עִמְדוּ עַל דַרְכֵי מִיר אֵישִׁישוק ווַלָזוֹֹן

וּרְאוּ בַּחוּרֵי עֹנִי הוֹֹלְכִים בְּחִּפָּזוֹן

אֹֹרֶך הָאֹרַח יָמֹדוּ בַּשַּׁעַל.

אָנָה הֵם עוֹלִים? לִישֹוֹֹן עַל הָאָרֶץ,

לִחְיוֹת חַיֵי צַעַר, לָשֵׂאת כָּל קָרֶץ –

זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בָּאֹֹהֶל!

י. ל. גארדאן.

(כל שירי, ח"ד, צד 85)

I

על פני בקעה רחבה אל יד היער “באָר” הגדול ישתרע הכפר “ליעדניצאַן” הבנוי בשורה כפולה, ארוכה וישרה, בתי האכרים הקטנים והנמוכים בשורה אחת לבד והגרנות עם האֻרוֹֹת לכל בהמה נגדם בשורה שניה ומסלה ישרה בתָּוֶךְ; הבתים אינם נראים כמעט לעין בעתותי אביב וקיץ, כי יסכּוּם האילנות הגבוהים עם ענפיהם הסבוכים בין בית לבית; לפני כל בית יש פרדס קטן וכורת דבורים, ואחורי הבתים, אל פני השדה – גני־ירק רחבים וארוכים; אל יד הגנים יזרום אַט הנהר “ראָסס”, ומימיו הזכים הומים חרש בצר למו חריץ הנחל עד השתפכם אל הנהר הגדול, נהר “גיעמאַן”; הבקעה הרחבה אשר תשתרע על הנהר היא מקום מרעה לבהמות האכרים; החציר יגדל שם פעמים אחדות בשנה. לא רחוק מן הכפר נראה בית אבנים רם ונשא, סביבו שתולים עצי־הדר, אלון ולבנה רמים ועבתים, המעקה בקומה הראשונה, המצופה נחושת ממרט, תנוצץ כזהב מרחוק, ופרחים נהדרים בעציצים נקובים ימלאו את המעקה; בית אבנים זה, המשוח בסיד מבחוץ ולו חלונות גבוהים ושמשותיהם מבהיקות מרחוק, הוא משכן האציל בן־הדד, אדון האחוזה ליעדניציאַן.

בירכתי הכפר, על במת־יער “באר”, עומד בית בודד; קירותיו נטוים מזקן ובגגו של תבן הישן כבר עלו עשבים מרוב ימים ויצנח מעט הצדה ככובע בלה על ראש ישיש; לפני הבית הזה אין כל עץ עושה פרי רק גן־ירק קטן מוקף בגדר יתדות עץ גבוה יתן אֹתוֹתיו אֹתוֹת כי בית־מושב הבנין הרעוע הזה ולא אֻרוה לבהמה; ממעל למשקוף מדבקה פסת־פח קטנה ועליה כתובים בששר שחור: “בית־מרזח”.

בבית הזה יגור אברהם המוזג.

איש כבן ארבעים שנה,אשר לו פנים כהים וכחושים, עינים חומות ושקטות, מצח קומט, אף ארוך וחד, זקן שחור וקצר, והוא לבוש מעיל ארוך ומטלא ונעלות בלות ומטלאוֹת, – זה הוא אברהם המוזג; הנה הוא יושב בחדר לחוקרים ממסך אל שלחן־המשקה, והוגה ב“מדרש התנחומא” בפרשת השבוע, ואל השלחן יושבים שני אכרים ונותנים בכוס עינם.

בחדר שני, קטן וצר מאד, אשר לו חלון פתוח אל היער, יושב נער כחוש ורפה, בעל פנים חורים ועינים שחורות וגדולות, ועוסק בתורה, לפניו פתוח ספר ה“גמרא” והוא קורא בקול דממה דקה את הכתוב בו, יעַיֵן היטב, ישנה וישלש, וכל גוו נוע ינוע לאט על מושבו.

לעומתו יושבת אשה אחת על מטה חורגת ממסגרותיה ומשמיעה קול שריקה לכל נדנוד קל, ותופרת כתונת בד לבן, ופני האשה נוגים ונאים, עוד רשמי אֹדם קל נכרים על חלקת הלחי, עוד לא הועם. ברק העינים השחורות, עוד לא קומט המצח הזך, ושתי השערות המתגנבות מתחת ל“פאה הנכרית” שחורות ודקות כחוטי משי דק ורך, אפס איזו תוגה מרחפת על הפנים האלה; הנה ידיה העושות במלאכה השפלו ותצנחנה על הבד הלבן, והיא מבטת בעצבון אל הנער העוסק בתורה.

– בני! – תפנה אליו וקולה שפל מאֹד – מדוע אינך יכול לשבת פה כל ימי הקיץ? מדוע? מי מפריעך מלמודך?

– עד כמה פעמים אמרתי לך – ענה הנער בתלונה – כי אין התורה נקנית אלא בישיבה, במקום־תורה.

– ולמה לך להרחיק נדוד? למה? לא טוב היות נער צעיר רחוק מבית אבותיו, לא טוב…

– שם, בעיר “קיבה”, ישנו “קבוץ” גדול של תופשי התורה, שם אלמוד ב“התמדה”.

– אני חושבת כי בכל “בית־מדרש” באיזו עיר קטנה, תוכל ללמוד בשקידה, כי נפשך חשקה בתורה, ולמה…?

– אם כי אני אלמוד מעתה בעצמי, אך יש אשר יקשה עלי איזה דבר להולמו, ונחוץ לי ללמוד במקום־תורה, וכל הדבר הקשה ממני אשאל.

– בכל עיר ישנם “למדנים” הרבה –

– לא, אמי, בשבתי באחת הערים הקטנות לא אהיה “לאיש” לעולם, המקום גורם. במקום־תורה אלמוד כאַות נפשי, ונפשי חשקה בתורה מאד, מאד.

האֵם הביטה רגע אחד בנער הדובר בה ועיניה אֹרו, אז נאנחה דומם ותשפיל את עיניה אל הכתונת אשר בידה ותוסף לתפור.

הנער לומד בדממה דקה, והאֵם שומעת כל מלה ומלה היוצאת מפיו. היא איננה מבינה לשכל מליו, אך לבה הומה לכל הגה ומלה, היא מרגשת איזה חוֹם נעים בלב, היא נהנה מכל הברה היוצאת מפי הבן היחיד, אפס ההנאה מהולה ביגון מר; מחר ילך מזה הנער, מחר לא תראנו עוד, מחר לא תשמע עוד את הנגינה הדקה הזאת, מחר תשב פה גלמודה, עניה, סוערה…

השמש היורדת ממרומי רקיע שלחה עוד קוי־אור אל החדר הקטן והצר ויפלו על פני הנער הדלים, ונדמה היה להאֵם כי החדר נמלא אורה רבה. מעיניה השחורות נפלו שתי מרגליות־דמעה על הבד הלבן אשר בידה ותּנע את ראשה אַט – ולא יספה עוד לתפור.

– גם צידה לדרך אין לי לתת לו – שוע בה לבה – גם כסף אין לצרכיו בימים הראשונים לבואו לעיר נכריה. רגלי ילך דרך רחוקה כזו, והוא נער רך ורפה…

מן החדר הראשון נשמע קול אחד האכרים קורא בגמגום אל אברהם:

– אַברמקו! כמה שנים אתה דר בתוכנו? הלא זו היא, כמדומה לי, החמש עשרה?

– אי! אי! – עונה אברהם ברמיזה לאות הכחשה ומוסיף להביט בספר אשר לפניו.

– הן בשנה ההיא שבאת לגור פה מתה עלי סוסתי השחורה, וזה האביב החמשה עשר למותה! – הביא יורקה ראיה שאין עליה פרכא ודבריו.

– הוּ! הוּ! – הסכים אברהם ולא גרע עיניו מספרו.

– זוכר אני! – התמרמר יורקה – כי אז שמחת לאידי ותאמר כי בעון קחתי יין בעיר בבנותי את האֻרוה מתה עלי סוסתי הטובה.

לעג קל עבר על פני אברהם ולא ענה מאומה.

– מה לנו לכלכל את היהודי המנול הזה? – פנה יורקה אל רעהו בקול מר צורח – אנחנו כלנו עמלים והוא הולך בטל כל הימים, ולכל שבת יש לו חלת לחם חטים, גם בשר יאכל ביום השבת, הוא אוכל ואינו עושה, רק את סוסינו ימית היהודי הצרוע הזה.

– הרגע נא, יורקה! – פתח פתאֹם אברהם את פיו לשכך חמת האכר אשר בערה בו – לא אני המתי את סוסתך, יד אֵל היתה בך.

– ומדוע לא תהי יד אֵל בך, יהודי צרוּע? סבאך מהול במים, הזה הוא יין? מים הוא! מים! עוד מעט וארוצץ את גלגלתך המצורעת בבקבוק הזה!

– הרף מאף! – ינסה האכר השני לשכך חמת יורקה – אברמקה שלנו הוא יהודי טוב, עני מדכא, הנח לו.

– מה לו פה? – צרח יורקה מרה ויך באגרופו על השלחן מכה רבה עד כי רקדו הצנצנות המלאות וישפך המשקה –ילך לו אל “כל הרוחות”, ילך!!

לגערת יורקה מהרה האשה אל החדר.

– יורקה! – פנתה אליו בדברים רכים – מה לך כי נזעקת? כמה פעמים הפגעתי בעדך אל האצילה בעשותך מעשים אשר לא יעשו! כמה פעמים ישבתי על מטת בתך היחידה בחלותה ואנכי הפכתי משכבה, אנכי בקשתי את הרופא כי יתן סמי־מרפא חנם אין כסף, ואנכי שמרתי עת בוא מועד לשתות הסמים, ומי השלים אתך את שכנך לוּקאַש? מי? ואתה שוכח, ותקרא למהלומות בביתי? ומה הנך חפץ? שתית מעט יין – לך הביתה וישנת וערבה עליך שנתך.

האכר הביט אליה בעינים טרוטות משכרון.

– לא, גיטליא, לא גערתי מאומה, מה לי לגעור? מה לי? אנחנו שתינו מעט, אני עם “מחותני”, נלך עד מהרה הביתה.

– נלכה! – קרא בקול מצהלות אל רעהו – היהודים מחרפים ומגדפים אותנו, נלכה!

האכרים יצאו את הבית וגיטל נגשה אל השלחן אשר אברהם נשען עליו והוגה בספר.

– אברהם! – דובבה בדממה – מתי ילך?

– האַ?! –

– מתי ילך יוסף’ל למקום־תורה?

– מחר; הן כבר נגמר הדבר אתמול!

– ומדוע מחר דוקא?

– למאי נפקא מינה?

– מאי איכפת לך אם ישב עוד אתנו שבוע אחד?

–מאי איכפת לי? בודאי איכפת לי, שם ילמוד!

– הוא לומד גם פה.

– בלמודו פה אין כל טעם. שם ילמוד, שם יהיה לאיש, הכל שם ולא פה.

גיטל נאנחה.

– על מה אַת נאנחת, אשתי? על מה? על כי בנך הולך למקום תורה? האַ?

– כמה כסף נוכל לתת לו?

– כל הכסף הנמצא בידנו.

– וכמה יש?

– שטר בן רובל אחד יש אתי, ועוד מעות־קימעה יש מעט.

– מעט מאד! – נאנחה האשה עוד הפעם במרירות.

– אל תדאגי, אשתי! הוא הולך למקום תורה, את תופש התורה הכל אוהבים, הכל מקרבים, הכל ממלאים חסרונו, התורה היא עץ חיים למחזיקים בה. אך יבוא שמה מיד הכל מוכן לפניו, ובלבד שילמוד.

– ההנך מטיל ספק בחשקו בתורה? הוא ילמוד ובלבד שלא ירעב.

– הא בהא תליא, אם ילמוד לא ירעב.

– ויהיה בריא, רבונו של עולם!

– גם בריא יהיה, התורה היא סם חיים, גם בריא יהיה!

– ואנחנו נשאר גלמודים! – התפרצה בלי משים תלונה מרה מלב גיטל.

נוגה באבלה עמדה אל השלחן ותבט כמתחננת אל אישה האב שנעשה פתאם כאכזר על בנו.

– נוּ! נוּ! – גער בה אברהם – עזבי את אולתך, הל“עם הארץ” נעשה את בננו?

– אל נא באפך, אברהם – ענתה רכות –, הוא חב ללמוד תורה, ואם אי אפשר זאת פה עליו לגלות למקום־תורה, אפס אֵל אלהים יודע אם אזכה “לקבל נחת” בצערי הגדול עתה…

– ולמה כל הדאגה? למה? האם הוא הולך לאחורי הרי חשך? הלאמיריקה הוא הולך? הלא שחוק הוא! הוא הולך למקום תורה, להיות לאיש, הלא עליך להודות לאל על חסדו אתנו כי זכינו לשלוח את בננו למקום תורה.

גיטל החשתה רגעי מספר ותמח בסנורה דמעות עיניה.

– כן, צדקת, אישי! אמנם צדקה עשה אתי הקב"ה שזכני לשעה זו, לדאגה זאת; אבל לבי יכאב מאד, הנני חשה בחזי לחץ גדול מנשוא, רפת־כח אני לשאת את הדאגה, האל יודע את מכאובי לבבי הרבים…

– אשה, גם כי תחכם, אשה היא! – גער בה אברהם וקולו רעד מעט – הבן היחיד הולך בדרך טובים, נפשו חשקה בתורה, והאם, תחת לשמוח, בכה תבכה, קשה לה הפרידה! למה קשה? מדוע? לבה לא יכאב, אינני יודע, מדוע יכאב?

– אֵם אנכי! – דובבה בדממה.

– ואנכי מה? האם אינני אוהב אותו כמוך? אני אוהב אותו יותר מאשר תאהביהו אַת, יען אנכי יודע ערכו הרב, את חילו לאוריתא, את מדותיו הנכונות, בכל זאת… הום… בכל זאת חפץ אנכי בכל לב כי ילך מאתנו, ילך וילמוד והיה לאיש.

גיטל שמעה מוסר כלמתה ומבטה הפיק תודה רבה לאישה ופניה הרעים לא היו לה עוד.

– ארבע כתנות יש לו – ספרה לאברהם – שלש כתנות ישנות ומתקנות ואחת חדשה, עתה כליתי תפירתה. מכנסיו עודם שלמים וטובים, רק המעיל היה קרוּע מאד ואטלאנו במטליות, גם פוזמקאות חדשות הכינותי, גם שתי מטפחות־אף אתן לו; יש לי שתי גבינות חמאה ואתן לו צידה לדרך, ומה אוכל לתת לו עוד? מה? אולי תדע אתה, אברהם.

– צרור “חוטי ציצית” גם כן נחוץ לתת לו פן תפסל ציצית אחת ויקשור אחרת כשרה.

– ועוד? אולי תזכירני עוד דבר מה?

אך לשוא חכתה גיטל למענה. אברהם מביט בספר ואיננו מיגע את מוחו בשביל דברים קטנים כאלה, בנו הולך למקום תורה, והתורה היא עץ חיים, כל מחזיקיה מאֻשרים, לא יחסר למו דבר; אך היא, האֵם העניה, מרגשת כי גם אחרי תתה לבן הנחמד את הכבוּדה הרבה אשר הכינה למענו, עוד יחסר לו הרבה שמה, בעיר נוֹדוֹ. היא איננה יודעת מה יחסר לו שם, אבל מרגשת היא כי בלכתו מעמה יחסר לו הרבה… והיגון בלבבה הוגה את פניה ותצא בדממה את הבית, ותשב על המפתן, פתח הבית.

היום רד, השמש יורדת אַט הימה, פאתי הרקיע אדמדמות, צמרות עצי היער הרמים, מזהבות; מרחוק נשמע קול הצאן השב מן השדה, שריקות חלילי הרועים, זמירות צפרים בתוך פרדסי הכפר והמית מי הנהר “ראָסם” הנחפזים ברדתם אל ה“ניעמאַן”.

