מהדורה זו מוקדשת לזכר רעייתי האהובה טובה גרטרוד ע"ה

 

דבר המחבר    🔗

כוונתי למסור בספר זה את תיאור העם האירי ותולדות מאבקו ומלחמתו על שחרורו משלטון העם הבריטי שנמשכו כשמונה מאות שנה. הקדשתי תשומת־לב מיוחדת לפרק שהתחיל להתגבש בתקופת צ’רלס סטיוארט פארנל (1872–1891) והגיע לשיאו בשנת 1922, היא שנת נצחון האירים.

לפי מיטב ידיעתי, ספרי הוא הראשון שפורסם בעברית על נושא זה, ואשמח אם הנוער העברי יוכל לעיין בחומר היסטורי זה ולמצוא בו הקבלות מעניינות בין גורל העם האירי וקורותיו למתרחש בישובנו אנו–הקבלות לחיוב ולשלילה כאחד. את תולדות מלחמת האירים במשך מאות שנים משעבוד לעצמאות אפשר לחלק לשלושה שלבים עיקריים דלקמן:

א) מלחמת החלכאים והנדכאים האירים נגד האצילים ובעלי־הנכסים האנגלים;

ב) הניגוד הדתי הקנאי בין האירים הקאתולים ובין האנגלים הפרוטסטאנטים;

ג) מלחמתם הלאומית של האירים נגד השלטון הזר, שהחלה בעיקר ב־1872 והסתיימה בהכרת עצמאותם ע"י הממשלה האנגלית, אף הוכתרה בהקמת ממשלה אירית חפשית בשנת 1922.

לגבי מלחמה ממושכה זו יש לשים לב לשתי העובדות החשובות: א) העם האירי נלחם את מלחמת השחרור על אדמתו הוא באין עם שכן אליו, זולת המיעוט הפרוטסטאנטי; ב) הלחץ המדיני מצד האירים באמריקה, המונים קרוב לחמישה מיליונים, עזר בהרבה ליצירת דעת־קהל אמריקאית לטובת העם האירי, והיא שתמכה באופן פעיל ויעיל בדרישותיו לשחרורו מעול השלטון האנגלי.

כיהודי וכציוני וחשתי הערצה עמוקה לנושא הזה, התעמקתי בתולדותיה של מלחמת־השחרור והסתייעתי במיטב המקורות המוסמכים של ההיסטוריונים האנגלים והאירים ובפרוטוקולים של הפרלמנט הבריטי.

מטעמים טכניים ניתנו השמות והמונחים הלועזיים בגוף הספר בכתיב עברי בלבד, לתועלת הקורא תבוא בסוף הספר רשימה מיוחדת של כל אותם השמות והמונחים במקורם. תודותי לחברי ל.נ. היימן מחיפה. שהרשה לי לעיין בכתב ידו האנגלי לתולדות הקהילה היהודית באירלאנד.

הנני להביע את הוקרתי לחברי וידידי אשר עודדוני להתמיד בעבודתי אף הדריכו אותי במקרים רבים בבחירת החומר. במיוחד אחזיק בזה טובה מעומק לבי לסופר העורך מר עבר הדני, שטרח בעריכת ספרי. וכן נתונה תודתי למר אברהם מזור, לד“ר ח. בר-דיין, ולי. האלפרין, שעודדו אותי בעצתם ולמו”ל מר ראובן מס שהקפיד על שלימות הספר והידורו.

– כלם יעמדו על הברכה.

א.ש.

 

הקדמת המחבר למהדורה השנייה    🔗

בשנת 1947 כשפורסמה המהדורה הראשונה של ספרי, עברו עלינו ימים קשים, כל אחד מאתנו היה הש בלבו כי השאלה של חידלון או קיום לאומה העברית נתונה בכף המאזנים.

באותם הימים והלילות שקדתי על חיבורי זה, ואודה על האמת היתה לי הרגשה שאני כותב את מלחמת השחרור של ישראל ולא את תולדות האירים.

אותה השבת ה״שחורה" כשנאסרו מנהיגינו והובאו ללטרון, כשנערכו חיפושי הנשק, כשנאסרו מאות חברי “ההגנה” ובאו ימי העוצר וכל הכרוך בהם, כל זה הזכיר כל כך את ימי מלחמת האירים לשחרורם. נדמה היה לי שאני מסתובב ברחובות דובלין ולא בירושלים.

באותה השבת ההיסטורית, כשראיתי את הטנקים הבריטיים שהוצבו על יד בית הכנסת ״ישורון" בירושלים ואת לוע התותח הבריטי המכוון כנגד בנייני הסוכנות היהודית, דימיתי בלבי כאילו התותחים מכוונים כנגד בנין הדואר הראשי בדובלין, ששם התבצר הצבא ומפקדיו האירים, שהכריזו על עצמאותם בשנת 1914, והעובדה, שהשלטון הבריטי לא מצא דרך אחרת לשכנע יישוב קטן על 600,000 תושביו היהודיים, הוכיחה למעשה שאנו העברים מהווים כוח ריאלי. ויש דמיון של ממש, גזרה שווה בין שני המעמדים ההיסטוריים: מעמד דובלין ומעמד ירושלים קודם קום מדינת ישראל…

ואמנם, אין להתעלם מהעובדה, כי לאחר שניצחו האירים במלחמת עצמאותם, לא הצליחו להשיג את נצחונם המלא בשטח המדיני, והראיה לכך: צפון אירלנד, שאינה קשורה לממשלת אירלנד החפשית. ומאלפות תוצאות הבחירות באירלנד בשנת 1954, והעובדה שלאחר שנבחרה ממשלה קואליציונית, הנקודה הראשונה בתכנית הפעולה של הממשלה החדשה היא: החזרת האיחוד המלא למדינה האירית, והגנת המסורת התרבותית האירית…

מסתבר, שגם ממשלה זו, לאחר קיום עצמאותה של אירלנד מזה 32 שנה, מתלבטת עדיין בשאלת המצב הכלכלי החמור, בשאלת השיכון, בשאלת עבודה, בשאלת הגירה, בשאלת הבריאות ובשאלת הנחלת הלשון האירית לכל תושבי האי.

שילבתי במהדורה זאת חומר מעניין מתוך ספרו של הסופר סיאן אופאליין; סופר אירי, שנולד בשנת 1900 בדובלין, פירסם כמה ספרים, נובילות, ספרי ביאוגראפיה ומחזה אחד, כולם על נושאים איריים, וספר בשם ״האירים" The Irish. ספר זה פורסם בשנת 1947. בצעירותו לחם הסופר אופאליין לצידו של די־ואלירה. בשנת 1921, והשתתף עמו במרד האזרחי, סופר זה חורג מן הקו המקובל, כותב הוא מתוך ביקורת חריפה כלפי בני עמו האירים הפאטריוטים אף על פי ששימש בצבא ההגנה של האירים הריפובליקאים שלחמו לעצמאותם. כותב הוא בצורה סאטירית, ושואל על שום מה הפאטריוטים מתיימרים תמיד, שלחמו 800 שנה נגד האויב? מה השיגו במלחמתם, מה מצבה של אירלנד כיום? עצמאותה לא שלימה, מצבה הכלכלי קשה והכל משום שנעשתה שגיאה היסטורית בכך, שלחמו נגד חוק האיחוד, ומתוך התנגדות חריפה לכך שייכללו בחבר העמים של הקיסרות הבריטית או שיסתפחו אל הדומיניונים… אמנם אסרה הצנזורה האירית על הופעת הספר באירלנד גופא, והקו שלו אינו מקובל על קו המדיניות השולטת. הסופר אופאליין מציין בספרו, שהאירים שכחו, שעצם הופעתם של האנגלים באירלנד עזרה בהרבה להתפתחות המדינה האירית; האנגלים בנו את הערים, סללו כבישים, הקימו מסילות ברזל ונמלים, פיתחו את המסחר והתעשייה באירלנד. הוא חולק גם על מהותה של התרבות הגאלית ומציין, שכל הערכים התרבותיים הגאלים נחשפו רק תודות לשפה האנגלית ותרבותה. הסופר בריאן אינגלס B. Inglis פירסם על כך דברי ביקורת בירחון האנגלי ספקטייטור" (מיום 2.5.53) בשם “האירים שנעלמו”.

במסתו מתאר המבקר בצבעים קודרים את המצב הכלכלי השורר כיום באירלנד, מביע את התמרמרותו על הצנזורה האירית, שגנזה את דברי האפיקורסות של אופאליין. אופאליין כותב, כי המצב הכלכלי הקשה גורם לירידה המדהימה שחלה בסטאטיסטיקה של נשואין, ולפי דעתו הסיבה לכך שיש כל כך הרבה רווקים בני 40 ויותר באירלנד היא בזאת, שבני האיכרים אינם יכולים להגיע למשק עצמי עד שבני משפחתם מזדקנים. כנגד זה טוען אינגלס, כי בנות־הכפר נוהרות ברובן לערים, ששם הן יכולות להרוויח קיומן כעוזרות בבית פרטי או כעובדות בבית חרושת, או במלון או במסעדות וכולי; רבות מבנות האירים עוזבות את אירלנד לגמרי, ועוברות ללונדון, ליברפול, מנצ’סטר ושאר ערי אנגליה. הן נישאות בגיל יותר צעיר בהיותן בעיר.

אופאליין הדגיש בספרו את ההגירה הגדולה לכל ארצות העולם, בייחוד לארצות הברית. ואם מספר תושבי אירלנד למרות הכל אינו יורד, הרי הסיבה לכך היא הילודה הגדולה במשפחה האירית. העלייה הפנימית הגדולה מגיעה מ־6 עד 10 נפשות במשפחה. וזה מכסה את הפחת הנגרם על ידי ההגירה הגדולה.

אינגלס מביע צערו גם על כך שפראנק אוקונר פירסם מאמר, לפני שנתיים בערך, בירחון של החברה האמריקאית לתיירות, ותיאר את תנאי־הכלכלה הקשים אשר העם האירי נתון בהם כעת, (עליית המחירים וחוסר עבודה) בצבעים עגומים. סופר זה הותקף בחריפות על ידי הציבוריות האירית הטוענת, כי תיאור האמת על המצב גורם נזק רב למדינה. ענף התיירות באירלנד הוא אחד הענפים המכניסים בשביל האוצר האירי; מאמר זה גרם, איפוא, נזק חמרי למדינה… אין להתעלם מכך, שקיימת בעייה סוציאלית קשה באירלנד, ועדיין לא נמצא הפתרון. טבעי הדבר, שחפצים האירים להגן על מסורת חייהם, המבוססת על אורח חיים חקלאי, אך אין בכוחה של מסורת חקלאית זאת להקטין את מספרם של המפגרים בחיים, ולהקטין את מספר המהגרים הנאלצים להגר מסיבת מצבם החמרי הקשה לארצות הנכר. כל זמן שהבדלי תנאי החיים בין הכפר ובין העיר יהוו ניגודים כה חזקים השאלה הסוציאלית והכלכלית באירלנד לא תוכל לבוא על פתרונה.

לא התעכבתי בפרוטרוט על כל הפעולות הטרוריסטיות שבוצעו על ידי אירגונים ומפלגות שונים, כמעט בלי הפסק מ־1803 עד 1922. כוונתי היא בזה, לתת לקורא העברי סקירה תמציתית של ההיסטוריה האירית אשר יש בה כדי לעודד כל איש המעוניין ללמוד מתוך תולדות עמים אחרים.

ההקבלה עם מדינת ישראל מתבקשת מאליה. במהדורה שנייה זאת של הספר נוספו הפרקים הבאים:

1. פעולותיו המדיניות של הנרי גרטן [עמ' א']

2. תכנית המרד של רוברט אממעט [עמ' ה')

3. נפתולי דרכו המדינית של פארנל [עמ' ט')

4. פרשת אהבתו של פארנל וגברת אושיע [עמ' כ"א]

5. הבחירות האחרונות לפרלמנט בשנת 1954 [עמ' כ"ח]

א.ש.

 

הקדמת המחבר למהדורה השלישית    🔗

אירלנד היא הארץ היחידה מכל ארצות אירופה שיש לה היסטוריה כל כך טרגית ורווית סבל, דיכוי, עוני ורעב שעבר עליה החל מפלישת הכובשים באירלנד מאז הדנים והנורמנים. וביחוד גדלו סבלם, דיכויים ועינויים מפלישת הבריטים לאירלנד בשנת 1171 אשר נמשכו עד שזכו בעצמאותם בשנת 1922. התקופה האיומה ביותר שעברה על העם האירי היתה זו המוגדרת כתקופת הרעב של השנים 1845–49 ובפרק זה שהוספתי במיוחד במהדורה השלישית אודות “הרעב הגדול” מסופר כיצד אבד העם האירי בשל הרעב והמגפות 1.5 מיליון איש מתוך אוכלוסייתו, ומיליון אירים אחרים שהגרו לארצות הברית ולקנדה. כן נגעתי בנושאים איריים אחרים שיענינו את הקורא העברי.

אין לי ספק שלפני הקורא העברי הצעיר או לפני הסטודנט העברי המתענין בתולדות העמים יעורר נושא זה שאלה למחבר: על שום מה בחר בנושא אירי היסטורי ולא בתולדות עם אירופאי אחר שנלחם אף הוא למען חירותו ועצמאותו.

אמנם עניתי לשאלה זו ברמז הן בהקדמתי למהדורה הראשונה והן בהקדמתי למהדורה השניה, אך הפעם תנתן לקורא התשובה לשאלה זו דוקא על ידי אחד ממנהיגי הישוב העברי מלפני תקומת המדינה. (בשנת 1947 כאשר כלאו הבריטים את רוב מנהיגי הישוב העברי שנמצאו בא"י בלטרון באותם ימים, באשמת “מרידה במלכות” ופעילות מחתרתית למען העצמאות) עבדתי בסוכנות היהודית ועדיין זכור לי מה גדולה היתה ההתרגשות כשנודע לנו על שחרורו של ד"ר דב יוסף כראשון מבין המנהיגים העצורים. עבודת המשרדים פסקה לשעה קלה כדי לקבל את פניו ולברכו, עם צאתו ממעצר לדרור, ובפגישה זו הוא ספר בהתרגשות על הימים בלטרון, ואמר בהדגשה: “העם היחידי בעולם שמאבקו ומלחמתו למען חירותו ועצמאותו מקבילים למאבקנו הוא העם האירי שסבל כה רבות מעול הבריטי כמונו”.

מכיון שחייתי באירלנד שנים מספר והעמקתי לחקור בתולדות העם, אופיו ותרבותו, מצאתי ענין רב ומשותף והקבלה היסטורית מענינת בינינו לבין האירים. נוכחתי לדעת שדבקותם של האירים בדת הקתולית ואהבתם למולדת, הבאה לידי ביטוי בתרבותם גדושת אגדות עתיקות יומין, מעלה דמיון רב לעובדה ההיסטורית שבזכות דבקותנו אנו בדתנו ואהבתנו לארץ ממנה גלינו, על אף כל הסבל שקרה לנו, זכינו גם אנו לעצמאות כאירים לאחר מאבק מר וארוך.

הקורא ימצא בספרי חומר היסטורי על תולדות “הרעב הגדול” באירלנד, וימצא שלמעשה הרעב שהפיל רבבות חללים היה רעב מלאכותי ולא רעב מציאותי שנכפה על תושבי הארץ במתכוון כדי לצמצם את אוכלוסיתה שהיו שנואים כל כך על הבריטים.

בפרקים החדשים שהוספתי למהדורה זו ימצא הקורא גם הסבר לרקע מאורעות הדמים שקרו בצפון אירלנד בשנת 1970/71 ובפרק אחר ימצא את הרקע להצתות המשקים החקלאיים הגרמניים בשנת 1969 שנעשתה על ידי תנועת האי.ר.אי בדובלין, חומר למחשבה על ההשלכות של חינוך למרי ואירגונו.

עם סיום תוכן ההקדמה לספרי זה ברצוני להביע בהזדמנות זאת את תודתי הלבבית לידידי המלומד והיקר ד“ר ח' בר־דיין אשר עזר לי הרבה בעצה ובהדרכה, עודדני להוציא מהדורה זו וסייע לי בהשאלת ספרים מתוך ספרייתו העשירה על נושאי ההיסטוריה האירית. כן נתונה תודתי לעובדי הספריה הלאומית שעזרו לי בהשגת החומר וריכוזו, ולידידי מארצות הברית ד”ר ני ג’יקובס על עצתו הענינית, וברכה ותודה לבתי הדסה על עבודת ההדפסה.

אפרים שברצמאן

 

פרק א' – האי אירלנד    🔗

אירלאנד, אי בים האטלאנטי, קרובה ליבשת אירופה. בינה לבין בריטניה מפריד הים האירי ותעלת סט. ג’ורג'. מרחק הנסיעה בים בין אנגליה ואירלאנד הוא כ-6 שעות והנסיעה קשה עד מאוד. האיזור הימי בין אנגליה ואירלאנד סוער ביותר. דומה על הנוסע שבהגיעו לחופה של מדינת אירלאנד ימצא בארץ פנימה הרי געש ופני אנשיה זועפים אף הם כגלי הים. אכן, בבואנו בקשרים עם אנשי האי נווכח עד מהרה, שתושביו אנשים שקטים הם, אשר אינם נוטים להתרגשות יתירה. כדרך אנשי הכפר מתונים הם ומצניעים לכת. והאימרה האירית העממית ניתנת להיתרגם בלשוננו: “לכל זמן ועת לכל חפץ”, האירי מטבעו מסתפק במועט, ובמובן זה דומה בהרבה לתימני השמח בחלקו והמברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. כקאתולים אדוקים צופים האירים באמונה ובטחון לקראת יום המחרת, ונוהגים הם לאחל לעצמם, שיום המחרת לא יהיה גרוע מן היום הזה. ברם, בין במלחמתם לחופש ועצמאות ובין ביחסם לדת הקאתולית, אין גבול למסירות הנפש ולהקרבה העצמית שלהם.

נופו הנפלא של האי עושים רושם עצום על התייר בשל היופי והחן המיוחדים הנסוכים עליו. גושי הרים וסלעים מתנשאים מסביב ועל צלעותיהם מוריקים דשא, שדות, גנים פורחים וצל יערות. ירק השדה מלווה את הנוסע ללא הפסק לאורך מאות קילומטרים. ההרים מגיעים לגובה של 3,000 רגל ומבורך האי בהרבה נהרות. הנהר “שאנן ריבר” מגיע לאורך של 200 מיל. אף ביצות ואגמים לא יעדרו באי והאקלים הוא לח. הגשמים יורדים ברוב ימות השנה ורק חדשים מספר נהנים התושבים מקרני השמש. הארץ ברובה ארץ מישור, אך חלקה הדרומי הררי. האדמה דשנה ופוריה מאוד ומפרנסת את תושביה בתנובתה החקלאית, כגון: חיטה, שעורה, סלק־סוכר, תפוחי־אדמה, כרוב, פשתן וחציר למכביר. כארץ חקלאית התמסרה אירלאנד לגידול שוורים ופרות, סוסים לעבודה ולרכיבה, צאן וחזירים.

המספוא לבהמות עולה לאכר בזול, הואיל ועשב־המרעה הטבעי מגיע כמעט לגובה השעורה. השוורים המיועדים לשחיטה נשלחים לאנגליה באניות מכל נמלי אירלאנד, והבשר השמן האירלאנדי נודע לשבח בשוקי אנגליה וצרפת. האירים כאנגלים חובבי־בשר מובהקים הם. הירקות העולים על שולחנו של האירי הם: תפוחי־אדמה, כרוב ובצל. אפונים וגזר אוכלים “המפונקים” בלבד. המשקאות האיריים הלאומיים הם “אייריש ויסקי” ובירה “מאלץ” שחורה המפורסמת בשם “גניס”. רוב אנשי האי בריאים, כבדי־בשר וחסוני־גוף. במראה פניהם דומים הם לאנגלים.

בדרך כלל, לא תיראה באי אדמה עזובה, כי כולה מצמיחה, כאמור, ירק טבעי. חיות טורפות או זוחלים ארסיים אינם בנמצא באי ולתושביו לא ידוע טבעם. לפי מסורה קאתולית ברך סט.־פאטריק לפני 1500 שנה את האי, שלא תבאנה בו חיות טורפות לעולם, וברכתו נתקיימה.

ברם, יש סברה מדעית שאקלימו של האי ממית את החיות הטורפות ואת הזוחלים המזיקים. נעשו נסיונות להעביר חיות טורפות ונחשים מאנגליה לאירלאנד, אך בהגיעם ליבשת האי מתו מחמת לחץ האויר המיוחד באי.

חקלאותה של אירלאנד הצליחה לרכוש את השוק באנגליה ובשאר ארצות אירופה והחמאה האירית ידועה לשבח. מפאת האקלים הרטוב וחוסר חום מספיק לגידול פירות, קונה המדינה כמויות גדולות של כל מיני פרי מארצות אירופה, אוסטראליה וקנאדה. תנאי האקלים גורמים, שבאי נודעת חיבה יתרה למשקאות המחממים את הגוף ומעודדים את הרוח בלילות החורף הארוכים. השלגים בחורף מרובים, אף שאין הקור מגיע למעלות גבוהות. אכן, גם ביום סופה וסער אין מצב־רוחו האופטימי של האירי משתנה לרעה.

באירלנד נמצאים חלקי אדמה רבים באזור ששם שכבתם העליונה היא “שכבת דבק”, מתוך נסיון רב למדו האכרים לדעת איך לנקות את השטחים החקלאיים מהדבק הזה. לאחר טפול יסודי במשך זמן מסוים נראית האדמה הדשנה שמתחת לשכבה הזאת לעין כל. באדמות דשנות אלה הם זורעים תפוחי אדמה ומצליחים יפה. בדרך כלל היבול גדול פי שנים בשטח זה מאשר בשטח אחר.

רצועה של רכסי הרים, סלעים וגבעות, משתרעת מ“סליגו” עד ל“דונדלוק”. בין ההרים האלו מתפתלים העמקים הירוקים המעלים עשבי פרא, המשמשים מרעה לצאן ולבקר של אותה הסביבה.

האדמה באזור המערבי אינה כה דשנה כמו במזרח אירלנד. שליש מאזור המערבי אינו מתאים לחקלאות ולמרעה בהמות. למרות ההבדל הרב בדשנות האדמה בין מזרח למערב, משמשת החקלאות באירלנד כמקור יחיד לקיום האירים בני האזור הזה.

השטח של המשק החקלאי של האכר באזור המערבי הוא בדרך כלל מ־30 עד 40 אקר אדמה. המשק הבינוני שהוא פחות מפותח מתחיל מ־30 אקר ומעלה. האכרים באזור זה מגדלים בקר. הם מוכרים את כל העגלות והעגלים הצעירים למשקי האזור המזרחי שם מגדלים ומפטמים אותם האכרים בעשב הצומח בשדות הדשנים של האזור. באזור המערבי מצליחים רק שני זרעים והם השעורה ותפוחי האדמה.

באיזור דוניגול אין מגדלים בקר היות שהאכרים באזור זה מתקיימים מפיתוח וגידול ענף החזירים, העופות והביצים. על־ידי ענפים אלה הם מבססים את קיומם. המשקים של האכרים באזור זה הם קטנים, אך רמת החיים שלהם אינה נמוכה.

המחלבה הראשונה נוסדה בשנת 1880 בקורק, וכיום נמצאות באירלנד 400 מחלבות גדולות ומפותחות. בתוך רבבות המשקים המבוססים והגדולים, אפשר למצוא הרבה משקים קטנים בעלי 5–4 אקר אדמה ששם מגדלים בעליהם תפוחי־אדמה ושעורה ליצוא.

רבים הם ההרים, הגבעות והסלעים באירלנד, אך נמצאים בשפע בכל אזוריה גם הרבה נהרות ומעינות מים.

הצמר האירי, הצאן, הבקר, החמאה ויתר מצרכי המזון מיועדים לשוק האנגלי בלבד. רק לאחר שהשוק האנגלי הכללי בא על סיפוקו, הרשה השלטון הבריטי לאירים לרכוש שווקים נוספים לתוצרתם החקלאית כמו צרפת, בלגיה, הולנד ושווקים אירופיים אחרים.

באזורים באללי, שאנון ובוקאנא, מפותחת תעשית האריגים, הבדים ורקמות היד. גם מלאכת הסריגה מפותחת מאד באזורים אלה, סריגת היך נעשית על ידי נשות האכרים כהכנסה חלקית לקיום המשק החקלאי באזורי ההרים שבמערב אירלנד. העיר דוניגול מפורסמת באזור המערבי כעיר תעשייתית לסריגים ובדים שונים, אותם היא מיצאת לאירופה ולארצות־הברית.

לתקופה קצרה של שגשוג ושל חוסר ידיים עובדות זכו האירים בימים בהם הורגש חוסר כח אדם בתעשית האריגים באנגליה. אז העסיקו באנגליה את האירים אשר ידעו מקצוע זה מתוך נסיון עשיית האריגים בביתם, בכל כפר ועיירה אירית. לא כל האכרים החקלאים נהנו מהשגשוג, כי רבים לא הסכימו לעזוב את משקם החקלאי ולעבור לעבוד בתעשית האריגים. אלה שלא עזבו דרשו מהשלטון הבריטי תוספת קרקע למשקים שלהם ללא תשלום דמי חכירה, כי תמיד חיו האכרים ברמה נמוכה מהאכר הבריטי ובקושי קיימו את עצמם מתוצרת עבודתם החקלאית במשקים הזעירים, במשקי העזר ובמשקים המעורבים בענפים שונים. האכרים האירים חיו תמיד בפחד פן יופיע שוב הרעב בארצם. רק כאשר הפועלים האנגלים למדו את המקצוע הזה בתעשית האריגים הורגש חוסר העבודה באירלנד.

במאה השבע־עשרה זכו האירים ליבול מבורך בתפוחי־האדמה שזרעו במשקים שלהם. כתוצאה מהיבול הגדול התקיימו אז רב המשפחות ללא כל סבל של רעב. בזכות הצלחת היבול הזה גדלה האוכלוסיה האירית.

אמנם האירים בטבעם אינם נופלים ברוחם, אך העוני והדחק הראו את אותותיהם ועל תפוחי אדמה בלבד קשה היה להם להתקיים זמן רב. הם חיו בתנאים קשים שלא היו כדוגמתם בכל ארצות אירופה.

אירלנד התפרסמה כארץ חקלאית והיא אולי הארץ החקלאית היחידה אשר התפרסמה כיצוא סוסי המרוץ עבור כל העשירים והמליונרים הבינלאומיים הבאים במיוחד לאירלנד לבחור להם סוסי מרוץ יפים ומובחרים. ענף יצוא הסוסים לאמריקה, לאנגליה, לצרפת, להולנד וליתר ארצות אירופה מהווה ענף כלכלי חשוב ומבסס את מצבה החמרי של אירלנד. גם גידול כלבים יפים וכלבי צייד ושמירה מגזעים שונים מהווה גורם כלכלי חשוב למדינה האירית.

יצוא כלבי מירוץ    🔗

שר החקלאות והדייג, מר נייל בלאניי עמד על חשיבותו העולה של ענף יצוא הכלבים, בשנת 1968 יצוא הכלבים נאמד ב־ 1.25 מיליון ליש“ט, רב היצוא נועד לבריטניה וניכרת היתה עליה ביצוא גם לארה”ב ואירופה בשנים האחרונות. המועצה לפיקוח על כלבי המירוץ שנוסדה עם חקיקת “חוק מסחר הכלבים” בשנת 1958, מפקחת על שווק הענף והביאה לריכוז השווקים והרחבתם. ב־1968 הגיע מספר הכלבים שיוצאו ל־7000.

גודל האי מגיע ל־ 36.800 ק"מ מרובעים ומספר תושביו לפי הסטאטיסטיקה בשנת 1940–2.989.700 נפש. הערים החשובות הן; דאבלין–484.300 נפש; קורק–80.795 נפש; למריק–41.060 נפש; ואטרפורד – 27.968 נפש. דת המדינה, כאמור, קאתולית, ורק 170.000 נפש מן התושבים הם פרוטסטאנטים. השנאה בין הפרוטסטאנטים והקאתולים חזקה ונמשכת דורות רבים. קשה היא לאין־ערוך מן האנטישמיות לגבי היהודים, אשר נעמוד עליה להלן. השנאה בין שתי הדתות הנוצריות הללו, הנמשכת גם היום, היא שגרמה בין השאר למלחמת האירים ולסירובם העקשני להיטמע בתוך העם האנגלי, כשם שהתבוללו הוולשים או הסקוטים, כפי שנווכח בהמשך דברינו.

בחיי המשפחה נוהג האירי לפי הפתגם האנגלי “ביתי הוא מצודתי”. האירים קשורים מאוד לחיי המשפחה ומסורים איש לרעהו. היום הראשון, יום המנוחה לפי חוק המדינה והדת, תופס מקום חשוב בחיי המשפחה האירלאנדית. רוח הדת הקאתולית שורה בכל והכנסיות מלאות מתפללים (התפילות מתחילות מ־6 בבוקר ונמשכות עד הלילה). דומה שאין כתושבי האי הזה מסורים לדתם. בשיחתך עם אירי בעיר ובכפר בעבודה או בנופש, בשמחה או בתוגה, אין הוא פוסק מהזכיר את שם ישו הנוצרי.

חייהם של האירים מתרקמים בעיקר בתוך כתלי הבית. הפועל והאכר, הסוחר והמורה מבלים הרבה מזמנם עם משפחתם, ושומרים על קדושת היום הראשון, המיועד לפגישות משפחתיות ולמסיבות רעים וידידים. ליד התנור, לאור אש הפחמים ועל כוס תה אירלאנדי חריף, מנהלים הם את שיחותיהם בענייני היום וגם בענינים העומדים ברומו של עולם. לאחר שמתעייפים משיחות וויכוחים ידידותיים וגומרים לעשן את מקטרותיהם, פותחים במשחק הקלפים הפופולארי מאוד וממשיכים בו לפעמים עד אור הבוקר. ביחוד מקובל משחק הקלפים על העובדים המובטלים, המוציאים לעתים את הפני האחרון שבכיסם כדי להשתתף במשחק. גם ברחובות העיר ובסימטאותיה רבים המשחקים בקלפים, מגדול ועד קטן, בשמחה וצהלה בלתי־מצויות. חוק המדינה אינו נוטה למנוע תופעה זו מתוך התחשבות בחיבת האירי למשחק זה.

האירים נוהגים להתחתן בגיל רך. יש וצעירה בת 20 היא כבר אם לשלושה ילדים. תופעה זו מקורה גם בהנחה, שבדרך זו אפשר למנוע דימוראליזציה מינית של הנוער. אמנם בשנים האחרונות חל שינוי בחוגי המעמד הבינוני לגבי גיל הנישואים אך רובם ככולם תומכים במסורת של ריבוי הילודה. חמישה–שישה ילדים במשפחה הם לגבי האירי מיכסה טבעית שאין מערערין עליה, ורבות המשפחות שמספר הילדים בהן מגיע אף למעלה מעשרה.

לתיאור אפים של האירים נוסיף מידה טובה וחשובה: סבר פנים יפות בשעת הכנסת אורח בצל קורתם.

סיו ג’והן קארער כתב לידידיו באנגליה על ההתנהגות הטובה והנאה של האירים ועל קבלת האורחים היפה הנהוגה באירלנד. בעיקר התבלטו מידות טובות אלו אצל שכבות העמלים והעניים האיריים. כל שכן היה מוצא תמיד אצל שכנו “דלת פתוחה” בביתו. כל שכן וזר שהגיע לבית האכר בשעת ארוחת הצהרים הוזמן לאכול עם כל בני המשפחה מתוך סיר תפוחי האדמה המבושלים שהיו על שולחנו, השתתפות זו היתה גורמת עונג ונחת רב לכל בני המשפחה.

סיר וולטר סקוט מדגיש מתוך נסיונו הוא: “אצל האירי”, אומר הוא, “מצאתי תמיד יחס טוב וחם לכל אחד המבקר בביתו הקטן”. בביתו תמצא תמיד (זה קרה לפני הופעת הרעב הגדול) חלב, חמאה, תפוחי אדמה. בהכנסך לביתו החמים יוגש אליך שרפרף או תתגלגל על ידו אבן גדולה ועגלה כדי שתוכל לשבת עליה.

כל אלו המתרוצצים תמיד בכל מקום כדי לגבות דמי צדקה למען הנצרכים נמנעים מלהזמין אחרים לביתם ולקבל אותם בסבר פנים יפות כדרך שרגילים לעשות בני העמלים ובני המעמד הבינוני באירלנד".

האצילות יקרת הרוח האירית בהסברת הפנים ובהכנסת אורחים בבית השפיעה על כל סוכן, סוחר ותייר בבואו לבקר באירלנד, והכיר בעובדה זו הנובעת מתוך מעין תרבות היסטורי עתיק יומין שלא נפסק עד היום למרות כבושה של הארץ זה שלוש פעמים על ידי שלטון זר. במשך התקופות האלו סבלו האירים מהשפלה, דיכוי ועוני, דורות רבים חיו במצב של העדר כל יחס אנושי חברותי מצד השלטון הזר והם מצאו לנכון לקרב כל שכן וזר הבא לביתם בחמימות רבה המזכירה להם את בדידותם הם ואת הסבל שעבר עליהם עד שהגיעו לעצמאותם. לכן הם מביעים את חיבתם ואהדתם לכל באי ביתם לבל ירגישו את אשר עבר עליהם בעבר הרחוק והקרוב.

התנאים החברותיים הכלכליים הקשים ששררו באירלנד גרמו לכך שהזוגות הצעירים בכפרים התחתנו בגיל צעיר מאד, הבנות בגיל 16 שנה, והבנים בגיל 17־18, ללא כל אפשרות לחסוך כסף לקראת בנין ביתם החדש, ללא כל ריהוט מינימלי או ביגוד. ההורים משני הצדדים עזרו במו ידיהם לזוג הצעיר לבנות בית קטן ולאחר נישואיהם נכנס הזוג לגור בו. הצעירים ישנים על מחצלות המשתרעות על רצפת העץ ומדי שנה או שנתיים נולדו להם ילדים. כאשר נשאלו לשם מה התחתנו בגיל צעיר כזה תשובתם היתה שבין כך מצבם לא יהיה יותר גרוע מאשר בימי רווקותם וגדולה היא האהבה ביניהם שמים רבים לא יכבוה… גיל הנשואים בעיר היה מגיע לגיל מבוגר יותר מאשר בכפר ולא מעטים הם הרווקים והרווקות בעיר, גם היום, שלא התחתנו מסיבות כלכליות ורצון להתקיים ברמת חיים גבוהה.

האירים ברוכים באהבתם הגדולה לילדים. רגשות האהבה בין בני המשפחה והקרובים גדולה וחזקה ביניהם. ריבוי הילדים נובע מתוך אהבתם למשפחות גדולות. זה היה גם דבר שבהכרח לפי תנאי חייהם הקשים, כי זה שימש להם כעין ביטוח עתידם לעת זקנה… ילדיהם הרבים דאגו להור ריהם בכבוד ובמסירות רבה מאד.

יהיה מצבו החמרי של האירי באשר יהיה, אין זה מונע ממנו, לגדל משפחתו בתוך ביתו הקטן הצר והחמים. מרוב הצפיפות בביתו אין ילדיו סובלים אף פעם מהקור וכל עוד שעקרת הבית מספיקה לבשל יום יום סיר גדול מלא תפוחי אדמה ולשים על שולחנה כד חלב גדול עם צלחת חמאה, לא תדע המשפחה רעב.

כתוצאה מהשקפת חיים כזאת גדלה האוכלוסיה האירית בצורה יוצאת מהכלל. כאשר התקיים מפקד האוכלוסיה בשנת 1841 הגיע מספר תושבי אירלנד ל־ 8,175,124 נפש, באותם הימים התבטא אז המדינאי היהודי הגדול ד’ישראלי, שהאי הירוק הקטן הזה, אירלנד, היא הארץ הקטנה ביותר והמאוכלסת ביותר באירופה.

יש לציין לזכותם, כי למרות הסבל שעבר עליהם נשארו האירים חזקים ברוחם. העם האירי עם קשה עורף הוא ולפיכך זכה להמשיך את קיומו.

לתולדות האירים    🔗

האירים בני הגזע הגאלי הם, אך מעטות הידיעות המבוססות על מוצאם והתפתחותם. שבטי הגאלים הגיעו לאירלאנד בקבוצות קטנות בהפסקות ומארצות שונות–מספרד, מצרפת המערבית ומבלגיה. לאחר נדידה באזורי הירק של ארצות מערב אירופה פנו שבטי הגאלים והחלו חודרים ליוון, איטאליה, צרפת וספרד. אין יסוד להניח, כי בתקופת הנדידה והחדירה לארצות שונות יכלו השבטים האלה לשמור על טהרתם הגזעית. בהגיעם לאירלאנד הם מצאו גם כאן ישוב קדום ומעורב מגזעים שונים. השבטים הגאלים הצעירים השתלטו על הישוב הפרימיטיבי שנמצא באי והוא נטמע בתוך החברה הגאלית. כיסוד לקיומם והתפתחותם שימשו מקורותיה הטבעיים של ארץ זו. הכובשים טיפחו את החקלאות אשר לא רק סיפקה את צרכיהם אלא הביאה גם עודף תוצרת לשם חילוף במיצרכים שחסרו להם. כעבור זמן התמסרו שבטים אלו לגידול הבקר וכוחו של כל שבט נערך לפי מספר ראשי הבקר שהיו ברשותו.

מבין שבטי הגאלים בלטו שלושה שבטים חשובים. א) השבט פאין ששאף לשלטון כלכלי באי, ויש להניח שהוא היה העשיר והמבוסס ביותר במובן הכלכלי בימים ההם. ב) שבט קלאן אף הוא מטרתו היתה להגיע לכוח השלטון באי אך לא בתוקף מעמדו הכלכלי האיתן – בהגדלת עדרי הבקר והרחבת שטחי הקרקעות – אלא גרס שלטון בכוח חרבו וקשתו. ג) השבט ספט שאף לתפוש עמדות כלכליות ומדיניות גם יחד. כעבור זמן פרצה מלחמה בין בני השבט פאין והשבט ספט ושאר שבטים קטנים, הפאינים לא הצליחו להכניע את הספטים, אך כבשו חלק מקרקעותיהם. אף־על־פי־כן נשארה הבכורה התרבותית והחברתית לשבט ספט בתקופה ההיא, כי בבחירת שופטים לשפוט את העם ולנהל את עניני השבטים נבחר תמיד ראש השופטים משבט זה. תקופת השופטים נמשכה עד שהגיעה תקופת המלכים. כל שבט בחר לו מלך שהיה לו מלוא השלטון בחיי שבטו. ארחות החיים החברתיים באותה תקופה מזכירים לנו בהרבה את חיי העם העברי בתקופת שופטים ומלכים א' וב'.

השבטים הגאלים האיריים לא הגיעו אף פעם, במובן המדיני והחברתי, לאיחוד והתמזגות, וכן לא באו לידי הבנה הדדית בדבר גבולות נחלותיהם. מלחמות מלכי השבטים נמשכו בלי הפסק, אם כי כלפי חוץ נקרא האי “ארץ מלכי הערים” או בשם “ארץ המלך הנשיא”. בשפה הגאלית נקראו ארד-רי. יש לשער כי השבט ספט שהצטיין ברמתו התרבותית הושפע מתרבות יוון. אם בן השבט חטא בגניבה או בגזילה או באי־תשלום חובותיו, היה צפוי להענש ע"י המלך באבדן זכותו ליהנות מחיי החברה בשבט או בנידוי וחרם. השבטים התקדמו והגיעו לחיי שלום עד שהחלו פלישות הדנים בשנת 795 ובשנת 1014.

שלב חשוב בתולדות שבטי האי היה בואם בברית הנצרות בשנת 461 לסה"נ. דתם החדשה הוציאה את העם הקטן והמחונן הזה מעילומו והעמידה אותו בשורה הראשונה של מערכות התרבות הנוצרית. בעצם התקופה האפלה ביותר בדברי ימי אירופה, זכתה אירלאנד לשמש זמן רב מרכז השכלה חשוב לעולם הנוצרי. עם פלישת הדנים ירדה שוב חשכת הליל על מדינת אירלאנד. ההתנפלויות הנועזות של הדנים והנורבגים ומסעי השוד שלהם החלו להתפשט על פני ארצות המערב משנת 795 ואילך.

בדובלין, מרוכזים כל מוסדות החינוך הגבוהים, הרבה בתי־ספר תיכוניים ממשלתיים ופרטיים, בתי התיאטרון “אביי”, “גייטי” ו-“גייטס”. המוזיאון הלאומי האירי, בית הפרלמנט והסנאט האירי. דבלין מעסיקה כיום יותר מ־50% מכל פועלי התעשיה באירלנד.

האוכלוסיה של דובלין מגיעה כיום ל־ 576,000 תושבים.

המפעל הגדול ביותר לשכר, נוסד על ידי מר ארתור גינסס בדובלין בשנת 1759. מפעל זה מעסיק כיום חמשת אלפים עובדים איריים.

היקף היצוא של הבירה גינסס מגיע לשמונה מליון לירות שטרלינג לשנה.

 

פרק ב' – מאגדות אירלנד    🔗

יתכן שיש איזה יסודות והוכחות לאגדות על ראשית ההתישבות באירלנד. יכול להיות שהתושבים הראשונים לא הגיעו בבת אחת, כי אם בקבוצות שונות אל האי הירוק אירלנד. אבל מהו אחוז של אמת החבויה בתוך אגדה זו או אחרת? ומה הוא האחוז הדמיוני השולט בתוך אגדה זו או אחרת את זאת לא נדע לעולם.

כל האגדות האיריות האלה חשובות לנו מאד, כי מהן למדים אנו איך התנהגו ואיך התיחסו האבות בכלל אל האגדות ואיך הם חשבו על דברים שאנו דנים בהם עד היום.

היוונים, הרומאים, היהודים ועמים אחרים התיחסו בכבוד לאוצר האגדות שלהם ושמרו תמיד על מסירת תוכנם של הסיפורים והאגדות הישנות. גם על ידי אגדות איריות אלו ניתן להבין איך התקימו הדורות הקודמים לפנינו ואיך הגיעו האנשים המתישבים הראשונים אל אירלנד.

הבה ונחקור את תוכן האגדות האיריות האלה. הסופרים האירים מאז ומתמיד היו מעוניינים להוכיח על ידי האגדות השונות איך חיו האירים בתקופת האלילות לפני שהגיעה אליהם הדת הנוצרית.

הם הגיעו לידי הנחה ומחשבה שאף העם האירי הוא עם עתיק יומין כעם היהודי.

באחת האגדות האיריות מסופר: שלנוח בימים שלפני המבול היתה נכדה ושמה היתה סיזייער – הנכדה ואביה שלחו ידיעה לנוח וביקשו ממנו שישאיר תא אחד עבורם ועבור כל בני משפחתם בתיבתו. אך נוח סרב להענות לבקשתם והשיב שאין לו מקום עוד. נוח הציע להם להמשיך את דרכם בכוון מערב ועל ידי כך יוכלו להנצל מהמבול, כי המבול נשלח לעולם על מנת להעניש את אלו אשר חטאו לפני ה' אך ה' לא יעניש את אלה אשר לא חטאו, לכן רבים הסיכויים שהם ימשיכו ויצליחו בדרכם לאורך מערב הארץ. יש אומרים שנכדת נוח כעסה כל כך על סבא, שהוריה וכל בני משפחתם עזבו את ה' וילכו לעבוד אלילים זרים. הנכדה לקחת עמה אחד האלילים שהאמינה בו, היא התפללה וכרעה לפניו כדי שתענה לתפילותיה. בסופו של דבר היא ואביה, אחיה ובעלה וכל החמישים העוזרים והעוזרות בביתם יצאו יחד לדרך כדי להנצל מהמבול, אך המבול הגיע גם אליהם וכולם טבעו.

עוד מימי קדם היו מאוד מעוניינים ההיסטוריונים מתוך העם האירי להשוות את קורות העם האירי לפי אותן הקורות שעברו על היהודים ועל יתר העמים באותם הימים.

כעבור זמן מה באה תוספת לאגדת סיזייער – כאשר טבעה עם כל משפחתה ובני ביתה במבול בדרכם לאירלנד הצליח בעלה להנצל מכל בני משפחתה. הוא היה העד היחידי שיכול היה לספר לאירים את אשר קרה למשפחתו ומה שעבר עליהם לפני שהגיע אל אירלנד. אנו מוצאים שבעלה של סיזייער הופיע לפני המלך דערמונט־מאק קרבעל ששלט אז על ששת המחוזות של צפון אירלנד, בעלה כבר היה אז איש זקן בא בימים.

האשה האירית בתקופת המלכים    🔗

חיי האשה באירלנד בתקופת המלכים לפני תשע מאות שנה היו בדרך כלל נוחים. כנראה היו לה אז זכויות מיוחדות על רכושה. קיים היה אז בית משפט מיוחד ואף ניתנה לה הרשות והאפשרות לערער בפני השופטים, גם היה להן חלק גדול במשק החקלאי.

חובת האשה היה לעסוק בעבודות הקשורות במשק בית, כגון לישת בצק לאפיית לחם, טווית צמר סריגה וחליבת הפרות.

העבודה הקשה ביותר, עבודת טיחון החטה על האבניים, נעשתה תמיד על ידי נשי העבדים, שדינן היה כדין העבדים עצמם. האשה החפשית לא הסתפקה באירלנד העתיקה במשק הבית כי גם גויסה לצבא, היא השתתפה בשעת הצורך באופן פעיל גם בהגנת המולדת.

ברשימות ההסטוריות העתיקות אנו מוצאים תאורים על נשים שנלחמו באויב והראו גבורה עילאית בשדה המערכה בצד בעליהן. אף המלכה יצאה יחד עם המלך להגן עליו מפני אויביו. תופעה זו היתה די מקובלת באותם הימים כשהנשים גויסו לכל המלחמות השונות בדיוק כפי שגויסו הגברים. בשל ההצטינות בקרב זכו רבות מבנות אירלנד למקום נכבד בתולדות האומה האירית. מנהג זה של גיוס נשים התקיים עד סוף המאה השביעית.

ההיסטוריון מ. דו. נויער מספר שהמלך אדמנאן ביטל את חוק גיוסן של הנשים לצבא בהשפעת אמו. וכך היה המעשה:

באחד הימים עבר המלך אדמנאן בשטח הקרוב לשדה המערכה. הוא נשא על גבו את אמו כדי להגן עליה. שם נתקלו עיניהם בשני גדודים שנלחמו אחד נגד השני. באותו הזמן ראתה האם שתי נשים אוחזות במוטות ברזל הדומים לכידונים ארוכים מושחזים. הן נאבקו ומשכו זו את זו לשטח צבאן בהיותן פצועות מאוד.

מדוכאת ומזועזעת ממראה עיניה השתחררה אם המלך מזרועות בנה, פרצה בצעקה ואמרה: “לא אצעד אף צעד נוסף עמך! עד אשר תבטיח לי לשחרר את הנשים האיריות מחובת גיוס. לא אנוח עד שתצוה שהנשים לא ישתתפו עוד בשדה הקרב”.

המלך אדמנאן התרגש מאוד מדברי אמו והבטיח לה למלא את בקשתה. אמנם הוא ביצע מיד את הבטחתו לאמו, שחרר את האשה האירית מחובת הגיוס ופטרה מכל תפקיד מלחמתי שהוא. חוק זה של המלך אדמנאן נחשב בעיני האירים כריפורמה חשובה בחיי העם שבוצעה אי פעם באירלנד העתיקה.

נשי הגיבורים שהצטיינו במלחמות היו כנראה נשים גאות ושאפתניות, רודפות כבוד ומעמד דומה לגברים בחברה, על פי רוב היו נשים אלה נשי בית המלוכה ומשפחות האצילים ודרשו לעצמן איזה אות הצטיינות ועמדה שווה.

האשה האירית היתה מסורה מאד לבעלה ומוכנה בכל רגע לעזור לו ולעמוד על ידו גם בשעות סכנה. המלכה דירדרי, למשל, שמרה על בעלה המלך נייסי מפני שונאיו שלא פעם ארבו לו וביקשו את נפשו. בסופו של דבר הוא נהרג, אך היה ניצל ממוות לו שמע בעצת אשתו המלכה.

הנשים האירלנדיות היו נשים נבונות, חכמות ומוכשרות אך במנהג אחד הן היו מוגבלות. מנהג זה היה קיים בקשר לנשואין ומזכיר לנו את מעשה לבן הארמי. מנהג זה היה קיים במשך כל התקופה ההיא שהאחות הבכירה נשאת תמיד הראשונה ובשום אופן לא הורשתה הצעירה להנשא לפני הבכירה. מנהג זה היה קדוש בעיני האירים ומחייב אף את המלך.

פעם קרה שהמלך ממחוז לינסטר טרה רצה לשאת את בתו הצעירה פירטירה של המלך טואטל על פני אחותה הבכירה זה היה מאה וששים לספירה הנוצרית בערך. האב לא הסכים לכך והמלך דוניר מלינסטר לקח לו לאשה את הבת הבכירה.

לאחר שנים הופיע המלך דוניר בפני חותנו והודיע לו על פטירת בתו וביקש ממנו רשות לשאת את אחותה הצעירה. המלך טואטל הסכים ונתן לו את בתו הצעירה לאשה.

כאשר הגיעה הבת לבית המלך מלינסטר מצאה את אחותה בחיים, היא נבהלה מאד הזדעזעה מרוב צער ובושה על מעשה רמיה זה שפגע בכבוד אחותה הבכירה ובכבודה היא, נפלה למשכב ומרוב עגמת נפש נפטרה. כעבור שנה מתה מרוב צער ובושה, אף הבת הבכירה של המלך טואטל.

כשנודע לו המעשה הזה החליט להנקם בחתנו והכריז עליו מלחמה ועל מלכותו. מעשה המלך מלינסטר עורר גם כעסם של יתר המלכים האירים, וכולם יחד הכריזו מלחמה על המלך הרמאי והרשע. הוא ובנו נהרגו באותה המלחמה ויורשיו נאלצו לשלם דמי כופר למלך טואטל עבור שתי בנותיו שמתו. המלך טואטל קבל מאת יורשי המלך ממחוז לינסטר מאות שוורים ופרות כדמי כופר עבור הבושה והקלון שהמיט על בית מלכותו. סיפור זה מוכיח עד כמה שמר העם האירי על מסורת זאת.

האשה האירלנדית למדה בבתי החולים להיות אחות רחמניה והתמסרה מאד לתפקיד האנושי הזה, הן למדו לא רק לשרת את החולים כי אם גם שיטות רפוי החולים בהעדר רופא.

הלבוש והקישוט בחיי האשה האירית היו חשובים מאוד באותם הימים. המנהג של בנות האצולה, אף של נשים מהמעמד הנמוך ביותר, היה לצבוע את שערות ראשן בצבעים שונים. היו מקשטות עצמן ברביד זהב משובץ אבנים יקרות ויפות, היו מייפות עצמן במסרקים וסיכות של זהב וכסף. השמלות שהיו צבעוניות אף הן קושטו קישוטים צבעוניים שונים בריקמה צבעונית שנרקמה במו ידיהן. כל זה היו מסמלות את העושר הרב שהיה אז.

מלכת אירלנד שקראו לה בשם איתן היתה תמיד לבושה בהדרת פאר היתה האשה היפה ביותר באירלנד ואולי אף היפה בין נשות העולם. הנשים האיריות למדו אז איך לצבע את שמלותיהם בצבעים שונים, כל שבט קבע את הצבע המתאים ביותר לביגודו, והנשים שמרו מאוד על מסורת הצבע. אסור היה לבן שבט אחד להתלבש בבגד נושא צבעו של שבט אחר. אף כל מעמד ומעמד בשבט – נקבע צבע מיוחד לבגדיו.

גם לעבדים ומשרתים מותר היה להתלבש בבית בבדים רק מצבע בגדים מיוחד, למשלמי דמי חכירה או דמי שכר דירה והאיכרים החקלאים ובני ביתם מותר היה להתלבש בבגדים נושאי שני צבעים, לקצינים המשרתים בצבא הותר ללבוש בגדים בעלי שלושה צבעים.

בתקופת שלטון המלכים האירים נראו בעיניהם הנשים כבנות חייל רק לאחר שהגיעו לידי ששת המידות והתכונות האלה: א) הכישרון לדעת איך לפנות אל הגברים. ב) הידיעה להתנהג בעדינות. ג) הכישרון לשיר ולשמח אחרים. ד) הידיעה לנאום ולדבר במתיקות ורעות. ה) החן והיופי המושכים תשומת לב כל עובר. ו) הכישרון לסרוג יפה והכישרון לשלוט על גורלה.

הרקוד היה הבדור הראשי בחיי האירי שעזר לו להסיח את דעתו ממצבו הקשה. בדור זה בא לידי ביטוי בכל חגיגה לאומית או משפחתית. מקובל היה מנהג זה להזמין כנר ומתופף, שהיו מנגנים לפני כל תושבי הכפר. מוזמנים ובלתי מוזמנים היו מופיעים שם, מספיק היה לצעיר האירי אם שמע בלילה קול שירה ונגינה חיש היה קם אף יתר בני המקום היו קמים ממטותיהם, מתלבשים, מצטרפים לרקודים העממיים וממשיכים בהם עד אור הבוקר.

הסופר ארתור יונג הדגיש לשבח את הדרת יופיה גזרתה של האשה האירית. למרות השנים הקשות ביותר שעברו עליה, לא איבדה את יופיה, ומראה פניה היפים, וצורתה הנשית המושכות עין גבר עד היום הזה. נאסאו סינור, איש הכלכלה הידוע במאה ה-18, שבא בשליחות הממשלה לחקור את מצבם הכלכלי של האירים, הוקסם אף הוא מיופיין של הנשים האיריות ומיופיה של האוכלוסיה האירית בכלל.

התקופה הרומנטית בימי המלכים באירלנד    🔗

מתוך האגדות השונות של תקופת אירלנד העתיקה אנו יכולים להוכח על חיי העושר הרב ששרר בבתי המלכים האירים בימים ההם. רבים היו הארמונות היפים שנבנו למענם ולמען נשותיהם ובנותיהם הנסיכות. למען הנסיכות בנו המלכים ארמונות נפרדים אשר הצטיינו ביופיים האמנותי הן במראם החיצוני והן בעיצובם הפנימי ובקירותיהם שהיו מקושטים ומצופים במרכזם בציורים עשויים כסף וזהב.

כל האצילים ויוצאי בית המלוכה היו מבקרים את ארמונות המלכים בעיקר בעונת הקיץ ומבלים את זמנם לקול תזמורת המוסיקה האירית, במשחקי שחמט שכליו היו עשויים ידי אמן כסף וזהב. המלך גיירברי שמלך על מחוז קרי היה בעל ארמון מיוחד שנבנה לכבוד בתו הנסיכה היפיפיה שנקראה גרידי. יופיו של ארמון זה התפרסם ובלט בעושרו בכל אירלנד והיה ידוע בשם “בית השמש”. אותה נסיכה, גרידי, משכה ברוב יופיה ועושרה את לב כל הנסיכים באירלנד שחזרו אחריה וביקשו את ידה. היא דחתה את כולם והתנתה את הסכמתה להענות לחיזורים רק לאותו צעיר או נסיך אירי אשר ידע לבטא את אהבתו אליה בשיר רומנטי ואף ידע לתאר בשיר זה את אופיה ועושר בית אביה המלך גיירברי. רק אדם זה יזכה לאהבתה ולהסכמתה להנשא לו לאשה. ומעשה שהיה כך היה: ביום אחד מימי הקיץ ישב לו בלימריק הנסיך פיען מאַקקול, על ראש ההר מחוץ לעיר, יחד עם חבריו שנהנו מזיו השמש ומראה היערות שסביבם. והנה התגלה לעיניו של הנסיך פיען מאקקול איזה גבר יפה תואר מתקרב במהירות לכיוון הצפוני של העיר לימריק. הנסיך בקש ממנו לגשת אליו ושאלו מדוע הוא ממהר כל כך בהליכתו ולאן מועדות פניו.

– אל הנסיכה היפה גרידי כדי לראות פניה, השיב לו הנסיך גייעל.

פרץ הנסיך פיען מקקול בצחוק ואמר לו:

– אין לך יקירי המסכן שום סיכוי לזכות בנסיכה זו לאשה, כי היא האשה היחידה הבולטת ביופיה בכל אירלנד וידוע יחסה אל הנסיכים, אתם אוהבת היא להשתעשע אולם לא תסכים להנשא אף לאחד מהם עד אשר ידע למלא את התנאי שהציבה.

– דבר זה ידוע לי, השיב הנסיך גייעל.

– והאם ידוע לך התנאי שהיא מציגה בפני כל נסיך הרוצה לזכות בידה?

– שמעתי על כך, ענה לו הנסיך גייעל, הלא התנאי היחיד שלה הוא דרישתה שהנסיך יכתוב “שיר” ויביע בו את אהבתו אליה, יתאר את יופיה, אופיה, ארמונה העשיר ועושרו הרב של בית אביה, ואמנם שיר כזה ישנו עמדי שכתבתי לכבוד הנסיכה. אם רצונך בכך תוכל להצטרף אלי ושנינו נגיש לה את השיר.

יצאו שני הנסיכים לדרך וכאשר הגיעו אל ארמון הנסיכה שלחה אליהם שליח מיוחד לשאול לרצונם.

ענה לה הנסיך פיען על ידי השליח ואמר כי שמו של גבר זה הוא גייעל ושבא לבקש את ידה.

– האם הוא חיבר שיר עבורי? שאלה הנסיכה.

– יש לי שיר כזה לכבודך, אמר לה גייעל והחל מיד לדקלם לפניה את אשר כתב למענה.

שם השיר היה “שמח בית הנסיכה גרידי”.

והוא תיאר בדרך פיוטית את עושר בית הנסיכה, יופיה. אופיה העדין ואת אהבתו היוקדת לנסיכה.

הנסיכה התרשמה כל כך מתוכן השיר, שחבקה את הנסיך והביעה מיד את הסכמתה לקיים את הבטחתה ולהנשא לו. הם התחתנו וחיו חיים מאושרים, אך לא לזמן רב. בינתים מלחמה פרצה לפתע בין הפיענים לבין הנורמנים שפלשו לארץ שהיתה תחת שלטון המלך גיירברי זה 40 שנה. גייעל בעלה של הנסיכה גרידי יצא למלחמה כדי להגן על ארץ המלך והצליח להדוף יחד עם גדודי המלך את אויביו ולהשמידם אך תוך כדי כך נפצע ומת מפצעיו. כשהגיעה הידיעה על מותו לאזני הנסיכה לא חדלה להתאבל עליו כל ימי חייה.

 

פרק ג' – פלישות הכובשים לאירלאנד    🔗

שני הגזעים הללו הדנים והנורבגים חיו על חרבם ובהיוודע להם על המנזרים העשירים הקיימים באירלאנד, שמו אותם במטרה להתנפלויותיהם. שבטי הדנים והנורבגים היו עניים והמנזרים העשירים באירלאנד, המלאים תכשיטי כסף, זהב, מרגליות ואבנים טובות, עוררו בהם את התאווה לביזה ושוד. הדנים והנורבגים היו יורדי־ים נועזים, ולא רק מלחים מנוסים ומומחים בספנות, אלא ידעו גם להשיט בנתיבי הים הסוערים את אניות המלחמה הארוכות שהיו בנויות עצי אלונים נורבגיים חזקים ומונעות במפרשים.

יורדי הים הללו הבינו כבר אז את ערך התנועה המהירה ומלחמת הבזק ונהגו לחתור לפתע־פתאום עד לאחד החופים המוצנעים שבפנים אירלאנד, הם חטפו את הסוסים מן הכפרים ופשטו בגדודים ברחבי הארץ, בשלחם באש כל דבר בדרכם. כן נחפזו להמלט עם הביזה מיד בטרם הספיקו האכרים האירלאנדים להתקהל ולהגן על עצמם.

התרבות האירית העתיקה, שדרכה זרמה הנצרות לאנגליה. לא הצליחה להתאושש מהמהלומות הנמרצות האלה. מסעי־השוד היו מכוונים לכיבושים והם גררו אחריהם שעבוד של דוברי האירית (גאלית), אשר הוכרחו לדבר בלשון זרה. אדמת אירלאנד הפכה שממה ואנשיה חיו בתנאים קשים תחת שלטון הכובשים. הכובשים יסדו להם בסיסים ימיים בנמלי אירלאנד ובנו את דאבלין, ווקספורד, קורק, למריק, ואטרפורד, באנטרי ויוגאל.

הפלישה הראשונה ע"י כוחות האנגלו־נורמנים    🔗

בשנת 1171 באה על אירלאנד פלישה של כוחות אנגלו-נורמניים, ובראשם הרוזן פמברוק. הפולשים החדשים היו אנשי־מלחמה אמיצים ומובהקים והמלחמה היתה קשה מאוד. תושבי האי, שהיו מחוסרי נסיון מלחמתי, ואשר הקנאה ההדדית של השבטים הפרידה אותם לעדות ופלגות שונות, ניגפו בפני חיל האבירים שהיו בקיאים בכל דרכי המלחמה. השבטים האירים נמלטו על נפשם וכל הכפרים והערים שנבנו על ידם נפלו בידי האנגלים. הכובשים החדשים התישבו באירלאנד ובכוח הזרוע לקחו להם אחוזות גדולות. תושבי האי נוצלו ע"י בעלי האחוזות האלה כעבדים, אשר בקושי יכלו להתפרנס מעבודתם כפועלים חקלאיים במשקי האחוזות.

לתולדות הפלישה הנ“ל, מספרת ההיסטוריה כי באותה תקופה, עת מלך באירלאנד ר. אוקונר, חי ראש שבט ידוע בלינסטר בשם דיארמיד או דערמוט שהתפרסם בעריצותו בכל האי. דיארמיד התנפל על ראש שבט אחר בשם אורורק, גזל ממנו את עדרי הבקר והצאן ולקח בשבי את אנשיו וגם את אשתו היפה. הוא המשיך במעשי השוד והרצח, עד שעורר חמת כל התושבים נגדו. המלך אוקונר התנפל על דיארמיד כדי לנקום ממנו את נקמת התושבים שסבלו, אבל דיארמיד הספיק להמלט ביחד עם בתו לבריסטול. כאשר הגיע לאנגליה ביקש את עזרת המלך הנרי השני, בזכות אלפי העבדים שהוא השיג עבורו בעבר. המלך האנגלי שמח להזדמנות זו, שציפה לה בכליון עיניים והפנה אותו לרוזן פמברוק שנקרא בשם סטרונגבו, הרוזן הסכים לפלוש לאירלאנד ולהמליך את דיארמיד, בתנאי שימסור לו את בתו היפה חוה לאשה והוא, פמברוק, יירש את כסא המלוכה אחריו. דיארמיד נאות לתנאי הנ”ל וכך התחילה הפלישה הראשונה של האנגלו-נורמנים לאי.

עם השעבוד לבעלי האחוזות האנגליים השתלטו במדינה עוני ורעב, שהפילו אלפי קרבנות. בכל אלה לא דוכאה רוח האירלאנדים. בזמן שסבלו מחוסר מזון גדלה בקרבם הילודה, בסיסמה של אהבת המולדת, אעפ"י שבעלי האחוזות הביטו בעין רעה על כוחה הכביר של אומה זו והחמירו את התנאים המדיניים והכלכליים של האירים ככל שיכלו. כדאי לציין, שלמרות הסבל התמיד ריבוי הילודה באירלאנד ברוח שקבעה מסורת הדורות של אומה זו.

באותה תקופה קשה החלה הגירה גדולה מאירלאנד לארצות אירופה, ביחוד לאנגליה. מצד שני, רבים מן האנגלים הכובשים התיישבו באי ונשאו להם נשים אירלאנדיות (ידועות המשפחות באטלר, פיצ’גרלד, דיקורס ועוד שמוצאן נשואי־תערובת אנגליים איריים) ורובם ככולם למדו אירית. מראות הטבע הנפלא של האי והווי המקום הטביעו באנגלים תכונות וקווים של האופי האירי. הם נטמעו בחיי האי והמנצח נוצח בחלקו ע"י המנוצחים.

תרבות אירלאנד העתיקה הוסיפה להשפיע על חוקיהם ומנהגיהם של הכובשים השונים והמשיכה להתקיים אף להתקדם בכל המובנים. פלישת האנגלים בשנת 1171 לא חוללה, איפוא, שינוי ניכר בערכים היסודיים של התרבות האירית והנסיך פּמברוק, שעמד בראש הפלישה הזאת, שאף ליצור באירלאנד אריסטוקראטיה חדשה, אנגלו־אירית, שתמזג בקרבה את תכונות שני העמים.

ברם, המזיגה בין תרבויות שני העמים לא עלתה יפה משתי הסיבות דלקמן: א) תושבי האי נחלקו לשלושה גופים ציבוריים נבדלים: 1) חוג המתישבים העירוניים מן הסוחרים האנגליים, שהתרכזו בערי הנמל; 2) האצילים האנגליים ובעלי האחוזות הגדולות ונכסי דלא ניידי אחרים; 3) שבטי הילידים האירלאנדיים, שנוצלו ע"י בעלי האחוזות ובעלי הרכוש. ב) הפירוד התהומי בין האירים לאנגלים, שמקורו נבע בעיקר מהעובדה הדתית: האירים היו נאמני דת רומא הקאתולית בעוד שהאנגלים קיבלו את הדת הפרוטסטאנטית. ניגוד זה חישל את שאיפות האירים לחירות ועצמאות בארצם, כדי שיוכלו לחיות לפי רוחם ואמונתם הם. עם זאת נמשכו הניגודים בין השבטים השונים בינם לבין עצמם והמחלוקת החריפה מיום ליום בלי שנמצאה דרך להשכנת שלום במדינה.

עברו 50 שנה בלבד מאז פלישת פּמברוק עם גדודיו לאי, ובגורלו האומלל נפלה פלישה חדשה. התושבים אשר עוד לא החליפו כוה מן המלחמה הקודמת, נאלצו לעמוד בשער בפני הפולש החדש, הרוזן אדוארד בּרוס עם גדודיו החזקים מסקוטלאנד. בפעם זו היתה הפלישה מכוונת לא רק נגד האירים כי אם גם נגד האנגלים במטרה לגרשם מן האי, למען נקום את נקמת אחיו של ברוס שלא זכה לקבל את כתר סקוטלאנד. ומעשה שהיה כך היה: המלך אדוארד הראשון שמלך באנגליה. הוזמן להיות הבורר המכריע במשפט בדבר הזכות על כתר המלכות של סקוטלאנד, שעליו רבו ביניהם אצילי המלוכה. המלך פסק, שכתר המלכות מגיע לרוזן בשם ג’ון בּיליול, והרוזן אדוארד ברוס החליט לפלוש לאירלאנד מתוך שאיפת נקמה באנגלים. ברוס כבש בכוח הזרוע את האי, גירש את האנגלים והרחיק את השפעתם; אחר־כך הצטרף אל ברוס אחיו הבכור, שנכשל בהשגת הכתר הסקוטי ועזר לאחיו בפלישתו. הכובשים החדשים לחצו על האירים, שיחדלו להשתמש בשפתם וישתמשו רק בשפה האנגלית. כומר או מורה אירי או רופא, שהתעקשו ולא רצו לוותר על שפת מולדתם ותרבותם – נחבשו בבתי־סוהר ועוּנו. רבים מבין האסירים מתו, נהרגו או נתלו, כי לא רצו להודות בזכות הכובשים וסרבו לוותר על הזכות להמשיך את חייהם ברוח מסורתם ודתם. אמנם השפה האנגלית השתלטה במדינה, אך פה ושם מפוזרים עד היום באירלאנד, וביחוד במערב על חוף הים הישובים הממשיכים להשתמש בשפה האירית כשפת המולדת ולשאת את תלבושתם הלאומית, הדומה לתלבושת המסורתית של הוולשים או הסקוטים.

מפּרשת שלטון הדיכוי האנגלי באי    🔗

האנגלים המשיכו את מלחמתם בעקשנות. המלך אדוארד השלישי, שמלך בשנת 1367 בתקופת הנורמנים־האנגלים, מסר לבנו הנסיך את העיר קילקיני והסביבה לרשותו, ובין שאר סעיפי התקנון של גליל־הארץ הזה, אשר חוקק הנסיך, היו שמונה סעיפים שהתכוונו בעיקר נגד האירים, תרבותם ושפתם. סעיפים אלו אושרו ע“י הנסיך כתוצאה מן העובדה שהרבה לורדים נורמנים אנגלים נטמעו בתרבות האירית ונעשו אדוקים לה יותר מן האירים בעצמם. הנסיך ותומכי שלטונו הביטו בעין רעה על תופעה זו והתכוונו למנוע אותה בעתיד ע”י הסעיפים המפורטים דלקמן:

א) הנישואים עם האירים או מו"מ עמהם, כגון שיחות וכו', אסורים בהחלט והעובר על האיסור צפוי לעונש חמור, אף ייענש כבוגד.

ב) אנגלי, אשר ירכוש שם אירי, ז.א. שישנה שמו לשם אירי, או ילבוש בגדים כבגדי האירים, או יסגל לעצמו את מנהגי האירים, צפוי לעונש של החרמת כל הקרקע שברשותו וכל נכסיו ע"י השלטון.

ג) כל איש אנגלי שיתיחס בטוליראנטיות לגבי התקנון “בראון לאו” (תקנון החוקים, שחייב את כל שבטי האירים בתקופה ההיא), או שיתמוך ויכיר בסמכויותיו של “חוק בראון”, הדבר ייחשב לו כבגידה בשלטון והוא ייענש לפי החוק.

ד) מי שירשה או יסכים להשכיר את דירתו לאחת המשפחות האיריות או שירשה לאירים משבט ספט לרעות את עדרי הבקר והצאן שלהם בהרים ובשדות, שאושרו ונמסרו לאנגלים ע"י שלטון הכתר, צפוי להחרמת קרקעותיו ועונשים חמורים אחרים.

ה) האנגלי שיעסיק פועל או בעל־מלאכה או בעל־מקצוע אירי אחר, או ישכור פועל אירי כמו בנאי, רצען או חייט או כל פועל פשוט אחר – צפוי לעונשים חמורים.

ו) אנגלי, אשר ירשה לאיזה כומר או הגמון לדרוש בסביבתו או ליהנות מאיזו שהיא תמיכה ממנו, או אנגלי שיתמוך באיזה מוסד אירי – ייענש כעבריין.

ז) קשרים מסחריים או מיקח־וממכר של מיצרכים שונים בין האירים והאנגלים הוכרזו ע"י השלטון כראויים לנזיפה חמורה והותרה בכל אנגלי שיעשה כדבר זה, כי הוא נגד רצון השלטון.

ח) לאנגלי אסור להעסיק בביתו עוזרת או מטפלת בילדים, או מינקת אירית לילדיו; רשות זו ניתנה רק בתנאי שאשה אירית זו מדברת רק אנגלית ומבטיחה להשאר אנגליה תמיד.

סעיפים אלו מוכיחים לנו מה חזקה היתה שנאת הכובשים נגד האירים וביחוד נגד הלורדים שהתבוללו ברוח התרבות האירית ושינו את לשונם האנגלית לאירית. במציאות נשארו כל הסעיפים האלה על גבי הניר ולא יכלו לקבל תוקף חוקי, הואיל ובפרלאמנט המקומי רוב הלורדים התנגדו להם ומשום כך לא הוצאו לפועל. נמצא, כי אם במובן הפיסי הספיקו הנורמנים־האנגלים להשתלט על חלק של העם האירי, הרי במובן הרוחני השיגו המנוצחים נצחון על כובשיהם.

אף־על־פי־כן גרמו הסעיפים הנזכרים למתיחת היחסים בין האירים וכובשיהם, ועל האחרונים הוטל לחשוב על דרכי המשטר באי לעתיד – האם להשלים עם כל השבטים ולהפסיק את הרדיפות על הרוח והשפה האירית או להמשיך במלחמה נגד כל אלה שיסרבו להיטמע בתרבות הכובשים? הרדיפות נגד האירים לא השפיעו והתרבות האירית הוסיפה לחדור לתוך המשפחות האנגליות שהתישבו באי. כל המשפחות הראשונות, שהגיעו לארץ זו, בניהם וצאצאיהם, נטמעו כעבור דור אחד בתוך הסביבה האירית והתקשרו לחיי האי כאל ארץ מולדתם.

יתר על כן: הם היו מן הראשונים אשר הגנו בחרף־נפש על תרבות האי בפני כובשים חדשים.

בשנת 1387 הגיע המלך האנגלי־נורמני ריצ’ארד השני בראש כוח צבאי לאירלאנד, כדי לכבשו על שבטיו ושליטיו. הוא הוכה ונוצח ע"י שבטי האירים בוויקלאו ונאלץ להמלט חזרה לאנגליה, בלי שנשאר אף גדוד אחד מחייליו ללוותו בנסיגתו. מסיבות מריבה פנימית בבית המלכות האנגלי וגם מסיבות מלחמת האזרחים באותה תקופה באנגליה, נמנעו מאז המלכים האנגלים לתת את דעתם על אירלאנד עד שנת 1445, שאז חלה הפלישה של המלך האנגלי הנרי השביעי.

בתקופה שנמשכה למעלה ממאה שנים, ז.א. עד שנת 1579 השתדלו האנגלים לסכסך בין האירים ומלכיהם ובין הלורדים האירים־האנגלים ובעלי האחוזות הגדולות עד שהשיגו את מבוקשם. הלורדים האירים־האנגלים מרדו במלכי השבטים האיריים וביקשו עזרה מספרד ומאת הואתיקן. כתוצאה מדרישתם נשלחה להם עזרה צבאית מצומצמת ומצב המלחמה באי היה שעת כושר לכוח הצבאי הבריטי לפלוש לאי בתפקיד של כוח מגן על זכויות המיעוטים. מאז ואילך הוחל דיכוי המורדים האירים ע"י הכוח הבריטי, אשר נמשך כל ימי מלחמת האנגלים במורדים.

שלטון הדיכוי של האנגלים באירים נמשך למרות התנגדות ראשי השבטים והלורדים האירים, שנהרגו באלפיהם. תקופה זו נזכרת בהיסטוריה האירית כטבח־הדמים האיום ביותר. הכובשים האנגלים המשיכו בשיטה זו גם בתקופה מאוחרת יותר, בשנות 1535 – 1609. כדי לשכנע ולהכריח את האירים שיפסיקו את מלחמת התנגדותם לשלטון המקומי, כילו האנגלים את חמתם בבהמות־המשק והרגון בהימום ראשיהן. הם השמידו את עדרי הצאן ושילחו אש בכל גורן ושדה־תבואה. הרסו והחריבו את המשק החקלאי האירי, ובאי פרץ רעב. מורדים שהחישו להם מפלט בהרים נאלצו לצאת ממחבואיהם וזחלו כשהם תשושים לחפש קצת מים לרוות צמאונם ופת לחם למלא את רעבונם. הכרוניקה האירית מציינת תקופה זו “כתקופה מחרידה, בה קול געיית הפרה חדל להשמע בכפר ובמחוז”. הישוב הכפרי והעירוני דלל בימים ההם והכרוניקה מתארת “שאפשר היה לנסוע שעות רצופות בין שדות וכפרים בלי לראות פרצוף של בן אדם או בהמה, חיה או אפרוח” – האדמה נעזבה מתושביה מסיבת ההרס שנגרם לישוב החקלאי במלחמת האנגלים נגד האירים המורדים משנת 1535.

האנגלים חילקו ביניהם קרקעות רבות לפי סידור רשמי של הבעלות על הנחלות באירלאנד, הם חילקו מחדש את הקרקעות לחלקים של 2000, 1500 ו־1000 אקר. הבעלות על שטחים אלו נמסרה אך ורק לאנשים משלוש שכבות נבחרות: 1) קבלנים אנגלים שהופיעו בשם האכרים; 2) לורדים עשירים באנגליה או בסקוטלאנד, ששילמו לממשלה בעד כל 1000 אקר דמי חכירה 5,680 לירות (לקבלנים וללורדים לא הורשה להחכיר את אדמתם לתושבים האירים); 3) לפקידי הממשלה ששימשו בכהונות חשובות שונות. לאחרונים ניתנה במידת־מה הרשות להחכיר מקרקעותיהם ליחידי סגולה מבין התושבים האירים, בתנאי שהללו יוסיפו על דמי החכירה כדי סכום כפול מדמי החכירה שפקידי הממשלה שילמו. אם דמי החכירה בעד כל אלף אקר היו – 5.13 לי"ש, נאלץ האכר האירי לשלם רתם 11 לירות ו – 6 שילינג. סכום זה נחשב בתקופה ההיא כסכום עצום שהאירים המדולדלים לא יכלו לעמוד בו, ולא היתה להם איפוא שום אפשרות להגיע לאחיזה כל שהיא בקרקע מולדתם הכבושה.

האירים נדדו מן הכפר והיו לעובדים בעיר ובנמל או לפועלים חקלאים אצל בעלי־האחוזות האנגלים, השלטון האנגלי החל לחפש אחר חומר אנושי שירצה להתישב על האדמה החקלאית העזובה, אך האנשים לא נמצאו. פלוני שהסכים לעבור מאנגליה ולהתישב באירלאנד סיכן את חייו וחיי אשתו ומשפחתו, הואיל וגם לאחר ייצוב הכיבוש בידי השלטון האנגלי רבו המקרים שבני שבטים שונים התנפלו בחשכת הליל על המתיישבים החדשים ורצחום נפש לאות נקמה על גירושם מאדמתם.

פלישת האחים בּרוס המיטה, איפוא, שואה על האי, וההתקדמות התרבותית שהחלה בתקופה הקודמת נעצרה בבת אחת. אמנם ממשלת אנגליה עצמה הזניחה את האי ועניניו, כי כל תשומת לבה היתה מופנית אז למטרה המושכת – רכישת כתרה של צרפת, אך אירלאנד שקעה בערפיליה למאות שנים. בשנת 1600 נעשה נסיון להשפיע על תושבי האי ולהכניסם לתרבות האנגלית, אך הנסיון הופר מחמת הפירוד התהומי שהתהווה מכבר, ומחמת המחלוקת הדתית והדרישה העקשנית של העם האירי לעצמאות. נציין בזה את קריאתו ההיסטורית של קרומוול לאירים בשנת 1650 שיניחו את נשק התנגדותם מידם – אך קריאה זו לא מצאה הד בלבבות והפירוד לא התאחה.

מלחמת התחרות בתוצרת החקלאות האירית    🔗

יונתן סוויפט תיאר בחוברת מיוחדת את הסבל והמצוקה בחיי האירלאנדים תחת שלטון הכובש ואת תנאי חייהם בראשית המאה השבע־עשרה. הסופר נולד בדאבלין ומילא תפקיד חשוב בכנסיה הקאתולית באירלאנד. “אירלאנד – כותב סוויפט – היא לפי מיטב ידיעותי, הארץ היחידה במלכות בריטאניה, ויחידה במינה גם בתולדות ההיסטוריה העתיקה והחדשה, שיתכן לחוקק בה חוקים המונעים מן התושבים את האפשרות להתקיים מעבודתם ומחופש מסחרי. אין התושב רשאי ליהנות בה מחירות ועצמאות ארצו ולפיכך תושב האי מרגיש את עצמו מנוצל ומדוכא כעבד לבעליו”. העובדה שהחוקה האנגלית אסרה על האכר או על בעל־המלאכה או על בעל־התעשיה להביא את תוצרתו לשוק האנגלי, היתה עוול מכוון בעיקר נגד אלה, שרצו להתקיים מתוצרתם תוך חופש המסחר בין שתי המדינות. מן האירים נשלל חופש המסחר, בשעה שמדינות אחרות נהנו מזכות זו. אף חוק נוסף הוצא, באישור המלך ויליאמס, שאסר על האירים לשלוח אל השוק האנגלי בקר וחמאה או חזירים וסוסים לעבודה ולרכיבה. חוק זה אושר מקנאה בתושבי האי שהתחילו להתבסס ולהרחיב את משקם הם, ולפי דרישת האכרים מסקוטלאנד וולס. הללו דרשו להפסיק את הייבוא מאירלאנד, שהתחרה בתוצרתם החקלאית כדי שיוכלו למכור את תוצרתם בשוק האנגלי. החוק עורר ויכוח חריף בפרלאמנט האנגלי, כי הוא גרם לעליית מחירי התוצרת החקלאית באנגליה, וכן התנקש במצב החמרי של האכרים האירלאנדיים ושאר תושבי האי. בעיקר נפגעו מחוק זה האצילים האנגליים ובעלי־האחוזות.

מתנגדי החוק מבין האירים טענו, שהממשלה האנגלית מטילה עליהם חוקי סדום שאין באפשרותם לעמוד בהם. האירים הזהירו את הממשלה, שאם לא יבוטל החוק יתעורר מרד גלוי נגד השלטון האנגלי, דבר שאינו לטובת האנגלים והאירים גם יחד. לאחר מאבק קשה שארך שנה בוטל החוק והאירים המשיכו להתפרנס מעבודתם החקלאית, כשתוצרתם שבה לזרום אל השוק האנגלי.

בשנת 1682, בתקופת שלטונו של המלך צ’ארלס השני, הוציא שוב הפרלאמנט חוק נגד הייבוא של בקר וחיטה מאירלאנד לאנגליה. בלי להתחשב במצבו הקשה של האכר האירי אושר החוק והשוק האנגלי נסגר מחדש בפני האירים. ההתמרמרות בין האירים היתה רבה והם הגיבו במעשי טירור נגד השלטון האנגלי באירלאנד. מקור החוקים המגבילים את חופש האירים הוא, כאמור לעיל, חששותיהם של האכרים מסקוטלאנד ומוולש להתחרות האירים בתוצרתם, והם שדרשו את תמיכת הממשלה האנגלית במשקיהם החקלאיים. הסיבה השניה היא הקנאה באירים, שידעו לבסס את חקלאותם ורכשו שווקים חדשים לתוצרתם. בתגובה על החוק האחרון ובעקב המשבר הכלכלי שנגרם על־ידו, החליטו האירים לחדול לשלם את מסי הממשלה, וכן את שכר־הדירה ומסי־הקרקעות לאצילים האנגליים שהתגוררו באנגליה. הם דרשו בתוקף את שחרור הקרקעות מידי האצילים האנגליים, כי המסים שהללו גבו מהאכרים והתושבים בערים הצטרפו למיליונים לירות. הממשלה מצדה החלה להפעיל את החוק הפלילי נגד המסרבים לשלם את מסיהם, ושני סוגי ענשים הוטלו עליהם: מאסרים ארוכים וגירוש משפחות שלמות לאנגליה, תוך העברת המשקים לידי משפחות אנגליות.

ברם, הטלת העונשים לא היטיבה את המצב, אלא החמירה אותו, וקרבנות רבים נפלו מבין האנגלים והאירים כאחד. בסופו של דבר נוכח הקאבינט הבריטי, כי בדרך זו לא יוכל לקיים את השלטון בידו. מספר צירים ליבראליים של הפרלאמנט האנגלי יצרו אופוזיציה נגד הקאבינט ודרשו להעמיד את השאלה האירית על סדר היום. לאחר ויכוחים סוערים בוטל החוק נגד האירים, והאניות הבריטיות שבו להביא אלפי שוורים, צאן וחזירים, תבואות וכל מיני תוצרת חקלאית מן האי האירי. המצב הכלכלי חזר לקדמותו והמתיחות המדינית פגה בהרבה. החיים באירלאנד החלו לשוב למסלולם והתקווה לתקופה של שקט היתה לעיני כל.

לא ארכו הימים ובשנת 1689 התחוללה פלישה צבאית אל האי ע"י המלך ג’ימס. הוא הגיע לאירלאנד עם כוח צבאי, שמנה כ־ 20.000 חיילים ו־ 8.000 פרשים. סיבת הפלישה היתה, שהאצילים השולטים באירלאנד, סרבו לציית לדרישות המלך האנגלי ולשלם לו את המסים שהוטלו עליהם. המפקד מקדונלד שריכז באותו זמן את השלטון בידו, יצא בראש צבא גדול נגד הצבא האנגלי, אך ניגף במלחמה קשה שנמשכה שנים מספר, פקודת המלך האנגלי היתה לא רק לכבוש את הערים מידי המורדים אלא גם להענישם עונש מוות. כאשר נכבש המקום בו נמצא המפקד האירי מקדונאלד וחבריו – ניתנה לחיילים פקודה חשאית, שבשעה חמש בבוקר בטרם יתעוררו התושבים משנתם, יירו בכל – בטף, נשים וזקן. התושבים נרצחו איפוא בשנתם ללא אפשרות הגנה. ההיסטוריון מספר על מעשה מזעזע בילד בן שמונה, שניצל לאחר שכל בני משפחתו נהרגו. הוא הגיע לבית המפקד קמפבל, נפל לרגליו והבי טיח לו להיות עבד נאמן כל ימי חייו ובלבד שישאיר אותו בחיים. הקצין חשב לפדותו ממוות, אך לפתע בא אחד מחייליו והרגו לרגלי המפקד. בדרך נס ניצלו 400 איש שהגיעו למקום בשעה בה התחיל הטבח ונמלטו בעוד זמן על נפשם. הידיעות האלה שהסתננו מהעבר מעידות מה עבר על האירים במשך מאות בשנים, בתקופות המלחמות והפלישות שנפסקו למשך שנים מספר או עשרות שנים, ושבו להתחולל על ראשי האירים בסירוגים ובעוז־משנה.

 

פרק ד' – הגזירות נגד הדת הקאתולית    🔗

בימי המלך ויליאמס השלישי נעשה נסיון לדכא את האירים ע“י חוקים מיוחדים נגד הדת הקאתולית, שאושרו בפרלאמנט שהתקיים בדאבלין, ע”י הצירים שמונו ע"י השליט (1692). חוקים אלו אושרו במגמה ברורה לפגוע בעצמאות הדתית של האירים ולדכא אותה. הפרלאמנט אישר את החוקים דלקמן:

א) לקאתולי אסור לבחור לפרלאמנט או להבחר כציר הפרלאמנט וכן אסורה הכניסה לקאתולי בזמן קיום הישיבות.

ב) אסור לו לשבת בעיריה כנבחר ואין לו אף הזכות לבחור בחבר העירייה או להיות נוכח בישיבות.

ג) אסור לו ללמוד מקצוע מלבד תורת הרפואה באוניברסיטה.

ד) הקאתולי לא יתקבל כקצין או כחייל בצבא.

ה) אין לו הזכות להתקבל כפקיד בכל השירותים הצבאיים – חיל הרגלי, הצי או כל משרה ממשלתית אחרת.

ו) אסור לקאתולי לפתוח בית־ספר קאתולי וכן אסור לו לחנך את ילדיו בבית־ספר כזה.

ז) לקאתולי האירי אסור לקנות או למכור נשק או לייצר כל מיני נשק.

ח) אסור לקאתולי לבוא העירה מזויין בנשק, כי נשיאת הנשק אסורה עליו בהחלט, מלבד במקרה שיש לו רשיון לכך.

ט) לקאתולי אסורה הוצאת עתון או ספרים ומכירת עתונים וספרים שונים.

י) הנישואים בין הקאתולים והפרוטסטאנטים אסורים בהחלט, ויש למנוע הופעות כאלה עד כמה שאפשר. פרוטסטאנט בעל קרקעות המתחתן עם קאתולית מאבד את כל זכויותיו האזרחיות.

יא) אשה פרוטסטאנטית, שהתחתנה עם קאתולי מאבדת במקרה של ירושה את זכויותיה לקבל איזה חלק מן הירושה ממשפחתה.

יב) יתום שהוא קאתולי, מוכרחים לחנכו ברוח פרוטסטאנטית.

יג) אשה קאתולית העוברת לדת פרוטסטאנטית רשאית להפרד מבעלה ולדרוש ממנו מזונות לכל ימי חייה.

בחוק נגד הכנסיה הקאתולית נאמר, כי על כל הכמרים וההגמונים הוטלה פקודת גירוש ממקומותיהם תוך הזהרה חמורה לכמרים, אשר העיזו להשאר או לחזור למקומם, כי ייענשו בכל חומר הדין. רק לקהילה קאתולית גדולה ניתנה הרשות להעסיק כומר אחד ועליו להתחייב לפני השלטונות שלא יצא מפתח ביתו או מפתח הכנסיה שלו לאחר גמר עבודתו בלי רשיון מיוחד לכך. כן לא תורשה לכומר היציאה או הכניסה מעיר אחת לשניה.

כל הסעיפים המפורטים לעיל תוקנו תוך אזהרה חמורה לכל הקאתולים באי, שלא רק ייענשו עונשים חמורים ביותר אלא פלוני, אשר לא ימלא אחר אחד הסעיפים הללו צפוי להחרמת ביתו וגירושו מעירו. החוקים והגזירות נגד הקאתולים לא סייעו גם הם בהרבה להתבוללות האירים ולא עוד אלא תוצאה הפוכה היתה להם. ככל שהאירים נרדפו יותר התחזקו והתמסרו יותר לדתם. תפילותיהם התקיימו בסודיות גמורה ובמקומות נידחים ומורחקים מחוץ לעיר ולכפר, ולמען שלום המתפללים העמידו שומרי־דרך וצופים, כדי להודיע למתכנסים שיתפזרו במקרה שהמשטרה תופיע. פרסום החוקים האלה נגד הדת הקאתולית אך השריש את השנאה בלב האירים כלפי השלטון והגביר את שאיפתם לעצמאות. הפירוד בין יליד האי והכובש גדל במשך הדורות עד שהתלקח לאותה עקשנות כבירה, בה נלחם האירי למען שחרור ארצו מידי השלטון הזר.

נוסיף, כי לאחר הגזירות האלה לא הוחזר החופש הדתי לאירים הקאתולים אלא כעבור 130 שנה, כאשר הפרלאמנט הבריטי העביר בתחילת המאה התשע־עשרה את חוק “האמנספיישן הקאתולי”, כפי שנלמד לדעת בהמשך דברינו.

