגירים החימריים יש לחפש את הפתרון לבעית הדלק ולשמני סיכה. אולם הוא מהסס עדיין. המספרים של וורובל יפים מדי והוא מהסס.

אולם נניח, אני אומר לו, שתחת 30% תקבל רק 20%. האם יש לך ברירה? מה עדיף בעיניך, מחיר הייצור או צרכיה של ההגנה הלאומית?

וורובל זה הנו בר מזל. בהיותו בבירות נודע לו שעל ספון (“פטריקמרס”),68 הספינה שהגרמנים העלוה על שרטון בבירות, מצויות 26 חביות גדולות של גומי פארא (Para). הוא מקבל צו לקחתם. אין מוצאים במכס יותר מ־22. מילא. אולם הדבר מהוה עוד 4,600 ק“ג של Para ב־50 מרק הק”ג. מזכים את חשבון הקיסרות העותומנית בכ־260,000 מרקים ומעבירים את הגומי לגרמניה.

לדברי וורובל הוד מעלתו החמיץ פניו אולם לא התחשבו בדבר. עם התהליכים החדשים של ה־“Verlängerung” יש צורך בקילו אחד פארא טרי לכל שלושים קילו מגופרים מחדש, 4600 הק“ג של בירות יספיקו ל־”Bereifung"69 של 2500 מכוניות. וורובל טוען, כי לכבודו ולכבוד הגומי שלו, באו ספינות האויב אל פני בירות, וכי במטרה להחריב את הפארא הוטלו פגזים מן האוירונים על בית המכס.

בצהרים מופיע ליד שולחן האוכל הקונסול הכללי ד"ר לויטרד. הוא שואל לשלומם של צלעותי השבורות, הוא אדיב מדי! זהירות! צלופח בנקיק הסלע!

אחר הצהרים אני סר לראות את אדלמן. היתה לו התקפת קדחת, אינו שבע רצון, היה רוצה לנסוע. הגיע גם שפקת ביי, מפקח ממלכתי ברכבות חג’אז. הוא מייעצני לנסוע ברכבת של יום השני. דיקמן, להיפך ממליץ על רכבת זו של מחר. למי לשמוע?

מחכים להוד מעלתו ג’מל פחה ולמטהו בשעה 10.30, הערב. הוא יעשה כאן עד יום ראשון ואחר יסע במכונית ירושלימה, בני לויתו יסעו ברכבת.

הד"ר לויטרד מספר, שיהיה עליו “leider” להיות נוכח בקבלת הפנים להוד מעלתו. זה האחרון רגיש מאד בנושא זה. הוא אוהב שידידיו יוכיחו לו את ידידותם. ג’מל פחה מסור לידידיו “manches mal auf Rechnung der Sachlichkeit”.70

כך, למשל בבגדד, למרות טענותינו ומחאותינו, סרב להגלות מן העיר אנגלים מסויימים מפני שהיו מידידיו. “Was uns geschadet hat”.71 לאחר זמן נהנינו לקחת בשבי את ה“ידידים” הללו שהתגייסו למלחמה “Was uns wieder Freude machte und ihn argerte”.72

ד“ר לויטרד מודיעני על בואו הקרוב מאד של הד”ר קניג, המנהל המיועד של טאנאיי. זהו איפוא משום מה היה כה אדיב לגבי!

ואכן, לפני הלפתן, מופיע ד"ר קניג. 14 יום עשה בדרכו מקושטה כדי להגיע הנה, מזל־רע היה לו בכל.

זהו שבלול. הד"ר לויטרד מציגני והוא קורא: “Ja, Sie kenne ich ja auswendig und inwendig”.73

על כך אני משיב: “Bei Meinem Umfang hatte ich geglaubt mehr Zeit ware dazu nötig”.74

לפני צאתו לדרך ראה ד“ר קניג את ורבורג. קניג היה אחד מן השלישיה אנדליך וסנל, שהיו ממונים על התחנה החקלאית במצרים. מכאן בא לו ה־”reiche egyptische Erfahrung".75

מודיעים לי על ביקורו של אדלמן, וזה עוצרני עד שעה 11.30 בערב. בשעה זו מגיע הוד מעלתו ופמליתו.


דמשק – ראייק, יום שבת, 15 יולי 1916.

אני מחליט לנוס בהקדם האפשרי. בשעה 11 יציג הד"ר לויטרד את קניג בפני הוד מעלתו. אומללים אלה אם יעלו את שמי באזני הוד מעלתו ותלקח ממני חופשתי או, לפחות, תידחה נסיעתי. אני מבכר לנוס מכאן בהקדם, אם אפשר עוד היום.

ב־9.15 אני מקבל ידיעה מדיקמן: רכבת תצא מכאן היום ב־11.15 לפנה"צ, תגיע לראייק ב־4.23 אחר הצהרים. תצא את ראייק ב־6.22. אם טוב הדבר בעיני? בהחלט. אבשלום מתחיל להזדרז, ובשעה 11 אנו מוכנים.

היה עלינו לעזוב את התחנה ב־11.15 ואולם למזלנו חל איחור בצאת הרכבת שלנו. אני אומר “למזלנו”, כיוון שרק ב־11.10 הגענו לתחנה. ובהגיעך, עליך לקבל ראשית כל “טֶווּסִיֶה”76 מן המפקד. הלה מצווה למסור לנו מיד את הכרטיסים. שני כרטיסי מחלקה ראשונה מכאן לראייק עולים במחיר מלא 119 גרשים שלמים. אני מגיש שטר של מאה ושטר שני של עשרים, מסרבים לקבל; יש לשלם בדיוק את הסכום77 במדויק ללא תוספת או בית דין צבאי. אני משאיר את שטר העשרים בפקדון; ואבשלום מבטיח להביא 19 הגרושים. חיים (ליובה) כהן, ה“כאתיב”78 שלי, נהנה מאותן זכויות כמוני. כמה דקות לפני יציאת הרכבת מופיע טריידל, (Yup!). אני באמת שמח לראותו שוב, אבל הוא נראה תשוש, חבר’מן אמיץ ומסכן זה. הוא מספר לי כיצד אלפרד79 יודע להסתדר, הוא טרם למד זאת וחוששני כי לא ילמד לעולם.

לבסוף, ב־11.45, אנו זזים. דקות מספר נעצרים בג’דידה וחמש עשרה דקה בערך בעין פיג’ה, אליה אנו מגיעים לפני השעה אחת. בתחנה מציעים לך תפוחים ואגסים קטנים, ירוקים, רעים, תמורת חצי בישליק80 ששה או שבעה פירות. תות לבן, גדול ויפה, אבל איני מעיז להצטייד בו מחשש ממחלות. לחם סג' (עוויסה)81 עולה מַטְלִיק וחצי. פרוסת “קַמַרְדִין”82 בגודל 0.20x0.40 מחירה גם הוא מחצית הבישליק. המחירים גבוהים ואגדתיים ממש, המוצרים נדירים ורעים, והתושבים, בכל מקום, גוועים מרעב.

התחנה הבאה, בה שוהים שעה ארוכה היא סוק־ואדי־בארַדה. על שום מה זמן כה רב? לחץ מועט בדוד.

לפני שעזבתי את דמשק קיימתי שיחה קצרה עם הד"ר קניג. אני למד מפיו דבר שאינו יכול שלא לשמחני. שויינפורט לא מת, הוא ראהו לפני שעזב את ברלין. הוא עודנו מלא חיים והתלהבות. שמחה של אמת עבורי. מאידך, ורבורג אבד לפי סברתו בן שנפל במלחמה, אין ספק שהמדובר הוא באדגר. קניג מנחמני באומרו לי כי אין שם משפחה שאינה מבכה בן או שניים.

קניג מספר לי עוד שהיתה להם חטת בר במצרים שעליה היתה ה־“Stolz” שלהם. כמו כן היו להם “Züchtungen” משלהם, פרי גזעים מקומיים. למרבה המזל הצליח להציל את ה־“Züchtungen” אשר אותם יעניק במתנה לארצנו. את אלה אשר הצליח לקבל ב־“Züchtungen” בשנה אחת, הייתי סקרן לידע.

אכן, התקלה תארך. ה־Giffard83 בגלל החום חדל לפעול וכך הלכו מים רבים לאיבוד. לא עמדו על כך בעין פיג’ה אשר שם נקל היה לתקן את התקלה. כאן בסוק ואדי־בארדה אין מים, יש הכרח להפריד את הקטר ולשלחו עם כמה חיילים לעבר השני של המנהרה כדי להעלות כמה דליי מים ולנסות להתניע.

המכונה מגיעה אך ב־3.30, כלומר, אבדן של שעה ו־45 דקות. החמצנו בוודאי את הקשר עם ראייק.

אנו מגיעים לבסוף לְטֵקֵיֶה ב־3.45, מצטיידים במים, מנסים לתקן את המזלף. אנו מאבדים במשחק זה עוד 15 דקות.

מטקיה לזֵבְּדַאנִי הקדימה הרכבת קמעה. אנו מגיעים ב־4.35. אם לא נתעכב כאן יתר על המידה, יכל נוכל עוד בדוחק להגיע לראייק בזמן.

החל מיהפוּפיה ואילך אנו מתגברים אמנם בהרבה על הפיגור שלנו. הסכויים להדביק את הרכבת לחלב גדלים, בעיקר בגלל האפשרות של אחור לרכבת השניה.

לבסוף, בשעה 6, אנו בראייק. אולם הרכבת, שאנו אומרים לעלות בה, חנתה בקילומטר 1, ועלינו, איפא, לרוץ ברגל עם מזוודותינו הכבדות עד הקילומטר 1. בקושי רב אנו מוצאים שני סבלים, לוקחים שם שלישי בדרך, ואנו צועדים. ואמנם השעה היתה דחוקה. רק הועלו חפצינו לתוך הקרון והרכבת מתחילה לזוז כמעט בלא איחור, ב־6.30. קרונות נוסעים אין, עלינו לעלות בקרון משא עם כמה חיילים תורכים חולים. אך לשמחתנו לוץ הינו שם. יש לו קרון לשימושו הפרטי (לגיסתו גם היא), ואשר אותו סדר בגנדרנות, הוא מזמינני להשאר עמו. אני נעתר בחפזה. נשאר שם עד בעל־בק, אליה אנו מגיעים כבשעה 9 בערב. בינתיים, עקר חיים84 לקרון אחר ואנו דרים שם בחברת שני חיילים גרמנים והמתורגמן שלהם שנסעו מבגדד לוילהלמה לקנות יין, והנה הם חוזרים. אני שואל מלוץ את אחת הכורסות הטובות שלו וב־10.30 אני משתרע על מיטת השדה אשר לי.

אור ירח נפלא, מזג אויר נעים, אבל לוקה בחוסר רעננות.


ארם צובא, יום ראשון, 16 יולי 1916.

ישנתי מעט ורע. צלעותי מכאיבות לי נוראות. דומה שהמצב [בשכיבה] במאוזן מתאים לי פחות מזה שבישיבה, שעה שאני נמצא בטלטול. ומכאן, מסופקני אם יכול אוכל להשתמש בקרונות המכוניות, אשר כפי שאומרים לי, מטלטלים אותך באופן מחריד.

בשעה 3 לפנות בוקר חנתה הרכבת שלנו בחומס. לא רע. בשעה 5 אנו במקום החניה לאחר קאוקב. אנו מצטלבים ברכבת המוליכה דרומה ומסיעה בראשיתה חיילים גרמנים. קרון אחד של מחלקה שניה וראשונה תפוש על ידם; הם שוכבים בנוחיות, לאחד מהם רעיון טוב לתלות ערסלו לרוחב הקרון וכך לשכב קומה אחת למעלה מחבריו. ליד זה כמה קרונות של חיילים תורכים לבושים ומאוכסנים בצורה עלובה. פרדות, סוסים, תואים וגמלים, כל אלה עבור רכבת התותחנים.

בשעה שש לפנות בוקר אנו באומרג’ין. אנו נוסעים בתוך הבזלת. דומה הדבר, כאילו המשכו של החורן. בקויו הכלליים צמח הבר שבחורן, עד כמה שאפשר לשפוט בעונה זו.

רואים כבר ערמות שעורה וחטה מנופות. אולם השטחים שבעיבוד הנם במיעוט, והגידול אקסטנסיבי מדי.

החל מאבו־דוקור, שאנו עוזבים ב־7.30, אנו מחוץ לבזלת; אדמות אדומות, פחות או יותר עמוקות (שכבות אאוליניות?) בעיקר גידולי דורה, אולם גידולים דלים. בצאתנו מטֵלֵדְגִ’ין רואות עינינו שדה שומשומין עלוב וכמה חלקות כותנה. אבל הצמיחה רעה עד מאד ואפילו בחלקות ששם היתה הצמחיה משביעת רצון, אין היבול מבטיח גדולות. פה ושם נראות מקשאות אבטיחים, שהטפול בהן רע למדי.

בצאתנו את וואדיה אנו מתחילים לראות עצי בוטנים במעלה ההרים על גבעות הסיד הצחיחות.

אנו מגיעים, לבסוף, לארם צובא זמן מועט לפני שעה 10 בבוקר. אני מציע ללוץ לדחוס את מזוודותינו ואת עצמנו לתוך קרונו, שיידחף, ללא כל איחור, לתחנה השניה אשר שם ניוודע מיד מתי תהא לנו רכבת לאיסלאחיה. לוץ מקבל את הצעתנו. אנו בתחנה בקרבת שעה 10. אין רכבת (צבאית) לאיסלחיה כי אם ב־9.15 בערב. יש לנו, איפוא, פנאי רב כדי לילך העירה. בחברתה של גיסתו של לוץ אנו נוסעים בעגלה למלון ‘קזינו’. לוץ נשאר לשמור על הקרון, עד שייחנוהו סופית.

במלון ‘קזינו’ נמצא כי בנו של בעל הבית, מר פאול הגנלוכר, מכירני מברלין, הוא נזכר בהכרותנו מיד ונוהג בי כבידיד. הכל, איפוא, שפיר! מקלחת, גלוח למשעי וכו‘. אתה מרגיש עצמך יותר טוב אבל לא טוב. בצהרים מידת החום 34 מעלות צ. בצל. החום גדול במקצת; יום חמסין. ה’קזינו’ הוא למעשה צריף מאוס, אבל מבוקש מאד ע"י הקצינים. כך גם חדר האוכל מלא עד אפס מקום אנשים במדים. היום יש כאן משהו מיוחד במינו: קבוצה של פונקרים (אלחוטאים), העוברת כאן בדרכה לבאר־שבע.

כל הקצינים הצעירים הללו מלאי התלהבות; הם עליזים, חסרי דאגה, אף על פי שהיו להם רגעים די קשים, שעליהם הצטרכו להתגבר, רובם נושאים כבר את אות צלב הברזל, שאין מקבלים אותו אלא אם כן היו נתונים לאש החזית.

הארוחה נמשכת עד שעה שתיים, אני הולך מיד לתנומת הצהריים שלי וכך אני מגיע ל־4.30.

בהגיעו למלון, למד לוץ לדעת, כי אשתו כאן וזה לה עשרה ימים שהיא חולה. יתכן, שיהיה עליו להכניס שנוי בתכניתו ונאבד כאן אולי את חברנו לנסיעה.

אנו למדים, ששירות המכוניות בין איסלאחיה למעמורה הופסק. נוכרח, איפוא, להזדקק ל’יאלייה'.85 מכיון שעלינו להגיע לפנות בוקר, נוכל, אולי, לצאת בין חמש ושש, לנוח בחסן־ביילי ולהגיע בשעות אחר הצהרים למַעמוּרֵה.

ארם צובא ערכה קבלת־פנים נהדרת לאלחוטאים. (פונקר 105). מספרם כ־130, בהם שמונה קצינים. בתחנה כיבדו אותם בקפה וחלב, שלפי דברי האנשים לא טעמו ממנו מזה שני חדשים לפחות. כמו כן מלאו את מימיותיהם של החיילים בקפה. מאידך לא החמיצו החיילים את ההזדמנות והצטיידו גם ביין.

אני עוסק בכתיבת מכתבים וכשאני עומד להביאם לבית הדואר, אני נתקל לפתע בהרדג הזקן, היוצא הערב לחיפה; הוא מקבל על עצמו למסור מכתבי.

לארוחת הערב הצפיפות במלון ‘קזינו’ עוד גדולה יותר משהיתה בצהרים. נמצאות שם גם שתי נשים צעירות מהצלב האדום. בחורות, חי נפשי, מעוררות תיאבון.


איסלאחיה – מעמורה, יום שני, 17 יולי.

אתמול בערב, בתשע פחות רבע, היינו בתחנה. יש כאן קרון של מחלקה ראשונה, הידד! דורשים ממני את תעודתי, וכשהם קוראים את הואסיקה שלי, הם מרכינים ראש. עובר עלינו רגע של חרדה. מודיעים, שהקרון 216, זה של לוץ, לא יוכל להצטרף אלינו. וכל חפצינו נמצאים בקרון זה. אבל לוץ מבטיח, כי נסוע יסע והוא זוכה בסופו של דבר במבוקשו.

אנו יוצאים ב־9.45, באיחור של חצי שעה. רכבת ארוכה עד מאד, למעלה מ־35 קרונות, ברובם ריקים.

אנו לבדנו בקרון שלנו והדבר מאפשר לנו להסתדר בנוחיות. כיוון שישנתי משך שעתיים בצהרים, אני נמצא ליד החלון להסתכל בנוף. כמעט ללא הפסק זורקת מעשנת הקטר אלומות של ניצוצות ולשונות אש. לעתים קרובות נופלים גיצים. אכן, המראה מרהיב בלב הלילה. אבל כל רכבת כזו הנה מציתה תבערה, מרבית השדות, משני עברי המסילה, עלו באש. האש אחזה בתבואה, בדשא וביער. לעתים תכופות אתה עובר על פני קילומטרים של נוף חרוך. אם יימשך מצב זה כמה שנים, יורגש הדבר בצמח האזור. הדגניים הרכים החד־שנתיים יכלו מן הסביבה לטובתם של הדגניים הרב־שנתיים הגסים, הדרדרים, החַרְחַבִינוֹת, החוּמְעוֹת וכו'.

אני ישן מ־11.30 עד 2.30. משעה זו ואילך שוב אני מוציא חוטמי אל מעבר לחלון. איזור מגוון וציורי מאד. אנו עוברים בתוך מנהרות, על פני גשרים רבי רושם, איזור שלם אשר אין לי עליו כל מושג.

בבוקר, שעה לפני איסלאחיה, אני נוכח, שאנו נמצאים באיזור וולקני; אדמות בלתי חדירות למים. בן־חיטה86 מהווה את בסיס צמחית מדשאות המרעה. שָמִיר87 רב במישור.

אנו מגיעים לאיסלאחיה ב־5.30 לפנות בוקר. דומה הדבר שהחולירע עושה שמות בכפר. כמו כן קוראים אנו במודעה באותיות רבתי, איסור בלשון הגרמנית של מגע עם הכפר: “Cholera gefahr”. מחוץ לזה עלינו להתייצב במשרד הבריאות על מנת להחתים את נירותינו.

עבור החיילים האוסטרו־גרמנים, ולהם בלבדם, מצוי כאן דוד אדים גדול המספק “Trinkwasser”.88

התנועה רבה באיסלאחיה. מורגש הדבר, ששלושה צבאות מתלכדים כאן. מיור שרדר הוא מפקד המקום. היה כאן אחד חאקי ביי, ואחד איזעת ביי, ושניהם כאחד לא היתה הגרמנית שגורה בפיהם. החליפום איפוא, על מנת להקל על ההלוך־ובוא של האוסטרו־גרמנים.

ב־6.30 מציגני לוץ בפני מיור שרדר. הוא מסביר לי, שקיים “Beschlagnamut” 89 על כל ה’יאליות' ואלו לא תוכלנה לצאת לפני שעה חמש בערב. לפי עצת לוץ אני מזמין, אף על פי כן, יאלייה ואנו נבקש שוב רשיון מיוחד לאחר מעשה. ואכן אנו מצליחים למצוא ‘יאלייה’ אחת והתעריף שנקבע מחדש הוא 2.5 לי“ת [בשטרות־כסף] נייר. ה’יאלייה' מגיעה, אנו מטעינים עליה את חפצינו ומחכים לשובו של המיור הנמצא בסיור, כדי לבקש ממנו אישור. הוא מופיע, רואה את ה’יאלייה' טעונה ומתמלא חימה כשהסומק עולה בפניו. ראשית, הוא מטיל עונש על בעל העגלה. אח”כ הוא מצווה לאסור אותי (einsperren) על שלא התיצבתי בתחנת הבריאות.

אני מוסר את ניירותי לשלישו של מיור שרדר, והוא מחתים אותם על ידי רופא הבריאות, שלא ראה אפילו את קצה חוטמי ועכשיו אני חופשי להסתובב כאוות־נפשי. כפי שמסביר זאת המיור, יש להקפיד על הסדר, ביחוד מאחר שאנו באים ללב איזור החולירע.

אנו יוצאים לדרך ב־7.45. רגע קל השתעשענו בתקוה, כשראינו מכונית יפה, שנוכל לשוב בה למעמוּרה. אבל לא יתכן הדבר, זוהי מכונית השייכת לקבוצת ה־.K.K 511 שהקדימה לבוא.

בדרכנו אנו עוברים על פני עגלות רתומות לשורים ולתואים המובילים ציוד מלחמתי 3 סוללות תותחים 80 קצרים בדרכם לאיסלאחיה. אנו פוגשים הרבה קבוצות קטנות של חיילים תורכים, לבושי־עור כשטנים, (מדים בלגים?) ועליהם ציוד כבד.

סוסינו (שלושה) חלושים, עייפים, לדברי העגלון שלנו חזרו בלילה מִמַרַאש. אנו נוסעים באדמות בזלת, היער שרוף. אין כל אפשרות להסתכלות בוטנית כשאתה נוסע ב’יאלייה', וביחוד כשצלעותיך נתאחו חזרה שלא כהלכה.

בסביבות קֵלֵר, כפר שם אומרים לנו שהחולירע קוצרת באנשים, אנו מוצאים הודים שנשבו בקוט־אל־עמארה והמועסקים בהנחת פסי רכבת ויתר עבודות מסילת הברזל.

אנו מגיעים לקלר ב־9.45 ויוצאים אותה ב־10.15. העליה בהר מתחילה מיד לאחר הכפר, הדרך יוצרת פתולים יפים. על ההרים מעט גפנים ואלונים, שיחי קטלב, עָר וכו'. לא ראיתי מחטניים. רוח מערבית חזקה מקלה עלינו ואין אנו סובלים ביותר מהחום, למרות שהעליה בהר נעשית בין 11 ו־12.30 עד שעה אחת.

בסביבות קלר נפסקת הבזלת ואנו נכנסים לאדמת משקעים.90 אילו שכבות? מפלסים? לא אדע.

בשעה 1 גמרנו בהעפלתנו. עכשיו מתחילה הירידה. ואיני יודע עדיין איזו מן השתים מסוכנת יותר. בעלותנו היו הבהמות עייפות ולעתים תכופות זזה העגלה אחורה אל גדות התהום בצורה המרעידה אותך. בירידה נחפז העגלון כמטורף, הסוסים מועדים ונכשלים, אין בלמים לעגלה, המושכות והרתמה הנן במצב עלוב, ואתה שואל את עצמך כיצד קורה הדבר שמספר התאונות כה מועט.

ככלות שעה, זאת אומרת, בשעה שתיים, אנו לרגלי חסן־בֵּיילי, ליד אמת המים. שוטר מונע בעדנו מלעבור בטרם נתייצב לפני הרופא הסניטארי.

בחסן־ביילי רבה התנועה הצבאית. בעליה לאַמַאנוּס91 לא פגשנו איש, אף לא נפש חיה. בירידה רבה יותר התנועה. תחילה פגשנו שיירת עגלות טעונות חפצים צבאיים שונים. עגלות אחרות המובילות בתדירות חביות של בנזין אל איסלאחיה.

פגשנו גם קבוצה קטנה של חיילים גרמנים חונים ליד המים. אהל נאה להם, מיטות עם כילות; מצוידים כהלכה.

הכפר, ללא חשיבות כשהוא לעצמו, מוקף גנים. לצערי איני יכול לתהות על קנקנם מקרוב, אבל מן המרחק איני מבחין שם בשום דבר מיוחד.

אנו שוהים בחסן־ביילי עד 3.15 אחה"צ. מן העבר השני של הגשר, רואים עוד מספר נוסף של אהלים וחיילים. ישנם שם לודאי כמה אלפים.

לאחר שעה של נסיעה, אנו מתחילים לראות מחטניים, דוגמאות נאות של שיחי הדס־מצוי בשפע. עצי זית־בר, ואפשר גם מֵילה. אולם יש להודות, שאין לראות דבר בנסעך ב’יאלייה' ושום הנאה אינה כרוכה במסע זה. בקרבת שעה 4 אני כבר לגמרי במצב של התקשות הפרקים.

אנו פוגשים שיירה מעורבת: שורים ותואים הסוחבים חפצי צבא, וחיילים תורכים וגרמנים דוחפים אותם. הללו, צעירים מאד ברובם, תשושים, כותונותיהם מלוכלכות, פתוחות, החזה ערום, ההליכה מתוך עייפות.

לבסוף, ב־6.30, אנו במעמוּרה. ראשית דאגתי להיוודע על מהלך הרכבות. מזלנו רע, אין רכבת היום לפני 5.50 לפנה"צ.

כרגיל מצויה רכבת בין תשע ועשר אחה"צ. מגיעים לגיולק לפני עלות השחר וממשיכים בתנומה ברכבת עד הבוקר. בשעה שמונה יש לך “Personnenwagen (auto)” המוביל אותך ב־7–8 שעות לבוזאנטי. רכבת כזו היתה כאן אתמול. ותהא כזו כאן מחר, אולם היום ‘מפיש’! אני פונה אל ה’מנזל',92 המיור הגרמני נעדר, ממלאי־מקומו עסוקים באמבטאות שלהם ולא יאחרו לשוב.

אני רואה את הלויטננט התורני בחזרו ממרחצו. הוא חביב, אדיב, ומציע לי ללון בחדר קצינים שבצריף. אני מסכים בעונג, אף על פי שהוא אומר לי כי החדרים חמים.

לצריף בו מדובר שלושה חדרים בעלי שתי מיטות ושני שולחנות כל אחד. החלונות מסורגים בתייל. לצד פנים קרש, ומן החוץ יש לו ציפוי של קני סוף.

לאחר שהתרחצת, לבשת פיז’מה ונשתרעת על מיטתך, אתה עומד על מידת עייפותך והתקשות אבריך. בקושי אני מחזיק מעמד עד לארוחת הערב. סעודונת גדולה: גבינה, דבש, לפתן של אגסים. תה חם. מעט יין. ב־10 אני במיטה וישן כמעט ללא הפסקה עד 4 בבוקר.


מעמורה93 – טרסוס, יום שלישי, 18 יולי 1916.

הייתי מעדיף להשיג רכבת אתמול בערב. אבל יש להודות, כי לילה זה של נופש טוב, לא היה למותר. זו היתה אדיבות הראויה לשבח מצדו של הלויטננט שספק לי חדר ללילה.

בבוקר מכוסים השמים לחלוטין, פסגת ההרים סמויה בגלל הערפל. מובטח לנו יום חם.

ואני, אשר רצוני היה כה עז להגיע לגיולק בשעות הבוקר ולשהות על הטאורוס בשעות החמות של היום! נהיה בגיולק רק בצהרים, ואם ברצוננו להימנע מטרסוס ומהרוח החמה והלחה, יהיה עלינו להשתמש במכונית משא עוד היום על מנת לישון בקילומטר ה־32 על הטאורוס.

אין צורך לומר, שגם כאן נוכח סכנת החולירע, עומד לרשותם של הגרמנים והאוסטרים דוד המכין להם מים רתוּחים. אבל אין פותחים את הברז של הדוד אלא בשעה 7 בבוקר. ברם, אנו נצא כנראה ב־5.50, ללא איחור, למרות שרכבת שהיה עלינו להצטלב עמה כאן טרם הגיעה. רכבת זו מגיעה ב־6.3. אנו יוצאים ב־6.5.

יש לציין, כי רכבותינו מעלות סרחון של גאז גפריתי, הגורם לי, אגב, סיפוק רב, כיוון שיש בו הוכחה שחיטוי הרכבות הוא דבר קיים.

ב־6 בבוקר כבר חם. מזיעים עם התנועה הקטנה ביותר.

משני עברי הדרך, שדות נרחבים שרופים, מספר רב של שיח אברהם מצוי,94 חלבלוב (Euphorbia tinctoria?) בביצות.

אחרי עוֹסְמַאנִיֵה אנו נכנסים למישור הרחב והפורה, המעובד מעט מדי. בוויסייה מעט כותנה, בלתי עשירה. השדות נגועים לחלוטין ביַנְבוט השדה ולעתים קרובות גם בדורת ארם צובא.

ב־8 אנו מגיעים לג’יהאן. מוכרים בתחנה אבטיחים קטנים שקליפתם מנומרת, טובים מאד. אוֹקליפטוסים בתחנה, עצים צעירים, בני שנה או שנתיים.

ב־9.30 אנו נכנסים לתחנה חדשה של אדנה. תחנה מפוארת ומסודרת יפה. אולם כאן עלינו להחליף את הרכבת, וזוהי מעשיה ארוכה ומייגעת, בעיקר בגלל החום והלחות.

מוכרים כבר כאן ענבים. מרחוק נראות לנו הארובות העבות של אדנה. רק אחת מעלה עשן.

בסביבות התחנה Eucalyptus globulus, Eu. resinifera, 95Catalpa, Washingtonia robusta.

אנו נוסעים בשעה עשר. לפני שאנו מגיעים לתחנה הבאה, קֵהיָה־אוֹגוּ, אנו עוברים על פני מכונית מסוג דרזינה (drésine) (דומה כאילו שיטת פורד?).

הכותנה עלובה. היא כבר פורחת, וגובהה כמעט 25 סנטימטר. עצי בוטנים יפים. דומה הדבר, כי שורר כאן המנהג לזרוע בצוותא כותנה ושומשומין: זהו האמצעי הבדוק ביותר שלא לזכות בשום יבול הראוי לשמו.

לאחר הפסקות ארוכות אנו מגיעים, קרוב לצהרים, לגיולק־בוגאז. הרכבת נעצרת במרחק של למעלה מקילומטר מהתחנה. שעה שהרכבת שלנו מתמרנת, עוברת על פנינו רכבת ובה שפירא הצעיר מזכרון שהכיר אותי, והבחור המסכן צורח בכל כוחו, וקורא שוב ושוב בשמי. כיון והיו ברכבת שלו גרמנים ואוסטרים, אני משער שהוא משרת בתורת מתורגמן.

בגיולק־בוגאז, חור מלוכלך, אין אנו מוצאים דבר. מכוניות ומכוניות משא בכמויות רבות, אולם הללו שייכות לחטיבות שיועדו למקום רחוק מאד מכאן ולשם הן יוצאות לעבודה. המפקדה נמצאת בטרסוס, במרחק 5 קילומטר בלבד. ברם למי יש אומץ כדי לרוץ שמה בחום הזה ובאבק הזה? בינתיים אין עגלות, יש תקוה שתימצאנה כשתגענה עם נוסעים לרכבות.

בצהרים עמדה להגיע רכבת הדואר, אשר היתה מובילה אותנו לטרסוס. ואולם השעה היא כבר 1.30 ועדיין לא בא דבר. בינתיים לא באה אל פינו טיפת מים גם אחת במשך כל היום. ואילו שותים כאן מים הנראים לפחות כחשודים בעיני ואין אנו מעיזים לנגוע בהם, כמובן.

ב־1.45 מופיעה עגלה. שני פגרי ברווזים96 אבל “מעלש”. קפיטן תורכי שחזר מבגדד וממוסול ואנוכי, יושבים בעגלה ונוסעים העירה. אני נוכח, ששכחתי ליקח עמי את ואסיקת הבריאות־הטובה שלי, שהשגתי בגיולק. אולם הקפיטן שלי מרגיע אותי: אין ספק, שלעגלון יש אחת מיותרת בכיסו. ואמנם היא על שמו של איזה קפטן, Va bene, כך הנני, למקרה זה קפיטן. בתחנת ההסגר אין דורשים מאתנו דרך אגב כל תעודות; הצדעה צבאית נוקשה.

אני סר ל’קומנדטורה‘. מקבל את פני עלם צעיר אדיב מאד האומר לי שעלי להימצא מחר רבע שעה לפני 7 בבוקר בפתח ה’קומנדטורה’, כדי לעלות למכונית. הוא ממליץ על מלון ‘קונטיננטל’ ואומר לי שלא לשלם עבור העגלה יותר מ־10 גר. “Alles übrige schlagen sie mit der Faust”.97

אני פונה ל’קונטיננטל'. משלם עבור העגלה 12 גר. אני שוכר עגלה שניה ושולח אותה לגיולק להביא את חיים ואת החפצים. אני מזמין שתי כוסות של ‘שרבת’ פרסי, שתי כוסות מים, מנה כפולה של ענבים, קפה תורכי גדול, כל זה לאחר רחיצה קלה ומרעננת.

שעה שאני יושב בקפה, מגיע חיים. הוא ראה מכונית עוברת על פניו, עצר בה, ותמורת 2 בישלקים הגיע לכאן בשעה 3. הוא מספר לי, שבמכונית אתה מיטלטל יותר מדי. אולם הפור הוטל. אגב, הלילה ננוח היטב. תהיינה לנו ארוחת ערב טובה וארוחת צהרים טובה. דבר זה יהא לנו לעזר לעמוד בטלטולי המכונית. בעצם, הללו אינם נמשכים יותר מ־7–8 שעות, ואילו ב’יאלייה' כמעט בזמן כפול.

במלון רב הקהל, בעיקר סורים. אני מגלה את שוקייר, הבן, לפנים מתורגמן בקונסוליה האמריקאית, ודומני, שלפני כן גם בקונסוליה האנגלית.

מסתבר, כי אלה הם אנשים הרחוקים אלה מאלה מהם בברוסה והאחרים באנגורה. אני מוסר לשוקייר מכתב ותצלום עבור חנקין. אנו יוצאים בשעה 5 לסייר בעיר ובגני הסביבה. אנו עולים על הגבעה שעליה נמצא ה’קיוסק קפה', מראה נוף מרהיב.

בגנים אני מבחין בדוגמאות נאות של אֵלָה גון ארץ־ישראלית, עצי מַיִש דרומי נהדרים שקורת גזעם מ־5 עד 7 מטרים גובהם וקוטרם 40 סנטימטר בגובה של מטר מן הקרקע. ינבוט השדה, צלף קוצני לרב. עצי לימון, רימונים, אִיזְדָרָכוֹת, עצי תאנה פורים מאד, פִיטוֹלַקָה מעושרת.

האדמה כאן רעה דרך כלל, אדמות חמירות כחושות.

בשוק אין גווּן: אבטיחים בכמויות גדולות עורם מנומר קליפתם דקה בשרם מתוק, זרעוניהם שחורים וקטנים. זנים רבים במיני הענבים, טעמם תפל במדה ידועה. סולטנייה אחת למראה אולם עם חרצנים נדירים.

עגבניות נאות, יפות באשר לצבען, לא באשר לצורה. גומבו גדולים, אפילו גסים, חצילים קטנים מחוסרי צורה. מספר שזיפים, וזה כמעט הכל.

לאחר ארוחת הערב אנו מטיילים ברחובות. הימים ימי רמדאן ומשתעשעים במידה מסוימת. תוף, חליל ורקודים. מוסיקה צבאית, אבל כל זה חסר התלהבות, חיים. מיור בק ומזכירו סועדים במלון ‘קונטיננטל’.


טרסוס – בוזאנטי, יום רביעי, 19 יולי 1916.

אמש היה מזג האויר חמים ובעיקר לח. בשעה 10 בערב עוד גרמה התנועה הקלה ביותר להזעה. אני שוכב כשהחלונות והדלתות פתוחים. עם בוקר, ב־3.30, כשאני מתעורר, קריר במקצת ושמיכה דקה אינה מיותרת. השמים מכוסים מאד, כמעט כשמים בסתיו, אצלנו.

כתוצאה מפלישת הסורים, כעשרים איש, כולל בהם אנשי השירות, מוצאים אנשים ישנים בכל המסדרונות, וכמעט על כל שולחנות המלון.

ב־6.30 אנו יוצאים את המלון ופונים בכיוון תחנת המאסף. את פני מקבל אותו מזכיר צעיר שקבלני אתמול. קבלת־הפנים מצטננת מהתלהבותה בו ברגע שעל שאלתו אם אני “Reichsdeutscher”, אני משיב: “Nein, Ottomane”. עכשיו מטעינים קרון דואר של K..K,2. אנו נתפוס בו מקום עד גיולק. בינתיים אני צועד לכאן ולכאן, הלוך ושוב.

בגני העיר רואים צפצפות נאות, אגבות רבות, ברובן עם תפרחות, דומה הדבר, שזוהי מעין מגפה באגבות.

עצי הסקה הנם ללא ספק נדירים. בכל פינה לשים גללי בקר ואתה רואה ‘עוגות’ מתיבשות ליד הקירות על מנת לשמש לאחר מכן חומר הסקה. חבל! ציינתי כאן גם כמה עצי חרוב יפים. מסתבר שיש כאן גן עירוני וכפי שאומרים מצטיין ביופיו. חבל שלא ידעתי זאת אתמול. דומני שפינה ממנו הבחינה עיני הבוקר, ראיתי ז’קרנדה בפריחתה.

אנו יוצאים אך ב־7.15. מיור בק עולה גם הוא עד גיולק. הנסיעה אורכת קרוב למחצית השעה. משך כברת־ארץ זו לפחות, לא היו הטלטולים כה קשים כפי שתוארו.

בגיולק תנועה רבתי של מכוניות משא. דומה, שהמזל מאיר לנו שוב את פניו. היום השירות נתון ביד.K.K

  1. מטעינים כמויות עצומות ומאחר ואנו אזרחים אומרים ללעוג לנו, אבל ה־Bescheinigung98 של האוברלויטננט וורובל, עושה את הרושם הדרוש. סגן־קצין נוטל על עצמו למצא לנו מכונית. נמצאה אחת, ואולם היא עמוסה בשקי קמח אותם תפרק בתחנה הראשונה. אנו עולים במכונית זו, מניחים את חפצינו ואני שואל מתי נגיע לבוזאנטי. מחר, משיבים לי. אני מזנק ממקומי. מסתבר שמכוניות שרות המאסף בתחנות הביניים עושות דרך זו בשני ימים. שוהים בלילה בטְשַמַלַן במחצית הדרך. חוזרים ויוצאים בשלוש לפנות בוקר, למחרתו. היה סיפק בידינו לקפוץ אל תוך קרונית הדואר שעלינו בה בטרסוס, ואנו ממשיכים עמה.

אני מסתדר עם הנהג כדי להשאר לידו במושב הקדמי. בינתיים המכונית מתמלאת והולכת באנשים ובמזוודות, ואת חיים הושיבו רע מאד, המסכן.

הכביש נמצא במצב איום, ואין פלא. 4 טורים של 20 מכוניות משא חורשות תלמים בדרך בוזאנטי–טרסוס הלוך ושוב, דהיינו 80 מכוניות נמצאות תמיד על הכביש, מבלי להביא בחשבון את הקרונות והעגלות הרבות, רבות מאד, הרתומות לסוסים, פרדות שוורים ותאויים. כתוצאה מזה, 80 הקילומטרים האלה של הכביש מפילים ממש אימה, ויש ואתה נוסע בתוך אבק מסנור עינים ממש. הנסיעה קשה הואיל והגלגלים שוקעים תכופות ב־10 ס"מ של אבק.

הדרך צרה ופיתוליה פתאומיים ואין ספק כי זהו מאמץ כביר של הנהג כדי לעשות 80 ק"מ אלו משעה 7 בבוקר ועד שעה 3 אחרי הצהרים, מבלי להביא בחשבון את השעות הנדרשות להביא המכוניות במצב תקין. הנהגים עושים, איפוא, בשרות במשך 12 שעות, לפחות. ועל כל אלה, מתאוננים הם, שאין מזונם ניתן להם במידה מספקת. הם מקבלים מחצית ככר לחם ו־200 גרם של שימורי בשר (גולאש מבשר חזיר) ל־24 שעות כמו כן תה קר ללא סוכר ו־53 פניגים, Feldzulage99 אשר בהתחשב עם יוקר המצרכים, יכולים הם לקנות לעצמם אך דברים מעטים מאד.

מפליאני הדבר שחיילים גרמנים לא יאכלו לשבעה ואני שואל את עצמי אם אין הנהגים מנפחים לי את הענין על מנת לעורר בי רחמים ולסחוט ממני דמי־שתיה ביד רחבה יותר.

על כל פנים, אי מתחיל בהזנתם, אני נותן להם בקבוק יין, צלי, גבינה ולחם. כמו כן 2 מרקים לאחד ורבע לי"ת לשני.

על הדרך תנועה רבתי. הדבר מתחיל עוד בגיולק ונמשך כל הזמן. בחַאם־אַלַן הקימו הגרמנים מחנה ממש נהדר, כמה בנינים גם כן בטוב טעם ובעלי רושם יפה.

מעברה של בוזאנטי עובדים בשקידה רבה בסלילת הדרך. אלפי אנשים מנוצלים בצורה בלתי יעילה. הנהגים מודיעים לי בגאווה, שעבודת הדרך נעשית 100“unter deutscher Kontrolle”אולם איני מוצא שהדרך נעשית בצורה משביעת רצון. מניחים שכבה של אבנים עבות חסרי צורה, ומעל לזו שכבה של 30–24 ס"מ חצץ טוב, אולם אין המכבש, בדרך גלגולו, כובש כהלכה, ומיד לאחר שהמכוניות הכבדות עוברות על הכביש חודרות אבני החצץ מבעד לשכבת האדמה, והנה לך שוב כביש שאינו טוב לנסיעה.

זה מקרוב הגיעו עשרים משאיות אשר מטענן היעיל יהיה, כפי הנראה, 6 טונות. כביש זה לא יעמוד בתנועה כזו ועקולי הדרך ופיתוליה יגרמו לתאונות רבות מדי.

תמוה הדבר עד כמה אין יודעים בגרמניה מה הם תנאי העבודה כאן. [פ.] הולצמן שלח זה מקרוב פלוגה מצוידת להפליא לעבודות גשרים ומנהרות. גרמנים אלה הביאו עמם מכוניות משא כבדות, לוקומובילים101 כבדים פי כמה; לצורך המאור החשמלי למשל: בכל מיטה, חייבים היו להתקין לה בצד מנורת חשמל. מחרטות לצירי קרונות שהקטנה שבהן משקלה 10 טונות. אנשים אלה לא שיערו, כי מבוזאנטי ואילך אין עוד מסילת רכבת. עכשיו יהיה עליהם לפרק את הכל, וזוהי עבודה, שלא היו מטילים אותה כעונש אפילו על כלב.

בהגיענו לבוזאנטי אני מבחין במודעה בה נאמר כי על כל אחד למסור מיד את מסמכיו למשטרה. אני פונה שמה, ראש המשטרה ישן עדיין שנתו. אני חוזר שמה כמה פעמים עד שסוף סוף אני ממלא את חובתי, כמוני גם חיים. אח"כ מוטלת עליך חובת בדיקה אצל הרופא. אנו מכתתים את רגלינו עד שלבסוף הוא מופיע וחותם על ניירותינו. אולם מדברים על הסגר (שני ימים) בטוזלה (תחנה, במרחק 35 ק"מ מקושטה) איש אינו יודע היכן זה. רשמית מצהיר הרופא, שאין לו כל ידיעה על כך. ואולם הוא מציע לנו שנסע במחלקה הראשונה הואיל ונגד מחלקה זו לא יתכן שתחול פקודת הסגר.

לאחר שעה 6 מוצבת הרכבת שלנו ואנו תופסים תא בקרון. קרון נאה, עם מסדרון וחדרי שימוש, אבל הנקיון איננו למופת. הקרון מואר באור חשמל, ולאורו של זה אני רושם את רשימותי.

אין אני אומר דבר על נופה של בוזאנטי. הוא נהדר, הוא משאיר רושם רב, מענין ואין אני אומר דבר משום שלבי נשבר בי בעברי באיזור כה מענין מבלי שאוכל לחקרו וללמדו.

שעה 7 אני ניגש למשרדי התחנה עבור הכרטיסים, אולם תחילה יש לרשום את שמותינו אצל השוטר שליד האשנב. הלה מוצא שהם לוקים בחסר, ניירותינו לא הוחתמו על ידי המפקח המלכותי. אני הולך אל זה האחרון. הוא נותן אשרה על רשיוני, אבל מתעקש לגבי חיים אשר אינו רשאי לנסוע ברכבת צבאית. בסופו של דבר הכל מסתדר.

שני הנהגים באים ללחוץ את ידינו לפני הנסיעה. חברים שלהם עמדו לנסוע היום אבל לא הגיעו. מסתבר, שהשרות במשאיות משפיע בעיקר על הלב. הטור שלהם שהגיע לכאן ב־25 לפברואר, מונה כבר עשרים וחמישה מתים, או 102“Tropenfãhige”מתוך 72 האנשים, וכולם מתו, או נפסלו כנכים, כתוצאה ממחלת לב.

כשעמדתי לקבל האשרה על ניירותי הרשיתי לעצמי להתפתות ע"י הנהר, הזורם כאן ליד בוזאנטי ושלחרפתי לא ידוע לי שמו. מכוסה אבק כפי שהייתי מהרתי לטבול בשרי במים, אבל הללו היו קרים כקרח ומכיוון שלהסתבן ביסודיות נמשך הדבר שעה ארוכה, אחזה בי כנראה, צינה קלה: הנה אני חש מתחת לעורי רטט קל.

ארוחה טעימה בתאנו, בין 6 ל־7 בערב. מחר בצהרים נאכל היטב בקוניה.

במקום שנצא בשעה 8 בדיוק, אנו יוצאים רק ב־9, התחלה טובה. אני מבקש להציע את מיטתי ב־9, ומיד שוכב בתוכה. א-2.jpg

א-3.jpg
א-4.jpg
א-5.jpg

בוזאנטי – קוניה, יום חמישי, 20 יולי 1916.

ישנתי הלילה שינה טובה מאד. הרגשתי שאין אנו מתקדמים ביותר, אבל הופתעתי לראות ב־5.30 בבוקר שהגענו רק לאולון־קישלה, זאת אומרת, 43 ק"מ בלבד מבוזאנטי. מה קרה? רכבת בתקלה לפנינו. כנראה שצפויה לנו זחילה קשה.

פגשתי לויטננט גרמני החוזר מסביבות בגדד. הוא מספר עד כמה הנהלת המשק הצבאי פועלת רע וכי כל הרעה מזאת באה; לולא שרותי האפסנאות הגרועים והלקויים והמחסור בדרכים ובתעבורה, כי אז לא היו ארזרום וטרביזונד בידי הרוסים.

לבסוף, קרוב ל־7 בבוקר, מתחילה הרכבת לנסוע. עלינו לטפס בעליה קשה, שעליה מתייגע הקטר מדחיפה.

אנו בערבה, אדמות חרסידיות בוואדי מלוחות פחות או יותר. צמחי־בר אופייניים: עַדְעָד, אַכִלֵיאָה, בּוּצִין גדול בפריחה, חלבלוב (רבים נתקפו על ידי Uromycés). כמה שדות נדירים של חיטה שרופה הנקצרת עכשיו.

ב־7.50 אנו בטשאַיִיִ־הַני ושוב יוצאים אותה רק ב־8.25.

ביציאה מטשאַיִיִ־הַנִי אני רושם: הָגָה בכמויות ניכרות, שַבָּר לבן, עולש,103 רתם??, גִפסָנית, פְרֵגַה בפריחה, שדות שעורה עלובים.

אנו עוברים על פני כפר אחד: אף לא עץ אחד, גם לא שיח, כל זכר לירק.

לבסוף, לאחר שעה 9, אנו מגיעים לאֵרגְלי. כאן רואים כבר ירק, ירק רב אפילו; אדמות מושקות. הרכבת נעצרת למחצית השעה ואנו מנצלים החנייה לסעוד לבנו במסעדת התחנה: דיר פתוח מעץ שם אנו מקבלים שתי מנות יוגורט, שלושה תה, מנה משמשים, כל זה ב־81/2 גרשים. אנו נותנים רבע לי"ת ומקבלים עודף. זהו רווח נקי.

בצהרים אנו בסידְרוֹבָה. משתלות רחבות ידים של עצי פרי ונוי. המשתלות מטופלות יפה. אני רואה: מילה, צפצפה, דלב, דוביניה, (הנראה כעץ המקובל ביותר על הנהלת הרכבות).

בשתים עשרה וחצי אנו בקרמאן. חנייה ארוכה, אנו קונים שם יוגורט. אני מופתע לראות כאן מכונת דישה ולוקומוביל אמריקאיים (Geyser Co Pa.).

מִקַרַמָאן ואילך דומה, שהשימוש במכונות חקלאיות מקובל יותר. אנו פוגשים במאלמת, מקצרות רבות, אולם הן מופעלות בצורה מגוחכת. האחת, למשל, רתומה לשני זוגות שורים, אשר שלושה גברים נוהגים בהם, מכוונים במלמד ומעודדים אותם בקולם. מקצרה אחרת נגררת ע"י זוג שורים ביצול, כשסוס קשור לקצה היצול ונער רכוב עליו.

תנומת צהרים קלה ושעמום בגלל איטיות המסע. מגיעים לקוניה ב־5.30. מדרך זו כולה התקבל אצלי רושם שחלק גדול מדי של אדמות מזרע אלה לא עובד השנה, והיבול במדה ידועה רע. פחדי רב שאנטוליה, האסם של תורכיה, ריק השנה ממש כחורן וכבבקעה, אסמי ארץ־ישראל וסוריה.

כמעט שאין רואים גידולי קיץ. מעט חומצה כחושה ותירס עלוב.

בקוניה מחכה לנו אכזבה גדולה. לאחר שחכינו חצי שעה לתשובה סופית מפי מנהל התחנה על השעה המדויקת של יציאת הרכבת, אנו למדים, שלא יותר ממחצית השעה לפנינו: הרכבת תצא ב־6.20. הקץ לאשליית אמבטיה חמה וסעודה אצל גברת סולייה.

אנו אצים אליה בחפזון ואת פנינו מקבלת צרפתיה קטנה, אנו מזרזים את השירות וזוכים בחביתה מצוינת, קציצה טובה ובקבוק יין ‘גראב’, צונן, שהנו מצויין. המחיר: 92 גרשים, ואנו משאירים את היתרה של הלירה התורכית לשירות.

הלויטננט פרוינדליפ נמצא עמנו. הוא האיש שהוטל עליו להרכיב את גדודי הגולשים.104

אנו חוזרים לקרון שלנו ב־6.20 וזזים לאמיתו של דבר ב…שבע.

עוד הבוקר הבחנתי במסיקים ובנהגי קטרים גרמנים. בקוניה אנו פוגשים הערב שניים, המתלוננים, כי ה־ 105“Aufmarsch”אורך כאן ארבעה חדשים ולא נסתיים עדיין. בגרמניה הוא מוגבל לשלושה חדשים. כאן דורשים מהם יותר מדי שירות לחודש. בין בוזאנטי וקוניה הם עושים עד חמשת אלפים קילומטרים לחודש, ועד ששת אלפים קילומטר בין קוניה ואסקישהיר.

חטיבה זו הביאה עמה כעשרים מסגרים־מכונאים, אבל החברה לא הציעה להם כי אם ששה מרק ליום וכולם העדיפו לחזור לגרמניה.

הטיפול במכונות אינו טוב. הנהגים בשובם מצביעים על הליקוי שבמכונה. תחת לבצע את התיקון, שולחים למחרת את המכונה עם נהג אחר.

גם הם מתאוננים על הזנה בלתי מספקת וגם אותם פוסלים כנכים בגלל הפרעות לב. מצב רוחם ירוד וכולם כנהגי מכוניות המשא, משוכנעים, כי לא יזכו לחזור.

לויטננט פרוינדליפ, בחור מסוייג מאד, מספר לנו במקצת על נסיונו עם הגולשים. לדעתו מתרגלים התורכים די טוב לתרגיל זה, ואולם אין זה הישג רב להתקדם על מגלשים, לצורך סוג זה של משמרות אתה זקוק לאנשים בעלי יכולת התמצאות, בעלי כושר ראייה, היודעים למסור בדייקנות מה שראו עיניהם. ובחורים, בעלי השכלה וחינוך הרצוי לכך, חסרים לנו, בעיקר בין התורכים.

קיימת, גם כן, בעיית מנת המזון. הגולשים חייבים לקבל מנת מזון עשירה מאד, מזונות מרוכזים, סוכר, שוקולד וכו'. ואכן, כל זאת נמצא כהוראה בכתב אולם אינם מקבלים דבר ובמהרה מתיגעים ותש כחם.

פרוינדליפ קם ללכת ומסתלק בתשע. בעשר אנו שוכבים. בשעה זו אנו יוצאים מסֵוַאי־איני.


יום ששי, 21 יולי 1916.

אני מקיץ ב־4.30, אנו מתקרבים לטשאיי. למרות ה־“Bummelliese”106 של הרכבת אין האיחור רב מדי.

אנו מגיעים לאפים־קרה־היסאר בשעה 7. כאן עלינו להישאר לא יותר מהזמן הדרוש להחלפת הקטר, דהיינו מחצית השעה. למעשה אנו נשארים עד 10.30.

בבית הנתיבות אנו רואים רכבת שלמה של “Eisenbahntruppen” שפניה מועדות לטרסוס. הוחלט לזרז את עבודת המסילה. אכן, הגיעה השעה.

אנו מגיעים לאסקישהיר קרוב לשעה 6 בערב. הרכבת שלנו תחזור ותצא ב־8.30, לפנינו כשעתיים וחצי. אנו פונים העירה על מנת לחפש מקום לסעודת ערב. מודיעים לנו, כי לגברת טדיה לא נשאר כיום אלא משהו מעין דיר עבור המנגנון של הרכבת, (ניתן לנו להיווכח אח"כ, כי אין הדבר אמת לאמיתה) וכי רק ה־Soldatenheim107 יוכל להשביע את רצוננו.

הלויטננט פרוינדליפ מציע לנו לבוא שמה בעקבותיו. בעצם, אני שמח לראות במו עיני כיצד הדבר מאורגן שם. עלי לומר מיד, כי טוב הדבר. ‘בית החייל’ נוסד ומנוהל ע“י Pfarrer108 וע”י “Schwester”. ריח מה של קדושה עולה מכאן. אולם פה אתה מוצא חדר נוחיות בו אתה יכול להתרחץ, אולם קטן לבעלי הדרגות ומטען של “Kriegslekture”.109 הקירות מקושטים באילוסטרציות רבות.

לכל זה דמיון רב ל־ 110“Kneipe”גרמני, וכל גרמני הנכנס לכאן מרגיש את עצמו מיד “at home”.

משרק התרחצנו אנו מזמינים בירה (בומונטי) מיד לאחר רחיצת פנים חפוזה ודייסת תפוחי־אדמה, מרק ולפתן אגסים, כל זה מסתכם ב־16 גרשים לאיש. באמת שאין זה ביוקר.

פרוינדליפ שואל אותי, מדוע אצלנו אין יודעים להקים משהו דומה עבור חיילינו. מדוע? אחרי הארוחה אנו מסיירים קצת בעיר וחוזרים לרכבת.

הקרון שלנו שוב אינו יכול להמשיך בנסיעה. עלינו לעבור לקרון אחר. נדרשנו להראות את תעודותינו כשהגענו, הם נדרשים שוב ביציאה. זו נעשית למעשה ב־8.20.

לקרון החדש שלנו חסרה הנוחיות שהיתה בקרון הקודם. וראשית דבר, האור החשמלי אינו פועל.

אנו שוכבים ב־10, בחשיכה. ב־2.30 מעירים אותנו לצורך בקורת המשטרה. עודנו ביִלֵדְגִ’יק. האיחור מתחיל, כבר למעלה משעה של אחור!


שבת, 22 יולי 1916.

ב־4.30 אני מתעורר. הלילה היה רע. הכאבים בצד גברו מבמשך כל הדרך.

אנו מתקרבים לאַקְהִיסַאר, עמק מרהיב. מורגש שאנו שרויים באקלים שונה לחלוטין מן האקלים שלנו. אני מתחיל להרגיש את עצמי בטוב, כתמיד במזג אויר נוח, קריר.

אגם סבנג’ה מרהיב את עיני לאחר שהייתי עד ראייה לתהלוכתו של בלבן.

ב־9.30 (תחת 7.52) אנו מגיעים לאיסמידט. הרכבת שלנו מסיעה אנשי צבא ערבים רבים.

ב־10.15 אנו יוצאים את איסמידט ומגיעים לתחנת הרכבת של חיידאר פחה בשעה 3 בדיוק. האניה מסיעתנו ב־3.15 וב־4 אני במלון ‘פרה פאלאס’ (חדר מס' 95).

אני מבהיל את עצמי כשהנני מסתכל ורואה בבואתי בתוך הראי. כה מזוהם אני. אמבטיה, תה וכו'.

אולם, עוד בטרם אעשה זאת, טלפנתי למר אברהם111 אשר אינו מופתע כל עיקר מבואי. מברק חיכה לי אצלו.

שלחתי מברק לרחמי ביי.

עוד לפני שאהיה מוכן לקבלת אורחים, מודיעים לי שחיים כהן וגברת אחת רוצים לראותני. זוהי רוניה,112 אשר היתה במקרה במלון ‘רובין’ ונודע לה על בואו של כהן ושלי.

התראיתי עם הגברת אברהם במשך כמה רגעים ונכנסתי לבית השגרירות אשר שם מקבלני מיד מר הופמן פיליפ בנוכחותו של שְמַבוֹנְיָאן. הוא עמד לצאת ואולם אף על פי כן אנו משוחחים קמעה. ב’שער העליון' אין יודעים כנראה, את מצב הענינים אצלנו לאמיתו. מדברים על יבול אגדתי בסוריה, יבול כמותו לא ראתה עין מזה חמשים שנה. אכן, אמת היה הדבר לפני החמסין של ימי ה־13 ו־18 במאי. אולם מאז?! אנו קובעים פגישה עם מר פיל. ליום שני, בשעה 11 לפני הצהרים.

ארוחת ערב אני סועד במלון, אוכל רע למדי, שללא כל ספק אינו שווה את 40 הגרשים שבהם מחייבים אותי. יוקר החיים כאן הוא עצום. המלון מפרסם במודעות בכל מקום כי, בגלל יוקר החיים המאמיר והולך, העלו המחירים: ארוחת בוקר מ־10 ל־15 גר‘, ארוחת צהריים ל־35 גר’ וארוחת ערב ל־40 גר'.

קרוב לשעה 9 סרה משפחת אברהם לקחתני עמם, ואנו הולכים ל־“Petits Champs”, מקום השעשועים היחיד של הביזאנטינים של ימינו. חיי המותרות הבלתי מרוסנים עודם קיימים, השמלות הן לפי אופנת cloche, רב מדי המשי. ה־’demi־monde' הוא מסוג עוד גרוע מזה של ימים כתיקונם.

אשתקד היו מלבושי הנשים בקושטה צנועות ואיש לא שהה במקום קייט. השנה, התלבושות שגעוניות וכל אחד נמצא בכפר.


 

פרק שני: 23 יולי – 17 אוגוסט 1916

(קונסטנטינופול) קושטה, יום ראשון, 23 יולי 1916.

חג הקונסטיטוציה. היום לפני 8 שנים הייתי גם⁻כן בקושטה ולקחתי חלק בשמחות הפומביות. מה רבו השנויים מאז! מבחינה חיצונית אני מופתע לנוכח הנקיון של הרחובות, החשמלית, אור החשמל והטלפונים מבחינת השנויים הפנימיים, לא יהא זה בתבונה להרחיב את הדיבור בונשא וזוהי תעודת עניות.

בהתאם להודעתו של מר פיליפ, אני הולך לאחר שעה 10 לבית השגרירות לראות את מר הק, אולם הוא איננו שם.

חיים מופיע עם בחור צעיר, גבירצמן מתל⁻אביב, העושה כאן לצורך שרותו הצבאי ואנו הולכים לקניות: כובעי קש, סבון וכו'. המחירים למעלה ראש. אחר הצהרים מבלים אצל בלומברג. ה“קַזַרֵטוֹ⁻חַאן”113 עושה עלי רושם עגום עד מאד. כשאני מהרהר בשרתי המסכנה, שהסכימה להיות כאן במשך שנה שלמה, קצרה בינתי מהבין. לא ארשה שימשיכו לחיות בסביבה כזו. הבלומברגים הם אנשים טובי⁻לב ומסכנים האוהבים את שרתי ועל זאת לא אוכל להוכיחם יתר על המדה.

בין שש ושמונה אנו ב“פְטי⁻שַאן”.114 זוהי שעת הפגישות. ראשית ניגש אלי סוּרֵיָה ביי. הוא נחמד בענוותנותו. מפיו אני למד, שרחמי שוכב בבית⁻החולים חולה בדיזנטריה, שר החקלאות נמצא בקארלסבאד, לריפוי. אנו קובעים פגישה למחרת בשעה 2 בביה“ס האזרחי הוטרינאי. אח”כ ניגש נייגו.115 מראהו גורם לי צער. הזדקן האיש. הוא מספר לי על תקלותיו עם אשתו, על ריבו עם מיטראני. ילדיו על צדו.

האברהמים116 חוזרים העירה ואנו סועדים בצוותא. לאחר הסעודה מטיילים ב“פטי⁻שאן” ואני נפגש עם רחמי. פניו נפלו רזים. אנו קובעים פגישה למחר בשעה 5 אצל טוקטליאן.


קושטה, יום שני, 24 יולי 1916.

ב⁻1.30 אחר חצות חזרתי למלון. עדיין איני יכול להרדם, אני נשאר על הגזוזטרה עד 4.30 ואזי זורק אני את עצמי על המיטה. קרוב לשבע הקצתי. שניתי את תכנית נסיעתי. לא אוכל לנסוע בנוחיות דרך רומניה. אני מסתכן בהסבת אי⁻נעימויות לעצמי, או לפחות חשדות, אם אסע לגרמניה ולשוויצריה דרך רומניה. מוטב, איפוא, לבקש רשות לילך לשווייץ דרך גרמניה, באמצעות הרכבת הבלקנית. הכל אומרים לי שאקבל את האשרה מהקונסוליה הגרמנית בקושי רב, רב מאד. הבה וננסה. בשעה עשר אני בשגרירות.117 קבלת פנים נאה מאד של מר הק המספק לי ידיעות בקשר לנסיעה. הוא תמים דעים עמי בקשר לנסיעתי לאמריקה: אני מסתכן בחסימת דרכי חזרה. השגרירות תוכל להודיע מכאן לצירות השוויצרית על ההזמנה שנתקבלה, ובמקרה הצורך ייעשו שם הצעדים הדרושים להקל עלי את נסיעתי.

שיחה ארוכה עם מר פיליפ. שיחות עם קפטן ויליאמס, מר מונטגומרי וכו'. “Just a chat”.118

אחר הצהרים אני ממהר לאיסטנבול לפגישתי עם סורייה. אין זה ענין קל להגיע לביה"ס הוטרינארי. בנין עתיק ומכוער, בקרבת ‘סולטן אחמד’.119

סורייה ועלי ריזה מחכים לי. שני אנשים צעירים, רציניים, החולמים לעשות משהו, ואולם, מבלי שיהיו האמצעים לכך בידם. חומרים במידה זעומה ומוצגים בצורה רעה. אין מכשירי עבודה. זה מקרוב הוזמנו בגרמניה וחלק מהם הגיע כבר. אבל על ידי איזה להטוט? מצהירים, שהמכשירים שייכים ל⁻Militar Mission והם נשלחים לך מגרמניה. אכן, יש שם אך למען הצבא וכמובן עוד בתנאי שאלה יהיו גרמנים.

סורייה מובילני למיניסטריון ומציגני לפני נסיב ביי, מנהל החקלאות, נעים שיחה, בעל צורה נאה ולפני תופיק ביי, מנהל מחלקת המים והיערות, טיפוס מן האסכולה הישנה. שני האדונים האלה כל אחד לפי דרכו, מאירים לי פנים מאד.

משם מלווני סורייה באדיבותו אל ג’מל ביי, ב“יוּלְג’ו קַלַמִי”. זהו קרבן של ממש מצדו שהוא עושה למעני, כיוון שאין זה לפי כבודו של אדם בעל סמכות ועמדה כשלו להתקבל בצורה שבה מקבלים אותנו. לבסוף אנו נכנסים אצל ג’מל ביי, המייעץ לי לפנות למשטרה ביי אוגלו (גַלַטֵה סֵרָיֶיי), משם למחלקת הדרכונים ולבסוף לחזור אליו. סורייה סבור, שדברים אלה כמוהם כהבטחה שלא יעשו לי קשיים. אינשאללה!

אני מזדרז להגיע לפגישתי עם רחמי ביי אצל טוּקַטְלִיאַן. אני מגיע באיחור מה, אבל רחמי עדיין איננו שם. לבסוף הוא בא. הוא נתעכב בגלל הזריקה. מזריקים לו כבר עד 12 סנטיגראם כלורהיד. של אֵמֵטִין ליום.

אני נפרד מרחמי בשעה 6 ועובר לקחת את רוניה ואת כהן במלון “פרה”, על מנת שנלך כולנו לאברמוביץ שם יזריק לנו הד“ר כָֹּלֵב זריקות נגד החולירע. ד”ר כלב, עקב הבטחתי כי כבר קבלנו זריקות כאלה, מבטיח למסור לי תעודות בלי זריקה נוספת.

ארוחת ערב אצל יאני, הפונדק התנוון למאד לא אכלתי היטב ואף⁻על⁻פי⁻כן הוצאתי 38 גרשים.


קושטה, יום שלישי, 25 יולי 1916.

לאחר שעה 9 אנו יורדים בחברת רוניה לבדוק את ביתה של שרה. מפתחות דלת הכניסה בידינו, אבל כל החדרים נעולים ואנו נזקקים לעזרתו של מסגר הפורץ את הדלתות.

אנו מוצאים את הבית שרוי באי סדר והגברת בלומברג באדיבותה, נוטלת על עצמה להביא שם סדר.

אנו סרים אל קַרַקַשי. שם מכינים לי תמורת 25 גרשים 9 תצלומי⁻דקה לדרכוני ולאשרה ואני מתחיל בפעולות

בגלטה סראיי נוהגים בי נאה. הג’נדרם, שעליו מוטל למסור לי את ה“תחקיקת ורקה”, מנומס בתכלית הנימוס.

מכאן אני יוצא בשעה 1 וסר לאכול צהרים אצל רוניה בדירתה המוארת והמאווררת כדבעי.

אני חוזר אחר כך לשלבי ההשתדלויות לדרכון. ריצה ראשונה אל בית המכס. כאן מתעקש איסחק אפנדי (ex־nostris) מתמהמה להענות בענין הדרכון. אין לו בולים, תהיינה לו הוצאות קטנות כדי ללכת במיוחד למשרד “החוב הצבורי”. בסופו של דבר אנו מוצאים לשון משותפת. אחזור לאחר 3/4 שעה. אני חוזר, מוצא את הדרכון מוכן ומזומן, משלם לו את 110.5 הגר‘, בתוספת 25 גר’. הוא שבע רצון. גם אני. אני רץ אל הגשר, יורד בסירה לסירקדג’י, בדהירה אל ג’מל ב’יולג’ו קלמי' ומגיע שמה ב⁻4.30 ואילו המודיר יושב במשרדו רק בין 2–4. יהיה עלי לשוב שנית מחר רק אחה"צ. דבר זה אינו משרה עלי מצב רוח טוב. לא קל להשיג דרכון במהירות בימי ראמדן. עובר בדרך לאמין בי אל משרדם של האברהם’ים, משוחח שם כמה רגעים עם מוריץ וחוזר למלון עיף ויגע. מקלחת טובה, מנוחה, מתלבשים ובזחיחות דעת לקראת ארוחת הערב ולהינות ממחצית בקבוק ‘בֶרְנקַסטלֵר’ שבענוותנות רבה, מחייבים אותך תמורתו, ב’פרה‘120 ב⁻25 גר’!

לאחר ארוחת הערב טיול ברגל עד למרומי טרים ומתישב, אחר כך פונה ל“פטי⁻שאן”. מזל ביש, נטפל אלי הד"ר פיינשטין, בחור צעיר מרחובות, רופא⁻מקשר במשלחת הגרמנית, ‘חמור’121 ממין גדול.

רק כבשעה 11 אני מתקרב לשולחנו של מוריץ. הוא נמצא בחברת רייזנר, ה’קאך לעפעל'122 של העיר ומי שהוא בשם דומיאני, מיור גרמני. A.D. העוסק בעתונות. הלה מקובל מאד בחוגים היהודיים כאן, לאחר שגילה אהדה רבה לגביהם. מוזר!


קושטה, יום רביעי, 26 יולי 1916.

בטיילי לפני שעה 10 ברחוב “פרה” אני נתקל בישראל אוירבך, שלפי דבריו סר לראותני. אנו משוחחים על המצב הכללי והולכים בצוותא אל הקונסוליה הגרמנית בענין האשרה לדרכון שלי. אני פונה כפי שייעצו לי מכמה צדדים, לקונסול פבריציוּס. הוא מצהיר באזני כי: 1. איני יכול לנסוע לגרמניה ומשם לשוויץ, אבל אוכל לעשות את ההיפך מזה, ללכת תחילה לשוויץ, דרך אוסטריה, ואחר כך לקבל היתר כניסה לגרמניה. אני משיב לו, כי הוגד לי בבטחון שלא יתכן כדבר הזה ועלי לעבור דרך מינכן. שוב אין זה כך, אומר הוא לי. 2. מדוע לא הבאתי עמי כמה מלי המלצה מהקונסול בחיפה? על כך אני משיב, שראיתי את הד"ר לויטרד בדמשק שעה לפני צאתי לדרך, ובאותו זמן לא היתה לי עוד תכנית קבועה לנסוע לגרמניה ויתר⁻על כן, בתור עותומני לא יכלתי להעלות בדעתי, כי עלי להצטייד בהיתר מלויטרד. אני הצטיידתי בכל התעודות הדרושות עבור השלטונות העותומניים.

לא, אין הוא יכול להרשות לי לנסוע לגרמניה אלא אם כן יקבל תחילה הודעה טלגרפית מלויטרד. אני מתחיל לקבל “cin roten kopf”123 ואומר לו, כי אני מופתע מכך שנתין עותומני, הנמצא בסדר לגבי השלטונות, שקבל מהם היתר יציאה מארצו, רואה את יציאתו תלויה בדו"ח של איזה קונסול קטן מערי השדה. אני מסתמך על המיניסטריון לחקלאות.

פבריציוס רוצה לדעת מה יש בדעתי לעשות בגרמניה ועם מי ארצה להיפגש שם מחקרים מדעיים, אתראה עם שווינפורט, ורבורג, אֵנְגְלֵר וכו'.

לבסוף הוא מפנה אותי אל הקונסוליה האוסטרית, בהבטיחו לי שמשוויץ לגרמניה אעבור בלא קושי אבל לא כן מגרמניה לשווייץ.

ישראל אוירבך סבור, שהם מתחילים להתל בי ויהיו משלחים אותי הלוך ושוב, מקונסול גרמניה לקונסול אוסטריה, וחזור. עוד לא אמרתי נואש. אני פונה אל הקונסוליה האוסטרית. ניתנים לי שני “Fragebogen”124 למלא. במטרת הנסיעה אני רושם

“Wissenschaftliche Inreressen, hauptsächlich Heuschrekenvrtilgung”125

אם יכול אני להביא אשור והמלצה – כן, המיניסטריון. מקבלים מידי שתי תמונות ואת חתימתי ומבקשים ממני להביא את ההמלצות של המיניסטריון. יש להודות שהארגון כאן טוב. אם מישהו, שכוונותיו זדוניות, רוצה היה להתחמק, סופו שישאיר נוצותיו לכל אורך הדרך. בקונסוליה הגרמנית שמורים שמי, שם משפחתי, תארי, מספר בקונסוליה וכו'. בקונסוליה האוסטרית שמורים אפילו תצלומים וחתימה. התמוה בדבר הוא, כי כל הקשיים האלה נגרמים לא רק לגבי זרים וכדי למנוע מעשי ריגול בלבד. הפרופסורים הגרמנים של האוניברסיטה המקומית נתקלו בקשיים כדי לקבל היתר לבלות את חופשתם בגרמניה, ובאשר לנשותיהם, היה צורך שהרופא, הד"ר זלוציסטי, ימציא להן מחלות, על מנת שתינתן להן רשות לשוב לגרממניה.

סעדנו ארוחת צהרים אצל בלומברג. אני ממש נכלם בפני אדיבות האנשים הללו, ובפני העמל וההוצאות שכפתה על עצמה עקרת הבית.

בשעה 2 אני ממהר ל’מודירייה' על מנת להחתים את ה“תֵחקִיקאת וורֶקאסי” שלי. אבל קודם לכן, אני מטלפן לסורייה ביי ושואל אותו אל מי עלי לפנות למען ההמלצות. ניסיב ביי הוא שיחתום עליהן. סורייה ביי אומר לי, כי ד"ר ביוכר משתוקק מאד לראותני. אנו קובעים פגישה למחרת בשעה 11 לפני הצהרים.

חותמים לי על המסמך שלי, אולם אינם ממהרים להענות ולהתיר לי לנסוע ב“רכבת הבלקן”.126 סע במקובלת. אני עומד על דעתי ומפציר, לבסוף על שאלתי: הבגלל היותי עותומני, איני רשאי לנסוע ב“רכבת הבלקן”. נותנים לי ההרשאה.

אני הולך אל המינסטריון. ניסיב אדיב מאד וחותם על המסמך הנידון אולם הדרכון שלי לא יוחזר לי ב’מודירייה' כי אם מחר אחרי הצהרים. סיכויי לנסוע ברכבת היוצאת בשבת, נראם לי מפוקפקים מאד.

שעות הערב ב“פטי⁻שאן”. יפהפיות סועדות שם את ארוחת הערב ועוד על יין שמפּניה Corodon bl. Mum, “במטותא מכם”.127

ד"ר זלוציסקטי רוצה, בכל מחיר, להיוודע אלי. הוסכם עם רוניה, שלכשתשוב מחר מן הכפר לעיר תפגיש אותנו. אולם זלוציסטי הנו כאן הערב, ומוריץ ופיינשטיין באים להודיעני על דבר תשוקתו להפגש עמי. שוחחנו יחדיו יותר משעה. זלוציסטי הוא “Kluger yidil” המיטיב להבחין במצב הכללי.


קושטה, יום חמישי, 27 יולי 1916.

אם אני התקדמתי צעד קדימה בענין הדרכון, הנה לא כך הדבר לגבי חיים כהן. המשטרה מסרבת להעניק לו ואסיקה בטרם תגיע תשובה טלגרפית מחיפה, שתכיל פרטים נוספים אודותיו.

בשעה 10 לערך אני הולך אל הקונסוליה האוסטרית להגיש לאישורם את תעודת ניסיב ביי. אני מהלך, כיצאנית, הלך ושוב שעה תמימה. הדבר לא רק מרגיז, אלא אף מסוכן באופן ישיר.

אני מתקבל לבסוף אצל הקונסול המואיל להכריז עצמו כשבע רצון מתעודה זו. על כל זה אני פונה שוב לקונסוליה הגרמנית ומנסה להראות את התעודה מן המיניסטריון לפבריציוס.

לשוא! הוא אינו מזכה את התעודה אפילו במבט עין. אם רוצה אני בהחלט לעבור דרך גרמניה, הוא יבריק ללויטרד כדי לשאול אם לדעתו, יש להעניק לי את האשרה. ועלי לעמוד בזאת כי קורה תכופות שלצרכי הגיוס שמצד איטליה, התחבורה דרך טירול חסומה בפני האזרחים. במקרה זה יהיה עלי לעבור דרך מינכן שם לא אורשה להכנס בלא אשרה גרמנית.

אני מפקיד לירה תורכית, משמח הדבר שמסכימים לקבל את המטבע העותמנית והמברק אל לויטרד נשלח. ההמתנות השונות הללו וההרצות השהו אותי משעה 10 עד 12 וחצי, החמצתי איפוא את פגישתי עם ביוכר. לאמיתו של דבר, אני כמעט שמח על כך. גרמני זה זקוק לי יותר משאני זקוק לו. יפסע, איפוא, גם הוא פסיעותן של יצאניות, בתורו הוא. כך ידע משהו מן התענוג שאני נהנה ממנו.

קרוב לשעה 3 אנו ב’יולג’ו קומיסַרלַאג’י' ובשעה 3.30 אני מקבל את הדרכון וה’ואסיקה‘. ובכן, תם הכל. לא נותר לי כל אם לרוץ אל מפקד העיר. אני אצלו ב⁻3.45. מקבלים פני שני צעירים דוברי גרמנית. הם אומרים לנו – נמצאים כאן גרמנים הרוצים גם הם לנסוע ברכבת הבלקן – כי רק מחר, לאחר שעה 2, יחלקו את ‘תעודות הנוסעים’128 לאחר שכל אנשי הצבא יצוידו בשלהם. באשר לי, מכיוון שאני נוסע לשווייץ, עלי לקבל מה’דחלייה’ של מיניסטריון הפנים תעודה מסוג זה שקבלתי ממיניסטריון החקלאות. והשעה היא 4 וכל המיניסטריונים נעולים.

אני קופץ בעגלה וממהר אל ניסיב ביי, לאושרי עודנו שם. הוא מוסר לי פתק לפואד ביי ב’קלָם מַחְסוּס' אשר ב’דַחֵלֳייה'. אני אץ שמה, ולאחר שאני ממתין חצי שעה מופיע פואד ביי, שנמצא בישיבה עם השר, ומשוחח עמי. נבצר ממנו להבין מה רוצים ממני, לאחר שניירותי בסדר, והוא שולח אותי אל אסעד ביי, ‘מוֹאַוון129 באִימַנַט עַמאָמֶה’ שהיא מחלקת הבטחון הצבורי. שם עולה בי חמתי עד כי הסומק מציף פני בשל ההלוך ושוב בם מחייבים עותומני הצריך ללכת לגרמניה, בשעה שכל השערים נשארים פתוחים לרווחה בפני הגרמנים הבאים אלינו. מנסים להרגיעני, בודקים את תעודותי, מטלפנים למשרדים רבים, אומרים לי לחכות עד שיחזור המודיר, ובשעה 6.30 מופיע המודיר על מנת לומר לי, שיש צורך שניסיב ביי ישלח “תזכרה” ל“דחלייה” אשר תמסור אותה למחלקת הבטחון הצבורי המבטיחה לי להעניק את המסמך המבוקש.

כוחותי אפסו. בעצם, משעה 10 בבוקר ועד קרוב לשעה 7 לא היתה לי אף שעה קלה של מנוחה: אתה מתרוצץ ממשרד למשרד ורגליך בוססות בכל אחד מהם.

והפגישה שלי עם סורייה ביי בשעה 6 ב’פטי⁻שאן'. אני עייף מכדי ליהנות מתענוג של חברה. מלוכלך מדי על מנת לבא בציבור.

לאשרי אני נתקל במנהרה בסורייה, הוא רואה במצב בו אני נתון ומציע לי לדחות את ארוחתנו ליום אחר. אכן, נאה הדבר מאד מצדו. כמו כן הוא מציע את שרותו להודיע לניסיב ביי שאהיה זקוק לו בשבת שאם לא כן לא יבוא למיניסטריון ואח"כ יחול חג הבייראם. התמונה ברורה לי למדי. אהיה מאושר, אם אוכל לצאת לדרך ביום השבת הבא, 5 לאוגוסט. אני סועד לבדי ב’פטי⁻שאן' ומבלה את הערב בחברת זלוציסטי, דומיאני וישראל אוירבך.

קושטא,יום ששי, 28 יולי.

מכיוון ששוב אין לי לקחת בחשבון את הרכבת של מחר, ומכיוון שעלי ליתן מנוחה לרגלי השמאלית, המאיימת ליצור מים בברך, אני הולך בטל במלון. בשעה 10.30 סר אלי ד“ר באואר, זואולוג המתעסק בזואולוגיה של הסטורונוטוס במיניסטריון. הוא בא בשמו של הד”ר ביוכר. הלה יוצא מחר לגרמניה ורוצה, בכל מחיר, לראותני, ניסו כמה פעמים להתקשר עמי טלפונית, אבל ללא תוצאות. מכיוון שהוא עומד על כך שנתראה, הוא שולח לשאול את פי אם אוכל לקבל פניו אחרי שעה 5. בודאי. אנו משוחחים עם הד“ר באואר. הלה עסק לפנים בעיקר בבעיות ימיות. כעת עומד הוא לקבל מידי הממשלה העותומנית שליחות: לאכלס את האגמים המלוחים של אנטוליה בדגים. אולם לשליחות זו אך מעט סיכויים לתוצאות מעשיות. הוא היה רוצה במשהו ששכרו בצדו ושישאיר רושם בולט. ד”ר באואר הוא בחור חוור חסר דם ודמיון גם כן. הוא מעורר בי רחמים. אני מנסה לחלצו מן המיצר. למה לא יטול לידיו את הסדרת ההוראות והתקנות בקשר לדייג הספוגים סביב לכרמל? רק הדייגים היוונים הרוויחו מכך לפני המלחמה. הבה נסדיר הוראות החוק. לא יורשו להיכנס שמה אלא דייגים עותומנים; לא ישלימו שם עם תפעול אלא במכשירים מודרנים, וכו' וכו'. באואר מוכה הלם! הוא ישלח אלי את ביוכר; אם אני מרשה לו ישוב גם הוא. כפתור ופרח!

בקונסוליה הגרמנית אין תשובה בינתיים מלויטרד. אחר הצהרים אני סר לשגרירות ומשוחח עם פיט, שמבניאן ומונטגומרי.

בשעה 5 מופיע ביוכר, ובעקבותיו במרחק כמה דקות באואר. ביוכר הוא טיפוס שונה לחלוטין. עודנו צעיר באופן יחסי, ערני, הטפוס המובהק של “Draufgänger und Aufschneider”.130 הוא לקח בקבלנות את השמדת הארבה. זוהי ספקולציה אשר בה ירויח כסף ותהילה מסוימת. הוא פותר את הבעיות בקלות דעת ובחן הגורמים לך הנאה. הכל ברור, מוחלט ונחרץ, לעולם לא יטיל ספק בכוחות עצמו, בן תמותה מאושר. הוא ידידו של ורבורג. הוא נחרד לשמוע את תכניתי בענין המעבדה הניידת על מנת להזריק את ה־“Coccobacillus acridiorum”. הוא מתקצף בשומעו, כי פבריציוס דוחה אותי בלך ושוב; הוא יתערב בדבר, אין לנחמו על כי החמיץ את ההזדמנות לנסוע עמי עד ברלין.

אני מגיש תה, אני משוחח. לאחר 2 שעות נפרדים מעלי האדונים הללו בהבעת תודה עמוקה על אדיבותי, על דרכי הגלויה להמציא ידיעות וכו' וכו'. אכן, השתעשעתי מאד! זו הפעם הראשונה לאחר ימים רבים ביוכר שכמותך, האם נתראה בברלין? אין ספק, האמצעים להשתעשע שם, כל כך הרבה כפי שהשתעשענו עמו, הנם נדירים לודאי בשעה זו בברלין.

את הערב ביליתי כמדי יום ביומו ב’פטי⁻שאן'. זלוציסטי מודיעני כי קבע פגישה למחר בערב עם ליכטהיים המשתוקק להכירני. כבוד שכזה! איזו ענוותנות מצדו של השגריר שלנו in partibus.131 הדבר מחניף לי מאד. “Ifeel big”.132

מבשרים לי, שבגרמניה הנהיגו את ה“Kleider Karte”. אם לא אסע ביום שלישי אאלץ להכין לעצמי בגדים כאן. ישנו סיכון שבגרמניה לא אוכל להשיגם. קיים שם גם פנקס עבור הלבנים.


קושטה, שבת, 29 יולי 1916.

רגלי השמאלית, ובעיקר פרקי הברך, גורמים לי סבל מה, אני מנצל, איפוא, ההזדמנות ומאחר לקום, מרחץ חם הכל בעצלתיים.

לפני שאני הולך לקונסוליה, אני סר לכמה חנויות ומודד נעליים. זוג נעליים, שבזמנים רגילים עלה 4 מג’ידיות לכל היותר, עולה היום 260 גר'. בהזמנה ומשהו טוב, עולה בין 3 ו⁻4 לי"ת. זה משמח. בקונסוליה אין עדיין תשובה. קרוב לצהרים סרה רוניה לראותני.

לאחר הארוחה אני אץ אל מיניסטריון החקלאות. ניסיב ביי נמצא שם. הוא מכתיב לי ‘אדריכל’133 שהוא מאשר ועל סמך אלה ישלחו ‘תזכרה’ ל’דחלייה'.134א אולם תזכרה זו חייבת להיות חתומה ע"י ממלא מקום השר אשר נמצא עכשיו בישיבה ואי אפשר להיכנס אליו. כיוון ששעת הנעילה עברה, אני נאלץ לדחות את כל הדבר למחר, במקרה ולא יחול בייראם. כיוון שהכל תלוי בירח. אם ייראה הלילה – מחר יהא בייראם. אם לא ייראה – אזי יהא זה מחרתיים.

אחרי ארוחת הערב (ב’פטי⁻שאן' שם נהניתי מאד להסתכל בשובבים היוונים הקטנים, בני 17–19, כשהם מבריגים מונוקלים ב’עינם' על מנת לחקות את טרזנותם של הקצינים הגרמנים המתמלאים קצף), זלוציסטי, ליכטהיים ורעיתו באים.

ליכטהיים מוכיח אותי על האדישות בה נהגתי במשך 5 השנים האחרונות לגבי התנועה הציונית ומודיעני כי ברין הפיץ כתב⁻חוזר, בו הוא תוקף בחריפות את רופין, את הפוליטיקה הפועלית וכו'. כי על כך, התקיימה בברלין אסיפה בה כל הארץ⁻ישראלים (ברין אוירבך, טריידל וכו') השתתפו. יעקובסון והאחרים השיבו נמרצות.

בתשובה לתוכחה, שאני מוכיח את הסתדרותנו על שנשענה בכל כבדה על הגרמנים, עד כדי היותנו להם לעבדים, מצהירים ליכטהיים וזלוציסטי פה אחד, שלולא זאת היינו נכחדים, ומאידך תמיד הצהירו בבהירות כי התנועה היהודית הנה תנועה לאומית.

אנו נפרדים בשעה 2 אחרי חצות, כידידים טובים למדי. ליכטהיים מעיר, במידה מסוימת בצדק, שבגלל שגיאות גסות של כמה אנשים העומדים בראש התנועה, אין זה צודק להינתק מן התנועה כולה והוא מבטיחני, כי אילו הסכמתי שלא “להצליף”135 באדונים הללו מברלין אמצא שם אזניים קשובות.


קושטה, יום ראשון, 30 יולי 1916.

אני מאחר לישון בבוקר. בשעה 10 מופיע ליכטהיים ואנו משוחחים עד 15 דקות לפני שעה 1. הוא מודה, והכל הגיעו לידי הכרה, כי אין לנו “Kraftmensch”136 בארץ⁻ישראל באישיותם של רופין, טהון וכו'. הוא מספר לי על הרפתקאותיו עם ואנגנהיים, שהיה נוח לבריות למרות שהיה חולה ועצבני בעוד והשגריר הנוכחי וולף מטרניק, הנו ‘מאניאק’ זקן ללא נשוא. כל התמיכה הציונית בשגרירות מוגשת ע"י וובר, המשמש כיום מתורגמן ראשון. מכיוון שניתן לי להכיר את וובר לפני כשבע⁻שמונה שנים, קשה לי להחליט ולראות בו מאור גדול, אף לא עמוד משען סולידי, על כך מודה ליכטהיים שהצדק עמי.

הוא מספר לי איזו מידה של דיפלומטיה היה צריך להפעיל על מנת להוציא מהממשלה הגרמנית את החוזר שחולק בין הקונסולים, הקובע את נקודת השקפתה של הממשלה הגרמנית המכירה בתועלת שתצמח לארץ מעליה יהודית, וכי היא רואה זאת בעין יפה.137

האסכולה של הרצל רשאית לזקוף לזכותה הצלחה רבתי. ברם אם חוזר כזה יכול היה להועיל במדת מה לפני ביטול חוק הקפיטולציות, הנה כיום הוא פשוט נטול ערך.

בשעה 1 אני במיניסטריון החקלאות. מחכה שעה ומקבל את ה’תזכרה' בשביל ה’דחלייה‘. שם אני מצליח לשלוח את המסמך עד ה’אמיט עמומיה’, במקום שהוא שוקע ונעצר. לא יתכן לעשות כל דבר לפני סוף בייראם, כלומר ביום חמישי.

בשעה 5 פוגש בי הד"ר באואר עמו אני משוחח עד שעה 7.

ד"ר ביוכר שהה בזמן האחרון בקמרון, והוא מכיר כמעט את כל המושבות שהיו לפנים גרמניות. אם יקבל משרה טובה בגרמניה גופה, לא יחדש את חוזהו המגיע לקצו באוקטובר.

‘גהיימראט’ סטל היה מושלה של גוינאה החדשה. זהו אדם בשנות העמידה, שאינו מוותר על נוחיותו והמשמש כיועץ למסחר ולחקלאות. אולם הוא כבר הצהיר שהמסחר יבלע אותו עד כדי כך, שהוא יניח לחקלאות לצאת מן הסבך בלי עצותיו.

באואר נד ליועצים המסכנים הללו, שהתורכים רואים אותם כמיותרים. קצין צעיר אמר שחכו שם ליועצים כי יופיעו, לבושים בהקפדה, בשעת הבוקר, במשרדיהם של כל אחד ואחד, על מנת להעלות שם את היוקרה ולמען יבלו את שעות אחרי הצהריים בקניית שטיחים בחברת רעיותיהם.


קושטה, יום שני, 31 יולי 1916.

בייראם. העיר מקושטת. נשים צעירות, יווניות ויהודיות, מוכרות את ה’הילַאל טשיטשקי'. הדבר נאה, אפילו נאה מאד. אולם למה אין רואים נשים תורכיות משתפות עצמן גם הן למפעל צדקה לאומי זה? אומרים לי, שהן התחילו בדבר אולם מהרו לזנוח לאחר שזה נראה shocking. אם כך מדוע הצעירות היהודיות והצעירות היווניות אינן שומרות על כבודן ואינן מסרבות למלא תפקיד שלגבי אחיותיהן התורכיות נראה כפוגע ומעליב.

בקונסוליה הגרמנית אין עדיין תשובה. פבריציוס אומר לי, כי עוד אין בידו תשובה והוא תמה על כך. ביוכר שוחח עמו על אודותי. הוא מצטער, שעליו לעכבני, אבל דקדוקי נוהל נשארים חובה והוא שואלני, לאן יוכל לטלפן אלי במשך היום, אם יקבל תשובה. אני עודני באורך רוח. אך עוד יום או שניים ואומר לו את אשר אני חושב על הדרך בה הוא נוהג כלפי.

הזמנתי חליפה אצל ‘מיר וקוטרו’. לא יאומן חליפה מעריג serge כחול, דומני אריג אוסטרי, 12 לי"ת! האריגים הכהים נדירים ועולים בלירה, או שתיים, יותר מהאריגים האפורים והבהירים. על כל פנים זה עצום.

פגשתי את חיים כהן והוא קודר. נראה הדבר, ששלחו את תצלומו לחיפה על מנת לחקור אם בדיעבד הנו נתין ספרדי. אמרו לו לחזור בעוד 20 יום. בחור מסכן.

ארוחת צהרים עם מונטגומרי ודַיְמִי אצל ניקולי. מונטגומרי הוא יליד Marash.

ב-1.jpg
ב-2.jpg
ב-3.jpg
ב-4.jpg
ב-5.jpg
ב-6.jpg
ב-7.jpg
ב-8.jpg

הזמנתי את הבלומברגים לבוא עמי לאכול גלידה ועוגות בין 5 ל⁻6 אצל טוקטליאן. שעה שאני ממתין להם, אני יכול להסתכל מחד גיסא בתוקפנות מוכרות הפרחים של הסהר האדום, ומאידך, בחוסר ההתלהבות של הקהל להתקשט בפרחים. אין ספק, שהקשיים בהשגת מטבע קטנה מסבכים את המצב, אנשים רבים מסרבים לקנות את הפרחים באמתלת אמת, או שקר, כי אין להם מעות. ראיתי אנשים ששלמו את תמורת הפרחים בכרטיס המנוי לנסיעה בחשמלית. אגב כרטיסי מנוי אלה משמשים גם כדמי שתייה במסעדה.

