רקע
זלמן גורדין

 

חֲצֶבֶת 1    🔗

(בפי העם “אֲדֶמֶת”)


גורם המחלה. עדיין לא ידוע לנו הגורם למחלה זו. כמו כן אין אנו יודעים לאיזה חלק מגופו של האדם חודר סם המחלה, אך יש לשער, שאלה הם כלי הנשימה. רבות יגעו טובי המלומדים לגלות חידק נעלם זה, אך העלו חרס בידיהם.

ועם כל זה אין שום ספק, שהגורם לחצבת הוא חידק מסוים – חידק החצבת.

יש להקשות: מנין לנו ודאיות זו, אם את החידק עצמו עוד לא גלינו? על זה משיבים: ידוע לנו מכבר עולמם של יתר החידקים ונהירין לנו דרכיהם. אין אנו יודעים את החידק של החצבת כשהוא לעצמו, אבל ידועים לנו למדי מעשיו ופעילותו בגופו של האדם. הדרגתיות שבתהליך מחלת החצבת, התקופתיות שבתופעותיה של המחלה – הן הן דרך התפתחותה של כל מחלה מדבקת, שכן הגורם לה הוא בעל־חי, חידק, שדרך התפתחותו היא בהדרגה. מגפת החצבת – ככל מגפה אחרת – מזכירה לנו בדרך התפתחותה את התפתחותו של בעל־חי: מתחילה זעיר הוא וצנוע, אחר כך הוא מתחיל לגדול ולהתפתח עד שהוא מגיע למרום התפתחותו, ומני אז הוא מתמעט והולך עד שהוא עובר ובטל מן העולם ונעלם לגמרי. כך היא גם דרכה של כל מגפה: היא מצניעה לכת בתחילתה, פועלת בעזוז בשיא התפתחותה והולכת ושוקעת עד שהיא נעלמת, כלה ואיננה.

כיצד נדבקים? גדולה היא סכנת ההידבקות בחצבת. די להכנס לחדרו של החולה, לשהות בו רגעים מספר, ואפילו לא לבוא במגע כל שהוא עם החולה – ולהדבק מיד במחלה.

באופן מיוחד מסייעים השעול והעיטוש של החולה להפצתם של החידקים על פני סביבתו. אבל לרוב נגרמת ההדבקה על ידי מגע ישיר עם החולה.

מחוץ לגופו של האדם אין קיום לחידק החצבת. לכן ההידבקות בעקיפין, ז. א. באמצעותו של אדם או איזה חפץ שהוא, בלתי מצויה היא. אבל יש וחפץ הנמצא במחיצתו של החולה והוא נגוע בחידק, שהחולה זה עתה פלט אותו, עובר לידים אחרות – והוא מעביר את החידק, שכוחו עדיין אתו, וביחד עמו גם את המחלה. ויש גם שהאם המטפלת בילדה החולה אצה – כשהיא מבוהלת לילדה השני – והיא מעבירה אליו את המחלה!

אם כי אין כמעט אף אחד, אשר לא עברה עליו מחלת החצבת, ולמרות קדמותה של המחלה, בכל זאת טרם הגיע האדם לידי חיסון, אשר יגן עליו מפני מחלה זו או לפחות להחלישה. כמלפנים כן גם היום: פגע בך החידק, מיד תחלה בחצבת, אם עוד לא חלית בה. חולה אחד עלול להדביק רבים. וכך מתפשטות הן, המגפות, בקרב המונים.

מהלך המחלה. כאמור, דרכה של החצבת – כדרכן של כל שאר המחלות המידבקות – אינה דרך ישרה. היא מתפתחת מדרגה לדרגה ותקופות שונות עוברות עליה.

בתקופה הראשונה המחלה בלתי מורגשת ואינה נראית כמעט לעין. זוהי תקופת הדגירה, הנמשכת במחלת החצבת 10–11 יום.

אחרי הדגירה באה תקופה שניה: ההיאבקות הראשונה בין החידק והאדם. אחרי שהחידק עשה בגופו של האדם זמן ידוע (תקופת הדגירה) וגבר חילים, הריהו מודיע ל“בעל הבית” שלו – לאדם, שמעכשיו אין עוד מוראו עליו יותר והריהו מכריז עליו מלחמה גלויה. בתקופה הראשונה לא ידע האדם על האויב החבוי בקרבו; אך כעת הריהו מתחיל להכיר בו. והנה הבשורה הראשונה, כי המחלה מתקרבת והולכת: מופיע חום, נזלת ועיטוש תוקפים את החולה, עיניו מתחילות דומעות וסולדות מפני האור. פניו הולכים ומתמלאים ונראים כמנופחים, הילד משתעל שעול יבש ו“נבחני” והתיאבון הוא ירוד. מצב בינים זה שבין בריאות ומחלה וסימני מחלה בלתי מובהקים אלה, המביאים לפי שעה רק לידי חשש בלבד, ואם גם רציני – אלה הן תופעותיה של התקופה הקטרלית, הנמשכת 3 או 4 ימים; בימים אחרונים אלה החום הוא רגיל.

