– א. –
באחד מימות הגשמים הופיע פתאום ממוּשך וּממורט לחמלה: צולע שתי רגליו ואחת פצוּעה, זנבו חבוּי וראשו מושפל כשעיניו תרות בחשד הנה והנה.
ראשון ראהו נח – הזריז וחרוץ־הידים, שהתקין לעצמו מעשה־מרכבה, קרא לו בשם אופניים, ודהר בו לאורך השדרה. אחריו מַתי וחנן, הפעוּטים והחלשים ממנו, התלוּיים בחסדו ומצפים לשעת־רצונו של הגדול והעצום, שייטיב עמם וימסור לידיהם לרגעים את מרכבת התפארת.
כל שלושת הגבורים הללו גיל כולם יחד אינו עולה לארבע־עשרה שנה.
נח עצר לפתע בדהרתו, הראה אל תחת אחד הברושים וקרא:
– כלב! הנה כלב! פצוע!
ובן־רגע – והכול אשר לכול, האופניים, השלטון והחסדים עם האיצה־ריצה ביחד, הכל גז והיה כלא היה. מעשה־ידיו להתפאר של נח נשר מידיו כפרח נכמש, נתגלגל עוד קצת הצדה בעליבות ואחר נתהפך ככלי אין חפץ בו.
הכלב רבץ בצל הברוש והביט בשלושת הקונדסים בחשדנוּת וכמי שרוצה להפגין כניעה אוּמללה ליקק את הפצע שברגלו לרחמנות.
זה היה כלב לבן־צהוב, פרוע שערו הקצר, שחוקרי הגזעים שבימינו ודאי לא היו מוצאים בו ידיהם ורגליהם. אחד מאותם הכלבים הרבים, הגרים עם הרועים הבּדווים באהליהם יחד, ואתם יחד מתחממים לאור המדורה, ואחרי שהעדר לחך וביער את השדות, עוקרים משם ויחד עם בעליהם הולכים לתוּר אחרי מקום־מגוּרים חדש.
נח ניגש לאט לאט, התכרע והתבונן מקרוב באורח המיסכן, ואחריו גם שני חבריו מתי וחנן.
– הנה, באמת יש לו פצע ברגל. מיסכן! – אמר חנן.
נחמן קבע בשיקוּל דעת:
– אוּלי זאב נשך אותו, או כלב שני.
אך מתי קם פתאום על רגליו, עזב אותם במרוצה, ותוך כדי דהרה כלפי גן־הילדים קרא:
– אני אקרא לכל הילדים!
בנשימה קצרה הגיע אל גן־הילדים, פרץ בדלת פנימה והכריז בקוצר־רוח:
– כלב! בשדרה! פצוע! ברגל!
ומבלי להוסיף דבר, מיהר חזרה אל מקום המעשה.
הבטתי אחריו וראיתי, שתוך כדי ריצה הציל את המכנסיים שלו מ“ירידה מוסרית”.
אך ארבע המלים שנזרקו מפיו היו דיין להקים את כל העדה על רגליהם. עפרון, מכחול, מחט, קוּביות־בנין, צעצועים – כולם נפחו פתאום את נשמתם והפכו חפצים נטולי רוח־חיים. החבריה אצו־רצו החוצה.
אותו זמן עוד לא היה בקבוצתנו כלב ולא יפלא איפוא, שהילדים להטו כל כך אחרי האורח הזר. משפחת הפרות, סוּסים, תרנגולות – לאלה התרגלו כבר והיו קשוּרים בהם קשרי־נפש שגירים, אך הכלב, שהיו ידוּע להם רק מתוך עולם האגדה ואולי רק פעם פעמַים ראוהו ממרחקי הכביש ככל עובר, הופעתו עוררה בהם שמחה לרע חדש ההולך על ארבע, והידוע להם כידיד הידידים לכל ילד.
זה היה בימי “בראשית” של הקבוצה. ורק כעבור זמן עמדנו על הדבר, כמה חשוּב הוא הכלב לצדו של השומר. ידיד נאמן ומסור, חד־חושים וקל־הבנה, המוכשר ומוכן לקרבנות־גמול על יחסו הטוב של האדם אליו.
יצר טוב מיוחד משך את הפעוטים אל הכלב, כרגיל. אולי זה מימים קדמוניים ראשוניים, שאחר־כך, עם התבגרותו של אדם, נדחקים ונכבשים פנימה.
אך מהי הנימה הקושרת את הכלב בילדים? אין כלב פוגע בתינוק ואפילו אם הקטן מטרידו. כאילו זה הכרת כבוד־כוחו של החזק בעל השיניים וחסדו לחלש ממנו. וזה יחסו גם לכלב קטן וחלש ממנו, הנובח בו ומגרהו והוא אינו עונה מאומה.
אך אין זאת דוקא תכונתו של הכלב, כי אם של ידידינו הולכי על ארבע בכלל. כשסוסתנו המליטה סיח, הפכה פתאום לפראית שבאמהות בין הבהמות. איש לא יכול לגשת אליה ואפילו לא החצרן חיים, שכל בעלי־החיים שברשותנו היו סרים למשמעתו בכבוד ואהבה. הסוסה־האֵם הקנאנית היתה רוקעת ומגרפת ברגלה ונוחרת שברי נחרות־חרון לכל הקרב לדלת אַמותיה. – והנה פעם נעלם מעינינו חנן בן השלוש וחצי, חיפשנוהו ומצאנו אותו באוּרווה, כשהוא אוחז בשתי ידיים את זנב הסוסה ומתמוגג באָשרו וששונו לנולד למזל־טוב:
– אוי מוֹתק!
והאֵם עומדת ומביטה בשניהם, בבנה הקט ובידידתו ההולכת על ארבע ונותנת לו להחזיק בזנבה.
– למה אתה מחזיק בזנב, חנן?
– שלא תגרש אותי!
כנראה שברית כרוּתה בין בעלי החיים ובין נצר־האדם הרך. ברית זו משכה עתה את כל גן־הילדים לבשורתו של מַתי החוצה ובן־רגע היו כולם בשדרה, וכבר מטכסים עצה ותושיה ומתכנים תכניות, מה לעשות באורח המיסכן שנקלע הנה.
שרה פקחית־העינים לטפתו בזהירות על שער־ראשו הזנוּח ואמרה:
– מיסכן! פצוע!
רוֹני הביטה ישר בעיניו ואמרה לו:
– אתה צמא בודאי, חכה, אני אביא לך מים.
ומיד מיהרה אל גן־הילדים. וכעבור רגע חזרה ובידיה דלי־צעצוע קטן ובו מים עד חציו. חציו נשפך לה בדרך ברוצה. רוֹני זו יש בה מעין בישגדיוּת של צ’אַרלי צ’אַפלין, ומן הדין שלא תבצע שום פעולה בשלימותה. – אך מרה היתה אכזבתה, כשהכלב לא זז ולא ניסה ללקק מן המים שלפניו.
רק גילה התכווצה בפחד מאחורי ומתוך מקלטה הבטוּח הציצה בעיניה השחורות אל המחזה הגדול.
מַתי פנה אל נח ולחש לו מה באזנו. השתדלתי להאזין ולדעת, לחישה זו מה היא.
מַתי אומר:
– אם היא כלבה, תמליט לנו כלבלבים ואנחנו נחנך לנו אותם, אתה ואני. טוב?
עונה לו נח בקול רם כשהוא תפוס כולו בבעיה שלו:
– צריך לטפל בו ולרפאו, אתה רואה שהוא מיסכן המיסכן ואין לו אף אחד בעולם! (רוצה לומר: אין לו קרוב וגואל).
– נכון – התערבתי גם אני – נח צודק. אנו נטפל בו, נחבוש את פצעו, אני אטהר אותו בליזול ואחר כך תוכלו להתידד אתו יפה, אם גם הוא ירצה בכך.
אך קודם כל הלכנו אל המטבח והבאנו לו חתיכת בשר חי.
התרגשות הילדים עברה כל גבול:
– האם יאכל?
– מי יודע, אם יאהב אותנו?
– שמא אינו אוהב ילדים?
– לא נכון! הוא כן אוהב ילדים!
רוני הקטנה התחננה, שהיא רוצה להושיט לו את מנת הבשר. מסרתיה לה. היא הגישה את הנתח אל אפו, שיריח את טעמו, אחר כך שמנו אותו על יד דלת גן־הילדים. וחכינו.
והנה: הכלב קם מרבצו, מצטלע עד דלת הגן, ניגש אל הבשר, מרחרח רגע קט – ובלע את כל המנה בבת־אחת, תוך תרועות השמחה של כל החבורה.
ובינתיים, אך קם הכלב על רגליו, התבונן בו מַתי בעיני איש־משק מומחה, ואחר כך הודיע כמבשר בשורת־גיל:
– ילדים, הכלב הוא כלבה! היא תמליט לנו כלבלבים קטנים!
בשורה זו, של כלבלבים קטנים, היתה התקיעה הגדולה בחג הקבלת־הפנים לידיד האלמוני החדש, גר ותושב מארץ לא ידועה.
בינתיים הופיעה השמש מבין קרעי־העננים, רוח־הקדים, שסימרר בנו דרך הסוודרים והמעילים, חדל לאט־לאט והאויר היפה עורר בלבה של יעל, הלהוטה תמיד אל הדרור, את התשוקה הספונה בה כל ימות הגשמים:
– מרים! בואי לטייל! אולי גם הוא יבוא אתנו!
כל המאורע הנדיר הזה הרס לנו בין כה וכה כל אפשרות ותכנית לעבודה מרוכזת בגן, ולכן באה הצעתה של יעל בשעתה. נכנסנו אל הגן לעשות בו קצת סדר, לקחת את המעילים ולצאת אל הכנרת.
רפש־החורף כיסה עדיין את כל הדרכים ולא נשאר לנו לטיוּל אלא הכביש בלבד.
אין זה מן הדברים הקלים לצאת לדרך. רוני, הרוחשת אהבה יתירה לברז ולמים בכלל, דאגה קודם כל לרווית הכלב. וכעת גם היא עצמה רוצה עוד ללגום טפה לפני היציאה לדרך. – ריקה רוצה לקחת אִתה את “הערביה” שלה: זוהי בריה משונה בין הבוּבות, שבמקום רגלים כהלכתן חוננה בירכתיים שלא מן המידה, וריקה אוהבת אותה אהבה בלי מצרים.
– כדי שתשתזף בשמש! – מנמקת היא.
ונח ממשמש־מחפש בכיסיו, ועל פניו מסתמנת והולכת התרגשות ואי־מנוחה. אחר כך הולך אל חדר־הגן ומוציא שם את תיבתו ובודקה היטב. תיבת־קרטון כזו יש לה לכל נפש במגירה שלה שבגן, בה שמורות כל שׂכיוֹת החמדה שלה יחד עם הציורים ומלאכות־היד השונות. – נח הופך והופך בתיבתו – ועל פניו יאוש מעורב חרון.
– מה אתה מחפש, נח?
המהנדס שבחבורת הילדים עונה בקול נואש:
– הבורג הגדול שלי. יש לי בורג גדול ואיננו. רציתי לבנות אנית־קיטור, והבורג איננו!
אני פונה אל החבוּרה:
– ילדים, מי ראה את הבורג הגדול של נח? נחוץ לו לבנין אנית־קיטור.