בילוי הערב ב’פתי⁻טאן' בחברת זלוציסטי, ליכטהיים ואשתו ודומיאני. זה האחרון חוזר מחר לגרמניה. ברנש מוזר, הוא האופטמן בצבא הגרמני, נלחם במשך שנה וחצי בחזיתות שונות, ודי היה לו בזה על מנת לרענן את הרגש הלאומני שלו (וכך ניתן לי לומר מלה עוקצנית:

“merkwurdig das diese gerade im Feuer sich abkühlt”.138

והוא ביקש וקבל את חופשתו והנה הוא כאן בבגדים אזרחיים, לומד כביכול את המזרח מזה 3 חדשים, נפגש אך ורק עם היהודים ומטפל בעיקר ב’ספרדים'139 ואינו פוגש לגמרי את חבריו למקצוע ואף את בני עמו, והוא כותב סקירות למען Studentische Monatsberichte.140

לרגע יכלו לחשוד בו, כי הינו “geschängtes Offiziier”141 אולם לא יתכן הדבר. בתור קצין גרמני קיבל כאן את דרכוניו ואת רשיונות הנסיעה שלו תוך שעות מספר בלבד. השגרירות סגרה בחותמת את המסמכים שלו, על מנת למנעם מהצנזורה וכך יוצא שלמעשה הוא נוסע כבלדר של השגרירות. אדם זה מדבר צרפתית רהוטה, התגורר שנים רבות בפריז, מודה, שלפני המלחמה התענינו בו מטעם השירות החשאי של הגרמנים ושעל כך “ענה בגסות”.142 חי שנים רבות באיים הבליאריים, בספרד, וכו'. ברנש מוזר!

ההפתעה הגדולה של הערב היו ההודים. לכבוד חג הבייראם קבלו כ⁻70 הודים, שבויי מלחמה בקוט⁻אל⁻עמארה, רשיון לטייל בחוצות קושטה. פרצופים גבריים, נעימים למראה, לבושים בגדי צבא בנוסח אנגלי מאד “bekömlich”.143 בקשתי את ליכטהיים שיעניין את הרב הראשי בגורלו של חיים המסכן.


קושטה, יום שלישי, 1 אוגוסט 1916.

אין דבר לפני לעשותו היום ומאידך איני יכול, כתוצאה ממצב רגלי, להרבות בריצות.

לפני הצהרים עברתי בקריאת החוברת של מקס רולוף Arabien und seine Bedeutung fur die Erstarkung des Osmanenreiches.144 המחבר מכיר את הנושא שלו, ולמרות שאינו משקיף על הענינים כי אם במבט גרמני גרידא, הוא משמיע דברים בוטים מאד מכוונים אל התורכים, ובעיקר אל ה“תורכים הצעירים”; דומה, שהללו מחוסרים לאמיתו של דבר כל חוש פוליטי. ברם כעת, כשכל המוחות טרודים במרד הערבי, אני מופתע שמרשים להפיץ חוברת זו. היא מוכיחה בכוח שכנוע רב מדי שתורכיה בלא ארצות ערב, עלולה ליפול לדרגת אחת מארצות השולטנים של צפון⁻אפריקה, מרוקו או אלג’יריה שבעבר.

חדשות המלחמה, המגיעות מן הצד האוסטרי, מעוררות דאגה. החזירים הרוסים הללו מתקדמים. הם כנראה הצליחו לחדור בטריז בין גבול רומניה ובוקובינה, באיימם על צבא אוסטריה בתנועת כיתור. בחוגי הקצינים הגרמנים הרגשת תדהמה בעיקר על כי מקרי בגידה נראים מרובים. מספרים זה לזה שגדוד סלאבי אוסטרי בשלמותו ערק וכי לוקח שבי ע"י דויזיה בווארית. כל הקצינים וחייל אחד על כל עשרה הוצאו להורג.

אנו שולחים חמשים אלף חיילים לעזרת האוסטרים. אֵנְוֵר פחה יצא לבודפשט היום ברכבת הבלקנית.

בליתי את הערב ב’פטי⁻שאן' עם הד"ר נויקירך ופיינשטיין. נויקירך מביא עמו את סלינג, Sanitäts major, אשר יודע על דבר גלוי חיטת הבר ומבקשני לספר לו פרטים. סלינג הוא תלמידו של זקס.

צ’רלס כהן מפתח⁻תקוה נמצא כאן בדרך חזרה מברלין. ג’יימס סימון שלח אותו לבריסל אל פיליפסון והלה שלחו לאמסטרדם משם בא בקשר עם משרדי היק"א.

הוא השיג מלווה של 300 אלף פרנק עבור הפרדסנים. אלה מים על טחנת אחיו, אפרים כ[הן].


קושטה, יום רביעי, 2 אוגוסט 1916.

עברתי הבוקר בפעם נוספת בקונסוליה הגרמנית. ברם לפני צאתי את המלון נעצרתי ע“י אלחלֵל שבא לראותני. בתור נתין צרפתי אינו יכול לעסוק בהוראה. זוהי סוניה היא נשואה, ואם מזה 14 חודש, העוסקת בביה”ס לנערות.

פבריציוס אומר לי כי עדיין אין לו תשובה, כי התייעץ עם Geheimrat merteus“” המחזיק בדעה כי אין מנוס מעבור לפי הנוהל בענין האשרה הניתנת רק לאחר הודעה מראש מאת לויטרד. פבריציוס מבטיחני לחזור ולהבריק ובאופן דחוף.

ליכטהיים סר לראותני. הוא שוחח עם הרב הראשי בענינו של חיים כהן, אבל קצרה ידו לעשות דבר, שכן הוא נתין זר ל[יכטהיים] שמע שטלעת ואנוור145 נסעו אתמול יחדיו לברלין.

אכלתי בצהרים במלון רובין שם פגשתי את ישראל אוירבך, ד"ר נויקירך וכו'.

כיוון שבימים אחרונים אלה איני עסוק ביותר, חזרתי למנהגי תנומות צהריים ארוכות, מקלחות וכו‘. סרתי אל ‘מיר וקוטרו’ למדידה ולקבלת החליפה. כתפיות רגילות, שבזמן רגיל שולם בעדן מ⁻20 עד 25 גר’, נמכרות היום ב⁻80 עד 95 גר'. ומה יעשו אנשים שמשכורתם החדשית קבועה על מנת לחיות, זאת איני יכול לדעת.

בליתי את הערב בחברת סורייה ועלי ריזה ב’פטי⁻שאן'. הפגישה נקבעה לאחר שעה 6 ושהינו יחדיו עד לאחרי שעה 11. שני בחורים צעירים אלה הנם מקסימים אמנם, אולם האם דלות הלשון הצרפתית שבפיהם או אולי דלות רוחנית? משך כל הערב לא הביעו רעיון כללי.

קבעתי פגישה עם סורייה למחר בשעה 10 ליד ה’אמיט עמומיה', מקום שם יש לו 2 ידידים אותם יבקש להתערב לטובתי.


קושטה, יום חמישי, 3 אוגוסט 1916.

בשעה 10 נפגשתי עם סורייה. אנו מנסים לגשת אל מידחת ביי, ידידו של סורייה במשרד הבטחון הצבורי; משיבים לנו, ששעות הקבלה שלו הן מ⁻11 עד 12. אכן, מתחילים לנקוט במנהגים של עבודת ממש במינסטריונים השונים. אנו פונים אל בית הספר הוטרינארי משם סורייה מטלפן אל מידחת. הלה משיב, כי עניני אינו בתחום שפוטו, אבל הוא ישתדל להתערב.

בשעה 11 אנו חוזרים אל משרדי הבטחון. סורייה פוגש את אחד מידידיו הטובים, ג’מל ביי, והוא מספר לו על תלאותי ונמצא שג’מל ביי הוא האיש היכול והרוצה לדחוף את עניני. הוא יטפל בי בלבביות, אולם אין לעשות דבר לפני יום ראשון הבא. הרכבת של שבת תסע איפוא גם⁻כן בלעדי…

אחרי הצהרים, תנומה, מדידה אצל החייט, קריאה וכו'. בשעה 7 בא ליכטהיים לקחתני לארוחת ערב הביתה שם יהיה גם זלוציסטי.

ביתו של ליכטהיים מרוהט נאה ואנו מבלים את הערב בנוסח בורגני ומסיימים אותו בלכתנו לאכול גלידה. ליכטהיים כתב אל הול אשר עמו נקבעה פגישה לשבת. הוא מציע לי ללוותו. אני דוחה את הרעיון לילך להציג את עצמי ישירות בפני הול. אילו רציתי לבוא עמו במגע, הייתי עושה זאת באמצעות ניסיב ביי, או ידיד אחר מן המניסטריון. אולם אני מציע לליכטהיים, לבוא עמו למיניסטריון, להמצא שם, על מנת שאם הול ירצה לראותני ויקרא לי אוכל לענות הנני.


קושטה, יום ששי, 4 אוגוסט 1916.

אחרתי קום בבוקר. ח. כהן סר לראותני. שוורץ ענה טלגרפית שהמשטרה לא ערכה שום חקירה אצל השלטונות בחיפה. ובכן, נותנים לו להמתין, איפוא, פשוטו כמשמעו. היום ינסה לסדר את נסיעתו בדרך הים. אישית דרך זו קוסמת לי יותר, כי יש בה יותר מן ההרפתקה ובודאי ימצא חן בעיני ידידינו המעריכים מעשי “good sports”.146

ערכתי ביקור אצל פבריציוס. הוא חזר והבריק “דחוף” ותשובה אין לו. צר לו לעכבני, אולם מקווה שיוכל לברכני לצאתי לדרך ביום שלישי. אינשאללה. בין הצהריים לשעה אחת אני מקבל פני הד“ר באואר שמביא אלי גם את הד”ר ברדמן, גרמני צעיר ששרת בגיניאה החדשה, חזר דרך ארה"ב ולקח כאן חלק במלחמה נגד הארבה בחבל סמירנה.

אני למד מפיהם שהד“ר ביוכר שבע רצון מה”הצלחה" שנחל השנה, שוב לא יעסוק כפי הנראה בשנה הבאה בעניני הארבה. הוא יביא עמו כמה גרמנים חדשים ויחפש “הצלחות” חדשות. הדברים הללו הולמים למדי את דעתי על האיש כפי שיצרתיה לי.

אחר הצהרים אני הולך עם רוניה לאַרְנַאוּט קִנִי לראות את משפחת ווליש. שם אני מוצא את ד"ר קרייאקו, כימאי, המייצג את ה⁻Kaliwerke והמבקש בכל מחיר לשכנעני ביעילתם של הזבלים החימיים בתורכיה.

מבלה את הערב ב⁻Taxim עם משפחת אברהם.


קושטה, שבת, 5 אוגוסט 1916.

בשעה 10 אני במיניסטריון החקלאות עם ליכטהיים. ליכטהיים סר אל הול, מדבר אודותי, הלה מבקש לראותני ואני נכנס. זהו אדם ששערותיו האפירו, בעל נסיון, בקי ומנוסה בעולם הפקידות והדיפלומטיה הביורוקרטית. הוא חקר ולמד בכל הרצינות הגרמנית את הבעיות הציוניות. אנו משוחחים על קופות מלווה וכו'. הול מביט בעין יפה על עבודת היהודים בארץ⁻ישרל ומבטיח, שלכשיראה ברורות במגמות המניסטריון יאמר בגלוי לב אם כן או לא רשאית ההתישבות החקלאות היהודית לסמוך על עזרה רשמית.

אחר הצהרים אני בהֵסְקֶנִי אצל משפחת אלחלל.

סוריה ביי, שראיתיו לפני הצהרים, טלפן לג’מל ביי וזה השיב שנעשה הדרוש בעניני ושהוא יטלפן אחרי הצהרים ויודיע את התוצאות. השדר הטלפוני שהובטח לא הגיע, of coyrse.

הערב אני נמצא עד שעה מאוחרת, לאחר 11 ב’פטי⁻שאן‘. זלוציסטי מגיע. הוא יוצא ממש מכליו: ז’בוטינסקי, במאמר שהופיע ב’טיימס’, מזמין את השלטונות הבריטיים להכריח את כל היהודים פליטי רוסיה, שהם בגיל נשיאת נשק, להקים גדודים יהודיים.147

זלוציסטי חושש כי הדבר יביא מחדש על המושבות הארץ⁻ישראליות סכנות גדולות אולם הם יזהירוהו באמצעות ה⁻ Botschaft! 148


יום ראשון, 6 אוגוסט 1916.

ברור לחלוטין אני אלמד בקושטה לההפך לנמנמן. אחרתי קום ויוצא ב⁻10.45 למשרדי הבטחון הציבורי במטרה לבקר שם את ג’מל ביי. לאחר שאני מחכה עד 11.30, מופיע ג’מל ביי, הוא מופתע לראותני שם מכיון שסוכם ליום שני, דבר שהוא כוזב, הוא אמר לי ברורות לבוא ביום ראשון. זה מבשר לי תוצאה רעה. הוא אומר לי לבוא שוב מחר.

בדרך שובי אני פוגש את מונטגומרי ומזמינו לסעוד עמי אצל ניקולי. במשך הארוחה בא גם הק. נדמה לי שיחסו הצטנן לגבי. מדוע?

אחר הצהרים עורכים לי ד"ר ווליש ומשפחת אברהם ביקור. אנו יוצאים לטיול ארוך ברגל עד מרומי שישלי. ארוחת ערב אצל רובין, ובלוי הערב ב’פטי⁻שאן'.


קושטה, יום שני, 7 אוגוסט 1916.

בשעה 10 אני אצל פבריציוס. מברקו הדחוף השני נשאר עדיין ללא תשובה. בסופו של דבר אני מתקצף ואומר לו עד כמה אנו מופתעים לראות שחרף קבלת הפנים המנומסת והאדיבה שאנו עורכים ל⁻“Deutsche bedeutende oder unbedeutende Gelehrte”149 בתורכיה עושים הם קשיים רבים כל כך ⁻“Reichsottomanischen Wissensehaftler”150

הוא מסביר לי, כי נהפוך הוא, רוצה לזרז בהחלט את נסיעתי ושחזר ואמר לממונה עליו, שיש צורך לתת לי את האשרה, אולם פקודותיו של הרייכס⁻קנצלר קובעות כי האשרה חייבת להנתן ע"י הקונסול המקומי, אין כל יכולת לוותר על כלל זה ואין יכולים ליצור יוצא מן הכלל.

אני חושד במעשה נבלה מצדו של לויטרד. הוא אינו רוצה להסתכן ב“לא”, הוא מעדיף שלא ליתן שום תשובה בהגידו לעצמו שאהרנסון או הקונסול הכללי יבינו כי צריך לוותר על אשרה זו.

לאחר שעה 11 אני אצל ג’מל ביי, כפי שנקבע אתמול. הוא מודיעני, כי התשובה נמסרה טלפונית לסורייה ביי. אני פונה לבית הספר הווטרינארי. סורייה יצא זה עכשיו.

אחר הצהרים אני מטלפן לסורייה ביי והוא מודיעני כי ג’מל ביי מסר לו כי נתנו תשובה חיובית ל’תזכרה' של מינסטריון החקלאות, וכי הענין נכנס לצנורות האדמיניסטרטיביים. אף על פי כן הבטיח ג’מל ביי לסורייה למסור לו אחה"צ טלפונית את מספר המסמך והדרך בה יש לילך על מנת לזרז את הפתרון.

כמובן ששום דבר לא שמענו בענין זה עד בוא הערב. ג’מל ביי אינו רציני או שיש משהו שאין אנו מבינים אותו. המתיחות הפוליטית גבוהה מאד.

קרוב לשעה 7 בא הד“ר באואר לראותני. המשלחת הצבאית הגרמנית פנתה לגרמניה, כדי לבקש שם מומחה וכלי דייג מודרניים על מנת להגדיל, אם אפשר, את יבול הדייג בים השייש, ולהקל ע”י כך על האספקה לצבא. לצורך זה הגיע לכאן, מגרמניה מנהל הדייג בכבודו ובעצמו. ללא ספק שהרצון להכיר אזורים אלה הביאהו לידי ההחלטה לבוא; כסיבה לנסיעתו הוא עצמו הוא מציין כמו⁻כן, כי רוב עוזריו נמצאים בחזית.

מחר יצאו עם המכשירים החדישים לנסות לדוג. הד"ר באואר יצטרף למשלחת כזואולוג שבילה 10 שנים באיטליה והמכיר היטב את דגת האזורים שלנו.

ד"ר באואר אומר לי שהוא דיבר כבר עם ניסיב ביי בענין תכנית הספוגים.

ליכטהיים מופיע וחוטף אותי כדי לסעוד ארוחת הערב בביתו. הוא קורא באזני את המאמר הטפשי של ‘הז’ורנל (או הגאזט) דה לוזאן’ (17.7.1916) על פטפוטיו של מורגנטאו ואת מאמרו של ז’בוטינסקי ב’טיימס'.

ירד גשם הלילה והסופה שככה, נקווה כי החום ירד.


קושטה, יום שלישי, 8 אוגוסט 1916.

עוד יום של התרגזות בשעה 10 אני בא למיניסטריון החקלאות על מנת לבקר בחברת סורייה. כפי שנקבע אתמול, את המוזיאון החקלאי. אנו פונים שמה. החמרים שנצטברו כאן רבים. יש מחסור באדם ובעיקר במקום.

סורייה מנסה להשיג את ג’מל ביי טלפונית; עונים לו כי איננו שם. אנו הולכים בעצמנו למשרדי הבטחון הצבורי, אותה תשובה עצמה.

אני מאוכזב. סורייה ביי המסכן מתעצב על כך, אין מה לעשות!

מנסה לראות את פיליפ אחר הצהרים ברם הוא עסוק.

ארוחת ערב ב’פטי⁻שאן'. זלוציסטי בא על מנת להודיעני כי הוא נוסע בשבת ברכבת הבלקנית. הכנותיו נעשו תוך רגעים מספר. הוא שואלני, אם העסקים שלי בארץ⁻ישראל לא ילכו לטמיון אם במקרה יבצר ממני לחזור שמה.

הבינותי. נראה שלזלוציסטי נודע ממקור בטוח, כי המתיחות בין רומניה ואוסטריה היא כזו שניתוק יחסים נראה לעין. הרכבות הבלקניות לא תוכלנה אולי להמשיך בנסיעה בקרוב, ואזי אאלץ להשאר בגרמניה.

הוא עצמו נראה כמי שדי לו בנסיונו כאן. היה מתאווה מאד שימנע ממנו שוב לבא הנה.

בחברת הד"ר נויקירך אני יושב בקולנוע עד קרוב לחצות.


קושטה, יום רביעי, 9 אוגוסט 1916.

בין 10 ל⁻11: קריאה טלפונית ראשונה לסורייה ביי. המסכן נבוך, אינו יודע מה לעשות; הוא יטלפן לג’מל ביי.

אני מטלפן לד"ר פבריציוס; אין תשובה מלויטרד; כשזו תגיע יטלפן אלי.

סורייה ביי יוצא מחר לאיסמיד, הוא מבטיחני, כי יעשה את כל אשר בידו לעשות שלא להשאירני תקוע.

מנצנץ איפוא רעיון במוחי לֵילֵך לראות את פואד ביי בקלם מחסוס'151 שבמניסטריון הפנים.

אני פוגש את ליכטהיים והוא מתלווה אלי כברת דרך.

אומרים כי רומניה הגיעה לידי הסכם עם רוסיה, אבל היא מחכה לאסיף יבוליה; היא תצטרף למחול בספטמבר. כי כוחות צבא של עמי ההסכמה נחתו בדרדנלים, שוב לא יותר מצד גליפולי, אלא בגדה האסיאתית, יפנים במספר רב. כי רומניה באה לידי הסכם עם אוסטריה, אלא שלמען רמות את הרוסים מרימה, זו האחרונה, קול אזעקה וכו' וכו'.

אני מתקבל ע"י פואד ביי. באדיבותו הוא מטלפן ל’בטחון הצבורי‘. הוא בא לידי הסכם שאחר הצהריים אלך אל איסעד ביי מה’קאלם עמומייה’.

לאמיתו של דבר, בדרך ערמה הצלחתי לראות את פואד ביי. הבוקר בקשתי טלפונית את ניסיב ביי שיתערב בדבר. הוא סרב בדרך דיפלומטית, בהגידו, כי מוטב היה שאראה בעצמי את פואד. באתי איפוא שמה והכרזתי על עצמי כבא בשמו של ניסיב ביי.

פגשתי את מוניה אברהם, שוחחתי עמו, סעדתי באיסטנבול וחזרתי ל’אמיט עמומייה' בשעה 1.20. לאחר 10 דקות של המתנה ניגש אלי אִסעַד ביי ואומר לי לחזור מחר בשעה 3 אחר הצהריים.

בשובי אני פוגש את זלוציסטי ואת נויקירך. אני עולה עמם לתה עם זלוציסטי.

בעברי על פני הגשר אני רואה את הצוללת 72. זו לי הפעם הראשונה שאני רואה צוללת.

מכיוון שיורד גשם, אני אוכל עם מוניה ב’פרה פאלאס'.

אחר הצהרים אנו הולכים ל’פטי⁻שאן'. אנו פוגשים שם את ליכטהיים וזלוציסטי בחברת הד"ר שטירמר, שליח הגאזטה של קלן, ושהשלטונות התורכיים מביטים עליו בעין רעה בגלל מאמריו העוקצניים. הוא ייאלץ לעזוב את הארץ.


קושטה, יום חמישי, 10 אוגוסט 1916.

היום חלו עלי עליות וירידות.

ב⁻9 לערך מודיעים לי, שמישהו מן המשטרה שואל עלי. אני מניח לו שיחכה כמחצית השעה, ולבסוף יורד אליו. זהו פקיד של המשטרה החשאית, השואלני מדוע טרם נסעתי מכאן. אני משיב, שהעכוב הוא בויזה של הקונסוליה. לבסוף הוא דורש לראות את ה’וואסיקה‘. מדוע? הוא משיב לי שאסור בשעה 7 בערב ל’גאלאטה סריי’ ואקבל את הוואסיקה.

אני מודה, כי הדבר עשה עלי רושם רע מאד. בעיקר משום שדיבר עמי על חיים כהן האומר לנסוע עמי. באמת, שטויות.

את הבוקר בליתי בבית השגרירות, שם חכיתי ארוכות עד שפיליף יופיע, ושוחחתי עמו באריכות על המאמרים של ה’גאזט דה לוזאן' וה’טיימס', ועל ההשפעה שיכולה להיות לחבורים הספרותיים של מורגנטאו וז’בוטינסקי על מוסדות היהודים בארץ⁻ישראל שכולן שוכנות על חוף הים.

אחר הצהרים אני ב’אמיט עמומייה‘. מוסרים לי את מספר המסמך שלי שעלי להביא אל – – – 152א של ה’דחלייה’153. אדם זה זריז מאד, והוא מסיים את כל הענין שלי תוך כמה דקות. המסמך צריך שישא עליו את חתימתו של המיניסטר (טלעת ביי). למזלי הרע הוא אינו במיניסטריון, השעה היא 5 אחר הצהרים. אין כל טעם לחכות לו, מחר הוא יום ששי, לכן יש לשוב בשבת בבוקר. זלוציסטי יסע איפוא בלעדי.

כשאני חוזר למלון מודיעים לי, שפבריצוס טלפן ומסר שאני יכול לבוא עד שעה 6 לקונסוליה לקבל את הויזה שלי. הבוקר הייתי סבור, ששוב לא אסע. הערב אני מקוה בבטחון גמור שאסע ביום שלישי 15 לחודש.


קושטה, יום ששי, 11 אוגוסט 1916.

הבוקר חלף בביקורים בקונסוליות הגרמנית והאוסטרית, במקום שם קבלתי ויזות לברלין, אחר הצהרים ויזה בולגרית. הגרמנים גובים ממך 721/2 גר. האוסטרים 40, הבולגרים 50.


קושטה, שבת, 12 אוגוסט 1916.

מקרה של טלפטיה שמן הראוי להביאו בפני מומחים. מזה שנים לא הרהרתי בבוקששטר154 וטעם לדבר. בימים האחרונים האלה רדף אותי זכרו של בוקשטטר. אמש למדתי מפי ניגו כי זה מקרוב נרצח בטַטַכר טשיפליק, ע“י פועלים לשעבר, עריקים שלקחו עמם 500 לי”ת ובנוסף לזה רצחוהו. לפני שעה 10 אני במיניסטריון. חאג’י נורי ביי עומד בדיבורו. הוא שולח אותי בחברת פקיד הנושא עמו את המסמך החתוך ע"י טלעת, אל ראש המשטרה. הלה מבקשני לשוב אליו אחרי הצהרים הוא שולחני אל “הממונה על הנסיעות”, אשר מטלפן, מקבל פרטים ולבסוף דוחה אותי לבוא לאחר יומיים.

בהתאם לעצתה של רוניה אני הולך אל ניגו הממליץ עלי לפני זאקי אלבלה, שופט חוקר אשר מבטיח ללוותני מחר בבקורי אצל המודיר של גאלאטה סאראיי.


קושטה, יום ראשון, 13 אוגוסט 1916.

מוריץ אברהם סר לקרוא לי וב⁻10.30 אנו בבית⁻הדין. מחכים עד הצהרים. זאקי אלבלה איננו! ואני חוזר לבדי בשעה 1. מחכה עד שעה 3 – אין זכר לזאקי ביי. לבסוף, בשעה 4, אני שם ידי עליו ואנו הולכים יחדיו אל מודיר המשטרה של ‘פֵרֵה’. לאחר טענות רבות מודיעים לי, כי ‘יולגי קומיסר’155 יתן לי מחר את ה’וואסיקה'. נראה ששלשת מברקיו של הקונסול המבקש מלויטרד פרטים אודותי עוררו במשטרה חשדות לגבי.

הערב עבר בחברת ליכטהיים וד"ר שטירמר.


יום שני, 14 אוגוסט 1916.

בשעה 10.30 אני בתחנת המשטרה באיסטנבול. עלי ריזה ביי, קומיסאר יולג’ו, מטלפן לרשד ביי מה’קִיסְם סיַאסי'.156א הלה עוד איננו שם. אומרים לי לשוב ב⁻11.30.אני שב ואומרים לי לחזור שוב ב⁻2 אחרי הצהרים. ב⁻2 אומרים לי לשוב מחר! ובכן, איני נוסע.

בשובי למלון אני פוגש את דָמוֹן המודיע לי על מאמר של אלכס שהופיע ב’אטלנטיק מונטלי' מחודש יולי: חרבנו אדומה, השולטן".157

אכן, זהו שיא השיאים!!


קושטה, יום שלישי, 15 אוגוסט 1916.

ב⁻9.30 אני הולך לראות את ניגו. אני משוחח עמו על החשיבות שתהיה להתערבותו של הרב הראשי אצל טלעת ביי בענין שלי.

ניגו מספר לי עד כמה גדול הנזק שפטפוטיו של מורגנטאו גרמו לרב הראשי. ביום החג של הבייראם, כשערך הרב הראשי את בקורו הרשמי אצל חליל ביי, מיניסטר החוץ, וחברו מפריז, הושיט לו הלה את גליון ה’גאזט דה לוזאן' באמרו: “הנה מתנתך לכבוד בייראם” והוא ביקש לדעת המכין הוא כבר את מזוודותיו לנסיעה לוושינגטון.

טלעת ביי, שהיה ידידו הגדול, גרשהו גם הוא מעל פניו.

אני סר לרגע קט אל בית הצירות, לראות את ההודעה על מאמרו של אלכס.

בשעה 2 אני ביולג’י קומיסאר ליקלר' ואומרים לי לשוב – – –158

לבסוף, בשעה 3 משוחח הקומיסאר עלי ריזה עם ה’מואוון' המביע את רצונו לראות אותי.

הוא מעמיד אותי לחקירה, מסביר לי שבימי מלחמה עריצותה של המשטרה הוא דבר שבהכרח, וואליים ומיניסטרים נותנים אשרות על נקלה, אבל מתפקידה של המשטרה הוא ליצור קשיים והשהיות על מנת לייאש את הנוסעים.

הוא מדבר עמי ערבית וגומר בנותנו בידי הפקודה למסור לי את ה’סיהאט וארקאסי'.159 סוף סוף!

היום קבלה רוניה מברק מן הקונסוליה ביפו המודיע על דבר פטירתו של ישראל דטנובסקי בוילהלמה, כתוצאה מתאונה. המברק שנשלח מיפו בראשון, הגיע לכאן אך ב⁻13.


קושטה, יום רביעי, 16 אוגוסט 1916.

בשעת הבוקר אני סר אל מפקד העיר, אני מוסר לו את ה’סיהאט וארקאסי', ומודיעים לי שאין זה מספיק. יש צורך בוואסיקה ממיניסטריון החקלאות, בצירוף תצלום. אני רץ אל עלי ריזה, זה שולחני למניסטריון. בסופו של דבר מוציאני עלי אוסמן מן המבוכה. הוא מצווה להכין את הוואסיקה ומחתים אותה ע"י נסיב ביי. בינתיים מציגני הלה בפני המיניסטר אחמד נסימי ביי. אדם צעיר, אדיב. הוא מודה לי על שירותי בבעיות הארבה. אני מצהיר, כי רק את חובתי מלאתי. הוא מכיר בזאת, אולם מוסיף ואומר כי בעבור מלוי חובה כהלכה, מגיעה אף על פי כן תודה.

אחר הצהרים אני חוזר ל’בֵּייאזיד' ומגיש את הוואסיקה שלי. יש צורך להחתימה ע"י שלישו של מפקד העיר. אני משג גם את זאת ומקבל סוף סוף אתPassierschein 160 אל רכבת הבלקנים שעלי עוד להחתים על ידי המפקד. גם זה נעשה!

אני קונה בבנק המחאה עבור 1400 מרקים (22.3 ללירה תורכית).

אני פונה לבית⁻הנתיבות ומקבל שם את ה⁻Entlausungsschein.סוף סוף!

אני מבלה את הערב בחברת הד"ר שטירמר. היות ובילה שנים ארוכות בחוץ⁻לארץ, בעיקר בין אנגלים, שוב אין הוא ספוג רוח צבאית ואין השקפת עולמו צרה בנוסח פרוסי. הוא סבור שרומניה תיכנס למלחמה בעוד חודש ימים לערך ולצידה של רוסיה.

אשתו צ’כית ואנטי⁻גרמנית; הדבר גרם לו נזק רב אצל השלטונות הגרמניים.


קושטה, יום חמישי, 17 אוגוסט 1916.

הבוקר ראיתי את מר פיליפ. הוא מודיעני, כי הממשלה דחתה את הצעת העזרה של ארה“ב לסוריה, כיוון שארץ זו אינה זקוקה כלל לעזרה, בעיקר לאחר שהממשלה המרכזית העבירה 20,000 לי”ת לג’מל פחה על מנת שיחלק אותן כסיוע וסעד.

מונטגומרי, היוצא ביום שלישי הבא כבלדר, יציגני בפני מר ג’ראר161 אשר במקרה הצורך, יושיט לי עזרה בהשגת רשיון הנסיעה לאמריקה.

אחר הצהרים נזדמנה לי דוגמה נוספת ליחס הרע הצפוי מצד פקידינו לאדם שאינו אלא עותומני.

בשעה 2.30 אני מתיצב בפני המפקח המלכותי על מנת לקבל את הרשיון לקנות את כרטיס הנסיעה שלי. אני מקבל את התשובה האופינית: “ירין”162 בשעה שאזרח אוסטרי, שבא לאותה מטרה, מקבל בנוכחותי את התעודה עוד היום. האוסטרי מזמין את נסיעתו לבודפשט מהיום; אני רוצה לקבל כרטיס לברלין ועלול שלא למצאו מחר שכן מספר המקומות ברכבת הבלקן מוגבל מאד. זה השויון שבטפול בבני הלאום ובזרים. אכן, זוהי שיטה בדוקה להשריש בלב את האהבה לעותומניות ואת הגאווה של הלאומיות.

היום שער החליפין של המרק נמוך יותר = 23.40 מרק עבור לירה תורכית.

יומן אהרן אהרנסון (1916־1919) ־ קבוצה ג / אהרן אהרנסון / אורי קיסרי


 

פרק שלישי: 21 ספטמבר – 22 אוקטובר 1916

קופנהאגן – סואלוף, יום חמישי, 21 ספטמבר 1916. 163

אתמול,ב⁻6 פגישה עם הפרופיסור יוהאנסן (140 Gothersgade) ישיש נחמד אנו משוחחים בגרמנית. הוא יהיה טרוד מאד עד יום רביעי של השבוע הבא. גם הוא מציע לי לילך בינתיים לסוַאלוף. הוא מספר לי, שנילסן⁻אֶלֶה מכהן כעת כפרופיסור בלוּנד ויעשה בקופנהאגן, עם יתר הפרופיסורים של האוניברסיטאות השוודיות, הבאות לערוך ביקור בשבוע זה באוניברסיטה של קופנהאגן.

אולם בעצם, מדברים מעט, מעט מדי בעניני מדע ובעיקר על ציונות ופוליטיקה. דבר זה יוכיח, אגב, עד כמה לא יתכן בימינו אלה, אפילו לאנשי מדע נייטראליים, להיסגר במגדל השן שלהם.

יוהאנסן רוחש אהדה רבה לתנועת התחיה הלאומית של היהודים. מאידך הוא שואל – ובעדינותו מוסיף, כי אין אני חייב להשיב לו תשובה, אם אין הדבר טוב בעיני – אם אפשר לאחל לארץ⁻ישראל ולכל דרום סוריה, דבר אחר מאשר ליפול תחת הכתר האנגלי.

קבענו פגישה עם יוהאנסן ליום רביעי, 26 לח.ז., ב⁻2 אחה"צ.

חזרתי למלון ‘בריסטול’, סעדתי בחברת ליאו וינץ ואחד מידידיו הדניים סופר, Svent Borberg Miller. העתונאי מניו יורק בא ונטפל אלינו. אנו נפטרים ממנו, לעת עתה, בקבענו לו פגישה ב’קפה⁻פֵאלַאדְס', לשעה 11.

וינץ רוצה לקשור עסקים עם ארה"ב באמצעות מילר. התכנית הגדולה היא לקנות מעכשיו כמויות גדולות של תוצרת החסרה בגרמניה, שתובא אליה מיד לאחר המלחמה כגון: סבון, וכו'. לצורך זה יהיו בגרמניה מיליונים ומיליונים נזילים ואפשרויות לעשות רווחים עצומים.

בינתיים אפשר לעשות ללא כל סיכון, עסקים קטנים המכניסים ריווח רב. כך, למשל, סרטי גומי, ביריות, וכו', שיישלחו בחבילות⁻דואר לארץ ניטראלית ויוכנסו לגרמניה, בהברחה כמובן. אלה יכניסו פי 6–8 מערך ההשקעה. עם 10,000 מרק אפשר להרוויח בנקל 100 אלף בשנה. ואם גם תשאר הסחורה בארץ נייטראלית, אין היא מאבדת מערכה כל עיקר.

וינץ נותן לי כמה פרטים על ארגון משרדו. במשרדו מתקבלים (270) עתונים מארצות אויבות של גרמניה, משרדו הוא המפיץ את חומר העתונים בארצות הכיבוש. שרות המברקים שלו עם גרמניה בלבדו עולה ל⁻18 עד 20 אלף כתרים סקנדינביים בחודש. 13 מזכירים עובדים במשרדו.

אין ספק, שפעילותו אינה שכיחה, כושרו בארגון ראוי לציון והשפעתו בצירות שבכאן היא כל⁻יכולה, אגב, השפעה זו גדלה והולכת בהתמדה אפילו בווילהלם⁻שטרסה164 בברלין.

תעודות הזהות ויתר הניירות שהיה עלי להשאיר בגבול הגיעו עם חותמת הצנזורה בהמבורג בתוספת “durchgesehen”.165 אף אחד מהם אינו חסר.

אני עוזב את קופנהאגן ב⁻11.30 לפני הצהריים, באניה. מזג אויר נהדר. לאחר נסיעה של שעתיים, לערך, אנו מגיעים למלמו. כאן בדיקת החפצים ואין יכולים לצאת לפני שממלאים שאלון מפורט מאד, ומראים את הדרכון. האח, הדרור של הארצות הסקנדינביות.

במלמו עלי לחכות לרכבת שתצא אך ב⁻3.26 על מנת להביאני לסואלוף ב⁻4.15. אני הורג את הזמן בכתיבת גלויות ומכתבים לידידים.

אני מגיע לסואלוף ב⁻4.15. מפקיד את מזוודותי במלון שממול לרכבת שם הנערות החדרניות יפות. אולם אין מבינים אלא שפת סוונסקה.

אני סר לתחנה שהנה קרובה מאד. נתקל בפרופסור נילסן מיד עם בואי. הוא קובע לי ראיון למחר ב⁻9.30 בבוקר.

ערב נהדר. לצערי אין אני יכול לנצל אותו לשם טיול יפה; כאבים ברגל השמאלית, מעל לעקב.


סואלוף,יום ששי, 22 ספטמבר 1916.

זריחת שמש נאה. יום מרהיב מובטח לנו.

ב⁻9.30 אני מתייצב במכון. מתקבל בחמימות רבה מאד ע"י נילסן, שלאחר שיחה פוליטית קצרה ביותר, בה הוא מודיעני, שבניגוד ליוהאנסן שהנו “Ententefrcundlich”,166 הוא נילסן “Deutschfreundlich”.167 אחר כך אנו מסיירים באחוזה.

יש להודות, שבניני המכון תוכננו בצורה נהדרת; אין כל מותרות, אך יש בם כל הנוחיות הרצויה לעבודה. מספר מועט של עובדים המשתפים פעולה, אולם התמחות עצומה. גם נכון הוא כי העובדה שהגבילו פעילותם לתחום השבחת הזרעים בלבד פישטה במיוחד את התפקיד.

השיטה שבכאן היתה נהירה לי למדי, אולם סיווגם הנפלא של הרשימות והנתונים, חָסֵר לי מאד. אני נוכח כעת עד כמה היה עלי באמת להצטער על שכתוצאה מאי⁻הבנות, לא יכולתי לבקר במכון זה לפני 3–4 שנים; דבר זה היה מביא לנו תועלת עצומה.

נילסן, בהיותו טרוד, מפקיד אותי בידיו של אקרמן, העוסק במיוחד בחיטים.

כאן לא ניסו מעולם את ה⁻T. dicoccoides168; יש להצטער על כך.

האנשים עסוקים מאד. הקיץ היה גשום וקר, הקציר נמשך, מזה שני חדשים, התבואות השחירו לחלוטין וזריעת הסתיו באחור.

כך נפרדתי מאנשים אלה לאחר חלוף שעת הצהרים מבלי ראותם שוב. נילסן מבטיחני שבכל שעה, ברוך יהיה בואי ולתקופת זמן ארוכה ככל שארצה. אם תהא השהות בידי אשמח לשוב הנה לפחות לשבוע ימים. אני מודיע למר סוסקין ול’גרנד הוטל' במברק על בואי מחר בערב.

יש לי רכבת היוצאת ב⁻10 בערב, אלא שאני מעדיף לחכות לרכבת הבוקר, שבצאתה מכאן ב⁻6.40, תביאני לשטוקהולם מחר ב⁻6.50 אחה"צ ותיתן לי ההזדמנות לראות, לאור היום, את הארץ בה נעבור.

הרגל כואבת לי כל הזמן ולצערי לא אוכל לערוך טיולים ארוכים. מזג האויר נעים⁻בהיר וקריר. הכפור גרם הלילה נזקים.

הכבישים בסביבות סוַאלוֹף טובים. דומני, אין לך מקום בו ירבו להשתמש באפניים באזורים הכפריים כבסקנדינביה. האנשים מנומסים מאד. הילדות מברכות ברכת שלום בלווית Knicks''169 חמוד. אין שמץ מן המלאכותי ב⁻Knicks'' זה.

חורשים בדרך כלל בעזרת שלושה סוסים; לא ראיתי אלא מחרשות פשוטות170 ללא תמיכה וללא כל ‘מאזנים’ קדמיים.

הבחנתי בקרוניות משונות מאד לא יאומן מה קלות הן. הגלגלים צרים מאד בעלי חשוקים בני 2 ס"מ לכל היותר.

המלון מחשב לפי מחירים גבוהים למדי: 5 כתרים לחדר בלא אמבט לשני לילות. בסך הכל אני חייב עבור שני לילות וארוחות – 13 כתרים. יקר מאד. אני מפתיע את החדרנית כשאני כותב לה על גבי הנייר שאני אסע מחר ב⁻6.40, מבקש להעירני ב⁻5.45, רוצה את חשבוני וכו'. זהו מר בדקר171 שעשאני למלומד כל כך.


סואלוף – שטוקהולם, יום שבת, 23 ספטמבר 1916.

קמתי משעה 4.30. מכין עצמי לדרך והנני בתחנת הרכבת לאחר שעה 6. עלי להחליף שלוש פעמים רכבת. יוצא מן העסק מבלי להיכשל.

מאֵסְלוֹר ואילך (יצאנו ב⁻6.26) אני בקרון המוליך לשטוקהולם. בין קרונית המחלקה הראשונה והשניה אין כל שוני בריהוט. השוני האמיתי נמצא בעובדה שבשנייה יושבים שלושה על כל ספה (6 בתא), ואילו רק שניים על כל ספה ראשונה.

קרון⁻מסעדה מצויין. הדרך מעניינת מאד מאד. אבל איני מתעניין בה. החשוב מכל הוא לעמוד על הקשיים שבגידולים למיניהם בעיקר גידולי הגרעינים באזורים [צפוניים] אלה, מחד גיסא כבר נבטה החיטה החדשה אצל האכרים הקפדנים והחרוצים. מאידך, לא בשלה עדין שבולת השועל והקציר שלה גורם לקשיים לא ייאמנו. לכשתאורגן החקלאות כהלכה באיזורים הצחיחים לא תוכלנה יותר ארצות הצפון, כדוגמת סקנדינביה, לייצר יותר בצורה חסכונית תבואות בעיקר כשדרכי התחבורה יהיו חפשיים וחוקים לשעת חרום (הפרוטקציוניזם) יבוטלו.

היה עלינו להגיע לשטוקהלום ב⁻6.50. אנו מגיעים לאחר 7.30. מוסיק172 מחכה לי. אנו פונים ל’גרנד הוטל' מקום שם דורשים ממני 14 כתרים עבור חדר (עם אמבט). בשטוקהולם משלמים כעת בעד הכל מחירים משוגעים.

היום הוא Barnens Dag, יום השגעונות.173א מתרימים אותך לטובת “מושבות ילדים שחפנים” או משהו בדומה לזה.

שטוקהולם, יום ראשון ויום שני, 24 ו⁻25 ספטמבר 1916.

אנו יוצאים את שטוקהולם ביום שני ב⁻8.30 אחה"צ. מגיע למַלְמוֹ ב⁻7.30 בבוקר.


קופנהאגן, יום שלישי, 26 ספטמבר 1916.

ערפל כבד, האניה אינה פוסקת מלצפור בצופר. אנו בקופנהאגן קמעה לפני שעה 10. מזג האויר מתבהר. בצירות אני למד, שנתקבל מברק עבורי מאמריקה. נשלח למלון ‘בריסטול’. אלכס שלחו והוא מייעץ לי לבוא לארצות⁻הברית.

שעות הערב בחברת וינץ תחילה לבדו. הוא דיבר על אודותי עם הרוזן רנזאו, אשר יתכן וייקרא, היום מן הימים, לקושטה. וישמח לארחני כדי להצטייד בידיעות מפי. החל משעה 9 אני ב’טרמינוס', שם מצטרפים אלי ד“ר רוזנבליט מרת אפשטיין, מרק סמרי, רוזנבלום והד”ר ברנשטיין.


קופנהאגן, יום רביעי, 27 ספטמבר 1916.

בבית הצירות, מקבלים את פני ג’אוּס ואֵגָן. מיד אחר⁻כך מופיע ג’ראר. הוא נראה עייף מאד. חדשות אין. הוא מציע לצירות לטלגרף לברלין. את ענין מברק התשובה לאלכס אני דוחה למחר.

שיחה ארוכה עם הד"ר ברנשטיין. יש בדעתו לחקור את יעקובסון, כשזה יעבור כאן, על סיבות ה’חרם' הציוני עלי. הדבר לא איכפת לי לגמרי. ב⁻2 בדיוק אני אצל הפרופסור יוהאנסן, 140 גוטרסגדה (בגן הבוטני).

אני פורשׂ לפניו את הקשיים שלי בהשגת זנים טהורים בתבואותינו, בין שאלו תבואות בר בין שהן תרבותיות בגלל ההאבקה ההדדית בכולן ואני שואל בעצתו. הוא מודה בפני שאין הוא רואה כל אמצעי להוציאני מן המבוכה. הוא נוטה לחשב כי אין פתרון לבעייה.

אנו מסיירים בגן ואני נכנס למעבדה לראות את וורמינג, שכבר פרש. עכשיו מציירים פורטרט שלו. הוא נזכר בהנאה עת עישבּבנו174 יחדיו במדבר הסהרה, בשנת 1909; והוא מזמין אותי אליו.

טיול ממושך ברגל.

בשעה 10 בערב, לערך, אני נכנס לקפה ‘בריסטול’ שם אני מוצא את וינץ ואת הגברת פון מנדלסון, אלמנה בת 28, דנית, משכילה. וינץ עוזבנו מיד לאחר מכן, ואנו נשארים ביחידות ומשוחחים עד חצות. מחליטים על טיול כלשהו מחר, אם מזג האויר לא ישתנה לרעה.


קופנהאגן, יום חמישי, 28 ספטמבר 1916.

מכיוון שמר ג’ראר היה אתמול מסוייג, וסיבה לו לכך, העדפתי שלא להיראות היום בשעת נסיעתו.

אגב, נסיעתו זו אינה נראית לי כבעלת חשיבות כל שהיא. הוא ברכני עוד פעם בחמימות רבה מדי to" be on the other side of the danger line" זוכרני טוב מדי גם את גילויי לבו הזעירים בברלין:

“It is goingto be a hell of a winter in this country. And I am afraid they will involve us in War”.

כדי לא לחשוש לניתוק, מוהרֵט כבר אומר היום ברורות, ב“ברלינר טגבלאט”, במונחים שהוא מאמין כי מוסווים הם, כי בעקבות נפילתה של Combles אין יותר להתחשב בדעת איש, יש להתחשב רק בערך הדם הגרמני שהנו " ist ein zu kostbarer Saft"175 וכו'. ולהילחם בכל האמצעים, פירוש הדבר לחדש את מלחמת הצוללות והוא “מצפצף” על ארצות הברית.

רוצים לייחס לג’ראר כוונות חולפות לנהל מו"מ לשלום. ובלבד שלא ילך לו על כי הוא מרגיש את בוא הניתוק.

עם מר וינץ והגברת פון מנדלסון במכונית להולט.


קופנהאגן, יום ששי, 29 ספטמבר 1916.

שעות הבוקר במוזיאון הלאומי, במיוחד במדור הפרהיסטורי, שם מענינים אותי שיירי מטבח וגרעינים מפוחמים.

יש להביא כאן דברים עמוקים מאד מפיו של דני צעיר.

אני ניגש אליו ברחוב ושואלו לפרט מסוים בגרמנית כמובן. הוא משיב לי בנימוס. הוא שואל אותי אם אני בא ישר מגרמניה, ועל כך אני משיב שהנני אמריקאי, אולם אני פונה בגרמנית משום שלשון זו מדוברת כאן בפי כל האנשים בעלי תרבות.

כן, משיב לי הצעיר שהינו אמן, אני משוכנע בדבר, כולנו לומדים גרמנית בבית הספר דבר שאני מוצאו טבעי בגלל ה⁻Aachbarschaft und Sprachenverwandschaft“”176

הבחור שוקע בהרהורים, ולאחר כמה שניות הוא, אומר לי: Allerdings haben wir mehr von der von der Nachbarschaft als von der Verwandschaft zu merkenbekommen"177

דברים אלה מתארים תיאור טוב למדי את הרגשות האנטי⁻גרמניים של הדנים. בשעות אחרי⁻הצהרים אני מבקר אצל הרב פרופסור סימונסן. ביקור מענין אך מעט, כיוון שבכל דקה נפסקת השיחה עקב הפרעות טרדנים הבאים לאחל לרב חג שמח.


קופנהאגן, יום שבת, 30 ספטמבר 1916.

בצהרים אני סר אל וורנינג, 5 Bjoerregaadsver Valby. ארוחת צהרים, בה יושבת בראש בתו. השיחה נסבה על חוליות178 ואני מביע את תכניתי לבקר בפַנוֹן.

וורנינג לוקחני עמו אל פרופסור סמית. הוא ורעייתו מדברים היטב אנגלית. שעות אחרי הצהרים במכון קרלסבר הינן מהנעימות ביותר.

קיבלתי בצירות עבור 500 דולר 1820 כתרים (דולר 1 = 3.64 כת.).


קופנהאגן, יום ראשון, 1 אוקטובר 1916

סיור בהולט וטיול ברגל ביערות Buche''179א של דנמרק.


קופנהאגן, יום שני, 2 אוקטובר 1916.

יום גשום. בהיות החוף המערבי הרבה יותר קר מהמזרחי, אין בכך משום פתוי לצאת לפנון במזג אויר זה. יום שהוא במדה ידועה חסר ענין.


קופנהאגן, יום שלישי, 3 אוקטובר 1916.

מזג אויר יפה. טיול ארוך מעבר לונגליני וספל קפה בביתן. בערב עם וינץ בדגמר. מצטרפים אלינו העלמה אנגהרד ומשפחת כהנא. אין עושים דבר מחוץ לשיחה פוליטית. במיטה ב⁻2 אחר חצות.


קופנהאגן, יום רביעי, 4 אוקטובר 1916.

הקשיים כדי לשלוח חמאה לגרמניה הם עצומים, עלי לחתום תחילה הצהרה על “Treu & Glauben” שהמשלוח מהווה “reines Geschenk” עבורו לא קיבלתי ולא אקבל דבר בעתיד. חתימתי חייבת לקבל אישור במשטרה. אולם כשאני מוכר כגר במלון מסרבת המשטרה; עזרתה ניתנת רק לאזרחים בעלי מקום⁻מגורים פרטי. אני אצטרך להתיצב בקופת הנוטריון ומשם ללכת לקונסוליה הגרמנית. בסופו של דבר, כשתגיע החמאה לגרמניה, תמסר לתעודתה אך במקרים נדירים וחרף קשיים מרובים. אני מוותר לעת עתה.

מזג האויר מתגלגל. הטיול בחוץ אינו שובה את הלב. אני מבלה כמה שעות בחדרי, תך כדי קריאה; בין היתר בספרו של ז’אן מסאר, על יסורי מולדתו הכבושה. יצירה עגומה לגבי בוטניקן כמסאר.


קופנהאגן, יום חמישי, 5 אוקטובר 1916.

יום נוסף שאין בו ענין. גשם ובוץ. אני נפגש עם נחמנסון, ראש הציונים המקומיים.


קופנהאגן, יום ששי, 6 אוקטובר 1916.

שעות הבוקר במשרד הציוני, משם אל המוזיאון המינראלוגי והגיאולוגי, מקבלים פני יפה מאד, במיוחד על ידי מפקח המוזיאון, ראוון. הוא מראה לי את המוזיאון הדני שלהם. המוזיאון אינו עשיר ביותר לעת⁻עתה. ראוון מוכן להילוות אלי ביום ראשון בנסיעתי, לפַקְסֵה על מנת להראות לי שם את הגדולה במחצבות דנמרק, הוא מעורר בי תקוה, שאזכה באוסף גדול של אחפרים.

הגשם מוסיף לרדת.

כיון שכל חבורתנו הקטנה נמצאת בבית התפילה, לרגל ‘כל נדרי’180 אני מבלה את הערב בבדידות. הקפה של ארמן הוטלֵט נראה בעיני ריק מדי. זוהי הוכחה נוספת, שרוב לקוחותיו הם ex nostris.181


קופנהאגן, 7 אוקטובר 1916.

בוקר נהדר. שמש זוהרת. אני נוטל את רגלי על צוארי ופונה אל הפרק פרידריקסברג ואל הגן הזואולוגי. הפרק יפה, הגן שיגרתי. אולם זהו טיול נאה.


קופנהאגן, יום ראשון, 8 אוקטובר 1916.

קמתי ב⁻6 בבוקר. הברומטר ירד, אבל מזג האויר הבלתי⁻יציב עודנו נאה. אני מקוה ליום יפה. בשעה 7.15 אני בבית⁻הנתיבות, ב⁻7.25 מופיע מר ראוון, וב⁻7.39 אנו יוצאים לדרך. עד Roskilde הרכבת ממהרת למדי במהלכה. בדומה לכך עד Koge, אולם מכאן ואילך זוהי מסילה צדדית ואטיות הרכבת ממש מעצבנת.

לאחר ארוחת הצהרים בבית המלון של Faxe, אנו יוצאים לבקר במחצבה הנמצאת בקרבת מקום. זוהי הגדולה במחצבות דנמרק. תוצרתה נשלחת אפילו לגרמניה. דוגמת כריית הזהב בקליפורניה, כן מחריבה כאן חציבת האבן את האדמה לעד. לאשרו של המקום, נחרבו כך רק כמה עשרות הקטרים. כיום שיכת המחצבה לחברת מניות.

קרוב לשעת הצהרים יורד מעט גשם. ברם ההתנדפות מן האבן כאן היא מהירה ואין אנו מופרעים כל עיקר.

הזדמנות ראשונה היא לי לצפות בשכבות שפוצלו בעטיו של קרחון ועליהם הבקיעים האופיניים מאד. אני נוטל עמי כמה דוגמאות: גיר בעל ‘בריאוזרים’, גרים בעלי אלמוגים ומספר ניכר אל שאחפרים. תחת להשתהות במקום לזמן מה במיון מספיק אנו מחליטים לדחות את עבודה זו על מנת לבצע אותה מאוחר יותר במוזיאון.

בשעה 3 אנו עוזבים את המחצבות ופונים אל ינסן, מנהל העבודה. זהו כפרי פשוט, אבל תשוקה אחת בלבו: הוא רוצה להקים לו מוזיאון משלו. מובן מאליו, שהזדמנויות אינן חסרות לו על מנת לאסוף את היפות שבדוגמאות הסלע והאחפרים.

ב⁻4.51 אנו עוזבים את Faxe בדרכנו ל⁻Kige, נתקלים ברכבת המהירה וב⁻7.20, באיחור של 5 דקות בלבד, אנו בקופנהאגן.

אני מקבל חדר חדש ב’בריסטול'. גם זה חסר נוחיות.

ב⁻9 לערך אני ב’פּלֵה קפה'. הק, מהצירות האמריקאית בקושטה, טופח לי על שכמי, אכן, כהפתעה, זוהי הפתעה של ממש.

קופנהאגן, יום שני, 9 אוקטובר 1916.

עסקתי בכתיבת מכתבים.182 הרביתי ללכת. הערב בליתי עם הק.

[

קופנהאגן, אוקטובר 9, 1916

שופט יקר,

אם לא יטעני זכרוני, כתבתי אליך בפעם האחרונה לפני כשנתיים, באמצע אוקטובר 1914, לפני פרוץ המלחמה התורכית. האם קבלת אי⁻פעם את המכתב ההוא?

אותה שעה כבר ברור היה לי, שתורכיה מתכוננת להטיל את עצמה לתוך המלחמה.

וזה – שלא לטובתה כלל… אולם הורגעתי ע“י מי שמתימר להיות דיפלומט, מר ורטהיים, אשר על סמך קשריו המשפחתיים ובכח בואו ישר מקושטא, הביא לי דברים שנמסרו בסודיות גמורה מפיו של אנוור פחה בכבודו ובעצמו. אנוור הבטיח וחזר והבטיח שידועה לו יפה הסכנה הצפויה לתורכיה בהצטרפותה למעצמות המרכז, וכי מנוי וגמור עמו לעמוד על המשמר ולמנוע מארצו סכנה זאת. בעבור חודש ימים עמדנו בתוך תוככי המלחמה. מה שעבר עלינו לסבול מאז, אינו בגדר תיאור כלל. וכל חודש נוסף, כל יום וכל שעה, ממש, מחשים ומגבירים מכות איומות לכל המפעל היהודי הצעיר והרך בארץ⁻ישראל. פלא הוא בעיני, כיצד עלה בידינו להחזיק מעמד עד כה. וראשית סבלנו – בחומר (לפי שעה אני פוסח על יסורי הנפש אשר עוד אשוב לומר בהם שמץ⁻דבר). סבל זה בא בעקבות משטר ה”החרמות" התורכיות. אלכס ניסה ודאי להקנות לך מושג כלשהו מה פירושו של דבר זה. פרסומיו בענין זה ב’אטלנתיטק מותלי' כשם שלא באו בזמן הראוי, לא הלמו גם את המציאות כראוי, וזאת מהטעם הפשוט שאין בכוחן של מלים ליצור את המושג הנכון.

זאת, ועוד: מה שאלכס עצמו היה עד לו הוא כאין וכאפס ומשחק ילדים לגבי מה שהגיענו לסבול לאחר מכן. לפיכך סבורים היינו זמן⁻מה, זמן ארוך מדי, שאין לך עלי אדמות דבר גרוע מהתורכים. הגע בנפשך, מצויים בקרבנו כל כך הרבה יהודים רוסיים, ש“בעלי⁻נסיון” הם, ואם אף הללו מכריזים שבכל הנוגע למעשי שוד ונגישות התורכים הם אמנים ראשונים במעלה, הרי ברור שאין מי שיוכל להתחרות עמם.

והנה ניתן לנו מתוך נסיון מר ונמהר ללמוד שתתכן צרה, ולו גם לזמן מוגבל, והיא גרועה אף מן התורכים: הארבה.

כל מי שמנסה לתאר פשיטת ארבה, אין זאת כי לוקה הוא במידה יתרה של הערכה עצמית ומלא בטחון עצמי מופרז. הן ידעת, כי רשאי אני לראות את עצמי, לפחות במידה מסויימת, כבקי קצת בדברי ספרות וספר. והנה, מכל מה שקראתי, לא מצאתי אלא תאור אחד בלבד – הוא המקראי של יואל, שיש בו כדי לתת מושג⁻מה לאדם שלא ראה בעיניו את הדברים, על הפלישה כמות שהיא. רק מי שראה במו⁻עיניו וחזה מבשרו מכה זו, יקרא בנביא תוך זעזוע והערצה כאחד.

לאחר פלישת הארבה היתה הארץ כלאחר יאוש. כמעט וכלו המזונות, האספקה נצטמצמה במהירות רבה, והרעב הציץ מכל פנים. לאלפי המתישבים, שנהרסו כליל, הקדשנו אותה שעה תשומת לב צדדית בלבד; בעיית הבעיות היתה כיצד לקיים את הנפש, פשוטו כמשמעו. את אחרית נחמתנו ותקוותינו תלינו בכך, שעתה, לאחר חורבן שלם זה, תתרכך קצת ידם השוסה של התורכים.

מילא, עוד הוכחה לכך עד מה מיעטנו להכירם. הארץ שבה לאיתנה והעלתה ארוכה ממכה זו במהירות להפליא. רק מי שראה בעיניו את כח השתמרותו של פרי⁻האדמה בפני כליון ורקב, יכול לתפוס מנין נטל המופלא שבפירות הארץ –העם היהודי – את כח התנגדותו את נצחו.

אין לסמוך על חושם של התורכים למתינות. אכזריותם של “מושלים” מסוג זה כה רחוקה מיכולתו המוגבלת של האדם לתארה, כאשר רחוק וקשה תאורה של המכה האחרת הנזכרת לעיל, הארבה.

אולם הארבה בא ונגוז, והתורכים שרירים וקיימים. זו העובדה וזו התוגה. ואנו עומדים תוהים ותמהים, רבונו של עולם! משום מה אלה אשר בידם האמצעים לכך, אינם עושים דבר כדי לשחרר אותנו גם ממכה לא⁻אנושית זו. מחובתם היה לעשות למען אדמה ברוכת⁻יה זו, למען בני אנוש מסכנים ומעונים אשר עדיין נותרו בחיים שם, איכה נשכח מלבי לגמרי, שופט היקר באדם, כי חיים אנו בשעותיה המבעיתות ביותר של ההיסטוריה וסנטימנטים מסוג זה לא יכירם המקום ולא יכירם הזמן.

לאחר שנתרוששה ונתרעבה הארץ, לאחר פרשת התורכים, הארבה, ושוב התורכים, לא פיללנו לראות אפילו קומץ אנשים שיצאו לחרוש שדותיהם ולזרעם זרע. ואכן, הערבים ברובם נתיאשו ושמטו ידיהם. אולם האכרים היהודים לימדו לקח מאלף ואוביקטיבי ביותר לכל הספקנים, מה עמוקים שרשי האופטימיזם היהודי. בנגוד לכל הצפוי על פי ההגיון והשכל, יצאו הללו לשדותיהם, הצליחו לעבד את כולם, לחרוש ולזרוע כרגיל ולמעלה מהרגיל, וכל זאת למרות הצמצום בידים עובדות, בבהמות עבודה, בזרעים, בכספים וכו'.

מכל מה שראיתי נגע אל לבי ביותר מראה זקני אכרינו. אלה שעברו מבחני חיים קשים, כל מדורי העינויים והצרות – שבני⁻אדם הללו עמדו איתנים בעודדם בדברים ומעשים את הצעירים לבל ימהרו להתייאש. לעולם לא נסלח להם, לשליטינו העריצים, חסרי⁻צלם⁻אנוש, למפלצות אדם אלה, את הדכדוך אשר דכדכו את ימי חייהם האחרונים של חלוצינו הנערצים עטורי⁻השיבה ועתירי⁻הסבל. וזאת בימים, בהם נדמה היה, כי הנה השיגו את מטרתם וראו בחוש את הגשמתם של חלומות חייהם הנאצלים. זקנינו הקדושים האלה, בעמדם שחוחים בערוב⁻יומם, לא בהכנעה נשאו את סבלם כי אם בדומיה ובהדרת כבוד. אולם אנחנו הצעירים לא יכולנו להבליג על רגשותינו. נתכווצו אגרופינו, קללות פרצו מפינו, וכולנו צמאנו לנקם, כולנו עד אחד.

ידעתי, ידידי היקר, כי תתפלא מאד לשמוע מפי מלים כאלה. זכור לי היטב כמה הטעמתי בהרצאותי ושיחותי את העובדה שבין כל האומות המכונות בשם “תרבותיות”, היו התורכים “הפראים” היחידים אשר במשך 400 השנים האחרונות ומעלה לא העיקו על מצפונם פרעות דמים ביהודים. זה נכון. אולם “ישנם פשעים המאפילים על העבר וחוסמים בעד העתיד”,183 אמר משורר והוגה דעות אהוב, שמעולם לא השתמש אלא בלשון חבה וברכה, הוא מטרלינק הבלגי. והנה, בצעו התורכים פשעים רבים, רבים מדי, מסוג זה.

בין כה וכה ואנו יצאנו לשדות בתנאים הגרועים ביותר והשקענו עמל רב כדי להכשיר יבול חדש. מהתחלה הראתה לנו העונה פנים רעות ועד פברואר ומרס לא נראו סכויים אף ליבול בינוני. נוספה על כך סכנת פלישתו החדשה של הארבה שתלויה היתה מעל ראשנו בכל אימתה.

בינתים ואנשים גוועים ברעב, פשוטו כמשמעו. מראות זוועה ראו עינינו: זקנים, נשים וטף משוטטים, רעב ובלהות⁻טירוף בעיניהם הגוססות ומאפס מזון נופלים תחתם ומתים.

עלי להעיר בנקודה זאת, כי מראות אלה פחותים היו אצל היהודים מאשר אצל הילידים. וזאת מטעמים שונים. בראש וראשונה הודות לחוש המפותח לחזות דברים מראש ולדאוג להם, לכושר הארגוני ולרגש האחוה החזקים יותר בחיי הצבור היהודי. יתרונות אלה עמדו לנו. מוציא אני ברגע זה מכלל שיקול, אך אינני שוכח ואינני מפחית בערכה של העובדה, שלנו היה יותר כסף, במיוחד הודות לעזרה שהוגשה לנו ביד רחבה על⁻ידי אחינו שבחוץ⁻לארץ, בפרט מארצות הברית. אולם עובדה זו בלבד עדיין אין בה כדי להסביר מדוע שפר במקצת חלקנו מחלקם של שכנינו. כי הכספים הרבים שקבלו היהודים בגלוי מחוץ לארץ, גרמו לכך שהוכבד עליהם נטל המיסים ותשלומי הכופר. מאידך, עדות נוצריות מסוימות סבלו יותר למרות היותן עשירות, בגלל חוסר ארגונים יעילים לעזרה הדדית ואנשים בעלי חוש ציבורי.

בקרב הערבים, במיוחד באוכלוסיה הכפרית, היה קציר המוות איום. הללו משוטטים בשדות וביערות ומחטטים אחר דבר כלשהו שניתן ללעיסה. באביב האחרון היה זה מראה שכיח למדי: בני אדם רועים בשדות כבהמות מרעה. אין צריך לומר, שמצב זה של תזונה לקויה שימש קרקע פוריה להתפשטותן של מגפות. כפרים רבים מכפרי הילידים, היו עזובים למעשה, ולא נותרו בהם אלא מתי מעט נשים וילדים.

בסוף מרס החלו הענינים להשתפר, הקמה בשדות החלה לעלות להפליא. באפריל ובימים הראשונים של מאי עלו התקוות. מעתה ציפינו ליבול למעלה מהרגיל, ליתר דיוק קיווינו לשערים מבורכים למעלה מהמידה הרגילה, אף שגם הם לא יכלו למלא את צרכינו, כיוון שלא כל אדמת החריש נעבדה (לא יותר מ⁻60% של אדמת החריש בארץ). אולם בין הימים 12–18 למאי עבר עלינו גל שרבי שכמוהו לא ידעה הארץ זה 35 שנה. השרב ליהט את יבולנו וטרף את כל תקוותינו.

לכשהחלטתי לעשות מאמץ ולחמוק מהפח שפרפרנו בו, יצאתי, מטעמים שאסבירם לאחר מכן, לבקר בכל המרכזים החשובים פחות או יותר. התרשמתי, שמלאי המזון בארץ יספיק אולי להחזיקנו בחיים עד לסוף אוקטובר, לא יותר מזה. מה יהיה על הארץ הזאת, ועל תושביה האומללים לאחר מכן, הרי זה למעלה מכח אנוש להרהר בכך. ולואי וידעתי כיצד יכול אדם שלא להרהר בכך, על כל האיום שבהרהורים אלה, על תמונות הזוועה העולות בדמיונך בעל כרחך.

אך היכן ממשלתכם, אתה עומד לשאול אותי? הוא הדבר: אין ממשלה לנו. רודה בנו, שוסה בנו, אוכלת בנו בכל פה כנופיה של שליטים אכזרים, חמסניים, שחצנים, גרוע מזה, בעלי שחצנות⁻גרמנית, ולא איכפת להם מה יהיה על הארץ הזאת, על האוכלוסין שלה ואף עליהם עצמם. “אחרינו המבול”184 – זהו מוסר שלהם, זוהי כל הפילוסופיה שלהם.

השליטים פרסמו גילוי⁻דעת ובו הודיעו שמאז 50 שנה לא היה יבול מבורך אשר כזה, במלוא ידיעתם שהדבר כזב וצביעות. הם סרבו להתיר הספקה מאמריקה, בנימוק שאין הכרח בכך. וזאת בשעה שבחבל בירות והלבנון בלבד גוועו למעלה מ⁻50 אלף איש ברעב, ובכל הדרכים מתגוללות גוויות מתים ואין קובר; בשעה שבמו עיני ראיתי, “ראיה כמה שנאמר”185 מאות ילדים ברחובות העיר מתיפחים ללחם ונופחים נשמותיהם בזרועות אמותיהן נפוחות הרעב, ילדים בגיל 3–4 מחטטים בחוצות ונוברים אחר כל פסולת וסחי ש“בר לעיסה” הוא. ושוב ראיתי, כיצד הם בולעים קליפות שיח הצבר ואילו קליפות התפוז או הלימון נחשבים מאכל מעדנים ממש.

ביום 13 ליולי שעבר נסעתי במרכבתי מבירות לדמשק. כמעט יצאתי מדעתי בראותי על כל הדרכים מאות על גבי מאות אנשים משוטטים ללא מטרה מזי רעב, ועשרות גוויות נערמות בצידי הכבישים הראשיים. אותה שעה עבר במכוניות עם מטהו באותה דרך עצמה הוד מעלתו האחשדרפן העליון שלנו ג’מל פחה, שר הצי, פילדמרשל על פי המינוי העצמי, מפקד המחנה הרביעי (המצרי), וזה קרוב לשנתיים ימים מגיני וידידי האישי, (הא, רחם עלי, ידיד יקר).אילו היו עיניהם עיני אדם ולבותיהם לבות אדם, חייבים היו מראות אלו לזעזעם כאשר זעזעו אותי. אכן, למחרת היום נסיתי לעמוד על רגשותיהם של אנשים אלה. קולונל עלי פואד בי, ראש המטה של המחנה הרביעי, ג’נטלמן, סליחה, קצין⁻תורכי מבריק בצחצוח אירופי שטחי, יצא מכליו כשהשמעתי באזניו את דבר השואה באוכלוסיה.,שמע נא אהרן, אמר, הן אתה בחור חסון ואיתן, הן לא תתרכך למראה “דמעות התנין”186 של קומץ נשים פושטות⁻יד היסטריות". אותה שעה, הגיע מספר קרבנות הרעב מעל ל⁻50 אלף.

אכן, אילו נכון היה, ש“להבין הכל פירושו לסלוח הכל”187 אפשר היה לסלוח להם לתורכים גם את הדבר הזה. מנקודת ראות המלחמה אפשר להבין את הסירוב אשר סירבו הם וסירבו הגרמנים, שותפיהם⁻לפשע, להרשות אספקה מאמריקה. ברגע שאתה מודה בכך, שאי איזה איזור מאיזורי תורכיה נתון באימת רעב, עד כי דרושה עזרה מבחוץ, הודית ממילא שהמלחמה לא תוכל להאריך ימים. נוסף לכך, אי אפשר שלא לראות בהבאת מזון מהחוץ נצחון מוסרי ופוליטי של בנות הברית. כל דרדק בסוריה ובארץ ישראל יבין ששום משלוח מזון לא יוכל להגיע ללא אישור מטעם שלטונות בריטניה וצרפת, ואנשים שנתייאשו כבר מהתקוות הראשונות להשתחרר מהר מידי התורכים, יעבור עליהם מחדש גל אהדה כלפי צרפת ובריטניה.

זאת ועוד: בהישאר המצב כמות שהוא, מי הם אחרי ככלות הכל הגוועים? שמא תורכים? לא ולא! רק אי⁻אלה כלבים נוצרים, כלבלבים יהודים, בוגדים ערבים. מילא, “ברוך שפטרנו”.188 הרי זוהי ממש מציאה מן השמים ברצון אללה, להיפטר מכל הבלתי רצויים האלה בדרך הטבע, ללא שפיכות דמים, וללא מתן הזדמנות למעצמות זרות להתערב. אכן, ידיד יקר, אם עדיין אינך מוכן להודות בכך, כי אללה הוא אלהים וג’מל פחה הוא מדינאי ערמומי בחסד עליון היודע מה שלפניו, קטונת ידידי מלרדת לעומק יפיה של נפש שליט מזרחי. לפני 15 יום בערך קראתי ידיעה טלגרפית שמקורה בהאג, ונתפרסמה ב“ברלינר טאגבלאט”, לפיה התירה הממשלה התורכית הספקת מזון לסוריה. באמצעות מר אגן, שאגב התייחס אלי בידידות רבה, שיגרתי מברק למר ון⁻דרייק כדי לברר מה אמת בידיעה עתונאית זו. עד כה אין תשובה. יתכן, ואין זה מעניני כלל, אולם אימתי תבינו אתם האמריקאים, כי חובתכם הלאומית ובין⁻לאומית היא לשים קץ לדיפלומטיה של חובבים והדיוטות ולשגר קונסולים שאינם חרפה לארצות הברית, כמו האדון הגרמני סטרובה בחיפה, למשל. בכל זאת, אני מוסיף לחבב את שירתו של ון⁻דייק.

היש צורך להגיד לך, להצדקת הדברים הקשים והמרים אשר הטחתי כלפי התורכים, שלא רק הסבל הגופני, שניסיתי להקנות לך מושג עליו, לא הוא בלבד הביאני להלך רוח זה? רבות שבעה נפשנו לשמוע, כי “מלחמה – מלחמה היא”189 ואין להמנע בה מסבלות קשים. הנה זה עתה עברתי את גרמניה, פקחתי לרווחה את עיני לראות את המצב בה ונוכחתי לדעת שאף בגרמניה זו “הממושטרת” יפה יפה, סובלת האוכלוסיה מצמצום מזון וכו'. “אך יש מחסור ויש מחסור”.190 קורא אני עתה ספר כתוב ע"י חבר למקצוע, בוטנאי מפורסם ג’אן מסרט, אשר פרסם מחקרים על חיי הצמחים במדבר סהרה. ג’אן מסרט הוא בלגי וספרו האחרון עוסק בענינים שלא בגדר מקצועו: “הגרמנים בבלגיה – תרומה לספר⁻היסורים של בלגיה”.191 הוא מספר על מעשים איומים. ואף⁻על⁻פי⁻כן אינני מבין על מה הוא מתאונן כל כך. הנה ממש כך נוהגים בנו באכזריות התורכים ורק בזה ההבדל הפעוט שאנו – עותומנים. מעולם לא הסב אויב חורבן גדול יותר לארץ זרה שפלש לתוכה, שכבש אותה, ומעולם לא דיכא את יושביה כאשר עשו התורכים – שלמעשה כובשים זרים הם – בהחריבם ובדכאם ארץ ויושביה בסוריה וארץ ישראל. אך טבעי הוא, שאנו היהודים מרגישים ביתר שאת את נחת זרועם. הדבר שלא רק איפשר את עבודתנו וחיינו בארץ⁻ישראל, כי אם שיווה להם קסם מיוחד, ולו גם תחת השלטון התורכי המשובש מטבע⁻ברייתו, היה חופש הדת, החיים האוטונומיים של הישוב, אפשרות פיתוחה של התרבות הלאומית, שימוש בלשון העברית, התחושה כי אם גם לא עצמאים אנו, מכל מקום בבית אנחנו, בערש⁻אומתנו הקדום, בה נוכל להדק את העבותות הישנים בין הארץ והעם, לחדש את נעורי הארץ ומתוך כך גם את נעורי העם, ולזכות אם לא תמיד בהוקרת⁻הכלל, לפחות ביחס כבוד כללי ושם טוב בעולם.

על כך נאבקנו וזאת גם השגנו בכוח מאמצינו הכנים. והנה עתה איכה שודדנו מכל אלה, באיזו אכזריות ובאיזו שיטתיות מחושבת – וכהרף עין! בכמה אכזריות ובכמה שיטתיות הם נתנו את דעתם ואת מיטב מאמציהם לעקור מן השורש את כל אשר השגנו, אף כי ידוע ידעו כי כל מה שעשינו היה מתוך נאמנות מלאה לטובת הארץ ואף לטובת האימפריה התורכית כולה. ומה הדבר אשר הם רוצים מאתנו? לשעבדנו ממש. הם מודים שעזרתנו דרושה להם אולם עלינו ליהפך להיות “תורכים בני דת משה”.192 לא, תודה רבה. אמרתי ושניתי ואמרתי, שכל מה שהתורכים עשו בנו נעשה באכזריות ושיטתיות. אשר לאכזריות יש להם לתורכים די משלהם, אולם שיטה, ראה זה חדש אצלם. זו זמורת⁻זר להם. ובקלסתרה האנטי⁻יהודי ברורים סימני ההיכר של השיטה: “עשוי בגרמניה”. ה“פרוסיזציה” אשר בוצעה בפולנים בפוזן וכו'.

כאן אני מגיע סוף סוף לעיקר הדברים. מחובתי להודות, כי מרגיש אני עצמי בבחינת “סחור סחור לכרמא לא תקרב”, שהרי רק עכשיו בעמדי בעמוד עשירי של אגרת זו, אני קרב לנקודה העיקרית החשובה ביותר, אולי היחידה שבכל הבעיה. אך אל נא תדון אותי לכף חובה, אנא אל תשכח, שבמשך שנתיים ימים לא ניתן לי לדבר באופן חפשי וגלוי. חייב הייתי לנצור לא את לשוני וכתבי בלבד, כי אם אף את מחשבתי וחלומותי שהיו תחת שבט הצנזורה. יצאתי לחלוטין מן המסלול. ומה הפלא שעטי העלה חלודה, ולשוני האנגלית בודאי לא שופרה. האם לא הכריזו מזמן הצרפתים, אלה הפסיכולוגים החריפים: “המעורב עם הבריות כותב תכופות וקצרות, והמתבודד כותב נדירות וארוכות”?193 על כן עליך לשאת גם את הדבר הזה ולסלוח לי אם אוכל לרכז את מחשבתי. נוסף לכך, הדבר שאני עומד להודיע עליו כה איום הוא ויש בו כדי לגרום בקלות רבה קרע מוחלט ביחסים בינינו, ביני ובין כל ידידי לשעבר, שעליך לסלוח לי על היסוסי האינסטינקטיביים בהעלאת הדברים על הנייר. אף⁻על⁻פי⁻כן אנסה “לתפוש את השור בקרניו”.194

אולם עליך גם לסלוח לי אם אפתח שוב “מבראשית”. למען האמת, חייב אני לנהוג כך לא רק למען תיטיב להבין את דברי וידוּיי אלה, כי אם גם מתוך תקוה חשאית בלבי שעל⁻ידי חידושם של זכרונות מימים עברו אצליח אולי לאחוז בקרנות מצפונך ולהמלט מגזר⁻דין חמור. ועתה – ישר לענין. מראשית המלחמה לא יכולתי לעמוד על כך למי נתונה אהדתך. האם פרו⁻בריטי אתה, או שמא – סלח לי אם זה פוגע בך – פרו⁻גרמני? אולם הן לא יכול להיות צל של ספק בדבר, שאנכי אנטי⁻גרמני הנני כעת יותר מבכל עת שהיא. למעשה באה מלחמה גרמנית זו, אף כי מהר מאשר חששתי, כאישום המוחלט של ניחושי. האם לא היטבתי לראות מזמן, מה עמוקות שלוחות הארס הגרמני? האם לא מזהיר הייתי לענין ושלא לענין",195 בכל עת ובכל שעה, את ידיד וחברי האמריקאים אף מפני המדע הגרמני המורעל, דבר אשר אנשים רבים כל כך הכירו עתה, כי האזהרה נכונה ובזמנה היתה? האם לא התרעתי בשיחות פרטיות ובהרצאות פומביות על הסכנה הגרמנית בשעה שלא קל היה להשמיע דברים כאלה, מבלי להיראות כמסית פרובוקטיבי ולעורר חשדות? האם לא גוללתי צרות על ראשי בעשותי זאת, למרות הכל, שוב ושוב?

ודאי, לא חזיתי שכה קרובים הדברים להתרחש. את זאת לא ראיתי לדאבוני, ‘אף כי ידוע ידעתי כי בוא יבוא’. על כן לא תהיה זאת הפתעה לא לך ולא לשום אחד מידידי האמריקאים, כי מראשית המלחמה לא חדלתי מלהיות אנטי⁻גרמני.

עתה אנסה להעלות בזכרונך דבר שיתכן ששכחת אותו מני אז. האם נזכר אתה, בשלהי 1912 או באביב 1913, עמדתי להרצות אי⁻שם בניו⁻יורק ולעזרתי באו פארצ’יילד, סווינגל וקוק196 מוושינגטון. למחרת (אתה התגוררת ב’ריברסייד דרייב, והיה אתך אותו טבח וינאי משובח) ארחת אותנו לארוחת בוקר טובה. בעת הסעודה ולאחריה שוחחנו בבעיות המזרח. אני גוללתי בפניכם את השקפתי על מדינה ארמנית חופשית בעתיד הקרוב. אינני זוכר על סמך מה הגעתי למסקנה, כי מדינה כזאת יתכן ותקום בטרם תחלופנה 12 שנה, “בדיוק”.197 לא יכולתי לחזות מראש, כמובן, שתוך שנה אחת יירצחו 800 אלף מתוך אומה אומללה זאת. אחר כך הסברתי באוזני כולכם משום מה לדעתי חייבת בריטניה ליטול את ארץ⁻ישראל תחת חסותה, וזאת בטרם תפתחנה מנהרות⁻הרכבת בהרי הטאורוס והאמנוס. אותה שעה הבעתי גם את השקפותי על החשיבות הרבה הנודעת לחסות בריטית זו להגשמת תקוותינו הלאומיות, ומה הטעמים שלמענם כדאי לה גם לבריטניה לסייע למפעלנו. סווינגל כדרכו הרחיק לראות, תפס מיד את הדבר והצטרף להשקפתי. דבקו בה גם קוק ופארצ’יילד וזוכר אני בדיוק נמרץ את שאלתך אתה, השופט: מדוע אינך מביא את הצעתך בפני השלטונות הבריטיים? ואני חשבתי, שבהיותי אזרח עותומני, יותר משזה ענין עדין לגבי, מסוכן הוא לגבי רבים אחרים. אם תגנב לאזני התורכים ידיעה על צעד כזה מצד יהודי ארץ⁻ישראל, תהא כל עבודתנו בארץ נידונה לכליה. כמו כן אמרתי לך, שיש בדעתי להיות במצרים ולראות את פני קיצ’נר.

אולם פארצ’יילד הציע, ואתם כולכם הסכמתם עמו, כי טוב שאדבר על כך עם לורד ברייס, שהחשבתיו מאד ופעמים אחדות פגשתיו במסיבות יום ד' אצל אלכסנדר גראהם בל, חותנו של פארצ’יילד. ואכן, החלטתי לשוחח עם לורד ברייס שעמד לצאת מוושינגטון. לרוע מזלי נשתהיתי ימים אחדים בניו⁻יורק, לורד ברייס היה מוכן לנסיעתו לדרום אמריקה ויצא את העיר באותו יום או למחרתו. כך, לדאבוני, נסתיים הדבר.

בא אני להזכירך כל אלה, לא מפני שבדעתי לומר כי אתה או מישהו אחר יש לו חלק בצעדי לאחר מכן. מה שעשיתי ומה שאני עומד לעשות עשיתי ואנכי עושה על אחריותי בלבד. אולם בהזכירי זאת התכוונתי להעירך על כך, שכבר בזמן ההוא היתה דעתי שבריטניה, והיא בלבד, יכולה לעזור לנו. אותה שעה בודד הייתי בדעתי זו. הציונות הרשמית סבורה היה, כי עתידנו צמוד לתורכיה ועלינו ללכת עמה יד ביד. ואם אותה שעה, על אף היותי עותמני, לא היו לי היסוסים רבים לייעץ לה לאנגליה לכבוש את ארץ⁻ישראל, לא ראיתי הצדקה לעשות זאת בניגוד לדעתה של הציונות הרשמית, על כן, כל עוד המשכנו עם התורכים נטלתי על עצמי דומיה ושמרתי על ניטרליות. בהכירך את מזגי, רשאי אני לאמר חום מזגי, תודה שלא נקל היה הנצחון אשר נצחתי את עצמי. ראיתי את עצמי כבול⁻אחריות לגבי המוסד אשר הקמתי ונהלתי, וזמן רב למדי נמנעתי מכל צעד העלול לסכנו. בפרוץ מלחמת אירופה הצטערתי צער רב על כך שעלי להשאר בארץ⁻ישראל ולהמשיך בעבודת התחנה, אולם נשארתי במקומי בקור רוח סטואי. ואז באו ימי הזוועה של נובמבר 1914 ונבעתתי למראה השיטות התורכיות שהפתיעוני במידה שלא תשוער.

ידוע לך, שבאחרונה השתדלתי לעמוד במרחק מה מהציונות הרשמית ואף ידוע לך מדוע הייתי לעומד⁻מהצד. כן לא השתתפתי בחייו האירגוניים של הישוב, כדי להמנע מחיכוכים עם רופין והדומים לו. אולם כשהחלו נגישות נובמבר, כשמנהיגינו היו אחוזי⁻בהלה ולא העזו להראות את פניהם, וכשהוברר לי שטבח היהודים תוכנן מראש ואין איש אשר יתיצב בשער, לא נותר לי אלא למלא אחרי דברי חז"ל: “במקום שאין אנשים השתדל להיות איש”. אנוס על פי חובה עליונה זו, פניתי לא גָ’מל פחה האיום, הלכתי אליו באורח פרטי ואמרתי את שאמר תמיסתוקלס לאורביאדס: “הרגני הרוג, אך הקשיבה”, והוא הקשיב. ובראותו כי לא כדאי לו להרגני שינה את קו מדיניותו.

אלכס ודאי ספר לך ענין זה בפרוטרוט, כיצד הפכתי להיות ליועצו של הרודן שלנו: ואם גם לא נטה לי חבה יתרה, יש ונטה לי את אזנו. מה שאני רוצה להוסיף ולומר כאן הוא זה: בנובמבר 1914 הגעתי לכלל מסקנה, שטבח היהודים תוכנן ע"י הממשלה ועל פי מסקנה זו פעלתי. כמובן שהוכחות לכך, כוונתי להוכחות על גבי נייר,לא היו בידי. לפני חודש הגיעה לידי בברלין הוכחה בכתב, וזאת ממקור מוסמך ורשמי, כי צדקתי בדעתי זאת ולא טעיתי בהערכתי כי התורכים רכשו להם, או פיתחו בהדרכתם החינוכית של הגרמנים, כשרונות חדשים.

בימי קדם היו בני אדם מנסים תרופות חדשות בגופם של כלבים והיו מצפים לתוצאות. לפנינו כאן ניסוי כזה: תרבות גרמנית נבחנת על גבי התורכים, והנה גם התוצאות המופלאות. החינוך הגרמני מופיע בכח מעורר לחישוף האפשרויות הכמוסות בתורכי. הבו תודה, הבו גודל לגרמנים!

הנסיון בעל חדשים מספר שרכשתי במגעי עם ג’מל פחה, שהוא בלי ספק אחד משלושת האנשים הגדולים של תורכיה בימינו, חיזק אותי בדעתי שאת תורכיה יש לקרוע לגזרים. אני מאמין, שביחס לתורכיה (וכן ביחס לגרמניה) אמת הוא, ש“לכל עם ממשלה שהוא ראוי לה”. ליתר דיוק,“אין הממשלה אלא בבואה נאמנה של מהותה הנפשית והמוסרית הסמויה⁻מן⁻העין של אומה”.198 זהו המשפט הסופי אשר הנני חורץ עליה, על תורכיה. מהן המסקנות מכך? “טוב שבפתנים רצוץ את מוחו, ומקן הצרעות דבורה לא תוולד”.199 כל עוד לפחות היו חיינו בטוחים תחת יד השלטון המשובש של התורכים, לא ראיתי את עצמי רשאי לתת יד להרס התורכים. אולם כשנעשה לי ברור, מעל כל צל של ספק, שהיינו תלויים בחסדיו ובשגיונות רוחו של אחד ג’מל, או איזה תורכי אחר אכול יצר הסדיזם, גמלה בי ההרגשה שמחובתי להוציא את המסקנות. וכן עשיתי. אותו רגע עברתי, לפי שעה במובן הרוחני, לצד “האויב”. אם עד כה לא הגעתי לשיתוף פעולה מעשי עם האנגלים, הרי קבלתי על עצמי בפני מצפוני את התפקיד לתת להם יד, לעשות כל מה שיהיה בכוחותי לשחרר את ארצנו מהמארה התורכית. מה שהחלטתי לעשות ממשיך אני עדיין לעשותו באורח פרטי, אולם יודע אני בתכלית הידיעה, שכל אחי היהודים שבארץ⁻ישראל יסכימו אתי. לא רציתי לעשותם שותפים לאחריות, אולם בטוח הייתי בסיועם המוסרי. במגעי עם ג’מל נוכחתי לדעת שמאחורי עומדים אלפים ורבים, המפנים מבטיהם אלי כאל מנהיגם. בבת אחת נעלמה כל טינה בין מפלגות יריבות, ומצדדים מפתיעים ביותר הגיעו אלי הבעות הערכה ונכונות ללכת אחרי לכל אשר אובילם. כיוון שאין אני משתכר בקלות מאהדת הקהל, הקפדתי כמו עד כה על פרישתי. אך בה בשעה תיכננתי את תכניותי. אותה שעה החלטנו,שעל אלכס לחמוק מהארץ. אתה מכירני וגם את אלכס אתה מיטיב להכיר, ועל כן לא יעלה על לבך החשד שהוא יצא על מנת להתחמק מהסכנה האישית שהיה נתון בה. אינני סבור, שאהבתי אותו מסנוורת אותי. כמו כן יודע אני שגם אתה רואה, או ראית אותו מחונן בכשרונות אינטלקטואליים מזהירים. על כן החלטתי שהוא מתאים הרבה יותר ממני לקשירת קשרים עם השלטונות הבריטיים המוסמכים. וזאת המטרה העיקרית שלמענה ירד למצרים.

לא קבלתי כל דו"ח ממנו, אף לא היתה כל אפשרות לקבלו. על כן אני תוהה מדוע נכשל, ואני נמנע מלחרוץ משפט. משער אני, שהוא התדפק על דלתו של אדם קטן מדי. אלכס ודאי הגביה עוף ובר⁻דברו לא יכול היה להשיגו. ודאי נראה לו אלכס כשוטה סתם והוא חסם בעדו את הדרך. בינתים סולק אדם זה מתפקידו על ליקויי⁻תפישתו. אולם אלכס נחפז בינתים להתיאש, מהר מאשר רשאי היה לכך, בדעתו יפה מה נתון על “כף המאזנים”.200 בין כה וכה, בראותי שהנה עברו חדשיים ימים ואין אות להתקדמות שליחותו של אלכס, שיגרתי איש שני, מטובי עוזרי, מבריק בכשרונותיו, בעל סגולות רוחניות מובהקות, אם כי חסר האינטואיציה הצרופה הבלתי⁻ מצויה שבאה לו לאלכס כתורשה מאמנו. לעומת זאת, עולה אבשה על אלרס בעקשנותו. ואכן, למעלה מכל המקווה, לאחר עמדו במבחנים קשים ביותר, הוא הצליח. הוא יצר מגע עם איש מבין⁻ענין, הם הבינו איש את רעהו, והקשר הוקם.

בנובמבר בשנה שעברה חזר אבשה, לא בלי סכנה גדולה לעצמו ולכולנו. זו היתה שעה יפה לכך שאלכס יצטרף, כי אפילו אותה שעה לא פסקנו, אבשה ואני, להאמין שהוא האיש הטוב ביותר לפעולה זו. אילו חזר אותה שעה מצרימה, בעיית סוריה היתה מקבלת כיום צורה חדשה לגמרי.

שוב נאלץ אני להמנע מלחרוץ משפט עד אשר אשמע דברים מפי אלכס עצמו, אך לא אוכל להכחיש כמה צורבת בלבי המחשבה שמא משתמט הוא.

באשמת תקלה אוילית נותקו הקשרים שהוקמו בינינו ובין מצרים, וזה חדשים מספר שאנו עושים מאמצים רבים לחדשם. לפי שעה, ללא הצלחה. ניסה אבשה ונכשל ובא בפני בית דין צבאי. הוא ועמו 22 מאתנו צפויים היינו לתליה. הצלחתי לסדר את הדבר. לכשנכשלו כל הנסיונות, ומצד שני הוברר ששהותי במקום אין בה תועלת, הוחלט שעלי לנסות ולערוך גיחה אחרונה. אכן, הצלחתי לחמוק מידי התורכים, גדולה מזאת, אף מבין הצפרנים הגרמניות. עתה ניתן לי להתחיל, ואף אתחיל, את הכל מחדש.

הנה לך הווידוי שלי. אילו יצאתי את הארץ והגשתי בגלוי את שירותי לצד האנגלי, זה בלבד היה חמור למדי, פגיעה קשה בשמי ובעמדתי. אולם הריעותי לעשות. נשארתי במקום וארגנתי תנועה שלמה, באתי בקשרים עם שרותי האינטליג’נס כפי שזה קרוי בפי איסטניסים. אולם איני אוהב מלים מתחפשות. במלים ברורות: הייתי למרגל, רחמנא ליצלן! 201

סופר לי, שהגנרל באדן פאול כתב ספר סנגוריה על הריגול. אינני להוט לקרוא בו, אינני מרגיש כל צורך של התנצלות ותנא דמסייע, הנני ניצב איתן ובוטח בפני בית דינו של מצפוני⁻אני. יתכן שקהה⁻חושים אני לגבי מוסר צבועים ומתחסדים, אך אין אני מרגיש כי ויתרתי על קוצו של יוד מהכבוד העצמי, אף יתכן שאבד חיני וכבודי בעיני רבים שהנני אוהב אותם ומכבדם.

