“עלילות אבו ליש”

ראו אור בסוף שנות ה-50

מעל דפי “במחנה נח”ל"

ומתפרסמות בספר זה באדיבות המערכת

 

יעקב שמש, הוא אבו-ליש, עובד בקיבוץ כולם אוהבים אותו והוא אוהב את כולם.    🔗

יעקב שמע בעצת מגיד העתידות מנצור אל הינדי היושב בשער שכם, שבעיר העתיקה ויצא לחפש את הדרך הטובה. אחיו נשאר עם משפחתו בכפר השילוח, הוא סילוון שלמרגלות ירושלים. מגדל מלפפונים ומוכרם בשוק ומתגעגע אל אחיו, שיצא לפני חודש מחומת העיר העתיקה ועדיין לא חזר. אולי נעשה לו כישוף, אולי חטפו אותו שודדים. אך… אך… אך. הראש מלא מחשבות והלב מלא עצב.

בכור שמש אבו אל חיר – אביו של יעקב שמש הוא אבו־ליש – נפרד מאשתו סית חנה והלך אצל החכם ניסים. איכפו שניהם את חמוריהם ורכבו בדרך העולה ירושלימה. הגיעו לראשית העליה. ירדו מחמוריהם משום צער בעלי חיים. היו הולכים בדרך ואומרים תהילים. כלומר, חכם ניסים אומר ובכור שמש מחרה מחזיק אחריו. עד שהגיעו ל“אגורה באהליך עולמים אחסה בסתר כנפיך”, באו בשער האשפתות. נתנו את עיניהם בעוברים ושבים הרבים, ושכחו תפילתם. פשוטי העם הולכים ברגליהם. מכובדים שבהם רוכבים על חמור קפריסאי גדול ובריא ולפניהם הולך שמש וצועק: דהרק, דהרק (גבך, גבך) ומודיע להולכים לפנות את דרכם.

עברו את העיר לארכה ויצאו דרך שער שכם. עד שהגיעו לשכונת הבוכרים ומצאו את ביתו של הרב הראשי לעדה הספרדית בירושלים, היה כבר ערב. הלכו מקודם להתפלל וחזרו אצלו. קשרו את החמורים לטבעת ברזל שבקיר. נתנו לפניהם תבן, דפקו בדלת הברזל ונכנסו. עמד לפניהם השמש הראשי ושאלם: “מה תבקשו”. עמד בכור שמש לתנות צרתו ורצה השמש לגרשו. אבל כשראה את חכם ניסים, נתן להם כבוד, הושיבם בחדר עד שיתפנה חכם אבולעפיה וישמע בקשתם.

הסתכל בכור שמש בחדר וראה את השכינה שרויה בו מכל צד. מהתקרה יורדת שרשרת נחושת ועליה תלוי לוקס גדול ויפה. על הקיר ממולו – שטיח ועליו מרוקם המלך ג’ורג'. על הקיר השני – גם כן שטיח, עליו מצויר מגן דוד שבתוכו כתוב ציון. משני הצדדים אריות גדולים עומדים על רגליהם האחוריות, מסתכלים על המגן דוד ורוצים לאכול אותו בפה שלהם.

עד שהוא מסתכל, בא נער ושם לפניהם קפה תורכי. ברכו ושתו. עד שגמרו בא השמש וקראם לבוא אצל החכם. הלך לפניהם. בידו מקל גבוה כקומת אדם ובראשו גולת כסף. פתח את דלת החכם אבולעפיה, היכה במקל בריצפה ג' פעמים וקרא: "כבוד חכם ניסים שמעון עטיה מסילוון. אמר חכם אבולעפיה: “ברוכים הבאים”. ניגשו ונשקו ידו. מקודם חכם ניסים ואחר בכור שמש.

ישבו לפני כבוד הרב הראשי בתוך כורסות עור גדולות. חכם ניסים מדבר ומספר ובכור שמש שומע ומנענע בראשו. ספרו כיצד הלך יעקב אצל דרוויש צלח אבו מנצור אל הינדי. כיצד כשפו הדרוויש ושלחו בגלות. והיו עיניו של בכור שמש זולגות דמעות והרב הראשי נאנח איתם ואומר “בעוונותינו הרבים”, “ירחם השם”, “אדוני אדוני”, שמע, שמע ותשובה לא נתן.

לא יכל בכור שמש אבי יעקב להתאפק, פרץ בבכי ואמר: “יא כבוד חכם אבולעפיה שו בנעמל?” (מה נעשה).

חשב החכם ואחר אורו עיניו ואמר:“פן אל מכתוב?” (איפה המכתבים?). הוציא בכור שמש את המכתבים מכיס מעילו והושיטם לחכם.

נטל חכם אבולעפיה משקפיים אחרות. הסתכל במכתבים, הפך בהם והפך, הראה על כתב היד ואמר בשאלה: “הכר נא, הכתונת בנך היא אם לאו?”

בכור שמש לא הבין ולא השיב. ענה חכם ניסים: “טרף טורף יוסף חיה רעה אכלתהו”. הרגיע אותם חכם אבולעפיה ואמר: “אם כתב סימן שהוא חי ולפי המרקה של הפוסטה אני רואה שהוא בארץ ישראל”. הסתכלו על המרקה וראו קבר רחל ועל ידו עץ זית. אמרו: “אמת ונכון ויציב”. מתוך שראה שהם כואבים, ליווה אותם חכם אבולעפיה עד הדלת ואמר להם: “בעזרת השם יחזור לביתו בעגלה ובזמן קריב”. אמרו: “אמן” וחכם ניסים אמר: “ברוך שחלק מחכמתו לבשר ודם”. נפרדו ויצאו. ישנו אותו לילה בירושלים. הלך בכור שמש אצל הדודה וחכם ניסים אצל בעל אחותו, שהיה עשיר גדול ורב נכסים. בבוקר חזרו לסילוון.

ראתה אותם סית חנה – אימו של יעקב – יורדים לכפר ורצה מולם. נפלה לרגלי חכם ניסים, ונשקה את ידו ואחר כך נשקה יד בעלה. אמר לה חכם ניסים: “יה מרה, אל תצטערי שכבר מצא חכם אבולעפיה סימן שבנך יעקב חי בארץ ישראל”. אמרה: “מתי יחזור?” אמר לה: “נתפלל לאלוהים ויחזור בשלום”. ועד שהם הולכים לכפר לחש לה בעלה – בכור שמש – ורצה לפניהם לביתה. לקחה קופסה ביצים וחצי פח לבנה והביאה לבית חכם ניסים.

הגיע הלילה ושכבו לישון. מרדכי שכב בשקט. הגוף שלו היה ישן, אבל העיניים פקוחות והראש מלא מחשבות. אולי יעקב מצא את השביל הטוב, ואולי הוא מסכן; אולי הוא הולך בלילה ויורדים עליו שודדים. לוקחים מהצוואר שלו קמע ונותנים לו מכות, כמו שעשו לשכן שלהם רשיד, כשהלך פעם מעיסוויה דרך ואדי ג’וז.

ומה יהיה אם יחלה יעקב? מי יתן לו סמים ומי יקח אותו אצל ר' מאיר בעל הנס?

בתוך כך שמע את אימו בוכה ואבא שלו צועק אליה אבל גם כן בוכה. גם הוא בכה אבל לא בקול. רק העינים שלו היו רטובות. הסתכל דרך החלון בכוכבים וראה שהם קופצים לפניו, בגלל שהעינים שלו היו מלאות דמעות. ככה שכבו ובכו כל הזמן. קצת דיברו וקצת בכו. מרדכי, כל הזמן שהיה ער, השתדל לשמוע מה הם מדברים אבל לא שמע, ונרדם. בבוקר השכם קמה סית חנה, לבשה את הבגדים היפים שהיתה הולכת בהם פעם בשנה לצדיק שמעון, לקחה סל נצרים, שמה בסל פיתות, מלפפונים, חיטה, בצל וקובה. ארזה כל דבר יפה במטפחת בד. שאל מרדכי: “אימי לאן תלכי? בא יום צדיק שמעון?” אמרה אימו: “לא יא בני; אני הולכת לר' מאיר בעל הנס להתפלל שיחזיר אללה את אחיך”.

ויעקב, הוא אבו ליש, עובד בקיבוץ ושמח בחלקו. כל החברים אוהבים אותו והוא אוהב את כולם. כשהוא יום, משקה, עודר, מזבל, חורש ומכתף ארגזים מלאי ירקות על העגלות. כשהוא ערב, הולך למקלחת להתקלח. מים – כמה שרוצה ומאיזה מין שרוצה. רוצה חמים יש ברז ועליו כפתור אדום. רוצה קרים יש ברז בלי כפתור בכלל. תמיד נזהר להיכנס למקלחת הימנית – של בחורים. מה שהיה פעם ראשונה – אל תשאלו.

חזר יעקב מהעבודה שמח וטוב לב. ישב באוהל ושר את השיר שלמד בנוער העובד “למ’ת יושבת שחרחורת עינים”.

בא משה, חברו לאוהל רחוץ ומסורק כמו בערב שבת ואמר לו: יענקל’ה, מה זה אתה לא מתקלח היום?" אמר יעקב: “מתקלח? בטח. אבל איפוא זה?” נתן לו משה מגבת וסבון ואמר לו: “תלך עד המכבסה, תראה מימין בית, ומהחלונות הקטנים שלו יוצאים אדים ומהארובה שלו יוצא עשן – זה המקלחת”.

הלך יעקב ומצא את המקלחת. ראה דלתות ועל כל אחת שלט, אבל עוד לא ידע לקרוא. פתח דלת אחת נראה שזה בית שימוש. פתח את הדלת השמאלית וראה שכל החדר מלא אדים, עד שלא רואים שום דבר. שמע קולות מים זורמים והבין שזו המקלחת. שלח ידו לפנים והתחיל מגשש למצוא את דרכו, עד שנתקל בגוף ערום. אמר הגוף: “מי זאת?” “זה אני יעקב ושלחו אותי לעשות מקלחת”. התחילו כל הבחורות לצעוק: “תצא מפה מהר! זה מקלחת של בחורות”. “טוב אני אצא, אבל איפוא המקלחת של בחורים?” התחילו כולן לצוות ולצעוק ואחת גם צעקה לו: “חמור”. צעק יעקב בחזרה: “מי שאמר חמור הוא חמור בעצמו”. באה מי שהיא שהיתה לבושה לדחוף אותו. התעקש ואמר: “איזה מין בני אדם. טוב, תגידו לי איפה המקלחת של הבחורים”. התאספו עליו כמה בחורות, סחבו אותו החוצה, צעקו לו שוב חמור וסגרו את הדלת בפניו.

נעלב יעקב. ישב בחוץ על האבן ואמר לעצמו: “רק תצא זאת שאמרה לי חמור, ווללה אהרוג אותה”.

יצאה כל פעם איזה בחורה. הראש שלה עטוף במגבת והגוף שלה מעילים מעילים. כולן דומות אחת לשניה. רק אחת יותר שמנה ואחת יותר רזה. חזר לאוהל נעלב ובאותו יום לא התקלח. אבל אחר כך התקלח כל יום, והיה אומר לעצמו אח, אח, אח איזה כיף, אפילו דודתי אלגרה לא מתקלחת כל יום.

אחרי המקלחת הולכים לאכול. מה אוכלים? כל מיני דברים. האוכל סוגר את התיאבון, אבל אין שום דבר שפותח את התיאבון. שאלו אותו: “יענקל’ה איך האוכל?” אמר להם: “חכו עד שאלך אצל האמא שלי ואביא לכם קצת סחוק וקצת חסה וקצת חילבה, תראו איך זה פותח לך את התיאבון”.

אחרי האוכל הולכים לחורשה, איפוא שהאוהלים של ההכשרה. אם יש שיחה, משתתף בשיחה. ועל מה השיחה? בדרך כלל על עתיד החברה ואם החברה מגובשת או לא.

פעם באה חברה חדשה ורצתה להתקבל. עשו שיחה. אסתרקה אמרה שהיא מאד חיובית, חנה אמרה שהיא דווקא טיפוס אגואיסטי. דודקה אמר שהיא יכולה להשלים את החברה. בסוף שאלו כל אחד את דעתו. אמרו ליעקב – “יענקל’ה, מה דעתך?”

אמר להם – “ג’מעה, אני לא מבין מה אתם מדברים, אני יודע בחורות יש שני מינים. שמנות ורזות. אני דווקא בעדה”.

כולם צחקו וגם יעקב צחק. ראה שהם אוהבים אותו, מפני שבסוף החליטו לקבל אותה להכשרה.

 

אבו ליש הלך ולא חזר; אחיו של אבו ליש מלא צער! אך… אך… אך… איפה אחי הנחמד?!    🔗

ומרדכי, הוא אחיו של אבו־ליש, עובד בירקות בעצמו. כשהוא יום עודר ומשקה, אוסף את המלפפונים ושוכח צערו. כשהוא ערב, רואה את השמש שוקעת מעל חומת העיר, רואה איש־איש, שב לביתו ולמשפחתו. נזכר באחיו יעקב ונעשה עצוב. כשבא יום השוק אמר אביו בליבו: “אם אני עוזבו ללכת בעצמו, ילך החבל אחרי הדלי”, והלך איתו. העמיסו על החמור את הירקות. לקחו קובה בשביל הדודה אלגרה ויצאו. באו ל“חזבה”, הוא המגרש הגדול עליו פורקים אנשי הכפר את ירקותיהם ומציעים אותם לקונים. היו בין ראשוני הבאים. תפסו מקום טוב על־יד הדרך.

התחילו לבוא הראשונים. מי שהוא מפשוטי העם בא וסלו בידו, קונה סחורתו והולך. יקירי העיר באים רכובים על חמור הדור, שמשם הולך לפניהם ונושא ומבקש וצועק עד שקונה מצרכיו באפס מחיר. נותן את הסלים ביד שמשו, שיביאם לביתו ורוכב לעסקיו ומסחרו. עיתותיו בידו ואין הוא ממהר. חוזר ועובר עוד פעם בין ערמות הירקות: רואה בצל שמחירו זול בשני מיל הרוטל ומקלל את הירקן שקנה ממנו את סחורתו. פוגש במכיר בן מעמדו ומזהירו מפני הפלחים מוכרי הירקות שכולם גנבים ורמאים.

מרדכי עומד ומכריז על סחורתו ואביו משמש את הקונים. ומי הוא המוכר הזה, שקולו ערב ומסולסל וזה שחרוזיו חדשים ויפים.

עד הצהרים גמרו למכור סחורתם. השאירו סל מלפפונים לדודה. ישבו ומנו את כספם, מצאו שרווחם נאה והיו שמחים בחלקם. קמו והלכו אצל הדודה אלגרה. נתנו לה את הסיר עם הקובה וסל מלפפונים. ברכתם לשלום ושאלה איפה יעקב. נאנחו ולא ענו. אמרה להם בעזרת השם יחזור בשלום. נתנה להם בוריקס־דה־קסה, אבל פחות אחד מפני שהבינה שיעקב עוד לא חזר.

יצאו והלכו לשוק לקנות מצרכיהם הביתה, ומה קנו ?קנו מנג’ל בשביל לקצור עשב לפרה. לקחו אצל מסעוד אל חדד את הקורנוב, שהוא מין כלי לקלות בתוכו גרעינים, חמניות ואבטיחים לפיצוח. קנו חבל חדש שזור בחוטי צמר צבעוניים בשביל החמור. קנו שתי חבילות טומבק לנרגילה. אחת לביתם ואחת לחכם ניסים. ישתה את הנרגילה, יגיד תהילים בשביל יעקב ולא ירדם. ראה בכור שמש שמרדכי עצוב ורצה לשמח את לבו, קנה לו סוכריות “נענה” ירוקות שמשיבות את הנפש, ולא שמח.

הלכו הלאה וראו הרבה אנשים עומדים ומסתכלים. באו בתוכם וראו עגלת יד מרובעת ובתוכה פרימוס בוער. הערבי, בעל העגלה מסובב על הפרימוס טס נחושת ושופך עליו סוכר רותח ונוזל. היה טס הנחושת מקפיץ את הסוכר הנוזל באוויר, עד שעושה ממנו חוטים דקים כקורי עכביש. וכל הקהל מתפעל ואומר וואללה: “מיתל שער אל בנת”. (כמו שער הבנות) וקוראים לממתקים אלה: “שער אל בנת”. קנה לו בשני מיל, אכל מרדכי ולא שמח.

הלכו הלאה עד שראו ערבי זקן דוחף לפניו סנדוק אל עג’ב (ארגז הנפלאות), מין ארגז גדול מלא נפלאות. יושב בן אדם אחד על כיסא קטן ומסתכל בזכוכית מגדלת הקבועה בדופן הארגז. בפנים הארגז גליל נייר ועליו מסתובבות תמונות והערבי הזקן שר ומסביר בערבית את הנפלאות אשר בתמונות. ישב מרדכי על הכיסא הקטן. אביו נתן לערבי מיל אחד וזה הראה לו את התמונות, שלוש פעמים הראה ושר בחרוזים. ומה ראה? אדוני, אדוני, הדה פרס מביסן ועיונו מיטרן. (זה הסוס מבית שאן והעינים שלו – שני מטר) ראה מרדכי סוס לבן ואציל והעיניים שלו כל אחת כמו ביטנג’ן (חציל) “והנה לונדון ובריז והדה מדינת אינגליז”. ראה בתים גדולים והרבה אנשים. כל בית יש עליו מלמעלה דגל מצבע אחר. והאנשים מלובשים כמו ז’ק ציון האח של דודתו אלגרה בזמן שבא מקורסיקה והלך להתפלל בשמחת תורה.

הנה המלחמה בין הגיבור ענתר אבו זייד והשטן. ראה את ענתר אבו זייד רוכב על סוס לבן והשטן על סוס שחור. ענתר אבו זייד יש לו שפם גדול ושחור ומחזיק ביד חרב ממורטה והשטן יש לו ראש של תיש ורגלים של תרנגול ומחזיק בידו כידון ארוך ובקצה שלו נחש עם עינים אדומות. השטן פוצע את ענתר אבו זייד ביד ומוציא לו דם אדום. כל טיפה עגולה וגדולה כמו אבטיח קטן. ענתר אבו זייד פוצע את השטן בלב ומוציא לו דם ירוק. והדם הירוק נשפך כמו מים בואדי אחרי הגשם. ראה מרדכי שהשטן כבר חצי מת והיה מבסוט.

ראה הערבי שהם מבסוטים ואמר להם: “תתנו עוד שני מיל ותראו דבר יותר מדהים.” הסתכל בכור שמש בעיני מרדכי וראה שהוא מבקש. אמר לערבי: “טייב”. פתח הערבי פתח בארגז ויצא משם קוף קטן ונחמד. שר לו הערבי ערבית, אבל מפני שראה שלפניו יהודים שר לו גם עברית.

“יה סלם ויה סלם, זה הקוף דומה לבן אדם”.

“תתנו לו פרוטות שתים, וירקוד לפניכם כפליים”.

תפש הקוף את הצלחת שהיתה מונחת על הארגז, הושיטה לפנים והערבי מרמז בעיניו. לקח בכור שמש, הוא אביו של אבו ליש, שני מיל, נתנם למרדכי ומרדכי שם אותם בצלחת. תפש הקוף את הכסף, בדקו בשיניו, ואחר כך קפץ על כתף אדונו ותחב הכסף בכיס מעילו.

פתח הערבי ושר והקוף מצחק לפניו.

“הדה ד”ר טיכו והדה אל עין" (זה הד"ר טיכו וזו העין), שר הערבי והראה על מרדכי. קפץ הקוף על הארגז, הוציא מהפתח משקפים וחבשם על אפו. ראה מרדכי והיה מת מצחוק, עד שקפץ הקוף על כתפו ונבהל. אמר לו הערבי: “מא בתכף מא בתכף” (אל תפחד אל תפחד). עמד מרדכי בשקט והקוף תפשו בעינו השמאלית והתחיל מסתכל בה ואח“כ בימנית ואח”כ קפץ על הארץ והשתחוה והערבי אומר: “זאפו לו זאפו לו”, כלומר מחאו לו כף. מחאו לו שניהם כפים ועוד הרבה ערבים שהצטרפו לקהל. קרץ הערבי לקוף, עד שתפס שוב את הצלחת ועבר בין קהל הסקרנים, עד שמלאוה מטבעות נחושת.

פתח הערבי בקול גדול:

“והדה אל מנדוב־א־שמי קעד בל מחכמה” (והנה הנציב העליון יושב בממשלה). קפץ הקוף על הארגז, חבש על ראשו כובע פקק אנגלי, תחב בפיו מקטורת שחורה, ישב על הארגז, שילב את ידיו והערבי מיהר והדליק לו את הפייפ. נתן הקוף כמה סחיבות, עד שיצא עשן גדול מפיו וכל הקהל קרא: “וואלה מיתלו מיתלו”, כלומר: כמוהו! כמוהו!

ועכשיו המשיך הערבי ואמר “בס ללרג’ל”, כלומר רק לגברים. וכל הנוכחים פנו בגאווה ימינה ושמאלה וצעקו: “יאללה יה ניסוון ארגעו” (חזרו אחורה הנשים). אבל לא היתה שם אשה והערבי המשיך.

והנה החתן הולך אל הכלה. קפץ הקוף על אחד הפלחים, חטף את הכפיה והעקל וחבשם על ראשו ואח"כ התחיל מקפץ ומוציא קולות מלאי תאווה. והערבי פוקד עליו: “הראה להם את גבורתך” והקוף מראה את זכרותו וכולם נהנים וצוחקים ורק הפלח גלוי הראש עומד נכלם. והנה הכלה בליל הכלולות.

והקוף פורש את הכפיה על הארץ ושוכב עליה על גבו ועושה בגופו ובגפיו תנועות מלאות כוונות וכל הקהל צוחקים ונהנים, עד שעבר הקאדי וצעק: “תתביש בפני הילדים”, ונשתתקו כולם ורק הקוף תפש שוב את הצלחת והלך מאחד לשני לאסוף את הכסף. נתן בכור שמש לערבי עוד מיל אחד בקשיש והלכו. הגיעו עד לשער וירדו במדרון לכפר השילוח, האב רוכב על החמור ומרדכי הולך אחריו ומחמר. כל הדרך שרו את השירים ששמעו מהערבי. שרו וצחקו ושכחו את הצרות. ומרדכי חשב בליבו איזה נפלאות יש בעולם הגדול, איזה נפלאות. אולי יזכה אחי יעקב ויראה אותן גם כן ויחזור בשלום ויספר לנו.

עד שבאו לכפר וראו את סית חנה יושבת והצער על הפנים שלה, ונזכרו ביעקב שעשה לו מגיד העתידות כישוף והלך ולא חזר ונהיו כולם עצובים. וכבר היה חושך ולא הדליקו אור וישבו בחצר תחת התאנה ושתו קפה שהגישה להם סית חנה ולא דיברו דבר. רק הראש מלא מחשבות וצער.

 

יעקב אבו ליש עושה נקמה בגויים וגונב למוכתר את התרנגולות    🔗

איך שהתחילו הגשמים, פסקה העבודה בשדות. פחות עובדים, ויותר ישנים ובכל שבוע יש שני ימים לימודים. ומה לומדים? – הכל.

ויעקב, הוא אבו ליש, משתדל, ולומד, וכולם אוהבים אותו.

בערב בא מרצה ודיבר. דיבר ודיבר ואחר כך לקח ספר בידו, פתח אותו, ושאל: “מי מכיר את ברנר?” נזכר יעקב בתמונה שבחדר התרבות, קפץ ואמר: “אני מכיר, זה ההוא עם הזקן!” כולם צחקו וגם אבו ליש צחק, מפני שידע שאוהבים אותו. ואחר כך אמר המרצה שהבן-אדם זה “תפארת היצירה”. וכבר רצה לגמור את הדיבורים וללכת, אבל אבו ליש אמר: “למה תפארת?”

אמר לו המרצה: “ככה זה”. אמר אבו ליש: “למה ככה זה?” כעס המרצה ואמר: מפני שהבן־אדם זה החיה הכי תועלתית“. התעקש אבו ליש ושאל: “למה?” אמר המרצה: מפני שהבן-אדם מביא תועלת יותר מכל חיה”. אמר אבו ליש: “אבל בן־אדם עולה הכי הרבה כסף”. התבלבל המרצה והתחיל משתעל. אמר לו אבו ליש:“הה, עכשיו תהיה חולה ותלך למכור את השולחן בשביל לקנות רפואות”. כעס המרצה ומרוב כעס המשיך להשתעל. צחק אבו ליש ואמר: “איפה התועלת?” קמה עליזה מוועדת החברה ואמרה, שהחבר אבו ליש הוא אנטי־חברתי. צעק לה אבו ליש: “תשתקי עיזה” ועליזה אף פעם לא כעסה שקראו לה עיזה אבל הפעם כעסה ואמרה לאבו ליש: “ואתה תיש”.

אמר אבו ליש: “התרנגולת תיתן לה גרעינים – תביא ביצים, הפרה תיתן לה ירק תביא חלב, רק הבן-אדם אוכל ואוכל ואוכל, ומה מביא? רק חרה”.

צחקו כולם וגם המרצה צחק וגם אבו ליש צחק, מפני שראה שכולם אוהבים אותו. ואחר כך שרו “הבו לבנים”, ורקדו “הורה” עד שנהיה מאוחר, ושכבו לישון.

ופעם היה צריך להיות יום לימודים ובמקום מרצה בא בחור אחר, וכולם הלכו לעלייה של הרפת, ואחרי שסגרו את הדלתות ושמו שומר על יד החלון, הוציא הבחור אקדח מהכיס, נתן שלוש יריות באוויר ואמר: “בזה אני מתחיל את השיעור באקדח”. אמר אבו ליש: “עשית חור ברעפים, יה חביבי”. אמר הבחור: “אסור לדבר בשורה”, רצה אבו ליש לענות לו, אבל ראה שכולם שותקים ועושים לו “ש ש ש”…

בצהריים עמדו הרבה חברים על יד העיתון וכולם נדחפו לקרוא וכל אחד התלחש עם השני. איך שראה את זה אבו ליש ניגש אל מנדל ושאל אותו: “יה מנדל, מה קרה?” אמר לו מנדל: “יש אי שקט בארץ”. הסתכל יעקב מסביב ואמר: “דוקא די שקט”. אמר לו מנדל: “אבל יש אי שקט”, השיב לו יעקב אבו ליש: “שקט”. החזיר לו מנדל: “אי שקט, אי אי”. כעס יעקב ואמר: “אי אי איבקעלך”. בלילה עשו שמירה יותר חזקה, אבל איך שנהיה אור, באו השומרים ואמרו שבלילה גנבו ערבים את כל התרנגולות מהלול.

דיברו ודיברו, עד ששכחו, וכל אחד יצא לעבודה. ורק אבו ליש לא שכח, וכל הזמן אמר: “וואללה בושה, וואללה בושה”. שמע את זה המדריך של ההכשרה ואמר: “נכון… זה בושה לגנוב”. אמר יעקב אבו ליש: “זה בושה שהעליבו את היהודים”. נענה המדריך ואמר: “מה לעשות?” הסתכל עליו אבו ליש ואמר: “חכה עד שיבוא הלילה”.

איך שגמר את העבודה, לא התרחץ, לא אכל, לא שתה, רק תיכף בא אצל האוהל של אברם ועשה לו “פסס, פסס”… כמו שלמדו באימוני לילה. יצא אברם בשקט. אמר לו אבו ליש: “בוא!” שאל אברם: “לאן?” הסתכל עליו אבו ליש באומץ ואמר לו: “לעשות נקמה בגויים”.

הלכו לסידור עבודה ואמרו: “מחר אנחנו חולים”, ואחר-כך יצאו בשקט מהמשק, עברו על יד מחסן השקים ולקחו אתם 4 שקים ריקים.

ירדו בוואדי והלכו עד שהגיעו למעיין, ישבו בשקט וחיכו, עד שבאו שני ערבים רכובים על חמורים. איך שהתכופפו לשתות מים, יצאו מאחוריהם ואבו ליש צעק להם בערבית: “ענדק”. לקחו מהם את הכפיות ואת העביות, קשרו אותם בחבלים לעץ התאנה, עלו ורכבו על החמורים, הקיפו את ג’בל חליל, עד שבא להם הריח של עשן הטבונים של הכפר הערבי. קשרו את החמורים והלכו. התחיל אבו ליש לשיר בערבית וכל פעם הוציא מי שהוא את הראש מאיזה בית וצעק לו “הוס”, כלומר שקט! לחש אבו ליש לאברם “אי שקט” ושניהם צחקו בחושך, עד שבאו לבית גדול עם חצר. אמר אבו ליש: “זה בית המוכתר”. הסתכל עליו אברם ואמר: “נהרוג אותו?” השיב אבו ליש: “לא, רק נגנוב לו את התרנגולות”. הוציא חבילה עם גומיות עגולות, שסחב ממזכירות הקיבוץ. נתן אותן ביד אברם ואמר לו: “תבוא אחרי ותראה”. פתחו את השער בשקט ופתאום שמעו כלב נובח. נבהל אברם, אבל אבו ליש אמר: “חכה, נרמה אותו”. לקח מהר זבל מהאדמה וחיכה. איך שבא הכלב נתן לו להריח את הזבל. הריח הכלב את ריח עיזיו ושתק. נשם אבו ליש כמה נשימות עמוקות, הריח את החצר, ואמר: “מצד זה העיזים ומצד זה הלול”. התקרבו וראו לול יפה כמו בקיבוץ, מפני שהמוכתר היה ערבי עשיר ולמד הרבה מהיהודים. פתח אבו ליש את דלת הלול בשקט ולחש לאברם: “חכה פה”. נכנס בפנים וראה את התרנגולות ישנות בשקט על השלבים. ידע, אם אחת תתעורר ותכה בכנפיה, תעיר את כולם. מה עשה? ניגש לראשונה ודחף את האצבע מתחת לרגל. הרימה התרנגולת את הרגל ותפשה לו את האצבע. דחף את היד השניה מתחת לרגלה השניה, תפשה גם באצבע השניה. הרים אותה לאט־לאט והלך עד הדלת. תפש אברם את התרנגולת בצוואר ואבו ליש שם עליה במהירות את הגומי. רוצה התרנגולת לקרקר, לא יכולה. דחף אותה אברם לשק, ואבו ליש חזר והביא עוד אחת. תפשו גם את השניה, עד שגמרו את כל השלב הראשון והתחילו בשני. מילאו שק שלם ועוד שק ועוד חצי שק, עד שנגמרו להם הגומיות. יצאו בשקט והלכו. הגיעו עד החמורים, רכבו עליהם, ואיך שיצא השחר באו לקיבוץ. רק נכנסו בשער התחילו לשיר: “נקמה בגויים נקמה בגויים!” התעוררו הרבה חברים והתחילו הולכים אחריהם. הגיעו עד הלול, פתחו את השקים הוציאו את התרנגולות והורידו מהצוואר את הגומי, מי שחיה, חיה, ומי שמתה, מתה.

בערב עשו שיחת חברה בהכשרה. בא המדריך ואמר שזה בושה, אמר לו אבו ליש: “אם היו מספיק גומיות היינו מביאים את כל הלול”.

כעס המדריך ואמר: “אנחנו לא נלך בדרך שלהם”, אמר לו אבו ליש: “בטח שלא, אנוּ הלכנו דרך המעיין”. כולם צחקו. אבל אחר כך עשו ליעקב משפט ורצו לגרש אותו מההכשרה ולשלוח אותו הביתה. נזכר יעקב ואמר להם: “אבל יש אי שקט בארץ”. אמרו לו: “טוב, נחכה עד שזה יעבור”.

 

אחיו של אבו ליש אוהב את ז’קלין אפללו    🔗

כשהיו יעקב אבו ליש ואחיו קטנים, היו באים כל שבוע ביום השוק לבקר את דודתם אלגרה, שגרה בעיר העתיקה בירושלים. היו מביאים לה ירקות והיא נותנת להם סוכריות נענה ירוקות, או בוריקס־דה־קסה, יושבת בסלון עם אמא שלהם ואת הילדים שולחים לשחק בחצר עם בת השכן. שיחקו ושיחקו, עד שנעשתה הילדה גדולה, ולא הירשו לה לשחק איתם. שמו אותה בבית-ספר “אליאנס”, בשביל שתלמד צרפתית, ותהיה בן אדם. פעם בא מרדכי, הוא אחיו של אבו ליש, אצל הדודה שלו. איך שהיה יוצא, ראה את ז’קלין עומדת בחצר ובוכה. אמר לה: “למה?” אמרה לו: “נאבדה לי טבעת עם לב שנתנה לי אמי ביום הולדת”. אמר לה: “אל תבכי ואני אביא לך את האבידה”. אמרה לו: “איך תביא?” אמר לה: “נבקש את האיבליס”. הלכה ז’קלין לביתה, ומרדכי שמש, הוא אחיו של אבו ליש, הלך לחומה לחפש את האיבליס.

והאיבליס, קטן כמו נמלה. בא באיזה מקום שיש בו אדמה, ככה כמו חול. חופר לו חור קטן באדמה, כמו משפך ששמים את הנפט בלוקס, יושב למטה ומחכה. מחכה, מחכה, עד שבאה נמלה ונופלת בבור. רוצה לצאת, לא יכולה; מתחלקת. עד שמגיעה למטה תופש אותה האיבליס ואוכל אותה. האיבליס הזה אם תתפוש אותו, תשים אותו בקופסה ותישן עליו שלושה לילות, אם נאבד לך איזה דבר – תמצא אותו בחזרה.

הלך מרדכי, אחיו של אבו ליש, על יד החומה, עד שמצא באדמה חור של איבליס. מצא איזה נמלה וזרק אותה בבור. יצא האיבליס לתפוס אותה. תפש אותו מרדכי ושם אותו בקופסה. ישן עליו שלושה לילות ואחר כך בא אצל ז’קלין, ושאל אותה: “איפה עמדת כשאבדת את הטבעת?” אמרה לו: “עמדתי תחת העץ והייתי אוכלת תות. עד שהסתכלתי על האצבע וראיתי הטבעת איננה”. הלך מרדכי, חיפש, ומצא את הטבעת. נתן לה אותה. מאותו היום היתה אוהבת אותו והוא אוהב אותה.

עד שגמרה את בית־הספר “אליאנס” – כל ישראל חברים – שלחו אותה לקורסיקה. תשב אצל הדוד מוריס, אולי תביא איזה חתן שמדבר צרפתית. עד שנעשו העסקים בקורסיקה רעים. בא דודה ועלה לירושלים, ז’קלין חזרה לביתה.

יום אחד הלכה לשוק לקנות ירקות. ראה אותה אחיו של אבו ליש, יצא הלב שלו. היא גם כן ראתה אותו. עברה על ידו, אמרה לו “בונז’ור”, והלכה. למה?

היתה מתביישת, אבל אהבה אותו.

חזר מרדכי לכפר השילוח והלב שלו מלא געגועים. עוד מעט שכח את אחיו. עובד במלפפונים, חושב על ז’קלין. ישן, חושב על ז’קלין. הולך, חושב על ז’קלין. עד שבא אצל אביו ואמר לו: “תשלח איזה בן־אדם שידבר עם המשפחה”.

אמר לו אביו: “אנחנו באבל על אחיך, שהלך ולא חזר, ואתה רוצה להתחתן?” שתק מרדכי, ולא ענה. ראה אביו שהוא מתגעגע, שלח את דודתו אלגרה, שתדבר עם המשפחה של ז’קלין.

אמרו לה במשפחה: “הבת שלנו גמרה את אליאנס. יודעת גאוגרפי, יודעת אַריטמטיק, יודעת ביבליותיק. היתה בקורסיקה, דיברה עם אנשים. לא ניתן אותה לבן שלכם”. אמרה להם הדודה: “אבל היא רוצה אותו ולאביו יש אדמה ובית בכפר השילוח”. אמרו לה: “מון דיה, מון דיה” ושלחו את ז’קלין לדודתה בטבריה. וגם כתבו לה: “אולי תמצאי בשביל הבת שלנו איזה חתן, שעובד בדואר, או בנוטריון, או במכס, שיהיה בן אדם יפה ויודע צרפתית”.

נסעה ז’קלין.

היתה יושבת כל ערב על הבלקון והדודה שלה מביאה לה חתנים. כולם אנשים יפים. מתלבשים יפה, יושבים יפה ומדברים צרפתית. תיתן להם איזה כוס תה יגידו לך: “מרסי”, יגעו בך, יגידו לך: “פרדון מיסיה”. היתה מדברת איתם ז’קלין, אבל לא יוצאת עם אף אחד, למה? אוהבת את מרדכי שמש, הוא אחיו של אבו ליש.

בא אחיו של אבו ליש לדודה שלו בעיר העתיקה, ראה – ז’קלין איננה. ראו אותו המשפחה שלה, סגרו את הדלת. שאל את הדודה: “איפה ז’קלין?” אמרה לו: “נסעה לטבריה”. בא אחיו של אבו ליש לאמא שלו ואמר לה: “יה אמי, אני נוסע”. אמרה לו: לאן?" אמר לה: “לטבריה”. אמרה לו: “למה?” אמר לה: “נלך אצל קבר ר' מאיר בעל הנס ונתפלל שיחזיר את אחי, ויקח ממנו את הכישוף”.

 

אבו ליש נפגש עם הסבא אליוביץ מכפר גלעדי ומספר לו איך ניצח סב סבו את השודד הידוע יוסף אבו סקאנדר אל היללי    🔗

עשו שיחת חברה ובא המדריך. דיברו על כל העניינים ואחר כך החליטו לעשות טיול בשביל גיבוש החברה וגם שיהיו חברים ויכירו את הארץ.

לקחו חופש מהקיבוץ שלושה ימים – ויצאו. נסעו ברכבת עד צמח ואחר כך הלכו עד טבריה והתחילו לעלות בהר.

ואחר הלכו עד ואדי אל-עמוד. כולם הולכים ושרים ואבו ליש שותק. שרים “הנה מה טוב ומה נעים” ו“למה את יושבת שחרחורת עינים” ועוד כל מיני שירים. רק מתעיפים – מפסיקים לשיר. מפסיקים לשיר – מתחיל אבו ליש לשיר. הוא שר והם עונים לו. עונים לו ונעשים חזקים והולכים מהר ולא מתעיפים.

הלכו בתוך הוואדי ושרו בקול חזק, עד שבאו כל הרועים הערבים ועמדו על גדות הוואדי והתחילו זורקים עליהם אבנים.

התחיל המדריך לצעוק עליהם: “תתבישו לכם! פוי! גועל נפש!”

לא שמעו והמשיכו לזרוק ואבן אחת פגעה בילקוט־גב של שולה האקונומית ושברה את הצנצנת עם הריבה. ראתה שולה שהצנצנת שבורה והריבה נשפכת על המרגרינה ולא יהיה מה לתת לחברים לאכול, התחילה לבכות. ראה אבו ליש שהיא בוכה והתכעס על הרועים ופתח את הפה וצעק וקילל אותם בערבית ונבהלו והפסיקו. שאל אותו המדריך: “איך השבת להם?” אמר לו אבו ליש: “קללתי אותם באבא שלהם ואמא שלהם”. אמר לו המדריך שזה לא שיטה. אמר לו אבו ליש: “אתה כבר לא תהיה בן־אדם”. היה ריב גדול ועשו שיחה ורצו להוציא את אבו ליש מהחברה ולהחזיר אותו באמצע הטיול. אבל שולה אמרה שאם אבו ליש חוזר, אז היא לא אחראית בעד הכלכלה. השאירו אותו, אבל בצד. לא שר להם ולא מדבר עם אף אחד.

הגיעו לצפת וישנו שם ואחר קמו והלכו ובאו עד החוּלה ועלו לתל־חי. עמדו על יד הקבר של טרומפלדור והמדריך הראה להם את האריה השואג. אמר אבו ליש, זה לא אריה שואג – זה חתול ישן. שמע המדריך ואמר שהוא כבר לא יכול לסבול, מפני שאבו ליש העליב אותו. התחילו כולם כועסים על אבו ליש ואפילו שולה כעסה עליו. אמר להם אבו ליש שהוא לא אשם. אמרו לו: “אבל אתה העלבת מדריך”. אמר להם: “אבל הוא העליב אריה”. דיברו וצעקו, עד שקמו והלכו והגיעו לכפר- גלעדי.

הסבא אליוביץ יצא ואמר להם שלום. אמר לו אבו ליש: “אדוני עמך גיבור החיל”. אמר לו הזקן: “אהלן וסהלן”. נכנס אבו ליש בבית של הזקן וכל ההכשרה הלכו הלאה.

אמר לו הזקן: “תשב, תנוח ואני אחזור לעבודה”. אמר ויצא. הסתכל אבו ליש בחלון וראה את הזקן עודר בחצר. יצא אחריו, לקח מעדר ועדר על ידו שלוש שעות ולא דיברו מלה. אחר נכנס הזקן הביתה והביא תה חריף עם נענה וישבו בסוכה שבחצר ושתו. גמרו לשתות, לקח אותו הזקן והראה לו את נפלאות חצרו וביתו. ראה אבו ליש עץ אחד ועל כל ענף מורכב פרי אחר. ענף אחד תפוחים, ענף אחד אגסים, ענף אחד שזיפים וענף אחד אפרסקים, ועל כל העץ גפן ערבית והאשכולות של הענבים יורדים בין הענפים וכל המקום כמו גן עדן. הלכו הלאה וראה אבו ליש עז. אמר הזקן לעז, שלום עיזה. אמרה העז מ־אֶ־אֶ־אֶ־ה והושיטה רגל ונתנה שלום בידו של הזקן. הלכו הלאה וראו כלב ישן בשמש ועל הגב שלו עומדת תרנגולת ומנקרת ממנו את הכינים.

נכנסו בתוך הבית ופתח הזקן חדר ונכנסו בפנים וראה אבו ליש כל הקיר מלא אצטבאות ועליהן קופסאות וכל הקופסאות מלאות עשבים מיובשים. והזקן הולך על ידו ומראה לו: העשב הזה בשביל בן־אדם שהעין שלו כואבת, וזה בשביל השיניים וזה הצהוב, בשביל הלב וזה בשביל אחד שמתעטש הרבה ויש לו דמעות בעינים. ראה אבו ליש את כל הנפלאות האלה ואמר בליבו, דבר כזה עוד לא ראיתי. נשאר אצלו. ביום עובדים בחצר ובלילה יושבים בסוכה ומדברים. סיפר הסבא אליוביץ איך שלח אותו מלך הרוסים לכבוש את ארץ הטטרים מידי מלכם ואבו ליש סיפר לסבא אליוביץ איך ניצח סב סבו את כנופית השודדים הנוראה של מלך פרשי הלילה, יוסוף אבו סקנדר אל היללי.

פעם היה מרד גדול של הדרוזים בהר הדרוזים נגד הממשלה התורכית. אסף הסולטן התורכי את כל צבאו ושלחו להר־דרוזים. נשאר הפחה התורכי של ירושלים בעצמו. הוא וכמה שומרים זקנים וחולים. יום אחד באו כמה מוכרי תמרים מרבת-עמון וסיפרו בנחת, שהשודד יוסוף אבו סקנדר אל היללי מקבץ את כל השבאב ורוצה לעלות ולכבוש את ירושלים. מרוב פחד נעשה הלב של הפחה התורכי צהוב. שלחו להביא את סב סבו של אבו ליש. בא והיה עושה לו גבינות ונותן לו קמיעות ואומר עליו לחש ולא עזר שום דבר. אמר סב סבו של אבו ליש: “תן לי סוסה לבנה ואלף חרבות ואלף שקי תבואה ושק אחד זהב ואלך ואביא לך את הכפיה של השודד הנורא”. נתן לו הפחה התורכי את כל אשר ביקש. יצא ורכב ושכר לו בהר חברון אלף פרשים, עזי נפש. רכבו כולם ועברו את הירדן וסב סבו של אבו ליש רוכב בראשם. שלח שליחים ליוסוף אבו סקנדר אל היללי ואמרו לו: “רוצים לדבר איתך”. יצא השודד וכל פרשיו איתו. רכבו, עד שהגיעו למישור ועמדו לנוח. השאיר סב סבו של אבו ליש את כל פרשיו בוואדי ודהר במישור, עד שבא אצל השודד. ראה השודד שהוא לבד והבין שהוא אמיץ לב ואמר לו: “אהלן וסהלן” וקיבלו באוהלו. ישבו ודיברו ושתו קפה וחזר סב סבו של אבו ליש. וביום השני בא יוסוף אבו סקנדר אל היללי לבקר אותו. וקיבלוהו יפה והאכילוהו והישקוהו, ואחר דיברו על המלחמה, ואחר חזר השודד הנורא. וביום השלישי יצאו שני המחנות ועמדו אלה מול אלה ומכל צד יצא אדם אחד וקילל את השני קללות נמרצות וכולם מחאו כף, עד שהגיע הערב, וביום הרביעי בבוקר יצאו המשוררים ועמדו אלה מול אלה וכל אחד סיפר שבחם של פרשיו ומעשי גבורתם. וביום החמישי ניקו את הסוסים וסרקו את רעמותיהם וזנבותיהם. וביום השישי התפללו לנביא. וביום השביעי היה שבת וסב סבו של אבו ליש התפלל כל השבת וביום הראשון יצאו למלחמה ועמדו שוב אלה מול אלה. ויצא הכרוז ממחנה סב סבו של אבו ליש ואמר: “מי מכם הגיבור ויצא למלחמה”. וענה ממחנה השני ואמר: “יוסוף אבו סקנדר אל היללי יצא”. ואמר הכרוז הראשון: “אללה עם האמיצים”. ויצא יוסוף אבו סקנדר אל היללי על סוסה שחורה כעורב ועמד באמצע, חרבו שלופה והשפם שלו מרוח בחלב גמלים. ויצא מולו סב סבו של אבו ליש על הסוסה הלבנה ודהרו אחד סביב השני, עד שנעשה ערב ושכבו לישון. וביום השני בבוקר יצאו שוב ועמדו זה מול זה והמשיכו להילחם. ופתאום הוציא סב סבו של אבו ליש גור של צבוּע מהשק שעל גבי הסוסה והרימו אל מול פניו של יוסוף אבו סקנדר אל היללי. ראה זאת השודד הנורא ונבהל ונפלה החרב מידו. תפש סב סבו של אבו ליש את הכפיה מעל ראש השודד הנורא והניפה מעל כידונו. ראו זאת אנשיו והריעו ויצאו לדהור ולרדוף אחרי פרשי יוסוף אבו סקנדר אל היללי. רכבו עד שהגיעו אל שבטם, והטילו עליהם קנס גדול ולקחו את כל גמליהם ועיזיהם והשאירו להם רק את הסוסות. חזרו חזרה לירושלים ובראשם רוכב סב סבו של אבו ליש. קיבל אותו הפחה התורכי בכבוד גדול ונתן לו במתנה בית ואדמה בכפר השילוח והרי הם יושבים שם עד היום הזה.

עד שגמר אבו ליש את הסיפור, היה כבר מאוחר בלילה. שכב הסבא אליוביץ לישון ואבו ליש נזכר בהוריו ובאחיו הצעיר, שהשאיר בביתו בכפר השילוח, ונמלא הלב שלו געגועים והעינים דמעות וקם ממיטתו, הדליק את המנורה וכתב להם מכתב.