מבטו של חנן מראה סימני־חשד. אותו זיק־אור, המגלה כל סוד כמוס בגנזי הנשמה.
– חנן, אולי ראית את הבורג הגדול של נח?
חנן מחייך בערמימות ובאין־אומר מניע את ראשו לחיוּב.
– איפה הוא? – לוחצת אני על נפשו.
חנן מכניס ידו לכיסו, מוציא את הבורג ואומר:
– הנה.
בקפיצה אחת וביד מונפה נמצא נח על ידו, אך היד המאַיימת חוטפת את האוצר האבוד ותוחבתו אל תוך הכיס. – האושר לשיבת אבידתו היקרה שיכך את חמתו, שהתרגשות־חינם הבעירה בו מקודם. כרגע מחזיר הוא את חפצי־התיבה למקומם בערבוביה – וסוף־כל־סוף מוכנים אנו לצאת.
ופתאום שומעת אני את קולה של צביה הפעוטה מאצל הדלת:
– מרים!
– מה זה, צביה? – שואלת אני כשמַתי מושכני בסינר ומתחנן במפגיע:
– נלך כבר! שוב יבואו עננים שחורים!
אך צביה משוועת אלי בפנים נעווים:
– מרים, אני מוכרחת!
– למה זה לא נזכרת קודם? דוקא עכשיו?
שאלה מחוסרת כל הגיון. אך גם אני נדבקתי בקוצר־הרוח של הילדים.
לבסוף פרפה לה יעל הקטנה לצביה, הפעוטה גם ממנה, את המכנסיים, וסוף־סוף היינו נכונים לדרך – כשפתאום מופיע חנן בשדרה עם האופניים מעשה־ידי נח.
ושוב פרצה הדליקה. תוך כדי תכונה רבה לדרך שכח נח לגמרי, שיש לו בעולמו מעשה־מרכבה משלו, שהוא עצמו הגה אותו, חרשו, חטבו, עיצבו, יצרו וטיפל בו שעות על שעות כשנים, מיד התנפל על חנן במפגיע, ובידים חמוּמות התחיל להוציא מכפיו את יד־האופניים.
ומן הצד עומד מַתי, המשיא את נח נגד חנן וקורא לו בדברי־שיסוּי:
– אַל תתן לו, אל תתן לו! הכל רוצה הוא, את כל העולם רוצה הוא לעצמו! אל תתן לו!
בינתיים רחקוּ כבר ראשוני־היוצאים מתחומי־הגן, בעוד שהסכסוך על האופניים התגלע בכל תקפו, כמעט עד כדי תגרת ידים.
אך הנה נפל דבר, שטשטש ומחק במחי אחד את האופניים היקרים ואת תאוות כבושי־עולם של חנן גם יחד: הכלב התאושש על רגליו והתלבט אחרי הילדים לדרך. אך לא יחידי – על ידו הלכה שרה. כולם שכחו את האורח, חוץ ממנה. וברגע זה שוב עברה כוס־השיכחה על גורל האופניים, כמו לפני חצי שעה בערך. שוב צנחה מרכבת־התפארת כאבן שאין לה הופכין. שני היריבים, נח וחנן, דלגו אל הכלב יחד כשני חברים ותיקים, שמעולם לא ידעו ריב ביניהם. וחיש עברה השמועה במחנה:
– הכלב הולך אתנו! הכלב אתנו!
החבריה הביטה לאחור, אחר כך התחילו כולם רגל־אחת לרוץ בדיצה קדימה, כאילו לנסות את הכלב, את יכלתו ואת מסירותו – והוא באמת צלע אחרינו בשמחה. את שמחתו קבע בו מַתי:
– זנבו מכשכש! – הכריז כאיש־משק מובהק – הוא שמח!
קדרוּת הרעב והיתמוּת פגה מעיני הכלב, וזנבו התכופף כענף־דקל בתרועות־חג.
תוך כדי הליכה התחילו מטכסים עצה לקבוע לו לאורח שנעשה תושב את דירתו הקבועה בחצר.
נח מוּכן בהחלטתו:
– אני אבנה לו מלונה!
– קודם צריך לרפא לו את הפצע – פונה אלי שרה – וכשיבריא, יהיה לנו שומר!
ניבאה שרה הקטנה ולא ידעה מה ניבאה, ואיך עתידה נבואתה להתקיים.
הגענו אל הכביש.
זה לא הכביש הראשי, שמכוניות ואבטובוסים דוהרים בו בלי הרף לדחוק את רגלי האדם לצדי הדרך. זהו סניף־כביש, המוביל לשכנתנו דגניה ב'. פה עובר לכל היותר הרופא פעם בפעם במכוניתו, או עגלה עמוסה חשש, ואלה אינם עוברים כסוּפת־סכנה להחריד את האדם.
בתעלות שלשני צדי הכביש, שמי המלקוש גאו בהן עכשיו והרווּ את האדמה די הצורך, צץ ועלה צפורן־החתול הראשון. הכוכבים הצהבהבים הקטנים עוררו בלב החבוּרה התלהבות רבה, אף־על־פי שאחרי הופעתן של הכלניות הנכספות כל כך, יורד לגמרי ערכו של צפורן־החתול ואין איש שׂם אליו לב.
הילדים צנחו רגע־רגע מן הכביש וקטפו את הכוכבים הזוהרים באור השמש.
והכלב אחריהם. אף כי בקושי, בכאב.
נח, חנן ומַתי, הגלָאים של הכלב, לא זזו מאצלי כל הזמן.
– נח, אנו נחנך לעצמנו את הכלב, נאַלף אותו ללכת על שתים והוא ישמע לפקודותינו – אומר מַתי ומסתכל בו בנח הגדול ממנו במבט של כניעה ומשמעת, שיש בו כמעט ממבטו של הכלב עצמו.
– אנו נחנך אותו – חוזר חנן על דברי מַתי, המביט כלפי מעלה בכניעה, אך כלפי מטה ניבט הוא בעליונות שביוהרה; מטיל הוא בחנן תשובה שלילית במפגיע:
– אתה לא תחנך! כאילו יודע אתה כבר לחנך דבר מה! אתה קטן כזה!
ומאחר שחנן אינו מבין בכלל, מה פירוש המלה “לחנך” – גם מגדולים וחכמים ממנו נעלמה הלכה זו – הרי הוא נרגע ושותק.
ונח פותח בפרשת החינוך.
ראשון לכול קורא הוא לכלב בשם: רדי.
– רדי! – מצוה הוא לה. והנה היא יורדת אל התעלה.
ומכאן ואילך הוקבעה בה לשון־נקבה. דייק נח והקפיד בלשונו. וכשהכלבה עלתה מן התעלה אל הכביש, שוּב קורא לה:
– רדי! – והיא שוב יורדת.
פליאה ושמחה כללית – לגאוותו של נח, שלאשרו אינו יודע, שלאו דוקא לפקודתו ירדה הכלבה, אלא אחרי רוני הפעוטה, שדבקה בה יותר מבכולנו: הלא היא הגישה לה ראשונה את המים והיא שהגישה אל אפה את הבשר הטוב.
אלא שרוני היתה עסוקה כולה בקציר הפרחים, שקטפתם בכעין תאווה לוהטת, כאילו לא להשאיר להם שריד ופליט. לא פעם נסיתי לבלום ולהקהות בילדים את חשק הקטיפה הלהוטה הזאת שבאהבת הפרחים בימות האביב, אך לא עלתה בידי. הילדים המתהלכים בקבוצה בין פרחי הגן האסוּרים במגע ולא כל שכן בקטיפה, אין פלא שיש ביניהם כאלה, שההיתר בפרחי־ההפקר מעלה בהם את התאווה לקטוף, ושום אגדה מוסרית יפה ועצובה על פרחים נובלים ומתים אין בכוחה להניא את הידים הרכות והנמרצות מלמולל את פרחי־הבר, שאחרי שנצטברו בכפיים הפעוּטות עד כדי מעמסה, שוב נשמטים מהן מתים למחצה ושבים אל האדמה הרווּיה לשד־תנובה, שממנה קטפום לפני רגעים חיים, רעננים ומחייכים בשמש.
רוֹני קטפה, מרטה ותלשה בתוך התעלה, ורדי קפצה אחריה – אך נח קבע בוודאוּת גמורה, שהיא סרה למשמעתו ולפקודתו: “רדי!” ויורדת. ועל זה הכריז פתאום באזני קהל ועדה:
– שמה יהיה רדי! את המלה הראשונה מבינה היא כבר! כשאני אומר לה: רדי! תיכף מבינה!
ההצעה נתקבלה פה אחד: רדי.
– ב. – 🔗
לימים נודע לנו, שגם היא, רדי, מבחינה בין גברים לנשים וגם קבעה לעצמה יחס שונה ומבדיל ביניהם. לגברים חורצת היא לשון ואילו לנשים אין לה כל טענות. חיה היא אִתן בשלווה גמוּרה. פרט לשתים מאתנו, המשביתות לה משום־מה את מנוּחתה. ושתים אלה הן באמת גבריות מאוד גם במראיהן וגם בקולן הבטנוני.
ובכן, לאט־לאט הולכים אנו ומכירים את רדי יותר ויותר. שאוהבת היא ילדים, שכשכוש־זנבה הוא סימן לשמחה וגם לבקשה והתכווצוּתו סימן לצפיה רעה, לחשד וגם לפחד. שעתידה היא להמליט כלבלבים, ושמפלה היא בין גברים ונשים, אך לא בין ילדים לילדים. וששומעת היא לשם “רדי”.
ורק דבר אחד לא ידוע לנו עדיין: מאין היא באה? איפה נולדה וחוּנכה, מי היה בעליה, ומה היו מעשיה קודם לכן?
אותו יום־גנוסיה, שרדי הופיעה אצלנו, רצונם הראשון של הילדים שהקיצו משנת־הצהרים היה כמובן, לראות את הכלב. ואפילו נח, שבפקחו את עיניו אחרי השינה, מיד הוגה דעות ומעמיק בנסתרות, בבעיות־החיים השונות ומיד פונה אלי בשאלות: – מרים, לאן ממהרים העננים? – או: מרים, היש לחידקים עינים? – גם נח, מחשבתו הראשונה היתה: רדי, ומיד קפץ על רגליו ובן־רגע היה מלוּבש.
ושרה הצדידה את התלתלת ממצחה ושאלה נים ולא נים:
– עכשיו נרחץ את רדי?
וצביה רצתה לדעת:
– אַת תלבשי עכשיו את סינר־הגוּמי שלך, כמו בשעה שאַת מרחצת אותנו?
ומעולם לא גמרו במהירות שכזו והתלבשו לבדם; מובן, שהיה עלי להוציא פה שרווּל, שם להפוך את המכנסיים, ולקשור לקטנים את שׂרוך־נעליהם.
נח כבר שב מן המסדרון והודיע:
– רדי רובצת לפני הפתח.
ובכן, הבאנו מים חמים, שפשפתי קצף־סבון כהלכה, וגם ליזוֹל נסכתי בו. וגם את סינר־הגוּמי הכחול־בהיר לבשתי, שהכל יהיה כדין. אך בינתיים התעמדה רדי במרחק־כבוד שיש בו מן החשד. סוף־סוף אין היא מכירה אותנו מתמול שלשום.