התורכים עשו בנו מעשי פשע “המבטלים את העבר וגודרים בעד העתיד”.202 לעולם לא נוכל עוד להמשיך עמם יחד. מזמן רב משוכנע הייתי שעלינו לעבור לצד הבריטי. עתה, כל אחד ואף יהודים גרמנים פטריוטיים דלעילא, היודעים משהו על התורכים ועל תנאי חיינו בארץ ישראל, מודים שעלינו ללכת עם האנגלים. אני מכל מקום החלטתי לעשות כן. ואם כך – מחובתי לעשות מה שנראה לי כמועיל ביותר. והנה, הכרתי את הארץ וקשרי הרבים יש בהם מן המועיל ביותר. ואת אלה הצעתי. שאין אני טועה, בהערכתי את רגשות בני עמי לגבינו, הופגן בבירור כשהונפה מעל ראשינו חרבו של בית הדין הצבאי. כל אחד הבין, שאם ימצא ג’מל פחה טעמים מספיקים לתלות אותי, לא יסתפק בכך, ומאות ואולי אלפים יהיו שותפים לגורלי. אולם אף אחד לא התלונן, לא הטיח האשמות, לא השמיע גינויים. כל אחד הגיש את עזרתו. והדבר אשר נגע ביותר אל לבי: איש לא בא לעוץ עצות. כל אחד האמין, שאני מיטיב לדעת מה יש לעשות וכל אחד מוכן היה לקבל עליו את הדין אם כשול אכשל.

לפני כן לא האמנתי אף פעם ברגש הסולידריות היהודית. עתה מאמין אני בכך באמונה שלמה, ובצדק.203 ועוד דבר למדתי להאמין בו: משמעת יהודית. איש לא נקף אצבע ללא נטילת רשות ממני. אולם משניתנה הרשות, לא יאמן באיזו מסירות ובאיזו מידה של הקרבה עצמית היו ממלאים את אשר הוטל עליהם. אנשים אשר לא מזמן היו ממתנגדי בענינים פוליטיים של⁻מה⁻בכך, אולם בחריפות כזאת שהיו מדברים על שליפת אקדחים נגדי, אותם אנשים עצמם בהיווכחם לדעת, שהדברים שאני עוסק בהם אינם ענינים של⁻מה⁻בכך, חרפו את נפשם כדי להביא לי ידיעה קלה שבקלות שיתכן ויש בה תועלת לענין.

וזה סייע בידי לא לאבד את רגש הכבוד העצמי במלאכה אשר נטלתי על עצמי. כדי למנוע כל סילוף דמות, לא אני ולא אחד מעוזרי לא הסכמנו לקבל גרוש אחד בעד השירות. אדרבא, השקעתי בפעולה כל פרוטה שהיתה לי וכן עשו עוזרי. כך אין איש שיוכל לאמר, כי אנו עושים את הדבר למען הכבוד. כי בנידון זה אין לך עוד עם שמרני יותר מהבריטים, ואין אנו רואים אותם מעטירים זרי כבוד לראשי מרגלים, ויהיו שירותיהם חשובים כאשר יהיו. אין אנו בטוחים אפילו באמונם, יתכן שאין הם משוחררים משמץ חשד שמסוגלים אנו לבגוד בהם כשם שאנו עושים זאת כלפי התורכים. ואף לא מעשה נקם הוא זה מצידנו. אנו עושים זאת אך ורק מתוך אמונה, כי טוב הוא הדבר למען עניננו, ענין העם היהודי. אף לא ביקשנו הבטחות כלשהן. אנו רואים חובה לתת את חלקנו, ועדיין די תמימים אנו על מנת להאמין בצדק ומשפט ובהכרת המטרה שלשמה אנו עמלים.

שמח אני על הזדמנות זו שניתנת לי לספר לך כל זאת. הן היתה זו מועקה על נפשי. מהרגע הראשון הרגשתי, כי בראש וראשונה אתה האיש החייב לדעת הכל במהירות האפשרית. אין אני יכול להעלים את הענין מעמך. ועכשיו ענינך הוא לקבוע את חוות דעתך ולחרוץ את משפטך על כך. האם זהו “שלום”, או “להתראות”? אנא, חווה את דעתך בגילוי לב מוחלט. אם תאשר את דרכי, ודאי שמאושר אהיה ומרומם ברוחי, ולא – ציני למדי אני כדי להודות, כי עם כל הצער העמוק שזה יגרום לי, לא אשנה את דעתי למרות הכל.

*

שופט יקר, בהגיעי לנקודה זו של מכתבי הארוך, הארוך מדי, אינני רואה עוד צורך להיכנס לנתוח מפורט יותר. מאז ומתמיד היינו מבינים איש לרעהו ברמיזה או במלה בלבד. מה התועלת על כן ברוב מלים? עיין בדבר, אמור מה שיש עם לבך לומר, וזה הכל.

ישנם עוד אנשים אחדים שרוצה הייתי כי ידעו את המעשה אשר אני עושה. מחשיב אני את דעתם. בראש ובראשונה אני נותן את דעתי על פליכס.204 הוא כה חפשי מכל דעה קדומה, זהיר ושכלו שנון כל כך. זכיתי ליחס נפלא ב“בית⁻האמת”,205 חייב אני לו את חוב האמת. אשמח כי תראה לו את מכתבי זה. מבין אני ששניכם, אתה והוא, דבקתם בזמן האחרון בתנועה הציונית, פחות או יותר. כמי שיש לו, בלי ספק, חלק ב“גיורכם” זה, רצוני כי תדעו היכן הגיעתני הלאומיות שלי. יתכן שיש בזה כדי להזיק לי באופן אישי בגישתכם אלי, אך אין בזה כדי להזיק לענין עצמו.

ואם מדובר ב“מומרים” לענין הציוני, מן הדין לספר את הדבר לשופט ברנדייס. מדו“ח של הגב' רוזנוולד העליתי, שברנדייס עשאני בפומבי אחראי במידת מה ל”המרתו" זו, אלא שאיני מאמין שהדברים כבר מושרשים די עמוק בלבו. נדמה לי, שבנידון זה אינו יכול עדיין לשאוב ממקורות רוחו, המצוינת לכשעצמה, והמזון הציוני שמסוגלים להגיש לו ליפסקי והדומים לו עלול ליהפך לו מהר לזרא. על כן אינני רואה הכרח להכניסו לסוד הענין, אלא אם כן תחליט אחרת.

ישנה גב' סוֹלד. ידוע לך, שאני רואה אותה לא בלבד כנפש יקרה, כי אם כיהודיה הגדולה ביותר אשר נזדמן לי אי פעם להכיר. אולם חושש אני שהדבר יגרום לה זעזוע. אמנם גם אתה ופליכס ודאי תזדעזעו, אלא ש“איתן מושבו של לבך”206 וסופכם להתאושש. והיא? אולי כדאי שתגיש לה את החדשה במנות הומופתיות קטנות, ומכיון שהיא נשית כל כך ו“בינתה נתונה בלבה”,207 יתכן שלאט לאט ישוב שיווי המשקל לנפשה.

אולם קשה מכל אלה בעיני הוא ענין האדון והגברת רוזנוולד. אמנם חייבים הם לדעת, אך מאידך אני מלא היסוסים. ביחס אליך ולפליכס שמח אני על האפשרות הראשונה הזאת שניתנה למסור לכם על הכל, למען היות המצב ברור. לא כל כך פשוטים הדברים ביחס לזוג זה, אשר אנכי מכיר להם תודה כה רבה הם כה “בורגניים” בהלך רוחם, שאולי מוטב להעלים את הדבר מהם עד אשר יסתיים. ושוב, משאיר אני את החלטה הסופית בנידון זה בידך ובידי פליכס.

יתכן שטועה אני, אך נדמה לי שאלברט ואנה208 עלולים להבין לרוחי. אלברט, למרות היותו מולטי⁻מליונר, יש בו עדיין משהו מרוחו של אנרכיסט. ממש, שאילו נשאר עני והיה הופך אנרכיסט, ודאי היה עומד בו משהו מרוחו של מליונר. וכן יש בו מידה רבה של ספקנות ועצמאי הוא בשיפוטו.

לעומת זאת, סבור אני כי י. ה. שיף היה מתמוטט ומת בו במקום לשמע הדבר. עד כמה שאני תופס, הוא כעת עוד יותר מתמיד “יהודי וגרמני ואמריקאי” (גם מבטאו היהודי⁻פרנקפורטאי זכור לטוב) ומוצא יחד עם זאת שבילים במצפונו להתיר לפירמה שהוא עומד בראשה, להעניק הלואה של 50 מליון לעירית פריז. והנה, הבית אותו בנה יעקב… פריז מלווה את הכסף לצרפת, צרפת מלווה אותו לרוסיה, והנה היכן אתה עומד, מר י.ה. שיף! אולם הוא בודאי יבוז למרגל. ובדיעבד ימצא הצדקה לאותה טינה שנשא בלבו אלי מאז ומתמיד.

הנני מחשיב מאד את דעתו של לואיס מרשל, אך גם חושש אני מאד מפניו. הוא עורך דין מצוין, אולם עורך דין יותר מדי. הוא יראה את הדבר אך בעיני החוק. כשאני נזכר בנימוקיו נגד ההצבעה לטובת ווילסון בבחירות 1912, אינני יכול לצפות מצידו ליחס של מתינות. צר לי אך גם הפעם אשא זאת.

זה בערך הכל. האין זאת, כשאתה מגיע למצב רציני, בשעה שפירושו של דבר יכול להיות הפיכת עורף לכל אשר אהבת והוקרת כל ימי חייך – מכל מאות האנשים אשר חיבבת והיית קרוב אליהם לא תמצא למעשה יותר מקומץ מועט אשר באמת ובתמים ומכל לב אתה מוקיר.

יהי פסק⁻דינך אשר יהי. אני מקוה לקבל ידיעה ממך לפחות עוד הפעם.

באהבת אחים,

אהרן אהרנסון]


קופנהאגן, יום שלישי, 10 אוקטובר 1916.

במשך כל היום כתבתי במכונה. טיילתי בערב. לאנגליני הוא מקום חמד.

הערב קיבלתי חדשות המשפיעות עלי לקבל החלטה לצאת לארצות⁻הברית. ענין תעודת⁻המעבר [לנסיעה] יסתדר במשך השבוע.


קופנהאגן, יום רביעי, 11 אוקטובר 1916.

הבוקר היה לי ראיון עם אֵגַן בשאלת הצוללות הגרמניות. אֵגַן אינו תמים⁻דעים עם ג’רארד הרואה שחורות. מה טוב, אם הצדק עמו!

עבדתי במשרד הציוני. פגשתי בצירות האמריקאית ברנש מוזר, אִין בֵּנִינְג מציג עצמו כאמריקאי. בתקופה בה היה פקיד תורכי, בבירות, לא הסתייע בלאומיות זו, עד כמה שידוע לי.


קופנהאגן, יום חמישי, 12 אוקטובר 1916.

יום איום, יורד גשם, חשכה בכל. לאחרי שעה 10 אני מסתגר במשרד הציוני ועובד בחליפת⁻מכתבי עד שעה 3. בצאתי אני עייף, קודח במקצת, חסר כל חשק לראות פני אדם. אני מבלה את שעות אחר הצהרים והערב לבדי.


קופנהאגן, יום ששי, 13 אוקטובר 1916.

מזג⁻האויר נהדר. קריר במקצת ורוח, אבל יפה אורה הבהיר של השמש טיול ארוך, כהתחלה עד לאנגליני וממנה והלאה.

חליפת⁻המכתבים. אחר הצהרים שוב מטייל.

מסתבר, שלא אקבל תעודת⁻מסע ומייעצים לי לנסוע דרך ברגן בעזרת doctored papers“”209 אך לזאת אני מסרב.

אכן לא היה כדאי לחכות זמן כה ממושך על מנת להגיע לתוצאות הללו.

בשובי אני פוגש את זיגריד אנגהארד, ומזמין אותה לסעוד עמי. היא איננה כל⁻כך “משעשעת”.210 ארוחה, שמפניה וכו' מביאים אותנו עד שעה 1 לאחר חצות.


קופנהאגן, 14 אוקטובר 1916.

יום איום. גשם.


קופנהאגן, יום ראשון, 15 אוקטובר 1916.

הרביתי בטיולים.


קופנהאגן, יום שני, 16 אוקטובר 1916.

לאחרי שעה 9 אני מגיע למוזיאון עם חלוקי האבנים שלי. מר ראון, באדיבותו הרבה, כותב בעצם ידו את התוויות. אחרי שעה 11 סיימנו. עם ברנשטיין אצל “הרב הראשי”,211 ד"ר שורנשטיין, הוא אוסטרי ואני רומני מלידה. בשעות הערב אני משיג את חתימת הרב, המצהיר שאני רומני מלידה.


קופנהאגן, יום שלישי, 17 אוקטובר 1916.

יום נהדר. טיול ארוך. אני מקבל לבסוף הודעה שהאנגלים לא יתנגדו לנסיעתי ובקירקוואל לא יגעו בי.


קופנהאגן, יום רביעי, 18 אוקטובר 1916.

ובכן, אני נוסע לאמריקה – אם אצליח למצוא לי תא באניה. בחברה [הנסיעות] מודיעים לי, כי אין מקום לפני השני בנובמבר)475 כתרים), אולם הואיל ולמגנס ודושקין יש תא בעל שלוש מיטות, אסתדר עמם.

ביקור פרידה לאֵגַן וכו'. אני מחליט לבסוף להיכנס לצירות האנגלית, כיוון שבלא זאת איני יכול לקבל “תעודת⁻מעבר”.212 מקבל פני אדון צולע הנראה כי הוא סר ראלף פג’ט בכבודו ובעצמו. הוא אומר לי שקיבל הודעה טלגרפית מלונדון כי לבקשתי הוא יכול להבטיח לחברת הנסיעות213 כי לא יטרידוני בקירקוואל. אני מבקש דבר זה בכתב. סר ראלף זוקף את גבות עיניו באמרו, שהחברה כאן תקבל הודעה וכן השלטונות בקירקוואל וכי זה מספיק. Well, then!

מגנס מגיע בקרבת שעה 8 בערב עם דושקין ומסכים כמובן לארח אותי בתאו.


קופנהאגן, יום חמישי, 19 אוקטובר 1916.

בשעה 8 אני מצטרף אל מגנס ליד שולחן האוכל, בשעה 9 אנו אצל Illum לקניות. בשעה 9.15 אנו בחברת⁻הספנות שם אנו משלמים עבור נסיעתנו (370 כתרים למיטה) וכבשעה 10.30 אני נכנס שוב פעם לצירות הבריטית כדי לראות את המיניסטר המבטיח לי כי בהתאם לפקודות שקיבל מלונדון הוא יכול להבטיח לחברה214 שלא יעצרו בי בקירקוואל. אף⁻על⁻פי⁻כן הוא מסרב לתת לי משהו בכתב. דברתו לחברה חייבת לספק אותי.

אֵגַן אינו במשרדו. יצאנו בדרך לאניה בשעה 11.30. שם מנהל החברה מסרב להתיר נסיעתי כיוון ואין בידי דבר בכתב מאת הצירות. מאוחר מדי על מנת לשוב אל העיר. אני מקבל עלי הדין לטלפן לצירות הבריטית. הציר ומזכירו נעדרים, אומרים לי. אני מתכעס, נוהג בם כבשקרנים ולבסוף מודיעני מזכיר אחד בטלפון ומבטיח לי לסדר טלפונית את הענין, ואמנם הדבר מתקיים, כיוון שלאחר 20 דקות אני מקבל את כרטיסי ומכתב מהחברה ב⁻Kongens Nytorv למנהלה ב⁻Fri Haven 215 כי הצירות הבטיחה לה שהשלטונות בקירקוואל יקבלו הודעה נאותה באמצעותה על מנת שלא יטרידוני. זה נהדר.

באו לראותני על האניה העלמה אפשטיין, האדונים ד"ר ברנשטיין, רוזנבליט, סלור, וייסבורד.

אנו מפליגים לאחרי שעה אחת אחה"צ.


כריסטיאניה, יום ששי, 20 אוקטובר 1916.

התא שלנו קטן והאיוורור בו רע. נחירותי מונעות בעד מגנס ודושקין לישון.

לא עשיתי עדיין היכרויות על האניה. אנו מגיעים השכם בבוקר לכריסטיאניה במזג⁻אויר נהדר. שמש מאירה יפה וכפור מעט מזעיר.

ביקור בצירות האמריקאית. מר סוונדסן מקבל על עצמו לשלוח עבורי מברק לאלקוס, המודיעה על נסיעתי ל… ארה"ב. אנו עורכים טיול במכונית בעיר ולעבר ההרים. שותים קפה בסנאטורים שעל הגבעות, ומניחים למגנס לרדת חזרה העירה במכונית. ואילו דושקין ואני עושים ברגל 8 קילומטרים. טיול מענג.

ארוחת צהרים ב’גרנד הוטל' ושיבה לאניה. הפלגה בשעה 6 בערב. מקבלים נוסעים חדשים.

בחדר העישון ביליתי עם פוקס (עתונאי) וכמה אחרים. פוקס שהיה לו ראיון עם הינדנבורג חושב גם הוא שהלה הנו “the mot overrated man”216 של זמננו. לפוקס יש דרך מענינת משלו להסתכל ולראות את הצד המשעשע שבמלחמה; יש לעקוב אחרי פרסומיו.

על מקנזן217 יש לו דעה רעה, ודבר זה הולם את ששמעתי אומרים בברלין. פוקס מספר שבכתבים האמריקאיים נהג די בגסות. מן הסתם לא בלי פקודה ניגש אליהם חייל פשוט שנשא בידו רסיס מפגז נושא סמל בית חרושת אמריקאי ובנפנפו את הרסיס אל מתחת לאפם קרא: אתם ההורגים בנו באמצעות הרוסים.

באופן יחסי רבים האנשים המדברים גרמנית באניה ורב מספר הגרמניות, מדוע כה מרחיקים האנגלים לכת באדיבותם עד כדי הרשות לגרמניות לנוע בין ארצם וארה“ב בה בשעה שהם מקפידים כל כך עם הגברים, תעלומה. יש סוברים, צביעות אנגלית; אחרים אומרים: Mid Victorian sentimentality. על כל פנים זהו משהו שגעוני. מצויה עמנו באניה, גרמניה חמודה, האשה היפה ביותר באניה ושמה בדרכונה מדמואזל אולגה ברנהארדט. היא נשואה (המ! המ!) ל⁻blondes Laster” כפי שהיא קוראת לו שגרמני איננו, אף לא אמריקאי, גם סקנדינאבי איננו, עד כמה שידוע לי. בתורת בן⁻ברית, מספרת לי אולגה כמה מסודותיה. אילו הייתי אנגלי לא היתה עוברת.


כריסטיאנסנד, 21 אוקטובר 1916.

הגענו השכם בבוקר לכריסטיאנסנד, שם שהינו כשעה. מזג האויר עודנו נפלא. מהלך ארוכות על פני הסיפון. ה’פדומֵטר'218 מראה להיום 21 קילומטר.


קירקוואל (Kirkwall), יום ראשון, 22 אוקטובר 1916.

אנו מגיעים בשעה מוקדמת למדי. הקצינים האנגלים מבקרים באניה החל משעה 10. תחילה מעבירים [לבקורת] את האמריקאים, אחר כך הסקנדינאביים, אחרי⁻כן את היתר. בעצם, בקורת רבת חסד. כשמגיע תורי, מופתע הקצין במקצת, אבל מביט בי בצורה המאפשרת לי לחשוב כי ההוראות ביחס אלי הגיעו.

כמה רגעים אחר כך, אומר לי אותו קצין עצמו, כי ישוחחו עמי אחר הארוחה.

ב⁻2.30 בערך קוראים לי ושולחים אותי לאחד התאים. מיד בא בעקבותי קפטן אלפרד דיוואר. הוא איננו בקיא ביותר בענין, אבל אני מסביר לו שעליו לקחתני כשבוי והוא מסכים.

הקומדיה בוצעה. שומרים עלי מטווח⁻ראייה, מודיעים לרב⁻החובל של האניה כי התא שלי הנו “full of German stuff” ולאחר שאני נפרד ממגנס, אני נחטף כ“שבוי” בשעה 4 אחה"צ. חברי לנסיעה נרגשים בעיקר אולגה ברנהארדט.219

שולחים אותי לתחנת המשמר ומפקידים אותי בידי הסרג’נט מיג’ור ט.ה. בונד מחיל המחוז של אורקניי. הוא מודיעני, שאין אני “שבוי” ואולם מצבי הנו בלתי רגיל, ויובילוני ללונדון.

בשעה 6.30 אני הולך תחת משמר למלון ‘אלברט’ לשתות תה. בשעות הערב בקור של הקולונל סלטר ושל קפטן ברונס אשר ילווני מחר, בדרכי ללונדון. אני ישן עם בונד בחדרו. הפעם הראשונה בחיי בחדר משמר.


 

פרק רביעי: 26 אוקטובר – 24 נובמבר 1916

לונדון, 26 אוקטובר 1916.220

בשעה 11.40 אני נמצא בסקוטלנד⁻יארד. סרג’נט קרוסגרוב, החייב להובילני אל משרד המלחמה, טרם בא. עלי לחכות.

היום הוא Roumanian Flag Day.221 מוכרים בחוצות דגלים רומניים קטנים, כמה נשים בלבוש 'Zarane'',222 לעתים נדירות יותר גברים לבושים כך. המכירה נעשית במרץ; החדשות העגומות על נפילתה של קונסטנצה, ועל זו של צ’רנבודה, מעוררות אהדתם של בני לונדון, שאינם מעריכים למדי את חשיבות השואה הרומנית, בכל משמעותה.

עלי להודות שהצורה הגלויה למדי בה מקבלת העתונות הלונדונית את האסון מפתיעה אותי. לא ציפיתי לגילוי לב כזה, לאחר כל הידיעות שהיו מגיעות אלינו על ה“עתונות המרוסנת”.

קרוסגרוב הגיע ומוביל אותי אל הלויטננט קולונל פרנץ'. לא קל להגיע שמה. הרבה ‘red tape’.223 הצופים נמצאים בפעולה. הם עושים רושם מצוין. גזע נקי.

הלויטננט קולונל משהה אותנו למשך כ⁻20 דקה, ואחר כך הוא מופיע ומתנצל. דרך⁻ארץ למופת, handshake לבבית. הוא מכניס אותי אל וו. ה. גריבון, מייג’ור ומפקיד אותי בידיו.

הלה בקיא מאד בעניניה של תורכיה. אנו מגלגלים שיחה למעלה משעה, לאמיתו של דבר, בהפסקות בזו אחר זו. רב המטען שיש להתנער ממנו לפני שתוכל לגשת באופן שיטתי אל הנושאים המעניינים.

מיג’ור גריבון קובע לי פגישה למחר בשעה 11 לפנה"צ.

כיוון שמזג⁻האויר ביום זה נאה באופן יוצא מן הכלל, אני מנצל אותו לטיולים ארוכים.

מציגים ב⁻Aidwych ‘חליל הקסם’ של מוצארט. אני מבלה שם את הערב.


לונדון, יום ששי, 27 אוקטובר 1916.

בוקר גשום ואני נשאר במלון עד שעה 10.40. אני הולך למשרד המלחמה ושוהה עם גריבון מ⁻11.15 עד אחרי שעה 1. אני שב ב⁻3.15 ונשאר לעבוד עם גריבון עד 6 בערב. כשאני יוצא ממשרד המלחמה, שורר כבר חושך וערפילי בחוץ. אף על פי כן אני חוזר ברגל, על מנת לנשום קצת אויר. עייפתי.

היה עלי לתת היום פרטים למכביר. גריבון בקי מאד בענינים, ותענוג הוא לעבוד עמו. הבוקר בא הקולונל מרק סייקס להשתתף שעה קלה בשעת שיחתנו. הוא התחקה ברצינות רבה על הגוון הלאומי שלי בתוך היהדות;224 אם אני מתקרב להשקפותיו של גסטר, או לאלה של ל. וולף. בהיותו עסוק ביותר הוא קובע לי פגישה אצלו ב⁻9.30, ביום שני הבא, ב⁻30 בחודש ב⁻9 Buckingham Gate.

גיליתי ברחוב אוקספורד מסעדה קטנה, איטלקית⁻צרפתית, שם מיטיבים לאכול מאשר במלון שלי, בו המזון מאוס ושם היין הלבן או השמפניה מוגשים כשהם חמים ונמזגים לכוסות רגילות וגסות.


לונדון, 28 אוקטובר 1916.

יצאתי מן המלון בשעה 9. מזג האויר יבש ורענן. טיילתי ארוכות בסביבות הרובע הצרפתי, שם מצאתי עתונים צרפתיים. סוף סוף! בשעה 11 אני נוכח בעת חילוף⁻המשמרות של ה⁻Horse Guards. מחזה מיוחד במינו.

בשעה 11.30 מקבלני תומסון [בזיל] “מפקח עוזר”225 המודיעני כי וולי226 נפל בשבי, ואולם מאוחר יותר מה⁻13 במרץ 1916227 אני מבקשו להשיג פרטים נוספים, כדי לנסות לשחררו אם יקרה המקרה. הוא קובע לי פגישה ליום שני, בשעה 3.15 אחרי הצהרים.

בשעה 12 אני אצל גריבון. בין הזמנים היה פעיל. הכניס בהירות ברשימותינו, מהן הוא שבע רצון מאד. הוא מסביר לי, שבמצרים יש להם מספר ניכר של קצינים הבקיאים מאד בעניני תורכיה, אך הם חסרים חומר מסוים. אם הדו"ח שלו, שנכתב על סמך רשימותי, ישא חן, יעזור הדבר לענין שלנו ויביאם לידי החלטה לפעול.

באותו חדר עובד קפטן אחד קיש שמו. אני נזכר בזוג ישישים, ה. קיש, שהופיעו יום אחד לפני כ⁻5 שנים, בחדרה והתדפקו על דלת משפחת פיינברג כדי לקבל כוס תה. יהודים. לפנים מנהל הראשי של הדואר בבנגל, וכו'.


יום ראשון, 29 אוקטובר עד יום ראשון, 5 נובמבר 1916.

יום יום עבדתי במשרד המלחמה. לפעמים במשך כל שעות היום, לפעמים באתי רק בשעה 4 אחה"צ על מנת לשמוע חדשות, או למסור ידיעות.


יום שני, 30 אוקטובר.

ב⁻9.30 הייתי אצל סר מרק סייקס. מאז חבורו “דאר⁻איל⁻איסלאם” שינה דעותיו. כעת הוא סבור, שהתורכי הינו “irreclaimable”228 במזל טוב. לאחר מזה מגיע ג.ה. פיצמוריס. משוחחים על הציונות. פיצמוריס הנו בעד “עובדה קיימת” של נחיתה בארץ⁻ישראל.229 עמי ההסכמה טרם באו לכלל הסכמה. לסייקס ידוע הדבר ואולם הוא מסתייג. הוא מקווה כי יצליחו לאמץ לעצמם את נקודת המבט האנגלית “but it requires work”.230

קבענו פגישה למחר. בצאתי מאצל סיר מרק (9 Buckingham Gate) השעה היא 11, שעת המסדר. אני מצטרף.

גם כאן, טקס צבאי הנו מקושט⁻מלאכותי, אולם חסר אותה נוקשות אוטומטית השוררת בפוטסדם.

ראיתי דבר נוגע ללב: המשמר עובר ברחוב. ישישה אנגלית כולה רועדת, בורגנית קטנה בלבוש אבל גדול (ללא ספק אבד לה ה⁻“dear boy” שלה בקרב על ה⁻Somme) נעצרת ומברכת במועל⁻יד רוטט וביישני, בהצדעה צבאית, שעה שהבחורים עוברים. נוגע ללב בפאתטיותו.

שוב ראיתי את פיצמוריס יחידי ביום שלישי. סר מרק נדרש למקום אחר. שוב אותו נושא.


יום ראשון זה, 5 נובמבר.

ישאר במשך זמן רב בזכרוני. ירדו מטרות עוז וניתנה לי ההזדמנות לטעום במשך כל היממה טעם השעמום של יום ראשון לונדוני. בשעה 10 אני הולך למשרד המלחמה שם אני מוסר למיג’ור וו.ה. גריבון את תזכירי עבור משרד החוץ רשימה קצרה, שטחית, שאינה משביעה את רצוני כל עיקר, אבל רבה תקוותי, כי תוכל לשמש כפתיחה בענין.231

אולם משעה 11 ואילך שוב איני יודע מה לעשות. היה בדעתי לאכול צהרים בקפה Royal. זה היה עלול להיות דרך להרוג שעה או יותר. אולם ה’תיבה'232 סגורה בימי ראשון. זהו גם המקום היחידי בו אתה אוכל כדבעי. בבית המלון יש לנו מלצר ראשי הממציא תפריטים היתוליים למדי. אמש סעדתי את ארוחת ‘חמשת השילינגים’ שלהם, וכקינוח סעודה: Sardines diable''. הייתי סבור, כי זוהי מנה מתוקה איזו שהיא. ברם לתדהמתי העמוקה היה עלי להיווכח, כי היו אלה סרדינים ממש, סרדינים מטוגנים על לחם קלוי וזה לך בתור לפתן. Well, that beats them all.233 במצורף לזה מגישים לך יינות לבנים של בורגון או של מוזל, או שמפיין, כשהם פושרים ובתוך כוסות רגילות. עם כל זאת, לא יתכן לאכול יום⁻יום צלי⁻אש.234


לונדון, יום שני, 6 נובמבר 1916.

מזג אויר יבש ושמש מאירה. סוף סוף. טיול ארוך ב’הייד פארק'. 12 קילומטר על מנת להגיע, לבסוף, לקפה רויאל. ארוחה טובה וטיול ברגל עד למלון. חצי שעה מנוחה מהנה מאד, ושוב ברגל אל משרד המלחמה.

אין חדש. גריבון שואל אותי אם אני מכיר את מישל סורסוק. מסתבר, שהדרוזים גרמו לאי⁻יכלתו לספק את כמויות החיטה של חורן, אשר עליהן התחייב בחוזים עם השלטונות, וכתוצאה מכך החרימו אלה כביכול את אחוזותיו.

בהעדר כל ענין אחר, לפחות, צעדתי היום 22 הקילומטרים שלי.

נפגשתי בסיר מרק סייקס.


לונדון, יום שלישי, 7 נובמבר 1916.

שמים מעוננים, מאיימים. אף על פי כן אני יוצא לטיול. היום הוא Roll of Honour Day“. מוכרים סמלי קיטשנר. מקשטים את לולאת בגדי. טיול כאתמול וכו'. וזרת המלחמה. עדיין אין כל חדש. סך הכל 21 ק”מ. גשם.


לונדון, יום רביעי, 8 נובמבר 1916.

לאשרנו אויר יבש. לפחות אוכל לצעוד.

יום של התרגשות. בבוקר מודיעים על בחירת Hughes כמובטחת; בערב בחירתו של Wilson הינה למעלה מכל ספק.

במשך היום מודיעים על אובדנה של אנית החברה P & O “עַרַבְּיָה” שטורפדה בים התיכון. כשאני מהרהר בכך כי בימים הקרובים אהיה בודאי בלב ים בסביבות האלה, דבר זה מזכירני שהטיול אינו משוחרר מסיכונים.

לאחר טיול ארוך ב’הייד פארק', אני פונה בשעה 4 למשרד המלחמה. אין כל חדש והדבר מפתיע לגמרי. מיג’ור גריבון מבטיחני כי הוא עושה כל שביכולתו,235 אבל כל אחד מתפתה להאמין, אומר הוא לי, כי חלקו בעבודה הוא החשוב ביותר ומשתומם על שאין נרתמים לה בשלמות. איש אינו ישן, והמכונה מתקדמת. גריבון נוטה לארגן את הקשר מכאן, בלא שאלך למצרים. לא טוב הדבר בעיני, לדעתי עלי להיפגש עם אבשלום שם.

בליתי הערב בתיאטרון (Queen’s) והשתעשעתי: “פוטש ופרלמוטר בחברה”.236 יורק, בתפקידו של אייבי, הוא טבעי מאד. חושבני, שאלכס צדק, כשהיה אומר תמיד, כי עבודה ממין זה אינה מזיקה כלל ליהודים, נהפוך הוא. כמובן, שהקהל השטחי לא יזכור כי אם את האמרות העוקצניות היהודיים והדברים המגוחכים, אבל כשיתעמק, יעלה גם כמה “sterling qualities”.237

אני נוכח שטרם ציינתי את הרפתקאותי בהגיעי ללונדון. הגעתי ביום שלישי בערב בשעה 6.15, 24 אוקטובר, שוררת חשכה, ערפל, המכוניות עם פנסיהם מתרוצצות משמאל לימין, קריאות צופרים כל זה מפיל עליך רושם עצוב מאד. פחד מפני הצפלינים.

רואים הרבה יותר אנשי צבא כאן מאשר בברלין.

קפטן ברימס לוקחני לסקוטלנד יארד. מודיעים לי, שההוראות היחידות שהשאירו כאן ביחס אלי, הן, שעלי להתיצב מחר בצהרים בדיוק אצל עוזר מפקח תומסון. אני מחליט לילך אל ‘ססיל הוטל’ ולהרשם בשם וו. מק (W. mack), אמריקאי.

אני פותח בצליינות לאורך העיר, לבדי, במכונית. (ברימס עזבני לנפשי). מלון ססיל מלא עד אפס מקום, גם וולדורף, אני מגיע לבסוף אל First Avenue Hotel“”.238 שוכר שם חדר, לא נוח ביותר, 8/6 [שילינג] ליום.

אמבטיה, ארוחת ערב ויוצא לטייל בחשיכה. אני חוזר ב⁻12.30. מבלי שאתן לבי לכך עברתי עבירה חמורה, אשר היתה עלולה להובילני למאסר. באופן טכני הנני Alien Enemy239 ובתור שכזה אינני רשאי לצאת מביתי אחרי השעה 9 אחה“צ ועד 6 לפנה”צ.

בצהרים אני אצל עוזר מפקח. אדם עירני כפי שהוא נראה. בחדר יושב לורד אבינגר. מופעל רישום סטנוגראפי. חקירה. על סרג’נט קרוסגרוב מטילים ללוותני למשטרת Bow Street אשר אליה אני משתייך ושם מוסרים לי “תעודת רישום”240 (זהות) של “נתין זר אויב” (No. E. 2686) ורשיון תנועה עד שעה 11.45 אחה"צ (שמספרו 158241 בלבד. דבר המוכיח כי אין האנשים בזבזנים בכגון אלה). תצלומי מודבקים לשתי התעודות בהן רשום: A.A. alias W.M..

שוב ראיתי את תומסון ביום שני, 30 אוקטובר. הוא מודיעני, שיצווה כי תוסרנה כל ההגבלות בתנועה.


לונדון, יום חמישי, 9 נובמבר 1916.

גם אתמול עשיתי את 20 הק"מ היומיים שלי. היום מזג האויר אידיאלי. שמש זוהרת, אויר זך, טמפרטורה קרירה, כאצלנו ביום נובמבר קריר. גם מסדר ראש העיר (“הלורד מיור”) הצליח מאד.

אני מתמקם במקום מצוין בסמוך לגילדהאל, קרוב לשעה 11.40. ב⁻12 בדיוק מתחילה התהלוכה. מעניין מאד. מסתבר, שזוהי הפעם הראשונה שהחיילים מוּצאים למסדר בתלבושת חאקי. לחיילי המושבות פני לוחמים ממש. אולם איש כאן אינו חייל בדמו, תודה לאל. פרוסי היה מוצא מקום להלעיז על אנשי הצבא הטובים הללו על כל צעד ושעל. אין האחידות שלימה והקפדה אין בכלל. התרגילים לא הפכו אותם לאוטומטים.

בשעה 4, כרגיל, במשרד המלחמה, אין עדיין חדשות.

השלמתי בלילה את 20 הק"מ שלי.

את אשר מוצא אני כמשונה הוא כי מאז אני באירופה יכולתי להרפות מהשמוש בתחבושת גמישה ורגלי נמצאת בטוב מאד. השפעת האקלים?


לונדון, יום ששי, 10 נובמבר 1916.

אחרתי קום. מזג האויר הנאה נמשך. טיול. אחרי הצהרים אני הולך לוויטשפל לראות קמעה את הרובע היהודי. אני חושש להיראות שם למעלה מן המידה, פן אפגוש במישהו שלא יהא לי לברכה.

רושם קשה מאד משאיר עלי הרובע.

בשעה 4 במשרד המלחמה. מיג’ור גריבון מודיעני כי הכל הולך למישרים נשאר לו רק “ראיון”242 אחד והוא מקוה כי מחר נגיע אל הבעיות בצורה סופית.

דובה קריינין243 מסרבת לראות את פני שליחנו. יהיה עלינו למצוא דרך אחרת להתקשר עם צלה [פיינברג].


לונדון, 11 נובמבר 1916.

מזג האויר היפה נמשך, גשם אינו יורד ואני מנצל את המצב לטיולים ארוכים בתוך לונדון. בצד התרגיל הגופני יש בדבר יתרון לבידור המחשבה. הואיל ואילו הרביתי לחשוב על המצב, כי אז הייתי עלול לצאת מדעתי. איזו איטיות בקבלת ההחלטות. הנה בקרוב ימלאו חדשיים מאז עזבתי את ברלין וביסודו של דבר לא נעשה עדיין דבר של ממש, על מנת להגיש עזרה לאנשים בעתלית.244

בשעה 4 אני במשרד המלחמה. כפי שאפשר היה לשער, למרות אופטימיותו של מיג’ור גריבון, אין עדיין דבר סופי.

מסתבר שסייקס הוא ה⁻go between 245 בין משרד המלחמה למשרד החוץ. לגריבון תהיינה חדשות מחר והוא קובע לי פגישה ליום שני בערב. העתונים מודיעים שהחוק התורכי מיום 14 לאוקטובר הוכנס כבר לתקפו והכל נלקחים לשרות צבאי. היהיו דברי אבשה – כפי שאמרם לי – דברי נבואה? “אתה תבוא וקרוב לודאי שוב לא תמצא איש בתוך הקן”.

אתמול – 20 ק“מ. היום – 22 ק”מ.

בקרוב לא תישאר פרוטה בכיסי ועודני מהסס מלקבל [כסף] ממשרד המלחמה, למרות שהוצע לי כבר.


לונדון, יום ראשון, 12 נובמבר 1916.

היום מזג האויר באמת נאה ונעים. בכל הימים האלה אני מטייל כשמעילי על זרועי; לא עולה על דעתי ללבשו. עם כל זאת אני כבר במחצית נובמבר.

אנסה לגלות מחר את הכתובת של “אחד העם”.246 עלי לראותו.

היום עשיתי 24 ק"מ. כך מתמלא היום תוכן ואף חלק מן הערב.


לונדון, יום שני, 13 נובמבר 1916.

ביקורי הראשון היום היה אצל הגברות ויז ודניאל,Hill St. Dunstan’s שם קיוויתי להשיג ידיעות אודות “אחד העם”. אין מכירים אותו כאן. דחיתי לעת עתה חקירות אלה.

עוד פעם טיול בוויטשפל, ביקרתי בשווקים, בככרות וכו'. עצוב עד מאד. הרושם המדכא ביותר עשו עלי הילדים, נערים בגיל ידידיה247 ואבנר.248 אך מה רב ההבדל.

בשעה 4 אצל גריבון, הנמצא תפוש ואינו מקבלני אלא ב⁻4.30. אין עדיין שום חדש. מחר ללא ספק, הוא מנחמני. הוא מבקש שאכין לו דו“ח על מעשי האכזריות בארמנים ודו”ח אחר על האדמיניסטרציה של ג’מל פחה.

לאחר ארוחת הערב אני הולך אל ה⁻Jew’s College, Guilford Str. להרצאה של קלוד מונטיפיורי על הנושא: “יהדות והלניזם”. להרצאה נאספו כשלושים מאזינים, דבר שהוא מכובד. המרצה אינו מזהיר, נושאו אינו עמוק ביותר. לאחר ההרצאה מתנפל דייכס, שאגב אינו זוכרני, על קלוד המסכן ותוקפו בעוז נדיר ובלשון אנגלית שאפילו את אזני היא צורמת. ישראל אברהם, שאף הוא אינו זוכרני, משיב גם⁻כן למונטיפיורי. זה האחרון מתגלה מקסים וזריז בתשובותיו כ“פולמוסן”.249 יש לו מענה לשון ואפילו שאר רוח. מסתבר שאין מתרועעים עם ההלנים משך כל החיים ושוחרים תרבותם מבלי לספוג דקות רבה של “אספרי”.

בצאתנו מההרצאה שורר ערפל כבד. אין רואים למרחק 5 מטרים לפניך. התעבורה נעצרת. אוטובוסים ומכוניות משא נעצרו לחלוטין לאחר שאבדו דרכם.

אף⁻על⁻פי⁻כן אני מגיע למלון ללא תאונה.

היום עשיתי 21 ק"מ, פצעתי את עקב רגלי הימנית וחושש אני לדלקת החולבים.250


לונדון, יום שלישי, 14 נובמבר 1916.

אתמול הטלתי על גריבון לשלוח שני מברקים: האחד למרת סולד, המבקש 500 דולר; נשארתי בלי פרוטה. המברק השני לגסטון וורמסר, המבקשו ראיון עם הפטרון.251 באם יקבלו [הראיון] אנקוט בצעדים להשגת הדרכון ואשהה כשבוע בפריז. אחרת, אסע ישר.

היום עבר עלי בכתיבת Pro Armenia.252 זה ייטיב גם לרגלי, שדרך אגב, מצבה טוב.

בשעה 4 אצל גריבון. הוא בישיבה ומופיע רק אחרי שעה 5. מכתב שחיכה לקבלו בבטחה, לא הגיע והוא דוחני למחר.

הוא מודיעני שוולי שבוי בקסטמוני. מן הנמנע להגיע אליו.

גריבון מוסר לי כמה מלים אל ה. בטרטון הנכבד ב⁻253W.T.I.D. Broadway House Westminster אשר יחכה לי מחר בשעה 3 אחה"צ. גריבון מועיד לי פגישה לשעה 4.

טיול קצר, 6 ק"מ, ואני חוזר למלון.


לונדון, יום רביעי, 15 נובמבר 1916.

מאז הבוקר עודני כותב על הבעייה הארמנית. בשעה 3 אצל בטרטון. בחברתו נמצא ג’נטלמן ששמו נעלם ממני, המכיר יפה יפה את קושטה, והוא חוקרני. אנו משוחחים על תורכיה, גרמניה, סקנדינביה.

בשעה 4.30 אצל גריבון. הוא רוצה שאצא בשבת באנית P. & O..254 איני מבקש טוב מזה, אבל רצוני שיקדיש לי תחילה שעה על מנת לשים את הדגש במקומו הנכון. אין דבר זה נראה נושא חן בעיניו, אבל כיוון שאני עומד על דעתי, הוא דוחני למחר. כמו כן אני מבקש 100 לי"ש על חשבון 500 הדולרים שביקשתי מניו⁻יורק.


לונדון, יום חמישי, 16 נובמבר 1916.

בשעות הבוקר אני כותב את תזכירי “פרו ארמניה”.255א טיול קצר. נכנס אל “קוק ובניו” לקבל פרטים בענין [אניה] של ה⁻P. & O.. משיבים לי כי אם לא אראה דרכון ורשיון נסיעה לא תמסר לי כל אינפורמציה. בשעה טובה! הנה מתחילים להבין סוף סוף, גם כאן, מה פירושה של מלחמה.

בשעה 3 שוב פעם אצל בטרטון. אותו הג’נטלמן מאתמול ועמו עוד שניים. שיחה ארוכה, ואני מגיע אל גריבון באיחור.

אני מגיע אל הלה קמעה לפני שעה 5. מיג’ור מואן (Maughan) מודיעני שגריבון לא בא, אולם שולחני אל קפטן טרייל. והוא שואל אותי אם אוכל לצאת מחר, בשעה 11 לפנה“צ. הדבר הנו בהחלט בלתי אפשרי כל זמן שלא ראיתי שוב את גריבון ובטרם אתראה עם קומנדור בגוט. הדבר מכעיסני קמעה. לאחר שאבדו לי 3 שבועות בהמתנות, לנסוע עכשיו בחפזון, בלא שקיבלתי שום הבטחה, לצאת ל⁻Wild goose chase”"256 מה גם שטרייל מודיעני כי הוחלט שלא ארד בעצמי מן האניה אלא לאותת בלבד כדי שיבואו ויעלו לאניה. ואם לא יבואו – לזנוח את שיזמנו.257 זאת לא. ועוד; מדוע לא לילך דרך צרפת ולראות את הברון.

קצין ימי צעיר, הנמצא עם טרייל, מנסה הליכים שיאפשרו לי “לתפוס” את האניה במקום עגינה אחר, בשבת. הוא למד לדעת שהאניה אינה עוגנת באותו מעגן. מצב מצער ביותר. לדחות את הנסיעה לשבוע – קשה, אך לצאת לדרך כחסר⁻דעה ולהגיע למצרים בידיים ריקות ולקבל אך רשות לצאת להוציא לשון לאנשי258 מספינתי. תודה, זה יהיה ממש פשע.

לבסוף אני דוחה את נסיעתי; מוטב מאוחר ובצורה טובה או נוותר על אשליותינו וכך כאילו לאבד עצמנו לדעת.

גריבון בוודאי שלא עשה זאת במזיד. אולם הוא פגע בי בדרך מכוערת.


לונדון, יום ששי, 17 נובמבר 1916.

החמצתי את האניה, אבל בעצם נשכרנו יותר משהפסדנו. שוחחתי עם גריבון ארוכות. אילו נתקיימה השיחה אתמול, הייתי נוסע היום בלב רוגע.

הסברתי לגריבון כי הדרך היחידה להשיג תוצאות טובות מעבודתנו, היא להתייחס אליה כאל שיתוף פעולה, אולי צנוע, אבל אף־על־פי־כן שיתוף פעולה. אם נמשיך כשמן הצד האחד נמצאים אנשים המסכנים הכל, עובדים בכל לבם, ואילו מן הצד השני נמצאים אנשים המקבלים הכל, שאינם מבטיחים דבר ומתייחסים אליך בחשדנות אזי דבר זה לא יוכל להמשך.259

מאידך, באשר לי, חידוש הקשר איננו ענין שאתה מנסה לעשותו ומושך את ידך ממנו משום שלא על נקלה ייעשה. למרות כל הסיכונים יש לא רק לנסות בדבר, אלא גם להצליח בו.

אזי גילה לי גריבון כזאת: וולי קיבל על עצמו יתר על המידה; מפקדיו, או שלא היו בקיאים בענינים, או שלא נטו לחלק עמו את אמונו ואת התלהבותו. הנה משום מה חיכו במצרים לדו“ח הצבאי שלי. עכשיו, שדו”ח זה נראה בעיניהם כטוב מאד.260 הם מסכימים להעמידני בנסיון. ודאי הדבר שבמצרים יעמידוני מחדש בפני חקירות, וכו'… יהיה עלי לבקש ראיון עם הגנרל קלייטון בשמו של הלויטננט קולונל פרנץ".

השוני הוא כעת כדלקמן: במשרד המלחמה מכירים אותי כבר כל אלה שבצמרת ואשר יש להם ענין במפעל.261 במקום שיהיה עלי לטפס ולעלות החל בקצין הזוטר ועד לדרגות הגבוהות, הריני עומד עכשיו בשתי רגלי במקום הנכון. דבר זה הפך עובדה ואילו השאר ניתן לנסיון עם כל ההזדמנויות והמזל העומדים לרשותנו. יכתבו כמו⁻כן, שבמקרה הצורך ארד לחוף, או אעשה את הנחוץ.

אשר למשרד החוץ, אין הוא יכול להתחייב לשום דבר. ברם, עצם העובדה שאני נשלח לעשות את אשר אני מציע, לאחר שהצעתי את שירותי בשמה של קבוצה ולמען רעיון,262 הנה הוכחה, שמוכנים בשעת הכושר, להעניק לנו את אשר אנו מבקשים. יש להבין כאן דבר מתוך הסקת מסקנות, ו“די לחכימא ברמיזא”.263 ואם בכל זאת נשאר הדבר בלתי מובן, אזי כפי שאומרים האנגלים: “A wink or a nod are the same for a blind mule.”264

השיחה נסתיימה בשעה 10.54 והרכבת יוצאת מרחוב ליברפול ב⁻11 בדיוק, שוב אין אפשרות להדביק את האניה. פרנץ' מצווה לטלפן. ינסו לשלוח אותי במכונית. בינתיים הנני הולך לראות את קפטן טרייל. הוא שולח לי לויטננט משנה שיישאר בחברתי והוא ממשיך למשוך בכל החוטים כדי להשיג קשר אל האניה. ב⁻11.30 בא קפטן טרייל לומר לי, שהדבר בלתי אפשרי. אולם מחר, או מחרתיים, מפליגה אניה אחרת של P. & O. ואני אסע בה. אנו קובעים פגישה ל⁻5.30 אחה"צ, לכשיתקבלו הפרטים.

אני מרוצה מאד מן התוצאות. מיג’ור גריבון הוכרח להיות גלוי⁻לב. הוא מודה, כי הדו"ח הזה, אשר לכשאני לעצמי לא החשבתי כלל ועיקר, כיוון שיש לי חומר השווה פי מאה, נמצא כטוב מאד. הוא הכריז על עצמו כידיד ונתן עצות של ידיד. All right. הקפטן טרייל היה נחמד, היחס נשתנה בכללו. הם לבביים יותר.

אותו המעשה הישן נושן עם האנגלי. היה צורך לנגוע בנימה הנכונה ואזי התחילה רוטטת.

אחרי ארוחת הצהרים בקפה ‘רויאל’ אני יוצא לכמה קניות, בעיקר לבנים תחתוניים. יום קר מאד. טוב לצעוד. ב⁻5.30 אני ב⁻Whitehall Court כדי להיפגש עם טרייל. הוא שולח אלי את הסגן הראשון שלו על מנת לומר לי כי הדברים רחוקים עדיין מלהסתדר. אולם שאבוא מחר עם חפצי בשעה 10.15 לכאן ובהזדמנות מתאימה ידאגו להסיעני לדרכי.

בשעה 10 טרייל מטלפן, הנסיעה נדחתה.


לונדון, 18 נובמבר 1916.

בשעה 10 לפנה“צ אני בא אצל גריבון. הוא מבקשני לחזור אליו בערך ב⁻4.30 הערב. הוא מבקש בינתיים מאמר על האדמיניסטרציה של ג’מל פחה. אני שב למלון ומחבר את המאמר המבוקש שהנני מוסר לו ב⁻4.30. הוא טרוד ואנו קובעים פגישה ליום שני ב⁻5 אחה”צ.

כיון שיש בידו "Banse "Die Turkei, Eine Moderne Geographie 1915, אני לוקח מאתו את הכרך ומבטיח לתרגם לו קטעים.


לונדון, יום ראשון, 19 נובמבר 1916.

יום איום, גשום. אני קורא את בנז ומתרגם כמה קטעים. בנז הוא קוביסט, לגבי דידו יש לתת לצבעים עדיפות ראשונית על דיוקו של הקו. הוא מלא העמדת פנים265 והתהדרות. רעל גרמני רב. כבשעה 4 אחרי הצהרים אני פונה ל⁻Queen’s Hall (Small) Langham Place, שם עומד להרצות אותו אידיוט הקרוי סוקולוב. בשעה 5 טרם החלה ההרצאה, מזג האויר מאוס, האנשים אינם באים. סוקולוב מגיע, עובר על פני בחדר המדרגות מבלי להכירני. הוא נפוח מרוב גדולתו. האספה אינה מענינית ואני מסתלק.


לונדון, יום שני, 20 נובמבר 1916.

עבדתי על בנז. הזמנתי חליפה, הלכתי מעט. אני מגיע אל גריבון בשעה 5 והוא מודיעני כי יצחק לוי, מהאנגלו בנק וא. ענתבי הוגלו מן הארץ על ידי ג’מל פחה. איננו יודעים הסיבות.


לונדון, יום שלישי, 21 נובמבר 1916.

מסתבר, שאוכל לנסוע לפני יום ששי הבא. הנסיעה תארך כ⁻15 יום.

הזמנתי כמה חפצים הכרחיים. בשעה 5 אני אצל גריבון והוא קורא באזני את הדו"ח שכתב על סמך עדותי ורשימותי. הוא ריכז טוב מאד את הכל ב⁻21 דפים.266 יום ערפל מחריד, בפנים המלון האויר כאילו מלא בעשן. אבל אחרי הצהריים הופך מזג⁻האויר יבש ואני עושה את חמישה⁻עשר הקילומטרים שלי.

מסרתי לגריבון מברק עבור אלכס. וורמסר השיב שהם ישמחו לראותני. פרנק בצבא. מה חבל שלא אוכל לצאת לפריז.

גריבון מתעניין לדעת אם אני מכיר את אחמד אַגַייֵף. אני מספר לו מה שידוע לי וכי כעת כותב הוא ב’הילאל' (Hilal) בחתימת ‘אחמד’ ושבדרך כלל שוב אין הוא קורא לעצמו ‘אגייף’ אלא פשוט אחמד אגה.

תוך כדי שיחה מוזכר שמו של טֵקין אלפ על ידי גריבון. אני שואלו מה ידוע לו עליו; שום דבר, זולת הספרים שפרסם. גריבון ומיג’ור מאון נראים כנופלים משמיים לכשאני אומר להם כי זהו יהודי קטן מסלוניקי.


לונדון, יום רביעי, 22 נובמבר 1916.

יום נפלא. קריר, 7 צ. אולם רוח אינה נושבת והשמש מאירה, ואני מטייל כשמעילי על זרועי. אני מנסה להשלים את קניותי. אני זקוק למאה דברים ואחד, אולם כיוון שאיני יכול לקנות מלבושים מוכנים ומאידך אין לי שהות מספיקה להזמין לפי מידה, הריני נתון במבוכה. הייתי יכול לנצל את השבוע, אולם טרייל הודיעני, שאני עלול להישלח בכל יום אחרי הודעה מוקדמת של “5–6 שעות לכל היותר” אזי אין לעשות דבר, כמובן.

בעיקרו של דבר, יתכן, שטוב הוא כי טרם נסעתי. מסתבר, שבין ה⁻17 וה⁻20 התחוללה סערה איומה באוקינוס האטלנטי כבים התיכון. הרבה ספינות אבדו או ניזוקו; יתכן שגם זו שהיה עלי לנסוע בה, אולם עכשיו אין יודעים כלום. שם האניה, דרך נסיעתה וכו' אינם ידועים אלא ליודעי⁻דבר.

בשעה 5 אצל גריבון. הוא שואלני אם, במקרה הצורך, אוכל להשיג לעצמי קורספונדנטים בסרביה וכו'.

בערב אני בפילהרמוניה, שם עורך פונטינג הרצאות על המשלחת של סקוט. זהו אותו דבר שראיתי בזמנו עם השופט מאֵק בוושינגטון. כשאתה נוכח, עד כמה הראינוֹע עלול להיות מעניין, משעשע ומחנך ברמה גבוהה, מתגבר בך הצער על שכיערוהו בצורה כה טפשית.

היום 24 קילומטר. אין לתמוה על שסוליותי ועקבי⁻הגומי שלי נהרסים לעתים כה תכופות. מה טוב שאין אנו בגרמניה או בתורכיה, אשר שם לא יתכן להחליפם באחרים.


לונדון, יום חמישי, 23 נובמבר 1916.

הבהירות פחתה מאז אתמול, אבל מזג האויר פושר, טמפרטורה ⁰10 צ. אך אין חשים בקור.

בשעה 11.30 אצל קפטן טרייל. הלויטננט הראשון שלו אומר לי לחזור כעבור שעה. בינתיים אני סר אל גריבון ונפרד מעליו.

בידי טרייל רשיונות המסע267 על שמו של M. Macks. זה מצער, אולם אני מקווה, כי בעצם אין לדבר שום משמעות.

המברק לאלכס נשלח. אני מסתדר עם טרייל, שאקבל את התשובה עוד במרסיי אם אפשר. מגנס מבקש לדעת מתי אני יוצא לדרך. אולם אני מעדיף לא להשיב דבר לעת עתה.

גם היום אני עושה את 24 הקילומטר שלי. אכלתי ארוחת ערב ב’קפה רויאל' במטרה לחזור ברגל, ואולם יורד גשם קל ואני מסתפק במה שכבר עשיתי.


לונדון, יום ששי, 24 נובמבר 1916.

אמש ב⁻10 התכנסתי בחדרי ובמשך שעתיים ארזתי את חפצי בקפדנות כפי שלא עשיתי זאת, בודאי, מעולם. מנוחה מועטה בלילה. וב⁻6 הקיצותי. יש לחשוב, שלמרות שלוות נפשי, עצבי הנם מתוחים מדי. ובכן, היום אעזוב את לונדון. יש להכיר בדבר כי באשר לבזבוז זמנו של אדם, מבלי שיהא לאל ידי לשנות משהו, אמנם בזבזתי זמן מאז ארבעה חדשים. חודש אחד בקושטה, שעה שלא היה בדעתי לשהות שם אך שבוע אחד לכל היותר. אחרי שעשיתי קרוב ל⁻4 שבועות בברלין, איבדתי יותר מחודש ימים בקופנהאגן בעטיו של פאג’ט, שהישהה אותי, וגרוע מזה: לא העבירוּ את הדו"ח שלי, ואם העבירוֹ, הרי שנתגלגל לאיזו מגרה של ניירות משם לא יצא אל משרד המלחמה.

ולבסוף, הנה חודש תמים, יום אחרי יום, מאז אני כאן; על מנת להשיג את שהשגתי, יום אחרי יום, די היה בשלושה ימים, ופחות מזה.

ולעומקו של דבר מה השגתי? לא כלום. יש להודות ולהכיר בכך. מבחינה דיפלומטית – כשלון חרוץ.268 לא עמדתי בזמן המתאים על כך שסייקס הוא הכל יכול או הוא יחד עם פיטצמוריס. הייתי, כנראה, גלוי⁻לב מדי עמהם והם, או שראו בכך תרמית והסבו לי גב, או תמימות ולעגו לי, כך או אחרת דבר לא השגתי. שנה תמימה זו של סבל וסכנות, ואין מתחשבים עמנו בכך בכלום.269

יש ללכת מצרימה ולהתחיל הכל מחדש, “Make good”, עכשיו שג’מל פחה גדר, נעל את דלת הכלוב ואת כל פתחי היציאה האפשריים עכשיו מבקשים כי נראה מה אנו מסוגלים לעשות.

אבשלום המאושר; כשהוא עצמו נלהב, מצא בוולי נלהב אחר. הם הלהיבו זה את זה באופן הדדי, הם התרגשו בחלל הריק. אבל להם היתה אשלייה לפחות. עכשיו אין מצרים מחשיבה את מעשי העבר, ואומרת להעמידנו במבחן הנסיון.

אילו יצאתי לצוד כאן משהו פרטי לעצמי, כי אז הייתי שולח אותם לכל הרוחות. ואולם אין הדבר נוגע בנו, במאוויינו שלנו, או בעצבינו. הענין הוא במפעל ויש לסלק הצידה כל רגש פסימי ולהתחיל הכל מראשית. All right.

בעצם, מוטב כך אולי. אם ניכשל נהיה אנו היחידים לסבול מכשלוננו. אולם אם נצליח לפחות לא נהיה חייבים דבר לאיש ונוכל לומר לעצמנו כי בכושרנו ובמאמצנו התגברנו על המכשולים.

והמתקבל ביותר על הדעת הוא, שאנו לא ניכשל כשלון חרוץ ברם גם לא נצליח הצלחה מלאה. כל מה שנעשה יהא בפשטות משום “הוצאת הערמונים מן האש” עבור פוליטיקנים וסכסכנים.

בעצם הייתי יכול להיפגש בלונדון עם חבורתו של סוקולוב וכו'. אבל העדפתי להישאר בצל המלא ובחסות האינקוגניטו שלי.

הידידים שלנו נראים זהירים חשדנים באשר לחילוף המכתבים שלי וכו'. הייתי יכול להוכיח להם, שיש לי קשרים בתוך שורותיהם ואני יודע לפתוח לפני את השערים.270 עם כל זאת לא רציתי להבליט את עצמי; נתקדם נא לאיטנו. נגיע תחילה מצרימה, נחדש את הקשר, ואז נדבר בלשון לגמרי אחרת. ישמחו ידידינו או ייעצבו אבל שונה יהיה הצליל בדברנו עמם, אם הקשר יחודש ישוב על כנו ואנו נרתמים לעבודה.

ובלבד ואנשינו עודם בחיים וחופשיים…


 

פרק חמישי: 24 נובמבר – 31 דצמבר 1916


24 נובמבר 1916.

בשעה 10.30 לפנה"צ יצאתי את המלון (First Avenue Hotel חדר 171) ופונה עם מזוודתי לוויטהול קורט, מס' 2. מטעני גדל בהרבה. אף־על־פי־כן אין זה מוגזם לגבי נוסע היוצא לדרך ארוכה: מלתחה קטנה, מזוודה גדולה ומזוודת־יד קטנה.

בשעה 10.45 בדיוק מופיע הלויטננט הראשון הצעיר של קפטן טרייל, אנו יוצאים אל רחוב ליברפול. הרכבת שלנו (מיוחדת ל־.O &.P) עחבת את בית הנתיבות ב־11.25. זמן רב מדי לפנינו.

בלילה ירד גשם; ברחובות בוץ רב, השמיים מכוסי ערפל אבל מזג האויר רך ונעים. לא תארתי לעצמי אקלים כזה לשלהי נובמבר; על אף זאת כנראה שזהו מחזה רגיל כאן.

בתחנת הרכבת איני משתמש עדיין בתעודת המעבר שלי ונוסע כאזרח פשוט בקנותי כרטיסי אל Tilbury Docks (2 שילינג במחלקה הראשונה).

אנו מגיעים ל־Tilbury Docks קרוב ל־12.30 בצהרים. הסגן מוסר לי את תעודת המעבר של האדמירליות שלדעתי יש ענין להעתיקה (מה שנמחק נמחק בטופס ומה שמודגש בקו היה בכתב יד נוסף).

בהגיענו אל הרציפים מציג הלויטננט מכתב, לוחש כמה מלים באזנו של אחד מקציני הביקורת ואנו עוברים לאחר שעל תעודתי הטביעו חותמת: Aliens Officer Tilbury.

על סיפון האניה מקבלים פנינו באדיבות. אני מציג את תעודתי והם מחפשים ברשימת נוסעי הממשלה שם אני מסומן למיטה מס' 8. לאמיתו של דבר, זהו התא 8־10 הנתון לרשותי הבלעדית, לעת עתה וקרוב לודאי למשך כל הנסיעה.

[משימה ב צילום התעודה, קובץ סרוק 2]

הלויטננט עוזבני ומסייר באניה כבעל באחוזתו. וראשית דבר ביקורת הנוסעים. בודקים אותך פעמים רצופות. קציני משטרה בבגדים אזרחיים מעבירים את הנוסע פעמים רבות דרך ידיהם. אבל אין עורכים חיפושים, לא אצל הנוסעים ולא בחפציהם כל עוד שאין עוזבים את מורשת האנגלים.

להזכירך שאין הנסיעה מחוץ לתחום סיכון ודאי, מותקן תותח בחרטום האניה; חגורות ההצלה תלויות בכל מקום. והודעה האומרת כי כל הנוסעים שיש ברצונם להודיע טלגרפית לידידיהם שהאניה עברה את ה“תעלה”271 ללא תקלות וכמו כן כי הגיעה בשלום לפורט־סעיד, עליהם אך להשאיר הכתובות בידי הפקיד המיוחד לפני צאת האניה והחברה תודיע ללא תשלום.

בסך הכל מעט נוסעים. אנו עוזבים ב־1.50 אחה"צ. עוצרים שוב ברציפים ולאחר שעה 3 עוזבים אותנו הנווטים ויורדים בתימזה.

כיוון שזו לי הפעם הראשונה בחיי שאני עובר במקום הזה, איני יכול לאמר אם הפעילות היא פחות או יותר גדולה מבזמן שלפני המלחמה. ברם מה שאין להכחישו הוא כי הכל פעיל וכי מהלומות הפטישים של עובדי הדודים מהדהדות בלי הרף. בענף זה בו ידידינו הם בעלי מסורת ושיגרה כאחד, אינם נותנים ללא ספק שישיגום. אולם באשר ליתר הם אטיים עד לכדי יאוש. סר רוברטסון מתלונן על כך במכתב המתפרסם הבוקר בעתונים.

הערב יורד, האניה מאיטה מהלכה, כמעט שאיננו מרגישים בהתקדמותה של הספינה. האורות כבויים על הסיפונים ובחדר העישון מאופלים על־ידי מפוֹת אטומות. בה במידה ש’אוסקר 11‘272 השתדלה שיכירוה, כן מנסים אנו לעבור כאן בלתי נראים. אגב, מסתבר, כי בצאתנו מן ה’תעלה’ יעכבו בעדנו עד שיאיר היום לחלוטין.

בשעה 4.30 מודיעים לנו כי ב־5.30 מוזמנים כל הנוסעים להימצא על הסיפון, כל אחד מצוייד בחגורת ההצלה המוכנה בתא. אני נמצא על הסיפון בשעה הקבועה, אולם דוחים אותנו למחר בבוקר ב־8.30.

טרם התאוששתי מהפתעתי לנוכח האקלים. שעה שעברתי ברכבת הבחנתי בכבשים הרועות באחו מבלי שיכניסון לדיריהם למשך הלילה.

החברה באניה אינה מענינת ביותר ואף לא נעלה ביותר. מיטב אנשי החברה יגיעו אלינו ללא ספק בדרך מרסיי. אם לשפוט לפי הרשימה המודפסת של נוסעי שתי המחלקות, מגיע כבר מספרנו ל־74 ועוד 48 יצטרפו אלינו במרסיי, אשר משם נפליג, לפי התכנית, ב־2 לדצמבר. כיוון שיש לנסוע לפחות 4 ימים כדי להגיע לפורט־סעיד, הרי שב־7 או ב־8 לדצמבר אוכל להתייצב באלכסנדריה ובקהיר. עד שנהיה מוכנים לצאת לדרך נהיה ברובע האחרון של הירח, אבל אז יהא עלינו לחשוש מהסערות של שלהי דצמבר.


על סיפון ה־’Karmala',

25 נובמבר 1916.

כל השירות באניה, או כמעט כולו נעשה בידי צבעונים (מלאיים?) ונתן בצורה רעה למדי, חוסר משמעת לרב. בשעה 11 בלילה, נותן מלצר מלאי בשיר קולו במקומות המשותפים ומפריע לאנשים לנוח.

על סיפון האניה שוררת חשיכה, ליל עלטה. הטיול בלתי נעים. האניה נעצרת משך כל הלילה.

בשעה 8.30 בבוקר אנו על הסיפון, כל אחד מאתנו מנסה את חגורת ההצלה שלו, מסודרים לקבוצות בהתאם לסירות ההצלה אליהם אנו משתייכים. אני שייך לסירה מס' 1.

ב־9 פחות שש דקות מתחילה האניה לנוע. משך שעה קלה אנו מלווים על ידי צוללת קטנה ועוברים על פני משחתות. שומעים את התותח בנהימתו, ובמרחק, במרומי השמיים, נראות פצצות כשהן מתפוצצות ומשאירות אחריהן עננים לבנים, המתבלטים על הרקע האפל של העננים שבטבע.

בשעה 11, בצאתנו מן התימזה כפי שאני משער, אנו נעצרים מחדש. קצין מקציני האניה מביע את חששו שמא נעצר כאן עד למחרת. אך אין הדבר נראה כך, כיוון שאנו ממשיכים בדרכנו כמעט מיד.

לפני 2–3 שבועות, הודיעו ברבים, כי אותות ההצטיינות שחולקו לחיילים שנפלו בשדה הקרב בטרם קבלו אותם, יועברו באופן רשמי, אם זה יהיה רצונם של היורשים, זאת אומרת במקרה הצורך ירוכסו על ידי המלך על החזה של “next of kin”. עלי להודות, כי הדבר היה נראה לי “queer”273. איני רואה נכוחה, שמישהו יתגנדר עם V.C..274 משום שאחד במשפחתו היה אמיץ ונפל לפני שפארו את חזהו ב .V.C שזכה בו. ואולם יתכן, שיש הגיון לכך שאפשר למצוא בכמה שורות מתוך ספרו של אבל הרמן: “שעות המלחמה של משפחת ואלאדייה”275 ספר, שאני קוראו בשעה זו, דרך אגב, בהנאה רבה:

“מציינים בביטחה, שאצל הגרמנים נידו את השחור; אצלנו צנזורה אינה קיימת על האבל. אנו בעצמנו, מתוך תגובה חפשית, רוצים לשאתו בצניעות, בהסתייגות, אבל יחד עם זה בסימני־היכר מובהקים. מתינו לא ידעו אלא את השמחה החריפה של ההקרבה העצמית. לא היה הסיפק בידם כדי לטעום מתהילתם. עלינו, איפוא, לטעום ממנה למענם. גאווה זו על ידי ממלאי מקום, דומה לחוב של כבוד, שאין אנו רשאים להתכחש לו. כמו כן נחשב בעינינו כאילו מעליבים אנו זכרם, אם נישא באבדנם במידה פחותה של גדולת־הנפש מזו שבה פגשו הם את המות. ככלות הכל הם מתו מות תהילה למען המולדת, אבל בעיקר נפלו בקדושה, וההוקרה הדתית, המתעוררת בלבנו למותם, היא גדולה מההערצה שעוררו בנו. שוב אין שוויון בינם לבינינו, ובמשפחה אין אתה מבכה כי אם את השווים לך. אנו מביטים עליהם כעל קדושים: אין מבכים את הקדושים, חוגגים אותם” וכו'.

ההונים מתמלאים כעס, לא בלי טעם אפילו אחד, כשמכנים אותם בשם ברברים. הבה ונניח, כי אין אתם ברברים, אולם אתם “בושים”. כשיגיע תורכם תדעו בבדיחות־דעת, להביא במספר שורות קלילות כמות כה רבה של פרי הסתכלות עמוקה, של פסיכולוגיה עדינה, כפי שבטא זאת בדברי נועם אחד כאבל הרמן, אזי תחדלו להיות “בושים” והרווחתם משהו השווה את ה“קולטורה” שלכם, הו פי כמה!

קרוב לשעה 2 אחרי הצהרים קרובה מאד אלינו רצועת החוף לימיננו ובקרבת שעה 4 אנו עוצרים. כנראה שזה יהא למשך כל הלילה. אנו נמצאים לפי מה שאומרים, בערך בקרבת Ramsgate.

אני למד לדעת זה עתה כי “מאלאייה”, אנית ה־O & P שנסעתי בה מפורט־סעיד למרסיי באוגוסט 1912, טבעה לפני כמה חדשים בסביבות פולקסטון.

מה עצומה כמות האניות שפגשנו בדרכנו והסובבות אותנו. כשעיניך רואות זאת מסתבר לך השקט היחסי של אנשי הים לגבי פעילות הצוללות. בקוראנו את העתונים אין אנו רואים אלא אניות טבועות, אבל מה כל אלה בהשוואה למספר העצום של אניות שטות. על סיפון אניתנו כוננות־מלחמה רצינית. אנו שטים כשהסירות מורדות בגובה הגשר. בודקים בקפדנות ובדייקנות הסירות, המשוטים, הצידה. האניה נראית כמוכנה לקראת ה־“רע ביותר”276 והקהל אינו מתרגש. עמנו על האניה נמצאת אשה ישישה, גברת אחת וורתינגטון, שספרה לי על אובדנה של ה“מאלאייה” והיא מסבירה לי שנעצרנו למשך הלילה מחשש מוקשים אפשריים. היא מוסיפה: “It must be very trying on the Captain”277 וכזהו היחס הכללי; הספינה ונוסעיה הופקדו בידי רב החובל. עליו לשמור עלינו. מסכים. האם זה טמטום מצדי? אין אני מגיע להרגשת דאגה או חשש. להרגעת המצפון, כתבתי זה עתה למיג’ור גריבון שיודיע לאלכס במקרה שהספינה תטבע ושיודיעו עלי כעל “נעדר” ואולם לעמקו של דבר אינני מתרגש. אף־על־פי־כן אין בכך משום אדישות.


על סיפון ה־’Karmala' יום ראשון, 26 נובמבר 1916.

עד לאחר שעה 9 ספינתנו נמצאת בעגינתה. ואף אינה יחידה בכך. קרוב ל־9.15, אנו אוכלים פת שחרית; הספינה מתחילה לנוע, ולפני שעה 11 עברנו את דובר.278 מזג האויר קר, לערך 08 צ.

רוח כלשהי, אף־על־פי־כן אני מרבה בהליכה. אתמול ציינתי על הפדומטר שלי 32 ק“מ. היום אני מונה כבר 17 ק”מ לפני ארוחת הצהריים בשעה 1, בסביבות דובר אנו רואים מטוס־ים אחד ולאחר זמן שני. לאחר שעברנו את דובר חוצה דרכנו ספינה צרפתית ישנה, מלאה חיילים לבושי חאקי, אנשי צבא בחופשה ללא ספק. האניה מלווה על ידי שתי משחתות.

זמן מועט אחרי ההרים אנו בתעלה. סוף סוף עזבנו מימיה העכורים של התימזה. ה’למנש' רוגעת, הספינה מתקדמת במהירות טובה ואין אנו מרגישים כל התנודדות ואף לא נענועים.

מאחר ולעשות את 32 הקילומטרים שלך ביום אתה חייב לצעוד למעלה משבע שעות, שאני צועד בלא מעיל וגלוי ראש, הרי שיש לי, כמובן, תיאבון עז. המזון אינו מן המובחר והשירות פשוט נתעב.

אני מציין את העובדה בלא שאתלונן, כי יודעני, שבגרמניה אפילו הקייזר בכבודו ובעצמו לא יוכל יותר לכבד עצמו במשהו המתקרב למבחר שיש לנו.

אולם האלמנה הישישה שלנו, הגברת וורתינגטון, אינה מעלה על דעתה כי הננו נתונים במלחמה; היה עליך לשמוע כיצד נזעקה שעה שבקשה פלח לימון לתה שלה, וקבלה תחת זה מיץ לימון: “The idea of leaving London with no lemons!”279.

כן, כדאי היה לשמעה. אגב, יש לנו כאן גם ‘לימונים’ ואפילו תפוזים. הם קטנים, חמוצים מאד, אולם יש לנו מהם. אלה הנם פרי ביכורים. יש לנו גם בננות למכביר. מגישים לנו תאני סמירנה רעות, קשות, ישנות, ואגוזים, רעים גם הם. אינני סבור, שאלה הם מזן ברצלונה. אלא יתכן יותר שהם טרביזונדיים ישנים. השקדים הספרדיים הללו הם פשוט פחותי ערך, אלה אינם מהזן Jordans.

לא יאמן יום ראשון כזה על גבי אניה אנגלית. אין כל טקס דתי. אין כל מנה מיוחדת כתוספת. האם זה בגלל המלחמה? אף־על־פי־כן לאחר ארוחת הערב הראשונה, בה הופיעו האנשים מרושלים במקצת, חזרו בם והיום כמעט כולם כל הגברים לבושים ‘סמוקינג’.280 האלמנה הנכבדה סבורה שזוהי הפרזה; אני תמים־דעים עמה ונשאר בחליפת היום־יום שלי, מה גם שאנו קרבים לחופי צרפת, ובצרפת חל איסור בשעה זו על לבוש ערב רשמי. בנושא זה משעשע יהיה לכתוב מאמר קטן על חוקי הצנע תחת השולטנים השונים, סולימאן וסלים בעיקר.

בשעות אחרי הצהרים ובערב היה מזג האויר קריר וביחוד נשבה רוח. למרות זאת ובאומץ עשיתי את 32 הקילומטר שלי גם היום.


על סיפון ה־’Karmala' יום שני, 27 נובמבר 1916.

עודנו ב’תעלה'. אגב, עלינו לנסוע אל לב האוקינוס, תוספת של 200 מילין, על מנת להמנע ככל שאפשר מן הצוללות. בעצם אני מתייחס לזה כמעט באדישות. אנו נהיה בפורט סעיד בין הששה והשמונה בחודש הבא. אולם בתשעה בחודש יהיה הירח במלואו. לְפָנַי, איפוא, שלושה־ארבעה ימים בכל אופן.

בוקר בהיר, הרבה אוֹר ומשב רוח קל.

אנו שטים באטיות מייאשת: ב־25 לחודש עשינו 41 מילין, אתמול רק 43 והיום בצהרים 254. אנו מקוים להגיע לגיברלטר ביום חמישי בלילה, או ביום ששי בבוקר.

בשעות אחרי הצהרים רוח קרירה מאד. איני מרגיש עצמי במצב־רוח טוב, ההליכה אינה מושכת אותי למדי ואני כפוף במקצת מחמת ההליכה של שני הימים הקודמים. אני מסתפק היום ב־24 קילומטרים בלבד.


על סיפון ה’Karmala' , יום שלישי, 28 נובמבר 1916.

אתמול, קרוב לשעה 9, נסחפנו לאזור פושר ללא רוחות. הבוקר נושבת במקצת הרוח, שמים מעוננים, אבל מזג־האויר נעים ואני צועד צעידה מזורזת לפני פת שחרית. בין שעה 9.30 ו־12.15 אני עושה 17 קילומטר.

בעשרים וארבע השעות האחרונות (מצהרים ועד צהרים) עברנו 339 מילין. אבל הרבינו בדרך שבעקלתון281 על מנת להימנע מן הצוֹללוֹת.

אחרי הצהרים אנו שטים בים כשמן, כפי המבטא המקובל. במשך היום עשיתי 30 קילומטר. היה בדעתי להוסיף ולעשות 5־6 קילומטרים לאחר ארוחת הערב, אך נתפשתי לעייפות ולשינה ואני מסתלק במוקדם.


יום רביעי, 29 נובמבר 1916.

הים סוער במקצת. מזג־האויר נעים מאד. בין 11.30 ו־12.00 תרגול בתותח (4.7 אינטש) שתי יריות נורו אל חבית ריקה. בצהרים אנו רושמים 335 מילין מאז אתמול. מסתבר, כי רק ביום ששי בין 1 ו־2 אחה"צ, נהיה בגיברלטר.

היום לא צעדתי יותר מ־24 קילומטרים. קיויתי להגיע ל־30 אחרי הצהרים, אבל החשיכה על הסיפון היתה רבה מדי.


יום חמישי, 30 נובמבר 1916.

שינינו את מהלך נסיעתנו. אתמול נסענו דרומית ודרומית־מערבית. הבוקר שטנו תחילה מזרחה ואחר כך דרומה, דרומית־מזרחית. הים סוער. הוצפנו בגלים מצד מערב. בשעות הצהרים יש לזכותנו, ל־24 השעות האחרונות, 345 מילין.

עד שעה 1 עשיתי 14 קילומטר, אבל בגלל אי יציבותה של הספינה אני מרגיש עצמי שבור יותר משהייתי אחרי 24 הקילומטרים של אמש. בשעות אחרי הצהרים הים נרגע. לא ראינו ספינות במשך כל היום. ערב נעים וים שקט למדי, טיול על הסיפון עד שעה 11 אחה"צ. היום עשיתי 26 קילומטר.

ליד שולחננו אנו תשעה במספר. עלמה צעירה, מיס קאריו נולדה בסואץ, חוזרת אל הוריה לאחר שסיימה את למודיה בפנימיה. 4 גבירות המסבות לשולחננו יורדות בגיברלטר על מנת להמשיך אל עבר אלג’זיראס ומקומות חורפיים אחרים, ואילוּ גברת אחת נוסעת לגיברלטר להיפגש שם עם בעלה המשרת בצי וקבל זה עתה שלושה שבועות של חופשה. תחת לבזבז שבועיים על הלוך ושוב, אשתו נוסעת אליו וכך יבלו יחדיו את משך כל הפגרה שלו.

דיו במקרה זה לבדו כדי להצביע על מצב הצדדים הלוחמים. בגרמניה גוועים ברעב ונתונים במצור. באנגליה מארגנים את המלחמה אבל החיים נמשכים כתיקנם, או כמעט כך לגבי חלק גדול של האומה. והצוללות הגרמניות אינן מונעות בעד העלמה קאריו לחזור אל הוריה, בעד מרת רוברטסון לילך אל בעלה ובעד הנידהנים והוורתינגטונים וכו' לילך לסן־סבסטיאן ולאלג’זיראס. אין ספק, פגישה עם צוללת אפשרית ואפילו מתקבלת על הדעת, אבל אין נפחדים; החיים בכל זאת ממשיכים בזרמם.


גיברלטר בטווח ראיה, יום ששי, 1 דצמבר 1916.

בוקר מרווה נחת. מזג אויר נעים, כמעט חם, ים רוגע, חורף כאצלנו. הבוקר אירעה תאונה בעיתה לסירה מס' 1, היא סירתי, תאונה, שבתנאים אחרים היתה עלולה להסתיים בצורה טראגית. בשעה שהמלחים עבדו על גבי הסירה, נתפקע אחד הכבלים והסירה נטתה אל פני הים. אילו קרה הדבר בשעת פעולת הצלה? כל הנוסעים היו נזרקים הימה. וכל זה בגלל חבל משומש.

לאחר שעה 10 אנו מבחינים באופק ביבשת אפריקה ושעה לאחר מזה רואים את סלע גיברלטר.

אולם רק בשעה 1 אחה"צ אנו בנמל, ואך ב־3 זורקים את העוגן. היה בדעתי לילך העירה, אבל מכיוון שמשערים כי עלינו יהיה לעזוב ב־4.30, אין כל טעם בדבר.

אין מברקים ואף לא עתונים, אולם אנו למדים לדעת כי מאז עזבנו את אנגליה הופלו שלושה צפלינים, שניים באנגליה ואחד בצרפת. ג’ליקו מונה ל First Sea Lord וּבּיטי ל First Fleet Admiral.

עד הצהרים עשינו 336 מילין דהיינו תוספת של 400 קילומטר כדי להתחמק מצוללות.

תחת לעזוב ב־5 אנו יוצאים בשעה 7 אחה"צ. היום [צעדתי] 22 קילומטרים.


שבת, 2 דצמבר 1916.

מזג אויר אידיאלי. יש להודות, שצבעו של הים התיכון מדבר ללבי הרבה יותר מזה של האוקינוס. זאת ועוד, חופי ספרד, אתה עלול לומר לעצמך חופינו שלנו. אולם כאן האדמה צחיחה יותר משהיא אצלנו. אנו שטים שעות על שעות מבלי שנבחין בעץ גם אחד. שלג רב על פיסגות ההרים שבאופק. הרבה ספינות־משמר. בצהרים לזכותנו 249 מילין. יתכן שנגיע למרסיי ביום שני לפני הצהרים.

באניה נמצא עמנו מיג’ור אחד בשם בלואיט הנוסע להוגג־קונג על מנת להביא משם כאלף סינים שגויסו לעבודות עפר, סוללות, חפירות, וכו'. אכן, הגיעה השעה שיתנו את הדעת לזאת. עד עכשיו התנגדו ה“טרייד יוניונים” לכך, כשם שהתנגדו אפילו גם לשימוש בעובדים הגרמניים (השבויים). בנוגע לאלה, העלו ה“טרייד יוניונים” את הדרישה הבלתי הגיונית והמגוחכת כי ישולם לשבויים אותו שכר שישולם לעובדים חופשיים. רק זה חסר לנו לספק לאויב אמצעים להתעשר על אדמת בריטניה בימי המלחמה. ילכו נא ה“טרייד יוניונים” ויראו מעט כיצד מתייחסים לשבויים בגרמניה.

היום רק 25 קילומטרים.


יום ראשון, 3 דצמבר 1916.

הבוקר שואל אותי מנהל משק האניה לגילי ולמקצועי (בן 40, איש מדע), עליהם להכין רשימות בצרפתית, המכילות פרטים מלאים לשלטונות הצרפ­תיים. מחר יהיו לנו באניה הקונסול הבריטי והמשטרה הצרפתית שיבדקו בהקפדה את אלה הרוצים לקבל רשיון ירידה מן האניה. מכיוון ואין לי תעודות מסודרות הרי זה “היִי שלום, מרסיי”.

היום קריר יותר משהיה אתמול. חוף ספרד, הנראה לנו הבוקר, מאוכלס בצפיפות יותר מבזה שיכולנו להבחין אתמול.

בצהרים עשינו 341 מילין; לפי חשבון זה היינו עלולים להגיע למרסיי לפני שעה 10 בערב.

באניה מספרים שיוון הצטרפה ל“בושים”. אִיוֶלֶת. בודאי פרצו מהומות באתונה, זה הכל.

אנו עוברים על פני האי רֶה קרוב לשעה 9.

בערב בשעה 10 מתחילה ההרפתקה המצחיקה ביותר שעלולה לקרות בימים אלה של מלחמה. שתי ספינות משמר קטנות קרבות אלינו ושואלות: איזו אניה היא זו? איש אינו יודע להשיב להן. מגשר הפיקוד מבקשים באנגלית את הנווט. מאנית המשמר משיבים בצרפתית כי אין נווט בשעה זו וכי עלינו לשוט בעקבות הגדולה שבין שתי אניות־המשמר. זו האחרונה פונה שמאלה, ואילו אניתנו ממשיכה בכיוון נגדי. לאחר דקות מספר נשמע קול ירית תותח מספינת המשמר, דבר המביא לעצירת אניתנו במקום. ספינת המשמר קוראת בקול שוב פעם: “בואו בעקבותינו”. אולם מפקד אניתנו אינו מבין את הצוו וממשיך באותו כיוון. יריה שניה בתותח. עצירה. מפקד ספינת המשמר צועק כי במרחק 100 מטרים לפנינו נמצאות הרשתות. מפקד אניתנו מודיע לתוך המגפון: “I don’t understand, speak English”. הצרפתי מתכעס ומשיב: “אם אינך מבין, השאר במקום בו אתה נמצא”. דבר שמפקדנו אינו מבין. איני יודע כיצד הגיעו בסופו של דבר לידי הבנה. קרוב לחצות משליכים עוגן מחוץ לנמל.

היום רק 23 קילומטרים.


מרסיי, יום שני, 4 דצמבר 1916.

לא שמעתי מתי נכנסנו לנמל. בשעה 5 בבוקר, כשהקיצותי, כבר היינו ליד הרציף C.

קרוב לשעה 8 מופיעים השלטונות הבריטיים והצרפתים. אני מציג את עצמי ב־9.30 ומבקש להרשותני לרדת העירה. שואלים אותי מה מטרת נסיעתי למצרים: חקירות בענין הכותנה. חוקרים אותי במשך שעה ארוכה, ולבסוף מעניקים לי רשיון לגשת אל הקומיסאריון המיוחד (9, Place de la Joliette) שם יוחלט בעניני. אני נוסע לשם בעגלה ומסרבים לי את הרשות להסתובב בעיר. עלי לחזור על עקבי. לא מבלי שקניתי כמה צוארונים. אולם היה עלי לפנות לכמה חנויות עד שמצאתי צוארונים מס' 43. בכל מקום רצו להדביק לי מספרי 42, בטענה שהם יפים מאד. מרסיי מלוכלכת כמאז ומתמיד. כבישים גבשושיים, בוץ שחור, דביק. אבל הסוסים הרתומים לעגלות הנם בעלי עצמה. עודך רואה הרבה סוסים טובים וחזקים, שמזינים אותם היטב, וזה בניגוד למה שאתה רואה בברלין, למשל. ציינתי הרבה עגלות רתומות לשלושה סוסים חזיתיים; עד כמה שזכרון לי, חושבני שזוהי אופנה חדישה, לפנים היו אלה לרוב רתומים בטור ובראשם סוס רתום ליצול, חזק ושליט.

אני רואה עוברים על פני חבורות של חיילים אנגלים, צעירים, בריאים, לבושים כהלכה. החיילים הצרפתים שאתה רואה בעיר, כנראה חיילים בחופשה, לבושם אינו טוב ביותר. תמוה הדבר, עד כמה החייל הצרפתי נראה רע במדים, ואילו ה־’boys' האנגלים פניהם כה טובים.

הנוסעים נוהרים. למעשה אף לא תא, אף לא מיטה, פנויים. הרבה קצינים בכירים. כמה קצינים הודיים. אני מקבל כחבר לתאי את קפטן גודווין מה“צבא המצרי”282 שגם הוא נוסע למצרים.

החדשות מרומניה מדכאות. ואלה מיוון, לפחות, משעממות. מסתבר, שפעילות הצוללות בים התיכון היא רבה, ומדברים על אפשרות של חנייה במשך 6־8 ימים במרסיי, לפני שתנתן לנו רשות להפליג לדרכנו. אם יהיה עלי להישאר כאן זמן כה רב, אסיר על סיפון ה־’Karmala' לא אסלח זאת לידידינו. בדרך כלל הם סיפקו לי כבר נימוקים רבים מדי לאי שביעות רצון.

תחילה, לא היה כל צורך להחזיק בי עשרה ימים על ה־’Karmala', שעה שהייתי יכול להגיע למרסיי תוך יומיים בלבד ולהימנע מסכנת הצוללת.

אחרי כן הם גורמים לי סבל רב מדי בחשדותיהם הבלתי מוצדקים ביחס למכתבי. מובן מאליו, שקפטן טרייל לא מסר לכאן את תשובתו של אלכס. עם צ.283 לא נתנו לי כל אפשרות להתכתב גם כן, כך שלמעשה אין לי כל חדשות מאמריקה ומן הבית מאז ה־18 לאוקטובר. לעמקו של דבר גורם מצב זה נזק לידידינו לא פחות מאשר לנו עצמנו. אם במצרים ימשיכו להעמיד פנים כערומים בהציבם לי מכשולים כאלה אראה עצמי נאלץ למשוך ידי מכל המפעל. בסופו של דבר רב מדי העלבון. אני משתדל לחשוב באופן הגיוני, אולם עצבי לא יוכלו להחזיק מעמד זמן רב יותר ביחס כזה. אם אין יכולים לתת בנו אמון, אזי ילכו לכל השדים והרוחות נסיונותינו להתקרבות.

היום רק 17 קילומטר.


מרסיי, על סיפון ה־’Karmala' , יום שלישי, 5 דצמבר 1916.

בלילה, כבשעה 3 סערה. הבוקר קר, רוח. עדיין אין אנו יודעים מתי נצא את הנמל. נראה כי ילוונו בדרכנו וכי רק מחר תגיע אנית־הליווי. בקרבתנו עוגנת ספינת סוחר גדולה ‘Hyacynthus’ הפורקת שבולת שועל מפאמפה [באמריקה הדרומית] לאספקה הצבאית. שבויים גרמנים מועסקים ברציפים, שומר עליהם איש חיל־שדה ורובהו מכודן. לשבויים מראה פנים טוב ואף עליז. החייל השומר מתאונן, שאין מעבידים אותם במידה מספקת.

אמש שוחחתי עם אחד מהמוכסים והז’נדרמים השומרים על סיפון אניתנו. הם מספרים, שבתחילה היו השבויים הגרמנים מתבטלים, מקבלים ארבע ארוחות ויין. היה בזה יותר משערוריה.

בין הפועלים העובדים בפריקה נמצאים הרבה חיילים בחופשה המנצלים הזדמנות זו על מנת להביא לביתם 6 פרנק ביום.

ב־3 אחרי הצהרים פותחים בהכנות רציניות להפלגה, וב־3.30 אנו עוזבים את הרציף. הים סוער מאד והרוח עזה. האניה מתנודדת בצורה מחרידה ומאלצת רבים מהנוסעים לשכב. עלי לא השפיע הדבר, ברם מן הנמנע הוא לצעוד את 100 הצעדים על הסיפון; גלי מים מציפים אותנו בתדירות. אני סועד בתיאבון רב. שולחננו מונה 10 סועדים, ואולם הערב אין אנו אלא שלשה בלבד. אין האניה עולה ויורדת, כי אם מתנדנדת איומות. כלי אכילה רבים נשברים.

לא עשיתי היום אלא 10 קילומטרים. מיג’ור בלואיט אומר לי, כי מעולם לא היו הצוללות כה רבות כבשעה זו. רב החובל ביקש משחתת ללוותנו אולם לא יכול היה לקבל אותה.


על סיפון ה־’Karmala', יום רביעי, 6 דצמבר 1916.

ישנתי שינה עמוקה, משעה 11 אחה"צ עד 5.30 בבוקר. הים נרגע במקצת. גם מידת הקור פחתה. הקדימו את מחוגי השעון ב־35 דקות. גשם יורד בשפע. אפשר בקושי לטייל על הסיפון.