אחרי שתי תקופות מוקדמות אלה מופיעה המחלה במלא התפתחותה ושוב עולה החום, אבל הפעם יותר מבראשונה; מופיעה הפריחה, המצב הכללי הוא ירוד והשעול מציק לילד. החום הגבוה עומד לרוב 4 או 5 ימים (ובמקרים נדירים מ 2 עד 6 ימים), ועם ירידתו מרגיש הילד את עצמו כאילו נולד מחדש. הפריחה הולכת ומחוירה. הילד, שעוד אתמול לא מצא לו מקום במטתו ושכב אין־אונים וחולם, אתה מוצא אותו למחרת יושב במטתו, משחק ומפטפט. אבל עדיין אין הילד בריא בהחלט. הוא מזיע למעלה מן הרגיל, ותיאבונו הולך ומשתפר רק לאט לאט. במשך זמן ידוע עדיין עוד מתקלף עורו.

־־־־־־־

עכשיו ברצוננו לבאר פרט אחד, שחשיבותו המעשית רבה היא. אם האדם אינו מרגיש בתקופת הדגירה, מנין לנו הידיעה עליה? על ידי הדוגמה הבאה יתבאר לנו הדבר. הנה חלה תלמיד בבית הספר ומיד הרחיקו אותו ממנו. האמנם על ידי כך חלפה כבר סכנת החצבת מכל שאר התלמידים? לא ולא! עלינו קודם כל להמתין עד שיעבור זמן ידוע. וזמן זה – הוא הוא בעצם שיעור תקופת הדגירה. ושתים הן האפשרויות במקרה זה שלפנינו: או שאף אחד מן התלמידים לא יחלה (מובן, שכוונתנו היא לזמן הסמוך) או שמישהו מהם יחלה. אבל המקרה האחרון אפשרי הוא רק כעבור 10 או 11 יום. ומכאן נעשה ברור לנו, שתקופת הדגירה היא בת 10 או 11 יום, וכוונתנו היא, שבמקרה שאנו חושדים, שהמחלה היא מחלת החצבת, אז עליה להופיע אחרי 10–11 יום; ואם עד אז אינה באה (התקופה הקטרלית) – סימן, שלא תבא כלל. ליתר בטחון טוב להמתין 14 יום, ז. א. אנו מוסיפים עוד את 3־4 ימי התקופה הקטרלית.

סיבוכים. אם אין החום יורד אחרי נקודת הגובה של הפריחה, הרי זהו סימן, כי המחלה סטתה מדרכה הרגילה ויש כאן סיבוך.

דלקת ריאות היא הסיבוך השכיח ביותר. כשהילד רך יותר, צפוי הוא יותר לסכנה זו. בעיקר נפגעים ילדים חלשים וחולניים.

דלקת האוזן התיכונית פחות חמורה בחצבת מאשר במחלת השנית וחולפת על פי רוב מבלי לגרום נזק כל שהוא.

בעקבות החצבת באה לפעמים גם האסכרה, ובמקרה שהאסכרה מהלכת ברחוב, יש לחשוש לה ביותר. אם הילד איננו חוזר לאיתנו וחומו למעלה מן המידה, הרי יש מקום לחשש – שמא נפגעו ריאותיו.

באיזו תקופה מידבקת החצבת? בחצבת מידבקים על פי רוב בשעה, שאין יודעים עדיין עליה. כרגיל, מתגלית המחלה רק עם הופעת הפריחה, ועוד לפני בוא הרופא כבר קובעים בני הבית בעצמם, ש“אין זו אלא חצבת”. משהופיעה הפריחה מתרחקים הילדים בעצמם מן החולה. מראהו של החולה כשהוא לעצמו, הכתמים שעל גופו, העינים הדומעות וממצמצות, הנזלת, השעול והעיטוש מוציאים אותו מתוך סביבתו ויוצרים מחיצה בינו לבין שאר בני הבית. וממילא מתמעטת אז סכנת ההידבקות ושוב אין בה אותה החריפות שהיתה לה לפני 3–4 ימים, כשהפריחה עדיין לא הופיעה, אם כי לאמתו של דבר הילד כבר היה חולה בחצבת, אך בני הבית טרם ידעו עליה. מידת חומו אמנם עלתה כבר אז, אבל לגבי ילד אין זו תופעה נדירה. “הילד קבל נזלת” – כך אמרו הכל בלבם והיו בטוחים, שזוהי רק הצטננות בלבד; ולפיכך גדולה היא סכנת ההידבקות בימים שלפני הופעת הפריחה.

