רקע
צבי אור־חוף
מכמורתן “כריש”
מכמורתן 1.jpg

לפנות ערב התקדרו השמים וירד גשם דק וחמים. ברדת הלילה פסק הגשם, ורוח מערבית חזקה הסעירה את פני הים. הרוח שינתה את כיוונה בהדרגה צפונה, עד שהגיעה לנקודת צצ"מ1, ובחצות – שככה לגמרי. העננים, שגורשו קודם על ידי הרוח, כיסו שוב את פני השמים, ושוב ירד גשם דק, בלתי-נחפז, בקו ישר – מאונך.

דייגים אחדים, מאלה הגרים ברחובות רחוקים מהנמל, שמעו בלילה את הגשם יורד בנחת, וחשבו שהים שקט וצריך להקדים לנמל, היתר, שגרו בקרבת הנמל, שמעו כל הלילה את רעש הגלים, התוקפים את החוף, והחליטו בלבם, שאין יוצאים מחר לים, ואפשר לאחר בשינה.

לפנות בוקר פסק הגשם.

דוד “קאפיטאנו” בא ראשון לנמל, כדרכו תמיד. הוא גלגל שיחה קצרה עם שומרי השער, ופנה לרציף המזרחי של הבריכה. גלים גבוהים, בעלי כרבולות לבנות, שפרצו באין מפריע דרך הכניסה לתוך הבריכה – נבלעו בפינה הצפונית-מזרחית, ונופצו לרסיסים, אך תנועתם הורגשה יפה בכל שטח הנמל, ושבעה עשר מכמורתנים, חד ודו-תורניים, שרותקו בשתי שורות לרציפים המזרחי והדרומי – קדו קידות בתוך האפלה הפושרת.

דוד עלה על סיפונה של “שפע”, טיפס על לזבזת הדופן השמאלי וקפץ ממנו על סיפונה של “כריש”. הרשת, התלויה לשם ייבוש על וו המנוף, מאחורי התורן הראשי, התנועעה באויר בקצב איטי, כבדה ממי הגשם שספגה במשך הלילה. דוד עבר בזהירות בין מכונת המנוף ובין התורן, בהימנעו לקבל לטיפה רטובה מהרשת, וירד בסולם מאונך, דרך תא השינה שבחרטום, למדור המנוע. בתוך המרובע הפתוח באמצע הרצפה, סביב למיסב של ציר המדחף, התכשכשו מים רבים, שירדו מלמעלה דרך הסדקים שנתהוו בין לוחות הסיפון ושחזרו מלמטה דרך סדק בתחתית הספינה, שעוד לא תוקן.

– יותר מדי מים בשבילי – החליט דוד. – יעבדו קצת “החברים” במשאבה.

הוא כיבה את האור, עלה על הסיפון ועבר לרציף. התהלך על פני הרציף אנה ואנה באפס מעשה, כי לעבוד יחידי, בלי חברת אנשים ובלי שיחה ורעש, לא היה מסוגל.

– קר ומשמים, לעזאזל!

נקישת ברזל של הפשפש הצר, על יד השער, הפסיקה את הילוכו. מאחורי פינת המחסן מספר 2 צצו שתי צלליות כהות, שפנו לעבר “שלדג”. – “ה’ראיס' טומשוב ויהודה!” – הבחין דוד באפרורית המחוירה. שוב נקישה. – “אולי משלנו?”. פסיעות כבדות של מגפיים מפורזלים בישרו, שה’ראיס' באנצה, קברניטה של “כריש”, מתקרב. בזריזות מפליאה העביר דוד את כרסו הבולטת מעל לסיפונו של “שפע”, וכשהקברניט עלה על הסיפון של “כריש” הופיע דוד מאחורי תא ההגה.

– שלום, בנסיון (באנצה)! יש הרבה מים. חסי שעה עבדתי במשאבה, אַמא (אבל) יש עוד הרבה…

רודולף באנצה, יליד גרמניה, מכונאי-ימי בעבר, נמצא בארץ קרוב לעשר שנים. שתקן מטבעו, שותק עוד יותר… כשיש צורך לדבר עברית. הוא מבין יפה את השפה, אך חיוך מבוייש של אי-בטחון מופיע על פניו, בשעה שיוציא מפיו משפט שלם. לכן, היות ותהליכי העבודה של דייג-מכמורת חוזרים ונשנים בשיגרתם היומיומית, הוא סיגל לעצמו לשון פקודות קצרה ולאַקונית, כגון: “חבל”, “רשת”, או “מנוף”.