בחרו בין הנוסעים מספר מסויים העומדים בשמירה מצוללות. לא בקשו את שרותי שהייתי נותנם ברצון.

בשעת הצהרים כבר 267 מילין מאחורינו, כלומר 13.5 מילין בשעה.

התנודדויות האניה מעוררות תיאבון של זאב.

ב־1.30 אנו קרובים מאד לסרדיניה ועוזבים אותה מצד שמאלנו. בשעות הערב נרגע הים לחלוטין. הסיפון מתמלא אנשים למעלה ראש. אנו פונים בכיוון דרומה, אל עבר חופי אפריקה הצפונית. בשעה 10 אנו בטווח־ראייה מחופי טוניס. המגדלורים נשארים מוארים (?) בימי המלחמה!

מה שראוי ביותר לציון הוא שהיום לא פגשנו בדרכנו אנית משמר אף אחת.


יום חמישי, 7 דצמבר 1916.

אתמול רק 18 קילומטר. היום מזג האויר יפה, ים רוגע.

בצהרים עברנו 344 מילין. היום הסכמתי לעמוד על המשמר במשך שעה על הסיפון, לבלוש אחרי צוללות. ב־2 אחרי הצהרים עליתי למשמר על הסיפון (הימני) במשך שעה. לא ראיתי דבר כמובן. אנו בקרבת מלטה הנמצאת לשמאלנו. בשעה 5 נעצרים אך לא בנמל. מסתבר שנמל ואלטה מלא עד אפס מקום ורק מחר בצהרים יורשה לנו להיכנס לתוכו.

פגשו בנו משחתות קטנות בעלות מנועי־נפט מתוצרת אמריקאית, הנותנות לרב החובל של אניתנו ליווי והוראות.

בערב סערה וגשם. על הסיפון קהל רב. היום 15 קילומטרים.


מלטה, יום ששי, 8 דצמבר 1916.

אמש, ליד השולחן, הודיעו על התפטרותו של אסקוית ועל בואו של ללויד ג’ורג' במקומו. לשולחננו מסבים שני הודים: קפטן מלק מוחמד חאן וקומה ג’ירפינג’י סיסודיה — זה האחרון הנו babou284 בנגאלי אמיתי, דומה שהוא משתייך אל השרות הפוליטי. למרות זאת, חפשי הוא בדיבורו עד כדי תמהון. הוא מתנפל באגרופים קמוצים על ללויד ג’ורג'. חברו, הקפטן מלק, גבר יפה מראה, מסויג מאד, ובכל זאת תמים־דעים עמו.

אין ספק, שלפני 3 או 4 שנים לא היו מרשים לעצמם אותם הודים להתבטא בבטויים כה נמרצים על הפוליטיקה והפוליטיקאים הבריטיים. מאותות הזמן! כן, אבל אני הייתי נזהר מהם.

בוקר נהדר. ב־09.3 אנו מעלים את העוגן ומפליגים אל ואלטה, שם אנו עוגנים לאחר שעה 12.

משטרת מלטה עולה על הספינה להחתים את הדרכונים של אלה שיש בדעתם לרדת העירה. הנתינים הבריטים בלבדם מקבלים רשיון זה. לא בני ברית, אף לא ניטראליים, אינם מורשים לרדת במלטה.

אני אף איני מנסה לרדת ליבשה. גריבון אמר לי שהשלטונות הצרפתים יקפידו מאד בחקירות, אולם כי הם עצמם לא יתנגדו לכך. משום כך זכות היתה לי לנסות להכנס למרסיי, אולם בטריטוריה בריטית שונה הדבר, אף לא אנסה.

אנו מקבלים את המברקים של רויטר ולמדים על נפילתה של בוקארשט.

לגבי דידי, אני בוש ונכלם. הדבר מרגיז ומעליב.

אחרי הצהרים יורד גשם. מפרסמים הודעה על ההפלגה מחר ב־9 בבוקר. לא נוכל להגיע, איפוא, לפורט־סעיד לפני יום שלישי בבוקר 12 לחודש וה־18 בחודש לפי לוח הלבנה.285 מה רבה תהיה ההפתעה אם אבשלום ימצא שם.

עמנו באניה צרפתים ובעיקר צרפתיות, הזועמות ואומרות דברי שטות על שאוסרים עליהם לרדת ליבשה. מה היו אומרות אילו ידעו, שמיס הנקופ (הולנדית) הורשתה לרדת מפני שיש לה פרצוף חמוד ועל שהיא נמצאת תחת חסותו של הלויטננט קולונל קנינגהם?

נדמה לי, אגב, כי de Vries הצליח לבסוף גם הוא לחמוק (לא). הלה חשוד בעיני.

אלה שחזרו מן היבשה, אינם מוקסמים. בגלל חג ה־Conception סגורות כל החנויות. הרבה חיילים ובעיקר פצועים השבים מסלוניקי.

היום 17 קילומטר.


שבת. 9 דצמבר 1916.

המרקוניסט286 מספר לי, כי יש לנו באניה ציוד מלחמתי לרוב. זולת זה נמצא עמנו כל הדואר של חג־המולד. משום כך יתנו לנו לווי משמר. אגב, נראה כי ליד החוף הפורטוגזי, זמן קצר לאחר שעברנו שם, גרמו הצוללות למהומה.

אנו מעלים את העוגן בשעה 10 ועוברים על פני שולות מוקשים287 רבות. מלווה אותנו אנית טורפדו.288 כל עוד שאנו בקרבת מלטה נושבת רוח עזה. מ־2 עד 3 אני בשמירה על הסיפון. אנו למדים, שאתמול או שלשום, הטביעו הצוללות את ‘קלדוניה’ (Anchor line) ואנית־משא בריטית בסמוך מאד למלטה. דבר זה מסביר, בודאי, למה מלווים אותנו בקרבתה של מלטה. אנו נוסעים כל הזמן בדרך עקלתון. בשעת הארוחה, ליד השולחן, אנו פותחים בויכוח עם ההודים וממשיכים בו אחר כך עם קפטן מלק מוחמד חאן, שהנו מוסלמי. באשר לתורכיה, הוא משוכנע שהיא תילחם עד הסוף למען עצמאותה. אגב זוהי הנימה המעומעמת הנשמעת בכל דבריו. כמוסלמי, הוא מאמין בהצלחת הסהר. הוא מספר לנו על הרפתקאותיו בחזית הסום.289 הוא מעריץ אח שיטת הריגול הגרמנית.

אור הירח נהדר (לבנה מלאה), גשם קל. אני ממעט בהליכה היום, קודם כל משום שהסיפון מלא אנשים עד אפס מקום ואחרי־כן גם בגלל עצלות ושעמום. 12 קילומטר.


כרתים בטווח ראייה, יום ראשון, 10 דצמבר 1916.

מזג אויר נהדר. הבוקר קיימתי שיחה מענינת מאד עם ההודים שלי. הם שואלים אותי, בלא הקדמות, מהי דעתי: אילו הצליחו התורכים להכנס למצרים, היצטרפו המצרים לתורכים?

“ללא כל ספק”, אני משיב. קפטן מלק שבע רצון. בהיותו מוסלמי הריהו מכריז, כי באם יעיזו עמי ‘בנות־הברית’ לנגוע בערב או בסוריה, תתהווה התקוממות כללית; כופרים הם אם לא יגינו על ‘בית המקדש’.290 והדברים נאמרים מפיו של קצין המפקדה הבריטית! והמוסלמים של הודו? שואל אני. הם יהיו כופרים אם לא ילכו בעקבות הראשונים. המצב ברור. הקיסרות הבריטית ו’עמי־הברית' בכללם יכולים לראות מהיום ואילך מהו המחיר שהם משלמים בעד ‘הסיוע’ של המוסלמים.

היה עלי לעמוד על המשמר מ־10 עד 11. לא הודיעוני על כך ואני החמצתי את משמרתי.

הגברת דיקס מספרת לי חשדותיה לגבי סר ארנסט קסל המבזבז הון רב מדי בפילנטרופיה לגבי גרמני והמשתדל תוך התלהבות רבה מדי לרכוש אדמות על החוף בקרבת Hartlepool.

בשעה 9 בערב אנו מול כרתים. סוברים, שאנו נמצאים באיזור המסוכן ביותר, כאן ומעט לפני פורט סעיד. הנוסעים עליזים וחסרי דאגה. פסנתר וריקודים על הסיפון. בצהרים 363 מילין. עשיתי 17 קילומטר.

יום שני, 11 דצמבר 1916.

מזג אויר נהדר. רק בקרוב לשעה 9 בבוקר אנו משאירים את כרתים מאחורי גבנו, מצד ימין. אני בשמירה בין שעה 9 ל־10. לרגעים מסוימים נמצאות סביב לנו שלוש עד ארבע ספינות. אף פעם במסעי הקודמים, לא שטו בים התיכון אניות כה רבות בבת אחת. זהו המשמר השלישי המלווה אותנו עכשיו. אמש, קרוב לשעה 10 בלילה, עזבתנו הטרפדה המלווה הראשונה והבוקר בין 6 ו־7, עזבתנו השניה. השלישית תלווה אותנו ללא ספק עד פורט סעיד. בשעות אחרי הצהרים, נהיה בנקודה שם טובעה ה־’Arabia'.

בצהרים עשינו 350 מילין. היום צעדתי מעט. 14 קילומטר.


פורט סעיד, יום שלישי, 12 דצמבר 1916.

סבורים היינו, שנגיע לפורט סעיד בשעה 1 או 2 אחה“צ. ואולם, בשעות הלילה, קיבלה האניה הודעה על מציאותן של צוללות בדרכנו, והאניה שינתה את מהלכה (בכיוון דרום?). כך לא נגיע לפורט סעיד כי אם בשעה 3. מזג האויר ממשיך להיות אידיאלי, גם עבור הצוללות. בשעה 3.30 האניה נמצאת בנמל. רק לקראת השעה 4 מופיע ש. בוטאג’י ומגלה אותי. הוא קורא לי בשמי. הודיעו עלי מלונדון בשמי האמיתי. בטלנות ראשונה מצד ידידינו. יכול יכלו לחפשני בכל האניה מבלי לגלותני כמר מקס. לאשרי מכיר אותי שרלי. אנו יורדים לחוף. אבל לא הייתי רוצה שהמשטרה המצרית תתחוב את חוטמה בניירותי ובעניני בכלל. אני אומר מלה לשרלי בנידון והוא מוביל אותי אל ה־P.M. (משטרה צבאית). הלויטננט הממונה נמצא על האניה. לאחר צפיה ארוכה ומרגיזה אנו חוזרים לאניה ושרלי מוצא את הלויטננט ווטקינס שעה שהוא עסוק ב־”drink". היינו עלולים לחכות לו שעה ארוכה. אגב, ללויטננט ווטקינס יש מכתב מה־I.O.291 לחפשני באניה (תמיד בשמי האמיתי). איזה סבך עלול היה זה ליצור.

לויטננט ווטקינס פונה עמי אל משרדו. אולם תחילה עליו לשלח את פורד ה. קייט, מנוסעי ה’קרמלה' שפניו מועדות להודו כסגן נשיא של חברת “Armour & Co.”, האורזים המפורסמים של שיקגו. קייט רוצה לילך העירה ורק לאחר שיחה טלפונית אל קולונל x, הוא מקבל רשיון לבקר אצל הבנקאי שלו תחת ליווי משטרה. העלמה הנקופ ודה פריז, הולנדים, הורשו לשוטט בפורט־סעיד בלא ליווי.

לבסוף לויטננט ווטקינס מטפל בי. אני משאיר לו את מפתחות מזוודותי שהוא נוטל על עצמו לשחררן ואני פונה בהתאם להוראותיו של ווטקינס (שקיבל הודעה טלפונית מאת לויטננט פירת מה־.I.O) אצל ה“איסטרן אקסצ’נג' הוטל”, בחברתו של שרלי. הלה מביא לי שעה קלה אחר כך את מזוודותי, שאף לא נפתחו. שרלי מודיעני שלויטננט פירת לאחר שהירהר בדבר, החליט שלא יבוא לראותני. קפטן סמית, שכפי הנראה הוא האיש שאליו יהיה עלי לפנות כאן, נמצא בשעה זו באלכסנדריה ואולם מחכים לבואו מחר.

לאחר ארוחת הערב חוזר שרלי ואנו עושים טיול ארוך ותוך כדי הליכה אני למד ש־C.L.W.292 היה על גבי אניית טורפדו שהתפוצצה (מוקש?) או טובעה ע"י תותח (מן החוף), רבים הנעדרים, אולם וולי נלקח בשבי. המכתב מה־13 למרץ ש.ז. הובא על ידי רובין ברוך (צבי) מה־Z.M.C.293 אחד מפועלי לשעבר, ש. [רפאל] אבולעפיה המליץ עליו. הדבר גורם לי, באמת, הנאה. נראה שהוא בא והקיש בדלת, אבל נתמלא פחד בגלל “עזמות”.294

שרלי מספר לי שלפני כעשרים יום ירד בחיפה וגרם לפתיחת ביתו של ג’בור בפניו. הוא מספר לי, בין היתר (האם אמת בדבריו) שהלויטננט פ. ביקש לשלוח אותי למלון “הדואר”, באמרו כי אין הוא רוצה לשלם את חשבון הוצאותי!!

בסיכומו של דבר מה שאפשר להסיק מהדו"ח של שרלי, הוא כי זכה ליחס קטנוני מאד ושידידינו הם אטיים עד לכדי יאוש.

לכשנשאל האידיוט הזה ששמו קיית אם הוא מכיר את אנשי סירס, רובוק ושות' אומר לי ללא בושה: כן, סמית הנשיא החדש הוא אחד מידידי. ומה היה ליוליוס רוס?295 או, הוא מת, משיב לי קייט. סמית נבחר ביוני הוא אומר בביטחה. אף על פי ש“מות חברך”296 מתקבל תמיד על הדעת, אין אני יכול להאמין בכך מכיוון שמגנס לא אמר לי על כך ולא כלום.


פורט סעיד, יום רביעי, 13 דצמבר 1916.

כיוון ובוטאג’י התחיל מתרברב ומעמיד פני פרוטקטור, בהגידו לי, שאלמלא הוא, כי אז לא הייתי כאן ושהוא יגיד לקפטן סמית לשלוח אותי עמו לאלכסנדריה וכו', החלטתי לכתוב מכתב לקצין הבכיר של I.O. לשאלו מה עלי לעשות על מנת להוציא לפועל עד גמירה את ההוראות שקבלתי לפגוש את הלויטננט קולונל סימפסון ואת ג. א. קלייטון. אני מוסר מכתב זה לבוטאג’י היוצא עמו בשעה 10 לפנה״צ. מספר דקות אחר כך בא קפטן ג׳יימס מ. סמית בעצמו לראותני. בחכותנו להוראות מאלכסנדריה, אומר הוא לי, ובקחתו בחשבון שאקלימה של פורט סעיד אינו זה הדרוש לי, מציע הוא שאצא לאיסמעלייה בינתיים. אני נוהג כילד טוב, ומסכים. אנו משוחחים.

לאחר שעה של שיחה הוא מבקשני להיות מוכן לצאת לאלכסנדריה עוד הלילה וכמעט שאנו מקבלים החלטה שהוא יתלווה אלי באניה שתצא לעתלית. הוא הולך מיד לטלפן לאלכסנדריה.

בוטאג’י מחכה לי למטה. הוא לא מצא את קפטן סמית במשרדו ולא מסר לו את מכתבי.

ארוחת צהריים עם בוטאג’י. לאחר הארוחה אני חוטף תנומה קלה, ולערך ב־3 אחה״צ מביא לי חייל מכתב מקפטן סמית המכיל רשיון של קצין עם תצלום על שם וויליאם מק, ארה״ב, גיל 35, חתום ע״י ד’אנדריה לויטננט וכן רשיון “לנסוע אל איזור התעלה”297 על שמו של מר וו.מ. “סוחר הנוסע בעניני עסק”. קפטן סמית פוקד עלי לנסוע לאלכסנדריה עוד הערב, בשעה 6.30 אחה״צ, ולהימצא מחר, בשעה 11 לפנה״צ, ב־55 רחוב אלכסנדר־לה־גרנד. שרלי, שבינתיים רצה לשדל את קפטן סמית שישלח אותו עמי לאלכסנדריה, חוזר מאוכזב בגלל הסרוב שקבל. שרלי מלווה אותי לרכבת העוזבת את התחנה בדיוק ב־6.30 אחה״צ.

בדקו את רשיוני לנוע באיזור התעלה לפני שמכרו לי את הכרטיס, בשעת הביקורת ברכבת, ולבסוף באבו־חַמָד שם נטלוהו ממני לחלוטין.

לאורכן של תחנות הרכבת מחנות צבאיים. חיילים רבים בתחנות הרכבת. איני נלאה מלהעריץ את הבחורים האיתנים האלה, והגופות היפים אשר למרביתם. אך מעטים מאד כדוגמתם נראים אצל הצרפתים או הגרמנים. אני מגיע לבנהא בשעה 11.15 בלילה וחיכיתי שם לקשר עד 12.40 מגיע לאלכסנדריה בשעה 5.30 בבוקר. אני הולך ל“רגינה פאלאס הוטל” (חדר מס׳ 40).


אלכסנדריה, יום חמישי, 14 דצמבר 1916.

אני יוצא ברגל קרוב לשעה 10.30 ופונה למקום הראיון, 55 רחוב אלכסנדר לה גרנד. אני מגיע שמה בשעה 10.55 ומהחייל הפותח לי, אני מבקש לראות את הקולונל. לאחר רגעים מספר מר אדמונדס הוא שבא לראותני. אנו משוחחים שעה ארוכה. יש לו חדשות מאלכס,298 המודיע לי שמגנס וסולד הם פרו־גרמנים, והוא מציע לי לטלגרף שנתעכבתי בגלל תאונה, זרוע שבורה או איזה נימוק אחר. אלכס מביע את נכונותו לבוא לונדונה.

קרוב לשעה 11.20 קורא לי הקולונל ועמו אני משוחח עד שעה 12.50. היה עלי להתחיל הכל “ab ovo”299 ונעצרתי בספורי עד המכתב של ה־13 במרץ. ההמשך למחר. לקולונל, הבעת פנים של אדם חכם, חכם מאד, וקולו קול פיקוד קצר ונמרץ עד מאד. הליכותיו מקסימות. זוהי אישיות. אדמונדס נראה לא רק חכם מאד, אלא גם חריף מאד.

אני יוצא את הבית בשעה 1; עולה בכרכרה כדי לחזור למלון כשאני נפגש בגברת ברמן,300 טדי ונעמי. הם הבחינו בי והכירוני מרחוק. אני נעצר ומצווה עליהם להחריש וקובע פגישה לגב' ברמן עם הד"ר וייץ,301 בין 3 ו־4 במלון.

הם מגיעים בשעה 3 ואנו משוחחים עד שעה 5. לאחר טיול ארוך אני סר אצל וייץ והוא שואל אצל “כרמל מזרחי” אודות רפאל אבולעפיה. הוא גר אצל “דוד”302 אני הולך עם וייץ לראותו. אף על פי שמימי לא ראיתיו הוא מכירני מיד. אנו קובעים פגישה לשעה 11 אחה“צ ב”קפה דה ניל". ארוחת ערב אני סועד אצל הגברת ברמן, וב־11 אני בקפה. רפאל מגיע במוקדם, אני אומר לו מה אני רוצה ממנו; איש דוגמת רבין, על מנת שירד ליבשה. הוא יהרהר בדבר, ואנו נשוב ונתראה מחר ב־10 בערב, באותו קפה.

ב־12.30 אני במטה. היום עשיתי מעט יותר מ־15 קילומטרים.


אלכסנדריה, יום ששי, 15 דצמבר 1916.

כמה דקות לפני 11 אני נמצא ב“בית”303 ומבקש לראות את הקולונל. מבקשים ממני לחכות. לבסוף משתהה אדמונדס בחברתי. אני נקרא אל הקולונל אך ב־12.20, והוא מתנצל. הוא מתכונן לנסוע מחר וקצינים היוצאים לסלוניקי סרו לראותו.

שיחה במידת מה קצרה ומקוטעת. הם אינם רוצים שאלך לסייר לאורך החוף. אני מתכעס ואומר כי אם אין להם אמון מלא, מוטב לזנוח הכל. הקולונל על מנת להרגיעני מודה כי וולי עבד כטוב בעיניו ולא השאיר כל רשימות ממעשיו. אין הם יודעים מי הועסק בכינון הקשר ואף לא כיצד. באשר לי, אין כאן ענין של חשדנות. אילו היה קיים כדבר לא היו שולחים אותי לכאן – אלא שאני יקר להם מדי. אם תארע לי תאונה כלשהי, ילך הכל לטמיון. הוחלט על פגישה עם אדמונדס למחר בשעה 10. נקבע את הפרטים ונטלפן על כך לקולונל.

הזמנתי את וייץ לארוחה. הוא מגיע באיחור כדי לא לשנות ממנהגו. לשעת התה אני אצל הגברת ברמן. פגשתי היום הרבה מכרים. נוכחותי כאן אינה יכולה להשאר בחזקת סוד. בשעה 10 אני נפגש עם רפאל. הוא מצא שני בחורים צעירים המציעים את שרותם לילך יחדיו ודורשים עבור טרחתם סכום של מה־בכך של 2000 לירות. רפאל מספר לי, כמו כן, על נערה צעירה שתהא מוכנה לצאת בשליחות. נתראה שוב מחר.


אלכסנדריה, שבת, 16 דצמבר 1916.

גשם קל בלילה. בשעה 10 אצל אדמונדס. אנו משוחחים עד 12.45. נוגעים בבעיות רבות. נימוקי הצעת שרותנו. גונים בציונות. דרכים לכינון הקשר וכו'. הוא נוכח לדעת כי כשלון יביא בסכנה חייהם של אנשים רבים. קהילות שלמות עלולות לסבול מכך. אנו נוגעים, כמו כן, בשאלת ההוצאות. הוא נוטה לחשוב, כי 1500 הלירות, שאני מעריך כי הוצאתי עד היום מייקרות את שרותי.

אדמונדס מבקשני על כל פנים להכין לו: 1) נוסח של התזכיר שיש לשלוח לאבשלום. 2) חשבון ההוצאות. 3) ניתוח הכוחות הצבאיים.

בשעה 1.30 אחה"צ בא רפאל לראותני. הוא גילה בחורה צעירה, לאומית נלהבת, המוכנה לילך ולכונן את הקשר. זוהי אחת הקרויה “אסתר”.304 היא נמצאת בשרות אצל מיסיונר אחד. שליחה זו אינה מוצאת חן בעיני ביותר, מה גם שאינה מכירה את הטופוגרפיה של סביבתנו.

עליו לשוב ולהתראות עמה הערב ולדווח לי על תוצאות הפגישה.

אחרי הצהרים בחברת וייץ והגב' ברמן אצל “גרופי”.

בשעה 10 מגיע רפאל. “אסתר” תלך מתוך פטריוטיזם ללא תשלום. אולם זוהי עצבנית; מזה אני פוחד. עצביה עלולים להתל בנו בדיוק בשעה הקריטית. רפאל מדבר באחד ששמו חַסין. נראה מחר.


אלכסנדריה, יום ראשון, 17 דצמבר 1916.

ב־10.30 אני ב“בית”, ראיון עם אדמונדס. אני מגיש לו את הנוסח העברי והצרפתי של ההודעה שאשלח לאבשלום. דומה הדבר, שהצורה מוצאת חן בעיניו מאד, הוא בקשני להשאירם עמו על מנת להראותם לקולונל. הגשתי לו, כמו כן, רשימה־מסבירה את ההוצאות בעתלית ובמשך ימי נסיעתי. את ההוצאות בעתלית אני מעריך בין 800 ל־1000 לירות שטרלינג. הוצאותי במשך 5 חדשים 310 ל“ת, 250 ל”ש.

אדמונדס מייעץ לי לחכות בסבלנות. יהיה צורך בעוד כמה ימים לקבלת ההחלטה.

בין 6 ל־7 בא רפאל לראותני. חסין השתמט מחברתו. מאידך הציגו לפניו אחד “בן ציון פנצי”,305 נשוי לאחת קופרמן מזכרון. הלה מתנדב ללכת אולם מבלי שאכירנו איני נותן בו אמון, הואיל והוא פנצי, שמא קרובו של יצחק פנצי.


אלכסנדריה, יום שני, 18 דצמבר 1916.

ארוחת צהרים בחברת וייץ. כבשעה 2.30 מופיע אדמונדס במלון ומבקשני לסור ל“בית” לערך בשעה 3. בהגיעי שמה הוא מבשר לי, כי חלה התקדמות. הוחלט לשלוח שליח על מנת ליצור את הקשר בהקדם, אולם כי אני אשאר כאן בינתיים. אני חוזר על כל הנימוקים שלי כדי להוכיח עד כמה נוכחותי על סיפון האניה הכרחית ואני מבקש לדעת מה הן הסיבות שבגללן אומרים להרחיקני. משיבים לי, כי פורט־סעיד הינה חור קטן ועל נקלה יראוני מפליג הימה, ולתורכים אינפורמציה טובה ומהירה; יוודע איפוא מיד את אשר אנו מתכננים; צַווּ אם־כך להביא האניה לאלכסנדריה. דומה הדבר כי זה מביא את אדמונדס במבוכה. הוא משיב לי כי זה יכול להוות פתרון, אבל הדבר יצריך חודש ימים של משא ומתן. אני אומר לו אזי — והנני בטוח שלכך רצה להביאני — שמשום שאין אני רוצה ליטול על עצמי את האחריות להשהיית הפעולות למשך חודש תמים, על אף התגוננותי במלוא גופי אני נאלץ למסור להם את כל הידיעות לפרטיהם אשר יוכלו לעזור לשליח שלהם, אבל יחד עם זה אין לי כל אמון בהצלחת הפעולות ואם תארע תאונה כלשהי, לא אסלח להם לעולם ועלול הדבר לדחוף אותי לטירוף, לידי התאבדות. אולם אין להתגבר על עקשנותם בנקודה זו; אין הם רוצים להבין אותנו, או שעודם נזהרים מאתנו. אם כך או אחרת, הדבר הופך את שיתוף הפעולה למרגיז, ואפילו לבלתי אפשרי. ובאשר לי עצמי, אילמלא היה הענין בהצלת חייהם של אנשינו הנתונים בסכנת חיים בארץ־ישראל, כי אז הייתי מחווה קידת פרידה לאדונים האנגלים.

במקרה אנו מגיעים בשיחה אל בעיית הכסף. בנוגע ל־1500 הלירות שכבר הוצאו, מכיוון שוולי לא השאיר כל רשימה בנושא זה, אין לנו כלום כדי לבסס “תביעה”306 שלנו אלא דברתנו בלבד. בעיני ידידינו רחוק הדבר מדי מלהיות מספיק. לא יחזירו לנו, איפוא, את ההוצאות שהקדמנו אלא נגד תזכורות שלנו, יומנים וכו'. דרישה זאת אינה צודקת לדעתי. אשר להוצאותי מעניקים לי בנדיבות לב לירה אחת ליום. אמרתי לאדמונדס, כי אין אני סבור שסכום זה יכסה את הוצאות המלון שלי בלבדן, והן סביר הוא להניח כי יש לי הוצאות מעטות גם מחוץ למלון עצמו. הוויכוחים הקטנים הללו מעוררים בי בחילה. אני אבקש מחר שישלחו מברק למרת סולד עם בקשה ל־500 דולר. אם אין יכולים לכסות [את כל הוצאותי], אני מעדיף שלא לקבל כלום מידידינו.

בעצם, עד היום, לא מצאתי אצלם דבר מלבד העלמת מחשבותיהם וחשדנות, וכשׂיא לכל אלה קטנוניוּת עלובה כתוספת. אני אשתדל לשלוט בעצבי על מנת ליצור מחדש את הקשר עם אבשלום. אחרי־כן אם יהא רצונו בכך יוכל הוא להמשיך; אני שבעתי דיי. לא אמשיך לעבוד בתנאים כאלה.

כבשעה 7 מביא עמו רפאל בחור צעיר, אחד מפועליו, המציע עצמו ללכת בשליחות. הוא עבד במשך 6 חדשים ביהודה. זהו “פועל ציון”.307


אלכסנדריה, יום שלישי, 19 דצמבר 1916.

בשעות אחרי הצהרים מודיעני רפאל, כי הפועל שלו שראיתיו אמש, מקבל על עצמו את השליחות באותם התנאים כשל רבין. אני מודיע על כך לאדמונדס. השעה היא 5 בערב. ב־6.30 טלפון מאדמונדס המבקשני לסור שוב ל“בית”. אני ממהר להגיע שמה והוא שואלני תחילה מספר פרטים נוספים על האמצעי להתקרב למקומנו, ולבסוף הוא מודיעני שקבל הודעה טלפונית כי מצאו שליח ושמבקשים לדעת אם יש לי איזו הודעה מיוחדת להעבירה. כמהלומה, זו חזקה מדי. אשר יגורתי בא. אנשים אלה חושדים בנו ורוצים, תוך שימוש בידיעותי לשלוח איזה ברנש כושל העלול להמיט שואה על אנשינו ולהרוס את כל מפעלנו.

אין אני מתבייש להגיד למר אדמונדס הנכבד את דעתי כולה על חשדנות זו, וכי מעתה ואילך אני מסרב להמשיך בכל שיתוף־פעולה שהוא. אני מזכיר לו, שזו לא תהיה מעילה בלבד, אלא פשע ממש, אם ישתמשו באינפורמציה שלי נגד רצוני.

אולם, אם אנו איננו נותנים אמון בכם, אומר לי אדמונדס, הרי גם אתם אינכם נותנים אמון בנו. אני מעמיד אותו על ההבדל שבדבר. פקפוקינו אנו ביחס לחריצותם וזריזותם מבוססת, אולם אין אנו חסרי אמון. הם, להיפך, אינם מטילים ספק בכשרוננו, אלא חושדים, אינם נותנים אמון. זהו עלבון, שלא אני ולא חברי לעבודה לא נוכל לשאתו.


אלכסנדריה, יום רביעי, 20 דצמבר 1916.

אכן, אתמול הייתי הרבה יותר נרגש משרציתי להודות בכך. אבל אותו יחס של חשדנות ששרר ב“בית”, הרתיחני, ומאידך שאלתי את עצמי האם לא סכנתי, ביהירות רבה מדי את חיי חברי־לעבודה המסורים לי בסרבי [לקבל] עבורם בגאווה כזו, כל עזרה ואפילו היא מלווה בבוז או פשוט בחשדנות.

אולם לא אוכל לשנות את אופיי בגיל זה. וברצותי להשאר עקיב לגבי עצמי, שלחתי היום מכתב (בצרפתית) לאדמונדס, בו אני מזכיר לו, כי לא היתה להם כל רשות מוסרית להשתמש באינפורמציה שלנו בניגוד לרצוני. בתוך מעטפה זו שמתי מכתב (באנגלית) למיג’ור גריבון, בו אני מנמק את הסיבות לניתוקנו: חוסר האמון מצדם.308

לאדמונדס הזכרתי גם־כן, שמבחינה טכנית, הנני “alien enemy”309 החי תחת שם מושאל ונושא ניירות מזוייפים, והריני מבקש אותם להחליט ולקבוע בעניני בהקדם.

בשעה 1, כשהייתי בטוח למדי, שלא אפגוש באדמונדס הנחתי אצלו את מכתבי.

בשעה 6 צלצל הטלפון ואדמונדס בקשני לסור ל“בית”. אני הולך לשם מיד. משהים אותי במשך כ־10 דקות. לפתע מופיע הקולונל, הוא מצטער על כי ניתן לי להמתין, הם מחכים לי. בסופו של דבר מתיישבים ומשוחחים. הקולונל: מאז התראינו בפעם האחרונה הייתי בקהיר ונתקלתי בקשיים עצומים (a devil of a time) להרגיע את חששותיו של ראש שרות הבטחון הצבורי. לאחר ויכוחים ארוכים, מוסיף הקולונל, בהזכירי לו את כל הידוע לנו אודותכם ועל הרושם שעשית בלונדון (of the best) וכו' שכנעתיו בדבר הזדהות האינטרסים שלנו, והוחלט, שאנו מפקידים את עצמנו לחלוטין בידיכם.

לא נשאר לי אלא להודות לו. יש לו פגישה חשובה והוא מבקשני לסדר את פרטי הדברים עם אדמונדס. הוא מעלה את שאלת הכספים. אני מבקש 300 לירות תורכיות, אשר מהן 200 לפחות בזהב, והשאר בכסף ובשטרות־כסף ניר. אדמונדס אומר לי, שהקולונל מסכים לשלם לי יותר מלירה ליום להוצאות, אם אני עומד על כך. אני דוחה את פתרון השאלה לזמן מאוחר יותר. אדמונדס מבקשני לחזור מחר עם שמו ותצלומו של השליח הצעיר שאבולעפיה גילה. הוא מטלפן לקפטן סמית כדי לשאול מתי ברצונו שנגיע אליו; התשובה מחרתיים לכל המוקדם.

אני חוזר שבע רצון. אתמול חל “נר ראשון של חנוכה”,310 אך דעתי לא היתה פנויה לרגשי החג. הערב אני מבקש לפתוח בקבוק שמפניה.

היש לצרף אלי בדרכי את רפאל, אם לאו? אני איני מכיר אותו. אבשלום נשבע בו. מאידך, אשתו היא “חד גדיא”, שבנידון לה עורר בי ליובה חשדות. אעפ"כ זהו בחור המוצא חן בעיני. ויש לו אח, אחיות ואם אצלנו.


אלכסנדריה, יום חמישי, 21 דצמבר 1916.

בשעות הבוקר מביא לי רפאל תצלומים של ברוך סקלצקי. התנאים הם 30 לירות עבור השליחות ו־150 ל"ש לאחיו משה, אם הוא (ברוך) יפול בשבי.

יצאתי לקניות עבור אנשינו. בידעי כי הם חסרים כל דבר, אני מגביל את קניותי בדברים שנפחם מועט ביותר.

אחה"צ אצל אדמונדס. הוא מוצא, שתנאיו של סקלצקי מוגזמים. לרבין311 (בן צבי) שילמו 20 לירות עבור הנסיעה, 30 אם התוצאות תהיינה משביעות רצון, 150 אם ייהרג (כסף שישולם לאשתו). אני אומר לו שהייתי רוצה שרפאל גם הוא יהא עמנו. יודיעו על כך. אני מיעץ לו להעביר את שרלי לכאן בשעה שאני אהיה בפורט סעיד.

בערב עם וייץ, בעריכת רשימה של צרכי רפואה, ואח“כ בחברתו ובחברת הגב' ברמן והעלמה ברלין, ב”קורסאל".


אלכסנדריה, יום ששי, 22 דצמבר 1916.

לא הגיעה כל הודעה מה“בית” בקשר להפלגה. הרשימה שערכתי עם וייץ תעלה כמאה לירות והמצרכים ישקלו יותר מ־50 ק"ג. אני מתעניין למחירים אצל דלמאר: כלוריד. כינין 1000 גרשים הקילו. יוד – 300 גר' הקילו. יקר מדי. במחירים דומים ניתן היה להשיג אותם מצרכים אצלנו, לפני 6 חדשים.

ברחוב שריף פשה פגשתי את סלומיאק. כתמיד רטט בקולו כתוצאה מהתרגשותו עקב פגישתנו. בנו הבכור משרת בגדוד עבודה כקצין רפואי (שני כוכבים), בנו האגרונום עובד אצל מוסרי והשלישי ממשיך בלמודיו, בטולוז. פגשתי גם את דוד י[ודלוביץ], אני מוסר לו ד"ש מצילה ומוסר לו את אשר ביקשה אותי להודיעו בענין בנו.

אחה“צ אני הולך לראות את אדמונדס. בהגיעי ל”בית" ב־3.45, איני מוצא שם את אדמונדס המופיע רק אחרי 5. אני מסב את תשומת לבו: 1) השוער של מלון רג’ינה מרגל אחרי. 2) אני שואל אותו באילו אמצעים ננקוט — בנסענו באניה צרפתית — על מנת למנוע מאוחר יותר את פעולת הריגול הצרפתי; לא טוב שהללו ובעיקר שליחיהם הסורים ידעו שמקומנו312 נמצא בשירות ידידינו. 3) מה הן ההוראות והאינפורמציה שיש ליתן לאנשי או לקבל מהם.

באשר ל־1) הוא יטפל בדבר. באשר ל־2 ול־3, עלי לפנות לסמית.

אדמונדס מודיעני כי הכל מוכן ליציאתנו לדרך מחר ברכבת של 9 לפנה“צ; רפאל בא עמנו וכן גם סמית. אני מקבל 202 ל”ת בזהב. 8 ל"ת בשטרות כסף, ר2/י104 מג’ידיות בכסף. טוב מלא־כלום.

אני אומר לאדמונדס עד כמה שמחתי לידיעה שאל־עריש נכבשה אתמול.

עכשיו הגיע השעה להתנועע. אני מסיים את הקניות, תופס את רפאל המודיע לברוך להיות מוכן ליום מחר.

עוד קו אופייני שיש להוסיפו להוכחות האחרות לאי־זריזותם של ידידינו. שלושת הרשיונות לנסוע לפורט־סעיד מציינים כמקצוע: “Workmen, Army Service”.313 פועלים, רפאל ואנוכי, נוסעים במחלקה ראשונה. הדבר מנקר יותר מדי את העינים. ובכן, אנו ניהפך הפעם ל־“”Contractores. האם דבר זה מפארנו יותר?

ארוחת ערב עם משפחות אבולעפיה ויודלוביץ. דוד מלווני ל“בית” וקובל באזני על שעליו לסבול בגלל “הסתלקותו”314 של אבשלום. בטלנותם של ידידינו משמשת כהוכחה לאי־נאמנותו של אבשלום. מאידך ביקש רובין לערוך לו סחיטה.

אינני מגלה לו את מעשי, אולם אני מרגיעו ומרשה לו בהזדמנות זו, לחזור ולשוב ל“אני מאמין” שלו באבשלום.

דוד מסתודד עם אדמונדס ומבקש להציגני בפניו. אני אומר לו כי מחר אני נוסע (קאהיר) וכי בשובי נראה.


אלכסנדריה – פורט סעיד, 23 דצמבר 1916.

קמתי בשש בבוקר. בלילה ירד גשם. הישתנה ממש מזג האויר לרעה? אני עוזב את המלון בשעה 8.35. השוער, שזה עכשיו נתתי לו 40 גר. כדמי שתייה, נעשה אדיב במיוחד. בראותו שאני אוסף (למען אבשלום) את מברקי רויטר של ימי השבוע, הוא מציע את שרותו לשלחם אלי בצורה סדירה לקאהיר (שלשם, לפי טענתי, אני נוסע). אילו השארתי בידו את כתובתי. בדעתו לעקוב אחרי אבל אינו ערמומי.

בתחנת הרכבת אני מוצא שוב את רפאל וברוך. הנסיעה עוברת ללא תקלות. רכבת קאהיר נכנסת לתחנת הרכבת בבנהא בדיוק בשעה שאנו מגיעים; אין לנו איפוא להמתין הרבה. בפורט סעיד אנו כבשעה 4. אישיות חשובה נמצאת ברכבת, בכל מקום מצדיעים בכבוד צבאי אל מול הקרון שלפני הקרון שלנו.

מחוץ לכפר־אל־זיאת תוצאות הגשם כבר אפסיות; יובש ואבק. מורגשת פעילות צבאית מסוימת, ואולם לדבריו של רפאל, דומה הדבר לשיתוק בהשוואה לפעילות שהורגשה כאן לפני שנתיים. הכבישים הצבאיים, החוצים את המדבר, נמצאים במצב טוב. ראיתי חלק מהשטח המוצף (בחזית של 100 ק"מ?) כדי להסוות את התעלה באזור קנטרה.

אנו יורדים, לפי ההוראות, בתחנה המזרחית, עד שעה 7 אין זכר לקפטן סמית. רפאל יצא לקניות. אין אנו מוצאים כאן אותו מבחר ואיכות כבאלכסנדריה; טעות היתה בידנו שלא קנינו שם את מצרכי המזון שלנו. כיוון ואין אנו רוצים לקחת עמנו כי אם את הדברים החיוניים, הננו מסתפקים ב־50 ק“ג סוכר, תיבה אחת (48 קופסאות) של חלב משומר שוויצרי, 9 ק”ג שוקולד “מֵנְיֵה”, 6 ק"ג קקאו ‘ואן הוטן’ סולת וקוואקר (שתי קופסאות מכל מין), 3 סלי קפה גרעינים (10 ק"ג בסך הכל), מעט תה מציילון, 2 פחי נפט (בנזין אין אנו מוצאים).

בשעה 9 סמית בחדרי. אנו נצא מחר לערך בשעה 2 אחה"צ על גבי ספינת־דיג צרפתית שנועדה באופן מיוחד לנסיעה זו ותוכל איפוא לחזור מיד לכששליחותנו תבוצע. סמית אומר לקחת עמו 3 ספנים מצור. אחד עבדאללה ועוד שניים. אין זה מוצא חן בעיני ביותר. ברגע האחרון אייעץ לו שלא לעשות זאת.

אדמונדס חריף, אבל חסר גילוי לב. אני בקשתיו להשלים את 300 הל"ת ביו בזהב צרפתי, בין בזהב אנגלי. הוא השיב לי שימסור את הדבר לסמית “Who will know the amount of money you got”315 והנה הדבר היחידי שידוע לו הוא כמה קבלתי, אבל אף הוראה לא ניתנה בענין הגרעון. ומחר, הוא יום ראשון, הבנקים סגורים וכו'.

סמית הוא הרבה פחות מסוייג מאדמונדס.


פורט־סעיד, יום ראשון, 24 דצמבר 1916.

שנתי נדדה “כמובן”.316 משעה 5 בבוקר באריזת החפצים, מיון מכתבים, הבאת סדר. פגשתי את גוטל לוין, הדרוגריסט מחיפה. היום כבר ידברו בעיר.

בצהריים בא קפטן סמית למלון על מנת לומר לי כי הוא מתנגד בכל תוקף לכך שנטעין על האניה את מצרכי האוכל שנקנו; פריקתם וכו' יגלו את כל הענין. אני מנסה לשכנע אותו ע“י התקדים של אבשה, שהכניס בקירוב 400 ק”ג מצרכים, ואומר לו, שלא נוריד לחוף את המצרכים אלא על סמך ידיעה מאנשינו, כי הללו סובלים מרעב וכו'. על כך משיב לי סמית:

“Let them starve, what do we care”.317

למותר הוא לומר שחמתי בערה בי וסמית קבל התשובה שהיה ראוי לה, ואולם שוב לא יכולתי לקוות לשכנע אותו. מצרכי המזון ישארו, איפוא, כאן. הבוקר כתבתי לסמית ואמרתי לו, כי לאחר מחשבה ועיון הריני מעדיף שימנע מאתנו את שירותם של עבדללה ובניו (ספנים סוריים). סמית עומד על שלו, כי יבואו.

ב־35.12 הגיעה מכונית האמבולנס למקום הפגישה ואנו עולים בה על מנת שתסיענו אל מאחורי בית האדמירליות כדי שנעלה שם ישר לאניה. אולם סמית טרם בא, ועלינו לחכות כ־15 דקות ולהתהלך אָנֶה ואָנָה כשהננו גלויים לעין כל סקרן. ועכשיו לך ותמה שהכל ידוע בפורט־סעיד.

לבסוף מובילה אותנו סירת קיטור אל ספינת־דייגים ‘גלנד’,318 רב החובל בוֹל. בשעה 2 מעלים את העוגן ואנו זזים. אני מתענין בדבר משקפות על הסיפון: אף לא אחת. משקפת עלובה גרץ8x אולם מקולקלת. אני פונה אל סמית. הוא לא הביא משקפת, אעפ"י שהזכרתי לו עוד הבוקר בכתבי על החשיבות שבדבר. אולם הוא מתעקש וטוען כי במשקפת 8x אפשר לראות לא פחות רע מבמשקפת המגדילה יותר. דבר זה מרגיזני עוד יותר, אולם אין כל אמצעי לתקן את המצב, בפרט שאין אנו פוגשים שוב כל אנייה שאפשר יהיה לשאול אצלה משקפת.

אנו נמצאים על גבי הספינה באי נוחיות. רב־החובל בול מוסר לנו, לקפטן סמית ולי, את חדר האוכל הקטן שלו. אני אשתרע על הספה. קפטן סמית ישכב על הרצפה. אנו נסעד בחברת בול, רפאל בחברת הסגן, וברוך עם אנשי הצוות.

על ה־Goeland יש בסה"כ כ־30 איש.

הים שקט לעת־עתה, אבל השמים מאיימים בסערה.


יפו בטווח ראייה, יום שני, 25 דצמבר 1916.

את סעודת חג־המולד לא חגגנו, אע"פ שבול הוא קתולי המקפיד בפולחן, אם עלי לשפוט לפי הצלב שמעל ליצועו.

לפני שעה 7 בבוקר אנו נמצאים בטווח ראייה מיפו. אנו שטים במרחק של קצת יותר מחצי מיל מהחוף. רואים אנשים מהלכים על שפת הים. העיר נראית שקטה. בית הקברות היהודי גדל במידה ניכרת. אנו רואים היטב את הגימנסיה של תל־אביב.

הים שקט יחסית. אנו רואים יפה את סידנה־עלי, אום־כאלד, חדרה, את חורשות האקליפטוסים שניזוקו במידה רבה. עץ החרוב והבית הקטנטן319 של אבא, כמו גם את זיתיו. בריכות המים320 וגג ביתנו בזכרון. מול קיסריה תמרנו והנפנו את הדגל. לפנה“צ אנו מול טנטורה וגם שם אנו עורכים תמרונים. לבסוף אנו יוצאים אל לב־הים, שאם לא כן נגיע מוקדם מדי אל מול עתלית. אנו מגיעים שמה קרוב ל־2 אחה”צ. אנו מבחינים בבנינים לרגע קט מצד דרום, בשער הכניסה, ולבסוף, בקרבת ביר־אל־בַּדַוויֶה,321 את הבית.322 מיד מופיע מישהו על המעקה ומנפנף בבד שחור. איני מיטיב לראות, אבל סבורני שזהו ראב ולא אבשלום. סמית מסכים לבסוף שעם משקפת טובה יותר היינו רואים כהלכה.

אנו מתמרנים שלוש פעמים בזו אחר זו. רואים שני אנשים על המעקה וכל הזמן את הבד השחור. הם הכירונו איפוא. אנו יכולים להסתלק. עד כמה שיכולתי לראות, אין עובדים עדיין בזריעה אצלנו. בטירה חורשים. כבר ירדו גשמים; אני מכיר זאת לפי צבע הקרקע, אבל לא לפני זמן רב; אין עדיין שמץ של ירק. קפטן סמית מתרשם מן הדביקות בתקווה של אנשינו הממשיכים עדיין בתצפית אחרי שהזניחום חדשים כה רבים.

אנו עוזבים את עתלית, ממהרים לעבר חיפה ובאים למרחבי הים. אולם הים מתחיל גועש. הסערה קרבה. אין יכולים לרדת לחוף ב־9 בערב. אנו מסתובבים, חוזרים והולכים, בצפותנו לסערה שתחלוף. בכל רגע ברקים מאירים את השמים בצורה שיגלו את נוכחות האניה והסירה. לא יתכן להסתכן ולרדת. ברם בשעה 1 אחר חצות מתמרקים השמים, הים עודנו סוער, ןאף על פי כן אנו מורידים את הסירה. ואולם מאבדים זמן יקר: השעה היא 40.1 כשהסירה מתרחקת. אני מזהיר את קפטן סמית כי לגבי אדם שאינו מכיר את הסביבה הזמן קצר מדי על מנת ללכת לחווה ולחזור לפני שעה 3 אחר חצות, ארכה הכרחית לגבי הסירה. אבל הוא מתכעס; כנראה, שאיני יודע להעריך את שלשת השבועות של עבודה קשה (!) שהשקיע הוא על מנת להשיג את הספינה, ואין ספק שתוך 3 חדשים לא תהיה לנו הזדמנות טובה מזו. אני מבקש, לפחות לרדת גם־כן לסירה על מנת להנחות את השליח. הוא מתנגד לכך. רפאל נוטל לידיו את הכסף וההוראות לאנשינו. מסרתי לברוך את הזכוכית־המגדלת שלי ‘הסטינגס’, ואת אולר־הכיס שלי כדי להזדהות והסירה מתרחקת. האם הנני נרגש? לגמרי לא. אעפ"י כן אין זו אדישות. ובכן מה? הברקים מוסיפים להפציע בשמים. לפתע אנו מבחינים באש מחנה צבא מצפון לביר־אל־בדאוויה. ב־2.20 הסירה מאותתת על שובה וב־2.30 היא קרבה לספינה.

דין וחשבון: הים סער מדי. מדדו את העומק ולכשנמצאו בלמעלה מקומת אדם בקרבת החוף, הצהיר עבדאללה, ובצדק, כי מסוכן יהיה להתקרב יותר, מכיוון שהסירה עלולה לההפך. הוא הציע לברוך כי יקפוץ וישחה. כששאלו רפאל כיצד ימשו אותו בעוד שעתיים לכשיחזור, השיב עבדאללה אבל אין עלינו לחכות לו; ידידיכם יסתירוהו אצלם; אני לא הייתי ממליץ על נסיון זה אילו אמרו לי כי יהיה עלי לחכות שעתיים בסירה בלב־ים. נוסף לזאת הבחינו באש המחנה והיו סבורים שאלה הם סימנים מן היבשה שמשם גילו אותם כביכול, אזי חזרו.

ובלבד והברקים לא הסגירום.

אנו חוזרים ב־2.45 צפונה.


צור בטווח ראייה, יום שלישי, 26 דצמבר 1916.

קימה כבשעה 6. אנו מול צור, או ביתר דיוק באל־ביאדה. כשמסתכלים מן הים באזור זה אין יכולים להעלות על הדעת את הקשיים שהיה עלי להתגבר עליהם אשתקד בעברי שם בעגלה בשלהי נובמבר.

הים כה סוער כאמש. התקוות קלושות לאפשרות של פעולה הלילה. אע"פ כן אנו מטיילים בסביבה על מנת שנוכל להפיק תועלת מן הארגעה הראשונה בים. אולם ב־5.30 מודיענו המפקד בול, כי אין גם תקוה הקלושה ביותר לפעול ואנו מחליטים פה אחד לשים פנינו אל פורט סעיד. שליחותנו נכשלה. היו לה סיכויי הצלחה טובים יומיים קודם לכן. נחמתי היחידה היא, כי אנשינו הכירונו וכי מצב רוחם יוטב.

היתה לי היום שיחה כאובה נוספת עם קפטן סמית: הדבר היה בשעה שקבענו את סימני האתות לצורך ההתקשרות. אני מבקשו לייעד 2־3 אותות עבור אנשינו, למען יוכלו להודיענו על סכנות המרחפות עליהם. פינוי, רציחות, תפישה. קפטן סמית משיב לי על כך: דבר זה אינו מעניין אותנו כל עיקר, כיוון שאין לזה כל השפעה על המצב הצבאי. רק לידיעות הצבאיות נודעת חשיבות. בלא שאתכעס אני אומר לו, כי טועה הוא ללא ספק בנוגע להבדל הקיים בין מתנדבים המציעים עצמם כמשתפי־פעולה, לבין אנשים, שניקנו בכסף ושאין חייבים להם יותר מהמחיר שהסכם עליו. ונמצא, שאנו לא נקנינו בכסף “and though I am told yours is a wealthy country I am sure you cannot buy us”.323

איני מבקש, המשכתי, שלמען הציל את אנשינו ישנו את הפעולות הצבאיות, אך אני מקווה, כי לעת צורך תינתן להם כל העזרה האפשרית. הקפטן סמית אינו רוצה לראות את מצב הענינים בעין כזו. אין אני מאמין שהוא מביע את השקפותיהם של הממונים עליו.


פורט סעיד בטווח ראייה, 27 דצמבר 1916.

הים עודנו סוער, אע“פ שרק רוח קלה מאד נושבת כאן, ליד פורט סעיד. קרוב לצהרים אנו בכניסה ל’תעלה'. ובשעה 2 אנו בנמל. קפטן סמית עומד על כך, שנרד לחוף דרך המכס. כיוון, שעוגנת בנמל אניה של ה־P.&O. נעבור בלא שיבחינו בנו. הוא יורד לפנינו כדי לסדר את העניינים; בשעה 2.25 בא הספן, שנשלח ע”י הקפטן סמית, לקחתנו. לויטננט אנגלי מחכה לנו, ברם עלינו לפנות אל כמה פקידים מצריים, המסתכלים בפנינו וכן גם מאות סקרנים. אני בקשתי, כי ישאירו החפצים אצל סמית, או בבית הנתיבות. אנו נאלצים לקחתם למלון, שם מנחשים מאין אנו באים, כיוון שאין זו שעת בוא הרכבת. התתמהו אם הכל נודע ברבים.

שרל בוטאג’י סר לראותנו. ידועים לו כל פרטי השליחות. עבדללה ובניו היו בעיר לפנינו. אנו עוזבים את פורט־סעיד ב־6.30, על מנת להגיע לאלכסנדריה ב־5.30 לפנות־בוקר.


אלכסנדריה, יום חמישי, 28 דצמבר 1916.

מגיעים ב־5.30 בדיוק. מלון רג’ינה ב־6. ב־40.9 אני מתייצב ב“בית”. איני מוצא שם את הקולונל ואף לא את אדמונדס. עוסקים באריזת המשרד המועבר לקאהיר, כפי שרמז לי על כך שרלי אתמול. ישאר כאן רק סניף שישוכן ב־3 רחוב מרייט־פחה שמה אני פונה לקבלת הוראות. מחכים לבואו של הקולונל בשעה 11 ומייעצים לי להמצא שם באותה שעה. אולם ב־11.15 מודיעים לי כי הקולונל טרם הגיע, וכי איטיב לעשות אם אשוב ב־3 אחה"צ.

פגשתי הבוקר את הד"ר י. קוהן.

ב“דיילי מירור” מן ה־12 לדצמבר אני מוצא ידיעה זו: “It is now generally expected that Sir Mark Sykes will go to the Foreign Office as one of the Under Secretaries.” 324

הוא עצמו תאר בפני את קויו האופיניים:

“I am a Tory, a progressive Tory, I hope”. 325

בשעה 3 בדיוק אני במשרד, שם מודיעים לי כי לדעתם מוטב לי שאשאר לעת־עתה באלכסנדריה וכי יעבירו לי הוראות במאוחר יותר. אני מודה, שהנני נדהם ומלא זעם עד כדי לצאת מכלי ולהפוך הכל על פניו. כבר בקופנהאגן, או בלונדון, היה זה תענוג מפוקפק להוציא את נשמתך בהמתנות במשך ימים ושבועות על מנת לקבל מלה [הוראה, ידיעה] או פקודה. אולם כאן באלכסנדריה, הרי זה פי אלף גרוע. אין אני מפסיק מלקלל את היום בו באנו לידי החלטה לשתף פעולה עם ידידינו. רק מי שאין לו עצבים, מי שדמו אינו חם, מסוגל לעבוד עמם בצוותא. באשר לי, מנוי וגמור עמי להזדיין בסבלנות עד ששוב יוקם הקשר מחדש. אח"כ יוכל אבשלום, אם יהיה לו הכוח לכך, להמשיך עמם; אני מושך ידי מזאת. מבחינת הפעילות האדמיניסטרטיבית נראים לי האנגלים כנופלים קמעה מהתורכים.

תה עם הד"ר וייץ. שעות הערב עם וייץ, הגברת ברמן והעלמה ברלין בראינוע. שיא הטמטום.


אלכסנדריה, יום ששי, 29 דצמבר 1916.

ירד גשם במשך הלילה ובשעות הבוקר. ביקור במוזיאון היווני־רומי.

ביליתי שם יותר משעתיים. המבקרים היחידים אשר ראיתי שם הם מצרי אחד ושתי נשותיו. בור, אך בעל שטף דבור, המצרי הסביר בהרחבה לנשותיו את עתיקות המוזיאון. מה הבינו שם כל השלושה?

מצאתי דברים מעטים מאד שיש בהם ענין ישיר למעני במוזיאון זה שעודנו צעיר. אבל נהניתי מאד בקראי את דברי הפפירוס שניתן ע"י אדולף קטני (Sub No. 677) מהתקופה הפטולמאית (הפפירוס) המתיחס לעתירה של אי אלה בעלי אחוזה מסובנופיו נזוס (פַיוּם) אל איסטרטג בשם ארסינואיט בה הם מתלוננים על תוקפן אחד וארבעת אחיו, שניסו למנוע בעדם מזרוע ולגזול את שדותיהם. האם לא דומה הדבר לאצלנו ובימינו אנו?

סערה של ממש. רוח הים עזה מאד; הגלים עולים בגובה של 2־3 מטרים מעל למזח.

תה אצל הגברת ברמן. מופיע סולומיאק הצעיר, האגרונום (!?). טיפש כרגיל. הוא מלא תמיהה על ש“למד את גידול הכותנה”. בשעה מאוחרת יותר פגשתי את אבא סלומיאק, שהנו משעמם. הוא דואג מאד לגורל עצי השקד שלו ב’פתח־תקוה'.326 הוא שואל אם לא

יחרימו אותם. הוא מתענין לדעת, אם אמת בדבר שאבשלום חזר לארץ־ישראל על גבי ספינת טורפדו. אני מבטיח לו, שזוהי בדותה. ובכן, כיצד חזר? דרך יוון וקושטה!

הערב אצל משפחת קוהן. הגברת חוזרת רק ב־9.15 בערב מהחנות. אבא שילדריך נוהג בעריצות והוא עיוור לחלוטין. לד"ר משרה בעיריה. את “ויקטורכן” הם רוצים לעשות למהנדס־אגרונום!!


אלכסנדריה, שבת, 30 דצמבר 1916.

הבוקר אני בספריה העירונית. זוהי ספריה שהוקמה בחיפזון. אני מוצא שם אך מעט ללקט. עברתי על כמה חבורים המתארים את מצרים, בהוצאה מקוצרת, ועלעלתי בגיאוגרפיה של אבו פדה (בערבית).

שעות הערב בחברת וייץ והברמנים.


אלכסנדריה, יום ראשון, 31 דצמבר 1916.

דומה שהסערה שוככת והולכת. השמים עודם מאיימים, בשעה 9 הטמפרטורה היא ס17 צ. אני הולך ברגל לגני נוזהה. הגן מטופל למדי אולם מורגשת כאו הנהלה אמפירית. עיקר הדאגה לעשות רושם.


 

פרק שישי: 1 ינואר – 17 באפריל 1917

אלכסנדריה, יום שני, 1 ינואר 1917.

אמש נערכה ארוחת ערב חגיגית במלון. רוב הסועדים קצינים בלווית אחדות מנשותיהם. התלבושת צבאית רגילה. אף אחד מן הקצינים לא התהדר כלשהו בלבושו לכבוד ראש השנה.

ליד השולחן עליזות אמיתית. גומעים שמפניה. לא רעש ולא שאון, האוירה היתולית, הסועדים משתעשעים בהטלת זיקוקי אש בהפתעה. מרבית הגברים והנשים חובשים לראשם מגבעות יוצאות דופן, מעוררות קנאה.

משמובא ה“פלום פודינג” הבוער על השולחן, מכבים את החשמל פעם אחר פעם ומחללים את הקודש בזריקה הדדית של כדורי לחם משולחן לשולחן. מעשה פשוט זה מוכיח, כי בארצות בעלות⁻הברית אין המלחמה מורגשת עדיין, כשם שהיא מורגשת בארצות מרכז אירופה. כדורי לחם לבן לצורך שעשוע, שעה שבמרחק כמה מאות ק"מ צפונה, בארץ⁻ישראל גוועים ברעב.

עתוני היום מסַפרים, באיזה תאבון ובאיזו עליזות בלעו תושבי אל⁻עריש את ארוחתם הראשונה, שסופקה להם ע"י הצבא הבריטי שהתמקם בככר העיירה. כאן מאמינים שזו דבה. אין אני מטיל ספק שאמנם כך אירע, כפי שמספרים! מזג האויר ממשיך להיות בלתי יציב. טיילתי ארוכות דרך אנפושי בכיוון ראס⁻אל⁻טין.


אלכסנדריה, יום שלישי, 2 ינואר 1917.

אתמול אחה"צ שרר מזג אויר סוער וירד גשם. בלילה נמשכה הסערה והגשם לא פסק מרדת. הבוקר האויר אפור ומלוכלך. אין זה עשוי להאיר לי דברים בוורוד.

ב⁻10 מצלצל הטלפון. קפטן ג’ונס מבקשני לסור אליו. הוא מוסר לי פתק ממר אדמונדס בזו הלשון:

“בבקשה, התייצב בקהיר בהקדם הנוח לך במטרה לעבור ולגור שם. עליך למצוא קודם כל שליח מתאים באלכסנדריה, אלא אם תשתכנע שאין כזה”.

קפטן ג’ונס נעזר במפה גרועה של ארץ⁻ישראל וסוריה. אנו משוחחים והוא בא למסקנה שאני הנני “the one right man I am looking for!”. הוא שואל אותי בעניני דרכים ורכבות. אני מגיש לו את הפרטים המבוקשים. אם לשפוט לפי הרמזים שאני מגלה בדבריו, הרי שמתכוננים לפעולות בדרום ארץ⁻ישראל.

אני מבקש את קפטן ג’ונס (מפקח לשעבר של בנק עותומן, שביקר בחיפה בתקופתו של פיצ’יוטו) להודיע לאדמונדס, שאהיה בקאהיר ביום חמישי אחה"צ. מחר אסור לבקר בורדיאן.

אחה“צ, בחברת דוד יודלוביץ, המראה לי בגאווה העבודה שעשה לטובת הפליטים (יותר מ⁻11 אלף). הסכומים העצומים, שעברו בין אצבעותיו בשנים 1914–1915: 510,000 ל”ש. הוא בטוח, ש’כרמל מזרחי' בלי דוד, לא היה נוקף אצבע.


אלכסנדריה, יום רביעי, 3 ינואר 1917.

כיוון שהבטחתי אמש לפאול הרשקוביץ כי אסור לראותו, אותו ואת אחיותיו במלון ‘דה פראנס’, אני פונה שמה ב⁻8.30 הבוקר. הם מפקידים בידי 10 ל"מ, על מנת שיימסרו לאִמָם. מפיהם אני למד גם⁻כן, שהבולשת מתעניינת בי. השעה 9.15 אנו יוצאים, העלמה ברלין ואני, אל ורדיאן. שם אני פוגש את העלמה קפלן מ’הדסה'.ביקור חטוף ושטחי במחנה הפליטים.

בית⁻החולים – לערך 50 מטות – עושה רושם מצוין. הדעה הרווחת על הד"ר אבושדיד אינה חיובית ביותר, אולם הכל מודים שהוא בעל מרץ. האוכל טוב למדי. האם הכמות מספקת? ואולם אני מזועזע מן הצפיפות המעורבת: משתים, עד ארבע משפחות בחדר אחד, והנשים הרות, אפשר לומר, כולן.

על כל אלה מפתיע אותי הנקיון, לא צפיתי לכך. הכל מהללים ומשבחים את מר הורנבלאואר.

הסערה נמשכת בלילה. מזג האויר טרם נעשה יציב. ברד.


אלכסנדריה – קאהיר, יום חמישי, 4 ינואר 1917.

סרתי אל בוטאג’י לראות אם שרלי שלח את 10 הל"מ שתבעתי ממנו. לא כלום.

בחברתו של רפאל בא לראותני רוזין מראשון. הוא מתאר לעצמו שאני עומד להפגש עם אבשלום. איני מכחיש ואף לא מאשר. אני עוזב את אלכסנדריה בצהרים בדיוק, בגשם ובבוץ. גשם ובוץ ילווני במשך כל הדרך. בכל מקום רואים אנשים ובהמות בוססים ברפש בדרכים הרעועות של הארץ.

אני מגיע לקאהיר ב⁻3.20 אחה"צ, באיחור של 15 דקות, אני פונה ישר לרחוב קסר⁻אל⁻ניל מס' 6. אדמונדס חיכה לי בשעה 3. עכשיו שוב אינו פנוי. אני דורש לראותו והוא יוצא אלי לרגע. אנו מחליטים, כי ארשם במלון בשמי הנכון.

הוא רוצה שאבריק מיד לשליח לייב ברנשטיין. אינני נחפז לעשות כן. אני דוחה את הדבר לאחר פגישתנו, שנקבעה למחר בשעה 9 בבוקר.

אני הולך ל’אלקטריק סטאר' לראות את פ[רץ] פסקל הנופל כאילו משמים, בראותו אותי. אנו מפטפטים אצל ‘גרופי’ עד שעה 6. חדר אני שוכר (מס' 157) ב’קונטיננטאל' (שם פרטי: אלכס).

לאחר ארוחת הערב עם פסקל אצל סולט. הוא מספר לי על נסיעותיו באניה Foudre''. המסקנות: האנשים אטיים עד כדי לייאש אותך, ביורוקרטים, סכלים ובלתי מסוגלים להילחם נגד ה’בושים' המוכיחים בכל מקום יזמה עירנית והעזה. הגדרה זו נכונה לגבי הצרפתים ונכונה לא פחות מזה לגבי האנגלים. צר ומצער! את ההצלחות של ה’בושים' אין לזקוף אלא על חשבון אי כושרם המבחיל של עמי ‘בעלות הברית’.


קאהיר, יום ששי, 5 ינואר 1917.

בשעה 9 ראיון עם אדמונדס. שיחה המסמרת את עורי. יש לי חשק לירוק להם בפנים ולומר את דעתי על חוסר כשרונם המוחלט לעמוד על המצב ולהבינו. אני מקלל מאה פעמים ביום את הרגע בו החלטנו לילך עמם יחד. מוטב היה להחנק אצל התורכים ולשמור על אשליותינו בכל שקשור בעמי בעלות הברית, מאשר להכירם ולראות מקרוב את בקבוק הדיו הענקי הזה. אם ה“בושים” יוכו סוף סוף ע“י ה”קקרס" הללו, יהיו רשאים הגרמנים, מנקודת מבטם שלהם, להטיל ספק במציאותו של אלוהים ובקיומו של הצדק. בעלות הברית מגעילים אותך בבטלנותם בבעיות הקטנות, כמו גם בגדולות. ובינתיים נופל הסבל בחלקנו. פסקל מספר לי, באיזו מידה המתורגמנים, המועסקים בידיהם, בוגדים ומתנגדים להם. אני שואל את עצמי, אם אין זה משום להכעיס, כיוון שאני עצמי כבר שבעתי מהם ושוב איני מקווה לשתף עמם פעולה. ואם עודני ממשיך, הרי זו שאלה של כבוד בהטילי על עצמי לחדש את הקשר, להעלות את כל המסמכים הנחוצים, על מנת לטפוח בהם על פניהם ולהוכיח להם שהם לא יוצלחים מגעילים, ואח“כ להיפרד מהם בקידה אחרונה. מוטב להתאבד מאשר להמשיך בתנאים כאלה עם האנשים אשר האמנו כי ידידינו הם. הם אגואיסטים ובלתי מוכשרים, אע”פ שכל אחד מהם, לכשעצמו, הנו מלא קסם.

קפטן סמיט דיווח כי אילו רצה ברוך, היה יכול לרדת לחוף, דבר שהוא

סילוף [האמת]. עכשיו מבקשים לראות את השליח החדש, לייב ברנשטיין. לפי מראהו יחוו דעתם עליו. אדמונדס עומד על כך. ובכן, אני כותב אל לייב, אשר יופיע כאן, כנראה, ביום ראשון.

באשר לצרכי המזון, גם אדמונדס מתנגד לכך שאקח אותם עמי. לגביהם רשאים אנו לסכן עצמנו כל כמה שנרצה, אבל כאשר נדרשת עזרתם להקל על עצמנו במקצת – מיד בולט הסיכון. אכן, לבך מתמלא שמחה לשתף פעולה בתנאים כאלה!

בערב פגשתי את פרסקו, הכימאי (רמאי) לשעבר, ממקוה, בחברת אשתו. רבונו של עולם, מה משעממים האנשים האלה! פרסקו עובד במיניסטריון הכספים. בחברת פרסקו ופסקל אנו הולכים לשמוע את הרצאתו של השופט ואן⁻דר⁻בוש על בלגיה, בחברה⁻לכלכלה⁻פוליטית. זוהי הפעם הראשונה, שחברה זו מארגנת הרצאה על נושא פוליטי. המרצה מתוח למדי, משעמם בתחילת דבריו, אבל במרוצת ההרצאה מתחמם ונעשה מעניין ביותר. בהזדמנויות רבות זכה למחיאות כפים חמות, שהיה ראוי להן.


קאהיר, 6 ינואר 1917.

אני כותב רשימה קצרה על נכבדי סוריה עבור קפטן ג’ונס.327

לפנה"צ מטלפן אלי פסקל להודיעני, כי אחד מידידיו, ספרן בחברה הגיאוגרפית שפסקל בקש עבורוֹ רשיון עבודה נתגלה כמי שמכיר את עבודותי והוא מבקש להציגני לפני הנסיך פואד, ידיד המדע. הוא שואלני אם אהיה מוכן להופיע ולהרצות. אני אשמח להיות מוצג לפני הנסיך, אולם באשר להרצאה, לא אוכל להשיב על כך בטרם אתייעץ.

שום ידיעה מרפאל, אשר בקשתיו להבריק לי אם לייב יבוא מחר.


קאהיר, יום ראשון, 7 ינואר 1917.

אמש, בשעת ארוחת הערב, המה המלון מרוב אנשי צבא בחופשה. יותר מ⁻110 קצינים, ביניהם 4 גנרלים (בריגדיר ומיג’ור), קולונל אחד או שניים, מספר ניכר של לויטננט⁻קולונלים ואחרים. לאחר ארוחת הערב רוקדים במלון.

אין כל ידיעה מרפאל. אעפי"כ, אני הולך אל אדמונדס. מופיע יווני צעיר הנעֶמד ליד הבית מס' 6 של הרחוב, אבל זה לא האיש שלנו, יתכן שאחד הסוכנים של הבולשת.

קרוב לשעה 1 מגיע מברק המודיע לי שלייב איננו. מכתבי נתעכב זמן רב בצנזורה; לאחר התיעצות עם אדמונדס אני מבריק לרפאל לשלוח את לייב מחר.

אחה"צ אני מבקר אצל משפחת תמשס, פרסקו ואשתו, עם פ[רץ] פסקל הנלווה אלי לארוחת הערב.

פסקל מספר לי שאחד מר טיילור ממשרד ה“מודיעין המסחרי” (לפנים Schúnmepfenk), חקר אותו בדבר נכבדי עדת היהודים בארץ⁻ישראל, שהם פְּרו" בעלות הברית. מסתבר, שעוסקים בפרטי הכיבוש.

ערב ב’קורזאל'. קהל מועט.


קאהיר, יום שני, 8 ינואר 1917.

מכתב מוייץ המודיע לי, כי מיס לנדוי הוזמנה לכאן היום על מנת שתגיש את רשימתה שלה: ידידי “בעלות הברית”. בשעה 9 אני פוגש אצל פסקל את פחמי ביי, הספרן של החברה הגיאוגרפית. אנו קובעים פגישה למחר בשעה זו עצמה, על מנת לבקר בספריה של החברה. ב⁻10.30 אצל אדמונדס. לייב איננו. בקשתי ראיון עם הקולונל. הוא יראני ב⁻5 אחה"צ. הקולונל משתומם לנוכח תביעותי. לירה ביום צריך שתספיק, אבל על סמך דרישתי הוא משלם לי לירה וחצי מאז הרביעי לחודש.

הזמנתי חליפת חאקי אצל פיליפס הדורש עבור חליפה 500 גרשים. וזאת לאחר הנחה של 50 גר., שזכיתי לה הודות להתערבותו של תמשס הצעיר העובד כאן.

לייב הגיע, ואולם אנו החמצנו זה את זה.

ראיתי את הקולונל ס[ימפסון] ואמרתי לו מהי דעתי על “חוסר היעילות”328 שלהם. הוא יקשרני עם אחד הקצינים שלו, כדי שנבדוק את בעיית הדרכים. אדמונדס סר לראותני במלון, שעה שאני דן עם לייב. אנו מעמידים את לייב במבחן⁻החקירה. הוא מוצא חן בעיניו של אדמונדס ואני שולחו מיד בחזרה לאלכסנדריה. ובכן, יש לנו שליח. אדמונדס מודיע לי, כי מחר, ב⁻3 אחה"צ, יסור אלי מיג’ור אחד בענין הדרכים בארץ⁻ישראל.

ג’ק מוסרי יבוא לראותני ב⁻9.15 ויחדיו נלך אליו. בטלפון הוא מספר לי על הפתעה: מישהו מארץ⁻ישראל, מן הסתם מיס לנדוי.

ואכן, היתה זו מיס לנדוי. היא נופלת כמעט על צוארי. היא מוסרת לי פרטים על ירושלים ועל בית⁻ספרה. היא אינה מספרת לי לשם מה באה לכאן, אבל, לדעתה, מעדיף הד"ר וולך, למרות היותו ‘גרמני’, מנקודת מבטו של יהודי, שהאנגלים יכבשו את ארץ⁻ישראל. ולדבריה, מק (Mשב) הוא פרו⁻אנגלי. אכן, זהו שיא.


קאהיר, יום שלישי, 9 ינואר 1917.

שעות הבוקר עם פסקל ועבד⁻אל⁻עזיז פחמי במשרדי החברה לגיאוגרפיה. כמה עתיקות מלאות ענין וספריה הלוקה בחסר.

אחה"צ אני מחבר מעין curriculum329 עבור הקולונל ס[ימפסון]. בשעה 3.30 בא מיג’ור[?] ואנו עובדים קרוב לשעה. גשם בשפע.


קאהיר, יום רביעי, 10 ינואר 1917.

מזג האויר התבהר שוב. מסרתי לאדמונס, עבור הקולונל, את הרשימה הביאוגרפית, רפאל מודיעני, שהזמינו אותו אל קפטן ג’ונס, בדרישה למסור 3 תצלומים של לייב על מנת שיוכן לו רשיון לכל שעת כושר. אדמונדס מודיעני, שקפטן סמית, שהיה בקפריסין, עומד לחזור מחר.

המיג’ור חוזר לעבודה לאחר שעה 3. אני הצעתי לו שידרוש את המונוגרפיה של מולינן על הכרמל. מכיוון שלא השיג אותה עדיין הוא נוכח מקץ עשר דקות עבודה, כי אין כל תועלת במאמצינו, בלא שתהיה עמנו המונוגרפיה. הוא מבקשני לדחות את המשך הפגישה למחר. מצב מגוחך באמת. כבר בלונדון דרשתי את המונוגרפיה הזאת ואת המפה המצורפת אליה. גריבון הבטיחני לשלחה מיד לקאהיר. והיום, עדיין אינה בידינו.

בקרתי בחברת פסקל בגן הזואולוגי על מנת לראות בעיני את שני גשרי הסירות שנלקחו מהתורכים בפברואר 1915, כשניסו לחצות את התעלה.

אחרי ארוחת הערב טיול ארוך. הרושם העז שהשאיר בקורו של המטוס בקאהיר ניכר בנקל. כל בני הארץ העשירים, שחווילות להם בערי השדה, יצאו שמה. אגב, גם האירופים, אנשים רבים הסתלקו לאירופה. בעיקר היצאניות, כתוצאה מכך ריקים בתי הקפה, בתי השעשועים, והרחובות חסרים את יפהפיות ה“חברה למחצה”.

כתוצאה מכך סבלו העסקים. ההתקפה בוצעה בעצם היום, בשעה 11 לפנה"צ, וכאן לא היו מוכנים להעניש את התוקפן, שבעצם לא נשקף לו כל סיכון.

היום בקשתי לטלפון את ויקטור מוסרי. השיבו לי, כי הוא חולה. לא שמעתי דבר מג’ק מוסרי.

ראיתי את ליאון שפירא. הוא צובר לו חסכונות נאים. הוא מסתדר מצוין.

ערך מסע מלא סכנות, כביכול, באיטליה, אבל חזר בריא ויצר לעצמו מעמד יפה. ג’ק היפלר חי חיי דוחק.


קאהיר, יום חמישי, 11 ינואר 1917.

לבקשתו של רפאל סרתי אל בית חולי הרוח שבעבסייה לראות את אחת מקרובותיו, צפורה קצין הכלואה שם.

בשעה 3 בדיוק חוזר המיג’ור על מנת לומר לי, כי בהתאם להצעתי, אנו נתחיל לעבוד על מפת דרום⁻ארץ⁻ישראל, אבל מכיוון שלא הכין עדיין את החומר הדרוש לכך, הוא יחזור מחר באותה שעה עצמה, אם טוב הדבר בעיני. עלי להודות שאני עומד “נבוך”.330 למי לועגים כאן? האם לי, או לעבודה? עוד היום ספרו העתונים, כי ב⁻9 לחודש נכבשה רפיח על ידי התקפת חיל פרשים. האנגלים נמצאים במרחק כמה שעות הליכה מעזה; יש צורך בקצת רצון טוב ובמדת מרץ נוספת שאין למצוא אצל ידידינו על מנת ליהפך בימים מספר לאדוני כל החוף. והנה הללו אינם מוכנים וללא כל ידיעה מדויקת ואפילו אינפורמציה טכנית, שנקל להשיגה. עצלים הם מדי על מנת לאסוף אותה. לנוכח שיטות כאלה אין שוב כל פליאה, שאפילו צבאות תורכיה מהווים מכשולים ויהא צורך עוד בנהרות של דם, דם⁻חינם, שיבוזבז, בטרם תושג תבוסת ה“בושים”.

כמה מרגיז הדבר! זו לי הפעם הראשונה, שאני רואה את האנגלים בעבודתם, ומראה זה, שנתגלה לעיני, אינו עלול לעורר בי כבוד והוקרה. ה“בושים” בודאי לא היו עוזבים אותי, את פסקל ואת כל האחרים הדומים לנו כאן, להעלות חלודה תוך אפס הפעילות הזה כשאנו יכולים להיות מורי הדרך שדוגמתם אין להם. ולא רק ה“בושים”, גם האמריקאים לא היו נוהגים בצורה כזו.


קהיר, יום ששי, 12 ינואר 1917.

מפי הד“ר גולדנברג, רופא השיניים, אני למד, שהצלבנית הרוסית, שלפני 10 או 12 יום ראיתיה עוגנת בנמל פורט סעיד, הוטבעה ע”י צוללת גרמנית בדיוק שעה לאחר שהרימה את העוגן בפורט⁻סעיד.

אני מבלה את שעת הבוקר בגיזה עם פסקל ותומס בראון.

מ⁻3 עד 4 אני מחכה למיג’ור ששכח לחזור. אין מה לומר, הדרכים, בהן נוקטים האדונים הללו לגבינו, מרגיזים ותמוהים כאחד. אם אינם נותנים בנו מ⁻3 עד 4 אני מחכה למיג’ור ששכח לחזור. אין מה לומר, הדרכים, בהן נוקטים האדונים הללו לגבינו, מרגיזים ותמוהים כאחד. אם אינם נותנים בנו מ⁻3 עד 4 אני מחכה למיג’ור ששכח לחזור. אין מה לומר, הדרכים, בהן נוקטים האדונים הללו לגבינו, מרגיזים ותמוהים כאחד. אם אינם נותנים בנו אמון, ישלחונו לכל הרוחות. אבל מה פירושן של סתירות אלה? אדיבות קיצונית מזה וחוסר כל יחס של כבוד מזה.

שוחחתי עם אדמונדס. הוא מחכה לסמית מחר, כאן. הלה אינו רואה צורך ליקח עמנו פעם שניה את רפאל. אני אומר לאדמונדס, עד כמה אין הם ישרים לגבי בחור צעיר, שאינו מבקש מהם דבר, שהוכיח עצמו כבר פעמיים והראוי לכן לזכות פעם בהנאה. ואולם אלה הם דברים שברגש, והאדונים הללו יהיו נכלמים לנהוג בצורה סנטימנטלית. מוסר ההשכל: אני כותב לרפאל, שמהיום והלאה יעסוק בעסקיו שלו, ואל לו לבזבז זמנו ומאמציו למען כפויי⁻טובה. כל מה שאני הולך ומעמיק ומרחיק, כן אני רואה ונוכח יותר ויותר, כי רק סורים מגונים עלולים להיות שותפים לידידינו. עורנו שלנו רגיש מדי. הם מעליבים אותנו, אולי מבלי שירגישו בכך, והם עומדים ומשתאים כשאנו יוצאים מכלינו.

פסקל היתל בנו: הוא סידר שליפשיץ, בנו של דניאל, המתגורר עם אהובתו, יזמיננו לארוחה. ענין רב לא היה בארוחה זו. בשובי אני מוצא ידיעה, כי ג’ק מוסרי טלפן אלי.


קאהיר, 13 ינואר 1917.

בקרתי אצל פרסקו במחלקה הסטטיסטית הכללית. הוא רושם לי הקדשה על טופס השנתון למצרים לשנת 1915. השנתון של 1916 נמצא תחת מכבש הדפוס. עוסקים כאן במפקד קפדני של האוכלוסיה במצרים. לצורך הדפסת תוצאות המפקד הזה שכרו מכונה מאנגליה, המסוגלת לעשות 400 טורים. דמי השכירות לשנה: 4000 ל"מ.

אני מחכה לקריאה טלפונית מאדמונדס, שיודיעני על בואו של קפטן סמית. לא כלום.

קבעתי ראיון עם ג’ק מוסרי לערב בשעה 7. ויקטור מ. חלה בשפעת.

ג’ק מוסרי בא ומוסר לי אינפורמציה על הפעילות מצד הציונים בראשית המלחמה, בתקופת מקסוול. הדו“חות, ש”חשיבותם מעטה" ושנעשו (זאת אומרת ע"י בנטביץ'), היו ל“pigeon hole”331 ולא נשאו כל פרי.

לפני זמן קצר פנה סורי אחד אל מוסרי, לשמוע מפיו עובדות על הציונות כדי לעבוד בצוותא, וכו'. (קראו מחדש את הצעת שיתוף הפעולה של ה“שומרונים”).332 מוסרי שלח את אותו הסורי מעל פניו בנימוס רב. הוא הסביר לו, שהוא לא יאמר דבר אלא לאישים מוסמכים. על כך הגיעה הזמנה

אמון, ישלחונו לכל הרוחות. אבל מה פירושן של סתירות אלה? אדיבות קיצונית מזה וחוסר כל יחס של כבוד מזה.

שוחחתי עם אדמונדס. הוא מחכה לסמית מחר, כאן. הלה אינו רואה צורך ליקח עמנו פעם שניה את רפאל. אני אומר לאדמונדס, עד כמה אין הם ישרים לגבי בחור צעיר, שאינו מבקש מהם דבר, שהוכיח עצמו כבר פעמיים והראוי לכן לזכות פעם בהנאה. ואולם אלה הם דברים שברגש, והאדונים הללו יהיו נכלמים לנהוג בצורה סנטימנטלית. מוסר ההשכל: אני כותב לרפאל, שמהיום והלאה יעסוק בעסקיו שלו, ואל לו לבזבז זמנו ומאמציו למען כפויי⁻טובה. כל מה שאני הולך ומעמיק ומרחיק, כן אני רואה ונוכח יותר ויותר, כי רק סורים מגונים עלולים להיות שותפים לידידינו. עורנו שלנו רגיש מדי. הם מעליבים אותנו, אולי מבלי שירגישו בכך, והם עומדים ומשתאים כשאנו יוצאים מכלינו.

פסקל היתל בנו: הוא סידר שליפשיץ, בנו של דניאל, המתגורר עם אהובתו, יזמיננו לארוחה. ענין רב לא היה בארוחה זו. בשובי אני מוצא ידיעה, כי ג’ק מוסרי טלפן אלי.


קאהיר, 13 ינואר 1917.

בקרתי אצל פרסקו במחלקה הסטטיסטית הכללית. הוא רושם לי הקדשה על טופס השנתון למצרים לשנת 1915. השנתון של 1916 נמצא תחת מכבש הדפוס. עוסקים כאן במפקד קפדני של האוכלוסיה במצרים. לצורך הדפסת תוצאות המפקד הזה שכרו מכונה מאנגליה, המסוגלת לעשות 400 טורים. דמי השכירות לשנה: 4000 ל"מ.

אני מחכה לקריאה טלפונית מאדמונדס, שיודיעני על בואו של קפטן סמית. לא כלום.

קבעתי ראיון עם ג’ק מוסרי לערב בשעה 7. ויקטור מ. חלה בשפעת.

ג’ק מוסרי בא ומוסר לי אינפורמציה על הפעילות מצד הציונים בראשית המלחמה, בתקופת מקסוול. הדו“חות, ש”חשיבותם מעטה" ושנעשו (זאת אומרת ע"י בנטביץ'), היו ל“pigeon hole”333 ולא נשאו כל פרי.

לפני זמן קצר פנה סורי אחד אל מוסרי, לשמוע מפיו עובדות על הציונות כדי לעבוד בצוותא, וכו'. (קראו מחדש את הצעת שיתוף הפעולה של ה“שומרונים”).334 מוסרי שלח את אותו הסורי מעל פניו בנימוס רב. הוא הסביר לו, שהוא לא יאמר דבר אלא לאישים מוסמכים. על כך הגיעה הזמנה למוסרי מאת המטה הראשי של הצבא לבוא לשם שיחה. על ההזמנה חתום אחד קפטן גור. מוסרי שוחח עמו. בערות מוחלטת לגבי הענין הנידון, ושוב השערה פותה זו, שהציונים, ברובם הגדול, הם ללא ספק גרמנים. מוסרי הרגיש, שאני אוכל להיות לתועלת בזה. ואולם לא רצה להעלות את שמי בטרם יתייעץ עמי. אמרתי למוסרי שידוע לי, כי הומלץ עלי באזני קלייטון והנה אני כבר חודש ימים במצרים ואיש לא חקר אותי בבעיות היהודיות. אהיה מוכן לגשת למטה הראשי על סמך הזמנה. יחזור מחר.


קאהיר, יום ראשון, 14 ינואר 1917.

אתמול, לאחר שעה 10, סר היפלר לראותני. קהל רב ורקודים במלון, כביום ראשון שעבר. בהיפלר תומך ד“ר אייד, אחיו של ז’ורז' אייד (שנתעוור), ויועצו הטכני של הד”ר הוא אחד מישל – ex­־nostris.335 היפלר מהלל ומשבח את מישל.

אנו יוצאים עם פסקל לאחר שעה 9 על אופניים בכיוון לגיזה. טיול נחמד, שנמשך שעתיים ורבע. תענוג לנסוע על כבישים טובים אלה.

היפלר מביא עמו את מישל ושיחתי אתו אורכת כשעה וחצי. מישל הוא באמת אדם עליון. מפיו אני למד, שאמיל אפנדי עבד⁻אל⁻נור צבר הון עצום בזמן האחרון בלבנון, (כנראה שסיפק, או שלא סיפק אדנים לממשלה העותומאנית).

ביקור אצל משפחת גרין, מתוך רצון לגרום נחת לפסקל. אנו פונים ברגל לבקר אצל יהושע רוקח, התקוע עדיין בחור בית המרקחת שלו שברובע הערבי, שם מצאתיו ב⁻1904. הוא מרויח כסף, ועובדה זו מספקת, כנראה, את כל האמביציות שלו.

ביקרתי אצל אדמונדס במשרד, אך לא מצאתיו. שתיקתו הארוכה אינה מבשרת טובות. אני חושש, שבצותא עם סמית הם זוממים לשלוח את לייב מאחורי גבי. אכן, תהיה זו עבודה נקיה.

טיול ארוך עם מוסרי. הוא משתדל לשכנע אותי, כי מוטב שאלך עמו מחר בבוקר למטה הראשי (מלון ‘סבוי’) לראות את קפטן גור, מבלי לחכות להזמנה. בלא שאגלה לו את נימוקי האמיתיים שאין אני יכול לגלות לו, אני מסביר לו, כי לא יהא זה הוגן מצדי לגבי קולונל סימפסון, אם אלך, לפי יוזמתי שלי, לשוחח עם הקפטן. מוסרי מספר לי, שמיס לנדוי, מבלי שקראה בשמי, רמזה, שאפשר להשיג אותי ע"י מוסרי. אני עומד על נקודת השקפתי. מוסרי ילך מחר בבוקר ב⁻9 למטה. ויטלפן אלי אם ברצונם לראותני.

נתקלנו במזימותיהם של הסורים. אלה רכשו להם את אזנם של המנהלים, והם עובדים נגדנו.


קאהיר, יום שני, 15 ינואר 1917.

ב⁻9.45 קריאת טלפון ממוסרי. קפטן גור רוצה לראותני. אני מזדרז. בענין הכניסה, שורר אותו נוהג כבמשרד המלחמה של לונדון. מוליכים אותי לחדר 69 ואני מורשה לראות את הקפטן – The Hon. W.A. Ormsby Gore. הוא משבח אותי על טיב הדו“ח שהגשתי בלונדון336 ואומר לי, כי לא עלה כלל על דעתו שאני במצרים. הוא וחבריו חסרי סבלנות לראותני. הוא ממונה על המחלקה הפוליטית והאישית. הוא מבקש פרטים על האישים בעלי ההשפעה בעדה היהודית ובעדות האחרות. אני מסביר לו את נקודת מבטי: בארץ של עמי⁻ארצות, שלא כולם יודעים קרוא וכתוב, אין להביא בחשבון את השפעתם של אנשים אשר תפסו עמדות בכוח האגרוף והערמה. מכיוון שה”תורכים הצעירים" שחררו אותנו מן העלוקות, נכיר להם תודה ואל נא נברא חדשים במקומם.

הוא מוסר אותי לידיו של קפטן גרייבס פיליפ העובד על הדרכים. גרייבס נרגז לשמוע שזה לו חודש ימים, שלא ניתן לי לעשות דבר, והוא רוצה לדעת מי האיש שהופעתי בפניו. קולונל סימפסון. גרייבס יוצא מכליו ומביע בקול רם את דעתו על סימפסון ועל האחרים. גרייבס מטפל רק בחלק ארץ⁻ישראל צפונית לעמק יזרעאל.

בצאתי מאצל גרייבס אני פונה אל סימפסון, גם סימפסון, וגם אדמונדס, אינם. חבל. היה בדעתי למסור להם על המתרחש. אני מודיע שאחזור אחה"צ. סבורני שדרכתי ברגלי על קן צרעות. תהיינה עקיצות, ובלי שארצה בכך, גיליתי במקצת את מחלת המשרדים, ובודאי ינטרו לי על כך איבה.

שכחתי לציין אתמול כי בשעת הטיול על אופניים ראיתי שבויים תורכים עובדים על חופי התעלות. אלה הם בני קוֹניה אשר שבו אותם ברמזן (ללא ספק הקרב על רומני). הם לובשים עדיין את בגדיהם התורכים (בד כחול כהה) ועובדים בצורה מתונה מאד.

קפטן גרייבס שהה בארץ⁻ישראל, והוא מדבר תורכית.

אם היטבתי להבין משפט שנסתנן מפיו של גרייבס, קיים כבר הסכם בין אנגלים וצרפתים בנידון ארץ⁻ישראל.337 האנגלים יעלו עד עכו ועמק יזרעאל, כך שירושלים תהיה אנגלית ופרוטסטנטית. הצרפתים יטלו את הגליל העליון. נצרת תהיה, איפוא, קתולית וצרפתית. לגבינו יהא זה אסון, אבל אנו חלשים מדי, לעת עתה, משנהיה רשאים להשמיע את דעתנו בנידון. שוב עלי להדגיש, שזוהי השערה, שאני בונה על סמך מלה בלבד:

“From the military point of view, I am interested only up to the pkain of d’Esdraelon; further North, je m’en fiche”"338 ביטוי צרפתי זה “je m’en fiche” עולה על שפתיו של גרייבס לעתים קרובות מאד.

כל אחר הצהריים בוזבז בהמתנה לאדמונדס. מסתבר שסימפסון אינו בעיר. אדמונדס מודיעני, כי קפטן סמית מקווה להיות מוכן באחד הימים הקרובים. הם החליטו לצרף אלינו את ש. בוטאג’י, במקרה שלייב לא יצליח, ו“אם לדעתי הוא מתאים לכך” – ישלחו את ש[רלי]. החלטתי, לבלתי מצוא אותו כשר לכך.אכן, אם ייתפס לייב ויעלה בידיהם לפתוח את פיו, הוא עלול להמיט עלינו שואה. אבל קיימת גם אפשרות הפוכה לפחות, שהוא לא יגלה אותנו. ברם אם בוטאג’י ייתפס, יהיו גם הוא, וגם משפחתו אבודים, ואז, מתוך יאוש, הוא עלול להלשין עלינו בקלות, על מנת שנאבד גם אנו, עם בני משפחתו.