בשנת 1707 עלתה שוב הצעה להפסיק את ייצוא התוצרת מן האי והאיסור נגע רק לבקר. לנסיון זה התנגדו בחריפות האצילים האנגלים והלורדים בעלי האחוזות הגדולות, בהן גידלו את אלפי ראשי הבקר, ובהשפעתם בחוגי הפרלאמנט הוסרה ההצעה מן הפרק. כל הנסיונות לא יכלו איפוא לערער את הקשר הכלכלי האמיץ בין שתי הארצות, ואם מבחינה מדינית ותרבותית תבעה אירלאנד לעצמה חירות ועצמאות ונלחמה עליהן, הרי מבחינה כלכלית היו שתי הארצות תלויות אחת בשניה מקדמת דנא. האירים היו מעונינים למכור את תוצרתם בשוק האנגלי המפותח והקרוב אליהם, ומאידך גיסא – הוציאו האירים את תמורת תוצרתם על קניית המיצרכים האנגליים שהובאו לשוקם הם: פחם, ברזל, חרסינה, נפט, שמנים, מיני אריגה וחמרי בנין, קשר כלכלי זה, שהוחל מלפני מאות שנים לא רפה כי גבר עם גידול הישוב באירלאנד ובאנגליה גם יחד.

הסטאטוס של מחוז קילקני בשנת 1366    🔗

הסטאטוס של קילקני נתקבל על ידי חוג מצומצם של אירים פרוטסטנטים בשנת 1360 אשר המשיך את קיומו עד 1372. לאחר מכן הפרלמנט האירי קבע צורתו החוקית בשנת 1613. באותה השנה התפרסם חוק מטעם הפרלמנט האנגלי שכל אנגלי שנולד באירלנד יוכר כאנגלי מלידה כאילו שנולד באנגליה ויהנה מכל הזכויות, החוקים, המנהגים והחובות וחוקי המכס המוטלים על כל אנגלי בארצו.

חישול ההתנגדות האירית    🔗

הקשרים הכלכליים בין שתי הארצות נעשו איפוא אמיצים יותר. שיפור ניכר חל במצב החמרי של אירלאנד. ההתקדמות החמרית נתנה תקוות בלב האנגלים שהתנגדות האירים לכיבוש תחלש מאליה, אך בשנת 1728 התעוררה באירלאנד תנועה לאומית חזקה ושמה לאל את תקוות האנגלים. מר רדמן, ממנהיגי האירים הכריז באסיפות פומביות, שבל יחשבו האנגלים, כי עקב מצבם החמרי שהוטב שכחו האירים את תביעותיהם המדיניות להקמת ממשלה אירית עצמאית משלהם. הוא הצהיר, לקול תרועות ההמונים שנוכחו באסיפות: “אנו, האירים, מסכימים לשאת בלויי סחבות ונעלים קרועות אף לגור בדירות רעועות, ובלבד לחיות תחת שלטון אירי עצמאי, כי לא נמכור את זכותנו לעצמאות במחיר הלחם”. תעמולה רחבה זו בין ההמונים נמשכה עשרות שנים בהיותה מלווה מרי ומאורעות דמים נגד השלטון, וסירוב להכיר בבתי־המשפט של המדינה וחוקיה, השלטון לא טמן גם הוא את ידיו והעונשים החריפו מיום ליום בלי שנמצאה דרך לפתרון השאלה האירלאנדית. שפיכת הדמים נמשכה בלי הרף משני הצדדים ללא סיכוי לשיפור המצב.

בשנות 1741–1740 באה מכת רעב כבד על האי, כומר פרוטסטאנטי שהועבר לכהן לאי האירי תיאר במכתבו לאנגליה בפרוטרוט את צורת הרעב ומראותיו. בעברו ברחוב האירי, התנפלו האירים הרעבים על סוסו והממו אותו. הם חילקו ביניהם את בשר הסוס עד לעצם האחרונה, כדי להאכיל את ילדיהם הרעבים. קרוב ל־ 400,000 איש מתו ברעב באותה תקופה, שלא היתה עוד דוגמתה באי המנוסה בפורענויות קשות.

מצוקת הרעב הגדישה את סאת המרירות בלב העם האירי המעונה נגד כובשיו. בו בזמן החלה להיזון תנועת ההתנגדות האירית מגורם חדש: מלחמת השחרור של מושבות אמריקה משלטון אנגליה (1776). האירים חפשו תמיד, במשך מאות השנים של מאבקם המדיני לעצמאותם, לבוא בקשר עם עם זה או אחר, שנמצא במצב מלחמה עם האנגלים, כדי ליהנות מתמיכת אותו עם שיעזור לאירים בהשגת שחרורם הם. משום כך אנו לומדים מן ההיסטוריה האירית, כי בתקופת המלחמה שאמריקה נלחמה לשחרורה, כבתקופת המהפכה הצרפתית או מלחמת ספרד באנגליה, חיפשו האירים את ההזדמנות לשתף פעולה צבאית לטובתם.

התוצאות החיוביות של המרד באמריקה נגד האנגלים השפיעו מיד על ראשי האירים להופיע לפני הפרלאמנט האנגלי ולדרוש שתי דרישות, אשר לאמיתו של דבר כללו את תוכן מלחמת האירים לדורותיהם. המנהיג האירי הנרי גראטן דרש מן הפרלאמנט האנגלי: א) חופש המסחר האירי באנגליה וביתר שוקי אירופה; ב) עצמאות משפטית לאירים, ז.א. ממשלה עצמאית. הסעיפים האלה עוררו התנגדות קשה מצד הפרלאמנט, כי בהם השתקף רצון האירים להגיע לעצמאות לאחר שנכשלו הבריטים באמריקה. ואמנם בתקופת המלחמה בין האמריקאים והאנגלים הובעה אהדתם הלבבית של האירים לאמריקאים בתפילה ובתקווה, שיצליחו במלחמתם להשתחרר מן העול של השלטון האנגלי. מלחמת השחרור של אמריקה גרמה הפסד למסחר הבדים האיריים המפורסמים, כי בזמנים כתיקונם היה השוק האמריקאי אימפורטר חשוב לגביהם. בפרוץ מלחמת השחרור אסרה הממשלה האנגלית את ייצוא הסחורות האלה ומיצרכי מזון מאירלאנד לאמריקה. האירים נפגעו מחוסר־עבודה, אבל הם לא שמו לב למצוקתם וציפו בכליון־עינים לראות בנצחונה של אמריקה.

כאשר החליט הפרלאמנט האנגלי להשתמש בצבא האירי למלחמתם נגד האמריקאים, התעורר גל מחאות באירלאנד.

בשורות הצבא עצמו קמה התמרמרות נגד החלטה זו אעפ"י שהממשלה האנגלית ביצעה אותה. כידוע, נתנו שני עמים נוספים את ידם לאמריקה במלחמתה נגד אנגליה: צרפת וספרד. הצי הצרפתי והצי האמריקאי הפיצו שמועות שהם התאחדו לפעולה משותפת נגד אנגליה, וממשלת אנגליה הודיעה לאירלאנד, כי עליה להיות נכונה להתגונן בכוחותיה בפני פלישה אם השמועות תתאמתנה. בלפאסט, בירתה של צפון אירלאנד הפרוטסטנטית, השיבה כי כל צבאה נמצא באנגליה ומשום כך יש ליצור גדודים מתנדבים איריים שיהיו מוכנים להגן על ארצם. הגדודים הוקמו וכעבור שנה הגיע מספרם בבלפאסט ל־ 100,000 איש.

הנרי גראטן, מנהיג התנועה האירית הלאומית בדאבלין, עורך־דין במקצועו ומקובל על הנוער האירי, הבין שיש לנצל את המבוכה בה נמצאת אנגליה ועורר מחדש את דרישותיו. הדרישה הראשונה בדבר חופש המסחר בתוצרת האירים בשוק האנגלי ובארצות הסמוכות זכתה ב־1779 לאישור הפרלאמנט, אבל דרישתו השניה להשגת זכויות האירים נדחתה. גראטן המשיך את תעמולתו בין שורות הנוער, שידע לעמוד בתוקף על דרישותיו הלאומיות. ואם הוא לא זכה לראות בהתגשמות חלומו, המנהיגים האירים שקמו אחריו המשיכו בדרכו. המנהיג האירי פארנל, שהופיע כעבור מאה שנה על הבמה הפוליטית באי, חזר והזכיר את דרישותיו של גראטן לטובת עמו וארצו.

 

פרק ה’–פעולותיו המדיניות של הנרי גרטן (1750–1820)    🔗

עורך־דין צעיר, נולד בדובלין, היה בעל נכסים ובעל משק זעיר; הוא עלה בשלב המנהיגות מתוך שהיתה בו התלהבות והיה נכון למסור נפשו למען עמו וארצו, והיה מנהל מלחמה עקבית למען שחרור עמו. בשנת 1779 כשהופיע בפרלמנט האנגלי, היתה תביעתו הראשונה לטובת האירים, בהצעת חוק למתן חופש הסחר לתוצרת האירית, כי באותה עת לא הרשה החוק האנגלי לאירים למכור תוצרתם בשווקי חוץ לארץ, אלא בשוק האנגלי בלבד.

בשנת 1778, כאשר הצטרפו צרפת וספרד כצד לוחם לימין אמריקה נגד אנגליה, קיבל המימשל האנגלי הודעה שעליו לגייס חיל־מתנדבים אירי, שיגן על אירלנד במקרה של פלישת הצרפתים או הספרדים, משום שהצבא האנגלי שחנה בה מקודם העבר לאנגליה ולאמריקה – ובשנת 1779 הגיע מספר צבא המתנדבים האירי למאה אלף חיילים מצויידים ציוד מלא, ולהם תוספת נשק של מאה ושלושים תותחים.

עובדה זאת חוללה תמורה במצב המדיני באירלנד. באותה שנה, היינו בשנת 1779, הוענק חופש הביטוי לכל אירי במדינה.

באותה שעה נוצר אירגון אירי לאומי שלחם נגד היבוא הבריטי לאירלנד. האירגון הוציא איסור על קניית סחורות מתוצרת בריטית. האיסור חל על כל אירי, רוח־ההתנדבות לצבא האירי, להגנת אירלנד, עברה כשטף מצפון הארץ עד לנקודה המרוחקת ביותר במדינה. ביצוע ההצעות למימון הצבא ולכלכלתו הוטל על העיריות ועל מועצות־הכפר ונבחריהן. הפטריוטים האירים ניצלו את שעת הכושר ובכל אסיפה נדונה בעיית עצמאותה של אירלנד, והיו תובעים ביטול החוקים שהגבילו את עצמאות האירים.

כל כינוס, כל מיסדר ומיפקד של מתנדבי הצבא שנערכו כדי למנות קצינים ומפקדים לפלוגות הצבא, שימשו כאסיפת תעמולה המונית למען עצמאותה של אירלנד.

גם מיסדרי־האימונים של החיילים בגדודיהם נוצלו על ידי האירגון הלאומי האירי להסברה ולתעמולה. היה עליהם ללמוד את השימוש בנשק, כדי לפרוק מעליהם את השלטון הזר ולהגן על עצמם כעם לוחם על עצמאותו.

אנגליה, שהיתה שקועה ראשה ורובה במלחמתה נגד אמריקה, ידעה על המתרחש באירלנד, אך לעת עתה נאלצה להבליג, משום שלמלחמתה באמריקה היתה נודעת חשיבות רבה יותר בתולדותיה. ראוי לציין, שבאותה תקופה עמד בראש צבא־ההגנה האירי, מפקד אירי פרוטסטנטי ושמו: Tandey, שהיה הקפיטן של גדודי דבלין – Dublin Arms. הוא היה אחד הפטריוטים האירים שתמכו בדרישות מנהיגם גרטן. יום אחד, עת השתתף הצבא בתהלוכה של חגיגה לאומית לזכר יום הולדתו של מנהיג אירי בשם ויליאם אורנג', ניצל טנדי תהלוכה צבאית זו למטרה פוליטית, והופיע ברחובות דובלין עם לוחות־מודעה ענקים שנתלו מעל לוע התותחים, ובהם מתנוססות אותיות של קידוש לבנה:

,אנו תובעים סחר חפשי,

אנו תובעים עצמאות; אחרת"…

השלטון האנגלי נוכח לראות, כי התפרצות זו מהווה סכנה ליציבות המימשל הבריטי באירלנד, לפיכך הוציא חוק המעניק את זכות הסחר החפשי לתוצרת אירית. המפלגה הלאומית האירית ומנהיגיה, שעמדו בראש צבא ההגנה של מתנדבים, שמחו בנצחונם הפוליטי. מועצת נציגי הגדודים, שנפגשו מקודם במסיבות שונות, התכנסה בשנת 1782, והשתתפו בה 243 צירים מכל פינות הארץ. באותה מועצה נתקבלו החלטות אלה: (1) שוללים אנו ומתנגדים לדעה שאסור לכל אדם אירי (פרט למלך, ללורדים ולצירי אירלנד) לערער על החוק לאיחוד אירלנד עם הקיסרות הבריטית; כל חוק כזה, שיחוקק הפרלמנט האנגלי יהא בלתי חוקי, ועוול כנגד תושבי המדינה. (2) יפוי הכוח שיינתן על ידי נבחרי העיריות ונציגי מועצות הכפר לכינוס זה יהא מכוון לפעולה לטובת האירים, ולא כדי לשמור על חוקי פוינינקסם.

להלן נאמר: כאירים, כנוצרים וכפרוטסטנטים, שמחים אנו על ביטול חוקי ההפליה נגד האזרחים הקתוליים; בביטול החוק הזה רואים אנו ראשית דרך לאיחוד האומה האירית ושמירת תרבותה ועצמאותה. בכך ערובה לעתידה של אירלנד.

החלטות דומות לכך נתקבלו בשאר הכינוסים שנערכו במחוזות אחרים באירלנד. ידע גרטן והבין היטב, שאם ממשלת אנגליה תסרב לבצע את החלטותיה של המפלגה האירית האופוזיציונית, הרי כצעד שני יצטרכו לנהל את השלטון האדמיניסטרטיבי על ידי הצבא האירי המאורגן. הוא היה נכון לעשות זאת, למרות כל הסכנה שהיתה כרוכה בכך. אולם הוא גם חשש, שקשה יהיה לו להשתלט על מעשי הטרור שיעשו הלאומנים ולא יוכל לתפוס את השלטון בימי חירום ומלחמה. כשאר בני מעמדו פחד גרטן אף הוא מפני ה״דימוקרטיה", ומשום כך מוכן היה להתחייב בשאלות ההגנה לטובת המסחר, לטובת הנכסים.

תחילה הוא ראה צורך בהשגת זכות הצבעה אקטיבית לקתולים, ולא רק זכות הצבעה פסיבית – כדי לחוקק חוקים יותר מתקדמים בפרלמנט האנגלי לטובת אירלנד. כמו כן ראה צורך לקרב למנהיגות הצבא המתנדב מדינאים בעלי השקפות מתקדמות שיוכלו לחדור לחוגי האצולה והבורגנות האירית.

אך כנגד מהפכת גרטן ותכניתו הרימה ראשה תנועה יותר קיצונית, שמאלית, בתוך שורות הצבא. אנשי התנועה הזאת תמכו רובם בכך, שיש להביא את השאלה היסודית במלואה בפני הפרלמנט; אף על פי שגרטן דחה הצעה זו, פירסמו אנשי הצבא חוק – כהצעתו של הנרי פלוד, אשר הרחיק לכת בדרישתו לעצמאות אירית ותבע פתרון מידי לכך.

בכינוס שנערך בשנת 1883 בדובלין תמכו הצירים ברובם בהצעתם של פלוד וחבריו. הוא הציע, שמתוך הוועידה תיבחר משלחת, שתופיע בפרלמנט. אך המשלחת הוחזרה בתשובה, שאין הפרלמנט מוכן לדון בשאלה, המוגשת על חודה של חרב… הוא חזר עם המשלחת בהצעה, לדחות את המשך הוועידה, כדי לדון במשבר שנתחולל בין כינוס לכינוס ובין ועידה לוועידה, – משבר של שתי התפלגויות וחילוקי דעות חריפים. חברי התנועה יצאו מאוכזבים ומלאי מרירות. מה שהרס פלוד חייב היה לבנות גרטן, והוא לא הצליח בכך, עד שהופיעו כוחות חדשים ואנשים חדשים שרצו להקים תנועה חדשה. תנועה זאת נוצרה בשנת 1798. זאת היתה התנועה של יונייטעד איירישמן United Irishman שבראשה עמד וולף טון. פעולתו הראשונה היתה לאחד את הקתולים ואת הפרוטסטנטים באיגוד אחד, עם שאיפות איריות לאומיות, למען שחרורם ועצמאותם. תנועה זו החלה פעולתה בקווים אחרים משל גרטן. היא מצאה ממשיכים בהגשמת דרכה. העם האירי ומנהיגיו המשיכו בדרך של היונייטעד איירישמן עד שהגיעו לעצמאות בשנת 1922.

בסמוך לשחרור אמריקה חל מאורע עולמי שני – המהפכה הצרפתית נגד השלטון המונארכי ביולי 1789 – שהשפיע גם הוא על תנועת האירים הלאומית. בהתחלת פעולות המהפכה בצרפת, אנגליה לא התערבה, אף שנמצאה במצב מלחמה עם צרפת עוד משנת 1690, כי שאפה לפורר את כוחה הקיסרי. העתונות האנגלית כתבה מאמרים ברוח אהדה למהפכה הצרפתית, ששאפה לשינוי המשטר בארצה והאנגלים חיו בתקווה, שע"י מהפכה זו יתפורר כוחה הקיסרי של צרפת מאליו.

המהפכה הצרפתית חיסלה את השלטון המונארכי בתחומי ארצה ולא הסתפקה בנצחונה, אלא החלה לשאוף לנצחון מהפכני גם בארצות הסמוכות לגבולותיה. המהפכנים הכריזו על סיסמתם שהארץ שייכת גם למחוסרי הנכסים, ולא רק השולטים במדינה הם בעלי הרכוש. הכרזות אלו הרגיזו מלכים ונסיכים ואת חוגי המעמד הבורגני מעבר לגבולות צרפת, שהחלו לחפש דרכים ואמצעים למנוע את התפתחות המהפכה.

נצחונות הצבא הצרפתי המהפכני עוררו, איפוא, דאגה ופחד בלב השלטון האנגלי משני טעמים: א) התקדמותה של המהפכה הצרפתית עלולה להוות גורם מזיק לאימפריה הבריטית יותר מלאימפריה הצרפתית עצמה, הואיל ונצחונה עשוי להשפיע על העם הבריטי לרעת המשטר הקיים באנגליה; ב) התקדמות התנועה המהפכנית בראש מנהיגם הצבאי נאפוליאון עשוייה לרכוש לצרפתים את השוק האירופי לתוצרתם והאנגלים יאבדו את השוק החשוב והקרוב אליהם למכירת התוצרת הבריטית. אהדת האנגלים בראשית המהפכה הצרפתית הפכה במהירות לדאגה חמורה, ואנגליה החליטה להתנגד בתוקף כוחה הצבאי להתפשטות המהפכה. אנגליה הכריזה מלחמה נגד צרפת בחודש פברואר 1793.

כבר צויין לעיל, שאירלאנד למדה לנצל במשך מאות שנות שיעבודה את המלחמות שעברו על בריטניה, כדי לבוא בקשרים עם העם הנלחם באנגליה ולהציק לאנגליה גופה, בשעה שנמצאה במצב צבאי או כלכלי קשה. מאידך גיסא. אנגליה, שנמצאה במלחמה עם צרפת חששה מאוד, שהצרפתים ינסו לפלוש לאירלאנד, והאירים שדוכאו, ישמחו לקראת הפולשים ויעזרו להם לבוא לאירלאנד. מחשש זה החל השלטון במקום לדכא כל תנועה לאומית באי והמנהיג האירי וולף טון גורש לאמריקה. טון נולד בדאבלין ב־ 1763, עורך־דין במקצועו, הפסיק את עבודתו המקצועית, כאשר פרצה המהפכה הצרפתית והתמסר לתנועה שנקראה בשם “איחוד האירים”. ברוב השכלתו והתמסרותו התחבב על חבריו ולא עברו ימים רבים והכירו בו כמנהיג התנועה. לאחר שגורש מארצו והגיע עם משפחתו לאמריקה, שם טון פעמיו למשרדי הקונסול הצרפתי וגילה לפניו את תכניתו; צרפת תפלוש בכוח צבאי קטן כדי 20,000 חיילים לאי, ותכבוש אותו בנקל בתמיכת ההמונים שישמחו לקבל את פניהם, כמשחררי ארצם משלטון זר. בפגישה הראשונה לא הצליח וולף טון לשכנע את הקונסול הצרפתי, אך להפתעתו הוזמן בשניה לקונסול הצרפתי שהודיע לו, כי הכל מוכן ומסודר בשביל הפלגתו לצרפת, כדי להפגש עם המפקדים ולהסביר להם את תכניתו על פלישת הצרפתים לאירלאנד.

טון הגיע לפאריס ונפגש מיד עם מדינאים צרפתיים ועם ג’ניראל לאזר אוך. הוא דרש מהם, שצרפת תעזור לשחרור אירלאנד ע"י שליחת חלק מן הצי הצרפתי, 20.000 חיילים והרבה נשק וציוד עבור האירים המחכים לבואם ומוכנים לשתף פעולה למען כיבוש האי, הוא הבטיח, כי לאחר שיגיעו הצרפתים לאי, יוכל לגייס תוך חודש ימים 300,000 חיילים איריים. לאחר שהצליח לשכנע את הממשלה הצרפתית ומפקדיה הפליג טון בסוף דצמבר 1796 עם הצי הצרפתי לפלישה לאירלאנד. האניות הובילו 15.000 חיילים צרפתים מאומנים ומצויידים במיטב הנשק שהיה בידם, וכן נשק וציוד לגיוס 20,000 חיילים נוספים מתוך האירים. הצי הפליג בראשותו של הגניראל הצרפתי לאזר אוך והספיק לעבור את המחסום של הצי הבריטי בערפל הקשה שכיסה את עין השמים. הכל התקדם למישרים, אך כאשר קרב הצי הצרפתי לאי במידה שאפשר היה לראות את אדמת החוף, פרצה לפתע־פתאום סערה קשה, שפיזרה את הצי הצרפתי בים, בלי שיכול להגיע למחוז חפצו. האניות ניטלטלו ככדורים פורחים בגלי הים הזועפים וכמה מהן ניזוקו קשה. הצי נלחם בסערה שלושה ימים, אף שלמעשה היה קרוב לחוף האי. הסערה הוסיפה להשתולל ולאחר מאבק נואש של שבועיים בקירוב נאלץ המפקד של הצי לפקוד על אניותיו לחזור לצרפת. במקרה זה, מציינים ההיסטוריונים, יד השטן היתה באמצע להפריע להצלחת הפלישה, כי לו הצליח – היתה אירלאנד זוכה לשחרורה ול עצמאותה עוד לפני 150 שנה.

וולף טון, שנכשל בהגשמת תכנית הפלישה לא אמר נואש. אף הגינראל לאזר אוך עודד את רוחו שאם לא הצליחה הפלישה בפעם זו, ייעשה נסיון חדש לפלוש לאירלאנד. הגינראל פקד על הצי הספרדי, ששיתף פעולה עם הצי הצרפתי באותה תקופה, לעזוב את מקום חנייתו ולבוא לעזרת הצי הצרפתי שעגן בברסט. כאן התכוון לארגן את הצי מחדש לשם פלישה שניה, אך היא לא יצאה לפועל. נלסון, מפקד הצי הבריטי, הנחיל מכה ניצחת לצי הספרדי, שנאלץ לחזור לבסיסיו בלי שיכול להושיט את עזרתו לצי הצרפתי. טון פנה שוב בשנת 1797 לנאפוליאון בבקשה שיעזור לארגן פלישה שניה לאירלאנד ונאפוליאון הבטיח לו. האירים חיכו בכליון עינים יום יום לבואו של הצי הצרפתי לעזרתם, אך מסיבות אסטראטיגיות שינה נאפוליאון את דעתו וכיוון את הצי הזה לכיוון אחר. כאשר פנה אליו טון בשאלה אם ביטל את הבטחתו לעם האירי, אמר לו נאפוליאון, כי יקיים אותה והעם האירי ישוחרר, אך מגמתו היא לפלוש לאנגליה דרך הנילוס ממצרים…

הפלישה השניה לא הוצאה לפועל ומלחמת הטבע בפלישה הצרפתית הראשונה דחתה את שחרור האירים להזדמנות אחרת ומאוחרה הרבה יותר.

 

פרק ו' – תכנית המרד של רוברט אממעט    🔗

על כשלון היזמה של המנהיג האירי וולף טון, בביצוע הפלישה הצרפתית לאירלנד בשנת 1796, דובר בפרקים הקודמים: אך כעבור שבע שנים. בשנת 1803, התארגנה מחדש קבוצת נוער אירי, שבראשה עמד רוברט אממעט, בתכנית לביצוע פעולת מחתרת סודית חשובה, כיוון שהאמינו, כי הצרפתים יפלשו בימים הקרובים לאנגליה. הנוער האירי המאורגן ואלפי האירים במקומות שונים, ציפו בכליון עינים ליום שיחרורם מהשלטון הזר. רוברט אממעט, שחי באמריקה כפליט פוליטי, ביקר את אחיו בפאריס ב־1802. אחיו הצעיר נשא משרה רמה בממשלה הצרפתית ובצבא הצרפתי. כשבא אחיו רוברט מאמריקה היו כל הדרכים פתוחות לפניו. בבואו לצרפת קשר קשרי ידידות עם כמה צירים בפרלמנט הצרפתי ועם חברי ממשלה, ובהשפעתם, כנראה, הצליח להשיג ראיון עם בונפרטי, הקונסול הראשון בריפובליקה הצרפתית. לאחר הפגישה הזאת חזר רוברט אממעט מלא תקוה ואמונה בגורל אחיו האירים. הוא וחבריו חיכו ליום בו הצבא הצרפתי יפלוש לאנגליה, ואז יסתערו הם על הצבא ועל המשטרה באירלנד. הכל התנהל בסודיות מוחלטת, מפחד מלשינים העלולים לגלות את קשר המחתרת נגד השלטון.

רוברט אממעט הקים סביבו חבר מפקדים שהיו נאמנים עליו, והם אירגנו את הקשר החי בין קבוצת־הגנה אחת לשניה. בתכניתם התכוונו כצעד ראשון להסתער על מחסני הנשק של הצבא במקום. רוברט אממעט וחבריו ניהלו הכל בסודיות גמורה. אף על פי שקבוצות־המורדים היו מפוזרות במקומות מרוחקים אחת מהשניה, הצליח רוברט אממעט לקיים קשר בין נקודה לנקודה. המועד שבו צריכות היו כל קבוצות המורדים להתחיל יחד בפעולה היה סודי בהחלט, וכל שוטרי החרש והמלשינים שבלשו אחריו ואחר חבריו העלו חרס בידיהם.

השלטון לא הצליח לקבל שום אינפורמאציה על המתהווה במחתרת. כל הקבוצות חיכו בציפייה רבה לקראת הפקודה אך הפקודה לא באה, כי רוברט אממעט סבר, שמוטב לשנות את התאריך, שמא נתגלה לשלטון שמץ דבר, קבוצה אחת של קנאים שלא התאזרה בסבלנות מספקת לאות שינתן לפעולה אחידה, בהתאם להוראת רוברט אממעט, החלה לבלוש אחר אחד השופטים האירים, אשר הוציא פסקי־דין מוות נגד הרבה מחבריה ורצו להתנקם בו. שם השופט היה לורד נורבורי וכינויו: השופט התליין. הם התחקו אחר השופט וירו בו בשעה שנסע לטיול במרכבתו. אך נפלה טעות פטאלית, והם הרגו את הלורד קילוורדיין, מי שהיה שופט הגון ועדין לב. רוברט אממעט היה מזועזע מהטרגדיה הזאת, ורבה היתה אכזבתו מחבריו, שהפרו את המשמעת, ועל ידי כך נהרג אחד האישים החשובים באירלנד. מתוך התרגשות, ובהסכמת חבר מפקדיו ביטל רוברט אממעט את ביצוע המרד נגד השלטון. הפלוגות שעמדו במצב הכן חיכו לשווא לפקודת המפקדה. לא ניתנה האות לראשית הפעולה. פה ושם החחלו המורדים לפעול בעצמם, ובמידת מה אף הצליחו. אך ההצלחה האירה להם פנים לשעות ספורות בלבד, כיון שנתפשו על ידי הצבא. לרוברט אממעט היתה הזדמנות לברוח מאירלנד לצרפת, כמו שנמלטו שאר חבריו. אך מאהבתו לבחירת לבו, שרה גרון, לא יכול לעשות כך והחליט לסכן את עצמו, בכדי לא להפרד מאהובתו. רוברט אממעט, שהיה פטריוט גדול, וסיכן לא פעם אחת את חייו בפעולות המחתרת, הקריב עתה חייו על מזבח האהבה; לא יצאו ימים רבים והוא נאסר על ידי המשטרה, בעזרת בלשים שקיבלו פרס גדול עבור ראשו. הוא נתלה בבית הסוהר כשאר חבריו שנפלו במשך כל שנות המלחמה בין האירים והשלטון הזר.

מתוך פרשה זו למדים אנחנו, שהוא לא היה היחידי שניסה למרוד בשלטון ולשחרר את ארצו. אך קשה להבין, איך נמצאו בתוך העם האירי בוגדים, אשר בעד בצע כסף מוכנים היו למכור את ארצם ומנהיגם. באותן שנים שחייתי עם העם האירי נוכחתי לדעת, כי אופיו של האיש האירי בכלל הוא אופי חברותי; מסור הוא לרעהו, ולא רק לאנשי דתו אלא גם לבני דת אחרת. בדרך כלל מחונן האירי ברוח האהבה ומסירות הנפש לארצו ודתו, ורבים הגיבורים הלאומיים בהיסטוריה האירית. מסתבר שמלשינים אלה, אשר הופיעו בתקופה זו או אחרת, המיטו קלון נצחי על עצמם – ולא על העם. אי בריחתו של רוברט אממעט, בשעה שניתנה לו האפשרות לכך נראית כפרדוכסון. אך מי שמכיר את הטיפוס האירי יודע כי הוא מוכן להקריב את עצמו למען האשה האהובה עליו, כשם שהוא מוכן להקריב חייו עבור מולדתו. הנסיון לאירגון המרד על ידי רוברט אממעט בשנת 1803 היה מיוסד על האימון בעם שיתמוך במרד זה, משום שהאירים סבלו מרוב עוני ודיכוי והניצול שנגרם להם על ידי אישור החוק, שנקרא חוק האיחוד (Union Act) בין אירלנד ואנגליה; כי באותה התקופה אישר הפרלמנט האנגלי חוק מיוחד, שלפיו יוכלו האירים לשלוח 102 צירים כנציגי אירלנד לפרלמנט. ואירלנד היתה חלק מהקיסרות הבריטית. אולם חוק זה אושר נגד רצון העם האירי, וניתן רק בתמיכת בעלי־הקרקעות העשירים ובעלי הנכסים והתעשייה, אשר היו מעונינים בביצוע חוק זה. ללורדים ולבעלי הקרקעות הובטחה יד חפשית באירלנד בהעלאת שכר־הדירה של האוכלוסים ובהטלת דמי־אריסות על הקרקעות אשר דילדלו ודיכאו את האירים ועשו אותם עבדים נרצעים. וכל אלה שהתמרמרו והתנגדו לשלם את כל המיסים האלה לא רק שנשלחו לאלפים לבתי הסוהר, אלא אף גורשו מאדמתם והיו אנוסים להגר לארצות שונות. הפועלים והאיכרים הזעירים מהווים רובו של העם הזה וחוק זה היה לרעתם. משום כך קיוו רוברט אממעט וחבריו, שהשעה מתאימה לעורר את העם למרד נגד השלטון הזר. על כך ביסס אמונתו בהצלחת המרד, אבל השלטון הזר הרגיש ברוח המרד שהשתררה בין החקלאים בעיקר, והשקיע מרץ רב בחיפושים אחר המנהיגים שעמדו בראש הפעולה הזאת. קבוצת־הקנאים, שהרגה את השופט ונתפסה על ידי המשטרה ונחקרה בשיטות של עינויים, גילתה את זהות האנשים שעמדו בראש המרד, אך המשטרה לא הצליחה לאסרם. הללו הספיקו לברוח בעוד זמן. חזיון אישיותו של רוברט אממעט מודגש בהיסטוריה האירית; באותה תקופה הוא היה הראשון שהרים את נס המרד, והוא נרשם כסמל זיק־אש אחרון, שהחל להאיר תקוות האירים לשחרורם, אך אם רוברט אממעט לא הצליח הרי ניצוצות־האש של שלהבת ההתמרדות נשארו בלב אלה שבאו אחריו והמשיכו בדרכו עד שזכו לעצמאות.

ראשית מלחמת האירים מעל במת הפרלאמנט    🔗

בשנת 1800 אושר בפרלאמנט הבריטי חוק שאיפשר את השתתפות האירים בשלטון; בבית הלורדים הורשו להשתתף 30 מנציגי האירים ובבית־הנבחרים האנגלי 100 צירים. בסך הכל ניתנה, איפוא, הרשות ל־130 אירים לדון ולהצביע על כל השאלות המדיניות שנידונו בפרלאמנט. רק את שאלת העבדים בממלכה המאוחדת וניצול האירים ע"י בעלי האחוזות אסרו להעמיד על סדר היום בפרלאמנט. דרישת הצירים האיריים להעמיד את השאלה הזאת לדיון לא נתקבלה, ומשנה לשנה נדחתה השאלה באמתלאות שונות. רק ב־1 במאי 1806, לאחר דרישת האופוזיציה והצירים האיריים בבית־הנבחרים ואחרי ויכוח ארוך וחריף על הנושא הזה, החליט הפרלאמנט ברוב קולות לבטל את החוק שהתיר חופש לכל אדם בשאלת העבדים וניצולם, באופן שאפשר היה לקנותם ולמכרם כאינוונטר דומם. אישור החוק בפרלאמנט נגד השימוש בעבדים נתקבל ברוב קולות וכל שישתמש בביתו או במשקו החקלאי בעבדים הוכרז כעבריין פלילי שייענש לפי חוקי הממשלה; כן נאסרו קנית עבדים ועיסוקם ללא שכר. החוק אושר גם לגבי הדומיניונים, כמו אפריקה הדרומית, הודו המערבית וכו'. בזאת הושם קץ לתמיכה הגלויה של הממשלה האנגלית במסחר העבדים בארצה ובשאר הארצות ולתקופת הניצול והשימוש בעבדים באנגליה שנמשכה למעלה מ־200 שנה. החוק החדש אושר אחרי פעולת הסברה ותעמולה חזקה של כוהני הדת הנוצרית, סופרים אנגלים ועתונאים, ובצדק יתכן לומר, כי שנת 1806 היתה שנה פרוגרסיבית ביותר בחייה הפרלאמנטריים של אנגליה שהחליטה להעביר את כתם העבדות מעל תרבותה.

עם זאת לא פסקה הגירת הכפייה הגדולה מאירלאנד לאנגליה ולאוסטראליה. גורשו ממקומם לא רק אירים שנענשו על מעשיהם, אלא גם אלפי חשודים בשייכות לפעולות המורדים נגד השלטון נידונו לגירוש. באותה תקופת הגירה של שנות 1801 – 1855 עקרו משפחות אירלאנדיות לאוסטראליה וסבלו שם תלאות רבות עד שהתאקלמו בארץ החדשה. למרות סבלותיהם התבססו המהגרים במשקם החקלאי והקשר הלאומי של בני המשפחות שנולדו באוסטראליה ואהבתם למכורתם האירית, אף תמיכתם החמרית בה, נמשכים עד היום. קשה יותר היה סבלן של המשפחות האיריות שגורשו לאנגליה באותה תקופה. המשפחות הגדולות, המטופלות שמונה או עשרה ילדים, הוכנסו לחדרים צרים, בהם גרו בצפיפות ודוחק, בתנאים בלתי סאניטריים ואי־היגייניים בהחלט. כתוצאה התפשטו ביניהם מחלות וגדלה התמותה. כבר ציינו לעיל את אהבת האירים לילדים ואת נטייתם לריבוי הילודה. מסורת זו קיימו האירים גם בתנאים הקשים כשרבים מהם מתו ממחלות ומצבם הכלכלי היה בכל רע. עקב חוסר העבודה וחוסר תמיכה ממשלתית למשפחות המהגרות השתררו בהן הרעב והעוני. מפלגת האירים שהחלה בתנועה מדינית רחבה השמיעה את מחאותיה על היחס הקשה למשפחות האיריות באנגליה. גם בציבור האנגלי נמצאו ישרי־לב שהכירו בצדקת דרישתם של האירים והחלו להעסיקם בעבודה ולשפר את תנאי שיכונם. נפתחו בתי־ספר לילדי המשפחות המגורשות והבעיה נפתרה בהדרגה. רוב האירים המהגרים נטמעו בתוך הישוב האנגלי ורבים היום האנגלים המתפארים במוצאם האירי. עם זאת רבים האירים ששמרו אמונים ללאומיותם ולדתם גם באנגליה, ואלפי אנגלים, הקשורים קשר משפחתי לאירלאנד, נוסעים לבלות את ימי חופשתם במסיבת משפחתם ובתוך הנוף האירי. בתקופת הגירוש של המשפחות האיריות לאנגליה נמצאו להן תומכים מבני האירים שנדדו לאמריקה, אשר על קשריהם לבני מכורתם הרחוקה עוד נדבר להלן.

 

פרק ז' – הרעב הגדול באירלנד ב־1849–1845    🔗

רברנד וויליאמס פורסטר מנורוויטש היה ידוע באנגליה כאישיות חשובה בעלת אופי טוב. כשפרץ הרעב הגדול באירלנד החליט מר פורסטר לערוך באירלנד ביקור פרטי על חשבונו, כדי לבצע חקר ראשון על סבל התושבים מהרעב ועל אפשרות שפור מצבם הקשה.

בשלושים לנובמבר 1846 הגיע פורסטר לדובלין יחד עם ידידו האישי מר ג’יימס האקשם, אחר כך הצטרף אליו בנו שהיה אדם צעיר, בן 28 שנה בלבד. אהדתו של פורסטר הצעיר לאירים היתה רבה בעת שסבלו מאד מהרעב. הוא התמסר בלב ונפש למשימתו כדי להקל על סבל האירים שנפגעו מהרעב הגדול, בפתיחת מטבחים ומוסדות צדקה.

בהמלצת הדו“ח של רברנד וו. פורסטר לממשלה האנגלית בלונדון, נתמנתה ע”י השלטון האנגלי ועדה מרכזית לעזרת הנצרכים, שהחליטה על מימון פתיחתם של מספר בתי מטבחיים ציבוריים גדולים באירלנד ועל חלוקת אוכל מבושל לכל מזי הרעב הגדול חינם. כאשר נפתחו בתי המטבחים האלו לעזרת נפגעי הרעב ניתנו הוראות חמורות לכל מנהלי המטבחים הצבוריים לא להפלות בין תנועה דתית אחת לשניה ולהושיט עזרה מלאה לכל אדם באשר הוא אדם.

בחקירה הראשונה שנעשתה על ידי מר פורסטר הודגש שהמחלקה לעבודות ציבוריות של הממשלה הבריטית באירלנד כלל אינה פעילה למען הצלת העובדים מסבל מצוקת הרעב השורר במדינה. בשוק השחור המחירים מופרזים עבור מצרכי מזון ודבר זה גרם לרעב גם בין הפועלים. התמורה הדלה שקיבלו עבור עבודתם לא הספיקה להם כדי לקנות מצרכי מזון מינימליים.

באחד לדצמבר 1846 ביקר מר פורסטר בעיירה מאיו ומצא בה משפחה עניה בת 7 נפשות, שעצם קיומה התבסס על ההכנסה מעבודתו של אחד מבני המשפחה שמשכורתו היתה רק 10 פעניס ליום, כדי להרויח את 10 הפעניס נאלץ היה ללכת 3.5 מילין למקום עבודתו ואותו המרחק חזרה לביתו. הארוחה היחידה שקבלו בני ביתו במשך היום במטבח הציבורי היתה צלחת מרק סולת. בני המשפחה שמצא בחדר הקטן נראו בעיניו כשלדי עצמות. הרעב בלט מתוך עיניהם. מאות אמהות עם תינוקות בזרועותיהן ראה אחר כך עומדות בחוץ בתור ארוך מאד ליד מוסדות הצדקה השונים מתחננות לקחת מהן לפחות את מחציתם כדי שלא יגוועו ברעב.

מבין כל האכרים בכפר נפלו בשל הרעב מאות אנשים מדי יום ביומו. הם מתו ונפלו ככבשות חולות בעדר, מר פורסטר נוכח לדעת שבימי הרעב נעלם בכפרים כל האינונטר החי. הוא לא מצא במשק החקלאי לא חזיר, לא עגלה, אף לא עוף למינהו, בשל הרעב לא נמצא ברחוב אף כלב חי.

בשנים עשר בדצמבר 1846 ביקר מר פורסטר את העיירה האירית סטראנורלד במחוז דוניגול הוא מצא את העיירה ללא כל תנועה או עבודה שהיא, רוב האנשים נשארו צמודים לביתם כי בקושי יכלו להניע את רגליהם, בגלל הרעב שהחלישם, בעמל רב עלה בידם להשיג קצת סולת. לפעמים מצאו בשדות כרובית או ירק אחר שטרם נרקב. קשה היה למצוא אנשים המסוגלים באופן פיסי לקבור את חללי הרעב. ילדיהם הרעבים ללחם נראו כשלדים ופניהם כפני זקנים חולים.

הסכומים שהקציבה הממשלה האנגלית לא הספיקו למנת מזון מינימלית הדרושה לקיום המשפחה, וכאן מחובתי להדגיש עובדה חשובה זו: הכמרים הקתולים היו פעילים מאד בשנות הרעב בעזרה לאחיהם. הכמורה הקתולית גייסה באירלנד סכומים עצומים באיסוף תרומות כספיות לטובת נפגעי הרעב.

תחילה חשבו השלטונות על סיוע כספי לנצרכים, אחר כך חשבו על חלוקת קמח לכל משפחה ומשפחה רעבה. בסופו של דבר החליטו על הקמת מטבחים עממיים בכל העיירות והכפרים שכל תושב ותושב קבל בהן יום יום צלחת מרק מבשר ומספר פרוסות לחם חינם אין כסף.

העזרה שניתנה ע"י הממשלה הבריטית גרמה לשינוי קו יסודי אחר. עם ראשית הרעב החליטה המחלקה לעבודות צבוריות של הממשלה הבריטית להפסיק את עבודות הדחק כי הפועלים היו חלשים מאד בשל חוסר תזונה מספקת. העבודה היומית לא יכלו לבצע וכאמור רבים מהם מתו במקום עבודתם.

קולונל דוגלס שהיה אחראי לביצוע העבודות הציבוריות על ידי מחוסרי העבודה באירלנד כתב ב־ 1.2.1847 אל מפקח ועדת העזרה, שקשה לו להמשיך בתפקידו ולראות בסבלם הרב של הפועלים מבלי שיוכל לעזור להם יותר מאשר צלחת מרק ומספר פרוסות לחם ליום. הוא כתב שלדעתו יש להגדיל את העזרה.

אם מנת הסבל של האירים המסכנים לא הגיעה לשיאה, הרי נוספה ידיעה מעציבה ומדאיגה מאוד של השלטון הבריטי באירלנד אל מחלקת הבריאות בלונדון על אפשרות הופעת שתי מחלות כתוצאה מהרעב הגדול – “טיפוס” ו“פיעבר”, שהחלו כבר לתת סימנים בישוב. לא עבר זמן רב ושתי המחלות האלו התפשטו בקרב הישוב האירי כבר ביוני 1847 לא כמחלות מקריות ועוברות אלא בצורת מגיפה איומה.

מחלקת הבריאות בדובלין נמצאה אז תחת פקוחם של האנגלים ובהנהלתם, היא לא היתה מוכנה לקראת האפידמיה הזאת שנפלה כרעם על התושבים. דובלין, שאוכלוסיתה הגיעה אז לרבע מיליון איש בערך, היו לה רק 4 בתי חולים לא גדולים ו־24 מרפאות. אף מחוז מיוא שאוכלוסיתו הנגועה על כל עיירותיו וכפריו הגיעה ל־ 176,800 נפש, סבל מחוסר בתי חולים שיכלו לקלוט את כל חולי ה“טיפוס” וה“פיעבר”, היו לו 19 מרפאות בלבד.

ד"ר טוהם ממחוז גולבי דרש לפנות בתי מוסדות ציבוריים ולהפכם לבתי חולים זמניים עד יעבור הזעם, כי רבה היתה הצפיפות בבתי החולים. כן דרש לגייס מיד עוד רופאים ואחיות, אך בקשותיו ודרישותיו נשארו ללא מענה.

באותם הימים היתה שגורה בפי האירים אימרה ידועה: “אנו מסרבים להכנס לבתי החולים כי יותר מדי אנשים מתים שם”.

הכמרים התאוננו לא פעם בפני מר טרוולין, מזכיר המדינה והאשימו אותו בהתפשטות המגפה. הם טענו כי באשמת הממשלה הבריטית מתים יותר מדי אנשים.

כל האנגלים שבאירלנד הדרומית בעלי הקרקעות והנכסים, ניצלו לטובתם את מצוקת הרעב ששררה בין תושבי הערים ובעלי המשקים הזעירים שנושלו מבתיהם וממשקיהם כפי שהזכרתי לעיל. בעלי הקרקעות והנכסים האלה היו מוכנים להשתתף בהוצאות הנסיעה של הדיירים והאיכרים, שלא עלה בידיהם לשלם שכר דירה ודמי חכירה, בתנאי שיסכימו להגר לארצות הברית או לארצות אחרות, אך לא כל הדיירים והאיכרים הסכימו לעזוב את ביתם ולהגר.

לפני פרוץ הרעב, כל איש שעמד לעזוב את אירלנד נחשב לבוגד. בימים ההם נראתה כעונש הגדול ביותר בעיני האירים פקודת הגירוש מאירלנד על ידי השלטון הבריטי.

בין בעלי האחוזות נמצאו גם אנשים אשר בלטו במעשיהם האנושיים ועזרו לדיירים שסבלו מהרעב לא רק ע“י הפחתת שכר הדירה מהם, אלא ע”י ויתור על שכר הדירה לחלוטין, עד יעבור זעם. ראויים הם לשבח האישים שגילו נדיבות לב רבה כלפי דייריהם, וויתרו על שכר הדירה בשנות הרעב והם: לורד רוזמרי, האציל איירען סיר, אורמונדי וסיר סטאונטון, למרות העובדה שלא גרו באירלנד אלא באנגליה. דייריהם הדליקו מדורות לכבודם, רקדו ושרו מרב שמחה על החסד הגדול שעשו עמהם בשנות הרעב.

מר צ’רלס גרומי, בעל הארמון אננה פיעלד, נתן הוראה לסוכניו לטחון לקמח את החיטה, השעורה והכוסמת – היבול משדותיו באירלנד, ולחלק קמח זה בין דייריו חינם אין כסף. גם לורד פוטסקי חילק כמוהו קמח חינם לאלה שסבלו מהרעב.

אף על פי כן, למרות הרעב והמצב הקשה שעבר אז על אירלנד המשיך מר טרעבלין, מזכיר המדינה בעת ההיא. לדרוש מסוחרי התבואות הגדולים להמשיך ביצוא התוצרת החקלאית מאירלנד לאנגליה.

כדאי לציין את מה שקרה באחד הנמלים באירלנד. ביום 25.9.1846 בנמל קטן ליד נמל קורק, בשם יוגל שהשתמשו בו לשם יצוא, פרצה התקוממות גדולה של האירים שניסו לעכב בזעם ובצעקות את הפלגתה של האניה המלאה חיטה וקמח לאנגליה. המשטרה גייסה את כל השוטרים שהיו בנמל, וכאשר לא הצליחה לדכא את ההתקוממות קראה לעזרה את הצבא הבריטי שחנה בדובלין. סוף סוף עלה בידה לשחרר את האניה מידי המתקוממים ואיפשרה את הפלגתה לדרכה. בהתקוממות זו נהרגו עשרות אנשים. הפגנות והתקוממויות התרחשו גם במקומות אחרים, אף אלה דוכאו על ידי הצבא הבריטי שירה במפגינים ובמתקוממים בנשק.

ביום 15.10.1846 פרצה בעיירה וועקפורד התקוממות האירים ובהתקוממות זו נהרגו מספר אנשים ורבים נפצעו מיריות. המוני כפריים רעבי לחם דרשו מהם לבל יעיזו לשלוח בימים אלו תוצרתם החקלאית לאנגליה כאשר העם האירי סובל מרעב נורא, המונים התנפלו על חנויות מכולת והוציאו בכח כל אשר השיגה ידם, אף בביזה שלחו ידם. רבים נפצעו באשר רצו למנוע זאת מידם. שלטונות העיירה עצרו את המנהיגים שעמדו בראש המפגינים והם טענו שלא יתפזרו ולא יחזרו לבתיהם עד שהשלטון ישחרר את האסירים־המנהיגים שנעצרו מבין משתתפי ההפגנה.

לאחר שהמשטרה לא הצליחה לפזר את ההפגנה ברחובות העיר היא קראה לעזרת הצבא הבריטי, לגדוד המלכותי הראשון של “אדרא גונס”. כשהגיע הצבא החלו המפגינים לרגום אותו באבנים. הצבא הזהיר את המפגינים שאם לא יפסיקו את זריקת האבנים ינתן צו לירות בכולם, אך הם לא הפסיקו לרגום אותם. קפיטן סיבטרופ פקד על חייליו לירות במפגינים. וכתוצאה מכך נפצעו רבים מהם ואף נהרגו 4 אירים, רק לאחר מכן התפזרו כל המפגינים וחיפשו להם מגן מפני כדורי החיילים.

ג’ון מיטשל אשר השתייך לתנועה “יונג אירלנד” (אירלנד הצעירה) (הלוחמת נגד חוקי השלטון הבריטי, הדורשת שחרור האדמה מידי בעלי הקרקעות שהשתייכו לבני האצולה והמשפחה המלכותית, תחית התרבות האירית ועצמאות), כתב בעתון “דיע ניישן” בשנת 1846 שבשנות הרעב באירלנד (1849–1846) אין המדינה מסוגלת לייצר תוצרת חקלאית מספיקה כדי כלכלת תושביה היא. אבל עובדה היא שהצמר וחוטי כותנה שהיא מייצרת מספיקים לא רק לביגוד כל האוכלוסיה האירית המונה כ־9 מיליון נפש, כי אם פי שנים. הוא המשיך ואמר שאין להכחיש את העובדה שבעוד אניה אחת מגיעה אל נמל דובלין או לנמל אחר, ביום אחד מפליגות שש אניות מאירלנד לנמלי אנגליה, מלאות תוצרת אירית חקלאית, מצרכי מזון הדרושים לישוב עצמו כגון חיטה, קמח, תפוחי אדמה, חמאה, בשר, צמר וכותנה, לקיומו וגידולו ולמניעת הרעב בו, אך משלוח כל התוצרת לשוקים באנגליה הוא עתה לרעה כי מסכן את קיומנו וחיי ילדינו הסובלים כעת מחוסר מזון. השפעת הרעב בודאי תביא לתוצאות רעות לכל העם האירי.

בעשרה באוקטובר 1846 מסר מר היוועסטון מהעיר לימריק דין וחשבון לשלטון הבריטי על מצב העניינים בלימעריק. חיילים בריטים נשלחו יום יום אל שדות החיטה והשעורה לשמור על הקוצרים ועל היבול, כי רעבים ללחם היו יוצאים בימי הקציר לשדות וגונבים ערמות חטה שנקצרה, חותכים את מושכות העור לחתיכות כדי שהסוסים לא יוכלו למשוך את שבלי החיטה שנקצרה ולהעבירם לידי בעלי הקרקעות העשירים. האירים הרעבים בלימעריק היו הופכים את העגלות ושוברים את גלגליהן. אף מקרונות הרכבת היו סוחבים הרבה שקים לביתם כדי לכלכל את משפחותיהם. השלטון בעיר היה שולח את החיילים לשמור על החיטה שנקצרה בשדות לבל יגנבו אותה האירים הרעבים.

עונת החורף 1846/47 היתה באירלנד העונה הקשה ביותר והקרה ביותר משהיתה אי־פעם. זה היה חורף סוער ביותר ואי אפשר היה לאדם להימצא ברחוב בעת השלג שירד ללא הפסק במשך ימים ושבועות בלויית קור עז.

סופות השלג והקור השתוללו וכל התנועה בדרכים הופסקה לגמרי בגלל הרוחות החזקות והבלתי רגילות. סופות ורוחות אלו הזכירו לאירים את הרוח הגדולה משנת 1839 שגרמה לאסונות גדולים במדינה.

הרוחות הגיעו מצפון מערב עם ברד חזק. נוסף לרעב הגדול ששרר באותו חורף סבלו האירים מהגשמים והכפור והם נאלצו לצאת לעבודתם בלי בגדי חורף מתאימים מאחר ולא היה להם כסף לקנותם. הם נרטבו מאד מהגשמים וכשחזרו לבתיהם לא היתה להם אפשרות להחליף בגדיהם. רבים הצטננו, חלו ומתו.

סבל האירים לאחר הרעב במשך ימי הגירתם לארצות קנדה וארה"ב    🔗

מחלת השידפון והרקבון שהתפשטה בשדות תפוחי האדמה גרמה לכך שבעונת איסוף תפוחי האדמה מהשדות לא היה יבול, הזריעה לא עלתה הפעם וכך בא הרעב הגדול על תושבי אירלנד שתפוחי האדמה היוו את מאכלם העיקרי.

הרעב הביא בעקבותיו גם מחלת האפידמיה של “הפיעבר”, אז התרכזו האירים במחשבה איך להנצל משואה זו. הפחד מפני המוות והמחלה שהפילה רבבות דחפם עתה לבריחה מאירלנד, שהקללה רבצה עליה, ולהגר לכל ארץ שהיא. ביציאה ההמונית חיפשו פתרון להצלתם ולקיומם. רבבות אירים הגרו אם גם מתוך תקוה לחזור לאחר שיעלמו הרעב והמגפה מארצם. אך נסיעתם על פני הים היתה מלווה סבל גדול. הם סבלו מקור, רעב, מחלת ים ופחד לקראת עתידם המעורפל.

הסיבה להגירה לראשונה לקנדה דווקא נבעה מהעובדה שארץ זו היתה באמצע המאה התשע־עשרה זקוקה לכוח אדם להתפתחותה. משום כך גם כוונו הבריטים את הגירת האירים לשם.

רבים מתוך המהגרים האלה עברו את נסיעתם בלב הים במצב של רעב כי כל מצרכי המזון שהביאו עמהם לא הספיקו. כאשר הגיעו לנמלי קנדה היו חלושים בגופם עד כדי כך שלא יכלו להניע את רגליהם ואת ידיהם. הם הורדו באלונקות והועברו מיד לבתי חולים שונים, שמספרם מתוך המהגרים הגיע למאות. היו גם מקרים שמהגרים עניים עלו על האניות ללא כל מזון בכליהם, על יסוד הבטחת ההנהלה של האניה שאת כלכלתם יקבלו בדרך. היו מקרים רבים שאניות ישנות מרוב שימוש טבעו בים על כל נוסעיהן, וצוות עובדי האניה.

המהגרים עלו על האניות בימי החורף, כמעט בחוסר כל, ללא בגדים חמים, אף ללא שמיכות מספיקות לכיסוי מערומיהם. זה גרם לגודל התמותה בנסיעה על פני הים. רוב המהגרים היו אנשים ללא כל מקצוע בידם, אך מוכנים לעבוד כל עבודה קשה שתמצא בארץ החדשה ובלבד שיוכלו לכלכל את עצמם ואת בני משפחותיהם.

לאחר שהגיעה הידיעה לעתונות הבינלאומית על סבל המהגרים האירים והתמותה הרבה באניות המהגרים, התעוררה במקצת גם דעת הקהל הבריטי ודרשה הטבת התנאים הסניטריים לנוסעים האירים על פני הים. נתמנתה ועדה מיוחדת לחקירת תנאי הסעת המהגרים האירים באוניות הבריטיות ורק כעבור זמן רב, בעקבות ועדת החקירה הזאת התחילו לשפר את תנאי הנסיעה.

מעטים מאד מבין המהגרים האירים זכו להטבת מצבם ואף הגיעו לחיי עושר. בקנדה ובארה"ב רק דור שני או שלישי להגירה האירית הצליח להיות עצמאי במובן הכלכלי והתרבותי, ובידי חלק מהם אף עלה לתפוש עמדות חשובות בחיי החברה האנגלית והאמריקאית.

עם צעדם לקראת חיים חדשים בתוך ארץ חדשה וזרה לוו אותם תמיד סבל ופחד לקראת העתיד. כאשר העלה אירי את השם “בריטניה” בפיו, הזכירו תמיד לגנאי וצרף אליו קללות איומות – פרי שנאה עמוקה לשלטון הבריטי.

ההגירה הגדולה מאירלנד חסכה הרבה כספים לשלטון הבריטי. במקום תמיכתו לאירים בימי הרעב, אם כי התמיכה לא היתה מספיקה אלא כדי להחזיק נשמתם בלבד, לו רצתה הממשלה הבריטית לעזור לאירים בדרכים יותר רציונליות יכלה למצוא את הפתרון בדרך אחרת מבלי שיצטרכו להגר מארצם.

האניה “די ווירג’יניה” לדוגמה, הפליגה מנמל ליברפול לקוויבק שבקנדה עם 476 מהגרים אירים. מהם נפטרו בדרך 178 ו־106 הגיעו חולים לנמל, כולל רב החובל, העוזר הראשי מבין אנשי הצוות.

 

פרק ח' – מורת רוח האירים מבקור מלכת בריטניה    🔗

המלכה ויקטוריה, מלכת האימפריה הבריטית, הוזמנה בשנת 1848 ע"י השלטון הבריטי באירלנד לבקר בדובלין.

בהזמנה אליה נאמר: “למרות השאלות הפוליטיות השונות העומדות בפני השלטון הבריטי באירלנד ולמרות המצב באי זה, השונה מהמצב שבאי האחר, הרי הוד רוממותה המלכה ויקטוריה יחד עם בעלה, ללא ספק תתקבל כאן, ע”י תושבי אירלנד בסבר פנים יפות.

באותה שנה פנו חברי הארגון של “אירלנד הצעירה” (יונג אירלנד) אל המלכה ויקטוריה ודרשו ממנה בשם העם האירי לאשר את עצמאותם בכדי להשתחרר מהשלטון הבריטי, כי שאיפת העם האירי החי על אדמתו לשלוט בעצמו בארצו וללא כל סיוע מצד שהוא. מטרת הארגון היא לפתור את הבעיות הפוליטיות והכלכליות בעזרת הצירים האירים שבפרלמנט אירי, ולא על ידי הפרלמנט האנגלי. הם דרשו מהמלכה ויקטוריה לאשר מיד את בחירת הפרלמנט האירי על ידי ביצוע מיידי של השינויים, והכרת הממשלה הבריטית בקיומן של הפרלמנט האירי לפי התקנות של הדומניון הבריטי.

באחת האסיפות הגדולות שהתקיימה בדובלין ביום החמשה־עשר באפריל 1948 השתתפו אלפי אירים. בראשות מנהיגי התנועה של “אירלנד הצעירה” הוחלט שאם תיענה המלכה לדרישות הארגון תתקבל בשמחה רבה בדובלין. אך המלכה לא הגיבה ולא נענתה לדרישותיהם.

גברת אחת, בת משפחת המלוכה דרשה בתוקף לדחות ביקור המלכה לאחר שנודע לה על הרעב באירלנד, עת ילדים וזקנים גוועים מרעב. היא התמרמרה על כך שבדעת השלטון הבריטי להקציב סכום גדול לשם תאורה וקישוט דובלין לכבוד בוא המלכה. בשנת הרעב הזאת דרשה הגברת מאת השלטון הבריטי לבטל את ביקור הפמליה המלכותית וטענה שמוטב להקדיש כל פני המיועד לקישוט העיר לילדים רעבים, להורים חולים הנוטים למות או לזקנים הפושטים יד, כי קודם כל חובה לעזור לאנשים שלא יסבלו מהרעב האיום.

אף בעתון הפרוטסטנטי “איבנינג מייל” הופיעו מאמרים ומכתבי קוראים רבים נגד ביקורה של מלכת בריטניה; "בימים הטרופים האלה באירלנד, עת שולט בה הרעב, התמרמר הציבור ושאל: איך יעיז השלטון שבאירלנד להוציא כסף רב לקישוט העיר ורחובותיה בזמן שרוב התושבים שבערים ובעיקר תושבי הכפרים סובלים מרעב ומכל מיני מחלות. לדעת הציבור רק לאחר שיעבור הרעב אפשר יהיה להזמין את המלכה. השלטון מסכן את חיי המלכה ומלוויה בביקורם כעת, בשעה שרוב העם נרגז וזועם נגד מעשה בלתי הגיוני ובלתי אנושי זה.

גם לורד מונטיגאל ולורד פיטצ’רלד הביעו את התנגדותם לביקורה של המלכה הבריטית בימים אלה, עת הרעב מפיל את חלליו מדי יום ביומו, הם סרבו להשתתף במסיבות הממלכתיות שהתכונן השלטון הבריטי בדובלין לארגן לכבוד המלכה ויקטוריה ובעלה, כי לדעתם נעשה עול ופשע בהזמנה זאת הגורמת לבזבוז כספים רבים מהאוצר הבריטי.

בשנים־עשר ליולי 1848 התקיימה ישיבת מועצת העיריה של דובלין ושם הוחלט לשלוח מכתב למלכה הבריטית בלשון זו: “אזרחי כבוד הוד רוממותה באירלנד סובלים ומתים מחוסר מזון. אנו מוכרחים להדגיש לפניה שמתנגדים אנו לחלוקת העיר לרובע של עניים ומרודים הסובלים נורא מרעב ורובע בעלי יכולת. אולי כבוד מעלתה הרם המלכה היקרה תבין את סיבת החששות לביקורה בעירנו במצב איום זה שאני נמצאים בו כעת בארץ הזאת. כנתיני ממלכתך מתיחסים אנו בכבוד ובהוקרה אליך”. המכתב נחתם ע“י כל הנוכחים באותה ישיבת המועצה שהתקיימה בתאריך הנ”ל.

אבל בחמשה־עשר ליולי 1848 התקיימה בבית העיריה אסיפה גדולה בה השתתפו כל בעלי הרכוש והאחוזות הגדולות, בעלי הבתים העשירים, בעלי התעשיה וכל הפקידות הגבוהה שעבדה בשירותי הממשלה הבריטית בדובלין. המשתתפים גינו את החלטות הישיבה מיום 12.7.1848 של מועצת עירית דובלין והחליטו לקיים את ביקור המלכה ובעלה. הם פנו אל המלכה והבטיחו לסדר לה קבלת פנים מלכותית. כן הבטיחו לדאוג לשלומה ובטחונה בעת ביקורה בדובלין. הם הקציבו עשרת אלפים לירות שטרלינג לשם קישוט העיר וארגון מסיבות ונשפים ממלכתיים לכבודה.

סוף סוף הגיעה המלכה בשלושה לאוגוסט 1849 לנמל קטן בקורק, באנית הפאר המלכותית ובליווי שתי אניות מלחמה, ביום השני לשבוע, בשעה תשע בבוקר. באניה המלכותית היו הרבה חיילים ושוטרים מצויידים בכלי נשק כדי להגן על חיי המלכה. היא התקבלה בהתרגשות רבה ע"י האנשים העשירים שהחליטו על דעת עצמם להביא את המלכה לאירלנד אם גם לביקור קצר, מקורק לדובלין נסעה המלכה עם פמלייתה ברכבת מיוחדת מלאת אישים חשובים שבאו ללוות אותה עד דובלין.

ביום שחזרה המלכה עם בעלה ללונדון דרך הנמל קינגסטאון באו להפרד ממנה כל אנשי האצולה הבריטית וכל יוצאי בית המלוכה האנגלית ועשירי אירלנד. בין הקהל הגדול רבים היו הפקידים והפועלים שעבדו בשירותי השלטון, הם נצטוו להופיע בפקודת נותני העבודה כדי למלא את הרציף הגדול שעל יד הנמל ועל ידי כך לעשות רושם על המלכה ויקטוריה ובעלה כאילו רבים המה האירים החולקים כבוד למלכה ולשלטון הבריטי.

מבחינה היסטורית כל מה שקרה בשנים 1849־1845 חדר עמוק ללב העם האירי ונשאר בזכרונו כפרשה טרגית וארוכה ולא ישכח לנצח.

ההתנהגות, היחס, וקשיחות הממשלה הבריטית אל העם האירי אשר סבל במשך שנות הרעב תוארו רבות. נטען שזו היתה שיטת פעולת ג’ינוסייד – השמדת עם. הממשלה הבריטית הואשמה בכך ע"י העתונות העולמית ולא רק על ידי האירים, ברצונה להשמיד את העם האירי ולמחוק את קיומו מעל פני האדמה, כמו שקרומבל הכובש הבריטי זמם בזמנו לנשל את האירים מאדמותיהם ולהשמידם ולא הצליח, בדיוק כפי שזמם היטלר להשמיד את כל היהודים ולא הצליח.

 

פרק ט' – שאלת הקרקעות האיריות והרעב האירי    🔗

כפי שהדגשתי בפרקים הקודמים גרו כל בעלי הקרקעות באירלנד כל ימי חייהם באנגליה ודמי החכירה ודמי שכר הדירה עבור נכסיהם קבלו באי־כוחם בשבילם בדובלין. בעלי הקרקעות הוציאו את דמי החכירה ושכר הדירה באנגליה ומשום כך התמרמרו האיכרים האירים כי לא נהנו מהכספים האלה, אף לא הפועלים שבאירלנד.

לאמיתו של דבר ניזונו האירים רק מפרורי הלחם שנפלו משולחן המעדנים של בעלי הקרקעות. האיכרים המסכנים היו נאלצים לשלם את דמי החכירה גם על ידי ביצים וחזירים שכיסו רק את הוצאות היין והסיגרים של בעלי הקרקעות. אך במה היה משנה הדבר לו בעלי הקרקע היו מבזבזים דמים אלה בשתיית היינות ועישון הסיגרים באירלנד ולא באנגליה?

לאחרונה קרו מקרים שאלמלא העזרה והצדקה שניתנה למשפחות העניות באירלנד היו רבות מהן ממש מתות מרעב. סבל העניים אמנם גדול לא רק באירלנד כי אם גם בארצות אחרות, כגון הודו, סין, פרס, סוריה וארצות נוספות, אשר שם מתקיימים העניים הודות לתמיכה מתרומות צדקה של אנשים פרטיים ומוסדות סעד ממשלתיים. אבל מה שקרה באירלנד אינה עניותו של חלק מהעם הנצרך לעזרת הממשלה. באירלנד קרה דבר פאטאלי וטרגי כל כך שלא היה כדוגמתו. כי סיבת רעב בארצות בלתי מפותחות מובנת ופשוטה כיון שהרעב בא כתוצאה מחוסר במצרכי מזון ותזונה מספיקה. אך לא זו היתה הבעיה באירלנד, כי באותן השנים הרעב שהכריזו עליו לא היה במציאות כי בכל חלקי אירלנד נמצא מזון ומי שהיתה הפרוטה מצויה בכיסו יכול היה לקנותו לעצמו ולמשפחתו כאוות נפשו. הממשלה האנגלית יצרה את הרעב המלאכותי הזה ורק אלה שחסר להם הכסף לקנות את המצרכים סבלו ממש מחרפת הרעב.

הרעב שהחל בשנת 1845 ונמשך עד שנת 1849 בא כתוצאה מהשיטה המדינית והכלכלית של השלטון הבריטי עם הפסקת העסקתם של פועלים איריים בנמלים, בערים ובחוות הגדולות של האנגלים באירלנד ואף בתעשיה הזעירה באנגליה עצמה. המגמה היתה להביאם להגירה לקנדה בת חסותה, בה שרר מחסור בכח אדם, כדי לפתח אותה. עם יצירת הרעב המלאכותי הזה ולאחר הסבל הרב שעבר עליהם היו נאלצים כמובן האירים להגר מארצם. יתר על כן, התבלטה העובדה כשבאותם הימים בהם הקימו השלטונות הבריטיים מטבחים ציבוריים כדי לחלק יום יום קערת מרק־גריסין לרעבים, חלו הפגנות גדולות בערים כמו דובלין, קורק ולימריק ובנמלים אחרים באירלנד שם הפגינו האירים נגד העברת חיטה ושעורה, קמח, חמאה ובירה בקר וצאן באניות מנמלי אירלנד לנמלי אנגליה כדי לשווק את כל התוצרת החקלאית שם.

הצבא הבריטי יחד עם כוחות המשטרה ידעו להשתלט על הפגנות והפרעות אלו בהטענת תוצרת אירית חקלאית באניות ולא פעם נהרגו אירים על ידי הצבא האנגלי ששמר על מהלך האניות והטענת התבואה והקמח האירי לשיווק בלונדון. אך כל הקרבנות שנפלו לא השפיעו על תכניתם הכלכלית והמדינית של האנגלים, כי לו באמת היה שולט רעב באירלנד והממשלה היתה דואגת לרעבים לא היה נשאר מה לשלוח לשווקים באנגליה. יתר על כן, נוסף על העובדה של אבטלה גדולה באירלנד עלה מאד מחיר המצרכים שדרשו הסוחרים האנגלים מהמוני העם. לו היה רעב זה מציאותי הרי השלטון הבריטי היה פונה לאמריקה שהיתה מוכנה בהסכמת השלטון הבריטי לשלוח לאירלנד בשר בכמות בלתי מוגבלת, חיטה, שעורה, קטניות, קמח ומיני מצרכים אחרים. אך הממשלה הבריטית מעולם לא פנתה בזה לאמריקה. במקום זה פנו הבריטים אל תושבי לונדון ויתר ערים שבארצם שיתרמו מכספם למען האירים ״המסכנים והרעבים". אף אל תושבי המושבות שלהם פנו בבקשה לעזור לאירים בצדקה ובזה רצו להציג את האירים כפושטי יד. הבריטים עצמם ידעו יפה שסבל הרעב בא לאירים לא בשל חוסר מזון מספיק בארץ כי אם ממחסור בכסף, דבר שמנע מהאירים לקנות את מצרכי האוכל לקיומם.

מר הנרי גורג' ממשיך בנושא ואומר: ברצוני להסביר היטב את השקפתי בנושא זה שהרעב באירלנד לא היה רעב אמיתי הנובע מתוך חוסר מזון לתושביה אלא היה כפי שהסביר והגדיר סופר אנגלי באמרו שהרעב בהודו בשעתו היה “רעב כלכלי” שבא בשל העניות ששררה בין ההודים ולא מתוך מחסור במזון. הסבל שנגרם לאירים לא נבע מהאמרת המחירים בשנות הרעב כי אם בשל קיצוץ שכר עבודתם בצורה דרסטית כדי חוסר אפשרות להשיג מצרכים חיוניים לקיומם. המוני העם האירי סבלו באותן שנים לא רק בפעם הראשונה אלא גם בימים כתיקונם עוד בטרם פרוץ הרעב ממצבם החומרי הקשה ובקושי מצאו להם מקור קיום.

בבעית הקרקעות שבידי הבעלים האנגלים הוא מציע פתרון ריאלי ואף ראדיקלי לטובת האיכרים האירים:

1. על הממשלה הבריטית לבטל את כל החוקים המונעים מבעלי הקרקעות את אדמתם.

2. זכות חוק הגנת הדייר תאושר על ידי השלטון הבריטי.

3. על השלטון הבריטי להקים “טריבונאל” מיוחד לשם בוררות נגד גודל שכר הדירה שמשלמים הדיירים כעת לבעלי הבתים ודמי חכירה לבעלי הקרקעות.

4. יש להשפיע על הממשלה הבריטית שתרכוש את כל האדמות שבידי האנגלים, תקנה מהם כל האדמות שבאירלנד על מנת שתוכל לאחר מכן למוכרן לאיכרים האירים הזעירים במחיר נמוך ובתשלומים נוחים כדי שיוכלו להגדיל ולהרחיב את משקיהם החקלאים הזעירים.

 

פרק י' – הלשון האירית והנסיונות להחיותה    🔗

לרעב הגדול היתה השפעה פטאלית וטרגית על גורל הלשון הגאלית (לשונם המקורית של האירים). בשנים 1850–1840 השתדלה הכמורה האירית לבנות כנסיות ובתי ספר נוספים ששפת התפילה וההוראה בהם תהיה האירית בלבד, אך הם לא הצליחו. הכמרים האירים נכשלו בנסיונם להחיות את הלשון האירית ולא עלה בידם לקיים מוסדות דת וחינוך, שלשונם היא הלשון הלאומית העתיקה, למרות העובדה שהרוח הלאומית האירית שררה בקרב האירים אף בימים הקשים שעברו עליהם.

השפה האירית לא תפשה מקום חשוב בתנועה האירית הלאומית. היא נשכחה מפי האירים, ובמקומה באה הלשון האנגלית; לשון “הכובש” הזר, הלשון האנגלית, גברה ברחוב האירי, בבית הספר ובכנסיה.

ד“ר דוגלאס הייד קבע בדבריו ב”אייריש סאפלימנט״ מ־ 10.5.1923 שנס הוא, שלמרות כל הרדיפות נגד קיומה ומעמדה של הלשון האירית כל ימי השלטון הבריטי באי זה, הצליחה הלשון האירית להתקיים כלשון דיבור ותרבות עד שנת 1750, ועדיין בשנת 1881 אפשר היה לשמוע צלצולה של לשון זו בפי חלק לא מבוטל מן העם. (ד"ר הייד נודע כאחד המלומדים והבקיאים בספרות האירית ובתולדותיה; שימש כנשיא ראשון של הריפובליקה האירית בשנים 1938–1945; תרגם מספר ספרים ממבחר הספרות האנגלית ללשון האירית).

אף שנות הרעב הגדול שהכביד על אירלנד בשנים 1849–1845, גרמו לגסיסתה של הלשון האירית כלשון חיה אבל אז היא דוברה עדיין בפי 2–1 מיליונים אירים. הרעב דיכא כל כך את נשמת האירי ורוחו עד אשר שום דבר לא עניין אותו באותם ימים קשים מלבד “מלחמת קיומו” והמלחמה ברעב. חללי הרעב ונפגעיו הגיעו באותם הימים ליותר משלושת רבעי מליון איש. באותם הימים לא איכפת היה אף לאחד ולא הדאיג את איש מצבו התרבותי הירוד של העם האירי. האדם היחידי שהכאיבה לו הירידה התרבותית וירידת מעמד הלשון האירית מפי תושביה היה ד"ר מקהייל, הארכיבישוף של העיר טוהם, אשר ראה בסבל העם מבלי שיוכל להושיעו.

הרעב שינה את פני אירלנד. בשנת 1760 עדיין היתה הלשון האירית כה נפוצה בפי העם, עד שאף גדודי הצבא הבריטי, שאחד מגדודיה היה הבריגדה האירית, דיברו בלשון זו. בשנת 1825, כאשר שלחה הממשלה הבריטית ועדה חינוכית לאירלנד שתחקור את מידת התגברותה של השפה האנגלית על האירית, ציינה זו בדין־וחשבון שלה לפרלמנט הבריטי שרוב התושבים באירלנד עדיין מדברים רק אירית, וחצי מיליון אירים אינם מבינים אנגלית לגמרי. מיליון תושבים או קצת יותר מזה יודעים ומבינים אנגלית, והם משתמשים בה לשם משא־ומתן מסחרי בינם לבין האנגלים. אבל בין השנים 1891 – 1861 החלה הלשון האירית לגווע. מספר דובריה פחת במהירות רבה כל כך, עד שבשנת 1891 רק שלושת רבעי מיליון אירים עדיין השתמשו בה.

עם ירידתה וגסיסתה של האירית החלו חובבי הלשון האירית להתארגן, היו ארגונים שפעלו למען החייאתה וארגונים אחרים הוציאו ספרי לימוד קריאה בה כדי שלא תישכח ולא תיעלם מפי העם, שלטון האנגלים ותרבותם גברו מאד ברחוב ובבית האירי ואפילו בבית־הספר ובכנסיה האירית. באותה שנה נוסדה אגודה בשם “די גייליק ליגה”, איגוד אחר¹ נקרא בשם “די אייריש ארכיאולוג’יקאל סוסייטי”.

האגודה “די גייליק ליגה” הצליחה להוציא כמה כרכים באירית שהם בעלי ערך רב. בסוף שנת 1861 נוסדה תנועה חדשה למען החייאת הלשון האירית־גאלית בשם “סוסייטי פור די פרעסערוויישון”. תפקידה של תנועה זו היה להוציא במחירים עממיים חוברות ללימוד האירית. בראש הוצאת החוברות האלו, וכמו כן של ספרי לימוד קלים עמד הכומר או. גרובניי – אך מסיבות חילוקי דעות ומריבות פנימיות התפרק איגוד זה בשנת 1880 ונתפרק לשני חלקים. ד"ר דוגלאס הייד הצטרף לאותו חלק של הארגון האירי, שבו השתתפו רוב הכוחות הצעירים שבתנועה. הם הוציאו ירחון אירי קבוע בשם “די גייליק ג’ורנאל”

ביום 31 ביולי 1893 התקיימה אסיפה צנועה של פעילי התנועה למען החייאת הלשון האירית. היא התקיימה באחד החדרים ברחוב אוקונל, סט² באותה אסיפה הונח היסוד ליצירת “הליגה הגאלית” באירלנד. האידיאל שלנו לתת לתנועתנו השפעה תעמולתית לקיום התנועה ותחיית הלשון האירית־הגאלית ליוותה אותנו זה שנים רבות. על נושא זה נכתב לא מעט בירחון “די גייליק ג’ורנאל”, שהופיע שנים מספר לאחר מכן.

ביקורו של ד"ר דוגלאס הייד בארצות־הברית הביא להתעוררות תרבותית של האירים בה. בניו־יורק קיבלו אותו האירים בכבוד רב, והרבה אישים חשובים הצטרפו ותמכו בדיעותיו; אז נוסדה שם התנועה למען החייאת הלשון האירית באירלנד.

תרגום מתוך האנתולוגיה האירית    🔗

הספרות הגיילית האירית של אירלנד היא הקדומה בספרויות אירופה הצפונית. היא טופחה ללא ספק מאז המאה השישית לספירה הרגילה, ולגבי תקופתה הראשונה אף יש לומר שהיא ממיטב הספרויות באותן הארצות.

ריחוקה של אירלנד מרומא ופעילותם של מלומדים בני הארץ הם שגרמו לצימצומה של כתיבה בלשון הלטינית למטרות כנסייתיות בלבד, ומכאן שמלוא הכשרון הספרותי של העם הוקדש ליצירה בלשון האם. תור זהב זה לא האריך ימים, שהרי מאז המאה התשיעית שימשה הארץ יעד לפולשים שבאו זה אחר זה – סקנדינבים, נורמנים, אנגלים, – ומנעו את קימומה של מדינית אירית בת קיום.

חוסר יציבות זה מצא את ביטויו גם בספרות האירית שהפכה שוחרת עתיקות. נתלשה מן החיים, והגיעה לידי אפס רעננות יצירתית. עם זאת נמשך קיומה של הלשון הגיילית, שהיתה לסוף המאה השש עשרה שפת הדיבור שבפי רוב מניינו של המון העם וטופחה בצורה ספרותית קפדנית בידי אנשי עט למדנים. מאז והלאה חלה ירידה מתמדת. כוחה של אנגליה התגבש סופית במאה השבע־עשרה, ומושבות גדולות של דוברי אנגלית נוסדו בחלקיה הצפוניים, המזרחיים והמרכזיים של הארץ.

השלטונות הבריטיים פעלו להכחדתו של הדיבור בשפתה של אירלנד ונאסרה הדפסת ספרים גייליים. לחץ זה הוא שגרם שחלקי הארץ המתקדמים מבחינה כלכלית היו בהדרגה לדוברי אנגלית – ובכלל זה כל הערים. השפה הגיילית הוסיפה להתקיים בפי האיכרים בלבד ואכן, הללו הוסיפו לטפח את שפתם; מאז המאה השמינית שרדו בידינו למעלה משלושת אלפי כתבי יד שמחבריהם היו פועלים ובעלי מלאכה פשוטים, קצת מהם נכתבו בלשון הספרותית של התקופה הקודמת, ורובם בניב המקומי של המחברים.

המהלומה האחרונה לספרות האירית, שכמעט הביאה עליה כליה, היתה הרעב הגדול של שנות הארבעים למאה שעברה. היו אלו שנות רעב בצורה שכמחצית מאוכלוסי הארץ נפלו כקרבן בהן. מן הסתם נפגעו ביותר עניים שבעניים, כלומר דוברי גיילית. במירשם האוכלוסים הראשון של אירלנד בשנת 1851 היו למעלה ממיליון וחצי תושבים דוברי גיילית – 23% מכל התושבים.

יש להניח שמספרים אלו מהימנים הם, ואולם יש לזכור שהללו היו מיעוט נדכה ומיואש. משורותיהם באו אותם מהגרים שנעשו סימן היכר בולט לעם האירי מאז הרעב. העיסוק בערכי הספרות פסק כמעט לגמרי. הנהגתו של חינוך חובה יסודי על טהרת הלשון האנגלית הקנתה למיעוט זה היכולת לקרוא ולכתוב בשפה זרה בלבד.

השאיפה לעצמאות מדינית היתה מאז המאה השבע־עשרה והלאה מנותקת לגמרי משאלת הלשון. מנהיגי התנועה הלאומית היו אנשי רוח דוברי אנגלית מדובלין ובלפסט שמצאו ביסוס למגמתם ברעיונותיה של המהפכה הצרפתית, ולא דווקה במסורת האירית המקומית. רק בסוף המאה התשע־עשרה אימצה לה התנועה הלאומית את הלשון הגיילית כאחד היסודות המכריעים באירלנד החדשה שאותה ביקשו להקים.

קשה להעריך אל נכון את השינוי שחוללה התעוררות זו של הענין בלשון עצמית. פאטריק פרס שעתיד היה להיות מוצא להורג כאחד המנהיגים של מרד 1916 אמר בשנת 1914: “חזרתי ואמרתי שהמהפכה האירית החלה ב־1893 עם ייסוד הליגה הגיילית” והתנועה הספרותית שהעניקה לספרות העולמית את וויליאם בטלר ייטס ואת ג’ון סינג מקורה בשימת הלב למסורת המקומית.

 

פרק י"א – המנהיג דניאל או’קונל והתנועה הקאתולית    🔗

דניאל או’קונל נולד בעיר קרי בשנת 1785. כיורש יחידי למשפחתו, ירש מדודו העשיר הרבה אחוזות ושטחי קרקע. אף נכסים שונים בערים. הוא נולד למשפחה אירית גאלית ידועה שגידלה אותו בחינוך דתי קאתולי. בשנת 1794 חזר לאירלאנד כסטודנט, אשר גמר את לימודיו הדתיים, והשתלם באוניברסיטה בפאקולטה למשפטים. הוא הצטיין בלימודיו ורכש את פרסומו כעורך דין, שידע בכשרונו להסביר ולהגן על זכות הנאשם בפני בית־המשפט. במשך הזמן התפרסם כנואם ותעמולן מחונן, אף נודע בהומור שלו ובכושר ביטויו השנון. אגדות רבות התרקמו סביב לאישיותו של או’קונל, את דעותיו בשאלות ציבוריות היה מביע בגלוי ללא פחד בפני בקורת. היה קאתולי אדוק ולא הסכים לשפיכת הדמים בארצו, כי אפילו המטרה הנעלה ביותר של חירות האומה לא הצדיקה לדעתו, קרבנות דמים.

כחבר הוועד הקאתולי סלל לו את הדרך בחיי החברה ולאחר שהוועד התפרק בשנת 1823 השתתף בהקמת האיגוד הקאתולי הארצי. מאיגוד זה הגיע או’קונל עד לבמה הפוליטית בארצו. מצבו החמרי של האיגוד הקאתולי היה ירוד מאוד וקיומו היה בסכנה. או’קונל הציע אז את הצעתו בדבר מס־הכנסיה בשיעור של פרוטה לחודש. הצעתו נתקבלה ומאז החלו גובים בשערי הכנסיה את המס והנוהג נפוץ במהירות בכל האי. ההכנסה גדלה והלכה ומנהיגותו של או’קונל בין יתר חברי הכנסיה הקאתולית קמה לו בתמיכתם של אנשי הכמורה. או’קונל עורר לפתוח אולמי־קריאה מסודרים בעיר ולהקים אגודות לנוער הלומד והעובד, שנקראו "ארגוני אי. ד. ס.״.

כאן התקיימו הויכוחים המדיניים שהתפרסמו מאוד בין הקהל האירי. גם עורכי־הדין והשופטים האירים החלו נפגשים בקלובים אלו, כדי לשמש בתפקידים של בורר או דן יחיד בשאלות הסכסוכים בין דיירים אירים ובעל־הבית האנגלי או בין האכר ובעל־האחוזה, תוך התנדבות ושלא על מנת לקבל פרס. פעילותו זו הועילה בהרבה להרגעת הרוחות ולהגברת ההבנה ההדדית בין המעמד הבורגני ובין מעמד הפועלים.

הצלחתו של או’קונל לא ישרה בעיני השלטון האנגלי באירלאנד ובעיני הממשלה המרכזית בלונדון כאחד. בהשפעת בעלי האחוזות והלורדים נתקבל חוק בפרלמנט האנגלי, שהכריז את האיגוד הקאתולי מיסודו של או’קונל כארגון בלתי־חוקי. או’קונל לא אמר נואש ושינה את שם האיגוד ואת סעיפי התקנון לשם “הסתדרות התנועה הקאתולית”. בשנת 1829 נבחר או’קונל כציר לפרלאמנט ממחוז קלייר והוא התמסר להגשמת הצעתו בדבר כינוס ועידה קאתולית ארצית, אשר אליה תשגר כל כנסיה קאתולית ציר והיא תבחר במשלחת לממשלה האנגלית בדרישה ל“אימנסיפיישון” לדת הקאתולית באי.

ביטול הגזירות משנת 1692    🔗

שיחקה לו השעה למנהיג האירי או’קונל ובקאבינט הבריטי נמצאה אוזן קשבת לדרישות הקאתולים האיריים, שדרשו לעצמם זכויות שוות לאלו של הפרוטסטאנט האנגלי בחיי המדינה. הממשלה הבריטית היטיבה להבין שאם תעמוד בסירובה לשחרר את העם האירי שחרור דתי – הרי נכונים לה מאורעות ומלחמות־דמים. בסופו של דבר החליטה הממשלה האנגלית בשנת 1829 ותיקנה שלושה חוקים: א) מותר לאירים הקאתולים להבחר ולשבת בפרלאמנט האנגלי; כן התיר החוק לאירי הקאתולי לקבל כל משרה צבאית חשובה בשירות הבריטי; ב) ניתנה הזכות לאירים ליהנות מחוק הקרקעות שאיפשר להשיג קרקעות בחכירה ב־40 שילינגים האקר ובתנאי שכעבור תקופה מסויימת הקרקע עוברת לבעלותו של החוכר; ג) החוק אסר להבא לפרק איגוד אירי קאתולי. אמנם בשנת 1832 תוקן חוק לרעת הקאתולים בדבר הטלת מס הכנסיה הפרוטסטאנטית על כל תושבי האי. הקאתולים התנגדו בחריפות רבה לחוק זה, הואיל ובכפר שרוב מנינו היו קאתולים ורק ארבע משפחות פרוטסטאנטים, היו אנוסים הקאתולים לשלם את מסי הכנסיה הפרוטסטאנטית בסכום שנתי ניכר. מס זה ידוע בשם ''The Tithe״.

לרגל התקנה החדשה התחוללה סערה באי ורק השפעתו האישית והבנתו לעניני התושב האירי של תומאס דרומנד מזכיר המדינה באותה תקופה, עצרו בעד סערת הרוחות בעוד מועד. הוא פקד לא לשלוח צבא או משטרה לשם גביית המס הזה. השאלה עלתה לבירור בפרלאמנט האנגלי ובתמיכת ראש הקאבינט מר מילברון בוטל החוק, ושפיכת הדמים באי נמנעה. תומאס דרומנד היטיב להבין גם את שורש הניגודים בין האכרים הזעירים ובעלי האחוזות. הוא הביע את דעתו שגם על הרכוש חלות חובות כשם שיש לו זכויות, ואם בעל־הרכוש מזניח את חובותיו לגבי החברה הרי הוא הגורם לפעולות הפליליות הנעשות כתגמול על הרע שעולל לחברה. לפיכך ציינה הכרוניקה האירית, שבמותו של תומאס דרומנד בשנת 1839 נגרמה לישוב החקלאי האירי אבידה חשובה והוא האנגלי האחד שנתכבד ע"י האירים בהקמת פסלו לזכרון, באולם העירוני של דאבלין.

או’קונל פתח במלחמה לשינוי החוק שהכריז את אירלאנד כחלק של בריטניה ואושר ב־ 1801. 1.1. הוא ניהל תעמולה חזקה למען ביטול החוק. הפעולה נקראה “ריפּיל”. עם זאת שאף או’קונל לחזק את הקשר המדיני בין האירים והבריטים. במלחמתו זו ראה את מטרת פעולתו המדינית אך הסתייג מלתמוך בתנועה מהפכנית אירית או במרידה בשלטון ע"י כוח מאורגן. דעתו זו גרמה, שנמצאו אירים אשר כינוהו לגנאי “האיש המתרפס”, למרות הפופולאריות שבאה לו בעקב פעולתו למען התקדמות הדת הקאתולית. מצב זה טבע חותם טראגי באיש, אשר בכל תכונותיו נועד למלא תפקיד של מנהיג מהפכני לעמו אבל הוא נמנע מלעשות זאת. הדרך אל המנהיגות היתה פתוחה לפניו, השפעתו היתה עצומה ברחוב האירי והעם היה נשמע לפקודתו אילו פקד עליו לאחוז בנשק. או’קונל היה האחד אשר יכול להרים את האומה משפלותה, אבל מפאת התנגדותו הפרינציפיונית להשתמש בכוח ושאיפתו למנוע מלחמת אחים ומלחמה בין הבריטים והאירים, נזהר מהדגיש בנאומיו שבמקרה של כשלון יהיה צורך להשתמש בכוח.