באנצה מוציא מכיס מכנסיו צרור מפתחות, פותח את דלת תא ההגה ומדליק אור. מסתכל הוא בבאַרומטר, התלוי על הקיר הקדמי, קשור במערכת חוטים, הדומים לקורי עכביש, ושתפקידם לבלוע ולהחליש את תנודות הספינה בשעת סערה. הוא תולה, בדייקנות רבה, על המסמרים הקבועים בקיר האחורי, את הרשת עם המזון, שהביא מן הבית, את מעיל הגשם השחור ואת כובע ה“זיד-ווסט”, וחובש במקומו כובע צמר, נטול מצחיה. ורק אז הוא יורד למדור המנוע, דרך המרובע הפתוח ברצפה, בפינת התא.

המנוע הגדול, בעל שני הגלילים, דומה לפגר של חיה גדולה ומגושמת. הוא מכוסה באברזין, ושלוליות של מי גשם, שחדרו דרך סדקי הסיפון, רועדים בקיפוליו. נדמה, שכאן הכל בסדר, חוץ מהמים, כמובן. – לצאת לים או לא? אם לצאת, הרי יש להתחיל בשאיבת המים, מפני שהעומק בכניסה לבריכה, שנסתם בחול, לא יספיק לספינה טעונה מים ושקועה עמוק מהרגיל.

והנה גם שלמה עלה על הסיפון. יליד לאטביה, פועל בקבוצת בנין של “סולל בונה” לשעבר, מראשוני העובדים בנמל תל-אביב, נתקשר לים והפך לדייג. הוא מביא את האוכל בסל יד “פלחי”, קלוע נצרים צבעוניים. באנצה ו“קאפיטאנו” עונים לו “שלום” בהטעמה מיוחדת ושואלים: – “מה שלומך, שלמה?”, בנימה לבבית-אחית. אכן, שלושתם ניצלו בזמנם מ“נאפטון”, שנשרפה בלב הים, אך שלמה, שנפגע קשה מאד, עזב את בית-החולים רק לפני זמן קצר.

אתו בא מנחם, אמן הרשת, בחור זריז וממולח בן עשרים ושלש, יליד פולין, מחניכי הסקציה הימית של “הפועל”, בעל וותק של שש שנים בדייגות.

כשיצא באנצה מתא ההגה, מצא את שלושתם עומדים על הסיפון הקדמי, מסתכלים לעבר הכניסה ומתווכחים: נצא לים או לא?

אור הבוקר מתגבר, מרגע לרגע, על שרידי האפלה, ושטח הבריכה נראה יפה דרך הצעיף האפור של האויר הרטוב. המים בכניסה לבריכה מתרתחים ומתקצפים, כאילו מתוך מחשבה, שמישהו יעיז לעבור על גבם. בכל המכמורתים, הרתוקים לרציפים, נראים דייגים המביטים חליפות לעבר כניסת-הבריכה ולעבר “כריש”, הגדול בחבורה. רק על “ביכורה”, ילידת איטליה, מכמורתן-צעצוע, הדומה לתבנית של סקונר גדול, בגופה האציל, בקוויה החטובים-אלגנטיים ובתרניה הדקים, הנופלים קצת אחורנית – לא נראה איש. המנוע שלה פורק לשם תיקון, והיא עוגנת במרכז הבריכה, כאילו לא נאה לה חברת המכמורתנים המגושמים, ילידי הארץ.

– בנסיון! – פונה דוד לבאנצה. – איך ה“קאלומטרו”?

– הבארומטר טוב. אולי נצא לים.

– בטח נסא. עכשיו אמרתי לחברה: נסא לים. הגלים יותר קיטאנות.

באנצה נכנס לתא ההגה ומסתכל שנית בברומטר. חבל להפסיד יום עבודה!

הוא מוציא את ראשו מדלת התא: “משאבה”!

