רקע
משה שמיר
הוא הלך בשדות
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: עם עובד; 1998

לעילוי נשמתו הטהורה והאמיצה

של אחי אליהו אשר נפל במערכה

י“א שבט תש”ח



בני גדול ושתקן

ואני פה כתונת של חג לו תופרת

הוא הולך בשדות. הוא יגיע עד כאן

הוא נושא בלבו כדור עופרת.

נ. אלתרמן



 

פתיחה בקנטרה

בקנטרה כבר היה לילה, אך הקורפּורל הקשיש, אפור־השער, כהנא, עדיין היה ממעך בידיו את גליון הבוקר של העתון העברי.

בחוץ שאנה תחנת־הגבול. הקטר נשף אי־שם לפנים, כאילו היה טורח בגלגולו של עולם כולו. נערות חיל־העזר הגישו משקאות וכריכים במרחבי־הסטוים של התחנה. ואילו הקרונות היו ריקים לגמרי. תמה, שלא הושארה שמירה אצל החפצים.

אך הקורפּורל הקשיש היה תקוע במקומו, שולח רגליו לפניו אל מתחת לספסל שכנגד ולש את העתון בידיו. פּתע עלה קול צעדים קצובים, מהירים, ה“אֶמ־פּיס” נכנסים לבדיקה. מיד תישמע שריקת הקטר והכל יידחקו לתוך הקרונות, לועסים, צוחקים, מריעים. כהנא הקשיש קירב את גליונו אל אור־המנורה הכחלחל. בקצהו היה הריבוע השחור.

הוא עצם את עיניו. הריבוע השחור עמד בהן על רקע צהוב, מפעפע. דומה שליחש את הידיעה בעיניים עצומות: “אורי – מת מפצעיו – הידיעה נתאחרה – כבן 20 במותו – מילידי המקום – אָביו –: אי־שם –”

הוא ידע, כי מעברו של הגליון מצטופף כבר טור של מודעות עטויות־שחורים. ליוסל ברומברג לא הספיקו מעותיו ולכן מודעתו היא קטנה ודחוּקה. בה כתוּב: “כהנא, על אורי שלנו, עמך באֵבל – יוסל”. “החברה החקלאית להספּקה” מודעתה היא גדולה ביותר. זוכרים אותו מן הימים שהיה קונה אצלם טרקטורים בשביל משקי הארץ כולם… טור ארוך, צנום וצנוע, של מודעות שחורות ובכולן מוּבלט, רבוּע: אורי, אורי – אורי.

מה היה?

מה היה, מה התרחש מתחת לחיוכי אורי, למבטי מיקה? שמעת אולי, כהנא, את שיחותיהם לילה, טיילת עמהם ליער, או הלכת עמהם להצגה יומית בעיר? איך הוא היה, בנך – בוטח, גברי, יודע, או תמים וטיפּשי כתינוק? מה היא מיקה? אשה? ילדה? האם היא רצתה בכל זה? ראית אותה פעם ערומה? איך היא כאשה, איך היא כאשת איש – אינך יודע, הא? ואיך אורי שלך כגבר? אינך יודע למה מת אורי. אינך יודע למה אָהב את מיקה, שהרי איננה יפה כלל, וכל עובדות המטבח אינן סובלות אותה והכל היו מרכלים עליה תמיד. ואינך יודע אפילו אם אָהב אותה. ואולי לא אָהב אותה, ושמא באמת לא אָהב אותה.

ובנך – הנה הבט: תינוק־חתלתוּל כמו אורי, אחד השבּאבּ יעני, ופתאום אחת אשה (ילדונת בת עשרים!) מוסרת לו את חייה. אבל מוסרת! הפּעוט הזה הוא בשביל מישהו – עולם מלא.

והוא פתאום מת. ומת כך שמשהו לופת אותך להיחנק ולהודות: אתה לא ידעת.

מאוחר כבר, קורפּורל כהנא. הרכבת חורקת ויוצאת אל תוך הלילה המצרי הכבד והשחור. מתנועעים ברכבות וחוזרים מן החופשה. אדם חוזר למחנה עם אסון חדש בלב. ואתה אינך יודע דבר. ואיזו חמימות מתגנבת לתוך לבך בשעה שאתה חושב על הקמפּ, על קרית־הקמפּים הנרחבת במדבר.

מה נשאר בבית? מה טעם באלו שנשארו? ריבון־העולמים – קשישי – אילו הרגשות ציביליות ארורות!

קורפּורל כהנא פינה מקום לכושים שישבו עמו. הם שלפו כריכים מתוך כיסים תפוּחים ולעסום בפיוּת גדולים. הקורפּורל הביט בעד החלון אל תוך הלילה. הרכבת דהרה אפלה ומואפלת. רק לפנים, הרחק, פּרצו ענני־גצים מתוך איזה לוע נסתר. נשימת־המדבר הכתה בקרונוֹת וחול דק נגרס בין השיניים. הקורפּורל לעס את החול והקשיב בעינים פקוחות איך זה נטחן בין לסתותיו.

כהנא הושיט שתי ידיו אל מחוץ לחלון, כרוצה לקלוט מתנה שהושלכה למענו מן הרקיע. שום דבר לא צנח לקראתו.

להיפך. העתון נשמט מידיו, ופרח לאורך החלונות האפלים ועדיין היה מלבין שעה קלה.


 

א. היום הראשון


על־כל־פנים ברי שהשמש עדיין אינה קופחת באכזריות ועד שתגיע ותעמוד מעל ללג’וּן – יהא ויהא הסיפּק בידך לעצוֹר מכוֹנית אחת ארורה, אחת ארורה מבין כולן, שתגלגל עמך עד הבית.

טינופת של אַספלט, לעזאזל!

אורי.

בינתיים רובץ כאן פרדס־אשכוליות נטול־פרי מעבר לתעלה, ובבית־הספר נשארו חדרי־התלמידים ריקים, ופרט לסנדל הקרוּע, השמאלי לא נשאר דבר תחת מיטתך. אפשר אָמנם שריקליס מהלך וחורק בסוליותיו בקצב בלתי־שוה כדרכו אך אין עוד מי שיתירא מפניו, שכּן כולנו כולנו, כל ה“בּתניקים” של מחזור ט', פּרחנו־עפנו לנו לדרכים ולא תהא להם ברירה, לנהגי־המכוניות, אלא להסיע את תלמידי בית הספר החקלאי “כדורי” לבתיהם בכל העמק, בכל הארץ, מאילת בוֹאכה מטוּלה, ועד לג’וּן, ואדי ערה בואכה השפלה ותל־אביב.

אורי כהנא – בחור, הייתם אומרים, כזוג פרדות. יצור נאה, תוֹאַם־זרועות, הייתם אומרים. בלורית, מצנפת־נוָדים, ילקוט־צד, הייתם אומרים.

לאו!

גולגולת ריקה, אני אומר, משמע: לטובה; כאלה שעדיין פּתוחים, פתוחים לכל הרוחות ועדיין מחכים, ועדיין בוטחים בעצמם, לא יודעים שכל הערפלים הבלתי־ברורים:

גם בנפש פּנימה, בחלומות ובפחדים.

וגם בחוץ – החל באיינשטיין וגמור באשה וכל־אשר־לכל בה – כל אלה אינם מבטיחים כל כך הרבה מיני מוֹתק שראוי להיות מאושר בהם. אורי ריק וריקן לחלוטין, חושב על מיליון דברים בבת־אחת. מכיל בבת אחת את הפּרדס (אשכוליות!), את דרך־האספלט, את השעה, את חום־השמש, את זכרון־הבית, את תעודת־הגמר, את הבטחון את הגברוּת (גם בשרירים, גם בחייהם העצמאיים של האברים), את ארוחת הבוקר, את ההחלטה לישון הלילה עשרים וארבע שעות.

“הי, טמבל!”

“מי פּה טמבל?”

“עלה!”

באורח בלתי־צפוי היה זה: אילנה.

הוא שעצר את ה“פארגו” הענקי בחריקה גרורה, הוא שפּינה לאורי מקום בתאו הלוהט, על ריפּוד־העור, מול המחוגים האמריקניים הירקרקים.

אילנה היה אבא של אילנה ונקרא כך על שם בתו ששמה אילנה. אילנה נשארה לו בחיים וזולתה אין; ולפיכך לא היית רואה אותו אלא באחת משתי צורות הויה –

או: רכון על ההגה בתוך ה“פארגו” הענקי.

או: תועה־מהלך בחצר ובקול רם מבקש אחר בתו: “אילנה, אילנה – היכן את?” עד שזוֹ צצה ונופלת לתוך זרועותיו הכבירות.

עתה היה רכון על־גבי הגה המכונית האדירה, ומיד הרתיעה זו והפליגה לתוך נהר־האספלט השחור, המפעפע.

ישבו, איפוא, זה בצד זה והתבוננו בעד הזכוכית המאוּבקת אל האויר המעושן, הגוהר מעל לשדות. ישבו והאזינו לרחש הצמיגים המפשפשפשפשפשפשפשים על־פני הכביש־ביש־ביש־ביש־ביש־ביש…

אילנה השעין את גבו אחורה והושיט יד־שמאלו אל מחוץ לחלון, כאומר למשש את העיסה החמה והדביקה אשר נעה במהירות עצלנית נוֹכח המכונית, הבלוריות וחרולי המשעוֹל התת־כבישי.

“חם!” אמר אורי.

אילנה היה גבר בעל גוף. הכיפה הרכה, הממועכת על פדחתו הדגישה במגוחך אך במובהק את המרחבים המסוקסים של פרצופו. מתחת לסנטרוֹ וסחור־סחור להלן, מתחת לאָזניו ומתחת לפאת־שערוֹ־על־עוֹרף עלה ועמד עמידה מעוגלת ובולטת צואר מפוטם. אפשר שבחלקו החזיתי קרוּי היה דוּסנטר או פימה ואפשר שבחלקו האחורי נקרא עורף־של־שור ואפשר שמתחת לאזניו היה מעורר הרגשה של גוש מן הדומם. כך או כך המורד אשר הוליך מן הגולגולת אל הכתפים, הגוּפיה, החזה השׂעיר והכּרס, המוֹרד הזה היה מוּצק, מעוגל, בשל. הכל כאשר לכל: אילנה.

אורי היה מהסס ליד אילנה. נקל מזה להיכנס בשיחה עם טרקטור. כמו דממה של מוטור שחדל לשאוֹב פתאום, כמו ההרים בלילה, כמו אדמה בלתי־חרושה. כמו כל הדברים שהשתיקה בהם אינה מבורכת ואינה אהודה. אילנה לא היה מרבה שיחה עם אנשים. פלא שעצר מעצמו והעלה את אורי, שלא כדרכו.

הדבר הציק לאורי. משהו צריך היה להיאָמר, צריך היה לתחוח קצת את האויר מסביב, צריך היה להעלות סבר של הקשבה על פרצופו של בעל הזרועות הלזה.

מה אפשר לומר לו? מה אפשר לבשר, להגיד כך שפתאום תהא המכונית מונהגת בידי אדם שהוא כולו קשוּב אליך תחילה, ומלא התעניינות אחר־כך ונתון בידיך לבסוף, עם קורטוב של הכרת־טובה, עם מאזן־מגעים כלול לטובתך?

כגון: אצלנו בכדורי הגיע טרקטור חדש – כדאי היה לראות.

או: איך ה“פארגו” הזה? – הנהגים מהקואופּרטיב אומרים שאין טוב מ“אינטרנש”…

אבל אוי לך אם תביע באָזני אילנה דעה משמם של נהגי הקואופּרטיב. מיד תשמע היפוכו של דבר. ואף ששתקן מטבעוֹ – לא יניח לך עד שיהא מקובל עליך כי הבנתם בעניני מכונות אינה מגעת אלא לעסקי־ריפּוד, כרטיסיות, וכיוצא בזה – מבינים חדשים – נהגי־נוסעים!

תמה היה כיצד לא עלתה על דעתו מיד שאלה זו:

“מה אתה מוביל, אילנה?”

ביש־גדא. היינו: עליה תכפה לשאלה. אילנה החליף מהלכים כאילו הרגיז חתול מרבצוֹ. מיד התחילה המכונית מנהמת במעלה־הכביש. השקשוּק הטורד בגב־הקרון רפה. מסתבר שפחתה המהירות, יתר מכן: מסתבר שאילנה לא שמע את השאלה, אינו משיב.

“אתה מוביל משהו בשביל הקיבוץ?”

אילנה הביט אל תוך הזגוגית שלפניו כאילו ראה את בבואתו בתוכה ותהה למצוא בה בועה־של־עור או סירכה כלשהי. חזר והחליף מהלכים – ואחר־כך ענה:

“לומד כבר שנתים בכדורי?”

“כן, שנתים.”

(זה כך: או השתמטות, או גסות־רוח של נהג שאינו מחשיב את שאלותיך, קרוב לודאי שכך. או איזה פּח יקוש. או מטען שאין לדבר בו. מה יכול להיות – תירס בלי רשיון? מהיכן, להיכן?)

“בילית, איפוא, שנתים בכדורי ולא למדת להבחין במכונית־משא כשאתה עולה עליה אם יש בה מטען אם לאו, הא?”

אורי פנה אחורה. אשנב מסורג, וקרון־המכונית ריק. מטליות, קרעי חבל, חצץ־של־כלוּם, טוריה משתקשקת, היא־היא המשתקשקת, היא־היא ששקשוּקה פחת בשל העליה וגבר עתה שוב.

אילנה חזר למהלך רביעי והמכונית אָצה במורד מתוּן, חצתה את הדרך בין שדות־הדוּרה המצהיבים של אבו־פוקה וירדה בצהלת־צמיגים אל נוכח נאות־הירק של גת־העמקים.

נשתקעו שניהם במראה, אלא אילנה היה מסיט בצייתניו מתוך רשלנות מהורהרת. נסיון־ההתקרבות נתקל בסרבנות. אבל אילנה היה אביה האוהב של אילנה. ומשום כך היו קבועים בו חוּשים עדינים ביותר. אפשר לא ידע ברורות, אך היה זה רצון לפייס. הוא אמר:

“לזמן רב?”

אורי נרתע מעט. בעצם, לא הכל חייבים לדעת שגמרת, שילדו־בכורוֹ של הקיבוץ גמר היום את לימודיו, שהיום הוא בא – והנה, שוב אינו ילד. שהיום ייכּנס חבר חדש בשערי המשק. אין חייבים.

יתר מכן: היו קוראים לזאת אחרת אילו ידעו. היו אומרים: אורי חזר? מצוּין! יעבוד בגן־ירק, יעבוד בפלחה, חסרים אנשים. לאו דוקא חבר, לאו דוקא חויה. יאמרו: יעבוד ברפת. ילד ראשון או ילד עשרים או בכלל לא ילד – טוב שבא. יעבוד…

“חזרתי לגמרי. סיימתי שם בכדורי, אני חוזר הביתה לגמרי.”

אילנה הביט בו. אילו היה מהלך ברגל היה שוהה רגע ממהלכו.

“כך? ואני בטוּח הייתי שאתה בא להיפרד מוילי.”

וילי הוא אבא. וילי כהנא. חבר זאב כהנא במוסדות החקלאיים. וילי הוא אבא. הוא מגע שלא נתמצה עד תוֹם. הוא כמו הקיבוץ: עד היום ילד – ממחר חבר. “הוֹ־באת־שלום” מעוֹמק הלב. תכנית ברוּרה לשעות רבות של אוֹשר. אבא, עד עכשיו שמעתי לעצותיך – יפה מאוד, מעתה ואילך קבל ממני עצות. הייתי שנתיים בכדורי. ישנוֹ משהו, לפחות משהו שאני מיטיב לדעת ממך… לפלחה אני לא איכנס מפּני שוילי היה בפלחה. אתם תגידו שאני מחקה את אבא. הוא בדיוק וילי – רק בלי הכשרונות אולי, ובלי הדמיון העשיר. וילי עשוּי מחתיכת אדמה, וילי־של־משק, יש בו הרבה מאמא… על אמא לא חושבים עכשיו, להיפּרד מוילי. מה פתאום?

“מה פתאום?” הגה בקול.

משהו נצבט באילנה. הבחור עדיין אינו יודע?

“חשבתי שאתה יודע. וילי התגייס, עומד לצאת כל רגע…”

“אבא?!”

לפי שעה אין נולדות מלים נוספות. מתגייס? הרי זה עתה חזר מחוץ־לארץ. שנתים. מה הן שנתים? מה אומרת אמא? כאן עולה אמא רוּתקה. מה אומרת רוּתקה? לא איכפת לה? אין היא מחזיקה בוֹ? למה הוא התגייס. בן כמה הוא? יפקדו עליו? ודאי הציעו לו תפקיד מיוחד. אי אפשר. זקן. וילי כהנא – חייל טוראי. חה חה חה…

ללא אהבה נולדו מלים, שטפון:

“הוא כבר התגייס, כבר נשבע? מתי?”

“לפני כמה ימים. שלשום. מה אתה מתפּלא כל־כך?”

“למה הקיבוץ נתן לו?”

“איש לא ידע. בא והוֹדיע בשיחת־קיבוץ. לא הייתי אז. מסַפּרים. רצו אליו לחדר להשפּיע עליו, לא הסכים.”

“הוא הרי מדריך הנוער. איך נתנו לו לעזוב? – מי מדריך אותם עכשיו? היום אמצא אותו בבית?”

השאלה האחרונה היא המכרעת וראויה להשיב עליה:

“כן, הוא עוד בבית. עוד לא עזב. כל רגע צריך לקבל הוראה. הייתי בטוח שאתה יודע.”

ה“פארגו” סטה ועלה על דרך של עפר. נתוסף מאמץ גם לאילנה, סבר־פּניו נחתם וניכר בו שיותר לא תוציא מלה מפּיו. אורי התחיל מתקין את אבזמי תרמילוֹ ובאותה שעה התבונן אל מנגנון־הפּתיחה של דלת־התא. באצבעותיו חש אותה כבר נפתחת ומניחה לו לקפוץ אל אדמת החצר, בחיוך של ברכת־שלום, וטלטוּל תרמיל, ומבט משתאה לצדדין. אולם עדיין היתה שהות. דרך־העפר הקיפה את חצר המשק הקפה שלמה כשהיא מטפּסת ועולה וכובשת גובה. מזה היתה משתפּעת למטעי־שזיפים במדרוֹן ומזה לפרעות־ארנים שחברו על הגדר מסביב. מטעי־השזיפים היו מטעי־בעל. חלקות־ההשקאָה עמדו מתחת להם, בכל השטח שמן הכביש ועד לואדי־פוקה. הן היו רעננות, ירקרקות. ממטרות סובבו בהן בטיסה בלתי־נשמעת, עגלות גררו עצמן במשעוליהן, תעלות־השקאה התקנדסו כסרטים של כסף. עדיין היתה שהות, עדיין אפשר שתרד ותלך בחצר ותלחץ הרבה ידים ותעבור את חדר־הקריאה ותיכנס לחדרה של אמא ותשאל היכן וילי – ויאמרו לך – ואותו, אותו עצמו לא תראה, ועדיין תהיה לך שהוּת.

לעולם אינך יודע אם המתחולל בקרבך דבר אחד הוא, או שנים, או אלף. החיים הם היות הרבה תהליכים שונים מנוגדים מקבילים מתחוללים בבת־אחת במקום אחד. אפשר לכן שעל־פני השטח היתה ההפתעה מהלכת ומנהמת כאילו צבטוה צביטת־פתע באחוריה. ויותר עמוק התנגשו זה בזה כסירות במעגן־של־לילה הדים ובני־הדים מהרגלי ילדות:

– היכן אבא?

– ומתי אבא ישוב?

– נכון אמא שאנו רוצים שאבא לא תמיד יסע ויהיה בחוץ־לארץ… ואיפה זה חוץ־לארץ?..

ובגיל יותר מאוחר:

– אבי, אני כותב לך שוב ומבקש ממך למהר לחזור אלינו. ו“אפורה” המליטה שני סייחים אבל אחד… השני זאת אומרת – מת…

ואחר כך ההרגל, המצוה המלומדה, שמן הראוי לשמוח על בואו של אבא, וכשהוא מהלך בבגדי־עבודה ועובד עונה במשק ללא זעזועים – הרי זו עונה של שמחה, והאמונה התמימה כי אבא מאושר בימים אלה, נו – ולרוּתקה יש מצב רוח טוב… מוסדות, מוסדות…

כל זה קצת יותר עמוק.

ובתוך־תוכך כבר מבקש השׂטן להפוך את הקערה על פיה; כבר חולץ עצמו מן הסוּגר ועומד להיפּתח במאמצים עקשניים ואִטיים פרח אחד: שמחה, חירות, חופש ירוק, עצמוני, ברגנדילי! להיות בבת־אחת גם בבית, גם מבוגר, גם בלי אבא… ובקצה אותה סימטה, כרפרוף, כרמזוז: נשים, בנות.

המכונית עצרה. טוב שהיא ריקה ואין הלב נוקף לעזור לו לנהג בפריקת משאוֹ. מנגנון־הפתיחה, על אף הכל, מתעקש ומוכרח אילנה להניח עליו את ידו הכבדה והשׂעירה (אותה שעה היא מחככת את כרסו של אורי), להניח עליו את ידו ולומר: “נוּ!” כדי שיציית ותושלך הדלת ותינגף ואדמת־החצר תשיב פתאום להט יבש אל פניך. כלומר: בשעה שאתה במכונית הפלגת, המשיכה אדמתנו להתענות כצלוּי־של־חמה.

אורי יצא לחצר ורָהָה אל חדר־האוכל. אם כך ואם כך – אין אלה מצלתים ותוּפּים. סבור היית, בנוֹ־בכוֹרו של הקיבוץ. הנה נתן לך אילנה שיעור ראשון. התבואה לא איכפּת לה מיהו הזורע אותה. אדם סעור־חויוֹת, פלח עצלתני או טרקטור שכולו תועלת ותכלית. לא תיבחן במה שאתה בן בכור לקיבוץ או בוגר של בית ספר חקלאי, או בנם של וילי ורוּתקה, אלא תיבחן בבחינה הפשוטה, הנבחנת ונדרשת יום־יום:

האם תקום לעבודה גם מחר בבוקר?

האוּרוה, מחסן־הקירור, מגדל־הסילוֹ וגושי־הרפת שנתמשכו ממנו והלאה הציגו מרחוק שאלה אפורה באויר המרטט:

“נכון שלא השתנינו”

אף השיבו לעצמם, באותה ארשת, באותו ניגוּן וצבע:

“נכון שלא השתנינו.”

ערימת־קש עמדה במקום מקורי, באמצע דרך־העגלות וכבר נסתמן באמת, בעקיפיה, נתיב־אוֹפנים חדש. אורי עבר אצלה ובחן את חבילות הקש.

הפלחים הותיקים נוטלים בדרך־כלל סכין, בוצעים פת ומביעים הרהור:

“גם בבתי־הספר החקלאיים יודעים משהו?”

משום כך אפשר מאוד שלא יושיבו אותך תיכף ומיד על ה“דיזל”, וגם אם תיכנס לפלחה תצטרך עוד לגובב, לעשות הובלות, לקשור שקים על פּלטפוֹרמה ולחמר בכך אחרי ה“קורנפיקר”. חביבי – הקש הזה הוא קש יפה, יבש, בהיר והחבילות קשורות כהלכה, אך אין זאת אומרת שאתה תתקבל מיד לפלחה, הא?

מה דבר שבעולם יעשה אורי אם לא פלחה?

מעבר לערימת־הקש כבר היו עומדות רגליו, למעשה, יותר בקיבוץ מאשר במשק. הִבְטִינָה כאן מדרכה שהיית יכול לפגוש בה מטפּלת, או עובדת־מטבח, או אפילו מורה.

המדשאה היתה ריקה. ממטרות פעלו. האור הגיש מנות ואורי לעט בתיאבון. שלטי־האזהרה צובעו, למשל, מחדש אך כנגד זה היתה השבשבת בראשה של סוכת־הירק תלויה־שבורה ממש כמוֹת שהיתה תלוּיה בימים שהיה שואל את רוּתקה:

– אמא, מה זה שם הנעל על הסוּכה של תמר? זה הנעל של תמר? (תמר מה“גן־נוֹי”).

הוא לא היה צריך להסב את ראשו הרבה אף לא לטלטל מבטיו כדי שיראה את התמונה כולה. גם את העמק מאחור, גם את הבתים הארוכים יתר על המידה בינות לעצים כאן, בבית, וגגותיהם הדהוהים יתר על המידה – גם את מגדל־המים העוטה לאו דוקא קיסוס אלא איזושהי עקשנוּת מטפסת אחרת שלקתה בכלוֹרוֹזה קשה ומשום כך, בלי הרבה חכמות, הצהיבה ללא תקנה. זה היה טוב. זה היה כמו עודף גדוּש אחרי שקנית כבר כרטיס לקולנוע. זה היה כמו כדורגל מנוּפּח כהלכה בשעה שמחר בוטלה הבחינה בכימיה, זה היה כמו שקיעה מעבר לתבור אדמדמת צנועה המזכירה ככל אחיותיה שקדמו לה – דוקא בחורות, בחורה, דוקא בחורה בלתי־ידועה. זה היה פשוט אהבה. כשד"ר ריפין, “מיקרובי”, היה מזכיר את הפלחה של גת־העמקים בשיעוריו בתורת הקרקע, היה אורי מבסוט עד הגג. גת־העמקים – סלמתק. סלמתק שבעים ושבעה… אין הרבה כמוך… אין!

והנה אטל!

וכמובן אינה הולכת לבדה אלא צוֹפנת, מהעבר השני של הוייתה הפוסעת, איזו נערה שחורה בכחול, מסתירה אותה מתחת לזרועה הימנית, דוחקת את ראשה לתוך מָתנה כאשת־חיל, הנושאת סל־של־כביסה אל התליה.

אילמלא שחם כל־כך היה אורי מחייך. אטל, לעולם עם אחת טפלותיה צמודה אליה וחבוקה באהבה רבה. הנערה צייצה:

“זה אורי,” ולא יספה.

ואילו אטל פרצה בחיבוּקים:

“אוּריק! נו, הביטו עליו! הרי כולנו מחכים לך! אלה כל המיטלטלים שלך, ככה חיית שם שנתים? מנטשנסקינד?! הקומוניסטקות שלנו! ומה שלומך, אוּריק? נעשה לכם כבר מסיבה משותפת. אַת רואה, נוֹעה־נוֹעיק – אַת רואה? וילי נוסע ואוּריק בא. תמיד יהיה לנו כהנא במשק… ולאָן אתה עכשיו? עוד מוקדם לצהרים… מה השעה?”

אטל היתה מאוּשרת מאוד. היא חיבקה את אורי, אוריק, רורי, שהיתה מטפּלת ראשונה שלו, שהיה מטופּל ראשון שלה.

רכּה מדי, חמה מדי, חביבה אבל לא נעימה. אורי תיקן את התרמיל על שכמוֹ ונשמט מחיבוּקה. נסיון נוסף מצדה, מהיר, פזור־רוח, נדחה ללא ערעור.

“אָז עם אילנה הגעת. באמת מזל. לי אף פעם לא יוצא לפגוֹש את אחד הנהגים שלנו בדרך. הא, עכשיו אני יודעת… הוא הרי הוביל את הנוער לכנרת. משם הם יוצאים לטיול. הנוער של וילי… הם יצאו לטיול־גמר, לסיום השנתים.”

“גם וילי יצא אתם?” התרעוֹמת, שהאטה את מירוץ המלים, הכניסה שתיקה ממושכת בין ה“גם” ובין הבאות אחריה. גם… וילי יצא אתם? איך זה, הגידי, אטל, אטל שעשוּיה היית להשיב לי כל כך הרבה תשובות בחייך.

“אטל!”

העבירה את אורי למדרכה אחרת והם נכנסו לשכונה צחה של צריפי־רוָקים קטנים, מטופחי־גינות ומשעולים.

“לא. וילי לא יצא. הוא הרי מחכה להודעה כל רגע. הוא לא יצא אתם. הוא גמר אתם לפני שבוע־שבועים. וילי עובד היום, אינני יודעת – ודאי אינו עובד. מתכוֹנן… אצל רוּתקה בחדר מהפּכה. אתה תניח אצלי את התרמיל. אחר־כך תגש לאכול. אחרי הצהרים תנוח אצלי. אני עובדת עד שמונה. תתקלח ותנוח אצלי. תקח לבנים בקומונה. בוֹא לכאן. זהו החדר החדש של הרופא. יש לו רדיוֹ. מקשיבים לפעמים. תוּכל לבוא לשמוע דרישות־שלום מוילי בפינת־החייל. הא? הא? – נוּ, מה תאמר, שוב היה אצלי מישהו מהילדים… הם או שהופכים לי את החדר או שמביאים פרחים. הנח, לא חשוב. בין כה וכה עדיין לא שטפתי את הרצפה. שב!”

אורי ישב בכורסת־בד, תרמילו בין רגליו, ומולו, על המיטה הנמוכה כדרך הספות, ישבה אטל קורנת, מטפיחה שפתותיה, אומרת לשאת נאום חדש.

תפוחים־ובקבוק של סיזאן והנערה האלמונית הלבנה, מן הסינה כמדומה, תלויה על הקיר כמו צלחת. על החלונות וילאות גסים ושוליהם רקומים צבע אחר. החיפּוי המעובה של הספּה עשוי דוגמת הוילאות ואחר־כך הכורסה שעליה אתה יושב. על השולחן מפה וקנקן בלא פרחים. ספרים בגרמנית, פּסיכולוגיה מסתמא. כשהיה כועס על אטל, על המחנכים, על נוֹאם, היה דומה לו שאת החכמה הזאת האחרונה המכעיסה לקחו מספר גרמני, בעל כריכה ירוקה ואותיות מעוקלות, תרבות חתומה עד כדי פחד.

אטל סחה ואורי מביט בחלון. נכון שלא השתנינו? נכון שלא השתנינו.

הקולות הממלאים את החצר ממלאים אותה תוך ריתוּי ורגש כבוד: הם משיירים מקום רב, מרוּוח בשביל אור השמש הגדול בעצמו, במילוּאוֹ, בשלוָתוֹ. עוד מעט יצלצלו לארוחת־צהרים.

“וילי, כמו תמיד, אינו עוזר לה כלל, מסתובב כל היום במשק בבגדי־עבודה. ויליק, אמרתי לו, תראה, תגש לראות. אולי אין דברי־הצמר לפי מידתך. תראה מה מכניסים לך שם למזודה. ואומרים שהכינו לו איזו מתנה, הפתעה…”

רצון פתאומי לקפוץ מן המקום, למצוא את וילי, לאחוז בידו, למשוך אותו אל חדרה של רוּתקה, שיהיו יושבים שלשתם יחד. תסלק רוּתקה־אמא את המזודוֹת אל מתחת למיטה, וילי יֵשב על סף החדר ויחלוץ את נעלי־עבודתו, אורי ישחק בצעצ… חה־חה. הבלים, לעזאזל, אבל העיקר עוֹדוֹ מלחץ בין צלעותיך כּמכבש: פעם אחת שלשתנו יחד. בוא, וילי, בוֹא. – – אמא!

“אז אתה מבין, רורי, כזהו אבא שלך. והנה אוהבים אותו כולנו בקיבוץ…”

חדר של רוָקה.

הצלצוּל!

אורי קם והניח לאטל שתסתרק ותתקן את המטפּחת הלבנה על שׂערהּ. היא הקפּידה בידים חופזניות על החיפּוּי ויִשרה את פּניו. חייכה אל אורי כך שפתאום הרגיש כי מה־זה־אתו הרי לא שמע מלה ממה שהיתה מסיחה כל העת.

“אחרי האוֹכל תבוא לנוח כאן. אני עובדת כל אחרי הצהרים. הנח, הנח את התרמיל.”

יצאו והלכו פוסעים לחדר־האוכל. אנשים נפגשו להם בדרכם: “אורי – שלום. מה שלומך… אורי… אורי – מתי הגעת… אורי, תן יד!”

אטל הלכה לה למטבח הקטן וה“פארגו” עמד באותו מקום בו זנח אותו אורי לאחרונה. נותן את ראשו, אם אין אילנה מבלה עתה עם אילנה הקטנית.

ככל שקרב לחדר־האוכל רבתה והלכה מלאכתוֹ, ככל שרבו השאלות דמו והלכו לאלה שקדמו להן. ובכל־זאת יש אנשים שלבך ממש קופץ לקראתם. ידידים סתם, אבל לכל העומק. עומד אורי לפני חדר־האוכל וידידיו אינם מניחים לו להיכנס. ומי שוֹהה על־ידו ואינו מניחו בכלל? השבאב! אחדים מן הצעירים נשארו בבית (כולם במוסד, במשמר־העמק. בבית ישנם רק מוּעטים). עומדים ליד אורי ונהנים עמו מן הפּגישה הנמשכת ונשזרת ללא הפוגות. עוד יד ועוד כתף, עוד חיוך ועוד קריצה. רפתנים ותיקים, עגלונים, מזכיר המשק, מטפּלות ומורים – כולם.

“יאללה – בוא לאכול.”

“אתה כאן תלחץ ידים – ושם יגמרו לך את הקציצות…”

אורי נכנס עם אשכול של חבריא ועמד בתוך חדר־האוכל. מירי, חסרות פה כפות! מרק מהביל אל התקרה, הודעות־המזכירות על נעץ שנשמט, לדיאטה מנקשים וקוצבים כף של תפוחי אדמה מדוּיסאים והבשר שם חיור, כבעלי הדיאטה עצמם. היכן יכול להיות וילי עכשיו? – איך הזדקנה מירי! שלום, תיכף אשב. טוב. הנה וילי!

הוא היה משוקע בדייסת־קטניות ובאשת־שיחוֹ. היא צחקה פתאום, סתם־חייקה־אחת מעובדות הקומונה בסינר לבן ומצנפת צחורה. וילי היה לבוש בגדי־עבודה, אכל את הדייסה בסבר־תנועות שאינו מחכה לאיש.

אורי הלך אליו. השולחן נשתתק והביט בוילי. וילי נטל פלפל ירוק מאלפס־הציבור. אורי הניח עליו יד ברכּוּת ומיד חשש שלא הרגיש בה כלל. הוא חש את עצמות הכתף בין אצבעותיו ואת קמטי החולצה העבה.

“הי!”

“אוּ – – – רי! נוּ, מה תגידו, בוא! רגע… כך, אוּריק – ומה שלומך? מתי הגעת? ואני רציתי לנסוע אליך הערב. לקחת את ה’פוֹרד' ולגשת אליך. ראית את רוּתקה כבר? אורי. חה־חה – לא שמתי לב איך ניגשת. סיפּרתי בדיחות ובלעתי שעועית. נוּ, בחור, עוד לא אכלת, מה? בוא נשב. נקח מקום חדש… לא יאכלו אותי בשל כך… יש לשנינו חצי תריסר תאבונים. נוּ, מה תגידו?”

האב ובנו פרשו לשולחן חדש, ווילי חבק את כתפוֹ של אורי וקרב אליו מאוד.

“אז מה אתה מסַפּר, תכשיט?”

“מה מסַפּרים שהתגייסת?”

“אַל תאמין להם. אבל הפעם זה נכון. מירי, שתי מנות בבקשה. מה? מתרגלים לסגנון של חוץ־לארץ, מה? קשה להסביר…”

“גמרתי היום את כדורי…”

“כן, אני יודע. תעודה קיבלת? – ובכן – קיבלת? טוב מאוד. לך הסק בה את התנוּר. נסתיימו השנתים, מה? ואתה לא רצית לצאת.”

“הנוער שלך יצא לטייל?”

“כן, גמרתי אתם כבר לפני עשרה ימים. רוּתקה אינה אוכלת כאן בצהרים, כרגיל. אוכלת עם הכיתה. הנה שוב קציצות. מירי – ופּודינג בשבילי אין לך?”

מנות וסועדים חָברוּ עליהם מסביב. אפשר שהיו מרוצים בכך. אורי פכר בסכין ומזלג, רידד את קציצתו, יצק לה רוטב – וסייע בפת. וילי לא שכח את חובתו לפּלפּל הירוק. הוא מצא לו פלפל־מרבק עסיסי, רענן ומעוגל והתחיל נכנס בו חוצץ.

וילי אותת לאורי אותות־חיבה רכים מוּעטים. יצק לו מים בספל שנבחר בשקידה (אף אוגן נמצא לו), קלף לו אשכולית מצומקת, פליטת מחסן־הקירור והניחה פלוחה לפניו, התקין לו את חולצתו על ערפּוֹ. אורי השיב בשאלה:

“אז מה, אבא, כבר נשבעת וכל זה? ממש מגוּיס? ובינתיים עובד, הא, אבא?”

(אבא, איפה אתה עובד היום? אתה עובד על טרקטוֹר? אבא, קח אותי על הטרקטור. אבא, נכוֹן שאתה רוֹכב יותר טוב מאבא של נוּרית? אז למה אבא של נורית רוכב כל היום על אצילה? אבא, תן לי קצת את הכובע שלך…)

היה הכרח לשאול עוד פעם כדי להיחלץ מן הטיט ששקע בו מבלי משים.

“מה?”

“כן,” חזר וענה וילי, “אתה מרים מזלגות מהרצפה – ואני צריך להגיד לך כל דבר פעמַיִם, הא? אני עובד קצת בקציר תירס לסילאז‘. קוצר בחלקה ב’. תירס נהדר שם. מחליף עכשיו, בצהרים, את אברהם…”

“אני ארד אתך. חלקה רחוקה?”

“למה לך? תנוח, יותר טוב. יורדים ב’פורד'. כבר שתים־עשרה וחצי. קמנו?”

שניהם קמו ועמדו – אורי גבוה מוילי כדי חצי ראש.

“אין דבר, אבא. אני יורד אתכם. הרי יכולים לגזול אותך כל רגע. מזמן לא ראיתי את השטחים. זה העיקר. אני אחזור עם ה’פורד'. כמה זה? לכל היותר שעה.”

במטבח היו כמה וכמה נשים בסינרים לבנים. עשוי היה אורי לשער שאחת מהן תהיה רוּתקה, כלומר, אמא. אף סינר מן הסינרים הלבנים לא היה מוּנח נאה, מגוהץ, אלגנטי, ופייסני כאותם של מטפּלות הילדים. כאן היו סינרים שכל־עצמם קישור־או־תרי, כתמים של שמן ומרק, סימנים של כביסה רשלנית, קמטים.

דוּדי־האלומיניום הצחים, שחשמל עשה בהם את מעשיו ועיני־פחדים אדומות וירקרקות להם, עמדו בשורה צייתנית ונכנעת והיו הרבה יותר מיושבים בדעתם, הרבה יותר קרי־מזג ונינוחים מהיצרים אשר התרוצצו סביבם.

הפגישה היתה נלבבת. כל־כך נלבבת שעמד וילי והתחיל מתרעם ומכעכע:

“נכנסתי למטבח שלכן בשביל ארוחת־צהרים של הפלחה ולא בשביל שתנשקו לי את בני־בכוֹרי, שרקה, מה יהיה הסוף? דייסה אינך מתכוננת לתת להם, הא?”

“נִתן, נִתן, אתה רק תן להציץ באוּרי.”

עד שנכנס ובה מה שהיינו קוראים בחור אחד, הכרת פנים של פקק קבוע, משתלם, אדם צעיר אשר משום־מה שוב אינו נער והביא הודעת טינה מן ה“פורד”:

“וילי, מחכים לך כבר, היכן המנות? – אנחנו יוצאים!”

הבחור קרב אצל אורי, וכדי רגע ברוּר היה שחפץ לשחרר אותו ממשאו על־מנת להכריז בכך: “תן. אתה הרי אינך שייך לענין!” אך מדרך אחיזתו של אורי הבין כי כל הנחה מעין זו היא מוטעית ומזיקה בלבד, ולכן הסתפק בזאת שהקדים את ההולכים עמו ופלס לפניהם הדרך אל החצר, אל מעבר לעגלת־האַשפּה, אל נתיב־העגלות, ומשם ולמטה מעבר לערימת־הקש, הסככות, דשאי־הנוֹי – אל סככת המכונות – וכל אותה שעה מתיגע מוחו, מוח זר, לנחש מי הוא בעל פנים־חדשות אלה, שנראה כאן כל־כך כבן־בית. על אורי וּוילי עברו דקות אלה באותו דו־שיח אילם שנמשך כבר קרוב למחצית השעה ונעשה אילם וכבד מרגע לרגע. עדיין לא בא דוּ־שיח זה לידי פתחונו, אך אפשר שיגיע ואפשר שאחר־כך יגיע.

וילי ניסה לסייע בידי אורי במשׂאוֹ, בדקה השלישית או הרביעית של ההליכה, אך לפני שהובא לידי הכרעה הקרב הסמוּי שנתחולל על כך ביניהם – כבר עמדו רגלי שלשתם אצל מכונת “פורד” קטנה צבועה בכל צבע ושום צבע אינו שולט בה, זרבוביתה פחוסה, חבושה רטיה־של־סחבות מפני התלקחותו של המוטור, עמדה בין הקוֹמביינים כחוצפה של זבוב. כל חומר שהוא שביר יותר ממתכת לא החזיק בה מעמד. בעטיוֹ של כך: בחלונות, תחת זגוגיות לוחות דיקט (מקרוב: משורטטים פנים ואחור, תכניות שטחים לזריעה, חרוזים, “הפלחים חמורים”, שעות עבודה ובנזין של הטרקטור הישן, האליס הישן, הוא ט. ד. 6). הקוסת מחוּדשת עץ, ההגה ציפויוֹ הנוצץ מתקלף ומשחיר. הפלחים שבתוכו, ובכן, רבותי, הפלחים שבתוכו הם אהרונצ’יק ליד ההגה, ביברמן על־ידו, נפתלי חודר ומבקיע לתוך המושב האחורי ברגע זה ומוֹתיר רשמית: שני מקומות. מעשית: חצי מקום או שליש או רביע.

הפלחים שבתוכו – בתוכו, ואילו אלה שבחוץ ראו עתה כיצד מרתתים קפיציו הנושנים של כלי־הרכב הנאמן וכיצד שוקעים הצמיגים בתוך הקרקע בעוד החלק הקדמי, בו המוטור וזרבוביתו, זוקף קצת את פּניו כלפּי שמים מחמת המשקל שהכביד מאחור.

אהרונצ’יק בדק את דלתות ה“פורד” אם הן נעולות כהלכה וממילא הביט אחורה, וראה את אורי. הוא בירכהו במבט מלא ובמנוד־ראש. ביברמן קלף אשכולית והניח את פיסות עורה המקורעות בין ברכיו על איזה עתון. הוא לא הציץ לאחוריו, אפילו שמע שאהרונצ’יק מקדים שם שלום למישהו. משמושיבים לשנַיִם במושב הקדמי של מכונית, לא יטריחו עצמם להציץ לאחוריהם.

וילי ישב ליד החלון, אורי ישב בין וילי ונפתלי. לרגליהם סלי־המזון, סירי־המרק והקציצות, שק־הלחם הקטן, המיוחד לדבר. נפתלי ניסה לפנות קצת יותר מקום לאורי. חייך אליו חיוך שהיו בו התנצלות וברכת שלום גם יחד.

אהרונצ’יק הרגיז את המכוֹנה מרבצה. ההוא, ה“פקק”, מה־שמו־אני־לא־יודע, עדיין עמד בחוץ.

נפתלי, ואותו חיוך של ברכה עודו בקמטי־פּניו המשתלחים:

“מה זה, חבר, אינך נוסע אתנו?”

אהרונצ’יק מתקן:

“שמוֹ שייקה.”

“שייקה או נאגייקה – שיעלה ויבוא.”

שייקה שהה בחוץ עם בגדי־העבודה שלו, אורי חש עצמו מתלבט עד כדי אי־נוֹחוּת. הבן־יקיר המפונק הגיע, ומקומו של אדם עובד פינו למענו. היה הרף־לב אחד ועמד לקום ולהתעקש בכל כוח ולתת לשייקה לשבת: “אתה עוד עובד היום,” ולעמוד הוא עצמו כל שעת הנסיעה בחוץ. אך הרגע הזה נתכּסה מיד גופותיהם של רגעים חדשים. שכּן קודם כל בושה. ושנית, לשבת עם אבא, ושלישית, יצחקו. “מה פתאום,” וממתי זה אורי ג’נטלמן כזה; וזהו הנוהג. ההיה ביברמן מפנה לו מקום? אפילו שלום אינו אומר. להרכין עצמוֹ קדימה, לספסף בכתפוֹ ולסנן לתוך אזנו: “שלום, ביברמן, מה נשמע?” ה“פורד” יוצאת מחריציה ונדה־נעה אל הכביש. שייקה נאחז בדלת המכונית ומבטו הולך למרחוק. בגלל רגע זה ואחיו המעטים ישיב ויאמר, לאחר זמן: “איך מתיחסים למשתלמים, אתה שואל, בקיבוץ ותיק? תסע ותראה. אבל תהיה בטוח שלא כמו לצעירי המשק. פעם שניה לא הייתי מנסה.”

המכונית נוסעת. אהרונצ’יק מסיח בעניני־עבודה עם נפתלי ומחמת כך מציץ מפעם לפעם בראי הזעיר הקבוע מעל לראשו. יש משהו גברי ועם זאת נוגה ורוחני בשיחתו של אדם אל הזגוגית הנוסעת עמוֹ לפניו. אהרונצ’יק הוא מנהל הענף והאוֹברוֹל שלו משתמר יפה מכל מלבוש אחר בענף. הוא נוסע לשדות בסנדלים לרגליו; מסיבה זו או אחרת ודאי צריך יהיה לעשות עוד נסיעה, ולסדר כמה סידורים, ולא יֵצא לו לרדת לעתים קרובות אל האדמה, ואין צריך לוֹמר: לעבוד.

המכונית מתזתזת על הכביש, מפריחה אנקורים, מדהימה עד ארגיעה את אתונו הקשורה של עבדאללה הכוססת עשב מגדר המשתלה. רגליה הקדמיות של האתון קשורות זו לזו ואילמלא ביצעה תרגיל של בריחה מהירה היתה חותמת עצמה לעד על השטר השחור הנוקשה של הכביש.

ביברמן גמר לעסוֹק בערטוּל האשכולית וניגש לעצם הענין, ללעיסה. על כל פלח ופלח היה מקפיץ את פרצופו לפנים כאילו היה לבוש בגדי־שבת וחשש להם מחמת המיץ. עסיסה של האשכולית נטף על זרועותיו, על המחצלת שלרגליו ומשם זלג וקלח החוצה, עד שאמר שייקה:

“ביברמן, ביברמן, אתה משקה את הדרך במיץ־אשכוליות.”

“אתה רוצה חתיכה?”

מכאן, ומסבר פניו אילוּ הפנה אותם קצת יותר, – יכול אורי לראות שוב כי ביברמן הוא, בעצם, אדם טוב ונעים אלא שהליכותיו מוזרות. אין הוא מקדים שלום ואין הוא נוטל שלום. אין הוא מטקס פגישתו עם אדם אלא בא תמיד לגוף־הדבר או לגוף־העסק שיש לו עמו. אשה חוזרת מבית־החולים לאחר לידה, קרב ופוגע בה ביברמן:

“סוֹניה העברתי את הממטרה לדשא שלכם כבר שבועים אני חושב ועוד לא החזרתם לנו אותה מה יהיה?”

עכשיו סיים את האשכולית, הטיל את שיוּריה החוצה, כנגד הרוח שלף ממחטה וקנח בה את כפּות־ידיו ואצבעותיו מחוֹט וקנח יפה־יפה, התבונן בשדות – שבינתים ירדו לדרך העפר ההולכת אל השטחים – ופנה אל אורי, כביכול המשיך שיחה שרק נקטעה לשעה וצריך שתימשך:

“הנוֹער נסעו, אורי – תוכל לישון באחד האוהלים שלהם עד שיחזרו ועד שנמצא לך סידור.”

ובטרם הספיק אורי להבין כי ביברמן, דוקא ביברמן הרוָק, עוסק עתה בקבלת אורחים ובעניני שיכוּן במשק, כבר המשיך זה וציין באורך־רוח:

“סדינים תוכל לקבל בקומונה. או תיכנס אלי ותקח בחדר, באצטבה העליונה, בארון.”

המכונית נוסעת. מתגלגלים ונגלים שטחי הפלחה מעבר מזה ומעבר מזה. שלף החיטה והשעורה כבר מחליף פה ושם את גון הזהב שלו ומאפיר, בגלל הרוחות, האבק, בגלל הצאן הרועות. מעבר לחלקה ירוקה של תירס החלו בחריש השלף, ורצועות שחורות של אדמה חרושה רקועות־רדודות בתוך השטחים כגושי־מתכת כבדים. והשטחים הירוקים של התירס – מרחוק – ים ירוק, יאוֹר. מקרוב, שורות סדורות, רעננות, בתוּליות. גדישים של קש, של חבילות קש עומדים בשטחי השלף כעדר מפוזר שכרע לפוש וצאנוֹ כבדות, אך משעוברת המכונית ביעף נעים לקראתה גדישי הקש כקסרקטים של זהב סדורים וערוכים, שרחובות מרובצים להם מלפנים ומאחור.

בירכתי אותו שלף ניצב המכבש וסככה של שקים ואברזין קבועה לו על מתניו, ומיד אחריו הרצועה התמה והתמימה של אקליפטים צנומים הנמשכת מרחק רב, עד הכביש הראשי. למרגלותיהם של האקליפּטים גוֹלש פתאום מדרון תלוּל ארוך ומתעקל ובתחתיתו מה שאנו קוראים ואדי־פוקה זוטרא, או ואדי־פוקה אל־זריר.

המכונית נסעה על־פני גשר. הגשר של וילי. אלג’יסר בפי הרועים הערביים, או כמשל הבריות – גונבי הפּרי והעופות. אלג’יסר. הואדי עצמו חרב כחרס. לטאוֹת ונחשים, חראי בהמה ואדם – ותו לא. הגשר של וילי! אתה היית עדיין ילד אז, פעוט בן ארבע. החורף הראשון לך בנקודה. דרכים ושמים טבעו במים. עגלות על בהמותיהן ועגלוניהן שקעו בואדי – מעשה בכל יום. ומי יוביל מזונות מן הרכבת, ויולדת מי יוליך? להיות היום עגלון. אבל אז! – וכשנסתיים החורף ויצאו לקצור בשטחים, נסתבר שענין ההובלה מעבר לואדי אינו הולך. על כל שלוש עגלות היתה אחת מתהפּכת בואדי; למראהו בלבד היו הבהמות משתוללות. (וילי אז? – פּנים צנומים וכתמי־צל מתחת לעצמות־הלחי, בלוֹרית ממריאה, מכנסי־גליפה, מגפים, צוארוֹן רוסי מרוקם, מופשל על החזה, נשען על סוסה, מחייך, מעשן. על האדמה נכחו צל גדל־מידות שטוח ומפורקד – צלה של המצַלמת בשמלה ארוכה.) וילי טען אז: גשר. אמרו לו: יפה, אבל מהיכן תקח לגשר? אמר וילי: “סמכו עלי!” יצא לסיור עסקי ראשון. חזר עטור תהילה והצלחה. דלתות היו נפתחות לפניו מאליהן, הוא היה אידיאלי, הוא היה כשרון צעיר, רענן ומבטיח של גזבר המשק, של מזכיר־חוץ, של מנהל ענינים, של מרכּז עובדי הענף במשקים.

וילי חזר הביתה ובנה את הגשר במשך חָדשיִם. הרבה יציקה של מלט, קונסטרוקציה של ברזל, גשר כהלכה. בנקודה היו עדיין יושבים באוהלים וכאן בשדות יצקו לך גשר של בּיטון, אך הובלת התבואה היתה בסדר, שום חורף לא גרף אותו, את הממזר של וילי. ובהמשך הזמן היו הילדים אומרים: “נרכב לגשר?” או: “כיתת סנונית יצאה לגשר, ללמוד על פרחים.”

להגיע עד הגשר בריצה, משער הדיר עד הגשר, היה מבחנו של כל נער. מי שעשה זאת היה כבר בחזקת אדם. יכול להיכנס לנבחרת כדוּרעף, יכול לקחת סוסה באורוה בלי לשאול הרבה, יכול לבחול בכמה וכמה מלאכות: קטיף שזיפים, הדחת כלים במטבח, עישוב בכרמים וכולי וכולי. הגשר של וילי!

עכשיו סיים ביברמן את עניניו במושב הקדמי והתכונן לירידה. כנס אֵילוּ צרורות יחדיו, בטש ופתח את קנקן־התה שלו וגמע בראש מופשל.

אהרונצ’יק צפה בכל גופו ובכל מאודו אל מקום עבודתם של קוצרי־התירס, לכוון אליהם את המכונית, וביקש למצוא דרך נאה להיכנס בה אל השטחים. המכונית עצרה ולאחר שהוּת קלה התחילה גונחת ומיבבת אחורה. אהרונצ’יק קפץ ובדק את פּני הקרקע, חזר וכינס עצמו לתוך המכונית כשדלתה פתוחה ומיטלטלת ורגלו אחת בחוץ.

המכונית שקעה לתוך תעלה, עלתה, והתחילה מרתעת בתוך השדה. הנסיעה היתה אִטית וזהירה, אהרונצ’יק התבונן כל העת לפניו וכיון את המכונית אט־אט לנוכח הקוצרים. שני טרקטורים עבדו בקציר ועתה היו מרטנים על עָמדם. עגלותיהם על ידם. פּלטפוֹרמה מסורבלת, עמוסה לגבהיה תירס עסיסי וכבד התחילה זעה ממקומה, אותה שעה, ומלפניה, מחזיר פניו ומקיף סביב עצמו בכבוד גדול, נתגלה טרקטור אדמוני על גלגלי־הצמג השחורים החדשים שלו.

שייקה קפץ בעוד ה“פורד” מתגלגלת. כיפר בכך עלבונות הרבה מעשה ברנש שלבו גס במכונית, ביושביה, בנסיעתה, במהירותה. כשם שאין אתם חשובים לי עתה כן לא הייתם חשובים לי כל העת. וכל אותו ענין דק־מן־הדק של ישיבה־ועמידה, פנים־וחוץ – כל אותו ענין כקליפּת השוּם. הריני ממהר לעבודה.

ביברמן קפץ אף הוא ומיד החזיר פניו אל מושבו והתחיל חולץ מתוכו צרורותיו. סודר קל לשעת הלילה, היא שעת חזירתו מן העבודה, כריכים של לחם (אולקוס!), גבינה רזה, אשכוליות, קנקן־התה. הציץ באורי וראהו שהוא יושב עדיין עם וילי במכונית, אמר:

אז בסדר, אורי? או שתקח בקומונה, או שתיכנס אלי. ואוהל תבחר לך איזה שתרצה. נדמה לי שלא נשאר אף אחד מהם, כולם יצאו…"

בא על סיפּוקו ומיד הסיח דעתו, רץ אחרי אהרונצ’יק וכבר הוא צועק:

“אני על המאַלמת של ה’קאטרפּילר' לא אשב. אמרתי לך כבר אלף פעמים…”

נפתלי יצא גם הוא. הכל יצאו והלכו אל הטרקטורים. שם היתה קהילה גדולה ובודאי עמדו בדיון חשוב.

עובדי משמרת־הבוקר מסרו את העבודה לנפתלי ולביברמן. סחו לאהרונצ’יק מעניני הנשמע והנעשה. הנערים שישבו ועסקו במאלמות הלכו ועברו עם שייקה על כל שן ושן בסכיניהן והסבירו לו היכן ארורות אלו נסתמות במיוחד, ויש להיזהר בסיבוּבים, ובשטח שעל־יד התעלה, המרוגב והמשובש, יש לשמור על גובה מתאים מחשש לסכין.

כל החבורה הגדולה העוסקת בהעמסה ובפלטפורמות ובענינים הבוערים של הסילאז' עצמו נטלה והעמידה עצמה מן הצד. אצל עצם הפלחה שבדבר לא היו מצויים, וכל עיסוקם כלהקת צוענים המשכירה עצמה מענף לענף; מחר ודאי יֵצאוּ לבציר.

היתה שעת צהרים ברורה ושוקקת. בחורים מאובקים, זרים הסתערו על ה“פורד” וגזלו מתחת לרגליהם של אורי וּוילי כל פּת וכל מלח שנמצא. בצל העגלות נפרשו חולצות, נבצעו בחרון כיכרות־הלחם ומרק הלך בניקוש־כפות מסיר־האַלוּמיניום המפויח הגמלוני אל צלחות הפח, אחיותיו הקטנות.

ה“פורד” נעזבה לגמרי. היה בה מחנק, וריפוד־העור המהוּה שלה הזיע והפיק חמימות לחה. וילי ואורי נשארו לבדם, זה בכה וזה בכה. וילי הסמיך עצמו אחורה, אל דלת המכונית. אורי, שיכל ידיו על הריפוד שלפניו, הציץ במחוג־הדלק השחרחר והעבה, נימנם.

“אז מה, אורי?”

“אין חשק לרדת. אותו סילאז' כל שנה.”

“השנה תירס יפה…”

וילי הניח יד סמוך למרפקו של אורי, על ריפוד המושב הקדמי.

“צריך לרדת ולקבל את העבודה…”

“חכה קצת. אַל תמהר… אַל תמהר לברוח.”

“ממה יש פה לברוח?”

“למה התגייסת, אבא? מה הכריח אותך?”

“אורי, אורי, למה לך לעשות מזה פּרובלימה? התגייסתי. אלפים מתגייסים. במה אני יותר גרוע מבן־דויד? מראוּבהלה? מסוֹנקה? התגייסתי, מישהו צריך להתגייס!”

“לא ביקשו ממך. איש לא ביקש ממך. מגיע לך לנוח פעם…”

“אינני רוצה לנוח. בן כמה אני, אתה חושב?”

אורי הרגיש משחק. היו משליכים זה אל זה כדור אחד, כדור אחד בלבד, זה אל זה אותו כדור כל העת, כדור־גומי מנופח, מלא אויר.

“לא היית צריך להתגייס. אם כבר – אז אני!”

אפשר היה עליו לומר: “שוב זריז אתה ממני. שוב אין ברירה בידי אלא לחקוֹתך. מתי תשב כבר ותתחיל להביט בי כיצד אני מטלטל ענינים בעולם הזה?”

“אני, למשל, אומר שדוקא לא אתה. לא הספקת להיות חבר בבית. אבל לוּ התגייסת לא הייתי אומר לך מלה.”

“אתה רוצה שגם אני לא אומר לך מלה? בסדר, אבל אני אינני מבין מה פה בכלל התרחש אצלכם, אצלך אני מתכוון ואצל כולם. אני, למשל, בטוח, כי הדבר הטוב ביותר שאני יכול לעשות עכשיו הוא לשבת בבית, לעבוד בבית, לשבת בגת־העמקים… לא הייתי הולך להרוס את חיי בשביל המלחמה הזאת. אינני יודע, קשה לי להסביר לך את זה. חשבתי שנבלה סוף־סוף כמה שנים ביחד…”

וילי הניח ידו על מרפּקו של אורי ותחב את אצבעותיו אל מתחת לשרווּלוֹ, מקום שעורו קריר יותר ובשרו רך וחלק. הוא חפן את קיבוֹרת זרועו באגרופו ולחץ אותה לחיצה חזקה וממושכת.

“אורי’לה, – אַל תדאַג. יבוא זמן לשיחות ארוכות. אני חושב שלא תיעלב – אבל עד היום אתה רואה את כל ענייני החיים והקיבוץ רק מצד אחד. בכמה דברים הבחנה יותר טובה ויותר מדוקדקת, ובכל־זאת הבחנה של ילד, הבחנה של שתיל. תאר לך איך רואה את המטע הנוטע ואיך רואהו אחד השתילים. יש קצת הבדל, הא? השתילים אינם זזים מן המטע אף פעם. הנוטע הוא יצור זַזָני מאוד. אך הוא תמיד חוזר עם השקאָה, זיבול, עיבודים, טיפּולים חדישים…”

מלהקת הפלחים באו קריאות אל וילי. אהרונצ’יק ועוד מישהו קרבו אל ה“פורד”. הגיעה שעת החילופין, וילי קם לצאת.

“משל ישן נושן – אתה מבין. אבל עוד שוה משהו. ואתה, אורי, שסַבּרַה אתה, צפצף עלי ועל המשלים שלי. נו, אני יורד לעבודה. אינך רוצה לרדת?”

“לא, אני חוזר אתם עכשיו. עייף. נשכב קצת לישון ובענין הזה עוד אינני מסכים אתך.”

“עזוב את ‘הענין הזה’… תנוח קצת – זה יותר חשוב. אם נגמור היום מוקדם איכנס להעיר אותך. אתה ישן אצל אטל, הא? כשתקום תגש אל רותקה, אורי, אל אמא…”

ומרחוק:

“שלום, אורי, תישן טוב.”

“שלום. – – – איזה חום אצלכם. נוסעים?”

וזה כבר אל אהרונצ’יק ואברהם שבאו והתחילו מתעסקים אצל ה“פורד”.


אורי עוד ראה את וילי אילך ואילך, עוטה משקפי־טרקטוריסט שלו, בודק את הסכינים ומרעים בזחל האדיר הניזוז ממקומו. סייע עמו שייקה במאלמת. עם נפתלי סייע ביברמן. הוא עצמו פלח, אך היום עבד בחזקת מסייע בלבד.

אהרונצ’יק תחב אל מתחת למושבו של אורי שתי סכינים משוננות ארוכות. מן הסתם התנצחו שיניהן עם אבן בשדה ונתעקמו. נטלן אהרונצ’יק כדי שיסיען הביתה, יתקינן אצל המסגרים ויחזור ויביאֵן לשטח.

אברהם ישב על־ידו וברגע שישב נפנה לאחוריו:

“אידאק, אורי, מה נשמע?”

השיקו כּפּיִם.

אהרונצ’יק הסיע את המכונית כמוֹת שהיא ואיש לא נטרף ממקומו בנענועי־ידים: “חכה, חכה!” אורי תמה:

מה זה – והיכן השאָר?"

אברהם חזר ונפנה אליו ומתוך התבוננות רצינית בפניו אמר:

“הם יסעו עם הפּלטפורמה הבאה. יעמיסו במקום המעמיסים. נותנים למעמיסים הפסקת־צהרים. שעה וחצי.” וניכר בו בשעת דיבור שרצינותו לא משום הדברים אלא משום הרהור שחי בו אותה שעה, או ענין שהיה תפוס בו.

המכונית הפכה פניה וחיצחצה את חרטומה כלפּי ההרים באופק, שדרות־הברושים, המטעים – הנקודה. אורי נינוח. הנסיעה היתה מהירה ומנושבת יפה. הוא שקע בתוך מושבו. אברהם חזר והציץ בו פעם בפעם.

“אז מה נשמע, אורי? איך היה שם הסיום?”

“איפה?”

“איפה!”

“נו, איפה?”

“בכדורי.”

“בכדורי. ככה. בטנים, פּירות, נאומים. קיבלנו תעודות.”

נו, וּוילי מתגייס, הא?"

“כן.”

“ראית כבר את רותקה?”

“לא. הגעתי רק לפני שעה.”

“תגש אליה, אמנם אחרי הצהרים היא קצת עסוקה, אבל בערב לפנות ערב…”

אברהם חזר ונפנה קדימה, אל נוֹכח פני הנסיעה והשאיר את אורי עם תמיהה קלה חדשה, לא כל כך חשובה ואף־על־פי־כן תמיהה. “מנַיִן לו המשפחתיוּת הזאת?” חזר אורי והתבונן באדם שהתמיהו תמיהה זו.

אברהם היה צר וגבוה. שׂערוֹ הבלונדי הרך, השופע לו על מצחו, המַתוה על ערפּוֹ משולש זהבהב עדין ונשי, היה מעופר עתה ומפויח. הוא מילא את הזגוגית שלפניו. תכונה: היה ממלא את מקומו בעולם. היה תופס את חלקו במרחב מתוך מלאוּת גמורה. כשהיה מהלך בחצר, הרי לא כדי מילימטר מעוקב אחד פּחות מאשר: אברהם גורן מהלך בחצר.

תמיד כמו מגולח למשעי, אפשר משום שערוֹ הבלונדי שאפילו אין מגלחים אותו נראה גלוח, שהוא בהיר ומשוה עצמו לגון העור, ואפשר משום שהיה באמת גלוח תמיד. היה אדמוני־שזוף ככל רכי־העור במחוזנו, ואילו קרעת את חולצתו על גבו, סמוך לכתף, היה מתגלה לך עורו הלבן והענוג עם כתמי־חמה גדולים ופלוּמה רכה של זהב. היה בגיל של בגרוּת בו הפּנים יפים בעיקר בגלל הקמטים הדקים שכבר התחילו מסתמנים בהם – ביחוד בשעה של צחוק – ובאזור העינים הרגיש ביחוד.

אורי לא שנאוֹ גם לא אהבוֹ. הוא לא היה מאנשי־המשק, מה“חברה־ותיקים” – ודוֹמה שיום־יום היה ממרק מעל עצמו את כל הריחות שדבקו בו בשעת העבודה. לאחר המקלחת היה מהלך בחצר כאדם חדש. היה עובד כהלכה, טרקטוריסט משובח, ומוציא תוצרת קב־ונקי – ואפשר שכאן שורש התמיהה: לפחות יהא בטלן! שהרי ערב־ערב היה תולש עצמו מתוך העפר והולך להתיחד בחדריו פּנימה.

נפתלי, למשל, היה מצחין פלחה יומם ולילה. אילנה, היית רואה את ה“פארגו” מהלכת עמו אפילו במקלחת. אנשים שלנו אינם עוקרים ממחוז למחוז. די להם במחוז אחד. יושבים בסידור־עבודה ומדיינים על שני ימים: שכאילו הם לבדם קיימים בעולם – היום החולף והספקו – יום המחרת ומתכונתו. אין אדם מסיע עצמו אלא פּסיעה ופסיעה. מהיום למחר, ממשמרת למשמרת. כמובן, כמובן, כמובן – והרי השיחות, והרי העתון והרי שעה־של־השכבה או טיול עם הפּעוט – אך כל זה שרוי בעבודה ועניניה כעבים ברקיעם, כרוח באַטמוספירה שלה, כטרטור במוטור, כחלמון בביצתו.

לבד מן היוצאים מן הכלל, דוגמת אברהם, שבא במאוחר, ומעולם לא היתה שתילתו שתילה. חמש שנים – צחוק! הרי אתה, אורי כהנא, הרי אתה עצמך כבר תשע־עשרה שנים. ותיק שבותיקים! כך? והימים שהיית מוּצנע בתוך דמו של וילי – כלום לא ימים היו? הרהורי ילדוּת – בטרם הולידך אבא, כלום לא היית קיים כלל? ומה רותקה תאמר על הענין?

נצטעפו עיניו של אורי וה“פורד” עלתה על הכביש. חזר אברהם גורן וניסה לפלס אליו נתיב:

“במה השתלמת שם? בפלחה?”

“בפלחה!”

“אני רואה שיש לך קצת מצב רוח…”

אורי הסתפק בביאוּת־הכוח של שני מבטים קרושים: שטויות.

"על־כל־פנים, אם אתה טרקטוריסט, אפשר… ודאי. – אהרונצ’יק. אני רואה שאינך מתעניין כלל. הרי לך מחליף לוילי. די זעלבע כהנא.

אז מה אם ארגיז אותו? כל שטוּת שבעולם מוּתרת להתפרץ עכשיו. ולמה לא? חאלאס! אין דרך אחרת להשתיק אותם. כל אחד עם הזעלבע כהנא שלו. די זעלבע כהנא. מה אני מפחד מפּניו? – ממי – מאהרונצ’יק?! שני אפסים.

“שמחים להיפּטר מוילי, הא? הוא עוד עובד בשדה ואַתה כבר מחפש לו ממלא־מקום, הא? כנראה הפריע לך מאוד וילי, הא?”

והרי זו שטוּת, והרי זו שטות־שבשטות. והרי מיסטר אברהם גורן חש לא־בטוב, אז מה התכלית? ואף־על־פי־כן ממשיך:

“עוד אינני חבר קיבוץ, אבל אני אומר לכם שזהו סקנדל. אף־על־פי שאני בנו. ואומרים, בטח ודאי אומרים, שאסור לי להתערב. נמצא פּתי שהתנדב. למה לא שלחתם אותי? ממתי זה שולחים בחור בן ארבעים וחמש לצבא? חסרים רוָקים בקיבוץ. הנח. לא מעניין אותי. לא מעניין אותי מה שתאמר. אני יודע, יודע. הוא הפתיע את הקיבוץ. פתאום הקיבוץ הוא ילד מסכן שמפתיעים אותו. לא סיפּר לאף אחד. ב־ס־ד־ר!”

אברהם שתק לגמרי. אך אהרונצ’יק מצא לדחוק הערה משלו:

“בין כה וכה מאוחר כבר.”

ובכן, המכה האחרונה:

“תגידו תודה לאל!”

“אורי, אתה טיפש!”

כשירדו, פּנו איש לעברו. אברהם מיהר לחדר־האוכל, לצהרים שלו, אורי שם פניו לחדרה של אטל, ואהרונצ’יק הסיע את כלי־הרכב המקרקר אל סככת־המכונות של המסגרים.

אורי היה יחידי בשעה זו בין הצריפים וגם בחדרה של אטל לא מצא איש, פרט לסימנים של שטיפת הרצפּה ופרחים באגרטל וחיפוי־הספה מופשל למעלה ומגלה קצת קפיצים, סדין המשתרבב, משהו ורוד ללא הגדרה. תרמילו היה מוטל כלאחר־יד בתוך הכורסה – דבר לא נעדר. הפכו, ומתוך ההפיכה בירר לחוד את כלי הרחצה, את הלבנים לכביסה ושנים־שלושה מיטלטלין של ערך: אולר, מגדיר מקוצר של צמחי ארץ־ישראל, מצפּן, מגבעת, היא מגבעת־הטיילים אשר תחבה לתוך התרמיל בשעה שהרס אל מכוניתו של אילנה.

את המיטלטלין השיב לתרמיל, וחזר והניחוֹ צמוּת וריק על מקומו. את הכביסה נטל בידו האחת וחיבקה אל חזהו. בידוֹ השניה תלה תיק כלי־הרחצה. החצר ריקה לגמרי מלבד שהיתה דוחסת בקרבה שעה ארורה זו של חום שאינה יפה לא לעבודה, לא למנוחה לא לשחוק. הבניינים היו מצהירים בחמה וחצר המשק העלתה לכאן ניחוחיה כּשהיא שרועה בינות לגללים, נוצות של עוף ושלוליות דוֹמן מצהיבות מזה, תפוחים, גזר ובולבוסין בתיבותיהם מזה; בין מחסן־החמה של הזבל לבין מחסן־הקירור של הפּירות.

הרפת הדיפה חמיצוּת, שנתערבה בדרך עם האבק המתוק של קש וחציר עד שנבללה כדי ריח אחד אומר חלב. ההביל ריחו היבש, המקומח והלבן של העפר, נדף ריח דשאים שיבשו, ריח ממטרות, פינות־טחב ירקרקות, וחדרים שרצפּתם מכובדת ושזיפים להם בכלי־חרס.

ריח בית ילדים שהוא חלב, ושתן בהיר, ודייסת־בננות, וחמיצוּת של קיא־מועט־מורגל על גבי רצפות ממורקות. ריח רשתות־ברזל שהחלידו, צנורות־המים, טרקטורים ובעירה של סוֹלר ופיחוֹ, סבון וקרבוֹל וכלוֹר ולבנים לחים מתפיחים כתפים ברוח, וכובסת אדומת־פנים. חצר סגורה בשטחי הלולים, פרועת־חרולים, צהובה.

ריח מגהץ, ואדי המים, חולצה מעומלנת ופח־האַשפּה בחוץ, מעבר לחלון, ריח המטבח, צלחות בלתי־רחוצות. כפּות ששעועית דבקה בהן עד ירוֹקה.

ריח הסוּסים, הדיר, צחנת צמר שהכביד, השחיר, דילדל גדילים־של־בוץ, ריח חדר־הקריאה, כריכות שנתכרכמו ממגע ידים וזמן, כתמי־דיוֹ, הפרשים והמלכה בתיבת האשקוקי…

ריחו של שׂער רחוּץ, מקציף רעמה לבנה וגועשת מתוך קערה מהבילה של רותחין, זיעה אנושית, של גב, של כתף, זרועות, בי־שׂער.

ריח תירס ירוק. ריח תירס מתחתך ומתרסק, מתגזר ומשתסע לאלפי פּרטים־פרקים, אלפי מיליונים פּרקים קטנים למלא מגדל־סילו של מאה ועשרים מטר מעוּקב תחמיץ, להיות רבוץ עד חורף, מהודק וקצר־נשימה עד יצהיב ויהא מחתך ונותן קולו תק על תק, עד שיוּבל בקרונות־של־יד אל אבוסי הפּרות – למען יהיה לאָכלה, ויהיה לחלב, חלב לבן! ריח חלב לבן, ריח ללא ריח, ריח ללא צבע, גדוש, מלא, גולש, נשי מאוד, אמהי שבעים ושבעה, ללא גבול, ללא פּקפּוקים ללא סייגים, תרבות חלב, שופע ורחב, לבבי ענקי – ח־ל־ב…

תחת ללכת ישר למכבסה ומשם, שוב ישר, לקומונה ומשם, שוב ישר, למקלחת, עמד אורי בריחוק של אינו־נראה, שתל עצמו על מקומו והסתכל בעבודה המניפה ידים ומטרטרת ברצועות; הסתכל בעבודת הסילאז' למרגלות מגדלוֹ העגול. בסך־הכל טרקטור, מקצצה וקצת בריות – ואיזו עליצוּת!

פּלטפורמה השליכה מעל גבה את מטענה המעוּבה־המבורץ, קלשונים ניגנו ברזלית וקירטפו באויר נחשי־תירס ירקרקים – הסילאז' דהר במלוא הרוח.

מבעד לאשנבי־המגדל הצרים, הקבועים גבוהה, נתנפנפו מפּרק לפרק קרעי שירה וריקוד. ה“דורכים” בסילו, שם בפנים, עושים מלאכתם עונג. סילאז‘, סילאז’ – איזה יום קודח!

אורי עקר אל הקומונה. במכבסה התיר לעצמו קצת פּינוק, הניח את בגדיו בצרור ולא בירר בהם בין לבנים לחאקי, לגרבים, לצריך־עיוּן. צרור אחד – תהא הכובסת עצמה בוררת. בן־יוֹחיד – הלך.

בקומונה היתה אפלוּלית ורצפות מרובצות במים, ונשים הרות. הן ישבו ולרגליהן דלפקי שהיה גדוש סדקית־הטלאָה וקופסות־תה אדמוניות, תיבות־של־כפתורים בדיעבד.

הן הנידו בראשן לברכתו של אוּרי ושמחו לראותו. הלך וגוע שיח שנמשך זה שעה ארוכה – שלום, אורי, מה שלומך, אורי, ראית את אמא כבר, אורי וכו' – בואו של אורי יפתח פּתח לנושא חדש.

והנה הן מנידות לו בראשיהן, שלוש נשים הרות, עוטות־לבן, מפזזות באצבעותיהן וברי לך שהן, רק הן, יודעות, היכן מתחוללים עתה הדברים שהם באמת בני חשיבות בעולם.

יודעות וכוֹמסות סודן בלבן. ידיעה חשאית בוטחת, הרהור־הריון שאין עליו ערעור. עתה פּתח להן אורי. פנה אל הגדולה בהן שהיא גדולה בשנים גם בהיקף, זוגתו של נפתלי, פּנה ואמר:

“דרישת־שלום לך מנפתלי, דבורה, הוא בשדה.”

דבורה אשה רכה. מבנהו הראוי של אישה עשהו קשה במידת־מה לחבריו, הוסיף לו משהו עריצוּת באָפיוֹ, ואילו דבורה, חייך שעל כל קילו משקל מצוי בה קילו של תמימות. חיבה עזה לכבשונן של בריות היתה מקננת בה. ולדנית היתה והרבתא שבת בחברוּתא. רפתנית היתה במקצועה והבוּז לליצנים, גוֹזרי גזירה־שוה.

אמרה:

“יודעת. זה ככה אתו בזמן האחרון. תמיד מוַתר לאנשים ולוקח על עצמו משמרת שניה. לא ראיתי אותו אולי שבוע. הוא הרי ישן במרפּסת עכשיו… חם… ואני…” גיחכה חרש כבינה לבין עצמה.

השניה פתחה פּיה, ואורי עיניו כמעט יצאו מחוֹריהן: דינקה! גם בדינקה נפלה שלהבת!

דינקה היתה זַסשַׁצרֶנֶת שבעולם. “נחשקה” קראו לה הילדים מגיל עשר ומעלה. האקוֹנוֹמקה המושבעת של מטבח־הילדים. איך היתה נהרגת על כל בננה! איך היתה שתקנית. ילדה אחת היתה לה ולא ישבה עמה אלא ישבה עם אביה בעיר. קצת עניני חינוך, חינוך וקשייו – רוצה לומר. ועתה היתה שרויה עם אותו קיפּח־מה־שמו, זלמן הנוטר. והנה ילד. ילד לדינקה. אפשר תתוֹסף סוּכריה למנה של ארוחת־ארבע. הידד, ילדים – עוד סוכריה!

דינקה פּתחה, איפוא, ואמרה גם היא:

“אתה ודאי מחכה לגוטה, לא?”

השלישית לא היתה מוּכּרת לאורי. חדשה, אורחת, עולה? בלתי־מובנת יותר משתי רעותיה. עכשיו נתברר לו שהוא נבוך – מה זה פתאום נבוך?

“לא… לאו דוקא גוטה. אני פּשוט צריך חבילה וכמה דברים. גוטה איננה?”

“היא תיכף תיכנס. חכה רגע.”

והשותקת, השלישית, בצניעוּת, אולי בלי להרים עיניה מעל תפירתה:

“הנה היא נכנסת!”

אין לך אדם במשק שיהא ראוי לשמו יותר מגוטה.

נכנסה ביעף. במבט אחד בלעה את כל החדר, עמדה על טעות בעבודתה של החדשה, וחיבקה את כתפיו של אורי בזרועות דקות ומגוידות.

“שלום, שלום – אורי, רגע…”

ומיד נרכנה אל התופרת והשמיעה לה עצה טובה:

“את התפרים האלה… כדאי לעשות מצד שמאל תמיד. יותר בטוח יותר יפה… מובן?”

ושוב עמדה והקבילה עצמה אל אורי:

“נו, אורי – החבילה שלך כבר מחכה לך. רואה? שם על הארון. ביקשתי מגדליה שיניח אותה שם כדי שלא יפחיתו ממנה דבר. מה דעתך? אתה כבר מהבוקר בבית, לא כך? אילנה סיפר לי שבאת…”

החבילה הבהיקה מעל לארון־אצטבאות מגוּדל. אורי התרומם על בהונות והטילה לתוך ידיו. ריח טוב של כביסה וסבון־רחצה.

גוטה עמדה אצלו והמשיכה:

“נו – עוד יחסר לך משהו!”

“עד היום לא חסרתי כלום,” היה אורי עליז.

“אתה טועה מאוד, אוריקי. בעצמך אינך יודע. יודעים את החינוך שלכם שם ואת המוֹתרוֹת הגדולים. מהיום אתה מתחיל בהרגלים חדשים. את הגרבים – על הרגלים ולא בחוץ מתחת לחלון. את הממחטה – בכיס ואף פעם לא לקנח בה לא בורג ולא ציר משומן, מה? פלחים, פלחים! – אתה נכנס לפלחה, לא?”

אורי נעשה עליז יותר ויותר:

“נו, אדרבא, עשי לי פרוטקציה אצל פסח שלך!”

גוטה כבר היתה פּנויה לעסקיה ומקפלת לבנים ומסדרת ומסייעת ועורכת סדרים. אגב כך צחקה צחוק גדול אשר החיה וזיעזע את ראשה, אך את גופה הנוקשה והדק השאיר בשלוָתוֹ:

“ואולי תתן לי אתה פּרוטקציה אצל פסח שלי? – אולי תוכל להשיג לי שבת? – מה אַתן אומרות, מה, שבת אחת! שבת אחת!

כבר ביקש לצאת, חזרה ועיכבה בידו:

“אוריקי, רגע!”

רמזה לו באצבעה צהובת־העישון כאצבעו של בר־מינן: “קרב ובוא!”

כדרך־סתרים של פעוטות נטלה אותו והביאתוּ אצל אחד התאים בקמטר שהיה מוצב על דפנו אחת ועומד פתוח.

“רואה?”

בתא היו סדוּרים, זה על גבי זה, צרורות של לבנים תחתונים, לבני־צמר, לבני־טריקוֹ עבים ודקים, קשים וקלים, רכים ומחוספּסים. צבעיהם הלכו מגוֹן הזהב של השמנת ועד הצחור מצחור החלב.

לא התרגשה, אך היתה חמימוּת בקוֹלה:

“בשביל וילי. הוא שכח שכל חורף פוגעים בו אישיאס וראוּמה. אבל אנחנו לא שכחנו. הוא קיבל זאת עוד… עוד לפני הגשר. שקעו בואדי… שכב… הראשון אולי שהתחיל בינינו את הקַריֶרה הראוּמטית. זה יועיל לו קצת. מה?”

לדידם, באמת, וילי נוסע, נוסע־ונוסע. הניד בראשו ככפוי – ונחפּז לצאת. אולי באמת אין הדבר נורא כל כך? וילי מתגייס – וחאלאס? אולי מוזר שאורי החקלאי, הרץ השמאלי הטוב ביותר בעמק, המדריך המשוּבח והקפּדן לכלים קטנים, תת ובּרן – שאורי מהלך כבר קרוב לשעתים עם מאות מחשבות ואַלפי הרגשות ומעט פּנאי והרבה רצון לרכרוכיות? אולי מיותרת היתה המריבה עם אברהם גורן ואהרונצ’יק מכל וכל? ובכלל – לא נאה, אורי! פשוט לא נאה! שכח, והיכנס אל המקלחת. קל לומר!

הנה יצאת בלא “שלום” לגוּטה, היא גוּטה שהביעה את הדעה הנבונה והברורה ביותר בשאלת התגייסותו של וילי. “זה יועיל לו קצת, הא?” ראה פלא: מתארע משהו בקיבוץ, דבר נופל – מיד חשים בו הכל. מיד מעבירים אותו אל תוך חייהם עד כי אין לך איש שאחת דפיקה בלבו לא נשתהתה בשל המאורע. כמוהם כגוף הכאוּב – כל מקום שתגע בו יכאב הכאב.

אורי חפז אל המקלחת. בדחיפת־ברך נקרעה לפניו הדלת ומיד – מסובנת, שעירה, מזיעה, שטופת־זרמים, רוחשת, מקובקבת, לחה. מקציפה, ערומה, בתחתונים, בגופית־עבודה אפורה או בלעדיה. עם צרבות של מלח לבנות בחמוקי זרוע ושרירים, זועפת, נושמת בחטיפה ובנשיפה מתחת לסילוני מים, אנוכיית ורכת־לב להשאיל פלח־סבון או קבקב, מלהגת, מזמרת, שורקת פאסאג’ים תוך סקאלות כרומאטיות של שוֹפּן, מסרסת כללי־דקדוק, עזפנית – דהרה לקראתו שאגה אחת: – “תסגור את הדלת – מי שם?”

מתמיה – שעה כזאת ומקלחת גדושה? אך מיד עמד אורי על טיב הענינים. פסח היה כאן עם כל הטפליא שלו, כובשי־התירס ממגדל־הסילוֹ.

הוא עצמו עמד מול הראי וסיבן את פרצופו בכוונה רבה, כאילו ביקש לדחוס מעט סבון אל מתחת לעורו פּנימה. גלימת־רחצה מושלכת לו על כתפיו ומתנפנפת עם כל תנועה ותנועה. החבריא שאנו מסביב, רובם מן התלמידים, מחנה־העבודה, אינם נזקקים עדיין לגילוח, ומיעוטם כל מיני אסופי־חצר ונידחי־ענף שנתלקטו ונעשו תחת ידיו של פּסח קבוצת־הסילו של העונה.

אורי היה מחבב ומכבד את פּסח. משהניח את כליו וחלץ את כלי־הגילוח קרב ועמד אצלו מול הראי.

“שלום, פסח.”

“מי זה?־ הו, אורי! שמעתי שהגעת. אברהם סיפּר. אז שלום־שלום. נו, אני באמצע הגילוח. מה נשמע?”

אורי שיטח את כליו על כנם והטפיח פניו במים.

“אין מים חמים, הא?”

“תשמח אם יהיו לך בחורף.”

המקלחת אינה שאלה בכלל לכובשי הסילו. לא רק שהגוף כולו קולח קילוחים מלוחים וצובטים, ולא רק שהגרון, האף, האזנים מלאים אבק־קש דק ועוקצני, אלא שהנשמה עצמה כאילו נסחטה ממנה טיפּה אחרונה של לחלוחית, בלי המקלחת – אהה, טוב, לעזאזל, איזה מים נהדרים אצלנו, רגע, תן עוד קצת, תן לעמוד קצת תחת הזרם! – בלי המקלחת היתה הופכת חררה שדופה נושלת וגוֹועת. עליזים מכל היו התלמידים. הטיחו זה בזה נתחי־סבון, התנדנדו על הקורות המבריחות, התיזו מים… יום־עבודתם נסתיים לפי שקצבתו היתה קצרה יותר. אחרי הצהרים יבואו במקומם כל הגיוסים והמתגייסים למיניהם – עובדי־הענפים שיקדימו משום כך לחזור, מטפּלות בתי־הילדים, שני מזכירים וחצי־גזבר, כל אלה יתלקטו, יכרכרו על־פּני מצע־התירס הנשפּך, יחוללוּ הוָי של ותיקים, יגידו שבחי הסילאז', יאמרו תהילי הרפת…

פּסח התחיל מנגב את כליו ואורי הציץ בו – חוֹשש להפסידו.

“הגד, פּסח…”

“נגיד, נגיד…”

“גמרת לעבוד?”

“להיום מספּיק. התחלנו בחמש. חשבתי לתת מנוחת־צהרים יותר גדולה, החוֹם הוא זועה שם בצהרים.”

“אז מה? – הולך לנוח?”

“מי לנוח? – עכשיו יש לי חצי יום סידור־עבודה הרי. רשימות, סיכומים והתכנית של מחר. ישיבה בחמש… חיים, הא? – סדרן־עבודה! שלא תפּול בפח הזה אף פעם, אורי!”

“מה אתה רוצה? מזמן כבר לא היית סדרן.”

“מה מזמן?! לפני ארבע שנים. בדיוק ארבע שנים. זה מזמן זה?”

אורי זכר.

עדיין למד במוסד – ופסח גייס את כל השבאב לדילול תירס. מבעוד לילה קם והכין את עשרות המנות. עם בוקר רתמו ובשתי עגלות – אחת הוא עגלון והשניה אוּרי – יצאו לשטחים. זימר להם בדרך, הלהיב את מצב־רוחם עד שגעון, על התירס הסתער עמהם ואיש לא היה משיגוֹ. קצר־קומה היה וזריז וממולח במלאכת הדילול. עוד לא תהו כה וכה – וכבר ישבו לפַת־של־עֶשֵׂר. שתו מיץ קר ולעטו פרוסות גדולות מרובבות ריבה.

אחרי הצהרים קרא פסח את השבאב להתחרוּת. אורי היה הבכוֹר. וזו אחריות! איך רץ! וזכוֹר: כּלב מי שֵׁרָץ סתם! רוּץ דלל, רוץ והקפּד ודלל!

פסח “לקח” אותו כל הזמן, החברה נשארו מאחוֹר. כשהחשיך נפלו שניהם הרוגים על רגבי האדמה המקולטרת וכבשו פניהם בשתילים רעננים של תירס.

בדרך הביתה חייכו זה אל זה כל העת ובחדר־האוכל, בלילה, העביר פּסח את הרינה כי אוּרי “לקח” אותו בדילול. הילדים היו מסיחים בתחרוּת יומיים־שלושה. אמא אמרה ששטות היא. להעמיד נער רך במבחן כל כך קשה, אמרה, ולמה?

פּסח עבר אל תאי המקלחת. אורי חיסל את כלי־גילוחו ועבר שמה גם הוא. הנערים התלבשו במהומה רבה. הסתפּקו בגופיות כולם וברגליים יחפות יצאו, הורסים ונדחקים, מן המקלחת לחדר־האוכל, לארוחה.

אברהם היה מתקלח לאִטוֹ וסבון רב ועבה גולש אט על־פני גופו הרך. פּסח עמד מתחת לזרם המים, קטן־קומה, מגוּיד, שעיר בהפתעות־הפתעות, קרח במין קרחה שזופה־חומה כּאגוז בּשל ופריך.

אורי פתח גם הוא את זרם המים ונמצאו שלושה גברים מתקלחים בבת־אחת.

אורי: “מה המצב בפלחה, פּסח?”

פּסח: “סילאז' אתה רואה! שאַל את אברהם!”

אברהם: “אורי היום ברוגז!”

אורי: שתיקה. זרם המים נפסק.

פּסח: “מה פתאום?”

אורי: “שטויות! ואיך הסילאז'?”

פּסח: “לא רע! אתה יודע, אורי… רציתי… אני… אתה יודע… ישנם כמה ענפים… אַתה למדת פלחה, לא? במה השתלמת?”

פסח מסתבן ויוצא את תאוֹ, מתקרב אל אורי ומתבונן בו. שניהם מסתבנים זה נוכח זה.

אברהם: “מצאת מה לשאול! מן השאלה הזאת נתגלגל היום ברוגז קטן בינינו. מוטב אולי שאני אענה לך. אורי הוא פלח, פלח משובח ומדוּפּלם, מן הראוי להכניסו לפלחה. מקומו יכירנו!”

פּסח: (בחיוך טוב שבאמת אינו מתכוון להרע לאיש, ורק מנסה לוֹמר בדיחה, כנסיונם חסר־האוֹנים של טובי־לב, שעה שהם מחליטים פתאום להעמיד עצמם עוקצניים או מסוכנים) “טוב, זוהי ההגדרה הטקטית, האסטרטגית – אבל אני רוצה תשובה פּשוטה, לענין, חה־חה… נו, אברהם, מה אתה אומר?”

אברהם: “כמעט כמו דינקה. מומחיות!”

אורי: “אגיד לך את האמת, פּסח, הייתי רוצה להיכנס לפלחה… אבל אינני יודע בכלל כמה אוּכל להיות קבוע בענף… אתה מבין… אני קצת מגוּיס. יקראו לנו אולי כל שבוע. לפעמים לזמן ממושך יותר. היה כדאי אולי שאעבוד בהתחלה ככה, בענפים… שאסתובב קצת…”

פּסח: “נראה, תנוח כמה ימים. תטייל קצת במשק. חופש אינך רוצה? – תקח חופש. לכבוד… (ודאי – הדבר החשוב באמת עדיין לא נאמר, מן הדין לאמרוֹ, שהרי הוא דוחק עצמו להיאָמר ולכן:) לכבוד הנסיעה של וילי… ומה בנוגע לוילי – שמעתי שאתה עשית קצת סקנדל בענין זה.”

אורי: מפסיק להסתבן. מאזין בכל מה שיש בו, לא נעים, מאוד־מאוד ובהחלט לא נעים.

פּסח: “ומה שנוגע לוילי – אתה מבין, אינני רוצה להיכנס לענין. הייתי יכול להגיד לך שנים־שלושה דברים אוּלי גם קצת ממה שאמרתי לו עצמו. אתה יודע שוילי אינו נתון למעשה, כמו שאומרים, למרוּת הקיבוץ. אתה אינך יכול לבוא ולצעוק סתם: נתתם לו, שלחתם אותו, הסכמתם שילך! לא, לא… זה לא בדיוק ככה. אך יש בינינו כמה חברים שברור ביחס אליהם, כי מצבם הוא כזה או אחר, למשל; והם כבר מעבר לדיונים, למשל. למעשה, כלומר, להלכה זה אחרת. ואינך יכול להאשים ביחס אליהם את הקיבוץ, מבין? הא לך דוּגמה: יציעו פעם את אברמק להחלפה באחד הענפים? לדוגמה. או את ברושי – יהיה מי שיציע, למשל, לברר מה מצבו בסידור־העבודה? – לא יהיה. וזה אולי טוב ככה. למה לנו צרות בסידור־העבודה? – הרי האנשים האלה מועילים. הם באמת מועילים. זו איננה שאלה בכלל אם הם מועילים, אַתה מבין?”

ואחרי הפסקה של זרם־מים עז מופיע שוב פסח רטוב, מגשש אל מגבתו, פּורע את ראשו. ממשיך: "וילי הוא כזה. כשהוא בא ומודיע בקיבוץ שהוא נוסע לטהראן להביא נוער – יאמרו לו משהו? – ואם הוא נוסע לאַרגן איזו מגבית בעיר – יאמרו לו משהו?

“ואם – תשמע ואַל תתרגז, כי אתה יודע שפסח אומר לך זאת – ואם הוא סידר את אורי בנו בכדורי בלי תשלום ובהנחות גדולות – כעסנו עליו? לא. הסכמנו שאורי יהא עוד שנתים מחוץ לבית.”

שלושת הגברים היו מתנגבים עתה בשפשוף נמרץ ובהכנעת־גו זה כנגד זה. אורי ואברהם ראו שלא לאבד מלה.

"וילי בא והודיע למזכירות החברתית שהוא נשבע. אז מה? אגיד לך – הקיבוץ נראה בית־עבדים רק לאלה שאינם חברים בו, בשביל וילי הקיבוץ הוא בית. יש לו חירות מסוימת – שהיא איננה הפקרות בשום אופן איננה הפקרות – בכל־זאת לא הייתי נותן אותה בידי כל אחד, אפילו לא בידי אורי או נוֹעה או אפילו לא בידי אברהם גורן מפּני שמי־יודע בידיהם היא יכולה ליהפך הפקרות. אתה מבין?

"וילי הוא אחד מאלה העושים את הקיבוץ יום־יום. ויש לו פּינה חשובה מאוד משלו, והוא עשה הרבה מאוד, ולפעמים גם משפחה במשבר, והמשפּחה האידיאלית ביותר אולי. ואם וילי הולך לכמה זמן לצבא, אגיד לך את האמת, אנחנו באמת מרוצים מהענין. אבל זה לא סקנדל – זה להיפך: – זה יפה! הרגשנו שאחד מהחברה ותיקים צריך ללכת, אחד מאתנו, מהגרעין הראשון, אחד מאלה – אז נרגיש קצת יותר בטחון שהענינים שם ילכו בסדר. יהיה שם מישהו עם ראש צונן, בחור מבין ענין. ואם מכיר אתה את וילי תהיה בטוח שהוא רק יבוא – מיד יהיה שם הקנאקער הראשי ודוקא ככה טוב; יאַרגן תרבות ושביתות־רעב, ועניני דגלים, ואוכל, ומשכורת, וחופש – אנחנו מכירים אותו, סמוך על וילי, אורי; שלא יבייש לא אותך ולא אותנו.

“אז מה רציתי לומר? זהו מה שרציתי לומר. במה שנוגע לוילי – אַל תחשוש ובעיקר אַל תעשה סקנדלים בחצר ולא לאהרונצ’יק ולא לאברהם. מפּני שאהרונצ’יק אחר־כך לא יישן כל הלילה ויקלקל חמש מקצרוֹת בגללך, ואברהם – הו, על אברהם אַל תשאל! חה חה…”

זה היה חדש. הכביד כמגבעת טיפּשית על הראש. הגרוע בדברי פּסח היה שהנה, כביכול, עשה הוא סקנדל בחצר לאברהם ואהרונצ’יק; ואברהם עתה שותק ומתלבש כאילו באמת עד עכשיו לופת ומחנק בו אותו עלבון. משמע, יש להבין שנשתנו כמה דברים. אין הוא שוב אותו תינוק הרוצה להכעיס את הגדולים ורץ אחריהם וקורא “בה־בה, בה־בה!” והללו נוזפים בו כביכול ומרקעים כביכול ברגלם נגדו – אלא מלה שלו היא מלה ושוקלים אותה ומהרהרים בה. ואולי אותה כניסה שהחמיץ אותה, שחשב יקבלוהו במצלתים ובתופים, הנה זכה בה מצד אחר לגמרי: שנכנס בבת־אחת לתוך עולם דיוניהם, לתוך שיחה רצינית וגברית במקלחת, לתוך הערכה רצינית הדדית של רעוּת, לתוך כך שבשעה שיאמר מלה מרה – תהא מרתה מחלחלת באמת ומעמיקה ונוקבת.

אברהם התלבש ויצא מן המקלחת, ופסח עסק תוך גניחה מאוּמצת בביריוֹת גרביו. ודוֹק, שדוקא מראהו שהיה עתה, כתמיד, כל־כך צנום, לא־חברהמני, מרושל ועם זאת קצת בעל־ביתי – דוקא אותה התעסקות נוֹאשת בביריות ואותה קופסת־פּח מטושטשת של סיגריות פּשוטות העוברת מכיס לכיס, כל אלה עשו את פסח גיבור וקורן באיזו משמעות צנועה שהיא, היית אומר, למד־ווית. כאילו גבורת־המשק מתרכזת ומצטמצמת דוקא בסדרני־העבודה היגעים הללו, אנשים שיש להם קצת יותר זכויות וקצת יותר עצבים, ונשותיהם העייפות והמגוּידות המכינות חבילות לשעה הנאותה תמיד. כאילו הגבורה מתרכזת בדאגה האִטית והיומיומית למילוי מאתים־שלוש־מאות צנצנות הלבּן, מתרכזת דוקא באלה שאינם מתרגשים כל־כך מהליכתו של וילי – ואוהבים אותו בעמקי־לבם.

דוקא באלה שאינם מתרגשים כל־כך…


 

ב. חולין לילה וחולות

אורי יצא מן המקלחת והשעה בחוץ כבר רכה ומפויסת. לא נותר לו עתה אלא לפגוש את אמא. והיכן היא אמא בשעה זו?

חצרות־הילדים היו שוממות וריקניות ואורי נתפּס לתמיהה קלה: היכן הם כל אותם פּרחחים, כל אותם רבי־שאון?

דלתות היו פתוחות בעצלתים, מגרש־המשחקים היה עזוב ומבעד לחלונות ניבטו כתליהם של חדרי־הלימוד אדישים כל־כך, עד כי מובטח היה לך שאין ביניהם אף נפש חיה אחת. רק מתחת לאזדרכת הגדולה, זו שהיינו תולים בה ערסלאות בימות־החמה המועטים בחורף, קושרים אותם אל עמוד־הכדורעף מצד אחד ואל עמוד־הטלפון מצד שני, רק שם, מתחת לאזדרכת, מחטט היה יאירי, המוצלח בקונדסי העמק, מחטט וחופר באדמה בעסק גדול ובכל לב. אורי עמד אצלו והיה מחבבו חיבוב.

“הי, פּוֹחח, למי אתה כוֹרה כאן קבר?”

הנער נשא אליו עינים שעמדה בהן תרעומת. ברי שהיתה מוּסבה על עניין אחר שאיננו נוגע לכאן – אבל כל־כך היתה ברורה ושטופה לחלוחית, שהיתה פּוגעת בכל.

“בשבילך” פּלט ברוגזה וחזר לענינוֹ.

אורי פּרץ בצחוק וביקש לנסות אליו שנית – באותו רגע באה רותקה וסמכה שתי ידיה על כתפיו הגחוּנות מאָחוֹר.

אורי פּנה אחורה במשובה, ידע או לא ידע מי מאחוריו. לא הספיק להיות נפתע – עד שחפנה רותקה את ראשו בין ידיה והטביעה על שפתיו נשיקה ממושכת ולחה מאוד. הרחיקתו – כמו להתבונן, וחזרה וחיבקה אותו כשראשה הולך אל מעבר לכתפו העטויה מגבת.

“חזיר שכמותך, לא יכולת לגשת אלי קודם? באמצע הרחוב צריכה אני למצוא אותך?”

חזרה והתבוננה בו.

“הייתי בשטחים עם וילי.”

קיבלה את הדבר כאילו הוא פּשוט לגמרי, כאילו באמת אמרוֹ אורי כלאחר־יד. כשלעצמו, תקפוֹ בולמוס למחוֹת את שפתיו ואת לחיוֹ; טיפּות זעירות של לחוּת עקצוּ בו ודומה היה עליו שכל פרצופו מנטף נוזלים. רותקה מעולם לא היתה נושקת. וילי היה מרבה בכך, וילי הנוסע.

העביר את המגבת מעל כתפו והתחיל מקנח בה מערפּוֹ ולמעלה, מוחט את שערוֹ ומהדק את פּניו ויורד וחוזר ומניחה על זרועו.

“אינך אוהב נשיקות, הא?”

רותקה היא אותה רותקה, האשה החכמה ביותר בעולם. יחד עם חלבה ינק ממנה את ההכרה שממנה אין להסתיר דבר.

“זה לא עניין של נשיקות – חם.”

“טוב, אורי. אני רצה. יש לי עכשיו צרה גדולה. כל הגנים מתגייסים לסילו. תאר לך – עד שנעלה אותם בסוּלם ומה שיתרחש שם בפנים ועד שיסכימו לרדת.”

“הגנים?” חזר אורי לקול שלו, וקרוב שכך היה עומד בשיחה עם כל גננת שהיא. “גם אלה מוסיפים משקל? במקום כל הגנים יחד אפשר לגייס את אילנה – וגמרנו.”

רוּתקה צחקה במלוֹא חזה והצחוק היה יפה, רם – ומלאכותי. היא חיבקה את אורי וגררה אותו עמה פסיעות אחרי פסיעות.

אילנה עולה עם אילנה, עם הגן שלה. היית צריך לראות איך אוהבים אותו הילדים, וכשהוא לוקח אותם במכונית – חה…"

“עמו הגעתי הביתה.”

“עם אילנה? אה, כן. הוא הוביל את הנוער לכנרת. הנוער של וילי… הם סיימו השבוע.”

“וילי עבד אתם עד הסוף?”

“לא, הוא הפסיק קצת קודם. הספּיק עוד לקצור קצת בשדות – ושלשום נשבע.”

“כן.”

“אין דבר, אורי,” העלתה רותקה עליצות בקולה ובפניה משעמדה להיפטר מלפניו. “הכינונו לו מתנות והפתעות והוא מרוצה וכולם מרוצים חוץ אולי מרורי הקטן, הא? חה־חה, נו – וחה… שמע, אורי, גש אל אטל, היא סיפּרה לי שהכניסה אותך אליה. עייף ודאי, הא? אני אבוא להעיר אותך לארוחת־הערב, בסדר?”