באותה תקופה נוסד השבועון “די ניישון”, אשר קיבל עליו להמשיך את המאבק המדיני של האומה. צ’ארלס גאוואן דופי, ז’והן בלאק דילון, ותומאס דייויס – שלושה צעירים מוכשרים – יסדו את הבמה הנ“ל, דייויס הפרוטסטאנט ושני חבריו הקאתולים, עורכי־דין ועתונאים במקצועם, היו חברים באיגוד של ר.א., אשר הוקם ע”י או’קונל. כוונתם של העורכים הצעירים היתה ליצור־דעת קהל חפשית באירלאנד, כראוי לעם היושב על אדמתו, ולדרוש מהשלטון יחס אל התושבים האירים כאל אומה ולא כאל עדה דתית. בגליונות הראשונים לא חרגו העורכים מן המסגרת הפוליטית שקבע או’קונל, אעפ"י שכל מאמר או שיר וסיפור היו חדורים רוח מהפכנית. הם השתדלו להחיות את השירים הלאומיים העתיקים מתקופות המלחמות נגד הכובשים השונים. השבועון רכש את לב הנוער האינטלקטואלי וגם או’קונל המשיך לנהל בו תעמולה למען שינוי הסטאטוס של האירים כאומה חפשית.

ברם, מיסדי השבועון הנ“ל לא הסתפקו עוד בדרישת או’קונל והוסיפו על דרישתו גם את ההתבדלות מעל האי הבריטי (שיעזבו את האי לנפשו והאירים יקימו ממשלה עצמית משלהם). דייויס היה הקיצוני ביותר בבקרתו החריפה נגד המשטר הקיים. השפעתו בחוגי האירים, הן בעיר ובכפר, גדלה מאוד וגם באנגליה החלו לראות בו לוחם חדש למען התנועה הלאומית של האירים. התנועה התפשטה במהירות ונתמכה בהתלהבות ע”י תושבי האי. הגיעו הדברים לידי כך, שאו’קונל ראה בדייויס מתחרה והחל חושש שמא בתעמולתו של דייויס יש משום סכנה לבטחון הציבורי באי והיא עלולה להביא לידי מרד גלוי. נוכח השפעתו הגוברת של דייויס על הדור הצעיר, החליט או’קונל להגביר את תעמולתו למען שינוי הסטאטוס החוקי של אירלאנד, אך התנגד לתעמולה האנטי־בריטית. או’קונל שהיה פרו־בריטי האמין, כי רק ע"י משא־ומתן דיפלומאטי ולחץ מדיני אפשר להגיע עם האנגלים לידי פשרה שתספק את שני הצדדים. משום כך עמד בהתנגדותו לכוחות הדימוקראטיים באנגליה ובאירלאנד גופא, שתמכו בקיצונים האירים שאיימו להשתמש בכוח מול כוח. באחת האסיפות בה מיחה או’קונל נגד האיגוד הפרוטסטאנטי “אוראנז'”, שדרש מהשלטון למנוע את או’קונל מהביע את דעותיו בפומבי, קרא או’קונל בבטחון רב: “האם אנו נרמס תחת רגליהם? הם (האנגלים) לעולם לא ידרכו עלי!” "בכל אופן – המשיך – כוונתי להגיד שאם ידרכו עלי הרי זה יקרה כאשר גופי יהיה מת – רק אז ירמסוני!״ – או’קונל לא חת איפוא מהשמיע את תעמולתו ברמה, וקולו עד הארצות השכנות ועד אמריקה הגיע. הדרישה לארגון האומה האירית מצאה הד ומדינאים אמריקאיים רמזו, כי אם אנגליה תכריז מלחמה נגד האירים, סופה שתאבד את קאנדה. בכל אלה לא זכה או’קונל להיות המשחרר של העם האירי. ב־ 5.10.1843, כאשר פקד או’קונל לפזר את האסיפה ההמונית בקלונטרף מפחד המשטרה והצבא שהתאספו מסביב, נחל המנהיג האירי הזה את כשלונו.

סיום פרשת פעולתו של או’קונל    🔗

וזה דבר הכינוס: לאחר מסע תעמולה בכל רחבי אירלאנד החליטו או’קונל עם חבריו לדעה לקיים ב־ 5.10.1843 כינוס כללי מכל קצווי האי, בו יפגינו האירים את כוחם המלוכד והמאורגן סביב למנהיגיהם הלוחמים למען הכרת האירים כעם והכרת זכויותיהם הלאומיות ע"י הממשלה הבריטית. הם בחרו כמקום הכינוס את ככר קלונטרף, בה ניצחו האירים בעבר הרחוק את הפולשים הדנים. האירים טרחו הרבה, שהכינוס יצליח בהדרת עם. אלפי אירים נהרו ממקומות מגוריהם הרחוקים ביותר למקום האסיפה ההיסטורית וכל הרכבות והאוטובוסים מלאו נוסעים מפה לפה. אלפי נוסעים הגיעו באניות מן האי הבריטי וכל בתי־המלון ובתי־הספר מלאו אורחים שתפסו להם מקומות לינה באשר מצאו, כדי להשתתף למחרת בכינוס. ההיסטוריון מעריך, כי מספר המשתתפים בכינוס זה הגיע לחצי מיליון איש, מלבד תושבי דאבלין. התנועה הזאת של רבבות האירים והתרכזותם הטילו פחד על השלטון האנגלי במקום, ולפי החלטת הממשלה המרכזית נשלח למקום צבא נוסף שצוייד בנשק רב, למקרה של מרד מצד האירים. לאחר ההכנות האלה החליט השלטון המקומי בהתיעצות עם הממשלה בלונדון, להוציא פקודה האוסרת את קיום הכינוס באמתלה של שמירת הסדר והשלום במדינה. הפקודה פורסמה יום לפני הכינוס בכוונה תחילה להווכח מה כוחם של או’קונל וחבריו ואיך יגיבו על האיסור? עם התפרסם הפקודה הבין או’קונל, כי לא רק שאלת אישיותו והקאריירה המדינית שלו הועמדה להכרעה, אלא גם השקפתו המתנגדת לשפיכת דמים. הוא נקרא לשקול היטב את שעת המבחן הגורלי תוך ידיעה ברורה, שרבים יהיו הקרבנות בהתנגשות ההמונים עם כוחות הצבא. או’קונל בחר להכנע לאיסור ותיאר לחבריו את סכנת ההריגה הגדולה והאסון הצפוי לאירים במקרה של התנגשות המוני העם עם הצבא והמשטרה. לאחר חילופי־דעות חריפים ובהכרעת מספר קטן של חבריו בתנועה, עלה בידו להוציא הכרזה דחופה בדבר ביטול הכינוס הלאומי, מתוך שאיפה למנוע שפיכת דמים. השליחים יצאו דחופים בפקודת או’קונל להודיע את ההחלטה להמונים האיריים שחנו על פרשות דרכים וברחובות העיר, ולדרוש מהם להתפזר ולחזור איש איש בשקט למקומו. הנקל להבין מה גדולה היתה התמרמרות ההמון העצום הזה לשמע ההחלטה הזאת! האירים חזרו³ למקומותיהם תוך בקורת מרה כלפי מנהיגם וזעם כלפי השלטון האנגלי.

בעקבות הכניעה בככר קלונטרף החלה הממשלה המקומית בחיפושים, כדי לגלות נשק ותעודות חשאיות של איגוד או’קונל, שסניפיו היו מפוזרים בכל המדינה. או’קונל ושמונה חבריו נאסרו בהאשמה שארגנו מרד נגד הבריטים. הציבור האירי חשש שהעונש למנהיגים יהיה פסק־דין מוות, אבל בית־המשפט דן אותם רק לשישה חדשי מאסר. כעבור שלושה חדשים שוחררו האסירים ובראשם או’קונל, לאחר הערעור שהוגש לפרלאמנט על המשפט הזה מעיקרו, תוך טענה, שהפרוצידורה המשפטית לא היתה חוקית. או’קונל קיווה עוד לחזור אל הבמה המדינית האירית, אך חילוקי הדעות בינו ובין המנהיגים הצעירים והקיצונים גברו, כוכבם של הצעירים תומאס דייויס וסמית או’בריין עלה.

בזאת בא הקץ לפרשת פעולתו הלאומית של האיש, אשר עמד בראש תנועת ה“אמנסיפיישון” הקאתולית ובראש התנועה שדרשה את ״הריפיל" של החוקה האנגלית שאושרה בשנת 1801 בדבר איחודה של אירלאנד עם הטריטוריה הבריטית. יש לזכור, כי תקופת עלומיו עברה עליו בהשתלמותו כעורך־דין בצרפת, ושם היה עד־ראייה לפעולות המורדים בשנות המהפכה הצרפתית (1789). שיטות המהפכנים לא ישרו בעיניו ומתוך השקפה של קאתולי אדוק לא יכול להסכים כי שינוי השלטון מחייב להשתמש בכוח הנשק המפיל קרבנות אדם. לדעה זו שמר אמונים עד ימיו האחרונים והאמין, כי גם בחיי האומה האירית אפשר למצוא פתרון לשאלות המסובכות והמכאיבות תוך מלחמה במסגרת החוק ומשא־ומתן דיפלומאטי בלבד. לגבי הבריטים לא ראה את עצמו כשונא והביע את הערצתו לאומה האנגלית ותרבותה. מגמתו היתה לראות את עמו האירי משוחרר מסבלותיו החמריים והכלכליים ונהנה מחופש דתי ותרבותי, אך לא מנותק מהעם הבריטי, אלא מקושר עמו כחלק מממלכת בריטניה כולה.

לא כן סבר העם האירי לאחר המפלה בככר קלונטרף. שינוי כביר התחולל במהלך הרעיונות והדעות של הנוער האירי האינטלקטואלי, המוני העובדים והמעמד הבינוני. בכל אדיקותם בדת הקאתולית החליטו לשנות מדרכם ולנסות את מזלם בשימוש בכוח. או’קונל נוכח שהוא נשאר בלי תומכים. הוא ניסה להתנגד למנהיגים האיריים הצעירים והאשים אותם שהם דוגלים בשיטה אנטי־דתית, קומוניסטית, שיטת האלימות. העתון “די ניישון” התקיף בתשובתו את או’קונל שהזדקן ונחלש מכדי להיות עוד מנהיג לעמו. אמנם אין להכריע בזה עם מי היה הצדק, אך זכויותיו של או’קונל בתולדות מלחמת השחרור של האירים גדולות. האירים הקאתולים, שהם רוב תושבי האי, זכו בימיו לזכויות מלאות, בעוד שלפני הופעתו על הבמה המדינית דוכאו ע"י המיעוט הפרוטיסטאנטי. או’קונל לא המשיך במאבקו המדיני נגד מתנגדיו הקיצוניים והחליט לנסוע לרומא לבקר את האפיפיור. בדרך נסיעתו חלה ונפטר בעיר גינואה, באיטליה, ביום 15.5.1847. גופתו הובאה ברוב כבוד למנוחתה האחרונה באירלאנד והמוני האירים השתתפו בהלווית מנהיגם.

שמו נחרת בהיסטוריה האירית כאחד המנהיגים החשובים במלחמתם לחירותם.

ראשית פעולתו של צ’ארלס סטיוארט פארנל    🔗

אך זה שקע כוכבו של או’קונל ולאחר תקופת־ביניים קצרה דרך כוכב חדש בשמי מלחמת האירים למען עצמאותם. בשנת 1872 אישר הפרלאמנט האנגלי, בפעם הראשונה בהיסטוריה האנגלית, את החוק על בחירות חשאיות. באותה תקופה חי האירלאנדי הצעיר צ’ארלס פארנל, בן 26, אדם בעל השכלה גבוהה ובעל אחוזה גדולה שירש מאביו במחוז ויקלו. פארנל חי חיים שקטים ומרוחקים מן החיים הציבוריים־המדיניים ונחשב כאחד האריסטוקראטים האנגלים. הוא היה פרוטיסטאנט, אך את הרגשותיו האנטי־בריטיות קיבל מאמו האירית. בתוקף האפשרויות שניתנו ע"י החוק החדש של בחירות חשאיות, התעורר פארנל ועלה בדעתו ליצור מפלגה אירית עצמאית, אשר תלחם למען פתרון הבעיות האיריות הכאובות: מסי הקרקעות הגבוהים, שכר־הדירה הגבוה שהוטל על ההמונים, שיפור תנאי העבודה, תחית התרבות האירית, ובעיקר הקמת שלטון עצמאי באירלאנד, שתהיה חפשית לקיים את חייה לפי רוחה, תרבותה ודתה.

צ’ארלס פארנל נבחר ע"י האירים בשנת 1875 כציר לפרלאמנט האנגלי ומתאריך זה התחיל לרכוש אחיזה בחיי הפרלאמנט האנגלי עד היותו לדמות המרכזית, שכיוונה וניהלה את הקו הפוליטי של המפלגה האירית. בבית הנבחרים היה אהוב ומכובד לא רק על הצירים האירלאנדים, כי אם גם על אלה שהתנגדו להשקפותיו. הכל כיבדוהו על כשרונותיו המזהירים ויושר לבו, על עקביותו בהשקפותיו ומסירותו הנלהבה לעמו ולארצו. כן היה פארנל לאיש, אשר התווה את הדרך לעם האירי במלחמתו לחירותו ולעצמאותו במשך 50 שנים רצופות.

לעת כניסתו של פארנל לפרלאמנט היו קיימות שתי מפלגות איריות: מפלגת אחוות האירים הרפובליקאים ומפלגת כנסיית רומא הקאתולית. אם כי בראשית עבודתו המדינית לא הזדהה פארנל עם פעולות המרי של המפלגות הללו, התקרב אליהן, אך ביקר בגלוי את מדיניותן. למרות הביקורת שלו, העריצוהו מאוד חברי שתי המפלגות, וכעבור שנתיים עלה בידו, בכוח השפעתו האישית ועמדתו המדינית, להוריד מנשיאותו את המנהיג בּוט שעמד בראש מפלגת הריפובליקאים האירים, ופארנל היה ליוזם ולמיסד המפלגה החדשה, אשר מיזגה את שתי המפלגות הקודמות תחת שם חדש: המפלגה האירית הלאומית של הליגה הארצית.

מדינאים שלחמו לעצמאות אירלנד:

פארנל נבחר כיושב־ראש המפלגה החדשה, והורכב מרכז של ארבעה חברים נוספים – שנים שנים מכל אחת משתי המפלגות הקודמות: איגן, באגר, מישל דויט וברנר. דויט – חבר המרכז – היה אחד הריפובליקאים הפעילים שנבחר לתפקידו, לאחר שמילא את תקופת מאסרו, שנמשכה שבע שנים ושבעה חדשים, בעוון החשד, שהשתתף ברציחת לורד ליטרין מדונגאל. עוד בשנת 1846 גורש מישל דויט בהיותו בן שש, עם הוריו ומשפחתו, מאירלאנד למחוז לנקאשייר שבאנגליה, לפי שיטת הגירושים של החשודים במעשי מרי ומרד נגד השלטון. מצבם החמרי של הוריו היה בכל רע ומישל עבד בבית־חרושת לחוטים בו אבדה לו ידו הימנית. בשנת 1865 חזר מישל לאירלאנד ושיתף פעולה אקטיבית במפלגה א.ר.ב. כמזכירה הראשי ומרכז הפעולות בסניפים האיריים, שהתקיימו באנגליה ובסקוטלאנד. למרות הגירושים של אלפי משפחות האירים לאנגליה, ניהלו הללו גם בהיותם באנגליה ובסקוטלאנד פעולות מחתרת נגד האנגלים.

עם התכונן המפלגה החדשה בראשות פארנל, קיבלה המפלגה האירית תוכן וכיוון חדשים בפעולותיה המדיניות. הוא דרש בגלוי מעל במת הפרלאמנט מהממשלה האנגלית את דרישות העם האירי והזהיר, שהשקט והשלום באירלאנד לא יבואו אלא אם יבוטל לחץ בעלי האחוזות ובעלי הקרקעות על העם האירי, והחוק האנגלי יכיר בדרישות תושבי האי לחירות ועצמאות. הקאבינט הבריטי חי עוד בתקווה שאפשר להמשיך ולקיים את השלטון באי בכוח הזרוע באותו משטר של מאות בשנים. אותם העונשים הקשים למסרבים לשלם את מסי הקרקע לאצילים האנגלים או למסרבים לשלם את שכר־הדירה הגבוה בערים ובכפרים לבעלים האנגלים, ואותו קו של עונשי מאסר ארוך וגירושים לאנגליה, החרמת רכוש ומשקים חקלאיים והעברתם לבעלים אנגלים, כלפי המורדים. נוכח עקשנותו של הקאבינט הבריטי לנהוג לשיטתו הגבירה מפלגת אי.נ.ל.ל. באירלאנד את פעולת ההתנגדות למדיניות האנגלית. צירי המפלגה בבית־הנבחרים הציעו הצעת חוק לפרלאמנט שיאשר תמיכה ופיצויים למשפחות שנידונו בבתי המשפט האנגליים על סירובם לשלם את מסי הקרקע הגבוהים. לפי תקנון הפרלאמנט האנגלי, כל הצעת חוקה צריכה לקבל את אישורה בבית הנבחרים אחרי הקריאה השניה ותמיכה ברוב קולות, ובפעם השלישית בא האישור ע"י בית הלורדים. בהצעת הצירים האירים תמכו 299 קולות ונגדה 217 קולות; בהגיע ההצעה לבית הלורדים נדחתה.

התסיסה באירלאנד גברה מיום ליום ומצב הבטחון עורער. תיאור המצב הזה נמסר במכתב שנשלח לקאבינט הבריטי מאת גניראל גורדון המפקד העליון של כוחות הצבא הבריטי באירלאנד, הוא הדגיש ששורש התסיסה נעוץ במסי הקרקעות הגבוהים, בעוני ובמצב הכלכלי הרעוע השוררים באי.

פארנל גילה באותו פרק זמן את מלוא פעילותו. באסיפה פומבית של האכרים האירים בעיר מיו, שנוכחו בה כעשרת אלפים איש, נאם פארנל והסביר את השאלה: מה פירושם של שכר־דירה הוגן או דמי חכירה הוגנים? – ״ שכ“ד הוגן הוא השכר שהדייר יכול לשלם, אבל בזמנים קשים אין לצפות שהדייר יוכל לשלם אותו סכום ששילם בזמנים טובים. ואם בעלי הבתים יכריחו את הדיירים לשלם אותו שכר דירה צפוייה לאי הסכנה של שנות 1846–48 (שנות הרעב האיום).”

מה לעשות איפוא, כדי להכריח את בעל־הבית שיבין את המצב לאור המציאות? על האכר והדייר להוכיח שהם מתכוונים להחזיק מעמד איתן בביתם ובמשקם. אל ירשו להוציא אותם מרשותם או לגרשם – ולהרחיקם מביתם וממשפחתם וממשקם החקלאי, כשם שזה נעשה להוריהם או לאבות אבותיהם בשנות 1847. אל ירשו לעשות קונסולידאציה ברכוש המעט ויתאזרו באומץ לב. דעת הקהל העולמית תהיה לצדם ותתמוך בהם ובסבלותיהם.

ב־ 19.9.1880 נשא פארנל אחד מנאומיו החריפים ביותר נגד העוול שנעשה לאכרים הזעירים באירלאנד. בהופעתו לפני אסיפה עצומה של האכרים באניס על עיקול משקי האירים, נערך דו־שיח זה בינו ובין ציבור שומעיו: “מה ייעשה לאיש, אשר יקנה במכירה הפומבית הממשלתית את המשק של האכר האירי שעוקל ע”י בית המשפט מסיבת קוצר ידו לשלם את דמי החכירה ומסי הממשלה?" – הקהל התפרץ בזעם ספונטאני וקרא: “לירות בו מיד!” – פארנל: נדמה ששמעתי את האחד מכם אומר ״שיש לירות בו"? – “נכון מאוד” – השיב הקהל בתשואות. פארנל: “אבל ברצוני להוכיח לכם דרך מועילה הרבה יותר, נוצרית וצודקת יותר, אשר תתן את האפשרות לחוטא לשוב בתשובה”. ולאחר שהשתרר שקט המשיך להסביר את דרך החרם שיש לנהוג באדם שקיבל לרשותו משק מעוקל: ברחוב, בחנות, בשוק ובכנסיה יש להתרחק ממנו, להשאיר אותו לבדו – “אם תעשו ככה, היו בטוחים שהחוטא יאלץ לשנות מדרכו מפני לחץ דעת הקהל”. פארנל השמיע את דבריו ללא חת ולא חשש לכוחות המשטרה. הוא קרא לשומרי החוק להזמין אותו להופיע בפני בית־המשפט אם הם מעונינים בכך! –

בתקופה מאוחרת יותר, עם התפתחות תנועתו, הגיע פארנל לידי הצהרה היסטורית ומהפכנית כאחד. הוא אמר: “אין אנו יכולים לדרוש מן הקונסטיטוציה הבריטית יותר ממה שדרש הנרי גארטן בשנת 1776 והן⁴) – שתי דרישותיו היסודיות: א) חופש המסחר בין שתי הארצות – אירלאנד ואנגליה; ב) עצמאות חוקית לעם האירי שתאושר בהחלטת ממשלת לונדון. ברם, לא ניתנה הרשות לאף אחד לקבוע גבול לעם הצועד בדרך לחירות, לאמור: עד כאן תבוא – ולא תוסיף… מעולם לא הסכמנו שיגידו לנו ולעולם לא נסכים לכך!” ⁵)

האירים הוסיפו להתארגן נגד מעשי העונשים של השלטון והחלו במעשי מרי: שריפת המשקים והימום הפרות ובהמות עבודה. על־יד בית המשק, שהועבר בתוקף העונש לידים אחרות, חפרו קבר בחשכת הליל, כדי להזהיר את המתישב האנגלי שלא להתנחל במקום זה ולהבינו כי יסתלק מן המשק שהגיע לידו ע“י עונשי־השלטון. פארנל הטיף לדרישתו מאת האירים שיחרימו את האיש המקבל לרשותו משק חקלאי שעוקל ע”י בית המשפט האנגלי ולא יבואו עמו במגע אלא יתיחסו אליו כאל “זאב זקן”. האנגלי הראשון שנפל בגורלו להיות מוחרם בדרך זו היה קפטן בּויקוט, ועל שמו נשאר זכר החרם לדורות. העזרה הממשלתית שנשלחה לבּוֹיקוֹט מן החוץ נכשלה והוכח כי המחרימים הצליחו. למרות כל העונשים גברו המורדים ומעשי הרצח ושריפת המשקים רבו מיום ליום. נוכח המצב החמור החליט השלטון להכריז את מפלגת א.נ.ל.ל. כמפלגה בלתי־חוקית ו“כחברה מסוכנת מאוד לחיי התושבים”. בעיקר נאשמו פארנל ושלושה־עשר חבריו ממרכז המפלגה בעוון הפעולות הבלתי־חוקיות הנעשות במחתרת נגד השלטון. המשפט נגדם החל ב־13 בדצמבר 1880 ונגמר ב־25 בינואר 1881. בסופו של דבר בוטלו המשפט וההאשמה נגדם כאחד, כי חבר השופטים לא יכלו לבוא לכלל דעה משותפת ומכריעה. הנידונים שוחררו. זכר הנצחון הזה למפלגה הוחג בחגיגיות רבה בכל אירלאנד ומדורות אש הודלקו על ההרים לכבודו.

 

פרק י"ב – נפתולי דרכו המדינית של פארנל    🔗

ברם, אם כוונת המדיניות הבריטית היתה להרגיע את הרוחות ואת תנועת המרי בין התושבים האירים ע"י שיפורים כלכליים, הרי כוונתם זו הושמה לאל. באותה תקופה באחת האסיפות של מפלגת הליגה האירית הלאומית, שהתקיימה בעיר קורק, נאם המנהיג רדמן על המצב באירלאנד והדגיש שוב את הסיסמה האירית הוותיקה; “אירלאנד מעדיפה לסבול עוני וללבוש קרעים, במקום להכנע ולמכור את חירותם ועצמאותם בנזיד עדשים. ואם גם מצב האכרים הוטב, הם ימשיכו ללחום בעד עצמאות גם להבא.”

בתוך מלחמת־דעות זו, שנעשתה הן בבית הנבחרים הבריטי והן באירלאנד גופה, עמד פארנל מן הצד ולא לקח חלק פעיל בה. אמנם הוא נשאר המנהיג האירי הבלתי־נכנע והבלתי־מנוצח בדעותיו המדיניות, אך שמר אמונים להשקפותיו ולהכרתו המוסרית למרות האכזבות והכשלונות שנחל במלחמתו לעצמאות מולדתו. הוא המשיך את תעמולתו למען השאלה האירית בבית־הנבחרים ובעתונות עד שנתפרסמה לפתע הודעה בעתון טיימס, שזיעזעה את דעת הקהל האנגלי, וערערה גם את עמדת פארנל. הטיימס פרסם מיסמך משנת 1887, שנחתם כביכול בכתב־ידו של פארנל והגיע בדרך מיסתורית לידי המערכת, ובו הביע פארנל את דעתו החיובית למעשה הרצח של לורד קאוונדיש ובורק, שקרה בדאבלין בפיניקס־פארק, פארנל הכריז מעל במת הפרלאמנט האנגלי, כי מעולם לא נכתבו דברים כאלה על־ידו וכי המכתב הוא מזוייף מעיקרו. מתוך הכרת צדקתו שוב לא נתן את דעתו על תוכן הדברים שנתפרסמו בעתונות האנגלית ולא ראה צורן להזמין למשפט את עורך הטיימס, כי היה בטוח שמעשה הזיוף יתגלה מאליו. אחד מצירי האירים הוא שהזמין למשפט את מערכת העתון טיימס, באשמת הפצת דיבה ובפירסום מיסמך מזויף, ודרש במשפט שיביאו את האוריגינאל של המכתב. בית־המשפט המציא את המכתב האוריגינאלי, שנכתב כביכול ע“י פארנל, אך עדי ההגנה הוכיחו, כי רב ההבדל בין כתב־ידו של פארנל ובין כתב־היד של המיסמך שנתפרסם. פארנל בעצמו דרש עתה גם הוא ועדה מיוחדת של הפרלאמנט, שתחקור את שאלת כתב־היד, ואם כי תחילה פיקפקה הממשלה להיענות לדרישתו, גרם לחץ רוב הצירים בבית הנבחרים שהקאבינט הבריטי הסכים להקמת ועדת חקירה לשאלה הנ”ל.

הועדה נפגשה בישיבתה הראשונה בספטמבר 1888 ואם כי המכתב זוייף בחריצות רבה, הוכיח האכספרט האנגלי לכתב־יד את זיופו. נתברר שמערכת העתון טיימס קנתה את המיסמך בסכום ידוע מהעתונאי ריצ’ארד פיקארד. העתונאי הזייפן הוזמן לבית־המשפט בפברואר 1889 ונכשל בלשונו כשנחקר ע“י חברי הוועדה הפרלאמנטרית. פיקארד שהבין כי נכשל בזיופו וניחש מה העונש הצפוי לו, הספיק להמלט ושלח לבית המשפט הודעה מיוחדת, בה הודה כי המכתב נכתב על־ידו ולא ע”י פארנל. הוא הספיק לברוח למאדריד והסתתר שם מפני המשטרה הבריטית; אך המשטרה התקשרה עם שלטונות ספרד והגיעה עם פקודת מאסר נגדו. לפיקארד נודע כי בלשי המשטרה הבריטית עוקבים אחריו במאדריד בכוונה לאסור אותו והוא איבד את עצמו לדעת ביריה.

משפט זה נגד פארנל חולל באנגליה סנסאציה עצומה, ולאחר שהוכחו צדקתו ויושר לבו של פארנל ע“י הוועדה הפרלאמנטרית והוא יצא זכאי, התחזק מעמדו בדעת הקהל האנגלי ונוספו לו תומכים רבים מבין צירי הפרלאמנט. העתונות האנגלית תקפה בחריפות את האישים והארגונים, אשר רצו להשפיל את אישיותו של פארנל בעיני העם האנגלי והעם האירי כאחד, מתוך קנאות מפלגתית בלבד, אך הצדק יצא כנוגה והאדם הישר בדרכיו ובהשקפותיו עומד איתן בפני כל המבקשים את רעתו. כתוצאה ממשפט זה ששיחרר את פארנל מכל אשמה פלילית או אזרחית, חייבו השופטים בדין את ריצ’ארד פיקארד, שדנו אותו שלא בפניו, הואיל ונמלט לפני קבלת פסק הדין. מערכת העתון טיימס נענשה ע”י הוועדה הפרלאמנטרית בתשלום קנס והוצאות החקירה והמשפט בסכום של 250.000 לירות, מלבד 30.000 לירות, שמערכת העתון השקיעה במשפט גופו. עם זריחת אישיותו של פארנל מחדש, חודשה גם תעמולתו בין צירי בית הנבחרים מכל המפלגות כדי להבטיח רוב קולות להעברת אישור החוק של מתן העצמאות לאירים. אף צירים רבים של המפלגה השמרנית הבטיחו הפעם לפארנל את תמיכתם. הוא נפגש פעמים מספר עם גלאדסטון, שהבטיח לו את תמיכתו ותמיכת חבריו למפלגה הליבראלית. באותם החדשים, לאחר שיחרורו של פארנל מן האשמה הציבורית, ירדה הפריסטיז’ה של באלפור ושיטתו המדינית, בעוד שהשפעתו של פארנל הלכה מחיל לחיל.

רוב הצירים האמינו שהשאלה האירית תמצא לבסוף את פתרונה המלא, וכי זו אינה אלא שאלה של ימים מספר. אך בעצם הימים הללו נבעה הפרץ שבחייו הפרטיים של פארנל והמיט שואה על הקאריירה שלו ועמדתו המדינית לטובת בני עמו על סף הנצחון.

ב־ 17.11.1890 אישר בית הדין לגירושים את בקשתו של קפטן א., כמתואר לעיל, להופיע לפני בית הדין ולהסביר את תוכן האשמה בה האשים את אשתו בקשרים עם פארנל, ודרש גט־פיטורין ממנה. מצד אשתו של קפטן א. לא היתה שום הגנה, וכן לא הגין על עצמו פארנל, כי שניהם היו מעוניינים שקפטן א. יבוא על מבוקשו. קפטן א. גילה בבית המשפט את פרטי הקשר האינטימי של פארנל עם אשתו, שחיו יחדיו במשך שנים כבעל ואשתו. אשמה זו הרגיזה מאוד את דעת הקהל האירי ורבים מחבריו של פארנל נטשו אותו כתוצאה ממשפט זה. אמנם השמועות נודעו עוד קודם לכן בין הציבור האנגלי והאירי כאחד, שפארנל קשור קשרי אהבה לאשה נשואה באנגליה, אך כל עוד הדברים לא הובאו בפני בית־המשפט, השתיקו חבריו את הענין בעוד שמתנגדיו, שהיו מעונינים לערער את השפעתו על המוני העם האירי, לא יכלו לבצע את מבוקשם מחוסר עובדות. בא מעשה המשפט והנחיל מהלומה ואכזבה לאלה שכיבדוהו והעריצוהו כל ימי חייו. בקרב המפלגה עצמה רבו עתה המבקרים את מעשה פארנל. אעפ“י כן בישיבת מרכז המפלגה הוחלט, שכל הענין אינו משנה במאום את יחסם ומסירותם של החברים למנהיגם, וכי ימשיכו לתמוך בו גם בעתיד. על כך נתקבלה גם הסכמתם של המדינאים האיריים, שניהלו תעמולה באמריקה בין האירים לטובת מלחמתם ודרישתם לעצמאות מאת אנגליה. המנהיגים דילון, או’בריין, ג'. מקארתי ואילי, שניהלו את הפעולה באמריקה, הריצו את דעתם טלגראפית למפלגת הליגה האירית, כי למרות האינצידנט בחייו הפרטיים של פארנל, הם ממשיכים להכיר ולתמוך בו כמנהיגם בהווה ובעתיד. בישיבת הפידראציה של מפלגת הליבראלים בשפילד נידונה במיוחד שאלת פארנל. אם כי הליבראלים לא הביעו בגלוי דעה, הרי בישיבת הפידראציה הוחלט מנקודת מבט נוצרית־פרוטסטאנטית שהמעשה הוא בניגוד לדתם, כי פארנל פרוטסטאנט גם הוא. לא כן המפלגה השמרנית באנגליה שמצאה שעת־ כושר להשפיל את אישיותו של פארנל ולהכריז עליו כמפיר את חוקי הדת הפרוטסטאנטית. השמרנים פרסמו מאמרים בעיתונות האנגלית, בהם הביעו את התנגדותם לנהל בעתיד מו”מ עמו כמנהיג האירים. הפירוד בחיי המשפחה באשמת פארנל, כביכול, נחשב בעיניהם כחטא לא יכופר, ואם לא כאן המקום להכנס בשאלה דתית־מוסרית, הרי פרשה עגומה זו היא שגרמה להתנגדות החריפה ברחוב האנגלי נגד פארנל ולתמיכתה של המפלגה הליבראלית בדרישותיה של המפלגה השמרנית בנקודה זו, למרות ההבדל הרב בהשקפות שתי המפלגות בשאלות מדיניות אחרות.

מפלגת הליבראלים החליטה לדרוש מגלאדסטון שיודיע למפלגה הלאומית האירית, כי אם לא ימצאו מנהיג אחר במקום פארנל לעמוד בראשם, הם אינם רואים אפשרות של שיתוף מדיני לטובת האירים. התעמולה הדתית נגד מעשה פארנל התפשטה במהירות הבזק בכל העתונות האנגלית, וביחוד הצטיינו בה הבישוף ה. פ. הוצ’יס, מר סטיד, סופר הירחון “רביו אוף די ניוס” ועוד.

גלאדסטון מסר, כאשר נדרש, את דעת מפלגתו הליבראלית לחברי מרכז המפלגה האירית, ברוח ההחלטה בישיבת הפדיראציה בשפילד. הוא איים על המפלגה האירית, שאם לא יסכימו לוותר על נשיאותו ומנהיגותו של פארנל, יתפטר הוא גלאדסטון, מנשיאותו ממפלגת הליבראלים לאות מחאה נגד סירוב המפלגה האירית למלא את דרישת מפלגתו. אחרי שלא נתקבלה תשובה מן המפלגה האירית, החליטו גלאדסטון וחבריו ארקוד ומורלי לפרסם בעתונות האנגלית את תוכן המכתב ששלחו לחברי המרכז של הליגה האירית. אין אנו באים לדון בזה אם החלטתו המהירה של גלאדסטון בפירסום המכתב באה מתוך הכרה או שיקול־דעת מספיק, אך העובדה שמכתב זה התפרסם בעתונות הביאה את המפלגה האירית במצב קריטי מאוד. על המפלגה היה להחליט מי חשוב ויקר יותר לגבי האירים בשעה זו: גלאדסטון או פארנל? על אחד מהם היה הכרח לוותר כרגע, כי אם פארנל נשאר מנהיג, גלאדסטון יתפטר וחבריו הליבראלים שוב לא יתמכו בפתרון השאלות האירלאנדיות בפרלאמנט ולא יגישו להם סעד מדיני. הם הוצגו בפני דילימה אכזרית, כי איש כפארנל לא היה יכול להסכים לקבל הצעות ודרישות לרדת מן הבמה המדינית. חבריו האינטימיים במפלגה נמצאו במצב קשה מאוד, בלי יכולת למצוא מוצא מהסבך האם להכנע לדרישת הליבראלים ולהדיח מתפקידו את מנהיגם הלאומי הנעלה, או שלא להכנע ולהשאיר את מנהיגם פארנל? במקרה האחרון עליהם היה להקריב את כל הסיכויים להעביר את החוק האירי הפנימי למען השגת עצמאותם ע"י בית הנבחרים האנגלי.

בזמן שדנו בשאלה זו בלי להגיע להחלטה סופית, אירעו שני מעשים נוספים. ב־ 29.1.1990 התפרסם גילוי־דעת של פארנל, אשר הניח כי ההגנה הבדוקה ביותר היא התקפה על מתנגדיו. בתנאים שנמצא בהם פארנל נחשב מעשהו זה בלתי מכוון, כי דעת־הקהל לא היתה לצדו. הוא נכשל בגילוי־הדעת שלו בו הצהיר שהתנגדות גלאדסטון לו, לפארנל, נובעת אך מסיבה, שגלאדסטון רוצה לבגוד באירים ובהבטחותיו הפוליטיות הקודמות וכי גלאדסטון מעונין להכשיל את אישור החוק למתן העצמאות לאומה האירית. זה טעם התנגדותו החריפה להופעת פארנל כמנהיג האירי. האשמה זו על גלאדסטון לא היתה מבוססת, כי בפעולותיו בעבר עמל הרבה למען אישור החוק הנ"ל ולאמיתו של דבר נכשלה ממשלת גלאדסטון מסיבת עמדתו התקיפה לטובת האירים. דברי גילוי־הדעת אך הגבירו את ההתנגדות של האופוזיציה בתוך מפלגת האירים לפארנל, והדבר גרם לשינוי מאזן הכוחות לרעתו בתוך המפלגה האירית. חבריו המסורים שתמכו בו תמול, נהפכו למחרת פרסום המאניפסט שלו למתנגדיו החריפים. משום כך באו תומכי גלאדסטון לידי דעה מוחלטת, שפארנל הגדיש את הסאה וכמעט מן הנמנע להשאיר בידו את הגה המנהיגות. נוסף על כך הכריעה את כף המאזניים לרעת פארנל הכנסיה האירית. הכנסיה הבליגה על ענין זה במשך כל הזמן ולא התערבה בסכסוך, אך לאחר גילוי הדעת הרימה גם היא את קולה בבקורת קשה נגד מעשה פארנל, שפגע לדעתה ברוח הדת הקאתולית.

הקארדינל פנה בכרוז מיוחד לאנשי האי לשים לב ולקחת מוסר ממקרה זה, וכי עליהם לשמור קודם־כל על טהרת המוסר בחברה. דברי הקארדינל השפיעו מאוד על החוגים האנטי־פארנליים וב־1 בדצמבר 1890 התאספו הצירים האיריים של בית־הנבחרים לישיבה מיוחדת לדון במצב החמור שנוצר בשאלת פארנל. הישיבה נמשכה 12 יום והביאה את המפלגה לויכוחים סוערים ולהתפלגות בדעותיהם. 44 קולות הצביעו נגד פארנל ו־24 הצביעו בעד המשכת מנהיגותו. גם מנהיגי המפלגה שנמצאו אז באמריקה בתפקיד מדיני – דילון, או’בריין או’קונור ועוד – הריצו בפעם זו מברק דחוף למפלגה, להדיח את פארנל מתפקידו כמנהיג המפלגה לאחר גילוי־הדעת שפרסם, וכתוצאה מהצבעה סופית נבחר יוסטין מקארתי כראש המפלגה.

פארנל המשיך עוד ברוב מרץ את תעמולתו בין האירים לבחירת מועמד שלו בבחירות מחוזיות, אך המבחן הוכרע והמועמד של פארנל נכשל. כן המשיך פארנל, לאחר שהודח מתפקידו המדיני, את תעמולתו בערים ובכפרים להסברת עמדתו המדינית באותה תקופה, אך מרוב התאמצות ועיפות נתרופפה בריאותו. אין זאת, כי המהלומה האישית שקיבל לאחר מאמץ של שנים בשדה הפעולה המדינית האירית השפיעה בהרבה על בריאותו. בחודש יוני נשא רשמית את קאתרין אושיע לאשה ובספטמבר נאם באסיפה פומבית גדולה ביום גשם. מאותו יום ואילך חלה בריאומטיזם אנוש ולאחר שחזר אל אשתו שגרה באנגליה, בברייטון, נפל למשכב. מחלת הריאומטיזם פעלה על לבו וביום 6.10.1891 נפטר המדינאי האירי המהולל צ’ארלס פארנל. גופתו הובאה לאירלאנד ומותו הבלתי צפוי השכיח את כל הסכסוכים הקודמים במפלגה ואת חילוקי הדעות בין המוני העם האירי. אבל לאומי כבד הוכרז באירלאנד לזכרו וכל אירי הרגיש באבדן המנהיג האירי הגדול, שלחם למענם עד יומו האחרון. גופת המנהיג שנפטר הובאה לאולם העיר דאבלין, במשמר כבוד מדיני, ההלוויה העצומה של הארון למקום המנוחה האחרון הפגינה את הערצת האומה למנהיג: 150.000 אירים עברו במרכז העיר במיסדר דתי וצבאי אחרי הארון, שהובא עד לפסל של המנהיג האירי או’קונל. באלפור, המזכיר לעניני אירלאנד, הודה כי ממראה פניהם העצובות והקודרות של המוני האירים נוכח מה קשה להם האבדה הזאת, בעצם מלחמתם הנואשה על עצמאותם.

ההיסטוריה האנגלית מציינת, שאם חושבים את פיל, פאלמרסטון, ד’ישראלי וגלאדסטון כארבעת האישים החשובים בחיי הפרלאמנט האנגלי, הרי פארנל הוא האירי האחד הראוי לעמוד במחיצתם. בהיסטוריה האירית נרשם פארנל כאחד הפאטריוטים החשובים והמדינאים המעולים של אירלאנד. לזכרו הוקמה מצבה ופסלו מתנוסס במרכז העיר דאבלין.

כן נסתיימה פרשת הפעולה של מנהיג בעל אופי חזק, אשר גילה מסירות לרעיונו וסבלנות רבה כלפי יריביו האנגלים. הוא ידע לרכוש את דעת הקהל האנגלי, כיוון שעם מסירותו לעם האירי כיבד והעריך את התרבות האנגלית. אף מדינאי אירי אחד לא היה פופולארי בימיו כמוהו. השקפותיו היו ברורות ומובנות לאנגלים ולאירים כאחד. גלאדסטון ציין לאחר מותו בישיבת הפרלאמנט האנגלי, כי פארנל היה הראשון אשר הציג את הויכוח האירי בפרלאמנט על בסיס איתן. כן ציין, שפארנל במלחמתו המדינית עזר להתקדמות החוק של שלטון־הבית לאירים. במראה פניו נראה פארנל כאריסטוקראט אנגלי טיפוסי, האיש היה עדין ונאה בהליכותיו ובנימוסיו וכרוב מסירותו לעמו ולארצו ידע גם רגש כביר שני – רגש אהבה כביר לאהובתו.

פארנל היה אדם מנומס, הומאני, בעל אופי חזק, מתנגד לטירור, מטיל מרות על הקצינים ועל הבריונים ועם זה מעודדם ומעורר בהם תקוות לעתיד. אנשים כגרטן, הוקנל ופארנל נתגלו לעמם לא כדרך מנהיגים, אלא כדרך התגלותם של נביאי ישראל. רבה היתה השפעתו של פארנל בעולם. בשום דור מן הדורות לא היה כחזיון הזה בתולדות אירלנד. כשאנו מתבוננים במעגל חייו של פארנל הצעיר ואי האהדה שלו לאנגלים מסתברים לנו כל הגורמים שעיצבו רוחו וכיוונו צעדיו בבאות. בדרך כלל מושפע הילד הרך על ידי שלושה גורמים: א) הבית, ב) בית־הספר והמורים, ג) הרחוב. שלושה גורמים אלה הם שקובעים את חינוכו ועתידו של האדם, כאשר הוא מתבגר ומשתתף בחיי החברה.

פארנל התחנך במשפחה אירית, שהתגוררה בויקלו. אביו נשא אשה צעירה באמריקה, אף היא בת משפחה אירית אשר הגיעה לארצות הברית בתקופת הגירוש ההמוני של האירים לפני מאה שנה. אמו של פארנל התחנכה ברוח של שנאה לעם האנגלי ושלטונו. מפי הוריה נודע לה, באילו תנאים איומים הוגלו מארצם, ואת השנאה הזאת ירשה מהוריה, וברוח זאת חינכה היא את בניה. גם אביו היה מבקר פעולה זו או אחרת שבוצעה ע“י השלטון הבריטי באירלנד אך אף פעם לא ביטא שנאתו לשלטון הזר, כפי שהיתה רגילה אשתו לשפוך זעמה על הבריטים באזני בניה. לא פעם אחת סיפרה לבניה סיפור מאורע היסטורי חשוב, כגון שהאנגלים אישרו חוק קרקעות באירלנד, וע”י חוק זה נושלו מאות אלפי איכרים מאדמתם, והאדמה עברה לידי לורדים שונים, שהתעשרו בנחלאות האלה. החוק ההוא בוצע גם בזמן שהשלטון האנגלי בארצות הברית היה בידם; היה זה בשנת 1607, וחוק הקרקעות הגביל את האפשרות של המתיישבים החדשים באמריקה לבנות את משקם וליהנות מפרי עמלם. הסיבה לפירסום חוק זה אושרה באמתלה, שלא לעורר התנגדות של ילידי המקום האינדיאנים אדומי העור. ועוד סיפרה, שהמימשל האנגלי הגביל אז את ההגירה לאנשים שונים, שרצו להתיישב שם מתוך אותה הנחה, פן יפגע הדבר ברגשות ילידי הארץ. (אגב אורחא: חוק זה מזכיר לנו את הספר הלבן של השלטון המנדטורי בארץ, לפני תקומת המדינה). היא היתה מאריכה בסיפור על המתיישבים החדשים באמריקה שדרשו נשק להגן על עצמם בפני הילידים אדומי העור, אשר היו מתנפלים לעתים תכופות על משקיהם ובתיהם, אך השלטון הזר לא שם לב לדרישותיהם. גם כאשר דרשו מהשלטון שיגביר את כוח הצבא והמשטרה להגן על חייהם – נענו בשלילה. הסיבות לסירוב מובנות מאליהן. הרי הבריטים לא היו מעוניינים לתת להם את האפשרות להתבסס במושבות הבריטיות, אלא רצו שהמתיישבים יהיו תלויים בחסדי בעלי הנחלאות הגדולות והיו רואים בעין יפה את הניצול שמנצלים את האיכרים הזעירים. היתה האם מספרת סיפורי־זעם אלה באזני בני המשפחה. והיתה מוסיפה ואומרת:

־ אנו האמריקאים זכינו אחרי מלחמה קשה להתפטר מהם, אצלנו באמריקה לא נתנו לאף אנגלי להישאר במקום, לאחר שהגענו לעצמאות בשנת 1771, על שום מה ניתן להם להישאר כאן באירלנד? יותר מדי זמן שולטים הם כאן, וכמה שנחיש ונתפטר מהם, יהא טוב יותר בשבילנו.

מתולדות חיי משפחת פארנל נודע לנו, כי דודתו התלוננה לא פעם אחת לפני שכניה, שהיא דואגת מאוד על מה שמתרחש בבית אחיה אנרי פארנל; כי אשתו, שהיא ילידת אמריקה, בת משפחה אירית מסועפת וותיקה, חדורה שנאה חריפה ועמוקה מאוד לאנגלים, וברוח זו מחנכת היא את כל בני ביתה; מחנכת את ילדיה לחניבליות… ורגילה היתה לומר אמירה של תפילה: אדוננו ישוע הנוצרי, שמור נא מכל צרה ויגון את משפחת אחי המסכן…

גם מורי בית הספר אשר בו התחנך פארנל, היו בעלי הכרה לאומית אירית, וחינכוהו ברוח האהבה לעמו ותרבותו. כשאנו מתבוננים בתולדות חיי פארנל מתברר לפנינו כי חינוכו היה מקור־יניקה לו במסירותו הרבה לתחיית עמו והתנגדותו התקיפה נגד השלטון הבריטי; פארנל, למרות היותו פרוטסטנט השפיע על המוני העם אשר רובם הגדול היה קתולי. הדעה המהלכת שפארנל היה מלא פאראדוכסים, אינה נכונה. אמנם דעה זו ביטא גם המדינאי הבריטי וינסטון צ’רצ’יל. הוא כתב שיש פאראדוכסליות באישיותו של פארנל, שאף על פי שהיה פרוטסטנטי זכה להיות מנהיג הקתולים. ומסתבר כי תופעה זו אין בה משום יוצא דופן. יש להניח, כי מנקודת מבט דתית־נוצרית לא ראה פארנל שום מניעה בין שתי הדתות, שתהיינה מלכדות את העם האירי להתקוממות למען השגת העצמאות. והנה חלוצי המתיישבים הראשונים שהיגרו מאנגליה והתיישבו באמריקה, היו כולם פרוטסטנטים. ואף על פי שגם האנגלים הם פרוטסטנטים לחמו המתיישבים האלה נגד השלטון האנגלי, ותבעו את חירותם הם בביתם החדש, אף על פי ששניהם היו בני דת אחת. רוח החירות והעצמאות היא שגברה על הקשר הדתי בין שתי הארצות האלה. פארנל הבין, שעם הלוחם על עצמאותו אינו יכול להסתפק רק בהשגת חופש המצפון הדתי, כי עליו ללחום למען חירותו ולמצוא את סיפוקו הלאומי בארצו. הוא הבין, שיש לעורר את לב הנוער האירי ברגש הלאומי, מלבד הרוח הדתית־הקתולית שהתחנך בה, שיהיה מוכן בשעות חירום אף להקריב את עצמו למען שחרור ארצו.

לא רק חברי הפרלמנט האנגלי לחמו נגדו, כי אם גם בתוך האי היה נתקל לא פעם בתושבים אשר התנגדו להשקפותיו הפוליטיות. בעיקר התנגדו לו אנשי הכמורה הקתולית ובעלי־התעשיה העשירים, אשר לא ידעו להעריך ולהכיר את תכונותיו.

פארנל התחבב והתפרסם בין המוני העם ונחשב כגיבור לאומי בעיני כל העם, שנים רבות אחר מותו. עורך דין מפורסם בדבלין אמר, שעוול גדול נעשה לפארנל: אחר מות – קדושים. עתה צידדו כולם בזכותו. כבר דובר בזה על המשפט של קפיטן אושיע בעניין אשתו, שהיתה אהובתו של פארנל; בפרשה זאת ראוי לציין: כאשר פנו אליו ידידיו האינטימיים ושאלו על שום מה אינו מתגונן בפני בית המשפט, היתה תשובתו קצרה וקולעת. הוא אמר: אי הופעתי במשפט יהא אות ומופת לא רק לאירים, כי אם גם לאחרים, לימים רבים ולדורות רבים שיופיעו אחרי.

והנה מיום שנפטר פארנל בשנת 6.10.1891, עברו 63 שנה, והנה אירעו שני מאורעות חשובים שיש בהם דמיון לחיי פארנל ומלחמתו הפנימית הקשה; שני מאורעות אלה עוררו סנסציה בין־לאומית. המאורע הראשון היה שהמלך הרומני קארול היה מוכן לוותר על כתר מלכותו למען אהבתו הגדולה לגברת לופסקו (היתה יהודיה); זה קרה כאשר הקבינט הרומני התנגד לנישואיו לפי חוקי דת המלכות הרומנית, מתוך התנגדות חריפה לכך, שעזב את אשתו המלכה שהיתה מזרע המלוכה. המלכה סירבה להתגרש ממנו ודעת הקהל של העם הרומני היתה לצדה. בסופו של דבר, ערך גלות מרצון ביחד עם אהובתו, הגברת לופסקו, וויתר על כתר מלכותו. כמוהו כפארנל, שניהם ויתרו על המנהיגות. פארנל ויתר על כתר המנהיג של העם האירי, ולא ויתר על קשריו עם אהובתו הגברת קיטי אושיע. כעבור תקופה קצרה הוחזר המלך לרומניה בהבטחה, שינתק קשריו עם אהובתו. אבל בשובו לשלטון כס המלוכה חזרה גם אהובתו הגברת לופסקו והיו נפגשים בסתר. אך הסוד לא האריך ימים. הדבר נודע לקבינט הרומני, שלא קיים הבטחתו. אז החליט המלך הרומני סופית שיעזוב את רומניה, בתנאי, שכתר המלכות יימסר לבנו מיכאל, וכך היה. הוא עזב את ארצו והמשיך חייו עם אהובתו הגברת לופסקו עד יומו האחרון, על אדמת נכר. מאורע שני ממין זה אירע עם המלך ג’ורג' באנגליה בשנת 1935, כאשר תבע בגלוי שיורשה לו לשאת אשה אמריקאית, שאינה מזרע המלוכה. תחילה סבורים היו שהמלך האנגלי ייכנע לחוקי המסורת של בית המלוכה של הקיסרות הבריטית וימשיך בהגה שלטונו של כתר המלכות הבריטית, אך לא כן היה. אהובת המלך שמה: הגברת סימפסון, אשה יפת תואר ואינטלקטואלית. המלך התאהב בה באחת המסיבות שנערכו בבית המלכות. המלך חיזר אחריה כמה חדשים, עד שגמר אומר בלבו, שהיא תהיה לו אשתו בעתיד, ואולי גם המלכה של בריטניה הגדולה. אך חזקה היא המסורת של המלוכה הבריטית; והמסורת של העם הבריטי לא רצתה לוותר על מנהגיה, והעמידו את המלך בפני מצב רציני וגורלי. ראש הממשלה פנה אל המלך ג’ורג' והביע לפניו את דעת הפרלרמנט הבריטי המתנגדת לנישואיו, וביקש ממנו שישקול בדעתו לפני שיצעד צעד כזה. המלך השתדל להשפיע על אמו המלכה, שהיתה המתנגדת החריפה ביותר נגד נישואים אלה. השתדל להשפיע על שרי המלוכה ויועציה, על ראשי הכמורה הפרוטסטנטית, אך כל זה היה לשווא. דעת־הקהל היתה נגדו, וניתנו לו ימים מועטים להכרעה. לאחר כמה ימים הזמין המלך את ראש הממשלה, הודיע לו את החלטתו הנחושה, שמתוך אהבתו לבחירת לבו הגב' סימפסון החליט לוותר על כתר מלכותו ולנדוד ממולדתו. העתונות סיפרה אז, שכשיצא ראש הממשלה מבית המלך זלגו דמעות מעיניו. המלך היה פופולארי מאוד בין המוני הפועלים ושכבות הדלים של העם, ביחסו ובחיבתו הלבבית אליהם. האומה האנגלית היתה שרויה בצער, ביגון ובאבל לאומי על כך. היה זה מקרה יחיד בהיסטוריה הבריטית ובכל תולדות בית המלוכה. לא קרה דבר כזה, שמלך אנגלי יוותר על כתר המלכות למען רגשי אהבתו לבחירת לבבו. וכמובן כי בני משפחת בית המלוכה היו מדוכאים מאוד מצעד זה, והמלכה האם הכריזה מתוך צער עמוק, שאינה רוצה להכיר בו עוד, ולעולם לא תסלח לו על הצער והכאב והעלבון שגרם הבן לאמו המלכה. לאחר שוויתר על כסא מלכותו, ירש את מקומו אחיו, שנקרא בשם: המלך ג’ורג' השישי ונפטר בשנת 1953 ובתו היא כעת אליזבט מלכת אנגליה והממלכה הבריטית.

לא נוכל להבין, איך ויתר העם האירי על מנהיגותו של פארנל. ואפשר שכשם שהרגש הדתי מילא תפקיד חשוב במאורע ההיסטורי שקרה למלך האנגלי, כך גם במאורע פארנל, שפגע ברגשי הדת הקתולית והכריע בכך את הכף לרעתו.

באור זה יש לראות את פנייתו אל בני־הנוער, שיהיו מוכנים להקריב חייהם על מזבח המולדת. והוא השווה את אהבת המולדת לאהבת האשה. הוא אשר אמר פעם בכינוס ארצי של הנוער האירי:

לעולם לא היה זה אפשרי, שיהא הנוער מקריב עצמו למען מולדתו בארץ כה קטנה ומסכנה כאירלנד, אלא רק מתוך כך שאהבת המולדת יוקדת בלב הנוער, לא פחות מאשר האהבה לאשה האהובה…

בנפתולי דרכו המדינית של פארנל חשוב להדגיש את הסבל הרב שעבר עליו בשאלת הדת. מיום הגיעו לשלטון במפלגה הלאומית האירית הביע תמיד דעתו נגד השפעת הכמורה הקתולית בחיי האירים. חבריו בני סיעתו שיתפו פעולה בכך מבלי להתחשב ברצון הכמורה להשפיע גם בשאלות מדיניות. בבוא היום ניצלה הכמורה הקתולית את ענין הקפיטן קריטין אושיע שתבע גירושים מאשתו על סמך קשריה האינטימיים עם פארנל, ופה התעוררה שאלה חשובה מאוד. אדם השייך למסגרת תרבות לאומית ודתית, שהתחנך בה מילדותו, ואינו ממלא את חובתו לפי החינוך הדתי שהתחנך בו, ואדם שבגד בחוקי המדינה – חטאו של מי גדול יותר? אין להכחיש, שחייו המשפחתיים של פארנל לא היו מתוקנים, שהרי חי האיש במשך הרבה שנים עם אשת איש; ואין זה חשוב כעת, אם זה היה בהסכמת הבעל או באי הסכמתו, כי ההיסטוריה האירית טוענת שאילמלא היה מופיע פארנל בבית המשפט ומציג לפני השופט את השובר של מספר הצ’קים שקיבל ממנו קפיטן אושיע, הרי האשמת פארנל היתה מתבטלת, אבל יש להתחשב בכך, שדעת הקהל באירלנד, וגם באנגליה, אינה מזדעזעת לשמע מעשים בודדים דומים לפארנל, שאפשר שייעשו בעיר זו או אחרת. בדרך כלל מקרה כזה נידון בבית המשפט, ולאור התנאים האוביקטיביים והסוביקטיביים מוציא השופט את פסק דינו, והחיים זורמים כרגיל. בלי תשומת לב לפסק־דין והחלטת השופט. ואילו במקרה פארנל אין הדבר דומה לחטאו של איש אחד מהחברה, החוטא ובא על ענשו. עיקר הסנסציה שמסביב למשפט היה באישיותו של הנאשם, בבחינת ״נשיא כי יחטא״… יען כי נשיא כאשר יחטא – אשמתו חמורה בהרבה מאשמתו של אדם רגיל. פארנל היה נשיא מפלגת האירים, נשיא התנועה הלאומית האירית אשר רוב העם הוקיר אותו לא רק כנשיא, אלא כינהו גם בשם ״המלך האירי שטרם הוכתר" – כל כך אהבוהו והוקירוהו בני העם האירי. ולא די בכך שהנשיא מקריב קרבן חטאת ומודה על חטאו. יתר על כן, פארנל אף לא רצה להודות באשמתו, כי חשב זאת לעניין פרטי, שאין זה נוגע לענייני טובת המדינה. הוא לא התחשב בדעת הקהל האירי הדתי, כי עזה היתה אמונתו, שחבריו אשר עבדו אתו יחד מתוך הבנה הדדית ומתוך יחס של כבוד יהיו עמו בדעה אחת גם בפרשה זאת. בימים הראשונים התעוררה תנועה חזקה לטובתו, אך היא לא האריכה ימים. ייתכן, שנשיא כאשר הוא חוטא, קשה לכפר על חטאו, ולא פעם יקרה, שנאלץ לשלם בעד משגה זה או אחר שעשה ולהקריב את כל הקריירה שלו שזכה בה. נתנהל מאבק קשה בשאלה אם פארנל יוכל להמשיך במנהיגותו או לא.

בישיבה הגורלית וההיסטורית, שהתקיימה ב־ 1.12.1890 בבניין הפרלמנט, היה ויכוח חריף בין אלה שתמכו בפארנל ובין אלה שהתנגדו לו, כתוצאה מפירסום המשפט וגלוי פרטי חייו הפרטיים. הסופר סט. ז. ארווין, מספר בספרו על פארנל שאחד ממתנגדיו החריפים העליב את פארנל עלבון חריף. היה שם ג’נטלמן אחד, אשר לרגל ענייני מסחר שלו נמצא תמיד בדרכים, הוא היה קתולי נאמן ומוכר בין אנשי הכמורה. והיה ידוע ברבים, שלעתים, כאשר ביקר במקומות שונים לא היה מדיר עצמו מחמדת נשי הפונדק שסר לשם במסעותיו. כן מציין הסופר, כי היו רבים כמוהו, אשר חטאו בסתר ובחשאי והללו התנגדו לפארנל. דרשו ממנו שיסתלק. אין ספק שהושפעו ע"י הכמורה הקתולית, שדרשה ממנו להסתלק, באמתלה שפגע במוסר החברה ובקדושת חיי המשפחה. פארנל היה מטבעו אדם מנומס, ישר וצנוע, ומעולם לא רדף נשים, ואין להאשימו על אהבתו לגבי אושיע כי היא היתה האשה היחידה אשר הוסיפה לו אושר בחייו. ומשום כך אי אפשר היה לצפות ממנו, שיוותר על קשריו עם אהובתו. אף סבור היה, כי אין פגם באהבה זאת. כי לפי דברי הגב' אושיע נפרדה מבעלה עוד לפני שנפגשה עם פארנל, ושום קשר אישי עם בעלה לא היה ביניהם מזה שנים רבות. היא היתה תומכת בו תמיכה כספית ובהשפעתה בחיי החברה הצליחה לבסס את בעלה, כנבחר לפרלמנט, שימונה כמנהל של חברה זו או אחרת, שהיה נוסע מארץ לארץ לשם תפקידו. התביעה לגירושין, שתבע בעלה מגב' אושיע לא באה מתוך רצונו הוא, כי אם מתוך לחץ ממפלגת השמרנים, אשר כוונתם היתה להכשיל ולהשפיל את פארנל. הטענה כי חיי פארנל עם אהובתו פגעו במוסר החברה האנגלית, ואין לו מקום בפרלמנט האנגלי, יסודה בכוונת זדון שנתכוונו מתנגדיו להכשילו ולהורידו מהבמה הפוליטית. אפשר שפארנל, עם כל השכלתו, לא הספיק ללמוד את אופיו של האירי הקתולי ולהבין לרוחו. ושוב: אפשר שאילו היה פארנל חודר יותר לרגשות בעלי האמונה הקתולית, היה אולי מבין, שהרוח הדתית הקתולית באותם הימים היתה יותר חזקה ביסודה, מאשר הרוח הלאומית־האירית.

באותו זמן נערך בדבלין כינוס של 100 כמרים, מנקודות שונות, שהכריזו פה אחד, שאינם מאמינים בכל דברי ההשמצה שמשמיצים את מנהיגם פארנל בקשריו עם גבי אושיע, והחלטתם נחושה לא לוותר על מנהיגותו של פארנל כנשיא המפלגה, כנבחר האומה, ואין הם מתחשבים במה שקרה בינו ובין גב' אושיע. באותם הימים, כשהתכנס כינוס מיוחד לכל חברי המועצה והמרכז של המפלגה הלאומית האירית לדון בשאלה זו, וכאשר נודע לסופר האירי המפורסם ג. סט. הייללי G. St. Helly שהיה חולה על קיום ישיבה זו שתדון בשאלת פארנל, ירד ממיטתו בימי חליו מבלי להתחשב בחולשתו הגופנית שנחלש אחרי מחלה ארוכה, כי רצונו העז להשתתף בישיבה נתן לו את המרץ להתגבר על חולשתו. הסופר בא לישיבה ואמר: פארנל הוא האיש היחידי, שיכול לעזור לעניין עצמאותו של העם האירי. פארנל הוא אישיות יוצאת מהכלל, ויש להתייחס אליו בסלחנות ובהבנה. ועוד אמר הסופר: מזהיר אני אתכם, שלא תעשו צעד מסוכן וטפשי זה. לא רק צעד אווילי, אלא גם פשע נגד האומה האירית. אל תתבעו – הזהירם הסופר – סילוקו של מנהיגנו הדגול פארנל, אשר במשך עשר שנים שהוא עומד בראש המפלגה, הספיק לרומם את כבוד האירים ונציגיה בפרלמנט האנגלי. הוא גם זכה בתמורות מדיניות לטובתנו. ימי עצמאותנו הולכים ומתקרבים בדרך שסלל לפנינו, ותחת פיקודו אנו ממשיכים להתקדם ביחד.

בישיבה זו של המרכז הוחלט לתמוך במנהיג מבלי לשים לב למה שקרה בינו ובין גב' אושיע. אך ימי־הארגעה לא נמשכו זמן רב. כפי שידוע לנו מפרקים קודמים בספר הזה, דעת הקהל האירי, ובעיקר חבריו במרכז, התנגדו להמשכת פעולתו. וכן הבין, שלא רק מכתבו הידוע של גלאדסטון, שהופיע בעתונות האנגלית, השפיע לרעה על חבריו, כי בעיקר הושפעו על ידי התנגדות הבישוף הקתולי באירלנד. תוצאות הישיבה השניה ידועות. פארנל נשאר במיעוט קטן של חברים שתמכו בו, ואילו הרוב עזב את הישיבה, מבלי רצון לשתף פעולה עם פארנל.

והנה קטע מתוך מאמרו של וינסטון צ’רצ’יל על פרשה היסטורית זאת. המאמר פורסם בשנת 1932:

בדורנו – כותב צ’רצ’יל – קשה להבין את התפקיד העצום ורב הרושם שמילא פארנל בעשרות השנים האחרונות. בימים ההם היתה סיסמתם של נציגי אירלנד בבית־הנבחרים הבריטי: קודם כל ג’נטלמנים, ואחר כך אירים. אולם בשנת השבעים, עם הופעתו של פארנל על הבמה במפלגה האירית הלאומית, נתגלתה דמות חדשה, אשר אופי הליכותיה ושיטתה היו לכאורה ההיפך הגמור לכל התכונות המצויות באירים. זה היה איש תקיף ומסוגר, בעל כובד ראש וקשה וזקוף כמגדל. הוא לא היה נואם ולא אידיאולוג, אלא אדם אשר מעיין של כוח מופלא היה נובע ממנו שלא מדעת. הפאראדוכסים שבחייו היה בהם כדי להפתיע את כולם.

א) פרוטסטנט ומנהיג קתולי. ב) בעל אחוזה ומטיף למלחמה ולביטול דמי אריסות. ג) איש החוק והסדר, והוא מעורר למרד. משחש בית־הנבחרים הבריטי, שהשפעתו של פארנל הולכת וכובשת את המפלגה האירית, אמרו עליו, כי איש אירי זה אין כמוהו לאנגליות ולעדינות הנפש. אחד מבני סיעתו של פארנל ושמו פראנק אודונל, רגיל היה לומר עליו, כי מרבה הוא לדבר על הפגיון אך מעולם לא היה בידו. הוא התערב גם בפוליטיקה האנגלית, והיה ער לכל ויכוח. הצליח להשפיע לבטל את עונש המלקות לחיילים בצבא הבריטי. כולם מודים בעובדה, שאת הרוח הלאומית־הפטריוטית ירש מאמו, שהיא תמיד תמכה בפעולות הפיניאנים⁶.

חברי הפרלמנט האירי, שהלכו אחריו בעיניים עצומות כמעט, לא העיזו לגשת ולדבר עמו, נענוע ראש קריר בפרוזדור, או הוראות קצרות אחרות לצעירים האירים שישבו על ידו – זה היה המגע היחידי בין חברי המפלגה האירית ובין מנהיגם האירי". צ’רצ’יל ממשיך ומספר:

פעם אחת פנה ציר אחד אל חברו בשאלה – שמא תלך ותיודע מפי פארנל, מה דעתו בעניין זה? השיב חברו: לא, לא אטריד את פארנל.

פארנל היה מתון מאוד ובהשפעתו יכול היה לעצור בעד כוחות המהפכה, והחזיק בהם כמי שמחזיק בידו חנית, שעדיין לא הטיל אותה. ואם גם הסכים לשיטת ״הבויקוט“, הרי נקט בה רק כאמצעי ארעי. במאבק לאישור החוק ל״שלטון בית” לאירים, שני זרמים מתוך הישוב האירי הביעו דעתם המלאה על פעולות פארנל, ראשי הכנסיה הקתולית והארגון של הנוער הקיצוני, שלא בא על סיפוקו בפעולות פארנל. אבל אילו ואילו נאלצים היו לכוף ראשם בפני המדיניות שלו. הוא היה כגריבלדי באיטליה, שהכריח גם את האפיפיור וגם את מתנגדי האפיפיור, שישמרו לו ברית־אמונים במערכה הלאומית. וכאשר אמרו לו לפארנל, כי הוא מעורר אלימות כנגד השלטון הזר, היה משיב בתשובה קצרה:

אנוכי אחראי רק בפני דעת הקהל באירלנד, ואינני חייב דין וחשבון לשום ציבור זולתן.

אנחנו רואים את פארנל כאחד האישים המוזרים והמפתיעים ביותר אשר דרכו אי־פעם על במתי הארץ.

אשר למשפט הגירושים שבעלה של קיטי אושיע תבע ממנה, אומר צ’רצ’יל: יבוא יום והחקירה ההיסטורית תגלה את האמת השרויה עתה במחלוקת, אם – צ’מברלין הוא זה שהניע את אושיע למעשה זה. יש לזכור, שרבים האמינו אז בתום לבם, כי חייה של הקיסרות הבריטית תלויים בכשלון חוק ״שלטון הבית" לאירים. פארנל לא ידע היסוס. הוא הקדיש נפשו וכל מאודו למטרה אחת ויחידה: לעשות את אירלנד אומה; וזאת שאף להגשים בלי לנטות ימינה או שמאלה. דעת הקהל בבריטניה של ימינו מתקוממת על סיומה של פרשה זו. דעת הקהל בחוץ לארץ בימיו של פארנל טענה בגלוי: למה היה צורך לכלות את פארנל כמדינאי? היא יחסה מעשה זה לצביעות בריטית. אהבת פארנל וגב' קייטי אושיע אצלה מנת גורל עגומה ועצובה לאירלנד והקיסרות הבריטית.

ואמנם מנת־גורל עגומה זו שנפלה בחלקה של אירלנד לא נפלה באשמת פארנל ורעיתו, כי אם באשמת פעילי המפלגה האירית וחבריה, אשר לא הבינו את גודל האבידה לעמם. ובהסתלקותו מהנשיאות למספר שנים התאחר גם יום שחרורה של האומה האירית.

פרשת אהבתו של פארנל    🔗

סיפור ההיסטוריה האירית יהא פגום אם לא תצויין השפעתה הרוחנית החברתית של גברת אושיע קאתרין על המנהיג האירי פארנל, אשר למענה ויתר על מנהיגותו במפלגה האירית הלאומית. נהגתי זהירות רבה לכל אשר סופר בספרות ההיסטוריה על קשריהם האינטימיים של פארנל וגברת אושיע. בפרקים הקודמים קיצרתי בנושא זה. ההיסטוריונים רובם שאבו את הידיעות בפרשה מופלאה זאת מתוך הספר, שחיברה אשתו של פארנל בשם ״קאתרין אושיע“. לאחר עיון במכתבי־האהבה המובאים בספר ״קאתרין אושיע” מצטיירת לפנינו תמונה שלימה של שני הנאהבים – מתוך אספקלריה המאירה.

גברת אושיע, נצר משפחה אצילה, אשה משכילה ויפה, לא הצליחה בנשואיה עם קפיטן אושיע, ובהזדמנות הראשונה כאשר בעלה דרש ממנה להזמין את פארנל לארוחת ערב שמחה לכך שתוכל להכיר אישיות זו. גברת אושיע מספרת, כי שלוש פעמים הזמינה את פארנל לביתה, והוא סירב לבוא. היא החליטה לגשת אל הפרלמנט האנגלי באחת הישיבות אשר בה השתתף גם פארנל, ולהזמין אותו אישית. וכך עשתה. היא ביקרה בפרלמנט והגישה לו את כרטיס הביקור שלה. בפגישה הראשונה הצטדק פארנל על סירובו לבוא, והבטיח לה, שיבוא אל ביתה כרצונה. היא מספרת, שכאשר עלתה למרכבתה, נפל פרח אדום מדש בגדה (ואפשר שפרח זה לא נפל מאליו אלא היא השליכה אותו בכוונה), פארנל הרים את הפרח, והיה שומר אותו עד יום מותו.

גברת אושיע, אשתו של פארנל, מספרת, שפרח זה היא הניחה על לבו ביום שנפטר… תמוה הדבר, שאף על פי שחבריו במפלגה ידעו על קשריו אם אשת אושיע, אף היו אוזרים עוז ומביעים פיקפוקיהם על כך, היה פארנל עונה להם כי זה עניין פרטי, הם לא הזהירו אותו על כך שדעת־הקהל האירית הדבוקה בקתוליות מתקוממת על מעשה זה.

גברת אושיע לא פעם הציעה לו, שמכיוון שקשריו עמה יכולים להכשיל את פעולותיו המדיניות לטובת עמו – מוטב שייפרדו וילכו זה בכה וזה בכה. אך השיב לה נמרצות שלמען עמו הוא יקריב את חייו, אך רגשות אהבתו הסוערת נתונים לה. אולי חשוב יהיה לציין, שמלבד היותה חברה נאמנה לו, כאשה לבעלה, לא פעם עודדה אותו בתפקידו הקשה שהטיל עליו, כאשר לחם על במת הפרלמנט האנגלי למען עמו האומלל. לא פעם חזר פארנל מהפרלמנט מדוכא ומאוכזב, באשר לא הצליח לבטל חוק זה או אחר, שפגע בחירותו של העם האירי. ואמנם מעיד אני על כך, שהאירים בני כל השכבות רבה מסירותם לאשה, ולמען האשה אשר אהבה נפשם יקריבו הכל. מקרה דומה אירע ברוברט אממעט, אחד המנהיגים האירים שחי לפני תקופת פארנל, ופעל במחתרת נגד השלטון הזר. ייחדתי את הדיבור על כך במקום אחר בספרי, כאשר נתגלה מקום מחבואו וחבריו גילו לו זאת, ניתנה לו האפשרות לברוח לפאריס, אך מרוב אהבתו את ארוסתו הסכים להשאר, כדי לא להפרד ממנה. אם כי הוא שילם על כך בחייו; הוא נתלה.

עובדה היא, כי אלמלא קשריו עם הגברת אושיע, לא רק שהיה נשאר הנשיא של המפלגה האירית, אלא אף מסתבר כי עצמאותו של העם האירי לא היתה מתבוששת לבוא עד שנת 1922.

להלן ניתנים כמה מכתבים של פארנל אל אהובת לבו. רוב המכתבים האלה יש להם אופי פרטי בלבד, ורק דרך אגב היה מזכיר לה את פעולותיו הציבוריות. רק בתקופה האחרונה, כאשר נאסר ונשלח לבית הסוהר קילמיינהם, החל להביע את רגשותיו הלאומיים ודאגתו לשלומה. באותה תקופה היא היתה במצב של הריון, והילדה שנולדה – מתה. וזה דיכא מאוד את רוחו, כיוון שזה היה כבר המקרה השני, ואף אחד מילדיו לא נשאר בחיים.

כמה מכתבים מובאים בזה בקיצורים.

דובלין 22.9.1880

גברת אושיע היקרה שלי!

קשה עלי הדבר הזה, להיות מרוחק ממך זמן נוסף; משום כך אעזוב עוד הערב מקום זה, כדי להגיע ללונדון הערב. אודה לך מאוד, אם תטלגרפי לי למספר 17 16, קייפל סטריט, ראסל סקוור, אם יש לי עוד אפשרות ותקווה לראות אותך מחר, איפה, ומתי, ואם שעה 4 אחרי הצהרים תתאים לך.

שלך לעולם,

צ. ס. פארנל

(כאשר גברת אושיע קיבלה מכתב זה, מספרת היא לנו בזכרונותיה, לא יכלה לעזוב את ביתה, ובאותה שעה היתה צריכה לטפל בדודה החולה. משום כך טילגרפה לו, כי הפעם לא תוכל לבקר אותו ובתשובה למברק קיבלה מכתב נוסף מפארנל).

התחנה המזרחית בלונדון,

ליל שבת, 24.9.1880

לגברת אושיע היקרה שלי!

– – – אי האפשרות לראותך הכאיבה לי ואיכזבתני מאוד. בייחוד, שעלי לשוב כעת לאירלנד בתוקף תפקידי הציבורי. לידיעתך, יקירתי, באתי ללונדון הפעם בעיקר למענך בתיקווה שאזכה לראותך. האמיני לי, באתי רק בשבילך וללא מטרה אחרת.

שלך המאוכזב מאוד

צ. ס. פארנל

דובלין, 29.9.1880

גברת אושיע היקרה שלי!

קיבלתי את המברק שלך, אבקר את לונדון שוב ביום הששי הבא, ואני מקווה שעד אז אוכל לשמוע ממך, מתי אוכל לראותך, ואשמח מאוד, אם אקבל מברק נוסף ממך, שאת מוכנה להיפגש עמדי במלון שלי.

שלך לעולם

צ. ס. פארנל

(פה מסבירה גברת אושיע: בעונת הסתיו הוזמן פארנל האורח לביתנו על ידי בעלי הקפיטן אושיע. באותו הזמן כשהופיע בביתנו היה מצונן והייתי מודאגת מאוד ממחלתו, עד שסוף סוף החלים, ומאז קיבלתי מכתבים ממנו כמעט יום יום, באישור מכתבי אליו).

דובלין, יום שלישי

גברת אושיע היקרה שלי!

קיבלתי שני מכתביך בשלימותם. אל דאגה לגורלם. הם הגיעו בזמן לידי. שמחתי לקרוא את תוכן מכתביך, והבינותי לרגשותיך ודאגתך. ביום שלישי הבא אני מצפה ומאמין שאוכל לראותך בלונדון. היום לא יצאתי לצייד מסיבות הגשמים המרובים באי הירוק שלנו. אודה לך, אם תמסרי ידיעה במלון מוריסון, מתי ואיפה אוכל להיפגש עמך? האם זה נכון שקפיטן אושיע נסע לפאריס, ואם כן הוא הדבר, באיזה תאריך את חושבת שיחזור…

שלך לעולם,

צ. ס. פארנל

דובלין, 2.10.1880

אהובתי היקרה!

הרגע קיבלתי מברקך, וברצוני להגיד לך, כי כל ידיעה ממך, אם מכתב ואם מברק, מוסיף לי תוכן ומרץ לחיים הקשים שלי בתפקידי הציבורי, שהוטל עלי למען אחי המסכנים. כל מברק ומכתב הוא גורם חשוב בחיי, וזה נעשה כדבר הכרחי למען קיומי היומיומי, אם יקרה הדבר, ויום או יומיים אין לי ידיעה ממך, הרי זה נורא קשה להביע זאת במילים. הנני משתומם עליך, איך את יכולה להרשות לך, להגיד זאת, שאין לי צורך לבוא ללונדון באופן מיוחד עבורך, מתוך חשש, שנסיעותי המרובות יכולות להשפיע על בריאותי. אולי מיותר לציין ולחזור ולומר, שאני בא כעת במיוחד ללונדון כדי שאוכל להיפגש עמך, שכל פגישה מוסיפה לי עידוד נפשי רב.

להתראות, שלך לעולם,

צ. ס. פארנל

דובלין, 17.10.1880

לאהובתי, הגברת אושיע!

אין לך מושג, עד כמה שחדרת ללבבי, ועד כמה שאת שולטת על כל הרהורי לבי בחיי היומיומיים, ועד כמה מעודדת אותי ההרגשה והתיקווה, שהנה בקרוב אפגש שוב עמך.

שלך לעולם,

צ. ס. פארנל

דובלין, 11.11.1880

אהובתי היקרה!

כמעט אי אפשר להביע במילים, עד כמה שינית תוכן חיי, ועד כמה אני מתייחס בחוסר עניין לכל אשר מסביבי, ועד כמה נקפני לבי לכל מה שקרה עמי בימים האחרונים, באשר הם גרמו להעדרי ממך. אני חושב תמיד עליך, ואל נא תאמיני, אהובתי, שאלה הן פראזות או מילים ריקות מתוכן. אגב אורחא ברצוני לבקשך, אל נא תשלחי יותר מכתבים מחוסרי תוכן ויבשים, כאשר שלחת בעבר. אני רוצה להרגיש במכתבך שחלק מרוחך־נפשך עובר אלי בתוך מכתביך… אחרת מוטב לא לכתוב כלל…

שלך לעולם

צ. ס. פארנל

דובלין, בית סוהר קילמיינהם, 13.10.1881

יקירתי, מלכה שלי!

כרגע נאסרתי על ידי שני שוטרי חרש. אני כותב לך שורות ספורות אלה בכדי להגיד לך, שעליך להיות כעת בת חייל, ולא לפחד ולדאוג לגורל בעלך. הדבר היחידי המדאיג אותי וגורם לי רוב עצבנות, הרי זה בריאותך והילד שלנו. את יודעת, יקירתי, שבשים לב למצבך, יהיה זה פשע, אם תדאגי יתר על המידה, יען כי לא אוכל להמשיך בלעדך בחיים לעולם ואם חלילה משהו יקרה עמך – אמות ערירי. היי חזקה ואמיצת לב ובת חייל, רעייתי היקרה והנחמדה.

מאת בעלך לעד

צ. ס. פארנל

לא הבאתי את תוכנם של כל המכתבים בין פארנל וגברת אושיע, כי המכתבים הללו רבים הם, ואין ספרי זה מוקדש למנהיג אירי אחד בלבד, אלא לתולדות האומה האירית כולה, במקוצר, משום כך אוסיף רק מכתב קצר בלבד, מלפני שחרורו מבית הסוהר קילמינהם. – בין השלטון הבריטי ובין גברת אושיע, שהיתה המתווכת למען שיחרור בעלה וחבריו, התנהל משא ומתן. הנקודה העיקרית בדרישתה ודרישת המפלגה האירית היתה, שישחררו אותו בלי שום תנאים. בסופו של דבר, בפגישותיה עם ראש הממשלה האנגלי גלאדסטון, אושר שחרורו ללא תנאי, וזה גרם להשקטת הרוחות ופעולות הטרור באירלנד.

המכתב שלהלן נכתב לאשתו יום לפני שחרורו. באשר לשם מלכה – הגברת אושיע קראה לו תמיד בשם מלכי, רמז לימי ביקוריו בארצות הברית, כשהיה אוסף כספים בין האירים בארה“ב לטובת אחיהם אירלנד; כספים אלו נועדו לעזור לאיכרים הנחשלים לפתח את משקיהם – מיליוני האירים בארצות הברית הכתירו אותו אז בשם ״המלך האירי שטרם הוכתר”. מאז שובו מאמריקה פנתה אליו אשתו בכינוי ״מלכי" ומתוך חיבתו הרבה אל רעייתו היה קורא לה מלכה שלי והנה המכתב:

דובלין, 1881, בית סוהר קילמינהם.

מלכה שלי. האהובה ורעייתי הנחמדה!

בעלך מרגיש כעת יותר טוב ומצפה בכליון עיניים לראותך שוב. עיני מכוונות תמיד לפגישתנו הקרובה. כל רגשי אהבתי נתונים לך, ואת יכולה להיות בטוחה בי, שתמיד אוהב אותך. ידוע לך בוודאי, יקירתי, שהיום או מחר אני עוזב את בית הסוהר ומזה תיקוותי להיות עמך, המלכה שלי. ביום שלישי, לכל המאוחר ביום רביעי, אני מקווה לראותך בביתנו. כל העניינים בדובלין מתנהלים בסדר. לאחר שובי אליך, ייתכן שאצטרך לבקר בדובלין בקשר עם תפקידי, הנני מחכה ברוב ציפיה לראותך שוב,

בעלך הנאמן תמיד

צ. ס. פארנל

ויש להוסיף: כאשר היה פארנל בבית הסוהר נולדה לו הבת השנייה, אך הילדה הזאת חלתה ומתה. הוא הספיק לבוא ללוויה שלה. כפי שידוע לנו לא נשארו ילדים ממשפחת צ. ס. פארנל. אך שמו בהיסטוריה האירית נקבע לדורי דורות.

 

פרק י"ג – ועדות חקירה והמלחמה על "שלטון־בית״    🔗

ב־ 7.4.1881 נשלחה ועדת־חקירה אנגלית לאירלאנד לחקור את מצב העניינים. ועדה זו הגישה דו“ח לקאבינט הבריטי ובו גילתה את דעתה, כי יש צדק בדרישות האכרים להנמכת מסי הקרקעות, להפחתת שכר הדירה וסידור הממכר החפשי לתוצרתם ההקלאית. דו”ח ועדת החקירה הפתיע את האנגלים ואת האירים כאחד. כן קרה לא אחת, אשר פקידים אנגליים גבוהים שנשלחו לכהן באירלאנד נוכחו בצדקת דרישות האירים, אבל בעקב תפקידם לא יכלו להתערב ולהביע את דעתם בגלוי נגד המדיניות האנגלית הבלתי־נכונה והבלתי־ישרה. הויכוח בבית הנבחרים עורר התקפה וביקורת על הממשלה, אך ההצעות נדחו בלי שנמצא פתרון לשאלות האירים. אמנם המיניסטר גלאדסטון הצהיר באסיפה פומבית לגבי השאלה האירית כי “הציביליזציה בעינה עומדת”… אך כעבור שישה ימים נאסר פארנל כמנהיג המפלגה האירית א.נ.ל.ל. למשך שישה חדשים, בלי שיכול לבוא במגע עם עולם החוץ. פארנל לא נלחם הפעם לשחרורו, כי מסיבות חייו הפרטיים גרמו שיהיה מעונין להשאר למשך תקופה קצרה מרוחק מחיי חברה. פארנל היה קשור בקשרי אהבה לאשת חבר בית הנבחרים, מרת קאתרין אושיע – ופרשה זו השפיעה השפעה מכרעת על גורלו האישי והקאריירה המדינית שלו כאחד. כאשר ישב כאסיר פוליטי בבית הסוהר עמד להיות לאב לפרי האהבה הזאת, וישיבתו במאסר מנעה איפוא סקנדאל ציבורי.

יש לדעת, כי בין הגורמים שסייעו לעלייתו של פארנל להגיע לעמדה המרכזית של מנהיג האירים, מילא תפקיד חשוב קשרו המשפחתי עם גברת קאתרין אושיע, שהיתה תחילה אהובתו. אשה זו שיתפה פעולה עמו בכל עבודתו המדינית במסירות ובתבונה בלתי מצויות. קאתרין אושיע היתה בת של בארון אנגלי ואחותו של פילדמארשל סיר אבלין ווד, בת אחיו של לורד צ’נסלור ובת אחיו של השופט הראשי לורד טאו, בעלומיה נישאה לקפטן ו.ה. אושיע ששוחרר מן הצבא הבריטי וחי חיי הוללות, בהם בזבז את כספו והגיע עד פשיטת־ רגל.

בשנת 1880 בנסיעה באניה נפגשו פארנל וגברת אושיע. אשר לא גרה עוד עם בעלה ולא קיימה עמו למעלה מארבע שנים קשרים משפחתיים. היו לה שלושה ילדים, ולפי הסכם בינה ובין קפטן אושיע היא היתה לבדה בבית דודתה העשירה, גברת בני’מין. היא מצדה התחייבה לעזור לקפטן אושיע ברכישת מעמד בחברה ובהענקת אמצעים לקיום. קאתרין היתה משכילה וחניכת החינוך האנגלי המסורתי, על־פי החוק האנגלי נחשבו גירושים ככתם משפחתי ומסיבות חמריות בחרה קאתרין בסידור זה, אחרי שכל הונה ורכושה שנשארו לה מאביה בוזבזו ע“י בעלה. היא עברה לגור עם שלושת ילדיה בבית סמוך לארמון דודתה העשירה וקיבלה ממנה תמיכה בסך 3.000 לי”ש בשנה.

לאחר שהתרקמו קשרי אהבה בינה ובין פארנל מפגישתם הראשונה, חיפשה דרך להפרד מבעלה הקודם. מצבה החמרי לא איפשר לה להגשים את רצונה והם נאלצו לחיות חיים משפחתיים סמויים מעיני החברה. קפטן אושיע המשיך לבקר בבית אשתו לפי ההסכם עד שמתה הדודה העשירה והשאירה לקאתרין עזבון של 144.000 לירות. קפטן א., אשר התקיים כבר קרוב ל־20 שנה מתמיכת אשתו וסחט ממנה סכומים שונים באיומים נגדה ונגד פארנל, הסכים לקבל גט תמורת 20,000 לי"ש ובזה ראו שני האהובים פתרון סופי לסבלם המוסרי.

קאתרין השתדלה בכל השנים לשחרר את פארנל מדאגות אלו, כדי שיהיה פנוי להתמסר לפעולותיו המדיניות. היא עזרה לו בהשפעתה ובקשריה המשפחתיים וניהלה קוריספונדנציה ענפה לשם תמיכה בשאיפות פארנל. בימים שהתאכזב ולא הצליח בעבודתו המדינית, עמדה לימינו ועודדה את רוחו לבל יתיאש וימשיך את תפקידו המדיני הנעלה.

סידור הגירושים, כאשר עלה במחשבתה, נתקל בהתנגדות של שאר בני משפחתה, ולא נשארה לקאתרין ברירה, אלא לדרוש בדרך המשפט את גירושיה, כי קפטן אושיע הוסיף לסחוט ממנה סכומי כסף עצומים. בבית־המשפט האשים קפטן א. את פארנל וקאתרין בקשריהם הבלתי־חוקיים. הנאשמים לא השיבו על האשמה, כי קיוו שבדרך זו יסודרו לבסוף הגירושים. למשפט ניתן פרסום רב בעתונות האנגלית והאירית וכתוצאה מזה ירד חינו של פארנל בעיני העם ובעיני חבריו המסורים לו. הוא נאלץ לעזוב את המערכה הפוליטית, כי סירב להפרד מאהובתו. עם סיום המשפט התעוררה השאלה הדתית, הן מצד הקאתולים והן מצד הפרוטסטאנטים, אשר הגירושים נחשבו להם לבזיון ולכתם משפחתי לא־יכופר.