ולא זו בלבד: שכן עם הופעת הפריחה כבר פחתה סכנת ההידבקות. ובשעה שהעור מתחיל להתקלף, אין מקום לחשוש להידבקות.

הטעות ביחס לחצבת. אכן, אין להתחמק ולהשתמט מן החצבת; אבל אין להסיק מכאן, שההזדמנות הראשונה של הדבקה תגרום למחלתו של מי שעדיין לא חלה בחצבת. יש רק לזכור, כי בגלל ההידבקות הקלה והתפשטותה המהירה עוברת המחלה על כל אחד ואחד. כאמור, במחלה זו חולים רק פעם אחת, וכל אחד מקדים להידבק בה בעודו ילד, לכן רואים במחלה זו מחלת ילדים. ומאחר שאין להימנע ממנה, לכן באים רבים לכלל דעה מוטעית, שבכלל לא כדאי להרבות בשמירה על הילדים מפני ההידבקות בה. ואם גזרה היא – מוטב לה שתקדים לבוא.

אבל טעות בידי החושבים כך! עלינו לדעת: החצבת היא מחלה קלה וקשה גם יחד. קלה היא לילדים בריאים בגיל שלמעלה מ־3 שנים, אבל קשה היא לילדים, שהם בגיל שלמטה מ־3 שנים או שהם חלשים, ובעיקר אם הם חולניים ושרויים בתנאי חיים קשים. וככל שהילדים קטנים יותר, כן מחלתם קשה יותר. התמותה מסיבוכים הבאים בעקבות החצבת בגיל הרך עודנה רבה גם עכשיו. ולא זו בלבד: יש והחצבת מכבידה את ידה גם לאחר שהחולה כאלו כבר נרפא ממנה.

ולכן נודעת חשיבות יתירה לקביעתה המוקדמת של האבחנה בשביל ילדים קטנים או חלשים וחולניים. חובתנו היא להשתדל, שהילד החלש לא יידבק בחצבת בזמן חולשתו דוקא. והתינוק לא יחלה בשעה שהוא קטן עדיין. ולפי כך יש לשמור על התינוקות והילדים החלשים – במקרה שחצבת מתהלכת – לבל יידבקו אז!

אמצעי זהירות. אם חלה ילד בחצבת, יש להרחיק מיד את כל יתר הילדים הקטנים מסביבתו ולהעבירם לבית שאין בו ילדים – מחשש שמא כבר חולים הם וידביקו גם את האחרים. ילדים בני גיל יותר קשיש אין להרחיקם מבית החולה. אפשר להשאיר את הפעוטות בבית, אם רק ישנם חדרים מיוחדים בשבילם, ומטפלת מנוסה משגיחה על החולה. מה שאין כן בפרברי העוני, שבהם קשה לאחז באמצעי זהירות מתאימים.

אין צורך בחיטוי החדר והחפצים של החולה ומספיק בהחלט האיוורור והנקוי.

הטיפול בחולה. מומחה גדול למחלות ילדים ציין פעם: “השפעתם של תנאי החיים על מהלך החצבת רבה יותר מאשר בכל מחלה אחרת”. ולפיכך מחובתנו לשפר את התנאים ככל האפשר.

אור. כיוון שחולי החצבת חולים במידה ידועה גם בעיניהם, לכן נשתרשה בין ההמונים האמונה התפלה, שחדר החולה צריך להיות אפל, ולפיכך הם מגיפים את התריסים, מאפילים את החדר ומשתדלים, שהחולה יהא שרוי באפלה. גם במחלות מידבקות אחרות אנו נתקלים, אם כי בצורה קלה יותר, בנטיה זו – להאפיל את חדר החולה. אך דבר זה בטעות יסודו. אמנם, יש להגן על החולה מפני אור חזק ביותר, אך בשום אופן אין להאפיל את החדר. הנחת הילד, כשמראשותיו על יד החלון, מספיקה בהחלט, כדי למנוע בעד גירוי העינים על ידי האור החזק.