גיטל מבטת ושומעת.

היא איננה מתבוננת מאומה אל הדר הטבע והודה, גם אזנה לא תבין זמירות משוררי הטבע, אבל המראות היפים החמו את לבה בלי משים, הזמירות הרכות והנעימות ירדו מישרים אל לבה ויגדל בו הלחץ, איזה רגש מעִיק לא ידעה שחרו ילחץ את חזה ויכאיבנו מכאוב־פלא מאד.

מעל המעקה אשר בטירת האציל בן־הדד נשמע קול משחקים, מצהלות שני נערים יפים ובריאים, תלמידי הגמנזיום שבאו לבלות בטוב ימי הקיץ בבית אבותיהם; מתחת למעקה מרקד כלבם הגדול ומר צורח, הנערים יקראוהו בשם, ישרקו לו בשפתים, והוא מדלג ומקפץ, ירוץ כמשגע לכל רוח, חפץ הוא למהר אל קוראיו, אבל המעקה מרום מנגדו ויתקצף ויזעף על רפיונו, והנערים יצחקו בכל פה, וקול ששונם יצלצל בכל היער…

השמש ירדה, לפאתי מערב ותסתר תחת היער הזקן ויסוכוה אלוניו הרמים; עוד צמרות העצים מזהבות, אך אור היום כהה, רוח ערב חרישית מנשבת אַט ומניעה זלזלי עצי הפרי בגני הכפר, הצאן הועזו הדירה, גם הבקר אֻספוּ אל האֻרות, שם סוס אסור בשתי רגליו הראשונות יחרוג מנאות־דשא הביתה, וקפץ שתים שלש קפיצות ויעמוד ויבט סביבו ויוסיף לקפץ הלאה אל אֻרותו, ושם ישוב צמד בקר חורשות מן השדה, בעצלתים ילכו, פסיעה אחר פסיעה, גם האכר אדונם מתנהל לאטו ומקטר את מקטרתו בנחת, והכלב קל המרוץ רץ לפני הבקר, פיו פתוח ולשונו הארוכה מוּצאת, בכל פעם יעמוד ויבט מאחריו ויחכה לגשתם, וירוץ הלאה לפניהם; ושם, מעבר הנהר “ראָסס”, ירוץ סוס ורוכבו עליו, וקלשון רב השנים קשור אל המרדעת ובגרדו בארץ יעלה אבק רב לכסות סביבו; עוד מעט ובא עדר עגלים הכפרה, אחריו רב נערים ימשך, איש איש וחלילו בפיו ושוטו הארוך בידו.

מן החדר הקטן נשמע קול נגינה דקה, קול יוסף’ל המעמיק חקר לרוח התורה…

על פני גיטל עברו תרנגולותיה עם התרנגול עז־הפנים בראשן, ויעופו אל המוט הנכון לשבתם בעליה; עוד יפעה התרנגול מעט בהשגיחו על הסדר, אז יטו את החרטומים תחת כנפיהם – וינומו…

בא הערב.

דומית השקט מסביב, היער הזקן עומד דומם כחולם בהקיץ, פה ושם ינוע אַט איזה עלה קל על אחד העצים, לפעמים עוד נשמע איזה קול משונה יוצא מלב היער, נביחת כלב שם בקצה הכפר או מחוצה לו, שיחת אכרות בעמדן על פי הבאר, ויש אשר יתפרץ פתאם שחוק אדיר מפי האכרות המשתעות – אחריו דומיה שאננה, מנוחה שלמה.

מתחת לגג בית המרזח עשתה הדרור קן, מתחתיו נשקפו נוצות ומוך מעט, האפרוחים ישנים וחם להם, ויש אשר משנתם יצפצפו חרש, הם חולמים חלומות נעימים, עודם קטנים ורכים, ועין אמם צופיה עליהם…

וגיטל עוד יושבת על מפתן ביתה, עוד תלן עינה בערב האביב ואזנה מקשבת לקול בנה האהוב בקראו שם, בחדר צר, מעל הספר, ורעיון מר ימלא את כל לבבה: גם צפור מצאה בית ודרור קן לה, רק בני יחידי, רק הוא ינוד וילך מזה.

ברגע זה נשמע קול אברהם הקורא אליה:

– גיטל! אַיֵךְ? יוסף כלה את למוּדו, תני לו אֹכל!

II

עוד חשכת הליל כסתה ארץ, ואברהם וגיטל עם בנם יוסף יצאו מן הכפר הנרדם וילכו בחשכה במסלת היער באכה דרך־המלך; יוסף נושא על שכמו את כל הכבודה הרבה אשר נתנה לו אמו בצקלון קטן, ומקל עץ לבנה בידו, והאבות הולכים עמו לשלחו.

– לעולם יצא אדם בכי טוב והוא באחת: עת ללכת! – הלין אברהם על בנו.

– ביום חם השמש וקשה להולכי דרכים, טוב כי אלך עתה ועם דמדומי חמה, אחר אנוח במלון בדרך.

– “הכסיל בחשך הולך”! – התלוצץ אברהם.

– “וה' יגיה חשכי”! – ענה הנער.

– טוב מאד. ארחמך, בני, יהי ה' עמך והתחזקת והיית לאיש.

– בני, בני! – דובבה גיטל לנפשה בדממה, רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע.

דומיה רוממה ביער, העצים הגבוהים עומדים כקסומים במקסם־לילה, אף זלזל אחד לא ינוע, אף עלה לא יוטל; רקיע השמים משבץ נקודות־אור, זעיר שם, זעיר שם, ידֹדוּן ידֹדוּן עננים צחורים על פני מרחב־יה, ועברו על פני כוכבי אור וכסום רגע ויהי חשך על פני הארץ; שם באחו ערכו הרועים את הסוסים בלילה אש על העצים אשר לקטו ביער להתחמם בקרת לילה, הנה המה יושבים סביב האש המבערת, מרחוק נראה פני להבים פניהם…

עיני גיטל היו נשואות למרום; הכוכבים עוד נוצצים אך אורם כהה מאד, ושם בפאת מזרח התנודד כוכב קטן אחד – ויפול, רגע אחד עוד נראה הילל בן שחר זה ברחפו באויר – ויעלם.

פתאם צפצפה החוּגָה מבין סבכי אחד העצים על יד הדרך צפצוף מסלסל וארוך.

– הבקר אור – אמר אברהם כתשובה על צפצוף הצפור החרוצה השומרת לבקר.

ועוד הפעם דומיה שאננה ביער ובכל מרחבי האחו, אבל קרבת היום היתה נכרת ומרגשת היטב. רוח קל עבר על ראשי עצי היער ויניע את הענפים תנועה קלה ויתלחשו העלים לחש־חרש ויפול הטל על הארץ.

עוד הפעם קראה החוּגא.

אברהם נשא את עיניו השמימה וירא והנה ענן בקר כסה את הרקיע ויאמר:

– עוד מעט יבקע השחר.

– שם – הראה יוסף בידו לפאת קדמה מזרחה – הלבינו פאתי השמים.

החוגא צפצפה בקול ותענינה אחריה צפרי היער ויענו אחריהן התרנגולים בכפר וייקץ היער משנתו וימלא המולה חרישית.

– אמנם הבקר אור – קרא יוסף.

– עמד נא, יוסף, ואברכך ותלך בשם ה' ואנחנו נשוב הביתה, כי עזבנו את הבית סגור ובא הרועה לשתות כוס יין ודפק ואין פותח לו.

יוסף הניח את צקלונו לארץ ויגש אל אביו ויושט לו את ידו הקטנה וישק לו אברהם פעמים.

אז נפלה גיטל על צואריו בבכי גדול ונשקה לו וחבקה לו ותאמצהו אל לבה הרוחש ודמעות חמות שטפו ועברו מעיניה על פני הנער ויבך גם הוא דומם.

– גם זה הבל, אשת כסילות! – חרץ אברהם משפטו – מה כל הבכיה הגדולה הזאת? מה? האם איזה אסון, חלילה, קרנו? מה תבכי, פתיות בל ידעה מה? הוא הולך למקום תורה, ומה? ילך וילמוד!

– עוד מעט, אברהם! – התחננה גיטל.

– עד בלי די! – האיץ בה אברהם – נשובה הביתה, ואתה, בני, לך בשם ה‘, למוד בשקידה ויברכך ה’ והיית יהודי נאמן.

– בני, בני האהוב! – דובבה גיטל בהשתפך עליה נפשה – בני יחידי, לבי יכאב מאד בעזבך אותנו, אֵל יודע שאתי עמל ומכאובים רבים בקרבי, אבל התורה קודמת לכל דבר, הנך צריך ללמוד, לך ולמוד, אולי עוד אזכה למעט נחת… אבל אל אלהים יודע! המכאובים עמקו מאד, מי לנו בלעדך? מה כל חיינו? מה? הפרנסה הקשה והמרה…

הדמעות הרבות שזרמו לעיניה שמו בדרך הלוכן מחנק לגרונה.

חלוני רקיע נבקעו ותצא חמה אדומה ויאדימו פני מזרח, היום הולך ואור, מרחוק נשמעה תרועת חצוצרת הרועה ברעוֹ, קול הבקר והצאן בצאתם השדה.

– די! – גער אברהם בראותו כי אי אפשר לאשתו להפרד מן הבן ההולך – נלכה!

– חכה נא, יוסף! – התחננה האם – עוד לי לתת לך מאומה, הא, לך, בני.

היא נתנה לו טבעת זהב.

– הטבעת הזאת נתנה לי מנחה אמי־זקנתי, זכרה לברכה, דורן ליום חתונתי, היא שוה כסף, שקל או יותר, אם יחסר לך כסף – מכרה… בשנה העברה, שנת הרעב, היתה לנו שעת צרה מאד, הקב"ה ישמרנו עוד משעות רעות כאלה, האכרים רעבו ללחם ואנחנו עמהם, בכל זאת לא מכרתיה, כי לא נתנני לבבי למכור “דבר כזה” הטוב לזכרון, אבל אתה, בני, מכרה בשעת הדחק; יודעת אני כי אֵל טוב מאד ובודאי לא יתן למוט רגליך ורוחו תניחך בדרך טובים, אפס לבי… לבב אֵם ימס בי בזכרי…

– תשעה קבים של דברים בטלים! – לא התאפק עוד אברהם – נלכה!

האֵם נפלה עוד הפעם על צוארי הנער – אך אברהם האיץ בו ללכת – וילך.

וגיטל נצבת, ראשה מוטה ועניה תזמרנה דמעה, לא תאנח, שפתיה הרועדות סגורות, וידיה על לבה…

והפעם לא האיץ בה אברהם לשוב הביתה, גם הוא עומד דומם ומביט אחרי הנער הגולה למקום תורה.

– הוא הולך! – נאנחה גיטל לנפשה, ובאנחה הקצרה הזאת הביעה את כל מרירות לבה. לכל מכאוביה העמוקים סבה אחת: הוא הולך!

– ומה חשבת אַתּ? האַ? מה חשבת? – גמגם אברהם הפעם כנבוך – בודאי הוא הולך! אבל לאָן הוא הולך? לאָן? הלמלחמה הוא הולך? הלעבודת הצבא? ללמוד תורה הוא הולך! ילך לו בשם אלהי צבאות, ילך לו!

דמעות עיני גיטל הזהירו כפנינים לאור השחר על לחייה הרזות, הנה הן זוחלות על הלחיים ונופלות כטל על הארץ…

– אוי, אל רחום! הגתה כיונים – יחיד הוא לי, צור לבבי ונשמת אפי, והוא חלש ורפה כח, והוא הולך רגלי ונושא צקלונו על שכמו, בדרך רחוקה כזו, עשרה מיל…

– התורה היא סם חיים – נחם אותה אברהם בקול שפל – היא נותנת ליעף כח, אין בכך כלום! הוא יהיה לאיש.

– הוא עומד! – קראה גיטל – הוא מביט אלינו, ארוצה נא אליו. אולי שכח דבר־מה, ארוצה!…

– עמדי! – קרא אברהם וינופף את ידו לאות לבנו כי ילך לו ואל יביט אחריו.

– הה, מזלי המר! – בכתה גיטל תמרורים ומקור דמעותיה היה כמעין המתגבר – גם לו קשה הפרידה ממנו. הוא הולך ולבו פה, לבו הרפה יכאב, הוא לא הסכין להיות גלמוד, אוי, רבונו של עולם!…

עיני אברהם היו רטובות, אם מאויר בקר שנמלא טל או מדמעות נסתרות נרטבו; אפס כרגע אִמץ את לבבו ויגזור אֹמר:

– אין התורה נקנית אלא במי שממית את עצמו עליה!

– אבל האם הכל חיבים להיות “לומדים” דוקא? גם אתה אומר כי בננו “מבין” בגמרא היטב, ומה לו עוד? לוּ היה בריא…

– גיטל! – קרא אברהם ויעמד בה את עיניו – מה תדברי? מה? היודעת אַתּ את אשר אמרת? יסלח ה' לחטאת שפתך הגדולה, הן כדבר אחת הנבלות תדברי! כל יהודי חיב ללמוד תורה, ואנחנו מה? מה אנחנו?

– מה אמרתי? – הצטדקה האֻמללה בראותה כי נוקשה בשפתיה – לא אמרתי מאומה, צרות לבבי מדברות, לבי הומה לי, נדמה לי כי נשמתי נשמטת מקרבי… עיפה אנכי, אברהם, אשבה פה על העשב, עוד אראנו מרחוק. הוא הולך, הוא, אב רחמן שבשמים!…

היא ישבה ותבט אל הדרך הישרה בפאת היער.

אברהם עמד תחת אחד העצים ויאמר בכונה, מלה במלה: יברכך ה' וישמרך, ישא ה' פניו אליך וכו'.

על גבנון קטן, לא רחוק מן היער, עמדה ארנבת ותתבונן באשה היושבת דומם, בלי נוע, כמצבת אבן; צמרות עצי היער נעות אַט לרוח־הבקר הקל והנעים, הצפרים הריעו בקול זמרה וימלא היער זמירתן. והחמה מנסרת לאט ברקיע ופניה האדומים כדם לא היו לה עוד כבעת גיחה מפאתי מזרח, פניה עתה טהורים וזכים, כמו רוחצה בטל בקר, אורה מתוק לעינים, ומרפא בכנפיה ללב דוי…

– לא אראנו עוד! – קראה גיטל פתאם בבכי – הוא חמק עבר ולא אראנו עוד! היא הכתה כף אל כף כנואשת ותקפץ על רגליה.

הארנבת נפחדה מקריאת פתאם זו וכרגע נעלמה מן העין, ואברהם נגש אליה ויאמר בשפה רפה:

– נלכה!

עוד רגעי מספר עמדה גיטל ועיניה נטיו אל הדרך הישרה.

– נלכה! קרא אברהם עוד הפעם.

נוגים ודכאי רוח שבו האבות הביתה.

III

הלוך ילך הנער יוסף ולא ייעף, רגליו קלות מאד, אפס כי צקלונו יכאיב לו את כתפיו. קל הוא הצקלון, משקלו אך ליטראות אחדות, אבל להלך רגלי יכביד נטל קל כמשא לעיפה; רעיוניו ישאוהו הלאה הלאה אל העיר המבורכה, העיר הקטנה אשר בה מצאה התורה קן לה, אשר בה ישבו מאז ומעולם כחמשים תופשי התורה; הוא מרגיש בלבבו רגש גאוה, כי עוד מעט יתחשב גם הוא ב“פרושי קיבה”, ובהלך נפשו יתאר לו את רוב תענוגו בהגותו יומם ולילה בתורת ה' תמימה, לא יפסק פומיה מגירסא, ילמוד וילמוד… שם תפתרנה לו כל הקושיות החמורות, שם יהיה לבאר כל הדבר הקשה, שם יתברר כל הדבר הצריך עיון, שם יש מוחות גדולים; גם האב ידו רב לו בתורה, אבל הוא לא יאהב להעמיק חקר, “כן כתוב” זה הוא תרוץ האב על הרבה שאלות סבוכות, ומדוע כתוב כן, טעמא דמילתא, סברת הדעת? שם, בלי ספק, ישנם חריפים שאינם מסתפקים במה שעיניהם רואות, כי אם יעמיקו לדעת כל ענין על בוריו.