בטרם נשוב להרצאת פעולותיו של פארנל נציין בזה את מספר מקרי המרי בארבע השנים הראשונות למנהיגותו (שנות 1880 – 1877), כדי להקנות מושג על התסיסה שגברה באותה תקופה בקרב העם האירי בארצו. מספר האנשים שנענשו – 2177, ובשנת 1880 בלבד הגיע מספרם ל־ 10.457. מספר ההתפרצויות שגרמו לקרבנות אדם בשנת 1877 – 336, ובשנת 1880 הגיע מספר הנפגעים ל־ 2.590. בזמן שבתו של פארנל בבית־הסוהר גברו המהומות וההתנגשויות; המונים יצאו בהפגנות ובאיומים שיפסיקו את העבודה בעיר ובכפר ויפסיקו לשלם כל מס עד לשחרור מנהיגם. באפריל 1882 פארנל שוחרר, ובסורו לבקר את אהובתו, נודע לו מפיה שהאנגלים מעונינים לבוא אתו לידי הסכם זמני בדרך של שלום. המכשול להסכם היה סירובם של קרוב ל־ 100,000 דיירים אירים לשלם את חובותיהם הישנים שהצטברו במשך שנים לבעלי־הבתים האנגלים. הקאבינט הבריטי לא רצה לוותר על החובות הקודמים והבטיח כי לאחר שישולם החוב תפורסם חוקה להגנת זכויות הדיירים, אך פארנל וחבריו התנגדו להצעת הקאבינט בטענה שהאירים עניים ואין ידם משגת לסלק חובות ישנים. פארנל הציע, שהקאבינט הבריטי יקציב מקרן ממלכתית סכום מיוחד לטובת האירים שאינם יכולים למלא את דרישת בעלי־הבתים ובהשפעת צ’מברלין נמצא פתרון לשאלה בדרך זו.

בו בזמן הסתננו שמועות בין צירי בית־הנבחרים האירים שהקאבינט הבריטי נכון להקל גם על האכרים בשאלת מסי הקרקעות, בתנאי שפארנל וחבריו במפלגה האירית ישתפו פעולה עם הממשלה האנגלית לחיסול מעשי הטירור ויעזרו לשלטון להשליט סדר במדינה האירית. ב־22 בחודש מאי התקיימה פגישה של המשלחת האירית, בה השתתפו פארנל, דילון, קלי ומישל דויט, עם מזכיר הקאבינט הבריטי לורד אריקטון ומר צ’מברלין, המו“מ התנהל בהצלחה והיו סיכויים להגיע לידי הבנה הדדית ופתרון כל הבעיות השנויות במחלוקת בדרכי שלום. אך לפני סיום המו”מ בין האירים והאנגלים קרה מאורע טראגי, שהכשיל את הפגישה ושם לאל את סיכוייה.

שוב טירור ודיכוי    🔗

ביום 6 ביוני נרצחו לורד קאוונדיש ומר בורק בשעת טיולם בפיניקס־פארק שבדאבלין בסכינים ארוכות שדקרו אלמונים בגבם. הרוצחים היו אירלאנדים מחברי קלוב שואפי־נקמה שכונו בשם: “בלתי־מנוצחים”⁷, משטרת דאבלין אסרה מאות חשודים אך הרוצחים נעלמו. פעולות אלו השפיעו לרעה על פארנל, והוא הביע את התמרמרותו על המעשה באמרו, שהוא מרגיש כאילו הוא עצמו נדקר מאחורי גב. הוא הצהיר אף הזהיר את אחיו בני עמו, שבדרך הטירוריזם וקרבנות־חינם לא יגיעו למטרה הסופית, כי אם במו"מ על הענינים היסודיים, אשר למענם “אנו נלחמים ונאבקים מאות שנים”. גם חבריו במפלגה תמכו בהשקפותיו, ובשם מפלגת א.נ.ל.ל. פורסם כרוז בחתימת פארנל ומישל דויט אל תושבי המדינה ותומכיה בדרישה להפסיק את הפעולות המזיקות למשא־ומתן בין שתי המדינות. לאחר רצה לורד קאוונדיש ובורק הועלתה על סדר־היום של ישיבת הפרלאמנט הצעת אישור החוק הפלילי נגד פעולות המורדים והרציחות בדאבלין. ההצעה דרשה מסירת יפוי־כוח לשלטון האנגלי לדכא ביתר מרץ פעולות טירור ולהטלת עונשים קשים ביותר על המפירים את המשמעת והסדר במדינה. פארנל וחבריו, שהביעו את מרירותם נגד מעשה פיניקס־פארק, הבטיחו שיעשו גם להבא במיטב יכולתם למנוע שפיכת דמים, אבל הם דרשו מחברי בית־הנבחרים לא לאשר את הצעת החוק הפלילי האומרת, שאפשר לאסור ולעצור כל בן אדם בלי משפט עד להודעה חדשה. חוק זה יגרום, שאנשים חפים מפשע ישאו בעוון החייבים והאשמים, ולא יסייע לגלות את האשמים, אלא יזרע מרירות בכל חלקי הישוב. בעצם שעת הדיון בפרלאמנט,

קרה שוב מעשה רצח בכפר אחד בו נהרגה משפחה שלמה – אב, אם ושלושה בנים – בלילה בביתם. רק ילד קטן בן שש נשאר בחיים לאחר שריפאוהו מפצעיו. באותה שנה הגיע מספר הקרבנות של הטירור ל־26, והפצועים הקשים – ל־58.

לפני גמר השנה חל שינוי יסודי בשיטת בית־המשפט האנגלי באירלאנד, תוך חקירה יסודית של החשודים, בשבועת אימונים ובהמלצות עדים שונים, שוחררו הללו שאשמתם לא הוכחה. אימון הציבור האירי אל בית המשפט גדל ורבים עזרו לשלטון בגילוי הטירוריסטים מקבוצת ״אינם נראים“. האשמים העיקריים נמצאו ונעצרו, ורבים מהם הודו בפעולותיהם השונות במדינה. חמישה מהם ניתלו ושלושה נידונו למאסר עולם; בכלל הנידונים גיימס קארה, שהיה בזמנו חבר מועצת העיריה בדאבלין, הוא הסתתר זמן רב ועלה באניה להפליג לחוץ־לארץ, אך הוכר ע”י הנוסעים ונהרג במקום.

חיי המדינה חזרו למסלולם ובשנת 1883 השתררו שלום ושקט בחלקי הישוב האירי. השפעת פארנל עלתה מעלה־מעלה, כי הוא התנגד תמיד לפעולות הטירור, והוכיח שלא זו הדרך לבנות חיים עצמאיים. הטירור, חרב פיפיות היא כי אם היום נרצח המתנגד להשקפותינו עלול להרצח מחר גם חבר המפלגה. האירים למדו להעריך את מסירותו של המדינאי הזה למען המולדת ולאות הכרה על פעולותיו אספו באירלאנד ומחוצה לה סכום של 38,000 לירות ומסרו לו במתנה מאת העם האירי. באותה שנה התמסר פארנל לפעול למען שיפור מצב האכרים והוצאת הקרקעות מבעלות האצילים האנגלים.

משנת 1883 עד 1886 ריכזה המפלגה הלאומית האירית בראשות פארנל את מלחמתה למען אישור החוק של שלטון־ בית אירי⁸ – כי הם ראו באישורו התחלה להגשמת שאיפתם בדבר העצמאות האירית. הם לא אמרו עוד די בדרישות שהציגו האירים במשך מאות שנים בדבר מסי הקרקעות והנמכת שכר־הדירה וחופש המסחר, אלא עוררו את שאלת חירותם במולדת.

מפלגת א.נ.ל.ל, הכריזה בגילוי לב בישיבות הפרלאמנט האנגלי, כי אם גם יקבלו את סיפוקם בדבר שאר דרישות האירים, הרי אינם רואים פתרון צודק לגבי העם האירי, אלא באישור הצעת החוק על הקמת פרלאמנט אירי ובחירת ממשלה אירית, אשר היא תדאג ותהיה אחראית לגבי כל הבעיות של העם האירי בארצו. בויכוח הפרלאמנטרי לא הצליחו הצירים האירים להשפיע על המפלגות האנגליות שהתנגדו לשחרור האירים מן החסות הבריטית ומפלגת פארנל המשיכה במאבקה הקשה. ב־18 בינואר 1886 אמר פארנל בבית־הנבחרים בדבר המצב באירלאנד וחוסר הבטחון הציבורי השורר בה, לאמור: “ידוע לכל כי מן הנמנע להרכיב ראשו של זקן על שכמו של צעיר, וכי הצעירים מסורים למולדתם ומלאים התלהבות ופאתוס ואהבה, ונכונים להקרבה עצמית עד לידי שפיכת דמים. כתוצאה מכך מתרבים הקרבנות. ואל תשלו את עצמכם, כי אלו היו רק הפגנות מקריות של נוער מן הרחוב הלהוט לסנסאציות ואינו יודע מה כוונתו, או כי פעולות הן של נוער פוחז, שפותה ע”י אנשים בלתי־אחראיים. עובדה היא שאין הנוער האירי מסוגל להבין את סיבת שיעבודו בארצו הוא. ועליכם למצוא את הדרך לפתרון יסודי ע“י הקמת שלטון אירי עצמאי… אמנם מפלגת הליגה הוציאה רבע מיליון לי”ש לשם ארגון האכרים האירים ושכבות העניים והדיירים בערים, אבל מעתה אין עוד צורך לארגנם, כי הם בעצמם הפגינו בהפגנה סוערת את ארגונם. המצב הקשה גרם לכך והוא שעורר את ההמונים נגד השלטון הזר. העובדה שמחירי התוצרת החקלאית ושכר־העבודה ירדו, גרמה שהאכר אינו יכול לשלם את המסים המוטלים עליו".

פארנל דרש לבדוק מחדש ולהחיש במהירות המאקסימלית את הפתרון הראדיקלי של מצוקת האכרים הזעירים. הוא דרש מבעלי האחוזות בסיוע הממשלה למכור את אדמתם בתשלומים לאכרים, ומבעלי־הבתים האנגלים דרש הבנה למשבר הכלכלי והחמרי שהתושבים נמצאים בו ולהפחית את דמי החכירה של הקרקעות ושכר הדירות. ״מוטב שתדעו – הוסיף פארנל – שעל הנוער האירלאנדי לא יוכלו להשפיע איום של בית־הסוהר או פעולות גירוש ודיכוי אחרות, כי נוער זה לא יירגע עד שתינתן האבטונומיה האירית במדינת אירלאנד ותווצר האפשרות לקיום עצמי דוגמת עמים קטנים אחרים –".

בויכוח בפרלאמנט ב־29 במארס הביע ציר אסיפת הנבחרים מר טרבלין, מזכיר מדינת סקוטלאנד בקאבינט הבריטי, את דעתו גם הוא נגד המדיניות הבריטית באירלאנד, המחייבת את התושב האירי לשלם לנסיך אנגלי פלוני חצי מיליון לי“ש, לנסיכה אלמונית שלושת רבעי מיליון לי”ש, כדמי חכירה הנגבים מן האכרים והתושבים העניים באירלאנד, בזמן שהאכר והרופא והכומר והמורה האירי נמצאים במצוקה. עוול זה דורש את תיקונו המהיר, פן יגיעו הדברים לידי קרב דמים בין שתי הארצות או שאירלאנד תקבל את עצמאותה. טרבלין הראה לדעת, שמספר משקי האכרים באירלאנד מגיע ל־ 659.000 וממסי הקרקעות נכנס לקופת הממשלה הבריטית ולכיסי בעלי הקרקעות סכום של 10.417.000 לירות. הוא הציע לבחור ועדה מיוחדת, אשר תבוא במו“מ עם בעלי האחוזות והקרקעות באירלאנד. הממשלה תטיל עליהם למכור חלק חשוב מאדמתם לממשלה האנגלית והיא תמסור אדמה זו לאכרים הנצרכים ותרחיב את ההתישבות החקלאית במדינה ע”י הלוואות בתשלומים ובתנאים נוחים, מזכירה של סקוטלאנד התפטר באפריל לאות מחאה נגד מדיניותו של הקאבינט.

לעומתו דרש לורד סאליסבורי, ראש מפלגת השמרנים, כי ינתן יפוי־כוח לממשלה האנגלית להמשיך במדיניותה באירלאנד כשם שהיא שלטת באנגליה. הוא הדגיש זאת למרות מחאת הצירים האירים וחלק מן הצירים שהתנגדו להצעתו. הוא טען שאין הוא רואה ומכיר את אירלאנד כעם, כי אם כקיבוץ של מספר עמים וכי אין הוא “מעריכם יותר משבטי הינדוסים”. במקום שהממשלה תשקיע את הונה בקניות אדמות האצילים לטובת האכרים האירים הוא הציע להשקיע “את כל הונה של אנגליה, כדי לגרש מיליון או שני מיליון אירלאנדים ולהעבירם לאנגליה או לדומיניון אחר, כי לדעתו גם אנשי הכמורה הקאתולית באי, אפשר שהם תומכים בסתר בעושי הטירור נגדנו”. דברי הלורד הטילו סערת מחאה וביקורת בעתונות האנגלית והאירית ובין צירי בית־הנבחרים הן האירים והן האנגלים, והוא נאלץ להכחיש את דבריו. אמנם

– טען – את מעשי הפשע המתועבים יש להפסיק בכל מחיר, אבל בזאת לא יחדל הטירור באירלאנד, ועל ממשלת אנגליה לחקור את הסיבות שהביאו לידי הפעלת הטירור באי זה, ומתוך כך למצוא את הפתרון המהיר, אשר יחזיר את החיים למסלולם. כעבור חדשים מספר, כאשר הפרלאמנט חזר לדון על השאלה האירית, הדגיש פארנל לאמור: “תהיינה פעולות השלטון אשר תהיינה – עונשים, מאסרים, גירושים וקרבנות נוספים – מוטב שהפרלאמנט ידע כי כל אלה לא ישפיעו אף במקצת ואנשי אירלאנד לא יסכימו לעולם שתמשול בהם ממשלה, אשר לא נבחרה על־ידם ושלא מקרב תושבי ארצם. על הממשלה הבריטית למצוא את הפתרון לשאלה האירלאנדית על היסודות דלקמן: א) להוציא מיד חוקה המצמצמת למינימום את מסי החכירה ודמי שכר־הדירה; ב) להחליט על הקמת בית־נבחרים אירי, דוגמת בית־הנבחרים האנגלי, כדי להרגיע את החלק החשוב של הישוב והנוער האיריים. בדחיית הדיון היסודי מישיבת פרלאמנט אחת לשניה ובהשהיות של פתרון שאלת האירלאנדים, הפתרון לא יימצא”.

 

פרק י"ד – מלחמת השמרנים והליבראלים בשאלת אירלאנד    🔗

בעצם הויכוח הסוער על השאלה האירית, הגיעו השמרנים, שנלחמו תמיד נגד דרישות האירים, לשלטון בפארלמנט בתמיכת קולות מפלגת הליגה האירית, שבראשה עמד פארנל. עובדה מתמיהה זו תתברר לנו לאחר שנוסיף כי לפני הבחירות לפרלאמנט הוטעו האירים ע“י הבטחות חגיגיות ותכסיסיות שונות והשמרנים זכו ב־40 צירים נוספים. השמרנים הבטיחו לפארנל כי בהגיעם לשלטון יאשרו קודם כל את חוק הקרקעות לטובת האירים, שאדמת האצילים תימסר למשפחות האכרים בתמיכת הממשלה; כן הבטיחו שאירלאנד תקבל את עצמאותה דוגמת קנאדה, ז.א., כדומיניון בממלכת בריטניה. בחודש יולי התקיימה ישיבה סודית בין פארנל וחבריו ובין מנהיגי המפלגה השמרנית, שקיבלו יפוי כוח לנהל את המו”מ, השמרנים הגיעו איפוא לשלטון בתמיכת האירים שגרו באנגליה, הצירים האירים ומפלגת א.נ.ל.ל.. כעבור עשרה חדשים דרש פארנל ממפלגה זו שתגשים את הבטחותיה מלפני הבחירות, אך דרישתו נידחתה באמתלות שונות. השמרנים טענו שלא ידעו תחילה מה מסובכה השאלה, וכי נוכחו שלא קל לפתור אותה על רגל אחת בהצבעה ובלי בירור יסודי. ועוד זאת: מוכרחים הם להתחשב בדעת האופוזיציה ובטובת עניני האימפריה הבריטית והקו המדיני הכללי לא ייקבע אלא תוך דיון בפרלאמנט החדש. פארנל וחבריו נכשלו איפוא, כי הוטעו ע"י תכסיסי הבחירות. הם לא ראו את הנולד ושוב אי אפשר היה לתקן את המשגה שנעשה. אפשר להגיד, כי עם כשלון המפלגה הליבראלית בראשותו של גלאדסטון, באותה מלחמת בחירות של 1885, נדחתה עצמאות האירים למשך 50 שנה בקירוב.

אמנם לזכותם של פארנל וחבריו מתברר, לפי תעודות שנתגלו במוזיאום הבריטי, כי לפני פגישתם עם מנהיגי המפלגה השמרנית, ניסו האירים לבחון איזו מפלגה תתמוך בשאלת האירים בפרלאמנט החדש. לפארנל היתה הרגשה אינסטינקטיבית שאין להאמין יתר על המידה בהבטחות השמרנים והוא ניסה לבוא בקשר עם מפלגת הליבראלים ע“י חליפת מכתבים באמצעות אהובתו עם מר גלאדסטון. מר גלאדסטון נתבקש להביע דעתו אם מפלגתו תתמוך באירים בפרלאמנט החדש ופארנל הבטיח בתמורה את תמיכת הקולות האיריים באנגליה וקולות הצירים האיריים מאירלאנד גופא בתנאי שגלאדסטון או מפלגתו יצהירו ברבים על יחסם החיובי ועמדתם בשאלה האירית. קשר המכתבים בין גלאדסטון וגברת אושיע התנהל בסודיות מוחלטת. תשובת גלאדסטון היתה, כי אין הוא חושב שיוכל להשפיע על חבריו למפלגה ולשכנע אותם בשינוי עמדתם הידועה לפארנל וחבריו; הוא בעצמו היה תומך בכל לבו באישור הצעת החוק האירי, אבל אין ביכולתו להתחייב על הנמנע. גברת א., למרות תשובת גלאדסטון השלילית, המשיכה את קשר מכתביה עמו, והודיעה לו שפארנל מתכוון להפגש בימים הקרובים עם מנהיגי המפלגה השמרנית המבטיחים לו את תמיכתם המלאה בשאלה האירית, אך הוא מהסס ומחכה עוד לתשובת גלאדסטון הסופית. היא דרשה הבטחה שהמפלגה הליבראלית בפרלאמנט הבא תתמוך בפתרון השאלה האירית גם במקרה שהאופוזיציה תהיה חזקה וחלף הצהרה גלוייה בפני קהל הבוחרים, המפלגה האירית נכונה לשתף פעולה עם המפלגה הליבראלית לקראת הבחירות. גלאדסטון השיב, כי אין בכוחו להתחייב בשם חבריו, שלא כפארנל המיופה כוח לדבר בשם חבריו התומכים בו; אין הוא יכול להבטיח בשום פנים שכל חבריו יתמכו בדעתו כדרך שתומכים חברי א.נ.ל.ל. בפארנל. ״עם כל הצדק שאני רואה בדרישת האירים לחירותם אינני יכול לשכוח שהנני אנגלי נאמן למלכי וארצי ועניני המלוכה יקרים לי מדעתי הפרטית על שאלה זו או אחרת, וזאת למרות ידיעתי על התעמולה הפרו־אירית שמנהלת המפלגה השמרנית לפני הבחירות”.

חליפת המכתבים בין גלאדסטון ובין הגברת א. נמשכה עד הימים האחרונים לפני הבחירות, בלי להביא לשום תוצאות חיוביות. פארנל נוכח איפוא, שאין שום סיכויים להתקשר עם מפלגת הליבראלים ויומיים לפני הבחירות באנגליה פרסמו פארנל וחבריו כרוז לכל האירים באנגליה, בו הסבירו את עמדתם לקראת הבחירות והציעו וביקשו מאת האירים הנמצאים באנגליה לתמוך בקולותיהם במפלגת השמרנים. אמנם היה ידוע כי גלאדסטון המדינאי הישר ורחב־הדעת נוטה חיבה לדרישות האירים ועד הרגע האחרון היו שציפו, כי הוא יפתיע את ציבור הבוחרים באיזו תכנית חדשה, אך גלאדסטון שמר על סודו, אם כי הבין יפה שהיחס הפרו־אירי מצד השמרנים אינו אלא תכסיס לבחירות גרידא. ברי, איפוא, כי פארנל עשה את אשר עשה, שלא בהרגשה טובה וברוב חששות לעתיד, אלא בדלית ברירה ובתקווה שמא השמרנים יקיימו את הבטחתם גם לאחר הבחירות.

על יחסו האישי של גלאדסטון לשאלה האירית אפשר ללמוד מדבריו לבאלפור במשתה שנערך לכבוד יורש־ העצר האנגלי. גלאדסטון אמר: “אם השמרנים קיבלו עליהם תכנית חדשה לטובת האירים, הם יכולים לקבל בחשבון את תמיכתי”. כעבור ימים מספר קיבל גלאדסטון מהלומה מדינית קשה ע"י מעשה בנו־מזכירו הרברט, שגילה את סודות אביו בשיחותיו הבלתי רשמיות עם אישים שונים לפני הבחירות. הדברים התפרסמו בשני עתונים אנגליים ואחרי־כן בכל העתונות האנגלית. התוצאות היו רעות והנואמים ממפלגת השמרנים, אשר תמול עוד דיברו בשבח האירים, שינו את דעתם ויצאו בנאומים חריפים ובדברי השמצה נגד האירים “חופרי הבורות לאור הירח וממיתי האנגלים מאחורי גבם”. נוצר אי־אמון הדדי בין המפלגה השמרנית ומפלגת האירים והתחוללה התרגשות בין הבוחרים האיריים עצמם. פגישה דחופה נקראה מטעם ראשי שתי המפלגות לברר את המצב ולהשקיט את הרוחות הסוערים בשני המחנות, כדי לכונן מחדש את האמון ההדדי ביניהם. הודעה רשמית פורסמה מטעם שתי המפלגות לכל הבוחרים להמשיך בשיתוף פעולה, בלי לשים לב לסנסאציות.

הוקמה ממשלת שמרנים והליבראלים נשארו במיעוט. לורד סאליסבורי נבחר כראש הקאבינט הבריטי וכל חברי הקאבינט נבחרו מבין השמרנים. כעבור חדשים מספר נכשלה ממשלת השמרנים לרגל החוק החקלאי שהציעה לטובת האכר האנגלי. נושא זה עורר ויכוח סוער בין הצירים של שתי המפלגות ונוצר רוב מכריע נגד הממשלה. לורד ס. וחבריו בקאבינט התפטרו מתפקידם ביום 28 בינואר 1886, וגלאדסטון הוזמן להרכיב קאבינט חדש. גם קאבינט זה לא האריך ימים ונכשל מסיבת ההפתעה הגדולה שהפתיע גלאדסטון את הקאבינט הפרלאמנט ואת בית הלורדים הבריטי בתמיכתו הנלהבת בשאלה האירית. במלוא כשרון הסברתו טען מר גלאדסטון לטובת החוק שיאפשר לאירים להגיע לעצמאותם בארצם.

נאומו זה של גלאדסטון בשאלת “שלטון בית” ב־26 במרץ 1886 ארך שלוש שעות וחצי ובו הסביר את תמיכתו המלאה בדרישות האירים להקמת פרלאמנט והנהלה איריים, אשר יוכלו לחוקק את חוקיהם הרשמיים הנוגעים לכל עניני האומה האירלאנדית. חוזה השלום בין שתי המדינות יתבסס על תנאים של מכס־מגן ומסים ממלכתיים משותפים, הוצאות משותפות לצי ולצבא, לדואר ולתחבורה הבין־ימית ועל הרכבות המשותפות בין אנגליה ואירלאנד. את הפתרון היסודי בשאלת הקרקעות הראה ברכישת הקרקעות במחירים נוחים מאת האצילים האנגלים, כדי לחלקם בין האכרים האיריים בתשלומים נוחים לתקופה של 68 שנה או יותר ובריבית קטנה ביותר. בין שאר התנאים שבחוזה הציע גלאדסטון להכניס את התנאי בדבר מתן זכות־בחירה לאנגלים באירלאנד לפרלאמנט החדש וכדומה זכויות הניתנות למיעוט האירי שהתישב באנגליה; התוקף החוקי של הפרלאמנט והסינט האיריים יהיה לא פחות משל הפרלאמנט ובית הלורדים האנגלים. בתי־המשפט באירלאנד יתנהלו ע"י שופטים אירים ואנגלים, אשר ייבחרו לפי החלטת הפרלאמנט האירי, והוצאותיהם תוטלנה על אוצר הכספים האירי, הוצאות הצבא והמשטרה לבטחון המדינה תשולמנה גם הן מן האוצר של המדינה האירית. לדעתו של גלאדסטון על העם הבריטי לבחור באחת משתי הדרכים האלה: א) או לגמור אחת ולתמיד בשאלה האירית ולהחזיר את השלום בין שתי הארצות; ב) או להמשיך בשיטה הישנה למשול בכוח הזרוע ולהכריז מלחמה גלוייה בעם הלוחם למען עצמאותו מאות שנים.

אין פלא שנאומו ההיסטורי הזה עורר בקורת חריפה והתנגדות קשה בכתלי המפלגה הליבראלית עצמה וחבריה שמספרם הגיע ל־92 איש לא הסכימו לעמדתו. כאשר הצעת גלאדסטון הובאה לויכוח על הבמה הפרלאמנטרית, התקיפה אותו מפלגת השמרנים וההצעה נכשלה בתמיכת חלק מחברי המפלגה הליבראלית; 343 הצביעו נגד, ובעד אישור החוק הצביעו 313. ממשלת הליבראלים נכשלה, גלאדסטון התפטר מתפקידו ובמקומו נבחר ברוב קולות של צירי בית הנבחרים לורד סאליסבורי. הויכוח בבית־הנבחרים שעורר גלאדסטון בנאומו נמשך עד סוף חודש אוגוסט, והפרלאמנט הזה של שנת 1885 התפרסם בהיסטוריה האנגלית בחילופי המערכות הפוליטיות התכופות בין השמרנים והליבראלים שהתחוללו בו, צירי מפלגת פארנל נוכחו עתה שאין להם ידידים בפרלאמנט לסמוך עליהם, מלבד הליבראלים, ושיתוף־הפעולה עם השמרנים נפסק. מאז התקשרה מפלגת האירים למפלגה הליבראלית עד שנת 1914.

א. ג'. באלפור מזכיר המדינה לאירלאנד    🔗

הענינים באירלאנד התנהלו לפי קו מפלגת השמרנים ולפי השיטה הישנה של שמירת הסדר לפי החוק. פארנל לא מצא לנכון לשוב ולעורר את השאלה העיקרית של עצמאות האירים והעלה על סדר־היום שאלה שניה במעלה בכוונה שע"י כך יגיעו לידי שינוי עמדה גם בשאלות עקרוניות יותר. כוונתו היתה לא להניח לקאבינט החדש אלא לעוררו לקראת ויכוח רציני בשאלה האירית, ומשום כך החליט להציע הצעת חוק בדבר הנמכת שכר־דירה ומסי קרקעות, אשר דשו בה בלי להתקדם. באותו זמן החלה להתארגן באירלאנד תנועה חדשה בשם “תכנית מאורגנת” של כל הדיירים, שעוררה את התושבים להשתמש בכוח נגד בעלי־הבתים האנגלים. הם הציעו לכל מקרה, שבעל־בית פלוני יסרב לקבל את שכר־הדירה שיוצע לו מטעם הדייר, יעביר הדייר את הכספים לידי הארגון החדש והוא ישתמש בהם לתמיכת הנצרכים וההגנה המשפטית עליהם. התנועה החדשה דרשה גם את שיפור התנאים הסניטאריים בבתים, כדי למנוע הפצת מחלות מסוכנות או תאונות אסון שאירעו לרוב מהזנחת הבנינים והתמוטטותם.

בראש התנועה הזאת עמדו שני אישים חשובים: ו. או’בריין וד. דילון. הם שנשאו בכל האחריות לפעולות; הפיצו כרוזים בכל עיר וכפר, מבית לבית בתוך הישוב האירי, עוררו להתנגד לתשלום של שכר־הדירה הגבוה. סיסמתם היתה: “לעמוד יחד או ליפול יחד”, למרות ששניהם היו חברים במפלגה האירית הלאומית, התנגד פארנל באופן אישי לצורת הארגון החדש ולדרך התעמולה שנעשתה על־ידם. לדעתו, תכנית זו עשוייה היתה אך להזיק למלחמתו בפרלאמנט, אם כי הבטיח, שהוא ימשיך בלחץ הפוליטי על הממשלה האנגלית לאשר את החוק להגנת הדיירים, לא הסכים פארנל לשיטות ההתנגדות שנקטו האירים עצמם. התנועה רכשה בהתחלה תומכים רבים בכל חלקי המדינה, והשלטון האנגלי מצד שני הגשים את חוק ההגנה על בעלי הרכוש. אלפי דיירים נאסרו ונענשו, אף הוצאו מדירותיהם. בתי הסוהר נתמלאו עד לידי כך, שהוקמו מחנות־הסגר מיוחדים לתושבים שסרבו לשלם שכר־דירה והעונשים היו קשים מבשנת 1882. הצירים האירים התכוונו לעורר את השאלה בישיבת הפרלאמנט האנגלי שהתקיימה ב־2 בינואר 1887, אך להפתעתם נוכחו לדעת שעל סדר־היום הועמד לדיון תיקון החוק הפלילי לגבי המצב שנוצר באירלאנד. פארנל וחבריו מיחו שהחוק הפלילי הועמד לדיון לפני הקאבינט הבריטי וקבע עמדה בשאלת הדיירים. לדבריהם, לו דן הקאבינט תחילה והגיע לפתרון השאלה הראשונה של שכר־הדירה, ממילא היה פטור מלדון בתיקון נוסף לחוק הפלילי, כי המצב המדיני באירלאנד היה חוזר לתיקונו. רוב הצירים התנגדו להצעת פארנל וחבריו, וברוב קולות אושר התיקון לחוק הפלילי באירלאנד, שנתן יפוי כוח נוסף לשלטון להחמיר בעונשים נגד המורדים או המסרבים לשלם את שכר הדירה או את מסי המדינה שהוטלו עליהם, וכן לדכא בכל האמצעים את העומדים בראש ״התכנית המאורגנת"⁹ עד שישוב הסדר במדינה. כעבור מספר ימים חזרה מאירלאנד הוועדה של לורד קופר, והיא המליצה בפני הקאבינט על הנחות ידועות לטובת הדיירים באירלאנד. ההצעות נתקבלו ואושרו בישיבת הפרלאמנט ובתנועת ההתמרמרות של האירים חלה הפוגה קלה.

עם זאת לא ירדה בקאבינט של סאליסבורי השאלה האירית והוכח, שיש צורך למנות חבר מיוחד של הקאבינט כמזכיר למדינת אירלאנד. הוא ישקוד למצוא את הדרך להשקטת הרוחות במדינה ולהקל על התושבים והאכרים, כי מצבם החמרי הקשה היה ידוע. בדרך זו קיוו להחליש את תנועת הליגה האירית הלאומית, והוסכם בקאבינט, כי בן־אחיו של המיניסטר סאליסבורי, מר א. ג'. באלפור, יכנס כחבר לקאבינט ויקבל עליו את התפקיד. באלפור התווה מסלול חדש למדיניות הבריטית באירלאנד, לפני שקיבל עליו את תפקידו החדש, היה באלפור מזכיר מדינת סקוטלאנד, אבל הוא נוכה מהר, כי באירלאנד המצב שונה בתכלית מזה שהתנסה בו בסקוטלאנד. אמנם הוא דרש מן התושבים האירים שישמרו על החוק והסדר, אך מצד שני הבטיח את עזרתו לאכרים ועמד בהבטחתו. הוא בא לעזרת התושבים, אשר ידם לא השיגה לשלם את שכר־הדירה, אף שיחרר אותם ממסים שונים. לזכות הבנתו המדינית של באלפור יש לזקוף את השיפור הניכר שחל במצב. בו בזמן לחם באלפור נגד “התכנית המאורגנת״ ובעיקר נגד מנהיגיה, ובאירלאנד הוכרזה כעין מלחמה בלתי רשמית בין השלטון האנגלי ובין מפלגת הליגה האירית הלאומית, שנמשכה שלוש שנים. התחדשו פעולות הטירור מצד כוחות המחתרת האירית שהכריזה, כי אינה מכירה בחוקיות השלטון האנגלי. חוסר הבטחון הציבורי גבר וקרבנות נפלו משני הצדדים. באלפור עמד איתן במלחמה, אך המשיך לשיטתו בעזרה לאכרים ע”י תמיכתו בהלוואות, כדי להיטיב את מצבם ולהשפיע על בעלי האדמות האנגליים, שימכרו מאדמותיהם. הממשלה חילקה את האדמות האלה בין אכרים אירים ומאות משפחות התישבו עליהן. נוכח הפעולה הזאת שינתה המפלגה האירית את כיוונה ובמקום דרישותיה הקודמות העמידה על סדר־היום את שאלת עצמאותה וחירותה של המדינה האירית. המצב המסובך הזה העמיד את פארנל וחלק מחבריו בפני בעיה קשה מאוד, כי בעומק לבו והכרתו התנגד פארנל לפעולות הטירור שנעשו ע"י מפלגתו. בו בזמן קשתה עליו יותר הצדקת פעולות חבריו למפלגה כלפי חוץ, כי פעולותיו של באלפור ויחסו החיובי לגורל האכרים האיריים השפיעו בהרבה על דעת הקהל האנגלי. באנגליה התנגדו וביקרו בחריפות את מלחמת האירים כבלתי צודקת ובלתי־ריאלית, אף אינה מכוונת למטרה שהאירים שואפים אליה פארנל השתדל במיטב כוחו להשפיע על שני חבריו או’בריין ודילון, שיפסיקו את תנועת המרי, כי המשכת הפעולה אך מגבירה את דעת הקהל האנגלי נגד אירלאנד. דבריו לא הוי עילו ועמלו היה לשוא, כי חבריו לא רצו ולא יכלו להכנע ולשנות את עמדתם. הם לא הושפעו מדברי פארנל, שדרש כי קודם כל – יש למנוע שפיכת דמים חינם.

או’בריין וחלק מחברי המפלגה נאסרו ע“י השלטונות וליום 9.9.1887 נקבע בירור המשפט נגדם. לאות מחאה התאספו לאסיפה פומבית במיטשלסטון קרוב ל־ 8,000 איש, ובשעה שדילון נאם לפני הנוכחים פרצה התנגשות בין ההמון והמשטרה שרצתה לפזר את האסיפה. המשטרה שנהדפה ע”י ההמון חזרה לתחנותיה ופתחה באש על הקהל, מבין הקהל נהרג אחד ושניים נפצעו קשה. מתוך המשטרה נפל קצין אחד וחמישה שוטרים נפצעו. הקרב נמשך עד שהגיעה תגבורת למשטרה ופיזרה את הנאספים, אך סערת הרוחות במדינה לא שככה. אחרי המקרה הזה, היה מר גלאדסטון הראשון, שקם להזהיר את הפרלאמנט על המתחולל באי זה בסיסמה: “זכרו את מעשה מיטשלסטון”! סיסמה זו נעשתה פופולארית מאוד בין שתי המפלגות החשובות של הפרלאמנט, והשמרנים והליבראלים כאחד השתמשו בה – הללו לשבח והללו לגנאי.

השלטון באירלאנד המשיך במאסרים, לא רק של חברי מפלגת הליגה האירית, כי אם גם של החשודים בנטייה לפעולת ״התכנית המאורגנת". נאסר ראש עירית דאבלין שתמך בדרישת ההמונים לעצמאות אירית למרות היותו אנגלי מלידה, כי תמך בכל לבו בפעולות תנועת הליגה האירית. פעולות העונשין של השלטון נגד תנועת המרי האירית הסיחו את הדעת מפעולותיו החשובות של מזכיר המ־ דינה מר א. ג'. באלפור. השיפורים בשאלות לוקאליות או בשאלות כלכליות היו עתה טפל, בעוד שתנועת האירים דגלה בשיחרור המדינה האירית מן השלטון האנגלי והקמת פרלאמנט אירי עד לשלטון עצמאי שלם על מוסדותיו המחוקקים והמבצעים. בתוך המפלגה האירית נוצר על־ידי כך פירוד הכוחות והדעות, כי חלק תמך בשיטתו והשקפתו המדינית של פארנל, בעוד שהחלק השני תמך בשיטתו והשקפתו המדינית של או’בריין.

באלפור, מזכיר מדינת אירלאנד, אף הוא אוכזב מנסיונו הקשה והשמיע בפרלאמנט מטעם מפלגת השמרנים בקורת חריפה ״על מדיניות הגלאדסטונים ומדיניות מפלגת פארנל כאחד“. הוא הודה שאין הוא תומך בבעלי הקרקע והרכוש באירלאנד, אך הפתרון צריך לבוא ע”י מו“מ ולא באיומים מאיזה צד שהוא. הוא הודיע מבמת הפרלאמנט, שקודם כל חובה לדכא את תנועת המרד בכל האמצעים, כדי להפסיק את אי־הסדר וההפקרות בחיי המדינה. שיטתו וכוונתו הן לעזור לאכרים האירים והוא הבטיח להוכיח את רצונו הטוב של השלטון האנגלי באירלאנד ע”י מעשים נוספים. לזכותו של באלפור כמזכיר לעניני המדינה באירלאנד יש להדגיש, כי הוא הבין לרוחה של אירלאנד יותר מכל מדינאי בריטי אחר והתיחס אליה כאל מדינה ולא כאל ערב־רב של עקשנים וחמומי־מוח חסרי כל מגמה קבועה מראש. הוא התמסר בכל לבו לחקור את תנאי המגורים הדלים ואת שאלת חוסר הקרקע למשק החקלאי האירי. הוא ראה את התקלה הגדולה שעמל האירים ותוצרת משקם היו נחלתם של בעלי קרקעות, בעוד ששכר העבודה הנמוך לא נתן אפשרות של קיום לעמלים.

בדו"ח שלו שהגיש לממשלה הבריטית הוא תיאר את מצב האירים ללא כחל ושרק וציין, כי מצב זה אינו מוסיף כבוד למדיניות הבריטית באי. בהשפעת באלפור אושר לבסוף חוק הקרקעות, שהכריח את בעלי האחוזות למכור את אדמתם לממשלה בתנאים נוחים על מנת לחלקה בין האכרים העניים.

האדמה נקנתה מבעלי האחוזות לפי החוק בתשלומים למשך 49 שנים. מן האכרים קיבלה הממשלה רק 4% מערך האדמה הממשלתית, ו־2% מערך הקרקע שילם האכר עבור הוצאות ההלוואה שהממשלה הוציאה לקניית הקרקעות. מר באלפור השתדל להגביר גם את תנועת הבנין, כדי לחסל את שאלת צפיפות המגורים במחוזות שונים. לשם הוצאה לפועל של העבודה הרבה הזאת יסד באלפור את המחלקה הממשלתית לחקלאות, ובפיקוחה הגיעו אלפי משפחות איריות להתישבות חקלאית, אף הפכו בעזרתה לאכרים עצמאיים. מצבם החמרי של בעלי המשקים הזעירים הוטב ובמקום להיות פועלים ולמסור מכוחם לבעלי הקרקעות, זכו ליהנות מיגיע כפיהם במשקיהם הם. עם תום כהונתו של באלפון המשיך בשיטתו אחיו, שכיהן במשרת מזכיר המדינה עד שנת 1900. המדיניות הבריטית שקדה איפוא, שמצב תושבי האי ישונה לטובה במו־ בן החמרי והחקלאי.

 

פרק ט"ו – אהדתו של מר לויד ג’ורג' למר צ'. ס. פרנל    🔗

"אבי הכיר את פרנל בשנים הראשונות לכהונתו ולפעילותו הפוליטית האירית מעל במת הפרלמנט הבריטי להביא לאישור החוק של “שלטון בית” לאירלנד.

כידוע, איבד פרנל בסופו של דבר את מעמדו כמנהיג המפלגה האירית בשל ההתנגדות לו ולפעולתו המדינית, שעוררה התנועה הקתולית, שחתרה תמיד נגד מנהיגותו מפאת היותו פרוטסטנטי. אף האנגלים, הסקוטים ורוב הוולשים שנאו את פרנל באשר הסכים לתביעתו של קפיטן הושיע לקבל גט מאשתו, שפרנל התאהב בה.

באותם הימים נפל דבר זה ככתם חברתי על אישיותו של פרנל, אשר לא הופיע בבית־המשפט ולא שלח עורך־דין להגן עליו במשפט. כידוע, פרנל היה מעוניין בכך שהושיע יקבל מבית־המשפט אישור לגירושין; בכך יכול היה לחיות עם הגרושה באופן ליגאלי ולשמוח אתה.

דבר זה הדהים את דעת הקהל האנגלית, אשר חשבה שעל מנהיג מפלגה לשמור על גינוני המוסר ולהיזהר מכל רבב שהוא בחייו הפרטיים. מסיבה זו רבו שונאיו בשורות המפלגה האירית ואף מחוצה לה. אמנם נמצאו אנשים אשר הצדיקו את פרנל, ואף אבי תמך בו כמובן והשתתף בצערו. חלק מהאירים שלא היתה להם השפעה במפלגה האירית גדולה היתה מרירותם נגד מר גלאדסטון באמרם: “תבורך האש היוקדת שתלווה אותו בגהינום בכל צעדיו”. כי הם האשימו אותו באיום שנכלל במכתב ששלח למפלגה האירית, שאם רצונה לזכות באישור החוק של העצמאות האירית, הנקרא “שלטון בית” לעולם לא יצליחו להביא לאישורו כל זמן שפרנל יעמוד בראשה וימשיך להיות מנהיגה. אחר שנכשל בחייו הפרטיים היה המוצא היחיד שיתפטר מתפקידו.

כאשר הגיע איום זה למזכירות המפלגה האירית, זה גרם לוויכוחים סוערים ולחירופים בישיבת המפלגה. כתוצאה מכך התפלגה המפלגה לשתי סיעות: חברי סיעה אחת דרשו שלא לקבל את איומו של גלדסטון ולא הסכימו שיהיה “בעל בית” הנותן להם הוראות, הם דרשו שלא להתחשב בתעמולת העיתונות האנגלית נגד פרנל, לפי דעתו של מר לויד ג’ורג הרשות לכל אדם להתנהג בעניניו הפרטיים כטוב בעיניו. הסיעה השנייה טענה, שבשום אופן לא תסכים לשאת את חטאו של פרנל. אמנם הוא יכול להתנהג בחייו הפרטיים כאוות נפשו, אבל אין להניח שימשיך להיות מנהיג המפלגה ובכך תוכל להעביר את החוק ל“שלטון בית” בפרלמנט. בהצבעה על שאלת מנהיגותו הוא נכשל. הרוב הצביע נגדו ומר מקארתי נבחר במקומו כמנהיג המפלגה.

מר לויד ג’ורג‘, אמר פעם לידידיו בביתו לאחר המאורע ההיסטורי הזה, שמצבו של פרנל היה טרגי מאד. פרנל, בהתנהגותו לאחר הגירושין שאושרו לבעלה של הגב’ הושיע על־ידי בית המשפט, עשה טעות גדולה. מן הראוי היה שישקיט את הרוחות במפלגתו האירית ויתפטר מיד; בכך היה מוציא את הרוח מן המפרשים ומניח לחבריו להירגע לכמה שנים, מר לויד ג’ורג' המשיך ואמר שאין לו ספק בכך שחברי המפלגה היו מחזירים את פרנל לתפקידו כמנהיג. כמו כן הוא הדגיש שלעם הרשות לבחור לו מלך כרצונו, אך גם למלך הרשות לבחור לו את האשה המוצאת חן בעיניו, העתידה להיות מלכתו. אני חושב, אמר מר לויד ג’ורג', שפרנל זה היה גיבור שלחם על זכויותיו, אך עשה מעשה חסר טקט ובלתי הגיוני. טעותו היתה בכך שאהב את אשתו של הושיע במסירות רבה, עמד לצידה בלויאליות רבה בגילוי לב וברצינות גדולה. הוא הכריז בפומבי על אהבתו הבוערת והקדושה לאשתו קטרין הושיע ותמיד קרא לה “מלכה שלי”,

 

פרק ט"ז – המצב אחרי מותוֹ של פארנל    🔗

בשנת 1892 שוב הגיעה המפלגה הליבראלית לשלטון, בתמיכת 82 הצירים האירים שנבחרו מטעם המפלגה הלאומית ובראשם רדמונד. גלאדסטון הודיע כי הוא מתכונן להציע מחדש לפני בית־הנבחרים הבריטי את הצעת החוק של “שלטון הבית” ואת הבטחתו קיים. הצעת החוק הנ“ל אושרה ע”י הפרלאמנט ברוב קולות, אבל כאשר הגיעה ההצעה של “שלטון הבית” לבית הלורדים, לא הסכימו חברי בית הלורדים לאשר אותה. כתוצאה מזה היה צורך להעלות מחדש על סדר" היום של ישיבת הפרלאמנט את הצעת אישור החוק של “שלטון הבית” ללא תקוה להגשימו בחיים לאחר שמפלגת השמרנים שינתה את כיוון מדיניותה בשאלה האירית.

השמרנים החליטו להלחם בקיצוניות הלאומית של הנוער האירי ע“י שיפור התנאים של האכר הזעיר באירלאנד, צמצום דמי החכירה עבור הקרקעות, קיצוץ מסי הממשלה והוזלת שכר־הדירה בערים. כן סודרו וניתנו הלוואות לאכרים ולאנשי המעמד הבינוני בתשלומים ארוכים ובריבית קטנה, כדי שהאכר יוכל להגדיל את משקו, בעל־המלאכה את סדנתו והסוחר את עסקו. באותה תקופה נעשתה פעולה כלכלית חשובה ורחבה ע”י יוסף פלאנקט, בהקמת קואופראטיבים שונים ובהענקת אשראי לכלי־עבודה ורכישת בהמות־עבודה לחקלאים בתמיכתו של השלטון האנגלי השמרני במקום. כן ניתן חופש פעולה לתושבים לבחור אל מועצות הערים ומועצות הכפרים חברים מתוך שורות האירים. הווה אומר, כי האירים החלו ליהנות מזכויות מוניציפאליות ומפעולות ציבוריות שונות, אשר לפני כן נשללו מהם. ביסוד כל השיטה הזאת היתה כוונה תחילה להסיח את דעתם מתנועת המרי האירי, שהחלה להתפשט במחתרת אחרי דחיית החוק של “שלטון הבית” בבית הלורדים האנגלי ביזמת המפלגה השמרנית. למרות התנגדות בית הלורדים ומנהיגי מפלגת השמרנים, המשיכו הליבראלים להלחם באמונה על הצעתם בתקווה, שיזכו להעביר ולאשר את הצעת החוק לטובת האירים, אך בשנת 1895 נאלץ הקאבינט הליבראלי להתפטר ובמקומו הגיעה לשלטון המפלגה השמרנית.

הפעולות הכלכליות שנעשו לטובת האירים ע"י השלטון האנגלי לא השפיעו בהרבה. התנועה האירית הלאומית לא הושפעה אף במקצת ובעתונות פורסם מאמרו של תומאס דייויס אשר שיקף נאמנה את הלך־הרוח האירי הלאומי: "למרות השתדלויותיך, העם האנגלי, לעשות עמנו חסד ולכבד אותנו בכסאות בבית הפרלאמנט שלך ולהכיר בטובך בזכות הדת הקאתולית – כתב דייויס – וגם השתדלויותיך לשפר את מצבנו החמרי הקשה, שאנו נמצאים בו כעת; למרות כל אלה ואפילו היית משיג ומוסר לנו את כל אוצרות העולם ומניחם לרגלינו, היינו אומרים לך בגלוי, ששנאנו את מתנותיך הרבות… שנאנו. קצה נפשנו בכל העזרה הניתנת לנו על־ידך בין מרצון ובין שהיא נובעת מכוונות אחרות. אנו מכריזים בפניך ובפני כל הנוגעים בדבר, כי יבוא אשר יבוא, אנו דורשים מכם מדיניות צודקת או מלחמה. אנו אומרים לכם, האנגלים, בשם מולדתנו אירלאנד, כי דבר לא ישכנע אותנו ואירלאנד תשאר לעולם אומה עצמאית ולא עדה דתית!״

אמנם מפלגת האירים הלאומיים עדיין היתה מפולגה לשתיים: החלק האחד שהתנגד לשיטתו המדינית של פארנל, ונודע בשם “אנטי־פארנאליסט” והחלק השני, ששמר אמונים לקו המדיני שהתווה פארנל. ראש המפלגה האירית הלאומית רדמונד נוכח לדעת, שמפלגתו נכשלת והולכת מחמת הפילוג הזה, אשר פילג גם את העם האירי לשני מחנות. הפילוג נמשך משנת 1891 עד שנת 1900. אותה שנה הושג מחדש איחוד המפלגה האירית נוכח הכיוון והרוח החדשים שהחלו לנשב ולסעור ברחוב האירי הן נגד השלטון והן נגד מפלגת רדמונד. המפלגה המאוחדת לא האריכה ימים, כי לב הנוער לא היה עמה. בלעדי הכוחות היוקדים והלוחמים של בני הנעורים נעקר כוחה של המפלגה וגורלה היה כגורלה של מפלגת רדמונד. היא כונתה בפי הנוער בשם: “מפלגת הזקנים ותשושי כוח הקיום”… למרות אדישות הנוער למפלגה, המשיכו רדמונד וחבריו להטיף בעיר ובכפר וע"י העתונות האנגלית את הזהרתם ועצתם לאחיהם האירים, שימנעו ללכת בדרך המסוכנת להם ולכל הישוב האירי. עם כל מסירות הנפש שלי הם וההקרבה העצמית על מזבח המולדת למען שחרורה, לא יעלה בידם להגשים זאת בשיטת ההתנגדות הפיסית מול כוח פיסי וצבאי כביר מהם.

כאו’קונל ופארנל בשעתם הטיף גם רדמונד כי הדרך לעצמאות היא לחץ מדיני חזק שבא אחריהם הן ע"י הישוב האירי בעצמו והן בעזרת האירים היושבים בחוץ־לארץ. להלן יוכח לנו באיזו מידה צדק רדמונד כמנהיגים האירים קודמיו, שהזהירו את הנוער האירי על דרך ההתנגדות המסוכנת, אשר בחר ללכת בה.

התקדמות כלכלית באי    🔗

באלפור ועוזרו בממשלה ג', וינדהאם, שהיה נלהב ומסור לשיטתו המדינית של הראשון, הבינו שיש לעשות את כל המאמצים להיטיב את תנאי הכלכלה באירלאנד ולהפיג במידה האפשרית ובהקדם את מרירות התושבים האירים, פן תתחזק תנועת המרי הלאומי, הם מינו בשנת 1902 לתפקיד של סגן מזכיר לעניני האירים באנגליה ולמנהל הענינים האדמיניסטראטיביים של אירלאנד בפועל את סיר א. מאקדונאלד, קאתולי אירי אדוק, אשר מילא קודם לכן באמונה את תפקידו כמושל מחוז חשוב בהודו. מאקדונאלד קיבל את כהונתו בתקווה שתנתן לו אפשרות לנצל את השפעתו למען העברת החוק לעניני הקרקעות ואישורו בפרלאמנט. דעת הקהל האירי, וכן דעתם של חברי המפלגה האירית הלאומית היתה, כי הממשלה הגיעה למצב, בו מחובתה לבצע את המעשים הראשונים, אשר החליטה עליהם. בהשפעת כל אלה כונסה ועידה מיוחדת לדיון בשאלת הקרקעות, ואם גם בוועידה לא הוחלט להכריח את האצילים לוותר מקרקעותיהם, אושרה ההצעה, שהממשלה האנגלית תלווה סכומים עצומים ותקבע מחירים אשר לפיהם יסכימו האצילים למכור מאדמתם. כן הוצע סידור, שיקל על מצב הדיירים בתשלום שכר־הדירה.

האכרים ראו כי הממשלה האנגלית מתעניינת בגורלם ותומכת בהם בהלוואות נוחות וגילו נכונות לשלם את מסיהם. אישור חוק הקרקעות חולל איפוא שינוי ניכר לטובה במצב האכר האירי ובצדק יש לומר, כי הוא אחד ההישגים החשובים של האירים במאבקם המדיני שנמשך מאות שנים נגד השלטון האנגלי, ולא זכו לו אלא בשנת 1903. מכאן ואילך קיבל כל אכר, כקטן כגדול, זכות בעלות על המשק והאדמה שהם עיבדו בזיעת אפם. ברם, בהישג זה נסתיימה פעולתו של אחד השותפים לו – הוא ג'. וינדהאם, במסיבות מעציבות כאשר יסופר להלן.

כמזכיר המדינה באירלאנד, התענין סיר מאקדונאלד, להקים מוסד רשמי עם סמכות עצמאית מסויימת, מעין פרלאמנט אירי בזעיר־אנפין, אשר יוכל לבצע את חוקי המדינה. הוא קיבל הבטחה מוינדהאם, שהלה יתמוך במעשהו זה למען גיבוש שלטון עצמאי באירלאנד, אף כי שיחותיהם התנהלו בסודיות גמורה, השמועה על כך הסתננה ע"י מקור בלתי ידוע לאופוזיציה השמרנית בפרלאמנט, השמרנים החלו להתענין בדבר תוכן השיחות המתנהלות מאחורי גבם, וכתוצאה מהבקורת נתרופפה עמדתו הפוליטית של וינדהאם במידה כזאת, שבאלפור, למרות שכיבד אותו והעריך את מרצו, נאלץ להסכים שוינדהאם יתפטר מתפקידו. הקאריירה של המדינאי הצעיר ובעל המעוף, אשר הבין לרוחה של אירלאנד נסתיימה, הואיל והאופוזיציה בפרלאמנט לא ידעה להעריך את כוונתו והתיחסה אליו כאל אחד הצירים החותר נגד חוקי הפרלאמנט האנגלי ומסייע בהשקפותיו, כביכול, לתנועת המרי באירלאנד.

התקופה שבאה אחר־כך משנת 1903 עד 1909 לא הביאה עמה שינויים ניכרים בתולדות האומה האירית. בבחירות לפרלאמנט בשנת 1906 הגיעה מפלגת הליבראלים לשלטון ב־377 צירים בזכות תמיכתם של 83 הצירים האירים. אחרי שמפלגת האירים התאכזבה מממשלת לורד סאליסבורי בשנת 1886, בחרה, כאמור לעיל, ללכת יד ביד עם הליבראלים ואמנם ב־1906 קבעה מפלגת האירים את ההכרעה ביחסי הקולות בין שתי המפלגות היריבות בפרלאמנט. באותה שנה אירעה העובדה החשובה, שמפלגת העבודה באנגליה הגיעה לפרלאמנט עם 53 צירים. הואיל ומפלגת העבודה היתה צעירה בחיי הפרלאמנט, עשתה התקדמותה המהירה רושם רב וצויינה בעתונות בהדגשה יתרה. בשנת 1907 נבחר מטעם הקאבינט לתפקיד של מזכיר המדינה לעניני אירלאנד – מר בירל ובתקופתו אושר החוק בדבר הגבלת העונשים והוצאתם לפועל לפי חוק הדיירים באירלאנד. כן נשאר המצב בלי שינוי גם בשנת 1909.

האירים תמכו בליבראלים וקיוו להשיג בתמיכתם נצחון על בית הלורדים, שכוחו היה אתו לבטל כל החלטה שנתקבלה בשאלה זו או אחרת ע"י בית הנבחרים. ואמנם הליבראלים תמכו במסירות רבה בדרישות האירים, כי לדעתם הגיע הזמן שהשאלה האירית תקבל את פתרונה הסופי בלי דחיות נוספות. הליבראלים קיוו לסייע בידי מנהיג האירים רדמונד שיגיע למעמדו של בוטה, מנהיגה הנודע של דרום־אפריקה (גניראל בוטה שהיה ראש הלוחמים האפריקאים נגד הכוחות הבריטים, נבחר אח"כ ביחד עם הגניראל סמאטס לחתימת חוזה־השלום והיה לנשיא המדינה.) רידמונד היה האיש המתאים לתפקיד דומה באירלאנד, הואיל והוא איחד את המחנה המפולג לפארנליים ולאנטי־פארנליים ועורר את הכל לעבוד שכם אחד לטובת הענין. דמיון רב היה בינו ובין פארנל קודמו. אמנם לבו כאב על גורל עמו והוא לא חת מלמתוח בקורת על המדיניות המזיקה של השלטון האנגלי, אך כפארנל אהד גם הוא את התרבות האנגלית והאנגלים בכלל. אילו הושטה לו יד האנגלים לשלום בר־קיימא, היה מקבל אותה ברוב הערצה ותודה לא פחות מן הבורים בדרום־אפריקה. עם זאת לא מונה לו בחיים המדיניים גורל דומה לגורלו של בוטה הדרום־אפריקאי.

ב־ 6.5.1910 נפטר המלך האנגלי אדוארד השביעי ופטירתו הפתאומית גרמה להפסקת הויכוח הפוליטי בין המפלגות השונות בדבר שינוי מעמדו הקונסטיטוציוני של בית הלורדים, כי שני הבתים נסגרו למשך תקופת האבל האנגלי הלאומי. כתר המלכות עבר ליורש העצר שהוכתר בשם המלך אדוארד החמישי וכעבור ימי האבל הזמין המלך החדש את מנהיגי מפלגת הליבראלים והציע להם לבוא לידי הבנה הדדית עם השמרנים. המלך הציע ועידת שולחן עגול לשתי המפלגות היריבות, אך הצעתו לא נתקבלה על שני הצדדים. ב־1910 נפגשו ארבעה מנהיגים של שתי המפלגות הנ"ל והם קיימו 21 ישיבות, אשר פרטים לא נתפרסמו עליהן עד היום. מלבד תעודה אחת, המוכיחה שהדיונים בין שתי המפלגות נכשלו מחמת אי־הסכמתם של השמרנים לאישור עצמאותה של המדינה האירית. נמצא, שהנקודה האירית היתה נקודת־מוקד בין שתי המפלגות והיא שגרמה לכך ששתי המפלגות לא יכלו לבוא לידי פרוגראמה ומצע מדיני משותף לטובת המדינה האנגלית.

בחודש אפריל 1912 הוצע שוב בפרלאמנט אישור החוק האירי, אך תוכן הצעת החוק היה שונה בהרבה מן החוק שהוצע בפרלאמנט בשנות 1887 – 1893. כעת הודגשה כבר הדאגה למצב באירלאנד ולהבטחת קשריה לאנגליה במקרה של הכרזת מלחמה מצד הגרמנים או אומות אחרות נגד האנגלים. שוב לא היה בטחון מלא שהאירים יהיו נאמנים לאנגלים בהגנת המדינה הבריטית. יש לזכור, כי בשנים שעברו מ־1886 עד 1912 התקדמו האירים בהרבה, אחרי שניתנה אפשרות להעביר את הקרקעות מן האצילים האנגלים לידי האכרים האירים. צעד נוסף היה בהגשמת תכניתו של באלפור, שפתרה את בעית הצפיפות בין התושבים האירים, שהתרכזו בחלק אחד של האי. עזרת השלטון האנגלי ניתנה לכל תושב אירי שרצה להתנחל ולעבור לחיים חקלאיים. השלטון עזר לא רק ברכישת הקרקע, כי אם גם ברכישת בהמות־עבודה, פרות וצאן, משק עופות ושתילים שונים, כדי לפתח את המטעים במדינה. פעולתו הכלכלית של פלאנקט נשאה פירות ועל שום חשיבותה נתכבד אחר־כך מטעם השלטון בתואר “סיר”, כאירי מלידה הוא התמסר בכל מרצו וכשרונותיו להיטיב את גורלו ומצבו של האכר לפי העקרונות המשקיים הבאים: א) חקלאות טובה יותר מכניסה יותר; ב) ממכר מסודר מגדיל את הרווחים מן התוצרת החקלאית; ג) השבחת תנאי החיים של האכר. הוא יסד את החברה החקלאית האירית בשם אי.א.א.ג.ס.. לעזרת האכרים, הדרכתם ומתן הוראות טכניות. ההון החוזר של חברה זו הגיע בשנה הראשונה ל־ 100.000 לירות, בשנה השניה ל־ 150.000 לירות. כן התפתחה החברה משנה לשנה ובתקופת שלטונו של באלפור נוסדו 480.000 יחידות חקלאיות חדשות ושטח הקרקע שהועבר לרשות החקלאים האירים הגיע ל־ 217.000 הקטאר. אמנם מתנגדים רבים קמו לפלאנקט מבפנים ומבחוץ, אך הוא לא שם לב למכשולים והספיק עד פרוץ המלחמה ב־1914 לכונן 100 קואופראטיבים חקלאיים, שמספר חבריהם הגיע ל־ 100.000 איש וההון החוזר שלהם הגיע ל־ 2.500.000 לירות. הוא ניהל תעמולה חזקה להגדלת מספר הקואופרטיבים וביסוסם ויזם את ייסוד המחלבות הגדולות באי, כדי להשביח את טיב החמאה והגבינה של אירלאנד ולרכוש לה את שוקי החוץ. פלאנקט יסד בנקים חקלאיים שבאו לעזרת האכר באשראי בתנאים נוחים ובריבית מינימלית. לחקלאים האירים באה תקופת גיאות כאשר לא ידעוה לפניו. גידול ענף בהמות לבשר התפתח והשוק האנגלי קלט את השוורים, החזירים, העופות, סוסי־עבודה וסוסי־רכיבה מגידול אירלאנד. נפתחו בתי־מלאכה לסריגה וטוויית בד, וביחוד הבד הנודע בעולם בשם “אייריש ליינן”. בכל אלה זכה פלאנקט, ששמו נרשם לשבח בתולדות התפתחות החקלאות האירית, אשר כבשה את השוק האנגלי בטיב התוצרת שלה.

בד בבד עם ההתקדמות בחקלאות החלו לגלות את השפעתם הטובה התיקונים המוניציפאליים שבוצעו ע“י באלפור בתוקף החוק שאושר בשנת 1898. ניתנה אפשרות יורידית להקים ולבחור מועצות עירוניות, מחוזיות ומועצות כפריות ונמסרו להן סמכויות של הטלת מסים על התושבים, כדי לבצע את הפעולות שיזמו. זו היתה כעין התחלה ומעבר לקראת אבטונומיה שלמה יותר. ההתקדמות הכללית הזאת שחלה בתקופת כהונתו של באלפור השפיעה על הלך־הרוח בתוך המפלגה האירית גופה. הצירים האירים הוותיקים הושפעו ע”י חיי הפרלאמנט האנגלי, ורדמונד וחבריו שהמשיכו למעשה בקו הפוליטי של פארנל, האמינו בתום־לבם שיגיעו למטרתם הסופית לטובת בני עמם בדרך אבולוציונית ולא מהפכנית.

התגברות היסודות הקיצוניים    🔗

ברם, באותו זמן יצא רדמונד לביקור באמריקה, כדי לאסוף בין בני ארצו כספים למען האירים. שליחותו הצליחה והוא נוכח בדבר ערכו של הלחץ הפוליטי של האירים באמריקה, אשר בא לידי בטוי תקיף בעתונות האמריקאית. העתונות האמריקאית מיחתה בכל עוז נגד השלטון האנגלי המונע את האירים בארץ מולדתם להגיע לעצמאות. רדמונד הבין כי יש תומכים חזקים לשאלה האירית מעבר לאוקינוס, ובשובו מאמריקה התאזרה כוח המפלגה האירית הלאומית והשמיעה בתוקף מחודש את דרישותיה לפתרון השאלה האירית מיד בלי דחיות והשהיות. הם לא רצו להסתפק בהתקדמות הכלכלית שהתחוללה באי בעזרת השלטון האנגלי וביחוד גברה התסיסה בין הנוער האירי, אשר לא רצה להשלים עם המצב הקיים. הן מתוך שאיפה לוהטת לעצמאות והן מתוך זלזול במפלגה האירית, שלא קרבה את חוגי הנוער ולא העריכה את שאיפתם הלאומית, יצאה תנועת הנוער בבקורת נגד המנהיגים שאינם משתפים פעולה עם מנהיגי תנועת הנוער. המפלגה האירית היתה, לדעתם, מפלגה של זקני העם, אשר פעילותם שוב אינה הולמת את המציאות האירית. ארגוני הנוער המשיכו להתארגן בשני כיוונים. הארגון האחד שדגל בשיטות טירוריסטיות ושאף לנקום באנגלים את הדם האירי שנשפך ואת הקרבנות שנפלו במלחמת השחרור. ארגון זה שם את מבטחו במלחמת גרילה שתכריח את האנגלים לעזוב ולשחרר את מדינתם. הארגון השני הוא הליגה “שיין־פיין”, אשר עוד נשוב לדבר עליה.

שני האיגודים החליטו שלא לעשות שום פעולה בלי החלטת המרכז שלהם, כדי שלא לגרום נזק מוסרי למפלגה האירית. הם רק הכינו את דעת הקהל לקראת הבאות וניהלו תעמולה רחבה למען תחיית השפה האירית הלאומית. הם הכינו תכניות שונות לקראת השלטון האירי שיוקם בעתיד הקרוב. הפיצו שירים לאומיים ופרסמו חוברות על נושאים לאומיים שונים. הפעולות האלה נעשו בסודיות מוחלטת עד לידי כך שרדמונד ראש המפלגה האירית היה מחוסר כל אינפורמציה על המתרחש בשורות הנוער האירי, על תסיסתו והכנותיו החשאיות לקראת העתיד. כן לא הכיר את מנהיגי הארגונים האלה ולא ידע את מספר החברים שבכל אחד משני הארגונים. היה ידוע לו דבר קיומה של תנועה לאומית שנוצרה ע"י או’בריין ואילי, הללו טענו, כי לאחר שחיכו למעלה מ־25 שנה לפתרון השאלה האירית, ותוכן הויכוח בפרלאמנט לא השתנה מאז שפארנל עמד בראש התנועה האירית ב־1886, הגיע הזמן לגמור בויכוחים ולהתחיל בפעולות. רדמונד, מנהיג המפלגה האירית, לא שם לב לפעולותיהם של או’בריין ואילי, כשם שלא נתן את דעתו על שני ארגוני הנוער הנזכרים לעיל. הללו המשיכו בעבודתם הפוליטית מזה והללו המשיכו להתכונן במחתרת באימון ובנשק מזה.

שנת 1912–1913 עמדה באירלאנד בסימן שביתות פועלים והפסקת העבודה. במקומות שונים של מרכז ודרום אירלאנד אורגנו שביתות “האגוד האירי של פועלי התחבורה״. סינדיקאט זה נוצר והתנהל ע”י שני מנהיגים: ג’ימס לארקין, נואם רב־השפעה ובעל־גוף, אשר השלטונות כינוהו בשם "האירי החיגר״; לארקין עמד בראש תנועת השביתות וביחוד במפעלי הנמל, הרכבת והטראמביי, למען הגנת זכויות הפועל. ג’ימס קונולי, שקט ובעל מרץ, התמסר גם הוא להיטיב את תנאי הפועל האירי בענפי התחבורה. משק התחבורה במדינה היה שייך בחלקו לממשלה ובחלקו לחברה מסחרית פרטית. הפועלים שהחלו במלחמה על תנאי עבודתם הצליחו בהתחלה ובמקומות ידועים זכו לנצחון ניכר. אף־על־פי־כן החליטו נותני העבודה לא לוותר לדרישות הפועלים ונקטו בהשבתת העבודה. ביחוד התנגדה חברת הטראמביי לדרישות העובדים וההשבתה התפשטה בכל המדינה. המאבק בין העובד ונותן־ העבודה האירי נמשך בלווית שביתות ואסיפות מחאה ואיומים שונים. המרירות והעקשנות גברו משני הצדדים, שסבלו כאחד בלי למצוא את הדרך לפתרון רציונאלי.

התאבקות זו גרמה גם לתוצאות אחרות מרחיקות־לכת. בקרב האירים נחלקו הדעות וההשקפות בדבר השביתות והמשכתן. המפלגה האירית הלאומית דרשה את הפסקת השביתה ומפלגת הפועלים האירים לא הסכימה להפסיק. מטעם זה התקרבה תנועת הפועלים יותר אל השקפת מפלגת “שיין־פיין”, שדעותיה היו רדיקאליות ומהפכניות יותר משל מפלגת י.נ.ל.ל.. ע"י איחוד הפועלים עם מפלגת שיין־פיין נוצר בפעם הראשונה באירלאנד גדוד צבא פרטי וצבא מתנדבים, שהוקם בצפון אירלאנד בשם זה. תחילה נוצר הגדוד בכוונה להגן על התושבים האירים ולמנוע קרבנות במקרה שהמשטרה או הצבא יתערבו במהלך השביתות. ראשיתו היתה איפוא צנועה, אך במשך השנים החל למלא תפקיד מדיני חשוב, וזאת עוד לפני שנתישב הסכסוך בין הפועלים ונותני העבודה האיריים.

התנועה הגדולה של שביתת העובדים באירלאנד השפיעה גם על עובדי התחבורה באנגליה, ובפעם הראשונה הופיע באנגליה איחוד כל עובדי התחבורה בצורת “קשר משולש” כהסתדרות פועלים אחת, שאיחדה את פועלי הרכבת, התחבורה העירונית ועובדי מכרות הפחם. במעמד האיחוד הרשמי שחל בסוף ינואר 1913, נוסחה דרישתם להטבת תנאי העובדים ולחידוש החוזים עמהם. הם דרשו שהחוזים על תנאי העבודה לא יוכלו להתבטל רק ע"י נותני העבודה בלי הסכמת הסינדיקאט, ודרישות אלו נתקבלו. נמצא, כי תנועת השביתות באירלאנד הביאה נצחון לא רק לפועלים האירים, כי אם גם לפועלים באנגליה. יש לזכור כי הסתדרות הפועלים באירלאנד לא היתה עצמאית, אלא התקיימה כסניף של הסתדרות העובדים המקצועיים באנגליה. תנועתם נתנה איפוא דחיפה לתנועת הפועלים באנגליה כולה, שהשתמשה בשעת הכושר וקצרה את אשר זרעו בעמלם הפועלים האירים.

הפרוטסטאנטים בדרום אירלאנד    🔗

בסתיו שנת 1913 נראו באופק סיכויים לקבל את הסכמת הפרלאמנט האנגלי לאישור העצמאות האירית. התקווה נתבדתה, כי הצעת החוק האירי שקיבלה בפרלאמנט בקריאתה השנית את תמיכת רוב צירי בית הנבחרים, הוכשלה ע“י בית הלורדים בפעם השניה. עם כשלון זה נתבלטה כגורם חשוב לגבי העצמאות האירית עמדתו המיוחדת של חבל הארץ המיוחד שבצפון אירלאנד, בחבל ארץ זה התבססה יפה במשך הזמן המושבה הבריטית שמרכזה היה בלפאסט והיתה ידועה כמושבה פרוטסטאנטית בריטית. בתוך המושבה התנהלה תעמולה חזקה נגד האירים בדרום, שדרשו עצמאות ופרלאמנט אירי, האירים הפרוטסטאנטים שבדרום, כ־ 170.000 איש, התנגדו לאירים הקאתולים בדרישתם לעצמאות בטענה, שהם נאמנים לבית המלכות האנגלי וחוקיו, ושום כוח בעולם לא יכריחם שיעזבו את הפרלאמנט האנגלי וישבו יחדיו עם שונאיהם האירים הקאתולים בפרלאמנט האירי. חלק אירי זה שנמצא בבלפאסט כלל בתוכו מבני המעמדות והזרמים השונים של הישוב בעיר; ואם מספר התושבים הכללי בצפון אירלאנד הגיע ל־ 1.250.000 איש, הרי מספר הקאתולים היה 25% ומספר הפרוטסטאנטים 75%. חלק הפרוטסטאנטים כלל, כאמור, מבני המעמדות השונים, החל בבעלי משקים חקלאיים גדולים וזעירים ובעלי נכסי דלא ניידי, וגמור בעובדי המספנות הידועות בבלפאסט. מהם גם בעלי בתי־חרושת של הבד האירי המפורסם. בדרך כלל, היוו הפרוטסטאנטים יסוד חשוב של חיי הכלכלה בצפון, והתנגדותם החריפה לקאתולים במלחמתם לעצמאות היתה הופעה מכאיבה מאוד. האירים בעצמם לא היו מוכנים שתבוא “דקירה בגב” מיד אחיהם האירים בצפון ופארנל המדינאי הביע את בטחונו שמצב כזה אינו עלול להווצר. הוא הדגיש עוד בשנת 1886 בחוזר חשאי, שנשלח ע”י אשתו למר גלאדסטון, בשאלת האירים בצפון, כי יש לו אמון ובטחון רב בפרוטסטאנטים בבלפאסט, שכולם כאחד יתמכו בו, מלבד מספר קטן של בעלי הקרקעות ובעלי התעשיה. פארנל לא העלה על הדעת מקרה שהבוחרים הפרוטסטאנטים יעיזו להתנגד בגלוי לדרישת רוב התושבים האירים הלוחמים למען חירותם. אמנם יש להניח, כי המפלגה הבריטית השמרנית לא חסכה עמל ומרץ בשיפור תנאי הפועלים בצפון, כדי לקבל את תמיכתם ולהשפיע עליהם שיתנגדו לדרישות האירים בדרום. מכל מקום האירים הפרוטסטאנטים התארגנו לא רק בבלפאסט, כי בכל הצפון ודרשו להתבדל מן האירים הקאתולים, בנימוק שאין להם תחום פעולה משותף בחיי המדינה: הללו (הקאתולים) רוצים לוותר על הפרלאמנט האנגלי ולזכות בשלטון עצמאי משלהם בעוד שהם (הפרוטסטאנטים) שואפים להשאר בחסות המלך והפרלאמנט האנגליים.

עוד משנת 1910 השמיעו האירים של צפון אירלאנד את קולם בבקורת חריפה נגד הליגה האירית ובישיבות הפרלאמנט הופיעו ציריהם (פרוטסטאנטים) כשותפים להשקפות השמרנים, שהסתייעו בהם לחזק את האופוזיציה לממשלה הליבראלית. אמנם הדבר לא עלה בידם, אך השמרנים השכילו להשתמש בהתנגדות הזאת ובחסותו של לורד ראנדולף צ’רצ’יל חוזקה התעמולה בצפון אירלאנד להתבדלות מן האירים הקאתולים. בעיר בלפאסט התרכזו המנהיגים האירים שדגלו בשאיפת ההתבדלות ותעמולתם הרחיבה את הפירוד בין האירים. אמנם הניגודים בין הדת הקאתולית ובין הפרוטסטאנטית החלו לתת את אותותיהם בחיי אירלאנד שנים רבות קודם לכן, אך את צורתם המוחשית בחיים המדיניים של הארץ קיבלו משנת 1912 ואילך.

מעתה פרצו הפגנות סוערות של תושבי שני חלקי המדינה אשר ברוב מסירותם לדתם היו נכונים ליהרג ובלבד שלא להכנע האחד לשני. מנהיגי המפלגה האירית הודאגו מאוד למראה מלחמת האחים, שנוצרה מתוך הבדלי השקפות דתיות, והיו מבין המנהיגים האלה שפקפקו אם יוכלו להמשיך את מלחמתם למען העצמאות בלי תמיכת תושבי אולסטר, ז.א. החלק הצפוני של אירלאנד. אישים מתוך המפלגה הלאומית חששו אם רשאים הם לקבל אחריות להנהלת המדינה העצמאית בעתיד, נוכה מחלוקת זו. מצד אחד הם לא רצו לוותר בשום אופן על החלק הצפוני של האי שייקרע כחלק נפרד. מטעם זה היו נכונים לדחות את העצמאות למספר שנים בתקווה, שדעות הפרוטסטאנטים תשתנינה והם יבינו שאין לפלג מדינה קטנה זו לשני חצאים בשל חילוקי־דעות דתיים. ומצד שני – אף אם תווצר מדינה לחוד בצפון, בחסות העם האנגלי, הרי המחלוקת באי לא תיפסק ע"י כך ומלחמת האחים תגבר.

כן היה ברור שבמקרה של חלוקת אירלאנד לא תוכל הממשלה העצמאית להאריך ימים מחוסר אפשרות לאזן את תקציב המדינה. בלעדי תושבי צפון אירלאנד, שמספרם הגיע ל־1.250.000 נפש, והם החלק המבוסס ביותר במובן הכלכלי, החקלאי והתעשייתי, תצטמק ההכנסה של אוצר המדינה העצמאית שתקום. לאור החששות האלה ניסתה המפלגה האירית בדרום לפנות ע"י משלחות שונות אל אחיהם באירלאנד הצפונית, והסבירה להם, כי מלבד חילוקי־הדעות הדתיים הרי הם דם מדמם והארץ היא ארצם. הם שידלו את הצפוניים לבל ימשיכו בקו הפוליטי שלהם, העלול לגרום אסון לאומי לעם האירי כולו, הם הבטיחו להם חופש דתי ונציגות מתאימה בכל מוסדות המדינה למעלה מן הפרופורציה המגיעה להם כמיעוט דתי במדינה. כן הבטיחו להעניק את הפריבילגיות המדיניות לכל אזרח במדינה בשווה עם הקאתולי.

ברם, כל תעמולתה של המפלגה האירית הלאומית לא נשאה פרי, כי מנהיגי הצפון המשיכו ביתר עקשנות לדרוש התבדלות ממדינת אירלאנד. מלחמת הדעות גברה הן מצד המחייבים והן מצד השוללים ושאלת חלוקתה של מדינת אירלאנד לא ירדה עוד מעל דפי העתונות האנגלית והאירית. השמרנים תמכו בכל כוח בדרישת החלוקה ומיאנו לתמוך בכל הצעה אחרת של פדיראציה או קאנטוניזאציה, שהיו עשויות לישר את ההדורים. רדמונד וחבריו היו מוכנים לחתום אז על כל הצעה או דרישה של הפרוטסטאנטים ולהבטיח להם חופש פעולה וחינוך עצמאי לפי ראות עיניהם, בלי להתערב בחיי העדה הפנימיים. באלפור הורשה להבטיח מעמד סוביריני לפרוטסטאנטים בצפון בתמיכת אנשי מפלגת רדמונד, ובלבד שלא ייפרדו וינתקו מעל מדינת אירלאנד, אבל השמרנים לא אבו להטות אוזן להצעות שהוצעו להם ע"י האירים בדרום ותומכיהם מפלגת הליבראלים באנגליה, כי תוכן תעמולתם בצפון ובכתלי הפרלאמנט גם יחד היה מכוון מראש ובכוונה תחילה להכשיל את אישור החוק לעצמאות האירית. השמרנים השפיעו איפוא על חבריהם בצפון לעמוד בתוקף על דרישת ההתבדלות.

בראש התנועה בבלפאסט עמד גורסון. הוא נולד בדאבלין בשנת 1854, השתלם בטריניטי קולג', בו גמר את הפאקולטה למשפטים והמשיך את לימודיו באנגליה. בשנת 1892 נבחר כציר הפרלאמנט האנגלי ולפני הבחרו לעמוד בראש התנועה הפרוטסטאנטית האירית, מילא תפקיד עורך־דין רשמי באירלאנד. בהופעתו הראשונה באסיפת־עם בבלפאסט הסביר את תכנית התנועה האירית בצפון למען רעיון החלוקה; הוא אמר, כי למקרה שיאושר חוק עצמאותה של אירלאנד הדרומית, עליהם להיות מוכנים לקבל עליהם את האחריות להקמת שלטון עצמאי פרוטסטאנטי בחלק הצפוני שבאירלנד. בשנת 1912 עברה על פניו תהלוכת ארגון המתנדבים האירים של הצפון, שהפגינה את הערכתם לפעולותיו, והוא ברכם בהצדעה לדגלם.

הפעלת “חוק האיחוד”    🔗

ב־1912 אמר המנהיג א. גריפית כי “חוק האיחוד”, שאושר בפרלמנט הבריטי ב־1815, הוא, לדעת חברי הפרלמנט הבריטי, לטובת האירים והאנגלים. החוק החדש לא סנוור את עיני האירים הקיצוניים שלחמו למען חירות אירלנד ועצמאותה. מר גריפית הביע בעל־פה ובכתב את דעתו לגבי חוק זה, שלדעת המדינאים והמנהיגים האיריים ולדעת כל יודעי חוק ומשפט באירלנד, ערכו מועט, מאחר שמגמתו לאחד את האירים עם האנגלים ולצרף את אירלנד לאנגליה תחת הכתר הבריטי, במגמה לבטל את דרישת האירים להינתק מן הממלכה הבריטית ולהשיג חיי חירות ועצמאות לארצם. “חוק האיחוד” אמנם אישר את מעמדה של הדת הקתולית והעניק לה חופש פולחן בדומה לזה שניתן לפרוטסטנטים, לפיו נדרשה הכמורה הקתולית להימנע מכל פעילות לאומית.

חוק זה נתקבל בפרלמנט הבריטי בהשפעת הפחד מהפלישה הצרפתית לאירלנד, שבראשה עמד אז המנהיג האירי מר ט. ו. טון אמנם פלישה צבאית זו הוכשלה על־ידי הצי הבריטי, אך הבריטים חששו שיפסידו את שלטונם על “האי הירוק”; נפלה עליהם אימת פלישתו של הצבא הצרפתי לחופי אירלנד כדי לשחרר אותה בעזרת האירים, ששנאתם לכובשים היתה חזקה מאוד. הבריטים חששו פן יתגבר שוב הטרור נגדם אם לא יאפשרו לאירים לקיים את מצוות דתם הקתולית באותו החופש שניתן לבני הדת הפרוטסטנטית באירלנד. החוק הנזכר לעיל נתקבל בפרלמנט לא לטובת האירים אלא לטובת הבריטים.

האנגלים האמינו שעל ידי אישור החוק הנ"ל בפרלמנט הבריטי יובטח קיומם של כל הפרוטסטנטים באירלנד. הם האמינו כמו כן, שיוכלו לחיות ללא כל פחד מפני הארגונים הקיצוניים האירים, אשר היו מתנפלים עליהם בלילות ואפילו לאור היום ומתנקשים בחייהם ובחיי בני ביתם כנקמה על סבל האירים הקתולים שעונו, נורו, נהרגו ונתלו בבתי־הסוהר בשל מלחמתם בשלטון הבריטי.

“די אקט אוף יוניון” “חוק האיחוד” בא גם מתוך לחצם של חלק גדול מן האירים הפרוטסטנטים, שהיו חדורי הכרה לאומית אירית אף הם. הם הבינו, שאהבת האירים לארצם לא תכבה ולא תחלש לעולם, על אף כידוני הצבא הבריטי, ועל כן יש לנהל את המדיניות הבריטית כלפי האירים שאינם מוותרים על דרישותיהם הלאומיות, ביד רכה.

סבלותיהם תחת השלטון הבריטי, ביחוד בשנת 1782, שהיה בלתי אנושי ובלתי תרבותי, ויחסו אליהם, כיחסו של כובש זר ואכזר, הביאו את האירים למסקנה, שאירלנד דומה לאנייה בוערת בלב הים ושתי דרכים להצלתה: לכבות את האש מיד, או להוציאה מתוך הים ולהצילה מסכנת האש אשר מסביבה, ויהיה אשר יהיה, יש להצילה בכל מחיר. הדרך היחידה להצלתה – להחזיר לה את זכויותיה ובכך למנוע אלפים ורבבות של הקרבנות הנופלים משני הצדדים; למזג את אירלנד עם אנגליה מבחינה מדינית וכלכלית; להעניק חופש לקתולים בתחומי הפעילות הדתית ולתת להם אפשרות לגדל את בניהם ולחנכם ברוח דתם כפי שניתן הדבר לפרוטסטנטים באירלנד. אך הכמורה הקתולית לא הסתפקה ב“חוק האיחוד”, אשר מנע את פעילותם הלאומית של אנשי הכמורה. הם המשיכו להפיח את הרוח הלאומית בין המוני העם.

על־ידי אישור ״חוק האיחוד" ניתנה האפשרות לאירים הקתולים לבחור מתוכם את נציגיהם לפרלמנט הבריטי, לא יותר ממאה צירים, מכלל 650 חברי הפרלמנט, והם השתתפו בפעולותיו כחברים בעלי זכויות שוות.

הקיצונים שבאירים טענו אז: אמנם צירים אלו נציגי העם האירי, ישבו בפרלמנט וישתתפו בישיבותיו, אך מבחינה מספרית לא תהיה להם שום השפעה על מהלך העניינים בפרלמנט וכל דרישותיהם לטובת האירים יידחו ברוב הגדול של הצירים הבריטיים, והם לא יוכלו להעביר אפילו הצעת חוק אחת לטובת ענייניהם. האירים, שהיו שליש מהאוכלוסיה הבריטית באותן השנים, דרשו כל הזמן נציגות יותר גדולה, בהתאם לכוחם המספרי, אך מלחמתם היתה לשווא. רק בשנת 1900 אישר הפרלמנט הבריטי שמספר נציגי העם האירי בפרלמנט יגיע ל־105.

האנגלים האמינו, שעל־ידי אישור “חוק האיחוד” יתאחדו האירים עם הבריטים בלב ונפש, ובסופו של דבר הם יתבוללו בתוך העם הבריטי כפי שהתבוללו העם הסקוטי והוולשי בתוך התרבות הבריטית. אך הם טעו, כי לא הבינו לרוח של האירים, לאומץ ליבם ולעקשנותם, באשר רצונם להיות עצמאיים בארצם לא מצאו את סיפוקם באישור “חוק האיחוד”.

מן הראוי להדגיש את העובדה, שמשנת 1815 עד שנת 1915, במשך מאה שנה, הלך ואיבד “חוק האיחוד” את ערכו. הוא נמצא במצב של “גסיסה איטית” ללא כל תקווה להחיותו.

אף על פי כן מדגיש ההיסטוריון פרופ' אוליבר מקדונאו בספרו ש“חוק האיחוד” הבריטי הוא שדרבן וגרם לעיצוב דמותה של אירלנד כאומה עצמאית בעולם המודרני.

 

פרק י"ז – המלחמה על ההתבדלות בין הצפון והדרום    🔗

באותו זמן התנהלה מצד האירים בדאבלין תעמולה נגדית לדרישות אחיהם בבלפאסט. המיניסטר הבריטי בפרלאמנט נמצא אז במבוכה לגבי שאלה מדינית מסובכת זו, הוא נלאה למצוא פתרון לשאלה, כי עליו היה לקחת בחשבון את שתי העובדות החשובות גם יחד. אין להכריח אנשים שילכו לקלפי ויבחרו צירים לפרלאמנט, אשר לא זו בלבד שאינם מכירים בחוקיותו, אלא רואים הם בפרלאמנט האירי שייקבע בדאבלין את אויבם בנפש. מצד שני אי־אפשר לעכב את עצמאותו של העם האירי משום שחלק קטן מן האירים השייכים לדת הפרוטסטאנטית מתנגדים לה; וכן לא יתכן לחלק את הארץ לשתי מדינות נפרדות, אשר ביחד הן מונות כדי 4.000.000 תושבים.

המנהיג האירי רדמונד נמצא גם הוא במצב קשה ולא יכול לבוא לידי החלטה ברורה איך לצאת מן התסבוכת והמדינה לא תחולק לשני פרלאמנטים נפרדים. להלן נווכח כי לאמיתו של דבר, הפתרון האחד לפתור את השאלה האירית בלי מלחמת אחים היתה החלוקה. מובן לנו המאמץ של האירים בדרום וביחוד של מנהיגי המפלגה האירית לשמור על שלימות המדינה; כן מובנת המלחמה הפנימית בלב האירים, שעמדו בראש התנועה למען עצמאותה, אשר היססו לגלות את דעתם בתקווה שמא יחול מפנה במהלך הדיונים ובמו"מ בין האירים בצפון והדרום. הם עדיין קיוו למצוא את השביל הנכון שימנע את הפירוד. מטעם זה נזהר רדמונד מללחוץ יתר על המידה על מנהיגי מפלגת הליבראלים באנגליה שיזדרזו בהחלטתם למען העצמאות האירית פן יגרום הדבר להפתעה מכזיבה. המפלגה האירית הבינה כי לא זו השעה המתאימה ללחוץ על הקאבינט הבריטי, שיחיש את צעדיו למען אישור החוקה האירית ומשום כך נקטה את הקו ברוח הפתגם הבריטי הידוע: “המתן ותראה”.

אחד מתושבי חבל הצפון מר לורבון פנה ע“י העתון “טיימס” בדרישה לפרלאמנט, שיקבע שיטה מדינית מיוחדת לטובת תושבי צפון אירלאנד, המתנגדים לעצמאות האירים. ובונאר לאו ממנהיגי האירים הפרוטסטאנטים כונן את ארגון המתנדבים האירים בצפון ללחום בעד עצמאותה, אף רכש בסודיות נשק רב למקרה של צורך ללחום ביריביהם הפוליטיים. המיניסטר אסקווית נפגש כמה פעמים עם מנהיגי צפון אירלאנד קארסון ולאו, והללו חזרו והציגו לפניו תנאי עיקרי למקרה שיאושר החוק האירי, שלא לכלול את אירלאנד הצפונית עם ארבעת המחוזות האיריים האחרים. העתונות האנגלית הפיצה שמועות שונות, כאילו ראש הממשלה הבריטית הבטיח לאישים הנ”ל למלא את רצונם, אבל הדבר הוכחש רשמית בפגישתו של אסקווית עם רדמונד. הוא הבטיח, כי אין יסוד לשמועות שנפוצו, שהוא וחבריו תומכים, כביכול, בדרישות האירים הפרוטסטאנטים בצפון. הוא, ראש המיניסטרים, לא הסכים בשום אופן להתחייב או להבטיח שימלא את דרישות מנהיגי התנועה בצפון.

ברם, תנועת ההתנגדות באולסטר (צפון אירלאנד) לאישור העצמאות האירית התנהלה בקצב מהיר. ארגונם הצבאי של תושבי הצפון תיכן בסודיות רבה את הכנותיו לקראת הימים הבאים, ומנהיגיהם קארסון ולאו פתחו בתעמולה בין החיילים והקצינים האיריים ששרתו בצבא הבריטי. תוכן תעמולתם היה, שבבוא שעת ההתנגשות הגורלית באירלאנד גופה, יהיו חייבים הקצין והחייל לסרב לפקודות שיקבלו מן הממונים עליהם. פנייה זו לאירים בשורות הצבא הבריטי קיבלה צורה מסוכנת מאוד, כי כוונתה היתה לעורר את החיילים לא לציית במקרה שיקבלו פקודה לדכא מהומות או פעולות של ארגון המתנדבים האירים בצפון נגד הארגונים האיריים בדרום. נתברר, כי 30% מן הקצינים והחיילים נכונים לסרב לפקודות הממונים עליהם במקרה שיצטוו לפעול נגד כוחות האירים באולסטר.