– בראַבו, בראַבו! – מאשר “קאפיטנו” את הפקודה, ואינו זז ממקומו.

שלמה מסיר את מעיל הגשם הכבד, המפריע לעבוד, זורק אותו על הדרגש, לאורך הקיר האחורי של התא, מחבר זנבית של צינור גומי לפי המשאבה, מוציא את קצהו לעבר הדופן ומניף את ידית המשאבה בקצב מהיר.

כברוב הספינות שנבנו בשנות המלחמה, גם ב“כריש” חסר “משהו”. במקום משאבה הפועלת בכוח המנוע, או בזרם חשמל, נדלים המים על ידי משאבת-יד רגילה, מאלו הקבועות על כל מכסה של בור מי-גשם בירושלים.

בצעדים מהירים מתקרב מהרציף אברהם השתקן, יליד טראנסילבניה, מראשוני פועלי הנמל. הוא מסיר את מעילו, שם אותו יחד עם סל האוכל על רצפת התא ומוציא מידו של שלמה את ידית המשאבה.

אחריו מופיע יענקעלה ה“צבר”, בעל גוף מוצק ופנים מנומשים. הוא מאס בחיים השקטים והקבועים של מכונאי במוסכים ובבתי-מלאכה לתיקוני מנועים, והפך למכונן ימי.

– בוסטה, בוסטה! 2 – צועק “קאפיטאנו” בקולו הניחר.

מהרציף העליון צונח יונה, בחור בן שמונה עשרה, מבוגרי “צופי-הים”, שידיו ורגליו הארוכות טרם הגיעו לידי יציבות בוגרת.

הוא זורק את מעיל העור הקצר ואת תרמיל האוכל על הדרגש ומכניס את עצמו לתוך שרשרת ה“פוסטה”. הארגזים הריקים, בעלי כתובת גסה מתמסמסת “כריש”, נמסרים מיד ליד ועוברים מהרציף התחתון לסיפונה של “שפע” ומשם ל“כריש”. דוד מסדר אותם בשורות, בנות שש קומות, לאורך הדופן הימני בקדמת הספינה.

יענקעלה יורד למטה להכין את המנוע.

באנצה בא לסיפון הקדמי, הוא מסתכל בגלים המשתוללים בתוך הכניסה הצרה.

– בנסיון, מה יגיד “קאלומטרו”? – חוזר “קאפיטאנו” על שאלתו.

– הבארומטר טוב, שם לא טוב! – עונה באנצה ומושיט אצבע לעבר הכניסה, המלבינה בקצף הגלים. – נחכה קצת.

ענן שחור, נמוך וכבד, עוטף את השמים מעל לבריכה. בחוץ נהיה קר וטחוב. הכל מצטופפים בתא הנהג.

– שוב גשם – רוטן שלמה ומצית סיגריה.

– מה גשם? – שואל “קאפיטאנו” בקול רם, הממלא את חלל התא הנמוך. – יש גשם, יוצאים לים – יש “אינטאראס” (ריווח)! אַמא יש רוח – לא יש “אינטאראס”.

– חברים! – מפסיק פתאום דוד את עצמו כאילו נזכר במשהו – אני סבא!

– מזל טוב, דוד! – מברכים אותו כולם ולוחצים את כף ידו העבה.

– מה? מלכה ילדה? – שואל שלמה, הגר בשנותו.

– יש “פיקולו” (קטנטן)! יש בחור! פניו, הסמוקים באודם סמיך של זקנה, קורנים מאושר.

באנצה מוציא מכיסו מפתח קטן, מוסר אותו ליונה, ואומר בגרמנית “האמבורגית”: – רד, בבקשה, למטה. בארגזי תמצא בקבוק מספר 23. נשתה “לחיים”.

– בראַבו, “ראיס”! – צורח דוד.

ראשו של יונה מופיע בחור הרצפה, והוא מושיט את הבקבוק לבאנצה, אך דוד מזדרז, לוקח את הבקבוק מידו ומסיר, בן-רגע, את פקק-הפח באולר המוכן בידו.

– צריך להביא ספל – אומר באנצה בשקט.

– למה ספל? – מתמרמר “קאפיטאנו”. – לא יש חברים כולנו.

