מסע שורשים לירושלים    🔗

נכתב לספר “שורשים” של יונתן

ביום הזיכרון השישים־ושמונה של סבא־רבא, הרב דר' יוסף זליגר, בשבת שבכ“ח באדר תשמ”ז 1987, יצאנו השריגים, בזקנינו ובטפנו למסע שורשים בירושלים. במסע השתתפו הסבים נחום ותקוה, הדודים רן ואורה, הדודנים עמית גלית עם בנם ליאור (בן ח' ירחים), סמדר וערן, ורועי. (יפתח לא השתחרר מהצבא).

השתתפו רות ומיכאל, מיכל ויונתן (סיון ואמיר לא באו).

השתתפו איל ויהודית וילדיהם, בן ואיילת (את מיתר לא לקחו).

השתתף פלג ולא בא אחיו, אסף, מצה"ל. השתתפו צחקי ורותי, ענבר יערה וגמא,

ובסה"כ – כבוּדה גדולה.

המסע התנהל דרך הבקעה בואכה יריחו, בואכה ירושלים.

משפחה יפה מסועפת בשריגיה, מתנהלת בנוף קסום, עולה בהרים, על־מנת לחשוף את שורשיה.

במעלה הכפר עזרייה פנינו ימינה, בדרך־לא־דרך, ונסענו בתוך הכפר עד ל“מחנה המציבות”. נכנסנו דרך השער המשולט בשם זה, שממנו הובילה מדרכה מרוצפת מצבות־אבן, שבהן חקוקים באבן שמותיהם של נפטרים גברים, נשים, זקנים, ילדים, עד שבאנו לשרידי מבנה הרוס משמאלנו.

נחום, תקוה ורות, שזו להם כבר פעם שנייה לבואם למקום, מצאו מייד, בכותל הדרומי של מבנה כלשהו, בתחתיתו, את מציבת אמה של תקוה, “לאה זליגר, בת יוסף רוזנקרנץ ז”ל".

כאן קראה סבתא־תקוה את סיפורה “אבן מקיר תזעק”, מתוך ספרה “אמא אגדה”, כשכל המשפחה מרוכזת סביב סביב ומקשיבה. אפילו הנין, ליאור התינוק, היה שקט… מ“מחנה המציבות” נסענו דקות מספר להר־הזיתים, ונכנסנו מבעד לגדרו, לשערה הראשון מדרום, הוא שער “כולל יהודי ורשא”, מול תחנת הדלק. פנינו שמאלה, הלכנו בין הקברים מהלך כמה עשרות צעד, עד שהגענו לארבעת הקברים היצוקים בטון, מקשה אחת,

מאז אחרי מלחמת ששת־הימים, סמוכים לגדר התחתונה, של הרב ד"ר יוסף זליגר ואשתו לאה, ושל רבי יוסף רוזנקרנץ ואשתו טובה.

מול עינינו ממערב, התנוססו מסגדי הר־הבית, בזהב ובכסף, חומת העיר העתיקה, שער הרחמים החתום, ושער האריות־הפתוח.

סבתא תקוה הזכירה, שגם קברות הסבים שמואל ושפרינצה זליגר ז"ל, הורי אביה יוסף, מצויים בסביבה, אולם מקומם לא ידוע לנו.

קברותיהם של הורי סבא־נחום מצויים: קברו של סבא־שרגא בניו־ג’רסי, וקברה של סבתא יוכבד בגבעת־שאול, אבל ידוע, שמצד אבותיו של סבא־נחום, יש בהר־הזיתים קברים רבים ואחד מהם אפילו על־יד קבר־זכריה (שעל יד “יד־אבשלום”)! אבל מקומם לא ידוע כבר לאף לא אחד.

מהר־הזיתים נסענו, מפאת השבת, סביב סביב לירושלים, עד למיצפה העתיקה, לכפר־לשעבר נבי־סמואל, ובו קבר שמואל הנביא שעליו בנוי מסגד גבוה.

כולם טיפסו במדריגות המיגדל, כולל ליאור הקטון וכמובן בן ואיילת, וצפו ממעל על ירושלים, במשחק האור־צל שהיה על פניה באותה שבת.

סבא נחום סיפר את הסיפור המעורר תמיד התרגשות מחודשת על "מאות הדונמים שהיו פעם רכוש המשפחה, בנבי־סמואל, (וגם בפתח־תקוה…) לפני עידן ועידנים.

בשעת אחרי־צהריים, שלאחר סעודת־הצהריים בנבי־סמואל, ירדנו לביקור בשכונת כרם, שכונת הולדתה של סבתא תקוה ומגורי סבא נחום בהיותו ילד רך.

נכנסנו כמובן ברגל, אל השכונה ממערבה, שכיום בנויה עליו שכונת כרם־אברהם.

התהלכנו ב“כרם” זרים לחלוטין וגם מוזרים, בין אנשי השכונה שתהו עלינו, מה אנחנו מחפשים שם, ביניהם, אבל לא אמרו דבר.