בהוודע דבר התעמולה הזאת ניתנו הוראות מטעם השלטון האנגלי למפקדי הצבא הבריטי לשים עין על המתרחש בשורות הצבא ולמסור דו"ח למפקדה הצבאית הראשית. בצבא הבריטי באותה תקופה נמצאו בין המפקדים הגבוהים רבים מבני הגזע האירי, שהיו קשורים לתנועת האירים בצפון. הללו לא נמנעו מלגלות מיסמכים סודיים צבאיים, כדי לעזור לתנועה הפרוטסטאנטית בבלפאסט, שתדע על הנעשה במפקדה הראשית.

הכוחות המשיכו בינתיים להתארגן שלא על דעת המנהיגים. כבר הזכרנו לעיל את אסיפת־העם העצומה שקיימו מנהיגי צפון אירלאנד – קארסון ולאו. שלושה ימים לפניה אורגנה אסיפת־עם בדאבלין ע"י פרופיסור ג’ון מק ניל, אחד מיוצרי התנועה הגאלית, שלחם למען תחיית שפתה ותרבותה של אירלאנד, ופ. ה. פיהרס, מורה לשפה האירית, שהיה חסידו של ניל. הם הניחו את היסוד באסיפה ההמונית לארגון גדוד המתנדבים האירי הלאומי בדאבלין, ודרשו מן הנוער האירי להתגייס אל הגדודים האלה לטובת עצמאותה. רדמונד לא האמין ברעיון התנועה הזאת ולא היתה לו אהדה לתנועת ההתגייסות; אך למרות יחסו השלילי, נתקבלה ההחלטה על הגיוס בהתלהבות על שורות הנוער והתנועה גברה במהירות רבה יותר מכפי שקיוו מארגניה. השלטונות התיחסו לתנועה זו ברוב חשד וקיבלו הוראות מיוחדות מן המיניסטר אסקווית לשמור בעין פקוחה על מהלך ההתגייסות. האיסור על הכנסת הנשק למדינה, שהיה קיים לפי החוק, בוטל ואם גם המפקדים בצבא הבריטי מבני הגזע האירי הוחלפו בינתיים באחרים, המתיחות בין הצפון והדרום גברה והלכה.

ארגון המתנדבים בדאבלין היה מכוון לא רק נגד הצפון ומדיניותו של אסקווית, כי אם גם נגד המפלגה האירית בראשותו של רדמונד. השפעת המפלגה הוותיקה ירדה והתחזקות ארגון המתנדבים הוסיפה קשיים ומכשולים בדרך הפשרה האפשרית לפתרון השאלה באי. שני הצדדים, האירים מן הדרום והצפון, קיימו עוד שיחות ופגישות, בשיתוף הממשלה הבריטית במשך חדשיים, אך אסקווית הודיע בשם ממשלתו שהוחלט לפרסם ספר לבן על השאלה האירית, ממנו יתברר כי נקודת־המוקד בסכסוך הוא פילוג האירים בינם לבין עצמם. הספר הלבן התפרסם ובו הוסברה החלטת הממשלה, לתת את הרשות לכל אירי בכל מחוז להצביע במשך שש שנים נגד מתן העצמאות לאירים. ספר לבן זה לא הניח את דעת המתבדלים לסוגיהם והמתנגדים לאישור החוקה האירית. בצפון האירי היו למתנגדים רק ארבעה מחוזות, בעוד שבחלק הדרומי היו לאירים 12 מחוזות. גם ההגבלה של שש שנים לא סיפקה אותם.

מטעם זה המשיכה תנועת המתנגדים באולסטר בהכנות למהומות ולהתנגשויות והם הצליחו להצטייד בתחמושת עצומה כדי 30.000 רובים ו־ 3.000.000 כדורים, ארגון המתנדבים בדאבלין לא טמן גם הוא את ידו ואימן כוחות נוספים. ההתכוננות לקראת מלחמת אחים היתה איפוא בכל עוזה והאירים הלאומיים שבדאבלין החלו לשאת־ולתת עם מפלגת הליגה האירית במגמה למצוא את הדרך לאיחוד המפלגה עם הארגון לכוח מאוחד. רדמונד וחבריו הבינו שהמציאות חזקה מהם ובחודש יוני שנת 1914 הוקם האיחוד בין המפלגה האירית וארגון המתנדבים. שם הארגון החדש נרשם כמפלגה הריפובליקאית האירית ורדמונד נבחר לראשו. ע"י איחוד זה הופיע על הבמה המדינית באירלאנד כוח מאורגן ומאוחד אשר בשורותיו עמד נוער מלא מרץ והתלהבות לרעיון עצמאותו וחירותו בארצו.

קשה לאדם להכיר את אופיו של האירי אלא אם כן הקדים וקרא את ההסטוריה האירית. עוד יותר קשה לאנגלי להבין את אופיו של האירי. האנגלי מתקשה במסקנה שעליו להכיר בטעות הגדולה שעשו בני עמו ביחסם הרע לאירים, בגישתם הבלתי נכונה ובשיטתם הפסולה לחלוטין. הצרה היתה שכל חוק שפורסם נגד האירים ע“י האנגלים, היה מלווה הסבר מדיני וכלכלי המכוון כביכול לטובת האירים. עוד לפני שני דורות התפאר לורד שלבורן בכך ש”ההסטוריה האירית היא ההסטוריה של אנגליה". אך האירים הרגישו בצדק ובתחושה הנפשית שלהם שכל החוקים שנתקבלו בבית־הנבחרים הבריטי הם נגד האירים ושכוונתם לרעתם ולא לטובתם. כדוגמה הבולטת ביותר תוכל לשמש העובדה של היחס האדיש והבלתי אנושי של האנגלים כלפי האירים בימי הרעב הגדול בשנים 1848–1845. האמצעים בהם השתמשה אנגליה באותם הימים היו במטרה אחת בלבד והיא להגן על תושבי אנגליה שלא יסבלו הם מחוסר מזון או תעסוקה, ולמנוע משבר כלכלי בבריטניה. הם לא חשבו כלל לשפר את התנאים הטרגיים של האומה האירית. כתוצאה מיחס רע זה רעבו האירים ללחם והכשלון הגדול הזה של אנגליה גרם להתפשטותה של הרוח האירית הפטריוטית בדרום, זה השפיע על כל העם האירי להאמין שמצבו לא יוטב לעולם אלא אם יהיה עצמאי.

הכמורה הקתולית ציפתה בכליון עינים לביטול השלטון הבריטי כדי שתהיה לה יד חפשית בחינוך הדתי. הפועל האירי ציפה והאמין שעם תקומת עצמאות האירים יוטבו גם תנאי העבודה ושכר העבודה הנמוך של הפועל האירי. המפלגה הרפובליקנית האירית גם היא ציפתה לאותו יום בו יאפשרו להם הבריטים לשחרר את האכרים מדמי החכירה הגבוהים של הבעלים האנגלים, ישחררו את אדמתם מידי הכובשים הבריטיים, יזכו לעצמאות ממלכתית בלי שיהיו תלויים בשלטון הבריטי, בעצמאות אירלנד לא ישבעו אמונים לכתר הבריטי כי אם בפרלמנט משלהם ולעמם. רק תקווה זאת לחירות ולעצמאות נתנה לעם האירי את הכוח להחזיק מעמד אף בשנות הרעב. כל המרידות שדוכאו ע"י הכוח הבריטי במשך מאות בשנים נכשלו כי לא הצליחו להכניע את רוח העם האירי, המרד החשוב ביותר שפרץ נגד השלטון האנגלי ושהשפעתו היתה על אירלנד ומחוצה לה הוא המרד ההסטורי הידוע מימי הפסחא של 1916.

מגמתם ושיטתם היו:

א) לעורר את דעת כל העם האירי נגד השלטון הבריטי

ב) הם התכוונו לעורר את דעת הקהל באמריקה הצפונית נגד הבריטים לטובת האירים.

ג) הם התכוונו לעורר ע"י כך דעת קהל בינלאומית נגד הבריטים.

בשלוש נקודות אלה הצליחו מנהיגי המרד. ההסטוריון מר בריאן אינגליס מדגיש שהעם שבניו גלו מארצם בשל כוח השלטון הבריטי זכה בסופו של דבר לעצמאות. הוא דומה בהרבה לעם היהודי שגלה מארצו ע"י הרומאים וסבל מאות בשנים עד שהשיג את עצמאותו הוא. ויש עוד דמיון ביניהם בכך שלפי מהלך ההיסטוריה התרכזו בארצות־הברית רוב האירים והיהודים וכל אחד מהם מונה בהן קרוב ל־6 מיליון איש ויותר, אשר ברוחם ובתרבותם הם קשורים למולדתם.

 

פרק י"ח – בפרוס מלחמת העולם הראשונה    🔗

ב־1914 ביום 4/8 הכריזה אנגליה מלחמה נגד העם הגרמני, ומאותה שנה עד תום מלחמת העולם הראשונה ב־1918, ירדה שאלת האירים מסדר־היום של הפרלאמנט האנגלי. אנגליה התרכזה בעיקר בהשגת נצחונה במלחמה. הגיוס מתוך ההמונים האירים לשורות הצבא הבריטי החל מתוך התנדבות (גיוס־חובה לא היה קיים עדיין באנגליה מעיקרו). בדרום ובצפון ובשאר חלקי המדינה האירית, האירים הקאתולים נענו לתעמולת הגיוס וביחס פרופורציונאלי גייס הדרום הרבה יותר מן הישוב בצפון אירלאנד.

על ריבוי המתנדבים מהדרום השפיעו שני גורמים עיקריים. א) הקאתולים האמינו, כי ע"י השתתפותם במלחמה ובעזרתם לממלכת בריטאניה בצרתה ישיגו ממנה את האישור לעצמאותם כתגמול לשירותם החשוב בצבא הבריטי. העתונות האנגלית החלה לעודד את רוח הגיוס בין ההמונים ופרסמה דברי מיניסטר פלוני או אלמוני ממפלגת השמרנים שהביעו בגלוי, כי האירים לא יישכחו בבוא יום הנצחון ויבואו על דרישותיהם הצודקות. כן נאמר שהקאבינט הבריטי הבטיח לעזור לאירים לפתור את שאלת “שלטון הבית” פתרון סופי וצודק בגמר המלחמה, ונפוצו שמועות על תכניות מושלמות המוכנות עם הממשלה, ואשר הוצאתן לפועל נדחתה רק עקב המלחמה. רדמונד ראש המפלגה האירית הלאומית הודיע בעצמו על שיחות ופגישות שהיו לו עם חברי הקאבינט הבריטי, בהן נרמז לו בבטחון מלא שהאירים ישיגו הפעם את מבוקשם תוך פיצוי מתאים לישוב הקטן הפרוטסטאנטי שבצפון. ב) בני מעמד העשירים והמעמד הבינוני ובעלי האחוזות הגדולות שבין האירים הקאתולים ניהלו את התעמולה למען הגיוס הן מתוך נאמנותם לכתר הבריטי והן מרצון להרוויח ולהתבסס במלחמה, הואיל וידעו, כי הון עצום יזרום לארץ בעקב קניות שונות כדי לצייד את הצבא. הישוב האירי גם הוא יגדיל את כוח הקנייה שלו לאחר שכל משפחה תקבל את התמיכה הכספית הצבאית הקבועה עבור הבעל או הבנים שהתגייסו לצי ולצבא הסדיר.

בכל אלה היתה מלווה תנועת הגיוס פרשת סכסוכים ומרירות רצופה. החיילים האירים הקאתולים התמרמרו על דרישות האירים מן הצפון נוכח העובדה, שלאירים הפרוטסטאנטים ניתנה האפשרות להתארגן בצבא לגדודים אירים מיוחדים – על סמלם, דגלם ומדיהם. העתונות האנגלית נתנה פרסום מיוחד לפעולותיו והצטיינותו של הגדוד האירי הפרוטסטאנטי מצפון אירלאנד. לפרוטסטאנטים ניתנו מדים יפים, סמל אירי מיוחד לכובעם ופריבילגיות שונות, בעוד שזכות החייל האירי הקאתולי, אשר מילא את תפקידו בצבא במסירות לא פחות מן החייל האירי מן הצפון, קופחה. ועוד זאת: עם התחלת הגיוס בדרום ניתנה הוראה מפורשת לקציני הגיוס בכל גליל ומחוז, שאין לרכז את הקאתולים יחד בפלוגות ובגדודים מיוחדים, כי אם לפזרם ולחלקם בגדודים האנגלים והסקוטים. אין לתת להם הזדמנות להתרכז במספר גדול באיזו שהיא פלוגה. הוראה זו היתה מכוונת למנוע את התעוררות הרגש הלאומי האירי בצבא. מטעם זה העדיפה המפקדה שהאירים יילחמו תחת הדגל הבריטי ולא תחת דגלם הם; אף נעשו מאמצים מיוחדים לחנכם ברוח האהבה לכתר האנגלי, המפקדה הצבאית לא הצליחה להשיג את תכליתה, מפאת הלחץ והדרישה המאוחדת שבאו מהמוני החיילים האירים. הללו דרשו לעצמם אותן זכויות שניתנו בצבא הבריטי לאירים הפרוטסטאנטים. הם באו לשרת את מלכם, אבל על דגלם ומדיהם המיוחדים. הממשלה נאלצה למלא את הדרישה הזאת, כי לא יכלה לוותר על כוח צבאי זה, אבל מילוי ההבטחות לחיילים הקאתולים היה לרוב להלכה יותר מאשר למעשה.

בסופו של דבר הוקמו דיביזיות של חיילי אירלאנד וגם נתמנו מפקדים איריים ונקבעו סמלים מיוחדים. הסמלים הבריטי והאירי יצאו כרוכים יחדיו, אך לא הורשה להניף את הדגל האירי על שלושת צבעיו מעל המטה הצבאי של הפלוגה או הגדוד האיריים. החיילים התמרמרו על האיסור של הנפת הדגל האירי בתוכם וביחוד עורר את חמתם מעשה הראוי לציון מיוחד. אגודת נשים איריות פאטריוטיות החליטה לרקום דגל גדול ויפה כדי לשלחו במתנה מאגודתן לכל החיילים האיריים והדגל יונף על בנין המטה הראשי של גדודי האירים. כאשר כילו את העבודה הביאה משלחת הנשים לבית הממשלה בדאבלין את המתנה, אך פניהן הושבו ריקם והשלטונות הסבירו שמסיבות שונות אין ביכלתם לקבל מתנה חשובה זו.

זה היה אך מעשה הפלייה אחד מרבים שבהם הלבינו השלטונות את פני בני־בריתם האירים. במשך תקופת קיום הדיביזיות האיריות מן הדרום לא הזכירה העתונות האנגלית לשבח איזו פעולה חשובה שנעשתה על ידם, אף שאחר־כך עם גמר המלחמה נודע שהן הצטיינו פעמים רבות. לדיביזיות האיריות מן הדת הפרוטסטאנטית לא חסכה העתונות האנגלית מחמאות. כל אלה נעשו בכוונה תחילה למעט ולהקטין את תפקיד החייל האירי בצבא. למרות הפגיעות האלה ברגש הלאומי האירי הבליגו החיילים והמשיכו את שירותם במסירות למען הנצחון באויב. רדמונד אף הוא לא שינה את השקפותיו וניהל תעמולה למען גיוס כוחות נוספים לשורות הצבא הבריטי. ברם, מתוך מפלגתו של רדמונד נמצאו חברים שעוררו את שאלת הקיפוח הלאומי בצבא, אף נוצרה אופוזיציה נגד רדמונד וחבריו בתוך המפלגה. הם דרשו את הפסקת הגיוס לגמרי בתשובה על קיפוח הדגל האירי. הם הזהירו שאין להניח לנוער האירי להתגייס, כי מוטב להשאיר כוחות אלו במדינה למקרה שממשלת אנגליה תכריז ותכיר בעצמאות. רדמונד וחבריו התנגדו לדברי האופוזיציה בתוך המפלגה והדברים הגיעו לידי כך, שחברי האופוזיציה החליטו לעזוב את שורות המפלגה ולנהל תעמולה קיצונית נגד הגיוס לצבא הן בעיר והן בכפר. הם ידעו שהם מסכנים את עצמם ע"י מעשה זה והשלטון יכריז עליהם כבוגדים אירים או כפרו־גרמנים, ובכל זאת החליטו ללכת בדרכם.

חברי המפלגה פירס, קונולי, קלארק ופאטריק עזבו אותה תוך החלטה, כי המבוכה שבה נמצאה בריטאניה היא שעת־הכושר להשיג את חירותה של אירלאנד. הם נקטו מיד פעולה מעשית של הכנות וציוד ואימונים צבאיים חשאיים של חבריהם לדעה, אשר יהיו נכונים לשתף פעולה בבוא יום־הפקודה. היו שהרחיקו לכת בהצעותיהם וזממו להתקשר עם ממשלת גרמניה ולקנות ממנה נשק, אף לקבל ממנה הדרכה בקצינים חשובים לארגון המרד נגד האנגלים. קונולי התנגד להצעות אלו מתוך נימוק, “שאין לקבל עזרה של מלכים, ואפילו מלך גרמניה”. המרד יבוא בעזרת האירים מבפנים ולא מבחוץ, “כי לעולם לא אשרת לא למלך האנגלי ולא למלך הגרמני”. בעקב התסיסה הזאת חלה כעבור שנת המלחמה הראשונה ירידה ניכרת במספר חברי מפלגת רדמונד וארגון המתנדבים הלאומיים שנוצר ע“י רדמונד נחלש אף הוא. הארגון הצבאי א.ר.ב. הלך וגדל מיום ליום ומספר חבריו הגיע כבר ל־ 18.000 איש. ליד הארגון הצבאי התקיים גם גדוד אזרחים שמנה אלפי איש, וצוייד בתחמושת. בדאבלין גופה רוכזו רק כדי 200 איש מזויינים מטעמי זהירות. ההכנות החשאיות למרד נמשכו בכל המרץ, וכל אחד מ־12 המארגנים הראשיים קיבל עליו תפקיד מיוחד. בפגישותיהם באו לידי מסקנה, שהמרד עצמו יארך משמונה ימים בערך עד 14 יום. הם האמינו שהציבור האירי יושפע ע”י פעולת ההפתעה שלהם והוא יתעורר ויתלכד מסביבם. כן יעלה בידם להחזיק מעמד שבועות נוספים. אם גם יש רגלים להשערה שהמורדים ידעו מראש כי ייכשלו במלחמתם הבלתי־שווה, הרי רצונם היה חזק לעורר בכשלונם את דעת הקהל בעולם לטובת האירים. הם קיוו שפעולתם תעורר את רוח הנוער האירי והוא ימשיך להלחם בפועל למען עצמאות האומה. כן תוכן מעשה המרד הנודע אשר כונה אחר־כך בשם “המהפכה של יום הפסחא השני בשנת 1916”.

 

פרק י"ט – מרד חג הפסחא 1916    🔗

ביום השני לחג הפסחא 1916 הופיעה לפתע־פתאום קבוצה קטנה של חיילים במדים איריים, שהיו ידועים כחיל־מילואים לגדודים המתנדבים, ובלי שאף אחד נתן את דעתו עליהם, הם כיוונו דרכם אל המשרד הראשי של הדואר, ג.פ.א. כאשר נכנסו לתוך הבנין, ציוו על הפקידים לעזוב את עבודתם ולהסתלק וכן פקדו על האזרחים שנוכחו באותה שעה להתפזר בשקט. החיילים כבשו את הבנין בלי קושי, כי הופעתם באה כהפתעה לעובדי הדואר ולאזרחים כאחד. במשך זמן קצר הגיעה אליהם תגבורת כוחות של הצבא האירי הרפובליקני שנקראו בשם א.י.ר.א. ועוד בטרם הספיקו השלטונות להוודע על כיבוש הבנין התרכזו הכובשים בתוכו. הכובשים נהרו מן הסימטאות והרחובות השונים במדי הצבא הבריטי לשם הסוואה על פעולותיהם ומספרם הגיע כבר ל־2000 איש.

במעמד החיילים האירים ובשם הממשלה האירית הזמנית הצהיר פטרי פירס, שמילא תפקיד ראשי בהתקפה הזאת הצהרה היסטורית כדלקמן: “לבני האירים ולבנות האירים! בשם אלוהים ובשם אלו שמתו ונפלו למען המולדת, בשם אלו שקיבלו עליהם להמשיך באותה מסורת עתיקה למען אירלאנד הלאומית ומסרו לנו את הפקודה ללכת בדרכם, אנו קוראים לכל בני האירים להתלכד מסביב לדגל שלנו וללחום למען עמנו ושחרור ארצנו”. – לאחר גמר הצהרה זו הונף הדגל האירי הלאומי בעל שלושת הצבעים – ירוק, לבן וזהוב, – שעליו היו רקומות המלים האיריות “הריפובליקה האירית”.

לאחר שהונף הדגל הודבקה ברחובות העיר הצהרה נוספת בלשון זו: “אנו מצהירים על זכויות אנשי אירלאנד להיות עצמאיים בארצם, הבקורת על ארצם האירית וכל ערכיה התרבותיים מסורה לידם. העם האירי יהיה מושל על ארצו ויגן עליה לעולם”. – הצהרה זו ניתנה בשם הממשלה האירית הזמנית, שנבחרה ע“י התנועה המהפכנית והיתה חתומה ע”י אישים אלו: תומאס ז. קלארק, סיאן מאק דיארמדה, תומאס מקדונאל, פ.ה. פירס, אימן גיאנט, ג’ימס קונולי, יוסף פלאנקט.

המהפכה הצליחה לרכז במהירות הבזק את המפקדה הראשית של התנועה במשרד הדואר הראשי, אעפ"י שהשלטון האנגלי החל להגיב מיד במאסרים המוניים ובעריכת משפטים ועונשים נגד אלה שחשדו בהם, כי נוטים הם לתנועה, אף נשפטו למוות מספר אנשים שהיו אחראים בפועל לתנועה המהפכנית. כעבור ימים אחדים התפשטה תנועת המרי והוחל בשימוש בנשק נגד השלטון בערים ובכפרים האיריים. עם המהפכנים שיתפו פעולה גם בחורות איריות, שעבדו בהתמסרות בתוך המפקדה הראשית ומילאו תפקידים של אחיות רחמניות בהגשת¹⁰ עזרה לפצועים, כתבניות, מבשלות ותפקידי־עזר אחרים. הישוב האירי, למרות שההתקפה הזאת באה לו כהפתעה, התייחס לעובדה באהדה מוסרית אף החל להושיט עזרה חמרית למורדים למען הצלחת מאבקם המדיני.

למרות העזרה שהושטה מצד התושבים לא האריך המרד הרבה ימים, כי המורדים הותקפו קשה ע"י אניות המלחמה הבריטיות שהתרכזו בנמל דאבלין והמטירו אש חזקה על המפקדה האירית שהתרכזה במשרד הדואר הראשי. כתוצאה מן ההפצצה נהרס כמעט הבניין כולו והמפקד הראשי גיימס קונולי נפצע קשה כמה פעמים. המפקדה האירית נוכחה לדעת שאי אפשר לה להחזיק מעמד ולנצל בנין זה כמגן נגד אש תותחי האניות, והחליטה לעזוב את המקום ולהתרכז במקום אחר. מסיבת חוסר ההכנה היסודית למרד חסרו המורדים מיד שני דברים חשובים; נשק ואנשים. משום כך אין להתפלא אם מהפכה זו האריכה אך ימים מספר. הם לא יכלו להמשיך את התנגדותם בכוח הנשק שהיה ברשותם נגד אניות מלחמה ואוירוני המלחמה, שהפציצו את הנקודות בהן התרכזו אנשי המרד מחוץ לעיר.

השלטונות הפיצו כרוזים שהתרו במפקדה הראשית וכל תומכיה וכן בישוב האזרחי להכנע בלי תנאי. הממשלה פנתה גם לאנשי הכמורה הקאתולית, שהם ישפיעו על מנהיגי המהפכה האירית וימנעו קרבנות משני הצדדים. אנשי הכמורה ניסו לדבר אל המורדים, אך לדבריהם לא היה שומע. לאחר שהמורדים האירים לא נענו לאולטימאטום הבריטי, גברה התקפת הכוח הבריטי בכל הכיוונים ובכל הדרכים עד לידי כך, שיושב־ראש הממשלה האירית הזמנית פאטריק פירס נאלץ להכנע ביום השבת של שבוע הפסחא אחר־הצהרים. כאשר נודע בכל המדינה האירית שהמפקדה נכנעה, הפסיקו חברי התנועה את פעולותיהם נגד השלטון הבריטי. כתוצאה מכניעה זו פתח סיר ג’ון מאכסוול, המושל הבריטי שכיהן בתקופת המהפכה באי, במסע־עונשין נגד כל הישוב האירי והוציא פקודות חמורות בדבר עוצר בית, עוצר דרכים, חיפושים ומעצרים.

בדרכים אלו עלה בידי מושל האי למצוא ולאסור את מנהיגי התנועה. הוא פקד על חייליו לחפור תעלה רחבה ועמוקה והקים על ידה בית דין צבאי לשפוט את האסירים. ביום

3.5.1916 פסק בית המשפט הצבאי לירות בשלושת האנשים שהיו הפעילים ביותר במהפכה ושלשתם נורו בו ביום: תומאס ג’ימס קלארק, פאטריק פירס ותומאס מקדונאלד. נוסף על השלושה נידון למוות ונורה יוסף פלאנקט. כן נבחרו עוד ארבעה אנשים, שחשיבותם בתנועה ותפקידם אמנם לא היו ראשונים במעלה וגם הם נורו למחרת היום. שמותיהם הם: אדוארד דילי, מיכאל אוהרהן, וילהלם פירס, ומיור מקברייך.

בין פעולות הגרילה, שפתחו בהן אנשי הארגון האירי הריפובליקני באותו מרד, הצטיין תומאס אשי בעיר ואקספורד ובסביבתה בפעולתו הצבאית. תומאס אשי נלחם בעקשנות באויב ורק לאחר שהגיעה אליו הפקודה של מפקדיו להפסיק את האש, נכנע לפקודה וציווה על חבריו להתפזר, תומאס אשי עצמו נאסר והיה מראשי האסירים שנמנעו להכיר בחוקיותו של המשפט האנגלי וסרבו לענות על שאלות השופט או הקטיגור. בהיותו בבית הסוהר דרש מהשלטון המקומי, שינתן לו יחס כמו לאסיר פוליטי ולא כמו לאסיר פלילי ועמד בתוקף על דרישת הזכויות המגיעות לו ולחבריו בבית־הסוהר. לאות מחאה נגד יחס השלטון הכריז שביתת רעב ולא הפסיק אותה עד מותו בתוך כתלי בית־הסוהר. מותו עשה רושם כביר על דעת הקהל האמריקאי ובארצות אירופה. העתונות הבינלאומית גינתה בבקורת חריפה ביותר את המשטר והקו המדיני אשר נקט ביחסיו אל אסירי המרד האירי. באומה האירית עצמה נתקדש שמו של אשי כגבור לאומי עד היום הזה, הלוויתו סודרה בכבוד צבאי רב ובהשתתפות גדולה של הישוב האירי. ע"י קברו הפתוח נורו שלושה טווחי־אש, כראוי לכבוד חבר שהקריב את נפשו במלחמת השחרור של עמו וארצו.

מספר האירים שנידונו למוות ע"י בית הדין הצבאי הבריטי הגיע לעשרות איש. חלק מהם נורו ונתלו בבית־הסוהר בדאבלין.

ואלו שמות הרוגי מלכות שנידונו אז למוות: פ. ה. פירס, ת. ז. קלארק, ט. מקדונאלד, ז. מקדונא. ז. פלאנקט, ע. דיילי, מ. א’האנראב, וו. פירס, מיור ו. מקבריידי, א. סיאנט, מ. מאלין, ס. גולברט, ס. יוסטן, שני האחים מקורק, ז. וט. קנט, ז. קונולי, י. מקדרמוט, פראנסיס, ס. סקפינגטון.

בהוציאם לפועל את פסקי־המוות נגד מנהיגי המרד והחיילים האיריים, לא השקיט השלטון הבריטי את רוח המרד בתוך העם האירי, יתר על כן: פסקי הדין גרמו לבקורת חריפה ולהתמרמרות רבה גם בציבור הדימוקראטי הבריטי עצמו. צירי הפרלאמנט הבריטי, ג’ון דילהאן ול. גיניל, וכן חלק מן העתונות הבריטית גינו בדברים ובמאמרים חריפים את פסקי־הדין למוות נגד מנהיגי המרד אף שהזדהו עם עמדת השלטון במקום, ששיטות הטירור והמרד לא היו מוצדקות. יצויין כאן שברנארד שאו, הסופר האנגלי המפורסם שהוא בן העם האירי, הביע את זעמו ומחאתו החריפה באותה תקופה נגד חלק העתונות האנגלית ונגד חלק של דעת הקהל האנגלי, אשר קראו לכל המורדים האירים בשם “בוגדים אירים”. בין שאר דבריו הוא אמר: “ברצוני להביע את מחאתי והתנגדותי החריפה נגד כל אלה הרוצים לחשוב, שאפשר לכנות כל אירי שהשתתף במרד כבוגד בעמו, על שום יציאתו לקרב נגד הממשלה הבריטית ושאיפתו להיות עצמאי ומשוחרר בארצו. זו היתה מלחמה גלויה והתאבקות הוגנת וישרה בכל המובנים; יש להצטער על זאת שבני ארצי צריכים עכשיו להיות מוכנים לסבל כה עצום ולעונשים כה בלתי־מוצדקים כתוצאה מן המרד הזה”.

המורדים התכוונו לבצע אז את המהפכה הלאומית הנועזת ביותר בתולדות העם האירי. הנשק הרב שהיה צריך להגיע מגרמניה לדובלין דרך נמל קורק והמיועד לארבעים אלף איש לא הגיע. ע“י גיוס אנשים, ציודם בנשק מתאים, האמינו האירים שיצליחו בעימות המלחמה הזאת ויזכו בעצמאותם ובחירותם. אך מסיבות בלתי צפויות מראש יצאו הדברים מסודיותם ומרוב¹¹ וההתקוממות הלאומית לא התפשטה ביום שני לשבוע ה”איסטר מונדי" כפי שנקבע.

שבוע ההתקוממות היה שבוע ימים של גבורה עילאית של מעטים נגד רבים.

הצעד ההסטורי הראשון שבוצע ע“י מנהיגי ההתקוממות היה ביום השני של ה”איסטר וויק" (בשבוע של פסח 1916).

הכח הפוליטי הרב ביותר שרכש לו המרד האירי בשנת 1916 בשטח הבינלאומי היה עצום מאד. המנהיגים האירים שעמדו בראש המרד הזה ידעו היטב שהפעם יצטרכו להקריב הרבה קרבנות. הם גם לא ציפו להצלחת המרד. אנשי המרד של שנת 1916 על כל חייליה ומפקדיה ידעו היטב לקראת מה הם הולכים. הם לא חיו באמונת שווא שיזכו בנצחון נגד השלטון הזר, אך מגמתם היתה: א) לעורר את דעת הקהל של כל העם האירי נגד השלטון הבריטי.

ב) הם התכוונו לעורר את דעת הקהל באמריקה הצפונית לטובת האירים ונגד הבריטים.

ג) הם התכוונו לעורר ע"י כך דעת קהל בינלאומית נגד הבריטים.

בשלש נקודות אלה הצליחו מנהיגי המרד למרות הקרבנות שנפלו בשורות המורדים של הצבא האירי הרפובליקאי, בשל עדיפות הנשק של חיילי אנגליה. ההסטוריון מר בריאן אינגר ליס מדגיש שבני העם שגלו מארצם בשל כוח השלטון הבריטי זכו בסופו של דבר לעצמאותם ודומים בהרבה לעם היהורי שגלה מארצן ע"י הרומאים וסבל מאות בשנים עד שזכה לעצמאותו. ויש עוד דמיון נוסף והוא שבארצות הברית התרכזו לפי מהלך ההיסטוריה רוב האירים והיהודים יותר מ־6 מיליון איש, מבני כל אחד משני העמים, אשר ברוחם ובתרבותם קשורים הם למולדתם.

הממשלה הבריטית נמצאה במצב של התגוננות קשה מפני התקפות וביקורת חריפה מאד בארצות רבות, בעיקר מצד העתונות הרשמית הממשלתית של ארצות־הברית.

הפחד הגדול שנפל על ממשלת אנגליה פן תמנע אמריקה הצפונית את עזרתה ממנה במלחמת העולם הראשונה נגד גרמניה ותעזוב אותה לבדה במלחמתה, הניעה להזדרז ולצאת בהכרזה מדינית לטובת אירלנד.

באחד־עשר במאי 1916 נשא שר ההגנה הבריטי, מר אסקוויט, בפני באי העתונות הבינלאומית בלונדון את הכרזתו המדינית. הוא הצהיר בשם ממשלת אנגליה שאירלנד תשיג את אישור החוק להקמת ממשלה לאירלנד חפשית־עצמאית והוא מתכונן לבקר באירלנד בעוד ימים מספר כדי להגיע שם להסדר של שלום ולפתרון כל הבעיות. הוא המשיך והכריז שהממשלה הבריטית מודה בכשלון השיטה של השלטון הבריטי באירלנד. האלטרנטיבה היחידה שתהיה עתה לשביעות רצונם של האירים והאנגלים כאחד היא הקמת ממשלה אירית שתהיה לטובת העם האירי.

הממשלה הבריטית החליטה להכין את הצעותיה הריאליות לקראת הקמת ממשלה אירית ולחפש את הדרך להסכם עם כל המפלגות האיריות.

הממשלה תעשה כל מה שאפשר על מנת להקים, ובדחיפות רבה, ממשלה אירית עצמאית אשר תוכל לפתור בעצמה את הבעיות הכרוכות בהנהלתה.

שבוע ימים לאחר שחזר השר אסקוויט מדבלין ללונדון, הוא כתב אודות בקורו והתרשמותו:

“ההתקוממות בשנת 1916 היתה אחד המאורעות הגדולים בהסטוריה האירית, לא לפי התוצאות הממשיות שהשיגה, כי אם בכך שהיא סימלה את התקוממותה למעשה. במובן הפיזי זה היה כשלון מכאיב וגדול מאד, אבל במובן המוסרי־הרוחני היה זה נצחון כביר ונעלה”.

העם האירי קיבל את הידיעות הטרגיות על ביצוע דיני המוות למנהיגים האירים שעמדו בראש ההתקוממות כמהלומה ובזעזוע עמוק. לרגע לא הבינו אנשים איך זה קרה. באותו הרגע הטרגי נולד הרגש היפה והגאה שאותו ביטא המשורר האירי ייטס באמרו: “תושבי אירלנד הבינו והרגישו כעם והתעודדו מתוך אסון נורא. הם הרגישו שהעם האירי קם לתחיה, וזאת הם לא ישכחו לעולם”.

אולי חשוב להדגיש כאן עובדה זו, איך הגיעו הפרוטסטנטים לרוב בצפון אירלנד.

כדי שיוכלו הבריטים לבצע את שאיפתם ומגמתם להפוך את צפון אירלנד למחוז פרוטסטנטי נאמן לכתר הבריטי, החלו הבריטים בשנת 1590 להעביר מאות ואלפי משפחות מאנגליה, מסקוטלנד ומוולס לצפון אירלנד על מנת לחזק ולהאדיר את כוח הפרוטסטנטי נגד הכוח הקתולי שהיווה בשנת 1590 את רוב תושבי הצפון. מאותה זמן ואילך הלך ורב הישוב הפרוטסטנטי ובשנת 1922 – שנת עצמאותה של אירלנד הריפובליקנית הגיעו בצפון לרוב. גם מצב הקרקעות בצפון אירלנד נשתנה לרעה. משטח האדמה של שלושה וחצי מיליון אקר, נשארו בידי הקתולים בשנה ההיא רק חמש מאות אלף אקר, שלושה מיליון אקר אדמה חקלאית פוריה עברו לידי הפרוטסטנטים.

אין לפסוח על תופעה זו שהיא מגלה את תוכן חיי הישוב הקתולי באירלנד, שהופיעו מנהיגים איריים לאומיים פטריוטיים ידועי שם מתוך העדה הפרוטסטנטית הבריטית שלחמו נגד שיטת הדיכוי המבוצעת ע"י הממשלה הבריטית נגד הקתולים.

צעדה הראשון של העתונות האנגלית היה להשמיץ את האנשים שעמדו בראש ההתקוממות, להסתיר את העובדות הנכונות ולא לגלות את האמת כולה. בעתונות לא סופר דבר על הברבריות של הצבא הבריטי נגד המתקוממים, לא צוין מספר ההרוגים ע"י כוחות הצבא של השלטון הבריטי באותו יום ההתקוממות וכדו', כדי שזה לא יוודע בארצות־הברית. למרות זאת לא הצליחה העתונות הבריטית להסתיר את האמת, כי לאט לאט הגיעו כל הפרטים על מעשי ההריגה ועל נקמתם באירים לידיעת תושבי ארצות־הברית. האירים שם הרימו את קול מחאתם וזעמם נגד הבריטים ודרשו מממשלת אמריקה הצפונית לתבוע מאנגליה את אשור עצמאותה של אירלנד. כן דרשו להקים ועדת חקירה נגד מעשיו הברבריים והבלתי־אנושיים של הצבא כאשר נהרגו כל כך הרבה אירים שלא השתתפו במרד כלל ושלא עזרו לאי.ר.איי, וללא חקירה ומשפט.

מספר האבידות מצד האירים בימי המרד של חג הפסחא 1916 הגיע ל־56 הרוגים, מלבד הפצועים שמספרם היה כ־3000. מספר האבידות מן הצבא הבריטי הגיע ל־130 הרוגים ומספר הפצועים לא פורסם ברבים. לאחר דיכוי המרד חלה הפוגה ובמידת מה גם הפסקה בפעולת המורדים.

העם האירי קיבל את הידיעות הטרגיות על ביצוע דיני המוות למנהיגים האירים שעמדו בראש ההתקוממות כמהלומה ובזעזוע עמוק. לרגע לא הבינו אנשים איך זה קרה. באותו הרגע הטרגי נולד הרגש היפה והגא שאותו ביטא המשורר האירי ייטס באמרו: “תושבי אירלנד הבינו והרגישו כעם והתעודדו מתוך אסון נורא. הם הרגישו שהעם האירי קם לתחיה, וזאת הם לא ישכחו לעולם”.

דיע היסטורי אוף אירלנד, מאת בריאן אינגליס.

 

פרק כ' – מפלגת שיין־פיין ועזרת האירים באמריקה למולדתם    🔗

כבר הדגשנו לעיל שרדמונד וחבריו הכריזו עם ראשית המלחמה בגלוי את נכונותם לעזור לנצחונה של אנגליה ע“י גיוס בני העם האירי לצבאות בריטניה. לפי הסטאטיסטיקה הרשמית התגייסו למעלה מ־300 אלף איש לצבא הבריטי, ואלמלא הפרעתה של תנועת מפלגת א. ר. ב. היה מספרם גדול יותר. כן ראינו את סיבות ההתנגדות להתגייסות, שהן שתים בעיקר: א) סבל החיילים האירים, שפוזרו בכוונה במקומות וביחידות צבא שונים, בלי שתנתן להם האפשרות ליצור פלוגות וגדודים איריים מיוחדים בפיקוד של קצינים איריים אחראים, ובלי שניתנה להם הזכות לשרת בצבא על סמלם, דגלם ושפתם, כשם שזה ניתן לחייל הסקוטי או הוולשי; ב) התעמולה נגד הגיוס שהתנהלה ע”י חברי הארגון של א.ר.ב. ומפלגת שיין־פיין.

כן ראינו, כי התנועות האיריות לא הסתפקו בהתנגדותן לגיוס, אלא פתחו בהכנות ממשיות לשחרור הארץ, אשר כתוצאה מהן באה מהפכת “חג הפסחא 1916” – המהפכה שהתחוללה קודם זמנה. גם עם כשלון המרד המשיכו האירים, מפלגת שין־פיין ושאר ארגוני הנוער האירי, בפעולות ממשיות ובכוח הנשק שהכינו, כדי להכריח את השלטון האנגלי שישחרר את ארצם. מקור העזרה העיקרי להכנת הנשק היו האירים באמריקה. הללו יצרו קרן מיוחדת למטרה זו עוד שנים אחדות לפני פרוץ המלחמה והנשק הומצא בכמויות גדולות ע"י הגרמנים.

הדבר מובן מאליו, שהגרמנים היו מעונינים בהתפתחות ההתנגשות בין אירלאנד ואנגליה, בתקווה שע"י כך יחלש כוחה של אנגליה. מצד שני בטחו האירים, שהשתייכו לתנועת המרי, כי המלחמה העולמית היא שעת־הכושר המתאימה לצאת בגלוי בהכרזת מלחמה נגד השלטון האנגלי, ואין להחמיצה. נדמה, כי המרירות שהצטברה בין יושבי האי במשך מאות שנים, ומר־השעבוד לכובש האנגלי חברו כעת יחד להזין את שאיפת השחרור של האירים. אמנם זו לא היתה הפעם הראשונה לאירים להתקומם, וכן זו לא הפעם הראשונה, שבמלחמה לעצמאות נשפך דם לרוב באי. ראינו כי האירים זכו למנהיגים רבים ולוחמים אמיצים במלחמתם הארוכה לשחרור. בתקופה זו, שאנו עומדים בה, זכה העם האירלאנדי לבסוף לאיש ולמנהיג, שהוביל את עמו לקראת שחרור המולדת – א. דה־ואלירה. השתלשלות המאורעות בתקופה זו לא תהיה מובנת לנו כל הצורך, אם לא נייחד בזה את הדבור על שני הגורמים החשובים במלחמת השחרור האירית; מפלגת שיין פיין ועזרת האירים באמריקה לאחיהם.

עוד בשנת 1900 החלה ניכרת פעולתה של מפלגה חדשה בשם “שיין פיין” ופירושו: “אנו לעצמנו”, במובן – “עזרה עצמית”. תכנית המפלגה ומגמתה היו ללחום למען עצמאות האירים. הם שאפו להקים כוח צבאי עצמאי ומאורגן, שיהיה נכון למועד מלחמת השחרור. בו בזמן דגלה המפלגה ברעיון החרמת התוצרת הבריטית המובאה לאירלאנד והטיפה לצרכן לקנות ולהשתמש בתוצרת האירית המקומית. בדלית־ברירה, כשאין להשיג אילו מיצרכים מתוצרת אירית, הותר לקנות מתוצרת חוץ אחרת, פרט לתוצרת בריטית. בתכנית “שיין־פיין” נכללה גם הדרישה, שהצירים האירים יבטלו את המנדאטים שלהם בבית־הנבחרים האנגלי ולא יכירו בהם. אין להשתתף בישיבות הפרלאמנט ויש ליצור מועצה ישובית לאומית מרכזית, אשר תקבל לידיה את הסמכויות להקים עיריות ומועצות כפריות, להוציא חוקים לטובת המדינה ולהגשימם בלי להזקק לאישור ולהסכמה של בית הנבחרים האנגלי.

המועצה המרכזית תתקיים עד שייבחרו הממשלה והפרלאמנט האיריים העצמאיים. המפלגה החדשה התקדמה משנה לשנה ובשנת 1908 הורגשה השפעתה ברחבי אירלאנד. יצאו לאור עתון יומי בשם "שיין פיין״ וירחון בשם “האירי המאוחד” – התעמולה הלאומית שהתנהלה על־ידי המפלגה נשאה פרי ורבים היו האירים שתמכו בלב ונפש בתכנית שיין־פיין. תסיסת הרוחות בחוגי הנוער האירי ובשכבות העמלים גברה, והכל היו מוכנים לכל צו לצאת לקרב. המפלגה קיבלה צורה של תנועת מרד חשאי במדינה והיה רושם, שעוד מעט יתעורר ויתלכד העם האירי מסביב לדגלה למען השגת עצמאות בכוח.

אמנם היה חלק ידוע בתוך המוני האירים, אשר לא תמך בתנועה זו ששאפה לשחרר את ארצם מיד הכובש בכוח הנשק והזרוע, אך לכל היה ברור, כי מתקרב יום סערה בו תחול ההתפרצות. בכל יום ציפו למהומות ולמלחמת דמים בין אזרחי המדינה והשלטון הבריטי. הנה באה שנת 1914, בה נכנסה בריטאניה למלחמת העולם הראשונה, ואעפ"י שהמלחמה דחתה מעל במת הפרלאמנט הבריטי את שאלת אירלאנד, לא פסקו האירים לרקום את חלום חירותם. לרבים מהם נראתה המלחמה כשעת־כושר להשיג את מבוקשם, ותמיכת אחיהם מאמריקה, אשר עודדה אותם בכל שעת משבר, היתה מובטחה להם גם לשעה מכרעת זו. בפרקים הקודמים נזכרו כבר קשרי האירים אל אחיהם שגלו לאמריקה וכאן המקום לייחד את הדיבור על גורם זה, אשר נודעה לו חשיבות ראשונה במעלה לגבי מלחמת החירות של העם האירי.

ההגירה מאירלאנד לאמריקה החלה עוד בראשית המאה השמונה־עשרה. המהגרים הראשונים החלו לזרום לארצות־הברית בכוונה להשתקע בה באופן ארעי, כדי להיטיב את מצבם החמרי ולשוב למולדתם כאשר המצב המדיני ישתנה בה לטובה והיא תשוחרר משלטון הכובש. משום כך התרכזו רוב האירים בכרכים ונקלטו בעיקר בתעשיה האמריקאית, תחילה כפועלים בבתי החרושת ואח“כ התבססו ופיתחו בתי־מלאכה עצמאיים. מהם נקלטו גם בחיי המסחר והתבססו בהם. בשנות הרעב 1846–1848 החלה הגירה המונית של האירים לאמריקה כי רבים נאלצו לעזוב את מולדתם מחוסר אפשרות קיום וגם מלחץ השלטון במקום. האירים שהתדלדלו ונושלו ממשקיהם החקלאיים מאי־יכולת לשלם את דמי החכירה ומסי הממשלה שהוטלו עליהם נאלצו להגר. מצד השלטון לא נעשה נסיון להקל על המצוקה האיומה בשנות הרעב והוא לא התענין לחקור את המשבר שהתהווה ואת הסיבות שגרמו לעניות באי. אלפי אירים היגרו לאמריקה הן מאונס והן מרצון ובלב כולם נשארה כבושה השנאה לבריטים. בין הגולים שהתרכזו בארץ החופש, החלה להתפתח במשך הזמן תנועה אירית שקראה להם להתאחד בארגון אירי מיוחד (כעין “לנדסמאנשפט”) ולעזור לאחיהם האירים שנשארו במולדת. תכנית העזרה צויינה בשני כיוונים אלו: א) לאחד את האירים באמריקה וליצור קרן מיוחדת לעזרת אחיהם הנדכאים במולדת; ב) לתמוך בארגון חשאי באירלאנד גופה, שמתפקידו לארגן פעולות מחתרת נגד השלטון האנגלי. הארגון האירי נוצר בשנת 1858 בניו־יורק ע”י ג’ימס אומני.

האירי ג’יימס סטיפנס נבחר ע"י חבריו באמריקה לתפקיד מיוחד ונשלח לדאבלין לארגן את פעולות המחתרת נגד האנגלים. לשם מימון הפעולות האלה קיבל סטיפנס לרשותו סכומי כסף שנאספו בין האירים באמריקה. הארגון בניו־יורק גדל מיום ליום ומספר חבריו באמריקה הגיע לאלפים. תמיכתו הכספית באירים בארצם גדלה גם היא. ארגון המחתרת שנוצר באירלאנד בתמיכה מאמריקה זכה בראשיתו לאהדה מעטה של האכרים באירלאנד גופה, ואנשי הדת לא תמכו אף הם תמיכה מוסרית בפעולות נגד השלטון. ברם, כעבור 10 שנים התקדם הארגון באמריקה ובאירלאנד במידה, שהחל באימונים צבאיים של חבריו בשתי הארצות תוך הכנה לקראת הבאות. הפעולות נודעו מעתה בכל כפר ועיר כפעולות הארגון האירי־האמריקאי.

הקשר החי הזה בין האירים בארצם ובין האירים באמריקה נתן סעד רוחני וחמרי למאבק הלאומי בשלטון האנגלי. אמנם רוב האירים שהשתקעו באמריקה התקשרו לחיי תרבותה, אך בכל מסירותם למקום אזרחותם החדשה, נשארו מקושרים בעבותות אהבה וגעגועים לארץ מולדתם, ורוח זו ידעו להנחיל לבניהם מדור לדור גם בנכר. לביטוייה המופלא של האהבה הזאת נמצאו גם המלים הסמליות של הצו האירי לבני אירלאנד באשר הם נמצאים: ״לעולם אל תשכח את ארצך ומולדתך העתיקה, את הארץ האירית המתוקה והרוויה דמים מדורי־דורות". והקשר התבטא לא רק בשני הכיוונים שתיארנו לעיל, כי גם הקשר עם המשפחות שנשארו במולדת לא נפסק. עזרה חמרית רבה נשלחה באלפי חבילות מזון, בגדים וכספים, כדי לתמוך במשפחות הנתונות במצוקה. אלפי תיירים אירים באו ובאים עד היום מדי חודש בחדשו לבקר את אדמתם וביתם. רבים הם הבאים לביקור או חוזרים להשתקע בארצם, בהכנסם לחיי המסחר או בהקימם משקים חקלאיים גדולים ובתי־חרושת חדשים.

תופעה זו העמידה את השלטון האנגלי על ההכרח לתת את דעתו על הקשר החי בין האירים במקום לבין אחיהם באמריקה. הוכח לשלטון כי בכל המרידות, שחלו ב־200 השנים האחרונות, היתה יד לאירים שישבו בחוץ־לארץ, ואם גם לא מן הנמנע היה לדכא את המרד וההתנגדות במדינה גופה, הרי בסופו של דבר היה עוד הכרח להתחשב בדעת הקהל האמריקאי. מאידך גיסא, שימשה גולת אירלאנד באמריקה מקום מקלט לגולים הפוליטיים מבני מולדתם. כאן, ובעיר ניו־יורק בעיקר, מצאו הפליטים מחסה והגנה מעינויי המאסר, ממאסר עולם ומאימת גירוש ותלייה. כאן יכלו ליהנות מחופש עד עבור רוע גזר־דינו של בית הדין הצבאי, אשר דן אותם לענשים שונים. מה חשובה היתה עזרה זו לגבי האירים נוכל ללמוד ממספר עובדות דלקמן. בשנת 1848 נמלטו לארצות־הברית כל אלה שעמדו בראש תנועת המרידה נגד השלטון ואשר חשבו ע“י פעולות מחתרת וגרילה, חבלת רכוש הממשלה והשמדתו לגרש את האנגלים מארצם. ידוע לנו כבר, כי התנועה דוכאה במהירות רבה, אך השלטון נזהר מלדון למוות את המנהיגים שעמדו בראש התנועה, כדי שלא יתקדשו בהמון כגבורי האומה. משום כך החליט השלטון להגלות לארצות־הברית כמה מהם והם: מיטשל, קאוואנס, דייויס, או’בריין, מיגיר וג’ון מרטין. עוד לפני כן בשנת 1795 הוגלה לאמריקה ע”י השלטון האנגלי, כמסופר לעיל, טירבלט וולף טון, האיש שעמד בראש הפעולות הבלתי־חוקיות של המחתרת האירית, שאורגנה באותה שנה ע“י איגוד הקאתולים יחד עם הפרוטסטאנטים. (חשיבות מיוחדת נודעה לעובדה זו, כי זה מקרה ראשון בהיסטוריה של שיתוף פעולה בין קאתולים ופרוטסטאנטים נגד השלטון). ג’ון סטיפנס, שנזכר בראש הפרק כמנהיג תנועת המרי בשנת 1886, נאלץ גם הוא להמלט לאמריקה כדי להמנע ממאסר ע”י השלטון, שקבע פרס של 1000 לי"ש עבור ראשו. לפי דרישת חבריו נאלץ למורת רוחו לעקור מאירלאנד לארצות־הברית, שם המשיך לפעול למען האירים בעוד ששאר חבריו במפקדה הראשית נאסרו ונידונו למאסר עד 20 שנה, ואחד מהם רוסה נידון למאסר עולם. האישים שהזכרתי לעיל אך מעט מזעיר הם מן האירים הרבים שנאלצו לחפש מקלט בארצות־הברית.

דוגמה זכורה לקשרי המרי האמיצים בין המולדת והגולה היא מעשה קולונל קללי, אירי אמריקאי, שנשלח גם הוא מטעם הארגון האירי באמריקה לאירלאנד, נמסר לו הפיקוד על הנהלת הפעולות החשאיות של הארגון הצבאי האירי הלאומי הריפובליקאני שנקרא בשם א.ר.ב, המרד הוכן בסודיות זהירה ביותר ולאחר חלוקת הפקודות החשאיות לכל חברי הארגון, הוסכם שתינתן פקודה אחרונה, כדי שפעולת ההתנגדות תתחיל בבת אחת בכל רחבי המדינה, נקבע גם תאריך למתן הפקודה המיוחדת ואח“כ מסיבת זהירות נדחה הצו הזה ליום אחר. בינתיים נודעו לשלטון כל פרטי התכנית עד לתאריכים המדויקים ולמקומות השונים אשר בהם התכוונו קללי וחבריו לבצע את פעולותיהם. מלשינים ופרובוקאטורים מתוך השורות מסרו את הפרטים לשלטון ופעילי הארגון נאסרו במאות. קולונל קללי שנכשל החליט לעבור לאנגליה ולנסות בה את מזלו. הוא הגיע למאנצ’סטר עם חברו דיזי, אך עוד לפני שהספיקו לצאת מתחנת הרכבת נאסרו ע”י המשטרה ושוטרי־החרש שהכירו אותם מיד. כעבור ימים מספר הם הובאו לחקירה לבית־המשפט. כאשר קרון המשטרה החזיר את האסירים מבית־המשפט לבית־הסוהר דרך מרכז העיר, נעצר הקרון ע"י חברי הארגון הצבאי האירי. הללו פרצו בכוח את הדלת, שחררו את קולונל קללי וחברו ונתנו להם יד להמלט. כדי למנוע את כוחות המשטרה לרדוף אחרי האסירים הסתדרו אחדים מחברי הארגון והקימו מחסום. ארבעה מהצי עירים האלה נתפסו, שלושה מהם – פיליפס, לארקין ואו’בריין – נידונו למוות והרביעי – גורדון – שהיה נתין אמריקאי שוחרר לאחר תקופת מאסר ארוכה. פסק־הדין הקשה עורר התמרמרות רבה באירלאנד וגם בחוגי הדימוקראטים שבאנגליה. הלווייתם, שהשתתפו בה המונים, הפכה להפגנה פוליטית עצומה נגד השלטון, ומאז נזכרים קרבנות אלו בהיסטוריה האירית “כקדושי וגבורי מאנצ’סטר” עד היום.

בשנת 1877 ארגן מיטשל דייויט את תנועת ההתנגדות נגד השלטון בדרישה, שהאכרים בעלי המשקים הזעירים, הפועלים בערים ואנשי המעמד הבינוני לא ישלמו את דמי החכירה הגבוהים ללורדים האנגלים שגרו בלונדון והכסף נגבה עבורם על־ידי בא־כוחם בדאבלין. ולא זו בלבד, אלא דייויט דרש שהשלטון יוציא חוק להלאמת כל שטחי הקרקעות העצומים שהיו בידי פרטים. הללו התקיימו על חשבון עמלו של האכר אשר בסוף שנת עבודתו לא נשארה לו שום יתרה של תבואה לשנה הבאה וכן לא עלה בידו לחסוך בגדי חורף עבור משפחתו, לאחר שהוא, אשתו, בניו ובנותיו חרשו וזרעו וקצרו את תבואות שדותיהם. דייויט דרש גם שיפסיקו לשלם שכר־דירה לבעלי־הבתים האנגלים והאירים וכי הדירות תהיינה נוחות יותר ושכר־הדירה יופחת. השמועה על סבל אחיהם הגיעה אל האירים בארצות־הברית וגרמה לנחשול של אסיפות־מחאה. הם ארגנו משלוח עזרה חמרית והגבירו את התעמולה למען שחרור בני עמם. תנועתם עוררה את דעת הקהל האמריקאי עד לידי כך, שכל העתונות השמיעה בחריפות דברי בקורת על שיטות המשטר השורר באירלאנד, והציגה לאנגלים בגלוי את השאלה; התחזירו את אדמת האירים לבני האירים?! ־

אנו לומדים, איפוא, כי העזרה העיקרית בכספים, בציוד, בסעד חמרי וביצירת דעת קהל לטובת האירים באה ממיליוני אחיהם שהיגרו במשך השנים לארצות־הברית. אלמלא דעת הקהל האמריקאי לא היו ממהרים האנגלים לוותר במלחמה עקשנית וממושכת זו על השלטון באי. המנהיגים האירים מצדם הבינו גם הם כי לא יוכלו לארי הבריטי במלחמת פנים־אל־פנים, אלא אם יסתייעו בסעד אחיהם בארצות־הברית – בסעדם החמרי והמוסרי כאחד. מכאן הקשר האמיץ שבין מלחמת השחרור של האירים ובין הקיבוץ האירי רב־ההשפעה שבאמריקה ומכאן זכותו של זה האחרון בהשגת העצמאות האירית כפי שנתגשמה לבסוף בשנת 1922. מעתה לא ייפלא עוד בעינינו, ואפשר כי לא מקרה הוא, שהמנהיג אשר הביא את מלחמת האירים לחירותם עד לנצחון, א. די־ואלירה מוצאו מאמריקה, כי יליד ארצות הברית הנהו ובוודאי הושפע לא מעט מההכרה הלאומית החזקה המושרשה באירים שהתאזרחו במולדתם החדשה

 

פרק כ"א – המנהיג א. די־ואלירה    🔗

א. די ואלירה נולד ב־1882 בניו־יורק לאם אירית ולאב ספרדי. בעודנו ילד נשלח לאירלאנד אל משפחת אמו. שם גדל וסיים את לימודיו באוניברסיטה של דאבלין, אף התחנך על ברכי הדת הקאתולית. הוא התמסר ללימוד השפה הגאלית־האירית עד לידי כך, שהתחיל לפרסם מאמרים בשפה זו ודרש מהנוער האירי להתמסר ללימוד שפת המולדת העתיקה בשאיפה, שעל־ידי־כך תקום השפה לתחייה. כאשר גמר את האוניברסיטה מונה די־ואלירה כפרופיסור באוניברסיטה הלאומית בדאבלין, בפאקולטה המיוחדת לשפה האירית. בהיותו מכהן באוניברסיטה, התמסר לתנועת השחרור של העם האירי, שלקחה את לבו והיה לאחד הפעילים של תנועת המרי אי.ר.א. נגד השלטון האנגלי. ב־1916 נתפס ונאסר ביחד עם מנהיגים אחרים ונידון למוות ע“י השלטון, אולם גזר־דינו הוחלף למאסר־עולם ולעבודת־פרך. כעבור שנה זכה לחנינה. לאחר שניתנה לחברי מפלגתו הרשות לבחור ולהבחר לצירים בבית־הנבחרים, נבחר די־ואלירה כציר לפרלאמנט הבריטי, הוא סירב לקבל תפקיד זה ולשבת במוסד המשעבד את עמו ואת ארצו. מעתה הקדיש את מיטב מאמציו, כחבר מפלגת שיין־פיין, לתעמולה רחבה בכל קצווי האי, כדי לחזק את השפעת מפלגתו על חיי האומה האירית. תכנית המפלגה היתה ברורה ושאיפתה העיקרית היתה לשחרר את אירלאנד וליסד את הריפובליקה האירית בשיתוף עם יתר הארגונים, שתמכו בתכנית המפלגה. במו”מ שהתנהל בין המפלגה הנ"ל ובין שאר הגורמים הוחלט, שבהווסד הריפובליקה האירלאנדית יהיה די־ואלירה לנשיאה.

בחודש מאי 1918 נאסר די ואלירה בשניה באשמת ארגון מרד נגד אנגליה הן באירלאנד והן בין תושבי אירלאנד הגרים באנגליה. כעבור מספר חדשים עלה בידו להמלט בעזרת חבריו מבית־הסוהר שבדאבלין והפליג לארצות הברית, שם ניהל בעזרת האירים תעמולה חזקה נגד השלטון האנגלי, ובהשפעתו נאספו כסף, מזון ובגדים, שנדבו האירים למען אחיהם, והעזרה נשלחה בדרכים שונות לטובת תנועת המרי באירלאנד.

יום ההכרעה התקרב. חוזה השלום בין האנגלים לבין הגרמנים נחתם ב־ 11.11.1918 והתותח הבריטי שוב לא היה מכוון כלפי הגרמנים. האנגלים פנו כעת לעבר אזרחי המלך האנגלי מבני העם האירלאנדי, אשר בתקופת המלחמה נחשבו ידידים והקריבו מדמם ודם בניהם למען הנצחון. הללו שדרשו בעקשנות את חירותם ועצמאותם המדינית נחשבו כעת לאויבים. אמנם האירים עצמם לא היו מאוחדים בדרישתם בשעה זו. כאשר קם המון העם בדרישתו לעצמאות, התפלג המחנה לשנים. במחנה שהתנגד למלחמה גלוייה נגד השלטון האנגלי היו בעלי התעשיה, אנשי המסחר ובעלי האחוזות והמשקים הגדולים. האחרונים חששו למצבם החמרי, ולא זו בלבד שלא האמינו, כי העם האירי יצליח לנצח בכוח הנשק, אלא היו בטוחים שהמלחמה הזאת תהרוס את המשק הכלכלי ותגרום לחורבן המדינה. על המתנגדים לפעולות אי.ר.א. נמנו לא רק מן המשתייכים לדת הפרוטסטאנטית, כי אם גם קאתולים. ועוד סיבה היתה להתנגדותם נגד פעולות אי.ר.א.: לפי השקפתם, אירלאנד כארץ חקלאית מתקיימת בעיקר על השוק האנגלי, ובהכרזת מלחמה נגד האנגלים היא תאבד את אפשרות קיומה החקלאי. אכן, בעיני אדם מן החוץ המבקר כאורח בארץ זו, ייראו הנימוקים האלה כמבוססים וכן לא יוכל להבין לפי הרושם הראשון את סיבת המלחמה הארוכה והעקשנית בין האירים והאנגלים.

השפה המדוברת במדינה זו בבית, ברחוב ובבית־הספר, היא השפה האנגלית. העתונות האירית, המופיעה בדאבלין ועתונים נוספים מקומיים המופיעים בערים הקטנות, בשפה האנגלית מתפרסמים. כן התיאטרון באירלאנד והאופירה מציגים מחזות ויצירות שנכתבו ע"י סופרים אנגלים. בכנסיות הקאתוליות נושאים הכמרים את דרשותיהם למתפללים בשפה האנגלית. בכל אלה, רוחש לב האירי שנאה, מרירות והתנגדות קשה לאנגלים ותרבותם. העובדה שהשפה האנגלית היא השליטה בחיי האומה, והשפה האירית אך התחילה לתפוס את מקומה מיום שמפלגת די־ואלירה הגיעה לשלטון, אינה משנה במאום את הכרת השיעבוד שקיננה בלב האירים עד שהגיעו לעצמאותם. ובכל תקופת השעבוד הארוכה הושרשו בלב האירי אהבה ומסירות לשני גורמים ראשונים במעלה: א) אהבה ומסירות למולדת ושאיפה להיות עצמאיים בתרבותם; ב) מסירות לדת הקאתולית ושנאה לדת הפרוטסטאנטית. את הרגשות האלה לא יכול השלטון לעקור, והמצב הגיאוגרפי של האי השוכן בדד הפריע לאנגלים להשפיע מתרבותם על האירים ולהטמיעם, כשם שנטמעו בעם האנגלי שני העמים האחרים – הסקוטים והוולשים. בתוקף המציאות הזאת גרמה שאלת האירים למלחמה הארוכה והקשה, שנמשכה מאות שנים. אמנם לדעת העם הבריטי האירים הם חלק מבשרם ודמם, וכל שהתנגד להתמזגות הטבעית של האירים באומה האנגלית לא היה אלא בוגד ומורד; אבל גם האנגלים הוכרחו להודות אחר־כך, שהמשגה ההיסטורי נתחולל, כאשר הדת הקאתולית חדרה לאי, ומאז התחילה אותה תנועת ההתבדלות, ששוב אי־אפשר היה למנוע אותה.

תנועת אי.ר.א. פתחה איפוא בפעולתה נגד השלטון, כשהמחנה מבפנים איננו מאוחד בדעה. כן הגיבו מיד האירים בצפון בתנועת ההתבדלות מעל האירים בדרום. בצפון גופו, שרוב תושביו כאמור לעיל, כדי 75% פרוטסטאנטים ו־25% קאתולים, התחילה מלחמת אחים, כי חלק אחד תמך באי.ר.א. שבדרום והחלק השני רצה בהתבדלות. שוב עלתה על הפרק הדרישה לחלוקת הארץ לשתי מדינות נפרדות, במקרה שהפרלאמנט האנגלי יאשר את העצמאות האירית. מלחמת האחים התעוררה עתה בעוז משנה ורבים היו הקרבנות שנפלו יום יום משני הצדדים. כן היו רבים קרבנות האנגלים, שנלחמו עוד למען המשכת השלטון באי. די־ואלירה נדרש לשוב חזרה לאירלאנד מאמריקה, כדי למלא את מקומו של מנהיג המורדים שנהרג בפעולות הצבא האירי נגד השלטון. בוועידת מפלגת שיין־פיין, שהתקיימה עוד בתוך המלחמה בשנת 1917, הוחלט להמשיך במלחמה נגד האנגלים עד שיעזבו את הארץ ואירלאנד הצפונית תכלל גם היא בתוך המדינה האירית. בקאבינט הבריטי גברה הדעה, שאין למצוא את הפתרון לשאלה האירית בדרך השימוש בנשק, כי אם במו“מ דיפלומאטי בין שני הצדדים. מר אסקווית בא לביקור בדאבלין כדי לתהות על המצב שנוצר במדינה. הוא ביקר את הפצועים הבריטים ששכבו בבית־החולים ואת הפצועים מתנועת אי.ר.א. ששכבו באותו מקום. אמנם הוא נתן עוד הוראות לשלטון להמשיך בדיכוי המרד, אך למחרת בשובו לאנגליה מסר הודעה בצירוף פקודה לשחרר את כל המנהיגים של תנועת המרי האירית. הם נתבקשו לבחור משלחת מתוכם, שתופיע ביום מסוים להתיעצות ומו”מ דיפלומאטי, כדי להפסיק את שפיכת הדמים באי. אסקווית הודיע שהוא מקווה להפגש עם שני הצדדים המעונינים (האירים מן הצפון והדרום), כדי לפתור את חילוקי־הדעות המפריעים להסכם ולקביעת הקונסטיטוציה של ממשלת אירלאנד.

ברם, עוד לפני שהתחיל המו“מ הרשמי, נתקל הקאבינט הבריטי בקיר אטום מצד האירים שהתנגדו להשתתף בוועידה, כל עוד לא הובטח להם ששאלת חלוקת המדינה האירית לפי דרישות הפרוטסטאנטים בצפון אירלאנד לא תעמוד לדיון בוועידה זו, הם עמדו על דרישתם להכיר בעצמאות המדינה האירית בגבולותיה ההיסטוריים והגיאוגרפיים. בוועידה המיוחדת שנקראה ע”י לויד ג’ורג', שבא אחרי אסקיווית, הובטח על־ידו למצוא פתרון מעשי לשביעת רצונם של שני הצדדים. באי־הכוח של שני הצדדים המשיכו את המו"מ עם הקאבינט הבריטי במשך תשעה חדשים בהשתתפות מפלגת שיין־פיין. השליחים טרחו קשה כדי להגיע למוצא אבל אבן־הנגף של שאלת אולסטר הפריעה להצלחת המשא-ומתן.

שני הצדדים מתכוננים    🔗

הממשלה האנגלית חששה לוותר לדרישת האירים בצפון, שעמדו בתוקף על ההתבדלות משלטון האירים שבדרום. מצד שני הביעה הממשלה את החשש, שאם תוותר לטובת האירים בדרום, שאלת המיעוט הפרוטסטאנטי באי תהיה למכשול להשלטת השלום והסדר במדינה. נמצא, כי הפתרון האחד והמבוסס ביותר מתוך כוונה להגן על המיעוט הוא אישור עצמאות נפרדת לאירים בצפון המונים כ־ 1.250.000 תושבים. מו"מ זה התנהל עוד בתקופת המלחמה, כאשר הוכרזה חובת גיוס על הצעירים באנגליה מגיל 20 ובאירלאנד הוחלט, שאין השעה כשרה לחייב את תושביה לגיוס. משום כך נמשך אז הגיוס בהתנדבות חפשית לתוך שורות הצבא הבריטי.

בשנת 1918 נפגשו בדאבלין הצירים לפרלאמנט שנבחרו מקרב הריפובליקנים. נצחונה של מפלגה זו היתה הפתעה לה לעצמה ואכזבה לשלטון האנגלי, לאחר שממפלגת הריפובליקנים נבחרו 73 צירים ומהם 36 שהיו עדיין עצורים בבית הסוהר. תוצאות הבחירות בתנאים אלו נחשבו בצדק כנצחון רב למפלגתם, והם הכריזו על עצמם כממשלה אירית האוסרת עליהם להשתתף בעתיד כצירים בפרלאמנט האנגלי. הם מינו את קאטל ברוא כראש־מדינה זמני, הואיל ואת מקום הנשיאות שמרו לדי־ואלירה, לאחר שישוחרר ממעצרו. האסיפה המיסדת, שבה השתתפו כל הצירים הריפובליקנים, ייפתה את כוחו של ראש הממשלה לפעול בשמה, וכעבור זמן קצר נמלט די־ואלירה בעזרתו של מיטשל קולנס מן המאסר.

עבר זמן לא רב וכל האסירים הפוליטיים שוחררו ע"י השלטון. המצב במדינה הגיע לידי כך, שלהלכה התקיימו בה שתי ממשלות: האחת של האירים שנקראה דייל הייראן והשניה – ממשלת השלטון האנגלי שהתנגדה לקיום ממשלה אירית ולא הכירה בסמכותה. השלטון החליט לפרק ממשלה זו בכל הדרכים והאמצעים. הבחירות בוטלו כנטולות־ערך ובחירות חדשות התקיימו ב־1921. בפעם זו יצאה המפלגה הריפובליקנית בנצחון גדול יותר מבפעם הקודמת ומספר ציריה בכל אירלאנד הגיע ל־124. ללאומיים היו שישה צירים וליוניוניסטים – 40. הווה אומר, שרוב תושבי המדינה תמכו במפלגה הרפובליקנית.

המלחמה נגד הפרלאמנט האירי מצד השלטון נמשכה. הוא סירב להכיר בסמכויותיה הליגאליות. הודעות הממשלה האירית בעתונות בדבר ארגון מלווה לאומי לטובת המדינה נגנזו ע"י הצנזורה של השלטון. חומר ספרותי או עתון שהופץ בשם הממשלה האירית, הוכרזו כחומר ספרותי בלתי ליגאלי, והשלטון התרה כי האיש, אשר יימצא ברשותו חומר ספרותי כגון זה ייענש לפי החוק. כתוצאה מפעולות השלטון נגד סמכויות הממשלה האירית וההכרזה על חבר המפלגה כאיש המפר את החוק וכמורד בשלטון, נאלצו רבים להחבא מעיני השלטון, כדי להמנע ממאסר. השלטון הפעיל שירות ריגול כדי לגלות את המנהיגים והתנועה האירית הגיבה בפעולות ריגול נגדית כלפי השלטון ומפקדי הצבא הבריטי. מיטשל קולנס ניהל את ארגון פעולת הריגול של האירים והוא הצליח להשפיע על רבים שעמדו בראש הפעולות מצד השלטון האנגלי לעבור לצד האירים; הללו שלא הושפעו סולקו מן הדרך. פעולותיו הצליחו במידה, שמכונת הריגול האנגלית הגיעה לידי מצב של שיתוק.

מלבד שירות הריגול נגד השלטון, ארגן קולנס פעולה נוספת ע"י חברי ארגון המתנדבים האירים בהתנפלויות על תחנות המשטרה ומחסנים, כדי לרכוש נשק וציוד. פעולות אלו נעשו בשם הארגון, אשר החליף את שמו לא.א.ו. והצלחתן לא נמדדה לפי מספר האנשים שהשתתפו בפעולות, כי אם בעובדה שהם הצליחו להמלט שלמים לאחר כל מעשה התנפלות בשל תמיכת האזרחים. כל איש ואשה וילד ברחוב הושיטו להם עזרה ובכל מצב קשה יכול הארגון לסמוך על עזרת האזרחים במקום.

האירי הרפובליקני טירניס מקסווינע שכהן כראש העיריה בקורק בשנת 1920 נאסר ע"י השלטון באותה שנה באשמת החזקת עתונים איריים בלתי ליגאליים, כשהובא בפני השופט האנגלי, סרב להכיר בסמכויות השופט והבית־דין הבריטי והוחזר לתא בית הכלא. כמחאה נגד מעצרו הבלתי חוקי הכריז שביתת רעב ומת מרעב בין כתלי בית־הסוהר בבריקסטון. מקרה זה התפרסם בשעתו בכל העתונות הבינלאומית ועורר גל מחאות בארצות אירופה נגד השלטון ושיטותיו באי.

אנגליה נאלצה להביא צבא רב למדינה וחבר עובדים מיוחד, שהוטל עליו למלא את שירות הריגול האנגלי נגד תנועת המרי. ב־1920 הכריז השלטון עוצר בערים והוחל בטירור הנגדי מצד השלטון ע“י גדוד הצבא שנודע בשם “בלק אנד טאנס”, הגדוד הזה גוייס באנגליה לשם תפקידי מלחמה מיוחדים נגד האירים. משכורתו של חייל הגדוד היתה עשרה שילינג ליום מלבד תוספות מיוחדות והוצאות לקיומם. הגדוד התחיל בפעולות חבלה, כדי לדכא ביתר מהירות את התנגדות א.א.ר. מסיבות פוליטיות נמנע השלטון להכריז מצב צבאי באי, כדי להוכיח לדעת הקהל העולמי, שאין זו פעולה צבאית אלא פעולות משטרה, והן נעשות לטובת המדינה ושלומה. מצב צבאי היה מתפרש ע”י אומות העולם כהכרזת מלחמה של אנגליה נגד העם האירי, אשר אנגליה נמנעה ממנה.

אף־על־פי־כן הגיעו הידיעות על פעולות הצבא והמשטרה נגד תנועת המרי לאמריקה ולארצות אירופה ועוררו בקורת חריפה. בתי־סוהר היו כבר גדושים מפה לפה אסירים פוליטיים מחברי תנועת המרי ומהחשודים בהשתייכות אליה. המפקדה הבריטית לא יכלה עוד להשתלט על חיילי הגדודים “בלק אנד טאנס” שהשתוללו ושדדו כאוות נפשם, בלי להשמע לפקודות הממונים עליהם. כתוצאה מכן התפטר גניראל קרויזר מתפקידו ובמקומו מונה ג’ניראל מק־ריידי כמפקד ראשי על הצבא באירלאנד. המפקד החדש תבע מן הממשלה האנגלית להכריז מצב צבאי, וכדי להוציאו לפועל דרש צבא נוסף ממיניסטר המלחמה הבריטי, אך הממשלה הבריטית עמדה בסירובה ובהיסוסיה כי חששה לדעת הקהל האמריקאי.

מרירות המשא־ומתן על הסכם    🔗

מיליוני האירים שנמצאו באמריקה לא שקטו ולא נחו ודרשו מממשלת אמריקה להפסיק כל קשר כלכלי ומסחרי עם בריטאניה. ולא אמריקה בלבד, אלא דעת־הקהל בדומיניונים מעבר לים היתה מושפעת גם היא מהאירים שהתגוררו בהם. הכוחות הדימוקראטיים שבאנגליה גופה התנגדו לגיוס המיוחד, שהציעו מפקדי הצבא הבריטי, כדי לפתור את השאלה בכוח. מפלגת הפועלים באנגליה הביעה את תמיכתה המלאה בפתרון שאלת האירים ע“י מו”מ דיפלומאטי ולא בכוח הצבא. מכל הטעמים האלה נאלצה הממשלה הבריטית לפתוח במו“מ מדיני עם די־ואלירה כראש הממשלה האירית הזמנית, שעד כה לא רצו להכיר בסמכותה. הפרלאמנט האירי הסכים לשלוח משלחת מיוחדת בראשות ארתור גריפית ומיטשל קולנס (אשר בזמן המהומות קבע השלטון פרס של 10.000 לירות לאיש אשר ימצא וימסור אותו לידי השלטון). המו”מ נמשך חדשים רצופים.

אין ספק כי על מהלך הדיון השפיע הדין־וחשבון של ועדת החקירה מטעם מפלגת העבודה הבריטית שנשלחה בשנת 1920 לאירלאנד, בסכום הדין־וחשבון נאמר: אין אנו יכולים לסכם דו“ח זה בלי לפנות למצפון מפלגת העבודה הבריטית ולעם הבריטי, הואיל והדברים המתרחשים בזה בשם בריטניה מבאישים את ריחנו בכל העולם. כבוד עמנו מושפל לא רק ע”י משטר הטרור והדיכוי של הצבא והשלטון הבריטי, הממיט עלבון וחרפה על כל אזרח בריטי, ישר־לב אלא אומה שלמה נמצאת במצב של שעבוד לא יתואר בשעה שאנו מתימרים כלפי אומות העולם שהננו הידיד הטוב והנאמן של כל עם חלש וקטן בתבל. ישמיעו נא אנשי בריטניה את מחאתם החריפה על העוול הנעשה לעם אירלאנד, ובדרישה לאישור עצמאותו וחירותו של עם אומלל זה. יקום הקשר החדש של רעות ואחוה ושלום בין שני העמים, כי באישור חירותו של העם האירי יכון השלום באי.

על מיסמך היסטורי זה משנת 1920 חתומים בשם ועדת החקירה של מפלגת העבודה הבריטית ארטור הנדרסון וויליאם אדמסון.

המשא־ומתן על ההסכם נתקל איפוא בהתנגדותה הקשה של המשלחת האירית לדרישה, שאירלאנד הצפונית תוכר כחלק נפרד עם רשות מלאה לבחור בפרלאמנט משלה ובלי להכריחה להשתייך לממשלת אירלאנד החפשית. לעומת זאת הוצעו לאירלאנד העצמאית הזכויות שקיבלו כל הדומיניונים הבריטיים ובכללן הסעיף, שבמקרה מלחמה נגד אנגליה והדומיניונים שלה, הרשות למדינת אירלאנד החפשית להמנע מהשתתף, אם יהיה ברצונה להשאר נייטראלית.

ברם, חברי המשלחת האירית ראו נגד עיניהם את התנאי העיקרי של חלוקת אירלאנד לשתי מדינות, ולזאת לא יכלו להסכים. הם טענו שבשום פנים אין לחלק ארץ קטנה לשתי מדינות וביחוד שבאירלאנד הצפונית התרכזו התעשיה והמסחר, אבל לא רק מבחינה כלכלית התנגדו לחלוקה, כי גם מנקודת מבט לאומית אירית לא הסכימו לה. הם הבטיחו מצדם חופש מלא לעדה הפרוטסטאנטית האירית, ולא רק חופש דתי אלא זכויות מיוחדות בחינוך ילדיהם ובשאר השאלות שתתעוררנה מצד הפרוטסטאנטים האירים. חברי המשלחת טענו שלמרות היות הצפוניים פרוטסטאנטים, הרי אחיהם הם ושייכים לאותה אומה ותרבות. ואם למען בטחון ושלום המיעוט במדינה מציעה ממשלת אנגליה עצמאות נפרדת מה יהיה על האירים הקאתולים שהם מיעוט בתוך תושבי חלק הצפוני? הויכוח החריף נמשך תוך סכנה של משבר, שעלול היה לגרום להפסקת הוועידה בלי שתגיע לכלל מסקנות. יש לזכור, כי במשך תקופה של 20 שנה ניהלו מפלגות אנגליות, והמפלגה השמרנית ביחוד, תעמולה שיטתית בצפון אירלאנד והקאבינט האנגלי התבסס כעת על הטענה, שהדרישה באה מרוב תושבי החלק הצפוני של האי העומדים בתוקף על זכויותיהם. בשמם הופיעה מפלגת ה“יוניון” – שוועידתה התקיימה בבלפאסט באותו זמן. בא־כוחה בונאר לאו איים, ששאלת האירלאנדים לא תוכל להיפתר לעולם, כי מלחמת האחים תפרוץ בצפון האי בין הרוב הפרוטסטאנטי והמיעוט הקאתולי. לאו הדגיש בפירוש שרוב תושבי הצפון אינם מעונינים בהקמת המדינה האירית וכפרוטסטאנטים נאמנים לכנסיה האנגלית, הם מסורים בלב ונפש לכתר האנגלי לא פחות מן האנגלים באנגליה גופא. נוסיף עוד, כי גם בין האירים הקאתולים נמצאו שתמכו בדרישות הפרוטסטאנטים בתקווה שע"י כך יימצא פתרון של שלום לשתי הדתות. ראה לויד ג’ורג, וחבריו לקאבינט, שקשה לבוא לידי הסכם עם המשלחת האירית והוא הגיש בשם ממשלתו אולטימאטום שהאירים צריכים לתת את תשובתם הסופית, ובמקרה שתשובתם תהיה שלילית – אנגליה תגייס את כל צבאותיה, כדי לבצע תכנית זו בכוח. נוכח אולטימאטום זה הבינו חברי המשלחת האירית, שעליהם להסכים לחתום על החוזה ותקוותם האחת היתה, ששולחיהם אשר בחרו בהם כבאי־כוחם יסכימו לקבל את תנאי החוזה שנחתם בוועידה היסטורית זו. בסופו של דבר נחתם חוזה השלום ב־ 6.12.1921, אשר לפיו הוכרה מדינת אירלאנד בחתימת שני הצדדים, חברי המשלחת האירית ולויד ג’ורג' והמיניסטרים שלו, שהשתתפו בוועידה. סברה המשלחת וטעתה, כי בשובה מאנגליה נפתח ויכוח בפרלאמנט האירי על סעיפי ההסכם מחדש. רוב מפלגת א.ר.א, מתחו בקורת חריפה נגד תוכן החוזה הזה ובייחוד על שני הסעיפים שלו: א) החלוקה ב) התחייבות צירי הפרלאמנט האירים להישבע אימונים לכתר הבריטי ביום פתיחת הפרלאמנט. המבקרים טענו שחברי המשלחת שנבחרה בשמם לא מילאו את תפקידם ונשמעה דעה קיצונית שאמרה, כי המשלחת בגדה בתפקידה. המתנגדים הכריזו, כי לא יקבלו את חתימת החוזה, כל זמן שלא יבוטלו שני הסעיפים על החלוקה וההתחייבות לכתר. כתוצאה מן הויכוח בפרלאמנט האירי נוצרו שתי תנועות מתנגדות: החלק שתמך בחתימת ההסכם, והסכים להקמת הממשלה, שתיקרא בשם “אירלאנד המדינה החפשית” והחלק השני שדרש לבטל את החוזה והפרלאמנט האירי יוסיף להתקיים בחזקת הפרלאמנט האירי הריפובליקני בלי להכיר בחלוקה ובדרישת ממשלת אנגליה, שכל ציר אירי מוכרח להישבע שבועת־אימונים למלך האנגלי. בראש התומכים בהסכם עמדו גריפית ומיטשל קולון, ובראש התנועה המתנגדת עמדו ו. אוקונר ול. מלאוּעס.

האוירה הורעלה בין שתי התנועות וברחוב האירי, בדרום כבצפון, הורגשו מתיחות ושנאה כבושה בין שני המחנות. הישוב האירי כולו היה שרוי במתיחות צפייה למלחמת אחים שתפיל חללים רבים משני המחנות המתנגדים. ההתפרצות הראשונה חלה בצפון אירלאנד בשכונה הקאתולית בבלפאסט. המפלגה הלאומית הפרוטסטאנטית יצאה בהפגנות וקריאות־זעם נגד מיעוט קאתולי זה, הרוצה להשתלט עליהם בכוח והוא המונע, כביכול, את הקמת הפרלאמנט בצפון אירלאנד. הקאתולים, למרות היותם מיעוט קטן, התגוננו ולעזרתם הופיעו חברי אר.א. כשהם מזויינים. התגרה נטשה בין הצדדים ותוצאותיה היו 23.000 איש שנשארו בלי קורת־גג. רבים נהרגו ונפצעו ו־ 9.000 קאתולים פוטרו מעבודתם. התנפלות זו היתה שניה במספר, הראשונה אירעה ב־21 ביוני 1920 והאחרונה ב־21 ביוני 1922. בשתי ההתנפלויות נהרגו 428 איש ו־ 1.766 קאתולים נפצעו. מן הצפון עברה מלחמת האזרחים לדרום כתוצאה מדרישה לנקמה של ארגון אי.ר.א. ורובי אוקנור, ראש הארגון הזה בדרום, ערך את חבריו לקרב במגמה לפלוש לחלק הצפוני. כדי שיוכל לבצע את פלישתו לבלפאסט, הוא כבש את בנין בית־המשפט כמקום המטה הראשי שלו והכין את עצמו לקראת המשך הפעולות הצבאיות.

 

פרק כ"ב – מלחמת האזרחים    🔗

מלחמת האזרחים החלה ב־ 22.6.1922. בראש תומכי החוזה עמדו כעת מיטשל קולנס וארתור גריפית. הראשון אחד החברים הפעילים ביותר בשיין־פיין, שהציל בעבר את די־ואלירה מבית הסוהר. שניהם היו בין החותמים על החוזה ביחד עם חברי המשלחת האירית והפכו למתנגדים חריפים לתנועת אי.ר.א. דעתם היתה, כי אנגליה לא תיכנע לעולם לאיום של הצד השני והחלוקה היתה מוצא צודק, אשר אסור לפצל בשמה את כוחות האומה וליצור מלחמת אחים. קולנס וגריפית הרחיקו לכת והחליטו לקבל עליהם את הפיקוד על הצבא האירי שנקרא פ.ס.א. ולצאת למלחמה גלוייה נגד תנועת א.ר.א. ידם של גריפית וקולנס בעזרת הצבא והצי הבריטים היתה על העליונה, כי אניות המלחמה הבריטיות הגיעו במהירות לנמל דאבלין והחלו להרעיש מן הנמל את בנין המפקדה של א.ר.א. בראש תנועת א.ר.א. עמד די־ואלירה, שכיהן כנשיא הריפובליקה האירית והוא לחם במרירות רבה נגד הכוח הצבאי הכביר ממנו. מלחמת האחים היתה חדורה שנאה חזקה בין שני מחנות היריבים, שלא היתה דוגמתה בתולדות האירים. במלחמה זו נפלו אישים חשובים מצד תנועת א.ר.א. והיא נמשכה קרוב ל־11 חודש.

המלחמה התנהלה במרירות רבה של שני הכוחות, בין כפר לכפר, בין עיר לעיר, מרחוב לרחוב ומבית אל בית. זו היתה מלחמה, אשר מגמתה היתה נצחון או מוות. ובזמן שתנועת המרי ניהלה את מלחמתה בכל מוראותיה בדרום, התחילו המהומות בין תושבי בלפאסט ושאר עריה וכפריה של צפון אירלאנד. מלחמת אחים קשה בין הקאתולים והפרוטסטאנטים בסיסמה הידועה לנו של דרישת הרוב להתבדלות ודרישת המיעוט שלא להתבדל מאחיהם האירים במלחמתם למען עצמאות באי. המלחמה בדרום אירלאנד היתה הפעם אכזרית יותר מן המהפכה ב־1916, ולאחר אלפי קרבנות של הנוער האירי, שנלחמו עד הכדור האחרון ונפלו ברחובות ועל הבאריקדות, ניגפו האירים ע“י הצבא הבריטי הגדול מהם במספרו. דאבלין מרכז ההתנגדות, נכבשה ע”י האנגלים. המנהיג די־ואלירה, כאחראי למרד שעמד בראש הצבא הריפובליקאי, נתפס ונאסר בפעם השלישית ונידון למאסר שנה אחת.

בצהרים ביום 20 באפריל 1923 ניתנה פקודה ע"י המפקדה הראשית של אי.ר.א. להפסיק את הפעולות הצבאיות וב־24 במאי ניתנה פקודה שניה להפסיק את האש. אמנם כניעה רשמית לא התקיימה, אבל באותו יום נגמרה מלחמת הדמים בין האחים. ארגון המרי עשה עוד אילו נסיונות לחדש את הפעולות, אך שוב לא קיבל את תמיכת ההמונים.

יש להדגיש, כי בזמן המלחמה פרסמה מפלגת הריפובליקאים גילוי־דעת בעתונות האירית והאמריקאית והודיעה, שאין הם מעונינים בשפיכת דמים וקרבנות־חינם, וכי אין הם לוחמים נגד ממשלת בריטאניה, כי אם נגד השלטון האנגלי באירלאנד, תזכיר בתוכן זה נשלח ממפלגת הריפובליקאים האירים לנשיא וילסון באמריקה, והנשיא התערב לטובת האירים, אף העתונות האמריקאית תמכה בדרישתם לעצמאותם אם כי התנגדה לפעולות הקרב ותוצאותיו האיומות. הממשלה האנגלית חיפשה מוצא־כבוד מן הסבך, בלי שתצטרך לוותר מהפרסטיג’ה שלה, או להפסיד מכוח שלטונה באי זה. הבקורת החריפה של עתונות אמריקה נגד מדיניותה של אנגליה השפיעה, כי אנגליה היתה קשורה לאמריקה לא רק קשר מדיני, אלא ובעיקר קשר כלכלי והבינה יפה שע"י סירובה לאשר את העצמאות האירית ייצרו האירים באמריקה, המונים למעלה מ־ 4.000.000 איש, הלך־רוח אנטי־בריטי בקהל האמריקאי, שיכביד על הקשרים הדיפלומאטיים בין שתי הארצות.