הוא לוגם כרבע תוכן הבקבוק ומוסרו לבאנצה. הבקבוק עובר מיד ליד וחוזר לדוד, כשהוא מלא עוד עד לחציו.

– דוד! – קורא פתאום באנצה, ובקולו נשמעת תוכחה.

– מה? זה שלך? – מיתמם דוד. – בבקשה, קח! – והוא מוציא את הבקבוק מתחת לדרגש.

מתא ההגה של “זאב הים”, הרתוק לרציף הדרומי, פורצת שירה. “זאבי הים” שרים את שיר הדייגים החדש, שהביא “אופיר”, לפני כמה ימים, מחיפה.

הבקבוק ריק מיין,

הסיפון מלא דגים –

הי, קברניט! פקח עין!

דרכי הים זרועים סלעים –


חושה רוח לעזרתנו

מיפרש לבן לכבודך נרים.

אל האופק ספינתנו,

תפרוץ בעוז חומות גלים.


את הים לכבוש יצאנו,

הי נחשול! הצדה סור!

ואף אם נאפטון יתגר בנו,

מנתיב דרכנו לא נסור


–זה גם-כן שיר – מפסיק את הדממה “קאפיטאנו” בהבעת בוז על פניו הנפוחים. – אני יודע שיר דייגים יותר טוב. זה מוטקה מהקיבוץ לימד אותי.

“קאפיטאנו” מנפח את כרסו, מכעכע ומוריד את סנטרו השמן סמוך לחזה הרחב. בעיני חבריו נדלקת אש שובבת. קולו הסדוק של דוד פורץ, כאילו מתחת לסיפון.

החבית בשביל מים,

הרשת בשביל דגים.

אנו חוזרים לעת צהרים,

ועל סיפוננו… מאתיים ארגזים.


– הך, “פראנקאסו פארחאסו” – נאנח מנחם, מאחורי גבו של דוד, כמתוך התפעלות עמוקה. – זה הרבה טוב!

ולפני שדוד מספיק להסתובב, הוא מגיש אגרוף קמוץ, בצורת חצוצרה, לפיו, ומוציא צליל בזוי.

–איידה פאזאוואנק! 3 צורח “קאפיטאנו” ודוחף את כרסו באיום כלפי מנחם. מנחם פורץ החוצה, לגשם, בצחוק רם.

– באסטאדרו! – נוהם אחריו “קאפיטאנו”. – כל ה“שכנזים” גבורים, אַמא לב יש להם כמו “יו-יו”…

שלמה מרגיע את “קאפיטאנו”: “הרי צוחקים לא לך כי אם ל”פושט" מוטקה עם השירים שלו".

– לא נכון! – צועק דוד – מוטקה לא יש “בושט”! מוטקה הרבה מלומד! זה מוטקה “דוקטור”!

איזה דוקטור, מוטקה? – שואל אברהם, בחיוך של טוב-לב.

– מוטקה דוקטור לשפות הרבה – מודיע פתאום דוד. – בעיני ראיתי: מוטקה חתם על משכורת בחמישה שפות, ורסה לחתום עוד יותר… אמא הפקיד אמר: לא יש זמן בשבילך. חברים רוסים כסף!"

– חברה! – מפסיק אותם יונה. הביטו מה אליעזר הבולגרי נתן לי אתמול. הוא מצא את זה בשק הרשת.

יונה מוציא מתרמילו כובע מלח של הצי המלכותי.

– אל תלבש זה כובע, חס וחלילה! – “קאפיטאנו” מנמיך את קולו ומעגל את עיניו הבולטות מרוב פחד. – אם זה מלח, בעל כובע, טבע בים – הכל מה שהיה בראש מלח, יהיה בראש שלך. אסלנו בסטמבול אחד “קאיאקג’י” 4 מסא כובע מהים, אמא כובע היה הרבה גדולה. לבש זה כובע – תיכף ראש שלו היה גדול כמו כובע. הלך לדוקטור אחד, הלך שני – לא יודע מה יש. הלך לאחד זקן – יודע הרבה. יגיד זה זקן: “סריך לשים זה כובע מקום איפה מסאת…” לקח “קאיאק”, הלך למקום, שם את הכובע במים – תיכף ראש נהיה קטנה…

– אם זה מלח אחד חמור – אתה, גם-כן, אחד חמור. – מחקה שלמה את סגנון “קאפיטאנו”.