מאחרי מגדל־הסילוֹ והרפתות נתמשכו למרחקים השדות שלנו, חרוּשים או עומסי־תירס, ובאֵד הלבנבן המרטט של המרחקים נסתמנה שורת האקליפּטים שמאחוריה היתה מקצצת מאלמתוֹ של וילי בגבעולים הירוקים והזקופים, ללא רחם.

אורי הניד בראשו:

“טוב, אמא. אני באמת הרוג, להתראות.”

רותקה פסעה והלכה. חוּלין לילה וחולות, אמר לה לבה.

חוּלין, לילה וחולות? מה טיבן של מלים אלו פתאום? הבלים. אלא שלא יכלה להשתחרר מהן. שוב ושוב הזדמזמו בה, סבוֹב וזמזם כבדל־מנגינה טורדני שאינו נותן מנוח. חולין, לילה וחולות – וכי מה יש בכך? אותן שלוש מלים המנהמות בין כתלי המוח, מיבבות ומכות על לבך, ללא פּשר, ללא טעם כשלושה מטומטמים בחשכה; חולין, לילה, וחולות ־ מה הן? שמא נולדו עם מראה ראשון של בנה, העומד ומתקנדס עם אחד השובבים בחצר? ראתה את אורי ומיד נפרצו כל הסכרים של שכחה ודאגה ומיד הוּצפה ועמדה בתוך מים גוֹאים של מהוּת: איזו תעוּרה בלב, איזה רחש של דברים קטנים מתגוֹדדים, פוקחי עינים, פּוהקים! כל מה שהיה קשור באורי, כל מה שצלצול מראהו וזכרו עשוי לעורר – כל אלה נתיצבו ובאו ונדחקו על ספי־עינים ואצבעות ותחושות ואוזן. מהומה גדולה קמה – חולין – לילה – וחולות. ומה האמת?

החטא הקדמון. הימים בטרם אורי, ימי הקיבוץ במושבה. הרי.

היתה מהלכת ושלוש מלים כבעלות־אוב בעלטה מעלות ומעלות בקסמיהן… חולין, לילה וחולות… היתה מהלכת וזוכרת, זוכרת והולכת…


 

הבעיה היתה – חולין

שנה אחת מוצלחת בשוקי לונדון הטעתה את פּרדסני החוף והם הרבו באשכוליות. הגיעו לידי כך, שבשנים הרעות של המשבר אשר תכפו ובאו, היו מביטים בעין יפה על אלה שקטפו לעצמם אשכוליות, אפילו היו הם חברי קיבוץ. מאתים אשכוליות ביום, מאתים תפּוזים, ריג’לי לחמיצה מתעלות־ההשקאָה – ובלבד שיהא המשגיח הערבי צוֹפה בענינים.

היו שתי ערימות, תפּוזים ואשכוליות, מתחת לחלון המטבח בחוץ. ריחם החריף היה מחתך בחדר־האוכל שעה שהיו גומעים את תה־הצהרים המר האָפור. לעת ערב היה הרעב מגיע לידי כך שהיו עטים על הערימות ומפחיתים אותן בזרועות שלוחות. מחמת להיטות, היו מתערבבות.

בבוקר נגרפו לתעלה שיוּרי אלה ואלה, ושתי ערימות חדשות באו. בצריף־האוכל היה גם מחסן־הבגדים שאָפנת הגימנסיות הפּולניות היתה מוטמנת בו בארגזים ובאַמתחות עם ניחוח חזק של נפטלין ומגבעות ממועכות בכל פּינה לגדֹוש את הפּרצות.

רותקה היתה מסודרת למחסן־הבגדים. היו לנו תשע בחורות – היו ארבע במטבח וחמש במחסן־הבגדים. במה עסקו הבחורים? – מזכירות אחד, קניות אחד, תרבות אחד, תנועה שנים, עבודת־חוץ – אחד ויחיד. נפתלי היה העגלון הראשון. הוא הוביל את הלחם של מאפית חדרה ונסע עמו בין בתי האיכרים, בשתי המושבות הקטנות. יורד היה לתחנת־הרכבת כל בוקר ומקבל ארבעה שקי לחם, מעמיס על הכרכרה (של לוסטיג האופה היתה ולפיכך היה מתקבל לפעמים גם שק שעורה גרוסה לסוס), והיה הולך מסיעה של צריפים לסיעה של צריפים ומושך את כרכרתו בחול. לא היה דינוֹ אלא חלוקה. את המעות היה גוֹבה לוסטיג בעצמו אחת לחודש. אותו יום היה בא לקיבוץ, יושב על כוס תה עם נפתלי ועם כמה מהחבריא.

“אגיד לכם את האמת – אַתם הרי חלוצים אתם… מצאתם ימים טובים לבוא אַרצה, מצאתם. אפילו לערבי ולכלב אין עבודה היום בארץ. שמעתם? לכלב. ומה אני אַתם חושבים? רק אַתם אינכם אוכלים כמו בן אדם? וטרכטמן אתם חושבים אוכל לחם? טרכטמן בעצמו קונה אַתם חושבים? כמה הוא קונה? פירורים הוא אוסף מהרצפּה. זה לא מצב ככה, זה בהחלט לא מצב. הכל מוכרחים לשלם בכסף. פּירות אין, לך לאכול מאראנצען כל היום. אפשר למות. אלא מה תאמרו שטרכטמן קונה עוגות בעיר? עוגות הוא אוכל? קדחת ולא עוגות! אם אתם – כמה אַתם – ארבעים איש אַתם הקליינט הכי טוב שלי. בכל־זאת לוקחים פעם עשרים כיכרות ליום, לוקחים פעם בערב־שבת שלושים כיכרות. לא משלמים? אין דבר. אני מכיר אתכם. ירושלים תכסה אני אומר לכם, כל פרוטה יחזירו…”

היתה פלוגת־עבודה קטנה, רחוקה באיזה כביש, באיזה שריד של כביש. אָכלו חצץ והביתה לא היו מגיעים, והלב היה מתכווץ למראה התריסר המתנועע בחצר.

שתלו דשאים נוכח פּתחוֹ של חדר האוכל, פּרחים שתלו. כן, את אהרונצ’יק שלחו ל“מקוה”, לחקלאות. התוַכּחוּ הרבה. בחורים במכנסים ארוכים ופנים ארוכים ורזים דיברו על הפּרוליטריון ואָרזו את חפציהם והלכו העירה. העולם רע, רע ומר ואַכזר ונמהר עד תחתיות יסודותיו ורק עקירה טוטלית ללא־רחם, בלי כל סנטימנטים־מכשילים בדרך, בלי שום קוֹאַליציה עם שום בורגנות שבעולם והבורגנות וההון היהודיים בכלל זה, עקירה טוטלית תוך ברית לחיים ולמוות עם הבולשביקים של רוסיה הסוֹביֶטית, תוך אַחוה קומינטרנית מאורגנת וממושמעת, מאמץ מכוּון, מעוּקש, מחודד אל מטרה אחת ויחידה בלבד – רק זה ואך ורק זה.

ובעינים נשקף פּחד הרעב, הפּחד מהחולין, הפחד ממהפכת המעדר. הבחורים הסתלקו בשקט ופניהם נראו ארוכים ביותר באפרורית הבוקר, בצל הקטר והקרונות הפּלשתינאיים, קרונות־החאקי המדיפים ריחות של ליזול ופיח.

נפתלי היה לוחץ ידם לחיצה אחרונה, מסייע להם בצקלון אל הקרון, וגורר את שקי הלחם אל חצץ המסילה.

הם לא יכלו לשאת שוב את האחריות לגורל הבחורות, לא יכלו להרגיש על עורם את חייהם של אחים ואחיות. הנפש הנפחדת הצילה עצמה קודם כל על־ידי שבוֹדדה עצמה ושוב ניתנה הרשות לסוכך על עורך שלך בלבד, לדאוג למטר מעוקב אחד בלבד של אויר וכבוד עצמי.

הרכבת הרתיעה, בעצלתים, הטילה מימיה ועשנה ונפחה נפיחות גדולות.

נפתלי כּסס קרומית של לחם שביצבצה מבעד לתפר גס בשׂק. “ויוֹ, נא – נבלה!” – נסעו.


 

הסיכוי היה – לילה

הלילות. הם עלו מן האדמה ועמדו אגמים־אגמים, וגאו, ופשטו, והאפילו פרדסים והציתו אוּרים במושבה וספגו לתוכם הרבה רחש ופטפוטו־של־יום והביעו תחתיו קולות־מעט ברורים ושקוּלים; הם נטלו תכלת מן הרקיע ושפכוה בחודי אילנות ובמגמוג משעולים ותחתיה קבעו בו אורות זעירים, דהוהים אשר הלכו והוסיפו עוז משעה לשעה.

הם היו מתרוממים ובולעים ללא היסוס, ללא מזמוטי־שקיעה ממושכים, אלא מטילים במערב דליקה גדולה, שועטים לכבותה, מפזרים גחליה על דרום ומזרח, על ענן ואבק־דרכים ועושים לה סוף.

עד שכבוּ הגחלים אוֹרוּ האוהלים ומגבות לחות היו חוזרות, ריחניות, מן המקלחת. היום – שהוא מהומה של דברים טפלים – נספג בחול ונשכח, ואילו הלילה שהוא סניגורם ושליחם של העיקרים, אשר בגינם זורח הירח, הלילה שאינו יודע ריבוי והמון אבל הוא יודע יחידות ובאֵר, הלילה המוֹתיר שנים ושלושה ענינים – ואולי אחד – של עיקרי היצר, של הבר מתוך התבן, של הדברים החשובים, אלה ודי בהם, הלילה היה סמיך בין האוהלים ובין האנשים והדרך ביניהם. ההליכה מזה אל זה נראתה פתאום לא בגדר כיבוש של מרחק בלבד אלא בגדר מסע מלא מתיחות וענין ופתאום נעשה מאוד־מאוד חשוב אם תלכי לחדר־האוכל ותעברי על־יד האוהל שלו או תלכי לחדר־האוכל ולא תעברי על־יד האוהל שלו, והספסל עליו תשבי ומקומך בו הוא הרפּתקה קלה שבוֹררים בה והארוחה מתנהלת אִטית יותר והעין סוקרת והלב מנחש, מצפּה לקשר של שיחה, של מטח־עליזות ופקחות לוצצת.

רותקה אהבה את הסיכוי, את הלילות. לאחר שהיו מכלים את ערימות התפּוזים והאשכוליות בחוץ היו החבריא חוזרים לחדר־האוכל ומעמידים בו מהומה והמולה וניצוח כל העת.

אותה שעה התחילו זוגות פורשים ושוקעים החוצה. רוּתקה אהבה את השעה הזאת. כלילתו של הקיבוץ היתה, רותקה, רותקה השחרחורת. היתה פּולטת עשן בעפעפּים מוקפּדים ומקשיבה להמולה מתוך איזה עומק, מתוך איזה חיוך. גופה היה אחוז במשמעת נהדרת מופלאָה והיא חשה אותה רוֹננת בכל עצמותיה. הרמוֹניה מלאה, שאינה זקוקה לחיי־תנומות אלא להיפך, שהיא פּרי מלחמה שלוחמיה מאמינים בה, הרמוניה שיש בה כדי להגעיש שמחות־פּתע, שיש בה אפילו האומץ לפתוח את שערי הביבר שבדם, כי יש בה, לבסוף, האחריות והכוח לחזור ולנעול אותם עם צלצול־פּעמון ראשון בבוקר – הרמוֹניה מנוגנת כזאת רטטה מתחת לעורה. היא היתה מחנחנת את לבושה והיתה פּעמים משאירה על בשרה מכנסי־עבודה קצרים כחולים ונעשית חיננית ומשגעת שבעתים.

אחרי הסיגריה המרה באו פלחי־התפוז הרעננים בפיזור־דעת ומתוך רשות־מעבר חפשית בלתי־מוגבלת מבין אצבעותיו של אחד היושבים בסמוך. נתלחלחו השפתים ולשון קטנה מוצקה עברה עליהן רצוא ושוב. רותקה סקרה את העשן, החלונות, מנוֹפי־הזרועות בויכוח. גוטה ופסח פרשו ויצאו.

אמרה רותקה:

“גוטה מצאָה לה כבר. זה כבר ככה יישאר.”

“נכון. וגם תורך יגיע!”

ביברמן עדיין התוַכּח בין המתוַכּחים. רותקה קמה ועברה אל מעגלם. אפשר שיגיע תורה, אולם היום אין היא קשורה לאיש, אין צריך לומר – שייכת. החיים הם הרבה יותר עשירים וחטאיהם הרבה יותר טהורים משאַתם מתארים לכם, ילדים. האין זאת?

אותה תחוּשה עברה בה גם קודם־לכן – בשעה שהיה ברור כבר כי נוסעים, שהאניה הפליגה, שהקשר לאחור ניתק לחלוטין, שאמא וסבא כבר מזמן עצובים באיזה חדר אפלולי בבית. רוז’ה היה אז שמה. “רוז’ה”, צעקו לה מן הסיפּון. “בואי! רוקדים!” והיא גמרה שמעתה יהא שמה רות, רותקה לכשתרצו, והיא גמרה שמעתה – תרקוד.

היתה ידיעה ששוב אין היא נתונה אלא בידיה. הדברים אשר היו חלומות ופחדים ייהפכו ויהיו חיים ובשר. אין אמא, סבא, זכרון אבא ושמו הכאוּב על כל מלה של מוסר, על כל גזירה ונקיפת־לב. רשאית אַת לעשות ככל העולה על רוחך. אפשר לבזבז – הוּרראאה! רכוש עצום, מיליוני רגעים וכל אחד ברור ושקוף ומלא – שלך! שלך עם מי שתרצי, בכל מקום שתרצי. לאהוב עד כלות הנפש, להעֵז, ללכת עם החבריא עד הרי־חושך, להקריב, לבזבז את החיים, בזרועות פּשוטות.

רוּתקה עמדה מאחורי ביברמן.

ויכוח של סרק – ריחו נוֹדף. היתה נכנעת וצייתנית כששמעה ויכוח של ממש: על לחם, על עבודה, על התישבות, על פּרדסנים ושכיריהם. אולם ויכוחי־סרק שנולדו מתוך עייפות־בטלה, מתוך תלישות, מתוך סירוב להינתק מעל גינונים שעבר זמנם היו מעלים בה בוז. ביברמן המפונק, החושש מפּני יחסים חדשים ופגישות חדשות, ביברמן היה מגונן על עצמו בתלי־תלים של כשרון־דיבור. היה מקהיל ויכוח על כל קלה וחמוּרה. ועתה צא וראה: כמה עשויה פעילות ועֵרוּת חברתית שתסטה עצמה כמלוא הנימה – ונמצאת פטפטנות וטרחנות סתם. פּינוקו היה חביב, שהרי אין לך פינוק שלא יוכל לחבב עצמו על הבריות בסיוע של קצת פּקחוּת ואינטליגנציה. עמדתו בקיבוץ, גדוּלתוֹ בתנועה בגולה, עשאוהו בכל־זאת מרכז. היה נוטל את רוּתקה אל החולות לילה־לילה, אך תמיד היתה מתלווית לה נעימה קלה של זלזול, והיתה נשארת חפשית ורוננת מעליו, בלתי־תלויה, עשויה ללכת בכל שעה.

ביברמן היה בעיצומו של נאום:

"כל זה נאה ויאה – אבל הלוֹזוּנג שלנו היה, הנוֹ ויהיה – קיבוץ אורגני. מה זאת אומרת קיבוץ אורגני בבקשה ממך, מה זאת אומרת?

“ובכן – שמעני. קיבוץ… אני מתכוון תמיד, לא רק אני – כולנו – רצוני לומר כך: קיבוץ הייתי אומר: מונוליטי! כן, כן – מונוליטי. זאת אומרת שלא יהיה מקום לכל חיכוך בינינו, לא בשאלות פוליטיות, לא משקיות, לא מוּסריות, לא בעניני חינוך, לא בעניני עבודה, לא בעניני סגנון חיים, לא בשאלת העישוּן, כן, אני חוזר לענין זה, לא בשאלת כסף פּרטי, לא בשאלת הגדוד, לא בשאלת היחס לרוסיה הסוֹביֶטית, לא, לא בשום דבר שבעולם.”

ביברמן נשתתק לרגע, אך נסיונות שונים לכבוש את רשות־הדיבור שפרצו מכמה כיווּנים דוכאו מיד בפישוט כפותיו:

“רגע – אז מה אני אומר? – הלוזונג שלנו הוא: או שהקיבוץ יהיה מונוליטי או שהוא לא יהיה בכלל.”

בשעה שיצאו וביברמן עוד הרוה עצמו מים – עמדה רוּתקה אצלו ונסתכלה בדמות הרזה המרכינה עצמה אל הברז. האם טוב לו כך, הייתי אומרת, בחיים? שהרי אף פעם אין הוא משתחרר מן ההגדרה שבהם, ואף פעם אין הוא משקע עצמו בתוך שלהם, שהוא חסר־הגדרה, ריבון העולמים, חסר־הגדרה לפחות לדידם של המשוקעים עצמם. האם טוב לו בכך, והחיים עצמם – היכן הם?

ביברמן קלט תפוז בידיו והתחיל בוצעו, ניסה להתאים חיוּך לאפלולית המשעול אשר רץ לרגליהם, הנמיך את קולו, הסביר לה לרוּתקה:

“אַת מבינה, איזה ויכוח – העמידו לנו תביעה שנתאַחד – צ’וֹרט זנאייט – שנקבל אלינו קבוצה של חלוצים מגרמניה… שומרים מגרמניה – שגעון…”

הלילה היה פקוח־עינים מעל לחולות הקרובים ורותקה נתאבכה בה חדוה. פסעה והלכה מתוך אותה הרמוניה המזמנת עצמה לקראת שעות יפות ומלאות, אותה הרמוניה שהיא פרי כוננותו של הגוף כולו, של מלוא הישות. החומר שממנו ניזונית כל עקשנות שבעולם, התערובת של תקוה ובטחון, גאה ועמד בה עד גרוֹן.

רוּתקה בלעה בליעה גדולה מן התפוז שהוגש לה ופתאום נתבהר לה שמה שהיתה מצפה ורוננת לו כל־כך היה אותו… איך הוא קורא לו – שגעון, אותה קבוצה של חברים מגרמניה, אותם פתחים לעולמות חדשים… גירא בעיניך, ביברמן… חה־חה – יבואו… יבואו!

ומשנסתבר לה כך גברה ועלתה בה החדוה שבעתים והיא הלכה וסחפה אותה אל החולות, אל תוך־תוכה של הבאֵר לילה.


 

הפתרון היה, איפוא, – חולות

משזרחה החמה בהרים היו החולות צוננים ודוֹק של לחות, נטפים־נטפים, היה פרוש ומעורה עליהם. צבעם היה אפור, נוקשה וגונים מופזים, חמים היו משחקים עליו במשק תנופות רחבות עם כל קרן־אור שהעצימה וגברה. הנה עובר זהב ושוטף ומטאטא על־פני החולות מקציהם ועד קציהם ונמוג. הנה צהוב כעין הלימון, הנה חום מפעפע כעין האדמה הכבדה – חולפים עד ארגיעה, כובשים תלוליות ושטחים וחוזרים ונמוגים.

אולם משעמדה חמה בתוקף מקומה הגבוה כבר היו לבנים־לבנים כעצם ברייתם. לא מופזים ולא אפורים נוקשים, לא לחים ולא חמימים אלא לבנים לגמרי, נוצצים ומתגהצים; פוֹסקים שדהו ואילניו, שטחוֹ וגבוליו של ישוב בפסקנות ברוּרה ואכזרית ולא עוד אלא מתנכלים לכל מלוֹא ארכם לשוב ולהישפך קדימה מעל מדרוניהם החלקים והקצובים שלעולם הם גבוהים על פני שכניהם אשר מן הישוב.

פה ושם היה משתבש לָבנָם בשיח בודד, ערער ועיקש. עד שחשפה אותו רוח אחת שהתה אחותה ועוד לא כיסתה אותו.

שבילים לא היו בהם, נתיבות של גמלים לא נכבשו בערוציהם הבוגדנים שבעים־ושבעה – אין צריך לומר מקום של ישוב, גינות ותעלות מים – אלא עומדים היו בשממתם, שממה שאין לה תקנה, שממה מובהקת, ברה וטהורה, לא סלע, לא רוע־לב, לא מוות – אלא שממת ערירוּת, חסרת־יציבות, רופפת – בת־זנונים לרוחות ולים.

עבר ועלה ונשתפל ושקע היום – החולות אינם משנים טיבם אלא שתחילה גבעה זו מטילה צלה על גבעה זו ואחר כך – היפוכו של דבר: גבעה זו מטילה צלה על גבעה זו.

עם ערב עשתה בהם החמה קסמיה. בררה לה מהם קו אופק נאה, מעוגל ונעים, פירכסתוּ בצבעים, הדליקה קצה־קציהם של הרכסים כאילו ביקשה לחרוך עוֹרם, האריכה לצלליהם ולבדל שיחיהם, הפזה בצעי־מים דלים המשוקעים בערוציהם פה ושם –

נואשה מהר – ונסתלקה.

עלה הלילה. אותם חיים עתירים שהוא מביא על הישוב – לא הביא על החולות. אבל הוא הביא עליהם דממה אשר גם ביומם לא ידעו כמוֹתה. דממה של יחוד והתיחדות אשר הדבר החי הנושם היחיד בה היה – הכוכבים במרחקי הגובה.

לא צקצוק צרצרים, לא בארות נותנות קולן, לא קול־שיחה חם, ולא נכאי עופות־הלילה – אלא שוב ושוב דממה גדולה שרויה ועומדת. מצטננת והולכת משעה לשעה, מרככת את פני החול ומשחירה אותם כאילו היו כואבים איזה כאב נצחי גדול.

רובצות הגבעות הקלות זו בצד זו, משפילות את רכסיהן הגבוהים, מרימות את ערוציהן המשוקעים וכאילו מבקשות להתפרקד ולשטח עצמן פעם אחת לתמיד שטח גדול ובלתי־מעוּות, פרוש מתחת לשמים, מבקש על נפשו. ההליכה בהן נעשית קלה. מה שנראה היה מרחקים, מעלות ומורדות, נכבש והולך כלאחר־רגל וממילא. נבלע אדם בחולות ונבלעים החולות בו ואין הוא אלא גרגיר בין גרגיריהם, או שמא ערער בודד שחשפה אותו הרוח לשעה? לכאן היו פורשים הזוגות מחדרי האוכל. תחילה היו חומקים במשעולים שבין הפרדסים, באותן מנהרות אפלות בין טור־אקאציה לטור־אקאציה, היו פוסחים על בית־משאבה וריח ערביאים אצלו לפתע, נזהרים משלוליות שעשתה השקאה אחרונה, ומעמידים עצמם פתאום על ספוֹ של הסדין הצח המקומט הפרוש לרגליהם; עוד שתי שקמים – והם בין החולות.

אותו כיסוף שרשי וצובט להתיחדות, התיחדות הנגזרת מיחדיו ומיחידות, אותה הרגשה שהמלאוּת, מבינים אתם? – המלאוּת, סוף־סופה של הקובעת המלאה־לה לא תושג אלא בתוך דממה שלא תביא להסחת־הדעת, שלא תפריע ולא תפתיע, אותו עולם פרטי שלא האוהל בעוד חדשים אחדים ולא הצריף בעוד שנים ולא החדר בבנין ברבוֹת הימים לא יתנו אותו – כל זה, כן, כל זה נתבקש מאת החולות.

חולות, חולות – הבו לנו ארמון! ארמון? – לאו. פעמון. פעמון של דממה שנהא אנו לבדנו נוגנים בתוכו וכל רחש קל, כל זיע וניד יהא מהדהד בו עד סוף רקיעיו, עד תכלית ריקועיו העשויים נתך־מחשבת, המתעסקים בקולנו שלנו בלבד, בהדיו ובבני־הדיו, המחשיבים אותנו, המעמידים אותנו בענבלו־של־פעמון, במרכזו־של־עולם.

עד שלקחה רותקה את וילי אל החולות נתרחשו דברים הרבה, אך סוֹפה שלקחה אותו. הגרמנים באו. שבעה בחורים ונערה אחת עגלגלת ששמה אטל. יומיים אחריהם הגיע וילי. בעטיָם נתמלאה יכולת השיכון של הקיבוץ והאנשים נדחקו בתוך האוהלים חמרים־חמרים. ואף־על־פי־כן הקדישו ונתנו לגוּטה ופסח אוהל, צנוע ונאה, חדר המשפחה הראשון בקיבוץ. ואף־על־פי־כן תכפו ונזדרזו אחריהם נפתלי ודבורה ונטלו לעצמם אוהל שני, בסמוך, והציבו סימן לשכונת־המשפחות.

וילי בא עם הגרמנים מגרמניה – ואפילו נתכשר עמהם בהכשרה כמה חדשים – אבל בעיקרוֹ לא היה גרמני אלא רוסי. אביו שלחוֹ לגרמניה, ללמוד, ובברלין פגש את הסטודנטים הציונים אשר מקצתם, אנשי התנועה, יצאו להכשרה. עמם יצא ועמם הגיע ארצה. היה בו חן רב. היה בו רֵיחם של עולמות, כרכי־נכר, או מה שקורין בז’ארגון שלנו “תרבות” – אך היה בו באָפיוֹ גם החספוס החם הלבבי הצובט של איש רוסיה. עברית שבפיו היתה נאה שבעה מונים על זו של אנשי הקיבוץ, עשרה מונים על זו של חבריו. הוריו – אביו, אמו ואחותו – הגיעו ארצה לפניו והיו שרויים בתל־אביב. משום שבילה עמם יומיים לאחר שירד מן האניה, איחר לבוא לקיבוץ ושוב נעשתה כניסתו בולטת ומיוחדת.

אטל היתה עגלגלת ורכה, דוחקת עצמה לכל מקום ולכאורה חשה עצמה בטוב בכל פינה ובכל שעה. מיד שואלת לשמו של כל אחד, מיד מחבבת וחובבת, תוקעת חושיה לכל קדירה ולכל תבשיל – אבל כמוֹת שרואים אתם אותה נשארה למעשה מחוץ לחיים בקיבוץ, זרה ובודדה, מופתעת לבקרים מדברים אשר התרחשו אט־אט מתחת לשטח ופתאום הופיעו והנה עוּבדה. פזורת־דעת, מסורה לכל ופזיזה לכל. כל שבעת חבריה שהיו עוטרים אותה היו קשים־לאכלה כגידים וסרבניים להשתרשות כמקל היבש. ימים שיבואו יפזרום על שבעה דרכים וקצתם יישארו בודדים בתוך ההסתעפות הסוערת ופושטת של הקיבוץ.

וילי לבדו התחיל מיד מערה דמו אל דם הקיבוץ וקולט בעינים חיות את כל המתרחש בו, פנים וחוץ.

הוא לא היה טוב־לב במובן המקובל ועל־כל־פנים היה אולי, מבשר ראשון, בקיבוץ, לרוח של מעשיוּת ופכחון בריא, הצועדים לקראת המציאוּת כשידם מחזקת בחזון ולא בורחים ממנה עם אותו בן־לויה – כאשר יעשו רומנטיקים אבוּדים מסוגו של ביברמן. מיומו הראשון הקפּיד שלא לאַבד דבר, שלא לקפּח עצמו בחסרונו של איזה דבר מן הדברים. בין אם הנאתו של קומזיץ, בין אם שעה יפה של שירה בחברותא, בין אם טיול, בין אם שיחה ורשות־הדיבור בה. בין אם מקום־עבודה ובין אם שעה נאה של מנוחה וקריאה. הוא תפס את חיי הקיבוץ תפיסה בריאה וכוללת. מתוך שידע כי חייו הם בקיבוץ ולא בשום מקום אחר, ראה לבנותם בתבונה, בחסכון כוח ולב, מתוך התכוונות למטרות החשובות, מתוך חתירה לעיקר, מתוך רצון לשלב מַכּסימוּם של אפשרויות חיים לתוך המסגרת האכזרית, המרבה תביעות ודינים של חיי הקיבוץ – וכל זה לא מתוך פחד או רצון להגניב אל גבולם סחורות אסורות אלא להיפך, מתוך חיובם, מתוך התחושה שהם חיים טבעיים הצריכים לכל צרכיהם, התובעים קודם־כל לא הקרבה לשעה אלא עקשנות סבלנית לדורות.

ואילו רוּתקה, סופה שלקחה את וילי לחולות.

היו יוצאים בלילה ועושים בגניבה. רוּתקה חששה להעציב את ביברמן ולא היתה יודעת שאחר־כך היה כוסס עצמו בין האוהלים ומבקש אחריה ותר אחרי וילי ויודע הכל ואף שהתגנבו ויצאו מפניו, ומוסיף מכאוֹב.

וילי היה מזמר חרש נוכח הכוכבים וגבוֹ אל החול הצונן. רוּתקה היתה יושבת אצלו, נסמכת על זרועה האחת ומתבוננת אליו ומסננת חול רשרשני בין אצבעותיה.

היא אהבה אותו, ניחא, אולם לבה עדיין היה חלוק עליה. וילי היה מזמר “חסידעס” והיה נוטל עצבות מן האויר ומנענעה בשיריו – אולם עיינות שנבעו בה אותה שעה היו נתונים לביברמן ולזכרונות.

צר היה על ביברמן. נתחלף לה זלזולה הקל והשטחי בחמלה. ביברמן דעך. אותו שהיה מרכזם של הכל, אותו שהיה אלילם של הנוער בגולה, אותו ביברמן שהיה בוטח ובוטה כל־כך בכוחו ובאמיתו, אותו ביברמן דעך והלך באורו החזק של יום, של יום־יום.

רותקה ידעה שכך יהיה. היא ידעה שביברמן הנאה והמורם – נבון וחלש וחסר־אונים הוא לכשיתבקש לקחת לידיו משא של חיים ממש, ידעה שחביבן של כל הבחורות, הוא־נחמד־אבל־לא־מביט־על־אף־אחת של כולן. לכשיישאר לשעה עם אחת, עם אדם אחד והוא אשה, יהא נטול כל שררה, כל גאוה ולכל היותר יעמיד במקומה חמקמקות של פינוק.

יחד עם ביברמן דעכו ימים רבים. דעכו חלומות שהגיעה שעתם להסתלק. היו מדורות והיו טיולים בפולין, ביערות, בקארפּאטים. היו מושבות מנהלים ורחצה ראשונה עם נערים באגם לאור־הירח, היתה הנהגה ראשית ומועצות ראשיות מלאות כנוּת, תוֹם־לב וּויכוחים. היה הקן וגדודיו, ערבי־שבת, ספרות־העולם, עתוני־קיר, עתון־התנועה בדפוס, בשחור על־גבי לבן ורשימות של ב. שומר, של ח. ב., של ח־ב־ר, מאמרים בחתימתו המפורשת של חיים ביברמן; היו חדשיי־הכשרה וביברמן הרענן מגיע מדי שבת ומביא חדשות מן התנועה, מביא משב של חיים נרגשים ורוגשים.

היתה הדרך ארצה – וביברמן בנמל מקביל את פניך, ומורה־דרכך הראשון בקיבוץ, וקובע מקומך באוהל, ומדריך את הקיבוץ ושוקל דעתו משקל רב וחשוב בכל שאלה ושאלה – – דעכה תקופה. מה מביא עמו וילי?

אפשר אהבה ואפשר לא אהבה את וילי. על־כל־פנים נתיחדו להם במדינת החולות שלהם והרינה היתה מהלכת, כמובן, בחצר.


באו ימים חדשים. עיירות נבנו בסביבה ונתבקשו פועלים לבנין, למלט, למשא, ללבנים, החבריא הלכו לעבוד בבנין וענינים נשתנו מן הקצה אל הקצה. ביברמן עוד ניסה להתוַכּח. הוא טען שבאנו להיות חקלאים, חקלאים עצמאיים בקומונות עצמאיות אני אומר לכם ולא פועלים שכירים בכל עבודה שהיא, אם בנין אז למה לא בחרושת? ואם חרושת אז למה לא נעבור העירה? ולמה לא פקידות? – והיא מכניסה יותר, ולמה, אם כך, אינכם זונחים בכלל את חיי הקיבוץ? אני אומר לכם הרי זו ליקוידציה, זהו משבר ליקוידי של אידיאלי החיים שלנו – אני אומר לכם.

ענינים נשתנו מן הקצה אל הקצה. נוספו אוהלים, נוספו חברים, הצטלצלו כלים מלאים בחדר־האוכל, נתבהקו ונתמלאו פרצופים, נתבסס רגש של בטחון, נקנו בגדים, הורחבה הספריה. עזבו חברים, עזוב־עזבו – אך היתה זו עזיבה מפוטמת, בוטחת, של מי שהולכים להשתכר עשרה־עשרים שילינג ביום ולא אותה עזיבה כחושה ואומללה אשר ידענוה מאז, עזיבה אשר הטילה עצמה מישרים אל זרועות הבלימה.

באותם הימים נולד אורי.

רוּתקה אָצה בחצר אל הסילוֹ. מיום שנולד אורי חלפו קרוב לעשרים שנה. בינתיים אין הימים הגדולים ההם, ימי המושבה, אלא מסד מתחת לחומה עבותה של גושי־חיים. נשתקע המסד באדמה, נתכסה עפר, טושטש. היאך? וכי באמת היו להן אותן השנים? אותם החולות? הלילות? אותו וילי? ו…אָכן, כך – ואותה רוּתקה?

היא אָצה בחצר אל הסילוֹ, אשה במיטב שנותיה, גבוהה במידה נאה, מלאה אך לא עבה, פניה שזופים, חמי־גוון, אך זרועותיה בהירות במידה שרק יושבי־בית או נשים אסטניסיות ניחנו בה. לבושה שמלת־עבודה שאינה אלא שמלת־שבת שיצאה בדימוס מחמת דהיון; היתה ממהרת ואפילו קצרת־נשימה במקצת וכועסת על עצמה שמהרהרת באלפי דברים ורק לא בדבר הנתון לפניה מיד ועתיד להוציאה מכל הכלים שבעולם – היכן הילדים, והאם באו גם שאר הגננות ואיך בסופו של דבר נעלה את הקורקבנים האלה בסולם כל כך גבוה ומסוכן?

הדרך עד הסילוֹ היתה כביכול מלאה חתחתים ונתהרהר לה לרוּתקה הרהור כי אפשר ולא עשתה דרך זו שנים רבות. היאך מסתגר לו אדם בד' אַמוֹת של מלאכתו ועיסוקיו!

בחצרות־הרפתות הציגו פרות כל פּוֹזה אפשרית שבעולם, אך רוּבן בחרו להן את הרביצה למצב. היו שחורות וכבדות־סבר ביותר. רוּתקה נתרוקנה למראיהן־גירה ולמראה השטחים שנגולו מאחורי כלונסאות וגדרות שבכאן והיתה מהלכת פתאום בקצת נחת־רוח ותפוסה פתאום הנאה ארעית של התבוננות. והרי לך שבכל־זאת הדברים שנוצרו, הדברים הממשיים, המעורים באדמה ככלונס זה הם אולי גדולים וחשובים ממצבי־הרוח ומהזכרונות ומהחרדה מה יאמר אורי ואיך לומר לאורי, ואולי בגללם, הפשוטים והמטומטמים, זכאיות לפעמים גם ותיקות שבינינו למצבי־רוח בלי שייחשב להן ללוּכּסוס. אכן, רותקה – דבר אחד נותר בך מן הימים ההם, אותה יראת־כבוד לענינים־של־ממש: לרפתות, לדיונים על תקציב, לאמהוּת, לגברים שתקניים.

ופתאום נפלה לתוך המהומה כשתינוקת אחת רצה לעומתה ומטיחה עצמה בפרישת־זרועות אל תוך כרסה וצוחקת ומקרטעת “רותקה, רותקה” ונושאת ראשה הזהוב אל על ומבקשת שם את האהבה.

רותקה נטלה לזו והיתה מהלכת נעה־ונדה כשהפעוטה מיטלטלת ונגררת לה בין רגליה. סינרה הלבן נמתח מתוך כך על גופה וכתפיות שלו חישבו להיקרע על שכם. שתלה את התינוקת בבת־אחת והלכה אל הענינים.

הגנים היו רוגשים בתחתיתו של סולם. גננות צעירות גיבבו שגיאה על שגיאה, יִחסוּ לכך חשיבות רבה והרבו את המהומה. שתי מטפלות שקועות בשיחה כשכל אחת מלקטת בידיה אשכול של פעוטות. הטרקטור בסמוך דמם. מחכים היו למטען חדש של תירס. אולם עיקר הששון היה בגדר הסולם עצמו.

הסולם סולם־ברזל היה, כדרך בריכות־המים. אלא שאחת לכמה שלבים שלח זרועות חזקות אל תוך הבּיטוֹן המוצק ואחז בו אחיזה איתנה.

על הזרועות הללו תלוּ עצמם בחורים מגודלים והיו מניפים זה אל זה את הפעוטות. למטה עמד אילנה והיה עוקר את הילדים מן האדמה ומגישם ראשון. להלן עברו תוך צוחות של פחד וחדוה מידים לידים עד שהגיעו אל אשנבו הפתוח של הסילו. שם נתדחקו ונתפּרפּרו פנימה כשרגליהם מנפנפות אחריהם “שלום” אחרון לעולם־החוץ.

רותקה קרבה מיד אל המלאכה.

“שלום, אילנה.”

“שלום… הו, שלום, רותקה. רוצה לעלות?”

“יש מישהו בפנים?”

“כן, אטל!”

“בסדר, אז נעלה בסוף. נו, קדימה.”

רותקה הזעיקה את הגננות ואת ילדיהן, הסדירה אותם בשורות, פתחה להם בזמר והעיפה מבטים קפדניים בלתי־פוסקים כלפי מלאכת־ההעמסה הנעשית על הסולם.

ילדים שהגיע תוֹרם היו גאים ותבעניים:

“הביטו, הביטו – אני לא פוחד!”

“רותקה, תראי אני אוחז בלי ידים!”

“אני בעצמי, אני רוצה בעצמי.”

על־יד אילנה עמדה אילנה הקטנית, נרגשת ביותר ועל כל תנופה ותנופה מעשה אבא־להתפאר היתה משמיעה צוחת־התפעלות.

“אבא, אותי. עכשיו אותי – אבא.”

לא, אילנית. אַת בסוף. נעלה ביחד!"

מתוך הסילו נתבטבט קול שירה. מן החצר עלה ובא ה“אוליבר” הגבוה על גלגליו השחורים גורר מאחוריו הר של תירס. המכונאים התחילו מזדרזים אצל הטרקטור; נתהדקו הילדים הנותרים סביב הסולם ו“מהר, מהר – צריך עוד להספיק לעבוד היום!”

נשארו אילנה ואילנית שלו. צעק לבחורים:

“עלו, אנחנו נעלה בעצמנו.”

הפנו הבחורים פניהם אל הבּיטון, עשו רגליים רדופות וכבר הם למעלה, חיבק אילנה את בתו הרכה בידו השמאלית, עשאה שתכרוך ידיה המתוקות סביב צוארו העבה כשהיא מגיעה בקושי אצבעות זו אל אצבעות זו – העמיד רגל על שלב ראשון בסולם וזיעזע אותו. משעמד הסולם במבחן התחיל האָב מטפס בו. אילנה נלפתה אל אבא והציצה מעבר לכתפו אל המרחק ההולך וגדל בינה ובין רותקה. פתאום נתמלאה חויה עשירה ונזדעקה:

“שלום, רותקה, שלום – אנחנו עולים.”

משמסר אילנה את בתו פנימה והתחיל מנסה הוא עצמו להתגבר על כמה קשיים טכניים כדי להיכנס באשנב, שמעה רותקה את טרטורו של הטרקטור הפותח וכוסח בקלחים ובגבעולים, מקצץ ודוחק אותם למעלה ומטיל שררתוֹ על כל הקולות שבעולם. אז התחילה מטפסת למעלה. נאחזה בפסי־הברזל בכל כוח אצבעותיה וחשה עצמה חוזרת ומוּצפת גל של בדידות, חששות וזכרונות. הסולם, הסולם!

אמה של אילנה נסתלקה בלדתה אותה. גאולה פרלמן, ירושלמית מצומקת ויפת־עינים. “תימנקה” היו מחבבים לה בשמות. באה, הלכה לצריפו של בחור מן הבחורים, נכנסה להריון וירכיה צרות, ילדה, הקשתה – הלכה. לא הספיקו אפילו לאהוב הרבה את יכולת ההתמסרות הבלתי־מוגבלת שלה, אך ברבות השנים זכו לאהוב את כל מה שנשאר ממנה באילנה, בבחור שלה. דומה שנתגלגלה בו ומילאה את כל ישותו וחייו עד לבלי הכיל עוד.

ושוב היתה גוטה, גוטה של פסח, שילדה את דני כמה חדשים אחרי שהביאה רותקה את אורי… באותם הימים, במושבה. דני צמח שנתים ימים – ובשלישית נאסף. מאז חי בגוּטה פחדו של בן ההולך למות, אך במשך השנים זכה הקיבוץ בכל מה שנשאר בה מאז – בכל אהבת־האם הבלתי־מוגבלת שלה, אשר היתה חולקת אותה ללא הבחנה לכל אדם במשק, לכל אורח, לכל שעה־של־עמל.

דני מת כשחזרה ונתגרמה שנה רעה. הבנייה נפסקה. בחדר־האוכל דיברו על התישבות. בצריף־התינוקות התגוררו שלושה אפרוחים – אורי, דני ונועה.

“לדני יש חום!” “לדני חום גבוה!” הבדילו אותו מן הבריאים והריצו אליו רופא. נפתלי הוליכו לכאן ולכאן בכרכרתו של לוסטיג מחדרה, שעדיין היה מוביל בה לחם במושבה, אך הריצות נסתיימו תמיד בלחישות מודאגות יותר והלחישות המודאגות יותר נסתיימו בריצות מבוהלות יותר.

סוֹפה של הבהלה שעקרה את דני מעולמו. ולא היו יודעים בקיבוץ מה עושים. הרופא לא הִרבּה הגדרות אלא נטל וקרא אליו כמה מן האנשים והקשה:

“וכי אפשר לגדל ככה ילדים? וכי ככה מגדלים ילדים? וכי אפשר בתנאים כאלה להבטיח משהו? וכי אפשר להגיד… רצוני לומר – אלה הם תנאים? זהו מזון? ככה גרים? ככה מטפלים?”

עמדו סביבו ולא מצאו דבר להשיב. נפתלי הסיעו בכרכרה ובקיבוץ היתה שוֹרה אימת־מוות. שני האפרוחים שנותרו מה תהא עליהם?

לחשוֹ של ביברמן היה מפעפע בקצות המחנה. “מה אמרתי לכם? אין אנו רשאים עדיין להתחיל בילדים. בעד הסטיה הזאת ובעד הביולוגיה הזאת שילמנו ונשלם ביוקר… הוא אשר אמרתי… אינני מצפּה לאסונות בפועל אלא…”

לאחר הלוָיה ישבה רותקה אצל אוריק, בחדר הילדים הדל, סדוק־הקירות, האפל. מבקשת היתה להטיל את האשמה ואת ענשה על עצמה. בדרך סמויה שאין היא מתגלית אלא כדכדוּך, כעצבות מרה, הענישה רותקה את עצמה ונטלה לה כל מכאוב אפשרי, כל מוסר, כל צרבת ואפשר היתה מבקשת להסיח בכך את הפגעים מאורי.

תינוקות. פושעים כפשוטו. איזה יצרים שגם סיפוקם שלהם לא היה שלם – ואַת יולדת יצור כזה שאינכם כדאיים אפילו לאהוב אותו. הריהו פוסע ומהלך ומתחיל לפטפט ואוהב אותך ומאמין בך, מאמין וסומך ומאושר בך – ונדמה, נדמה לכם – שרשים! נדמה לכם: הנה, במה אנו נופלים מן העולם? במה אנו שוטים? הַזיַנים, פתאים? הרי לכם – ילדים!

פושעים כפשוטו.

אוריק היה ישן שינה צלוּלה ושלֵוה בתוך מיטת־הברזל הצרה, הצבועה לבן, המתקלפת, המכוסה כילה. אגרופו הפעוט היה מכוּוץ מתחת ללחיו ומפיו נשמט קצהו הממועך של סדין. כמה היה מוצץ ומעסה בו בטרם שינה!

דין־העונש שהטילה על עצמה עוד הרחיק לכת. הוא תבע:

וילי הוא אפס. אני אפס. הקיבוץ אפס. לעומתו של אורי־רוריק – מה כל הפטפוטים והגבוהה־גבוהה שלנו, מה כל הקיבוץ הזה – בינינו לבין עצמנו – לעומת אורי, חייו של אורי?

רותקה – הצילי את אורי. הצילי אותו! יש דברים יקרים מכל המִשטח הנתון לרוח־היום של – איך אתם קוראים לזה? – ערכים. החיים. רותקה – ברחי.

נתברר לה לרותקה כי במרכזו של עולם היה אורי, שהוא היה תכליתם של החיים. שעה שחדל משהו לשמש אותו חדל להיות בר־קיימא בכלל. נתברר לה שאין היא מבקשת בחייה אלא את שלומו של אורי. נתברר לה שהיא מסתלקת והולכת לחפש לו מחסה.

שאלתו של וילי לא עלתה עד שגמרה בלבה שתעבור אל הוריו, לתל־אביב. אז קמה, הנמיכה את הפתילה במנורה, ריפרפה אל מצח הבן באצבעותיה והלכה אליו.

היה ערב אפל – ובחדר־האוכל לא הועלה אור. משעה שהובילו את דני לקבורה לא עבר איש על ספּו. האוהלים היו שחורים וקבורים, לא פכפוּך־שיחה, לא קול־מים במקלחת, לא דין־ודברים בסידור־העבודה. עקפה את אהלם של גוּטה ופסח אף שנשארו שניהם במושבה – ונכנסה ברשרוש־יריעות אל אהלה.

“וילי?” הפטירה כאילו ידעה מראש שלא תיענה. “וילי… וילי…” נאנחה מיטה ואחריה וילי.

“העלי אור!”

“אין צורך, וילי. שמע – איפה אתה? – אני נוסעת. עם אורי לתל־אביב. אי־אפשר…”

וילי התנגד – ורותקה נסעה. רטננים שיערו: “שלח את אשתו שתציל לו את הילד.” אך מי שידע ידע כי הוא התנגד התנגדות מרה ונואשת.

רותקה נטלה את אורי ועברה עמו העירה אל הבית הירקרק ברחובה הצנוע של תל־אביב, אל החדרים הרחבים, אל ארוחות הבוקר השקדניות – אל שכנותם של כל־כך הרבה רופאים, של כל־כך הרבה אנשים אחראיים באמת.

באותם הימים התחילו החברים עוברים להתישבות לעמק – וּוילי היה מוצא לו לפעמים יום־יומים להציץ אל אשתו ובנו.

משהעמידה רותקה את ראשה בתוך האשנב הוּכתה בטפיחת נשימתו הצחונה והרחבה של הסילוֹ. חלפה שעה מסוימת עד שהבחינה מה עיניה רואות. צנור פלט קיאוֹ תירס אל תוך החלל, ובשפיכה טורדת חבט ודירדר על־פני המצע הכבוש. שם היו מדשדשים ונעים גני־הילדים, המטפלות, הבריות. המתנדבים.

השמחה היתה גדולה. אילנה רקד באמצעו של הציבור והכל ניסו לשמור על סדר במה שצריך היה להיות מעגל של רוקדים. הוא היה נוטל ילד אחר ילד על זרועותיו, מכרכר ומקפץ עמו כהנה וכהנה ומרגיז אותו מפעם לפעם אל מתחת לצנוֹר השופכני. כל־אימת שהיה מתקרב בריקודו אל הצנור – היו הילדים מנסרים קול־זועות. קפץ ועשה הילולה. היה מניף את הילדים, תוחב אותם בטיסה אל פי הצנור והיה מאיים ומוסיף: “הנה אני קובע אותך מתחת למבול התירס!”

ומה אהבו בו, באילנה, יותר מכל? שלא היה מחבב אף אחד מהם על־פני משנהו, ואילנה בתו בכלל זה. וכי לא ידעו שאוהב הוא אותה עד כלוֹת נשמתו? דוקא משום כך אהבוהו – שבגללה היה מטפל ומצוּי עם הגן יותר מכל אָב אחר, ועדיין אינו מפלה אותה לטובה. היה ממציא להם שעשועים ועושה להם משחקים. בערבים, אחרי הארוחות, היה מקבץ אותם סביבו מול פתחו של חדר־האוכל ומפליג בסיפורים, מעשי־נהגים ועלילות־דרכים, עד שהיה מושך אליו ציבור של מקשיבים. היה יוצא עמהם במכוניתו לטייל בשטחים והיה “משאיל” לכל זאטוט קטעי־צמג ושברי־זכוכית, ברגים ופכים קטנים של שמן ושאר צרכי נהגים בין להנאה סתם ובין לצורך ממש.

עתה תפס שנַיִם.

עתה תפס שלושה, אחד על צוארוֹ ושנים על כתפיו והיה דש ומרקד עמהם על־פני מצע־התירס הרך והצייתני. היה כופאו ודוחקו כלפי מטה כאילו גמור־ונגמר עמו: סילוֹ זה לעולם לא יתמלא עד תקרתוֹ אלא אני משמר אותו בקומתו הנמוכה בשיעור זה ואינני זז.

רותקה נתקבלה בתשואות ומצאה עצמה רוקדת עם הרוקדים. אחד הבחורים חלץ מפוחית־פּה והתחיל מרעים בה וזורה קרעים של מחול, חבוּטים, עזיזים ומרקידים.

נטלה רותקה את אילנה ויצאו במחול־הפּוֹלקה. עקביה נלפתו בגבעולי התירס וקרסו למעוד, ברכיה פקו וראשה סבב־הלך אך זרועותיו של אילנה אחזו בה והיו קולטות את משקלה־כולה מפעם לפעם ללא חשש.

הילדים יצאו מדעתם למראה. יללו ורקדו סביב עצמם וסביב כל הניתן שירוקד עמו. רותקה, רותקה החביבה של כולנו – רָאשַׁת כל רָאשוֹת המטפּלות, הנערצה בגננות, רותקה רוקדת עמנו. כל־כך אוהבת אותנו! דרכו סילוֹ, כבשו תירס – פּוֹלקה, הוֹרה, דבּקה, יוּ־לה־לה – שכחו זיעה ולכלוך, חלצו את הסנדלים – ככה, והניחום בפינה ככה… היצמדו זה לזה, אהבו זה את זה, צרפו את רגליכם הפּעוטות ותנו משקל, תנו, אַל תתביישו, עם הגדולים יחד, עם הקיבוץ כולו יחד. עוד, עוד…

בביתם של הכהנאים הפרישו לה חדר וגזוזטרה מיוחדת עם עמודיות־בּיטון עגלגלות, מכוּירוֹת.

על הגזוזטרה היה חסוּם ארגז גדול, דפנותיו נחושת, צבעו מצהיב והולך ותוכו מי יודע, אורי היה מזמן עצמו לשבת עליו ולהשליך מגבהיו חרצני ענבים על העוברים ושבים ברחוב. אך עד שהיו נקרים לו אלה היתה עוברת שעה רבה – כדי כך היה הרחוב שלֵו.

היו ארונות רחבים שמראות מצועצעות־שפה קבועות להם בדלתותיהם חוצה. פּינו לה קורטוב של ארון, פתח אחד למעשה, ואפילו זה לא ידעה במה תגדוש.

עמדה ספה לה ומיטה לאורי. הסדינים הצחורים מקומם היה בקמטר רב־שנים, כבד, שעמד בחדרם של הזקנים.

גם לאחות, העלמה כהנא, היה חדר ולא היתה נוטשת אותו אלא לארוחות וליציאות.

משפחת כהנא היתה עוסקת ברוקחות. העלמה במעבדה והאָב עם הלקוחות. זקנו של זה היה מגוּזז ושטוח כדף־אשקוקי ולשונו מפליגה שיחה עם הבריות, שכן דרך הרוקחים יוצאי־רוסיה מאז ומתמיד.

לא הניחו לה לרותקה לעסוק בשום דבר אלא באורי. אפילו הזקנה היתה עוקרת מידיה בכוח כל מטאטא שביקשה לכבד בו רצפּה ולעזור.

“אַת חכי!” היה מבמבם הזקן. “מעודי לא אמרתי לווֹליה מה יעשה אבל אני הוא האומר לך שהוא יעקור לכאן, ובהקדם. או־אז תבקשי לך מלאכות. ואַת – מה אַת? ווֹליה עצמו יעמוד על רגליו ויֵצא לבקש לך פרנסה. נפתח סניף… סוף־סוף למד שם משהו…”

אורי היה מחבב את הזקן חיבה רבה ואשמאי זה היה הולך וקונה את לבו בצנצנות ובשאר אביזרי־רוקחות, כולם נוצצים וכולם מבהיקים.

היה לה ניחא, לרותקה. זה הטיול כל בוקר אל שפת הים, זה הגוף הפּעוט והשׂשׂ, זו השייכות, השייכות המתוּקה, זו שלוַת־הערב ושיחת־האילנות טובת־הטעם, זה הביקור הקצר, המלא קריאות־התפּעלות בבית־המרקחת בעצם יום־העבודה והשתאות הלקוחות: “א־נוּ, הגיעו עצמכם – נער חמד שכזה!”

לפרקים קרובים היה מזדמן וילי הביתה. אורי היה משתלח אליו “וילי”, אך מעודו לא קראוֹ אבא. היה קשור אליו קשר עז, ככל האפשר לגבי מין וילי זר כזה העוקר ונעלם למחרתוֹ של כל ביקור. אך מעולם לא הגיע לידי התמכרוּת גמורה. אָכן, בסופו של דבר היה וילי אדם זר.

רותקה, שאורי היה ישן לה בחדרה מוגן וחם־נשימות, היתה מלאה לקראת וילי. היא אהבה עתה מתוך בטחון, מתוך אמוּן עצמי, מתוך השלמוּת. היא אהבה את וילי עד כלוֹת. היו משכיבים את אורי ויוצאים העירה. היו מרבים שפת הים, מרבים תיאטראות ושעשועים. רותקה פּיתחה תכונות וחיבובים שלא היתה משערתם בה אף פעם. הרבה התנאתה בלבושה, והרבה התנאתה בערנוּת וברעבתנות שלה. אפשר ביקשה לטשטש את החיץ שנתגבה ביניהם, אם כי במעומעם, את אורי, את הבריחה אורי, את המרחק אורי, את החרטה, אולי – אורי?

וילי אהב אותה בליבוּב ובחשאי. על כל קרטוּע שלה היה משיב בנחת. היה סח: “שומעת, רותקה? אצלנו הנסיון עם פרות ערביות ומרעה־הרים נכשל כנראה. השבוע צריכות להגיע הולנדיות, אם לצרף לחשבון גם את הקמת הלוּלים, הרי שעשינו כבר משהו…”

ובשעת־פּרידה, בדמדומי־הבוקר, היה מלחש תמיד, בעקשנות, בהתחטאות, בשינוי־גוון לעת־צורך, בדוי לעת־צורך:

“רותקה, ואולי נארוז את אורי ונִסע? עכשיו, כן – עכשיו. נשאיר פתקה.” – ומסיים בנשיקה ופורש על בהונות.

שעה קלה אחר־כך היתה קמה וניצבת על אורי:

"לא, רוריק, רופא אין להם, ודרך עוד אין ומטפלות אין, ונוֹעה המסכנה יחידה שם מאוד. וילי עצמו מספר כי מצב־הרוח קשה, קשה ואין אמוּן ומפחדים מילדים נוספים, ואולי שמחים שרק נועה ישנה ואורי רחוק – ובטוח?

"ואולי אין רוצים לעת־עתה עוד ילדים? ואולי משום כך נוסעות הבחורות – העירה – אָפנה חדשה! – וחוזרות קצת חולות ומקבלות שבועים הבראה – מרק יוֹנים, עצמות־יונים, דייסת תפוחי־אדמה, בצל בשמן, לחם, ענבים?

“רוריק, אבל אנחנו אוהבים את אבא, נכון?”

לא היה סוף להילולה דבי־סילוֹ, אילמלא נתכנסו למטה אבוֹת ואמהות והתחילו מצייצים ועושים כַּוָנים אל אפרוחים שלמעלה, בתוך המהומה. לאט־לאט נשמטו האפרוחים וירדו בריחוף־עצמות אל הזרועות הקולטות אותם מלמטה. אילנה הסתלק ואילנה על כתפיו. שלפה רותקה את ראשה וראתה את הקהל הרוגש תחתיה. נא, אילו את פּיה שאלו, היתה בוחרת לה שעה נאה יותר להצגת תרגילי־אקרובטיקה בפני הקהל הקיבוצי, אך הערב המחשיך־ויורד מחייב ירידה מהירה. עדיין לפניה אורי, וארוחת־הערב, וסידור החדר, אוֹי החדר – כמה מראהו עלוב עתה! ואורי ושוב אורי, ושוב מה לומר לאורי…

ירדה ולא שעתה אל גינוני־החביבות של אלו ואלו. לאחר שעמדה כבר אצל האורוה העלתה בדעתה כי עלבה באנשים. סיימה מפעל עם פעוטותיהם, עשתה בהם בחויה עשירה כל־כך – וכיצד לא שהתה לספּר עמהם שעה? יאירי שלך הוא שובב נורא, רצה לטפּס בעצמו. הייתם צריכים לראות את נירה – רקדה כמו שני תיישים. נוּ, וכולם. וכולם. אַת שומעת מה אמר עוזי? באמצע ה…

עגלונים טלפו צעד עם בהמותיהם הכבדות ונשענו עמן אל השוֹקת. פרחחים נלהבים הפכו בגדרות והפכו בהן והקניטו זוג סייחים. היתה השעה היפה של גמר־העבודה והקיבוץ כולו חיבב את עצמו, את המנוחה הניתנת לו, את כל המזומן לו בערב זה. כבר השתוללו פרחחי־הסילוֹ על הדשאים, אמהות סרגוּ ואבות היו מסיחים בעניני צנורות, זבלים ומכונות. חדר־הקריאה היה שופע אורו; ואת – רותקה – עברת ועלבת באנשים ורצת לך לדרכך.

רוּתקה אשה נבונה. כשהיה אורי כבן חמש חזרה עמוֹ לקיבוץ. אמוֹר מעתה – ארבע־עשרה שנים. בינתיים הספּיקה ללמוד משהו. בין השאר למדה שאי־אפשר לברוח. ואם אי־אפשר לברוח, צריך לעמוד ולהסתכל בפני־הדברים בעיניים פקוחות.

אורי חזר. יהא מהלך בחצרות אצלנו כשעיניו מקורעות לרוָחה. ענין ישן נושן, אולי, ענין נשכח יעלה וימשיל עצמו מחדש: חיים מתוך כוונה. שכחנו במשך הזמן כי לחיים שלנו ישנה משמעות גדולה יותר, הרבה יותר, משמעות של יצירה חדשה, ואפשר להקשות עליהם קושיות. וכבר הממילא אינו מספיק עתה. ואַת מתעטשת – והם באים ללמוד מכך.

משבא אורי לביתנו רשאי הוא למשמש בכתלים ולהגיש לנו שטרות לגוביינא. יקירים, יאמר, למה הכוֹתל הזה? – למה הקו הוא כאן? למה בניתם כך? מה טעם פה ושם? וחייבים אתם תשובה, קיבוץ יקיר, חייבים אתם תשובה שכּן אתם בעל־הבית, והקבלן, והפועלים, והכל בכם ומכם. צריך יהיה לנהוג בחכמה, צריך יהיה לחיות מתוך כוונה, מתוך דבקוּת מחודשת.

והיתה רוצה שכמה וכמה ענינים אלה יהיו ברורים לה עד שתגיע אל אורי. פתאום ידעה לעצמה שהיתה שרויה כל היום במועקה מפני בואו של אורי. היה זה אותו עצב מוזר וטרדני שהיה נקרש בה ימים שידעה: מלאכה לא תסתיים, ענין לא יסתדר, אותו נער עדיין לא נמדד חומו – ריבונו־של־עולם, מי יכול להספּיק כל אלה ביום אחד ובגוף מתיגע אחד?

ישנה רותקה של וילי – הרי זו רותקה, אולי הרותקה.

ישנה רותקה של אברהם גורן. כך. לא הייתי אומר מאַהבת. אבל חלשה, מתרפּקת, נינוֹחה. אמת. ישנה רותקה מועדת־החינוך. חוּמרה, עקרונות, דרישות רבות לגבי הצעירות שבחבורה. הקפּדה על משטר־עבודה. אדם תקיף וחזק – מעמודי־התווך.

עכשיו בא הבן – והיה־תהיה רותקה של אורי. אורי יכריח אותך לחיות למענו, להקדיש לו חיים ללא הגבלה. עצם קיומו – בכל שעה שהיא, בכל מקום.

אברהם יודע – לא ידיעה: תחושה של חתול־בר! – רותקה באה מאֵליה. שעות־קודש, – ויש שעות האסורות בנגיעה. אין לערבב את התחומים. יש להניח קיום לכל רותקה שבעולם. לא לגזול מן הילדים, לא מהנהלת עניני החינוך, לא מחברי המשק, מן המעגל הותיק, מנותני־הטעם. אברהם גוֹרן נתוּן בנרתיקו – סגור ומסתגר. אהבה של סוד. אהבה כמנורת־שולחן, ואָהיל מעל למקור אורה – שתהא שופעת רק על התחום שקבעו לה – ואינה גונבת תחום אחר אף לשעה קלה. עד כדי כך שבבוקר הם זרים זה לזה, וטעם מר בפה ועינים מקפּידות עצמן על עיקר המלאכה.

אורי יהא פורץ כאוֹר חמה. יפגוש אותך עם הפּעוטות – לא יהא אורי? תעמדי עם אברהם, עמידה לא־כלומית ואף־על־פי־כן מעגל – יעבור ולא יגש? ולא יפרע את התחומים שתחמת לעצמך ויהא יוצא ובא בכל שעה שיעלה מלפניו? הוא יכפה עליך חיים ואָרחם. משהו יקפא בתנועות הגו, איזה יסוד של פחד. אפילו מעשים טובים צריך לעשותם מתוך חירוּת, ואיום הוא, איום ונורא הפּחד מן הפּירוש המוטעה.

אוריק שלך בא יום ראשון הביתה ולא מצאת לך ענין לענות בו אלא להקים כנגדו חיץ וחששות? וכי מה רוצה אַת, שאחזור ואלגלג לך: זיקנה?

החיוך, מסתבר, עלה יפה והתפּשט על פניה בהחווֹתוֹ קמטים וקמטי־קמטים של חן כאשר ידעה מאז. צעירה שעברה מולה, חומלת סירים ופנכות, השיבה לה חיוך והסבירה:

“לילדים תיאבון של חזירים… רותקה, זה אני כבר – הוספות בשבילם.”

רורי. נער שלי, בחור! איך רץ לבוא אל וילי. דבר ראשון שסופו לו – וילי נוסע. מי אינו מעריץ בימינו את וילי? וכמה למעשה הספיק להיות עמו בנו שלו?

צריך להיות עם אורי. כן ודוקא עם אורי. לבלות עמו הרבה, לקרוא, לשוֹחח על ספרים, לספּר, לספּר לו את כל פרשת וילי ורותקה, את כל פרשת הקיבוץ, לשבץ לנו מנהג לתוך ערבינו, אחרי העבודה – אלמנה הייתי אומרת, עגונה מזדקנת, שקטה, רוֹגעת, אפורה – יושבת על כסא־נוח בגזוזטרה, סורגת (אולי), סחה בנחת. הלילה במשק מפעפע כיוֹרה של דממה שחורה. בועות שקטות צפות, מתרוממות, פוקעות. לאט בנחת, מתוך משייה סבלנית ואִטית של הרשתות אַת מעלה לו ולך תמונה אחר תמונה ומנסה, אוֹי, מנסה! – להדביק בו את רותקה, כל מה שהיה רותקה במשך מיליוני־רגעי־נשימה חולפים, מנסה לחולל את הנס הגדול שהוא, אורי, יתחיל את חייו לא מאיזו שעה סתמית ואַקראית של זכרונותיו שלו – שיהיה בינינו אדם החי כבר בכוֹחם של שני מוחות, שני לבבות, שני זכרונות, שיהיה בינינו אדם שיחיה עמוק כמונו החולפים ורחוק כמוהו – הנולד.

“…ואותם הימים, אורי, אולי למדתם על זה, לא היו לנו ימים שקטים ונוחים יותר, אך בכל־זאת היתה איזו אי־מנוחה גדולה וחלומות. איזה חלומות…”

אפשר השתקעות כזאת באוּרי סוף לפרשת אברהם גוֹרן. אם יתגנב אורי בהפסקה של ארוחת־בוקר ויכבד לך את חדרך, אם בצהרים תמצאי פרחי־בר בבזיך שעל הארון, אם תוכלי להתפּנק בערב, ויביא לך ארוחה לחדר ויטלטל לך את כסא הנוח מלמטה, מן הדשא אל המרפסת – – חה־חה, אפשר שיתפוס מקומו של אברהם גורן.

אם תופרע האינטימיות של החדר ושוב יהא אדם במשק הנכנס ללא דפיקה, אדם שהחדר הוא חדרוֹ, חדרה של אמא, החדר שלנו – אפשר שאברהם גורן יחדל לבוא. לקח לגברת נכבדה בת ארבעים, רותקה חביבתי, שלא תתחיל להתאהב במפקדים צעירים שעה שבניה המבוגרים כבר מזדקרים מתחת לאף? שמא כל ענינו של אברהם אשליה ושכחה עצמית של עֵת קצרה? וכל אותה ותרנות עשויה שלך ושל וילי – חייבים הייתם להחזיק זה בזו, אולי?

אברהם גורן לא היה מתרועע עם איש בקיבוץ, אם גם היה חביב בחדר־האוכל, או אולי מקפּיד על עצמיותו בהדר של חביבות. מעולם לא הזדמנה עמו עד שהלכה אצלו בשם ועדת־החינוך.

כאשר באה אז אל חדרו לראשונה, היתה נפתעת הרבה יותר מן הראוי לגבי שליחתו של ציבור. החדר היה זר גם אינטימי. על החלונות היו וילאות עבים, רקומים בנוסח־ערביאים. שולחן נמוך, בירכתיו ספרים למכביר וביניהם פגיון תקוע בעץ. בכורסה עמוקה היה מוּטל כלב עבה־גוף, מגוזז וגוצני. על הקירות, במסגרות גדולות, תמונות טובות בצבעים. אחת מהן היתה עירוֹם טאהיטני מפורסם של גוגין והאחרות לא היו ידועות לה. גיטארה היתה תלויה במלוכסן על אותו קיר שבו היתה קבועה, בלתי־ניכרת כמעט, דלתו של ארון המשוקע פנימה. אברהם עצמו ישב על מיטתו, סמך גבו על כרים רבים אחורה והעלה עשן במקטרת נפולת־כרס.

הוא היה אדיב. בעצם, הרבה יותר מאדיב. כאילו היה מצפּה מכבר לביקוּרה של רותקה, כאילו אין דבר טבעי מזה, ולבסוף – כאילו הוא עצמו ביקש על הדבר.

רותקה ידעה על־אודותיו דברים מועטים וחשה, תוך פיזור־הדעת שאפף את הביקור כולו, כיצד מצטבטת בה סקרנות עֵרנית: טיבוֹ וחייו של אברהם מה הם?

ידעה עליו שבא בשנתם האחרונה של המאורעות, ובימים שעדיין היו זקוקים לאנשי־אש תלוּ בוֹ בטחון הרבה. קודם לכן היה באיזה מוסד חינוכי כפרי, מעין בן־שמן עם אוטוריטה וצלצול פעמונים ושם היה מורה תרבות־הגוף והגנה לפעוטות.

לאחר שרגעה הארץ נשאר במשק וביצר לעצמו עמדה בפלחה. היה עובד ללא תקלה, אינו חולה ואינו מפציר שבתות יתר על המידה, אך היה רחוק, כנראה, לא רק מרותקה שהיא באמת תקועה לה בעולמה אלא, מסתבר, מרוב חברי המשק, מחברי הענף, מהכל.

הוא היה גבר יפה ומפעם לפעם היתה שומעת לחישות, גניחות־מעט בימים שנערות זרות, בנות־עיר, בחצאיות משובחות היו נכנסות עמו לארוחת ערב, ביישניות ביותר, ממיכות קולן ומשיירות חצאי מנות.

בקיבוץ היה חסר־אחיזה. הוא היה צעיר מותיקי המשק, הנושאים בעוֹל, נותני הטעם – והיה קשיש הרבה מקבוצת הצעירים אשר נצטרפו אל הקיבוץ ומילאו את חייו החברתיים שאונן של בעיות שהועלו מחדש, ופעולה תרבותית, ועליצות.

לפי שהיה חסר־אחיזה היה רחוק ומנותק. חי לו את חייו שלו, הִרבּה קריאה לועזית, המעיט להשתתף בשיחות הכלליות ומעולם לא נתן עצמו שיתמנה לאיזה תפקיד.

עתה, משהופיעה רותקה בחדרו, קיבל אותה באדיבות, אך בלי להפסיד מאומה מאדיבותו דחה אותה בכל התוקף; לאט־לאט, תוך שנוצרה קִרבה מסוּימת, התיר לעצמו גם אמירות עוקצניות פה ושם. רותקה באה להציע לו שיקבל על עצמו הדרכתן של כיתות־הילדים לימות־הקיץ. הדרכה זו צריכה היתה להיות בעיקרה תרבות־הגוף וחיי שדה, מחנאות, הכלל: הוי־נעורים.

אברהם סירב. כאשר סירב ללא תקנה, אמרה לו רותקה – משמעת קיבוצית יש בעולם. והשיב לה תשובה שהיתה זוכרתה ימים רבים:

“רותקה, חביבתי, המשמעת יש לה תוקף רק לגבי אלה הזקוקים לה.”

אחר־כך היו מסיחים שעה רבה בענינים שונים ומשונים. תהתה על טיבן של התמונות, נטלה ספר גרמני לקריאה, שיננה מלים הנחוצות לשם ידידות עם הכלב, ריפרפה מעט על צמר ערפּוֹ וסבורה היתה באברהם שצדק בכך שסירב.

בצאתה, לקחה עמה תשובה שלילית לועדת־החינוך, חרדה פנימית נהנתנית ודמות של חדר מוזר גם אינטימי.

רוּתקה חיבבה את צריפונו וזימנה לה חיים מיוחדים בתוכו, שעות יקרות בפני עצמן. אבל יותר מכך לא היתה ישותו מגעת. הוא היה פרשה ובשום פנים ואופן לא יותר מכך. מנורת־שולחן.

הוא היה מהדורה חדשה של ביברמן מלפני עשרים שנה. שכּן, מה שהיה קוסם בו היא רוחניותו המעוּדנת, המבקשת פּינוק, בצד קשיחות מסוימת שבו, ומעמדו הגברי כמפקד. בדומה לכך היתה מסכמת אי־פעם את תכונותיו של ביברמן. אמנם, מעולם לא היה לביברמן אותו חוש הומור עצמאי שהיה לאברהם, אך תמיד היתה בשניהם העדינות הנבוכה של אנשים שנדמה להם שאין הם נותנים לך במידה שהם מקבלים ממך. מעולם לא היה לביברמן בטחון, או לפחות השראת בטחון כאשר לגורן, מעולם לא היה נועז כמותו. ואולם – גורן, אברהם גורן אומלל – מעולם לא היתה לך רותקה בת שמונה־עשרה־עשרים, מעולם לא היתה לך רותקה רוננת, גוֹאָה כל־כך.

רותקה הלכה אל המקלחת ומצאה מיד את צרור הבגדים הצחים שהיה ממתין לה שם כל אותה שעה. מקלחת־הנשים שקטה ונקיה הרבה על מקלחת־הגברים. אחת מיגמגה עצמה מתחת לסילון בקיטון נידח שלה – ורוּתקה לבדה היתה נתונה בין אצטבאות ולוחות. היא חפנה את שׂערהּ וכינסתוּ יפה במטפחת־ראש לבל יקלוט רטיבות. הציצה בראי. ראשה הכביד מתוך מה שעשתה בשׂערוֹ וצוארה נעשה דק, שביר וחביב. אימתי אמרו לה: נרקיס קטוף? – היתה נאָה באור הרך, בלחלוחית המראָה. עצבוּת שהיתה שרויה בה, בינינו לבין עצמנו, למאז פּגעה באוּרי בחצר, נעשתה לירית ביותר, נתערבה במשהו חמלה, ומיד, ללא היסוסים – עלה מכאן גל של חיבה עצמית חשאית, וממנה ואילך פּיכוי כל התשוקות והחלומות כולם, ובהיותה מתערטלת והולכת, ומפלחנת את גופה ומטפּיחתו מים בעדינות ובזהירות – פּיכו וגברו כל אלה ונעשו חגיגיים יותר ויותר עד שחזרה וזכרה באברהם גורן מתוך לב אחר לגמרי, מתוך דוחק רב לראותו, ומחשבה נחרצת:

“סוף־סוף הוא יקר שלי עתה, והוא יקר שלי באמת וכמה אני זקוקה לו, אוּרירי – התוכל להבין?”

אטל דישדשה בתוך המקלחת.

“רוּתקה?”

“נו, כן?”

“אורי ישן עדיין. לקחתי את כלי־הרחצה ולא ניעור. מה תאמרי? ישן כפרד.”

אטל הרכינה גופה הערום מעל לסבון וסדקית שלה, והתותה, מתוך כך, אותה תנועה גוחנת, מלאת־מבע, שאפילו נשים אינן יכולות להסיח דעתן ממנה. היה זה רפיון מלא, מיניק, מתמסר של כל גופה, של כל קויו המתעגלים.

רותקה הביטה בה והשהתה יד בתוך שרווּל. באיזו אדישות היתה זו חוֹמלת את גופה! גוף ללא שירה, אמרה רותקה בלבה ודבר של אברהם גורן אמרה. ללא עקבות חיים, ללא חרדה. אין היא חוששת לו, אטל, ואין היא מחשיבה אותו ואין היא מכירה אותו. רותקה – ויש אנשים בעולם היודעים את גופך יותר ממך!

מתוך כך באה חדוה ולהלן, למרבית השמחה, אומרת אטל בטרם תפתח מעל לעצמה את זרם המים:

“רותקה, הלכת כבר? – ובכן, אַל תדאגי לילדים. הכל סידרתי. מה אַת חושבת? – בא לך אורי ואַת עוד תתרוצצי? אַת יכולה ללכת אליו בשקט, הכל בסדר!”

ודאי שכך, הסכימה רותקה בינה לבין עצמה. מיד קפצה החוצה. לא רכסה את סנדליה, לא הקפּידה בגלימתה, לא פּרעה את מטפחת־ראשה; רצה, רעננת־קילוח, ריחנית, אל חדרה בבנין־האבן. בחדר ישב וחיכה לה אברהם גורן. משנכנסה זע במקומו ומיד המשיך לקטר עשנו כאילו טעות היתה בידו ואותו אדם שחיכה לו עדיין לא בא.

רותקה פנתה אל הארון והבליעה בו כליה. מתוכו הוציאה חולצה נאה ממוּלמלת וחצאית שחיתוכה ספורטיבי.

“הייתי בסילו עד עכשיו.”

“כן.”

“ואתה, יושב ביחידות? – בוא הנה.”

“באתי.”

“מה דעתך על החצאית החדשה?”

“לא רע.”

בעצם, נכונה היתה לתשובה מפורטת מזו. הצניעה עצמה מאחורי דלת הארון ומיד הופשלה עליה הגלימה בניקוש כפתורים קל, צנוע ומתחנחן. ניסתה שוב, בדרך אחרת:

“ומה שלומך, ראית את אורי?”

קרב אליה והשיק שפתיו אל מצחה מעל לדלת הארון.

“גברת רותקה,” שתק שעה קלה. “בענין זה באתי אליך.”

רותקה צחקה את צחוקה היפה:

“בּראבוֹ, חביבי, בּראבוֹ! בענין זה באת אלי. כלומר, אתה היית רוצה לבקש את תשומת־לבי, אם אינך מפריע? חה־חה־חה…”

היא יצאה מאחורי הדלת והטיחה אותה כנגד לחץ האויר אשר יצא ופרץ נוֹגן וגדוּש ריחות דקים של בגדי־נשים.

אברהם ישב על המיטה ורותקה כרעה מולו בתוך הכורסה, מעבירה מעל רגליה את הסנדלים ותרה בידיה מתחת למיטה אחרי נעליה.

התבונן בה כמי שאשה זו שייכת לו. רותקה אהבה את משחק ההתבוננות הזאת, משום שהיתה כל־כך רחוקה מן האמת ואולי משום שהיתה בה כל הנעימוּת היכולה להיות בדבר המתקיים רק במידה שרוצים בו.

סילקה את עיניה ממנו וסקרה את החדר.

“ריבונו־של־עולם – איזו מהפכה!”

מהומה של וילי. בין הארון והשולחן עמדו שתי מזודות מסולקות־כיסוי, על המיטה נתגבבו כלי־ צמר. מתחת למיטה – צרורות של ספרים שהסיע לכאן מחדרו, חדר המדריך. על דלת הגזוזטרה מאחור – כתל סחבות – מעילים, ופרווֹת, ומעילי־עור, ובגדי־עבודה. הגזוזטרה עצמה משובשת בזוגות נעליו, ועמם גם כירה זעירה של חשמל. ספלים ופכים קטנים של קפה, ארגז האוֹסף המינרלי, לוּח־העבודה של הפלחה, יומנים, מחברות, ציבורי עפרונות ועטים פגומים, חוֹתלוֹת־אריג, אשכלות גרבים זנוחים, ברגים, מפתח צרפתי, פּחית ומשחת־עור בה, רכרוכית ומאובקת. וילי העביר עצמו לכאן, פּינה את צריפונו והרכוש כולו טולטל אל מדוֹרה של רותקה. אדרבא, שמרי לי את רכושי עד שידובר בו.

“ומה הצרה?” עוברת רותקה ויושבת אצל גורן על המיטה. “שאין להטמין דבר כל זמן שאינו נוסע, כי עוד לא החליט, והרי עוד אינני יודע – הוא אומר – עוד לא כדאי להטמין דבר…”

אברהם הניח יד על כתפה, כוֹפה עליה הקשבה צייתנית.

“שמעי, רותקה. היה לי היום ריב קל עם אורי!”

“ריב? – לא פחות ולא יותר?”

“כן – גם הוא קיבל זאת ככה. מסתבר שקלט אינפורמציה ערמומית למדי על…” אברהם תיאר באויר תמיהה מעוגלת. “עלינו, כנראה. התרשמתי שהוא, יש לו הרגשה של לוחם מלחמת־הצדק. על כבוד בית־אבא הוא מגן. רמז שאנחנו מסלקים את וילי. מרחיקים אותו…”

“אינני תופסת. הוא אמר לך משהו? אתי הוא היה נחמד לגמרי…”

הדבר לא נעם לו לאברהם. אפשר שחש מעין משמע, – הוא, אחרי ככלות הכל, מעל גבהיו המסוימים – כלום נאה שיבוא לטעון כנגד אותו נער? רותקה לא היתה סבלנית, המשיכה:

“שמע, זה יהיה עצוב מאוד אם נתחיל לפרש כל נדנוד־עפעף וכל עקימת־חוטם שלו!”

“רותקה – הרי זה לא מתוך עצבנות. כלום צריך אני להציג את עצמי? – אבל אני חושב שעלינו להיות בסדר למן הרגע הראשון… הוא טען שאנו שמחים להיפטר מוילי, פשוט, הקיבוץ כולו. ואַת הרי מכירה את הקיבוץ שלנו. לא אתמה אם יתברר שנמצאו כבר צדקנים אשר הסבירו לו בבירור, או רע מזה – בלחישות ורמזים, כי…”

ושוב אותה תמיהה מעוגלת בתנועת־היד: “…כי ישנו איזה סיבוך וכי וילי עוזב או עזב וכי אני, כביכול, ואולי גם אַת מעונינים בדבר.”

רותקה לא רצתה את השיחה הזאת. פשוטו כמשמעו, סלדה.

“ובכן, ובכן?”

“ובכן, רותקה – הרי… טוב – אבל כשם שבנינו הכל מתחילה – על מלוא ההבנה וגילוי־הלב והבהירוּת, סבורני שמוטב כי תגשי אל אורי ותספרי לו: בני, כך וכך, ובכן, נתארעו כמה דברים ואולי אין אתה יודע עליהם. מוטב שתשמע מפי ולא מפי השמועה…”

“אני מתהלכת עם זה כבר כל היום.”

“אין פה מה להתהלך.”

“אברהם – אתה היודע כי לא הכל כל כך פשוט בעולם!”

ירדו אל החצר והיו מהלכים סמוכים זה לזו בחשכה שנתדחסה ושקעה בין הבתים. אברהם נתכוון לחדרו שלו ורותקה לחדרה של אטל, אל אורי, ולפיכך חברו נתיביהם, ששני הצריפים סמוכים זה לזה בשכונת־הרוָקים. עיקרו של הציבור היה משאֵן אותה שעה בחדר־האוכל או נושק נשיקה אחרונה לפעוטות בחדרי־משכבם. החצר היתה אפלולית ודמומה. רותקה חשה את חיבורה אל אברהם – שתוּל, מיטיב והכרחי. הרינו צועדים לקראת ימים מסובכים. ראי־נא כמה חסרים אנו בחיינו כל פעם מחדש חכמה, בטחון – ומזל.

אברהם נצטדד ופרש לחדרו שלו ורותקה מיהרה אל אורי. מעבר לצריפונה של אטל נחו שמי־המערב ולא היתה בהם כבר כל בהירות משלהם פּרט לבהירות המיוחדת, הפקוחה, האָפיינית לכל אופק שבעולם. מוטות דקים של אַנטנוֹת וצמרות־העצים היו שחורים לגמרי, ואור בחלון – מכל מקום שהוא – היה נוסך חום בלב.

רותקה נצטמדה אל החלון וצותתה בעיניה פנימה. המיטה היתה מתחת לאַפּה, אך לא ניתן להבחין בה דבר. לא היתה מבקשת להעיר אותו, בכל־זאת פתחה את הדלת ונשכה שפתיה על כל חריקה וחריקה. לתוך החדר נסתנן אור, נתרחבו העינים וקלטו פּרטים עיקריים בו. אורי שכב על המיטה כשראשו מעוך בכר ורגליו שלוּחוֹת אחורה ברשלנות נוגעת עד לב. הוא ישן שינה כבושה, המוּמה, תמה. רוּתקה שבה וסגרה את הדלת, יישן לו.

נפנתה אל חדרו של אברהם ומשנתפסה לאורו בחלון עלתה ועמדה נוכח דלתו. שעה קלה היתה נתונה להיסוסים. אך לאחרונה דיחקה על הידית – ועמדה בתוך החדר. אברהם שכב על מיטתו הכסויה כדרך הספּות, ובהיכנסה גלשו עיניו מן התקרה כמניפה גדולה של נוצות.

“הו!”

נאנחה קלות גם גיחכה וכרעה על המיטה אצלו. היא אָספה את ברכיה והעלתה אף אותן ואת כפות־רגליה תחבה אל מתחת למושבה. מתוך כך נתמתחה החצאית וחשפה את ברכיה הכפופות. משכה בה לכסותן ועד שננער אברהם ממקומו, סומך עצמו אחוֹרה על שני מרפּקיו וזימן את עיניו עליה והיה נתון לעומתה עצמו־ובשרו – עד כך הבינה מהו המתרחש וראתה שגם אברהם הבין. הוא העביר ידו על כל אותו קימוּר דשן שהיה מסמן את ירכה ורגלה בעד החצאית האפורה המגוהצת ואחר־כך פשט את שתי ידיו וסייע לה להעביר עצמה שתשב על־ידו ותסמוך עצמה כמותו אל קיר־העץ שלמראשות המיטה. היו צפופים זה עם זה ומבעד לחלון כבר לא ראו דבר.

שעה מסוימת ישבו ללא נוע ורותקה חשה את החום העולה ומתפשט מן המקום שבו היו דחוּקים זה לזו. רותקה התבוננה אל רגליו של אברהם – יחף היה. אמרה:

“ובכן, תן סיגריה!”

פשט את גופו בלי שטרדוֹ ממקומו, שלח אצבעות והחזירן כשהן מנקשות גפרורים וקופסה. אותה שעה דחקה רותקה נעל כנגד חרטום רעותה וחלצה את שתיהן אל הרצפה. נשארה בגרביה הלבנים הקצרים ומיתחה את רגליה בהנאה רבה על פני המיטה. בחמוקי־ברכּה הרכים נגעו זיפיו של החיפּוי המחוספס וצימררו את בשרה. תחב סיגריה לפיה.

“תן אש!”

הקריב אליה את האוּר המטפס בקיסם ורותקה שאבה עשן ושהתה מעל ללהבה. משהפריחתו חוצה, כבר הניע אברהם את הלהבה אט־אט כאילו ביקש לבחון את מידת סבלנותה – ולבסוף שתק שתיקה גמורה ועישן אף הוא.

רותקה היתה שקועה בשקילת האושר הרב שגופה שלה עדיין היה עשוי להעניק לה. הידיעה הברורה שידעה כל רגע וכל דרגה העומדים לפניה, כשערים מוּכרים אל מחוז ידוע, לא עשו את המזומן לה תפל ומשעמם, ואדרבא, הקרינו גם על קטן־הגונים, על פעוט־הריגושים. המיניוּת המבוגרת חסרת־האשליות שבה עשתה את חייה יותר חשובים, את רגעיהם מכריעים יותר, את אָשרם נהיר וצלול.

חשה את ההערצה בקרבתו השתקנית והצייתנית של אברהם גורן. חשה את גופו מקשיב לגופה ומחכה.

קולו פּרע את השתיקה:

“אורי ישן עדיין?”

“כשיתעורר אגש אליו… אני חושבת שאצטרך להביא לו כבר ארוחת ערב… אני עצמי עוד לא אָכלתי.”

“רותקה. אמא שכזאת!” ולפני שהספיקה לאחוז בזרועו קפץ וערך לפניה ענבים, עוגות, שוקולד. תפס כּוּז שנצטנע בפינת החדר ואמר לצאת.

“שב, אברהם – אַל תלך. באתי כדי שתתרוצץ? שב עמי. אני רוצה בך ולא בארוחת ערב…”

הניח לו לכוּז וחזר אל רותקה וישב מוּלה על שרפרפו.

“רותקה, את אשה מצוינת.”

“בוא לכאן.”

הוא כבר נמזג בתוך דמה. חנוּן וקישח גם יחד.

“בוא לכאן.”

חזר אליה והטעימה את העוגות והשוקולד. אחרי שסילק את הצלחת נתן את ראשו בחיקה וחלץ ספר שעטיפתו מרשרשת.

שמעי, רותקה – שירי־כושים מאמריקה, בסלנג שלהם. קשה, אבל מעניין להפליא. שמעי איך יודעים לאהוב…" הוא קרא לאט והיה שוהה להסביר ולהרחיב לה ושמא לעצמו, ולפשוק אצבעות דרך־דיבור משעה לשעה. ראשו הכביד בחיקה והיא חשה אותו בבשרה, במיטב חמוקיה.

ועתה שווי בנפשך, רותקה – לפני שעה ביקשת להרחיק עצמך מעליו! אורי. הרי זו שטות איומה. אורי יצחק לך, פשוט יצחק. אַת תחכי לו בחדרך – והוא, אם יגש אחת לשבועים ומצא לו. המחשבה שהעלית לך – על ההכרח בטיפּול, בתשומת־לב – שטויות, יקירתי. ראי שלא תהיי עליו לטוֹרח. תארי לך את הדברים כהוייתם. אורי בא לקיבוץ כחבר, הריהו תופס לו עמדה – ואינו חסר אלא פינוקה של אֵם? ולפי מעמדו – וכי אינך רואה אותו עוסק בטרקטורים ובמכונות, מתמסר, אגב חויה ראשונית, לכל ישיבה וישיבה בענף? וכי אינך שומעת אותו תר אחרי הנערות? אינך חשה את השעמום הנורא של החובה בביקוריו הקצרים? עולם נאה ביקשת לברוא. אורי ואת, הרמוניה שלמה, התמסרות הדדית. מבלי־משים אולי הקימות לך מחדש מקדש הרוס של יחסים טהורים שלמים… הוא זקוק לעצמו, לאויבים הוא זקוק, לאגוזים קשים לפרך בהם את שיניו. עליך, גם על וילי – לחיות כדרך־הטבע את חייכם שלכם ולראות בדרך־הטבע גם את צמיחת חייו שלו, של הבן: ככל שתחשיבו את חייכם שלכם – יחשיב הוא את חייו.

“מה את מחייכת?”

“אני מבּסוטה ממך. מבסוטה, מבסוטה…”

המלה החצצית היתה טעימה מאוד אותה שעה ורותקה מילמלה אותה כמה וכמה פעמים. הפגישה עם אורי תהיה עתה הרבה יותר קלה, נוחה ונעימה משהיתה עשויה להיות אילו באָה אליו במטען של טיפול ותשומת־לב יתירה. ידידי, זו המלה. כך תפתח לו וכך תאמר: “ידידי, אורי – הרי אתה אדם מבוגר…”

אברהם פרש בתלישה את הוילאות אשר מעל למיטה ואחר קם ברגליו היחפות ועשה כן גם לוילאות שמנגד.


שעה שיצאָה רותקה אל אורי, אל הלילה, והשאירה מאחוריה, ללא מבט חזרה, את צריפו האָפל של אברהם – היה המחנה רוגע. היו אורות הרבה, אך החלונות החשוכים היו חשוכים לא משום שבעליהם עוד לא העלו בהם אור אלא משום שכבר העלו וכיבו. צריפונה של אטל היה שרוי בחשכה. שעה עשירית.

הפנתה עצמה תפנית נחרצת. אָצה אל מטבח־הילדים, העלתה בו אור והתחילה עושה כבתוך שלה. לאחר התרוצצות שקטה כמה רגעים, פתיחות וסגירות של המקרר הגדול והלבן, משיכות־סכין נמרצות וגעישות קצרות־נשימה של הברז נערם הטס על שולחן־הבישול, ומה שהיינו מגדירים בשם ארוחת־ערב מפוארת, הוּנף בקלוּת ממקומו והוסע בתוך הלילה אל שכונת הרוָקים.

הדפה את הדלת ברגלה, הרבתה להקים שאון ככל אשר יכלה – והעלתה אור.

“קום, ידידי. אורי, קום – כבר בוקר!”

אורי קם בבת־אחת ובשקט כאשר יקומו כל הנערים שהורגלו באימוני־לילה, בשינה חטופה ובחיי־שדה. הדבר הראשון אשר הבין – היה הדבר שרצה בו ביותר.

“ארוחת ערב? מה הפּינוק? או אולי כבר כל כך מאוחר. מה השעה?”

העביר עיניו אל שולחן־הכתיבה, לשעון הניצב שם, והשיב לעצמו באדישות פשוטה: “עשר. לא נורא!”

הוא קפץ החוצה וחזר מנטף מים. מעל לחלון תלש מגבת והתחיל פורע עצמו ומנגב. משנתרענן ישב לאכול.

“נו, מה נשמע, אמא – ראית את וילי?”

“קשה לומר.”

“מה זה – עוד לא חזרו מהעבודה?”

“חזרו. הייתי עסוקה עם הילדים ו…”

חשה טעם מר של שקר צובט בלשונה. הנה עתה יוכרע הקו, איך תהיה נוהגת עמו ובאיזו דרך. הגם שלא כל אמת מוכרחה להטיח ראש בכתלים. זהירות ובינה ועדינוּת.

“הוא יודע שאתה ישן כאן?”

“נדמה לי שכּן. נדמה לי שאמרתי לו. אינני זוכר. נו, אמא, מה נשמע – ספּרי משהו… ספּרי! אני אוֹכל ואַת תשתקי?”

דחה מלפניו את הצלחות והקריב את ספל הקפה הקר. פתאום תחב ידו לתרמיל שמתחת לשולחן, חיטט וחלץ קופסת סיגריות. קימצץ עינו אחת ומבעד לשפתים חשוקות סינן דרך־היתול:

“מעשנת?”

העלו עשן זה כנגד זו. ראי, בחור מגודל! מעשן ומי יודע מה עוד? ומי יודע כמה הפתעות עוד נכונו לך?

“מה שנשמע אצלנו – אחרי יומים כבר תצלול כאן בכל הסערות, בכל כוסות המים. אבל מה אצלך, אוריק? איך היה? ובכלל –”

נתענן. וכיון שנבוך, דומה שהחליט להתחצף.

“את שואלת אותי? – מה יכול להיות חדש אצלי? אבל אצלכם, אצלכם, אני רואה יש חדש…”

שתיקה, ואורי הרקיד קמעה את המזלג בצלחת והשמיע קול רעדה דקה. היה דכדוּך של שנַיִם אשר לעיקרוֹ של דבר לא הגיעו, עדיין לא העֵזוּ להגיע. נשא עיניו והעמידן בעיני רותקה. ביקשה ליטול את מבטו ותוך טיפּול קצר ועידונים לעשותו חיוך הדדי. לא נענה לה. מתוך כך הכבידו מבטיו ללא נשוא.

הֵרַכָּה מאוד את קולה ואמרה:

“אתה רוצה לשאול משהו, אורי? יודעת אני, וגם…”

“אגיד לך, אמא,” חזר אורי והשתרע על הספה, לא מפני שעיף לשבת, אלא העביר עצמו למצב שיהא כל דיבור שלו נסלח יותר, נחמל יותר, אינטימי ומתפּנק יותר.

“אגיד לך, זהו הרי ענינוֹ של וילי, שהוא מתגייס, ואני רואה זאת כ – – הייתי אומר – אסון ושטות גדולה… ודומני, כולם אחוּזים פחד לראות בבירור את כל גודל השטוּת… אבל אינני רוצה לדבר על כך. ייתכן שאני טועה… זהו עניין רציני, ואַתם תטענו שאין לי אולי זכות, ואולי הבנה תקראו לזה, ואולי נסיון או מידה מספּקת של ידיעה, בקיצור – לפני שנרדמתי היה נדמה לי שארעיש שמים וארץ… שאותך לפחות אשאל, ואליך אצעק: למה נתת לו. למה? – או להיפך – למה הוא מסתלק? ויש לי הרגשה שזוהי הסתלקות – מה קרה, אמא? הרי מיום שאני זוכר לא ישב עמי אף פעם – –”

מתוך שקרע דברים מלבו, התרומם. ברגע שתפס עצמו בכך ריסן וחזר לשכב, כשהוא מרחיק מאמו.

“אין לי חשק עכשיו. באתי וחסל. איך אָמרת? במשך יומים אַכיר מקרוב את כל… נראה. יש לי מה לשאול והייתי רוצה לדעת הרבה. אבל זה – איך אומרים? – לא נהוג, וכל מה שתוכלי לעשות – לא זה מה שהייתי רוצה. ואולי בכלל דברים שאינם ניתנים, וגם אתם אין לכם יותר מדי הסברים ונימוקים – ומספיק. טוב, אמא – הניחי. נעשן לנו עוד אחת ונלך לחדר לראות את וילי…”

סירבה לסיגריה נוספת, אך אורי הצית לו חדשה והחזיר את הקופסה לתרמילו. מתוך כך סקר את חפציו והתחיל מהרהר בהם. “נו,” אמר, “ועוד אינני יודע להיכן אַכניס אותם הלילה.”

“את מי?”

“את החפצים שלי, אצלך מהפכה, סיפרה לי אטל – המטען של וילי. על קרבו ועל כרעיו.”

“כן, אבל מחר הוא יסע, כנראה. ככה הוא משער. מחר – לסרפנד. ואחר־כך מי־יודע־לאן.”

היה מצפּה שאמא תציע לו לעבור אליה מיד, לפי שעה לפחות, אולם היא היתה נתונה באיזו מבוכה מוזרה. אותה שתיקה, שכל־כך לא רצו בה שניהם, חזרה ונשתררה כמטען כבד ומכביד שעל־כרחך הריהו מטה אותך ארצה כל העת.

הבין שעה שתקנית זו שביניהם כשעה של חסד, כשעה של גילוי־לב, של מגע קרוב עם אמא על־אודות דברים הקרובים אל הלב – ומתוך כך נתפּתה להעֵז אליה תמיהוֹת שהיו מציקות לו ואשר אילמלא אותה הרגשה של שעה טובה אולי לא היה מעלה אותן.

“אמא,” שאל, גם נבוך מעט גם נפעם על שהבינה מיד כי הוא בא אליה בדבר נכבד, “אני הרי… איך לומר? – הייתי זר כל הזמן. לפני כמה שנים עוד הייתי תינוק. בשנים האחרונות הייתי מציץ הביתה רק לעתים רחוקות. עכשיו, דבר אחד לא תפסתי בזמן האחרון, ואַת רוצה לומר… וכל הגיוס הזה, שוב, שעוד לא אמרת שום דבר…”

הבינה את שאלתו כליל. השתוקקה לדבר לענין, לא לעקוף, להגיש לו את הדברים־כמו. ובכן, ובכן:

“שמע, אוּרירי… בעצם, עליך לדעת, למעשה… איך אַסביר לך ? – אני דיברתי הרבה עם וילי – הוא איננו מודה בכך, אבל ייתכן שהוא הולך באמת בגלל משהו עדין ומסובך מאוד בחיינו. וחדר המדריך הרי זה רק דבר חיצוני, אבל אולי קשור איך־שהוא בכל סבך־החיים הזה. וילי לא גר בחדר בזמן האחרון. זוהי האמת וזהו למעשה פירושו של חדר המדריך. כן. מאז עבר לחדר המדריך. היה קשה, קשה מאוד.”

היא בחנה את פניו. היה קשוב. לא היה רוצה בשתיקתה עתה אלא במלוא הגילוי. גם לא עלתה מלה על שפתיו.

“היה לנו קשה. ובעיקר היה לאבא קשה. הרי מדריך, מדריך־הנוער. חברי הקבוצה היו צריכים לבקר אצלו מדי פעם, לשיחות, לבירורים. היה חייב להכין עמם מסיבות, הצגות, להתכונן בעצמו, ללמוד – גם זו היתה הסיבה לכך. ניתן לו חדר לחוד, בצריפים החדשים. הוא גר לבדו, הוא גר לבדו כל אותו זמן. אתה לא ידעת על כך. לא סיפרנו לך. טוב או רע עשינו? אינני יודעת. מה יכולים היינו לספּר? זהו המצב. למעשה – מאז חזר מטהראן. למעשה עוד בטרם נסע… הוא… אני אגיד לך. אורי, עליך להבין ולהבין ועוד יותר להבין משהו – כי בכל־זאת, בזכותך אולי, על־כל־פנים – בכל מה שנוגע אליך אינך צריך לראות כאילו הקשרים שלנו נפגמו, כאילו המשולש המשפחתי שלנו חדל להתקיים. אתה צריך להבין, אורי – כי בשבילך הדבר הזה אינו קיים, לדידך לא קרה מאומה. רוצה אני שתדע כל מה שקרה, אך תבין כי כל זה הוא שטחי לגמרי וחסר־ערך נוכח העובדה הטבעית, ששמה אבא, אמא, אורי. אינך תופס?”

הקשיב במאמץ רב. דיברה בקושי ובמעורפל. שניהם ידעו שיש להקשיב בין השיטין. רצה מאוד לשמוע ולדעת. הוא השיב ושקל כל מלה בתשובתו:

“אני תופס, אמא. אני תופס ש… מה שקוראים נפרדתם, הא?”

“זהו מה שקוראים אולי, אורי – אבל זה לא זה. אתה מכיר את אברהם, אברהם גורן? מכיר. סיפר לי שנפגשתם היום… ובכן, אברהם גורן הוא ידיד טוב שלי, ידידי הטוב. רק השנה הכרתי אותו מקרוב לראשונה והתידדנו מאוד. אתה מבין, אורי – נשארנו זה לזו, כלומר אבא ואני, נשארנו כל מה שהיינו. לא איבדנו אולי דבר. אבל יש כמה יסודות של החיים שלא יכולנו לחזור אליהם… אתה עוד תבין זאת פעם… אני בטוחה שאינך אוהב דיבורים כאלה – אבל מה לעשות, הם נכונים….אז מה אמרתי? כמה יסודות של החיים שוב לא יכולנו לחזור אליהם, אבל אַל תחשוב לך שהטבע התפורר. אני יודעת שאני וּוילי בשבילך הרי זה טבע, כמו הר־האיילות, אבל עליך לדעת שהיה זמן ושני אנשים צעירים היו נבוכים ומתלבטים וכואבים על חיזוקו של ההר הטבעי הזה והוא פרי עמלם של אלפי שעות חיים משותפים… והעיקר לא אָבד – היה סמוך ובטוח. העיקר לא אבד. אלא מה? – היינו מוכרחים להרחיק קצת, להשתחרר אולי קצת. ואתה יודע – אברהם גורן הוא אדם ישר־שכל וישר־לב. הוא אמנם מסוגר מאוד, אבל הוא בעל הבנה גדולה – ואם תחפש לך ידידים בבית כדאי שתמצא אותו. הוא ידידי הטוב… אני חושבת שבלעדיו היו חיי עתה הרבה יותר קשים… כן… זהו בערך ובקיצור… נו, קצת הפלגתי. עוד נחזור לזה. מה? – תן לי סיגריה…”

רע ומר. נאמה והאריכה בדברים ואמרה הרבה מלים סתמיות שצריך להתכוון לכל עמקן כדי שיהיה להן מובן כלשהו ובודאי לא עוררה אמון על אף גילוי־הלב המופרז, המיותר אולי, ומצד שני היתה מגמגמת ולא קראה לדברים בשמם והניחה הרבה תמיהות – ראי, איך אינו מגיש לך סיגריה אלא יושב וכוסס את הכתלים במבטיו!

אורי קם ממקומו, פסע אילך ואילך, בהרהור מדמדם: כל זה אפשרי, וכי אינו יודע, תינוק הוא? ואף־על־פי־כן – חדש כל־כך, לא היה כמוהו, לא היה כמוהו, לא היה…

“מוזר, אמא. מוכרחים להודות. אבל לעת־עתה אני חושב שהרבה, פשוט, אינני תופס. מבינה? – אינני ממשש בידים, אינני יודע היכן מקומו של כל דבר, ממה להתפּעל וממה לא, ממה להתרגז וממה לא.”

