רקע
יהודה ליב גורדון
פתשגן השיר

כל כותב בספר דברי ימות עולם לזִכָּרוֹן, או להורות דעת לדור אחרון, לא יוכל התנהל לאט לרגלי הקורות אשר באו ולפרוט את כל המסֻבָּבות מבטן איזה סבּה יצאו, כי אם רָמִים כָּאֵל ישפוט על ארצות ויושביהן ועל דורות רבים ועתים רחוקות פעם אחת. ברגלים ממהרות יקַפץ על הררי הזמן על גבעות עולם, וכאגודת אזוב יאחז בכפו את גבעולי כל המקרים אשר היו באחרית הימים לעצים אדירים ונטישותיהם שלחו עד אפסי תבל: כי לוּ יצֹא יֵצא בעקבות כל נושאי ספוריו להגיד מספר צעדיהם אז יארך ספורו כאֹרך עת המקרים. ומה גם הכותב דברי הימים לעם בני ישראל, אשר מיום היותו יחיה באמונתו כי כל הנעשה תחת השמש מפי עליון יצאו ההוא יכונן לבו לחקר סבות ולשפוט בעד ערפל על פשר כל המאורעות? הן לא דרך זה עמו להלך בגדֹלות ובנפלאות מעַם שומעיו וקוראיו, כי אם יספר כל המעשים תכופים איש אחר אחיו ככל אשר ראו אותם בני דורם נעשים תחת השמש, והקורא המתבונן בשומו לבו למצוא פשר דבר ישתומם למראה עיניו לראות את יד ה' הגדולה המנהגת עולמה בחכמה ותמלא כל חדרי הבריאה כל הון יקר ונעים. אם נראה את הסבה טרם ילד יום, לא נתמה על החפץ, כי נוכל לדעת מראש את אשר יהיה. ולא יתגעש לבנו פתאום. ואולם אם אחרי היות המעשה כחידה סתומה בעינינו נמצא פתרונה ונסכתו איכה נתפלא אז על חכמת יוצרו ומסבבו! איכה נתפעל לראות כי אין פֹעַל קל ודל בכל מעשי ה' הנורא אשר אין לו מחוז חפץ; ואין חוט מתוח, נטוי כַּדֹּק, אשר לא יֵאָרג בשַׂלמה הגדולה הזאת!!

כאלה וכאלה נרא ונשתומם על כל מדרך כף רגל אשר נדרוך על אדמת הקודש אם רק תהיה החכמה נר על ראשנו, והאמונה מטה עֹז בידינו לבלי נִכָּשל במחשכים וחלקלקות. והמקום הקדוש ההוא אשר התהלכה בו נפשי ימים רבים ותלקט את הגיוני השיר הזה – הוא אחד מהם!

אחרי אשר יספר לנו כותב ספר שמואל (א' ט"ז) את דבר המָשח דוד למלך בסתר בתוך אחיו בבית לחם, יעזבהו פתאום ויעוף ביעף עד גבעת שאול ויספר כי סרה רוח ה' מעם שאול ובעתתו רוח רעה; והקורא אשר לא יוכל לצרף את שני הספורים האלה הרחוקים למראית עין, יעבור עוד מעט וראה כי קרובים המה במאד מאד: כי יד ה' עושה חיל היתה בזה להוליך את שאול שולל למען יבקשו לו איש מנגן, ובא דוד הרועה הנבחר עתה לרעות את עמו, לבית מלך, למען ילמד שמה את משפט המלוכה; ועל כן הוסיף הכותב שומר אמונים “ובעתתו רוח רעה מאת ה'” להראות לדעת כי לא על־פי המקרה באה הרוח הרעה לבעת את שאול כי אם מאת ה' היתה זאת.1 וכמעט בא דוד מאחרי הצאן ביתה מלך ונפש יהונתן נקשרה בנפשו.2 ויותר מזה כי גם בת המלך כל כבודה מפנימה בזתה לכל מעדני מלך וליקר כל תפארת, ותשכח את מרום מולדתה ומשפחתה ותצנח לאהוב את הצעיר בבני ישי בית הלחמי את דוד הרועה, איש רש ונקלה (שם, י"ח כג)! כאשר תען בזה הכרת שני הכתובים: ותאהב מיכל בת שאול את דוד (שם שם כ'), ומיכל בת שאול אהבתהו (פסוק כח) –. והאהבה הזאת לא היתה אהבת עגבים העולה כקצף על פני דמי העלומים הרותחים כי אם אהבת נדבה אשר הכתה שרשיה בלבבה – אהבה עזה אשר נתנה עוז בלבב בת בוטחת לבוז לחמת מלך, להקריב את שלומה ומנוחתה, את אשרה ואת כל חייה, קרבן כליל על מזבחה.