ככה עמדנו סביב הגיגית הגדולה, הכול מוכן ומזומן, ורק רדי נעדרת.
ושוב היה זה נח, שהפגין את שלטונו על רדי:
– תראו, אני אקח חוּט, אקשרהו לצוארה, אחזיק אותה והיא תעמוד. תראו שכּן!
אמר וניגש את תיבת־האוצרות שלו, שהכל בה: ברגים לבנית אניות, בולים, כפות לחפור בהן, שברי זכוכית מפוּיחת להתבונן בליקוּי־חמה כשנזכה לו פעם, מפתחות וסכינים חלודים להתגונן בהם בפני גנבים. ומובן מאליו, שלא היו נעדרים שם גם מסמרים, ומשיחות ומיני חוּטים ותילים שונים.
הופיע נח, ניגש אלינו תחת עץ־הזית, כשהוא מנפנף בפתיל ארוך. אחר כך התקרב לאט־לאט, בזהירות אל רדי. והנה: רדי הרובצת מניחה את ראשה על רגליה השטוּחות, נותנת את עצמה ללטיפה ומכשכשת בזנבה על הקרקע. נח עונב לה את הפתיל על צוארה, אחר כך מושך אותה בלטיפה, והיא בלי לסרב אף רגע, הולכת אחריו ובאה אל הגיגית.
התחלתי לרחוץ אותה בזהירות במי־סבון, שכשכתיה, סיבנתיה ושוב רחצתיה. עוד רגע וגמרתי. רק עוד הזנב – ופתאום קפצה קפיצה נמרצת והפתיל נשמט מידי נח.
אך היא לא ברחה, רק עמדה הצדה והתחילה מנערת את גופה בחילחול, המים ניתזו מעליה ברסיסים, הוּזינוּ גם אנחנוּ וזכינוּ למנת־טהרה קטנה.
רדי היתה נקיה, אך רק עד הזנב ולא עד בכלל.
לא נשארה עוד איפוא אלא העבודה הרפוּאית. אמרתי:
– כעת ילדים, שבו לכם פה תחת הזית ואני אנסה לחבוש לה לרדי את פצעה.
הכינותי את המישחה ואת האספלנית. בינתיים שוב רבצה רדי על מדרגת הגן והילדים ישבו על החול תחת הזית. עיני־תינוקות גדולות, פקוּחות לרווחה, ליווּ את כל תנועותי אחת־אחת. שום סרט בקולנוע ושום הצגה תיאטרונית לא זכתה מעולם לשימת־לב מרותקת שכזו. כאילו נתעכבה נשימתם לרגעים ארוכים.
רדי נתנה לי במנוחה לחבוש את רגלה, ובינתיים היתה מלקקת לי את ידי, וגם אחרי שגמרתי כבדתני עוד בלקיקת־תודה אחרונה. מי זה יודע, מה פה תודעה ומה נטיה־מטבע, איפה הוא התחום שבין שתיהן? איפה גומרת זו ומתחילה זו? ואם בכלל יש בו ביצור כזה מעין אבק־תודעה, המניעה אותה לידי החזקת טובה בהכרה. אך ברור לנו, כשבעלי־חיים מצוּיים בסכנה, פצועים או חולים, הרי הם מוסרים עצמם באמוּן לידי שאר־בשרם ההולך על שתים.
משחובּשה רדי, קמה על רגליה, התמתחה, חלצה עצמותיה, פהקה לרווחה וכשכשה בזנבה כאומרת: ובכן, החלק האי־נעים ביותר עבר תהילה לאל.
כשהפכה פניה והביטה אחורנית ראתה רדי, שחנן מנסה לחקות את כל תנועותיה, ואפילו את הפיהוק המאושר.
הבאנו תיבה גדולה ועשינוה דיר נוח לרדי. ריפדנוהו בקש וחשש רך – אך לדאבוננו הרב ראינו, שהיא מסרבת נמרצות להיכנס לארמונה. היא היתה רגילה לישון על מדרגת גן־הילדים, ודאי כדרך כלבי הבדווים. זכורתני, פעם הראוּ לי בחצר־משקנו בדווי מן החורן, שלבושו היה נראה לי כמתקופה שלפני התנ"ך ושהיה דומה מאוד לאותו אב־קדמון שראיתי בעיני־רוחי, באותה תקופה שבה היה עוד הכל מכוּסה שלג וקרח בעולם, לא היה לא בית ולא אוהל, ושהאדם היה בוקע ופורץ לו את דרך־חייו כחיות היער בציפרניו ושיניו – במובנה הפשוט של המלה: בשיניו.
והנה, אותו בדווי לא רצה בשום אופן להיכנס אל חדר האוכל מפחד, שמא יתמוטטו קירות־האבן. סוף־סוף אין זה אלא גבב של אבנים. שם במולדתו, בין גבעות החול, אין סכנה כזו צפויה לו.
את הבדווי הזה הזכירה לי כעת רדי. היא העדיפה לישון על המדרגה.
אך בבוקר, כשעליתי אל חדר־הגן לבושה סינר לבן, קמה רדי בנימוס ממקום ריבצה, כשכשה בזנבה, אחר כך נטפלה אלי, נשקה לי על ידי בלקיקה ולבסוף הזדקפה על רגליה האחוריות ואת הקדמיות הניחה על חזי. – אמנם כשהאויר הוא יפה ויבש, הרי חוות־אהבה זו נעימה היא מאוד, אך אוי ואבוי היה לסינרי הלבן בימות הגשמים! בעונה זו היה עלי להלחם נואשות בידידותה הנלהבת של רדי. אך לילדים היה זה מחזה תיאטרון למעלה מכל. ובמידה שרדי חזרה על מעשה־ידידות זה, כן קיבלוהו הילדים כמעשה־להטים לראווה להם. משסטרתי לה על פרצופה, ירדה וחזרה וקפצה על צדי, פעם ימינה ופעם שמאלה – עד שלבסוף נעשיתי עקוּדה נקוּדה וברודה, מנומרת כתמי־טיט וטלאי־רפש לתפארת.
הצגת רדי לידידיה.
אך לבסוף גמלתי אותה מאותות חיבה יתירה אלה. ולעומת זה בימות־הקיץ, כשרדי הופיעה בין ידידיה הקטנים, קם רעש של קבלת־פנים ושמחת־גומלין, שעברה לשיא של התגלגלות־בסך והצטנפות צניפות כדורים חיים עם רדי שעברה מאחד לשני – והכול מלא צהלה. בהשתוללות זו הבחינה רדי בין נח בן השש ובין רוני או חנן בני השלוש, עד שכולם עייפו ורדי נשמה־נשפה בלשון משורבבת.
עם ארוחות הילדים יש לה לרדי קערה שלה, בה היא סועדת את לבה – אך זה מעורר לפעמים סכסוך, לפי שנח טוען עדיין, שרדי שייכת לו, אותו אוהבת היא יותר מכולם ולכן עליו לתת לה את מנת־חוקה אל תוך הקערה.
ומובן מאליו, שלעתים קרובות אין למנוע גם דמעות. שהרי מי שגמר קודם את סעודתו, יוכל לתת לרדי את מנתה, והנה, כשאחת המנות היא עדשים, שרוני בולעת אותן ביסורים, הרי היא מאחרת מכוּלם – בשעה כזו נשפכות דמעות־שליש.
ככה היתה רדי חיה אתנו כבת־בית, שבעליה הם ילדי־הגן, הם גילוּה, טפחוה וגם למדוה לקפוץ ולרוץ בתחרוּת קפיצה ומירוּץ מעשי אמנוּת ולהטים ממש.
אך איך זה קרה, שרדי חושבת לאויבה כל בן־אדם שגבהו עולה למאה ועשרים סנטימטר בערך – זה עדיין חידה בעינינו. ודאי שנימוקה אתה. ודאי יש לה נסיונות מרים עם ההולכים על שתים.
כשהילדים עסוקים בגן פנימה ורדי רובצת על הפתח, אין שום בריה זוכה להכנס. הולך מישהו וקרב, מיד מקימה רדי רעש, שגז חשקו של האורח לעבור על סף המקדש הזה. מגרשת היא את הזר בהבל־פיה ממש, אף כי איש לא ביקש זאת ממנה מעולם. להפך, אין איש מלטפה על כך, אדרבא.
אמנם, יש להודות, שגם הפרזה זאת טובתה בצדה. משגמרו הילדים את ארוּחת הערב, ישנם תמיד הורים, אבא או אמא, שרוחם קצרה לחכות עד שילדם יצא. נכנסים הם – ובזה מתחילים מחזות מיותרים לגמרי. והנה, עם רדי – חסל מיני מחזות כאלה. אין איש מעז לגשת אל הכניסה. – עומדת אני על יד החלון בפנים ורואה, איך החברה פלונית מרמזת לי איזו שאלה בשפת־תנועות. כן, אם הילדה גמרה כבר את ארוחתה. ואביה של צביה הקטנה, שרדי אינה רוחשת לו חיבה יתירה, מתהלך בזמן האחרון ומקל בידו. הוא, לא רק שאסור לו לגשת אל קרבת הגן, אלא אפילו לא לעמוד ולחכות ממרחק כבוד הגון. רדי מנחרת לו מרחוק:
– מה אדם זה רוצה מילדה מתוקה זו, הלא שלי היא!
ומובן, שזה מעורר את חמתם של כמה הורים. וגם נח מתפלא, למה רדי חורקת שן על אבא שלו ואינה נותנת לו לגשת אליו? כלום רדי אינה יודעת, שזהו אבא שלו?
וככה יוצא, שרדי סופגת לפעמים מכות.
אך זה אינו מעביר אותה על נאמנותה לחובשי הגן.
ומעניין: בערבים, כשהגן ריק מילדים וכל אחד מהם ישן במטתו, וחולם על מאורעות היום, או שבחדר הגן יושבים מבוגרים בישיבה – הרי רדי, הרובצת במקומה על יד המדרגות, אינה שמה לב כלל לנכנסים ויוצאים שם. ואם במקרה התרבצה באמצע המדרגה ומישהו דוחה אותה ברגלו הצדה, רדי אינה מגיבה בהחלט. בשעות ההן אוספת היא את כל מרצה וחרונה לשעות היום, בהן היא שוב עומדת על משמרת הילדים ואינה יודעת רחם.
בגן הילדים נתקלקלה הדלת, היא יצאה מציריה. בא יוסף עם מכשיריו לתקן, אבל בהתקרבו אל הדלת, נרתע מהתקפת־פתע: רדי התנפלה עליו בשצף־קצף מפיל אימות. וגם מרוּתו של נח, שניסה לבלום את פרצופה בשתי כפיו, לא הועילה. יוסף עומד אובד עצות.
אני מסתכלת דרך החלון ופונה אל הילדים:
– ילדים, מה לעשות ברדי, היא אינה נותנת ליוסף לתקן את הדלת.
מרחוק נשמע קולו של יוסף:
– צריך לקשור את הכלב, אחרת לא אוסיף לבוא הנה!
– נכון – אומרת אני לילדים – צריך לקשור את רדי. לוּ היתה לנו שרשרת־ברזל. –
נח חובט על חזהו קוממיות:
– יש לי. לי יש שרשרת בקופסתי!
אומר – ונעלם, ומיד שוב מופיע ובידיו שרשרת־ברזל, שגם אַבזם לה לסגירה. – כדאי היה לדעת, מה אין לו לנח שם באוצרו?