– זה “אסלנו בסטמבול” יש דייגים – חמורים. בארץ כולם “הרבה חכם” – עונה יונה ופוער את פיו בפיהוק ממושך. עיניו נעצמות מרוב תענוג וכשהוא פוקחן שוב הן מלאות דמעות.

– בחיי, זה יונה אחד ממזר גדול – צוחק “קאפיטאנו” בצחוק חלוד, חורק. – ביום יביא דגים, בערב ידוג סעירות… חה-חה-חה!

– זה “קאפיטאנו” הרבה אוהב “סניורה כרמן מיראנדה”. אתמול ילך פעם חמישית סינמה, לראות אותה.

יונה מבליט את בטנו הנפולה, מנענע בכתפיו הרזות ומנסה לחקות את קולו העבה וסדוק של דוד: “מאמאיאקארו! מאמאיאקארו!”

החברה צוחקים.

בקצה הסולם של מדור המנוע מופיע ראשו של יענקלע. הוא רומז לבאנצה שישלח לו מישהו לעזור לסובב את גלגל התנופה לנקודת אפס, לפני שיונע בלחץ אויר דחוס.

אחרי זמן-מה נשמעה, פתאום, יריית הפלטה בודדת: פוק. אחרי הפסקה קטנה: פוק-פוק, ואחרי היסוס-מה: עילעול של הפלטות ממהרות, משתעלות, רודפות ומשיגות אחת את השניה.

בלי שום פקודה, לובשים הדייגים מעילי גשם, ופונים כל אחד לעבודת ההכנה להפלגה. שלמה תופש את ידית המשאבה. דוד הולך לחרטום ואברהם לירכתיים, לרפות את העבותים, שמנחם יוכל להתירם. יונה מתכופף על יד הברז של מי-השתייה, בקיר הרציף, והוא ממלא בהם שני קומקומים ענקיים.

במכמורתנים אחדים מתחילים המנועים לטרטר. נראה שגם הם החליטו לצאת לים, אם כי, בשביל עין בלתי-מנוסה, הים לא שקט כלל וכלל. אך יודעים הדייגים (הותיקים שבהם), שהגלים הגבוהים נדחפים ממרחבי הים בכוח ההתמד, למרות האויר השקט, ויעברו עוד כמה שעות עד שפני הים יירגעו. השאלה היא איך לצאת מהבריכה, מבלי להנזק, דרך הכניסה הצרה המסוכנת, הרותחת מתוך זעם של חית-בר מרוגזת, ומוצפה קצף לבן, כפיו של כלב שוטה.

באנצה מהדד, במגפיו המפורזלים, לצריף משטרת הנמל, לקבל רשיון הפלגה. המנוע של “כריש” התחמם די צרכו. עבותי החוף הותרו והוכנסו פנימה, לסיפון. רק שני חבלים קושרים עוד את הספינה לשכנתה, ל“שפע”.

בין יתר הדברים החסרים ב“כריש”, יליד שנות המלחמה, חסר גם ה“טלגרף”, והוא: צינור בעל קצוות מורחבים, המתמשך מגובה הפה של האדם העומד בקרבת גלגל ההגה, נגמר מתחת לתקרת מדור המנוע, ומשמש להעברת פקודות מהקברניט למכונן. לפי המוסכם, משמשת דפיקה כפולה ברצפת התא – במקום “קדימה”, ודפיקה בודדת – במקום “הפסק”. גם הילוך אחורי חסר ב“כריש”.