עיני הנער נוצצו לרעיון הנאור הזה, אך פתאם עכב מעט את צעדיו וילך אַט: הוא זכר את אמו ואת דמעותיה הרבות אשר בכתה על צוארו; הוא איננו יודע אמנם את רגשות האם בלכתו ממנה, אך במעמקי לבבו חש הוא כי מר לה מאד.

– למה בכתה? – ישאל את נפשו – הן אנכי הולך למקום תורה?!

ובמעמקי הלב הצעיר יכאב מעט, והכאב הולך ומתפשט בכל קרביו, איזו יד נעלמה תמשמש שם בחזקה, תמחץ לב וקרב. הוא חש כי חם לו פנימה, רגליו כושלות על כל שעל, צקלונו כבד מאד, כחו הולך הלוך ותם, ובלבו הוא חש איזו מכוה מכאבת…

– לוּ דרו אבותי גם הם בעיר “קיבה”! – יעל רעיון על לבבו – מה מאֻשר הייתי אז.

קול נבחת כלב הפחיד פתאם כל עצמותיו, בקפיצה אחת עבר את התעלה אשר אל יד דרך הרצים – ויעמוד.

– אל תירא, הנער! – קרא אליו אכר חורש את אדמתו אל יד הדרך – הכלבה איננה נושכת, לך לך לדרכך, אל תירא.

הוא הלך, אך עתה הרגיש פתאם געגועים עזים לבית אביו; לפניו תשתרע דרך רחוקה ורחבה, בדרך הזאת עליו ללכת הרבה מאד; הוא הביט מאחריו, שם עוד נראה היער על רכסי הרים, אי אפשר עוד לראות את העצום, היער כלו נדמה ככותל שחור, נד אחד, ומעבר הנד ההוא ישתרע בבקעה הכפר “ליעדניצאן”, ובקצהו עומד הבית הרעוע, ושני חדרים לו, ושם היא האֵם.

– אֵם, אֵם! – ילחש בדממה אל נפשו.

ולבב הנער התחמץ מאד ויבקש לבכות, אך ירא מאד, כי עוד רב הדרך לפניו, ואם יבכה עתה, בעוד לא הרחיק ללכת, מי יודע אם יגיע למחוז חפצו?

– השטן מקטרג בשעת הסכנה! – נזכר פתאם ויאמץ את לבבו וירים פעמיו ללכת בחפזון ורוחו נפעמה מאד.

מרחוק נראה כמו חרש מצל החוסם את הדרך, ואל יד החרשה צמד בקר חרשות ואכר ידכה ישוח על מחרשתו. וינע לבבו רגע אחד: אולי יש שם כלב רע….

– האכר לא יתן לנגוע בי לרעה! – גמר בלבו ויוסף ללכת מהרה.

וכל אשר קרב אל החרשה כן חש ליאות רבה ברגליו וכן הכאיב הצקלון את כתפיו, עד כי בשארית כחו נגש אליה ויצנח על גבשושית נמוכה ויסיר את צקלונו משכמו ויניחו אצלו על הקרקע – ורוח לו.

הוא שוכב שטוח על הארץ ועיניו נשואות השמימה, הוא רואה את העבים הקלים והצחורים כי ינשאו על כנפי רוח בשמי מרום, ישחו בים התכלת, מרחב־יה, אז יראה את השמש וקרנים לה מסביב, אי אפשר להביט אל פניה, ועל לבבו תעל מחשבה, השמש הזאת נראָה בשעה אחת גם בכפר “ליעדניצאן” גם בעיר “קיבה”, ויש אשר ברגע הסתכלותו בפני החמה “בקיבה” תסתכל בה האֵם ב“ליעדניצאן”… אז יתבונן אל ענפי העץ אשר בצלו ישכב והנם שטוחים וסבוכים כמעשה שבכה ואור השמש החודר ביניהם גם הוא כמעשה רשת שטוח על הארץ, ומבין עפאים יתנו קול צפצוף אפרוחים רכים. הוא התבונן היטב וירא קן־צפור מדבק בטיט אל אחד הענפים, חמשת אפרוחים הושיטו את חרטומיהם הפתוחים ומצפצפים, והנה אֵם הבנים, דרור עליזה וטרודה, עופפת סביב לקן כבמחוגה, אז תקרב אליו ותושיט מפיה איזה גרגר אל פי אחד האפרוחים ותעוף לה אל השדה, כעבור רגעי מספר תשוב ותסובב את קנה במעופה, האפרוחים מצפצפים בקול והיא עונה למו, אז תקרב אליהם ותושיט אֹכל מפיה אל פי אפרוח שני, כה תעשה עד השביעה את חמשת האפרוחים העליזים.

יוסף מתבונן היטב אל המראה הנהדר ושוכח עקת לבבו, רוח חרישית נשבה בפניו ותשובב את נפשו העיפה, הלחץ בלבבו הולך ומתמעט, הוא מרגיש כי החליף כח, איזה רגש קל ונעים שפך את חמו בלבבו; אי אפשר לו להניע יד או רגל מהתענג ומרֹך, גם קשה לו לחשוב, המחשבות מתבלבלות ונמעכות, נדמה לו כי הוא חושב דבר־מה, אפס לא יוכל לברר לו מה הוא חושב, ולבתו כמו רככה בשמן, כל איבריו נהנים מהמנוחה הנעימה…

הוא נרדם. –

IV

כנחש עקלתון סובב סובב שוטף הנהר “ניעמאן” במרחבי ארץ ליטא. משני עבריו הרי חול גבול לו, יערי־מאפליה התומכים שחקים בגאותם, שם תרמוש כל חיתו יער, וכל עוף השמים יקננו, שדי תרומות מלאים ברכת ה'. גנים ופרדסים, כרים נחמדים ונאות דשא תאוה לעינים, ערים וכפרים…

כברת ארץ מיער אלונים זקנים, רמים ועבתים, בנויה במישור העיר “קיבה” אשר שמה הולך למרחקים בין תופשי התורה, אם כי קטנה היא מאד, תספר מספר בתיה למאות ותושביה מתי מעט לא קנו למו שם בחכמתם או בעשרם; מקור מחית העדה הוא סחר־סוסים ובתי־מרזח, אך מרובה היא באוכלסין של תלמידי חכמים אשר יתקבצו אליה מערים קטנות, כל גולה למקום תורה יכסוף לבית מדרשה ו“ההתמדה” שורה ברב תופשי התורה, הסנה שפל מכל האילנות וזכה שתגלה עליו שכינה, סיני נמוך בהרים והוא – הר חמד אלהים לשבתו ונתנה עליו התורה, ועוד היום מצאה התורה קן לה בערים קטנות אחדות בליטה, אשר תכלכלנה את תופשי התורה בלחם ומים יותר מאשר תוכלנה, בעוד אשר בערים הגדולות בתי מדרש שוממים ושאיה יכת שעריהם; בלי שפק היה הדבר תלוי ברצון הרבנים לפני ימים רבים, אם הרב בעירו היה מעורר את עדתו להחזיק ידי לומדי תורה ויקבצו אליו מספר רב לומדי תורה והעדה כלכלתם, והנה הדבר נמשך עד היום הזה, והיה ליושבי העיר לא כחסד, כמעשה הצדקה, כי אם אחד מן הצרכים שבלאו הכי לא סגי.

דומיה ושקט בחוצות “קיבה” הקופאה על שמריה, כי יד המסחר לא הכתה בה גלים. כלב השוטר כי ישמיע קול נביחה בעצם היום והיה נשמע מקצה העיר עד קצה; דלת כי תסוֹב על צירה, היה קול שריקתה הולך מסוף העיר עד סופה; שתי נשים דברניות כי תשיחינה בפנת הרחוב והיו דבריהן נשמעים בכל אפסי העיר. אפס איזו המולת־סתר תבחן אזן העובר דרך העיר כהמון האחו בערבי האביב, כשאון מי־שחו בדומית ליל; ההמולה הקלה הזאת איננה נפסקת לא ביום ולא בלילה, ממקום קדוש תהלך, מבית מקדש מעט: כחמשים קולות שונים ומנגינות מסלסלות באפנים שונים מתאחדים והיו להמון רב. אכר כי יעבור דרך העיר ושמע את הקולות הבלולים ונטה הצדה והקשיב קשב רב קשב, ועזב את סוסתו הדלה בחוץ ובא אל הבית בראש גלוי והשליך פרוטות נחשת אחדות בתיבת־פח הנטועה בקיר המערבי בבאָה; אורח נכבד כי יבקר את שוטר העיר והביא אותו אל בית המדרש לראות ולשמוע…

יום בוער כתנור חלף הלך לו וערב חם ונעים לקח מקומו. הככבים ממסלותם יביטו אל האדמה מתחת, הסהר שואף זורח בסתר עבים צחורים, יוצא מזה ונכנס לזה ולא יעמוד על עמדו. אז קרב אל העיר עלם רך, צקלונו על שכמו ונעליו המצררים ביד ימינו, הלוך ילך יחף ומכסה באבק מכף רגלו עד ראשו, שערות ראשו רטובות ונטפי זעה יורדים ממרום מצחו על פניו הדלים; הוא פגר מלכת, בשארית כחו ישא את רגליו להגיע למחוז חפצו.

דומיה בעיר והנער יהלך ברגש, ובגשתו אל הבית הגדול המשוח בסיד אשר חלונותיו הגדולים פתוחים לרוחה ואורה רבה נשקפת מהם, והמונו ישמע מרחוק – פחד ורחב לבב הנער ויהלום מאד; הוא ישב אצל הבית וינעל ברב כח את נעליו, ובקומו על רגליו חש לתמהונו כי צרו צעדיו עד כי לא יכול למוש ממקומו, אם מאשר יבשו הנעלים מחום השמש בשני הימים האחרונים או רגליו בצקו מלכתו יחף דרך רחוקה; אך הוא התחזק לבלי שום לב אל מכאובו וילך הלוך ופסח והאנק דוֹם מעצמת הכאב; בבֹאו אל המסדרון הגדול והאָפל נלאה למצא את הפתח, וילך הלוך ומשש את הכתלים. באחת הפנות הביא את יד ימינו עד אצילתה בחבית מלאה מים, רגע אחד רעדו כל עצמותיו, אולם הוא אמץ את לבו ויוסף למשש בחשך עד אשר התדפק בראשו על כף מנעול ברזל ויאָנח רגע מכאב אָנוש, אז נסה לפתוח את הדלת, אך יד חזקה תמשכנה מבפנים; הוא שומע קול ישורר אצל הפתח נגון משנה מאד:

– כיצד? נוֹא! עוד הפעם! כי־כי־צד? העני עומד בה־חוץ, אַי, וי! ובעל הבית בפנים, נוא! ומה? פשט העני את ידו לפנים, לפ־נים! ונתן לתוך של בעל הבית, אַי, אַי!…

חרדת קדש אחזה את הנער יוסף לשמע הדברים הפשוטים יוצאים בסלסול משונה מפי ה“פרוש” העומד בפנים: הנה כי כן לומדים גמרא, זו היא התלהבות, זו היא התמדה וזה הוא עיון; גם עליו אמרו כי “מתמיד” הוא, אבל מעולם לא דבר רתת בכל חושו בו כזה שעומד אצל הפתח.

ואם זה שעומד אצל הפתח – החליט בהלך נפשו – שהוא בודאי הפחות שבפחותים יתלהב כך, הטובים שב“פרושים” לא כל שכן!

והבית מלא המון רב, המנגינות שונות מאד, יש מהן מלאות יגון ותוגה עמוקה ויש אשר רוח השמח בחלקו חבלתה, יש אשר נקשיב בנגון “הלומד” קול לב הומה, החש געגועים עזים לאבות, אחים ואחיות, או לאשת נעורים, ויש אשר ישמע הקול השפל והרועד כקול הבוכה על מר גורלו בחיים; יש אשר יזמר מטוב לב איזה “פרוש” צעיר, ויש אשר יאָנח אנחה קורעת לב השומע.

יוסף עומד מאחרי הדלת, רוחו נפעמה ולבבו פג מאד; במה נחשב הוא, נער בן שלש עשרה שנה, שלא הסכין עוד להעמיק חקר בדברי חכמים וחידותם ואין לו אלא מה שעיניו רואות? מה לו פה? היתנו לו פה מקום לשבתו? הראוי הוא, כדאי והגון לכך?

אז נפתחה הדלת מבפנים ואיש אחד התפרץ המסדרונה, אחריו רצים רב אדם, והוא רץ כנדחף, והכל קוראים אליו:

– כַּמוֹנָאי! בעבורי! אל תשכח!

– הבא לי עוגה אחת בשתי אגורוֹת.

– את רגליך תשבור, כמוֹנאי! עד מתי אחכה למעט תבשיל־גרש?

– כמונאי! הבא לי חמאה בשלש אגרות, אך לא חמאה סרוחה כאשר הבאת אתמול, זכור!

– עד כמה פעמים בקשתיך, שוטה שבעולם, להביא לי את כתנותי מהכובסת, לך והביאן!

– מחט נחוץ לי מאד, הא לך אגורה!

והאיש הכמונאי רץ ויכשל במרוצתו ויקלל, ויחרף ויגדף וירוץ הלאה.

– מה זאת! – השתומם יוסף בהתגנבו אל הבית – מה כל החרדה?

ובבואו פנימה היה לבו חרד מאד, הוא רואה המן רב עוסקים בתורה, כל “פרוש” עומד לפני “עמוד” עץ, ובצד כל “עמוד” נקוב חור קטן, בו עומד נר דולק, הבית מלא אורה וחום מחניק, הוא בוש למוש ממקומו. אז צללה באזניו, מתוך ההמולה, מנגינה משונה מאד, והוא רואה איש גבה קומה ודק הבשר, זקנו השחור מגודל ועיניו שקערורות, אוחז ביד ימינו כף מנעול הדלת ובשמאלו ספר עב חתום, הוא מתנועע לכל רוח ויאנח אנחה מסלסלת:

– העני חיב, אַי! העני חיב! ובעל הבית, נוא! פ־, פטור!!

יוסף הניח את צקלונו על הספסל אל יד הפתח ויתכוץ גם הוא בפנה על הספסל, כל עצמותיו רעדו, שַׁרְול־ימינו נטף מים, בלבבו מועקה רבה: הנה המקום אשר אליו נשא את נפשו ימים רבים, הנה אלה המאֻשרים אשר מצאו פה מאויי לבבם, הנה גם הוא פה, במקום אשר בחר מאז, אפס מי יודע את אשר יקרה לו במקום הזה? “פרושים” אחדים עברו על פניו, זה בכה וזה בכה, הוא התבונן אל פניהם החורים, ובסתר לבבו קנא בם, והם לא השגיחו אליו מאומה, אין מהם יודע כי מדרך רחוקה בא, רגליו בצקות, תם כחו, כל עוד נפשו בו; לשמע “הקבוץ” בא, נפשו חשקה בתורה, על כן עזב את אביו ואת אמו – ויגלה למקום־תורה.