בלכתי מאצל אדמונדס אני סר שוב אל גרייבס, לפי הזמנתו. הוא מבקש פרטים יסודיים על עזה.

בערב בא המורה בינה לראותני, ואחריו ג’ק מוסרי. בסך הכל שום חשיבות.


יום שלישי, 16 ינואר 1917.

בשעת הבוקר, בין 8 ל⁻9, על אופניים בסביבות ג’זירה, ב⁻9 סר לראותני רפאל אבולעפיה. הוא בא בחברת בעלה של צפורה ואחיה והוא מבקשני להילוות אליהם בדרכם לבית חולי הרוח. אנו פונים שמה. כך הולך דרך אגב, לאיבוד כל הבוקר, ללא הצלחה.

אחרי הצהרים, בחברת פסקל ורפאל, על אופניים, להליופוליס.

ב⁻5.30 אני הולך למלון ‘סבוי’, אל קפטן פ. גרייבס, כפי שהוסכם. הוא מוסרני לידיו של לויטנ. מק⁻רורי. אנו מטפלים בציוד חקלאי ובמכונות שעל חוף עזה⁻יפו. אני מספר למק⁻רורי וללוטננט אחר על רשמי⁻הסתכלותי בגרמניה.

קבלתי שני מכתבים. האחד מקפטן וו. או. גור, מכתב סודי, המבקש פרטים על נכבדי היהודים. המכתב השני הוא מבנטוויץ', בכתב חרטומים, כמובן, והמכיל משפט זה:

The intelligenceis your proper job“339” והוא מציע את שרותו להציגני מיד לכשיקבל פגרא לקאהיר.

טיול ארוך ברגל.


קאהיר, יום רביעי, 17 ינואר 1917.

הבוקר על אופניים במשך יותר משעה. ערפל כבד, ואני חוזר כולי רטוב. עכשיו צא ותמה שהאנשים מתאוננים בקאהיר על כאבי שגרון.

לאחר השעה 10 אני בא אל גור. הוא מקסים. אני מקוה, שסוף סוף גיליתי נשמה אהודה. אני מספר לו כיצד הזניחו אותי וכיצד נהגו בי במשך כל התקופה הזו. אני מעמידו על האמיתות, שאם אנו עובדים במשותף, הנה עליהם לדעת, שזה רק מתוך נקודת מבט לאומית. אני מביא לפניו הצעות שונות והוא מבקשני להגישן לו בכתב. גור מסביר לי באופן סודי:

1) הקולונל סימפסון וכל משרדו מטפלים בענינים של יוון. אני אינני משתייך, איפוא, אליהם, וצר מאד שהוטעיתי בכיוון זה. סימפסון נסע. במקומו נתמנה מייג’ור, וגור החליט לשוחח עם מייג’ור זה כדי לספחני למטה הראשי בלא שייפגע.

2) שעה שיצאתי את לונדון היתה תקוה, לפחות, בהתקדמות בזק לעבר סוריה. כח התנגדותה של תורכיה הפתיע והאיט את הענינים. מסתבר כי לא מצאו בי תועלת מיידית.

3) הממשלה הבריטית שוב אינה סבורה, שיהיה בידה לבכר את הציונים על האחרים. היא חוששת מפני המתחרים, וכתוצאה מזה יש דעתה לשמור על עמדה נייטרלית מוחלטת בהעניקה לכולם fair" play".

אנו מתפלמסים על כל הנקודות הללו וגור מזדהה עם רוב השקפותי.

אחרי הצהריים על אופניים לפירמידות. את הדרך מחנותו של פסקל ועד למלון ‘מנה האוז’ עשיתי בארבעים וחמש דקות. וכן גם בחזרה. המלון כמעט ריק בשעה זו. קצינים משחקים בטניס. כמה נשים סוריות, מכוערות ומחשיבות את עצמן.

אצל אדמונדס בשעה 6.30 לערך. מתפתח ויכוח לוהט, בלתי נעים – כפי שהפך בינינו הדבר, לצערי, לאופנה – בענין השתתפותי במסע. ראשית, קפטן סמית סבור, ששוב אין לו צורך בי, שאני יכול לוותר על הנסיעה ושהוא יעשה את הכל במיטב היכולת. איני רוצה, אפילו, להטות לכך אוזן. אני עומד על כך כי נוכחותי הכרחית, והיא הכרחית אפילו בסירה עצמה.

אדמונדס אינו רואה את הצורך בכך ומייעץ לי לסמוך בענינים אלה על כח שיפוטו של קפטן סמית. אני מצהיר בצורה החלטית ביותר, שלא אקבל עלי מרות זו. אני אפעל בהתאם למה שטוב והכרחי בעיני שלי, או שלא אפעל לגמרי, ולא ארשה להם לעשות שום דבר בלעדי, או כנגד רצוני.

אדמונדס מבקשני לחזור ולסור מחר. במלון מחכה לי ג’ק מוסרי. אני מספר לו על עבודתי עם גור. הוא נותן הסכמתו לכל. מכתבו של בנטוויץ' מעלה את חמתו. בנטוויץ' – אומר הוא – סבור, שהוא בעל השפעה רבה ומציע להציגני לאנשי האינטליג’נס, בה בשעה שבדיעבד היטבתי להתמצא בלעדיי טוב יותר. ג’ק מוסרי רואה בצער את הליכותיו המשתלטות, האוטוקראטיות, של בנטוויץ', והוא מאשים אותו בקטנות⁻מוחין ובשפע של מגרעות, עם שהוא מעריך את תכונותיו המזהירות.

40, או 50, הק"מ, שעשיתי היום על האופניים נותנים את אותותיהם, ואני מקדים לשכב.


קאהיר, יום חמישי, 18 ינואר 1917.

הבוקר טלפנתי בדבר ארוואס לפסקל כי ברצוני לראותו. דמי השיחה בין קאהיר לאלכסנדריה, שלוש דקות, 7.5 גר.

אני מכין לקפטן גור את המכתב שביקשני, על:

א) לבוא בקשר, בדרך היבשה, עם אנשינו.

ב) התפקיד שיש להטיל על פליטינו.

ג) אמצעים חקלאיים שיש לנקוט בהם: זרעים, מכונות וכו'.

בבואי אל גור אני נתקל במוסרי, שנתקבל אצלו לראיון ומסר לו מספר מסמכים על הציונות באמריקה.

קפטן גור עסוק בישיבה. בין הממתינים לתורם מצוי גם “שיך קלקיליה” מסוים. האם אינו בן למשפחת שאנטי?

גור קורא את המכתב ומביע את שביעות רצונו מן הפרטים “האישיים” שהמצאתי על דיזנגוף ועל ש[מעון] רוקח. הוא מספר לי, שהיתה לו פגישה עם מייג’ור מלקולם, הממלא את מקומו של הקולונל סימפסון. אין הם יכולים לוותר עלי. הארגון הוא כזה: למיג’ור מלקולם – עניני יוון ותחבורה ימית בים התיכון, מזרח; קפטן פ. גרייבס (סופר ה’טיימס') – תחבורה בדרך היבשה; קפטן גור – (קרובו של לורד רוברט ססיל)340 – הצד הפוליטי. עלי, מוטל איפוא לעסוק עם כל שלושת המשרדים.

בצאתי מאצל גור אני הולך אל אדמונדס. הוא מדבר עמי בשם הקולונל (האם חזר?) ומודיעני, כי הוא מקווה, שאוותר בענין הירידה לחוף בסירה, אם הם ישלחו קצין אחראי. אם יתפשוני, תהא נשקפת סכנה גדולה, בה בשעה שאדם במדים מסכן עצמו פחות. All right! אדמונדס הכין רשיון⁻מעבר על שמי והדבר אילצני להתאכסן במלון ‘קזינו פלס’ וחייב את אדמונס לטלפן לג’ונס באלכסנדריה, ולסמית, בפורט⁻סעיד, כדי להודיע להם על השינוי החלטה.

עם פסקל על אופניים להליופוליס⁻האוז (45 דקות), שם אנו סועדים לבנו. אנו חוזרים ב⁻3.15 להיפגש עם ארוואס (M.J.) אני מביע לו את תנחומי על הצורה הברוטלית בה פוטר מן האנגלו⁻בנק, עם 2500 פרנק פיצוים, ואני מסביר לו, מה אני מצפה ממנו: פרטים אישיים על אנשי עזה, יפו וחברון. הוא מציע את שירותו ברצון רב. אנו עובדים כמעט עד שעה 6. אח"כ אני הולך לראות את אדמונדס, לפי הזמנתו הטלפונית.

הוא מודיעני שקפטן סמית מבקשני להביא עמי צרכי⁻מיטה כיוון שהאניה תהיה הפעם קטנה אף מה⁻ Goeland'' ויש חשש, פן נצטרך לישון תחת כיפת השמים מאידך, אין ה“קולונל” (שוב הוא, המסכן!) רוצה לחזור בו מהבטחתו, להעניק 300 ל“ת, אבל נוכח הסיכון הוא מעדיף שאקח עמי הפעם רק 100 ל”ת, לערך, ולאחר זמן תימסר יתרת הכסף, 100 ל“ת בכל פעם שנבוא בקשר ובמגע. אני מציע לאדמונדס, על מנת לבטחו כנגד הסיכון, שה⁻300 ל”ת תחזרנה לו מאמריקה, ואני שואל אותו, מדוע ולמה, אחרי ככלות הכל, הם רוצים שישרתו אותם: ללא כסף, ללא צרכי מזון, ואף ללא הגנה לסוכנים שלהם, ושהללו ילכו לסכן עבורם חייהם הם וחיי מאות אחרים. פיו מתמלא מים. הוא שותק. וכך אנו נפרדים זה מעל זה.

אם אצליח הפעם, יהא נא בטוח, כי עמו לא אעסוק יותר. זוהי, ללא ספק, שאלת האישיות, כיוון שעם גור, דומני, לא אגיע לעולם לחכוכים שמקורם אך ורק בקטנות⁻מוחין.

טיול קצר בשעות הלילה.


קאהיר – פורט סעיד, יום ששי, 19 ינואר 1917.

בבוקר אריזת החפצים. עוזב את המלון ב⁻10.30. יוצא את קאהיר ב⁻11.

בבנהא אני פוגש את לייב, המוסר לי מכתב מרפאל. הגעתי לפורט סעיד ב⁻4 ומיד הלכתי למלון ‘קאזינו פאלאס’ (חדר מס' 36). אינני מוצא כאן את המכתב, שעליו מודיעני רפאל, ששלחו עוד אתמול הנה. מסמית כמובן, אין כל חדש. אלהים יודע, כמה זמן יהיה צורך לחכות כאן באפס מעשה.

מזג האויר שקט. אבל הים כאילו סוער עוד כלשהו.


פורט סעיד, שבת, 20 ינואר 1917.

סערת הים נראית לי היום גדולה מזו של אתמול. ב⁻7 בבוקר אני מקבל מכתב מקפטן סמית, המכיל הודעה כי “”You and your friend חייבים להימצא היום בשעה 11 ליד המכונית המסוגרת וכמו כן הוא מודיע לי, כי הוא יביא עמו “blankets and food for both of you”. מכתבו הוא יבש, קוצף. עבור ה⁻“Your friend” שלו ישלם בהזדמנות הראשונה. “מַעלֵש”. היודע לחכות – זוכה לראות.

אני מודיע ללייב, שיהיה מוכן כאן ב⁻10.30. מזג האויר מבשר רעות. כך הוא, עד אשר האדונים הללו באיטיותם המגעילה מחליטים דבר.

בשעה 11 אנו במקום הפגישה ופונים לבית חיל הים. הסירה מחכה לנו. (הלקח שנתתי לאדמונדס הועיל, כנראה). ברגע שעלינו להפליג מופיע קפטן סמית, ומבלי לברך בשלום, בצורה פתאומית, מודיע: “I shall be on the boat in about an hour’s time”. אנו עולים אל ה⁻Chauveau'', ספינה קטנה מה⁻Goeland'' תחת פיקודו של חובל.

כעבור חצי שעה מופיע שארל בוטאג’י. לבוש מדים צבאיים וכולו אומר יהירות. הוא קנה צרכי מזון עבורנו. אנחנו נאכל בחדר האוכל של הצוות. קפטן סמית יאכל עם הקברניט. גסות רוח נוספת, אבל “מעלש”, משרדו של הקולונל סימפסון רוצה, כנראה, בכל מחיר, להשקותני, עד הקובעת, את כוס העלבונות. הפעם מביא עמו קפטן סמי משקפת גדולה מאד, אבל משקפת בינונית – אין. גם בזה מתבטאת דרכו של סמית, ז"א אידיוט.

אנו מפליגים לפני שעה 2. השמים מאיימים בסערה. לאחר 1/2 שעה של נסיעה, נושבת רוח צפונית כה עזה וכמות הגלים כה רבה עד שאני עומד על כך שנחזור. קפטן סמית רוצה לנסות את מזלו. אולי תשקוט הרוח. לפני 3 ימים נשבה רוח מזרחית במשך 3 ימים רצופים. ובכן, אז היה צריך לצאת לדרך!

בשעה 3.30 אנו יורדים מן הספינה ב⁻Navy House'',341 שארל בוטאג’י מקבל על עצמו לטפל בחפצי וברשיון הנסיעה שלי באיזור התעלה, על מנת שאוכל, עוד הערב, לחזור לקאהיר. אם יראה מזג האויר כרוגע תוך 48 שעות, יקראו לי שוב. לייב ישאר כאן ויחכה לי במלון ‘אקרופול’.

אני עוזב ב⁻4.30. הרכבת כמעט ריקה. לאחר חנייה ארוכה בין בנהא וקאהיר, אנו מגיעים ב⁻12.30 בלילה.

במלון אני מקבל שוב את חדרי מס' 157.


קאהיר, יום ראשון, 21 ינואר 1917.

הבוקר אצל פסקל, עבודה על מכונת כתיבה רמינגטון. בשעה 11 אני חוזר למלון ונמצא פנים אל פנים עם בנטוויץ' במדים (שני כוכבים). מראהו נהדר.

אנו משוחחים ארוכות. אני שופך לפניו מרי טענותי. הוא שופך לפני את שלו. מוסר השכל: הכל מרגישים, כי המאמץ אינו מאורגן ואינו מופעל כהלכה בכל הברגים של המכונה, הגדולים והקטנים, אבל מי יתקן את המעוות?

בדדך כלל אין בנטוויץ' מכיר מכל האינטליג’נס אלא את אדמונדס. זה אינו הרבה. הוא ירצה, בעצם, להשתמש בי כבקרש קפיצה על מנת לזנק מחטיבת הגמלים342 אל תוך האינטליג’נס. איני רואה בכך כל רע, פרט לעובדה שאני נעזב שוב לאמצעי האישיים בלבד.

בשעות אחה"צ עם בנטוויץ' בגיזה.

הערב ביליתי עם פסקל ב’קזינו דה פריז', שם מוצגת סכלות מושלמת על פרח ערבי הקרוי ‘בטלודה ויסמהודה’.343 קשה להעלות על הדעת משהו יותר טפשי, אבל קהל הצופים, מבני המקום, מתענגים. אשריהם וטוב להם.


קאהיר, יום שני, 22 ינואר 1917.

השמים מבשרים רע. הסערה מאיימת. סבורני, שטוב עשיתי שלשום בהחליטי לחזור.

בנטוויץ' בא בשעה 8. הוא רוצה שאחבר לו תזכיר קטן על סכנת הפינוי של התושבים האזרחים לאורך החוף הארצישרלי. סכנה, העלולה ליהפך לפסק⁻דין של מות אטי, אכזרי, ובטוח. עם תזכיר זה בידו ינסה להישלח אל הגנרל קלייטון.

אני מסביר לו, מדוע נראה תזכיר כזה כבלתי יעיל, ואני משפיע עליו שיוותר על תכניתו. לעמקו של דבר, חוששני, כי מוחו של בנטוויץ' עובד יותר מדי בשיטה אנגלית, כלומר באטיות. הוא חסר חריפות ומהירות שהן בבחינת תכונות הכרחיות בשליחות זו שהוא אומר לקבל על עצמו.

בנטוויץ' מדבר סרה במוסרי, בדיוק כשם שמוסרי דיבר סרה בנטוויץ'. המסקנה: אנו מיוצגים כאן בצורה רעה, או שאין אנו מיוצגים כאן כל עיקר. מה יש, איפוא, לתמוה, כי אזני השלטונות הבריטיים כרויות לדברי הסורים.

בנטוויץ' גם הוא שותף לטעות הכללית: ההחלטות מתקבלות רק בלונדון, ואילו דעת השלטונות כאן אינה חשובה כלל. הדבר מוכיח, עד כמה נעלם מן האנשים מצב הענינים הנכון. טעות היא לזלזל בקטנים ולקוות שאפשר לקצור הצלחות ע"י פקודות מגבוה.

בשעה 10 לערך אני הולך אל אדמונדס. מבלה בחדר ההמתנה, הוא “תפוס”. כעבור 10 דקות נועלים בזהירות את דלת חדר ההמתנה – שהוא בעצם חור חשוך ומלוכלך. הכוונה היתה ברורה נעדרת נמוס ולא הצליחה להסתיר מעיני את זהותו של המבקר אצל אדמונדס. אבל “וואס טהוט גאט”? אשה עוברת ופותחת את הדלת ואני רואה את בנטוויץ‘, שכנראה היה לו ראיון עם אדמונדס. אדמונדס משוחח עמי, אבל בלא שיזכיר את בנטוויץ’, וקובע לי פגישה לשעה 11.30.

אני חוזר בדיוק נמרץ. אדמונדס טרם חזר. אני מחכה לו בטרקלין, נכנס אדון אחד, סורי, מתיישב ומתחיל לפרוש לפניו שטרות⁻כסף תורכיים. זהו הד"ר ג’והיר בורקוש, מיפו, שזה מקרוב נפל בשבי ברפיח, שוחרר כאן. התרוץ: הוא שירת שנתיים בסודן.

אדמונדס חוזר ואיני מהסס לומר לו, שהכרתי באיש הלז את בורקוש והייתי רוצה לשוחח עמו. אדמונדס מבטיח לי, שימסור לו על כך.

אני עומד בדברי עם אדמונדס על כך, שלא יוותר על הנסיעה עד ה⁻4 לפברואר; הירח לא יהיה מלא עדין. אנו דנים בדבר משלוח שליח (בדואי) מאל עריש, אולם לצורך זה יהיה עלי לנסוע לשם ושם אין רואים בעין יפה את האזרחים. אנו מעלים בשיחתנו אפשרות של שיגור אדם בדרך האויר; אלחוט למרחקים קצרים.

אחה"צ בא בנטוויץ' ומספר לי על ביקוריו אצל אדמונדס וגור. הוא מוקסם מזה האחרון. אדמונדס חקר אותו על אודותי, על מעמדי, ואם אפשר לסמוך על כך שאמצא אזניים קשובות בארץ.

בשעה 4.15 אני מתייצב אצל גור שהמתין לי. בהתאם להצעתי דרש המטה הכללי, מיד, אינפורמציות חקלאיות.344 אנו עובדים על עזה.

מ⁻5.30 עד 7 טיול על אופניים. מד⁻צעדים מראה 20 קילומטר.


קאהיר, יום שלישי, 23 ינואר 1917.

מ⁻7.30 עד 9.15 על אופניים.

מ⁻10 עד 1 עם גור ולויטננט the Hon. Fielding R.N.V.R.. זה האחרון, יוהרה יש בו עוד פחות מאשר בגור, אשר הוא עצמו אינו לקוי בה כלל. אחרי פגישתנו הראשונה הוא מוליך אותי במכוניתו ל“קונטיננטל”. לגבי אחד שהוא Honourable“” אין זה רגיל. אמת, כי ניכר באדם זה, שיש לו נטיות מדעיות; יחד עם זה הראיתי לו את מקום התורפה של רכבת ג’נין–רמלה, תחנות טול⁻כרם וראס⁻אל⁻עין הראויות להפצצה.

אחה“צ אני קונה אצל מורינג אופניים חזקים Raleigh”“, שמחירם, עם האבזרים, 101/2 ל”מ. עם פסקל אנו מחדשים את מסע האופניים עד “מנה⁻האוז”, כ⁻15 ק"מ. אנו שותים שם תה. אני מגלה כאן את אדמונדס, השותה תה בחברת קולונל סימפסון, שכנראה מתגורר כאן.

הדרך חזרה ב⁻45 דקות. מד⁻צעדים היום מראה 20 ק"מ.


קאהיר, יום רביעי, 24 ינואר 1917.

קימה בשש, יוצא ב⁻6.30 על אופניים להליופוליס. אני שם בשעה 7. למעלה מ⁻7 מילין.

ב⁻10.30 אצל קפטן גור. אנו עובדים על החקלאות בשומרון. אני מספר לו, ולפילינג, את המעשה בתגלית חיטת הבר. נפרד מהם בשעה 1.

אחה"צ אני נפגש עם ג’ורג' ביי וויסה דאסיוט, אשר הכרתיו כאן בימי שהותי לצורך חקר התמרים.345 אנו פונים יחד אל בראון.

בשעה 4 שוב אצל גור ופילדינג. שותים תה ועובדים.

בשעות הבוקר ניתן לי ראיון ע"י מיג’ור דידס (D.S.O.)346 הוא האיש, שעליו הוטלה עכשיו מחלקת האינטליג’נס. שוחחנו קרוב לשעה. שיטות העבודה שלו מתקרבות יותר לשיטות האמריקאיות ואני מקווה, שאתו יתקדמו הדברים יותר משהתקדמו עם קולונל סימפסון.


קאהיר – פורט סעיד, יום חמישי, 25 ינואר 1917.

כל הבוקר עבודה עם גור ופילדינג.

אחה“צ על אופניים, עם פסקל. נקבעה פגישה עם פילדינג לשתיית תה ולעבודה, בשעה 5 אחה”צ, בשובי למלון, ב⁻4.50, אני פוגש את אדמונדס בכניסה, הוא נראה מיסתורי ואמר לי: “the very man I am looking for”. הוא מחפשני מאז הבוקר. עלי לנסוע מיד לפורט⁻סעיד. “אחד מאנשיך הגיע בדרך המדבר”. נקל להבין את התרגשותי. מסתבר, כי האיש הבא הוא יוסף לישנסקי, האם הוא פצוע? שכן אחרת מדוע שולחים אותי אליו במקום לשלחו הנה? האדונים הללו הם כה מסתוריים ללא תועלת כמבשרי⁻רע.

הכנותי אינן ארוכות, אני קופץ אל פסקל, מספר לו, וב⁻6.15 עוזב בכיוון לפורט⁻סעיד.

אני מגיע לפורט⁻סעיד לפני חצות. בתחנת הרכבת – אין איש. בקרבת ‘הוטל דה לה פוסט’ קורא לי שארל בוטאג’י. הוא קופץ לתוך מרכבתי ומספר, כי יוסף347 נמצא בפנים המלון, פצוע, הבדואים ירו עליו.

אני עולה לראות את יוסף. הוא מבקשני לשלח מעלינו את בוטאג’י ומספר לי: הוא יצא לדרך עם אבשלום. הוא הגיע לבדו. אבשלום נפל מכדור שפגע בו בגבו! אבשלום בידיהם של שודדים בידואים! אבירנו, האביר ללא חת וללא דופי, נרצח בבזיון בשבת 20 לחודש! הנה הפירות הראשונים של אי האמון של אדמונדס וכל משרדו. שוד ושבר! 348


פורט⁻סעיד – קאהיר, יום ששי, 26 ינואר 1917.

למרות הכל נמנמתי כשעה ויותר. התעוררתי בשעה 5 לערך. ובכן, אבשה אמיץ הלב, אבשה נפל בכדורו של בדואי שפל, שואף לשוד. נפל, כשהוא גוסס בין ידיהם של אלה אשר בז להם מעל לכל! ויש לאמר כי כל אשר אנו יכולים לאחל לו ולכל הוא כי השחיתו מראהו וכי נקבר בלא שישארו כל עקבות.

כי מה רב יהיה מספר מאות התמימים והחפים שישלמו במקרה שגופו יזוהה. רעיון זה עלול להוציא מהדעת.

בשש אני אצל יוסף. הוא, המסכן, לא עצם עין, וכך נמשך דבר זה כמה לילות. כאביו איומים. אני יוצא לחפש את ביתו של בוטאג’י. איני מגלה את מקומו לפני 6.30. ב⁻7 אני אצל קפטן סמית. הוא הוגן. אני מציע לו לקחת עמי את יוסף. הוא אינו מתנגד, אבל מצהיר, כי לא יתכן הדבר עם הרכבת היוצאת ב⁻8.15, כיוון שלא יוכלו להכין את הרשיון עבורו במשך זמן כה קצר. אני את שלי אקבל. אני מזכיר לו, שהרוח נוחה, הים כאילו נרגע ויש לצאת מיד לדרך. הוא אינו מאמין שנשיג אניה. יש הכרח בדבר!

לאחר הארוחה הולכים יוסף ובוטאג’י אל הרופא של המחנה לצורך התחבושת. אני פונה לתחנה. בשעה 8 בדיוק מגיע משרתו של קפטן סמית על אופניים, עם הרשיון, (שילינג דמי שתייה). למזלנו ריקה הרכבת עד איסמעליה, ניתן לך להישאר לבדך עם כאבך. בקנטרה עולה לרכבת לויטננט צעיר, סקוטי, הבא מאל⁻עריש. באיסמעיליה מתמלאת הרכבת קצינים on leave“”.

אנו מגיעים לקאהיר ב⁻1.50 בדיוק. אני הולך אל אדמונדס. איננו שם. אני הולך לחפש אחרי פסקל ומספר לו הכל. הוא הלום, כמותי.

בשעה 3.30 אני עולה אל מיג’ור דידס. הוא מקבלני מיד, ואינני יודע מדוע. אליו, אל האיש היבש והנוקשה הזה אני יכול לדבר; הוא עשה עלי רושם של איש בעל מרץ ובינה. אני מדבר עמו בחום ובכאב. הוא מקשיב לדברי בטוב⁻לב. אין אני בוש לבכות. והוא מנחמני באמרו כי כל הסבל אשר סבלתי, גם אחרים, בנים נאמנים של אלביון גם הם סבלו הוא מכיר ויודע גם כן את מגרעות הארגון האנגלי, אשר לגבי, הסתבך עוד גם באי⁻אמון.

ואולם, מבטיחני דידס, עמו שוב לא יהיו עלבונות, חשדות, ואנו נצעד ונתקדם. הוא מנחם ומעודד. הוא מסדר ליוסף טיפול בבית⁻החולים של גיזה, כקצין first class“”; תופס בטלפון את ג’ון מ. סמית, וגם את אדמונדס. הוא פעיל ויודע ליתן פקודות. הוא שולחני עם הקצין שלו במכונית לבית⁻הנתיבות, על מנת להעביר את יוסף לבית⁻החולים. אני מגיע לבית החולים ב⁻5.10. לויטננט קולונל פיליפס הוא המנהל, והקפטן פיין הוא המנתח המטפל. יוסף מקבל מיד זריקה אנטי⁻טתנית, דרגת חומו גבוהה, ובשעה 9 בערב מרדימים אותו בכלורופורם ומחפשים כדור שאין מוצאים אותו.

אני פוגש את אדמונדס ואומר לו, כי מבחינה מוסרית אני רואה אותו אחראי לאסונותינו. הוא מביע את רגשי צערו על מות אבשה.


קהיר – פורט־סעיד – ‘ארבלט’, 27 ינואר 1917.

החלטתי אתמול שב⁻11 אסע באקספרס לפורט⁻סעיד. ב⁻8.30, בחברת פסקל, נסעתי על אופניים לגיזה לראות את יוסף. הלילה עבר עליו כמעט בטוב. אני מקבל הוראות על סימני האיתות החדשים ואנו נוסעים. בדרך אני פוגש במכונית את המיג’ור וו. ה. דידס ואת אדמונדס, ההולכים לראות את הפצוע. הם משוחחים עמי, שואלים פרטים על פסקל. הם יאשרו לו רשות לבקר את יוסף.

אני יוצא ברכבת של שעה 11 ומגיע לפורט⁻סעיד ב⁻3.50. משרתו של קפטן סמית מחכה לי, מפנה אותי אל המכונית הממתינה. גם לייב כאן. אנו יוצאים מיד אל ה⁻Navy House“” ומכאן בלא שהיות, עם קפטן סמית, אל סירת טורפדו “L’Arbalète”. בוטאג’י הקדימנו כאן.

מפליגים בשעה 5. האניה חגה בצורה מחרידה. אני מרגיש ברע. כן גם האחרים.


על ספון הארבלט, יום ראשון, 28 ינואר 1917.

כבשעה 9 אנו מול יפו. עולים לאורך החוף, תוצאות הגשמים נראות לעין. לאחר שעה 2 אנו מול פני עתלית. על המעקה עומד מישהו. הוא מאותת בלא התלהבות. אנו ממשיכים לעבר צפון ולא חוזרים אלא קרוב לחצות. הירח נעלם בשעה 11.

מורידים את הסירה, בה יושבים עבדללה ושני בניו, קפטן סמית, בוטאג’י ולייב, הם יוצאים חצי שעה לאחרי חצות. לאחר 25 דקות הם מאותתים לנו, כי השליח הגיע ליבשה. לפתע מתחוללת רוח עזה. אנו פוחדים מאד כי יקשה להחזיר את השליח לאניה. בסמוך לזה אנו מבחינים, על החוף, הבהוב פנסים, ואזנינו קולטות קריאות, צעקות. לא קשה לשער את מידת התרגשותי. לבסוף מגיעה הסירה, לייב הושאר על היבשה. מה קרה?

הגלים השתברו בעוז על החוף. קפטן סמית עמד בכל תוקף על כך שלייב ירד, הוא פשט איפוא את בגדיו ובלווית עבדללה שחה עד החוף. הוא מיהר ללבוש חזרה את בגדיו והלך. לאחר שעה ועשרים חזר בלווית שני אנשים. כנראה שזלדין וראב חיכו לו בשער הכניסה ובאו לקראתו. כשהגיע לשפת הים קראו לעברו של לייב שישחה עד הסירה. הוא קפץ למים וכתוצאה מפחד או כתוצאה מלחץ ורבוי דם כשלהוא, או כתוצאה משניהם גם יחד, שוב לא היה באפשרותו להגיע לסירה. שני בניו של עבדללה קפצו הימה על מנת לעזור לו, אל גם הם נתקפו ע"י הפחד והחלו מפליטים צעקות שהגיעו לאזנינו. בסופו של דבר העלו אותם על הסירה, בהשאירם את לייב נתון לגורלו הוא.

אין צורך לתאר את התמרמרותי. תחילה רציתי כי יחזרו עם חבל. אבל עד מהרה נוכחתי, שעם האנשים האלה אין לעשות דבר, והחלטתי לחזור מיד לפורט⁻סעיד.

אנחנו מפליגים בשעה 4 בבוקר, עושים 155 עד 165 סבובים וביום שני 29 לחודש, ב⁻4 אחה"צ, הננו חזרה בפורט⁻סעיד. ב⁻6.30 אני מתיישב ברכבת, שהפעם מדייקת, וב⁻11.50 אני בתחנת הרכבת. בחצות במלון.


קאהיר, יום שלישי, 30 ינואר 1917.

ב⁻9 בבית החולים. לא ניתן לי לראות את החולה בלא רשיון מיוחד. אני פונה למטה הראשי ושם קובע לי לויטננט מוריס פגישה עם מייג’ור דידס ל⁻2.30 ומוסר לי רשיון לבית החולים. גור מבחין בי ורוצה לשוחח עמי. אני מוצא אצלו את הוגארת, ואת גרייבס. אני מספר להם את דבר ההרפתקא העגומה וכולם שוללים את התנהגותו של קפטן סמית.

בבית החולים אני מוצא את יוסף במצב מצויין. מחר נוכל לגשת לעבודה. בבית המלון, מספר לי קפטן ייטס – הרופא שלא רצה להכניסני לבית החולים – כי פגש את דידס אשר אמר לו, שהיתה לי סיבה מספקת לראות את החולה. ב⁻2.30 אני משוחח עם דידס, פורש לפניו את כל פרטי המעשים, ודורש שיעמידוני פנים אל פנים עם סמית ואדמונדס וישימו אחת לתמיד קץ למצב⁻הענינים המביש הזה.

דידס מודיעני, כי הבדואי, אשר נשלח להביא חדשות, חזר מאל⁻עריש והוא אומר, שאבשה נקבר ללא עקבות. כן, אבירנו האמיץ ללא חת מצא אמנם את מותו. בלא שאודה זאת לעצמי, הנה עוד הבהבה בי תקוה מטורפת, אי שם בפינה חבויה של הלב, שאולי עוד נשאר בחיים. לא נשאר לנו, איפוא, אלא להגשים את פעלו, שלמענו מסר את חייו הצעירים.


קאהיר, יום רביעי, 31 ינואר 1917.

אמש שלח לי דידס פתק, בו הוא קובע לי פגישה להבוקר בשעה

  1. ב⁻8 אני סר לראות את יוסף. הוא הולך ומחלים. בשעה 10 טרם הופיעו סמית ואדמונדס, אני משוחח עם פיליפ גרייבס.

לבסוף מתקיימת אספתנו. עסוקנו נשאר עניני בלבד, אעפ"י שדידס נהג כל הזמן בזריזות רבה, מתוך כבוד ורצון להשלים. השלום הוחזר לכנו, ולעתיד לבוא ננסה לעבוד מתך התאמה. כל עקבות של חשדות הורחקו. הבה ונקוה.

אנו דנים באמצעים להקמת הקשר דרך הים, דרך המדבר ובדרך האויר.

אני חוזר ומתראה עם גרייבס, הוא נותן לי הוראות בדבר השאלות שיש להציג ליוסף שאני הולך לראותו אחה"צ והמוסר לי את הידיעות המבוקשות.

האינטליגנציה שלו היא בעצם מוגבלת, אך יש לו שאר רוח ובהירות ול“מעשה”349 במדה מספקת.


קאהיר, יום חמישי, 1 פברואר 1917.

אני מתעורר בשעה 6 וחוזר לנסיעותי באופניים; טיול להליופוליס.

גרייבס מוקסם מהדיוק שבאינפורמציה. אח"כ אני עובד עם פילדינג המעכב אותי בחברתו לארוחת הצהרים (בקלוב האיטלקי). הופעה חדשה “במשרד הערבי”350 – לויטננט משנה, לורנס, ארכיאולוג, בקי מאד בעניני ארץ⁻ישראל. יהיר.

אחה"צ עם פסקל אצל יוסף.


קאהיר – אלכסנדריה, יום ששי, 2 פברואר 1917.

בגליון ה’בורס אג’יפסיין' מאתמול הופיע מאמר טפשי המביא לבכי על “היהודים והמלחמה”351 הגשמת שאיפותיהם הלאומיות של היהודים בפלשתינה וכו'. המאמר חתום T.S..

פסקל מודיע לי, כי קיימת סברה, כי מאמנים צרפתיים הגיעו על מנת להקים בטליונים סוריים וארמניים למען כיבושה של סוריה.

אני הולך לראות את גור. אותו מאמר נראה לי חשוד, בעיקר לאחר שהוחלט שלא לעודד את העתונות המקומית בנסיונותיה לעשות תעמולה בעד או נגד הציונות. גור מופתע, אין לו ידיעה על המאמר, והוא מבטיח לברר.

בענין המאמנים הוא נוטה להאמין באמיתות המעשה, אע"פ שלא ידוע לו על הדבר בברור. הוא מגלה לי מה קשה להם לרסן את הצרפתים בתשוקתם לגבי סוריה. מה קשה לשכל הבריטי להשלים עם הרעיון שעליו לוותר על שפת הים מפורט⁻סעיד צפונה. כמה שאפו הצרפתים להשאר בדרדנלים.

אני מעיר לו, שכל מטרת שיתוף הפעולה שבינינו מבוסס על הרצון לקבל אינפורמציה שעה אחת קודם על מנת להיות מוכנים. ואם הגיעה שעת הכושר להקמת גדודים של מתנדבים, הרי שצריך להעמידנו על כך, ואני מוכן לערוב בעד הצלחת הפעולה.352 למרות הכשלונות של ז’בוטינסקי וכו'. אנו משוחחים על עניני אמריקה, על האפשרות למשוך לצדנו אפילו את י.ה. שיף.

גור מבקשני לנסוע עוד היום לאלכסנדריה ולהביא לו משם פרטים על אישים שונים מנכבדי הגליל.

בשעת העדרי תתקיים כאן אסיפה – שלא בידיעתי – בה תבוא לידי בטוי ההתרגשות של היהודים לרגל הידיעה על הקמת גדודים של מתנדבים ורצוננו להקים גם אנו כמותם. אני אציג אח"כ את הפרטיכל לפני גור. אעורר, אם אפשר יהיה, אסיפה כזו גם באלכסנדריה!

אני מודיע לוייץ ולאבולעפיה על בואי ותופס את הרכבת של 6.35 בערב המביאה אותי ב⁻10.15 למלון סבוי.


אלכסנדריה, יום שבת, 3 פברואר 1917.

יודילוביץ בא להזמינני לאחה"צ לישיבה אצל נאג’ר,נשיא הלשכה של “בני⁻ברית”. באספה זו ישתתפו גם מני, גלוסקין, הוא ואני.

גלוסקין הואיל להודות, כי יש בכוחי לעשות משהו, אך למרבה הצער אני מבודד את עצמי.

בחברת אבולעפיה אני עורך ביקור לקפטן ג’ונס. אנו משוחחים על האפשרות שתינתן לרפאל להתגייס לצבא. למרות שכבר שרת כ⁻Staff Sergeant Major לא יוכל לקבל דרגת קצין כפי הנראה, אלא לאחר חודש של שירות.

ארוחת צהרים עם וייץ והברמנים בבית הקפה שלהם! בשובי עמם למלון, לאחר שעה 2, אני מוצא את רוזין הצעיר ממתין לי. לאחר שעה קלה מצטרף אליו רפאל. מסתבר, שהנוער גועש. הוא בוער לפעול, אבל אינו יודע כיצד להוציא לפועל את התשוקה. אני מייעץ להם לערוך מפקד כוחותינו, להכין תיקים של ממש על כל אחד מן האנשים, ואח"כ אכוון אותם לפעולה.

בשעה 3 מגיע דוד יודילוביץ. אנו סרים אליו, גלוסקין מצטרף אלינו שם. בשעה 3.30 אנו הולכים יחדיו אל ויקטור נג’אר. בדרך אני שואל, אם אפשר לדבר בלב גלוי באזני נג’אר ומני ומייעצים לי להיות מסוייג. מני בא באיחור. אנו משוחחים עם נג’אר. השקפותיו קהות. זר לחלוטין לרעיוננו, ומטרתנו אינה נהירה לו. מופיע מני. זהו סתם כלשהו. אגב הוא ממהר ללכת כלעומת שבא. נג’אר מיעץ לנו לפנות מיד אל אדגר סיוארז שיש לרכוש לבו למגמותינו. אנו הולכים אליו. לאדגר סיוארז, שמן, חכם, תקיף,יש גישה משלו להבנת הענין: יש לבחור כ⁻50 בחורים, שאפשר לסמוך עליהם והמסוגלים מיד לשמש קצינים בצבא האנגלי ולמלא תפקיד של מורי⁻דרך ולהגיש אותם [לסיר רג’ילנד] ווינגייט או [לגנרל] מוריי. על מנת להגיש הצעה זו אין הוא זקוק לא לועדה ולא לנציגים. הוא יסע בעצמו לקאהיר. דומה הדבר, כאילו מדובר בהענקת כמה סוסים נהדרים למפקד הראשי.

אפילו גלוסקין עומד על השטות שבצורת עבודה כזו. אנו נפרדים איפוא, אבל בצירוף הבטחה, לשוב ולשוחח מחר. אני יוצא את אלכסנדריה ב⁻11.30 בקרון⁻שינה ומגיע לקאהיר.


קאהיר, יום שני,5 פברואר 1917.

גור חולה. ראיתי את דידס ומסרתי לו מברק עבור אלכס בו אני מייעץ לו להודיע באופן רשמי ל“נאמנים”353 על נוכחותי כאן cngaged on hopeful work“”.354 לעת עתה איני מספר להם על האבידה שסבלנו. ניתוק היחסים הדיפלומטיים בין ארה"ב וגרמניה יקל עליהם לבלוע את עצם נוכחותי כאן.

פגשתי במטה הראשי את מסורי ואת הרב דה לה פרגולה.

בצהריים יודילוביץ וגלוסקין עודם משעממים אותי. ברצותי להיפטר מהם אני קובע אסיפה לערב עם מוסרי וכהנוף. באסיפה אני אומר גלויות לאדונים הללו שאני עושה מה שנראה לי כחובתי. לא ביקשתי ולא השתמשתי בשום עזרה ציונית: אם הם רוצים לעזור, ישמרו על השקט ויחכו לפקודות אשר אייעץ להם, ואשר עליהם למלא אגב, מתוך משמעת.

גלוסקין המום. יודילוביץ מודה, כי אם סקרנותו לא תבוא על סיפוקה, לא יוכל לעבוד מתוך משמעת. אני מניח להחלטתו שלו לראות מה טוב בעיניו ומה עליו לעשות.

ראיתי היום את יוסף, שפצעיו מחלימים והולכים בצורה משביעת רצון ביותר. אני אבקש עבורו רשיון לצאת החוצה.

הערב הצגה חגיגית בקורזאל לטובתה של רומניה.


קאהיר, יום שלישי, 6 פברואר 1917.

אני עובד עם פילדינג על רשימת חיפה והסביבה. איני שוכח את פאוזי ביי.355

הבחנתי במיג’ור דידס, אליו פניתי בבקשת רשיון עבור יוסף לצאת מבית⁻החולים.

גור חולה. חבל. הדבר גורם לאיחור בבעיית הגדודים העבריים. אחה"צ עם יוסף. 19 מילים על האופניים. מוסרי סר לראותני. אנו מגלגלים שיחה ארוכה בנוגע לנכבדי היהודים שבכאן, שיהיה עלי אולי לנסות למשוך אותם לענינינו.

עם אלעזר שטרן,אני עובד על רשימות צפת וטבריה.

אתמול שכחתי לציין, כי בחדרו של פילינג פגשתי את האדמירל הממונה על החופים, החל בכרתים ועד לסינגפור. אדם מקסים, עירני, מזהיר בחכמתו. פילדינג מציגני לפניו כ“מכרה של אינפורמציה יקרת ערך”356 ומסביר לו, שהיה רוצה להיות יהודי על מנת לשתף עצמו במפעלנו.

פגשתי בחור צעיר, [תלמיד] דיר⁻אל⁻עלם מדמשק שחצה את המדבר על מנת להגיע לבצרה אשר משם שלחוהו לכאן. הוא מספק ידיעות על שבטי המזרח.


קאהיר, יום רביעי, 7 בפברואר 1917.

חמשה⁻עשר בשבט.

נפגשתי עם אדמונדס. אין הוא רואה נחיצות למהר בענין רפאל ו“קצינותו”. הוא מודיעני, כמו כן, כי ב⁻12 לחודש, לערך, סבור הוא, נוכל לצאת. אני מקוה, כי יוסף יחזור לאיתנו עד אז. עבדתי עם פילדינג. גור כבר הבריא. אחה"צ ניפגש.

בשעות אחה"צ מעכבים אותי דידס וגרייבס ואין אני יכול להתראות עם גור. אני מוסר לדידס מכתבים עבור אלכס ומגנס. לגרייבס אני מוסר רשימות מחירי מצרכי המזון בארץ⁻ישראל עד ל⁻15 בינואר האחרון, בהשוואה עם המחירים הנורמליים. ספרתי לגרייבס על התמורות של הסנטור בצריה, הוכברג וקליין (ד"ר פארווס). גרייבס, שהכיר את האישים הללו בקושטה, נהנה עד מאד והשתומם שלא סיפרתי על ההרפתקאות הללו לדידס, ולאנשים בלונדון.


קאהיר, יום חמישי, 8 פברואר 1917.

בשעה 6 יוצא אל הליופוליס על אופניים, כרגיל. בשובי ב⁻8 אני מתנגש עם רפאל שבא להוציא את צפורה מבית חולי הרוח. הוא מבקש שאצטרף אליו. לחנם הדבר, אבל לא אוכל לסרב. אני מתלווה אליו. אנו מחכים לשווא עד שעה 10 לכשאני נפרד מרפאל והולך אל גור. אני מעלה שוב את שאלת הגדוד העברי. הוא סבור, וזוהי דעתו האישית, שהמלחמה תגיע לסיומה בטרם יוכל הגדוד להתארגן. אעפ“כ הוא יערוך תזכיר מיוחד בענין זה וידביק אותו על הדף הראשון של הדו”ח שלו שיישלח לנציבות.

סיימתי עם פילדינג את [רשימת] האישים שבמושבות עד פתח⁻תקוה, ועד בכלל, וחומר זה נכנס לכרך הראשון.357 חטפתי שיחה קלה עם גרייבס. הוא מכיר את אחמד נסימי, מי שהיה מיניסטר החקלאות וכיום ממלא את מקומו של חליל ביי, במיניסטריון החוץ. גרייבס סבור גם הוא, כי אישיות אפסית כזו, בראשו של מיניסטריון כה נכבד, מוכיחה, שטלעת גמר בלבו לשלוט על הכל.

אחה"צ עם פסקל אצל יוסף, שהורשה לו לערוך טיול בעגלה. תה בגן הזואולגי. בערב סר לראוני ז’אק מוסרי, שיחה ארוכה, שום דבר הראוי לציון.


קאהיר, יום ששי, 9 פברואר 1917.

ב⁻6 כרגיל, מסע להליופוליס. ב⁻10 פגישה עם אדמונדס. הוא מודיעני כי ייתכן שביום שני, 12 לחודש, נצא לפורט⁻סעיד. הוא מודיעני כ“כ כי קפטן וו. ה. קרוסטווייט, ראש מחלקת המדידות (מיניסטריון הכספים), מבקש להפגש עמי לצורך קבלת ידיעות טופוגרפיות. באשר לעצמו, רוצה אדמונדס לראות את יוסף מחר, ב⁻5.30, אחה”צ בביה“ח. הוא מספר שאלכס הבריק ומבקש שאשיג לו רשיון להגיע לכאן On urgent necessity”". כמו כן אין הוא, אדמונדס, רואה כל סיבה מדוע לא אשלח את מכתבי בדואר רגיל. על כן אני משיב, כי אני מעדיף לא לכתוב כלל ועיקר מאשר להעביר בצנזורה את המכתבים השגרתיים ביותר שלי ולשימם לעיני הסורים הרבים שהם שמו בכל מקום.

אני מוסר לו לקריאה את מכתבי למגנס והוא מסכים עמי, כי מכתב זה מוטב שלא יעבור דרך הצנזורה. לאלכ אני מבריק ומבקש פרטים על מטרת נסיעתו. אחה"צ עם יוסף בעגלה ובגן הזואולוגי.


קאהיר, יום שבת, 10 פברואר 1917.

בשעה 9 אני פונה למחלקת המדידות, הנמצאת במחצית הדרך, לערך, בין “גשר האנגלים” והגן הואולוגי, להפגש שם עם קפטן רוסטווייט. הוא מוסרני לידיו של מר לוגן, הממונה על המפות. אנו עובדים על הכבישים בדרומה של ארץ⁻ישראל ואני מתקן כמה שגיאות בכתיב המקומות. למשל: חדרה רשומה ליקטרה וכו'. בינתיים הלך קפטן קרוסטווייט למשרדו, שבמלון סבוי. אני משיגו שם על מנת להביא בפניו שתי הצעות: (1) כשם שמציינים על המפות את הכפרים היהודים, יש ענין לציין גם את הכפרים הנוצרים. (2) להוציא לאור מפה גיאולוגית של ארץ⁻ישראל. קרוסטווייט שואלני, אם אני מכיר את הד“ר יוּם, שכבר הוזמן לאל עריש על מנת שיתן דעתו על הבעיות ההידרוגרפיות ואשר בודאי יוזמן מחדש, עם כל התקדמות נוספת לעבר הצפון. קפטן קרוסטווייט סבור, שהצעתי ראויה לתשומת לב רבה והוא יסדר עבורי פגישה עם הד”ר יוּם אשר אני מכירו מימים ימימה.

היום, בשעת ארוחת הצהרים, הייתי עד ראייה למעשה שלא יאומן, לגבי האנגלים, שהם קפדנים בעניני נמוסים ומסורת. הדבר הוא פשוט מדהים, shocking מנקודת מבטי. שני מנהיגים ערבים, כפי שאומרים ממסופוטמיה, מתארחים בעיר וסרו למטה הראשי, והנה היום, בצהרים מופיעים אל השלחן לארוחה 2 המנהיגים הללו בלווית שני קצינים בריטיים, מיג’ור קורנוואליס הקומנדור הוגארת ועוד כמה אישים, ועמם… אשה אנגליה. כי יזמינו קצינים בכירים אלה לשולחנם מנהיגם ערבים, זה כבר שיא, אבל להזמין לשולחן זה גברת אנגליה, פירוש הדבר לפסוח על כל מידות המקובל. אין אני יכול להתגבר על הרגשת הצער שלי לדבר זה שהנו כה בלתי מתאים.

אחה“צ טיול קצר עם יוסף בעיר ואצל גרופי,358 אני מחזיר אותו לביה”ח, שם מצטרף אלינו אדמונדס ב⁻6.40. חקירה בגרמנית. יוסף מייעץ לשים במאסר את חאג' חייר אל⁻רבאטי המשורר ואת בנו ששניהם עומדים בראש השירות החשאי של התורכים בבאר⁻שבע ומייעץ, כמו כן, להעלות באש את מחסני ההספקה של קש בבאר⁻שבע.

אני חוזר עם אדמונדס במכונית.


קאהיר, יום ראשון, 11 פברואר 1917.

אמש בילה אצלי מוסרי יותר משעה. שום דבר הראוי לציון, במשך הלילה ירד גשם. ערכנו “פיקניק” עם פסקל ומשפחת גרין במסבאת הפירמדים. אנו נפרדים בשעה 4, אני הולך אל יוסף ומשוחח אתו ארוכות בענין ארגון העבודה בבית, על האינפורמציות האיסטרטגיות והאינפורמציות הלאומיות, לצורך הענינים שלנו.


קאהיר, יום שני, 12 פברואר 1917.

שוב ירד בלילה גשם. על אופניים אל יוסף. שיחה עם אדמונדס. הוא טרם השיב על מברקו של אלכ. יתכן, שניסע ביום רביעי, באופן פתאומי.

ראיון עם גור, הוא מודיעני, כי נקרא חזרה ללונדון ושפילדינג ימשיך בעבודתו. אנו משוחחים על חלוקתה של ארץ⁻ישראל, בנושא זה לא שמע דבר.359 אין הוא מאמין שתתקבל החלטה כזו! אנו מדברים באיזורי ההשפעה המסורתיים, והוא רושם לפניו שהאדמירל סידני וה⁻strafing“” של איברהים פחה בעכו – הקימו, עד לצפונה של עכו, מסורת אנגלית החזקה לא פחות, ממסורת זו של הצרפתים באיזור בירות והלבנון, בעקבות המשלחת של הוטפול.360

אחה"צ פגישה עם מיג’ור דידס. (א) הוא רוצה להתראות מחר עם יוסף. (ב) אין למצוא את שמו של שפירא הצעיר ברשימת השבויים. יתכן שנרשם תחת שם אחר. (ג) אין הוא רואה כל סיבה להתנגדות לבקורי ולקשרי עם הקונסוליה האמריקאית.

יוסף מקבל היום אחה"צ רשות לנוע חפשי כרצונו.

נוכחתי בחברת פסקל בישיבת ועד הלשכה המימונית של קאהיר, הנשיא הצעיר, ברמן, מאד נבון. אני משדלם לקבל החלטה המזכירה את תביעותינו על ארץ⁻ישראל והמציינת את מאמצי “גדוד נהגי הפרדוֹת הציוני”. המשאלה מתקבלת עקרונית, ואולם יש דרישה לקרוא מחר בערב לישיבה שניה על מנת לפתוח בויכוח ארוך יותר בענין.

בשעת ארוחת הערב בא הפלר ומזמין אותי להצטרף אליו ואל גיסתו להצגת ‘לה⁻פאלן’ בקולנע. אני מוצא את ההצגה מיגעת ככל המעשיות האמנותיות של הקולנע.


קאהיר, יום שלישי, 13 בפברואר 1917.

ב⁻6 טיול להליופוליס, כרגיל. שקלתי אתמול את עצמי 97 קילו, היקף הבטן, לפי דברי החייט ירד ב⁻5 שבועות מ⁻44 ל⁻41.

יוסף ביקר ברובע היהודי. הוא נפגש שם עם יעקב כץ ממטולה ועם אליעזר מלר, שניהם כאחד בעלי אופי שאינו ראוי להמלצה.

ב⁻11 אנו פונים אל דידס. ראיון קצר.

ניסיתי לראות את אדמונדס על מנת להיודע משהו בענין הנסיעה, אבל הוא לא היה בעיר.

הערב בלשכה המימונית, הוועד קיבל, מבלי לשנות אף בפסוק, את הצעת ההחלטה שנסחתי, החלטה שהנה, דרך אגב, לגמרי רוגעת. ישיבת המליאה תתקיים ביום הראשון ב⁻3 אחה"צ ושם תוגש ההחלטה להצבעה ואחר⁻כך תשלח לנציבות העליונה ולגנרל מוריי.


קאהיר, יום רביעי, 14 פברואר 1917.

בהליופוליס לפני ארוחת הצהרים. הרוח עזה מאד. 14 מיל על אופניים. ראיתי את אדמונדס שהודיעני, כי הים סוער מאד, אולם עלינו להיות מוכנים לצאת בכל רגע. אבולעפיה מודיע על לידת בתו שולמית.

ראיתי את יעקב כץ ממטולה, הוא מאשים בפירוש את רפאל כמי שמשמש מרגל לשלטונות. אין ספק שבחירתו האומללה של רפאל ברבין היא היא שזיכתה אותו בחשד זה. כץ טוען, כי בעקבות מלשינותו של רפאל, נתגלה בן⁻אריה הצעיר מראש פינה שערק מהכוחות האוסטרלים והועמד בפני בית דין צבאי.

19 מילין על אופניים עד ‘מנה⁻האוז’ וחזרה, כשהרוח נושבת בדרך שמה. סך הכל של היממה: 33 מילין.


קאהיר, יום חמישי, 15 פברואר 1917.

בהליופוליס, לפני ארוחת הצהרים. רוח עזה מאד בדרך חזרה. גשם קל. מזג האויר שלילי בהחלט לגבי תכניותינו. הבוקר בא יוסף העירה בלא עזרת איש. הוא עומד בכל תוקף על דעתו לקנות לו חליפות יפות ולבנים מן המובחר.

יש בו הנטיה הכל כך אופיינית ל“פועלים” ול“שומרים”361 שלנו, לחקות בצורה בולטת את האריסטוקרטים, ואף לעלות עליהם.

אחה"צ ב’מנה⁻האוז' עם רוח כה נגדית שבודאי חשבוני למשוגע בבואי במזג אויר כזה. אלא שזה מזכני ב⁻33 מילין היום, דבר שהוא משביע רצון.

בשובי בערב אני מוצא פתק מאדמונדס, המבקשני לסור מחר למשרד בשעה 9.


קאהיר, יום ששי, 16 פברואר 1917.

הבוקר, בהליופוליס – 15 מילין. ב⁻9 אצל אדמונדס. הוא מודיעני, כי קפטן סמית רוצה שניסע ברכבת של 7 בבוקר מחר, בשבת. הוא ידאג כי יקחוני מן התחנה. הים אינו שקט, ואולם, במקרה הצורך, הוא יוריד אותנו בקפריסין, תכנית זו נראית לי יפה בגלל שתי סיבות: (1) בעברנו לפני עתלית יהיו לי סיכויים להיוכח אם הכל שם במצב טוב. (2) מפי לאה362 אני למד, כי יוסף ארדיטי לויטננט משנה, סיפר לה שבצרפת מחפשים סורים וארמנים על מנת להקים בקפריסין את הגדודים הנועדים לסוריה (?!). יתכן, שאוכל לקבל ידיעות יותר מקיפות בענין זה שם.

אני מספר ליוסף על הענינים וגם הוא מאושר שיוכל לנסוע.

יוסף עוזב לכן את ביה"ח ועובר ל’בריסטול' [המלון].

ב⁻6.30 קריאה טלפונית מאדמונדס. קפטן סמית מודיע כי מזג האויר סוער. הנסיעה נדחית.

הבוקר עורר אדמונדס לפתע בירור: כעת חייב אני להיוכח שהם רוצים לשתף פעולה עמנו לא פחות משאנו רוצים בזה. אלא שאיננו חיים בתורכיה.

עם האנגלים אין לאיש his own way“”363 ואולם בכל זאת מתקדמים, ויש להשלים עם מצב זה. לא הכירוני, והצעתנו is so unusual“”.364


קאהיר, שבת, 17 פברואר 1917.

אמש היה מזג האויר עכור. אבל לאחר ארוחת הערב נפסק הגשם. אני יוצא לטייל ונתקל במשפחת גרין ובגברת שורץ ההולכים לקולנע, אני מצטרף אליהם, טפשי הדבר, אבל מבלים את הזמן עד חצות.

השמש מאירה, ואולם הרוח מוסיפה לנשוב בעוז.

בין שעה 10.30 ושעת צהרים אני עושה 15 מילין וכך אף בין 2 ו⁻3.30. קצבת 30 המילין שלי נשלמה, איפוא. אתמול שקלתי את עצמי: 96.300 ק"ג.

יוסף מרגיז אותי. הוא רוצה להסתיר ממני את משחקו. הוא מדבר באזני על נסיעה לאלכסנדריה, לחפש שם חברים. אם סבור הוא שיוכל “להוביל אותי באף”, יעמוד במהרה על טעותו. אין עדיין חדשות אודות הנסיעה. להיות בצורה כזו במשך ימים רצופים, לעמוד תמיד על המשמר, בלא כל אפשרות לארגן את הזמן העומד לרשותך למשך יותר משלוש שעות, זהו בזבוז כמות גדולה מדי של מרץ עצבני ויקר.

הערב הרצאה של אהרונוביץ' בביה"ס של ‘ג’מע⁻אל⁻בנת’365 על הנושא: ‘הסתדרות הפועל הצעיר’366 והרעיון הסוציאלי, כיוון שאין לי דבר טוב מזה לעשות, ומכיוון שאני רוצה לשפוט בעצמי על דרכי הארגון של ה’מכבי', שפנה אלי בבקשת הרצאה, אני הולך שמה. ההרצאה נקבעה, לשעה 8.30 בדיוק. בדיעבד, היא מתחילה לאחר שעה 9. האולם קטן ונמוך ובו מנורה יחידה ומעלה עשן. הקהל כלשהוא.

אהרונוביץ מופתע, ונהנה גלויות בראותו אותי מופיע כאן. הוא סבור, שמחובתו לומר לי, כי לא אחת ביקש כבר להיפגש עמי אבל היו עיכובים.

הרצאתו מחוסרת הכנה, ובלתי מרוכזת, אבל מורגש, שאיש המפלגה מזג מים רבים לתוך יינו. הוא משתדל להיות ותרן, ברם הוא זוקף על חשבונו הישגים דמיוניים. אם נוער המושבות מרבה עכשיו לעבוד, הרי לדעתו יש לראות בזה את השפעת ‘הפועל הצעיר’.367 בחורינו הטובים מזכרון יהיו מופתעים לשמוע זאת.

אני חוזר בלווית מוסרי ומטיל עליו ללכת, בשמי ובמקומי, ביום שני הבא, למטה הראשי ולדבר על: (1) הפרעות ביהודי רומניה שברחו לקישיניב, (2) על ריכוזם בקפריסין, כפי שמודיעים, של אלמנטים סוריים וארמניים של הצבא הצרפתי.


קאהיר, יום ראשון, 18 פברואר 1917.

מזג האויר נאה, אבל הרוח נושבת עדיין בעוז. אנו מחכים לשוא להודעת⁻יציאה עד לאחרי שעה 10. ב⁻10.35 קופצים פסקל ואנכי על אופנינו ונוסעים להלואן, לאכול ארוחת צהרים. אנו עוברים דרך רובעי קאהיר העתיקה, על פני דרך גבשושית למדי, ואולם בצאתנו אל מחוץ לעיר, מצופה הדרך אספלט. הרוח נושבת מן הצד. אנו מגיעים ב⁻12.45 להלואן, למלון ‘ספינכס’, כשלזכותנו 22 מילין בלבד. אין לשכוח, כי מסאן ג’יובאני להלואן הכביש איום ופסקל איננו אוהב “לעשות מהירות”.

ארוחת צהרים, תנומת אחה“צ, וב⁻2.35 אנו חוזרים. הרוח נגדנו, ואנו נוסעים לאט לאט ומגיעים לכן רק ב⁻5.15, עייפים עד מאד. ועם זאת נסענו 70 ק”מ.

ב⁻6 צלצול טלפון מלויטננט ניומן המבקש לראותני בשם אדמונדס. אני פונה למשרד. קפטן סמית רוצה שנצא לדרך מחר ב⁻7 בבוקר, אבל הוא, ניומן, אינו יודע דבר בענין ה“רשיונות”. יש הכרח, איפוא, למצוא את אדמונדס, שבשעה זו הוא off duty“”368 אדמונס סר אלי למלון ב⁻9 בערב והביא לי את ה“רשיונות”. אנו נצא איפוא, מחר.

הודיעו על כך ליוסף.


קהיר – פורט־סעיד “מנגם” (Managem), יום שני, 19 פברואר 1917.

יוצא את קאהיר בשעה 7. שום דבר אינו ראוי לציון, עד בואכה איסמעליה. כאן מחנה חדש ורחב ידיים, צבא רב. אילו יכול היה הדבר לשמש לנו לאות, להתקדמות חדשה לעברנו אנו. אנו מגיעים לפורט⁻סעיד ב⁻12.35 ומשרתו של קפטן סמית מלוונו עד המכונית ועד ‘בית יורדי הים’, אשר משם אנו יוצאים בכיוון ל’מנגם'.369 רב החובל הוא קפטן מורווד.

קבלת פנים נאה. באניה אנו מוצאים עוד קפטן אחד של ה⁻Anne.370 קפטן זה הכיר את אבשלום ומדבר עליו טובות. הוא לא ידע על סופו המר ואני מספר לו על כך. קצין זה מבטיחני, שלא היתה כל אפשרות לקרוא את סימני האיתות שלנו, ועל מנת למנוע מאתנו צרות לא הקימו מחדש את הקשר. אנו מסבים לשולחן. הספינה: התאים, השולחן, כל זה עולה לאין ערוך על אשר בספינות הצרפתיות.

אנו בקינוח הסעודה, כשקפטן סמית וקפטן וולדון מופיעים. ברכות שלום הוגנות, ואולם וולדון אינו מקדיש לי אף מלה אחת ודבר אין בפיו לזכרו של מתנו.

ב⁻3.15 מרימים את העוגן. יוסף אינו מרוצה מן המקום שהוקצה לו, ואף לא מן המזון. כעבור זמן מועט הוא מתחיל לסבול ממחלת הים. ה’מנגם' שלנו היא אניה קטנה “כבדת נשימה”.371אין אנו עושים יותר מ⁻7 קשרים לשעה.

עם וולדון היחסים משתפרים בסופו של דבר. מעלים זכרונות משותפים. אני מותר ליוסף על תאי, וישן בטרקלין. הים די שקט. אך הרוח הצפונית קרירה מדי.


על גבי ה“מנגם”, יום שלישי, 20 פברואר 1917.

רק בשעה 9 אנו עוברים מול יפו, מבלי שנתקרב אליה. הים שקט. הפעם יש לנו מבחר כה טוב של משקפות, עד כי אנו יכולים לראות יפה ולעמוד היטב על פרטי הדברים. אנו עושים את הסיורים הרגילים שלנו מול קיסריה. טנטורה, ולבסוף, קרוב לשעה 3.30 מול עתלית. אנו עוברים פעם ראשונה מבלי שנראה נפש חיה גם אחת בחווה. קור עובר בי, בעיקר שאני רואה את קיר החזית שחור, כאילו כתוצאה משריפה. רגע של חרדה – אבל אני נוכח מיד, כי זה אינו אלא הצל, שמנוע הרוח372 שלנו מפיל על המקום.

בינתיים אנו רואים במרחק⁻מה צב⁻ים ענקי, הצף על פני הים. מעלים רובה על הסיפון. וולדון יורה 4 כדורים. הרביעי פוגע בצב, פוצע אותו ואנו רואים סילון של דם ואח"כ הצב נעלם. אחר נראה לעינינו אחר ומורידים סירה, בתקוה להגיע אליו ולהפתיעו. ברגע שהסירה מקרבת צולל לו הצב.

אותה שעה אני רואה שניים מאנשינו בגן הירק, ושניים אחרים תולים את המרבד השחור על הגזוזטרה. ובכן, הדרך פתוחה. אנו מפליגים לעבר נוי⁻הרטוף שם אנו סובבים ופנים צפונה.

עם קפטן סמית תחילה, ואח"כ עם יוסף, אנו מטפלים בהכנות האחרונות. לאחר שעה 9 אנו שוב מול עתלית. הנווט אנגורס, מבחין ראשון בנקודה. ב⁻10 בדיוק אנו יורדים לסירה: וולדון, יוסף, אני, והספנים. הים שקט מאד, הגלים בחוף עזים. נושאים את יוסף על הגב, והוא ממהר ללכת ב⁻10.15. אנו מחכים. הים רוגע יותר ויותר. חצות. יוסף טרם חזר. 30 דקה אחרי חצות. פס אור. אנשינו נמצאים שם. אנו מתקרבים לחוף. שלש דמויות מחכות לנו, תמונה יפה להפליא, יוסף, ליובה ורודולף. ליובה373 קופץ לתוך הסירה.

רודולף374 בעקבותיו, כשהמים מגיעים לו עד ברכיו. הוא בא לנשקני, אנו מפליגים מיד, מאושרים.

ובכן, ליובה הצליח לשוב מקושטה. הוא יצא משם בימים הראשונים של ינואר כ⁻ “Dinner” של מיג’ור קליין Forstmeister בסיור⁻בקורת בארץ⁻ישראל.

מובן מאליו, שיחתנו אורכת עד 3 לפנות בוקר. אכן, ליובה קשור אלי בגוף ובנפש. נשמת ה“חסיד” שלו באה על סיפוקה. יש לו “רבי”.


על סיפון ה“מנגם”, יום רבעי, 21 פברואר 1917.

כבשעה 1.30 אתמול, הורם עוגן הספינה ופנינו צפונה. בשעה 7 אנו אך מול ראש⁻הנקרה. שקט הים נטרף. אכן, אתמול האיר לנו מזלנו בכל אשר הלכנו.

אנו שטים במשך כל היום לכל אורך החוף, בלא שיהיה משהו מיוחד לציון. ליובה מביאנו במבוכה בשאלותיו אודות אבשלום. כיוון שאני מכיר אותו כבחור אמיץ לב, אני מספר לו את כל האמת האיומה הפוגעת ישר בלבו.

לעת ערב מול ראס⁻בירות. הים נרגע, אבל קפטן מורווד מבטיח לנו שיט סוער.

ליובה נחקר ביסודיות ע"י קפטן סמית. ליובה מרגיש ברע ומסתלק בשעה מוקדמת לתאי. אני עצמי שוכב לישון ב⁻9.


פמגוסטה, יום חמישי, 22 בפברואר 1917.

קם ב⁻4 אחה"צ ועולה על הספון. ב⁻4.30 מבחין אנגורס משמאלנו ביבשה. הוא אומר לי, שבלילה סער הים. אני לא הרגשתי בכך.

ב⁻8 אנו מגיעים לרציף פמגוסטה. אולם הראיון עם ליובה משהה אותנו על האניה עד שעה 10. קפטן בול בא לערוך לנו ביקור.

בשעה 10 אנו יורדים לחוף, מצויידים בתעודת⁻מעבר זו:

A.A. and Mr. Liova, cngaged on agricultural experimental work in Egypt, are authorized to travel in Cyprus."375

על החתום: יאן מ. סמיט, קפטן I.O376

אנו עוברים את בדיקת המכס ופונים למשטרה, שם אנו נרשמים ותעודתנו נחתמת בלשון דלהלן:

“Seen. Permitted to land at Famagusta, on the 22.2.17”

על החתום: וילסון.

אנו פונים למלון סבוי, המתנהל על ידי נאג’ם כורי. טיול ארוך עם ליובה. שקלא וטריא יסודיים בכל בעיותינו השונות. אחה"צ יורד גשם למכביר. אין כל אפשרות לעשות משהו. צועדים מעט. משוחחים ארוכות.

הרכבות מהלכות רק בימי השבוע. לניקוסיה יוצאים ב⁻7.30 בבוקר. אנו מחליטים לצאת מחר לניקוסיה.


פמגוסטה – ניקוסיה, יום ששי, 23 פברואר 1917.

קמנו ב⁻5.30 רחיצה וההכנות אורכות עד שעה 7. ארוחת בוקר, ואנו הולכים לרכבת. כרטיס נסיעה במחלקה הראשונה עולה 6 שילינג הלוך ואילו הלוך ושוב – 9 שילינג. אנו עוברים באזור מסריה או מסאוריה המפורסמת, המפותחת באמצעים פרימיטיביים למדי, אלא שאין להתעלם מהפוריות הטבעית הגדולה מאד של הסביבה. רואים בעיקר תבואות.

ב⁻10 חסר רבע אנו בניקוסיה. אנו סרים אל ה’קיפרוס פלס הוטל'. טיול בשוק ובחוצות העיר. העיר אינה עושה רושם מרהיב.

אחרי הצהרים אנו הולכים לאַטַלַסָה, במרחק 3 מילין מהעיר, על מנת לבקר בחווה לדוגמה. מקבל פנינו בארט המנהל. החווה משתרעת על שטח של 2000 אקרים, לערך. על שטח רחב למדי נטעו עצי שטה אוסטרליים, על מנת לזכות במהרה בעץ ולשמש כמו⁻כן להגנה על ארנים צעירים.

החווה, דומה, עוסקת במיוחד בגידול בהמות, יש כאן סוס הרבעה גזעי טהור, שזכה במירוצים באנגליה ושמחירו כפי שמסופר עלה 2000 ל"ש. כמו כן סוסות, וסוס הרבעה אנגלי, כבדי משקל, ובקר מדרום דבון.

ביקור קצר, שטחי, אבל מספיק כדי להראותך, כי המדע לוקה כאן בפיגור וחסרות אף ידיעות יסודיות בבסיס [החווה].

במנת המזון הוכנס החרוב, במשקל חצי ‘אוקקה’377 לראש וליום. כמה מן הפרות, שהובאו מחוץ, חולבות מ⁻5 עד 6 גלונים חלב ליום.

בארט מוסר לי מכתב המלצה לבוַאן, מנהל החקלאות. כמו כן אני למד מפיו כי ברגמן, מנהל המושבה מַרגוֹ ויתר מושבות היהודיות של היק"א, מתגורר בעיר. מובילים אותי אליו ואנו מוצאים אותו בבית. הגב' בואן נכנסה זה עתה הביתה, ולא עבר זמן רב ובואן אף הוא מגיע. הם בטרקלין, ואנחנו במשרד. היה בדעתי ללכת ולמצוא את בואן מחר, בשעה 10, אבל כיוון שברגמן מציע לנו סיורים מענינים, אני אומר לו, שהייתי מבכר לראות את בואן היום. הלה אינו נעתר מיד, כאדם המבקש שיפצירו בו, אבל בסופו של דבר מציגים אותנו זה בפני זה, בביתם של הברגמנים. אנו משוחחים. אני אומר גלויות לבואַן, כי הופתעתי לראות עד כמה האי נמצא בסימן ירידה, ואני שואל אותו, מה עשו כאן למעשה, מבחינת ה⁻Dry Farming.378 לא כלום. בואַן מודה, כי לשם כך יש צורך במומחה, וכי האמצעים אינם מספיקים לכך. הוא מבקשני לסור אליו מחר בשעה 10.

הגב' ברגמן, אחותו של סם הוכברג, מבקשת חדשות מאחיה. אני מספר לה, בהמתיקי במקצת את הדברים, על הרפתקאותיו של אחיה, מבלי שאגלה לה, כמובן, מה שסיפר לי ליובה, שאחיה הגיע לקושטה ומשם הגלו אותו לברוסה. הברגמנים מבקשים אותי לחזור ולסור אליהם אחרי ארוחת הערב. ברגמן עצמו בא בשעה 9 לקחתני. אנו מוצאים אצלו את מר נוימן מעקרון, אשר הנו לפי שעה אכר כאן.

השיחה נסבה על המלחמה, המצב בארץ⁻ישראל, גרמניה וכו'. ד"ר מילר, מנתח צרפתי החוזר מסלוניקי, מספר שצבא בעלות הברית סובל שם מאד. ברגמן מספר לי, שהכיר קומנדנט אחד, רומיין, הנמצא ליד פמגוסטה, במחנה והוא מטפל באימונם של כמאה ארמנים על מנת לשלחם לסלוניקי.


ניקוסיה, מרגו, לרנקה, יום שבת, 24 פברואר 1917.

ברגמן מצא עגלון שהסכים להובילנו מכאן ללרנקה, מרחק 26 מילין, ב⁻31/2 שעות, תמורת 14 שילינג.

ב⁻9.45 אני הולך אל בואן. הוא קורא לסימיונידס, מפקח החקלאות, על מנת שיהיה נוכח בשיחה, הנמשכת כשעה. במשך כל הזמן עומד המפקח על רגליו. אנו משוחחים, בעיקר, על ה⁻Dry Farming. בחברת סימיונידס אני הולך אל סולומונידס, האנטומולוג. אנחנו מדברים אודות הארבה379 שהופיע באי, על החוף, במחצית אפריל 1915. הם היו מבוגרים (צהובים), שהטילו את ביציהם במשך השבוע, בעיקר באדמת חול. התבקעות הביצים חלה במשך זמן של 35 עד 40 יום. לא אספו את הביצים. אבל נלחמו בצעירים ע“י רסוסים ארסניקליים שהשמידו את הצמחים. ע”י שמוש בתמיסות של נפט (סבון 6%, נפט 3 עד 6%) נתקבלו תוצאות מצוינות, אולם הטפול עולה ביוקר.

על כל פנים, הצליחו להשמיד את הצעירים במשך ששת הימים הראשונים של קיומם, באספם את המבוגרים, שעבורם שלמו השלטונות מ⁻20 “פרה” עד 4 פיאסטרים האוקקה (9 פיאסטרים הם שילינג אחד).

בין העשירי וה⁻25 לאוגוסט של אותה שנה הופיעו נחילים חדשים, אבל צבעם של אלה היה ורוד. הם נשארו באי במשך שני חדשים, גרמו נזק, בעיקר לעצי הזית, והחלו מקבלים גון צהוב. הם לא הזדווגו, ובבוקר בהיר של שלהי אוקטובר נעלמו מן האי, כבמטה קסמים כלעומת שבאו.

סולומונידס טוען, שגילה תרופה ראדיקלית – ושקיבל עליה זכיון – נגד הארבה, ללא כל סכנה לצמחים והיא חסכונית מאד וכו' וכו'.

ב⁻12.20 אנו עזובים את המלון, ובעגלה הרתומה לשני סוסים קטנים דלי מראה, אנו נוסעים למרגוֹ, במרחק 9 מילין מן העיר. העגלונים רעים מאד, הסוסים אינם אצים בצעדם. מדהירים380 אותם כל הזמן, בעיקר בעליות.

אנו עוברים שוב ליד אטלסה, מקום שם שכחתי לציין כי הכל שבעי⁻רצון מגֶפֶת השומשומין. הללו עשירים בצורה מפתיעה בשמנים, כיוון שעצירת השומשמין נעשית כאן ביד ללא מכבש. גפת זו אינה נשמרת כדבעי. עושים ממנה ככרות⁻עוגות, המושמות בצל, שתתייבשנה במשך יום, ואח"כ הופכים אותן, ולבסוף מניחים אותן למשך יממה בשמש.

הדרך מצויינת, אולם ללא ענין. אדמה רזה, ללא עומק. אנו מגיעים למרגוֹ לאחר נסיעה של שעה ואשר דקות. כאן אנו פוגשים, בין יתר האנשים, את המורה יפה,381 גיסו של סוקולוביץ.382

אנו עוברים במהירות בחוצות הכפר. אני נדהם לראות יווני החורש בזוג שוורים עם מחרשה בעלת כנף, מתחת לחלונות, ביום שבת.

גם כאן קיים ריב בין האנשים. יפה הצליח להקים נגדו כמעט את כל המושבה. האדמיניסטרציה תומכת בו; כיוון שכך מינו האיכרים ‘גננת’383

אחת, העלמה לוריה מיפו, שתלמד בביה“ס השני, בו מבקרים רוב התלמידים. כשאנו עוברים לפני ביה”ס נמצאת הגננת נותנת שעורי מבוגרים לנערי ונערות המושבה. ברגמן גאה על שידע להחדיר למושבה את השימוש במחרשה בעלת כנף. עד כמה הדבר יעיל, זאת יש עוד להוכיח. הוא מודה, כי השימוש במשדדה הוא הכרחי, וכי האכרים אינם רוצים להשתמש בכלי זה.

בסך⁻הכל אפשר לומר, שההתישבות, כאן, בעיקר בממדים אלה, צפויה לכשלון בטוח. אין כאן דבר שימשוך לבו של האכר ואף פחות מזה למען ישתקע במקום. בניו נשארים שם אך לעתים נדירות ואילו כדי לחתן את בנותיו, עליו לקום ולנדוד מזה.

אני מטיל על יפה להודיעני על הצלחותיו של רומיין ואנו עוזבים ב⁻4.30 אחה"צ.

הדרך ממשיכה להיות טובה, ואולם זוהי ארץ מדברית. דמות הקרקע והצומח מזכירה את חבל קטנה, דמשק.

בצהרים היו פני השמים מאיימים ואולם מזג האויר האיר לנו פניו. על כל פנים בשובנו ללרנקה אנו מוצאים שירד כאן בשפע גשם. אנו מגיעים ב⁻5.45.

אנו מחליפים את העגלה על מנת ללכת אל בריכות המלח. הבצה הגדולה של עתלית היתה ללא כל ספק מקום בריכות מלח,384 אלא שהתעול נמצא משובש.

אונ חוזרים למלון על שפת הים, עם רדת היום. הים שקט כליל, ממש ראי.

העגלון, שהסיענו הבוקר, מבקש לי“ש אחת על מנת להסיענו מחר לפמגוסטה. אבל לאחר זמן מה הוא מתחרט. אנו שוכרים את המכונית פורד, של ה’מוטור קומפני', שהותקן לרכב עם ספסלים. אנו משלמים לי”ש אחת ו⁻5 ש.

ברגמן מלווה לי 11 לי"ש, שאפרע לאמו, או לאחי⁻אשתו, בואדי⁻חאנין.

עייף למדי. מתכנס בחדרי בתשע.


לרנקה – פמגוסטה, יום ראשון, 25 פברואר 1917.

אנו קמים ב⁻6 ועוזבים את לרנקה ב⁻8. הים נראה סוער. סביב לרנקה ירק רב, בין היתר גם ארוקריות.

הדרך אינה כה טובה, כפי שהיא בין לרנקה לניקוסיה. 13 מילין מהעיר, תקר בצמיג. במרחק 17 מילין אנו נעצרים בקוקליה, מושבה יהודית. שני בתים של יהודים בטבורו של כפר כושי. ועוד רוצים, שמפעל כזה יצליח, ושיהודים ימצאו מקור משיכה להשאר כאן.

פה אנו מתעכבים רק דקות מספר וממשיכים. ב⁻10.30 אנו בפמגוסטה. אנו סרים לראות את ה’מנגם'. אנו מוצאים רק את קפטן מורווד. הוא מודיעני, כי בהפליגם אתמול לים, לא הצליחו לעשות יותר מ⁻30 מילין. הכל חלו באניה. האניה חגה נעה לאורך ולרוחב. הים איום. הם נאלצו איפוא לחזור.

הרוח היא דרומית מערבית. נישאר כאן, לפחות, עוד שניים⁻שלושה ימים. זהו ממש אסון לגבינו, אבל אנו קצרי אונים להועיל.

אנו חוזרים למלון. אחה"צ טיול.

ראיתי כאן גן עצי רימון.

בשעות הערב אני מקבל פתק מקפטן סמית, המציין שמזג האויר הוא רע מכדי לאפשר הפלגה. ומיד לכשתתקבל החלטה, יודיעונו.


פמגוסטה – ניקוסיה, יום שני, 26 פברואר 1917.

בשמונה בבוקר, בראותי את הים והנה שקט קמעה, אני עולה על ה’מנגם' לשוחח עם סמית. אין הוא יכול לוותר על נסיעתו צפונה ויום רביעי הוא הלילה האחרון והזמן יספיק אז לפעולה. אולם איננו יכולים להמצא שם. מוטב, איפוא, למעננו, לעלות על סיפון ה’כדיביאל'385 שתביאנו ביום חמישי בערב לפורט סעיד. סמית, שענינים לו באי, יגיע ללימַסוֹל ביום שלישי בערב וידאג שעלייתנו לאניה תעבור בלא תקלות.

היום, בשלוש אחה"צ, תגיע ה⁻’K0sseir' ומחר תפליג ללרנקה. היא תגיע ללימסול ביום ד' בבוקר ותמשיך דרכה ב⁻5 בערב. תחת לבלות יומיים על גבי אניה ‘כדיבית’, מוטב לנו לחצות את האי ולעלות על סיפונה בלימסול. אנו מחליטים להשתמש ברכבת הנוסעת ביום, זו היוצאת ב⁻2.15 אחרי הצהרים לניקוסיה.

קרוב לצהרים עורכים לנו ביקור י. שפירא, אכר בקולקיה ואשתו. טפוס תמוה ומעניין. יהודי טוב, “משכיל” למחצה, הסבור, כי מחובתו היתה לגשת לברכנו לשלום. הוא מתנצל על שנאלץ למסור את בניו לבית ספר המיסיון, ומסביר, כי בכל זאת מוטב כך, מאשר להזניחם שיהיו פראים, נבערים מדעת. כל זה, אומר הוא, אך זמני. בחלומה רואה המשפחה את הרגע בו יוכלו כולם לבוא ולהשתקע בארץ⁻ישראל.

בין היתר מעיר שפירא לתשומת לבנו, כי בלרנקה חיים כ⁻120 פליטים, שלגביהם קיים חשש פן ישארו בלא “מצות”,386 ויש צורך לדאוג להם.

אנו יוצאים ב⁻2.15 וב⁻3.15 מצטרף אלינו ברגמן בפרטציון שהוא בית הנתיבות של קוקליה (7 מילין).

אנו מגיעים לניקוסיה ב⁻5, דהיינו 15 דקות לפני הזמן. הטעם: היה צורך לפנות את המסילה בפני ה’טרוליי' שנסע מאחורינו ושהביא עמו את הדואר ואת הנוסעים שירדו מן ה’קוסייר'.

אנחנו שוכרים, אצל אחד ליאונידס, מכונית, במחיר 4 לי"ש, שתסיע אותנו מחר לקריניה ואחר כך ללימסול.

בהגיעי למלון אני מוצא שם את קפטן סמית.

בערב, ביקורו של גולדברג. שען, המתגורר כאן זה אחת עשרה שנה. הוא מספר לנו, שהוא עושה כאן עסקים מצוינים, אלא שעליו לחשוב לילך למקום אחר אך ורק למען השיא את בנותיו; הן מוכנות “צו געהען דורך פייער” על מנת למצוא בעלים.

הוא מעלה באזנינו את טענותיו כנגד האדמיניסטרציה, ובמיוחד כנגד ברגמן וכל אשר פעל הוא, גולדברג, למען האכרים. מנה גדושה של דברי הבאי.


ניקוסיה, יום שלישי, 27 פברואר 1917.

בשעה 7 אנו מוכנים לדרך; הזמנו גם את הגב' ברגמן, אבל ליאונידס השכיר מקום אחד. אני משלח את שוכר⁻המשנה. אעפ"כ אין הישיבה נוחה, וברגמן נשאר. אנו יוצאים איפוא בשלושה. זהו פורד, שהמגנטו והמאייד שלו אינם מטיבים לפעול. המכונה נמצאת, אגב, במצב של לכלוך שאין כמותו, וההגה מתנועע בצורה מסוכנת. אנו מגיעים מהרה לרגלי הרי קריניה שם אנו רואים עצי חרוב בר, שבחלקם מורכבים.

העליה בעלת סיבובים חדים, ופעמיים אנו ניצולים ממש ממות. אולם הטיול מלא ענין.

אנו מתעכבים רגע במלון והגב' ברגמן ואנוכי יוצאים ברגל לבלפוריה. העליה נמשכת לנו כשעה ורבע והירידה במשהו פחות משעה. אנו מבקרים ביקור לכל פרטיו במנזר העתיק. בדרך חזרה מתקלקלת ונעצרת המכונית מדי פעם. אחת הסוללות משומשת ורק שלוש בוכנות פועלות. אנו נאלצים לעלות בגבעה ברגל. למטה, במישור, תקר בצמיג. בקיצור, תחת להגיע בחזרה בשעה 11, אנו מגיעים ב⁻ 2.30.

ארוחת צהרים ושוב יוצאים לדרך. ליאונידס אומר בכל מחיר לצרף אלינו נוסע רביעי. אנו באים בריב ומזמינים מכונית מלרנקה. המחיר 4 לי"ש.

תה בבית ברגמן וערב שקט במלון.


ניקוסיה – לימסול, יום רביעי, 28 פברואר 1917.

בשעה 7 טרם הגיעה המכונית, of course. היא מגיעה ב⁻ 7.30, ואנו יוצאים ב⁻8. הגב' ברגמן נצטרפה אלינו.

דרך מענינת. האדמה הוולקנית, ללא ספק, מן התקופה השניונית. בגיל ה“תיף” של זכרון יעקב בודאי. קשה לי להאמין, ממבט שטחי כי הסֶנוֹן אינו בנמצא באי בשפע. חרובים טובים באדמות סחף.

אנו מגיעים ללימסול בצהרים. בדרך השיגתנו מכוניתו של קפטן סמית. במשרד ה’כדיביאל' דורשים ממני רשיון, על מנת למכור לי כרטיסים. זה אינו בידינו עדיין. הנסיעה מלימסול לפורט⁻סעיד 8, 4, 3 לי"ש. במחלקה ראשונה.

אנו חוזרים למלון,אני תופס את סמית באחת הפנות והוא מייעץ לי שאלך לראות את ה⁻Customs Collector who knowsall about it" ואמנם הלה מלווה אותי אל משרדי ה’כדיביאל' ומסדר שימסרו לי כרטיסים.

אנו עולים לאניה בשעה 4. לאחר זמן קצר מופיע על הסיפון טדרוס, סוכן הביטוח מירושלים, ואנו מפליגים ב⁻4.30 אחה"צ. אני עולה על הסיפון ומוצא שם את… קפטן סמית. אין אנו משוחחים זה עם זה. נשארים זרים לחלוטין זה לזה.

ואולם לאחר הארוחה חוקר טדרוס בחריצות רבה את סמית ומנחש את טיב מעשיו. הוא מוציא מפיו הודאה, כי עשה בתורכיה בשירות הקונסולארי באיזור ון ביטליס.

לאניה ‘קוסייר’ אין אלחוט.


על סיפון ה’קוסייר' – פורט⁻סעיד, קאהיר, יום חמישי, 1 מרץ 1917.

הים משול לשמן. ב⁻7 יורים ירית תותח. תמרון.

ב⁻9 נראית פורט⁻סעיד, וב⁻11 הגענו. בוטאג’י עולה על הספינה וסמית מפקידנו בידיו. אנו יורדים, ובתחנת המשטרה אנו מוצאים את טדרוס הזקן שעודנו חולה. חוששני מאד פן יבין מדוע מטפל בנו בוטאג’י כה הרבה.

אנו פונים ל’קזינו הוטל', שם אנו מחכים לרשיונות שב[וטאג’י] אינו מאחר להביאם לנו. אני למד מפיו, כי לפי מכתב מאת סמואל פאראג’אלה, הוא מסיק, שאביו נשלח לדמשק.

אנו עוזבים את המלון בשעה 6, על מנת לעלות לרכבת ב⁻6.30.

אנו מגיעים בחצות. ליובה פונה ל’בריסטול‘, אני ל’קונטיננטל’.


קאהיר, יום ששי, 2 מרץ 1917.

אני מתיצב ב⁻10.30 אצל אדמונדס. הוא איננו, אך השאיר פתק, המבקש ממני לחזור מחר ב⁻11.30. פסקל סר הבוקר לראותני. הוא דאג מאד לרגל שתיקתי הארוכה. כשפקעה סבלנותו, ולפנות אל אדמונדס לא רצה, הלך אל טילור מה⁻Commercial Intekkigence387 (לפנים: Schimmelpfeng Auskunftei) ובקשו להוודע אם הגיעו חדשות ממני. ביום שני הודיע לו טיילור, כי יש חדשות וכי הכל בסדר.

טיילור הציג לפניו שאלות על הדרך שבין ירושלים ליריחו ועל אפשרויות שרות האספקה לחיל פרשים בין באר⁻שבע לחברון. טיילור התוודה באזניו כמו כן, שהנו יהודי, אעפ"י שהוא שייך לכנסיה האנגליקאנית.

לויטננט ניומן מודיעני כי קפטן גרייבס (פיליפ) מבקש לראותני. אני הולך אליו והוא מקבלני בחמימות. הוא חוקרני בענין מחלות הארץ, מלריה, וכו'. אני קורא בשמו של הד"ר וייץ. אני מסביר לו את הסכנות הכרוכות במלחמה בימי הקיץ, ובאמצעים שיש לאחוז בהם. אני מזהיר אותו כנגד איזורי הביצות. הוא מציין איזורים אלה עד עכו, ואינו רוצה לעלות צפונה מזה. גרייבס מרוצה מאד מן החדשות המגיעות משדות הקרב, מצרפת, ארם נהרים וסיני. בפרס, אומר הוא לי הרוסים “בלופפו”; למעשה לא היתה שם אלא דיויזיה אחת. בארם נהרים השאלה היא, אם יתכן להגיע לבגדד לפני ה⁻20 לחודש זה, ז.א. לפני גאות החידקל והפרת. גרייבס מבקשני לשוב אליו בשעה 3.

אני בא בדיוק לראיון. אנו עובדים כשעתיים על Mikitary Handbook for Southern Palestine, issued january 23, 1917.388 מסמך סודי, שחובר ע"י גרייבס ושעומדים להוציאו כבר במהדורה מתוקנת.

ליובה הלך לפירמידות וקבענו פגישה ב’מנה⁻האוז'. פסקל ואנוכי נוסעים שמה על אופניים.

אחרי ארוחת הערב סר מוסרי לראותני. גור הפליג ביום חמישי לפני עשרה ימים. הוא טלפן אלי וביקש לראותני לפני נסיעתו. בענין הגדוד היהודי אמר: “אם בדעתכם לעשות מזה ענין לאומי, עליכם לפנות ללונדון. אם זהו ענין מקומי, פנו לנציבות”.

גור הודה, כי ההתקדמות בארץ⁻ישראל מתאחרת בהכרח בגלל חוסר הבטחון במצב במקדוניה, אשר שם חוששים עדיין להתקפה חזקה (השערה דמיונית בהחלט) ואשר שם רוצים לשמור על חילות מילואים.

ברם מפי בנטוויץ' אנו למדים, כי “עברו” את הגבול, זאת אומרת כי נמצאים מצפון לרפיח?


קאהיר, יום שבת, 3 מרץ 1917.

בשעות הבוקר עבדתי על תמציות מכתביו של אבשה על מנת למסרן לגרייבס, למען ישמשו לו עבור ה⁻Handbook שלו, שמהדורתו השניה עומדת להופיע ב⁻10 לחודש זה.

ב⁻11.30 אצל אדמונדס. עלינו להמתין, והוא מבקש את סליחתנו על כך. ראיון ממושך. אדמונדס נוהג בנו בחביבות. אנו דנים ביסודיות בבעיית תחנת הרדיו; הוא מנסה, לשוא, להשיג בטלפון מומחה, על מנת להעמיד את ליובה בנסיון, כמשדר.

אנו מנתחים מסמכים שהשגנו מעתלית: הדין וחשבון הראשון של אבשה; רשימות המסע שלי מחיפה לבירות;389 חשבונות ההוצאות שלנו עבור ה⁻I.O. והעולים ליותר מ⁻11.500 פרנק עד סוף אפריל 1916, דו"חים של התחנה וכו'.