הוא ניגש אל רדי, תופסה באזנה ומוליכה אל כלונס שבחצר הרחק. רדי אינה מתנגדת אף רגע לשים את צווארה בשרשרת ולקשרה אל הכלונס. עדיין אין היא יודעת, מה פירוּש הדבר ומה יהא עליה בזה.
אך ברגע שנח עוקר את רגליו וצועד הלאה מאצלה, מתחילה רדי להאבק עם אזיקיה, מתפתלת, מותחת, מושכת, מנהמת, נובחת נביחות יללה – – – וכשרואה היא את יוסף נכנס אל גן־הילדים, פורצת בנביחת־חימה איומה שאין לה סוף. וכשיוסף יוצא ועושה בחצר, הרי זה איום ונורא: להביט ולראות במו עיניה אדם עושה פה, סמוך לבית־הילדים כבתוך שלו, באין מפריע – – –
באחד הימים באו חברים והניחו צינורות בחצר בקרבת הגן. כשהילדים היו משתעשעים בחול, וכוח־הדמיון שלהם היה בונה פיתוֹם ורעמסס שלו, היתה גם רדי על ידם, רובצת לה בפינה או מרחרחת ומתבוננת במלאכת המחשבת של ידידיה. אך לא פעם החליטה פתאום להשתתף גם היא – קפצה אל תוך המרכז ובבת־רגלים אחת הרסה איזה מגדל ההולך ונבנה לתלפיות. גערו בה הילדים – והתחילו מראש. ולא כלום. מנסה מישהו אחד, חנן או רוני, לפגוע במעשה־הבנין – מתחוללת סוּפה והעולם חוזר לתוהו ובוהו. נוגע מישהו במעשה־ידיו של חנן, מיד מרים הוא אגרוף. האגרוף הוא כזית, אך מהלומתו היא מהלומה, שאין לזלזל בה כלל.
ואילו רדי – סך הכל נזיפה:
– ילדה רעה! לכי מפה!
רוני הרימה את עיניה וראתה מה שראתה. קמה ויצאה מתחום השעשועים והלכה. רוני היא נפששת מתוּקה, במהלכה השלומיאלי מתנודדת היא אל אחד החברים מניחי הצינורות להתבונן בעבודה רבת־הענין. איש אינו משער, שביציר צ’אפּליני זה ספונה לשון חריפה וממללת להפליא.
אחד החברים העובדים נכנס אִתה בשיחה והיא ודאי פלטה לו איזו פנינה משלה – כי זרק את המכשיר שבידו וממש עט אליה להרימה תנופה. – אך עוד לא הספיק אפילו לפרוש את זרועותיו כנגדה, והנה רדי טסה אליו בחמה שפוכה ובקולי קולות מחרישים אזנים. רק לפני רגע נדמה היה, ששקועה היא כולה בעסקי הילדים על ערימת החול, אך תנועת זרועותיו של החבר, הרוצה לפגוע בחוקי החינוך, לא נעלמה מעיני רדי העֵרות, כי לא תנום ולא תישן שומרת הילדים.
בחוץ־לארץ רוקמים על סינרת הילדים את האזהרה: “אַל תנשקיני!” – וללא יועיל. אצלנו יודעים החברים מחבבי הילדים, שאין זה מן המידה ליהנות מן הילד הנאת־פּה. אך אם במקרה נקלע אלינו אדם, שעדיין לא עבר על פתחה של תורה זו, הרי רדי מלמדתו לקח לדורות. וחבל שאין רדי מלווה את הילדים בכל הליכותיהם. ילדי הקבוצה וביחוד בעלי החן המיוּחד שבהם, כל הנפגש בהם בחזקת סכנה הוא להם. תוך כדי שלוש הדקות שאחד מהם עובר מגן־הילדים לחדר־האוכל, עלולים עשרה אורחים שונים לעצרם וללטפם וגם לנשקם, ואפילו להסתנט בהם ולהקניטם דרך חיבה – לגמרי לא בטובתם ולא לטובתם של הפעוטים.
הילדים אינם מטרידים עצמם להרהר אחרי מידותיה של רדי החורצת לשון לגדולים. אמנם, נח נפגע פעמים אחדות מיחסה הרגזני לאבא שלו, אך לבסוף התרגל לכך. וחנן מקבל את מעשיה של רדי כמות שהם, כדבר שאין להרהר אחריו. פעם זרזנוּהו בארוחה, לא להיות נחשל באכילה, ובינתיים בארנו לו, שכל המתרפה באכילה אינו גדל כהלכה וסופו נשאר קטן. ועל זה הרים עלי את עיניו, שהיו נראות אותו רגע כאילו הן ריקניות ללא־הבעה. אך מיד נוכחתי בטעותי: הוא רק הרהר רגע, איך להביע את נצחונו עלי.
– טוב מאד! – ענה – אז באמת לא אזדרז באכילה, למה שאינני רוצה להיות גדול, למה שאם אהיה גדול, תנבח בי רדי ולא תאהב אותי!
הרי לך – אמרתי בלבי. זו תוכחה וזה שכרה! שוב נכשלתי. יצא ההפך ממה שקיוויתי. בנין־אב הוא גם לתוכחת־מוּסר לגדולים.
– ג. – 🔗
רדי היתה כאחד הילדים בגן. שפתה ברורה לכולם והבעותיה לבשו אצלם ביטוּי משלהם. פעם פגשתי במַתי לפני הדלת. זה היה בבוקר השכם, השמש עוד לא עלתה על הגבעות האפורות, אגן־הסהר היה תלוּי עוד גדול וחיוור ממעל להרים שבמזרח, ממעזיבת־הפח של הגג נטפו אגלי טל, על חוט־הטלגרף שממעל לגן־הילדים ישב זוּג־בולבולים מרופקים זה לזה ופטפטו בנעימתם המתוּקה.
ברכנו זה את זה מַתי ואני בחיוּך־ידידות. ורדי רבצה מכוּנסת ומכוּוצת על המדרגות. בוקר קר היה וכנראה, שלא היה לה חשק לקום. עד כדי כך, שלא קמה אלי לנסות ולהניח את שתי כפיה על חזי, אף כי סינרי היה לבן כשלג. אך כשרציתי לעלות אל הגן, נהמה בי נהימת־זעף.
– מה לך, רדי?
והסַטתי אותה ברגלי דרך עידוּן הצדה. ועל זה קבלתי תשובה ברורה, אמנם לא מפיה של רדי כי אם מפיו של מַתי, אך ברור לי, שזוהי נעימתה של רדי, לוּ היתה מדברת בכלל.
– הניחי לה – אמר מַתי – לא תמיד יש לה חשק ומצב רוח טוב. – אחר כך הוסיף: – היא קמה היום על רגלה השמאלית.
אך כשיש לה מצב־רוח טוב – וזהו התדיר אצלה – הרי עולה היא לרוב בזריזות על הילדים. כשעלי לאסוף צאן־מרעיתי הרכה, הפזורה בפינות שונות שבחצר, הרי לצלצולי הראשון בפעמון עוזבים הם בן־רגע את כל עסקיהם וממהרים אלי. ומובן, שעוברים רגעים ארוּכים עד שכולם מתקבצים יחד, לפי מרחק המקומות, שבהם הם תקועים במשחקם, בעבודתם, או בהרהוריהם השונים.
אך מי שמקדים את כולם, היא רדי, המופיעה ועל פניה בת־צחוק ברורה, שיש בה גם מרגש הנצחון וגם מן ההתהדרות שבמשמעת: הנה, אני יודעת סדר!
וזריזותה זו אינה נשארת בלי השפעה על ידידיה הקטנים: יש לה מתחרים אחדים המשתדלים להקדימה ואם גם אין לעלות עליה בכוח הריצה, הרי עצם הקנאה לזריזות ולמשמעת, ברכה יש בה.
יושבים אנו בפינה שקטה ירוקה על אבני־הבנין הגדולות, שכל אחת מהן יש בה מקום לשבת. האבנים ערוכות כמין חצי גורן עגולה ואנו יושבים ומשוחחים ושוקלים באחת מבעיות היום החשובות. פינה זו היא פינת־הקשב שלנו, פה פותרים אנו דברים העומדים ברומו של עולמנו, הנסתרות בחיינו מתבהרים לנגלות, פה יוטל אור על חטאים ושגיאות שונים, פה מתכנים תכניות של הפתעות ופה מסופרות האגדות והמעשיות מעולם הדומם, הצומח, החי והמדבר ולפעמים גם נרקמות פה מחוטי־משי ענוגים למסכת־נפשית רכה וקלילה כערפל בוקר לאור־הסהר ההולך. – ופה גם נעשים נסיונות לפתור חידות־עולם, שמוחו של אדם לא הגיע עדיין עד חקרן התהומי:
– היש אלוהים בעולם ומי הוא?
– מה על האדם אחרי מותו?
– למה יש אנשים טובים ורעים בעולם?
– למה לא ילדת (אני) ילד טוב, אלא את חנן שהוא פראי כל כך?
– למה בנו את צמח (הכפר הערבי השכן) על יד דגניה?
– מדוע אין לפרדה ילדים?
האדם המתהווה פותח פה במדוע ולמה, במאין ולאן שלו, בשאלות הללו, שאינן אלא קריאות ראשונות אל תוך חללו של היקום ומבלי לדעת, שאולי לעולם לא יקבל עליהן תשובה.
ישבנו ושוחחנו על ענין חשוּב מאוד: אתמול העבירו את ילדי אחת הנקוּדות למקום הישוב החדש “מצדה”. מן הימים הראשונים עקבנו בשימת־לב אחרי התפתחותן של שתי הנקוּדות שבשכונתנו פה. להט החוויות שבמהלך התישבוּת שכזו לא ימחה מזכרם של הילדים כל ימי חייהם. דברים כבירים מתרחשים פה. מה יודע העולם שם מעבר לימים על הנעשה פה בימים הללו: פלוני קורא בעתון, או שומע מספּרים, איך מקימים פה משך יום אחד קצר נקוּדה חדשה על מגדלה וחומותיה, הכול אשר לכול מבוקר עד ערב – מה יודע הלה על הממדים המופלאים שבמעשה כזה?
כל שנכנס ל“מצדה” ו“עין־הקורא” בימיהן הראשונים, אחרי שראה את מקומן לפני כן בשוממותו, נדמה לו, כאילו שומע הוא את טקטוק השעון לדברי ימי ארץ־ישראל החדשה. שעון־הזמן הכביר, התלוי ממעל לנקודה ואפשר לראות עין־בעין את המחוג הענקי הנע וזז משעה לשעה ומיום ליום. זוהי דפיקת לבו של מרץ האדם בעבודת הבנין והתקומה. עומד אתה ומביט ופתאום אתה חש, שדופק לבך־אתה הוא זה, החי כמו בחלום, משך שעה קצרה חיי־עולם – העינים נעצמות מאושר דהרת הזמן, המתחיל בטרטור מנוע המביא את הבונים הראשונים וגומר בחבוּרת תינוקות, המטפלים בפרחי הגן ובונים מגדלי־חול – – –
אך מה היה פה בינתיים?