לפני ימים אחדים קרה מקרה, ששימש חומר לשיחות רבות בכל המכמורתנים. בזמן העלאת הרשת הראשונה, אי-שם, מול החוף שבין הרצליה ובין נתניה, בזמן שכל הדייגים משכו בחלק האחרון של העבות שמאחורי לוחות הגריפה, חלק שלא ניתן למשיכה במנוף, – עמד “קאפיטאנו” הראשון מצד הירכתיים, סמוך לדופן השמאלי, משך בעבות, ותוך המשיכה לחש, כרגיל יום-יום: “אל אינוויטאדו וואנגה”! 5. יונה, שהתנגד ללחשנות של ימי הביניים, בדייגות עברית-מודרנית, – ממוכנת, אמר בלעג: “דוד הזמין לוקוס!”. “קאפיטאנו” ענה לו בקללה תורקית-יוונית-אישפניולית, ארוכה ומסולסלת. באותו רגע הופיע קצהו העליון של שק הרשת, וכולם הרגישו שהשק כבד במשקל נכבד בלתי-רגיל. חיש מהר העלו את השק לסיפון האחורי, והנה: מתוך השק, יחד עם דגי הרקק המרובים – התחלק לסיפון, להפתעת הדייגים, גם “לוקוס” ענק. באנצה המעשי העריך את משקלו המשוער, הכפילו במחיר השוק, והודיע: “הלוקוס יכניס לנו 13–15 לירות!”

– נו, חמוריקו? – פנה “קאפיטאנו” ליונה בבוז של עליונות, – מה יגיד דוד?

ניקו את הרשת מאצות ושברי אלמוגים והתכוננו להטילה שוב, באנצה דפק פעמיים: “קדימה!”. הספינה שנחה במקומה בשעת העלאת הרשת, החלה לנוע קדימה כדי שלא תסתבך הרשת במדחף, בזמן שלשולה מהירכתיים, ובאנצה פקד, כרגיל: “רשת”!. יונה ומנחם החלו להטיל את הרשת הימה, פתאום חדל המדחף להקציף את המים, ו“כריש” שוב התנודד בנחת על הגלים.

“קדימה!” דפק בכעס באנצה פעמיים ברצפת התא. המדחף החל שוב להסתובב, וכשהספינה הגיעה שוב למהירות הדרושה – המשיכו לשלשל את הרשת. והנה, אחרי שהוצאו מחוץ לירכתיים כמה מטרים – שוב נעצר המדחף. באנצה התכופף מעל למרובע הפתוח ברצפת התא, והוכיח את יענקעלה על התנהגותו המוזרה.

– דו נישט קלאפן איין מאל? (האם לא דפקת פעם אחת?) – שאל יענקעלה במבחר הגרמנית ה“צברית” שלו. ולפני שבאנצה פתח את פיו להוכיחו בשנית – נשמעה דפיקה חזקה בתקרת מדור המנוע. באנצה קפץ כנשוך לספון האחורי, בהיותו בטוח שזוהי הלצה תפלה של מישהו מהדייגים. אך כולם עמדו במקומותיהם, הרחק מתא ההגה. באנצה הקיף את התא לאט-לאט בחשדנות, והנה ה“לוקוס” הענק, המסוגל לחיות זמן-מה מחוץ למים, התכווץ, הרים את זנבו האדיר והכה בכוח רב בלוחות הסיפון…

באנצה חזר ממשטרת הנמל, ועוד מרחוק, מהרציף העליון, פקד: “דוד, חבל!”. “קאפיטאנו” שעמד בקדמת הספון, רפה את העבות הקדמי, הסיר את הלולאה מה“ברוז” של “שפע” ודחף את ה“כריש” הלאה ממנה. באותו זמן ריפה שלמה את העבות האחורי, מוכן להסירו לפי פקודה, ואברהם תפש את גלגל ההגה. באנצה דפק פעמיים ברצפה: “קדימה!”. חרטומו של “כריש” התרחק מ“שפע” יותר ויותר, ואז הפנה באנצה את ראשו אחורנית, ופקד: “חבל!”