ובשבתו בפנת בית המדרש, עיף אין־אונים, נדהם ונפחד, זכר את אמו האהובה, את דמעותיה אשר בכתה עליו בהפרדו ממנה וימס בו לבבו וזרם דמעות היה נכון לשטוף את עיניו, אך הוא התאפק ברב־כח לבל תשטפנה דמעות מעיניו ולא ישמע בכי ואנקה פן יהיה לבוז…

ובית המדרש מלא המון, כל “הפרושים” עוסקים בתורה בהתמדה רבה. שם עומד בפנה בחור צעיר נשען על “עמודו” ולומד בעיון רב, קול דממה דקה ישמע מן הפנה ההיא וצל הבחור ינוע על הקיר; ושם מתוכחים ומתנגחים שני “חברים” ברגש, זה אומר כן וזה אומר לא כן, האחד מביא ראיה לדעתו מדיוקא דלישנא והשני מוכיח ממקום אחר ששם בפירוש איתמר כדבריו, הפה ממלל, הגרון נחר, העינים קורצות והידים שלוחות ומטלטלות באויר וכל הגו נוֹע ינוּע; ובא השלישי להכריע ביניהם ונשא קול זעקה גדולה והכה באצבע צרדה באויר מכה רבה, עד מהרה ירוץ דברו, עיניו מבהיקות ורצות בגלותיהן, מפיו יז קצף, הוא מישב במאמר כל מלה לפי דעתו העמוקה, אז יתלה את עצמו באילן גדול, ברש“י ז”ל, ומשתדל להראות באצבע כי לכל דבריו כון רש"י בשתי מלים: “לפי המסקנא”. אז נאלמו דומיה שני המתוכחים ויאספו אליהם את ידיהם, כי הפטיש הגדול פוצץ סלע המחלוקת ואיננו עוד, הכל אתי שפיר, וצל תוגה עבר על פניהם – וידמו. ושם, אל קיר המזרח, יושא איש נשוא פנים וקורא מכתב והכרת פניו תענה בו, כי אך דברים טובים דברים נחומים יקרא. אצלו יושב חברו ומתאמץ לעיל חוט בקופא דמחטא – ולא יוכל. לא רחוק מהם יושב איש בא בימים, בעל פנים יבשים וזקן יורד על פי מדותיו, ומורח באצבעו חמאה על פת לחם קטנה; עוד שפתיו נעות, עוד איזה הלכה שגורה בפיו ולבו אל פתו…

למראה הפת עם החמאה זכר יוסף, כי מאז הבקר לא טעם מאומה ולבו פג בקרבו, אבל מרוב ליאות בכל איבריו לא נכסף לאכול, גם לא הרהיב עז בנפשו לפת בבית המדרש את שקו כאדם העושה בתוך ביתו.

– הם רשאים ולא אני! – החליט בנפשו.

ובמעמקי הלב הרך התרוצץ רגש קנאה עזה.

– הם מאֻשרים, הם מסתופפים בבית המדרש כתושבים ואנכי גר, בחרף נפש באתי הלום ועתה חושש אני פן לא יכירני פה מקומי, ומדוע? מדוע לא יכירני פה מקומי? הטרם אדע ללמוד בלי עזרת מורה?…

הדלת נפתחה ברעש ואיזה איש משונה נדחק אל בית המדרש: קטן הקומה ובריא בשר, נעוה־עינים, קוצוֹתיו תלתלים צהובים, והוא לבוש מעיל צמר עב וקרוע וחבל עב יחגור על מתניו, ועל החבל חרוזות קדרות מלאות, כמחרוזה של דגים, ובלכתו תנועינה הקדרות וישפך הנזיד על המעיל ועל הארץ; ידיו מלאות לחם, חמאה, גבינה, ביצים, שום ובצלים, מלח ופלפלין, גם תחת שתי אצילות ידיו יחזיק שתי קדרות מלאות.

בבואו אל הבית היתה פתאם מהומה ומבוכה בין תופשי התורה.

הזן ומפרנס בא, רבותי! – קרא אחד הפרושים, ויעזבו איש איש את ספרו וירוצו לקראתו ויסבוהו ויכתרוהו מכל עברים.

– למעני הבאת?

– ולמעני?

– איזה שלי?

– ושלי?

– ההבאת לי חמאה?

– ולי מחט?

– ואיה העוגה אשר בקשתי?

– כתנותי אַין? מגוּשם! הטרם הבאת?

– כּמוֹנאי! – ישמע קול קורא מרחוק – גש נא הלום!

– ראש חמור! –יקרא קול שני – עד מתי אחכה?

והבחור הכמונאי, הזן ומפרנס פרושי “קיבה”, כאשר כנוהו לצני בית המדרש, או “הנושא” כאשר נקרא בפי הבריות, עומד ומתבונן בזעם אל לוחציו ומעניו וינהום כחיה נהם היוצא מן החוטם והגרון – ויעמוד בלי נוע עם כל הכבודה הרבה.

– מה אתה עומד, גולם?! – יזעקו נקבציו.

– אֵי, אֵי! – יאנח הזן ומפרנס פרושי “קיבה” – הניחו לי, אַל תלחצוני, אינני זוכר עוד מאומה, אינני יודע עוד איפה אני, אוי לי ואבוי לחיי!…

– תן לי מחט ואלך.

– ולי עוגה.

– ולי כתנות.

– ולי חמאה.

– ולי? כמונאי! לי?

– ואנכי אחכה?

– הלא הבטחת כי הפעם הזאת תביא לי, עם הארץ דאורייתא!

– קחו, גזלנים, מתחת הזרוע! – יזעק ה“נושא” מרה – מתחת הזרוע, רוצחים, קחו, הן אי אפשר לי לפתח את החבל, ידי מלאות… את הקדרות מתחת הזרוע קחו, רעבתנים, ואחלק לכם הכל; תחת יד ימיני היא שלך, גשורי, ותחת השמאלית היא שלך, אלוני, קחו מהרה כי כבר נסלדה ידי באחת הקדרות… קחו!

אפס גם האלוני גם הגשורי אשר האיצו ב“נושא” האֻמלל לתת למו את ארוחתם הורידו את ראשם ויעמדו בלי נוע בהודע למו “המקום ההגון” שנמצא שם תבשילם.

– מה ראית, אויל משריש, להשכין כבוד את קדרתי במקום מטֹנף כזה? – זעק האחד מרה.

– ואנכי? – התמרמר השני – הכלב אני כי אֹכל מן התבשיל ששרית בה כנף שקוצים, שַׁרְוְל מעילך שרטפש מזעה כירמולקתו של החזן הישן? האם אינני משלם לך שכרך למפרע, פרא אדם? אכול בעצמך, סוס אין הבין, אכול!

– ואנכי הבטחתי לך חמש אגורות לשבוע, עודף על החמש עשרה אגרות, שלא תשכין את קדרתי בחבל מאחוריך, וכמדומה לי שקדרתי תלויה לך עתה מאחור? – הלין השלישי.

– אוי ואבוי! – יהמה “הנושא” – קחו מתחת הזרוע! מתחת הזרוע קחו! עוד מעט ואשליך את הקדרות על הארץ.

– השליכה! חמור גרם!

– השליכה! שד עִוֵר!

אז קרב אליו אחד מן המחכים למזון ויקח קדרה אחת מתחת לזרועו ויעמידה על הספסל, וברגע היתה לו הרוחה, חיש מהרה הניח מידו את “התערובה” הרבה ובידו הריקה הוציא בעצמו את הקדרה מתחת לזרועו השניה. אז שלף בחריצות קדרה אחר קדרה מן החבל וימסרן ליד בעליהן, וימהרו אל מקומות מושבותיהם עם טרפם בידם, ברגעים אחדים נמוג המחנה והלום, וה“נושא” לקח לו קדרות ריקות אחדות וימהר ללכת, וירוצו אחריו עוד הפעם “פרושים” רעבים ויגערו בו ויכנוהו בכל מיני כנויי גנאי, וכל אחד מצוה להביא לו כרגע את ארוחת הערב, כי עיפה נפשו לרעב, והוא רץ לפניהם ונאנח, מחרף ומגדף ומקלל את יומו.

ושני הפרושים, הגשורי והאלוני, עודם עומדים עצובים ומתבוננים אל מרק פגולים בכליהם, ואחרי אשר נמלכו עם הרעב לקחו כל אחד את קדרתו וישובו למקומם.

יוסף חש איזו מבוכה בלבבו ובמוחו, ראה ולא ידע מה ראה, שמע ולא ידע מה שמע, מבטי עיניו יתעו בכל רחבי בית המדרש ושתי אזניו תצילנה מהמהומה הרבה ולא ידע את נפשו, והוא עיף ויגע, נפוג ונדכה; נדמה לו כי רגליו קודחות וכל עצמותיו שבורות, אין בהן מתום, ומחשבות מקטעות וקצוצות התרוצצו בלבבו, וינע לבבו ויהום מאד…

הוא שכב על הספסל; המנעלים לחצו את רגליו מאד, בכל זאת לא חלצם, יען כי לא נשאו לבו לשכב יחף בפנת בית המדרש; ובשכבו על הספסל וראשו נשען על צקלונו חש איזה תענוג גדול, נדמה לו כי כאב רגליו הולך הלוך וחסר, כל גופו נהנה מהמנוחה הנעימה הזאת אחרי הטלטול הקשה; רק לבו לא נח מזעפו ותזנח משלום נפשו, הרהורים רעים זעזעו את הלב החרד: מה יהיה מחר? למחרתו? מדוע אין פונה אליו מכל תופשי התורה? ואל מי מהם יפנה?

– ומה לי ולהם? – ירגיע את נפשו – שם בפנה עומד ארגז מלא ספרים, ופה, אל הדלת, יש מקום פנוי, פה אשב ואלמוד יחידי, וכל הדבר הקשה אשאל את מי שיהיה, למה לי עוד?

– ומה אֹכל – זע פתאם הלב ממחשבה חדשה – הגם לי יובא אֹכל מן העיר?

ברגע ההוא נשמע מאחורי התנור, לא רחוק ממשכב יוסף, קול נוגה ינגן:

– כי הוא דרב אדא בר מתנא! הוה קאזיל לבי רב!! אמרה ליה דביתהו! אַי! דבי־ביתהו! ינוקי דידך מאי אעביד להו?! מאי – אעביד – להו? אמר לה, מי שלימו קורמי באגמי? אַי, נוּ! עוד הפעם! מי שלימו קורמי באגמי?!…

וקול הקורא את הדברים האלה שפל מאד, והנגון מלא מררות נפש נענה, ויוסף שומע בכל לב ונפש כל מלה ומלה היוצאת מסלסלת כאנחה נמשכה, שׁפך מרי־שיח, והוא שוכח כרגע את דאגתו ליום המחרת, ומחשבה אחרת נאה הימנה תקח את לבו:

– איזו מסכתא אלמוד?

– נחוץ לשנות את המסכתות שכבר למדתין – יחליט בנפשו והוא מרגיש איזו מנוחה שלמה בקרבו. עוד יתאמץ לחשוב דבר מה, אבל המחשבות מתבלבלות, משתנות ובטלות אחת אחר אחת. נדמה לו כי הוא מביט עוד אל בית המדרש, אפס לא יראה עוד פני העוסקים בתורה איש איש על מקומו, כי אם הכל רצים ונדחפים, כל אחד קדרה מלאה תבשיל בידו, הם נדחפים אל הדלת, אך פרוש אחד, אשר משכמו ומעלה הוא גבוה מכל ה“פרושים”, ולו זקן שחור ופאות שחורות ועינים שחורות, אוחז בחזקה כף המנעול ויצרח מרה מאד; אז יתנהל גם הוא עם כל הקהל הקדוש הזה, והוא יודע בנפשו כי לכבוד הוא לו להתחבר עם אנשי־שם אלה, רק יצטער מאד על כי תחסר הקדרה המלאה נזיד בידו. בידים ריקות אך בלב מלא ענג ילך אחרי כל הקהל, והעדה הנכבדה, עדת היושבים לפני ה', תנגן בקול רם, וגם הוא מרהיב עז בנפשו לנגן בדממה והוא נהנה מנגוּנו – וטוב לו…

יוסף השמיע קול נחרה קלה בשנתו.

V

בפקח יוסף את עיניו בחצי הלילה היה כאיש נדהם ולא ידע ברגע הראשון היכן הוא; שוכב על ספסל צר אצל התנור, צקלון מראשותיו ונעליו ברגליו, ראשו כמטיל ברזל, לא יוכל להמישו ממקומו, ורגליו כמו בסד הושמו.

איפה אנכי? – ישאל את נפשו במבוכה.

בבית שוררת דומיה עמוקה, נרות אחדים דולקים זעיר שם זעיר שם בחורי ה“עמודים” ואורם יגיה פני הישנים מיושב לפני העמודים; על הספסלים שוכבים סרוחים כהרוגים תופשי התורה, יד ימינם מראשותיהם, תחתם יוצע שק או בגד בלה ומכסיהם בלויי סחבות, צר למו המקום לפשט את הידים והרגלים והנן תלויות באויר, ויש אשר ידים בידים תתלכדנה, רגלים ברגלים תגענה. אז יתעורר אחד מגבורי התורה והחל לגמגם בשנתו ואסף אליו את ידו או את רגלו והתקפל על מקומו כחתול על גב החלון ושב להשמיע קול נחרו, ויש אשר באיזו פנה יתעורר אחד הישנים והתעטש ברב כח; לפני הספסלים על הארץ יתפלשו בעפר נעלים קרועים ומצררים, פוזמקאות קרועות ובלויי סחבות נותני ריח מעופש עד מחנק… מנורת־התמיד התלויה בספון בשרשרת־נחשת דקה, שסביבה יחנו כדור זבובי־קיץ, מפיצה אור כהה על פני המחנה הזה.

– אין זה כי אם בית־המדרש ב“קיבה” – נזכר יוסף.

לפני כיור הנחשת אל יד הדלת עומד ה“נושא”, את מעילו העב פשט, רק מכנסי בד עם נקבים נקבים, חלולים חלולים ילבש, בשר כתפיו נראה מבעד לכתנתו העבה והמגאלה שכבר בלתה עליו; הוא שוטף במים את הקדרות ומנגבן באלונטית מלוכלכת.

יוסף נגש אליו ויקראהו בשם:

– כמונאי!

– נוּ! מה? גם בלילה לא יתנו לי מנוחה! – התקצף “הנושא” ולא הביט בפני הקורא אליו.

– חפץ אני לבקש ממך…

– לך אל “הגמרא” שלך! – גער בו ולא שעה אליו – הניחה לי! הניחה! הכח אבנים כחי?

– אינני חפץ לבקש ממך מאומה – השתדל יוסף להניח את דעתו – אתה טעית…

– לא טעיתי! – נכנס “הנושא” לתך דברו – לא טעיתי מאומה, לא החלפתי היום את הארוחות, לא החלפתי.

– לא, לא טעית מאומה… אתמול באתי הנה…

– עוד נגע אחד! – התאונן “הנושא” ויבט בפני הדובר בו.

– ומה לך פה? – שאלהו בלעג.

– חפץ אני ללמוד פה.

– מי? מי חפץ?

– אני.

– מה אתה חפץ לעשות פה?

– ללמוד.

– נוּ, נוּ, “פרוש” חדש! הלא עודך נער!?

– כבר מלאו לי שלש עשרה שנה.

– ומה? כל הפרושים בזה הם “אנשים”, עח, חי, חי, פרוּש חדש!

– אבל גם אני כבר למדתי הרבה.

– מה למדת? “חומש” למדת? פה לומדים “גמרא”, ספרים עבים וגדולים לומדים פה!

– גמרא למדתי, עם תוספת ומהרש"א!

– מי?

– אני.

– מה – “אתה”?

– אני למדתי גמרא עם תוספת ומהרש"א.

– אי, אי! אך צחוק עשית לי! ושמעו “הפרושים” וישחקו, ישחקו עד מאד…

– על דברתי! לא כזבתי.

– ואיפה תישן? הביטה וראה איך ישנים “פרושים אמתים”, הביטה! על ספסלים, בלי מצע, בלי מכסה, הם יכולים לישן כה, ואתה? הלא עודך נער!

– אתרגל במרוצת העת.

– ואיפה תאכל? האַ?

– אינני יודע.

– אל מי באת?

– אין לי פה קרוב ומודע.

– ומה תאכל?

– מי נותן לכל “הפרושים” מזון ומחיה?

– הוּם! המה – דבר אחר ואתה – דבר אחר!

– מה?

– המה בחורים גדולים, להרבה מהם יש נשים, ואתה עודך נער!