והסבא אליוביץ התעורר וראה את אבו ליש כותב ובא מאחוריו ונשקו על ראשו ולא אמר מילה.

 

אבו ליש מוכר לאיסמעיל אפנדי סוסה זקנה וחולה ומבייש אותו לעיני כל פרשי הלבנון    🔗

אף פעם לא ראה יעקב שמש, הוא אבו ליש, ימים טובים כמו הימים שישב אצל הסבא אליוביץ מכפר גלעדי. ביום עובדים, בערב מספרים סיפורים, בשבת הולכים לטייל בשדות. הולכים והולכים, עד שבאים למתולה ונכנסים ושותים תה במלון של ברנר ואומרים שלום והולכים, עד שמגיעים למרג' עיון, הוא העמק שמאחורי מתולה והולכים בו, עד שמגיעים להר ועולים בהר, עד שבאים לביתו של איסמעיל אפנדי ויושבים אצלו בבוסתן בצל עץ התות ושותים מים קרים מהמעין והרוח של ההרים באה על הפנים שלהם ומביאה איתה את הריח של היסמין שעל יד המעין ואיסמעיל אפנדי יושב על המחצלת ומעשן את הנרגילה שלו והמשרתים מביאים קפה תורכי ועד שהם שוחטים את הכבש, מדברים ומדברים על התורכים ועל הצרפתים והאנגלים והציונים והקיבוצים. והדיבורים שלהם בשקט ובחכמה ואבו ליש שומע ומקשיב ושותק ולא מתערב ורק אם שואל אותו איסמעיל אפנדי, איך הבריאות, אומר לו אלחמדוללה.

וכך יושבים, עד שיורד השמש וקמים ואיסמעיל אפנדי מלווה אותם עד גבול אדמתו ועד שהם באים לביתם, כבר מאוחר בלילה והם שותים תה עם לימון ושוכבים לישון.

וערב אחד, כשהיו יושבים אחרי העבודה על מדרגות הצריף ומספרים סיפורים, התחיל הכלב לנבוח ויצא הסבא ופתח את דלת החצר ונכנסו שלושה אנשים וישבו בתוך החדר ודיברו איזה שעה ואחר כך קרא הסבא גם לאבו ליש ובא ונכנס וישב על הכיסא על ידם. הסתכלו בו והוא הסתכל עליהם ושאלו אותו כל מיני שאלות ואבו ליש הסתכל על הסבא, והסבא היה עושה לו סימן לענות להם והוא היה עונה. ושאלו אותו על ההורים שלו ואמר שהם בכפר השילוח ושאלו על אחיו ואמר שהוא אצל ההורים שלו בכפר השילוח וסיפר להם גם על הדודה שלו אלגרה, שגרה בעיר העתיקה, ועל הבעל שלה ז’ק ציון, שבא מקורסיקה ועכשיו הוא מוכר בגדים בירושלים וגם סיפר להם שהיה בהכשרה בקיבוץ ורב עם המדריך ועזב את ההכשרה ובא לגור אצל הסבא.

בסוף אמרו שהמצב קשה ויש אי־שקט והוא צריך להיכנס ל’הגנה‘. אמר להם: “מה זה?” אמרו לו: “זה בשביל להגן עלינו מפני הערבים”. אמר להם: “למה להגן?” אמרו לו: “מפני שיש אי־שקט”. אמר להם: “טוב, הה, הנה אני ב”הגנה“, מה לעשות?” אמרו לו: “חכה עד שנשביע אותך”. אמר להם: "בחיי ר’ מאיר בעל הנס“. שמעו וצחקו. אמר להם: “למה תצחקו?” אמרו לו: “צריך להישבע בתנ”ך ובאקדח”. שמע אקדח, נבהל והבין שזה דבר חשוב. הלכו האנשים והסבא מכפר גלעדי ישב איתו כל הלילה וסיפר לו סיפורים על ה’הגנה' ושיש אי־שקט וצריך להגן מפני הערבים. ובבוקר סגרו את הבית ואת החצר והלכו לכביש ונסעו לחיפה, ראו כל החנויות סגורות ומעט אנשים ברחובות וכל אחד הולך מהר וכל איזה רחובות יש גדר תיל והאנגלים הנוצרים, ימח שמם, עומדים עם רובים ומסתכלים בכעס על כל אחד. הסתכל עליהם אבו ליש גם כן בכעס וגם קילל אותם בלב שלו. הלכו וניכנסו בתוך בית אחד ואחר-כך ירדו במדרגות והסבא דפק בדלת פעמיים, ויצא איש אחד ודיבר עם הסבא בשקט ואח“כ ניכנס אבו ליש בעצמו וראה כל המרתף מלא חושך ובקצה שלו שולחן עם מנורה. בא על יד השולחן ועמד ואמר לו איש אחד: “אתה יעקב שמש? אמר: “כן”. שאל אותו האיש: “אתה רוצה להיכנס ל’הגנה'?” נזכר יעקב שמש, הוא אבו ליש, במה שסיפר לו הדוד שלו ואמר: “כן''. ואח”כ אמרו לו לשים יד אחת על התנ”ך ויד אחת על אקדח והאיש אמר כל מיני דברים ויעקב שמש חזר עליהם. ואח”כ אמר לו: “עכשיו אתה בהגנה”. אמר להם: “טוב, מה לעשות?” אמרו לו: “תחכה ותראה”. יצא אצל הסבא וחזרו שניהם לצריף בכפר גלעדי. איך שבאו, ראו את השלושה אנשים מחכים להם ודיברו עם אבו ליש ואמרו לו את כל הדברים שהוא צריך לעשות ואח“כ הלכו ונשארו הוא והסבא לבדם. ובבוקר קמו מוקדם ואבו ליש לבש בגדים של ערבי ונפרד מהסבא ורכב על חמור, עד שבא למתולה ועבר את המושבה ובא לעמק מרג' עיון ועלה בהר, עד שבא לבית של איסמעיל אפנדי. נתן לו איסמעיל אפנדי שני פחים מלאים כדורים. פח אחד כדורים של רובה אנגלי ופח אחד כדורים של רובה צרפתי. רכב אבו ליש דרך ההרים, עד שבא לכביש וראה שיש עליו אוטו משא מלא אנגלים וכל פעם באים אוטומובילים חדשים ומשוריינים וכל הכביש מלא אנגלים. אמר בליבו, אם הם תופשים אותו תלך כל ה’הגנה‘. מה לעשות? חזר בחזרה למרג’ עיון וחיכה עד שבא הלילה וקשר את החמור שלו לעץ. ואח”כ הלך בשקט ובא לכוורת של דבורים ושם שק על הפתח שלה ונתן מכה בכוורת. יצאו הדבורים לתוך השק ומילאו אותו. קשר את השק והחזיקו בידו וחזר ורכב על החמור וחיכה עד שיאיר היום. הסתכל וראה את הכביש עודנו מלא אנגלים. קשר את הכפיה על פניו וסגר את העביה מכל צדדיה, ואיך שהתקרב לכביש פתח את השק וכל הדבורים יצאו ועפו מסביב ועקצו את החיילים, עד שהתחילו לצעוק: “יאללה מוחמד אימשי מן הון”. ואבו ליש רכב ועבר את הכביש המלא אנגלים וכל הידים שלו היו מלאות עקיצות. זכר שזה בשביל ה’הגנה' ולא כאב לו. ובלילה באו השלושה אנשים וקיבלו ממנו את הפחים עם הכדורים וראו את הידים שלו והפנים נפוחים מהעקיצות ואמרו שהוא גיבור. והסבא שם לו לבּן קר על העקיצות ואחרי שני ימים נהיה בריא ולא כאב לו שום דבר. וככה היה רוכב כל לילה על החמור ומביא שני פחים מלאים כדורים. עד שפעם אחת פתחו את הפחים וראו פח אחד מלא אדמה. הבינו שאיסמעיל אפנדי רימה אותם, אבל אמרו אין דבר ורק אבו ליש שמר את הדבר בליבו ובלילה לקח את החמור ורכב אל איסמעיל אפנדי ואיך שהתקרב לביתו, ראה אין אף אחד ורק הכושי הזקן שוכב וישן תחת עץ התות. צעק עליו עד שקם ואמר שהלך איסמעיל אפנדי לשוק הסוסים בצידון.

רכב אבו ליש על החמור ובא אחריו. ישב בשוק הסוסים ושמע אומרים: “מתה הסוסה של איסמעיל אפנדי ובא לקנות סוסה חדשה, בשביל לרכב עליה בחתונה של בן השייך מלבנון”.

הסתכל אבו ליש בשוק, עד שראה סוסה אחת זקנה וחולה. קנה אותה באפס מחיר ואח"כ הלך לשוק הירקות וקנה חצי רוטל פלפל חריף ועשר חבילות חינה, שצובעים את השערות. לקח את הסוסה הזקנה ויצא מחוץ לשוק ושם את החינה במים, עד שנעשו אדומים, לקח ושם את המים על הסוסה הזקנה, עד שנעשה העור שלה מבריק.

ואח"כ קנה 3 רוטל שעורה ועירבב אותה עם הפלפל ונתן לסוסה לאכול. נעשה לסוסה חריף בפה, עד שרצתה לשתות. הביא לפניה 10 דליים מים ושתתה את כולם ונעשתה כל הבטן שלה עגולה ולקח סמרטוט וסתם את אחוריה בשביל שלא תטיל מימיה ושם לה קוצים מתחת לזנב והרימה את הזנב למעלה. ובא אבו ליש לשוק וקשר את הכפיה סביב עיניו ולא הכיר אותו איסמעיל אפנדי וראה את הסוסה ואת עורה המבריק ובטנה העגולה וזנבה המורם והיא כולה זריזה ורוקדת וקנה אותה והיה מבסוט ונתן אותה ביד העבד שהוביל אותה בידו שלא תתעייף. ובצהריים רכב עליה ובא לחתונה והיו שם אלף פרשים וכל אחד יורה ברובה שלו ומניף את החרב וכל הגברים צועקים והנשים מיללות. ואחר כך רכבו כולם עד העמק מחוץ לעיר והסתדרו בשורה בשביל להתחיל בהתחרות ואבו ליש בא בשקט מאחורי הסוסה והוציא לה את הקוצים מתחת לזנבה ואת הסמרטוט מאחוריה ואיך שהתחילה ההתחרות ורצה איסמעיל אפנדי לדהור, עמדה הסוסה ופשקה רגליה והטילה מימיה ועמדו כל הפרשים והסתכלו ואמרו: “דבר כזה עוד לא ראינו”. חיכו וחיכו והסוסה לא מפסיקה, עד שנעשה מתחתה כמו ואדי מלא מים ואיסמעיל אפנדי כעס וירד ממנה ונתן לה בעיטה חזקה עד שנפלה בתוך המים. זרמו המים על העור שלה והורידו את צבע החינה מעל גופה וראו כולם סוסה זקנה והולכת למות ומאז קראו כולם לאיסמעיל אפנדי “אבו אל שככה”, כלומר אבי המשתנת.

ואבו ליש ראה את כל המעשים הגדולים האלה ואחר כך רכב על החמור וחזר בחזרה לסבא.

 

אחיו של אבו ליש עוזב את ביתו והולך…. לחפש את אהובת ליבו ז’קלין אפללו ופוגש בגיבור, אבו חלף, שהרג מאה ואלף    🔗

סית חנה, היא אמו של אבו ליש ושל אחיו מרדכי, לא ישנה כל הלילה. אפתה פיתות, אפתה עוגות עם שומשום, ובישלה ביצים קשות. כשהאיר היום, שמה את הכל בסל, ישבה על מיטתה וחיכתה עד שיתעורר בנה.

כשהיא עובדת, שוכחת את הצער. רק יושבת, באות המחשבות בראש שלה. נזכרת בבנה הבכור שנעשה לו כישוף והלך ולא שב. נזכרת בבנה הצעיר, הנוסע לטבריה להתפלל על קבר הקדוש ר' מאיר בעל הנס. בא הצער בלב שלה ומביא את הדמעות לעינים.

התעורר בעלה מהשינה. ראה אותה בוכה והתחיל בוכה גם כן. בכו שניהם, עד שהתעורר מרדכי בנם ובא אצלם.

אמרה לו אימו: “יא איבני, עכשיו תלך ותשאיר את הציפור בלי האפרוחים”. רצה לרחם עליה, עד שנזכר באהובת ליבו ז’קלין אפללו, ששלחה אותה המשפחה שלה לטבריה בשביל שלא תתחתן איתו. אמר להם: “אלך לטבריה ואתפלל על קבר הצדיק ויחזיר אלינו את אחי”. ואת ענין ז’קלין אפללו אהובת ליבו לא אמר, בשביל שלא יכעסו עליו.

ראו שהוא עקשן והתיאשו ממנו. נתנה לו אימו בידו את הסל של האוכל, וגם שלושה מטבעות כסף. אחד בשביל נרות על הקבר של הצדיק ר' מאיר בעל הנס ואחד על הקבר של הצדיק ר' עקיבא ואחד על הקבר של הצדיק הרמב"ם. יצא איתו אביו לחצר, שם ביד שלו שקיק עם כסף, נשק אותו על הראש ואמר לו: “אלהים עימך בני”.

יצא מרדכי שמש, הוא אחיו של אבו ליש, מכפר השילוח והלך, עד שהגיע לעיר העתיקה בירושלים. איך שבא לעיר היה כבר יום. ראה אנשים, בא אצלם ושאל: “הדרך לטבריה מאיפה?” אמרו לו: “משער שכם”. הלך עד שהגיע לשער שכם. ראה כל הרחוב מלא אנשים ערבים. כל אחד מחזיק ביד שלו שבריה או חרב וגם כמה אחדים מכים בתופים ומחזיקים דגלים. וכולם שרים וצועקים. בא אצל חנות אחת של זקן. אמר לו הזקן אלה אנשים משכם, שירדו לחגיגות נבי מוסא ביריחו ועכשיו הם חוזרים לביתם.

איך ששמע נבי מוסא – נבהל. למה? למה בנבי מוסא באים כל השבאב מהארץ, יושבים שם שלושה ימים, וכל יום בא איזה שייך אחר ואומר להם: “אדבחו אל יהוד”. רצה לברוח, לא יכול. כל הרחוב מלא. שמע אותם צועקים “דין מוחמד בסיף – תנו לחרב לדבר”, ועוד הרבה צעקות וקללות. עשה את עצמו כמוהם והיה הולך וצועק. התחיל לשיר את השירים שלהם, עד ששמעו את הקול שלו מתוק ושמו אותו באמצע. הוא שר והם עונים לו.

בא אוטו משא, התחילו כולם מטפסים ועולים והוא נשאר בעצמו. רצה ללכת, אבל ראו אותו ואמרו לו תבוא איתנו. אמר להם לאן? אמרו לו לשכם. אמר להם אני לטבריה. אמרו לו – זאת הדרך. עלה ונסע איתם. עד שנסעו בעיר, היו צועקים את הצעקות שלהם. יצאו מהעיר, התעיפו ושתקו. עברו על יד המושבה עטרות, התחילו לצעוק עוד פעם. עברו על יד המושבה נווה-יעקב התחילו לצעוק עוד פעם. הגיעו לשכם צעקו הכי חזק. באו אצלם כל הפרחחים של העיר ואחר-כך בא גם השייך שלהם ועלה על גדר של אבנים ואמר להם ללכת להרוג את כל היהודים ולקחת את הפרות שלהם ולשרוף את הבתים. ראה מרדכי שמש, הוא אחיו של אבו ליש, שכולם נבזים והפנים שלהם למלחמה ועזב אותם בשקט ומפני שהיה כבר לילה לא ראו אותו. יצא והלך בכביש. הלך חצי לילה עד שנעשה עייף ורעב וראה חאן בצד הדרך. נכנס, שכב על המחצלת ורצה לישון. היה בן אדם אחד נוחר על ידו כמו הרעש של הרכבת. אבל היה עייף ונרדם.

איך שנהיה אור – התעורר. ראה על ידו בן-אדם אחד גדול כמו הר. הראש שלו בקיר אחד והרגליים בקיר השני. על בטנו חרב ועליה כתוב:

"הגיבור אבו חלף

שהרג מאה ואלף"

נבהל ורצה לברוח. נהיה רעש והתעורר הגיבור. פתח עין אחת, הושיט לאחיו של אבו־ליש את ידו ואמר: “הגיבור אבו חלף, שהרג מאה ואלף”. ענה לו: “הדל מעשב ונמוך מעפר”. ראה הגיבור שהקול שלו מתוק ואמר: “יבוא הזמיר אצל האריה”. בא אחיו של אבו ליש וישב על ידו. אמר הגיבור: “אני מנצור אבו חלף, שהרגתי מאה ואלף”.

אמר אחיו של אבו ליש: “אין אללה מבלעדי אללה ומוחמד שליח אללה”.

אמר וישב לשמוע את הסיפור.

היה מנצור אופה ואביו אופה. ואבי אביו אופה. המאפיה שלהם, על יד השוק. תראה בית יש עליו ארובה, מהארובה שלו יוצא עשן – זה הוא. תבוא על יד הבית תראה שלט עם ציורים – ציור לחם, ציור קעקה בשומשום, ציור קעקה בצנובר, ציור קעקה בורגול עם צימוקים, ציור פיתה חברונית, גדולה ודקה. אם יבוא אחד יזמין מאה עוגות עושה מנצור 120. למה?

20 אוכל בעצמו.

כל היום עובד על יד התנור. עובד, רעב. רעב, אוכל. אוכל, צמא. צמא, שותה. נעשה בריא. יוצא מהכלל בריא. הולך ברחוב, כולם זזים הצידה ואומרים: “אהלן וסהלן יה מנצור אבו חלף”. אומר להם: “אללה יתן לכם את הבריאות”. אומרים לו: “אלהים עימך גיבור החיל”.

יום אחד בא גיבור אחד לשכם. אמרו עליו – גיבור דמשק. עמד בשוק ודפק על תוף. באו אנשים התחיל לצעוק: “יה אנשים תביאו ברזל”. הביאו – כפף. מה שהביאו כפף. לקח ברזל, עשה אותו כמו פרחים. צעק: “יה אנשים, תביאו שרשרות”. הביאו – קרע. מה שהביאו קרע. צעק: “יה אנשים, תביאו סוסים”. הביאו. התחיל מפיל. מה שהביאו הפיל. תופש אותם בצוואר ושם אותם על הארץ. גמר לכופף, גמר לקרוע, גמר להפיל. צעק. נעשה שקט.

אמר: “יה אנשים, רוטל בשר בכמה?” אמרו לו: “בשילינג”. אמר להם: “אֶברבוֹ”.

שאל אותם: “רועה כמה יאכל?” אמרו לו: “ככה, מעט”. אמר להם: “אֶברבוֹ. ופלח כמה יאכל?” אמרו לו: “חצי אוקיה”.

אמר להם: “אֶברבוֹ. וסוחר כמה יאכל?” אמרו לו: “אוקיה ורבע”.

אמר להם: “אֶברבוֹ. ואפנדי כמה יאכל?” אמרו לו: “רוטל”.

אמר להם: “אֶברבוֹ. ושוטר כמה יאכל?” אמרו לו: “כמה שתיתן לו יאכל”.

אמר להם: “אברבו, אברבו”. צעק עד שנעשה שקט, ואמר: “ומכופף ברזלים, וקורע שרשרות, ומפיל סוסים, וגיבור דמשק ובירות ופריס כמה יאכל?” אמרו לו כולם: “אללה יתן לך”. וכל אחד שם את היד שלו בכיס והביא כסף, כמה שבא לו, וזרק לגיבור. אסף הגיבור את הכל בכיסו ואמר: “מי שנתן לו אללה כוח יותר ממני, יבוא ויקח את הכסף”.

התחילו כולם צועקים: “מנצור אבו חלף”.

יצא מנצור ועמד אצלו. תפש אותו הגיבור בידו, תפש אותו בחזרה. תפש אותו הגיבור בראשו, תפש אותו מנצור בחגורתו. הפיל אותו הגיבור על הארץ ושכב עליו. הרים מנצור את הגיבור, התרומם על רגליו, הרימו על ידיו וכולם מחאו כף. הוריד מנצור את הגיבור הנדהם לארץ ואמר לו: “ועכשיו תן את הכסף”. אמר הגיבור: "אללה מעל כולם ואני הייתי מעליך". מחאו כולם כף וצעקו: “יחי הגיבור”.

הסתובב מנצור והלך בבושה וכולם צעקו: “גיבור כשור וחכם כחמור”. הלך מנצור אבו חלף לביתו, והלך לעשות את הלחם. הסתכל וראה כל הבית מלא זבובים. פשט את ידו והוריד עליהם מכה והרג את כולם. ישב, ספר אותם ומצא אלף ומאה.

הלך, שכב על המחצלת ואמר בליבו, אני הגיבור אבו חלף שהרגתי מאה ואלף. לא ישן כל הלילה. בבוקר לקח חרב, כתב עליה את המלים האלה ויצא מביתו. שאלו אותו אנשים: “יה מנצור לאן?” אמר להם: “לחפש את החוכמה”. אמרו לו “למה?” אמר להם: “נחבר את הכוח עם החוכמה ונכבוש את כל העולם”.

אמרו האנשים עליו, מג’נון והלכו לדרכם.

שמע אחיו של אבו ליש את הסיפור. ראה את הגיבור שהוא חזק, אבל הלב שלו טוב.

אמר לו: “נצא ונכבוש את העולם”. יצאו והלכו בכביש בדרך לג’נין. הלכו ושרו. איך שרו?

מנצור שואל מי הגיבור? ואחיו של אבו ליש עונה, האופה אבו חלף.

מנצור שואל מה עשה?

ואחיו של אבו ליש עונה: הרג!

מנצור שואל כמה הרג?

והוא עונה מאה ואלף!

ועכשיו שניהם ביחד:

"כבוד לגיבור אבו חלף

שהרג מאה ואלף".

 

אחיו של אבו ליש והגיבור מנצור אבו חלף שהרג מאה ואלף יוצאים לכבוש את העולם    🔗

יצאו מנצור אבו חלף ואחיו של אבו ליש לג’נין. לפעמים שרים, לפעמים שותקים, ולפעמים מספרים אחד לשני סיפורים. סיפר הגיבור איך היה אופה לתושבי שכם עוגות. פעם באו פרשים מעבר הירדן והזמינו עוגות בשביל האמיר עבדאללה. ישבו כל הלילה ובררו את גרעיני השומשום הכי גדולים ואת הצנוברים הכי יפים ואת השקדים הכי טובים ואת הצימוקים הכי מתוקים, ועשו עוגה ואפו אותה שבעה ימים ושבעה לילות והיו בה חלקים חלקים, חלק אחד קמח עם שקדים וחלק אחד צימוקים וחלק אחד בורגול עם צימוקים והכל מכוסה בצנובר ובאמצע כתר משומשום עם דבש ועל הכתר סוס אביר, כולו שומשום, והעיניים שלו שקדים והאזניים צנובר. וקוראים לעוגה הזאת ענתר אבו זייד אל היללי, הוא הגיבור שנילחם והרג את השטן והציל את בת המלך משיני האריה וקיבל עוגה כזאת במתנה מאיסכנדר מלך היוונים.

בא ראש פרשי האמיר עבדאללה ועשרים סבלים וחמישה פרשים שומרי ראש. והיו חמישה סבלים עומסים את העוגה וחמישה עושים עליה צל ומגרשים את הזבובים בכפות תמרים וכל מהלך סיגרה מתחלפים והפרשים רוכבים לפניהם ובראשם רוכב ראש פרשי האמיר.

באו ושמו את העוגה בארמון האמיר ונאספו כל הווזירים והסתכלו ואמרו: “מעשה פלאים, מעשה פלאים”. ובערב עשה האמיר זבח גדול בגן הארמון ונתן פקודה והביאו את העוגה והוציא האמיר את חרבו והיכה בעוגה וחתך אותה חלקים חלקים ורק בכתר לא נגע. וכל הווזירים ובני המלך הרבים נגסו וליקקו וטעמו ואכלו אותה פרורים פרורים. ופתאם נשמעה צעקה גדולה, והסבו כולם פניהם וראו את ראש פרשי האמיר יורק ומקלל. ושאל אותו האמיר ואמר לו ראש הפרשים, כי מצא בעוגה שקד מר. רצה ראש הפרשים לעלות על סוסו ולרכב ולהרוג את האופה, עד שנתן בו האמיר את עיניו וישב ואמר לו האמיר: “אם לא היו שקדים מרים לא היינו יודעים שישנם מתוקים”, וכולם אמרו אין אללה מבלעדי אללה ואין חכם כאמיר עבדאללה. וראש הפרשים עזב את הזבח כועס ונעלב והאמיר שם במקומו את אחד מבניו.

שמע אחיו של אבו ליש את הסיפור ונזכר בעוגה ונעשה רעב. באה המחשבה שלו בראש של הגיבור מנצור אבו חלף ונעשה גם כן רעב. הלכו והגיעו עד המעיין וישבו. באו פלחים להשקות את החמורים וקנו אצלם ביצים וירקות ותאנים וענבים וסברס. הגיבור, שהוא אופה, הלך וקושש עצים ועשה מדורה והפיח בה רוח, עד שנעשו העצים גחלים והגחלים רמץ וטמן בהם את הביצים, עד שנעשו קשות. ואחיו של אבו ליש לקח עלים של גפנים ושם עליהם את הירקות. עלה אחד שם את העגבניות ועלה אחד את המלפפונים ועלה אחד את הענבים והתאנים ועלה אחד את הסברס.

ישבו ואכלו, עד ששבעו והיו מבסוטים. הלך הגיבור מנצור אבו חלף, שהרג מאה ואלף למעיין ולקח בפיו מים וגירגר בגרונו, עד שנעשה רעש גדול. ואחר כך הוציא מחגורתו חתיכת סבון ומרח את הסבון על אצבע יד ימין ועל אצבע יד שמאל. ושם בפיו קצת מים ושיפשף את שיניו באצבעות המסובנות. אצבע יד שמאל לשיניו בימין ואצבע יד ימין לשיניו בשמאל ושיפשף עד שנעשה כל הפה שלו מלא קצף וירק את הקצף ומילא פיו שוב במים וגירגר ועשה רעש גדול וירק את המים ואמר: “אל-חמדוללה”. ואחר כך ישבו לאכול את הסברס, בשביל שיהיה הפה שלהם מתוק. אחיו של אבו ליש מקלף, ושניהם אוכלים. שלושה לגיבור ואחד בשביל עצמו. גמר הגיבור לאכול והיה שמח ואמר: “באללה כולי מלא כוח. אפילו יבוא גיבור דמשק אפיל אותו. ואפילו יבוא גיבור בירות, או גיבור חלב, או מאה איש, או אלף איש”. אמר לו אחיו של אבו ליש: “הכל מאללה”.

אמר הגיבור: “אין אחד שיקח ממני את כוחי”. אמר לו אחיו של אבו ליש: “אללה יתן ואללה יקח”. אמר הגיבור: “אם נתן לא יקח”. אמר אחיו של אבו ליש: “אם ירצה יקח”. אמר הגיבור: “לא ירצה ולא יקח”. יקח לא יקח – התחילו מריבים, עד שאמר אחיו של אבו ליש: “יאללה נצא לדרך”.

רצה הגיבור לקום, הרגיש גרגיר של סברס בין השיניים שלו. הלך ושטף את פיו במים ולא יצא. לקח חתיכת קש וחיטט בין שיניו, עד שנשבר הקש. כעס והוציא את השבריה מחגורתו וחיטט ולא יצא. כעס כעס גדול ותחב את השבריה בין שיניו בכוח, עד שנשברה השן. התחיל לצעוק בקול גדול ולהכות בידיו על ראשו.

באו אצלו הנערים שעברו בדרך, ראו אותו צועק ועל ידו השבריה ומהפה שלו יוצא דם ואמרו: “באללה זה השני שחט אותו”. באו אצל אחיו של אבו ליש ותפסו אותו ואמרו לו: “אתה היכית אותו בשבריה”. אמר להם: “לא אני”. אמרו לו: “מי?” אמר להם: “אללה”. תפשו אותו ורצו להביאו לקאדי. צעק אחיו של אבו ליש צעקה אחת. שמע הגיבור את הצעקה, שכח את כאבו וקם ועמד ואמר: “אני הגיבור אבו חלף, שהרג מאה ואלף”, והרים את ידיו והיכה בפלחים ומפני שהיו כאביו כאבים – היו מכותיו מכות. ואחיו של אבו ליש רוצה להחזיק בו ולא יכול, עד שהיכה את כל הפלחים והפך את כל ארגזי הירקות ובעט בכל חמוריהם. היה מכה ושוכח את כאביו. גמר להכות, בא הכאב בחזרה ושכב על הארץ והמשיך לצעוק. פחדו ממנו כולם ולא באו. צעק הגיבור לאחיו של אבו ליש שיבוא לעזרתו – ולא בא. עד שאמר: “לאללה הכוח”, ובא אצלו מרדכי שמש ופתח את פיו והסתכל בשיניו ואמר לו: “תשב כאן ואני אוציא לך את הכאב”.

הסיר אחיו של אבו ליש את הכפיה מעל ראשו של הגיבור, הלך אצל המדורה ומילא בכפיה עפר חם. שם הגיבור את הכפיה עם העפר החם על לחייו ועבר הכאב.

קמו והמשיכו ללכת. הלכו בשקט, עד שהתרגל הכאב לחום של הכפיה ובא בחזרה. היה הולך ונאנח ואחיו של אבו ליש מנחם אותו ומשתתף בכאבו. עלו בעליה והגיעו לקצה ההר והסתכלו למטה. ראו במדרון כמה אוהלים של נוודים צוענים. אמר אחיו של אבו ליש: “תשב פה ואני אקרא לאיזה זקן שירפא אותך”.

הושיב אותו בצל עץ זית והלך. בא אצל האוהלים ושאל אותם איפא יש זקן שמרפא חולים. אמרו לו: “באוהל האחרון”. בא בתוך האוהל, ראה את הזקן יושב ועושה כישופים. כל האוהל מלא גולגלות של עיזים ועצמות ונרות דולקים ועורות של נחשים. ניבהל ורצה לברוח, אבל הזקן ראה אותו ואמר לו בקול מתוק: “מה לך בני?” אמר לו: “יש גיבור אחד וכואבת לו השן”. אמר לו הזקן: “תצא השן ויצא הכאב”.

אמר לו אחיו של אבו ליש: “יאללה תפאדל”. לקח הזקן שק מלא כישופים ובאו אצל הגיבור מנצור אבו חלף, שהרג מאה ואלף וראו אותו שוכב מתחת העץ וכואב. בא הזקן וישב על ידו. פתח הגיבור את פיו והראה לו את המקום. לקח הזקן פילפל חריף ומרח את לשונו ופיו של הגיבור, עד שנעשה כל הפה שלו חם כמו תנור. אם תשרוף אותו באמת גם כן לא ירגיש. ואחר כך הוציא הזקן מהשק עשר שערות ארוכות מזנב של סוסה, והכניס את אצבעותיו בפה הגיבור והיה מלפף את שערות זנב הסוסה ועושה בהן קשרים, עד שהיתה השן קשורה ואחר־כך קרא לאחיו של אבו ליש וכפפו ענף חזק ורענן מהעץ וקשרו את הקצה השני של שערות זנב הסוסה לענף. ואחר־כך אמר הזקן “אין אללה מבלעדי אללה” ועזב פתאום את הענף וניתר הענף למעלה ומשך אחריו את השערות הקשורות לשן ויצאה השן והגיבור צעק צעקה גדולה, עד שנבהלו כל התרנגולות על יד אוהלי הצוענים והתחילו מקרקרות, והזקן אמר, אם מקרקרות התרנגולות, זה סימן למזל. ואחר־כך מרח שוב פעם פילפל על המקום ואחיו של אבו ליש נתן לו מתנת כסף ונפרד מהם הזקן והלך. ישבו שניהם, ונהיה לילה ושכבו לישון. ובבוקר קמו והגיבור שכח את כאב השן והיה שמח ואומר: “אין אללה מבלעדי אללה”.

 

ז’קלין אפללו הולכת לשאול בעצת הצועניה ונופלת בידי הגויים.    🔗

בא הקיץ על העיר טבריה. הבתים חמים והאבנים חמות והאוויר חם והמים חמים, ואם באה רוח, גם כן חמה. וכל האנשים סוגרים את החנויות והמסחר והולכים לקרובים שלהם בצפת או בירושלים. ומי שנשאר, יושב בביתו ומוצף לימון. ובערב יוצאים ויושבים על הבלקון ומסתכלים על ההר ומחכים, ובקצה ההר יושב הזקן שמעון בכור עזורי, שומר קבר ר' עקיבא, וכשרואה את צמרות העצים על פסגת ההר מתחילות להתנועע – צועק: “באה הבריזה, והקול שלו יורד בהר, עד שבא לקבר הרמב”ם ושומע אותו חכם ניסים עבוד, שיושב כל היום בצל הקבר הקדוש ואומר תהלים, והולך ודופק בדלת של הדייג יעקב חבשוש, והוא עולה על הגג ואומר לשכנים: “באה הבריזה”. והם אומרים לשכניהם ושכניהם לשכניהם, עד ששומע כל הרחוב וכל העיר, ופותחים את החלונות ויוצאים מהבתים וסוגרים את הדלתות והולכים ויושבים על הים. והגברים מעשנים ושותים קפה תורכי ומים קרים, והנשים שותות לימון ומספרות אחת לשניה על השרב והחמסין והחום והצרות ואומרות: “אלחמדאללה, באה הבריזה ושברה את החמסין, אלחמדוּללה, אלחמדוּללה”, והערבים מוכרי המשקאות באים ומוכרים סוס ותמרהינדי ומישמיש ואבטיחים, ומי שקונה, נותנים לו פרח יסמין וקליפה של לימון ומריח ומשיב את נפשו.

וז’קלין אפללו יורדת כל ערב לים ויושבת עם דודתה ושכנותיה כמנהג המקום. אבל היא – אין ליבה לדגים ולגלים ולסירות, מפני שראשה מלא צער והלב מלא עצב והעינים געגועים לאהוּב ליבה מרדכי שמש, הוא אחיו של אבו ליש, וכבר עברו כמה חודשים מיום שפגשה את יעקב שמש, הוא אבו ליש, בהילולת ר' מאיר בעל הנס ונתנה בידו את הטבעת ואמרה לו הרבה דברים והבטיח לה לראות את אחיו אהוב ליבה ולומר לו את כל הדברים ועד עכשיו אין כל סימן.

ובשביל שהיתה בוכה הרבה ומצטערת הרבה, נעשו העינים חולות והלב חלש ואם בא איזה יום חם, עושה אותה חולה. לקחו אותה לרופאים ולא ידעו, וכל השכנות ניסו כוחן במאכלים ובמשקאות ובלחשים – ולא עזר.

יום אחד באו צוענים ושמו את האוהל שלהם על יד ההר ויצא שמעם בכל העיר, ואמרו, יש ביניהם אחד בעל זנב ומחביא את זנבו בין רגליו וכל היום מפחד ושוכב באוהל ורק בלילה יוצא לאכול ומסתובב ברחובות ועל הגגות, ואם רואה איזה ילד – תופש אותו וזורק אותו באיזה בור. נפל פחדם על כל הילדים ובלילה אינם יוצאים לרחוב ועומדים על הגגות ואורבים לו ובידם מלח מעורבב בפחם, מפני שאם שמים לו את זה על הראש וצועקים: “בעל הזנב אני מעליך”, הוא נופל ומת. וכבר טעו בהרבה אנשים וזרקו על ראשם מלח ופחם והיו מריבות וצעקות ומכות. והנשים, כשאיש לא רואה, הולכות ובאות לאוהל הצוענים ויושבות אצל הזקנה שתפתח להם מזל ותגיד את העתיד. וכבר יודעים שהמילים שלה אמת והיא פותחת את המזל להרבה מלכים ושרים ועשירים ויש בידה תרופות לכל הצרות וכל המזיקים.

באה השמועה אצל ז’קלין אפללו ואמרה בליבה, נלך אצלה.

חיכתה עד שהלכו כולם לישון את שנת הצהריים ויצאה לחצר. עמדה והסתכלה וראתה, אין איש, ויצאה לרחוב והלכה ובאה מחוץ לעיר אצל האוהל של הצוענים. בא הזקן ושאל לחפצה ואמרה לו, ואמר לה לחכות עד שיבואו הכוכבים בשמים. הלכה וישבה תחת העץ, עד שבא הערב ויצאו הכוכבים ונכנסה ובאה לאוהל ולקחו והביאו אותה בפני הזקנה. ישבה וראתה, כל האוהל מלא כישופים ונר קטן ביד הזקנה וכל הפנים שלה מצובעים, והיא מסובבת את הנר סביב פניה ובידה השניה מחזיקה זנב של חתול מת ובצד קערת נחושת מלאה כדורי זכוכית ועצמות. וכל פעם נוברת בידיה בקערה ומוציאה חופן כדורים ועצמות ומרימה למעלה ושופכת אותם אחד אחד לקערה ושומעים צחוק כאילו ממקום אחר.

נפל פחד גדול על ז’קלין אפללו ורצתה לקום – ולא יכלה, והזקנה הרימה את הנר קרוב לפניה ולקחה עלה יבש ושרפה אותו באש, ובא העשן בנחירי אפה של ז’קלין ונעצמו עיניה ורצתה לצעוק ולא יכלה, והרגישה איך מלטפות ידי הזקנה את פניה ואת צווארה ורצתה להגיד דבר, ולא יכלה.

ואחר כך פתחה הזקנה את פיה ולחשה כישופים ועשתה הרבה קסמים ואמרה לז’קלין: “תתני את הכסף והזהב והתכשיטים ואני אתן לך את העתיד”. הסירה ז’קלין את עגילי הזהב ואת שרשרת הכסף ואת הטבעת הסירה, שנתן לה אהוב ליבה מרדכי שמש, הוא אחיו של אבו ליש. לקחה הזקנה את הדברים ושמה אותם בקערה, ואחר-כך לקחה צנצנת קטנה מלאה נוזל ירוק ונתנה בידה של ז’קלין ולקחה חוט אדום וסובבה סביב ראשה שבע פעמים וירקה לכל הכוונים ונתנה בידה עצם של עז והוציאה אותה מחוץ לאוהל ואמרה לה: “תלכי בדרך ותראי עץ תאנה, תשבי מתחתיו ותקחי את הצנצנת ותשתי אותה, ואחר־כך תשברי את הזכוכית ותקברי אותה באדמה ותשימי מעליה את עצם העז ותשמרי את החוט האדום מכל משמר”.

שמעה ז’קלין אפללו לדבריה והלכה בדרך. היה חושך גדול ולא ראתה את דרכה. פתאום שמעה קולות של ערבים. נבהלה וירדה מהדרך, עד שראתה גן גדול ושער פתוח. נכנסה בשער וראתה כל הגן מלא עצי תאנים. ישבה תחת העץ ושתתה את הצנצנת ועשתה כדברי הזקנה ושברה את הזכוכית וקברה אותה ושמה מעליה את עצם העז ואת החוט שמרה בידה. רצתה לקום, ופתאום שמעה צעדים. הסתובבה לאחור וראתה איש זקן וזקנו לבן ועליו גלימה שחורה בא על ידה, נבהלה ונתנה צעקה והתעלפה.

והדודה קמה משנת הצוהריים וראתה, ז’קלין איננה, והלכה ויצאה לחצר וראתה, איננה. ושאלה אצל השכנות ולא ראו ולא שמעו. התחילה מחפשת אותה בכל הרחוב ובכל העיר, עד שבא הערב והלכה ובאה לים ושאלה כל אחד ואחד, ולא ראו ולא ידעו, התחילה בוכה וצועקת ובאו איתה כל השכנות והלכו ברחובות ובסמטאות וקראו לה. והילדים ישבו על הגגות ובידם מלח ופחם וכולם אומרים: “בעל הזנב חטף אותה”, ונפל פחד גדול עליהם והתחילו צועקים ובוכים ונהיה רעש גדול. עד שבאו אנשים ואמרו: “נלך אצל הצוענים”.

לקחו פנסים בידיהם ויצאו מחוץ לעיר ובאו לרגלי ההר והקיפו את אוהל הצוענים. וארבעה אמיצים נכנסו בפנים ובידיהם פנסים וראו, כי האוהל מלא גניבות חפצים ומכשירים ודברים. התנפלו על הצוענים והתחילו מכים בהם ושואלים איפוא הילדה. באה הזקנה פותחת המזל וסיפרה להם את כל הסיפור. ספקו הנשים את כפיהן ואמרו: “כישוף, כישוף”, ולא ידעו מה לעשות, עד שאמרו, נלך אצל הצדיק ר' שמעון ונדליק נרות ונתפלל.

כשבא הבוקר, פתחה ז’קלין אפללו את עיניה וראתה את עצמה שוכבת בחדר נקי ולבן ואין איש מלבדה, ופתאום שמעה קול שירה וקמה ורצתה לפתוח את הדלת וראתה, הדלת סגורה. הלכה והסתכלה בחלון וראתה עצים, עצים, עצים.

ופתאום נפתחה הדלת וראתה אשה ועליה סינור לבן ועל ראשה מטפחת לבנה ועל צווארה שרשרת כבדה ובקצה השרשרת צלב גדול של נוצרים. ראתה את זה והבינה שנעשה לה כישוף ונפלה בידי הגויים ונתנה צעקה גדולה ונפלה ונרדמה, ובחלומה ראתה את אהוב לבבה מרדכי שמש נלחם עם הצוענים ומציל אותה מהכישופים.

 

ז’קלין אפללו בורחת בעד החלון מבית הנוצרים ושטה בסירה על הכנרת בלילה מלא כוכבים    🔗

ראו האנשים שז’קלין אפללו איננה ועשו צעקה גדולה ובאו כל התלמידים מהתלמוד-תורה של הספרדים ובראשם חכם שמעון אלקוצר והתלמידים מבית הספר אליאנס ובראשם המורה להתעמלות מוסייה גרבלי – והלכו ועמדו על יד השוק. ואף על פי שהיה ביניהם ריב גדול מפני שאלה לומדים תורה ואלה לומדים צרפתית, עשו יד אחת ואספו מקלות ואבנים ואמרו ללכת ולהכות בצוענים ולהוציא מהם את הכישוף ולהציל את ז’קלין אפללו מידיהם הטמאות.

היו המורים מריבים ביניהם וכל אחד רוצה ללכת בדרך אחרת. חכם שמעון אלקוצר רוצה ללכת בדרך המלך ולעבור על יד קבר הצדיק ר' מאיר בעל הנס ולעשות אצלו תפילה ולבוא לצוענים מתחתם, בשביל שלא ירגישו ויחשבו אותם מהבאים להשתטח על הקבר; והמורה להתעמלות מוסייה גרבלי רוצה ללכת בדרך ההרים ולבוא וליפול על הצוענים מלמעלה באבנים ובמקלות ובצעקות ואם הם בורחים הים סוגר עליהם וכולם נתפסים.

ומפני שלא רצו לצעוק לעיני התלמידים, הלכו וסידרו אותם בשורות וציוו עליהם לעמוד במקומותיהם ולחכות והם הלכו וישבו בקפה של אחמד חליל והביא לפניהם קהווה ומים קרים ושתו ופרשו תכניותיהם וישבו והתווכחו. וחכם שמעון אלקוצר מביא ראיות מהתורה והמורה להתעמלות מוסייה גרבלי עולה כנגדו ומביא ראיות ממלחמות נפוליון והזקן בעל הקפה אחמד חליל לא מבין ולא יודע על מה הריב והצעקות ורוצה לפשר ביניהם ולא יכול.

יצאו בריב גדול ובקללות וכל אחד לקח את תלמידיו והלך בדרכו. הלך חכם שמעון אלקוצר בדרך המלך ועלה המורה להתעמלות מוסייה גרבלי בדרך ההרים.

הלכו עד שירד עליהם הלילה ולא ידעו בין ימינם ושמאלם.

הלכו החכם ותלמידיו מקבר הצדיק ר' מאיר בעל הנס ופנו ימינה ובאו בין ההרים וראו מדורה. אסף את תלמידיו ונתן יד ביד ואמרו חרב לאדוני ולגדעון והלכו ובאו וראו אין אוהלים ואין צוענים ורק המדורה בוערת ומסביבה מתעופפים עטלפים וצועקים בשקט, והינשופים עונים להם מההרים. וישבו כולם והחכם ר' שמעון אלקוצר מתפלל לפניהם וכולם עונים אחריו והלב שלהם מלא פחד.

והמורה להתעמלות מוסייה גרבלי ותלמידיו הלכו בדרך ההרים עד שראו מתחתם מדורה ואמרו, הנה הם!

ומוסייה גרבלי, סידר אותם בשורה וכל אחד אסף בימינו אבנים ובשמאלו אחז את מקלו ואחר נתן צעקה “ויווא בית ספר אליאנס” ונפלו על יושבי המדורה באבנים ובמקלות ובצעקות.

וחכם שמעון אלקוצר מילא לבו רוח גבורה וצעק מי לאדוני אלי, וכל תלמידיו התאספו מסביב והיכו במתנפלים במקלות ובצעקות ואפילו שהכירו אחד את השני לא הפסיקו במכותיהם ועשו נקמה על העלבונות והבזיונות עד שהיו כולם מוכים ופצועים וחזרו חזרה העירה ולא נמצא ביניהם אחד שלם. וכל העיר היתה עומדת ומחכה להם ומפחדים אולי תפשו אותם הצוענים וכישפו את כולם.

וכל אחד הלך מסביב ובא לביתו מאחור ומפני הבושה סיפרו שהצוענים אספר חיל גדול ועשו איתם מלחמה בפרשים ובחרבות וגם אמרו שראו את ז’קלין אפללו קשורה בעגלה ושתי זקנות שומרות עליה. ובבוקר יצאו הנשים לשוק וכל אחת מספרת את סיפורה ומוסיפה עליו ואמרו שראו את הצוענים ולכל אחד יש זנב באחוריו ומחזיק נחשים בידיו, ולא היה פחד כזה בעיר מיום רעידת האדמה.

ובצהרים סגרו כולם את החנויות והלכו לבית הכנסת וצעקו צעקה גדולה, עד שבא הרב הראשי ונעשה שקט. קרא אליו את כל החכמים ואת השתדלנים והלכו לביתו של מוסייה ענתבי, שהיה עובד בדואר ויודע אנגלית. דיברו על ליבו והלך לבית המושל האנגלי וכולם חיכו בחוץ.

סיפר לו את המעשה ודיבר על לבו וכעבור שעה קלה יצאו שניהם והלכו למשטרה והחכמים והשתדלנים אחריהם.

ראש המשטרה נתן פקודה ויצאו חמישה פרשים אנגלים ועשרה פרשים צ’רקסים ורכבו בדרך המלך, וכל העיר אחריהם. באו למקום וראו את המדורה עודנה עשנה והצוענים אינם. הלכו והביאו את הגשש הבדואי חסן אבו-חסן מאירביד. הריח את העקבות והלך בהר והפרשים אחריו וכל העיר אחריהם עד שבאו לירדן ושאלו את הפלחים וסיפרו להם וידעו שצלחו הצוענים את הירדן והלכו למדבר. וז’קלין אפללו יושבת בבית הנוצרים ואם מביאים לה דבר מאכל לא אוכלת ולא שותה. רק העיניים שלה מלאות דמעות והלב מלא פחד ולא יודעת איפה היא נמצאת מפני שכל החלונות מכוסים וילונות ובחדר חושך ורק מנורה קטנה דולקת ונשים זקנות יושבות על ידה כל הזמן.