“מה לך להתרגז בכלל? אתה מוכרח להתחיל את חייך בקיבוץ בלי חשבונות, בלי כל חשבונות עם מישהו.”

“לא זה, חשבונות אין לי. אבל – כשהתכוננתי לחזור הביתה הייתי מלא שמחה. מה חשבתי? – חבר־קיבוץ חשבתי, כל הבגרות, כל האחריות, כל הכבוד. באמת – פרשה חדשה, אבל גם לא קרע. היו לי איזה חששות – לזאת חששתי: מעשה־לצים, די זעלבע כהנא, ילד־טיפוחים… ולבסוף… מתברר…”

“ולבסוף מתברר?” נתפייסה דעתה שנסב ענינו על עצמו.

“עוד לא כל כך מתברר. אבל נדמה לי שבכל־זאת קיבלוני לא כמו שפיללתי. לא לכאן וגם לא לכאן. פתאום את כל הבעיות – לפני ובלי רחמים. שתדע ושתשתוק, ושתמשיך לדעת. כלומר, אין לי על מי לסמוך יותר מדי. או שאראה בעיני או שבכלל לא אראה.” נשתסע, כאילו נשך בלשונו, החליט במוּדע להחליף מהלך, ודוקא בגרירה צורמנית:

“יאללה – אמא, כבר קרוב לאחת־עשרה! צריך לראות את מקום־הלינה שלי. מפחד שלא אראה כבר את וילי הערב.”

רותקה כיבתה את האור בחדר ומיהרה לצאת אחרי אורי שכבר עמד בחוץ וצרורותיו עמו. נהירות לה עתה המלים שחנקה היא, המלים שחנק בנה – אך מאוחר היה, ננעלו שערים. אורי עשה מעשיו כבורח. שניהם היו אפופים חשכה גמורה ושוב לא היתה רותקה יכולה לעמוד על החיים שנתחוללו בבנה, אפילו צפו על ארשת־פניו. היה סתום לפניה, והאפלה בלעה כל רחש.

ביקש להיפרד מעליה וללכת לחפש לו את אהלו. משהו היה טורדו ממקומו, מושך ברגליו, דוחק.

“אז שלום, אמא – אני עולה לאוהלים. אנסה עוד למצוא את אבא הערב, אם הוא מחר נוסע. נו, נראה… לילה טוב – נתראה מחר בבוקר.”

רותקה עמדה אצלו בחושך. סבורה היתה שתלוונו מעט, אך הוא לא ביקש כך. להיפך, פסק לה ברכת־פרידה.

“שלום, אורי – ליל מנוחה,” הניחה לקולה שיבגוד בה, ואותו רגע לפתה את ראשו – וידיו תופסות תרמיל – והטביעה על פניו, על מלוא פרצופו, את חותם לחייה ושפתיה מתוך אהבה גדולה מאוד ודבקות רכה. אחר כך חזרה אל החדר לאסוף את כלי האוכל ולחכות לבנה שיתרחק בלעדיה וילך.


אורי שהה תחתיו, שתק – והלך. תחילה היה עדיין מגשש את דרכו משום עצמו שהיה תפוס בכל הדברים החדשים, חסרי־המובן לפי שעה, ומשום עיניו שלא התרגלו להבחין בדקדוקי־הדרך. אחר־כך נכנס לכמה תחומים של אור ועבר את בתי־האבן. את חדרה של רותקה עבר – חשוך וזר, ועדיין לא היה בו היום ומתי יהיה בו? – הא, אברהם? מתי?

עלה ועבר את חדר־האוכל, חורשת־הארנים הצעירה והצפופה, ואל האוהלים, אל המרחבים הנפתחים מחדש, אל העמק כים ענקי, כרקיע מפורקד על גבו, מכוּכב כרחישת גחלים, נוהר אל אפקיו, מנסר אילנות ועשבים בקרקור־צפרדעים עסקני ומפזר אותם פּתיתים ונסורת, ריחות וטרפים עם הרוח הקלה, עם מסעי־הקולות המפליגים לילה.

משהו היה מבהיק מפינות שונות, ממרחקים שונים. דומה שמתחת לאדרת האפלה של הלילה התרחשו והתגוששו אלפי דברים מתנוצצים. התפּעמוּת אדירה תקפה את אורי. חש עצמו שהוא מתחיל להבין משהו גדול. איזו גאוה, מלוּוה יגיעת מחשבה, מילאה אותו אט־אט והפכה הרגשת־אחריות חרישית. עשוי היה לראות את פני הדברים באור חדש, באופן שוילי היה רוצה בו; עשוי היה לראות את הדברים באותו רוחב־לב שבו עברוּם בני־אדם בנפשם. החיים, הנה הם מסובכים ורציניים וראויים להערצה יותר משהיית סבור. והדברים שאתה מבקש לשכוח אותם, הדברים שנאמרו זה עתה בפי אמא, ויותר מהם: הדברים אשר התרחשו מתחתיהם, הדברים אשר אירעו פעם באמת, אותם הרגעים שלא דין־וחשבון היה מתגולל וניתן – אלא ממש עמדו רותקה וּוילי זה אצל זו והניחו לענינים שיהיו מתרחשים אצלם, אותם רגעי־הברזל המשמשים אחר־כך חומר לזכרונות… כמה הם מעל לעלבון שלך, כמה הם מעל למשפטים־הקדומים שלך, כמה הם מעל להתמוטטות הבלתי־חשובה המתארעה בך, כמה הם יקרים גם… אורי – בשבילך!

וחייך שלך מה?

משהו היה מבהיק מכל עבר. לא רק האורות המקובלים והמהוגנים של החלונות אלא בדיעבד מתחת לכל עשב ובענפיו של כל אילן ובחובו של כל צל – איזו התבהקות, רוטטת, מחליקה, מתגחללת, מסיחת־דעת, ואיזה כורח לשקוע יותר ויותר בתוך מה שמרוכז בלבך כזכרונות. משהו מבהיק.

אבא ואמא… אמא אומרת טבע… לא די להם בי? לא כך. אולי לא הם נוף בחיי, אלא אני מקרה בחייהם? חייהם שלהם. למה הייתי עם אמא שתי שנים בעיר? משום מה ברחה? ואולי אז נקרעה מעל אבא? היה נוסע תמיד ומעולם לא ישב עמי עונה אחת שלמה. תמיד היינו מצפים שאבא ישוב ואין לי חלום שלא הייתי קושרו באבא, לכשישוב.

משהו מבהיק ונוסף.

למה עזבה אמא את הקיבוץ לאותן שנתים? אולי אין וילי אוהב אותה מאז? מתי פגש בה? מי היה מהלך עמה לפניו? מה היה וילי מבקש תמיד בנסיעותיו? למה היה מרבה כל כך לנוע? למה אהבו אותו בקיבוץ? למה אהבתי אותו? ככה הם מספּרים. ומה היתה האמת? איך היו הדברים בשר־ודם? זכרונות – וכי זוכר אתה משהו?

מה אתה זוכר?

משהו מבהיק – גגות אדומים משתפּלים אל ים כחול – אוֹפנַיִם.

יותר רחוק: אויר מצוחצח ונקי שיחד אתך נושמים אותו אלפי פרדסים – ערביאים מהלכים במשעולים והם אחיהם של החמורים והגמלים – והאנשים מזמרים כל היום “הבה נגילה…” ואומרים: “הבה נגילה, אורי, אורי – הבה נגילה…” ובלילה באים אבא ואמא, ואבא עומד מאחורי החלון ואחר־כך אמא עומדת מאחורי החלון ומעשה בדוב.

גדר צבר ורשרוש לטאות בקמטי־החול כדורגל כחול כדורגל אדום תחילה בלי נוֹעה ואחר־כך עם נועה…

גזוז שוקולד ונשיקה וקה וקה־קה. פוי! אסור להגיד דברים כאלה דני, ואחר־כך הוא מת דני, אסור היה לילדים לגור עמו המון זמן ובמקום אטל היו כל מיני אחרות ואחר־כך הוא מת ואת האוטו שלו החזיקו על הארון ובעד זה גוטה עצובה.

נוסעים לקיבוץ? נוסעים למושבה אמא? זה אחרי הפּסים גם אחרי איפה שהפרדסים נגמרים? מאיפה אני נולדתי אמא? נכון שילדים נולדים מהבטן? מתי נולדת אמא? ומתי את תמותי? את לא תמותי? – ואבא?

פתח צר ורבוּע ומאחוריו צל מעובה ירקרק. מעֵבר לפתח, כהרפתקה ראשונה נועזת של החיים התינוקיים: תרנגולות וביצים! אגם צהוב משתפך ונשבר וסירות בו כקליפות של ביצים ואמא חובטת ומכה: “כמה פעמים אמרתי לך לא להידחק ללולים.”

“אמא אני שונא אותך את חמוֹרה חמוֹרה!”

לוקחים את אמא סוחבים אותה בשערות כמו שסיפרו בערב לילדים הסיפור כמו שהיה והיא צועקת ויש לה פה של חוּמה בעד זה שעשו מהבשר שלה קציצות ושחטו אותה אז הפּּה של כל אלה שאכלו את הקציצות נהיה כמו פה של פרה של “חוּמה” ואמא דוקא אמרה: “אורי, אל תהיה טיפש, תאכל את הקציצה, והנה אני אוכלת…” אז בעד זה סוחבים אותה עם השערות על הרצפה כמו שהסמרטוט –

והיא צועקת וילי אבל היא לא צועקת וילי שיבוא לעזור לה בעד זה שלא יכולים מפּני שבאמצע יש אוטו ואם יש אוטו אז זה רחוק ולא יכולים אבל היא צועקת וילי שיקח את אורי אז אורי לוקח באמת את וילי וזה אותו דבר וילי ואורי אז אורי רוצה ללכת אז אמא צועקת לא אתה רק וילי איפה וילי?

ופתאום היא מדליקה אור ואומרת:

“אורירי, למה אתה צועק? חלמת?”

ופתאום זה לא רותקה אלא דוקא אטל ויש לה מנורה ביד והיא בבגדים לא כמו ביום:

“תישן, תישן. אתה מעיר את הילדים!”

אורי היה ברומו של יום אחד. בבוקר, בשעה שעמד על הכביש וחיכה למכונית שתסיעו, לא ידע דבר, ועתה, נתון כבר ראשו ורובו בתוך קרביה החמים והקיימים־לעצמם של גת־העמקים – עדיין לא ידע דבר.

אבל לא היה יכול להתכחש למה שנתארע בינתים. הוא ביקש בין האוהלים החשכים, הרים יריעות והציץ הצצות עד שמצא לו אוהל מופרש מחבריו, ובו מיטה אחת. הטיל את צרורותיו מתוך מישוש ליד המיטה, פישפש וחלץ מגבת ומברשת־שינים ויצא להתקין עצמו לפני השינה. בחוץ, בחשכה תעה שעה רבה, כביכול ביקש ברז־מים, תעה וגישש כה וכה. לא ידע את נפשו. מה היה מבקש?

לא יכול להתכחש למה שנתארע בינתים. הוא נשאר בודד. וילי בורח, רותקה מוּפקרת. – אמא, אמא. איזו מחשבת־פיגול. לא – רותקה בגדה בו, על־כל־פנים. מה שהיה חושש מפניו, אולי, במעמקיו ובגללו רצה כל־כך בוילי, הפך עובדה: חייו נתונים בידיו, והאפקים פתוחים מאוד, והרשות נתונה. לא יהיה מי שיגיד לך מה תעשה. אמא רותקה תהיה משוקעת בחייה שלה ותירגע שאין אתה בא להטרידה. תיכנס אליה אחת לשבועים ומצא לה. אבא רחוק. לא יאמר לך מה תעשה ומה לא תעשה. תבקש נערות ותמצא. והן יהיו נמסרות לך בעצימת־עינים. ונסיעות קלות־הוֹללוֹת העירה, ועל הטרקטורים תרכב, מעשה גדע, ובערבים בחדר־האוכל עם כל המהומה הנלבבת של משא־ומתן, ודברים הנמסרים, והטחות איש ברעהו, ומעשי עלילות ורכילות. וידידים תקנה לך מותיקי־הותיקים ומצעירי־ההשלמה, אנשים שיש להם מה לומר ומגלים להם, לחיים, את שמלת־הצניעות שלהם ואינם בושים בתחתונים, וטפח־בשרים מגוּלה, ותוך עישון פּרוע בחברותא דשים בכל הבא־אל־היד ומגלגלים בכבדי־הכבדים ובהררי־ההררים כאילו היו עדשים בחפניהם. ואל החבריא תלך, אחת לשבועים, או לשבוע, ברצונך הולך וברצונך חוזר. מקטר “פליירס” ומטפּח שפם, מתעסס בגידופים רעננים. חמים, משנן להדיוטות הלכות כידון ותת־מקלע, פּוֹשט רגליך לפניך באוהל־המטה ומקבל בביטול זיקוף קומתם של טוראים. וחוזר הביתה ומרחיב להם לחביבים שבדורשי־שלומך, מספּר בגדולתך בדרך ערמומית של הסתר־דברים, וצד את מבטי־ההערצה של הנערות, של המגישות בחדר־האוכל, וחוטא וחוטא וחוטא ומצפצף על כל מה שאפשר לצפצף עליו בעולם, ומגלה כל פעם עוד ועוד מעמקים ומטמונים ואפשרויות ונערות. ושומר על שמך והוייתך בקיבוץ. “אורי? – הוא אחד הצעירים והמוצלחים ביותר אצלנו. ראיתם אותו בעבודה? – ובינינו לבין עצמנו – בחור טוב. אלא מה? – תאמר – מעשי נערות? הרי זה בירושה, בירושה בא לו…”

עמד אצל ברז והניח למים שיהיו קולחים בזרם עז. תחב את זרבוביתו מתחת לזרם, ואת בלוריתו דיחק – ואחר כך ניערן בטלטלה והתיז רסיסיו. ציחצח את שיניו בשפשוף עזיז, עשה במגבת, והתחיל מבקש את הדרך בחזרה.

באחד האוהלים עלה בינתים אור. אורי עלה נכחוֹ. בטוח, שם באוהל אשה. ילדה. נערה. היה סמוך ובטוח בכך בכוח החדוה הפתאומית של החירות. זו הפכה את פסיעותיו לטפיפה רכה של צייד, מיתחה בו עורקים, קרעה חוּשים, הרטיטה. היה מנוגן כולו כלפי האוהל. היריעה היתה צחה ומבהקת מחמת האור הפנימי השופע – ופתע קם ועלה בתוכה צל, בידר את שׂערוֹ הנפוץ, ניפנף שמלנית או סדין – והשליך משהו בעד הפתח, וחזר ושקע במיטה.

אורי עבר והתחכך בקצות האור. חש עצמו אָשם כאילו גחן להציץ מתחת לכנפות האוהל.

אל תהא שוטה. קח, קח אותן בידיך! המלים הראשונות אינן חשובות, חכמות היום אינן חשובות. ליל ואפלתו, שכל הפחדים מיום ייהפכו למוטורים. היכנס, הרוֹס אליה, את היד הזאת רואה אתה? את האצבעות הללו מרגיש אתה כואבות בשרשיהן מעוֹצר תשוקה?


 

ג. מיקה

שעותיו האחרונות של הלילה הרעיפו טללים כבדים בכרמים. הטללים נחו על עלי־הגפן הרחבים והשעירים, החליקו על שריגים עגלגלים, על קנוקנות, ונחבאו בקמטיהם של בדים וזרועות. העלוָה העשירה והאפלה של הגפן היתה נראית כגוש שחור מתמשך ומרחיק בתוך הלילה – אך בתוכה עוד היו צפונים סודות רבים. אשכלות־ענבים היו תלויים בין חוטי־הברזל המתוחים, מתחת לסבכי העלים; והטל – הטל השובב הצונן – נימר את גרגיריהם בטיפותיו הברורות.

האפלה היתה על הכרמים ולא ניתן להבחין בהם אלא גושיהם המתמשכים שורות־שורות, וריחם המתוק וצינת־טלליהם השפוכה. הגיחו הטרקטורים ובאו מן החצר והעלו שכבה ראשונה של אבק על משחק־הטללים. מעֵבר לגדר טירטרו הזחלים האדירים והיו מאַבכים מאחריהם אבכת־אבק כמי שמעשן ואָץ לדרכו. האבק לא היה נראה, אבל הוא צנח בשפעי אוכלוסיו הזעירים ודבק בטל בכל אשר מצאוֹ. הוא נח על עלי־הגפן, הוא האפיר את קנוקנותיה, הוא חדר ובא עד בדיה, הוא שקע על עיני אשכלותיה לרבבות, על הענבים עגולי־השת המוּצקים המטוללים, ובכל אשר נח דבק בלחוּת דבק במותק דבק במנוחה. אבק ראשון בטרם בוקר. הטרקטורים הלכו להם והכרם לא ניעוֹר. הלילה חיבר אליו את כל המקרים שנתארעו יום־אתמול עד שנעשו עתה, בטרם־בוקר, חלק מהוייתו, הויית־כרם. טנא שנעזב על כלונס נתכסה אף הוא טללים ונצטמד אל הגפן אשר תחתיו ונתבלעו שרטוּטיו בשרטוטיה; פיסות־נייר שרוח־ערב אחרונה הטפיחה אותן כנגד חוטי־הברזל ותלאתן שם מעוּמדוֹת ספגו רטיבות כל־כך שקרוב נתמסמסו ועל־כל־פנים היו לאחדים עם הברזל שדבקו בו; ועקבות רגלים מהלכות בעפר כוסו דוֹק של לחלוחית, כאילו מוטבעות כך מששת־ימי־בראשית; וענף שנשבר מוטל כשעת שבירתו… אָסף הערב אל תוך הכרם אספסוף של אורחים ומקרים, עבר עליהם הלילה הכבד, ויצאו מתחתיו אחים, חלקים כרותים לנוף אחד, הכרם וכל אשר בו, הכרם ־ כרם ג'.

לא נסתפגו רעמי הטרקטורים בעפר־הדרך וכבר התגלגלה וגעשה עגלתם השטוחה של אנשי־המספוא. חרמשים ניגנו דקדקוֹת במלגזי הקלשונים וצמד בחורים הרטיטו גלגלות רדומות על כל מכשול ומכשול בדרך. הפרדות משכו בדהרה קצובה ואבק בהיר עלה ונח. כיון שנתבהרו שולי מזרח, סימן האבק את דרכו הלבנה מן העפר ואל העפר, אל שדרת־הברושים ליד הדרך, אל הגפנים. יכולת לראותו פורח כעשן וצונח כעבים קלות ושוקע – בעוד אחיו, הצעיר, הבלתי פוסק, רץ בעקבות העגלה.

עד שניעורה החמה ניעורו כל העופות שבגנים. גת־העמקים היתה מצפצפת בעוז ומנקרת את הדממה הכפויה עליה באלפי מקורים הצופים כאילו היא כיכר גדולה של גבינה. הדממה נהדפה אט־אט ופרשה אל ראשי ההרים, אל סופי משעולים ודרך, אל מרחקי שדות – שעה שלמטה דוחקים ודוחקים בה בכוח; עופות, ונוספים עליהם מיד בהמות האוּרוה ופרות הרפת, ומאיצים קולם מוטורים של בארות, ובתי־הילדים ופסיעות־נשים חופזות על מרצפות, וניקוש כלים במטבח ולבסוף, קרע גדול ואכזרי: הפעמון!

שעה שאמר הפעמון את דברו, כבר אחזה האש בוילאות שמעל לתבור והשמש נדחקה ועלתה. הכרם הוּצף אורות וכל אין־ספור טלליו, בבת־אחת, במשובה שאין לה מעצור, התחילו מנפנפים לה ברכת־בוקר בממחטות המבהיקות אשר בידיהם ומעוצר התרגשות לא ידעו מה יעשו אלא לקנח את לחייהם הרטובות.

רצועות ושלל טיפין הבהיק הכרם. אור וצל נתחלקה קרקעוֹ מחנוֹת. ומיד התחילו מתגוששים על כל רגב וקמטוט. סוכת־האריזה עטתה זהב על שקיה הסכוכים ומתוחים, ולא נותר לו לכרם אלא להוציא את אשכלותיו מן האופל האטום – אל הכחול־סגלגל, אל השקוף־ורוד, אל האדמדם־מנטף, אל צוהב הענבר, הירוק הבהיר, הצהבהב־לבן – כולם כולם אשכלות בני־אשכלות כבדים ומכובדים, שלמראה השמש המטפסת ברקיע הנצו איש־איש את חמתו עד שאחזה דליקה בתחתיות הגפן.

בוקר בכרם.

עתה ירד אדם בדרך. הוא טילטל את כובעו בידו והיה משלח את פוֹסעוֹתיו לפניו בשעת הליכה באותו הילוּך רחים־מגוחך האָפייני לאנשים שהם עייפים גם נחפזים, תפוסים בשינה גם טרודים. שוּלי־מכנסיו הארוכים היו חובטים בו ובעפר הדרך על כל פסיעה ופסיעה ולפיכך היה מוֹשך, פרקים, בחגורתו ומנסה להתקין את מכנסיו לעיל. הוא עבר אל הכרם, ובדרך־העגלות המתמצעת בו – הלך אל הסוכה. בסוכה הפך שעה רבה. הוציא מזמרות מתיבה שעל שולחן־האריזה והסדירן זו בצד זו לאורך השולחן כשהוא מפריש לצד את הפגומות. שטח גליונות של נייר־אריזה מרשרש והכביד עליהם דבר של משקל, פטיש וצרור מסמרים, מפני הרוח. נבר בטנאים. ריקים שבהם ערם לערימה, אלו על אלו, במבוא הסוכה, ומלאים הקריב ועשאָם ציבור על כלונסאות־הערב הארוכים והגמישים שמהם נוטלות האורזות למלאכתן. כל אותה שעה היה שותק לגמרי, לא נאנח מחמת מאמץ ולא גונח על דבר הנשמט, עיניו עודן מצומצמות והליכתו עייפה וטרודה כאשר היתה.

לבסוף נטל מקלות דקים שנייר לבן מתנוסס בראשם והלך לסמן את שורות־הריכוז, את החלקה לבציר.

הכל היה שפיר, ועתה הגיעה שעתם של העובדים שיבואו. נשא את ראשו וסקר את הדרך העולה אל המשק. בעיגול רחב חיבקה את מעלה הגבעה כשהיא נדחקת בין גן־הירק, המשתלה וחלקת־הבוּר של המספוא. משחצתה את הכביש עשתה שני ראשים. האחד, רחב והוא לעגלות, ממשיך וסובב ומקיף את הגבעה, והשני, פּתלתול וצר, משעול להולכים, אָץ אל הגדר, בוקע אותה בפשפש פעוט ודוהר לחדר־האוכל.

פשט יד גדולה והאהיל בכפה על עיניו. אור־השמש ניצב בינו ובין מעלה־הדרך. פּקח עיניו כמלוא שיעור והבחין במה שפלט הפשפש אותה שעה – להקה גדולה של נערים ונערות, כובעים ומטפחות־ראש, אבק מיתמר וסלים למזון. קבוצת הבציר יורדת, קבוצת הבציר כולה.

נפנה אל מקל שתקעוֹ ביתד הראשה והקפיד בו ביד לופתת שיהא תקוע ויציב במקומו. באה רוח קלה וניפנפה בנס הלבן ובכל שאר הנסים הלבנים, ועשתה יום־טוב לכרם. טוב היה, בסימן טוב עלה יום של בציר.

עד שיגיעו חזר לסוכה וזירז מלאכתו. עכשיו נטל תיבות־אריזה מוארכות צהבהבות, בדקן והניחן נדבכים, ארבע סיעות נפרדות. אחר־כך עבר ומרח על ירכיהן הצרות בדבק סמיך ומיהר וחתם בהן שוברות של “תנובה” – פתקים של נייר מרובעים ומודפסים כהלכה. אחד “מוסקאט האמבורגי” ואחד “תמר בירותי”, אחד “מוסקאט סטאמבולי” ואחד “אלכסנדרוני לבן”, לבסוף החליק ועבר על כל אלה במברשת לבל יזוחו והניחם שיתיבשו. ארבע סיעות של תיבות הכין, זן וסיעתו ולא כולן שוות בגדלן אלא “מוסקאט האמבורגי” גדולה מכולן ו“מוסקאט סטאמבולי” קטנה מכולן.

“כמה נשלח היום?” שוהה הרהור בחלל הסוכה ובעצלתים עולה כנגדו תשובתו של האיש החולף דרך־סיקור על ציבור הטנאים המלאים כבר, המלאים עוד מאמש.

“כמה נשלח? ‘האמבורגי’ לכל היותר מאה – וסך הכל אולי נגיע למאה ושמונים. מאתים? – נראה…”

כך הכין יוּזק את העבודה, כדרכו, ושעה שהגיעו הבוצרים לכרם כבר לא יכלו להתמהמה ולבלות זמנם על כל שטות שהיא, אלא היו אנוסים ליטול לידיהם מזמרה ולגרור טנאים ריקים, וללכת אל השורות, וכמה שירבו בשאלות וכמה שיאריכו – להתחיל מיד בבציר.

יוּזק עבר בין הבוֹצרים וציוה לכל אחד את מקומו. הבוצרים עבדו צמדים על כל שורה, ולפי תומו, מעשה־הרגל, הקפּיד יוּזק שלא לזווג פטפטן לאיש־דברים, או חדל־אישים לבטלן. אין לך יפה למלאכת הבציר מן השתיקה. הבציר מלאכה קשה היא, מטרידה וממאיסה עצמה, וכל הרוצה שיוציאו פועליו תוצרת משובחת, פרי נקי ויבש, טנאים רצופים ומלאים, יֵצא וידאג שלא יאונה להם להסיח דעתם ממה שתחת ידיהם. יוּזק ותיק ורגיל. כמה דורות של נעוּרים וסוֹררוּת עברו תחת ידו? והנה, רק הם שניהם, הוא והכרם, יודעים, כי בציר סופו שיסתיים ולא אירע מעולם שהותרנו ענב על גפן, אם ירצו ואם לא ירצו.

“היום אין טירונים, יוּזק!” מכריזה בוצרת, שרואה עצמה אחראית בענף ומצטערת עם הכל על כל טירון נוסף שיש להכניסו בסוד המלאכה. אף־על־פי־כן עובר יוזק בין הבוצרים ובודק את טנאיהם הראשונים. מעיר על אשכול פּגום ועל ענב מחוּץ, על רטיבות ועל צמקת. “זכרו את האורזות,” הוא טוען ושונה. “עם של עצבניוֹת. מה לעשות, כך הן רוצות. קב־ונקי!”

יצא מאחת השורות ועבר אל הדרך כדי להיכנס לשורה אחרת, והרי לפניו מיקה. נבוכה במקצת ואולי גם נרגשת, מקצצת במזמרה קצהו של גבעול וכולה אומרת שאלה.

“בוצרת, מיקה?”

הנידה ראשה וזקפה חיננית את מזמרתה: ראֵה.

“ובכן, דאגו לנו בכל־זאת שיהיו טירונים היום. נו – מאַסת קצת במטבח?”

“או שהם מאסו בי.”

כולם שם מאסו בך?”

“אַה, זה לא קובע. איפה לעבוד?”

יוּזק חזר ברצון לעסק של רצינות. קולו שב, נתנמך וניטשטש:

“כי־כן – איפה לעבוד… בואי, תתחילי שורה חדשה. בצרת פעם? קחי מכאן כמה טנאים…”

נשארו שניהם בצלה של גפן פּוריה, בראש שורה, ויוזק פתח בנוסח אִטי, מסביר וישר־לב:

ובכן, מיקה, שימי לב… זהו האשכול. ‘מוסקאט האמבורגי’. שחור… אַת בוצרת כמה שאפשר יותר קרוב לבד, כדי שזה – הנה – יהיה ארוך כמה שאפשר… בדרך־כלל בוצרים כל אשכול… חוץ מכאלה כמובן – רואה כאן למעלה? – ירוק וקטן. אלה לא הופרו בכלל. אינם בגדר ענבים בכלל… ברור לך? – שימי לב…"

התבוננה ביוּזק, והוא היה מעניין הרבה מתורתו. ראשו היה גדול וכבד, ממש כבד, יותר משיאֶה לגופו הדל, היה שעיר ושחור־שחור, אם גם על ראשו עצמו היתה מגרעת גדולה שקרחתה נתכסתה רק בפלוּמה של שערות בודדות. לחייו היו שחורות בספיחי התגלחת שלהן עד מתחת לארובות עיניו ממש ועד להיכן שהיתה חולצתו פתוחה. מאזניו צמחה נביטה וכרכה של שׂער שחור וגביניו אדירים. קולו היה עמוק ודשן, לא היית מבחינה בו גיווּנים רבים – אבל מה שהיה נראה בו כמשעמם היה, מסתמא, איזה מלאי של פשטות, איזה בטחון, אותו בטחון שהוא אָפייני כל־כך לאנשים היודעים על בוריו משהו שאינו ידוע בכלל לאחרים מסביב. יוזק היה מנהל הכרם, זאת ידעה, ותו לא. את מי היתה פוגשת בעבודה? את מי הספיקה להכיר בקיבוץ? – כמה מומחיות במטבח, החצרן, סדרני־עבודה, המדריכים, כמובן, מדריכי קבוצתה – ומי עוד? חברים רבים בקיבוץ נשארו זרים לה לגמרי, זרים עד בלי החלף־מלה; והם שקועים בעניניהם, במרכזים שלהם, בדברים־החשובים־ביותר־בעולם שלהם; ומה שנראה בעיניך כל־כך הכרחי, כל־כך מכריע: קבוצת הנוער, נעריה ונערותיה, לבטים ושיחות־חברה, להיכן־נלך־בעתיד, לימודים, השתלמות וגומר וגומר – כל אלה אינם לדידם אלא, איך תאמרי? – אפיזודה. עוד קבוצת נוער אחת בגת־העמקים. אז מה הרעש? – וביניהם אנשים טובים, חמי־לב. ראי ־ יוּזק שכזה, פגישה ראשונה, אדם נעים, הן הוא… ישר־לב. מבין, שומע… ואַת, היית מעיזה בכלל לבקש ממנו פעם עפרון בערב, בשעה של צורך?

“אַת שומעת, מיקה?”

“כן, כן — אַ־יוּזק… כן… מה פתאום אתה שואל? זה בסדר!”

יוזק קם מאצלה.

“ושורת הריכוז היא כאן. רואה? עכשיו שהאויר צונן זה לא נורא אבל בקרוב יהיה כל־כך חם עד שאסור בהחלט להשאיר טנא בשמש. זכרי את זה… ועכשיו נראה מה תעשי…”

ֵהלך אל הסוכה, ולשם חסכון מלאכה נשא עמו שני טנאים, מלֵאי פרי רענן. מתוך כך היתה הליכתו זקופה ושהויה, וכששקע בין השורות הגבוהות נראים היו כתפיו וראשו אִטיים וגאים ביותר.

מיקה בצרה אשכול ונטלתו נוכח עיניה לבדקו ולתקנו מפגימותיו. היא היתה נערה מלאה, שמנה במקצת כדרך הנערות של עליית־הנוער, כדרך נערות שראו הרבה סבל והגיעו אל המנוחה כשהן רעבתניות ולמודות־טרף. שחורה היתה לא רק בשׂערהּ העשוי לה גלגל כבד על ערפה אלא גם בגוֹן עורה השחמחם, בשפתיה שכהיוֹנן מאפיל על רעננותן, במדשא־השער הצפוף והנמוך על זרועותיה. היא לא היתה נערה יפה, אבל היא היתה אשה צעירה ונאה שיש בה עוד כל חוסר־המנוחה של נערות בצד כל חוסר־האמון של נסיון מר. היא היתה חברה בקבוצת הנוער של וילי, קבוצת עולי־טהראן וביניהם היתה חשובה אדם בעל־ערך; אדם קפּדני אבל מלא־חיים, מושך אבל אכזרי… נתנו בה סימן והיו פוסקים עליה כפי שפוסקים אצלנו – אדם קשה.

לא היתה נקלעת, לכאן, לבציר, אילמלא פרשה ארוכה של דברי־שפתים ומאורעות במטבח, בחדר־האוכל, בעסקי מגישות ומומחיוֹת שנסתיימה אך אמש בהודעה שכזאת: “ואני במטבח יותר לא אעבוד – ושיעיפו אותי מהחברה. שיסדרו אותי לבציר. לא איכפת לי!”

מסתבר שבאותה הודעה היתה משוקעת כוונה רצינית – שכּן לא הרבוּ לפייסה בדברים. כדבריה כן עשו לה. ואולי ביקשו עובדות־המטבח להיפטר ממנה כשם שביקשה היא להיפטר מהן.

עובדות־המטבח לא אהבו את מיקה. ניתנת אמת להיאמר, כי ההסבר השגור – נטירתן של מזדקנות לצעירה חדשה – אינו תופס כאן. יש לשעֵר שידה של מיקה היתה בדבר. היא לא עשתה כלום כדי לרכוש את חיבתן של ותיקותיה במטבח. מיום שנקבעה ל“תור” על־ידי שיחה רבת־שאון, מבוכה והצבעות ב“חברה” – מחזקת היתה בדעה שעשו לה עוול. היא שנאה שלטון, היא שנאה את קריאות הסועדים בחדר־האוכל. הבי זה, הגישי כך, תני לכאן. היא שטמה את ריצתן המטורדת של העובדות בסוד הכּיריִם והסירים, את החרדה הזאת, המבוהלת ל… למה? לזלילה הזאת, לאכילה, לאֵבוּס! לא היה בכוחה להבין, כי מתחת למשטמות קטנות אלו קינן הפּחד מפני פגישה יומיומית, מתמדת, גלויה עם בני־אדם, לא היה בכוחה להבין, כי לא את משטר־העבודה החמוּר היתה שונאת – אלא את חולשתה שלה, את עברה.

בלי שתיכנה זאת מראש הלכה ושימטה עצמה מכמה וכמה מלאכות במטבח. תחילה הניחו להם לדברים שיתגלגלו והיו מקבלים בחשאי שלא תוּצא לחדר־האוכל, שלא תעסוק בכלים ליד אשנב־ההדחה, שלא תכבד רצפות עד שהגיעו דברים כדי לא־נשוא. והשמועות היו להן מהלכים. סידור העבודה ידע: עוד רבע. המדריכים ידעו: מיקה היא בעיה. לבסוף טרדוה מן המטבח והושיבוה במחסן־הפרוֹדוּקטים לכבּור בנפות, לנקר עיפושים בגבינה, להמליח בשר, ולברר אורז. מה אמרה? – הרי, אותה שערוריה: “אני במטבח יותר לא אעבוד – ושיעיפו אותי מהחברה. שיסדרו אותי לבציר, לא איכפת לי!”

מיקה הניחה את האשכול בטנא וסקרה אותו סקירה כללית אחרונה. הוא היה בסדר. נשתופפה והפשילה עלוָה כבדה לצדדין בבקשה אחר אשכלות נוספים. נתגלה לה ציבור כבד. הפכה בו לראות אם שחור כהלכה ובשל – ואחר־כך התחילה מטפלת בו בעדינות במזמרה ובאצבעות־שמאל לבל ייקרעו ויישמטו חלקיו, לבל יינזק. הוא היה מעורה בגפן ובשריגיה, מלוּפף על חוט־ברזל ומסורבל מצדי־צדדיו. הרתיעה פסיעות שפופות נוספות, דיחקה עצמה לתוך העלוה וחשה מיד על רקות ולחי מגעם העדין והברור של קוּרים דקים. אבק נפזר על שׂערהּ ועל עיניה; ריח חריף של מתיקוּת נפוץ ועמד – וסיעה עסקנית של מאות בני־זחל, מעופפים וטרדניים, עלתה מן הרקב שבתחתיות הגפן.

מיקה ניערה את ראשה – ופרעה בעלוָה והשירה עלים שיבשו. קצתם פוררו עצמם אל מתחת לצוארונה המבודר על עורף, גלשו וצבטו בגב דיגדגו והבהילו חשש־נמלה או בת־שחץ אחרת. ביקשה לנעֵר אחריהם בידה, נשמטה המזמרה ובו ברגע גלש ונתלש אשכול כבד ונמחץ בעפר. תפסה באשכול – נתלחלחו ונתדבקו אצבעותיה ועד שיצאה עמו ועם המזמרה לאור, כבר נאחז צוארה בענפים ומשמשכה בעוז ספגה מהלומה בפדחתה ממוֹט תקוּע ו–זהו מה שקוראים בציר?

אַך די לה שקמה ונינוחה שעה קלה מעוּמדת, והכרם סביבה, והכל היא גומעת: שירת בוצרים ובוצרות, אִושת הברוֹשים שוברי־הרוח ואבק מסתולל בפיסות־נייר, קול פטישים מסוכת־האריזה, קריאות סתומות ממרחק ומראה המשק על הגבעה, מושך עשן ישרני ושלֵו אל הרקיע ומניף כבסים בחמה – די לה מראה זה לשעה קלה כדי שתגמור בלבה כי זהו, כנראה, בכל זאת מה שקוראים בציר.

התקלה שאירעה לה באשכול הכבד ופורענויות מדוקדקות שהתרגשו אחריה לא עכרו את רוחה; אדרבא, הפיחו בה עליצות. שווי בנפשך תקלה בדומה לזו במטבח. היאך היו הן מרימות קולן! היאך היה העולם עומד על ראשו! כאן שרויה את לנפשך. בוצרת אשכול – ותרה אשכול, תרה אשכול – ובוצרת אשכול. אלא מאי? השמש, הזיעה, מאמץ הכפיפה, ואוי, הרגלים, והכוחות שתשוּ! כמובן, עבודה היא עבודה, חזקה על מיקה שאיננה עומדת להתיפּח מהתרגשות של שמחה. העבודה היא הכרח מר וקרוב, אילו אפשר היה לנוח לרגע, או למשל – לשבת ולבצור, אכן, מין אמצאה כזאת – לנסוע אט־אט לצדן של הגפנים ולבצור בישיבה. הפסקת־הבוקר קרובה, מסתמא, ואפשר גם לחטוף הפסקה קצרה לשם שתיית מים – ורגע קל בסוכה, להשתאות אל מספר התיבות הארוזות כבר; הנה אפשר להיכנס בפטפוטן של הבוצרות, לשמוע ולהשיב פלפלתא־רכילתא, להידיין על טיב המזמרות – אוי מיקה, אוי נערה! – כאן טוב, מה יש לדבר. כאן טוב. זה והמטבח – יום ולילה. הרי אשכול נוסף, ועוד אחד – והיד כבר זריזה בחיטוט ובניקור וראי לעשות עבודתך יפה כי יוזק יחזור לראות בענינים.

יוזק היה מולך אותה שעה מלכוּת צנועה בסוכת־האריזה. הוא היה סוגר את התיבות הארוזות, שוקלן, רושם משקלן ומניחן זו על זו במקומן. הוא היה מקרב להן, לאורזות, טנאים גדושים לנוֹחוּתן ושומע כל העולה על לשונן.

“מיקה באה היום לבציר, ליום שלם?”

“כן.”

“לא השתוממת?”

“השתוממתי? – אינני יודע. באה…”

האורזות גיחכו. יוזק, כדרכו, אינו מודה במופלא ממנו.

“בחורה עובדת כמעט שנה במטבח. אנחנו למשל השתוממנו. היא באה לקחת מזמרה, אני אומרת לך…”

יוזק עודו אדיש:

“וכי מה פה? קרה שם משהו?”

“סקנדל שלם. דרשו להוציא אותה. אבל מה שמעניין – שהיא לא יצאה עם הנוער לטיול.”

יוזק עמד וסיכּם סיכומים בעפרונו על אחוריה האפורים והמחוספסים של קופסת סיגריות. התבלעו חשבונותיו – והוא פסק עליהם גזר־קו אחד. עתה ננער:

“כל אותו טיול של הנוער הוא סקנדל בכלל. בעצם ימי־הבציר. השנה סידור־העבודה איננו בתלם. בעצם ימי־הבציר – לשלוח עשרים איש לטיול. אני אינני תופס.”

“חשבו שוילי יֵצא אתם. הרי בשביל שוילי יֵצא אתם הקדימו כל־כך!”

“חשבו־אַהין חשבו־אַהער. וילי לא יצא אתם, לא יצא ולא היה יוצא,” הדגיש יוזק את ה“היה” כאילו נוגע הדבר בעצמו ובשרו.

האורזות עבדו במרץ. היו מניחות את האשכלות השחורים ודוחקות אותם בעדינות אלה אל אלה עד שנתעמסו התיבות עומס ישר ומחוּתך ועד שציווּ על יוזק: “תיבה!” – וציית.

הן שתקו עם יוזק מתוך שנתגלגלו הרהורים בוילי – עד שיצאו להגן עליו.

“הוא רצה לראות את אורי. וכמה הספיּק לראות אותו? – קצת שלשום ואתמול קצת – לפני הנסיעה.”

יוזק כבר הסתפק במה שאמר – והניח להן שיגידו מלה אחרונה – ובפתע, כאילו לא היו מסיחות בנחת כל העת, פרצה אחת מהן, ותיקה וענינית, בשמחה זועמת:

“אין פּרי! יוזק – אנחנו כאן מפטפטות – ואין בכלל טנאים. היכן העגלון?”

“היכן העגלון, באמת?” יצא יוזק אל מבוא הסוכה. “בשורות יש כבר בודאי עשרות טנאים…”

“מי העגלון היום?”

…עגלון מכובד. אורי, נתנו לנו אותו עד שיחזרו הנוער מהטיול. אמרתי לו שיעמיס בכרם ב' תיבות, אבל כל כך לאַחר?"

האורזות הפגינו בקיאוּת:

“אורי? ־ הריהו עגלון סוג אלף.”

“והנה לך,” פסק יוזק דיבור־של־תרעומת.

אך לא כצעקתוֹ. עוֹדוֹ מנסה לגלות בסוכה טנאים חבוּיים עם פרי, ועל־פני הדרך כבר הרעישו ומיהרו כרכרה וסוס – אורי ועגלתו.

ראה יוזק כך – חפז אל מעבר לכלונסאות־העֵרב של האורזות ־ אל המסילה שבה עוברת העגלה במפולש כשהיא יוצאת ונכנסת, מביאה המלאים ונוטלת הריקים, והתחיל מפנה ממנה כל מיני שיבושים וזוטות: טנא רצוץ, כד־המים, סל־המזונות, אבן אקראית ־ שתהא כניסתו הקרובה של אורי מתוּקנת ונוחה. לא הספיק לדחוק עצמו אל הקורה המברחת, המוסטת עתה – עד ששעט אורי פנימה על גלגלי־הגומי של עגלתו המרובעת כשהוא מרשלֵן ביהירות את המושכות בתוך אגרופו ועושה בסוס כפי רצונו.

“נו!” ציוחחוּ האורזות קול אחד, מתוך תלונה מתמשכת – למראה יוזק הנרתע ומציל עצמו בקוֹשי מפגיעה רעה. על־כל־פנים ציוחחו־אף־התרעמו באיחור קל, הוא־הוא, ודאי, שהמתיק את בהלתן ועשאה דרישת־שלום, הנאה כמוסה, חדוה – יותר מאשר תלונה.

אורי הופיע מעשה־גדע, מפגין אדישותו להולכי־רגל ומדהיר סוסו עד עצם מקום עמדתו, והרי אין לך זוג אורזות בעולם שלא יהיו מתבטלות בפני יהירותו של עגלון־הבציר.

עגלתו של אורי היתה גדוּשה ומגבהת טנאים ריקים והוא למעלה, על כולם. משם סקר את הסוכה. לא אמר מלה. להרף־עין נטוש היה קרב בינו ובין יוזק, מי יפתח פיו לראשונה; אך בה בשעה שהיה אורי נתון לחלחול פנימי שבו, וחומד לצוֹן במובן מסוים, מעל לכויה מסוימת, אולי – היה יוזק חותר לעצם הענין ומבקש פשוט שהמלאכה תיעשה. אמנם הקפּיד בו באורי על אותה כניסה של יָהרה שקרוב ומיעכתו על הקורה – אך לא היה נתון עתה בלבו לעשות מכך פתפותים רבים ושעשועי־מי־ישתוק־יותר.

“לעבודה, אורי! אין פנאי לצרמוניות.”

“איזה צרמוניות?” טענו האורזות. “התכשיט עוד לא אמר שלום.”

“בוקר טוב!” הפגין אורי את עליצותו, כמי שנכון לקבל כל נזיפה שהיא, ובלבד שתהא עוסקת בו – “בוקר טוב לכולכם! יוזק, להיכן הטנאים?”

יוזק קרב אליו.

“גם אני אגש אחר־כך… תוביל את הטנאים לחלקה ב' ־ לבוצרים. שם – רואה? – הדגלים. ותשליך אותם בדרך, כך שלא יחסמו לך את הכניסה לתוך השורות. תופס? לתוך שורות־הריכוז…”

אורי טילטל במושכות.

“בסדר, ולחזור?”

כאן נטלו האורזות את נקמתן:

“לחזור! שמעתם? – הוא איננו יודע אפילו מה לעשות, יוזק, לחזור! תביא פרי, סע כבר – סע! פרי – טנאים מלאים מהשורות. זה העיקר!”

“טה־טה־טה,” התחיל אורי זז מעט, “עוד תקבלו אצלי כמויות כאלה של פרי שלא תדעו איפה לשים אותן. אַל תפחדו, נראה רק שתספּיקו אתן לי.”

“יאללה, אורי,” הסיע יוזק קולו אל קו־המשוה, ולא ביקש לומר אלא את עצם הענין – “יאללה. סע כבר!” ומאחורי גבו של אורי, עוד: “תיכף אגש!” אורי מצא פּירצה להציב את רגליו בין הטנאים הגודשים את העגלה ומיתח עצמו למלוא גבהו בפישוק־הרגלים בשיעור הדרוש, בזקיפת־הגו, במלוא שליטתו של המבט סכוך הגבות והגאוה. הסוס היה בעל־מלאכה זקן ובקי, אורי היה עגלון משובח. מה יש פה לדבר – אדם שלפני התהלכו על רגליו שלו כבר היה מהלך על סוסים ועל עגלות. מה שייך אדם? – אורי! גם כן בן־אדם – אורי! אחרי היומים הראשונים בבית, אחרי נסיעתו של אבא אמש, אחרי שהיו שעות מרות מאוד – בפגישה וביחידות – אחרי כל זה נוהג הוא כאדם שלא קרוהו דברים. נוהג הוא כשם שהיה נוהג כל אחד מה“שבאב” אילו נפל לעסק־עגלונות שכזה – וכי למה יהיה אחר? וכי ראית מימיך שאדם כואב – ישכח היאך רותמים סוס? וצרה שבלבך כלום היא משכחת בקיאות שבידך?

בכרם כבר היה קיץ. למרגלות הגפנים היה, אמנם, הצל שטוח כמלוא רחבן אך מלמעלה, מעמידתו של אורי, נראה היה הכרם מוצף כולו זוהר בוהק ומלא. ראשי הבוצרים היו טובלים בו־בזוהר וטל־אחרון־של־טל כבר נידף ואיננו. מתחת לגלגלים נמעכו רגבי־אדמה הרבים והשמיעו נפץ עמום יחד עם שריגים שיבשו ופלחי־גיר. הגיעה השעה שהצל היה חביב יותר מן החמה, ומים פשוטים מפסיגת ענבים, ושהות ממלאכה. בשעה כשרה זו ובמלוא הכרת ערכו התגלגל אורי והגיע אל שורות הבוצרים. כאן היו סדוּרים, מתחת לגפנים, הטנאים המלאים – וגבב־הריקניים אשר השליך מעל עגלתו נתקבל בתרועות־שמחה. הוא ירד מעל לעגלה, הֵחוָה לסוס שיפסע מעצמו בין השורות – ומדי טנא בטנא היה עוצרו בגערה, מעמיס את הפּרי וחוזר ופוסע. כך טען את עגלתו טנאים, עד שיצא מתוך שורת־הריכוז השניה ואמר לשבת על עגלתו וללכת אל הסוכה.

כאן נזדקרו לפניו שלושה טנאים שרבצו על אֵם הדרך בחמה, בראש גלוי – כאילו נתבקשו ליהפך צימוקים עד שעת־הצהרים. הטה את עגלתו הטיה נמרצת ולא עצר אלא שעה שהתחככו כבר גלגליה בטנאים. מבין עפאים ירוקים התרומם בעל־הדבר בכבודו־ועצמו. נערה במטפחת ראש אדומה, במכנסים, במבט שכולו תמיהה.

“הי, שמעי!” הגרין אורי את מלוא קולו מלעיל והתקין עצמו להצלפה כראוי לאותו מעמד. חי ראשה, כאן מתבקש לקח לדוגמה!

“הי, שמעי!”

“אני לא שיממי — אני פוֹכּסטרוט!” העֵזה כנגדו פנים.

“מה אַת?”

“שמי מרים.”

“אני דוקא מתעניין במשהו אחר כרגע ו…”

“קוראים לי מיקה, אם לא איכפּת לך.”

“מיקה? נעים מאוד. מי – הא, מיקה! אז באמת נעים מאוד. שמי אורי.”

“יודעת.”

“זה יפה מאוד… אבל בכל זאת אָסור להשאיר טנאים בשמש.”

נתבהלה ויצאה אל הדרך. ראתה את הטנאים גלויים בחמה – והיתה מצטערת צער רב באמת. נשאה אל אורי שתי עינים שקטות, אך בכל השאר היתה חדלת־אונים לגמרי.

“ובכן – מה את עומדת?” שמע אורי עצמו נוזף. “תני אותם!”

לא היה בכך ענין אָפיה שלה, אלא אוֹפי שבטירונים בכלל. יום ראשון לעבודתם, כל מה שאתה אומר להם שומעים, וכל המרים עליהם קולו נעשה להם ראש. כפפה עצמה והרימה טנא ראשון, תמכה תחתיתו ביד שמאל והניפה אל אורי, מפשקת רגליה לצורך עמידה איתנה.

עכשיו נכמרו עליה רחמיו, וכי למה זה היה צריך להביאה לידי כך שתטלטל אליו את הטנאים בהכנעה כזאת? מה טיבה של השוצה זו? – חזירות סתם. הוא נטל ממנה במלוא רכינתו של גוף את הטנא וראה שהנערה המגישה בנויה כהלכה, שחורה, יפת־עינים, נרגשת, מעוגלת, כנועה.

הוא קפץ מן העגלה וגחן אל הטנא השני וכאן נפגשו ידיהם. צחקו צחוק קצר ואורי השתדל באמונה שיהא ניכר בו כי מבקש להתפייס.

“אה, הניחי – אני כבר אקח אותם בעצמי!”

מיקה סרה הצדה ואורי תלה את שני הטנאים הנותרים במרומי העגלה. לא נותר לו, איפוא, ענין לענות בו כאן, ומן הדין שיעקור וילך. מיקה עדיין חיכתה לסיומה של הדרַמה הזעירה. עדיין היו כמה מלים כמוסות במצב. אָכן…

“השגיחי שלא להשאיר טנאים בשמש ־ מעתה…”

הוא טיפס על העגלה וצייץ אל הסוס מהיר־השמיעה.

“ואתה, אורי,” השיבה מיקה והיא נוטלת עמה טנא ריק, “השתדל לא להיות מעין מפקד או מדריך. בסדר?”

“אחד־אחד” – היה מהרהר אורי ורוכב אל הסוכה. ייכנס בה הרוח – נערה מושכת. ככה אומרים? – ודאי – נערה מושכת. וההערה האחרונה היא, ברור, בקשר עם וילי. אל תתגדל לך ואל תעטה לך נוצות של אביך. אביך היה מדריך ורכב עלינו למדי – ואתה, אתה אורי השתדל לא להיות מעין מדריך גם אתה – בסדר?

בסדר, סבר אורי – יקחני השד אם אזכיר לכם יותר מדי את וילי, את אבא כהנא. אתם תכירו את אורי, אתם תלמדו להודות בקיומו של אורי, אורי שאינו יודע סייגים אולי, בהתחלה – אבל אורי מסוים מאוד וברור מאוד. והרי – אתמול, כשהלך עם וילי, נושא את מזודתו ומקשיב פזור־רוח להלצותיו בדרך לכביש, אל המכונית, סבור היה כי בשעה שיחזור לחצר, בלי וילי, פוסע אט־אט מאחורי רותקה ושומר על המרחק הקצוב – יהיו פתאום כל הדברים שבעולם אחרים וחדשים לגמרי. מאי משמע חדשים? משער היה שאפילו הכביש לא יהיה אפור ככה, והאילנות לא יהיו מצהיבים כּמוֹת שהם, ובכלל – מה היה חפץ לומר? – מהפכה גמורה, פתאומית. מסתבר שלא אירע שום דבר כיוצא בזה. היה הכל מתוקן למהפכה והמהפכה לא נתחוללה. לא היה מכאיב לו, ולא היה מאַבד בגללו יקירים שלו אילו היה חש עצמו אחר פתאום, והולך ומתיחס אחרת לבני־אדם והיה פושט את עורו עד קצות אצבעותיו – היה מוכן לקבל על עצמו כל תעלול שבעולם, היה מוכן לצאת ולתת עצמו לכל הפקר. מוכן להיעשות נהג, שומר־שדות, ללמוד הוראה, להוליד בנים, להדריך את הנוער בשחיה, לנסוע העירה, לקבל על עצמו הנהלת־הפלחה, להתקוטט עם הגזבר, ובכלל עם ותיקים, להכות את אברהם גורן, ללכת אל נערות. אך שום דבר לא נתארע. הבוקר יצא ליום־עבודה ראשון שלו וכל מה שחולל עד עתה שהבהיל כמה אוָזים ואוָזוֹת או, מה שמסתבר מן האָמוּר לאחרונה הוציא לאור־השמש כל קורטוב מאובק של יהירות שהיה יכול לגרד מתחתיותיו כדי – כדי לשריין עצמו שלא ישאלו יותר מדי, כדי שלא לתת להם לגשת אל השטח המגודר שבו, באורי, פנימה, היינו: איך היה וילי, מתי נפרדתם, מה שלומך, איך אתה מרגיש וכולי. ידוע. שלא היה עומד במבחן של פלישה כזאת והיה בא עליו מצב־רוח רע מחוֹלי.

אבל בכל־זאת מתרחש משהו.

אט־אט מתארע והולך, תוך צירוף מתון של התגברות להתגברות, אותו שינוי שפעמים היה מכנהו בלבו מהפכה. מעט־מעט יתגבר על שפעי מכשולים קטנים ועקשניים. ילמד לדבר יומיומית עם חברים בבית, מעט־מעט תאבד כל פגישה עם נערה את חרדתה המיוחדת, את זעזועה הנוֹאָל, שהם ירושה נאמנה מימי בית־הספר החקלאי לנערים – ועשוי יהיה גם לפגישה ענינית ושקטה, ואף גם יהא נועז יותר, יהא קשוב יותר אל התנועות הסמויות של הזולת, יהא מתבונן יותר במערומיהן, והוא שלא יתרגש באותה שעה, ידע גם להבין דבר באותה שעה, ולמצוא את הדרך למה שהחיים מועידים לו, חייבים להועיד לו, באותה שעה ובכל שעה.

ולפי כל כך הבין שהוא יחזור ויגש אל מיקה. היא עצמה לא היתה מתארת לה איזו מידה של מאמץ היה צריך לפתח אורי כדי לעמוד באותו פטפוט קצר, בכל אותה העמדת־פנים, הדרושה כנראה כל־כך למי שעושה צעדים ראשונים באותה דרך, קצרה וכה ארוכה. מן הרגשות־של־ממש – לעובדות של ממש. הוא יחזור אל מיקה כדי לחזור פעם נוספת אל ההצלחה, כדי להתגבר על עוד מרחק אחד.

הוא יחזור אליה, משום שהיא נערה מושכת.

מיקה שבה לבצוֹר, אך כבר נתלווה לה צורך עז וברור לנוח, לקבל את הפסקת־הבוקר ולשבת בצל הסוכה. תהא בת־חורין להרבות בשתיית מים קרים, או לנגוס קטועות בפת, או להקשיב איך אורי משעשע את האורזות ומראה להטיו בציבור.

ידעה כי יחזור ויפקוד את טנאיה וראתה לעשות עבודה נקיה ולגדוש טנא אחר טנא. חזקה עליהם שלא יפתחו בדיון הבא אלא בבעיה של טנאים ופרי. עומדת היתה אצל גפן נגוּעה בעש, וככל שטרחה יותר על האשכלות לנקותם מן הלחים וככל שנתדבקו אצבעותיה יותר מן הניטופת המתוקה המטנפת – יותר קצה בגפן הארורה הזאת, בחום היום, ובכמות הדלה של פרי שתהא נזקפת לזכותה בבוא העגלה שנית. כפאָה עצמה ועבדה בזריזות ובכאב־ברכים. שום דבר לא יועיל, מיקה – בצרי! הפרי שחור, הגרגיר גדול. יש עש? — מה לעשות. נקי, קטמי, נתחי! – העיקר שיהיו הטנאים מתגדשים והולכים והפרי יבש וטוב.

אתמול, בשעה שקרבה במרוצה אל וילי, בעודם יורדים אל הכביש ואמתחות בידיהם, בשעה שהניח וילי את אמתחתו מידו ופשט שתים שלו כנגדה בחיבה ונטל ברכת־פרידתה בלב מלא – לא נתן בה אורי אפילו מבט חולף. מצא אותה שעה פנאי לתקן את אריזתו של צרור אחד ואך סיים טיפולו בו ננער ואמר:

“אבא, נרד – הרי אינך רוצה לאַחר!” וילי שמע, נפרד סופית – והלך עם אורי שהפסיע כבר לפניו.

עתה היה חביב למדי. חולצתו היתה תלויה עליו ברשלנות וחשפה לשמש משולש שחרחר עזיז ובוטח בעצמו. כל מה שהיתה היא מבקשת להצניע היה אורי מבקש לחשוף. חולצתו היתה מופשלת לו מעל למכנסיו. משהרכין עצמו ליטול את הטנא — נגולה החולצה ופתחה פתח לחישוק־החגורה המוצק ולחיטובי מתנים וגב. אדישות לבושיו על־גבי מערומיו, הנטיה הזאת – מורגלת או אַקראית? – להתערטל עם כל תנועה ותנועה של הגוף הבוטח! הוא היה חביב למדי ולא היתה ברירה אלא להודות בכך. ברור שאפשר, אם רוצים, למתוח עליו דין קשה: יהיר מפורצף שכזה! ואיך שהוא מַשויץ עם העגלה! ואיך שלא נאה לו ללבוש את החולצה כבן־אדם, ובינינו לבין עצמנו – הרי זו גנדרנות גרועה מכל גנדרנות אחרת – וחסר רק שיגדל שפם! אך בשום פנים ואופן לא תיארה אותו לעצמה חביב יותר אילו חזר כשחולצתו מרוכסת ותחובה בחגורתו ומנהגיו עצורים ויבשים.

כזה היה וילי בשעתו, כשהופיע לראשונה בטהראן: מרוכס, מהודק, עצור. וילי לראשונה בטהראן!.. השמועה על בואו הלכה הרבה לפניו. כמה וכמה מבשרים קדמו לו וכל אחד מהם היה משנן באָזניהם את אותם הדברים: “חכו! צריך לבוא אחד – והוא, הוא כבר יסדר הכל. תסעו, תסעו! חכו – עוד תגיעו לארץ־ישראל. סבלנות!” היתה יכולה עוד היום לעשות בעיניים עצומות את הדרך מבית־החולים הצבאי הפולני – אל מחנה היתומים היהודים. תחילה תהא יוצאת בבגדי־לבן שלה, המשומשים והעניים מאוד, חולפת במחנה־הצריפים הנרחב ועוברת אל כבשן־האַשפה בקצהו. אחר־כך היתה מתגנבת בפתח הקרוע בגדר־התיל ועוקפת את גלי האפר, פליטת כבשן־האַשפה, אשר נתגובבו שם למכביר. מתוך זהירות היתה מפסעת בין שברי־זכוכית וקופסאות־שימורים מפויחות – וחומקת אל משעול בין אילנות דקים שלא ידעה טיבם. בכביש־חצץ שלא נסלל עד תומו לעולם היתה מדשדשת ומוֹעדת – עד מחנה־היתומים, סמוך לפרבר הפרסי המזוהם, לגינות־הירק הקטנות שקילונות ארוכי־מוטות מזדקרים בהן מכל צד.

אל המחנה היתה נכנסת בפתח־המים, ובו היתה נתקלת תמיד בנערים ובנערות לאין ספוֹר כשהם נושאים, צמדים, פּחים נוצצים, רכושן של חברות־הנפט הבריטיות – מלאים מים לבישול, לרחצה ולשתיה.

“מירוֹש,” – היו מקדמות אותה הנערות הבוגרות, “אתמול הגיע עוד אחד מארץ־ישראל. הוא אומר שבקרוב יבוא אחד – והענינים יזוזו. היתה אסיפה אתמול – היית צריכה לשמוע… דורשים מדריכים מארץ־ישראל!”

הן היו שואלות על הנעשה בתחומיו של הצבא, של בית־החולים, של השלטונות הפולניים הגולים – ומירוֹש היתה מספרת. אה, אלי הטוב – איזה רקבון! עדיין לא נתנו לה את חלוק־העבודה המגיע לה. והריהי מתהלכת, עיניהן הרואות, בחלוק־הגברים הזה – של הגוץ המתועב ההוא, הקרח הפולני, הדוקטור ומי יודע איזה זיהומים יש בו!

ומה – בכל זאת מוטב שתישאר שם, וכי אינן סבורות כך? אלא מה? לבוא ולטרוף כאן את מעט הלחם, לסחוב כאן פּחי מים מרוֹבע הפרסים, לרעוד מפּחד למראה המשמר הצבאי?

“מירוֹש, יקרה שלנו – חזרי ובוֹאי מחר – יש קבלת־שבת. ילמדו שירים מארץ־ישראל, ראי, מירוֹש – תגנבי חצי שעה, שעה –”

היא היתה חיה בצלו של אותו גוּץ מתוֹעב, אותו דוקטור. איש מאנשי בית־החולים הצבאי לא אמר שהיא גוֹיה — אולם איש לא העלה שהיא יהודיה. אותו דוקטור היה בשעתו מנהלו של מחנה־היתומים הפּולני, מחנה־הטראנספר, ובעת שקיבץ יתומים פולנים בקולחוזים של הרפובליקה המועצתית האוּזבקיסטנית, קיבץ גם כסף. סופו של דבר שהכסף נשאר כולו אצלו – והיתומים הפולנים נשארו רובם בקולחוזים. מי שלא סיפסר בסיגריות ובאריגים ומי שלא מכר את כל הענינים שבעולם כדי להסתלק – נשאר תקוּע שם. הוא העביר, גוץ קרח זה, הוא העביר הרבה יתומים יהודים. היו יתומים שהעביר – וזקנם כבר צימח. היו יתומים שהעביר – ועמהם נשותיהם, בניהם ובנותיהם. אה, אלי הטוב ־ איזה רקבון!

משחַנו בגבולותיה של המונרכיה הקונסטיטוציונית איראן, התחיל הדוקטור אוֹגר כספים מחדש. היהודים ביקשו להקצות לעצמם מחנה לחוד – ושליחים עם כסף אנגלי היו משתגרים ובאים אל שדה־התעופה של טהראן ומפנים כל מיני מכשולים מעל דרכם. עתה, משהגיעה שעת פּירוק למחנהו, דרש הדוקטור טבין ותקילין בעד כל נפש שהוא משחרר אל מחנה־היהודים המיוחד. לא אָרכו הימים ומחנה־היהודים קם וצמח. בודדים נשארו אצלו – רוּבם נערות שהצהירו עצמן גויות. מירוֹש לא הצהירה גויה – אלא פשוט ביקשה להישאר ולא ללכת עם כולם. משפחתה והוריה נשתיירו פזורים באזורי השוֹאה והיא, בשל כך, לא רצתה להרחיק לכת. ויתר מכן– אפשר ומשהו החזיק בה בעל־כרחה – אך זאת לא סחה מעולם. את היתומים הפולנים עצמם, כמה שהיו, סילקו מרשותו של הדוקטור ונתנום לרשותן של נשי־חיל־העזר הפולניות, אך מצבן שם היה כל־כך ביש שלא מצאו להן ברירה אלא לעסוק גם בפרנסות־לילה אצל הקצינים. את הדוקטור העבירו לבית־החולים – ואז הצהיר שמחתו על מירוֹש שנשארת אצלו:

“עכשיו, בתי,” אמר לה, “שמעבירים אותי לבית־החולים – תלכי גם את. אחות נעשה אותך – עם צלב אדום על המצח הלבן. – כמה אני מעריך את תבונתך, בתי!”

היתה מתעבת אותו, אך קיבלה ממנו בשמחה את סגינוֹ המשומש. אף שלא להתנאוֹת בו ביקשה אלא להתעלם בו מעינים יתירות.

כך נעשתה צייתנית. היא לא הֵעֵזה לברוח – מכיון שלא העֵזה להשליך עצמה אל תוך הקלחת היהודית הרוגשת מפנים לגדרות־התיל שלהם. היא לא האמינה בארץ־ישראל. הריהי כזב, חוששת היתה, כמו גן־העדן־לפליטים של אסיה התיכונה. הדרך היחידה למעלה, סבורה היתה, היא ביניהם – בין השליטים. השליטים, אותה הדרך היחידה למעלה, נצטיירו לה בדמות מגדלים מזהיבים באור, וצלצול־פעמונים – וברכות־נימוסין רכות, מלבבות, ועל־כל־פנים – פולין.

באכסדרה של בית דודה, אחי אמה, בה היתה מתגוררת בימים שלמדה בגימנסיה והוצרכה לחיות בעיר – באותה אכסדרה קרה היה תלוי מעל לטרסקל הסדקית מרבד כבד אפלולי ונרחב שדמות קראקוב רקומה בו בשלל צבעים, בעבי־חוטים. עם בוקר, שעה שהקור היה מעוררה בעל־כרחה, היה החלון מטיל במרבד בהוֹרית פּוֹזזת וראשי־המגדלים היו מבהיקים קמעה ויונים שמעליהם כביכול חגות ממקומן וקול צלצול פעמונים יוצא מן הבליטות המעובות ואבק זהוב מרחף מעל לתמונה ועושאה שהכל יהיה בה מרצד, נע ורוחש.

אז היתה שוכבת פקוחת־עינים, רועדת ונעלבת מן הקור – ומדמה בלבה את הגדלוּת. כן היתה מדמה אותה בדמות חברות־נסיעה שחלונות ראוָה שלהן כתובים אותיות־זהב, תצלומי אניות ודקלים אצלן. היתה אכוּלה הערצה למכוניות פרטיות שעלמות יושבות בהן, לחיתוך־הדיבור הוַרשאי, לזרי־פרחים, לכסיות ארוכות נשלפות מתון־מתון וכלאחר־יד, לנשיקות־של־נימוס. באותם הימים פיתחה בעצמה בקיאות גדולה בעניני אָפנה ושמלות. הבחינה להפליא בטיבן של פרווֹת שיננה שמותיהן של כוכבות־קולנוע, שקדה על האנגלית שלה, חלמה על אמריקה, לכל הפחות על וַרשה, לכל הפחות על בלונדינים גבוהים במגפים. בהמשך הימים למדה בקיאוּת בעוד כמה דברים חשובים ועל־כל־פנים היתה מאמינה שהיא חייבת להישאר בבית־החולים הצבאי, עם הדוקטור, עם הסיכויים לחזור מערבה, עם רשרוש חלוקי־העבודה הצחורים, עם הלשון הפולנית, עם שנאת השנים הרזות.

כאשר החלו להגיע השליחים מארץ־ישראל הביאוּה הנערות הבוגרות כמעט בכוח, שתשמע במה מסיחים. מעט־מעט הגניבה לעצמה הרגל ללכת אל המחנה היהודי בהיחבא ולשמוע קצת חדשות. הן אהבו אותה, הנערות, משום שהיתה מספרת ברצון ומרבה לגדף את האפשרויות שזנחו – אֵלי הטוב, איזה רקבון! מבלי משים היו מודות לה בלבן על שמחזקת בהן את האמונה במנת־חלקן. כמה פתחים בעולם הבזוּי שלנו פתוחים לחרטה – בפני כל העושה מעשה טוב אחד!

כך היתה מקיאָה כל מה שהיתה מתעבת – אך בה בשעה רואָה שלא לאַחר, לחזור אל אותו מקום. עדיין היתה כבושה בתחומיו של הדוקטור. עדיין הייתה בטוחה כי, בינה לבינה מחנה־היהודים משמעו המשכן של השנים הרזות, המשכם של הנדוּדים על־מנת להגיע לשנים רזות אחרות, ואילו כאן, בבית־החולים, לפחות יהיו שרויים בשלוה עד שמוכרח יהיה לבוא הסוף הטוב, עד שאחרי ככלות הכל – מתבגרים, ומשהו זז ־ ואַת את שלך תשיגי.

כשבא וילי – לא ידעו על כך מראש, ובעצם היום הבהיר, בעוד המחנה מתעצלן לו בין חבלי כביסה ודודי־בישול, בין דברי־ריבות והודעות קצרות מסומרות בנעצים — נכנסה לחצר מכוניתו של הקונסול הבריטי, ואדם עם שתי מזודות יצא ממנה, שלח אותה בתנועה אילמת וקצרה – ונשאר עומד במקומו.

לאחר שעה קלה היו כבר שלוש מודעות טריות נעוצות על לוח־המחנה בפולנית, ביידיש ובעברית: “בערב אסיפה עם זאב כהנא מארץ־ישראל. ההשתתפות חובה.”

בחדר־ההנהלה נערכו ישיבות והכל ציינו כי זוהי הפעם הראשונה שהשליח לא אמר: “חכו – צריך לבוא אחד – והוא כבר יסדר הכל.”

הנערות פגשו את מרים כאילו זכו כולן בשידוך נהדר, זו אחר זו:

“מירוֹש — והוא הודיע בפירוש כי האניה כבר בדרך. והוא הודיע בפירוש כי הוא לא ישאיר אף תינוק יהודי אחד בין הפּולנים והוא הודיע שצריך לחסל את המחנה ודרש שמות של כל היהודים הפּזורים עוד בין הפולנים ומסרנו לו גם את שמך. הוא אמר שאנחנו מוכרחים להעביר את כולם אלינו. מירוֹש. מה תאמרי – הא?”

מרים נתמלאה ריגוּש. כמה לא ידעה שהיא חפצה בעצמו־של־דבר שאיזה כוח גדול יטלטל אותה כרצונו בלי להותיר לה פינה להכרעה עצמית! בדיעבד, אמרה דברי־גאוה:

“ככה? – לא פחות ולא יותר? – נו, נראה!”

במהירות רבה נתרחשו עסקים גדולים. המחנה נעקר מקפאונו ויהודים התחילו אורזים, מילאו שאלונים וטפסי־נסיעה, קצתם ליבשה וקצתם לים. ־ ומנמלים שונים, לכל אָרכו של החוף ההודי־ערבי, החלו להגיע מברקים דחופים. נקנו שימורים במחסנים האמריקניים המשופעים בעוֹשר; ומאות תעודות, כשרות ומזויפות ככל הנדרש, הוכנו כאשר הוכנו; מבין אנשי־המחנה נקבעו מדריכים והללו הכריזו מלחמה בפולנית, למען יידיש, בדרך לעברית. ניעורו הלכי־רוח פוליטיים ואנשים חבטו אבק מעל תעודות־החבר של הסתדרויות־הנוער שלהם. וילי היה נערץ ככל שעשוי להעריץ מחנה אשר הספיק בדרכי־נדודיו להתיאש מכל אמונה שבעולם, הספּיק לפשוע כנגד חוקותן ויראתי־כבודן של חצי תריסר מדינות, הספּיק למשש ולשקול כל ערך שבעולם, בשביל לבטלו, בסופו של דבר.

זאב כהנא היה סגור ומסוגר. הוא גר במחנה, עם יהודיו ויתומיו כולם, ולא עשה כך שום שליח אחר – אך חדרוֹ במחנה היה קודש־הקדשים. את הציבור היה מקבל במשרד ההנהלה. שם היו לו שולחן־עץ פשוט וכמה כסאות, קצתם סביב השולחן ורובם לאורך הקירות. היה מסב כשגבו למפה של ארץ־ישראל ולימינו על השולחן קופסה של הקרן־הקיימת־לישראל, תכולה וצוננת. איש לא היה אומר לו מה תעשה ואף הוא לא הרבּה להטיל מרוּת, אלא היה הולך ומגלה להם לאנשים, ומתוך עצמם, כוחם של יהודים החותרים בתבונה.

יום ביומו היתה יושבת ועדה של הנהלת־המחנה סביב אותו שולחן, שוקלת וטורה ענינים של יהודים אשר היו מתיצבים לפניה ממקומות שונים, וכלל אחד נקוט בידיה: אין להשאיר אף יהודי אחד בין הפולנים, אלא כולם למחנה־העליה.

מרים הצהירה שלא תתיצב בפני הועדה. הועדה? בפני השליח לא איכפּת לה. הוא איננו אוכל־אדם – אבל הועדה? וכי מי יושב שם? מי הם, בינינו לבין עצמנו?

וילי הקשיב בקפדנוּת בשעה שמסרו לו עדויות עליה, על מצבה הנוכחי, על סירובה להופיע בפני הועדה. ידידותיה הטובות לא היו מהססות למסור כל מלה רעה שאמרה על אנשי המחנה וּועדותיו; ברור היה שדבר לו עם נערה קשה וסרבנית, אפשר שיש לה טובת־הנאה בבית החולים הפולני שלה, ומכל־מקום לא קל יהיה לעקור אותה.

עד שהועלתה הצעת הפּשרה, שתבוא לשיחה פרטית עמו – כבר עיפה נפשו לחקירות וללחץ ונמצא מוּעד לקוצר־רוח ולעצבנות. אך מירוש ניאותה לפּשרה שהוצעה ובאה אצלו בשעה היעוּדה.

וילי ניסה להפיס דעתו במראה הנערה הנכנסת, למהוֹל מקצת קלוּת־ראש טובה בכל כבדו של העניין כולו. על־כל־פנים ברור היה לו שסופו – יקוֹב הדין.

“שמך?”

“מירוֹש רזימסקי.”

החזיר מבטו כחתף אל הניירות שלפניו, השקיף עליה:

“מרים רייזלמן – שבי!”

מרים ישבה. נו, הריהו מהלך בקרי, חשבה. וילי סקר אותה כמעט בלא נימוס. – “כל הגואל נפש אחת מישראל…” נראית, שאינה אדם מבוטל כלל וכלל. יש להתחיל, איפוא. מה אומרים לה, לאחות־רחמניה זו של הצלב האדום?

“הביטי, מרים,” העביר לשונו ליידיש, “הרי אַת שומעת יידיש. האין זאת? אני מעדיף שלא להרבות ברוּסית. אַת מבינה… האנגלים. ופולנית אינני מיטיב. שמעי…”

הוא היה חביב, איפוא, במידה נעימה של גילוי־לב, אך היא לא הגיבה.

“יכול הייתי לשׂאת בפניך נאום נרחב שהרי מצבך אני מכיר היטב. את סבורה שאין אנו רשאים… מקרה יחיד, אַת אומרת. ואני אגיד לך – מקרה שלך הוא המקרה הקלאסי של היתום היהודי בימינו. נוּ – נעזוב לשון כזאת. אַת בכל זאת מאמינה שאת הנך קודם־כל – את! מה? חה… אין לכם זכוּת לכפות עלי. ועדוֹת? ־ לא. שיחה ידידותית – בבקשה. מה? חה חה… אבל אני – אל תשכחי. מי אני? – והלא אני אינני יכול לשפוט עליך אלא כעל חלק מכלל. יש לי זכות כזאת או אין לי זכות כזאת, תגידי, מרים, הא?”

את שמה היה מבטא בחיתוך חדש ומגרה, הוא היה מבטא אותו עברית, תוך מלרע מנוּגן וחינני.

אך מרים שתקה. היא מדדה את יכולת המיתוח של אצבעותיה – והשותה באופן זה יד־שמאל שלה ליד־ימין. שתי כפּות ידיה היו פרושות לנוכח עיניה, אל מול מבטיה המורכנים. כשהיה מחדש קולו לאחר הפסקותיו הקצרות הבוחנות, היתה נרעדת קמעה — ומקשיבה.

“ובכן – מרים – אגיד לך – החברות סיפּרו לי עליך כל מה שחברוֹת יכולות לספּר. ועדיין זה כלום, זה לא־כלום כמובן. אינני רוצה שתישארי כאן עם הדוקטורים. נו, ובכן – סלחי לי – עם בית־החולים הצבאי הפולני… אגיד לך את האמת –”

שלח את ראשו לפניו ועל־כרחה הרימה מבטיה שיהיו שלוחים כלפיו.

“אגיד לך את האמת: אני שׂונא אותם. כל היהודים שונאים אותם. הם מתועבים כגרמנים. הם יותר גרועים. אינך סבורה כך? נסי להעֵז לראות את האמת. מה?”

מירוש שתקה. וילי היה מעדיף שיחה, אך בלית ברירה המשיך בשיח־יחיד שלו, ורק שידל עצמו שיהא חביב ולבבי וכמה שאפשר אישי, אינטימי:

“אני יודע שאת מפחדת. הם לא ירפּו ממך. צריך להסתלק, לעזוב הכל, לא לארוז שום דבר, להשאיר הכל במחנה. ואולי יהיו בילוּשים בדרך – והניירות שלך מה מצבם?”

שוב סיים בשאלה – אך היא לא נענתה, והיה ברור לו כי אין היא מתרגשת כלל וכלל. הרי זו שתיקה, חשש, שבסופה עשויה היא לקום, לומר סתמית מנין מלים – וללכת. אין בה עדיין כוננות לקבל את מה ששומעת, אפילו תגלה אַתה בקיאות כפולה ומכופלת בבעיות־חייה הכמוסות ביותר. שינה, איפוא, את צליל קולו בבת־אחת. הוא חתר אל העיקר, הוא ביקש שתבין גם היא, עם כולם – כי אין לה דרך אלא עמוֹ. מסתבר שאין היא סחָבָה – ניחא! אין כמוני לחבב אופי של ממש. אבל שׂוּמה עליה להבין כי היא יהודיה. לכשתרצה. יכול להיות לה כוח־משיכה גדול, לנערה זו. היא תלך, היא תלך עמנו וממילא יימשכו לכאן גם נידחות אחרות. לענין, איפוא:

“אַל תחשבי שתוּכלי לשתוק, מרים – וללעוג לנו בלבך. אנחנו לא נפקיר אותך כאן כשם שלא היינו מפקירים תינוק בין זאבים ביער. פשוטו כמשמעו. כל זמן שלא נוציא בשינינו ובצפרנינו כל יהודי וכל יהודיה, זקן ונערה מן המחנות ה…אלה… ניחא – הריני מבטיחך נאמנה – לא נזוּז מכאן. רשאית את להתברך בלבך שיש לך הכוח לעכב את כל השיירה.”

הזעם הפתאומי הבלתי־צפוי שיתק את מרים עד דכא, והן לא זאת ביקש להשיג.

שתקה שתיקה של איבה עצורה, אך עדיין לא היתה בשתיקה הזאת כל קבלת־עול, עדיין ביקשה להתעקש על שלה. משהו ממרה הלם בלבה: והרי מה שאַת, מה שאַת רוצה הוא אחר לגמרי, ומה שאַת רוצה בשביל עצמך הוא אחר לגמרי.

לא הבחין במה הוא עומד אצלה. דומה שעליו להגביר את לחצו ואפילו יסחוט ממנו כל הנשמה כולה! הלך ועמד מאחורי מרים וראָה אותה שאינה מביטה אחריו. לבו היה חלל אך אָנוס היה לאיים:

“אולם אַת אַל תחשבי לך שאנו נתמהמה כאן יותר מדי. אנחנו נמצא דרכים להוציא כל יהודי ויהודי, בין אם ירצה ובין אם – לדאבוננו – לא ירצה…”

מירוֹש החלה לרעוד. לא ההינה להפוך את ראשה ולהביט בו. רק ידעה שהוא עומד מאחורי גבה – והזוָעה חוזרת. חוקרים… לוחצים.. מאיימים… מה יעשה עכשיו?

ומה סיפרו לו עליה? האם הוא מצייר בדעתו שיהא צורך לכבול אותה ולטלטלה בעל־כרחה? הרי – – האם יכו כדי שלא תהא מצעקת? ניסתה להרגיע עצמה: שוֹטה שבעוֹלם – וכי יראָה אַת באמת? – נו, אני יראה. ודאי שאני יראָה! הכוח בידיו. מה הוא מרויח ממני? מה הם רוצים, מה הם רוצים, מה הם רוצים כל בעלי־הכוח האלה, כל בעלי־הכוח בעולם? אותי? דוקא אותי?

היא רעדה, ולאחר כמה רגעים, אחרי שחזר וישב מולה, הבין שהכביר לחצו. נערות אלו, למבט ראשון מבצרים של עקשנות וערמומיות, ולסוף נפש פצועה. הוא הצית לעצמו סיגריה והקריב את הקופסה בעדינות אל אצבעותיה של מרים.

“מעשנת?”

גיששה אחרי הקופסה, נברה לה סיגריה והציתה בה אש מגפרור שלה. אחרי שתי מציצות עמוקות וסחטניות הפשילה ראשה לאחור ונשבה עשן אל התקרה. הריהו מבקש קִרבה, איפוא. אך עדיין היתה רועדת. מובטח היה לה שלא מחמת יראה היא רועדת עכשיו. אולי מחמת קרבתו הקודחת של זה, של זה שהתחיל מבקש קִרבה! עיניה היו תקועות בתקרה, אך בבשרה חשה אותו מעֵבר לשולחן, סומך את הקיר בגבו הרחב, סוקר אותה מתוך אותו חוסר נימוס של אדם מבוגר מאוד. דרך הרגל של שנים רעות רבות עברה בחשאי לגינונים אחרים. נתרככה, השימה עצמה מתפּייסת, אמרה לפתוח את פיה. אפשר תנצח אותו בחמקמקות?

“אני… איך,” לָאטה יידיש וקולה צרוד וחנון, “אני עדיין אינני יודעת. אינני מאמינה בארץ־ישראל. לא זה חפצתי לומר. אינני רוצה לנסוע. אבל…” היא השפּילה מבטיה והתבוננה בו בעינים לחות היכן הוא מצוי – האדם הזה מארץ־ישראל? היכן מצוי הלילי, הבודד שבו? מה הוא מבקש? מה הוא מבקש באמת? היא התירה לכל אברי גוּפה רפיוֹן ורכּוּת. היא זכרה שהפסיקה משפט סרבני במלה של פּשרה. המשיכה:

“תגיד… באמת – יהיה לי שם, אצלכם – טוב?”

היכן הוא מצוי – האדם הזה מארץ־ישראל? מה עוֹללה? עכשיו הבהיק בו כשרונו הבריא והאכזרי והוא התבונן בה בקור־רוח מעוּשה מאוד ומשובח מאוד. השעה הקלה חלפה – ושאלתה של מרים – כמה אני פתיה! ־ נשארה ללא תשובה. הוא הלם דבריו כאילו נחרץ כבר ענינה:

“שם מקומך – זהו מה שאני יודע. כל השאָר תלוי בך”

ומיד התחיל עוסק בניירותיו כאילו יצאה כבר את החדר.

ישבה דוּמם וראתה לפניה אדם מרוכס, מהודק, עצור, אדם שהוא כנראה נציגו של איזה כוח לא־ידעתוּ. שוב לא יפנה אליה. היא חשה את עיניה מתלחלחות. חשה, כי ידעה פתאום מהו אותו כוח לא־ידעתוּ. ־ אדם זה, זאב כהנא זה מארץ־ישראל, מאמין במה שאמר. אדם ישר! ואמת היא מה שאומרים כי לא בא לכאן כדי לצבור כסף ולא כדי לרמות את היתומים ולא כדי לפתות נערות בסיגריות ולא כדי להובילנו לעבודת־כפיה ולא כדי לעשות בנו פּוליטיקה אלא פשוט כדי שיהא לנו טוב, כפי שהם סבורים, שלכך הוא מקדיש את חייו כמוהו כאותו כוח העומד מאחוריו ומי הם הלא הם הקיבוץ אותם נערים ונערות משוּנים וגאים. בעיר בפולין הקיבוץ כולם לעגו להם וכולם שיבחום הם אחרים הם לא מסחר וקַריֶרה הם תמיד מתעסקים בילדים אה אֶלי הטוב מירֹוש וזה הסוף ארץ־ישראל הקיבוץ ולא פולין ואיך חיים שם אבל אנשים כאלה חיים שם הם יודעים אה אלי הרחוּם

* * *

מרים התיפּחה ובקושי מצאָה בעצמה כוח לגמגם בין גניחה לגניחה כי זכרונם של אבא ואמא והמשפחה עלה בלבה בשעה זו ומה תהא עליהם – איך תוכל בכלל לוַתר על הקשרים עמם – ומה יהיה – ככה עוד היתה אולי זוכה לראות אותם – והאם אפשר כבר ללכת? כלומר, האם אפשר לצאת לרגע? — נו, והיא בוכה, מה אפשר לעשות – והיא

בוכה…

בדרך זו נכרתה הברית בין מיקה לוילי. לאחר שמחטה עצמה בחוץ וטיילה מעט ברוח להתבדר ולאַורר מה שעבר עליה, הלכה אל הנערות ואמרה להן שבחוֹ של וילי ברוב התלהבות. וכי חשבה פעם שלא לעלות לארץ־ישראל? ומה גם שעתה סבורים הכל, כי מהארץ יהיה יותר קל למצוא קשר עם פולין… אה, מה תאמרו – אדם נפלא!

וילי נשאר במשרד וחש את מלוא עייפותו משך כמה רגעים כמין פינוק קצר. הוא חיטט בניירות ורק לאחר שעת־מה נתברר לו שהיה מחטט ללא מטרה.

תענוג גדול להזעיף פנים כנגד יתומים. וכי הנאה יש לך בכך שאתה לוחם כנגד הבריות את מלחמתם שלהם? הניח לניירות והתבונן ממושבו בחלון. כבסים1 לבנים היו מתנופפים ומכסים את עין הנוף. השתוקק פתאום לראות מה מתרחש בחצר, וקם ממקומו. הרגשת־תענוג חריפה – כזו שהיה חש תמיד בשעה שהמרה פיו של משהו המאוס עליו. עבודה. הרי לך מוצא אחד! להשקיע כוחות, ללא לאוּת, להיות משוגע לדבר האחד הזה – עד שיהיו נכונים להאמין בנו, ללכת עמנו, להחשיב כמונו את החיים אשר הנבטנו שם, את העקשנויות שאנו מתעקשים על שמירתם של ערכים, שהם כל כך בלתי־ידועים בעולם הגדול.

“לא פחות ולא יותר,” גיחך בפנימו ומשך בכך על פניו ארשת של תוּגה מלגלגת משהו, מיואשת משהו. הנה שיחה שכזאת – כשלון חינוכי ללא ספק. היא עצמה כמעט שלא הוציאה הגה מפּיה, ואילו אתה, המנהיג, הכברת דברים. ולמה הגעת בסופך? – הבאת נערה רכה לידי דמעות.

במנוד ראש, כמי שפוֹטר עצמו מהרהור טורדני, מחל וילי לעצמו את חטאיו וקרב להתבונן בחלון. לא היה בו כוח אותה שעה לבדוק בדיקות יתירות. גם רגעים תועים נעימים אלה דיָם לפינוק. בין כך ובין כך מובטח לו כי לא ישאיר אף יהודי אחד בתחומי מחנות־המעבר הפולניים, ואשר למרים רייזלמן – איך היא מכנה עצמה? מירוֹש? – עוד תהא שהות בידיו להיפגש עמה בשׂוֹם־שכל ובנחת.

הלבנים התנופפו בחבטות בלתי־נשמעות ולא היה מקום פנוי מהם. המחנה כיבס כביסה גדולה אחרונה לפני המסע, והנשים הוציאו, מן הסתם, את כל הגנוז עמהן. בין החבלים התרוצצו פעוטות וניכר היה במחנה שאין מקפידים בו כבר בשום ענין – לא במשמעת הילדים ולא טיח הכתלים, לא בניקוי החצרות ולא ביחסי שכנוּת – עוקרים.

המחנה נתן בו את אמונו המלא.

מיקה תפסה אשכול בין בוֹהן לאצבע ומשאמרה להניחו בטנא נתברר לה שטנאָה מגודש כבר למעלה מן המידה. הלכה לבקש לה טנא ריק, ובעוד האשכול בכפה יצאָה אל הדרך שם ראתה את הבוצרים זונחים איש־איש את שורתו, מעוררים פּטפּוט חריף והולכים אל הסוכה, לארוחת־בוקר.

משמע שרימתה את הזמן ובעוד אין היא חשה דבר, הוכרח הוא לרוּץ־אוֹרח ולהביאה עד כדי ארוחת־בוקר. הרי לך– כוחם של זכרונות, מדמנה טובענית, רכרכה.

הלכה אחרי הבוצרים והיתה מקצצת לה בדרך שריגים ובני־שריגים מעשה שעשועים. היא היתה נינוֹחה ורווּחה. עוד אתמול היתה סבורה שהעבודה היא אסון שאין ממנו מפלט, ותמהה: אפשר אדם עובד ושמח בה בשעה? עתה, לא רק שהיא מזמזמת לה “ליבלבו אגס וגם תפּוּח” ותרה בעינים עוֹלצוֹת אחרי סוס ודמות־סוס בכרם – אלא מובטח לה כי בהמשך היום תפצח רינה עם כל הבוצרות, וצהולת־פרצוף תיתלה על סרן אחורי של עגלות בדרך הביתה.

בסוכה כבר היתה חינגה. סביב למיכל־המים, אותו כד חלב שהוחלד ומועך ואגניו נתלשו, שאנה חבורה קולנית של נערות ויוּזק עומד באמצען, מנקש ודולה בתרוד־של־אמאיל ונוטל להן מים לספלים. ויכוח מן הנצחיים נטוּש היה בין האורזות העומדות מעֵבר למחיצת הטנאים שלהן ובין הבוצרות העדינות: רשאית בוצרת להדיח גם את ידיה במים – או יש בכך בזבוז ולא נועדו המים אלא לשתיה?

מישהו התריע:

“בוֹץ יוּזק – ראֵה שלא יעשו שם בוץ!”

ואחד הכריז, מנהם מתוך קופה של טנאים:

“אני מזמין ספל! מי שגומר עם ספל – יתן לי.”

ספק בצל הסוכה, ספק בצל התיבות, ספק בצל הגפנים, מצאו להם מרבץ לועסי ארוחת־הבוקר. ישבו או רבצו אפרקדן כשאגרופם סומך ראשם ונגסוּ נגיסות קטנות בפרוסות־לחם יבשות. קפדנים שבהם שק פרוש למרגלותיהם וישיבתם מאוששת ורווּחה. על השק טנא כפוי ועל הטנא גליון משוטח של עתון. כאן, רק כאן מתחיל עיקר המעשה: בצלצלים, זוג עגבניות, מלפפון חי או כבוש, כמה וכמה פרוסות־לחם מרוחות שכבה עבה לבנבנה של מרגרינה, מלוּפתת ריבה או גבינה; ביצה, קמצוץ מלח, אשכול “תמר בירותי” שאין חביב כמותו בארוחות־בוקר של בוֹצרים, פּלפּל ירוק ועסיסי, ואחרון־אחרון – עתון־אמש מקופל ומעומד על עמוד־המאמרים שבוֹ — להנאות את האוכל בקריאה טובה ושקטה.

האורזות גם הן הפסיקו מלאכתן והשאירו על שולחנות־האריזה תיבות כרסתניות גדושות־פּרי, שנייר־אריזה מרפרף מעליהן כשמלה מעל למעוּברת. הן זימנו לעצמן מקום־ישיבה במחיצתן, על שולחן־הסגירה עבה־הקורות והנטוּע לבטח, וחלצו אשה־אשה את פרוסות־הדיאטה הלבנות והשקופות שלהן, את התפוחים ואת האוֹלרים הזעירים כדי לקלוף אותם.

אורי עוד לא הגיע לסוכה, המהומה סביב המים עדיין היתה מהומה ומיקה לא ידעה היכן תשב. קראו לה האורזות ובהציען לה מקום על השולחן ביקשו להניח את דעתה ולחבבה.

ישבה ואָכלה ואף נהנתה מאכילתה. האורזות התבוננו בה.

“שינוי אויר, הא? מגביר את התיאבון, הא?”

“כן!” הנידה מיקה ראש שלסתותיו משופּעות בחמרי גלם ובעבודה. כאילו נשתכח ממנה כמה היתה שוטמת את ענין האכילה בימים שעבדה במטבח.

בלא רעש מיותר גלש אורי לתוך הסוכה עם סוסו ועגלתו העמוסה טנאים, אך משעלה הסוס על להקת הנערות שותות־המים הפריח בהלה ומשך על עצמו את כל תשומת־הלב.

“שויצר!”

“את כל המים שפכתי בעדך!”

“ככה נכנסים לסוכה?”

“פלח!”

מיקה צחקה עם כל הצוחקים, ואילמלא פּירור שעמד לה בגרונה והשתיקה היה לבה מתרחב עליה משחוק ותענוג. ראתה, כל המגדפים שקמו כנגדו היו בני אותה חבורה, ילידי המשק שלבם גס בו מתוך היכּרוּת ישנה וידידות. נערות עירוניות, אורחות שהתנדבו לבציר, פּרשו נעלבות ושתקו. אותה שעה נתאוותה מאוד לגדף אותו גם היא בפה מלא, להשתלב בתוך הברית הפרועה גסת־הלב של כל אלה המטיחים זה בזה ברוח כל־כך חביבה, בידידות כזאת, בלא טינה. אה, להרים יד על אורי ולגדף ללא חשׂך ובלא חשש – מתוך שהידידות נטועה ומגוֹננת. אה, שלא יהיה איכפת כל רמז וכל עפעוף וכל דיבור קל, ותחת זה – הבנה שתקנית עם כמה מלים פזורות־רוח, לבביות בלתי־חשובות, מפעם לפעם.

אורי כבר העביר את כל טנאי־הפּרי המלאים על כלונסאותיהם וכבל את הסוס על עָמדוֹ. העלה מאיזה מטמון צרור מכובד והתחיל מערטל אותו כשהוא תר בעיניו אחרי מקום ישיבה נוח.

התבוננה מיקה באותו תיאבון, שבו לעסה קודם־לכן את פּתה ־ ולא יכלה ללעוס עוד. הפּת נראתה משעממת ללא תקנה. קמה ממקומה וקצה המכורסם של הפּת בידה.

“אורי!” הרימו האורזות קול־בהלה, והצצה קלה דיה היתה לה למיקה שתבין, כי הצעקה מכוּונת כנגד תוקפנותו של הסוס אשר נגס בשיניו הגדולות את קוֹרת הסוכה שהיה קשור אליה עד כי נזדעזע הפּלטרין כולו. אורי השליך בסוס גזר־עץ ולא יסף – אך מיקה נתעוררו בה ענין וריגוש.

הקיפה את הסוס ונתיצבה נוכח ראשו. היה זה ראש לבן, גדול ויגע, מדולדל בקצהו של צואר עבה ושמוט־רעמה. ביקשה להגיש לו על כף־ידה את שארית הפּת. היא פחדה ממנו, משום שפחדה מבעלי־חיים, משינים גדולות, מדברים שלא ידעה לרתום אותם. היא פּחדה פּחד עז, אך השתוקקה תשוקה עזה לשחק משחק, עתה, בזו השעה דוקא. מצפּה היתה שיראוה, שיראה כל אחד, אף כי אחרים היו עושים זאת בלי כל התרגשות כמי שמדגדג חתלתול, אף כי מעולם לא היתה מעלה על דעתה מעשה־שטות שכזה, אלא בשעה משונה זו, של ריגושים חדשים, של מעשים חדשים.

היא קרבה אליו מאוד וחשה את צחנתו, ריח חריף של סוסים, של עור מכורכם־זיעה, של קש שהרקיב. הסוס הרכין את ראשו, והסמלוֹן וכל אשר עליו גלשו קדימה ונתלו לו על קרקפתו מאחור, על אָזניו. זבוב הטרידוֹ והוא טרף את ראשו אחורה. שלשלאות שיקשקו והיצוּלים ריטטו מתכתית.

לא ידעה מיקה מה מתרחש מסביב ורק את ראש־הסוס הגדול ראתה, את עצמות־הלחי המרובעות הבולטות מתחת לעיניים מלופלפות, את זיפי הלסת התחתונה, את השפה העליונה המתעוותת תוך בילוש חרד באויר – – – הושיטה את ידה ודיחקה אותה אל מתחת לשפתיו של הסוס. הלה שירבב את זרבוביתו, בילש־טיאטא את כף־ידה בשפה יבשה ומחוספסת. גיפף את הפּת תוך לפיתות מועטות ונטל את הפרוֹסה בבת־ראש למעלה – להרחיק ככל האפשר מן היד שרוקן אותה.

מיקה חבטה כף־ידה הלחה על צוארו הצמרי, קינחה אותה באין־רואים ומיהרה להצניעה בכיס הצר והיחיד של מכנסיה. בין צלעותיה חשה אותה שעה את מגעו העצי והחד של היצול והיתה שלוה עמו וכבר אמרה ללכת. פתאום קרא אורי קריאה קנטרנית של “ויוֹ־נא, צחוֹר – ויו־נא!” והסוס גח והתקדם כשהוא נוגף במיקה נגיפה קשה. היא נבהלה מאוד ובלי דעת פּלטה צעקת־אימים חדה. אורי צחק. כדי רגע אחד אָפל שטמה אותו משטמה מחנקת ומשנהו הירהרה שהיא תהיה מאוהבת. לא היתה עשויה אותה שעה לדקדק: מאוהבת או מעֵין מאוהבת, על־כל־פנים: היא רוצה בו והוא עזיז – והיא רוצה בו מאוד.

עכשיו ראתה כמה מגוחכת עמידתה השפופה אצל הסוס – והניפה עליו יד. הסוס נרתע והקיש עגלתו אל קוֹרה מאָחור ומיקה חזרה אל מקומה אצל האורזות, שם ישב אורי ואצלו משוּטח מזונו.

חייך אליה, אם מתוך שהתפּייס, ואם מתוך שהתכונן להגיד חכמה.

“אַת, מיקה, אַל תרגילי לי את הסוס לאכול לחם. הרי זה – איך אומרים אצלנו – בלתי־חינוכי!”

“ככה?” שאלה. “ואתה דוקא חינוכי?”

לא הספיק להחליט בשאלה עקרונית זו, וכבר חטפה מיקה פרוסה מפרוסותיו, קפצה אל הסוס ותקעה לו מחציתה לתוך לועו. הסוס כדרכו פתח ולעס עד שנתרעש למראה אורי שקפץ ממקומו. הסוס נתרעש ונרגע כהרף־עין, ואילו אורי לא נרגע. מחצית הפּרוסה בידיה, התחילה מיקה בורחת ואורי רוֹדפה. הם דילגו בין שורות של גפנים ומיקה היתה פולטת קריאות קטועות של התפּעלות, כביכול הן־הן שדוחפות בה ומזרזות. את בדל־הפּרוסה השליכה מכבר ועדיין לא עצרה – ולא נותרה לו, לאורי, ברירה אלא לזנק זינוק של ממש ולאחוז בגופה אחיזה של ממש.

משלָפת את מתניה בשתי זרועות רוטטות, משהכתה הוייתה של הנערה על פניו כמשב־של־רוח נפלה פתע חדוַת שניהם, ובעודם לפותים מעט פנו יחד תפנית קלה לאחור, לעֵבר קהל לא מעט שהתבונן בהם מתוך הסוכה. הרפה אורי מלפיתתו, עמדו והציצו זה בזו, תחילה בשביבי־שחוק שכבר הם עוֹממים, ואחר־כך במבטים חותרים של ציפיה.

שתוּקים, רפויים ורחוקים זה מזו מרחק של הגינוּת, חזרו שניהם אל הסוכה. למעשה היו הכל סרוחים איש בפאַת צלו, מפריחים עשן והברות, מנערים פּירורים אחרונים של ארוחת־הבוקר ואין נותנים דעתם אלא על רגעי־המנוחה החולפים.

יוּזק, אדיש מעץ היבש, אמר:

“אורי, אתה עולה עכשיו הביתה ומביא עוד תיבות. זה ממש אסון – הנהגים הללו!”

היתה מצפּה בחרדה לתשובתו של אורי, מלים ראשונות לאחר המעשה.

“למה לא?” ענה וחיפש הסכמה בעיני מיקה. “נחטוף גם קצת תה בבית. הפרחחית הזאת הלעיטה את הסוס בארוחת־הבוקר שלי. שמעתם דבר שכזה?”

איש לא שמע דבר שכזה, פרט למיקה, אשר שמעה גם ראתה את עליצותו של אורי – בודאי בשל ההתעסקות שפרצה ביניהם בגלל אותה הלעטת־סוסים פרחחית.

אורי הסיע את הסוס, תימרן בו ביד־חרוצים ובעוד שעה קלה כבר היה מדהר עמו ומעלה אבק בדרך למשק. יוּזק משך שעון מחריטו ולאחר עיוּן קצר הפטיר “נוּ” פסקני והסביר להם לבוצרים כי הגיעה שעתה של העבודה שתתחדש. “תשע, חברים – אין ברירה!”

כבר לא היתה בבוצרים עליצות־הבוקר קלת־הראש אלא היו משוקעים עכשיו בעבודה, ובשיח־ושיג בדבר טיבם של מיני זמר, ובגידופים כלפי מרעין־בישין של הגפן: העש והקמחון, הפסיוֹדוֹקוֹקס והצמקת, ובתחרות רעשנית: – ובכן, בשורתו של מי היו המזיקים מרובים יותר?