ודוד אשר היה לבו רַגש ורך כדונג אל כל יופי ונועם ומעיו ככנור יהמו בידי הזמרה, לא היה גם הוא יצוק באבן לבלי שמוע בקול האהבה בת אל הדוברת לאדם ממעמקי לבבו, כי גם בזה היתה אצבע אלהים לתת אהבה בלבב דוד ומיכל למען עשות את כל הגדולות הכתובות בספר השמים. אפס כי לא הרהיב דוד הרועה עוז בנפשו לרעות את הרעיון הזה הגדול והנפלא ממנו: לאהוב את בת המלך, אשר לקחהו זה לא כביר מן הנָוֶה מאחרי הצאן ויאספהו אל ביתו כאורח! – כאשר יעיד בו מאמרו אחרי כן, אחרי אשר כבר גם גלו עבדי שאול את אזנו כי חפץ בו המלך, לאמר: “הנקלה בעיניכם התחתן במלך ואנכי איש רש ונקלה”? (שם, י"ח כג); אולם אחרי אשר הורמה אבן נגף זו ממסלות לבבו היתה גם אהבתו אליה אהבה בלי מְצָרים, יקרה בעיניו מכל סגולות מלכים והמדינות עד אשר חרף נפשו למות או לעשות לו שם גדול ונשא במרומי שדה הקרב. ומי תִּכֵּן את רוח עֻזוֹ בצאתו לישע עמו בפס דַמים ויהרוג בקלע ובאבן את גלית הגתי אשר כל אבירי שאול חתו מפניו ונסגו אחור? אך יד אהבה תכון עמו;3 וברדתו הוא ומתי מספר אנשיו שערי פלשתים לכרות בארץ אויב מאתים ערלות איש, גם שם זרועה תאמצנו. ואם החריש הסופר ולא גלה לנו את מצוקת לב האוהבים בימי עֳנִי דוד ומרודו בברחו בעד חלון ביתו מפני שאול אשר שלח מלאכי מות וישמרו את הבית עליו להמיתו, בעת נִתנה מיכל העדינה האוהבת נדבה על אפה ועל חמתה לאיש אחר אשר לא אהבתו – הנה בטח לבו על הרוּח אשר הוֹעֲרה ממרום על כל לב בשר לשוות את אסון רעהו לנגדו תמיד ולהצר בצרתו כבצרת נפשו. והוא גם הוא שב ויודיענו אחרי כן כי עוד לא שקעה אש אהבתם, וברבות הימים – וכל האופנים התהפכו על פיהם ועטרת שאול התנוססה על ראש דוד שנוא נפשו, בבוא אבנר להסב אליו את מלכות ישראל, התנה אתו את תנאו ראשונה: “לא תראה את פני כי אם לפני הביאך את מיכל בת שאול” (ש"ב, ג' יג), האם לא יקרה לו מיכל מכסא המלוכה? ומי יודע כי לולא השיבו את מיכל לדוד אם קבל אז את המלוכה על ישראל?!