ישבה עד ששמעה צלצול של פעמון תפילה. יצאו הזקנות וסגרו את הדלת אחריהן על המנעול. ראתה ז’קלין אפללו שיש וו על הדלת, מיהרה וסגרה את הוו והלכה והסיטה את הוילון וראתה ממולה את הכינרת ומתחתה גן מלא עצים ואין בו איש והשמש שוקעת.

חיכתה עד שירד החושך ופתחה את החלון ויצאה ותפשה במרזב וירדה בו על עץ התאנה וירדה על ענפיו עד שבאה לארץ והקשיבה וראתה אין איש, והלכה בגן עד שהגיעה לקיצו וראתה כולו מוקף גדר צבר ואין בו מעבר. הלכה לאורך הגדר עד שבאה לים. נכנסה במים והקיפה את הגדר ויצאה מצד שני. ואיך שיצאה ראתה אור בכל חלונות הבית ושמעה את צעקות הנוצריות והבינה שגילו את בריחתה. מת ליבה מפחד וישבה במקומה והתחילה לבכות, עד שראתה אותן יורדות עם פנסים ורצות בגן ומתקרבות אליה.

התחילה לרוץ, אבל מפני שלא אכלה ולא שתתה, ונעליה השאירה בבית הנוצרים, נפצעו רגליה באבנים וראתה אותן עוד מעט ומשיגות אותה. פתאום ראו עיניה סירה במים, הקשורה בחבל לחוף. התירה את החבל וקפצה לסירה ולקחה את המשוט ודחפה והתרחקה ומרוב פחד ועיפות נפלה עליה שינה.

באה רוח קלה מאצל החוף והשיטה את הסירה.

עלה הירח מאחורי ההרים והתחזקה הרוח והיכו הגלים בסירה והתעורר משנתו בעל הסירה מוסטפה אל בחרי אבו אל עין, שפעם נתפשה חכה בעינו ועקרה אותה ונשאר בעל עין אחת וגם היא דומעת מפני העשן החריף היוצא ממקטרתו ולא רואה בין ימינו ושמאלו ומכיר את הדגים לפי הריח ולפי הקשקשים.

קילל את החבל מפני שחשב שנקרע והעלה את המפרש ושט מזרחה לשפך הירדן ששם מרובים הדגים.

באה הבריזה ונפחה את המפרש והושיטה את הסירה לאט לאט ואיך שבא השחר, באו לשפך הירדן וירד מוסטפה אל בחרי אבו אל עין ממקומו ורצה לתפוש ברשת וראה את ז’קלין אפללו מונחת בפינה ואין בה רוח חיים.

חשב אולי זה שד. נגע בה וראה שהיא בן אדם וגופה עודנו חם. לקת עראק ושפך בגרונה ופקחה את עיניה וראתה את עינו האחת ונבהלה וצעקה.

שמח מוסטפה אל בחרי אבו אל עין שהיא חיה וחייך. ראתה שהוא מחייך, הרימה ראשה והסתכלה וראתה את השמש עולה והכינרת סביבה וממול, במרחק, העיר טבריה יושבת על מדרון ההר והשמש שולחת קרניה וכל הבתים נוצצים. אמרה לדייג את משפחתה והכיר אותה, מפני שהם מכובדים. הוציא מסלו פיתה וזיתים ומים ונתן לה ואכלה והוא תפש במשוט וחתר בכוח עד שבאה רוח מהמזרח ופרש את מפרשו וז’קלין אפללו מספרת לו על הצוענים ועל הכישוף. ועל בית הנוצרים לא אמרה דבר.

וראש הדייגים יושב על החוף ומשחק שש בש ואם באה סירה עם דגים לוקח את המשקל ושוקל וכל דייג נותן לו מעשר.

באה הסירה אל החוף וז’קלין אפללו הודתה לדייג ורצה לביתה ומוסטפה אל בחרי אבו אל עין הלך לראש הדייגים ואמר לו: “תפשתי דג 30 רוטל”, ולא האמין לו ואמר לו תבוא איתי ותראה. הלכו בביתה של דודתה של ז’קלין אפללו וראו כל הבית מלא אנשים צועקים ושמחים ובוכים ונכנסו בפנים וראו את ז’קלין אפללו יושבת על הכיסא וכל פעם באים אנשים ומחבקים ומברכים אותה. ואמר לו: “הנה הדג”.

וז’קלין אפללו ראתה את מושיעה מוסטפה אל בחרי אבו אל עין וסיפרה לכל הבאים והודו לו ונתנו לו הרבה כסף והביאו אותו אצל רופא העינים דוקטור אליהו ושם לו עין מזכוכית והיה יושב על החוף וכל הדייגים באים אצלו ומוציא את העין ומראה להם. ואם שוכב לישון מוציא אותה ממקומה ומחביאה בבגדו, מפני שפחד שיבואו גנבים ויקחו אותה.

 

יעקב שמש, הוא אבו ליש, הולך לצפת להצטלם ופוגש את ר' וולוול פיזם עושה הגבינה    🔗

מאותו היום שנעשה חבר ב“הגנה”, הפסיק יעקב שמש, הוא אבו ליש, לעבוד בגינתו של הסבא אליוביץ. כל פעם באים בלילה השלושה אנשים ושולחים אותו על החמור לעבור את הגבול ולהביא כדורים של רובים מהלבנון. וכבר אין לו זמן לעבוד, מפני שביום הוא עייף מהלילה ושוכב וישן, והסבא אליוביץ עושה לו אוכל ודואג לו.

ויום אחד באו השלושה אנשים ואמרו, שהוא צריך לנסוע לבירות. אמר להם: “למה?” אמרו לו: “מפני שיש אי־שקט והערבים אוספים הרבה נשק ורוצים להתנפל עלינו”. אמר: “בסדר, הנה נאכל איזה דבר וניסע”. אמרו לו: “חכה רגע”. אמר להם: “מה?” אמרו לו: “צריך לעשות פספורט”. אמר להם: “למה?” קראו לסבא וישבו על־יד השולחן וסיפרו לו את כל הסיפור ואבו ליש הסתכל כל הזמן על הסבא וראה שהוא מסכים והסכים גם כן.

ולמחרת בבוקר רצה אבו ליש ללכת לצפת, להצטלם בשביל הפספורט. לבש את העביה ואת הכפיה שם על העיניים שלו, וירד לכביש ותפש את האוטו שנוסע לראש פינה, וירד על יד המסעדה של גיטל וישב בחוץ וחיכה לאוטו שנוסע לצפת. ואיך שהיה יושב, בא אחד זקן, רוכב על חמור ולובש עביה וכפיה, וחשב אותו לערבי. אבל מה, איך שירד מהחמור וניכנס למסעדה, יצאה גיטל ואמרה לו: “שולם עליכם ר' וולוול פיזם” וראה שהוא יהודי, אבל אשכנזי. ישב ר' וולוול פיזם בתוך המסעדה וגיטל נתנה לו אוכל וברך בשקט בירכת המזון וישב ואכל. הסתכל עליו אבו ליש וחשב בליבו, אם הוא לבוש כמו ערבי, אולי גם כן נוסע ללבנון. ראה ר' וולוול פיזם, שהוא מסתכל עליו ואמר לו: “תפאדל”. אמר לו יעקב שמש: “סחתין”. אמר לו ר' וולוול פיזם: “סחתין ואלעפי”. אמר לו: “אללה יעתיק אלעפי”, פתח עליו ר' וולוול בערבית ושאל אותו מאיפה, רצה להגיד מאצל הסבא אליוביץ, אבל ניזכר ואמר מפה, מהסביבה. אמר לו ר' וולוול: “מאיפה מהסביבה?” אמר לו: “ממרג' עיון”, אמר לו: “מאיזה חמולה”. אמר לו: “מחמולת איסמעיל אפנדי”. אמר לו ר' וולוול: “ולמה הערבית שלך רחוקה?” התבלבל ולא ענה. שם לו ר' וולוול כיסא ואמר לו: “שב”. והסתכל עליו ר' וולוול, הסתכל על הפנים שלו, הסתכל על הידיים ואמר לו בשקט: “אנתה כזב”. נבהל יעקב שמש ואמר: “לש כזב?” אמר לו: “אנתה יהודי, מוש מוסלם”. אמר לו: “למה?” אמר לו: “לפי הידיים”. אמר לו: “איך?” אמר לו: “לפי שהערבים לוקחים את המים בידיים ומרימים את הכפות ידיים למעלה והמים נשפכים עליהם מלמעלה והשערות של הידיים שלהם באים אחורנית, ואתה השערות של הידיים שלך לא באות לאחורנית”. ראה אבו ליש שהבן-אדם הזה חכם ויודע הכל, ניבהל וסיפר לו את כל הסיפור.

גמר ר' וולוול פיזם את האוכל וקרא לאבו ליש ויצאו החוצה. רכב ר' וולוול על החמור ואבו ליש הולך על ידו ומדברים. רכבו ועלו בדרך וכל פעם עובר איזה ערבי בדרך ונעצר ואומר: “מרחבה יא חווג’ה וולוול”, ור' וולוול מחזיר לו שלום ושואל אותו שאלות והולכים הלאה. ראה אבו ליש, שהוא מכובד וכולם מכירים אותו.

הלך איתו איזה חודש ימים. ובכל כפר ערבי מכירים את ר' וולוול ומוכרים לו את החלב והוא מביא את החלב לביתו בצפת ועושה ממנו גבינה ומוכר להם את הגבינה. ובתוך שהם הולכים בין הכפרים, מלמד אותו ר' וולוול את כל המנהגים ואת כל הדיבורים. וכל פעם שבאים בערב לאיזה כפר, נותנים לו כבוד גדול ושמים אותו במדאפה וכל המכובדים והזקנים באים בלילה ושותים קפה ומדברים על העולם ועל המצב, ופעם באו בצהריים לכפר הוּנין ועברו על יד בית השייך וראו אותו יושב בגן תחת התאנה ואמר עליו ר' וולוול: “זה שונא יהודים”. ועד שמכרו את הגבינה ובאו וישבו במדאפה ובאו כל המכובדים וישבו מסביב ובא גם שייך חמדון שונא היהודים. ואיך שבא פינה לו ר' וולוול מקום על ידו ואמר לו: “כבוד השייך תפאדאל”, ובא השייך וישב על ידו. והשייך היה זקן והגב שלו כפוף וכל הכבוד שלו בזקן הגדול. וכל פעם כואב לשייך באיזה מקום אחר, פעם הגב ופעם הראש ופעם העיניים, וכל פעם שכואב לו הוא נאנח ומקלל בשקט את היהודים ור' וולוול שותק ולא אומר לו דבר ורק נתן קריצה לאבו ליש. ואחרי שדיברו על העולם ועל המצב הוציא ר' וולוול עיתון ישן מכיסו והיה עושה את עצמו קורא ומספר להם את החדשות מהעולם.

איך באיזמיר ילדה אישה אחת ילד והראש שלו של תרנגול, ואיך באנגליה יצא אריה אחד מהכלוב שלו בגן החיות ואכל את כל האנשים ונשאר רק ילד אחד, מפני שהאריה הכיר אותו, שהיה מביא לו סוכר כל בוקר. ועוד הרבה סיפורים על הנחשים בהינדיה, שהתנפלו על עיר אחת ועקצו והמיתו את חצי האנשים, עד שבא אחד שעושה לבן ושם באמצע העיר חבית עם לבן ובאו כל הנחשים ואכלו את הלבן והיו שבעים וחזרו ליער והבן־אדם ההוא עשו אותו מלך וקוראים לו אל מליק אבו־לבן. ואיך בפריס באו כל המלכים של העולם לעשות נשף ובא מכשף אחד ועשה את עצמו מלך וכישף את כל השומרים וניכנס בתוך הנשף וכישף את כל המלכים והוריד מהם את כל הכתרים ואת כל הטבעות וברח. ובבוקר התעוררו ומצאו על הראש שלהם צפרדעים במקום הכתרים. וכולם יושבים ושומעים לחדשות מהעולם ורואים את חוכמתו של ר' וולוול פיזם ואומרים לו: “חווג’ה פיזם, תבוא תמיד ותקרא לנו את העיתון ונדע את החדשות”, ובתוך שהם מדברים התעייף שייך חמדון ונירדם והיה הגב שלו כפוף והזקן שלו תלוי ונוגע בריצפה. המשיך ר' וולוול פיזם לספר את החדשות ובתוך כך הוציא את רגלו היחפה מתחת לעביה והביא אותה מתחת לזקן של שייך חמדון. ואף אחד לא הרגיש. פשק את אצבעות רגלו ותפש בהם את זקנו של שייך חמדון ונתן משיכה חזקה ומשך את רגלו עם שערות הזקן מתחת לעביה. ושייך חמדון התעורר משנתו ונתן צעקה גדולה והתעוררו העטלפים שהיו תלויים בפינת החדר והתחילו מתעופפים. ושייך חמדון תפש בזקנו המכובד

וראה החצי איננו והתחיל צועק ומקלל ושאלו אותו כולם, מה נהיה וסיפר להם שנעלם לו חצי זקנו והסתכלו כולם בפחד על העטלפים והקאדי אמר: “התפללו לנביא” וכרעו כולם על ברכיהם וגם אבו ליש בתוכם והתפללו לנביא שיציל אותם מהשדים. ואחרי שהלכו כולם לביתם יצאו ר' וולוול פיזם ואבו ליש בשקט מהמדאפה והלכו בשקט עד ביתו של שייך חמדון וניגשו בשקט אל חמורו, שהיה קשור בחצר, וקשרו את שערות זקן השייך לזנב החמור. ובבוקר יצא שייך חמדון לרכב אל המעיין והלכו אחריו ילדי הכפר וראו את שערות זקנו קשורות לזנב החמור וסיפרו בכפר ונעשתה לו בושה גדולה, עד שנהיה חולה. והיה יושב בביתו כל הימים ובוכה. באו אצלו כל החכמים ואמרו לו: “למה תבכה?” אמר להם: “הינה אני זקן ואיך אבוא בשער של השמים וחצי הזקן איננו?” הלכו וקראו לר' וולוול פיזם ועשו לו בקשות. אמר להם: “טוב, אני ארפא אותו”. שלח ר' וולוול את יעקב שמש, הוא אבו־ליש, לכפר גלעדי ובא אצל הסבא אליוביץ וסיפר לו את כל הסיפור. והסבא הבין אותו ונתן לו בהתנדבות חצי זקן. והלך אבו ליש והביא את החצי זקן לר' וולוול והוא הדביק אותו לשייך חמדון הזקן, והשייך היה שמח ונתן את האדמות שלו במתנה ליוסף נחמני, בשביל שיתן אותם לקרן־קיימת.

 

אבו ליש יורד לטבריה לעשות תמונה בשביל הפספורט ורואה את ז’קלין אפללו יושבת על הבלקון ברחוב הדגים    🔗

הלך יעקב שמש, הוא אבו ליש, עם ר' וולוול פיזם. באים בכפרים של הערבים, עושים איתם מסחר בגבינה, לומדים את הדיבורים שלהם ויודעים הכל.

יום אחד יצאו מוקדם בבוקר ורכבו על החמור ועברו את הכפר טורען, והמשיכו עד שבאו לכביש על־יד לוביה. ישבו בצל של העצים לנוח. נחו עד שאמר אבו ליש לר' וולוול פיזם: “ואללה נקום”. אמר לו: “חכה”. אמר לו: “למה?” אמר לו: “עוד מעט יבואו האנשים”. ישבו וחיכו ונרדמו, עד ששמעו רעש גדול והתעוררו, וראו עומד אצלם אופנוע עם שלושה גלגלים ועליו שלושה אנשים, כולם חשובים וחלק לובשים מגפיים והפנים שלהם בלי צחוק ומעשנים סיגריות ועושים הרבה עשן.

ישבו איתם בצל של העצים, ואמרו שהמצב קשה ויש אי־שקט והערבים ימח שמם אוספים הרבה נשק ורוצים להרוג את כל היהודים ולעשות להם בושות.

אמר להם יעקב אבו ליש: “מה לעשות?”

אמרו לו: “צריך ללכת ללבנון ולקנות רובים וכדורים”.

אמר להם: “ואללה ניקח את החמור ונלך”. אמר לו ר' וולוול פיזם: “החיפזון מהשטן”, וישבו ודיברו, עד שאמרו לאבו ליש שילך לטבריה ויבוא אצל הצלם ויעשה לו תמונה בשביל שישים אותה בפספורט, ויסע ללבנון ויקנה שקים עם תבן וישים בהם כדורים ויקשור אותם על הגמלים ויביא אותם למטולה.

נתנו ביד שלו כסף ועזבו אותו.

הלך בהרים ובא למקום של יהודים שקוראים לו כפר חיטין, וחשבו אותו ערבי והסתכלו עליו בכעס, מפני שראו שהוא זר וחשבו אולי הוא בא לגנוב להם הפרות. הלך הלאה ועלה בהר, עד שעמד על הקצה וראה את הים כולו כחול כמו השמים וההרים ירוקים מסביב והעננים באים במים ומשחקים בהם ועושים אותם כל מיני צבעים, וסירות לבנות מפליגות על המים וכל העולם יפה ונחמד.

הלך בירידה מהר ובא בתוך חורשה של עצים, ויצא מהחורשה ובא בתוך העיר טבריה. ראה אותה עיר מלאה אנשים, יהודים וערבים ונוצרים ופלחים ודייגים וסוחרים, וכולה יושבת על ריח של דגים, והאנשים כולם חכמים והולכים לאט מפני החום, והילדים שלה ממזרים

ורשעים ואם רואים אחד חדש באים אצלו ומצחקים עליו, עד שנותן להם כסף לקנות סוכריות נענה ועוזבים אותו.

הלך ובא בשוק הירקות וראה צלם אין. והלך ונכנס בשוק הדגים וראה צלם אין. עד שיצא מהשוק ובא על־יד הכינרת, וראה בית קפה וכולם יושבים בחוץ תחת העצים ומשחקים שש בש ומעשנים נרגילה, ועל יד בית הקפה חנות של צלם, וכל החלון שלו מלא תמונות.

עמד והסתכל בחלון וראה דברים נפלאים.

ראה גיבור אחד יושב באווירון ועל הראש שלו כפיה ועקל, והוא חוגר אקדח וחגורות כדורים על הימין ועל השמאל, ותופש ביד ימין חרב וביד שמאל רובה, והרובה מיירה כדורים גדולים והחרב נוטפת דם והברק שלה כמו השמש. וראה עוד תמונה ועליה גיבור עומד ואיתו תותח גדול, והוא יורה באנשים וכל האנשים מתים והגיבור שמח מפני שרואים שהוא חזק. ועוד תמונה ועליה גיבור, והגיבור יושב באוניית מלחמה, והתותחים שלה לימין ולשמאל ולמעלה ולמטה, והגיבור לובש תרבוש וביד שמאל מחבת וביד ימין חכת דייגים, והחכה תופשת דג יותר גדול מכל האוניה.

ומסביב התמונות האלה הרבה תמונות קטנות של אנשים ושל גיבורים, והעיניים שלהם דוקרות והפנים שלהם כועסים והשפתיים למעלה.

נכנס בפנים החנות וראה עיוור אחד, יושב ומעשן נרגילה ושר שירים עצובים. אמר לו: “יומך יאיר”, וענה לו: “בעזרת האל הרחום והחנון”. ושאל אותו אבו ליש, איפה הצלם ואמר לו העיוור: “הנה הוא יושב בחוץ מתחת התאנה ומשחק שש בש”. יצא אבו ליש ובא אצל התאנה, וראה את הצלם וביקש אותו, אמר לו הצלם: “תשב ותנוח ותחכה עד שתבוא השמש בצד השני ויבוא האור שלה בתוך החנות”.

הלך אבו ליש לאורך המים וקנה פיתה וזרק, וראה את הדגים באים ואוכלים וראה את הסרטנים אוכלים את הדגים וראה את הילדים תופשים את הסרטנים ומעלים אותם על היבשה ועושים ביניהם מלחמות. ועמד וזרק אבנים במים, וראה איך נעשים עיגולים עיגולים והלך עוד ובא למקום של סירות, וראה את הדייגים יושבים בשמש ומתקנים את הרשתות ועמד אצלם, עד שבא ילד וקרא לו והלך ובא אצל הצלם.

הושיב אותו הצלם על כיסא ונתן לו לשתות קפה, והפסיקו כולם לשחק שש בש ובאו בתוך החנות להסתכל. הזיז הצלם את הווילון מהחלון ופתח את הדלת וזזו כולם הצידה, עד שבאה השמש על הפנים של יעקב שמש, הוא אבו ליש. לקח הצלם את המכונה ושם אותה מלפנים, והלך והביא קערה ומים ורחץ את ידיו. ואחר־כך, לקח סבון ובא אצל אבו ליש, ומרח את הסבון על שפמו ופיתל את שערותיו, עד שנעשו חתיכה אחת.

ואחר־כך צעק העיוור שקט, וכולם עמדו ולא דיברו, והצלם אמר: “יה איבני תסתכל בזכוכית”. הסתכל אבו ליש והסתכל, עד שכאבו עיניו. בא הצלם אצלו והיה מתקן לו את הראש וקשר לו את הכפיה כמו גיבור ואמר לו: “עשה עצמך גבר”. עשה אבו ליש את עצמו גבר וניפח את חזהו והבליט את שריריו והסתכל בכעס על הזכוכית. והצלם

הסתכל בגבורה על כל הנוכחים ואחר־כך ספר עד שלוש ומשך בחוט, וכולם שמעו את נקישת המכונה ואמרו: “השבח לאל הגדול והנורא”. ואחר כך יצאו, וישבו תחת התאנה, וכיבדו את אבו ליש בקפה בשביל לחזק את ליבו, ועד שהם יושבים ומשיחים, בא הצלם והביא קערה עם מים ירוקים ושם בהם דברים, והיה מוציא ומכניס ומשכשך במים עד שהוציא את הנייר וראו כולם נייר אחד ועליו שתי תמונות.

שלח הצלם את הילד לקפה ורץ והביא פטיש ומסמר, ולקח הצלם את הנייר עם התמונות ותקע אותן על גזע עץ התאנה בשביל שיתיבשו. באו כולם והסתכלו ואמרו: “ואללה מתוק, ואללה נחמד”. הסתכל גם אבו ליש וראה את עצמו בשתי התמונות, וראה אותן דומות בדיוק ואמר לעצמו, ואללה זה פלא.

ואחרי שהתייבשו התמונות הורידן הצלם מעל העץ ועטפן בנייר, ואבו ליש שילם לו והודה לכולם וברכוהו לשלום והלך עליז ושמח. יצא והלך ברחוב ועבר את גן העיר, ואיך שבא על יד הסיבוב ראה בית ועליו בלקון ועל הבלקון יושבת ז’קלין אפללו, שהבריחה אותה המשפחה שלה מירושלים לטבריה, בשביל שלא תתחתן עם אחיו מרדכי שמש, הוא אחיו של אבו ליש, בשביל שהיא ממשפחה מיוחסת ומדברת צרפתית ולמדה באליאנס והדוד שלה מקורסיקה.

מיום שעזבה ז’קלין את בית הוריה בירושלים והלכה לשבת אצל דודתה ברחוב הדגים בטבריה, לא עושה שום דבר. בבוקר הולכת עם דודתה לשוק – אחר הצהרים יושבת על הבלקון ואוכלת גרעיני אבטיחים. וכל פעם היא נזכרת במשפחה שלה בירושלים ובאהובה מרדכי שמש, הוא אחיו של אבו ליש, והלב שלה מתמלא צער והעיניים דמעות, ודודתה צועקת עליה בספניולית ומביישת אותה ואומרת לה: “הבת של אפללו לא תתחתן עם אחד מוכר ירקות מכפר השילוח”. ואיך שבא הערב באים החתנים. יום אחד בא הבן של מיסייה ענתבי, והוא למד בבית ספר אליאנס ויש לו דודים בפריס והוא מדבר צרפתית ועובד בדואר. ישב עם ז’קלין אפללו על הבלקון והדודה פורטונה אלנקוה הביאה להם פירות ואגוזים וישבה בצד ושמה את האוזן לשמוע. ראתה אותם יושבים ולא מדברים, והבן של מיסייה ענתבי אוכל את הפירות וז’קלין אפללו מפצחת את הגרעינים, עד שנהיה מאוחר והלך.

ויום אחר בא הבן של זכי בגדדי, ויש להם חנות גלנטריה ומוכרים לערבים והדודים שלו אנשים חשובים בבגדד. בא וישב והלך. וככה – כל יום בא אחר, והדודה כועסת וז’קלין אפללו בוכה ומסתכלת על הטבעת שנתן לה מרדכי שמש, הוא אחיו של אבו ליש, ונשבעת בליבה לא להתחתן עם אף אחד עד שתמצא את אהוב ליבה.

ואבו ליש עומד מתחת לבלקון ורואה אותה ומכיר אותה והיא לא מכירה אותו, מפני שלובש בגדים של ערבים ועל הראש שלו כפיה ועגל.

הלך וישב על האבן על יד הבית והתחיל לשיר את השירים שלהם מירושלים. נבהלה ז’קלין אפללו והסתכלה למטה ולא ראתה מאיפה בא השיר. ואבו ליש, איך שראה שהיא שומעת ומסתכלת ומחפשת, קם והלך מתחת לבלקון, והיה הולך ושר ואומר:

"יה עיני יה רוחי

הוי אהובי

גדול העולם ורב

ואני ולבבי

אלא אשר אוהב".

שמועה ז’קלין אפללו ואמרה: “אך… אך… אך… יה ליל, יה ליל!”

המשיך אבו ליש ואמר:

"הלכה השמש והלילה יורד

ומתנת הטבעת לעולם ועד".

הבינה ז’קלין אפללו, שהוא שליח, אבל לא הכירה אותו, עד שהתקרב אליה ונשא פניו והסיר את הכפיה והכירה ושמחה, ואחרי שראתה שדודתה פורטונה אלנקוה איננה, לחשה ואמרה לו: “תבוא מחר לקבר של ר' מאיר בעל הנס”. אמר לה: “אבוא”. ואיך שהיו מדברים, באה הדודה לבלקון ויעקב שמש, הוא אבו ליש, שם את הכפיה על פניו והלך עד שבא לקבר ר' מאיר בעל הנס וישב בצל העצים ונרדם וחלם חלום גדול מלא נפלאות.

 

אחיו של אבו ליש והגיבור אבו חלף, באים לג’נין ונכנסים להסתפר במספרה של מיסיה אנטואן אבו ג’בר    🔗

מרדכי שמש, הוא אחיו של אבו ליש, והגיבור מנסור אבו חלף, שהרג מאה ואלף ישבו לנוח בצד הדרך על יד מעיין. אחיו של אבו ליש שמח ועליז והגיבור כואב את השן שיצאה לו. ישבו וישבו עד שבא אוטובוס שהולך לג’נין. עצר הנהג וירד לקחת מים ולשים במכונה. ירדו גם הנוסעים ובאו אצל המעיין לשתות מים ולרחוץ את הפנים. ראה אותם הנהג יושבים, אמר להם: “לאיפה?” אמרו לו: “לג’נין”. אמר להם: “תפאדלו”. אמרו לו: “בכמה?” אמר להם: “הראש בשני גרוש”. אמרו לו: “בגרוש”. אמר להם: “בשנים”. אמרו לו: “בגרוש”. אמר להם: “בגרוש תסעו על חמור”. אמרו לו: “מאיפה אתה?” אמר להם: “מנבלוס”. אמרו לו: “ביוקר”. אמר להם: “למה ביוקר?” אמרו לו: “בשני גרוש ניסע על חמור קפריסאי”. אמר להם: “אבל זה אוטובוס”. אמרו לו: “והנהג שלו חמור”. תפש הנהג את אחיו של אבו ליש בחולצה. קם הגיבור ממקומו וצעק אני הגיבור אבו חלף, שהרג מאה ואלף ותפש את הנהג במתניו וזרק אותו במעיין ויצא הנהג רטוב ותפש אבנים והתחיל לזרוק, עד שבא זקן אחד מהנוסעים ואמר להם: “העולם יפה, למה תריבו?” ועשה ביניהם שלום. עלו לנסוע ולא זז האוטובוס, ירדו כולם לדחוף ולא זז. אמר הגיבור: “תשימו כל אחד חצי גרוש ואני אדחוף”. הלך הזקן ואסף את הכסף ושם ביד של אחיו של אבו ליש. אמרו האנשים לגיבור: “תדחוף”. אמר להם: “עוד לא”. אמרו: “למה?” אמר להם: “הנהג בשני גרוש”, אמר הנהג: “לא אשלם אפילו חצי גרוש”. אמר הגיבור: “לא תשלם ולא תיסע”. התחילו הנוסעים לצעוק על הנהג, עד שקילל והוציא שני גרוש ונתן לזקן והזקן נתן לגיבור והגיבור נתן לאחיו של אבו ליש ועלו כולם וישבו והגיבור עמד מאחורי האוטובוס. והנוסעים צעקו לו יאללה והוא נתן צעקה אחת גדולה, אני הגיבור אבו חלף, שהרג מאה ואלף ונתן דחיפה לאוטובוס והאוטובוס זז והגיבור רץ ונכנס בדלת ונסעו. וכל פעם עמדו לקחת נוסעים. והנוסעים נותנים לגיבור והגיבור נותן לנהג וחצי גרוש בשבילו. עד שבאו לג’נין, נהיה לילה, יצאו מהאוטובוס והלכו ברחוב, עד שראו בית ועליו כתוב בערבית: “הוטל הבריאות והשלום”. דפקו בדלת הברזל ופתח להם זקן ונכנסו בבית ושכבו וישנו, עד שבא הבוקר ויצאו ועמדו בעיר. הסתכלו מסביב וראו עיר חדשה. הבתים שלה חצי אבן וחצי חימר והגגות צבועים כחול והעצים נושאי פרי ונחל מים עובר באמצע. הלכו ברחוב וראו את הבתים ואת האנשים ואת החנויות, עד שראו חנות של ספּר ויש עליה ציורים, ציורים של בן-אדם עם תלתלים ובן־אדם שהשערות שלו חלקות ובן־אדם עם שפמים. ועד שהם מסתכלים יצא בעל המספרה לבוש פרנג’י, והשערות שלו מבריקות ויש עליו סינור לבן והושיט להם את ידו ואמר: “מיסיה אנטואן אבו ג’בר אל לובנני”.

הסתכל עליו הגיבור ואמר בליבו: “אך… אך… אך… כמה הוא יפה. לוּ הכוח שלי והיופי שלו ביחד – אכבוש את העולם”. הסתכל אחיו של אבו ליש על הגיבור ואמר לו: “יאללה תבוא, ניכנס ונסתפר ונתגלח ונהיה אנשים”. ראה אותם מיסיה אנטואן אבו ג’בר אל לובנני שהם באים להיכנס ונתן צעקה: “סרויס!”

ויצאו חמישה ילדים מהחנות של המספרה ואחד פתח את הדלת ואחד גירש את הזבובים מהחנות ואחד רץ לבאר להביא מים ושני ילדים הלכו לפניהם ואמרו: “אהלן וסהלן, תפאדאלו”.

ומיסיה אנטואן אבו ג’בר אל לובנני, עומד עליהם ומנצח על העבודה ומדבר צרפתית וערבית. עמדו שניהם, עד שאמר להם מיסיה אנטואן אבו ג’בר בצרפתית: “סילווה פלה” והראה להם על הכיסאות והבינו וישבו. היו שני הכיסאות אותו הדבר, אבל אחד ירוק והשני לבן. פתח מיסיה אנטואן אבו ג’בר אל לובנני את הארון והוציא הילד סדין גדול מהארון והילד השני הוציא סדין קטן. ושמו את הסדין הגדול סביב צוארו של מרדכי שמש, הוא אחיו של אבו ליש, ואת הסדין הקטן סביב צוארו של הגיבור מנסור אבו חלף. ונתן מיסיה אנטואן אבו ג’בר סימן ובא הילד עם המים ושם את המים בקופסה ובא ילד שני ולקח מברשת ושם במים סבון ועשה את המים כולם קצף. ומיסיה אנטואן אבו ג’בר אל לובנני לקח בידו ספר תמונות ונתן אותו בידו של אחיו של אבו ליש ואמר לו: “תבחר”. היה אחיו של אבו ליש מדפדף ומסתכל ומיסיה אנטואן אבו ג’בר אל לובנני מסביר לו. ראו בן-אדם אחד השביל שלו באמצע והשערות משני הצדדים אמר מיסיה אנטואן אבו ג’בר: “הדה מודל ולנטינו”. והיה אחד יושב באוטו והשערות שלו לאחורנית: “אמריקני מודל רמון נוברו”. והיה אחד מחזיק ביד מקל ועשה עצמו מטייל והשערות שלו גם כן לאחורנית, אבל יש לו פיאות יבואו עד הפה שלו ואמר עליו איטליני מודל טרזן. הסתכל מרדכי שמש, הוא אחיו של אבו ליש, על כל התמונות. עד שגמר את הספר והתחיל אותו מההתחלה. ראה מיסיה אנטואן אבו ג’בר אל לובנני, שהוא לא יודע ואמר לו נעשה לך מודל ג’אנטאלמאן. אמר לו אחיו של אבו ליש: “אבראוו”. תפש הספר את המספרים ואת המסרק והיה משקשק במספרים, עד שתופש איזה חתיכת שערות ומספר אותן. משקשק ומספר משקשק ומספר. אמר לו הילד שעושה את הסבון: “מיסיה אנטואן” וראה שכל הסבון קצף ואמר: “לאודקלון” ולקח הילד בקבוק אדום והבתוך שלו ירוק ונתן ביד של מיסיה אנטואן ושם מיסיה אנטואן כמה טיפות על הקצף ונעשה כולו ירוק ולקח הילד את הקופסה עם הקצף ואת המברשת ועלה על ארגז, ושם על הפנים של הגיבור אבו חלף, שהרג מאה ואלף. והגיבור היה מבסוט ונרדם.

ואחרי שגמר מיסיה אנטואן אבו ג’בר אל לובנני לספר את מרדכי שמש, הוא אחיו של אבו ליש, נתן צעקה ובאו הילדים בריצה וילד אחד לקח את הקופסה עם הקצף וילד אחד הוריד את הסדין הגדול ושם לאחיו של אבו ליש סדין קטן וילד אחד לקח את המברשת ועלה על הארגז והיה שם את הקצף הירוק על הפנים של אחיו של אבו ליש. ומיסיה אנטואן בא ועמד על יד הכיסא של הגיבור מנסור אבו חלף, ותפש בידית של הכיסא ונתן משיכה ונפל הכיסא לאחור. והגיבור התעורר משנתו וקפץ מהכיסא וצעק: “אני הגיבור אבו חלף, שהרג מאה ואלף”, והילדים נבהלו וברחו מהחנות והגיבור קפץ ממקומו ותפש את מיסיה אנטואן אבו ג’בר אל לובנני בחולצתו והרים את ידו להכותו, עד שהסתכל עליו מיסיה אנטואן בעיניים שלו ואמר לו: “פארדון” והגיבור אבו חלף ישב בחזרה בכיסא ומיסיה אנטואן נתן סימן והילד מגרש הזבובים שם בידו תער וכולם ישבו בשקט ומיסיה אנטואן מגלח את הגיבור אבו חלף. ואחרי שגילח חצי זקן עשה: “פסס” והילד נתן בידו תער שני ולקח ממנו את התער הראשון וישב בחוץ והשחיז אותו על אבן. ואיך שגמר לגלח אותו, עבר בחוץ מוכר קפה ומיסיה אנטואן קרא לו ומוכר הקפה נכנס למספרה ומזג שלושה ספלים קפה ונתן אחד ביד של הגיבור אבו חלף ואחד ביד של אחיו של אבו ליש ואחד ביד הספר אנטואן אבו ג’בר אל לובנני. והספר אמר לו: “מרסי בוקו” וישבו שלושתם ושתו ומוכר הקפה עומד עליהם.

ואחרי ששתו, חזרו כל אחד למקומו ומיסיה אנטואן גמר לגלח את הגיבור אבו חלף וחזר אל אחיו של אבו ליש וגילח גם אותו וחזר אל הגיבור אבו חלף וסיפר אותו ועשה לו מודל טרזן, אבל השערות שלו עמדו ולא רצו לבוא לאחורנית כמו בתמונה. ומיסיה אנטואן נתן צעקה והביא הילד קופסה עם משחה לבנה ופתח את הארון והוציא שני רימונים וחתך אותם בסכין ושפך את המיץ שלהם על המשחה הלבנה ומרח את המשחה על השערות של הגיבור אבו חלף, עד שבאו לאחורנית ונדבקו לראש וכל החדר התמלא ריח של רימונים. ואחר שגמר מיסיה אנטואן את עבודתו נתן צעקה: “יאללה מסג'” וקפצו שני ילדים ומילאו את פיהם באודקלון ומיסיה אנטואן אמר לעצום את העינים סילווּ פלה ואחרי שעצמו את עיניהם התיזו הילדים את האודקלון וצבטו בלחייהם ועיסו את פניהם. ושני ילדים לקחו מהארון מלקחיים של פח והיו מוציאים לאחיו של אבו ליש ולגיבור אבו חלף שערות מהאוזניים ומהאף. וכל פעם שמוציאים להם שערה צועקים אי… אבל לא כועסים, מפני שיודעים שזה בשביל היופי. ואחרי שגמרו, הלך ילד והביא את מוכר התמר הינדי ומזג שלוש כוסות ושם מלמעלה צנובר ועל הצנובר פרח ציפורן והביא לפניהם. שתו את התמר הינדי וקמו לצאת וקפצו לפניהם הילדים ואחד פתח את הדלת ושנים לקחו ביד מטאטא וניקו את בגדיהם ואנטואן אבו ג’בר עומד בפתח ומרדכי שמש הוציא מכיסו חופן מלא מטבעות, שקיבלו מנוסעי האוטובוס ושם בידו של הספר אנטואן אבו ג’בר וגם נתן לכל ילד חצי גרוש ולילד מתיז האודקלון נתן גרוש וברכם הספר לשלום ואמרו לו: “אלוהים יתן לך את הבריאות” ויצאו והלכו ברחוב, וכל העוברים ושבים מריחים את ריחם ומבסוטים. עד שבא אצלם נהג טקסי אחד ואמר להם: “הרימונים בכמה היום?” והרים הגיבור את רגלו ונתן לו בעיטה בבטנו ונפל הנהג על הארץ וצעק ובאו שני שוטרים ותפשום והובילום למשטרה וכל העם הולכים אחריהם, עד שבאו בפתח המשטרה ויצא שוטר אנגלי וצעק: “יאללה מוחמד אימשי מינהון”. וחזרו כל העם העירה ומרדכי שמש והגיבור מנצור אבו חלף, נכנסו וישבו בבית האסורים.

 

מרדכי שמש, הוא אחיו של אבו ליש, והגיבור משכם, האופה אבו חלף, שהרג מאה ואלף יושבים בבית האסורים בג’נין    🔗

איך שתפשו הממזרים האנגלים, הנוצרים ימח שמם, את אחיו של אבו ליש והגיבור אבו חלף, הביאו אותם בחצר של בית האסורים וקראו: “מיסטר מוחמד”.

ובא אצלם זקן אחד, ואמרו עליו שהיה יושב שלושים וחמש שנה, עד שגמר ויצא. הלך לכפר שלו וראה כל הבתים חורבות וכל העצים יבשים וכל האנשים מתים. ושאל ואמרו לו, שבא השטן וישב במעיין ומי שבא לשתות מים, השטן מקלל אותו ונכנסים שדים בבטן ומשחקים לו בבטן וקושרים לו את המעיים, עד שמתנפחת הבטן ומת.

ראה הזקן שכל העולם איננו והוא לבדו וחזר לבית האסורים והיו נותנים לו פיתה ובצל ובגדים וסיגריות והיה מביא אוכל לאסירים ומוכר להם את הסיגריות ומבסוט.

וכל הידיים שלו מלא יבלות, מפני שכשהיה קטן תפש צפרדע והיה משחק איתה וביקשה ממנו שיעזוב אותה ולא שמע, עד שקיללה אותו ובאו עליו יבלות. והרגל שלו קצרה, מפני שכשהיה קטן הלך בזמן ראמאדאן לכרם וישב וחיכה עד שיבוא הלילה וישמע את המואזין ויאכל את הענבים.

ובן אדם אחד עלה על הגג של הבית בשביל להסתכל על השמש וחשב אותו מואזין, ולא חיכה ואכל ענבים ובא שועל ונשך לו את הרגל, ושמו לו גחלים לוחשות, בשביל שלא ימות ונתנו לו קמיע על הצוואר ושמו לו סירפד על הלשון, בעזרת אללה נהיה בריא.

ויש לו עין אחת שבורה, מפני שכשהיה קטן הלך בלילה לישון על הגורן ושכב על גבו וספר את הכוכבים, עד שבא עורב וניקר לו את העין. ושמו לו בעין חלב של תאנים, בשביל שלא ימות ובעזרת אללה נהיה בריא.

וכל היום הוא חזק וצועק כמו אריה וכולם מפחדים ממנו, אבל איך שיורדת השמש אחרי ההרים בא לו הפחד ונכנס במחסן ומורח את הגוף שלו בעיטרן וצועק כל הלילה וקורא לנבי מוסא. מפני שכשהיה קטן הלך לרעות את הצאן בוואדי־אל־עמוד ובא הלילה ושכב לישון תחת התאנה ויצא הצבוע מהמערה ותפש אותו והיה מדבר איתו כל הלילה ואומר לו: “תבוא איתי למערה ואתן לך סל עם סוכריות”. ולא ענה ואמר לו הצבוע: “תבוא ואתן לך סל עם חלבה”. ולא ענה. ואמר לו: “תבוא ואתן לך סל עם זהב”. ולא ענה, עד שכעס עליו הצבוע והסתכל עליו בעיניים שלו והתחיל צוחק, עד שנעשה משוגע. והלכו השאבאב בהרים לחפש את הצאן ומצאו אותו צוחק כמו הצבוע. והביאו אותו לכפר ושפכו עליו מים חמים ולקחו סל עם דודאים והביאו כבד של צבוע ובישלו את זה ונתנו לו לאכול באמצע הלילה ובעזרת אללה נהיה בריא.

והאנגלים קוראים לו מיסטר מוחמד והוא רץ אצלם ומצחצח את הנעלים ומביא אוכל לסוסים ועושה בקשתם.

וכל הידיים שלו מלא מפתחות. אם מוצאים איזה מפתח ישן, מביאים לו והוא מבסוט.

והוא מכיר את כל המפתחות ולא מסתכל עליהם. רק תופש אותם ביד שלו וכבר יודע המפתח לאן יבוא.

ואיך שראה הזקן את הגיבור אבו חלף, שהרג מאה ואלף ואחיו של אבו ליש באים בחצר של בית האסורים רץ אצלם. וסרג’נט ג’ונס אמר לו: “יאללה מוחמד אימשי!”

והזקן הלך לפניהם ואמר: “לפט רייט! לפט רייט! לפט רייט!” עד שפתח להם דלת ונכנסו וסגר עליהם וראו הכל חושך.

ורצה אחיו של אבו ליש להדליק גפרור עד ששמע אחד צועק:

“ענדק!”

ועמדו ושמעו כל החדר מלא אנשים. והגיבור לא פחד ושם את אחיו של אבו ליש מאחורי הגב שלו ורצה לשלוח את ידיו עד ששמע את האחד אומר: “מי הצל הזר?” ורצה הגיבור להשיב ולא ידע, עד שהוציא אחיו של אבו ליש את ראשו מאחורי גב הגיבור ואמר:

"הצל

והזר

חד כלהב התער".

ואמר האחד:

“מאיפה, ולאן, הברזל?”

והשיב אחיו של אבו ליש:

“הברזל מהוואדי לג’בל”.

ואמר האחד:

"לו כל העולם

ים,

ולהב חרבי

אי

ואתה עייף

איפה תשב?"

נעשה שקט, עד שחשב אחיו של אבו ליש ובאה לו המלה ואמר:

"הזוחל ישב באי

והנשר לעוף ימריא

אתור בשמי שמים

ואטיל עליך מים".

אמר האחד:

“היכה הברזל בברזל”.

אמר אחיו של אבו ליש:

"דין החרב לאויבים

וידי לאוהבים".

נעשה שקט ושמעו אותם מדברים בשקט עד שאמר האחד: “אללה עם האמיצים”, והרים את השק מהפנס ועשה אור בחדר ואמרו כולם אהלן וסהלן ואחיו של אבו ליש והגיבור אבו חלף באו ונתנו להם כבוד והושיבו אותם ע"י ממשל המשלים חליל חג' איברהים אל חממי.

והיו מסתכלים עליהם ומדברים, עד שהתרגלו וראו שהם יושבים לפי הכבוד.

המכובדים על יד החלון והאחרים על יד הקיר והקטנים על יד הדלת. ובראשונה יושבים הרוצחים ואחריהם גונבי הסוסים ואחריהם גונבי התרנגולות ובסוף – שורפי הגרנות ולא נותנים להם כבוד, מפני שאומרים שהם פחדנים.

והכי מכובד מכולם חליל חג' איברהים אל חממי והוא שופט בין כולם ופותר להם מזלות. וכל ערב אחרי שסרג’נט ג’ונס עובר ומחלק לכל אחד שתי סיגריות והולך מוציא חליל חג' חליל מהכובע שלו ציפור בולבול ומביא את הקערה ושם בה פתקאות וכל פתקה כתוב עליה המזל. ומי שנותן סיגרה פותח לו את המזל.

לוקח פרורי לחם ושם על כף ידו ובא הבולבול ואוכל. וכולם יושבים במעגל ושותקים. ושם את הקערה באמצע ומחכה עד שהראשון נותן לו סיגרה ועושה סימן לבולבול ובא ויושב לו על הכתף עד שאומר לו:

"בשם אללה ומוחמד הנביא

יעוף הבולבול ומזל יביא".

ואיך שהבולבול שומע את זה, מתחיל לצפצף ועף ועומד על פי הקערה ונובר ברגליו במזלות, עד שתופש אחד במקור ומביא לחליל חג' איברהים.

וחליל חג' איברהים עוצם את עיניו ומבקש מאללה שיביא מזל טוב לבן־אדם ואחר כך מסתכל במזל והבן-אדם בא אצלו ומשביע אותו לא לגלות את מזלו, ואחר כך לוחש לו באוזנו והבן־אדם חוזר ויושב במקומו. ואם הוא מבסוט מהמזל, נותן לחליל חג' איברהים גם את הסיגרה השניה, מפני שהוא צריך הרבה סיגריות בשביל למכור אותן ולקנות בכסף נייר בשביל לכתוב את המזלות.