באנו אל עץ התאנה, שהיא בת שמונים שנה לפחות ושבילדותנו נראה לנו מין עץ גן־עדן, וסימן את ה“גבול” בין הבית שבו גר נחום ובין הבית שבו נולדה סבתא תקוה.

כיום נקראת הסימטה הזעירה הזו “רחוב־ארבל”, והשלט קבוע בקיר אותו בית־הולדת עצמו. משום מה, נחתם בו חלון הדרומי! מספר צעדים משם ניצבת במקומה הדירה השנייה בכרם, שבה גרה סבתא־תקוה בילדותה, ושם נפטר אביה. בחזיתו היה וכבר איננו בור־המים, שעליו הרביץ החלבן את עיזיו… (סיפור ה“מרגל” ב“אמא אגדה”).

מולו, במקום שגרו “צמח המשוגע” ו“מינדל המרשעת”, מצויה כיום “מיספרה לבנות ישראל הכשרות”.

בסמוך־סמוך לתאנה, מתנוסס הבית שבו גר בילדותו סבא נחום, נוגע ב“חומה” שבין שכונת כרם ו“שעון שנלר”.

במרחק צעד משם, הינה הוא בית־הכנסת “תפארת־ישראל”, שבו אמרה סבתא תקוה, בת הארבע, קדיש על אביה שנפטר מרעב אחרי מלחמת־עולם הראשונה. בתרע"ט (1919)

משם פנינו לרחוב תחכמוני (את השם “תחכמוני” מצא אביה של תקוה, בספר “משלי” וקרא בו לביה"ס שייסד ביפו, ושהיה הראשון בארץ שלימדו בו עברית בעברית…)

הם התהלכו בסימטה שמאחורי הדירה שבה נפטר האב, שם היה ועדיין עומד על תילו הבית שהיה פעם בית־מלאכה, שבו ייצרו כפתורי־צדף, שעל חלונו טיפס נחום הקטן, וקיבל מכות על אצבעותיו מידי השומר. (הסיפור כולו מסופר ב“ארצות־נעוריו”).

והנה עכשיו, עומד סבא־נחום ומספר אותו סיפור עצמו, באותו מקום. וגם סבתא־תקוה מספר באותו מקום עצמו, איך בילתה עם אמה לאה, בארון, במאורעות 1921 (והסיפור כולו גם הוא ב“אמא־אגדה”).

בסופו של הסיור בכרם, ניגשנו לבית דודניתו של סבא־נחום, מינקה בת־אסתר אחות אמו יוכבד, שמא תיעתר בטובה לראות אותנו, ולהגיש לנו כוס מים…

נחום נכנס לבית ואנחנו צבאנו מסביב עד בוש… אבל היא סירבה לראות “יהודים שבאו בשבת מרחוק”, במכונית, ולא יצאה אף לומר לנו שלום.

כיון שכך, יצאנו מהשכונה לדרכנו מערבה, ובמוצאי העיר, פרקנו את הריגושים במסעדה נעימה בסעודה קלה, שהזמין איש כלבבו.

תם מסע השורשים לירושלים, שנת תשמ"ז

 

מדרש שמות    🔗

למי שאינו יודע – ”מדרש" הוא מושג רב משמעי. אחת ממשמעויותיו הוא הסברו, לאו דווקא המילונאי, אלא סברה על הסיבה שבן, מקום, או אדם, קורָא בשם שקורָא. כאלה הם המדרשים הניתנים לרבים מהנפשות הפועלות בסיפורי התנ’כ וביחוד בספרות חז"ל.

גם לנו יש מדרש שמות משלנו.

על השם “שריג” כבר כתבתי בראש חלק ב' בספר זה, “הורים”:

לרן קראנו בשמו, על פי רצוני, כביטוי למשאלה,

שילדותו תהיה מלאת שמחה, רינה, בניגוד לילדותי העצובה:

לרות קראנו בשמה זה, כי הורתה בחג השבועות:

ליוסף – שנקרא אמנם על שם אבי וסבי (אבי־אמי) אבל לא רק:

גם מפני שבשם זה יש אופטימיות – ציפייה לעוד, להרבה…

מי פילל, שמשאלה זו שהתממשה במלואה, תיקטע להוותנו בהיותו רק בן כ’ט.

איל – על כי הורה בערב מבצע “חורב”

וכוח היה הדבר הנחוץ מכול ויותר מכול, משום שנולד מספר חודשים אחרי כיבוש אילת, על־ידי חטיבת הנגב של נחום.

צחקי – הלא הוא יצחק, שנולד ביום “השבעה” למות יצחק שדה:

(דמותו של “הזקן”, הנפלאה ככל שתהייה, אינה מאהובות נפשו של צחקי).

עמית – נקרא בשמו כתקווה, לדמות שלַמה, יפה, דמות ידיד ורע:

מיכל – הלא היא בת שאול!

אמיר – שהוא ראשון לבניהם של רות ושאול.

וסיוון? כי נולדה בסיוון!

ויונתן? הרי גם הוא, כמו סיוון, בן שאול:

סמדר, אמנם נולדה בסיוון, בשבועות, והגפנים

כבר היו עמוסות אז פרי, אבל ראשיתו הלא בסמדר!