בדרך זו הגיעה הממשלה האנגלית לידי החלטה סופית והצהירה, שהיא נכונה לויתורים רבים לטובת האירים הריפובליקאים בתנאי אחד: פירוק הנשק מידי האירים. הממשלה הבטיחה, שאם ימלאו את התנאי הזה יוסר המכשול, כדי להגיע לפתרון הסופי, אשר האירים מעונינים בו כמו האנגלים. האירים לא הסכימו לתנאי זה וטענו, שלא יפרקו את נשקם עד הגיעם למטרה. הם הסתמכו על העובדה, שעוד בשנת 1650 הבטיח גם קרומוול בנאומו בבית הנבחרים, שהאירים יוכלו ליהנות מחופש כלכלי ותרבותי לא פחות מן האנגלי בביתו, ובלבד שיניחו את הנשק מידם. הוא אמר: “חדלו להשתמש בנשק וברכת ממשלת אנגליה תלווה אתכם לעד”.

לאחר מו"מ ארוך הציעה הממשלה הבריטית סטאטוס של דומיניון לאירלאנד הדרומית. גניראל סמאטס התערב והשתדל להשפיע באופן אישי. הוא הגיע לדאבלין במיוחד, כדי להפגש עם די־ואלירה ושידל אותו, שיסכים להצעה זו. בישיבת הפרלאמנט האירי נדחתה ההצעה, כי האירים ראו בזה אך השלייה ריקה מתוכן. סטאטוס של דומיניון דן את האי לקשר נצחי עם האי הבריטי, בעוד שברצונם היה לנתק כל קשר ולהיות עצמאיים.

כאן אולי המקום להזכיר את ועדת החקירה האמריקאית שנוצרה כתוצאה מלחץ דעת הקהל בארצות הברית. על מסקנות הוועדה הזאת נתעכב להלן.

 

פרק כ"ג – ועדת החקירה האמריקאית    🔗

בלי להסתפק בהבעת אהדה גרידא, כי אם מתוך רצון כן למצוא דרך להפסקת מלחמת הדמים בין שני העמים – האירים והאנגלים – הוקמה בארצות הברית ועדת חקירה שבה השתתפו אישים חשובים בעלי עמדה תרבותית וציבורית בחיי האומה האמריקאית.

מספר פעילי הוועדה הציבורית הזאת הגיע ל־100 איש, שייצגו את 36 ארצות הברית של אמריקה. גוף זה בחר מתוכו ועדה מצומצמת בת שבעה חברים שנקראה בשם ועדת החקירה האמריקאית. יו"ר הוועדה היה מר ל. הולינגסוורט ווּד וסגנו פרדריק ס. הוב. על ועדה זו הוטל לצאת למקום המערכה ולבדוק את העובדות והגורמים למלחמה בתקוה שלאור המציאות יוכלו להגיע למסקנות חיוביות אשר יוכלו להמליץ עליהן בפני שני העמים כדי לבוא לידי הבנה הדדית.

במכתבו של האמבסדור הבריטי¹² ב־ 23.10.20 בואשינגטון לוועדה נאמר כדלקמן: "– – הנני מאשר את קבלת מכתבכם מ־8 באוקטובר בדבר הצעתכם להקים ועדה בלתי רשמית לחקירת המאורעות האחרונים באירלאנד. הקדשתי תשומת־לב רבה להצעה ואני מעיז להגיד, שכל המבין מה רבים הסבל והצרות אשר המצב הנוכחי באירלאנד גורם לאנשים, נשים וטף, יבוא בעל־כרחו לכלל מסקנה שיש למצוא את הדרך להשכין שלום במדינה. הממשלה הבריטית מעוניינת ביותר להבטיח שהאמת תתברר לעיני כל העולם, אך לא אשלה את עצמי אם אגיד, שהאמת עתידה להתגלות רק לאחר שיחזרו השקט והסדר לאי.

“ברם, ועדה שתקבל עליה תפקיד חקירה כגון זו, ובמיוחד ועדה שהוקמה על־ידי אנשים חסרי נסיון בגביית עדיות ונטולי הכוח הרשמי לדרוש מהצדדים ספרים, תעודות, מיסמכים וכיוצא בהם, תגרום, לדעתי, להרבה עדויות משוללות ערך שתימסרנה לשם תעמולה בלבד. לפיכך ידידי אירלאנד הכנים צריכים לעשות במיטב יכלתם ולשכנע את הרוצים בפתרון הבעיה האירית הנושנה, שהענין הראשון והחשוב הוא להבטיח למדינה זו תקופת שקט. רק בדרך זו יושג ישוב הסכסוך לאחר שתנתן האפשרות לשמוע דעות אשר עכשיו אין משמיעים אותן.”

" – – הממשלה הבריטית לא תסרב לתת פאספורט לכל הרוצים לנסוע לארצות־הברית כדי למסור עדות לפני ועדתכם מטעם אחד היריבים. כן לא תנקוט ממשלת הוד מלכותו בשום צעדים נגד נתינים בריטיים שיעידו בפני הוועדה, אעפ“י שאין היא יכולה להבטיח כי הקיצוניים שבתנועה “שיין פיין” לא ינקטו מעשי־תגמול נגד¹³ אלה אשר יעידו נגד תנועתם, אחרי שובם לאירלאנד. ברצוני להוסיף, שהממשלה הבריטית לא תעשה כלום כדי לעודד את קיום החקירה הזאת או לעזור לעדים להופיע לפני הוועדה”.

ועדת החקירה האמריקאית הבינה, איפוא, שלא תנתן לה האפשרות להגיע לאירלאנד כדי לחקור את התנאים במקום ובכל זאת פנתה שוב להאמבסאדור הבריטי בואשינגטון באותה בקשה. לאחר שקיבלה את סרובו בשניה החלה הוועדה בהכנות להזמין עדים משני הצדדים לאמריקה כדי להעיד לפניהם. עדים רבים היו נכונים להיענות, אך למרות ההבטחות שניתנו ע"י האמבסאדור הבריטי באמריקה שלא לעשות עיכובים במתן הפאספורטים לאמריקה, סרבה הממשלה הבריטית לאשר פאספורטים רבים, ובעליהם נאלצו להשאר במקומם.

הקארדינאל גלאסגע טלגרף לוועדה שמספר בישופים היו מעונינים להופיע בפניה, אך נאלצו להשאר באירלאנד מחוסר אפשרות להשיג פאספורטים. ג’ורג' ראסל לא יכול גם הוא להגיע לאמריקה ושלח את חומר עדותו החשובה בדרכים שונות. דונל אוקאלהם, ראש עירית קורק, הצליח להתחמק מעיני השלטון ולהגיע לאמריקה כעובד באניה ובדרך זו הופיע בפני הוועדה. פיטר מקסווינע נסע אף הוא כאחד העובדים באניה וכן מורגן ודירהם יצאו באנית משא שהשתייכה לצי המסחרי. עדים רבים הספיקו להגיע לאמריקה בדרכים שונות אבל רבים לא הגיעו למחוז חפצם. הוועדה השתדלה להבטיח גם את הופעתם של עדים בריטיים. הופיעו שתי נשים בריטיות, גב' רובינסון ומרת וילקינסון, שתיהן ממאנצ’סטר, כבאות־כוח של הליגה הבינלאומית של נשים למען שיווי־זכויות. מרת וילקינסון מסרה אינפורמאציה חשובה על המצב באירלאנד, לאחר שביקרה בה לפני צאתה לאמריקה. כן הגיע לוועדה חומר רב מאת תנועת העבודה האירית, ממר גריפיט, מר פלאנקט, מהסופר האירי ברנארד שאו, סר ג’ון סיימון, א. הנדרסון, פ. אדמסון, ג’ורג' לאנסבורי ועוד אישים חשובים באותה התקופה.

הוועדה האמריקאית לחקירת המצב באירלאנד, צמצמה את הדין וחשבון שלה ל־4 הנקודות העיקריות דלקמן:

א) צורות הדיכוי, ההרס והטרור שבוצעו על־ידי השלטון באי; ב) העונשים הקיבוציים והקנסות שהוטלו על התושבים, כגון: הרס המשקים החקלאיים, שריפת מחסני התבואות, גרנות החציר, מחלבות ומחסני הקואופרטיבים; ג) הריסת חנויות, בניני מוסדות שונים, בתי־חרושת ובתים שונים כתגמול על כל מקרה של יריות שנורו על משמרות הצבא הבריטי; ד) מלחמת האירים והבריטים.

הוועדה סיימה את חקירתה וב־8 במרץ 1921 פרסמה את מסקנותיה ובהן נאמר בין השאר:

מצאנו שהאירים משוללים הם הגנה מצד החוק הבריטי, כמגיע להם כנתיני המלך האנגלי, וכן הם משוללים הגנה מוסרית המגיעה להם לפי החוק הבינלאומי. הם מסורים לחסדו של הצבא הבריטי האימפריאלי המתנגד הן בניגוד לכל חוק והן בניגוד למוסר איזה שהוא. הם יצרו באירלאנד משטר הטירור, שמציאותו מאושרת ע"י העדויות.

א) הממשלה הבריטית האימפריאליסטית העבירה לאירלאנד כח צבאי רב, המונה בקירוב 78000 חיילים, רובם מגיל צעיר ומחוסרי־נסיון. כוח צבאי זה הובא לדכא את העם שלחם למען שחרורו.

ב) צבא השלטון רצח הרבה אנשים וגם נשים וטף חפים מפשע בלא דין ומשפט ולעתים רק מחשד שמא משתייכים הם לרפובליקאים.

האסירים בכלא הוכו ועונו ונורו בתואנה רגילה של “רפיוסל טו האלט” (סירוב לעמוד) או בנימוק “אטמפטינג טו עסקייפ”, (נסיון לברוח) וכן נרצחו אישים חשובים מהרפובליקאים האירים.

ג) שריפת בתים והחרבת כפרים וערים ע"י הצבא נמשכות בלי הפסק וכן היה מקובל השימוש בגאזולין ובפצצות־תבערה בתקופת המאורעות.

ד) התכנית להשמדת אפשרויות הקיום של האירים התגשמה בדרך של שריפת בתי־חרושת, מחלבות, גרנות ויריות בבהמות המשק. כתוצאה מתכנית זו נהרס מעמדן של משפחות רבות.

ה) עונשים קיבוציים הוטלו על ערים וכפרים כתגמול וקנס עבור פעולת יחיד, שנעשתה באותה סביבה נגד משמרות הצבא הבריטי. נכסים פרטיים הושחתו כנקמה לפעולות הנ“ל בזמן שלבעל הנכסים לא היה שום קשר לביצוע הפעולה הנגדית. כל הפעולות האלה שבוצעו ע”י צבא הכיבוש מנוגדות הן לכל חוק בימי שלום ומלחמה בין עמים הדוגלים בשם הציביליזציה.

ו) ע"י משטר הטירור לא הצליח הצבא לכונן מחדש שלטון אזרחי באירלאנד, ברוב חלקי האי נפסק קיומם של בתי־המשפט האזרחיים, הואיל וכל שלטון עירוני וכפרי סרב להכיר בסמכותו של השלטון הבריטי באי והפקיד הבריטי האזרחי חדל למלא את תפקידו למען הישוב האירי,

ז) למרות הטירור הבריטי, רוב הישוב האירי הפגין את תמיכתו בריפובליקה האירית ביום הבחירות הכלליות. הם מסרו לריפובליקאים את אמונם, שילמו להם את מסיהם וכיבדו את פסקי הדין של בתי המשפט הרפובליקאיים האיריים אף צייתו לכל צו של פקידיהם האזרחיים.

במסקנות אלו מיצתה ועדת החקירה וגילתה את דעתה הסופית על המשטר שהוטל על אירלאנד מטעם שלטון הכיבוש והדיכוי באותה תקופה.

הנצחון והמשך ההתנגדות    🔗

כדי להעריך נכונה את עמדתה של מפלגת שיין־פיין עם חתימת חוזה השלום, יש לסקור את פעולתה העקשנית מחודש מאי 1916 – חודש המהפכה האירית. עד ספטמבר אותה שנה השתתפו חברי שיין־פיין ב־1200 התפוצצויות והתנגשויות דמים, כשקרבנות רבים נפלו משני הצדדים. בשנת 1920 הרסו וחיבלו 277 קסרקטיני צבא בריטיים והמשיכו בהתנפלויות על מחסני נשק אף שדדו כספים מן הדואר והבאנקים. קציני מכס וקציני בולשת אנגליים הותקפו ונרצחו. מיסמכים ממשלתיים הושחתו, סבל רב נגרם לבעלי האחוזות החקלאיות הגדולות, לבעלי המסחר ולבעלי הרכוש הגדולים. מסיבת מצב המלחמה שנוצר הוטל עוצר בדרכים ובערים והממשלה הכריזה את מפלגת שיין־פיין כארגון בלתי חוקי ואת חברי המפלגה והארגון אי.ר.א. כאחראיים לכל המעשים הפליליים באי. הארגונים האלה הוכרזו כארגונים מסוכנים לשלום התושבים במדינה, ודי־ואלירה נתפס ונאסר עם כל חבריו. המהומות דוכאו ע“י השלטונות והממשלה הבריטית ציוותה על המיניסטר של המדינה האירית לשחרר את די־ואלירה וחבריו ולהזמינם לוועידה עם הקאבינט הבריטי והמיניסטר לעניני חוץ מצפון אירלאנד. פרלאמנטים איריים זמניים לדרום אירלאנד וצפונה, הוקמו ע”י האנגלים עד שימצא פתרון סופי לשאלה אך צעד זה לא סיפק את מפלגת שיין פיין, שרצתה באישור סופי של צורת המדינה האירית החדשה. הם הביעו את דעתם. כי אינם מוכנים לחיות בשיעבוד תמידי בצל השלטון האנגלי “כאותו אדם החי בסיוט של חבל־התלייה”.

ב־ 14.12.1922 פתח המלך האנגלי את הפרלאמנט האירי בבלפאסט, ובנאום הפתיחה אישר את תוכן חוזה השלום, שנחתם בין אירלאנד הדרומית ובין ממשלת בריטאניה. בו בזמן הובא תוכן תנאי השלום בפני הפרלאמנט בדאבלין והפותחים בויכוח היו די־ואלירה וחבריו. הם התקיפו במרירות את תוכן החוזה ולא מצאו בו ברכה ותועלת לטובת המדינה. תקנון המדינה האירית החפשית לא נבדל בתכנו מתקנון דומיניון בריטי, בעוד שדי־ואלירה הצהיר, כי הוא וחבריו לא יחדלו ללחום למען הקמת המולדת כמדינה שלמה ובלתי־מחולקת. לאחר ההצבעה בפרלאמנט, כשאושרה קבלת חוזה השלום על כל סעיפיו ברוב קולות, התפטר די־ואלירה מנשיאותו וב־10 בינואר נבחר ארתור גריפית כנשיא במקומו.

כאן המקום להקדיש כמה מלים למשטר שהונהג בחסות הממשלה האנגלית באירלאנד הצפונית. חלקה הצפוני של אירלאנד כלול ״בממלכה המאוחדת של בריטאניה הגדולה ואירלאנד הצפונית". הוא הופרד מן הדרום ונתכונן כמדינה לעצמה, בחסות הבריטים ובעזרתם המדינית והצבאית כפי שתואר לעיל. שטחה של מדינה קטנה זו הוא 3,351,732 אקר מכלל 20,375,925 אקר של האי האירי, אוכלוסיה – 1,279,753 איש מכלל 4,245,607. מספר התושבים באירלאנד הצפונית עולה איפוא לשליש האוכלוסיה שבאי ושטחה כדי שישית הטריטוריה האירית. רק כ־25% בקירוב מן האוכלוסיה שבצפון הם קאתולים ולאומיים כלומר, התומכים בשלטון האירי הקיים בדרום.

החוקה של צפון אירלאנד מקפחת את המיעוט הקאתולי – האירים הלאומיים – ומונעת ממנו את האפשרות להשתתף בחיים המדיניים, בפארלאמנט המקומי ובמוסדות המוניציפאליים בהתאם לכוחם המספרי. אתה מוצא בפארלאמנט הצפוני ציר פרוטסטאנטי מאירלאנד הצפונית נבחר בעשרים אלף קול, בעוד שלבחירת חברו הקאתולי נדרשו ששים אלף קול, אף אין מעסיקים פקידים קאתוליים במשרדי הממשלה ומחלקותיה השונות וכן נמנעים לקבל פועלים קאתוליים בעבודות ממשלתיות או ציבוריות, באמתלא שאינם נאמנים לשלטון המקומי ולכתר המלוכה האנגלי. כן אין סיכויים למורים, לעורכי דין או מהנדסים לקבל משרה חשובה במדינה. מדיניות זו של קיפוח כלפי המיעוט הקאתולי נוהגת גם במשק הפרטי והפרוטסטאנטים מסרבים להעסיק עובדים קאתוליים בבתי־החרושת ובבתי המסחר שלהם. בחלונות־הראווה שבמרכז העיר בלפאסט מכריזות המודעות בזה הלשון: “בחנות זו דרושה מוכרת; קאתולית אינה רצויה” או: “דרוש פקיד, פרוטסטאנט או בן דת אחרת, ולא קאתולי”. מודעות כאלה מצויות גם בעתונות המקומית. במקום להקליט את המיעוט הקאתולי בחיי הכלכלה ולהפיג בכך את מרירות השנאה הדתית הקדומה, מעדיפה הממשלה המקומית למרר את חייהם ולהפלותם לרעה על־ידי חוקים שונים, שמקצתם תוארו לעיל, והממשלה הבריטית לא זו בלבד שהיא מניחה לחוקק ולקיים בצפון אותם חוקי ההפלייה, אלא גם מסייעת במידה רבה להוצאתם אל הפועל.

נוסיף עוד, כי חוקת הצפון מכבידה גם על כלל התושבים, הואיל ועליהם לשאת בהוצאות השלטון המקומי והמרכזי כאחד. הפרלאמנט המקומי סמכויותיו מוגבלות וכל החלטה טעונה אישור של הפארלאמנט האנגלי. עניני הממשלה מתנהלים ע"י ממונה אנגלי, שסמכותו כסמכות הממונים מטעם הממשלה האנגלית בשאר ארצות. הכנסות הדואר, הטליגרף והרכבות שייכות לאוצר הבריטי, כי אירלאנד הצפונית נחשבת כחלק מן הממלכה הבריטית. מוסדות החינוך, הבריאות והעזרה הסוציאלית מתנהלים על־ידי הממשלה האירית המקומית, אך תקציבם טעון אישור של הממשלה המרכזית הבריטית. מדינה קטנה, המונה רק מליון ושלש מאות אלף תושבים, אינה יכולה כמובן לשאת בכל ההוצאות הממשלתיות. במשך 17 שנות קיומה עלו הכנסותיה לעשרים מיליון פונט ואילו הוצאותיה עלו קרוב לשלושים מיליון. האוצר הבריטי מכסה כפעם בפעם את הגרעונות. בשנת 1938 התחייבה ממשלת אנגליה להשתתף גם בעתיד בהוצאות התקציב של ממשלת אירלאנד הצפונית, בתנאי שהיא לא תפחית את המסים ולא תעלה את ההוצאות לבריאות וחינוך. יוקר המחיה גדול בצפון מאשר באנגליה והמדיניות האנגלית משתדלת מטעמים מדיניים ואסטרטגיים לקיים בארץ זו את היוקר, את התלות בתמיכותיה הכספיות של אנגליה, את חוקי ההפלייה של המיעוט הקאתולי, כדי להוסיף ולקיים את מרותה ושלטונה על הארץ.

מפלגת הריפובליקה האירית שנשארה באופוזיציה המשיכה במאבק הפוליטי שלה ופתחה מחדש במלחמת הגרילה. חיי המדינה נכנסו שוב לשלב של מלחמת אחים מרה שסיכנה את שלומה והתפתחותה. הנשיא גריפית הכריז את די־ואלירה כבוגד בעמו, לאחר שהוא וחבריו מהווים מיעוט של 2% של הישוב האירי והם גורמים בפעולותיהם הרס וחורבן כלכלי לענפי החקלאות והתעשיה. אף־על־פי־כן גבר הטירור בחיי המדינה והמצב הכלכלי הורע מיום ליום. הצבא הבריטי לא נמצא אז אלא בחלק מסויים של אירלאנד ובכוחו של הצבא האירי של ממשלת גריפית בלבד לא היה כדי להשתלט על אי־הסדר וחוסר הבטחון במדינה. בבחירות הכלליות לפרלאמנט האירי שהתקיים באותו זמן נבחרו רק 36 צירים ממפלגת די־ואלירה ויתרם נבחרו ממפלגת גריפית. אף־על־פיכן הטירור לא נפסק.

בחודש יוני 1922 נהרג על סף ביתו סיר אמיל וילסון, מזכיר המדינה האירית, וגריפית, נשיא הפרלאמנט, מת מיתה פתאומית במסיבות חשודות. כעבור 10 ימים נהרג ביריה בגבו מיטשל קולנס, שהיה המפקד הראשי של הצבא האירי. הוא היה דמות מרכזית בחיי האירים, ניהל מאות קרבות ושוחרר ממאסרו פעמים רבות. הוא נערץ ע"י העם האירי ונשיא המדינה, ומותו גרם לאבל כבד של כל העם האירי.

בחודש ספטמבר נפתח שוב הפרלאמנט ולנשיא הפרלאמנט נבחר קוסגרייב. תקנות מיוחדות פורסמו ואושרו ע"י הפרלאמנט, כדי להשליט סדר במדינה, בניגוד לפעולות מפלגת די־ואלירה. בתקופת נשיאותו הצליח קוסגרייב לארגן את הצבא האירי שמספרו הגיע ל־ 40.000 איש ולאסור 10.000 איש מארגון אי. ר. א. אף לדון למוות חמישה מראשיהם.

במשך תקופת 10 השנים שעברו משנת 1922 עד 1932 שינו את דרכם גם אנשי די־ואלירה והבינו שבדרך הטירוריזם לא ירכשו את דעת הקהל לצדם. המפלגה התבססה ורכשה את אימון הבוחרים לאחר שהכריזה שביתת נשק למשך 10 השנים הללו והתמסרו לתחיית שפתם ותרבותם האירית. הם המשיכו בתעמולתם החשאית בכפרים ובערים הקטנות, בין הפועלים והאכרים ואנשי המעמד הבינוני. הכשירו את הלבבות לקראת תכנית פעולותיהם לעתיד, לשם שיפור תנאי החיים של העמלים ע"י הורדת המסים וחיסול חוסר העבודה במדינה. בדרך זו מצאו מסילות לאימון הבוחרים ובשנת 1932 הגיעה מפלגת די־ואלירה לפרלאמנט האירי ברוב עצום של 80% מקולות המצביעים.

עוד קודם לכן, בשנת 1927 נאות די־ואלירה להשבע אמונים למלך האנגלי, כדי שיוכל להשתתף עם חבריו בישיבות הפרלאמנט האירי, אף שפרלאמנט זה לא היה אלא חלק מן הפרלאמנט האנגלי על כל חוקיו ומנהגיו. אמנם בעבר דחה די־ואלירה את שבועת האמונים, בנימוק שלא רצה להשתתף כציר מפלגתו לפרלאמנט האנגלי בווסטמיסטר ולשבת בין צירים אנגלים הלוחמים נגד עמו וארצו. במשך השנים לאחר שנוצר הפרלאמנט האירי בארצו, אמנם לא עצמאי בכל, שוכנע די־ואלירה לוותר על השקפותיו הקיצוניות והסכים לקבל עליו את העול, כדי להתכונן ולהתנסות בחיי הפרלאמנט למען פעולתו המדינית בעתיד.

די־ואלירה וחבריו נשבעו את שבועת האמונים ושערי הפרלאמנט נפתחו לפניהם. הם החלו את פעולתם המדינית בכתלי הבית כשהם מחזיקים ברמה את דגל החופש והעצמאות ומנהלים תעמולה אנטי־בריטית גלוייה. הפצת השקפותיהם הלאומיות בין הנוער האירי, תחית שפתם האירית, החרמת התוצרת הבריטית ותמיכה בתוצרת האירית – כל אלה היו מעקרונות תעמולתם. אמנם בהחרמת התוצרת הבריטית לא הצליחו בהרבה, כי רק חלק מן ההמון היה מסור ברעיונו למפלגת די־ואלירה והללו הסדירו את הנהלת משק ביתם לפי הקו הנ"ל. עם זאת המשיכו האנגלים להביא אל השוק האירי מיצרכים שונים ובדרך הזלת המחירים עמדו בהתחרות בתוצרת הארצות האחרות.

בכל אלה, עד לקיום הבחירות החדשות לפרלמנט האירי בשנת 1932, דרכה של האופוזיציה בפרלאמנט האירי לא היתה סוגה בשושנים. מלחמתה בממשלה הקיימת היתה קשה ומרה והאופוזיציה לא פסקה מהתקיף אותה על חוסר דאגתה להבטחת הפועל מפני חוסר־עבודה שלא בדרך הסיוע, אלא ביצירת מקומות עבודה בחקלאות ובתעשיה. האופוזיציה דרשה מן הממשלה לפתח את התעשיה העצמית ולפתור ע"י כך את שאלת חוסר העבודה במדינה; כמו כן דרשה להגדיל את הקצבה לזקנים שאינם מוכשרים לעבודה ולאלמנות המטופלות במשפחות גדולות מן המלחמה הקודמת. היא דרשה להרים את שכר הפועל, שיאפשר לו קיום אנושי, לשפר את הדיור ולפתח את תנאי הבנייה למען המוני העם הגרים בדחקות ובצפיפות. בעיקר ניהלה האופוזיציה את מלחמתה על שיפור מצבו של האכר הזעיר העמוס מסים על גבי מסים.

אמנם להלכה, הקרקע שהאכר עיבד אותה היתה שייכת לו, אבל הוא היה עוד משועבד לממשלה האנגלית בתשלום מסים שנקראו מסי־קרקע שהוטלו עוד לפני 100 שנה. האופוזיציה ערערה על הצורך להחזיק צבא בריטי ומשטרה ולכלכלם במסים הנגבים מאזרחי הארץ. הם דרשו להפחית את מספר האנשים בצבא ובמשטרה, לצמצם את המונופולין לסחורות שרכשה התעשיה הבריטית באי. כן מתחו בקורת על הממשלה, שאינה מחייבת את מחלקת החינוך לאשר חובת־הלימוד בביה“ס את השפה הגאלית, ולא הקימה מנגנון של מורים איריים, כדי להחיות את השפה האירית הגאלית במדינה. אמנם לא כל דרשותיהם התגשמו ע”י הפרלאמנט האירי הקיים, אך הם חיו בתקווה, כי בהגיעם לשלטון יגשימו אותן בעצמם.

 

פרק כ"ד – מפלגת די־ואלירה בשלטון    🔗

בו בזמן נלחמה מפלגת די־ואלירה בתוך שורותיה לרסן את ארגוני הנוער האירי לבל יתפרצו שוב במעשי טרור נגד השלטון הנוכחי, היא דרשה מחבריה המהפכנים להכריז שביתת נשק עד שתגיע שנת הבחירות ואז יפעילו ביתר עוז את תעמולתם בתקווה שרוב המוני העם יתמכו בכיוונם המדיני. ואמנם משמשה ובאה שנת הבחירות 1932, כששתי המפלגות היריבות גייסו את כוחותיהן תוך ידיעה שהפעם תעמוד להכרעה סופית השאלה האירית. חומר ספרותי רב הודפס והופץ בין התושבים האירים ואסיפות פומביות נמשכו יומם ולילה. המתיחות בין שני הצדדים גדלה במידה כזאת, שרבים חששו כי שוב תפרוץ מלחמת אחים בין שתי המפלגות. למרות המתיחות הזאת גילו האירים בגרות של הבלגה על רגשותיהם ומפלגת די־ואלירה הגיעה לשלטון ברוב גדול דלקמן; מפלגת די־ואלירה קיבלה 78 צירים, מפלגת הפועלים – 8 צירים, מפלגת האכרים שתמכה גם היא במפלגת די־ואלירה – 12 צירים: 38 צירים למפלגות המתנגדות. מפלגת די־ואלירה הגיעה איפוא לשלטון בפרלאמנט ברוב גדול של 98 צירים.

העם האירי תמך במפלגה והביע את אמונתו, כי בהגיעה לשלטון יקומו רוב הדברים שהבטיחה בתכניתה: לא יהיו עוד שני פרלאמנטים נפרדים באי ועצמאותה השלמה של הריפובליקה האירית תקום לפי רצון האומה. לא כן היו פני הדברים לאחר מעשה. כאשר הגיעה המפלגה לשלטון היא נוכחה לדעת, שמתיחת הבקורת היתה קלה יותר מן ההגשמה. אמנם ארגוני הנוער האירי האמינו, שכעבור חדשים מספר לאחר הנצחון המזהיר בבחירות יזכו לראות באיחוד שני חלקי האי ובהקמת הריפובליקה האירית השלמה. למעשה, השינוי שנעשה ע“י הממשלה החדשה היה חילוף אנשי הצמרת של הצבא והמשטרה במדינה: מן המפקד העליון עד לסארג’נט ולשוטר הרגיל, שחשדו בהם באי־נאמנות לממשלה החדשה פוטרו מתפקידם. כן אושר מיד החוק בדבר לימוד חובה של השפה הגאלית, מבית־הספר העממי עד לאוניברסיטה הלאומית. הוגדלה הקצבת הסיוע למחוסרי העבודה, ותוכנו תכניות רבות להרחבת התעשיה האירית. החלה בנייה גדולה ע”י העיריות השונות בתמיכה תקציב ממשלתי מיוחד.

בכל אלה לא ויתרו עדיין ארגוני הנוער הנלהב מדרישתם לבצע את סיפוח צפון אירלאנד לדרום. הנוער לא רצה להתחשב בתנאים האוביקטיביים שנוצרו במדינה, במסיבות הזמן שבהן פעלה הממשלה החדשה והעמיסה על עצמה תפקידים אחראיים של שיקום אירלאנד. הנוער, וביחוד החלק המהפכני שבארגון אי.ר.א., המשיך ללחוץ על ממשלת די־ואלירה ועמד בתוקף על דרישתו לפתרון שאלת איחוד המדינה. די־ואלירה וחבריו הסבירו את עמדתם באסיפות פומביות בערים ובכפרים, שיש לתת הזדמנות לממשלה הנוכחית להתקדם אל פתרון כל השאלות עד לשעת כושר מתאימה. הדברים האלה לא הועילו להשקיט את רוחות הקיצוניים והם איימו על די־ואלירה, שיתחילו בפעולות נגדיות לשלטון, אם לא יבוצעו מיד מה שהבטיחה ממשלתו.

לשם הבנת דרכו של די־ואלירה לקראת השלטון יש להזכיר כי עוד קודם לכן נתגלו חילוקי דעות במפלגת שיין־פיין אשר כתוצאה מהם שינתה המפלגה את שמה מ“שיין פיין” ל“פיאנע פיאל”, בשינוי השם היה גם משום שינוי השיטה. כדי למנוע את הפרעת עבודת הממשלה החדשה החליט די־ואלירה לאסור את המנהיגים של הנוער האירי הקיצוני אשר לא ציית עוד למנהיגו די־ואלירה. ארגונם נחלש והממשלה המשיכה בעבודתה. כעבור תקופה קצרה פנה די־ואלירה אל הקאבינט הבריטי בדרישה לבטל את המסים שהאכרים היו משלמים לאוצר הבריטי, הואיל ולפי החוק האירי החדש אין לממשלה הבריטית הזכות לגבות את המסים האלה. המו"מ בשאלה זו נמשך חדשים, כי הסכומים הגיעו למיליונים לירות. בסופו של דבר עיקל די־ואלירה את כל כספי המסים לטובת הממשלה האירית. בתגובה על הפעולה הזאת של הממשלה האירית, הטילה הממשלה הבריטית מכס על כל ראש בקר שהובא לאנגליה מאירלאנד. במכס הזה, שנגבה מרבבות השוורים האירים הנמכרים בשוק האנגלי מדי חודש בחדשו, כוסה חלק ניכר של הגרעון שנגרם לאוצר הבריטי בעיקול מסי האכרים. הפרלאמנט האירי החליט בתשובה על צעד זה להטיל מכס על החומר הגלמי והתוצרת שהובאו מאנגליה לשוק האירי – על כל טון של פחמים וחומר־דלק. מכספים אלו שהצטברו מן המכס על סחורות אנגליה הקציבה הממשלה האירית תמיכה מיוחדת לאכרים כפיצוי למכס על הבקר ששילמו האכרים. כן הגבילה ממשלת אירלאנד את הייבוא של התוצרת האנגלית למדינה ונתנה אפשרות לארצות אחרות לרכוש את השוק האירי.

בו בזמן החלה התעשיה האירית להוציא את תוצרתה לשוק ובהתפתחה פחת והלך מספר מחוסרי העבודה באי. כתוצאה משיטתה הכלכלית של הממשלה האירית החלו בתי־חרושת אנגליים גם הם להעביר חלק ממכונותיהם ולהקים סניפים בדאבלין. אמנם החברות היו אנגליות, אבל כל העבודה בבית החרושת נעשתה ע"י הפועל והפועלת האיריים. המצב הכלכלי השתפר והלך משנה לשנה וסמכות שלטונה של הממשלה גדלה בעיני העם. לבסוף, הגיעה ממשלת די־ואלירה לפשרה בשאלת הסיכסוך עם הממשלה הבריטית בדבר הסכומים שנעקלו באירלאנד והמכס שהוטל מצד אנגליה בשנת 1935.

מסתבר, כי תוך חידוד היחסים הכלכליים נוכחו שתי הארצות לדעת, כי הן קשורות האחת לרעותה קשרים כלכליים אמיצים שאין לנתקם, וכי לאמיתו של דבר האחת תלוייה בחברתה. לאחר שהאכרים קיבלו בחזרה את דמי המכס מאת ממשלת די־ואלירה עבור הבקר ששלחו לאנגליה, צמצמה ממשלת אנגליה את מספר קניותיה של הבקר האירי, וקנאדה ואוסטראליה החלו לשלוח טראנספורטים גדולים של בשר קפוא ובשר שימורים לשוק האנגלי. עם זאת שאלת מחסור הבשר בשוק האנגלי לא נפתרה, וביחוד קבלה עקרת הבית האנגלית שהתרגלה לקנות את הבשר האירלאנדי וליהנות מטיבו ולא יכלה להתרגל לבשר הקנאדי הקפוא. מצד שני היתה מעונינת התעשיה האנגלית שלא להפסיד שוק חשוב וקרוב לתוצרתה, וממשלת אירלאנד שהחלה לחפש אחר שווקים חדשים באירופה למען תוצרתה נוכחה לדעת, כי אין זה מן הדברים הקלים לרכוש אותם בעוד שבסמוך לה נמצא שוק שקלט את כל תוצרתה החקלאית.

כאשר החלה ממשלת אירלאנד לחפש מקור אחר לפחמים ולחמרי־דלק במקום התוצרת האנגלית או הטכסטיל האנגלי, התברר כי התושבים האירים התרגלו לטיבו של הפחם האנגלי המשובח ונהנו מחומו ומן החסכון בשימוש בו. בבית האירי לא יכלו להתרגל לפחם גרמני או לפחם מארץ אחרת. עובדות אלו וכיוצא בהן פקחו את עיני שני הצדדים להבין מה אמיץ הקשר הכלכלי בין שתי הארצות והמו“מ שנגמר בפשרה נתקבל בברכה ובהסכמה הדדית. אנגליה קיבלה 10.000.000 לי”ש ב־1935 כסילוק סופי לחשבון המסים ומאז שוב אינה מקבלת מאום על חשבון קרקעות. המסחר הבריטי שב למכור מתוצרתו באי והאי את תוצרתו באנגליה. היחסים בין שתי המדינות נעשו תקינים ומשנת 1932 ואילך לא הוסיפה לעלות על הפרק גם השאלה המטרידה של איחוד אולסטר עם דרום אירלאנד, הואיל והוכח כי החלוקה שנעשתה שוב אין לשנותה.

די־ואלירה כנשיא המדינה האירית    🔗

לכאורה, נסיגה זו מרעיון האיחוד עשויה להפליא אותנו, אחרי שידוע לנו, כי הוא שימש סלע מחלוקת בין שתי המדינות שנים רבות. די־ואלירה ומפלגתו נלחמו 22 שנה ומפלגת הליגה האירית בראשותו של רידמונד נלחמה עוד לפניהם נגד החלוקה, בטרם הגיע די־ואלירה אל הבמה הפוליטית. ברם, נוכחה ממשלת אירלאנד העצמאית, כי בין מבחינה דתית ובין לאור החובה המוסרית של מתן חופש למיעוטים, בין מתוך רצון כן להפסיק את מלחמת האירים בינם לבין עצמם בשל הבדלי הדת, מלחמה שהחלה עוד בשנת 1909 –, מכל הטעמים הנ“ל מוטב להשאיר את המצב כמו שהוא. אפשר כי ממשלת די־ואלירה באה לכלל החלטתה שלא לעורר מחדש את שאלת אולסטר ולהשאירה באבטונומיה המיוחדת שניתנה לה ע”י הממשלה האנגלית, לאור הלקח של דרום־אפריקה ומציאות הקאנטונים במדינת שוייץ.

הבינו האירים הריפובליקאים כי הרוב לא יוכל לעולם להשתלט על המיעוט בכוח שלטון הזרוע, והחליטו בהגיעם לשלטון לעבור לסדר־היום. הפתרון היה לטובת שני הצדדים. אפשר שהיתה עוד סיבה לזהירות זו של ממשלת די־ואלירה. מלחמת האחים בין הצפון והדרום היתה מעוררת יחס של שלילה מצד דעת הקהל באמריקה וארצות אירופה לאירים הקאתולים. הללו היו רואים במלחמת האירים בין הצפון והדרום הופעה של קנאות דתית מסוכנת, שהיתה עלולה לסכסך את הפרוטסטאנטים והקאתולים בעולם כולו. מטעם זה נזהרו מנהיגי אירלאנד מלעורר את המחלוקת, אשר שכרה היה יוצא בהפסדה.

המאמצים כוונו, כאמור, להרמת החיים במדינה על בסיס כלכלי איתן ולשיפור מצב שכבות העמלים ובעלי המשקים הזעירים. כל אירי בעל דעת הבין לבסוף לשיטת המדיניות של ממשלתו החדשה, המכוונת לתיקונים כלכליים, חינוכיים ותרבותיים, כדי שהמדינה האירית תוכל להתקדם בהתפתחותה כשאר עמי אירופה. בצדק אפשר להגיד איפוא, כי אחרי תקופת פארנל, נשיאה של אירלאנד, די־ואלירה הוא המדינאי היחיד, אשר השכיל לסלול את הדרך להרגעת הרוחות בדרך הבנין בהגיעו לשלטון. אם כי בהיותו צעיר בשנים התמסר במלוא ההתלהבות לתנועה הלאומית הקיצונית והטיף לכוח הנשק, שהוא יאפשר לאומה להשיג את עצמאותה, הרי לאחר שהגיע לשלטון נוכח, כי השימוש בנשק יפה לשעתו. די־ואלירה במדיניותו הראציונלית התחבב על ההמונים האירים ושמו נזכר לתהילה וברכה בפי כל אירי לפי המימרה האירית: “גוד בלעס די־ואלירה” (אלוהים יברכהו) או: “לונג לייף טו דעוו” – אריכות ימים וברכות כיוצא בהן – לראשו של נשיאם.

באיניציאטיבה של די־ואלירה וחבריו לממשלה הוקם העתון החדש בשם “די אייריש פרס”, הנחשב כעתון הרשמי במדינה ומביע את הדעה הרשמית של הממשלה בשאלות אירלאנדיות שונות. מחצית העתון נדפסת בשפה הגאלית ומחציתו בשפה האנגלית – והוא העתון היומי האחד בלשון הגאלית עד היום. די־ואלירה בהליכותיו ותנועותיו האיטיות עושה רושם של מורה או כומר נוצרי. שקט נסוך על פניו ובמבטו רצינות מיוחדת, אך לעתים רחוקות אפשר לראות בת צחוק על שפתיו, ותמונת די־ואלירה צוחק – מעוררת סנסאציה בעתונות האירית. המפלגה המתנגדת למדיניותו מעריכה אותו גם היא, כאיש המסוגל להחזיק את הגה המדינה בידו ויודע לרסן את תנועת הנוער האירי הקיצוני.

בהזדמנות זו אספר על פגישתי עם נשיא אירלנד בדובלין ב־1962.

 

פרק כ"ה – פגישתי עם נשיא אירלנד מר א. די־ואלירה בדובלין    🔗

אודה על האמת, שמזג האויר האירי הגשום וענני הגשם שכיסו את עין השמש ברקיע בימי ביקורי הקצר בדובלין לא הוסיפו הרבה למצב רוחי, אבל היחסים בין האירים ובין אחינו היהודים מקהילת דבלין הם כל כך נעלים, חברותיים וידידותיים שלא הרגשתי את השינוי הגדול בין האקלים הקיצי שלנו לבין אקלימה הגשום של אירלנד.

להפתעות הרבות שהיו לי מקבלות הפנים היפות במסיבות שונות שערכו לי ידידי ובאספות הציוניות הגדולות בדובלין נוספה ההפתעה הגדולה של חיי והיא הפגישה עם נשיא אירלנד מר ד. ואלירה שקבע לי ידידי הנכבד אשר נדב בחייו כסף רב לענינים יהודיים וציוניים מר לואי הלימן המנוח, שעזר גם לתנועת מפלגת השחרור האירי “פיאנע־פייאַיל” בדאבלין.

אחי אליהו הגר בדובלין זה 50 שנה הוא פעיל מאוד בתנועה הציונית ואהוב על חברי הקהילה היהודית שם. ביתו משמש כ“מועדון” עברי לכל “דוברי עברית”, הוא יושב ראש ועדת בתי הספר העברים, יו“ר בית הכנסת האנגלי, יו”ר עזרת העניים, וועדת השחיטה, ועדת הרבנות הראשית ופעיל ביתר המוסדות השונות, נלווה אלי והשתתף בשיחתי ופגישתי עם נשיא אירלנד.

ב־21 לאוגוסט 1962, נקבע לי הראיון עם הנשיא האירי, הייתי נרגש, מאחר שהערצתי אליו היתה גדולה, לא רק משום שזכה לעמוד בראש העם האירי שנלחם מאות בשנים למען עצמאותו, כי אם בשל הכבוד שרחשתי לאישיותו ולדמיון הרב שמצאתי בינו לבין ראש ממשלתנו הדגול דאז, מר דוד בן גוריון. הרי בן־גוריון נלחם כמותו בשלטון הבריטי. עצמאותנו הושגה הודות לעקשנותו ולאהבת המולדת. כן גם ציפיתי בכליון עינים לשמוע מפי הנשיא על יחסו למדינת ישראל, ונשאתי תפילה בלבבי שלא אכשל בלשוני.

כשהגעתי לפתח ארמון הנשיא, הנמצא בפיניקס־פארק הידוע, קיבל אותי שלישו הצבאי של הנשיא בברכת שלום. הוא הגיש לפני את ספר המבקרים לחתום בו ופנה אתי אל אולם הנשיא. לאחר טקס קצר כמקובל, הבעתי בפני הנשיא את תודתי על שנקבע לי הראיון עמו, קבלתי את ברכתו בלחיצת יד והוזמנתי לשבת מולו.

בפתח דבריו הוא הדגיש את הערצתו העמוקה לעם היהודי ולמדינת ישראל שהוכיחה והראתה לעולם את גבורתה הנפשית והפיסית מול אויביה.

שאלת הנשיא: מהו המצב הכלכלי אצלכם כיום? תשובתי: הוד מעלתו, מצבנו הכלכלי הולך ומשתפר מיום ליום ולא זו בלבד, אלא שאנו קלטנו מתקומת המדינה ועד עתה יותר ממליון וחצי איש, פליטי המלחמה העולמית האחרונה, שבחלקם הגיעו לארץ ממחנות ההסגר של השלטון הנאצי, ופליטים מארצות ערביות שהתייחסו אליהם כאל זרים, נחותים ואויבים.

שאלה: מה הם היחסים ביניכם ובין שכניכם הערבים העקשים?

תשובה: הוד מעלתו, ממשלתנו, ראש הממשלה ושר החוץ שלנו. פנו לא פעם בארגון האו"ם ובכינוסים בין־לאומיים שונים בהצהרות, שאנו מוכנים להפגש עם באי כוח הארצות הערביות בכל שעה ובכל יום לשם הידברות עמהם למען כריתת שלום בינינו, ואולם עד כה טרם קיבלנו מהם לדאבוננו תשובה כלשהי.

דברי הנשיא: אני שמח לשמוע זאת, כי זוהי הדרך הנכונה שהנכם הולכים בה, לדרוש ולהיאבק למען שלום עם השכנים. אני מצטער שאבד לכם ידיד גדול המלך האמיר עבדאללה אשר שאף לשלום עמכם, ונהרג על ידי הערבים חמומי מח. דומני שלו הוא היה חי כיום, היה עושה הרבה למען השלום. אינני יכול להבין את הערבים. בכל מלחמה הפורצת בין שני עמים נפתרת בעית הפליטים במשך הזמן. לא כן הדבר עם הערבים. אני מקוה שהדור הצעיר אשר יגדל בארצות הערביות יבין שהדרך לשלום עמכם היא הדרך הנכונה.

הנשיא המשיך ואמר: כידוע לך, תולדות עמנו ותולדות עמכם זהים. במלחמתנו נגד השלטון הזר בחרוף נפש במשך מאות בשנים נפלו קרבנות משני הצדדים, אבל היחסים בינינו כיום טובים מאוד. יחסי השכנות הטובים השוררים בינינו לבין הבריטים הם לטובת שתי הארצות השכנות. איני נוגע כמובן בשאלת הצפון, אבל לו היינו אז חזקים כמו עכשיו כי אז היה השטח הצפוני גם הוא בידינו.

הוא המשיך ושאל: האם מצאת שינויים באירלנד מאז עזבת אותה?

תשובה: הוד מעלתו, אני שמח להדגיש שמצאתי שינויים כבירים לטובה במצב הכלכלי כאן, ואף מצאתי אוירה של רווחה כלכלית ושביעות רצון של כל אירי שאני פוגש.

הנשיא: תודה רבה לך, אדוני, אני וממשלתי עושים כל מאמץ אפשרי לשם ביסוס ארצי וקידומה, ובעיקר אנו דואגים לאדם הקטן ולאיש העמל שלא תחסר לו ולמשפחתו אפשרות קיום יום יומי, ובעזרת השם אנו מקוים להתקדם יותר.

הנשיא די־ואלירה, שהוא קתולי אדוק מאוד, התעניין גם בשאלות הדת היהודית.

שאלת הנשיא: באיזה גיל נכנס הילד היהודי בעול המצוות:

תשובה: בגיל שלוש־עשרה נכנס הילד היהודי בעול המצוות ומאז הוא אחראי למעשיו, ולא אביו.

הנשיא: אצלנו, הקתולים, אחראי הגבר למצוות הדת משנת השש־עשרה לחייו ואילך. בדברו על ענייני דת הביע את צערו לפני לפטירתו של הרב הראשי ד“ר ר' אייזיק יצחק הלוי הרצוג זצ”ל שהיה ידידו הטוב בזמן כהונתו כרב ראשי באירלנד, ומסר דרישת שלום אישית לאשתו הרבנית תבל"א.

לשאלת הנשיא איך אני מבלה את חופשתי באירלנד עניתי כי אני נהנה מאוד מהנוף הנהדר של הטבע ומהיחס הנאה של האירים אלי בימי ביקורי כאן.

כאשר קם הנשיא ממקומו הביע את תודתו לספרי “מלחמת האירים לעצמאותם” ששלחתי לו ואיחל לי הצלחה. לאחר שלחץ את ידי לברכני בברכת שלום הוסיף בעמדו לידי ואמר: ידוע לי שארצכם קושרת יחסים דיפלומטיים עם הרבה ארצות באפריקה. הואל נא להגיד למר בן־גוריון ראש ממשלתכם, בשמי, שימשיך לפעול בכיוון זה, כי על ידי כך הוא עושה פעולה דיפלומטית חשובה מאוד לטובת ישראל, ותואיל נא למסור למר בן גוריון דרישת שלום לבבית ממני.

בשובי מאירלנד מסרתי למר ד. בן־גוריון את דרישת השלום הלבבית מאת הנשיא די־וואלירה שנתקבלה על ידו בסיפוק רב.

נפרדתי מנשיא אירלנד בהרגשה שנפגשתי עם אחד מחסידי אומות העולם, ששמרו את חיבתם והוקרתם לעם ישראל ולמדינת ישראל ותרבותה.

כשיצאתי מבית הנשיא עמדה לפני עדיין תמונת האיש המורד שנלחם בנשק שבידיו וכעת נבחר לנשיא אירלנד. כשהתישבתי במכונית בדרך לביתי, עברו לנגד עיני מאורעות חייו הסוערים והמסוכנים.

המנהיג המדיני די־ואלירה היה אסיר באחד מבתי הכלא באנגליה בשנת 1916 וצל עמוד התליה רחף מעל לראשו.

מייקל קולינס מפקד א. ר. א. החליט לשחרר את די־ואלירה מכבלי הכלא. זו היתה משימה קשה, כי בעוד שבאירלנד נמצא “עורף” אזרחי חזק למחתרת, ואפשר היה לסמוך על תמיכתו הרי השחרור באנגליה עצמה ללא עורף אירי נראה כחסר כל סיכויים שהם, אף על פי כן עלה בידי המפקד קולינס, להתגבר על הקשיים העצומים האלה. די־ואלירה צייר על גלופה צורת המפתח של שער בית הסוהר ושלח אותה בדואר המחתרתי אל חבריו מחוץ לבית הכלא. כדוגמת הציור הוכן מפתח שהוברח אליו לבית הסוהר. בערב שנקבע לפעולה המכרעת, כפתה קבוצת האסירים האירים הפוליטיים את ידי השוטרים ששמרו עליהם, פתחו את השער באותו המפתח וביחד עם די־ואלירה נמלטו במכוניות שעמדו וחיכו להם ליד שער בית־הכלא.

באותה השנה בימי המרד של חג הפסחא, קיבל עליו את המינוי מידי ראש הממשלה האירית הזמנית, ה. פ. פיערס, לעמוד בראש הצבא האירי הריפובליקני בתפקיד בריגדיר של הבטליון השלישי. הוא נבחר כאחראי לגיוסם של כל אלה שגרו באיזור “פמברוק”. כל חיילי הגדוד של הבטליון השלישי היו מתנדבים לשורות הצבא של א. ר. א. ובסתר, בלילות לאור הלבנה אורגנו כל גדודי הצבא לשם אמונים ברובים ובמכונות ירייה שונים כדי להתכונן לאותו יום שבו יצטרכו ללחום נגד השלטון הזר.

אמונים אלה של גדודי ה“א. ר. א.” החלו בינואר 1915 ונמשכו עד אפריל שנת 1916. הפעם הצליחו האמונים כי נעשו בסודיות רבה, והשלטון הבריטי, על כל גדודיו ומפקדיו לא ידע על קיומם של הגדודים האירים, אשר התכוננו באופן פעיל למרד ולמהפכה.

בעשרים ואחד באפריל 1916 עמד המפקד די־ואלירה במצב הכן וציפה עם יתר המפקדים בכליון עינים לידיעה מגרמניה על הנשק שנשלח למחתרת ולפקודה נוספת מהמפקדה. למחרת היום, בשבת, מצא בעתון “אייריש אינדיפנדנט”, באחד הדפים האחרונים, הודעה קצרה בלתי בולטת שעוררה בו חרדה. לפי ההודעה הזו. נתפשה אניה בשם “אי קולאפסבל”, שהכילה הרבה נשק, כדורים וציוד מלחמתי אחר על יד החוף של “קראאן סטרנד” ביום ששי בבוקר. סמוך לאניה נעצר גבר שלאומיותו אינה ידועה שבא מגרמניה בצוללת שלוותה את האניה הקטנה “די אאוד”. הגבר שנתפס היה קייסמנט. בשעות אחר הצהריים קיבל די־ואלירה פקודה מאת המפקדה לא לצאת מעמדתו ולחכות להודעה שניה, הוא מילא את הפקודה, אך טרם הודיעו לו הסיבות לעיכובה. פעולות המרד האירי נדחו למחרת היום, ליום השני של חג הפסחא.

ביום השני בשבוע, בבוקר, קיבלו חיילי גדודי המתנדבים של ה“א. ר. א.”¹⁴ פקודה לצאת מעמדתם בשעה עשר בבוקר לכיוון הדואר הראשי. די־ואלירה צעד בראש גדודו והגיע למפקדה הראשית שהתבססה בדואר הראשי. באותו יום הודבקו בכל רחובות דבלין ההצהרה וההכרזה על תקומת הריפובליקה האירית בחתימתו של ראש הממשלה הזמנית ה. פיערס.

על פרטי המלחמה ועצמאות האירים בשנת 1916 ראה בפרק מספר י״ט.

 

פרק כ"ו – מדינת אייר העצמאית    🔗

משנת 1937 עד 1939 קרו רק שני דברים חשובים בחיי האירלאנדיים: המאורע הראשון הוא החלטת הפרלאמנט האירי ב־1937, לפיה הוכרז בפומבי כי שם המדינה בעתיד יקרא ״אייר", לפי שמה המקורי בשפה הגאלית, ולא אירלאנד. אמנם הוסיפה ההחלטה והדגישה כי שינוי השם אינו משנה במאום את הקשר המדיני בינה ובין ממשלת אנגליה וכל זכויותיה המדיניות הכלכליות והפריבילגיות המיוחדות, שהוסכם עליי הן בין שני הצדדים לפני החלפת השם, נשארו בתקפן.

באותה שנה אושרה הקונסטיטוציה החדשה בפרלאמנט האירי שבה הכריזה על עצמה כארץ עצמאית דמוקראטית אירית. הכרזה זו אישרה את סמכותה על כל 26 המחוזות עד להשגת אחודה עם אירלאנד הצפונית. לפי התקנון הנ"ל נבחר נשיא המדינה אחת לשבע שנים ותארו האירי “אחתרן”. במדינה קיימים שני מוסדות נבחרים: הפרלאמנט והסינאט. בית הנבחרים בוחר במיניסטר לעניני חוץ. ולתפקיד זה נבחר בשנת 1932 די־ואלירו, הממשיך לכהן במשרה זו עד היום.

המאורע החשוב וההיסטורי השני במובן בינלאומי הוא – החלטת הפרלאמנט, שנתקבלה בספטמבר 1939, כי אייר תשאר נייטראלית למשך כל ימי המלחמה, שהוכרזה בין אנגליה וה־ גרמנים הנאצים. למותר להסביר, כי ההחלטה הזאת פגעה במאמץ המלחמתי הבריטי, אך המדינה הקטנה עמדה בנייטראליות שלה בתמיכת ממשלת ארצות־הברית, שהשפיעה על אנגליה לוותר על דרישותיה ולא להשתלט על האי. ממשלת אמריקה הבינה יפה את ההפסד העצום והנזק האסטראטיגי אשר נייטראליותה של אירלאנד גורמת לאנגליה ולאומות־הברית כאחד במלחמתן בנאצים, אך גם הפעם הוכרעה עמדת אמריקה ע"י דעות 4.000.000 האירים אזרחי ארצות־הברית ובהשפעתם עלה בידי האירים להנצל מסבל המלחמה העולמית האחרונה.

בשאלת החינוך מצאה ממשלת אירלאנד העצמאית את הפתרון במתן חינוך ממשלתי חינם לכל ילד, ולפי חוק המדינה חייב כל ראש משפחה לשלוח את ילדיו לבית הספר עד גיל 14. השפה האירלאנדית הוכרה כשפה הרשמית של המדינה וחובה ללמוד אותה בכל הכיתות מבתי הספר העממיים עד גמר האוניברסיטה. מן היום בו הגיעה מפלגת די־ואלירה לשלטון החלה השפה האירית להתעורר לתחיה כשפה מדוברת של העם האירי, בעוד ששפת המדינה והתרבות היא השפה האנגלית. למחבר נזדמן להיות נוכח באסיפות של הסטודנטים הפאטריוטים האיריים, בהן דנו בתחית השפה האירית. נתעוררה השאלה כיצד קרה הדבר, שהשפה העברית זכתה לקום לתחיה כשפה חיה של הישוב העברי, למרות אלפיים שנות הגלות, בעוד שהשפה האירית אינה מדוברת ואינה שולטת בחיי האירים, אף כי האירים לא גלו מארצם. תשובת הסטודנטים היהודים היתה, כי התורה והתפילות שלנו שמרו עלינו מהתבוללות בגולה, והן ששמרו על שפתנו העברית מאז ועד היום הזה.

באירלאנד נמצאות כיום שתי אוניברסיטאות על כל הפאקולטות. הראשונה מפורסמת בארצות דוברות אנגלית בשם טריניטי קולג' ונוסדה ע“י הפרוטסטאנטים בשנת 1591. האוניברסיטה השניה – הקוליג' הלאומי – נוסדה ע”י הקאתולים בשנת 1908. הספורט תופס מקום חשוב בחיי הנוער האירי העובד והלומד. מלבד משחקי כדור־רגל, טניס, פינג־פונג ורוגבי, נפוצים מרוץ הסוסים וכלבי־הציד. חביבים על העם טיולי־המונים מן הבוקר עד הערב, הנקראים בשם “טיולי סוף השבוע” לציד דגים או לשיט על פני הים.

בארגון העמלים השיגה אירלאנד, שכל פועל במדינה הוא חבר בהסתדרותו המקצועית. כפועל, כפקיד וכמורה האירי משתייכים רובם ככולם לאיגודיהם המקצועיים ורואים הם את חובתו האלימנטארית של הפועל להיות מאורגן לטובתו. במדינה מתרחשות לעתים שביתות או נופלים סכסוכי־עבודה בין העובד ונותן העבודה. הסכסוכים נמסרים לבוררות למחלקת העבודה של הממשלה האירית ובהרבה מקרים מיניסטר העבודה נבחר כבורר וכדן יחיד בסכסוך, בהסכמת שני הצדדים. השביתות פורצות לרוב בשל דרישות הנוגעות לעבודה, למשכורת, לחופש וכדומה. השביתה הגדולה ביותר, שהשפיעה במובן הכלכלי על כל תושבי הארץ, היתה שביתת עובדי התחבורה, שדרשו את שיפור תנאי משכורת העובדים בחברות האוטובוסים והטראמביי. חברות התחבורה לא נענו בנקל לדרישות העובדים, אך בסופו של דבר ניצחו העובדים. כעבור כמה ימים פרצה שביתה כללית של עובדי הרכבת, אך שביתה זו לא האריכה ימים, כי המעביד, במקרה זה הממשלה, הזדרזה למצוא מוצא מתאים לטובת כל המעונינים. בדרך כלל, אפשר לציין, כי למרות העוני השורר בין שכבות העמלים באירלאנד, בולט כושר ההסתפקות במועט של הפועל האירי. דעת העמל נוחה בגורלו ואין הוא מתלונן גם במקרה חוסר עבודה או תנאי קיום אנושי זעום. באירלאנד שגורה המימרה “תיינק גוד” – “תודה לאל”.

מחוסרי העבודה מקבלים סיוע מלא מאוצר הממשלה ולא רק בכסף, כי גם במיצרכים: שנים או שלושה ק"ג בשר למשפחה, שראשה מחוסר עבודה; לרווק ולרווקה ניתנת המנה המלאה, כדי להתכלכל במשך השבוע. הממשלה מחלקת חלב בלי תשלום ונמצא גם מחוסר־העבודה שמח בחלקו. אפשר כי השלמה זו של העמל עם מצבו ותנאיו הדחוקים נובעת מהשפעת הדת הקאתולית, שחינכה את ההמונים להשלים עם העוני. הצפיפות ותנאי השיכון הקשה. המתלונן על מר גורלו אך חוטא הוא, לפי השקפה זו, וישו הנוצרי עצמו משמש מופת בנידון זה לעני ולדל.

בכל העוני הרב מרובה הילודה והאוכלוסים מוצאים פיצוי באהבה ובמסירות למשפחתם ולמולדתם לדלות בה הם שרויים. האשה האירית, בתשובה על שאלה בדבר תנאי כלכלת הבית ובניו, יודעת להשיב ברוח התפילה שלנו, כי האל הנותן חיים לכל חי “הוא יכלכל גם את חיי”.

הפועל באירלאנד הכרתו המעמדית מוגבלת ואין ידיעותיו על תנועת הפועלים בשאר הארצות מרובות. בטבעו הוא איש פרימיטיבי, אשר רק שאלות העבודה בארצו מענינות אותו. מהשקפה דתית הוא מתנגד חריף לרעיונות קומוניסטיים ואין בו אהדה לשלטון ברית־מועצות. תנועת העבודה באירלאנד, מלבד קיום ההסתדרות המקצועית, אינה מורגשת בחיי האומה האירית, ושאלת הפועל ותנאיו מודגשים בסעיף כללי של תכנית די־ואלירה. זו הסיבה שבפרלאמנט האירי, המונה כ־136 צירים מכל המפלגות, זכתה תנועת הפועלים להופיע רק ב־8 צירים, אשר גם הם מצביעים יחד עם מפלגת השלטון – “פיאנע פיאל”. בסיכום אנו חייבים לציין, כי אנגליה עדיין לא הכירה עד היום בפה מלא בעצמאות השלמה שנטלה לעצמה ממשלת די־ואלירה עם שינוי שם אירלאנד ל“אייר”. כן נמנעה “אייר” להודות בגלוי בחלוקה שנעשתה במדינה: הצפון עם פרלאמנט משלו והדרום עם פרלאמנט משלו. ברם, שתי המדינות עברו עד היום בשתיקה על שתי נקודות המחלוקת ושוב לא העלו אותן לדיון. מסתבר כי גם להבא לא יעלו הללו לפולמוס מדיני עד שיתקבלו מאליהם כעובדות ברוח המאמר הידוע: “שתיקה כהודאה דמיא” – אשר גם הפתגם האנגלי גורס אותו ברוח זו. נתאמתו איפוא לאחר מאבק של 800 שנה על עצמאות, בדרך שאין למעלה ממנה דברי מנהיגה המזהיר של אירלאנד, צ’ארלס פארנל – הדברים שהובאו לעיל וכאן נחזור עליהם: “לעולם לא יוכל אף אחד לעכב התקדמותו של עם הצועד לקראת עצמאותו – ולעולם לא יוכלו להגיד לעם היושב בארצו: עד כאן תבוא ולא תוסיף־־” Non plus ultra – כי הדרך הובילה מעל אבני־הנגף והמכשולים הרבים אל המטרה: העצמאות השלמה והחירות המדינית של האירים.

הבחירות האחרונות לפרלמנט    🔗

ביום 26/5/1954 התקיימו בחירות לפרלמנט האירי. קדמה להן מלחמת בחירות בין המפלגות השונות. להלן נתאר בקצרה את הרקע.

נדגיש בקצרה את הרקע למלחמת הבחירות שהתקיימו בשנה זו, בין שלושת המפלגות העיקריות, ועל־ידי ציון תכניתה של כל מפלגה תצטייר לעינינו התמונה האמיתית של המצב המדיני באותה ארץ.

במערכת הבחירות נאבקו על השלטון במדינה המפלגות פיניגאיל שבראשה עומד המנהיג Costello, ומפלגת פיניפאיל ובראשה Devalera ומפלגת הפועלים; השתתפו אמנם אף מפלגות קטנות יותר אך הללו נוטות תמיד לצידה של אחת מן המפלגות הגדולות ועל כן אינן באות בחשבון.

המפלגה הפיניגאילית היא בעצם מפלגה קונסרבטיבית. היא מקיפה את בעלי האחוזות הגדולות, אנשי הכמורה הקאתולית, הסוחרים הגדולים והיבואנים, וחלקים מן מעמד העובדים ומבעלי המקצועות החפשיים. מצע הבחירות שלה התרכז בעיקר בחמש הנקודות הבאות:

1) המפלגה הקונסרבטיבית דוגלת במסחר חפשי, ודורשת הורדת מכס המגן לתעשייה האירית, היות ולפי השקפתם על הממשלה לפעול בעיקר לפיתוח החקלאות במדינה. התעשייה האירית אינה יכולה להתחרות בתעשייה הבריטית אולם תמורת התוצרת החקלאית שהיא מוכרת לאנגליה, כגון: בקר, חיטה, חמאה, צמר בלתי מעובד, ביצים ועופות ומספוא לבהמות, מקבלת היא הימנה את מוצרה התעשייתי,

2) המפלגה הקונסרבטיבית פיניגאיל דוגלת בהגדלת סובסידיות לחיטה וללחם וליתר מצרכי מזון, וכן סובסידיות לעזרה לשם פיתוח החקלאות במדינה, שעל ידן יורד יוקר החיים במדינה.

3) היא דוגלת בשינוי יסודי של מדיניות האוצר במדינה, שלדעתה יש להקטין את שיעור המסים שהממשלה הטילה על הבירה ועל אלקוהול, על כלי רכב וסיגריות, ועל ידי כך תעלה רמת החיים של האזרח במדינה.

4) הממשלה צריכה להשקיע הרבה כספים בפיתוח החקלאות, במקומות שבעלי ההון הפרטי אינם יכולים לעשות זאת. לדעתם, פיתוח החקלאות לא רק יגדיל את אפשרויות התעסוקה, אלא גם יחליש את זרם ההגירה מאירלנד.

5) הם מתנגדים גם לתקציב הנוסף על התקציב הרגיל, אשר לדעתם הוא מיותר ומכביד על האזרח.

מפלגת פיניפאיל כבר דוגלת שנים הרבה בסיסמאות לאומיות. כוונתה לחדש את עצמאותה של המדינה בכל שטחי החיים, ובמידה האפשרית לעשותה בלתי תלוייה בתוצרת חוץ. מפלגה זו, אשר קמה עם תנועת השחרור הלאומי, כוללת בתוכה את הפועלים החקלאיים ופועלי התעשייה בעיר, בעלי המלאכה, איכרים זעירים, האינטליגנציה האירית ובעלי מקצועות חופשיים, וכן חלק מהנוער הלאומי הקנאי לתחיית השפה האירית במולדתו, וחלק מאנשי הכמורה הקאטולית. תכנית המפלגה הזאת היא:

א) לתמוך בהגנת התעשייה האירית ופיתוחה על ידי הטלת מכס גבוה על תוצרת חוץ. על ידי כך תתבסס התעשייה האירית, בעיקר התעשייה הקלה; ועל ידי ביסוסה תגדל התעסוקה במדינה.

ב) למען החלשת ההגירה, שהפכה למכת המדינה, נלחמת המפלגה להגברת התעסוקה על ידי פיתוח התעשייה ואוצרות הטבע והחקלאות בארץ זו, מפלגה זו דוגלת בפיתוח התעשייה ושמה את הדגש על כך, באשר הענף החקלאי בו החלו לעסוק לפני מאות בשנים, עלה יפה, אירלנד מוכרת וידועה בעולם כארץ אגרארית. לתוצרתה החקלאית שווקים באנגליה ובארצות אירופאיות שונות כמו צרפת, בלגיה ועוד. התעשייה מעולם לא היתה מפותחת בארץ זו, על כן גדל מדי שנה בשנה מספר מחוסרי העבודה, ומתוך כך נטשו רוב ילידי אירלנד את מדינתם והתפזרו בארצות שונות. באמריקה בלבד מגיע מספרם לקרוב ל־8 מיליון איש, בעוד שבארץ מכורתם מגיע מספר התושבים רק ל־2 מיליון בערך. (פרט לאלה הנמצאים בצפון אירלנד, שהם אזרחי בריטניה.) משום כך לוחמת מפלגה זו לפיתוח התעשייה, שעל ידי כך תוגדל התעסוקה.

ג) מפלגה זו מתנגדת להגדלת הסובסידיות ללחם וליתר מצרכי מזון. הסכום הכללי של הסובסידיות למצרכים שונים הגיע לסכום של 8.500.000 לירות שטרלינג לשנה. סכום זה כולל גם תוספת סובסידיות, שהוסיפו שנה לפני כן מלבד התקציב הכללי, בסך 900.000 לירות. מפלגת פיניפאיל טוענת, שאלמלא הגדילו השנה את הסובסידיות לפי דרישת מפלגת פיניגאיל, היה נוצר מצב, שהיה מכריח אותם להטלת מסים נוספים על אזרחי המדינה, ולכן הם מתנגדים.

ד) המפלגה מתנגדת להנמיך את המסים מעל הוויסקי, הבירה, כלי רכב וסיגריות, מכיוון שמסים אלו מכריחים את התושב לצמצם את הוצאותיו. ברור כי תוספת המסים על המצרכים הנ"ל מצמצמת את קנייתו של האזרח, אבל זה מביא את הצרכן להשתמש בכספו לקניית מצרכים יותר חיוניים. מן הצד השני מביאים מצרכים אלה המיועדים בעיקר ליצוא הכנסה גדולה יותר ודביזים לאוצר הממשלה. הם מרגישים באמת שבהיותם בשלטון השיגו במצרכים אלה הכנסה של 1.100.000 לירות שטרלינג יותר מאשר בשנה הקודמת.

הורדת המסים תוכל לבוא רק כאשר יגדל פריון העבודה והתוצרת, ויגבר היצוא מהמדינה.

ה) מפלגה זו מדגישה את התנגדותה לשינוי מדיניות האוצר. לדעתם, אם יכנעו לדרישת המפלגה הקונסרבטיבית פיניגאיל, הרי הממשלה תצטרך להדפיס שטרות כסף, בלי שיהיה לה כיסוי על כך, ואז יוכלו להגדיל את הסובסידיות; אבל כתוצאה מפעולה זו תגבר האינפלאציה במידה מסוכנת למדינה.

בדבר התברואה והעזרה הרפואית לאזרח, הצריכה להינתן לכל אזרח, בין שבאפשרותו לשלם או לא, אין כל חילוקי דעות בין מפלגת פיניגאיל לבין מפלגת פיניפאיל. מפתיע במיוחד שבמצעיהן של שתי המפלגות לא נקטה אף אחת מהן עמדה מיוחדת לגבי שאלת איחוד אירלנד המפולגת. זכור בוודאי לקורא שהממשלה קמה מתוך כוח קואליציוני, אשר מטרתו לפעול שכם אחד לאיחוד השטח הטריטוריאלי של המדינה. במצע הבחירות באו, איפוא, לידי ביטוי רק אותם עניינים בהן חלוקות הדעות ואלה קיימים בשאלות מדיניות הפנים בלבד. מתוך עיון בכתבות של מפלגת פיניפאיל מתברר שלא זו בלבד שהמפלגה הקונסרבטיבית מושפעת על ידי ראשי הכמורה הקאטולית, אלא השקפותיה הן קפיטליסטיות ומסחריות המעוניינות בניצול המדינה להגדלת הרווחים.

זהו הרקע הכללי למלחמת הבחירות שאת תוצאותיהן הבאתי לקמן. אולי כדאי להוסיף, שמפלגת פיניפאיל פנתה לבוחר האירי ודרשה מהבוחר לתמוך בה כדי לתת לה רוב יציב. דובריה הסבירו כי ממשלה קואליציונית אינה לטובת המדינה, ותחת ממשלה כזאת לא תוכל להגשים תכניתה הלאומית, בה היא דוגלת זה שנים רבות. לא כן מפלגת פיניגאיל. היא דרשה את תמיכת הבוחר בתכניתה, ויחד עם זאת הדגישה את רצונה לשתף כל מפלגה בממשלה קואליציונית.

מפלגת הפועלים מקובלת כמפלגת מיעוט במדינה זו, וזה בניגוד גמור למפלגת הליבור באנגליה, המהווה כוח חשוב בחיים הפוליטיים שם. הסיבה לכך מונחת בהלך המחשבות והדעות בשתי המדינות. אנגליה ארץ פרוטסטנטית, הארץ הראשונה אשר יצרה את הקונסטיטוציה לחיי הפרלמנטריזם והליברליזם; היא גם נתנה אפשרות בארצה לפועל להעלות ערכו לההפך לגורם בחיים הפרלמנטריים של המדינה אפילו עד הגיעו לשלטון. לא כן המצב בחיים הלאומיים באירלנד, שם הכמורה הקאתולית היא מכוונת ומדריכה את החיים המדיניים בקרב האוכלוסיה. הדת הקאתולית מאסה וביזתה מאז ומתמיד את הרעיון של הסוציאליזם, ומתוך חינוכה של הדת הקאתולית השתדלו לטשטש את הבדלי המעמדות במדינה, האירים עם אחד, עם בני אל אחד, ואין הבדל בין אירי לאירי. מתוך מסורת זו לא ניתן אף פעם לפועל האירי להקים תנועת פועלים אירית בדומה לפועל האנגלי. אמנם היוניון של הפועלים האירים הוא די חזק ומאורגן, וגם מוגן בשטח הביטוח הלאומי ותנאי השכר על ידי הממשלה, אך אף פעם לא ניתן לו להתארגן בכוח עצמאי, אשר יוכל ללחום למען האינטרסים של מעמד הפועלים. משום כך נחשבת מפלגת הפועלים באירלנד עד היום הזה כמפלגת מיעוט, היות ורוב חבריה מצביעים למפלגה זו או אחרת מתוך השקפה לאומית, אך לא מעמדית. מפלגת הפועלים שהיתה בקואליציה בממשלה הקודמת של פיניפאיל נלחמה תמיד להגדלת השכר, אך ללא הצלחה; משום כך הפעם לא התאחדה עם מפלגת פיניפאיל, ולאחר שהיא השיגה 19 צירים בפרלמנט, נכנסה לממשלה הקואליציונית של פיניגאיל, שהבטיחה לה לעמוד לצידה לטובת ענייני הפועלים. ובמשפטים ספורים כדאי להדגיש דברי מנהיגי מפלגת הפועלים בימי הבחירות, ואת רקע תכניתם בקצרה. בתוך יתר דבריהם הדגישו דוברי מפלגה זו, שבשנים האחרונות בהן היתה מפלגת הפועלים בקואליציה, איבדה את האמונה בממשלת די־וולירה. כפועלים קיוו לפתרון כלכלי־סוציאלי בעבורם, כאחד מקווי היסוד של מדיניות הפנים של הממשלה והם נתאכזבו.

מדיניות מפלגת הפועלים היא השגת פתרון מגמתם לבעיות הפועלים, לבנות את המדינה בדרך אבולוציונית, ותכנית סוציאלית־כלכלית, תכנית אשר תבטיח את קיומו של הפועל ושל כל אדם עמל במדינה, בלי הבדל לאיזה חוג ושכבה הוא משתייך. תכניתם נוצרה ביסודה להעלות את ערך הפועל ועמל כפיו למען מדינתו. תכניתם שואפת להגן על ענייני הכלל. היא מואסת ומבזה חוגים אלו, הדואגים רק לעניניהם הפרטיים בכל צורה שהיא. מפלגת הפועלים שואפת להעלות את רמת החיים והיא תלחם נגד הקפאת השכר עד שיקפיאו קודם את מחירי המצרכים החיוניים. משום כך היא תלחום למען הורדת המחירים בשוק, והגדלת הסובסידיות של הממשלה. מקומות עבודה צריכים להיווצר על ידי הממשלה, הן בתעשייה והן בחקלאות, ועל ידי כך תוקטן ההגירה מהמדינה. תקציב הממשלה צריך להיות מיועד בעיקר לתמיכה באיכרים הזעירים; עליה להבטיח להיות אחראית למחירים שייקבעו לתוצרת החקלאית. עזרת הממשלה לחקלאים זעירים תוסיף מרץ ועידוד להשקעת כוחות ולפתח את המשק החקלאי על כל ענפיו. כן חייבת הממשלה לדאוג לטיוב האדמה הצחיחה והפיכתה לאדמה פוריה, והרמת שכר עבודתם של הפועלים החקלאיים. הם דורשים שיכון לכל התושבים הגרים עדיין בבניינים ישנים ורעועים, שיש בהם סכנה לחייהם. כן דורשים הם הגדלת התמיכה בשטח הביטוח הלאומי, לזקן ולעיוור, לאלמנה וליתומים, והבטחת קיום הוגן לכל פועל ואזרח במדינה.

להלן פירוט תוצאות הבחירות לפרלמנט האירי שהתקיימו ביום 26 במאי 1954 לפי המקורות שהגיעו לידי מאירלנד.

כמה מפלגות חדשות הוקמו לקראת הבחירות האחרונות, כגון: 1) מפלגת האירי הצעיר, 2) ליגה של הפועלים האירים, 3) פועלי האיגוד הלאומי, כל אלה המפלגות הקטנות החדשות הציעו את מועמדיהם לבחירות, אבל אף אחת מהן לא השיגה אף ציר אחר לפרלמנט האירי; מפלגת פיניפאיל הפסידה בבחירות האלה 7 צירים, ומפלגת העבודה זכתה בבחירות אלה ב־4 צירים נוספים, שהפסידה מפלגת פיניפאיל. בימי הבחירות אמר די־וולירה, באחת האספות הגדולות, שהוא לא יסכים להשתתף בממשלה הקואליציונית, ויהי מה. העם יחליט ויקבע את דרכו. רווחת סברה, שעצם ההצהרה הזאת היא שגרמה לכך, שמפלגת די־וולירה איבדה את הגה השלטון. לאחר הבחירות ב־ 26.5.54 פנתה מפלגת פיניגאיל אל מפלגת העבודה בהצעה להקמת ממשלה קואליציונית. לאחר משא־ומתן ארוך הגיעו שתי המפלגות לידי הסכם ותכנית פעולה משותפת בחלוקת התיקים והקמת ממשלה חדשה לפי התנאים דלהלן:

1) החזרת האיחוד המלא למדינה האירית, והגנת המסורת התרבותית האירית.

2) בהכרת התחיבויותינו כלפי הבוחר, שהשאלה העיקרית במלחמת הבחירות היתה שאלת המחירים, מחליטות המפלגות המשתתפות בהקמת ממשלה קואליציונית חדשה לשים קץ לעלית יוקר החיים, ולפעול למען הורדת המחירים למצרכים החיוניים. כהוכחה לרצינות מגמתה הוחלט להוריך מחיר החמאה בעתיד הקרוב… לאחר בחינת רמת המחירים ושאר המצרכים בהתחייבות הממשלה לבצע את החוק של הורדת המחירים הגבוהים בהקדם.

3) הנמכת גובה המיסים תבוצע בכך, שיושם קץ לביזבוז המופרז, ותוגדל ההכנסה הלאומית.

4) יש להרחיב את היקף התוצרת החקלאית, כולל הכשרת אדמת־בור לאדמה דשנה ופוריה, יש לעודד יצירת קואופרטיבים חקלאיים בין האיכרים.

ועוד החליטו שתוחלף המועצה החקלאית, הקובעת את תנאי שכר העבודה, ובמקומה יוקם מוסד משפטי, בסמכות הממשלה, אשר ידון בשאלת השכר ובכוחו יהא לבצע את ההחלטות, בדומה למוסד השיפוטי שעל יד מפלגת העבודה.

5) כיוון שאנו עומדים בפני שאלה כלכלית קשה, מוטל עלינו לעודד ולחזק את אימון התושבים בכלכלה הלאומית שלנו בין בעלי התעשיה ובעלי המקצוע השונים, וכן במסחר.

בתכנית־פעולה זו הודגש, שהמדיניות הכלכלית הממשלתית היא להגן על התעשיה האירית. הממשלה החדשה תמשיך בשיטת מכס־מגן לתוצרת התעשיה האירית, במגמה ברורה שזה יכול לעזור להתרחבותה וביסוסה של התעשיה האירית. הממשלה מאמינה, שהיזמה הפרטית תוכל לבסס את התעשיה של כל המצרכים. ברם, היא גם מאשרת, שהיזמה הפרטית לא תוכל לבצע כל זאת לבדה, ולא תוכל לפתח ולנצל את העושר הלאומי בלי עזרת הממשלה. כתוצאה מהמצב שנוצר כעת, הכרחי הדבר, שהממשלה תעזור ותעודד מפעלים שונים לפי הצורך. תכנית־הפיתוח של ההון הממלכתי תבוא כתוספת לעזרת היזמה הפרטית, אך לא כתחליף להשקעות של ההון הפרטי. מדיניות הממשלה היא להגן על הפעולות הכלכליות, כי זה יסוד היסודות.

6) יש להרחיב את התעסוקה לפועלי המדינה ולצמצם את ההגירה. בקשר לכך יש להדגיש, שעל־ידי גידול מספר ההשקעות הכספיות ייווצרו מקומות־עבודה נוספים לאזרחי המדינה. חברה להשקעות הון תוקם בקרוב, והיא תשמש כמדריך ומייעץ לתכנית ההשקעות להון הממלכתי, צעדים מיוחדים ינקטו להבטיח ביצוע הפעולות ההכרחיות להשגת ההון הדרוש לעזרת מפעלים ציבוריים ומפעלים פרטיים. מדיניותה הכלכלית של המדינה היא, להקל בהשקעות השונות במשק. יש להרחיב את העזרה בשטח הסוציאלי ופעולות הסעד, כולל הקצבת פנסיה לזקנים, עוורים, אלמנות ויתומים.

7) שינוי תאריך התשלומים לנצרכים במחלקת הסעד גם לאלה שטרם הגיעו לפנסיה לפני הגיל.

8) הממשלה תתמוך במפעלי השיכון ותעודד את הבנייה הפרטית והבנייה הציבורית, על ידי הגדלת אשראי לכל המעוניינים להשתכן, ותעזור בהשגת הלוואות עבורם בתנאים ובתשלומים נוחים.

9) הממשלה מציעה, ששאלת הבריאות על כל סעיפיה תועבר לידי רשות העיריות והמועצות, שתפעלנה לפי צורך המקום והתנאים בסביבה. רשות זאת תצטרך להיטיב את תנאי מחלקת הבריאות, בכדי שכל אזרח, כעשיר כעני, יוכל לקבל את העזרה הרפואית המלאה עבורו ועבור בני משפחתו.

10) הממשלה החליטה לבדוק מחדש את שיטת החינוך לאור הנסיונות החדשים. יש להקים מיניסטריון, שידאג בעיקר בשאלות התרבות והחינוך ותחיית השפה.

11) יש לבחון מחדש את מצב החינוך והתפתחות השפה האירית, ולהחדיר את השפה האירית בין המוני העם כשפת החיים.

12) להחיות את רוה הצדק הדמוקראטי, על ידי אישור חוק המעניק לכל העיריות ומועצות הכפר סמכויות יותר רחבות וייפוי כוח לביצוע פעולות מוניציפאליות שבסמכותם.

לאחר שמפלגת האיכרים זכתה, כתוצאה מהבחירות האחרונות, רק לחמשה צירים, הביעה את נכונותה להצטרף לממשלה הקואליציונית, וביום 2 ביוני 1954 פירסמה הממשלה החדשה את רשימת המיניסטריון של הפרלמנט האירי.

אחרי הבחירות האלה הנ"ל, התקיימו בחירות כל 4 שנים לפעמים כעבור חמש שנים, אך מצע הבחירות נשאר בתוקפו כפי שנזכר לעיל. ללא כל שינוי. מפלגה זו ממשיכה בשלטון המדינה עד היום הזה.

 

פרק כ"ז – הרקע למאורעות הדמים בצפון אירלנד 1969–1971    🔗

המאבק בין הפרוטסטנטים והקתולים הנמשך בצפון אירלנד מאז המאה השבע־עשרה לא נפסק עד עצם היום הזה. הקתולים בבלפסט, מתגוררים בחלקי עיר הידועים כאזורי העוני בהם הצפיפות גדולה ותנאי הדיור הגרועים ידועים לשמצה. משפחות גדולות מתגוררות בחדרים ללא תנאי תברואה הולמים, וחלק מהן אף סובל מחוסר תעסוקה ללא סיכוי שהוא להגיע לשיכון הולם. אין ספק כי הקתולים מהווים את החלק המקופח ביותר מכלל האוכלוסיה שבצפון. הפרוטסטנטים נהנים ממעמד מבוסס ביותר הן מבחינה כלכלית והן מדינית. הם בעלי התעשיה ובעלי הקרקעות והמשקים בצפון אירלנד, ולמעשה הם הם השולטים באזור זה של הארץ, הידועה כמחוז “אולסטר” והמהוה חלק¹⁵ מהקהיליה הבריטית. קיפוח המיעוט הקתולי נובע מהשוני האתני, הדתי, הסוציאלי והפוליטי הקיים בינם לבין יתר התושבים. התנאים ששררו במאה התשע־עשרה קיימים למעשה גם כעת לגבי הקתולים המשוללים כל זכויות דמוקרטיות. זכות הבחירה לעיריות ולרשויות המקומיות מוענקת רק למשלמי מים ולבעלי רכוש. (אגב אורחה בשנת 1926–1927 הביעו הסתדרות העובדים בא“י וכל צבור הפועלים בארץ את מחאתם הנמרצת נגד חקיקת חוק שפורסם על ידי השלטון הבריטי המנדטורי בא”י השולל זכות בחירה מהפועלים לעיריות ולמועצות מקומיות ומעניקה זכות בחירה רק לבעלי רכוש ומשלמי מסי עיריה בלבד). כן רבות הן המגבלות שנוצרו על ידי השלטון הפרוטסטנטי שפגעו במיעוט הקתולי, בשטח התעסוקה, השיכון והחינוך. המיעוט הקתולי לא היה מוכן להבליג יותר ולהשאר אדיש לאי הצדק שהונהג כלפיו. אין איפוא להתפלא שלעתים קרובות פורצות מהומות רבות על רקע הזעם האצור בלב והמרירות המצטברת וגוברת בקרב הקתולים שהביאו לא פעם לשפיכת דמים ונפילת קרבנות משני הצדדים. ההצתות המרובות במפעלי התעשיה והמסחר נעשו כנקמה בבעליהם הפרוטסטנטים. לעתים כאשר נוצר מצב של מחסור בכח אדם מעיזים הפרוטסטנטים לפרסם מודעות גדולות שדרושים להם עובדים – אך לא קתולים.

המאורעות שפרצו בבלפסט, לונדונדרי וביתר ערי הצפון בשנים 69–1971 הנמשכים כעת בצפון פרצו הפעם בזעם כביר ונועדו להוות מלחמת אחים ארוכה, אך נהדפו על ידי כוחות הצבא הבריטי שהגיע לצפון. אמנם, המיעוט הקתולי, דוכא ונכנע, אבל השלטון הפרוטסטנטי האירי בצפון לא שינה את מדיניותו מלבד מתן הבטחות מילוליות לשפר את תנאי הקתולים ולהענות במידת מה לדרישותיהם.

מכל מקום, השלטון הפרוטסטנטי החל להרגיש בשנים האחרונות שבחומה הבצורה והחזקה שנבנתה מתוך שנאת אחים, ושנאה לדת הקתולית, החלו להופיע בקיעים ופרצות.

(א) היזמה הפוליטית בצפון אירלנד עברה לידי הדור הצעיר, והרבה מאות צעירים וסטודנטים פרוטסטנטים שבצפון החלו להביע את תמיכתם הגלויה בדרישות הקתולים הצודקות, והחלו גם להצטרף אל התנועה החדשה של הקתולים למען “הגנת זכויות האזרח”, והנה קרה הדבר הבלתי צפוי ביותר; המועמדת הצעירה והקתולית, בת 22 השנים, ברנדט דוולין, זכתה בשנת 1969 להבחר בתמיכתם של 4 אלפים קולות פרוטסטנטים יחד עם יתר הקתולים של האזור, כצירה לפרלמנט הבריטי. דבר זה לכשעצמו הדהים ביותר את דעת הקהל בצפון אירלנד ובאנגליה.

(ב) ביום הראשון להופעתה של העלמה דוולין כצירה הצעירה ביותר בפרלמנט הבריטי דרשה רשות דיבור מעל דוכן בית הנבחרים הבריטי, ולהפתעת כל הצירים אף קבלה את רשות הדיבור. על פי הנוהל המקובל בבית הנבחרים אין רשות הדיבור ניתנת לציר במושב הפתיחה אלא למחרתו כי הפתיחה נערכת כרגיל בטקס מסורתי מיוחד. למרות העובדה ש“נאום הבתולים” שלה, היה ראשון להבחרה בפורום זה הצליחה ברנדט דוולין לעורר בתוכן הרב את תשומת לב כל צירי הבית אשר היו אולי רחוקים עד אז מלהבין ולדעת את האמת לאשורה על המתרחש בין הקתולים והפרוטסטנטים בצפון אירלנד בכללותה.

בחן רב ובסגנון טבעי ידעה להסביר את דרישותיהם ותלונותיהם של המיעוט הקתולי המקופח על ידי השלטון המקומי זה למעלה מ־50 שנה. עוד במחצית המאה ה־17 חויבו האכרים הקתולים בצפון לשאת בתשלום מס מופרז לבעלי הקרקעות הלא־קתולים. מס דייג מופרז משלמים הקתולים לבעלי הנחלים וגם לאלה שהנחלים עוברים בקרבת אדמותיהם. שכר הדירה גבוה כל כך בצפון אירלנד שאין דוגמתו בארצות אחרות.