ואחיו של אבו ליש חיכה עד שגמרו המכובדים וזרק לחג' סיגרה והבולבול בא והוציא לו מזל מהקערה והוא בא ושם את האוזן על יד הפה של החג', עד ששמע שאמר לו: "יש יונה ובפה שלה מכתב והיונה רוצה עוגה והעוגה בארגז והארגז סגור והמפתח אצל הנפח והנפח רוצה כסף והכסף מהתבואה והתבואה רוצה גשם והגשם רוצה עננים והעננים רוצים רוח והרוח מאללה.

“תתפלל לאללה ולנביא ויביא לך את המכתב”. גמר החג' את המזל והושיט את ידו ואחיו של אבו ליש נתן לו כבוד ושם לו ביד גם את הסיגרה השניה והלך וישב במקומו ואיך שנזכר במכתב, חשב על אחיו שהלך ואיננו ובא בלב שלו צער וגעגועים ובעיניים שלו דמעות והלך למקומו ופרש את השק ושכב וישן ובלילה באו לו חלומות וראה איך הוא ואחיו עובדים במלפפונים שלהם בכפר השילוח והאבא יושב תחת עץ התאנה ומעשן והאמא מביאה להם לשדה לאכול קוּבּה ובוריקס־דה־קסה וכולם שמחים ומבסוטים.

עד ששמע רעש וצעקות ופתח את העיניים וראה את אור הבוקר וסרג’נט ג’ונס האנגלי, ימח שם הנוצרים, עומד בדלת וצועק: “יאללה, אימשי, יאללה, אימשי!”

 

אחיו של אבו ליש והגיבור אבו חלף פוגשים את הרופא אל חכים פאיז רושדי אבו ג’בר מסהל בטוף    🔗

היו אחיו של אבו ליש והגיבור משכם, האופה אבו חלף, שהרג מאה ואלף, יושבים בבית-האסורים בג’נין, ולא יודעים מדוע ולמה ולא יודעים מתי יצאו וילכו לחופשי. וכבר הם שווים בין כולם ומכירים את השמות ונותנים להם כבוד. ומפני שהיו האנשים מחולקים מדרגות מדרגות, הרוצחים בראש ואחריהם השודדים ואחריהם הגנבים ואחריהם האנסים והצעקנים והפושעים. והאנשים, שלא היו רוצחים ולא שודדים ולא גנבים ולא אנסים ולא פושעים – היו מסתובבים בין כולם, ובכל מקום מכבדים אותם ורואים את הגיבור אבו חלף שהוא חזק ואת אחיו של אבו ליש שהוא חכם.

וביום אחד בבוקר קשרו את הסוס של סרג’נט ג’ונס בחצר, ובא הארמני יוסוף ארמיניאן לפרזל את הסוס.

לקח סרג’נט ג’ונס כיסא וישב בחדר, והוציא את הפייפ ועשה עשן, והיה מסתכל על הסוס שלו ומבסוט.

בא יוסוף ארמיניאן והביא איתו את השק עם הכלים ושפך אותם על יד הקיר, ולקח חבל ובא לתפוש את הרגל של הסוס. ראה הסוס שבאים אצלו, והרים את רגליו האחוריות, ונתן בעיטה באוויר, ואם היתה מכה בראש של מי שהוא, הורג אותו. בא יוסוף מהצד השני והסוס בועט, וסרג’נט ג’ונס צוחק ומבסוט. באו כולם ועמדו מסביב ונתנו עצות ויוסוף ארמיניאן כועס, עד שאמר להם, נראה אחד גיבור שיבוא ויתפוש את הסוס. היו כולם מסתכלים על הגיבור אבו חלף, שהרג מאה ואלף, עד שהבין. בא הגיבור אבו חלף, ואמר ליוסוף ארמיניאן: “תפאדל, תשב על יד הקיר בצל ותעשן סיגרה”. ישב יוסוף בצל והגיבור אבו חלף הלך למטבח, ונתנו לו כוס מלאה סוכר. בא אצל הסוס. ראה אותו הסוס שהוא בן-אדם טוב, ולא נבהל. הוציא הגיבור את הסוכר מהכיס ונתן לסוס חתיכה חתיכה, חתיכה חתיכה, עד שנעשו חברים. בא הגיבור על ידו וליטף אותו והסוס לא פחד, וסרג’נט ג’ונס הוציא את הפייפ מהפה ולא עישן ולא צחק ולא דיבר, וכולם עמדו במקום ולא זזו. עד שתפש הגיבור ברגל של הסוס והרימה למעלה ואיך שראה שהסוס נבהל ורוצה לבעוט – שם לו בפה סוכר, והסוס אכל את הסוכר ושכח את הבעיטות. ובא המפרזל הארמני יוסוף ארמיניאן ושם לו פרסה חדשה על הרגל. ואחרי-כן הלכו מהצד השני ואחרי כן את כל הרגליים, וכולם מחאו כף, וסרג’נט ג’ונס נתן למפרזל הארמני יוסוף ארמיניאן שילינג ויוסוף לקח חצי ונתן לגיבור, וכולם מחאו כף ואמרו, אין כמו הגיבור אבו חלף, שהרג מאה ואלף.

וסרג’נט ג’ונס בא אצלם, ונתן את ידו לגיבור אבו חלף, ואחיו של אבו ליש עמד על־יד הגיבור ואמר: “טנק יוּ סרג’נט ג’ונס, טנק יוּ”. והסרג’נט היה מבסוט ושאל את הגיבור, האופה אבו חלף, שהרג מאה ואלף, אולי יש לו איזה בקשה והגיבור גרד בראשו, ועד שהוא מגרד בא אחיו של אבו ליש ואמר: “אולי יעבוד הגיבור במאפיה ויעשה לחם טוב ויהיו כולם מבסוטים”. והסרג’נט נתן פקודה ושמו את הגיבור, והיה עובד במאפיה ועושה לחם מכל המינים, לחם של אנגלים ולחם של יהודים ולחם של ערבים וכולם אומרים, אין כמו הגיבור אבו חלף.

יום אחד בא הגיבור למאפיה, הלך לפתוח את התנור ונפל עליו המכסה. התחיל לצעוק אך, אך, אך, עד שבאו כולם וראו איך בא הברזל החם ברגל שלו ושרף את הבשר.

הלכו וקראו את החכים המהולל פאוז רושדי אבו ג’בר מסהל בטוף.

בא החכים ופינו לו כולם את הדרך בהדר ובכבוד, מפני שישב בבית הסוהר כל ימיו, ואף אחד כבר לא זוכר למה ומדוע, והוא יודע את כל הלחשים ואת כל העשבים ואת כל המחלות.

הסתכל ברגל ואמר לגיבור אבו חלף, תבוא אצלי. קם הגיבור וכולם עזרו לו ללכת, והביאו אותו לחדר של החכים פאוז רושדי אבו ג’בר מסהל בטוף. לקח החכים עיטרן, שם עליו קצת מלח ומרח על הפצע. התחיל הגיבור לצעוק, והחכים עומד על ידו ומתפלל לאלוהים ולנביא שיביא לו בריאות.

היה בא אצלו כל יום והחכים שם לו עיטרן ומספר לו סיפורים, כולם מעשה פלאות. איך במלחמה עם התורכים בא מוכתר שבט התורכמן וידו הימנית קצוצה. הלך איתו החכים בהרים ובאו למקום הקרב, ומצא את החלק הקצוץ והדביק אותו במיץ תאנים. אבל מה, בגלל החושך לא ראה וחיבר את היד להיפך. והיה המוכתר נלחם בשתי חרבות, חרב יד ימין מונפת לפנים וחרב יד שמאל מונפת לאחור, ואיש לא יכול לגשת אליו, והיה גיבור גדול ונישא על כל סביבותיו, עד שפעם יצא להילחם, ולקח ביד שמאלו שבריה ולא ניזהר והניף ידו בכוח, וטעתה היד ובאה והיכתה אותו בגבו ונפל ומת.

שמע זאת הגיבור אבו חלף ואמר: “ואללה מעשה פלאות”. אמר לו החכים פאיז

רושדי אבו ג’בר מסהל בטוף: “אין פלא ואין פלאות והכל מאללה ומוחמד נביאו”. והיה באיסכנדריה שבמצרים חכם אחד, וידע את כל המחלות ואת כל התרופות ואת כל העשבים ואת כל הלחשים, וחשב את עצמו גדול מכולם ונעשה כופר. ופעם בא אצלו סולטן מהינדיה ויש לו זקן גדול וסבוך, והיה ישן תחת התאנה ובאו צרעות ובנו את ביתן בתוך הזקן, והיו עוקצות אותו ועשו את הפנים שלו פצעים-פצעים. לקח הסולטן את סוסו ודהר ובא לאיסכנדריה, ונכנס אצל החכם ואמר לו: “קח את הזהב והכסף והאבנים”. הסתכל עליו החכם ולקח את התער ובא לגלח את הזקן ותפש את הפצע, והוציא הסולטן את חרבו ורצה להרגו. אמר לו החכם לסולטן: “האת הענבים תאכל ואת השומר תהרוג”. והוסיף ואמר לו החכם: “תבוא בעוד שבעה ימים”. הלך הסולטן וישב בים, ואיך שהוא יוצא באות הצרעות ועוקצות אותו בפנים. וישב שבעה ימים בים ובאו דגים וישבו בזקן ורצה למות. והחכם הסתכל בספרים ועשה לו עשבים ודודאים וקורקום וזחוג ושמן זיתים וחלב תאנים. ובא אצלו הסולטן ואמר לו החכם: “אם תשׂים על הפנים יצאו השערות וימותו הצרעות וירפאו הפצעים”. והסולטן שם על הפנים, ואחרי יום הלכו השערות ומתו הצרעות והתרפאו הפצעים. והסולטן היה מבסוט ונתן את הכסף והאבנים והזהב ועלה על סוסו לשוב לביתו בהינדיה ואמר לחכם: “הכל מאללה ומוחמד נביאו”.

אבל החכם מאיסכנדריה, שהיה כופר אמר: “אללה מצמיח את השערות ואני ממית”. כעס הסולטן ואמר: “אללה מצמיח – אללה ממית”. צחק הכופר והסולטן דהר על סוסו בדרך הנילוס להינדיה. חיכו הבנים ולא בא, ורכבו ומצאו אותו מת במדבר והפה שלו פתוח, והסתכלו וראו את השערות רוצות לצמוח בחוץ ולא יכולות, ומסתובבות ובאות וצומחות בתוך הפה והגרון ונחנק ומת.

הלכו לחפש את הכופר מאיסכנדריה. והכופר יושב בביתו ועושה רפואות בשביל השערות. ובאו אנשים ואמרו לו: “הבנים של הסולטן רוצים אותך”, ונבהל ונשפכה הרפואה על הלב שלו, ובאו השערות ולא יכלו לצמוח, והסתובבו וצמחו לו בתוך הלב ומת. ואמרו כל האנשים: “אין אללה מבלעדי אללה ומוחמד נביאו”.

והגיבור שומע את הסיפור ובא כל יום ומביא לחכים פאיז רושדי אבו ג’בר מסהל בטוף לחם טרי, והחכים מבסוט ושם לו הרבה עיטרן ופילפל על הרגל, והגיבור מסתכל ורואה הרגל שלו גדולה כל יום, וכבר לא יכול לשים אותה בתוך הנעל, אבל נותן כבוד לחכים ומתפלל לאללה ולא אומר דבר, עד שבאו לו חלומות בלילה והלך למאפיה ועשה אש בתנור ולקת את הגרזן ושם אותו עד שנעשה אדום, ואחר־כך קשר את הרגל לעמוד ואמר בשקט: “בשם האל הרחמן והחנון”, ושם את הגרזן על הנפוח, עד ששרף הגרזן את העור ויצא הדם הישן והבריאה הרגל.

 

החכים מרפא את אוזנה השבורה של שרינה קלמרו והגיבור אבו חלף, עושה סעודה לראש האנגלים    🔗

היה יושב החכים בכפר הקטן וכולם נותנים לו כבוד גדול, ומרפא אותם ואת בניהם ואת הסוסים והחמורים והעיזים, ונודע שמו בכל הארץ.

ופעם הלכה שרינה קלמרו לשוק בטבריה לקנות דגים לכבוד שבת, ואחרי שמילאה את הסל הלכה לחנות של זאכי בגדדי, בשביל להגיד שלום, והתחלקה ונפלה במדרגות, ובא הראש שלה על אבן, ונשברה לה האוזן. תסתכל בחוץ, לא תראה שום דבר. תסתכל בפנים, תראה הכל שבור. היתה צועקת ובוכה, ובאו אנשים טובים ולקחו אותה לביתה, והלכו ואמרו לבעלה שהיה עובד בפוסטה. סגר חווג’ה קלמרו את הפוסטה והלך לביתו וראה את אשתו במיטה. הסתכל בחוץ, לא ראה שום דבר. הסתכל בתוך האוזן, ראה הכל שבור. הלך והביא את החכים ואת האישה הזקנה ואת הרופא האשכנזי, ובאו ונתנו תרופות ואמרו לחשים ושמו קמיע, ולא עזר. עד ששלח שליח, ורכב ובא אצל החכים פאיז רושדי אבו ג’בר מסהל בטוף ואמר לו, אשתו של חווג’ה קלמרו שברה את האוזן. לקח את החמור ורכב בהרים ובא לטבריה, והלך בבית של קלמרו. נתנו לו כבוד והביאו אותו בחדר, וראה את שרינה קלמרו שוכבת על המיטה והפנים שלה עצובים. הסתכל על אוזנה הימנית והסתכל על אוזנה השמאלית וראה אותו הדבר. הסתכל בפנים אוזנה הימנית והסתכל בפנים אוזנה השמאלית, ראה לא אותו הדבר. אמר לה: “מאדאם שרינה, תקחי רוח”. ראתה אותו מאדאם שרינה קלמרו, שהוא יודע ולקחה רוח. עצם את עיניה וסגר את פיה וסתם את אפה ושם אוזנו על יד אוזנה השבורה ולחץ על בטנה, וראה הרוח לא יוצאת מהאוזן השבורה ואמר: “אלחמדואללה”. ואחר־כך הביא את פיו על יד האוזן השלמה ושם ידו על יד האוזן השבורה ונפח בכל כוחו באוזן השלמה, וראה הרוח לא יוצאת מהאוזן השבורה ואמר: “אלחמדוּאללה”. קרא את חווג’ה קלמרו ואמר לו: “תלך לשוק ותביא בקבוק ערק וקופסת עיטרן של עגלות ובלון של ילדים”.

הלך והביא.

לקח החכים פאיז רושדי אבו ג’בר מסהל בטוף את הערק ושתה קצת, בשביל לחזק את ליבו, ושם בפה של מאדאם שרינה קלמרו, בשביל שתשתה ותחזק את ליבה, ושם קצת באוזנה השבורה בשביל לחזק את אוזנה. ואחר־כך הכניס את אצבעו הקטנה באוזן וחיבר את החתיכות השבורות, כל אחת במקומה. ואחר כך לקח את העיטרן ומרח באצבעו על החתיכות השבורות, שלא יפלו. ואחר־כך הכניס את הבלון של הילדים בתוך אוזנה וניפח אותו וקשר אותו, בשביל שיחזיק את החתיכות השבורות שלא יפלו.

שכבה מאדאם שרינה קלמרו במיטתה, וכל הנשים הזקנות באות ומסתכלות ורואות את הבלון באוזנה ואומרות, ואללה מעשה פלאים. והחכים פאיז בושדי אבו ג’בר מסהל בטוף יושב בבית קלמרו ואוכל ושותה וישן, וכל פעם מנפח בבלון שבאוזנה של מאדאם שרינה קלמרו, עד שראה שהתיבש העיטרן והוציא את האוויר. והלכו והביאו ציפור בולבול קטנה ששרה בלחש. ולקח החכים את הבולבול ושם באוזנה השלמה ולחץ על בטנו של הבולבול, ושמעה מאדאם שרינה קלמרו את הציפור שרה והאירו פניה, ונתנו מתנות וכסף לחכים פאיז רושדי אבו ג’בר מסהל בטוף ורכב על חמורו ובא בחזרה לכפרו הקטן, ושמו יצא בכל העולם.

ישבו הגיבור אבו חלף, שהרג מאה ואלף ומרדכי שמש, הוא אחיו של אבו ליש, בבית האסורים בג’נין ימים רבים. וכל פעם ששואלים אומרים להם, המשפט מחר.

ובתוך כך עובד הגיבור אבו חלף במאפיה, ושניהם אוכלים הרבה לחם ורואים ימים טובים ומבסוטים, רק כל פעם מסתכלים על הגדר ומצטערים. ופעם באו ואמרו, בעוד שלושה ימים יבוא הראש של האנגלים לבקר בבית האסורים, ובא סרג’נט ג’ונס אצל הגיבור אבו חלף במאפיה ואמר לו: “תעשה איזה אוכל ויאכל ראש האנגלים ויהיה מבסוט”. אמר לו הגיבור: “תביא דברים ונעשה לך מאכל מלכים”. שמו עליו שני שוטרים והלכו לג’נין והביאו דברים. כבש אחת ותרנגול אחד וחוגלה אחת, ויונה אחת, וזית אחד, ואורז ושמן וצנובר וצימוקים ובורגול.

לקח הגיבור מעדר ועשה בור גדול בחצר, והביא עצים ושרף אותם ועשה אותם פחמים ושם אותם בבור. ולקח את הכבש ושחט והוציא את הקרביים, ולקח את התרנגול ושחט והוציא את הקרביים, ולקח את החוגלה ושחט והוציא את הקרביים, ולקח את היונה ושחט והוציא את הקרביים, ולקח את הזית והוציא את הגרעין, ושם אותם בשורה, כל דבר במקומו, הבשר במקומו והכבדים במקומם והכליות במקומן והלבבות במקומם והזית במקומו. ואחר-כך לקח את הלב של הכבש ושם בתוכו את הלב של התרנגול, ושם בתוכו את הלב של החוגלה, ושם בתוכו את הלב של היונה. ולקח את הכליות של הכבש ושם בתוכם את הכליות של התרנגול, וגם הכבד עשה אותו הדבר, ונהיה דבר בתוך דבר בתוך דבר, ולקח חוטים ותפר אותם וחשבו, כל דבר רק דבר אחד. ואחר כך לקח את הכבש ומילא אותו בתרנגול וביניהם אורז, ושם בתרנגול את החוגלה וביניהם צימוקים, ושם בתוכה את הזית וביניהם צנובר. ולקח פח שמן ושפך על הכל. ולקח את המעיים של הכבש וניקה אותם וקשר בהם את הכבש חזק, עד שנעשתה חבילה אחת.

ואחר כך לקח אדמת חימר והביא מים, ולש את החימר עד שנעשה כמו בצק, ולקח ומרח וכיסה את כל הכבש שלוש אצבעות. והביא את הכל לבור עם הגחלים ועשה מקום, ושם את הכבש בפנים וכיסה בגחלים, ועל הגחלים שם אדמה והשאיר שלושה חורים בשביל האוויר. וסרג’נט ג’ונס נתן לו שלושה אסירים גנבים, וכל פעם אחד בא ומנפח אוויר בתוך הבור.

וישב כל הבשר הזה בתוך הגחלים כל הלילה עד הבוקר. ובצהריים, כשבא זמן האכילה, לקח הגיבור האופה אבו חלף, שהרג מאה ואלף את המעדר, והוריד את האדמה, וניקה את הגחלים, והוציא את הכבש הממולא ואת הכבדים הממולאים ואת הכליות הממולאות, והחימר התקשה והיה כמו חרס, עד שהלך והביא פטיש קטן ושבר את החרס הזה חתיכות חתיכות, ויצא הריח של הבשר ובא באף של כל היושבים בבית האסורים, ובאו ועמדו בחלונות וראו את הנפלאות. ואחר־כך הביאו את העגלה והעמיסו עליה את כל הדברים האלה. וכל השוטרים החשובים יושבים מתחת לתאנה ובראשם ראש האנגלים, וכולם מעשנים מקטרות, והאסירים הגנבים עומדים עליהם להביא להם רוח, והרוצחים החשובים מביאים מים קרים, וסרג’נט ג’ונס עומד ונותן פקודות על ימין ועל שמאל, וכולם רצים לעשות דברו. ואיך שבא הבשר, פינו לו מקום באמצע, והביאו מחצלאות וכלים של נחושת.

והגיבור אבו חלף ביקש והביאו לו חרב חדה, ואחרי שברך בשם אללה הרחמן והרחום ומוחמד נביאו, הביא את החרב בבשר וחתך אותו חלקים חלקים, ובכל חלק יש כל המינים, מבחוץ הכבש ואחריו האורז ואחריו התרנגול ואחריו הבורגול ואחריו החוגלה ואחריה צימוקים ואחריהם היונה ואחריה הצנובר, ובזית לא נגע, וכל האנגלים החשובים יושבים ומפסיקים לעשן את המקטרות ואומרים: “דבר מופלא, דבר מופלא”. ואחרי שחתך את הדבר הזה, הלך אצל הלב והכליות וחתך אותם אותו הדבר, וכשגמר הלך ועמד בצד וראה את כולם אוכלים ומבסוטים והשומן נוטף משפתיהם ועיניהם יוצאות מרוב תיאבון. וראש האנגלים קרא לסרג’נט ג’ונס ודיבר איתו בשפה שלהם, ואחר־כך נתן לו פתקה, ולקחו את הגיבור אבו חלף, שהרג מאה ואלף ואת מרדכי שמש, הוא אחיו של אבו ליש, ופתחו לפניהם את שער בית האסורים ואמרו להם: “אלוהים עימכם”.

 

אלברט ציון אל־נקווה־דה־קוסטו, בולע חרוז מהמסבחה, ודוקטור נתנאל משביעו לעשות מעשים טובים    🔗

אלגרה אל-נקווה, היתה מעודה יושבת בית ומשכימה לקום לעשות רצון בעלה וכל החיים שלה עוברים בשקט ובבטחה ואין בליבה טענות ומענות וידה פתוחה לעשות צדקות ומעשים טובים, ואם היה רואה אלוהים בצערה ומביא לה ילד, לא היה חסר לה דבר.

וכבר הלכה לשאול בעצת הזקנות ונתנו לה קמיעות ולחשו עליה הרבה לחשים, וכל חודש עולה להשתטח על קבר רחל אמנו, ומביאה איתה חוט אדום וסובבת את הקבר שבע פעמים, ומדליקה נרות ויורדת לכותל המערבי ומתפללת ושמה בקשות באבנים, וכל שנה הולכת לחמי טבריה ויושבת על האריה ועולה לר' שמעון בר יוחאי ושותה מהמים המטפטפים במערה, ואף על פי שעברו הרבה שנים, היא עודנה מלאת אמונה וחולמת בלילה רק חלומות טובים.

אבל, מהיום שבא אחיה בכור שמש, הוא אביו של אבו ליש, ואשתו סית חנה לשבת בירושלים – התהפכו עליה הדברים, מפני שהיא אוהבת אותם ורואה בצערם על הבנים שהלכו ואינם ועל הרעות והבושות שעשו להם הערבים בכפר השילוח, עד שלקחו את דבריהם ואת ספר התורה וסגרו את בית-הכנסת ועזבו את ביתם ובאו לשבת במחנה יהודה בירושלים.

ובעלה של אלגרה, הוא אלברט ג’ק ציון אל־נקווה־דה־קוסטו, קמצן וכילי גדול ואוהב לראות את האנשים על ידו קטנים והוא מושל בהם, והיה מדיר את רגליו מקבר רחל אמנו ומהכותל המערבי וצדיק שמעון, מפני ששם מרובים העניים והנזקקים, ואת תרומתו היה נותן רק בשביל בית-הכנסת של המכובדים והיה עושה זאת ברעש גדול ובצרפתית.

יום אחד בא ילד, דפק בדלת ואמר, יש טלגרם בשביל מיסיה אלברט. בא מיסיה אלברט ג’ק ציון אצל הדלת ונתן כסף לילד. הלך הילד לפוסטה והביא את הטלגרם.

פתח מיסיה אלברט ג’ק ציון את הטלגרם, קרא לאשתו ואמר לה, צריך ללכת לאיזמיר להביא סחורה.

השכימה אלגרה אל־נקווה בבוקר והלכה לשער שכם והביאה חמש ערביות זקנות. שתיים בשביל הכביסה ואחת בשביל לעשות קוסקוס ואחת בשביל לעשות עוגות שומשום ואחת בשביל לעשן דגים. היו עובדות והיא עומדת עליהן לראות שלא יחסר לבעלה דבר. ולמחרת היום הביאה ערביה זקנה ושמה את הקרש בחצר והוציאה פחמים ושמה במגהץ בשביל לעשות את הבגדים, ולקחה את העוגות ואת הקוסקוס ושמה אותם על הגג בשמש ובערב תפרה שקיקים מבד ונתנה בהם את העוגות ואת הקוסקוס ואת הדגים, בשביל שלא יחסר לבעלה דבר. ובראשית השבוע ירד בעלה ליפו ועלה באניה והלך לאיזמיר בשביל להביא צימוקים ודבלים ואגוזים.

היתה אלגרה אל־נקווה יושבת בחנות ובאים אנשים ורוצים איזה דבר ואומרת להם, תלכו במחנה יהודה בחנות של בכור שמש.

לא עבר חודש ימים עד שהלכו כל הקליינטים אצל בכור שמש והיו באים מחברון ובית לחם ובית ג’אלה ורמאללה וקולוניה ונבי סמואל ורואים אותו כולם טוב במסחר ונחמד וידו פתוחה ואין נפשו לריבית ואינו נושך נשך ונהיה מכובד על כולם.

ואלברט ג’ק ציון אל־נקווה־דה־קוסטו הלך באניה לפיראוס וירד וקנה 60 קנטר דבלים ו־80 קנטר חרובים ושם הכל באוניה והלך לאיזמיר וקנה 100 קנטר תמרים ו־20 קנטר צימוקים ושם הכל באוניה וחזר ליפו ובאו סבלים והעמיסו הכל על הרכבת ועלה לירושלים.

בא בביתו ויצאה אשתו אלגרה לקראתו ושמחה שמחה גדולה ובאו אנשים מכובדים וישבו וסיפר להם על הדרך ובמסחר לא דיברו.

קם בבוקר והלך וישב בחנות. ישב שעה ואין קליינטים, ישב שעתיים ואין קליינטים. רק כל פעם בא איזה אחד ואומר בונז’ור מיסיה אלברט, ברוך הבא.

סגר את החנות והלך והסתובב בעיר. ראה חנות ובה דבלים. הסתכל על השק וראה – לא משלו. שאל, מאיפה ולא אמרו לו. הלך לשער שכם ובא אצל הסבלים ושאל אותם ואמרו לו, תלך במחנה יהודה על־יד המשטרה.

הלך במחנה יהודה והסתכל בחנויות, עד שראה את בכור שמש, אחיה של אשתו, יושב בחנות. אמר לו שלום והסתכל בפנים וראה הכל מלא דבלים וצימוקים וחרובים. שאל אותו: “אלה מאיפה?” אמר לו: “מהאחים אלעזר מיפו”. כעס והלך לביתו וישב על יד השולחן וכולו מחשבות רעות. תפש את המסבחה והיה משחק בחרוזים וחושב את המעשים אחד לאחד ומרוב כעס היה נושך בידו. רצה לנשוך, ובא חרוז בפיו. משך בידו נתקע החוט בין שיניו ונקרע. התבלבל ובלע את החרוז. הצהיבו פניו והתחיל לבו לדפוק. צעק וקרא לאשתו ובאה בריצה וסיפר לה את המעשה ואמר לה להביא את דוקטור נתנאל.

בא דוקטור נתנאל וראה את מיסיה אלברט שוכב במיטה וידיו רועדות ופניו מלאים פחד ומצחו קר וצווארו מזיע ומנהגו כדרך הרשעים, שכל זמן שהם בריאים הכל בטל בפניהם אבל אם נעשים חולים מזעיקים את כל העולם לעזרתם, מפני שאין כמוהם קרובים לעצמם.

ודוקטור נתנאל גבאי בית הכנסת והוא בן-אדם נחמד ולא מפלה בין עשיר לעני ובין יהודי לערבי והוא יודע את ידו הקמוצה של מיסיה אלברט ואמר בלבו, באה שעתי.

הקימו והשכיבו והושיבו והפכו על בטנו ועל גבו ועל צידו ומישש בבטנו ובלב, הסתכל בעינו והיה ממלמל: “סכנה גדולה, סכנה גדולה”. שמע זאת מיסיה אלברט ונעשה ליבו רך והתחיל בוכה ומנשק את ידו של דוקטור נתנאל ומבטיח לו את רכושו ואת ממונו ודוקטור נתנאל אומר: “חס ושלום, חס ושלום”. קרא דוקטור נתנאל לאלגרה אל־נקווה ואמר לה: “תעשי תה חם ותביאי שתי ביצים וכף עמילן”.

הלכה למטבח ועשתה כמצוותו והביאה לפניו. לקח דוקטור נתנאל ושם את העמילן במים החמים ושבר את הביצים ושם אותן בתה ולקח אבקת דודאים מיובשים ועירבב את הכל בקערה ושפך בפיו של מיסיה אלברט. בלע את הכל ונעשו פניו ירוקים ואחזו הקבס. שם דוקטור נתנאל את יד שמאלו על עיניו של מיסיה אלברט ותחב אצבע יד ימינו בגרונו וקם מיסיה אלברט והתחיל מקיא ויצא החרוז מבטנו ועלה בגרונו ונפל בפיו ודוקטור נתנאל מיהר ותפשו באצבעו ותחבו בכיס בגדו ואף אחד לא רואה ולא יודע.

ואלגרה אל־נקווה הביאה לימון ודוקטור נתנאל שם בפיו ואמר נבוא בבוקר ונראה איך יפול דבר. ומיסיה אלברט ג’ק ציון שכב כל הלילה וראה בהקיץ חלומות רעים, עד שבא הבוקר ובא דוקטור נתנאל והביא איתו את הנוטריון מיסיה רפאל ונכנסו בבית ודיברו על ליבו ונדר נדר, שאם הוא מבריא שומט את חובותיו ונותן כסף לצדקה, והנוטריון הביא בפניו את הניירות ונתן בידו עט ומיסיה אלברט נאנח וחתם עליהם כדת וכדין.

לקח דוקטור נתנאל כוס מים ושם בהם סמים מרים וחריפים ונתן באפו של מיסיה אלברט ג’ק ציון, עד שהתחיל מתעטש, משתעל בקול גדול. הוציא דוקטור נתנאל את החרוז מכיסו בהחבא והביאו בפני עיניו של מיסיה אלברט. הסתכלו כולם וראו ואמרו: “ברוך שנתן מכוחו לבשר ודם”. ומיסיה אלברט קם ממיטתו ולבש את בגדיו הנאים והודה לאלוהים שהצילו והבטיח בלב לעשות מעשים טובים.

 

מרדכי שמש, הוא אחיו של אבו ליש והגיבור אבו חלף, שהרג מאה ואלף יושבים עם הדרוויש אבו שעבן אל כובעיין ולומדים שפת חיות ועופות    🔗

באו אצל שער בית האסורים בג’נין. בא הזקן שומר השער והשאיר אותם בחוץ ואת השאר הכניס בפנים, ולא ידעו אם להצטער או לשמוח.

הסוסים בפנים והעגלות בפנים והאוכל בפנים וכל הדברים בפנים והם בחוץ. התחילו חובטים בשער עד שיצא להם סרג’נט ג’ונס ואמר: “יאללה מוחמד יאללה, אימשי מן הון”. רצה הגיבור לכעוס עליו ולתפשו. עצר בעדו אחיו של אבו ליש ולקחו בידו והלך בדרך וירד עליהם החושך ובאו וישבו בחאן־א־סולטן בצד הדרך.

באו אנשים רכובים על סוסים וכולם גיבורים וחוגרים חרבות ושבריות וראו שאלה זרים והתחילו צוחקים עליהם. ראה מרדכי שמש שהדם בא בעינים של הגיבור ודיבר על ליבו ויצאו החוצה והלכו בדרך ובא אצלם בן אדם אחד וראו שהוא דרוויש ולובש תרבוש ועליו מלופפת כפיה וידעו שהוא איש קדוש וברכוהו לשלום וענה להם ושאל אותם לדרכם וסיפרו לו את המעשה. אמר להם הנה בית בצד הדרך. ראו שפניו לשלום והלכו ובאו ושם להם מזרונים וכרים ועשה קפה וישבו. העלה הדרוויש אבו שעבן אל כובעיין את הפתילה במנורה ונפל האור על הקירות וראו כל הבית מלא צנצנות וקופסאות.

ראה בעיניים שלהם שהם שואלים, ואמר להם אלה סמים בשביל לרפא מחלות וצרות ונזקים ופצעים, והכשות נחשים ונשיכות צבועים ועקיצות עקרבים.

ראו שהוא חכם גדול וישבו אצלו וסיפר להם: "הדבע, הרגלים האחוריות של תן והקדמיות של כלב והראש של זאב והשיניים של אריה והמוח של שועל והעיניים של נחש והלב מלא רצח ודם ושנאה. והוא כולו מעשה שטן ויש בו הדברים הרעים מכל חיה ואין דבר טוב. וחי בעצמו וכולם מתרחקים ממנו ושונאים אותו ומפחדים, מפני שיש בו ריח של המוות, ואין נגדו שום סם מלבד תפילות וקמעות ולחשים. ופעם הלך הצבוע בלילה ובא לכפר ושמעו האנשים ולקחו את המקלות והוציאו כלביהם. ראה הצבוע והלך וישב בהרים וחיכה עד שנכנסו האנשים לבתיהם והלך ובא להם בחלום וסיפר שיש זהב במערה. וכל אחד מהאנשים התעורר בבוקר ונזכר בחלום, ושמר את הדבר בליבו וחיכה עד שבא הלילה.

"הלך הראשון ובא למערה והסתכל בפנים וראה איזה דבר נוצץ ואמר בלבו, הנה הזהב ונכנס בפנים ולא חזר. בא הצבוע בלילה השני בחלום ואמר יש כסף בקיר המערה ובאו הגשמים וסחפו את האדמה והנה הכסף נופל ומתגלגל כמו אבנים.

"יצא השני בלילה והלך ובא אצל פתח המערה ושמע צלצול כסף ונכנס בפנים ולא חזר.

"בא הצבוע בלילה השלישי בחלום ואמר הנה יש כבשים אבודות במערה.

"יצא השלישי ובא אצל המערה ושמע את פעיית הכבשים ונכנס בפנים ולא חזר.

"והלך עוד לילה ובא בחלום ואמר יש נערה יפה במערה, השרה שירים ומחכה לאהוב ליבה הגיבור. יצאו כל השבאב ובאו בפתח המערה ושמעו את הקולות ונכנס הראשון ולא חזר ובא אחיו לחפשו ושמעו את קולו קורא עד שנאלם.

“חיכו השבאב ולא ידעו מה לעשות והסתכלו בפנים וראו כולם מתים והצבוע עומד עליהם ומוצץ דמם”.

ראה הדרוויש אבו שעבן אל כובעיין שהם מפחדים והלך ונתן בצוארם קמעות ועשה להם לחשים ותפילות. הוציא מחגורתו שרשרת זהב ואמר להם זה משייך הלבנון.

אמרו לו: “איך?”

אמר להם: "פעם הלך השייך לראות את אדמותיו ובא אצל שדה השומשום ואכל ושתה ובאה השמש ונעשה עייף. הלך וישב ושם ראשו על האבן ונרדם. באה השמש והיכתה על ראשו ופתח את פיו בשביל האויר.

"בא נחש ונכנס בפיו וישב בבטנו וזנבו בחוץ. התעורר שייך הלבנון משנתו וראה את זנב הנחש משתלשל מפיו החוצה ונמלא הלב שלו פחד ולא זז.

"עברו אנשים וקראו לו ולא זז. באו אצלו וראו את הנחש משתלשל מפיו ונמלא הלב שלהם פחד, עד שקם אחד ורץ וקרא לדרוויש החכם אבו שעבן אל כובעיין.

“בא הדרוויש וראה את הנעשה והרחיק את כולם, והלך לביתו והביא קערת לבן ושם אותה מאחורי השייך. הריח הנחש את ריח הלבן והתעורר משנתו ויצא מדרך אחורי האיש. והסתכלו כולם וראו איך יוצא הנחש מאחור ונעלם הזנב מפי השייך. בא הנחש אצל הקערה. ראשו בחוץ וכל גופו בפנים. בא הדרוויש החכם בשקט ולקח את הקערה והרחיקה לאט לאט והנחש זוחל אחריו עד שיצא כולו וקפץ שייך הלבנון ממקומו ותפש את חרבו והיכה בנחש והרגו, וכולם מחאו כף לגבורתו ולדרוויש נתן את שרשרת הזהב ושק כסף”.

שמעו הגיבור אבו חלף, שהרג מאה ואלף ואחיו של אבו ליש את הסיפור, וראו שאדם חכם לפניהם וכולו מעשים מופלאים. קמו והסתכלו על הצנצנות והקופסאות והדרוויש אבו שעבן אל כובעיין פותח לפניהם ונותן להם לראות ולמשש ולהריח, ואומר להם את כל הסמים וכל התרופות.

באו, שמעו, הריחו ומיששו, עד שעלה השמש ונפרדו מהדרוויש החכם אבו שעבן אל כובעיין וברכם לשלום ויצאו והלכו בדרך ועלו בהרים ושתו מהמעיינות ואכלו מהתאנים ומהרימונים והיו נזכרים בכל הסמים והתרופות והלחשים ובודקים את הקמעות הקשורים לצווארם, עד שבא הערב וראו רועה אחד רץ מולם ובא לפניהם וכולו מלא פחד וסיפר להם ששמע קול של דבע בוואדי ושמעו את הקול הכבשים ונמלטו לנפשם ועוד מעט ירד החושך ויבוא הדבע ויטרוף את כולם.

הסתכל עליו הגיבור אבו חלף, שהרג מאה ואלף, ונמלא ליבו וגבורה ואמר לרועה: “תן לי את הנבוט”, והרועה נתן את הנבוט ולקח את רגליו ורץ לכפר וסיפר להם ויצאו כולם מהבתים ועמדו וחיכו.

והגיבור אבו חלף אימץ את ליבו והלך בוואדי ופתאום שמע את קול הדבע ובא הפחד באוזניו ונכנס לראשו וירד אל בטנו ואל רגליו ולא ידע אם לעמוד או לברוח. ופתאום ראה את הענפים בוואדי מתנועעים וראש גדול מלא שיניים ושתי עיניים מלאות עורמה ומחשבות רעות מציצות בו. תפש הגיבור את הנבוט ואמר את התפילה ואת הלחש והתנפל על הדבע והיכה מכה גדולה על ראשו ופיצח את גולגלתו. בא אחיו של אבו ליש על ידו וראה את גבורתו ואת נבלת הצבוע עודנה חמה, ואמר לו אללה מעק.

לקח הגיבור אבו חלף, שהרג מאה ואלף את השבריה וחידד אותה על האבן

וניגש לצבוע וסתם את אפו מפני ריח המונת הנודף ממנו ופשט את עורו ושם אותו על גבו.

הלכו שניהם ובאו לכפר וחיכו להם האנשים וראו את גבורתם, ונתנו להם כבוד ושלחו את הרועה לכנס את הכבשים הנפחדות והביאן לכפר.

ובא המוכתר ואמר להם: “הכבשים לכם והכבוד לכם”. ולא רצו לקחת מידם דבר רק אוכל ומים. הביא המוכתר את העבד ושחט כבש וישבו ואכלו וסיפרו את כל הנפלאות והגיבור בראשם וכולם מסתכלים עליו ויודעים את גבורתו.

 

יעקב שמש מוכר תמרהינדי בהילולת ר' מאיר וז’קלין אפללו נותנת לו טבעת בשביל שיביא לאהוב לבה    🔗

כל הלילה ישן יעקב שמש, הוא אבו ליש, מתחת לעץ, והיה חולם חלומות ורואה מחשבות ושומע מנגינות, עד שפקח את עיניו וראה את השמש יוצאת מאחורי ההרים של הכינרת ושמע את התפילה מישיבת ר' מאיר בעל הנס ונזכר שהיום יום ההילולה, והלך ורחץ במי הכינרת וחזר וישב על־יך הדרך.

ואיך שבאה השמש בשמים, התחילו לבוא האנשים מטבריה ומצפת, וכולם משפחות משפחות ואיתם החולים והמסכנים, בשביל שישתטחו על קבר הצדיק וידליקו נרות ויתנו תרומה ויגידו תפילה, ותעמוד להם זכות הצדיק ויתרפאו מכל המחלות ומכל הצרות ומכל הנגעים.

ראה אותם נכנסים בחצר והלך אחריהם ובא בפנים, וראה, הכל מלא אנשים ונשים וילדים וזקנים יושבים ואוכלים ושותים, וכל פעם אחד מהם הולך ונכנס ובא אצל הקבר ומדליק נר ושם בקשה ומתפלל ונותן תרומה לזקנים ועושים לו “מי שברך”.

רצה להיכנס בפנים, עד שראה אותו השמש שהוא לבוש כפיה ועגאל וחשב אותו ערבי וצעק, ובאו אנשים אשכנזים וצעקו עליו גם הם, ורצה להגיד להם שהוא יהודי בן יהודי מבני עמנו, עד שנזכר ושתק ויצא וחיכה בחוץ.

ובצהרים באו העגלות ועמדו על יד הקיר, והוציאו את המאכלים והתחילו לבשל ולמזוג ולהכין. עגלה אחת קערה בשומשומים עם זעתר, ועגלה אחת פח־מים עם ששליק וקבב, ועגלה אחת חסה, ועגלה אחת שער־אל־באנאת, ועגלה אחת בוריקס־דה־קסה, ועגלה אחת שומשום עם דבש, ועגלה אחת בונבונים ירוקים נענה ובונבונים ורודים ובתוך שלהם אגוז, ועגלה אחת חלבה, ועגלה אחת בקלווה, ועגלה אחת פירות דמשק בקופסאות עגולות ועליהם סוכר וכל קופסה מאה פירות וכל פרי דבר אחר, ועגלה אחת שקדים ירוקים עם מלח, ועגלה אחת תורמוס מבושל, ועגלה אחת גרעיני חמניות ודלעת ואבטיחים. ובין העגלות מסתובבים מוכרי המשקאות והם מכותפים בנאדות גדולים ומלאים, ואחד מוכר סוס, ואחד מוכר לימון, ואחד מוכר מיץ סלק עם סוכר ומים, ואחד מוכר קפה עם הל, ואחד מוכר תמרהינדי עם ריח ציפורן ושושנה ויסמין. ישבו וחיכו עד שתבוא התהלוכה. והעיר טבריה מקושטת בדגלים ובפרחים ובשטיחים, והאנשים עומדים בצידי הכביש ויושבים על הבלקון ועל הגג ועל המדרגות, והילדים לפניהם בשביל שירימו אותם ויראו את ספר התורה.

ואיך שבא הזמן הלכו המכובדים ובאו על שפת הכינרת, ונכנסו בבית הכנסת הישן של הספרדים ואמרו את הברכה והוציאו את ספר התורה ויצאו ועמדו ברחוב, ובאו האשכנזים ועמדו על ידם והתחילו הולכים ורוקדים ושרים וכולם עונים להם. בראשונה הלכו שני ילדים מכים בתופים, ואחריהם הגדולים מבית ספר אליאנס ובידיהם דגלים ובראשם האדון המורה, חכם אלקוצר, והוא לובש גלביה חדשה ועל ראשו תרבוש אדום ובידו מקל קטן, והוא מביט ימינה ושמאלה ועושה סדר. ואחריהם המנגנים מצפת אחד בתוף ואחד בחליל ואחד בכינור, וכולם עיוורים ואחד מוביל אותם בדרך.

ואיך שבאו בפינה ויצאו ברחוב הראשי בנגינה, ונושאי התורה רוקדים וכל האנשים מוחאים כף ומרימים את הילדים וקוראים, תנו כבוד לתורה, תנו כבוד לתורה.

ועל הבלקון של הדואר שמו כיסאות יפים ושטיח, ועליו המלך ג’ורג' רוכב על סוס לבן, ובא מושל המחוז ומפקד המשטרה וד"ר טורנס מבית החולים הסקוטי וראש העיריה וישבו, ואדון עבאדי יושב אצלם ומדבר איתם בשפה שלהם, וכל פעם מביאים להם מים קרים וקפה והם אומרים: “טנק יוּ, טנק יוּ, וורי גוּד, וורי גוּד”.

הלכו ויצאו מחוץ לעיר וחיכו להם אנשים שבאו מדמשק ומעיראק ומפרס, ונתנו להם כבוד בשביל שבאו מרחוק לתת כבוד לתורה ולצדיק ושמו אותם באמצע, ויצא ר' סנמנדל לפניהם ונופף במקלו באוויר ורקד קזצ’קה ושר:

“ג’ינה ללמחל ג’ינה!”

וכולם מוחאים כף ועונים:

“ור' מאיר חמינה!”

וזזו והלכו ורקדו, עד שבאו למקום והתחילו לשיר: “זה השער לאדוני צדיקים יבואו בו”, ונכנסו לחצר.

ראה אותם אבו ליש נכנסים ונכנס גם הוא. היה הולך בין האנשים מחפש את ז’קלין אפללו, עד שראה אותה עומדת עם דודתה אלגרה אלנקווה.

הלך אצל מוכר התמרהינדי וראה אותו עייף ואמר לו: “תיתן לי ואני אמכור והכסף חצי על חצי”. אמר לו: “תישבע”. אמר: “בחיי ר' מאיר בעל הנס”. ונתן לו.

לבש יעקב שמש, הוא אבו ליש, את הקנקן על גופו ושם את צלחות הנחושת בידו הימנית ושם את ידו השמאלית על אוזנו, בשביל שיהיה הקול שלו מתוק ושקשק בצלחות וקרא:

“תמרהינדי לצמאים, תמרהינדי לצמאים!”

ושמעו האנשים את הקול שלו, שהוא חנון ומתוק ובאו אצלו ומכר להם, והולך ביניהם ומחפש ומחפש, עד שבא על יד הקבר של הצדיק וראה את ז’קלין אפללו והתחיל לשיר: “אך… אך… יה ציפור, אך… אך… יה יונה, אך… אך… יה חבוּבה”, ואיך שראה שהיא מסתכלת עליו, הסיר את הכפיה מעל עיניו והכירה אותו.

רצתה ללכת, ואמרה לה דודתה אלגרה אלנקווה: “לאן?” אמרה לה: “אלך לקבר של הצדיק להשתטח ולהביא בקשה”. נתנה לה הדודה כסף בשביל שתקנה נרות, והלכה ז’קלין אפללו ונכנסה בפנים, ויעקב שמש, הוא אבו ליש, מחכה בפתח.