– משום הכי? הבשביל שעודני צעיר לימים אי אפשר לי ללמוד תורה?

– אינני יודע זאת, אך אני אומר לך כי לא תקובל פה.

– ומי הוא המקבל?

– ר' חיים המלמד, הוא לא יאבה ולא ישמע לך!

– ומי בוחן את ה“פרוש” לדעת אם ראוי הוא להתחשב ב“פרושים”?

– זאת אינני יודע.

– בודאי יבחנם הרב.

– לא, לא! הרב בודאי לא! הוא שונא לפרושים, לא יטפל במו מאומה, לא יחפוץ לדעתם.

– מדוע?

– האנכי יודע?

– ואיך תדע כי הרב שונא “לפרושים”?

– זה שמונה שנים אנכי “נושא” פה, עוד יותר משמונה שנים, לפני חג הפסח מלאו שמונה שנים לשבתי בזה ואני יודע הכל, הכל אני יודע.

– על כן אבקש ממך, עשה אתי חסד ופגע לי בהאיש חיים כי יספחני אל ה“פרושים”.

– לא יאבה… חיים המלמד לא יאבה… ואתה אומר כי למדת גמרא… גמרא למדת… אבקש אותו, גם אנכי בעצמי אתן לך יום יום… יש לי שיוּרי הארחות… יהיה די לשנינו, די יהיה… אבקש את חיים המלמד ואומר לו כי קרובי אתה, מעיר “כמון” אתה, בן־עיר שלי, אולי יעשה למעני, חס אני עליך, כי אוהב אני מאד את הלומדים גמרא, זה שמונה שנים לשבתי בבית המדרש הזה, עוד יותר משמונה שנים, ופה לומדים, אַי, אַי! לומדים פה!

לבב יוסף נע משמחה רבה לשמע הדברים הטובים.

– אך טוב לב אתה, כמונאי! – קרא בעליצות.

– החיט אני אם סנדלר? זה שמונה שנים לשבתי בבית המדרש הזה, אני הייתי “נושא” פה בשבת עוד פה “המתמיד הפאָסטובי”, החיט אנכי?… לך שכב וישנת עד עלות השחר, מחר נדע איך יפול דבר… אבל אתה לא רמיתני, למדת “גמרא” גם מה שאמרת עוד…

– יבחנוני נא.

– טוב, טוב! אני אבקש את חיים המלמד, גם אני בעצמי אדע מה לעשות… לך נא! –

– בבקשה ממך, כמונאי, קחה נא את צקלוני והטמינהו, כי אין כאן מקומו על הספסל.

– יהא מונח, אל תירא, גנבים פה אין… לך שכב!

עוד זמן רב לא יכול יוסף תת שנת לעיניו, מחשבות רבות עלו על לבבו ותזעזענה אותו וירחש וינוע, וכל המחשבות אשר התרוצצו בקרבו התלכדו לרעיון נאור אחד:

– הנה יש תקוה!

VI

חיים המלמד הוא איש כבן ארבעים שנה, בעל פנים חומים ומכוסים גוּמוֹת קטנות עם גדולות אשר חפרה בם מחלת־אבעבועות בעודו נער, חטמו קטן ועב, על השפה העליונה תצמחנה שערות אחדות בתוך הגומות, כשבלים בודדות בארץ ערבה ושוּחה, גם סנטרו איננו מכשר לצמיחת זקן, כי למרות עמל ידי חיים הממשמשות בו בכל שעה ומושכות בחזקה את השערות הבודדות אשר צמחו זעיר שם זעיר שם, עוד נשאר חלק עד היום הזה. עיניו… עיני חיים הן עינים פשוטות, לא שחורות ולא לבנות, לא גדולות ולא קטנות, שתי עינים – ותו לא, בגדיו הישנים נקיים תמיד, כל רבב לא נמצא עליהם, מנעליו מגוהצים ושלמים. והוא מתנהג בחסידות, הוא משכים לבוא לבית הכנסת עם דמדומי חמה, ובעמדו אחורי הבמה, כאיש הבורח מן הכבוד, הוא אומר “תהלים” דבר יום ביומו ולרגעים יתבונן אל התרגום הזרגוני, ובהקבץ עשרת המתפללים ותיקין ירד חיים לפני התבה ואומר “קדיש דרבנן” מלה במלה “כמונה מעות”, והולך לו אל מקומו אחורי הבמה ומתפלל שם בכונה; דבורו תמיד בנחת, על פניו המבולעים שוכנת מנוחת־תוגה.

לפני שנים רבות בא בגפו ל“קיבה” ויואל לשבת בבית המדרש ויהי לתופש התורה, ובהיותו אז עוד צעיר לימים, לא חפץ אז להסתכן לפרוש ארבות ידיו לשחות במים עמוקים, בים “התלמוד”, ויסתפק ב“אמירת תהלים” כל הימים, וישא חן וחסד לפני סוחר־סוסים אחד ויתן לו את בתו לאשה. ואם כי חותנו הבטיח לו “ארוחת־עולם”, לא נהנה חיים מן ההבטחה הזאת ימים רבים, כי חותנו לא האריך ימים, אחרי חתונת בתו היחידה שזכה להשיאה לתלמיד חכם, ובמותו פסק המן יום אחד, ויהי ר' חיים – למלמד דרדקי.

אז הוקיר את רגליו מבית המדרש ויהי בודד בביתו הקטן, שירש מחותנו, ברחוב “הרחים” אל יד הגשר; הבריות אמרו, כי בכל הלילות יאיר נר בחלונות בית חיים, ויש אשר הוסיפו לספר כי הוא עוסק בתורה כל הלילות; אז התפלאו רבים וכן שלמים על חיים כי בחר ללמד תינוקת “אלפא ביתא” והתחלת קריאה, בעוד אשר ידו רב לו ללמד תורה לנערי ישראל; ואמנם כעבור שתי שנים העביר קול בעיר כי “לזמן” הבא הוא מבקש נערים ללמדם “תנ”ך", ובנקל נמצאו לו תלמידים הרבה. אז יתנה תנאי עם אבות תלמידיו החדשים כי “גמרא” לא ילמד עד עת.

אז עשה אחד ה“פרושים” דירתו קבע בבית הקטן אשר ברחוב “הרחים” אל יד הגשר, ואור כהה היה נשקף בלילות ירחי מספר מחלונות הבית; הבריות אמרו כי חיים המלמד עוסק בתורה, הוא וה“פרוש” הלן בביתו יחדו; אז יספר הטוחן, יהודי זקן וכפוף, כי הוא שומע לילה ליליה נגינת שני הלומדים האלה עד אור הבוקר; אז ישובו יתפלאו בו אנשי “קיבה” מדוע איננו חפץ ללמד “גמרא” לתלמידיו, וחיים באחת: עוד יבוא יום!

אך היום ההוא לא בא, ה“פרוש” נוכח לדעת, כי אין מוח בקדקדו של תלמידו, ובאחד הלילות כשל כח סבלו ויאמר לו:

– ר' חיים! טרחי בך בשמעתתא ולא מסתייע מילתא.

– אלמוד, איגע, אעמול בכל כחי, יותר מכחי – התחנן חיים.

– “שמעתתא צריכה צלותא” יאמרו חז“ל – עמד ה”פרוש" על דעתו – ואתה טרוד כל היום בפרנסתך הקשה; בספרי התנ"ך יש לך ידיעה מעטה, הפך בהם בשעות הפנויות לך מעבודתך – ודי לך.

– אמרתי יש לי תקוה! – נאנח חיים במרירות.

– העברת המועד, ר' חיים חביבי, אי אפשר לך עתה, בשעה שיש לך רחים על צוארך, להחל ללמוד, אי אפשר, ר' חיים חביבי, המוח איננו תופס, גם הדעה איננה צלולה עוד כדבעי.

– קוה קויתי – הוסיף חיים להאנח – כי הקב"ה ירחם עלי ויחנני דעה, אמר אמרתי כי איגע בכל כחי… אפס רואה אני… כן, המוח איננו תופס!

אז יספר חיים ל“פרוש” מעט מדברי ימיו, טרם יבוא “לקיבה”. עד השנה השתים עשרה היה עוזר לאביו “בעל העגלה” ויסע אתו מדי שבת בשבתו עיר מגוּרוֹ מ. אל ג. עיר הפלך, ובמות אביו נתנתהו אמו לסנדלר ללמוד אומנות. בבית הסנדלר נשא כל יד עמל ותלאה שלש שנים וטרם ידע במלאכה עד־מה, כי אדון קשה היה לו, אשר התעמר בו ביד חזקה ויהי עושה כל מלאכה בבית מבקר עד ערב, חטב עצים ושאב מים, טאטא את הבית וישפוך את סיר־הרחצה אל האשפה, ואת האומנות, אשר אליה נשא את נפשו, לא למד מאומה. פעם אחת, באחד מימי החרף, שלחהו אדונו להביא כד מים מן הבאר, הקרה היתה עזה מאד והוא ערום ויחף, ויפול הכד מידו על הארץ וישבר, אז הכהו הסנדלר מכה רבה ויחלק לו חבלים ברצועת עור עבה וימרוט את שער ראשו בחמה שפוכה וישליכהו החוצה, מוּכה ופצוּע פצע וחבורה, מתבוסס בדמוֹ. אז שב אל אמו כל עוד נשמה באפו; אך בבית האֵם, האלמנה העניה, כבד הרעב מאד, ותצוהו לשוב אל אדונו ולהתענות תחת ידיו, והוא לא שמע לקולה, כי כבר כשל כח סבלו לשאת מכאובים רבים יום יום, ויחש מפלט לו אל אחת הערים הקרובות וישם מושבו בבית המדרש כאחד מתופשי התורה. עד מהרה נמצאו לו שם גואלים אשר דאגו לו ויספיקו לו כל צרכיו – וירוח לו כמעט.

אז החל להתחמץ בו לבבו וכליותיו יסרוהו מוסר אכזרי. איזו יד נעלמה תופפה על לבבו יומם ולילה וידוה מאד. הוא בוש להביט בפני איש, כל העולם כלו חשך בעדו, נדמה היה לו כי הכרת פניו תענה בו כחשו ומעלו, כי מתחת יד מכהו, מבית הסנדלר, נס אל בית המדרש, ובשבתו כל היום לפני “גמרא” פתוחה יסובב בכחש את מיטיביו, נותני לחמו, כי הוא איננו יודע אף לקרא בספר.

הוא לא יכול לשבת הרבה ימים בעיר אחת, פן יודע כחשו ומעלו, ויהי נודד מעיר אל עיר ויקץ בחייו.

אז נחם על אשר לא שמע לקול אמו לשוב אל מכהו ולהתענות תחת ידו, ויהי נכון לשוב אל עיר מולדתו להתחנן לפני הסנדלר כי ישוב וירחמהו ויאספהו אל ביתו. אך בימים ההם התודע אל אחד מחובשי בית־המדרש, בחור עני והוגה בתורה יומם ולילה ויגל לו את לבבו, והבחור העני ההוא למדהו חנם אין כסף חמשה חומשי תורה. כשנה תמימה למד אותו, ומלבד עמלו בו להבינו כל דבר הקשה עוד היה עליו סתרה מדברת רבים. אז נשפט ה' באש את העיר הקטנה ההיא ותהי למאכלת אש, מלמדו להועיל נסע אז ולוזינה והוא הגיע עד הלום.

– היו ימים – כלה חיים את דברו – ואנכי החלותי לקוות לגדולות, כי עוד יבוא יום ואנכי אהיה “למדן”, אבל הסנדלר שהכני תמיד במקל חובלים על ראשי הוא בעוכרי כל ימי חיי… המוח איננו תופס עתה כלל.

---

מאז חדל האור הכהה להאיר בחלונות הבית הקטן ברחוב “הרחים” אל יד הגשר. הבריות אמרו כי חיים חש בראשו ואי אפשר לו לעסוק בתורה, אשר על כן הוא סר וזעף מאד. אז הוסיפו לספר כי נפלה תגרה בינו ובין הפרוש שהיה לן בביתו, וחיים החל להתרועע את חובשי בית המדרש, ובמרוצת העת היה לעוסק בצרכיהם כאדם העוסק בפרנסתו.

שנים רבות עברו מאז החל חיים לעסוק בצרכי הפרושים באמונה, וכיום הזה הנהו רצוי ונכבד בעיני יושבי “קיבה”, ובסבבו שתי פעמים בשנה, בימי ניסן ותשרי, את בתי העיר לקבץ “ימים” לחובשי בית המדרש אין איש משיב את פניו ריקם, כל אחד מצוה לרשום בספר “דברי הימים” את נדבת לבו: יום או יומים. אז יחלק חיים את מספר ימיו לחובשי בית המדרש, לפי ראות עיניו, את אשר יקרב – יקרב והיה מספר “ימיו” מלא, ואת אשר ירחק – ירוחק והיה גזול כל “הימים” – ואין מושיע. אמנם יש אשר רוח חכמי בית המדרש לא היתה נוחה ממעשים רבים שנתנו מקום לחשד, אבל צדקת חיים כנגה יצאה. אך “חולשה” אחת יש לו והוא לא יתאמץ להסתירה: הוא נושא פנים לנשוא ונקלה בעינו רוק.

– רחים על צוארו! – הוא עונה תמיד בשמעו את תלונת תופשי התורה השרוים עוד בלי ברכה בהטותו את דינם, ונשוא אחד מחדש בא ומיד מלאו ימיו – אשה יש לו, ונפשו חשקה בתורה, התבינו? המוח איננו תופס… מוח הנשוא טרוד יותר ושמעתתא צריכה צלותא… נחוץ להקל את עֻלו, להמעיט את טרדתו, ואתם מה? צפרי דרור!…

זה הוא חיים המלמד, “גבור־היום” ב“קיבה”.

הנה הוא עומד אצל הבמה ומקפל את טליתו וכורך את הרצועות על תפיליו, סביבו עומדים “פרושים” אחדים ומשיחים “מענינא דיומא”.

– ר' חיים! – מתאונן אחד בעצבון – מוחל אני לך את ה“יום” השלישי שנתת לי, איננו שוה פרוטה אחת. לסעודת הצהרים שולחים לי מעט תבשיל־גרש, שבקושי גדול אני מוצא בו שנים שלשה תפוחי אדמה נרקבים, ופת לחם יבש נקודים שאיננו ראוי אף לאכילת כלב, והנני רעב כל היום.

– תן לי את “היום” הזה – התחנן השני – מה שלדידך הוה מומא לדידי לא הוה מומא, טוב מעט מאפס. לך מצויה הפרוטה בכיס ואנכי נהרג על פחות משוה פרוטה.

– אמנם הימים הראשונים היו טובים מאלה – נאנח השלישי.

– ומה אעשה אפוא לכם? – הצטדק חיים – הן לא אוכל לצוות על נותני הארוחה מה לתת.

ברגע ההוא נגש הכמונאי אל החבורה ויפן אל חיים:

– בקשה לי אליך, ר' חיים!

– מה?

– אל נא באפך, ר' חיים, חפץ אני לבקש ממך… למעני תעשה זאת, למעני…

– מה בקשתך? הגד בלשון קצרה!

– זה יותר משמונה שנים אני עובד ל“פרושים” בכל כחי, בקיץ ובחורף, יומם ולילה…

– ומה הנך חפץ? – נכנס חיים לתוך דברו.

– בודאי הוא חפץ כי נוסיף לו על שכרו – ענה אחד הפרושים.

– לא! – קרא הכמונאי – לא זאת אני מבקש, הלואי שישלמו לי כל ה“פרושים” את עשר האגורות לשבוע, יותר אינני שואל.

– ומה הנך שואל מאתי?

– הביטה נא, ר' חיים, שמה! – ענה הכמונאי בקול תחנונים ויור באצבעו אל הספסל הקטן שאל יד הדלת – הנער הלומד שם הוא… הוא למד “גמרא” הרבה, הוא למד עוד ספרים…

שחוק אדיר התפרץ מפי החבורה, ואחד הפרושים קרא בלעג:

– הגם הכמונאי במסכימים?

