¹

הוא היה מרדכי “האדום”, העשיר היותר גדול בקוטב העיר, איש גדל הקומה ובריא בשר. משכמו ומעלה היה גבוה מכל אנשי עירו, ובאצבעותיו החזקות היה יכול לשבּר גם מטבעות־נחושת.

והוא מבני עניים יצא. בנערותו עבד עבודת “עובד” בבית־הריחים־של־מים אשר בקצה העיר, שהוּא עתה אדון לו.

אומרים עליו שגם אז, בהיותו שם עובד ומרויח לחמו יום יום, כבר נשא עיניו אל בית־הריחים ואל נכסיו וברצונו העז שלא פסק ממנו רכש לו הכל ויהי לאדון הכּל.

והוא גם הוא בנה את בית־הריחים מחדש לפי “המהלך החדש”. הוא בנה סביבו בתי־אסמות־בר, ויבסס את הגשר הגדול המפלג את הנהר הגדול השוטף בצדי העיר.

אומרים עליו שבשעת “השטף” הגדול, כאשר עלו המים על גדותיהם וישטפו בתים רבים וגם הגשר והריחים עמדו בסכנה, הופיע הוא בעצמו על הגשר השטוף ובעוז רוחו פעל על האיכרים הרבים שנהרו מכל עבר לשׂוּם מעצור להגלים. רבים מהם אמנם טבעו; אבל הגשר עם הריחים ניצלוּ עד היום הזה.

והריחים “הולכים” יומם ולילה. כל משרתיו ועבדיו יראים מפניו ומכבדים אותו. הקמח הטוב והמשובח שלו עובר גם ארחות ימים, ומכל העיירות והכפרים סביבו מרבים עברים ואיכרים לבוא ולסחור, לטחון ולמכור, לקנות ולטחון. בכל יום ובכל שעה אנשים יוצאים ובאים שם. עגלות טעוּנות עומדות, והרוּח החיה אשר שם מעודדת גם את אנשי העיר, המתפרנסים באורח ישר או אי־ישר מהריחים, גם ברוַח גם בצער.

ומרדכי לא ישים לבו לאנשי העיר המשכימים לפתחו. הוּא מבטלם בלבו ואינו מכבדם כלל, גם את הלומדים וגם את בעלי־הבתים. בעיקר הדבר כוּלם עבדים המה בעיניו…

בטבעו הוּא פזרן, אבל “צדקה” אינו אוהב לתת. כל מי שפושט ידו לעזרה נקלה הוּא בעיניו… אבל לשכניו ידו פתוּחה; והמה רובם לא מן “הטובים” שבעיר.

מהם אבא, איש פשוּט ונקי במלבושו, הגוזז גם מעט את זקנו ויש לו “משומדת”; גם שמואל בן אבא, אדם שמח וטוב־לב שלובש כותונת מגוהצה ומדקדק מאד בשחור נעליו; וביחוּד שמואל “החכם”, יהוּדי פּיקח באמת וגם “כתבא רבא”, שהוּא כעין מזכיר של מרדכי העשיר, אשר גם לחתום שמו אינו יכול ואינו רוצה.

וגם לההתפלל אינו ידוע. בכלל קשה עליו לשהות בבית־הכנסת זמן רב. ותמיד הוּא מדבר בשעת התפילה את אבא שכנו גם במזרחו של בית־הכנסת. ולפעמים עוזב מרדכי את בית־הכנסת גם באמצע התפילה. כי מה איכפת לו מה שאומרים הבריות, שכּוּלם נקלו בעיניו! –

בכללו של דבר הוא בודד בעסקיו ומרגיש הוּא שאין איש אתו… החיים המה בידו, אבל הכל עיור בעיניו…

לפעמים יחשוב הכל לחלום לפי דרכו, וגם מרגיש הוּא למרחוק שזה כל האדם…

ואשתו ציריל־ביילה חולנית היא כל הימים. בריאה היתה כשנישאה לו בימי עניוֹ, אבל את העושר לא יכלה לשאת; וככל אשר ביתם ועשרם הלכו וגדלוּ ירדה בריאוּתה מטה מטה; כחולמת־ליל תועה היא בכל חדריה עם מפתחותיה הרבים בלי דעת דבר…

יש שהוּא נושא את עיניו אל שפחותיו – אבל “האדון” שבו לא יתנהוּ לנגוע בהן, והוּא עומד על כבודו גם בדבר זה.

ובלילות הארוכים כשאינו יכול לישון ובדידוּת הליל מעיקה עליו, הוא קם וחובש את סוסו ורוכב עליו הרחק מן העיר, שם על הגבעוֹת הקטנות והמגרשים הרחבים. והסוּס דוהר וקופץ ורץ.