איך שיצאה קרא לה, והלכו וישבו אחרי הקיר ושאלה אותו, וסיפר לה על הזקן החכם מנצור אל הינדי שפתח לו מזל ושלח אותו לעולם למצוא את הדרך הטובה ואת כל הדרך שעשה ועכשיו הוא הולך לדמשק לקנות רובים ואקדחים וכדורים בשביל היהודים, מפני שיש אי־שקט. ואמרה לו: “הצדיק יגן עליך ויברך אותך”, ואחר כך שאלה על אהוב ליבה מרדכי שמש, הוא אחיו של אבו ליש, וסיפר לה שהוא יושב בביתם בכפר השילוח, ולא ידע שאחיו הלך אחריו לחפשו בעולם. באו הגעגועים בלב של ז’קלין והאהבה והדמעות בעיניים שלה, וסיפרה לו איך היא יושבת על הבלקון, ודודתה מביאה לה חתנים, כולם עשירים ומכובדים ולובשים פרנג’י ומדברים

צרפתית, אבל היא, הלב שלה רק אצל אחיו הנחמד. ואחר־כך אמרו שלום ולפני שהלכו נתנה לו את הטבעת שלה, בשביל שיביא לאחיו.

הלך יעקב שמש והחזיר את קנקן התמרהינדי לבעליו וגם נתן בידו את כל הכסף ובא בחצר.

עודנו עומד ובאו אנשים והדליקו את האש והאירו פני כולם וראה אותם שמחים ושמח איתם. ובאו כולם וזרקו באש בגדים ודברים והספּרים עושים “חלקה” לילדים והאנשים רוקדים ומוחאים כף ונותנים כבוד לצדיק, עד שהאיר היום.

יצא אבו ליש מהחצר ועמד בחוץ ואמר לעצמו, לאן אלך, עד שראה את האנשים מדמשק ונזכר בתמונה שעשה בשביל הפאספורט ואמר בליבו, אלך איתם.

ישבו בעגלה ונסעו לטבריה והוא הולך בצידם, עד שעברו את כל העיר ויצאו מצד שני ובאו על יד העצים, וראה שני פרשים והראש שלהם מכוסה בכפיה והעיניים שלהם רעות. רצה ללכת, עד שראו אותו ואמרו לו: “לאן?”

אמר להם: “לדמשק”.

אמרו: “תבוא איתנו”.

אמר להם: “כרצונכם”.

אמרו לו: “תיתן ותבוא”.

אמר להם: “אבוא ואתן”.

אמרו לו: “תן”.

אמר להם: “למה?”

אמרו לו: “אבו אל ג’ג' ואבו אל חנפוס רוצים”.

אמר להם: “מי אלה?”

אמר הראשון: “אנא אבו אל ג’ג'” ואמר השני: “אנא אבו אל חנפוס”.

הסתכל יעקב שמש אל האנשים וראה שהם נותנים ונתן גם־כן, ועלה על העגלה ונסעו לדמשק, ואבו אל ג’ג' ואבו אל חנפוס לפניהם.

 

אחיו של אבו ליש והגיבור אבו חלף משחקים בג’נין כדורגל עם קבוצת “חרב הנצחון” משפר־עמר    🔗

יצאו אחיו של אבו ליש והגיבור אבו חלף מדלת בית האסורים והלכו אל העיר ג’נין.

ראו העצים ירוקים והרימונים אדומים והשמש זורחת והאנשים שמחים וכל העולם יפה. שכח הגיבור אבו חלף את כאב רגלו ושכח אחיו של אבו ליש את צערו וגעגועיו והיו פניהם מאירות ומברכים כל אחד לשלום, עד שנעשו רעבים ושמו את היד בכיס וראו כסף אין. הלכו אצל המעיין ושתו מים ואכלו תאנים ורימונים ושכבו לישון תחת העץ ובבוקר קמו ואמרו, נעשה איזה דבר ולא נהיה רעבים.

הלכו ובאו בתוך השוק ואחיו של אבו ליש עמד על ארגז וקרא בקול גדול:

יא אנשים יא אחים! הנה הגיבור, הנה החזק, הנה האריה.

תראו את הראש, תראו את השפם, תראו את העינים.

והגיבור אבו חלף הפשיל שרווליו וקשר את שריריו בחבל ואת צווארו בחבל, ונעשו פניו אדומים ועיניו בולטות ושפמו מזדקר וכל ורידיו מנופחים ומלאים דם.

הלכו ובאו כל הפלחים והספרים והסנדלרים והחייטים ועמדו מסביב, עד שראה אחיו של אבו ליש שהם הרבה והרים ידו וצעק הוס, וצעקו אחריו כולם הוס עד שנעשה שקט, והתחיל שואל את הגיבור שאלות, והגיבור אבו חלף שהרג מאה ואלף עונה על שאלותיו, עד שכולם ידעו שהוא האופה אבו חלף שהרג מאה ואלף והוא ראש הגיבורים של המלך הפרסי והלך בארץ הלבנון והרג שני אריות ואוכל חמישה לחמים בפעם אחת, וראה אותו מלך האנגלים בגבורתו ואמר לו, אברווֹ. ואחר כך עלה אחיו של אבו ליש שוב על הארגז וסיפר איך הלך הגיבור לבקר את ידידו האמיר עבדאללה ובא הלילה וישב תחת העץ וירק עליו נחש והתעלף ונרדם, ובאו שודדים וגנבו את ארנק הכסף. והגיבור אבו חלף הראה להם את רגלו הנפוחה והחולה, ועליה סימן הברזל המלובן, וכולם ראו שסיפר אמת. ואנטואן הספּר הביא את הקערה של הסבון ועבר בין האנשים, וכל אחד שם בקערה כסף בשביל שיוכל הגיבור ללכת לבקר את ידידו האמיר עבדאללה ולהביא לו שלום ממלך הפרסים. ואחרי שמלאו האנשים את קערת הסבון בכסף אמר להם אחיו של אבו ליש, תלכו ותביאו דברים ונראה לכם.

אמרו לו, מה נביא?

אמר להם, חבל אחד ופטיש אחד ומחצלת אחת וקילו בשר וכיכר לחם ואוקיה שום ואוקיה בצל. הלכו והביאו.

עמד הגיבור ואכל ושתה, וכולם עומדים עליו ומסתכלים ואומרים, אך… אך… אך… איך זה אוכל, איך זה אוכל.

ואחרי שגמר לאכול קשר את ראשו בחבל מסביב מסביב, ואחיו של אבו ליש פרש את המחצלת, והגיבור בא ושכב על גבו, ושני אנשים הלכו והביאו אבן גדולה מהכביש ושמו על חזהו של הגיבור והביאו את בונה הבתים סלימן אבו שקוש אל מוגרבי,

ואחיו של אבו ליש אמר לו, ובא וישב על בטנו של הגיבור, ונתן בידו את הפטיש ואמר לו, תכה בפטיש על האבן עד שתעשה ממנה חצץ.

והגיבור שוכב על הארץ ומעשן סיגרה, וכל פעם מנפח את בטנו ובונה הבתים סלימן אבו שקוש אל מוגרבי עולה ויורד על בטנו וכל האנשים אומרים, כמו סירה על הים, כמו סירה על הים. וכולם רואים את גבורת הגיבור אבו חלף שהרג מאה ואלף, ונותנים לו כבוד.

ואחיו של אבו ליש אסף את כל אבני החצץ ועלה על הארגז ואמר, החתיכה בשני מיל. ובאו האנשים וקנו את אבני החצץ בשביל לתת לילדים שישחקו ויהיו גיבורים.

ומרדכי שמש, הוא אחיו של אבו ליש, והגיבור אבו חלף שהרג מאה ואלף אספו את הכסף ואמרו שלום לאנשים ורצו ללכת, עד שבאו אצלם חמישה ואמרו להם, אהלן וסהלן, תבואו אצלנו. ולא ידעו מי הם, עד שיצא אחד וראו שהוא נהג הטקסי שהיכה אותו הגיבור ובשבילו שמו אותם בבית האסורים בג’נין, וכעסו עליו עד שבא אצל הגיבור ונתן לו את ידו ואמר לו, אני נהג הטקסי מוריס ראמון אבו-ראס. ובשביל הכבוד נתנו לו את ידיהם וברכוהו לשלום, והלך והביא את הטקסי, ונכנסו כולם בפנים ונסעו, והצפצפות שלו מצפצפות, וכולם מוחאים כף ושרים שירים לכבוד הגיבור אבו חלף, וכל האנשים עומדים ברחוב ורואים אותם, עד שבאו למסעדה ושמו להם שולחן ואכלו ושתו ושרו שירים והיו שמחים ועליזים, וכל אחד אוהב את השני כאילו הוא אחיו. עד שבא הזמן של השינה, וכל אחד רוצה שיבואו אצלו, והתחילו צועקים ועוד מעט היו מכים אחד את השני, עד שעלה אחיו של אבו ליש על השולחן וצעק, הוס! ונעשה שקט ואמר, הכבוד למוריס ראמון אבו ראס, והלכו וישנו בביתו, ובבוקר רצו לקום וללכת, עד שבאו וביקשו אותם להישאר ולעזור להם לנצח בכדור את קבוצת “חרב הנצחון” משפר־עמר.

ובצהרים באו השבאב משפר־עמר לג’נין וירדו מהאוטו משא שלהם, וביד הדגלים ובפה שלהם שירים, ואחד תופש תוף ומכה בו, וכולם עונים אחריו ומספרים את הנפלאות ואת הנצחונות ועשו הרבה בושות לשבאב של ג’נין וביישו אותם בושות.

ופתאום בא הטקסי של מוריס ראמון אבו ראס בתוך העיר, בתוכו יושב הגיבור וידעו שהוא איתם, והתהפכו הפנים שלהם ונעשו שמחים.

ואחר-כך יצאו מחוץ לעיר והביאו גמל וקשרו לו מחרשה, ועשה סימן מדרום וסימן מצפון ובמערב בא להם הוואדי ובמזרח גן הרימונים של הזקן אבו-רומן, והוא עומד בגבול גנו ומנופף במקל, וכולם יראים ולא באים על ידו. ואחר־כך שמו אבנים בשני הצדדים ובעודם עובדים באו פרשים וראו שזה סרג’נט ג’ונס מהמשטרה ואיתו כל השוטרים האנגלים ונתנו להם כבוד, וסרג’נט ג’ונס הביאו אותו בשביל שיהיה שופט ויגיד מי ניצח. ואחר-כך באו כל הגיבורים למגרש. והביאו איתם כדור, ונתנו ביד של השופט הסרג’נט ג’ונס.

והסרג’נט ג’ונס לקח את הכדור ביד וזרק אותו באוויר וציפצף בצפצפה, וכולם שאגו שאגה גדולה ורצו אחרי הכדור ובעטו בו ודחפו אחד את השני וקיללו קללות גדולות, והשופט סרג’נט ג’ונס מצפצף כל הזמן בצפצפה, וכל הקהל הגדול מסביב צועק צעקות גבורה, ונעשה רעש גדול, והזקן אבו רומן שומר גן הרימונים עומד וצועק, נחרב העולם, נחרב העולם.

והגיבור אבו חלף שהרג מאה ואלף, עומד באמצע המגרש ומנפח את חזהו ומפתל את שפמו ומגלגל בעיניו. וכל פעם הכדור עובר על ידו ורוצה לנגוע בו והכדור בורח. עד שתפש אותו בידו ובאו כל הגיבורים עליו ודחפו אותו והיכו ברגליו, עד שכעס כעס גדול והניף ידיו והיכה את כולם והחזיק את הכדור ביד שמאל ותפש את השבריה ביד ימין והיכה בכדור מכה אחת עד שהרג אותו ועשה אותו כמו סמרטוט. ראה את זה כל הקהל ומחא לו כף, וסרג’נט ג’ונס ציפצף בצפצפה וגיבורי שפר־עמר יצאו והבושה עליהם, והגיבור אבו חלף שהרג מאה ואלף עלה על הטקסי ונסע בראש, ואחריו כל הקהל מוחא כף ושר שירים מלאים גבורה, וכולם נותנים כבוד לגיבור אבו חלף שבייש את גיבורי שפר־עמר והביא לג’נין את הכבוד והנצחון והשלום.

 

מרדכי שמש והגיבור אבו חלף עושים שלום בין הפחמים מאום-אל-פחם והסיידים מג’בל אל-סיד    🔗

עברו ימים ועברו לילות ועברו שבועות, ואחיו של אבו ליש והגיבור אבו חלף יושבים בג’נין ומתרועעים עם הנהגים והתגרנים והרוכלים, ויושבים כל היום בקפה על־יד המעיין ושומעים את השירים בגרמופון ואוכלים שקדים ירוקים עם מלח ולא עושים דבר. וכל פעם אם יש איזה ריב, מביאים את הגיבור ועושה שלום, ומרדכי שמש עושה משפט ומטיל עליהם עונשים וקנסות, וכבר יש להם הרבה אויבים המבקשים רעתם.

יום אחד והם יושבים בקפה על יד המעיין והגרמופון באוזן שלהם והם שומעים את מוחמד עבד אל ווהב וכל העולם יפה ושקט, בא בטקסי שלו הנהג ראמון אבו ראס וצפר ועשה רעש גדול ואמר להם: “יש דבר”.

עלו ובאו בשוק וראו כולו מלא גמלים, גמלים, גמלים, חציים לבנים וחציים שחורים. הסתכלו וראו, הלבנים עמוסים שקים עם סיד ונשפך על צמרם ועושה אותם לבנים, והשחורים עמוסים בפחמים ונופל עליהם ועושה אותם שחורים. ועל־יד הדרך התאספו כל האנשים ומכים וצועקים ומקללים, והחמורים נוערים והנשים מיללות והילדים בוכים וכל העולם מלא רעש. בא הגיבור והביאו לו כיסא מהחנות וישב תחת התאנה, עד שראו אותו ואמרו: “הנה הגיבור, הנה הגיבור”, ובאו אצלו.

באו וצעקו ורעשו, עד שעלה על הכיסא וצעק, הוּס! ונעשה שקט ושמעו המואזין מהמסגד קורא לתפילה ואמר להם הגיבור: “התפללו לנביא”. כרעו כולם ועמדו וכרעו ועמדו בתפילה, עד שגמרו. אמר להם הגיבור: “שבו וישמע לכם האלוהים”.

ישבו תחת התאנה וגם הם חציים שחורים וחציים לבנים, והגיבור אבו חלף, שהרג מאה ואלף יושב על הכיסא ומרדכי שמש, הוא אחיו של אבו ליש עומד אחריו ומלחש באוזנו את המילים וכל הנהגים והתגרנים והרוכלים והילדים עומדים מסביב.

פתח ראש הפחמים סובחי אבוּ חשב מאום אל-פחם ועמד וסיפר את סיפורו וישב, וקם אחריו רחמן אבו רחים מג’בל אל-סיד וסיפר וישב. לחש מרדכי שמש באוזנו של הגיבור וקרא לשניהם ובאו וישבו לידו זה מימינו וזה משמאלו, ושאל אותם שאלות וראה שהסיידים באים מג’בל אל-סיד והולכים לאוּם-אל-פחם והפחמים באים מאוּם-אל-פחם והולכים לג’בל אל-סיד, ובאו למעיין והתחילו לריב על המים וכל אחד מתנשא על השני ואומרים עלבונות ואין ביניהם שלום.

ופעם הבן של המוכתר מג’בל-אל-סיד רצה לקנות את ביתו של שייך אבוּ טהר מאוּם-אל-פחם, ושלח את הנכבדים ובאו אצל הזקן ואמר להם: “אפילו תעשו את הדוּרה שלי זהב ואת התירס כסף, לא אתן את ביתי לסייד”, חזרו הנכבדים וסיפרו את הדבר למוכתר ג’בל-אל-סיד, וקרא לבניו הפרשים ולכל הגיבורים ואמר להם: “נלך ונשרוף את הבתים של אוּם אל-פחם ונעשה מהם פחמים”, ויצאו ברעש גדול. בא השליח וסיפר לשייך אבוּ טהר, וקרא לכל השבאב ועלו על הסוסים ואמר להם: “נלך ונהרוס את בתי ג’בל-אל-סיד ונעשה מאבניהם סיד”. רכבו בלילה. אלה הולכים בוואדי מילק ואלה באים בוואדי ערה, ולא ידעו אחד מהשני.

באו הבנים והפרשים והגיבורים מג’בל-אל-סיד ועקרו את העצים והתפוחים והאגסים והשזיפים של שייך אבוּ טהר ולקחו איתם וחזרוּ.

באו השבאב מאוּם-אל-פחם לג’בל-אל-סיד והרסו את בית המוכתר ולקחו איתם את האבנים והביאו לביתם. חזרו אלה ואלה וראו את העלבונות. לקחו הבנים והפרשים והגיבורים מג’בל-אל-סיד את העצים העקוּרים וקיצצו אותם ועשו מהם פחמים, ולקחו השבאב מאוּם-אל-פחם את אבני בית המוכתר מג’בל-אל-סיד ועשו מהם סיד. באו אלה ואלה לג’נין ביום השוק למכור את הסחורה ונפלו אחד על השני והיה ריב גדול ונשפך דם, ובאו השוטרים ושמו את כולם בבית האסורים וישבו הרבה זמן. קראו לזקנים ועשו שלום. ושייך טהר נתן את ביתו למוכתר ג’בל-אל-סיד, ואם באים אנשים מג’בל-אל-סיד לאוּם־אל־פחם אומרים להם אהלן וסהלן, ואם באים האנשים מאוּם-אל-פחם לג’בל-אל-סיד נותנים להם כבוד ואומרים להם, תפאדלו, אבל אם נפגשים בדרך מתגאים אחד על השני ולא נותנים כבוד. ויש מריבות וצעקות.

לחש אחיו של אבו ליש באוזנו של הגיבור אבו חלף וקם ועמד על הכיסא ואמר: “תביאו גמל אחד שחור עם פחמים וגמל אחד לבן עם סיד”. זזו כל האנשים ועשו מקום והביאו את הגמלים ופרקו את הסחורה ועשו ערימת פחמים מימין וערימת סיד משמאל.

לחש אחיו של אבו ליש באוזנו של הגיבור וצעק, הוס – עד שנעשה שקט, ואחר עמד ושאל: “מה יותר חזק השחור או הלבן?” נהיה רעש והפחמים צועקים השחור והסיידים צועקים הלבן.

שלח הגיבור והביאו שבעה מעדרים ונתנו בידם של שבעה אנשים ואמר להם הגיבור: “תערבבו את הפחמים בסיד”. עמדו ועירבבו את שתי הערימות אחת בשניה, עד שנעשה הצבע לא לבן ולא שחור.

ועמדו כולם וראו אין חזק ואין חלש וכל אחד במקומו והפחמים בשביל האש והסיד בשביל הבתים. ובעוד הם עומדים, בא גשם חזק ונפל על הגמלים עם הפחם ועשה אותם כולו מים וירד על הסיד ונעשה הסיד חם, והתחילו הגמלים לצעוק ודהרו בין העצים והפילו את השקים, והגיבור עומד על הכיסא וצועק: “הכל מאללה הכל מאללה”. ראו כולם שחוכמתו חוכמה ואספו גמליהם בבושה וחזרו לביתם.

וראש הפחמים סובחי אבוּ חשב מאוּם-אל-פחם, בא אצל הגיבור ואחיו של אבו ליש ואמר להם: “לחמי לחמכם וביתי ביתכם ופרנסתכם עלי”. הסתכלו אחד על השני והלכו ורכבו על חמורים ובאו אצלו באוּם־אל־פחם.

ראו הכפר גדול ועשיר וסובחי אבוּ חשב עשיר בעשירים וביתו גדול ורחב והרבה פועלים, והם הולכים בהרים ומקוששים עצים ועושים אותם חתיכות חתיכות. וסובחי אבוּ חשב רוכב על סוס ובידו שוט גדול והוא צועק עליהם, והם עושים ערימות מהעצים ועל הערימות מערמים אדמה ועושים להם פתח מלמטה וחור מלמעלה ומדליקים את העצים ויוצא העשן מלמעלה ומזינים את האש לאט לאט וסוגרים את הפתח ופותחים את הפתח, הכל לפי האש ולפי הרוח, עד שנעשה כל העץ פחם, ואחר־כך מסירים את העפר ושמים את הפחמים בשקים ובאים גמלים מטובס ומג’בל-אל-סיד ומיברוד ומנבלוּס ומסילת-א-דהר וכולם קונים את הפחמים של סוּבחי אבוּ חשב בכסף מלא והוא מתעשר, והגיבור אבו חלף, שהרג מאה ואלף רוכב על סוס לידו והוא ראש לפועלים ומרדכי שמש, הוא אחיו של אבוּ ליש, רוכב איתם ולוחש באוזנו של הגיבור את המילים, וכולם מבסוּטים ורואים את לחמם אפוי והבשר עשוי.

 

דודתה של ז’קלין אפללו, יחד עם אלמנתו של מיסיה ליאון בר־ציון והזקנה סית שרינה, תופרות לז’קלין שמלה חדשה כולה צבעים-צבעים    🔗

הלכה השנה ובא הקיץ ולא נפל דבר. וזיקלין אפללו יושבת אצל דודתה שברחוב הדגים בטבריה, ואין בליבה לא שמחה ולא שירה ורק געגועים וצער ועצב. וכבר אין ימיה ימים ואין לילותיה לילות וכל העולם בא לה במהופך.

שוכבת בלילה במיטתה, עיניה עצומות וליבה פקוח ורואה בחלומה את ביתה בירושלים ואת היונים על הגג ואת הפרחים בעציצים ואת התאנה והתות בחצר ומריחה את ריח הקרנפול והוורדים ושומעת את שירת הציפורים ואת קול אהוב ליבה מרדכי שמש מאחורי גדר האבנים, עד שעובר הלילה ויוצאת השמש מאחורי הכינרת ונופלת על פניה ורואה את היום בא והחלום הולך ונרדמת עד הצהרים.

ובצהרים באה דודתה הטובה מהשוק ומדברת אליה דיבורים יפים וטובים ומביאה אצלה מאכלים ופירות ועוגות וסוכריות וכל הדברים המתוקים והטובים.

וז’קלין אפללו יושבת אל השולחן וטועמת כמה טעימות וחוזרת למיטתה וישנה עד שהולכת השמש ושוקעת מאחורי הקבר של ר' עקיבא ואז היא קמה ממיטתה ורוחצת פניה ושמה מטפחת על ראשה ובאה ויושבת על הבלקון ומסתכלת על האנשים ברחוב ודודתה באה ויושבת אצלה ומדברת על ליבה עד שבא הלילה, ובאים החלומות. יום אחד באה מדאם רוזט, אלמנת מיסיה ליאון בר־ציון וישבה אצלם בבלקון. ישבה אצלה הדודה הטובה ושמעה את כל המעשה, מתחילתו ועד סופו, ומפני הנימוס עשתה עצמה כאילו לא ידעה דבר.

מדאם רוזט ובעלה מיסיה ליאון בר־ציון היו חיים בכבוד, עד שיום אחד הלך ובא בדרך סוּק אל חאן ועמד על יד הבאר, ובאו רועים ושאבו מים ושמו לו בפחית ושתה אותם ונהיה חולה מאוד ושכב בביתו והביאו לו תרופות ולא עזר ושמו אותו בבית החולים הסקוטי והתחזקה המחלה ואמרו שנכנס עכביש בבטנו ואכל את הלב. הלכה מדאם רוזט אצל כל הצדיקים והדליקה נרות ולא עזר דבר וביום אחרון של פסח הלכו כל המכובדים הערבים אצל מוכתר שכונת היהודים להביא לחם ודבש ופירות ועברו על יד בית החולים הסקוטי ויצא השומר ואמר להם, מת מיסיה ליאון בר-ציון.

שמעה הדודה הטובה והיתה עוזרת לה באנחות ובדמעות ובצער, עד שנגמר הסיפור והלכה והביאה תה עם נענה בשביל לחזק את הלב.

ובתוך שהיו שותות את התה, אמרה מדאם רוזט, שהקוסקוס הולך ונגמר ועוד מעט לא יהיה דבר בשביל המרק.

ואחרי שבוע זכרה הדודה הטובה את הדברים והלכה בבית אמזלג והביאה את הזקנה סית שרינה והלכו ובאו בבית מדאם רוזט, אלמנת מיסיה ליאון בר־ציון, וישבו אצלה ושמעו את כל הסיפור עד סופו ואחר-כך הלכו לשוק וקנו פח ביצים, וקמח ושמן ובאו בבית וישבו על הריצפה והביאו את טס הנחושת ושמו עליו את הביצים ואת הקמח ואת השמן וישבו כל היום והיו עושות את הקוסקוס.

ובתוך שהיו יושבות, היו מדברות וכבר אמרו את כל הדברים הראשונים והאחרונים ולא החסירו, עד ששאלו את הדודה הטובה על ז’קלין אפללו וסיפרה להם את כל הדבר. איך הלכה אצל הצוענים ואיך ישבה בבית הנוצרים ואיך ברחה בלילה מלא כוכבים ואיך הציל אותה הדייג הזקן בעל העין, ועל דבר צערה וגעגועיה ויומה לא יום ולילה לא ליל, ואיך באים אצלה החתנים ולא רוצה איש וכבר מדברים עליה בעיר, וכולם אומרים שהלב שלה קשה ורע. ישבו הזקנות והציעו עצות ותרופות ומעשים ולא העלו דבר. ובתוך כך ידיהן עובדות ושק הקוסקוס מתמלא, עד שבא הערב ואמרו כולן אולי נעשה לה בגדים חדשים ותשמח בהם ותשכח את צערה וגעגועיה. הלכו כל אחת לביתה ובבוקר בעוד ז’קלין אפללו ישנה במיטתה באו הזקנות, מדאם רוזט אלמנת מיסיה ליאון בר־ציון והזקנה סית שרינה, אצל ביתה של הדודה הטובה ויצאה איתן והלכו לשוק.

באו בחנות של יוסף אליהו ועקנין והוציא להן את כל הבדים. המשי והצרפתי והאנגלי והדמשקאי והנבלוסי. מיששו ובדקו והיו יוצאות כל פעם החוצה לראות בשמש איך יפול עליו האור ובדקו לדעת אם לא אכלו אותו העכביש, או התולעים, ויוסף אליהו ועקנין כועס ונעלב, מפני שהסחורה שלו מכובדת ובאים אצלו לקנות כל העשירים ואפילו השוטרים האנגלים והאחיות מבית החולים הסקוטי, אבל לא אומר דבר מפני הכבוד ורק עושה בהן נקמות במחיר.

דיברו ורבו והביאו עצות עד שלקחו 3 אמות מהאדום ושתי אמות מהצרפתי ואמה אחת כחול דמשקאי ושתי אמות לבן נבלוסי.

חתך להן את הכל כמו שרצו ושם בחבילה ואמר את המחיר. שמעו והתחילו בצעקות ומדאם רוזט הזכירה את המנוח מיסיה ליאון בר-ציון והתחילו כולן בוכות וצועקות ובא כל השוק וכל אחד מתווך ומפשר, עד שהתרצה להם והוריד במחיר ושילמו והלכו.

ירדו ברחוב ובאו לחנות של משה עזורי וקנו כפתורים, עשרה קטנים לבנים וארבעה ירוקים גדולים. ואחר כך הלכו וקנו מחטים וחוטים ובכל חנות קנו דבר אחד בשביל לתת פרנסה לכולם.

ואחרי שקנו הכל, הלכו ובאו לביתה של התופרת פורטונה כרמלה בחבוט, שהיתה יושבת בבית אימה, עד שבא דודה מקוֹרפוּ ונסעה איתו וישבה אצלו שלוש שנים וחזרה מלומדת בצרפתית ובמנהגים ובבגדים ואמרו עליה שהביאה איתה מכונה שתופרת בעצמה.

באו בחדר שלה והראו לה את הבדים ואמרה להן א־בראבו.

הביאה לפניהן ספרים בצרפתית וכולם מלאים תמונות של בגדים, ופורטונה כרמלה בחבוט קוראת להן בצרפתית.

ראו אנשים וראו נשים וראו ילדים וילדות וזקנים וזקנות והבגדים שלהם צבעים-צבעים מתוקים כמו סוכר. אמרו לה: “אלה כולם מלכים ואנחנו מאיפה נביא כסף לעשות בגדים כאלה?” אמרה להן: “תיתנו לעבוד ותראו”, רצו להסכים, עד שראו תמונה אחת של אישה יושבת ועל צווארה צלב ואמרו: “טפו, זה ספר של נוצרים”, ונהיה ריב גדול ועזבו את התופרת פורטונה כרמלה בחבוט והלכו אצל הזקנה, אשת יוסף אליהו ועקנין, שהיתה תופרת כבר איזה ארבעים שנה וכולם מכירים אותה. הביאו אותה לבית הדודה הטובה ונכנסו בחדר וישבו שלושה ימים וכל אחת תופשת מחט ועושה את שלה, עד שיצאה שמלה חדשה כולה צבעים צבעים ואמרו כולן: “א־בראבו א־בראבו”. וביום החג יצאה ז’קלין אפללו לרחוב מלובשת בשמלה וראו אותה כמו מלכה ובאו הדיבורים בליבה ואורו עיניה ושכחה את צערה והיתה שמחה ועליזה.

 

יעקב שמש הולך עם האנשים לדמשק ובראשם שני פרשי הלבנון אבו אל־ג’ג' ואבו אל חנפוס    🔗

היה יעקב שמש, הוא אבו ליש, יושב בעגלה, ומימינו ים כינרת ומשמאלו ההרים הגבוהים ומלפניו שני הפרשים הגיבורים על הסוסות. אבו־אל־ג’ג' על השחורה, הסוסה וורדאת־אל־שרק, היא שושנת-המזרח, ואבוּ־אל־חנפוּס על הלבנה, הסוסה כאוכב אל סבאח, היא כוכב-השחר, וכל העולם לילה וכל השמים כוכבים. והכוכבים משחקים במים, והרוח באה ומביאה את הריח של הפרחים ואת הרעש של הדייגים שדופקים בפחים בשביל לגרש את הדגים לרשת.

הסתכל לימין ולשמאל וראה כל העגלה מלאה אנשים ונשים וילדים וזקנים וזקנות, כולם באים מהילולת הצדיק ר' מאיר בעל הנס וחוזרים לביתם בדמשק. נרדם וישן גם הוא איתם וחלם חלומות יפים, עד שבאה השמש ונעמדה העגלה. התעוררו כולם וראו את עצמם למעלה בהר ומתחתם הכינרת ומעליהם השלג של החרמון. ירדו וישבו ואכלו, ואיך שגמרו – ראו העגלה איננה והפרשים אינם והם לבד. התחילו צועקים והנשים מיללות והילדים בוכים, עד שיצא מאחורי הגבעה הפרש אבוּ אל־ג’ג' על השחורה, הסוסה ווארדאת אל-שרק, ובא אצלם ואמר: “אל תפחדו, אבוּ אל־ג’ג' איתכם”. אמרו לו: “איפה העגלה?” אמר להם: “העגלה של הפרש אבוּ־אל־חנפוס, והוא רוצה כסף בשביל העיטרן שצריך לשים על הגלגלים”. אמרו: “כבר נתנו”. אמר להם: “לא מספיק”. צעקו ובכו והתחננו, עד שאמר להם: “אלך ואבקש”. דהר מאחורי ההר ובא בחזרה ואמר: “לא תתנו לא תעלו”.

קם הזקן והלך מאחד לאחד ואסף ונתן ביד הפרש אבוּ אל־ג’ג‘, עד שהיה מבסוט וצעק, ובא מאחורי הגבעה הפרש אבוּ־אל־חנפוס על הלבנה, הסוסה כאוכב אל סבח, ואיתו העגלה. עלו וישבו והיו עצובים, עד שבא אצלם הפרש אבו אל־ג’ג’ ואמר להם: “אל תפחדו, אבוּ אל־ג’ג' איתכם”.

ישבו בעגלה ונסעו ועלו בדרכים, עד שהגיעו להרי הלבנון ובאו בדרך בין הרים ומסביבם הכל חושך ומלא פחד והעגלה עומדת והפרשים אינם, והם שומעים קולות יריה וצעקות ודהרת פרשים, והתחילו צועקים והנשים מיללות והילדים בוכים, עד שבא אצלם הפרש אבוּ אל־ג’ג' על השחורה, הסוסה וורדאת אל שרק, ואמר להם: “אל תפחדו, אבוּ אל-ג’ג' איתכם‘. אמרו לו: “למה נעמוד?” אמר להם: “באנו בהר של השודד חוסיין אבוּ חסן והוא רוצה כסף והפרש אבוּ אל־חנפוּס מדבר על ליבו”. התחילו בוכים ומתפללים ומתחננים. אמר להם: "אל תפחדו, אבוּ אל־ג’ג’ איתכם”. דהר מאחורי ההר ובא בחזרה ואמר: “לא תתנו לא תעברו”.

קם הזקן והלך מאחד לאחד ואסף כסף ונתן ביד של הפרש אבוּ אל־ג’ג', ודהר הפרש מאחורי ההר ובא בחזרה ואמר: “השבח לאל” ונסעו. עלו בהר עד שבאו לראש שלו והתחילו לרדת וירדו כל הלילה, ואיך שיצאה השמש ראו נחל גדול גדול ועליו גשר והעגלה עומדת והפרשים אינם.

התחילו צועקים והנשים מיללות והילדים בוכים, עד שבא מאחורי הגשר הפרש אבוּ אל־ג’ג' על השחורה, הסוסה ווארדת אל שרק, ואמר להם: “אל תפחדו, אבוּ אל־ג’ג' איתכם”.

אמרו לו: “למה נעמוד?” אמר להם: “הגשר של הנחל והנחל מהמעיין והמעיין בהר וההר של שייך אחמד אבו חמדון”. התחילו צועקים ובוכים. אמר להם: “אל תפחדו, אבו אל־ג’ג' איתכם”. דהר מאחורי הגשר ובא בחזרה ואמר: “תתנו כסף”

אמרו: “כבר נתנו”. אמר: “לא תתנו לא תעברו”. אמרו: "אין''. אמר: “תתנו דברים”. קם הזקן והלך מאחד לאחד ואסף דברים, עד שנהיה שק מלא והלכה העגלה ונסעו ועברו את הגשר.

ואבו ליש יושב ביניהם ושותק ועליו כפיה ועגל, וההם חושבים אותו ערבי, והוא שומע אותם מדברים ורואה אותם פחדנים וצועקים ובוכים והפרשים שודדים את כספם

ואומר בלבו, אלה בגלות אלה. ורוצה לקום כל פעם ולתפוש את הפרשים הרמאים ולהכות אותם, אבל נזכר שיש לו פספורט עם תמונה, בשביל שילך לדמשק ויקנה רובים וכדורים ויבוא לכפר גלעדי, בשביל שיש אי־שקט. נזכר ושותק.

הלכה העגלה ונסעו ובצהריים עמדו, ובאו הפרשים אבו אל־ג’ג' ואבוּ אל חנפוס ואמרו: “באנו”. צעקו האנשים ואמרו: “אנחנו לדמשק”. אמרו הפרשים: “תעלו בהר ותרדו ותבואו לדמשק”. התחילו צועקים ומיללים ובוכים והפרשים עומדים אצלם ואבוּ אל־ג’ג' אומר: “אל תפחדו אבו אל־ג’ג' איתכם”.

לא היה כסף ולא היו דברים, לקחו הפרשים את העגלה וחזרו לדרכם. והאנשים יושבים בדרך ובוכים.

עזב אותם אבו ליש ועלה בהר וירד ובא אצל המעיין, ומעל המעיין עץ תאנה ועל התאנה מטפסת גפן ומתחת לגפן יושב עיוור מנגן ושר ומספר סיפורים, והרחמנים נותנים לו כסף.

קטף אבו ליש אשכול ענבים וכמה תאנים ושם במטפחת והביא לפני העיוור, וגם נתן כסף בידו. ראה העיוור שהלב שלו טוב ושר לו שירים יפים ואהב אותו, ואחר-כך היו יושבים ומדברים, עד ששאל אותו העיוור לדרכו. סיפר לו אבו ליש שהוא ממרג' עיון ודרכו לדמשק בשביל לקנות סחורה, ובעודנו מספר התקרב אליו העיוור ופתאום תפש אותו בבגדו. נבהל אבו ליש ורצה להכותו ולברוח. צחק העיוור ולחש באוזנו, כבר שמעתי שאתה ישראל בן ישראל מבני עמנו, וגם סיפר לו איך כשהיה קטן והיה ישן בקיץ בחוץ בא שועל והשתין על עינו והתעוור, ואח"כ מתו אביו ואמו ונשאר יתום עני בין הגויים. ולא הוריש לו אביו העני דבר מלבד עוּד הנגינה אשר בידו. והוא הולך וסובב בכפרים ובערים ומספר סיפורים ושר והרחמנים נותנים לו כסף, והוא אוסף את הכסף בבגדו בשביל שיוכל לעלות ולהשתטח על קבר הצדיק ר' מאיר בעל הנס ויעשה לו תשועה ויפקח את עיניו.

אמר לו אבו ליש, תבוא איתי לדמשק ואני אביא אותך לצדיק ר' מאיר בעל הנס.

קמו והלכו, עד שבאו לעיר. ראה אותה אבו ליש עיר גדולה ונפלאה ויושבת על שבעה נהרות וכולה עצים ופרחים ופירות וחמורים ועגלות. והאנשים הולכים מהר וצועקים וכולם ערביים, ואם רואים יהודי צוחקים עליו ועושים לו בושות.

נתן ידו ביד העיוור והיו הולכים ברחובות, עד שבאו וישבו בחצר המסגד.

היה יום שישי וכל המסגד מלא מתפללים וכולם כורעים ומשתחווים. ואבו ליש והעיוור כורעים ומשתחווים כמוהם, ומפחדים שאם תופשים אותם במקום הקדוש, הורגים אותם.

ואחרי התפילה עלה השייך הנכבד ודיבר לפניהם, ואמר לקחת רובים ואקדחים וסכינים ולעלות לארץ היהודים ולשחוט את כולם ולקחת את הנשים והרכוש. וכל המתפללים שומעים ומביעים לדברי השייך וצועקים: "דין מוחמד בסיף'', והפנים שלהם אדומים והעיניים רעות. יצאו אבו ליש והעיוור והלכו ברחובות, עד שהגיעו לרחוב היהודים וראו כל הבתים נעולים והחלונות סגורים והכל מלא חושך ופחד. הלכו עד שבאו לבית הכנסת וראו אותו ריק ופתוח והשמש הזקן יושב על יד ארון הקודש, ואיך שראה אותם נבהל ורצה להגיד, שמע ישראל, לפני שימות, עד שהסירו את הכפיות והעגלים ואבו ליש דיבר איתו עברית ואמר לו: “תלך ותביא את הזקנים והחכמים ותגיד להם, בא שליח מארץ הקודש ורוצה לדבר איתכם”.

הלך השמש הזקן וקרא לזקנים והחכמים ובאו בפחד ונכנסו בבית הכנסת וישבו, ואבו ליש יושב לפניהם.

 

יעקב שמש, הוא אבו ליש, יוצא מדמשק ומביא עגלות עם חיטה ושעורה וקאראוואן גמלים לכפר גלעדי    🔗

השנה ההיא היתה שנת בצורת ובאו הרבה מכתבים מירושלים וטבריה למשפחות בדמשק וסיפרו את הצרות ואת כל הסימנים הרעים ברוחות ובשמש ובירח ובכוכבים, ונפל פחד גדול על כל בני עמנו בחרת־אל־יהוד ואמרו כולם אצבע אלוהים, אצבע אלוהים.

ויעקב שמש הוא אבו ליש הולך ביניהם ומדבר על ליבם ומספר להם על הרשעים הערבים המדברים רעות ומשחיזים סכינים ומבקשים להרוג ולהשמיד ולאבד ולקחת שלל ולתפוש ממונם ורכושם של ישראל.

ורואה אותם כולם ליבם ועיניהם מהירות לשפוך דמעות, אבל כיסם סגור כמו מנעול וידם קמוצה וכל אחד קרוב לעצמו.

הלך החורף והתקרבו ימי הפסח ומסיידי הבתים והנגרים והסנדלרים והצבעים, והם כולם איש איש עושה מלאכתו וידו חזקה ולבו שמח וכפו פתוחה לעזור לישראל בגופו ובכוחו ובממונו, אבל כולם עניים ודלפונים ואין ידם משגת.

הלך יעקב שמש הוא אבו ליש ובא בבית הכנסת שלהם ודיבר על ליבם וראה אותם נאמנים וסיפר להם הכל ונעשו אגודה אחת והם באים בלילות ויושבים בהסתר אחרי הגדר. ואבו ליש מאמן ידיהם ומחזק ליבם והיו אומרים לו “חרב לה' וליעקב”.

באו אנשים אצלם בשביל שיעשו את הבתים לכבוד החג, להלבין את כלי הנחושת ולעשות אותם חדשים וכשרים ולסייד את הבתים בלבן והחצרות בכחול ולצייר חמש אצבעות מעל המשקוף נגד עין רעה, לצבוע את החלונות והדלתות והמשקופים בירוק בשביל שלא יבואו הרוחות הרעות.

והחשוב מכולם, הזקן מנפט צמר השמיכות.

היו קמים עם שחר ופורמים את השמיכות ומוציאים את הצמר החוצה. ובא הזקן מנפט הצמר, ובידו כלי גדול מעץ סדריה ודומה לקשת, ועליו מתוח מיתר ומביא את המיתר בתוך ערימת הצמר ופורט באצבעו. והמיתר רועד ותופש את הצמר ומפורר אותו וזורק אותו לפה ולשם ועושה אותו רך ועדין כאילו היה חדש.

והזקן מנפט הצמר פורט בידו והמיתר מוציא מיני מנגינות ושר בפיו שירים יפים ומי שישנו בבית עונה לו, ומלבן הנחושת מקיש בפטיש קטן על הסירים ועונה לו, והסיידים מסיידים ועונים לו והצבעים מצבעים את החדרים ועונים לו, וכל הרחוב מתעורר ויודעים שהחג הולך ובא.

ובאותה שנה אין שירה ואין שמחות מפני שיעקב שמש הוא אבו ליש עשה להם חוקים, ואם בא איזה בן־אדם או אשה ורוצה אותם, אומרים לו תלך אצל בית הכנסת שלנו ותדבר עם יעקב שמש ואנחנו נעשה כמצוותו.

באו האנשים אצל אבו ליש והוא היה מסתכל עליהם, ואם רואה אותם בבגדים יפים וטבעות זהב, יודע שהם עשירים ולוקח הרבה כסף, ואפילו שהם צועקים ובאים עליו באיומים ובבושות ובבזיונות לא שומע להם.

בא לפני החג ונתן לכולם את שכרם. כל אחד לפי כבודו. הראשון מנפט הצמר מפני שהוא אחד, ולמד את המקצוע מאביו, ואביו מאבי אביו והוא מכובד על כולם. ואחריו מלבין הנחושת, אחריו הצבעים ואחריהם הסיידים.

נתן לכל אחד את שכרו, ואת שארית הכסף שם בג’רה והטמין אותה באדמה. ואמר בליבו, נחכה עד שיעבור החג.

ואחרי החג הלך אצל סוחר התבואה יוסף אליהו והוא עשיר בעשירים וקונה את כל החיטה והשעורה והתירס והדוּרה והשוּמשוּם והחומוס והפול מהחורן ומג’בל־א־דרוז ומכל הגבעות והעמקים והמישורים ולא משאיר בידם גרגיר אחד ואחר כך באים לקנות אצלו בשביל הזריעה והם ואדמתם ומקניהם משועבדים אצלו מפני שכולם עניים דלפונים ונבערים מדעת.

בא יעקב שמש, הוא אבו ליש, אצלו ומצאו יושב בגינת ביתו ושותה תה עם נענע ומרים פרח ציפורן ומשחק שש-בש עם המזכיר, הצעיר מיסיה חננאל.

היו צוחקים עליו עד שהוציא את שק הכסף ופתחו לעיניהם וראו אותו מלא ואמרו: “יש ממון יש כבוד” ושמעו לדבריו.

אמר להם: “הנה הכסף בידכם ואתם תביאו לי עשר עגלות חיטה ועשר עגלות שעורה”.

אמרו לוו: “והפרדות והסוסים והסבלים?” אמר להם: “עלי”.

ישבו ודיברו ושתו תה עם נענע עד שגמרו, ואמרו מזל וברכה ויצא יעקב שמש ובא לבית הכנסת של הצבעים.

ישבו בלילה ההוא כולם. הצבעים והנגרים והמסגרים וגמרו דבר.

למחרת בבוקר הלכו והביאו עצים וברזלים והתחילו לעבוד, וכל אחד נותן מכוחו וזמנו וכספו בשביל לעשות את העגלות.

ויעקב שמש לקח סוסה ואמר שלום ורכב לג’בל־א־דרוּז, ובא אצלם והביא לסולטן שלהם מכתב מראש הדרוזים בגליל, ואמר בו שהדרוזים והיהודים הם אחים ודמם שווה, ורק דתם שונה והם חיים בשלום ואחווה וידידות. והערבים משחיזים סכינים, ואם יתחילו ביהודים יגמרו בדרוזים.

וסולטן הדרוזים קרא את כל הפרשים הגיבורים, ואמר להם דברים והלכו כל אחד והביאו רובה וכדורים ויעקב שמש מוציא את שק הכסף ומשלם תמורתם. ולקח את כל הנקנה ושמו בבית הסולטן ובנו הגיבור רוכב על הסוסה ושומר.

ויעקב שמש נפרד בשלום וחזר לדמשק וראה העגלות מוכנות ובא אצל יוסף אליהו והמזכיר, הצעיר מיסיה חננאל, ושכרו עגלונים ושמו אותם שנים-שנים על עגלה ושכרו פרדות ויצאו לדרך. הם רוכבים על הסוסות ואחריהם העגלות ואחריהן הגמלים. רכבו עד שבאו לג’בל־א־דרוז ויצא הסולטן לקבלם ונתן להם כבוד גדול והשכינם בביתו שבעה ימים ואכלו ושתו וראו חיים טובים עד שבא הזמן ויצאו.

ויוסף אליהו קונה את החיטה השעורה ומשלם בכספו אשר קיבל מיעקב שמש הוא אבו ליש והמזכיר, הצעיר מיסיה חננאל כותב בספרים ומחשב חשבונות. לקחו והביאו הכל בחצר של הסולטן, ובלילה באו הצעירים הגיבורים ושמו את העגלות אחת על יד השניה והוציאו את העגלונים הערבים מחוץ לחצר בשביל שלא יראו ולא ידעו ונתנו להם אוכל וניגנו לפניהם.

בחצי הלילה פתח הסולטן את המחסן ובאו והוציאו את הרובים והכדורים ושמו אותם בעגלות ועליהם החיטה והשעורה. ועד הבוקר לא נודע דבר.

ובצהריים יצאו ובראשם הסולטן והצעירים הגיבורים ואחריהם העגלות

ואחריהן הגמלים, והסולטן ליווה אותם עד גבול ארצו ונפרדו ממנו בשלום ובידידות ונסעו שלושה ימים ובאו לדמשק ושמו את העגלות ברחוב היהודים.

ויעקב שמש הוא אבו ליש לקח את האחים הנגרים הגיבורים יעקב ודאוד ורכבו ובאו לג’בל ברקוק ומצאו את הגיבור אבו־א־ג’ג' על הסוסה הלבנה וארדאת אל שרק ואת הגיבור אבו חנפוס על הסוסה השחורה כאוכב־אל סבח ודיברו איתם ונתנו להם כסף ורכבו ובאו לדמשק. ובאה השמועה בכל העיר ואמרו אלה הולכים להביא לחם לאחיהם בירושלים ובטבריה מפני שבאה הבצורת ויבשה את הכל. ועל הרובים והכדורים לא ידעו דבר.