עתה נשובה נא נהפכה לפנינו בספר הזמן עלים אחדים ונתבונן על מעמד אהבת דוד ומיכל אחרי שנים רבות. – לא ארכו הימים ולב דוד נהפך בקרבו ותַּקע נפשו ממיכל ראשית אהבתו וראשית אשרו. וביום העלותו את הארון ולבבו מלא שמחה על כל גדותיו עד כי פִזֵּז וכרְכֵּר בראש הומיות כאשר למד לעשות בימי נעוריו ברעותו את צאן אביו במדבר, ובטוב לבו עליו היה מחולל ומרקד על נאות שדי, ומיכל בת שאול, אשר לא ישרה נפשה בזה מצד רגש הגאוה ותור אדם המעלה אשר הוֹערה מן הטבע על בני מלכים מבטן אמם, הוכיחתהו באמרי נועם ובדברי תוכחה הדוקרים האוזן ומתוקים לנפש לאמר: “מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו4 כהגלות נגלות אחד הרקים”5 – אז לבש הוא כמות כמדו וישב חרפתה שבעתים אל חיקה בדברים עוברים משכיות לבב לאמר: “לפני ה' אשר בחר בי מאביך ומכל ביתו וכו'” – היצאו דברים כאלה מקרב לב איש אשר רק זיק אהבה אחד עוד יבער בו? הזאת היא מנת האפים אשר היה לו לתת לאשה אהובה ביום שמחתו בחַלקו לכל ישראל אשפר ואשישה? הן לא רק להציל את כבודו הוא יצא בדברים יורדים חדרי בטן כאלה, כי אם לגלות על פניה לעיני כל בני ביתו גם את קלון בית אביה אשר מאסו השם ממלוך על ישראל,6 ואותו צוה לנגיד עליהם.

אך בעוד יתמה קורא בו על השנוי הפתאומי הזה, ישפיל עיניו מטה וראה סבתו בצדו: “ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה”.7 כונת הסופר להציל בזה את ישרת נפש דוד ולרחץ בנקיון כפיו, כי לא מרום לבבו בחל בעלותו על כסא המלוכה במיכל אשר אהב בהיותו רועה, ולא יד אהבה זרה היתה בעוכרי הראשונה, כי אם יד חובת טובת עמו וממלכתו החזקה עליו. כי אחרי אשר הֻסַּבָּה לו גם מלכות ישראל ותהי המשרה על שכמו החל להפק זממו הגדול אשר הָגָה והָרָה בשפוני לבו ימים רבים, להרכיב את עמו על במתי ארץ ולשום את ממלכתו שׂרתי במדינות. ויעש חיל ויך את כל אויביו מסביב מכה בלתי סרה: באדום וארם שם נציבים ובלחיי הפלשתים מתג ורסן לבלי יוסיפו להרגיז את ישראל כאשר בראשונה; מואב ועמון נחתו מקשתו ומבֶּטח ומבֵרותי ומשלל עמים רבים כלל הדר בית אלהיו וביתו; את מלך צובה כרת ברית ואת חירם מלך צור עשה חוזה – ככה רמה ידו על צריו מחוץ ויהי עושה צדקה ומשפט לכל עמו. אז נשא ישוּרון ראשו ויהי לממלכת מתנהגת בסדרים ישרים ובחֻקים מזֻקקים! ומלכם רב הפעלים נשא עיניו גם לימים יֻצרו להשאיר לעמו בן יורש עצר אשר ישב על כסאו אחריו לבלי ישוב עמו אחרי מותו אל עניו ומרודו ושפל מצבו מאפס עצור ועזוב, כאשר נפלו הלוך ונפל ואין מעמד בימי שפוט השופטים בארץ כמה מאות שנה לפניו; ולבלי יאבד כל שם ושאר לו בארצות החיים כאשר נכחדו ישרים מבית המלך אשר קדמהו. ואם כה חשב דוד כי אז לא בעַולה הרחיק מאהלו את מיכל העקרה ויקח לו נשים אחרות תחתֶנה: כי זה דרך מושלים צדיקים הרואים את עמם בתוך לבבם ובתבונות כפיהם להקריב את כל חמדות נפשם על מזבח טובתם ארצם ועמם.