אם אין אור בחדר, הרי אין בו גם איוורור ודבר זה ודאי שמשפיע לרעה ולא לטובה. חולה החצבת זקוק לאיוורור תמידי. ועוד מגרעת אחת במצב זה, וזוהי: כשמאירים משום מה את החדר האפל של החולה, אז מְסַנְוֵר האור הפתאומי את עיני החולה ומגרה אותן. ויש עוד להעיר: ילדים השרויים במשך שבוע ויותר בחדר אפל שינתם אינה כראוי, והחולה זקוק דוקא לשינה טובה, מרעננת ומחסנת. מכאן אנו למדים שיש להרחיק מנהג תפל זה להשהות את החולה בחדר אפל. יש להמנע מאור חזק רק במקרה שהילד חש בעינו, והאור מרבה להפריע לו. האור הוא אחד הדברים שהאדם, זקוק לו ביותר, והמחזק את הגוף ומבריאו. ובכן למה זה נשלול מן האדם את אור השמש, אשר מרפא בכנפיו, ומה גם מן האדם החולה? על כל פנים טובה לא נגרום לו על ידי כך.

אויר. על פי רוב כשאתה נכנס לחדרו של חולה בחצבת, מיד טופח על פניך אויר דחוס ומחניק. מובן שדברים אלה אמורים בעיקר בביתם של עניים. העני – צר לו על מעט החום שבביתו, העולה לו כל כך ביוקר, שלא יתנדף. ואם נוסף לכך נוהגים גם זהירות יתרה במים, הרי מובן, שהאויר הולך ומתקלקל יותר ויותר. כי הא בהא תליא. וכן אין מרבים לאוורר את החדר, כי רואים באויר את מקור המחלה. ועוד גם זאת: בשעה שהנך נתון כולך לגורלו של הילד החולה – כלום אין לך דאגה אחרת אלא לאוורר את החדר!…

בחצבת יש עוד סיבה נוספת לפחד זה מפני מים ואויר. שכן הלוא החצבת מחייבת זהירות רבה. יש להיזהר מפני כל אפשרות של הצטננות. ובתנאי קיום קשים – ורובו של הציבור הרי חי בתנאים קשים – לא קל לגמרי לדקדק בפרשה מסובכת זו של דיני מים ואויר לחולי חצבת. ובאי־זהירות הרי כרוכה הסכנה. וההמון מנסה להתגבר על סכנה זו על ידי קביעת חומרות על גבי חומרות, עד שהוא נמנע לחלוטין מהשפעתם המרעננת של המים ומצמצם ככל האפשר את השפעתו של האויר הצח.

גם אמונתם הרבה של ההמונים בכוחם של סמי המרפא בת־לויה היא לזלזול הרב ב“קטנות מעין אלו”, כמו: אויר, מים ונקיון.

אך באמת אין כל אלו אלא טעות מזיקה אחת. האויר חשיבותו רבה בכל מחלה ומחלה, ועל אחת כמה וכמה במחלת החצבת, כשדרכי הנשימה של החולה אינן כתיקונן. וביחוד כשהדברים נוגעים לעני, שדירתו קטנה היא ודלה והדוחק בה גדול. ודבר זה ודאי שהוא מזיק לחולה. אין לך דבר הכרחי יותר לחולה החצבת מזרם בלתי פוסק של אויר רענן. כשמזג האויר יפה, על החלון שבחדר החולה להיות פתוח גם ביום וגם בלילה. את החולה יש לכסות יפה יפה. אחרי שרחצו את החולה יש לנגבו היטב. כלל גדול הוא: להרבות את השהייה באויר צח הזורם ומתחדש בלי הפסק, גם בקיץ וגם בחורף. מובן, שיש לשמור על החולה משנוי אויר פתאומי; יש לשמור עליו מרוח פרצים; אם מזג האויר הוא רע, מכסים את החלון הפתוח בוילון ומרחיקים ממנו קצת את מטתו של החולה. מוטב להעביר את החולה פעם־פעמיים ביום לחדר אחר, ובאותה שעה לאוורר היטב את חדרו הוא.

יש גם להשתדל שמדת החום שבחדר החולה תהיה קצת גבוהה יותר, מאשר בשעת מחלות חום אחרות, אך לא למעלה מ־15° לפי רמיור; כי אם לא כן, יהא האויר יבש ביותר ויגרה את גרונו של החולה. יש לדאוג לכך שהאויר בחדר החולה יהיה רטוב קצת; לשם זה יש לתלות בחדר סדינים רטובים או להעמיד בו כלים מלאים מים.