– הוא קרוב לי – הוסיף הכמונאי מבלי שים לב לצחוק ה“פרושים” – בן עירי…

– הגם זאת זכות היא לו? – קרא הפרוש המתלוצץ.

– מרחוק בא הנה, ברגלים בא…

– הלא קרובה היא העיר “כמונא”! – התפלאו כלם.

הכמונאי נבוך רגעי מספר, אז הוסיף להתחנן:

– ואם איננו בן עירי, אבל קרובי הוא, אתמול בא הלום, ואין לו כל מכיר וקרוב…

– הלא אתה פה! – קראו השומעים בצחוק גדול.

– אמת הדבר – ענה הכמונאי שלא עלה לו השקר יפה –, אני כאן… אמת הדבר, אבל מה אני? גבר לא יצלח, “נושא” אֻמלל, מה אעשה לו? והוא בן עניים מרודים, אביו הוא “למדן” מפורסם בעירנו, ויש לו מהלכים בבית הרב שלנו…

– הלא אביו איננו דר “בכמון” ומרחוק בא הנער הנה? –

– אַי, אַי! – נאנח הכמונאי בקצפו על פיו שהטעהו זה כמה – תנו לי לדבר… מה תלעגו לי? הגנבתי מאומה? לא גנבתי ולא עשיתי כל עול, אני מבקש בעד הנער ההוא לתת לו “ימים” אחדים וישב פה ולמד.

הכמונאי מחה בשַׁרְוֻלוֹ את טפות הזעה אשר נזלו ממצחו על פניו.

– היצאת מדעתך, כמונאי? – קרא חיים בחרי אף – המשגע הנך?

– אל נא באפך, ר' חיים! – התחנן ה“נושא” – חס אני על הנער, מרחוק בא, “גמרא” למד…

– והוא צריך לשבת ב“קיבה” דוקא?! – קרא אחד הפרושים.

– לך לך, כמונאי! – התקצף חיים – ואל תשעה בדברי הבל!

– למעני, ר' חיים, – הוסיף הכמונאי להתחנן – שמנה שנים אני עובד פה…

– הן “בזיון” הוא לכל עדת הפרושים כי יחד גם “נער” בקהלם.

– אבל הוא למד כאחד הגדולים, גמרא למד, ולא גמרא בלבד כי עם עוד “למודים”…

– מי הגיד לך?

– הוא בעצמו!

הפרושים שחקו בכל פה וילכו איש למקומו, והכמונאי רץ מהרה אל הנער יוסף ויקראהו ויעמידהו לפני חיים.

– הנה הוא, בן־עירי, קרובי, גמרא למד…

יוסף עמד משמים ומרעיד כנאשם לפני כס המשפט.

– אֵי מזה אתה? – שאלהו חיים.

– מכפר “ליעדניצאן”.

– מכפר? –

– כן.

– ומאיזו “סביבה”?

– לא רחוק מעיר “זאב”.

– מה?! מה שם העיר?

– “זאב”.

– לא שמעתי עד היום את שמעה.

– בה יושב על כסא הרבנות מי שהיה ראש הישיבה בעיר.N

– ומה הביאך הלום?

– נפשי חשקה בתורה.

– החסרת ערים קטנות ה“סביבה” ההיא, כי כתות את רגליך לבוא הנה?

– “הוה גולה למקום תורה” יאמרו חז"ל.

– מה למדת?

– גמרא עם תוספת ומהרש"א.

– כן, כן – נתן הכמונאי תקף לדברי יוסף – כל זה למד!

– יבחן נא ר' חיים, אותי – דובב יוסף בדממה.

ופני חיים לבשו קדרות ויבט בעינים תועות אל פני הנער הצעיר; באותה שעה עלו זכרונות רעים לפני חיים ויהם לבבו מאד.

– צר לי מאד – דבר רכות – כי אינני יכול ואינני רשאי לעשות למענך מאומה, יען כי פה אין מקום כלל לנערים צעירים מאז ומעולם.

– אטו בקשישותא תליא מילתא?

– יש טעם בדבר – ענה חיים – לנער יודע תורה אך טוב לשבת בעיר קטנה אחרת, ארוחתו טובה ובית המדרש איננו מלא המון כבמקום הזה; לנשואים או גם לבחורים גדולים טוב פת חרבה הנשלחת לו לבית המדרש, ובלבד שלא יצטרך להשחיר את פניו לאכול על שלחן אחרים. פה יביא לו ה“כמוני” הזה את הארוחה הדלה והוא אוכלה במנוחה, והדבר הזה רב ערכו לאיש בעל אשה או לבחור אשר זקנו צמח, שאי אפשר לו להתבזות הרבה, אבל נער צעיר כמוך איננו צריך עוד לבוש ללכת אל בית איש יומו, וטוב לך לשבת בעיר קטנה אחרת ולעסוק בתורה כאות נפשך. האין זאת?

– אי אפשר ללמוד בשקידה בבית מדרש ריק מאדם כל היום.

– מדוע?

– המנוחה היתרה תפיל תרדמה על היושב יחידי בבית המדרש כל היום.

– ומה אעשה לך ואנכי אינני יכול לשנות מנהג שכבר נהגו פה?

– למעני, למעני עשה זאת, ר' חיים! – קרא הכמונאי בקול בוכים – שמונה שנים אני עובד פה, עוד יותר משמונה שנים…

– למענך, למענך! – לעג לו חיים – האמנם קרוב הוא לך הנער הזה? הוי, דובר שקרים!

– כן, ר' חיים! – התנצל הכמונאי הנכלם ונטפי זעה כסו את פניו – יכול היות כי קרוב הוא לי, יכול היות… בודאי אינני יודע, אך מצטער אני עליו, מרחוק בא, ברגלים בא הלום, והוא למד… גמרא עם… עם עוד למודים…

– אני אלמוד בהתמדה רבה, יומם ולילה אלמוד – לחשו שפתי הנער – חשקה נפשי בתורה, ואבי שלחני הנה, הוא חפץ שאלמוד פה…

עיני הנער ירדו דמעות ואֹדם קל צבע את לחייו הרזות.

ידי חיים משכו בחזקה את השערות הבודדות בסנטרו, שפתיו התנועעו ויבט בעצבון רגעי מספר אל פני הנער הדובר בו.

עוד תמול באת – אמר בקול רועד – עוד לא עשיתי סדרים, פרושים רבים נוספו בזמן הזה ועוד לא מלאו ימי, חכה ימים אחדים – ונראה.

– טוב! – קרא הכמונאי בעליצות.

– היש לך מעט כסף? – שאל חיים.

– לא! – קפץ הכמונאי וענה – אף פרוטה אחת אין לו.

– יש לי שקל כסף שלם גם מעות קטנות קימעה יש לי – הודה יוסף.

– ואנכי לא ידעתי! – התנצל הכמונאי ופניו האדימו כתולע.

VII

בדד יושב הנער יוסף על הספסל הקטן אל יד הדלת ועוסק בתורה בשקידה רבה, לא יזעק ולא ירים קולו, בדממה דקה ילמוד את פרקו מבקר עד אשמורה בלילה, לא ימוש ממקומו ולא יביט אל סביביו, כמו כל העולם נתקפל אל תוך אַמת עמדתו האחת, ומחוץ לאמה גמוּדה – מדבר שממה. חיים המלמד עשה לפנים משורת הדין ב“קיבה” ויחזה לו שלשת “ימי” חול, מלבד יום השבת שלא התענה עוד מאז ומעולם כל גר, עני ואביון במושב בני ישראל, ובחצי “ימיו” עזבהו; כי בעת ההיא נתמלא בית המדרש ב“קיבה” לומדי תורה שבאו מקרוב ומרחוק ומספר “הימים” חצצו, עד כי גם אֵילי ה“פרושים”, שגם זכות אשה עמדה להם, לא השיגו לחם חקם לכל ימי השבוע.

ונפש הכמונאי דבקה לאהבה אותו ויהי עמו בצרה ולבו התמרמר מאד בכל פעם ראותו את הארוחה הרעה ששולחים לו על ידו.

– אללי לי! – היה נאנח אל נפשו בלכתו ברחוב וידיו מלאות כל מיני מכלת וקדרות מלאות חרוזות בחגורתו – איך לא יבושו בשת האנשים הרעים האלה לתת לנער חלש כזה, הלומד כל היום בלי הפסק, ארוחה דלה כזו? מה יש פה – מה?

אז יעמוד רגע ויתבונן אל אחת הקדרות התלויה לו מלפניו ומניעה הנה והנה, ינוד בראשו ופניו יפלו מאד.

– מה יש פה? – יוסיף לדבר אל נפשו ויעוה פניו – מעט מים עכורים! ומה עוד? פת לחם קיבר! ומה יאכל? אוי לי ו“אוי לשנותי”, מה יאכל? והוא לומד, גמרא הוא לומד, כאיש גדול, הכל רואים כי גמרא הוא לומד, ועודנו נער…

אז ילך לו הלאה ושפתותיו נעות, עודנו מדבר דבר־מה ופניו מפיקים עצבון נפשו.

ובשלשת “הימים” שלא היו ליוסף אף “מים עכורים ופת קיבר” היה נאנח הכמונאי מבקר עד ערב ויתאונן ויחרף ויגדף את כל הפרושים ופניו רעמו מאד, אז לא ידע את נפשו ואת המלאכה אשר הוא עושה וימעל בשליחותו כמה פעמים ביום.

– פרא אדם! – יקרא אליו אחד הפרושים בחרי אף – הלא שלחתיך לקנות לי חמאה ותביא לי דג־מלוח! הערלה אזנך משמוע?

– ודג מלוח לא טוב למאכל? – יתמרמר הכמונאי אף הוא במענהו – הלואי שהיה ל“הנער” דג־מלוח!

– ומה לי ול“נער”? אנכי איננו אוכל מעולם דג־מלוח!

– “יחסן” גדול! – ירעם פנים הכמונאי – זה ירעב וזה בוחר לו דוקא מאכל־תאוה!

– אבל הלא בכספי אני יכול לקנות מה שאני חפץ גולם! – יקרא הפרוש.

– ומה כל הזעקה? – יענה אז פתאם רכות – שכחתי! הגנבתי מאומה כי תריע עלי כעל גנב? הן לא גנבתי, רק שכחתי!

– ומה אפוא אֹכל?

– תן לי חמש אגורות אחרות ואביא חמאה.

– ואת הדג המלוח?

– אני אקנהו ממך!

– מה תתן?

– מחירו חמש אגורות ואני אתן לך שלש.

– תן.

– ואתה חיב לי יותר משלש אגורות, ארבעים אגורות אתה חיב לי, זה ירח תמים לא נתת לי אף פרוטה אחת.

– קח ולך! ואל תרבה שיחה…

הכמונאי יחטוף את הדג המלוח בזנבו וירוץ, ובעברו לפני הפתח יקרב אל יוסף ויצהל קולו:

– דג־מלוח טוב, מחירו שתי אגורות, קח נא!

– טוב מאד! – ישמח הנער וימשמש בכיסו למצא שם את שתי האגורות, אך הכמונאי כבר חמק עבר ויצא את הבית. בעוד רגעי מספר ישוב וימהר לעבור על פני יוסף שלא יראנו ויקרב אל הפרוש שאיננו אוכל “דג־מלוח” ויגיש לו מעט חמאה בפסת ניר.

– אל תקצוף עלי – יחנן קולו אל הפרוש – כי בשביל טעותי הוצאת עשר אגורות בפעם אחת. ה' רצה כי אטעה והוא יעץ אותי לקנות ממך… הכל בידי שמים…

– הא, הא! – ישחק הפרוש – הכמונאי מדבר גבוהה גבוהה! לך לך, שוטה!

הכמונאי היה נזון משירי הארוחות, אם הפרוש אכל וישבע ויותר בקדרתו, או פשפש ומצא בתבשילו איזה דבר מקצה מחמת מיאוס – אכלו הכמוני לתיאבון, ואת השיורים האלה אמר בחפץ לב לחלוק עם יוסף; אך לדאבון נפשו ראה ויוכח כי נפש הנער תקוץ במאכלי תועבה, וטוב לו פת חרבה מהתגאל במרק פגולים, או שנטף מן הפה, ויתפרנס בפרוטות האחרות שנתן לו חיים המלמד מכיסו מדי שבוע; הוא יביא ליטרא לחם עם נתח דג מלוח או מעט חמאה – ודי לו ליום, והיה כזה יום מחר ומחרתו.

עברו שבועות אחדים ואין איש מתבונן אל פני הנער כי הלכו הלוך ודלים, לחייו שופו ועיניו השחורות והגדולות העמיקו שבת בגלותיהן – ויהי רק זועה למראה עינים.

– דבר סתר לי אליך, כמונאי! – אמר פעם אחת ל“נושא”.

– מה?

– שב נא אצלי ואלחוש לך.

– לא נאה שבת ה“פרוש” ו“נושא הארוחות” יחד.

– שב נא פה, אצלי, ואל תשעה בדברי שוא, דבר סתר לי אליך!

– אתה פרוש, לומד גמרא, ואני הדיוט, מוח גס – קרא הכמונאי.

– “גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים” יאמרו חז"ל וראשית חכמה יראת ה' יאמר דוד המלך – הסביר יוסף לכמונאי בתרגמו כל מלה ומלה – נמצא כי הנהנה מיגיע כפו גדול יותר מתופש התורה…

אך הכמונאי גחין לו ויאמר: מה?

– זה שלשה שבועות – לחש לו יוסף – לא החלפתי את כתנתי, ארבע כתנות יש לי…

– ומדוע לא הגדת לי עד היום? – קצף הכמונאי – מדוע לא הגדת? יום יום אני הולך לכובסת, יום יום אני נושא “מדי־בד שחורים”, ואנכי לא ידעתי, טרוד אני, בעיניך תראה את עבודתי הקשה…

– אבל – נאנח הנער בדממה – אין–לי–לשלם–

ואנכי איפה? איפה אנכי? – התמרמר הכמונאי.

– אל נא תצעק פן ישמעו הפרושים…

– וממי אפחד? – התקצף הכמונאי עוד יותר – מדוע לא הגדת לי עד היום? למה יגרע חלקי בתוך כל עניי העיר – למה? הנה קלמן החיט, אשתו חולה והוא עני מדכא, ונותן הוא מפתו ל“פרוש”, וברוך הנגר? האיש היושב בכל שבת פה, אל יד התנור, גבה הקומה ועטוף בטלית קרועה לקרעים רבים, זה הוא ברוך הנגר, ולברוך זה שבעה ילדים, והוא עמל כל היום בעבודה קשה, ופרנסתו בודאי מצומצמת, אני בא אל ביתו בכל יום שלישי ואני רואה את העניות אשר בביתו, בכל זאת מהנה הוא תלמידי חכמים, ואנכי מה? למה אגרע?

– אינך לוקח ממני שכר טרחתך לי.

– ומה? הזו צדקה? הלא ששים “פרושים” יש פה, ולו נתן לי כל אחד עשרת האגורות לשבוע כי עתה העשרתי!…

– הנך לובש בגדים בלים וקרועים…

– ומה? אין בכך כלום! האמנם תחשוב כי אין לי כל כסף?

– ואם יש לך מה לי ולכספך?

– יש לי, יש! – קרא הכמונאי בגאוה – לימי החורף אעשה לי בגד־חם חדש ומנעלים חדשים. כסף יש, הודות לאֵל!…

– כמונאי, שמעה לי – נכנס יוסף לתוך דבריו בראותו כי ירבה שיחה – יש אתי טבעת זהב, אמי נתנה לי ביום הפרדי ממנה…

– זהב?! – השתומם הכמונאי למשמע אזניו.

– ביום לכתי מבית אבותי – הוסיף יוסף לספר בקול דממה – נתנה לי אמי את טבעתה למכרה בשעת הדחק.

– שלמי היא הטבעת? – גמגם הכמונאי בהיותו עוד נבהל לשמע “טבעת־זהב”.