אדמונדס משאיר בידו מסמכים אלה על מנת ללמדם; מה טוב.

אנו יוצאים מאצל אדמונדס ב⁻1.20 אחה"צ. בהכנסי לחדר האוכל, אני מוצא את פילדינג המזמינני אל שולחנו. פניו רעים, לאחר שחלה בקדחת ‘דֶנגית’.390 הוא מראה לי מכתב מליידי בלונט שכתב ידה היציב אינו מעיד על 80 שנותיה שחלפו. ליידי בלונט היא נכדה של לורד ביירון. יש לה אורוות סוסים במטרייה.

אנו משוחחים עם פילדינג על ‘קבלה’, חסידיות וכו'.

אחה“צ טיול על אופניים במשך שעה, ואני עולה אל גרייבס. הוא שבע⁻רצון מהרשימות שאני מביא לו. הוא מגיש לי תיאור מפורט שחובר ע”י הוגארת על התכונות הפיזיות של עבר⁻הירדן ואני מוסיף על התיאור הזה כמה תוספות קלות.

אנו משוחחים קמעה על פוליטיקה כללית, תורכים ערבים וכו'. בענין קנה הסוכר והאפשרות לגידולו בארץ⁻ישראל אני פורש לפניו את תגליותי, שלפיהן היו היהודים מפיצי קנה הסוכר בערב, תימן, באפריקה ולעבר אסיה הקטנה, כמו גם בסיציליה, ספרד ולבסוף ברזיל. הוא מגלה בדבר ענין רב מאד.

כשאני מפתח באזניו את השקפותי על הצורה שיקבלו דברי ימי הציביליזציה הערבית, אם ננכה מהם את ההשפעה היהודית מזה ואת ההשפעה של מומרים יוונים וכו', הוא מעיר בצדק רב, שמבחינה זו יש להשוות את הערבים לנורמנדים. מעצמם לא יצרו דבר, אולם הם היו גורמים חזקים לשפע מרץ.

גרייבס מסביר לי על המפה, את התמרונים וההסוואות מלאי החכמה של ג’נרל מוד, בהן אחז על מנת לכתר את התורכים בקוט⁻אל⁻עמארה. את מוד מהללים מאד כטקטיקן. לתורכים אבדו 28 תותחים ו⁻19 מרגמות של חפירות, כלומר מחצית הארטילריה שלהם, כי אז נכנסו לבגדד לפני הגיאות, וביד חזקה. אנו משוחחים שוב על פשיטות חיל הפרשים באיזור באר⁻שבע וחברון. עד כמה שלא אהיה נוטה להמליץ עליהן, הנה עלי לייעץ, לאחר הרהורים בדבר, שלא לנסות בהן לפני שלהי מרץ, או תחילת אפריל, כשהשעורה כבר משובלת וקרובה להבשלה. גרייבס יצא לחזית. באם יפתחו בהכנות להתקדמות רוצה הוא לדעת, אם יש לי ענין להיות שם.

אני אומר לו I should deem it a great favour“”391 ואני מבטיח לו כי בשעת הצורך, אדע להחזיק את עצמי על האוכף בלא שאסמיק בפני האוסטרלים. הוא מבטיח לי למסור על כך למפקד.

היחסים עם גרייבס מתפתחים ונעשים לבביים יותר ויותר.

לויטננט מק⁻רורי מאיים עלי שבעוד ימים מספר יהיה לו חבור ארוך להציג לפני וכי יוכל להשאירו בידי למשך 3 עד 4 ימים. ובקשתו עמו כי אתקן וארשום את הערותי. All right.

ב⁻5.30 אני אצל קומבר, מנהל חשבונות במשרדו של אדמונדס. החשבונות קבלו אישור ונפרעו ללא ויכוחים. את הערב בילינו ב’ריניסנס', לפנים ראינוע ‘פאטֶה’, שם מציגה הלהקה המפורסמת של נג’יב⁻אל⁻רחני. אחת מיצירותיה – המ… המ… היא טפשית, משוללת אמנות, משוללת “אספרי”, משוללת כל דבר.

אמנות הבמה של הערבים הבה ודיברנו בה. אבשה המסכן שלנו היה מוצא חומר רב לדברי בקורת שנונה אילו היה נוכח בהצגות מוקיוניות אלה.

מסתבר, שהשלטונות עודם מביאים בחשבון אפשרות הפצצות של מטוסים גרמנים. מודיעים על כך לקהל בצורה דיסקרטית על⁻ידי המודעה דלהלן, בבתי השעשועים: “הקהל מתבקש להישאר בשקט במקומו במקרה שהאור יכבה”.


קאהיר, יום ראשון, 4 מרץ 1917.

באויר סערה. חמסין. אבל כבר אתמול נתקבלה ההחלטה: משפחת גרין נוסעת להלואן ברכבת, פסקל ואנכי על אופניים. מחשבה זו נראית כשגעון, לנוכח הרוח העזה. אבל אני עומד על שלי. ואנו יוצאים ב⁻10 בדיוק. רוח עזה נושבת. ב⁻11 אנו במערי. נשימתו של פסקל כבדה. הוא זונח אותי ועולה לרכבת. אני ממשיך לבדי ומגיע ל’הוטל ספינקס' בשעה 12.5, 20 מילין ברוח סערה, הנושבת מולך במשך כל עת הנסיעה.

אנו מבקרים אצל פנינה ליבונטין, בסנטוריום גלנץ. ב⁻3.15 בחזרה. הרוח מאחורינו. אני שבע רצון מ⁻40 המילין של היום. בערב עם ליבה באולם ‘קלבר’ שם אני רואה בפעם הראשונה את צ’רלי צ’פלין. עיבוד טפשי של מחזה מאת בלזאק, ואולם מבוצע בצורה נפלאה מבחינת הטכניקה הראינועית. ברם, לעומקו של דבר, אין כח המשיכה של הראינוע עשוי להעבירני על דעתי. אני משתעמם בכפיפתו.


קאהיר, יום שני, 5 מרץ 1917.

בשעה 6 להליופוליס על האופניים. לפני ארוחת הצהריים עשיתי 17 מילין. אמש טלפן אלי אדמונדס להודיעני, שהיום, בין 8 ל⁻121/2, חייב ליובה שלא לזוז מן המלון, כיוון שיהיה עליו להיפגש עם קצין שיבוא לקחתו על מנת להדריכו בסתרי האלחוט.

בשעה 1 טרם בא אליו מישהו. אני הולך אחרי הצהרים אל אדמונדס בנידון, אך איני מוצאו. אני פונה למטה הראשי. אבל גם שם איננו כולי קצף אני לוקח את האופניים שלי ורוכב ל’מנה⁻האוז' ובחזרה, 18 מילין תוך שעה ורבע.


קאהיר, יום שלישי, 6 מרץ 1917.

לפני הצהרים 17 מילין. בשעה 10 וחצי פונה לראות את אדמונדס. הוא אומר לי, שעל ליובה להצטייד בסבלנות. ואולם הבוקר, עכ"פ, לא יזדקקו לו. מכיוון שאדמונדס טרוד, הוא מבקשני לחזור בשעות הצהרים. אני מטלפן לליובה על מנת לשחררו מאיסור התנועה החפשית.

אני שב אל אדמונדס בצהרים. הוא מודיעני, שזקוקים לליובה ועליו להיות כאן ב⁻12.25. השעה היא 12.10. אעפ“י כן אני מתרוצץ למצוא אותו. איני מצליח, חוזר אל אדמונדס. מתפתח ויכוח מכאיב בענין מברק, שיש בדעתי לשלוח לאלכ. אדמונדס ממאן: You cannot go on scnding tekegrams that way”392 אני קם ויוצא.

אני האמנתי, שחסל סדר ההתנהגויות הללו. מה שהרגיזני במיוחד, הרי זו הודעתו של אדמונדס, כי סמית לא יוכל לקחתני עמו במסע הקרוב, מכיוון שעליו להסיע אנשים שמוטב שלא יראו אותי. אני מסביר לאדמונדס, שבדרכים כאלה הם עלולים להרוס את כל עבודתנו. יוסף נושא ע"י כך באחריות כבדה מדי. חובה עלי להתראות עמו.

מחכים לליובה בשעה 2.45. אני שולחו לראיון. בשעה 4 הוא בא לראותני. אדמונדס העמידו בקשר עם קצין ששוחח עמו על בעיות האלחוט שביקשתי מאדמונדס כי יסביר לי אותן, באמצעות מומחה, על מנת שאחליט אנכי, אם, היכן וכיצד, ונקים את הדבר. שוב גורם לנו הגיונו המוגבל של אדמונדס צרות.

אנו הולכים עם פסקל אל טיילור מה’קומרסייל אינטליג’נס' (לפנים שימלפפנג). בחור צעיר, מקסים. הוא מודיעני כי עד לפני חודשיים, או שלושה, המשיך שימפלפפנג לעבוד באנגליה! לא ייאמן! אנו משוחחים על הקמת Unit“” יהודית בקרב הצבא הבריטי. טיילור מספר לי, כי סעד היום בחברת פ. גרייבס והלה הרבה לשבח אותי. הבינותי מדברי טיילור, כי גרייבס יבקר בקרוב אצל בני החוויתאת, באיזור עקבה.

אני סר אל גרייבס וקורא באזניו את מכתבו של וייץ בענין ביקורו כאן לצורך פגישה עם ראשי ה⁻R.A.M.C.,393 ומוסר את רשימת הרופאים הארצישראליים. גרייבס רוצה שאני אזמין את וייץ. אני מעדיף שהדבר ייעשה באורח רשמי. גרייבס ימסור לי מחר על צעדיו בענין.

על אופניים, עם פסקל, לשובּרה. ליובה סר לראותני לאחר שעה 7. בשעה 6 הוא נפגש עם אדמונדס, שהפגיש אותו שוב עם הקצין המומחה. מחליטים שעל ליובה לנסוע לאלכסנדריה, לבית הספר המיוחד. אדמונדס נותן לו 10 ל“מ ורוצה שיצא מחר באופן סופי, ז”א שמשם יסע לפורט סעיד ויעלה על האניה.

אדמונדס טועה. ליובה מסרב לקבל את הכסף ומסרב לצאת בלא פקודה מהמפקד שלו. מי נלכד במלכודת: מר אדמונדס?

קפטן גרייבס סר לראותני. הוא נשלח ללא ספק כמתווך. הוא מתעניין לדעת, אם אני מרוצה מן העבודה. ואני משיב לו בגלוי לב, כי לא. על מה ובגלל מי? – אדמונדס וסמית. הוא מודה, כי אדמונדס “has brains but an obtuse mind with all that.He is still young”394 גרייבס ידידותי מאד ביחסו אלי. בסוד הוא מספר לי, כי שוחח עם הממונה עליו, מייג’ור [?] בדבר שתופי באחת הפשיטות. הדבר נתקבל עקרונית, אולם הם אינם רואים לפניהם פעולה כזו בזמן הקרוב.

גרייבס יצא במחצית מרץ במשלחת סיור חשובה מאד לעבר שבט הווייתאת או בידואים אחרים, אשר רוצים לרכוש לבם בחבל עקבה – טבוק.

אנו משוחחים על נסיונותינו במדבר וגרייבס מנסה, בהפרדו מעלי, לעודד אותי.


קאהיר, יום רביעי, 7 מרץ 1917.

אתמול כתב אלי פילדינג והזכיר לי, שהבטחתי לשלוח לו רשימה ודו“ח על רופאים ועל בעלי מקצוע ומומחים אחרים, שאפשר יהיה לנצל, ועד היום לא קיבל דבר. השהיתי אמנם את מסירת הדו”ח הנ"ל כי הייתי מעוניין להיווכח אם ידרשוהו ממני.

אני סר אל פילדינג ואומר לו, שהבעיה הרפואית היא בידיו של גרייבס ומאידך לא רציתי להכניס אליהם אישים חדשים לאור מפחי הנפש שספגתי אצל אדמונדס. הוא מבקש לדעת הכל – ואני מספר לו הכל.

אצל גרייבס הראו לי היום עבודה מצוינת ממש. אחד הטייסים הביא עמו סרט של תצלומי ראינוע מהכביש החדש לטרון – עזה. גרייבס, בהיותו נאלץ לילך לבדיקה רפואית מוסרני לידיו של לויטננט משנה, סיימור ג’ונס, על מנת ללמוד את פרטי התצלום הזה. אני מצליח לזהות בו אפילו את מטעי השקדים והזיתים של הטְרַפִּיסְטִים, ואת אופי הקרקע לכל אורך הכביש.

אני לוחש על אזניו של ג’ונס רעיון על פשיטה נועזת שמטרתה ליקח בשבי את המטה הראשי התורכי.

אני מבקש ראיון עם דידס, והוא קובעו לי לשעה 4 אחה"צ.

ב⁻6.15 יוצא ליובה לאלכסנדריה. החלטתי, שעליו להעמיד פנים כמי שאינו יודע דבר ולציית לפקודות.

בשובי ב⁻12.45 אני מוצא הודעה טלפונית מאדמונדס המבקשני לסור למשרד.

אני יוצא שמה בלא שהיות. אדמונדס מוסר לי מפה ורשימות של לויט. מק⁻רורי למהדורה השניה של Military Handbook of South־Palestine“”395 אני נשאר ופני צוננים.

אדמונדס שאלני אם שלחתי את המברקים. לא, “רוצה אתה למסרם לי? הפעם נשלח אותם ואולם זו תהיה הפעם האחרונה”. אני מודה לו על הצעתו שאינה מתקבלת על הדעת. אני אבריק בכל פעם שאמצא צורך בכך, או שלא אבריק לגמרי.

מר אדמונדס מהל איפוא את יינו במים אבל עדיין לא במידה הנראית לי כמספקת.

דידס עסוק אחרי הצהרים ומבקשני לדחות את פגישתנו, אם אפשר, למחר. All right.

קפטן גרייבס סר לראותני בערב ואנו משוחחים ארוכות, ובידידות. הוא מספר לי על נסיעתו הראשונה למען, כשהיה מחוסר אמצעים ועל נסיעתו השניה, כסופר ה’טיימס'. אני מייעץ לו עוד כמה עצות ומביע רעיונות לצורך מסעו.


קאהיר, יום חמישי, 8 מרץ 1917.

ב⁻6 על אופניים, 17 מילין. ב⁻10 אצל דידס. אני מצביע לפניו על אדמונדס וסמית, ההופכים את שיתוף הפעולה לבלתי אפשרי בהתנהגותם העוינת. הוא מביע צערו על כך. הוא מודה שגרייבס, פילדינג ואחרים, מאושרים מהעזרה שהושטתי להם; מתאונן, שמצבו נעשה קשה יותר ויותר, ומבטיחני לנסות וליישר את ההדורים. הוא מבקשני לגשת אליו שוב בשבת.

הערב ביליתי אצל משפחת כץ. לא יכולתי להפטר מההזמנה הזו ל’סעודת פורים'. חברה שיגרתית ומשעממת.

בשובי למלון אני מוצא פתק מלויטננט סיימור ג’ונס, שסר לראותני בשם גרייבס ושיחזור ויבוא מחר בבוקר.


קאהיר, יום ששי, 9 מרץ 1917.

לויטננט משנה סיימור ג’ונס בא לקבל פרטים נוספים על מקורות כח הבהמה והמיכון של ארץ⁻ישראל הדרומית.

אני מדגיש בפניו את החשיבות להצטייד בחלקי חילוף למנועי טנג’י והורנסבי ולמקצרות מק⁻קורמין ודירינג. הדבר יעשה הרושם המוסרי ויעזור לתעמולה באמצעים נקיים ובעלי רמה גבוהה מזו של קניית כמה מנהיגים ערביים אוהבי בצע. סיימור ג’ונס יורד לסוף דעתי.

גרייבס מודיעני, כי חיל הפרשים שלנו כבר עבר על פני בגדד – כטסיפוֹן, עכשיו אנו יכולים לומר: “בגדד אוזק דייל”.

אחה"צ עם פסקל על אופניים 17 מילין: מטריה, זייתון, הליופוליס. בשעה 7.25 אני מחכה לוייץ בתחנה. אנו סועדים בחברת פסקל, ולאחר טיול קצר והאזנה למוסיקה אצל סולט, אנו מפטפטים עד עה 3 אחרי חצות.


קאהיר, יום שבת, 10 מרץ 1917.

שעות הבוקר אצל רופא השניים ועם וייץ בחוצות העיר. בשעה 10.30 לפנה“צ מטלפן אלי אדמונדס ומוסר שרוצים לראותני, בשעה 6 אחה”צ אני הולך שמה. אדמונדס מנסה להיות חביב. הוא שואלני, אם עודני ממשיך בעבודה על ה⁻Handbook ומודיעני, כי באלכסנדריה סבורים, שליובה יהא זקוק לששת חדשי הדרכה על מנת ליהפך לאלחוטאי. לבסוף הוא אומר לי שמיג’ור מלקולם רוצה לראותני.

עם זה האחרון שיחה ארוכה. הוא מבטיחני כי במשרדי ה⁻G.H.Q. רוחשים הוקרה ואימון לגבינו, ושקיים רצון להשתדל למנוע מאתנו כל מיני גורמים של אי שביעת רצון וכו'. הוא מבקש לדעת מה הם גורמים אלה. אני פורש בפניו גלויות את טענותי כנגד אדמונדס, שאין אני יכול להאשימו לא ברצון רע ולא בחוסר בינה, אלא פשוט שהוא מוגבל במחשבתו – quibbling mind“”.

הוא מבטיחני הפסת הדעת. ברגע שאני עומד להפרד מעליו הוא שואלני, אם איני מכיר אדם בשם דה⁻בריין סַיָס הכדיב, שטען כאילו שהארונס הוא, למעלה מכל ספק, סוכן גרמני. שאין הוא בטוח בכך לחלוטין, אחרת היה יכול למסור לו דברים חשובים מאד.

אנו מחליטים לעבור מחר בשש אצל גרופי, מקום שדה⁻בריין רגיל לבקר שם. מיג’ור מלקולם יהיה שם ויראה לי את האיש. מיהו ברולמן? מסתבר כי הוא האיש שמסר את הידיעה. ארוחת ערב עם וייץ אצל וייזר.


קאהיר, יום ראשון, 11 מרץ 1917.

הבוקר 14.5 מילין על אופניים, לפני ארוחת הצהרים, ב⁻11 אני מלווה את וייץ אל המטה הראשי ומוסר אותו לידיו של קפטן גרייבס המוביל אותו אל קולונל קבּלה.

לאחר כמחצית השעה חוזר וייץ. הוא דיבר לא עם קבלה, כי אם עם אחד הגנרלים שיחה פחותה בחשיבותה, אבל באו במגע.

שכחתי לציין, כי מאז יום ששי בערב, מוארה קאהיר שוב בלילות בלא כל הגבלות. מאז ה⁻13 לנובמבר 1916, כשמטוס של ה“בושים” פקד את העיר, לאור היום, הטיל פצצות וגרם לקרבנות, ציוו על כיבוי האורות. לעובדה של ביטול ההגבלות האלה נודעת חשיבות מוסרית רבה: בני המקום, כולם פרו⁻גרמנים, יווכחו, כי חלומם לראות כאן בקרוב את התורכים הוא חלום שוא.

בשעה 1 מטלפן אלי ליובה. הוא כאן למספר שעות. הוא בא על מנת לספר לי על הרפתקאותיו באלכסנדריה. מסרו אותו לידיו של חייל פשוט, הסבור, כי עליו לעשות מליובה אלחוטאי במשך 6 חדשים. זה טפשי, אבל אדמונדס רוצה לפעול כפי הבנתו. נניח לו שיפעל. הוא יווכח מהרה, בפעם נוספת כי טעות היתה בידו.

אני מלווה את וייץ לתחנת הרכבת. הוא נוסע ב⁻11.30.


קאהיר, יום שני, 12 מרץ 1917.

ב⁻6 על אופניים, 141/2 מילין.

ב⁻9 בשורות טובות. לויטננט ג’נרל מוד כבש את בגדד. הידד!

בשעה 2 בא קפטן גרייבס לראותנו במלון. יש סמוכין לחשוב שהתורכים מוכנים להראות התנגדות בקו עזה – תל שריעה – ג’מאמה. יש צורך, איפוא בפרטים על אופיה של הקרקע ועל אפשרויות תנועות הצבא.אני חושב כי השטח מאד בלתי נוח עבורנו. כמשחק יהא הדבר לצלפים התורכים. הנחלים רבים וקשים למעבר. לפי דעתי יש צורך:

א) לעקוף את האגף הימני של התורכים מצד עזה.

ב) להפגין כח צבאי בבאר⁻שבע דרך הדרום, ביר חסנה, עסלוג' (מיכלי המים השמדו בידי התורכים בנסיגתם but not thoroughly“”).

ג) להטריד את משמרות⁻החלוץ המזרחיים של התורכים ע“י פשיטות של בדואים או Cameleers”"396 בדרך נחל הערבה עד באר⁻שבע.

ד) לרכוש לצדנו את הבדואים של המזרח על מנת להטריד ולהפסיק את התנועה בדרך יריחו – עמאן.

גרייבס בדעה אחת עמי. באשר לסעיף ד' כבר פתחו במשא ומתן, אבל, הדבר יימשך עוד כ⁻10 ימים. בנוגע לסעיף ב' זוהי עקיפה, אבל ניתנת בכל זאת לביצוע ושתובא בחשבון רק אם יהיה בה צורך. בנוגע לסעיף ג' אין קל מזה.

גרייבס מגלה לי, כי קיימת נטייה להשהות את ההתקפה בשניים⁻שלושה שבועות, כיוון שאז תהא אפשרות להכות את התורכים בעוֹצמה כזו שאפשר יהיה לקוות להדפם למרחק רב מאד צפונה.

בחברת הפלר אני מבקר אצל מישל בבנק האפותיקאי. אנו משוחחים ארוכות על החקלאות בארץ⁻ישראל. אני מסוייג בדבר, כיוון שמישל הוא מאנשיו של הד"ר אלפרד אייד. ואולם הראשון הוא אישיות עליונה, כח בעל איכות שכדאי למשוך אלינו.

אחרי ארוחת הערב סר גרייבס לראותני ואנו משוחחים ארוכות. הוא מודיעני, שהתורכים מוסיפים לברוח על נפשם מצפון לבגדד וכי הרעשת ביח“ר וגנר ביפו גרמה לתבערה שהחריבה את שני השלישים מביהח”ר. הוא מוסר לי, כמו כן, שהוחלט לפעול במהירות על מנת לכבוש את שפלת השרון. אני מסב את תשומת לבו של גרייבס לצורך שיש להצטייד: במכונות קידוח ובמסננות ליצירת נקודות מים במישור ובצנורות וכו' על מנת להזרים מים לירושלים מיד. בכך תלויה בריאותו של הצבא, וגם השפעה מוסרית גדולה על התושבים נודעת לכך.

משלוח חדשות בתורכית, ערבית, צרפתית וגרמנית ע"י מטוסים, על מנת להודיע לתושבי ארץ⁻ישראל וסוריה על נפילתה של בגדד.

מסתבר, כי בזמן האחרון החריבו המטוסים בהפצצותיהם כלי רכב רבים בקו באר⁻שבע – טול⁻כרם. אני מציע לשלוח מטוסים גם מעל לעפולה.


קאהיר, יום שלישי, 13 מרץ 1917.

אמש הגיע מברק מליובה המודיעני שקיבל פקודה לצאת ביום חמישי לפורט⁻סעיד להתראות עם סמית. לי לא הודיעו באופן רשמי שום דבר. על אדמונדס יהיה לקבל עוד משהו לנזלת שלו. דוד יודילוביץ מטלפן אלי הבוקר. ליובה עורר את תאבונו, בהסבירו לו את הצורך ואת החשיבות של הזהב ברגע זה אצלנו ועל האפשרויות למשלוח שאנו שולטים בם. הוא יבוא על⁻כן לראותני. All right.

אמונדס מזמינני למשרדו בצהריים. אני מדייק. מקבל את פני מיג’ור מלקולם, האומר לי, כי קפטן סמית מודיע בדבר האניה שאחד האנשים שעליו היה לרדת בספינה ואשר מוטב היה שלא יפגשני שם, ביטל את נסיעתו. יתכן, איפוא, מאד, שאני אסע. ליובה על כל פנים יסע ביום חמישי. בענין הקורספונדנציה הורשה לי לשלוח כל מיני מברקים בצופן כרצוני. בענין הכסף הבריק דידס ללונדון על מנת לקבל הרשאה. נוסף לזאת הוא קורא לאדמונדס ואנחנו דנים ב⁻3 נקודות שונות.

בצאתי מאת המיג’ור מבקשני אמונדס לסור אל חדרו. הוא מביע לפני שמחתו על ששוחחתי עם מלקולם על הקשיים, שהוא אדמונדס, גרם לי. הוא מצטער על כך. אלו הן אי⁻הבנות, והאמון הוא שלם ומלא, מאז הצהיר לי כזאת, הקולונל סימפסון. אגב, מעת שהתראה עם בנטוויץ' – הידיד המשותף הראשון – שוב לא יכול שלא לדעת מי אני. סוף דבר. הבטחה של שלום, אחדות ושתוף פעולה לבבי, אינשאללה.

בשעות אחה“צ בא דוד יודילוביץ. הוא מסביר לי שהם עובדים על רשיון “B” ושנצטוו בהדגשה מיוחדת, שלא לשלוח כסף לארץ⁻ישראל. הוא רוצה, איפוא, ברשיון חוקי מלמעלה. זאת איני רוצה לבקש, ואף לא להרשות שיבקשו, ומה גם, שהם אומרים לסכן… 200 לי”ש. דבר חסר ערך!

בערב, באוניברסיטה העממית, שם מרצה הרוזן דה פרוזור (מתרגם איבסן לצרפתית) הרצאה חסרת קשר בין הדברים. פגשתי את מישל וגבירתו. מישל, בקפה סולט, מספר לי על אישיותו של הרוזן קרסטי. סורי, of course שעשה הון בעסקי משי. דאגתו הראשונה היתה לקנות לו תואר רוזן אצל האפיפיור. דאגתו השניה: להשתקע בפואטייה [צרפת] ולשאת לו עלמה בת טובים מן המחוז. בהמשך הקים בנק לעסקים מפוקפקים. במצרים, נתגרש מאשתו, נשא לו צרפתיה אחרת וכו'. בקיצור קורותיו של נבל מושלם.


קאהיר, יום רביעי, 14 מרץ 1917.

עברתי אצל גרייבס על הפרק “מחלות”.397 פגישה עם אדמונדס. לא אשתתף במסע על ה’מנגם'. מאלכסנדריה מגיעים שבחיו של ליובה; הוא התקדם. אנו משוחחים באופן יסודי על בעיות תלויות ועומדות, ביניהן על העלאת שרתי, מרי ודידי398 על האניה.

קריאה טלפונית מדוד יודילוביץ: גם גלוסקין תמים דעים עמי כי משלוח 200 הל"ש הוא כאין וכאפס. משום כך הוא מציע, כדרכו… להקים “ועד”.399 תוקם ועדה משניהם, ונוסף להם אני, מוסרי בטנוויץ', וכלנו יחד נבריק לניו⁻יורק ונעבוד על הכנסת סכומים חשובים. אני שולחם לטייל בנימוס רב. בקרוב אהיה באלכסנדריה ונשוחח בדבר. מה שפוגע בשני האדונים הללו, בעיקר בגלוסקין, היא העובדה, שיתכן ומשהו נעשה כאן, אשר הם לא שותפו בו באופן רשמי, בתופים ובחצוצרות. אפסיות, גאוה הבלית טפשית של בני⁻אדם.

בערב מגיע ליובה. אירע לו מעשה ביש, חמור למדי: מזוודתו, שהכילה כמה כתבי יד שלו ושל אבשה, נגנבה ממנו בתחנת הרכבת באלכסנדריה.


קאהיר, יום חמישי, 15 מרץ 1917.

בבוקר אצל אדמונדס. הים סוער מדי עדיין, אין יוצאים. מיג’ור מלקולם קורא לי על מנת להודיעני באופן אישי, כי 1) יש קשיים להשיג את ששת המאוזרים שביקשתי. 2) לא הצליחו לאסוף יותר מ⁻125 לירות תחת ה⁻250 שביקשתי. הזמן היה קצר מכדי למצוא את הזהב המבוקש.

ליובה נשאר עם אדמונדס ושולחים אותו למטה הראשי להתאמן במורס.

אצל פסקל אנו מוצאים את כל הנחוץ לצורך הקמת מכשיר קטן שיפעלו בו כבטלגרף מורס. ליובה מראה אותו אחה"צ לאדמונדס. אדמונדס מתפעל.

טיילור מספר לי, כי הוא ואלכסנדר, עורך⁻הדין נגשים לעבוד על בעית Jewish Unit וכי בנטוויץ' יגיע הנה בקרוב למטרה זו, בערב סר מוסרי לראותני. שום דבר בעל חשיבות.


קאהיר, יום ששי, 16 מרץ 1917.

אני מביא לגרייבס קטעים מיומני נובמבר 1915, אודות הלוחות השחורים והלבנים (targets) שהוצבו בבירות על המוסדות הצבוריים. גרייבס, והקולונל שלו, אסירי תודה מאד על ידיעה זו.

שוחחתי עם פילדינג: א) על הצורך להכין מפקד של הפליטים היהודים מארץ⁻ישראל לפי מקצועם וכו', לשם נצולם היעיל מאחורי חטיבת צבא המשלוח.400 ב) בדבר הצעתו של סלומיאק למסור לנו פרטים על שאיפותיה של הכנסיה הרוסית בארץ הקודש. פילדינג ימסור את הצעותי לממונים עליו ויודיעני את השקפתם.

בערב קריאה טלפונית מלויטננט ניומן, ממלא מקומו של אדמונדס, המזמינני לבוא למשרד. הוא שולח לי את מכוניתו. הגיעה ידיעה מקפטן סמית. הים נרגע והולך. על ליובה לצאת מחר בשבת בבוקר. אני מקבל 150 נפוליונים ו⁻2 אקדחים אוטומטיים הרסטל (פטנט ברונינג) בעלי קוטר 7.5 מ"מ.

מכיוון שלפסקל יש בקופתו 95 ל.ש. למען אנשים פרטיים, שיהיה בזה משום פשע להשאירם בקופה כאן, אני הולך למצוא את פסקל – ואין זה מן הדברים הקלים – בשעה 10 בלילה. אנו קובעים פגישה למחר ב⁻6.30 בבוקר בחנותו.

קניתי אצל [הרוקח] וייזר 650 גרם (כל מה שהיה לו) של יוד וקילו אחד של סולפט⁻כינין, מעט תה, שוקולדה וקקאו.

ליובה, מוקסם, במיוחד לא רק מויתורו של ה“צאר” הרוסי על כסא המלוכה, אלא גם מהרכב המיניסטריון החדש: כולם אוקטובריסטים ופרחי קצונה.


קאהיר, שבת, 17 מרץ 1917.

ב⁻6.15 אצל ליובה. אני מזרז אותו בהכנותיו. פסקל בא בדיוק לראיון. אנחנו מוציאים מהקופה את 95 הלירות ומלווים את ליובה לתחנת הרכבת.

אני מעלה תכנית לילך ולחכות ל’מנגם' בקפריסין. בעצם, אם יעגנו, יקבלו שם דו"חים בעברית, יהיה הרי צורך לפענח אותם. מאידך, אם האנשים, שאינם רצויים, שוב לא יהיו על ה’מנגם', הרי שאני יכול לעלות על האניה בדרך חזרה. אני מביע מחשבותי לאדמונדס והוא ישיב לי תוך כמה זמן מה דעתם של האנשים בפורט⁻סעיד.

ביקור אצל הרוזן ג’מזי, קונסול איטליה. אנו משוחחים ארוכות אודות ג’מל פחה. גם הוא סבור שהוא היה ניתן לקניה בכסף.

בערב אני מקבל פתק מאדמונדס, שלפיו יורדת תכנית קפריסין מעל הפרק.

אחרי ארוחת הערב אני נפגש עם מיג’ור דידס, הפורש מחבורתו וניגש אלי, לשאלני, אם עכשיו מתקדמים הענינים לפי טעמי. הוא אומר לי:

“I thank you for your valuable assistance in drawing up this handbook. I had no idea of this valuable assistance you gave us”.401

הוא מוסיף ואומר, כי הכתיב מכתב ללונדון בענין ה⁻claims“” על הוצאות שלנו בו הוא מאשר כי הדו“חים מנומבר 1915 corroborate all your claims”"402 בערב אצל משפחת פרסקו עם פסקל. משעממים.


קאהיר, יום ראשון, 18 מרץ 1917.

בשעה 9 אני יוצא רכוב על האופניים בכביש לאלכסנדריה. עד לשברה הכל מושלם, ואפילו עד הקילומטר ה⁻12, אולם מכאן ואילך האדמה היא אדמת חימר, אשר ההשקאות המרובות הפכו אותה לביצה. על כל אלה נושבת הרוח בַפָּנים. אני ממשיך באומץ עד הקילומטר ה⁻23 וחוזר מדרכי. עשיתי 30 מילין בשתי שעות וארבעים. עייף למדי.

הערב אני נוכח בהרצאתו של י.ג. מוסיר על הקונגרס היהודי הבא של ארה“ב. הנהלת מלון ‘קונטיננט’ מסרה את אולם החגיגות שלה ללא תשלום. קהל רב. הרבה מן ה⁻High life”".

מוסרי מרבה בקריאת קטעים מן העתונות העולמית על הבעייה היהודית. הקהל מטה אוזן קשבת, מלא אהדה. שרים את “התקוה” והשירה עושה רושם רב; ואולם הנה אורח טרדני:403 קטאווי פחה קם, ומבלי שחיכו לזה, הכריז הכרזות שלא לענין וקלקל את ההרמוניה היפה של הערב.


קאהיר, יום שני, 19 מרץ 1917.

אני מגיע בשעה 10 למטה הכללי ושם אני למד כי קפטן גרייבס יצא לפני עשר דקות. הוא סובל מ“התמוטטות עצבים” ונשלח כבלדר עם ה⁻dispatches ללונדון. כמה שבועות של מנוחה יטיבו לו.

במשרדו של גרייבס אני מוצא הפתעה נעימה מאד: מכתב המודיעני, שניתן רשיון מיוחד להגיש לי טופס של ה⁻Palestine Handbook“”.יחד עם זה עלי לחתום כי אזהר “not to leave it about in any place where it is likely To be stolen, or carry it on you in any place where you run the slightest risk of being captured bythe enemy”404

אני מוסר ללויטננט משנה סימור ג’ונס תרשים בית החרושת של קלטנבאך, וקטעים מיומני [דצמבר 1915] בנוגע לזה.

אני סר לראות את טיילור ומשוחח עמו ארוכות. דומה, שהוא בידידות עם דידס, וכו'. אני מוסר לטיילור קטעים מיומני, הנוגעים בבעייה היהודית בארץ⁻ישראל, ותמצית דעות שרווחו שם בנובמבר 1915 על “גדוד נהגי הפרדות”.

טיילור מזמין אותי לסעוד עמו בערב יום חמישי.

אני הולך אל אדמונדס. אין עדיין חדשות מה’מנגם'. לא ידוע לו אם קפטן וולדון נמצא על האניה, אבל הוא נוטה לחשוב שכך הדבר.


קאהיר, יום שלישי, 20 מרץ 1917.

אצל אדמונדס. אין כל חדש מה’מנגם‘. הוא מספר לי, שקפטן ג’ונס נפגש עם חנה אביאד405 מחיפה, אשר, כפי שכבר ספרו לי, הרשה לעצמו להביע הרהורים שלא במקומם על פעילותי כאן. אביאד מיהר להבין, כנראה, כי יותר טוב עבור בריאותו הרופפת להחשות ולהזהר בשתיקה. כסורי אמיתי, שיקר בעזות מצח: הוא איננו מכיר אותי, ולכן לא יתכן כלל כי שוחח עמי, וכו’.

אני מצהיר לאדמונדס כי לעת עתה די בזה. יבין כי הדומיה נאה לו.

אדמונדס שואל לדעתי על המאורעות ברוסיה. אני מסביר לו את נקודת ההשקפה היהודית, את אשליותינו מאז המהפכה של 1905, את מרחץ הדמים של היהודים, אולם אחרי ככלות הכל – זוהי התקדמות. זהו נצחון שאין לחלוק עליו ל“בעלות הברית” והדבר ימשוך לצדנו ביתר קלות את ארה"ב שהיו מואסות לכרות ברית עם רוסיה האוטוקרטית.

ביום ראשון עשיתי, עת הרוח היתה נוגדת, 45 מילין על האופניים. אתמול, 50, והיום 50.

במלון פגשתי את קפט. קרוסטווייט. הוא מביע לי מחמאתו על הרושם הטוב שעשתה השתתפותי ב’מדריך'. הכל מדברים, כך מבטיח הוא לי, על זאת, במטה הכללי. מסתבר, שאמנם כך הדבר, כיוון שהיום אמר לי גם אדמונדס, כי מכל עבר מגיעים דו"חים המציינים את שביעות רצונם מהשתתפותי. אנו קובעים פגישה עם קפטן קרוסטווייט ליום חמישי הבא במחלקת המדידות על מנת לעבוד על ההגהות של המפות החדשות.

בינה406 מביא לי את סיקורל, נשיא ה’מכבי', אחד הקרוי פרבי ואת י. מוסרי, והללו מזמינים אותי להרצות. אני מסביר מדוע עלי לשמור על הסתייגות מה.


קאהיר, יום רביעי, 21 מרץ 1917.

מליובה עדיין אין חדש, כמו גם מתוצאות השליחות של ה’מנגם'.

אמש סעדתי לבי, שעה שהגיע פסקל, נושם בכבדות, לבשר לי על כיבושה של יפו. נאמר בדיוק כי חילות הבריטים נכנסו לעיר בשעה 4 אחרי הצהרים. הרגעתיו ושלחתיו רוגע חזרה. לצערנו, אין זה אלא ספור בדים. ואולם הבוקר באים במרוצה אל פסקל אנשים מעברים שונים, על מנת לשמוע חדשות. אפילו מאלכסנדריה מטלפנים אליו, כי האנשים יודעים שהוא עלול להיות מקור נאמן לחדשות הודות לי. בסופו של דבר מוציא אמזלג את החדשה לרחוב. עובדה זו מרתיחה את דמו של פסקל. הוא מתעקש ודורש ממני שאלך להיוודע במטה הכללי. אני מבטיחו, שאין כל תועלת בכך. הפלר, אלחדף, מופיעים אחרי הצהרים ומברכים אותנו. קלמי, הצעיר, מזכיר המערכת של ה’בורס אג’יפסיין', אישר להם את הדבר זה עתה. הם קבלו את ההודעה לעתונות שתופיע עוד הערב.

מנין מקורות ספור בדים זה? מאז יום אתמול פתח ה’מוקטם' בפרסום דברי ימי יפו והכיבושים השונים שעברו על העיר. מישהו שקרא את דברי הכותרת: יפו נכבשה על ידי… ב.. שכח, שעליו, להסתכל בתאריך של הכיבוש ובשמו של הכובש, ואץ להפיץ בעיר את הידיעה.

בינתיים חזר לויטננט מקרורי מנסיעתו, ובהיותו ממלא מקום גרייבס, שוחח עמי על התוצאות העלובות של הרעשת בית החרושת של וגנר על ידי ה⁻Requin.407 ושאל אם לדעתי כדאי לשלוח שמה שוב אניה זו. אני מייעץ לחכות כמה ימים, בתקווה, שלא יאחר הזמן ואנו נקבל חדשות מדוייקות.


קאהיר, יום חמישי, 22 מרץ 1917.

קפטן קרוסטווייט עובר במכוניתו לקחתנו עמו למחלקת המדידות. בחברתו נמצא קפטן סטרלינג מה⁻A.M.C. ששימש רופא במשך קרוב לעשרים וחמש שנה באזור עזה. אנו מוצאים את לוגן ועובדים עד שעה 1 ואז מחזירים אותנו למקומנו.

אחרי הצהרים אני מגיש למטה הכללי רשימה על רעילות שעורה צעירה לסוסים.408

אני יוצא לחפש את אדמונדס. מה’מנגם' אין כל חדש. ואולם אדמונדס טוען, שאין מקום לדאגה.


קאהיר, יום ששי, 23 מרץ 1917.

נפגשתי שוב עם מקרורי, והזהרתי אותו בפני האפשרות של מארב באזור ג’אממה,409 שם האדמה מסוכנת לחיל פרשים. אני מבטיח לו, להגיש תזכיר בענין זה.

שוחחתי עם פילדינג.מכתבו משלשום אינו מוצא חן בעיני. בעצם, דומה הדבר לסרוב להשתמש בכוחותינו, כוחות המורכבים מ“פליטים”. זהו סרוב שנאמר בסגנון מליצי.410

הוא מסכים עמי, ומודה, שהיה מוכן להתקפה חוזרת מצדי. הוא מבטיח לי, לאחר תוכחה ארוכה מצדי, שיטפל שוב בבעייה.

ארוחת צהרים עם טיילור במלון Shepherd. מסתבר, כי דידס והאחראים מודאגים בגלל השמועות על הכיבוש כביכול, של יפו. חושדים שיש כאן אינטריגה צרפתית ומחפשים את מפיץ השמועה על מנת לתת לו לקח כדבעי

הערב אצל ב. מישל. חברה מגוונת מאד. החוג המקומי והחוג הסורי הם השולטים. מישל מאשר לי את דברי כיבוש יפו, הוא טוען, כי ידיעותיו נובעות ממקורות טובים. האומנת של סַפוּר, וטֵקְלָה הצעיר ואחרים מסרו לו כי זו הפעם הראשונה שהמטה הכללי הזמין את העתונאים על מנת למסור להם סוד זה. קיימים חיכוכים בין הצרפתים לאנגלים. הצרפתים גם הם רוצים להשתתף בשמחה. אומרים, שהסוללות הצרפתיות בסואץ נקראו בחפזון לבוא ולהצטרף לאנגלים בעת כניסת הנצחון לירושלים.

ואני הייתי סבור, כי למישל יש צינורות אינפורמציה טובים מאלה וכי כוח שיפוטו רב מזה..


קאהיר, שבת, 24 מרץ 1917.

הבוקר עבדתי בספריית סולטנייה. הספרים על ארץ⁻ישראל מספרם קטן מדי. ספרייתנו411 בזכרון⁻יעקב עשירה יותר.

אחרי הצהרים ראיון קצר עם דידס. התוצאות אינן משביעות רצון. הוא אומר לי, שיכיר לי תודה, אם אוכל לעזור לו ולהנחותו בעקבות זורעי הידיעות בענין כיבוש יפו. אני אומר לו, כי דומני, שסנט קנטן הנספח הצרפתי, יש לו חלק בענין, ומבלי שאגלה לו את המקורות שלי, אני מספר לו מה ששמעתי אתמול בבית מישל.

אני מזכיר לו, כי מאמין אני שאוכל להועיל בחזית רפיח, והוא מבטיח לי, שאשלח שמה מיד לכשיהיה שם דבר לעשותו.


קאהיר, יום ראשון, 25 מרץ 1917.

עבדתי על רשימה: Some climatic features of Southern Palestine“”,412 אשר אני מוסרה למקרורי.

הבוקר כיסה ערפל כבד את העיר. חזרתי, כולי רטוב, מטיולי על האופניים. הכביש הפונה לפירמידות היה מחוץ לשימוש.


קאהיר, יום שני, 26 מרץ 1917.

הבוקר קבלתי: 1) פתק פילדינג, המבקשני לסור אליו. 2) פתק מאבולעפיה, המבקש להתגייס לגדוד העבודה, אבל בדרגת קצינות. 3) פתק מוייץ, המודיע לי על בואו של ארדיטי הצעיר (יוסף) כמאמן המתנדבים של “לגיון המזרח” בפורט סעיד. 4) מכתב מדוד יודילוביץ,413 הבוכה על שאין אנו משתפם, אותו ואת גלוסקין, בעבודתי.

אני הולך למצוא את פילדינג. הוא מסביר לי, שבמצרים אין מטפלים אלא בצד הצבאי של הבעיות. כל השייך לתחום הפוליטיקה נמצא בסמכותה של לונדון. הוא אומר לי, שהצעתי לסווג ולרשום את הפליטים היהודים, נראית להם, ואולם חוששים, שהדבר יוליך רחוק יותר ממה שירצו. אילו הייתי סבור, כי אוכל לעשות זאת על אחריותי ועל חשבוני, אם יוכלו אחר כך להשתמש בזה בהתאם למסיבות לפי שיפוטם והחלטתם של השלטונות הצבאיים… אם ושוב אם ועוד פעם אם… Go ahead“”. זהו כל מה שאני רוצה. הם חוששים להסתכן במשהו. אולם אני איני פוחד שמא אשאר עם החומר שלי על זרועותי. עוד ישתמשו בו, ויהיו מאושרים להשיגו.

תוך כדי דיבור אני מתאונן באזני פילדינג, על שטרם נפגשתי עם גנרל קלייטון. הוא מכין לי ראיון. קלייטון עדיין צעיר מאד, וכבר C.M.G.414. הוא אינו מטפל יותר בעניני אינטליג’נס. הוא מסביר לי את המצב במידה רבה של גילוי לב: כל האנשים דרושים בחזית המערב: פלנדריה, פיקרדיה, חבל שמפיין. עדיין מחכים על מנת לפעול בארץ⁻ישראל, ואין בטוחים שאפשר יהיה להתקדם בקרוב.

הוא חושש, כי אם נעורר תסיסה בקרב הפליטים, יגיע הדבר לאזנם של התורכים והם יטרידו את אלה שנשארו שם.

שיחה ארוכה ומאד משביעה רצון עם קלייטון.

אין עדיין שום חדשות מליובה ומסמית.

שוחחתי עם אדמונדס בענין אבולעפיה והוא ימליץ עליו ע"י קפטן ג’ונס באזניו של הקולונל היקס פאול.

דוד הורביץ הקטן סר לראותני. הוא ושני צעירים אחרים – נוביק (מפתח תקוה) ושטיינפלד – רוצים לבוא ולשוחח עמי. הם רוצים לדעת, מה יכול וצריך לעשות הנוער היהודי הטוב. הם מחפשים את דרכם, הם מחפשים מנהיג. אני שואל אותם, מדוע הם סבורים, שאני אדע להדריכם, והם מודים, כי אין להם אסמכתאות לכך, אבל הם חשים באופן אינסטינקטיבי כי אצלי עובדים, וכי יש תקוה מצד זה. אני קובע להם פגישה ליום רביעי בערב.


קאהיר, יום שלישי, 27 מרץ 1917.

בשעה 9 קריאה טלפונית מאדמונדס. אני ממהר למשרד. חדשות מצוינות. הנסיעה היתה “Most successful” העלו חזרה לספינה את ליובה ואת לייב. סמית הבריק בצופן דו"ח ארוך והכל שבעי⁻רצון מאד. הפיענוח ימשך כמה שעות. אדמונדס מברכני בחמימות. הנוסעים שלנו יגיעו ביום חמישי על ה’קוסייר'.

אחרי הצהריים בספרייה.


קאהיר, יום רביעי, 28 מרץ 1917.

ב⁻9 קריאה טלפונית מאדמונדס. אני ממהר למשרד, שם מביא לפניאדמונדס את הידיעות הצבאיות שליובה תרגם לסמית. מיג’ור מלקולם בא לפתע כדי לברכני. הדו"חים מוציאים אותם מכליהם מרוב שמחה. אמנם בהכרח ישנן טעויות ואי⁻דיוקים, אולם, מתוך בקורת הוגנת, אפשר יהיה להדריך את אנשינו.

אני משוחח עם אדמונדס ועם מלקולם, על: 1) קו הנסיעה ירושלים–יריחו–עמאן, שיהיה צורך להחזיקו תחת איום. 2) בעית צנור מים עבור ירושלים, שיש מיד לחקור אותה. אני מעריך בחישוב בע"פ כי יש צורך ב⁻40 אלף לירות להגשמת תכנית זו. אני מבליט מחוץ לתועלת החמרית העצומה את חשיבות הנצחון המוסרי, והיוקרה שידיעה כזו עלולה לעורר כשיוודע עליה בעולם: 8 ימים לאחר כניסתנו לירושלים הוזרמו מים לעיר.

אני לומד עם אדמונדס ביסודיות את הדו"ח הצבאי.

מאדמונדס אני עובר אל מקרורי. הוא מכיר את הבעיה לכל עמקה ופרטיה ומיטיב להעריך את העובדות הממשיות. הוא מבקר ביתר דיוק את המגרעות של הדו“ח. ואולם בסך הכל גם הוא מרוצה מאד. כתוצאה מעיוננו הבקורתי הוטל עלי להכין תזכורת and put it strongly”"415 על דרכי הנסיגה של התורכים בארץ⁻ישראל ובאיזו דרך על הטייסים להדריך את מנוחתם.

היום, על אף החמסין, עשיתי 40 מילין עם האופניים.

בערב פגישה עם שלשת הצעירים (ראה יום שני). ספק הוא אם תהיה לזה התפתחות מרחיקת לכת. ניסיתי, בשיטת “מגלה טפח ומכסה טפחיים”,416 והצעירים היטיבו להבין, כי משהו מתרקם והולך, וכי יכולים הם להתברך על שפתחו בשיחה על נושא זה עמי. בינתיים הטלתי עליהם עבודת סטטיסטיקה: רישום הכוחות העומדים לרשותנו. נדע במספרים מה אנו מייצגים.

לדעתי, שלשתם אנשי אמת, ואולם שטיינפלד נראה לי כחריף שביניהם. הוא אפילו ערום, נבון ומוכשר, אבל טעון השגחה. נוביק מוגבל אולי יותר ממנו, אבל דומה שלבו חם יותר. הורביץ ממהר להתלהב.

ביקור של מוסרי. והוא חסר מעוף ורחוק מענינינו על מנת שיבין אותם, אף הוא חסר חזון על מנת שירגיש אותם. הוא לא בשל עדיין להיות leader“”.417


קאהיר, יום חמישי, 29 מרץ 1917.

הבוקר מופרחות שמועות חדשות: נצחון גדול על התורכים בארץ⁻ישראל: 5000 שבויים. במטה הראשי מאשרים לי את דבר הנצחון – 900 שבויים ולערך 5 – 6000 הרוגים ופצועים. מוסה קאזים, מפקד הדיביזיה ה⁻53, מסר את עצמו לשוביו. סבורני, שהיה שלישו של ג’מל פחה.

בשעה 1 מודיעני אדמונדס כי ליובה לא יכול היה לצאת ברכבת הצהרים מפורט⁻סעיד. הם לא יצאו, איפוא, לדרך, לפני 6.30 בערב ויגיעו לכאן ב⁻11.50. כיוון שנחפזים להדפיס את מפת ירושלים אשר בידיהם, יבוא לכאן קפטן קרוסטווייט לבית הנתיבות ושם אמסור לו את המפה.

בשובי בערב למלון אני מוצא פתק מאדמונדס, שקרוסטווייט לא יהיה בתחנה. מבקשני לסור למשרד מחר ב⁻8 בבוקר.

אני פונה לרכבת לראות את ליובה ולייב ברנשטיין. זה האחרון שמח שחזר לכאן. ליובה יושב עמי עד 3 לפנות בוקר ומספר לי את רשמיו. הוא נשאר 24 שעות בעתלית. שרה לא הסכימה לבוא לכאן, אלא בתנאי שאתן לה הבטחה, כי לאחר 15 יום אחזירנה למקומה.

ראב עוזב אותנו. הסיבה? Got cold feet“”.418


קאהיר, יום ששי,30 מרץ 1917.

ב⁻8 במשרד עם ליובה. אדמונדס וקפטן קרוסטווייט מחכים לנו. נוטלים בחפזון את תכניתו של וילבושביץ (אימה)419 להעתיקה. עם אדמונדס ומרת טומפסון אנו עוסקים בתרגום המסמכים. אדמונדס, מיג’ור מלקולם ולויטננט ניומן, עליזים מאד.

אנו עובדים עד שעה 1.15 וחוזרים לעבודה ב⁻2.30 עד לאחר שעה 7.


קאהיר, יום שבת, 31 מרץ 1917.

ערב יום אתמול ביליתי בחברתו של ליובה, שהוסיף וסיפר לי פרטים על המצב בבית. ברבע לפני תשע אצל אדמונדס ועובדים קשה במשך כל היום. אני משתמש ברגע של נופש על מנת למסור למקרורי את התזכיר שלי על: Lines of retreat of the Turks to Northern Syria“”.

עבדתי עוד במשך הלילה על תזכירים ודו"חים מארץ⁻ישראל.


קאהיר, יום ראשון, 1 אפריל 1917.

עבדנו עם אדמונדס עד שעה 1 אחה"צ. הוא מביע לי את שביעות רצונו וכן את זו של כל האחרים. הוא משוכנע, כי הצלחת הנסיעה האחרונה, הביאה אישור לכל מה שהקדמתי והבטחתי וכוננה בצורה איתנה את השפעתנו. עכשיו הם מחזיקים בידיהם הוכחות נאמנות כי בהבטחותי הייתי צנוע ביותר.

אני עייף מדי בשעות אחרי הצהרים על מנת שאעשה משהו, מה גם שהחום כבד. תנומה, ואח"כ משוטט בעיר. ליובה יצא לאלכסנדריה ברכבת הצהרים. שם יטפל בעצביו וימשיך להתאמן באלחוט, למרות שמברק, שהגיע מלונדון, מוסר לנו, כי דעתם של המומחים היא כי טלפון⁻אל⁻חוטי יתאים יותר לעבודתנו. בערב עם האדון והגב' וייזר והאדון והגברת ברמן (נשיא הלשכה המימונית) ב’קזינו דה פריז'.


קאהיר, יום שני, 2 אפריל 1917.

הבוקר עבדתי עם לויטננט מקרורי וסיימור ג’ונס. המטרה: 1) להדגיש את חשיבותן של טיסות מטוסים בחזית יריחו. אני מייעץ לעלות מצד דרום מעל לים המלח. 2) להתקיף ללא הפוגה את הקו רמלה תול כרם. 3) להתקיף מן האויר את עפולה ולשלב בהתקפה זו פעולות ימיות.

עבדתי עם פילדינג על רשימות מארץ⁻ישראל. אני מוסר לו את רשימתי על “ההתישבות היהודית בארץ⁻ישראל” ב⁻1909420 וחוברת מס. 180 של מחלקת החקלאות.421 הוא וקומנדר הוגארת רוצים שאפגש עם הבישוף של ירושלים ושאתן לו אינפורמציה על המצב בירושלים.

פגישה עם קפטן סמית במסדרון. לחיצת⁻יד לבבית. אני קובע פגישה עם לויטננט⁻קולונל דידס לאחה"צ ועם גנרל קלייטון למחר.

עם דידס, המברכני על ההצלחה, אני משוחח בעניני איסטרטגיה. אני פורש לפניו את תורתי: ירושלים לא נכבשה מעולם, לא מצד דרום, ולא מצד מערב, תמיד מצד צפון. קיימות 3 דרכי כניסה: באר שבע וחברון. התורכים מתבצרים בדהרייה ושם יעצרונו. דרכי הכניסה ואדי צאראר [נחל שורק] ובאב⁻אל⁻ואד [שער הגיא]. שניהם כאחד מצויינים לצורך הגנה בעזרת מכונות יריה. כל שלושת דרכי הכניסה אפשריות רק לאנשי גרילה. עלינו להכות איפוא מצד צפון, עמק יזרעאל, וכו'.

שוחחתי לא רק בחשיבות החמרית וההיגיינית, אלא גם הפוליטית והמוסרית לחקור מעתה את בעיית הזרמת422 מים לירושלים.

דידס מודה לי ומבקשני לשוב אליו בכל פעם שתהיינה לי תכניות דומות הוא יעביר ל⁻Chief of Staff“”.423

בשעה 6 אצל אדמונדס. שיחה עם לויטננט קומנדר של חיל הים.

אנו לומדים אפשרויות של נחיתה בעתלית, טנטורה וכו‘. הרושם שהם מקבלים מצוין, מה גם כי תמיד טענתי, שאין אני יודע דבר. הם שואלים אצלי את מפת הכרמל שלי. עם אדמונדס וסמית אנו מתכננים את פעולותינו לעתיד. אנו מביאים בחשבון אפשרות של ניתוק מעל אנשינו, כתוצאה מפנוי החוף. אנו מחליטים לנסות משלוח דואר ע"י יונים. דואר כה קיים לכל אורך הקו עריש – רפיח. מסתבר שמיג’ור מלקולם הוא המומחה הגדול ביותר במצרים בעניני יוני דואר. הערב בחברת מוסרי וז’ורז’ קאטווי הצעיר. מוסרי מכין עצמו להרצות על הנושא: “תחיית ארץ⁻ישראל ע”י היהודים" מאחר שאין אפשרות בידי לעשות זאת. בחור טוב, ואולם עני ברעיונות מקוריים, וחסר כל דמיון. על כל פנים, בכל הנוגע לענינינו.


קאהיר, יום שלישי, 3 אפריל 1917.

פגישה עם גנרל קלייטון. אני מרצה באזניו על האיסטרטגיה שלי בקשר לירושלים. 3 דרכי כניסה בלבד, מדרום וממערב, באות בשבילנו בחשבון, ואולם הן לוקות בחסר. דרך הכניסה ממזרח הנה מחוץ לאיזור הבקורת שלנו, וכתוצאה מזה אמצעי, לאויב, להחלץ מן המיצר. נודעת, איפוא, חשיבות להתקפת בזק שלנו מצד צפון: עמק יזרעאל. לדרך זו יתרונות טאקטיים, איסטרטגיים ומוסריים. אני מעביר בסך ומנתח את מלחמותיהם של אספסיאנוס, טיטוס, בונפרט ואיברהים פחה.

גנרל קלייטון מברכני.כשאני מתנצל על שאני מתערב בענינים איסטרטגיים שהם מחוץ לתחום ידיעתי, הוא משיב לי דרך עידוד: “Yuu have sound logic and thorough local know ledge. You interested me immensely”.424

השיחה נסבה על מוסה קאזים ואני משמיע באזניו את ההסבר שלי לעובדה: הקצינים הבכירים התורכים עייפו מן המלחמה. מוסה קאזים נסע באומץ בכיוון לדרום ברכבת חולים. במחצית מרץ ציינו לנו את נוכחותו בעפולה. 10 ימים אח"כ הצליח ליפול בשבי.

He had no business to be madeprisoner. He was hurrying southwardskest he miss the good opportunity".425

ואני מוסיף ואומר, שלא אהיה מופתע אם עכשיו ילבש ארשת של כבוד ויהיה Close־Mouthed“”426

The “clean fighting Turk:, all over again His dignified attitude makes you look upon him as an unfortunate warrior, etc. etc.”427

כל היתרונות, הם, לכן, לזכותו.

גנרל קלייטון עקב אחרי דברי בענין רב. הוא מיטיב וממהר לתפוס. לא הפרעתי לו לשקוע בחלומות לנוכח המפה וגם הוא בקשני לחזור אליו בכל פעם שתכניות כה טובות תהיינה בידי. אתמול והיום ימים מצוינים. דומני, שהצלחתי לשכנע את אלה שהיו זקוקים לכך, כי אין כל תועלת לילך סחור סחור מסביב לקערה. ארץ⁻ישראל היא פרי בשל. טלטלה חזקה, והיא תפול לתוך כף ידך.

בצאתי מאת גנרל קלייטון אני פונה אל אדמונדס, ושם, עם סמית, אנו עובדים יותר משעה וחצי על פרטי הדו"חים, וכמו⁻כן על בחינת הנסיעה הבאה, לערך ב⁻15 לחודש הבא, אשר בה אשתתף גם אני, אם בינתיים לא יעכבני משהו כאן, או… בחזית.

מאז יום חמישי הייתי טרוד מדי ולא יכולתי להרשות לעצמי רכיבה קלה על אופניים. היום חזרתי לתרגילים האלה ועשיתי באומץ את 30 המילין שלי. אתמול שקלתי עצמי: 93.350 ק"ג. הפסדתי איפוא במשקל מאז אני במצרים.


קאהיר, יום רביעי, 4 אפריל 1917.

רויטר מודיענו שהנשיא וילסון ביקש מהקונגרס להכיר במצב מלחמה עם גרמניה. מצב זה מקל עלי באופן אישי. אני פונה בפעם הראשונה לביקור בקונסוליה הכללית של ארה"ב. מר קְנַבּנשוּה עסוק מאד, או שאינו במקום. מקבל את פני אדם אחר מר… ששימש לפנים באתונה, והמיועד למלא את מקומו של הוליס בבירות. ואולם אין הוא יכול ללכת שמה, ומאידך אין הלה יכול לצאת.

אנו משוחחים במשך 3/4 שעה על דא ועל הא: תורכים; השפעת הכרזת המלחמה על גרמניה, על יחסם של התורכים אל ארה"ב. לעת עתה אלקוס עודנו בקושטה ואין מפריעים מנוחתו.

אחה“צ אני מבקש ראיון מאת לויטננט קולונל דידס. אני מסביר לו את המצב בו אני נמצא כתוצאה מהכרזת⁻המלחמה של ארה”ב, שהנה יותר מודאית. אילו הרשו לי להפיק תועלת מן ההתלהבות השוררת שם כיום, כי אז יכולתי לאסוף גם מתנדבים וגם כסף. אולי היה עלי להתנדב ולקבל Commission“”428 בין ה⁻Rough Riders de Teddy“”.429 ואולי לבקש להשיג דרגה צבאית כאן. אני שואל בעצתו. הוא מבטיחני, כי כבר עמדו על כך, כי אין אני נוהג להבטיח יותר ממה שאני יכול לקיים, וכי אין הם מטילים ספק בתוצאות התעמולה שאנהל בארה"ב. אולם לא ידוע להם עדיין אם יהיו מוכנים בלונדון לעודד תנועה זו. מחכים בענין זה להוראות לאלתר. ולעת עתה, לפי דעתו אני יכול כאן, בשקט, במחשך, להביא תועלת רבה יותר; עצתו היא לחכות.

בשעות הערב סר מוסרי לראותני. הוא מראה לי מברק מהועד הפועל הציוני בקופנהגן, הממנה אותו כבא⁻כחו כאן והמטיל עליו לבחור לו את שותפיו לעבודה. אני מברכו בלב שלם. עכשיו, שהיוזמה כולה ובמילואה בידו, יוכל להוכיח מה שיש לאל ידו, ומה יש בידה של מצרים, עמו, או בלעדיו, לעשות.

אנו מחליטים, שמוסרי ינסה להתראות עם דידס על מנת להסביר לו מה אוכל לפעול בארה"ב ושמוטב להתחשב בדבר ולשקול יפה יפה אם יש להפיק תועלת מכך או להחמיץ הזדמנות זו.


קאהיר, יום חמישי, 5 אפריל 1917.

קיבלתי מכתב מרפאל המבקש כי יספחוהו ל⁻Labor Corps“”. אני אמסור מכתב זה למיג’ור מלקולם, על מנת שימליץ עליו באזני הקולונל היקס פאול, כפי שהוחלט. המיג’ור עוזב היום ב⁻11, בדרכו לאל⁻עריש שם יטפל בענין יוני הדואר. הוא השיג 1) מספר יונים כמספר שיהיה דרוש לו. 2) שהיונים יאומנו על⁻ידי טייסים לעוף מצפון. היונים תילקחנה ממרחקים קטנים עד חיפה.

עניינתי את אדמונדס בגורלה של לוסי אפלבוים הנמצאת בלוזאן ואינה יכולה לקבל את 200 הפרנקים לחודש שפסקל שולח לה מאחר שהצנזורה מעכבת את המשלוח.

מסתבר, שלזמן מסוים התפטרו מהבישוף של ירושלים, אולם בעקבות השיחה שהוגארת והאחרים שוחחו עמי ביחס למצב נבטה בהם המחשבה לבקש ממני דו"ח על המצב.


קאהיר, יום ששי, 6 אפריל 1917.

אני הולך למטה הראשי ומוסר לפילדינג את La Vérité sur la Question Syrienne“”, הוצאה לאור צרפתית. הוא מודיעני כי ראש המטה הכללי הביע לפני יומיים את רצונו להכירני אישית. דומה, שזו השפעת הרעיונות האיסטרטגיים שלי. הוא לא ידע היכן למצוא אותי לבטח. הוא מבקש אותי לחכות כמה דקות ושולח פתק להודיע ל⁻C.G.S. על נוכחותי במקום. התשובה ממשרד ראש המטה הכללי היא כי הוא נעדר מכאן ויחזור רק ביום שני. הפגישה נדחית.

אני מודיע על נוכחותי לגנרל קלייטון אשר מקבלני מיד. אנו משוחחים על נחיתה ולכידת הכרמל. אני מסביר לו, כי כתוצאה משיחה עם קצין ימי, אני רשאי לחשוב, כי חוקרים עכשיו אפשרו הנחתת צבא, וכי לא הסקרנות התפלה, אלא רצון כן להיות יעיל, דוחף אותי להתערב בדבר. מה גם, כי בשבוע הבא אשלח אנשים, או אלך בעצמי, לעתלית, ונוכל, איפוא, לאסוף וללכד ידיעות אינפורמטיביות נוספות.

ולא ידוע לו על חקירה מיוחדת ואולם הוא יתענין ויודיעני. הוא ממליץ כי אשוב אליו בכל פעם שהדבר ייראה לי כנחוץ.

אני הולך אל מוסרי, אל הבנק, שם אני לווה ממנו 75 ל“מ. הוא קיבל מכתב חוזר, סודי, כתוב במונחים מעורפלים, בו מודיעים לו כי מכאן ואילך יעקובוס קאהן וכו' הם שיטפלו בענינים הציוניים. מכאן ש”הועד הפועל"430 שבחסותה של גרמניה, הפסיק את פעולותיו, או שנאסרה חוקיותו.

מה מסכנים הענינים הציוניים אם י.ק. הוא העומד כעת בראש.

הערב במשפחת תמשס.


קאהיר, שבת, 7 אפריל 1917.

אני עובד ומסיים את הרשימה אודות Some physical features of Southern Palestine“”431 כיוון שחג הוא גם לנו וגם לאחרים, אין אני נפגש היום עם איש במשרדים השונים.


קאהיר, יום ראשון, 8 אפריל 1917.

אני עובד על הדו"ח שקומנדנט הוגארת בקשני להכין לו על המצב הכלכלי והמדיני בארץ⁻ישראל.432

הערב בבית ז’אק מוסרי ושם אני פוגש גם את ויקטור. הלה רָזָה, קר, וחסר גלוי⁻לב כדרכו תמיד.

מוסרי לא ראה את דידס. לויטננט משנה מוריס אמר לו, בשמו של דידס, שיוכל לעבוד אתו. מוסרי נתכעס. הוא חושש שמא יפיק מוריס תועלת לעצמו מהחומר והאינפורמציות שיקבל, כדי להעלות את עצמו. ואם גם כך, מה בכך? למוסרי אין טמפרמנט פוליטי. אין הוא יודע דיו להצטנע ולהשאיר לאחרים להתקשט בנוצות, באותה שעה להבטיח לעצמו השפעה חשובה מאחורי הקלעים. חבל.


קאהיר, יום שני, 9 אפריל 1917.

מסרתי למקרורי רשימתי על Physical features of Southern Palestine“”433 פילדינג טרם קבל חדשות על שובו של ה⁻C.G.S.. הוא יודיעני על כך. הוא מספר לי, ששבוי, רופא מן הלבנון, עומד להיכנס אליו. הוא שואל אותי אם אני רוצה להיות נוכח בשעת החקירה. All right. אני רואה כיצד נכנס… ד“ר חדאד מהלבנון. הוא מספר מה עשה כדי להתפש ע”י משמרות החלוץ האנגלים. בעצם, אין הוא מעניין ביותר ושום דבר חשוב איני למד מפיו. מקרורי מודיעני, כי מאן⁻דהוא בשם ז’אק פלז, מירושלים, נשבה בין החיילים האוסטרים; הוא שואלני פרטים על מוסינזון, על בוגרשוב ועל מרדכי הלוי. אני אטיל על בינה להיוודע פרטים על עברו של העלם בטרם אבוא אתו במגע.

אדמונדס קורא באזני מכתב מסמית. הוא מוכן להציע לי מקום על ה’מנגם‘, אבל סבור, שמחובתו להזהירני, כי 2 צוללות חדשות נראו בדרכנו. במקרה של קרב תהיה ידה של ה’מנגם’ על התחתונה ואם נוכחותם של הסורים או ליובה may be explained away“”, תפישתי אני תביא את התורכים לידי כעס שבטרוף נגד “הישוב”434 כולו. ההחלטה היא בידי. אשקול את הדבר מחדש.


יום שלישי,10 אפריל 1917.

הבוקר עסקתי בקניות למען שרתי. בצהרים אצל אדמונדס. אני מסביר לו את מצבי. אני נאלץ להשאר בלי אומר ודברים ומבלי לנצל את השעה ההיסטורית בארה“ב, בה בשעה שקולי עשוי היה לעורר שם הדים, לפחות בקרב הצבור היהודי. מכיוון שנעלם ממני מה הן התכניות האנגליות, איני יודע מה עלי להחליט בענין עתלית ואנשינו שם. מיג’ור מלקולם מצטרף לשיחתנו. מסתבר, שזולת המצביא הראש (מוריי) איש אינו מכיר את התכניות וההחלטות. אדומנדס מוסיף בלשון סארקסטית: “As usual therer are no English projects”435 ברם כך או אחרת, הוא סבור (מלקולם) שאם הדבר אפשרי יש להוציא את אנשי. אחה”צ ישוחח בנדון זה עם דידס וקלייטון. אני דוחה, איפא, את הפגישה למחר.

שכחתי לרשום אתמול עובדה מענינית ומלאת משמעות. בשעות אחה"צ יצאנו עם פסקל לסבוב על אופנינו. על גשר עבאס השני, הגיעה לפתע לאזנינו מנגינת ‘התקוה’. ‘ספרדים’436 צעירים, שהשתעשעו על פני הנילוס לרגל “חול המועד פסח” שרו את “התקוה”. הדבר נגע ללבנו. זו פעולת כָֹלב ומוסרי. מה צר, כי הליכותיו הנוקשות של מוסרי מונעות ממנו את רגשי ההוקרה והתודה שחייב לו הציבור עבור מסירתו הנאמנה לענין החינוך של הנוער שלנו.

בערב סר אלי אלחדף הצעיר. הוא מרגיש, שמשהו מתרחש; כי מתקרבים ומתכוננים לחזור למולדת. הוא רוצה במילת עדוד, ושואל, אם רשאי הוא לגלות לפרץ קורנפלד הצעיר ובחורים אחרים מן ‘המכבי’. אני מרשה לו, בתנאי מפורש, שינהגו בזהירות גמורה ושיימנעו, לפחות בשעה זו, מלהעלות את שמי בכל הענין.


קאהיר, יום רביעי, 11 אפריל 1917.

סרתי אל מקרורי, במטה הכללי, לומר לו, כי יתכן ומחרתיים יצא סוכננו לדרך וכי על כן עליו להכין את משאלותיו. לויטננט אחד, בשם קִנִי⁻לֵוֵוק, העובד במחיצתו של מקרורי, מתעניין, אם אהיה מוכן לסייע בידו בעבודתו. הוא צובר ידיעות ורשימות על דרכי התחבורה צידון–בירות ונצרת–דמשק. אני מבטיח לבא לעזרתו אחרי הצהרים. מקרורי מודיעני כי יש להם עריק: ניקולה אנסטסיאדיס שיצא בחמישי למרץ את קושטה בתורת קצין. רוצים במטה שאני אחקור אותו על מצב המנהרות ורכבת דֵקוֹבִיל437 בהרי הטאורוס ואמנוס. אחזור לשֵם כך בשעה 5 אחה"צ.

שעות אחרי הצהרים עברו עלי באוסף מפות ורשימות למען חקירת ניקולה ודרכי התחבורה דמשק–נצרת. ניקולה מודה, שלא הרבה להבין בדברים, כיוון שרצונו לערוק בלבד היה לנגד עיניו. אף על פי כן אני מפיק ממנו משהו.

בצהרים, אצל אדמונדס. קבלתי את התשובה שאפשר היה לצפות לה: לדידס לא ידוע מה הן התכניות. בעצם, גם אילו ידע, לא היה רשאי לגלותן. מחד גיסא מדובר בהצלת חיי קומץ אנשים, ומאידך: ישע הצבא כולו.

אבל גם דידס סבור, שלפחות את שרתי יש להוציא בהקדם.


קאהיר, יום חמישי, 12 אפריל 1917.

לפני הצהרים אצל מקרורי על הדרך נצרת⁻דמשק. בשעה 2.30 באים הורביץ, נוביק ושטיינפלד, ומוסרים לי רשימה של 200 שמות שנרשמו על ידם. אנשים הראויים לשרות ושייענו לקריאה להתיצבות בשעת הצורך.

ליובה מגיע לאחר שעה שלוש. אני מספר לו על השתלשלות הענינים, וגם הוא, כפסקל לפניו, עומד על כך, שלא אסכן את עצמי בהפלגה בים.

הערב עם ליובה. פגישה עם אדמנדס. כמעט שאני מחליט לנסוע לפמגוסטה.


קאהיר, יום ששי, 13 אפריל 1917.

בחברת ליובה אנו מחליטים על אחרוני הפרטים של הקניות וכו‘. אנו שולחים 10 קילו סוכר, 12 קופסאות חלב נסטלה, 5 קילו שוקולדה, סל קפה, 10X50 גרם תה ויסוצקי, 2 קופסאות גדולות של תה קולוניאלי, 3 קילו סולפט של כינין, 3 ק"ג יוד וכו’. אם יכנסו כל הדברים בלא תקלה, הרי כמוהם כהון רב, ומאידך יהוו מזון ובריאות לרבים.

אני הולך לראיון עם ה⁻C.G.S.. אני פונה ללויטננט⁻קולונל אלן דאוניי. הוא מבקשני להמתין דקה קלה, מכיוון שהרמטכ“ל נמצא בישיבה. מובילים אותי לאחר זמן קצר אל המייג’ור גנרל קמפבל המציג לפני שאלות בענין הדרכים בחבל עזה ויפו. לאיסטרטגיה אין זכר בשיטה זו. קבלן תובלה רגיל המתחקה, לצורך הצלחת מפעלו. אני פונה אל מקרורי ואנו עובדים על הדרך נצרת–דמשק. מופיע קפטן וודס (בוספור) הרוצה לידע מדוע ביקשתי לראות את הרמטכ”ל וכיצד. אני משיב לו, כי לא ביקשתי לראותו, וכי הוא הרמטכ“ל, הביע את רצונו לראותני, כפי שמסר לי הלויטננט פילדינג, שקבע את הראיון. הרוצה אתה לומר ללויטננט קולונל X את אשר יש לך לומר לרמטכ”ל? – לא היה לי דבר לומר לו; הייתי סבור שרצו להציג שאלות בפני: מכיוון שהרמטכ“ל טרוד, ניחא. קפטן וודס הרגיזני בצורה בה הופתע על כי העיזותי פני לבקש פגישה עם הרמטכ”ל.

אחרי הצהריים אני מנסה להתראות עם הקולונל דידס. הוא איננו במשרדו.


קאהיר, יום שבת, 14 אפריל 1917.

אני הולך לראות את דידס על מנת להיוודע מפיו אם הגיעה תשובה כלשהיא בענין: 1) שאלת העמדה שינקטו בה לנוכח בעית היהודים כפי שהצגתיה. 2) פרעון החוב הישן שהם חייבים לנו.

דידס מודיעני, כי בקשר ל: 1) הם קבלו מברק המודיע על הוראות מפורטות בדואר הבא. בדבר 2) ישנה תשובה עבור 500 ל"ש (??) והוא מטלפן בנוכחותי למיג’ור מלקולם בענין זה. המיג’ור, כדרכו, נעדר ואדמונדס משיב, כי הוא חזר והבריק ללונדון, כיוון שלא היה ברור איזה מן המשרדים חייב לשלם.

ברור, כי יתפתחו סבוכים חדשים, מכיוון שלא אסכים לקבל 500 ל"ש שעה שחייבים לי למעלה מ⁻1500.

דידס מבקש לשוחח. הוא מעורר את בעית כוח האדם היהודית; אני מגיש לו את תכנית המפקד שלי, על מנת לקבל ראשית כל ידיעה מדויקת על כח האדם החפשי אשר בין הפליטים.

אנו משוחחים אח"כ בבעיות של אדמיניסטרציה, מלאי המזון וכו'. אני מסביר לו, כי עליהם להביא עמם פקידים ולמנוע

To stuff the country with Syrians. The are clammish“”438

עבדתי עם לויטננט לווק על הדרכים. אני מתראה עם אדמונדס ואנו מחליטים שלא אסע לפמגוסטה. בקשותיהם של ליובה ופסקל השפיעו איפוא: אנו מוותרים להפצרותיהם. אני מורה לטלפן על החלטה זו לליובה, אשר יצא הבקר עם לייב ברנשטיין כדי להפליג ב’מנגם' אחה"צ.

בשעות אחה“צ אני עובד על הדו”ח אודות המצב הכלכלי והפוליטי בארץ⁻ישראל, שהקומנדר הוגארת ביקש ממני ושהיה עלי למסרו היום.


קאהיר, יום ראשון, 15 אפריל 1917.

עבדתי במשך כל היממה במשרדו של פסקל על הדו“ח להוגארת. גורדון הקטן עודנו במלון. הוא מתמיה בתכניות הפאר שלו. לא בתל אביב היה צורך להשקיע מאמצים להקים ‘גמנסיה’439 אלא כאן, כאן יש להקים ‘ליצאום’ שיעיב על זוהר כל בתי הספר התיכוניים הקיימים. שההורים היהודים יהיו גאים לשלוח שמה את בנותיהם. בדרך זו היו מיטיבים לעשות שבעתיים עבור הענין הלאומי וכו' וכו'. מתוך נימוס אני מקשיב במשך חצי שעה לדבריו שגולל על אחרים ואח”כ מסתלק.

מרגוליס מחברת נובל ושות', שהיה מתגורר בקושטה, ושכיום הוא באלכסנדריה, נמצא כאן ורוצה בהחלט להכיר אותי. גורדון מציגו לפני. בחור כארז, רוסי.


קאהיר, יום שני, 16 אפריל 1917.

Shem el Nessim. העיר כמרקחה. אני מנצל את העובדה, כי משרדו של פסקל סגור, ואני מסתגר בפנים ועובד בשקט על הדו“ח שלי. אני נפגש עם הוגארת ומבטיח לו סופית את הדו”ח למחר.

עובד עד 8 בערב.


קאהיר, יום שלישי, 17 אפריל 1917.

סיימתי את הדו“ח ומסרתיו להוגארת.440 פילדינג מעכבני אצלו לשעה קלה. מסתבר, שקצין תורכי, הנמצא כאן בשבי, מסר לו דו”ח המשתדל להוכיח, כי כל תנועת ‘אחדות וקדמה’441 אורגנה ע“י יהודי סלוניקי והם שמשו מכשיר, פחות או יותר מדעת, למזימה גרמנית של הלשכות המאסוניות. יוצא, איפוא, כי הברית בין גרמניה ל’אחדות וקדמה' קיימת עוד מלפני 1908. אני מוכיח לפילדינג, את הזרויות שבדבר. א) ליהודי סלוניקי לא היה מעולם כל קשר, בגלוי או בסתר, עם יהודי גרמניה. כולם עמדו תחת הפיקוח הישיר של לשכות ה⁻Grand Orient de France. ב) הקצין הנידון מערבב, מתוך כוונה, או בטעות, את היהודים עם הדונמהים.442 היהודים שלנו מטיפוטו של קרסו443 כל אחד כשהוא לעצמו מכים על חטא על שסיפקו את המוח והעצבים של המלחמה לאנשי ‘אחדות וקדמה’ [C.U.P.]. ואולם את מרבית הרע עשו הדונמהים ברב מספרם וכו‘. ג) אני מספר לפילדינג על נסיונותי האישיים במשך 101 ימי שהותי ב⁻Ildiz־Kiosk444 ושבכוונתם להוכיח כי ה’בושים’ נמצאו במבוכה רבה בעת הצלחתה של מפלגת ‘התורכים הצעירים’. למראה פניהם של Giess, של Weber ואף של העתונאי Weitz אני מגיע למסקנה על תלישותה של התיזה של הקצין הנ”ל.

עבדתי עם לויטננט לווק על הדרכים והתחבורה. אני מקבל תעודת⁻מעבר לבקר במחנה השבויים בהליופוליס. באופן מיוחד אני מעונין ביעקב פלז (18046).


 

פרק שביעי: 18 אפריל – 10 מאי 1917


קאהיר, יום רביעי, 18 אפריל 1917.

בקוצר רוח חכיתי בכל הימים האחרונים האלה לחדשות מה’מנגם'. אין אני יכול להחליט אם לעזוב את קאהיר ולצאת אל מחנה הליופוליס, אשר שם עלי להיות ב־9.30, בטרם תגענה החדשות. ב־9 בבוקר אין אדמונדס נימצא עדיין במשרדו. אני תופס לבסוף את לויטננט ניומן בטלפון והוא מספר לי שסמית הבריק על הצלחה מלאה ו־“bunch of news”. הללו לא תפוענחנה לפנה"צ, על כן יש בידי שהות ללכת למחנה. אני יוצא בחפזון רב ובהתרגשות.

מחנה מסודר כהלכה ומטופל מאד. מעולם לא התיחסו לשבויים יחס טוב מזה. לאמיתו של דבר, מעולם לא זכו התורכים בביתם לימי חינגא כאלה.

יעקב פלז הוא שתקן במקצת. אני מתיר את לשונו, כשאני פונה אליו בעברית ומסביר לו למה אנחנו מחכים ממנו. לפנים היה לתמיד הסמינריון בירושלים. זהו בחור בעל חוש הסתכלות טוב למדי. הוא אחוז זועה, כשהוא שומע, שמוסינזון ממשיך להלל את התורכים בהרצאותיו בארה"ב. “יבוא ויכיר אותם כפי שהכרנום אנחנו, בהיותנו בשרותם” קורא פלז.

אני משוחח עמו במשך שעה וחצי. הוא מוסר לי ידיעות מצויינות על המצב הצבאי בלבנון.

בשעה 1 טרם הגיעו ידיעות על שרתי, אם היא על הספינה, אם לאו. קבעתי ראיון עם אדמונדס, לשעה 5.

אני מדייק [לבוא]. בפיו חדשות מייאשות. “היהודים מתנגדים לפעולה. השלטונות חושדים. יוסף ומרת א. על ספון האניה”. הם יגיעו מחר עם האניה ‘קוסייר’.

הרגשתי היא, כי כל זמן שהיתה אפשרות כל שהיא לעבודה, לא היה רשאי יוסף לבוא לכאן.

אני מחליט לצאת מיד לפורט סעיד, ברכבת 6.15. אני מגיע לפורט סעיד קרוב לחצות. חשיכה מוחלטת בעיר.


פורט סעיד – קאהיר, יום חמישי, 19 אפריל 1917.

אתמול הברקתי ל־י. ארדיטי, סמל בפלוגה ה־6 של ה־Legion d’Orient 445 שיבוא לראותני בשעה 8 במלון קזינו. הוא הגיע בדיוק לראיון.

אנו משוחחים בענין ‘לגיון המזרח’. רוח התלהבות קנאית אחזה את הארמנים. אין הם מוכנים להיפרד מרוביהם. אבל הסורים הם אנשי להג מובהקים. בסך־הכל הצליחו להקים שתי מחלקות של מתנדבים סוריים. והללו אינם יכולים להשריש בלבם את הרוח הצבאית. ארדיטי, ששולהב יפה ע"י וייץ, מציע לי את שרותו, אפילו אם בשָרתוֹ את ה’רעיון' יהיה עליו לחטוא חטאים קלי ערך: “יודישע נשמה קען מען נישט [שאצען]”.446

אני נותן ידי להסכם ואומר לו שיכתוב לי לפי כתובת 6 שריע קאסק־אל־ניל.

ה־מ.צ.447 של הנמל קבלה הוראה ובשעה 10 בערב לוקחים אותי עמם לספינה. שרתי חיורת וחלושה מאד. יוסף נאלץ להקשיב לדעתי על עריקתו מתפקידו. לייב מרוצה.

אנו נוסעים ברכבת הצהרים.

אני למד את דבר הפרעות של יפו היהודית, שני תימנים הוצאו לתליה על העצים. זה כל מה שנשאר מן היהודים בעיר. שוד וביזה בכל השייך ליהודים, לעיניה האבהיות של המשטרה התורכית. ג’מל פחה מבטיח, מתוך ציניזם, כי הוא מגרש את היהודים לטובתם. התנגדותם של אנשינו לעבודתנו היא תופעה שאפשר היה לצפות לה, ומקורה במוגות הלב ובמזימות שקיבלו עדוד על ידי העדרו של בעל הבית. כשאשמיע את קולי ואתפוס את ההגה בידי, תורגש היד הזו והסדר ישוב על כנו.

ב־6 אני הולך למשרד. אדמונדס ומיג’ור מלקולם מחכים בקוצר רוח לשמוע דעתי על המצב. אני מסביר להם, כי ההתנגדות אינה באה מצד החוגים שמהם חששתי (פ. הצעיר פ"צ)448 והמלווים בצורת כח האגרוף, אלא מחוגים שנקל להשפיע עליהם באם יש בידיך לתת הבטחות ומתנות שיש לחלקן בכשרון. הם “נרגעו מאד”449 והמיג’ור מוסיף באדיבות: “I am sure that what a man can do, you will be one to do and succeed”450.

אני מתחיל לעבוד עם העלמה תומפסון, למיין את החומר וקובע פגישה למחר בבוקר עם העלמה תומפסון על מנת להכתיב לה תרגומים או תיקונים לתרגומי ליובה וסמית.


קאהיר, יום ששי, 20 אפריל 1917.

שיחות ארוכות עם שרתי. היא עומדת על שלה, כי אין היא יכולה, ואף חייבת, להשאר כאן. חובתה קוראת לה לחזור לשם, אל הסכנה, ואני איני צריך למנוע בעדה מלשוב שמה. היא כה פשוטה בגדלותה. אין היא משערת מה רבה אצילות נשמתה.

אני עובד עם העלמה תומפסון על הדו"חים של עפולה. הם מצוינים. שרתי יצאה, בחברת פסקל, לקניות.

אחה"צ שוב שיחות עם שרתי, יוסף וכו'. אני עובד עם העלמה תומפסון. מקרורי מספר לי, כי הוא והאחרים באו “להציץ”451 בשרתי, שעה, שבחברת פסקל, שתינו תה אצל גרופי. נעים להסתכל בגיבורה.

הערב, בהרצאת הרוזן סה סֵרְיוֹן. חיוכים מבעד לדמעות. קלילות הנאמרת בחן. זמרתה של הגברת שֵבֵליי היתה פיצוי.


קאהיר, שבת, 21 אפריל 1917.

לאחר שיקול דעת ממושך, איני רואה לפני דרך אחרת אלא להסביר לממונים עלי כיצד, בכוח התפתחות הענינים, נעשיתי ה־“Spokesman” של אנשינו בפני ג’מל פחה וכתוצאה מכך: גם תקותם. בצאתי את הארץ גרמתי להרס כוח השפעתי. עכשיו, טבעי הוא שבעקב הסכנה הנשקפת מצד אחד, ומיעוט התוצאות הממשיות מאידך, מתנגדים בקהילות שלנו, שהארגון שלנו ימשיך בעבודותיו. על מנת להחזיר לקדמותה את יוקרתנו, חייב אני לשלוח חוזר למנהיגים בארץ־ישראל שיסביר להם על הנעשה וכי סכומים מכובדים למדי יועברו להם. אבקש איפוא 2000 ל"ש למשלוח זה452 ו־4000 למשלוח הבא.453

נוסף לכך יש לארגן בעתיד את האנשים שפונו, לכוונם לנקודות ריכוז, שהוחלט עליהן מראש כי שם יבוא חיל הים לאספם ולקחתם, כפי שנעשה בעבר לגבי הפליטים הארמניים.454 אח"כ להפיץ מיד בעולם כולו מברקים על הנעשה, על מנת לעורר את המצפון הצבורי.

אדמונדס ומלקולם מבינים לרוחי. זה האחרון סר אל דידס וחוזר לאחר כמה דקות: ה־2000 הובטחו. על המברקים, ועל ענין פינוי הפליטים, נדון לאחר זמן. אני חוזר לספר ליוסף ולשרתי על הצלחה בנקודה זו. הם מתפעלים, ואולם עומדים על שלהם, כי בלעדי שרתי לא יזוז הדבר. לאחר ויכוחים ארוכים, מכאיבים מאד, אני רואה עצמי נאלץ לקבל את קרבנה של שרתי. מה אמיצה היא, ושקטה, בהקריבה את עצמה.

לנוכח דוגמה זו של אומץ לב אני שומע בדמיוני את דברי הלהג שישמיע גלוסקין, כשתגיע השעה למסור לי את כמה אלפי הלירות שבידיהם.455

אדמונדס סר אחה“צ לברך בשלום את שרתי. הוא מלא הערצה. קצין, אשר נסיונו בקו זה עצום, אמר להם, כי מעולם לא היו ל’אינטליג’נס' דו”חים טובים מאלה של שרתי ויוסף.

שעות הערב מוקדשות לאריזה ולויכוחים. שוכבים לישון ב־1.30 אחרי חצות.


קאהיר, יום ראשון, 22 אפריל 1917.

קימה בחמש בבוקר. מעיר את שרתי ב־5.30 אנו יוצאים את המלון ב־6.30 ונפגשים בתחנת הרכבת עם יוסף ופסקל.

ברכבת אנו חוזרים ומשוחחים על אלף ומאה ענינים. אנו מסדרים את החשבונות. אני נותן הוראות ואנו יורדים ב־12.40 על מנת לפנות ישר אל הרציף. אף על פי שהשעה היא שעת הצהרים, מטפלים בנו. מפקח הנמל אינו מאחר לבוא ואנו עולים על האניה. האניה תפליג רק לאחר שעה 4. אני כותב מכתבים, וראשית מכתב חוזר על מנת לחזק ולאמץ את לב “המנהיגים”456 ולהבטיח להם עזרה בקרוב. מכתבי יפוי־כח לנציגי כדי להשתמש בסכומים שהם נשאים עמם, ולבסוף מכתב לאבא.

יש לי “heated arguments” עם יוסף שהנו מתנדב, פרא. אבל כששָׂרתי לידו, יתקדמו הענינים. לבסוף אני מנשקם בשעה 4 ועוזבם במצב רוח מרומם. אנו מבטיחים זה לזה, לשוב ולהתראות בעוד 3 שבועות. הרכבת של 6.30, מחזירתני קהירה, קרוב לחצות.


קאהיר, יום שני, 23 אפריל 1917.

בשעה 10 במשרד. (אשר מכאן ואילך אציין אותו בראשי התיבות שלו – (Eastern Mediterranean Special Intelligence B.) שם אני מרצה על המצב ועל החובות המוטלים עלינו עקב המצב בארץֿישראל. כדי להיות יעיל אני זקוק מיד לשלושה דברים: רשות לילך ולהודיע לקהילותינו במצרים על הפרעות ביהודי יפו ולרמוז להם, שניתנה לי רשות להכנס בעקבות צבאות בריטניה לארץ ולהגיש עזרה. מתן רשיון ל’כרמל מזרחי' להעביר אלי את זכויותיה להשתמש ב־4–5000 הלירות של American Relief Fund457 שהוחרמו כאן ע"י השלטונות הצבאיים. ולבסוף, רשות להפיץ בעולם כולו מברקים המתארים את המצב לאמיתו בארץ־ישראל.

אדמונדס שלבסוף הפך לגמרי לנושא דברנו, והמיג’ור מלקולם שכדרכו ממהר תמיד לפעול נותנים מיד את הסכמתם לדרישותי וכותבים ברוח זו לדידס, בציינם כי יש בדעתי להחדיר עכשיו לארץ־ישראל 10,000 לירות. מוחלט שאצא היום לאלכסנדריה.

בקשוני לבוא במגע עם קפטן [ג’ורג‘] ללויד החוקר את ה־“assets Palestine”. אנו קובעים פגישה ב־3 אחה"צ ב’שפרדס’.

ה־C/C 458 חזר. במטה־הכללי־הראשי פעילות רבה. פילדינג מודיעני כי סר מרק סייקס וללויד (קפטן) הגיעו. סייקס רוצה לראותני ולשוחח עמי, אלא שלפי שעה עלי ללכת לאלכסנדריה. זו אינה הרגשתי. אני מעדיף לדחות את נסיעתי ולידע ברורות היכן אנו עומדים וע“י כך להקרין כמה קרני תקוה על התמונה החשוכה של ה”חורבן“459 שלנו. מיג’ור מלקולם, שאני נתקל בו במטה הכללי, אומר לי, תוך כדי שמחה, שדידס מבקש לראותני ב־4 אחה”צ, ומבלי שנתן לו פרטים הבין מדבריו, כי הבעייה היהודית קיבלה ממדים עצומים. אני מבין במה הדברים אמורים.