מיקה חזרה אל שורתה ושקעה מתוך הרגשת־תענוג אמיתית בשתיקתה המופרשת לה ליד הגפנים. הנערות היו צוחקות אילו שמעו שהיא מחשיבה כל־כך את הרגעים שעברו עליה עם אורי. ואולי באמת היא שוֹטה, ככל השוטות שנער מושיט להן יד וכבר גורסות משפּחה. ראוי היה שלא תהא נפעמת כל כך משעשוע זה. לפת? נו, לפת – אז מה בכך? היא עצמה ראתה כבר דברים גדולים מאלה. הגיעה השעה, ניתן לומר, שנסיונה שלה והספקנות, כן זו האכזרית – ישמשו לה לפרקים באמת מעין בלם לרגשותיה, שלא יתנו לה להתפּעל — ולהתאכזב מרה.

לא עלתה בידיה. היתה חוזרת ומתפּעמת כל אימת שנשנתה כאילו אותה שעה שאָחז בה במלוא זרועותיו ומשכה אליו בגיפוף חזק ומהיר. שעה לאחר שראָה אותה אורי לראשונה כבר היתה בין זרועותיו, ואילו וילי – וילי היה מצוי בקרבתה, בדומה, שנתים ימים ואף פּעם לא נגעה בו כהוא־אצבע, אף לא כחוט־השערה.

בדרך לארץ־ישראל, תוך המסע היגע, מחוף לחוף, של הספינה החששנית, סבורה היתה כי וילי הוא המפואר והנהדר באנשים. הוא היה מעל לכל הערכה בכל אופן שהוא. היה מתהלך את הספּנים בספינה מתוך שיחה רהוטה בכל לשון המתבקשת ומתוך שמירה על שלטונו ועל חביבותו גם יחד, היה מרבה ללמד ומרביץ את תורתו בבטחון של אדם המספר בדברים שהוא דש בהם יום־יום, היה מרבה להעלות את הקיבוץ בארץ, על ימיו הראשונים והאחרונים, לימד שירים, אירגן מקהלה, הוציא עלון יומי, עסק בספּורט, ירד בערי־נמל. במיקה נתרקמה אמונה נסערת כי אדם זה חי מתוך בגרוּת שלמה: איזה שיווּי משקל חמוּר גם נאוֹר בין מה שיש להימנע והיאך לקחת. מאמינה היתה אמונה נסערת, חסרת־מנוח, כי הוא מגשים בחייו את החלומות שהוא מטיף להם וכי יש בו בבת־אחת גם מקפדנותו של הנזיר המשועבד לתורתו, גם מהרגשת הזכות לבוא אל זולתו בתביעות מרות שהיא נחלתו של מי שהרחיק לכת במשמעת הפּנימית והמצפונית שלו, גם מפקחונו של חכם שראָה כבר את כל הצדדים, גם מידיעתו של גבר ששוב אינו טועה, גם מבטחונו של אדם שהיה כבר מאושר פעמים רבות בחייו, גם מיושר־לבו של מי שאין לו כבר מה לבקש אצלכם, ואין בכוחכם לגרום לו טובת הנאָה; ואיך יוּכל לעמול עמכם על־מנת לקבל פּרס – בשעה שאין פּּרס בעולם שישוה לו, שיקח את לבו?־ והרי הוא עצמו הנו היכולת, האין־גבולות, הריבונות הנפשית הגמורה, בצד החברוּת הנלבבת. כיצד היתה מתחברת אל חברותיה בספינה, בימי המסע הממושך? מי שהיתה יותר מתחככת בוילי יותר ביקשה מיקה את קרבתה. באמצעותן היתה נושמת עמו מגע. כמה היתה מקנאָה באלו שהיו ניגשות אצלו כמי שבוצע לו פת. היא גופה הבינה את וילי כל־כך שונה מן הגבר הממוצע, אשר בסביבתו ועמו התרגלו להיות בכל עת, עד כי דומה עליה שאין היא ראויה לידידותו הפשוטה והגלויה אלא לכל היותר למה שקוראים גישה חינוכית. והיתה מבקשת קרבתו וזקוקה לו ביותר ומתיסרת על כל גילוי של תשוקה אליו, על כל הרהור של פגישה עמו, וטורחת לשכנע עצמה שאינה מסוגלת ואיננה רשאית לבוא אליו מעצמה, דרך חירות, אלא עליה להסתפק במה שהוא מקרין לעומתה דרך מקרה או דרך חלוּקה צודקת כמנהיגו של הכלל שהיא אחד מפרטיו.

בכל־זאת היה המסע לארץ־ישראל כמסע של אושר. היה בו כל הטוב שבחירות, שבניתוק מן העבר, בלי כל העול של התחייבויות חדשות. כמין שבת ארוכה מתמשכת ומנומרת בחגים קטנים – ערי־נמל, סירות־צבעונין באוקינוס ההודי, ערבי תרבות וחברה, שעות לימוד העברית, עובדי־הספינה המלעיזים אנגלית, טלגרמות מארץ־ישראל, ריקודים של שמחת־פתע. ברור היה כי לא הכל חיים את המסע כמותה, היה מי שעשה את חשבונו האָבוד מאתמול, היה מי שניסה לאַחוֹת טלאָיו למחר. נתארגנו קבוצות והיו ביניהן, כמובן, טובות יותר משום שהיו ביניהן טובות פחות. ענין זה פָתח פֶתח לסכסוכים וטרוניות. מיקה היתה מתקיימת על פּיכוי רגשותיה בלבד ולא יכלה אפילו לשער בנפשה כי ארץ־ישראל תסיים לה את החג בבת־אחת, תנתק את הקשרים, תפריד את החבילה ופתאום יתברר כי כל האנשים המרובים הללו היו מסתירים כל העת את הדברים החשובים להם באמת ומעמידים פּנים כאילו החברותא של השיירה המַפלגת היא הנותנת – ושם, כבר בשעה שיֵרדוּ אל איזה רציף בתחנה של רכבת יתחילו לרוץ איש לעברו, אדם ואדם – זה אל חוֹתנתוֹ, וזה אל דוֹדן תפּר־מגבעות, זה אל משרד התשלומין הפולני וזה אל מסדראות של מבקשי־רחמים. היא לא יכלה לשער בנפשה שתישאר לבדה בארץ־ישראל, שוילי לא יהיה מורה לה את הדרך, שתהיה שרויה בלי הנערות, בלי אדם שיאמר מלה חיה וישמע מלה חיה.

בעיקרו של דבר – נערה סרבנית זו היתה בה דוקא כוננות ללכת עם קבוצה גדולה של נערים ונערות ולהוציא את חלומותיה מגדרם – אל רשות־הכלל. בדרך זו הגיעה עם קבוצתה אל הקיבוץ, אל גת־העמקים.

ניתנת אמת להיאמר, כי החבריא חדרו לתוך רקמת החיים המשקיים בלי להסב כאב־ראש הרבה לא לעצמם ולא לאנשי הקיבוץ. כיון שלא העמידו לעצמם מטרות גדולות, והיו מלומדים במחסור ושואפי־מנוחה, מצאו את דרכם אל הקשה שבמבחני־החיים בקיבוץ – אל העבודה במשק, אל יום־החולין, המאבך אבק צהוב לעתות־קיץ, המתאַלח בבצעי־מים לעתות־חורף. הם ידעו להסתדר, לבצר לעצמם פּינה נוחה ככל האפשר בעבודה, במחסן־הבגדים, בעניני מזון, בחברה, בלימודים, ולעולם לא היו מבקשים לעקוף את מה שהיה מוסר־החיים המקובל של הקיבוץ. רפתנים שבהם היו משכימים עם כל מושכי־פטמות שבמשק בשעה השלישית בבוקר. באותה מידה של נמנום ושל מורת־רוח היו משרכים צעדיהם על־פני המשעולים הליליים בדרך לחדר־האוכל, ובאותה מידה של אדישות קפּדנית היו מלווים בעיניהם את תנועותיו של זה אשר חילק את הביציות מן המחבת אל הצלחות; באותה מידה של עקשנות היו מחכים שזולתם יקום למלא את קנקן־הקפה שנתרוקן וישוב, באותה מידה של זריזות היו מנסים לזכות בתלת־הרגל הנוח, רפוד־העור, העשוי להקל מלאכתו של חולב. כך היו שבים ומשרכים צעדיהם לחדר־האוכל בשעה מאוחרת בבוקר – לארוחה. עתה כבר היו מסיחים עם הרפתנים הותיקים, מתעקשים על שבת המגיעה להם, מתאנים למגישות בשל הדייסה הקרה, מגדפים את הנגרים אשר לא התקינו גדר ראויה לדיר העגלות ו“ראית מה שאלה עוֹללוּ? — אַל תשאל!” הפלחים שבנוער קיבלו לרשותם טרקטורים לאחר עונה קצרה של אילוּף. שעה קלה אחרי הרפתנים היו גם הם מצותתים לצעדיו של שומר־הלילה ומשיבים לו “הן” על נקישתו בתריס. היו ממלאים קנקניהם תה, ממתיקים אותו עד בלי די ומגלחים מגבת־כלים מן המחסן לעטוף בה את הלחם עם החביתה. הטרקטורים עצמם כבר לא היו מבחינים אם ותיק שבותיקים מתניע אותם או צעיר, יתום טהראני ירקרק. הם היו נתנעים בהלמות ומצייתים לזריזותו של האדם בכחוּלים. כך היו יוצאים אל הלילה ומגששים בפנסיהם חרולים ודרך. בסופו של דבר היו השדות נחרשים ועם ערב, היו חוזרים אנשים מפויחים ועייפים הביתה וצעדם לאֶה ומאושש.

כך היו חופזות הנערות לבית־הילדים, ועוד הן עצמן נערות – כבר חודרות לפני ולפנים במעשה־המרכבה של מוסדות־החינוך, ודרדקי־אסטניסים שלנו, ואחראיות למה שבין פעוט, לצעיר, למתבגר – ויודעות להטיף לאמהות שבכאן היאך נוהגים בילד כשהוא בפומבי של חברה.

כך היו יורדות לכרמים ולגני־הירק ורוכשות לעצמן אמונה בחשיבותם של דברים חדשים לגמרי: זנים אפילים, פרלטוריה, לבנין־הכרוב, מרק קליפורני, יתדות, ארבעים־קוב־לשעה, צנונית, המטרה צפופה, תיבות לשוק.

מיקה בלבד היתה רחוקה מכל אלה. היא נדה־נעה ממלאכה למלאכה ולא מצאה לעצמה תקנה. תכונה אחת ארורה היתה מקננת בה. לא היתה יכולה לחיות פרשה, התרחשות, מאמץ, בלי שתקבל על כך אישור מהלכי־רוחה, מאותו נסיך קפּריזי פנימי שהיה מתקרא סיפוק. את שעות־העבודה היתה רואה כשעות אבודות, כהכרח עגום שאין ממנו מוצא עד לשעות־החיים המתחילות עם ערב. בלא משים יצאו לה מוניטין של אותו אחד־מיוחד – שאי־אפשר כי לא יימצא בכל קבוצת־נוער שהיא: הנערה הפּרובלימטית של החברה, תרבותניקית קמעה, עצבנית קמעה, זוכה באחת המידות הגדולות ביותר של תשומת־לב, מנוד־ראש ושיחות־מקלחת.

היתה מן האנשים החשובים ביותר בחברה ואהובים בפחות. החברה היתה צריכה לה, ומעריכה את הופעתה על־פני השטח הנעים והמעניין של ערבי תרבות, שיחות ומסיבות־חג – אך מעולם לא אירע לה שתיקלע לחבורה מלהגת סתם, על לב מלא ובטן ריקה. לא נטלה חלק בפגישות של בילוי בלתי־מוגדר, אשר לא דיבור ולא תכנית, מילאו שם את האויר, את החושים, את הדבקוּת ההדדית – אלא אותו ריגוש סתמי, שתקני של היות יחד, שהוא בונה קיבוצים ואחווֹת אנושיות יותר מכל חומר אחר שבעולם; שהוא מפנה מקום ליד כל מדורה דלה שהוא מושיט בחיבה ספלי קפה זעירים, שהוא מזמר בנעימים מתחת לרקיע אדיר ומכוכב.

מבעד לקירות הדקים, המנגנים אִושוֹת־רוח בצריפים, היתה שומעת את החיים מתרחשים בחוץ. שם היו מהלכים אנשים שהיה נראה להם חסַר־טעם להישאר לבדם בערב. היא היתה נצמדת אל ספריה ומנסה לחיות עם עצמה ולמצוֹת גם את המרירות המתגנבת פנימה עם כל צהלה הנשמעת מעבר למחיצות־העץ הרועדות.

היא הרחיקה לכת בלימודים, הרבה לפני כל החברה, וּוילי היה משבח אותה ומעודדה מאוד בשל כך. הוא היה גאה בה, באותם הענינים לפחות, וסח לה שרואה בה בן־ברית, ידיד, כוח מדרבן חיובי. כיצד עוד היה מסחרר לה את דעתה בשבחים?

אך מיקה מעוֹדה לא יצאה עמו במחול. אפילו באותם ערבי־שבת בחברה, כשהיו מפליגים הרחק עד כי וילי מרקיד את כל הנערות ונעשה בבת אחת ראש לנערים, מגרה על־אחת־שבע, תבעני וסוחף.

היא היתה שומרת אותו לעצמה בשיחות שקטות, בטרדת־מוחין, בהליכה רכונת־ראש בחצר, שעה שהיה מיטיב להאזין לדבריה ויודע, באותו כשרון־הדרכה מופלא, לעורר בה את האמונה שהיא חשובה ומעניינת ברגע זה יותר ממשהו ומישהו אחר. היא היתה מקבלת את פניו בצריף, שעה שהיה עושה את סיורו הרשלני, הערמומי והמקרי כביכול בין חדרי חניכיו, מצטערת על מיטותיהן של שכנותיה שאינן מפורכסות כתיקונן ומקפּידה שיציץ בספרה הפתוח או יתהה על טיבה של התמונה החדשה במסגרת, על הקיר.

היתה שוקדת על ערבי־התקליטים, שעה שחבורה צנועה וביישנית של חסידים היתה מקשבת למוזיקה טובה, מפוזרת על־פני חדר־התרבות, מציצה בעד החלונות, מהבהבת באוּדי סיגריות, נאנחת עם כל הפוגה של החלפת תקליטים.

וילי היה חולף אז בחשאי, ניגש ושואל: “מיקה? — מה מנגנים?” ובגרון מכוּוץ היתה משיבה: “בטהובן, החמישי לפסנתר.” ומאושרת לרגע קל מתוך הרגשה של נתינה, מעודנת ודקדקה.

וילי קיבל חדר לצרכי עבודתו ומיד נתדבק אליו כינוי “חדר המדריך”. שם היה משכנה של ספריַת הקבוצה, מפּות, מכשירי־לימוד, ספה צרה למשכב, שולחן־כתיבה, ארון חד־פתח – וכסאות למכביר שלא היו בהם שנים תוֹאמים. מיקה היתה מאוהבת בחדר הזה, הצריפוני, ממבט ראשון. היא שיערה בנפשה ידידות רוחנית מבורכת. שיערה שעות רבות, וילי על הספה, משעין גבו לקיר, מטלטל אט־אט ברגליו המסוּנדלות, והיא על אחד הכסאות, זרועה על השולחן; משעשעת בכלום־שהוא, אינה נעה ואינה זעה – מעריצה, מאזינה, דוברת חרש, גומעת את ההקשבה של העינים הנפלאות הללו.

היא קיבלה על עצמה את הספרנות, את העזרה לספרנות. וילי היה נמצא בחדר כל העת. אף פעם לא היתה הולכת בלי שתשאיר אותו יושב אצל השולחן ועובד. הוא נעשה אותם הימים, משקרבו ימיהם לסיום, משהועתק משכנם לאוהלים, מדריך יחיד בנוער והיה עמוס טרדות למכביר. לוּ שאל, היתה נשארת עמו, עושה כל מלאכה, מתאחרת ככל שיידרש. וילי לא שאל דבר. בניע־עפעפּים מהיר ותכליתי היה משיב על ברכת־פרידתה וחוזר אל אשר לפניו כאילו אין לו כל עסק אחר ואין הוא זז ממקומו ואין הוא חושש לדבר.

מיקה היתה תמהה עליו כמה וכמה תמיהות, אך לא היתה עשויה להעלות אותן אל מחוץ לפני התחושות העמומות, וּוַדאי לא היתה עשויה לשאול בידיעתן של הנערות, וּוַדאי לא היתה עשויה לשמוע מן המתהלך על כל לשון – כל־כך היתה נתונה לנפשה בדד. לפי זה מסתבר שעד שלא קבעוה, למגינת־לבה, לעבודה במטבח ־ לא הצליחה לצוּד שמץ מן המתהלך במשק על־אודות וילי.

במטבח, בשעה אחת קצרה של מירוק סירים, נתברר לה טיבו של כל אותו עניין, שחדר המדריך הוא עתה חדרו של וילי, וכי הדברים ידועים, אין בהם תימה, להיפך – צאי וראי כמה נאים ומלאי־כבוד היחסים ביניהם, בין וילי לרותקה. אלא מה, נתקלקלה מעט השורה? – משום כך עבר אל צריפונו. הריהו עושה עבודה חשובה, ועצם השאלה, שהיא כידוע עדינה מאוד ודחיית פתרונה מוסיפה סיבוך על קושי – הנה עצם השאלה נסתדר על צד היותר טוב. וכי מה עוד תבקשי?

או אז נתהפך עליה עולמה. עדיין לא היה הדבר יכול לבטא עצמו ברורות, אך היה נועז די לבקש ביטוי מכוסה טפח, מוּסוה טפחַיִם; השערה מרגיזה: וילי הלך ונטל לעצמו את חדר המדריך כדי… האין הוא מצפּה למשהו שיתרחש?

מעתה נהפך עליה עולמה. החלה להתבונן בוילי התבוננות של בדיקה. בחנה כל מלה שאמר, שקלה ועיינה לא מתוך הערצתה הרגילה אלא מתוך שינה של כוֹרה יגע המחפש בעקשנות את קורט־הזהב בעפרות־החול. היא יצרה לה דמות של וילי שהיה מרמז רמזים, נאנח. ירא, לוחם בנפשו מלחמה הירוֹאית, חרד לגורלה שלה, מחשב חישובים, מתרחק מן החברה, חושש מפני קִרבה יתירה, בולם עצמו בנשיכת־שפתים.

היא נהגה כמותו, כמות שנהג, כפי שמסתבר, וילי שלה. ביקשה במלוא כנות לבה לא להעמידו במצבים קשים, לשמור על ריחוק מהוגן, לא לתת לו שיראה בחששותיה, לא לתת לו להיוכח במרי־רוחה. וכנגד זה היו תוקפים אותה רגעי־התיחדות חריפים ככאב, בהם גואה בה הרגשה ברורה ומרעידה של תשוקה. עשויה היתה לקום וללכת אליו יחפה ועוֹטיה, אילמלא כוחם של הכיסופים עצמם שהיו פּותרים את התשוקה ופורקים אותה בתחומיה שלה, ושוללים ממנה כל יכולת להתנער ולפסוע פסיעות של ממש.

עונה מרה זו נסתיימה בבת־אחת עם הכנת מסיבת־הסיום של קבוצת־הנוער, עם העבודה על המחזה.

וילי העניק לה למיקה תפקיד ראשי, וכרגיל, ללא כל ענין מיוחד בעצמו של דבר, קבע עמה עתים לחזרות מיוחדות, סגורות. פגישה אחת כזאת – וילי השליט, הקפּדן, בולש כל תנועה, תובע בגלוי, מערטל, כוֹפה שתפיק מגופה, מקולה, מחינה, מרטט עורה את כל מה שהם עשויים להפיק – פגישה אחת כזאת דיה היתה שכל מה שהיה חנוּק ומסוגר בה יפרוץ ללא מעצור.

מיקה היתה מאַהבת. מה שהיה עננים קודרים – הפך סופת־אביב. התנהגותה במטבח הפכה לשערוריה מתמדת; אולם מה שהיה מצוי בה תמיד, שהיתה קודרת בשעות־העבודה, אפורה וסחוטה – נעלם כלא היה. היא היתה משתוללת על גבם של כל אדם וכל מאורע. מתקנדסת עם האוכלים בארוחת־הערב, מסתלקת העירה לקולנוע, מצפצפת על הכל, סוחבת ממתקים במחסן, מקימה שאוֹן בשעות־הלילה המאוחרות, מתגרה בשומרים, אוֹנסתם שיחלקו עמם את צליָם ואת פּתם, מתלחשת בשיחות־חברה, תולה חיבורים מטורפים בעתון־הקיר. אל וילי – אל וילי שילחה בזה את כל מה שהיה טמון בה חדשים רבים כל־כך. את כל הגינוּנים הנשכחים של ימי־הנדודים, של השנים הרזות. צוחקת. שרה, מעכּסת, מטייפת בעיניה, משקרת, מפטפטת ללא הפוגות, עוגבת על כל מי שאפשר – ומתגרה עם האחד, עם וילי, וכנגד זה גם נוהגת בחדרו כפי שחייבת לנהוג, מסתמא, נערה אשר למענה עזב הגבר בעל־החדר את אשתו ואשר למען הימצא עמה, כאן, כעת, הפך כל ההפיכות, הרחיק לכת כל המרחקים. היא היטיבה לשחק. בחברה התנבאו שההצגה תהיה נהדרת. כשהיו מדיינים במקלחת על התפקידים, על טיב עבודתם של החבריא, לא נלאו כל יודעי חן מלשבח את עבודתה של מיקה. מסתבר כי לגאוּת־היצרים שתקפה עליה נוספה גם גאות כללית, רוחנית, מעין הרגשת יצירה, הרגשה של אפקים נפתחים. מפללת היתה בלבה כי מכאן ואילך מתחילה לה תקופה של ימים גדולים, של הערצת ציבור. בלבה נתחזקה האמונה שהיא ראויה לידידותו ולבריתו של וילי, של הקיבוץ כולו, שהיא נתעלתה באמת, שהיא גילתה סוד גדול של החיים, אותו סוד, שהוא, אולי, סימנה של הבגרות. ותחושת־עדנה היתה מלחשת לה בלילות: אשה.

עכשיו, שכבר שיחררה עצמה מן ההתאַפּקות והעלתה את חויותיה מן המחנק אל הגילוי, מצפּה היתה שיתהווה לעיניה אותו דבר גם בוילי. יתר מכן: היתה מגידה בלבה שכל פגישותיו עמה לצורך ההצגה תואנה אחת הן לבלות עמה ביחידות, בתוך טיפּול והתעסקות בהוייתה שלה, מה שהיה גורם תענוג גדול, מסתמא, לא רק לה אלא גם לו.

אבל וילי לא נענה לה. אפשר שבתוך־תוכו היתה החשיבות הנעימה הרצויה, שכל פּגישה עמה נובעת מחמדת־הבשר – אך בגילויי חייו לא הוטל כל שינוי. היה נוהג בה כשם שהיה נוהג בכל אחד מחניכיו וחניכותיו, בחביבות שומרת־מרחק, בקוֹר־רוּח נבון שאינו מבליט עצמו, בהתחשבות חברית נאמנה.

היא היתה עובדת עמו בחדר, בקריאת הטכּסטים, בהחוית התנועות הדרושות, ורועדת מעוצר מתיחות. היתה מצפּה בכל רגע שיתחולל פורקן אדיר ומשחרר. כל־אימת שהיה קרב אליה או מניח עליה ידו, היתה מפללת שיהא דורס ובא, שיהא מקרע, שיהא שם קץ, בזה הרגע, לכל ההבלים ונוטל עמה את העיקר. לנוכח כל תנועה חילונית. סתמית, אַקראית שלו, היה גואה עולם מלא של כוננות ומתיחות מצד מיקה, עד כי היו הדברים למעלה מכוחה. עכשיו שנאָה עצמה באותו כוח בו היתה משתוקקת אל וילי, בו היתה בולמת עצמה בשעתו, בו היתה משלחת עצמה פּרע. לא היתה מסוגלת לעסוק בקריאה, בקונצרטים; ואין נינוֹחה בהגוּת אלא בפרצי השתוללות שלה, ברעשנות בשערוריות. במטבח קרבה במהירות אל המשבר הסופי, הועברה למחסן הפּרודוקטים ושם, בתוך הריחוֹת הכבדים של גבבי־מזונות העומדים ימים רבים, היתה משננת לעצמה תוך משטמה עיורת:

“עכשיו אני מבינה – את מצחינה, מצחינה! מהמטבח הזה, מהמחסן – מצחינה!”

לילה מר אחד קמה מאהלה, העטתה על עצמה משהו רשלני והלכה אל צריפו, אל חדר המדריך. השעה היתה אפלה ביותר והיא לא ידעה דבר אלא מה תאמר לו:

“וילי, אני עוזבת את המטבח! עזבתי כבר, וילי. הכל יהיה אחרת. אני כבר יודעת – זה היה אסון! המבין אתה? – האם אתה מקבל זאת, האם אתה מקבל אותי? – וילי…”

חשה שהיא הולכת לקראת חיים או מוות, שהיא שוברת ומשליכה כל מה שמעבר ומעל, ולא היתה יודעת מה מחריד יותר: המרד שלה כנגד העבודה, כנגד היום – או ההליכה הזאת עירום ועריה אל הצריף.

היא התרפקה על החלון, אך הוא נענה לה אטימוּת ואופל. זה למעלה משבוע שלא ביקרה כאן, מעת שנסתיימה רשמית עבודתו של וילי, מיששה וגירדה בדלת – אין קול. העיקה על ידיתה, נכנסה, ליחשה… ליחשה שוב – פתאום הבינה שוילי איננו. שרימו אותה. שמישהו רימה אותה. שהוא אצל רותקה – ומיד, בשקט אכזרי ומחושב, בהגיון, בריקניות צלולה עזבה את החדר, הקפּידה שלא להעלות שאון, חמקה בין הבתים, חזרה לאוהל. שכנותיה התהפכו מצד אל צד. היא נתכנסה בסדינה, שכבה על בטנה, נצמדה בחזה אל המזרן הקשה וריחמה על עצמה רחמים נוּגים עד מאוד ללא קץ וללא תכלה.

למחרת בבוקר סיפרו בקיבוץ כי וילי מתגייס.


 

ד. אורי

אורי אחז במושכות, אבל באותה מידה עצמה יכול לשמטם על היתד הקדמית או לנמנם או להשקיף לאחוריו אל מרחבי העמק. הסוס היה מושך את העגלה מתוך שיגרה תלת־נקשנית בפרסותיו הזהירות־שלא־להתיגע ולא היה כל חשש שיסטה ויעלה דוקא על משוכות־העגבניות, למשל, או על שורות הדלישס־על־דוסן של משתלת־התפוחים ששלט־פּח מתריע שמם בהבלטה מספקת – תחת להתמיד בדרך הרחבה שעפרה תחוח, נבון חריצים וּותיק.

מלאכת־ההרהור לא היתה חביבה על אורי לִשְׁמָהּ. פעמים היה נתפס לה בשעה שענין מטרידו או חשוב לו כל־כך שאינו נותן מנוח; אך הרהורים מתוך הרגל של הכוח־החושב כשהוא לעצמו, חיים מקוריים ובלתי־תלויים של הרגש, התגובה, הניתוח – כל אלה רעה־חולה הם. לפי זה יש לשער, כי אם היה אורי תפוס כל אותה שעה שיצא מן הכרם והתחיל עולה במעלה־הדרך באיזה תענוג מתפטם מאליו, שתקני, כמי שמעכל מזון מהנה – לא היתה זאת הקשבה ברורה למחשבות שענינן טוב, אלא היה זה פיזור־דעת, המהרהר באלף דברים שהנאָתם בכך שאינם תובעים כל מאמץ; פיזור־דעת שבנבכיו טמונה אולי, רבת־משקל, הרגשה חדשה, אך צריך בשבילה, בשביל שתתגלה, איזה זעזוע חיצוני, איזו פגישה, איזו התרחשות פתאומית; ואם גם עתידים הם ודאי לפגוע בו בדרכו זו להלן, עדיין אין הם נקרים לפניו לפי שעה.

לפי שעה הוא מחזיק רשלנית במושכות ונותן להם שישוטטו בתוך אותו מרחק בלתי־מוגדר ונעים המבדיל בין המוח והמלה המסוימת, ששמו הוא, אולי, דמדומים; ונותן להם שישוטטו. והללו חבורה מכובדת הם: כדורי־העגבניות האדמדמים, רגבים בשטח החרוּש, המחרשה הערבית בצדי התלם, הארגז, העשן, המכוניות על הכביש, “אני לא שיממי אני פוֹכּסטרוֹט”, תיבות האריזה, חולצותיהן של האורזות, “למה זה נותנים לבחורות אצלנו פּיג’אמות עם שרוולים קצרים ולנו אפילו בקיץ – עם ארוכים והוא הדין בחולצות עבודה, באמצע הקיץ מונח על קיבורת זרועך כבדו של שרווּל אַברזין מופשל וכבד”, “בטח שיחפרו אצלנו עוד באר – יגדילו את השטחים האינטנסיביים”. איפה עכשיו אבא? “מלחמה בין צ’רצ’יל והעמלקיטים”… אילו היו שולחים פרים למלחמה היו עושים מהם שימורי־קציצות, ולא היו שולחים אותם לקרב, וחיילים? — גם מהם עושים קציצות. בקרב משתתפות רק המכונות. החיילים הם בשביל קציצות בלבד. בית־סוהר זה זיפט הגון אבל מעניין שאינני מפחד, אולי עד שיפסקו לך פסוק כהלכתו – ותבין מה זה. חוץ מזה כשאין אשה סובלים פחות. משמע – טוב שאין אשה.

ופתאום ראה שאת דרכו מפסקת בריה חדשה, תעלת־השקאָה ארעית. “כאן יהיה סקנדל בריא!” סח אורי לסוסו בעליזות קולנית והתכוון, זו פעם שניה הבוקר, להיכנס בשמחה לתוך דין־ודברים קנאי. תעלת־ההשקאה היתה מדוּפנת קרקע לח ורענן שנתגובב עיסות־עיסות לכל רחבה של הדרך. היא הפסיקה אותה, בפשיטות, כשהיא מחברת פּיו ההוֹמה של צנור מצדה האחד אל רשת תעלות בחלקת תפוחי־אדמה מצדה השני, על־ידי זרם מהיר, עגלגל וחרוץ של מים עכורים.

אורי תר בעיניו אחרי האדם המשקה כדי להביא לידיעתו מה סבור הוא על־אודות טיבם של מַשקים, המפסיקים לצרכי עבודתם את דרך־המלך. ביקש שעה קלה עד שגילה – אדם במכנסים ארוכים, במגפי־גומי, מדשדש דרכו ומפשיל טוריה על שכמו.

אורי עצר בסוס וחיכה לו לאותו אדם שיקרב, אך הלה היה בוחן את הקרקע, את משעולי המים, ואף גחן לבעוט בטוּריתוֹ כמה בעיטוֹת.

עמד אורי וקרא:

“הי, אתה שם – גן־ירק! – הי!”

האדם במגפי־הגומי הזדקף. בין שורות השתילים השפופים הלכה וקרבה אליו נוֹעה, נוֹעה של נפתלי ודבורה. מקרוב ראה אותה: כובעה, כובע־גברים, כפוּי על שׂערהּ המגובב, חולצתה החוֹשפת בי־צואר אדמוני תלויה מעל למכנסיה, מגפיה כבדי־בוֹץ, משעממת. כביכול ביקשה לאַמת את דבריו, אָמרה:

“עובד במטעים?”

אורי בוֹש שהטריחה לבוא אליו, ואין לו דבר ברור אליה – כאילו ביקש לראותה בלבד. מגוחך היה נראה לו להזעיף עליה את ענין התעלה המפסקת, ובכל־זאת:

“אַת חפרת את התעלה כאן?”

“כן,” השיבה וסקרה את החלקה; ושלא לענין, בלא הדגשה, הוסיפה: “מעבר לגדר, עד הגדר השניה — שם המספוא זורע. מפריעים לנו.”

“אז תדעי לך, נוֹעה, שאני מתכונן לעבור פּה לפחות עוד תריסר פעמים היום וכשאני עובר – זה שטפון, מבינה? אני רק עובר – וכבר אין לך דפנות!”

אז מה?"

“אז חסר לי רק שתשאירי לי פה טוּריה ואני כל פעם יורד ומתקן לך את התעלה, הא?”

“ובמה אעבוד אני?” לא נעקצה נועה בעוקץ שבדבריו. “אין לי כאן טוריה שניה.”

“אני מתכוון לומר רק שֶׁמִמתי עושים תעלות באמצע הדרך?”

“תמיד אנחנו מעבירים כאן את התעלה.”

אז זה תמיד סקנדל!"

“אוּי, מה אַתה רוצה, אוּרי?” הטעימה נועה צליל של חוסר־סבלנות.

“טוב, נראה מי יתחרט,” החזיק אחריה אורי.

“תסע מסביב!”

“מה עוד?”

אורי חזר וסקר את נועה. היא לא הכעיסה אותו. לאמיתו של דבר היו, פעמים, ידידים טובים למדי, אבל מעולם לא מצאו זה בזו ענין אמיתי. עכשיו, שחזר משנתיִם־בחוּץ, נתברר שנתרחקו לגמרי ומעט המשותף שהיה ביניהם בימי המוסד החינוכי: עניני ספורט וחברה, לימודים, קנטוּר מורים וגומר – גם מעט זה נעלם. היא נשארה בבית וחיתה שנתים אפורות, ואילו הוא – ובכן, תאמר מה שתאמר – עבר משהו.

תמה היה עתה שקרבתה, גם מחשוף־צוארה הגדול, ופס־הבד הבהיר המתוּח לה על עצם־ הבריח שלה, מתחת לחולצה, אינם מעירים בו שום ענין, ודומה כאילו עומד בשיחה יבשה וענינית עם אדם התלוש ממנו לחלוטין, עם פועל־גבר, עם פלוני. וזאת בימים שהיה חסר־מנוח כל־כך, ואחרי שנתים “כדורי”, אחרי כל מה שראָה ולא ראָה ורצה ולא רצה לראות.

“בקיצֵר,” פסק אורי והרתיעו לסוס בחבטת מושכות, “אני אינני אחראי למה שיהיה כאן!”

נועה התבוננה בו כיצד הוא פּוחס בגלגליו את דפנות התעלה וכהרף־עין, כדם מן הפצע, כיצד מתחילים המים פולשים ומקלחים אל הדרך. היא שלחה את הטוריה וגרפה עפר יבש, רגבי־אבן, וגיבבה תלים חדשים על מקום הפּחוסים. משנשאָה ראשה היה כבר אורי מתעלם באבק ואחד ממשעולי־המים בחלקה תובע טיפּול מהיר.

אורי היה עסוק במיקה. מעניין, עד כמה מיקה זאת תופסת ואינה נותנת מנוח! נוֹעה היא קרש אולי, ואולי יימצא מי שיחשק בה, ואולי יימצא מי שמערומיה יהיו לו חויה – מה לא יכול להיות בעולם הזה! אבל מיקה היא משהו! יכול להיות שהיא אפילו איננה עומדת על הדבר – אבל היא איננה נותנת מנוֹח. עוּבדה! היא איננה נותנת מנוח. אורי חזר ודימה בלבו את מיקה. היאך רצה מפּניו, והיאך היתה רכה וחלקלקת בין ידיו.

למעשה לא היה מדמה בלבו את שדיה אלא את אותו הקימור בחולצתה, את אותו האזור המתקמט, החרד על כל תנועה, הנמתח עם הינף כל זרוע, הבלתי־מסוים כל־כך, המתרומם ונע פרקים, השוקע ומתרוקן פּרקים; אותה חוּלצה מלאת חיים, גולשת־ולא־גולשת, מהוגנת־ולא־מהוגנת שיש בה, דוקא בפשטותה, בהיותה על פּני השטח. בחיים האדישים, בזכותה למתוח עצמה ולקמר עצמה, להתעלם ולהתבלט — שיש בה דוקא משום כך –

הוא ליוה את אותו הקו המתעקל על־פּני רגליה במקום שנצמדים אליהן מכנסיה הקצרים, אותו קו שחלקו מתבלט כה יפה שעה שהיא יושבת בזיקוף־ברכים, וחלקו האחר – שעה שהיא עומדת בפישוק־שוקים, אותו קו העובר על פני עור שחוּם, רוּבוֹ גלוי לשמש, למשחק־הצללים, לאבק, לשריטות ענפים, למגע – וקצתו מוצנע במקום שהרגלים חופפות זו על זו, אַפלולי, מוּגן כנגד כל פגע, ונראה חלוּש, רחים, נוגע ללב… וזרועותיה היו רכות יותר ויותר ככל שעלו וקרבו אל השרווּל הקצר מאוד, כדרך הפיג’אמות, הקצר כל־כך שאין בכוחו להסתיר את בוֹשת בי־השחי האָפל. ובטנה, לאחר שיצאָה מתחת לחגורתה, התקמרה קימוּר קל, בלתי־מורגש כמעט, במידה שהיה בה כדי להדגיש את מבע־הרכוּת הכללי של גופה ובשום אופן לא כדי לכעֶר.

ומיקה…

אורי צלח את הכביש והתחיל עולה אל החצר. היה עליו לחצוֹת את החצר כדי לעבור אל הגיא הנרחב המפסיק לאחרונה בין גבעת המשק ובין ההרים, אל הגיא בו מתרבץ לו כרם ב'.

…ומיקה היא, איפוא, נערה שאיננה נותנת מנוח. היו יוצאים – זכוּר הוא, באותה אולפנה חקלאית שלו – לקלטר את התירס בכמה זוגות, ובשעת־הצהרים שוטחים מזונותיהם תחת אחד הזיתים של דבּוריה הכפר. אשה ערביה היתה חוֹצה את הנוף וכבר היו נוקבים אותה במלים ועין וכבר מגלגלים שיחה על הענינים.

“יש ביניהן כאלה שאפשר למות.”

“חביבי, כשערביה היא צעירה אז אצלה הם עומדים בלי חזיה, כמו כדורי־טניס…”

“שב בנחת!”

“המַסחוּיוֹת שלך יותר טובות?”

“השואה של טמבל!”

הצחוק היה פּורץ ממילא, ללא כל הגיון, כדי להקים שאון, כדי להסתיר התרגשות מבישה.

…בלילות החורף, בחדרי השינה הגדולים, היו נערכות שיחות רבות־משתתפים והאויר היה מחניק והחברה היו חוֹלצים בקבוקון מסליק שבסליק וקר היה, קר מאוד, ובדיחת־היום כבר משומשת כמו השעוָניוֹת בחדר־האוכל.

אז היה עובר הבקבוקון ואת הנמושות היו מקפּחים, כרגיל, ומעבירים להם את הבקבוק המרוקן ואז, להשלים השמחה ולהירדם על לב מלא, היו פּוצחים ברינה להשתגע:

הי, הי, הי, הי

לוּ היו הבחוּרוֹת מזרנים –

היו הבחוּרים כל היוֹם ישנים…

הי, הי, הי, הי

לוּ היתה כל בחורה – אוּכף,

היה גם כל בחור אוהב לרכב.

ואין מפסיקים מלשאוג עד שמתבהל אל החדר ריקליס בכבודו ובעצמו, מדדה על סוליותיו החורקות ומצווה על השתיקה.

…ומיקה היא, איפוא, נערה שאיננה נותנת לך מנוח. ומה יהיה בסופו של דבר, בסופו של דבר מה יהיה, אורי? מה טיבם של כל אותם החיים? ואצלם, רוּתקה וּוילי, איך זה התחיל אצלם? מה היו שניהם מבקשים אז? האם עשו הכל מתוך שהיו צופים עתידות או מתוך שהיו נמשכים למה שדמם צועק? דם – הבלים! הנה ימות וילי. צבא, חזית, השד יודע אותם. נותנים לצבאות לטבוֹח זה בזה ומפרסמים הודעות צבאיות – איך אתַם אומרים? – אוֹפּטימיות, ייהרג ויהיה מוּנח בצדי הדרך כפי שראינו את הרוסים, או את הגרמנים, כפי שראינו בסרטים; כפי שעתידים אנו עצמנו לעשות במטח מדוּיק של אש אוטומטית למי שיסתער עלינו.

לא הבחין אורי איך הגיעה הרגשה ברורה זו – וילי ימות – אל הכרתו ותוך כדי כך נרתע ונלפת. איך… ובכן… הן הוא חייב לו עוד כל־כך הרבה, לאביו. נזדקן הבחור, וילי. נזדקן והלך – וימוּת. אבל מתי יקבל את כל מה שעשוי וחייב אורי להעניק לו בחזרה? את לילות־השמירה בעתות הגשמים? את השעות של רביצה בבוץ המבחיל, בפחדים – שעה שהחרדה נתונה לאפרוחים המנמנמים מאחורי הגב?

אורי הבין עתה בבהירות שנתחדדה מחמת הכאב, כי מה שהיה מיסרוֹ, אולי, יותר מכל בהליכתוֹ של וילי, הרי זה שאבא נשמט מכל מה שאורי חייב ועומד להעניק לו, מכך שאורי יעשה עצמו ראוי למה שניתן לו על־ידי שיחזיר קצתו.

ככה זה, איפוא: מזדקנים – והכל מתפּורר… ופתאום, יום אחד, מרגישים ששוב אין צועדים לתוך החיים אלא צועדים לתוך המוות? פּתאום מתברר שהשאלה היא כבר שאלה של זמן? מתי? – הא? בבגדי־חאקי, ברגלים מלופפות חאקי, בשרווּלים ארוכים, בנעלים, כך ישכּב בצדי דרכים. שׂערו יהיה מלבין ומבע פּניו החכמים יהיה נבון ושקט ורגליו יהיו פשוטות כמי שנרדם מרוב עייפות בתוך העבודה והוא יהיה מת, אבא; ובאותה שעה שוב לא יוכל לענות לך על כל שאלה שבעולם: לא יֵדע את שעתה של הרכבת לחיפה; ולא למה משובחות יותר הפּרות ההולנדיות; ולא מה שמו של האיש הזר ברחוב, המניף את מגבעתו; ולא כיצד להתקלח בחורף במים קרים. ויבוא רגע שהוא יהיה זקוק לך מאוד, ומישהו יגדף אותו, או יירק בפניו, או יתחַַב בו פּגיון, או יעשוק את לחמו והוא יהיה זקוק מאוד באותה שעה לאיזה בן נלהב, חזק ונועז – ואַתה תדשדש באותה שעה עם איזו בהמה סרוחה בין כרמים פּוהקים. בפעם הראשונה והאחרונה בחייו יהיה אבא זקוק לך מאוד, ועשוי תהיה להחזיר לו מעט מן המעט ממה שהעניק לך, אך אתה באותה שעה תדליק טרקטורים בסככת־המכונות, והוא, אז, גם ימות לפניך ולמענך, כשם שעד עתה חי לפניך, ולקח אשה לפניך, והקים קיבוץ לפניך ועשה את כל הדברים הקשים שאין אתה בטוח עדיין אם תוכל לעשותם… ועתה גם ימות לפניך… לחיות לפניו לא היית יכול – אבל אתה יכול להסתלק לפניו. להשאיר את העולם עם וילי, עם רוּתקה – ובלי אורי, להרוס את מה שהיית סבור שהוא־הוא עצם ההויה: שלשתכם. העולם היה יוצא מאורי, חובק את וילי ואת רותקה, מתרחב על הקיבוץ ודרך מרחקים גדלים והולכים של זרוּת מתעלם עד אין סוף. עכשיו לשמוט את אורי מן התמונה, למות לפניהם. להטיל עליהם את כל משקל הכאב אשר נועד בשביל משפחתנו. להיות נעלה וקדוש משניהם, לסבול יותר, להיות קרבן – להחזיר להם בבת אחת את הכל: לשכב, לצחוק ולראות איך הם אוהבים ומהלכים ומעווים תנועות שאין להן שחר. לשכב ולצחוק ולראות איך הם מוקירים ומטפּחים כל מה שנשמר בו מגע ידך או חייך: נערה, ספרים, עט נובע, נעלי־ספורט. איך הם מחבבים את הצרות שהיית גורם להם, איך מדמדמת לה איזו נערה מטורפת: "אם כבר מת – למה לא היה מוטב בוֹעל בי? איזה אברים גבריים בוזבזו והלכו!

אורי נכנס לחצר והיה חייב כבר לתהות היטב על דרכו כדי לכוונה כראוּי בין כל המשעולים, והמבואות המפולשים, והמסילות, ועם זאת עדיין היה תפוס בדמדום המתוק של הרהוריו במה שהיה מדמה את המוות צורה של שכיבה שהיא נוחה ומרגעת יותר, וסבור שיודע לראשונה מהיכן נוטלים אנשים שאינם יראים אותו, וצופה בלבוֹ את גדלוּת־הרוח של מי שנפרד בשלוה ומעֵז מחשבה המפעמת בו כמו סכנות: אולי מה שחשוב הוא לא כיצד האדם חי אלא כיצד האדם מת?

משעברו אצל האורוה ביקש הסוס לירד מן הדרך וללכת אל ביתו, אך אורי ננער בבת־ראש והטה אותו ביד נמרצת אל הדרך הטובה.

“אה, מנוּול שכמותך! אולי נתחיל גם לעבוד קצת?”

חבט בסוס ולא פּסק עד שהדהירוֹ ועד שהובילוֹ בדרך הראשה בואכה חדר־האוכל וכיכר־המשק המרכזית – ששם אתה מוצא תמיד עינים רואות. קהל גדול לא נאסף אליו, אבל פרחחים שנַיִם ניסוּ להיאָחז מאחוריו, ושוטפת רצפות שמטה דלי על סחבותיו וביברמן, ביברמן פּרש זרועותיו והוֹרה לו שיעמוד.

אורי עבר אצלו ביעף ורק לאחר שהשאירוֹ מאחור, מצעק ומניף זרועות, התחיל מושך את הסוס אחורה כמי שעוקר יתד ממקומה ומנהם: “אָ־סַההא־סהההה…” ועוצר אותו ונוטעו על עָמדוֹ.

ביברמן היה גבוה וכפוף כדרכו, אך היה לבוש בגדי־שבת שלו, חאקי דהוּי מלמעלה למטה.

“שמע־נא, אורי, – אני צריך אותך.”

“נו!”

“עמוֹד רגע בשקט.”

“אם לא איכפּת לך – אני באמצע העבודה.”

ביברמן הניח יד על דופן העגלה והיד היתה מסוקסת ומפושקת וגדולה מדי – כדרכן של ידים שנאנסו להיות ידים עובדות, שלא כטבע־ברייתן.

“בענין השיכון שלך!” אמר. “עליך לדעת…”

“שמע, ביברמן,” נטל אורי את המושכות, “אולי נוכל למצוא זמן יותר מתאים?”

“אין לי זמן אחר. קיבלתי יום לטיפול בעניני שיכון.”

“אבל אני לא קיבלתי.”

“איפה אַתה עובד?”

“בציר.”

“אז הנוטעים כבר נטעו בך את ההיסטריקה שלהם? יוּזק והאורזות?”

“שמע, ביברמן…” החל אורי.

“שמע, אורי,” העיק ביברמן על ה“אורי” ונטל לעצמו רשות להדגיש מי כאן, לדעתו, רב־זכויות יותר. “אם משהו לא יסתדר – לא אני אסבול.”

לשדים, חשב אורי, עם כל אחד אני מחוּיב לריב היום?

“אני מתחנן לפניך, ביברמן, שם מחכים לי אינני יודע כמו מה. ניפּגש בצהרים. אינך עובד היום. ניפּגש בצהרים. נו…”

ביברמן ניסה, משום־מה, לא להתרכך:

“כרצונך. אבל דע לך שרק היום אני עוסק בסידורים. אַחר־כך תהיה אחראי לעצמך.”

“בסדר.”

ביברמן לא ענה. הדגיש, איפוא, אורי:

“אז בצהרים.”

את ידיו נטל אורי בשוקת הסוסים שאצל האורוה. היה פוסע לחדר־האוכל ומניע בידיו אילן ואילך כדי שיתייבשו. בחדר־האוכל היתה המוּלה גדושה ומה שהיה מפליא בה שפּרקים ניקוש אחד של מזלג בצלחת היה בוקע ומזדקר מעליה ונשמע למרחוק. לאורך כתליו של הסטיו המקוֹרה והצוֹנן היו כורעים כל אלה שסיימו כבר ארוחתם וטורחים, חבורות צפופות, לעיין בעתוני־הבוקר. אורי עצר אצל המגבות התלויות ליד כיוֹרי־הרחצה, בתחומיו של אותו סטיו. תחילה סבור היה שיכלה מלאכת הניגוב בעזרתן, אך הן כירכמו כנגדו פנים לחות ומסואבות. הפך חולצתו וקינח בה את אצילי ידיו וכפותיהן.

הוא היה מרוצה ממה שהתחולל בו. הוא היה מרוצה מכך שהיה משתווה לגמרי אל כל אלה הכורעים כאן לנוח בחוץ, וּוַדאי אל כל אלה המתעסקים בצלחות בפנים, בשאוֹן. הוא לא היה שונה עתה מאיש. אותו הצעד הלֵאה, אותם כתמי־הזיעה על השכם, על המתנים, תחת החגורה, אותו תילוי־כובע אדיש על הקולב.

שערו בנפשכם אדם מן החוץ. בשום פנים ואופן לא היה מבחין שנער זה חש עצמו עד עצם השעה הנוכחית קצת זר וקצת שפוף, וקצת מהרהר יתר־על־המידה. הריהו ככולם; לא להסס, לא לתור בעיניו מקום־ישיבה אלא לנוע ארעית באולם הגדול, בין טורי השולחנות ולשבת ללא חישובים, כפי שיתארע, כמי שאין לו הבדל, בעצם, היכן ישב. המגישות לא היו מרוצות ממנו. היו סבורות שאינו מוצא לו מקום ונזדרזו אליו כמה פעמים להורותו את המקום המתאים. הוא היה מסרב במנוד־ראש: “אה, הבלוּתא – וכי זקוק אני להדרכה בביתי?” הוא מצא את ביברמן ליד שולחן עמוס־כלים מחוסלי־תוכן, לועס כמי שבוחן את כוח שיניו ובודד מאוד בתוך טור של שולחנות שנעזבו כלוחות אשקוקי פזּורי־כלים. אורי ישב מולו, נטל פרוסה, זרה עליה מלח והתחיל לועס. כאן ילעט לו את ארוחתו.

ביברמן ניקש כפּות אחרונות במרק.

“אכלת?”

“לא,” ענה אורי וחיפש בראש נוגח היכן מצויה בעלת־המנות ודלפיקי־הגלגלים שלה. בו ברגע יצאה עמוסה וגדושה מן המטבח וכשחלפה אצל אורי הושיט ידו.

“מירי – תני מנה!”

תוך שלא עמדה שלחה בו תמיהה:

“כאן?”

אורי ניזוז ממקומו והדביקה.

“מה־ז’־חשוב! תני מנה!” ובעודה מהססת נטל בעצמו, וחזר אל שולחנו של ביברמן, לשבת נכחוֹ וללקט את אוּמצות־הבשר מתוך דייסת־הפּתיתים השרוּיה עמן ברוֹטב.

“ובכן, ביברמן – מה נשמע עם השיכון?”

ביברמן דחה מלפניו את צלחתו הריקה, ובעקבותיה התחיל משלח כפּוֹת ומזלגות, פירורי־לחם, ספלים – לפנות למרפקיו מקום, שיישענו על השולחן ויתמכו בראשו המדובלל, השוקע נוכח אורי.

“צרות, מצב איום,” פתח כשהוא מלווה את אכילתו של אורי, “ואגב הנוער חוזר ביום ששי – אתה תצטרך לפנות את האוהל.”

“זה לא כל־כך שמח.”

“לא־לא־לא – אַל תעשה לך אשליות. אין כאן שום ברירה. הם גרים ארבעה באוהל.”

ביברמן היה עצבני, אויב כל הומור, חדצדדי ביותר.

“אל תיבהל!” הרגיעו אורי. “חמישי באוהל לא מתחשק לי. אבל צריך למצוא מקום.”

“ואינני יודע באמת מה לעשות.”

פתאום תקפה את אורי בהלה שביברמן משער ברגע זה בנפשו כיצד להציע לו שיעבור לגור עם רוּתקה או איזו הצעה אוילית מעין זו. והוא חש איך פרצופו מתלקח. רק לא זאת, לעזאזל! מה יתחיל לומר לו, לרעיון שכזה? אבל תוך כך נתברר לו דבר שני – שהוא עומד לדרוש לעצמו פינה לחוד.

“שמע, ביברמן,” הזדרז וטרח להיות בלתי־ניתן לערעור, “אם כך ואם כך – אני מקבל חדר לחוד. אני מקווה שזה ברור לך. לא חשוב – חדר, אוהל, סוכה, צריף. אבל לחוד. אחרי שנתים כדורי אני רשאי לדרוש…”

רק לאחר ששמע עצמו מדבר הבין איזה אידיוט היה לוּ הסכים לכל סידור אחר. איך היה בכלל מסוגל לרצות לגור עם אמא בחדרה? סכל, אויל בן אוילים, טמבל, עכשיו עם כל ה – הכל – לגור עם אמא, עם מישהו? בּטיח! לבדו – זהו הענין! אפילו בקבר – אבל לבדו.

“חדר לחוּד?” תמה ביברמן תמיהה שדחקה את התרעומת שלו. “ומנין יוּקח לך חדר לחוּד?”

“והצריף של אבא מה?”

“הצריף של וילי? – תשכח עליו. כבר עברו אליו הבוקר. חדר־משפּחה. גם ילד יהיה להם בקרוב.”

הדבר נראה לו, לביברמן, מגוחך משום־מה והוא התחיל צוחק חרש, פנימה, כמי שמגרגר מים בגרונו לשם שטיפה.

“כיצד הללו תפסו את התורה כולה – ריבונו־של־עולם! ואתה לך ומצא להם שיכון. עוד ילד ועוד תינוקת, ובית־ילדים, וגנון, ומשפּחות על ימין ועל שמאל – אוּף, אתם דֹור!”

אך אורי כבר היה קשוב לחלחוּל שבו פנימה – כיצד טובים יהיו העניינים בחדרו שלו לחוד וכיצד לא יוַתר להם, לביברמן וכולי.

“לא, ביברמן – אתה, אני רואה, צוחק, אבל תדע לך שאני מוכן ללכת לכל הועדות שבמשק בענין הזה!”

“לועדות של המשק?” צעק ביברמן פּתאום ומתח לעומתו את גרגרתו. “כך? בבקשה… לך לכל הועדות שבמשק…”

אורי קפא למראה. הלה תסס ותזז, תפס בזרועו של אורי ואילצו לתת דעתו על שטף־דבריו הלא־נבלם. אורי הקשיב. דומה היה שביברמן עומד להניח לפניו את כל הקלפים כולם.

“למה אתה חושב קבעו אותי לועדת־שיכון, למרכז, רצוני לומר? מפני ששברו את הראש, מפני שזוהי מיטה חולה, אתה מבין? ותהרוג אותם, אף אחד בקיבוץ לא ירצה לקבל עליו את המכשלה הזאת. ככה – מכשלה אני אומר לך. הם, נוח להם לקבל על עצמם גזברוּת, ועדת חינוך; ואני אגלה לך סוד שהתפקיד הקטלני ביותר, המשגע, שאתה רב עם כולם, שכולם נעשים שונאים לך– זהו סידור דירות. ובמצבנו! תקציב יש לי, אתה חושב? וצריפים חדשים קנו, אתה חושב? טוב, יודעים – ביברמן שובר את הראש – למי איכפּת? בפּוליטיקה מתעניינים, הולכים לשמוע דין־וחשבון בכל ערב־שבת. נאה ויאה! תבקש מהם פעם שישמעו מה נעשה בעניני דירות! איך נקבל עכשיו קבוצת נוער עולה? איפה נשכן אותם? ובחורף מה יהיה? ומה יהיה אם תבוא עליה נוספת? מה? ועוד שבוע תבוא אלינו פּלוגה של הקיבוץ העולה להתישבות בהרים – אז מה? והיכן נשכן אותם? ובשבוע האחרון לפני העליה יתרכז אצלנו כל הקיבוץ ומי ידאג לכך? וביומים האחרונים יתאספו אצלנו מאות אנשים – ועל מי יהיה כל זה? פוליטיקה הם אוהבים. אתה חושב שאני לא הייתי יכול להיות עסקן פוליטי, ‘מנהיג’? שטויות. תשאל בקיבוץ. תשאל אותם מי העלה את הנוער שלנו ארצה לפני עשרים שנה. תשאל! ומיהו אברמק? בינינו לבין עצמנו? מי הכיר אותו לפני חמש שנים, מי, הא? וברושי – לועס אנגלית ומסתובב עם כל קציני־המחוז שבמזרח הקרוב – מיהו ברושי? ומה הבנתו הגדולה? יש לו איזו הבנה גדולה? ההבנה הגדולה של ברושי? ומה אברמק? נואם גדול? כולנו זוכרים עוד כשהיה מגמגם כמו תינוק. אז מה זאת אומרת, מה? שאני לא הייתי יכול לעסוק בפוליטיקה, בנסיעות? טוב – נותנים לי לעסוק בעניני שיכון. עושים לך טובה פעם בחצי שנה ואתה מקבל יום על חשבון דירות. אז אתה אַל תאיים עלי בועדות. שומע? – אַל תפחיד אותי. הועדות אינן יודעות שום דבר, גם אם יחליטו – עלי יטילו לבצע את ההחלטה. יאמרו לך – תודיע לביברמן שיסדר לך חדר. ואז תבוא אל ביברמן ואני אגיד לך – אַין! אז מה תעשה? תצעק. תתאונן על ביברמן. תלך אל האנשים ותגיד: צדקתם. ביברמן אדם קשה, איננו אוהב לענות כשפּוֹנים אליו, אוהב לשמוע רק את עצמו, הוא ממורמר, הוא רצה פעם להיות איש גדול… שמע־נא, חבר כהנא, אני יודע מה שאני אומר לך והועדות שלך טויגן אף צען כפּרות. שמע לי!”

כהתפרצותו הפתאומית, כן בלימתו. למה דוקא בפני אורי בגד באותה שתיקה בדוקה ועתיקה? אורי של רותקה. הרי לך! ואז נשתקע בשנאה נוקבת כלפי עצמו, מאלה שהיה מורגל בהן כל־כך.

הבחין בו אורי שאיננו עומד להוסיף אף מלה אחת וכי גם לתכליתו של עצם העניין וגם לתכליתה של ידידוּת מוטב שיסלק עצמו החוצה. הוא קם, הוא הירהר שלא יוַתר לו, בכל־זאת ובסופו של דבר, על החדר לחוד, ובהחלט לחוד ובפירוש לחוד – אך מכיון שפטור בלא־כלום אי־אפשר, פּלט כמין אנחה:

“ככה זה. נראה…”

ונתדשדש עצלתים אל הפּתח. הרי לך – פגישה מוזרה שכזאת. לא ראש, לא זנב. ביברמן שבעולם!

בחוץ עמדה המכונית של הפלחה, או ביתר דיוק, אותו רכב־פּלאים שבאמצעותו היו מגיעים אל השדות זה כמה שנים חצי תריסר פלחים יום־יום, אותו רכב פלאים המתקרא “פורד” – יפה כדרכו, פּחוס־זרבובית כדרכו ומקבל בהכנעה כל מה שמעמיסים עליו, כדרכו.

ללא הקדמות מיותרות הציב עצמו פסח ליד אורי. היה מרחיב רואותיו לנוכח הפלחים המתעמסים.

“ואתה מה?” אמר, ובדיחה, סבור היה, אמר – “ואתה מה? ־ מסתכל ומתקנא, הא?”

“לאו דוקא!”

“בכל־זאת אומרים שאתה רוצה לעבוד בפלחה.”

אני אמרתי לך.”

לא רק לי אמרת. חשבתי: אם כך ברצינות הבחור רוצה.”

“גוּטה כבר דיברה אתך?”

פסח צחק למשמע קורטוב תרעומת שנתחספּס בקולו של אורי, אך לא ידע כמה הוּחם לבו בעטיה של השערה זו. אה, גוטה! – ושיער בנפשו כיצד הם מסיחים ביניהם שעה קלה לפני השינה וגוטה עוסקת כדרכה, במשהו על השולחן או על אדן החלון ומזכירה, כבדרך אגב, את אורי ונותנת להבין, לא רק לפסח השומע אותה אלא גם לעציץ שהיא אולי מסיטה אותו או לכרית, או לדף המתעלעל בספר, נותנת להבין כי היא אוהבת, אוהבת אהבה נוּגה את כל הדברים שהיא עוסקת בהם בין בדיבור, בין במעשה, בין במחשבה, בין בראיה.

“מאחרים קצת היום,” שלח פּסח מנוֹד־חוטם קל לעומת הפלחים, “יקללו אותם שם.”

אורי נסתכל במחזה.

שוב נתגלגלה עתה משמרתו של וילי. אותה משמרת שירד עמה לשדות שלשום, ביום שהגיע הביתה. שייקה, מחזיר־ימי־העבודה, המשתלם – ישב כבר בפנים, במושב הקדמי, אהרונצ’יק קשר משהו לעכוּזה של המכונית ונפתלי היה מגיש לו צרורות נוספים משעה לשעה. על־ידוֹ עמדה דבורה ודומה שניסתה להחדיר ללבו איזה שכנוע רב־ערך, על־כל־פנים במידה כזאת היו תנועותיה וכרסה הגדולה מלאות רגש. שנַיִם היו חסרים למשמרת – אחד במקום וילי ואחד במקום ביברמן. שנַיִם אלה, יש לשער, היו במטבח אותה שעה ונטלו, ממש כמותו וכמות וילי לפני יומים, את הקציצות והדייסה בשביל העובדים בשדה. מסתבר שלא רק הר־האיילות הוא נצחי ולא רק השמים – אלא גם ה“פורד” העלוּבה שלנו, והרגליהם של בני האדם, והעבודה, ומנהגים שהוטבעו בתבונה.

היה לילה, אז, שלשום, והם חזרו מן השדות ואפשר שאבא חיפּש את אורי ולא מצאוֹ. אחר־כך היה בוקר, ובוקר שלהם היה. וילי כבר לא יצא עמהם, אבל הם קמו באפלה, הוציאו את הטרקטורים מסככותיהם והפליגו עמם, ברעש גדול, בכובד מכונות ובגוף בודד ואנושי מאוד. גם ביברמן היה עמהם. אולי נתאחר מעט ואולי הקדים, אך כל העצב שהיה בו עכשיו, זה עכשיו – על אף שצעק ועל אף ששאן חדר־האוכל מסביב – כל העצב הזה היה גם אז בבוקר, וגם בשעה שידיו הגדולות יתר־על־המידה אילצו את הידית הנוצצת להתניע את המוטור, והיה עמו גם בשעה שדייק בעבודתו, או נשתטח מתחת למאלמת אשר נסתמה. כך, מסתבר, יוצאים בוקר־בוקר בני־אדם עצובים לעבודה ולמרות שהם עצובים ולכל אחד עולם משלו, ולכל אחד חומו המיוחד, הפּרטי, הריחני בין בגדיו לגופו, הנה למרות כל זה – אין דבר משתנה, ואם חסרים שנַיִם יימצאו שנַיִם, ואם ילכו הרחק, או רק שבת יקבלו, או אפילו ילכו הרחק לחלוטין, ללא שוב ־ אם כך ואם כך יימצאו תמיד אלה שימלאו את חסרונם של ההולכים, ושוב תעמוד ה“פורד” שנפשה נפש הגמל, ושוב יעמיסו אותה מזונות לעובדי־השדה ומישהו חסר־סבלנות יֵשב ליד ההגה ובחריקת־קפיצים היא תזוע, לבסוף, ותאבק דרכה אל השטחים שמעבר לכביש.

אורי היה עייף וביקש ללכת לרבוץ את שעת־המנוחה שעוד נותרה לו, פּישפּש בקוֹלב בין הכובעים עד שמצא את שלו וכפאוֹ על בלוריתו ועיניו.

ה“פורד” נעקרה והפליגה. אורי הלך באור־החמה העז, עלה אל האוהלים ואותה שעה היו מצטיירים לו החיים כמין משא עולמי וגדול שהוא לבדו חשוב, שהוא קבוע הרבה יותר מאלה הנושאים אותו, ועיקרו של דבר, כנראה, שהחיים יהיו נישאים והולכים ולא מי וכיצד ובאיזו מידה של צער יהיו נושאים אותם.

עיקרו של דבר, כך, כמין הר־האיילות הזה מעל לגגו של בית־הילדים – כפוי־כפוי על ביתנו – ומתעלם הרחק, גבוה מעל לכל אחיו, קטום־ראש, סעור־ירקות, עצום.


מיקה גררה את הטנא האחרון אל הסוכה. והרי כך היו פני הדברים קודם לכן: אורי העמיס את עגלתו ועמו הלך יוזק ולכל בוֹצר שפּגע בו אמר:

“זו הובלה אחרונה. מעתה תובילו בעצמכם.”

כשאמר זאת לראשון הוסיף: “יש עוד רבע שעה עבודה.” ולאחרון אמר: “עוד עשרה רגעים. תספּיקו טנא לאיש בדיוק.”

מיקה גררה, איפוא, במו ידיה את טנאה האחרון אל הסוכה. מסתבר שהשעה היתה שש או בדומה לשש והחמה עשתה על־פּני המרחב שמעל לברושים ומאחוריהם כל מה שראוי לעשות בשעה זו: הרכה עצמה ושפעה אור שאין לו חשיבות על כל מיני זוטות שאין להן חשיבות, על בדל־ענף בגפן, על גדילי־שק פרומים, על קווּצת־שׂער מעל לעינים, טרדנית ומנצנצת. רק מן האדמה שללה עצמה במהירות גדלה והולכת וצללים פשטו – עד להיכן פשטו! – כאילו אינם מסגירים שוב אף פיסת־קרקע אחת לאור.

מיקה היתה עייפה והטנא הכביד וקיפח את צדן הרך של האצבעות קיפוח קשה. בכל־זאת היתה מאושרת באותו אושר שנשתקע בה בהמשך היום, שהיה מורכב מכל־כך הרבה פעימות זעירות: מהעבודה שהולכת, מיוזק בבוקר, בצל הגפן, מארוחת־הצהרים בחדר־האוכל שאין את מגישה ומתרוצצת בו, מאורי, מאורי בכל שעות היום, ממראה עגלתו וסוסו, משיחת האורזות, מהעייפות, מהערב הבא, מכך ששוב, אולי, כדאי להאמין במשהו בעולם, מכך שאורי הוא בנו של וילי.

היא ראתה שהעגלה עומדת בפתחה של הסוכה והבריות מתעסקים אצלה בזריזות. עד שנשאה שמה עיניה שנית כבר עקרה העגלה והלכה אחרי הסוס. ניטל עליה להתגבר על צביטה עגומה בלב למראה עקירה זו שהיא ודאי עוקרת עמה גם את אורי.

היא הציצה תכופות בעגלה עם שהיא עוקפת את הכרם ועולה אל דרך־המלך, ועם שהיא מכבירה פתאום אבק שלא לפי המידה, הציצה תכופות ולא חשה אימתי עמדו רגליה בסוכה. “מיקה,” הרעידה קול, “מה אַת חולמת?”

זה היה אורי. הוא נטל מן הבוצרים את טנאיהם, הציבם על גבהי המרישים ככל הנדרש, קיבץ את מזמרותיהם על־יד ושלחם הביתה בזה אחר זה.

מיקה הניחה את הטנא על דוכן האריזה ארך־הלוָחים ושיערה בנפשה שהיא נראית ודאי טיפשה מאוד בשעה של תמהון והתרגשות כזאת. לא כן היו סבורות האורזות שכילו בחטיפה תיבה אחרונה של פרי:

“נו, הביטו עליה. איך שנשזפים ביום אחד!”

הבוצרים כבר נסתלקו בחפּזון, ומסתבר שהערתן של האורזות לאורי נתכוונה. הוא לא השיב, אך מיקה נתעוֹדדה. הלכה אליו.

“מה זה? מכרת את הסוס?”

אורי היתה בו כוננות לתשובה של ממש, אולם לא ירד לסוף דעתה:

“מכרתי?”

מיקה צחקה.

“אה,” תפס, “כן… לא. אני נשאר להעמיס את האוטו.”

מטבע הדברים כבר ביקש להמשיך ולשאול אותה מדוע אינה הולכת הביתה, אך הספּיק לתפוס שכך לא יותיר לה ברירה להישאר, ושתק. היה משתעה עמה בדברים ברצון רב ולא אמר אלא:

“אַת מתכוננת להמשיך במטעים?”

“אינני יודעת. החברה תחליט.”

“מה ז’תוֹמרת החברה תחליט?”

“נקבעתי למטבח. ועכשיו עזבתי. סיל… העבירו אותי למטעים. החברה יחזרו מהטיול אז כרגיל – שיחה וּויכוחים, ויצעקו – נראה.”

“עבודה לא רעה, במטעים,” אמר, אולם אחרי שהות מה הסתייג: “לבחורות!”

האורזות הלכו, וראֵה זה פלא: לא הכבירו מלים, אף לא הציעו למיקה שתצטרף אליהן. תוכה של הסוכה נתאפלל וכבר היו בה נידחים שלא נראו פרטיהם אלא צלם הכבד בכללו. אורי נשתופף לו על־גבי שולחן־האריזה וסמך גבו בקורות. מיקה עמדה על רגליה. היה רגע מוזר שבו הכל נעשה נטול־הגיון, אך כהרף־עין חלף תוך שמיקה מושיבה עצמה בדיחוק עכוּז ליד אורי ושואלת:

“מתי הוא בא, האוטו?”

אָכן. מיקה גמרה להישאר עמו. הבין כי הריגוש הקל ההומה בו זה כבר אינו אלא חדוָה.

“תלוי…” שקל לתוך הדומיה המעמיקה והולכת, לפעמים מחכים לו עד שמונה."

לא ידעה בבירור מה היתה חושקת בו, באורי, ומה היתה מבקשת שיתחולל ביניהם. היא, שבדרך כלל לא היתה נבערת מדעת־דברים שידעה אי־להיכן מוליכים רגעי־מתיחוּת וידעה גם כיצד מסתיימים ענינים, הנה היתה תוהה על עצמה להיכן היא רוצה להגיע עם אורי. ישבה לידוֹ וחשה בצדה של ההמיה הנלבבת הקולחת בכל אבריה, גם את העייפות הגדולה, וגם את שלוַת הדברים הדוממים מסביב.

היא התבוננה עתה על הכרם המחשיך מכל עבר, על הערב העבה ועל כל הדברים הדקים המתעטפים בו, ולהתבוננות זו היה טעם ומובן וערך יותר משהיתה מסוגלת ליחס לה ולשכמותה בזמן מן הזמנים. מציירת היתה בדמיונה את הכרם הגדול, לאו – את העמק הגדול, העטוי כרמים – ובלבו, אי־שם בלבו, סתמי ותמים עד שאין לקבוע את מקומו, מצניע עצמו בסוכה זוג, נער ונערה. ושוב אין הדממה דממה סתם, דממה ככל דממה, אלא זו שבלבה יושב זוג, נער ונערה. מציירת היתה בדמיונה חלל ריק אינסוֹפי שאין הוא ריק, בכל־זאת, מאחר שנולדו בו זה עתה שני עולמות קטנים, נידחים, שאפילו תגשש שעה רבה לא תעלה אותם בכפּך.

מפעם לפעם היתה מעירה משהו, קולטת את תשובתו הקצרה, חסרת־הפניות של אורי ומדמה בלבה שאין היא מדברת אלא מטביעה צעדים בתוך דשא עבה ולחלוחי הקולט אותם ללא הד וללא רחש. לסירוגין היתה צוהלת, תופסת פתע בזרועו של הנער, כביכול נצרכה להעירוֹ מתרדמה, או קופצת במשובה וחוזרת בקפיצה.

אורי היה עונה בלאט, ומשסיפר דבר של אריכות היה מותיר רוָחים גדולים בין מלה למלה. הוא סיפר על בית־הספר והחבריא, על הטרקטורים במשק, על תל־אביב, על רוּתקה. היית אומר – הוא נבוך. עתה, משלא היה שרוי בעבודה, בהתעסקות של גברא, משלא היה כל טעם להברקת דיבוּרים עם נערה תחת חוּפתה של הסוכה האפלה, לא נותרה לו ברירה אלא להתגלות־כמו – בכסות החושך. הנערה שיערה שהיא זוכה עתה ברגעים יקרים של שלוַת גילוי, ולא צפונות וכמוסות היתה מבקשת לשמוע אלא דוקא את הרקמה הפּשוטה, היומיומית והמקרית, שהוא עשוי לגולל לפניה מבלי משׂים. היא אהבה את הרגעים החולפים לאִטם, ברורים וכבדים כענב המשובח, ומיצתה את מה שהיה צפון בהם בשבילה – את הברית השוה החברית עם בנו של וילי.

ביקשה להציץ בשעונה וכבר החשיכה הסוכה לגמרי וחייבת היתה לצאת אל הדרך, ליטול את זרועה ולבחון אותה נוכח השמים הבהירים. אורי יצא אחריה, אחז בידה והפך אותה, על שעונה, כלפּי עיניו. מיקה לא שמטה את ידה, לא זעה – אך בדרך ירדה פּתאום מכונית־משא ריקנית ומשקשקת.

“זהו זה!” הכריז אורי ושמט את ידה. מיקה חפזה אל מעמקי הסוכה, דיחקה עצמה שלא תיראה וזימנה עינים רוגעות מלבר לצפות במחזה.

המכונית נתקרבה לסוכה, כשאחוריה שלוחים לפניה ומובילים אותה, חמוֹק לכאן, הסב לכאן, אל נקודת עמידתה המאוששת סמוך לתיבות. היא נתיבבה פתאום כאילו ביקשה להמריא בבת־אחת ומיד נשתתקה. דלת נקשה מלפנים ואחריה נשתלח גידוף. הנהג הופיע בפתח הסוכה, מקום שבו הנכנס מן החוץ מסתמן יפה על רקע הבהירות שמאחוריו – והתחיל מכה בפטישו לפתוח את הדלת האחורית. אורי סייע עמו.

“לאט־לאט!” הזהיר הנהג ־ אך, בו ברגע רעמה הדלת על אחורי המכונית.

“לזה קוראים לאט בגת־העמקים?” חקר הנהג והצהיר עצמו על־ידי כך זר במקום.

“עלה!” אמר אורי. “אני אגיש לך – העיקר שיהיה טמפּוֹ. מה זה לאט אולי אנחנו לא יודעים – אבל מה זה מהר יודעים אצלנו מצוין.”

אורי הסתער על התיבות ומיד נשמע קול גרירה, חריקה וטפיחות צעדים. צל גדל־מידות היה דורס ואָץ עד שמופיע אורי באור, משגר את התיבה בזריקה עזה אל תוך הקרון – וממהר פנימה. רק בשעה שהופיע ברקע הבהיר של הפתח, תוך שהוא מטיל את התיבה לקרון, ראתוּ מיקה שחלץ את חולצתו וגופיתוֹ ונשאר ערום למחצה. שוב נגררה תיבה בצרידה, טפחו צעדים מאומצים־זריזים, צל מסורבל דרס וגח – ואורי מופיע: שרירי־גבו מופנים אליך, בתוך כתפיו נע משהו מופלא כשהוא מתוה סיבוב שלם סביב עצמו – והתיבה עפה כצרור של מוכין אל תוך הקרון.

מיקה לטשה עיניה וחשה כיצד היא מתבוננת. חשה עצמה כיצד היא עושה את מלאכת ההתבוננות.

היא התחילה מבחינה בתנועותיו של אורי גם באפלולית הסוכה. ראתה גם כי אחד מעמודי־התיבות הניצבים בירכתים פוחת והולך מצעד לצעד. היו עמודים רבים, שורות אחדות אלה מאחורי אלה. הנהג לא הוסיף לדבר, אלא היה חובט בהן, בתיבות, למעלה על קרונו חבטות קלות מצלצלות. אורי היה אוחז בתיבה בשתי ירכיה הצרות, גוררה אליו, נוטלה כנגד חזהו, פונה תפנית נחרצת לאחוריו, דורס שנים־שלושה צעדים, קופץ נוכח הקרון, מניף זרועותיו המתגלות באור, והן נעות כתעלול של גורי־כלבים חומים, חלקלקים, מניף זרועותיו ומטיס את התיבה אל על.

כך היה נע, בהפתעות של אור וצל, מהבהב בכתפים מבהיקות בחשכה, מניע שרירים ומטלטל בהוריות. היה גוחן, משנתקטם עמוד־התיבות עד תחתיתוֹ, זוקף עצמו בתילוי־זרועות משפתח בעמוד־תיבות חדש. נשימתו הלכה והעצימה עד שהתחילה מתלווה אל טפיחות צעדיו. גורר תיבה, נושם, הופך גופו, גונח, מניף את התיבה, צועד נושם, מופיע בבהירות, מזניק את שריריו, נושם, משליך, נושם– – – נושם ונושף, חוזר אל התיבות, גוחן, אפלולי, גדל־מידות, גונח, ונעשה בבת־אחת גדל־מידות יותר, צועד עם צלו הנוסף, נרכן אחורה, עומס – מופיע בבהירוּת, מגליש את התיבה אל על, זרועותיו מנצנצות בזיעה, חוזר לסוכה, מפנה להרף־עין את פּרצופו כלפּיך – ואז הוא מבהיק כאילו משחוהו בשמן, עיניו, משוקעות בחוריהן, קווּצוֹת של שׂער דבוקות אל מצחו, גולשות עד הגבינים המופקדים זה אל זה: וללסתותיו אותה ארשת של קשיחות שישנה – הוֹ, ודאי שישנה! – לגברים בתוך הקרב.

מתוך פינתה האפלה התבוננה מיקה באורי מתוחה ונרגשת במידה שקול הנשמע פתע, או נפץ תיבה היה מכה אותה בשבץ. גם אורי חש, עם המועקה של המאמץ הגדול, בּיקר הרגעים החולפים, בהשראה של חג ומסתורין בה נתונה מיקה מאחוריו, בהיחבא – והיה שותק שתיקה גמורה כל העת. הנהג היה טרוד בתיבותיו בחביוני הקרון, ולבד משהיה מלווה אותם כל הזמן ברחש בלתי־פוסק של ספק־גידופים לא השמיע קולו.

ההעמסה נמשכה עת רבה מאוד, ובכל זאת היתה מיקה מופתעת ונרגשת בפינתה כאשר שמעה את אורי, פתאום, לוחש אל תוך האדמה, כשהוא גוחן גחינה עמוקה:

“אחרונה!”

הוא הניף את התיבה, שעט אל הקרון, הטילה – ועמד לנשום בקצה הסוכה. בירכתי הקרון היבהבה דמותו של הנהג הנרכן וקופץ למטה.

“אחרונה?”

“אחרונה.”

“תן יד.”

שניהם נטלו את הדלת האחורית, חבטוּה נוֹכח אחיותיה במאונך ושילשלו ווים לתוך סוגריהם. הנהג עסק בחבליו שעה קלה והיה מתעמר בהם ומתאמץ ומושכם כלפּי מטה. בשעת מעשה היו החבלים משמיעים דרדור משונה כמי שגורר נבלתו של פּר על־פני חצץ. ברגוע החבלים פתח ותבע הנהג:

“ותעודות־המשלוח היכן?”

“למעלה, במשק,” ענה אורי כשהוא נוטל את חולצתו וגופיתו מאונקל שלהם בסוכה.

“ואתה עולה אתי למעלה?”

מיקה נתרטטה. יושבת היתה ומצפּה באפלולית – האומנם יגלה את סוֹדה? חוששת היתה שיאמר לו, לנהג: הנה, מצּוּיה בכאן נערה שהיתה ממתנת לי כל העת בלי שידעת – ואנו שנינו, איפוא, עולים למעלה.

אך הוא לא הסגירה. אָכן עשוי היה לפי מתכונתה. באדישות ראויה שיקר:

“לא! אני נשאר כאן לשמירה קצת. אעלה אחר־כך — ברגל.”

שמעה את דבריו עד דק ושמחה גדולה תקפה עליה. לא נעה במקומה ורק מצפּה היתה שיקרב באפלולית ויגשש אחריה.

המכונית הקימה שאון שלה, הטילה צחנה של בנזין קלוי והלכה. אורי פסע בתוך הסוכה. היא שמעה את רחש חולצתו וקשר שמתהדק בבד ושיערתוּ לובש אותה מפני הצינה. צלו קרב אליה והסתיר את המכונית בדרך, אחר־כך קרב יותר וחולצתו היתה מופשלת לו על צוארו, אל מאחורי ערפּו והוא מסתיר את כל שורות הגפנים שמאחוריו, את מרישי הסוכה ושקיהם התלויים. הוא נסתמך אליה עד תום, הניח שני אגרופים לצדי ירכיה על הלוחות ובלש במלוא פרצופו כאילו עוד לא ראה אותה, והיא נושמת אל תוך חזהו החשוף ועיניה קרושות.

נרעדה מה יעשה בה מיד. מתוך גופו המתנשם הכה בה ריח של זיעה רעננה, של עור מנוגב ברוח; מעט מן המעט נדף ממנו ניחוח הסבון אשר השתמש בו לרחצה ומתוך שׂערוֹ הגדוש אשר צנח אליה עלה ריח חריף של שׂער לח מתקתק־מיוזע וגברי.

מיקה לא היתה עשויה אלא לעצום לרגע את עיניה ולהשעין את מצחה על החזה המוצק נכחה. האגרופים משני עברי ירכיה נתפּרדו, ומיד נשתלחו אצבעות, אשר עלו עד מתניה ולפתו אותם לפיתה שוקקת מיחלת.

מבקשת היתה לחלוץ את אצבעותיה הנשענות במלוא כובד גופה על העץ מתחתיה, לשׂאתן ברוך ולגשש בהן את הצלעות המקושתות שראשה היה קשוב להלמותן, ללטף את שרירי הכתף, לשמוע את פעימות הלב בצואר ולהתרומם עד קימור הלסתות, אך תחת זאת נצטמדו צפּרניה אל העץ ודומה היה שדבקה בו כולה ללא הפרד.

נטל ואחז במרפּקיה המתוחים. שתק, הגביר במפתיע את לחצו ואחר שאל:

“הולכים?”

נתפּרקה המתיחות המאבנת שהדביקה אותה אל לוחות־העץ. קפצה, חמקה מבין זרועותיו והבליעה עצמה שוב באפלה.

“אלא מה, נישאר כאן ללון?” היתה עליזה ביותר, ביחוד על כי איננה מוַתרת על המשחק והריהי שומרת על הלך־רוח של התגרות וגירוי. חוגגים שניהם, מיקה מטפּחת־ראשה בידה ואורי ערום וחולצתו על כתפיו, יצאו מן הסוכה והתחילו הולכים בתוך מה שהתברר שעתו הראשונה של ליל־קיץ.

כדרכה ביומה זה, היתה מיקה עסוקה בהתבוננות נלהבת. הרקיע מיסמס כבר את כל גוניו והדהה עצמו עד כדי כחוֹלת בהירה, מתאפללת והולכת, מרבה כוכבים והולכת. המשק הצהיר באורותיו הרבים, שהיו לפי שעה נקודות נקודות ולא פסים־פסים ולא שטחים־שטחים כפי שעתידים הם להיות בשעות מאוחרות יותר. האדמה היתה שחורה לגמרי, ורק מתחת לרגלים ופסיעות מועטות להלן היה ניתן להבחין בה משעול, חותם של עגלה, ושיבושים כגון אבן או כגון ענף תלוש.

אורי צעד על־ידה ושתק אותה שתיקה מכבידה והכרחית, שכנראה אין להימנע ממנה שעה שהדברים הרגילים קטנים מלהישמע, והרגע עצמו גדוש מלהתרוקן, והשנַיִם הפוסעים נרעשים מלהביע.

מיקה עייפה היתה ומפללת בלבה שהדרך תימשך ללא סוף. והדרך נתמשכה הרבה. מהו מקום זה?

לימינם נשתרבב משעול אל שוברי־הרוח של מטע־התפוחים, ברושים ישישי עוֹבי וקומה.

“בואי,” משכהּ למיקה בזרועה, “נלך מכאן. אולי נמצא כבר איזה אסטרחן אחד בּשל.”

נתרצתה והלכה עמו. הברושים ניתמרו והגבירו אפלה ככל שקרבו. המשעול הלבין לרגליהם, אך אורי הובילה מן המשעול אל הדרך שביניהם ובין המטע עצמו. דרך זו חרושה היתה, מרוגבת וטוֹבענית.

אורי משכה אל הברושים. דישדשו בין הרגבים והללו נתמעכו ללא תלונה. ההליכה היתה קשה, והיא נזכרה ששונאת שתהא הרבה טפשות בהנאוֹת שלה.

“די,” אמרה.

הם היו כבוּשים לרגליהם של שוברי־הרוח המאוַשים חלושות. מעל לצמרות סימנו כוכבים ירקרקים את המרחקים המופלגים שבין כל שני עולמות קודחים במרחב. מעבר לדרך חרושה היה דחוס מטען־תפוחים ריחני; המשק לא היה נראה מכאן, לא השדות, לא העמק – ורק הר־האיילות היה גוש אפל מסורבל מעבר למטע.

אורי כמו דיחק את מיקה שתישען אל אחד הברושים. אל גבה נדרסו עלים קשים מחוספּסים ואבק נתעפר לה על אָזניה וערפּה. היא שמטה את מטפּחתה ואחר־כך שלחה את ידיה ומשכה אותו אליה. הוא נענה לעומתה ונטלה אל פיו עד שהיתה שהוּיה על קצות אצבעותיה שעה רבה.

אורי תמה היה כיצד נתפּנה לשער בלבו שהמקלחת תהיה עכשיו כבר ריקה ופתאום אוֹרה בו מחשבה מסחררת, שכאן, תחת זרועותיו, אשה הנכונה לכל. שוב חש עצמו מהרהר רגע קל הכיצד, ומיד לפת אליו את מיקה בימינוֹ, ובשמאלו תלש את חולצתה מבי־חגורתה. החולצה נענתה לו בקלות והוא חש על בשר־בטנוֹ השׂעיר את עוֹרה החלקלק של מיקה.

היא גנחה כמי שכואב כאב נסתר. חשה את אגרופו של אורי על צלעותיה, חשה אותו נרתע מפני האריג המתוח, המקומר שנתקל בו באצבעותיו, נרתע, אָץ אל גבה, נוגן על הכפתורים, חוזר ונרתע, מתנשם — נוטלה ונושקה שנית.

עכשיו כבר ראתה עצמה כאילו היתה מסתכלת מן הצד. לא רגזה אלא פרצה בצחוק והיתה עליזה וקלילה.

“מה אַת צוחקת?” ליחש קטעים־קטעים מן המחנק.

“טוב לי – אז אני צוחקת.” נתעודדה מתשובתה שלה והוסיפה, בנהימה קנטרנית: “נזכרתי משהו מצחיק!”

אפשר שלבה גס במה שעבר זה עתה על גופה, על גופיהם שניהם? אורי נדהם, ולרגע אחד נעלב צורבנית. וכי כאן אשה מבוגרת, אכולת נאפופים, השׂמה אותו ללעג? ובו ברגע שקק אליה בשלישית במלוא אוניו, עד שחש את ארכובותיו כואבות עליו. הוא הידקה אליו וביקש להצניחה אט־אט אל האדמה, מעך בבשריה וביקש לפרוע בהם עד כרסה ועד תפוחי עגבותיה.

או־אז הדפתו מפּניה, ואמרה בקול, שהוא סתירה גמורה להדיפה זו:

“הנח, אורי… לא עכשיו.”

יוצקת בקולה ערגה שאיננה נותנת מקום לטעות, הוסיפה:

אחר־כך, אורי… תראה…"

מעל לברושים היו עדיין כוכבים ירקרקים מסמנים את המרחקים המופלגים שבין כל שני גופים קודחים במרחב.


 

ה. האחריוּת והאוֹשר

הרגשה חריפה של אושר גברי, יבש ונקי, מהולה בריחו העוקצני של זעתר בהרים. מתחת ליריעות האוהל מתנשבת שחרית צוננת ובחללו עומדת צחנה אפלה של בגדי־מכונאים מפויחים ומרובבי־שמנים.

בתנועות מלומדות, קצרות ושקטות מעלה על עצמו אדם שקם וישב במיטתו את בגדיו. הוא שולה אותם אחד־אחד מארגז המונח למראשותיו, מניח את המיטה הפרועה מאחוריו, ומפשיל את יריעת הפתח.

החצר החרבה, בניני־החאן הגמלוניים, גג־הרעפים שקצתוֹ נשתייר פה ושם, הריהם כולם גושים שחורים עדיין. מבעד לפירצה נרחבת בחומת החאן מתגלים גיא ושלוחת־הר, ומה שמרחיק מהם עד כדי שלשלת הרים. בגיא שרויה אבקת אדים אפרוריים מוצקים כל זמן שלא עלתה השמש במזרח ולא הפריחה אותה מעלה פקעיות־פקעיות.

אברהם גורן הלך אל חבית המים בתוך החצר החשוכה, הלילית, שיקע בהם, בשחורים, ספל פחוס של אלומיניום ושטף את פניו בכמויות צוננות רבות. ספל אחרון מילא עד מחציתו, הערהו אל תוך פיו ועמד לגרגר בראש מופשל.

ניקש את הספל על מקומו ויצא בעד הפּירצה אל מחוץ לחאן. כאן נגוֹלוּ לפניו השטחים של רמות־אפרים, שטחי אוּם־א־זיתון וסג’ראן מטושטשים באפלולית של טרם־בוקר ומרפרפים מרחקים עד בלתי־שמים. החאן היה בראשו של תל עגלגל הנראה כבנוי בידי־אדם וסברו מבחוץ סבר של חשיבות, דומה: ארמון שלם שלא חלה בו יד ההרס. גגוֹ היה מקורה רעפים, כביכול, חומתו גבוהה, עשויה אבנים שחורות. אבני־חול ולבני־טיט בערבוביה. אבני־סיד גדולות מסותתות היו מוטלות על סביבותיו ושפעה עצומה של שברי־חרסים מכל צורה ומכל גוון שבעולם. אברהם הרחיק מעט מן החאן ועמד אל נוכח שיח מגוזז נמוך של סירה קוֹצנית שהיה מרעיד קמעה לרוח הבוקר. צמחי זוטא בודדים, אזוֹב וקוֹרנית הפיצו לתוך האויר החריף את ריח הזעתר העוקצני. משהו זכרי ומעודד היה ממוזג בתוך החלל.

לפני שלושה ימים עלו לכאן לראשונה – ארבעה מכונאים ושני טרקטורים. חורשים היו את אדמותיו של הקיבוץ העתיד להשתקע בכאן. דרך ארוכה עשו עם המכונות הכבדות המרעידות ומסרבות על כל מעקש בדרך. על־כל־פנים ברור שעשו נתיבות שלא ידעו ברזל מעוֹדן. נשתקעו בחאן, הרחיבו את פּירצתוֹ שייכנסו הטרקטורים בשופי, פינו אחת ממאורותיו בשביל המכונות ללינת־הלילה ושני אוהלים הקימו בחצרו הסגורה, סמוך לאלון המסוקס והאפור, שהעלה נופו והיה משכמו ומעלה גבוה מכל החאן.

הגיאיות היו ניתנים לחרישה בלא קושי. רובם היו מורגלים מעודם לגירוד העץ העלוב של הערביאים ועתה צייתו בעל־כרחם לאנסן של מחרשות־הפלדה הגדולות. מדרונות־ההרים היו קשים יותר לטיפול, וכל המסולע שבכאן היה סרבני וקשה שבעתים.

אברהם עקר עצמו מאצל השיח וחש תאבונו מתעורר. ההרגשה החריפה של אושר, אשר מילאתוּ בעצם רגע־היקיצה, חזרה ותקפה בו. הוא היה שליט בענינים. הופקד על העליה, על סידוריה, על הדרכת החדשים במקום, על עניני הבטחון. הוא קבע שיהיו משתכנים תחילה בחאן, הם, ארבעת המכונאים הראשונים וגם הקיבוץ כולו, לכשיעלה בעוד חָדשיִם ימים. היה ממוּנה על תכנון ההגנה של הנקודה, על חלוקת השטחים, על יחסי־שכנים וגומר. שלושת המכונאים הצעירים שהיו עמו מן הקיבוץ העולה היו מצייתים לו בכל. הוא סיבר את אָזנם בהלכות ראשונות של פלחה בשטחים ההרריים, הורה להם מה יעשו במקרה שייעדר, חפר עמם סליק קטן לשלושה אקדחים, שני רובים, רמונים, תחמושת. בבקרים שהיו משמרת שלו היה מקדים תמיד וזוכה להיותו הוא מכין את תה־השחרית. חזר ופסע על קרקעה המוצקה המרוצפת של חצר החאן. תחת האלון היו מוטלים שני צרורות מעוטפים שמיכות זה אצל זה. הריהם האורחים הראשונים בנקודה החדשה – מיקה ואורי. אמש הגיעו עם ערב ובילו שעות יפות במסיבת המכונאים. טענו ששבת להם, למחרת היום, ונתנו דעתם לראות היכן והיאך כאן מסתדרים בכל. משנפטרו לישון נתברר כי נדבם לבם של הפלחים ושלוש שמיכות־קיץ נמצאו בשבילם, אחת שפרשו תחתיהם ושתים שנתכסו בהן זה וזו.

אברהם הציץ בהם הצצה עמוקה. לא ידע מי מהם מיקה ומי אורי, אבל הכיר שהם שכובים מכוּוצי־גוף ואף סובלים, ודאי, מן הצינה שהושחזה עם בוקר. הוא חזר אל אהלוֹ, הפשיל בזהירות את יריעת הפתח וספג חבטתוֹ של האויר החם, המדוחק אשר בפנים, אותה חבטה שהיתה תמיד מעוררת בו את התמהון: כיצד היה יכול לישון בשלוָה בתוך אוהל זה במשך כל הלילה כולו.

הוא משך את שמיכתו מעל למיטתו הפרועה והוציאה לאור. נטלה בזהירות, התקרב אל הישנים ופרשה עליהם, בעדינות רבה. באותה שעה הבין את אָשרוֹ. היה זה אושר של טוהר וקלוּת. הוא חש עצמו נקי כמי שנפטר ממיחוש פנימי מעיק. האם היה זה האושר הראשון של הנזירוּת? הריהו שרוי בחיים שאינם מביאים לו כל טובת־הנאה. מסתבר שהוא לומד לעשות דברים מתוך איזו תבונה פנימית המדריכה אותו כשהיא מצביעה על מעשים משום שצריך לעשותם ולאו דוקא, ודוקא לאו משום שהנאה לעשותם. אפילו אושר הוא שהבריות יאמרו עליך שיצאת מעורך וש… ובכן, צדקו הטוענים כי בחור טוב הנך בעיקרו־של־דבר.

אברהם הלך אל מאורת הטרקטורים להכין פת־של־שחרית. ידע כי לאחר שיעמיד את התה על הפּרימוס, יפשפש בסל להכין שאר עיקרי ארוחת־הבוקר; ידע היכן מונח כל דבר בתוך המאורה, בין הטרקטורים; ובכל־זאת דרך את פסיעתו הראשונה על סף־האבן הכבד, והריח את האפלה העבשושית כמי שמפקיר עצמו לעולם לא־נודע, כמי שנטל עליו לכבוש כל צעד וכל רגע.

האפלה היתה קדמונית וטחובה, ורק צחנה קלה של בנזין ושמני־מכונות פרעה את שלוָתה הקרושה. אברהם גישש והעביר כפותיו על מתכתו הצוננת של הדיזל. ידע שהוא הדיזל, וידע שלאור היום אדמוני הנהו – ואולם עתה העביר עליו כפּותיו כאילו ביקש להרגיע בו איזו חית־שרץ רדומה. הגיע עד בי־כליו של הדיזל ומשך את התיבה החוצה. ברגים נשתקשקו ואצבעו נתהדקה צבוטות במכה קהה של מתכת. הוא פישפש בזהירות, בקצות האצבעות, וחילץ קופסת גפרורים.

כל בוקר שלו היה עושה כך. מה קל יותר מליטול קופסת גפרורים מאצל המנורה באוהל? – אבל היה מחבב את רגעי הגישוש בחשכה ולא היה חפץ להעלות אור במאורה, אלא בגפרורים שיימצאו בתוכה. הקיש והעלה אור. מרחקים גלשו במפתיע והצטופפו סביבו כצללים נעים. ארובתו של הדיזל זקרה חרטומה מעלה ושרשרותיו צמחו מן הקרקע כגוש אחד. על המושב היה מונח פנס־השדה אשר כוּבה אמש, עם סיום העבודה, מחשש דליקה בלילה. אברהם התקין את פתילתו והעלה בה אש, טילטלו מעט, לבדוק את תכנוֹ אם מספיק ותלאוֹ על קרס בתקרה, סמוך לווים ולשלשלאות־פלדה מרובבות.

עתה, בעצם הרגע שנשא עיניו וראה את מאורת הטרקטורים קמה לתחיית האור, חזרה ושטפה אותו, גלים רחבים וחמים, הרגשת האושר הגדול. מיום שנשתקע בגת־העמקים לא חי את חייו במילואם עד שראה כאן חיים. היום שהביא בשעתו שלוה ללילותיו של המשק – עם תום מאורעות הדמים – רוקן את חייו שלו. למאז היה חי למחצה וחש בעליל כיצד כוחות הצפוּנים בו פוחתים עם כל יום חולף, שאין הוא עושה בו דבר. לפיכך נתבודד לו בחדרו וביקש שיתבלה שודד־האפשרויות האכזרי, הזמן, תוך קריאה בספרים, תוך כיבוש ערגונה של נפש, נערות של עראי, אהבה מיוחדת, רבת־מתח, כגון רוּתקה. אותה התכתשות של ניגודים שלא השלימו.

חייו עם רותקה רק הבליטו לו את בדידותו בקיבוץ. הם לא היו ניתנים להתגלות אל אור השמש. הקיבוץ, בעקשנות של עיניים שאינן רוצות לראות, סירב להכיר בחיים הדקדקים המתרקמים בין כתליו. רותקה עצמה מבכרת היתה אהבה של סוד. סבור היה, תחילה, כי על־ידי חיים מלאים בצדה של רותקה יבקיע אל תוך מיטב הוייתה של המשמרת הותיקה בקיבוץ. אך המשכם של הדברים רק הוכיחוֹ על פניו כמה נבצר הדבר ממנו לעשותו. יתר מכן: אלוף חייה של רותקה היה וילי; ודוקא העובדה שמקומו של וילי בחייה היה נראה לה טבעי ומובן מאליו, ואינו זקוק לביטוי ואינו מעסיק אפילו, יתר־על־המידה. את חיי הנפש – דוקא זה הבליט מכנגד עד כמה היה הוא עצמו, אברהם גורן, רק פרשה חולפת, נאה אולי וצנועה וטהורה ככל שיכול להיות – אבל בשום פנים ואופן לא יותר מכך. לפי שהיו שרויים במצב של עראי תמיד, נשתמרה ביחסיהם מתיחות אשר הוסיפה גירוי ועוקץ לאָשרם בבואו, אבל היתה מטרידה ומעיקה ביותר בשעות המתמשכות שבין פגישה לפגישה. וכן, על אף שנתארע כביכול שינוי גדול בחייו – לא נתארע כל שינוי. הוא המשיך לחיות בחדרו המבודד, זר לקיבוץ, אינטליגנטי, עוקצני ואף מלגלג משהו מעל גבהים של ידיעה, בטחון עצמי ועבר גברי של מבחני־אש. חדרוֹ לא נשתנה, סדר־יומו לא ניזוז כמלוא נימה ואף הפגיון, אותו פגיון, היה תקוע כתמיד בלב שולחנו, בין ספריו, כסמל לעיקר המתבקש ואיננו, כסמל לתקוה שעוד יבואו ימים וידוּבר בו.

לפתע, שבוע ימים לאחר שנסע וילי ואורי בנוֹ הגיע, וכמה שיווּיי־משקל שהושגו ברוב בינה, והערמה עצמית והתעלמות, התחילו מתמוטטים, לפתע, אז – באה ההצעה, אחר כך ההחלטה, אחר כך המינוי.

אברהם גורן נתמנה מרַכּז העליה על הקרקעות הדרומיים־מערביים של הר־האיילות; למעשה – מרַכּז הכשרת־הקרקע המוקדמת, מתכנן יום־העליה, מפקד הבטחון בזמן הראשון, מדריכוֹ של הקיבוץ העולה בכל – החל ביחסי־שכנים, בביקורי־ידידוּת באוּם א־זיתון וכלה בקניות משקיות ראשונות בבתי־ממכר־המכונות בערי־החוף.

אברהם עלה עם שלושת הראשונים ועבד עמם בחרישים העמוקים. “הוא אשר אמרתי,” היה טוען בשעות־הערב המאוחרות, באוהלים, בחצרו של החאן החרב: “ראשית חכמה, להכין את זריעת־החורף. אם לא נתעצל יהיו לנו שמונה מאות דונם תבואות־חורף השנה – יבול ראשון!”

הם היו זקוקים לו, אנשי הקיבוץ המתישב, והוא הפעיל למענם כל מה שהיה בכוחו. היה משכים לחריש, חוזר, בולע את הארוחה שהוכנה על־ידי אנשי המשמרת השניה, רוחץ עצמו במי החבית ויושב לעבודה על המפות הטופוגרפיות אשר היו מתגדשות מיום ליום תיקוני שגיאות בקוי־העפרון הנועזים והחריפים שלו. עתים היה מפליג העירה, או הביתה, הוֹלם דברים כמתלהמים בישיבות־של־מעשה, וחוזר בלילה, בכל שעה שהיא בלילה, אל החאן שלו בהרים, אל שני האוהלים הבודדים ליד האלון, אל מאורת הטרקטורים. למד את צמחית הסביבה ואבניה. שלח בדיקות־קרקע למכוני־המדע המרכזיים וציפה בכל יום למומחים אשר על הקדיחות. לא היה מחמיץ כל פגישה עם ערביאים בשדות, ובהנאה שמע כי שמוֹ נתפרסם בסביבה וכינויו “אבוּ־אביאד” – על שום שׂערוֹ הבהיר ־ היה כבר על כל לשון. חקר שמותיהם של כל עץ בודד, כל תל, כל חרבה, כל ספק־כפר. המעיינות היו רחוקים, אך לא פעם השקה בהם את סוסתו. מה טיבם של עצי־הפרי בהרים אלה? ואיך הוא המישמיש אצלכם, יא פלאחין? והניסיתם מעודכם גפנים בכאן?