(ג) היא הבהירה כי היא מייצגת למעשה את הדור הצעיר הלוחם על דרישתו הצודקת למען “הגנת זכויות האזרח” בצפון אירלנד ללא הבדל דת ועדה. מיעוט קתולי זה נתמך על ידי דעת הקהל שהוא רק חלק ניכר מתוך אחיו האירים שבדרום אירלנד. בקשר לעמדת ממשלת אירלנד לגבי בעיה אקטואלית זו הרי מהווה ענין זה גורם שלישי שלמעלה משמונים אחוז של האוכלוסיה האירית באי כולו הם קתולים הנאמנים לאפפיור זה מאות בשנים לכן כאשר פרצו שוב מאורעות הדמים כלפי המיעוט הקתולי פנתה ממשלת אירלנד בדרום מיד אל האו“ם בדרישה שצבא בינלאומי ישלח לאירלנד הצפונית ולשמור על בטחון חיי הקתולים בצפון מפני המשטר הצבאי החזק של צבא בריטניה. הממשלה האירית הרפובליקאית דרשה נוסף על כך ששאלת אירלנד הצפונית תועלה לדיון בפני מועצת הבטחון של האומות המאוחדות. הצעות אלו נדחו בשל התנגדות בא כח בריטניה בעלת זכות וטו במועצת הבטחון; נתקבלה טענתו שיש לראות במצב “בעיה פנימית” של ממשלת בריטניה ואין אף לארץ אחרת שהיא זכות להתערב בעניניה הפרטיים ואין לשגר כח צבאי בינלאומי לאזור. בתגובה על כך הקימה ממשלת אירלנד סמוך לגבול הצפוני מחנה של רופאים וצוות אחיות כדי לטפל בכל הקתולים שנפצעו במאורעות. כן הוקם מחנה צבאי לטפול בפליטים הקתולים שנמלטו עם טפם לגבול לאחר שבתיהם נשרפו, נהרסו ונשדדו. פעולות אלו של הממשלה הדרומית פסקו לאחר ששקטו הרוחות. החיים חזרו למסלולם לאחר שהגיעו שני הצדדים לידי הסכם של הפסקת אש, ההצתות של בתים ומפעלים פסקו והחלו להמשיך במו”מ כדי למצוא את הדרך לפתרון הבעיות בדרך רפורמית שתסדיר את קיפוח הקתולים.

הויכוח היסודי שהחל עכשיו בין שני הצדדים בצפון אינו מתבסס רק על פתרון הדרישות וביטול הקיפוחים כלפי המיעוט הקתולי כי לפי הגדרתם של אנשי הממשל הפרוטסטנטי אין מיעוט זה מתכוון לפתור את הבעיות של הגנת האזרח האירי בצפון, אלא לוחם ורוצה זה 50 שנה להכריח את הממשל להכיר ב“אירלנד שלמה ומאוחדת”. כאן טוענים ומסבירים הפרוטסטנטים כי לא יסכימו לזאת לעולם. המיעוט הקתולי אשר בראשו התאחד הכח האינטלקטואלי של הנוער והסטודנטים טוען “אנו נלחם ברב האוכלוסיה ללא הרף לפתרון דרישותינו כי לנו אין ברירה אחרת. נלחם למען זכויותינו עד מותנו או שנזכה בזכויות המגיעות לנו. יתכן שהנצחון לא יהיה היום או מחר ואין זה חשוב כמה זמן זה יארך, אבל רק במאבק נגדם ישמע קולנו בעולם”.

מדיניות השלום של ממשלת אירלנד הריפובליקנית בשאלת החלוקה    🔗

בדיון שנערך בפרלמנט האירי ציינו ראש הממשלה מר ג’ון לינטש ושר החוץ ד"ר פ. הילרי את הקוים המנחים את מדיניות הממשלה בבעית צפון אירלנד ואיחוד האי.

“מדיניותנו המוצהרת מכוונת להביא לאיחוד הארץ באמצעי שלום ולמנוע כל דבר העלול לעורר אלימות, הרס או שפיכת דמים” – “אני מאמין כי מחובתי להבטיח, עד כמה שניתן ־־ כי נשק כל שהוא לא יועבר משטחנו לאזור אירלנד הצפונית. אני מאמין כי הדורות הבאים יאשימוני בשפיכות דמים אם אסייע עתה במשלוח נשק לצפון”.

"אנשים פנו אלינו מהצפון עוד לפני מאורעות ה־12 באוגוסט בבקשות שונות: – בחלקם דרשו תמיכה הגנתית. הם נפגשו אתי ועם שר החוץ וכן עם שר ההגנה אך לא קבלו כל הבטחה שהיא מאתנו שצבא אירלנד עשוי לחדור לצפון להסדיר את בעיותיהם.

אמרתי לקבוצות דומות כי לא נוכל ולא נרצה להורות לגדודינו לחצות את הגבול. הסברתי כי צעד זה יתפרש כפתיחה במלחמה, דבר המותנה בהחלטת הפרלמנט בלבד. אמרתי גם לקבוצות נצרכים שלא נוכל לשלוח להן נשק כי הספקת נשק לצדדים תהוה אתגר מסוכן מדי. בין אם הדברים לרוחי בין אם לאו, גדודים בריטיים נוכחים עתה בצפון, הצבא הבריטי אחראי לשמירת השלום, הוא אחראי להגנת חייהם ורכושם של כלל התושבים, ואם הקתולים מהוים מיעוט בצפון החשוף להתקפותיהם של הקיצונים מבין (יוניוניסטיים) מזוינים או לא, הרי חובה מיוחדת מוטלת עליו ועל יתר כוחות החוק והסדר להגן על מיעוט זה.

נודע לי שהכוחות המצויים במקום מסוגלים להסדיר ענין זה. אשתקד הובהר לנו כי כוחות אלה לא היו מסוגלים להתמודד עם ההתפתחויות. אני מסכים לחלוטין כי אלמלא הבריטים – ובתנאים הקיימים מוטלות עליהם התחייבויות – יכולים להבטיח את הגנתה של כל אוכלוסית הצפון, אזי יצטרכו לעשות דבר נוסף גם כן.

השתדלתי ליצור לחץ ליישום מלא ומהיר של הרפורמה ומימוש זכויות האזרח בצפון. אני מאמין כי היוניסטים המתונים שואפים לחיות בשלום והרמוניה עם יתר שכניהם, וכי הסרת האפליה תוכיח לאלו שאינם מעונינים לחיות בשלום כי גם הם יכולים לחיות אלה בצד אלה, לעבוד, לשחק ואפילו להתפלל יחד כשם שאנו הנוצרים מכל העדות עושים מעברו זה של המיתרס. אני מאמין כי רוח זו יכולה לשרור בכל רחבי הארץ. כך שבאופן מוחלט נוכל לאמר כי אפשר לחיות כאומה אחת, כפי שהננו באמת¹⁶.

אם ישנם אנשים בצד כלשהו של המיתרס הסבורים שבכח הנשק להביא לפתרון, הייתי מבקש מהם לשקול שוב ושוב את התוצאות הנובעות מזה. הריני מבקש מהכוחות הקיצוניים משני עברי הגבול לתת דעתם להשפעה ההרסנית שתהיה לפעולותיהם על יתר התושבים, ובמיוחד לגבי אלה המהוים מיעוט בשני האזורים.

הגיע הזמן שהקולות המתונים ישמיעו דעותיהם – רק שקט זה, אשר אנו שומעים כה רבות אודותיו. הגיע הזמן להפר את הדממה ולאפשר להשפעתם להביא לקיצונים בצד כלשהו את המשמעות הנוראה שבאלימות ובהסתה. שליחים אלה של רצון טוב חייבים ליטול את היזמה בכל מקום. עליהם לתת דוגמה ולהושיט עזרה לכל שכניהם מבלי שים לב למעמדם או מקורם.

שר החוץ אמר כי שאיפת הממשלה להביא להכרה את המסורות הדתיות השונות שבאירלנד ולא להעדיף מסורת אחת על פני רעותה. שר החוץ הציע כצעד ראשון ביטול האפליה הקיימת בצפון אשר נקטה בה הממשלה הבריטית במשך הרבה שנים. הממשלה הבריטית התחיבה בפני מוסדות האו"ם להשליט רפורמה, והזמן דורש ביצוע מהיר של ההבטחה. הצעד השני, המותנה בהסרת האפליה, הוא ענין קביעת הפשרה בין העם האירי לבין עצמו. מהיום כלנו חייבים להגדיר את הכונה שבמושג “אנשינו בצפון”.

“איחוד האומה מהוה בעיה מסובכת המושרשת בעבר מלווה שגיאות. מדינאים המשתתפים בפרלמנט זה נדרשים לתת דעתם על כך”.

ראש הממשלה – “טישוך” – מר ג’ון לינש, בפתיחת הדיון על הנושא בפרלמנט האירי, קידם בברכה את האפשרות ללבון את עמדת¹⁷ כל הצדדים בנושא בפורום זה, לא רק מבחינת הבהרת מדיניות הממשלה עצמה אלא גם הענקת אפשרות ביטוי עמדתם של כל חברי הפרלמנט. ראש הממשלה הוסיף כי למרות שהנושא עלול לעורר מידה רבה של אמוציות מבקש הוא לציין את ההתאפקות הרבה שננקטה מצד זה של הגבול במשך ימי המאורעות. “היתה מידה עצומה של אחדות בגישה ותיאום בין כל אנשינו, כולל מפלגות האופוזיציה ומנהיגיהן. ברצונו להעלות על נס את חלקה של העתונות ויתר אמצעי התקשורת בגישתם לענין”.

“אינני מציע, אמר מר ג’ון לינש, שכל מה שעשתה הממשלה ומה שנאמר על ידי יתקבל על דעתם של אנשים אחראיים, גם איני מוצא לנכון לחזור על ההיסטוריה אשר אנו מאמינים שהביאה למשבר הנוכחי בצפון, אך כוונתנו עתה חייבת: להביא לפתרון צודק, סובלנות ושלום בצפון, תוך כדי הגשמת השאיפה, שרוב בני העם שותפים לה, והיא איחוד אירלנד.”

בנאומי בטרלו בחודש שעבר עמדתי על מדיניותה של ממשלת אירלנד בדרום בנושא, וראש ממשלת סטורמונט בצפון השיב על דברי. למרות שהפיתוי להשיב לו הוא רב אני מעדיף להימנע מזה – מטרתנו אינה לטבוע במערבולת ים של ויכוחים, אלא לעשות ככל האפשר לפתרון המשבר הטרגי הנוכחי בצפון, ליצור יחסים ידידותיים ופוריים בין אנשינו בצפון ובדרום.

במיוחד אני מקדם בברכה את הכרתו של מיג’ור צ’יצ’קרי קלרק בזכותנו לבטא את התקוה כי בבא היום ינועו הצפון והדרום זה מול זה לקראת יחסים הדוקים ומוסכמים ולא תהיה סיבה למניעת תיאום בין חלקי אירלנד לטובתם ההדדית. כן הנני מקדם את הכרתו בזכותו של כל לאום, כזכותו של כל פרט, לקידום. שאיפותינו לקידום אינן בגדר סוד. מטרתנו תהיה הגשמת שאיפותיה הלאומיות של אירלנד ואנשיה.

30.10.69 – בולטין משרד החוץ – אירלנד דובלין.

Bulletin of the Departmen

of External Affairs – Dublin

מכל אלה, קטעי העתונות האירית המופיעים כאן אפשר ללמוד על המתהווה ומתרחש כיום בדרום ובצפון אירלנד.

“אירלנד היא ההיסטוריה של פשרה והסכם המלווה בצער יסורים ושברון לב עד היום הזה”. אמר וכתב העתונאי מדובלין טימטי פאטריק רוגאן עורך העתון “דיע איריש פרעס”. בשום מקום לא נראה יותר סבל מאשר סבלו ששת המחוזות בצפון אירלנד אשר במשך דורות נושכות ואוכלות שתי הקהלות האלו בצפון אחת את השניה ולוחמות אחת בשניה בשם המבורך של הנוצרי הקדוש.

״דיע איבנינג פרעס" 30.1.69 דובלין

מתוך מכתבי הקוראים לעורך העתון מצאתי לנכון להעתיק את אחד המכתבים שהקורא האירי בדרום התייחס באדישות ובבקורת עוקצנית לתנועה להגנת זכויות האזרח הקיימת בצפון אירלנד. בין יתר דבריו הוא כותב: “ללא ספק רבים הם האירים בחלק זה של המדינה המתפלאים ותמהים ומעונינים להבין מה היא תכליתה של תנועה זו הדוגלת בשם “למען הגנת זכויות האזרח”. האם בזה תכנית פעולותיהם מתבטאת בארגון הפגנות יום יום, המפריעות את סדרי התנועה המרכזיים בבלפסט ובערים אחרות בצפון? בשנים האחרונות מארגן ארגון זה יותר מדי הפגנות ותהלוכות המפריעות לתושב הרגיל ללכת ולחזור למקום עבודתו, הן בתעשיה והן במסחר. מדי פעם בפעם¹⁸ כשמתגלה ויכוח בין ארגון פועלים למשנהו באה הפגנת מחאה של ארגון פועלים אחד הדורש מאחרים להצטרף לארגונם הם. דרישת הארגון למען הגנת זכויות האזרח זה להחיש את הבניה ע”י ממשלת הצפון לא תתקדם ע“י צעקות המפגינים ברחוב כי לא זוהי הדרך. הממשלה והעיריה עושות כל מאמץ בכדי להגדיל מספר הבנינים החדשים לטובת מחוסרי דירה הגרים בתנאים סניטריים גרועים ויש צורך להוציאם מה”סלאמס" ולתת להם אפשרות לגור בתנאים אנושיים. אך דרכם פסולה בעיני כי לא זו הדרך להשפיע לשינוי הקו של הממשלה. סוף סוף רשאי כל אדם לעשות וללכת בדרך בה בחר, ואם יפריעו לו הרי ירגיש מיד שהוא נמצא תחת שלטון דיקטטורי. תנועה זו להגנת זכויות האזרח היא רק מרעישה עולמות בהפגנותיה ובתהלוכותיה, אך למעשה בפעולות ממשיות היא דלה ועניה". הכותב אינו חותם את שמו, כנראה מתוך פחד.

סנדי אינדיפדנט – 3.2.69, דובלין

בקשר למאורעות בבלפסט ובדרבי, הצהירה הממשלה הבריטית בלונדון לאחר הדיונים והשיחות בינה לבין כוח המיעוט הקתולי באירלנד הצפונית שלא הגיעו אתו להסכמה שהיא בפתרון הבעיות המדיניות הכלכליות והסוציאליות.

עצם השמוש בכוח המשטרתי וכוח המתנדבים להשקטת הרוחות תחת פקוחו של הצבא הבריטי לא הביא להרגעת הרוחות כי אם להפוכו של דבר. על־ידי הופעת הכוח הצבאי והמשטרתי בבלפסט נגד המעוט הקתולי לא נפתרה ולא תיפתר שאלת כל הקפוחים של המעוט האירי בכלכלה ובחינוך. הממשלה האירית הריפובליקנית בדרום לוחצת בתוקף בדרישתה להצבת כוח מזויין מטעם האומות המאוחדות לטובת המעוט בבלפסט ועל כוח זה לשמור על הסדר והבטחון ולמנוע לעתיד כל מעשי חבלה והתקפות מזוינות כזו שגרמה להרוגים רבים במעוט הקתולי. לפי הצעתם תשפיע הופעת חיל האו“ם על החזרת השקט ותמנע קרבנות מיותרים מבין שני הצדדים עד אשר יימצא פתרון מדיני ע”י האו"ם, יביא להפסקת הקפוחים למיעוט הקתולי, ולשיווי זכויות מלא.

בתוך הצהרת הממשלה הרפובליקנית האירית נאמר שיילחם כדי לעורר דעת הקהל הבינלאומי לטובת המיעוט הקאתולי עד שממשלת צפון אירלנד הבטיח את החופש וזכות הגנת קיומו של כל אזרח אירי בתוך ששת המחוזות של צפון אירלנד. לאחר שעברו 50 שנה מיום שנחתם החוזה וההסכם בין אירלנד החופשית ובין הממשלה הבריטית אנו עומדים בתוקף על דרישה זו שהממשלה הבריטית תשתדל ותתן הוראות לשלטון בצפון לקיים את כל הבטחותיו לגבי הזכויות המגיעות לכל אזרח קתולי בצפון, הן בשטח התעסוקה, הן בשטח הדיור, בשטח החינוך ובכל שטח חיים אחר.

שר החוץ ד“ר הילרי נפגש בשם ממשלת אירלנד הרפובליקנית, עם מזכיר האו”ם מר או־תאנט בקשר למצב. הוא הציע לו מספר הצעות אך בשל התנגדות אנגליה, בעלת זכות וטו באו"ם, לא נתקבלה עדיין שום החלטה סופית בקשר למצב שנוצר באירלנד הצפונית.

די אייריש טיימס – 22.8.69 דובלין

מר איידאן קוריגאן כותב במכתבו למערכת העתון “די אייריש טיימס”: כאשר עברתי בעתון על המאמר הדן ב“בתי הספר הקתולים שלנו” תקפה אותי בחילה לקריאת משפט זה, כי אדם זה שבהשקפתו הוא תמיד מתנגד לאיחוד שני המחנות בצפון אירלנד לפי דבריו הוא תומך “בזכות ממשלה פרוטסטנטית למען תושבים פרוטסטנטים”. ומה בנוגע לבתי ספר קתולים והילדים הקתולים? ומה בקשר למורים ומנהלי בתי ספר קתולים? האם הוא מתכוון למעשה הדומה לשיטת ממשלת דרום אפריקה המקפחת את הכושים? איזה בתי ספר עלינו לקיים בצפון אירלנד? האם גם כאן נקיים בתי ספר ללבנים? ברצוני לשאול את קוריגאן עם כמה ילדים הוא התרועע בילדותו, בימי בית הספר (עם ילדים לא פרוטסטנטים)? אולי הוא יכול להסביר את ההבדל בין מורה קתולי למתמתיקה, ובין מורה פרוטסטנטי למתמתיקה? לא חשוב מה ההבדל במידת ההשכלה בין מורה זה לאחר, ידוע שהמורה הקתולי שהוא אף מורה מוסמך למתמתיקה מבזבז זמנו לשווא כאשר הוא פונה בבקשה להתקבל כמורה לבית ספר לא קתולי. מצב זה יימשך כנראה עוד שנים רבות עד שנזכה לראות שינוי בשיטת החינוך האירי. למרות העובדה שהרבה פרוטסטנטים מתפללים מעומק לבבם שהמצב של “האפרטהייד” יימשך לעולם ואין מקום לקוריגאן להתרברב ולהתפאר בשיטות ההתבדלות הנצחית בחיי מדינת הצפון. מכיוון שאין בידינו לשנות מצב זה, אין בידינו דרך אחרת אלא להתאזר בסבלנות ולחכות ולראות מה שיעשה הזמן.

די אייריש טיימס – 23.7.69 דובלין

הבסיס של מדיניות ממשלת אירלנד הדרומית ומדיניותה ביחס לצפון    🔗

ראש הממשלה, מר ג’ון לינטש, אמר בנאום שנשא בטארליי ב־20 בספטמבר 1969: לקראת סוף החודש הזה יביא שר החוץ, ד"ר הילרי, את עמדתנו בפני העצרת הכללית של האומות המאוחדות, ביחס למצב בצפון אירלנד.

הייתי מבקש להבהיר את הרקע והבסיס לדרך מחשבתנו וגיבוש מדיניותנו בענין זה. אני מקוה שנוכל להפחית את המתח השורר בצפון, הנובע מחוסר הבנה או סלידה לגבי יחסינו לבעיה זו.

האיחוד הטבעי וההסטורי של אירלנד היה גם איחוד פוליטי עד אשר עורער על ידי הממשלה הבריטית בשנת 1920, כאשר חוקקו את “חוק ממשלת אירלנד”.

החוק, בתקפו, הביא לחלוקת אירלנד ולכינון ממשלה של צפון אירלנד הכפופה לווסטמינסטר, החלוקה לא נועדה להיות קבועה, כך גם חשבו יוזמיה, אשר ציינו אותה בהצעת החוק שקדמה לחוק עצמו שפרלמנט אחד וממשלה אחת ישמשו לאירלנד בכללותה. הוצע לכונן מועצה של אירלנד ובהתאם לעוצמה שתועבר אליה על ידי שני חלקי האי, יתכן וגוף זה יתפתח לפרלמנט כלל־אירי.

מר אסקוויט. ראש ממשלת בריטניה הקודם, אמר: "אירלנד היא אומה ואינה שני לאומים, כי אם אומה אחת. יש מקרים נדירים בהיסטוריה של לאום כה מיוחד, כה עיקבי וכה מגוון כעם האירי.

מר וינסטון צ’רצ’יל אמר פעם: מה שיהיה זכותה של אולסטר, אין היא יכולה להתיצב בדרכה של יתר הארץ. מחצית פרובינציה אינה יכולה להטיל וטו קבוע על האומה כולה.

בולטין משרד החוץ האירי – 1.10.69 בדובלין

יריות רובים ומכונות יריה נמשכו כל הלילה בבלפסט 4 מהתושבים נורו למוות. הצבא הבריטי מתקדם בעזרת טנקים ומכונות יריה לרחוב שנקהילל כדי שיוכל להשתלט על המצב המתוח בין הקתולים והפרוטסטנטים. להפסיק את המהומות והיריות משני הצדדים, כי אש היריות מכלי נשק שונים הלכה וגברה מצד הפרוטסטנטים שהתבצרו מעבר לחומה של אבנים מוטות ברזל ומכוניות שרופות. האש היתה מכוונת מול נקודות של הקתוליים, שהתבצרו אף הם מעבר השני של הרחוב, הרחוב בכללו נראה כשדה קרב ממש. ורק לאחר שהופיעו כוחות הגדודים הבריטיים ודרשו הפסקת אש משני הצדדים רק אז הופסקו היריות.

“דיע סונדיי פרעס” 12.10.69 דובלין

 

פרק כ"ח – הצתת המשקים החקלאיים הגרמניים בריפובליקה האירית בשנת 1969    🔗

פרק זה בא להוכיח שכוחות א. ר. א. The Irish Republic Army באירלנד ממשיכים ללכת בדרך מנהיגיהם הראשונים, כהנרי גראטן 1746–1820,Henry Grattan וולף טון טיאובלט 1763–1798, Theobald Wolfe Tone רוברט אממעט 1803–1778, Robert Emmet דניאל או’קונל 1847–1775, Daniel O’Connell וצ' ס. פרנל Charles Stewart Parnell 1846–1891 וללכת בדרכי מלחמתם לשם השגת מטרתם.

כשם שנלחמו באנגלים בעלי קרקעות באירלנד כך מצאו לנכון להתנגד לרכישת קרקע בארצם אף על־ידי גרמנים, אם כי החזיקו להם טובה על עזרתם בשנות המלחמה העולמית הראשונה בנשק ובציוד להשגת עצמאותם. ההתנגדות באה איפוא לא בשל שנאה, כי אם מתוך הכרה, שהעברת רכוש שהוא לידי זרים היא לרעת תושבי הארץ ולרעת הארץ עצמה.

אפשר שעל־ידי כך רצו גם למחות בפני הממשלה על הסכמתה להעברת הקרקע ולדרוש ממנה אמונים לתורת המנהיגים. בנקודה זו ידעו ללב רובו של העם אנשי החקלאות, המגלים התמרמרות ושנאה לבאים לרכוש את עבודות־אדמה של הדורות הבאים. לא ייפלא איפוא שמעשיהם של אי. ר. איי., אשר בוצעו לפני שנה נתקבלו באהדה רבה ואף בשמחה על־ידי רב האכרים באירלנד.

כותב הטורים האלה רוצה להוסיף עוד עובדה חשובה שנודעה לו מפי תושבים אירים מדבלין אשר לא מזמן בקרו בישראל. כאשר עוררתי בפניהם את שאלת המשקים הגרמנים ומה יחסה של הממשלה לבעיה זו, נודע לי מפיהם שהממשלה הרפובליקנית לא יצאה בבקורת חריפה נגד מעשי אי. ר. איי. לדבריהם הממשלה האירית בדבלין הכירה בטעותה, וכאשר פנו לממשלה ושאלו אותה העתונאים מחוץ לארץ מה היא תגובתה, השיבה במשפט קצר: “כנראה שנצטרך לשלם פיצויים לכל האנשים שסבלו מנזקים, אף נקנה מהם את המשקים האלה ונחזיר להם את מלוא המחיר אשר שילמו עבורם”.

האירים שסבלו הרבה שנים מגזילת אדמתם מתחת רגליהם הלא הצטרכו לשלם כידוע בעבר הלא רחוק דמי חכירה מופרזים לבעלי הקרקעות האנגלים, אשר מעולם לא גרו באירלנד, ומשום כך רבה היא חרדתם ורב הוא פחדם בראותם זר הבא להתנחל בארצם.

להלן הבאתי קטעים מן העיתונות האירית, שמתארים את ההצתות, את הרקע להשתלשלותם זו; וכמו כן הצהרות של הארגון הצבאי הבלתי־ליגאלי והצהרות מרגיעות של חוגים ממשלתיים ובצדם תגובות הקוראים – בעד ונגד, הרחבתי את הדיבור בנושא זה, שיש בו ענין לקורא היהודי.

1. הצהרה מאת הצבא האירי הריפובליקאי הבלתי ליגלי, המאיימת על כל הזרים שהם בעלי קרקעות ונכסי דלא ניידי באירלנד, וזה תוכנה:

אנו מייעצים לכל אלה המתכוננים לרכוש קרקעות או משקים חקלאיים, זכויות דיג, בנינים גדולים, חברות מסחר גדולות ומבוססות באירלנד, אנו מודיעים ומכריזים בזה שאנו לא נרשה לאף חברה זרה או לכל זר שהוא בעל הון, לרכוש קרקעות בארצנו ולהתנחל כאן. אנו נשתמש בכל האמצעים שבידינו כדי למנוע מכל זר הבא מחוץ לארץ לעשות זאת. לפי החלטותינו הזכות היחידה לרכוש קרקעות העומדות למכירה היא לכל אירי ולממשלה האירית בלבד.

אנו פונים לכל החברות הזרות ולכל זר, שאל נא ישימו כספם על קרן הצבי. אלו המושפעים על־ידי סוכנים אירים לתיווך קרקעות ונכסים שונים במודעות הענקיות שהם מפרסמים בכל העיתונות הבינלאומית, כל רכישה וקנייה שלהם תהיה מבוטלת. אנו מזהירים אתכם, שלעולם לא תהיו בעלי קרקעות באירלנד ואף לא תזכו לשום פיצויים מהתנועה שלנו או מאת הממשלה האירית, כי סוכנים אלה המתווכים בקרקעות ובנכסים שונים אין בידם להבטיח קיום הרכוש בידכם לאחר שהזהרנוכם כעת.

הודעה זו הנזכרת לעיל, נשלחה על ידי מפקדת א. ר. א. לכל העיתונות הבינלאומית כדי להזהיר את בעלי ההון הבינלאומי והיא נחתמה על־ידי המפקד ז. ז. מקרתי.

מתוך העיתון היומי בדובלין, “דיע אייריש פרעסס” 3.6.69

2. להבות אש איומות פרצו באפלת הלילה מתוך שלושת המשקים הגדולים השייכים לגרמנים. פעולה זו ביצעו קבוצות מיוחדות מתוך תנועת הצבא הריפובליקאי, שזו היא כנראה התחלה לפעולות דומות שתכליתן לנשל מאדמת אירלנד בעלים זרים שהגיעו אליה מגרמניה. הגרמנים הגרים בתוך המשקים האלה אף ניסו להתקשר בטלפון כדי להזעיק את “מכבי האש” מדאבלין אך הדבר לא עלה בידם כי הקווים היו מנותקים, ורק כעבור כמה שעות חודש הקשר הטלפוני. בעלי המשקים הודיעו שפעולה זו נגד רכושם תעורר ללא ספק את דעת הקהל בעולם, והיא תיחשב לתקרית בינלאומית.

למחרת בבוקר שלחה השגרירות הגרמנית מיד את פקידיה לחקור את שאירע, והדין וחשבון מדאבלין נשלח בדחיפות אל ממשלת בון בגרמניה.

שריפת המשקים שהיו בבעלות הגרמנים בוצעה לפי הודעת ארגון הצבא האירי הריפובליקאי הבלתי־ליגאלי על ידו ועל אחריותו, היות והוא מתנגד לכך שהאדמות והקרקעות שבאירלנד יעברו לבעלותן של ידיים זרות.

בשעות הבוקר, כשכבו הלהבות, אך עדיין התאבכו ענני העשן מתוך המשקים שנהרסו בהצתה, פרסמה הוועדה הממשלתית לקרקעות האירים, שהיא האחראית לכל הקרקעות הממשלתיות ואף למכירת משקים אלו לידי חברות זרות וזרים תושבי חוץ הודעה, שהיא תנהל משא ומתן עם יתר 12 בעלי המשקים האחרים הנמצאים בבעלות האזרחים הגרמנים כדי לקבל מהם בחזרה את כל המשקים שנמכרו להם על־ידיה ולהחזיר להם את כל ההון שהשקיעו במשקים.

מתוך העיתון היומי בדובלין, “דיע אייריש פרעסס” 11.6.69

3. למרות הצהרתו של ראש הממשלה האירית הריפובליקנית, מר לינטש והבטחת ערבות לבעלי הקרקעות הזרים שמעשים כאלה לא יישנו עוד, עומדת השאלה אם עניין נכסי קרקע במדינה הוא עניינו של משרד החוץ בלבד. מתעוררת השאלה מהי הערבות שיכול לתת מר לינטש, שהוא ראש הממשלה, למצב הפוליטי הפנימי של 26 המחוזות שלא ייפגעו בעתיד מבחינה לאומית אגררית אשר תיאלץ לעמוד בפני עובדה כזאת, שהיא סכנה לקיומנו, כשהבעלות על קרקעות המדינה תימצא בידי זרים בלבד מבלי שהממשלה תוכל לשנות עובדה זו ולבטלה. מהי התועלת שתצמח למדינה כאשר הבעלות על הקרקעות שלנו תהיה בידי זרים והם יעבירו את תוצרת משקיהם החקלאיים לארצם הם, בשעה שהחקלאים האיריים שבכפרים יסבלו מחוסר קרקעות ומחוסר אפשרות לפתח את משקיהם? כבר למדנו לקח טוב בעבר הלא רחוק כאשר הבריטים היו בעלי הקרקעות בארצנו.

בשם מפקדת א. ר. א. חתום ג. ג. מקארתי

מתוך העיתון היומי בדובלין, “דיע אייריש טיימס” 12.6.69

מכתב זה נשלח אל עורך העיתון מאת אחד הקוראים בדאבלין:

התפרצות האש באירלנד

4. הכרח הוא להשקיף היטב על מאורע זה כדי למצוא הקבלה לטירוריזם השולט כעת באירלנד. פעולות אלה דומות מאוד לפעולות “קו קלוקס קלאן” במדינות הדרום של אמריקה. חברי ה“קלאן” גם הם דוגלים בשיטה של שריפת הקרבנות שלהם, שהם יהודים, קתולים וכושים. איך היו נוהגים צעירי התנועה של “שיין פיין” לו חלילה היתה פורצת תנועה דומה נגד אירים שהם בעלי קרקעות ובעלי נכסים שונים באמריקה ובבריטניה? ואיך זה היה מוצא חן בעיניהם לו קרה כזאת בארצות הפרימיטיביות והיו מתקיפים רכוש ובניינים השייכים לנזירים איריים?

חתום ע"י ד. אוקונל

מתוך העיתון היומי בדובלין, “איבנינג פרעסס” 12.6.69

5. ההתאחדות הלאומית של האיכרים האיריים הצהירה שהיא מכירה היטב את הבעיות הקיימות כעת באירלנד בשטח זה והיא גם ביררה היטב שאלה זו בפגישה עם השר הממונה על הקרקעות והחקלאות באירלנד. הם דנו בשאלה זו גם עם הפקידות הבכירה בשאלת מכירת הקרקעות לחברות זרות. הם דנו בשאלה זו גם בפגישתם עם חברי הוועדה הממשלתית לקרקעות באירלנד, אך ההצתות שביצעו הקיצונים ימנעו מאתנו את ההתקדמות בפתרון הבעיה הנ"ל.

כוחות המשטרה עומדים כעת במצב הכן ושומרים על יתר 12 המשקים החקלאיים שבבעלות הגרמנים כדי שלא יישנו מקרים כגון אלו שקרו לפני ימים מספר. המשטרה החלה לחקור בכפרי הסביבה כדי למצוא את האשמים, אך היא לא הצליחה בכך. כמו כן חוקרת המשטרה את כל חברי “הליגה להגנת הקרקעות” הנקראת “לאנד ליגה” ואף שם לא יכלה לגלות מי ביצע בפועל את ההצתות. האיכרים בעלי המשקים הזעירים שנחקרו על־ידי המשטרה הודיעו, שאף אחד מהם לא השתתף בביצוע השריפות, אך הם הביעו את התנגדותם למכירת שטחי קרקע גדולים לחברות זרות שאינן מפתחות את המשק, ומה שקנו קנו לשם ספסרות והגדלת רווחים. באותו זמן האיכרים באזור בו נמצאים המשקים החקלאיים שבבעלות הגרמנים, סובלים מחוסר קרקעות לפיתוח משקיהם. לכן חרה להם דבר זה.

מתוך העיתון היומי בדובלין, “דיע אייריש טיימס” 13.6.69

6. על המכתב שכתב ז. וייט בקשר להתנפלות על הרכוש הגרמני:

לפי דעתי נובעת ההתנפלות מרמת האינטליגנציה של רוב האירים מגיל 7 ואילך. הפקיסטנים מותקפים עכשיו ונאשמים בעצלות ובחוסר כבוד. אחרי שהאשימו את אנשי מערב הודו, הם האשימו את האיכרים ואת היהודים. כל בר דעת יודע. שהטיפוסים הנאצים לא יהיו שבעי רצון עד אשר ישמידו את רוב הגזע היהודי. הם רצחו מיליוני אנשים מעמים שונים בברית המועצות וברחבי אירופה, הם הפיצו את תורת השנאה ליהודים בכל קצווי העולם תחת מסווה אחר, חלק מהם קראו לעצמם “נאמני היוניון” שרץ זה מצא דרכו מהשפכים. חידה היא כיצד הם קיימים עדיין בצורת אנוש?

חתום ע"י מ. גרילי

מתוך העיתון היומי בדובלין, “איבנינג פרעסס” 13.6.69

7. ראש הממשלה האירית מר לינטש נזף במציתי שלושת המשקים הגדולים הגרמניים. הוא הכריז ואמר: “אנו תושבי הארץ ואזרחיה יושבים כעת לבטח על אדמתנו מבלי שנפחד מפני מי שהוא, ולעולם לא ניתן למישהו זר לשלוט עלינו”. הוא אמר זאת בפומבי באסיפה תחת כיפת השמים: “חוק הגנת הקרקעות” משנת 1965 מבטיח, שכל חברה זרה יכולה להשקיע השקעות שונות באירלנד, אף ברכישת קרקעות, אבל בתנאי שמכירת אדמות אלו או נכסים אחרים שהוועדה תמכור לחברה זרה היא לטובת המדינה וכלכלתה. המדניות שלנו היא חיפוש דרכים למשיכת הון בינלאומי שיושקע באירלנד כי על־ידי השקעות בעלי הון מחוץ לארץ יוכלו כלכלתנו וכל ענפי התעשיה להתבסס יותר, ובכך יגדל יצוא תוצרתנו לארצות שונות. בזכות ההשקעה של ההון הבינלאומי תגדל התעסוקה לאלפי פועלים איריים¹⁹ נוספים בתעשיה ובחקלאות. כל אשר קרה עד עכשיו, בשריפת המשקים, אינו לטובת המדינה, כי תשלום הנזקים שנגרמו מפעולותיהם של חברי הארגון הידוע יפול בסופו של דבר על שכם האזרח האירי.

מתוך העיתון היומי בדובלין, “איבנינג פרעסס” 15.6.69

8. מזכיר משרד החוץ הודיע שהשגריר הגרמני פנה לממשלה האירית הריפובליקנית והגיש את תלונתו על שריפת המשקים הגרמניים. הממשלה האירית הבטיחה לחקור בעניין זה. “אם נוכל נעשה יותר מזה, הדבר תלוי בדו”ח של וועדת החקירה" כדברי מזכיר משרד החוץ. הוא נשאל ע“י מר פריץ לוג’מן, יושב ראש הארגון החקלאי הכלכלי בדאבלין, ועל־ידי מר ג’רלד ווצ’ר חבר הארגון הנ”ל, איך לא ראו צורך לשמור על המשקים האלה, שנקנו בכסף רב מהממשלה האירית הריפובליקנית. כן רצו לדעת, באילו צעדים תנקוט הממשלה למנוע מקרים כאלה בעתיד ומי ישלם את כל הנזקים שנגרמו לבעלי המשקים שנשרפו. מזכיר משרד החוץ הדגיש שכל הנזקים שנגרמו להם ישולמו במלואם ע"י הממשלה האירית.

מתוך העיתון היומי בדובלין, “איבנינג פרעסס” 15.6.69

התפרצות האש באירלנד

9. מכתב מקורא אל עורך העיתון דיע אייריש טיימס, דאבלין.

במאמרי עיתונכם מודגשת ומבוטאת הדעה, שהינכם מתנגדים לכל פעולות הטרור והשריפות שפרצו למרות היחסים הטובים המדיניים שלנו עם ארצות אירופה וארצות אחרות. ההצטרפה מערכת “די אייריש טיימס” לצד המוכן למכור את אירלנד לכל אדם המוכן להרבות במחירה? החקלאים באירלנד התמרמרו על מכירות אלו, שפגעו בזכויותיהם לרכוש קרקעות נוספות. אין זה נכון, שלאיכרים כאב שקרקעות אלו נמכרו במחיר נמוך. בכלל לא איכפת להם. מה שכן איכפת להם לאיכרים שבשכנות המשקים הגרמנים, שעליהם לראות שהאדמות נטושות ונראות כשממה בשעה שהמשקים הזעירים זקוקים לכל שעל אדמה נוסף, ומכאן התמרמרות זו של האיכרים הזעירים.

המכתב לא חתום.

מתוך העיתון היומי בדובלין, “דיע אייריש טיימס” 17.6.69

10. השגריר הגרמני בדבלין, בדבריו בפני חברי ה“רוטרי קלוב”, בנוכחות עשרים תיירים מגרמניה, אמר שהוא שמח להדגיש שלא כל האירים תומכים בפעולות ההצתה. לפי דעתו בוצע הדבר על־ידי קבוצת קיצונים שאינם מתחשבים בדעת הקהל, המתנגדת לפעולותיהם. הפעולות אינן פעולות פוליטיות. כי אם אישיות, מעשה מיעוטים. “אירלנד היא ארץ ידידותית לארצנו ואנשי אירלנד הם מכניסי אורחים גדולים כלפי הגרמנים”. ד"ר פריל שנוכח באותו מעמד הודיע שהעיתונות הגרמנית הגזימה מאוד בתיאור המאורעות ומבקש מכל התיירים הגרמנים החוזרים מאירלנד להפיץ את הדעה, שלא קרה דבר רציני. גם “וועדת הקרקעות הממשלתית” המטפלת בכל העניינים הקשורים בקרקעות המדינה, הצהירה ופנתה לכל אחד במדינה, ולא רק לגרמנים בעלי הקרקעות באירלנד, שלא להתייחס בחומרה רבה מדי למה שקרה. היא בטוחה שהתיירים החוזרים לארצם יסבירו שם, כי כל מה שקרה לא יפגע ביחסים הידידותיים השוררים בין שתי המדינות.

מתוך העיתון היומי בדובלין, “איבנינג פרעסס” 17.6.69

כתוצאה מכל ההצתות האלו שבוצעו על ידי “צבא הריפובליקה האירית”, שאינו ליגלי כעת ופועל במחתרת בדרום, הפסיקה הממשלה למכור את קרקעות המדינה לזרים ואף לאשר מכירתם של מפעלי תעשיה שונים. בעלי המשקים הגרמניים מוכרים את משקיהם כדי לא לסכן את קיומם, בשל האיומים המכריז עליהם “הצבא האירי הריפובליקאי”.

 

פרק כ"ט – חבר הפרלמנט האירי מר רוברט בריסקו    🔗

הוריו של מר בריסקו הגיעו לאירלנד מקהילה יהודית קטנה שבליטא. להוריו היו שבעה ילדים וכולם נולדו בדאבלין. מר רוברט בריסקו (1894–1965) ייזכר לעד בהסטוריה של אירלנד כלוחם גדול ומסור למען חרותה ועצמאותה. מימי נעוריו הוא השתתף במאבק לעצמאותה והיה פעיל מאוד בתוך הצבא האירי הרפובליקני. במשך שנות מלחמתו נגד הבריטים יחד עם חבריו הקתולים הצטיין בריסקו בפעולותיו המסוכנות ביותר, ולא פעם ראה את המות לפניו, ורק במקרה ובדרך נס ניצל ונשאר בחיים יחד עם כמה מחבריו לנשק. אנשי תנועת “שיין פיין” חיבבו אותו מאוד והמנהיג האירי הגדול מר די־ואלירה קרב אותו אליו ועודד אותו עד יומו האחרון בכל פעולותיו.

בשנת 1933 חזרה מפלגת “פיאנע פאיל”, מפלגת די־ואלירה. בנצחון רב לשלטון, כשזכתה ל־77 צירים מתוך 120 לפרלמנט. מיד לאחר תוצאות הבחירות שלח די־ואלירה את רוברט בריסקו לאנגליה יחד עם קבוצת חברי הפרלמנט כדי להכשיר את חברי הפרלמנט האנגלי לקבלת תביעות האירים.

מר בריסקו נתקבל בפרלמנט האנגלי בסבר פנים יפות. הוא הופתע יחד עם חבריו, כי לא ציפו לקבלת פנים כזאת. תפקידם היה למצוא את הדרך אל לב רוב חברי הפרלמנט האנגלי, ולהסביר את המניעים לדרישותיהם לשחרור החקלאים האירים וכל בעלי הקרקעות מהמסים הכבדים שהטילה עליהם הממשלה הבריטית. נפעם מאוד היה בריסקו כשהופיע לפתע שליח מעובדי הפרלמנט, והזמינו עם חבריו לבוא לחדר האורחים של הפרלמנט לפגישה עם מר אמרי, שהיה המזכיר של ממשלת הודו לשעבר, על כוס תה. לאחר שנפגשו שאל אותו מר בריסקו: האם אתה בטוח שברצונך לשוחח אתי? האם ידוע לך העבר הלא רחוק שלי? כי יתכן מאוד שבהתנהגותי בעבר כמורד בשלטון האנגלי יתעורר בך הספק אם אני הוא האדם המתאים להפגש ולשתות עמך ועם יתר חברי הפרלמנט.

מר אמרי פרץ בצחוק והשיב: אל דאגה, ידוע לנו הכל אודותיך ואודות פעולותיך ומה שעשית בשנת המרד של 1916, אבל דבר זה אינו קובע, כי באנגליה אנו מתייחסים לכל דבר כלמשחק קריקט. מובן שבשעת המשחק משתמשים אנו בכל האמצעים שבידינו כדי לנצח, אבל לאחר שנגמר המשחק לא חשוב לנו מי הוא שניצח ומי הוא המנוצח. אנו חושבים שעל יד ספל תה נוצר מצב רוח הטוב ביותר והמתאים ביותר, שעליו אפשר אז לשוחח ולדון על כל נושא חשוב, כל חברי המשלחת האירית ירדו לחדר האורחים כדי להפגש עם חברי הפרלמנט האנגלי.

שם התחלנו לשוחח "על בעיית המסים הכבדים שהבריטים גובים מאת האכרים החקלאיים שלנו באירלנד. באופן גלוי הבענו את חוות דעתנו בנושא זה. ואשר לי, אמרתי להם, הנושא הזה הוא די פשוט בעיני. לפני הרבה שנים, כשכבשתם את אירלנד בכוח וחילקתם אדמתנו בשם המלכה אליזבט בין אלה שהצטיינו במלחמה, בני האצולה ובני המלכות אשר המלכה רצתה ביקרם בכבודם, כל אלה נחשבו מאז כבעלים חוקיים של אדמותינו. עכשיו, לאחר שעזבתם את אירלנד וכשאנו דורשים מידכם את קרקעותינו בחזרה, אתם אומרים לנו ושואלים: כמה תשלמו לנו עבור האדמות ששדדנו כביכול מכם?

עכשיו אתם טוענים לזכות “החזקת הרכוש”. זוהי עובדה הנשענת על 9 נקודות מהחוקה שעל פיהם החזקת הרכוש הזאת על ידכם היא חוקית. עצם החזקת הקרקעות שלנו במשך 300 שנה, כך אתם טוענים, מבטלת את הבעלות שלנו על האדמות שלנו שכבשתם. אבל אני טוען שהשנים הרבות שעברו מיום שכבשתם את הקרקעות אינן משנות. אי־צדק נעשה על־ידכם בעבר ונראה לנו כאילו הכיבוש בוצע היום. עכשיו הגיע הזמן לעשות את הצעד הנכון ולהחזיר את הקרקע לבעליה הליגליים והם האכרים באירלנד".

הויכוח והמשא־ומתן הארוך בין המשלחת האירית לבין חברי הפרלמנט הבריטי לא הוליכו לידי הסכם, כי בא שינוי בממשלה הבריטית עם נפילת ממשלת מק־דונלד ועלית ממשלת סטנלי בולדווין במקומה בנובמבר 1934. משום כך נדחו כל הדיונים על הנושא הנ"ל. הם הספיקו להגיע לידי הסכם לגבי הבקר שיימכר כמו בעבר ללא מכס באנגליה ולגבי יבוא פחם אנגלי בלי שיוטל עליו מכס באירלנד.

מבין האפיזודות הרבות שמביא בריסקו בספרו בקשר להשתתפותו במרד 1916 כדאי להזכיר איך ניצל ממות בטוח באופן מקרי. המשטרה והצבא הבריטי באירלנד חיפשו את בריסקו כאחד המורדים המסוכנים ביותר, אך לא עלה בידם להשיג אותו. רק בערב אחד, כאשר פתח את דלת חדרו במלון והתכוון לצאת אל המסדרון כדי לשאוף אויר, הוא נתקל בשלושה חיילים שבאו לקראתו וכיוונו את שלושת אקדוחיהם מול ראשו. “כאשר ראיתים, הוסיף בריסקו, אמרתי בלבי שזהו סופי. אם יביאוני בפני הגנרל הבריטי דלטון יבוא סופי. הוא לא יחכה לתוצאות המשפט נגדי, גם לא יחכה אפילו עד אור הבוקר, כי אם יפקוד על חייליו לסלק אותי מהר. מובן מאליו שבמצב זה השתדלתי להוציא שקר גדול מפי מתוך תקווה שאינצל מידם”.

– מה רצונכם כעת ממני? שאלתי את החיילים, אני רק סוחר בצמר.

– תשובתם היתה: אנו מחפשים את בריסקו, ולפי קלסתר פניך ולפי התאור שקיבלנו עליו אתה דומה לו מאוד.

– שוב החילותי להתווכח עמהם והמשכתי לטעון שאני סוחר בצמר.

– תפסיק להתווכח, פקדו עלי החיילים, מוטב שנביא אותך בפני הגנרל דלטון, הוא הוא שיחליט.

– כאשר שמעתי זאת ידעתי שאני הולך לקראת גורלי והוא גורל המוות המצפה לי מידי הגנרל דלטון, כי לאחר שיראני פנים אל פנים לא אשאר בחיים. והנה לפתע פתאום, כשהחיילים התקרבו אל המדרגות, פנה אלי אחד מהם ושאל:

– האם יהודי אתה? – כן, עניתי לו במהירות רבה. – החייל פנה אל החייל השני וציווה עליו לעמוד.

– אתה שומע, הרי הוא רק יהודי, ויהודי מלוכלך בודאי חבל לנו על הזמן שאנו מבזבזים עליו.

החייל בעט בי ברגליו וציווה עלי להסתלק. נפלתי מבעיטת החייל ועפתי החוצה דרך המדרגות.

בשנת 1938 נתקבל מר זאב ז’בוטינסקי לראיון אצל נשיא הריפובליקה האירית מר די־ואלירה ושוחח עמו ארוכות על הבעיה היהודית והציונית. הוא הוצג בפני הנשיא על ידי מר בריסקו, שהיה אז היהודי הראשון שנבחר כציר לפרלמנט האירי. תופעה זו היתה הפעם הראשונה בתולדות העם האירי הקתולי ועיר בירתה דובלין. הוא היה ידוע כאוהד התנועה הריביזיוניסטית בציונות.

מר בריסקו פנה אל הנשיא ואמר: “אדוני הנשיא, פעמים רבות היתה לי הזכות להציג בפניך אורחים יהודים, אבל זוהי הפעם הראשונה שאני מציג בפניך מנהיג יהודי המדבר גם בשמי”.

אחד הנימוקים לדביקותו של מר בריסקו באירלנד ניכר בהכרזה שהשמיע בעת מסע בארצות הברית, לאחר שמפלגתו זכתה לנצחון בבחירות לפרלמנט האירי בשנת 1938 והוא נבחר לראשות העיר של דבלין:

,אין ארץ החופשית מאנטישמיות בעולם כמו אירלנד, ומשום כך אני, בן המיעוט היהודי המהווה כעת פחות מאחוז אחד מאוכלוסית אירלנד, מחזיק בתפקיד הרם ביותר בעיר אשר 93% מאוכלוסיתה הם קתולים".

בבקורי האחרון בדבלין בשנת 1962, כפי שהזכרתי לעיל, כשהיתה לי ההזדמנות להפגש עם נשיא אירלנד מר די־ואלירה, הוא שיבח בפני את מר בריסקו, ששהה אז בבית החולים, ושאלני אם בקרתיו, השיבותי בחיוב, והנשיא המשיך להלל אותו באמרו: “בריסקו הוא אישיות אירית גדולה וגם יהודי טוב”.

 

פרק ל' – פעילותה המדינית של ברנדט דוולין    🔗

לפני שאדגיש את השקפותיה הפוליטית של ברנדט דוולין חברת הפרלמנט בצפון אירלנד, בדעתי למסור פרטים מתולדותיה.

סבה של ב. דוולין היה מנקה רחובות בבלפסט, שרת בצבא הבריטי בימי מלחמת הבורים בדרום אפריקה. במלחמה נפצע ברגלו מכדור אוייב, וכפיצוי לסבלו הוא קיבל מהממשלה הבריטית דירת קוטג בעיירה קוקסטון שבקרבת בלפסט. אביה נולד בשנת 1910.

בשל העוני ששרר בבית הסבא, נאלץ אביה לעבוד מילדותו כשליח חברה גדולה. כאשר התבגר נחשד בפעולות פוליטיות לאומיות, על כך נמצאה הערה מתאימה בכרטיס עבודתו ונותני העבודה שבצפון אירלנד סרבו להעסיקו. הוא נאלץ משום כך לחפש לו עבודה באנגליה ורק אחר זמן חזר למולדתו והתישב בבלפסט.

והאמת היא, כפי שמספרת בתו ברנדט, בזכרונותיה מימי ילדותה. אביה היה פעיל מאוד בין חברי המפלגה הרפובליקנית, ולא פעם הציל את חבריו מידי הבולשת האנגלית כשזממה לאסור אותם ולהכניסם לבית הסוהר. הוא היה פעיל לא רק במפלגת “שיין פיין” כי אם גם בצבא אירלנד הרפובליקנית. כשהיו מגיעים ימי פסחא היה דש מעיל אביה עוד בסוף שנות החמישים ענוד פרח אדום לזכר המאורעות והקרבנות של שנת המרד 1916. עצם ענידת הפרח האדום בדש מעילו סמלה בעיניה את הגדרתו הפוליטית של אביה ואהדתו למלחמת האירים לחירותם זה השפיע גם עליה. אמנם האם התנגדה לענידת הפרח, כי לדעתה אין עוד חשיבות ליום הזה, כי מה שקרה עבר ואיננו. זה רק מעורר תשומת לב המשטרה, אשר המשיכה להפריע לו בהשגת עבודה.

ב. דוולין תמיד התקדמה בלימודיה, הצטיינה כתלמידה חרוצה בבית הספר העממי, קיבלה מילגה לחינוך והגיעה לבית ספר תיכון. עשתה חיל אף בבית הספר התיכון, ובמיוחד בלימוד הלשון האירית וקבלה פרס על כך, הלשון האירית היתה שגורה בפיה כשפה חיה. בעקבות הצטיינותה ואהבתה לשפה האירית וחיבוריה באירית היא קבלה מילגה נוספת להמשך לימודיה באוניברסיטה שבבלפסט. ב. דוולין הושפעה בימי ילדותה מדברי המורה ללשון האירית שהיה חוזר על האימרה “אנו האירים גאים על ההיסטוריה שלנו, על תרבותנו ועל לשוננו הן בחיינו והן במותנו”.

השפה האירית הגאלית עוררה אצלה את הרוח הפטריוטית הלאומית וגרמה להחלטתה להצטרף לשורת הלוחמים למען עצמאותה המלאה לאיחוד הדרום והצפון. בהמשך לימודיה בקווין אוניברסיטה הצטרפה אל ארגון הסטודנטים הריפובליקנים האיריים, החלה להשתתף בכל הוויכוחים הפומביים הלאומיים השונים והתקשרה במסירות לתנועה הריפובליקנית האיריית.

כאשר דוולין החלה בשנת 1967 והיא בת 20 שנה ללמוד באוניברסיטה הניחה שהפוליטיקה פירושה סידרת וויכוחים ולא מעשים. המצב הבלתי צודק והיחס הבלתי אנושי כלפי המיעוט הקתולי בבלפסט היה ידוע לה אבל היה לה יחס מיוחד בלתי ברור לגבי כל הבעיה הזאת באותם הימים.

פעולתה הצבורית הראשונה החלה עם הצטרפותה באוניברסיטה למועדון הסטודנטים הריפובליקנים שבאוניברסיטה. באותה התקופה היא עברה לפעילות מדינית. כל האירגונים הלאומיים ומפלגת “שיין פיין” הוכרזו כמוסדות בלתי ליגליים על ידי הממשלה של צפון אירלנד. לדוולין היתה זו הפעם הראשונה שהיא יצאה יחד עם חבריה בהפגנה שקטה ובלתי ליגלית לפני משרד השר לענייני חוץ, כמחאה על החלטת הממשלה על המפגינים.

הם נשאו על כתפיהם “ארון מתים” עטוף שחורים כסמל למות הדמוקרטיה. לאחר שסיימו את תהלוכת ההפגנה השקטה חזרו עם ב. דוולין יחד ללימודיהם הרגילים.

למרות העובדה שדוולין התחנכה על ברכי הדת הקתולית לא השפיעה עליה הדבר ובין חבריה היו הן פרוטסטנטים והן קתולים, היא לא התעניינה לדעת מה הוא יחסם לדת. בבית הוריה היא קתולית, לפי אמונתה היא משתייכת לכנסיה הקתולית, היא מרגישה את עצמה “נוצריה טהורה”. היא נוקטת בעקרון “הגד נא לי מי הם חבריך ואגיד לך מי אתה”.

מטרתה היתה כי לאחר סיום לימודיה תוכל לעבוד באחד ממשרדי הממשלה. במשרד הבריאות או במשרד החינוך ולהמשיך להתקדם בלשון האירית.

הבעיה של צפון אירלנד לפי הכרתה איננה שאלת החלוקה. "לו היינו מבטלים כותבת היא, את החלוקה הקיימת בין הדרום והצפון כי אז לא היתה לנו סיבה למה להצטרף, במה זה משנה את אי הצדק? אם נבטל את החלוקה הארצית הקיימת עתה. כשהגעתי למחשבה כזאת, ממשיכה ב. ד., אמרתי לעצמי, בסדר גמור, נגיד שנשכח את החלוקה, נעבוד ונתקיים בתוך המסגרת הנוכחית. יפה אין ברצונך להיות בריטי? הרי במציאות אתה בריטי, לא חשוב אם אתה אוהב זאת, בין אם אתה רוצה להסכים לזה או לאו. נדרוש דמוקרטיה בריטית. אם הם רוצים לפי החוק להכיר בנו כבריטים שלמים עלינו להיות בריטים גם לפי רמת החיים.

בשנת 1968 פרשתי מתנועת הרפובליקנים, כדי להתרכז בפעולותי כבלתי מפלגתית ופוליטית, אך ורק למען הצדק הסוציאלי ולפעול למען “הגנת זכויות האזרח”. ארגון זה הוא לא פוליטי ולא דתי בכלל. כי בארגון זה נמצאים קתולים ופרוטסטנטים שאינם דוגלים ברעיון פוליטי מסויים כי אם כולם במטרה משותפת אחת והיא “הגנת זכויות האזרח האירי”, ההמנון של הארגון שלנו סיסמתו: “נתגבר”.

הארגון נוסד בשנת 1966. מה שאנו חייבים לעשות כל הזמן הוא להסביר בבהירות רבה לעם, שאנו לוחמים למען זכויות כלכליות של תושבי המקום המחוסרים עד היום זכויות המגיעות לאזרח. אין אני לוחמת לאחוד ששת המחוזות שבצפון למדינת אירלנד שבדרום. היות ומבחינה כלכלית מצבה של מדינת אירלנד בדרום גרוע פי כמה מהמצב בצפון, יתכן שיעבור זמן עד שנתחיל לבצע את תוכניתנו. בסופו של דבר יביא זה לידי התנגשות ומאבק קשה מאוד. דבר זה צריך להתחיל על ידי הקתולים לא רק בששת המחוזות שבצפון אירלנד. כי אם גם באירלנד הדרומית צריכה להתעורר רוח הלחימה בתוך תנועת מעמד הפועלים אשר תמגר את השלטון הנוכחי ותחליפן בשלטון חדש, שלטון הפועלים.

הופעתה בנאום הבכורה, שנשאה מעל במת הפרלמנט הבריטי בלונדון מתוך התלהבות וחרדה לגורל אחיה הקתולים היתה מרשימה מאוד. בנאומה הראשון היא הצליחה להקסים את כל חברי הפרלמנט הבריטי בדבריה הגלויים נגד הפרוטסטנטים בצפון, המדכאים את הקתולים המסכנים, ושוללים מהם את כל זכויות הקיום המגיעות לאזרח. כל העתונות האנגלית, אף העתונות השמרנית, שיבחה את הופעתה הראשונה בפרלמנט וקראה לה “הילדה של הפרלמנט”. אך כעבור מספר שבועות לאחר הופעתה הראשונה בא שינוי כביר מצד העתונות האנגלית הכללית כלפיה. מיד החלו לבקר אותה, לכתוב נגד הליכותיה הבלתי נימוסיים והבלתי מקובלים בפרלמנט הבריטי, הוקיעו במרירות רבה את אדישותה לכל הנוהגים והטקסים הנהוגים בפרלמנט. מתחו ביקורת חריפה על דרך הופעתה ופניתה ליושב ראש הפרלמנט: אל השרים ואל חברי הממשלה. למרות העובדה שזילזלה בכל הפרוצדורה הפרלמנטרית, החלה להבין שמתפקידה ללמוד היטב את מנהגי הפרלמנט, אחרת ימנעו ממנה את רשות הדבור וגם הופעתה על במת הפרלמנט. לא פעם הדריכו אותה יתר הצירים מאירלנד לא להשתמש במשפטים להם היא רגילה באספות העם בצפון. היה מקרה שפעם רצתה להפריע בקריאת ביניים לראש הממשלה בנאומו ולקרוא לו “שקרן” כפי שהיא מספרת בספרה, חבריה האירים שבפרלמנט מנעו זאת מידה. מיס דוולין מרגישה שאין תפקידה לאורך ימים להיות פוליטיקאית בפרלמנט רצונה לראות בעיניה ביצוע החלטות ומעשים.

הממשלה הצפונית האירית הפרוטסטנטית לא תוכל לשלוט לעולם בצורה כזאת על אירלנד הצפונית כפי שהיא שולטת עד היום. תמיד התקיימה בחסות האנגלים מיום שאושר החוק לניתוק הצפון בפרלמנט הבריטי לפני 50 שנה. אנו האירים, ללא הבדל דת, הכרזנו והסברנו את המצב בבהירות רבה שאנו נלחם למען הצדק. נשתדל לבצע כל זאת בדרכי שלום וביום בהיר אחד יווכח העולם כולו שאין לנו ריב עם אנשים בשל היותם פרוטסטנטים או קתולים, הריב שלנו הוא עם ממשלת הצפון על שהיא שולטת ללא התחשבות בזכויות המיעוט הקתולי".

בשל פעילותה במהומות לונדונדרי באוגוסט 1969 הוטל על ב. דוולין עונש מאסר של 6 חודשים שקוצר בחדשיים בשל התנהגותה הטובה. בחודשי מאסרה חשבה הרבה על בעיות אירלנד והגיעה לדעה שצורת הממשל הטוב ביותר בשבילה היא רפובליקה סוציאליסטית. “יש אפוא לשים קץ לעוני, לתאוות בצע, לשנאה ולפחד בחברה, ומשום כך עלינו להרוס את המשטר היוצר אותה”. לפני מאסרה הוסיפה, היא התרחקה מתפקיד הריסת המשטר, אך עתה היא מבינה שעליה לשאוף להריסת אורח חייה של החברה הנוכחית. “המאסר היה המחאה האחרונה שאני מקבלת מן המשטר שבו נולדתי. אתמול העזתי להיאבק. כיום מעיזה אני לנצח”.

ב. דוולין צירת הפרלמנט הבריטי כעת משוחררת מבית הסוהר וממשיכה בפעילותה הציבורית והמדינית בצפון אירלנד, בתוך האירגון “הגנת זכויות האזרח האירי”.

 

פרק ל"א – מנהיגי אירלאנד ושאלת היהודים    🔗

המצוקה ומר־השעבוד שהיו מנת גורלם של האירים היו עשויים לנטוע בלבם בדרך הטבע רגשי השתתפות במצוקתו ומר־גורלו של עמנו היהודי. הרגשות אלה מצאו את ביטויים בהזדמנויות שונות ובצורות שונות ומנהיגים איריים נודעים לשם הביעו את אהדתם לגורל עמנו.

עוד בשנת 1829 נפגשו בלונדון לעתים קרובות המנהיגים האירים והיהודים שהיו מעונינים בפתרון שאלת האמנציפאציה באותה תקופה. או’קונל שלחם למען השגת האמנציפאציה הקאתולית, הביע במסיבות שונות את אהדתו לפתרון שאלת שווי הזכויות של היהודים באנגליה. הוא נפגש בישיבה מיוחדת עם מר משה מונטיפיורי ויצחק ליאון גולדשמיד בביתו של מר ג’והן פירס ושם דנו יחדיו על האמצעים והדרכים לפתרון בעית האמנציפאציה של שני העמים גם יחד – האירים והיהודים. לאחר שאושרה האמנציפאציה הקאתולית כתב או’קונל ב־11 בספטבמר 1829 בתשובה למכתב שקיבל ממר גולדשמיד, בו הביע את ברכותיו הלבביות לרגל נצחון האירים כדברים האלה:

"ידיד נכבד, הנני מבטיחך שאשמח אם יזדמן לך לבקר בקרוב את האי הירוק (אירלאנד), כדי שאוכל אז להביע לך את תודתי עבור רוב טובך. ודאי ידוע לך מה מכבדת, מוקירה ומעריכה אירלאנד את עמך הוותיק. ארצי ועמי, לפי מיטב ידיעותי, הם היחידים שלא דיכאו מעולם את היהודים.

אני תומך בהחלט מבחינה עקרונית בהשקפותיך, שכל אדם על פני הארץ הרוצה לשמור על טהרת מצפונו אינו יכול בשום אופן להפלות ביחסו בין יהודי לבין נוצרי. ברגשות אלו תמצאני תמיד ידיד נאמן בכל התנאים, והנני תקווה שהיהודים יזכו להשיג אותן הזכויות שזכו בהן עד כה שאר אזרחי המלך. האמין לי כי עודני חושב יום־יום על אי־הצדק ואי־השויון שנעשו כלפי היהודים. אעשה כמיטב יכלתי כדי להשפיע בין חברי הפרלאמנט שיבטלו את החוקים המונעים מהיהודים ליהנות מהזכויות, שמהן נהנה כל אזרח בריטי".

הזדמנות שניה להבעת רגשי האהדה של המנהיג האירי הדגול ליהודים היתה בישיבת העיריה שהתקיימה בלונדון ב־3 ביוני 1840 בראשותו של ראש עירית לונדון סיר צא’פמן מרשאל, בהשתתפות או’קונל והמשורר האנגלי קמפבל, הישיבה נקבעה כאסיפת מחאה נגד עלילת־הדם בדמשק, ואו’קונל הנואם הראשי באסיפה זו אמר:

“האם לא היהודי הוא האחד העשוי לשמש דוגמא ומופת בארחות חייו ובהתנהגותו? האם לא הוא האחד העשוי להיות לסמל של אב נאמן למשפחתו, בן נאמן וידיד נאמן לזולתו? האם היהודים אינם הישרים במסחרם לגבי שאר האנשים העוסקים במקצוע זה? האם אינם דבקים בהתלהבות בדרך אבותיהם ובשמירת מסורתם? משום כך אני פונה לכל האנגלים שישמיעו את קול מחאתם להגנת קרבנות הדיכוי המחפיר שעולל להם בדמשק. מי יתן ותשמע פנייתי זו מקצה האי הבריטי הזה עד קצה שאר ארצות תבל. והנני מצהיר שאם דרושה עזרתו של האירי, הנני מוכן תמיד לאשר את דברי במעשים”.

המנהיג האירי הדגול פארנל הגיב בחריפות כאשר נודע לו על מקרה אנטי־יהודי בודד שקרה בשנת 1830 בקורק. הוא גינה את הרוח של חוסר־טוליראנטיות לגבי האזרחים היהודים המסורים באי ודרש מהאירים לתת חופש דתי לעדה היהודית שסבלה רדיפות של מאות שנים בכל הארצות לפני שמצאו מקלט באירלאנד. הוא הביע את בטחונו שהעם האירי ימשיך במסורת של המנהיג או’קונל אשר תמך בשוויון זכויות ליהודים וכי מקרי שנאה ליהודים לא יחזרו לעולם למדינה זו, שהיא גילתה תמיד את יחסה האנושי והמוסרי ליהודים.

אין ספק כי בעמדה זו של המנהיגים האירים לגבי שאלת היהודים צפון גם סוד הקרבה הרוחנית שהרגיש מחולל הציונות ד"ר ת. הרצל כאשר כתב ביומנו בשנת 1895 ב־19 באוקטובר; “אני אהיה פארנל של היהודים”. מחמש המלים האלה אפשר ללמוד עד כמה העריך מנהיגנו את אישיותו של המנהיג האירי.

לתשומת לב הקורא העברי מן הראוי להביא בזה את הפרט המענין, שאמו של פארנל התיחסה על שושלת יוחסין של משפחה יהודית עתיקה. בצעירותה נקראה בשם דליה תודור ולפי שמסרה לקורספונדנט של דיילי טליגראף היתה שמורה במשפחתה מסורת על מוצאם משבט יהודי שהוגלה לספרד. במשך הזמן הוחלף שמם המקורי בשם תודור, והמשפחה נודעה לשם בוולס ובאנגליה.

בשנת 1904, אחר הפגנה אנטי־יהודית שנערכה בתעמולת הכומר גריי ובהפצת דיבות על היהודים שהם מוצצי דם האירים ומנצלים אותם במסחרם, יצאו בבקורת נגדית המנהיגים האירים רדמונד, דייויט ואחרים. רדמונד הצהיר שאינו רוחש כל אהדה למתנפלים הפראים על הקהילה היהודית הישרה והשקטה שבלמריק או בעיר אחרת. “בכוח המוסר האירי ובכוח הטוליראנטיות שלנו לגבי עדות אחרות – הוסיף ואמר – עודנו מוכשרים להגן לבל ייעשה שום עוול ליהודים הגרים עמנו שנים רבות”.

מיטשל דייויט, מיסד העתון של דאבלין "פרימאנס ז’שורנאל״ הביע את מחאתו נגד רוח האנטישמיות שמצאה מהלכים בעיר למריק, והכחיש שיש שמץ של אמת באשמות הכוזבות שטפלו על האזרחים הישרים והנאמנים מבני דת משה. "היהודים – כתב – היו שעיר לעזאזל ודיכאו אותם בכל ארצות העולם מאות בשנים. הפילו מהם רבבות קרבנות רק משום ששמרו אמונים לדתם. לעולם לא ארשה שדברים כאלה ייעשו ליהודים גם באירלאנד ואני מוחה בתוקף כקאתולי וכבן העם האירי נגד פעולות ברבאריות הנעשות כאן בארצי נגד העדה היהודית. עלינו להפסיק את התעמולה הכוזבת הזאת!״

עורך השבועון האירי “יונייטד איירישמאן” גינה בחריפות את מעשי הכומר גריי נגד אזרחים ישרים של חברי הקהילה היהודית בלמריק והכריז כי נוכח מעשים כאלה הוא מתביש בדת הקאתולית שהוא קשור ומאמין בה. “זו הפעם הראשונה בחיי שהנני נאלץ לומר זאת”.

דוגמאות מעין אלו שהובאו לעיל ורבות מהן אשר יקצר כאן המקום מהביאן, מלמדות שהאומה העקשנית והלוחמת אשר טעמה את מר־הסבל הבינה לרוח עמנו, אעפ"י שגם באירלאנד נפלו מפעם בפעם מקרי פגיעה בכבוד התושב היהודי. על תולדות תושביה היהודים של אירלאנד, עיסוקם ומעמדם החמרי והתרבותי נייחד את הדיבור להלן.

לתולדות היהודים באירלאנד    🔗

אמנם בתוכן הענין שנידון בספר זה, לא היתה נגיעה ישרה לחיי היהודים באירלאנד, אבל בספר עברי על אירלאנד ומלחמתה על חירותה אין לפסוח על תיאור מהותה וצורתה של הקהילה היהודית באי. יתר על כן: הקהילה היהודית – במובן התרבותי, המדעי ולגבי חיי המסחר של המדינה – ערכה רב מאוד. כן נודעת עזרתה של הקהילה הזאת ותמיכתה החמה במפעלי התנועה הציונית בימינו,

היהודים נזכרים באי מסוף המאה הי“א. התעודה הראשונה על דבר היהודים משנת 1062 מראה, כי “חמישה יהודים באו מעבר לים, כשהם נושאים מנחה לפערדלבאך” והושבו בחזרה. במאה הי”ב נזכר בתעודה, כי יהודי אחד עזר בכספו למלך הנרי השני מאנגליה. בין שמות היהודים הרשומים בלוח התעודות באירלאנד משנת 1171–1179 צויין שם יוסף הרופא. בשנת 1225 הלוו יהודי אנגליה כסף לרודג’ר בקון וכפי הנראה, היתה אז קהילה יהודית באירלאנד, כי ביום 28 ביולי 1232 ניתן כתב מאת המלך הנרי השלישי לפיטר דה־ריוואל, בו מסר לו את הזכות על כמה קנינים בממשלתו ובכללם – “היהודים באירלאנד”. הזכר האחרון ליהודי אירלאנד בלוח התעודות הוא משנת 1286. בשנת 1290, כאשר גורשו היהודים מאנגליה, גורשו גם מאירלאנד ולא נזכרו עוד עד ששבו היהודים להתישב באנגליה בחסותו של קרומוול. לוסיין וולף חקר ומצא, כי בשנת 1678 קנה היהודי דוד סאלאמאן בעיר מעט נחלות שהנחילן לבנותיו עד היום. זכר היהודים חוזר לעלות בדאבלין לאחר שהורשתה להם הישיבה בהשתדלות קרומוול. לפי התעודות המצויות התישבו בדאבלין הרבה מיהודי פורטוגאל על־פי קרומוול, נאחזו בה ובנו בית־כנסת ובית־ספר לקהילה.

שמות שלושת היהודים הראשונים שהגיעו לדאבלין בשנת 1660 היו: 1) מנואל פריירא. 2) פראנציסקו פריירא. 3) זאקאמי פארו. הם השתייכו לעדת האנוסים שברחו מספרד ומפורטוגאל מאימת האינקויזציה והרדיפות נגד הדת היהודית באותה תקופה. לדעתו של ההיסטוריון האנגלי־יהודי מר לוסיין וולף היו הם המיסדים של בית־הכנסת הראשון בדאבלין בשנת 1660. בית כנסת זה נבנה בגריין ליין. אף שלא היה להם מנין לתפלה, השתמשו בבית־כנסת זה לתפילתם החשאית, כי בהגיעם לדאבלין, נרשמו בשמות בדויים והיו ידועים כפרוטסטאנטים מחו“ל, בשם המקורי פוריען פרוטסטאנטס”. מאימת האינקויזיציה הם שמרו על דתם כדרך בני עדת האנוסים בספרד אך בקשרי המסחר עם ספרד ופורטוגל היו ידועים כנוצרים. באותה תקופה הייתה פרושה רשת הריגול מטעם הכמורה הקאתולית בספרד על פני ארצות שונות כדי להתחקות אחר האנוסים. בתפקיד הריגול הצטיינו בעיקר רבי־החובל של האניות הספרדיות אשר שוטטו בימים והפליגו לארצות שונות והם חקרו בין תושבי המקום אם לא נמצאים שם יהודים בני דת משה. רק לאחר 5 שנים נודעו שלושת האנוסים שנותרו כיהודים, אף שהמשיכו כלפי חוץ את מנהגי חייהם ברוח הדת הנוצרית.

עם פלישת האנגלים לאירלאנד בשנת 1689 הוטלו מסים כבדים על הקהילה היהודית בלונדון לאיזון הוצאות הפלישה. היהודים מיחו בתוקף נגד המס ובסופו של דבר הכניסו ארבעים וחמישה עשירים יהודים סך 45.000 לי“ש. עם הפלישה הזאת החלה הקהילה היהודית בדאבלין לגדול ויהודים שהשתייכו גם הם לעדת האנוסים מספרד התישבו בה. אזכיר בזה מספר שמות של יהודים שמילאו תפקידים שונים בארגון צבא הכיבוש. יצחק פירירא שימש בתפקיד של סגן המושל ומפקח על ההספקה הצבאית ועמו שני היהודים סיר סאלומון די־מדינה ואלפונסו רודריגס. הם היו אחראים להספקת הציוד, הלחם ושאר המיצרכים לצבא. בו בזמן השתקעו בדאבלין דוד מקאדו די סקבירה ויעקב דופורטו, ששימשו שם את הצבא בתפקידים שונים. הללו הביאו 28 אופים יהודים כדי לספק את הלחם וצויידו בתעודות זהות מיוחדות שנתנו להם חופש תנועה במדינה. במפקדה הראשית של צבא הכיבוש מילא תפקיד חשוב במשרת קצין מארגן אברהם יאדניר. בשנת 1718 נזכרים יעקב דופורטו ודוד מיקאדו כאנשים החשובים בקהילת דאבלין שעזרו ברכישת בית־הקברות הראשון ע”י גשר באליבוק.

פרטים היסטוריים אלו מעמידים אותנו על התפתחות הקהילות היהודיות באנגליה ובאירלאנד החלה עם גירוש אחינו מספרד ומפורטוגאל ונמשכה עשרות שנים לאחר גירושם, והקהילה היהודית בבירת אירלאנד היתה השניה אחרי קהילת לונדון שבה התרכז ישוב יהודי ניכר.

קהילת דאבלין היתה קיימת בזמן המלך ויליאם השלישי והמלכה אנה ובספר שיצא לאור בעת ההיא נאמר, כי הרב אהרון סופר מדאבלין ביקר בעיר לונדון. מלבד קהילת דאבלין לא נזכרה בעת ההיא התישבות יהודים באירלאנד.

היו ימים, אשר קהילת היהודים בדאבלין חפצה להתאחד עם קהילת ספרד ופורטוגאל בלונדון. בשנת 1745 ישבו בדאבלין ארבעים משפחה (שתי מאות נפשות) והיו להם בית־כנסת ובית־עלמין. בשנת 1746 יצאה פקודה להכיר בזכויות אזרחים של בני הדת היהודית באירלאנד, אך בשנת 1783 שללו מן היהודים את זכות האזרחות, שחזרה וניתנה להם בשנת 1846. כשהיה הרעב באירלאנד בשנת 1847, התאספו קהילות פורטוגאל וספרד של ניו־יורק והשתדלו להחיש עזרה לרעבים.

הזכרתי לעיל שבית־הכנסת הראשון בקהילת דאבלין נוסד ע“י שלושת האנוסים הראשונים, אבל בית־הכנסת הכללי של הקהילה נוסד אחר־כך בסטאפורט סטריט בשנת 1822 והרב הראשון בקהילה נזכר בשם מאיר גרביץ. עם התפתחות הקהילה רבו בתי־הכנסיות ובתי־המדרש וב־1891 בנו את בית הכנסת הגדול, “אדליט רוד”. בית־כנסת זה נחנך בדצמבר 1891 ע”י הרב הראשי מאנגליה הרב אדלר וע“י יו”ר הקהילה מרינוס ד’גרוט – שופט שלום (יהודי מעדת הספרדים), אדולף דיויס ועו"ד ד. רוזנטל ויתר חברי הועד באותה התקופה. ב־ 10/10/1909 נוצר ועד מיוחד של כל בתי־הכנסיות, כדי לבנות בית־כנסת נוסף שיאחד את כל החוגים. נבחרו ארבעה אנשים להוצאה של רעיון זה ובמאמציהם של יוסף זלוטובר, שופט שלום הרופא ג’ורג' ז. ויגודר, י. טומקין, ואריה גליק הוקם ב־1934 בנין לתפארת המשמש את רוב המתפללים שבאו מארצות שונות של אירופה. שם בית־הכנסת הוא גרינולד הול של הקהילה העברית. בו בזמן הוקם בנין מפואר של בית־הספר העברי ובו הספריה ואולם להרצאות המשמש מרכז לנוער הציוני ולמסיבות ונשפים לטובת הקרנות הלאומיות.

לעבודת בנין זו נתן את ידו הרב הראשי ד"ר הרצוג שכהן באותה תקופה בקהילה והכיר בצורך של בנין מתאים לחינוך ילדי הקהילה. מן הראוי לציין בזה כי ראשי הקהילה קבעו לגבות את מס החינוך מהמתפללים והטילו בבתי הכנסיות על כל מקום ישיבה מס זה ומס השקל הציוני מדי שנה בשנה. בדרך זו הפכו המתפללים רובם ככולם לחברים קבועים של ההסתדרות הציונית.

בעיר למריק נזכרים שמות בודדים של יהודים עוד משנת 1687 אבל רק בשנת 1882 נמצא בה ישוב קטן שהגיע קרוב ל־20 משפחות אשר רובן הגיעו מאירופה דרך אנגליה, יהודים אלו עסקו במסחר ובמלאכה, אך בשנת 1884 נפלה כמהלומת פתע על ישוב קטן זה התפרצות אנטישמית של שכניהם האירים. ההמון התנפל על בתי היהודים, וביחוד על ביתו של משפחת ליב זיו, ניפץ שמשות ודרש בצעקות שיעזבו את העיר הואיל והם פוגעים במנהגי חייהם ברוח הדת הקאתולית. לפי המסופר גרם להתפרצות זו אופן שחיטת העופות לפי דיני היהודים.

עוזרת נוצריה סיפרה את הדבר והוא שעורר את חמת האירים על היהודים. יש להניח, שהשנאה היתה כבושה בעיר קאתולית זו לגבי ה“זרים” בכלל, האחראים לארגון ההתפרצות הובאו בפני בית־המשפט והשופט העניש אותם וגם הטיף מוסר לכל האירים שהשתתפו בהתפרצות. אחרי המקרה חזר השקט על כנו ומאותו זמן גדל הישוב והגיע ל־90 משפחה. אמנם פה ושם קרו עוד מקרים בודדים של התנפלויות אבל רק בשנת 1904 פרצו שוב פרעות מאורגנות ע"י התעמולה הקנאית של הכומר גריי, אשר פרטים עליה ימצא הקורא להלן בדברים שהעתקתי מהעתון העברי בשם “היהודי” שהופיע בלונדון. לאחר מעשה הכומר גריי עברו רוב משפחות היהודים לגור בדאבלין ורק כ־30 משפחות נשארו שם עם בית־כנסת ובית־ קברות משלהם. כעבור שנים נוסד בית־ספר עברי והוקם איגוד ציוני אשר חבריו תורמים ביד נדיבה לקרנות הציוניות והלאומיות שלנו.

אחד מזקני הישוב היהודי בלמריק, שהיה גם אחד היוזמים לבנין בית־הכנסת הראשון בעיר זו בשנת 1882 מר בנימין יפה, הצליח להתבסס במובן המסחרי, והיה תלמיד חכם ואף היתה לו סמיכות לשחיטה ומוהל. הוא היה גם שליח־הציבור ארגן את הסניף של חובבי־ציון ונבחר כראש העדה במקום. בשנת 1914 עבר ללונדון בכוונה לעלות ארצה, אך המלחמה העולמית עיכבה ונפטר בלונדון. כרברנד הראשון של הקהילה הזאת מר י.ב. לוין מונה בשנת 1895 ע"י הרב הראשי מאנגליה והוא שימש בתפקידים שונים – חזן, בעל־קורא ושוחט ומוהל. צורת חייה של הקהילה היהודית בלמריק דומה בכל המובנים ליתר הקהילות באירלאנד.

הקהילה בקורק מונה כעת בקירוב 300 איש. קיימת בה בית־ספר, בית־כנסת, בית־עם, ספריה וקלוב לנוער המיועד לפגישות והרצאות על נושאים ציוניים. ביחוד פעיל כאן איגוד נשים ציוניות. באחת התעודות נזכר שבית הקברות הראשון נרכש בעיר זו ב־1747 ע"י יעקב דופורטו בדאבלין. ופרט זה מוכיח לנו שמספר משפחות בודדות גרו בעיר באותה תקופה אף שקהילה ראוייה לשמה מונה רק משנת 1891. רוב היהודים האלה הגיעו מקובנה ומוילנה והשפה האידית שגורה בפי זקני הקהילה בקורק עד היום. כדאי לציין שבשנות הרעב באי 1847 – 1845 שלח הבארון רוטשילד אניה מלאה חטה לנמל קורק לעזרת הישוב האירי בלי הבדל דת או גזע.

התאריכים של תעודות לידה בבלפאסט מציינים כי בשנת 1849 נולד בה יהודי ולידה²⁰ שניה בשנת 1869, אבל ממקרים בודדים אלו אין ללמוד שקהילה יהודית התקיימה בה כבר באותה תקופה. הקהילה היהודית בבלפאסט החלה להתפתח בשנת 1851 ע“י משפחת ד. יפה, שסייעה במידה ניכרת להתפתחותה. הוא היה מצאצאי ר' מרדכי יפה שהיה ראש ישיבה בפראג בשנת 1561. ד. יפה בא לבלפאסט בשנת 1851 מהאמבורג לשם קנית בדים מתוצרת בלפאסט לצורך מסחרו והחליט להשתקע בעיר זו, הוא הביא את אשתו ובני ביתו וכן את אחיו וקרוביו וכאן הרחיב את ענף תעשית הבדים ע”י הקמת בתי־חרושת חדשים. משפחה זו ממשיכה עד היום הזה בענף מסחרי זה. ד. יפה הכניס שכלול רב בתעשיית הבדים ועשרו גדל מיום ליום. הוא גם פיתח את ענף המסחר בצפון האי והעסיק אנשים למאות. שמו נזכר עוד היום לתהילה במסירותו לפיתוח ענף הבדים שהשפיע ברכה על כל תושבי האי. עם זאת לא שכח יפה את מסורת הסבא הגאון וכאשר הקהילה גדלה לא הסתפק בעריכת תפילות במנינים אלא בנה את בית הכנסת הגדול הראשון בשנת 1872 ברחוב ויקטוריה. המטיף והרב הראשון שנתקבל לקהילה זו היה ד"ר יוסף קלוצנר ובשנת 1904 כשצר המקום בבית הכנסת להכיל את המתפללים הגדיל את הבנין. בשנת 1898 בנה יפה בנין מיוחד לבית ספר עברי בקליפטונויל רוד, וב־1907 שוכלל בית ספר זה מחדש כדי לספק את צרכי החינוך של ילדי היהודים בעיר. אחד ממשפחת יפה סיר אוטו יפה נבחר כראש העיריה בבלפאסט ב־1904 והוא היהודי האירי הראשון שזכה למשרת־כבוד זו. (בהזדמנות זו כדאי להדגיש שראש העיריה הראשון באירלאנד היה ב־4־1853 היהודי האנוס פרנסי אמס (עמוס), שזכה לכהונתו החשובה לאחר שמילא תפקיד צבאי חשוב עם סיר פראנסיס דרייק, בארגון מלחמת הצבא נגד המורדים באותה תקופה באירלאנד ומקום כהונתו היה בעיר יוגאל). צורת חייה של הקהילה היהודית בבלפאסט דומה בכל המובנים לקהילה בדאבלין וגם בה מפותחה התנועה הציונית על פעולותיה השונות. יש להוסיף שבעיר זו נבנה בנין נהדר מיוחד למען הנוער היהודי כדי לרכז בו את כל פעולות ארגוני הנוער. הקהילה קטנה בהרבה מקהילת דאבלין, מנהיגה הרוחני של קהילת בלפאסט המכהן כעת כבוד, הרב שכטר, הוא תלמיד חכם בעל השכלה תלמודית וחיבר ספרים על נושאים תורניים שונים.

את מספר היהודים באירלאנד נקל לדעת בדיוק, הואיל ובה מתפקדים האנשים לדתיהם וגזעיהם. בשנת 1871 היה מספרם 258 ובשנת 1881 עלה ל־453 איש, רובם מילידי אנגליה וגרמניה. כאשר החלה הגירת היהודים מרוסיה גדל מספר היהודים באירלאנד, ובשנת 1891 היה מספרם 1.779 איש. בשנת 1901 עלה עד 3.771 נפש בדאבלין בלבד. כיום יהדות אירלאנד מונה לערך 15.000 נפש.

– עלינו להוסיף שהחינוך העברי הניתן לנוער ולדור הצעיר בקהילה יהודית זו, אינו שונה בהרבה מזה הניתן לילדי ישראל בקהילה יהודית באנגליה.

לפני 30 שנה בקירוב חל מפנה בשיטת החינוך העברי של הדור הצעיר ברוח העת החדשה, אך לפני כן היה המורה משמש לא רק בלימוד הילדים, אלא ובעיקר בתפקיד שו"ב חזן או מוהל. תפקידים אלו היו מקור הכנסתו העיקרית של המורה העברי. החינוך התבטא ברצון ההורים, שילדיהם ידעו מצוות הנחת תפילין, ברכות בר־מצווה וברכות על המזון, אף ידיעות קלושות בתורה ובנביאים. זה היה תוכן השכלתו העברית והדתית של הילד היהודי בימים ההם.

עם השינוי שחל בשיטות החינוך העברי בקהילת אנגליה. חל המפנה גם בשיטות החינוך העברי באירלאנד. ההורים נוכחו לדעת, כי החינוך העברי שניתן לילדיהם, לא רק שאינו מספיק, אלא מעיד על מצבם החינוכי הירוד לגבי שכניהם הנוצרים. את התנ“ך מיטיבים ללמוד בכל בית־ספר אירי מבבית היהודי; ולא אחת קרה שילד נוצרי רכש ידיעות בתנ”ך יותר מן הילד העברי. הקהילה היהודית באירלאנד החלה לחפש אחר מורים מוכשרים לתפקידם והללו חוללו את המפנה בחינוך של הילד היהודי באירלאנד.

עקב צמצום ההגירה היהודית לאירלאנד, לא גדלו הקהילות ולא התפתחו כשאר קהילות בגולה. על אף קרבתה לאנגליה לא הגיעו משם הרבה משפחות נוספות ומשום כך הגידול לא ניכר במשך השנים. גם בילודה, שלא כשכניהם האירים. הלכה הקהילה היהודית באירלאנד בדרך הקהילה היהודית באנגליה, שמשפחותיה מעוטות נפשות. הקהילה היהודית הצטמצמה במסגרת דתית ומשום קשרי הנישואים בין משפחות למשפחות, נראית הקהילה כולה בנוייה ממשפחות אחדות. מצבם הכלכלי של היהודים ברובם הגדול מבוסס, ורק חלק קטן, בעלי־מלאכה שבהם, אין העושר חלקם כאחיהם המתפרנסים מן המסחר. היהודים בקהילה זו לפי עיסוקם נחלקים לשני סוגים: א) בעלי בתי־חרושת ובעלי־מלאכה במקצועות שונים; ב) סוחרים סיטוניים וקמעוניים בתוצרת המדינה. בחיי המסחר במדינה זו נפוצה מאד שיטת “ההקפה”, ושיטה מסחרית זו מרוכזת בידי היהודים. לפיה ניתן אשראי ארוך לכל דורש וחפץ יקר ביותר נמכר בתשלום חדשי או שבועי, המכונה “ויקלי פיימנטס”. בדרך זו יכולים הפועל ואיש המעמד הבינוני לרכוש באשראי מיצרכים יקרים כגון: רהיטים, בגדים (בגדי קיץ או חורף) מכשירי ראדיו, מקררים תכשיטים עד לבתים ומכוניות.

הצרכן האירי יכול איפוא להשיג ע"י בתי המסחר והחברות, הנמצאים לרוב בידי היהודים, את כל הדרוש לו בתשלומים נוחים ולא במזומנים. ממידתו של היהודי האירי לעזור לאחיו באותה מסירות המצוייה בין אירי לאירי. נקדיש עוד מספר שורות לפעולה החשובה הנעשית באירלאנד למען התנועה הציונית. יש לדעת, כי מרובים בקהילה תלמידי־חכמים ויודעי־תורה שזכו עוד להתחנך ביהדות ליטא. המהגרים החדשים האלה לא נחו ולא שקטו עד שהקימו בית־ספר עברי בבנין מיוחד על חשבון הקהילה ובמאמצים רבים שכללו את מנגנון המורים המתאימים לתפקידם. הם ראו בחרדה את הבערות ועם־הארצות השוררות בשורות הנוער העברי והחליטו להאדיר את החינוך העברי־הציוני, אשר יקשר את הנוער לרוח היהדות ולתנועה הציונית.

כרגיל, נהגו ילדי הקהילה ללמוד בבית־הספר האירי העממי הממשלתי ובשעות הערב באו ללמוד בתלמוד־התורה הישן תפילות ושאר מנהגי ישראל. הילד ראה בלימוד הערב תוספת מיותרת וציפה בכליון עינים להשתחרר מנטל זה. אחרי שהוקם בית הספר העברי החדש והוכר כבית־ספר עממי רשמי ע"י הממשלה נשתנו פני הדברים והילדים מתמסרים ורוכשים ידיעות בתרבות העברית, כי למודיהם העבריים נלמדים בשעות הבוקר ביחד עם הלימודים החיצוניים. אמנם עוד לא הגיע החינוך העברי לשכלולו השלם, אך עובדה היא שהיום מתקיים ארגון נוער של דוברי עברית וחלק ממנו שולט בשפה ויודע גם לקרא ספר עברי.