– היא היתה שוּמה על אצבע יד ימין אמי תמיד.

– ובכן?

– וביום לכתי מבית אבותי לא היה למו כסף, זולתי מעט מאד, ותתן לי אמי את טבעתה…

– עתה יודע אני! – נאנח הכמונאי בכבדות.

– בכיסי אין פרוטה, ואנכי עיף ורעב, גם נחוץ יהיה לשלם שכר כבוּס כתנותי, ואנוס אני למכור את הטבעת, אבל למי אמכור? מי יקננה? אתה אולי תמכרנה…

– תננה לי! – השפיל הכמונאי את קולו מאד.

יוסף הוציא מצלחתו טבעת זהב קטנה, דקה ונבובה ויגישה לכמונאי.

– את הכתנות תנה לי – האיץ בו הכמונאי – תנה את הכתנות – ואלך.

וילכו שניהם לעלית קיר בית המדרש ששם היו מונחים בגדי ה“פרושים”.

וכשוב יוסף אל מקומו עמד דומם, נשען בשתי ידיו הדקות על ספרו הפתוח, לא נאח ולא התנודד, מבטי עיניו אל ספרו כוננו, אך לא יראה בו מאומה; תמונות אחרות הוא רואה, תמונת אביו ואמו, זכרון יום הפרדו מהם, זכרון כל המוצאות אותו מאז עד היום, והלב הרך הומה, ירחש ויכאב מאד…

– לו ידעה האֶם את כל אשר אני נושא… גם לבי דוה…

אז יתחזק להניס מלבבו את הרהורים הרעים המבטלים אותו מלמודו וישפל לראות בספר אשר לפניו וימצא את הענין שקאי בו:

– תנו רבנן!…

ותפלנה שתי טפות דמעה על הספר ואחריהן זרמו ושטפו דמעות תמרורים מאין הפוגות. קולו הרך והשפל נחבא, הוא חש מחנק בגרונו, לחץ נורא בלבבו הכואב, והוא עיֵף, נקשה ורעב…

תּנו רבנן…

והתּנור הגדול נוֹע ינוע לפני עיני הנער, והגמרא הפתוחה תזוע הנה והנה, השוּרות מפזזות ומכרכרות, מתערבות זו בזו ופוֹרחוֹת באויר, ואז נדמה לנער, כי כל הבית הגדול סובב סובב הולך לעיניו, הנה עוברים החלוֹנוֹת לפניו זה אחר זה והפרושים בתוכם, אזניו תצלנה לקול המוֹן בבית, אז יחוש כי רפתה רוחו מאד ולבו פג, ברכיו כושלות ואי אפשר לו לעמוד על רגליו. הוא מתאמץ לצעוד צעד אחד אל הספסל ולצנח עליו – ויפול ארצה!…

לקול נפלו חרדו אליו הפרושים מכל קצות בית המדרש וישאוהו על כפים וישכיבוהו על הבמה ויקראו אליו בחזקה ויזעזעוהו, ותפל חרדת אלהים על חובשי בית המדרש ויקראו איש אל רעהו ויזעקו ויילילו ותהי מבוכה רבה.

ברגע ההוא בא הכמונאי אל הבית עם חגורת־קדרות מסביב למתניו וידיו מלאות כל מיני מזונות, ויעמוד רגע אל יד הפתח לדעת מדוע קול הבית הומה, אז נגש אל הפנה אשר יוסף היה עומד שם לתת לו את קדרתו וירא והנה כובע יוסף מונח על הארץ ואצלו הגמרא פתוחה…

– יוסף!! – קרא בקול קורע לב – אוי לי! יוסף!…

בקפיצה אחת מהר אל הבמה, ובקפצו התנודדו הקדרות החרוזות בחגרתו נדנוד חזק ותך אשה את רעותה – ותשברנה לרסיסים, רק חדודי חרש נשארו תלוים באזניהם בחגורה, וישפך התבשיל על הארץ ועל בגדיו – והוא לא שם לב. באומץ ידיו עשה לו דרך בתוך ההמון הרב וישלח את ידיו ויחזק בנער וישאהו החוצה.

– מים!! – קרא ביללה – מים הביאו, גזלנים, מים, מהרה, רוצחים!!… נורא היה מראהו בשאתו את הנער על שכמו, פניו היו אדומים כדם, עיניו רבו זיקי אש פלדות, מעילו העב שספג כל מיני תבשיל טפטף טפות טפות על הארץ, שברי הקדרות שהיו תלויים באזניהם בחגרתו צלצלו בקול בלכתו, והוא צועד בזעם על תפוחי אדמה, פתי בצק ונתחי בשר המשולבים על הארץ…

אז מהרו לקרא לחובש יהודי וימהר לבוא וימצא את הנער יושב על הארץ במסדרון בית המדרש, פניו לבנים כשיד, עיניו הגדולות תועות בגלותיהן וכל בדי עורו יזועו מקרה, והכמונאי רוחץ את ראשו במים קרים וצועק בקול נחר, מבלי הבט אל ההמון הרב העומד סביבו:

– מה היה פה? מ־ה־ה? מי עשה זאת לו? – מי?!

ובגשת החובש ויבקש את הכמונאי לסור מעט מן החולה, הביט אליו רגע אחד במבוכה ויעמוד על רגליו – ויאנח במרירות.

– מדוע הוא סובל ככה? – נאנח דומם – מדוע? ומה היה לו?…

– עיפה נפשו – אמר החובש אל הפרושים העומדים ומחכים למוצא פיו – הוא נער רך ורפה כח, וקשה לו אוירא דבית המדרש כל היום… ואולי לא אכל עוד היום…

– ומה הוא אוכל? – זעק הכמונאי מרה – אולי לא אכל עוד היום! בודאי לא אכל עוד! ואתמול? מה אכל אתמול? שונאי יאכלו יום יום מה שאכל הוא גם היום גם תמול גם כל הימים…

– אי מזה הנער? – שאל החובש את אחד הפרושים שעמד על ידו.

אז הביט הפרוש אל רעהו, ורעהו פנה אל חברו, וחברו הביט אל פרוש אחר, והביטו זה אל זה – ואיש מהם לא ידע ענות נכחה, אחרי כי לא שמו אליו לב כלל עד היום הזה.

– מרחוק בא! – צרח הכמונאי מר – ברגלים בא, חפץ הוא ללמוד, והוא למד פה יומם ולילה, גמרא למד…

– אקחנו אל ביתי – הפסיק החובש את זעקת הכמונאי – ואקרא אליו את הרופא.

הכמונאי חפץ לשאת את הנער על שכמו, אך יוסף אמר בשפה רפה:

– אלך ברגלי.

VIII

ערב.

בכפר “ליעדניציאָן” שקט ומנוחה שלמה, האכרים ישנו את שנתם המתוקה לעובד עבודה המחיה את בעליה; היער עומד דומם, כגבור תפוש ברוב שרעפיו בקרבו, מי הנהר “ראָסס” יזרמו בדממה דקה, רק הצפרדעים מקרקרות בכח שם בשלוּלית אשר באחו אצל הכפר.

בבית אברהם המוזג אור כהה, מנורת הפחים הקטנה העומדת על השלחן מעלה עשן כל־שהוא, ואורה הועם מאד; אברהם יושב אל השלחן והוגה בספר, את זקנו השחור הביא אל פיו וילעוס את השערות בשנים, את ראשו יניד מלמעלה למטה ויקמוט את מצחו, אך שפתיו אינן נעות וקולו לא ישמע, רק לפעמים יאָנח אנחה קלה…

ובפנת הבית יושבת גיטל ואורגת פוזמק בארבעת חוטי ברזל, אצבעותיה מהירות במלאכה, אך יחש אשר תרפינה ותשפלנה ועמדו חוטי הברזל מנוע ויצנח הפוזמק במהירות נפלאה; דומיה על חיקה, אז תשוב ותתעורר ותוסיף לעשות במלאכה במהירות נפלאה; דומיה שלמה בבית, אך לא דומיה שאננה, לא שלות השקט, כי אם איזו דומית בכיה עצורה ברב כח, דומיה הכבדה לאוזן מועקה מרה… ופני גיטל נוגים וחורים מאד, עיניה שקערורות ואדמדמות מדמעות, היא מבטת לפניה בחשכת החדר וידיה היבשות והרזות עושות במלאכה…

היא נפחדה פתאם לאנחת אברהם המרה:

– אַי, רבונו של עולם! “לא אהיה חובש, לא אהיה מחובשי עצמן בבית המדרש, ובביתי אין לחם ואין שמלה”… אי! אין־לחם־ואין־שמלה! שאין בידי לא מקרא… עוד הפעם! לא־אהיה־חובש!….

ופתאום פסק את דבורו וישתוק רגעי מספר, אז יפנה אל גיטל והביט בה בעצבון:

– הגם היום לא נקבל אגרת ממנו? – שאל בדממה.

– יוסף שלי, צפורי הנודדת, בני יחידי! – יבבה גיטל דומם, דומם, והאצבעות הרזות עמדו מהתנועע וידיה עם הפוזמק צנחו על חיקה – בני, בני, נשמתי הכשרה…

– פיליפ עוד לא שב מן העיר – נחם אותה אברהם – אני בקשתי אותו ללכת אל בי־הדואר.

– שמונה שבועות עברו – נאנחה האם הנוגה מבלי שמוע לתנחומי אישה – שמונה שבועות חשך, עקת לב ודאבון נפש, הה, אֵל־רחום! אך אתה יודע מה היה לבני יחידי!…

– הרפי נא, אשתי, מתוגה – חנן אברהם קולו – היי בטוחה כי לא אֻנתה לו כל רעה חלילה. הוא הלך בדרך טובים, הוא גלה למקום תורה, ואם לא כתב עד היום… הוּם!

… קולו רעד מאד והחל לגמגם כשכור.

– אם לא כתב עד היום – הוסיף לדבר בהשפילו את עיניו אל הספר אשר לפניו – אות הוא… אות הוא… הוּך!… המנורה מעשנת מאד, אי אפשר לדבר, העשן חודר אל הגרון…השקטי נא, אשתי, שלום לנער באשר הוא שם, אני אלך אל פיליפ, אולי הביא מכתב, ואם לא הביא… אם לא הביא גם היום…

אברהם קם על רגליו ויעמוד רגעי מספר תפוש במחשבותיו.

– כן! – קרא פתאם – שכחתי להגיד לך: הן יש אשר יאבדו מכתבים בדרך, הכל יודעים כי לפעמים יאבדו מכתבים בדרך… היי שלוה, אשתי…

הוא יצא מן הבית.

גיטל השליכה על השלחן את הפוזמק עם חוטי הברזל ותמהר אל החדר השני ותתנפל על מטתה ותשלב את ידיה על ראשה ותבך מרה:

– בני יחידי, אַיֵךָ? איך בני, נשמת אפי?…

הדלת נפתחה בשאון ואברהם התפרץ הביתה ויקרא בקול משוש:

– יש! אשתי, יש! אגרת יש, מיוסף! מכתב חתום…

גיטל שכחה למחות את הדמעות מעל פניה, כאשר הסכינה לעשות תמיד, לבלי הדאיב את נפש אישה, ותמהר אל השלחן ותחטוף את האגרת מיד אישה ותקרע בחפזון את הדלוסקמא, ואברהם מתרעם עליה עתה על רפיון בטחוֹנה בה'.

– עתה נראה את מי הצדק! – קרא בתלונה – אַי, אַי! הן יש אֵל בשמים, ובננו הלך ללמוד את תורתו הקדושה, ומה התאבלת יומם ולילה לבן כי הלך ממך? מה התאבלת? הן עליך לזכור לאן הלך?

– האגרת כתובה בלשון הקדש! – אמרה גיטל בהגישה את המכתב לאברהם – קרא נא אתה ותרגם לי.

– אני אקרא ואחרי כן אספר לך.

– לא, לא! – התחננה גיטל – כל מלה ומלה לבדה תתרגם לי.

אברהם קרב אל השלחן ויתבונן היטב הדק בכתב, אז החל לקרוא

“לאבא מורי, הרבני הנגיד המפורסם, עוסק בתורה לשמה, מו”ה אברהם נ"י.

ולאמי מורתי, הצנועה והחסידה מרת גיטה תי'.

“באתי בשלום לעיר קיבה ונכנסתי לבית המדרש ולמדתי בהתמדה רבה”.

– אָ! אָ! – קרא אברהם בצהלה.

– מה? מה הוא כותב? –

– הוא בא בשלום להתם – תרגם לה אברהם יהודית – והוא לומד עתה בהתמדה.

– הראני נא – התחננה גיטל – את המלה “בשלום” באגרת!

– אשת פתיות! – גער בה אברהם –, הביטי וראי, הנה אני מראה לך באצבע, הרואה אַתּ?

– מדוע לא כתב יהודית? – התאוננה גיטל.

– אטו הדיוט הוא? הלא ב“קיבה” הוא לומד! הלא…

– קרא נא! – האיצה בו גיטל – ואחר תדבר.

– “בחודש הראשון” – הוסיף אברהם לקרא –, “למדתי חמשים דף במסכת עירובין”: בחודש אחד למד חמשים דף במסכת היותר קשה… חכי נא, אשתי! חמשים דף הם ארבעה פרקים, עד… עד הפרק “כיצד מעברין”, אָ! אָ! יחיה נא ויהיה בריא אולם הקטן הזה!…

– קרא נא הלאה, קרא! – לא התאפקה עוד גיטל.

– “ובחודש השני למדתי אך שלשים דף: בחודש השני – באר אברהם יהודית – למד אף שלושים דף, ומדוע? מסתמא היה קשה לו להבין את הציורים שם בפרק “כיצד מעברין”, אבל הן רש”י מסביר שם היטב?

– אבל קרא נא ואחר תחקור – גערה בו גיטל.

– “בית המדרש מלא מפה לפה פרושים אדירי תורה”: הלא מראש אמרתי כן – קרא אברהם – כי שם יהיה לאיש. הוא כותב כי כל הפרושים שם הם מופלגי תורה עד כי הוא איננו נחשב שם מאומה.

– אין בכך כלום – נחמה גיטל את עצמה – הלואי שיחיה ויהיה בריא אולם ויוסיף דעת.

– בודאי! עוד יגדל שמו בישראל – הסכים אברהם ויוסף לקרא: “בית המדרש מלא מפה לפה פרושים אדירי תורה עד כי בקושי גדול נתנו לי מקום בתוכם, וגם אחרי כן היתה קשה לי הישיבה פה, כי מיום שהלכתי מביתכם לא הייתי שבע אף יום אחד”…

– מה? – שאלה גיטל.

– אין מאומה, חכי מעט, אינני מבין היטב את הכתוב…

– קרא נא מהרה – התחננה מאד – הן גרסה נפשי לתאבה לדעת עד מהרה את כל המוצאות אותו.

– אשר על כן אל תפריעני עוד – ענה אברהם בקול רועד וישפל את ראשו אל המכתב ויוסף לקרא" “לא הייתי שבע אף יום אחד, פת לחם יבש היה מאכלי עד כי החליתי מאד והודות לאל”… הא! הא! עתה אבין – קרא אל אשתו – מתחלה לא היה יכול להתרגל אל הארוחה שנותנים שמה, ועתה הודות לאל כבר הרגל…

– בני האהוב! – נאנחה האם ועיניה מלאו דמעה.