כשהמחלה כבר עברה, על הילד לשכב באויר צח במקום פתוח, ואין לחשוש, ששהייה ממושכת באויר תביא לידי הצטננות. על הילד להיות רק לבוש בגדים חמים.

מים. נפוצה מאד הדעה, שסכנה כרוכה לחולה חצבת, אם ירחצו אותו במים, וככל אשר ירחיקוהו מהמים, כן ייטב לו. דעה זו מוטעית היא מעיקרה. מקורה, כנראה, בזה, שבדרך כלל יש לנהוג זהירות ברחיצת חולי חצבת, ובעיקר בילדים קטנים וחלשים, שהמגע עם הרטיבות לפעמים גם אסור עליהם. אולם מכאן ועד למסקנה כללית, שהרחיצה בכלל אסורה – עוד רבה הדרך! אמנם יש לדעת, כיצד לנהוג כשרוחצים את הילד החולה באמבטיה; יש לנהוג לפי הוראת הרופא, שיקבע בכל מקרה ומקרה בהתאם למהלך המחלה, גיל הילד והגורמים האחרים. אפשר, שבמצבים ידועים לא רצוי יהיה לעשות אמבטיה לחולה, אולם מן המועיל יהיה להעביר על גופו מגבת רטובה במים חמים או פושרים, אבל לא קרים. יש לנגב אחר כך במגבת יבשה יפה יפה כל אבר ואבר לחוד. בחדר, שבו עושים את האמבטיה לחולה, צריך להיות חם, כי הקור משפיע לרעה. מיד עם הוצאתו של החולה מן האמבטיה עוטפים אותו בסדין, שחומם קצת ושהוכן לכך מקודם. יש גם להחליף את הלבנים של החולה לעתים קרובות; וטוב לחמם אותם קצת לפני הלבשתם. כן יש להקפיד, שכלי המטה יוחלפו גם הם לעתים קרובות; ולא רק מפני שעל ידי כך שומרים על הנקיון, אלא גם מפני שלבנים נקיים מרחיבים דעתו של החולה: הרגשתו את הלבנים הנקיים נעימה לו ומרעננת אותו.

המים, שאף אדם בריא זקוק להם כל כך, צורך חיוני הם לחולה, ואין לגרוס כלל וכלל את הדעה המקובלת, שמוטב להשאיר את הילד החולה בלכלוכו שבועות שלמים, כי הסכנה הכרוכה בלכלוך גדולה היא.

תזונה. המחלה מתישה את כוחותיו של החולה וגורמת להפחתת התיאבון גם לאחר שהחום כבר ירד, ומפני כך צפויה סכנה של פגיעה לריאות. כדי להימנע מכך, יש לתת לחולה תזונה קלה לעיכול ובלבד שתהא מזינה. יוצאים מן הכלל אותם הימים, שבהם עולה חומו של הילד ושאז אין להכביד עליו במזונות. המזון צריך להיות או נוזל או בצורת דיסה ומרוכז היטב אפילו בשעת חוסר התיאבון הגדול ביותר. מוטב להקדים, עד כמה שאפשר, לתת לו מאכלים מגוונים ולהתחשב ברצונו. אם החולה מקיא, נותנים לו מנות מזון קטנות, אבל תכופות יותר ומיד אחר ההקאה. גם לאחר שהחולה קם ממחלתו יש לדאוג להזנתו המוגברת במשך זמן ארוך. תזונה טובה היא תנאי קודם להבראה שלמה של כל חולה שהוא, וביחוד חשוב הדבר אצל חולי חצבת.

יש לציין, כי הצורך לדאוג למבריא איננו מובן כראוי בציבור הרחב, ובעיקר בולט הדבר הזה אצל דלת העם. בזמן המחלה אין חסים על כל מאמץ שהוא; וכעשיר כעני עושים הכל, כדי להמציא לחולה את כל הדרוש לו או הנראה כדרוש; ואולם כשאך חלפה, כביכול, הסכנה והחולה התחיל מהלך – וכבר מחזירים אותו לתנאי החיים הרגילים. עתים נוהגים כך מתוך אי־ידיעה ועל פי רוב מתוך מחסור ודוחק. אבל הצבור חייב להגיש במקרים אלה את העזרה הדרושה כי העזרה לילדים חלשים לגדול ולהתפתח אינה נופלת בערכה מהעזרה לחולים.


  1. אידית: מאזלען, אנגלית: Measles, צרפתית: Rougeole, גרמנית: Masern  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47799 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!