עד כה הנחַנו הסופר הכותב ס' שמואל בספוריו הקצרים בדרך חיי מיכל ופתאום עזָבנו על אם הדרך ולא הגיד לנו את המוצאות אותה באחריות ימיה ולא נמצא שם וזכר לה בכל ספרו, ובאמרו “עד יום מותה” כאילו ירמוז לנו כי לא יוסיף דבר בה עוד וישכחנה כמת מלב. ובזה הניח מקום לכח הדמיון למלאות החסר ולסתום הפרוץ בדברי נביאות ובהשערות שונות. אגדה אחת אומרת כי מיכל מתה בהקשותה ללדת, שכן מצאנו בב“ר פ”ב: “שלש נתקשו בשעת לידתן ומתו כשהן חיות: רחל ואשת פנחס ומיכל בת שאול וכו'. מיכל, שנאמר “ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה”. אר”י בר' סימון “עד יום מותה לא היה לה, ביום מותה היה לה, הה”ד: הששי יתרעם לעגלה אשתו. ולמה הוא קורא אותה עגלה שפְּעת כעגלה ומתה“. והנה דברי ר”י ב“ר סימון אינם דברי קבלה אלא השערה בעלמא ודעת יחיד הנשענת על יסוד רעוע, על דברי דרוש שאין הכלח יבין להזקק להם, כי לפי דבריו יש להקשות למה לא האריך הכותב לספר במיתתה של מיכל כמוֹ במיתתן של רחל ושל אשת פנחס והסתפק רק ברמז רמיזא בעלמא? ולמה לא חלק דוד שום כבוד לבנה זה של אשתו אהובת נעוריו, אשר גם ילדתו בעצב וּבצאת נפשה, עד אשר לא לבד שלא הושיבו על כסאו אחריו כי גם לא נזכר שמו ומעשיו בקרב אחיו בחיי אביו? ועוד, למה נקרא שמה עגלה ולא פרה, וכי עגלה יולדת והלא פרה יולדת? וראינו במקום אחר כי גם חז”ל לא קבלו השערת ר“י בר' סימון אומר על הפסוק (ש“ב כ”א ה') חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל: וכי מיכל ילדה והלא מירב ילדה? אלא מירב ילדה ומיכל גדלה (סנהדרין יט:), וכן במדרש רבה (סדר נשא פ"ח) “והכתיב ומיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה? אמוֹר מעתה בני מירב היו וגדלתם מיכל”. והנה זה מתאים יותר לרגל המלאכה אשר לפנינו ולטבע הנפשות אשר תארנו ועל כן פלסנו נתיב לשירנו על־פי הדעה הזאת ואמרנו כי אחרי המקרה המסופר בש”ב ו' בראות מיכל כי אין לב דוד עמה כתמול שלשם צר לה במקום לשבת עמו בירושלים, במקום אשר צרותיה, נשי דוד האחרות אשר לא מנע ה' מהן פרי בטן, רבת צררוה בלי ספק והכעיסוה תמרורים, ותשב מהיכלה על ירושלים אל ארמון נֻטש בגבע העיר מקום מושב אבותיה לכלות ימיה במנוחה שאננה הרחק מתשואות עיר הבירה ועסקי המלוכה. שמה ישבה מיכל בודדה עד ימי זקנה ושׂיבה ותעסוק בגמילות חסדים ובגדול יתומים עזובים מבני משפחתה אשר כמעט דעך נרה, ועד זקנה ושיבה שמרה בלבה את אהבתה לדוד אשר אהבתהוֹ בשנות נעוריה בימי גדולתה, ותתענה מרחוק בכל אשר התענה הוא, בכל צרתו לה צר ובצאת נפשו גם נפשה שמימה עלתה.

* * *


על פי ההצעה הזאת יפרד השיר דוד ומיכל והיה לשׁנים עשר פרקים או שירים קטנים. ואלה הם ושרש הדברים הנמצאים בם:

השיר הראשון. תכנית העיר גבע ומסִבּיה, מַערַה גבע. היכל שאול המלך. יפי מיכל בתו, צדקתה ותום לבה, שועים רבים מאפרתי העם ידברו על לבה להיות להם לאשה. אך אזניה אטומות לכל אנחותיהם כי היא אוהבת את דוד הרועה.

השיר השני. מעשי אלהים הנפלאים אשר יעשה בסתר וירקם בצפוני העתים. כל עקרה של הרוח הרעה אשר שלח לבעת את שאול לא יהה אלא כדי שיבקשו לו מנגן ויתנו לדוד מהלכים בבּיתו, לקָרבה אל כסא המלוכה, לדעת משפט המלך, לעזוב את הנוה ואת העדר ולעמוד בראש הגבורים תופשי מלחמה ובראש המזמרים תופשי כנור ונבל. דוד מנגן ביד באזני המלך והשרים, לוקח לבות כל שומעיו ולבב בת המלך, ונופל בנפשו כתוא במכמר האהבה.