שאלה זאת נשאלת לא פעם מפי איזה ילד או ילדה, ואתה מאַמץ את כשרונך ומספּר:
– שדה־שממה – מלחמה ברגבים וסלעים קשוחים ובבני־אדם – עבודת פרך, שרב, זיעה, גשמים, בוץ – שינה באהלי־בד, שהרוח מסתערת בהם וקורעתם – סבל, אומץ, גבוּרה – שמירה על המגדל – איתוּת לחברים השכנים – אצבעות־אור ארוכות מגששות־ממששות את בית־זרע – העייפים והילדים ישנים במנוחה – פתאום טרטור־נשק, קולות־פיצוץ – החומה סופגת את החיצים, המגדל עומד איתן על משמרתו, משמרת לעייפים מעמל היום, שבן־רגע שוב מתמלאים מרץ – זה מרץ הקרב והמגן בחשכת הלילה –
ובבוקר, עם עלות השחר, כשהשמש מציצה בעינים סקרניות מחייכות מעל הררי־חורן, שוב מוצאת היא את האבות והאמהות על יד הבניה: בנין בית, רפת, לול, עגלה, ממטרת וחדר גדול לגן־ילדים – לילדים המחכים בנקודה אחרת, כי עד שאין בית־אבנים, או בנוי בטון, אין להביא אותם הנה. והם מתגעגעים שם על אבא ואמא וגם מחכים בכליון־עינים למעונם החדש ופיהם אינו פוסק מלשאול עליו שאלות משאלות שונות. שם בחדרה, או בראשון־לציון מספרים להם על עמק־הירדן, על ים־כנרת ועל מרחבי השדות המחכים להם הרבה־הרבה זמן, אולי זה אלפיים שנה – – –
ופה על גבול סוריה ועבר־הירדן עובדים אבא ואמא יום ולילה, מניחים אבן על אבן, לבנה על גבי לבנה, בקוצר רוח ותוך געגועים לילדים, שיבואו בקרוב, יביטו מסביב, ישאלו שאלות, יכירו את הכל, יתידדו עם הכל, יבנו גם הם, אחדים בחול, אחרים בעץ ובפח, אחד יתקין לו אופניים, השנית תשתול עץ, השלישי ילמד את העגל להבין דיבור, הרביעית תתפור שמלה חדשה לבובה, החמישי יעשה לול קטן לאפרוחים – – –
כל אלה האבעיות והדומות להן וכל השייך להן, עומדות כעת על הפרק בפינה השלווה שלנו. “הסיפור הגדול" על הקבוצות החדשות “מצדה ו”עין־הקורא" ועל הילדים שהגיעו שמה בימים האחרונים.
– אנו נבקר אצלם! – נשמעה פתאום ההצעה, ומיד גם נתקבלה פה־אחד.
– אנו נערוך להם קבלת־פנים!
אחד הגדולים מתקן:
– לא… לא אנחנו… להפך, אנו נלך אצלם לברך אותם והם יקבלו את פנינו!
לנושא זה חכיתי. מובן, שניסע ונבקר אצלם.
– כן, אך אי־אפשר לבוא בידים ריקניות.
ועל זה נפתחים הלבבות כפתחו של היכל:
– אנו נצייר להם תמונות! – מציעה יעל.
– מוטב נביא להם פרחים! אצלם אין עדיין פרחים, לא כן?
– כמו בפעם הראשונה! – נזכר נח.
“בפעם הראשונה" – זה היה עם הקמת המגדל ב“מצדה”, אז הבאנו לבונים הראשונים צרור־פרחים כביר מגננו־אנו.
אך חנן אומר בקיצור נמרץ:
– סוכריות!
– גם זה וגם זה. נביא להם את התמונות היפות ביותר מאלבום־התמונות שלנו –
לא הספקתי לגמור, ושרה הפעוטה מוסיפה:
– ואַת תעשי מסגרות מסביב, תדביקי עליהן זכוכית ואפשר יהיה לתלותן על הקיר.
– נכון. הקירות שלהם ריקים וקרחים עדיין!
– כמו השדות שם! – משלים נח את דברי ומוסיף: – ונביא להם גם בננות.
– אליעזר יזמור לנו אשכול־בננות גדול־גדול ואנחנו נישא אותו ביחד ושם נחלק לילדים!
וכך הוחלט בפינתנו השלווה.
– ד. – 🔗
וביום הבהיר הראשון רתמו לנו צמד פרדות טובות אל העגלה הגדולה. וגם שומר מזוין בא אתנו לדרך.
חפצי התשורה היו מוכנים כהלכתם. התמונות נתונות במסגרות וכל אחת מהן “הקדשה” על גבה, ולא אשכול־בננות אחד, אלא אחדים, ומשקל כל אחד יותר מעשרים קילו, נתונים באניצי־קש, כדין. ותיבונת מלאה סוכריות.
גלגלי עגלתנו היו מחושקים גומי. זוהי תעשיה קבוצתית מובהקת, שעיני שום אכר בעולם לא ראו דוגמתה מימיו. קונים אבטומוביל רעוע, או אופני־אבטומוביל ישנים ומתקינים אותם לעגלת־אכרים. עגלתנו־אנו, שאנו נוסעים בה כעת, אינה אלא ארבעה אופנים כאלה ועליהם רציף רחב־ידים, ללא דפנות־קרשים. את הרציף מרפדים באלומות־קש או במחצלות – והנסיעה נסיעת־מלכים ממש.
הכול היה מוכן לדרך. הילדים ישבו מתוחים־עליזים ופניהם אורו להרפתקה היפה והנעימה, עלה גם נתן עם שוט־הרכב – –
– ורק כעת השמיע מישהו בקול שיש בו ממוסר־הכליות:
– אוי, רדי!
– שכחנו את רדי!
– רדי! איפה רדי!
– רדי!
כחץ מקשת הופיעה רדי. זנבה – ברומטר זה לרגשותיה השונים – נתן סימנים של מצב־רוח מרומם, פיה היה פתוח למחצה לשמחה ובקשה גם יחד, ועיניה נוצצו באור השמש. –
איפה היתה כל הזמן? איך זה אפשר, שמשך כל התכונה הרבה לנסיעה לא הרגישה בדבר? הבאמת מצאה לה ענין חשוב מזה?
– אני יודעת – אומרת יעל – היא רצתה לנסות אותנו, אם נשכח אותה פה?
– ערומה שכזו!
הבאור הזה נתקבל על דעת כולם. ואיך אחרת? היא, המסורה לנו כל כך, רצתה לנסותנו, אם גם אנחנו מסורים לה, או שעלולים לבגידה כזו, לשכוח אותה ביום שמחתנו וצאתנו לדרך. האם אין היא כאחד מאתנו לכל דבר?
וכעת עומדת היא ומביטה אלינו כלפי מעלה.
והחבורה, כאילו נדברו ביניהם, לא זזו, כאומרים: הבה, נראה, אם תבקש להעלותה!
וכשלא נענו לה מיד, התחילה לתבוע בפה ממש. תחילה בנהימות ואחר כך בנביחות דרישה וגערה, שלא שמענו אצלה עדיין. היא לא ניסתה אפילו לקפוץ, העגלה היתה גבוהה מדי יכלתה לעלות עליה בקפיצה.
– אין דבר – אמרתי – רדי יכולה ללוות אותנו ברגל. היא אוהבת לרוץ.
אך כשהעגלה זזה ממקומה, על דעתה של רדי לא עלה לרוץ אחרינו. כעת פתחה בנביחה רמה וקובלת, וגם אמצה עצמה לקפוץ על הרציף אך לא הצליחה. והנביחה עברה ליללה. אחדים מן החברים עמדו מרחוק והביטו במחזה.
– הרימו אותה על העגלה – פניתי אל יוסף.
אך איש לא ערב את לבו לגשת אליה ולנגוע בה.
ועל זה קם נח מעל אלומת הקש והציע:
– אני ארד וארימה על העגלה. אני לא אעזוב אותה פה!
– אני אעזור לך! – נשמע גם קולו של ארנון מכתה ב', שרדי משכתו חסד גם אותו במיוחד.
שני הקונדסים ירדו ושכם אחד תפשו את רדי וניסו להעלותה, אך תוך עמל־שוא נשמטה רדי מידיהם הקטנות, זה חזר ונישנה עד כדי נשימה קצרה ועד כדי יאוש. –
והגדולים עמדו והביטו בהנאה בכל הענין. וגם הרכב, נתן, לא עלה על דעתו להאיץ בהם. התבונן בטרחתם של שני הקטנים ובהתאמצותם הרבה להניף את רדי אל הרציף. –
אך לא בכדי הוא נח איש התחבולות והתושיה. אחרי נסיונות־שוא אחדים הביט סביבו בחצר, ופתאום קפץ כחץ מקשת אל תחת עץ־החרוב, שם ראה תיבות ריקות אחדות, הביא אחת מהן – והכל הלך למישרים. רדי קפצה על התיבה וממנה על העגלה – לתשואות שמחתם של כל העדה.
– רדי על העגלה!
– רדי אתנו!
ורדי עברה מילד לילד, ברכה את כולם בלקק־חיבה מיוחד, וכמו אחרי נצחון גדול על מכשול שהפריד בין הדבקים, כמעט שפרצה בנביחת תרועה.
אך כשהעגלה זזה, נתפקק קצת חגה של רדי. היא קמה מבין הילדים שהיתה מיושבת בתוכם כאזרח רענן, זקפה את אזניה ופתחה בנביחה שלילית. – ועוד לא הספיק נתן להוציאנו מתוך צללי השדרה, ורדי אימצה עצמה, וקפצה מעל העגלה.
אך מיד נראה היה, שהתחרטה על המעשה הפזיז ותיכף נסתה לחזור. ונסיונותיה שעלו בתוהו העלו בה חימה כזו, שנתן הוכרח להשמע לדרישתם ההמונית של קהל הנוסעים ולעצור. והמחזה התחיל מבראשית.
וכשרדי שוב היתה על העגלה, נרגעה בקושי ופחדה פג ממנה לגמרי. לבסוף השתקעה ורבצה לה על יד נח וארנון ובנחת־רוח האזינה למקהלת הילדים המזמרת. –
במחוז חפצנו, ב“מצדה”, חיכה לה לרדי תפקיד נכבד מאוד.
עם פגישת שני מחנות הילדים, קבלת הפנים והצגת־הגומלין, כשאצבע לא אחת נתקעה במבוכה בין השפתיים, והעינים הורמו כלפי הגננת בשאלה האילמת: מה עושה אדם בהמולה שכזו, בין הפנים הזרים המרובים האלה? – הופיעה רדי וכל הזרות המביכה והנבוכה חלפה, ובן־רגע מוזגו כולם למזיגה אחת עליזה, הומה, מזמזמת, חוגגת ומשתובבת. רדי קשרה אותם לחטיבה אחת, הלכה מילד לילד, כיבדה את כל אחד ואחד במגע־לשונה וכבלחש־קסמים הסירה מהם את מבוכת הבישנות ואת רגש הזרוּת, שכפאום רגעים אחדים.
וגמול־החיבה לא אחר לבוא: מובן מאליו, שהיא קיבלה את המטעמים הטובים ביותר, שלא הספיקה אפילו לקלטם מרוב שפע. וגם חנן עשה מעשה רב: תוך כדי נגיסה מן הביסקויט היקר שלו נזכר ברדי, הוציא את המגד מפיו ותחבו אל בין שיניה, – ולא ידעה רדי, שזוהי המתנה היקרה ביותר בעולמה: אם חנן חוסך מפיו לגימה ומוסרה לאחר!