והשיירה יצאה לדרך וכל יהודי דמשק ליוו אותה בשלום ובברכות ונתנו בידיהם מכתבים למשפחות שלהם ובראש רוכבים אבו־א־ג’ג' ואבו אל חנפוס על הלבנה וארדאת אל שרק ועל השחורה כאוכב אל סבח.

וביום השלישי באו למרג' עיון ועברו בלילה ובאו לכפר גלעדי ופרקו את החיטה והשעורה ושמו במחסן וחפרו בור גדול והחביאו בו את הרובים והכדורים, ובאו אנשים חשובים ואמרו שלום ליעקב שמש הוא אבו ליש וטפחו על שכמו והוא עייף ויגע ושכב ונרדם וישן.

 

מרדכי שמש, הוא אחיו של אבו ליש, והגיבור המפורסם אבו חלף שהרג מאה ואלף, באים לעפולה ועושים מעשה גבורה גדול בחג העבודה    🔗

ביום שהרג הגיבור אבו חלף את הדבע, היה הולך בכפרים כמו מלך, וכולם פותחים את הדלתות בפניו ורבים עליו; מושכים אותו ומאכילים אותו ופורשים לפניו מזרונים וכרים והוא בא בבית יושב ושמים לפניו רוטל בשר ורוטל עגבניות ורוטל גבינה וכמה בצלים וערימת פיתות. והוא יושב וממלא בטנו ושותק. ומרדכי שמש לידו ומספר את כל מעשה גבורותיו בשמים ובארץ ובמים ובהר ובוואדי ובמישור ובעיר ובמדבר וראשו של הגיבור סחרחר מרוב הסיפורים והאוכל ואינו יודע מה נכון ומה כזב והוא מנענע כל הזמן בראשו בצנעה ובענווה ואם מסתכלים עליו אומר: “הכל בעזרת אללה”.

ופעם הלכו ובאו אצל מלך הינדיה וקיבל אותו בכבוד גדול והביאו פילים ושמו אותם בחצר ועלה המלך וישב על אחד ועלה הגיבור אבו חלף וישב על אחד ויצאו לטייל בעיר ובא דבּוּר ועקץ את פיל המלך מתחת לזנבו. התחיל הפיל צועק ומשתולל והמלך בסכנה גדולה וכל גיבורי המלך רוצים להצילו והפיל מכה והורג בהם הרג, עד שקפץ הגיבור לארץ ותפש את הפיל בחדק ומשכו עד הארמון ובא ליד העמוד הגדול ולפף את החדק סביב העמוד וקשרו. והמלך נתן לו הרבה כסף וזהב וקרא למשורר וכתב עליו שיר ובאו השרים והמנגנים לחצר המלך ושרו:

"בא הגיבור

הנה הפיל

בא הגיבור

הנה הפיל

בא הניצחון

הנה הפיל

בא הגיבור

הנה הפיל".

שמע הגיבור אבו חלף, שהרג מאה ואלף, ונענע ראשו ומרדכי שמש שר לפניהם את השיר וראו כולם שסיפורו אמת.

ופעם יצאו לשוט בים התורכי ובא דג ענק והתחיל מכה באוניה ורצה לשבור אותה ולאכול את כל התורכים. קפץ הגיבור אבו חלף למים ובידו חבל ורסן סוסים, ורתם את הדג הנורא לאוניה ולקח שוט בידו ונהג בו כמו עגלון, ונתן לו מלך התורכים מאה נשים.

עברו הימים והלילות עד שהגיע צום רמאדאן. היה יושב הגיבור כל היום ומחכה לערב והריר נוזל מפיו ובטנו צועקת עליו וכולו מסכן.

ראה מרדכי שמש את צערו וקרא לו והלכו, ואמרו שלום לכולם ויצאו לדרך והילדים רצים אחריהם עד ראש הוואדי.

ירדו בוואדי וראה הגיבור חלקת עגבניות ונפל עליה ואכל את כולן ונשאר רעב.

הלכו ובאו למישור וראו מרחוק עיר. והגיבור כשלו רגליו מרוב הרעב ורצה לשבת ולמות. אמר לו מרדכי שמש, הוא אחיו של אבו ליש, תבוא בעיר ונראה איזה אוכל.

קמו והלכו ובאו וראו שכל העיר יהודים וכולה ריקה והחנויות סגורות והבתים מוגפים, עד שפגשו אנשים וראו אותם בבגדים של חג וכולם נחפזים במעלה הרחוב. הלכו אחריהם עד שבאו לכיכר. עמדו והסתכלו ופתאום שמעו תרועת חצוצרות וקול תופים וראו ילדים באים ובידיהם דגלים וכולם לובשים כחול ואחריהם עגלות עם סוסים ועליהן נערות וכולן שמנות ויפות, ואחריהן אנשים וכולם הולכים בשורות ובידיהם דגלים ואחד הולך בצידם ובפיו משרוקית והוא שורק ופוקד עליהם ופניו כאילו יוצא למלחמה.

אמר מרדכי שמש לגיבור: “אולי יש איזה חתונה ונלך אחריהם ונאכל”. הלכו ובאו לתחנת הרכבת ושאלוּ אנשים: “מה המקום?” ואמרו להם: “עפולה”. ושאלו: “איפה החתונה?” ואמרו להם: “אין חתונה”, ושאלו:

“מה החג?” ואמרו להם: “חג העבודה”. ושאלו: “למה לא עובדים?” ואמרו להם: “בחג העבודה לא עובדים”.

אמרו בליבם זה חג יפה מאוד. נדחקו בין האנשים, עד שראו באמצע במה ובא ועלה עליה אדם אחד וכולו מלא כעס והפנים שלו אדומים ודיבר בקול גדול ומחאו לו כף וירד ובא בן־אדם אחר ועלה ושר שיר ואחר־כך באו ועלו החצוצרות והתופים וניגנו בקול גדול ואחד עומד לפניהם ומקל בידו ונותן להם סימנים.

הסתכל הגיבור וראה את כל הנפלאות ושכח את צרתו, עד שראה סוס אחד עומד בצד ואוכל עשב ונזכר ברעבונו ואמר למרדכי שמש: “הנה החג ואיפה האוכל?” אמר לו: “נחכה ונראה”. ופתאום נחצה הקהל לשניים ובאו באמצע אנשים וכולם לא לובשים דבר מלבד מכנסים קטנים וכל הגוף שלהם שרירים, שרירים וכולם גיבורים ועלו על הבמה וקפצו ונפלו והרימו אחד את השני. ראה הגיבור שאלה משלו והלך ובא ועמד ליד הבמה ומרדכי שמש הלך אחריו ועמד אצלו.

באו אנשים ואמרו להם: “תזוזו”.

אמרו להם: “לא נזוז”.

אמרו להם: “אתם משתתפים?”

אמרו: “כן”.

אמרו: “איך?”

אמרו: “מעשה גבורה”.

הלכו ודיברו האנשים ביניהם וחזרו ואמרו: “תעלו ונראה”.

עלו שניהם על הבמה ומרדכי שמש לקח כיסא ועמד עליו וקרא הוס בקול גדול, עד שנעשה שקט וביקש ארגז עגבניות ושק מלפפונים ודלי חלב. הלכו אנשים ולקחו מאחת העגלות והביאו לפניו.

פתח מרדכי שמש ואמר: “תראו את הכוח, תראו את הגבורה”. הסתכלו כולם והגיבור קרע את השק במכת יד והתישב על הכיסא והיה אוכל מפה ומשם ושותה את החלב עד שפתחו פיהם והתחילו לצעוק: “איפה הכוח, איפה הגבורה?”

אכל הגיבור עד ששבע וכל האנשים מקיפים אותו סביב ומרדכי שמש ראה אותם כועסים וצועקים ואמר לגיבור: “יאללה לעבודה”.

תפש הגיבור את מרדכי שמש ברגליו והניפו באוויר ולא היו מבסוטים. אמר להם: "תביאו חבל ואוטו''. אמרו לו: “יאללה, הנה החבל והנה האוטו”.

עלו שניהם על האוטו ובידיהם החבל. אמר לאנשים: “תחזיקו בחבל ואני אשב באוטו ואמשוך את כולכם”.

החזיקו האנשים בחבל ובא הנהג והניע את האוטו ועלו מרדכי שמש והגיבור אבו חלף וישבו בפנים והחזיקו בחבל והאיש עם הצפצפה נתן שריקה חזקה, ונסע האוטו והגיבור אבו חלף עזב את החבל בידי האנשים ובטנו מלאה עגבניות ומלפפונים וחלב. והנהג שאל אותם: “לאן?” ואמר לו: “תעלה בהר”. ועלו בהר ובאו לנצרת.

 

מרדכי שמש, הוא אחיו של אבו ליש והגיבור אבו חלף עולים לנצרת ועושים בוזה עם כורכום    🔗

ישבו מרדכי שמש והגיבור אבו חלף על הגג והנהג נאצראללה נוהג אותם עד שיצאו מחוץ לעיר עפולה. עצר את המכונה וירד וראה הגג הולך להישבר. אמר להם: “יאללה תיכנסו בפנים האוטו וניסע”. אמרו לו: “לאן?” אמר להם: “לנצרת”. אמרו לו: “איפה?” הסתובב והצביע למעלה על ההרים. נשאו פניהם וראו בתים ומגדלים ועצים. אמרו בליבם כמה יפה, כמה יפה. נכנסו בפנים האוטו וראו כולו מלא פחים וארגזים ושקים. ישבו בין השקים והארגזים ואמרו לו: “יאללה תיסע”. אמר להם: “והכסף?” אמרו לו: “אין”. שאל אותם: “תעבדו סבלים?” הסתכל מרדכי שמש על הגיבור אבו חלף ואמר: “נעבוד”. נסעו במישור, עד שבאו להר. התחילה המכונה לרעוש ולצעוק ולא עולה. ירדו מהאוטו והיו דוחפים אותו עד שהלך להם הכוח. ישבו לנוח והנהג נאצראללה מסתכל בשמש ורואה אותה יורדת ורואה את היום הולך ורואה את הלילה בא ומסתכל לפה ולשם ולא יודע מה לעשות.

ראו אותו, שהוא טוב אליהם ובאו ופרקו חצי הסחורה ונכנסו באוטו ונסעו עד שבאו לראש ההר ופרקו את הסחורה כולה. הריקו את האוטו

וחזרו בחזרה לאותו המקום והעמיסו חצי הסחורה ועלו ובאו חזרה לראש ההר והעמיסו החצי השני וישבו בפנים והנהג נאצראללה הניע את המכונה וירדו בירידה בריצה גדולה וכל פעם ראו מימינם ומשמאלם תהום גדולה וסלעים בתחתיתה ופחדו פחד גדול, אבל ראו את הנהג נאצראללה אוחז ביד אחת את ההגה וביד שניה מפתל את שפמו ופיו מלא שירה וכל פעם מצפצף בצפצפה צפצוף חזק וארוך ומוציא ראשו מהחלון ומזהיר את כל הסביבה לבל יעלו על הכביש. ומי שהולך על הכביש האחריות עליו וידעו שאלוהים איתו ואין פחד בליבו והוציאו את הפחד מראשם והתמלא ליבם אומץ וכוח וכל פעם ששמעו את הצפצפה שלו שמו ראשיהם בחלון, זה מימין וזה משמאל וצעקו צעקות גדולות והזהירו את ההולכים בהרים והיורדים בוואדיות. והנהג נאצראללה סובב ראשו לאחור וצעק להם תחזיקו חזק. החזיקו חזק והאוטו ירד בירידה הגדולה ונכנס בכביש גדול לתוך העיר נצרת והצפצפה שלו מצפצפת והם צועקים לימין ולשמאל ונמלטו כל ההולכים על הכביש ונעמדו בצידי הבתים והאוטו דהר במורד ועלה וקפץ אל התעלות והאבנים ומכוח קפיצתו התבקע אחד הפחים וכל הסוכריות נשפכו והיו נופלות החוצה בין הסדקים וכל הילדים מיהרו אחריו וליקטו את הסוכריות והיו שמחים וצועקים, עד שפתחו כל האנשים את החלונות והדלתות ויצאו מבתיהם ושאלו אחד את השני ולא ידעו מה נהיה.

והאוטו ירד והתגלגל במהירות ומכוח ריצתו עלה במעלה הדרך עד שבא ונעמד לפני חנותו של הנוצרי ג’ורג' אבו כריסטי א־שמי מוכר הסוכריות ועושה הבוזה. התאספו כל הילדים מסביב לאוטו ובאו בעקבותיהם השבאב ואחריהם הזקנים ואחריהם הנשים ואחריהם כל העיר;

ונמלא כל הרחוב אותם וכל הבלקונים וכל הגגות משופעים באנשים רועשים וצועקים.

הסתכל הגיבור אבו חלף על מרדכי שמש, הוא אחיו של אבו ליש, ואמר לו: “אלה למה הם צועקים?” ואמר לו אחיו של אבו ליש: “מפני שהם יודעים שאתה בא אצלם והם שמעו עליך איך הרגת את הדבע ואיך ניצחת והיפלת את גיבור דמשק והם נותנים לך כבוד ואוהבים אותך”.

שמע הגיבור ומילא חזהו באוויר ופיתל שפמו לימין ולשמאל והפשיל שרווליו ויצא אליהם. ומרדכי שמש ראה את הסוכריות נשפכות מהפח לריצפה ומבין הסדקים על הכביש וראה את הילדים מלקטים אותן והבין. ויצא מיד אחרי הגיבור ועלה על גג האוטו וצעק ונהיה שקט ואמר: “הינה הגיבור אבו חלף, שהרג מאה ואלף והוא יתן לכם את אשר תבקשו”. שמעו אותו כולם ומחאו לו כף והריעו והנהג נאצראללה צפצף בצפצפת האוטו, ומרדכי שמש קפץ ונכנס בפנים ומילא כיסיו בסוכריות ונתן בידי הגיבור והגיבור זרק אותן על הקהל לימין ולשמאל ומי שתפש, שם בפיו והיה מבסוט.

ופתאום יצא מהחנות ג’ורג' אבו כריסטי א־שמי וראה את הסחורה הולכת בחינם והתחיל צועק ומילל ונדחף ובא על האוטו ותפש בידי מרדכי שמש ורצה לקרוע את בגדיו. אמר לו מרדכי שמש: “למה?” אמר לו: “הלכה הסחורה והלך הכסף”. אמר לו: “הלך הכסף ויבוא הזהב”. אמר לו: “איך?” אמר לו: “תיכף תראה”. עלה מרדכי שמש על גג האוטו וצעק ונעשה שקט. קרא לגיבור ועלה ועמד על ידו על גג האוטו. ראה שכולם שומעים ומקשיבים ופנה אליהם: “תראו את הכוח ותראו את הגבורה”, והרים את ידו של הגיבור וכולם צעקו: “רואים, רואים” ואמר להם: “מאיפה הכוח ומאיפה הגבורה?” וצעקו כולם: “מאיפה מאיפה?”

אמר להם: “מהבוזה עם כורכום וסוכר פרנסווי וזעתר הינדי ותרופת הפלא מעשה קסמים”. צעקו כולם: “יאללה תיתן”. אמר להם: “לא עכשיו”. אמרו לו: “מתי?” אמר להם: “מחר בבוקר”. זרק להם הגיבור את שארית הסוכריות והלכו כולם וירדו ברחוב וצעקו: “למי הכוח למי הגבורה לגיבור אבו חלף, שהרג מאה ואלף”.

צעקו, צעקו – עד שהתעייפו והלכו לישון.

נשארו הנהג נאצראללה ומרדכי שמש, הוא אחיו של אבו ליש והגיבור אבו חלף, שהרג מאה ואלף ועושה הבוזה ג’ורג' אבו כריסטי א־שמי, והוא עודנו בוכה וצועק.

תפש אותו מרדכי שמש ואמר לו: “אתה תעשה ואנחנו נביא לך את הזהב”.

פתחו את החנות והדליקו את התנור ולקחו את הסוכר ופרקו את השקים עם הסחורה ועשו אותם ערימה גדולה.

ערבבו דבר בדבר ושמו בסוכר וחיממו והרתיחו ומרדכי שמש זרק בפנים מכל הבא בידו: זעתר ופלפל וסוכר ותאנים וקמח וסוכריות; וטעמו ממנו וראו דבר מופלא והטעם חריף ומתוק ומלוח וחמוץ; והריח כמו שושנים ותאנים יסמין, וזעתר וכל אחד מוצא בו מה שליבו מבקש.

שמו הכל בחבית והביאו הרבה קרח ושמו בפנים ונתנו ביד הגיבור גזע עץ גדול ועבה ושם אותו הגיבור בחבית ועמד וחבט כל הלילה ובבוקר הסתכלו וראו שבאה להם מין דיסה, כמו גומי, וטעמו ממנה וראו אותה מעשה פלאים.

ואיך שיצאה השמש, לקח הגיבור את החבית ושם אותה על הגג של האוטו והלכו והביאו את המורה לציור מבית הספר של הנוצרים סן ג’ורג' וכתב להם על האוטו:

"הבוזה של הגיבור אבו חלף

שהרג מאה ואלף.

מביא כוח

מביא גבורה".

ואחר־כך צייר להם בן־אדם אחד, חזק מאוד, עומד על הר ומחזיק על כתפיו את כל העולם.

ישב הנהג נאצראללה ולידו מרדכי שמש, הוא אחיו של אבו ליש ובתוך האוטו שמו ארגזים בשביל להחזיק את הגג שלא ישבר, וג’ורג' אבו כריסטי א־שמי ישב על יד הנהג נאצראללה ובידו שק בשביל הכסף. התחילו נוסעים ברחובות העיר ומרדכי שמש קורא ושר: “בוזה כורכום, בוזה כורכום” והקול שלו חזק ועליז ויצאו הילדים והאנשים מהבתים ובידיהם כסף וקנו את הבוזה וטעמו ואמרו כולם: “דבר פלא דבר פלא”. וכולם זורקים את הכסף בתוך השק של ג’ורג' אבו כריסטי א־שמי ועד הצהרים התמלא השק והלך והביא שק חדש.

 

הגיבור אבו חלף שהרג מאה ואלף נלקח למוסקוביה, ומרדכי שמש הוא אחיו של אבו ליש, מציל אותו, אחרי שנותנים לו בגדים של עובד במכס    🔗

ככה העולם וככה החיים וככה האנשים. יום אחד בצל וסמווה ויום אחד דבש וחלווה.

היו מרדכי שמש, הוא אחיו של אבו ליש, והגיבור אבו-חלף, שהרג מאה ואלף, עושים את מסחר הגלידה עם כורכום וכל כיסיהם מתמלאים בכסף וזהב ובטנם באוכל ומשקה ופניהם מאדימים מרוב טובה ונחת וכל גופם משמין והולך, משמין והולך. ואם רואה אותם אחד מקודם, לא יכיר ולא ידע.

וכדרך אנשים שמתעשרים ומשמינים, שכח הגיבור אבו-חלף, שהוא רוצה לכבוש את העולם ותש כוחו ונעשו שריריו שומן והעינים שלו יושבות בחלב. ומרדכי שמש שכח את אהובתו ז’קלין אפללו, שהבריחה משפחתה לדודתה בטבריה וכל ראשו בגלידה ובכורכום ובנענע ובסוכריות ואין בלב שלו שירים. ושניהם יושבים בלילה ועושים חשבונות, ומחשבים את הקניה והמכירה והמסחר ושכחו את כל מעלליהם וגבורתם ואת הדרך שעשו וכל פעם שמים ידיהם בבגדיהם וממששים את כיס הכסף ומסתכלים על כל אחד, כאילו הוא גנב ובא לקחת את ממונם.

וכל האחרים, מוכרי הגרעינים והפיסטוק והחלבי, והתמרהינדי, והסחלב והלימון – רואים את הפרנסה שלהם הולכת והכיס שלהם חסר ואין קונה, לא מהגדולים ולא מהקטנים ולא מהנשים ולא מהילדים; והם שוטמים את הגיבור אבו חלף, שהרג מאה ואלף ואת מרדכי שמש, הוא אחיו של אבו ליש, ושמים עליהם את כל חסרונם ועוניים והצרות והמחלות.

ובראשונה היה הגיבור אבו חלף הולך בשוק עם הסחורה ומצלצל בפעמון גדול ואחריו אחיו של אבו ליש בקולות ובשירים וראו כולם את הגיבור, שהוא גיבור, ונתנו לו כבוד ורק חשבו עליו מחשבות רעות בסתר ליבם, אבל אחרי שראו אותו שמן ועצל ופניו אדומים והעינים שלו רכות וכולו מזיע, התחילו צוחקים עליו וקוראים לו בשמות של חיות. והגיבור שם את הסחורה על הארץ ורוצה לרוץ אחריהם ואין בו כוח ורק קולו חזק כמקודם וצועק עליהם והם רואים שכל כוחו בצעקות, כמו הזקנים והחולים ומבזים אותו ועושים לו בושות.

וביום חג הנוצרים, הלכו ועמדו במעלה הכביש ע"י הכנסיה ועברה תהלוכת המכובדים ובידיהם צלבים ואחריהם עושי הקטורת, ואחריהם האנשים ואחריהם הצופים מכים בתופים ושרים שירים בשפת הנוצרים ואחריהם הילדים.

ראו אותם הילדים ויצאו אצלם ועמדו מרחוק וראו את הגיבור יושב על הגדר וארגז הסחורה על ידו והשמש באה עליו והוא ישן.

באו מאחריו וילד אחד הלך בשקט ודחף ידו בארגז ומילא אותה גלידה עם כורכום והילדים ראו אותו ובאו בעקבותיו והגיבור התעורר מהרעש וראה את הסחורה הולכת בחינם. והתחיל לצעוק והתעורר גם מרדכי שמש, הוא אחיו של אבו ליש, וצעק גם הוא.

והילדים נבהלו וברחו ונכנסו בתוך הכנסיה והגיבור אבו חלף ראה אותם ובא אחריהם ונכנס ברעש גדול ובצעקות וראו אותו הנוצרים והביאו את השוטרים, אבו חסן ואבו עלי, ולקחו אותו זה מפה זה מפה והביאו אותו למוסקוביה.

המוסקוביה הוא בית גדול ובתוכו חצר ובקומתו העליונה יושבת הממשלה: הקימקם והאומבשי והשוויש, ועליהם השוטר האנגלי.

ובחצר – חדרים חדרים, ובחדר אחד יושב פדל אבו ג’וזף רופא הפרות והסוסים ומי שמביא לו מכתב מהמוכתר, נותן לו חצי רוטל עיטרן בשביל לשים על הפצעים. ואחריו חדר ובתוכו היהודי אל־דוקטור בסלאל, רופא הזקנים והאנשים והילדים והנשים. ומי שבא אצלו נותן לו רפואות ומי שחולה שם לו זריקה ומבריא אותו ומי שמת אומרים עליו אללה ירחמו. ובחדר אחד יושב הזקן פריד אבו-ראס ומי שמביא מכתב נותן לו גפרית וסודה בשביל לשים על הגפנים ועל התאנים. ובחדר אחד יושבים שנים ומשחקים שש-בש ואם באים אצלם נותנים רעל אדום לשים בחוֹרים של העכברים ומשחה צהוּבה לשים על עצי השקדים בשביל להרוג את קפנודיס.

ובחדרים ממול, כולם מהמכס ויש להם בגדים אותו הדבר. והם מכובדים, מפני שיודעים לקרוא ולכתוב ומחפשים בסחורה של האנשים ואם מוצאים איזה דבר אסור, עושים רפורט ולוקחים אצל הבן־אדם כסף ואם כועסים עליו שמים אותו בבית האסורים.

וחדר על ידם כולו בית המשפט והרבה אנשים יושבים בחוץ ומספרים צרותיהם וכל פעם יוצא השמש וקורא אחד.

ומרדכי שמש ראה את השוטרים אבו חסן ואבו עלי מוליכים את הגיבור אבו חלף, שהרג מאה ואלף והלך אחריהם ובא גם הוא לחצר המוסקוביה והלך וישב בצל ופתאום נפתחה דלת ואמרו לו: “תפאדל”, ולא ידע מה הדבר, ונכנס בפנים החדר וראה אנשים יושבים על יד שולחן וכולם נחמדים ודיבר איתם יפה וראו אותו שהוא יודע לקרוא ולכתוב ונתנו לו מכתב ובא אחד ולקחו בידו והובילו לחדר אחר ונתנו לו בגדים ונעלים וכובע וחגורה ופנקס ועיפרון ואחיו של אבו ליש לא ידע מה הדבר, עד שלבש את כל הדברים והסתכל בראי וראה שהוא עובד במכס.

יצא מהחדר והלך בחצר ובא על יד בית המשפט וראה את השוטרים אבו עלי ואבו חסן עומדים, והגיבור אבו חלף יושב בצל וישן. אמר להם: “יאללה תלכו לעבוד ותעזבו אותו אצלי”. הלכו. ואחיו של אבו ליש העיר את הגיבור והגיבור ראה אותו ובראשונה נבהל, עד שהכיר את פניו וישבו שניהם בצל ואמרו מה נעשה, מה נעשה.

 

בכור שמש הולך עם אשתו אל בעל אחותו מיסיה אלברט ג’ק ציון אלנקווה דה־קוסטו    🔗

מיום שיצאו יעקב שמש ואחיו מכפר השילוח והלכו, הלך איתם המזל. יושבים הזקנים בכור שמש ואשתו סית חנה בכפר השילוח והראש שלהם מלא צער והלב מלא געגועים והמחשבות שלהם לוקחות אותם למקומות אחרים וארצות רחוקות, והערבים רואים שהבנים הגיבורים אינם ולא מפחדים ובאים בלילה וגונבים את המים ועושים צרות ומקללים את היהודים ומבזים את הדת ושולחים את החמורים לרעות במלפפונים ובעגבניות, וכבר ידע חכם ניסים שהקאדי מאחוריהם ומסית אותם בדבריו ובתפילותיו וכל יום שישי מביא איזה רשע שידבר עם הערבים וידיח אותם לעשות מעשים. ואפילו אם יש ביניהם אנשים טובים מפחדים להראות את עצמם, ואם בא אצלם בכור שמש ואומר להם: “יומכם מבורך”, עושים את עצמם עובדים ולא רואים ולא שומעים ולא יודעים.

ואין ממשפחות היהודים אף אחד בכפר, מפני שראו את הצרות באות וקרבות והלכו ומכרו את בתיהם ואדמותיהם לערבים ולקחו את הדברים ושמו על חמוריהם והלכו ועלו וישבו בירושלים.

בא בכור שמש אצל אשתו ואמר לה: “למה נשב פה לבד בין הגויים ונראה צער”, וגם היא רצתה ללכת אבל חשבה, אולי איזה יום באים הבנים ורואים הבית סגור והם אינם, ורוצים ללכת ולא יודעים לאן.

אמרה: “נשב עד שיבואו ואחר נלך”. שמע לה ונשארו והיו יושבים בבית ואוכלים את כספם. וחכם ניסים בא ויושב אצלם ובוכה כל יום וכל לילה על בית הכנסת שעומד שמם וספר התורה שאין קורא בו.

לילה אחד היו יושבים בביתם ושמעו דפיקה בדלת ושאלו וענה להם וידעו שזה הזקן סלח עפיף אבו חג’ר, שהיה בונה בתים ובנה את כל בתי כפר השילוח. וידעו שהוא טוב ואין ליבו לרעות.

פתחו לו ובא וישב אצלם ואמר להם, שכבר מוציאים הרשעים את הסכינים ומשחיזים אותם וביום נבי מוּסה בעודם עולים מיריחו לירושלים יבואו בכפר השילוח להרוג ולחמוס ולשדוד.

אמרו לו: "מה נעשה והבית ביתנו והאדמה אדמתנו ויושבים בכפר מיום התורכים ואנחנו מכובדים ולמה באו כל הדברים הרעים האלה עלינו''.

אמר להם: “הכל מהאנשים שיושבים ומדברים והלב שלהם רע והם מסיתים ומדיחים ואין להם שמחה, עד שרואים את השני עצוב וחסר”. היה יושב אצלם ומדבר על ליבם עד שעלה השחר ויצא הזקן סלח עפיף אבו חג’ר בחשאי ולא אמר לאיש.

ובכור שמש ואיתו סית חנה סגרו החלונות וישבו כל היום בביתם וארזו את הכלים ואת הדברים ושמו אותם בארגזים ובשקים וכשבא הלילה בא הזקן סלח עפיף אבו חג’ר והביא איתו חמורים והעמיסו את הכל ונעלו את ביתם ונתנו המפתחות בידי הזקן והלכו ויצאו מהכפר כמו גנבים ועלו בהר ובאו בעיר העתיקה ונפרדו מהזקן והשביעו אותו שאם יבואו הבנים ישים עליהם את עינו ויביאם לירושלים. אמר להם שלום והלך והם נשארו עם חמוריהם באמצע הרחוב. הסתכל בכור שמש ברוח וראה שהלילה הולך.

הלכו ובאו לרחוב היהודים והלכו אצל חורבת ר' יהודה החסיד.

קשרו את החמורים לגדר ושמו לפניהם אוכל ונכנס בכור שמש בפנים וראה זקנים יושבים ואומרים תהילים לאור נר ובא וישב איתם.

כשהאיר היום יצאו ואסרו חמוריהם והלכו עד שבאו לבית אחותו עליזה שמש.

היתה עליזה שמש אשה טובה והלב שלה זהב ונותנת כסף בסתר לעניים ולצדיקים ולאלמנות, ואם רואה איזה דבר מלא צער מתחילה לבכות. כשהיתה קטנה היתה יושבת עם אחיה, הוא בכור שמש, בבית הוריהם בעזה, עד שיום אחד באו אנשים ודיברו דיבורים ואחר־כך אמרו לה שהיא מאורשת ונסעו כולם לירושלים וישבו באיזה בית ובאו משפחת אלנקווה ועימהם הארוש אלברט אלנקווה ומפני הבושה לא היתה מסתכלת עליו אבל ידעה שהוא נחמד, ואחרי הדיבורים חזרו וישבו בעזה ואלברט אלנקווה הלך אצל דודו באיזמיר ועבד במסחר ובגלנטריה עד שלמד צרפתית וידע לדבר עם אנשים ובא וחזר לירושלים ופתח חנות והתחתן ועשה את השם שלו מיסיה אלברט ג’ק ציון אלנקווה דה קוסטו. היו מדברים ביניהם ערבית אבל אם באים אנשים מדבר אליה צרפתית והיא אומרת לו ווי מוֹן שראמי. והוא קורא לה אלגרה.

היה דודו באיזמיר שולח לו סחורה באוניה והיה מביא אותה מיפו ושם אותה בחנות ומוכר בסיטונות. דבלים ותמרים ויותר מהכל צימוקים. היו באים אצלו סוחרים מירושלים ומבית לחם ומחברון ומבית ג’אלה ומבית נאקובה ומליפתא ומדיר איוב. היה מוכר להם בהקפה ושם עליהם ריבית והיו משעבדים את התבואה ואת הכבשים ואת האדמות ונעשה עשיר גדול.

לובש בגדים יפים ושם משקפים על העינים ומחזיק מקל בידו וקונה את המקום שלו בבית הכנסת בזהב ואומר לכל אחד, יש ממון יש כבוד. היה שונא עניים ואם באים אצלו הקטנים יעקב שמש ומרדכי שמש נותן להם סוכריות ועוזב אותם ללכת.

ואלגרה יראה מפניו אבל אוהבת את הקטנים מפני שאין לה ילדים ואם באים ביום, בזמן שבעלה בעבודה, מביאה אותם בבית ונותנת להם בוריקס־דה־קסה וסוכריות ועוגות עם שומשום ומנשקת אותם ושואלת על האבא ועל האמא והם מסתכלים עליה ורואים העיניים שלה מלא דמעות.

יצאה הדודה בבוקר לבלקון בשביל לשים בשמש גרעינים של אבטיחים וראתה את אחיה בכור שמש ואשתו סית חנה עומדים ברחוב. הם חמוריהם איתם ועל החמורים כל החפצים והדברים.

צעקה וראו אותה ואמרו לה שלום. רצה במדרגות ולקחה אותם בפנים הבית ואת החמורים קשרה בחצר. שמה לפניהם אוכל וישבו ואכלו וסיפרו לה את כל הסיפור על הקטנים יעקב ומרדכי, איך הלך יעקב אצל מגיד העתידות מנצור אל הינדי ונעשה לו כישוף והלך בגלוּת ואיננו. ואיך הלך מרדכי שמש להתפלל על קבר הקדוש ר' מאיר בעל הנס בטבריה ולא נודע ממנו דבר. איך ששמעה אלגרה את השם טבריה נזכרה בז’קלין אפללו שאהב אותה הצעיר מרדכי שמש ורצה להתחתן, אבל המשפחה שלה לא רצתה מפני שחושבים את עצמם מכובדים ומדברים בבית רק אספניולית ושלחו אותה אצל הדודה אלנקווה, שגרה בטבריה ברחוב הדגים, בשביל שתשכח את אהוב ליבה מרדכי שמש ויחתנו אותה עם איזה בן־אדם מכובד שמדבר צרפתית ועובד בפוסטה או בקומיסיון.

נזכרה אלגרה בכל העניין ולא אמרה דבר, רק שמה הכל בליבה ושתקה. בא בצהרים מיסיה אלברט ג’ק ציון אלנקווה דה קוסטו וראה את בכור שמש ואשתו סית חנה בביתו וחמוריהם עמוסים חפציהם בחצרו ונעשה ליבו רע וקרא את אשתו אלגרה אל הבלקון ודיבר אליה בכעס גדול ואחר-כך יצא מביתו.

פתחה אלגרה את הארון והוציאה את התכשיטים מזהב ואת האבנים הטובות והלכה אצל בעל הלומברד הארמני קרמניאן אברמיאן ושמה את הדברים במשכון ולקחה כסף, והלכו כולם ובאו בשוק מחנה יהודה וקנתה להם חנות ושלחה בן אדם אחד ונתנה בידו כסף והלך אצל חנות בעלה וקנה 5 שקים דבלים ושלושה שקים תמרים וארבעה ארגזים צימוקים. שמו הכל בחנות ואלגרה אמרה להם את המחירים, בכמה הרוטל ובכמה האוקיה ולמדו והתחילו למכור ובעלה לא יודע דבר.

ובכור שמש ואשתו סית חנה כבר מכירים את האנשים ושואלים כל אחד על בניהם ואיש אינו יודע, עד שיום אחד בא בחנות מוכר הירקות אליהו חדד והביא איתו את בנו לובש חולצה כחולה ומכנסים כחולים וכובע כחול וסיפר להם על דבר בנם יעקב שהלך איתו לקיבוץ ואחר־כך עזב ובא לשבת עם הסבא אליוביץ בכפר גלעדי. שמעו את זה ונפלו על צווארו ונשקוהו ונתנו לו רוטל צימוקים וסגרו את החנות והלכו אצל הדודה אלגרה וסיפרו לה. אמרה להם הדודה: “חכו עד שיבוא הקיץ וירד בעלי אלברט באניה ללכת לאיזמיר להביא סחורה חדשה, ואני אבוא איתכם ובעזרת השם נמצא את הבנים”.

הלכו וישבו בחנות וידע כל הרחוב את הסיפור, וכל פעם נכנסים אנשים חדשים ויושבים לשמוע וסית חנה מספרת להם וכל האנשים טובים ורוצים לעזור ונותנים הרבה עצות.

 

תאופיק-אל-אסד אבו זנזור מלשין על יעקב שמש, ואביו של אבו ליש רואה את תמונת בנו על הקיר    🔗

יום אחד נפל ריב גדול בין שייך הדרוזים בג’בל-א-דרוז ובנו גיבור החיל תאופיק־אל־אסד אבו זנזור. הלך הבן ואסף את כל הריקים והפוחזים והרעים והרשעים ונתן להם סוסים ורובים וכדורים והיו מתחבאים במערות ויוצאים בלילה ונופלים על העוברים ושבים וחומסים אותם ונותנים בידיהם מכתבי נקמה לשייך הדרוזים בג’בל־א־דרוז.

ראה האב, שבנו בעל מחשבות וידו קשה ועושה את כל הארץ מלחמות מרות, והקוצרים לא קוצרים והסוחרים לא סוחרים וכולם יושבים בכפרים ומפחדים לצאת, והשבאב הולכים אחרי בנו גיבור החיל תאופיק-אל-אסד אבו זנזור – אסף אליו את כל זקני הכפרים ודיבר איתם וראה שליבם חלש והם מבקשים לשבת בשקט ובביטחה ואין פניהם למלחמות. כעס כעס גדול והוציאם מעל פניו והלך בלילה וחפר בריצפה והוציא את הזהב והכסף וקרא את פרשיו הנאמנים ועלו על הסוסים והלכו אצל ראש הצבא. ישב אצלו ודיבר על ליבו ושם בידו את הזהב והכסף וגם הבטיח לו הרבה. לקח ראש הצבא מאה פרשים ורובים וכדורים ורכבו בלילות ובאו לג’בל־א־דרוז וישבו בשקט עד שבאו אנשים ואמרו, הנה הבן גיבור החיל תאופיק־אל־אסד אבו זנזור יושב בוואדי הרימונים.

יצא ראש הצבא ומאה הפרשים והלכו בלילה ובאו לראש הוואדי ושמו את הסוסים מאחור ועלו על הגבעה וחיכו עד שיצאה השמש וראו את האנשים יושבים תחת הרימונים וסוסיהם אסורים לעץ. באו להם מלפנים ומאחור ונפלו עליהם והיכו בהם והרגו ולקחו את השאר בשבי. ושייך הדרוזים מג’בל־א־דרוז חיפש ביניהם ולא מצא את בנו והלך והפך את השוכבים והסתכל בפניהם ולא ראה…

והבן גיבור החיל תאופיק־אל־אסד אבו זנזור נמלט בלילה ורכב ובא למרג' עיון ושכב וישן תחת התאנה ואחר כך רכב ובא אל ראש המשטרה בצפת וסיפר לו איך בא יעקב שמש, הוא אבו ליש, אצל אביו שייך הדרוזים מג’בל־א־דרוז וקנה רובים וכדורים ושם אותם בעגלות וכיסה אותם בדוּרה ונסע והביא אותם ליהודים בארץ ישראל.

לקח ראש המשטרה שלושה גששים ועשרה פרשים והלכו וחיפשו בוואדיות ובהרים ובדרכים, עד שבאו למרג' עיון וראו את עקבות העגלות באדמה. הלכו אחריהן ובאו למטולה וירדו בהר ובאו לכפר גלעדי. יצא המוכתר אליהם ודיברו איתו ואמר להם, לא ראינו ולא שמענו.

בא גיבור החיל בן שייך הדרוזים תאופיק־אל־אסד אבו זנזור ולחש באוזני ראש המשטרה, ואמר ראש המשטרה: “נלך לאורווה”. אמר להם המוכתר: “תפדאלו”. הלכו ובאו באורווה, וראו את הסוסים עומדים ואוכלים. קפץ הבן גיבור החיל והכניס ידו באבוס והוציא חופן דורה והסתכל עליה ואמר: “הדורה הזאת מג’בל־א־דרוז”.

קרא ראש המשטרה לפרשים ובאו אצלו והלכו בקיבוץ והסתכלו בפני האנשים ולא ראו דבר.

והבן גיבור החיל תאופיק־אל־אסד אבו זנזור, לחש באוזנו של ראש המשטרה והלכו לקרוא את הפרש סעיד אל קורקום, שהיה יושב בין יהודים ומדבר עברית כאחד מהם. הלך סעיד אל קורקום ודיבר אל הילדים ושאל אותם שאלות, עד שאמרו לו ראינו אחד לובש בגדים של ערבי ומדבר עברית והנה הוא גר בצריף על יד הגבעה. הלכו ובאו בצריף ולא מצאו איש. חיפשו בארונות ומצאו כפיה ועגאל ועבאיה. פתחו את הכפיה ומצאו בה תעודה ועל התעודה תמונה. קפץ בן השייך גיבור החיל ואמר: “הה, זה האיש שבא אצלנו וקנה אצל אבי שייך הדרוזים מג’בל־א־דרוז רובים וכדורים”.

לקחו את התמונה והלכו לצפת ושמו אותה בבית הדפוס וכתבו: “מי שיתפוש את הבן אדם ויביא אותו למשטרה, יקבל 100 כסף”.

לקחו את התמונות ושלחו אותן לכל המקומות ותלו אותן על הקירות והיו האנשים עוברים ומסתכלים ואומרים, זה בטח שודד ורשע גדול.

ובכור שמש, הוא אביו של אבו ליש, ואשתו סית חנה יושבים בחנות במחנה יהודה בירושלים ומוכרים אגוזים ותמרים ותאנים וצימוקים ופרנסתם מצויה והם מכובדים וכיסם מלא ורק הלב שלהם מלא צער על הבנים יעקב ומרדכי שמש, שהלכו ולא באו.

והדודה אלגרה אלנקווה ובעלה אלברט ציון אלנקווה דה קוסטו, באים אצלם בשבתות ומדברים על ליבם ומספרים להם דברים בשביל שישכחו את הצרות.

ויום אחד בא בן־אדם מהעיריה אצל החנות של בכור שמש במחנה יהודה וביקש אצלו רישיון ולא היה ובאו שוטרים וסגרו את החנות.

הלך בכור שמש אצל בעל אחותו אלברט ציון אלנקווה דה קוסטו וסיפר לו את המעשה. אמר לו: “תלך למשטרה במגרש הרוסים ותיתן בידם כסף ויפתחו את החנות”.

הלך ובא אצל מגרש הרוסים וראה הרבה אנשים ועמד ביניהם וחיכה. הסתכל על הימין ועל השמאל וראה תמונות על הקיר. בא אצל התמונות והסתכל בהן וראה את תמונת בנו לבוש כמו ערבי וכתוב עליו שיצאה פקודה לתפוש אותו ולהביאו למשטרה והתופש יקבל 100 כסף. התעלף ונפל במקומו.

באו אנשים ושפכו עליו מים ושמו בפיו עראק עד שהתעורר והלך וסיפר לאשתו והלכו וסיפרו לבעל אחותו אלברט ציון אלנקווה דה קוסטו. והלכו בשבת אצל דוקטור נתנאל, שהיה מרפא את ראש המשטרה וסיפרו לו את הסיפור. הלך דוקטור נתנאל אצל ראש המשטרה ודיבר איתו דיבורים על העולם ועל המלכים ועל המלחמות ובילבל אותו ושאל אותו שאלות וגם על התמונה של אבו ליש שאל, וסיפר לו שזה יהודי שלובש בגדים של ערבי והלך בג’בל־א־דרוז וקנה רובים וכדורים והביא אותם ליהודים ואם יתפשו אותו יעשו לו משפט גדול.

הלך דוקטור נתנאל וסיפר לבכור שמש וידעו שבנם גיבור ובאו בלילה והוציאו את כל הסחורה מהחנות ומכרו אותה בכסף וקנו בכסף זהב ונתנו בידי אנשים נאמנים ושלחו אותם שישבו כל אחד על יד משטרה ואם יתפשו את בנם יתנו לתופש הרבה זהב ויפדו אותו ויביאוהו לביתם ויעקב שמש הלך לטבריה ובא וישב על שפת הכנרת ושתה קפה ועצם את עיניו וישן.

והצלם הערבי שצילם אותו בשביל הפספורט מטייל על שפת הים ומסתכל על הדגים וראה את אבו ליש והביט על פניו. ואפילו שהיה יושב בבגדים של יהודים הכיר אותו ורץ למשטרה והסתכל בתמונה ואמר להם: “הנה האיש יושב על שפת הכנרת ואתם תתנו לי 100 כסף”. אמרו לו: “נלך ונראה”.

ויעקב שמש, הוא אבו ליש, שמע שאנשים באים, פקח את עיניו וראה את השוטר והבין שמחפשים אותו וקם וברח ורץ בסימטאות ונכנס וישב בבית הכנסת של הספרדים.

והשוטר ראה אותו בורח ורץ למשטרה וסיפר להם ואספו הרבה שוטרים ונהיה רעש גדול.

ויוסף אליהו היה שליח מאלברט ציון אלנקווה דה קוסטו ובידו זהב והוא מסתובב על יד המשטרה ושמע את הרעש ושאל וסיפרו לו את המעשה. הלך יוסף אליהו ותפש את הצלם הערבי ונתן בידו זהב והבטיח לו הרבה דברים.

ואחר כך הלך יוסף אליהו ובא בבית הכנסת של הספרדים ומצא את יעקב שמש מתחבא אחרי העמוד ונתן לו סימנים באביו בכור שמש ובאמו סית חנה ובדודתו אלגרה ובבעל דודתו אלברט ציון אלנקווה דה קוסטו. וראה אבו ליש שהוא דובר אמת והאמין בו.

ויוסף אליהו הלך והביא ספּר וגילח את שפמו של אבו ליש ועשה את שערותיו ואחר־כך לקח אותו והביא אותו למשטרה ואמר הנה הבן-אדם שהיה יושב על שפת הכנרת וברח משם.

הביאו את אבו ליש לפני ראש המשטרה. נכנס אצלו ועשה את עצמו מסכן. אמר לו ראש המשטרה: “אתה הבאת בלילה רובים וכדורים?”

אמר לו אבו ליש: “חס ושלום”.

אמר לו: “למה ברחת?”

אמר לו: “אין לי רישיון בשביל האופנים”. הלכו והביאו את הצלם הערבי והסתכל עליו ואמר: “לא זה האיש”.

ביקשו מיעקב שמש סליחה ואמר להם: “אין דבר, אין דבר”. יצאו מהמשטרה ויוסף אליהו נתן לצלם הערבי זהב וכסף והלכו ממנו וישבו באוטו ונסעו לירושלים.

 

יעקב שמש, הוא אבו ליש, חוזר לביתו שבירושלים ומספר לכל הקרובים והידידים, על כל הניסים והנפלאות שקרו לו    🔗

כשפקח יעקב שמש, הוא אבו ליש, את עיניו ראה את עצמו יושב בתוך אוטובוס ועל ידו אדון יוסף אליהו וכל הכיסאות מלאים אנשים וזקנים וילדים ובספסל האחורי יושבות הנשים וחוֹלצוֹת את השד ומניקות את העוֹללים, וכמה מהן ראשן סחרחר מריח הבנזין ומוציאות אותו, החוצה, מבעד החלון, ומקיאות על דופן האוטובוס. והקרובים נותנים להן להריח קליפה של תפוח זהב או לימון ומחיות נפשן.

ובכל פעם באים ועומדים אצל כפר חדש ויורדים נוסעים ועולים נוסעים והאוטובוס עומד, ומי שרוצה עושה מסחר.

וכל כפר יש בו משלו ומביא לאחרים וקונה משלהם: מקבטיה – תאנים, ומסילת-א-דהר תרנגולות וביצים ומחאן לובּן – תפוחים.

ויעקב שמש רואה את המקומות ולא מכיר, אף על פי שהיה בכולם בזמן שהלך מירושלים לטבריה, אבל עכשיו באים מולו במהופך. איפה שהיה יורד, עולה. ואיפה שהיה עולה – יורד, והכל נראה בעיניו כמו ארץ חדשה ודברים חדשים.