– “עד כי החליתי מאד”… חוזר אברהם על הדברים המשונים האלה ויפנה אל גיטל – הוא איננו יכול עוד לכתוב בלשון הקדש כדבעי, ותחת לכתוב מלה נצרכת יכתוב מלה אחרת שאינה ענין לכאן…

– עוד נער הוא, בני האהוב! – עונה האם – אך קרא נא מהרה…

– “והודות לאל” – הוסיף אברהם לקרא – “עתה שמים עלי לב ומברים אותי בכל מיני מזונות טובים”…

– טוב מאד! – קרא אברהם אל אשתו ופניו נהרו – עתה טוב לו מאד שם, מאכלו בריאה, הביטי נא בעצמך אל גוף הכתב, ראי: “בכל מיני מזונות טובים”…

– ברוך ה'! – דובבה גיטל – כי הפליא חסדו את בני החלש…

– “אבל מחלתי קשה” – הוסיף אברהם לקרא ולבבו נע בקרבו – “לבי דוה מאד והרופא…” מה? עוד הפעם: “מחלתי קשה והרופא צוה עלי מלמוד כלל, כי אסור לי ליגע את מוחי אף שעה אחת ביום, וזה שני שבועות אני הולך בטל, ולבי יכאב מאד…”

– מה כתוב פה? – קראה גיטל בחלחלה – הן פניך חורו, אברהם, ושתי פעמים קראת מלת רופא", מה זאת? הוא חלה? הא? למה תחשה, אברהם? אברהם!

ואברהם עומד מרעיד ומשמים, מפיו נעתקו מלים, עיניו חשכו, נדמה לו כי כידודי אש סובבים ברוח לנגד עיניו, ידיו האוחזות במכתב רעדו כמפני קדחת עזה, והוא מתאמץ לכלות את דברי האגרת:

– “כאשר ירחם ה' עלי ואוכל לנסוע מפה אמהר לבוא אליכם כי הייתי למשא על אנשים זרים, ומאד אני מצטער מזה שלא רצה הקב”ה את מחשבתי ללמוד תורה במקום הזה.

בנכם המצפה לראותכם יוסף".

לא טוב! – נאנח אברהם אחה עמוקה – הוא חלה מעט וחפץ הוא לשוב אלינו, לא טוב.

– הוא חלה! – קראה גיטל בקול קורע לב – יוסף’ל חולה! אוי לי!…

– הוא חפץ לשוב אלינו – שנה אברהם את דברו – לשוב אלינו הוא חפץ…

– ישוב נא, אברהם! מתי ישוב? מתי יבוא? אולי שוכב הוא על ערש דוי.

גיטל נשאה קולה ותבך תמרורים.

– לא טוב, לא טוב! – דובב אברהם בדממה כמדבר אל נפשו ויניד ראש – ואני אמרתי כי יהיה לאיש…

– אברהם! אישי! – קראה גיטל בבכי – נחוץ ללכת אליו, עוד מחר אלך, אולי שוכב הוא במטה, אולי נחוץ רופא…

– אני אלך בעצמי… הום!… מוסר שדי!…

– הלא אין לך תעודת־מסע, אברהם! אני אלך, אני אינני צריכה לתעודה, אלך…

– מוסר שדי! ואני אמרתי כי יהיה שם לאיש…

– מה אמלה לבתי! – יבבה גיטל – בני יחידי, נשמתי! חיי! אבוי לי, בני, בני!…

– לא טוב! לא טוב! – דובב אברהם אל נפשו ויתהלך בחדר הנה והנה. אז יעמוד לפני גיטל וישאל בקול דממה דקה:

– התוכלי ללכת בדרך רחוקה כזו?

– ובני החלש יכול ללכת אז בדרך הרחוקה הזאת? – זעקה מרה – הוא יכול ואני לא אוכל?

– ואיך תביאי אותו אלינו? אולי לא יוכל ללכת עתה ברגלים בדרך רחוקה?

– אוי, רבונו של עולם! – יללה גיטל – מה עלי לעשות? מה? בודאי לא יוכל ללכת, חולה הוא בני יקירי, חולה…

– ומה נעשה עתה? – השפיל אברהם את קולו מאד.

– מה? מה נעשה? נחוץ להביאו הנה בימים האלה.

– איך?

– אלכה אל האצילה ואתנפל לרגליה ואתחנן, כי תתן לי עגלה לנסוע קיבתה להביאו אלינו. היא תשמע לי, היא טובת־לב, גם לה ילדים, היא יודעת מרת נפש אֵם אֻמללה…

– טובה העצה היעוצה – הסכים אברהם ויאָנח…

– בני, בני האהוב! – בכתה גיטל כל הלילה תמרורים.

IX

הבוקר אור.

בחוּצוֹת עיר “קיבה” תתנהל לאטה עגלה יפה רתומה לסוס אביר, המצלות הקטנות הקשורות בצוארי הסוס מקשקשות בדומית הבקר; בגשת העגלה אל השוק הגדול באמצע העיר, פנה האכר בריא הבשר הנוהג בסוס אל האשה היושבת בראש העגלה וישאלנה:

– גיטליא, אל מי נסור?

– פה בחוץ נעמוד עד אשר יעורו אנשי העיר.

– ואיפה יגור פה בנך?

– בבית הכנסת.

– בבית הכנסת?

– כן.

העגלה עמדה, גיטל ירדה ממנה ותלך לבקש את בית ה', והאכר נתן מספוא לסוס ויכסהו בשק עב וישכב בעגלה ויתכס במעילו ויישן.

מרחוק נראה לה בית המדרש, מגגו ומעלה גבוה הוא מכל בתי העיר. היא ממהרת אליו, רוחה נפעמה ובלבבה הולם פעם; הנה הוא הבית אשר אליו נשא הבן היקיר לה את נפשו ימים רבים, אל המקום הזה גרסה נפשו לתאבה, ובמקום הזה נשא בלי שפק כל יד עמל עד אשר כשל כחו – ויחלה, ובבית הזה אולי הוא שוכב עתה מוכה ומענה על ערש דוי…

ובגשתה אל בית המדרש עמדה רגע: התבוא אל הבית פנימה?…

היא באה המסדרונה, חרדה גדולה נפלה עליה ותעמוד בלי נוע, אז תט אזן קשבת: אולי תשמע קול מדבר, אולי תשמע קול הבן, אנחה, בכיה…

היא התחלחלה: היא שומעת איזה נגון נוגה, נדמה לה כי קול בוכים היא שומעת.

זעה קרה כסתה כרגע את פניה הרזים וביד רועדת פתחה את הדלת ותבוא ותתצב אל יד המפתן.

על הספסלים שוכבים סרוחים הפרושים ונחרתם מלאה את הבית, רק באחת הפנות מתנועע איש צעיר לימים על ספרו הפתוח והומה דומם.

– האגש אליו? – שאלה את נפשה והמחשבה הזאת דקרה את לבבה ותכאיבנו מאד.

ברגע ההוא חפץ איזה פרוש ישן להתהפך על צדו השני ותפל השמיכה המכסהו על הארץ, ותפן גיטל ותחפוץ לצאת מן הבית, אז שמעה קול קורא: מה חפצך, יהודית?

היא נבהלה ונבוכה מאד, נדמה היה לה כי רואה היא פנים משונים, עינים עקומות ושערות צהובות, והאיש אשר אלה לו עומד על הבמה לבוש כתנת בלה וצוֹ­אָה, והוא מביט ומתבונן אליה, ותשפיל את עיניה ותעמוד בוֹשה ונכלמה.

וקול האיש הגיע עוד הפעם לאזניה:

– מה חפצך, יהודיה?

– את בני אני מבקשת – ענתה בחרדה ותבט לארץ.

– מה?!

היא הפנתה לצאת, כי לא קם בה עוד רוח לדבר עם האיש חשוף החזה…

אז שמעה מצעדי רגלים יחפות, והאיש הדובר בה נגש אליה והוא עטוף מעיל צמר עב.

– מה חפצך? – שאל עוד הפעם.

– את בני אני מבקשת – ענתה בקל רועד.

– ומאיזו עיר הוא?

– מכפר ליעדניציאן.

– ומה שמו? – שאל האיש רתת.

– יוסף, עודנו נער…

– יוסף!! – נזעק האיש מרה – ואַת אמו?

– העודנו חי? – שאלה גיטל בחלחלה ואור עיניה חשך רגע אחד.

– הוא למד ב“התמדה” – נאנח האיש מבלי ענות לגיטל על שאלתה – יומם ולילה למד…

– הוא מת?! – זעקה גיטל מרה ותתנודד רגע…

– לא! – קרא הפרוש שלמד בפנת הבית – חי הוא גם יחיה!

הפרוש מהר אליה ויניח את דעתה בספרו לה, כי יוסף לוקח אל בית איש טוב השם עליו עין לטובה.

– ואתה, פרא אדם! – שם הפרוש פניו אל האיש העומד יחף – הפלת בלהות על אם הנער. לך לך אל הקדרות ולמה תעמוד פה?

– אל יוסף אלך – ענה האיש – והגדתי לו כי אמו באה.

– נחני נא אליו.

– נלכה.

– כמונאי! – קרא הפרוש – הנעל את מנעליך!

– כן, כן! – כמעט שכחתי.

הכמונאי מהר אל הבמה והפרוש ספר לגיטל, כי ה“נושא” אוהב מאד את יוסף, ומאז חלותו איננו רואה שנה בעיניו ולא ידע מנוחה.

– הקב"ה ישלם לו בפעלו לנער נדח וחולה – נאנחה גיטל.

בצאת גיטל מבית המדרש בלוית הכמונאי וישימו פניהם אל בית האיש אשר אסף אליו את יוסף שאלתהו בחרדה:

– מה היה לו פתאם? ומה אומר הרופא?

– מה שהרופא אומר – ענה הכמונאי – אינני יודע, אך יוסף אומר כי כאב לבו גדול מאד…

– אוי לי, אוי לי! – יללה גיטל בדממה – גם בשנה העברה התאונן כי לפעמים יחוש לחץ בלב. לו ישב בביתי כי אז אולי לא באתהו עוד המחלה הזאת.

– והוא למד פה! – קרא הכמונאי בגשתם אל אחד הבתים הנמוכים אשר שם נמצא יוסף – הוא למד ולמד, יומם ולילה, גמרא למד!… חבל, חבל!! …

– מה אתה צועק, בהמה!? – נשמע קול אשה זקנה מפתח הבית.

גיטל נבהלה מאד לקול הקורא בתלונה.

– מה? – שאל הכמונאי.

– האינך רואה, כסיל אדם, כי העז איננה קשורה בקרניה? – ענתה הזקנה שישבה על הארץ וחלבה את העז שעמדה לפניה – לקול זעקך קפצה ממקומה, עוד מעט ושברה את הפך ושפכה את החלב.

– לא ראיתי! – הצטדק הכמונאי – באתי לדעת את שלום הנער.

– הוא הלך את “זקני” לשוח מעט בשדה, עוד מעט ואשא אליו את החלב בעודנו חם. בלילה הזה לא נתן שנה לעיניו, השיעול ילאנו מאד, הקב"ה ירחם עליו!…

– אמו באה! – אמר הכמונאי.

אפס גם הזקנה גם גיטל עמדו בלי נוע כמצבות אבן, הזקנה אוחזת בידיה היבשות פך החלב, והיא משפילה לראות בעז שעזבה את עמדתה ותלך לה, וגיטל שלבה את ידיה על לבבה ועיניה דלפו דמעה.

– נלכה אליו – שנה הכמונאי.

– אליו – לחשו שפתי גיטל.

הם יצאו שלשתם את העיר והזקנה אמרה: נחוץ לקחתו הביתה, לשמרו כבבת־עין, האֵם יודעת יותר לשמור את בנה החולה, הרופא אמר כי אסור לו ללמוד כלל…

– הוא למד, אַי, אַי! כמה הרבה ללמוד פה! – נאנח הכמונאי – יומם ולילה למד, גמרא למד…

– אסור לו ללמוד עוד! – פנתה הזקנה אל גיטל – הרופא צוה עליו מלמוד…

– בני, בני! – יבבה גיטל דומם.

– הנה הוא מתהלך שם עם “זקני” – הראתה הזקנה באצבעה הכחוש – התראי? שם, אל יד חורש מצל!

גיטל החישה את פעמיה בכל שארית כחה.

– יוסף’ל! בני! – קראה בכח כאשר קרבה אל החרשה.

הנער הפנה את פניו ויעמוד על עמדו.

– יוסף’ל!! – קראה גיטל בקול גדול.

הזקן אחז בכף ידו וינחהו אַט אל מול פני הקוראה.

– בני! בני! אני באתי אליך! אני, אמך!!

הזקן נופף את ידו לאות כי תחדל מקרוא.

– הוא הולך אַט! – יללה גיטל במרוצתה – הוא איננו יכול להחיש צעדיו, איננו יכול!…

– אוי! – התפרצה אנחה קצרה משני לבבות בנפול הבן בזרועות האֵם המיללת.

– לבי יכאב! – נאנח הנער כאשר חבקתהו האם במאמצי כח.

גיטל נרתעה לאחוריה ותבט בעינים דולפות אל פני הבן החורים, הדלים והכחושים, אל השפתים החורות ואל העינים השקערוריות והגדולות, ותזעק זעקה גדולה ותך כף אל כף:

– אהה, בני! מה היה לך?

– חליתי… אֵם אהובה… נשאתי פה צרות רבות… הייתי רעב כל הימים…

– אֵל אהוב, אל רחום וחנון! – יללה גיטל ופלגי דמעה ירדו עיניה…

– לבי דוה מאד – הוסיף הנער להתאונן באזני האֵם – קחיני הביתה, אל האב, אל האב… הזקן והזקנה עמדו דומם כמצבות אבן, ועיני שניהם רטבו מדמעות. והכמונאי התהלך הנה והנה, וינהום דומם נהם היוצא מן החטם והגרון ופניו היו אדומים כדם. אז יגש אל הזקנה ויקח פך החלב מידה ויקריבו אל יוסף.

– שתה את החלב טרם יצנן.

גיטל תופפה בידיה על לבה ותבך מרה.

X

לעת ערב יצאה מ“קיבה” העגלה היפה הרתומה לסוס אביר וקשקוש המצלות הקטנות הקשורות בצוארי הסוס נשמע למרחוק, העגלה התנהלה לאטה ועל ידה הלך ילך הכמונאי, עיניו העקומות רצות בגלותיהן ופניו אדומים מאד.

– יוסף! – חנן קולו הרועד – בחיותך מחליך תשוב הנה, אז אדע מה לעשות, ולא תרעב עוד.

– אבוא – לחש הנער.

– כסף יש! – הצהיל הכמונאי את פניו – הלא הגדתי לך… את מעילי זה אוכל לתקן עוד, גם המנעלים… מנעלים אעשה לי… התבוא?

– אם הקב"ה ירחמהו ויחיהו – ענתה גיטל ותּאָנח.

– עוד דבר לי אליך, יוסף! – אמר הכמונאי – תעמוד נא העגלה רגע אחד.

הוא מסר ליד יוסף פסת ניר מקפלת.

– מה יש בזה?

הכמונאי לחש ליוסף באזניו: הטבעת!

– הלא מכרת אותה?

– לא.

– הן נתת לי כסף מחירה!

– לא נתתי, לא – גמגם הכמונאי.

– שקל אחד וחמשים אגורות נתת לי!

– ומה? למה יגרע חלקי בתוך כל עניי העיר? הנה קלמן החיט וברוך הנגר…

– נסע נא! – קרא פתאם האכר הנוהג בסוס בחרי אף – הנלין פה?

– שובה הנה, יוסף! – קרא הכמונאי בקול זעקת שבר בנסוע העגלה.

– אבוא! – התאמץ הנער לקרוא בקול.

עוד זמן רב עמד הכמונאי על הדרך ויבט אחרי העגלה הנוסעת.

ובשובו העירה התהלך דומם וידבר אל נפשו: הוא ישוב הנה, אבל מתי ישוב? מתי? אַי, אַי! הוא למד יומם ולילה, גמרא למד, ומה עשה ה'? מדוע חלה?

העינים העקומות כסו בדמעות…

*

וכבר עלו עשבים על קבר הנער יוסף והכמונאי עוד מחכה לבואו, כל ימי החרף ערום הלך בלי לבוש בקרה, כי לא נתנהו לבו לבזבז מעט הכסף שקבץ על יד במשך ימים רבים ויצפנהו ליוסף, ובעמדו בלילות לפני הכיור ושוטף את הקדרות יהמה דומם לנפשו:

– מתי יבוא הנה? הוא הבטיח…