ז’אק מוסרי, שמעולם אינו מדייק בבואו לפגישות, היה חייב לבוא ב־9.30 הבוקר, ואולם לא בא. הבטיח לשוב בשעה 1 בצהרים, ושוב הוא באיחור. סוף סוף הוא מופיע. אני מעמיד אותו על המצב. הוא אינו רואה ואינו מבין דבר. עודנו ילד בשורות תנועתנו. המעשיה המרגיזה חוזרת ובאה, אפסיותם של מנהיגינו.

בשעה 3 שיחה של מבוא־לענין עם קפטן ללויד. אנו מתחילים ב: גבולותיה של ארץ־ישראל. רכבות, רציפים, בנקים. אין אנו יכולים להמשיך לעת עתה, בגלל הראיון עם דידס.

בהיכנסי אל דידס אני נפגש עם סייקס, המקבלני בחמימות, ומודיעני: “Since you left London your Zionistic affairs have made tremendous progress”.460 הוא מצטרף לדעתי, כי כניסתן של ארה"ב למלחמה חיזקה את מעמדנו והגבירה את סיכויינו.461 נחזור עוד וניפגש. הוא מודיעני, כי ז’בוטינסקי עומד לבוא.

דידס מודיעני שהוא נותן את הסכמתו לכל הבקשות שלי, שהובעו במכתבו של מלקולם. הוא מסכים עמי, כמו כן, שמוטב שאראה תחילה את סייקס ואח"כ אלך לדבר באזני האנשים. הוא פונה לחפש את סייקס וקובע עמו פגישה עבורי למחר ב־9.30 ב’שפרדס'. דידס מברכני:

“to have such a plucky sister. You know also that we never received such fine reports as those sent in by your organization”.462 היום אני מבקש בפעם הראשונה טובה מדידס: ליטוינסקי נמצא כאן לצורך קבלת “tender”. המדובר הוא באספקת מזון ל־8000 שבויים, זהו עסק גדול ורבים חומדים אותו. כיוון שליטוינסקי מבטיח לי, שיעביד מספר רב של פליטים משלנו, אני מעיר לדידס על האירוניה ועל החזרה הצודקת של מאורעות [בהיסטוריה], כי פליטים מאצלנו, יהיו ממונים להזין את השבויים התורכים. דידס אץ מיד להמליץ על ליטוינסקי לגנרל דֵביס מה־“Local Resource Board”. אחרנו את המועד: העסק כבר נמסר.

מוסרי חוזר לראותני עם רדת הלילה, כשאני כבר במטה. “שכל ארוז בנייר”.463


קאהיר, יום שלישי, 24 אפריל 1917.

אני בא אל ‘שפרדס’ בדיוק, לפגישה עם סר מרק סייקס. הלה יצא לפני כרבע שעה, אומרים לי. אני מחכה לו שעה ארוכה, ללא תוצאות. לבסוף אני משאיר לו פתק, כדי לאמר לו עד כמה רצוני חזק לראותו ומבקשו לקבוע לי ראיון אחר.

עד שעה 2 אין חדש. יום חמסין מחריד, 36 צלזיוס בצל, בשעה 2 אחה"צ. לפי חשובי, היום הוא יום הנסיון של ‘מנגם’ לקרב לחוף. היוכתר הדבר בהצלחה במזג אויר זה? אני מלא דאגה על שטרם הגיע אלי מברק משרתי, מפמגוסטה.

אני מבקש את טיילור לסור אלי, על מנת לקבל מידו כמה פרטים על מרק סייקס ועל תקופת שהותו כאן. טיילור טרם נפגש אתו. דומה, שלא ידוע לו על נוכחותו של ג’ורג' ללויד אודותיו אין מדברים וטוב הדבר. טיילור מבטיחני לחזור ולסור אחה"צ, אם יהיו בידיו פרטים.

בשעה 4 הוא חוזר, ומספר לי כי לדברי פילדינג סייקס לא יסע לאל־עריש לפני שתיפול עזה. מאורע שלא ייארע מחר. היהיה סייקס מושלה העתיד של ארץ־ישראל? אני הולך לראות את דידס, המודיעני, כי הוא הוא שקרא הבוקר בשעה 9.15 לפי הוראה של ה־Chief את סייקס ומוסיף: “and I was wondering what became of you”.

כיוון שעל סייקס להיות במטה הכללי הראשי ב־5 אחה"צ, יבקשו דידס לקבוע עבורי פגישה חדשה ויודיע לי על התוצאות. ב־5.30 בא משרת להודיעני, כי סר מרק יעמוד לרשותי מחר ב־9.30. All right.

עמנואל רוזין כותב לי, כי לאחר שהעיר לגלוסקין על חוסר פעילותו – ונתמך בזה ע"י דוד יודילוביץ – קראו לכהנוף, שמסר פרטים בלתי מדויקים על הפרעות ביפו והוטל עליו למסור לי 200 לירות, בלא קבלה וללא שאלות, על מנת שאעביר אותן לארץ־ישראל.

בשעה 9 בערב מזג האויר 300 צלזיוס. המלון, כמעט נתרוקן. קרוב לשעה 10 בערב מופיע משרתו של סר מרק להודיעני, שהנני מתבקש לדחות את הפגישה ליום חמישי, ב־9.15 בבוקר. אין ספק, שסר מרק הוא אדם עסוק מאד, אבל אני מלא חשדות כי דחיות אלה מקורם בנימוקים אחרים בנוסף לזה: יתכן ומשהו מתבשל והוא עדיין איננו בשל.


קאהיר, יום רביעי, 25 אפריל 1917.

כיוון שאיני נוסע היום, אני פונה אל המטה הכללי לעבוד. מקרורי מרוצה מפגישתי הראשונה עם יעקב פלז, היה רוצה שאשוב לראותו. פילדינג היה רוצה לנטפל באישים של הגליל. מרק סייקס, שאני פוגשו, אומר לי, כי ענינינו מתקדמים יפה, אבל הוא נאלץ לנסוע מחר לאיסמעליה. הוא מבקש לדחות את פגישתנו ליום ששי בבוקר.

אדמונדס לא קיבל כל חדשות מסמית. הוא מספר לי, כי סייקס יאמר לי דברים נעימים מאד.

קבלתי רשות להביא לפלז ספרים בגרמנית:

Lessing’s Werke, Börne’s Werke, Uarda מאת von Ebers.

אחה"צ אני נוסע במכונית למחנה השבויים בהליופוליס. אני למד, שפלז הועבר, עם יתר האירופאים ל’צריפים האדומים' בעבסייה. לאחר שחקרתי שלושה שבויים יהודים אחרים, האחד מבירות ושני האחרים מקושטה, אני הולך אל פלז, שהנו מאוכזב ואומלל האחד. חבריו לשבי מקניטים אותו בקשר עם החקירות הללו. הוא חשוד בעיניהם.

אני מוסר לו ספרים, שוקולדה וביסקויט, ומבטיח לו לשוב לראותו בפעם אחרת, במסיבות נוחות יותר.

אני סר אל פסקל, והוא יוצא ממש מכליו: טיילור מסר לו לתרגם מכתב בעברית שנכתב ע"י נחום סוקולוב אל קולגה יקר (כנראה, גלוסקין) ובמכתב זה הוא ממליץ על מרק סייקס ואומר לו כי הברון בפריז אינו שם את מבטחו אלא רק בו במצרים. כי יום זה יירשם בהיסטוריה וכו'. ומכיוון שלא הייתי במקום, פנה פסקל אל מישהו אחר לצורך התרגום וכבר מסרו לטיילור. אני ממהר אל טיילור על מנת לראות את המכתב במקור, אבל לאחר מעשה.

פלוני, ד"ר מודאוור טוען, כי פיקו (לשעבר קונסול כללי של צרפת בבירות), נציב של ממשלת הרפובליקה [צרפת] לסוריה, קיים אמש באולם ‘שפרדס’ מסיבה לעתונאים, בה אמר, כביכול, כי מתוך הסכם הדדי עם רוסיה, איטליה ובריטניה הגדולה, תקבל צרפת את סוריה sensu latiore: מאל־עריש ועד אדנה ועד לחידקל. היה צורך להתגבר על התנגדותם של הציונים בלונדון, הדבר נעשה. עכשיו מאיימים באופק קשיים מצד הציונים באמריקה; יצמצמום גם־כן. וכך הכל כשורה בטוב ביותר שבעולמות. במטה הכללי הראשי נמצאים במבוכה. אין יכולים להאמין, כי פיקו הרשה לעצמו לאמר זאת.

בערב, הרצאה של מר לפין, מורה בליצאום של אלכסנדריה, על הנושא: “הגרמנים בעיני עצמם”. צורת סיפור לוקה בחסרון רקע ממשי. המרצה סוער מדי כדי שיראה מה הם מקומות התורפה האמיתיים של הגרמנים. לאחר ההרצאה מתפתחת שיחה, בה נוטלים חלק: פסקל, מלמד הצעיר, קלמי, מזכיר המערכת של ה־“Journal du Caire”. קלמי זה מיטיב לשוחח ויש לו דעה מצוינת על עצמו וכיוון שלאו דוקא הצנועים והענווים ביותר הם המצליחים לעתים מזומנות יותר – מובטח לו עתידו.


קאהיר, יום חמישי, 26 אפריל 1917.

קריאה טלפונית מאדמונדס. אני הולך אליו. עדיין אין כל חדש מנוסעינו. ידוע לנו רק, שה’כדיביאל'464 הגיעה לקפריסין ועזבה את האי ללא תקלות.

מברק ממרת סולד. סוף סוף! אבל איזה מפח נפש. ידידינו שם רחוקים עדיין מלהבין מה טיבה האמיתי של מלחמה. בקראי את דברי המברק, דומה, שאני שומע את קולו של גלוסקין. אני מעתיקו כאן, בגלל חומרתו: “כל עוד לא תהיה אינפורמציה סופית ונהיה בטוחים כי אפשר להשתמש בכספים כפי ההוראות לא נוכל להביא את הנאמנים לידי פעולה. לכשאדע את כלל הפרטים המתיחסים465 לתחנה, לסיוע, לצרכיך הפרטיים ושיטות החלוקה, אזמן ישיבה. הכל שולחים ד”ש. 28 באפריל, לונדון".

אני שולט בעצמי, על מנת שלא יראה אדמונדס את אכזבתי. ובכן, ידידינו אומרים להכתיב לנו, משם, כיצד להשתמש בכסף, והם רוצים לדעת את דרכי החלוקה. תמימים שכמותם.

אדמונדס אומר לי, שהפגישה עם סייקס תבהיר בעיני את כל הנקודות כולן ואז אוכל לענות להם. “מה טוב”.466

איני מוצא את קפטן ללויד במשרדו. בשעות הבוקר אני עובד עם פילדינג על מושבות השומרון והגליל.467 ג’נרל רייט ראש חיל ההנדסה, מוסר לי, באמצעות מקרורי, כי ירצה לראותני מאוחר יותר: בעיית מים ירושלים.

אחה"צ עם פילדינג ולווק. אני נפגש עם סייקס, הקובע לי סופית פגישה למחר ב־9.15. ג’נרל רייט מודיע לפילדינג כי בעיית צנרת המים לירושלים אינה דחופה והוא ישלח לקראני בפעם אחרת. אני מסביר לפילדינג את החשיבות הפוליטית שבתכנית זו.


קאהיר, יום ששי, 27 אפריל 1917.

ב־9.15 אצל סר מרק סייקס. סוף סוף! אנו פונים מיד לנושאים האינטימיים. הוא מבטיחני כי בדברו כאל פטריוט יהודי הוא יגלה לי דברים סודיים מאד שכמה מהם אינם ידועים אפילו ל־“Foreign Office”. סייקס פנה, מאז יצאתי את לונדון, אל ד"ר גסטר. הלה, בהעמידו פנים של כהן גדול, הבטיח לו, כי הוא מסוגל להוביל את הציונות כולה. סייקס נטה להשתכנע ובסופו של דבר הכיר בעובדה כי גסטר מפריז בערכו וכי רגש האנוכיות שבו הורס אותו.

אזי פנה סייקס אל ווייצמן וסוקולוב באמצעותו של הארמני מלקולם. שני אלה מצאו חן בעיניו. אולם היה צורך שלא לעלוב בגסטר, לכן הציע סייקס לקרוא אסיפה בבית גסטר שבה יהא נוכח גם הוא, סייקס, כאדם פרטי ויבחרו נציגים שינהלו אתו ישירות משא ומתן. כתריסר אנשים נוכחו בה: לורד ליאופולד רוטשילד, גסטר, גרינברג, קואן, סמואל, ג’יימס רוטשילד שייצג את פריז, חיים וו[ייצמן], סוקולוב ובנטוויץ‘. בישיבה זו, נהג סמואל, לדעתו של סייקס, יותר מדי “English” ולא היה דיו “Jewish”. אולם בחרו בווייצמן וסוקולוב למען ישאו ויתנו. סוקולוב נשלח לפריז, שם היה לו ראיון עם שר החוץ468 ובעקבות ראיון זה היה בידו להבריק בבהירות: "לאחרי ראיון וכו’ שוכנעתי כי הצלחת ה’הסכמה' תבטיח את מימושן של שאיפותינו הארצישראליות".

סייקס התייחס להצלחת עזה כפי שהודיעו עליה רשמית. בהגיעו לכאן גילה את המצב כפי שהוא לאמיתו, ועכשיו הוא מתחרט על שבא. הוא הבריק ל־“Foreign Office” את רשמיו. או, אומר הוא, שמתקדמים קדימה בכוח בהקרבת האנשים והקרבנות הדרושים, או שממשיכים במשחק זה של אני דוחף אותך ואתה דוחף אותי, ואזי, יש להפסיק מיד כל שיחות עם הערבים, הציונים וכו'.

יחד עם זה קיימת הבעייה הרוסית. אם קרנסקי הוא הוא שיגבר ורוסיה תוותר על קושטה, הרי פירוש הדבר, שיש להשאיר את הארמנים, הערבים, היהודים וכו' תחת המגף התורכי. יש צורך איפוא שמכאן ודוקא מכאן תצאנה קריאות אל קרנסקי ומפלגתו לשבחם, ולברכם, על שהם נלחמים לא לצורך כיבושים, אלא למען שחרורם של עמים מדוכאים אחרים: ארמנים, יהודים ערבים וכו'.469

ה־F.O. הטיל על הצירות בפטרוגראד לקבל מן המנהיגים היהודים ברוסיה את דעתם: האם ציונים הם, אם לאו? סר מרק תולש את שערותיו. סכלות שכזו. היהודים יחששו לגלות את דעתם. על כן שלח מברק המבקש לוותר על רעיון זה, בהזכירו שאלף ותשע מאות שנות רדיפות וחשדות כלפי הנוצרים השאירו עקבות עמוקים מדי בלב היהודי מכדי שנקוה לתוצאות ממשאל זה, אחרת היא, כמובן, אילו היה זה רצונם של הציונים אשר יקבעו קודם לכך מלת סיסמה.470

באשר למברקים, שיש בדעתי להפיץ בעולם, סבור סר מרק, כי די יהיה בזה שאשלח מברק אחד לסוקולוב והוא יודיע על כך לאחרים.

אנו נפרדים בקבענו פגישה נוספת, מחר ב־9.15.

אני פונה אל דידס ומספר לו, כי סר מרק רוצה, כי באמצעותו שלו, ז.א. של דידס, אגיש מברקים המודיעים על השוד ביפו היהודית. הוא מציג את המיג’ור רדקליף הממונה על הצנזורה.

אני מביע את דעתי על הצורך הדחוף להבריק משתי בחינות: מגבית כספים, ובמיוחד כדי להודיע בעולם דברים ברורים ומדויקים בטרם יספיקו התורכים וה’בושים' להפיץ את נוסחתם הכוזבת.471 מוחלט, לאחר דיון בדבר, שאגיש העובדות מן הנעשה אותן יעבירו ללונדון ושם יוציאו חוזר לעתונות.

בשעות אחה"צ אני מחבר את הנוסח: “Evacuation of Jaffa”.472

אתמול נצנץ במוחי רעיון טוב. יודילוביץ שלח אלי שוב מכתב. טרוניות, כרגיל. השתמשתי בהזדמנות לשלוח את חצי בגלוסקין.

הודעתי לדוד, כי “רבי זאב” יקבל, אם לא קיבל כבר, מכתב מעודד מ“רבי נחום”473: כך תהא שמחתו על מכתבו של סוקולוב מושבתת במקצת. לפחות בפני לא יוכל להתקשט בנוצות.


קאהיר, יום שבת, 28 אפריל 1917.

ב־9.15 אצל סר מרק. אנו מטפלים בשאלות דלהלן:

א) ג’מל פחה ובני לויתו. מה שאמר לי אתמול סר מרק, בענין עזה, הוא במדה ידועה מחריד: נשקפת לנו סכנת גליפולי שניה. במקרה זה אפנה ואוחז בכל האמצעים שיבטיחו הצלחה. הבה נקנה את ג’מל פחה. בראשית היה ערכו רב והוא היה ראוי למחיר זה. היתה זו טעות לא לשקול [לידו] את המחיר. מני אז הפכוהו פשעיו לבלתי אפשרי. אבל נוטה הייתי להסכים ולנהל עמו משא ומתן מאשר להפסיק את ההתקדמות בארץ־ישראל. סר מרק אינו סבור כי יש מקום להבטיח משהו לג’מל פחה, אולם ישמח אם ינהלו משא ומתן עם ה־minores.474

ב) פיקו. מה חלקה של האמת בנאומו כפי שנמסר לנו: סוריה לצרפת, מאל־עריש ועד אדנה וכו‘. סר מרק מאשר [בפני] כי נוסחה זו בדויה. הוא ופיקו עובדים מתוך הסכם. הוא הסביר למנהיגים הערבים, שאם יעוררו עליהם את איבתה החרישית של היהדות, אזי אפילו צרפת, אנגליה וגרמניה [בכוחות] מאוחדים לא תוכלנה להגבר עליה. בכוחה הפאסיבי בלבד מסוגלת איבה זו להכשיל את העצמאות הערבית שבעיניו מייצגת היא כוחות פוטנציאליים חשובים. ואולם, אם יצליחו הערבים להבטיח לעצמם את תמיכת יהודים ואת תמיכתה של אנגליה, יוכלו לעמוד בפני צרפת. הבחירה בידיכם, אתם המנהיגים הערביים. והם בחרו. הם סבורים, כי מוטב שלא להקים נגדם את היהודים. סר מרק סבור, שבאיחוד האינטרסים הארמניים, היהודיים והערביים, אפשר יהיה ליצור משהו עצום במזרח, משהו מעין “buffer state”475 וכו’.

ג)יחסה של העתונות המקומית: הוחלט שימנעו כל פולמוס בעתונות המקומית בנוגע ליהודים ולארץ־ישראל, ואולם בו בזמן שאנו איננו רשאים לכתוב גם מלה אחת, מדוע מרשים פרסום ב’בורס אג’יפסיין' של מברק למשל, שהגיע, כפי שאומרים לנו וזהו זיוף, מפריס ושלפיו התארגנו שם היהודים על מנת לקנות מיד אדמות בארץ־ישראל? כוונתו המגמתית של מברק כזה ברורה מדי. סר מרק סבור, שהצדק עמי. סדר נאות יובא בבעיה זו.

ד) Jewish units. אני מעלה שוב את חשיבות הדבר בכלל ואת הרושם שעלול דבר כזה לגרום אם ייטיבו לנצלו, עכשיו, שגם ארה"ב נכנסו למלחמה. הוא תמים־דעים עמי. השאלה היא בדיון, ובעתיד הקרוב ביותר יחוו דעתם.

ה) העמדה, בה יש לנקוט לגבי הצבור היהודי והפליטים שבכאן. סר מרק אינו רואה כל התנגדות לכך, שאנסה להעמיד את הקהל היהודי על התפתחות המצב בארץ־ישראל ואזמין אותם להביע אהדתם בפומבי.

באשר למברקים שיש להפיץ, אשלח באמצעותו, ובאמצעות משרד החוץ, מברק אחד לסוקולוב ואחד לרוזנוולד.

מאצל סר מרק אני פונה אל דידס. אני מגיש לו את תזכורתי בדבר הפינוי של יפו ומשוחח עמו בענין קנייתו של ג’מל. סר מרק נכנס. שלשתנו ממשיכים בשיחה, דידס אינו רואה במה יתפתה ג’מל. הכסף לבדו, לדעתו, לא יספק את האמביציות שלו. עכשיו, לאחר כל פשעיו, לא יתכן למנותו למושלה של סוריה. לפני שנה, או יותר, עמד למכירה, מבטיחים הם. אני ידעתי זאת. גם הם. זהו כל החידוש, בעצם, שאני למד בענין.

אחד בשם לוטפי, מפקד הדיוויזיה ה־16 בעזה, שלח לומר בפי שבוי־מלחמה שהוא מוכן למסור את הדיוויזיה שלו.

אני כותב מיד את המברקים לסוקולוב476 ולרוזנוולד ואני נפרד מאנשי שיחי על מנת לנסוע לאלכסנדריה ברכבת הצהרים.

אני עולה לרגע אל אדמונדס ושם אני שומע חדשות. כל החבורה שלנו ירדה אתמול בפורט־סעיד. הים היה סוער מאד. לא היתה כל אפשרות לרדת לחוף, והם הוכרחו לחזור. הם יהיו כאן ב־1.50 אחה"צ.

אני הולך לתחנה לפגשם. הם סבלו נוראות.

אני נאלץ להתרות שוב, בפעם האלף, ביוסף ובליובה שינסו לשמור מוצא שפתם.

אחר ארוחת הערב באים אלי יוסף וליובה. ויכוחים סוערים. יוסף מגלה אופיו האמיתי. הארגון שלנו איננו ארגון. הצבור איננו אתנו. על הצבור לדעה. ‘דר־אל־בַּרַבְּרה’ הוא יקר בעינינו. בקיצור, כל התיאוריות הדמגוגיות הרגילות, אני שולח אותו לכל הרוחות והשדים.


קאהיר – אלכסנדריה, יום ראשון, 29 אפריל 1917.

סוף סוף אני יוצא לאלכסנדריה ברכבת של 7.30. אני מגיע ב־11 לערך. זה עתה ירד כאן גשם. מזג האויר הרבה יותר נעים משבקאהיר.

רפאל נתבקש ע"י ג’ונס למסור למר מרגוליס מכתב (מסוקולוב, שסר מרק סייקס הביא עמו). אני לוקח על עצמי את הדבר ומביא את המכתב למרגוליס שאינו מבין במה הכתוב מדבר, אולם לאחר שאני קורא הוא מתמלא כעס כנגד גלוסקין על שלא שיתף אותו בתוך הענינים. אני מבטיחו, כי עד לפני זמן קצר לא ידע גלוסקין דבר (ואפשר להוסיף, כי אינו יודע דבר גם היום).

לאחר ארוחת הערב שיחה עם גלוסקין ועם דוד יודילוביץ שאין להתחמק ממנו. אני פורש בפניהם את המצב. אלה הם מוחות יותר מדי מוגבלים, על מנת שיהיו מוכשרים לצאת משיגרתם. הם מודיעים לי, כי אין בידיהם כספים לצורך הושטת עזרה (הם התפארו, איפוא, לריק) ורק בכספי ה’כרמל מזרחי' רשאים הם להשתמש, ולטובת הכורמים בלבד – אילו היו מקבלים רשות לשלוח זהב.

ברור הוא, אני אומר להם, כי אין אף להעלות על הדעת הגשת בקשה שכזאת. השלטונות הבריטיים מציעים עצמם להביא עזרה לקרבנות הפעולות הצבאיות, אבל לא לקבוצה בעלת זכויות מיוחדות ולה בלבד.

הקיצור, הם יהרהרו בדבר, הם יתייעצו וכו' וכו'. במשך כל הערב לא שמעתי מפיות שתי הבובות האלה הבעת דעה אף לא אחת, רעיון כלשהו. הם מעוררים גועל. גלוסקין רוצה להוציא מפי מה יאמר לו סר מרק שעה שייקרא אליו. אני מוהל מים רבים לתוך יינו, שעה שאני אומר לו, שגם אנשים אחרים קיבלו מכתבים מסוקולוב.


אלכסנדריה, יום שני, 30 אפריל 1917.

פגישה עם סולומיאק המשמיע באזני את השקפתו על מגמות הכנסיה הרוסית בארץ־ישראל. אם בגלל נקודות הראות שלו האפלות במקצת, אם בגלל היות הנושא חדש מדי למעני וע"י כך קשה לי לעקוב אחריו, אין הבעייה כולה נראית לי ברורה למדי. רוסיה נוטה להלאמת כנסייתה. היא תבקש את רשות התפילה העצמאית במקומות הקדושים. במאבק בין הכנסיה היוונית והכנסיה הרוסית הראשונה זקוקה לעזרה, עזרתנו תהיה רצויה בעיניה. הכנסיה היוונית מתנגדת לשאיפות ה’ערבופונים'.477

פגישה עם גלוסקין, יודילוביץ ועם כהנוף – שהספיקו כבר להביאו הנה. לגלוסקין היתה פגישה עם וייץ (פגישה שעלי להתעלם ממנה) והוא מוכן כבר כמעט למסור את כל הכסף, אבל לועדה. אנו קובעים את השמות דלהלן: גלוסקין, יודילוביץ, וייץ, מרגוליס, פסקל, מוסרי, כהנוף. את עצמי אני מוציא.

גלוסקין בטוח שמרגוליס לא יסכים. אני מבטיח לו את ההיפך, הסיבה לכך, הוספתי, לאכזבתו הרבה של גלוסקין, היא שנאמר לי כי לא מן הנמנע שהוא שקיבל מכתב וכו' וכו'.

אני הולך למצוא את מרגוליס ומשפיע עליו שיסכּים. אנו משוחחים בענין זה חצי שעה. ריקנותו גדולה עוד מזו של גלוסקין.

ואלה הם נציגיו של עם המקובל כנבון וחזק!

אני מטלפן לפסקל שיסור אלי מחר עם מוסרי. הלה, כמובן, אינו פנוי. מסתבר שלעולם אינו פנוי לצורך משהו רציני.


אלכסנדריה, יום שלישי, 1 במאי 1917.

פגישה חוזרת עם סולומיאק בענין נטיותיה של הכנסיה הרוסית. סולומיאק קיבל ידיעה, שאני הקימותי שירות סדיר של מטוסים עם ארץ־ישראל והוא עומד על כך שאתן לו פרטים על גורל כרם השקדים שלו בפתח־תקוה. אני מסביר לו שהוא אידיוט.

ז-1.jpg
ז-2.jpg
ז-3.jpg
ז-4.jpg
ז-5.jpg
ז-6.jpg
ז-7.jpg

בשעה 3 ישיבת הועדה שלנו. אני מרצה על המצב. פותחים בויכוחי סרק. מרגוליס נעשה טיפש יותר ויותר וגלוסקין היסטרי יותר ויותר. אין תקוה להגיע לכך שייעשה דבר מה ע"י כסילים כאלה. גלוסקין חרד למצב הקופה. אם לא יוגד במברקים בברור, כי האנגלים ישלחו את הכסף לארץ ישראל, לא ינתנו הכספים.

בסופו של דבר מקימים את “הועדה המיוחדת לעזרה לתושבי ארץ־ישראל, קרבנות הפעולות הצבאיות”. כרמל נותן 1000 ל"ש, פסקל 600, גלוסקין אישית 200, ופקידי כרמל 200.

ישיבה מרגיזה, טפשית משעה 3 ועד 9.20 בערב. שוטים שכאלה! אני נד לוייץ ולפסקל. אני נוסע ב־11.30 בלילה.


קאהיר, יום רביעי, 2 מאי 1917.

ראיון עם אדמונדס. קבלתי רשיון עבור יוסף לילך למקום ההתקפה אשר שם נפל אבשה. אני שולח את יוסף לאלכסנדריה ומשם יחזור מחר ויצא שוב אל רפיח ביום ששי.

עם שרתי טיול לפירמידות.


קאהיר, יום חמישי, 3 מאי 1917.

אמש טלפן אלי פילדינג והודיע לי שאסור אליו הבוקר בשעה 10, ואולם זמן מועט לפני 9 צלצל אלי מקרורי על מנת להודיעני, כי שני הקצינים היהודים חיים דוד (מייזל) ואליהו סולוב הגיעו וכי טוב יהיה שאלך מיד לראותם בקסרקטיני קאסר־אל־ניל. אני הולך. שני הבחורים מאושרים, שהצילו את עורם מהגהינום התורכי. הענויים הגופניים והמוסריים המתוארים בפיהם הם מעל לכח אנוש. לאחר פקפוקים רבים החליטו לערוק. אפילו הספורים על הפרעות ביהודי תל־אביב לא שכנעו אותם לעשות זאת, ואולם מותו של הלפרין הצעיר (בנו של ‘בעל השגעונות’ מיכאל הלפרין) והעלבונות הגסים והבלתי צודקים מפי קציניהם הבכירים דחפו אותם, בסופו של דבר, לעבור אל האנגלים.

מצב רוחם כה ירוד, עד שמייזל אומר לי, כי מחשבתו אינה נתונה לשום דבר. לא לאינטרסים הלאומיים ולא לכל דבר אחר. הוא חושב רק על הצלת עורו, ואם אפשר, על נקמה בתורכים. הוא מלא הערצה לחיל האנטולי לעומת זה הרוּמֶלִיוֹטים הנם פחותי־ערך.

אני סר אל פילדינג ושומע מפיו שווייצמן יצא לדרך ב־11 לחודש.478 טוב. באשר לתעמולה שלי בין הפליטים כאן, אוכל להביאה לידי פעילות ותנועה לאחר שאודיע במברק לווייצמן. מכיוון שעמדתי על כך שהוא בעצמו יבוא להכין את הקרקע, מעדיף אני כי יהא זה הוא אשר יפתח במסע התעמולה הגדולה.

פילדינג מודיע לי, כי בהתאם לאשר אמרתי לו מראש, למברק (המזויף) של ה’מוקטם' היתה השפעה (ולדעתי זו היתה המטרה) והוא עורר חרדה בקרב הסורים. נכבד מקרב הערבים (אני מביא את פילדינג להודאה כי היה זה השייך מוחמד קלקיליה) התראה עמו ובקשו להכריז Urbi et orbi שכל קניית אדמה שנעשתה בתקופה שבין פרוץ המלחמה וסיומה, לא תוכר כחוקית בעיני האנגלים. וזאת על מנת למנוע מיהודים, צרפתים ואנשים אחרים, לנצל, ללא מוסר כליות, את דלותם של בני המקום ולרושש אותם.

אני מסביר לפילדינג את כל המזימה הסורית ומעמיד אותו על פחדו של השייך הנ"ל שמא יאבדו רווחיו בדמי תיווך. אני מעלה את עמדתו ההירואית וההוגנת של הברון ומוכיח לו עד כמה בלתי אפשרי הוא למצוא קפיטליסט רציני שייאחז בהזדמנות זו אלא אם כן יהא זה אחד כסורסוק או טוּאֵני ודומיהם.

פילדינג מזמין אותי לבוא לסעוד עמו בשבת בצהרים ב־Turf Club, העורך־דין הראשי מיג’ור לורד פרסי מבקש להכירני. הוא מתעניין בציונות מתוך גישה דתית, בעצם.

אדמונדס מודיעני, כי הוחלט ש’כרמל מזרחי' יתן לי המחאה על שמי. אני אחתום ואעבירה לזכותו של מיג’ור מלקולם, אשר יקבל רשות לגבותה ויודיע לקצין הממונה על הרשיונות.

אני מטלפן ליודילוביץ ברוח זו. הוא מוצא, כי לא די בכך. יש לו צורך בקבלה כפי השגתו, ולא כפי השגת האחרים, כיוון שאחרת לא תהא בידו תעודה לצורך הארכיונים שלו, אשר תוכיח מה רב היה חלקם של גלוסקין ושלו בפעולה זו לנוכח ההיסטוריה. אני שולח אותם לאלף אלפי רוחות.


קאהיר, יום ששי, 4 מאי 1917.

בשעה 9 אני מוליך את יוסף אל קפיטן וודס המוסר לו תעודת־מעבר על שמו של גולדברג לאיזור רפיח. מיג’ור, שהערבית שגורה בפיו, יטפל בו בדרך. הוא יוצא ב־11.

בצהרים אני מלווה את שרתי לבית הנתיבות בדרכה לאלכסנדריה.

בשובי מודיעים לי שמיג’ור ג’נרל רייט מהנדס ראשי, רוצה לראותני בענין צנרת המים לירושלים. ישיש מעניין. הוא מונה 35 שנה של שירות בצבא הבריטי והוא גאה על כך שהצבא הבריטי לא היה מוכן למלחמה, הואיל ודמוקרטיה אינה יכולה להכין מלחמה ומדיניותה היא בהכרח מדיניות של “מהיד אל הפה”.479 אנו מדברים על ההידרוגרפיה של השפלה והשרון. מכאן הצורך להכין מראש חלקי חילוף למנועים, מכונות חקלאיות וכו'. הוא ימנה קצין שיעבוד עמי בנידון זה. הוא מתאונן על המחסור בחטיבה מיוחדת של קצינים שיעבדו על תכניות לעתיד, תכניות קונסטרוקטיביות.

אחה“צ שיחה קצרה עם דידס. הוא מסכים לנוסחת המברק שיופץ ע”י הועד. הוא מבקשני להגיש לו את הנוסח ואת רשימת הכתבות, והוא יעסוק במשלוח.

אני משוחח עמו בענין שבויינו מייזל ופונרוב, כמו גם על יעקב פלז. הוא יטפל בדבר. הבעייה היא: כיצד יקיימו את עצמם ועל חשבון מי, והאם יגייסו אותם ל’גדוד העבודה'.

אני סר אל מייזל ופונרוב. חקירה ארוכה. אני מבטיח להם לשלוח מברקים למשפחותיהם באמריקה.

כהנוף קיבל מדוד יודילוביץ מכתב חצוף וכוזב כאחת. הוא מציג אולטימטום בעל 4 סעיפים. 1) לחתום על הפרוטוקול. 2) שפסקל ימסור שטר על 600 לירות. 3) שאוציא להם רשיון על שם ‘כרמל’. 4) שאשלח להם, כמוסכם, (וזהו שקר וכזב), את הקבלה על המברק שקיבל אישור מאת השלטונות ואז ימסרו לי את הצ’יק על סך 2000 לירות. סוף לדבר! אני נודר נדר לעצמי, כי לא אשוב לעבוד עם הטפשים הללו. לעולם לא!

ישיבה: פסקל, ז’אק מוסרי ואנוכי. אני מעמיד את מוסרי על המצב ועל הצורך להמשיך בועדה מצומצמת ללא גלוסקין. במקרה זה יש ברצונו לתחוב לועדה קטאווי קטן, סיקורל ואת הפרקליט אלכסנדר. אנו נותנים הסכמתנו רק לזה האחרון.

יודילוביץ מודיע על בואו הערב לקאהיר. קבלת פנים נאה מובטחת לו.


קאהיר, שבת, 5 מאי 1917.

ליודילוביץ לא היה עוז בלבו להראות את פניו אמש והבוקר. לעומת זה, הזמינו את פסקל [למשרדי] ל’כרמל מזרחי'. הוא אמר לדוד כי היות שהמכתב החתום ע"י גלוסקין הכיל בתוכו דבר־זיוף הרי שהוא, פסקל, בלא כל קשר עם מה שיעשה אהרנסון דוחה כל השתתפות בועדה שגלוסקין חבר בה, לאחר שזה היה מסוגל לחתום בשמו על החלטה בדויה, מעשה זיוף.

דוד יודילוביץ חושש להראות בפני, מה גם, כי עקב פיזור־דעתו הרגיל, שכח להביא עמו את הטיוטה שלי לפרטי־כל480 והוא ירא – ובצדק – פן אאשים אותו בשכחה מתוך כוונה תחילה. מרגוליס הזקן חתם על הפרטי־כל בהסתייגות, כלומר: הוא מסיר מעל עצמו כל אחריות בנידון לחלקו הפרופורציונאלי ב־2000 הלירות, אם במקרה של אי־אפשרות, לא יגיע הכסף [לתעודתו].

אני טרוד במטה הכללי ועם שבויי המלחמה חיים מייזל, שלמה פונרוב ויעקב פלז.

בערב פגישה עם פסקל ומוסרי. האחרון מודיענו, כי מחכים כאן לגלוסקין. אולם דוד וכהנוף מבקשים מאתו להתערב בדבר ולדבר עמי. אני דוחה כל מתווך. אם יש להם לומר לי משהו, יהיו אמיצי לב ויאמרו לי זאת בעצמם. אין כל מקום להסתתר מאחורי גבם של מתווכים.

ז'. ארדיטי בא לראותני. אני מזמינו לארוחה ואנו משוחחים.

ג’ורג' פיקו, מי שהיה קונסול כללי בבירות וכיום קומיסאר של סוריה הצרפתית, שוהה בשעה זו בעזה. כל המשלחת הצרפתית כאן נמצאת לפקודותיו באופן ישיר. דומה, שאפילו ‘לגיון המזרח’ יסופח אליו כחייל משמר ראשו. המשלחת הצבאית הצרפתית בסואץ (קולונל ברמונד) מורכבת בעיקר ממומחים מיועדים עבור חג’אז, לאחר שיעודה שונה, הועמדה גם היא לרשותו של פיקו.

האישים של ‘לגיון המזרח’ הם:

1) קומנדנט רומייה, 40–45 שנה. אחיו של דיפלומט, הוא עצמו מאד דיפלומט. איש צבא אמיתי. מיושב ונבון וקשה להונותו. נשלח לכאן על מנת ללמוד את מצב הארמנים שהאנגלים עמדו להכניסם לגדודי העבודה. הוא התחייב לגייס גדוד של 1000 איש. למעשה גייס 1500. הארמנים נלהבים והנם חומר אשר עושים ממנו חיילים מצוינים. הארגונים והחברות הלאומיות של הארמנים הגישו, אגב, עזרה מצוינת481 למאמציו של רומייה.

בראשית, אסר הלה באופן חמור כל הרמת יד נגד המגוייסים הארמנים. אבל היה עליו להתאכזב קמעה. מספרים, כי בשל עבירות על המשמעת, אמר שיש צורך כביכול לקבוע את המגף אי שם בגופם.

2) לויטננט רוברט קולודר, לפנים ממלא מקום קונסול בבירות. פקחות נדירה. תרבות עליונה. מידה רבה של פסיכולוגיה, אבל קפריזי־הססני, בלתי מוכשר לחזות דברים מראש, ונוקט בשיטת “מן היד לפה”, רודף נשים מובהק. איש החברה הגבוהה482 משוגע לטניס. יש לו אהבה המטילה עליו צל: לֵלי – פילגש ותיקה מבירות, יצאנית שגורשה מאצל מוסה סורסוק וכו'. היא הנה שוב ביחסים מצוינים עם קולוּדר ונודעת לה השפעה רבה עליו.

3) קפטן פור, מפקד המחסנים בן 60–65, קפיטן של ‘זואבים’.483 דמות צבאית מושלמת. הצליח לתפוס בידיו במהירות את ניהול השירות שלו והדבר לא היה קל ביותר. למרות היותו טרדן, אלכוהוליקן, הא מלא מרץ, פועל ביושר ובעל עין־בוחנת. כאיש צבא מדבר גבוהה אבל פשטני בפוליטיקה.

4) אדיוטנט הוברט פורטליס, מיפו. בדיוק מה שאפשר היה לצפות מהחוגים בהם נתחנך. רברבן, ריקא.

קולודר ניסה לארגן את הסורים ונכשל בטעויות גסות ודומה שקלקל לעצמו את היחסים עם החוגים הגבוהים. מכאן המצב העלוב בגיוס הסורים.

לקומנדנט רומייה מזכיר פרטי סרג’נט פש מקושטה.


קאהיר, יום ראשון, 6 מאי 1917.

הבוקר טלפנתי לוייץ על מנת להתיעץ עמו בענין הקומבינציה החדשה: ועדה בלי גלוסקין או יודילוביץ. מתוך נטיה טבעית להיפוכם של הדברים, מגלה לפתע וייץ, שיש בהם צורך. יש להכריחם ליתן את הכסף ורק אח"כ אפשר יהיה לשלחם. לא נוכל לבוא לידיד הסכם דרך הטלפון. נתכתב.

יודילוביץ לובש עוז ובא לראותני אצל פסקל. אני אומר לו גלויות שהם הוכיחו פשוטו כמשמעו כי הם כ“עכברא דשכיב אדינרי”484 וכך גם הפסיכולוגיה שלהם. ועל זאת לא אוכל להוכיחם, כשם שלא אוכל להוכיחם על שאין הם שחורי־עור או גבהי קומה.

יודילוביץ סבור כי גלוסקין יבוא עוד הנה; הוא מדבר על לבו של הלה. אולם גלוסקין פחדן וזהיר ולא יבוא. אגב, יש לו נימוק מן המוכן: אשתו נופלת תמיד למשכב, ובעתו. ברצותו להדגיש את חוסר אמונו, אמר גלוסקין, בהזדמנויות רבות: “אהרנסון דיבר באזנינו על הודעה לעתונות בענין הפרעות בתל־אביב, ואולם דבר לא ראינו בעינינו. אהרנסון הבטיח לנו…” הוא רשאי להרגע עכשיו. ה’מוקטם' הוציא אמש מברק המודיע כי לדברי ה־“Jewish Chronicle” מלונדון פרעו ה’יוניוניסטים' פרעות, שדדו וכו‘. ה’יוניוניסטים’ – כשם תואר לשודדים הערבים הנבזים שבלשון נקיה לא יתכן להאשימם בקול רם. אכן, זוהי המצאה.

בערב, לפי יוזמתו של ז’ק מוסרי, מטלפן אלי הפרקליט אלכסנדר בבקשו לטהר את לקוחותיו: ‘כרמל מזרחי’. הוא האיש אשר יעץ, לפני זמן רב, שלא לפעול כל פעולה שהיא בלא רשות, אלא שהוא פרקליט רע של ענין רע. בסופו של דבר הוא מוכן להסכים לכך שהצורה שהוצעה ע"י המטה הראשי היתה מספקת. מחר נתראה במשרדו. יודילוביץ מעורר בי רחמים, השד המסכן. יש בלבו רגש יהודי, אבל גלוסקין שולט בו בעריצות. אנו מבלים את הערב בצותא, בשוחחנו על לא־כלום. זה מרגיע אותו.


קאהיר, יום שני, 7 מאי 1917.

אני מוסר ליודילוביץ חבילה של ‘החרות’485 לקריאה. הוא נרגש, המסכן. הוא מודיעני שגלוסקין נסע ברכבת של שעה 7 לפנה"צ.

בשעה 9 אני ב־E.M.S.I.B. ושם אני נפגש גם עם הקפטן I.M.S אנו עושים ונותנים בענינינו. הוחלט, שה’מנגם' תפליג ביום השני הבא, 14 לחודש. W.S.E. מודיעני, כי מאמריקה בקשו לדעת, אם משרד זה יסכים לקבל כספים עבור ארץ־ישראל. מסתבר כי יוליוס486 הוא שהשיב כבר על קריאתנו. All right.

אני הולך אצל עו"ד אלכסנדר המסביר לי את מצבו של ה’כרמל'. מתאים למצב הידוע לי כבר. לדעתו, די בצלצול טלפוני אחד מהמטה הכללי הראשי, אל ה־Licensing Officer המודיעו לבל ידאג בדבר 2000 הלירות ששולמו לאהרנסון והכל סודר.487 כיוון שהיינו מוכנים לעשות הרבה יותר מזה, אין איפוא מקום להמשיך בויכוחים.

בעת שאנו משוחחים מופיעים גלוסקין, יודילוביץ וכהנוף. אני לוחץ ידים ומתחמק לפגישות אחרות.

המברק מאמריקה מאפשר לי לסלק את גלוסקין בכל הנוחיות אחת ולתמיד.

כתום ארוחת הצהרים מבקשים גלוסקין ויודילוביץ להגיע עמי להסברת דברים ‘גלויה’. עולים לחדרי ואני אומר להם ישרות מה היא גישתי שלי ונקודת השקפתי. הם לא הראו לי כל ערנות ואף אמון לא נתנו בי. אני באתי אליהם בהגישי להם יצירה מן המוכן. תחת להפיק מכך תועלת, החמיצו אותה. יטענו, איפוא, לגבי עצמם. גלוסקין מבטיח לי, כי לא היה חסר אמון אף לדקה אחת, אולם פשוט לא היה סבור, כי הוא יכול לעשות את הדבר. אולם העו"ד אלכסנדר מבטיחו נאמנה כי הכל אפשר להסדיר. ואזי הוא מודיעני כי הצ’ק מוכן כאן. רב תודות, עכשיו איני זקוק לו, כאשר איני זקוק גם לכל שיתוף הפעולה הזה שבו, כבר מן ההתחלה, על ארבעה אנשים להתאפק לבל יחזיקו זה בזה כדי שלא יתלשו איש שער רעהו.

ז’ק מוסרי ארגן פגישה להערב בשעה 6.30 אצל העו"ד אלכסנדר. אני מבטיח לבוא שמה.

בשעה 4.45 במכון המצרי, להרצאתו של ויקטור מוסרי על תנאי הקרקע והאקלים של מצרים מבחינת גידול הטבק. קודמת להרצאה זו הרצאה אחרת הניתנת ע"י אנדיבּבּוּאן בּי על גג המקדש של קֵרום בפַיוּם. הרצאה זו ארוכה מדי. לבסוף מגיע תורו של מוסרי. הוא הופתע בראותו אותי. אילו, אומר הוא, ידע שאהיה כאן, כי אז היה מביאני לתרום חלקי. הוא ליקט ליקוטים, וכבר בראשית הרצאתו תעה בדרך. הוא מעביר מקבילות בלתי אפשריים, בין הוואנה ומצרים. זה נראה פשוט כבלתי הגיוני. מבחינה אקלימית ההפרש הוא יסודי. אין יכולים בארץ צחיחה לקוות להישג דומה לגידול כל שהוא שבארץ טרופית. לאמיתו של דבר, במה דנים כאן? בגלל מחסור טבק במצרים, כתוצאה מהמלחמה עם תורכיה וההסגר על יוון, מעוררים את הבעייה של גידול טבק, פחות או יותר רגיל, על אדמת מצרים. הדבר ברור, שלא לעברה של הוואנה יש לפנות. יש להסב את העיניים אל פני סוריה ואנטוליה. אולם היות ואין עדיין בנמצא מונוגרפיות על הגידולים בארצות אלה, הפתוי להסתמך על החמר שב־Bureau of soils שבושינגטון…

מהמכון, שם נוכחו אביגדור וז’ק מוסרי, אני ממהר עם זה האחרון אל העו"ד אלכסנדר. סמוך לבואנו מגיע פסקל. גלוסקין ושני בני לויתו נמצאים שם זה מכבר. חליפת דברים ארוכה ומדאיבה מתקיימת בינינו, ואולם אני אומר לגלוסקין את כל האמת שהוא ראוי לה ופסקל אינו חוסך ממנו דברים בוטים גם הוא. דומה שזה מכבר לא שמע גלוסקין דברי בקורת וניתוח כה גלויים. ניקרנו לו את יהירותו. אני מסרב באופן קטגורי לקבל את ההמחאה שמנופפים עתה לנגד עיני על מנת לשבות את לבי. אני דוחה את שיתוף הפעולה עמו; משום שכבר מאז הפגישה הראשונה יצאנו עם הרושם כי חסר לב הנהו וכי תחת להרגיש יחד עמנו הסתייג והיה צורך לעקור ממש מאצלו את הסכמתו, שאגב לא אחר לחזור בו ממנה. מכתבו לכהנוף488 היה מחוצף והכיל בתוכו זיוף. אנו נסתדר בלעדיו.

הטפותיהם של מוסרי ואלכסנדר לא הזיזו אותי מדעתי: הלאה מזה גלוסקין.


קאהיר, יום שלישי, 8 במאי 1917.

אני מודיע טלפונית לוייץ על התוצאות. הוא מודיעני, כי בהתאם לחוזה שלה, אין מרת אני לנדוי489 יכולה להיות חברה בשום ועדה שהיא. מצוין, אנו נסתפק, איפוא, בועד זמני מורכב ממוסרי, אלכסנדר, וייץ ופסקל. אנו קובעים פגישה עם אלכסנדר לשעה 5 אחה"צ במשרדו, לצורך הקמת הועד.

עבדתי על החשבונות הנושנים והכינותי את ה“תביעה הכספית” שלנו העולה לסך 1413 לי"ש, 13 שילינג, 6 פנס.

טיילור מודיעני, כי דומה שהבדואים עוזרים לקצינים התורכים לחדור לשורות האנגליות. השייך של חאן־יוניס נתן כנראה מקלט לקצין תורכי. מה לעשות? הציעו לו שיטפל בדבר. אני מייעץ לו שיסכים, אלא שיחכה לשובו של יוסף בטרם יכין את תכניתו.

לפתע מופיע יוסף אחה"צ. הוא היה בפורט־סעיד ומשם בסירת מפרש לדיר־אל־בלח. מכפר זה ירד דרומה ברכבת.

יוסף טוען, כי מצא חזרה את המקום בו הותקפו, ושם נהרג ידידנו המסכן. ואולם מני אז הישירו את הקרקע, קבעו את פסי הרכבת, חפרו חפירות הגנה. שוב אי אפשר למצוא את עצמותיו של אבשה שלנו חסר המזל.490

הקרב, הוא מספר, נמשך. ירי התותחים אינו פוסק. הוא ראה התקפת מטוסי האויב ונאלץ להסתתר במקלטים שבחפירות עם כל האחרים. יגיש דו"ח מפורט על שעבר עליו. יוסף נוסע בערב לאלכסנדריה.

ב־5 ישיבה אצל העו"ד אלכסנדר. אנו מתרגמים את המברקים לאנגלית ועורכים את רשימת המוענים.


קאהיר, יום רביעי, 9 במאי 1917.

בבוקר עבודה על הרמינגטון לשוות צורה נאה למברקים שלנו ולרשימת מקבליהם. הכל מוגש לדידס אחה"צ. הוא מבטיח לזרז את המשלוח.491

סר מרק חזר היום. אני משוחח עם מקרורי על תכניות שונות כיצד לנחות בגבם של התורכים. הוא חולם על מסע צבאי שיבוא מכוויית לאלפו. לדעתי הרפתקה מסוכנת מאד. אם כך, אפשר להביא בחשבון גם את עקבה – מען באותם התנאים.

אני חוזר לתכניתי שלי: נחיתה בסביבי הכרמל וקרב בעמק־יזרעאל. מקרורי מסביר לי כי זוהי question of policy ושאפילו [גנרל] מוריי לא יוכל, על דעת עצמו, לקבל החלטה כזו. מקרורי אומר לי, שאדבר על כך עם ה־C.G.S. כשאתראה עמו. וסיר מרק?

He is a free lance, is he not? A political officer. 492 מקרורי מסכים כי יתכן שזה האיש הנכון ומעודד אותי להביא בפניו את רעיוני. לעתים תכופות מתקבלות החלטות כאלה על סמך הצעת רעיון שבא מאיש מן הצד.

טיילור סר אלי בענין הבדואים המרגלים ושואלני אם אני מוכן לעזור לו ברצינות, המשרדים השונים מושכים לכיוונים שונים. אני מסכים לעבוד [עמו], אם לא יהא זה בניגוד לרוח הממונים עלי.

מברק של רויטר מביא הערב, מלה במלה, את תזכירי – “פנוי יפו”.493

קבעתי פגישה עם קפטן ללויד ליום ששי, ב־9 בבוקר. הוא חזר זה עתה מחזית עזה. הוא רוצה לשוב ולדון עמי על הרעיון להרוס את עבודות הבנין (גשרים) של מסילת הרכבת בסביבות תול־כרם. רעיון שזה שלושה חדשים שאני הורג עצמי על מנת להביאם להסכים לו.


קאהיר, יום חמישי, 10 במאי 1917.

אדמונדס מודיעני, כי במשרדו של מקרורי מחפשים אותי הבוקר. אני הולך, ושם מודיעים לי כי “General Wright is thirsting to see you”.494 אני עולה אליו ושם מציגים אותי בפני מיג’ור נביל הרוצה לעבוד עמי על ההידרוגרפיה של הדרום. אנו קובעים פגישה למחר אחה"צ.

בפרוזדור אני נתקל בסר מרק, טרוד מאד, כמתמיד. אעפי"כ נעצר לשוחח עמי. ווייצמן הבריק, כי תכניותיו הן לנסוע לאמריקה. על כך השיב סר מרק, שאין לא בדעתו ולא בדעת אהרנסון להתנגד לתכניותיו. אם אינו יכול לבוא לכאן, יספיק אהרנסון לבדו, אבל במקרה זה עליו לקבל הוראות מפורשות מהצד הציוני. סוקולוב המסכן. ב’פוריין אופיס' התבטא סר מרק ללא חמלה: “או שאתם אינכם נכנסים לארץ־ישראל, ובמקרה זה הפסיקו כל תעמולה ציונית, או שאתם נכנסים – ויהיה זה אפילו בחג המולד – ואזי המשיכו בתעמולה.”495

נקבעה פגישה עם סר מרק למחר ב־9.30 בבוקר.

טיילור מודיעני כי תכניתו אושרה. ימסרו לידינו את האינטליג’נס של החזית. קבענו פגישה למחר, לאחר שאשוחח עם יוסף שאני קורא חזרה מאלכסנדריה. מסרתי לדידס כתובות של אשים ברוסיה,496 למשלוח מברקים.

אחה“צ עבדתי בספריה סולטנייה. פגישה עם אדמונדס, לו אני מוסר חשבון תביעתי על 1413 לי”ש ו־13/6 שילינג.


 

פרק שמיני: 11 מאי – 30 יוני 1917

ספריה סולטנייה.קאהיר, יום ששי, 11 במאי 1917.

בשעה 9 אצל קפטן ג’ורג' ללויד. הוא מדבר באזני על תול־כרם, גשרים שיש לפוצץ ammunition dumps וכו'. הוא שואל אם נוכל להשיג resident agents על מנת להוציא לפועל עבודות כאלה בממדים רחבים. אני משיב, כי אם התנאים הם כתנאים שלפני פינוי יפו – התשובה היא כן.

שיחה ארוכה עם סר מרק. הוא מודיע לי, כי הצירות האנגלית בפטרסבורג השיבה, שלעת־עתה אין היא רואה כרצוי את משאל־העם היהודי על הציונות. כיוון שגישה זו מזדהה עם השקפותיו של סר מרק ועם השקפותי שלי – מה טוב.

לסר מרק לא ידוע דבר על השליחות הסאניטרית של הד“ר קַלמט. לעומת זה, פגש בג’דה אחד ד”ר רובינוביץ מפריס, יהודי בדוגמת Polybe,497 תופעה שצִערה אותו לא פחות מאשר אותי.

אני מרצה לפני סר מרק על בעיית ההתקפה מצד צפון. זה מכבר, אומר הוא לי, הוא בדעה זו. אולם מאז ענין גליפולי חוששים לנחיתות צבא, אם כי בבדיקה מדוקדקת נמצא כי לא הנחיתה שגרמה לתבוסה, אלא הניהול הרע של הענינים לאחר מכן.

סר מרק סבור שטוב היה שאתראה עם פיקו ומציע שהוא עצמו יובילני אליו. אנו דנים גם בשאלת היהודים האמריקאים ובתעמולה שאפשר לעשות בקרבם עכשיו, על מנת לגייס מתנדבים מתוכם לחזית הארצישראלית.498 סר מרק מוכן להעביר את כל המברקים והמכתבים שאהיה מוכן להפיץ ברוח זו.

אצל פיקו. פעילותי ידועה לו. הוא מדבר באזני על המפעל אשר לו הקדיש את עצמו (מאז 16 חודש). הוא דיפלומט, הוא צרפתי. אני למד מפיו, מה שדומה ידוע לי, כי בתכנית סלוניקי היו undercurrents 499 יהודיים. מבקשים להטיל עלינו לפחות חלק מן האחריות של נחיתת הצבא שם. יתכן שהסתמכו, ויתר על המידה, על עזרתם של 70,000 היהודים.

המשלחת הצבאית לסלוניקי לא נתנה את אשר ציפו לו ממנה ו“אין כל תועלת להחזיק שם 380,000 איש כשע”י הטלת 100, או 120 אלף בסוריה, אפשר יהיה לדכא את התורכים". אני תמים דעים עמו.

אנו מדברים על רוסיה ועל אמריקה. פיקו ירא מן האוטופיות של הדמוקרטיות הללו. אני מרגיע אותו באשר לאמריקה. אמת הדבר כי [הנשיא] וילסון הוא דוקטרינרי, ואולם לעם הגיון בריא וטוב משלו. בנוגע לעמדת ארה"ב לגבי התורכים, אני מסכים, שאנו, היהודים, יש לנו חלק רב בדבר. ואולם, אם התורכים מרשים לעצמם עריצות ורשעות לגבי יהודי ארץ ישראל, הרי שהקשר האחרון מנותק בינינו. וכשהיהודים באמריקה שוב לא יתמכו בתורכים ייעלמו מגיניהם האחרונים. פיקו מעודד אותי נמרצות לעבוד ברוח זו.

סייקס בקשני לעקוב למענו אחרי העתונות הרוסית. אני מעלה באזניו את דבר הקמת לשכת־עתונות. הרעיון מוצא חן בעיניו, והוא מטיל עלי לדבר אודות זה עם דידס. אני הולך לראות את דידס, ואולם זה סבור, שהעתונים והחדשות יגיעו אלינו באחור זמן. על כל פנים עוד נחקור את הבעייה.

בינתיים נתקבל מברק מגורדון, מפורט־סעיד, בשם הקהילה וכו' לערוך הפגנת מחאה נגד ‘השמדת’ היהודים בארץ־ישראל. יש למחות בפני המעצמות הנייטראליות, כיוון שההיסטוריה שלנו לא תסלח לנו על שתיקתנו וכו'. זהו בר־נש קטן המקים רעש רב מדי, אבל יש להפיק תועלת מהתעוררות זו.500

אני מגיש את המברק לדידס. אני מעיר לו, כי באופן אישי איני סבור, שעלי להביא קהילות יהודיות במצרים למחות באזני המעצמות הנייטראליות, וכי אני ארגיש בחילה אם יהיה עלי לפנות לספרד, שהפסקנו עמה כל שיחה זה 400 שנה, שתקום ותגן היום על היהודים נגד אותם התורכים, שפתחו בפנינו את שערי ארצם, כשספרד זו גרשה אותנו.

דידס ישאל לדעתו של ה־C/C ומחר בעשר יתן לי תשובה.

בערב עורכת אצלי ביקור משלחת גדולה: סיקורל, עו"ד מיולבק, קטניו, שמשוני, קורנפלד, בינה וכו'. החוזר של גורדון הוא שגרם להתעוררותם. אני מבקשם לדחות את החלטתם למחר. אני הולך לרכבת לקבל פני שרתי החוזרת מאלכסנדריה.

מדי שנה בשנה נתקל ה’מכבי' בקשיים בערכו את הנשף שלו. הקשיים הללו נגרמים ע"י מר דפרנס מן השגרירות הצרפתית, אנטישמי מושבע. רעש התזמורת היהודית בלתי נעים לאזנו של מר דפרנס, והוא משפיע על השלטונות שיהססו ממתן הרשיון לעריכת הנשף. ואולם הגב' דפרנס סבורה, כי כאן, כמו ביתר הענינים, השאלה היא שאלת המחיר בלבד. 20 לירות מצריות לטובת הצלב־האדום הצרפתי אשתקד, הולידו מיד את הרשיון המבוקש. אם השנה לא יסתדרו הענינים, יתעקש הרביי פחה לפי רמז של מר דפרנס. בהתאם לעצתו של סר מרק, אני מדבר עם ג’נרל קלייטון (ע"י פילדינג) והאישור מתקבל מיד, ללא קשיים.


קאהיר, יום שבת, 12 במאי 1917.

דידס מסר ל־C/C מכתב המביע את רצון הקהילות היהודיות להפגין בענין האכזריות של התורכים בארץ־ישראל. דידס רואה חובה לעצמו לתמוך ברעיון זה אבל יש לנקוט באמצעי זהירות מסוימים. אין לצאת בהפגנות רחוב, ואין לעשות כל פרסומת בעתונות המקומית. מאידך, הצנזורה תרשה ליתן מעבר חפשי לטלגרמות לחו"ל שיודיעו על ההחלטות הללו.

אני פונה לבנק מוסרי למסור לועד הנפגש שם, והמורכב ברובו מאנשים שסרו אלי אמש, את נקודת מבטם של השלטונות הבריטיים. באותו מעמד הם מקבלים אינפורמציה על הקמת ה’ועד המיוחד' לעזרת ארץ־ישראלים.

הנאספים מסכימים בקשר לפעולה שיש לנקוט, ואולם קטאווי פחה אסף את חברי ועד הקהילה ואינו רוצה להרשות אספת הפגנה אשר לא הוא היה יוזמה. אני מניחם לנפשם, שיתווכחו ושיבחרו את מועמדיהם לועד הקהילה ואני אץ אל “R”. שם מבקשים ממני אדמונדס ומיג’ור מלקולם לפחות 1,000 לירות לכסוי חלק מדמי המפרעה. אני מבטיח לעשות למעלה מיכולתי על מנת להשיג זאת לפני משלוח הכסף. מיג’ור מלקולם מודיעני, כי היונים עבור עתלית לא “אומנו”501 כפי שהוחלט. הטיסו אותן רק מ־45 מילין מצפון לעריש.

בשעה 3 אני עובד עם מיג’ור נביל על בארות הדרום. ישיבת ‘הועד המיוחד’ שלנו. אנו עורכים מכתב המאשר את המברקים של הועד. אני מוסר לחברי הועד על 1,000 הלירות הנחוצות לי. מוסרי מבטיח לראות את קוריאל, מנהל הבנק שלהם ולמסור למחרת בבוקר תשובה טלפונית.

קפטן גרייבס חזר היום. הם הותקפו התקפת נפל על ידי צוללת. הוא מספר לי דברים רבים ומענינים שמאחורי הפרגוד במלחמה הגדולה ומאחורי הפוליטיקה הגבוהה שחבל שעלי לוותר על ספורם כאן מחוסר זמן.

שכחתי לציין אתמול את דבר ביקורו של קולונל ליכמן. הוא בא במיוחד מבגדד על מנת להכנס לתוך הענינים שבכאן. ממש, כשם שמכאן נשלחו קצינים גבוהים לבגדד לדעת את מצב הדברים שם.

ליכמן בא לדבר עמי על הבעייה היהודית ועל המצב בסוריה. הוא סבור ומחזיק בדעה כי בבצרה היו היהודים באמת ובתמים אנטי־בריטיים וכי בבגדד העדה היהודית הפכה אנטי־בריטית זה 8 שנים. האם יש בזה משום התאמה מקרית בין ההתחלה בפעולותיהם של ד“ר פאול נתן ושל ה”הילפספריין דר דויטשן יודן"?

קולונל ליכמן מרמז גם הוא על כך שהיהודים הם האחראים למשלחת הצבאית לסלוניקי.

לקפטן גרייבס לא ידוע על כך, אולם הוא מספר לי, כי הגנרל סאראיי השתוקק לתפוס את מקומו של ג’ופר, כי דבר זה, אילו יצא לפועל, היה אסון לצרפת, וכי הוא נמצא ביחסים רעים עם כל עמי ההסכמה.


קאהיר, יום ראשון, 13 במאי 1917.

אני נוכח בחג הספורטיבי של ה’מכבי'. סיקורל הצעיר ראוי לכל השבחים עבור מאמציו המתמידים לטובת אגודה זו.

קטאווי פחה מגיע ומושיבים אותו במקרה לצדי, הוא מצטער על שלא באתי אמש להשתתף בישיבת הקהילה. הוא אדם נוח מאד. כל מבוקשו הוא השלום, ועוד פטפוטים כאלה. פזמון נושן.


קאהיר, יום שני, 14 במאי 1917.

‘פצצת תיאטרון’ גדולה. ההפלגה לא תוכל לצאת לפועל. רוחו של יוסף נכאה. הוא אינו זוכה ליחסי כבוד ואמון שהוא ראוי להם, לדעתו, ובתנאים אלה אין הוא יכול להמשיך ולעבוד. שביתה עם איום בשערוריה בצדה. הוא מצא את הדרך להביאני במבוכה. אני עוזבו בזאת והולך להודיע ל־“R”, כי מכיוון שיוסף חדל לקבל מרות אסע אנכי במקומו.

מבוכה רבה במשרד, ואולם הם נאלצים לקבל את הצעתי. אני מוסר את ההמחאה על 1,000 לי"ש, שקבלתי ממוסרי ושות', על סמך ההתחייבות ההדדית של חברי הועדה המיוחדת.

הוחלט שנסע ב־6.15 בערב.

בעיר רווחות שמועות. השלטונות באלכסנדריה הכינו זה מכבר שיכונים לאכסן כמה אלפי פליטים מארץ־ישראל, שהתורכים גרשו אותם, כביכול לעבר אל־עריש. איזה כוח דמיון.

יוסף, שנהג כמי שאבד לו שווי משקלו חזר בו והתעשת. בראותו כי נוטים ברצינות להשאיר אותו כאן עד שיצטנן, נעשה שוב הגיוני והופיע עם מזוודותיו.

היציאה נדחתה למחר ב־11.


קאהיר – פורט סעיד, יום שלישי, 15 במאי 1917.

בבית הנתיבות תנועה רבה. באו ללוות את סר מרק סייקס. הוא פורש עמי לקרן זוית. חדשות טובות. הוחלט כבר על פעולת ההסחה. חזית סלוניקי תפונה. הוא מייעץ לי להשתדל להשפיע על פריז ולונדון502 (מפלגת לוסיין וולף); התעמולה הציונית חייבת להתחיל שוב ביתר עוז.

אני רואה את פיקו. ברכות.

ברכבת אני חוזר ומשוחח עם סר מרק. להיכן הוא נוסע? קפטן ג’ורג' ללויד מלווה אותו.

בין איסמעליה וקנטרה מתחוללת סערה. לא יתכן שנפליג.

ברציף מתקרב אלי וולדון על מנת לומר לי: לך אל ה’איסטרן אקסצ’ינג' הוטל', תקבל הוראות, ההפלגה בלתי אפשרית.

אני מזמין אלי את גורדון, המספר לי על מעשיו במלחמתו נגד יחס האיבה שמראים השלטונות בענין הפגנות היהודים, התעמולה בעתונים וכו'. אני מרגיע אותו, בהסבירי לו, כי כל זה נעשה מתוך הסכם הדדי ומתוך מיטב היחס החיובי.

וולדון מודיעני, כי יפליגו מחר אחה"צ. הסערה שככה. הוראות אחרונות. שרתי אמיצה מעל לכל אשר קויתי – שקטה והגיונית.

אני יוצא ברכבת ב־6.30.


ח-1.jpg
ח-2.jpg
ח-3.jpg
ח-4.jpg
ח-5.jpg

לא נמצאו רישומי־יומן לשני ימים.


קאהיר, יום ששי, 18 במאי 1917.

במשרד הערבי אני דן עם פילדינג והוגארת על הצורך להדפיס בעתונות המקומית את המאמר בשם “Taisez vous” מתוך ה־“Renaissance Juive” [המופיע] בפריס, בתשובה למאמרו של Polybe503 מה’פיגרו' המתאר את הציונות כרגש ארכיאולוגי וכו'. כיוון שמאמר זה הובא בעתונות המקומית יהיה זה ‘fair’, לדעתי, להביא כאן גם את התשובה למאמר, למרות שאיני מתעלם מחוסר החשיבות הנודעת לסערת העתונות המקומית. יתכן שזו בקשת נקם מחוסרת־ערך, שדיפלומט מנוסה היה מוותר עליה בנקל, ואולם אנוכי עומד על כך.

לאחר התייעצות סר פילדינג אל מיג’ור רדקליף, הצנזור, ומסביר לו כי ‘המשרד הערבי’ אינו רואה כל התנגדות לכך שהתשובה תופיע בעתונים, ואולם זקוקים להסכמתו של הורנבלאואר והלה איננו במשרדו. ההחלטה נדחית למחר.

פגישה עם דידס בענין המכתב החוזר, המאשר את מברק בקשת העזרה של הועד המיוחד. ה־C/C מרשה את משלוח המכתב.504

אני בא לידי הסכם עם דידס בענין הטלגרמות שיש להפיץ על מנת לרכז כאן את כספי העזרה ליפו, ועד כמה שאפשר גם כשהיא באה ממקורות גרמניים.

אני מציג בפני דידס את ההנחה שלי על נפילתו בשבי של מוסה קיאזים. מחמוד אפנדי, קצין שליש של הנ"ל, שנפל בשבי ואשר הצליח לברוח על גבי סוס אנגלי, הגיע לקושטה להאשים את מוסה קיאזים, כי מרצונו הטוב, מסר עצמו [לאנגלים]. בלחצנו בכיוון זה נגיע לכך, שנוציא את מוסה קיאזים משתיקתו הגאה ונכניס אותו לשטח האמון והווידויים. הוסכם על כך.

ביקור קצר אצל שלושת שבויי המלחמה בקאסר־אל־ניל. מאז נמצא פלז יחד עם חבריו, הוטב מצב רוחם של השלושה. אני מודיע להם, כי מחר יחקור אותם פילדינג בנוכחותי.

ישיבת ‘הועד המיוחד’. מוסרי, בתור יוצא מן הכלל, מופיע בדיוק.

בערב ישיבה עם קומורוף, אלחדף, הורביץ ושלושה אחרים. אני מספר להם על המצב, עד כמה שהם רשאים לדעת אותו. אני מייעץ להם להתארגן בתור ‘ילידי הארץ’.505


קאהיר, שבת, 19 במאי 1917.

הבוקר במטה הכללי הראשי עם פילדינג, המעמיד לחקירה את שלושת שבויי המלחמה. פילדינג נדהם לנוכח התבונה של שלושת בחורינו. הוא שואלני אם אסכים לצאת לחזית על מנת לראות מה מתרחש שם ולהגיד מה קטנה מידת ההערכה שהשבויים הנבונים מעריכים בה את הארגון והפיקוד האנגלי. הערב תתקיים ישיבה אצל דידס, ואני משדל את פילדינג שימסור שם על השקפותי ובקורתי.

בשעות אחה"צ התדפק על דלתי קפטן בנטוויץ'. ראשו “חבוש” כתוצאה מתאונת רכיבה על הסוס, ואולם מחוץ לזה בריאותו טובה בהחלט. מחדש לי מעט. רצונו, בעיקר, לשמוע חדשות מפי.

ישיבת ‘הועד המיוחד’ שלנו. מתאשרת השמועה שקטאווי ביקש, כביכול, מהרביי פחה למנוע בעד ההפגנות נגד הרדיפות בארץ־ישראל.

מזג אויר איום. חמסין ושמש המאפילים על אפשרות הראייה. נוסעינו על ה’מנגם' לא יוכלו קרוב לודאי לפעול בגלל הסערה.


קאהיר, יום א', 20 במאי 1917.

הבוקר במטה הכללי הראשי, מודיעני פילדינג, כי מבחינה עקרונית הוחלט להזמינני לצאת לחזית. יתלווה אלי קצין, והוא, פילדינג, הציע את עצמו ללוותני. דידס הסכים.

אני אביא עמי, לפי בחירתי, שניים משבויינו. הללו, בהתאם לעצתו של קפטן גרייבס, ילבשו מדי “מתורגמן מדרגה ראשונה”. באשר ללבושי אני, יש צורך לשאול בעצת דידס, מחר.

בחברת גרייבס ועוזריו אנו עובדים על הדו"חים של שבויינו. כיוון, שלפי דברי פלז שמה הכתה ששבתה אותם את ידה על כספם, ינסו לעשות מזה ‘משפט לנסיון’. אלה לא היו אוסטרלים, אלא אנגלים וכמה וולשים.

שיחה קצרה עם בנטוויץ'. העו"ד אלכסנדר מודיעני, כי הרב הראשי הטיל ‘חרם’ על האסיפה לבחירות ועד־הקהילה. כבר לפני זה ניסו – מצדו של מוסרי – לדחות את הבחירות עד לאחר המלחמה. פעולה זו בפני השלטונות הזיקה מאד למועמדותו של מוסרי ורשימת ‘בני־ברית’ נחלה נצחון מלא.

אסיפת ההפגנה שערכנו לא הוכתרה בהצלחה שחיכו לה. לא בא קהל רב. דוד יודילוביץ וגלוסקין חָשוּ לבוא. הנואמים: אני, מוסרי, ואבו זגלול. אני, בעברית, לא ראיתי מחובתי להלהיב את השומעים. כיוון שרק הארץ־ישראליים הבינו את לשוני, הסתפקתי בציון העובדות בלבד, ודחיתי את היסוסיהם של הפרו־גרמנים. לאבו זגלול יש כשרון של נואם. בסיום דברי לא יכולתי שלא להביע לפני הקהל את תמהוני על הצעדים שנעשו אצל הרביי פחה על מנת למנוע הפגנתנו. בינה וקומורוף קוראים בשמו של קטאווי.

בערב מודיע לי ג’ורג' קטאווי, כי טעות היא לזקוף על חשבון אביו את הצעדים הללו. אביו לא התנגד, להיפך, הוא אמר להרביי פחה שהוא מצטרף אלינו.

הערב, בחברת הא' והגב' מישל. הלה אומר לי, שארה"ב הציגה כתנאי לכניסתם למלחמה, את ויתורה של צרפת על תביעותיה על סוריה. פיקו זומם להניע את הסורים להגיש עצומה. הללו, מתוך זהירות, מהססים.

מברק משרתי המודיע, כי הם בלרנקה. איזה מזל ביש!


קאהיר, יום שני, 21 במאי 1917.

פסקל הוכיח לי הבוקר תשומת־לב נעימה. הוא נזכר – היחיד – כי היום יום הולדתי ושלח לי פרחים.

עריק אוסטרי הופיע. סבורני שהוא צ’כי. יוהאן פַלַהרֵק. הוא טוען שעשה 3 שנים בארץ־ישראל כמתורגמן של הצבא. יש לו ידיעות קלושות על מצב היהודים, אבל ידוע לו, כי יפו פונתה וכי “היהודים אמרו לחולל מהפכה, אזי נסע ג’מל פחה ליפו וגרש את היהודים”. נפגשתי עם שלושת שבויינו בקאסר־אל־ניל וסיפקתי הזדמנות לפסקל להתראות אתם.

אחה"צ הגשתי לדידס:

  1. את המברקים506 לאלכ, פליכס, וברנדייס בענין הדיוויזיות היהודיות.

[להלן המברקים כפי שהם נמצאים ב־P.R.O. מסמך 110576, בתיק 65760, שבקובץ 371/3101 O.F. ובתיק 23/4 Aar. J. במקורם ב־א.ב.א. –

פיענוח צופן מסר ר. וינגייט (קאהיר), 2 ביוני 1917, מס. 578.

נא למסור את התשדורות הבאים מאת אהרן אהרנסון באמצעות שגריר הוד מלכותו בוושינגטון לפי בקשת סר מ. סייקס.


לאלכסנדר אהרנסון, ניו יורק.

יפו פונתה ומודיעים על מעשי זוועה לפי ידיעות מהימנות. מחכה לידיעות חדשות ואיומות. במקרה אפשרי שלא יישאר שריד ופליט בארץ־ישראל, הסבור אתה כי אפשר יהיה להקים חטיבות יהודיות בארצות הברית כדי ללחום בחזית הארצישראלית? האם יצטרפו “מנורה” ואגודות דומות? האם תרוויח התעמולה אם אפנה בקריאה פומבית לידידינו. שאל בעצת רוזנוואלד, מאק, מגנס, מרשל וכו', אבל היזהר ממתן פומביות מיותרת לאינפורמציה זו, והשתמש בה רק לשם בדיקת דעת הקהל. עודד אוסף כספים לעזרה ושלח אותם לוועד המיוחד בקאהיר. דעות אלה הנן שלי בלבד ואינן בשום פנים רשמיות. סוף.


לפרופסור פליכס פרנקפורטר, אוניברסיטת הארווארד, בוסטון.

מתקרב חיש מהר הזמן כאשר לא יישאר שריד ופליט בארץ־ישראל ושום תירוץ לא יישאר ליהודים לסרב ללחום בגלוי בתורכּים. מהו ההד שתמצא לדעתך קריאה להקים חטיבות יהודיות כדי ללחום בחזית הארצישראלית אצל “מנורה” ואגודות דומות. היהיה מוכן הקולונל רוזוולט לתמוך בתעמולה כזאת באורח מוסרי וביעילות. היהיה בקולי כדי להביא תועלת? אנא בדוק יפה את הקרקע סביבך. התייחס לעניין כסודי ביותר וענה מהר באותו צנור. הודע לאלכס.


לשופט מאיר זולצברגר, פילדלפיה.

מודיעים לפי ידיעות מהימנות על מעשי זוועה תורכיים כלפי האוכלוסיה היהודית בארץ־ישראל. התנאים מחמירים מדי יום ביומו. הגיע הזמן לוותר על עמדתנו הסלחנית הקודמת כלפי התורכּים. אסירי תודה על שחיינו ביניהם במשך 400 שנים ללא שחיטות בעבר אנו עוצמים את עינינו בפני ההשפלה המוסרית והרוחנית שהמשטר התורכּי הביא בהדרגה על הקהילות היהודיות שהיו בתחילה מורכבות מעדית האומה. דעת הקהל האמריקנית התרגלה לקבל את עמדתם שוחרת הטובה לגבי התורכּים ובשטח זה חטאו שגרירינו בתמימותם. עכשיו כשהתורכּים ביצעו פשעים אלה ה“מכחידים את העבר וסוגרים את העתיד”,507 חייבת העמדה היהודית ודעת הקהל האמריקנית להשתנות בתכלית השינוי. הדרך היעילה לשחרר במהירות אוכלוסיות יהודיות מצפרנים תורכּיות היא להתקיף את זו האחרונה באופן יסודי ובכל מקום אחר. שדל את זנגוויל ואת לוסיין וולף ותומכיהם שיבינו כי אנו חייבים להוות חזית מאוחדת ולרכז את ההשפעה היהודית על הוצאת ארץ־ישראל מן הידים התורכיות.


לשופט לואיס ד. ברנדייס, בית הדין העליון, וושינגטון.

אנא בקש מאלכס ופליכס שיסבירו לך את עמדתי ואת הפעולה כאן. במקרה האפשרי שלא יישאר שריד ופליט בארץ־ישראל ולא יישאר ליהודים כל תירוץ כדי להימנע ממלחמה גלויה בתורכּים, מהם הסיכויים להקים בארצות הברית חטיבות יהודיות בשביל החזית הארצישראלית? אנא קח בחשבון שאפילו האוכלוסיה היהודית בארז־ישראל עייפה מכך שאחיהם יראו אותם כבני ערובה והם מסירים את האחריות על מניעת תכניות לאומיות נרחבות לטובתם המידית. האם תרוויח לדעתך התעמולה על ידי קריאתי הגלויה ועל ידי פירסום נסיונותי האחרונים בדבר תכניות של מעשי זוועה תורכּיים.

וגם ההודעה הבאה להעברה באורח פרטי באמצעות שגריר הוד מלכותו בפאריס לאדמונד דה רוטשילד, פובור סט. הונורה 41, פאריס.

מעשי זוועה תורכיים אושרו ממקור מהימן המראה כי עמדת האוכלוסיה הסובלת היא אצילה ואמיצה, ראויה למאמצים מתמידים וקרבנות מצד אלה שהגו את פעולת התחייה הלאומית בארץ־ישראל. אנו בטוחים כי אוכלוסי ארץ־ישראל מסרבים להיחשב כבני ערובה ושוללים את קבלת האחריות ההיסטורית על הכשלת הביצוע של תכניות לאומיות נרחבות אפילו בעקיפין ולמען יתרונות חמריים מפוקפקים. הדרך היחידה לרופף את האחיזה התורכּית היא להלום בחזקה ובכל מקום. עמדת צפייה לא תציל עוד דבר. כל ההשפעות היהודיות חייבות לשאוף לכך שזנגוויל, לוסיין וולף ותלמידיהם יבינו את העובדה כי עלינו להוות חזית מאוחדת ולרכז את ההשפעה היהודית על שחרור ארץ־ישראל מידים תורכּיות. הדעות דלעיל הנן שלי בלבד ובשום פנים לא רשמיות. אנו מבקשים את הוועד לשלוח עזרה לקרבנות הפעולות הצבאיות בארץ ישראל. סוף".

יצוין כאן את אשר הובא בהערות על שער המסמך בלונדון:

“הוצאה מדהימה של כספי הציבור במשלוח 4 מברקים זהים” – בחתימת לנסלוט אוליפנט508. “איני יכול להבין למה אהרנסון אינו יכול לשלוח מברקים אלה בעצמו במקום לשלחם על חשבון ממשלת ה.מ. אנו יכולים להעבירם ליעודם אולם לומר לסר מ. סייקס שלא לחזור על כך” – על החתום לורד הרדינג. “אל תעבירו זאת עד שיוודעו דעותיהם של משרד המלחמה. סר מ. סייקס משתולל”. – חתום לורד רוברט ססיל.]


  1. חליפת המכתבים בעניו רשיון להררי ואשתו לבוא משויצריה וליטול על עצמם את הנהלת בתי־הספר.

אנו דנים בחשיבות שיש בשליחות מוסרי לבצרה ולבגדד. על כך משיב דידס שהדו"ח שהגיש הקולונל ליכמן, דן במצב שלפני חדשיים. בטרם יעשה כל מעשה שהוא, יש להיוועץ בלויטננט ג’נרל מוד.

פגישה עם בנטוויץ‘. הוא מספר לי, כי אדמונדס ועוד מישהו אחר אמרו לו: “”Aaronsohn is running the G.H.Q.. 509 אנו משוחחים על לוסיין וולף ועל זנגוויל ועל האמצעים הטובים ביותר שיש לאחוז בהם על מנת לקרב אותם לנקודת מבטנו לזנוח את סלוניקי לטובת חזית ארץ־ישראלית. בנטוויץ’ סבור, כי שום יהודי לא יוכל לעשות זאת באנגליה. לדעתו יש להפעיל את סולצברגר בארה"ב – ועל זאת כבר חשבתי – ואת אורמסבי510 גור בלונדון.

נתקלתי במיג’ור רדקליף השואל אותי, אם ידוע לי ה־“Manifesto” שהוצא במיטינג שנתקיים אתמול. לי ידועה ההחלטה בלבד.

בשעות הערב מביא לי חייל מעטפה מהמטה הראשי הכללי עם פקודה לחכות לתשובה. הורנבלאואר הוא שציווה לערוך חקירה בענין גילוי הדעת שהוצא כביכול אמש. שואלים אם ידעתי על המניפסט לפני שהודפס. כן, בצורה שונה במקצת, ומיועדת להפצה פרטית בין כשלושים איש בלבד.

אני כותב היום לכהנוף ומבקשו לקבל בחזרה מגלוסקין את הטיוטה של הפרטיכל שרשמתי באלכסנדריה ושגלוסקין, מתוך נימוקים שאיני יורד לסופם מסרב להחזיר לי.

היום מפרסמים העתונים טלגרמה תמוהה. החברות היהודיות בארץ־ישראל הבריקו לסוציאליסטים שבקונגרס, המתקיים כרגע זה בשטוקהולם, על מנת להסב את תשומת לבם לפינוי, לשוד וכו' ביהודה, ירושלים והגליל, מעשים העלולים בסופו של דבר להיהפך לטבח [לפרעות].

כיצד יכלה טלגרמה כזו להישלח מארץ ישראל? הנכון הדבר שגם הגליל פונה?


קאהיר, יום שלישי, 22 במאי 1917.

טפלתי בטלגרמות שיש לשלוח לברון ולמאיר סולצברגר לשם לחץ על זנגביל ולוסיין וולף ודומיהם, ולהשפיע עליהם שיזנחו את סלוניקי לטובת ארץ־ישראל.511 בהגיעי בשעה 11 למטה הראשי מקבלים את פני בתוכחות. “חיפשנוך בכל מקום ומקום”. אני ממהר אל דידס, המכניס אותי אל ג’נרל מוריי. דידס מייעץ לי, שלא לעורר בעיות חדשות ולהסתפק במתן תשובה לשאלות שיעורר המפקד.

הוא משלח את דידס, ובהשארנו פנים אל פנים הוא אומר לי: “אני רוצה לומר לך עד כמה אני נרגש, באופן אישי ופרטי מן התקריות בארץ־ישראל. [הרעיון], להביא על היהודים גורל כגורל הארמנים, מעביר בנפשי רעד וצער על שאנו כה מחוסרי כוח”.512 באשר למברקים:

I want to tell you that a Jewish division would do me no good. 513

יש לי צורך בגדודים מאומנים כל צרכם, ממדרגת ראשונה. אתה מיטיב ממני לדעת, מי עומד כנגדי: “מערכות הגנה וחיל רגלים תורכי, מכונות ירייה גרמניות, וחיל תותחנים אוסטרי, ורוסים בלתי ראויים לאמון מאחוריהם”.514 אני חייב, עם “קו מסילת הרכבת היחיד שלי”,515 לכלכל כל פה, כל אדם, כל סוס שיש לי שם, כולם צריכים לעמוד במבחן. “אני עלול לנצח רק בעזרת מיעוט נבחר”.516 דיוויזיות יהודיות לא תוכלנה לשרת בחזית כי אם בעוד שנה, לכל המוקדם, “והייתי רוצה שלא תחיה באשליות, אנו רוצים להיות גלויים והוגנים”.517 אמריקה, דרך אגב, הבינה את הדבר, ואינה רוצה לשלוח צרפתה כי אם צבא מאומן בלבד.

“ברם” אומר אני לו “אם היטבתי להבין את נאומי ז’ופר, הוא נחפז לקבל תגבורת חיילים אמריקאים ואינו יכול לחכות לאימונם המושלם”.

כן אומר המפקד, “ז’ופר תובע אנשים לאמן אותם בצרפת תחת פיקודם של קצינים צרפתים, אולם בעיית כלכלתם בצרפת אינה גורמת לקשיים שבם אני עומד במבחן. אילו יכולתי לקבל גדודים מסלוניקי, שם עוסק סאראיי בפוליטיקה ומעמיד חיילות בריטיים על חזית של 90 מילין כנגד הרים שאין לבוא בהם…”

אני מגיש לו אזי לקריאה את שני המברקים שלי בנידון זה.518 הוא מוצאם מצויינים. הם, אפילו, מוצאים חן בעיניו יתר על המידה, אומר הוא, ועל כן אין הוא יכול עדיין להביע את דעתו. הוא יהרהר בדבר, הוא יתייעץ עם ‘קציניו הפוליטיים’, כיוון שזהו ענין עדין להטיל עשיית תעמולה כנגד ממשלות מסוימות. הממשלה הבריטית מוותרת על סלוניקי, וכן גם רוסיה ואיטליה, אלא, כפי שחשבתי שהבנתי, יש לשכנע ולהשפיע על צרפת.

בטרם אפרד מן המפקד עודנו מוצא דרך להבינני מה רבה ההערכה שהוא מעריך את היהודים כ־“powerful” כדי לקבל החלטות ברוח הניאותה לשרת אותנו. אני מודה לו על רגשי אהדתו ומבטיח לו את מיטב מסירותנו.

מיג’ור דלמה רדקליף רואה את התקלה מאמש כמחוסלת, אבל הנו מבקש כי להבא לא יפורסם דבר בלא התייעצות עמו. הוא מוסר לי את המאמר “Taisez vous”! לאחר שעבר צנזורה בצרוף רשיון להדפיסו “in any Paper you like”. ואולם מייעץ הוא לאחר מכן, לגמור בדבר.

אחרי הצהרים פגישת ה’ועד המיוחד' שלנו, ושם אני מוסר – כפי שיעץ לי פסקל – את קורות הבוקר. מאצל עורך־הדין אלכסנדר אנו פונים אל בנק מוסרי שם מתקיימת ישיבה מצומצמת הדנה על דבר העמדה שעל ז’ק לנקוט, כתוצאה מבחירת ועד הקהילה החדש. ברור הוא כי אלה יציקו לו והכל מייעצים לו להתפטר. אין אני תמים דעים לחלוטין עם גישה זו.

שיחה ארוכה עם ויקטור מוסרי אודות [זני] טבק.


קאהיר, יום רביעי, 23 במאי 1917.

ראיון עם דידס. המפקד העליון שאל בעצת לונדון בענין הפצת המברקים שלי. לחכות, איפוא, לתשובה. דידס סבור שמן הראוי כי אצא בינתיים לחזית “where I had news they want you”.519 לאחר שיחה עם פילדינג, וודס ועם אבּליט אנו מחליטים על נסיעה ביום הראשון הבא: “שבועות”.520

פגישה עם אדמונדס. אין חדשות ישירות מה’מנגם', אולם הים סוער. נוסעינו יחזרו בודאי בעוד יומיים. ישנה ידיעה על משלוח מלונדון של “Wireless apparatus”521 המיועד לנו.

חדשות סנסציוניות: ‘אהרם’ פירסם נאום של ווייצמן המכריז כי ארץ־ישראל ניתנת ליהודים. אני רץ אל דידס. הוא אינו יודע דבר. מבקשים אינפורמציה, ובסופו של דבר מביאים לי את המברק של רויטר. בהמשך למברקינו נתקיימה ישיבת הפדרציה הציונית בלונדון ווייצמן הורשה לגלות שארץ־ישראל תהיה יהודית.

בשעות אחרי הצהרים אנו מחכים בקוצר רוח להופעת המברק הנידון ב־’Journal du Caire' או ב’בורס' [Bourse Egyptienne]: מאומה. חרפה שכזו! ליהדות המצרית אין כאן גם כלי מבטא אחד שייצג אותה, שיפרסם ויפיץ לפחות חדשה בעלת חשיבות ראשונה־במעלה.

מסרתי לז’ק מוסרי את המאמר ‘Taisez vous’522 אבל היום לא הופיע.

ישיבה אצל מוסרי (בבנק) עם בנטוויץ' והעורך־דין מיהלברג. מתקבלת שם ההחלטה כי בטרם יגיש את התפטרותו, צריך ז’ק לחייב את ועד הקהילה החדש להכריז על כיוון דרכו. רק אחרי שיספקו לו סיבה להתפטרותו מטעמים עקרוניים, יוכלו חבריו, והציונים בכללם, להצטרף אל בתי הספר החדשים שלו. אם הוא עוזב בגלל סיבה אישית, הריהו גורע מערכו.

בנטוויץ' ואנוכי הסכמנו לחזור מחר בבוקר על מנת לשכנע את ויקטור מ. אם ניתן הדבר להיעשות.


קאהיר, יום חמישי, 24 מאי 1917.

ביקור בקאסר־אל־ניל. סבלנות שבויינו פוקעת. אין הם נראים מוקסמים מן הידיעה כי יצאו יחד עמי לחזית.

ישיבה אצל ויקטור מ. הוא תופש ללא שהיות את החשיבות שבדבר, לגבי ז’ק, לזכות בתמיכה מן החוץ ושלא להתפטר אלא אם תתעורר שאלה עקרונית.

גם היום לא פרסם ה’בורס', או עתון אחר, בלשון אירופית, את המברק של ‘אהרם’.

אני למד מעשה לתפארת במוריס פחה קטאווי. בהיווכחו שפועלים ללא סיועו באסוף כספים לטובת ארץ־ישראל, החליט לשלוח על דעת עצמו, ומבלי להודיענו על כך, רשימות של התרמות לכל קצות העיר!


קאהיר, יום ששי, 25 מאי 1917.

אלחדף סר אלי על מנת להתייעץ עמי בענין רעיונם ליסוד שבועון יהודי, כאן. אין להם כסף, עורך, ואף לא משתתפים. כהשקעה זה נראה שדוף למדי. אנו מתכננים עם טיילור את פרטי נסיעתנו לחזית. מיג’ור מלקולם מודיעני, שיש לו מברק עבורי. לא היתה כל אפשרות לעגון. ברם יוסף יהא מוכן, להסתכן לבדו. לכך מתנגדת שרתי, בטרם תקבל פקודה בכתב ממני.

קפטן גרייבס משוחח עמי תחילה אודות מיג’ור מיינרצהאגן, ומציגני אח"כ בפניו.523 הוא הגיע זה עתה מלונדון לבקורת בקרב האינטליג’נס. זהו קצין מבני לוויתו של ג’נרל סמאטס, איש מדעי הטבע (אורניתולוגיה וזואולוגיה). מיג’ור ברלו עומד להגיע הערב מהחזית, וכיוון שהוא האיש המשמש שם ראש האינטליג’נס, נקבע עמו את פרטי נסיעתנו.