בחיטותיהם של הערבים היתה ערבוביה ופחיתות־יבול שאין לשער. את הנורסית לא חיבבו, לעמקים היא יפה, טענו. כמויות הגשמים והקור שבמרומים מזיקים לה. גרעין החיטה שלהם היה קשה כצור, קטנטן, כמעט אדמדם. בכל־זאת זרעו זן זה וזן אחר – וכל זן שיהיה. זאת, וכל זאת, ויתר מכן שׂוּמה היתה עליו ללמוד, לשנן – ולהורות.

ביקורם של מיקה ואורי הפריח בו עליזות. שאל לשלומה של רותקה והתכוון לכך באמת, למכתבים מוילי שאל ורמזים רמז, ברורי־משמעות אבל עדינים וטובי־לב, כאלה שמתיר לעצמו פיקח עוקצני אשר החליט יום אחד להיות מסוכן כדרכו אבל לא לצאת מגדרה של הכנסת־אורחים. מיקה ואורי הרבו שחוק ולא ניסו אפילו להתרעם. עתה, משטרח לכסותם והוא בודד, אין איש לראותו, תפס פתאום את עיקרו של המעשה הטוב, שלא רק פרס אינו מבקש אלא גם עדים אינו צריך.

אברהם פנה אל ארגז כפוי אצל הקיר ועליו התחיל עוסק בפרימוס ובקומקום. בפרימוס הרעיש להבות שחצניות ואת הקומקום רוקן משיירי־אמש ומילאו מכד מכוסה העומד בסמוך. חיטט בשקיק של תה והערה פתיתיו אל קוּמקוּמוֹן; בלש בצרור הסוכר, הדיח צלחות־פח וספלים אחיהן, וכך השיג שאחרי שעה לא־רבה רעשה והמתה המאורה בעיסוק גדול ובהכרזת קולות: ארוחת־שחרית.

אברהם זכר להציץ בשעונו – ארבע ועשרים. עשרים דקות מזמן שהציץ בו לראשונה, בעודו מכוסה בתוך מיטתו באוהל. עתה הגיעה שעתה של התקנת הטרקטורים, ומאחר שהצצה קלה בפרימוס ובקומקומו הוכיחה שהכל כסדרו – הועבר הפּנס אל הטרקטורים, וחלקי־מתכת התחילו ניזוזים ממקומם ונחקרים בזה אחר זה.

אותה שעה הופיע בפתח בן־זוגו של אברהם, שותפו למשמרת־הבוקר, בחור דק וארוך שבעצם רגע כניסתו התחיל מתפּתל תוך שיעול חנוק ומטרטר, ממעך את חזהו באגרופיו ומנסה לפלוט מלה ולהקדים בדרך זו, שלום לאברהם.

אברהם התבונן בו בשקט עד שנרגע, עד שניגש אל הקומקום המפיץ חומו ושאף אצלו אויר מורתח.

“בוקר טוב, מוּלָה!”

“בוקר טוב – ייכנס בך הרוח! אינך יכול להעיר אותי פעם לפניך!”

לעולם היו עמו בדיחות עצובות, למוּלה, ולעולם היה מכוונן כנגד עצמו. הוא היה ילד אומלל, מוכה־חלאים, מרבה־שיעול בצינת־הבוקר ובלחות־הערב ומתירא את הקור יותר מכל דבר אחר בעולם. במסירות רחימה היה רודף אחרי הדברים שלעולם לא יוכל להשיגם, והלצותיו שנונות תמיד, עשויות בטוב־טעם אך בלתי־מצחיקות מעֹודן. היו מחבבים אותו בקיבוצו ושעה שמעלים על לב יסוריו מנידים מנוד־ראש רב־דעת ומפטירים מלה־של־קסמים: “נו, במצבו…”

עתה ניגש אל הטרקטור והתחיל ממשמש בו כדרך שעשה אברהם בדיזל. שעה קלה עסקו בשתיקה אך כשהתחיל הקומקום מצפצף על האש חפזו וסיימו, בעזרתם של כמה גידופים ומחיטות־סחבה נמרצות, את מלאכת ההתקנה.

ישבו ללעוס. מנות של לחם ומרגרינה חילצו מן הסל, גושי־נקניק ביצעו נתחים עבים, צרור־הסוכר פערו את לוֹעוֹ והתחילו מזרזים זה בזה שיאכלו, ולא יותירו, וירבו בזה, ויטעמו מכך וגומר וגומר.

אגב לעיסה קם אברהם להציץ בטרקטורו של מוּלה. וכבר היה מוּלה מורגל בכך שלא סמכו עליו יתר על המידה ונתרגל גם לדקירה שבלב ברגע שעינים אחראיות בולשות באי־אמוּן על עקבי עבודתו. אברהם גחן אל השרשרות הכבדות. הן היו מכוסות שכבה עבה של אבק. נתרומם:

“הגד, מולה ־ נתת שמן ל’טראקים' אתמול?”

מולה לא ענה.

“הי, מוּלה!”

“נו, שמעתי…”

“אָז ענה…”

אברהם הרגיש מיד שהפריז על המידה בטיפין של רוגזה שמסך בדבריו.

“הייתי הרוג אתמול,” התוַדה מוּלה, “עכשיו שכחתי – –”

אברהם גרר את חביונת־השמן העשויה־לדבר, חיבר את פּטמתה אל פּי־השימוּן הראשון שנזדמן לו בנבכי השרשרות והעיק שלוש לחיצות דחוסות.

מולה קפץ ועמד אצלו, בלא אומר סילק את ידיו של אברהם מן החביונה והצנור ובלא אומר נכנע אברהם. בכך מחל לעצמו עווֹן המרה שביקש להטיל בו.

ניגש להתניע את הדיזל.

“שמע, מולה,” אמר, “אני מדליק ויוצא. תנסה לא לתת יותר מדי גאז בחצר. שם אורחים שלנו ישנים.”

“כאילו זה יועיל הרבה!”

ואז נעה הידית כנגד לחץ עצום מנבכי המכונה, ורעם ראשון של עמל התנפּץ בחצר החאן בטרם בוקר.

אורי נתעורר לפתע, הרים גופו, סמכו על מרפּקיו וחש, קודם־כל, את האדמה רועדת מתחתיו. מיד הבחין בשני הטרקטורים הגחים בזה אחר זה מתוך פתח נמוך בחאן, מתגלגלים בחצר, מרעידים את היקום כולו ויוצאים בעד הפּירצה הגדולה אל הגיאיות המתעלמים באד. מבט שני נתן בצרור המעוטף בסמוך על הקרקע. מיקה לא נעוֹרה ודומה שגם היטיבה לישון במשך הלילה. מסתבר, אורי, כי אחרי ככלות הכל, נערות שעברו כל אותם יסורים על גופן מורגלות לשינה של עראי יותר מסיירים מוכשרים אחרי שנים־שלושה קורסים, הא?

העביר עיניו על מה שהיה צריך לנחש חמוקי גופה עד שהציצה כנגדו מחרוזת של אצבעות ורודות בקצה הפּקעת המוטלת – אצבעות רגלה המגולות. בבת־ראש השליך מעליו את שמיכתו, נשתופף על ברכיו וכיסה רהויות את האצבעות הורודות, הקופאות בודאי בשעה צוננת זו.

אחר־כך עמד, ומעל לגג־הרעפים המנופץ במזרח גאה לעומתו רקיע בהיר, שקט ומתוח – כזה שמאמץ עצום מתחולל מאחוריו. אורי השפיל עיניו וסקר את החצר הגדולה, קשוחת־הקרקע. דומה ששכח מה או שמא נתעלם ממנו או אבד, לעזאזל?

סביב האלון היתה הקרקע פנויה ומרובצת, אולם ככל שהרחיקה וקרבה אל החומה אשר מסביב נתגובבה תלים ועיי־חרבות, נשורת חרסים, קש, פרעות־קוצים וכל כיוצא בעשבים שוֹטים. מה, לעזאזל?

פּתע נזדקרו כנגדו סנדליו. זהו זה, ימח שמם! עד להיכן שהשליכה אותם, הפוחחת! הוא עט על סנדליו וישב לנעול אותם, ובאותה שעה שבה ונצטיירה בלבו עליצות ליל־אמש, וטיבו החינני של הטיול בן־יומו ומה שעוד מזומן להם עד ערב. מתוך כך קפץ על רגליו המסונדלות בבקשו לעקוף את מיקה בחשאי שלא להעירה. אַך כשעבר תחת האלון, ליטול את מגבתו מן התרמיל, הפתיעו קול מתחת לשמיכה:

“תוציא גם לי את המגבת!”

“איזו מגבת?” לא ידע אורי מה יאמר, מרוב שנפתע. מיקה פרצה בצחוק וגללה מעליה את השמיכות.

“מה אתה נבהל? – את המגבת שלי, של מיקה.”

“איזו מיקה?” ביקש אורי להעמיד פנים כאילו היה משחק. “מיקה שמתעוררת כבר או מיקה שממשיכה לישון? — רמאית!”

צחקה וצחקה וישבה כששמיכתה עודה בחיקה, גולשת אל ירכיה ונופלת מעבר לברכיה אל האדמה. כפותיה היחפות נזדקרו באויר ואצבעותיה התחילו משעשעות מחוֹל פעוּט, מאוהב בעצמו, ורדרד. צחוקה גבר, אורי נצטרף אליו, שלף את מגבתה מתוך התיק והשליכה עליה.

טמבּל!” הרימה קול ששון. “אַל תזרוק מגבות אני אומרת לך!”

נעלה את נעליה, החליקה על חולצתה, משכה והתקינה משהו על כתפיה, וחצאיתה מוזחת שלא במקומה וכולה מבקשת תיקון.

“נוּ, אני זז,” אמר אורי, “ננסה לצוד משהו.”

התרחץ בחטיפה, השליך את המגבת על ענף באלון והלך אל מה שנראה לו כמחסן־המזונות, ממנו הוצאו אמש מנות ארוחת־הערב. שם, ניתן לשער, ישבור שבר אם כך ואם אחרת. בטרם נתעלם בפתח המאורה האפלה שלח מבטו במיקה, ולהרף־עין ראה אותה והנה סילקה כבר את חולצתה והיא מתקינה, בראש מורכן, בשׂער מופשל לפנים, את חזייתה ־ וידיה עסקניות על גבה מאחור. היה כבר בתוך האפלולית ובטרם הספּיק להבחין איך יעשה את צעדיו הראשונים, הכּהוּ המראה הזה שנית עם רצון לשלוח את ידיה ולתמוך, כקולט אשכולות בכפותיו, בזוג שדיה הכבדים עד צנוח.

הכרה חמה נפקחה בו, כרגע שאינו חוזר: היא שלו! הוא זקוק לה לאין שיעור. וביתר מתינוּת, כסוגיה חמורה שהנפש התאבה להבגיר פורטת אותה לפירושיה: טיול הוא אמצאה נאה, בלי ספק, אך החיים טמונים במשהו אחר. לילות תחת אלונים, משעולים בהר, פּרצים נסערים אך גם ידועים – טיִבּ, נעים מאוד! עדיין לא אלה החיים. אשה זו חייבת להיות אשה שלי. כך, בהתמד, אני עוֹמס אותה – אמת – היא מכבידה קצת – אמת; אבל נכון אני לכל – אשתי, ובכן כך. טענות יש לכם עלי?

הוא בילש מזונות בחשכה. משהוצאו הטרקטורים נתרוקנה המאורה ולא היתה מעלה חשד שטמון בה משהו אלא בירכתי כתליה. פישפש לאורך הכתלים. היה תר אחרי מזון בשביל האשה, צד מזון בשביל אשה שלו. מה שנותר להם בתרמיל, זוללים שכמותם — לא נותרו אלא כמה שזיפים קשוּחי־גו, “אוֹגדנים” עסיסיים ואולי כמה פתי־רקיקים ממטבח־הילדים, תרומתה של רותקה. אהבה איננה רק באהבה. יתירה היא מכך: חיים אתם לא רק בשעות־הבשׂרים אלא גם כשאתם מכלכלים כפשוטו, ומלבישים כליל יופי וסועדים מיטה בעת חוֹלִי ומדקדקים בקטנות שלא יחסרו ופורסים איש פתוֹ לאחותו.

שוטה, חושש היה אורי, היכן אותו אוצר של מזונות באפלה הארורה שבכאן? אפשר שחש בו בעוד מועד ולא נתעוררה בו שאלה מרה זו, אלא מפני שניחש כבר תשובתה. רגע כמימרא – והוא ניגף בצרור וחושש שגילגלהוּ מתחת לרגליו.

פּישפּש וחלץ בצלים כמדומה, עגבניות כמדומה, מסמוס מרגרינה, כמדומה. יתר פשפוש העלה מחצית הכיכר לחם, מזלגות, סכין. אורי הביט אחורה והפתח היה מבהיק באורו. עמסם למזונות בין זרועותיו ויצא גאה בעד הפּתח. מה ששיער משפחה קיבל את חיזוקו בחוץ עלי ידי מיקה. צרורם היה כבר ארוז, השמיכות מקופלות יפה על הקרקע מתחת לאלון, ומיקה עצמה סורקת שׂערה מעל לחבית מי־הרחצה ומתבוננת לתוכה, כאילו ביקשה למצוא בה מעה שהלכה לאיבוד.

לאחר ששטח את מה שהביא על הקרקע, סמוך לתרמיל ולשמיכות ולאחר שהביא בו סדר, כדרך ארוחה תרבותית מתוקנת, ונטל את הלחם על חזהו ותחב בו את הסכין והתחיל בוצע – קרא אל מיקה אשר לא משה עדיין מן החבית.

“הי, ילדה – בבקשה…”

נפנתה אליו כנהמוֹדת:

“אוכל?”

הניע ראשו הן־ידידות.

יופי!" שבה וקראה, עליצה ומתפּנקת.

סמכו גביהם לאלון, נגעו לא נגעו בברכיהם ודחקו זה לזה נתחי מזון שיאכלו. מיקה שיננה לעצמה שהיא מאושרת. וכך טרח גם אורי. ביקשו שניהם בכנוּת־לב להיות מאושרים. הדבר לא ניתן להם בקלות. לפני עשרה ימים, בערב, עם תום העמסת המכונית, בדרך העולה למשק, נסתיים יומם הראשון כשמיקה גונחת הבטחות מעורפּלות. מעומעמות, ואורי כבוּש פתע להשפּעה מסחררת שאין לו עליה שליטה.

ומאז עד היום – עשרה ימים. עשרה ימים בלבד. ומה, בעצם, כוחם של עשרה ימים? מה, בעצם, עלול להתרחש בעשרה ימים?

עשרה ימים. אורי ניסה להתאים עצמו למיקה, בעצבונות ללא קץ, מבוכה ואזלת־יד. מיקה היתה חוששת להיראות עמו בחברה. רגשות־פחיתוּת שבה לא הניחו לה להיכנס עם אורי לחדר־האוכל לעיניהן של ותיקות ולמנוד־ראשן “אַ־נוּ, אורי שלנו נפל כבר בידיה של כלבתא זו!” היא פחדה שמא יתמלאו תשוקותיה – הורגלה להאמין שטמאות הן. את שגעונה אל וילי רואה היתה כסוד אפל ונפשע. פּחד היה רודף אותה: שהרהוריה נראים בה, מאחור; איך־שהוא מאחור; כי היא, איך־שהוא, באיזו צורה מוזרה של כיעור ניתנת להתגלות במלוא קלונה בכל רגע ורגע.

בשעות היום לא היו מנידים זה לזוֹ אפילו מנוד־ראש של ברכה. העליצוּת המשותפת שהרשו לעצמם ביום הראשון, בכרם בהיות הכל חסר־כוונה ותמים, שוב לא חזרה. רק בלילות היו מתיחדים ומתייסרים זה עם זו ביסורים ובחוסר־בהירות גמור ובשיחות מיגעות ובגישוש בהול לקראת תענוגות־הבשרים.

היו להם גם שעות יפות, אך אלה היו שעות של שתיקה. שעות בהן לא חיו את החיים הממשיים של זה וזו אלא, כל אחד עם צל של תאוות עם בשׂרים שותקים, עם מגע אילם. היו חיים איש עם מה שהיה בודה מהרהורי לבו, עם דמות שנצטיירה באפלה מאליה.

אורי לא קיבל חדר ואל אהלה של מיקה חזרו הנערות. את פגישותיהם היו עורכים, איפוא, בחורשה, במטע־התּפוחים, בכרמים.

פעמים היו חוגגים את פּגישותיהם אהבה. מיקה היתה משגרת לתוך האומצה השחורה של הלילה שירים משירי המזרח הרוסי עתיר־הכּמיהות, ואורי היה נוטל לה אשכלות כבדים של ענבים, מוֹחצם לתוך לוֹעוֹ שלו ואחר נושק לה בפה מנטף תירוֹש.

אבל לבם היה חלל. כחיות בר הללו בנאקתן ורדיפתן ידעו כי אל עיקרם של החיים עוד לא באו.

לטיולם יצאו ברגשות מעורבים. מתוך שלא הגיעו עדיין למדרגתה של השיחה הגלויה והחושפנית ביחסי אהבתם אלא דישדשו במדמנה של שיחת־הוידויים השתפכנית והמעורפּלת, לא ידעו להגדיר לעצמם מה יהא טיבו של הטיול ואם היו מבקשים בו משהו. מכל־מקום, אורי אהב אותו מראש משום שאהב את עצמו מוביל, מגן, נבון־דרך, יודע ושליט. מיקה חרדה היתה מפני הקשיים ומפני נפילה שתפּול, אך בה במידה היתה מצפּה גם היא שמשהו יתרחש. צרתה, שלא ידעה בבירוּר מה היתה מפללת.

בָּקרם היה מבורך עתה, משעמדו על ספוֹ של יום־הטיול השני, האחרון למעשה. מעל לגג־הרעפים, מאחורי גבם, בערו השמים באוֹדם של טרם־זריחה והצהירו עתידותיו של יום־קיץ נאה. לעיני אורי ומיקה נתבהרו רק שני האוהלים בבהוֹרית־הוֶרֶד, כאילו הדליקו מדורות גדולות נכחם וכתלי החאן הוחמו גונים ניצתים שפוכים. מיקה הקדימה לכלות ארוחתה. היא אספה מזלג וסכין ושארית־לחם וצלחת וקמה עמהם ללכת.

“לאָן, מיקה?”

“להחזיר!”

“חכי! יש לי משהו להגיד לך.”

אורי התרומם, נטע עצמו סמוך מאוד וסילק מידיה את הכלים.

“עכשיו,” אמר, “עצמי עינים – ותראי!” כהרף־לב לפת את ראשה השחור ותקף אותו בנשיקה ממושכת. לא הספיקה להתנשם עד שאמר:

“והכל לכבוד הזריחה — הביטי!”

בעל־כרחה הביטה על הזריחה. בעל־כרחה הודתה כי המחזה היה נהדר. אורי היה גס אולי, לאו! – אבל הוא היה תקיף ויודע. משהו נשתנה בו, נתאושש. הוא היה כבוש יותר ותקיף יותר. הוא היה חזק. הטיול!

אורי טילטל עמה את מעט הכלים לתוך מאורתם וראה שלא להשאיר סימני השוד הקל ברורים מדי. בחוץ, לאחר חילופי־דברים קלים, הניח לה למיקה לשאת את תרמיל־הצד, ובעוד היא מנסה לשכוח כי את השמיכות השאירו, בעצם, בחוץ, תחת האלון, הוביל את מיקה בזרועה ופרץ החוצה. הם הקיפו את חומת החאן וכיונו דרכם במשעול העולה אל הר־האיילות. דומה שכך תיכנו בשעתוֹ עוד אמש, ואפילו לא תיכנו – ממילא זו היא הדרך הראויה, אין אחרת. עתה זרחה החמה והיתה מטפסת על מדרונו הדרומי של חזה־ההר המגושם והשעיר. לאחר שעות־הצהרים הלוהטות יגיעו אליו ויטפּסו במדרונו הנוח כשהחמה מגבם. אז, לאחר שיתרוממו אל פסגתו הקטומה, יהיו עדים למחזה, נוּ־מחזה! – ומיקה תעצור את נשימתה בהתפּעלות גלויה שעה שאורי עומד אצלה, בלתי־נרגש, כביכול, ושומע בסבלנות אדיבה את משפּטי־החדוה המשתסעים של נערתו. העמק ישתטח לרגליהם, עתיר־צבעים ומרחקים, וסמוכה מתחתיהם תיצמד אל שלוחות ההר גת־העמקים הלבנה.

הם פסעו באוכף שבין שני תלים עגלגלים. האחד, הוא תל החאן, נראה כבנוּי בידי אדם, והשני, תל צרוע־סלעים, אינו מניח מקום לספק ביחס למוצאו מששת־ימי־בראשית. היו עולים עלייה קלה ומרחבי־ההרים הולכים ונגלים לפניהם. המשעול היה נוח יחסית וניתן להשקיף ממנו לכל צד אם כי בשום פנים ואופן אי־אפשר היה לגלות את מקומם של הטרקטורים, אשר מסכו לתוך האויר את זמזומם הנוגה והמתמיד העולה, כביכול, מן האדמה.

פסעו ושתקו, זה וזו שקועים בכך שנרגעים והולכים. אורי קבע לעצמו את כיווּני־הרוחות מתוך הרגל שנקנה זה כבר, הריהם מניחים מאחוריהם את החאן ופוֹסעים מזרח־צפון־מזרח. לצפוֹנם – ההרים שאחריהם העמק. למערבם ־ שלוּחוֹתיו הדרומיות של הכרמל, והמוּחרקה, ירוקה וזקורת־חרטום, בראשן. מעל לגגוֹ של מנזרה הלבן ראו אתמול בשעת הצהרים את הים, את העמק, את זכרון־יעקב ובנותיה ואת החאן, גם אותו.

אורי הבחין בהליכתה של מיקה וראה שוב שהיא הליכת נכרי הדוֹרך לראשונה משעולים לא־ידעם. פסעה אָפיינית בדיוקו של המשעול ולא התירה לעצמה הקלות וסטיות של נוחיות אפילו נזדקרו לעין. מעט־מעט שימט עצמו שילך מאחוריה וכך הגיע לידי רישוּל גמור, אותו רישוּל שהוא כל־כך מחבבו דרך הליכה של תענוג. לא דיברו עת רבה, מתוך שהיו תפוסים בזיוה של השעה הצלולה, אך גם מתוך שמיקה היתה נתונה במאמץ העליה. אורי פסע והתבונן אל מיקה מאחור. שמלנית שלה היתה חובטת לה בחמוקי רגליה על כל צעד וצעד; וכיצד זה אדם מהלך בשמלה?

מאז פגשהּ לראשונה, ביום־הבציר, בכרם, לא ראה אותה במכנסים. היא בוֹשה ברגליה החשופות, על־כל־פנים – לעיני אדם שהיתה חוששת לדעתו. שׂערהּ השחור היה בולט קצת למעלה מן המידה בפלומתו הרכה לכל אורך רגליה שעבות היו במקצת למעלה מן המידה, ורכות. בוֹשה ברכוּתה, בנשיות המבוגרת של אבריה, בארשת הבטלנית של תנועותיה. כמה היתה חפצה להיות שליטה בעצמה, דוגמת אורי או הנערות הצעירות, השׂחייניות, רוכבות־הסוסים, קצרות־המכנסיים, גלויות־הבשר! כל זמן שלא היתה כמותן, לא הניחה עצמה שתתגחך כפי שעושות לפעמים נערות שלנו, שטורחות להידמות בכל מחיר לצבריות החמודות ונראות רק מגושמות ומלאכותיות. מיקה היתה אשה נבונה. היא ידעה מה ערך ומה טוב בה. ידעה שמתניה ולמעלה הם שעשויים לאהבה, שנסיונה ומרי תשוקותיה יש להם כוח מושך יותר מצלילות יצריהן של הספורטאיות, האיכרות הטובות, הצעירות בנות המשק. מכל מקום אי־אפשר לקטרג שהיא קרש. איך הם חורצים לשון? – קרש; זהו, לא היא! היא הציעה וידעה להציע מה שהיה מבקש בה אורי במיוחד ולא מה שהיה יכול למצוא בכל, באחרות – ועל צד יותר טוב. מבכרת היתה את המסתור על המחשוף, את הצניעות והריחוק על ידידות שאיננה מתבוֹששת, את המתיחות המגורה על המתת החפשית – כמובן, עד שתהא יודעת תחילה להיכן הדברים נוטים וממה היא עצמה יראה והאם יראתה שלה אין לה על מה שתסמוך ולמה, ולמי להיכנע תחילה – לפחדים המרעידים בה כל שילוח־יד או ליצרים שמניעים אותו שילוח־יד עצמו.

הם עברו ופסעו לאורך רכסו של הר קצת למטה מקו־הרכס כשלימינם מדרון תלול של ואדי ומולם, על הרכס שמעבר – משחק החמה הזוהרת על טרש וסלע, על טללים, על קוץ.

הואדי היה אפלולי עדיין, אך הבלורית המגוזזת והנמוכה של שיחים לאורך הקו הפּתלתול שסימן את שיפּולי ערוצו, התחילה יוצאת מן השחור אל הירוק. רצועות שחומות־חרושות טיפּסו במדרון שמנגד ויחד עם חלקות־בוּר וטריזי־טרשים היוו פסיפס שגוניו צללים שונים של שחור ואפור ושחום ואפל, וכהה יותר וכהה פּחות. הם עצמם פסעו בצל, במשעול שלמעלו שיבושי־סלעים ולמטו שיבושי־דרדר, אך בראשיהם היתה החמה מזהרת כל העת, וכל אימת שעקפו עקיפה וניצבו כנגדה מוכרחים היו לסלק ממנה את עיניהם.

החום גבר והלך ואורי ראה כיצד מתיגעת מיקה, צעדים מועטים לפניו, להזיח את התרמיל ממקומו מפעם לפעם משום שהתחיל מעיק. השהה עצמו שיראנה סובלת זמן קצר ואחר־כך הדביקה בשתים־שלוש קפיצות מאוששות והסיר את התרמיל מעל כתפה. מיקה לא סירבה אלא נשאה אליו עינים סוברות.

“נוּ, איך – נהנים?” הצהיל אורי שאלתו.

“נפלא!”

ואז התחילו מחליפים מלים כשהם צועדים זה בצד זו, ואורי מקפּץ לרגעים מן המשעול שעה שנעשה צר לשנַיִם או שעה שסתם צוהלות לו רגליו, מחליפים מלים והחשוב בהן, שהן נזרקות מאיש לרעותו מעשה־משחק, ולאו דוקא הנאמר בהן, אם נאמר בהן.

מיקה הכבּירה שיחה. דיברה על השנים הרעות, ובעצמה היתה תמהה כמה גדול המרחק בין מה שראתה בדמיונה אותה שעה, בין מה שהתכוונה בדבריה – ובין מה שהיה אורי מצייר לו לפי ששמע.

“אה, אַל תשאל על העבודה בקולחוזים! – – יש אצלנו אהדה לרוסיה. כל זה יפה. אבל לפעמים ישנו איזה רגע, או מישהו צועק בעבודה – ואחד נבהל עד שאני נזכרת פתאום את העבודה שם… תאר לך, הם כמעט פראי־אדם… לפעמים גרוּע מהערבים אצלנו… ומה אתה מתאר לך מכל זה? כשכל מטרתך היתה רק איך להסתלק ואיך לברוח ואיך לרמות את הנאצ’אלניק?”

אורי היה מקשיב ועונה קטועות. פעמים היה נוטל לעצמו את הדיבור ומרחיב שלא לענין.

“שׂמת לב שאברהם גורן נראה מַבּסוּט חאלס? אומרים שהוא בקי גדול בענינים – ומצליח. רק אצלנו לא נתנו לו לזוז. קיבל אותנו די יפה. אני היה נדמה לי שהוא לא כל־כך ישמח… אתמול קצת נבהלתי כשראיתי שהוא על הטרקטור, כשניגשתי…”

“נבהלת?” השתוממה מיקה. “מה יש פה להיבהל?”

אגיד לך… אינני יודע," שלח מבט חשדני, מהסס אם להמשיך. היודעת מיקה משהו? “לא הייתי אומר נבהל. נפתע… ככה… בבית הוא תמיד בלתי־מרוצה קצת… במשך השנים ישב באמת ולא עשה דבר… ואומרים שפעם היה ממש מפורסם בארץ; אחד האנשים. ואצלנו? – השד יודע… אצלנו לא נתנו לו לזוז…”

“זה לעתים די קרובות ככה, בקיבוץ,” ענתה מיקה ומצאה עקלתון לחזור לנושא שלה. “עד שמכניסים אדם צעיר ונותנים לו להיות אחראי על משהו ברצינות! הבחורים אצלנו מתאוננים תמיד אם כי הם בעצמם לפעמים – חיות. ושם, אה, הם היו לפעמים איומים! בכלל, לעתים רחוקות, היית מקבלת עזרה מבחור יהודי. מי היה עוזר? הזקנים, המשפחות. אבל בצבא זה היה לפעמים נורא. היו כאלה שרצו להעלים שהם יהודים. פחדו שיגלו אותם ולכן היו גסים יותר מן הפּולנים. אבל היו ביניהם גם משלנו. אני אף פעם לא הייתי בשום תנועת־נוער, אבל החברים מהתנועות היו עוזרים זה לזה ממש ארוחות משותפות. הבחורות היו מספרות דברים מזעזעים. אבל הצבא הזה היה רקוב – משם הוציא אותי וילי. שם היה דוקטור אחד, אני עוד אסַפּר לך עליו פעם בהזדמנות ־ נורא…”

“מעיין, מיקה!” עצר לפתע אורי ועמד.

“מה?” נתרעדה כאילו סטרוּה בפרצופה.

“מעיין, רואה את העדר? – שם מעיין! נדמה לי שזהו עין־א־טינה. בואי נרד.”

“בתנאי שננוּח אחר־כך…” נצבט לה לבה של מיקה מעלבון חולף אך גילתה נכונות לוַתר על מה שנשתסע פתאום ועל תשומת־לבו של אורי אשר בין כה וכה, מסתבר, נתונה היתה כבר לאוכלוס המנומר של פרות בירכתי הואדי. למה אין הוא מחבב את זכרונותיך?

“בטח!” היתה תשובתו של אורי נוצחת, “ונזלול קצת אחר־כך ממה שנשתייר לנו בתרמיל! עין־א־טינה — חצי מהמעיינות בארץ נקראים עין־א־טינה.”

מיקה פסעה עוד במשעול, אך אורי כבר ירד ממנו אל בין הטרשים כשהוא מנמיך והולך מרגע לרגע.

“אינך שואלת מה זאת אומרת?” שמר אורי על “קשר”.

“הנה אני שואלת!”

“מעיין התאנה. אבל אינני רואה שם כל עץ.”

“היה פעם!”

“זהו. ועכשיו – אחרי!”

מיקה הפקירה עצמה למדרון הפרוע והדביקה את אורי המחכה. דלגו במורד הואדי, מיקה מפצחת צוחות ששון נרעש ואורי עוצר פעם בפעם על־מנת לחכות לה ולקלוט אותה, יורדת, בזרועותיו. במשעול טלוף־טלפיִם מיהרו למטה, אל המעיין.

פרות, עזים, רועים במנעלים של עור־גמל. זאטוטים מיַדים אלה באלה חלוּקי־אבנים. צחנה חריפה של עשן, זבל־צאן וזיעת־גמלים שצירופם סימן לערביאים. כיכר גדולה, חלקלקת, רפודת זבל ירקרק. סלעים מטונפים אחדים ובקרקעם קילוח דק שראשיתוֹ מצערה וזכה ואחריתו שלולית מים עכורים, מרבּץ־העדרים.

מיקה היתה רתועה משהו בשל הפגישה עם הרועים הזרים הנשענים על מקלותם, אך אורי היה מגיס בהם לבו מעשה ידיד ותיק. פחות מתוך ענין בעצמו של דבר ויותר מתוך שרצה להתראות בפני מיקה, פתח עמם בשיחה קולנית, צחק בעצמו והביא אף אותם לידי צחוק.

“מיקה,” נפנה אליה, “אינך שותה?”

“איך?”

“הוֹ, חזור! טעות שלי, – לא הבאתי בחשבון!”

הוא נפטר מלפני ידידיו, פרע כובעו מעל לראשו, תהה על מה שבתוכו, הפטיר “נא” רב־משמעות, השקיעוֹ באמת המים הצלולים, עד מתחת לסלע והעלה אותו כשהוא מנטף מכל צד מים דקים וקרירים. מיקה הטבילה את ראשה בתוך הגוּבּעת שהוגשה לה ושתתה לרויה. נשאה ראשה ושפתותיה קולחות, וסנטרה זולג וחולצתה מנצנצת טיפּין.

“די?”

“תודה,” גנחה, “רבּה! מספּיק.”

אז הפך אורי את כובעו, סחטוֹ, משכוֹ עד אָזניו ורבץ לשתות מן המעיין. רבץ על כפותיו כשמרפקיו שלוחים לצדדין, שיקע ראשו בתחתיות הסלע, רבץ ורבץ ורבץ – וקם.

“פּחדתי שלא תשאיר מים.”

“קיויתי שלי תדאגי, ולא למים.”

“בכוונה עשית?”

“אלא מה חושבת את – אני קטר?”

עתה המשיכו בתוך הואדי שכבר היה מוסק כולו באור־החמה, ורק בעקיפיו החדים היה מספּק צל צר־מידות. ביקשו מקום נאה לשבת בו ולנוח, ועד כה וכה שירכו דרכם במשעולים. מיקה קל היה לה בלא התרמיל, טוב היה לה בהרגשת טיפולו העדין של אורי, וחוסר־דקותו הנסלח, וכוחו ובטחונו המגוֹננים במסירות. ביקשה לחזוֹר ולקשור עמו שיחה של השתקעות הדדית.

“אתה יודע, אורי,” גיששה אחרי תשומת־לבו, “לפעמים אני מצטערת שלא הכרת את הורי. בכלל אתם, נדמה לי, אינכם מכירים טיפוסים כאלה. גם אני לא הייתי עמם הרבה זמן. הייתי אצל דודי בעיר. כמה שהיו עובדים בשביל להחזיק אותי בגימנסיה! וכשהייתי באה לחג היתה אמא רצה וקונה לי חמאה. אינך יכול להבין את זה, מה?”

מיקה שהתה כאילו מצפּה היתה שעכשיו ישתזר דוּשׂיח קל, ותשובתו של אורי תעיד שהוא מקשיב, וחיוכים נעימים, ורפרופים – אך אורי לא ענה והוצרכה להמשיך בדבריה באותה הנחת. המשיכה:

“ולך דוקא יש הורים נחמדים. אוֹה, וילי הוא אדם נהדר! אצלנו השתגעו אחריו. גם בטהראן וגם בקבוצה. אתה יודע… מוכרחים לאהוב אותו. יש בני אדם שברגע שהם ניגשים אליך אַת כבר בטוחה – את זה אני אוהבת…”

למען עצמה, בעיקר, ביקשה מיקה לנסות לפרש את יחסיה אל וילי בפני אדם מקשיב, לנסות האם יכולה היא להסדירם בתוך הגדרות קרות־מזג, אפשר תשתחרר על־ידי כך מכמה מועקות. עד עתה לא ידעה אם היא עדיין שרוּיה בתחומיו, האם חיסלה נסיעתו באמת משהו? אורי, מה הוא איפוא – האם הוא אהבה או התעסקות בזכרו של וילי, כמין חפץ־מזכרת, כממחטה, ככתב־יד שהשאיר אחריו? הנה תנסה לדבר עליו באזני אורי. עד עתה לא דיברו. אורי עצמו כל־כך מתכחש לזכרו, עד שמעלה את החשד שמתירא מפניו או שמעסיקו באמת במידה יתירה.

מה היה וילי? כיצד היתה אוהבת אותו?

“אתה יודע, אורי… לפעמים אני, לשם נוחיות אולי, עושה לי סדר במחשבות – את מי אני שונאת, את מי אני אוהבת, ומי לא איכפת לי. זה נדמה לי כל־כך חשוב לפעמים. לקבוע יחס ברור לאנשים. מעין חשבון־הנפש…”

אורי היה תמה להיכן היא מובילה, ממילא עלה בדעתו להעיר הערה מיותרת, להצהיר הקשבתו:

“זה לא תמיד כל־כך קל. לפעמים גם משהו משתנה… אבל זה רעיון די מוצלח… נשמע…”

“אז מה המצאתי לי? המצאתי לי כעין שמש. שמש — וקרני השמש. אני, הייתי אומרת – ההרגשות שלי כלפּי אנשים – השמש. והקרנים – צורות של הרגשה, סוגים, אהבה, כזאת ואחרת. ועל־פּני הקרנים מחורזים האנשים. מבין? על כל קרן סוג מסוים של אנשים, יותר נכון ־ של הרגשות כלפּי אנשים. למשל – על קרן אחת יש לי – אמא. אמא שלי מזמן, מאז שהייתי בת עשר. ואחריה, מהקרובים ביותר – רותקה, אמא שלך. וגוטה. כן וזה הכל. שתיהן אצלי על אותה קרן. וכשלמדנו על רוזה לוכסמבורג צירפתי אותה לאותה קרן אבל יותר רחוק. כן – ורחל, גם רחל המשוררת. בין גוטה לרוזה לוכסמבורג. רחוקה – אבל לא כל־כך רחוקה. אחר כך יש לי קרן אחת שעליה אבא ויותר אף אחד, בהחלט. אבל יש לי קרן־אור מיוחדת בשביל וילי… ולפעמים זה מיטשטש בינו ובין אבא… ביחוד כשהוא היה קשה ואכזרי… היו ימים כאלה בטהראן. אבל את אבי אינני זוכרת כמעט… הם היו עניים. ומעניין כי על הקרן של וילי, רק הרבה יותר רחוק, על אותה הקרן אני אוהבת את… אני אוהבת כנרים גדולים, וסופרים… אינני יודעת – אנשים גדולים. לא כולם – אבל אלה שאני אוהבת. אתה תופס? זאת אומרת: אותו סוג של אהבה; שאם אני חושבת על איזה גיבור בסרט, אתה יודע לפעמים מתפּעלים. ואני עוצמת את עיני לרגע, ומתרכזת מה אני מעריצה בו? ולאט־לאט נושרים כל הדברים הטפלים, צורתו, והסביבה, והמאורעות שלו, לאט־לאט נשר כל הטפל ואני מתאמצת עוד התאמצות אחת גדולה – ולפני עומד וילי!”

מיקה נשתתקה לרגע, אחזה פתאום בידו של אורי לאמור שהדברים אשר סיפּרה, באמת יקרים לה מאוד, וליחשה:

“הבינות משהו?”

“כן,” התרעם אורי על קולו שאינו מתאים עצמו לשעה של התיחדות. “כן, למה לא? הן זה, למעשה, כאילו הייתי קורא בספר: השמש. הקרנים… קצת ספרותי אפילו…”

הם המשיכו לפסוע ללא מלה, פחות צוהלים מאשר קודם־לכן אך הרבה יותר קרובים.

“אבל צריך למצוא איזה מקום למנוחה,” זכר אורי את הבטחתו. “ותגידי…” הוסיף ספק בהיתול. “בשבילי יש לך קרן?”

אותו רגע נתגלה לפניו מה שציפה לו כל העת – בלוריתו של חורש קטן־קומה.

“יער!” התעלץ ולא הניח למיקה להשיב תשובתה. “שם אנו רובצים – בואי!”

הוא לא שלח מבט במיקה אלא, בעוד מבטיו נתונים מעלָה – אחז בידה ומעשה־פעוטות התחילו מדלגים יד ביד לקראת החורש.

החורש עצמו היה קטן, מוזנח, שריד של תכנית שנתפּוקקה. הם נכנסו אל בין הארנים הצנומים, הנטועים בפיזור־יד וביקשו מקום שיהא מרוּוח ומוצל גם יחד. ריח חריף של שרף־אורן עמד באויר. אורי תר אחרי סלע נאה למושבם. הם עלו מעט במעלה החורש עד שבאו לבי־סתריו. החורש מסביב היה קלוש למדי ובכל־זאת השרה הרגשה של התיחדות. מצאו סלע משוטח, מנומר־צללים והבהובי־חמה. דממה עמוקה, חמה ודחוסה העידה בהם שהם בודדים לנפשם מכל העולם.

אורי ישב מיד ומיקה עדיין ביקשה מקום נאה לישב.

“שבי, מיקה!”

הוא היה לבבי, נאה. היא ישבה מאחוריו וסמכה גבה בגבוֹ.

“טוב?”

“בבקשה.” התיר לה אורי את מרחבי־גבוֹ. “ומה הגברת רוצה לארוחת־עשר? פירות? שזיפים?”

“אין לי חשק לכלום!” נטלה אצטרובל מן הקרקע.

“לכלום? לכלום־לכלום? נוּ – זה נראה כבר!”

היא חשה בגבוֹ את תנועות שריריו, שהיו בודאי מאפשרות לזרועותיו בשעה זו לפתוח את שנצי־התרמיל הסרבניים ולפשפש אחרי מזונות בתוכו. שריריו רגעוּ. ובכן, מיקה, איזו קרן אור יש לך בשביל אורי? אהבה – איזו אהבה? מה בינו לבין וילי? דבר אחד שוקק בך – שאַת מוכנה למסור לו את חייך. דומה שדבר זה הוא כבר ברור לך כמו גופך שלך, וליקוּייו וצרכיו. אבל משום מה? ממש אוהבת?

מיקה התבוננה במדרון המתרומם ממנה והלאה בין גזעים ופרעות־שיחים עד שהוא מגיע אל קו אופק־כחלחל ומרוסק למעלה. שעה יפה וברורה שאולי לא תחזור שוב. השעה. איך תאמר לו? פירושו של דבר שאַת תובעת ממנו חדר־משפּחה. כאילו אַת נוטלת את ידיו ואומרת לו: “אורי, למענך עזבתי את הקבוצה, הם הולכים ואני נשארת. בקיבוץ אני בודדה, אתה יודע כמה. אתה יודע, אורי. אין לי בעולם אלא, ובכן – אתה.” היא חשה עצמה עצובה־והולכת. לא כן היה עולמה מסביב. מדרונו של החורש היה טרוד בהקטרת תימרות־אויר חמות ורטוטות־זרמים כלפי מעלה, עופות פרחו משיח לשיח, אורי דיחק בה מאחור ושלח כלפיה שני “אוגדנים” צהבהבים, שתלעס. פתאום הכתה בה ישיבת שניהם כהפתעה. כמה – איך אומרים אצלנו? — אָפייני; יושבים גב סומך גב! יושבים גופנית זה עם זו, יתר מכן: חושקים זה בשרה של זו, וחשים אותו, לוהט, בגב, בחידודי עצמות־השדרה. אך מפנים איש את עיניו לצד אחר. מה מראהו עתה, מראה אורי? הה, הלה שקוע כבר בתוך־תוכה של הלעיסה ודבריו כעולים מתוך טחנה:

“נו, מיקה – כאן לא נפלא? מה את שותקת?”

“אני נזכרת בשיחת החברה, שלשום. בערב!”

“וזכרונות נעימים מזה אין לך?”

פּגעה בה גסותו הפּעם. אין הוא יודע מתי אדם רשאי להתלוצץ?

“הרי אינך יודע מה היה שם.”

“אגיד לך את האמת,” עמד בקשיחותו, “לא כל כך מעניין אותי.”

“זה צריך דוקא לעניין אותך.”

דממה חמה משכה שלולית בחוֹרש. אצטרובלים נשרוּ ברוך, אורי לעס מעבר לגב. איש לא היה קיים בעולם זולתכם שניכם והנה גם אתם שניכם נפרשים והולכים…

לפני יומים, דומה, ישבנו קבוצת־הנוער בכיתה, בין הכתלים החשׂופים – ובינתים נתגלגלו הדברים כך שאַת נתונה עם הנער הזה לבדך בחורש, בלב־ההרים, בדרך הביתה. מה יתרחש?

דממה. עוֹף באילן. אצטרובלים. חם.

החדר בצריף הכיתה היה דחוס עשן. מזמן שהתחילו מדברים בקבוצה על יציאה להגשמה רבו המעשנים ורוח של כביכול־בגרות, על כל החיצוני והבלתי־נעים שבה, התחילה שורה בפגישות החברה. קבעו תפקידים לקראת השנה השלישית, שנת־העצמאות.

“ומה ביחס למיקה?” נשאלה אז שאלה מרה. “אי אפשר לנגוע בה כבר? שום תפקיד אינו בא בחשבון?”

מיקה נתקפדה. השאלה נשאלה – עליה לתת תשובתה.

“למיקה בעצמה עוד לא ברור,” הצהירה מי שסבורה היתה בקיאה בכל סודותיה.

“שטויות,” פסק אחד המבוגרים שבחבורה, שמואליק, ציניקן־בעיניו, והכל שמעו בין כתלי אמרתו: “הבחור אינו, זאת אומרת… אורי — ברצינוּת אִתה.”

לא ענתה. סדר השיחה נתפרע. רשמית היו מחכים לתשובתה של מיקה מן הפּינה אך בדיעבד נתנו להערות שיפרחו באויר ומתיחות של ענין נתמתחה. בעל־כרחה לא איבדה אף לחשוּש קל שבקלים.

“תשאלו אותה — ודי.”

“מה הפּרוֹבלימה בכלל?” עלה קול אכזרי. “מה יש לה לעשות בגת־העמקים אם וילי איננו.”

“היא תסתפק בבנוֹ.”

למוֹרת־רוּחה הרגישה איך לא עולה בידיה לשחק זלזול והתגברות. התרגשותה ניכרת על כל העלבון הכרוּך בדבר. היא אמרה כמי שמדבר אל כתלי־העץ, כמי שקורא שאלה בחשבון:

“אני נשארת בגת־העמקים.”

“החברה?”

“אני עוזבת את החברה.”

למחרת בבוקר, תחת להשתתף ביום־הלימודים האחרון של הקבוצה שהוקדש למעשה להמשך הדיונים על עתידה, יצאה לטייל עם אורי ועד עצם הרגע הזה לא אמרה לו מלה, וכל שעה גברו חששותיה האם יבין ואיך יבין ואולי ילעג – שהיא דוחקת עצמה לתוך חדרוֹ.

לאחר שהכריעה ואמרה מה שאמרה – לא היה חשוב לה כבר מה תאמר הקבוצה. הללו נתבהלו באמת והצחוק, שאינו יכול לדוּר בכפיפה אחת עם האחריות – נשתתק. הרבו דברים והקדישו את השיחה כולה לה בלבד. כחרוש חורשים עברו בה רצוא ושוב. היתה שיחה טובה וחשובה והיה מן המועיל, ודאי, בשביל החברה עצמה, אך לה, למיקה לא נותרה עתה אלא תשובתו של אורי, ומשמע – כיצד יקבלנה לתוך חייו.

אורי גמר, כנראה, לעיסתו מאחור ודרך־רוָחה הכביד גבו על גבה. כלאחר־יד אמר, ובניגון של ספק:

“אתם עוזבים, שמעתי?”

“אתם?” ריחרחה מיקה, אבל עדיין היתה מדברת אל תוך החורש שלפניה או אל הגב הדבוּק בה מאחור.

“חברת־הנוער.”

“הם!”

“מה ז’תומרת?”

“עזבתי. אתמול. שלשום.”

אורי לא זע ולא נע. גבו היה רוגע על גבה, ופתע הוקל מעט כאילו התרומם וישב זקוף.

“עזבת? למה עזבת?”

אגרוף פּקק לה את גרונה. כשהציע לה שתוַתר על יום־הלימודים, אמר: לא השתתפת בטיול הגדול – בואי תטיילי אתי יומים. האומנם אין הוא מבין? או כל־כך לא איכפת לו עד כי אינו מסוגל להבין – שעזבתי למענו?

לא הספיק הרהור זה לפגוע בה – עד שקפץ אורי ממקומו וגרף אותה בכוח שתשב נכחוֹ.

“מה אני סח!” הרחיב רואותיו. “אַת נשארת? בגת־העמקים? מה אני סח. הגידי! הגידי עוד פעם.”

“נשארת!”

“אתי?”

נראה."

“אל תגידי נראה.”

“נראה.”

“אַת רוצה עוד נשיקה?”

“נראה.”

אחרי שעה ארוכה תיקנה מיקה את חולצתה, צנחה על הסלע, הרימה קיסם מן הקרקע וביקשה לרשום בו משהו – אך היתה עייפה ואורי לא הניחה לשלוח את אצבעותיה. הוא חטף מידיה את הקיסם ומוללו כקנה של קש.

ברור היה לו שהוא רוצה בה שתהא שלו. אך מיקה אילצתו שיתאים עצמו למצבי־רוּחה. לא ניסה אף פעם לאנוס אותה לרצונו – אלא תמיד היה קשוב לרגשותיה. דומה שהיא רוצה בו עתה. היא שותקת, עיניה שלווֹת, הבדידות מסביב גדולה, אין איש, לא יהיה איש. שעה לקרוע לוֹט מעל פּני דברים.

הוא אחז במיקה מתחת לזרועותיה והקימה על רגליה. בדרך כך חלפו זרועותיו על פני קימורי חזה והיא צייתה בעינים רכות.

“בוֹאי,” שיקר, “נמצא מקום קריר יותר.”

“נראה!”

הוא ניסה לצחוק אך לא עלתה בידוֹ.

"אַת עייפה?״ שיקר. “אולי תנוחי קצת. נמצא לנו מקום לשכב קצת.” שיקר.

“נראה!”

החזרה העקשנית הזאת על מלה אחת של הן־בלאו מסכה בו רוח־עיועים. הנה תחזור ותהגה אותה עוד פעם אחת והוא טורף את נפשה בכפּוֹ. מיקה פסעה, דבוּקה בו, מוֹעדת בגמדי־אילן ופרע־עשב, חבוּקה בין זרועותיו בעצם חום־הצהרים הלוהט בין הארנים חריפי־הניחוֹח, ולא הגתה אלא “נראה” אחד מונוטוני כשקועה בעולם של חלומות רחוקים.

“כאן, מיקה — צל!” חזר ושיקר אורי.

המקום היה מחניק ביותר, מסותר בין ארנים אשר לא נגזמו מעודם, אבל היה נעלם מכל עין. עלה על דעתו שאת התרמיל השאירו על הסלע, אך הוא הושיב את מיקה על רפידת המחטים הנשוּרוֹת, הקיסוס היבש וכרע מוּלה, מעומד על ברכיו.

“עכשיו, מיקה – אמרי לי שוב שנשארת בשבילי בגת־העמקים.”

“נראה,” אמרה בקולה המדומדם, נשתסעה ופרצה בצחוק קולני, ללמדך שהיתה מותחת ומהתלת כל העת, “נראה, נראה, נראה, נראה…” שיננה כמטורפת מתוך הצחוק. ואחר, תוך רצינות חטופה: “אם תרצה, אני אהיה אפילו מיקה כהנא, מרים כהנא – זהו מה שרציתי לרשום.”

"איפוא לרשום?

"לא חשוב ־ בוא הנה.

גחן אליה. עיניה היו, דומה, מעורפלות או לחות בדק מן הדק. הוא הניח אותה על גבה ומשהו התנפץ תחתיה.

“אוה,” גנחה, “חכה. תוציא את האבנים.”

בחטיפה פינה מקוֹם בין מחטים ואצטרובלים וגרר אותה אליו. חצאיתה נתפּרעה תוך התנועה המהירה וגלשה אחורה, עד שנתגלו רגליה במערומיהן. לפת את הגב הרך והמעוגל ולחצוֹ אליו במאוּמץ. לאחר גיפוף ארוך וכבוש־נשימה דחתה אותו מלפניה ברוֹך והנה עיניה לחות מאוד.

“כאב?” שאל.

“כאב. אבל טוב. כמו החיים.”

צנחה אחורה ושכבה אפרקדן. לא תיקנה את החצאית ורק רגליה הערומות היו שמוטות זו בכה וזו בכה. הנה זה בא — הלמה בלבה תוֹחלת — רק שיהיה נבון, שיהיה נבון וחכם ויודע — אָה, אלי הטוב, האומנם יש אושר טהור בעולמך?

שמת לב," ליחשה, “שבלילה שמוּ עלינו שמיכה שלישית? מי זה היה? אברהם ודאי. הוא בחור טוב!”

אורי פרע את חולצתה, אך היא הניחה ידה על ידוֹ.

“ידקוֹר,” ליחשה, “על האדמה בלי חולצה. נכון, ילד?”

טרף את צוארה. עצם את עיניו ומיתח את גופו לאורך גופה שלה. ברגליו חש את רגליה הערומות והקרירות. הוא שלח את ידו והעביר אותה לאורך הקו הרך, הנע, אשר מברכיה מעלה עד תפיחת ירכיה, עד מתחת לחצאית המופשלת, על־פּני מגע עדין של אריג דק, נכנע, פושט צורה ולובש צורה.

שלחה יד אל ידו ואותה שעה לפתה את צוארו ביד שניה.

“איש…” גיששה במלים. “שלי. אני אוהבת אותך!”

גל חם עלה, שעה שהרגיש איך ידה מסייעת לו אט־אט ובעדינות. כביכול, נמס זינוקו אליה והופך פיכוי רחים ומעדן. היא עצמה, בתנועות שקטות, כמורגלת, ברשרוש חלק ובזיע היד הזהירה. נרעד משחש באצבעותיו את עורה. גישש בהן מתוך זהירות אּטית וחרדה, חש את החספוס הקל, שהוא טוב, הרבה טוב ומסיח על צמרמורת מעט, על עור תוזז, על קמטים חיים, תנועה. זקף את ראשו והציץ בפניה. עיניה היו עצומות. לאט־לאט היו עדיין רגליה נעות כשלעצמן, כביכול מסלקות מעליהן כסוּת אחרונה מיותרת. ופתע, כלפני הכרעה אחרונה, תמֵה היה – האומנם היא יפה? – והיה גם מתמה על עצמו. ובתוך כך לא העֵז לסלק את מבטיו מאותו חריץ קטן שנתמשך מנחיריה אל שפתותיה והיה עתה משובץ שלוש טיפּות גדולות של זיעה.

מיקה שלחה את ידה אל מתחת לחולצתו ומיעכה את השרירים אשר בין מתניו לגבו. ידה היתה חמה ולחה ואורי היה נכון לתת לה את כל אשר תשאל בחיים. כל־כך משתוקק היה לתת לה כמלוא יכלתה, כמלוא הכוננות הפּוֹעמת בתוך צוארה, הפועמת בקצה הרגיש של אצבעותיה, בורידים הכחלחלים, הודאי־כחלחלים אשר במפשעותיה הצחורות, מחוספסות־העור במקצת, הגולשות במקצת מן הרגלים פנימה. לא לתת לה מחצית ממה שהיא מסוגלת לקבל אלא יותר. שבעים ושבעה יותר. לתת לה כדי כך שיעיק עליה, שיכביד, שתגנה, שתִּשוֹך שפתותיה:־ אורי, די! שתירא יראה גדולה.

ואם לא יהיה יכול?

שתל את שתי ידיו משני עברי ראשה המופשל והעז מבט לוהט אחורה, לאורך חולצתה, חצאיתה המופשלת – ולהלן.

בטן לבנה, רכה, מעוררת־רחמים. יותר מכל היתה מעוררת רחמים ותוגה. היא היתה מעוגלת, תפוחה מעט ונשתפּלה בקימור פתאומי אל בית־אפלולית שלה. רגע קל תקפה עליו חולשה, אך משנהו נטל את גבה של מיקה בין זרועותיו, הגביהו מעט כלפי חזהוּ ודיחק את ראשו מעבר לכתפיה. ראה אצטרובל נשמט מגבוה, שוהה על ענף שנתקל בו וצונח על האדמה הרשרושית. ריח זיעה ובשרים חמים, ופיה הלחלוחי של מיקה נצמד אל חזהו ומטביע בו שעה ארוכה. בשׂערהּ השחור, ליד סיכות־הראש הנוצצות – צמדים־צמדים – מחטי־אורן חומות, דקות, זקופות.

צל בעצים. דממה.

וילי נשא את אורי בזרועותיו ראשו מדולדל לאחוריו, רכבת עברה על גשר־ברזל ונשאה את אורי בפתחו של קרון ראשו מדולדל לאחוריו, ואחר־כך – אַת עצמך צונחת מן הגשר לתוך באֵר צרה מאוד שאפלולית מוזרה, כנסורת ירקרקת, נושרת בה על סביבותיך.

בו ברגע חשה רותקה כי לא תוכל לקום מן הכורסה. הספר פתוח על ברכיה והחלום היה טיפשי ביותר. מה קרה? האם כל־כך חלושה היא או שמא הופיעו מיחושים פתאומיים בגב, תקפו ובאו עד שאין היא יכולה לזוז ממקומה, עד שאין היא חשה אותם כאבים אלא היא חשה אותם שיתוק?

רותקה ויתרה. המשיכה לשבת ואז תקפה עליה הרגשת בדידות גדולה. פתאום הנך שרויה בלא וילי ובלא אורי. והיכן הם עתה? לאחר כל המהלך הארוך והיגע של חייך, בשעה אַקראית וסופית זאת בחדרך המואר צהובות בין הרהיטים הנוחים, מתברר לך פתע כי נשארת שוב לבדך לגמרי, לבדך – ללא וילי וללא אורי. וכי היכן הם? תכפה ובאה תחושה חריפה של עיווּת־הדין. רשע אכזרי וגס. מי עיול? הקיבוּץ? המשפחות השלווֹת, האנשים השקטים, השנואים כרגע, המסתפקים בכף־של־נחת בביתם? מי גזל אותם? שרירותם של מחליטי־החלטות? של אלה החוזרים אחרי הישיבות ארוכות־הרוח ומחככים כפותיהם מעל למרבד ולתצלום־של־ילד?

רותקה נטלה את הספר בידה וסגרתו. טפיחת דפיו ואוירם הניחוחי, האָפייני, סייעוה לצאת מן הדמדומים. הספר לא נסגר כהלכה – בתוכו היו תחובים שני מכתבים. מכתב ופתק. מכתבו של וילי ופתק שהופקד בידיה עבור אורי. משום מה היתה עוֹינת את הפתק, אותו ואת הצהוב גדל־הגוף, אשר הביאו והסכים להשאירו בידיה מתוך הכרת־ערך עצמית כל־כך בלתי נעימה.

בבת־אחת הלמו בה שתי הרגשות, האחת חרדה סתומה לאורי שיצא לטיול עם מיקה עוד אתמול, ביום ו' בבוקר, ועדיין לא חזר, והשניה כוֹרח חם ללפות את צוארו, את לסתותיו של וילי ברגע זה, שעה שהוא מפליג אי־שם למצרים, כלומר: געגועים.

מכתבו של וילי, השני, הלך אליה יומים. מסתבר שהוא כבר בארצן של עשר־המכות, אם לנקוט לשון שכתב, וכל־כך בעטיוֹ של הצנזור, מן הסתם.

“הרינו מפליגים לארצן של עשר־המכות והרי זו המכה האחת־עשרה שאיננה כתובה בתורה. אף פעם, בכל נסיעה מנסיעותי, והן היו מרובות (יתר על המידה, אולי – רוּתקה? בהרהור חולף של רגע־התפכחות, הא?), אף פעם לא נתקפתי געגועים כל־כך מהר ובכוח כזה כאשר הפעם, בסרפנד, בנאפ”י, בערבים."

כך היה מכתבו כדרך שהיו מכתביו המלבבים מאז ומעולם. תמיד היו קלים לחברותא יותר ממנו. העלה פרטיהם הדקים של ימים, מאורעות ופינות־חיים. שאל לשלומו של עציץ במרפּסת, לשלומו של ילד שהיה משתעל בעת האחרונה, מודיע שראה בחלון ספר משוּבח על אמנות וילדים. מתברר היה כי תשומת־לבו עמוקה ונאמנה תדיר, כי מחשבותיו פנויות למה שיקר לו, כי הוא מחבב ומעריך את הקטנות, את דקדוקי המסיבות היומיומיות.

“כתבי לי על אורי, עדיין לא גמרתי בנפשי אם עשיתי לו עוול גדול או טובה גדולה מאוד. האריכי לי בפרטים גם אם אינם נראים לך. אולי אני מרחוק אבין משהו שחשוב להבינוֹ. מה סיפרת לו על חיינו?”

רותקה סברה כי מוטב שתטול עמה את פיסות־האריג לחדר־האוכל ושם, בשעת השיחה, תכין את העבודה לשבוע הבא. שעה יפה של הרהורים תחלוף ממילא ואורי יבוא אולי בינתים. בינינו לבין עצמנו – אפשר שבא ולא טרח להציץ לומר שלום… הוא ישמח על מכתב מאבא שהגיע, ומה מספּר, ישאַל. יהיה נפתע לכשישמע כי הפליגו מצרימה.

קמה ופתחה דלת בארונה. השׂמלנית הנאה שחיתוכה ספורטיבי היתה תלויה על אנקוּל מיוחד לדבר. באצטבה היו ערימה כמה פיסות של אריג לבן גס. רותקה נטלה אותן, מיעכתן כלפי חטמה ונשמה את ריחן בתאוה. בד ערבי וניחותו הטוב. מפּיוֹת לסעודה, וילאות לבתי־ילדים. הלכה אל מיטתה וישבה עליה. מנתה בידים זריזות את הרכוש אשר עמה ומאחר שנתרצתה לתוצאות המנין חזרה וקיפּלה את הצרור כולו, החליקה עליו בידה והוציאה קול־חספוס בלתי־נשמע.

אורי טרם הגיע, על־כל־פנים לא בא להראות את פּניו. למה אַת מחכה – לאורי או להד קולו של אברהם? אורי לא יספר דבר. כלום יש מה לספּר מטיול כזה? מה יצפון מאחורי שתיקתו? אכזבה מרה או אושר גדול? לעולם אין להבחין בו מה מתרחש. הריהו נער חכם, עשוי לשעוֹת של גילוי־לב ומיצוּי־בינה, וראי כמה אינו ניתן למישוש! היתה שעת־חסד, בערב בואו, כשאמר דבריו המעורבבים, כלפּי אמא שאמרה לו דברים מעורבבים. אחר כך הסתלק – ומה היה בלבו אותה שעה? האם נעלב, האם היה אדיש, האם שנא אותה שנאת־כבודו של אבא? האם לא הבין, משמע, במידה כזאת? ואולי ידע כבר קודם לכן, בתחושתו של ילד שאין דבר נעלם ממנו לגבי ההורים, שחוטים – גם סמויים ובלתי מודעים עדיין — קושרים אותו אליהם, ורק היה מהלך ומגחך בחשכה – שוטים אלה מכבירים לי דיבורים על ענין ידוע ומוסבר כמו צלחת.

איך היה מתבונן מאז באברהם? האם שתיקתו היתה שתיקת־כעוּס? איך, איפוא, הלך אליו שלשום, טייל אליו עם מיקה? וכן, מיקה – מה הוא אל מיקה? כלום שריר, איפוא, באמת איזה חוק ביוֹלוֹגי שאין להתגבר עליו, והוא חוסם את הדרך להבנה בין מולידים לצאצאיהם?

עשרים שנה אַת חיה עם וילי, תשע־עשרה – עם אורי. וילי היה אותו וילי כמעט כל העת. ניתן היה להכירו בהמשך השנים, וילי ושוב וילי ושוב ושוב… ואילו אורי נשתנה מנשימה לנשימה, לעיניך צמח מהרף־עין להרף־עין. הריהו חוזר עתה לאחר שנתים ואין להבחין בו מה חייו. שותק ואינו מספר, לא רק כאדם שאינו רוצה בעצוֹת, אלא כאדם שאינו זקוק להן כלל.

“דומני שנפרדתי ממנו שלא כהלכה,” היה וילי חרד במכתבו, “זילזלתי בחששותיו. מה מצבו כעת, רותקה – נכנס לפלחה? ספּרי לו שאני חושב עליו הרבה ומכתב ראשון עבורו כבר בדרך. איך הוא קיבל את דבריך? טיבה של אותה שיחה עוד לא נתבהר לי. ההיה הכרח להכניסו בסודן של בעיות שלא היו מתגלות לו ממילא, ובין כה וכה הפסידו את חיוניותן גם לגבינו, האין זאת? ושמא צריכה היית לספר עמו בכך?.. ימים יגידו. ואשר לשאלתך – מיקה היא נערה טובה אך עצבנית…”

רוּתקה ביקשה לחבב את מיקה, אך לא עלתה בידה. היא הרגישה, אל־נכון, כי מיקה היא מבוגרת הרבה מאורי דוקא באותם שטחי־חיים שבעיותיהם בעלות כוח־הכרע גדול ביותר. אורי הוא בן־בית והיא נכריה, הוא חביב על הציבור והיא מרוחקת ומדוחקת – אך לא אלה יהיו בעלי הערך הקובע. אבל, אם אורי פוגש אשה ראשונה בחייו, ומיקה מי־יודע־מה; ואם אורי נסער ומיקה מתחכמה, ואם אורי אינו יודע, פשוט אינו יודע כמה וכמה דברים אלמנטריים, ומיקה יודעת אולי יותר מדי – הנה יש בכך כדי להביאוֹ לידי בלבול־הדעת, יתר מכן, לידי דכדוּך, לידי ויתור על עצמיותו, השתעבדות, הייתי אומרת, שסופה אכזבה מרה לשניהם.

כמובן, היו ההגדרות המקובלות; אך פגישה ראשונה, כשהיא מלוּוה קורטוב של חרדה אמיתית – מנתצת את כל ההגדרות המקובלות ומעמידה במקומן שאלתו של אדם חי. תרבותית – מאי משמע, איפוא, תרבוּתית? עצבנית – וזה מה? קפּריזית – האומנם? פועלת גרועה – למה? על־כל־פנים מחזקת היתה רותקה טובה לעצמה שליבבה עיניה כלפי מיקה בימים האחרונים לאחר שנתפרסם קמעה דבר חברותה עם אורי וגם הופיעה עמו, מצנעת ומצמצמת עצמה פעם או פעמַיִם.

אחר כך היה אברהם גורן – והוא בא ואמר שהוא יוצא להר־האיילות, לחרישים, לתפקיד. רק זאת אמר, ותוּ לא. רותקה קמה מן המיטה אספה כליה, חוטי־רקמה, עפרונות־צבעוֹנין, מחטים, מספּריִם וכינסה אותם לתיק עבודותיה. גחנה אל הספר, תלשה מתוכו את המעטפה הצבאית אשר בה, עתה, המכתב והפּתק גם יחד, וצירפה אותה אל כלי־הסדקית. נשאה ידה לכבות את האור

* * *

ואז שקעו לתוך הלילה צלצוּלים אטיים ברורים ומסוימים של מטיל־הברזל המריע. מישהו סבלני מאוד ודייקן שבעתים שיקע צלילים כבדים בתוך הדממה – עד שצפו מתחת לידיו במקום אחר ושטו למרחקים. החדר החשיך בבת־אחת ורוּתקה נמצאה פתאום בתוך העולם הגדול והאפל אשר הקשיב, במוצאי שבת זו, לצלצול המתכת ואשר התחיל פולט מתוכו, בה בשעה, רחש דלתות נפתחות, צעדים טופפים מדרגות, שיחת־צחוק, חפזונים. רוּתקה פתחה את הדלת ועמדה במרפּסת, נוכח אילנות שחורים וצנינוּת קלה באויר ודמויות מתבהרות של בתים ובריות מהלכות. היא התחילה פוסעת, דורכת באנינות־רגל את המשעול בין הפרחים בדשא, עולה על מדרכת־הבּטון המנקשת ונזהרת שלא להיתקל באיש, כדי שלא להזיק וכדי שלא לצאת מקפאון הרהוריה.

אני אגיד לך, אברהם – עשרה ימים עברו כבר ואני אולי נעלבתי. משהו בי, אינסטינקטיבי, איך אומרים אצלנו, בקבצים לדברי פועלות ־ משהו התקומם

בי! מעולם לא האמנתי כי הולכים ונוצרים בינינו במשך־הזמן הקצר הזה, ובתוך החיים הכבדים הללו שאורי וּוילי קיימים בהם ללא עירעור – אף פעם לא האמנתי כי הולכים ונוצרים בינינו חיי־קבע. אינני חושבת שאתה אהבת אותי. דומתני כי מוּעטים מאוד היו הרגעים בהם הייתי מהרהרת באהבתך אם קיימת ומה טיבה. אני אהבתי אותך, אבל בדרך מיוחדת. ודאי שהייתי זקוקה לך. אתה, עדיין, יכול רק לאהבה אחת – אהבה של גבר, כוללת, מקיפה – שבמרכזה בכל זאת האשה המעניקה את האושר. אני ידעתי אהבה אחרת, אהבה אל אדם מפני – איך אומר זאת? – – אינני צדקנית. יש אנשים שאני אינני אוהבת אותם. בפירוש אינני אוהבת, אולי אפילו שונאת. אבל אדם חדש, אדם המגלה צד נוסף באפשרות של חיינו, מעורר בי ענין. ואני אוהבת את גילוי החיוניות שבו. הרי זו אהבה שאיננה מבקשת הנאה לאַלתר. בדרך־עקיפין נעשית דוקא אהבה זו שופענית ורחבת־נתינה, שהרי אוגרת אני אותה למען אחרים, למען אלה שחשוב לי בשבילם לגלות את נצח האפשרויות של החיים, את אי־היאוש, את התחיה התמידית. אני אהבתי בחדרך, בך, את העובדה שישנן כל־כך הרבה אפשרויות מגוּונוֹת לחיות אצלנו. באמצעותך אהבתי את… את מה שעד עתה לא יכולתי לשאת בוילי, את ההעזה לחיות אחרת, את הרהור ההפקרות… נוּ – די! כי היום דומתני שדי לי. הרי אני, אחרי ככלות הכל, שד לא כל־כך נורא. בסך־הכל ־ רותקה. ודי לה לרותקה בטיול הקצר האחד. אמנם, משהו התקומם בי. האשה. האשה נעלבה. אבל רותקה, רותקה שמחה על נסיעתך. מפני שאהבתי אותך, מפני שאהבתי אותך באותו אופן מוזר ומקורי, ורציתי מאוד שלחייך יימצא שוב טעם חריף, ידעתי שפרקים מאסת באותה ההתקרשות האִטית, הכרוּכה אצלך אמנם במקטרות הרבה, וכלבלבים וספרים טובים, ידעתי שרצית מאוד, לפרקים, להוכיח מחדש לכמה תופעות אכזריות של הזמן כי אתה עדיין מצפצף עליהן – ושמחתי פשוטו כמשמעו. אף כי עלה לי הדבר בקושי.

ברור לי שאתה זקוק לעבודתך היום יותר מאשר לי, וברור לי גם כי הם זקוקים לך יותר משאני זקוקה לך. נכנסתי לחדרך כמה פעמים, דואגת אני שהילדים לא יזניחו את מזונותיו של “פיסטו” ואם תבוא לא תמצא לא אבק, לא מצבי־רוח ולא פּרובלימות.

עם נסיעתו של וילי הולך ומתברר לי כי חיי נעשים פשוטים לאט־לאט. מה שהיה נראה לנו זעזועים אינו אלא מעגלים שקרבו אל סגירתם השלמה. אורי חזר הביתה והרי הוא אדם מבוגר, חבר־קיבוץ. וילי התגייס, אבל תהא זו, מאמינה אני, נסיעתו המסיימת, בה ירכּוֹש לו לאחרונה, ובמעמיק, וללא תקנה, מחלה בריאה אחת ששמה שבת־בית. נתברר לי וסבורתני שגם לוילי, כי זוכים אנו במתת הגדולה ביותר של חופש אישי והרגשת חירות ושלמוּת בשעה שאנו נכנעים לכורח של מה שאנו קוראים המשך, או, לכשתרצה, המשך־על־אף־הכל. הרפּתקה שחוזרת על עצמה עד הסוף, אף היא נעשית מעין מעגל סגור. רואה אתה, אברהם? – הקבע חשוב מן ההרפּתקה, השרשים חשובים מן הנוף, המשפּחה חשובה מן ההנאה.

ובכל זאת נפגעתי משהו. אולי היתה זאת ההרגשה המוחשית הראשונה של ההזדקנות? מעודי לא סבלתי עזיבתו של גבר. וילי היה דבר שונה לגמרי. הללו היו ניתוקים טרגיים. אנחנו יראנו את האושר. באסוציאציות שלנו הוא היה קשור עם בגידה בקיבוץ, עם הסתגרות, ונדמה היה לנו כי כדי לפרוע לקיבוץ כנגד כל מה שחטאנו – שחטאתי אני – חייבים אנו להקריב את כל רכושנו הפּרטי הפנימי. כך הטיל וילי את חייו לתוך העסקנות המטורפת שלו – ממשימה למשימה מתפקיד לתפקיד, ולא נמצא מי שיאמר לקיבוץ: הרף! וכך שקעתי אני בעבודה ובשתיקה, בלי שהעזתי לתבוע את תביעתם של חיינו או להוסיף משקל לאלמנט־המשפחה שבהם. כך לא בא בן נוסף אחרי אורי, כך נותנת הייתי לוילי להרחיק נדוֹד במשך שנים מתוך הרגשה של עקידה, מתוך הרגשת גמוּל על שתים־שלוש שנים שקטות — ובורגניות בתל־אביב, כך נתרחקנו זה מזו עד כדי כך, שביקשתי בך את היכולת ואת הצידוק, שוב, לגיווּן החיים, לנעורים, למלוֹא טעמיה של ההוָיה הגופנית, וכך הגענו עד למשבר הסופי, לגיוסו של וילי ומיד אחר־כך – ובאורח מופלא, לשני מכתביו הראשונים ולהרגשות המפעפעות בה בשעה גם בי – לתחיית־החיים שלנו. עתה הריני חשה את ההכרח ששמוֹ וילי באופן בהיר ומשכנע, יודעת אני שהמרחקים איבדו את משמעותם ואת מידת העגמה שבהם. מתגעגעים – אמת, אולם מניחה אני בוַדאות כי שם, בקמפּים שלהם מהלך וילי כפול־הישוּת, וילי ורותקה שבוֹ, עם כל תוספת הכוחות וההתפעמות הנהדרת הכרוּכה בכך – כשם שבגת־העמקים אין אני חיה לבדי, למרות התקפות חולפות של הרגשת בדידוּת – אלא במלוא הישות הכפולה שלי, עם וילי, נוכח מראהו המתבגר של אורי, נוכח גישושיו – שאינני יודעת איך להתיחס אליהם.

הקיצוֹתי עתה מתוך חלום טיפּשי והריני מהלכת אט־אט לחדר־האוכל, לשיחה. בדרך, באפלולית, נזהרת אני שלא לפגוע בצללים החולפים ושלא להתאַקלם בבהוריות־החשמל הנופלות מחלונות חדר־הקריאה; אני משוחחת עם ידידי, עם וילי ועם אברהם שמצא את תיקונו, ורק את אורי אינני פוגשת וחוששתני שמשהו אינו כשוּרה. מה ביקש אותו צהבוֹני גדל־קומה? ולמה היה מראהו כפקיד של תחנת־רכבת שחמק מתוך מדיו לשעה קלה?

אינני יודעת בבירור עם מי אני מסיחה. הריני מסיחה כנראה עם היכולת של בני־אדם להיות שלמים יותר. הריני מספרת שהקיבוץ, באורח מגוחך ונפלא גם יחד, מתנהל כרגיל, כתמיד. מוצאי־שבת במשק. יודעת אני בבירור שבחדרים מנסים חברים נואשים, בכל הנימוקים חסרי־האונים שבעולם, לשלוח לשינה את ילדיהם הסרבניים – ששעה זו דוקא להם שעת היחוד והפּינוק היקרה ביותר – משום שסידור־העבודה הוא בעצם רתחתו עתה ואין לך אדם שאינו עומד להפסיד את הדברים החשובים ביותר במשק, לפחות, אם לא יהיה שם בזה הרגע ממש. בחדר־האוכל קוראים המאושרים המועטים שאין להם מה לעשות בפעם השלישית כי אָבדה שרשרת של שעון ומי מצא עט נובע. הריני ממהרת שמה. הערב שיחה – הנושא, לא זה חשוב. הנושא הוא הקיבוץ, כתמיד. שעה יפה של הרהורים תחלוף ממילא ואני הריני, כידוע, אבודה. מסתבר שבאמת מזדקנת והולכת. אם רק יבוא אורי למועד יהיה לי ערב נעים ומסתמא אשקע בזכרונות. אחד הדברים החיוביים ביותר בחיי אנוש, שהאדם מסוגל להחליף את אידיאל האושר שלו, מפעם לפעם, בהמשך השנים –

רותקה נכנסה לחדר־האוכל והוא כבר מתמלא והולך אותו זמזום נוח שאינו מלוּוה ניקוש־כלים והמעיד, משום כך, על הרגעים החולפים בנחת בטרם תיפתח שיחת־החברים. תחילה מצאה לעצמה מקום על ספסל סמוך לפתח והושיבה עצמה כך שכל העובר ונכנס – על־פניה יעבור. היא פשטה את רגליה לפנים, סמכה גבה על דופן השולחן ונתנה עיניה בסמוך וברחוק. רגשת־ההרהורים לא הרפּתה ממנה, ודוקא כאן, בפרטות מתוך המון, בלב ההמולה, התחילו דוּשׂיחים פנימיים מעומעמים עד כה מקבלים מוּבן והגדר. האומנם כל אותן השנים הקשות בקיבוץ, וכל אותה ההקרבה, וכל אותה העת החולפת – האומנם היו קרבן־אָשם? כיפּור על חטא?

ישנו משהו בבשר־ודם של הקיבוץ, בנבכי מהותו, שלעולם לא יסלח את בריחתך עם אורי העירה על־מנת להציל את חייו. אותו מעשה, אם הוא מתקבל כמוצדק, פחות מכן – אפילו כניתן להסברה, כצד של חולשה אנושית בלבד – היה מערער את עצם היסוד של חיי־הקיבוץ. הקיבוץ איננו קואופרטיב לכך וכך עניני חיים ואפילו לא לכל עניני החיים אלא הוא משהו המתיך את חבריו והופכם יחידה בעלת מהות חדשה, משום שסדר־חיים חדש, משום שאיכות חדשה. לפיכך: בקיבוץ חייב האדם לקבל גם את המוות ולא רק את החיים. הקיבוץ מוביל את האדם מן העפר אל העפר… אין פתח, אין כל פתח למי שרוצה לבקש הצלה ממקום אחר. הקיבוץ מחויב לגדל ילדים – היסכים, איפוא, למי שיוציא את ילדו מכלל זה? הוא מחויב לגדל ילדים בביתו, באמצעיו, בעזרת מטפלותיו, בשגיאותיו שלו, עם מקרי־אסונו שלו; וילדיו הראשונים חייבים לסלול את הדרך בשביל דורות של ילדי כפרים קיבוציים, הצפונים בהכרח של השנים הבאות.

הקיבוץ לא שכח. הוא לא שכח גם את החיים השקטים בעיר, שעה שהוא עצמו הערה את דמיו על שטחי הקדחת והטרש ההררי של פוקה־אל־כבירה אשר הפכה אחר־כך גת־העמקים. גם סליחה שלמה לא באה. רותקה היתה אהובה ביותר, ידועת־ערכה, מכובדת זה למעלה מתריסר שנים; אך היו שעות, כאשר הברית אשר נכרתה להם לחברים, למעגל הותיק, הועמדה על עיקר יסודותיה, על חמש השנים הראשונות בנקודה, כאשר ישבו האנשים מסובים זה אל זה, מקטרים בחברותא חמת־מבטים ומבקשים אלה בעיני אלה את עקבות הימים החולפים – היו שעות שנשארה רותקה מחוץ למעגל. וילי היה בנסיעות. הוא היה עתיר־זכויות, אך מתוך שמירה קפּדנית על עקרון יקר אחר סירב הקיבוץ לזקוף מזכויותיו לחשבונה שלה, כשם, שמאידך גיסא מסרב היה להעביר מחיבתו הרכה אל רותקה לחשבונו של וילי התקיף, הגברי, המשופע בהערצה והדל בחיבת־נעימות.

מישהו טפח על השולחן – השיחה נפתחת. רותקה כינסה את רגליה וחשה למצוא לה מקום אחר, נאה יותר, לצרכי התעסקותה באריגים העשויים לרקמה.

היא הלכה אל שולחן נידח ופרשה עליו את בדיה. האדם אשר טפח על השולחן מילמל דברים שחשיבותם, כנראה, אינה מכרעת כיון שהזיזות והגיחות וחיפוש המקומות לא נפסקו כלל והוא עצמו לא יצא מגדרו בשל כך. לבסוף נשתררה שתיקה. ביברמן עמד להודיע משהו, וגם רוּתקה, שהיתה מן המקשיבים הפחות חרוצים במקרה זה, הבקיעה לתוכה ההכרה כי דנים בהכנות לעלייתו של הקיבוץ החדש על הקרקע בהר־האיילות, ועל הפּרק: עניני שיכונה של פלוגת־ההכנה, צירופם של בעלי־נסיון לעבודות השונות, עצם יום־העליה והתגייסות־החברים המלאה, המלאה עד כמה שאפשר, ואמת – עוד דבר אחד: הודעה קצרה על יום־העליה עצמו שיהיה, כנראה, כעבור חודש, ששה שבועות ובכל־אופן, לא יאוחר מעוד חָדשיִם ימים, וכי יש לזכור כי הזמן קצר והמלאכה, כאמוּר, מרובה.

רותקה פרשה על השולחן פיסת־אריג ראשונה. זאת מפּית. אנשים בסמוך גחנו להציץ. במה רותקה עוסקת? הנה כמה דברים חשובים בידיה להכריע! למי תהא המפּית – אחד. באיזו פינה מפּינותיה יהא שמו של בעל המפּית רקום – שנַיִם. מה יהיה הציור, מה גדלו, מה תכנוֹ – שלושה, ארבעה, חמישה. יושבת רותקה בשיחת הקיבוץ, במוצאי־שבת ועוסקת בעבודה ובידיה לקבוע פרצופם של דמויות וצורות שיהיו אחר־כך יקרים לילד, שאיננה יודעת עדיין מי יהיה זה, שישאַב מהם כל־כך הרבה קשרי ציורים וחלומות, שילמד מהם פּרק ראשון ביופי, בטוב־טעם, בתרבות אנשים גדולים.

היא שירטטה “אורי” באותיות ברורות וגדולות באלכסון, בזוית הבד, והתכוונה בפירוש לאורי הקטן, בגן שלה, ולא לבנה, אם כי אפשר שהיתה שומעת אותו פעוט ורחים מתחת לדמותו של איזה אורי חדש, זר ואינו זר בה בשעה. תהא זאת לאורי. כאן ירקום את שמו – וחזקה עליו שיבחר לו את החוטים האדמוניים ביותר בתיבת־החוטים של הגן שיהיו מצעקים את שמו. מה תצייר לו? ציירה לו בית ואילן עגול־נוף לימינו. מאחוריו התרוממו בגלים רכים שלושה הרים ששלוחותיהם נבלעות זו בזו. בסופו של דבר ציינה שתי צפּרים באויר, גדולות ומעוֹפפוֹת, שלא להותיר מקום לטעות.

רותקה העבירה מלפניה פיסת־אריג זו ונטלה אחותה. שוב ניסתה להוגיע את דמיונה. ישנם, כנראה, ציירים מוכשרים יותר בעולם הזה.

השיחה התנהלה באורח תמים שלה, כרגיל. הקיבוץ האזין בסבלנות, בעישון, בעלעול פנקסי־חשבונות, בלחשים, בגיחוך קצר מספסלי הצעירים, בסריגה משנצת־זרזנית, בהצטופפות יתר על סף המטבח ועל סף הפתח הראשי, בהצצה מבעד לחלונות הפּתוחים, מתוך האפלולית הצוננת שבחוץ. שיחה של מוצאי־שבת היא וסידור־העבודה מתכן תכניתו להסתערות על השבוע הבא. מנהלי־הענפים מקהילים סביביהם קהילות עובדיהם, מיעצים ושומעים עצה, מגלגלים עניינים לריחוק מרוחק, מתבדרים ושוכחים תכלית וחוזרים ומושכים לתוך התלם ותובעים הקשבה, ומה יהיה, ואיך נסתדר, ומתי סוף סוף נעשה להם סקנדל שכזה שיבינו מה זאת אומרת להפקיר את הענפים באמצע הקיץ?

הגזבר, גזבר־המשק, מסב אצל אחד השולחנות כשתיקיו המוּכים בהדרקון ובנפיחות מוטלים לפניו כמין חומה של ביצורים כבדים, ועוטרים לו עטרה כל מבלי־עולם, כל נוסעי־העירה של יום־המחרת, כל הממונים על קניות, כל מנהלות־המחסנים, כל הסקרנים וסוקרי־הסקירות לשמה ושלא לשמה – קהילה גדולה ומהוּמנית.

השיחה אינה מתבהלת ואינה נוהגת בעצמה פינוק. יש שהיא מדמימה בהרגשת כבוד, ואך רחוקות מאוד תדע שממון. כאן נחתכים ענינים של חיים. כאן יש אינטרסים ודעה שיש להגן עליה בכל כוח, כאן יש עוד להעיר הערות של ליבון אחרון לדברים שנתבררו לכאורה, כאן יש לשקול־לטרוֹת ואם יש מי שדוחק לחפּזון יש גם מי שיבוא וילמדו לקח, כי הענינים רובם נוגעים ללב, באשר נוגעים לממש. השיחה מציינת שבחי־חברים מעט וגנותם הרבה – ויש טעם לדבר; תולמת שדה לדברנים ופעמים גם נותנת פתחון־פה לשאינם, עד כי ירגילו לשונם ודעתם; מחליטה החלטות ושוכחתן, ובפרוטוקולים רושמת, ואם מזכירים לה, מכחישה, ואם מכחישים לה את כחשתה על פניה – מודה ומצהרת ערעור. השיחה מגינה על עצמה – היא המצפּון! – ויש גם מצפוני־מצפּוּן. אינה נבהלת, איש אינו נבהל, איש אינו בהול. מוצאי־שבת. שבוע מפרך צפוי בבא, חזקה עליו שיגיע בין אם נרצה ובין אם לא נרצה; יהא, איפוא, בואו ברוך.

רותקה נטלה פיסת־אריג חדשה ודמיונה כבר לא מצא לה מה תצייר בה, שהרי אוי לה תחזור על אותו ציור פּעמַיִם. כיצד ניסחנו אותו נוסח? – אינדיבידוּאליות תוך קולקטיב – בחינוך, כבחיים. לפתע ראתה אצבעותיה שנוטלות את העפרון הכימי, סגול־הגוון, ומשרטטות על הבד מה שמהלך להן. יצאה ונתבררה באֵר עגולה, בנויה אבנים, רועה תומך בזרועותיו המופשלות לו מזה ומזה במטהו. מצד אחד טלה, ואילן מצד שני. כהבהוב עלה בה זכרונו של יוסל ברומברג, ושקע – והציצה בציור כולו – ומיד חזר ועלה. תמהה היתה האם עלה בשל הציור שציירה או הלכו אצבעותיה ועשו דמויות אלו מתוך שהיה יוסל משוקע לה בלבבה כל הערב, כל הערב הזה, וימים אחרונים בכלל, המעלים בכשפים חשבונות ישנים, וחובות־לבבות שלא נפרעו וימי תל־אביב וחותמם עד היום?

יוסל ברומברג היה מצייר בשביל בית־מסחר אחד ברחוב נחלת־בנימין שהיה מתקרא בשם “בצלאל – מתנות וסובנירים מארץ־הקודש”. הוא היה מצייר בשבילם על בד ערבי פשוט בשכבות מטוּיחוּת של צבע גס. היו תובעים ממנו הרבה סגול, הרבה ערפל מתוק. היה מצייר להם כותל מערבי, כפר באור־ירח, אורחת־גמלים, סוס ורוכבו אצל קבר־רחל־אמנו, חלוצים רוקדים הורה, יהודי לומד תורה בצפת, חלוצה בפתח אהלה, אתרוגים על רקע ארון־קודש אדמוני.

כל אלה היה מביא אל ביתם של הכהנאים בתל־אביב ושוטח לעיני אורי ומתנאה לעומתו. הקטן היה כרוך אחרי הציורים הללו עד כדי שגעון, בן ארבע היה ואולי פחות מכן, ועולמו נתמלא דמויות וסיפורים מכוח הזמנותיו הקרתניות של אותו בית־מסחר. יוסל ברומברג היה מבקש לכבוש את לבו של הפּעוט. הוא אהב אותו. “אורי שלנו,” היה אומר – “והוא, וילי,” נהג להוסיף, “אינו ראוי אפילו להיות אבא לשייגץ מדביר־לבבות זה. איך הוא יכול לשבת לו שם או להסתובב בארץ כמו מיניסטר, כשיש לו2 רותקה ואוריק כאלה בתל־אביב, זאת אינני תופס, הא? – אין דבר, רותקה,” היה מעֵז ומוסיף, לא תמיד אלא בשעות של רצון, “אם יחסר לכם משהו, אני רוצה לומר, או אפילו אבא, אני רוצה לומר – אני פה. איך בּין דאָ. סוף־סוף פארלאָז זיך אָף מיר… לא תלכו לאיבוד!”

איך בין אַ קינסטלער," אמר לרותקה שעה שבא אליה לבקש את ידידותה, את הכנסת־האורחים של ביתה, לאחר שעזב את הקיבוץ, “ואם לך היתה רשות, אני רוצה לומר, לעזוב בשל אורי – הרי אני… הרי אני עוזב בשביל דברים, אני רוצה לומר, שהם אולי יקרים במידה לא פחותה מכך… מהקוּרקבאנצ’יק הזה שלך. כן!”

כמתעתע היה בא, שבוע מרבה, שבוע ממעיט, בשעות של אחר־הצהרים, ונוטל עמו את אורי ואמו, או את אורי לבדו, לטיול של ערבית. מעודו לא נטל את רותקה לבדה לטייל. היו יורדים אל שפת הים ויוסל היה מפליג בדיבורים כל אותה שעה. אורי היה מפסע בין שניהם, תולה עצמו מפעם לפעם על זרועות מלוויו ומרבה שאלות ללא קץ. רותקה היתה משיבה לו תמיד, לבנה, אך השתדלה, עם זאת, לשמור על מידת־הנימוס ההכרחית ולהקשיב לדבריו של ספק־אמן פרוע זה, אשר עזב את הקיבוץ וללא מעבר כמעט נעשה הוא עצמו מרכזם של כל הדברים בעולם, לדידו; כביכול לא התחילו חייו אלא מן הרגע שהגיע העירה והתחיל משוטט בה ומצייר ושוכח שכחה רבה ורשלנית את כל מה שעבר עליו קודם־לכן.

משונה, שאף כי אהב את אורי – לא היה יכול לשאת את שאלותיו, שעה שהיו מפריעות וקוטלות בנאומיו הארוכים, המנומרים, המעורבבים. “למה־למה־למה” היה מורגל בפיו בלשון־של־רוגזה מודגשת כשהוא מרכין עצמו כלפי אורי שזה עתה שאל אחת שאלותיו ־ “למה־למה־למה ככה־ככה־ככה…” ולעולם היה מחטיא את מטרתו. שהיה אורי כופל שאלותיו לשמע חרחור עסקני זה של ידידו הגדול, ואפשר כי יותר משנתכוון בהן לתשובותיה הסבלניות וישרות־הקליעה של אמו, נתכוון לגערותיו המשעשעות של יוסל.

היו יושבים נוכח הים, יוסל משתסח, רותקה שותקת ואורי אָץ וחוזר ומביא מציאות נפלאות ומכריז עליהן קולנית ותוכף תמיהה להכרזה. מה היה יוסל אומר: “איך בין אַ קינסטלער,” היה אומר יידיש, “ואין לי שום דבר בעולם, אני רוצה לומר לך, – אלא האמנות, ואולי לא יהיו לי ילדים ואשה – אז מה, העולם ילך לאיבוד? האסון הגדול – ליוסל ברומברג, דער חתן דער גיבער אין ילדים, אין יורשים… מה אני רוצה לומר? אולי מוטב שלא אצייר? אני רוצה לומר לך כי מה שאני עושה בשביל החנות – זהו דרעק גמור. ואַת יודעת, עכשיו בונים באלנבי בית חדש, שמת לב? בא אלי בעל־הבית שאצייר להם את חדר־המדרגות. קומה אלף – ירושלים, קומה בית – חברון, קומה גימל – זורעים וקוצרים — ותל־אביב, אניות – ארץ־ישראל חדשה. ירקתי עליו. להרויח כסף, אני רוצה לומר לך, אינני צריך. מספיק לי שאני יכול לשתות תה פּעמַיִם ביום, ולהחזיק את האַטליה על הגג, החדר, וקצת לעבודה, שמירן עפּּעס – אבל להרויח? – בבקשה, שיקנוּ את העבודות שאני באמת עושה – בבקשה.”

הוא היה מהלך באותם המלבושים תמיד, במכנסי־הגליפה שהביא עמו מן הקיבוץ, במגפי־השרוכים הצהובים, המקומטים, נעוי־העור זה עידן ועידנים – ובחולצה הרוסית השחורה, הרקומה ירוק בשולי שרווליה וצוארונה.

מעודה לא ביקרה רותקה בחדרו, על הגג, אם גם הִרבּה להפציר בה שתיכנס אליו. אך אורי כבר היה עמו בכל המקומות שבעולם.

“אורי,” היה נכנס לבית הכהנאים ומלחש לו כאילו סוד כמוס עמו, “אתה רוצה לראות חתולה נהדרת עם עשרה חתולצ’יקים קטנים, יותר קטנים ממך? – אז בוא אתי, מצאתי אמא עם עשרה חתולצ’יקים אצל הסנדלר שלי, השכן – כדאי לראות. תשאל את אמא אם היא מרשה לך – מרשה? – בוא!”

הוא היה מביא לו, לאורי, צעצועים, חיטובי־עץ כולם, שהיה מתקין בשבילו במו ידיו, פּתילים, תצלומי־צבעונין. שבת אחת משכוֹ לתחרות בכדורגל ומשהעתיר עליו אורי ביחס לבננה מסוימת, או שתים או יותר שיקנה לו אצל איש־בננות ערבי מלופף־לבן הסכים יוסל בתנאי מפורש – שנשיקה תינתן לו בו במקום. הוא קירב אל אוריק את לחיו – וקיבל נשיקה טובה וחיננית. אז גדש לו את ידיו בבננות ומשכו לתוך מגרש הכדורגל. אורי אהב אותו אהבה עזה, תלויה בדבר, כמובן, תלויה בהרבה דברים, בכל הדברים עוצרי־הנשימה שהיה יוסל מקיף אותו בהם: האולרים, הקוף מהחרסינה, ה“טיארה” הקנויה ביפו, העשויה אדום, ירוק וצהוב וקשקשיה מרשרשים לתפארת, המכחולים נוקשי־הצבע שאָבד עליהם כלח, הטיולים לים, התירס.

יוסל בא העירה בימים שגרנות התחילו עולות באש בעמק יזרעאל. בחברון נטבחו בחורי הישיבה, ותל־אביב עצמה היתה קשובה בלילות בעיניים פּקוחות ליריותיהם של המעופפים־המלכותיים אשר הפכו חיל־משמר בארץ־הקודש. הוא היה מהלך עם אורי ועם רותקה ברחובות הקיציים של העיר, נואם נאומים ארוכים על חופש־האמנות, בשעה שאֵם צעירה ובנה ספק מקשיבים ספק יורדים הימה ומעולם לא העלה, לא בדעתו ולא בלשונו, כי גרנות התחילו בוערות בעמק יזרעאל.

כל אותו זמן לא נזדמן וילי העירה. באו מכתביו הנאים, החביבים, הקצרים יותר. כל־כך היה ברור לו מה שמתרחש עד שלא עמד לפרש ולספר מעיקרו, אלא בדרך אגב. היה מציין את הקושי העצום בעבודה ובשמירה, את האש בקמה ובגורן. בנימוקים כאלה וכיוצא בהם הסביר העדרוֹ הממושך. “נשקי בשמי לאורי והזכירי לו אותי, וברגע שקצת יוקל – אבקרכם ביקור ממושך.” רותקה עצמה היה לה כה קל וכה נעים, שלא ציירה בדעתה אפילו מה מתרחש באותה נקודה שנאחזו בה, אותה שבינתים נקבוה שם עברי – גת־העמקים.

למעלה משנה עברה מיום שעלו על הקרקע – ועדיין לא יצאה אליהם לאותו מקום. וילי מעודו לא ביקשה על כך. באקראי פגשה חברים בחוצות העיר, והיתה נופלת על צוארם ומעדנת אותם בכל עידון שיכלה להמציא ושיכלו לקלוט, אך לא הפצירו בה שתגש… מעצמה היתה יראה לגשת שמה, לנקודה החדשה. בדרך מופלאָה ניסתה להגיע לכך שלא תהיה ניכרת עזיבתה, שהדבר יחדל להיות בעיה, שיהיה כפשוטו, שלא ידובר בו. ביקור בנקודה החדשה היה מעיר ומעורר את כל העבר, את כל הטירודים – בלא שתחפץ. ולשם מה? – המשבר עוד עתיד לבוא. לפי שעה ביקשה שלוָה. יוסל, מי שבא עתה מן הקיבוץ, נתן לה משהו מעין השלוה שביקשה; הקיף אותה רכרוכית של בעיות שאינן בעיות והיה כל־כך מרוכז באישיותו שלו, במצוקתו שלו, רעב ורוח, והיה כל־כך מחשיב זרמים מודרניסטיים בציור ובאמנות, עד שסגר עליה מסביב במין אטימות ערפלית, נעימה, משכחת, עד שלא יכלה לשער כי האנשים שלה, ואישה שלה ביניהם, עוברים על עצמם־ובשרם ימים קשים ומזעזעים, ואין יוסל התמהוני מלמד עליהם דבר; כי שם משהו בוער, בוער אחרת, ושם משהו אחר חשוב, חשוב אחרת. כאֵבם הגדול, לא היתה עשויה לשעֵר, אינו ענין של כשרונות ומרי־גורלם – אלא יבולים ומרי־גורלם, ולא רעבו של “בין־איך־אַ קינסטלער” אלא רעבונו הממשי של ציבור שלם במצור. שם היו אנשים מנסים להתגונן בפני אש ממארב, אסונות חקלאיים, מַעקשי הריבית הבנקאית ובעיות־החברה הדואבות – אך יוסל לא היה מסוגל להעביר אפילו קצת מן הקצת מהדיו של מאבק זה אל ביתה השאנן של רותקה. להיפך, מיומו הראשון אָפף אותה בערפל חיפושיו ותהיותיו ונבקי־רוחו – ושיקע אותה, בבלי דעת, במין תנומת־נפש שמתרחשים לה דברים הרבה ואינה חשה באף אחד מהם, ותולשת עצמה מן העולם הזה ונינוחית.

אך וילי בא – וּקרעהּ לרותקה מתנומתה. הוא שהה בתל־אביב ימים מועטים – אך עת לא רבה צריכה היתה לחלוף כדי שיבחין בענינים ויבין כי בחייו כבחיי רותקה הגיעה שעה של ברירה מכרעת. או וילי או יוסל, רוצה לומר – או תלישות תל־אביבית המתגנדרת בהתעססות המיצים הנפשיים שלה, או חיי־קיבוץ ונתינת־הדין על כל מה שנעשה בעולמנו, או אורי שלנו – או ילד מפונק, “בן־יוֹחיד” משיי וקפּריזי; או המשך של חיי־אמיגרציה בתל־אביב – או משפּחה בגת־העמקים. לא היה איכפת לו מה יאמר כהנא קשישא, אביו. קשוב ביותר היה לריחושיה של רותקה, ועם אורי הִרבּה לשעשע. תחילה פגשו בנו בחשדנות עצבנית, אך הוא הצליח להפכה בהמשך הזמן חיבּה עד שנעשתה, עם השכבה, תפנוקי־אהבה ללא שׂבעה. בכל־זאת לא חדל זוטר זה לספר על יוסל ועל נפלאות יוסל. קרוב שלא היה לו דבר אחר לספר, כאילו היה אותו מתעתע ממלא את חייו.

וילי חיכה לבואו של יוסל בערנות, ובתוך־תוכו אפילו חש ששון של קרב. בילה שעות שקטות אחדות עם רותקה. סיפּר לה כי בארץ־ישראל משתוללים מאורעות־דמים. היא ידעה את הדבר, כמובן, אך מעודה לא תפסה את מלוא משמעותו, לא נתרעדה אותו רעד גופני ממשי המצרף גם אותה, לראשונה אולי, לציבור החרדים, הנושאים באחריות, העלולים להיפּגע, העשויים להגן. בגת־העמקים עדיין לא התרחש דבר של רצינות – אבל מהלומת־דמים קשה מסוגלת להמיט על הקיבוץ שוֹאָה. חולדה נעזבה, באר־טוביה נעזבה, מי יודע אם לא ייעזבו נקודות נוספות.

מה טיבו של יוסל ברומברג זה? – וילי לא היה חפץ לספּר, רותקה לא הספיקה להכירו בקיבוץ, הוא בא לאחר שעזבה עם אורי, בימים הקשים ביותר, אולי, בשעה שאָפסה העבודה בכבישים לחלוטין. סחים שהאחרון באהלי הסוללים, האחרון ממש, דולף, מנוקב, מיותם, לאחר שהכל עזבו – האחרון, היה שלוֹ. ותיק היה בארץ. היכן לא התגלגל כבר? למה עזב? מאותה סיבה שנכנס? – לאו דוקא. אולי הריח באויר שמתחיל להיות קשה? הוארכו שעות־העבודה במשק. שמירה תורנית בלילות על חשבון החברים, ההשתרשות וכובד־התנועה גדלים והולכים. סכנת־נפשות… וילי ביטאה בזהירות, ובכל־זאת חשה אותה פּתאום רותקה כאילו אָרבה לה מאחורי גבה: המוות, וילי, אה, ריבונו־של־עולם… אך הוא לא חפץ להאריך בכך ודומה, כביכול, ביקש עוד לצפּוֹן לו את חיסול חשבונותיו עם הלה, זה שמחכים לו הערב שיבוא, עם יוסל.