השיר השלישי. דוד על יד חלו מיכל שופך הגיונו בכנור. מיכל שומעת את שיחו ומשיבה אהבה אל חיקו וברוחה הכביר תעיר את רוחו לעשות גדולות בשדה המלחמה. מזמור מ"ה.

השיר הרביעי. עְצמת האהבה. נצחון דוד: מפלת גלית. דראון פלשתים וקול המון עברים חוגג. הנשים המשחקות. מיכל מעטרת את דוד רצון.

השיר החמישי. הקנאה. קנאת שאול בדוד. מאה ערלות פלשתים. דוד משׂים נפשו בכפו, יורד פלשתים, מכה בהם מאתים איש וממלא ערלותיהם למלך. שאול נותן את בתו מיכל לדוד לאשה.

השיר הששי. אש הקנאה גוברת בלבב שאול. שאול שולח עבדיו לשמור את בית דוד להמיתו בבקר. מזמור נ"ט. מיכל מורידה את דוד בעד החלון. הנבל המנגן מאליו.

השיר השביעי. הנאהבים מתראים פנים ביער בגבעה טרם יברח דוד מעל הארץ. דוד יעטף במרי שיחו ומיכל תחזק ידיו הרפות. השבועה לשמור אמונים. מזמור כ"ב.

השיר השמיני. בשמוע פלשתים כי הָגלה דוד שבט מַכּס מעל הארץ ויאספו את כל מחניהם צבא רב למאד ויבאו ויחנו בשונם. שאול טרם לכתו למלחמה; פחדתו ומכשול לבו. לב האדם נביא הוא וחש עתידות. לפני בוא יומו שלח מלאכים קלים לשאוֹל בָּאורים ובנביאים. הוא יושב ומחכה עד בואם ותרדמה נופלת עליו. בחלומו יראה את ארצות החיים משכן תלאה ודאגה ואת בית המָות מנוחה שאננה, והנה הוא חפץ לבוא אל המנוחה, אך כהני נוב המגואלים עוד בדמם יגדרו בעדו את דרך גן העדן. מבעותי החלום הקיץ והנה שבו מלאכיו ודבר עצב בפיהם. בצר לו הוא נסוג מאחרי אלהיו ללכת אחרי האובות, לא לעזר ולא להועיל כי לבושת וגם לחרפת עולם (דהי"א י' יד).

השיר התשיעי. מלחמת ישראל בפלשתים בהר הגלבוע. מפלת שאול ויהונתן. האושר המתהפך במסבותיו חליפות. קבר שאול מקור חיים לדוד: בנפלו שבה על ראשו עטרת המלוכה – שבה אל ביתו מיכל החמודה היקרה ממנה.

השיר העשירי. חיי מיכל אחרי שלחה את דוד וימלט. חמת שאול נצתה בה ויתננה לאיש אחר על אפה ועל חמתה. החֵמה בכל תאריה הנמבזים והמגואלים. חיי מיכל בבית פלטיאל בן ליש, אמונתה ושירה, צדקתה ותֹם דרכיה. החרב במטה. השמועה באה עד מיכל כי נפל שאול ובניו בהר הגלובע. לולא אמצה את לבה תקותה על דוד כי אז התעטפה בצרתה. התקוה. תשובת מיכל לדוד. מזמור מ"ה

השיר העשתי עשר. העת המכלה כל. נפש דוד נקעה ממיכל ברבות הימים. הסבה לזאת, מיכל עוזבת את ציון עיר דוד ושבה לגבע להיכל עֻזב, לכלות יתר שנות חייה בגמילות חסדים ובמנוחה שאננה.

השיר השנים עשר. דוד בימי זקנתו יושב ועוסק בשירים ותשבחות. נעים זמירות ישראל. במזמוריו ישירו לה' כל יושבי תבל. – דוד חפץ לדעת את יום מותו ואלהים יעננו כיזה מרזי עולם אשר לא ידעם האדם וחי. יום שבתון לכל יגיעי כח. מזמור ט"ז. מות דוד. מות מיכל. הנבל המנגן מאליו.