וכמה טבעי הוא לה, שכל הזמן היא היא המרכז לכל ענין ושעשועים.
– ה. – 🔗
בשובנו חזרה הביתה רווּיי חוויות ושיכורי הטיול באביב השופע אור וריח – ישבו הילדים על תלולית־החול עם רדי בתווך וחזרו על חוויותיהם בצורת ספורי הווי־נלהבים. נשמעו גם חוות־דעת רציניות מאוד:
– נקודה חשובה היא “מצדה” – סובר מַתי.
וחנן, שבכלל אינו רוחש חיבה יתירה לצעדי הענק של התפתחות הטכניקה, ראה גם ב“מצדה” את המפריע לו ביותר:
– אני פחדתי מפני המכונה! מכונה כזו, המנסרת קרשים מאליה! – אומר הוא, וחוזר ואומר, פעם ופעמיים.
עוד בהיותו מהלך על ארבעותיו, אפילו לא בן שנה, היה פורץ תמיד בצווחה לקול רעש אוירון ממעל לגגנו.
והמשור אינו נותן לו מנוחה:
– מכונה כזו, החותכת עצים לבד! (פירוש: מאליה).
יונה אינו יכול לשכוח את השם “גלילה”, שמה של תינוקת סגלגלת־פנים ותכוּלת־עינים ב“מצדה”.
– גלילה… גלילה – משנן הוא לעצמו וגם לאחרים – גלילה. איזה שם יפה. גלילה.
מי יודע, אולי לא רק השם אחז את לבו הפעוט והרגיש.
ואחת הילדות פונה ישר אל רדי:
– טוב היה, רדי, לא כן? אכלנו דברים טובים. הבאנו להם וגם הם נתנו לנו. לא כן. רדי? אך אַת שלנו, לא כן?
רדי מכשכשת בזנבה ועיניה אומרות בפירוש, כמעט למשמע אוזן:
– יפה היה מאוד. ואני שלכם.
ומיד מוכיחה את נאמנותה ורגש־תודתה בנשיקה על פניה של ידידתה הקטנה.
אלא שכל מאורע גדול סופו להיות מוּעם על ידי מאורע שני, הבא אחריו ומבטלו.
– כלניות! כלניות! על הגבעות פורחות כלניות! בשדות, בין התבואה הנובטת – כלניות! הכלניות צצות ופרות ורבות מכל עבר!
עם פריחת הכלניות מתמלאים חיי החבורה תוכן חדש. בנשימה עצורה מונים הם את ציצי הכלניות – מובן, עד כמה שהמספרים בכלל תופסים כבר מקום במוחות הרכים – לצרפם אחד־אחד לצרורים־צרורים, לעשרות, למאות –
* * *
הכלניות עוזרות להם לילדים שלנו בכלל לנשוא הרבה מטרדות החורף. כשמופיעים ענני־המטר הראשונים והאויר משתנה והולך קדורנית; כשזבוּביות־החול נעלמות סוף־סוף והימים הולכים הלוך וקצור יותר ויותר; כשהטרקטורים זוחלים ומטרטרים ברחבי השדות, והמחרשות מהפכות את האדמה, והילדים כאילו מרחרחים בחוש־ריחם המעוּדן, ממש כבעלי־חיים בחוּשם הששי, מגביהים את אפּיפם הרגיש כלפי השמים ושואלים זה את זה, מתי ירדו הגשמים – הרי מדעת ושלא מדעת חיה וערה בלבם התקוה הברורה, שכעבור שבועות־גשמים אחדים יבוא סוף־סוף אותו בוקר נכסף, בו תופענה בשיפולי־הגבעות, היבשים כל הזמן, הכלניות הקוראות להם מרחוק.
השנה עבר עלינו חורף לגמרי לא נעים. בתחילת נובמבר ירדו הגשמים משך שבוע ימים רצופים. והילדים מבני שלוש ועד שש, החיים את רוב יומם באויר־דרור, נלחצים פתאום בימים כאלה למשך שבוע שלם אל בין כתלי החדר מבלי להמריא אף לרגע החוצה. – אך כשטיפות הגשם מתופפות בדרדור על פח־הגג של צריפנו, וכשידינו ניקשות מצינה עד כדי צורך לצמור בכפים – אומרת ריקה בת־השלוש בעינים מחייכות, הנוצצות בערמת־גיל:
– אין־דבר, יהיו כלניות!
ומשפסק הגשם, מיד מסתערים עלי כולם בבקשה, להרשות להם לצאת אל הגבעה שמעבר לירדן, שם מבצבצות הכלניות בהמוניהן. לחינם אני מבארת להם, שבצלי־שרשיהן עוד לא שתו מים לרוויה – הלבבות הרכים אינם יודעים מנוחה, וכך מוכרחים אנו להווכח במו עינינו, שחוץ מעלי־חצב אחדים שוּם צומח לא הופיע עדיין והגבעות קרחות עדֶנה ושקועות בשנת־הקיץ העמוקה.
משך חדשיים ארוכים לא הביאו העננים גשם. נשמעו דברי־פחד על סכנת בצורת חרבה. והדאגה נדבקה גם בפעוטים, גם הם העמיקו שאלות כלכליות על יבולי חיטה, דגן ולחם, והפרצופיות הרכות הרצינו מאוד. –
אך מתוך כל הרצינות הזאת השחירה בזהרה הקודר דאגת הדאגות: שמא חס וחלילה לא תהיינה גם כלניות?
וחששם כמעט שנתקיים. מאחר שרק בשלהי ינואר נפתחו שוב ארובות השמים, ומה שמלאך־התנובה איחר בחדשיים ימים, התאמץ ומילא הפעם כפליים: הגשם ירד וירד, בברכה, ביד רחבה בשפע. הרגליים נלאו לבוסס בבוץ, וכולנו התחלנו לצפות לקרן־שמש מבין חשרת העננים השחורים. כל פיסת תכלת בשמים עוררה את תקוות האביב והכלניות.
אלא ששנים־שלושה ימי אויר טוב אינם מספיקים לכדי יציאה לטיול אל הכלניות הקורצות מרחוק. הדרכים המשובשות רפש ובוץ בולעות את הרגליים הזוטות לאין־מוצא. – אמנם מענין מאוד, מוזר ונעים לבוסס בשלוליות וגם לזרוק חלוקי אבנים אל תוך שלולית כזו ועונג מיוחד הוא לראות, איך הרפש ניתז מסביב, ולא איכפת אם גם פנינו־אנו ננקדות קצת ולובשות לפעמים מסכה משונה הדומה יותר לפרצופו של בן סוּדָניה מאשר לשל בן־דגניה, – אך מעשה זה הוא לאמיתו מעשה־מהפכה, שלא יארע אלא לעתים רחוקות, באותם הרגעים, שאנו מרגישים את עצמנו מחוץ לחוג־ההשגחה. שכן אין ההתרפשות בהיתר, זה ידוע לכול.
וככה מוכרחים לחכות בסבלנות עד שהדרכים יתיבשו לכדי הליכה ברגל ומיד אנו לובשים מעילים, בידינו אתים ודליים – ושׂמים לדרך פעמינו. האתּים, להוציא בהם את הכלניות יחד עם בצלי־שרשיהן, ואת הדליים, למלאם עפר ולשתול בהם מיד את הכלניות, שלא תיבשנה.
התכונה לצאת לדרך כבר ידועה: אותו המחזה הולך ונשנה תמיד, רק בשינויים אחדים וחלוקת־תפקידים אחרת. יש שרוני מרגישה צורך דחוף, וחנן מסתכסך עם ריקה, בעוד שמַתי מחפש אחרי מקל, שנח העלימו אל תוך רגל־מכנסיו ועד כדי קשיים להלך כהלכה.
עם יישוּב הסכסוכים יצאנו סוף־סוף אל הכביש. רדי אינה מוצאת לה מקום מתוך שמחת־הדרך. אמנם עוד בשעת התכונה ליציאה התהלכה רדי בינינו בכשכושי־זנב ועיכוסי־גוף זריזים־עליזים בין רגלי הילדים, תנוּעות המעידות במפורש על ידיעתה הברורה, שאנו עומדים לצאת. וכעת שאנו נמצאים על הכביש, יוצאת היא לגמרי מנרתיקה. מתרוצצת קדימה כתָרה לנו את הדרך מפני סכנה, ושוב חוזרת ומודיעה לנו, שהכביש פנוּי מכל תקלה, ושוב רצה ומקדימה – אך הנה, הפעם אינה חוזרת, אלא נעמדת על יד דבר־מה, המשמש עיכוב רציני בדרכנו.
זהו גשר־הסכר.
היודעת רדי, שפה עלינו לבקש רשיון־מעבר מאת שומר הגשר, לטפס על הגבעה השייכת למפעלי החשמל?
אך ברור, שיודעת היא חוץ מזה דבר־מה, הנעלם מעינינו־אנו. זוקפת היא אזנים, מרחרחת ומשערת רעות. –
השומר פותח לנו את הדלת – אך הנה המכשול האמיתי: לא רחוק מן הכניסה קשור בשלשלת כלבו של השומר. כלב־שוער זה רובץ לו כל הזמן בתוך חבית שכוּבה כמו להבדיל אותו פילוסוף יוָני דיוֹגנס, ובהופיע מישהו, מיד מגיח הוא מתוך רבצו בקבלת־פנים לגמרי לא רצויה לאורח לא־קרוא. – אך עם הופעתנו אנו, כלב־זקוף זה כבר חיכה לנו מוכן ומזומן לקבלת־פנים שאנו ראויים לה, לשבט או לחסד – והוא ידע, שדין הילדים לחסד, אך בכל זאת בחינת “חסדהו וחשדהו”. אך הילדים נבהלו וכאפרוחים נפחדים נלחצו אלי בבת־אחת.
אלא שלא אנחנו היינו עיקר ענינו של שומר־הסף. אתנו נכנס עוד מישהו, שעורר את חמתו עד להשחית: רדי.
וגם היא, רדי, שעוד בחוץ הרגישה בו הרגשה לא ידידותית לגמרי, נכנסה באזנים זקופות מוכנה לקרב, אך זנבה מכווץ ומהודק לרגליה. ובכל זאת היא־היא שפתחה בתרועת מלחמה, ושניהם יחד הרימו שאון של נביחות עוינות מלאות זעם. הכלב השומר כמעט שניתק את שרשרתו, אך רדי, שהיתה חפשית, מצאה לטוב יותר לירות באויבה ממרחק־בטחון את מרגמות קולה המנסר. לא, עד כדי קרב־בינים לא העיזה רדי לגשת.
אבל מחזה זה היה דיו להקפיא את שלושת הפעוטים, שנדבקו אלי כבמסמרים ולא רצו להרפות ממני. ואל תאום הקולות של שני המתנבחים נצמד קול שלישי: קולו של חנן, שצרח כתן. שוא הסברתי לו, שהלא גם רדי חורצת לשון לכל זר הבא אלינו, ולא עוד, אלא שהוא עצמו, חנן, משסה אותה לנבוח בעוברים ושבים. – הוכרחתי להוליך בעמל רב את שלושת הנפחדים בעקיפין, סחור־סחור, במשעול זקוף שבשיפולי הגבעה, פעם על כפיים ועל כתף ופעם בסחב, כפי הכרח המשעול. וצריחת שלשתם במקהלה אינה לגמרי שיר־לכת מעודד לטיפוס על טרשי הגבעה. –
– מהו הפחד כשכלב נובח? – אמרתי להם אחרי שעברנו את תחומי־הפּחד. ועל זה ענה חנן ודמעתו על לחיו:
– זה נורא! אינך שומעת, שזה נורא, איך הוא נובח?!