והוא יושב ועל ידו אדון יוסף אליהו ושניהם חבושים כפיות כמו הערבים, ולא מכירים אותם. והוא שומע שיחת האנשים ורואה שליבם רע ליהודים. ובכל כפר מסתובבים השבאב ומתחת לעבאיות שלהם שבריות ואקדחים.

עד שבא לרמאללה – ירדה השמש ונהיה לילה. נסעו ובאו לירושלים. נעצר האוטו וקפצו עליו הסבלים ברעש גדול והפרידו בין יעקב שמש, הוא אבו ליש, ובין אדון יוסף אליהו.

הסתכל יעקב שמש לימין ולשמאל וראה את עצמו לבד ואין איתו איש. נשא רגליו ונכנס לעיר העתיקה ורצה לבוא אצל דודתו, אלגרה, ולומר לה שלום. אבל הרגיש, שליבו יוצא לראות את אביו ואת אימו ואת אחיו ואת ביתו ולא ידע שהם עזבו את ביתו ושאחיו הלך ולא שב.

עבר את כל העיר העתיקה לאורכה ויצא מהשער השני, וירד במדרון ועלה הירח וראה את כפר השילוח מונח כעל כף ידו. בא בקצה הכפר וראה השדות יבשים והבתים סגורים על מסגר. הלך אצל ביתו וראה את האדמה יבשה ותעלת המים חרבה והדלת והחלונות פרוצים והבית ריק – אין בו איש. הלך הלאה בכפר וראה את כל בתי היהודים עזובים ונטושים ועל הגבעה יושבים הערבים.

נמלא ליבו פחד וראשו מלא מחשבות ודאגות. ויצא מהכפר ורץ בהר ובא בחזרה לעיר העתיקה. ועלה השמש וראה אנשים יוצאים מבתיהם והולכים לעבודה. ובא לבית דודתו אלגרה ונעצר בפתח הדלת ופחד לפתוח, אולי יגידו לו דברים רעים על הוריו וביתו ומשפחתו.

ובעל דודתו אלגרה, מיסיה אלברט ג’ק ציון אלנקווה דה־קוסטו, לבש את מעילו ושם את משקפיו על אפו ולקח את מקלו ופתח את הדלת וראה את יעקב שמש עומד ולא הכירו. ואמר לו: “אין עבודה”, והלך לפתוח את חנותו.

ויעקב שמש פתח את הדלת בשקט ונכנס לבית ועבר את הסלון ובא לחדר המיטות וראה את דודתו שוכבת במיטתה ופניה יפים. והדודה

שמעה קול צעדים מתקרבים, פקחה את עיניה וברגע הראשון חשבה אותו בן־אדם זר. עד שראתה את עיניו וידעה שהוא בן אחיה ונתנה צעקה גדולה ובא אצלה למיטתה וחיבקה אותו ונישקה את עיניו ופניו וקמה במהירות ולבשה את בגדיה ולקחה אותו בידה והלכה לשוק מחנה יהודה והביאה אותו אצל אביו ואמו.

שמע מהם איך הלך אחיו לחפש אותו בעולם, ואיך נשארו לבד בין הערבים שהיו מתנכלים להם וגונבים את המים מהתעלה ומעלים את העיזים על שדה המלפפונים, ואיך עזבו את כפר השילוח ובאו ופתחו חנות במחנה יהודה.

סיפר להם איך הלך בעולם ומה ראה ומה עשה.

ובערב באו אצלם הדודים והדודות ושמעו את כל הסיפורים מההתחלה. ובשבת הלך יעקב שמש עם אביו ודודו מיסיה אלברט ג’ק ציון אלנקווה דה קוסטו לבית הכנסת עדת הספרדים, עלה לתורה ובירך ברכת הגומל. ואחרי מספר ימים בא אצלו אביו ורצה לשים אותו בחנות שיעבוד ויעשה כסף ויהיה בן־אדם.

לקח אותו יעקב שמש בידו והלכו מחוץ לבית וישבו על ספסל בגן-העיר והסתכלו ימינה ושמאלה וראו אין אנשים ואין שומעים. סיפר לו יעקב שמש על דבר הערבים שאוספים רובים ומלמדים ידיהם למלחמה ורוצים לבוא ולהכות ביהודים ולבזות אותם.

ראה אביו שיש הרבה סכנה בדברים ואמר לו: “תבוא בבית ותשב בשקט”. אמר לו יעקב שמש: “מקודם נגמור ואחר כך נבוא”. אמר לו אביו: “ומה נגיד לאמא, בשביל שלא תפחד ולא תעשה לה צער?” דיברו ביניהם ועשו סוד גדול ויד אחת והלכו וחזרו לבית. יעקב שמש עבד כמה ימים בחנות ואחר כך נתן אביו בידו כסף ואמר לו תלך ותביא סחורה.

והאמא לא ידעה את האמת ולא ידעה איזה סכנות גדולות באו מול הפנים של הבן שלה.

 

מרדכי שמש והגיבור אבו חלף מודדים את האדמה בחירבת בלוט והשודדים באים לקחת את הזהב    🔗

ירד השמש ובאו הצללים של הערב. באה הרוח מהים והביאה את ריח הקרנופול מהוואדי. התגרנים חוזרים מן השוק והפלחים מהשדה והרועים מההרים, וכל אחד בא לביתו ושמים לפניו אוכל ומים ורוחץ ידיו ורגליו ואוכל ושותה ומודה לאלוהים ושוכב.

ראו אחיו של אבו ליש והגיבור אבו חלף, שהם לבדם והלכו ובאו אצל הפחמי, וראו העצים ערוכים כראוי והאש מלחשת והעשן יוצא מלמעלה וברכוהו לשלום והלכו.

אחיו של אבו ליש רוכב על הסוס והגיבור אבו חלף על החמור. ראו את העולם יפה והיו שרים שיר אהבה וגעגועים, ירדו בוואדי שמסין ועלו בג’בל רזל ופנו ימינה והלכו אצל הבוסתן. ירד מרדכי שמש מהסוס וירד הגיבור מהחמור וקשרו את רגליהם הקדמיות אחת באחת בשרשרת ועזבו אותם לרעות בעשב.

נכנסו לבוסתן וישבו תחת התאנה והמעיין על ידם ואשכולות הענבים מעליהם והרימונים בצידם ומיקשת האבטיחים לפניהם.

קראו לילד ובא ושם לפניהם 2 אשכולות ענבים דבּוּקי, צהובים וארוכים ו-2 אשכולות סולטנה קטנים וחסרי חרצנים ו-2 אשכולות באלאדי חלילי, שעוזבים אותם על הגפן ומכסים את האשכולות בקוצי נטש, בשביל שיאפילו הענבים ויהיו מתוקים. ואחר־כך פרש הילד מחצלת מתחת לתאנה וטיפס עליה ונענע את הענף, ונפלו התאנים והביאם בסל הנצרים, וקטף 2 רימונים גדולים ואדומים. ואחר־כך הלך למיקשת האבטיחים והפך וגילגל ונקש ובדק את עוקצי האבטיח ואת קליפתם, עד שמצא אחד שרוט מצפרני השועלים, שיודעים שהוא בשל ושורטים אותו בשביל לאכול את ליבו, וידע שהוא מתוק וקטף וגילגלו והביאו.

וישבו השנים ואכלו את התאנים והענבים והרימונים והאבטיחים, כל אחד במקומו וכל אחד בזמנו. והילד הלך והביא מהשק טומבק והרטיבו במים ולש אותו בידיו ושם אותו מעל הנרגילה ולקח גחלת לוחשת ושם על הטומבק, עד שהתקין את הנרגילות ובדק אותן וראה אותן טובות ונתן אחת לגיבור ואחת למרדכי שמש.

ישבו וגרגרו במים ושאפו את העשן ואמרו, אלחמדלאלה, והיו מבסוטים. בא הזקן, אבי הילד, והביא קערת גחלים לוחשות ושם עליהם מחתת נחושת ונתן בה חופן גרעיני קפה ירוקים והיה מהפך אותם על המחתה, עד שנקלו ונהיו שחורים ונתנו ריחם. הביא הילד את קומקום המים ושם בו סוכר ושפת אותו על האש, ולקח הגרעינים הקלויים ושם אותם במכתש וחבט בעלי, עד שכתש אותם ונעשו אבקה. לקח את האיבריק ושפך בו את המים ושם מלמעלה את הקפה והחזיק מעל לגחלים, עד שרתח שבע פעמים. הביא את הספלים ומילא אותם בקפה.

ישבו ושתו את הקפה ושתו מים קרים והשתרעו על הארץ והסתכלו בכוכבים, ושמעו את השועלים ואת הרועים המגרשים אותם, עד שנעצמו עיניהם ונרדמו.

לא הספיקו לישון, עד שבא אצלם הפחמי והיה מזיע ועייף מהדרך, ונתנו לו מים מהמעיין ושתה, וסיפר להם שבאו אנשים בלילה ובידיהם מקלות והם מדליקים פנסים ומדברים וצועקים, ואולי רוצים לבוא בכפר ולשדוד את האנשים. אכף אחיו של אבו ליש את הסוסה והגיבור אבו חלף את החמור ורכבו ועלו ובאו בדרך הסולטן יעלו בג’בל רזל ונכנסו בוואדי שמסין והפחמי הולך לפניהם. ואיך שבאו לפתח הוואדי ועלו על יד עץ הבלוט וזרחה עליהם השמש, עמדו וראו שלושה אוהלים ואנשים מסתובבים ביניהם ולובשים בגדים של חוואג’את ורועשים וצועקים, והסוסים קשורים ליתד האוהל והחמורים עמוסים משא לעיפה ועגלה רתומה לשני פרדים לידם.

הסתכלו מרדכי שמש והגיבור אבו חלף אחד בשני ולא ידעו.

ירדו ובאו אצלם וראו, איש אינו נותן דעתו עליהם וכולם יהודים ומדברים וצועקים ועסוקים מאוד, עד שראו את הגיבור שהוא חזק והביאו אחד שיודע ערבית ושאל את הגיבור אם הוא רוצה לעבוד.

הסתכל הגיבור על מרדכי שמש ועשה לו זה סימן בעינו ואמר: “נבוא שנינו”. דיברו האנשים ביניהם ודיברו, עד שאמרו: “יאללה תבואו”.

שמע אותם מרדכי שמש מדברים עברית והבין שהם יהודים ועשה את עצמו לא מבין ולא יודע, והם רואים אותו לבוש כמו ערבי ומדבר כמו ערבי וחשבו אותו לערבי.

בא בן-אדם אחד שמן והמכנסיים שלו קצרים ועל האף שלו משקפיים ועל הראש כובע פקק גדול ונתן ביד של הגיבור חמש מימיות מים וסל אוכל והטעין על גבו מקלות ארוכים צבועים באדום ולבן ומשורטטים במספרים. וביד של מרדכי שמש נתן מכונה ולה שלוש רגלים ומעליהן קנה זכוכית, ואם תסתכל בו יביא כל דבר קרוב וגדול.

עלו בהר וירדו ובאו לעמק. לקח הבן־אדם השמן את המכונה והציב אותה על הארץ ונתן ביד אחיו של אבו ליש מוט ארוך ועליו אותיות ומספרים ושם אותו בקצה הוואדי ממול והיה עושה לו סימנים בידיו ומסתכל באותו זמן בקנה הזכוכית ורושם ומסתכל ומניע בידיו וכל הדבר מעשה מופלא, והגיבור אבו חלף, שהרג מאה ואלף, עומד לידו ומשקהו מים ומאכילו מסל האוכל ואומר עליו בליבו, ואללה זה מכשף. עבדו כל היום, עד שירד השמש ובאו וישבו עם האנשים באוהל וראו אותם אנשים טובים מאוד, עליזים ושמחים וכל אחד מדבר עם השני כמו עם אח. ומרדכי שמש, הוא אחיו של אבו ליש, היה מטה אוזנו ושומע שיחתם.

דיברו ודיברו, עד שידע שהם רוצים לבוא ולבנות בתים ולזרוע את האדמה ולהביא פרות וכבשים ותרנגולות, ולהביא את המים של המעיין ולשים מוטור ולעשות בריכה ולהשקות את השדות.

ואחרי שגמרו לדבר, פרשו מזרונים על האדמה וגם להם נתנו שנים וכיבו את המנורה ושכבו לישון.

והגיבור אבו חלף נרדם והיה נוחר, וקול נחרתו מזיז את האדמה ואת האוהל. ומרדכי שמש פקח עין אחת והירח בא ונפל האור שלו בתוך האוהל, וראה האנשים ישנים וכל אחד יש על־ידו אקדח, ובחוץ עומד אחד ומחזיק רובה ושומר עליהם, וידע שהם בסכנה גדולה.

ובבוקר יצאו לעבודה והלכו עם האיש השמן ועלו בהר, ואיך שעברו על יד עץ הבלוט יצאו שני שודדים רוכבים על סוסים ועמדו מולם על הדרך. רצו לעבור ולא נתנו להם. בא הגיבור אבו חלף ודחף את הסוס הראשון הצידה. שלף השודד השני רובה מתחת לעביה ואמר: “תתנו את הזהב?” אמרו לו: “איזה זהב?” אמר להם: “הזהב שאתם מוצאים באדמה”. אמרו לו: “איך מוצאים?” אמר להם: “במכונה”. אמרו לו: “איך במכונה?” אמר להם: “ראינו אותכם שמים את המכונה ומסתכלים בקנה הזכוכית ושאלנו את הזקנים ואמרו, זאת המכונה רואה את הזהב באדמה”.

אמר להם מרדכי שמש: “יאללה תבואו ותסתכלו”. ירדו מהסוסים ובאו להסתכל. בא הגיבור אבו חלף מאחריהם והם לא ידעו. תפש בצוואריהם והיכה ראשיהם אחד בשני, ונפלו על הארץ. חיפש בבגדיהם ורואה כל אחד מחזיק רובה. ורועה ערבי אחד היה עומד על ההר ממול, ואיך שראה את השודדים נופלים על הארץ התחיל מנפנף בכפיה שלו ויורד מההר ורץ. ראו שיש סכנה גדולה ולקחו את הדברים ואת הרובים ואת הסוסים איתם וירדו בהר ובאו אצל האוהלים וסיפרו לאנשים. הפסיקו כולם את העבודה ובאו וישבו באוהל וחיכו לראות איך יפול דבר. ובצהרים באו הפרשים ועמדו על הגבעה ממול ואחד יצא ודהר על סוסו ובידו נבוט ועליו הכפיה לאות שלום.

יצאו האנשים מהאוהל ועמדו וחיכו, עד שבא אצלם ואמר להם: “איפה שני הפרשים?” אמרו לו: “הנה הם שוכבים על יד ההר, על־יד עץ הבלוט”. אמר להם: “תנו את הרובים שלהם”. אמרו לו: “לא ניתן”. אמר להם: “תמותו”. אמרו לו: “יאללה תלך”. הסתובב ודהר על סוסו בחזרה וכל האנשים התפזרו על יד האוהל ושכבו על הארץ, וכל אחד תופש לו איזה סלע ובא אחריו.

ומרדכי שמש, הוא אחיו של אבו ליש, אמר בליבו, אני אלך ואעזור להם, והאנשים לא ידעו שהוא משלהם ואמרו לו: “אלוהים עימך”, ועשה סימן לגיבור אבו חלף ויצאו בהסתר וירדו בוואדי ונכנסו בין השיחים והלכו במהירות ועלו בהר וירדו בוואדי ובאו לעמק והלכו, עד שבאו לג’נין וראו אותם האנשים ברחוב ונתנו להם כבוד גדול, והם ברכו כל אחד לשלום והלכו ובאו אצל המשטרה, ראו אותם האסירים וחשבו שהם נכנסים בפנים ושמחו שמחה גדולה, אבל מרדכי שמש עזב אותם והלך מסביב ובא על־יד החלון של השוטרים והתחיל לצעוק: “סרג’נט ג’ונס, סרג’נט ג’ונס”, עד שיצא ועמד בחלון וראה אותו ואת הגיבור והכיר אותם ושמח מאוד והביא אותם שיכנסו בפנים.

ישבו אצלו וסיפרו לו את כל הסיפור. יצא סרג’נט ג’ונס לחצר ונתן צעקה, ובאו בריצה שישה שוטרים ורצו לאורווה ועלו על הסוסים וסרג’נט ג’ונס בראשם ומרדכי שמש והגיבור אבו חלף הולכים על ידם, והלכו ובאו אצל האוהלים, והשודדים איך שראו את השוטרים עלו על סוסיהם וברחו.

וסרג’נט ג’ונס נכנס באוהל וראה את האנשים יושבים בשקט. הסתכל מסביב, עד שראה את המזרונים. הרים אותם ומצא את האקדחים. נתן פקודה ובאו השוטרים ותפסו כל איש בידו ושמו על ידיהם שרשרות.

ומרדכי שמש, הוא אחיו של אבו ליש, והגיבור אבו חלף רואים ולא מבינים ובאו אצל סרג’נט ג’ונס ואמרו לו: “לא אלה השודדים”. אמר להם: “יאללה, תלכו מפה”. עלו השוטרים על הסוסים והאנשים אסורים והולכים לפניהם, וכל האוהלים והדברים על העגלה ושוטר אחד נוהג בפרדות.

הלכו ובאו לבית האסורים בג’נין ונכנסו כולם בפנים, והגיבור אבו חלף ומרדכי שמש רצו להיכנס גם הם, ובא השוטר וסגר בפניהם את הדלת והעליב אותם מאוד ונשארו שניהם עצובים בשביל שראו שאין צדק.

 

יעקב שמש, הוא אבו ליש, מביא קרביד מקאסר-אל-יהוד ליקב הענבים ברמלה, במקום שמתאמנים ה“שבאב” הערביים    🔗

באו אנשים וסיפרו שיש ברמלה יקב גדול של ערבים, ובתוכו מרתף וכל פעם בלילה באים אליו השבאב מירושלים ורמאללה ולוד ורמלה ומשחקים ברובים ובאקדחים, ולומדים לעשות מלחמות והכל נגד היהודים שנואי נפשם.

לקח אבו ליש בגדים של ערבי וישב באוטו ונסע לרמאללה. היה הולך ברחובות ויושב בקפה ומקשיב לשיחת האנשים. והלך לפי הדיבורים ובא בערב מאחורי הגן. ראה את השבאב יושבים על־יד הגדר ופניהם מכוסים בכאפיות. ישב בצד עד שבא אוטו משא. ראה אותם עולים ועלה. נסעו בדרך ההרים וירדו ובאו לסלביט ונסעו בדרך העפר, עד אל־בורג' ומשם לבּרפיליה וג’ימזו ובית־נבאללה ובן־שמן ולוד – עד שהגיעו לרמלה ועמדו על־יד היקב.

באו בשער והיה אחד עומד ובידו פנס. ומי שבא מסיר את הכאפיה ומסתכלים בפנים שלו, וההוא אומר את שמו ואת מקומו עד שמכירים אותו ונותנים לו להיכנס. ראה אבו ליש שהסכנה באה מול פניו ולקח רגליו והסתלק בחשיכה. הלך ברגל עד שבא לבאב-אל-וואד והיה שם חאן על־יד הדרך. נכנס בפנים. ישב על המחצלת ובא הזקן בעל המקום ושם לפניו אוכל וישב ואכל. הביא לו הזקן פרוות כבשים והתכסה בהן ורצה לישון. באו עליו הפרעושים והיתושים ועקצו אותו. יצא ראה את הזקן יושב בחוץ על הספסל ומעשן נרגילה. בא וישבו שניהם והזקן מספר לו סיפורים איך היה פרש אצל האנגלים ובא איתם ממצרים להילחם בתורכים. ופעם נגמרו אצלם הפצצות והכדורים וישבו בעמק.

ובאו ואמרו המרגלים שהתורכים אוספים חיילים ופרשים לעלות עליהם. לקחו בקבוקים ושמו בהם מים ובמים קרביד וזרקו את הבקבוקים בשדה ועלו עליהם התורכים והפרשים והתפוצצו הבקבוקים ופצעו את הסוסים. שמע אבו ליש ולקח את הדברים אל ליבו.

ובבוקר קם והלך לירושלים ובא על־יד קרית ענבים וראה כולם יוצאים לכרם ובוצרים את הענבים. משמאל היהודים המביאים את הענבים לירושלים, ומימין הערבים, המביאים את הענבים לרמלה.

הלך אבו ליש ולמחרת הביא עגלה ובא בכרם בין הערבים והעמיס את העגלה וירד ובא ליקב ברמלה. חיכה עד שפרקו את העגלה והוציאה מחוץ לשער, ושם תבן לפני הסוסים והלך וחזר ונכנס ליקב. הסתובב בפרוזדורים וירד במרתפים עד שירד ובא למרתף התחתון והתחבא אחרי חבית גדולה עד שירד הלילה.

ובלילה שמע קולות ובאו אנשים וירדו במדרגות וראה אותם מוציאים רובים ואקדחים ועומדים בשורות ואחד עומד עליהם ומלמד אותם משחקי מלחמה.

ואחר כך ישבו ודיברו דיבורים ושמע אותם כולם רשעים ופניהם למלחמה ורוצים להרוג ולאבד את כל היהודים. ישב בשקט אחרי החבית וחיכה עד שהלכו ובא הבוקר ונכנסו הפועלים והתערבב ביניהם ויצא החוצה, והלך בעגלה וחזר לירושלים.

בא והלך בשוק ושאל אנשים ואמרו לו: הקרביד מקאסר-אל־יהוד. ושאל איפה, ואמרו לו על־יד יריחו. לקח אוטו ונסע עד שבא ליריחו. שם את האוטו על־יד המשטרה והלך בשוק ושכר סוס ורכב עליו ויצא מהעיר ובא לירדן ורכב על ידו.

והדרך מלאה עצים וקני־סוּף ובין העצים גרים נזירים וכמרים וכולם אנשים משונים ומדברים בשפות זרות. רכב ובא לגשר נפנה שמאלה וראה מבצר ישן על ראש ההר ואמרו לו זה המקום.

בא בתוכו והביא אותו השומר בפנים הבית ויצא בעל הבית, ואמר לו אבו ליש את חפצו. יצאו מהחדר וראו את הפועלים שמים מלח במלח ועושים את הקרביד. לקח שק אחד ושילם את מחירו ועלה על הסוס ורכב ובא ליריחו, והחזיר את הסוס ושם את השק באוטו ועלה ובא לירושלים.

ואחר לקח את העגלה ובא בכרמים על־יד אבו גוּש והעמיסו עליה ענבים והלך והביא לרמלה וחזר והביא עוד עגלה וכך כל יום עד שהכירו אותו כולם והיה נכנס ויוצא ביקב ברמלה כחפצו.

וביום אחד לקח את שק הקרביד ושם אותו בעגלה ובא לכרם והעמיס את עגלתו סלי ענבים וירד ובא ליקב ברמלה והתחילו פורקים את סלי הענבים.

ואבן ליש חיכה עד שלא ראה איש, ולקח סל ושפך את תוכנו ושם את השק בתוכו, ועליו את הענבים ונכנס בפנים והחביא את השק. אחר־כך לקח את העגלה ושם בחוץ, ונתן תבן לפני הסוסים וחזר ונכנס לפנים. ישב וחיכה עד שיצאו הפועלים ולקח את השק וירד למרתף. בא הלילה ואין איש. הביא את השק לפינה ושפך את תוכנו על הריצפה והביא צינור גומי ושם קצהו האחד על הברז וקצהו השני על ערימת הקרביד. ישב וחיכה עד ששמע את הרעש. ובאו השבאב בפנים והוציאו את הרובים והאקדחים והתחילו משחקים בהם. פורקים ומטעינים ונופלים וקמים ואחד עומד עליהם ומלמדם.

ואבו ליש יצא בשקט מאחורי החבית ובא אצל הברז ופתח אותו בשקט. באו המים בצינור ונפלו על הקרביד. התחיל הקרביד מפעפע ומוציא עשן. עלה העשן ומילא את כל החדר והתחילו כולם משתעלים. ואבו ליש יצא בשקט וסגר אחריו את דלת הברזל וטיפס ויצא דרך החלון ובא מאחורי הבית ושמע אותם במרתף בוכים וצועקים והעשן יוצא דרך החלון. לקח והדליק גפרור וזרק בפנים ויצאה אש גדולה והתחילו שריפות, עד שראו אנשים ברחוב והתחילו צועקים ובאו השוטרים ופתחו את היקב ורצו במרתף והביאו הרבה מים וכיבו את האש וראו את כל השבאב שוכבים מתעלפים על הארץ ובידיהם רובים ואקדחים. לקחו את כולם ושמו אותם בבית האסורים.

ואבו ליש לקח את העגלה וחזר לירושלים ובא בקפה של נהגי הטקסי, וסיפר להם את כל הסיפור ועשו אותו גיבור גדול.

 

הגיבור אבו חלף, שהרג מאה ואלף, קונה את ליבה של זריפה בינת ג’מילה היפה, שהיו לה כבר שלושה בעלים, כל אחד מארץ אחרת, וכולם מתו    🔗

זריפה בינת ג’מילה, היתה יושבת על גג ביתה ושמש הבוקר באה עליה מהגב וקרניה נופלות על השדה והפועלים כורעים על ברכיהם וממהרים לתלוש את השומשום, בעוד טללי הטל עליו והוא עודנו רטוב, מפני שאם יתייבש, יפלו כל זרעיו לארץ. וזריפה בינת ג’מילה מסתכלת בעינה האחת ורואה כל איש במקומו, הגברים והנשים והילדים, וחלקם תולשים וחלקם מאספים וחלקם מעמיסים על החמורים וחלקם מחמרים ומביאים.

ובחצר ביתה יושבות הנשים וטוחנות והתרנגולות מקרקרות והנשים עונות להן בזמרה וכל העולם כולו מלא שירה, וזריפה מולכת על הכל ונותנת פקודותיה וכולם יראים מפניה ומידה הקשה. ואם תבוא אצלם ישתחוו לפניה ויברכוה ויראו לה פנים טובות. אבל אם תלך ולא תשמע, יפתחו את הפה ויספרו עליה ועל מעשיה ועל בעליה.

ואמרו עליה שהיו לה שלושה בעלים וכל אחד מארץ אחרת וכולם מתו.

הראשון מעמאן, שבא עם אביו לקנות סחורה וראה אותה צעירה ויפה ודיבר עם אביו ושלחו אנשים ודיברו עם אביה וחיתנו אותם והיתה עושה את דברו וכולה אושר, עד שיום אחד היתה עומדת על הגג ומייבשת גרעינים של אבטיחים וקרא לה ולא שמעה ועלה על הגג ובא להכותה ותפשה אותו וזרקה אותו מהגג על הסלעים ונשבר הראש שלו. התחילה לצעוק ובאו אנשים, ואמרה להם, נפל!

והבעל השני, מסהל בטוף, ראה אותה ביום השוק ואמר לאביו ושלח את הזקנים וחזרו ואמרו לו, אלמנה. ובא אצל בנו ואמר לו, ואמר הבן: “אין דבר”. והלכו ודיברו עם אביה וצחק. ואמרו לו: “למה?” אמר להם: “תלכו אצלה”. באו אצלה ושמה אותם בחצר לחכות, עד שגמרה את העבודה ובאה אצלם ואמרו לה את הענין. אמרה להם: “תביאו את החתן ונראה”, נעלבו וחזרו לביתם והחתן בשלו ורוצה רק אותה ונהיה בריב עם אביו וברח מביתו והלך להרים וישב שלושה חודשים עד שבא דודו ולקחו לבית הכלה וראתה אותו ורצתה אותו וחיתנו אותם וישבו שבעים יום שמחים ועליזים. ויום אחד היה עובד בשדה והלכה זריפה בינת ג’מילה והביאה לו אוכל מהבית ושמה את האוכל לארץ ובא כלב ואכל את האוכל, ולא נשאר דבר. ובא הבעל להכותה, תפשה את המעדר והיכתה על ראשו ונפל.

הלכה וישבה בבית, עד שמצאו אותו אנשים ובאו וסיפרו ולא ידעו מי הרגו.

והבעל השלישי ממרג' עיון והוא בא עם שיירת גמלים, שהובילה צימוקים לחיפה והלכו בחזרה ועמדו על־יד המעיין וראה אותה ודיבר עם אביו ושלחו את הזקנים ודיבר עם אביה וצחק, עד שנתנו לו הרבה כסף וחיתנו אותם וראו חיים טובים כמה שנים. ויום אחד הלך בחצר ובאה דבורה ועקצה אותו בפניו והלכה זריפה בינת ג’מילה והביאה דבש ושמה על המקום, בשביל להוציא את הכאב ובא דבוּר לאכול את הדבש ועקץ אותו בפנים והתחיל לצעוק ובאה זריפה בינת ג’מילה אצלו וכעס עליה והיכה אותה בראשה. לקחה את הנעל והתחילה מכה אותו. ברח לחצר ורצה אחריו וברח לשדה והלך וישב על־יד הבאר עד שנרדם. באה אצלו בשקט ודחפה אותו ונפל וטבע.

ואמרו שיש לה עין רעה וכולם מתרחקים ממנה והיא שונאת את כל העולם ולא רוצה דבר והולכת בעצמה ושוכרת פועלות ומעבידה אותן ומי שעובד משלמת שכרו בעין יפה ומי שלא עובד חובטת אותו במקל עד שבורח.

יצאה השמש וחיממה את העולם ויבש הטל והתייבשו שיחי השומשום והתחילו הזרעים נשפכים לארץ וצעקה זריפה בינת ג’מילה לפועלים והפסיקו את התלישה ובאו בחצר ושמה אותם בעבודות אחרות ולקחה פח ביצים ופח גבינה ושני פחים לאבאן והעמיסה על חמור ואיכפה את הסוסה ועלתה ורכבה, והחמור אחריה. באה לעיר ופרקה את משאה וישבה בשוק ומכרה את הסחורה. הגבינה במשקל והלאבאן במידה והביצים במספר ומי שרואה אותה מוכרת לא מכיר: הקול שלה מתוק והפנים טובים והדיבורים יפים.

באו אנשים וטעמו מהלאבאן ומהגבינה וראו אותם טובים והביצים גדולות וקנו, ואחרי שעה מכרה את הכל. ישבה בצל הסוס וספרה את הכסף ועשתה חשבונות.

ומרדכי שמש, הוא אחיו של אבו ליש, והגיבור אבו חלף, שהרג מאה ואלף, הולכים בשוק ומוכרים את הגלידה עם כורכום. באו אצל זריפה בינת ג’מילה וראו אותה מלאה כסף, שמו את חבית הסחורה על ידה ואחיו של אבו ליש פתח בקולו החנון והערב והלך וסיפר כל השבחים והמעלות והנפלאות. והיא לא רואה ולא שומעת מפני שראשה בחשבונות.

לקחו קערה ושמו בתוכה גלידה עם כורכום ועליה אגוזים ושקדים ומלמעלה פרח שושנה – הכל לפניה. הרימה ראשה וראתה את הצלחת ואת הפרח ואת אחיו של אבו ליש ואת הגיבור אבו חלף שהרג מאה ואלף, את קומתו ורוחבו ושפמו ולחייו ועיניו. אמרה לו: “מה זה?” אמר לה: “תאכלי ותדעי”. טעמה וראתה מאכל אלוהים. אכלה וגמרה את הצלחת והביאו לפניה עוד אחת ועשו אותה כולה ורוד ומלמעלה פרח ציפורן. טעמה ואמרה: “מאכל אלוהים, מאכל אלוהים”, ואכלה את כל הצלחת והביאו את השלישית וחטפה אותה בעודה בידיהם ובלעה במכה אחת והביאו רביעית וחמישית ואכלה ואכלה עד שמלאה בטנה והגיבור אבו חלף, רואה תאבונה וליבו מתמלא אהבה והיא רואה את אהבתו בעיניו ואת כוחו וגבורתו במתניו ועיניה מלאות חשק ואהבה ולקחה את כל כספה ושמה בידו. והוא נעלב ולא רצה פרוטה והיא מכריחה אותו לקחת ועוד מעט נפל ריב גדול, עד שעמד ביניהם מרדכי שמש, הוא אחיו של אבו ליש ועשה שלום ולקח את המגיע והלכו לדרכם והגיבור אבו חלף מסב פניו אחורה ומסתכל עליה ועיניו יוצאות.

וביום השני שלח אצלה את מרדכי שמש, הוא אחיו של אבו ליש, ודיבר בו רק טובות, על כוחו ואומץ ליבו וסיפר את המעשה, איך הרג את הדבע ואת האריה והנמר והפיל. וביום הרביעי בא אביה של זריפה בינת ג’מילה ודיבר בביתו וסיפר על חינה וחוכמתה וכספה ואדמותיה והפרות והעיזים והסוסים ובדבר הבעלים לא אמר דבר.

והלכו הזקנים מפה ומפה ודיברו וגמרו ועשו חתונה עין לא ראתה.

ומרדכי שמש, הוא אחיו של אבו ליש, והגיבור אבו חלף, שהרג מאה ואלף, עבדו שבעה ימים ושבעה לילות ועשו גלידה עם כורכום בשביל כל האנשים. ובאו הטובים בסוסים ובפרשים ועשו פנטזיה גדולה ואכלו והחתן מראה לכולם גבורתו והכלה יושבת על הגג ועל פניה הצעיף ועל גופה שמלת משי וכולה שמחה ועליזה ועיניה סוכר.

ומרדכי שמש בראש השמחים, עד שבאה השמש וראה את החתן והכלה נסגרים בביתם ונזכר באהובת ליבו ז’קלין אפללו שהלכה ולא נודע לאן, והתמלא כל ליבו עצב וראשו געגועים ונשבע ללכת ולמצאה.

 

הגיבור אבו חלף, שהרג מאה ואלף, רואה חיים טובים עם היפה, זריפה בינת ג’מילה, אבל החיות הקופצות באות בלילה לאכול את בשרו ואינן נותנות לו מנוחה    🔗

בחצי הלילה עזבו האורחים והאנשים והזקנים והילדים ונשארו הגיבור אבו חלף וכלתו היפה, זריפה בינת ג’מילה לבדם.

הלכו ונכנסו בבית וסגרו את השער ולא יצאו שבעה ימים ושבעה לילות והעובדים בשדות מביאים לפניהם פיתות ובשר וירקות ופירות ומים קרים והם אוכלים ושותים ושמחים אחד בשני וכל הבית מלא צחוק וחיים טובים.

והגיבור אבו חלף, מפטם עצמו במאכלים ורוחץ בשרו במים כל יום ועוצם עיניו וחולם בהקיץ ושם את עצמו בחלומות כמו מלך גדול.

והיפה, זריפה בינת ג’מילה לא עוזבת לו לעשות איזו עבודה ומביאה לפניו את המאכלים והירקות והפירות ומסתכלת בפיו בזמן שהוא אוכל ומשחקת בתלתליו, ומפטמת אותו, כאילו היה איזה עגל.

עברו שבעת ימי החג ויצאה זריפה בינת ג’מילה והלכה בשדה, והגיבור יושב בבית וישן על הכסתות ועל הכרים וכבר נעשה גופו שמן ובשרו לבן ועיניו רכות ורגליו וידיו עצלות.

בא זמן הקציר וכל העם משכימים ויוצאים לשדה ועובדים מעלות השחר עד הכוכבים. הגברים קוצרים במגלים ומאלמים אלומות והנשים אוספות ומעמיסות וקושרות על החמורים והילדים מחמרים ומביאים לגורן וזריפה בינת ג’מילה על כולם ועומדת במקום גבוה ורואה את כל השדה ומי שמרים ראשו מהקבוצה נותנת בו עיניה וצעקתה. והגיבור בא וישב תחת העץ והביאו לפניו אוכל ומים, אכל ורצה לחזור לביתו ובאה השמש והיכתה על ראשו והלך וחזר וישב בצל ונשען על גזע העץ ונרדם. ובצהרים בא הברחש מהשדה וראו את הבשר של הגיבור לבן וישבו עליו בזמזומים ובעקיצות והגיבור התעורר והתחיל מנפנף בידיו וחובט בכפותיו, בשביל לגרש את הברחש. והברחש בא בלחייו ובצווארו ובעיניו ובאוזניו והתחיל הגיבור צועק, עד שבאה אצלו אשתו זריפה בינת ג’מילה, היפה, וראתה איך כוחו הולך לחינם ולקחה עבאיה וכיסתה אותו והביאה ילד אחד עם כד מים והיה שופך על העבאיה בשביל הקרירות.

והגיבור אבו חלף, שהרג מאה ואלף, שוכב מתחת לעבאיה ומגרד את בשרו עד שנעשה אדום.

אחרי הצהרים באה רוח מהים והלך הברחש וזריפה בינת ג’מילה הביאה חמור וכרע החמור ועלה הגיבור וישב עליו וילד אחד מחזיק באפסר ומחמר ובא לביתו והלך וישב בחצר.

ובלילה באו החיות הקופצות וראו את גופו של הגיבור שמן ורך ואדום והתחילו לעלות עליו ולא עזבו מקום אחד. והיפה, זריפה בינת ג’מילה, באה אצלו והוא אין ליבו למשחקים וכולו כואב וצועק כל הלילה. ובבוקר הביאה שמן זיתים ומרחה את גופו, לקחה סמרטוטים רטובים ושמה על ראשו ועל מצחו ונרדם. ובלילה באו החיות הקופצות ואכלו את שמן הזיתים מעל גופו ובאו עד הבשר ברעש גדול ובזמזומים ובצעקות והגיבור נלחם בהן כל הלילה בחבטות ובגרודים ונעשה כל בשרו דם.

והיפה, זריפה בינת ג’מילה, קמה בבוקר והלכה למעיין וקטפה תאנים ירוקות והביאה ושמה בצל ולקחה תאנה תאנה ולחצה את הקליפה עד שיצא חלב התאנה החוצה ומרחה על גופו של הגיבור אבו חלף, שהרג מאה ואלף. ובלילה באו החיות הקופצות ואכלו את חלב התאנים ובאו לבשר, וראו אותו רך מבראשונה והתנפלו עליו כמו על דבש והגיבור נלחם בהן, עד שתש כוחו ונשאר שוכב על מזרונו מסכן ומילל כמו ילד.

ובבוקר לקחה אותו היפה, זריפה בינת ג’מילה, והרכיבה אותו על החמור הקפריסאי והילד מחמר והלכו ובאו לבור המים וקשרה את גופו בחבל ואת קצה החבל לחמור, והורידה את הגיבור לבור וישב במים כל היום עד שנעשה בשרו כמו ידיה של כובסת. והיפה, זריפה בינת ג’מילה, עומדת אצלו בפתח הבור ומורידה לו מאכלים ופירות וירקות. ובערב קשרו את קצה החבל לחמור ומשך ויצא הגיבור ועלה ובאו לביתם ושכב לישון ובאו החיות הקופצות ונכנסו בחריצי בשרו והגיבור אבו חלף, שהרג מאה ואלף, נהיה משוגע ורצה לעלות על הגג ולקפוץ, והיפה, זריפה בינת ג’מילה, סגרה את הדלת ועזבה אותו לצעוק כל הלילה. ובבוקר לקחה אותו והלכו ובאו אצל המלחשת הצועניה סית בהלובה מקסורת אל עין. והמלחשת הביאה את הגיבור בתוך האוהל והסתכלה בו בעינה האחת ואמרה לו אלה מהרוחות הרעות ונתנו בידה כסף ועשתה עליו לחשים והשבעות והלכו וישבו בביתם ובא הלילה ובאו החיות הקופצות.

ובבוקר קמו והלכו אצל הזקן רעיף אבו סודקי וכל הבית מלא עשבים ורפואות ומה שעשה עשה והלכו וישבו בביתם ובאו החיות הקופצות ולא עזבוהו עד הבוקר והגיבור גופו הולך ומתרפה ואין בו כוח להרים ידו ולהכות בהם.

וזריפה בינת ג’מילה רואה את גיבורה הולך ונגמר והלכה ושאלה בעצת פועליה ושמעה להם וחזרה לביתה והגיבור אין בכוחו לשבת על החמור ולקחו עגלה ושמו בה כסתות וכרים ורתמו זוג סוסים ושמה בעגלה אוכל ומים ולקחה המושכות בידיה ונסעו שני ימים ובאו בהרים אצל החכם הזקן חג' איברהים. וישבו אצלו והאשה הלכה וישבה בחוץ והגיבור לפניו ושאל אותו חג' איברהים ושמע את כל הסיפור והתפלל בשבילו ואחר כך הוציאו בלילה והביאו על יד הסלעים ונתן בידו מכוש גדול ואמר לו להזיז את הסלע ממקומו. והגיבור התאמץ בשארית כוחותיו ועבד כל הלילה וביום הלך וישן בצל העץ. ובא הלילה והחכם חג' איברהים נתן בידו את המכוש והאכילו פיתה ובצל והביאו אל הסלע והגיבור עבד כל הלילה ובבוקר שכב לישון.

ובצהרים העירו החכם הזקן חג' איברהים והביאו לתחתית הגבעה והראה לו אבנים גדולות ואמר לו להביאן לראש הגבעה. והגיבור התאמץ ועבד כל היום ובלילה שכב לישון.

והזקן לא עזבו שבעה ימים ושבעה לילות והאכילו פיתה ובצל בלבד והעבידו ביום ובלילה, עד שנעשה בשרו קשה וכוחו חזר והלך וחזר לביתו וחיכתה לו היפה, זריפה בינת ג’מילה, וראתה אותו גיבור כבראשונה והלכו וישבו בביתם ובלילה באו החיות הקופצות וראו את בשרו חזק וקשה ועזבוהו והגיבור התעורר בבוקר מלא כוח ויצא לשדה בראש הקוצרים ובצהרים באו וישבו לאכול מתחת עץ התות וכל העץ מלא פירות שחורים ואדומים והגיבור הניף ידו והיכה בכוחו בגזע העץ, ונפלו כל הפירות למטה והילדים רצו ואספו ושמו בכלים ואכלו כולם ונתמלאו כוח והלכו וקצרו עד שגמרו את כל השדה.

 

מרדכי שמש, הוא אחיו של אבו ליש, והגיבור אבו חלף שהרג מאה ואלף, עושים ניסים ונפלאות בנצרת עם ביצת הנחש    🔗

הגיבור אבו חלף, שהרג מאה ואלף, יושב בבית אשתו זריפה בינת ג’מילה רואה חיים טובים וליבו ונפשו בלחם ובבשר ובירקות ובפירות ובדברים המתוקים והנעימים.

כשהוא יום – יוצא לשדה עם אשתו ופועליה ונותן שכמו בעבודה ורוחו טובה ופיו מלא שירים ומנגינות. כשהוא לילה – בא בביתו ויושב אצל אשתו וכוחו במתניו והיא באה אליו באהבה ובחיבה ובתפנוקים.

ומרוב טובה שכח את חברו מרדכי שמש, הוא אחיו של אבו ליש.

ופעם באה מחלה והפילה את הרועים ואת הפועלים ואת העובדים. והגיבור אבו חלף, שהרג מאה ואלף ואשתו זריפה בינת ג’מילה לא חלו ונשארו בעצמם והיו משכימים קום ומאחרים בלילה.

וביום השוק העמיסו חמור עם דבלים וצימוקים וחמור עם נאדות שמן וחמור עם לבן ויצא הגיבור אבו חלף השכם בבוקר והלך בראש והחמורים אחריו.

עלה בהר וירד בעמק הרימונים ועלה בהר הנוצרים וירד למעיין ועלה בדרך, עד שעמד על ההר וראה את העיר נצרת מתחתיו קמה ומתעוררת משנתה.

ירד ובא למקום השוק והיה בין הראשונים ועד שיצאה השמש מכר את כל סחורתו בכסף טוב. רצה לשוב לביתו, עד שנזכר בדברי אשתו וקשר את החמורים לעצים והלך ובא לעיר וקנה פעמון לתיש וחבלים חדשים, ונפה בשביל הקמח, וקפה והל ותה וסוכריות מתוקות וחמישה רוטל חלבה עם אגוזים וחמישה רוטל פירות עם סוכר מעשה דמשק. ראה שהמשא כבד ושם הכל בחנות של הזקן והלך להביא חמור.

בתוך כך ראה אנשים וברך אותם לשלום והטובים ענו לו וברכוהו, והרעים היו משחקים אחרי גבו ומדברים באשתו זריפה בינת ג’מילה ומדברים דברים רעים על כל מעשיה ועל שלושת הבעלים שהיו לה, שהיתה מוציאה מהם את טובם וגבורתם ואחר כך הורגת אותם וזורקת גופם בבאר.

והגיבור אבו חלף לא יודע ולא מרגיש והפנים שלו אדומים ושמחים ובא בחנויות ובקפה ויושב ושותה ואוכל ומדבר עם האנשים ושואל למעשיהם ולמסחרם.

והילדים זוכרים אותו מזמן שהיה הולך ברחוב ומוכר גלידה עם כורכום ובאים אצלו, וליבו טוב אליהם ושם ידו בכיסו ומוציא סוכריה ושם בפיהם והם אוהבים אותו.

יצא מהקפה ורצה ללכת ובא ברחוב וראה את חברו ורעו מרדכי שמש, עומד ברחוב ובגדיו קרועים ופניו רעים וכולו מסכן.

בא אצלו וחיבקו ונישקו ושאל שאלות, עד שראה שהלכה ממנו הפרנסה ואין בכיסו פרוטה ואין לו מכיר או חבר.

נזכר הגיבור אבו חלף, שהרג מאה ואלף בכל הימים שהיו הולכים ביחד ועוזרים אחד לשני, וכל המעשים הנפלאים שקרו בדרכם ובאו הרחמים בראשו ולא נתן לו הלב לעזוב את חברו בשעת צרה.

שם ידו בכיסו והוציא אותה מלאה כסף והביא את מרדכי שמש, הוא אחיו של אבו ליש, למסעדה ושם לפניו הכל נראה אותו שמח, ושמח גם הוא.

ובתוך שהיו יושבים, שמעו אנשים מדברים על חג הנוצרים וראו כולם הולכים וקונים מתנות לנשים ולילדים. יצאו לרחוב וראו הרבה אנשים. באו ביניהם וראו אותם כל אחד מחזיק בידו ביצה צבועה ומכה על ראש ביצת חברו ומי ששובר מרוויח.

קנו עשרים ביצים ובאו אצל אחד והיו מרוויחים ומפסידים ומרוויחים ומפסידים וראו הזמן שלהם הולך בחינם. הלכו אצל אחר והרוויחו אצלו עשרים ביצים ופתאום בא אחד ונתנו לו מקום והוציא מבגדיו ביצה וכולה מצובעת בצבעים יפים והיכה על ביציהם ושבר את כולן ונשארו נקיים.

עזבו אותו והלכו, אבל הוא לא עזבם ובא אחריהם בדיבורים ובמעשה צחוק וכולם באים אחריו וצוחקים, עד שבא דם בעיניים של הגיבור והסתובב אליהם וברחו כולם ובא למקום ושבר את כל הביצים על הכביש ובאו הכלבים ועשו סעודה גדולה. נודע הדבר לנוצרים ונהיה רעש גדול, ואמרו זה בא לצחוק על החג שלנו והלכו אנשים עושי שלום אצל הגיבור אבו חלף, שהרג מאה ואלף ומרדכי שמש, הוא אחיו של אבו ליש ודיברו על ליבם עד שנעשה רך והגיבור הלך לשוק וקנה ביצים והחזיר במקום השבורות, אבל את הכעס לא שכח ולא הוציא מליבו.