  1. עיין הבאור בזה. ודומה לזה: וה‘ המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ה’ מן השמים (בראשית י“ט כ”ד), להוציא מלבם של האומרים (וזה גם דעת הר"ע ספורנו במקומו) כי לא אצבע אלהים כי אם יד הטבע חלה בסדום ובנותיה ורק זועה,. הוא רעש הארץ. הפכה משרש; ולכן שנה משה את דבריו ואמר: “וה‘ המטיר – מאת ה’. עי' סנהדרין ל”ח ב‘: "מאת ה’ – מאתו מבעי ליה"? ושים עינך על האתנח במלת ואש המפריד את הבא אחריו למאמר בפני עצמו.  ↩

  2. הבאור התקשה בפסוק זה (ש“א י”ח א') עיין שם. ולדעתי יש לפרש מאמר ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד כמאמר מוסגר. ושיעור הכתוב; “ויהי ככלותו לדבר אל שאול ויקחהו שאול ביום ההוא”. ולשון ונפש יהונתן נקשרה, שנקשרה כבר כמעט הכיר אותו וראה בו שהוא “יודע נגן גבור חיל וכו'”; ומה שהזכיר פה את אהבתם הוא לסיים ויתפשט יהונתן וכו‘ כי הוא ראה בתת שאול לדוד את מדיו ודוד הסירם מעליו כי לא נסה ללכת בם, ועל כן אחרי אשר הראה את זרוע עזו ושאול לקחהו לביתו, ויהונתן כבר אהב אותו כנפשו מימים רבים, התפשט ויתן לו את נשקו למען נסות בו את דוד. וז“ל הרי”ע בס’ עקדה שער ט“ו: ”כי הנה לפי שכבר עשה יהונתן בן שאול תשועה גדולה בישראל מזה המין (שעשה דוד בהריגת גלית) וכו‘ כבר היתה לו סגולה זאת וכו’ הוא מה שסמך אל זה הספור ואמר ויהי ככלות וכו' אמר שכבר היו כעין נפש אחת בשני גופים ולזה אהבת נפשו אהבו".  ↩

  3. כשמוע דוד כי את בתו יתן המלך לאיש אשר יכנו אמר: “עבדך ילך ונלחם עם הפלשתי הזה” – ולא יכול דוד להתאפק משאול את פי העומדים עליו פעמים שלש: מה יעשה לאיש אשר יכנו? כאילו לא האמין לבו להשמעות אזניו, ורק מלות “ואת בתו יתן לו” לקחו לבבו, כי יתר ההבטחות תבאנה מעצמן, כי אחרי אשר יתן לו המלך את בתו לאשה יעשרנו עשר גדול ויעשה את ביתו חפשי, כי לא יוכל המלך התחתן כבוד משפחות, ונוכל לתרגם “ואת ביתו וכו'”: נאכדעם ער זיין פאטערהויז פריי געמאכט.  ↩

  4. הכוונה במלות “אמהות עבדיו” היא על הנשים המשחקות אשר נאספו בלתי ספק בהמון רב לראות בשמחת מלכן ועמן ולצאת לקראתם בתופים ובמחולות, כמנהג הימים ההמה.  ↩

  5. עי‘ במדב"ר פ’ ד'; “וכן אתה מוצא בדוד בשעה שהעלה את הארון… לא נהג עצמו בגאוה… אלא ביזה עצמו כהדיוט”.  ↩

  6. גם סופר דברי הימים למלכי יהודה החרד רק לכבוד בית דוד, יגיד לנו מי משניהם הנעלב ומי העולב בהכחידו תחת לשונו את מענה דוד וכלה דבריו במלים: ותבז לו בלבה! (דה“י א ט”ו כ"ט).  ↩

  7. לפי הדרש שקלה מיכל למטרפמה (סנהדרין כ"א) והיה זה עונשה מן השמים על בזותה את דוד בלבה – והתימה מדוע לא נזכר העונש הזה בדברי הימים? ומה טוב היה לו להציל בזה את כבוד דוד אחרי הזכירו את הבזיון אשר בזתה לו מיכל בליבה!  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 53127 יצירות מאת 3124 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־31 שפות. העלינו גם 22008 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!