ומיד עם זה:
– איפה היא רדי?
– גם היא נובחת, הלא שומע אתה.
– שתבוא כבר, רדי!
מובן, שהיא באה. זורקת היא עוד פעם ושוב פעם נבח־פרידה מגדף ומלא בוז כלפי אויבה האלמוני, אחר כך ניגשת אל חנן וחבריו הבכיינים ובלקיקה אחת מרגיעה אותם כאומרת: – נתתי לו לאותו חוּשם!
על פסגת הגבעה אני מנסה לבאר להם, שהגבעות הללו נשאו פעם על גבן שתי ערים, מתחילה בספור־מעשה על שתי הערים – – אך האפרוחים הנפחדים הפכו בבת־אחת צפרי־טרף ממש: בן־רגע התפזרו ועטו ממקום למקום על הכלניות לקטפן בלהט ציידים בעודן באיבן, ומבלי שיספיקו אפילו להתבונן בצבען. לחינם מרביצים בהם את האזהרה התמידית, שאסור להתפזר ולהתרחק מחוג ההשגחה – פה למעלה פוקע בכלל כל כוחה של תורה ושל הלכה למשה מסיני. אמנם, הם שומעים את השריקות הקוראות לשוב, אך לגמרי אינם להוטים ביותר למלא את הדרישה.
ואולם שבעתיים קשה מתלאתה של רדי ממתלאתי שלי. היא אינה עשויה לעמוד כמוני במקום אחד ולחכות; מוכרחת היא להתרוצץ הנה והנה, מילד לילדה ומילדה לילד, סביב־סביב וחוזר חלילה, בלי לאוּת ובלי הרף.
נח קובע, שרדי אוהדת גם היא את הכלניות, ולוּ היו לה ידים, היתה קוטפת אותן, והא ראיה, הנה צביה לא הספיקה למצוא לה כלניה אחרי שהגדולים ממנה קדמוה, ובדמעות בעיניה חיפשה וחיפשה – – ראתה זאת רדי ומצאה לה, הנה עומדת היא על יד צביה, קופצת עמה יחד, ושוב עומדת ומתבוננת בה ובעבודתה בכלנית שמצאה בשבילה. ופתאום דוחפת אותה באפה, הקטנטנה נופלת ומתגלגלת מעל גבנון עד כדי מטר למטה. וכשמצאה לה שוב קרקע מוּצק לרגליה, מרימה היא ראשה ומביטה, איפה היא בעצם, בשמים או על הארץ, ורק כעת פותחת היא בתרועת־בכיה גדולה ורחבה. – קטנה היא כזרת, אך קול יש לה בלי עין רעה להחריש אזניים. ודאי שומעים אותה כעת שם בבית בדגניה. –
אך היא אינה מאריכה בבכיה, נזכרת היא פתאום, שסוף־סוף אין אנו בבית, כי אם בטיול לציד־כלניות ומיד קמה על רגליה, מנגבת את דמעותיה, מביטה ברוגז ברדי, העומדת על ידה, אחר כך שׂמה לציד פעמיה.
– ו. – 🔗
סוף־סוף התאספו כולם אלי. ירדנו אל חוף־הירדן, התישבנו על הארץ והתחלנו להתבונן בכלניות, לספור את העלים ולהוסיף לקח על ידיעותינו בתורת חיי הצמחים.
והואיל ויושבים ככה ביחד, הרי מן ההכרח הוא, שאחד מהם יאמר בקול ממושך ובישני למחצה:
– ספרי לנו איזה סיפור!
מצב הנפש הוא מרומם ומוכן להשראה. אני מספרת מעשיה על ים־כנרת. רדי רובצת בינינו שקטה ומקשיבה. הקהל העיף קצת נתון כולו לעולם האגדה. אין פוצה פה.
רדי זוקפת אזנים, אחר כך מרימה ראש. ונוהמת. –
– שקט, רדי! מספרים מעשיה!
רדי מצייתת, אך אינה נרגעת. כעת נוהמת היא בלי להרים ראש.
– שקט, אומרים לך!
רדי נכנעת. המעשיה נמשכת.
פתאום, קפץ! היא קפצה כמעט מטר וחצי ובלי קול התנפלה על משהו, נאבקת אתו רגע, באפה, בשניה, בצפרניה… אחר כך עומדת, מרחרחת באויב המנוצח, עוד פעם מתנבחת בו, אחר כך, כמי שעשה את חובתו באמונה, שבה אלינו ומתרבצת לה במנוחה.
– עכבר – אומר מישהו מבינינו, אך איש אינו זז. עד שלא סיימתי את הספור.
משסיימתי הבטתי בשעוני, החבורה הבינה למחשבתי, קמו ואחדים מהם מיהרו אל מקום נצחונה של רדי. לא עכבר היה, כי אם חפרפרה קטיפתנית־שחורה, שטעתה בקו אחד המסדרונים שלה, חפרה יותר מדי כלפי מעלה – ושילמה בחייה.
אך אלה שהקדימו לקום וללכת, הלכו לא חזרה בדרך שבאנו, כי אם להפך, וכעבור רגע נמצאנו בדיוק מול שער־דגניה, ובינינו ובין הכביש נוהר הירדן לאיטו, בכבוד ובשלוות תפארת. – אמנם לפני שנים, כשעליתי לדגניה אפשר היה בקיץ לעבור פה את הירדן ברגל, להפשיל את הבגד ולעברו. מאז עלה הירדן הישיש לגדולה, מעשה־רב: מסובב הוא טורבינות למפעלי החשמל, לשם כך העמיקו אותו, ועד כדי כך, שלפעמים בולע הוא קרבנות־אדם.
אך רדי אינה יודעת זאת והיא מוכנה לעברו בשחיה. ורק פקודתו של נח חזקה עליה, והיא סרה למשמעתו וחוזרת בה.
עמדנו על החוף והתבוננו בפועלים שעל סירת־המנוע מעין־גב. זוהי נקודה חדשה, גם היא מוקפת חומה וחפירות, שוכנת היא על חופו המזרחי של ים־כנרת ורוב חבריה של נקודה זו היו גרים אז עדיין בקבוצת כנרת שממול על החוף המערבי, וסירת־המנוע היתה מביאה יום־יום אנשים וצרכי־אוכל ויתר הדברים הנחוצים שם.
על יד סירת־המנוע נעה סירת־דוגה קטנה. אני שוקלת ונמלכת בנפשי: האעז, אם לא? – אחר כך אני מחליטה: לכל היותר ישיבו את פני ריקם. ואני מעיזה ופונה אל אחד החברים:
– אולי אפשר, חבר… אולי יכולים אתם לעשות חסד עם הילדים ולהעבירם אל עבר הנהר?
ועמוק־עמוק במוחי, שלא־מדעת למחצה, עושה אני חשבון: בזה נקמץ לנו את הדרך הארוכה סחור־סחור וגם לא אאלץ לשאת את הפחדנים שלי על שכמי בעברנו על יד אותו דיוגנס הכלבי הנבחן.
הבחור הארוך והרזה שבסירה מצטחק לנו בידידות ומנענע בראשו להן. אומר הוא מה – אך אני אינני מבינה את שפתו. מי יודע, מאין, מאיזו תפוצה שבגולה אספה הגאולה את הבחור הזה ובאיזו לשון דיבר עם אמו שם?
אך בת־ראשו הטובה היתה מובנת לכולנו.
האיש שבסירת־המנוע עולה אלינו על גבי קרש, אחר־כך מעביר את הקרש על סירת־הדוגה הכחולה־בהירה, בחור שני קופץ אל תוך הדוגית, תופס במשוטים – וכעת עלינו לעבור על הקרש במצעד־אווזים אל תוך הדוגית.
חנן וצביה רועדים מפחד. אך משעברו כל הילדים, רואים הם את עצמם פתאום בשתי זרועות, הנושאות אותם אל הדוגית – ועד שהספיקו להימלך ולהרים קול, והנה הם בסירה.
המשוטים הכבירים חוצים וחותרים במים, ועוד טרם הספקנו להתבונן אל התהום והנה אנו במרחק מטר מן החוף.
– אוי, רדי נשארה מעבר לנהר!
– מה? שוב העמידה אותנו במבחן הנאמנות אליה? איך זה קרה?
ודאי שוב הסתכסכה שם בינתים באיזה אויב קטן.
הילדים רוצים פה אחד חזרה. אני מתנגדת בכל תוקף. אין זה משחק־שעשועים לעבור את הירדן העמוק ועוד בימי גאותו, סתם ככה, עם מטען־ילדים!
ורדי עומדת שם ונובחת בזו: מה עשיתם לי? זה לא יפה!
על החוף שאנו קרבים אליו יושבים דיגים ערביים ומתקנים את רשתותיהם. יושבים הם נשעני־גב אל הקיר הבנוי לאורך הכביש למושב להם, ונראים כמחכים לנו.
משך שנתיים האחרונות חל שינוי גדול ביחסם של הילדים אל שכנינו בני־דודנו ילידי־הארץ. בעבודתי כגננת בקבוצה, ששכניה הקרובים הם ערביים שאנו קשורים בהם קשרי־חיים שונים ומתוך רגשות אנושיים בכלל, מטפחת אני יחס לבבי אל אחינו הערביים באשר הם שם. בימות החורף, כשהיינו יושבים ב“פינתנו השלוה” ומשוחחים ארוכות, ובחוץ השתוללה סערת־גשמים, שנענעה את עצי־האקליפטוס כלולבים, הייתי שואלת את הילדים פתאום:
– מי בכם יודע, במי אני נזכרת ברגעים אלה של סער ומטרות עוז?
ועל זה באה תמיד התשובה:
– בילדים הבדווים, הגרים באהלים פתוּחים!
אחר־כך השתדלתי להבהיר להם, שהבדווים חיים ככה רק ארעית, שכן עדיין לא למדו את עבודת האדמה כהלכתה. אך בקרב הימים, כשילמדו מאתנו לעבד את האדמה, יגורו גם הם בבתים מטוּיחים לבן, וילדיהם ילבשו נעלים וגרבים, ועיניהם תהיינה בריאות כמו שלנו. – היינו עושים צעצועים לילדי הבדווים, מביאים להם פעם בפעם בננות ועוגות וגם ככרות־לחם – ככה בניתי בעמל רב בנין של אהבה וחסד, שהאמנתי בו באמונה שלמה.
ולפתע פתאום נהרס בנין זה עד היסוד בלב הילדים. יען כי אין מורה ואין תורה בעולם, העומדת בפני המעשים והמציאות האכזרית, שהילדים רואים אותה עין בעין. וכל המתאמץ לחפות מעיני־הילדים על מראה־עינים, נמצא בדאי בעיניהם, ועל שאלותיהם הפשוטות אין מענה בפיו. –
וככה לא היה לאל ידי ליישר את ההדורים שבנפשם הרכה. השכנים הטובים והידידים מתמול שלשום הפכו פתאום אויבינו בנפש והילדים רואים את גדר־התיל העוקצת סביב אדמתנו, בלילה מקיצים הם לא פעם לקול היריות, ובבוקר קמים והנה עצי־הפרי שעל הגבעות מוטלים מתים ושדות־הבר עולים בעשן השמימה.