קאהיר, שבת, 26 מאי 1917.

ברלו כאן. ישיבה עם קפטן וודס, לויטננט פילדינג, ברלו, טיילור. קובעים פרטים, ואולם אני דוחה את נסיעתי ליום רביעי הבא. מיג’ור מיינרצהאגן יצטרף אלינו; מה טוב.

גרייבס מציג אותי בפני הלויטננט קולונל נוג’נט – הוא האיש שעמו נעבד הפשיטה על תול־כרם, אם זו תבוצע אי פעם.

שלושת שבויינו שוחררו היום. אני מוסר אותם לידי קומרוף. זוהי התחייבות חומרית כבדה למדי, שהתחייבתי בה כיוון שקומרוף מודיעני, כי לצורך הלבשתם נתן מקדמה של 20 לירות מצריות והוא מפקפק אם די בזה.

גורדון מפורט סעיד ועמנואל רוזין מאלכסנדריה שוהים כאן על מנת לנסות להביאנו לידי קבלתו חזרה של גלוסקין אל הועד שלנו. הוא אינו גאה ביותר, אבא גלוסקין, בשלחו כשליחים את עולי הימים האלה.

יוסף ארדיטי, שעמד לנסוע לרואד, נשאר בפורט סעיד ובא לבלות עמי את הערב.


קאהיר, יום ראשון, 27 מאי 1917.

כפי שהוסכם, היה על שלושת השבויים ששוחררו, לבוא הבוקר להיפגש עמי. תחת זאת ארגן להם קומרוף ‘אסיפה’, וכמובן ששכחו לעמוד בהתחייבויותיהם כלפי. זוהי התודה הראשונה עבור מאמצי לטובתם. הם שייכים כולם לאסכולה הרוסית.524

פגישה עם אדמונדס. הוא שואלני מה אעשה בחזית, ואני מתוודה באזניו, כי אין לי מושג ברור על כך. או, לפחות, יודע אני כי אני רוצה ללכת לשם על מנת לראות בעיני “What it is like”.525 ידוע לי, כמו כן, על השרות שאביא מבחינה טכנית: מים, וכו'.

ברם מבחינת ה’אינטליג’נס' אין הדברים ברורים לי ביותר. איני רואה עדיין את התכנית.

ארוחת צהרים אצל מוסרי. גם קפטן בנטוויץ' נוכח.

לאחר ארוחת הצהרים עורך לי ביקור אבו־זגלול על מנת לספר לי את נוסחתו הוא על עמדתו של ז’אק מוסרי ועל הצרות שהלה גורם למורים שלו בגלל יחסו התקיף.

עמנואל רוזין חזר להתקפה מחודשת כדי לטעון לזכותו של גלוסקין. מסתבר שהלה הושפל לחלוטין. השפלה זו צריכה להיות קשה עליו שבעתיים מאחר שמכתבו של סוקולוב, הממליץ בפניו על מרק סייקס, הפיח בו יהירות עד כדי התפוצצות. למותר לומר כי במחשבתו של גלוסקין אם סייקס לא בא עדיין לראותו, הרי זה משום שאני סכסכתי.

סרתי היום אל מקום הקליעה ביונים. קלעים מצויינים. היונים המומתות מוצאות פשוט למכירה. לא יחרב איש, אם יעניקו אותן למוסד של צדקה, ויהיה בזה משום כפרת־מה למעשה הרצח. אולם במצרים השיטות הו פשטניות.

קאהיר, יום שני, 28 מאי 1917.

קיבלתי הודעה מפילדינג, לבוא למטכ"ל בשעה 11 עם שלושת הבחורים, אולם הללו לא הופיעו. איזה חינוך! בסופו של דבר מוצאים אותם. פגישה עם פילדינג, וודס וברלו. זה האחרון גאה, סקפטי, למרות ההליכות הטובות שלמד. אנו נדריך אותו.

דידס מודיעני, כי לונדון אישרה את מברקי, לאחר תיקונים קלים. מה טוב!

בשעות אחרי הצהרים נשלחים הבחורים ללבוש מדי צבא בקאסר־אל־ניל.

ישיבת הוועדה שלנו. אני מציע לז’אק מוסרי לקרוא לישיבה מוקדמת עם המורים שלו למען תתקבלנה החלטותיו, בהן נושאים גם המורים באחריות, אופי אמיתי של פעולה משותפת. ג’ורג' קטאווי מביא לי רשימה ביבליוגרפית מצוינת על ספרו של אלכ,526 שהופיע במהדורה חדשת אצל קונסטבל, לונדון.

ארוחת ערב במועדון ספורטינג שבג’זירה עם בנטוויץ' ומשפחת וולטון, מנהל ביה"ס למשפטים.


קאהיר, יום שלישי, 29 מאי 1917.

הבוקר התרוצצויות וקניות לצורך הנסיעה. הבחורים נעלבו על שקבלו מדים של חיילים פשוטים. פגישה עם דידס. לבבי מאד. אני מסביר לו, שברלו אינו נוהג בחביבות ואני מבקש לדעת המטרה הברורה של הנסיעה. הוא מסביר לי, כי בעיניו זוהי פעולת סיור, כי היה בדעתו לתת לי הזדמנות לבוא במגע אישי עם חברו הג’נרל דאוניי, כדי שלאחר שהייה קצרה יביע הגנרל משאלה לספחני אליו, בהיות דידס משוכנע, שאני אזכה באהדת דאוניי ושאוכל להיות לו לתועלת. יתר על כן, קיימות הבעיות הטכניות, והעצות הטובות שאוכל לייעץ במיוחד עכשיו, כשהמיג’ור מיינרצהאגן עומד לצאת לבקורת בגזרת החזית.

אני סר אל אדמונדס. מנוסעינו אין עדיין שום חדש. מיג’ור מלקולם מבקש לראותני. הוא מעורר קשיים לגבי נסיעתי. כבר מפיו של גרייבס ידעתי, שלדעתו של מלקולם נתקבלה החלטה זו לא בדרך המקובלת. הכל היו תמימי דעים על היעילות שביציאתי לחזית. מי היה היוזם, זאת אין איש יכול לומר בדיוק. עובדה זו אינה מוטלת בספק, והיא, כי “R”527 נשכח וכי המשרד שוב אינו רוצה להשלים עם זה.

בפקחות רבה מעלה מלקולם נימוק, שעלולים להכיר אותי ולהלשין עלי, ואז… אין אני יכול, ואין אני רוצה, להתיחס בקלות ראש לנימוק זה, מה גם שהמצב שם אינו מחוור לי. אני מסביר להם, כי לדעתי תצמח תועלת מנסיעתי. באשר לסיכונים, הרי זה מחובתם שלהם לשקול אותם. מלקולם אומר לי, כי כולם בדעה אחת, שנוכחותי במצרים היא בעלת “חשיבות ראשונה במעלה”. לגבי חיל המשלוח המצרי (E.E.F.) זהו ענין חיוני. צאתי לחזית אינה נראית להם בעלת חשיבות חיונית לעומת זאת הסיכון הנו רב. תתקיים, איפוא, ישיבה חדשה, בה יקבלו החלטה.

דומה, שהאמת לאמיתה היא, כי “T”528 כמעט שאינו נסבל, וכי התערבותו הביכה הכל.

אחרי הצהרים מחליטים, כי נסיעתי הנה מסוכנת לגבי ולאנשי וכי מוטב “לעת עתה” לזנוח התכנית.

אני מעורר, איפוא, את בעית שלושת הבחורים, כי הסכנה שיכירום גדולה עוד יותר. ועם זה איני רוצה להפקידם בידיו של ברלו, המחוסר טקט. פילדינג עומד על כך שאמסור אותם לידיו.

גרייבס יספר למיינרצהאגן על מעשה התככים.

נוסעינו יגיעו ביום חמישי מקפריסין.


קאהיר, יום רביעי, 30 מאי 1917.

בבוקר השכם אני נפגש עם שלושת הבחורים הצעירים ומטיף להם מוסר. אין אני יכול להצטרף אליהם. המוכנים הם, אם לאו, לילך בלעדי? פילדינג ימלא את מקומי לידם. חדשה זו אינה משמחת אותם, אולם הם מחליטים לילך. גרייבס מודיעני, כי היתה לו שיחה עם מיינרצהאגן בעניני. הכל בדעה כי נרקמה מזימה, ואולם הנימוק שהועלה, משקלו רב!

היתה זו שגיאה להשאיר למעלה מאלפיים ערבים, ברובם בדואים, בין אל־עריש, רפיח וחאן יוניס. דבר זה חייב להקל במיוחד פעולותיהם של המרגלים התורכיים.

דבר אינו מוכן לצאתם של הבחורים. התרוצצויות. פקודות ופקודות מנוגדות. לפילדינג המסכן כאב ראש איום. ואולם, בסופו של דבר, הכל מוכן איכשהו לשעה 11.

רגע אחד עלה בדעתי לצאת הערב לפורט סעיד לפגוש שם מחר את נוסעינו, ואולם אני מוותר על חפצי, כשאדמונדס מבטיח לי, כי יתן הוראות מתאימות להכין את הרשיונות בזמן.


קאהיר, יום חמישי, 31 מאי 1917.

שיחה פוליטית עם גרייבס. הנושא: מינויו של ג’נבולאט כשגריר תורכיה בשטוקהולם. יש צורך להזהיר את ידידי רוסיה מפניו. ברם אני מעדיף, שלא להבריק בטרם אשוחח עם סייקס העומד לחזור היום.

עם פסקל אנו סרים לבקר בבית החרושת של וולס בשוברה. הוא מתמקם יפה במקום. אנו רואים דוגמאות מתוצרת הדיסטילציה של גבעולי הכותנה וכו'. אין עדיין אפשרות לחוות דעה על הצד הכלכלי שבדבר.

אחרי הצהרים באים שרתי וחבריה. המסכנים סבלו קשות על סיפון ה’מנגם‘. הם שהו עשרה ימים בלרנקה, שם חלו במלריה, וחזרו על גבי ה’קוסייר’. תהיה זו אכזריות לשלוח שוב את שרתי. איני רואה יותר כל צורך מיוחד בכך, עכשיו, שהזמן היקר ביותר חלף. החדשה היחידה, המרגיעה פחות או יותר, שהביאו עמם, היא כי ב־17 לחודש עוד אפשר היה לראות בזכרון יעקב את האותות.529

בשעות הערב מראה לי דאוסון את רשימותיו על הקידוחים. הוא מתאונן כי לג’נרל רייט, אין כל יחס של כבוד לגבי הגיאולוגיה והוא אינו רואה, כי הודות לה נעשית עבודת הקידוח למפעל מדעי ושוב לא למשהו מקרי. עכשיו מבין דאוסון, כי רק בעומק של 6–8 מטר מתחת לפני הים, אפשר למצוא את משטח המים הנותן בארות תת ארטזאניים.


קאהיר, יום ששי, 1 יוני 1917.

סייקס, פיקו וג’ורג' ללויד חזרו. אני מנסה לראות את דידס המעדיף להיפגש עמי לאחר שיחה עם סייקס. שיחה עם גרייבס. אני אומר לו גלויות את דעתי על חיים נחום, מוזליה, קרסו, מורגנטאו. גרייבס בטוח, שישאלו בעצת מורגנטאו ונחום בועידת השלום, והוא מייעץ לי להביא זאת בחשבון ליתר זהירות.

פגישה קצרה עם אדמונדס, אנו דוחים הדיונים בענינים לעת שובו הקרוב של סמית.

טיול עם שרתי, קניות וכו'.


קאהיר, שבת, 2 ימי 1917.

אני מציג לדידס תכנית פיצוץ הגשרים של דלהאמייה ותול־כרם. חייבים לנצל את עשרת הימים הנשארים לנו על מנת להדריך את יוסף בשימוש בחמרי נפץ. מיד נקראים הקפטן ריקס, גרייבס ומלקולם. אנו באים במהרה לידי הסכם. מוצאים תצלומים טובים מגשרי הירמוק, והבעייה נמסרת ללמוד.

אחרי הצהרים אני נוכח בהרצאתו של ג. פוקר על בעיית הגמדים. מרצה מצויין. הוא עובר בשתיקה על התפקיד הגדול שמילא שוויינפורט530 בבעייה זו. אני נזכר, שכבר נפגשנו, פוקר ואנכי, אצל שוויינפורט במלון לוקסור באביב 1914. גם המרצה נזכר בזאת.


קאהיר, יום ראשון, 3 ימי 1917.

ב־9.15 אצל סר מרק סייקס. אני מוצא שם את בנטוויץ‘, סועד עמו. סייקס נבוך כלשהו, הוא אומר לי, כי עמד לקבוע לי פגישה לערב ב־7.15 בנציבות. הזמנתי לארוחת הצהרים את בנטוויץ’. בחור זה, או שאינו גלוי לב עמי, או שלאמיתו של דבר אינו בר־רעיונות רבים ועשירים. עובדה היא, כי בחברתי אינו פותח סגור לבבו. הוא חוזר מחר, לאחר שהחלים לחלוטין.

ב־7.15 פגישה. סייקס מציגני בפני מר הרברט531 ואנחנו עוברים למברקים.

ראשית, אספו, מחוגים שונים בלונדון, למעלה מ־5,000 לירות למען הועד המיוחד שלנו. ואולם תאבים לדעת, על ידי מי, וכיצד, תעשה החלוקה. אני מגיש שמות החברים, כתובות ושולח הכל באמצעות דידס. ד. ששון מבומביי נותן 5,000 רופיות. All Right.

(2) עמדתם של היהודים הפרולטריים המאורגנים ברוסיה (בונד וכו'), הנה אנטי־בריטית גלויה. אני מיעץ להשפיע על חוגים אלה באמצעות יהודי אמריקה. בין יתר האמצעים אני ממליץ לשלוח יהודים רבים בועדות המומחים שארה"ב משגרת לרוסיה.

(3) מארה"ב מציעים לשלוח לחזית עזה צוות רפואי יהודי. אני מייעץ לוותר על כך בנימוס רב. כמשלחת צבאית אין בזה כל ייצוג. וכתואנה לתורכים, לרדיפות ונגישות, הרי זה יותר ממספיק.

דבר זה מעורר שאלת הדיוויזיות היהודיות. אני תומך נמרצות ברעיון. סייקס חושש מפני הרושם הפוליטי של כוח יהודי בעל מאה אלף איש, למשל.

אני מרגיע אותו. אפשר להגדיר מראש את המרחב היהודי, ולהכריז, כי היהודים אינם נלחמים אלא על מנת להשיג מרחב ידוע. אזי לא יפחיד שוב גודל הקפו של המכשיר היהודי איש. סייקס מצטרף לדעתי, נערך מברק ברוח זו.

בנושא לעמדת הבונדיסטים, אני מעורר את שאלת יחסם של יהודי בצרה ובגדד. אני מפתח את תכניתי לשלוח את מוסרי.

סייקס מביע את רצונו לראות ולשוחח עמו תחילה.

סייקס שולח מברק חדש לווייצמן, בו הוא אומר לו, כי הוא מניח שרצונם של האדונים הללו הוא שאמלא את מקומו של ווייצמן על ידו הוא. אין זה מתקבל על הדעת כי האדונים הללו ישתמשו בהתחמקויות ועוד פחות סביר שיגיעו לסרוב גלוי. מכאן נעמוד על מגמתו הפוליטית של סוקולוב, כיוון ואיני מאמין שווייצמן יתנגד לי.532

מצער מאד את סייקס מאמרו של צדרבאום שהופיע ב’בריטיש פלשתיין' “No partition, no condominium, Palestina irredenta” ובטויים אחרים חריפים ודומים. הוא חושש, כי הדבר עלול להזיק מאד בעוררו התנגדויות. סייקס ממליץ כי אראה את פיקו.


קאהיר, יום שני, 4 יוני 1917.

אני מבקש ראיון אצל פיקו, הקובע לי פגישה למחר בשעה 10 לפני הצהרים. פילדינג חזר בלווית שלושת הבחורים המשוחררים שלנו. הנסיעה היתה מצוינת. הבחורים הגישו ידיעות יקרות. יש להצטער, כי החמיצו שני חדשים בטרם יעמדו על יעילותם. זוהי הדעה הכללית. פילדינג הודה באזני, כי התרשמותו בחזית היתה, כי הארגון העליון יכול וחייב להיות טוב יותר. אני מזכיר לו את הפתגם התורכי: “Balek Bashendan Kodar”.533


קאהיר, יום שלישי, 5 יוני 1917.

פגישה עם פיקו. הוא מרמז לי על המאמר שב’בריטיש פלשתיין, “No partition, No condominium”. זה עלול לעורר, או להעיר, את התנגדותם של הראדיקלים והראדיקל־סוציאליסטים הצרפתים. לדברי פיקו קיימת בחוגים האנטי־קלריקאלים התנגדות גדולה ביותר לויתור על סיפוחה של סוריה. לדרוש בקול רעש גדול פלשתינה בריטית, אינה הדרך הנכונה. ישנן אפשרויות אחרות. מה הן? כדי ליתן על כך תשובה בניחותא, מזמיני מר פיקו לשוב אליו בקרוב.

בענין סלוניקי מביע מר פיקו את זחיחות דעתו. מוציאים חילות מחזית זו על מנת לשלוח אותם לצדנו. אני מביע לו את חששותי בנוגע להצלחת התקפה מעבר אלכסנדרטה. הוא מרגיע אותי, בהבטיחו לי, כי נחיתה תבוצע בשתי נקודות דרומית לאלכסנדרטה.

אני מביא לפניו את הצעתי לשלוח מכאן שליחים, ש’יעַבּדוּ' את ה’פועלי־ציון' וה’בונדיסטים' בפנייה מיוחדת לרגשות היהודיים הלאומיים שלהם. הוא מקבל הצעתי כמצויינת ומייעץ לי להשתדל לראות את סר מרק עוד היום ולשכנעו לרעיון הזה.

אני סר אל דידס ומספר לו על אותו נושא. הוא מבקש ממני ‘טיוטה’ על מנת להבריק ללונדון.534 מבטיח לו למחר.

שוהה שעה בחברת אדמונדס וקפטן סמית, לדיון בפרטי המשלחת הבאה שנקבעה לעת עתה ל־12 לחודש זה. סמית יציע, כי בפעם זו אצטרף אני עצמי למשלחת. הדבר נתון לשקול. הם מביעים כולם בהדגשה רבה, את חששותיהם בפני רצון שרה לנסוע ואינם יכולים להבין כיצד אני נותן הסכמתי לכך.

אחרי הצהרים, מ־3 עד 5, שעור ראשון עם לויטננט אכלין באמנות השימוש ב־ 535 fulmi־cotton וכו'.

הערב אירעה לי הרפתקה תמוהה. בשעות היום, באמצעות הטלפון, בקשתני גברת לקבוע לה פגישה. היא טענה, כי בהיותה בלתי מוכרת לי אין תועלת במסירת שמה. קבענו פגישה ב־8 בערב על גזוזטרת ה’קונטיננטל'. היא מופיעה בדיוק. מדברת אנגלית עם מבטא זר (איטלקי?). רוצה לדעת מניין באתי, כיצד הגעתי, ועוד שאלות רבות על ‘סם’,536 על אשתו ועל בנו. כל השאלות הללו מוצגות לפני בלא שתסכים האשה לגלות לי את שמה. במידה של נימוס אפשרית אני דוחה מתן תשובות על שאלות אנונימיות. היא מודה אזי כי שמה ווד, וזוהי אמצאה!

אני משלח אותה מבלי שאשיב על אף אחת משאלותיה. היא מתעצבת מאד. היא מתעניינת באחים שלי, והיתה רוצה לדעת היכן הם נמצאים, וכו' וכו'. היא מאיימת עלי בפגישה שניה, קרובה, שבה תהא מובנת יותר. מוזר.


קאהיר, יום רביעי, 6 יוני 1917.

בפגישה קצרה עם סר מרק, אתמול, הוחלט, שאגיש לפיקו את הטיוטה שלי בשאלת השליחים לרוסיה, על מנת שפיקו יבריק על כך לממשלתו. כיוון וסייקס רואה למפרע השהייה מצד הנציבות אני מטלפן להרברט. זה מעבירני אל דידס. אני קובע פגישה עם פיקו למחרת ואיני יכול לתפוש את דידס.

אחר הצהרים הרצאה של מר פ. גוטייה מאלג’יריה בחברה הגיאוגרפית. סופר מצוין, אבל מרצה שאינו שווה פרוטה.


קאהיר, יום חמישי, 7 יוני 1917.

אתמול נשתבשו תכניותי כתוצאה מידיעה מרעישה. ברלו מודיעני, שחאג' מסויים, בשם אחמד אגה מחאן יוניס, הושם במאסר. רובצים עליו חשדות, כי הוא אשר רצח את אבשה. מיד בקשתי את וודס לטלפן על מנת להיוודע אם עדותו של יוסף, שתיגבה עתה, תהיה בעלת ערך אחר־כך, בפני מושב בית דין, ואזי אצא עם יוסף לחזית. מיג’ור גרינווד אינו בטוח בנקודה זו ומשאירנו מחכים, בוהים.

אני משתדל להתראות עם דידס, שראיוני עמו, אמש, הופסק על ידי הופעתו בלא עת של הרברט. אני מגיש לו את הטיוטה שלי בענין השליחים לרוסיה, כיוון שאני מעדיף כי יקרא אותה בטרם אביא אותה בפני פיקו. דידס סבור, כי זהו נתח שמן וכי בהעדרו של סייקס יש להגישה לג’נרל קלייטון הממלא מקומו. פיקו מתפעל, ומוכן לתמוך בהצעתי. אני מסב את תשומת לבו לאיסמאיל ג’נבולאט, השגריר לסקנדינאביה. ה’טיימס' כבר קיבל ידיעה על כך. מה נעשה בענין זה בעתונות הצרפתית? פיקו מנסה, תחילה, להעמיד פני יודע דבר, ואולם נוכח, כי לשוא יערים עלי ומבקשני להגיש לו ‘תזכיר’.

הצעתי, אתמול, לשלושת הבחורים משרות של מתורגמנים בחזית, שכר התחלתי, של 9 לירות 1 שילינג לחודש, בתוספת מזונות. הם השיבו לי בסירוב בלתי מנומק לדידי. הבחורים נימקו את סרובם באזני ליובה ויוסף: אין הם מוכנים לסכן עורם עבור המפעל היהודי; מייזל טוען, כי אילו היה פתרון הבעייה הארצישראלית כולה תלוי בנוכחותו בחזית, לא היה חוזר לשם. אלה הם הפירות היפים של החינוך הלאומי, כפי שהובן לצערנו ב’גמנסיה‘. 537יחד עם זה, אין הם יכולים לקבל הצעות מפיו של אהרנסון, מכיוון, שבהיותם תלמידים, נשבעו לא לבקר בתחנה שלו וכו’. התמוה שבדבר הוא, כי מוסר הכליות שלהם לא מנעם מלקבל מאהרנסון עזרה וכסף.

לאחר הלקח בפירוטכניקה אני מזמין את שלושת הבחורים, ליובה, יוסף, קומרוף, ואלחדף, אלי. אני מגולל לפניהם מה עשיתי עבור הינוקות הללו. אני מדגיש, שלא הם, באופן אישי עניינו אותי, אלא השרותים שהם עלולים לשרת את המפעל היהודי. כיוון והם מסרבים לשרת מפעל זה, שוב אין לי כל ענין בהם. אני מבקש את קומרוף ואת אלחדף שיואילו לטפל בהם ולומר לי מהו הסכום המינימלי שעלי להקדים להם. קומרוף ואלחדף אינם יכולים להאמין למשמע אזניהם. ינוקות אלה מסרבים לקבל משרות שקומרוף ואלחדף עצמם היו שמחים לקבל בהוקרה!

אני מודיע לוועד המיוחד שלנו, בשעת הישיבה, שביקשנו מלונדון משלוח טלגרפי של 5,000 ליש"ט, על כתובתו של ז’אק מוסרי אצל ה’נציונאל בנק' ואני קורא באזני החברים, באופן סודי, את המברקים הגרמנים של ה’יודישע רונדשאו‘, ‘פרנקפורטר צייטונג’ וכו’, המכחישים את מעשי האכזריות שנעשו בארץ־ישראל. ראיון עם חיים נחום, רצונו של ג’מל פחה לקיים ועדה קונסולארית עם שלושה יהודים מגרמניה לעריכת חקירה, וכו‘. כל זה מוכיח, כי היטבנו לעשות בהרימנו קול צעקה רבה! התורכים וה’בושים’ נאלצים עכשיו להצטדק, וכפי דברי הפתגם…

עבדתי עם אלחדף על ניסוח הצעת החלטה ש’פועלי ציון' שבכאן יקבלוה, ולפיה יפנו לחבריהם ברוסיה, ובארה"ב, על מנת להימנע מהפח שטומנת הועידה הסוציאליסטית המתכנסת בשטוקהולם.


קאהיר, יום ששי, 8 יוני 1917.

שיחה ארוכה ומענינת מאד עם פיקו.

הוא תמך ברעיון פלשתינה צרפתית. הוא ויתר לנוכח אי האפשרות. אולם בריטניה הגדולה, ויתרה גם היא לנוכח אי האפשרות. כל תעמולה למען פלשתינה בריטית לא תוכל, איפוא, שלא לגרום נזק, כיוון שיטילו חשדות באנגליה כאילו חזרה בה מהחלטתה.

אין כל אפשרות למנוע בעד מזימותיה של איטליה. היא שולחת 400 אנשים לחזית הארצישראלית –“למען תחשב כמי שגם ידו היתה בעסק”.538 וכן גם רוסיה! מכאן הפתרון הטוב ביותר והאפשרי הוא: אינטרנציונליזציה או קונדומיניום.

ש. היכן הצליחה האינטרנציונליזציה?

תש. פיקו מכיר בפתרון זה שאיננו משביע רצון לחלוטין, אולם הוא היחידי הנראה כאפשרי. כיוון שהחלטתי למלא בראיון זה את תפקידו של האיש הנותן יותר משהוא מקבל, כדי להעלות את פיקו בחכתי ולהביאו לידי שיחות חדשות שתנעמנה לו, אני מסכים איפוא עמו, כי למרות היותי מבחינה עקרונית, נגד האינטרנציונליזציה, מסוגל אני להבין ניסוח מעין זה: האינטרנציונליזציה לא הבשילה עד היום בשום מקום תוצאות משביעות רצון, יתכן שבמידה ידועה באשמת האנשים שעליהם היה להפיק תועלת מן הדבר – אנשים קטני מוחין. עם היהודים, הדבר עלול לתת תוצאות טובות יותר. אני משמיע את השקפותי על פוריותה של ארץ־ישראל, על הנחיצות היחידה להפיק ממנה את כל היתרונות: האימון של ההון. כל סטטוס, העלול לעורר אימון בהון, חייב באין ברירה, לשאת חן בעינינו. ההון היהודי, מעוּדד על ידי הרגש הלאומי, יגיע בסופו של דבר להשלטת שאיפותיו.

פיקו ממשיך להסביר לי, כי האינטרנציונליזציה שלו אינה אלא חיצונית ומטרתה אינה אלא לאזן את רגשי ההתחרות של עמי אירופה. ואילו לדעתו השלטון הפנימי יהא בידי התושבים וכו'. גם כאן, בהמשיכי בהתנגדותי, ובהדגישי, כי לדעתי האינטרנציונליזציה היא בעיני רק תפיסת הרע במיעוטו, אראה בסטטוס של הלבנון נימוק להוכיח על ידו, עד כמה שממשלה פנימית לוקאלית, עלולה להיות בעלת “השפעה מיטיבה”.539

בסכומו של דבר משבח פיקו אחת מן השתיים או קונדומיניום אנגלו־צרפתי, או אינטרנציונליזציה. לאמיתו של דבר שניהם כאחד רעים.

אני נוגע בבעייה הסורית. קודם כל, מדוע רוצים לעשותם ערבים? במקרה הטוב ביותר הם ‘ערבופונים’,540 דוגמת הקופטים. אומה סורית אינה קיימת, ומעולם לא היתה קיימת. זוהי אמצאה צרפתית. אמצאה מפוקחת, אני מודה, אולם אמצאה פוליטית פשוטה. פיקו מסכים עמי, כי הסורים אינם ערבים, ואולם ‘מקסם השוא’541 הערבי קוסם להם. זוהי אמצאה צרפתית, אבל היא הכתה שרשים בדמיונו וברגשו של כל פוליטיקאי צרפתי.

הם אינם מהווים אומה, אך ייהפכו לכזו, כתוצאה ממספר רב של שנות לימוד והדרכה.

הייתי רוצה להאמין בכך, אבל לגבי דידי לא יהיו לעולם לאומה, כל זמן שלא יחיו את שפתם הלאומית. לעת עתה רק היהודים לבדם חוללו נס זה. על כך משיב לי פיקו: אמנם כן, אתם הנכם עם סגולה.

הבעייה הערבית: מדוע ליתן לה את החשיבות הרבה הזו? מדוע לרצות ולעורר בכל מחיר בלב הבדואים של חג’אז אמביציות שלא קננו מעולם בקרבם?

פיקו מודה, שגם הוא אינו מאמין בעתידו של העם הערבי, באם יוזנח זה לאמצעיו שלו בלבד. בנקודה זו מנוגדות בהחלט השקפותיו לאלו של סייקס, המתלהב בפרק זה.

אני מגיש לפיקו את תזכורתי על איסמאיל ג’נבולאט ומה שקדם לו.

איטליה שולחת 400 חיילים לחזית ארץ־ישראל; 4,000 חיילים צרפתים הגיעו לאותה מטרה.

פגישה עם דידס. אני מגיש לו את נוסח ה’קול קורא' של ‘פועלי ציון’ המקומיים. 542הוא יגיש אותו לC/C ומחר יעביר אלי את התשובה.

רדקליף מוסר לי טלגרמה של ‘הפורברטס’ מה־16 במאי המספר על השאילתה של הציר הסוציאליסטי כהן 543 ב’רייכסטאג'. יש לזכור, כי כהן עומד על כך כי לדברי ראש המטה הגרמני של המחנה הרביעי העותומני, האמתלה הצבאית שעורר ג’מל פחה, לצורך פינוי יפו, משוללת יסוד.

כל ההכחשות הגרמניות, כל האינטרפלציות שלהם, הראיון הכפוי של חיים נחום, מושחת, מוג לב. ההכחשה שהוצאה בכוח מנכבדי העדה היהודית בירושלים, מוכיחים דבר אחד: הצעקה שהרימונו, הועילה. תורכים וגרמנים מיהרו להיווכח, שאין שוחטים ללא עונש את היהודים כאת הארמנים. מלווה המלחמה בגרמניה עלול היה לסבול בגלל היהודים. לכן הפסיקו הפינויים החדשים.

אני תוהה על קנקנו של מיג’ור רדקליף כדי לדעת, אם החדשות התכופות המופיעות ב’אהרם' בימים האחרונים, על חילוקי הדעות שבין הציונים לבין עצמם ואלה שביניהם לבין הבלתי ציונים, אם חדשות אלה לא קבלו את השראתן מהפוליטיקה הצרפתית המבקשת להזכיר לנו, כי במקרה שמאמרים כל כך ‘גלויים’544 כאלה של ה’בריטיש פלשתיין קומיטי' ימשיכו להופיע, יוחזר הכל אל שולחן הדיונים. פילדינג אינו סבור כך. גם רדקליף כן, אולם הוא מודה כי ‘אהרם’ אינו נוח ביותר; לאומני, כביכול, והוא מכור לצרפתים.

פגישה עם מוסרי ועם העורך־דין מיהלברג בענין בתי הספר היהודיים הלאומיים. אני מורה להם מהי הדרך לפיה צריך מוסרי לנהוג. הוא מחוסר יוזמה, אבל ילך בהכנעה בתלם אם יטפלו בו בעקביות.


קאהיר, שבת, 9 יוני 1917.

יוסף ואנוכי יוצאים בשעה 8 ופונים אל פני ה’צריפים האדומים' שם בא אכלין לפגוש בנו במכוניתו, וכולנו יוצאים יחדיו להוציא לפועל התפוצצות. יוסף למד במהרה את דרכי הפעולה. אנו משתמשים בשלושה (Slabs) רבועי כתנת־נפץ ומצליחים לגרום התפוצצות נאה. יוסף עשה הכל במו ידיו. ההצגה הצליחה. שוכנענו מתוך הנסיון שיש סיכויים להצלחה. הסכנה הנה מינימאלית אם נוקטים באמצעי זהירות.

אחרי הצהרים אצל דידס. בענין הקול קורא של ‘פועלי ציון’ המפקד העליון ביקש חוות דעתה של לונדון. 545 הוא אינו מעיז להסתבך בהרפתקה. “סייקס אינו נושא באחריות. כרוח פרצים נכנס ויוצא חליפות מדי פעם”546 אנו מחכים, איפוא, להחלטת לונדון.

אני מודיע לדידס על תוצאות האימון שניתן ליוסף. הוא שואל אותי אם יש ברצוננו לעשות “Business like agreement”. אני מעיר לו, שאין אנו עושים עסקים, אולם מבקשים להיות מוגנים לעת צורך.

מסרתי לגרייבס תזכיר על אספקת המים ליפו ועל מקומו של קונסול אמריקה בירושלים, כדי למנוע כל פגיעה בו על ידי משלחת ההפצצה באוירונים שתוכננה כדי להשמיד כ־200 מכוניות המשא שיש, כביכול, לתורכים ולגרמנים.

פגישה עם אדמונדס. הוא מודיעני, כי קיבל מברק לשלם לי 5,000 דולרים מאת אלכס. האם זה פרטי, התחנה [לנסיונות], או ‘סיוע’?547

אנו דנים בהורדות חומרי נפץ לחוף. תכניתי נראית בעיני אדמונדס כ’אמביציוזית'. הוא לא היה רוצה להוריד לחוף יותר מן הכמות הדרושה [לפצוץ] לגשר דלהאמייה, ואילו אני רוצה להצטייד גם עבור שלושת הגשרים של תול כרם וסביבותיה.

רפאל אבולעפיה נענה להזמנתי לבוא.


קאהיר, יום ראשון, 10 יוני 1917.

עם אבולעפיה אצל “R”. המיג’ור מוסר לו מכתב לקולונל היקס פאול מה E.L.C..548 אנו דנים בגיוסו של לייב כעובד חדשי לפי 30 לירות מצריות בחודש.

שיחה עם גרייבס על המצב בקושטה וכו'. רדקליף מראה לי מאמר של זנגוויל [בחוברת] חודש מאי של Pearson. חסר כל הסתייגות זהירה בויכוח בשאלה הערבית.

פיקניק בקרבת הסכר עם המשפחות גרין, תמשס, פאסקל ועוד, בסך הכל 11 איש. בערב, עם החבורה כולה ב־Rod El Farag.


קאהיר, יום שני, 11 יוני 1917.

קבלתי מאצל “R” את יתרת הסכום שהגיע לי על הוצאות ישנות (בסך הכל 1,413 ל.ש.) מלבד 5,000 דולר שנשלחו על ידי אלכס ללא פרוטים.

עם יוסף, אדמונדס ואכלין, אנו הולכים לראות גשרים מפורקים, מחוץ לעיר, לצורך התאמנות מעשית.

אחרי הצהרים נכנסים ליובה ויוסף להרפתקה מטורפת: יוסף הבחין בבדואי, הנראה לו כחשוד, הבא מא"י. הוא אורב לו ועוקב אחריו. אדמונדס מנסה לעזור לנו. למרות הכל, כתוצאה מאטיות ומהוקרה מוגזמת לגבי החופש האינדיבידואלי, התחמק האיש לאחר שהרגיש כי עוקבים אחריו.

ויכוח מכאיב עם יוסף, שמנהגיו מייאשים. קשה עד מאד לבוא עמו בדברים. חוסר חינוך, הגזמה בהערכת אישיותו, וכו'.


קאהיר, יום שלישי, 12 יוני 1917.

משעה 10 עד 11.15 שעור אחרון אצל אכלין. אדמונדס נוכח בו, מבלי שיבין דבר, כפי שהוא בעצמו מודה.

הבוקר כבר קיימתי ישיבה עם מוסרי ומיהלברג בעניו התפטרותו של מוסרי מבתי הספר של העדה. אנו נועדים שוב ב־11.20 אצל ויקטור מוסרי. נערך ניסוח סופי וכתב ההתפטרות יוגש עוד היום.

עם אדמונדס הוסכם על פרטים אחרונים בנסיעת אנשינו. ויכוח ארוך בענין ששת [רובי] ה’מרטיני'549 שבקשתי ושסמית חושבם מיותרים. אני עומד על שלי, ואדמונדס, בסופו של דבר, נכנע לדרישותי.

אחרי הצהרים עם שרתי לקביעת פרטי העבודה אצלנו. מופיעים ליובה ויוסף. אנו ממשיכים להביא הכל לכדי דיוק. רבקה כתבה לפנינה לבונטין ובקשה פרטים על מותו של אבשה. עכשיו תצא הידיעה לרשות הרבים.


קאהיר, יום רביעי, 13 יוני 1917.

אני עסוק בנסיעה. הוחלט: יוסף מנסה לרדת לחוף בכל מחיר, בעזרת ל. ברנשטין. לפי דו"חות שיתקבלו, שרה – תרד, או לא תרד. ליובה ירד או לא, לפי החלטה שתתקבל בעת העליה השניה לחוף, בעוד כ־10, או 12 יום.

גם כתנת־הנפץ תורד רק בעת העגינה השניה בחוף אם תהיה אפשרות.

מכיוון שאדמונדס לא היה במשרד, אני מוסר את ההוראות דלעיל ללויטננט ניומן, על מנת שימסרן לקפטן סמית.

שוחחתי עם קפטן גרייבס בדבר מינויו של אלנבי למלא את מקום מוריי. המפקד החדש, אומרים, הוא מהיר־החלטה ופעיל.


קאהיר, יום חמישי, 14 יוני 1917.

פילדינג מודיעני, כי סר מרק נסע לאנגליה. הוא יגיע שמה בעוד יום או שניים. פיקו נסע אתמול לצרפת ובדעתו לחזור בקרוב. ג’נרל קלייטון ממלא, זמנית את מקומו של סייקס, ואני מבקש ראיון אצלו על מנת להעמידו על מהלך הדברים שעסקתי בם עם פיקו וסייקס.

פגישה עם מיג’ור רדקליף. מבחינה עקרונית לא היתה שום התנגדות להפוך את הירחון ‘Renaissance Juive’ לשבועון.

רדקליף ישמח לראות סקירה על המצב בארץ־ישראל, שיתן פרוש להכחשותיהם של הגרמנים. אני אכתיב רשימה שבהשראתי לאלחדף. אשפיע על רדקליף שיפיץ רשימה זאת בעתונות המקומית.

פגישה עם אלחדף וקומרוף. אנו משוחחים אודות ה־’Renaissance Juive'. משבר הנייר, המטריד את רדקליף, סולק. לקומרוף יש מלאי, אלא שהמחסור בסופרים ובכספים הוא רציני. הוקצבו 12 ל.מ. לחודש לשלושת השבויים המשוחררים, הלואה כמובן, ועל סמך הבטחתו של קומרוף, שימצא להם עבודה מכניסה בעתיד הקרוב ביותר.

בשעה 5.30 אצל הגנרל קלייטון. הוא סבור, כי בעיקר נסע סייקס ללונדון בענינים ציוניים. בדעתו ליישר את ההדורים בין הוועד הבריטי הארצי־ישראלי והפדרציה, בין אלה ולוסיין וולף וכו'. אני אשלח לו מברק בעוד יומיים, או שלושה, על מנת לקבל ממנו הוראות.

ספרו של אלכ “With the Turks in Palestine” כבר נמצא למכירה אצל דלבורגו.


קאהיר, יום ששי, 15 יוני 1917.

האם יכלו לפעול בעתלית בלילה האחרון? זוהי שאלה מייסרת.

ראיון עם דידס, הוא יוצא לאלכסנדריה עם הגנרל קלייטון על מנת לראות את ווינגייט. הם מחכים להוראות פוליטיות מפורטות מלונדון. אנו משוחחיס על ‘הועד המיוחד’. הם חוששים, שאנו מקבלים כספים רבים מדי. 550 אני מזכיר להם, כי זולת ‘הסיוע’ המיידי, יש לצבור כאן כספים לשימוש בם מיד לכשנתקדם לעבר עזה. דידס יטפל בזה באלכסנדריה.

שוב חזרתי על בקשתי ליתן היתר כניסה לחיים הררי מג’נבה, לשמש כאן מורה. דידס מבטיח לעשות את אשר באפשרותו.

מכתב מר מרגוליס מאלכסנדריה המזמינני לעבוד עמו, עם גלוסקין וסיוארז בועד האלכסנדרוני שלהם לעזרת הפליטים וכו'. סיוארז הוא חצוף. ואולם בעניני חוצפה עוברים עליו מייזל ושותפיו. קבלתי מהם מכתב ובו האשמה על חטא שחטאתי להם בהוציאי אותם מקאסר־אל־ניל. אי אפשר שלא להרהר בפתגמו המפורסם של שַייד “כי תגמול טובה לנער פוחז…”


קאהיר, שבת, 16 יוני 1917.

עם שמשוני אצל רדקליף. אני מקבל את היתר הצנזורה למאמר, שכתב אלחדף בהשפעתי, בענין המאורעות בא"י.

אני עולה אל אדמונדס, הוא מודיעני, כי זה עתה שלח אלי, לפי כתבתו של פאסקל, מכתב מאמריקה. אני רץ שמה ומוצא מכתב מאלכ, אובי551 והנרייטה.552 אלה הם המכתבים הראשונים מאז אני כאן. התרגשות עצומה פוקדת אותי. אובי המסכנה, אמיצת לב, כפי שהיתה תמיד. ולבה של הנרייטה גדול כפי שקיויתי.

טיילור חזר מהחזית, ומתפאר, שתפש שלושה בדואים מרגלים.


קאהיר, יום ראשון, 17 יוני 1917.

אני טרוד בכתיבת (Ad. Baronyi)553 תשובה מיועדת אל ה־Journal du Caire על מאמרו הטפשי של ז’אק מטלון על הציונות. אדמונדס מטלפן אלי על מנת להודיעני, כי יוסף ושרתי ירדו לחוף. לעת עתה לא הגיעו שום פרטים נוספים.


קאהיר, יום שני, 18 יוני 1917.

אצל אדמונדס. איני מצליח לקבל פרטים נוספים על אלה שכבר קבלנו. עכשיו ניתכות הטלגרמות554 כגשם, וכבעבר הן ממציאות ידיעות מדויקות ביותר ויעילות ביותר.

אני מתראה עם מיג’ור רדקליף ומגיש לו את המאמר: “Sionisme”.555 הוא קוראו, ואולם אינו יכול לתת את הסכמתו מאחר והורנבלאואר מודיע לו טלפונית, כי ברגע זה ממש הוא מנהל ויכוח עם הד"ר שוורץ, שכתב גם הוא תשובה למטלון, תשובה אשר הוא הורנבלאואר מוצאה כבלתי מספיקה ואינו רוצה ליתן לה היתר.

אני מציע לרדקליף שאלך בעצמי, עם פתק ממנו, לראות את הורנבלאואר. הדבר נעשה. הורנבלאואר מלא נועם לגבי ומקבל את מאמרי בלא שישנה בו מלה גם אחת. סליחה. הוא מסב את תשומת לבי למלה ‘לייטמוטיב’, שהשתמשתי בה. מתנגדיך בבקורתם ינהגו בך כב’בוש', הוא אומר לי, “אין אני מוחק את המלה הזו, אולם לטובתך יש לוותר עליה”. הד"ר שוורץ מלא זעם.

אני שולח למרגוליס את המכתב556 ליתן לקח הגון לסיוארז, לאחר שקראתיו באזני ה’ועד המיוחד'.


קאהיר, יום שלישי, 19 יוני 1917.

אני מודיע לגרייבס והוא מודיע למיינרצהאגן על הדו"חים שהגיעו מעפולה. הם הנם “שבעי רצון מאד”.557 אני כותב את המאמר ‘Le Rêve Sioniste’ כתשובה למאמר שנתפרסם ב’בורס אג’יפסיין' על אותו נושא.

המברקים מקפריסין מוסיפים להגיע, אולם [הידיעות מא"י] נפסקות בתאריך ה־14 למאי.


קאהיר, יום רביעי, 20 יוני 1917.

פגישה עם דידס. אני קורא באזניו את מכתבי אלכ. והנרייטה558 ואני מדגיש, עד כמה רצוי יהיה שאלכ. וסם559 יבואו הנה. הוא רושם הענין לפניו על מנת להביאו לפני הממונים עליו.

הוא מודיעני כי בנציבות אמצו לעצמם נקודת השקפתנו. הבריקו ללונדון שאת כל הכספים ימסרו לנו כאן ל’ועד המיוחד'.

מפי מוסרי אנו למדים, שעד היום קבל הועד יותר מ־450 לירות מאוקלנד, ניו־זילנד.


קאהיר, יום חמישי, 21 יוני 1917.

אני מגיש להורנבלאואר תשובה לקסנר על מאמרו ב’בורס‘. הוא מציע לי לצמצם את ההתקפה האישית בהסתמך על בלעם וכו’. כמו כן הוא מבקש שינויים אחרים. גישתו היא חביבה וצודקת. אני מבטיח לו שאעשה כרצונו.

התראיתי עם דידס בענין הררי. הוא מחכה לתשובה בימים הקרובים ביותר. הוא מבקש דוקומנטציה על הציונות, על הניגודים שבין אלכסנדר ומונטיפיורי מזה, ולורד רוטשילד וציונים אחרים מזה. אנו קובעים פגישה להערב.

מאמרו של ברוני הופיע ב’ז’ורנל דה קייר'560 בעמוד הראשון. האם יש לזקוף את מקום הכבוד הזה לזכות 100 האכסמפלרים שהזמנתי?

מסרתי לדידס את מאמרו של ברוני ואת ספרו של אלכ. ברצוני שיקרא את הספר וינסה להשיב לי, אם הדבר בגדר יכלתו, מדוע המיג’ור (כיום קולונל) ניוקומב סרב לשתף פעולה עם הבחור הזה?

הרצאה ארוכה על הציונות באזניו של דידס, המקשיב מתוך התענינות רבה.


קאהיר, יום ששי, 22 יוני 1917.

אני סר אל הורנבלאואר ומגיש לו את הרשימה ‘החלום הציוני’.561 הוא מאשר אותה ונעימים לו הוויתורים שעשיתי ברוח הערותיו. כתמורה אני מבקש שיתן לי כמה מלים לבוטיני והוא עושה זאת ברצון רב.

אני מצרף אלי את פסקאל בביקורי אצל בוטיני. להלה אין סבלנות ורוצה להפטר במהרה. רוחו הרעה נובעת ראשית כל מהיותו נאלץ בעל כרחו, לפתוח את עמודי עתונו לדברי פולמוס, וכמו כן על שאת מאמרו של ברוני כופה עליו הורנבלאואר. הוא קורא את המאמר הנראה טוב בעיניו. הוא אומר וחוזר ואומר: “הנה אדם היודע את מלאכת הכתיבה. אם ברצונו לכתוב על נושאים אחרים, אדפיס דבריו ברצון”. אני מטיל על עצמי למסור את מחמאותיו לזכאי להן, והדבר הוצא לפועל.

בוטיני, שהוא איש מלטה, היה נוקשה שעה שנכנסנו אצלו, ואולם בהמשך הדברים נתרכך כלשהו עד שהיה כולו נופת בלוותו אותנו אל הדלת. הוא מבטיח, שמחר יופיע המאמר. פסקל מלא שמחה.

קלמי מודיעני, שהעורך־דין קסטרו כותב תשובה לברוני, אבל משנודע לו, כי נודעת לי השפעה בחוגי הצנזורה, הריהו חושש שמא אשמיט את הקרקע מתחת לרגליו. אני מבטיח בהן צדקי, שלא אתנגד לפולמוס זה, באם הצנזורה תראה בעין טובה את המשכו.

בשעות הערב מודיע לי קלמי, שקסטרו ויתר על תכניתו. בדעתו היה להוכיח לנו, מבחינה חוקית, עד כמה לא צדקנו, ואולם הוא חוזר בו מדעתו לאחר שהעתונים שבכאן הם נוגדים ליהודים. רחמאי שכמותו. מה שקלמי הסתיר ממני, ושנודע לי מפיו של ג’ורג' קטאווי, הוא, כי קסטרו התקיף אותי, נהג בי כבבעל הזיות והאשימני ברצון לשחק תפקיד של מעין ברנש גדול וכו'.

קלמי מבקשני להמליץ עליו באזני השלטונות כדי לקבל עבורו קצונה ב’חיל העבודה המצרית'.562


קאהיר, יום שבת, 23 יוני 1917.

בשעה 9 אצל העלמה הנרייט ב’בורס אז’יפסיין' לעבור על הגהות ‘החלום הציוני’.563 היא לא נתנה דעתה לכך, שהמאמר נועד להיום. אני עומד על כך, אבל ללא הועיל. שעה שאני שוהה כאן מצלצל הטלפון ובוטיני עצמו פוקד עליה, להכניס את המאמר בגליון היום. מתברר איפא שהוא רוצה לעמוד בדיבורו.

יוסף סיקורל ועו"ד מיהלברג סרים אלי ומבקשים את התערבותי למניעת פרסום מאמרו של קסטרו. אני מביע להם את השקפתי שלי: הפולמוס אינו יכול אלא לסייע בעדנו. חוששני, שהצנזורה לא תסכים, לעת עתה, להרחיב את הוויכוח, אבל לא לנו להפסיקו.

הוגארת מפליג מחר בערב, או מחרתיים, לאנגליה. היום עומד להתקיים בלונדון מיטינג גדול, שסייקס צריך להביא בו לידי קבלת החלטות חשובות. אם הצעתו תעבור, יוטל על הגנרל קלייטון כאן התפקיד אשר היה על סייקס למלא.

“R” מוסר לי מברק מאלכ. המאיץ בי לקרוא לו לכאן. ממברק זה, שנשלח על שמו של מלקולם, אני למד, כי הם קבלו את מכתבי האחרון.

אני נפגש עם דידס בנידון. הוא בחן את הקרקע באמצעות אחיו של לורד פרסי.

אני עובד עם הקפטן סטאוט על “דרכים ומכוניות משא”. זהו בן חיל שזכה יפה ב־ D.S.O..564

אחרי הצהרים אני מבקר אצל אלכסנדר המוטל חולה. בשובי פגשתי את הורנבלאואר. יש לו ספקות בנידון ל’תחייה היהודית'.565


קאהיר, יום ראשון, 24 יוני 1917.

גרייבס מודיעני על שינויים גדולים שיחולו. הוא יוצא לחזית, לעבוד עם ג’ורג' ללויד. מיינרצהאגן ימלא כאן תפקיד חשוב מאד. מלקולם עוזב את “R”. הרבה מן הקשיים והעלבונות שהיה עלי לעמוד בם יעלמו.

הייתי נוכח בועידה הציונית שנקראה על ידי ז’ק מוסרי על מנת לאשר את הקמת המשרד הציוני. הוא הנשיא, אלכסנדר המזכיר, סיקורל, יוסף והעו"ד מיהלברג.

קומרוף ויוסף אלחדף מייצגים את האלמנט המתקדם והדמוקרטי. אלחדף (עו"ד לשעבר, הוצא מהפרקליטות בגלל עניני בקשיש) הוא ה’ממשלתי' ביותר. אין ספק, שהיה עושה שרות הרבה יותר גדול לתנועה הציונית, אילו הסתייג ועמד מן הצד. בצדק, או שלא בצדק, מושחת האיש, ואינו יכול, איפוא, להאדיר את היוקרה שלנו, שכבר בלאו הכי אינה עצומה.


קאהיר, יום שני, 25 יוני 1917.

קלייטון ודידס כאחד, אינם יודעים לומר לי כיצד הענינים. הכל תלוי ועומד. קובע פגישה למחר.


קאהיר, יום שלישי, 26 יוני 1917.

עבדתי עם הקפטן פרסי וו. סטאוט. ראיון עם הג’נרל קלייטון. לא קיבל דבר בענין האסיפה בשבת בלונדון. כמו כן שום תשובה על מברקו ששלח לסייקס ואשר ביקש בו הוראות למעני.566 אם לא יקבל דבר לאחר יומיים, יבריק שוב.

עם דידס. לורד פרסי הבריק לאחיו הנמצא בוושינגטון בענין בואו של אלכ.

אני מראה לדידס את הפרוזה של סיוארז וקרן הסיוע האלכסנדרוני שלו, שכמוהו כעזות פנים לגבי ה’ועד המיוחד'567 שלנו. הוא מבטיחני להחזיר אותם לדרך השכל הישר, וללמדם לקח לכשיפנו אליו בבקשת היתר למשלוח כספים, כלקח שספג ‘כרמל’ בשעתו.

‘הצפור’ ו’התחיה היהודית' 568 עברו את הצנזורה של ‘המשרד הערבי’, קלייטון ודידס. מוסרי ואני מבקשים שוב מרדקליף להחזיר לנו את כתבי היד.


קאהיר, יום רביעי, 27 יוני 1917.

אדמונדס מודיעני, כי ה’מנגם' הגיעה לחוף ב־23, ואולם לא היו חדשות. ביקשוה לחזור ולבוא. אנו קובעים פגישה למחר בבוקר עם המומחה שהביא את האלחוט מלונדון.


קאהיר, יום חמישי, 28 יוני 1917.

בשעה 9 אצל אדמונדס. פוגש את הלויטננט ג’ונסון־סמית (R.N.V.R.). אנו בוחנים אפשרויות שונות לבוא במגע עם עתלית.

1) האלחוט שנשלח לנו אינו טוב לשימוש. גדול מדי ועדין מדי. טיפולו של מומחה הכרחי. בכל חמשה או ששה שבועות יש לחזור ולהטעין את הסוללות.

2) אני מציע כבל. תכניתי היא, שנעביר בים כבל שסופו יגיע למרחק 20 מטר מן החוף. כבל שני, לכל אורך נחל הדוסטרי יגיע בהחבא אל שפך הנחל. על המרחק שבין השניים יצטרכו להתגבר ע"י מין אלחוט – מסירה בדרך הקרקע, כנהוג בפעמונים החשמליים. המומחה פקח לרווחה את עיניו. מימין לא שמע על כך. אבל הוא יעיין בתכנית זו.

תוך כדי שיחה זו מטלפן קפטן וולדון מפורט סעיד. ‘מנגם’ עגנה. ליובה וברנשטין הורדו לחוף. המשמרות ירו. והם נסוגו. אין מלים בפי לתאר את המהלומה הבאה עלי.

בשעות אחרי הצהרים מופיע ליובה ומרגיע אותי. על ה’מנגם' היה להופיע ב־25. היא הגיעה רק ב־26. איש לא חיכה. שומר מקשת569 האבטיחים, מן העבר השני של הדוסטרי, הריק עליהם פעמיים, או שלוש, את נשקו. הוא סבור, שלא ראו אותם ושלא יהיה המשך לענין.

ליובה מגיש לי דו"ח שמתוכו אני מסיק, כי נסיעה זו של ה’מנגם' נוהלה ביד רעה. נימוקי אי שביעת הרצון הם כה מרובים, עד שאני מעמיד על כך את גרייבס על מנת שיביא הערב באופן רשמי את הדבר בפני דידס. אני אראה את מלקולם מחר.


קאהיר, יום ששי, 29 יוני 1917.

ראיון עם מלקולם. אני מתאונן על הליכותיו של רב החובל של ה’מנגם‘, יחסו אל השליחים שלנו, על האיחור שחל במשלוח הדואר וכו’. הוא מבטיחני פעולה דחופה.

בערב ראיון עם דידס. אני מדבר במרירות רבה על המצב כולו. הוא מבטיח שעוד מחר יהיה כאן הקפטן סמית וההדורים ייושרו.

בענין המזימה של אדגר סיוארז, שנפגש עם ווינגייט בענין ‘קרן הסיוע האלכסנדרוני’ שלו, מתוך כוונה לעקוף את ה’ועד המיוחד', מרגיעני דידס. הוא במהלך הענינים. סיוארז יעצר בפעולתו. מהנציבות (כיום באלכסנדריה) נדרש דידס לבוא בדחיפות. כיוון שאינו יכול לילך שמה יבוא הרברט לכאן, מחר. דידס מקווה, שיביא עמו חדשות שתקלנה עלי למצוא את דרכי במצב מסובך זה, שנוצר בגלל נסיעתו של סייקס ושתיקתו הארוכה.

ארוחת צהרים בבית מוסרי. נפגש שם עם לויטננט יולוביץ. אחד מני רבים.


קאהיר, שבת, 30 יוני 1917.

קפטן סמית לא בא אמש, למרות שקולונל דידס חיכה לו. שום תועלת לא תצמח, איפוא, מצד זה. עסקתי בקריאה שניה ובתרגום הדו"חים שנתקבלו. ברובם הם נעצרים במחצית החודש מאי, או בסופו. המצב מעורפל ומלא תקלות. אנשינו על הר געש מאיים.

פגישה עם אדמונדס, שבאופן אישי נראה כאילו נגעו ללבו תלונותי בענין השגיאות ואי הנעימויות שחלו במסעים האחרונים. הוא מנסה להמעיטן ולשוות להן צורה של עניני מה־בכך ואינו מבין “רעש כה רב על לא דבר”.570 טבעי הדבר למדי, שישתדל להגן על אנשיו; אני מעיר לו, כי טבעי הוא, לא פחות טבעי, שאני אשתדל להקל, עד כמה שהדבר בגדר אפשרות אנושית, את תפקיד האנשים שלי. אני מבקשו להתחשב בדבר, שהוא, דומני, כבר ירד לעמקו, ואילו קפטן סמית והאחרים עודם מתעלמים ממנו, כי בהיותנו עוסקים כאן עם אנשים בלתי תלויים, בעלי אופקים רחבים ושאיפות נעלות העומדים בנסיון והמקריבים קרבן עצום בעסקם בעבודות בזוּיות, כשהן לעצמן, יש למנוע מהם כל קשיים בתפקידם. כלומר, קשיים בלתי נסבלים, בגלל אותה נוקשות ויוהרה הנראות אולי כדבר טבעי לגבי אנגלי, אבל מלאות עלבון צורב לגבי אחד משלנו, שהוא דמוקרט ורגיל פחות או יותר למנהגי המזרח כאחד.

ראיון עם דידס, המייעץ לי שלא לנסוע עדיין לאלכסנדריה, כיוון שקפטן סמית עלול לבוא הנה בכל שעה ונוכחותי כאן תהא נחוצה.

לאחר התייעצות עם קפטן גרייבס אני מחליט להשמיד את תרגום הדו"חים מעפולה, קטע שהוא חריף למדי לחובתו של ג’נרל מוריי, כפי שנמסרו הדברים על סמך ספוריהם של שבויים אנגלים.

אחרי הצהרים ביקורם של יוסף אהרונוביץ, וקסלר, וייסמן, קומרוף, בענין יסוד עלון עברי. נתבקשתי:

א) להשתדל אצל השלטונות בהשגת הרשיון.

ב) עזרה מוסרית. השתתפות ותמיכה.

אני מעיר:

1) קיים חוק מפורש, שלא להרשות הופעת עתונים חדשים. אפשר רק לחדש. אם כבר קיים כאן עלון עברי – קל הדבר. אחרת לא יתכן. אתעניין בדבר.571

2) תמיכתי מובטחת, אפילו אם יהיו לעתון כיוון ועמדה שלא לפי טעמי, ואולם איני יכול ואיני רוצה להבטיח את השתתפותי.

עצתי להם על כל פנים, שיפנו – ולו רק מתוך נימוס והגינות – למשרד המרכזי הציוני שבכאן. דבר המובטח לי.

וקסלר תוהה על קנקני בשעות הערב על אפשרות של איחוד שני הועדים: הועד המיוחד וּועד הסיוע האלכסנדרוני. אני מעמיד פני תם, איני יודע במד דברים אמורים. שני ענינים שונים זה מזה, ותכניות שונות. אם נשלה כשליח, כפי שאני חושד בו, הרי ששולחיו נכשלו לחלוטין.


 

פרק תשיעי: 1 יולי – 11 ספטמבר 1917


קאהיר, יום ראשון, 1 יולי 1917.

קולונל דידס מודיעני, שמחכים לי ב־“R”. אני הולך ומוצא שם את מיג’ור מלקולם, קפטן סמית ואדמונדס. הכרת פניהם חמורה. מיג’ור מלקולם פותח בתתו לי “Cold Roast”. אם ברצוני שיתעניין הוא בענינים שלי, אין עלי לערבב בהם את דידס, וכן גם להיפך. אני מביע לו את תמהוני לשמע דבריו. לא ידעתי, כי יתכן לקבל בצורה כזו את הדבר, וכי קיימת איזו סתירה שהיא. דברתי עם דידס רק לאחר שדברתי על כך עם מלקולם. לא הייתי סבור, שהנני בלתי הוגן.

באשר להאשמותי, משתדלים להפחיתן לאפס. מלקולם מנסה לפייס. ואולם סמית מסתכל אליו מגבוה. הדו“חות שדווחו לי מזויפים. האנשים שלי אינם שווים דבר. העבודה יכלה להעשות טוב יותר בידי אחרים. בין ה־16, תאריך הירידה לחוף, ובין ה־23, תאריך הפעולה השניה, לא ידעו האנשים, או לא רצו, להביא דו”חות מעפולה, במרחק 25 מילין בלבד. שמונה ימים לא הספיקו לשם כך!

קפטן סמית מכירני מעט מדי ואינו מעלה משום כך על דעתו כי בדברו עמי בסגנון זה הוא משיב לי כל קור רוחי, מביאני לידי התאפקות ואני נשמר מהלהט ומגילוי הלב הטבעיים שלי. אני מתחיל לטעון למזויף, כדי לדעת את האמת. “על כל פנים, לא הסורים הם שייטיבו לשרת אותך, קפטן, לא כן?”. “למה הסורים?” משיב הוא לי. ובכן, מנקודת זו השגנו משהו. יש נרגנים הסבורים שיוכלו לדחוק את רגלי ומדמים בנפשם כי יגרמו לי נזק רב, ואילו מצדו של קפטן סמית מוכנים לכרות עמם ברית. יבושם להם לשני הצדדים גם יחד.

באשר להאשמה, כי הדו"חות היו מזוייפים, אני מתעכב עליה ומוחה. יתכן, שלרמזיו יש משקל ידוע. אין אני מטיל ספק בהערותיו החיוביות. אולם מאידך – גם אם יירע הדבר בעיני הקפטן – איני יכול להטיל ספק באמיתות העובדות המובאות על ידי האנשים שלי.

השיחה נפסדת והולכת. אני מצהיר באופן קטגורי לאדונים הללו, כי אם הם מאמינים, שאחרים ייטיבו לעשות, אהיה מאושר למסור לידיהם את העבודה. האמביציה שלי היתה, ליתן להם שרותים אשר אחרים לא היו מסוגלים לתתן להם. ביום בו הגיעו אחרים לכושר זה, אני מכריז “בשעה טובה!” ומסתלק מתוך הרווחה, בהיותי מאושר, ששוב אין אני צריך להעמיד בסכנה גם את האנשים שלי וגם את מפעלנו. טעות היא בידם להאמין, כי מדובר בתחרות, וכי החשש פן אחרים יתפסו את מקומנו הנו גורם מעורר לזרוזנו. אדרבא, ילכו נא אחרים שמה. אני מוציא עצמי מן המשחק.

אדמונדס מנסה להיות פייסן, ואולם מבלי שירצה לוותר כל ויתור שהוא, ואילו על מצחו של מיג’ור מלקולם דומני, קורא אני, כי מתחוור לו שסמית הרחיק לכת ונתקל ברגשות גאוה והתנגדות, ושטעות היתה זו בידו ברצותו לפגוע בהם.

אנו נפרדים, כיוון שהגענו למבוי סתום. על כל פנים אני מרוצה מהמצב שנוצר עקב העוקצנות שבדבריו של סמית. מאינצידנט, שכשהוא לעצמו היה עלול להתחסל כענין חסר חשיבות שקל היה להשכיחו, הפכו עקיצות הלשון של סמית לשאלה שביסוד. עכשיו איני יכול לעשות אחרת מלדון לעמקה של השאלה כלומר, בעיקרון.

או שהמצב יתחוור, יהא ברור ומוכר, ללא התחמקויות, ללא תלות בקפריזות של קפטן זה או אחר, או במקריותה של תחבורה, או שניטול, הדדית, את ברכת הפרידה.

שתי שנות מאמצים ואבשלום שאבד לנו, הרי זה יקר, יקר מאד כתשלום. ואף על פי כן, אבשלום היה בודאי ראשון לומר לי: “מורי ורבי, היטבת עשות”. והיה אוהבני יותר, במדה שאפשר. דון קיכוטיזם? יתכן. והידד!

אחרי הצהרים אני נוכח בנשף ספרותי המתקיים באולם ‘פרינטניה’. מבחינת הפרטים כשלון, אבל בדרך כלל הצלחה. הצליחו למלא אולם עד אפס מקום עם תכנית שכולה עברית. הפגנה זו היתה אפשרית רק הודות ל’פליטים'.


קאהיר, יום שני, 2 יולי 1917.

פגישה עם הורנבלאואר בענין העתון העברי. החוק מפורש. לא יורשה להוציא עתון חדש. אבל הורנבלאואר מציע, כי נוציא בשפה העברית תרגום של n־“La Renaissance juive”.572 אני מסביר לו עד כמה אין הדבר אפשרי! הקהל הקורא עברית זקוק למזון רוחני שרמתו גבוהה יותר מזה המוגש לקהל הקורא צרפתית.

הורנבלאואר דורש, כמו כן, שיתרגמו לו לאנגלית, או לצרפתית, את כל העתון.

אדמונדס טלפן. אנו קובעים פגישה לחמש אחרי הצהרים.

שיחה עם גרייבס, בה אני מספר לו על הויכוח מיום אתמול. הוא מרשה לעצמו להטיל ספק בדברי סמית, כאילו יש לו סוכנים מסתוריים שבהם הוא עלול לאיים עלי.

אדמונדס, בהשתמשו בשיחתי עם קפטן ללויד בענין התחבורה בדרך היבשה, כאמתלה, מבקש לשמוע מפי, אם יוכל על ידי כך לחסוך לנו קשיי התחבורה הימית. אני משיב לו, כי החלטתי נחושה: מן הרגע שסמית, בנוכחות מלקולם ואדמונדס, זאת אומרת, מן הרגע ש־.E.M.S.I.B אומר לי, כי יש להם אנשים שיעשו את עבודתנו, שוב אין אני רשאי לסכן את אנשי שלי בהמשך העבודה. אני מחווה להם קידה ונפרד.

קפטן גרייבס מודיעני, כי הוא הגיש לקולונל נוג’נט תזכיר המציין שהדו“חים שהוגשו על ידנו הם החשובים ביותר מבחינה צבאית וכי צריך היה להקדיש את כל המאמצים על מנת לקבל אותם מהר ובאופן סדיר, ואפילו נהיה נאלצים לשם כך לזנוח נקודות אחרות משם מקבלים דו”חות.


קאהיר, יום שלישי, 3 יולי 1917.

דידס חזר הבוקר מאלכסנדריה. מתוך רצון שיועמד על מצב הענינים מפי אחרים אני נמנע מלראותו.

בערב אני נפגש עמו ומבקש ראיון בנוכחות שלשת האנשים של ה־E.M.S.I.B. הראיון נקבע למחר ב־9.30 בבוקר.

ארוחת ערב בבית הגרינים.


קאהיר, יום רביעי, 4 יולי 1917.

ישיבה סוערת אצל דידס. רק מלקולם וסמית מופיעים. הם מכחישים לגמרי את דבריהם. הם לא אמרו שיש להם אנשים אחרים שיעשו את עבודתנו וכל שכן שלא יכלו לומר שייטיבו לעשותה. וכך ביחס לכל השאר. לא היטבתי להבין אותם. יש לי, ללא ספק, חוסר אהדה לגבי אישיותו של סמית, והוא מוכן להסתלק, וכו'.

דידס מוצא שאנו עקשנים בלתי ותרנים. וכך אנו נפרדים. אם לשפוט לפי הטון אני האשם בעיניו של דידס, והוא זועם. ואולם ידוע לי, כי לעמקו של דבר הוא מלא על גדותיו כנגד מלקולם, וגם על סמית הוא כועס, אף על פי שדומה, כי הוא רוחש לו אהבה, ומובטחני, כי את שניהם עוד יסבן במנה הגונה וגדושה.

אני הולך ישר לגרייבס ורגעים ספורים לאחר מכן מופיע סמית וקולט שברי שיחה שלנו. הוא יסיק, בודאי, מכך, שאנו זוממים מזימות. האמת היא, כי גרייבס מבין לרוחי, מעריך את עבודתנו ומלא רצון לעזור לנו.

פילדינג רוצה לראותני. הבחורים שלנו התאוננו באזניו, כי אני מחמיץ להם פני. יש לעזור להם ולהשיג עבורם רשות לבוא לאלכסנדריה. אני סרבתי לעזור להם, על מנת שיטעמו מעכשיו טעם הקשיים שיצטרכו להתגבר עליהם, ביום בו יצטרכו לעוף בכנפיהם שלהם. פילדינג נוטה לעזור להם, אם איני מתנגד לכך. נהפוך הוא, אני ממריצו שיעשה זאת. אנו מדברים על המצב – הקשיים והסכסוכים. הוא יתערב בדבר.

בשעות הערב אני נפגש עם קפטן ג’ורג' ללויד. שיחה שתועלתה בצדה. הוא יהפוך הכל על פניו. גרייבס מודיעני, כי במשך היום התקיימו ישיבות רבות בענינינו וכי ינקטו עמדה פייסנית מאד.


קאהיר, יום חמישי, 5 יולי 1917.

ישיבה אצל דידס. נוכחים: מלקולם, גרייבס, ללויד. זה האחרון יושב ראש. כל אחד מסביר את עמדתו. מחוץ לדרישות של נוהג כללי, האווירה היא לבבית וכו‘. אני דורש כי יביאוני במגע ישיר עם מרכזי היהודים באמריקה, רוסיה, אנגליה. פתרון לבעיית משלוחי העזרה בזהב לא"י.573 כמו כן העברתן של החדשות מתורכיה, גרמניה וכו’ אלינו, על מנת שנדע את המצב הפוליטי.

אני מצהיר, כי אין לי אישית דבר נגד סמית, ואולם רוצה אני כי ילמדוהו מה הן מטרותינו וכי יתייחס בהוקרה לאנשינו.

אסיפה משביעת רצון מאד.

הדיונים החלו מיד, והוחלט, כי שלוש פעמים בשבוע אדון עם גרייבס על המצב בתורכיה ובעניני פוליטיקה כללית.

בערב אני מתראה שוב עם דידס. אני מגיש לו נימוקים חדשים לטובת משלוח הזהב לא"י. הוא נראה יותר אופטימי משהיה בבוקר. אנו קובעים אצלו פגישה למחר, בשיתוף עם מלקולם.


קאהיר, יום ששי, 6 יולי 1917.

אמש נתקיימה ישיבה במשרד המרכזי הציוני בענין העתון העברי. ויסמן נכשל רבות בלשונו. קומרוף וכנופיתו הוכיחו מה רבה העריצות העלולה לשכון בחיק הפסידו־דימוקרטיה. שמשוני נעשה פחות ופחות ראוי להוקרה. לא חטאתי להם בשתיקה ואמרתי לכולם את מעלליהם. אבל צריך להודות, שמוסרי מחוסר תוקף ומרות ואלו לא תהיינה לעולם תכונותיו: אפס.

אצל דידס פתחנו בדיון: על דואר ע"י יונים ועל משמרות תכופות של ספינות צרפתיות, שיקראו את האותות שלנו בזכרון יעקב. הצבעתי על הסכנות הנשקפות מאפשרותה של הטלת עבודה על בוטאג’י (דבר שישמיט את הקרקע מתחת לרגליו של סמית).

מלקולם מבקשני לסור אליו בשעות אחרי הצהרים.

בבואי אני מוצא שם את אדמונדס. אנו יורדים לעמקן של בעיות שונות שעל סדר היום, ביניהן שאלת המגע בדרך היבשה, על ידי שימוש ב’תיבות דאר' ו’בלדרים'. יש לפעול מתוך הקפדה, כמובן, שהאנשים לא יכירו זה את זה.

עם גרייבס אנו קוראים את המברקים הסודיים. נעשה זאת לפחות שלוש פעמים בשבוע.

בלום וקומרוף סרים אלי בענין העתון העברי. הם מבינים, כי לא אתמוך בהם בדרישותיהם הקיצוניות והם מחפשים דרך מקשרת. אני מציע להם להזמין לישיבה את חברי המשרד המרכזי ומסכים לשמש מתווך.


קאהיר, שבת, 7 יולי 1917.

אדמונדס מודיעני כי הגיעה יונה בלא שתביא הודעה. ליובה טוען שהוסכם כי במקרה ששום דבר מיוחד לא אירע, ישלחו ‘שליח^’^574 בלא כל משלוח. סידור טפשי: ראשית, תמיד יש מה להודיע. ושנית, כיצד נדע אם לא פרחה היונה בשוגג או שאבדה לה ההודעה שנשאה עמה?

גרייבס מופתע, שאפילו יונה אחת מתוך שש, חזרה. נסיונם עם בעלי כנף אלה, במלחמה נגד הסינוסים, היה מאכזב ומייאש.

אני מודיע לדידס על שובו של ‘נוסע’ אחד בלבד, והדבר גורם לו נחת רוח. הוא מאשר לי את הראיון עם הרברט והג’נרל קלייטון ליום שני בבוקר, בבית הנציבות.

אני נוסע לאלכסנדריה בשעה 4.15, מוצא את וייץ מודאג יותר מכרגיל. הוא יורד, שקוע בנוון זה שבאלכסנדריה. לבך נצבט למראהו.


אלכסנדריה, יום ראשון, 8 יולי 1917.

הבוקר בחברת וייץ והברמנים. אחרי הצהרים אצל מרגוליס. אני מסכים לשמוע מפיו את נוסחתו הוא בענין יצירת “הסיוע היהודי האלכסנדרוני למען ארץ־ישראל”. אפילו במרגוליס עורר יחסו של סיוארז, המוכתב מתוך האהבה־העצמית החולנית שלו, שאט נפש. זולת 2,000 הלירות של רוטשילד הלונדוני החליט הועד של סיוארז להשתמש לאותה מטרה גם בעזבון ישן, בסך 500£, והם מקוים להשיג עוד 1,000£ על ידי התרמות מקומיות.

מרגוליס סבור, שעלי לגשת לסיוארז, למרות שהוא משוכנע, כי הדבר יעורר בי בחילה. אני מתנגד לכך בפה מלא. כרוזו של סיוארז הוא חסר בושה ומעשה בלתי־ישר. אין עלי לראותו עוד. אם ברצונו להקים רעש – יבושם לו. אם רוצה מרגוליס להישאר בתפקידו, עליו להעיר לסיוארז, שהכסף לא נשלח אליהם על מנת שיחזיקוהו בפקדון. עליהם למהר ולהעבירו לקרבנות בא"י. לשם כך עליהם לפנות, ללא איחור, לשלטונות, ואלה יורו להם את הדרך בה ילכו. מוטב שלא יחדש סיוארז את מעשה הקרן למען קרבנות הפוגרומים בקישינוב. £1,000 נשארו כאן ללא שימוש.

שוחחתי עם אבולעפיה בענין הנסיעה ודחיתי החלטתי למחר.


אלכסנדריה, יום שני, 9 יולי 1917.

אני פונה אל בית הנציבות (Bacos) ומגיע שמה בשעה 9. הרברט טרם בא. הוא מגיע לאחר שעה 10. הגנרל קלייטון חזר אמש לקאהיר. הרברט575 מראה לי את המברק של משרד החוץ מן ה־14 למאי, בו מרשים לנו למשוך על ווייצמן סך £5,000. כיוון שנתן לנו להאמין, שהכסף יועבר אלינו טלגרפית באמצעות ה’נשיונל בנק', ואילו ווייצמן היה סבור שאנו נמשוך עליו המחאה, נשארנו מביטים זה בזה בעיניים בוהות, ובסופו של דבר נתרשמה לונדון, כאילו אין לנו אמצעים לשלוח כסף.

בעניין סיוארז. הלה נפגש ושוחח ארוכות עם הרברט. הוא הוכיח מה רבה חוצפתו ומה נתון הוא לשלטון האמביציה הבוערת שבקרבו. לא הובטח לו דבר. לעתיד לבוא יובטח לו עוד פחות.

רפאל מציע את שרותו, לרדת יחד עם לייב לחוף. מצוין. אנו מתכוננים בהתאם לזה.

יודילוביץ מודיעני, כי קצין הרשיונות סרב, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, להתיר להם משלוח כסף לא"י על ידי הניטרליים. בדעתם היה להעביר £200 לחודש.

אני חוזר ברכבת הלילה.


קאהיר, יום שלישי, 10 יולי 1917.

התראיתי עם אדמונדס. אני מוסר לו על הסידור אליו הגענו באלכסנדריה, שאבולעפיה ולייב ירדו שניהם לחוף. הוא מופתע כל שהוא ו“שבע רצון”.576 אני מסביר לו, שאעמוד על כך, שליובה ירד, אם ירשה זאת הים. הוא אינו רואה בכך צורך וימסור על הדבר לסמית. אין די מקום על ה’מנגם', לאחר שהעלו עליה שני קצינים חדשים. נימוקים אלה אין בהם כדי לספקני.

מסתבר, שה’מנגם' גרמה לאסון בצפון. אחד מסוכניה נתפש. התראיתי עם דידס. הוא מודיעני, כי ה־C/C חזר רק אתמול וכי מחר ב־10 יוכל להודיעני את ההחלטה שנתקבלה בענין משלוח 2,000 הלירות של ה’ועד המיוחד'.

לויטננט סיימור ג’ונס מודיע לי, שביום השלישי שעבר זרק מטוס אויב ארבע פצצות על פורט סעיד והרג כמה ארמנים. התורכים טוענים שפגעו בבית הנתיבות. שקר. דברים אופיניים: על ביקור זה לא נמסר ב’מלון סבוי‘. קצין, שחזר מפורט סעיד, סיפר על כך; ורק אז רגשו ה’מטות הראשיים’, פתחו בחקירה ושלושה ימים לאחרי־כן נמסרה הידיעה רשמית.

כשיא האיטיות קשה להשיג טוב מזה.


קאהיר, יום רביעי, 11 יולי 1917.

דידס מודיעני, כי משלוח 2,000 הלירות אושרו.577 בנוגע לפרטים יש לפנות למיג’ור מלקולם.

קראתי לישיבת ‘הועד המיוחד’. מספר להם פעולותי באלכסנדריה וכאן. על מנת לשלוח £2,000 עלינו למצוא כאן £1,000, ואני אשיג, כך מקווה אני £1,000 מן המטה הכללי. ז’ק יפנה אל אחיו.

ויכוח חמוץ־מתוק עם אדמונדס. אין הוא מסכים שליובה יצטרף אל החברה. אני עומד על כך. העניו נדחה למחרת. מלקולם יכריע.


קאהיר, יום חמישי, 12 יולי 1917.

ראיון עם אדמונדס ומלקולם. בענין ליובה ההכרעה לטובתי. באשר ל־£2,000 השיג ה’ועד המיוחד' ממשפחת מוסרי הלוואה בסך £1,000. מאידך מתחייב מלקולם לפנות ל’נשיונל בנק' ולקבל הלוואה עבורנו בסך £1,000 על סמך המברק מן ה־14 למאי, שלפיו רשאים אנו למשוך £5,000 והמברק שנשלח היום על ידי הבנק בבקשת כסף זה.

כל זה נאה, אולם מצריך זמן, והבנק ננעל בטרם נשיג את הכסף.

אחרי הצהרים אני נפגש עם דידס. היות ואנשינו מפליגים מחר, הייתי רוצה לידע היכן הגענו ומה יכולנו לתת להם כצידה לדרך. דידס מודה בפני, כי מצדדים רבים פעלו נגדנו ואין מפסיקים מלהזהיר אותם שישמרו מאתנו. ואולם בסופו של דבר “And not only for reasons of expediency”578 חיבר את הדו"ח שלו על מנת לקבוע מצב־דברים ברור. קודם כל בגלל שרותינו, וכמו כן, במידה מסוימת, מתוך אהדה למטרותינו, ביקש מלונדון תמיכה מלאה.579 הוא בטוח, שהמצב ישתפר בעתיד הקרוב. אנו מתאוננים כפי שכולם מתאוננים: אטיות, אולם הם הנם ‘Candid’ וצדוק לא נצדק אם נחשוש מכפיות־טובה, או שכחה.

הוסכם בין הקולונל נוג’נט ובין דידס כי אקבל את ה’פוריין דיילי פרס' על מנת שאהיה בגוף הענינים של ההתפתחות הפוליטית, עד כמה שניתן הדבר על ידי קריאת התמציות המוגשות על ידי ה־’War Office'. דידס ידידותי מאד ומשתדל לגרום לנו נחת.

רפאל ולייב עמדו להגיע הערב לכאן על מנת לחזור מחר. אבל בשעה 3 מטלפן לי רפאל מאלכסנדריה, שבנו של לייב חלה וכי הנסיעה נדחתה.

הואיל ואין להכניס שינויים כהרף עין בתכניתה של ה’מנגם‘, אני מורה לרפאל שיתפוש מחר את ליובה בבנהא ולומר ללייב שישיג אותם בקפריסין על ידי ה’קוסייר’.


קאהיר, יום ששי, 13 יולי 1917.

משעה 8 בבוקר אני בבנק מוסרי לקבל את ה־£1,000 וכדי לרוץ ל’נשיונל בנק' לגבות את 1,000 הלירות האחרות ולהחליף את הכל בזהב. פורמליות ארוכה. מלקולם חייב לגשת. יש להמציא רשיון בכתב מהשלטונות המצריים. סוף סוף אנו נוטלים עמנו את המטמון!

הפעם שוב יהיה עלינו להוריד לחוף קרוב ל־£3,000. £2,000 עבור סיוע, למעלה מ־200 לצרכי התחנה, ויותר מ־500 עבור “R”.580

ליובה יוצא בשעה 11. רפאל נצטרף אליו בבנהא. רוחות עזים. הים בודאי זועף.

במשרדו של עורך הדין מיהלברג מתקיימת, לפי דרישתי, ישיבת הועד המרכזי הציוני. אני מרביץ בהם במקצת על חוסר פעילותם ועמדתם; רצון טוב יש להם, לאנשים הללו, אולם חסרים הם נסיון, ואף מנהיג רצוי אין להם. היו נוכחים: מוסרי, אלכסנדר, סיקורל, מיהלברג, גוטמן.

בערב, בבית מוסרי, הכרות עם הררי פחה.


קאהיר, שבת, 14 יולי 1917.

ה־C/C 581 עבר היום לביקורת המשרדים, כשהוא מלווה על ידי ה־.C.G.S. נמצאתי אותה שעה במשרדו של גרייבס. נוג’נט הציגני.

עבדתי כמעט במשך כל היום על ‘Foreign Press’582 מן ה־13 עד ה־16 ליוני. נודעו לי דברים רבים מלאי ענין.

הערב ניגנה תזמורת ה’מכבי' באיזבקייה לטובת הצלב האדום. תאריך ה־14 אינו אלא מקרה בלבד.583 ברם, הדבר משך המונים. יותר משלושת אלפים איש. זו היתה הצלחה כבירה למכבי, ויחד עם זה הצלחה לאומית. התזמורת הצטיינה. הכל התנהל על הצד היותר טוב. ‘התקוה’ זכתה למחיאות כפיים סוערות. מוסרים שיוסף ביי מוסרי אמר: “לפני שהגיעו הפליטים האלה לא הרגשנו שאנו חיים כיהודים כפי שאנו מרגישים זאת עכשיו”. כסה את פני התיש אשר לך ובוש, מוריס פחה קטאווי!


קאהיר, יום ראשון, 15 יולי 1917.

אמש הגיע לייב. שלחתיו הבוקר שישיג את ה’קוסייר'.

הבוקר עבר בקריאת ה’עתונות חוץ'. קריאה זו מאפשרת לי חוות־דעת בריאה יותר על המצב הכללי.

אני קורא את הספר ‘Savoir’ מאת הסופר האהוב עלי Felix le Dantec, שנפטר זה מקרוב. האם מחלה בעוכריו, או אולי המלחמה הגדולה? זאת או אחרת, עובדה היא, כי לה דנטק נעשה לא רק יותר ציני משהיה, אלא גם רשלן יותר. עקבות הדבר מתגלים מאד בסגנונו, וחבל על כך.


קאהיר, יום שני, 16 יולי 1917.

יום ללא התרגשות וללא חדשות. הרוח עודנה נושבת בעוז. פעולות העגינה יתכן ולא נתנו להתבצע. מחר, לכל המוקדם, אפשר יהיה לקבל חדשות מקפריסין.


קאהיר, יום שלישי, 17 יולי 1917.

הוזמנתי להיות נוכח בשעה 11 אצל דידס. הלה מובילני אל ה־.C.G.S (General Lynden־Bell) 584. אנו משוחחים על דרכים, תובלה וכו'. אני מסב תשומת לבו לבעיות החקלאיות ולדחיפות שבצורך להתארגן כבר מעכשיו. הוא סבור, שעלי לדבר בענין זה עם הגנרל קמפבל ואולם אינם נראים מתענינים בכך במידה שהייתי רוצה. ואולי כך היא דרכו.

ה־.S.G.C מכניס אותי אל ה־C/C וזה, אלנבי, מקבל את פני במיטב האדיבות. ידוע לו, כי הארץ נהירה לי והוא מבקש לדעת את השקפותי.

1) התנאים הכלליים: מצב שקשה לעמוד בו, שוד התושבים, תמותה רבה, דלות כללית.

2) מצב רוחם של התושבים: אין חשש להתנגדות משום צד שהוא. יש לאחוז באמצעים רגילים נגד בגידה רגילה שיש לחשוש ממנה מצד הפאן־איסלמי. התושבים לסוגיהם, שנתאכזבו בציפיתם ושלמדו מן המפלות, לא יחגגו קרוב לודאי את בוא הפולש, בצורה מזהירה אבל בטוח הדבר, שלא יתנגדו לו.

אני מסביר את מצבם של היהודים, מספרם, תכונותיהם ומטרותיהם.

3) הצבא התורכי: נחות מבחינה אבסולוטית. אך טוב הרבה יותר ממה שקיוינו לראות בו משום שבאופן יחסי לעבר, הנו מצויד וממוכן היטב.

4) קצינים מפקדים: אני מציין אופיו של ג’מל כאפסי מבחינה צבאית. רודף הבל, שטחי, וכוחו רב במזימות.

ה־C in C מקשיב בענין רב, מציג שאלות בחכמה, To the point.585 עושה רושם מצוין. אומר לי, שיקראני לעתים קרובות. בטרם ניפרד אני מבטיח לו, כי אם הוא מחפש אנשים המוכנים לעשות הכל על מנת להחיש, ולו גם בשעה אחת, את שחרורה של הארץ, אנו מכירים את המקומות שם נמצאים האנשים האלה.

אני מבקשו רשות להעלות בפניו את הבעייה החקלאית. הוא מתעניין מאד בשאלה זו הרבה יותר מה־.C.G.S. הוא מודה לי על שהסבתי תשומת לבו לכך ומבטיחני לעיין בדבר בקרוב מאד.

אני מוקסם מפגישה זו. מודה לדידס על שסדרה עבורי.

מלקולם מודיעני, כי אניות החוזרות מן הצפון מוסרות, שמזג האוויר רע על חופינו. מסתבר, איפוא, שלא היתה אפשרות לעגון.


קאהיר, יום רביעי, 18 יולי 1917.

אני מחבר רשימה על קרס586 ומוסר אותו לדידס למען ה־C in C.

מלקולם קיבל מברק מקפריסין מאת אבולעפיה, המבקשני להודיע לאשתו, כי הוא בקו הבריאות ויחזור בסוף החודש. אף מלה על המצב.


קאהיר, יום חמישי, 19 יולי 1917.

הטלתי על פילדינג להיוודע אצל ג’נרל קלייטון, ששהה זמן רב באלכסנדריה, אם קיבל מסייקס משהו בעניני. שתיקתו מדאיגה ללא ספק.

לאחר שהרהרתי בדבר החלטתי לכתוב לטולקובסקי587 בלונדון על מנת לחדש בעקיפין את הקשר עם החלק הרשמי של הציונות.


קאהיר, יום ששי, 20 יולי 1917.

מלקולם מודיעני, כי לפי מכתב שקיבל, מסתבר שאלכ יצא זה מספר ימים את אמריקה. הוא שט לעבר אנגליה. ואני הן רציתי כל כך כי השנים יבואו, ובדרך האוקינוס השקט.

פילדינג מודיעני, כי קלייטון מודאג לא פחות ממני. הוא לא קיבל דבר.

ב’משרד הערבי' נראה, כאילו אינם סומכים על יציבותו של סייקס.

קלייטון הטיל על פילדינג להסב את תשומת לבי למאמר שהופיע ב’ז’ורנלה ד’איטליה', המטפל בבעייה היהודית. הגליון בו מדובר יימסר לי על ידי פילדינג, כשרק יצליח לשים ידו עליו.

עדיין אין חדש מנוסעינו.


קאהיר, שבת, 21 יולי 1917.

שוחחתי עם אדמונדס בענין המסמכים הקובעים את מותו של אבשלום והם שיאפשרו לנו לתבוע תשלום פוליסות הביטוח שלו. ברור, שעדותו של יוסף תשמש רקע, ואולם חקירותיו של קצין האינטליג’נס בגבול והדו"חות של המשמרות, שהביאו את הידיעה על קבורתו, ישמשו סיוע יעיל.

אני למד, שמשלחת אמריקאית, המורכבת ממורגנטאו, פרנקפורטר ולוין־אפשטיין עומדת להגיע מצרימה.588


קאהיר, יום ראשון, 22 יולי 1917.

לקחתי מפילדינג את נוסח הרשימה של ה’ג’ורנלה ד’איטליה' מן ה־16 ליוני. מזימה נתעבת: “היהודים נתמלאו שמחה לידיעה על הופעת ה’ברזגליירי' על מנת להשתתף בחיל המשלוח בא”י וכו'.589

קפטן סטאוט מודיעני, שהנהג של קרס ערק ונמצא עכשיו כאן.


קאהיר, יום שני, 23 יולי 1917.

ידיעת אלחוט מוולדון מספרת על פינוי באר שבע. הידיעה כוזבת. מתמיה, ששום ידיעה אחרת אינה מגיעה מאנשינו.


קאהיר, יום שלישי, 24 יולי 1917.

מוסרי מוסר לי את הביולטין מס' 41 מן הראשון ליוני ואת הדו"ח הסודי של המשרד הציוני בקופנהאגן, מן ה־11 ליולי, על פינוי יפו. בעצם, כל מה שהקדמנו להודיע – מקבל כאן אישור. אני מגיש את החומר הזה לדידס, המראה התענינות רבה, ולפילדינג. עדיין אין כל ידיעות.


קאהיר, יום רביעי, 25 יולי 1917. (#bookmark0)

נפגשתי עם אדמונדס ב’סבוי'. הוא מוסר לי, כי הגיעו חדשות, ביצעו הפעולה. מחר יהיו כאן. אינו יודע עדיין הפרטים. אנו קובעים פגישה לחמש אחרי הצהרים, על מנת לקרוא את המברקים המפוענחים.

שיחה ארוכה עם הג’נרל קלייטון. המצביא הראשי C in C שוחח עמו על תכניתי החקלאית. הוא רוצה פרטים. אני מסביר לו, כי אני הוא המבקש:

1) ללכת לחזית, על מנת ללמוד את התנאים.

2) לדעת את סולם העדיפויות לפיו יוכלו או ירצו לעבוד.

הוא יקח דברים בענין זה עם ה־ C in C, עם הגנרל קמפבל, ועם הגנרל דיוויס ואז נשוב לדון בדבר.

המשלחת האמריקאית: ג’נרל קלייטון שואל מה אופיים של חבריה. אני משיב לו: מורגנטאו – בועה של סבון. לוין־אפשטיין – דימגוג שבשיגרה. ואולם הראשון מסוגל למשוך את החוגים הפיננסיים, ואילו השני – את המוני היהודים. האיש היחידי במשלחת שהוא מנהיג, הרי זה פליכס. אם גם קיימת התנגדות לבואה של המשלחת כולה, הרי בבואו של פליכס יש ברכה.

גנרל קלייטון מסכים גם כן, כי החדשה, שהופרחה על ידי ה’ג’ורנלה ד’איטליה' (יוני 16–14) בדבר הגד