הציונות בקהילה נודעה עוד מתקופת חיבת־ציון, ועם הכרזת באלפור התארגן הנוער היהודי האירי למען מוסדו. התנועה הציונית בארגונים ובאגודות שונות. התנועה הציונית ראתה פרי רב בעמלה והמגביות התכופות הכניסו במשך השנים רבבות לירות לטובת הקרנות הלאומיות ולשאר המפעלים הציוניים. עם ראשית התנועה לא ניכר בה כוון מפלגתי מסויים ורק בשנים האחרונות השפיעה הרוח המפלגתית, שחדרה מן התנועה הציונית באנגליה, גם על הנוער הציוני באירלאנד. הנוער נחלק לשני כיוונים: “יונג ג’ניראל זייניסט” (נוער ציוני כללי) ו“צעירי המזרחי”. כן נוצרה תנועת נוער הכוללת חברים משתי התנועות ונקראת בשם “הבונים”. האינטליגנציה היהודית בקהילה מצד אחד, והציונים הוותיקים העומדים בראש התנועה הציונית בדאבלין מצד שני, מכוונים את חינוך הנוער לבל תחדור המפלגתיות הקיצונית והבדלי הדעות בין שורותיו.

ועוד אילו מלים על פעולות הסתדרות הנשים הציוניות ויצו וארגון ״בנות ציון", אשר מסירותן לציונות עוזרת בהרבה למגביות הציוניות; לדוגמה, בבאזארים השונים מגיעה ההכנסה עד ל־ 5.000 לירות ושווקים אלו נערכים לעתים קרובות. בחיי המשפחה מקפידה האשה היהודית האירית בדרך כלל על מנהגי המסורת הדתית ומזכירה בהרבה את האשה בחיי העיירה הקטנה בפולין ובארצות אחרות, אשר חרדה על כל סייג ותג, בהם חינכה את בני ביתה.

בזמן האחרון חל שינוי בהלך־הרוח הדתי של הנוער שהחל להשתחרר מן הסייגים בהם התחנך. קמה תנועה מיוחדת מתוך הנוער הלומד המתכונן לעלות לארץ ישראל להמשכת דרכם בחיי הישוב. תנועה זו אינה תנועה חלוצית, כמצוי בארצות אחרות, הואיל ורוב בני הנוער השתלמו באוניברסיטה כרופאים, מהנדסים, עורכי־דין, מורים לאנגלית ולשפות אחרות. בהם רבים בני העשירים המחכים להזדמנות לעלות ארצה ולהאחז בה. אם כי הקהילה לא גדולה, יש להצטער על העובדה שרק לעתים רחוקות מאוד מופיעים שליחים מיוחדים למען הפצת התעמולה הציונית.

הקהילה היהודית בדובלין    🔗

כאן אביא דברי הסופר ועתונאי אירי חשוב אודות יהודי אירלנד, הטפוסיים לגבי האירים ודעתם עליהם.

הסופר דונל או’היגינס כותב במאמרו שהופיע ב“ג’ואיש כרוניקל” ב־ 13.12.1968, על נושא זה:

"היהודים מעורים היטב בחיי הארץ האירית. למרות ששפתם היא אידיש הם שרים יחד עמנו משירי אירלנד לכבוד סנט. פטריק. היהודי הראשון הגיע, לדבריו, לאירלנד בשנת 1492 כשקולומבוס גילה את אמריקה הצפונית. לדעת היהודים הבאים, לא יכול היה משה רבנו לבחור עבורם מקום טוב יותר מאירלנד. מספרם היה קטן, אך במשך הזמן התרבו. בשנת 1660 בנו להם היהודים את בית הכנסת הראשון בדבלין. כיום מגיע מספר חברי הקהילה היהודית ל־ 4,000 נפשות, שרובן מתגורר בדבלין. קהילה צנועה זו הגיעה להתקדמות רבה בחיי הריפובליקה האירית בכל השטחים.

“אנו היהודים הצלחנו להוכיח את מסירותנו והשתתפותנו בחיי הריפובליקה מבלי להתבולל בתוך העם האירי”. משפט זה שמעתי פעמים רבות מפי יהודי דבלין, מנהיגי הקהילה היהודית מדגישים זאת לעתים קרובות באמרם: “אנו יהודים אירים, ולא אירים יהודים”.

בשבילם חשוב מאד ההבדל הלשוני הזה. עובדה היא שעם התרגלותם והתמזגותם בחיי האירים, קיימת משיכה כבירה לישראל. היהודים עולים למדינת ישראל, וחלק גדול מהם נקלט בתוכה בכל שטחי החיים החדשים הנבנים בישראל. אפשר למצוא כאן יהודים אירים הן בהתישבות החקלאית, בכפרים, והן במפעלי התעשיה וההנדסה השונים בערים ובתפקידים דתיים שונים.

באירלנד מתארגנות קבוצות יהודים הנוסעים לתור בישראל, התומכים במוסדות הצדקה השונים הקיימים בישראל. הם נהנים מהתקדמותה והתפתחותה של הארץ, הן בימי שלום והן בימי מלחמה. הם מתענינים בגורלה ברגשות של דאגה ואהבה לישראל.

היהודים המהווים היום קהילה קטנה בתוך ארץ לא גדולה עומדות בפניהם בעיות רבות, כמו שאלת “הכשרות”, דבר זה מהווה בעיה גדולה מאד עבורם והיות שאף אחד מבתי־החרושת למזון באירלנד אינו מוצא את הדרך לדרישת שוק קטן זה, הרוצה שתוצרתו תוכשר לפי דיני הכשרות. אף לא כל המצרכים אפשר להכינן לפי הדת היהודית. משום כך הקימה הקהילה “ועדה לכשרות” ואותה הועדה בעזרת מנהיגי הקהילה והרבנות מצאה פתרון לבעיה ע“י הסכמים והסדרים מיוחדים עם בתי־חרושת קטנים, המוכנים לספק מצרכי מזון מסויימים תחת פקוח “הכשרות”. המצרכים שקיבלו אשור הועדה הנ”ל מוחזקים במקרר מיוחד למשך שבוע ימים הנחתמים בחותמת “ועדת הכשרות”.

היהודי האדוק ביותר השומר מצוות הדת אין לו הבטחון המלא בסדור שהזכרתי לעיל, הוא נמנע מלהשתמש במצרכים, למרות העובדה שהתוצרת מוחתמת בחותמת הכשרות.

היות וחוקי הכשרות נוגעים אף למצרכי מזון, בוחרת לה הקהילה היהודית מחלבה בקרבת מקום המוכנה למלא אחר דיני הכשרות. המחלבה הזאת מקבלת את חותמת ההכשר. וכן עובר אותו התהליך לגבי הכשרת היין, יי"ש, ליקר, תפוחי אדמה מטוגנים (צ’יפס) וכל מיני מצרכי מזון שונים אשר מוכרחים להופיע בחותמת ההכשר.

הקהילה היהודית עצמאית לגמרי בחיי התרבות, הדת וחיי החברה שלה. היא עצמאית בכל הבעיות העומדות בפניה ואם מתעוררות בעיות חינוכיות דתיות מיוחדות הן מוצאות את פתרונן ע"י פגישת נציגי היהודים לדיון עם חברי הממשלה האירית.

בשנת 1966 הם הביעו בפני הממשלה האירית את רצונם להשתתף בכנס החגיגי הלאומי כאשר חגגו את “מרד איסטר וויק” בשנת 1916. בקשתם אושרה ובוצעה בדרך המקובלת. יש אשר לפעמים קורה הדבר שקהילה קטנה זו מעוררת שאלה ביחס לדת היהודים, כגון בקשת הסטודנט היהודי לדחות את בחינותיו משבת ליום שני בשבוע וכדומה. בקשות מסוג זה מתאשרות על נקלה ואף במקרים אחרים ניתנת ליהודי הזכות ליהנות מדתו וממנהגיו.

בדבלין קיימים שני בתי ספר עבריים. האחד הוא "סטרטפורד קולג' ״ שנוסד בשנת 1953 ובו לומדים 150 תלמידים. המנהל של בית ספר זה הוא נוצרי, ואילו יתר המורים הם כלם יהודים דתיים.

בית הספר השני הנקרא “ציון” הוא בית־ספר לאומי דתי שההורים תומכים בו, מאחר ורצונם שילדיהם יקבלו חינוך יהודי דתי שאינם יכולים לקבלו בבית ספר אחר. את תלמידי אותו בית ספר מלמדים את כל הנושאים החשובים ביהדות. שם מלמדים אותם את השפה העברית וכן שפות חשובות אחרות.

הקהילה היהודית האירית היא בכלל ציונית מבחינת השקפת עולמה. כל אירי רגיל מהמעמד הבינוני אין לו יחס שונה ליהודי האירי כאשר הוא ציוני, כי האירים בכלל כולם עסוקים וטרודים בעניני ספורט. האירים והיהודים, כולם כאחד, שווים באופיים ובהלך רוחם ובסגנון שפתם.

 

פרק ל"ב – קטעים לתולדות של יהדות אירלאנד ב־50 השנה האחרונות    🔗

לשם השלמת תיאור התפתחותו של הקיבוץ היהודי באירלאנד ארכז להלן פרק של ידיעות כרונולוגיות, שפורסמו בשבועון העברי “יהודי”, בלונדון והנמסרת כלשונן ויש בהן כדי לשקף התגבשות דמותו הציונית ודמותו הציבורית של קיבוץ יהודי קטן זה במשך עשרות השנים האחרונות.

להתפשטות הרעיון הציוני    🔗

״ביום א' ז' חנוכה קראה חברת “חובבי ציון” לאסיפה רבה באולם בלומפילד לחוג את חג המכבים ולדרוש לציון למען הפיץ בין העם את הרעיון הלאומי. האולם היה מלא מכל עברים, בכלל רואים אנו, כי ע“י נואמים נכבדים יתפשט הרעיון הציוני יותר בין העם. מדי פעם בפעם כשקוראים לאסיפה מתאסף קהל יותר גדול וגם מתרבים החברים להחברה. הנשיא אשר ישב בראש, פתח את האסיפה בדברים קצרים מעניני דיומא וביקש מאת הנאספים לתמוך את החברה איש איש לפי יכולתו, וגם לשלם השקלים ולקחת מניות בקולוניאל באנק העברי, המדברים הנכבדים בנאומיהם דברו על גבורות החשמונאים וחיבת־ציון ולקחו מאוד את לבות השומעים ונתקבלו במחיאת כפיים ארוכה”.

המודיע. דאבלין, 14.12.1899

הקונגרס הציוני בלונדון    🔗

“ביום א' קראה חברת חובבי ציון דפה, אסיפה רבה בבית הכנסת ברחוב קאמדן. מר קורניק, צירנו לקונגרס, הגיש לפני הנאספים ראפורט ארוך מכל פרשת גדולות הקונגרס הציוני בלונדון ונתקבל בתרועת הידד ובמחיאת כפיים ארוכה. הוחלט כי תמימי דעה אנחנו עם הד”ר הרצל מנהיג הציונים. כאשר עלתה ציון על ראש שמחתנו זכרנו גם כן את אחינו האובדים המורדפים ברומניה, ארץ הדמים. נבחר ועד, אשר יאסוף נדבות לטובתם ומקווים אנחנו, כי אחינו בני דאבלין אשר נותנים תמיד לכל פושט יד לא יעמדו גם עתה מרחוק".

המזכיר שמא"י דאבלין, 6.9.1900.

על מצוקת ישוב ארץ־ישראל    🔗

“קול שוועת אחינו בני ישראל הנלחצים, אשר הם העובדים האובדים בארץ־ישראל, שמענו באזנינו. מי הם לוחציהם ודוחקיהם, אשר חרבם הוחדה וגם מוטה לאכול נפשות מאות משפחות ולהניסם ממקום, אשר הרטיבוהו בזיעת אפם ובדם לבבם, הלא המה עשירי ישראל חברת יק”א, אשר יאמרו כי קאה (!) הארץ אותם. הקול אשר הולך ממזרח ארץ ועד מבואו שמענו כי קול יעקוב הוא, אשר אומר: איך שודדנו גלינו מארצנו מתחת אוהבנו. ולקול הזה נאספו חובבי ציון בדאבלין וקראו הצהרה בשבת קודש פרשת אחרי מות וקדושים. בבית הכנסת הטיפו… דברתם ותיארו את מצב אחינו בארץ־הקודש הנלחצים והנגרשים ממקומם. ובכובד־ראש הוחלטה מכל עדתנו לתת מחאה בכל תוקף ועוז נגד אישי יק“א. בשם בני אברהם, אשר רחמנים ובני רחמנים אנחנו בני ישראל, אולי יבושו מדעת הקהל וישובו וירחמו על אחינו בני ישראל לאמור איש לאוהלו ולעבודתו ישראל, ואנחנו בני דאבלין הקדמנו נעשה לנשמע, עד אשר ישמע התיקון אשר יתקנו יק”א את העול, ואנו עשינו את שלנו. ביום המחרת יצאנו לאסוף כסף בעד אחינו בני ישראל לבל ידח חס ושלום מהם נידח וסכום הגון כבר נאסף עד עתה. גם כן נתקבל באסיפה זאת להשתדל ולהפיץ יינות ארץ הקודש ככל מה שאפשר וגם שאר פירות ארץ הקודש, כי הנסיון לימד אותנו שלרגל השתדלותנו נמכר בחג הפסח שעבר הרבה יין מאשר שנה הקודמת. ואחרי שעוד מעט יתחיל מסחר אתרוגי ארץ־ישראל “ולקחתם לכם – משלכם” ר“ל מארצנו הקדושה. ובעוד מועד הוחלט לבוא בכתובים לועד חובבי ציון אשר באודיסא, אשר לו אנו שולחים את כל כספנו, כי המה ישלחו לנו את האתרוגים הבעל”ט וכל הרווח יהיה מוקדש לטובת הפועלים בארצנו הקדושה. וכבר אנו בכתובים עם הוועד ומקווים שימלאו את בקשתנו על הצד היותר טוב."

יצחק מאיר שמואלוביץ דאבלין, 9.5.1901.

על חברת חובבי־ציון    🔗

“כעת נעים לי להודיע כי חברת חובבי־ציון דפה עושה חיל וצעדה צעדים רבים קדימה בעת האחרונה, בשבועות האחרונים נוספו על דגלה יותר מ־100 חברים חדשים, פועלים חרוצים נחוצים לנו וצריכים אנו למעוררים ולא למנהלים רק לשם כבוד… רוב התורמים על המניות המה מהמעמד הבינוני ומדלת־העם, אבל עשירינו וגדולינו… אלה האחרונים עומדים מנגד… החברה דפה אומרת לקרוא באלה הימים לאסיפת עם לטובת הבאנק העברי למען העיר את העם ולהוסיף חברים עוד כהנה וכהנה”.

שמאי. דאבלין, 18.7.1901

לענין אתרוג גן־שמואל    🔗

"בלי ספק ינעם לקוראי השבועון “היהודי״ לדעת על דבר “הגן שמואל” והנני נותן בזה העתקת מכתב מהועד האודסאי, אשר קיבלתי בתשובה על שאלתי, על דבר החברים מעירנו, אשר שילמו בעד האתרוגים. אמנם קיבלנו איזה מאות אתרוגים מגן־שמואל, אך הם יספיקו רק לחברים מועטים ורק בשנה הבאה נקווה, כי מספר אתרוגי הגן־שמואל ירבה ואז נשלח לכל החברים כהבטחת המיסדים. מזה נראה, כי הגן הזה כבר נותן פריו וחיוב גדול על כל הציונים לעריהם להשתדל ולקבל חברים, אשר יטעו עצי אתרוגים בהגן בשילום (!) לירה וששה שילינגים בארבע שנים. יכולים לנטוע עצי אתרוגים גם בשם בתי־כנסיות כמו שעושים ברוסיה, או לאסוף נדבות בחתונות או בריתות־מילה ולנטוע אתרוגים על שם בעלי־השמחה. כבר דברתי על כך בארוכה באחד מגליוני “היהודי” משנה שעברה”.

המודיע יצחק מאיר שמואלביץ לונדון, 4.10.1900, בין כסא לעשור.

“ביום א' התאספו חברי החברה חובבי־ציון להאסיפה השנתית באולם בלומפילד ונקרא דו”ח משנת תר"ס (1900):

הכנסה היתה: £31.109

הוצאה.5.16.3£

הוחלט לתמוך את “הבית־נאמן” בירושלים בגינאה לשנה (לירה וחמישים מא"י) ".

דאבלין, 1900. 1.11

לקורות הקהילה    🔗

“אבידה גדולה אבדה לעדת ישראל האנגלית בדאבלין במות עליה נשיאה מר דגרוט (שופט השלום) בשנת ה־70 לימי חייו. כ־20 שנה עמד בראש הקהילה והרבה פעל למענה. רבות יגע ועמל לאחד את כל יהודי דאבלין למען יהיו לאחד”.

משה לייב גרינטוב דאבלין, 2.5.1901

לקורות הקהילה בבלפאסט    🔗

“מספר הנפש מעמנו ועירנו מגיע ל־400 עד 500 איש. להם בית כנסת אחד שנבנה בשנת 1870. הבית לתפילה עומד ברחוב ויקטוריה מהלך שני מייל ממקום מושב רוב אחינו מבני רו”פ. ויהי בפתוח מר גורפינקל בעמל בית־ספר לנערים ברחוב רג’נט התחילו אחינו להתפלל באותו בית־ספר מיום הווסדו בשנת

1. והנה קמו גבאי בית־הכנסת, שאחד מהם היה גם ראש ביה“ס הנ”ל, והם ערערו על התפילה מחוץ לבית־הכנסת באמרם, כי הוא הגורם שביה“כ יהיה ריק מאדם גם בימי השבת, ואת עירעורם זה הודיעו בכוח האגרוף. הם לא קראו למתפללים לדבר עמם אלא סגרו את בית הספר ולא נתנו לפתוח בשביל תפילת השחרית ביום השבת. והמתפללים באו כדרכם כי לא התרו בהם מראש וישובו בבושת פנים”.

אחד מבלפאסט, 29.8.1901

על מועדון קריאה עברי    🔗

“זה כשבע שנים בערך נוסד בעירנו בית־מקרא עברי, אשר מטרתו לאסוף רבים יחד ולקרוא בעתונים, במאספים בשפת עבר, ז’ארגון ואנגלית וגם לשאת משאות על עניינים שונים. הכל נעשה ע”י עובדים חרוצים ובמשך העת רחש לו בית־המקרא יותר מ־700 ספרים בשלוש השפות הנזכרות, בעת האחרונה עלתה הצעה להגדיל את בית־המקרא. מהראפורט שנתן הוועד לפני האסיפה האחרונה נראה כי כבר רכשו להם 200 חבר וסך של £40 נאסף לקול־הקורא, אשר נקרא באסיפה לפאר את חדרי בית־המקרא החדש אשר חושבים לפתוח בקרוב".

דאבלין, 23.1.1902

אותות אנטישמיות    🔗

״ביום השבת התברר משפט אחד הפחותים בעירנו ובעמנו ה.ק., על פרעו פרעות בחנות א.מ. ובחמתו שיבר כלים וניפץ חלונות. הוא נענש במאסר למשך שנה והמעציב במשפט זה, כי השופט העיר לאמור: “אתה דוגמה של העם והגזע העברי, ובשביל זה צריכה כל ארץ לגרש אתכם מתוכה”, ועוד יאמרו השאננים, כי אין שנאה לישראל בבריטאניה? – ידיעה זו הגיעה למערכת בצירוף מכתב מאת המודיע".

“מקרי גניבה היו למעשים בכל יום בעירנו. הגנבים יפלסו בחמס ידם ומפילים חתיתם על כל תושבי העיר. באסיפת עם גדולה אמר מר פ., אירי נוצרי, כי ברי לו שיש לגנבים אורגאַניזציה מסודרת וקונים לחפצים הגנובים. הם באים לבתים בלתי מזוינים וגונבים את צנורות הגאז ואת הדלתות, המנעולים וכל שוה־כסף שימצאו, הגנבים הם מהגרים – קרי: יהודים. ומעת שאחדים מהם נענשו בבית־המשפט בעוון גניבה, ברחו יותר מ־300 מהם (מהיהודים) לדרום אפריקה לבצע שם את מעשי החמס. על שקר גלוי זה התעוררו בהתרגשות הרבה מהסופרים האירים הישרים להוכיחו ע”י העתונים. ואחד מהם שאל אותו בצחוק: “אם נתפשו שני יהודים בגניבה ועזבו 300 יהודים ויותר את דאבלין, הרי אם יתפשו עוד שמונה מהם תנוכה כל העיר מהיהודים!” – ובאמת המצב הוא, שמספר היהודים שיצאו בעירנו לדרום אפריקה הוא 30 ולא 300, בלי שום קשר לאשמת פ. בכל אופן שיהיה, יכולים אנו לראות בזה ראשית ביכורי אנטישמיות על אדמת אירלאנד".

המודיע דאבלין, 22.7.1902

״חובבים" ו"ציונים''    🔗

“אסיפת הציונים החליטה לשנות את הסעיפים האוסרים את ידיהם מעשות בכסף החברה כרצונם ונתקנה תקנה חדשה בנוסח זה. אין כל ספק, כי החובבים יבדלו מהם ויהיו הם לסניף לפדריישן הלונדוני ויצאו ידי חובת ציונותם בנתינת השקל גרידא, והחובבים יסדו למו חברה שמטרתה תהיה לתמוך את הפועלים”.

דאבלין, 1.5.1902

לעניני הקהילה    🔗

״היושר נצח! מנהלי הת“ת סוף־סוף ראו את עצמם מוכרחים לפייס את דעת הקהל ולפרסם דין וחשבון… מספר התל מידים עלה מן 13 בשנה הראשונה עד 15 בשנה השניה ויעמוד עד 17 בשנה הרביעית”.

דאבלין, 13 באוקטובר 1903

פעילות “חובבי־ציון”    🔗

״האסיפה השנתית לחברת חובבי ציון היתה ביום א'. המזכיר הרצה על מפעלות החברה בשנת החשבון.

לועד התמיכה באודיסה שלחה 20 £

עבור שקלים 11.5 £

שם החברה ושם נשיאה נכתבו בספר־הזהב 20 £

תוים של הקופה הלאומית נמכרו בסך 4 £

ע“י קלוב המניות של החברה נמכרו בסך 55 מניות הקולב”נ.

בעד אומללי קישינוב אספה החברה 20 £

הס"ה 75.5 £

דאבלין, 4.10.1903

עברית וציונות    🔗

“האסיפה השנתית לחברה חובבי־ציון שכרגיל, תחול תמיד אחר חג הסוכות, היתה בשנה זו מוקדמת בערך ירח ימים, ולמה פרצו חוב”צ פרץ אין איש יודע וביותר יפלא על הפתאומיות שבאסיפה. ליצני הדור אומרים, כי המנהלים אמרו בזה לבצר את עמדתם בימי הדין וגם כי לא ירבו החברים לבוא… – סגולה טובה היא להנצל מבקורת, מעינא בישא ומלשון רעה, אולם אחת אדע כי פתגם הבריות “טוב לא יצמח מחפזון” אמת לאמיתו הוא וגם החברה חוב"צ נכשלה בחפזה והעמידה את ההוצאה לנסיעת הציר לבאזל על חשבון כסף המניות… באסיפה זו גורשה בחרפה השפה העבריה מהיות שפת החברה, בעוד שמיום שנוסדה החברה ועד עתה היתה שפתנו העברית שלטת בה. ועתה, ואולי מפני שהיו לאוגאנדים לקחה שפת מזרח אפריקה, שפת אנגליה, את מקומה. כי כובשים את המלכה בביתה. מאוד יכאב הלב!״

א. ציוני דאבלין 15.10.1903

חברת שיבת־ציון    🔗

“ביום א' היתה בחדרי בית־הספר האסיפה הראשונה לחברת שיבת־ציון. ראש הקהלה ד”ר ארנסט האריס הציג את עצמו כציוני הנכון לעבוד לטובת הציונות, אף דיבר בשבח הישוב במזרח אפריקה. מר הדס גינה את העסק של “נשך כסף”, שבאירלאנד אחזו בענף מחיה זה, מספר אנשים. מר כרמל קרא לכל הצעירים בדאבלין שיהיו חברים בחברה זו שמספר חבריה 85".

א. ציוני דאבלין 15.10.1903

אבל ד"ר הרצל    🔗

“ביום א' נערך בבית־הכנסת הגדול הספד על ד”ר הרצל. הרב גדליהו סילברסטון מעיר בלפאסט נשא מספד מר בדברים חמים מאוד. רעוו. גאודאנסקי עשה הזכרה לנשמתו וירבה העם לבכות. נשיא העדה עורר כי כל אחד ינדב לטובת העם. בעד בני המנוח נאספו במקום 8.15 £. טליגראמות של תנחומים למשפחת המנוח שלחו החברות: חובבי ציון, צעירי־ציון שיבת־ציון ובנות־ציון".

דאבלין, 28.7.1904

מאותות האנטישמיות בלימריק.    🔗

“באסיפה החדשית של ועד שליחי הקהלות (בוארד אוף דיפיוטיס), בה דנו בשאלות שונות ובנוגע לעיר למריק שבאירלאנד, הודיע היו”ר מר אלקסנדר יועץ המלך, כי המצב שם הולך וטוב. השנאה בין היהודים והקאתולים, שהכהן (הכומר) קריה ניסה לזרוע, פוחתת מיום ליום ויש תקווה כי עוד מעט ולא תהיה ניכרת לגמרי".

21.7.1904

נפגעי לימריק.    🔗

“ביום א' בשעה 2 אחה”צ שבו ה“ה גולדברג וויינרונג מבית הכנסת ופגשו בפאטריק ברקר. פתאום התנפל ברקר על גולדברג והכה אותו במקלו ואחרי כל הלם גם את וויינרונג על קדקדו. מר גולדברג הלך אל בית החולים למען שיחבשו לפצעו בכל יום וסבל מהפצעים יותר משבועים. בשעה שהכם צעק ברקר “עלי לעשות אתכם כלה, שודדים”. הנאשם ברקר אמר בבית־המשפט, כי אין לא מאומה להגיד. השופט ד”ר מילקאהי חקר את הנאשם ויחליט כי אינו שפוי בדעתו, וכי איננו אחראי למעשיו. החלטת המשפט נדחתה ופקודה יצאה כי ברקר ישלח לבית־המשוגעים. באותו יום הרצה הרצאה ציונית מר יצחק א. כרמל לפני החברה שיבת ציון, ויעורר את הנוכחים לעבוד לציון ביתר אנרגיה ומרץ".

הציוני לימריק, 4.8.1904.

תזכיר הפרוטסטנטים בלימריק.    🔗

המצב בעירנו לא הוטב. הפדריישון לפרוטסטאנטים שלחה לנציב אירלאנד תזכיר בו נאמר כי כמרים אחדים של הכנסיה הרומית מסכסכים את צאן מרעיתם כאויבים ביהודים ולעוררם לקרוא חרם על סחר היהודים וגם לפגוע בהם. הנהגה כזאת היא נבלה ולא תוכל להיות נסבלת במדינה החפשית. הועד מקוה שהממשלה תעשה את המוטל עליה למנוע מעשים כאלה. גם תעשה חקירה להביא במשפט את האנשים שעליהם אחריות מוסרית או משפטית, ואשמים במעשים אלו".

הציוני לימריק, 15.9.1904.

לעניני הקהילה    🔗

“בעזוב הסופר מר יצחק שמואלאביץ את עירנו ללכת לדרום־אפריקה, התאספו חברי בית־המקרא ויגישו לו אדריסת ברכה בעד עבודתו הפוריה לטובת בית המקרא זה שמונה שנים. רק הודות לעמלו ועבודתו האנרגית עשה בשביל בית המקרא הרבה ספרים עבריים. יהיה ברוך בצאתו מעירנו וברוך יהיה בבואו ליוהאנסבורג”.

דאבלין, 15.10.1904

לימוד תורה    🔗

אורח נכבד בא לעירנו הוא הרב הגאון רי“מ יוסלסון האב”ד בדאבלין. החברה ללומדי גמרא, אשר הרב הזה יסדה, קראה אותו לחוג את חג סיום הש“ס. ביום השבת דרש בבית־הכנסת וביום א' סיים רבינו הרב גדליהו סילברסטון את הש”ס ושילב סיפא לאתחלתא בפלפול נעים. אחריו הגיד הרב יוסלסון הדרן ובפלפולו חרז מ“ס ברכות למ”ס נדה וכל השומעים התענגו וייטיבו לבם במגדנות ובממתקים. אחר כך ערכה החברה סעודה לקרואיה באולם אשר לת“ת ברחוב פרידלן. ביום ג' התחילו את לימוד הש”ס מחדש והרב שב לביתו".

המודיע בלפאסט, 1.12.1904

לומדי תורה    🔗

“אבדה גדולה שאינה חוזרת אבדה עירנו, כי נלקח ממנה אחד מבחירי יושביה ר' ישיעהו שמואלביץ ז”ל ביום א' עשרה לטבת. המנוח היה ירא שמים בסתר ובגלוי ונהנה מיגיע כפיו אוהב תורה ומוקיר ומרחם רבנן".

תנצב"ה דאבלין, 19.12.1904

לקורות יהודי לימריק    🔗

“בנוגע לעיר לימריק נמסר כדלקמן: מר סלאן שנבחר לפרלאמנט שאל בישיבת הפרלאמנט, כמה יהודים היו אנוסים לעזוב את העיר לימריק בגלל החרם על מסחרם מצד התושבים ומה מצב היהודים הנשארים בעיר? ת. – וישיבהו המזכיר הראשי לאירלאנד – מר לאנג; 37 יהודים יצאו מן העיר ומן 121 היהודים הנשארים בעיר, החלק הרביעי הוא במצב של עוני, אבל לפי הודעתם הם שמחים בחלקם. מר סלאן שאל שוב: האם לא החרם והרדיפות נגד היהודים הסבו לעניות החלק הרביעי מכנסת ישראל? על שאלה זו לא קיבל תשובה”.

מתוך הכרוניקה מקהילת לונדון בשבועון הנ"ל דאבלין, 13.7.1905

איסוף כספים    🔗

“השבוע היתה אסיפה שנתית לחברה הציונית שיבת ציון ונראה מהדין־וחשבון שכל הכנסותיה הגיעו ל־ 34,17,11 לי”ש וההוצאה הגיעה ל־1 לירה. הכסף הנ“ל נשלח לאודיסה”.

לעניני הקהילה    🔗

“השוחט החדש שבא לעירנו נתפש במכירת בשר טרפה במקום בשר כשר, טרם הוברר אם זה היה בשוגג או במזיד. הוחלט עפ”י פסק הרב כי השו“ב יעמוד לדין לפני רב מהחוץ, ועד שיבורר הדבר מותר לו למכור בשר כשר, אבל אסור לו לשחוט”.

דאבלין, 18.4.1907

שבחי תלמיד־חכם    🔗

“אבידה שאין לה תמורה אבדה עירנו במיתת הרב ר' אברהם ליפמן אברומבוטש (אברומוביץ?) ז”ל. כ' שנה כהן בעירנו במשרות שו“ב ש”צ ומוהל וקורא בתורה ובכל אלה הדברים היה מומחה. הוא היה תלמיד־חכם הגון, בעל נפש נעלה ובעל מידות תרומיות ויהי חבר לכל עושה טוב, ולפני כשנה מסרו בעירנו על ידו גם הת“ת וגם במקצוע זה עשה חיל. תנצב”ה".

דאבלין, 10.10.1907

סמיכות לרבנות    🔗

“הרב רב מיכל אשר הכהן מאטלין בן הרב ר' עקיבה האב”ד דק“ק מינסק ברוסיה וחתן הרב הר' יצחק מאיר יוסלסון האב”ד דאבלין נסמך להוראה ע“י הרבנים הגאונים הרב ר' אברהם אבא ורנר רב דמחזיקי הדת בלונדון ומהרב מנחם דוב דגוטסקי הרב במנטשסטיר”.

דאבלין, 24.10.1907

לטובת ישוב א"י    🔗

“באסיפה השנתית לחברת חו”צ שהיתה ביום א' נבחרו טי קורניק לנשיא (בפעם העשירית) וי“מ' העלימאן לסגנו. דברו דברים חמים לטובת הישוב. במשך האסיפה נתחלק לבעלי המניות של הבאנק העברי הרווח ממחיר התלושים כ־£8. פחות מחצי בעלי־המניות קיבלו את הרווח”. כנ"ל

“ביום א' סליחות הספיד הרה”ג ר. אלחנן אליעזר גאווראנסקי את הר' הגאון רש“ס סלנט זצ”ל בעיר הקודש ירושלים, בביה“כ אדליאיך רואד”.

דאבלין, 30.9.1909

לעניני קהילות דאבלין    🔗

“סוף סוף עלה בידי המשתדלים לאחד את הקהילות ובחפצם ליסד קהילה אחת גדולה במקום ארבע קהילות קטנות. היתה אסיפה רבה ואליה באו באי־כוח של כל הקהילות: ביהמ”ד ברחוב קמדין סטריט; ביהמ“ד ברחוב לנקסטריט; ביהמ”ד ברחוב שבקונספרייד; ביהמ“ד ברחוב אוקפילדפלייס. בקול אחד הוחלט לבנות בית מדרש אחד גדול ובית מרחץ לטבילה הנחוץ מאוד לקהילה גדולה כקהילתנו, ביום א' יצאו לרכוש חברים וגם כסף עבור הקהלה החדשה וחפצם הצליח בידם כי ביום אחד נספחו על האגודה יותר מ־200 חברים וגם סך כסף הגון נקבץ והיה כאשר ימצאו מקום מוכשר לבנות עליו את הבית “בית המדרש הגדול” ויקרבו אל המלאכה”.

דאבלין, 14.10.1909

מטיף – אשה    🔗

“לעירנו סר מגיד או מטיף – אשה, ואחריה הכל רצים ובדבריה עושה היא רושם גדול. ביום השבת דרשה באולם גדול שהיה מלא עד אפס מקום ורבים היו אנוסים לשוב לביתם מאפס מקום. ויהי כאשר התאוה העם לשמוע את דבריה, דיברה ביום הראשון בבית הכנסת האנגלי, ושלא להכעיס את החרדים לא עמדה בעזרת הגברים מול ארון הקודש כי אם בעזרת הנשים למעלה וממרום שלחה את דבריה אל הקהל הנאסף. דבריה נכנסו ללב השומעים ונאסף 6 לי”ש בעד הפועלים העובדים בא“י. מכבדיה ערכו לכבודה משתה ואליה באו קרואים רבים נכבדים וגם שם דיברה אל הקהל ונאסף 25 לי”ש בעד מוזיאון “בצלאל”. ״

דאבלין, 25.11.1909

קופת רמבעה"נ    🔗

“ביום השבת דרש הרב מטלין בבית המדרש לנוק־סטריט דרוש גדול בדבר קופת רמבעה”נ, שעזובה פה מאוד ויעורר את העם בדברים חוצבים להבות אש לחזק את הקופה הנזכרת ודבריו נכנסו ללב השומעים ועשו פרי".

דאבלין, 9.12.1909

רבנות    🔗

“ביום א' פרשת משפטים נשא הרב הגאון דפה ר' יצחק מאיר יוסלסון מספד מר בבית־המדרש לאמבר־סטריט על הרבנים ז”ל הרב צבי הירש אב“ד דק”ק קאבנא ועל הרב ר' ארי ליב שפירא אב“ד דק”ק אמסטרדם ויעורר את העם בבכי והחזן המפורסם רעוו. שטיינברג משה עשה אל מלא רחמים".

דאבלין, 3.2.1910

מספד המלך אדוארד    🔗

“בביהמ”ד ברחוב לנוק־סטריט – הספיד הרב הגאון דפה ר' יצחק מאיר יוסלסון במספד מר את אדוננו המלך אדוארד באנגליה. בית המדרש היה מלא נאספים עד אפס מקום".

דאבלין, 26.5.1910

למדנות    🔗

…“לא רב לא דרשן גם לא מטיף, כי אם אחד מבעלי־הבתים המצטיינים ביותר וכל המתפללים שמעו בבית־הכנסת קוונספרייד את דבריו מעל הבמה אחרי תפלת כל נדרי, מר אברהם דוב אפל איש סוחר, אבל קרא הרבה ושנה הרבה ולא חדל גם היום להיות קובע עתים לתורה, הוא הטיף לפני הקהל בהלכה ובאגדה ותוכחת מוסר. דבריו היו ערבים לשומעים ונכנסו ללבבם. נקווה שלא יסרב בקשת המתפללים שמבקשים אותו להגיד לפניהם את השיעור בגפ”ת שפסק זה חדשים אחדים וגם ילמוד עם הקהל פרק משניות בכל יום".

דאבלין, 27.10.1910

מפקד יהודי אירלאנד    🔗

על־פי הספירה האחרונה באירלאנד מספר התושבים בכלל מגיע ל־ 4.381.951 בהם 5.101 יהודים. בשנת 1861 היה מספר היהודים באירלאנד 393 ובשנת 1901 – היה מספר היהודים 3.898. העתונים כאן מתענינים בזה שמספר היהודים מוסיף והולך".

דאבלין, 1.6.1911

חינוך הבנים    🔗

“דרוש גדול ונפלא דרש ביום א' של פסח הרב הגאון ר' מטלין ובסוף הדרוש דיבר בדברים חמים קורעים את הלב אודות חינוך הבנים אשר ירד פה פלאים ובמה נוכל להיטיבו”.

דאבלין, 11.4.1912

נצחון החרדים על המתאנגלים    🔗

“נצחון גדול ניצחו הבע”ב החרדים מעדתנו, אחרי שזה עברו כעשר שנים והיתה משרת סגן הנשיאות דבית־הכנסת דפה בידי המתאנגלים וכמובן נעשה הכל על פי המודה האנגלית היותר חדשה. כעת העמידו הבע“ב החרדים לקנדידט אחד משלהם. ברוב 6 קולות נבחר האדון המופלג בתורה רבי יוסף הורביץ, מגיד הדף וגבאי החברה גמרא בעירנו, לסגן הנשיא דבית הכנסת דפה. והיהודים החרדים בעירנו צוהלים ושמחים”. (המודיע: קטונתי)

בלפאסט, 28.11.12

ספר גדול ומפורט על חיי יהודי אירלנד ותולדותיהם מאת ל. היימן עומד להופיע בקרוב בארץ. המתעניין בנושא זה ימצא בו את מבוקשו.

 

פרק ל"ג – פני הקיבוץ היהודי באירלאנד – לאן?    🔗

מן הכרוניקה שהבאנו לעיל אנו לומדים במקוטעים על עניני הקהילות הקטנות ותולדותיהן, על קשריהן עם האחות הבכירה – הקהילה היהודית הגדולה באנגליה והשפעתה עליהן. ולא זו בלבד, אלא רואים אנו, כי גולה מבודדת זו מקיימת קשרים מרחוק עם היהדות ועניניה, הציונות ושאיפותיה – מליטא הרחוקה עד לירושלים. קשרי אחים לתורה, מסורת ובתקופה החדשה – קשרי תחייה. עוד שאלה חשובה מבצבצת ועולה משורות הכרוניקה – והיא יחס האירים אל התושבים היהודים, שאלת האנטישימיות במדינה זו.

לאמיתו של דבר, אינה מצוייה האנטישמיות במדינה זו כהיותה מצוייה במדינות אחרות; עם זאת אין להגיד שאוהבים האירים את היהודים, כי, בדרך כלל, יחס התושב האירי אל היהודי אינו כיחס אל עם אחר, אלא כיחס אל “פוריינר” (נכרי). היהודי מקובל ומכובד בחיים המדיניים כאזרה נאמן, אבל יש ואירי פלוני יגיד לך, שהיהודי האחד הוא “א גוד ג’ומן” והשני הוא א״ בּד ג’ומן". על־פי אותו יהודי, אם טוב או רע. קובע התושב האירי את יחסו אל שאר יהודים הגרים בארצו.

שאלת יהודים בפני עצמה אינה קיימת בחיי מדינה זו והיחס הקיבוצי אל היהודים בא להם בירושה מן האנגלים, האירים כאנגלים מוקירים ומעריכים את ספר־הספרים שלנו ומקדשים את תכנו של התנ“ך הנלמד בכל בית־ספר, כנסיה ובבתי־ספר עליונים. היחס אל ״עם התנ”ך״ משתקף בחוגי האינטליגנציה האירית באהדתם הרבה למפעלנו הציוני־המדיני.

האינטליגנציה האירית תומכת ברעיון הציוני ובשאיפת העם היהודי לחירות ועצמאות בארצו. באסיפות משותפות של סטודנטים אירים ויהודים, מקיימים לעתים קרובות ויכוחים על נושאים ציוניים מדיניים ועל נושאים איריים לאומיים כאחד. באיגוד הסטודנטים היהודים הנקרא “ג’ויש דבּייטינג סוסייטי” ובאסיפותיו משתתפים מלבד היהודים טובי הכוחות של האינטליגנציה האירית – שופטים, עורכי־דין, רופאים, פרופיסורים של האוניברסיטאות, סופרים ומורים איריים. מדבריהם באסיפות אלו ניכר, כי מרובים “חסידי עולם” בקרב העם האירי המתיחסים לשאלתנו מתוך מצפון אנושי־חברותי ומקבילים את גורלנו בהווה, אל גורל העם האירי בעבר. לא האנטישמיות גרמה איפוא למיעוט היהודים באירלאנד, אלא אי־הרצון של היהודים, אנשי המסחר והעבודה, לעבור מאנגליה לאירלאנד, ארץ שהיתה שרוייה תמיד במהומות – “טרובּלס”.

לגבי המעבר מן המדינה האחת לשניה, ניתן חופש תנועה גמור ליהודים, וזכויותיהם בנידון זה שוות לאלו של האנגלי והאירי. בעונת הקיץ רבים היהודים הבאים לבלות את חופשתם באי.

הנוער היהודי הלומד במדינה זו מסור מאוד לתרבותא וחייה, ומתוך כך הושפע גם ביחסו למצב המדיני שנוצר בתנועה הציונית ע“י מאבקנו עם הממשלה האנגלית. יחס הנוער הזה הוא אנטי־בריטי ובאסיפות הציוניות הפומביות, שהנוער היהודי האינטלקטואלי משתתף בהן באופן פעיל, הוא מביע את דעתו ומסביר את השקפתו על השאלות המדיניות שלנו באומץ־לב ובנאמנות לאומית מפתיעים. הנוער משתדל להכיר את המציאות הארצי־ישראלית ולא רחוקים הימים, שמבין שורותיו יתגלו כוחות שימלאו תפקיד חשוב בפעולתנו המעשית והמדינית בארץ. הנוער החל בשנים האחרונות לתת את אותותיו במדע, בחברה ובחיי המדינה. שני פרופיסורים יהודים מבני הנוער שנולדו והתחנכו בעיר זו, ד”ר אברהמסון וד“ר לואיס מכהנים באוניברסיטה בדאבלין בפאקולטה המדיצינית, והעתונות האירית מציינת בהערכה את פעולתם. פרופיסור יהודי, ד”ר בייקר מרצה בפאקולטה למשפטים, אחד משמש מרצה בפאקולטה ללשון העברית ד“ר גרין ואחד לשפה הצרפתית ד”ר לוינטל. בחיי המדינה ממלא תפקיד חשוב חבר הפרלאמנט האירי מר ראובן בריסקו, שנבחר בשנת 1932 וממשיך לכהן במשרה זו. עד היום.

מנקודת מבט ציוני דומני שמחובי להזכיר כאן רק מספר ידוע מהאישים הפעילים שם למען התנועה הציונית ומוסדותיה. והם הא' והגברת מ. י. לעווינטל הא' והג' א. נוימן, שופט השלום, הא' ז’לוטובר, הא' טרלו, גב' דייוויס, הא' והג' סגל ובניו, משפחת בייקר, מש“פ שריידר, מש”פ ד“ר טלר ד”ר ספיירו, העו“ד נוהג, העו”ד שילמן, העו“ד גודנסקי, העו”ד לאפידות, הא' והג' העלליס, שופט שלום, האחים בנסון, האחים רובינסון, האחים פרידמאן, האחים בוּכלהלטר, הגב' קלין הגב' בלאק (וואטשמאן), מרת זשעני רוּבינשטיין, אסתר סגל (וולפסון), גערטי וואטשמאן, העו“ד קריבען, ד”ר פרופיסור אברמסון ורעיתו, גברת נורוק, ד“ר בייקער ורעיתו וד”ר יעקב גרין ורעיתו. יתכן שלא כאן המקום להאריך ברשימתי הנ"ל. ועם הקורא הסליחה.

מבני הקהילה היהודית האירית יצאו מספר רופאים המצטיינים במקצועם ועורכי־דין מפורסמים. כבר אמרנו במקום אחר, כי במובן המשפחתי ממשיכה הקהילה היהודית באותה מסורת של קדושת חיי המשפחה. רבים מוצאים את סיפוקם במוסדות התרבות והרוח העבריים: האחד בחברת ש“ס הלומדת תורה יום ביומו בבית הכנסת, והשני באגודות “המכבי” או “בני ברית”, הדומות בתכנית פעולותיהן ל”פרינדלי סוסייטיס" (“המכבי” באנגליה ובאירלאנד אינו מסמל את תנועת “המכבי” הספורטיבית באירופה). אגודות “המכבי” חדורות רוח אידיאולוגית־ציונית, ומגמתן היא עזרה הדדית וחנוך תרבותי למען הגשמת הציוניות.

סקירתי על הקהילה היהודית באירלאנד לא תהיה שלמה, אם לא אזכיר את השפעתו הרוחנית הרבה של הרב ד“ר הרצוג, אשר כיהן כרב ראשי באירלאנד פעמיים, וכעת משמש בכתר הרבנות הראשית בארץ־ישראל. די לציין, כי מיום שכבוד הרב הראשי ד”ר הרצוג נפרד מקהילתו בעלותו ארצה, לא הגיעה הקהילה לידי החלטה בדבר אישיות מתאימה למילוי מקומו בחיי הקהילה. פעולתו החשובה של הרב ד“ר הרצוג בראשית רבנותו באירלאנד היתה חיזוק האיחוד בחיי היהודים בינם לבין עצמם. הוא איחד את כוחות הקהילה למען התקדמותה ובמשך זמן קצר רכש לו את האימון המלא מכל הצדדים. השפעתו היתה רבה לא רק על אנשי הדת, כי אם על הנוער הלומד ואיגוד הסטודנטים. באסיפותיהם בכל מוצאי שבת היה מרצה ד”ר הרצוג על נושאים היסטוריים, לאומיים, תורניים ודתיים מחיי האומה. מספר שומעיו היה גדול ורבים היו נאלצים לחזור לבתיהם מחוסר מקום באולם ההרצאות. אישיותו נודעה בין הפרופיסורים של שתי האוניברסיטאות ולעתים קרובות היה מוזמן לפגישות אל ראש המדינה וחברי הממשלה. חלק גדול היה לרב הרצוג בשינוי הכביר שנתחולל בחינוך הנוער. הוא ארגן עזרה לצעירים שהצטיינו בלימודיהם, כדי שיוכלו להמשיך את לימודיהם באוניברסיטה או את לימודיהם הדתיים. הצעירים הללו ממלאים כעת תפקידים שונים בחיי הדת של קהילות אנגליה.

מכל התרומות החשובות שתרמה הקהילה היהודית בדאבלין למען הקרנות הלאומיות ולמען ארץ ישראל – הנכבדה ביותר היא אישיותו הדגולה של הרב הראשי ד"ר, הרצוג, המכהן פאר בבירתנו הנצחית כרועה דתי של כנסת ישראל וכמנהיגה הרוחני.

בהשפעתו הדתית והציונית על הנוער נמצאים כיום בישראל כמאה משפחות מתוך הקהילה היהודית באירלנד הממלאים תפקידים חשובים בחיי המדינה.

נסיים ונאמר, כי הזרע הלאומי נזרע בקהילות היהודים באירלנד בידים אמונות.

מורנו הרב יצחק אייזיק הרצוג נולד בלומזה שבפולין בכ“ה בכסלו תרמ”ט ( 2.12.1888 ). אביו הרב יואל²¹ לייב, בן לומזה אף הוא, היה ידוע כמטיף לאומי, חובב ציון נלהב ואחד הראשונים שנתן יד לתוכניות הרצל, אף נבחר כציר לקונגרס הציוני הראשון בבזל. בגיל 9 (תרנ"ז) – נבחר אביו לשמש כרב הקהילה. בגיל 16 (תרס"ה – 1897) עבר רבי יצחק עם הוריו ללידס שבאנגליה²², שם (1905) סיים בפעם הראשונה את הש“ס על מפרשיו ובגיל 19 (תרס"ח – 1908) הוסמך לרבנות. כשנה אחר כך קבל תואר ראשון בבלשנות באוניברסיטה של לונדון. מילדותו הראה כשרונות בלתי רגילים ובגיל צעיר התחיל להתכתב בשאלות הלכה עם גדולי התורה אשר ראו בו כוכב עולה, ונבאו לו גדולות. שאלת התכלת והחלזון מבחינת ההלכה התחילה להעסיקו מנעוריו והמריצה אותו ללמודי טבע, אף לפעולה מעשית במעבדות לכימיה. בשנת תרע”ב (1912) קבל תואר אקדמי שני וכעבור שנתיים (תרע"ד – 1914) הוכתר בתואר ד"ר לספרות מטעם אוניברסיטת לונדון בעד חקירתו בנושא התכלת, אשר פורסמה אחר כך באנגלית ועשתה רושם בעולם המדע. גם לאחר סיום הלימודים עסק בלימודי משפט, פילוסופיה, סוציולוגיה, פרשנות וספרות וראה בהם מעין תוספת הכרחית ללמודי התורה.

בשנת 1916 הוזמן לשמש כרב בעיר בלפסט שבאירלנד וכעבור שלוש שנים (1919) הוזמן לכהן כרב ראשי בעיר הבירה דובלין. בשנת 1925 הוסמך כרב ראשי ראשון במדינת אירלנד העצמאית ובתוקף תפקיד זה דאג לחינוך הנוער היהודי והפצת למודי התורה בקרב יהדות המקום אשר הפגינו כלפיו הערכה והערצה נכבדת.

הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג הזדהה עם המאבק למען אירלנד החפשית ותמך בראשי המחתרת האירית. לעתים תכופות נתן מקלט בביתו לאמון די־וואלירה ולמנהיגי מחתרת אחרים שנרדפו על ידי המשטר האנגלי. המוניטין שיצא לו בעקבות מחקריו המשפטיים גרמו לכך, שממשלת אירלנד פנתה אליו שעה שעסקה בהכנת תחוקתה בקשה חוות דעתו כמשפטן מומחה.

ומשום כך הוא זכה ליחס כבוד והערצה בקרב האוכלוסיה האירית והתרקמו קשרי ידידות בינו לבין ראש הממשלה – אמון דא ואלירה –, מדינאים ואישים אחרים שהיו מבאי ביתו. כמחוה לפעולותיו למען אירלנד העבירה ממשלת אירלנד אחרי מלחמת העולם השניה מיליון קופסאות בשר משומר כשר לפליטי השואה.

בשנת 1934 בקר הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג לראשונה בארץ עליה חלם עוד בילדותו והביע את רצונו העז להשתקע בה. חלומו זה זכה להגשים כעבור שנתיים כאשר נבחר לרבה הראשי של ארץ ישראל. מאז שעלה לכס הרבנות הראשית התחילה פעולתו הגדולה למען הישוב בארץ ויהדות הגולה, שהיתה לברכה רבה. לראשונה דאג הרב הראשי לביצור הרבנות ולשכלול בתי הדין הרבניים על ידי הנהגת כתיבת פסקי דין מנומקים. הוא טפל בהרחבת לימוד התורה וביסוס קרן מוסדותיה. הקים הרבה ישיבות ובסס אותן על רמה גבוהה והקדיש כל מרצו לעניני הישוב וההתישבות, בכללם, הוא עמד בראש ההפגנות נגד השלטון הבריטי ועם הכרזת “הספר הלבן” הרב הראשי יצחק א. ה. הרצוג קרע אותו באסיפה המונית לעיני כל הקהל שהתרכז בבית הכנסת הגדול ״ישורון" בשנת תרצ“ט בירושלים. בין היתר העיד בפני ועדת פיל בשנת 1948 והשתתף ב״שולחן העגול” שהורכב מיהודים וערבים שהתקיים בלונדון בשנת 1939. זכורות הופעותיו בפני הועדות האמריקאיות והאנגליות ונאומו בפני ועדת האו"ם לעניני ארץ ישראל. בכל אלה הופיע כיהודי לאומי גאה אחראי לעמו לארצו ולתורתו הנלחם למענם.

בשנות המלחמה השניה ואחריה ערך כמה מסעות נועזים לשם הצלת יהודי הגולה ונפגש עם האפיפיור, עם ראשי מדינות ואנשי רוח.

עם זאת לא הזניח את עניני הישוב היהודי בארץ ותקן תקנות להקל על עגונות. הוא עשה רבות למען קירוב הלבבות בין חלקי הישוב השונים, ובמיוחד רבתה פעילותו עם קום המדינה בה ראה הגשמת חזון הדורות.

הוא התחיל לחתור לקראת השתתת המשפט על יסודות התורה התואמים לדעתו לדמוקרטיה הצרופה, בקש לבסס דעה זו וצורך זה בספר על התחוקה בישראל ושהתחיל בכתיבתו. בפטירתו בגיל שבעים בשבת י“ט תמוז²³ תשי”ט (25.7.1959)²⁴ נפסקה פעולותו המבורכת. אגודה להוצאת כתביו בנשיאותו של הרב שלמה יוסף זוין פרסמה עד עתה שני כרכים גדולים של שו"ת (היכל יצחק“, אבן העזר חלק א' וב', ירושלים תש”ך – תשכ"א) ומן הראוי יהיה להוציא לא רק כתבים שבכתב ידו כי אם גם אלו שנדפסו ואזלו, הן בעניני תורה והן במדע, עברית ולועזית.

 

נספח א' – מסמך היסטורי שנכתב מה“קסטל” שבדבלין ב־ 14.2.1799 ²⁵    🔗

מתוך מכתבו של מרקיז קורנבליס אל הלורד הדוכס מפורטלנד:

אדוני הלורד,

ברוב כאב עלי להודיע להוד מעלתו על מקרים שקרו בישיבות הפרלמנט של הוד מלכותו בשלשה החדשים האחרונים. המונים הפגינו נגד אי־הפעילות של צירי הפרלמנט באשר לא חוקקו חוק מיוחד נגד המורדים בשלטון הוד מלכותו באירלנד. המתקהלים דרשו שיאושר חוק נוסף נגד העוזרים למורדים והרוצים לשוות לו צורה של מרד לאומי נגד השלטון הבריטי. המורדים, אמנם, אינם ששים לשמוע על חקיקת חוק הגוזר עונש מוות לכל מורד הפועל נגד השלטון, אך אין דבר המפחיד אותם. הרבה פעולות נעשו כבר על ידם בשטחים שונים. הם מבצעים כמעט יום יום פעולות מחתרת שונות נגד השלטון, בחודש שעבר נשדדו בלילות על ידי כוחות המורדים מספר בתים של אזרחים הנאמנים הוד מלכותו, את כלי הנשק שמצאו בבתים הוציאו ושדדו גם כסף רב.

במקומות אחרים הצליחו המורדים בכוח נשקם להטיל פחד רב על התושבים. הצבא הבריטי נשלח מדי פעם להגנת תושבי הוד מלכותו, אך אין הוא מצליח להשתלט על המורדים המפוזרים בכל אזורי אירלנד.

תושבי אזור קורק ידועים בהתנגדותם לתשלום מסי “טייעטי” (אלה הם מסים מיוחדים שהטילה הממשלה הבריטית על האוכלוסיה האירית הקתולית לשלם מדי שבוע לקופת הכנסיות הפרוטסטנטיות כדי לבנות כנסיות פרוטסטנטיות ולבססן). האירים הקתולים מסרבים עד היום לשלם מסים אלה וסרוב זה מלווה ברצח פראי וברברי של כל המופיע לגבות מסים אלה. הקתולים אינם רוצים להבין ולהגיע לידי ברית שלום עם הפרוטסטנטים מפני שכולם מורדים בשלטון הפרוטסטנטי וממשיכים לבצע פעולות טרור בשיטות בהן השתמשו תמיד. הם קוטלים מתוך נקמה את כל הבהמות במשקים השייכים לפרוטסטנטים. את פעולות הטרור הללו מבצעים גם במשקים הקתולים כאשר מגיע לאזנם שבעליהם נאמנים לכתר הבריטי.

משלוחי הדואר וסוכנים שונים הנמצאים בדרכם כדי להפיץ את התוצרת הבריטית, נפגעים ונשדדים לעתים קרובות ע“י המורדים האירים המפוזרים בתוך כל האזורים, הם מטילים אימה ופחד על המעבירים את הדואר מנקודה אחת לשניה. כך חיים בפחד גם כל הסוכנים הבריטים הנמצאים באירלנד. רב הוא הבקר והצאן שהושמדו במשקים הפרוטסטנטיים ע”י המורדים האירים. המורדים אינם מתרכזים באזורים ויקלאו, ווקספורד, מייו, קורק ולימריק בלבד. יש לחשוש שירחיבו את מעשיהם על כל אזורי אירלנד. אמנם למיטב כוחותינו הצבאיים נתתי הוראה לשמור על האזורים הנ"ל, אך הצלחתם בזה אינה גדולה עדיין.

כתוצאה מהלחץ הרב שלוחצים עלי אזרחי המקום ובשל המציאות הקשה שנוצרה באירלנד על ידי פעולותיהם המוצלחות של המורדים האירים, הייתי נאלץ לפנות לעזרת הוד מעלתו בהצעת חוק, שיאושר ע"י הפרלמנט הבריטי למניעת פעולות המורדים: אישורו מחדש של חוק עונש המוות למורדים וקביעת חוק נתינת מענקים גדולים לאירים ולבריטים אשר יגלו למשטרה את מקום מחבואם של המורדים והבוגדים.

הנני פונה בדרישה זו לכבוד השרים שיאשרו במהירות הרבה ביותר את החוק הנ"ל.

הנני עבדך הנאמן,

שלך לעד,

קורנבליט

 

נספח ב' – תרומת סופרי אירלנד לתרבותה ולמלחמת השחרור    🔗

בפרק זה אציין מספר סופרים ודרמטורגים האירים, שביצירותיהם הספרותיות חינכו את הנוער האירי לאהבת מולדתם ותרבותם ולמלהמה למען שחרורם מהשלטון הזר. כמה מסופרים אלה השתתפו במערכה כחיילי הצבא האירי הרפובליקני נגד הצבא הבריטי.

הסופרים האירים ליוו את תחיית האומה הן בשירה ובפרוזה, בדרמה, במוסיקה, בריקוד ובפולקלור האירי, והן בתחיית השפה האירית. רבים הם הסופרים האירים הידועים והמפורסמים בספרות כסופרים אנגליים, מבלי שידעו שהם ילידי אירלנד ותרמו מיצירותיהם לתקומת שחרור מולדתם. בפרק זה מובאות ביוגרפיות קצרות על חיי המשוררים האיריים בעלי שם ויצירותיהם.

המשורר האירי ב. ב. ייטס WILLIAM BUTLER YEATS נולד בשנת 1865 ומת בשנת 1939 בדובלין. הוא התחנך באוניברסיטה טריניטי Trinity בהיותו בן 21 התמסר כבי בכשרונו ליצירות ספרותיות. הוא עודד את התנועה הגלית ותחיית השפה האירית, והיה היוזם ליצירת החברה למען הספרות האירית בדובלין ובלונדון. הוא התמסר להקמת התיאטרון האירי, היה אחד הסופרים שתמך בתיאטרון האבבי The Abbey Theatre ודוב מחזותיו שחיבר הוצגו על במה זו. הוא הושפע על ידי ליידי גריגורי ויצר חברה אירית להתפתחות התיאטרון האירי, אשר ביטא את הרוח הלאומית לקראת חיים תרבותיים עצמאיים. התפרסם כמשורר בעל כשרון רב וכבש לו מקום נכבד בספרות הבינלאומית.

מיצירותיו יש להזכיר:

The Wandering of Oisin (1889)

The Countess Cathleen (1892)

The Land of Heart’s Desire (1894)

The Celtic Twilight (1893)

Ideas of Good and Evil (1903)

Deirdre (1907)

The Wild Swans at Coole (1917)

The Tower (1927)

Avision (1927)

הסופר והמבקר הספרותי האירי סנט ג’ון גרין אירווין ST. JOHN GREEN ERVINE נולד בבלפסט בשנת 1883. כאות כבוד ליצירותיו הספרותיות קיבל תעודת כבוד כד"ר לספרות. אירווין כתב הרבה מחזות. המחזה המפורסם שלו “נישואי תערובת” Mixed Marriage הוצג בתיאטרון דובלין ברוב הצלחה. כן הוצגו שני מחזות בשם .Jane Glegg – J. F על במת תיאטרון הגייטי בדובלין. מלבד המחזות כתב כמה נובילות חשובות, במשך שש שנים היה מרצה לספרות אירית באוניברסיטה. בשנת 1836 ביקר בארץ ישראל ופרסם ספר בשם “ביקור בירושלים”. אף פרסם ספרים שונים ביוגרפיים על חיי המנהיגים האיריים וכן ספר ביוגרפי על ס. צ. פארנל. כל הנובילות והמחזות שנכתבו על ידו כתובים ברוח תחיית התרבות האירית ועצמאותה.

ספריו העיקריים הם:

Mixed Marriage (1910)

A Journey to Jerusalem (1836)

John Ferguson (1914)

The First Mrs. Fraser (1928)

אליזבט בווין ELIZABETH BOWEN נולדה בשנת 1899 בדובלין. כל רכושה בא לה בירושה מהוריה. לאחר שנפטרה אמה נתקיימה מעבודתה כאחות בבית־חולים בדובלין, ובהיותה בת 20 התמסרה לחיבור ספורים ונובילות. רוב הנושאים ביצירותיה נכתבו על חיי המעמד הבינוני באותה מדינה. רוב הנובילות שלה כתובות ברגש עמוק וידיעה רחבה בתוך שבילי החיים של הסביבה בה גדלה ונתחנכה.

יצירותיה העיקריות הן:

Friends and Relations (1931)

The Hotel (1927)

The Death of the Herth (1938)

Look at All These Roses (1941)

ליידי גרייגורי LADY GREGORY נולדה בדובלין בשנת 1852 ונפטרה בשנת 1932. הסופרת והדרמטורגית האירית, שהיתה בת למשפחה עשירה מאד, נשאה בשנת 1881 ללורד וויליאם גרייגורי. בשנת 1892 התמסרה לכתיבת ספורים מהפולקלור האירי וההסטוריה האירית. למרות היותה פרוטסטנטית, היתה חדורה הכרה לאומית אירית והשתייכה לאותה חברה ששאפה להחיות את התרבות האירית ועצמאותה. כן התמסרה לפיתוח התיאטרון האירי ביחד עם המשורר ייטס. הקדישה את כל חייה לשינוי החיים האיריים ונדבה הרבה מממונה לעזרת הסופרים האירים ויצירותיהם. כתבה כמה מחזות איריים שהוצגו על במת התיאטרון בדובלין.

ליידי גרייגורי התפרסמה באהבתה לספרות האירית. בצעירותה הופיעה כאחת השחקניות בתיאטרון אבבי שבדובלין THE ABBEY THEATRE גם ליוותה את קבוצת השחקנים בבקורם בארצות־הברית ובארצות אחרות. היא ליוותה אר התיאטרון האירי עד סוף ימיה. שמה ידוע כיום כאחת הסופרות החשובות בספרות האירית. היא הספיקה לתרגם מספר מחזות ונובילות מאירית לאנגלית.

יצירותיה העיקריות הן:

Seven Short Play’s (1909)

Irish Folk History Plays (1912)

Comedies (1913)

Last Plays (1928)

המשורר האירי והמבקר הספרותי סטיפן לוקאס גיבמן STEFEN LUCAUS GWYMAN נולד בדובלין ב1864 ונפטר בשנת 1926. הוא התפרסם בימים הראשונים כעתונאי, ובשנת 1916 נבחר כציר לפרלמנט האנגלי עד שנת 1918. היה פעיל גם בשטח המדיני במפלגה שבראשה עמד אז דילון. בשנת 1925 החל לפרסם את מאמריו בעתון “לונדון אבסרבר”, בהם תקף בחריפות את פעולות הצבא הבריטי, שנקראו אז בלייק אנד טאנס Black and Tans וכן ביקר גם את פעולות הגרילה והטרוריזם מצד האירים באותה תקופה. עד שקמה ממשלת אירלנד החופשית, תמך בכל ליבו במפלגת שיין־פיין ( Sinn Fein ) שבראשה עמד קוסגריך. במלחמת האזרחים שנתחוללה באירלנד התנגד למפלגת די־ולירה, ותמך במפלגת קוסגריך. כנקמה על מאמריו בעתונות פיצצו מתנגדיו את ביתו והוא נשאר ללא קורת גג לראשו. אולם הוא המשיך בפעולותיו המדיניות, ובאותה התקופה פרסם כמה נובילות חדורות אהבה למולדתו ותרבותו האירית.

יצירותיו העיקריות הן:

The Decay of Sensibility

To Day and Tomorrow in Ireland

The Old Knowledge

Irish Books and Irish People

Irish Literature and Drama

The Happy Irishmen

הסופר האירי ליאם אופלארטי LIAM O’FLAHERTY נולד בשנת 1897 בעיר אראן על־יד גולווי. את חינוכו קיבל ב־ Rockwell College מקום שם ארגן שורת המתנדבים האירים Irish Volunteers והתחנך באוניברסיטה הלאומית National College שבדובלין. הוא חלם פעם לכהן ככומר קתולי בארצו. בשנת 1917, כשחזר לארצו, מצא את אחיו האירים נתונים במלחמת האזרחים. הוא התגייס לשיין פיין Sinn–Fein ובשנת 1918 עזב את אירלנד ועבר לגור

בלונדון. במשך 3 שנים עבד קשה כמלח באניה או כמסיק תנורים ובכל מיני עבודות קשות. בשנת 1921 הוא החל בפעולה ספרותית. כתב כמה מחזות בשביל התיאטרון האירי ואלה הם: המלשין The Informer והפוריטנים The Puritans הוא התפרסם בספוריו הקצרים שנושאיהם לקוחים מחיי האירים בארצם ובחוץ לארץ.

יצירותיו העיקריות הן:

The Neighbour’s Wife (1924)

The Black Soul (1925)

The Martyr (1927)

Famine (1937)

The Short Stories of Liam O’Flaherty

הסופר אוסקר וויילד OSCAR WILDE נולד בדובלין ב־ 15.10.1856 ונפטר בשנת 1900. ובכל ימי נעוריו עוד בטרם הכנסו ללמוד באוניברסיטה הצטיין תמיד בלימודיו. מילגתו הראשונה קבל בשנת 1871 עת החל את לימודיו בטריניטי קולג, שם למד במשך שלוש שנים ובתקופה זו גם זכה במדליית זהב כאות הצטיינות בידיעותיו בשפה היונית ותרבותה. בשנת 1874 זכה במילגה נוספת שאפשרה לו להמשיך את לימודיו באוקספורד למשך 4 שנות לימוד נוספות שם השתלם בכשרונותיו וזכה לפופולריות רבה בין חבריו הסטודנטים וחבר מוריו.

בשנת 1884 נשא את בחירת לבו קונסטנס לויד, בת לעורך דין עשיר מדובלין, והוליד שני בנים. בשנת 1887 נתקבל כעורך קבוע בשבועון The woman’s World. ובשנת 1890 זכה להוציא לאור את ספרו הראשון: The Happy Prince and Other Tales

יצירותיו העיקריות הן:

Ballad of Reading Gaol (1892)

A Woman of no Importance (1895)

The Importance of Being Earnest, 1895

The Picture of Dorian Gray (1894)

Salome (1905)

כדברי אוסקר ויילד עצמו, הוא השקיע את גאוניותו בהוויתן וכשרונו ביצירותיו. ואכן בכשרונו הספרותי המופלג, ובכושר נאומיו הרבים על נושאים שונים התפרסם אוסקר ויילד בדורו ואף בדורנו כאמן בפרוזה, בדרמה ובשירה. בסגולותיו אלו התחבב על העם הבריטי כמשורר וסופר בריטי, ועד היום מוכר מקומו בין טובי הסופרים הבינלאומיים.

אמו של אוסקר ויילד, גברת Jane Francisca Speranza Elgee פרסמה בשנת 1864 ספר שירים בשם Speranza וכן כתבה יצירות ספרותיות אחרות והשתתפה באופן פעיל בחיים הפוליטיים של אירלנד ואף פרסמה מאמרים רבים והצהרות פוליטיות נגד יחס השלטון הבריטי שדכא אז את האירים. כל המאמרים הופיעו²⁶ בעתון האירי שהוצא מטעם המפלגה האירית הלאומית “יונג אירלנד”, Young Ireland וידוע אמרתה המתמדת של האם לבנה הסופר “אל תשכח בני שאתה אירי, ג’נטלמן אירי”.

ג’ורג' ברנרד שאו GEORGE BERNARD SHAW נולד באירלנד בשנת 1856. בהיותו בן עשרים עבר לגור בלונדון. בימים הראשונים התפרסם מכתיבת מאמרים על נושאים שונים בעתונות האנגלית. הופיע כנואם ראשי בשאלות צבוריות, ובו בזמן התמסר לכתיבת מחזות.

מהמחזות שחיבר יש לציין את:

Mrs. Warren’s Profession (1898)

Man and Superman (1903)

The Doctor’s Dilemma (1906)

Back to Methuselah (1921)

The Adventures of the Black Girl in her Search for God (1932)

סיין אוקייסי SEAN O’CASEY נולד בדובלין בשנת 1980 ונפטר ב־1964. הוריו היו עניים מאד והוא ביקר בבית הספר במשך שלוש שנים ואחר החל ללמוד בכוחות עצמו בעזרת הספרים שמצא בבית הוריו. כל שעותיו הפנויות הקדיש לקריאה ולעיון בספרות. למד מתוך ספרי שקספייר, מילטון ביירון, סקוט קייטס ואחרים. לצרכי קיומו נאלץ לעבוד בכפר. לאחר שהתיאש מלהשיג עבודה אחרת, השקיע את כל מרצו בתנועה הלאומית האירית ובליגה האירית. הוא למד את השפה האירית על בוריה. חיבר את הדרמה “בצלו של תותחן” (1923) The Shadow of a Gunman ראוי להדגיש, שאוקייסי לא זו בלבד שלא קיבל את חינוכו הרצוי בגלל עוניו, אלא גם סבל ממחלת העינים. המחזה שכתב בשם “המחרשה והכוכבים” נתקבל על ידי הקהל בתיאטרון בתשואות רמות ובמחיאות כפיים סוערות. אוקייסי שהיה פרוטסטנטי התפרסם והתחבב על כל האירים. באותו זמן היה פעיל במפלגת שיין־פיין Sinn Fein ובמהפכה בשבוע של פסח הידוע 1916 Easter Rebellion וכן היה מארגן הצבא האזרחי באותה העיר וחבר פעיל בארגון הפועלים בתחבורה להצלחת שביתתם בשנת 1913. כל המבקרים את המחזות שפרסם היללו את אוקייסי כדרמטורג בעל כשרונות חזקים ובלתי רגילים המתייחס לאמנות בכנות. “יונו הפיקוק” (שהוצג גם בישראל בתיאטרון “הקאמרי”) נחשב לאחת הקומדיות הטובות והמוצלחות ביותר מימי שקספייר.

יצירותיו העיקריות הן:

Juno and the paycock (192)

The Plough and the Stars (1926)

The Silver Tassie (1929)

I knock at the Door (1939)

Within the Gates (1934)

The Story of the Citizen Army (1919)

הסופר האירי ג’יימס ג’ויס JAMES JOYCE נולד בשנת 1882 בדובלין ונפטר בשנת 1941. הוא היה נובליסט אירי. באותה עת נשבו רוחות פוליטיות חדשות באירלנד, עקב סיכויי עלייתו של פארנל בזירה הפוליטית באירלנד. בגיל 11 החל ג’יימס ג’ויס לכתוב חבורים שונים וביניהם הסיפור "גבורי האהוב עליי My Favorite Hero שעבורו קיבל פרס מבית הספר. בשנת 1902 הוציא לאור ספר שהתפרסם בשם Ulyses בעד החבורים שכתב בהיותו בבית־הספר קיבל פרס הצטיינות. בבית־הספר הצטיין בלימודיו, היה המנהיג החברתי בין תלמידי בית־הספר, כתב שירים, תרגם מלטינית, השתלם בידיעת הרבה שפות אירופאיות וכל זאת עשה כדי שיוכל להתעמק וללמוד מהיצירות המקוריות של סופרי אירופה. הוא התמיד לעיין בכתבי אריסטוטלס היווני וכתבי הסופר הנורבגי איבסן. הוא בילה את רוב ימיו באירופה והוציא לאור יצירות רבות.

בין יצירותיו יש לציין:

Chamber Music (1907)

Dubliners (1914)

Collected Poems (1937)

Exiles (1918)

Portrait of the Artist as a Young Man (1916)

Ulysses (1922)

Finnegans Wake (1939)

הסופרת האירית קייטי אובריין KATE O’BRIEN נולדה בשנת 1898 בעיר לימריק. היא התחנכה באוניברסיטה שבדובלין, לפני שיצרה את הנובילות התחילה בכתיבת מחזות, כגון הארמון הנבחר Distinguished Villa שהוצג בשנת 1926 בדובלין. רוב יצירותיה הן אוטוביוגרפיות ללא כל נימה היסטורית, לאומית או דתית. רב הוא השוני בגישתה לחיי האירים משאר הסופרים האירים. היא אינה מספרת על חיי פועלים ואיכרים אלא על חיי המעמד התרבותי, או על חיי המעמד הבינוני. כנושא עיקרי ביצירותיה משמשות ההתלבטויות בין הפוריטניות של הכנסיה האירית ורוחה החפשית והאוניברסלית.

יצירותיה העיקריות הן:

The Ante־Room (1934)

Pray for the Wanderer (1938)

Mary Lavell (1936)

The Land of Spices (1941)

אודונל פיערד נובליסט אירי, נולד בשנת 1896 בעיר טריקוגל בצפון מערב אירלנד. לאחר שגמר למודיו בסנט פטריק ST. PATRICK בדובלין עסק אודונל בהוראה בגילויי Galway וב־1916 קיבל משרה גבוהה באינשמור, מקום המיושב בעיקר על ידי איכרים ודייגים. היה פעיל במפלגת העבודה. בתחילת מלחמת השחרור היה מסור למפלגת שיין־פיין Sinn Fein לחם וחתר נגד הבריטים שנקראו באותה תקופה “די בלאק אנד טאנס” Black and Tans נאסר 12 פעמים עד תום מלחמת השחרור. באותה תקופה הכריז שביתת רעב למשך 41 ימים, ובסופו של דבר שוחרר מבית הסוהר. משנת 1922 עד שנת 1934 היה חבר פעיל בהנהלה של הצבא האירי. בשנת 1927 הוציא לאור שתי נובילות. כיום הוא מכהן באוניברסיטת טריניטי Trinity College בדובלין כפרופסור לאנגלית והוא חבר האקדמיה הממלכתית לספרות האירית בדובלין. הוא הושפע בעיקר על ידי הבדלי היחס שבין הכנסיה והשלטון לבין היחס²⁷

יצירותיו העיקריות הן:

Islanders

The Way It was With Them

There will be Fighting

An Irishman in Spain

המשורר האירי הפטריוט פלונקט ג’וזף מרי.JOSEPH M PLUNETTE נולד בדובלין בשנת 1887 ונפטר בשנת 1916. היה בן למשפחה אצילה בשם פלונקט. (שם זה מפורסם בתולדות האירים. הכומר האירי אוליבר פלונקט הוא הכומר האירי האחרון הידוע אשר נתלה על ידי השלטון האנגלי בעד מעשיו המחתרתיים נגד השלטון. לאחר מקרה זה חל שינוי מדיני ביחס השלטון האנגלי אל העם האירי, ומאותו זמן החלה הפסקת הרדיפות והעינויים נגד הכמורה הקתולית מצד השלטון האנגלי הפרוטסטנטי). המשורר ג’וזף פלונקט למד בבית־הספר התיכון ובאוניברסיטה הלאומית בדובלין. בשנת 1911 הופיע ספרו בשם The Circle and the Sword בשנת מותו הופיעו הפואמות שלו 1916,Poems הוא היה חבר פעיל בארגון האירי The Irish Brotherhood היה עורך הירחון “די איריש רביו” The Irish Review וחיבר הרבה דרמות וקומדיות עבור התיאטרון. אחדים הוצגו על במת התיאטרון. בשנת 1914 כשפרצה המלחמה העולמית התארגן גדוד חיל האירים המתנדבים. הסופר ג’וזף פלונקט התנדב בשנת 1915 לגדוד זה ונתמנה אז למפקד עליון בהנהלת הפיקוד הצבאי, מתוך אמונה בה האמינו אחיו בני עמו, כי בעזרתם לאנגליה ישיגו ממנה את האישור לעצמאותם. במרד חג הפסחא שיתף פעולה עם המורדים ונפל באחת מתעלות הרחוב יחד עם חבריו הסופרים שנפלו באותו יום.

הסופר והמשורר האירי תומאס מור Thomas Moore נולד בדובלין בשנת 1779 ונפטר ב־1852. הוא היה בן למשפחת סוחרים והתחנך בטריניטי קולג Trinity College. בשנת 1801 הוציא לאור את שיריו בכרך אחד בשם Poetical Works בשנת 1803 קיבל מינוי מהשלטון הבריטי כנציג ההנהלה הממשלתית בברמודה. הוא התפרסם כמשורר לאומי אירי, והיה אמן המוסיקה האירית. בשנת 1813 פרסם ספר סאטירי נגד השלטון בשם The Two Pence Post Bag ופרסם ספר הסטוריה של האירים. מור היה ידיד נאמן של ביירון ובידו הפקיד את כל מכתביו וזכרונות חייו, בשנת 1835 קיבל פנסיה חוקית מהממשלה, מלבד הפנסיה הרגילה, כהוקרה על עבודתו הספרותית.

ספריו העיקריים של הסופר מור הם:

Loves of the Angels (1823)

The Epicurian (1827)

Poetical Works of the Late Thomas Little (1801)

יהונתן סוויפט Jonathan Swifth נולד בשנת 1667 בדובלין ונפטר בשנת 1745. הוא התחנך בבית הספר העממי בקילקאני (Kilkeny). בהיותו בן 15 שנה נתקבל לאוניברסיטה הלאומית בדובלין. בימי נעוריו התקשר עם חבר עורכי דין וסופרים, ובאותה תקופה החל לפרסם את יצירותיו בשירה ובפרוזה בספרות האירית. פתח דלתו היה פתוח לא רק למסיבות חברתיות, לסופרים ולאמנים, כי אם גם להמוני התושבים שפנו לעזרתו. במשך תקופה קצרה קיבל מינוי ככומר ומטיף בכנסיית סנט פטריק. היה פופולארי מאד בין אנשי השלטון וגם בבית המלוכה, למרות העובדה שהיה קאתולי ופטריוט אירי שבמאמריו בעתונות האירית הוא התקיף בחריפות וביקורת רבה נגד הבריטים שהתעללו בקאתולים, בצורה ברברית ביותר בימי כהונתו ככומר וכסופר אירי עד סוף ימיו בשנת 1745.

יצירותיו העיקריות הן:

The Battle of the Books (1697)

Guliver’s Travels (1726)

A Tale of a Tub (1704)

פרס נובל לספרות הוענק לסמואל בקט.

פרס נובל לספרות לשנת 1969 הוענק לסופר האירי סמואל בקט בעד מפעלו הספרותי.

סמואל בקט נולד בדובלין בשנת 1906. הוא חונך ב- Portora Royal School ובטריניטי קולג, שם למד שפות מודרניות. הוא הרצה בשפה האנגלית ב־ Ecole Normale Superieure בפריס, ולאחר מכן שמש כמרצה לשפה הצרפתית בטריניטי קולג', מתפקיד זה פרש בשנת 1932. לאחר כמה שנים שהיה בצרפת ובגרמניה התישב בצרפת בשנת 1937, מקום מגוריו הקבוע.

כתביו הראשונים היו בשפה האנגלית ופורסמו בעיקר בלונדון ובפריס. יצירותיו בשפה האנגלית כוללות: (1930) Whoroscope, (1935) Echo’s Bones and Other Preciptates, (1931) וסדרת ספורים קצרה – Essay on Proust (1934). More Pricks than Kicks

בשנת 1938 פרסם את הנובלה הראשונה שלו, “מורפי” Murphy אשר תורגמה לצרפתית על ידי הסופר עצמו.

הנובלה הבאה יצאה לאור תחת הכותרת “וואט” Watt ובעקבותיה כמה ספורים קצרים.

הנובלה “מוליי” Molloy שנכתבה בשנים 1947–49 ופורסמה בשנת 1951 סימנה את תפניתו של הסופר מאנגלית לצרפתית כאמצעי ביטוי. יצירותיו הבאות היו:

Malone Meurt (1951), L’Innommable (1953), Comment c’est (1961)

אשר ביססו את מעמדו כ“נובליסט”. מהדורת ספורים קצרים נוספים

Nouvelles et textes pour rien יצאו ב²⁸ 1955.

לתדמיתו הפופולרית של בקט תרמה יותר מכל יצירתו במישור הדרמטי. הצגתו הראשונה

En attendant Godot (Waiting for Godot) הועלתה על הבמה בפריס בשנת 1953 ולאחר מכן תורגמה ל־15 שפות זרות, ובוצעה ביותר מ־20 מדינות.

1958 (Fin de partie (End Game הוסיפה להשפעתו של בקט כמחזאי.

מאז פרסום “קום־סה” פרסם בקט קטעים קצרים יחסית. ב־1959 הוענק לו תואר דוקטור בספרות, תואר כבוד Honoris causa מאוניברסיטת דובלין. בקט הנו הסופר האירי השלישי

אשר זכה לפרס הנובל בספרות. קודמיו היו ויליאם בוטלר ייטס (1923) וגאורג ברנרד שאו (1925).

 

ביבליוגרפיה    🔗

THE AMERICAN COMMISSION ON CONDITION IN IRELAND

Chairman L. Hollingsworth, Wood 1921, New York

ANNUAL REGISTER (Parliamentary Reports, England 1882־1888).

BRITISH LIFE AND THOUGHT by Arhur Keith Berriedale D.C.L., etc, etc. Lecturer in the University of Edinburgh.

BRITISH POLITICAL LEADERS by Justin McCarty (London 1903)

BRITISH SOCIAL LIFE by G.M. Trevelyan

THE CONSTITUTIONAL HISTORY OF MODERN BRITAIN (1485 1937) by D. Lindsay Keir, M.A (Lecturer at Oxford University).

ENGLAND 1870–1914 by R. C. R. Ensor, Oxford

ENGLAND BEFORE THE NORMAN CONQUEST by Sir Charles Oman K.B.E. M.P. Professor of Modern History at the University of Oxford

ENGLAND UNDER THE NORMANS 1066–1272 by W.H.C. Davis C.B.E.

GLADSTONE AND THE IRISH NATION by J. L. Hammond

THE GOVERNMENTS OF THE BRITISH EMPIRE by Arthur Keith Berriedale D.C.L., D. LITT. F.B.A. Lecturer at the University of Edinburgh.

HISTORY OF ENGLAND by Prof. Ramsay Muir (Prof. of Modern History at Manchester University)

HISTORY OF ENGLAND, 1485–1819 by H.C. Sherman, M.A. Oxford H. Plaskeitt, M.A. Cambridge.

HISTORY OF EUROPE (A) by the Right Honourable H.A.L. Fisher P.C. D.C.L., F.B.A., F.R.S. Warden of New College־Oxford.

THE HISTORY OF IRELAND by M.F. Cusades, 1883.

HISTORY OF IRELAND. 1798—1924 by O’Connor, Sir James.

HISTORY OF IRELAND, FROM ST. PATRICK TO THE ENGLISH CONQUEST 1172 by George T. Stokes, D.D., M.R.I.A.. London 1891.

THE HISTORY OF THE IRISH NATION by Hackett Francis.

IRELAND HER OWN by T.A. Jackson, Dublin 1946.

IRELAND IN THE LAST FIFTY YEARS by Barker Francis.

THE IRISH QUESTION by Bennes Franldee

LAND WAR IN IRELAND by Rev. James Godkin.

THE LEADERS OF PUBLIC OPINION IN IRELAND by W. E. Hartpole Lecky, M.A. London 1871

MODERN ENGLAND 1885־1932 by Sir J.A.R. Marriot, D.C.L. Lecturer and Tutor in Modern History of Worchester College.

MODERN HISTORY OF ENGLAND by Edward P. Cheyney Professor of Europe History at the Cambridge

University.

THE NATIONAL BEING OF IRELAND by Russel G. Williams, Dublin 1920

OUR BOOK-MEMORIES by R.M. Praed Letters of Justin McCarty to Mrs Campbell Praed.

THE PARNELL OF REAL LIFE by William O’Brien

THE PARTITION OF IRELAND, HOW BRITAIN IS RESPONSIBLE by Henry Harrison, O.B.E, M.C., London 1938

REPORT OF THE BRITISH LABOUR COMMISSION IN IRELAND London 1921

A SHORT HISTORY OF IRELAND by Justin McCarty, 1889 London.

A SHORT HISTORY OF THE JEWS IN IRELAND by Bernard Shillman Dublin 1945

THE SAXON AND THE GELT by John Machinnon Robertson, London 1897.

TALES FROM IRISH HISTORY by Alice Birkhead, B.A. Boston 1911

VIEW OF THE STATE OF IRELAND by Edmund Spenser Printed in Dublin 1633 by Sir James Ware

אוצר ישראל

אנציקלופידיא ווינה ברלין 1924

דברי ימי אירופה מאת ד"ר ה. א. ל. פישר תרגום י. קופיליביץ בעריכת פרופ' ר' קבנר

שבועון עברי «היהודי" משנת 1898–1912 לונדון

DISTRESS AND FAMINE by Henry George, N.Y. 1884, USA

PAGAN IRELAND by Eleanor Hull, Pub. Dublin 1923

HISTORY OF IRELAND. by Edmond Curtis, London 1945

A SHORT HISTORY OF IRELAND by Rober Chavire, published by the New American Library

THE CHRONICLE OF IRISH AFFAIRS, from A.D. 1014 to A.D. 1950, by W. M. Hennesy

THE MAKING OF MODERN IRELAND 1603־1923 by J. C. Beckeit

IRISH AFFAIRS AND THE HOME RULE QUESTION, by Cambray, Philip George, 1911

IRELAND, A DOCUMENTARY RECORD FROM THE FLIGHT OF HEARLS GRATTAN’S PARLIAMENT

1607־1782, by Marty James

THE STORY OF IRELAND, by Brain Inglis, Pub. 1956

LEADERS OF PUBLIC OPINION IN IRELAND by William Edward Hartpole, 1912

CHURCHILL AND IRELAND by Mary C. Bromage, Dublin

LLOYD GEORGE by Richard Lloyd George, published in London 1960

IRELAND, Documentary Record from the Great Famine to the Treaty of 1921, by Carty James, C. J. Fallow Limited, Dublin

THE IRISH TANGLE by Shane Leslie

THE BRITISH ISLES by G. H. Dury, Pub. 1961, London

IRELAND by Oliver McDonagh, 1968, USA

IRELAND by Kenneth Scowen and John D. Sheridan, 1960

IRELAND by L. Russel Mure, M.A. USA

HISTORY OF IRELAND by M. F. Cusack’s, 1962

THE BRITISH ISLES by Allan Murray, 1964

THE INDIVISIBLE ISLAND by Frank, Gallagher

ENGLAND IN THE EIGHTEENTH CENTURY, 1714־1819, by J. H Plumb, London 1965

BRITISH HISTORY IN THE NINETEENTH CENTURY by G. M. Trevelyon 1782־1919. Pub. London 1965

ENGLAND IN THE TWENTIETH CENTURY, 1914־1969 by David Thompson London 1963

THE STORY OF IRELAND London 1967, by Brian Inglis

A SHORT HISTORY OF IRELAND by Rober Chauntre, translated by The Earl of Wicklov.

IRELAND SINCE THE RISING by Timothy Patrick Googan, 1966, Dublin, Pub. by Pall Mall

Press

THE CONSTITUTION OF THE IRISH FREE STATE, by Leo Kohn, 1932, Dublin

IRELAND by Conor Cruise O’Brien

THE IRISH by Scan O’Faolain, published in 1947

The Great Hunger in Ireland, 1845־49 by Mrs. Cecil Woodham Smith, pub. in London

Sir Casement Roger – Irish Rebel British Crown, 1864־1916

Patrick Pearse, Irish poet and Rebel, 1879־1916

The Price of my Soul by Bernadette Devlin, Belfast.

For the Life of Me by B. Brisco, Dublin

E. De Valera by G. Bromae, London

Lloyd George, by Richard Lloyd George, London 1960

האנתולוגיה של השירה הגיילית, מבחר ומבוא דהאי או הווינה. נוסח עברי בידי ד"ר פ. רוה.

AN EVICTION Tenants are dragged out with the help of troops and the ‘tumbling’ of the houses begins Illustrated Londom News, 16 December, 1848

AFTER THE EVICTION The ejected family takes refuge in a ditch Illustrated London News, 16 December, 1848

Map showing the area (shaded described its “Northern Ireland” in the British Government of Ireland (Partition Act of 1920. The Province of Ulster, as delicated in every map showing the entirs published from the 17th century to 1921, comprises the Nine Counties of Donegal. Derry (nt first" Coleraine"), Antrim, Dow!, Armaghi, Monaghan, Fermanagh, and Cavant. Each of the Five Counties, Donegal, Monaghan, Hermaragli. Tyrone, und Cavall returned a marority of Nationalist representatives irt every Parliamentary clection held from 1885 to 1921.