ולמה יפתח? כי רן קרא באותו זמן את ספרו של פנחס שדה: “חייו ומותו של אבימלך – – –” והוקסם מחדש מדמותו המופלאה של גיבור תנכי זה,

והתאריך – סמוך מאוד למלחמת ששת־הימים שרן לחם בה בשומרון וברמת־הגולן,

ורועי? שם שאורה רצתה בו, על שום צלילו הרך,

וכמה קולע שם זה לרועי הטוב והמיטיב, כרועה לצאנו.

יוסף קרא לבכורו אסף, כתשובה לשמו יוסף, הוא עצמו עתיד

והבן הגשמה, בלשון עבר.

ענבר, על שום מה? רותי, בשנות ביה’ס התיכון,

התאהבה במלה הזו, על שום הצליל והחליטה לקרוא

בשם זה, לבתה שתיוולד בשעתה.

ויערה? על שום הקשר הנפלא בין צמח היערה והדבש,

על שם הצירוף “יערת־דבש”, ועל שום הפתיחות שבשלוש

ההברות י־ע־רהּ.

יוסף קרא לבנו צעירו, פלג, בשל יופיו של הצליל

ועל שם המוסיקאי פרנץ פלג שהיה נערץ עליו.

והיגיע תורו של גֹמא, וסיבות לו רבות:

האחת – הצליל שיש בו מניחות השם גוֹמֶז, גיבורו

של הסופר אמאדו: השנייה – הגֹמא שהוא הפאפירוס,

המסמל את ראשית התרבות המצרית; וההתלהבות לצעדו ההיסטורי

של סאדאת לירושלים, סמוך להולדת גמא,

והצמח היפה הגומא מים.

וכבר היגיע תורם של ילדי יהודית ואיל, צעירי נכדינו.

הבכור היה אור, שנולד אחרי שנות צפייה מרובות

ונקטף באיבו בעודו תינוק, ממחלה.

בן – על שם יוסף שאבד, ואחד משמותיו “בן־פורת יוסף”,

איילת שיופיה, כבר בהיוולדה, נמצא לו סמל באיילת־השחר.

ומיתר? גם הוא על שם יוסף, שהמוזיקה הייתה נשמת אפו

ונפשו רגישה כנימה, כמיתר – וכמה קולע השם למיתר!

וכבר היגענו לנינים, בינתיים רק שניים, הראשון – ליאור

והשנייה – דרור.

מה טוב ויפה מצירוף זה של אור ודרור!

ומה מאוד אני מקווה ומצפה, שמדרש־שמות

של נינינו והדורות הבאים, ייחשבו וייזכרו

ברבות הימים העתידים, הרחוקים.

 

דור לדור יביע אומר    🔗

אני מנסה לדבר כאן ועכשיו

בשם סביהם של סמדר וערן

ומה אני אומרת?

שעל סף הרבע השני של המאה הזאת,

אחזה בנו רוח גדולה שהביאה אותנו

איש איש מן המקום שבו נולד ובגר,

מי בפולין, מי בגרמניה ומי בירושלים

אל העמקים האלה, עמק־יזרעאל ועמק־הירדן,

שבהם נולדו בנינו ובני בנינו ואף ראשית נינינו –

וכולנו אז בעלומינו בשנות העשרה והעשרים,

ובסך הכול רצינו לבנות בית.

לא בית פרטי, לא בית עשיר, אלא

בית פשוט ופתוח שנושבות בתוכו רוחות טובות,

בית של אנשים נאורים היושבים בלב אדמתם,

שאותה הם מעבדים ועליה הם מתפרנסים,

ומגדלים שם את בניהם, שילכו בדרך הוריהם.

אמת, הדרך לא הייתה קלה, לא הייתה רכה וחלקה,

אבל איש לא יאמר שלא הייתה יפה וגדולה

שלא הייתה מעשה־בראשית.

יום חג עמוק הוא לנו, סביהם של סמדר וערן, נכדינו,

המייסדים גם הם את משפחתם בבית שבעמק.

אנחנו שמחים ורוגשים שזכינו לכך שעינינו רואות זאת.

ליבותינו מלאים אושר, על שהשורשים־שהצמחנו כאן

מעמיקים, מצמיחים נוף גדל והולך מצמיח פרחים ושריגים

אנחנו מלאים תודה ברכה ואהבה.

 

שמחה במעגל קטן – סמל גדול    🔗

מהו מניין סביהם של נינינו ליאור ודרור שריג?

אחד־עשר!

מספר מושלם לסבים, ורבי־סבים, חסר אחד,

שנפטר בשלום בביתו, על מיטתו, לא נשמד בידי הנאצים.

אם זכינו לכך, חמישים שנה לאחר השואה,

שיש לילדים אחד־עשר סבים חיים, כולם בארץ־ישראל..

סמל הוא לניצחון העם היהודי היושב בציון, לציונות.

הוא שאמרתי: שמחה עמוקה במעגלנו הקטן, בשבט שלנו,

וניצחון עמוק־משמעות.

כ“ה בחשוון תשמ”ט, יום הולדת נחום השבעים וחמש.