ומרדכי שמש נזכר במעשה שהיה בירושלים וסיפר אותו לגיבור אבו חלף. שמע הגיבור והלך וקנה חצי פח לבן וירדו שניהם בעמק ובאו למקום של קוצים וסלעים. שפכו את הלבן בכמה מקומות וחיכו.

הריחו הנחשים את הלבן ויצאו מחוריהם ובאו לאכול.

ראו את הגדול שבהם והלכו אחריו עד שבאו לביתו וראו בחושך שלוש ביצים. לקחו את הביצים ועלו בהר ובאו אצל רועה אחד וקנו ממנו גדי ושחטו אותו ושמו על סלע. באו כל מיני חיות וציפורים והיו טורפות מהבשר, עד שבא נשר וגירש את כולם ואכל את שללו ועף. הסתכלו עליו, עד שראו אותו בא בקן שלו בראש הסלע. וטיפסו ומצאו את הקן, ושמו בו את שלוש ביצי הנחש.

חיכו שלושה ימים ועלו בסלע ולקחו את הביצים והביאו צבעים וצבעו אותן כל ביצה בצבע אחר. והלכו בשוק וקנו ביצים של תרנגולות ובאו אצל המקום של המשחקים. פתחו בביצים של התרנגולות והיו מרוויחים ומפסידים ומרוויחים ומפסידים ויצא שכרם בהפסדם והפסדם בשכרם, עד שראו את הראש שלהם בא והיו טובים אליו וביקשו סליחתו על אותו מעשה שכעסו על הפסדם ושברו כל ביציו.

ישבו והתחילו משחקים ובראשון היו נותנים לו להרוויח, שיהיה מבסוט, עד שראו שהוא לא מסתכל והוציאו את ביצת הנחש והיכו על כל ביציו ושברו את כולם. שלח ילד עם חמור והביא ארבעה ארגזים ושברו את כולם. באו אנשים מכל העיר וכל אחד ביצתו בידו והגיבור אבו חלף ומרדכי שמש, הוא אחיו של אבו ליש, כבר עייפים מלהכות, אבל כולם מפסידים אצלם והם מכים ומכים ומסביבם ערימות של ביצים וכבר שכרו שומרים לשמור עליהן.

באו אנשים וסיפרו את הדבר בעיר, ועלה מחיר הביצים.

ופהום אבו ג’וברן, עשיר גדול בנצרת, והמסחר שלו בתרנגולות ובביצים והוא רשע גדול ושמע את הדבר ושכר מהשבאב של נצרת עשרה בחורים וכולם ריקים ופוחזים ושלח אותם להשמיד ולאבד.

באו השבאב וראו אותם השומרים על הביצים ואמרו לגיבור אבו חלף ויצא לקראתם וראו אותו ונבהלו. אבל הוא עשה להם פנים טובים וקרא להם ואמר: “לכו והביאו את פהום אבו ג’וברן”.

הלכו ואמרו ובא פהום אבו ג’וברן אצלם וראה את ערימות הביצים המורווחות ויצאו עיניו מחוריהן.

הוציא את כספו מכיסו והתחיל מרמז רמזים, עד שנעתרו לו ומכרו את ביצתם בזהב.

בא הלילה והתבקעה הביצה ויצא מתוכה נחש קטן ובא אצל פהום אבו ג’וברן והכישו באוזנו ומת.

והגיבור אבו חלף, שהרג מאה ואלף, שכח את ביתו ואשתו ויושב עם מרדכי שמש בנצרת ואוכל ושותה ורואה חיים טובים.

 

הנוצרים האנגלים יורדים בירדן והגיבור אבו חלף ואחיו של אבו ליש, מצילים אותם מהאריה הנורא בין שיחי קני הסוף ומהיתושים העוקצים    🔗

יום אחד באו אנשים נוצרים מאנגליה וישבו על שפת הכנרת וכל אחד לובש שמלה שחורה ועל החזה שלו צלב גדול ועל הראש כובע גדול ולבן מפקק ועליו מטפחת והנשים שלהם לובשות כמוהם, אבל השמלות שלהן בלבן וכולם מחזיקים ספרים קדושים בידיהם ומתפללים ושרים כל הזמן.

באו אנשים ואמרו אלה רוצים לרדת בירדן ומי שילך איתם יקח הרבה כסף.

שמעו את זה הגיבור אבו חלף, שהרג מאה ואלף ומרדכי שמש, הוא אחיו של אבו ליש ובאו אצל הראש שלהם ומרדכי שמש עשה עצמו יודע אנגלית וישב איתם והיה אומר כל הזמן יס, יס, יס.

ואחד מהנוצרים בא ודיבר שפה משונה וחשבו אותה תורכית, עד שראו שהוא מדבר ערבית, אבל בשפה של בית ספר ואף ערבי לא מבין אותו, אבל הוא מבסוט מעצמו וכל הנוצרים מסתכלים עליו ורואים אותו חכם גדול.

וביום השני קמה בבוקר מוקדם ולקחו סירה גדולה מהדייג הזקן העיוור יוסוף אבו אל עין.

פרשו את המפרשים והלכו עם הרוח ובאו לטבחה וירדו הנוצרים והתפללו והודו לאלוהיהם ומילאו בקבוקים ממימי הכנרת וכל אחד הדביק נייר על הבקבוק ורשם את שמו ואת המקום.

ואחר כך עלו בסירה ובאה הרוח והוליכה אותם לכפר נחום וירדו והתפללו ולקחו מים ושמו בבקבוקים ועלו בסירה ועברו את הכנרת לאורכה ובאו למוצא הירדן ומילאו בקבוקים והתפללו והלכו וישבו בערב בצמח על יד הים. ובאותו לילה היתה חתונה גדולה בהרים והערבים יצאו בשירה וביריות ובא ראש הנוצרים לאחיו של אבו ליש לשאול על הדבר ואמר לו: “באו המסיתים אצל הבדווים ורוצים לשחוט את כל הנוצרים”.

התחילו כולם מתפללים לאלוהיהם ומוציאים כספם וזהבם ויצא הגיבור אבו חלף והוציא חרבו ואמר להם: “אני אשמור עליכם, ומי שיבוא אכה אותו בחרב”. נתנו לו כספם והלכו וישבו בחדר ואחיו של אבו ליש והגיבור אבו חלף הלכו ועמדו בחוץ. ומרדכי שמש עשה את עצמו ערבי ולבש בגדים של ערבי ועלה על הגבעה וצעק צעקות גדולות והגיבור עמד בפתח החדר וניפנף בחרב וכל הנוצרים ראו והתפללו לשלום מצילם ובבוקר יצאו מהר וישבו בסירה וראו כל העיר שקטה וידעו שהגיבור היכה את כל הרשעים.

ומרדכי שמש הלך וקנה שלושה שקים פיתות וארגז חדש מלא תה ובא אצל הנוצרים וישבו בסירה וירדו בירדן והמים חזקים וסוחבים והגיבור אבו חלף ומרדכי שמש, הוא אחיו של אבו ליש, מחזיקים מקלות גדולים בידיהם ושומרים על הסירה, שלא תסתובב ותתהפך. וירדו כל אותו יום ובערב באו על יד הכפר דמיה. ואחיו של אבו ליש הלך אצל הרועים וקנה כבש וישבו כולם והגיבור שחט את הכבש והפשיט את עורו וצלה את הבשר על האש ונתן בפיהם והתפללו לאלוהיהם ושכבו לישון. ובלילה התעוררו ושמעו חיה מרשרשת בקני הסוף על יד המים ונמלא ליבם פחד. הלך הגיבור וראה חמור עומד ואוכל עשב. בא אצלם ושאלו אותו ואמר להם – אריה. התחילו מפחדים ובוכים ומתפללים. הלך הגיבור ולקח בהחבא את עור הכבש ובא אצל החמור ושם על ראשו ואחיו של אבו ליש הדליק את המדורה והסתכלו כולם וראו את הגיבור אבו חלף נאבק עם האריה ומכה אותו בחרב וזורק את נבלתו לירדן ואמרו כולם שמשון הגיבור, ורשמו הכל בפנקסים.

ובבוקר ישבו בסירה וירדו כל אותו היום, עד שבאו על יד יריחו ושם יש מקום קדוש לנוצרים ומילאו כולם בקבוקים מן המים.

ובבוקר קמו והלכו וראו עצי תמר והילדים מטפסים ועולים ומנענעים את האשכולות והנשים מלקטות מהארץ והגברים ממלאים בשקים ומעמיסים על החמורים והגמלים.

רצו לאכול ואמר להם מרדכי שמש: “חס ושלום, חס ושלום, זה אוכל של סוסים”, וביקשו אותו והלך לסירה והוציא את נייר הכסף מארגז התה ובא אצל אחד מוכר תמרים וקנה רבע שק וישב ועטף כל תמר בנייר כסף והביא אצלם ושילמו לו בעד הסחורה בזהב. ואכלו כולם ואמרו: “מאכל אלוהים, מאכל אלוהים”.

ובלילה שכבו לישון ובאו היתושים מהעשב וירדו על האנשים והתחילו בזמזומים ובעקיצות. והאנשים האנגלים, העור שלהם לבן ורך מהשמש וכל עקיצה כמו מחט והתחילו צועקים ובוכים ומתפללים. בא אצלם מרדכי שמש, הוא אחיו של אבו ליש, ואמר להם צריך עשבים וסמים. נתנו לו כסף והלך על יד המים והביא סרפד ושפשף את פניהם ואת גופם. היו כואבים ומייללים, אבל היתושים הלכו.

ובבוקר ישבו בסירה ויצאו לים המלח ובאו באמצע הים וירדו לרחוץ במים ובא המלח בפיהם ובעיניהם ועל גופם וחשבו למות והגיבור אבו חלף ישב בסירה ומשה אותם אחד אחד והושיבם במקומותיהם.

באה רוח ופרשו מפרשים ושטו. והרוח יבשה את בגדיהם ונעשו קשים ולבנים מהמלח ושרטו בגופם ונעשו כולם פצעים פצעים.

באו בערב לנחל ארנון ולקחם הגיבור אחד אחד על כתפו והורידם במים הקרים והמתוקים ושבה נפשם אליהם והודו לאלוהיהם ונתנו ביד הגיבור הרבה כסף.

ואחר כך הלכו ובאו לוואדי זרקה וראו את חורבות הארמונות ואת מעיינות המים החמים ואחר כך הלכו ובאו לסדום ומילאו בקבוקיהם במי המלח וראו כל נפלאות ההרים והבקעות וכל מהפכת אלוהים.

ומרדכי שמש שכר עבורם שיירת חמורים ומילאו ארגזיהם בבקבוקי המים ועלה ורכב בדרך לבאר שבע והנוצרים ישבו בסירה וחזרו ליריחו עם הגיבור אבו חלף, שהרג מאה ואלף וביריחו לקחו אוטו גדול ועלו וישבו בו כולם והגיבור הלך ומכר את הסירה ובא וישב איתם ונסעו ובאו לירושלים לבית הנוצרים.

ומרדכי שמש ושיירת החמורים באו לעלות בהר וכשלו החמורים מהמשא. בא מרדכי שמש והריק את הבקבוקים מהמים וחימר אחר החמורים במקלות ובצעקות עד שבאו לפני העיר באר שבע ומצא בור מים ומילא את הבקבוקים כולם, וסגרם וחתמם בפקקים, ושם הכל באוטו ובא לירושלים לבית הנוצרים ופגש את האנגלים ושמחו ונתנו לו כסף רב.

נפרדו בשלום ובתודות והלכו וכל כיסיהם מלאים בכסף ובזהב.

והנוצרים חזרו לארצם ומצאו את המים מלאים ירוקת וחלזונות וצפרדעים. ואמרו כולם: “מעשה פלאים, מעשה פלאים”.

 

מלך הטורקים אוכל אבטיחים, שכל אחד מהם כמו הר, ועץ חרוב לידם נראה כמו שיח חובזה    🔗

היו האנשים יושבים אצל בתיהם ומסתכלים על השדות ורואים את העכברים פושטים ומכרסמים את כל הירוק ולא מותירים דבר לא לגרעינים ולא למרעה, וכדרך אנשים ששעתם רעה, הולכים ומעלים זכרונות ומספרים זכר מעשים שהיו.

ואמרו, לא היתה רעה כזאת משנת הרעש. ובא אצלם הזקן שייך סובחי אבו מלפוף וסיפר להם איך בא היום ורעדה האדמה ונפלו הבתים והרגו הרבה אנשים, ובלילה יצאה הלבנה וראו אותה רק חצי והחצי השני אוכל הלוויתן ולקחו פחים ויצאו בהרים, והיכו בהם ועשו רעש גדול לגרשו, ובבוקר באה רוח והביאה גשם והיו הטיפות שחורות וצבעו הבתים. הוציאו את המחרשות וזרעו את השדות. נבטו הזרעים ובאה רוח ויבשה את הנבטים, חיכו עד שבא הגשם השני ועלו וזרעו שוב ובאו עשרים יום כולם גשמים ונעשו כל השדות כמו ים והרביצו את השעורה לארץ ובאה החלודה וירדה על הנותר ונעשה הכל צהוב. עד שבא החמסין והיכה בפריחת השעורה וראו לא יצאו ממנה גרעינים והביאו את העדרים, והעלו אותם על השדות ובאו המחלות והיכו בעיזים ובכבשים ובפרות, ולעת הקיץ לא נותר דבר וכולם הלכו והשכירו עצמם לממשלה בפרוטות

והיו עובדים בכבישים ובנמל ואין בכוחם להביא אוכל למשפחותיהם. נעשתה כל הארץ שממה.

שמעו את סיפור הזקן סובחי אבו מלפוף ונאנחו ורעד ליבם מפחד והיו יושבים ומחכים לרוח ולעננים ומציצים למערב ולדרום ולא רואים סימן.

הזקן שייך סובחי אבו מלפוף ראה שהביא עליהם את הפחד ובאה מחשבה בליבו והיה הולך ומספר להם מעשים שהיו וכולם טובים ומשמחים, עד ששכחו צרותיהם. ודיבר על ליבם לרעוב ולסבול ולא לחסל את ממגורות הגרעינים, בשביל שישאר לשנה הבאה לזריעה. ואלה ביניהם שהיה ליבם חזק שמעו בעצתו, והאחרים לקחו את כל הנותר וטחנו לקמח ולעת החורף לא נותר להם דבר והלכו הם ומשפחתם והשכירו עצמם פועלים בפרדס אצל היהודים.

והזקן, שייך סובחי אבו מלפוף לא עוזב את האנשים אף ערב לבדם. ואחרי שנגמרו בפיו דברי העצות, קם וסיפר להם את הדבר הגדול אשר היה בימי התורכים.

בימים ההם בא ענן גדול מהים ומהדרום ונעמד אצל ג’בל טורען ובאה רוח ותפשה את צידו הדרומי והפילה אותו על סג’רה ועל לוביה ועל טבריה, ועשתה את כל האדמה טיט ובוץ. ובאה רוח אחרת ותפשה את צידו הצפוני והביאה את הענן על עמק בית נטופה וירדו הטיפות בטובה ובנחת ובאו בתוך האדמה.

ואחד בא והביא שיירת גמלים מג’בל־א־דרוז, וחנה בדרך ואכל אבטיח והטיל את גרעיניו ליד הדרך.

באו המים והנביטו את זרעי האבטיח ויצאו שבעה נבטים וראו העיזים ואכלו ונשארו שלושה. ולעת הקיץ גדלו ולא נראו כמוהם מעולם. כל אחד כמו הר והחרוב ביניהם כמו שיח חובזה.

ויום אחד ישבו החכמים אצל מלך התורכים ואכלו ושתו וסיפרו סיפורים מהעולם.

בא אחד ואמר: “יש תרנגולת בהינדיה – פעם בשנה מטילה ביצה ואוכלים אותה שלושים אנשים ומהקליפה עושים סירות לילדים”. אמר מלך התורכים – “ראיתי”.

ובא אחר ואמר: “יש בארץ הכורדים עקרבים, ולוקחים שניים ורותמים לעגלה ומריצים לפניהם ילד ערום. והם רצים אחריו לעקוץ אותו ומושכים עגלה מלאה שעורה בהר הגדול שלושה ימים ולא נחים”. ואמר מלך התורכים – “ראיתי”.

ובא שלישי ואמר: “יש בעמק בית נטופה שלושה אבטיחים, כל אחד הר, וביניהם עץ חרוב נראה כמו שיח חובזה”.

הסתכל עליו מלך התורכים ולא האמין. בבוקר אָכפו את הסוסים ולקחו את החרבות, ועלו ורכבו וירדו בהר ועלו ועברו את הירדן ועלו על הג’רמק וישנו. בבוקר קמו ורכבו ובאו לעמק וראו גבעות והן אבטיחים, ועדר צאן יושב בצל כל אחד מהם.

הוציא מלך התורכים את חרבו ונתנה ביד ראש הפרשים ועמד ראש הפרשים על אוכף סוסו ותקע את החרב בבטן האבטיח והדהיר סוסו מסביב ופילח את האבטיח.

ובאו האנשים כולם מצד אחד ונדנדו עד שנפל חציו למטה ופניו לאדמה. טיפסו ועלו עליו וממנו עלו על החצי השני וגזרו פלחים גדולים מהלב ובשאר לא נגעו. ישבו ואכלו ומצאו אותו מתוק וצעיר וכולו מעשה פלא.

ומלך התורכים יושב בצל האבטיח והוציא את חרב הזהב וחתך וחילק לכל אחד מהחכמים ואחר כך ישבו בצל ונחו ונרדמו ובערב באו המנגנים והמחוללות ושימחו את ליבם. ובבוקר עלו על הסוסים ורצו לרכב, וראה מלך התורכים – חרב הזהב איננה.

קרא לפרשים ורדפו אחרי המנגנים והמחוללות וחיפשו בכליהם ולא מצאו. חזרו וחיפשו בכלי החכמים ולא מצאו. באו וחזרו וחיפשו על יד האבטים וראש הפרשים קרא לשלושה מגיבוריו ועלו על האבטיח ועמדו על שפתו והתרומם צידו השני, עד שראה מלך התורכים את חרב הזהב מונחת על האדמה מתחת לאבטיח, ולא ידעו איך נהיה הדבר, עד שקם אחד החכמים ואמר שבהיותם יושבים המשיך האבטיח לגדול וכיסה על הסכין.

ראה המלך את הדבר הזה כולו פלא ונתן פקודה והביאו שקים ובכל אחד שמו שלושה גרעיני אבטיח, והביא אותם לארמון וזרע זרעיהם בגן. ואחרי שבוע לקח את כל הפרשים ויצא למלחמה וחזר אחרי שנה ובא וראה גדלו האבטיחים והרסו את הארמון. הלך וישב בחוץ ובאו האויבים והתנפלו עליו בלילה והרגו אותו וכל גיבוריו. ובבוקר עלו על העיר ושרפו אותה ובאו לארמון ושרפו אותו ונשרפו גם האבטיחים ולא נשאר מהם גרעין אחד.

ישבו האנשים ושמעו את סיפור שייך סובחי אבו מלפוף והלך כל אחד לביתו וסגר את הממגורות על מסגר ונשבעו לא לנגוע בגרעינים.

ובשנה הבאה בא הגשם ופתחו את הממגורות והוציאו את הזרעים וחרשו את השדות וזרעו ונבטו הזרעים וגדלה שעורה ואם הולך בה עגל לא רואים אותו ולעת הקיץ הבשילה השעורה וראו בה גרעינים, כל אחד כמו זית וקצרו ומצאו מאה שערים. ובאו כולם לבית שייך סובחי אבו מלפוף ונתנו לו כבוד גדול.

ויום אחד באו שודדים לחמוס את הגורן ויצאו הגברים והזקנים והנשים והילדים וזרקו בשודדים גרעיני שעורה והרגו את כולם.

 

מרדכי שמש והגיבור אבו חלף, נלחמים בעכברים בעזרת הדודאים    🔗

האשה זריפה בינת ג’מילה יושבת בביתה בהרים ורואה שבעלה איננו. חיכתה יום, יומיים, שלושה ולא בא. נעשתה עצובה ובוכה וחולה, וכל העובדים בשדה ובחצר ובמרעה רואים את העיניים העצובות שלה ושמחים לאידה, מפני שתמיד היתה קשה ויורדת עליהם במקלות ובקללות ובעלבונות.

ובעלה, הוא הגיבור מנצור אבו חלף, שהרג מאה ואלף, הולך בדרך יחד עם חברו ורעו מרדכי שמש, הוא אחיו של אבו ליש, וכל כיסיהם מלאים בכסף שעשו ממסחר הביצים ביום חג הנוצרים.

עלו בהר וירדו ובאו לדלית-א-רוחה וישבו כמה ימים, והלכו ובאו לכופרין, וישבו כמה ימים וירדו בהר ובאו לדרך הים, והלכו ובאו לכפר פרדיס וראו אותו כולו מעשה בלבול, והאנשים שלו מעורבבים וכל אחד דומה רק לעצמוֹ ואין שניים נראים אותו הדבר. ויצא השם שלהם רע מאוד בין כל הכפרים ולא נותנים להם כבוד ואומרים עליהם ממזרים בני ממזרים, אבל ליבם גס במלים ובדיבורים ועובדים כולם בזכרון-יעקב ובת-שלמה וגבעת עדה והיהודים נותנים שכרם בעין יפה והשבאב ממלאים כיסיהם בכסף ומביאים נשים ממקומות רחוקים.

ובשנה ההיא בא התנין לאכול את הירח ויצאו כולם להרים עם מקלות ופחים ורובים והיכו בפחים וירו ברובים כל הלילה, בשביל לגרש את השד והיה ליקוי גדול ונעשה חושך ופחד נפל על כולם. ובקיץ בא הארבה ואכל את השלף ואת הדוּרה ולא הותיר דבר, עד אשר באו הגשמים ונפלו בכוח גדול ועשו את האדמה כולה בוץ, ועמדו השמים ובאה שמש חזקה ונהייתה האדמה כמו ברזל והעכברים יצאו מחוריהם ופשטו בכל השדות ובממגורות ובבתים, והאנשים היו מתעוררים משנתם ורואים את העכברים אוכלים את האוכל והבגדים והנעלים וקודחים חורים בנאדות השמן ולא משאירים דבר.

והיו יוצאים כולם, הגברים והנשים והילדים, לשדות ונוברים בחורים ומכים בעכברים והורגים בהם אלפים ולא עזר דבר.

הגיבור אבו חלף, שהרג מאה ואלף, ומרדכי שמש, הוא אחיו של אבו ליש, הלכו ובאו במושבות של היהודים, בזכרון יעקב ובנימינה וגבעת עדה ובת שלמה, וראו את כולם עצובים וחרדים וכל יום באה צרה חדשה ולא עוזר דבר וכבר הביאו מהעיר את כל החכמים והזקנים. ויום אחד ישבו על הספסל בזכרון יעקב ושמעו רעש גדול וראו כולם רצים ורצו איתם ובאו לרחוב וראו איש אחד מלובש יפה מאד ועליו כובע ומשקפים, ומחזיק ביד אחת מקל וביד אחת מזוודה והוא מדבר שפות רבות וכולם נתנו לו כבוד גדול ואמרו זה יצילנו מהעכברים.

בא וישב יום אחד במלון ולמחרת יצא ועמד על ההר והסתכל על השדות. וחזר וישב במלון והביאו לו אוכל והוא יושב ואוכל ושותק ומסביב כל הזקנים והמכובדים, רואים כולו מלא מחשבות ולא אומר דבר, עד שנתן פקודה ורצו הילדים ותפשו עכברים והביאו לפניו. לבש סינור לבן וכובע לבן פתח את המזוודה וראו כולם איך היא מלאה בסכינים ואיזמלים ובקבוקים וספרים עבים.

לקח עכבר והיה סופר את שיניו ומסתכל בעיניו ומדגדג בזנבו ולוקח את השני ופותח את בטנו ממשש במעיו וראו אותו כולם דוקטור של עכברים.

בלילה שכב לישון ויצאו העכברים ואכלו את כל ספריו ובגדיו ונעשתה לו בושה גדולה וצחקו עליו כולם ויצא וברח.

והגיבור אבו חלף ואחיו של אבו ליש הוציאו שמועה במושבה והיו מסתובבים ברחוב ולא מדברים אל אף אחד. עד שבאו אצלם האנשים ודיברו על ליבם ונעתרו להם ואמרו, אנחנו נעשה ואתם תראו.

עלו בהר ובאו אצל הדרוזים וקראו לילדים ואמרו להם, מי שיביא פח מלא דודאים יקבל יד מלאה כסף.

יצאו כולם ומילאו פחים והביאו אצלם והם שילמו ביד רחבה, ושכרו חמורים והעמיסו עליהם את הפחים ובאו לזכרון יעקב, ולקחו חדר והחביאו בו את הפחים ואח"כ הלכו וקנו את כל הדיו בחנויות ובבתים ועירבבו אותו בכחול של הכביסה עד שנעשה צבע נחמד וישבו וצבעו את כל הדודאים.

אחר-כך יצאו וקראו לאנשים ואמרו להם, אתם תבואו בבוקר ותעמדו על ההר ותסתכלו.

יצאו הגיבור אבו חלף ואחיו של אבו ליש בלילה והדודאים איתם. הלכו בשדות וחיכו עד שיצא הירח. הלכו לאורו ואיפה שהיה חור של עכברים, שמו בתוכו דודאים.

יצאה השמש ובא ריח הדודאים ויצאו העכברים ושכבו בשדה וישנו. צעקו הגיבור אבו חלף ומרדכי שמש ובאו האנשים וירדו מההר וראו כל השדה מלא עכברים וחשבו אותם מתים.

ואחיו של אבו ליש הראה להם את הדודאים, וראו את צבעם ולא ידעו דבר, והגיבור אבו חלף הזהיר אותם ואמר, מי שיגע בזה ימות.

נתנו להם הרבה כסף ויצאו והלכו ובאו למושבה בת-שלמה ועשו אותו הדבר ולגבעת עדה אותו הדבר ובנימינה אותו הדבר ויצא שמעם בכל הארץ והלכו וישבו בזרעין.

ואנשים באים מכל המקומות והם לוקחים כסף ונותנים עצות ומוכרים קמיעות וקסמים.

והאשה זריפה בינת ג’מילה, ראתה את השדות שלה והם נאכלים על-ידי העברים ושכחה את בעלה, הוא הגיבור אבו חלף ועשתה פנים טובות לכל עובדיה והיו יוצאים בימים ובלילות ונלחמים ולא עזר דבר, עד שבאה השמועה לאוזניה ולקחה את סוסה ורכבה עליו ובאה לכפר זרעין ושאלה, והראו לה את הבית. ראתה הרבה אנשים עומדים ומחכים אצל הפתח. חיכתה ביניהם ושמעה מכולם את נפלאות שני החכמים, עד שבא תורה ונכנסה בפנים, וראתה את בעלה יושב בכורסא וכולו שמן ונחמד. נפלה עליו בצעקות ובגידופים. תפשה הגיבור בידה ונתן עליה צעקה אחת ושתקה. ישבו עד הערב ולקחו כספם של כל האנשים ויצאו מהכפר זרעין וירדו בעמק ובאו לביתם בוואדי על-יד נצרת.

כעבור כמה ימים נודע הדבר וראו הילדים איך העכברים נרדמים ומקיצים משנתם ונהיה רעש גדול, רצו להרוג את שני החכמים הרמאים ולא נודעו עקבותיהם.

 

המלומדים והחכמים אוספים אבנים ושברי כדים ואבו ליש שומע מהאחים מנצור למה נעלמו כל הג’ארות מבית לחם ועל המסיבה שעשה המושל האנגלי    🔗

הנהגים היהודים יושבים בכיכר ציון והנהגים הערבים יושבים בעיר העתיקה, ברחבת שער יפו והריב ביניהם נמשך ותחילתו במעשים קטנים.

והם כולם ריקים ופוחזים וליבם רחוק מהכסף והפרנסה וקרוב לעראק ולאכילה ומעשה שובבים ודרכם כדרך ילדים, שמעשיהם מתחילים במשחק ונגמרים בבכי ובמכות ובאבנים ובמקלות.

ויעקב שמש, הוא אבו ליש, שבא ביניהם, לומד מנהגיהם ודבריהם וארחם ורבעם, אבל מפני שמטבעו אוהב לעבוד, היה בא אצלם רק בלילה, אחרי שגמר ויושב איתם בקפה של יעקב עזורי ושומע סיפוריהם ואינו יודע להבדיל בין אמת לשקר.

ביום היה משכים והולך לגרז' של האחים אבוטבול ועושה כל מלאכה וכל עבודה ומסתכל במוטור ולומד ורואה אותו כמו הגוף של הבן-אדם, שליבו המוטור ורגליו גלגלים ועיניו פנסים ואחוריו האקזוז.

ואם בא איזה אחד ומביא מכונית מקולקלת, קופץ אבו ליש אצלו ומסתכל ומאזין ושומע ומבחין במראה וברעשים ויודע כל דבר וחושבים אותו מומחה גדול והאחים אבוטבול עושים לו פנים ומדברים אליו רק טובות, בשביל שישאר אצלם ולא יבואו בראשו מחשבות ללכת ולפתוח גרז' לעצמו.

בערב רוחץ ידיו ופניו במים וסבון והולך ואוכל ובא לקפה של יעקב עזורי וראשו פתוח לסיפורים ולמעשים.

ופעם באו תיירים נוצרים וישבו באוטו של רחמים ונסעו לעיר הקדושה בית לחם.

עמדו בדרך לראות את ההרים ועלה בדואי אחד על ההר ממול וצעק לעדר שהיה בוואדי. עשה רחמים את עצמו נבהל והוציא כספו וזרק והסיר כובעו וזרק וראוהו התיירים ואמרו לו, למה, ואמר להם מהר, מהר, לפני שיכעסו הבדואים ויהרגו את כולנו. מיהרו התיירים והוריקו כיסיהם וזרקו והסירו כובעיהם וזרקו והנשים הסירו המחרוזות והעגילים וזרקו ונכנסו בבהלה לטקסי וחזרו לירושלים ורחמים הלך לשכונה וצחק וסיפר את כל המעשה וצחקו כולם, עד שבא אחד בריצה ואמר, באים השוטרים. ברח רחמים, והלך וישב אצל דודו בכפר אוריה חודש ימים.

ופעם באו כמה חכמים ומלומדים ושכרו שלושה טקסים ונסעו איתם למדבר וכל פעם שהיו רואים איזה מקום חרב ועליו אבנים ושברי כדים, היו שמחים שמחה גדולה ובאים באתים ובמכושים וחופרים וממלאים אבנים ושברי כדים בשקים ובארגזים, עד שמתמלא אחד הטקסים ושולחים אותו לירושלים לפרוק את המטען ולחזור. ובאו לעבוד בטקסים שלושת האחים מנצור, דוד ואליהו ונעים. וכל פעם היו בודקים בשקים וחושבים אולי יש איזה זהב או אבנים טובות ורואים הכל מלא אבנים ושופכים את הכל בדרך וחוזרים חזרה. ואחרי חודש ימים חזרו כולם מהמדבר ונעים מנצור נסע לפניהם במהירות ובא בדרך בית לחם וקנה אצל ערבי אחד הרבה כדים ישנים ושבר אותם לחתיכות ואסף בדרך אבנים ישנות והביא הכל ושם ערימה בחצר מגרש הרוסים. ובאו החכמים והמלומדים והביאו את כל הערימה בפנים הבית וישבו שנה שלמה והאחים מנצור מסיעים אותם למלון ולמסעדה ולכל מקום.

והמלומדים יושבים בימים ובלילות ובידיהם זכוכיות מגדילות ומחברות ועפרונות וכתבו ספרים והדפיסו אותם ובאו הרבה נכבדים והמושל האנגלי ועשו חגיגה גדולה ונתנו להם מתנות והרבה כבוד, והושיבו אותם באוניה ונסעו לארצם.

והאחים מנצור ישבו על הכסף הזה שנה שלמה ואכלו ושתו וכיבדו את כל חבריהם.

ואבו ליש יושב ושומע ודמיונו מפליג ורואה את עצמו יושב באוטו ונוהג ורואה אנשים וארצות ודברים מופלאים. כל פעם אם מסתכל בתוך הגרז' ולא רואה אף אחד, נכנס לאיזה טקסי ומניע אותו והולך לפנים ולאחורנית ולצדדים ומבסוט.

ופעם בא אשכנזי אחד והביא את האוטו שלו ושם אותו בגרז', מפני שהוא רועש ואשתו מפונקת וכואבות לה האוזניים.

וראו כולם את האשכנזי הזה, שהוא רשע גדול וקמצן נורא וצועק על כל אחד, כאילו שזה משרת שלו. לקחו קפיץ של מיטה ושכבו מתחת לאוטו והלחימו את הקפיץ בצידו האחד במקום סתר. בא האשכנזי ולקח את האוטו ונסע ליפו. ירד בירידה ועלה בעליה לאבו גוש והתחיל הקפיץ רוקד ומנקש והתחילה האשה לצעוק שכואבות לה האוזניים. חזר האשכנזי והביא את האוטו לגרז' ואמרו לו המוטור הלך. צעק

עליהם והלך לגרז' אחר ואמרו לו המוטור הלך. צעק והלך במקום אחר ואמרו לו אותו הדבר, וכל פעם שהיה עובר ברחוב ועומד באיזה מקום, היו באים אצלו נהגים ואומרים חבל על הכסף, חבל על הכסף, עד שהלך ומכר את האוטו בחצי המחיר, וקנו אותו האחים אבוטבול בעלי הגרז' ונתנו לאבו ליש הרבה כסף.

ובמוצאי שבת ישבו כולם בטקסי ונסעו לקולנוע “רקס” וראו סרט עם טרזן והיו מבסוטים ויצאו ובאו לרחוב וראו כל הגלגלים בלי אויר ובאו ילדים ואמרו להם, וידעו שאלה מעשה הנהגים הערבים בשער יפו.

הלכו וישבו בקפה וכולם כועסים וצועקים ופניהם למלחמה.

ולמחרת בלילה הלכו בשקט ובאו אצל הטקסים של הערבים ופתחו את המכסה ושמו במים 2 קילו סוכר.

והערבים לא ידעו דבר וקמו בבוקר ונסעו עד שהתחממו המים ואחר כך עמדו ונעשה הסוכר כמו ברזל.

הלכו הערבים ופיזרו מסמרים על הכביש ברחוב קינג ג’ורג' וכל אוטו שעובר עולה על מסמר והולך הגלגל.

נעשה ריב גדול ואלה לא מדברים עם אלה ולא עוברים ברחוב של השני וכבר יצאו דיבורים על מכות ושחיטות ועלבונות.

והדבר נודע למושל האנגלי וקרא את האחים מנצור ואת ראש הנהגים הערבים אליו למשרד, ודיבר על ליבם ונתן להם קפה וסיגריות וממתקים ודיברו כולם דיבורים יפים והבטיחו הבטחות, אבל כשיצאו משם נתפלגו דרכיהם ולא דיברו ולא ברכו לשלום, וידעו שיש ביניהם מלחמה גדולה.

 

אבו ליש נסע עם אברהם בולי לאל-קובאב ואבו סקאנדר רואה את השטן בטקסי    🔗

יעקב שמש, הוא אבו ליש, הולך בירושלים ומדבר אל האנשים ומקשיב לשיחם ורואה כולם ליבם במסחר ובפרנסה ונותנים נפשם על הכסף והממון והכבוד ואם בא אצלם ומספר להם על הגויים המשחיזים סכינים ומוציאים את הרובים מהאדמה ומקללים את היהודים ואת דתם לא שומעים לו ונדים בראשם ואומרים עליו, חבל מאד, חבל מאד. וכבר באו השמועות הראשונות וסיפרו הנהגים על אבנים בדרכים ויריות בלילה וקללות ועלבונות, ואם אחד מהם יורד ליפו וחוזר לירושלים ועובר בבאב-אל-וואד ואל קובאב ורמלה ויאזור ובא שלם ובריא הולך לבית הכנסת ונותן כסף בשביל הצדיק, ר' מאיר בעל הנס ומברך ברכת הגומל. הלך אבו ליש אצל נהגי הטקסי ובא בשיחם ובסודם וראם כולם חזקים ובריאים ומלומדי מלחמה, וכל אחד סכין מוצנעת בחגורתו ואקדח מתחת למושב הטקסי ואין עליהם מורא לא ביום ולא בלילה והערבים נותנים להם כבוד ומפחדים מהם. ואברהם בולי נעשה להם ראש וכולם שומעים בעצתו ועושים דברו. ופעם בא עם הטקסי לאל-קובאב וירד לקנות דבש ובאו ילדים מהרחוב והתחילו צוחקים עליו ועזב אותם. והתחילו מקללים אותו ואת דת היהודים. נכנס לטקסי ורצה לנסוע ובאו שניים וזרקו לו בפנים חרה של עיזים. נסע ועלה וכשבא אצל בית שייך יוסוף אבו חמדון ונכנס בבית ותפש אותו ואת בנו הקטן, כל אחד ביד, ושם אותם בטקסי, ונסע מחוץ לכפר. שלח את הבן הקטן ואמר לו, תלך אצל האנשים ותגיד להם, אם לא יביאו את שני הילדים ילך השייך יוסוף אבו חמדון איתו ליפו ויפיל אותו בים.

הביאו לפניו את שני הילדים ונתן לכל אחד מכה בעורף וירק להם בעין. ראה אבו ליש, שהוא בן-אדם והיה בא אצלו ויושב ומדבר ועוזר לו בעבודתו ואברהם בולי אוהב אותו ומראה לו את המוטור ומלמד אותו על הבנזין והקלטש והבריקס ונותן לו לתפוש את ההגה וללחוץ על הצפצפה.

והיהודים שומעים את הספורים ומפחדים לנסוע בטקסי של ערבים ובאים כולם לרחוב יפו.

והערבים לא רגילים לנסוע בטקסי, ואם יש אחד שצריך ללכת ליפו או לרמלה או ללוד, הולך ברכבת או באוטובוס.

הלכה הפרנסה מנהגי הטקסים הערבים והיו יושבים כל היום בשער שכם ומקללים וחושבים מחשבות רעות, וכל פעם יוצאים בלילה ומפזרים מסמרים בכבישים ועושים פנצ’רים וצרות. ואברהם בולי מבין ושותק ומחכה. ופעם נסע ליפו ולקח איתו את אבו ליש.

באו בשוק ולקחו סחורה ומילאו את הטקסי. רצו לחזור עד שראה אותם הקווס של חכם אמזלג ושלחם לביתו. באו לבית החכם ואמרו להם אימו הזקנה רוצה ללכת אצל ביתה בירושלים. באו בחדר וראו אותה כולה מקומטת ובפיה שן אחת ואומרים עליה בת מאה ועשר שנים וכל משקלה כמו פח מים. שמו אותה בטקסי מאחור ונסעו.

עד שבאו לבאב-אל ווואד ירדה השמש ובא הלילה. נעצרו על-יד המעיין בשביל לשים מים במוטור. בא שועל ושם ראשו בתוך הטקסי ונתן צעקה. שמעה את הזקנה ונפחה נשמתה ומתה. לקחו את המעיל ועטפו אותה ונסעו.

באו על יד גבעת שאול וראו לאור הפנסים את אבו סקנדר מלך הנהגים הערבים עומד והטקסי שלו בצד. אמר אברהם בולי לאבו ליש: “נתן אותו השם בידי”. עצרו ושאלו מה קרה. אמר להם: “הלך המוטור”. אמרו לו: “מה יהיה?” אמר להם: “נלך לירושלים ומחר בבוקר נראה”. אמר לו אברהם בולי: “תפאדל כנס”. בא להיכנס וראה כל הטקסי מלא סחורה. אמר: “איפה המקום?” הראה לו אברהם בולי על הזקנה העטופה במעיל ואמר לו: “תיקח את הילד על הברכיים ותשב”. נכנס אבו סקנדר מלך הנהגים הערבים וישב בפנים והזקנה עטופה במעיל על ברכיו, והוא חושב אותה ילד קטן.

באו ברחוב יפו והתחיל אברהם בולי מצפצף ויצאו כל נהגי הטקסי ועמדו בחוץ לראות. עצר על-יד הקפה ובא האור לפנים וראו את אבו סקנדר יושב ועליו איזה דבר. אמר לו אברהם בולי: “בחייך תכניס את הילד בקפה ותיתן לו קצת מים”. נכנס אבו סקנדר בקפה ובאו איתו כולם. והרים את המעיל ובאו העיניים המתות של הזקנה מול פניו והפה פתוח והשן השחורה בחוץ והלשון נופלת הצידה והתחיל לצעוק: “שטן! שטן!” וברח בכל כוחו וכולם צועקים אחריו: “יא גיבור, יא אריה, יא נמר”. רץ וברח בעליה וצעק, עד שבא לביתו ונפל על המיטה כולו מלא פחד וברחה גבורתו והיה כמו ילד קטן ואם בא החושך לא יוצא מעבר לדלת.

ואחרי שנודעו הדברים האלה, קרא אברהם בולי לאבו ליש וישבו בטקסי ונסעו לשער שכם ועמדו שם בין כל אויביהם נהגי הטקסי הערבים וראו אותם אלה מרחוק ופחדו מהם ורק נתנו להם קללות בליבם.

ואברהם בולי ואבו ליש חצו את הכיכר ובאו ועמדו בשער ועשו את עצמם מסתכלים לפה ולשם, כמו שזמנם בידם וליבם בטוח.

ומגיד העתידות סאלח אבו מנצור אל הינדי, יושב בכוּך וראה אותם ועשה עצמו מתפלל. באו אצלו ועמד אבו ליש לפניו וראה למרגלותיו ראש של תיש ושלד של דגים ועצמות עתיקות ולידו קערת אפר ונר דולק בתוכה. פתח סאלח מנצור אל הינדי את עינו וראה את אבו ליש עומד ועיניו פקוחות והנעים את פניו וקרא לו. בא אצלו ושאלו לשמו, ואמר לו. לקח מהאפר ומהעצמות ועירבב אותו ושם בצד. ושאלו לביתו ואמר לו. לקח מהדבש ומגולגולת התיש והעביר אותו מעל האש והרים עיניו לשמים ואמר מילים וכישופים ותפילות. ואחר פתח את פיו ואמר, יש עליך סכנות גדולות וצרות ובעזרת אללה הכל יבוא על מקומו בשלום. ונהגי הטקסי הערבים באו ועמדו מסביב והיו מקשקשים. ראה זאת אברהם בולי והתקרב למגיד העתידות ולחש באוזנו לחש ושם מטבע בידו. פתח מגיד העתידות את פיו והושיט את ידו אל אברהם בולי וקם על ברכיו ואמר: “זה הגיבור אללה הולך איתו וכל מי שמחשבה רעה בליבו, יבואו המחלות ויכו אותו”. שמעו כל הנהגים הערבים וזכרו בגיבור שלהם אבו סקנדר ונבהלו ובאו אצלם וברכו לשלום והלכו וישבו בקפה על יד שער שכם ושתו קפה והנעימו נפשם באוכל ובמשקה.

הרבה דברים קרו בעולם מאותו היום, שהלכו שני האחים מבית אביהם ונפרדו בדרכים שלהם וכבר רואים את הערבים אוספים נשק ושומעים אותם מדברים דברים רעים ומכנים את היהודים ומקללים אותם בדתם. יעקב שמש, הוא אבו ליש, היה עסוק בענינו והזמן הולך ומשכיח ממנו את געגועיו ואת צערו. ז’קלין אפללו היתה יושבת בבית דודתה בטבריה. עבר החורף והלכו כל אלה שהיו באים לחמי טבריה בגלל הצרות והמחלות. התרוקנה העיר ולא נשאר בה איזה דבר בשביל לתת עליו דיבור או מחשבה.

התחילו לבוא הרוחות החמות והאבק והזבובים וז’קלין אפללו יושבת בבית דודתה וראתה כבר את כל החתנים והכירה את כל המכובדים אין לה דבר לעשות ואפילו אם יושבת על הבלקון אוכלת כמה גרעינים ונרדמת.

ראתה הדודה בצערה, ארזה את בגדיה ושמה אותה באוטו בשביל שתחזור להוריה בירושלים. יצא האוטו בבוקר ונסעו מדרך ג’נין ומג’נין לשכם ומשכם לתול-כרם ומתול-כרם ללוד ולרמלה ואיך שהתחילו לעלות מדרך באב-אל-ואד שמעו שתי יריות אחת מהן פגעה במוטור ויצאו המים ברעש גדול ועמד האוטו באמצע ההר.

יצאו כולם והתחבאו בין העצים והאמיצים אוספים בכיסים אבנים ותופסים איזה חתיכת עץ. מרדכי שמש, הוא אחיו של אבו ליש, נפרד מהגיבור אבו חלף, שהרג מאה ואלף. לקח את כל הכסף שעשה במסחר הביצים והגלידה עם קורקום, הלך אצל הגרג' של הנוצרי-הגרמני ממול הכנסיה של הקתולים. נתן את הכסף בידו וקנה מוטורציקלט ממין אינגלי. היה בא כל יום הנוצרי-הגרמני מלמד אותו לרכב, עד שנעשה מלומד בענין הזה. אמר שלום ונסע. היה מסתובב בכל המקומות ברעש גדול וכולם נותנים לו כבוד.

יום אחד ראה בן אדם אחד שהיו לו קרובים בירושלים וסיפר לו זה בענין הוריו שעזבו את כפר השילוח ופתחו חנות במחנה יהודה וגם כן עוד דברים.

בלילה חלם מרדכי שמש על אביו ועל אימו ועל אחיו יעקב, הוא אבו ליש. איך שנהיה בוקר שם בנזין במוטורציקלט ונסע לירושלים.

בא מדרך יפו ועבר את רמלה וירד בעמק ונכנס בבאב-אל-ואד, פתאום ראה אוטו עומד ויוצאים ממנו המים ואנשים על ידו צועקים ועושים לו סימנים.

עצר בפתאום וראה מול העינים שלו את אהוּבת לבו ונפשו ז’קלין אפללו. שם אותה במוטורציקלט מאחורנית ונסע ברעש גדול והביא אותה הביתה ואחר כך הלך לשוק מחנה יהודה ומצא את הוריו ואת אחיו ובאותו ערב הלכו הוריו ודודו ודודתו אצל המשפחה של ז’קלין אפללו ואחרי שדיברו על ליבם עשו קשר ביניהם וגם החליטו על החתונה.

היו יושבים שני האחים בבית עם הוריהם ומספרים על כל הנפלאות שקרו להם ובאים אצלם חברים בני גילם והם הולכים אצל החברים.

ולילה אחד התחילו היריות והפצצות ויצאו שני האחים ולקחו בידיהם נשק והלכו לעזור לעם ישראל במלחמה הגדולה שבאה עליו וההורים שלהם וז’קלין אפללו יושבים כל אחד בביתם¹ ומחכים בכל הלב לאוהביהם שינצחו את כל האויבים ויחזרו בשלום לבתיהם, לשבת כל אחד עם מחמדיו בשקט ובנעימות עד סוף כל הימים.

Fט