הוא בא בשעה מאוחרת. בו ביום פּתחו תערוכה של קומץ ציירים והוא ביניהם. סחב אותם שמה וּוילי היה עייף ורותקה היתה נתונה לוילי אם לשמוֹ ואם מתוך שעורר בה התיסרות עצמית עד שאינה יכולה להסיח תשומת־לבה, שעה זו, לציורים על כותל. בתערוכה היה עשן, וקהל מועט, ואותו קומץ ציירים שהתיצגו ואָמרו בדיחות חבוטות על עצמם. אחר־כך הלכו ל“שלג־הלבנון” ולשם הקיצור דישדשו שעה רבה בחול, במגרשים ריקים, באפלה של לילה, סמוך ביותר לים ולשאונו השקדני, סמוך ביותר לכוכבים, לילל התנים מכרמי הגבעות. וילי נצטברה בו טינה כבדה אל יוסל. הוא זכר לו את חיבתו המסורה של אורי לרעה, הוא זכר לו את ריחוקה של רותקה, את בריחתו מן הקיבוץ, את בריחתו אל הציורים שעל הכותל. בעניין זה היה מקפיד כנגדו באמת, וככל שהיתה ראייתו מצומצמת ואפילו נבערת ביחס לאמנות, להתעסקות באמנות, לחשיבותן של שתיהן, לעזאזל – כן גברה קפידתו והפכה משטמה. בענין זה לפחות היה וילי קטנוני: על משמרה של הנאמנות לקיבוץ עמד אצלו הבוז לאותה התעסקות־רוח אמנותית, בשעה זו.

בקפה הלכה טינתו וגברה. רותקה ניסתה כאן להיות עליזה פּתאום, למרות התיסרות שחילחלה בה, כנגדה אולי. ביקשה להיות עליזה כאשר היו – הו, כמה היו!– בשעותיהם הטובות בקרת־חולות חיננית זו. דומה שניסתה לחולל בעצמה מצב־רוח חדש. מתוך כך נתגפפה יותר אל יוסל והיתה מנוגנת יותר באצבעותיו. היו באים ולוחצים לו ליוסל את ידיו והיו הבריות שמחים על משהו כאילו נתארע מאורע גדול באותו יום. אנשים קטנים היו מפרכסים זה את זה. מכל־מקום, טינתו של וילי גברה.

לבסוף לקחם יוסל אל חדרו, לגג, לשתות קפה. וילי זכר מאותה עליה מדרגות־ברזל עקלתניות מרובות ללא שיעור באחוריו של בית גדל־מידות שנבנה, מסתמא, תוך טעות חישוב או גלל עסק של רמאות, בשכונת־עוני נידחת. המדרגות היו עשויות לשעה של דליקה וכל קומה וקומה בהן היתה מקדמת את העולים המנקשים צעדיהם בטפיחת כבסים לחים, תלויים, ברטן חתולות המורגזות מרבצן, בריח תבשילין שהוצנו, בצחנת־חדרי־אחוריים של בתידירה מאוכלסים, משורבבי־מסדראות. לאחר שעלו, כמדומה, ארבע קומות, כמוהן כארבעים, אמר יוסל “זהו” והצית גפרור. פּסחו על־פני שלוליות של מי־כביסה והרכינו ראשיהם מתחת לחבלים ברישולם, ונצטדדו בין תיבות ישנות ורהיטים מושלכים לעת זיקנה ועמדו אצל דלת. מתוך פשפוט ודיחוק נרתעה זו חורקת והכניסתם אל חדרו של יוסל. החדר לא היה גדול אך באור־החשמל שהיה סכוך משי ירקרק נראה כמעט אינסופי. חלונותיו היו מוגזמים בגדלם ויוסל אָץ לטעון:

“למעשה, עומד לרשותי כל הגג. מכאן יש לכם נוף נהדר של גגות אדומים. באמת נהדר!” הוא הרבּה לדבר, כדרכו שעה שלא ידע לכלכל את מעשיו כתיקונם, בעוד אורחיו שותקים – רותקה על הספּה וּוילי על כרעיו של שרפרף ערבי נמוך.

יוסל טרח להעמיד פּתיליה על טיבה ולשפּוֹת עליה קומקומון של מים שהובאו תוך יציאה בהולה מאיזה ברז על הגג. בשעה שיצא החליפו וילי ורותקה מבטים שתכנם דברי־ביקורת אדישים על החדר, ציון העובדה של התשישות העגומה שבמצבם, תהייה על טיב בדים באפלולית ירקרקת.

יוסל חזר עם מים ודומה שחש בחותמם של אותם מבטים. הוא ניסה להעליז את אורחיו. הוא פער לועו ללא חוק. אַל־נא יהיו יגעים לו כאן בחדרו האמנותי. הוא גידף מערכות־חיים ככל העולה על רוחו. בּלל אמנות ותערוכותיה המודרניות, חיי־אישות, גידופים סתם, וילי, חינוך, טיבה של עיר:

“ואינני שיכור – שתדעו לכם! אבל אני אומר לכם שהדבר הנעלה ביותר בעולם – החופש! זוהי הסיסמה ואין אחרת. ושום דבר לא היה משחרר אותי – פאַרשטייסטע? – חה־חה – משחרר אותי מן החופש. אפילו לא בן נחמד כמו אורי ואפילו לא אשה כמו רותקה. שכן… הרי, הנה, כשיש לך חופש – אז יש לך חופש… רצוני לומר: יש לך גם חופש ־ וגם כל זה, האשה והילד וגומר… וכאשר אתה מוַתר על החופש למענם, למען זה – אתה מאַבד קודם־כל את החופש ואחר־כך גם את זה…”

ובנסיון בדחני, ספק רע ספק תמים:

“עכשיו אתה מבין את מצבך, וילי?”

רותקה נדהמה. מה הוא סח שוטה זו? הדבר היה נראה אוילי ביותר, אבל עובדה: היה נראה כאילו מדבר הוא אל וילי מתוך רחמים, יתר מכן: מתוך הסכם עם רותקה, כאילו עשו שניהם, יוסל ורותקה. אגודה אחת נגד וילי, המרוּמה, המסכן, הנתון ללעג. יוסל עצמו לא חש להיכן עשויות להוליך אותן אמירות בלולות. לא יִחס חשיבות־יתר למה שהיה מפליג ברהיטות קולנית כל כך מתוך לועו.

וילי נפתע גם הוא, אלא מחמת טינה נשתבש משהו כוח־השיפּוט, ותחת לבטל בלבו כל אותו להג, נתגדשה טינתו עוד יותר. היה בה משהו מר, משהו מנטירתו של הנשאָר כנגד העוזב, משהו, אולי, מצומצם, אבל – וכך דוקא – ברור ומסוים ביותר. הוא הכביד גופו לפתע, השעין מרפקיו על ברכיו ושיוה לעצמו חזוּת של מתקיף הבא בדבריו; שילוח־צואר נוסף אישר וקיים שהוא מתיר לעצמו ברגע זה את מלוא זעמו:

“וזהו החופש שלך?” העביר ידו בביטול על־פני החדר ודלותו סביב, “זה שאתה מצייר את הקיטש הזה, מַרבה קיטש בעולם, בשביל איזו חנות – כדי שתוכל לעבוד לעצמך ולמשוך בדרך זו שוב – את מי? – את בעל הטעם? את הראויים להבנת האמנות החפשית שלך ולהנאתה? – לא?! – את אלה שיש בידיהם כרגע כסף, את החזירים! במי אתה מעוניין, יקירי האמן החפשי, כשאתה כל כך חפשי עכשיו – באדם תרבותי הנהנה מתמונותיך – או בקונה? – אמור! – – לא, אַל תאמר, מפּני שיש לי עוד משהו לומר לך.”

וילי משהו היה מציקוֹ באמת. כיון שנכנס לתוך אותה רוגזה וכנראה גרמה לו הרהורים לא מעט ומצוקת־נפש, נתרתח בה, והפליג, ויצא לשעה חוץ לתחומה קצת ונתן דעתו אף על השרשים, השרשים המעמיקים יותר של רעה־חולה זו, ואותו רגע היה ברור לו ומחוּוָר קשר הדברים – כן, מסכת אחת היא, אותה המסכת, הבריחה, היינו, המשיכה חזרה אל הטיפּה הסרוחה, אל מקור האני־הקטן־והתופס־כל, והיתה ברורה לפניו כל המשמעות הגדולה של הדברים שהטיח ביוסל. ולאו דוקא בו, אבל שהוא חלק מהם ומשכמותם: – “בכלל, החופש הזה, חופש־מכל. זוהי האסכולה שלכם. ואנחנו כבר בשבילכם פּראי־אדם. וכלום ראויים אנו עדיין שתתנו את הדעת עלינו?! נמאַס עליכם הקיבוץ – כבר יש לכם בעיר הזאת תרבות אחרת!.. וכביכול חוזרים אל הנפש הרחבה, אל שפוּני הנפש כמוֹת שהיא… ואתה, כלום ראית כבר נפש בחייך, נפש כשלעצמה?! הרי זו כאותה אֵש בשלהבת, ואם אין לה אחיזה במשהו אין אש ואין שלהבת. שוטים! ואתם ריחרחתם פה ושם, ומחמת קוצר־רוח וזרוּת, כן, זרות־שבנפש־ותשוקות שלכם, פּסלתם, עיקמתם אַף וטוענים: הבו לנו את האדם, את האדם החפשי! – –”

וילי נשם נשימה מפסקת. יוסל נבעת מן הדברים ויותר מכן מן הזעם שבהם. הוא לא נתכוון ברצינוּת, נוּ, גאָט אין הימל! – וכי לא ניכר בו שלא נתכוון ברצינות? ומה רשע זה רוצה? רגע קל דומה עליו שהוא עומד להתקומם. רשע זה – שהוא קודם־כל אפרוח, אפרוח בינינו לבין עצמנו… מה הוא יודע? העבר בכלל מה שאני עברתי? קדחת, למשל – קדח? כמה שנים הוא, ה“חלוץ” הזה בכלל בארץ, האפרוח?..

ועולם וילי טרד בו ללא הפוגות. יוסל שתק. נכמרו רחמיו על רוּתקה, על עצמו, על עולמם היפה, שהיה מתמוטט מהלומה־מהלומה בעצם השעה הזאת… היכן היו אותם טיולים נאים אל שפת הים? ואורי, אורי האהוב מה יאמר? הוא רואה את רותקה שכל אלה מכאיבים לה ביותר. ניכר היה. יוסל שתק. הפסיק טיפולו בקפה ונשאר שפוּף על ברכיו הכפופות, מבטו נעוץ בוילי ומראהו כמי שנדחק לפינה מאימתוֹ של איזה פחד. כל אותה שעה וילי בשלו:

“קרָא בּראבוֹ לעצמך. בראבוֹ, אמן חפשי! איני מדבר לא על אשה נחמדה ולא על בן מתוק… ניחא – רשאי אתה להתברך בלבך – גנבת את דעתם. יש לך אולי גם אשה וגם בן וגם חופש – הא? לי אין לא אשה ולא בן ולא חופש, אבל אינני מניח לאחרים שימותו במקומי – התופס אתה?!”

פתע נשתתק, כאילו נשמעו לו דבריו ונתבהל מהם. אחר־כך התחיל מדבר בקול אחר, כביכול ניחם על דבריו, או היה מבקש להשכיחם, או להקל בחשיבותם:

“אתה מבין, יוסל, לא כך אולי, צריך הייתי… אתה מארח שלנו. אמנם ימים מרים. ואתה גם קשיש ממני, סוף־סוף זכויות של ותק, וקצת עייפות אולי… אבל אם החלטת לעלות על הפּסים האלה, ואתה עלית ראשונה – וגם אמרת לי שתים־שלוש מלים – ולא היו כל־כך מתוקות ־ יהיה לך אשר לך. מה, הא, יוסל?”

ברומברג שתק בגבורה. דומה היה כי יש בידו לומר משהו אשר ישנה כליל את פּני הדברים. דומה היה כי הוא שותק ונוטל על עצמו יסורים מרצון. זה היה חלק ממתכונת חייו: ההתהוללות, כאשר קודם־לכן, והיסורים – עתה; וליל־בלהות עם עצמו אחר־כך ואיזה משבר בימים הקרובים ואשליה עצמית נוספת נשברת לרסיסים ושוב מקל־הנדודים ביד. להיכן יעקור עתה? כלום יקים קרקס של חיות ביפו? – נטרפו לו הרהוריו. מדוכדך היה. הוא ישב על הרצפה עתה, סוֹמך גבו על צרור של בדים מבדיו והיה אילם לגמרי. כל העת האחרונה, בסיים לו וילי את פּרקוֹ, היה כך: הקשיב כיצד מכים בו הדברים והחריש בעינים כבויות־התגוננות, כעיר מואפלה בשעת התקפה מן האויר – שהיא עצמה שחורה ואטומה ורק מהבהבים על פּניה הבהוּבי־האש של המתקיפים.

בשעת הזעם ביקשה רותקה שיתהפך העולם, ובלבד שיוּשם קץ לעינוי. וילי היה נראה לה אולי יותר מיוסל. סוקרת היתה בחטיפה את שניהם, מגלישה מבטיה מזה אל זה ומבחינה, כנראה היא לבדה, במצב כמוֹת שהוא. וילי נואם ויוסל נבעת והיא משותקת בפינתה ומהווים יחדיו מין סצינה אידיוטית ומיוּתרת ומה מתרחש כאן בכלל? אך ברגע שאמרה לנוע, לחולל משהו, נוכחה שהיא מדוכדכת למעלה מן המידה. לא היתה מבקשת אלא להסתלק, לחסל את המעמד הזה, נטול־הטעם. לא התמהמהה אפילו כדי לשער בדעתה איזו דרך נאותה לבקש על ההסתלקות. הקפה לא יהיה קפה, ויוסל לא יהיה שוב אדם הערב. ואשר לוילי – הריהו חיה ממש. רותקה קמה. ללא כל הסברות, ללא כל נסיון לטוח נימוסין על־פני הדברים – נטלה את זרועו של וילי ואמרה ליוסל שלום. נגזר עליה, על הסצינה, שתסתיים באופן טיפּשי יותר משהיתה מתנהלת כל העת. יוסל השיב שלום. הוא לא קם לפתוח את הדלת. רק מאחורי גבה של רותקה אמר:

“תמסרי שלום לוילי – – לאורי, רצוני לומר.”

רותקה וּוילי ירדו במדרגות־הברזל וחזרו והרגיזו חתולים וצחנות. ברחוב היתה רוח צוננת ואור ירח מלא ובהיר עד כי נדמה שיצאו אל בוהק היום. רותקה הובילה עד שהגיעו לאלנבי. כאן שירכו דרכם למטה, עברו את מסילת־הברזל והקישו פסיעות בין חלונות־ראוה אפלים.

“יודע אתה, וילי,” פתחה ואמרה רותקה, “…הרי, בינינו לבין עצמנו…”

היא שתקה לבחון אם הוא שומע. הוא לא ענה מלה ורק חיבק אותה והיה קשוב מלוא גופו.

“בינינו לבין עצמנו דיברת אלי כל הערב. אלי! עכשיו הבינותי. על יוסל לא היית מתרגש כל־כך. דומתני שהוא רצה לומר זאת, בסוף, בטרם הלכנו. אלא שהוא ריחם על שנינו באותו מעמד. גם אתה יודע שדיברת נגדי. לא כך? ולמה שתקת כל הזמן. כל הימים והחדשים, והשנים, וילי?”

וילי הקיף אותה בזרועו.

“הבגידה…” המשיכה, כוֹאבת במלואו איזה כאב מטהר ומעודד, “וההסתלקות מן הקושי, ומן הרעב. ועכשיו, בימים אלה, גם מן הסכנה אולי. והצלתו של משהו יקר. ואותו משהו יקר מגונן גם עלי, כביכול, ומתיר לי את הבגידה. דזרטיר… דזרטיר, איך אמרת? – נקלה… כל זה עלי. סוף־סוף שלחת לחפשי מה שחנקת כל העת. יוסל היה רק הקרבן, האמתלה, אולי היית אומר: השעיר לעזאזל… אבל אני מרגישה טעם לא טוב במלים שאינן שלי… אני מבחינה במלים לפי הטעם. איך אתה, וילי?.. ווֹליה, ווֹליה, אמור לי שאתה אוהב אותי עדיין…”

וילי נשק לה רתוּיות, נשק לה באותו שקע מעודן וריחני בו נפגשת האוזן עם קווּצת השׂער של הרקה, עם קימור הגבה מעל לעינים. הנשיקה האחת הבקיעה בה ברותקה עד תוך־תוכה. היא האזינה.

“וילי,” אמרה לאחר שהוּת, “אתה חוזר מחר?”

“זה תלוי בך,” היה מהסס קולו.

“אז טוב. מחר.”

ואחר שתיקה ארוכה מאוד, בתקוֹף עליה חשש שלא הבין כהלכה, שפעמים יש לחזור ולומר את הדברים הברורים ביותר, כגון אהבה, הוסיפה ואמרה:

“שנינו, כמובן – ואורי!”

באותם הימים חזרה לקיבוץ וכעבור כמה חדשים נעשה וילי גזבר המשק. מאז ואילך שוב לא ניתן לו מנוח והשנים חלפו בזו אחר זו כאילו, בעצם, היו איזו שגיאה, איזו אי־הבנה גדולה אשר משום־מה לא תוקנה, וחזרה ולא תוקנה, ונמשכה ולא תוקנה… ועליכם להבין, אנשים טובים; זוהי רק אי־הבנה שהשנים כבר חלפו, הריני צריכה לקבל אותן בחזרה, ודאי, בחזרה. הן בלתי־אפשרי הדבר… חלפו – צחוק אתם עושים לי!

והנה עברו ארבע עשרה שנה, ועתה היה צורך שמישהו ינעֵר אותה במגע־יד כדי שתשא עיניה ותראה עצמה שרויה בשיחה – ומבעד לפתחו של המטבח אורי ומיקה באים, אורי נפרד ממיקה, משאיר אותה במטבח ופוסע, תוך שמירה מסוימת של חשאיות ונימוס, או תוך השיחה, אל בין השולחנות, אליה.

“שלום, אמא,” היה אורי מטחן לחשוֹ בין שיניו, “לבית־הילדים? לא ידעתי שיש לי אמא ציירת.”

רוּתקה חיבקה את כתפו, לאטה אליו: “איך היה?”

“תמאם!”

“מה?”

“דשן! מאתים אחוז!”

“דבּר כמו בן אדם,” חיבבה רותקה את המשחק, “אינני שומעת תורכית.”

“היה טוב מאוד. הרוּגים.”

“מתי הגעתם?”

“הו, מזמן! הספּקנו כבר להתקלח, לאכול.”

מרכז־השיחה קלע בהם מבטים של תרעומת, חש שמתג־המשמעת נשמט מידיו. לא ידע במי להטיח, בחר ודפק:

“רותקה ואורי ־ שקט שם בפינה!”

“דוקא עכשיו לא דיברנו,” היתה רותקה עליזה.

“שקט, חברים! לא נוכל להמשיך ככה. כן…” רמז ופנה לדובר שישא בעוּלוֹ וימשוך.

השעון על הקיר ציין משהו, אך רותקה הסתפּקה בהרגשת העייפות והנחת שעברה בה. חזרו הילדים. מעניין כיצד שבים ופוקדים אותך ריגושי אמהוּת ומשפחה בימים שבנך כבר מתחיל לעבד את נערתו שלו. אין אני מתלהבת ממנה. אך מכל־מקום נראה שאצטרך לסגל את טעמי לטעמו של אורי. חייבים לאהוב אותה – אין ברירה, ואם הוא ייכנס לחדר־משפּחה לא יועיל שום דבר. חייבת אהיה לקשור עמה קשרים של ממש, ושמא אהיה קרובה אליה יותר מאשר אל הגבר הזה, שהוא בני?

אורי ביקש לקום.

“רגע, אורי,” עצרה בו, “פּתקה בשבילך.”

“ממי?” אחז בפתקה.

“אינני יודעת. צהוב אחד. גדול. חבר?”

“אנא אַערף! — נראה.”

הוא עקר לשולחן אחר, ישב ופיענח את האגרת הקצרה. תחילה עיין בה שהוּיוֹת, תוך שהוא מציץ בפתח המטבח אל מיקה ותוך שהוא מיטיב את ישיבתו על הספסל, והנה נתעמקה קריאתו. חזר וקרא. הפך פנים ואחור, קם בבת־אחת ממקומו, וחזר וצנח. ראתה רותקה שמתחולל בו משהו. ראתה כיצד הוא תוהה להיכן יקום. רצה לפנות אליה. אך היסס והתחרט; דומה קם לחזור אל שולחנה – אך מיד נתן מבטו במטבח, צד את מיקה, ביקש סליחתם של שותפיו לשולחן, נצטודד והלך אל הקיר ובמעבר הצר שבינו לבין השולחנות מיהר אל המטבח, בלי להקפיד הפּעם על נימוסים יתירים.

היה ליל כוכבים והללו קדחו, כאילו חשו שהם ספונים בתקרתו של לילה מלילות, מאותם לילות, מאותם שמתרחשות בהם נקודות ההפתע והמפנה של התולדה. מתחת לאילנות־הנוי היתה האפלה גוש אחד, כניתנת להיחתך בסיף או בדיבור נרגש. כלב נבח. הכלב הנצחי של הכפר השכן הנצחי שאיננו שותק עולמית. שני האנשים המובלעים על הספסל היו היצורים היחידים בשעה זו, שעתיקותם לא היתה מופלגת ושלא היו שייכים למשפּחה הנפילית הענקית של עמודי־הלילה. אף־על־פי־כן הרי זה זוג שהלילה מקום־חיוּתוֹ והוא מורגל בו ויודע אותו כמלוא האילן ינשופים. טרפי־הפיקוס, הרחבים כצלחות שטוחות, עמדו בפולמוס עם הרוח על הכיווּן שנקטה לה – אם טוב הוא סופקים כביכול כפּים משתוממות למשמע הערותיה העוקצניות. מכאן שבתוך הלילה המהודר והרוגש היו משוטטות גם רוחות של בידוּח.

קל היה להקשיב, קל היה להשיר הרהורים לתוך האפלה החמה והנאמנה עד־לא־להתבייש, קל היה לחשוב מחשבות מופשטות.

פתאום הוטלה ערבוביה באילן ושלוש צריחות ארוכות התרחקו זו מזו ביעף מחוּתך אלכסונית אל הכוכבים. חתול דישדש על־פני הדשאים וחמק מתחת לספסל והיה חרישי יותר מהלמותו של לב נמוג. כשפים.

הכל אִטי, הכל נשוּם־הפסקות, הכל עצור. כך יש לקרוא כאן, כך יש לשמוע את שיחם של שני האנשים על הספסל.

“מיקה, משהו לא טוב.”

“לא נותנים לך חדר?”

“לא, משהו יותר גרוע. קיבלתי פּתקה. אני צריך לנסוע!”

לכדוּרי?"

“לא. עם זה אין לי כבר עסקים, חמדו־לילאה! קיבלתי הודעה להופיע. מחרתים. לוקחים אותי.”

נעלמו רוּבּי פרטיו של הלילה ורק איזו כללות שחורה תהוֹמית היתה ממלאה את החלל.

“לא מבינה, אורי. בוא הנה! לאן לוקחים, מי לוקחים?”

“אַת יודעת, מיקה, שאני מ”ם־כ“ף?”

“אני יודעת שאתה משהו.”

“ובכן, המשהו הזה – בעצמי לא ידעתי שהוא כל כך ממשי. אבל אם ג’ינג’י באוּכף – סימן שרוכבים קשות. מקימים חטיבה הגונה. ואני צריך להופיע.”

“ותופיע?”

“זהו גיוס! גיוס פנימי, לענינים שלנו.”

יחד עם חום היום, אשר שוּקע בהם בכוחן של קרני־אור לאין־סוף, פלטו עתה חיי־הלילה את ניחוֹחם, הדומה לאצבעות עדינות וארוכות המבקשות למשש את הרוח.

“ועוד אינני יכול לדעת לכמה זמן. ועכשיו, דוקא עכשיו, לעזאזל! כמה הספקתי להיות בבית? אַת עוד אינך יודעת מה זאת. זה יהיה כל־כך מטוּמבּל הכל. עכשיו.”

“מה מטוּמבּל?”

“שעזבת את החברה, בשבילי… בשבילנו, בשביל שנינו. ושאני דרשתי חדר. ופתאום – אהלאן – נוסע!”

“אתה מוכרח לנסוע?”

“מה ז’תומרת מוכרח? אני רואה שאינן תופסת כי כאן הודיעו לי שאני מסולק, שאני נלקח מהבית – וזהו! ומי יודע לכמה זמן.”

הלילה התרונן, פתאום, מעברים. צרצרים התיזו גידופיהם נוכח בני־ריבם בשחק. צפרדעים מיינו את קרעיה של הדממה לפי גדליהם השונים, ופתע עלה בזכרון מראה סלעים וּואדי, דמותם של צללים גחים בשפיפה, דרדור אבנים, איתוּת, טסטוס־לשונות חשאי, עשן כפרים ערביאים, הרפתקאות היו צובטות בדם כמו “ששים־וארבע” אמיתי.

“ומה הוא הענין, אורי?”

“מהו הענין? הענין הוא זה – ששום דבר לא יועיל לנו. העניין הוא זה – ששם החברה שלי כולם. והגיע כנראה הזמן ללכת… מתכוננים הפעם למשהו רציני. מגייסים את כל הג’מאעה. כל התכניות התחילו לזוז, כנראה, חמאל שלם של ענינים וזהו מה שאמרתי לך, שאם ג’ינג’י כבר באוּכף סימן שרוכבים קשות.”

“וזה – לכמה זמן?”

“יודע? או שלוקחים אותי רק לקורס אחד – להדריך בכלים, כמו תמיד – או השד יודע… כלומר שאני נתון בידיהם – אם ירצו יוכלו להחזיק אותי שנה, שנים.”

“שנה, שנים? מה זאת אומרת – אורי? אורי!”

הלילה ניזוז קמעה. חרגולים שהיו מנמנמים בדשא התחילו מנתרים, ממטרות שפּעלו הושתקו וצליל מימיהם דמַם. בריות שהיו מסיחות ומשדלות איזה קשב אלמוני נאלמו ולעומתן פתח לול־אוזים בפטפוט קולני מרחוק. אילנות שהיו נרגשים רגעו ונתכנסו עם צלליהם להרהורי־סוד ואילו שיחי הגדרות החיות התחילו מרשרשים צפיפותם, כנותנים מעַבר לגנבים.

“והקיבוץ לא צריך להחליט? – אינני תופסת. נוּ ברצינות אינני תופסת, שמע אורי, אתה מוֹתח אותי או מה?”

“מיק! מדברים אליה ברצינות, וזה ממש צרה ־ וזאת איננה מאמינה. ישנה עובדה אחת, ולקיבוץ אין מה לומר פה – והעובדה היא שאני נוסע, – מחר, מחרתים! – שום דבר לא יועיל.”

היה טוב פתאום, בתוך הלילה. היה נפלא שהחושך נותן להם לשינויים שיתרחשו בקרבך בלא שתהא הנערה רואה על פניך דבר. הלילה הנו בן־ברית והן הדבר בדוק ומפורסם. אם אוהב אתה אותו הריהו בן־ברית. אַל תבוא אליו באורות שלך אלא הוה עשיר במה שחלקך בתוכו: באפלתו, בסימני־הידידות הנסתרים שהוא משגר אליך, בנשיפה הזאת הרחוקה של פרות ללמדך שהוציאון הלילה לחצר, בבטישה הזאת של פרסות דקות ללמדך שאבו־ג’אבר מוביל ירקות על הכביש, בטחטוח הכבוש הזה של המוטור ללמדך שה“בּבּוּר” של אבוּ־פוקה טוחנת וטוחנת, בספסל הזה – שעציו לחים כבר מן הטל – ללמדך שהוא הדין בשער ראשה של הנערה…

“הנח לי עכשיו…”

“אהלאן! עכשיו תורך למצב הרוח?”

“אינני יודעת. זה מרגיז אותי. הזלזול שלך, כאילו אינני צריכה לדעת שום דבר.”

“מיקה? זה יעניין אותך אם אני אתחיל להשתפּך לך?..”

“טפּשות! אבל נדמה לי שאתה קצת מעניין אותי, כלומר, מה קוֹרה לך והיכן תהיה מחר, – יש לי איזה ענין, לא?”

“בטח, נוּ…”

“אז תענה לי, ואת ההלצות תספּר לחוד. מחר, ממש מחר אתה לוקח דברים בקומונה, ומברשת־שינים, וקם, ונוסע ולא רואים אותך?”

“אוֹה, עכשיו את כבר יודעת יותר ממני…”

זאת אומרת שאתה כבר מחר עוזב, עוזב, משמע – עוזב אותי – והכל… יכולה לומר שלום?"

יהיו לי שבתות, כמובן, וכדומה, ומה ז’תומרת שלום?"

“אבל עוזב, נוסע, אינך, לא תהיה? – הגד. וזה כל־כך קל לך?”

“אבל הם אינם שואלים אם קל לי או לא.”

"אותי זה מעניין."

“מיקה, הם יחזיקו אותי לא לפי מה שקל לי ולא לפי זה אני הולך.”

“אבל תענה לי.”

“זה לא ברור לך? מה אנחנו, ילדים? ברור שהיה יותר טוב לשבת בבית. אפילו לא פיללתי… ואתך… והכל…”

“אורי, אני אינני רוצה שתסע ואני אומרת לך שלא תסע.”

“אולי תאמרי זאת למפקדה?”

“תודיע בשיחת קיבוץ. הקיבוץ מוכרח לאשר את זה.”

“כשבאתי כבר הודעתי. יודעים שאני קשור בהתחייבויות מסוימות.”

“אתה אף פעם אינך מרגיש שום דבר? אי־אפשר לדעת אם איכפת לך או לא? הכל אצלך הולך מאליו. טוב, זה מוגזם ־ אבל תספּר פעם, תגלה לי, לי, אורי – תספר מה אתה מרגיש.”

“מה אני מרגיש? והייתי רוצה לדעת, מה את מרגישה? ולא הרגשת כל השנים שישנה כאן מין חזית?! ולא הדריכו אתכם בכלים – איזו הדרכה היתה לכם בנוער? אה, הבלים! נוּ. מיקה – זה לא זה! בכל־אופן – אַל תוציאי מסקנה שהכל עובר עלי כל־כך בקלות. אבל ישנם דברים שהם ברורים מראש, ולא מדברים עליהם.”

“עזוב את זה עכשיו, אורי. אני יודעת הכל. רק תגיד לי ־ יש בינינו משהו – נכון?”

“יש, מיקי. מה אַת שואלת? יותר ממשהו.”

“אַהאַ. ואתה רוצה שזה ייפסק כבר בשבוע הראשון?”

“שום דבר לא ייפסק.”

“אורי, אינני רוצה שתסע. אני יודעת מה זה נסיעות. אנשים הלכו לקנות לחם בשוק ולא חזרו לעולם. טוב… פה זה אחרת – אבל אני מפחדת. אתה צריך להישאר. אתה צריך לרצות להישאר כאן. אם תרצה להישאר – תוכל כבר למצוא סידור. אינני רוצה שתלך. אינני יכולה, אינני מתארת לי שום דבר כאן בלעדיך. אורי… תגיד שאינך רוצה.”

“טוב, נדבר בגלוי. אַת רצית כך. ובכן, זה לא נכון שאינני רוצה. וזה לא נכון גם שאני כן רוצה. לא שאלה של רצון בכלל. הולכים מפּני שצריך ללכת. כל בני המשקים הולכים, כל המחזור הולך, כל השבּאבּ בארץ הולכים – בימי־קדם היו הקלוֹת מסוימות, כתובות אפילו בתורה. היום אין כאלה, ואפילו היו, לא אבוא להכריז כי אני איש הירא ורך־הלבב… או שאני נכנס לחדר משפחה, או משהו כזה.”

“אורי, אתה לועג!”

“הניחי, מיקה. אַת יודעת יפה שאינני רוצה לעזוב לא את גת־העמקים ולא אותך והכל – אבל אין ברירה. אינך רואה את זאת? מגיעה ההוראה – והולכים. אין כאן מקום לחכמות ולמַסחרה. ואם נבוא לדבר בעניני לב – הלב הוא רק לבי שלי ואין להם עניין בו…”

מה שיהיה בקרוב ירח הצהיר עלייתו האִטית בפאתי מזרח בכוחה של הילת־זוהר דקה ושקופה אשר נתלהבה אט־אט מאחורי גגות, עמודים, זרדים במעומד, חוט־חשמל. הדברים נתבהרו. נתיב המשעול ההולך לחדר־האוכל נסתמן והלך במרצפות־ביטון מרובעות, שחוּקוֹת. כל שהיה עטוי ספק לבש צורה של ממש. מה שהיה כתם הפך אולי עץ, מה שהיה רצון־הסברה הפך אולי עובדה, קצרת־רוח ככל העובדות… לילה, לילה – לעולם אין נעריך משתקעים במקום אחד, וי על הנערות הטובות!

“אתה יודע מה – תגיד שאביך התגייס ואתה צריך לקבל שחרור.”

“אבל, מיקה, אל תעמידי פנים שאינן תופסת. אין לך אחד שיתגייס בלי קשיים, ממינים שונים. החברה חלמו על משק ברובם, על בחורות. ויודעים שבענינים יכול להיות לפעמים חם. ומה אַת חושבת – אלה שהולכים לאיזה ג’ובּ הולכים מפני שלא השאירו כבר בבית שום דבר? מפני שאין להם כבר מה לאַבד? הם כמוני וכמוך כולם. יש להם מה לאַבד, ויש להם הרבה דברים יקרים שנשארו מאחוריהם בבית: בחורות, משפּחות, ילדים, תכניות לחיים, חלומות – הכל. אבל הולכים. ערב לפני זה לוקחים בחורה לטייל, ומבלים, ומכייפים3, ועוסקים בכל מיני דברים קטנים, ואוהבים אותם מאוד ובעצם, מה נחוץ להם עוד – ושם בפינה אחת, השד יודע, מסתתרת איזו פּתקה שנכתבה אי־שם, וכבר יודעים שהוא העיקר מה ששם כבר הוחלט, ולמחרת הולכים לג’וֹבּ ואחדים אינם חוזרים, ואלה שחוזרים – מה אַת חושבת ־ כלום אינם חוזרים הביתה, אל הילדים, ואל האשה, ואל העבודה. וגם אל הקטנוניות לפעמים? אז מה?”

“נוּ, אז מה, אז מה באמת?”

“רוצה אני להגיד לך דבר אחד: מוטב שנקבל זאת בשקט ובהבנה. בינינו לא יקרה שום אסון. נמשיך, נתכתב. אני אבוא כל פעם הביתה; וחכי, עוד אינך יודעת, יכול להיות שיחזירו אותי אחרי שנים־שלושה חדשים. ומה האסון סוף־סוף?”

“אורי, דבר אחד אינך תופס – שגם אני כבר פה בתמונה ומשהו עובר גם עלי ויעבור וישפיע גם עליך בהכרח, וזאת אינך מבין, ואני אינני מסוגלת אפילו לתאר לי איך יהיה טעם להסתחבוּת שלי בגת־העמקים אם החברה לא תהיה ואתה לא תהיה, וידידים טובים אין לי, וילי איננו. מה נגזר עלי לפי זה? לשבת כל ערב לבדי באוהל? לשבת שעות בחדר הקריאה כמו רוָקה או מחזירת־ימי־עבודה אומללה? מה, מה יהיה? אני אוהבת אותך, אני רוצה שתישאר פה, אתי. אינני רוצה, נוּ אינך תופס? אינני רוצה לרוץ כל יום לתיבת־המכתבים אינני רוצה, יש די עלובות אצלנו.”

“הוי, מיקה – למה כל זה? אַת כבר מכינה לעצמך עצבנוּת מראש? את כבר מספּרת לעצמך מה שיהיה רע לך – ועדיין אינך יודעת אם זה יהיה בכלל רע.”

“כבר עכשיו רע לי! אתה יכול להפנות את הגב – בכל־זאת גת־העמקים נשארת גת־העמקים בשבילך. אם אתה נוסע או אינך נוסע, מתאמץ או לא מתאמץ, אפילו אם תעזוב – יישאר הבית פה. זה אינך תופס – ואני אין לי כל זאת. רציתי עכשיו שיהיה אחרת. אתה יודע מה מצבי במשק. רציתי לתקן את מעמדי בעבודה. רציתי לדבר עם פּסח שיכניסו אותי לעבודה בבתי־ילדים. רציתי ללמוד, להשתדל מאוד, להתפתח. החלטתי לעשות את הקיבוץ לקיבוץ שלי. אבל בלעדיך?! נניח, אפילו, כי לא מפני שאני רוצה, פשוט, להיות אתך – אבל מישהו צריך לעזור לי? מישהו צריך להיות שיאמר מלה טובה, מישהו צריך לקשור ביני ובין הקיבוץ? צריך או לא צריך?”

“מיקה, את כל זה אני מבין, אבל נדמה לי – ישנה רותקה, ישנו פסח שהוא אדם נפלא וירצה ודאי לעזור לך ואני בטוח שישתדל להקל עליך בעבודה… גם הקבוצה שלכם עוד איננה עוברת למקום חדש. תוכלי את כל הדברים האלה להשיג גם בלעדי. אני בטוח בכך. והאם זה בלעדי, בכלל? אַת בכל־זאת יודעת שאני קיים, אני בכל־זאת איזה – איך להגיד את זה – עמדה שיש לך בגת־העמקים, משהו – האין זאת?”

“לא, אורי, לא, אינך מבין. אני מוכרחה להסביר לך משהו, אולי תבין. חשוב לשמוע את הדברים בקול רם. שמע. אתה צריך לדעת, ואתה יודע, באיזה קושי עולה לי כל הישג דוקא בקיבוץ, כל הישג בחיים. לו הייתי בורחת לתל־אביב היה לי אולי קל שם. כאן תמיד אני עומדת בפני שתי ברירות, כי אף פעם לא החלטתי משהו כל־כך בפשטות כמוך: הולכים – מפני שצריך. אתה מאושר, אולי, אולי זהו הדבר הקל ביותר בחיים, שאין שתי ברירות. הולכים מפני שצריך ללכת, ודי. אולי כך הייתי יכולה גם אני לחיות בקלות בתל־אביב, בעיר, בחברה אחרת. אבל בקיבוץ – בקיבוץ עוד לא עשיתי אף פעם שום דבר בלי שיקדמו לזה יסורים רבים של ספקות. אני רוצה משהו – מיד באים כל מיני, אוֹה, כמה כבר חשבתי וחשבתי על כל הדברים האלה והכל… כמה קיויתי: אולי אם יהיה לי ברור – אוכל גם לעשות משהו בתבונה!.. כל מיני מעצורים, כל מיני מכשולים, ופחד… היתה תקופה שהרשיתי לעצמי הרבה. למעשה – בלי גבול. אולי אז, עוד לפני טהראן, הייתי מנחמת את עצמי שאין לי ברירה. עכשיו אני מפחדת להכיר את עצמי, את ההיא, בהתנהגותי, בכל הופעתי; אני מפחדת למצוא על עצמי סימנים מהימים ההם, ונדמה לי כי אם איכנס לסימטה כזאת, אני מתכוונת בהתנהגות, במחשבות, באופן שאני עושה דברים, אם פתאום אתנשק אולי, אגלה שאני עושה זאת בדיוק באותו אופן, ושבכלל זה אותו דבר, והכל אותו דבר, ושוב עוזבים אותי והולכים, תחנת־עראי – הוֹ, אֵלי – אתה מבין? לגלות שוב כי אני זאת – ההיא מהימים ההם, ואַתה – ההם… והקיבוץ – כמו שם, והכל… ושום דבר לא השתנה ואין לי כבר סיכוי, וככה זה. אתה מבין כאן משהו? – אני מקווה שעוד אהיה פעם בן־אדם, בלי שיהיה עינוי לחיות אתי, שאפשר יהיה להיות נעים אצלי, בגללי… ועכשיו אני מפחדת תמיד שהיא תחזור. קשה לי להתחבר ולהתידד עם אנשים, עם חברים במשק. רובץ עלי פחד שאני עושה זאת כדי לבקש איזו תועלת או טובה פרטית בשביל עצמי, רובץ עלי הפּחד שבעצם אני עושה מעשה נתעב, מרמה, גונבת. שהם מרגישים. אתה מקשיב, אורי?”

“מיקה, אני מקשיב. זה קשה, ברור שזה קשה – אבל…”

“אני רוצה, אני מוכרחה… והנה בעצמך אמרת שאני מחליפה צבעים. מצבי־רוח. הנה מצוברחת – הנה פרחחית. היום, אמרת, בטיול, כמה פעמים החלפתי מצבי־רוח. על המוחרקה, איזו שמחה! – ואחר־כך כל הנדנוד בדרך עד החאן. והערב היה עליז, אחר־כך ההשתוללות לפני השינה. ופתאום לא מדברת – ונרדמת. ובבוקר ־ עד המעיין. ואחר־כך. ופעם כזאת ופעם אחרת… כל זה בגלל מה שאמרתי לך. אני שמחה שאולי היום פעם תבין, תדע קצת יותר. אינני רוצה שיהיו לך אשליות ביחס אלי. נכון שככה אמרנו? נכון שלאט־לאט נספּר הכל? על העבר, על מה שרוצים, על איך שחיים? – אינני רוצה שיהיו לך אשליות. אני כן מכינה לי עצבנות. אני כן כואבת כבר עכשיו כאבים שאולי לא יבואו, אני כן פּחדנית וזקוקה לך כדי להתחיוֹת בקיבוץ. אני כן רוצה אותך שלא תלך. אני כן מקנאת וכועסת איך זה אתה הולך בקלות כזאת… טוב, אז לא בקלוּת, אבל הולך? ונלחם בי שמוכרח ללכת? ולא רוצה לחפּש סידורים להישאר? כל זה נכון?”

“מיקה, ראשית – בענין זה, נוּ, מה אומר לך, אפילו אם הייתי בטוח שיבוא הסוף על שנינו – הייתי מוכרח ללכת. אני לא אסכים שמישהו אחר יגן עלי, ועליך, ויתן את חייו במקומי ו…מצד שני – הלא אַת מדברת בהגיון, ומסוגלת להקשיב להגיון שמצד שני. ככה זה. ואני רוצה שתשקלי – איפה הליכה, איפה ההתרחקות? אני נוסע לאיזה משק בעמק ומשחק קצת בצעצועים גדולים וחוזר כל שבת, וחוזר לגמרי בקרוב – אז זאת סיבה לטרגדיה כל־כך גדולה? וכל־כך? ושנינו בבת־אחת?”

“אורי, אתה ברצינות או שוב לועג? אַל תלך, אני אומרת לך. אני אומרת לך. תראה, אתה תבין את זה פעם, במהרה אולי – אתה מוכרח להבין. ואני אשתגע, אני יודעת, אני כבר כועסת, ומתרגשת ואינני יודעת מה לעשות קודם. פתאום אין אורי. הרי זה מחסל, הרי זה הורס את הכל. תראה, אורי – אני באמת מפחדת, אַל תחייך ככה… אתה לא אוהב אותי עכשיו, אני יודעת, אני עלובה, נכון? אבל מיקה אינה משקרת. אני מפחדת, אורי, אני רוצה שתישאר. אורי!..”

הלילה הזיח מעט את התכשיטים שתלה לו על חזהו האדיר. שומר־הסף הגדול ישן ולבו עֵר, רואה שעת המפנה הגדול חולפת ועוברת על־פּניו. מתחת לאילנות־הנוֹי היו בני־אדם מתנשקים ברעבתנות עד כלוֹת, והם היו שנַיִם בלבד. כלב נבח, אותו כלב נצחי מן הכפר השכן הנצחי, מעבר לואדי. צלחות־הפיקוּסים הירוקות היו סדורות טורים־טורים, מנוגבות ויבשות. בוהק הירח שעלה ונתעצם הראה שהיו גם באותה מידה מצוחצחות.

הרוח לא קם באילנות ולא נשב. התולדה כולה ניסתה כביכול לצוד מה שנאמר מתחת לטרפי־הסרק של גת־העמקים, אך בני האדם שתקו, לא הגידו מלה, ורק סחו משהו אמיתי מאוד כנראה ועקשני ונלבב מאוד באיזו דרך־דיבור מופלאה משלהם.


 

אינטרמצו־של־סתיו

חלפו חָדשיִם ימים. הכל נשתנה.

בכרמים נצטמקו והשחירו שרידי עוֹללות זנוחות. עלי־הגפן הרחבים’ מחוספּסי־הירק־הטוב, יבשו בקצותיהם, נתפוררו, ואבק־הדרכים הלבנות היה נח עליהם שכבות קרושות, לא־נגועות. בשדות קטפו את התירס הצהוב, שחוח־הגבעולים. ימים לוהטים, בזה אחר זה, היו מפנים מקומם ללילות־של־צינה, לטללים. עת חרישי־הסתיו הגדולים עמדה ברומה ושטחים שחורים רחבים נגולו, שוּדדוּ והופכו בשנית ובשלישית מתחת לרקיע לבן, מאוּבק, מת.

גן־התפוחים שמם, ורק בקצות אמיריו עוד היה מסמיק תפּוחון תלוע־לחי שאיחר להבשיל את ימיו. אנשי־המספוא היו יורדים מעגלתם כחום־הצהרים וחובטים באילנות ללא־רחם על־מנת לחמוס מהם עוללים אלה – תאמר, אין להם נשמה, למספּוֹאיניקים, שיחוסו על עץ מלחבטוֹ…

בפרדס גמלו האשכוליות, תפוזי־ושינגטון והלימונים. קריר ומצל היה עריס־ההדרים בתוכו – אך זקוק היה להשקאָה בשפע. טוריה בקרקע, מנומנם כלשהו, חבוש־כובע, טנוף־בוץ עד ברך, היה ניצב האדם המשקה וחולם על רקיע של כוכבי־זהב בין העלים האפלים.

הכרמים התחילו נושרים, מטעי־השזיף האדימו כנחושת, גני־התפוחים כמו נצטמקו וצימצמו עצמם. משוכות של קוץ ודרדר היו כאַדווֹת צהובות, צהובות־שנאה, לאורך הגדרות, על גדותיהן של תעלות־הניקוז.

כל מה שיצר והוֹליד הקיץ בשפע כל־כך בזבזני, בפיזור, בתאוה. בהבקעת כל רגב וכל בשר: שריגי־גפן, ענפי־ברוש, עלוָה חדשה באילני־הנוֹי, סיבים של שריר בזרוע־בחור, קימור של רוך בגוף־נערה, אהבות, נתיבות בין גבר לאשה, רעוּת, הררים של פרי, שטחי־ירק – כל זה עמד למבחנו החמוּר והקפדני של הסתיו העיקש: מה לחיים ומה למוות, מה לקיום ומה לכמישה. שפעי־שפעים הוליך הקיץ, מאמין היה בכל מה שהטיל יצרוֹ הבזבזני בתאוה כזאת אל תוך העולם. צעד־צעד המית הסתיו, לועג היה לכל מה שהתגולל, רמוס. נשור, קלוּי־חמה לרגליו.

הקיץ הבשיל עתרת־צמרות נהדרה, ירוקה, כנזר רעננות על מסיבי גת־העמקים – ואילו הסתיו גיבב תלים של יבושת, כמין עטרת קוצים חררים – אשפה סחויה למען המטאטאים השקדניים של רוחות־החורף הראשונות.

הקיץ הבשיל פרי – הסתיו הצמית עוללות. הקיץ עורר תאוות – הסתיו פקח עיני־תבונה באנשים לאים ונוגים, שהיו מתעוררים בבקרי־הצינה השוממים שלאחר אהבה.

בני־האדם, אשר עם כל אחד מהם מוכן תמיד אלוהים להתחיל את הבריאה מחדש, היו עייפי־קיץ והלומי־שמשו. הגיעה העת לבוא חשבון. הגיעה העת לספור את החללים.

הכל נשתנה. אפר זה – כלום אינו אש שהוצתה בלילות־הקיץ? אכזבה תפלה זו – כלום אינה לב?

שני חדשים חלפו.


 

ו. הר־האיילות

בחילה גדולה מנשוא לגבי טוריות. אחת היתה נתונה מתחת לנעל שמאל, מתגלגלת קמעה עם כל טלטול של המכונית, של ציבור־האנשים המדוחס, ומכריחה אותך להעביר את כל משקל גופך על רגל ימין, שסמוך לה, ומשם ולמעלה, מיתמר ומתרומם אותו גוש שהנוֹ, בלי ספק, בחור זר, נכרי לחלוטין המזמן לך בעל־כרחך את חזהו להרחה ושם אַת שואפת בהפסקות שאינן ניתנות להתארך צחנה של דלק־מכונות שהיא מתועבת למחשבה ממש כמו אותו רעיון אוילי כי ברגע שתהיי מוכרחה לאחוז בידית עגלגלת, נאלחת, חלקלקה, צרה יתר־על־המידה או עבה יתר־על־המידה של טוּריה – יתקפך קבס פתאומי, אף־על־פי שהגוף משׂים עצמו עומד ושתקני וצפוף עם כולם, כאילו לא נתארעה בו בשעה האחרונה אותה התקפה אִטית, זחלנית וקשה של בחילה, עייפוּת, כאב ראש, סחרחורת, והשד יודע מה עוד.

מיקה היתה כבוּשה בתוך־תוכו של הציבור המצופף ולא ראתה דבר מן המתרחש. לא להיכן מפליגים, לא כיווּן־נסיעה מהו, קדימה או אחורנית, לא היכן סולמות־הירכתים נמצאים. נתכנסה לתוך עצמה התכנסות של אדם שאינו יודע להיכן מוּבל ואין לו איש מסביב והכל זר ואין שואלים את פּיו; ומישהו אחר, מאוד־מאוד אחר, קובע בכאן את הענינים.

פרקים היתה מציצה למעלה ורוֹאה כוכביו של ליל־סתיו קבועים במקומם. מאחור היה נופל עליה גוש־האנשים כולו כל־אימת שנזדעזעה המכונית, ואז היתה חובטת את פּרצופה בחזה־האריג המפוּיח אשר נכחה, מאבדת לשעה קלה את שיווּי־משקלה עם הטוריה הבוגדנית הדחקנית מתחת לרגל־שמאל – ועלטה רבה מציפה אותה.

נראה שעשתה שטות גמורה אותה שעה שאצה, מאַחרת ועצבנית בתוך־תוכו של האופל, נאחזה בידיים מושטות באחורי איזו מכונית־משא ומתוך הרגליה שלה, הארוּרים, שלא להרבות שאלות ולהתירא מפני אנשים זרים ולחוש ברע בגלל איחור קל וכדומה – טיפּסה לתוך ציבור נכרי זה ונאלצה, מאז ולהלן במשך מי יודע כמה זמן ארוך מיגע, להיות דחוקה בין הללו, מי הם, מהיכן ומאיזה קיבוץ, המדברים עברית כה גרועה שהיא עצמה חשה בכך, ומשבצים מלים כמדומה בולגריות ואין ביניהם איש שיפלס לו נתיב להתקרב אליה ולחוש את זרועה: “מה זה אתך שותקת, מיקה? – לא מרגישה בטוב?”

כל הדרך היו מלהגים במכונית ומישהו טרדני ורגוז היה חוזר ללא חדוֹל: “חברים, אינכם יודעים מִזֵה שצריך להיות שקט? מה הרעש? שקט הודיעו. אינכם יודעים מִזֵה?”

מיקה לא הבחינה איך היו נוסעים והדרך מה היתה ועל־פני מי ומי עברו בגלגוּלם. האפלה היתה מסביב, ורק מפעם לפעם עצרה המכונית והמוּלתם של הצפופים עלתה וגברה. נשים היו צוחקות והערות שלווֹת של בּאס גברי היו משמשות להן ליווּי. להיכן היו מובילים אותם?

איש מן העומדים כאן לא היה עשוי לשער כי היתה כבר פעם בהר־האיילות, בחאן. ואיש מהם אינו יודע כי מנהלו של העניין כולו, אברהם גוֹרן, הוא מכרה, ידידו של אורי, חבר הקיבוץ שלה. כלום משערים הם בכלל כי חברה היא בגת־העמקים? באותה גת־העמקים, וכולי?

איש איננו מהרהר בה, משוּלה כטוריה המיטלטלת מתחת לרגלים. בלבולים גדולים מתארעים בימים של עליה על הקרקע ובודאי מיותרים במכונית גם הטוריה וגם עלמה זו, מי היא, שאינה פוצה פה אף בשעה שכל גל־האנשים כולו נחבט בה והודף אותה כנגד חזהו המפוּיח של המכונאי הבולגרי.

זוהי, איפוא, העליה להר־האיילות.

אָכן, זה שבוע ימים מתרוצץ ביברמן סוער ותוֹזז בחצר־המשק. שיכון, ריבונו־של־עולם, לכל מחנה־העולים כולו! סופו של דבר שלא לנו אותו לילה, לא עצמו עין אף־על־פי שטרחתו של ביברמן העלתה לו כמה מאות מקומות־לינה במתבנים, בחדרי־לימוד, בלוּלים. אברהם גורן היה יוצא ובא מהודר וזריז כדרכו וטנדר “פוֹרד” ירקרק ומהומתני משמש אותו בכל הליכותיו. על מגרש־המשחקים, בדרך לחורשה נתאַכלס גבב־של־מיתקנים, חמרי־בנין, עץ, ברזל ופח. גברים עסקניים, שלא חשוב להם מי עובד היום בבציר ומה מגישים לארוחת־בוקר ואם כדאי לקחת את הביצה לשדה, אכלו כלאחר־יד ואיש לא ידע היכן הללו מתגוררים. אורי לא היה בבית, היה במחנות שלו, במרחק. חָדשיִם ימים שהלך. רוּתקה עבדה כרגיל. היתה הרגשה של ערב־חג כל העת, ולכן אי־אפשר היה לשהות על תביעות של חשבון המחלחלות אולי ואינן מתוַַדעות אלא במעומעם. אורי, משמע. ההיתה עשויה להרבות עליו מחשבות במהומה כזאת? איש, על־כל־פנים, לא נתפנה להתרגש יחד אתה מן העובדה שהלך והניחה לנפשה, איש לא נתפנה להביע לה שעיניו היו עדוֹת לכך, לפחות. הליכתו של אורי נתבלעה ולא עוררה כל קובלנה פומבית, הקיבוץ הניח לו ללכת כמובן מאליו. מיקה נוכחה במשך ימים ספורים כי מה שהיתה עוד תמול יראה מפניו – נעשה עובדה: הריהי בודדה. ובינתים – חָדשיִם ימים. רותקה היתה מקבלת מכתבים מוילי וזאת היתה מיקה רואה בתיבת הדואר הנכנס פּעמַיִם לשבוע; אליה לא שיגר עדיין אף אות אחת. נסה־ניסתה רותקה להיות חביבה ואורי שלח פּתקין קטנים בידי בחורים שהיו מופיעים ונעלמים.

אך עיקרו של יום היו תשואות ההכנה לעליה. לילה קודם לזו לא היתה נפש חיה נמה במחנה. מכוניות היו מטרטרות ללא הפוגות, כביכול מקיימות חיוּתוֹ של האופל לבל יתפּורר, והכל היו עוסקים בניחושים כּמחכים לעבים או לגשם.

מיקה רבצה אז באהלה הריק והיתה מתבוננת לאורה של מנורת־הנפט על שתי המיטות נטולות־המזרן שהיו מיותמות אצלה בצוות מקרי, חסר־הגיון. הבנות עזבו, הכל עזבו. ימים מועטים קודם־לכן הלכה הקבוצה לעמק הירדן, אומרים כי שם החום הוא ללא נשוא ובכל זאת היו החבריא חדוּרי־עליצות שעה שהפליגו. ברגע האחרון נתמלאו טוב־לב והתלוצצו בחביבות עם כבשת־הרש אשר השאירו בגת־העמקים… “מיקה, בפעם האחרונה. עוד בידיך הברירה!” צחקו. סבורה היתה כי דרוש משהו אומץ כדי לעקור ממקום אחד כדי לעבור, ניחא – מכל־מקום – דוקא לעמק הירדן ובעוֹצם הקיץ.

והנה שוכבת היתה באהלה הריק, בעיצומו של ליל־העליה וגומרת בלבה שלא להשתתף בכל המהומה שבמהרה־בקרוב. משערת היתה שהחצר תהיה שלֵוה ביותר לאחר שיעקרו. או־אז תשוב תתכנס לתוך מיטתה באוהל, תפשיל את יריעותיו כנגד הבוקר הממשמש לבוא, תישן, תשקע, תצפּה במיטתה עד דואר־הצהרים. למחר, כשישאלו בחצר: מה זה – והר־האיילות היכן הוא? – תצהיר יום־מחלה בפני סידור־העבודה.

בשעה האחרונה, עת רבה אחרי חצות־הלילה, נעוֹרה, נטשה את מיטתה ויצאה אל מהומת החצר לרחרח ביוצאים ולהסתכל דוממת בכל פּינה עסקנית ולהיות נהנית הנאה קטנה מכך שתקועות לה פעלתניוֹתיה בדו־כיסים וכל השאר מתרוצצים, כביכול דליקה בבית־הוֹרתם. בחדר־האוכל לא היה, פּרט לאור־החשמל, שום דבר מונח במקומו הראוי באותה שעה. רותקה היתה מתעסקת באריזת מזונות וזוג מבטים טרודים שנטלה והושיטה פתאום צדו את מיקה בשמחה שאיננה־יודעת־לשאול. היא קראה לה וביקשה שתסייע עמה במלאכתה. פרועה היתה ומבוהלת, ככל האנשים הכשרים באותו מעמד ולא היתה מסוגלת להבין כי מיקה הנה, כרגע, אדם שהחליט לבלי צאת עם המחנות, מצב רוח אם לומר את האמת, וכי רק משום הצצה וקורטוב סקרנות צוננת יצאה אל בין הבריות.

מיקה צייתה לה באין אוֹמר ותחילה היתה בלתי־זריזה ביותר, כעובדת ביד אחת בלבד. אולם ברותקה לא היה אותה שעה כל כוֹרח להבין או לחוש בנערה אשר עִמה. טרודה היתה בדברים חשובים יותר. “תזכרי את סדר האריזה, מיקה?” חיבבה אליה דרך שאלה, השוֹבה את הלב במידת האמון והידידות שלעצם הענין – “כשנפרוֹק את המזונות במקום – תזכרי להימצא אצלי, שאפשר יהיה לשים עליך יד. נפרוֹק יחד! אחרת יהיה שם בּאלאגאן שלם!”

מה היתה מיקה יכולה לעשות? וכלום לא היתה זקוקה למעט אמון ולמשהו מובן־מאליו בחייה? כך נתארע שהוּחם לבה אל רותקה ובשעה האחרונה חמקה אל האוהל, החליפה מכנסיה בארוכים־של־חאקי, חולצה, סודר קל, חגרה מחגורת־ערביאים מעוטרת שהשאיר אצלה אורי ודהרה אל שיירת־המכוניות העוקרת, החמיצה את רותקה ואת כל שאר ידידיה, נתרגשה, נתבלבלה, עד שנפלה לתוך קלחת נכרית זו.

אחר־כך, בהמשך הנסיעה, תקפה אותה הרגשת הבחילה האִטית. הזחלנית. אז הבחינה שהיתה תקועה כל העת בחיקוֹ של אותו מכונאי זר, אז הבחינה שהיתה ניצבת על רגלה אחת ורעותה מועדת על־פני ידית־של־טוריה או השד יודע איזה מקל הוא זה. באורח טבעי חפצה היתה לשוב להתכנס בתוך עצמה – ולא הניחו לה.

כמה היתה נכספת להתקרב אל סולמות־הירכתים ולהציץ קצת לתוך אויר צונן! כמה היתה נכספת לשלוח את צוארה מעבר למכונית, להריח את ריחן של האבנים הלחות בצדי הדרך; בלית ברירה נשאה עיניה למרום. כוכבי־הסתיו היו קבועים במקומם, רק פחתו מעט או שמא כהו עיניה? במכונית היתה מבוקה ודיחוק־אברים ורתיעות כאילו קרבה היית אל לול של עופות באמצע שנתם. איש מהם לא התבונן אל הלילה. מה היינו עוברים? חשה הרים משני עברי הנסיעה שכּן כוכבי השמים היו נפסקים והולכים בקו נַדְנָע, מעוקם רכות, שחור כרקיע בענן – אשר היה מלווה את קו־המסע, סמוך ביותר, קודר. מפעם לפעם הכוּ בה ריחות־ההר הצוננים, ריח אילנות רטובים, ריח־עשן. כלבים שנבחו ודממה שנשתררה במכונית עד שעמד טרטורה המנהם בודד בחיתוך הלילה העידו על כפר־של־ערביאים. עברו בתחומיו ועקת־עשנו החניקה פתאום, כאילו חדרו למערה אטומה. חשה צורך כמו להקיא – עד מתי יהיו מובילים אותנו?

המכונית רגזה במקומה, התרעמה וגערה בנשיפה כנגד איזה מַעקש, או תהום, או מה? מעתה חשה מיקה בתנועות המכונית שהיו מיטיבות יותר ואִטיוֹת. היא נדה מצד אל צד בהילוך מסורבל וסומא, ואורות־הפּנסים, כמה שהיו מצומצמים, הוחזרו בקפיצה מסלעים מרחפים התלויים בסמוך. הבריות נשתתקו לגמרי, כאילו לא היו שוקעים ומעמיקים בערוצו של ואדי אלא במים עומדים של פחדים וזהירות. המכונית ירדה בתנועה כבוּשה, בבלמים ואחר כך נשתחררה, נתנערה והתחילה מטפּסת במאמץ כביר. גל האנשים הושלך אחורה, אך מישהו פקד להתרכז בראש הקרון. מיקה חתרה ואחזה בסולם הקדמי, חמקה מעבר למכונאי שלה ופתע היתה שרוּיה אל נוכח האויר הלילי לבדה. היא חשה איך הרוח מניחה מטליות צוננות על מצחה – וחולפת. לפני המכונית היו מדלגים סלעים מנצנצים וביהוקי־קרקע כאילו ביקשו להורותה את הדרך הנכונה. אורות נתאוֹתתוּ בהר מלפנים, ומאחור לא היתה יכולה לראות דבר. שם היה גוש האנשים חותר ומושלך אחורה, חותר ומושלך.

…ורק אחרי עת ממושכת הבחינה שהכל עמד במקומו. על האדמה היו כבר אנשים זריזים מהלכים מהכא להתם. הנהג היה מבעט את הגלגלים ברגליו. תרעומת עלתה בה במיקה – למה אינם אומרים מה לעשות, וסוף־סוף האין להיודע היכן הן יתר המכוניות?

ויכוח התחיל מתלבה בתוך הציבור המגודש. לרדת או לא לרדת? מישהו נוֹאש היה חוזר ומציע לשאול את פי הנהג, אך הכל ביכרו לפרש את דעותיהם. איש אחד היה עולה בכך על כולם. הוא חזר ושינן “פקודה” וכי שמעתם “פקודה” שעלינו לרדת? – חכו ל“פקודה”. וכי אינכם יודעים מזה שיש לחכות ל“פקודה”? ידעה בו מיקה שהוא־הוא אשר טען על החשאיות בהיותם עוד בכבישים. הרי לך חכם־שכזה־בלילה. גם הוא בולגרי במשקפים?

מה יהיה כאן, וסופו של דבר – מה יהיה כאן? מעט־מעט נסתננו האנשים וירדו לחלץ עצמותיהם על הקרקע. אחר־כך נמלכו ופתחו את הדלת האחורית והקרון נתרוקן כולו. מיקה ירדה גם היא. מישהו השליך כלי־עבודה אל המשעול. האם הטוריה ביניהם? מדרונים סמוכים נתמשכו מכל עבר למעלה, אל תוך קימורו של האופל המכוכב. מיקה פסעה אילך ואילך על־פני קרקע מחוצצת, קשה. היא פחדה. מתבוננת היתה כיצד אין היא חורגת מתחומיה של המכונית אלא פוסעת מזרבובית אל אחוֹריִם וחוזר חלילה. אפילו לא ביקשה להקיף אותה סביב, אפילו לא ביקשה להתקרב אל שיפולי המדרון, חוששת היתה להרחיק ליציאות שלה. היכן הוא אורי? אורי, טיבו שיהא מופיע מן החושך פתאום כאילו הלך עד עתה את כל המרחקים המפחידים הטמונים בו. והיכן הוא באמת? ישן בשעה זו? מה הם עושים שם, במקום שהוא נמצא? כתוֹב תכתוֹב לו, בלשון פשוטה: העליה היתה די משעממת, אי־סדר איום, ממש אָיוֹם! אלא מה, הלילה היה נעים, חבל רק שלא יכולתי להימצא עם הקיבוץ כל הזמן. ועוד זאת: צר שעדיין אינה יודעת היכן הוא יושב – שיקבל שם את מכתביה.

שמעה קול של צחוק. הוא היה מרוחק ביותר. אי־אפשר שיבוא מאחד אנשי־המכונית. חזקה עליו שבא מציבור אחר, השוהה לפנים, בהמשך הדרך. משמעו של דבר כי הלילה נתפּוגג מיד ופינה מקומו לשיירה של מכוניות עמוסות ידידים. מישהו פסע נכחה. נתרצתה ונרתעה לצד. הרחיקה יותר, ירדה עד תוך־תוכו של הערוץ. המכונית לא היתה נראית כבר, אך כמה אנשים שהגביהו לעמוד נתבלטו יפה לנוכח הרקיע. מיקה הבקיעה אל בין שיחים בערוץ ושמעה קילוח דק של מים. ריח רענן של שיחים קוֹצניים, חילף רטוב, דשאים, העביר בה קלות־דעת. נשתופפה ביניהם וכיסכסה סביבותיה בשיחים לפנות לעצמה מקום. מיד נבזק ועלה באויר ניחוֹח חריף של ירקות. משמע הרסה ודרסה בהם קצת. נשמה. קמה מאצלם והתחילה מביאה דברים בחשבון: שליל־קיץ נעים, שחם, שהיא בחולצה בלבד ומלבושיה דקים ואין עמה משא, שחגורתו של אורי על מתניה הולמתה בלי ספק, שפתאום פגה הרגשת הבחילה, ובכלל – טוב פתאום, שהיא כולה עיזוזה מחדש, שיקח הרוח את מצבי־הרוח, שטוב הוא אורי, וטוב שאיננו עתה – והנך בידיך שלך לרצונך. היי לאדם!

באמת התקדמה והלכה במשעול ופסלה בשיירה מכונית אחר מכונית. כל־כך רבות היו עד שהתחילה חוששת בהן, בזו אחר זו: הנה – האחרונה. היא התחילה מזמרת לה בלבה מיני זמר. הרקיע נתבהר יותר, ראתה. ראשי־פרקים בהר ובנעצוציו התחילו מתבלטים. האומנם אור־הבוקר? – בהעלם אחד עלה ירח דק על רכס ההר ושפך אור קמצני אבל ממושמע על כמה וכמה ענינים מקריים בעולם. מיקה חישבה חִשבוֹנוֹת רבים בבת־אחת. כי ההר עליו ניצב הירח הנוֹ, איפוא, ההר המזרחי, וכי בסופו של החודש אנו, בלי ספק – שהירח עולה בשעה כל־כך מאוחרת ולא עוד אלא הוא מעגל גמירתו לצד שמאל. וכי מעתה ירבה האור, וכי אולי לכך המתינו שיהיו שיירות העולים מדייקות בדרכן מעלה?

כיון שכך מוכרחה היא למהר ולמצוא את הקיבוץ. והיכן הם לעזאזל – האומנם נגזר עלי שאתעה כאן כל יום־העליה כולו? – היתה חדוה בחרדתה ובחפזונה. הי־דוֹ, מיקה – ולשאול למישהו, חולה אַת?

ניגשה לשאול ומצאה עצמה בין אנשי גת־העמקים. קרוב שנפלה על צואריו של ביברמן. והנה פסח, אה, פסח – שלום! איפה זה התחבאתם כל הלילה? איך הייתה הדרך? ואילנה הנהג? נסעתם ודאי יותר טוב מאתנו, איזו הקפה ענקית שעשו! אני הייתי עם קיבוץ של בולגרים. אילנה – שלום! ומתי מתחילים לזוז? – הכל בסדר, כן, כן…

ואילו משהבחינה ברותקה בתוך חבורה של נשים ותיקות שהחליפו תלבשתן מחצאית למכנסים ארוכים בשל ההליכה הממושכת שלפניהן — נתמלאה חום־לב ונפלה, פשוטו כמשמעו, והתרפּקה לה לרותקה על כתפיה ולבה ומתניה, וכל־כך מהר נתברר לה שאין היא יודעת מה תאמר – עד כי היתה סמוקה כולה ולחייה בוערות, כמסתבר מעצם הרגע הראשון וטוב מכל – שרותקה שמחה בה אותה מידה של שמחה.

“מיקה,” קראה, “ואני כבר דאגתי לי מי יהיה אתי בזמן פריקת המזונות. עכשיו שלא תיעלמי לי יותר.”

כי כן, מעתה יהיו צמודות זו לזו תוך הקשבה דרוכה, הדדית, למה שאומרת ומה שאינה אומרת ומה שמתכוונת לומר. הקִרבה שביקשו כל הימים הרבים הללו תימצא ממילא, באורח הפּשוט ביותר, בעקבותיו של המשעול העולה בהר, בהשתאות אל אור־הבוקר בסופה של הדרך, בתלונות החרישיות, נטולות־הדגש, על חומו של יום־השרב. רותקה תהא מבחינה בעצמה שהיא מתאהבת והולכת ואילו מיקה תתיר להם לרגשות־הערצתה את מלוא כוח פיכוּים. אָה, רותקה של וילי, רותקה של וילי…

לפי שעה היא ניצבת בחבורת הנשים, במצופף, וכשם שהיתה נתונה שעה קודם־לכן לשלטונם הגמור של החושך, של תחושת החושך, של אימת החושך, אם תמצא לומר – הריהי שרויה עתה במסיבה של ידידוּת ושוכחת לגמרי היכן וכיצד נתונים ואינה חשה, דומה, במתיחוּת הציפּיה הדרוכה, המהלכת כרוח חיה בין האנשים ועושה שמפעם לפעם אחדים מהם תוקעים עיניהם באופל, מביטים סתומות, מקשיבים, כאילו שמעו צעדים, כאילו נתבהלו…

לילה, לילה! תחושת החושך מתעמקת. מיקה יראה שתאבד את רותקה. היא עומדת אצלה. גברים מתוּרמלי־קומה עוברים ובודקים את המשאות מאיש לאיש, מוסיפים ומחלקים. בצייתנות נשלחות זרועות שקטות וחרדה מתאפקת על הדממה שלא תוּשבת. כלי־מתכת מנקשים, רוח צוננת מעופפת בגיא. עמדו והניחו אצל רותקה אלפּסים אחדים, מחבתות, פּרימוּס גדול ועל כולם סיר רב־קיבול. רותקה סידרה את כל הזוטות לתוך הסיר הגדול והרימה אותו קמעה לבדוק את משקלו. הוא היה כבד ביותר. מאליה היתה מלחשת:

“מיקה — את זה נקח ביחד!”

הגברים מתוּרמלי־הקומה חזרו ועברו על־פני השורה. הם היו מסבירים להם לאנשים דברים חשובים, כמעט בלא שיוציאו הגה מפיהם. מאליו נתברר כי העליה מתחלת מיד, שאין לעצור אלא אם כן עוצר האדם שלפניך, שאין להרבות בדיבורים, שאין לחרוג מן המשעול, ממטחוי הכתפיים של הצועד לפניך –…הכלל, הכלל הבלתי־מעורער: אין לך אדם בעולם אלא האדם הצועד לפניך. ומן הודאי: בראש כולם, הראשון בין הצועדים לפנים, מישהו, אחד – לבטח – עד תוֹם המסע.

בפתאום נעקרה הדמות העומדת לפנים ומיד היתה אבודה ומיד עלה ריגון מאחור – “זוזו!” מיקה הושיטה ונטלה בידה אָגנוֹ של הסיר הגדול והלה נישא והתקדם. מצדוֹ השני היתה רותקה מהלכת, ומיקה חשה עצמה גיבוֹרה למדי כי הנה נאלצת לנטוש את המשעול כדי לאפשר לרוּתקה לפסוע בו ביתר נוחות. הזוטות שבסיר היו דובבות מעט ומנקשות בתוך כדי הליכה ומירוקו החיצוני, הצונן, היה מבהיק פרקים כמי שמטיח גפרורים תכולים על־גבי הסלע.

היו צועדים במורד, מעמיקים והולכים בין כתלי הואדי. היה טוב. דומה היה לה למיקה כי בו ברגע שפגעה ברותקה נחצה הלילה לשנים, מחציתו הרעה אשר חלפה ומחציתו הטובה המתרחשת, המזומנת בבא, הנמשכת ואינה נפגמת. נוח היה. המשא היה קל, הסיר היה קל, ההליכה. ברור היה כי מכוניות אינן עשויות לחדור למבוי צר כל־כך, אך אנו עצמנו, שיירה, הרינו פוסעים כך כל העת, בשופי, במורד אִטי בלא קושי.

רתוּיה היתה בכך שהדיבור אסור. הנה סמוכה אליה רותקה ומצויה ביותר ואין היא חייבת לומר או לשאול או להצדיק בדיבור המתקבל את קרבתן, שהרי זו מפורשת וברורה גם ללא מלים. היש שהיא זקוקה לי באמת? השתיקה עצמה היא ענין לחכמים. תיקנו שתיקה – ידעו מה שתיקנו. ממה הם חוששים – מערבים או מבריטים, ממשטרה?

מיקה האזינה. בין קירותיו של הואדי התפּעמו צעדיה של השיירה. ממרחקים מפתיעים היה מתנצנץ בוהק־מתכת, וניתן היה לראות כי עקלתון נעשה שם דרך פס של אור־ירח. בכל שעה שהיו גולשים חוֹצים את הערוץ ועוברים אל חומתו של המדרון שמנגד היתה מבהינה לאחוריה ונוכחת גם מצד זה בסימניה המתמשכים ונסוגים של השיירה עד למרחוק. ּפתאום עמדו. הניחו את המשא על הקרקע שנעשתה לחה בשעה האחרונה. ישבה על אבן שציפויה כולו טל. על מה נשתהתה השיירה?

דמויות מתורמלות מסורבלות חלפו מעל, תוך רשרוש בחצץ המדרון. מישהו שאל על פנחס מהגבעתיים. הישנו כאן פנחס מהגבעתיים?

“לא. פה גת־העמקיים. הקיבוץ…” השיבו לפנים. הדמות שעטה והתקרבה. פרצוץ מיוגע נתדחק אל תוך השורה. מיקה חזרה ותיקנה לו טעותו.

“פה הקיבוץ, גת־העמקים…”

יודעת היתה שתיקנה את הטעות למען עצמה. אפשר שמיהרה בתשובה זו, מיהרה עוד בטרם תישאל, אולם הדבר הסב לה תענוג מרובה, ברור. להיות אלמונית מגת־העמקים, להיות רשאית להכריז בשם כולם: “אנחנו,” כלומר: “אנחנו, גת־העמקים,” להיות זהותה נקבעת בפשטות בעילום שיש עמו בטחון; וההוא, השואל, המתורמל, אפילו תפסוהו ושאלוהו לאחר רגע – כלום יכול לסַפּר אחרת מאשר: שאלתי, אבל חברה אחת, מגת־העמקים, אמרה לי כי שם, שם הקיבוץ שלה…"

השיירות חזרו וזעו. הן היו מטפּסות במעלה הואדיות. היו עוקפות להם, להרים, וכובשות אותם בעַרמה, בעקלקלות, ברשרוש עקשני של מאות רגליים כבדות. אור הירח היה מוּעט. לא היה בו אפילו כדי להטיל צללים של ממש שיהיו נדים לימין הדרך או לשמאלה, ומפרשים את השיירה לאדמה תוך שלוטפים על־פּניה בסמלים המובנים לה מאוד. הלילה לא חרד מפני העולים. היה דומם, גדול, מכיל בתוכו את ההרים מתוך קלות ושלוה שקוּפה.

השיירות פסעו ועלו במעלה הואדיות, עברו ודילגו על פני חלוקיו של ערוץ יבש, דישדשו בין שיחים, הקפּידו שלא למעוד על פני חלקות עצומות של סלע חשוף, היבהבו בכלי־מתכת, דובבו במוטות, במפגע־חצץ, בשקשוק־מימיות כבוּש.

סלעים, גנבים של חצץ, קטעי־עפר, סובכי־שיחים, אשר היו תחת השמים האפלים חלק קטן מנוף לילי גדול, חלק מוצנע שמור לעצמו, אילם – נעשו פתאום דרך, נעשו פתאום מדרס למאות רגלים, חלק מנתיבה ארוכה, עובדה בתוך מאורע גדול, מכשול או מסלול במסילה של עולים, נושא לגידוּפים בדבר אצבע שנתקפּחה או סיבה לנחת קלה שבלב: הנה חתיכת־דרך קלה ונעימה. פּרטי־הלילה נתפּשטו מפשוטם והיו לעיקרי שותפים במסעו של אדם, ואילו סתרי־הלילה הצפוּנים כל דקה ודקה במרחק הקצוב להלן, בצללים, בריחושים, באור־ירח, נתפשטו מסודם, עם כל צעד כובש וצעד, ונעשו פרטי הליכה, קשיים או נוֹחוּת, ברכה או קללה, מעקש או משעול, מורד או מדרגה.

השיירות טיפסו ועלו במעלה ההרים. טיפסו ועלו במעלה ההרים: מַצלמות, נואמים לטקס הנטיעה הראשונה, רגלים חבושות, חבילות של מסמרים, קורות, יריעות־אוהלים, סירי־בישול, משרוקיות, רצון טוב, שקים של כיכרות־לחם שלושים קילו השק, זכרונות, פרדות וסוסים, ידיעת הדרך, בערות הדרך, פזמון של זמר המנהם ומנסר במוח שעה שהגב מתפּרק לפי מתכונת מיחושיו מחמת המשא, חולצות לבנות לשעות־הערב, נשים צעירות ויפות, שדיהן, המחשבה על אלה ועל אלה. המחשבה על אורי, המחשבה אם הצד של רותקה כבד יותר או הצד של מיקה, שלי, כבד יותר.

מכל־מקום, ברי שהצד של מיקה היה כבד למדי. העת היפה של הירידה האִטית חלפה. עתה היו מטפּסים כבר שעה ארוכה במעלה ההר, בעקלתון שאין לו סוף, והמשא היה הורג. הסיר הענקי הארור הזה, והכלים שבקרבו, הסוֹטים מדי פרק בפרק ומידרדרים בתוך בטנוֹ וגולשים אל צדך שלך!

רותקה לא דיברה, איש לא דיבר. דומה שהאנשים שיקעו כל מה שבכוחם בהליכה עצמה, בנשיאת המשא. דמות היתה שפופה בצד הדרך, אפרקדן למחצה, מוגבהת כלשהו משום התרמיל שבין גבה לקרקע. ומיד אחריה ־ שניה, ושלישית, ומחנה שלם. נחים, נתקנאָה בהם מיקה; ושנית, מסתבר, אין אנו בנים יחידים, ובמעמקיו של לילה זה ודאי פזורים מחנות אחרים, רבים. אולם נסתכלה ברותקה, והנה היא מושכת ועולה – וכבר הגביה בה לבה: עלובים. אנחנו נגיע לפניהם. ושעה שנהיה אנו כבר שם – יקומו ויתיגעו לעשות כל אותה דרך. וכבר היתה שמחה: אנחנו מגיעים, טורחים ומגיעים. מה היה אומר אורי? הרי בדרך זו עצמה הלכנו שנינו. צריכה אני לדעת אותה יפה, ראוי היה לספרּ לרותקה ואולי כאן למטה שתינו מים במעיין, מכובעו של אורי, כמה שרציתי, מים נהדרים!

“לשתות טיפּה לא היה מזיק, אלי הטוב…”

ומאחר שלא נקלעה לעומתה תשובה:

“כמה אני צמאה!”

אותה שעה עצרו שנית ועמדו. נתגנחה אליה רותקה:

“איך היד? – כדאי שנתחלף במקומות.”

מיקה עברה אל צדו השני של סיר־המידות, ובחלפה על פני רותקה חייכה, כמתנצלת על חולשתה. אמרה רותקה:

“חכי, נגיע למעלה – תהיה לנו פּרוטקציה. אברהם שם, סוף־סוף, גורן. תשתי כמה שתרצי!”

מיקה צעדה עוד צעד עד שעמדה במקומה הנאות. תוך כדי כך ראתה שלא לאבד גם הברה אחת מן הדברים הנאמרים לה. מלים שקטות אלה של רוּתקה, המשתפוֹת אותה במה שמעותד לה, הכונסות אותה לתוך גורלה, המחלקות עמה אפילו את הפּינוק אברהם גורן – הנה אלה הרנינו אותה עד שנטלה את אוזן־הסיר4 וזירזה ברותקה ליטול את שלה וקרוב שדרסו את העומד לפניהן, אילמלא התחילה כל השיירה כולה זזה שנית ומטפּסת.

משמע שהכל טוב. הנה מבהיר המזרח משהו והשיירות נראות למרחוק, בין לפנים ובין לאחור. יתר מכן: על רכסו של ההר, כמחרוזת דגשים קצובים על רקע תכוֹל, צועדת שיירה אחרת. ומשמאל יורדים במרוצה לתוך הואדי וחוזרים ועולים אנשיה של שלישית, וההר, ההר הנקוב – אשר בו החאן, אולי, וסופה של הדרך – מזדקר בסמוך, ומכל עבר עולות שיירות, ובמפתיע מתברר שאין אנו שיירה אחת ארוכה אלא מחנות־מחנות המסתערים ועולים מכל צד. משמע שהכל טוב, ויפה שאורי איננו. שאילו היה, אפשר וסוגר היה בפני ההתקשרות עם רוּתקה. לוּ היה עמה אורי כל אותם חָדשיִם, היה הוא משמש למענה בתפקיד שעמסו על עצמם פּחדיה, בושותיה, ואחר־כך, מה שהפכו והיו: קשריה עם אנשים, עם חיים. אילו היה אורי – לא היה מניח לה לצאת לעליה. היה שומע שחשה ברע ומשאיר אותה עם המכוניות למטה, בדרך. אולם אם ישנה איזו משמעות שהיא למעשה בימינו, ואנו מסוגלים לה וגם מרגישים בה שהיא יפה ושלמה, הרי היא כאן, בשעה מאפירה זו של טרם־שחר. יפה, איפוא, שאורי איננו, כי הוא ודאי הכרחי ומשקלו עולה עם כל יום שנעדר, אך גם משקלך שלך, מיקה, עולה, ואַת נעשית יותר ויותר יקרה, ואַת נעשית מי שהשתתפה בעליה להר־האיילות, מי שיש מה לשמוע מפּיה, וראוי להקשיב בענין לדבריה, ובלילה היתה, עם כולם, בלי ליפּול מאיש, כך, איפוא, ככולם.

האור גבר והלך. החום נתדחס. לא עלתה מן האדמה צינה־של־בוקר. ניכר בו, בבוהק המזרח, שהוא מפציע מבעד למוֹך של עבים דקות, של אבק, של אפרורית.

מכל עבר טיפסו ועלו שיירות. עדיין היתה שרויה אוירת־הלילה בין ההולכים. אלה שפסעו בואדי נראו כנתונים עדיין לשלטונן של השעות שחלפו, אך מרגע שעלו על הרכס ומסביב, על כל רמה ותל פוסעות, פוסעות, שיירות ללא סוף – נעשו הדברים בהכרח אחרים, ואולי קרובים ופשוטים, ומכל מקום דברים של יום.

האור גבר. השיירה פסעה על רכסו של תל. פּתאום נתבלט, קצת למטה מן הפּוסעים, בנין מרובע – החאן! – וסביבו ריחושי־ריחושים: המונים, עיסוקים, מחנות, אוהלים, בהמות. מישהו אמר:

“יהיה חמסין.”

ובבת־אחת היה בוקר, ויום, ויום־חמסין.

ומשהחל היום – התחילה שוב ההרגשה הרעה, הזחלנית, המבחילה מתפּשטת בכל גופה. מיקה היתה עם רותקה באחת ממאוֹרותיו של החאן והתעסקה כנראה במה שצוּותה, והיתה מספספת באצבעותיה על־פני דברים שונים, נוגעת לא־נוגעת, מועילה לא־מועילה. במאוּרה התעסקו נשים רבות בהכנת פּת־הצהרים לעולים. פּּרימוּסים השתחצנו באשים רעשניות. הסירים היו מסרבים להעלות הבל ואילו המחנק היה איום. מיקה חשה בגופה כאילו יצקו לה איזה נפט סמיך, דביק לתוך דמה. היא היתה מזיעה. מפעם לפעם היה עולה לה ריחה שלה, מזוהם, לח, והיא שטמה עצמה, שטמה כל תנועה שחייבת היתה לעשות, כל קריאה שקראה כלפּיה רותקה, כל שנגעה בו.

אשה אחת עבגפנית היתה בוחשת בסיר־של־מרק במקל. מיקה התחלחלה. הוא היה צר הרבה מידיתה של הטוּריה – אותה טוריה! – אולם הוא עורר בה תחושה של קבס, ממש כמותה. היא היתה צמאה. רותקה לא נתנה עליה הרבה את דעתה, רק היתה מטריחה עליה בהוראות קצרות, אכזריות, מרגע לרגע. האין לראות בה עד כמה היא מעוּנה בשעה זו? האם רק את הכיעור שבה, ודאי כיעור, ניתן לראות – וכעת, שהיא סובלת במידה כזאת – לא־כלום?

השעות היפות חלפו לבלי שוב. היא לא היתה מסוגלת לא למאמץ של מחשבה, לא לנחת של זכרון נעים, רק מלים, קטעי־הרהור נקרניים היו מפזמים בה, מאחורי העינים הכבויות, מתחת למצח הנסחט בכאבים קהים כבדים.

חָדשיִם. כך היתה מפזמת לה בתוך ראשה. פּעמַיִם. חָדשיּם. חָדשיּם בלא אורי. רע היה, רע מאוד. השעות היפות חלפו לבלי שוב. פתאום היא היתה צמאה עד לידי טירוף.

“רותקה,” אמרה, “אני צמאה. אני יוצאת קצת. אולי הביאו מים טריים. אני מתה, ממש מתה!”

רותקה חשפה שינים מעל לסַלַט. היא הטיחה וּבזקה חפנים גדוּשים של מלח ופלפל. כפּות־ידיה האדומות הלחות היו מנצנצות כבשר חי וערום.

“טוב,” חייכה אליה, “פּינוֹקת! אספּר לאורי איזו גיבורה אַת – – אבל אולי תלכי לנוח?”

שוב אורי. חָדשיִם. לספר לאורי. מה אפשר לספר לאורי? מה צריך לספּר לאורי? אולם אני יודעת מה צריך לספר לאורי; ולא הרותקה הזאת, הרותקה שמאצל גיגיות הסַלט! אין היא חושבת אלא כיצד לעשות את המלאכה בשביל אברהם גוֹרן. אלוהים, אלוהים שלה בכבודו ובעצמו. מיקה נמלטה לחצר החאן. איך אפשר לחוש בטוב ביום שכזה? החמה היתה ממורחת כמורסה שפּקעה על־פני שמים נמוכים, מעובבים מקצה לקצה. זה היה אבק צהוב, עפרורי, זה היה סלע קלוּי, לוהט מתחת לסוליות, זה היה סופו של קיץ ארור, זה היה מיחוש־ראש מחריד, ומחנק העומד בחזה ודליקה בעינים המצומצמות הפּחדניות.

ואף־על־פי־כן התנהלה ורחשה מלאכה רבה על פני חצר החאן ומבעד לפרצות הרחבות – גם במדרון הגולש לכל עבר. בחצר הקימו צריפים. העץ היה קודח בחמה. שמת עליו יד ודומה מפעפע. גברים בגופיות אפורות, ערומי־גו, קצרי־מכנסים היו חובטים מסמרים לתוך הקורות בדפיקות מהירות. עמדה המולה מנומרת ועזיזה כאילו החום מבעבע אותה ומרתיחה. החצר היתה גלויה כולה בחמה; רק לאלון העתיק, בתווך, היתה מצורפת מחצלת, כביכול סככה, ותחתיה רבץ אוכלוס של נוער בשפיפה, בשכיבה, והריע שירה בציבור.

ואולי קרה משהו? ברור שצריך לקרות משהו כדי שתהיי מתעבת את עצמך במידה כזאת. ואולי זה? עדיין לא הרחיקה כדי כך במחשבותיה. מוטב היה לתת לטמטומו של החום המעיק שיפקוק את מוחה לחלוטין.

האין הם צוחקים מאחורי גבה? היא נסתכלה לאחור. היא יצאה אל מחוץ לחצר. מדרון קצוב, ברוד חרסים וקרקע, נתמשך עד מקום שסיעות הקימו גדר. גללו פקעות של תיל, תקעו מוטות־ברזל באדמה. גוים ערומים, שחומים התנוצצו בזיעתם. החלודה היתה רושפת, דולקת באור. עד שם, עד הגדר היתה החצר, משם ולהלן – שטחי המזרע, השדות, המדרונים האִטיים. כל אלה היו מנומרים בלהקות־להקות של סוֹקלים. דמויות שפופות היו, מתיגעוֹת כפי שנראה מרחוק, ומאחוריהן כבר נסתמנו גלי־אבנים, מעין תלוליות נמוכות, מוארכות. מפנים לגדר הקימו אוהלים וסככות־פּח. תרנים כבירים נתאוששו על־פני הקרקע ועתה היו טורחים אצל אחד להקימו. הוא היה עבה ביותר, בשתי כפותיך לא תלפתיהו. הוא היה נתעב. הטוריה, המקל, התורן. לוּ היתה נוגעת, רק נוגעת בעביוֹ המסוקס ־ שם, בו במקום, היתה שופכת את מעיה החוצה.

שברי־חרסים וזכוכית שנתקהתה ועממה הבהיקו את המדרון והחזירו לאויר רטט של חמה. מותחי גדר־התיל הציבו שער. במרוצה קרב מי שהביא עמו שלט לתלותו. ראתה אותיות שחורות במהופך מופנות כלפי חוץ, לעומת הבאים. ראתה שהאותיות השחורות אמרו משהו בשבחה. “לעולים”.

פתאום הבחינה שהיא עומדת בין שתילים שנשתלו. חלקם גומותיהם לחות, וחלקם עמדה בהם טיפּת מים – אך רחוק יותר, דומה, עודן יבשות. נרתעה שלא להזיק ונמצאה עולה על ברוש פעוט. נסתלקה ממנו, הרחיבה פסיעתה, נמלטה. בינתיים, הוה אומר, ביצעו כבר את הנטיעה הראשונה וּודאי גם חגגוּה יפה – ובכל־זאת כמה עוד היום הזה גדול וקשה! יום קשה מימים.

בעד השער החדש עלתה ונגררה זוגית כבדה, בהמותיה שחוחות־ראש ועגלונה גבוה מעל לחביות במעומד. עד שעלה בדעתה מים ועד שהחישה צעדיה לשם, כבר ראתה שמכל עבר התחילו גולשים ומסתערים כלפּי העגלה. מישהו צעק. סיעה אחת הניחה כליה ואָצה. במקום אחר היה אדם מעכב בעד חבריו מללכת. הזוגית נטתה אל מיקה, אל חלקת־הנטיעה ועד שעשתה דרכה במעלה כבר הייתה עמוסה אשכולות של צחי־צמא. החביות נבדקו, נחבטו, לשמוע מידת גדישוּתן, ושקים לחים שהיו כפויים על פניהן הוסרו במשיכה של להיטות.

העגלון דפק בבהמות והלך – אך מיקה לא חיכתה שיבוא אליה. אה, אלי הטוב ־ לוּ ניתן לה לטבול את ראשה בחבית אחת קרירה וצוננת של מים אפלוליים! היא נטרדה מפני הבהמות העולות, קרבה אל דופן העגלה והניחה עליו יד־של־חזָקָה. מיד הוקפה צמאים אחרים והששון היה גובר ומתפרע, עד ששמטו לו לעגלון את מושכותיו מידיו ואמרו לו די, מכאן ואילך אנו שותים. חייך חיוּך אדיש של חוסר־אונים ועמד לראות בביזה.

מיקה נעלבה מאוד לפי שהקדימוה רבים אחרים, אולם לאחרונה כבר תפסה בידיה ספל, עם שהיתה על העגלה, ושיקעתו בחבית. להרף־עין ראתה את הריגוש אשר מסביב ואז לפתע נזדקר לתוכו אברהם גורן בפלגו לו דרך וּבזנקו אל העגלה. הוא צעק:

“מאיפה אתם? מי האחראי עליכם? המים האלה לשתילים. להפסיק לשתות! הי, אתה שם – מה אתה שותק כמו, כמו־אידיוט־סליחה! סע, סע אמרתי לך! לרדת מן העגלה אמרתי. לרדת אמרתי. תיכף ומיד!”

העגלה נתרוקנה ומיקה קפצה אף היא. את הספל השאירה, משוקע בחבית וּודאי צלל כבר עד קרקעיתה. אף טיפה אחת של מים לא באה אל פיה. וכל־כך גדול היה הכאֵב תחילה עד שלא ידעה מהו. אברהם הדף ודפק באנשים שמסביב לעגלה. הוא גער בעגלון – והלה הפגיע בבהמותיו עד שהרתיעה הזוגית לעיל. אברהם המשיך לזעוק. הוא היה בבגדי־הרכיבה שלו, במגפים. משקפת על חזהו, ומשרוקית. אקדח היה משתלשל לו ברפיון על חגורתו, “אוסטרלי” רחב־שולים מופשל על גבחתו. היה משהו מזויף במראהו אבל מטיל מרוּת. הוא לא ראה את מיקה, או שמא לא הכירה בכלל. הוא לא התבונן באנשים – הוא זעק כנגד ההמון שיצא מגדרוֹ:

“מים לשתיה עוד יספּיקו להגיע. ולשתילים צריך לדאוג. לשתילים! כל אחד למקומו, אמרתי. מה אתם עושים כאן? יש לכם מה לעשות או אין לכם? ככה אתם מנהלים לעצמכם את הענינים!”

ההמון ניזוז ולא נמצא אלא אחד, גבהן וחד־עינים שהטיח בו מבט־איבה ממושך והוסיף ליתר תוקף ־ “השתילים קודמים, ואף־על־פי־כן אפשר לדאוג גם לאנשים – ולא לצעוק.”

אברהם נשאר לבדו במקום, גבוה, מאובק, שמע את הדברים ולא שמע. אדון. מיקה נעלבה עד ללא הכיל. ניסתה להערים שהסתלקותה לא תהיה כאילו גירשוּה. ירדה תחילה למטה, הלכה לאט. עד שבאה אצל הגדר, וכל הרעש נתפּוגג, ונשארה שוב לבדה, עם הצמא הצורב בחזה, בגרון, עם תחושת־התיעוב המחנקת, עלה בה העלבון ופרט עצמו, ונתברר, והטריד ומנה מכאובים בזה אחר זה.

לא הכיר אותך אברהם גורן שלכם, ולא ראה אותך אפילו ולא הביט עליך, וכמו גנבת קפצת מן העגלה מפניו, ונמלטת, ושוב כבימים ההם, עלוּבה בין עלובות, נהרגת על טיפּה של מים – ובא ההוא ומגרש – וכמו כלבה רדופה – –

חָדשיִם ימים לא בא אורי לומר לה שלום, לשאוֹל, עין מול עין; מיקה, מה שלומך, ואיך אַת, ואולי קרה משהו, הא, מיקה? חָדשיִם ימים.

משמע שרימו אותך, מיקה, כולם. גם וילי, כן. עצם ההליכה הזאת לקיבוצו שלו. לקיבוץ בכלל. הם הנם עדה חזקה ומסוגרת של אנשים שטוב להם זה עם זה – אך מה לך ביניהם?

והם יודעים היכן הוא אורי, וכבר התרגלו לנסיעותיו, להעדרוֹ הממושך. וכבר היו בכל אותם המקומות שהוא משוטט בהם ויודעים שהם, פשוט, מקומות בארץ הזאת עם אותם האנשים העובדים ואותה האדמה הנעבדת – ולא מרחקים שאינם ניתנים להשגה, מרחקי־פרידה כפי שהם נראים לך מתוך נחיתותך שלך; היכן הוא, היכן הוא אורי? – ומה לך, איפוא?

ושמא דואגת אַת לו? ושמא דואג לו מישהו? לאו. אבל למה לא הראָה עצמו במשך שני חדשים אלה, למה לא בא לשאול: מיקה, אולי קרה משהו?

שהרי קרה משהו. עתה כבר לא היה יכול כל היסח דעת לגוֹנן עליה מפני פחד זה. חוזרת היתה וחוזרת אליו לפי שאין כל ברירה, ואין כנראה, כל אמת אחרת, וככה זה, כל הסימנים מעידים וכבר היתה מפחדת מפּני כך ואינה מוֹדה מאז החודש הראשון, אה, אלי הטוב, – הן משהו קרה, עשֵׂה שלא, עשׂה שלא קרה דבר!

וזהו שרימו אותה. אורי יותר מכולם. הוא לא אהב אותה, אף פעם ואף לרגע אחד לא אהב אותה. הוא לא היה טוב מאחרים, הוא לא היה חדש, שוֹנה, הוא לא היה עולם אחר – כשם שהיא לא היתה אחרת. שוב שנאָה מיקה עצמה עד לידי שמחה לאיד. גם היא לא היתה אחרת – אותם הבשרים, אותה הלהיטוּת – והרי לך! ורק משהו פּוֹֹתה היה מלחש לה שזהו, שיהיה טוב. רימו אותה. לא היתה צריכה להניח לו ללכת. ברגע שהלך – שכח אותה. בבית אולי מתירא היה מרותקה, ממה שיאמרו, והן הכל ראו אותם ביחד, והן הכל ידעו שאילמלא נסע היו כבר בחדר־משפּחה זה מזמן – כלום לא כך?

והוא הלך: והפּתקים הריקניים שלו היו מגיעים, גרועים משתיקה מוחלטת, גרועים משנאָה ברורה, ובהם היה ניכר איזה שממון, וניכר היה בטחון בטובם של החיים שם, והוא אהב שם משהו, ומישהו אולי, וטוב לו שם, והוא רק עתיד לשגר מפּעם לפעם פּתקי־חסד מגן־העדן שלו, ממקום שלא יחזור שוב ממנו אל האשה הזאת האומללה, המקופּחת למטה. אף פעם לא שכב עמה באוהל, אף פעם לא היו שבוע של לילות שקטים, בזה אחר זה, מאושרים, ישנים בסמוך, מסתפּקים פרקים באהבה של רפרוף על המצח, של מגע. כמה וכמה פעמים באו זה לזו על־פני האדמה? בחורשה, בגן־התפוחים, בטיול. תמיד היה רע. אפילו לידי אושר שלם לא הגיעו. הוא, אולי – גם הוא לא. ומיקה המרוּמה – אף לא פעם אחת שלמה ומעונגת. ורק מנוּבז ומחפּיר שבכל־זאת, כנראה, משהו קרה.

והוא יודע, ומן הדין שיֵדע, שיהא הוגה בנו, בי. ואילו ידע, ואילו סיפּרתי לו – שוב היה נעשה עדין ורכרוכי כדרכו בשעה שפּתאום מוכרח לגלות רגש. אף פעם לא על הרמה הרגילה של חייו, אף פּעם לא רגש רגיל, יומיומי, פּורה וחמים, אלא תמיד איזו נפילה והשתקעות בתשומת־לב מפתיעה, בצייתנוּת בלתי־רגילה; למען תרגישי, כביכול, איזה מאמץ עצום ושינוי כביר הוא מחולל למענך, ועד כמה הוא אוֹנס עצמו ומתדחק כדי לפנקך בליבובים ולהתאים עצמוֹ אליך… ושוב אינו כוֹפה עליך דבר, וכולו נוֹפת־צוּפים. אינו דורש ואינו תובע – ואדרבא, יתבע, יתבע, יתבע־נא! — אלא מניח לך שתהיי מסורה לרצונך החפשי. וכלום מה הוא זה? – ללבטיך, לכאביך, לבערוּתך, לזכרונות והשוָאות טרגיות עם ימים עברו, להחלטות עצבניות, למה שהוא מכנה, איפוא, רצונך החפשי, ומשחרר עצמו, על־ידי כך, מכל חובה. כן, פּשוטו כמשמעו – חובה! חובה היתה עליו שיבוא ויהיה עמי. אפילו הפך שם הרים, והציל את כל ארץ־ישראל מחורבן, ופיקד בבת־אחת על כל צעירי הגליל העליון. צריך היה לבוא, והיכן הוא, היכן הוא אורי?

מיקה נמלטה מן החוֹם המפעפּע בחוץ אל תוך מאורת־התבשילין. לא נשתנה בה הרבה, במגודשת, רק על לוחות־העץ הרחבים, שולחנות־המלאכה, היו עתה הנשים פּורסות כיכרות גדולות וממועכות של לחם לתוך קלתות־קש קלועות.

רותקה נשאָה אליה עינים ושהתה קצת למעלה מן המידה המוּתרת בשעה עסקנית זו.

“אַת נראית לא טוב, מיקה. שתית?”

מיקה נתנה להבין כי כן.

“נו, אם כך בוֹאי תפרסי לחם.”

מיקה נטלה מה שהוצע לה ועמדה לפרוס על לוחות־העץ. הכיכרות היו ממועכות, קשות, מרובבות בשיוּרי ביצים קשות, במיץ־עגבניות. ריח מעורבב של שימוּרי־סרדינים, כלי־שינה ועייפוּת חמצמצת עלה מהם. מיקה כבר לא היתה מגדירה מה שהיא חשה, רק היתה נתונה כליל להתאַבדות מוחלטת ונכנעת של גופה ועיניה.

מסביב היו כולן נחפזות ומלאות עליצוּת. הסירים הגדולים העלו בידם סוף־סוף מה שיגעו כל העת: נתפחמו והקטירו הבל.

פּתאום נכנס גבר, ופתאום היה זה אברהם גורן. הוא נכנס במפתיע. בשקט, ותחילה לא חשו בו. רותקה לא ראתהו ואף אחת מהעובדות לא נחפּזה לקראתו, אם גם היתה דמותו ידועה ביותר. ניכר בו שהוא מחפּש את רותקה, חשה מיקה. קרוב שנגעה בכתפה להפנות את לבה אליו – אך אָספה ידה. בצעה בלחם והקרש הרחב חרק תחת משקלה.