“כריש” כאילו הרגיש, שמעל לרציפים ומכל סיפוני המכמורתנים מביטים עליו. הוא התקדם וחרש את הנתיב באמצע הבריכה, במין רשלנות של בטחון עצמי. אך בהגיעו לפינה, מול הכניסה, ריסן אותו באנצה, ועצר את מירוצו. “כריש” התנודד על הגלים, כהולל מבוסם בחזרו הביתה, ובחצי סיבוב, בעצלתיים, בכוח התמדה, פנה מערבה מול הכניסה המסוערת. ואך ניצב החרטום מול הכניסה – דפק באנצה: “קדימה!”. “כריש” קפץ בשמחה על הגל הראשון, אך נדחף כמה מטרים אחורנית. כל הדייגים עמדו במקומם מתוחים, בידעם שבמקרה התנגשות עם קיר הכניסה, לא יעזור מוט-וו ואף לא רפידת מגן, התלויה מחוץ לדופן. התנגשות כזו – סופה: צלעות שבורות ואולי גם טביעה מהירה. “כריש” מנצל הפוגה קלה, בין שתי התקפות גלים, וקופץ קדימה כמה מטרים. הוא נדחף תיכף אחורנית והצדה. קיר הבטון הימני נתלה מעל לסיפון הנמוך, קרוב ומאיים, וכל אחד מהדייגים פונה בלבו לספינה, כליצור חי: “כריש”, אל תכשיל!". “כריש” מנצל את ההפוגה הבאה ויוצא שוב לאמצע הכניסה. עוד הפוגה אחת שנוצלה, והוא נמצא כבר בחצי הדרך לים הפתוח. שוב עולה הוא באומץ על גל גבוה מאד, נעצר רגע קט על כרבולתו, ויורד בעליזות של נער לתהום הרחבה בין שני הגלים. צליל עמום נשמע מעומק הספינה. גופה המתוח מזדעזע ורועד. הקער, בכל אורכו, פגע בקרקע הכניסה, שכוסה חול. הגל הבא מרים את "כריש וזורקו קצת אחורנית. הוא פוגע שוב בקרקע הכניסה, הפעם רק בחלקו האחורי של הקיר, באנצה מחויר: לאבד את ההגה בתוך הכניסה – זוהי התנגשות בטוחה. הוא מביט על אברהם בשאלה אילמת. אברהם מרגיעו בתנועת ראש חיובית: “כריש” נשמע להגה. עוד כמה קפיצות “קדימה” ונסיגות מאונס, והנה הירכתים מחוץ לכניסה, והגלים הפכו שקטים, בלי כרבולות, כאילו השלימו עם נוכחות המכמורתן. הים, המחוסר קצף לבן, דומה לשדה חרוש ענקי, המתנועע בתוך רעידת אדמה. עתה היו תנודותיו של “כריש” רכות וסימטריות.

באנצה נותן לאברהם כיוון: “הקורס ממ”צ"6. בתוך שעה “הליכה”, היינו: קרוב לתשעה “קשרים”, יגיעו לעומק המתאים להטלת הרשת. בינתיים מורידים, “קאפיטאנו” ומנחם, את הרשת לסיפון האחורי לשם בדיקה, לפני הטלתה לעומק הים. יונה מפהק ויורד לתא החרטום “לחטוף נמנום”. שלמה יורד להתגלח ויענקעלה מעביר שמן “סולאר” מחבית לתוך בית-הקיבול של המנוע. באנצה מסיר את מגפיו, ובגרבי-צמר אפורים, המתוקנים להפליא, במרובעים מדוייקים, על-ידי אשתו – שוכב הוא על הדרגש בתא-ההגה עם פנקס חשבונות קטן ועפרון בידו. עליו לגמור את חשבון הרווחים של השבוע שעבר: את החשבון הכללי של הצוות ואת חשבונו הפרטי של כל אחד מהדייגים. לפני שכבו הוא מסתכל קדימה: מבין קרעי העננים שולחת השמש, בחסכון קמצני, ההולם את גילה, קרניים בודדות-חיוורות, ופני הים מקבלים צורה עליזה-מעודדת. באנצה מביט אחורנית, דרך האשנב המרובע: שורה ערפית של דו-תרניים בראש וחד-תרניים בזנב – מתמשכת מכניסת הנמל.

צי המכמורתנים יוצא לדייג.


  1. צצ"מ – צפונית, צפונית–מזרחית  ↩

  2. פוסטה – דואר.  ↩

  3. הסתלק, רועה זונות! – תורכית.  ↩

  4. בעל סירה – תורכית.  ↩

  5. “המזומן – יבוא!” – אישפניולית.  ↩

  6. ממ"צ – מערבית – מערבית–צפונית.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37260 יצירות מאת 1930 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13597 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!