אז ירגיש מרדכי את עצמו. הוּא מרגיש את עצמו בכל העוצב שבמהותו; וכמו צר לו המקום הוּא מכה במנעליו, מקשקש ברצועתו, ולפעמים גם יורה בקנה־רובה התלוּי בחגורתו. פתאום יבוא הדבר, בלי שוּם כוונה ומטרה; בכוח עצור יפלס לו נתיב…

מרדכי גר במעון ארמונו במעלה העיר, סמוּך לשער העיר, ובנו יחידו נתן, או נתן מטקין – כמו שאוהב הוּא לכנות את עצמו בשם משפחתו – יגוּר בהארמון הישן של מטה, הבנוּי משרידי אבני הפולנים, ופניו מוסבים אל הנהר.

ובין האב לבנו מרחק יותר גדול מאשר בין מעלה ומטה, כלומר, בין העיר העליונה להתחתונה.

גם נתן הוּא אדם גדל הקומה, אבל אדם יפה ביותר ופניו זכים כפני יחשׂן, בן לאבות מדור דור. בכל מהלכו ותנוּעותיו, בדיבּורו ובמעשיו, יראה בו יחשׂן ובעל נפש מרגשת כל דבר.

הוּא גם ירא־שמים ולמדן לפי חינוּכו. אבל ה“תלמוּד” שלו הוּא מהודר מן המהודר ומכורך בתכריך הדור. ספריו היפים עומדים בארגז יפה מאד באולמו הגדול והיפה.

אולמו לבן מאד וקרקעיתו שחורה מאד. לו חלונות רבים עוטים לבָנים, ועל הקרקע מרבדים של בד לבן. הכסאות מכוסים לבנים, ומראות גדולות מהקרקע עד התקרה עומדות אצל הקירות הריקים.

שם הוּא אוהב להיסגר וללמוד מתוך הרחבה ודבקות. הוּא מרגיש את התלמוד יותר מאשר הוּא מבינוֹ; והוּא רואה את כל התנאים והאמוראים כוּלם זקנים מכובדים בעלי זקנים לבנים ומעוטפים לבנים.

והוּא מדקדק מאד בכתנותיו הלבנות שהוּא לובש רק מן המין היותר משובח. הוּא מביא לו אותן מחוּץ־לארץ ומשלם בעדן במיטב כספו. כולן מעוטפות בנייר של משי ושמורות בארגז עדי יבוא יומן.

בכל יום ויום הוּא לובש כותונת מגוהצה ובכל יום ויום הוּא רוחץ את בשרו במים. הוּא אוהב לראות את גוּפו הטהור בהאמבטי של שיש לאור הנר. לפני לכתו לישון הוא רוחץ את בשרו, וכשעה שלמה יושב הוּא באמבטי שלו בדומיה.

את בתיה אשתו הוּא מכבד כבת־מלך, והיא באמת מבנות־מלכים: מאן מלכי – רבנן. היא יחשׂנית גדולה, ובדממת־יפיה יש מעין דממת כוֹכבי הליל.

היא צנוּעה וטוֹבת־לב מאד. דבריה נשמעים כל כך בלחש וקולה כל כך רך, עד שחשבה לנפש מעולם אחר, עולם שמתירא לגעת בעולם השפל הזה.

ובנותיה הקטנות כבנות מלכים, כנפשות טהורות רחוצות למשעי, סובבות אותה כל הימים, והיא אם לילדיה בכל צניעות אהבה לא־מגושמת.

והאָמות והשפחות כּוּלן ישרות, כוּלן לבוּשות לבנים טהורים וכוּלן מכבדות את אדוני הבית.

גם האדונים הפולנים, שעוד להם מסחר וקנין את הריחים, מכבדים את הבן על פני האב.

והוּא, נתן, עוסק רק עמהם, יען כי בשפת ממהר הוּא לדבר ויודע הוּא להתהלך עמהם. אבל את הטוחנים והעובדים לא יעסוק; הוּא אינו יכול לסבול שבני־אדם כאלה ידרכו על אדמת ביתו במנעליהם הגסים.

וגם לו סוּס ורכב, ובם אינו נוסע לבדו. את בתיה רעיתו הוּא נוסע בכל יום ויום לפנות ערב.

אז, בעזבם את שאון הריחים מעבר לגשר ובנסעם בצדי הנהר השלו, אז חיים המה יחדיו ומשוחחים כאוהב ואהובתו, ככלה היא בעיניו בשעה שהוּא לוקח את ידה הרכה בידו.

דומיה מסביב. הסוּסים הולכים לאט. הערב בא שפי וכוכבי הליל רואים נשיקות־נפשות. – –

ככה חיים האב והבן זה ימים רבים.