בטרם נתנה מבט שני שמעה כבר את קולו הניגוני והשׂבע. מיקה הניחה מלאכתה והתבוננה בו מה הוא עושה. הוא היה כאן באקדחו ובמשרוקיתו, ורק המשקפת נעדרה, והמגבעת היתה מופשלת לו לגמרי מאָחור, על שכמו. הוא היה יפה וצונן באַפלולית זו, ובידיו היה קומקום־אַלומיניום מלא וספל לבן, מנצנץ בלחוּתוֹ. הוא יצק לתוך הספל.

“לימוֹנַדה,” אמר, “משובחת. בשביל המבשלות שלנו. איחרו לשלוח את המים. איזו בהלה היתה שם! ואיך הארוחה? – האנשים מתים.”

הוא הגיש את הספל לרותקה והיא, שודאי נתודעה לו כבר, נטלה אותו, השיבה תשובה לענין, סבלנית בטרם תשתה, ואחר־כך, בתנועות שקטות של גרונה הקצוב והצנוע – הערתה את הספל עד תומו. נאנחה. אברהם היה מרוצה לחלוטין באותה שעה, ומיד יצק והעביר לכל העומדות בחבורה. למה שכחה רותקה שיתן לה, למיקה, לשתות? משום ששתתה כבר, שאמרה לה ששתתה? או משום ששכחה, פשוט שכחה בנוכחותו המדהימה הלופפת של המאַהב הנהדר שלה? אברהם היה עליז. הכל היה טוב, הכל. אפילו הסוֹקלים הספּיקו כבר כמה וכמה דונמים, והגדר נגמרת ועומדת, ועד הערב יתיצבו כל הצריפים, וארוחת־הצהרים תהיה ודאי מתוקנת בקרוב – נו, כך ומה שלומך רותקה? ומה כותב וילי, ואיך היתה הדרך, ואיך אורי? פתאום נתשוטטו לרותקה מבטיה:

“היכן מיקה? — מיקה! רוצה לשתות?”

מיקה פנתה כלפיה, אברהם התבונן בה: “שלום, מיקה,” אמר, “מה את עושה פה?”

“אַל תשאל שטויות,” קיהתה בו רותקה, “ותן לה קצת לימונדה.”

מיקה דחתה מחצית־הספל שהוגשה לה מקרקעיתו של הקומקום ־ משום ששתתה כבר. האין זאת? כלום לא כך שיקרה לרותקה?

“לא נורא,” אמרה רותקה, “היא הרי שתתה כבר.”

מיקה פּנתה מזה ופרסה פרוסות עבות של לחם. שתתה כבר. ודאי. מאחור השתעה אברהם בדברים עם רותקה ושניהם צחקו, האשה הגדולה קינחה את ידיה, הקשיבה, אף השיבה. היה לה נעים, ניכר שהיה לה נעים.

מיקה גחנה ליטול כיכר לחם. ראשה הכביד. צחנה של ביצים סרוחות, של גוף אדם שנוא, לא־רוחץ, משהו נאלח ביותר, הכה בה. היא שטמה את עצמה עד מוות, עד כמה שהיו הכל שוטמים אותה, או בזים, או מרחמים, או אדישים, אה, אלי הטוב – פתאום הופיעה על הקרקע הלחה, הירקרקת – שלולית של סיאוּב. היא צנחה על הלוחות ודילדלה ראשה מטה; או־אז נתמלאו לה עיניה עופרת חמה ומשהו חנק אותה אל תוך לסתותיה, אל תוך אַפה, אל תוך גולגלתה עמוק־עמוק.

לשעה נטרפו סדרי חדר־המִבשל הארעי – ואפילו נתרגשו קצת יתר־על־המידה על מיקה שנתעלפה.

רותקה נהגה בחכמה והוליכה את הנערה לחוץ — עד שנשתכח הענין לגמרי.

בחוץ היה עולם כהכרחוֹ נוהג. אוהלים כבר נטו את צלם, ורותקה, ששהתה כל העת בין כתלי המאוּרה, היתה מופתעת ביותר. שאי עין וראי איך הקימו לך בית ושתלוּ גדר סביב וישוב כבר צומח ועולה. וכבר מסתמנות נתיבות של קבע, והכל על מקומו.

עדיין היה העולם לוהט וכבד־נשימה – אך כבר ניטלה חמתו. מסתבר שהערים עליו האדם – בכוֹחם של מים, של נטיעות, של תבונת־כּפּיִם, של המון.

מעבר לרקיע מלוּבן ומעומעם חצתה השמש את מרחקיה – וחזקה עליה שתפליג עד לילה.

הוא סטה מן המשעול, דילג על־פני גושים של סלע. זריז היה ממולח, ותרמיל־הצד מהוּדק למתניו. באופן זה קיצר את דרכו ורק לאחר שחצה את שלוחת־ההר, תוך עליה מאוּמצת בפסיעות נוצחות תחילה, וגלישה מדרונית מהירה אחר־כך, שב וצעד במשעול הנתון, המתמצע לאורך קו־הגובה בסבלנוּת יתירה, כמי שדואג להליכתם הקצובה והחסכונית של דורות ולא לזריזותו של פּוֹחח אחד בלבד.

באותו אופן לא חשש, בהמשך הדרך, להשפּיל לתוך הואדי, להסתכסך שעה רבה בין שיחיו וקוציו ולטפּס, כנגדו, במדרון צוקים תלוּל, כשהוא מסתייע משעה לשעה במשענות ידיו הזריזות. דרדרי־הקיץ, אשר הצהיבו כבר במידה רבה, נכנעו למצעדו והיו מפנים לו נתיב אגב קידה. שיבושי הסלע אשר היו מרובים ביותר על מרחבי הרכס לא היו אלא נקודות־זינוק נוחות, גמישות, הזורקות אותו בקלוּת מאשה לרעוּתה. במרומים אלה התיר לעצמו שלא להתבונן בכלל כיצד פוסעות רגליו ומה בני־ברית להן בנקודות המגע הדינַמי – היית אומר – בין סוּליה לקרקע. סמוך על אורי שאינו צריך להוליך פּוֹסעותיו בעינים! במרומים אלה, רשאי היה לשלוח את רוֹאוֹתיו, ושותפים להן נחיריו, ולגשש באלה ובאלה על־פּני האוירים הנרחבים שמסביב.

היום היה חם למדי; ניחא, למען שלום הציבור – חם להבהיל. על אף זאת היתה הליכתו כמי שעתיד לתת זינוק של המראה בכל רגע. הלה היה בחור בעל־מעוף, מכל־מקום – עבודתם של שרירי־הרגל הגלוּיים היתה אומרת כך: מעוף! וכלום לא רמזו לו העלאה נוספת? במשך חָדשיִם ־ מ“ם־מ”ם! וכי צריך ג’חש אחד כמוֹך לעלוֹת עוד הרבה כדי שיהא הרוכב בגוש?

אורי ראה מה שלא ראו אחרים, כרגיל. ברור היה לו שאיש לא ראה. הוא חייך שעה שדימה בנפשו את הפּרצופים התמוהים, אחוזי־ההערצה של אלה העתידים לקבל בקרוב הודעה כל־כך קצרה ומשמחת: לפנינו, במרחק שלושה קילומטרים, על הרכס שמימין, שלוש אצבעות – הבלוריות הראשונות של יער־העמקים.

אין צריך להיות מופתע כאן בהתגלות אורי והנה אין הוא לבדו, כפי שנסתבר לראשונה מדרך החירוּת והזריזוּת שנהג בהליכתו, אלא מוביל חבוּרה של שלושים נפש, מחלקה כלולה ושלמה, טוּראיו שלו ושני מ"כיהם בכלל. הוא היה מוביל אותם כאילו לא היו קיימים, שהרי שׂוּמה עליהם שיסגלו לעצמם את הליכתו שלו. לפחות חצי תריסר מהם יופיעו מחר להתעמלות־בוקר בעקבים מחוּבשים, בבוּעוֹת־מים, בתלונות. בכל־זאת שׂוּמה עליהם שיברכוהו על שהוא מוליך אותם בפרך.

לא התבונן אחורה, וכל כמה שיכול – נמנע מלעצור בגינוֹ של מישהו מפגר. דַיוֹ שגַבִּי מהלך במאסף ודואג לכל הנחשלים. הוא, תפקידו לשמש דוגמה. אולי הוא צעיר ממחציתם, ועם מחציתם האחרת משתווה “על־הקו” – אך חייבים הם לשבח ולברך כי לא ג’ינג’י הוא המוביל אותם.

משוּל היה אורי בשעות של ניהוּג כזה, ניהוג כיתה או ניהוג מחלקה, כמי שמהלך לבדו. ככל שהיה מפקד יותר – היה אנוֹכיי יותר. בפשטוּת מובנת־מאֵליה סבר וקיבל היותו נקודת־מוקד בחייהם של רבים. יפה היה לו הדבר, והיה מדלג, לפיכך, על סלעים ולמתניו תרמיל־הצד שלו, האָרוּז בקפידה, הקל יחסית ומוביל אחריו את טוראיו בעוד נפשו הוא משוטטת לה בדד וחוגגת את היכולת הברורה, הגלויה הזאת ששמה: אני־עצמי, הוא־עצמו, אורי־עצמו. הוא היה מהלך תדירי של צמדי חבטות על־פּני קו שקודם להן היה מקרה – ואחריהן משעול חדש בהרים. הוא היה מתנַיִם שפּילגו שיחים וקטלו בגבעוליהם היבשים, הוא היה, לדידן של נשים פה ושם, נשותיהם הבלתי־ידועות של טוראיו, הכרח אוֹבּיֶקטיבי, חלק ממה שקורין בחיים בשם סיבות בלתי־תלויות, הפרעות, גורמים חיצוניים. הללו היו מעלים את זכרו באזניהן. באַקראי, בשעת־חופשה והן היו מדמות בלבן משהו אשר עמד בשורה אחת עם קשיי־נסיעה, עם מחסור, עם משטרה, עם בעל־הבית, עם ימות־הגשמים. הנה עד להיכן הגיע אורי.

הוא היה נער שאפשר היה אולי להצליח יותר בחינוכו, וּוַדאי שנעשו בו כמה עוולות ושגיאות, אך הוא היה, לאמיתו של דבר, מאה נערים, אם לא יותר.

הוא היה בוֹצר. ואפשר שיחזור לכך ביום מן הימים. אז יהא מתיחד עם גפנוֹ ורואה שלא לפצוע את אשכולותיה. הוא היה מי שמכריח מפתח צרפתי מדוּהן להתקין ברגים סרבניים ב“קוֹרן־ליסטר” על מקומם ומשאיר אחריו על האדמה חוֹתם של גוף שוכב. הוא היה כשרון צעיר, משובח לאַ“ש ולסיירוּת במיוחד, מילידי המשקים החביבים, ויש לתת עליו עין, לפיכך, בדקדוקי־אחר־חצוֹת של מטה־הגדוד. הוא היה יהודי אחד, שזוף, צעיר, על כביש מג’דל־כרוּם, לדידה של מכונית־משטרה בריטית החולפת במהירות, לדידם של נהגי־הדלק הערביאים. הוא היה גנב־במתקנדֶס אשר חדר לכמה חצרות בבניאס־הכפר, התיר חמורים מקשריהם ואחר־כך השאיר סימני נוצות מרוטות כל הדרך בוֹאכה מנסוּרה. הוא היה מצמוץ של פּנס מאותת בלילות שחורים ותאוותניים, בשעה שצריך אתה, הטוראי שלו, לשכב עם ה”קאנאדי", לקלוט איתוּת ולגלגל אחר־כך “התגנבות־יחידים” ארורה עד להיכן שתקבל הוֹראָה. הוא היה חבר בקיבוץ – אך אפשר שלא יכול למה שהתחייב מכך: להעמיד מידות מול מידות, סגנון מול סגנון – ודוקא באותו קטע־מולדת שבו נתמשכו עכשיו חייו שלו. אכן, הוא לא היה סולל־דרכים. ולעתים, אף זה, הן היה גם חביבה של דינה’לה ובמטבחיהם של המשקים נתנו לו תמיד מנות גדושות, וותיקות זרוֹת היו שואלות עליו על־פני האחרים. הוא היה תלמיד בינוני בכדוּרי, טוב למדי, חצוף למדי, ספּורטיבי למדי, חקלאי באורח אינסטינקטיבי. הוא היה זכרון־אָשם בלבה של אשה בת ארבעים שניסתה לברוח עמו, פעם. מפני המוות, בהיותו בן שלוש שנים – ולא הבינה כי היא בורחת מפני החיים.

הוא היה לוחם, מ“ם־מ”ם צעיר, מוּכשר.

הוא היה אצבע שלחצה בתוקף אך במידת הצורך בלבד הדק של מקלע־ברן, שעה שזה משגר צרורות קצרים ותכופים ומקבל הד מגיאיותיו של הגלבוע. הוא היה מסתורין ההתנערות הפּתאומית של הישוּת, בשעה של לאוּת לילית, או בשעה שאיזו אפשרות־שלטון הנתונה לו לא בוצעה עדיין, כגון משכב־דוֹדים, כגון מיקה. הוא היה שוֹנאָם של תרגומים מעתונות לועזית, הוא היה מחבבם של סרטי קרבות מערב־אמריקניים. אין־סוף פעמים נשתקפה בלבו אהבת עצמו, דרך כל התחושות שהיה חש וכל הצרכים שהיה צריך – אבל מעולם לא הגיע לידי חזירוּת. הוא היה תיאבון שגוֹרָה אבל לא סוּפק והפך לכן רעב – אצל נערה אחת שבאותו יום טיפּסה במעלותיו העקלקלות של הר־האיילות ובסופו של דבר הגיעה למה שהגיעה ופגמה ביוֹמה. הוא היה מזוהם פּרקים, ופרקים אפילו מתוך הנחת. הוא היה שנוּא. הוא היה חשוב כבדאי.

הוא היה מ“ם־מ”ם של מחלקה שהיתה שרויה עתה בסופו של מסע, שמקורו משק־הבסיס שלה ותכליתו מחנה־אימונים על גבעות שוממות במקום שלצערנו אינו לפרסום, מעל לשאונו של ים אָפוֹר, שאם אינו ים־המלח הריהו ים־התיכון.

המחלקה צעדה אחרי אורי במאמץ רב, וכל מי שלא נתהרהרו לו הרהורים חשובים יותר היה עוסק בלבו בניסוח גידופים כלפּי התיש שצעד בראש. ודאי נמצאו שם לא־מועטים – בחורים צעירים שהם משוטטים ותיקים, לצורך ושלא לצורך – שידעו כי הנם עומדים להגיע בקרוב ליערה של גת־העמקים, אבל מכל אלה, התיש הצועד בראש הוא היחיד אשר עוּבדה זו התחילה עוֹשה בו מעשים, מסיחה דעת ונותנת דעת, מצרפת וכונסת, מזכירה ותובעת וסופה שמגעת לידי הרהורי־תשובה ועמהם ספקות אחדים, קטנים וקנטרניים:

“נרד לבקר את מיקה, או לא? – הא, ג’חש?”

הם טיפּסו ועלו עתה ברום מדרונו של הר והיו מתיגעים לשאת את משאָם הכבד ואת נשימותיהם הממועכות אל מרומי הרכס. אורי היה משתעשע בתקוָה שהלה, ככל רכס שבעולם, יפנה מקומו מיד לאחר גבוה ממנו. לא היה לו כל חשק למנוחה, ומתאווה היה להתעמר בחבריא ולהוציאם קצת מכליהם. אפשר ולא ניחא היה לו להודות כרגע כי בין השאר ביקש גם לדחות את שעת התגלוּתם של גת־העמקים ויערה, משום המריבה הפנימית הכרוכה בכך בהכרח – לרדת הביתה או לא לרדת?

ג’ינג’י היה אומר: “שמע־נא, ג’חש, דינה’לה סוף־סוף ימאַס לה לחכות. ואַל תספּר לי שבבית ישנה ‘פּרובלמה’ אחרת. אני הרי יודע שאתה רוצה כמו זבּוּן כפול שלושה.”

דינה’לה היתה גאוַת הפלוגה, ועל שום מה? שהיו לה עינים תכולות על אַפם ועל חמתם של כל המבקרים הספרותיים, ועל דפנות מתניה וחזה היתה לובשת תמיד טריקוֹ שהיה מיצג לעומתך גוף מהפּנט שכזה – שאַל את הדרדקים אם איננה משגעת!

ג’ינג’י סידר לאורי את ההעלאה. תחילה היה אורי ממחה בידיו, פירושו של דבר היה שאין הוא משתחרר ואין הוא חוזר כל־כך מהר. אולם ג’ינג’י תקע בו את עיניו האדמדמות, המעוּשנות, אכולות־הריסים ואמר:

“שמע, ג’חש, אין לך דבר יותר טוב מאשר אצלנו וזה עוד לא נגמר! יש לך עוד למעלה מזה! ואַל תגיד לי שאַתה מתגעגע לאמא. אַתה בחור כשרוני וברך את אלוהיך ששמתי לב לזה בעוד מועד, לפני שמישהי או משהו עשו ממך קונסרבים בחדר־משפּחה.”

ואז היו יושבים ערבים ארוכים ומלאים סביב פינג’אן־הקפה המקטר, והנערות מהמשק היו מתרפּקות על שמיכות־הצמר הגסות של המיטות ושותקות בדוּמיה רכה משלהן שעה שהג’מאעה מפליגים בבדוּתות.

דינה’לה בחורה לוהטת ואיזו חדוה מרוכזת מתעוררת בך שעה שאַתה מתאחר בגללה, תחילה באוהל החברותא ואחר־כך בשדרות־הברושים, בפרדס, ביחידות – כלומר, בצמד! – ובלבבך הנַחת הפרזיטית של מי שיודע כי אין הוא חייב להשכים קום מחר, כיון שהג’מאעה עובדים ואנחנו – משמע, ה“רוכבים” – רוכבים קשוֹת וישנים כל כמה שהחום מניח… היה משהו רענן וחדש. ימי בית־הספר החקלאי היו בחינת ימי־ילדות, השבוּעים בבית, מעין הרגעים הגורליים בהם האפרוח מתנפּץ מתוך ביצתוֹ ופורץ. קל יותר היה לא להרהר בהם בכלל, אם גם ניכר שבהם, דוקא בהם, נעוץ מקורו של הכוח להשתחרר. לא כך? יש משמעת, יש “עבודה”, יש אוהל־מטה, יש קצת כסף, יש ג’ינג’י, יש טיולים בעיר, בסיגריה. למה רק בסיגריה? למה לא במקטרת? למה רק מקטרת? למה לא להיכנס למרזח בעיר? למה רק מרזח?

באותו רגע ממש הגיע אורי לפסגת ההר ובטרם ניסח לעצמו את השטחים המתגלים ניסחו זאת טוראיו במטח של קריאות־התפעלות:

“יער, אורי, היער!”

“סוף־סוף!”

“איזה משק זה?”

“מה אתה יודע!”

אורי עצר את המחלקה וסקר את נעריו. בניגוד לדעתו נתגלה כבר עכשיו יערה של גת־העמקים. בניגוד לדעתו הגיעה השעה שיאמר משהו. בידיו היה לפסוק להם עתה עגמת־נפש או ששון, חייב היה לומר משהו כלפּי קריאות־ההתפּעלות של החבריא וחייב היה כנראה, לומר דבר נאה. תכונה טובה שבו – חוש טבעי של מפקד – הוֹרתה לו שינהג חגיגיות בשעה חמה זו שלאחר־הצהרים ובלי לפרש פּירושים הרבה ידע שיהיה שפיר. הללו התבוננו בו כמי שהסכינו לבלוע לטאות חמות. ליסטים, סבר בלבו, אילו ניתנה לכם הרשות הייתם עושים ממני בזה הרגע כּרית למושבכם – יִלְעַן ג’ידקוֹם – חילוף היוצרות! טוב, הקשיבו, איפוא.

“הריני להציג בפניכם,” פּרש ידיו ונתן לחבריא להבין כי המ“ם־מ”ם, המ“ם־מ”ם שלהם עומד להיות חביב, “הריני להציג בפניכם הקיבוץ שלי – גת־העמקים.” הבחורים הימהמו בגרוניהם. כך. ראינו כבר קיבוצים.

“היער?” שאלו.

“מתחת ליער – המשק!” גילה מישהו בקיאוּת.

ראה אורי שגת־העמקים כשלעצמה אין בה כדי להלהיב את אנשיו; כשם שביקש שעה קלה קודם־לכן להתעמר בהם כן ביקש עתה לגרום להם התלהבות. אי־אפשר שיאמר גת־העמקים והללו מחרישים כצפרדע צלויה. ארוחת־ערב מוקדם להבטיח – אבל שתהיה הגוּנה. זהו! ומנוחה.

“ועכשיו התבוננו. השעה ארבע. המנוחה ביער תימשך עד חמש. עכשיו – אם ברצונכם לנוח כהוגן – זוּזוּ כהוגן! יש בערך עוד רבע שעה הליכה. ועוד משהו: מים! וכשאני אומר לכם מים, בגת־העמקים – אז תדעו לכם שזה לא צחוק!”

“אלו מלים!” התלהב אחד הנמושות, אשר שיחק לו מזלו וצעק ברגע הנכון ונתקבל בתשואות. אלו המלים בגוש – מים, מנוחה ושעשועים… איך היה הביטוי?

פסעו וירדו, בפצח־מפצחים, כלפי היער הקרב והולך. ג’ינג’י היה אומר כאן: “תן להם לחשוב שאתה עושה את רצונם, ג’חש. בכל ענין שאפשר – וַתר להם. אבל אחר־כך, כשאתה רוכב – אז בכל המרץ.”

במשך עת קצרה נתידדו ונתקשרו. אורי קיבל את המחלקה אם כי היו סיבות נכבדות שלא לתת לו עדיין מעמד אחראי וחשוב כל־כך. הוא ליסטם לעצמו אוהל פּרטי, העבירוֹ למקום שעמדו האוהלים המיוחסים והִרבּה לרכּוב ככל האפשר והנחוץ, ככל שהיה נושא־חן בעיני ג’ינג’י. החיים היו יפים, כאמור, גם נרחבים, ואך מראהו של יער גת־העמקים מסך בו עגמומית קלה של מי שהבטיח, כנראה, משהו ולא קיים, או מי שזוכר ימים שחלפו והיום הוא חוזר ומתחייב להם האָרת־פנים.

ובכל זאת, גת־העמקים! מצד שני יודעים ודאי האנשים בבית כי בינתיים נעשית מ“ם־מ”ם ואם תרד לשתות תה בשעה שהחבריא ינוחו, אדרבא, מסתבר שיקיפו אותך ליד השולחן ויראת־כבוד תהא מכחכחת להם בגרונותיהם עם אמירת־שלום ראשונה. אורי שלנו!

אל היער נכנסו במקום שהיתה נטועה חלקתו הצעירה והדלילה ביותר. משם ולמטה חדרו לתוך מעבהוּ ושעה רבה היו מנהגים עצמם בעקבות השתקן שבראש בלא לדעת אם עושה מלאכתו ביושר. ראָיה ברורה לכך קיבלו ברגע שיצאו אל דרך רחבה ומבעד לקרחת מסולעת נסתכלו במפולש וראו את גגותיה הצפופים של גת־העמקים על־סוף־המישור. הגיעה השעה לעשות חניה. כעבור שעה קלה כבר עמדה צחנתם המצ’וּזַנַת של שלושים זוגות נעליים מיוּזעות באויר ומימיות ריקות נתעמסו למכביר על שכמיהם של השלושה היורדים למטה להביא מים. אורי ירד עמם אל המשק ובו בזמן אסר על הירידה למי שאין רשותו בידו. הוא קיצר את הדרך מטה, ושלושה מסכינים עמוסי־מימיות היו מיטלטלים עם משאָם הטרחני בעבי אילנות, בצליף ענפים סרבניים, במדרוני־סלע. אורי נחפּז בראש כולם. אף מכתב אחד לא קיבל ממיקה במשך שני חדשים אלה, ומעשה־ידיו היה הדבר. מעודו לא המציא לה מַען שתשלח. רק משגר היה פּתקים זעירים ומתלונן תמיד כי עדיין אינו שרוי במקומו. באמת נדד הרבה ובאמת רצה, אולי, להמציא לה תחילה מַען של ממש. אך נתגלגלו הדברים שכל־אימת ששיגר אליה פּתקה היה עדיין תלוש במקום מן המקומות בלא שתהא לו נקודת־קבע. אפשר ובעצמו של דבר היה מתירא לקבל אגרות מנערה. מה יאמרו החברה? והרי כתב־ידה של כזאת ניכר למרחוק. לסוף, לאחר שקיבל את המחלקה ב“תל”, הודיע מַען־קבע זה שלו, למיקה ולרותקה, אולם לאלתר צירף עצה לא לשלוח באותה שעה דבר, כיון שיצא לזמן־מה. ואחר־כך היה חוזר ונכנס וחוזר ויוצא ומרבה חששות שאין למצאוֹ במקום ואינו יודע היכן יהיה, וגומר –

גם מרותקה, כמובן, לא קיבל דבר ורק היה מצרף דרישת־שלום קצרה עבורה, בשיפּולי פּתקיו. ההיתה מיקה הולכת אליה לומר לה שתי מלים בגינו? וילי במצרים היה, ואמא היתה מקבלת, ודאי, אחת לשבוע את מעטפות־החאקי הירקרקות עם חותמות הצנזור הצבאי, ככל השאר, ככל שאר נשותיהם של המגויסים. ורק מיקה. איך היא איפוא?

הם היו כבר למטה, בכרם ב' השומם, המעולל עד תוֹם. כל צעד היה מעלה אבק בדרכיו ובכל הון שבעולם לא היית צד בו אלא זנבות־אשכולות, חבוּטים ומוּחלדים, קרעי נייר־אריזה שהצהיב ופגרי טנאים. במהרה יצאו מן הכרם אל הצריפים הראשונים בחצר, אל בית־הילדים החדש, הדשא הקטן – עד שעמדו שלושה טוראים ואורי, בתוך־תוכה של גת־העמקים. אוֹרי הורה לשלושה מחסן־הקירור אַיהו, שיקחו מברזיו מים קרים למימיות. הוא נותר לבדו. המחנה היה ריק שלא כדרכו. או שיום־עבודה בוער כל־כך שכולם בשדה – או שהשד יודע מה. עבר לאִטו אל חדר־האוכל. החצר היתה ריקנית לחלוטין, חדר־האוכל היה שקט. ארבע וחצי – שעה מובהקת של המולת שותי־התה וקוראי העתונים היומיים – היכן הקיבוץ?

נכנס ובא לתוך חדר־האוכל. היה נקי, מבהיק, צונן ודומה רחב משיעור רגיל שלו. צעד ושמע את צעדיו חוזרים אליו. מן המטבח עלה קולם של סיר וכיור בדוּשׂיח בעל־ביתי שקט. פתאום יצאָה מן המטבח דבורה, ספל וצלחת בשתי ידיה, קרבה אל השולחן הסמוך, הניחה עליו ועל ספסלו את כל כובד הויתה ומה שהיתה מובילה עמה – וישבה. היא לא הבחינה באורי. משוּקעת היתה בכוס החלב שנטלה לעצמה, בעוגות, באשכול־הענבים ממחסן־הקירור. מנה של אמהות, הבין־נתגחך אורי. דבורה בשלה, על־כל־פּנים אפשר ושיגרה ילד נוסף לאויר־העולם ־ שעה שאנו משחקים באש, הא? הוא קרב אליה וישב.

נשאָה ראשה:

“אורי!”

הושיט ידו, נטל כפּה הרכה והרחבה. היה שמח שמחה גדולה באמת.

“שלום, דבורה. כלומר… הא…”

“כן,” השיבה בפה גדוּש עוגה, “ילד. אמציה!”

“ובכן, איך אומרים? – מזל טוב! אני שם לא קיבלתי בכלל אף פעם דרישת־שלום מהבית. שום חדשה אינני יודע. מה נשמע?”

היה חוכך בדעתו כנגדה שעה קלה, עד שתפסתו בקלקלה זו.

“קח, שתה תה. עייף ודאי. איך הגעת?”

שלֵוה היתה, לא להוטה ביותר לפנקו, אך ישרה מאוד וטובת־לב באמת. לא הכבירה שאלות ולא עשתה כל נסיון לחרוג מתוך העולם שהיתה נתונה בו, כנראה, ראשה ורובה – בן־זכר ראשון לאחר כל אותן בנות! שתתה בכוונה רבה את החלב הקר ופילבלה בשפתיה לצוּד את קרומו מעליו.

“לא,” השיב לה אורי על הצעתה, “נמצא קודם את אמא. אין לי הרבה זמן… מוכרח להסתלק תיכף…”

דבורה מנתה עדשים של שלוַת־נפש:

“את רותקה לא תמצא מפני שהיא בהר־האיילות היום, בהתישבות… וכולם שם, כל הקיבוץ. גם נפתלי… בכלל כולם. בלילה יצאו. גם מיקה, אף אחד לא נשאר בבית.”

ניסה לא להגיב לפי שעה. רק הוסיף ושאל:

“ומתי הם חוזרים?”

“קשה לדעת,” ענתה דבורה ופלשה לתוך האשכול, “נפתלי אמר לי שהוא יישאר שם כמה ימים. בקשר עם חלוקת השדות שלהם, נדמה לי. והוא כמו תמיד מנדב את עצמו לכל העבודות. שוכח את עצמו, שוכח את התינוק. אבל אני חושבת שהרוב יֵצאוּ כבר מחר לעבודה בבית. זאת אומרת, כנראה יחזרו עוד הלילה. אבל אַתה לא תמצא אף אחד. אתה יודע שהנוער עברו לעמק הירדן? אצלנו בכלל עכשיו די שקט, חוץ מהימים האחרונים, כמובן… חבל שאינך בבית. רותקה ודאי תצטער מאוד. נו, והשאר — כבר אתה יודע בעצמך. אני מתכוונת לזה שמיקה בבית כל הזמן, אבל היא יצאה עם כולם אני חושבת. היא מסודרת ב’מיוּחדות' עם כולם…”

דבורה מעמיקה ומפליגה בתוך כשרון־דיבורה שאין לו סוף ואורי עמד ללכת. מיקה ורוּתקה אינן; הרי שהוא הולך עתה, משאיר לכל אחת מהן פּתק קטן בחדרה, הפתעה של חג, מתנצל על הסתלקותו בטרם ישובו. אחר־כך עולים אל החברה, ממשיכים במסע ולמחרת – הוֹפּלָה – ככה, יה־שיך.

תלש את דלתו של חדר־האוכל והניח לה שתסתחרר שעה רבה על שגמיה מתוך התנופה. דבר לא נשתנה בחצר, ורק השעה היא כבר עשרים לפני חמש ובעוד עשרים דקות חייב מפקדם של הנערים להסיעם ממקומם ביער, שאם לא כן לא יגיעו לחניית־הלילה, למקום שנקבע מראש. אורי מיהר אל מחנה־האוהלים. הללו נעקרו ואינם. רצפות ערומות, משובשות בשיוּרי מה שהיו מנורות־נפט, כסאות, פחים, עציצים היו מחממות גבן הלקוי בחמה. רק אחד ניצב עדיין ובאמת היה אהלה של מיקה. יריעות פּתחוֹ היו חופפות זו על זו לסגרו. אורי הפשיל אותן, חדר פנימה, השאיר סדק שיבקע אור ונשתפל אל השולחן, היש עליו דף לכתיבה, ועט או עפּרון?

אותה שעה התבונן גם על המיטה – מיקה!

היתה שטוחה על סדין, ומכוּסה בסדין שני עד מעלה ראש. ייתכן שהציקוה הזבובים ומפּניהם נתכסתה, שאם לא כן – ורק עתה חש בזאת – מה טעם נתכנסה בחום מבהיל שכזה!

יריעות האוהל הדיפו מַשבים קודחים ומשהו צהבני היה מסתנן דרכם פנימה: החמה. רוח לא חדרה פּנימה, שכּן היה האוהל אָטום ומכונס ללא שיוּר. אורי קרע לרוָחה את יריעות הפּתח. נישוֹבת קלה של בין־ערבּיִם ריפרפה ובאה מן החוץ. לפני פתח האוהל הנידו ראשם דרדרים סרוחי־קרקפת. מגבת הייתה תלויה על אילן, ותיק כרסני של כלי רחצה עמה. על יתרי האוהל היו גרבים מסתפּגים בשמש ונעלי־עבודה היו מושלכות עם צרור של בגדי־עבודה. איזה פּרצוף משועמם ועלוב, איזה ימי־עבודה מאובקים! חייה שלה! אורי כנס ראשו פנימה. נסתכל בגוף שרבץ מתחת לסדין. ובכן? כלום לא היתה בהר־האיילות? או שמא חזרה וכל־כך עייפה ששום שאון שבעולם אינו מעיר אותה? להסתפּק בפתקה ולהניחה שתמשיך לישון? ישב על המיטה כדי להעירה וזו חרקה כמתרעמת. החבריא ירטנו בחורשה, מעליש – ישמחו! נאחר למחר בכמה שעות – לא יזיק לו, לג’ינג’י. וכמה הוא עצמו שוכב, בינינו לבין עצמנו!

מיקה או שהיא הרוגה או שהיא ישנה כמו אבן. הניח יד מעֵבר לגופה והשפּיל ראשו עליה. חש ברגלו הערומה על המזרן שהתחילה מזיעה ומתלחלחת. רגליה היו כנוסות לה אל בטנה, על צדה היתה שוכבת. יד אחת מגוננת על חזה ושניה מתחת לשערה על הכר. אורי העביר את ידו על גבי הסדין. גוף חם, נוקשה משהו, נענה לו מתחת לגיפופו. הוא קרב אל הצואר. נטל רגליו והעלן על המיטה. בנעלים? ראוי היה להשליך את החולצה, שהיא אולי לא כל־כך נעימה לאחר יום של גלגול בהרים, ואת הגופיה להשליך, וכך להישאר: בשׂער על חזהו, בבטנו. הוא הערים על הסדין והתחיל מושכו אַט בקצות אצבעותיו. יד קפוצה נתגלתה, בדל־שׂער פּרוע, לחי ועינה בה. מיקה הפכה גופה בבהלה ונעוֹרה.

הרף־עין של תמיהה – שרשאי היה לפרשו גם שמחת־פּתע, אך מיד כבשה עצמה והיתה כעוּרה ושרועת־פּרצוף. היא רזתה והעלתה קמטים, יתר מכן: נרתעה, גחה וסיננה כאילו עמד לה מיחוש בגרונה:

“זוּז, אני רוצה לקום!”

אורי ניזוז בקפיצה ומיקה צנחה מן המיטה כשרגליה חומקות לפנים. היא היתה בחצאית־עבודה כחולה וזו נתפּנתה לחשוף רגלים שמכל־מקום היו רגלים.

“ושלום, מיקה?”

“רגע!”

היא פרצה יחפה החוצה ועד שאתה מבלבל יוצרות במוחך נפתח ברז בחוץ והסביר הכל. אורי השתרע לחצאין על גבו, הציץ בשעון: כמה יאַחר לבוא אל החבריא? ועדיין ציפה למיקה שתבוא.

חייבת היתה לברוח מפּניו באופן זה. אסור שיבחין בה כל אות של התרגשות. היא לא תספּר לו דבר. העבירה אצבעות בתוך שפעת־שערה הסתורה והן היו חלושות ביותר, כלום עד כדי כך נרגשת היתה? על־כל־פנים מעצמה לא תפתח להגיד לו דבר. ובשום אופן, בשום אופן שבעולם לא תפקיר עצמה שנית. הוא לא יגע בה. לא עתה ולא בשעה אחרת ולא בשעה שיחשוב שעה כשרה. וכמה שיישאר, אפילו שבוע – לא יגע בה. ואפילו לא תספר לו מה נתארע, ואפילו לא יבין ויתרעם, ויסבול – לנגוע בה שלא יגע!

המים בברז היו פּושרים משהו בגלל הצנור הגלוי בחמה. מיקה תיעבה אותם מלשתות, אבל שטפה בהם את גרונה כדי לסלק טעם־מרירות שצרב בו. חזרה לאוהל. אורי היה מפורקד על המיטה. ניחא, היא תשב על שרפרפה הנמוך אצל השולחן.

“מה שלומך, ילדה?” התרומם לקראתה.

“ככה.”

כל זמן שלא תחוש בו שחזר, חזר לגמרי, שהוא אוהב אותה, שהוא רוצה באמת, אבל באמת לדעת מה לה, וחייה איך, ובריאותה – לא תאמר לו מלה. באוֹרח זה: שותקת וממלמלת. מקפּידה על מרחק. מלה שומעת, מלה אינה שומעת. לא יזכה שתפּול לרגליו ותבכה. אורי, אורי – הן נתרחש משהו. אינך רוצה לדעת? אני שלך, בוא, הישאר, שמור עלי, אהב אותי, בוא, אמוֹר מה נעשה עכשיו. ספּר שאתה אוהב אותי, שקר שאַתה רוצה בי, רוצה בו…

אותה שעה היה אורי נאה וגאה. היה נעוּל נעליו הכבדות וחוֹתלוֹת לרגליו מלופפות נאה, ומשם ולמעלה שריריו משתרגים בשלוה כשרשיו של אילן ומכנסיו קצרים וחפוּתים מלמעלם, וחגורה רחבה, ולהלן חולצת־חאקי עמוסת־כיסים, ובי־צואר פּרוע לרוָחה, והצואר הנטוי, והסנטר, והפּה, והבלורית וזרועות רוגעות כחתולות על הסדין,

“אמרו לי שאַת בהר־האיילות”

“הייתי. בעליה הייתי.”

“חשבתי…” החל. מה חשב? למה אינו שואל מיד מה קרה?

“חשבתי,” החל שנית ומשמע שתהה על דבריו, “חשבתי להשאיר לך פּתקה.”

“מה פּתאום?”

“שאֵלה! שתדעי שהייתי!”

שוֹטה. ואַת חשבת שהוא בא לכמה ימים. חשבת שאליך בא, סוף־סוף. “שתדעי שהייתי”. היא נקמה בעצמה את סכלוּתה. ומעתה, סכלה – רק לשתוק. שלא יֵדע, שלא לספּר לו אף דבר קטן אחד, אפילו לא שחשה ברע, אפילו לא שסילקוה מהר־האיילות, הכל, ורותקה, והדרך בחזרה, והרופא.

ביקשה יתר כאב, יתר אכזריות:

“ומתי אַתה עוזב?”

“אינני לבדי פּה,” השיב שלא לענין.

לא?"

“יש לי פה החברים שלי, ביער. בקרוב זזים.”

פתאום נראה לו הכל אוילי ללא נשוֹא. הוא ישב מרבוֹץ וגחן אל מיקה. שלח אליה ידיו ואָחז במרפּקיה, אך היא שמטה אותם במשיכה.

“הנח לי עכשיו, לא טוב לי!”

לפת ראשה בשתי ידים, כלום לא חש בגועל שהיא חשה? איך יכול היה לרצות בגוף מסורבל זה שלה. שהוא לא רק טמא ומטומא אלא גם מזיע ונלאה וסמרטוטי כפשוטו? פחד שהיה טבוע בה התעלל בה: כלום אין כיעורה נראה, וכי לא ניתן לראות בה, באיזה צד שהוא מפרצופה או מאָחור אולי, מאָחור – כלום לא ניתן לראות בה את כל קלונה, וכי אין עומדים שם ומורים עליה באצבע וצוחקים?

רצתה מאוד באורי שיחזור ויהיה כאשר הסכינה בימים שהיו. אפילו רכרוכי יתר־על־המידה, אפילו טרחני באדיבות מאונסת, אבל יאמר, יאמר־נא מלה של התחשבות. ישאַל. למה אינו שואל על הר־האיילות, על ההתישבות, על הדרך, ומה טעם הקדימה וחזרה הביתה לפני כולם? יפתח־נא פתח שתספר, יפתח לה פּתח שתאמין בו שוב: הניחי כבר אהבה, וכי יודעת אַת מהי האהבה? והאם נשאר בך משהו מזאת שהיית כל־כך נפלאָּה? כלום נשאר משהו מאהבתך? והפּה – פּיך, והשפתים – ראי!־ כלום יפים הם עדיין או בועות של בשר נפוח? ושדיך, כלום הם שעשועיו של גוף המתנאה ביצריו או כבר מחסנים מסורבלים לחלב, לתינוק, – הוי, שתקי בזאת, מיקה!

כעבור שעה קלה יזוזו, אמר. והוא לא יישאר. כך, מיקה וכתמיד. וכמו לא נשתנה דבר וכמו לא היו ימים של פּתיוּת בהם השלית עצמך שסוף־סוף יהיה אחרת – שוב יוטל הכל עליך, כל הכאבים, כל החרפּה כל היסורים. בעצמך: לרופאים, בעצמך ולבדך כל רגע מורעל – והוא יתעלס לו עם משהו שם, ולא יכתוב, וקל יהיה לו ולא ישער אפילו כי את נושאת כאן במשא־העינויים אשר נועד לשנַיִם.

באורח מופלא, שאולי מתארעות בו כל התרחשויות־הנפש שלנו תמיד, נתחזקה מיקה ונתגברה דוקא עם הרהורים מרים אלה. חדוָה גדולה היתה בכך שאיש לא ידע בעולם – והיא תשא את בשרה בשיניה. עליה ועל בשרה יעבור הכל – והם, הכל, ואורי ורותקה – איש לא יֵדע דבר, לאו. ואם יהא משתנה לגמרי, ובא אצלה ומניח כל אותם דברים? הריהו יושב כאן. מציץ בשעונו. הריהו עומד לומר משהו. הנה מצטמצמות עיניו ומצחו מתגבה כלשהו ומתקמט, הנה רוטטות קצות־השפתים, ברק צחור של טורי־שינים נחשף, משהו מבעבע בגרון, הנה הוא דובר:

“שמעי, מיקה…”

לא. רק דבר אחד: שתישאר. חייב אתה להבין מעצמך. חַדשיִם ימים השארתני בוֹדדה עד מוות — ועכשיו רק דבר אחד: שתשליך את כל אלה שם, ביער – ותישאר. אז אָשוב.

אָחז פתאום בידה, גיון את ארשת־פניו, גחן, ודומה – נטש מה שביקש לומר קודם.

“מיקה – אַת יודעת שאינני יכול ללכת ככה, במצב־רוח כזה שלך.. את יודעת. אינני יכול לעזוב אותך בצורה כזאת, מוכרחים לקבל ככה, טיִבּ – נניח – חבר שרואים אותו פעם בחָדשיִם? ככה, בסיום כזה אַת רוצה שאלך ממך?”

“אַל תלך!”

טפּּשות. אבל גם כך לא יבין.

כל העת הזאת ישב כשמרפּקיו טרוזים לו בברכיו וראשו משורבב לפנים. עתה התפּרקד אחוֹרה, בתנופה שהיתה כל־כך חביבה עליו, והיה בוטה כנגד יריעת־האוהל הלוהטת שמעל לראשו. לא ראתה מיקה אלא את ברכיו, שוֹקיו השעירות, שוּלי־מכנסיו המבודדים וצלעות מתנשמות קמעה:

“אני יודע כמוך שלא הייתי כבר חָדשיִם. ובו ביום שנסעתי – אינני יודע אם אַת עוד מאמינה לי בכלל, כפי שאַת עושה רושם – נדמה היה לי, ותארי לך שזה לא היה כל־כך קל – נדמה היה לי שנסעתי יותר מדי מהר, כאילו אני בורח. אבל לא ברחתי משום שאין לי ממה לברוח, ואַת יודעת שטוב היה לי בבית, ואַת יודעת מה חשבתי על גיוסו של וילי ואיך אני רוצה להיות אם5 אמא, ואיך רציתי להיכנס לעבודה ואַת… – אבל אַת, כל הזמן, באיזה מין עקשנות אינן תופסת ואינך מוכנה להבין כי כאן ישנוֹ משהו מיוחד וזה לא בידי, פּשוט ־ לא בידי!”

מיקה לא האמינה לו. הניחה לו לנאום את נאומו, ובינתים נתמסרה לתחושה מענגת של רחמים על עצמה. אף פעם לא היתה מאושרת אבל את מלוא המחיר שׂוּמה עליה לשלם. לבחור הזה ישנה דרך משלו – ולא היא תהיה עליו לטורח. עוד לא נולד הבחור שארוץ אחריו, גמרנו – אז גמרנו. ולמה לו כל אותם שקרים? וכלום עודו מדבר?

אורי שכב על צדו והתבונן במיקה. ניסה לחייך אליה, אולי יתברר שכל אותו רוגז אינו אלא קפּריזה חולפת?

“אני אינני יכול להיות קשור עכשיו לשום דבר בעולם!” הטיח כמי שמצא סוף־סוף את הדבר הנכון לשעה הנכונה, ובטרם תשיב לו את תשובתה ישב והמשיך:

יש דברים שאי־אפשר לספר, אבל תגידי לי – חָדשיִם אלה, מה עשית?"

“במטבח!”

שלא בטובתו נשתתק. בלא שיהא מרושע במיוחד היה כל העת מכונס בעצמו בלבד ופתאום נשתמע שאולי גם היא סבלה משהו, והן מה שעבר עליה באותם שני חדשים אפשר והוא זקוק לתשומת־לב, להשתתפות? והן ידע מה משמעותה של עבודה במטבח לגבי מיקה, ואותו עלבון שהחזירוה שמה, ואותם דברי־ריבות, וסכסוכים.

“לא ידעתי שהחזירו אותך למטבח.”

“כן,” השיבה, ודומה שעה של חסד נפתחת, “הרבה דברים אינך יודע. אפילו היום, בעליה, – עבדתי במטבח בהכנת ארוחת־הצהרים. ורותקה היתה. ביחד היינו.” נתבּלעו דבריה. לא ידעה לסיים. כאן הגיעה שעתו לתמוה עליה שכבר חזרה ומה קרה עמה, ואיך בכלל היה, ולהמשיך ולשאול ולגלות לב; אך אורי היה משוּקע שוב בשלו ולכן שינן, מטיף ומלא כוונות חינוכיות:

ואולי מעניין אותך מה התרחש בינתים אצלי?" הוא קם על רגליו והציץ בשעונו.

“הייתי יכול לספּר לך שעות – אבל עלי לזוז כבר, והרי זה שוב אותו דבר. מחכים לי, אחרים, תלויים בי!”

הוא היה גאה יותר משנאָה לשעה עגומה זו של פּרידה ולשותף עגום זה, מיקה. חש כמה נואל הוא בעליזותו הבוטחת בחברתה של נערה מדוכדכת זו. נתרכך, נרכן אל מיקה היושבת, קימט מצחו תוך הגבהת גבינים יודעת־הכל, הקפּיד עפעפיו לכסות מבט כמין תעלומה וסינן מתוך שפתים שהורגלו, כביכול, בסודות ובשעות של מתיחות:

“שמעי־נא, מיקה, דברים כאלה אין מסַפּרים – אבל אַת מוכרחה לדעת פּעם איך הענינים אצלי. אָז דעי לך כי למעלה מחודש היינו מחוץ לגבולות הארץ בכלל. תופסת? סיירוּת! הכינונו דרכים ומרשמים בשביל עבודה שתימשך שנים – דרכים לעליה… תופסת? ואסור היה שאקבל אז מכתבים, למשל, מפּני שאסור היה שאפילו אנשי־המשק שם יֵדעוּ במה עוסקים הבחורים הללו. תופסת? ושבוע, כמעט, הסתובבנו בהכנת תמרון־אש כזה שעוד לא היה כמוהו בארץ־ישראל, תופסת? והכל בהרים. וזה שקיבלתי מחלקה ואני מ”ם־מ“ם עכשיו ושום דבר לא הועיל לי, את זה את יודעת? ועכשיו אני לוקח את המחלקה שלי לאימונים ומחר המסע מסתיים ורק מתחילה העבודה הקשה, ושוב לא חשוב איפה נהיה. ככה זה, מיקה, ככה זה! ולכן, מיקה, מה אני אומר לך? את מוכרחה לקבל הכל בהבנה, מוכרחה – אני עכשיו שייך למשהו אחר. זהו!” חזר והציץ בשעון. לבו היה נוקפו. לא היה בודה דברים מלבו ואף־על־פי־כן היה מגזם. ובתוך כך היה ברור לו שאילו רצה מאוד יכול היה להסתנן הביתה פּעם־פּעמַיִם, ולעיקרו של דבר: להיות יותר בן־אדם, ולנהוג במיקה כבחור הגון ולא להיות מרוכז בו בעצמו כל־כך, עד כדי – ולמה לא חשב על כך מקודם? נו, עכשיו כבר מאוחר אולי. נראה… ובכן: הצצה נוספת בשעון ולפיתת זרועה של מיקה במקום שהיא רכה ונדיבה ביותר. ציפה שתיעתר לו ברגע האחרון, אך ידה נשארה קרושה בין אצבעותיו. כך, איפוא, הירהר במהירות ובהגיון, משמע שמוטב לזוז.

“אני עף, מיקוק.” (מיקוק. פעם ראשונה!)

“שלום,” השיבה. הוא חייב להיות חפשי, הוא רוצה מאוד בכך. רוצה בתפקידו, באותו עול המשחרר אותו מכל עול אחר. אסור לו שידע על נשים הרות בבית, במה שהיה צריך להיות ביתו. הוא מבקש להיות קל, מהיר־תנועה, למען יהי לו גופו שלו הממלא אותו תוּמם, ותו לא, שלא יתרחש בגופו דבר, שלא יצמח בו כל גורל אלא מה שמתחולל בו כהיותו אורי בלבד, כמפקדם של אלו ואלו, כמאהב לשעה קלה אולי, כמאושר.

פתאום ראתה כי אורי שלה כבר איננו. האוהל היה ריק. בו ברגע תקפה עליה האימה. והרי נסתלק בלי שיֵדע דבר. דומה רק עתה תפסה מה שמתחולל בקרבה ומה שמזומן לה. אבל איך יכלה לשחק עמו כתינוקת – בשעה שמשהו נורא ואחר, לגמרי אחר קרה? והן זה, דוקא זה היה מזעזע אותו. והן הוא חייב לדעת. היכן אתה, אורי, – שמע, חכה…

אורי זינק בין העצים ביער. מיקה היתה היום אוילית ביותר. לא, היא היתה מדוכדכת. מסתבר שמוטב לא להפתיע אותה בביקורים קצרים שאינם עשויים אלא לגרום לה עצבנות. אך מי היה יכול לשער שהיא תימצא פתאום באוהל? מדוע, אגב, הקדימה לחזור לפני כולם? קשה היה לה ודאי, שהרי החום אינו צחוק היום – ואתה, אַל תגיד לי, לעזאזל, שברגע זה לא תוקפת אותך ההשערה כי דינה’לה בכל־זאת היתה מרגישה מאה אחוז היום, דוקא במהומות הגדולות ביותר, הא? דומה כי לאחר שהרחיק כבר מן האוהל הפשילה מיקה את יריעותיו בזעם. לסגרו ודאי נתכוונה ולמען ישמע, שכּן בכך סיימה את הפּגישה הקצרה באות אחרון ונמרץ של רוגזה. האומנם אשמתו היא שכך נסתבכו הדברים? המחלקה ודאי מונה שם בשכיבה ובתענוג כל שניה של איחור, אולם הם ירוצו אצלי עכשיו כמו ילדים טובים. עוד הלילה נגיע, ומה שיהיה למחרת – אללה אערף! – נשתדל שיהיה טוב.


מרגע שנתגלו אורותיה של גת־העמקים נשתתקו שניהם ושמחו זו על עדינותו של זה, שאינם פורעים את הדממה ומבינים לנפש הרגעים החולפים עם טיסת הרוח שכנגד.

אברהם ניהג בטנדר שלו ורותקה ישבה אצלו. מאחור נשתקשקו בשאון נזעם כלים שהעמיסו בחושך, בהר־האיילות, כדי להחזירם למטבחה של גת־העמקים. מלפנים גיששו שתי אצבעות־אור ארוכות על פרצופו המצולק של הכביש לפייסו. רותקה העלתה בלבה את דמות הסיר הכבד הנישא ומתרומם במעלות ההרים בטרם־בוקר וחשה איך ענינה של מיקה, ושל אורי בדיעבד, כובש את מחשבותיה מעט־מעט ומסלק את אחרוני־ההרהורים המוקדשים לאברהם.

כל שעת הנסיעה היו מספּרים זה עם זו בחייהם שלהם. אברהם הודיע לרותקה כי גמר להצטרף אל הקיבוץ החדש, המתישב. צר היה לו על קרבתה של רותקה שהוא מפסיד, אך אם חפץ היה לשתול עצמו פעם אחת לתמיד שתילה נאמנה – הקיבוץ החדש בהתישבות הוא המקום לכך. רותקה קיבלה את דבריו בהבנה. סיפּרה על מכתביו של וילי, ובאפלולית התא הדוהר בלשה בתוי־פּניו של אברהם. הוא היה שקט ונבון כמותה. אין היא יכולה לשוב למה שהיה קודם להליכתו של וילי, דוקא עכשיו אין היא יכולה לחלק את חייה אלא עמו, ולוּ גם באמצעותו של הצנזור הצבאי; ובגילנו, ועמָנוּ, הרי אין זו שאלה של שכיבה בלבד. שמחה היתה על עזיבתו של אברהם. מידות־נימוסין היו מחייבות אולי לשדלו שיישאר, להכביר עליו הוכחות בדבר ידידיו שהם רבים ומעמדו בקיבוץ שהוא איתן ומחובב. אך היא אהבה את אברהם אותה אהבה של אחריות ושל דאגה, שאינה עושה חשבונות קטנים, ואין צורך לה להתנאות בגינונים ואף סובלת במחיצתה עוד אהבות רבות אחרות. אולי חלקה לו משהו מאהבת אם שהיתה אצורה בה הרבה ללא תקנה. הליכתו זו של אברהם טובה היתה. ורק ראֵה־היזהר, שאין אתה שוב מדריך־ההתישבות שלהם אלא אחד מהם, ואתה הוא האיש המוּעד למשגים בענין זה, דוקא, העוסק בגבולות העדינים והשבירים שבין בגרות חברית לבין שררה. אחוז בבגרות חברית והנח ידך משׂררה, שאם לא כן נמצא אתה שוב מחוץ לקרקעם של חיי הקיבוץ, תלוּש, מוגבה ונכרי.

כאלה וכיוצא באלה היו הדברים שחלפו ביניהם כל שעת הנסיעה, החל בירידה המעקשית והמטלטלת שרק אברהם ומכוניתו יכלו לה, עבור בדרכי־הואדיות האפלות, עלה על הכביש, כלה עד גת־העמקים, ואילו משנתגלו אורותיה של גת־העמקים נשתתקו שניהם – והיו שותקים שעה רבה.

כבר נכנסו אל דרך־העפר העולה הביתה ועדיין היו שותקים. רק אצל שער המחנה עצרו, ואברהם דחס בצוֹפרתוֹ להזעיק את שומר־הלילה שיפתח. משום כך ניכר היה שהגיעה העת לצאת משתיקתם.

רותקה פּתחה:

“אתה נשאר ללון, אברהם?”

“חושבני שלא. ישנן עוד כמה הובלות הכרחיות הלילה ואני היחיד שיכול לעשות את הדרך עם הטנדר שלי.”

"אבל לאכול תיכנס?*

“מה השאלה! ולישון אַת חושבת היה מזיק לי? מאתמול בבוקר על הרגלים – עשי חשבון! – בלי רגע אחד שינה.”

“נו, אַל תעשה לעצמך פרסום!”

“צחקי, צחקי – נראה מה אַת היית אומרת – והנה התכשיט,” התעלז אברהם והתניע את מכוניתו נוכח השער הנפתח בחריקה. הוא בירך את השומר בהינף־יד והחליק עם מכוניתו פנימה.

“כך,” המשיכה רותקה, חביבה ודואגת, “ואחרי הארוחה תיכנס אלי לכמה רגעים. תעשן, תנוח קצת.”

“נראה!” גרר את גלגל ההגה גרירה חריפה ועצר. “זהו, יקירתי – תחנה אחרונה.”

אברהם כיבה את אורות הפנסים, ורק ספרוֹת ומחוגים זרחו בתוך התא. מבחוץ נזדקר פתאום המשק, כאילו רחוק בנצנוץ אורותיו הרבים, בגושיו האפלים, בדממה. להרף־עין אחזו זה בזו — עייפים, מאובקים, ניחרי־גרון – ונתגפפו גיפוף אמיץ וכאוב. רותקה נסוכה היתה רוח של שובבות. סצינות עגומות ודאי שלא נעשה לנו. לפתה את בלוריתו של הבחור וכך הדריכה עצמה נוכח מצחו וחתמה בו נשיקה.

“תחנה אחרונה,” אמרה ושמטה ידיה תוך שהיא קולטת בהן את לסתותיו המחוספסות. הוא כפה עליהן את ידיו שלו ומיד שיגר לתוכן את שפתותיו הלחות.

קול התנפּץ בחצר:

“מי זה הגיע?”

ושני השיב:

“הטנדר הגיע. מהר־האיילות.”

ושלישי:

“אברהם?”

רותקה יצאה. אברהם נתעסק במשאוֹ.

“רותקה – אַל תחכי לי – מיד אגש לחדר־האוכל.”

“טוב. אז להתראות.”

“להתראות, יקרה.”

הלכה.

יפה שאנו נוהגים בחכמה. אולם כמה מאוחר מגיעים אנו לידי כך. כמה היינו זקוקים לה, לאותה חָכמה בימים שעדיין לא היתה – וכמה הרבה זיקנה יש בה בימים שכל שימושה בהגישך אותה מנות קצובות, מלאכותיות, שוב־בלתי־מועילות־ביותר, בצורת עצות טובות… לאחרים.

הרי לך מיקה ואורי. כמה טיפשי הדבר שבנה האהוב של אשה ישוב ויהיה גבר עם כל אותן טעויות, וגסות־רוח ואכזריות לגבי אשה. הוא שהנהו פּרי כאבים, ובגרות שבאָה במאוחר, ולבטים בטרם נולד ולאחר שנולד, הוא, שהנהו פרי חייה של אשה אחת, חוזר ומעולל, לאחרת, כל אותם דברים מחדש עד שהיא ערומה שוב נכחו, תאותנית וחסרת־מגן בה בשעה, גאיונית וחנפה בה בשעה ושוב קולטת אל תוכה את החיים, שבקרבה ייהפכו לעתיד; עד שפתאום תהא חשה בהוייתה שהיא מתכפּלת וגדלה, והכל קשה יותר, ואיזו צמיחה טרגית בתוכה גוזלת בלי הרף…

רותקה לא עלתה לחדרה אלא נכנסה לחדר־האוכל כמוֹת שהיתה בבגדי־העבודה המאובקים והמיוזעים, במטפּחת־ראשה, במכנסים. חדר־האוכל היה שלֵו עם מעט אוכליו השקטים, המבוישים־כמו. את המנות חילקה חנה ואליה נחפּזה רותקה על אף שהקדימוה רבים ב“שלום” של שמחה ובמלוא הכוננות להרבות שאלות מכל הבא אל הפּה.

“שלום, חנה!”

“שלום…” פתיעה שבעולם! “רותקה! נבהלתי. איזה מרץ! כבר הגעתם?”

“לא, חנה,” היתה רותקה כמתנצלת, “באתי בטנדר של אברהם. הגידי, חנה…”

“הייתי בטוחה שאתם פשוט מתים ברעב – בהלה שכזאת! עכשיו אני רואה שנצטרך להשאיר להם שולחנות כל הלילה.”

“לא, לא כל־כך, אַל תפחדי, הביטי, חנה ־ מיקה אָכלה כבר?”

“מיקה?”

“לא ראית אותה?”

“היא הרי יצאה להר!”

“היא חזרה לפני הצהרים. עם אילנה.”

“את אילנה ראיתי — מיקה לא.”

“גם בצהרים לא?”

“גם בצהרים לא.”

“מה אַת סחה?”

“תשאלי את אילנה. אינני יודעת איפה הוא עכשיו.”

רותקה לא הבחינה מה היא מבצעת בדיוק, אבל כבר היתה בדרך לאוהלים. פתיה זאת עשויה להמית את עצמה ברעב. היתה אפלה שחורה קיצית והדרך נראתה רחוקה שלא כרגיל. המחנה שומם, כלב נתבהל מתוך שיחים ונמלט, צקצוק הצרצרים היה נוֹצח בתוך החלל, אוהל אחד היה מלבין משהו. רותקה קרבה.;

“מיקה?” ליחשה דרך שאלה. לא נענתה. שנתה: “מיקה?” שילשה: “מיקה?” חפתה את שוּלי היריעה והציצה פּנימה. אויר מעופּש כבד הכה בפניה. “מיקה?” שלחה לתוך החשכה. צעדה וקרבה אל המיטה.

“מיקה?” הושיטה ידיה. תנועה נענתה לה וחריק של קפיצים. מישהו הימהם מתחת לידיה וזרוע נחבטה במזרן.

“מיקה. זו אני, רותקה. יש לך גפרורים כאן?”

“הוי, עזבי,” באה תשובה מחונקת אבל ערה כלשהו, במידה חשודה. “אין לי גפרורים ואינני רוצה שום דבר.”

“אַת רוצה ואַל תדברי שטויות,” תקעה רותקה מסמרות לתוך החושך. עתה כבר הצהיר הפּתח כמשולש בהיר אפור, ובתוך האוהל ניתן היה להבחין בגוש השחור של המיטה.

“עזבי אותי, רותקה,” נענה שוב הקול מן החשכה.

“אָכלת משהו?”

“זה לא חשוב.”

אסור היה להמשיך כך, כי קרוב שנפלה גם רותקה לתוך דכדוכה של מיקה. אור צריך להיות, ואוכל צריך שייאָכל, ולראות אותה צריך, ומה שלומה, סוף־סוף, לדעת.

“אם כך – מצוין,” גמרה פתאום אמא רותקה, “מיד אחזור!” ובגלישה מהירה היתה בחוץ.

נו־נו! כן, רותקה – לפני עשרים שנה אולי – גם אנו. רביצה של ימים ולילות במיטה – ללא אוכל, בעיניים פקוחות אל מול היריעה המסואבת של האוהל, בימות־החורף ביחוד, בימים השוממים של בוץ וחוסר־עבודה… היא זכרה את יומו הראשון של אורי בבית, שעה שחזר מ“כדורי”. איך נחפזה מתוך צריפונו של אברהם להביא לאורי הישן, הבריא, המאושר, את פּת־הערב ואת הסיפור על־דבר הטבע המתמוטט, על דבר אברהם. חָדשיִם ימים חלפו – ונסתבר שהיתה שוטה. ואולי לאחר חָדשיִם תאמר כך על היום הזה? וילי נשאר וילי ואילו פּרשת אברהם כמה שהיתה חשובה, יפה ועמוקת־מהות, נסתיימה ונסתלקה כנסיכה חולנית. אולם אורי, שנפרד והלך אותו לילה עם שני הסיפורים החדשים בלבבו – האחד על אבא ההולך והשני על אמא שהיא אולי אשמה בכך – אולי היה תועה אז בחשכה, במחנה, אולי במקום זה ממש ואולי מצא אז לראשונה את מיקה? עד… עד כדי כך שכעבור חָדשיִם, אם גם הוא עצמו איננו – הרי מיקה כאן; וצומח בה מה שיעשה אותך סבתא… חה חה… ופתאום אין אַת בודדה שוב אלא אֵם לבת, בת עצובה מאוד, קשת־יום, אבל שלך, מאוד שלך; בתוקף חולשתה, בתוקף היותה זקוקה לך כל־כך.

היא פרצה לתוך המטבח ושאלה על “טיפּול־חולים”. נתברר שהללו סיימו מזמן. רותקה קרבה, איפוא, למלאכה בעצמה. מחתה מגש־עץ רחב ומצאָה לו מקום נאה. חמסה מזונות מכל הבא אל היד. גדשה את המגש ביצים, לחם לבן, גבינה, חמאָה, קפה, הכל עשתה במגודש ובמנות כפולות – גם לעצמה נתכוונה. נטלה עוד כפּיות, מזלגות, סכינים, כלי־של־סוכר, מלח, שתי מגבות מטבח נקיות ואחרון – קופסת־ גפרורים טריה.

עד שעמדה עם משאָה בידיה ואָמרה לצאת עלה לפניה זכר אברהם. הניחה את המגש, פּרשה את המגבות הצחורות ופלשה לחדר־האוכל. בהצצה אחת הבחינה באברהם, מוקף מאזינים, מספּר ואינו אוכל. כיונה כלפּיו, אך הללו היו סביבו כחומה.

“אברהם,” פלגה לה מבוי אליו, “תאכל כבר לבדך. אני נמצאת אצל מיקה. היא חולה….”

“רגע,” ניסה לעכבה ונסתייע בהנחת יד על זרועה.

“זה בסדר,” הדגישה בקול שאינו סובל ערעור, “להתראות!”

שוב היתה בדרך לאוהלים, והמגש הכבד בידיה. המשא היה מתיש והעלה זכר הדרך המייגעת במעלה הר־האיילות. כמה שעות ארוכות עברו מאָז! ואפשר שמיקה היתה נושאת כל הדרך במשא ובקרבה כבר אותה נפילה שנפלה לבסוף. איזו מידה איומה של שתיקה יש בה בבחורה זאת! ועדיין זכורה היא כיצד בסופו של דבר, לאחר שכרעה והקיאָה והיתה נתונה, חסרת־אונים, למה ולאֵיך שטיפּלו בה – סירבה לומר מלה אחת על הרגשתה. רופא המחנה נואש ממנה. רע לה – ויתר מכן אין היא יודעת. מוכרחים היו לשלוח אותה למטה, עם אילנה, שיובילה עמו הביתה במכונית. עד הרגע שנסתלקו וירדו לא אמרה מלה אחת. רק מים שהוגשו לה ולימון היתה מעלעה בתאוה ואינה פּוסקת. כיצד ובאיזו דרך מוזרה עלה על לבה אותו רעיון – לא ניתן לשער, אבל רגע בא, ובטוחה היתה, בפתאום, כי הילדה הרה. כבר שעה של ערבית היתה אז ויום העליה הסואן נתקרב לסיומו. חרדתה למיקה נתעצמה אז בבת־אחת כאילו רק בה טיפּלה ועסקה כל אותו יום – אולם לאיש לא סיפרה דבר. באברהם הפגיעה שיחיש נסיעתו למטה, לגת־העמקים, וכל השעה שצריכה היתה עוד לחכות לא עשתה דבר אלא התרוצצה במחנה המעורבב וההומה והיתה עליזה עד כדי לעורר חשד. היא היתה מאושרת בכך ללא גבול ובטוחה היתה שאין היא טועה. ידעה שמיקה ואורי אינם מסוגלים, אולי, לקבל את הדבר בפשטוּת כמוֹתה, אבל על־כרחם יקבלוהו סוף־סוף, ואילו היא – שמחה פּשוטה, ישרה וחמה מילאָה אותם תוּמם. שקטה היתה לא נצטרכה שישמעוה חשה את הדבר. לפי שעה הרי זה סוד שבינה ובין מיקה. אחר־כך יעבור ויפתיע את אורי. אפשר שעַיִר זה יתבהל ויבעט, אך אמא לא תניח לו לעשות שטויות. ואחר־כך יקבל וילי מכתב ארוך וימהר להשיב בקצר ממנו, ובשמחה: כן, רותקה, ודאי סבתא יקרה שלי… חה חה… נו!

ברור שהנערה נרגשת. אורי איננו בבית ואולי היא רואה את הריחוק הזה כריחוק גמור, כניתוק? ואפשר שבכלל היה להם קצת קשה ומסובך עם כל צעד וצעד. היא היתה קשובה לחייהם של אורי ומיקה. אך מיום שנסע הבן לא נראו לה חיים אלה אלא באורח סכימתי מאוד: שמיקה היא הנערה המקבלת פּתקים ממנו. יותר מכך לא היתה השגתה מגעת, ועל־כל־פנים – לא היתה מסוגלת לשער מה מקומו של אורי בשתיקה נואשת זו של הנערה הנרעשת. ברי שהיא נבעתה ויראָה הבינה, אבל הן לשם כך קיימת רותקה. שהרי, מצד שני, ברור שקיים משהו המבקש לרצות בכך, קיים משהו המבקש את האמונה הטובה, את הרעוּת, את הבטחון – על מנת שבבת־אחת תפרוץ האהבה אל מי שעתיד להיות היצור החדש.

רותקה נכנסה לאוהל. עדיין היה חשוך, עדיין היה שומם כאילו עזבוהו.

“מיקה?”

הדממה השיבה חום ואטימות. רותקה גיששה והניחה את משאָה על שולחן, כמדומה. שלחה ידה לתורן. אמת, שם הייתה תלויה מנורת־הנפט. נטלתה בזהירות, חלצה זגוגיתה בתלישה, התיזה גפרור, העלתה אש בפּתילה, השיבה את הזגוגית למקומה – כל אותה שעה לא התבוננה ולא ראתה דבר – תלתה את המנורה, הגדילה את הלהבה.

מיקה ישבה על המיטה בעינים לטושות וצללית שלה נסתמנה מאחוריה. חיורה היתה, פּרועת־שׂער, עֶרה ערוּת־של־טירוף – ורותקה נדהמה עד כדי מחנק לרגע אחד נורא.

“מיקה!”

אולם הקול הזה היה גרוע מכל. כלום עד כדי כך נתפסת היא לביעותיה של זו? החזירה מבטה אל השולחן ושם היה האוכל רוגע ומרגיע.

“שבי מיקה ואכלי אתי מפּני שאני מתה מרעב, וגם אַת, ובלי קונצים – היידא!”

“אינני רעבה.”

“מיקה, שבי לאכול. אני מבטיחה לך, עד אחרי האוכל ־ שום שאלה. אינני דורשת ממך אפילו לרחוץ את ידיך. בואי־נו, אכלי, ואַל תבלבלי לי את המוח…” גוערת היתה בחיבה; ובדרך של גישת־מישרין זו ביקשה להמחיש לה שאינה רואה בה שום דבר מיוחד במינו, ואין היא לדידה אלא תינוקת סרבנית לשעה.

“התקרבי – די!”

רותקה פרשה את המגבות על השולחן, עליהן ערכה את המאכלים וכליהם וכל הכבודה כולה הסיעה עד המיטה. בשבתה על השרפרף ובהקדימה את הנערה התחילה אוכלת בתיאבון שאינו מוטל בספק.

מיקה נעתרה, דחתה מלפניה ירקות וביצה, ומזגה כוס קפה. נטלה גבינה בקצה סכין וקינחה על־פני פּרוסת־לחם דקה. לעסה כמי שמסתפק בטעימה בלבד וגם זו עוד לא מובטח לו אם טובה אם לאו. רותקה אָכלה הרבה ובהמוּלה גדולה ודומה ניסתה להדיח צללים ועמעומים ששלטו באוהל בקולות של טחינה קולנית ובריאה, במצמוץ שפתים רעבתניות ובניקוש כלים.

רותקה מזגה לעצמה ספל קפה. המגש שהיה ארוחה נאה – הפך שיוּרים. מועקת החום נתפּוגגה מעט, והגיעה אולי השעה לשקע כמה מלים ראויות בתוך הדממה.

“נו, מיקה,” פּתחה רותקה כפתוח אשה לרעותה. “הן אנו יודעות הכל, לא כן? מה שלומך עכשיו? קצת יותר טוב?”

מיקה הניחה את ספלה, נסוגה לתוך מיטתה ומשכה עליה את הסדין המושלך.

“אני כבר בסדר,” הבליעה לתוך פּינתה, “הכל עבר.”

“עכשיו אַת נראית, באמת, הרבה יותר טוב.” התחילה רותקה כונסת את הכלים על המגש – “אבל בהר, אחרי המקרה – זה היה נורא להביט עליך!”

מיקה לא השיבה. רותקה נטשה את שרפרפה וישבה, דרך פּינוק, על המיטה. חשה מגע כפּות־רגליה של מיקה.

“מה היה לך, הגידי?”

“אינני יודעת,” פּינתה לה מיקה מקום, אם כי לא היה צורך בכך.

“החמסין, אולי?” שיקרה רותקה ותיעבה לרגע אחד עמוק את תפקידה האכזרי.

“אולי…”

בו ברגע החליטה רותקה כי נואל הדבר לעקוף ולשקר סחור־סחור. וכי במה עוסקות אנו, בפשעים, בזוהמה?

“הגידי־נא, מיקי…” פתחה ועוד נשתייר צל־היסוס בדבריה. “מיקי” חיבבה, והנערה נסתמרה בפינתה וידעה מה בא לה עתה.

“איך היה אצלך בזמן האחרון…” לא היה כל צורך לסיים. מיקה שמעה גם מה שלא נאמר עדיין. רגע אחד עוד תמכה ישיבתה בשתי ידים נעוצות במזרן ולטשה מבטים קפואים פנימה – אך משנהו כבר נקרעו על פניה דמעות גדולות, ומיד בושה בהן, ומיד ביקשה לעצרן ומיד הפכו יבבות כבושות ונישוך שפתים ועוית.

רותקה הניחה לה שתבכה שעה קלה ועצרה בידיה שלא יעשו מלאכת־ליטוף חנפנית. נערה זו חזקה עליה שסופה תתחסם, ואין לה דרך אחרת. אך מיקה עצמה קמה, קרבה אל מנורת הנפט ושם הבהיקו פניה ועיניה התנוצצו. נטלה את המנורה והניחתה על השולחן. את המגש העבירה על הרצפה, סמוך לפתח. חזרה וישבה, תפוסת־צמרמורת וכבושה במאמץ גדול.

“היית אצל הרופא, מיקה?”

“עוד לא.”

“למה לא היית?”

“אוֹח, הניחי לי, רותקה! אין לי מה ללכת אליו.”

לראשונה חשה רותקה התנגדות שלא צפתה לה. אך מיקה הוסיפה מעצמה עתה:

"תמיד הייתי בסדר. אני מכירה הכל ויודעת הכל. ועכשיו כבר פּעמַיִם…

ואחרי שתיקה נוספת, בקצרה, בצליל שקט ושומם, בכוונה אמיתית. כלפּי מישהו וכלפּי שום בריה, בקול שיבש כבר מדמעתו האחרונה:

“הלואי שהייתי מתה.”

רותקה התבוננה אל הגוף הזה, אל הרגלים השעירות, העגלגלות, אל הפנים התפוחים משהו, אל העינים השחורות, היפות באמת בתוך העיטור הכבד של השׂער, וחשבה על אברהם שודאי עלה לחדר, ושכב לנוח וחיכה ועודנו מחכה והיא לא תבוא אליו, אפילו לא ביום זה, מעודן ופתיטי־משהו בחייהם – בשל הנערה הזאת האומרת דברים כל־כך נוגעים אל הלב, וכל־כך תינוקיים בה בשעה.

“מיקה, אַת טיפשה. זהו מה שיש לי לומר לך, אבל אַת יודעת כמה את יקרה לי ודוקא עכשיו. ועוד דבר אחד, מיקה. דעי לך שאני שמחה!” רותקה חייכה. “שמחה אני מאוד על זה; ואני מקווה באמת שאין אַת טועה, ואני וּוילי, וכמובן גם אורי ואַת – נהיה מאושרים בלי ספק. אַת חייבת להאמין בי עכשיו. זה פּשוט נפלא! תארי לך…” וכאן התחילה אותה מלחמה חשאית ועקשנית אשר נמשכה שעה ארוכה מאוד ואשר אחר־כך, בימים הבאים, זכרוה שתיהן וכינוה בלבבן בשם: “השיחה שלנו. באוהל!”

רותקה סבורה היתה, עדיין, כי מיקה זקוקה לאותות של חיבה והשתתפות כדי שהרצון אשר בה יתגבר על הפּחד. היא הרבתה לדבר ככל שעשתה תמיד בשעה שלא ידעה ועמדה במערכות אבודות. היא סיפרה למיקה כי חששותיה שוא הם. לא שקלה בדעתה אם מכאיב לה גילוי־הלב שלה או נעים והגידה מה שהיה לה להגיד. סיפּרה ששמחתה גדולה לאין שיעור, ובטוחה היתה גם ברגשותיו של וילי שלא יהיו אחרים. קשה יהיה, ודאי, שהרי קשה מלאכתן של נשים בלידה, אך להגיע לידי טירוף־הדעת הרי זה – טירוף־הדעת. מוטב שתהא שמחה בכך כבר מעתה. או אדרבא, תחכה־נא חָדשיּם־שלושה עד שתחוש בו, בפּעוֹט, מתחת לחזה ותראה איך עם כל ריחוש קל שלו מתמלא לבה חום ועדנה ואושר ללא קץ. ברי שהיא עצבנית. אך למה לא להסתכל על כך כבני־תרבות ולהבין כי ענין של כורח ביולוגי בכאן, שאין להימלט ממנו, ולאחר אותם חָדשיּם־שלושה של עצבנות קלה יבואו חדשים של שלוַת־נפש ובטחון ואהבה – עד כי כל העינויים הנוראים ביותר ייראוּ טיפּשיים?

מיקה היתה שותקת כל העת ודבר זה רק העמיק את רצונה של רותקה להגיע עד לבה, עד הדברים החשובים לה, העשויים לזעזעה; והיתה חוזרת ומרבה שידולים ופיוסים. גם אורי היה מקרה, לאמיתו של דבר. עוד לא היתה אפילו באוהל־משפחה עם וילי שעה שסיפּרה

לו, ובחודש שלישי היה הדבר – שהיא בתוך־תוכו של הריון. אז נתכנסו, אמנם, לאהלם ומאָז נקשרה משפּחתם יפה; אפשר שלא וילי הוא האיש שהיתה צריכה לקשור עמו את חייה, ואולי היו להם הרבה צרות בחייהם זה מזו – אבל אורי, כלום אפשר לומר משהו כנגד אורי?

מן הראוי לדעת, וחבל שאנשים צעירים אין באפשרותם לדעת זאת מנסיונם שלהם – כמו שלהיפך, בעלי הנסיון כבר אין להם שימוש בשבילו – מן הראוי לדעת כי הכל חולף בחיים, ואין ערך שחשיבותו אינה נעלמת ברבות הימים, ואין דבר שמשקלו אינו נראה, לבסוף, אפסי – מול החשיבות הקבועה ועומדת אשר בחייו של אדם אחד. יעברו שנות חיים והכל ייראה כל־כך קטנוני, כל הטרגדיות, וכל הריגוזים, וכל שעות־הפרידה הקשות, והבריתות הכרותות לנצח, וחדרי־המשפחה, היצרים, הבחורים היפים ורגעי־התאוה – רק דבר אחד יישאר יקר, ובלתי־ניתן לערעור, וקיים, פשוטו כמשמעו – הבּן! צאי ושאלי אשה שנמנעה מלדת לפני עשר או עשרים שנים והריהי חשוּכת־בנים לפיכך עד היום. האם לא אוילים ואידיוטיים עד כדי לשגע את הדעת נראים לה כל אותם הנימוקים, יהיו מה שיהיו, אשר גרמו לה, לפוֹתה, שתהיה גלמודה מזדקנת? אשר גזלו ממנה אז את אלה שהיו יכולים להיות לה היום בנים כארזים, אנשים ונשים בני עשרים, בעצם פריחת עלומיהם?

אלה הם הדברים. ייתכן שקשה, אך בענין זה צודק הטבע וישר מכל. הדבר המתרחש בה כעת הוא יפה ונעלה. צריך לשמור עליו. צריך לקבל אותו בתבונה, לפי שעה – שהרי בהמשך הזמן תבוא מאליה השמחה הגדולה.

שעה שנאמרו דברים אלה, בהפסקות, בתנוחות־הנשימה הקצרות, שעה שמבטים היו בולשים אותה לראות תגובתה – היתה מיקה עיקשת וסמורה ללא צל של חנינה. זמן רב שתקה ללא הגה, וזמן רב אחר־כך היתה בוטה וגונחת מפרק לפרק:

“אבל, רותקה, אני לא.” “אבל זה לא ככה, רותקה.” “רותקה, אבל אני יודעת!”

השעה היתה מאוחרת. שתי הנשים ישבו זו מול זו באוהל שהצן והלך. המאכלות שעל הרצפּה התחילו מדיפים צחנה קלה, אָפיינית. בחוץ ניצב ליל־קיץ כמפסיק מכל עיסוקיו, מחייך ככושי בבוהק־שינים ומציץ בחרכי הקיר פּנימה. שיחים נתנועעו בנשיבה קלה, ריחות של כפרים רחוקים צפו ובאו. אי־שם, במרחקיו של אותו כושי מחייך, התחילו שיירות חוזרות במכוניות־משא מצופפות. בחצר, למטה, התניע נהג יגע את הטנדר שלו וחשב על אשה ששמה רותקה. היא עצמה יגעה היתה; אבל משהו, הן משהו חייבת מיקה לקלוט. היא הניחה עליה יד רכה.

“תגשי מחר לרופא, מיקה” שמרה על צליל־של־חביבות. “לא־כן?”

“אין לי מה לעשות אצלו.”

“אבל מה תעשי?” נתגוונה נעימת קולה בחרון כלשהו, “הרי אַת מוכרחה לעשות משהו!”

ואולי משגה היה זה? ואולי מוטב להניחה שיעבור עליה שבוע קשה, מטושטש – עד שלבסוף תתאושש?

“אינני יודעת,” רעדה מיקה, “אבל זה לא יישאר ככה.”

“מה לא יישאר ככה, מיקה? מה אַת מתכוונת לעשות?”

“לך היה קל!” פּרצה מיקה כאילו באה עד סוף החנק ולא יכלה עוד, “לך היה קל. הקיבוץ היה שלך, וילי היה אתך. כולם אהבו אותך שמחו… כולם היו שלך, בבית היית. ומה אני? מי צריך אותי פה? מי אוהב אותי? מי חושב עלי? מה פּתאום אני מביאה ילד? מי מחכה לזה? מי צריך את זה? מה־פּתאום? אינך מבינה? – מה־פּתאום?!”

שעה קלה חתכה הצעקה בבשר־הלילה הכהה. רותקה הקשיבה לחולשה רכה הנפרשת בתוכה כיריעה גדולה ללא קץ… מה פתאום? וכי יש לך תשובה, אמא?

רותקה, ראי־נא, משתוממת אַת? – נערה זו אינה פתיה שנתבהלה ממה שאירע לה, עד כדי היסטריה – אלא לפניך אשה קשת־יום, מרה, איתנה ביסוריה. פחד עלה בה שזו תעולל שטויות על דעת עצמה כדי להעלים מה שסבורה היתה מחפּיר מעיני הבריות. חרדה תקפה עליה: ביאוש כזה עלולה הנערה להגיע מי־יודע־אָנה. האומנם כבר גמרה בלבבה משהו?

“הגידי־נא, מיקה,” פתחה בחשאי כמי שחושש לפחדיו שיתאמתו, “מה אַת מתכוונת בכך? לנתח?”

מיקה שתקה. אה, אלי הטוב – למות במקום הזה, או להיפּצע עד מוות, או מה שהיית בוחר להכות בי – רק לא ליפּול לידיו של רופא, רק לא ניתוח! דומה היה שהיא משוקעת בטומאָה ללא מפלט. ההריון הזה, התפיחות הזאת ההולכת ותופחת בה – שמוכרחה, מוכרחה לסלק אותה; ומצד שני אותו תיעוב – מגעו של ניתוח, משמושו המבחיל של מגעו של המכשיר הרפואי. הרופא, ועמו האחיות, והמשמשים, והנהג, וכל הקיבוץ אחר־כך, ו“טיפּול־חולים”, ושולחן מיוחד להבראָה, וסידור־עבודה – כולם: עם אורי שלך, איפוא, שכבת תינוקת ולהסתדר אינך יודעת, והרי לך שממשמשים לך בכרסך כחתולה, והדם, והרחם, ומלים שיילחשו בדחילו, והשאלות לשלומך – אבל מה? כיצד? לשקוע בחלום מטורף כי הכל אינו אלא חלום מטורף – על מנת להקיץ פּתאום וכבר מאוחר?

נתבדרה והקשיבה. רותקה היתה מדברת שנית.

“אַת יודעת מה זה – אבל הניתוח הזה, תמיד מתחרטים עליו, תמיד! אינך יודעת מה זה, מיקה…”

איננה יודעת מה זה. הוא היה בעל קרחת סמוקה ואחר כך היה נותן בה תמיד אותו מבט שנתן שעה שנתערטלה לפניו לראשונה:

“ז’ידובקה קטנה שלי,” סילק את קרחתו מלפניה והעלה במקומה משקפים וחיוך, “אַת הרה. זה ברור ‘אַבסולוּטנוֹיה’.”

אחר־כך נשתעבדה לו ועברה עמו לבית החולים הצבאי תחת כנפי גלימתו הישנה, המרובבת. אחר־כך דאג שלא יהא צורך בניתוחים ורק היה תמֵה, מפעם לפעם, “מי היה אותו מאושר ששתל בה שתילה ראשונה?” הוא היה נתעב, אך נתעבת שבעתים היתה היא עצמה שנשתעבדה לו.

אז, לאחר שקמה אותו יום מן הספה בחדר־הבדיקות שלו, חלושה וחסרת־דם, ולאחר שנשתבשו לה סדריה במשך כמה חדשים, נשבעה שבועה נוקבת בלבבה. שנית לא תלך לניתוח. לאו, אף פּעם! אפילו אם תצטרך ללדת יתום לאשפּתות. למעלה משנה סבלה בעטיוֹ של אותו דוקטור ועבודתו הארעית והרשלנית – עד שנשתחררה ממנו, ובספינתו של וילי האמינה שהיא מפליגה לעולם חדש. בדמדומים של חייה, במקום ששום דבר אינו נמחק, במקום שבו האדם ממשיך להיות עצוב לנצח, נשאָה את השבועה עד שיבוא יומה. יפה, היא איננה יודעת מה זה. לה יגידו שלא תהיה עצבנית ביותר, שכּן מוטב לשאת מעט כאב באורך־רוח… למעשה היתה אילמת, קרוב מטושטשת, תוהה בסבלנות על רותקה שתמשיך, ותשדל למענה דברים נוספים.

“מיקה,” אמרה רותקה ברצינות דואבת, “אני אינני מוכנה לשחק אתך במחבואים. אבל דעי לך שאני לא אתן לך לעשות את זה. בכל כוחי לא אתן לך!”

עכשיו העלתה רותקה דבר חדש, ועמדה עליו, כפי הנראה, בכל התוקף:

“אורי עוד איננו יודע, מה?”

“לא!” שטות. הייתי צריכה להגיד לה כי כן – וגמרנו. אבל כיצד? הן לא אלך לספּר לה שהיה כאן היום. לא, בשום־פּנים־ואופן־לא!

“לא ראית אותו מיום שנסע?”

“אף פּעם!”

“אבל, מיקה – הוא מוכרח לדעת! הוא עכשיו ב’תל', נכון?”

“כן,” שיקרה באדישות.

“הרי הפּתקה האחרונה שלו…”

“כן.”

“אני רוצה, אם כן, שתודיעי לו. תדברי עמו, אולי הוא חושב אחרת. הן יש לו חלק בחייך. אינך רשאית לעשות שום דבר על דעת עצמך בלבד.” ולאחר הרהור נוסף, בודאי בענין הנעימה ולא בדבר התוכן: “הן אי־אפשר שאינך חושבת עליו, הן יש ביניכם איזה קשר, לא כך?”

קשר, – אבל מפּי לא תזכי לשמוע מלה אחת רכה. איזה קשר! הן אני אוהבת אותו עדיין, כן אוהבת אותו אם יודעת אני מה אני מרגישה. הן אני רוצה בו, הן רציתי בו היום – הכתפים הללו! והגאוה הזאת שכל העולם לא נוצר אלא בשבילה, והבטחון הזה, והצפצוף הזה שהוא מצפצף עלי. אבל את עוֹרי תקלפי מעלי קרע־קרע עד שאומר לך מלה. “איזה קשר…”

“אז, מיקה – מחר. תסעי אליו — ותראי שיחד יהיה לכם יותר קל. אני כבר אסדר את זה בסידור־עבודה, אָכין לך גם קצת כסף.”

תסעי אליו. לאן? ל“תל”? הרי איננו שם.

“מיקה, עני לי!”

“טוב, רותקה,” שיקרה, החניפה, “האמיני לי שאינני רוצה להכעיס אותך. אבל זה לא יועיל ורק חבל שאַת עושה לעצמך צרות. הניחי לזה. הכל אבוד בין כה וכה. שכחי את זה, שכחי אותי…”

“טפשונת — זהו מה שאַת! ועכשיו לילה טוב, בת שלי, וקומי מחר כמו אדם חדש.שומעת?” היא נטלה את מגש־האוכלין ועמדה בפתח האוהל. מיקה ליוותה אותה במבטיה. היא היתה קטנטונת ורחימאית.

“אולי אַת רוצה עוד משהו?” אמרה רותקה.

“א… כן.”

“כן?”

“תודיעי בכל־זאת לרופא.” היתה מהססת בהברותיה הראשונות, אך פתאום התגברה, כאילו, על אחרון מכשוליה ובאכזריות, בהטחה:

שיסדר לי את כל הסידורים בעיר. ומהר!"

למחרת תצא נערה מחצר המשק אל הכביש. היא לא תדע באיזה צד מצדדיו לעמוד, שכּן לא תדע להיכן היא נוסעת. היום יהיה חמסיני כבד ומעובב כיום שקדם לו והרגשה רעה תהא מתבטבטת בה ותופחת – שאין לך דבר ארור ונורא בעולם מאשר ללכת ולא לדעת להיכן, לרדת אל כביש, ולא לדעת למה, לאהוב — ולא לרצות בכך, להודות לאמא, לקלוט בכפּך מעוֹת שהיא נותנת לך ולדעת בה בשעה שאַת משקרת לה כחתול – לא, ככלבה מקוללת.

הכביש יהיה מבהיק בכתמי שמן־מכונות. מעברים יהיו השדות מקטרים הבל חם כלפּי השמים המלובנים; ובגדי־השבת שלה, החצאית הכחולה, מטפּחת־הראש, התיק השאול — יהיו קודחים בחום. מוכרחה תהיה ללכת אם גם לא תדע לאָן.

אשה אחת במשק סבורה שזו נוסעת אל בנה ב“תל”, אולם היא לא תסע שמה. במקום־שאין־איש־יודע־איהו נושאות עתה רגליו הזריזות גוף שבגללו צריך בשרה להיות מאושר – אבל אין הוא מצפּה לה. דבר אחד יהא מנסר – ששיקרה, שסרחה כגנבת, שידעה כי איננו ב“תל”. יום אחד קודם־לכן עבר בדרכו למקום אחר. שוב היה גאה וזר, ושוב לא אמר לה היכן מקומו החדש, כי שוב לא רצה שתהא שולחת לו את מכתביה אחריו או באה אצלו. היכן הוא? ולהיכן תנוע? והיכן רוצים בה? התחזור, ותעלה בדרך־העפר, ותיכנס בשער, ותבוא הביתה? מי ירצה בה שם? מי יאמין לה שם שהיא איננה יודעת, אינה יודעת היכן אורי שלה מצוי, שאין הוא מספּר לה, שאין הוא כותב לה, שאין הוא רוצה בה שתדע?

מכוניות יעברו בתזתוז־צמיגים. קרונות־משא כבדים על תריסרי צמיגיהם השחורים יהיו נושפים ועולים, מכעכעים ויורדים. כלום יעצור מישהו למענה?

העירה אולי? לעבור ברחובות ולבקש מפלט מעיניהם של הבריות – בחלונות שבהם אַת מתבוננת אל מה שנבצר ממך? להיחנק בחום המאובק המבאיש של מלט ומלט ללא גבול? לקנא עד מוות בשותי־הגזוז? למנות בחרפה את מעותיך? לחלום על בריחה מן הקיבוץ? להתאוות לאסון?

עגלה תשעט פּתאום מן המשק לשדות. לרגע קל ינדב לך העגלון מבט של תמיהה, ומשנהו כבר תהא העגלה משתקשקת במורד וכל־כך מובנת, וכל־כך ברורה בכל אופן מאופניה, בכל רעי־של־סוסים שהיא משיירת אחריה!

חם יהיה ובתוך מכוניות אדמדמות יסעו נשותיהם של אפנדים בצפרנים ממורקות וברעלות על פּניהן. חם יהיה, הזיתים לאורך הדרך יהיו מכוסים אבק עפרורי־צהוב. ואיש לא יבוא לקראתה לשאול להיכן היא נוסעת.

מר יהיה לה לשאת את עצמה בצדו של הכביש המתעתע, נערה אחת, אַקראית שהושלכה מכל וכל. אך כך תהא הולכת בבלי דעת ומכל עבר שרוי לה רק מחנק אפור מטמטם. לאן, מיקה? בבשרה של כף־יד קפוצה יהיו טבועות הפּרוטות אשר ניתנו לה מתוך אהבה ואמון.

מה יהיה, מיקה? מה יהיה?


 

ז. היום האחרון

פתאום יש לו לאדם משפחה גדולה כל כך! רותקה, אורי – ומיקה. מעתה, שא בעולו של התרמיל ואל תגנח, כיוָן שמלא הוא מתנות לכולם ואתה הוא שיזמת את המשא.

וילי היה מהלך יחידי בדרך מתחנת־הרכבת לגת־העמקים. פּיקח היה ולא הצליח להחזיק עצמו מרומה אלא שעה קלה. דרך מוזרה זו שבחר – להגיע הביתה ברכבת – כלום היא כדי לחסוך את הוצאות הנסיעה או, בינינו לבין עצמנו, כדי להגיע הביתה בצד המשק ולא מן הכביש הראשי, במכונית, ישר אל כיכרוֹ של חדר־האוכל, הא? אך ניתנה אמת ליאָמר כי גם טעם חסכון כאן, וכי זוהי אולי הפּעם הראשונה לאחר שנים רבות כל כך שאתה, פשוט, נאמר, דחוק בפרוטות, ומן הדין לקמץ פה ולקמץ שם וביחוד אם יש בדעתך לקחת את כל המשפּחה כולה העירה, לסרט ולגלידה.

עכשיו צא וראה מה פּיוס אחד עשוי לחולל, שכמוהו כהתפייסות עם הכל, והתאהבות חדשה: גיל־של־נעורים מחדש, עם כל האומץ וכל הבושה שבכך ועם אותה אשליה אָפיינית כי מעתה ולהלן – עד עולם.

והרי השטחים שלנו! כמה זמן חלף? – ודומה שכאן עבדת, באלה החלקות; אלא ששטחי התירס מסביב היו אז ירוקים ורעננים וּמַַרוים את הלב הצמא. תירס לסילאז' היתה המאלמת כוססת בשיניה הרעבתניות, וגלים־גלים היה הדשן הירוק והעסיסי נרבד מאחוריך באלומות ארוכות, קישחות־גו – עד שהיו באים המעמיסים ומגלחים אותן מן השטח, עובד היית, מנהג בטרקטור כלאחר־יד, מהרהר בבנך, עגום על־דבר אשתך, מֵצר על הקיבוץ שקיבל את הודעתך הפּסקנית בדבר ההליכה הפתאומית הזאת לצבא… שטחים אלה – כלום עמדו מלכת מאופק עד אופק? כלום היה היבול קטן יותר משום שזאב כהנא הלך ואיננו? כלום חשה האדמה, למשל, או ידיות־המהלכים של הטרקטורים – כלום חשו אלה בחסרונך? לאו. והוא הדין! ככה – ועד הקץ: יבול, ועבודה, ויבול… ורק אתה, יצור אנושי, ניחנת בכושר־זכרון ארור, והרי אתה מהלך והוגה. מעתה, אם תודה כי עדיין לא סיימנו את ספּטמבר תודה גם כי המצב הוא לא כל־כך גרוע. את התירס, דומה, גמרו לקטוף – אמנם חלקה “שלוש” מניחה רושם שהיא עדיין עומדת, צהוב מצופף ודחוס כזה הוא ודאי תירס העומד בקמה, ואגב, השנה היתה כנראה בינונית למדי ביבוליה. כן, וזה – כלומר, הצד החקלאי שבדבר – באיזה מובן שהוא פחות נוגע לך ודוקא האנשים, האנשים אני רוצה לומר, הותיקים שלנו, הם מעניינים יותר. עכשיו, שאתה חכם כל־כך, וילי, פּקח לי תמיהה אחת – מדוע אדם כל זמן שהוא בבית, מעורב בין חבריו ומצוי ביניהם ללא חציצה, לא הם נוגעים לו אלא המשק, העבודה, ההצלחה, התוצרת, המחירים – והנה צריך רק שירחיק מעט כדי שיבין איך היה מזניח כל העת את העיקר ודבק בטפל, או, אם נדבר בלשוננו, מזניח את המטרה ודבק באמצעיה? בהיותך בחוץ מצויה בך מידה מספּקת של אדישות כדי שהדבר העיקרי באמת יישאר ויזדקר לבדו בפשטות ובבהירות, ותבין כי מה שקושר אותך לקיבוץ, ולחיים, ולחייך שלך במשמע – הרי זה לא התפקיד, ולא המעוף, ולא מה שקורין הסיפוק הפרטי, אלא האנשים זולתך, גורלם, בקיצור – המנגנון האנושי הגדול, שהוא גם ציבור וגם פרטים.

אותה שעה רביעית של אחרי הצהרים היתה; ושרויה היתה בשטחים כאִושת עלים ביער. גת־העמקים נצטמדה להרים מרחוק, מעורפּלת קמעה, חסרת־מנוח בתוספת איזה רטט מוזר באוירה שלה, מקום שהיו כתמיה מלבינים בעיקר. ירגזי גזר את האויר וחזר והדביק את הגזרים במו־דמיון שגעוני. ומנַיִן לך שירגזי הוא? – הנה פרח. טיבם של חרישינו שהם מקפּידים תמיד לעבד את השטח עד עצם גדוֹת הדרך ויפה הדבר, שאתה רואה את האדמה משחירה ומהופכת ואף מגלישה רגבים אל תחום העפר המקומח של הנתיבה ודעתך נוֹחה, כי בבוא החורף תהא הדרך כמין פס שחרחר, מכוּיר, בתוך אוקינוסים של ירק נבטוטי.

הקורפורל במדי־הקרב הבריטיים, אשר היה מפסע תחת תרמילו בתוך אדמותיה של גת־העמקים הגיע, הפעם, לחופשתו הראשונה לאחר שלושה חדשי־שירות בקירוב. בשעה שירד מרכבת־העמק בתחנה הערבית שאינה מצוינת אלא בשלטית ובסככה מכורסמת־גוון, עלה בדעתו כי אפשר עשר או עשרים שנה לא עשה דרכו הביתה באופן זה, מן הרכבת דרך השדות, וברגל. לפנים היו מביאים בדרך זו מזונות ונוסעים, ויום אחד הוקם גשר מעל לואדי־פוקה ונעשתה הנסיעה אפשרית גם בימות־הגשמים, אולם אלה היו ימים עתיקים, מי־יודע־מתי, ורק כרטיס־הנסיעה הצבאי המוליך אותך להיכן שתרצה רק הוא חזר להובילך בנתיבם של עתיקים אלה. הסדרים של רכבות ארץ־ישראל! ברחובות ירד מן הזחלנית כדי לבקר אצל אמא בתל־אביב ולתפוס אחר־כך אותה רכבת גופה בראס־אל־עין. משירד באותה עיירת־פרדסים לא פצו פה ולא ציפצפו; אולם איך התחילו להכביר שאלות וקושיות בדרך לחיפה! שוטים – דומה שנטלו לקח של ממש פעם אחת לתמיד.

עוד בטרם זזה הרכבת מרחובות כבר הכניסוֹ האוטובוס לתוך תל־אביב השוקקת, מחצית השעה – קב ונקי! ולפי שהמכונית המדביקה את הרכבת בראס־אל־עין הניחה לו שעה ומחצה, עת תמימה וטובה לבילוי בעיר – נטל עמו את התרמיל והלך לומר שלום לאמא.

אמא כהנא היתה זקנה בודדה ביותר. אבי־הבית נאסף אל עמיו עוד בשנים שפיקפקו אם כדאי אורי הקטן שיסע ללויית המת. הבת הרוַקַת, הרוקחת האחראית־לשעבר, עקרה אל מעֵבר־לים ולא נתנה אות של חיים, בלתי אם אותה גלויה אחרונה שדמות מפרץ כחול ואילנות בצדה המבריק ותולעי־אותיות אחדות: שלכם, היו שלום — בצדה האחר.

ואולם כמה שנותרה בדד – לא רצתה הזקנה לבוא לקיבוץ. היא לא אהבה את הקיבוץ, לא האמינה בו; סבורה היתה שבנה איבד את חייו בתוכו, ובכך שמרה נאמנות עקשנית לדעותיו של אישהּ המנוֹח. סבתא בודדה היתה, ורק אהבה ביותר את אורי שהיה סר אליה לעתים רחוקות מאוד, אחת לשנה, לשנתים. וילי היה מהלך אליה ברחובה־של־עיר ודק בעצמו שאף פעם לא חש כל־כך רענן, כל־כך בעל חדות ראיה חדשה כמו בשעה זו, שהוא נושא תרמילו הצבאי על שכמו. הריהו מכיר את תל־אביב ואת מבואות־העסקים שלה ביחוד, ולבו גס בה, אולם עתה היה חפשי, נכרי עד כדי יתר הבחנה ופנוי מאוד להתבוננות. היה משנן לעצמו שמותיהם של האילנות מכל חצר, נוכח שמרובים ביותר הבתים בני ב' קומות, שאין לך בנין בלא אַנטנוֹת לרדיוֹ, שהחום אינו נורא כל־כך אם אינך אָץ כמטורף, שלצבעים באויר יש איזה ריח, משל שמן מפעפע, או ריח הכבסים על הגגות השטוחים, או ההרגשה הנאה כי ממרומי אותו גג אתה רואה את הים הכחול והספינות שבו.