* * *
והגננת שאינה רוצה לאבד את אמונתה בטוב ובישר באדם, מספרת לילדים על ימים טובים מאלה, בהם יאהבו הערביים את העצים, יטפחו את השדות בעמל ידיהם, ופיהם ימלא שירה אתנו יחד וילדיהם עם ילדינו ילמדו בינה ושכם אחד יצאו במחולות מחניים. –
ככה משתדלת אני להצעיף את מראה־עיניהם ברדיד־תכלת של התקוה המשיחית. –
אך כל זה אין בכוחו לפשט את העקמומיות שבלב בשעה שרואים הם אותם עין בעין. בשעה כזו עומדים הם ומביטים בהם ארוכות, ומי יודע, מה מתרחש בנפשם הרכה שם פנימה.
וכעת, משהדביקה סירתנו את החוף, עוד בטרם נעגנה אליו, הניחו הערביים את רשתותיהם, ספקו כפים כמנהג בני־המזרח בקצב־נגינה ופתחו בסלסולי־שירה כלפי הילדים. אחר־כך קמו על רגליהם, שלושה־ארבעה מהם ניגשו אל הסירה, הרימו את הילדים המהוססים־קצת על זרועותיהם והעבירום על היבשה. ובינתיים לא הפסיקו את שירתם, המסולסלת בקצב והמלוּוה במחיאות כפים מתאימות. –
ולבסוף אמרו מלים עבריות אחדות אל הילדים, שהיו כקפואים במקצת לקבלת־פנים לבבית זו, עד שלא ידעו את נפשם ולא זזו ממקומם מהתרגשות.
ואני, כדי לאוששם ממבוכתם הנעימה שאלתי פתאום:
– ילדים, איפה היא רדי?
הפכנו את פנינו אל עבר הנהר וראינו איך רדי טסה־דוהרת כחץ מקשת על הגבעה לאורך הדרך, בה הלכנו לפני שעתיים.
מדוע לא קפצה אחרינו אל המים, כמו שרצתה לעשות זאת קודם לכן?
אולי משום שנח גער בה אז ולא נתן לה לקפוץ קפיצת נחשון?
טיפסנו ועלינו על החוף הזקוף ובינתים ניגשה אלי שרה הפקחית והשקטה, אחזה בידי, הרימה אלי את מצחה המהורהר ושאלה בנעימתה המתונה:
– מרים, הערבים הללו טובים הם או רעים?
מיהרתי לענות לה:
– הלא אַת רואה שטובים הם. הם עזרו לנו לעלות על החוף וקיבלו את פנינו בזמרה.
והחלטתי: שוב עלי להתחיל מבראשית בבניננו זה. עלי להניח אריח על גבי אריח, להדגיש להם את הטוב והיפה ולבאר להם את הרע, הדורש זהירות, אך סבלנות ותקוה ומאמץ בלי הרף ובלי מצרים. –
בקוצר־רוח הגענו למעלה. אך עוד לא הספקנו להציג את רגלינו ולנשום נשימת־רווחה, והנה רדי באה ביעף, מזנבנבת, מתעכנת לרגלינו ונושקת יד לכל אחד ואחד באושר ההתראות.
השמחה הגדולה הטילה בקרן־זוית אפילו את הכלניות, שכמעט שנשמטו מן הידים הרוצות לזכות את רדי בלטיפה. ואולי יותר לִזְכות מאשר לזַכוֹת.
– אני ידעתי, שתשוב!
– ואני חשבתי, שלא תשוב אלינו עוד.
ומַתי, שדבריו מתוּבלים תמיד באבק־ליצנות, אמר בחיוך קונדסים:
– אל תפחד! רדי לא תאבד, היא יותר פקחית ממך, היא בכוונה עושה ככה, בלצחוק!
– ז. – 🔗
אקלימו של עמק־הירדן מיוחד במינו הוא. ובפרט בימות־הגשמים. בקיץ חם מבוקר השכם ועד מאוחר בערב, ויש אשר בלילה חם פי־שנים. אך בחורף ישנם לילות קרים מאוד ואילו בשעות היום חם כל כך, שעלינו להסיר צניף אחרי צניף מעל צוארי הילדים, שהם עטופים בהם בשפע. כרגיל באים הם בבוקר, הקר עדיין מאוד, לבושים מכנסי־התעמלות, אך מתחת למכנסים אלה עוד מכנסים קצרים כחולים־אפלים, מובן מאליו, מלבד התחתונים הרגילים. ומספר הסוודרים – לא נער יכתבם. ועל אף כל אלה אצבעותיהם קופאות וקרות כקרח. כי הלא תנור אין אצלנו, הסקה מרכזית ואָח עשויה רעפים דברים שבחלום־בהקיץ המה.
אך עם תום ארוחת־הבוקר רגילה השמש להופיע בחום שכזה, שעלי לפשוט מעליהם את המכנסים העליונים ולתלותם על הקולב, שבו מספר מיוחד לכל אחד מהם. ובשעה עשר מופשטים כרגיל גם הסוודרים, ובשתים עשרה מכוסות הפדחות הקטנות זיעה, ואם היד העושה בחול מצדידה במקרה את התלתלת היורדת על הפנים, משאירה היא סימנים לא לגמרי נקיים.
ובתמורות־אויר כאלה מה פלא, אם הגדולים אינם יודעים לפעמים לכבוש את רוח־התזזית שאויר ארצנו משרה עליהם והם נקנטים על חוט־השערה? שגיונות אלה הוסכו בנו והיו לבשר מבשרנו, יחד עם האויר ואור־השמש ספגנו אותם בדמנו.
בשעה שתים־עשרה מסורבל הקולב שבגן־הילדים במידה כזו, שכמעט שאין לעבור בגללו בפרוזדור. ובערב, כשהילדים שבים אל הוריהם אחרי שרחצו יד ופרצופית וניגבו אותם כמנהגם, לובשים הם את הסוודר – אם יום־שמש הוא – ואת יתר רכושם לוקחים על זרועותיהם, או אחד מהוריהם הבא לקחתם הביתה. שכן מחר בבוקר שוב יהיה קר כקרח.
והנה – ריקה הקטנה שכחה בערב את כל אשר לה על הקולב. ולמחרת בבוקר, כשרחצתי וסרקתי אותם עם בואם, שמעתי קול נביחתה הזועמת של רדי בחוץ. נובחת היא ומתקוטטת עם מישהו, עלי לראות מה קרה שם. והנה, רואה אני את גדי, אחיה הגדול בן האחת־עשרה של ריקה, עומד וקורא אלי:
– רוצה אני להביא את ריקה אל הגן, אבל היא שכחה את מעילה ואת הטרנינג ואת הכיפה שלה בגן. תני לי אותם!
אני מסירה את החפצים מן הקולב, לשאת אותם אל גדי, והנה: רדי אינה נותנת לי לעשות צעד עם חפציה של ריקה! קופצת כנגדי, וגם לגדי אינה נותנת בשום פנים להכנס לגן.
– רדי, טפשה! הלא זה בשביל ריקה!
אך היא בשלה, לא ולא! ופתאום, כמי שנוקטת באמצעי קיצוני, קופצת וחוטפת מידי את המכנסים ובכשכוש־זנב מרוגע חוזרת בקשת רחבה סביבי וסביב גדי אל הדלת, שם מגרדת בדלת, הילדים פותחים לה, היא נכנסת ומניחה את המכנסים בדיוק תחת מקומם הקבוע בקולב. –
עמדתי נדהמת ונגועה עד לבי. נטלתי את ראשה בין כפי ולולא כללי החינוך, האוסרים עלי לעשות מעשה שאני אוסרת אותו על הילדים, הייתי מנשקת לה על פרצופה הלח.
אך בינתיים למדו ממנה הילדים פרק בהלכות מסירות נאמנה יותר מכל השעורים בעולם.
ולעומת זה תובעת היא גם היא את זכותה בכל חומר הדין.
על־יד הדלת, לימינה, תלמנו ערוגת צפרנים. הצפורן הוא פרח נחמד, אבל גם מפונק מאוד, ואנו היינו מזבלים את הערוגה ומרביצים אותה כהלכה – ומשהיכו שרשים, החלטנו ומתחנו עליהם רשת, שהצפרים לא יקטפו את עליהם הרכים. לזה היו דרושים הרבה בדי־עץ קטנים.
ופתאום מופיעה רוני ומביאה מלוא חפניים בדי־עץ, מניחה אותם על הקרקע ואומרת:
– אני הולכת להביא עוד, הרבה־הרבה.
– די לנו, רוני!
ואני חוטפת אותה לעכבה. ועל שאלתי, מאין לה אלה, עונה לי בת השלוש:
– שם, על יד הבניה עובד אדם ואני בקשתי ממנו ואמרתי לו, שנחוצים לנו מקלות כאלה הרבה־הרבה והוא גזר ונתן לי.
פרשנו את הרשת מעל ערוגת הצפרנים ובוקר־בוקר גילו הילדים עלילים חדשים, הגבעולים הגביהו ראשיהם המפורחים עד הרשת, ומשגדלו העלים, שוב לא נשקפה להם סכנת טרף, שכן הצפרים אוהבות את הרכים שבהם.
והנה, בוקר אחד כשהופעתי בחצר הגן רואה אני את נח ויעל עומדים ומביטים בראש מוּרד בערוגה. ברגע הראשון לא הבינותי את עמידתם השקטה והקדורנית, אך משניגשתי, קפא בי דמי: הערוגה היתה פרועה, הגבעולים שבורים, חורבן גמור, ולא בידי שמים.
– מי עשה זאת?
אני נכנסת ומתכוננת לחקירה – והנה קוראים לי החוצה מהר. יצאתי – ולפני מחזה אימים: רדי חותרת וחופרת בערוגה בשתי “ידיה” בזריזות ובלהט שבזעף, עיפו שתי ידיה, הופכת היא ומערערת את הפרחים ברגליה האחוריות, נוברת בהן, מעפרת כמטורפת וגם בודקת, עד כמה הצליחה במפעל ההרס שלה.
* * *
גמולה בראשה! נטלתי את המטאטא והספגתי לה חלק הגון לעולם הזה! – ברגע הראשון הביטה בי כתוהה ותמהה מאוד. זה למעלה מבינתה. שאני מרימה יד עליה? – – אחר כך קפצה הצדה וליתר בטחון ברחה על נפשה.
שוב ניסינו להקים את הערוגה על תלה – אך רדי חזרה לסורה ושוב החריבתה עד היסוד. אלא שהפעם גם רבצה על החורבה, שכבה על נצחונה, הביטה בנו אך לא זזה ממקומה.
היינו יכולים לעמוד תיכף ומיד על סודו של דבר: הלא זהו מקומה מכבר. פה רובצת היא ושומרת על גן־הילדים מכל משמר! – הזוהי מסירות וזה שכרה? לנשל את השומר ממקום משמרתו?!
חיפשנו לנו מקום אחר למשפחת הצפרנים.
חלק 2 איור עמ' 35
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.