רחובה של אמא, שלפנים היה לב־העיר, היה עתה מוזנח ועלוב. במרוצת השנים הפך, עם אחיו החובקים לו מכל צד, רובע של עניים — וגגותיו אדומי־רעפים כולם, וגזוזטרותיו מעוטרות בעיטורים שעבר זמנם, ובכניסה לבית היית מבחין כמין זוג ידים במוֹעל שלהן, מברכות את כל הנכנס, ובחצרות היו דקלים נמוכים, מסובלי מה שהצהיב בהם, ומתחת לברזים מטפטפים היה משטח מעובה וירקרק של טחב, והתריסים היו ירקרקים־דהים גם הם, והיו חורקים אם־לא־איכפּת־לך על כל הינף והינף, והמדרכה שקטה ותפוסת־צל, וריח דירות עתיקות נדף, והוילאות נוסח ישן, וחדרי־המדרגות גבוהים וצרים והדלתות קלופות־צבע ומזוגגות, ומן החצר עלתה צחנת ביבים פגומים, ועל הדלת דבוק פתק בנעץ שהחליד את כל סביבותיו כמין הילה חומה, ומטושטש היה “כהנא” בדיו עתיקה, ותחתיו “בעל הבית” ונשאת עיניך מעלה ושם כבר נסתיימו המדרגות בדלתו של הגג – שעליה היתה בו מתחת לרעפיו ובאותה עליה היו ארגזים מחושקים ברזל, פליטת ימי רוסיה כולם, ובהם גם מה שהנך נזכר עתה בצביטת־לב: יומנים וכתבי־עת ישנים של “החלוץ הרוסי” ותעודות המחזורים בגימנסיה של עירך ובברלין להבדיל, באוניברסיטה ותצלומים ישנים ואמא במחלצות שלה, ואבא בזקנו אצל פּתח האַפּוֹטִיקַה בעיר, ועבודת־רקמה של אחותך שאיננה – והיכן היא?

נענתה לו שרה של אמא, התימניה רכת־הגוף, הגדולה, שהיתה מסייעת בבית וחיה בו כל אותן השנים. כמה הקימה זו צווחות־של־ששון! ואמא נחפזה והרבה בכי בכתה, ושוב היתה מתרעמת על הקיבוץ שהוא כזה, ושאלה על שלום כולם, והראתה גלויה שנתקבלה מרותקה וקראה לו אותה פּעמַיִם, אחת היא עצמה ושנית מעבר לגבו, כשהוא משוטט עליה בעיניו והיא מעבירה אצבע על אותיותיה. לאו! לקיבוץ אין היא חפצה לעבור. הבית מכניס את הכנסתו, הדירה שמורה בידיה, שרה חברה נאמנה וכשרה היא – איננה זקוקה לבריות, תודה לאֵל. ועדיין כוחה עמה לקרוא גם ספר רוסי, והעתון מגיע יום־יום, והכל כסדרו, בריאה, ומה שלומך, וילי? נשאר לצהרים, ללוּן? לאו? נוסע? צרה שבצרות!

אמא זקנה ביותר. הדירה אפלולית, תריסיה מוגפים. חדרה של רותקה לשעבר – שש־עשרה שנים! – צבטוֹ כך ששמח בחשכוכית משום עדותן של הדמעות העשויה להצהיר קצת יותר מדי. אמא פתחה ארון בתלישה צורמנית והמראָה הבליחה עמומות וריח משומר של שנים נזירוֹת יצא לשוח באויר. כאן היתה רותקה צופה עצמה באספקלריה, ואורי היה מושך בשמלתה: אמא מהר, לים…

לאחר שעה יצא והלך. גורלה של אמו לא נתן לו מנוח. הרגשה מרה של כפיוּת־טובה שאולי אין ממנה מנוס תקפה אותו. האומנם כך הוא טבע הדברים שיהיו הבנים חבים תמיד לאבותיהם ללא תקנה? אמא שהיתה טורחת כל שנות חייה – איך היא שותקת את אהבתה הגדולה היחידה כל השנים הרבות הללו!.. ימים שהיה מבקר את רותקה, אז, היה מתנער בבקרים ומשכים להסתלק, אך תמיד הקדימתו אמו במטבח המואר חשמל בארוחה, בחלב חם, בביציה עשויה כאשר אהב. אמא זקנה זו שלו, כיצד היתה מושכת והולכת מאז ועד היום בשתיקה כבושה זו – והן לבה לא היה ריק אף לרגע קל אחד!

כך היתה מושכת והולכת כל אותם הימים שאתה עושה בעולם הגדול, בדירה זו המידכדכת ויורדת, בעצבות זו הנערמת ונוספת. בוקר־בוקר שופתת לה את כליה למים חמים, יום־יום מכבדת את החדרים הגדולים והמרובים יתר־על־המידה, נושאת תמיד בצעדים אִטיים וזהירים את נטל ההרגשות שלה, את מה שנתנה ולא הושב לה, וסובלת בדוּמיה כאב של התרוקנות גמורה, שאין לה שם אלא זיקנה ואשר טיבה הוא ירוּשה שמוֹריש אדם לאהוביו בעודו בחיים, שיום־יום מעניק בשתיקה את אהבתו ואין מי שיקבלנה, וכל הוייתוֹ אינה אלא הענקה זו, שיודעת רק לזכור, אהבה זו שאפילו אין באים ליטול אותה.

ושוב ושוב אותה מחשבה כל העת:

אתה טס לטהראן – ואמא קמה בוקר־בוקר ברחובה הנידח, תחת גג־הרעפים; אתה נוסע וגורף את כל ארצות אירופה שלחוף האטלנטי והיא עדיין מגהצת על אותו שולחן עתיק וכבד; אתה מתגורר כמחצית השנה בירושלים ועושה עבודה רבה במוסדות והיא יושבת בערב על אותה מרפּסת קיצית, מעל לדקלים הישישים ולקול זמזומן הנופץ של חפּושיות שחורות המתדפּקות על מנורתה הסכוכה; אתה הולך למצרים, אתה מפליג, נוסע, מבצע, דוהר, מגדיל עשׂוֹת, מעשיר, מעורר, מרעיש – היא פורשת את אותם הסדינים, תוך אותה אנחה, על־פּני אותה מיטה שכל־כך חסר בה האדם השני, האיש שאיננו; אתה נואם בועידות רבות־שאון על דברים שאתה מאמין בהם ולדידך הם העולם כולו, אבל היא שוכבת את אותו ליל־הזיקנה הקר והבודד – ועדיין אוהבת אותך במלוא כל תשומת־הלב שלה, אותה אהבה נושנה ונאמנה שאיננה מתגוונת ואיננה עשירה, חס וחלילה, אלא…

ושוב ושוב אותה מחשבה – אבל היא כבר נוטלת מנוח, משום שפתאום בהיר ונהיר כי לא רק על אמא היה חושב אלא גם על רותקה; וכי כך, גורל כזה ממש, חָלק גם לרותקה שלו, לרעייתו שלו, במשך חמש־עשרה שנות חיים, וכי מוכרח, מוכרח להיות סוף־סוף אחרת – וכך אין ברירה אלא לשקוע בהגות של זכרונות ובחשבונות ולהכיר כי אחרי כל ההתבגרויות שאדם מתבגר בחיים – עוד מזומנת לו תמיד התבגרות נוספת אחת, שקטה, בלתי־צפויה ומרגעת; שעה שאדם מתחיל לכבד באמת את הזיקנה לא רק בתחושות העמומות של מה שמתחולל בו אלא גם בראִיה אחרת וחדשה של גבורת־החיים אצל אמא הזקנה, כן, אמא למשל, ואצל רותקה האחת, כן, רותקה למשל.

רשאי האומר לומר כי יצא וילי מבית־אמו במצב רוח נפשיי ביותר, נתון לזכרונות ולעגמומיות ועל־כל־פנים מהורהר; מכל־מקום ברור שהיה דרוך כולו לאותות ענוגים אלה מן העבר, נכון היה לקלוט כל רושם שיחזירוֹ אליו וימשיך למצוץ בו אותה מציצה נוהה ועגומה, אותם געגועים לשלמוּת שרותקה כלולה בתוכה ללא הפרד. הנה כשיצא לרחוב עבר על־פני מרפּסת שהיתה פרוזה נכחו ודלת פתוחה לבית ומיד הזכירה עצמה – חנותו של זילברשטיין. בשעה טובה קפצה ההצעה לקנות חפיסת־שוקולד. עמד ועלה אל החנות וניצב בפתח. החנות היתה אפלה וגולת־חשמל הפיחה כזבים מן התקרה. נכנס – ואצל שק של תפוחי־אדמה היה זילברשטיין כוֹרע ובוֹרר.

“שלום!”

זילברשטיין נשא אליו חוטם והלה נשא אליו משקפים. נרתע. חייל?

“שוקולד, הייתי מבקש.”

בקשה צנועה ונעימה כל־כך. נתרכך זילברשטיין והלך אל דוכנו. הציץ וילי בחנות. אותה חנות. בערבים, משהיה מפתיע אותם בבואו, היה אָץ, פרקים, להביא ממנו פת נוספת או חמאה כלשהי או דג לתבלין. הלה היה מוסיף תמיד ממתק בגינו של אורי ומרבה עליו שבחים.

נזדקן. גם תריסיו שלו היו מוגפים, ועליהם כרזות־מסחר דהויות, ואפילו אותו נער הנוגס תפוח קליפוֹרני, שהוא ודאי כבר, לפי שנותיו, גבר בעמיו. וריח־מכוֹלת, מנומר ולחלוחי, היה שרוי, וזילברשטיין היה גונח. משהושיט לו את החפיסה — נטל אליו שוב את משקפיו:

“חדש בסביבה?”

“לא!”

“לא? – של… של מי אתה?”

וילי היה מגחך בינו לבינו. של מי הוא, איפוא?

“כהנא.” השיב. “הבן!”

“כהנא,” החריד הזקן את חלל־חנותו הקרוש. “כהנא! חייל? – איך אפשר להכיר ככה? כל־כך צעיר! נוּ, כהנא, כהנא – ודאי! מיד רואים! ואצל גברת כהנא היית? נוּ, ומה שלום הילד? הקטן? איך שמו?”

“אורי.”

“אוּרילה. כן, כן. ו…והאשה? ויש עוד ודאי, ברוך השם, הא?”

וילי יצא לאור השמש. אחר־כך נמלך בדעתו ואָץ אל האוטובוס. אחר־כך רב את ריב כרטיסו הצבאי המקופּח ברכבת, אך דבר לא הועיל – משוקע היה עד מעבר לנפש בתחושה העמוקה של החזרה, בהתרגשות הפגישה הקרובה. דומה שלא שלושה חדשים הפרידו בינו ובין אשתו אלא תהום, וההתגברות על אותה תהום. אי־אפשר היה לחזור הביתה כאילו לא קרה דבר, אי־אפשר היה לחזור אל הימים שלפני ההליכה לצבא, שהרי משהו נשתנה, בהכרח, בכוח שאין לעמוד כנגדו. האם הדברים הרכים שרותקה היתה מדברת במכתביה היו אותם הדברים? – ראה־נראה. אבל דומה שסוף־סוף מצאנו זה את זו, ברגע האחרון אולי, בטרם יהיה מאוחר מדי, בטרם יהיה לשוא. וכאן תפס עצמו הקורפורל שהוא מאזין פתאום לריטון כבד ומזומזם הגודש והולך באויר – ועוצר באמצע הדרך בשדות. חש היה בכתפיו מקום שרצועות־התרמיל חובקות אותן ומשהו לח וצורבני עושה בו שפטים כמלוא גופו, אך היה עומד ומאזין אל תוך האויר וקולט את הריטון העולה לקראתו. כאן עובד טרקטור, כאן, רק אפשר שהוא בשטח מת שמאחורי התל, או מעבר מזה – והנהו!

הטרקטור היה רחוק עד כדי כך שלא ניתן להבחין בכלי המחובר אליו מאחור, אך “כתב־ידוֹ” היה ברור למדי על־פני השטח – דיסקוּס. משמע, התקדמו יפה בעיבוּדוֹ של שטח זה. הטרקטור היה מרחיק והולך, אולם נסתבר שאם יאיץ וילי את פוסעותיו הריהו מדביק אותו, שעה שיפנה ויחזור בצומת־הדרך, בקרן החלקות, סמוך לגשר.

וילי אָץ והלך. מתאַווה היה לפגוש נפש חיה. רותקה ודאי סיפרה שעומד אתה לבוא ואפשר, אפילו, נעצה את הטלגרמה על לוח־המודעות, למען הציבור; אם כי, בינינו לבין עצמנו, מה ההתרגשות? שלושה חדשים? וכי לא הארכת כבר יותר מכך מחוץ לבית? אך נראה שנשתנה באמת משהו. והיכן תחכה לך רותקה? הן אפשר שהקדימה ונסעה לקראתך העירה, או עומדת ומציצה, סירוגין, לכביש? ואתה – צא ואכזב אותה – והתגנב מאחור! תמיהה איך נהיה נופלים זה אל זו ברגע הראשון… שלושה חדשים. איש אינו יודע מה מתרחש בחיים שלנו ואולי גם אנו עצמנו רק משערים השערות כל העת?

על אבן כבירה, פלח־בזלת בודד בשפת הדרך, הניח את התרמיל ועל קרקעה ישב, סומך בה גבוֹ ונהנה בינו־לבינו מן המנוחה שנזדמנה לו בעודו צופה בטרקטור הקרב. מכאן ואילך מתחילה הדרך משתפּלת אל הואדי, עד שעוברת את הגשר וחוזרת ומטפּסת נוכח גת־העמקים. כמה אלפי טונות כבדות של יבול עברו כבר גשר זה! בשעתו היה נפתלי ראש המתנגדים להקמת אותו לוּכּסוּס, שאין לך דבר השנוא עליו בחיים יותר מהשקעות. “בזבוז טיפּשי – בזמן שאנחנו עדיין באוהלים,” היה צועק — אבל החמרים הוּבלוּ, ותבניות־הברזל במקומן הוצבו, והבּיטוֹן עוּרבל בעבודת־ידים מרובה וימי־יציקה בזה אחר זה באו; עד שנזדקר ועמד הגשר ועד שיצקו את מסילתו ועד שבשום פנים ואופן לא הסכימו לקבוע לו מעקה לדפנותיו ונטול־מעקה נשאר עד היום, לחרדת־לבם ולעצבנותם של מובילי־הקש וגוררי־הקוֹמביינים הענקיים שנה־שנה.

בינתים הטרקטור מגיח ומגיע ומקיף את תקופתו ומפנה אחוֹריִם — ופתאום מבחין באדם הסמוך לאבן, וגורע מן הגאז, ומסיר משקפיו השחורים, ומתבונן, וקופץ לאדמה וצועק — ביברמן.

קפץ אליו – וכבר היו בודקים כף בכף: מידת חומו של זה – מהי?

ביברמן, אם גם יצא תחילה מגדר שתיקתו ושׂשׂ לקראת חברו, חזר והיה הוא־עצמו בכך שלא הרבּה שאלות. וכנגדו היה וילי מרבה לספּר מתוך השמחה, ומשיב על מה שהיה ודאי נשאל, אילו נשאל. היה עליז. ביברמן הצהיר שהוא רשאי בהחלט לעבור לדסקס במטע, מאחר שממילא נתבקש על כך והעבודה שם רק כמה שעות, עד הערב, וזהו הזמן הנכון, ולמה לא יוביל בינתים הביתה את ה…קורפּורל שלנו?!

ביברמן חזר אל המכונה העומדת והוציאה לדרך. וילי הניח את התרמיל על מושבו של ביברמן והוא עצמו קנה לו ישיבה על ארגז־הכלים, מעל לשרשרת הרועמת־ונעה, כשהוא שולח ראשו אל מתחת לקוֹסֶת־העץ המצל, וצועק אל ביברמן, מעל לשאון, את מה שבלבו אליו.

מסתבר שהיה עיכוב מסוים בעבודות־הפלחה מחמת שבוע העליה להר־האיילות. אַל תשאל, וילי – היה תוהו־ובוהו גמור. נפלא היה נפלא! עצם יום העליה – חויה נהדרת. כל הקיבוץ היה, רותקה – כולם! אבל תוהו־ובוהו גמור – וכל אותן ההכנות שהיו כרוכות בכך!

וילי ניענע והימהם לעומתו. כל זאת ידע ממכתבה האחרון של רותקה. יתר מכן – ידע גם כי אברהם גורן היה ממונה על המלאכה. התבונן בביברמן שהיה נלהב וצועק מעל לשאון המוטור.

“איך היה, באמת, אברהם גורן, הצליח?” הסיתוֹ וילי שיספּר.

“אברהם גורן? – אין להכיר אותו, אומרים, אגב…”

וילי גחן לקלוט. לא היה חפץ לבקשו שיחזור שנית על מה שעתיד לומר מיד – אם גם לא ידע מהו בדיוק, אם גם חש רק במעורפּל שיהא דבר של חשיבות:

“אגב…”

וילי משתפּל אל ידידו המפוּיח, אל ידיות־המהלכים. מקשיב.

“הוא עזב אותנו. יודע? – הצטרף אל הקיבוץ החדש. בהרים.”

הפתיעה מוּתר היה לה שתוצהר, ולכן, מיד:

“מה אתה סח?”

ואילו ההתרגשות הנעימה נאנסת פנימה ופוגעת בצמתי־אחיותיה העדינים והרגישים ומעוררת מיד פיכוּי של הרהורים כעורק שנפגע ומקיז דמוֹ.

זהו, איפוא. ועד שביברמן מגולל מגילה מסוימת, שפּרטיה שוב אין להם חשיבות, נתון וילי להרגשת הזכיה הברורה, הסופית והמוגמרת שזכה שנית בחייו. הרי לך, טיבה של דרך – מביברמן, המנהג אותך הביתה, עד אברהם גורן שהלך לאחרונה ומצא את דרכו להרים. הוא שאמרתי: כמה צריך אדם להתבגר ולהחכים כדי להבין כי אָשרם של החיים אינו נקנה בהצלחת־פתע, בזכיה נפלאה וחד־פעמית המשתמרת ומזהרת לעד, אלא בעמל ובנאמנות, וברוב בינה, ובכוונה מיוחדת, ובהתמדה. והוא הדין באשה, בבן וחינוכו, בחברה, ביצירה, במשק. ומה עוד יש לך בחיים?

שעה שחזרה רותקה לגת־העמקים, אחרי ארבע שנות־בריחה בתל־אביב, היינו מנמרים עדיין את התל באהלינו הלבנים. אורי הכפּיל בבואו את מספּר אוכלוסי בית־הילדים שלנו. הבאר הראשונה נחפּרה, ניטעה השדרה במעלה הדרך לחורשה וכרם א' נצטנע לו במדרון. נתיב־העגלות הוביל עד תחנת־הרכבת והמזונות היו קשים, בקיץ מפּני שכלו כבר ובחורף מפּ

ני שעוד לא הגיעו. רותקה באה בלב הומה – ולא ידעה מה היא עושה בחייה תחילה. עד שהתחילה יודעת התחילה סובלת. תיכף לבואה עסק וילי בהקמת הגשר, ובאותו סתיו נבחר גזבר לקראת השנה החדשה. רע ומר היה. רותקה הורגלה ליחידוּת שלה עם וילי הבא אליה לעתים מזומנות לתל־אביב, הורגלה שיהא נתון לה לבדה וחי עמה ולמענה, לפחות כל־אימת ששוהה אצלה, שסמוך אליה – עתה נקלעה לתוך חיים שגזלוהו, שעשוהו קרוב ומתמיד ועם זאת – רחוּק וגזוּל. לא הותירו לה אלא שיוּרים של עייפות, אפר שלאחר־רוגזה, ובקשת מרגוע. גם היא היתה עובדת בפרך. קלעוה למכבסה ואותה עבודת־ידים היתה מתשת וממיתה. לפחות ביקשה את אשרה בחדר, בצריף, אולם הוא לא בא שמה. וילי היה נתון לחיים העתירים שמסביב. נתון היה לקיבוץ, חי היה את חיי־הקיבוץ וממילא שוב לא היה אותו מאַהב נלהב, אם גם שקט, של ימי ההתיחדות בתל־אביב, אלא העסקן שנפנה לשעת־נופש, איש־המשק הטרוד, פזור־הדעת, המבקש פתאום, בכל, את התכלית ואינו נפנה לגינוני־נוֹי בחיים, לרעוּת, לאוירת חדר־המשפּחה.

גם אורי היה גדל ללא אָב. במהרה הגיעו שנים של נסיעות. הצעיר הזה, זאב כהנא, היה מחובב ביותר במוסדות. פּעמַיִם שיגרוהו אל מעבר לים, חדשים רבים ישב מחוץ לבית. דוק של זרות היה מכסה על מבטוֹ כאילו היה מתבונן ממך והלאה. תמיד היה משהו חשוב שאינו סובל דיחוי, תמיד לא היה ברשותו שלו, לא היה מתפּנה אפילו לחופשה קצרה וגורר היה עמו את מיחושי שריריו מחורף לחורף מתוך אדישות של אדם שענינו מעבר לחייו הצרים, ובדיעבד: לחייהם הצרים של קרוביו.

רותקה סבלה עת רבה והיתה מפללת לתשובה מלאה. בבואו, בשבתו עמה לא היתה מבקשת אלא למצוֹת מעט רגעי נעימות. בלשון רכה היתה מבקשת על שהותו. פרקים רחוקים העלתה הרהור אולי יגמור עמם, עם טלטולים אלה, וישב בבית. כמה נסיונות קצרים כאלה נידונו לכשלון מהיר. לא נותרה לה ברירה לרותקה וגם היא זנחה את חדר־המשפּחה. כשרונותיה הטבעיים, עצמיות אָפיה האישי המיוחד דחפוּה לתוך חיי־הקיבוץ, לפעלתנוּת. היא הקימה את בית־הילדים של גת־העמקים. מפתיע היה הבדל שהבדילה בין יחסה לילדים ויחסה לעובדים. מכאן – עדינות ורוך ויכולת הסתגלות ללא גבול, ומכאן – קפּדנות, תביעות חמורות ואנוֹכיוּת, בעיקר במה שנוגע לדרישה שיהיו הכל מסתגלים למה שהאמינה ערכי־היסוד בחינוכנו. היא היתה שליטם של עניני החינוך בגת־העמקים ובאופן זה התיצבה שוב, בדרך מוזרה, בצדו של וילי ועתה לא כאשתו אלא כחבר מרכזי נוסף בקיבוץ, כשותף לישיבות של ועדות, לויכוחים על תקציב, לעסקנות. בדרך זו רכשה לעצמה גם חירות מסוימת, יכולת של תנועה ונסיעה. שוב לא היתה זו האשה הצנועה. יושבת־הבית המצפּה לבעלה שיבוא, יביא פרנסתו ומתנותיו, אלא האדם העצמאי, המעשיר את פּינתו בכוחו שלו, ברכושו, העושה בחייו כבתוך שלו, הבלתי־תלוי. אלה היו השנים בהן נוצרה רותקה. הרותקה זו שהיתה עולה כיום בדעתו של כל חבר קיבוץ למשמע שמה. האם לא היתה זאת, שוב, הנערה הנלהבת מן השנים הראשונות בארץ, ימי החולות, הלילה והחולין? על־כל־פּנים, נסיון־החיים חדל להיות בחינת יאוּש והפך להיות בחינת תבונה. נראית היתה בוטחת כאדם שהגיע אל שלמותו.

שנים רבות דומה היה עליהם, על וילי ורוּתקה, כי הם נכספים לתקופה שקטה של חיים שלוים זה בצד זו; כי משום כך הם דוחים גם בואו של ילד נוסף שלכל הדעות ראוי היה שיבוא; שהם זקוקים רק לעת־שלוה של חיים משותפים בלתי־מופרעים כדי שיוגשם האושר הטמון בהם, המזומן להם, לזה בזו.

עד שחזר וילי עם נעריו ונערותיו מטהראן, והסכים, לאחר סירובים רבים, להדריך את קבוצתם וישב שנתים בבית – ונתברר שהיה, כנראה, מאוחר. אורי היה בבית־ספרו החקלאי, מבקר לעתים רחוקות וממהר לשוב. אפשר שמציאותו היתה מקרבת אותם, אולם עתה לא היה דבר שיעמיק ביניהם קשרים של ממש. וילי שקע שוב בהצלחתו כמדריך הנוער העולה, ושוב לא הבינו מה טעם מתגוררים יחד. עד שבאה רותקה ואמרה לוילי: “כך וכך, איפוא, אברהם גורן.” ועד שהלך וילי ועקר אל חדר המדריך שלו בצריף.

לרותקה באו ימים סגורים ויפים. וילי היה טרוד בהכנות לסיום השנתים, איש בקיבוץ לא ביקש להקשות קושיות יתירות, ולכאורה נסתיים החיבור שביניהם סיום גמור. אולם, דוקא אותה עֵת נתברר לוילי כי הנוער שלו עומד לעזוב – והריהו נשאר בידיים ריקות בבית קר, בבדידוּת. ימים קשים עברו על אדם חזק. הוא היה מנסח לו את אברהם גורן כחיסולה הגמור של רותקה בחייו. מתירא היה מפני הרוָקוּת ויותר מכך מרחמיו של הציבור. איש אינו צריך לדעת כי משהו בחייו נתמוטט. ככל אדם פעיל שפּעילותו היא מתוֹכן חייו ולמעלה מזה, היתה בו בוילי תחושה יפה לעונות — לגאוּת ושפל, והיה זה כאותו כוח ראשוני מאוד שמחמתוֹ מצטנעת לה במאורתה החיה האצילה הפּצועה. הלך ורשם עצמו בדפתראות שלהם ונשתלח לסרפנד וממנה, בחפּזון העולה על המשוער, למצרים.

הוא אהב את רותקה משום שאהב את היכולת הצפונה בחייו, בחיים בכלל, להתעלות מעל לעצמם. לא התענוג הוא תכליתה של האהבה. אלא אותו משהו בעל כושר־עמידה יותר. צריך היה לחיות תקופתם של חיים שלמים כדי להגיע לידי אמת זו ולסבור אותה. טיבו של האדם – חַיתי, וכל שהוא חַיתי יותר ושואף לשחרור יותר, אין לך דבר המשחרר אותו מן החיה אלא האהבה. הרי זו התגברות על טבע בכוחו־שלו, שכן ממנו האהבה יוצאת ואליו היא שבה. והכיבוש הזה לא הוא חדפּעמי, אלא חוזר וחי, חוזר וגדל. באוֹרח זה הנך מחזר נצחי אחרי האשה שהיא אשתך מאז ומתמיד. כך חייב אתה לאהוב את רותקה, כך חייב אתה לחיות עמה את חייכם. כך מתגנב קורפּורל קשיש אל משקוֹ דרך החצר האחורית, בדעתו שבבית מצפה לו שיאה של התפתחות נסערת – והוא חוכך בלבו עדיין מה דמות תהא לו לאותו שיא, והיאך בכלל יכלכל מעשיו, ומה יהיה טיבה של אשתו באותו מעמד, ואיך יהיה הקיבוץ, והבן כלום לא יגיע אף הוא לשם הצצה חטופה? – והן גם נערה לו אצלנו.

וילי נפטר מלפני ביברמן במקום שהלה נכנס למטע. הודה לו על שהטריח לקחתו עד לכאן והתחיל עולה הביתה. יצא לדרך וראה מה שלפניו ראִיה בהירה. אותה סגולה של התבוננות שעמדה לו בתל־אביב עמדה לו גם כאן, היה מהלך וקולט את כל המזומן לו בהנאה רבה. שעה חמישית היתה כבר, וסתיו, הוא סתיו, ללמדך: עבים קלות מניצות נוצותיהן באדמומיות של שמי־מערב, והאופק על מסיבי־ההרים זהבהב, והצללים מן הגבעות גולשים בהידור ובשלוה, והמרחקים רוגעים, והכביש עסקני במכוניותיו, ועופות משננים פסוקיהם מן האילנות, והממטרות אומרות משהו בעל־פה ומתבלבלות וחוזרות לאָמרוֹ ומתבלבלות וחוזרות בלי סוף.

כעבור שעה קלה יאמר שלום לרותקה. ולא הזמן שעבר בינתים מכביד אלא שאנחנו אחרים עתה. יפה עשה אברהם שעקר להרים. לעולם לא היה מוצא את תיקונו בינינו, ועל רותקה ודאי הקל בהרבה וזהו שאמרה תמיד: מפקד צעיר זה, אשר מקצועו, לכאורה, קשיחות ועניניות, אדם בעל־נפש הוא.

ניתן לשער כי אורי בבית, ומחכה גם הוא, ומיקה אצלו, וּודאי תתרגש יותר מכולם, שזה אָפיה. יפה יהיה. רק רותקה, מוזר — אבל דומני שתהא נופל על צואריה וחובק אותה בפרהסיה ויהיו נשמותיהם המתות של כל הציניקנים או הפילוסופים שבעולם מתחלחלות. כך יהיה –

והנה יורדת עגלה מן החצר ודומה שהיא טעונה ומכובדת. אפשר שמובילים כבר זבל לגנים, ואם כך סימן הוא שכבר החלו בהכנת השטחים לקראת הזריעה החדשה.

שלושה פוֹחחים היו מעמיסים קופסאות גדולות של ריבּה על טנדר קטן אך אמיץ ליד מחסן־האריזה, בפרדס. משסיימו בריבה העמיסו בו במקום ארבעה ארגזי־ביצים כבדים ומטושטשי־צבע ורק היו מכנים לאלה וכן לאלה בשמות נפלאים, שלא לענין. משסיימו בקופסאות־הריבה, למשל, הסביר אחד מהם לזה שעמד מן הצד כי: “בכך גמרנו את הפּצצים, אני רואה.” ואילו משהוחל בהעמסת הביצים נשלחה קריאה ברורה למדי כלפּי אותו שנשתופף בתוך הקרון הסכוך ועסק בסידור משאוֹ בזו הלשון: “שים לב, יה־לוֹקש – הרמונים כבדים!”

לאמיתו של דבר לא עשה ג’ינג’י ולא־כלום, פרט שעמד מן הצד כשידיו בכיסיו, בהתאם למסורת הנאה של גזע המ“ם־פ”אים. אורי היה גורר את הארגזים מסככת־האריזה ומניפם תנופה אל הנהג, בחור צנום ועיקל שעשה בלהטיו בפנים הקרון ודיחק כל מה שקיבל בשיטה ובזהירות.

“מה המצב?” נשתרבב ראשו של אותו עיקל ובילש בעיניו היכן “הבּוֹס” עומד.

“מה המצב, ג’חש?” שלח ג’ינג’י אחורה בלא שיפנה ראשו.

אורי טילטל מן הסככה את אחרון הארגזים, ומשהופיע בחוג מבטיו של ג’ינג’י היה הלה מרוצה ביותר:

“היזהר שהביצים לא ייהפכו לך לחביתות.”

“לך לעזאזל!” התרעם אורי. “אצלי זה רמונים ולא ביצים.”

“כך?! צריך להזהיר את הבחורות… איך היה הביטוי?”

העיקל צחק בתוך הקרון ושהה משום כך לאחוז בארגז.

“הי, לוֹקש,” התעמר בו אורי, “תצחק אחר־כך, כשתבין – עכשיו עשה מה שאומרים לך.”

באורח זה נסתיימה העמסת התחמושת ואורי אף ג’ינג’י הידסו בקפיצה ונשתקעו על דלתו האחורית של הטנדר, רגליהם משולשלות מטה ורכבם מפריח רוחו של האקזוסט ועושה דרכו בעפר, בואכה חצר־משק ה“תל”.

ג’ינג’י הסתכל בהנאה על קצינו הצעיר.

“נקווה שתגיע בסדר.”

“או כן או לא בטח!” השיב אורי.

“זה לא צחוק, חביבי!”

“מה יש? שנה חופש בלטרון. ראינו דברים יותר גרועים.”

“ומה תאמר דינה’לה?”

“ממתי איכפת לי מה תאמר דינה’לה?”

ג’חש!" טפח לו ג’ינג’י לחניכו על כתפו. “אתה רוצה לספּר לי? אולי תסביר לי מה היה ההכרח שתופיע דוקא אתה עם הטנדר? גבּי היה חולה להעמיס ביצים וריבּה? הא? או אולי החליטו על זה אצלך בהצבעה? – מעליש – סלמתק! למה לא? מוכן לתת לך שלוש… איך היה הביטוי?”

אורי היה מגחך בינו לבינו. נוּ, גם זה לא כל־כך חשוב. אותו ג’ינג’י סוֹבר שבאמת יודע אותו על־כרעיו־ועל־קרבוֹ… אבל הוא מ“ם־פ”א כהלכה. תמרון חם הפּעם. אמנם הרמונים…

“אני מקווה שבזה גמרת את המחסן של רמוני שפשוּף?”

“על אותו דבר חשבתי כרגע,” השיב מפקדו. “נשארו עוד חתיכות אחדות – ואחר־כך רק פולניות. מה אתה מחייך?”

“כלום, עלה בדעתי שחבל לפוצץ פולניות, מוטב לטייל אתן.”

“זה תשאיר לקצינים של אנדרס.”

“את הללו דוקא הייתי מפוצץ בכבוד גדול.”

געו בצחוק קולני. התבוננו בבת־ראש אחורה, ואכן הציץ לעומתם הנהג במבטים תמהים.

אגב, לוֹקש," צעק לו אורי בעד אשנבו נטוּל־הזגוגית, “תעמוד אצל מחסן־גן־ירק. שמעת?” הגביר קולו: “מחסן־גן־ירק!”

“אפשר אולי לדעת,” לא ויתר מפקד הפּלוגה על מעמדו, “מה לך ולגן־ירק?”

“סמוֹך! סבלנות, יה־שיך. הנה, גמרנו!”

קפצו ממושבם בעוד הטנדר מעקל סיבובו להתיצב כיאות אצל כיכר ההעמסה.

“שמע, לוֹקש. תעמיס לי כמה תיבות של עגבניות מאחור.”

“השתגעת?”

“תתוַכּח עם אביך, טוב?”

הנהג עשה כפי שצוּוה.

“לא יזיק למשק,” הסביר אורי לג’ינג’י, “אם יחסרו חמש תיבות לחשבון. ולנו זה יועיל. מלמעלה, חיפוי אמיתי של עגבניות בלי שום קמוּפלאז’ים. ולחברה יהיה סַלַט הערב.”

“דע לך שהפלוגה לא תשלם בעד זה – ואינני רוצה לראות חשבונות אחר־כך. הכל על אחריותך ואני אינני יודע מה שנעשה כאן – תופס? ולא איכפת לי אפילו שתעמיס פּרוֹת… איך היה הביטוי?”

“בריא!”

"אגב, שמע־נא, ג’חש… שכחתי בכלל. יש לי מכתב בשבילך מאיזו בחורה. רגע, איפה דחפתי אותו? הנהגים מסרו לי. עוד אתמול. איזו אילנה נדמה לי. מה אתה צוחק?

צוחק זה לא מלה – כמו שהחברה אומרים. אורי היה משתולל ומריע כולו בצחוק אדיר.

“אילנה! אוּף – זה טוב! זוהי הבדיחה בגוש. היית צריך לראות את הבחורה הזאת. אילנה! בחורה נחמדה – מאה קילו משקל. אוֹה, זה טוב! תן, תן כבר – מה אתה יכול לתת שם כבר?”

ג’ינג’י העביר לרשותו מעטפה שכתב־יד מעוגל ונאה של בחורה עטר אותה במלים מספּר. צחוקו של אורי נפסק. פתח בתלישה והעיף מבט חטוף.

“הא, זה מאמי!” סינן כמסביר ומיד שקע בקריאה. קרא במהירות אחת, ושנה בדאגה – והחל בשלישית, פתאום תפסוֹ לו למכתב ותחבוֹ לתוך כיס החולצה. נשא לראשונה עיניו – ונתקל במבטי מפקדו שהיה סקרני ותבעני כאחד.

“אז מה אילנה אומרת?”

“טמבּל! אמי, אמרתי לך. אילנה הוא הנהג שלנו.”

“אילנה זה הנהג שלכם? ומה שם אמך? הא?”

“חאלאס, ג’ינג’י – נמאס! אני נוסע! — לוקש,” פנה אל נהגו שסיים בדחיסת תיבות אדומות־מראה אל קרונו, “אנחנו זזים. תראה איך הבנזין והמים. שמע, ג’ינג’י, רציתי לשאול אותך כמה דברים…”

שניהם סרו אל צל הסככה ועמדו משעינים רגל אחת על ארגז ושניה מתוּחה וניצבת. עסקו עת קלה בענינים שלהם, ושעה שחזר הטנדר היו כבר שניהם שקטים ורציניים.

“אולי בכל־זאת תגש לאכול,” שידל ג’ינג’י.

“לא. אין צורך. נאכל במחנה.”

“ובנהג שלך אינך מתחשב? ובדינה’לה אינך מתחשב? אפילו שלום לא אמרת.”

“אוה, הנח את זה!”

“שמע! אתה מדאיג אותי. או אולי כתבה שעשית לה איזו טרגדיה. הא?”

"סע־שם, לוקש, הטיח אורי זעקה נזעמת וג’ינג’י נשאר אפוף אבק אפרפר, יורק, ופוסע גבוהות אל תוך המחנה.

אורי ישב על תיבת־עגבניות להתבונן לחוץ, אל הבתים הנרתעים מפניו אחוֹרה, אל שדרה של ברושים, שער, מגרש־משחקים – והנסיגה הנוהרת והמסודרת של כביש־אספלט ביעף. ה“תל” הרחיק וקטן במהירות וממילא מצאה עגבניה אחת נוקשה ועסיסית את דרכה אל בין שיניו. מהסס היה אם לפשפש בכיסו אם לא, אולם פּתאום חבט את העיסה אשר בין אצבעותיו כנגד הכביש הנמלט – ומיד התחיל מרחיק ממנו במהירות כתם אדמדם על־פּני האספלט. קינח ידיו בקרע־שק שנמצא לו, צד את המכתב מכיסו ושב להתבונן בו כאילו היה בריה חדשה.

– שלום, אורי.

אבא טילגרף שהוא בא לחופש של כמה ימים ואני שולחת לך עם אילנה את המכתב הזה. הבטיח לי כי הוא נפגש עם הנהגים של ה“תל” כל יום וימסור להם. מה שלומך? עכשיו אתה מוכרח לבוא מיד. אני עוד לא השלמתי עם זה. ייתכן שעוד תמצא את מיקה בבית – מכיון שהיא נוסעת העירה רק מחר. סיפּרה שאתה מרגיש טוב – אבל היא חזרה מהביקור אצלך ב“תל” בדכאון איום. אינה מדברת ואינה רוצה שישאלו אותה יותר מדי. רק עומדת על דעתה ואומרת שגם אתה רוצה בניתוח. – אומרת שגם אתה רוצה בניתוח… אומרת… שגם אתה. רוצה… בניתוח… מה לכל השדים והרוחות פּירושם של הדברים הללו? והרי היא כותבת כאילו משהו ידוע לי, או צריך שיהיה ידוע לי… שהיא עוד לא השלימה עם זה?

מיקה מספרת שביקרה אצלי ב“תל” – והרי זו שטות, ועוד גרוע: שקר! ביקרה אצלי ב“תל” – והן ידעה שאינני ב“תל”. הן אמרתי לה. באוהל, כשירדתי אליה במסע. והנה אמא אינה יודעת בכלל על אותו ביקור. שהרי כותבת כי עדיין לא הייתי אף פעם אחת בבית. כלום לא סיפרה לה? שתקה? שוב שיקרה?

ביקרה ב“תל” ודיברה עמי שגם אני רוצה – שקר־משוּקר חסר־טעם. והריהי נוסעת העירה מחר – איזה תאריך פה לעזאזל? — כן, ממש מחר. שגם – אני – רוצה – בניתוח. אה, נגש לשם הערב, נראה. שלושת רבעי שעה בטנדר.

נזדקרה בזכרונו הערה קלוקלת של ג’ינג’י: “מה יש, ג’חש – היא כותבת שעשית לה איזו טרגדיה?” — הכלב הזה…

מר היה. הוא חזר ועיין במכתב ולא מצא בו מקום לטעות. ושמא אז, באותו ביקור חטוף שפּירפּרה להיחלץ מגיפופו והתחננה: “הנח… לא טוב לי.” שמא באמת היו לה כבר מאותן הרגשות רעות של נשים? ושמא בשל כך החזירוה באמצע היום הביתה? אפרוח מטומטם שכמותך – אפילו עניין פשוט כל־כך לא היית מסוגל לקלוט מעצמך, שאשה, אשה זו שנתמסרה לך וחילקה עמך שעות של התיחדות – אשה היא? גדולה, סובלת, צופנת עמה יסורים בשתיקה. לא יכולת להבין כי אולי נתרחש בה משהו, אולי ראוי לשאול אותה, אולי ראוי לגלות לה, לפחות, תשומת־לב של כלב אָרור, כזה אתה!

אלפי גברים חיים את חייהם. ג’ינג’י. בקיבוץ. רבים. אברהם. כולם יש להם ידיעה, יש להם גישה. הם נוגעים באשה – והיא יודעת. אין הם כורכים לה יסורים לתוך חייה אלא אושר. הם יודעים מה שהם רוצים, יודעים לקחת מה שצריך, יודעים היכן לקחת, היכן מונח הכל בעולם הזה.

לסובב אותה ידעת יפה. אבל איך היית שוטה ובער, והשארת בה ילד כמו תינוק מבולבל, והיא בטחה בך, אשה זו, וסבורה היתה שלבך מלא אהבה. כן, אותה שקיקה שהיית שוקק אליה, בעצם־הצהרים, על האדמה. על עפר היית מענה את בשרה ונוטל את שלך ומבסוּט, כמו חתול באשפּותיו. נו, הערב – עד אז עוד אברר לעצמי את הדברים. ועכשיו שקט, משהו עוד מחכה לנו.

הטנדר רהט על־פני כביש־העמק, עולה ויורד מעדנות עם קימורי־הקרקע הנוחים וחילוף־המהלכים נעשה בו, ניכר, ביד חרוצה. עובר היה על פני מכוניות התוצרת, על־פני לבנות־המספר של מהנדסי־השקאה ורופאי־בהמות, חולף היה לרגעים בין טורי עצים שציינו נימוסיו התרבותיים של משק. חם היה, השדות היו לאחר קטיף התירס ורק שלף רחב, ללא גבול, צהוב־אפור־אדמדם, היה משתרע עד להרים. גם חלקות־הירק של המספוא המדודות והסרוקות למשעי אפלות היו ביותר, ללמדך שחום־הקיץ גדול בכוחו מאוּמנוּת־ההשקאה. הטנדר טס וחלף בתוך עיירה זלדקנית, עפולה, והרהור על כוס בירה תוך חניה קצרה נתברר מיד טיפּשי, עם מטען שכזה מאחור ומטען שכזה בתוכך. יצא לכביש שחצה מישרין עד להרי־אפרים ורוח הופיעה פתאום מימין, מן הים שאיננו נראה. מיד נתלווה זמזום חרישי אל מירוץ המכונית והלא הוא קולן של תנועת־הרוח ותנועת־המתכת בהתחככם זו בזו.

הנהג, שברוב פקחות נתכנה “לוקש”, היה מטאטא את ציצית־שערו בתקרה ומהרהר במ“ם־מ”ם שלו, מדוע אינו יורד לישב עמו בתאו. אולם הלה היה נתון במקומו, במחיצתן של “הביצים והריבּה” והיה דואב ומצר וחסר־אונים ללא תקנה.

לא יחלוף רבע שעה – והם עוברים על פני גת־העמקים. תחילה יסיימו בקרצופו של כביש ניצב ומתמשך זה, ובפרשת ואדי־ערה יחלפו על פני פלחים, שקי־התבן הגמלוניים שלהם, ושקמים במפוזר. אחר־כך יזדמנו כמה עליות קלות, וכמה ירידות – והם אָצים למרגלותיה של גת־העמקים, בין המשק ובין שטחיו הנמוכים. לכשתרצה עוצר אתה בלוקש ואומר שלום בבית. ומה תאמר לה, מה תאמר?

פרשה זאת, צרה — לאו, הרי זו גסות. ענין זה של מיקה, הענין – ניחא, אין הוא רוצה בענין זה. כל אימת שמעלהו על דעתו בבהירות, ואפילו רק אפס קצהו, כלומר – מה משמעותו של הענין למעשה – תוקפת אותו בעתה. אין הוא בא לשאול עצמו משום מה, מה טעמו של אותו פּחד. לא, אין הוא רוצה, ודי. ברור הדבר, ברור בכוחו של הדכאון הזה, בכוחה של איזו הרגשת־אשמה תפלה ומדאיבה. אין הוא רוצה. זה רע, זה רע ומר, זה אָסון. זוהי חרפה!

הרי, אפשר בכך טמונה שנאתו לענין. החרפה, הבושה שבענין, שאין הוא הולמו. מה משמע אין הוא הולמו? מלה קלושה זו הריהי צחוק. מה פתאום? מיקה – אֵם? והוא עצמו? כלום אין להסתפק בכך שרע ומר וגרוע כבר עם צל־של־הרהור ב… בענין? וכי יש טעם באותו היסוס שהוא נתפס לו יותר ויותר?

משמע, איפוא, שהיא תלך ותפקיר עצמה לסכין והענין הוא ענין של דמים ומחלה, ודאי, שלאחר־כך, ומום שיוטל בגופה, אולי? ומה יודע אתה בכלל, ג’חש? כלום שוה אתה עכשיו ללוֹק אפילו קצה נעליה? ומה מסוגל אתה לומר לה עכשיו שהכל כבר עשוי ללא תקנה, ומאוחר?

מסתבר שבאותה מידה ירא היה את הניתוח. ושוב ירא היה לכנותו כך, ושוב היה מבכר לחשוב על מה שחש בבהירות מרה כזאת במלים סתמיות ואויליות: הענין, הדבר, הדבר שמיקה עומדת לעשות.

הוא היה ירא מפני הדבר שמיקה עומדת לעשות. הוא לא רצה בו, שהרי זו זוָעה. וכלום אתה תעבור כל זאת?.. — היא תעבור. על בשרה שלה, על מערומיה הכאובים שלה. תאר לך אותך עצמך מתחייב להיחתך; בינינו לבין עצמנו, פחדן אתה. כלום יכול היית לשאת את המחשבה שיצבטו לך את רגליך במנגנונים שלהם ויפלחו לך את גופך?

אותו דימוי לא הרפה ממנו. כל כמה שביקש להסיח דעתו, להתבונן אל כפר שעברו, לחרף את זאטוטיו המיַדים אבנים, לנסות דבר שנית אל עגבניה מתיבתה – לא עלתה לו. אותו דימוי היה חוזר בתאוָה ומופיע ומרעיד.

שהיא. שהיא נלקחת ותוך כדי אותו דבר מזדעזעת מתוך חלחלה, או מתוך עוית – הן מתארעים דברים כאלה, לא כן? – וסכין פתאום מחתכת בה, בשל כך, בשוגג. והרופא אובד עצות לרגע, אבל בכל־זאת אדיש, אדיש לגמרי בניע־זרועותיו המיואש וכאן כבר עומד ריח של מוות, והכל משום שאתה תינוק עלוב שאינו יודע לכלכל את מעשיו ומשום שאתה שולח את הנערה שלך, אשר נתנה בך אמון, שולח אותה לסבול במקומך ואולי עוד בדמיה היא אוהבת אותך עד עתה והן אין היא עדיין בדמיה. וכלום אפשר לדעת? אולי כבר היום עשתה מה שעשתה – או שמא, אומר אתה, עדיין היא מחכה, עד למחר בבוקר?

והנה אבו־פוקה כבר מאחורינו. ואנו כבר בירידה הגדולה הביתה. קרוב לשתים, לא כך? על מחוגי הזרחן הללו היתה אוהבת להסתכל בחשכה ובשעת מעשה היתה עוברת באצבעות מפרפרות על חלקת־שערך הסבוכה במקום שידך צומחת לתוך כפה. שמע: אתה יורד כאן, כבר עכשיו, רץ אל מיקה, אומר לה הכל, ודורש ממנה לא לנסוע.

אורי התבונן לאחוריו. אל לוקש. הלה היה מנהג את מכוניתו בשלוה. כלום אין חשים בו דבר – שעה שהוא מתפתל ככה כל העת?

הרעיון הרעיד אותו בחדוה פתאומית של אמון־עצמי שהתחדש אך מיד טעם בו גם טעם מרורות. יפה. יעצור. יפגוש את מיקה. מה יאמר? טוב. יאמר משהו.

פתאום ראה את המשטחים של ערימות־הזבל, בלוריתו של היער נתגלתה, הר־האיילות התרומם בבת־אחת כאילו קם ענק מרבצוֹ לראות באפקים. עוד עיקוף קל זה ואנחנו אצל השער. אני יורד. בזאת אתה נבחן, ג’חש, אם אתה בן אדם! אפילו אבא בבית, אפילו ילווּ אותך כולם במבטים לחים ומוציאים מן הדעת. אתה יורד, אתה מוכרח לרדת. רד!

הוא איננו עומד.

הן לא אמרת לו עדיין.

זה יהיה מצחיק להיזכר פתאום שצריך לרדת, מצחיק לשנות כל רגע את התכניות. שקט. עוד מחכה לנו משהו היום. הערב אהיה פנוי לעניני.

טיפשי! אנו כבר מאתים מטר מאחורי השער.

כבר נסתיימה הגדר, כבר החלקה הערבית, כבר המשק כולו נוסע אחורה.

פתאום תקפה בו הרגשה כי אילו ישב עם הנהג, כשפניו אל כיווּן הנסיעה, ודאי שהיה עוֹצרוֹ ברגע הנכון, אך בעודו תפוס כך בתמיהה היה הטנדר טס והולך, ובבת־אחת נעלם המשק מאחורי תל הטחנה הערבית – ושוב לא יופיע אלא לאחר־מכן, בריחוק רב מאוד.

עתה חש, כי הדבר אָבוד. לא, לא יהיה בו כוח לגשת לשם הערב. עכשיו היה צריך לרדת ולעזאזל הכל. חש ביאוש העובר עליו בכל כבדו. ככל שנסעה והרחיקה המכונית אשר תחתיו, גברה בו אותה הרגשה מרה של אשמה. משהו חסר־הגדרה, רגש קהה של אי־נוחיות, של שנאה עצמית, של חשבונות מרים. ודוקא בתוך השעה של תהייה מעורבבת מבולבלת על מה שיתרחש, ואיך יהיה, וּוילי – האם הוא בבית, ואולי בכל זאת יתארע משהו – נזדקר פכחון ממאיר של הלקאה עצמית ואיזו אמונה מוזרה כי עתה, רק עתה היה יודע את נפשו עד תום, עד גועל.

המחשבה כי וילי כבר בבית, והנה כי כן גם בו בגד, השלימה תהליך נפשי אשר נתחולל במהירות שרק תהליכי־הריסה נהנו בה: על־גבי הטנדר השועט, מאָחור, ישב בנוֹ חסר־האב של וילי, נער אשר אִבד לאחרונה את האמון בעצמו לחלוטין, נסתבר שהכל היה זיוף, כל הגברוּת חסרת־האָב. כל הגבורה, הבטחון העצמי, הכל, הכל היה זיוף!

פתאום עלה שמיקה יכולה למוּת. בעל־כרחו ראה את זה והיה משוקע בו ולהשתחרר ממנו לא יכול. תחילה, הן יכול לקרוֹת ועוד בטרם תסע העירה יתרחש בה פּגע כלשהו ודומה שכרוך הדבר בדם, בשפך של דם, ואז תהא חולנית ביותר, אולם הנסיעה תהיה מיותרת. דומה שעבודה קשה יש בה כדי לעולל זאת. לא קשה לתאר אותה מונחת בפנים שוממים ולבנים על הקרקע. כמה יהא אורי בוכה עליה! ימים ירבץ במקום שיכסו עליה והכל יהיו משתוממים על אותה אהבה. – האוטובוס הנוסע העירה יתנפּץ שעה שיעבור על הגשר, יתדרדר במדרון, יעלה באש. מפוחמים יוציאוּם משם ומיד יצלצלו הביתה ואורי יהיה מקרע את בגדיו ומתיפּח ומסרב להאמין, וברגל רץ כל אותה הדרך לראותה שם… הוא יטוֹל אחר־כך אקדח שיפצפץ את מוחו ויחסל. אחר־כך יהיו משתוממים על אותה אהבה, ורותקה וּוילי יהיו מדוכדכים כל־כך בשל מות שניהם! והן אפשר שייעשה הדבר בדרך אחרת. שהיא תעלה ליער, והיא תהא מצעקת ואיש לא יבוא, איש לא ישמע ואיש לא יֵדע. עד שימצאוה למחרת סרוחה בין האילנות, ממועכת, הרוגה… פּתע האירה לו בהירוּת במוחו. התנער מתמונות־הזוָעה שהיו חולפות בו בלי שיוכל למחותן והתחיל זוכר אותן, מנה וזכור, בזו אחר זו.

זהו, איפוא, מה שיש לך לומר לה, בנבכי נשמתך! זהו מה שיש לך לומר לה אחרי שאת עצמך שלפת מן הענין קב־ונקי: שתהא נהרגת, מסתלקת, מתחסלת! וכי יש לך פּתרון נאה מזה? וכי יש לך בלבך פתרון אחר – חוץ מדימויים אלה שאתה שוקע בהם, בעל־כרחך, כביכול, ונשטף ומוצא מרגוע? הרי: על הצד היותר טוב נפתר כאן הכל – היא עצמה איננה – וגמרנו. ברור: תהא עצוב, תהא חוטב עצמך מרוב צער. כל זה נאה ויאה ואדיב כמו הפּתקים הקטנים שהיית שולח, כמו ההשתמטות הזאת – לדחות, – ושמא כבר יהיה מאוחר, כמו ההרגשות הנטפניות הממלאות אותך במשך כל הנסיעה הזאת – שפתאום אתה אוהב אותה באמת, ופתאום כל־כך צר לך בצערה, והיא יקרה שלך, מיקה, ומה יהיה?

חרדת־לב זו – אולי ענוגה היא? אולי הצביטה הזאת שבחזה כל־אימת שאתה מעלה זכרה של מיקה בדעתך – אולי היא, שוב, אהבה? וכיצד היית אוהב אותה בשעתו?

זכר ימים בעבודה, בכרם, כשהיה עגלון והיה מרבה להסיע עצמו אצלה, לצורך ושלא לצורך. אותה חדוָה שהיתה תוקפת בו בערבים, אותה גיחה שהיה גח אל אהלה. החברה שלה, הבחורים ביחוד, לא הסבירו לו חביבוּת – אבל היו מכבדים אותו ביותר. הוא היה שׂשׂ לאותה התלחשות שנתלחשנה מאחוריהם. הוא אהב אותה. ומה ג’ינג’י יודע באהבה?

חייב הוא לקחת חלק ביסוריה. אי־אפשר שהיא לבדה תתענה. חייב הוא לסבול, חייב, באיזו צורה שהיא, להיות אומלל כמותה, יותר ממנה – להיות קרבן למשהו נורא, למשהו שישכיח את כל עניניה שלה, שיאמרו, – מי יאמר? – שיאמרו: – טוב, מיקה מסכנה – אבל אורי, הביטו – אורי נפל.

הלוָיה תהיה עצובה ונפלאה. ג’ינג’י יתרוצץ בין “הגדולים”, ודאי שיהיו גם הגדולים. ובחצר למטה יעמדו טנדרים של הפּלוגות, ומכוניות דה־לוכּס של הגדולים. ומלים כבדות, ויפות, ועצובות ייאמרו. ועל מיקה יתבוננו ויצביעו ברב־ענין והיא תהיה כל כך אבלה וגאָה; ופסח יהיה, וביברמן, ואברהם גורן יאמר מלים כבושות לרותקה ולחש יעבור חגיגי וזקוף: – הנה לכם, כיצד נופל בחור כארז!

הטנדר עצמו יכול עכשיו לעוף כמו רקיטה. מספיק ששני פצצים יתחככו זה בזה ויתלקחו. מיד גורמים להתפּוצצות כל קופסאות־הריבה כולן. פּצץ לעולם פּצץ הוא. ורמוֹן אחד שיתפּקע, אף הוא דיֹו לך.

ברי היה לו שיתרסק מתחת ללסתות תחילה ומשם ייקרע ויעבור בו הריסוק על כל גופו. חושש היה להניח ידו על־פּני תיבה בסמוך ופתאום נתקף תשוקה עזה לעבור אל לוֹקש לשבת עמו, אולם אוילי מדי היה לעצור את המכונית. לזחול ולהתקדם לקראתו על־פני התיבות?

ומשמר־של־נוטרים יעמוד, יהפוך רוביו מַעלָה ויתקתק קליעה עגומה אל תוך האויר העשן, התכול, של החורשה, וזוג־פּרדות אשר הוביל את האָרון יתבהל וירגז בתוך מוסרותיו… פּתאום נתרוקן בבת־אחת מדמוֹ ואיזה רגש מוזר מתוק־ולא־מתוק התאבך בחזהו וגדשוֹ עד להתפקע — וזה היה גרוע מן הגרוע בפחדים.

שוטר. ערבי. הופיע והתיצב ממול. עתה נסתבר שהטנדר עצר כבר בצרימת־בלמים ממושכת. הלה בילש בארגז־העגבניות. אורי היה אכוּל־חרוֹן, על ישמעאל זה בקוֹלפַק, על עצמו שנתבהל כל־כך; בכל־זאת קפץ ממקומו – להניח לו לשוטר, כביכול, לערוך את בילושיו.

עתה כבר היה לו, לפחד, טעם חדש. במרחק כמה פּסיעות ניצב בריטי משועמם במדים, ולהלן היתה סוכת־שמירה קלה, צוֹמת־כבישים ומכונית־דלק אדירה נגררת וחולפת בזגזוג שרשרתה מאָחור. אם ירצו לכפתוֹ עתה, לעזאזל, – והן הוא מוצא שם את הרמונים ברגע זה ממש – לאו, אין הוא יכול לזוז!

פתאום חרג השוטר הערבי מתחום הטנדר כשמגבעתו הפוכה בידיו ומלאָה עגבניות. אורי הפגין אליו חיוך:

“תפדל,” אמר, “מעליש!” (ואיך שאתה רעדת!)

“או־קיי!” קרא הערבי במוטעם, כאילו היה מתקשה בהבחנת צמד־אותיות זה מעל לכתובת רחוקה. האנגלי התחיל פוסע ועובר את הכביש. לוֹקש הכניס למהלך, אורי עבר וישב אצלו. מה הרגיש הוא כל הזמן?

זזו.

“ומה עם הביצים?” שאל לוקש.

“אין דבר, אני כבר אסע אתך עד הסוף,” השיב אורי שלא לענין.

“הם אף פּעם לא ימצאו שום דבר,” אמר לוקש שעה שכבר היו מפליגים במלוא המהירות. משתמע שאמנם שקט היה כל אותו זמן (ואיך אתה רעדת!)

“אַל תגיד,” תיעב אורי את רגשותיו, ודוקא היה מסיח בהם גלויות. “אני הייתי ממש דפוּק מרוב פּחד! לפעמים הנבז מכניס יד קצת יותר מדי – ואתה גמור.”

לוקש לא חש בדבר. מסתבר שאין כל הכרח שיחושו, ולא בדבר החולשה, שמרטטת לו ברכיו עד עצם הרגע הזה ולא בדבר הלב שעומד לו עדיין בגרונו ומסרב, זה שעה רבה כל־כך, לחזור אל מקומו הנכון.

עתה עלה בו מחדש כל ענינה של מיקה. הים היה מתגלה תכופות אם לא הסתירוהו בנינים שבאקראי, או מטעי־הדר או מגדלי־חרושת. נוסעים, נוסעים – הטנדר דבר לא איכפת לו. עוד כמחצית השעה והם מתערבבים בתוך החבריא, והעבודה מתחילה והשאון, והנדנוד הטרחני של שלושים טוּראים שכל אחד מהם רוצה דבר אחר, ודומה עליהם אורי הוא שלהם, ואורי לעולם הוא אורי.

בנתיבה של חול צהבהב, בין משוכות עתיקות, עבות־סבך, של שיטה ריחנית היה הטנדר מתיגע לעשות את סופה־של־הדרך אל המחנה. אורי היה מחבב ביותר קטע קריר ומצל זה, המוביל אל המשק הצעיר, אל גבעות הקורקר של שפת הים, אל אחרוני הפרדסים בחולות. כאן, בסביבה זו בקירוב, היו יושבים הותיקים שלנו לפני שעלו לגת־העמקים; ואמא מספּרת שהספקתי, אפילו, לבלות כאן את שנותי הראשונות. כל אותה פרשה של תל־אביב באמצע – עד היום, למעשה, אינה מחוּורת לי כל־צרכה. אבל הדרך הזאת נעימה ביותר, ואפשר שוילי ואמא היו כאן צעירים־באמת, ויפים, כמו שכתוב במכתבים מן הימים ההם. והיום?

משיצאו שוב לאור החמה היתה זו מכה בעינים באכזריות מלוּבנת שנזדהרה ישר מעם גבעות־החול הצחורות ומעם גבב של צריפים אפורים, ואוהלים, וציבור־אקליפטים מעוּבה.

נכנסו אל המחנה, נוכח שורה מוצנעת של אוהלים ממורטים פזורים בין האקליפטים. איש לא חרד לקראתם. אורי יצא וטרק בזעף את הדלת מאחוריו. ישנים היו את מנוחת־הצהרים שלהם, פּרזיטים. יהיה להם כבר היום אימוּן!

עבר אל אהלו ובו מצא את גבי ישן כדוּבה שכוּלה, כשעתון־הבוקר מכסה לו על פניו כנגד הזבובים. אורי חטף את העתון ונתכוון שלא להיזהר בכך. גבי נפנה בגניחה וגולל את גשמיוּתוֹ המסורבלת עד שהיה עדיין מנומנם.

“קום, גבי!”

“מה?” ישב ושיקע את המיטה תחתיו בחירוק־קפיצים, “הא?” משך בבאס שלו, המרוסק מחמת שינה. “מה? — הא, אורי!”

אתה כבר בשׂכל?"

“שלום, אורי!” השיב גבי שלא לענין.

אז בוא אתי!"

גבי קם, ויחף כּמוֹת שהיה, במכנסיו הקצרים, בגופיה, הרתיע בחול האדמדם בעקבות אורי. החול היה לוהט, מסתמא, שכּן הקפּיץ את גבי בזריזות מפליאָה לעולם של ערוּת גמורה. גבי נתן זינוק שהיה בכוחו לעקור אלון משרשוֹ ושתל עצמו בצל הטנדר.

“החול הארור הזה! הבאת את הרמונים?”

“זהו. סוף־סוף תופס ענין.”

אורי ניגש אל אחורי המכונית ונסתכל פנימה.

“שמע – פּרוֹק את העגבניות ומסור אותן למטבח. אחר־כך תפרוק את הביצים והריבה. הביצים שלמעלה תכניס לאוהל.”

גבי גיחך. אורי הריהו מבין ענין עד עצם הרגע הזה. נישף באפּוֹ כאילו כבר עלה בו ריח הצ’יפס המטוגנים בביצים למכביר.

“אתה שומע?” היה אורי כל העת רציני יותר מן הראוי וזועף בה במידה.

“אומרק, יה־סידי!”

“את הריבה מלמעלה תשליך – זה סתם טינופת! ובקיצור – את כל העסק תכניס לסליק.”

כאן כבר עבר גבי למה שהוא למעלה מערוּת, לתמהון רגוז כלשהו:

“לסליק? השתגעת? הרי היום המטוָח!”

אורי לא ענה אלא תקע בו זוג עינים שהיה בהן כל מה שניתן לגייס מהשקפותיו של מפקד על הופעה מבישה כל־כך של סרבנות וחוסר־משמעת. גבי, הענק הטוב, קיבל את הדין:

“חשבתי שהמִטוָח יהיה היום.”

אורי בז לעצמו, כל זמן שהיתה שהוּת בידו לחשוב על כך. הרי לך תגובה ראשונה על בחילתך מעצמך – שאתה רוכב באופן כל־כך חזירי ומיותר על בחורים טובים המחבבים אותך באמת.

“זהו. אני ולוקש ניגשים לאכול. עכשיו שלוש. בשלוש וחצי אני רוצה מסדר של כל הכיתות – ויוצאים לעבודה. עד שש אני רוצה לגמור. בנת?”

בשלוש וחצי בדיוק סקר אורי את מחלקתו. החברה היו יגעים ביותר ומרושלים. מגוחך מכולם, כרגיל, היה שמעון, “זימון אַרצט”, כפי שנתכנה בפי הג’מאעה על שום שמו, שמעון ארצי, ועל שום מוצאו שהיה, במחילה מכם, מגרמניה.

“שמעון!”

“כן.”

“קפוץ הבא לי את המשקפת מהאוהל.” הוא היה מבוגר מכולם. הוא הלך להביא את המשקפת.

“גבי.”

גבי ניגש.

“גבי, הכנסת את הרמונים?”

“כן, לעזאזל!”

טוב, אז אני לוקח עכשיו את החברה. בארבע תהיה בעמדות עם שלושים רמונים ופצצים."

גבי היה נטול־מבע.

“כמובן – אלה לחוד ואלה לחוד. נחבר בזמן העבודה.”

“כן!” חלפו בו, בבחור, סדרות שלמות של צבע.

הוא חושב עלי כרגע שאני כלב – מעליש!

“אחרי!” נבח כנגד הכיתות הסדורות זו אחר זו – “כולם!”

מיד היתה שורה ארוכה של לובשי־חאקי רצה בתוך הערוץ הסמוך, מטפּסת ליד גדר הפרדס במדרון האִטי – בדרך לשטחי הגבעות השוממות. רק מאחוריה רדף יצור אחד ובידיו משקפת בעלת רצועות עור־ארוכות, מתלבטת ואינה מוצאת מנוח.

אורי הריץ את המחלקה שעה רבה עד שחשו את נשמתם זולגת להם מתוך גופם בטיפּות צפופות ועוקצניות לרבבות. תימרן עמם הטלת אבנים למרחק, תימרן רביצה וזינוק ושעה קלה אחרי ארבע הובילם אל עמדות־החזה החפורות.

הם פסעו מעל לים שהיה עתה אפרפר־עכור תחת שמי־הסתיו הלקויים. שעה של ערבית כבר התחילה רוחפת באויר. צמחי־חצב בודדים היו סרוחים פה ושם, ובמידה שזקפו אבר היה נע חרישית בתוּגה. הגבעות היו קרחות, צהבהבות, והקורקר הנוקשה נגרס בחריקה מתחת למצעד הרגלים המנועלות כּבד.

גבי המתין שם עם ארגז ביצים ושתי קופסאות ריבה. אורי העמיד לרשותו שני טוראים שיעביר את החומר לעמדה קדמית ויתחיל לסדרו. שלח הבטחות לכל עבר ואחד הבחורים שיגר אל מגדל־המים שיהא צופה במשקפת עד הכביש הראשי ומאוֹתת בדגל לכל מקרה של תקלה או חשש־תקלה.

המחלקה רבצה בעמדות האחוריות. הללו עברו כבר עבור־ודוּש כל אימון אפשרי ברמון – בכל זאת חזר והדגיש להם הלכה־למעשה כל פרט ופרט. סיבר אָזנם במיוחד שהללו הם רמוני־שפשוף, ואם גם יוצאים כבר מן השימוש בזמן האחרון יש לזכור ולנהוג בהם זהירות מרובה.

המחלקה רבצה, איפוא, בעמדות האחוריות ורק אורי לבדו וגבי עמו נשארו בעמדה הקדמית.

“דבר ראשון,” צעק אורי אם גם לא היה המרחק גדול ביותר, “תראו פעם איך עושים את הענין כהלכה!”

הוא ידע שהחברה שוכבים שם במתיחות ראויה לשבח. אבל הוא מה הוא רוצה מהם עכשיו? ומה דוקא עכשיו עלה בדעתו אימון זה ברמונים חיים? יודעים, כבר יודעים – אורי – הרי זה משחק־ילדים לדידוֹ. הוא נטל רמון, הגבּיהוֹ באויר – ובידו השניה הפּצץ. – כיון שהודיע אימונים, לא יחזור בו לפתע. הבלים.

“שׂימו לב – דבר ראשון בודק את הרמון ואת הפּצץ. יש סדקים? – אין. בסדר! דבר שני, – מחבר את – –” לפתע הרגיש תנועה עצמית של האצבעות, לא כזאת, הלמוּדה, כתמיד; כאילו להשמיט, לבסוֹֹר. מה זאת? “שומעים?”

גרגור של הערצה עלה מן החפירות. גבי רבץ לרגליו, מסתכל לעיל בתנועות מפקדו. אורי ישב וניסה להבריג את הפצץ לתוך הרמון. אצבעותיו חזרו ושללו. משחזרו האצבעות ורעדו הרעידו בו פּחדים מוכּרים כבר שהתעללו בו רצוא ושוב על־פּני כל גופו. עתה גאו בו רחמים רבים אל עצמו, גם אל רותקה, גם אל מיקה. אך משהגה בה – שבו והכו בו כל אותן אשמות והרהורי־חרדה ואותו דאבון מר ונוקב. ראָה שהוא עדיין מניף את הרמון ואת אביזרו באויר.

יש שאלות!" גער בצעקת־אימים מיותרת, מיותרת לגמרי במרחק קטן זה. לא היו שאלות. הוא תקע את הפּצץ בכוח לתוך מקומו – והלה נשמע לו ועשה את סיבובו כהלכה. הוא הסיר את המכסה – וראש־הפצץ נתגלה, כהה, בזוק נסורת מוזרה כמין ראש־של־גפרור ענקי.

“קופסת־הגפרורים היכן?”

גבי המציא לו גם את זאת והיה שותק ומתבונן כל העת.

“שימו לב,” פנה אל מחלקתו, “כשאני מרביץ – כולם מתחת לתל, ולא להוציא חוטם, מובן?”

שוב אותו גרגור של הערצה. שוטים אלה, לא שמעו רמון מתפּוצץ מימיהם!

“עכשיו שימו לב,” באָה אל לבו החלטת־פתע, “אני יוצא,” והוא קפץ מן החפירה –

“שתראו היטב את התנועה! רואים?”

ראו.

הוא השתופף, דחס בבת־יד את הרמון והדליקו. שלהבת נתנפּצה ועלתה במהירות.

“רואים?” כרע אחורה. – “זהו!” הרמון טס בקשת, ודומה הנה־הנה יחתור שם באיזה מעמקים מתחת למשהו שהוא מחיצה, כדוּריוּת האדמה, מרחב האויר השקוף האינסופי, יחתור ויחזור למוצאו. אורי כבר היה דבוק לאדמה.

“אַתם יכולים להסתכל,” הספּיק לזעוק.

במרחק ארבעים מטר, על־פּני החבית אשר הוּצבה כמטרה, בגוֹבה החגורה שלך מעל לקרקע, התפּוֹצץ הרמון בחבטה פסקנית שאינה־מרבה־דברים וריסק את דופן החבית ריסוק גמור.

הזריקה הנפלאָּה ביותר שראָה מעודו. החברה מאָחור היו מתלחשים בהערצה ללא מעצור. גבי הענק הצייתן היה תולה עינים כנועות והוא עצמו חש בגופו את הרטט, סומר בבשרו בנוֹעם, בכלות־נפש משכרת.

“זימוֹן,” קרא.

“זימון, זימון,” התחילו הכל מזרזים וסוֹנטים שם מאָחור. הלה היה רועד ומהסס. חיוך היה ונרגש.

“למה,” לחש גבי, “דוקא אותו ראשון?”

“שיהיה בן־אדם פּעם!” אמר אורי, מתכוון בפירוש שהאוֹבּיֶקט עצמו ישמע במדובר. “מספּיק לפחוד. קץ לפחדנים ולפחדנות! לענין, זימוֹן – תראה מה אתה יודע.”

מצבו של זימון היה שפוף ביותר. גבי היה צריך להתקין לו את הרמון, וכמה וכמה פּעמים היה מהפּך בקופסת־הגפרורים עד שהחליט באיזה צד מצדדיה להצית. הוא נתכופף. אורי תיקן לו את עמידתו, וכל הזמן היה בולש בו כאילו נתיקר לפניו מכל השאר.

“עכשיו בזהירות – אבל במרץ. ולהשליך בבת־אחת, שומע? ועכשיו חכה לפקודה, מוכן?”

זימון היה מסוגל למנוֹד־ראש קלוש, בלתי־ניכר.

“רמוֹן אחד — זרוֹק!”

זימון העביר את ה“ראש” על־פּני הקופסה. דומה שהחטיא. קרב בשנית – אך הרמון כבר בוער בידיו.

“השלך!” צעק גבי ונתקפּד בתוך החפירה. זימון נתבהל ושמט את הרמון כשיעור פּסיעוֹתיִם מן החפירה. הלה רשף כסיגריה בדשא.

אורי קפץ מעל החפירה, תפס ברמון, כרע אחורה, קלט לרגע את מראה הים העגום, את טיולי הרוח בחול, זכר בבת־אחת את מיקה מכל הנערות ואת רותקה, שוב שכח את הכל והטיל את מה שבידוֹ בכל כוח.

בו ברגע בזק צלם נסתר מטען עצום של מגנזיום באויר. התבהקוּת גדולה נפקחה כמו רקיע חדש, אדמדם, רועם ללא קול, כמין זעקה מאופקת לאין־הביע.

הדלת חזרה לתוך מסגרתה בחבטה רמה, בגסות, וכל־כך משום שוילי סגרה זה עתה מתוך אותה יציאָה בהולה ומזורזת. רותקה אָספה עצמה וישבה במיטתה. סקנדל, שגזלוהו החוצה בשעה מוקדמת כל־כך! הציצה בשעון היד – שמונה ומחצה. ומיקה ודאי הגיעה כבר העירה. היום, דוקא היום!

חזרה ורבצה על גבה, משכה את הסדין מעלה וחשבה על וילי, על אורי, על מיקה – שכולם שלה.

וילי סירב להתערב בדבר. עוד אמש שאל על מיקה, תמֵה היה שלא הראתה עצמה לפגשו. משסחה לו את ענינה, והסכמתו של אורי, ונסיעתה למחרת היום – החריש. בשעה מאוחרת, משנשארו לבדם והיו יגעים מחביבוּתם של הבריוֹת – חזרה והעתירה עליו בדבר מיקה. נערה אכולת־עצבים זו – דוקא הוא יכול לפקח את פּחדיה והן השפעתו בדוקה עליה. הוא הבין לרוחה, דיגדגה גם אותו הרגשה טרומה זו לגבי הפּעוט של אורי אילו נולד – ומן הצד, שם, עוד הרגשת־לואי: סבא, וילי, הנה תחנה… אולם לא חפץ להתערב בדבר. דומה היה כי פּעלו בכך כל הסיבות שבעולם ורק לא אלה שאמר. אפשר עייף היה, אפשר לא אהב את מיקה, או להיפך, חשש מחידושו של מגע אינטימי עמה, אפשר לא היה חפץ להעיב את פגישתו הטובה והמיטיבה עם רותקה בדין־ודברים, ובריבות, ובענינים מעציבים. אולם הוא היה אומר דברים אחרים. אין אנו רשאים לכפות לתוך חייהם גורמים שלא־מן־הענין. חכמת־חיים – דבר יפה היא. אבל אין היא ניתנת למיקח וממכר. אין חכמת־חיים כשהיא לעצמה, שיכוֹלה אַת להציעה לכל דכפין. יש לה, לזו, ערך רק כשהיא נובעת מהוייתו של האדם הנצרך לה.

כאן מתרחש בחייהם של שני אנשים צעירים דבר חשוב ועיקרי, דבר שבכוחו לקשור אותם או לפרדם עולמית, לחייב אותם או להתיר את ידיהם, ואסור שבדבר זה יכריעו גורמים שאינם מהותיים, שאין בכוחם להמשיך ולהקרין על החיים הנוֹצרים לאורך כל שנות גלגוליהם בעתיד,זוהי דעתו.

עצם ענין הניתוח? יש בכך משהו מזעזע. אגב, אינני בטוח כי פּעם ראשונה זאת לה. הריני מכיר את החומר האנושי שהבאתי משם. כן, יש בכך משהו מזעזע – אך אָסור שההחלטה על חיים משותפים, על התקשרות תבוא תחת לחץ של עוּבדוֹת שנואות.

ודבר אחד מוכרחה אַת להודות – שהעובדה החדשה הזאת היא מפתיעה ושנוּאָה על שניהם, שנואה בהחלט. והרי אַת היא המספּרת כי אורי רוצה גם הוא בחיסול הדבר, ואין אַת יודעת מה היה ביניהם, והבחור הנחמד הזה הוא אמנם בנך אך מאוד־מאוד ייתכן שהוא, פּשוט – זנח אותה. בשעתו נפתעתי למדי כשכתבת לי על־אודותיהם. מוזר – אורי ומיקה, שני הפכים שבעולם. לשניהם היתה פגישה זאת משהו ראשוני, ואני בטוח כי ימיהם המוּעטים זה עם זה היו מלאי שגיאות כרמון.

כנגדו שיננה רותקה דבר אחד: שאותו ניתוח הוא בגדר אסון, על־כל־פנים סכנה העלולה להרוס לה לנערה את עתידה. ולהלן היתה טוענת: החיים אינם נבנים מאליהם אלא הם נבנים כתוצאה מן המשחק או, נאמר, ההיאָבקות בין הדברים ההכרחיים, המתרחשים בהם מזה – ובין יכולת התגובה והעמידה של האנשים החיים אותם מזה. הריון איננו בגדר אסון, שאסור להביאו בחשבון ההכרעות של החיים. הבלים! וכלום ישנה בעולם הכרעה שהיא חפשית מהכרחיים של מציאות כזאת או אחרת? ואם ימצאו להם פּעם את זיווּגם הקבוע – לא יהיו אז דברים המתארעים בהכרח וכוֹפים את מציאותם לתוך חשבונות האושר? יש להוליך משהו את הנפש הקפריזית לקראת העובדות, לקראת חייו של השני. מה אנחנו רוצים מאורי – שיהיה כפרפר – מוצץ מכאן, יונק משם, – מיני־מוֹתק ותו לא? והרי זו נפש חיה – ואתם זוממים רצח. היא רוצה, רוצה בו, היא תשקיע בו את כל מסירותה; ואם הם לא יהיו ראויים לו – בעל־כרחם תביא אותם אמא הזקנה לידי כך.

וילי מכל־מקום עמד על דעתו. תינוקות שאינם מוכנים עדיין לחיים – הניחי להם שיתבגרו. הם ילמדו מכך, מפּרשה זו, משהו. חוק הוא בעולם, וטוב שגם אצלנו, יהא כל דור מַכוה קצת אצבעותיו שעה שנוגע בחומר החיים.

שעה רבה היו מסיחים באותן הבעיות וגם הבוקר, כמאליו, פּתחו בכך, עד שזעקו זה עתה וקראוהו לטלפון פּּתאום. עד לכך היה יושב במיטתו, נהנה מזיווּ של הבוקר הצלול בחלונות – ומדבר. צר היה לו, כנראה, שאורי בושש להגיע, ולפחות מבקש היה להיות עמו תוך שילבן לפניה מחשבות שהעסיקוהו־על־אודותיו. מעניין, כמה מתבהרים לו לאדם עניניו של הבית שעה שהוא נמצא בסוהר של החוץ הגדול. ואַל יהיה מקום לטעות: דוקא בצבא הבריטי, ששם האדם פנוי עד כדי יציאת־הנפש.

והנה עד שביקשה להשיב, ומילמלה מִלי־התנגדות ראשונות – בקעה פתאום מעבר לדלת קריאתו הבהולה של פסח:

“וילי — טלפון!”

ושאלת תמיהתו של וילי – ותשובתו הקשה של פסח:

“אַל תשאַל שאלות – צא מהר, ובוא!”

מיד יצא – והרי אַת עם תשובותיך הנאות והשקולות בתוך מיטתך, בחדר הריק.

מה טיבו של אותו טלפון? והבהלה שהיה פּסח מבוהל! ייתכן שרצו פשוט, לסחבו שיראה משהו בשדות, או מכונה חדשה בנוּעה ולא מצאו דרך אחרת להוציאו. מעין הפתעה, כלומר. מה השעה כבר? – עשרים לפני תשע. מיקה, אפשר שהיא כבר באותו מוסד פרטי. אבל מי יכול לדעת שוילי בבית? מי יכול לטלפן אליו בשעה כל כך מוקדמת ולתבוע אותו פתאום, בבהלה כזאת? הן איש אינו יודע שהוא בבית.

שיחה ארוכה למדי. הן אין זו הוראה שיחזור מיד – ושמא מטלפנת מיקה? והן אפשר שזהו אורי, מודיע שלא יכול לבוא אמש. למה לא יכול לבוא, פּתאום? ואולי חלה ומסתיר את הדבר כל העת, ואפילו מיקה, כשסיפרה על ביקורה אצלו הן היתה כמסתירה משהו.

היא קמה ועמדה. מוכרחה היתה לצאת אליו. עטתה גלימתה הקלה ופתחה את הדלת. יצאָה למרפּסת. החצר, אור של קיץ וחומו. הדשאים. בכיכר שלפני חדר־האוכל אנשים נעים, חבורה מקפת את פּסח, וילי עובר במרוצה, חוֹצה ועובר ביניהם. מכונית קטנה גחה ובאה מן הכביש. וילי רץ, עולה אל הגזוזטרה:

“רותקה, היכנסי לחדר!”

וכבר היו בתוך החדר. וילי כמת נטוע בתוך הפּתח, היא מבטת בו ואינה מהינה לשאול.

“רותקה,” אמר דבר ראשון ופסק, “רותקה, התלבשי מהר.”

“די כבר בזה!” צעקה. “מה קרה, הגד, מה קרה?”

“אורי,” הגה, “נפצע קצת.”

“אורי!”

“רותקה – התלבשי,” התחנן וילי לשלות־רוח, “הוא בעפולה, בבית־חולים.”

“אבל מה, אֵל־אלוהים, מה קרה?”

“כנראה נפל או משהו. איזה שבר ברגל, נדמה לי. לא תפסתי בדיוק. הטלפון האידיוטי הזה. רותקה – התלבשי!”

התלבשה ואינה יודעת מה עושה. וילי נעל נעליו. שוב פרצה, מתדפקת:

“מה אמרו, מה אמרו לך?”

“רותקה – אני מקווה שזה לא נורא!” הוא קם מנעוֹל נעליו, נרגש היה: “הניחי למיטות. ביקשו שנגש מיד. הניחי למיטות, רותקה. בחוץ כבר מחכה לך הטכסי. מזל שפסח תפס אותו בשבילך.”

“בשבילי?”

“אני עצמי נוסע לחיפה.”

“למה?” צעקה.

“להביא את מיקה. בואי!”

“לא תספּיק,” התעקשה רותקה על משהו, כאילו נוח היה לה להסיח דעתה. “לא תספּיק,” חזרה ואמרה, “היא נסעה כבר. התור שלה בבוקר!”

“אולי אצליח.”

וילי פסע לצאת ורותקה ניצבה פתע, תפסה בו, כאילו רק עתה הבינה משהו נורא.

“וילי,” העתירה, “מה קרה לאורי? וילי – מה אמרו לך שם?”

“אינני יודע בדיוק, רותקה,” ניסה להוכיח חוסר־סבלנות והוכיח רעדה. “אַת הרי נוסעת – ומהרי – מחכים לך.”

פתאום היו בחוץ. פתאום הקיף אותם הקיבוץ המחריש. המכונית עמדה בכיכר. גוטה הביאה כמה פרוסות־לחם מרוחות, פּירות, שוקולד.

“אכלי משהו, רותקה.” ושוב נדמה כי הכל יודעים יותר, וזה מחריד יותר מן האמת עצמה. רותקה דחתה הכל. התבוננה בעיניים עיורות סביבה. פּתאום היתה לבדה במכונית וזו התחילה רוגנת. עשו בה כאילו היא עצמה נטולת־כוח כבר. ביקשה למחות ולא מחתה. אולם –

“וילי,” פּרצה, זועקת, איפה אתה? אינך נוסע?" היתה יראה להישאר לבדה.

וילי גחן אליה. הושיט ידיו מבעד לחלון וחיבק אותה כמי שמחבק אסיר בתאוֹ.

“רותקה – גם אני אבוא. קודם כל מיקה, – רותקה. ואַל־נא תהיי עצבנית. הוא זקוק לך שם, זקוק לאמא אמיצה – המחלקה הכירוּרגית, פּסח כבר יודע, והנהו… הוא נוסע אתך… שלום, פּסח, נוּ, סעו! – שלום, רותקה, ולאורי תגידי…”

הוא נשתסע ונטל ראשו מן המכונית וזו זעה ויצאה מן החצר. כעבור שעה קלה היה כבר על הכביש בתוך ה“פוֹרד” הקטנה, העתיקה שלנו, ידידתם הנאמנה של פלחי גת־העמקים. ולאוּרי תגידי…

הוא ידע את כל האמת. והילד הזה הנהו הדבר היחיד שיישאר לנו מאורי – והרגשה נוראה זו מילאה אותו ולא שיירה בו מקום לא לפחד, לא לכאבים, לא לחרדה. רק הדבר הזה, הילד שנשאר לנו לבדו מאורי, רק לעצור במיקה, להדביק אותה ולהציל את הילד – משום שזהו הדבר היחיד שנשאר לנו מאורי ורק זה, ואך ורק זה. הוא נהג בשגעון. לבדו היה בתוך המכונית הבלה, שמורגלת היתה במטענה של משמרת־פלחים שלמה פּעמַיִם ביום. הכביש היה נכרי לה לחלוטין והיתה מרעשת בכל חלקי המתכת, העץ והזגוגית שבה. מרעשת ודוחקת ריגושים זרים וענינים זרים שאינם שייכים לכאן. חמה היתה המכונית ומחנקת. ריפּוּד־העוֹר שלה היה ממורטט לאבדון. במושב האחורי הזה, השומם היה יושב לפני כמה חדשים עם בנו, בשדה, נוכח קוצרי התירס הירוק ומפייסו שאין הליכתוֹ שלו לצבא נוראה כל־כך… הוא לא היה הוֹגה עתה בבנוֹ. הוא היה הוגה במיקה בלבד, ואם לא יאחר – איך יהיה דוֹבר אליה, איך ישכנע אותה, איך יספּר לה או לא יספר לה. הוגה היה בתקוה עקשנית.

הוא פישפש בכיס מעילו וחלץ פתקה קלה. שם היה רשום מענו של אותו מוסד פרטי. השעה תשע היתה. בשעה זו צריכה היא להתקבל – ואפשר שהיא כבר מעבר לכל.

רותקה לא הבינה תחילה מה אירע. זכר את מראיה שעה שהיתה אומללה כל־כך בתוך המכונית בטרם הצטרף אליה פּסח. היא לא הבינה תחילה, כי נוסע אתה להציל את ילדם של אורי ומיקה. היא היתה חדלת־כוח לחלוטין, אבוּדה, אבודה לגמרי. עדיין לא תפסה את הדברים. האמינה כי ענין קל הוא, אולם אוֹתה חרדה מטמטמת אות היא כי כבר חשה גם כל גדלוֹ של האסון. מה יכול לקרות לו שם, לנער שלנו, הוֹ, אורי – ואתה סבור היית שאתה הוא ההולך לחיים של סכנות… מה יהיה על מיקה, על מיקה מה יהיה?

אפשר להשפיע עליה שתוַתר על אותו ניתוח? והרי כך יהיו פני הדברים: תספּר לה על אורי, תתחנן, תספּר לה כי חייבת היא לשאת בדבר עד הסוף, כי שלנו, של כולנו, של כל החיים היא – ואין הרשות בידה. מלים. ואורי עצמו באותה שעה… לא לחשוב על אורי, לא להרהר באורי. אורי, אמר שהוא צריך להתגייס לצבא, ואתה אמרת לו שעליו לשבת בבית – והרופאים הללו – אין הם רשאים לעשות זאת. צעקה גדולה תקום שם – אבל הם לא יגעו בה. כמה שונא הוא אותם מוסדות חלקלקים, גורפי־זהב, המקבלים את ההוראות הקצרות והברורות, את סכומי־הכסף המסוּימים ואת הבחורות בחדשיהן הראשונים על־מנת לרצוח חיים. הוא יציל את הילדה. מיקה תבוא לגור עם רוּתקה; ואם גם לא כך, העיקר הוא, הרי, שבתם תהיה, בתם. ילד יהיה נפלא. איש לא יברח עמו. מיקה לא תברח עמו – לא תהא חוששת לחייו. בנו של אורי. עוד יהיו אז ענינים שלהם, יקחוהו לענינים שלהם שנית? החיים לעולם יעמדו. ורק שלא לרצוח אותם בידים. אורי בן־יחיד. ויניח אחריו בן־יחיד. מיקה, כן – עליה לחשוב, רק עליה. ומה אם יסרבו לתת לך כניסה אליה? ומה אם תארע תקלה ל“פוֹרד” האמלה הזאת? ומה אם תלך גם אתה לאבדון בטרם תגיע?

רותקה – הזוכרת אַת איך רצת להצילו לתל־אביב, אל אבא כהנא ודירתם המרוּוחת שם? הזוכרת אַת איך התחיל מותו רודף אחריך לפני שנים רבות כל כך?

ומיקה, כן, רק היא, רק היא האם של ילדנו. ומה יהיה אם תסרב אחרי ככלות הכל, ואת בשרה תקרע מעליה ותשנא, ולא תוכל לקבל את אהבתנו, אהבתנו לחיים?

הוא עלה בהר. אותו מוסד פּרטי במעלה ההר הוא קבוע, כך אמרו בבית. איך הזדרז פסח להכין הכל – הוא ידע דבר על בוריו. רותקה — מה עובר עליך עתה?

העיר חלפה מעבריו – מפּעם לפעם עצרה ה“פוֹרד”, חרקה בבלמיה ובשיניה, נחסמה במחסומי־קרונות, נסתבכה במעקשי־תפניות, גלשה בכבדוּת לתוך מורדות. ההר היה יורד ובא לקראתו, מציג בתים נאים למכירה. הוא נהג בשגעון. הוא יכריח את מיקה, אם יהיה צורך בכך. בכוח יטלטל אותה, יגער, ירעים בקולו, ילחץ עליה לחץ ללא גבול – טיפּשה היא, שוטה היסטרית! – אבל סופה שתיעתר ותיכנע, סוֹפה שתלך עמו ותסע הביתה, ותשכב לנוח, ותחכה, ותשתוק, ותאהב.

ה“פוֹרד” עצרה, והיושב בה, קורפּורל קשיש, גהר מתוך חלונה ושאל אדם אחד, עובר לתומו, היכן אותו מוסד. הלה לא ידע דבר, שוטה זה. בריה זריזה אחרת, אשה כמדומה, שמעה מן הצד ענין השאלה ונזדרזה אל המכונית.

“מה?”

וילי שאל שנית על אותו מוסד.

“ימינה!”

בתנועות יתירות פרטה את הדרך ומבואותיה – די לו, די. תשע ועשרים. הים היה מכחיל מלמטה והיה בו כל מה שיש שם בשמים. ההר צען לתוך חולות לבנים, גגות, ומישור – כאֵם הכורעת אל גוּריה. היה משהו חם, קרוש, בלתי־חולף ביופי השגיא מסביב.

שקט אכזרי ותמים היה שרוּי בעולם, כשעצר אצל גדר מרושתת. על עמוד־בּיטוֹן מרובע ונמוך, שתמך פשפש צנוע, היה קבוע סימנו של המוסד. נעל את המכונה וירד בפתח, מפתחותיו בידו. את מעילו השאיר במכונית ונמצא נכנס אל מוסד יהיר זה בחולצת־החאקי דו־הקוית בלבד. חרק על־פּני משעול־חצץ ומסביב היו נטועים ארנים חומי־גזע. ספסל. וכי מניחים הם ללקוחותיהם שימתינו בחוץ? מאחורי הארנים נתגלה בית־קומותים, כמדומה, שמקביל פּניך במרפּסת מעורגלת, רחבה, תחומת עמודי־בּיטוֹן עגולים נוסח ישן. קריר היה האויר בכאן ורווּי־צללים. ריח־ארנים, שהוא ריח המרגוע ורחבות־הדעת, לא הניח מקום אפילו לחריפותו האָפיינית של ניחוח־הקרבול ואדי־המים שהם, לכאורה, כל־כך מתבקשים כאן מאליהם.

עלה במרפּסת. תשע ומחצה. אפשר שהיא כבר אחרי ככלות הכל. איש לא הקדימהו. דחה מלפניו דלת תוך שהוא לוֹפת כמין חרטום־של־ידית. נדחתה מלפניו והלכה אחורה – נכנס ועמד בחדר־המתנה משולש. בפירוש משולש. דלת אחת ימינה – לך־דע!־ דלת אחת שמאלה – ושוב לך־דע! – ובמקום שמצוי קדקדו של אותו משולש דלת רחבה כנגד פניך.

מימין יצא אליו חובש בלבניו.

“כן?”

“אפשר ל…שאול כאן?”

גס־רוח. לא נטה, אפילו, לפתוח לו לחייל הניצב נכחו.

“את מי אתה צריך?”

“אני רוצה לשאול על… בתי.”

“השם?”

“מרים… מגת־העמקים…”

“רגע,” שיסע הלה, “מתי הגיעה?”

“זה עתה, אני חושב, הבוקר.”

“חדשה?” נענה אותו בכלי־לבן והיה אדיש לגמרי. “אינני יודע – תשאל במשרד.” ונעלם בדלת ממנה בא. מסתבר, מחסן של בקבוקים ומיני רוֹקחוּת.

וילי ניקש על הדלת משמאל. שם היה המשרד ורופא מטושטש ישב בו מאחורי מכתבה.

“כן?”

“מרים רייזלמן, מגת־העמקים…”

“גת־העמקים? – איך זה? – נכון! היתה צריכה להגיע היום.”

“הייתי רוצה לראות אותה.”

“כן, אדוני,” יצא אליו הרופא מאחורי מכתבתו וכבר דיבר בהתפּעלות עצמית כמי שמשכנע את חברו לאחר ויכוח ממושך, “אבל היא עדיין לא הגיעה לכאן.”

“איך זה?”

“היא עדיין – לא – הגיעה!”

מה פּירושו של דבר זה? טעות או שטות, או שמא סבורים בי שאני אינני כשר לדעת את הדברים?

“אדוני, סלח נא לי – אבל זוהי בתי! אני מוכרח לראות אותה!”

הרופא, הדוקטור המטושטש, היה מוּכה־עלבון. הוא חזר אל דפתראותיו במכתבה, ישב.

“אבל, אדוני, היא הרי לא הגיעה.”

“אדוני,” נשען וילי על מה שלפניו בכל כובד גופו, “אני רוצה לראות אותה!”

הלה פתח בטפיחה ספר־ביקורים עבה־כריכה שלפניו, גליון נוצץ עמד בו במקום.

“היא לא באה, אדוני! רואה? היום התקבלו אצלנו ארבעה חולים – כולם מהעיר. אין אצלנו אף אחד משום קיבוץ. בתו אינה נמצאת במוסד שלנו. היא לא הופיעה.” ובנצחון־נקמה, כביכול: “היא איבדה את התור שלה, הוא מבוטל! שלום, אדוני!”

וילי היה בחוץ על המרפסת. גירשוהו בחרפה כאילו היה מקים שערוריות. ואיך זה לא הגיעה? אולי מנהג הוא אצלם להכחיש ענינים מעין זה – ואני בא במלבושים אידיוטיים אלה. הריני פורץ מיד ובולש בחדרים. עלה בו פתאום שגמרה אומר לטרוף נפשה. להרף עין נראה לו זה ברי, מוגמר, שחוּט — זינק לתוך ה“פוֹרד”, הפכו למטה ודהר העירה.

ואתה וילי – חשבת שאתה כבר מבין הכל? דברים איומים מאלה כבר ראתה – ואתה – ואין אתה תופס איך אדם מסלק עצמו – עד שהדבר פוגע פתאום בבתך, באשתו של אורי, באמו של בנוֹ –

עבר על־פּני מה שהיה פעם חתול או כלב ועכשיו הוא פגר. אפשר רק שעה־שעתים עברו עליו כאן, בכביש – אבל כבר רדדוהו כל־כך שאין הוא אלא חתיכת־סיאוב נושנה. היזהר כאן, קשישי! ידיך רועדות! עכשיו שווה בנפשך מה אומרת רותקה כשהיא שומעת ששלחת אותה לבדה אל אורי ה… אולי ברחוב היא עכשיו, מיקה, רצוני לומר – מטפסת ברגל עד לשם, אולי לא נתנו לה מעות במידה מספּקת, עכשיו ראה: הנה כאן! תחנת אוטובוסים!

נסתבר שהכל היה כתיקונו. האוטובוס מגת־העמקים הגיע בשעתו. רבים הגיעו. גם נערות. אף אחת מהן לא שאלה על הדרך להר – לאו. גם עם תיקים היו, ואותו נהג עד שיחזור תעבור כמחצית השעה. ניחא, מוכנים לשמור פתק בשביל מרים אחת, שחורה שכזאת, מגת־העמקים.

בכל זאת נטל שפופרת הטלפון ולאחר עיון רגוז בחוברת העשויה־לדבר ביקש שנית סליחה מן הקול אשר באפרכסת ושאל על מרים רייזלמן, על בתו.

היא עדיין לא הגיעה – וניקוש רם.

יצא ונתכנס לתוך ה“פוֹרד”. אורי, אורי – לאו! הוא יעלה שמה שנית, ישאיר פתקה, יבקשנה בדרך, אולי היא עולה ברגל, סע!

שוב אותה דרך אלא עתה עלה לאִטוֹ, הסתכל בהולכים, התבונן בשבילים הסמוכים העולים בהר ומקצרים את דרכיו.

הוא פחד מאותו סוד שנתעלמה מיקה. מבכר היה שתשב נכחו בבית־החולים ותסרב בכל כוח עקשנותה לקבל דעתו, אבל תהיה, תהיה בממש! גרוע מכל, אותו מסתור שנסתתרה מאחוריו. דבר נורא מתרחש והולך ואַתה קצר־יד למנוע משהו, לאמור, לערוֹת את נפשך, לזעזע.

ה“פורד” גנחה כנבלה שהעמיסוּה יתר־על־המידה, בצפצוף חנוק עלתה וקירקשה במעלה הכביש. חם היה, הולכי־רגל לא נזדמנו, מיקה לא היתה. לאחר עת רבה הגיע אל מקומו האחרון. עצר במכונית, הניחה פתוחה ומנהמת – ופרץ לתוך השער. חרקרק בחצץ, זעם כלפּי המדרגות הראשונות במרפּסת – עכשיו או הוא או הדוקטור, אחד משניהם יבוא עליו הקץ! – ופתאום באהו קול:

“וילי!”

אורי שלי, יקר – זאת מיקה. היא ישבה על הספסל בין הארנים. וילי ישב אצלה.

“מיקה” לא יסף.

התבונן בה. לא הבין דבר. מהו שהתרחש? לא הבין דבר. לאט־לאט נתמלאו מבטיה אור. ודאי, היא יודעת מה לומר לו, ברור לה משהו, ברור ביותר. יודעת היא משהו ללא שיור. אותו דבר מופלא ממלא אותה חדוה תומם. היא אוחזת בידו של וילי, היא נפעמת, היא מעיזה משהו בכל מאמצי נפשה, היא אומרת…

“וילי.”

היא חוזרת ואומרת: “וילי. אני יודעת – אתם כועסים עלי. ואולי אתם צודקים, ואני אשה…”

היא מהרהרת בקול, בחרטה:

“אורי בא וסיפּר לכם ששיקרתי, הרי לא הייתי אצלו – ואולי הוא חושב אחרת, אבל זה נכון ששיקרתי – ואחרת לא יכולתי…”

והיא מתנערת ואומרת:

“אבל זה יותר גרוע, הרבה יותר גרוע – ואני אינני יכולה. הלכתי והלכתי – וראית? – אינני יכולה. לא, אני לא אתן להם. אתה יודע, הן אלי באת, לא? רותקה ודאי… כן, אבל אני אינני יכולה, ואז אולי שיקרתי, אבל עכשיו אני יודעת…”

אורי בא וסיפּר לנו. איך באת וסיפּרת לנו, אורי? בגולגולת? וכל הגוף? והחזה? ואיך החזה – ואיך החזה – החזה שלך, אורי, נשאר שלם?

“ואחר־כך חשבתי, וילי – אולי אורי רוצה, דוקא הוא, – רוצה, ומסכים, ואולי אני היא הטיפּשה?..”

וילי, אמוֹר משהו, אמוֹר לה משהו.

“לא יכולתי –” יושבת מיקה כבדה על מקומה ונושאת עיניה אל הקורפּורל הקשיש הכבד על־ידה. "באתי עד הנה, ואולי עדיין לא הייתי בטוחה – אבל פּה החלטתי שלא, לא! אין דבר – יהיה מה שיהיה. כן, יהיה ילד. אני אוהבת אותו. רותקה דיברה הרבה – אבל זה לא זה, וגם לא אתה. אני חושבת על אורי. אולי הוא רוצה בו? ודאי! אורי אוהב אותי. הוא אהב אותי פעם. אני אוהבת אותו מאוד. אני יודעת, פּתאום הוא יתגלה בכל יפיוֹ, אני בטוחה, אני יודעת שככה זה. תחילה יהיה לו קשה… וילי — אתה שומע? וילי… יהיה לו קשה, אבל הוא ישמח. ולאָן אני יכולה ללכת – אם לא גת־העמקים? הרי בקיבוץ רותקה, ואתה, וגם אורי.

המכונה היתה מנהמת והבּן־יחידך היה מוטל לך בבית חולים רחוק – אך לא היית יכול לנוע ממקומך – רק היית שומע אותה ממשיכה ומאושרת מתוך איזו תמימות רגוּשה משלה:

“למה באת בכלל, וילי? לא היית מוכרח לבוא. בעצמי ראיתי שלא אוכל. עכשיו נחזור! לא, הם לא יגעו בי. באתי ועליתי עד הנה – ובכוונה אולי איחרתי – וכאן ראיתי שלא איכנס פנימה. לא. וילי… וילי! מה זה? – וילי – גם אני שמחה – אבל חכה, וילי? מה קרה לך? ואורי כבר בבית? אני בטוחה – אנחנו נהיה בסדר, וילי… אינני מבינה – הקשב רגע, מה זה לך? אבל זה כבר עבר, וילי, תאמין לי – זה כבר טוב. באמת… וילי!..”



  1. “כבסיס לבנים” במקור, צ“ל כבסים לבנים — הערת פב”י  ↩

  2. “לא” במקור, צ"ל לו — הערת פרויקט בן–יהודה.  ↩

  3. “מקייפים” במקור, צ“ל מכייפים — הערת פב”י.  ↩

  4. “אוגן־הסיר” במקור, צ“ל אוזן־הסיר — הערת פב”י.  ↩

  5. “רם” במקור, צ“ל עם – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות