לאלה אשר עמדו בחרוף נפש ויוכלו

כי שרית עם אנשים ותוכל

 

הקדמה: מלחמת יום הכיפורים בפרספקטיבה היסטורית    🔗

מלחמת יום־הכיפורים באוקטובר 1973 היתה בבחינת נקודת שבר וקו פרשת מים בתולדות הסכסוך הישראלי־ערבי.

היתה זו המלחמה הכוללת רבת־החזיתות האחרונה שהתנהלה בין ישראל לבין שכנותיה הערביות, אף כי המזרח־התיכון עוד עתיד לדעת אחריה פרצי אלימות ועימותים צבאיים קשים במעגל הישראלי־ערבי.

הספר שלפנינו נכתב סמוך מאוד למלחמה – בשנת 1974 – וראה אור בשנת 1975. המחבר – אבי ז"ל – הסתמך על כלל חומר העדויות שהיה זמין אז. הוא קיים תחקירים וראיונות מקיפים עם גורמי הנהגה, מפקדים ולוחמים ישראליים, ערך סיורים בחזיתות הלחימה ועבר על כמות גדולה של ספרים ומאמרים שהספיקו להתפרסם בעת ההיא. בכתבו את הספר, הוא הביא בו לידי ביטוי את ניסיונו העשיר כאיש צבא, אלוף, וכמנתח ופרשן צבאי ופוליטי. ואכן, הספר הפך לקלאסיקה על מדף הספרים של תולדות המזרח התיכון והמלחמות, תורגם לשפות רבות וזכה להכרה ולהערכה בינלאומיים.

25 שנים חלפו מאז המלחמה ההיא והסביבה בה אנו חיים השתנתה מאוד. העולם שוב אינו דו־קוטבי כבעידן המלחמה הקרה, ישראל ומצרים – הגדולה והחשובה במדינות ערב – חתומות על הסכם שלום זה כמעט שני עשורים וישראל ושאר שכנותיה נכנסו לתהליך שלום שברירי, רצוף משברים ומועד לזעזועים אלימים. רוב המנהיגים דאז ירדו מן הבמה וגם הטכנולוגיה ואמנות המלחמה ידעו בינתיים תמורות לא מעטות.

אף על פי כן, בפרספקטיבה של הזמן נדמה שהספר לא איבד כלל ועיקר מתקפותו. אדרבה, בקריאה חוזרת יש בו מטעם היין שהשביח ומשביח עם הזמן. כמות עצומה של חומר אודות מלחמת יום־הכיפורים פורסמה בשנים שחלפו ובכללה זיכרונות חלק מהמנהיגים המעורבים (כסאדאת, גולדה מאיר ודיין), גירסאות מפקדי הצבא הבכירים (כדוגמת ספרו של סעד־א־דין שאזלי רמטכ"ל צבא מצרים בעת המלחמה) וחומר מקורות ראשוני. חומר זה מוסיף פרטים שלא היו ידועים בשעתו ועדויות בעלות משקל היסטורי חשוב, ואולם¹, בסיכומו של דבר לא רק שאין הוא גורע מתקפות התמונה המשורטטת בספר זה, אלא שהוא אף מאושש ומחזק אותה. הספר עמד יפה במבחן הזמן וגם בפרספקטיבה של היום, הוא מצטיין ביכולתו להציג תמונה מקפת ועם זאת חדה ומדוייקת.

זרעיה של מלחמת יום־הכיפורים נזרעו במלחמת ששת־הימים שקדמה לה בשנת 1967. הניצחון הצבאי המזהיר שנחלה ישראל עורר את אשליית הכוח בצד הישראלי ואת עלבון ההשפלה בצד הערבי. מלחמת יום־הכיפורים הכניסה מידה של איזון לתמונת הסיכסוך ובכך היוותה נקודת ציון חשובה בתהליך המעבר ממלחמה לשלום. הצד הערבי השיב לעצמו מידה של גאווה בכך שהעז ליזום עימות צבאי עם ישראל ועמד בו בכבוד גם אם לבסוף ניגף צבאית. בה – בעת, פיכחה אותו המלחמה מהאשליה רבת השנים כאילו יוכל לבסוף להכריע את ישראל בכוח הזרוע, שהרי לתנאי פתיחת מלחמה טובים מאלה שהשיג ב־1973 לא יוכל לקוות. לצד הישראלי, המחישה המלחמה את מיגבלות הכח כמו גם את סכנות הרהב, השאננות והקפיאה על השמרים. ואכן, כחלוף שנים ספורות מהמלחמה הגיע סאדאת לירושלים וישראל ומצרים, שהקיזו כה מרות זו את דמה של זו, חתמו על הסכם שלום פורמלי המתקרב לשנתו העשרים. מאז, לא נפל חייל על גבול ישראל־מצרים.

כמתואר בספר, הנשיא סאדאת תיכנן את מלחמת יום־הכיפורים במודל שחרג מהמוכר עד אז באיזור, קרי – כיוזמה צבאית מוגבלת ביעדיה (גם אם כוללת באמצעיה) הצבאיים, שנועדה להניע תהליך מדיני בכוח גלגלי הזעזוע הצבאי. במהותה, נועדה איסטרטגיה מצרית זו לשבור את מה שנתפס כ“לב” האיסטרטגיה הישראלית, דהיינו – היצמדות לסטאטוס קוו וכפייתו תוך התבסס על הכח הצבאי ועל תחושת עליונות צבאית.

ברוח זו תוכננה לפרטיה מערכה אופרטיבית התקפית לכל רוחב החזית, ללא קביעה מראש של המאמץ העיקרי, תוך תיחום גבולות המערכה הראשונה ל“קו החת”מ" (כ־10 ק"מ מזרחית לתעלה). העצירה האופרטיבית בקו זה לא נועדה דווקא ליצור תנאים להפעלת הדרג האופרטיבי השני לפיתוח המתקפה. אדרבה, היא נועדה כנראה לשמש כמעין נקודת היפוך מערכתית ממתקפה למיגננה. משום כך, לא הכינו המצרים תכנית מפורטת של מתקפה מעבר ל“קו החת”מ".

בישראל, לא הובן בדרך כלל הרציונל המצרי שתואר לעיל לאשורו ולעומקו, וודאי לא ערב המלחמה ועם פריצתה. החשיבה הישראלית, כך נדמה, נתקבעה וניטלטלה בין מושגי המלחמה הכוללת על כל סיני (שנראתה, ובצדק, כלא סבירה) מזה, ו“יום קרב” מזה.

משום התפיסה שעיצב סירב סאדאת, תוך ויכוח נוקב עם הרמטכ"ל שלו, להסיג את כוחותיו מהגדה המזרחית של תעלת סואץ, לנוכח הצליחה הישראלית אל הצד המערבי של התעלה בתנועת כיתור. בסופו של דבר צבאו של סאדאת נחל כישלון צבאי, אך המנהיג המצרי השכיל להפיק הצלחה מדינית, בעזרת ארצות־הברית, ומכאן התקדם כאמור לשלום מלא תמורת השטחים שאיבדה מצרים ב־1967. ישראל, מנגד, זכתה בנצחון צבאי מרשים בהתחשב בהפתעה שהוכתה בה, אך נאלצה לשלם מחיר מדיני לא מבוטל עבור זאת, לצד המחיר הכבד של החללים והפגיעה הקשה במורל הציבור.

בפרספקטיבה של ההיסטוריה, נדמה שלקח המודל המוצלח של סאדאת עודנו רלוונטי לעמיתו הסורי אסד, שלא חלק את אותה אסטרטגיה ואף נטר לסאדאת בגינה. כחלוף 25 שנים מאז המלחמה, עדיין פתוחה ועומדת השאלה האם ועד כמה למד אסד (מהבודדים במנהיגי המזרח התיכון ששרד מאז) והפנים את לקח המודל ה’סאדאתי' – למלחמה ולשלום – והאם ינסה לחקותו.

מלחמת יום־הכיפורים העמידה במבחן קשה את תפיסת הבטחון של ישראל שעוצבה עוד בימי דוד בן־גוריון, ראש הממשלה הראשון של ישראל, והתקיימה מאז (ובהצלחה). תפיסה זו נועדה לתת מענה למציאות היסוד הא־סימטרית של מעטים מול רבים, לקושי של ישראל להחזיק דרך קבע צבא סדיר גדול על גבולה ולעמוד במלחמה ממושכת, ולאפשרות של מתקפה בו־זמנית על ישראל במספר חזיתות. תפיסת הביטחון הישראלית השתיתה את עצמה, לפיכך, על היסודות העיקריים של הרתעה (הנשענת גם על הגיבוי האמריקני), של התרעה מודיעינית, של עליונות אווירית המספקת כושר בלימה ותגובה נוכח מתקפת פתע, של מערך מילואים משוכלל המסוגל להתגייס במהירות ולהגיע לחזית בזמן (בעזרת ההתרעה), של העתקת הלחימה לשטח האויב ושל חתירה להכרעה מהירה ככל האפשר.

הערבים למדו היטב את התפיסה הזו לקראת המלחמה והקפידו לבנות תכנית שתנטרל את היתרונות ותבליט דווקא את נקודות החולשה של ישראל. הם שמו דגש על השגת הפתעה, על פיצול הכוח הישראלי, על פעולה מאסיבית של חי“ר רווי נ”ט, על ניסיון להמנע מקרבות שריון בשריון (שב"ש), על היצמדות למטריית הגנה אווירית שתנטרל את חיל האוויר הישראלי כגורם הכרעה, על גביית מחיר (באבידות ובשחיקת כוחות), ועל יצירת מעטפת של סולידריות ערבית תוך שימוש בנשק הנפט.

המרכיב הראשון ממרכיבי תפיסת הביטחון הישראלית שכשל היה זה של ההתרעה המודיעינית. במלחמת יום־הכיפורים נרשם פרק נוסף בדברי ימי הכשלונות המודיעיניים – מעין פרל הרבור במהדורה ישראלית. המחבר, שהיה ממייסדי המודיעין הצבאי הישראלי ועמד בראשו פעמיים, ייחד בספר ניתוח למקורות כישלונו של המודיעין הישראלי להתריע מפני המלחמה העומדת בשער. בראשם העמיד, ובצדק, את היהירות, השאננות והזילזול ביריב שפשו במימסד הביטחוני הישראלי.

שנים לאחר מכן, פירסם ראש אמ“ן הישראלי בזמן המלחמה, האלוף אלי זעירא, את גירסתו המפורטת לפרשייה זו כשהוא מנסה לנקות עצמו מכתם הכישלון שדבק בו. גירסתו עוררה ויכוח מתודולוגי עמוק לגבי מהות ההתרעה המודיעינית. זעירא טען כי המודיעין יצא ידי חובתו בכך שסיפק לקברניטים, קודם למלחמה, תמונת מודיעין שלמה ומדוייקת אודות היערכות צבאות האויב ויכולותיהם ובצירוף המשמעות שתמונה זו מאפשרת לצבאות האויב לפתוח במלחמה. לגבי דידו של זעירא, בהסתמך על תפיסת הבטחון הישראלית הקלאסית די היה בהצגה זו של יכולות האויב כדי לחייב את ראשי המדינה והצבא להחליט על שורה של צעדי התכוננות ותגובה כדי לקדם פני הרעה האפשרית. לעומת זאת, אסור היה להם לסמוך עצמם על הערכת אמ”ן את הכוונות של מנהיגי האויב, שהרי זהו מידרון חלקלק ומסוכן. לכן, טוען זעירא, אין לתלות במודיעין את קולר האשם בגין כישלונו להעריך נכונה את כוונות האוייב.

גירסתו זו של האלוף זעירא נדחתה על הסף על ידי רבים, ובכללם המחבר. הללו טוענים, ובצדק כך נראה לי, שאחריות קברניטי המדינה והצבא איננה פוטרת את קברניטי המודיעין מאחריות להעריך נכונה גם את מגמת פני הצד שכנגד. לכל דרג האחריות האוטונומית שלו. המודיעין, מעצם מהותו, אסור לו שיהיה רק מודיעין של ידיעה וספירת מלאי וסיכום יכולות אלא, לא פחות מכך, מודיעין של הבנה ושל עמידה על היגיון היריב ועל המגמות והכוונות הנגזרות מהגיון זה, עם כל הקושי שבדבר.

משכשלה ההתרעה (ועימה גם הסיכוי האחרון להרתעה) ולמקבלי ההחלטות בישראל התברר פתאום כי מלחמה בפתח, הם מצאו עצמם נתונים לדילמה האם להוציא אל הפועל מכה מקדימה. חומר המקורות שפורסם מאז אודות הבוקר שלפני המלחמה (ובכללו סיכומיו של מי שהיה רל“ש הרמטכ”ל הישראלי דאז) מאושש את התמונה המוצגת בספר, לאמור – כי הרמטכ“ל, רא”ל אלעזר, המליץ על מכה מקדימה בגזרה הסורית אך נדחה על ידי הדרג המדיני מחשש שישראל תואשם כמי שפתחה במלחמה ותפסיד גיבוי אמריקני חיוני במהלכה. בראיה לאחור סבר מחבר הספר כי החלטה זו נכונה היתה בשעתה. על כל פנים, נדמה שגם כיום יכולה דילמה כזו להיות רלוונטית במציאות הביטחונית הישראלית, ובמוקדה – שקילת התועלת הצבאית הצפויה למול הנזק המדיני האפשרי.

מתקפת הפתע המצרית־סורית חייבה, כמתואר בספר, מאמץ בלימה ישראלי נואש באמצעות המערך היבשתי וחיל האוויר. כאן נחשפו בעיות אופרטיביות דוקטרינריות שכוחן יפה גם היום.

המערך היבשתי הישראלי דאז, נשען על קו מעוזים לאורך תעלת סואץ, אולם עם השנים ניטשטש יעודו העיקרי והוסב במידת מה מקו תצפית והתרעה לקו הגנה. פירות המחקר הצבאי בשנים שחלפו, חיזקו מאוד את המסקנה כי היתה זו טעות להדגיש קווים של הגנה נייחת קדומנית על פני מרחבי לחימה של הגנה ניידת הנשענים על מרכז מאסת מגננה אחורי. גם ברמת־הגולן חש צה“ל להטיל את כובד משקלו המיגננתי על “הקליפה החיצונית” הדקה של קו החזית. טעויות אלה קשורות בין השאר בכך שלצה”ל לא היתה אז תפיסה מערכתית מגובשת של מיגננה, במהותה העמוקה, והוא ערב מושגי מיגננה ומתקפה.

אשר לחיל־האוויר הישראלי, נתוני הפתיחה של המלחמה הטילו עליו משימה קשה מנשוא. דוקטרינרית, שומה היה עליו להתרכז ראשונה במשימות עליונות אווירית ולהבטיח לעצמו מרחב נקי מאיומים. בפועל, הוא נאלץ להטלטל בין משימות העליונות האווירית לבין משימות הסיוע לכוחות היבשה, מה שפגם באפקטיביות שלו. בתוך כך נבצר ממנו למלא אחר ההנחה הצהל"ית כי יוכל לתת “מטריה” אפקטיבית לקו ההגנה הראשון של מעוזי התעלה. אף על פי כן, הוא היה ונותר זרוע חיונית ומרכיב מרכזי בעוצמה הצבאית הישראלית.

מתברר כי הערבים הסכינו עם העליונות האווירית הישראלית. הם ויתרו מראש על הניסיון לבטלה באמצעות חילות האוויר שלהם, בדעתם כי משימה זו לא תצלח בידם. תחת זאת, הם ניסו לנטרל אותה באמצעות יצירת מציאות של ריבוי אתגרים לחיל האוויר הישראלי, של מערך הגנה אווירית צפוף ביותר המלוה את כוחות היבשה, וכן של יצירת מערך טילי קרקע־קרקע (טק"ק) שיאפשר יכולת ומענה לתקיפות עומק. כאן טמון גם אחד ממרכיבי כישלונו של המודיעין הישראלי – הוא הניח, בעקבות מידע שהגיעו, כי המצרים ימתינו להצטיידות במטוסי קרב־הפצצה כתנאי ליציאה למלחמה. הוא כשל בהבנת התפיסה המצרית את המימד האווירי.

אם נבחן את ההתפתחויות שהתרחשו במזרח התיכון בתחום זה מאז מלחמת יום־הכיפורים ועד ימינו, נמצא שהתפיסה שהנחתה את מצרים וסוריה ב־1973 רק השתרשה והתחזקה עם השנים. נראה כי רוב הצבאות הערבים (ובודאי הצבא הסורי) מנסים להציב למול העליונות האווירית הישראלית, הנתפסת על ידם כנתון יסוד, שילוב של מערכי הגנה אווירית וטק“ק. במיוחד נכונים הדברים בכל הקשור למערכי הטק”ק (שב־73' נראו רק ניצניהם ולא באו כמעט לכלל ביטוי) הזוכים ל“פריחה” במזרח התיכון. ככלות הכל, המדובר במערכים זולים יחסית (בוודאי ביחס לחילות האוויר) המקנים כושר הרתעה ובעלי יכולת פגיעה בעומקה של ישראל (הנתפס גם כ“בטן הרכה” שלה) בכל מזג אוויר, תוך עקיפת עליונות חיל־האוויר הישראלי. השימוש שעשה צדאם חוסיין בנשק זה במלחמת המפרץ רק המחיש וחיזק מגמה זו, המציבה אתגר משמעותי בפני תפיסת הבטחון הישראלית ומחייבת התאמות בתפיסה זו ובכלל ובמימד האווירי בתוכה בפרט.

ההתפתחות והפרוליפרציה של טילי הקרקע־קרקע, עוררו ויכוחים לא מעטים לגבי הערך של טריטוריות ושל עומק איסטרטגי בעידן שלום. במלחמת יום־הכיפורים הומחשה היטב משמעות העומק האיסטרטגי לישראל. חצי האי סיני העניק לישראל עומק איסטרטגי מול מצרים ומרווח נשימה ותמרון לקראת הכרעת המלחמה. לעומת זאת, בחזית הצפונית הגיעו הטנקים הסורים במהירות יחסית עד כדי עשר דקות נסיעה מן הירדן ומן הכינרת, תוך יצירת איום ישיר על העורף הישראלי. רק ההתגייסות המהירה של יחידות המילואים עצרה את התקדמותם. מן הבחינה הצבאית הטהורה, נראה כי גם בעידן ריבוי הטילים, התארכות טווחם ושיפור דיוקם לא פגה חשיבות העומק האיסטרטגי שכן ההכרעה הסופית במלחמה היתה ונותרה בידי כוחות היבשה – כך היה גם במלחמת המפרץ.

הסיפור שלפנינו מראה כיצד ניסתה ישראל ליישם במלחמה הנידונה את תפיסתה המושרשת בדבר העתקת הלחימה לשטח האויב והכרעתו המהירה שם. דא עקא, שבמלחמה ההיא נתקלה ישראל בקשיים מרובים בבואה ליישם תפיסה זו, ולא רק משום נתוני הפתיחה הקשים של המלחמה. כאן נחשף הכשל של נסיון לפעולה ליניארית בזירת לחימה צפופה, רווית כוחות ומכשולים היוצרת מקדם שחיקה גבוה של הכוחות הלוחמים ומקשה על התמרון. במלחמת יום־הכיפורים היו לבסוף מהלכי ההכרעה העיקריים של צה"ל בשתי החזיתות מהלכים אוגפים לעומק מערכי האויב. מאז, התפתחו והלכו היסודות של חיזוק יחסי של מרכיב האש – טווח עוצמה ודיוק – בחזית הלחימה, למול מרכיב התמרון ושל שימת דגש על יצירת מערכה סינרגטית במימדי החזית והעומק.

בהסתכלות על מרכיבי הקרב היבשתיים, הטנק היה ונותר כלי המערכה העיקרי. ברם, אין ספק שמלחמת יום־הכיפורים נתנה דחיפה עצומה לפיתוח תפיסת הקרב הבינזרועי המשולב שבמוקדו השילוב של השיריון וחיל הרגלים לפיתוח הרכבים שונים וחדשים של כושר ניידות, תמרון ועוצמת אש, כמו גם להדגשת הערך של יצירת אפקט מערכתי באמצעות אגרופי כוח מרוכזים, במקום פיצול הכוח. פיצול כזה, כמתואר בספר, היה טעות של צה"ל שבגינה נכשלה מתקפת הנגד שלו בחזית המצרית ב־8 באוקטובר 1973.

אולם מעבר לכל אלה ממחיש סיפור המלחמה עד כמה האדם הוא המפתח לתוצאות המלחמה. זהו אולי המסר העיקרי הנושב מדפי הספר הזה. התפיסה האנושית של הגיון המערכה, הכשרת הלוחם ומיומנותו, המוטיבציה שלו, איכות שדרת הפקוד, היוזמה, האומץ והדבקות במשימה, כל אלה עומדים ביסוד תוצאת המלחמה מעל ומעבר לכל כלי הלחימה. גם בעידן הטכנולוגי עומד האדם במרכז התמונה.

ראוי להעיף מבט גם אל עבר מרכיבי המעטפת שתמכו את הצדדים הלוחמים. מצרים וסוריה סמכו עצמן על הגיבוי המעצמתי הסובייטי, על סיוע צבאי ערבי מסויים, בעיקר מצד עיראק וירדן, ועל נשק הנפט הערבי. כיום ברית־המועצות איננה, העולם הערבי מפוצל ונשק הנפט איבד הרבה מכוחו, גם בזכות הפקת הלקח וההתארגנות הנכונה של המערב לאפשרות של משבר אנרגיה. כנגד זאת, ישראל הסתמכה ועודנה מסתמכת על הגיבוי המעצמתי האמריקני שבמלחמת 73' תרם בוודאי לביטחונה. ואולם, עקב תהליך השלום והתמוטטות ברית־ המועצות הפכה התמונה המזרח־תיכונית מורכבת הרבה יותר ורוויה בגווני האפור. לארצות־הברית, כמעצמה עולמית יחידה החפצה לקדם את תהליך השלום ולבסס את יחסיה עם מדינות ערב הפרגמטיות, שיקולים החורגים מעצם הרצון המושרש לערוב לביטחונה של ישראל, ומכאן שהיקף ועומק הגיבוי – האמריקני החיוני לישראל בעת מלחמה – הינם מותנים ואין להניחם כמובנים מאליהם.

בסיכומו של דבר, חרף כל התמורות שידע המזרח־התיכון מאז מלחמת יום הכפורים, אימת המלחמה טרם סרה ממנו. סיפור המלחמה ההיא, כמובא בספר זה, גדוש בלקחים שכוחם יפה להם גם בעת הנוכחית. זהו סיפור לא רק של חוכמת המלחמה אלא גם של איוולתה. ספר זה עשוי וצריך לעניין לא רק את מי שחפץ להרחיב דעת בתחום ההיסטוריה של המלחמות ותורת המלחמה, אלא גם את הקורא הלא־מקצועי החפץ להרחיב דעתו בהיסטוריה בכלל ובהיסטוריה של המזרח התיכון בפרט.

כחלוף שני עשורים למלחמה, הוסיף המחבר פרק חדש לספר שלפנינו תחת הכותרת “מבט לאחר 20 שנה”. בסכמו מבט היסטורי זה (שחלק ממסקנותיו גלומות גם בהקדמה זו) הטעים כדלקמן: “בראייה היסטורית, מלחמת יום הכפורים… גבתה מחיר דמים יקר וכבד והביאה למהפכה בחברה הישראלית, אך מעבר לה נראה באופק השלום שבחלקו כבר הושג… מי ייתן ונהייה ראויים גם הלאה לדמיונם המזהיר ולאומץ ליבם של המנהיגים, ולקורבנם של אלה אשר שילמו בחייהם כדי שנגיע עד הלום.”

עתה, כחלוף חצי יובל למלחמה, אמור היה גם פרק הקדמה זה להיכתב על ידי המחבר עצמו, אלא שלדאבון ליבנו הוא הלך לעולמו לפני שהספיק לגשת למשימה זו. נטלתי על עצמי את המשימה כמי שלחם ב־73' בתעלת סואץ כחייל חי“ר והמשיך דרכו בצבא מאז, אך בידיעה ברורה שאין מי שיוכל באמת למלא את מקומו. הוא היה איש מיוחד והוא הביא לידי ביטוי את ייחודו במסלול חיים עשיר עד הגיעו לתפקיד הרם של נשיא מדינת ישראל. בתוך מסלול זה רשם קריירה צבאית מרתקת ומעצבת, כלוחם ומפקד בשורות הצבא הבריטי במלחמה בנאצים ובשורות צה”ל לאחר הקמתו, וכאלוף וראש המודיעין הצבאי הישראלי. בספרו האוטוביוגרפי "Living History“ שהספיק להוציא לאור טרם פטירתו, הוא העיד על עצמו:

“I have been many things ־־ statesman, diplomat, businessman, commentator, lawyer, family man – but perhaps more than anything, I consider myself a soldier. if one has a great cause, I believe nothing is so noble as the willingness to fight and sacrifice for it”.

דפים אלה מוקדשים באהבה ובהערכה לאבי ז"ל שהיה כל אלה והרבה יותר מכך.

אל"מ מיכאל הרצוג

תל־אביב

אוגוסט 1998

 

מקרא    🔗

שמות שעוותו, שונו, קוצרו במהדורה המקורית

עם פירסום ספר זה, סמוך לאחר מלחמת יום הכיפורים, עדיין שירתו בצה"ל רבים מגיבורי הסיפור. מסיבה זו ובגלל הגבלות צנזורליות עוותו, שונו או קוצרו רבים משמות המפקדים והיחידות.

כחלוף 25 שנה, אנו מוצאים לנכון לפרסם את שמותיהם האמיתיים של גיבורי הסיפור.

המקרא שלהלן מרכז את השמות הרלוונטיים, כפי שהם מובאים בספר, בחתכי הגזרה הצפונית (סוריה) והגזרה הדרומית (מצרים) כשבכל אחד מחתכים אלה מסודרים השמות בסדר האלף־בית ומול כל שם מצויינים תפקידו דאז ו/או ההקשר בו הוא מופיע בספר ושמו האמיתי. אגב כך, גם תוקנו כמה טעויות שנפלו בטקסט המקורי.

 

מבוא    🔗

מעטות הן המלחמות אשר תוארו בצורה כה רחבה על־ידי אמצעי התקשורת. ומעטות הן המלחמות אשר ביחס אליהן נוצר רושם כה מוטעה ברחבי תבל.

עבור הערבים, ויכולתם ליצור עולם של נדמה לי, הסיפור הצבאי של המלחמה מסתיים, עם גמר השלבים הראשונים.

אך היה המשך, בו הכוחות הישראלים, למרות נחיתותם בכוח, החזירו מלחמה שערה, עברו להתקפת נגד ותוך גילויי גבורה עלאיים והקרבה אישית הגיעו תוך שבועיים לטווח ארטילרי מדמשק ולדרך בואך קאהיר במצרים, עת נעצרו בידי מועצת־הבטחון של האו"ם אשר חשה להצלת הכוחות הערביים.

בעולם הרחב נפוצה הגירסה הערבית, ולכן ראיתי לנחוץ לנסות ולספר את סיפור המלחמה, מחדליה, כשלונותיה, הצלחותיה והישגיה. זהו סיפורה של ההצלחה הצבאית הישראלית המרשימה ביותר. הסיפור הוא בעל משמעות מיוחדת במינה עת קולות צחצוח החרבות נשמעים בחוצות המזרח התיכון, כי סיפור זה מוסיף ממד של מציאות ואיזון לתמונה. זהו סיפורו של סוג חדש של מלחמה. זהו סיפור המזכיר לעולם החפשי את הסכנות האורבות לדמוקרטיה המערבית.

מטבע הדברים לא יוכל ספר כזה להקיף את המלחמה במלואה ולפרטיה, כי הוא מוגבל בהיקפו. מסיבה זו וכן מסיבות בטחוניות נאלצתי לפסוח על אירועים שונים. יחידות ועוצבות, רבות וחשובות, לא זכו לצערי לאיזכור מתאים. יש להקיש מהפרטים שתארתי לגבי כלל צה"ל. אין זה לכן סיפורם הבלעדי של אלה הנזכרים בדפים אלה.

לא קל תמיד להגיע לתיאור מדויק של אירוע אשר קרה תחת אש זלעפות, כאשר חיי אדם מוטלים על כף הגורל. לעתים הגירסאות הן כמספר העדים. ניסיתי כמיטב יכולתי, כשמגמתי היא להשאיר בעיני רוחו של הקורא תמונה כוללת של עם וצבא אשר דורות ישראל יתגאו בהם.

אין עם הכמה לשלום יותר מאשר עם ישראל, ואין עם המוכן יותר להקריב על מזבח הקיום. אם התיאורים בדפים אלה יוסיפו לעם היהודי, באשר הוא, אמונה בכוחה של ישראל, ויעורר אפילו ספק, ולוּ הקטן, במחשבות שכנינו, דיינו.

תודתי נתונה לרבקה יהלומי ואמיר אורן אשר בשלבים שונים סייעו בידי במלאכת המחקר, וכן לאינה פרידמן ואביעזר גולן אשר סייעו בעריכה ובהכנת הספר לדפוס. אולם מעל לכל אני מודה לכל אלה אשר בשקט ישבו ותיארו סיפור בעל ממדים היסטוריים.

צהלה חיים הרצוג

אדר תשל"ה, פברואר 1975

 

פרק 1: תפיסה אסטרטגית חדשה    🔗

משך שלושה שבועות בחודשי מאי ויוני 1967 נתנסו תושבי ישראל בחוויה טראומתית שלא בנקל ישכחוה. צבאות ערב נקבצו על גבולות מדינתם וכוח החירום של האו“ם, שמאז מערכת־סיני שימש חיץ בין הישראלים ובין המצרים, נצטווה על־ידי הנשיא נאצר לפנות את נקודות הביקורת שלו לאורך הגבול ובשארם אל־שייך. המזכיר הכללי של האו”ם, או טאנט, בלי שאף יוועץ במועצת־הבטחון או בעצרת, פינה את הכוח ללא מחאה. גייסות מצריים זרמו לחצי־האי סיני. צבאות ירדן וסוריה התרכזו לאורך גבולן המשותף עם ישראל. יחידות עיראקיות וכווייתיות ויחידות של מדינות ערביות אחרות נעו לעבר גבולות ישראל. מדינת ישראל הוקפה כטבעת בצבאות ערביים, שעדיפים היו עליה במספר חייליהם, מטוסיהם, הטנקים שלהם. ברה“מ מילאה באו”ם את תפקידה הציני הרגיל, בהמעיטה בערך ההסלמה – שלעדותו של הנשיא נאצר, היתה במידה רבה יוזמתם של הסובייטים, שהעבירו לסורים דיווחי כזב על ריכוזי כוחות ישראליים בגבולם.

משגברה ההיסטריה של הערבים, וכלי התקשורת שלהם הבטיחו לתושבי ישראל מטף ועד זקן טבח, הרס והשמד, קמו ועלו בתודעה היהודית אימי השוֹאה הנאצית. העם היהודי ידע, כי אין אלו מלות סרק. היטב זכר כיצד אומות שנזונו על עיקרי הנצרות נטלו חלק בטבח־הדמים, או למיזער עמדו מנגד, אכן עמד העולם מנגד כשהוא אחוז־שיתוק ובלתי מסוגל לנקוט פעולה.

ישראל הלמה בבוקר ה־5 ביוני. בתוך ששה ימים מיגרה את מירב הכוח שאיים עליה וכבשה את חצי האי סיני, את רצועת־עזה, את הגדה המערבית של נהר הירדן ואת רמת הגולן. השינוי ממעמד של קרבן־בכוח לשל מנצח מזהיר יצר אוירה של התרוממות־הנפש, שחוללה מהפכה בישראל. הנצחון הישראלי שלא יאמן, על רקע החששות הקודרים מלפני ימים ספורים, עורר בכל רחבי העולם היהודי תגובה שמדינת ישראל לא ידעה כמותה מעודה.

משמעות מרחיקת לכת נודעה לתוצאותיה של מלחמת־ששת־הימים על שני הצדדים לעימות. בישראל הביאו לתמורות ניכרות בחיים החברתיים והפוליטיים ולשינוי החשיבה האסטרטגית. בעולם הערבי פעלו כזָרז והביאו להערכה מחודשת של מעמדה הצבאי של מצרים.

המצרים הסיקו מסקנות מגורמי מפלתם אחד לאחד וניגשו לערוך בדק־בית בצבאם בסיועם הפעיל של הסובייטים. הישראלים טיאטאו אל מתחת לשטיח את כל הליקויים שנתגלו בשוּרותיהם במהלך המלחמה אלא שנבלעו בשכרון הנצחון, קידשו בתודעתם את התפיסות הצבאיות שהביאו לנצחון זה ונערכו לקראת המלחמה הבאה כאילו תהיה מלחמת היום השביעי.

עד יוני 1967 היה מצבה הצבאי של ישראל, בשל קווי שביתת הנשק של 1949, הרה־סכנות. כנופיות הפידאיין שוטטו על פני הארץ והיו איוּם אף לאזורים המאוכלסים בצפיפות. רצועת עזה, שנתפסה בידי המצרים ב־1948, היתה כחרב המתהפכת, שלהבהּ ניצב לעומת ריכוזי האוכלוסיה שבדרום הארץ ובשפלת החוף. בירושלים המחולקת היה בנין הכנסת שבעיר היהודית כמטחווי־רובה מעמדות הצבא הירדני, ואם יתקדם זה אך כחמש־מאות מטרים באזורים שלאורך הפרוזדור ינתק את עורק החיים של בירת ישראל. מגבעות קלקיליה יכלו היחידות הירדניות להשקיף על תל־אביב רבתי; ומטול־כרם יכלו לראות את נתניה, המרוחקת אך כ־16 קילומטרים, אף ידעו כי די בגיחת שריון לבתר את ישראל במותן הצרה הזו. ממרומי רמת־הגולן השפילו כוחות סוריים מבטם אל הישובים היהודיים שבעמק והטרידום ללא־הרף באש.

מצב זה הביא את הפיקוד הישראלי למסקנה, שכל אימת שמאיימת סכנת התלקחות צבאית לא תוכל ישראל להניח את היוזמה בידי הערבים, כי משמעה של יוזמה כזו עלול להיות חורבן. היה ברור, כי די בתנופת ההתקפה הערבית לבתר את הארץ באיזור נתניה, לנתק את הכביש הראשי לירושלים, לכבוש ישובים שעל גבול רצועת עזה ולסכן את חלקו הצפוני של הגליל המזרחי. הנה כי כן, כל מצב של הידרדרות העלול להוביל למלחמה אילץ את הפיקוד הישראלי אוטומטית לתכנן התקפת מנע. בישראל אין די עומק להיערך בו; ומכאן שכל היערכות בשעת מלחמה חייבת להיעשות בשטח האויב. תפיסה זו הביעו מנהיגים ישראלים תכופות בהתווֹתם את מדיניות ההגנה של ישראל.

ב־1956 נעשו פשיטות הפידאיין הפועלים מתוך רצועת־עזה בלתי־נסבלות והביאו לתהליך של הסלמה לאורך הגבולות. משנוכחה ישראל לדעת, כי מלחמה היא בגדר אפשרות ממשית – ובקחתה בחשבון את מה שנראה אז כתנאים בינלאומיים חיוביים – פתחה בהתקפה על מצרים.

ושוב ב־1967, כאשר היה ברור כי מלחמה על הסף, גמלה ההחלטה בקרב הפיקוד הישראלי, שאין להניח לכוחות הערביים לעשות את הצעד הראשון, הואיל ועצם מספריהם ודאי שיקנה להם הישג ראשוני – וזאת אין ישראל יכולה להרשות לעצמה. כך, בהיעדר אופציה אסטרטגית – ולמרות שיקולים מדיניים בינלאומיים, שפעלו הן אצל ממשלת ישראל והן אצל הנשיא נאצר, כששני הצדדים אינם שׂשׂים להמיט על עצמם כתם תוקפנות – לא נותרה לישראל ברירה אלא ליטול לידיה את היוזמה.

בעקבות מלחמת ששת־הימים זכתה מדינת ישראל, תודות לשטחים שכבשה בפעם הראשונה בתולדותיה לעומק אסטרטגי וכך גם לאופציה אסטרטגית. ריכוזי האוכלוסיה שלה רחוקים היו עתה מטווח־פגיעתם של הכוחות המצריים ומכשול מדברי שרוחבו כ־240 קילומטרים הפריד בינה ובין תעלת־סואץ, שאף היא עצמה מכשול טבעי בעל ממדים לא־מבוטלים. מפקד מצרי המתכנן עתה לתקוף את ישראל יאלץ לתכנן לא רק את המשימה האדירה של צליחת התעלה לנוכח התנגדות, כי אם גם של פיתוח מיתקפה רבתי על־פני מדבר־סיני. הערים אשר תיפגענה עתה בשעת מלחמה לא ערי ישראל תהיינה, כי אם הערים המצריות שלאורך תעלת־סואץ – פורט־סעיד, איסמעיליה, סואץ – שאוכלוסייתן מונה למעלה משלושת רבעי מליון נפש. כך אפוא נראה לישראלים, ששיקולים כבדי משקל כל־כך יכריעו נגד פתיחה במעשי איבה בקו החדש.

הוא הדין בחזית הירדנית. ירושלים היתה עתה מאוחדת – והרחק מחוץ לטווח הארטילריה הירדנית. בעוד שבעבר יכול הצבא הירדני להשיג הישג בהתקדמות של כמה מאות מטרים, בעיר ירושלים או במבואותיה, ובהתקדמות של כ־16 קילומטרים יכול לבתר את ישראל, עתה יהיה עליו לפתח מיתקפה רבתי לצליחת נהר הירדן ולפריצת דרך במדבר־יהודה, בשטחים הרריים הנוחים־להגנה, מרחק כ־64 קילומטרים. גם בחזית הסורית זכתה ישראל למידה של עומק, אמנם מוגבלת, ובתוך כך יכלו ישובי צפון הגליל, שהשתחררו מאימי הפגזות בלתי־פוסקות ומן הצורך לגדל את ילדיהם במקלטים, לנשום לרווחה.

במצב חדש זה היתה בידי הפיקוד הישראלי, בעמדו לנוכח אפשרות מלחמה, הברירה שלא היתה בידיו קודם: לפתוח בהתקפה מקדימה, או להניח לאויב להלום ראשונה – על כל התוצאות השליליות שצעד כזה יגרור נגדו בזירה המדינית הבינלאומית – ולאחר מכן לנצל את העומק האסטרטגי שמקנה מדבר־סיני כדי לתמרן, לרכז כוחות ולעבור להתקפת־נגד; יתר על כן, המרחק בין שדות־התעופה המצריים ובין מרכזי האוכלוסיה של ישראל גדל במידה ניכרת וכך עמד עתה זמן האתראה האלקטרוני שבידי ישראל על כשש־עשרה דקות, לעומת ארבע דקות לפני מלחמת־ששת־הימים.

המצב האסטרטגי החדש היה גורם ראשון־במעלה בהשתכנעותה של ממשלת ישראל ומנהיגיה, שפחוּתה הסכנה שיחודשו פעולות האיבה במלחמה כוללת נגד ישראל. למסקנות הצבאיות שנבעו מהערכת המצב היה משקל רב בהטיית דעת הקהל בישראל מכל מחשבה, שצבאות ערב עשויים לפתוח במיתקפה מעבר לתעלת־סואץ אל תוך סיני.

תוך כדי עיון ביתרונות שהביא המצב החדש לישראל נשכחה העובדה, שחצי־האי סיני בשעה שהיה בידי המצרים שימש גורם אתראה ממעלה ראשונה, מבחינתם של הכוחות הישראליים. כל תזוזה של כוחות מצריים מעבר לתעלת־סואץ אל תוך סיני היתה בחינת אות אזעקה וכך נתאפשר גיוס בעוד־מועד. הדבר חזר ונשנה פעמים מספר ובייחוד ב־1967. במצב שנוצר אחרי מלחמת־ששת־הימים, כאשר שני הצדדים ניצבים פנים־אל־פנים משני עברי התעלה ורוב־רוּבּו של הצבא המצרי נמצא במגע כמעט ישיר עם הכוחות הישראליים, נתבטל כמעט כליל הגורם החשוב של אתראה, במצב זה היה בידי הכוחות המצריים המרוכזים לאורך התעלה לעבור להתקפה מתוך היערכותם כפי שהיא בזמן הקצר ביותר.

אכן התקצרות זמן האתראה בעקבות קווי החזית החדשים היתה הסיבה לגידול הניכר בכוחות שישראל נאלצה להחזיק לאורך גבולותיה בהשוואה למצב שלפני יוני 1967; ודבר זה גרם להארכת שירות החובה לגברים משנתיים וחצי לשלש שנים. התנהלו משחקי מלחמה רבים, לצורך בחינת גורמים שונים – טאקטיים ואסטרטגיים – של הקווים החדשים. כל המשחקים הללו התבססו על זמן אתראה קצר ביותר, בעוד חיל־המצב הסדיר בולם את ההתקפה עד לגיוס כוחות המילואים בתוך כשבעים ושתיים שעות.

שבועות ספורים מתום מלחמת ששת הימים פרצה התקרית הראשונה בחזית התעלה. הכוחות המצריים הנערכים על הגדה המערבית החלו להטריד באש את הכוחות הישראליים שמנגד. קרבות פרצו בראס אל־עייש, בין פורט־סעיד וקנטרה. העמדות הישראלית הוקמו בחיפזון ולא היה בהן כדי להעניק מחסה.

כשנה ומחצה מתום המלחמה כבר חשו המצרים – שצבאם שוּקם וחוּמש־מחדש על־ידי הרוסים – חזקים דיים לפתוח במלחמת־התשה. בנובמבר 1968 פתחו בהתקפת ארטילריה גדולה, שבאה על הכוחות הישראליים במפתיע ומצאה אותם מחוסרי הגנה למעשה. בהרעשה אחת בלבד נהרגו 18 חיילים ישראלים.

ישראל הגיבה בפשיטת קומנדו לנאג' חמאדי שבעומקו של עמק הנילוס, שם חובלו מיתקני חשמל. בהלם פעולה זו, שהפגינה את הפגיעות הבסיסית של מצרים לנוכח כוחות ישראליים ניידים, נשתכנע הנשיא נאצר כי עדיין אין הוא מוכן די למלחמת־התשה ודחה את ניהולה למועד מאוחר יותר. במשך השהות שהעניק לה נאצר בהחלטתו, ריכזה ישראל את מאמציה בבניית קו אשר יהיה בו כדי לענות על התנאים של מלחמת־התשה.

ראש המטה־הכללי, רב־אלוף חיים בר־לב, מינה את האלוף אברהם אדן (בּרן) לעמוד בראש צוות בין־חילי שהוטל עליו להביא לפני המטה־הכללי הצעה ליצירת מערך־הגנה בסיני. בבעיות ההגנה של חצי־האי כבר התחבט לא מעט אלוף פיקוד־הדרום, האלוף ישעיהו גביש, שהיה מפקד חזית הדרום במלחמת־ששת־הימים. לנוכח האבידות שגרמו ההרעשות המצריות היה ברור לגביש, שלכוחות המחזיקים בקו יש להעניק מחסה בעמדות מוגנות היטב. ברם, השאלה העיקרית שניצבה לפניו היתה, אם יש להוסיף ולהחזיק את הכוחות על קו־המים או שמא מוטב לערכם במערך־עומק, הרחק ממימי התעלה. החזקת כוח ניכר על קו־המים פירושה שוּרת מטרות נייחות הנתונות לתצפית מצרית, אך באותו זמן היא מעניקה יתרון תצפית גם לכוחות הישראליים אף אפשרות לטפל מיד בכל נסיון צליחה מצרי. גביש הגיע למסקנה, שעדיפוֹת עמדות על קו־המים, בייחוד באותן נקודות העשויות לצליחה. דעתו היתה, שהמצרים לא יתקשו לצלוח את התעלה בנקודות לאורכה ועל הישראלים להיות מוכנים לענות על אפשרות כזו.

במשחק מלחמה שניהל האלוף גביש ב־1968 שימש בתפקיד המפקד המצרי האלוף מרדכי (מוטה) גור. כוחותיו של גור התפרסו וצלחו את התעלה באותו האופן שבו יעשו זאת כוחותיו של הנשיא סאדאת חמש שנים אחר־כך. הכוח צלח לכל אורך הקו והתקדם בכל צירי ההתקדמות העיקריים אגב הנחתת כוחות מוסעים ממסוקים בעורף המערך הישראלי. הנה כי כן, האפשרות של התקפה מצרית רחבה הופיעה בשיקולי הפיקוד הישראלי והובאה על־ידיו בחשבון כבר ב־1968.

האלוף אדן ניגש לתכנן קו־הגנה לאורך תעלת־סואץ. בהסתמכו על הנסיון שקנה בנעוריו בקיבוץ נירים על גבול רצועת עזה, היתווה תכנית לבניית מעוזים באופן שיאפשר מידה מירבית של תצפית, מצד אחד, וחשיפה של מיזער האנשים לאש האויב, מצד שני. המחשבה הראשונית היתה לבנות קו של מעוזים שיאפשרו תצפית טובה לאורך קו המים בשעות היום; בשעות הלילה תיעשה התצפית באמצעים אלקטרוניים. המעוזים נועדו לקום במרחק של עשרה קילומטרים זה מזה ותכליתם היתה לשמש מערך אתראה קדומני. הם לא תוכננו כקו־הגנה, ומכאן המרחק הגדול ביניהם, חיל־המצב הזעיר שנקבע להם (כ־15 איש בממוצע למוצב) ואמצעי ההתגוננות המוגבלים בהם. גביש קיבל את תכניתו של אדן, אך הוסיף לה תיקון: בגיזרה הצפונית של התעלה יכוסו כל נקודות הצליחה האפשריות במיקבצי מעוזים. ההגנה בסיני נועדה להתבסס על שוּרה זו של עמדות־תצפית־ואתראה לאורך קו־המים, על כוחות שריון ניידים המסיירים בין המעוזים ועל ארטילריה ושריון הפרוסים מאחור ומוכנים לנוע קדימה ולסכל כל נסיון צליחה מצרי.

התכנית הובאה לאישור המטה הכללי, האלוף אריאל (אריק) שרון, ראש אגף־ההדרכה במטה־הכללי, והאלוף ישראל טל, המסופח למשרד־הבטחון, התנגדו לה. הם הציעו התפרסות של שריון בלבד במרחק מסויים מקו־המים ופעילוּת של כוחות שריון ניידים לשליטה על התעלה. לימים הסביר גביש בפומבי את עמדתו בשאלה זו. את קו־המעוזים בעת מלחמה ראה כשוּרה של עמדות־תצפית וביצורים לאורך כל צירי ההתקדמות האפשריים, שישהוּ את האויב בטרם יגיע למערכי ההגנה של החי“ר שלאורך קו־המעברים, ממעבר המיתלה בדרום ועד בלוזה בצפון; כוח מרוכז של שריון יפעל בהתבסס על מערכי חי”ר אלו. בעתות של מלחמת־התשה – או הפסקת אש – ישמשו המעוזים כעמדות־תצפית וכמחסה מפני הארטילריה וכמו־כן יהווּ מרכזים להפעלת ציוד האתראה והבקרה האלקטרוני ובסיסים לסיורי השריון. גביש יזם, כחלק ממערך ההגנה לאורך התעלה, מערכת של מיתקני־דלק שבהפעלתם מתוך המעוזים יכסו באש את התעלה.

מאז ומתמיד גרס גביש, כי אם מתייחסים אל התעלה כאל מחסום פיסי, אין מנוס אלא ליצור נוכחות פיסית לאורכה; שכן, לדעתו, סכנה רבה תהיה נשקפת לישראל אם ייעשה נסיון־פתע מצרי להשיג מדרס־רגל ממזרח לתעלה, יהיה זעיר ככל שיהיה, ובעקבותיו מאמץ להשיג הפסקת־אש מיידית בעזרת גורמים בינלאומיים. יתר על כן – לאור התפיסה האסטרטגית הישראלית הגורסת בכל מצב הנחתת התקפת־נגד בשטח האויב – חשוב שיישב כוח גדול על התעלה, תחת מצב המצריך לחימה כדי להגיע אליה. בוויכוח שהתפתח לא הועלתה הצעה לנטוש את התעלה והדיון הצטמצם בצורת ההתפרסות, כשהאלוף שרון תומך בשיטת ההגנה הניידת.

רב־אלוף בר־לב הכריע לטובת המעוזים, וצוות התיכנון בראשותו של האלוף אדן ניגש לפקח על הקמת הקו. אדן השלים את המלאכה ב־15 במרס 1969. באותו חודש פתח נאצר במלחמת־ההתשה. המערכת כולה הועמדה במבחן במלחמה זו, כאשר במשך ימים על ימים המטירו המצרים אש תופת על הכוח הישראלי המחופר לאורך התעלה. אין ספק שאלמלא המעוזים היו האבידות במלחמת־ ההתשה כבדות הרבה יותר משהיו ואולי אף היו מגיעות לממדים מסוכנים ביותר.

המעוזים לא היו אלא מרכיב אחד במה שאחר כך יתקרא “קו בר־לב”, שכּן לא היה זה קו־הגנה קדומני יחיד. כל מעוז חלש על שטח בן קילומטר אחד עד שנַים משני אגפיו, ואת השטח הנותר כיסו בין מעוז אחד למשנהו נקודות־תצפית וסיורים. במעוזים שבנקודות־מפתח, כגון השנַים שמשני קצותיו של הקו, ובאלה המבודדים, הוצבו טנקים דרך קבע. מאחורי המעוזים היו ריכוזי טנקים. מחלקות טנקים הוצבו בשטח המעוזים. והרַמפּוֹת שמהן פעלו הוצבו להנחית אש אַנפילָדית על התעלה. רמפות כאלו הוקמו במספר רב, ובאו בנוסף לאלו שהותקנו מאחורי המעוזים כשני קילומטרים ונועדו לחפות באש על המעוזים ועל דרכי הגישה לתעלה. הוקמו גם תשתית כבישים, מפקדות תת־קרקעיות, מערכות מים, מערכות קשר, מיתקני תחזוקה ומחסנים.

במהלך מלחמת־ההתשה נעשה הדבר נוהל, שבשעת חירום מחליפים חיילי הכוחות הסדירים, או חיילי מילואים של יחידות הצנחנים, את חיילי המילואים שבקו. באותו זמן הוגדל תקן הכוחות בעמדות לכדי שלושים איש בקירוב למעוז; במעוזים מבודדים, כמו מעוז־המזח בפורט־תאופיק, הוצבו כשמונים־תשעים איש. על המעוזים המבודדים הופקד קצין־שדה בדרגת רב־סרן ומעלה, בדרך־כלל מכוחות המילואים של חיל־הצנחנים. ראש המטה־הכללי, רב אלוף בר־לב, הכניס זאת כנוהג, שבעתות מתיחות יעשו יחידות מילואים באופן קבוע באימונים בשטחי סיני. הוא דאג להחזיק על קו־המים כוח המונה שתי חטיבות משוריינות ושלישית בעתודה; על אלה נוספה בעתות מתיחות חטיבה רביעית, בדרך־כלל מכוחות המילואים המתאמנים בשטח.

מלחמת־ההתשה שמצרים פתחה בה במרס 1969 נחשבת כאירוע חולף, אך למעשה היה זה עימות רב־ממדים. המצרים פתחו במלחמה זו בכוונה מוצהרת ליצור מצב שיאפשר להם לצלוח את התעלה ולהחזיר לעצמם בכוח את חצי־האי סיני. ישראל מצדה היתה נחושה בהחלטתה למנוע התפתחות כזו ובתוך כך להביא לחידושה של הפסקת־האש. בבחרם במלחמת־התשה ביקשו המצרים לנצל את היתרונות שמקנה להם מצב צבאי סטטי, בו ערוכים שני הצדדים לאורך תעלת־סואץ משני עבריה. פירושו של הדבר היה, שייבצר מישראל להביא לביטוי את עליונותה, שאינה מוטלת בספק, בתמרון ובניידות שריון. תעלת־סואץ מונעת תנועה בקנה־מידה גדול ולמעשה מגינה על הצבא המצרי מפני כושר־התמרון הישראלי. כך, ממחסותיהם שמאחורי התעלה, ינסו המצרים בראש־וראשונה להתיש את הישראלים ולקפח את רצונם להמשיך בלחימה.

הקמת קו בר־לב בממדיו המאסיביים – בעקבות הרעשות הארטילריה של אוקטובר 1968 – היתה גורם רב־משקל בהחלטת המצרים לפתוח במלחמת־התשה. המצרים ראו כיצד מוקם והולך לנגד עיניהם מערך־קבע בלתי־חדיר, העשוי רק להביא להנצחת הסטאטוס־קוו בצמצמוֹ בבת־אחת את הסיכויים לשינוי המצב לאורך התעלה. ניתוח ההתפתחויות אך ידגיש את גודל האירוניה במצב שבו גוברים חששותיהם ופחדיהם של המצרים לנוכח קו־ביצורים שבעצם פעולותיהם הביאו להקמתו.

התכנית המצרית שהיתווה נאצר בהכריזו על פתיחת מלחמת ההתשה, היתה אמורה להתבצע בארבעה שלבים. בשלב הראשון תופעל אש ארטילריה כדי להרוס בקו בר־לב ככל האפשר. השלב השני יחל משיוחרב חלק גדול של המעוזים הישראליים ובו ייערכו פשיטות מוגבלות של חיילי קומנדו, שיצלחו את התעלה וישהו בעברה המזרחי פרקי־זמן קצרים. בשלב השלישי תבצענה יחידות מצריות פעולות נרחבות יותר, בחדירה עמוקה מעבר לתעלה. השלב האחרון כולל מיבצע צליחה בקנה מידה גדול, במטרה להשתלט על שטחים בגדה המזרחית וכך לשבור את הקפאון המדיני השורר באיזור מאז 1967.

בחודשי מרס־אפריל 1969 הרעישה הארטילריה המצרית באופן אינטנסיבי את העמדות הישראליות. במאי הכריז הנשיא נאצר, כי ששים אחוזים מקו בר־לב נהרסו באש הארטילריה; יתר ארבעים האחוזים, כך דיווח לו שר־המלחמה שלו, מחמוד פאוזי, יחוסלו בקרוב. למעשה עמד קו בר־לב בהצלחה במטר ההרעשות והצדיק את ציפיות מתכנניו.

באמצע אפריל החלו יחידות קומנדו מצריות לחדור דרך שיגרה אל הגדה המזרחית של התעלה ולהתקיף מעוזים. ישראל הגיבה בהרעשות־נגד ובפשיטות־תגמול, של צנחנים וחיילי קומנדו, על המערך המצרי. חלה הסלמה במלחמה לאורך התעלה, ולמעשה לאורך מפרץ־סואץ, שכּן הישראלים תקפו מטרות גם במפרץ עצמו ובתוככי מצרים. בחודשים אלה של אפריל־יולי הגיעו האבידות הישראליות לממדים מדאיגים. ב־20 ביולי החליטה ישראל להטיל למערכה את חיל־האויר שלה. היוזמה עברה לידי ישראל ומלחמת־ההתשה הפכה למלחמה של התשת־נגד.

חיל־האויר הישראלי פעל נגד מערכי הטילים של המצרים לאורך התעלה ובמהלך החודשים הבאים השמיד סוללות רבות של טילי קרקע־אויר סאם־2. עד מהרה נותר הצבא המצרי בלא אמצעים מספיקים להגנה אוירית. התקפות חיל־האויר התפשטו לאיזור מפרץ סואץ.

לעת הזאת זנחו המצרים את רעיון השלב השלישי, שבמסגרתו היו יחידות אמורות לחדור לסיני. כל מעייניהם נתונים היו עתה בעמידה למול התקפת־הנגד הישראלית.

בינואר 1970 החל חיל־האויר הישראלי בהפצצות בעומק מצרים. באותו חודש נחתו כוחות־קומנדו ישראליים על האי שדואן שבמפרץ־סואץ. בשלב זה במלחמת־ההתשה עמד המזרח התיכון לפני נקודת־מיפנה הרת־תוצאות. הנשיא נאצר חזר מביקורו החשאי במוסקבה, ובעקבותיו החלו מגיעים למצרים ציוד וצוותים סובייטיים.

באפריל חדל חיל־האויר הישראלי מן ההפצצות בעומק מצרים ובכך נכנסה מלחמת־ההתשה לשלבה האחרון. את המרחב האוירי של מצרים נטלו עתה הרוסים תחת חסותם, וכך יכלה מצרים לרכז את כל כוחותיה באיזור העימות הישיר עם ישראל לאורך התעלה. המצרים תקפו באויר ובקרקע בעצמה רבה. התקפות הכוחות הישראלים גברו. קו ־חזית התלהט.

ברור היה עתה למצרים, כי התשובה לבעייתם טמונה בפריסה מחודשת של מערך טילי הנ"מ. בהצבת טילי סאם־2 בעורפה של התעלה יוכלו לפגום בפעילות חיל־האויר הישראלי בתוך ארצם. אך בקידומם ובפריסתם באיזור התעלה עצמו תיפגם פעילותו אף בתחומי הקו הישראלי עד כעשרים קילומטרים בתוך סיני – כטווח הפגיעה של הטילים. הדבר אף יגביר בבוא העת את יכולת המצרים לצלוח את התעלה בכוח. התקפות־הנגד הישראליות לסיכול נסיונות המצרים לקדם את טיליהם אל התעלה הוכתרו בהצלחה. אך לאורך התעלה גדל והלך מספר האבידות. עד מהרה החלה ישראל מאבדת מטוסים למערך הטילים המצרי.

ביולי הודיע הנשיא נאצר על הסכמתו להפסקת־אש בת תשעים יום. בדברים שנשא בוועידת האיחוד הסוציאליסטי הערבי שנערכה באותו חודש רמז, כי הסכמתו להפסקת־האש לא באה אלא כדי לאפשר את קידום מערך הטילים אל התעלה. השלב הבא והסופי, הכריז באותו מעמד, יהיה הקמת ראש־גשר מעבר לתעלה בחסותה של מטריית טילים, שתנטרל את חיל־האויר הישראלי. מעטים שתו לבם להכרזה זו.

הפסקת־האש נכנסה לתוקפה ב־7 באוגוסט 1970. ומיד חברו המצרים והרוסים יחדיו לקדם בחסותה את מערך הטילים ולהניח את היסוד הצבאי לצליחת התעלה. יסוד צבאי זה פירושו היה מטריית טילים שתכסה את הגדה המזרחית של התעלה.

מבחינתה של ישראל נסתיימה מלחמת־ההתשה מבלי שתימצא תשובה מכרעת לבעיית הטילים. התשת־הנגד הישראלית אכן הוכיחה את יעילותה ואף־על־פי־כן יכלה ישראל לברך על הפסקת־האש, שפטרה אותה מן הברירה להוסיף ולהשחית את כוחה האוירי לאורך התעלה, או להביא להסלמה נוספת בקרבות ובתוך כך לקרוא תגר על ברה"מ.

מלחמת־ההתשה לא היתה מלחמה קלה לישראל, כשמדי בוקר נשקפות במסגרות שחורות תמונות הנופלים של יום אתמול. היתה זו מלחמת־עצבים בעיקרה, ולציבור שהורגל במלחמות־בזק ובהכרעות חד־משמעיות לא היה במצב כדי לחזק את המוראל. הפסקת־האש נתקבלה בישראל בתחושת רווחה ובהרגשה, שצה"ל הצליח למנוע בעד המצרים מלהשיג את מטרתם המוצהרת.

במבט לאחור נראה, כי נאצר אכן התכוון לממש את השלב הבא בתכניתו ולנסות להשתלט, בחסות מטריית הטילים, על חלקים של הגדה המזרחית. הנשיא המצרי מת ב־28 בספטמבר, ובאותו חודש עצמו חלו באיזור התפתחויות חדשות, שהשפיעו על המצב הצבאי אף היתה להן השלכה ישירה על החשיבה הצבאית הישראלית.

פטירתו של המנהיג הכאריזמטי של העולם הערבי, שהצליח ללכד מאחוריו את העם הערבי כולו במאבק נגד ישראל, משמעה היה היעלמו של גורם ראשון־במעלה בסיכסוך – מנהיגות יעילה. נאצר הקדיש מאמצים רבים לגיוס העולם הערבי נגד ישראל והיה המניע העיקרי בגיבוש מדיניות ערבית אנטי־ישראלית. במקביל לכך התמיד בנסיונותיו לחסל את הנוכחות של מעצמות המערב במזרח התיכון ויותר מכל אדם אחר הוא האחראי לנוכחות הסובייטית באיזור. הוא הותיר אחריו מדינה הנתונה בבעיות פנימיות חמורות והנהגה שנראה היה שהיא נטולה כליל כושר מנהיגות.

התגובה האמריקאית לבקשת ישראל לתוספת אספקה צבאית היתה זו הפעם הראשונה גלויה וחד־משמעית. לנוכח העולם הערבי והגוש הסובייטי פנה מימשל ניקסון לקונגרס וביקש את אישורו למכירת ציוד לישראל בשוֹוי של חצי מיליארד דולרים מן הסוג המתוחכם ביותר שסיפקה ארה"ב למדינות זרות. עובדה זו לא נעלמה מעיני הערבים, וּודאי לא מעיני הרוסים, ובחשיבה הישראלית נתנה גורם נוסף להרגשת בטחון.

במלחמת־האזרחים שפרצה בירדן בספטמבר 1970 דיכא המלך חוסיין ביד חזקה את התקוממות הפלשתינים. בגבול ישראל־ירדן שרר עתה השקט. זאת ועוד, התגובה החד־משמעית של ארה"ב לנסיונם של כוחות סוריים לפלוש לירדן בעיצומה של מלחמת־האזרחים הפגינה את נכונות האמריקאים לקיים את מאזן־הכוחות באיזור ולבלום את ההתפשטות הסובייטית.

כל הגורמים הללו חברו יחדיו ליצור בישראל הלך־רוח של ישיבה לבטח. בבוא העת תרם הלך־רוח זה את חלקו בסירובה העיקש של המנהיגות הפוליטית והצבאית להאמין, כי ייתכן מצב שבו יטול לידיו העולם הערבי את היוזמה הצבאית ויקום על ישראל.

את תשעים הימים של הפסקת־האש החליט הפיקוד הישראלי לנצל לשיקום העמדות שנפגעו במלחמת־ההתשה ולחיזוק הביצורים בקו כולו. כאלוף פיקוד־הדרום נתמנה זה לא כבר האלוף שרון, ועתה הוחל במפעל בניה רב־ממדים. שרון כסבור היה, כי בקו הקיים אין כדי מחסה ראוי לארטילריה ולשריון ולפי הצעתו הוקם קו־ביצורים שני, מרחק כשמונה עד עשרה קילומטרים מקו־המים. הקו החדש כלל 11 עמדות, שנקראו תעוזים. נוסף על כך הוגבהה סוללת־העפר שעל גדת התעלה, לעתים כדי 25 מטרים, לעשותה בלתי־עבירה לרכב משוריין; הונחו שדות־מוקשים נרחבים ונמתחו גדרות־תיל; נסללו דרכים, לרבות בשטח הביצות הטובעניות שבגיזרה הצפונית של התעלה, והורחבה תשתית הכבישים; וכמו־כן שופרו שדות־התעופה ונוספו מפקדות תת־קרקעיות ומאגרי דלק. בסך הכל הושקעו בביצור חצי־האי סיני כשני מיליארד ל“י; מתוכן הושקעו במעוזים כ־ 150,000,000 ל”י. כך, במאמץ משותף ואחרון, הושלם קו־הביצורים שנתייחד לו השם “קו בר־לב”.

פעולות השיקום והבניה המוגברות בסיני לא היו לרוחו של האלוף ישראל טל, שעוד בשלבי התכנון של מערך־ההגנה בסיני התנגד לתפיסה המונחת ביסודו. באוקטובר, בשליש הראשון של הפסקת־האש, נתן טל ביטוי להסתייגויותיו. הוא הצביע על כך, שהמעוזים הוכחו כבלתי־יעילים; מכל מקום לא מנעו בעד יחידות מצריות מלחצות את התעלה. לדעתו, הפכו לשוּרת מטרות נייחות שצירי־האספקה שלהן גלויים לעין ומזמינים התקפה. אין להם שום משקל ככוח לוחם, שכן ניתן לנטרל אותם באש ארטילריה ולעקפם. במצב הטוב ביותר אין הם אלא מחסוֹת מאש, וכיון שאין הארטילריה הישראלית חזקה דיה לסייע להם, אף יהיו פגיעים לאש שטוחת־מסלול. אין במעוזים אלה לתרום להגנה, כי הם מבודדים ואינם מסייעים הדדי, נתונים לתצפית מתמדת ומהווים מטרה נוחה לארטילריה של האויב, ואף לא יהיה בכוחם למנוע צליחת התעלה – לאור היום או בחשכה. טל ציין עוד, כי מכלל 498 הנפגעים שהיו לצה"ל בסיני בתקופה שבין ה־1 בינואר וה־28 ביולי נפגעו 382, בתוכם 62 חללים, במעוזים גופם או בהקשר ישיר עמהם.

טל הציע מערכת הגנה הכוללת סיורים של כוח־שריון בסיוע ארטילריה ונשק נגד־מטוסי, וטנקים הניצבים בנקודת־תצפית לאורך קו־המים. כוח זה ישמש תגבורת למעוזים – שהואיל וכבר הוקמו מוטב שייעשה בהם שימוש. הוא הציע כי הלחימה תהיה בטווח אש הארטילריה המצרית, אך החיילים יחיו מחוץ לטווח אש האויב.

הצעתו של טל נתקלה בהתנגדות. החולקים, ובהם שר־הבטחון וראש המטה־הכללי, טענו כי כל נסיון להחזיק את קו־המים ללא נוכחות פיסית לאורכו בהכרח יעודד תהליך של הזדחלות קדימה של המצרים, שבסופו של דבר יעמיד את הכוחות הישראלים במצב קשה ביותר. קבלת התכנית המוצעת תביא, כך טענו, להיווצרות שטחים שלכוחות הישראליים לא תהיה כל שליטה עליהם. אותם שטחים באיזור התעלה שלא הוחזקו דרך קבע על־ידי כוחות ישראליים, נתפסו לא אחת במהלך מלחמת־ההתשה על־ידי כוחות מצריים, אם גם לפרקי־זמן קצרים. פעמים אחדות השתלטו כוחות מצריים על מעוזים נטושים באיזור שבין גשר פירדאן והאי אל־בלאח. הם קיימו בהם אימונים, אף הניפו עליהם את הדגל המצרי, ומיקשו את נתיבי־הגישה אליהם. אחוז רב מכלל האבידות במלחמת־ ההתשה נגרם על־ידי מארבים ומיקוש, לבד מפגיעות הטילים והארטילריה. המצב יחמיר שבעתיים אם תקוים הנוכחות שלא על בסיס המעוזים.

בינואר 1972, עם מינויו של רב־אלוף דוד אלעזר (דדו) לראש המטה־הכללי, שב הנושא והתעורר. אלעזר צידד בשיטת המעוזים, אך עד־מהרה נמצאה מעין־פשרה. במהלך התקופה של הפסקת־האש קיבלה פשרה זו ביטוי מוחשי ביותר ועל ביצועה הקלו, מבחינה פסיכולוגית ועובדתית כאחד, היעדרן הגמור של פעולות־איבה לאורך התעלה. חוסר הפעילות הצבאית בחזית התעלה נטה לשכך הירהורי הסתייגות לנוכח צימצום מספר המעוזים והקטנת חיל־המצב בהם. הדבר תאם את תחושת הבטחון הגוברת ואת ההתבטאויות בציבור בדבר הנטל הכבד מדי של תקציב הבטחון והצורך לחפש דרכים לצימצומו. רמת החי“ר במעוזים הוקטנה. מתוך 26 מעוזים נסגרו כעשרה ומולאו בחול, באופן שיידרשו שבועות מספר כדי להפעילם מחדש. שנים או שלושה חיילים היו נשלחים בזחל”ם לאייש מעוזים נטושים אלו בשעות היום, כדי לנטוע במצרים את הרושם שעודם מוחזקים בפועל; לעתים קרובות היו חיילים מצרים מתייצבים על הגדה שמנגד ומצביעים בליגלוג על שעוניהם, לרמז כי השעה 6.00 אחה"צ והגיע זמנם של החיילים הישראלים לחזור אל מוצב־האם שלהם. במקומות בהם היו מיקבצי מעוזים נותר רק אחד בפעילות. במעוזים הפעילים הוחזק עתה מספר חיילים מזערי: שני קצינים, תריסר חיילים לוחמים וקומץ אנשי שירותים – בסך־הכל כעשרים איש למעוז.

כך, בהדרגה ובעקב פשרה הנוגדת כל תפיסה צבאית, ניטשטש והלך קו־הגבול בין ייעודו של קו בר־לב כמערכת אתראה ובין ייעודו כמערכת־הגנה שבכוחה לבלום התקפת אויב. חוסר־בהירות זה עתיד לגבות את מחירו הכבד בשעות הראשונות ללחימה לאורך תעלת־סואץ.

 

פרק 2: “וישמן ישורון…”    🔗

מלחמת־ששת־הימים הולידה גיבורים. מפקדי־הצבא הוקפו הילת הערצה. בפעם הראשונה בתולדות מדינתם חשו הישראלים כי זכו לגבולות בטוחים, עם עומק אסטרטגי, אשר די בהם כדי להבטיח ששום מנהיג ערבי לא ישתטה עד כדי להתקיפם. העליה לישראל גדלה. הכלכלה של ישראל התפתחה בקצב שהיה מן הגבוהים בעולם, עם גידול שנתי ריאלי בשיעור של עשרה אחוזים. ההכנסה־לנפש הגיעה לכאלפיים דולר לשנה והשתוותה אל זו של רבות ממדינות אירופה המערבית. אכן, לא כל הבעיות נפתרו, אך כללית נראה שהמדיניות הליבראלית ומרחיקת־הראות של הממשל בשטחים הכבושים בונה גשר אל העולם הערבי. ערביי השטחים זכו ליתרונות כלכליים ניכרים מן השלטון הישראלי ודבר זה גרר בעקבותיו קידום של המשק הישראלי. סחר דו־סטרי התנהל על גשרי הירדן. תיירים מארצות־ערב נהרו ברבבותיהם לישראל ולשטחים הכבושים. החלה לפרוח עתונות ערבית חופשית. ישראל קצרה פירות מהחזקתה בשדות־הנפט של סיני. פועלים ערבים עזרו לפתח את המשק הישראלי ועשרות אלפים מהם חצו בוקר־בוקר את הגבול למקומות־עבודה בישראל.

אוירת “היינו כחולמים” שאפפה את הציבור הישראלי, גרמה לו להתעלם מנקודות־תורפה רבות אשר נתגלו בצה“ל במהלך המלחמה, ובפרט מן העובדה שהערכוֹת המודיעין הישראלי לגבי כוונות הערבים ערב המלחמה – התבדו. זאת ועוד. גם הפעם התגלו ליקויים רבים בתוך צה”ל, כשם שהתגלו במערכת “קדש” ב־1956. אך בתוך צהלת הנצחון נתנו מעטים את דעתם על כך. האמת היתה, שישראל הופתעה כליל מן ההתפתחויות במחנה הערבי. רק שבועות מספר לפני פרוץ הקרבות, בערב יום העצמאות ה־19, דיברו מנהיגיה המדיניים והצבאיים של ישראל בבטחון רב על תקופה ארוכה־יחסית של שקט הצפויה לאורך גבולות המדינה.

בראשית 1969 הלך מר אשכול, ראש־הממשלה, לעולמו. הוא היה אדם חכם ונבון, אשר בתקופת כהונתו כראש הממשלה לא זכה להבנה מלאה מצד בני עמו. הססנותו, אשר נגרמה הן על־ידי היותו משוחרר מכבלי דוגמאטיזם והן על־ידי יכולתו לראות את שני צדי המטבע – יצרה סגנון־ממשל מיוחד במינו.

את מקומו ירשה הגב' גולדה מאיר, שכיהנה במשרות ציבוריות וממלכתיות רמות־דרג מזה שנים רבות והעפילה אל מעמדה בשורות תנועת העבודה. היא היתה השגרירה הראשונה של ישראל בברה"מ, ולאחר מכן ־ שרת העבודה, שרת החוץ ומזכירה כללית של מפלגת העבודה. היא ניחנה באישיות חזקה אשר עד־מהרה באה לידי ביטוי בישיבות הממשלה ועיצבה סגנון־ממשל אישי מאד. בהיותה עיקשת ובלתי־ותרנית, היא נוטה לחלק את הבריות חלוקה פסקנית, לשחור ולבן. בתווך נותרו רק מעטים. חוסר סובלנותה לגבי ביקורת, הציגה כפולמוסנית יעילה ביותר אשר ידעה להשתלט על הזירות הפוליטיות וליהפך לדמות המרכזית בהן. תכונות האופי הבולטות שלה הוכחו הן כמעלותיה הגדולות ביותר והן כחסרונותיה העיקריים. פסקנותה רבת־העיקשות וכושרה שאין־דומים־לו לגבור על יריבים, אי־נכונותה חסרת־הגמישות לקבל פתרונות אלטרנטיביים לאלו שאימצה לה – כל אלו הפכו בעת המלחמה לנכסים לאומיים, שעבורם חבה לה האומה חוב כבד. אך גישתה הדוקטרינרית חסרת־הגמישות לבעיות הממשל לפני המלחמה, תרמו נכבדות לליקויים שנתגלו בממשלתה.

הגב' מאיר פיתחה, אפוא, סגנון־ממשל האופייני אך לה. היה זה סגנון שבו מילאה אישיותה החזקה תפקיד מרכזי. היו לה אך מושגים קלושים אודות נוהלי ממשל תקין והיא העדיפה לעבוד בצמוד עם בני־טיפוחיה בשיטת “אד הוק” שהתבססה על מה שכונה בשם “המטבח” שלה.

במרוצת השנים היא פיתחה יחסים של הערכה הדדית עם משה דיין ושני אישים אלו הגיעו ביניהם למין “מודוס ויונדי”, שבו יושבו חילוקי־הדעות הפוליטיים ששררו ביניהם. דיין היה מראשי רפ“י, קבוצה בהנהגת בן־גוריון שפרשה ממפא”י, ובשעתו, בימי המסה של סוף מאי וראשית יוני 1967, התנגדה הגב' מאיר בתקיפות למינויו כשר־הבטחון.

ללא בחינת השיטה הפוליטית והאלקטוראלית הנהוגה בישראל, לא ניתן להבין כיצד קרה שההכנות הערביות לצאת למלחמה, אשר היו גלויות לעיני כל לאורך הגבולות, לא הגיעו לידי דיון ממצה בכל גוף פרט לקומץ קטן של שרים, ואפילו לא הובאו לידיעת מוסד פרלמנטארי כלשהו. ישראל היא מדינה דימוקרטית ומדי ארבע שנים מתקיימות בה בחירות, בהן נבחרים 120 חברי הפרלמנט שלה, הכנסת. נבחרים אלו, וכן גם חברי המועצות העירוניות, נבחרים על פי שיטה של יצוג יחסי שבה מציגות המפלגות רשימות של מועמדיהן. הבוחר מצביע עבור הרשימה, אך אין לו כל השפעה על הרכבה. הרשימות נערכות בכל המפלגות (בבחירות האחרונות השתתפו 22 רשימות) בסדר־עדיפות אישי הנקבע על ידי ועדת־מינויים המורכבת מהנהגת המפלגה. מספר הקולות להם זוכה הרשימה, הוא הקובע את מספר מועמדי־המפלגה שיכנסו לכנסת. כי־כן, תלוי עתידו הפוליטי של המועמד לא בבוחר כי אם בהנהגת מפלגתו, המכריעה אם יכלל ברשימת המועמדים והקובעת את מקומו ברשימה. בישראל לא קיים המושג של “הח”כ שלי“. אחת לארבע שנים פונים מנהיגי המפלגות אל הציבור ומבקשים את קולותיו. מלבד מתי־מספר העומדים בראש הרשימות, רוב חברי הכנסת האחרים הינם אוסף של שמות לא־ידועים בציבור. כתוצאה משיטה זו מונצח סדר־העדיפות ברשימת המועמדים ובמוסדות המפלגה. עסקני המפלגה משתלטים על הכהונות היצוגיות ואילו רובדי אוכלוסיה שלמים, עם נסיון בתחומים שונים של פעולה ציבורית, אינם זוכים לייצוג בכנסת. שיטה ישראלית זו היא יחידה־במינה בעולם. כבר בן־גוריון ניסה לשנותה מלכתחילה, אך לשוא, כי אבות־המדינה היתנו כל שינוי בשיטת הבחירות ב”רוב מיוחס". כתוצאה משיטה זו, מנותק למעשה הנבחר מציבור הבוחרים ושיקוליו מושפעים יותר על־ידי רצון מנהיגי המפלגה מאשר רצונו של הבוחר. עוד ב־1955 הזהיר בן־גוריון ששיטה זו תביא באחד הימים לאסון לאומי.

המצב שתואר לעיל נכון לגבי כל המפלגות. בהשוואה למדינות אחרות, התחוללו אך שינויים מעטים־יחסית במפלגות. היו שרים ומנהיגי מפלגות ששירתו ברציפות עשרים וחמש שנים. ברוב המפלגות לא היו נהוגות בחירות פנימיות או בחירות מוקדמות. הכנסת היא הממנה את הוועדות האמורות לקיים את הפיקוח של הזרוע המחוקקת על הזרוע המבצעת, אך מידת הפיקוח המופעלת על־ידי ועדות אלו היא בהכרח מצומצמת. רק ח“כים מעטים מוכנים להסתכן בביקורת פומבית על מנהיגותם, כאשר הם תלויים במנהיגות זו, ולא בציבור הבוחרים, לצורך היבחרותם־מחדש לכנסת. כי־כן, הוועדה לענייני חוץ ובטחון קיימה אך ביקורת מצומצמת, אם בכלל, על המימסד הצבאי ובעיקר שימשה פורום לשמיעת דו”חות, אך לא יותר מזה. הידיעה הראשונה שקיבלה ועדה זו על הכנות הערבים למלחמה, באוקטובר 1973, ועל הריכוזים לאורך הגבולות, נמסרה לה רק שש שעות אחרי שהמלחמה פרצה.

הדמויות המרכזיות בישראל היו שלש, לכל אחת מהן היתה השפעה רבה ומכרעת בתחום מוגדר, באופן המזכיר צורת שלטון בנסיכויות של ימי־הביניים. תחומה של כל “נסיכות” כזו נתחם בדיוק רב והגבולות כובדו על־ידי “הנסיכים” האחרים. הגב' מאיר משלה בתחום יחסי־החוץ, ובעיקר בתחום היחסים עם ארה"ב. היא הצליחה ליצור יחסים אישיים עם הנשיא ניקסון אשר הפכו לנכס פוליטי מן היקרים ביותר שהיו לישראל בעת צרה.

התחום הכלכלי, לרבות כל מכלול פעולות הממשל שהתייחסו לסיוע של יהדות העולם, היה נתון למרותו של מר פנחס ספיר, אישיות רבת עוצמה ודחף, אשר כשר־האוצר היה ללא־ספק לשר רב־ההשפעה ביותר. בהיותו “יונה” מבחינה פוליטית, התנגד למה שנראה בעיניו כמדיניות הבלתי־פשרנית של הגב' מאיר ושל מר דיין והוא נתן ביטוי פומבי להתנגדותו. אך הוא עשה זאת מבלי לחצות את גבול “הנסיכויות” השכנות.

משה דיין, הרמטכ“ל הכאריזמטי של צה”ל במערכת “קדש” ושר־הבטחון של ישראל במלחמת 1967, הינו דמות בינלאומית. הוא מנהיג־מלידה, אך לעומת זאת פוליטיקאי גרוע ביותר המגלה חוסר־סובלנות כלפי עסקני־מפלגה, ואנשים עשויים להביאוֹ לידי שעמום. הוא ניחן במוח חד ומקורי, המאפשר לו לנתח מצבים ניתוח מבריק ולהעלות רעיונות מקוריים ויחודיים. במרוצת השנים עשה לו שם כמנהיג פוליטי־צבאי. החזות שהפגין כלפי־חוץ חיפתה על נטייתו להססנות. האינסטינקטים שלו הוכחו לעתים קרובות כנכונים, אך למרבה הדאבון נעדר הוא את נחרצות־ההחלטה לפעול על פיהם. ב־1967 גילה אי־רצון להתיר לצבא ישראל להתקדם עד לתעלת סואץ, בהעריכו שמצרים לעולם לא תגיע לכלל הסכם עם ישראל כל עוד חילות צה“ל חונים על התעלה. הוא התנגד להתקפה על הגולן ב־1967, אך הממשלה הכריעה אחרת. במדיניות “הגשרים הפתוחים” שלו כלפי ירדן, ביחסו לאוכלוסיה הערבית של הגדה המערבית, במשא־ומתן באמצעות ד”ר קיסינג’ר על הסכם־ההפרדה עם מצרים וסוריה, הוא גילה תבונת־מחשבה שכה מאפיינת רבים ממעשיו. לעומת זאת, יחסו המתנשא, הסתגרותו בתוך עצמו, סגנון־דיבורו הלאקוני והשם שיצא לו כמי שאינו מוכן להתייצב אף מאחורי הקרובים שבידידיו – כל אלו הציבו סימני־שאלה מרובים סביב אישיותו. אולי היטיב מכל להגדירו הקריקטוריסט הישראלי המפורסם, זאב, הצר את דמותו תמיד כאישיות “האמלטית” שסועת־ספקות החוזרת ושואלת תדיר “להיות או לחדול?”

התקופה המוצלחת שלו כראש המטה הכללי של צה"ל, יחד עם היוקרה הרבה שצבר כתוצאה ממלחמת־ששת־הימים ומעמדו כאישיות כל־עולמית הפכוהו לסמכות בלתי־מעורערת בנושא הבטחון. וכתוצאה מכך זכה בתחום המדיניות הבטחונית למעמד בארצו שרק שרי־הגנה מעטים בעולם המערבי הגיעו לשכמותו. תמיד הקפיד לתאם כל צעד שעשה עם הגב' מאיר ולעדכנה בכל הנוגע למימסד הבטחוני, אך מבחינות רבות היה הוא הפוסק האחרון והמכריע בנושא הבטחון. אמנם נושאים רבים היו טעונים החלטה של הממשלה כולה; אולם, כשם שרק שרים מעטים – אם בכלל, ולבטח לא מקרב שרי מפלגת העבודה – העזו לקרוא תגר על מר ספיר בנושאים כלכליים, או על הגב' מאיר בעניני חוץ, כן גם נמצאו אך חברי־ממשלה מעטים שהסתכנו בקוצר־הרוח הבלתי־מוסווה של דיין, מדי הצליבם חרבות עמו בנושאי בטחון. בדרך כלל נתקבלו ההחלטות כרצונו.

בשיחות פרטיות הוא הירבה להביע הסתייגויות מן ההתפתחויות בישראל בתחום החברתי, ומן השיטה הכלכלית – אולם רק עד גבול מסויים. כל אחד משלשת האישים האלה הוסיף לטפל ב“אחוזתו”, עם מעט מאד התערבות מן־החוץ. לכנסת, הגוף הנבחר המייצג את הציבור, היתה השפעה מועטה מאד בעניינים אלו, פרט למספר מקרים יוצאים מן הכלל.

הארץ שיגשגה מבחינה כלכלית, ואולם החל מסתמן בה רפיון מסויים, שנבע מאופי השלטון אשר יצר פער, בתחומים מסוימים, בין ההנהגה לבין הציבור. מערכת מס־ההכנסה, שהיא מן המחמירות ביותר בעולם כולו, יחד עם תקנות שנונות מרובות שתוקנו על־ידי השלטון על מנת לעקוף את חוקי מס־ההכנסה, מילאו תפקיד־מפתח בשחיקתו של הבסיס המוסרי של החברה ובהקטנת העידוד לעבודה יצרנית. הכל, החל בסוור בנמל וכלה בפרופסור באוניברסיטה, היו מעורבים בנסיונות להתחמק מתשלום מס־אמת. כתוצאה, נפגע מוסר־הציבור לא רק בכל הנוגע לתשלום מסים. שביתות פרצו בדרך כלל בשרותים הציבוריים לא רק בשל סיבות מוצדקות, אלא גם בשל יוקרה, אמיתית או מדומה, וכחלק ממאבקי כוח; ופעמים רבות פגעו השביתות בבטחונה של המדינה שצבאות־אויב מגוייסים חנו על גבולה. כאשר שביתת רופאים ממושכת פגעה במהלך החיים הסדירים במדינה, ציין פרופסור־לפסיכיאטריה ידוע, ששום מיגזר של האוכלוסיה אינו נכון לוותר על הטבות למען טובתו של הציבור כולו; אותו פרופסור ראה בתופעה זו “כתובת על הקיר” ונתן ביטוי פומבי לפקפוקיו באשר ליכולתה של המדינה לעמוד בפני משבר רציני. הוא סיכם את המצב סיכום תמציתי באמרו: “חשיבה חופשית היא, מעצם טבעה, ביקורתית. הביקורת מנתצת אלים בטרם קמו. החברה שקמה בישראל ואשר גיבוריה הינם קשוחים ונישאים־מעם, זקוקה לאלילים. אך כאשר אלילים אלו יאכזבו, ישמט הבסיס מתחת למרגלותיה של החברה. באשר שם יש אלילים, עוברת האחריות לגורל החברה ולדמותה מן הציבור בכללו ומכל פרט בתוכו אל כתפי האלילים… כפי שראינו במלחמה, ההנהגה, בנוטלה לעצמה מונופולין על הזכות להבחין בין טוב ורע, שחררה את הציבור מן האחריות לגורלו”. הגדרה זו של אשר אירע בחברה הישראלית מסבירה את הרקע לתגובות הציבור בישראל אחרי המלחמה.

למרות כל זאת, מבחינות רבות היתה החברה הישראלית בריאה ואיתנה. ההישגים בתחום הכלכלה וההתיישבות היו ללא תקדים. השיטות הישראליות נלמדו על־ידי אומות אחרות. ישראל ייצאה ידע וסייעה למדינות אחרות. הוקם כוח־מחץ צבאי מעולה. היו דברים רבים מעוררי־גאווה בחברה זו, אשר קלטה אחים נרדפים מכל קצווי־תבל והשיגה הצלחות לא־מבוטלות בבנייתה של אומה המושתתת על תפיסות חברתיות מתקדמות ועל שוויוניוּת.

אולם הקפיאה־על־השמרים פשתה בצמרת. שיטת הבחירות פטרה שר או ח"כ מן הצורך לסנגר על מעשיו לפני בוחריו. כל מנהיג פעל מתוך הידיעה שככל שירבה לשגות, מקומו ברשימת המועמדים לכנסת הבאה לא יפגע. העקרונות האידיאולוגיים המנחים את המנהיגות הוותיקה מוצו בקיצוניות, שכן עקרון השכר־והעונש נהיה קשה ליישום. קשה לפטר עובד בשל רשלנות, הזנחה או חוסר יעילות, וגם מתן שכר לעובד מצטיין וקידומו נתקלים בסרבול ולעתים בתסבוכות. יתר על כן, הכנסת עצמה נוטה להתעלם מן העובדה שחוקים רבים שחוקקה להגנת האזרח, אינם מופעלים, שכן במערכת אשר יצרה מנגנונים ביורוקרטיים מסורבלים – האזרח הבודד הינו תמיד פחות־חשוב מאשר קבוצות־לחץ. בשיטת הממשל האשמה במחדלים אלו, אין מנוס מכך שהפער בין ההנהגה לבין הציבור ילך ויגדל. שיטת הממשל העניקה למנהיגות תחושת כוח בלתי־מבוקרת העלולה להוליד החלטות נחפזות, ולא־בדוקות. מעצם טבעה עודדה אוירה זו לעתים יחס של הזנחה וחוסר־זהירות בניהול ענייני המדינה.

בישיבותיה ריכזה הממשלה את מעייניה בנושאי חוץ ובטחון. בהשוואה לדיונים בנושאים אלה אשר התקיימו מדי שבוע, נידונו הבעיות החברתיות הבוערות לעתים רחוקות בישיבות הממשלה. עבודת הממשל נעשתה במקרים רבים כמעט ללא עבודת־מטה. כה אדישה היתה המנהיגות לביקורת, עד כי עברה ללא־תגובה על הופעתו, ב־1971, של הספר “שדר מן הבית הלבן” אותו כתב דן מרגלית, חבר מערכת “הארץ”, אשר הצביע על היעדר כל עבודת־הכנה לפני קבלת החלטות בדרג הקבינט, על היעדר כל מנגנון לקבלת החלטות, ואשר התריע על המקריות שבה התקבלו החלטות וחשף את השטחיות שלא־תיאמן של דיוני הממשל. ספר זה לא עורר כל עניין בציבור, לא עורר תגובה מצד האופוזיציה הפרלמנטארית, זכה רק לתגובה קלושה בעתונות ולבטח לא חולל כל שינויים בשיטת־הממשל.

על רקע זה, של ראש־ממשלה רבת־עוצמה, חרוצה ונישאת על כנפי חזון אך יחד עם זאת גם מלאת שביעות־רצון ואמונה בחוכמה העדיפה של מנהיגים – יש לראות את ההתפתחויות בדרג־של־קבלת־ההחלטות בישראל, בימים שלפני המלחמה.

 

פרק 3: חיפושים אחר פתרון    🔗

תבוסתם הניצחת של הערבים ביוני 1967 בעצם ממדיה העצומים והשלכותיה בענין הגאוה הערבית, ההערכה־העצמית והכבוד הערבי – שישראל מעולם לא ידעה להעריך כראוי את חשיבותם ומשמעותם – טמנה בחוּבּה את זרע המלחמה הבאה ומסתברת הכרזתו של נאצר, המבטאה החלטה נחושה, כי “מה שנלקח בכוח, יוחזר בכוח”. בהחלטתו זו מצא עידוד בסובייטים, שקיבלו על עצמם לשקם את צבאו ולהעניק לו כל סיוע אפשרי לקידום מטרתו.

מיד כששככו הקרבות החל נאצר לבחון ביסודיות את גורמי הנצחון הישראלי. באוירה של התרוממות־הנפש ששררה בישראל בעקבות הנצחון שודרו מעל גלי האתר תיאורי־קרבות מפורטים מפי מפקדי האוגדות שלחמו בחזית הדרום. נאצר הורה להקליט שידורים אלו, אחר־כך הסתגר בחדרו והאזין להם חזור והאזן במשך ימים, במאמץ לחוור לעצמו את הגורמים אשר תרמו להפיכת צה"ל לכוח־מחץ יעיל כל־כך. אכן יכול למצות מן התיאורים המשודרים חומר רב למחשבה, שכּן ההנהגה הצבאית הישראלית, בהרבותה דברים כפי שלא עשתה אי פעם בעבר, שיירה אך מעט שלא פורסם.

בסיוע ברה“מ ניגש נאצר לקומם את צבאו. הפעם כלל השיקום לא רק את הציוד, אלא גם את כוח־האדם – איכותו ומניעיו. במלחמת־יום־הכיפורים עמדו הישראלים על שינוי ניכר באיכות הקצונה של הצבא המצרי וחייליו הסדירים כפי שהכירוה. היתה זו תוצאה של תכנית ערוכה היטב, להעלות את רמת החייל המצרי ולחדול מלראות בו בשר־תותחים. לתכלית זו גויסו לצבא מצרים בוגרי אוניברסיטאות במקצועות שונים, כגון מהנדסים, אגרונומים ומורים, ונשלחו לבתי־ספר לקצינים. משך שירותם לא הוגדר, אך נרמז להם, כי יארך “עד ליום הקרב”. רבים מן השבויים שלכד צה”ל במלחמת־יום־הכיפורים היו בוגרי אוניברסיטאות שגויסו מיד כתום לימודיהם ולא ניתן להם להמשיך בתחומי עיסוקם. הוסבר להם, כי גויסו “למען המולדת”, כלומר שיחרור סיני. רבים מהם לא האמינו כי “יום הקרב” בוא־יבוא.

רבים מן הקצינים המצרים, בהם קולונלים, היו צעירים בשנות השלושים שלהם. קצינים ישראלים שנפגשו עם השבויים המצרים הבחינו, שהרמה האינטלקטואלית של קציני־הקבע, שקיבלו את חינוכם במסגרת הצבא, היתה גבוהה משל בוגרי האוניברסיטאות מגויסי־החובה.

תכנית נמרצת ביותר לחינוך פוליטי הונהגה בצבא המצרי. קצינים דורבנו ללמוד את השפה העברית ולחקור דעת את האויב. הופקו לקחי יוני 1967 ונבחנו בקפידה. חיל־המודיעין המצרי הוציא לאור ירחון בשפה העברית, “הסייר”, שנועד לקרב את החייל המצרי לנושא הישראלי והובאו בו, מלבד שיעורי עברית למתחילים, סקירות על אירועים שהתרחשו בישראל ומאמרים העוסקים בצדדים שונים של מדינת ישראל; פעילות ישראל ביבשת אפריקה, למשל, היתה נושא למאמר ב“הסייר”, ובאחד הגליונות של הירחון אף נסקרו תולדות חיל־האויר הישראלי. המחלקה להדרכה מוראלית של הצבא המצרי הפיצה באופן קבוע שפע של חומר בנושא הסיכסוך הישראלי־הערבי, ולעתים נתקפלה בו נימה אנטישמית ברורה.

נאצר היתווה תכנית לחידוש המלחמה על ישראל, שתגול את חרפת המפלה מן הערבים ותביא לשיחרור האדמות הכבושות. רק הודות לברה“מ אפשרי היה הדבר. ב־11 ביוני 1967, כפי שתיאר נאצר אחר־כך, קיבל שדר ממנהיגי הקרמלין, שבו הפצירו בו לא להיכנע ואף הבטיחו את מלוא סיועם במאמץ להחזיר לערבים את השטחים שכבשה ישראל. ברה”מ, שהיתה מן הגורמים החשובים שחוללו את מלחמת־ששת־הימים, היתה עתה מוכנה להיכנס בעבי הקורה, כדי להוציא מתוק מעז.

בסוף יוני הגיעו למצרים נשיא ברה“מ, ניקולאי פודגורני, וראש המטה־הכללי של צבאה, המרשל זכארוב, בראש משלחת שמטרתה לבחון את נזקי המלחמה ולהתווֹת תכנית לשיקום הצבא המצרי. הנשיא נאצר שטח לפני המשלחת את בקשתו הרשמית, שברה”מ תקבל על עצמה אחריות מלאה להגנת המרחב האוירי של מצרים אף הציע, שעל הגנה זו יתמנה מפקד סובייטי. המנהיג המצרי ראה בנושא דחיפות רבה, לאור העובדה שחיל־האויר שלו הושמד למעשה במלחמה. פודגורני הביע הסכמתו להצעה המצרית. על פרטי הפגישה ועל השתלשלות העניינים לאחריה סיפר אנוור סאדאת, בראיון אחרי מלחמת יום־ הכיפורים. באותה שעה כיהן סאדאת כנשיא המועצה הלאומית ולדבריו טילפן אליו נאצר שעות אחדות אחרי שנסתיימה הפגישה ואמר, שהנשיא הסובייטי עתה זה הודיעוֹ שברה“מ לא תוכל להיענות לבקשה המצרית בענין ההגנה האוירית – ולוּ גם תהיה בפיקוד סובייטי. באותו יום עצמו התקיימה בגלאזבורו שבארה”ב פגישת־פיסגה בין ראש ממשלת ברה"מ, אלקסיי קוסיגין, והנשיא האמריקאי, לינדון ג’ונסון, וסאדאת חשד כי בכך נעוץ הסירוב הרוסי. כעבור זמן יצא סאדאת למוסקבה שם חזר והעלה את הבקשה. הסובייטים עמדו בסירובם.

אף שסירבה ברה"מ לקבל על עצמה אחריות להגנת המרחב האוירי של מצרים, הסכימה לקומם ולצייד את הכוחות המזוינים שלה. דבר זה התבצע משך זמן־שיא, ובתוך כמחצית השנה עמד מול הכוחות הישראליים מעבר לתעלת־סואץ צבא מצרי שוה בגודלו לזה שעמד מולם בבוקר ה־5 ביוני. היתה זו רק ראשיתו של תהליך שהקים למצרים צבא בן 800,000 חייל בקירוב. מיד כשהיה בידי המצרים ציוד כדרוש, התחילו בפעולות הטרדה לאורך התעלה ואחר־כך פתחו במלחמת־התשה.

ב־21 בינואר 1969 הגדיר נאצר, בראיון שהעניק ל“אל־אהרם”, את המדיניות הצבאית של מצרים. בתוך השאר אמר: “העדיפות הראשונה, העדיפות המוחלטת… היא החזית הצבאית. כי עלינו להבין שהאויב לא יסוג אלא אם כן נאלץ אותו לכך בכוח. ובאמת אין שום תקוה שיימצא פתרון פוליטי אלא אם כן יחוור לאויב שביכולתנו לכוף עליו נסיגה באמצעות לחימה”.

הלך־המחשבה של המנהיגות הפוליטית והצבאית של מצרים הובהר ביתר הרחבה במאמר, שהופיע ב“אל־אהרם” ב־7 במרס, מפרי עטו של עורך העתון, מוחמד חסניין הייכל, שתכופות שיקפו מאמריו את עמדתו של נאצר ואחר־כך תקופת־מה את של הנשיא סאדאת. הואיל ומדינת ישראל, אומר הייכל, בשל שטחה, מספר אוכלוסיה ומשאביה המוגבלים, מצד אחד, ובשל מצב ההיערכות של צבאה ואופי אימוניו, מצד שני, עשויה לניהול מלחמות־בזק, שומה על הערבים לגשת לתיכנון מלחמה ממושכת, על בסיס העומק שמקנה להם שטחם, מספריהם העצומים והמשאבים הכלכליים הבלתי־מוגבלים העומדים לרשותם, ובהתחשב במצב ההיערכות הבלתי מספקת של צבאותיהם. לגבי הערבים, שלרשותם כוח־אדם למכביר, אובדן 50,000 חיילים לא יעלה ולא יוריד; אובדן כחמישית המספר הזה לישראל, יאלצה לבקש הפסקת־אש. בהמשך מאמרו מעריך הייכל, שהמלחמה הבאה בישראל חייבת להימשך לא פחות משבעה עד שמונה שבועות, או־אז תפסיד ישראל, ואף לא יעמדו לה כיבושים חדשים, יהיו רבים ככל שיהיו. הייכל גם יודע לעמוד במאמרו על חשיבות הפעלתה של החזית המזרחית ואילוץ ישראל ללחום בשתי חזיתות בעת־ובעונה־אחת.

בדצמבר הציע שר־החוץ האמריקאי, ויליאם רוג’רס, תכנית להסדר חלקי במזרח התיכון. תכנית רוג’רס דנה בהסכמי־שלום בין ישראל ובין מצרים וירדן, שבמסגרתם תיסוג ישראל כמעט מכל השטחים הכבושים; רצועת־עזה ושארם אל־שייך תשארנה בגדר שאלות פתוחות. ישראל לא שבעה רצון מן התכנית. הנשיא נאצר דחה אותה. יחס הסובייטים לתכנית, שתחילה נראה שיצדדו בה, היה דו־ערכי. בתוך כך היו הצעות שונות עושות דרכן בין הישראלים והמצרים. במאי 1970 רמזה ראש־הממשלה הגב' מאיר, כי תמורת שלום־אמת תהיה ישראל מוכנה לוויתורים “שיפתיעו את העולם” והכריזה, שאף תיאות לקיום משא־ומתן באמצעות מתווך. בתשובה רמז נאצר, שאם תיאות ישראל לסגת תכיר מצרים במדינת ישראל. על הרקע הזה, ובעיצומה של מלחמת־ההתשה, הועלתה תכנית רוג’רס השניה, שתכליתה היתה להשיג הפסקת־אש שתוביל לחידוש המשא־ומתן, בו תכיר מצרים בריבונות מדינת ישראל בגבולותיה ואילו ישראל תיסוג מ“שטחים כבושים”.

תגובתו של נאצר לתכנית החדשה היתה שלילית. אחר־כך יצא למוסקבה, ב־29 ביוני, ושהה שם כשבועיים בביקור שנודעה לו השפעה עמוקה על יחסי ברה“מ־מצרים. נאצר היה עתה איש חולה מאד ובשהותו בברה”מ נועד גם לקבל טיפול רפואי. ביולי, בשובו מברה“מ, הודיע על הסכמתו לתכנית רוג’רס. לדברי סאדאת, בראיון עמו שהתפרסם בעתון הביירותי “אל־חוואדס” ב־26 באפריל 1974, החליט נאצר להיענות לתכנית ברגע של מפּח, בהיותו יושב מול מנהיגי ברה”מ באולם־הישיבות של הקרמלין.

ששה חודשים לפני כן, בפגישה קודמת במוסקבה עם מנהיגי הקרמלין – שנערכה בצל ההפצצות שהחל חיל־האויר הישראלי לבצע בעומק מצרים – השיג נאצר את הסכמתם לקבל על עצמם את ההגנה האוירית של עמק הנילוס; הסובייטים אף נעתרו לדרישתו החוזרת־ונשנית, לספק למצרים מטוסים המסוגלים לבצע משימות הפצצה בעומק ישראל וכך לשמש גורם הרתעה.

ציוד רב הגיע למצרים אחרי הביקור הזה – טילים וצוותי מומחים אמנם כן; אך המטוסים המיוחלים בוששו לבוא. נאצר החל לאבד את סבלנותו. ובדבקו בקו הנקוט בידו, של נסיון לתפוס את החבל בשני ראשיו, רמז בנאום האחד־במאי שלו רמיזות לעבר הנשיא ניקסון, שנשתמעה מהן נכונות להתקרבות.

משאמר את דבריו יצא נאצר ביוני לברה"מ. במוסקבה נתקל באוירה של אי־אמוּן וחזר לקאהיר אדם מתוסכל. סאדאת מתאר את פגישתו עם נאצר בשובו. הודות לטיפול הרפואי שקיבל נראה הנשיא כאילו השיל מעליו עשרים שנה, אולם היה איש חולה מאד. בדרכם משדה התעופה שאלו סאדאת מה סיכם עם הרוסים. נאצר ענה בשתי מלים, באנגלית, “Hopeless case” (ענין אבוד). לאחר מכן הוסיף, “קיבלתי את תכנית רוג’רס”.

נאצר ראה בהסכמת הסובייטים למעורבות צבאית בהגנת מצרים, שהשיגהּ בפגישתו עם המנהיגים הסובייטים בינואר, צעד גדול וחשוב קדימה מבחינת תכניותיו באיזור. אלא שבפגישת יוני נוכח לדעת, כי אף־על־פי ששיגרו את אנשיהם למצרים להגן עליה, הנה לא באו למזרח התיכון כדי לכפות על ישראל פתרון בכוח הנשק. או־אז גמר בנפשו, כי הדרך היחידה להגיע לפתרון שיספק את מצרים היא באמצעות האמריקאים. כבר באפריל נוצר המגע המעשי הראשון, כאשר ביקר בקאהיר עוזר שר החוץ האמריקאי, ג’וזף סיסקו. עתה פנה נאצר לתקן את יחסיו עם ארה"ב.

ב־28 בספטמבר 1970 מת הנשיא נאצר. ראש ממשלת ברה“מ, קוסיגין, חש לקאהיר ועמו פמליה גדולה ועשה שם כשבוע ימים בנסיון להשפיע על כיווּן המשטר החדש, תוך כדי חיזוק מעמדה של הקבוצה המקיפה את סגן־הנשיא הפרו־סובייטי, עלי צבּרי. אורח אחר, בולט פחות, בהלויית נאצר היה שר הבריאות־החינוך־והסעד של ארה”ב, אליוט ריצ’ארדסון. בחשאי, ללא גינוני טכס, נפגש ריצ’ארדסון עם אנוור סאדאת לראשון בשורת מגעים שעתידה ארה"ב לקיים עם נשיאה החדש של מצרים בתקופה שקדמה למלחמת יום־הכיפורים.

בשלהי 1970 העלה שר הבטחון הישראלי, משה דיין, הצעה להסדר־ביניים בין ישראל ובין מצרים. לפי הצעה זו תיסוג ישראל מרחק־מה מן התעלה ותאפשר למצרים לפתחה לתנועה; צוות הפעלה המורכב מאזרחים מצרים יורשה לשהות בגדה המזרחית. דיין גרס, שבפתיחת התעלה לשיט יווצר הן אצל המצרים והן אצל הסובייטים אינטרס להבטיח כי תישאר פתוחה. הוא גם האמין, שיש ליצור איזור־חיץ בין כוחות ישראל ומצרים, וחשוב יותר בין ישראל וברה"מ, וזאת על־ידי פירוז השטחים שמהם תיסוג ישראל. בינתיים היו המגעים בין הנשיא סאדאת והאמריקאים מתפתחים והולכים. סאדאת עמד בקשרים עם הנשיא ניקסון, ונציג מצרי בא לוושינגטון לפתח את רעיון ההסדר החלקי.

בראשית 1971 העניק סאדאת ראיון לארנו דה־בּוֹרגרב, העורך לעניני חוץ של השבועון “ניוזוויק”, שהיה מקורב מאד לנשיא המצרי ועתיד לשמש מקור רב־ערך להגיגיו ולמחשבותיו. באותו ראיון אמר סאדאת לראשונה, כי יהיה נכון להכיר במדינת ישראל ולחיות עמה בשלום. כשראיון זה בידו טס דה־בורגרב לירושלים ונפגש עם כמה אישים, שהתרשמו מהתפתחות חדשה זו, אחר־כך נתקבל אצל ראש־הממשלה הגב' מאיר. הוא החל לספר לה פרטים מראיונו עם סאדאת, אך לדבריו האזינה לו בקוצר־רוח בלתי־מוסתר ולבסוף שיסעה אותו באמרה, “אם אינני טועה, באת לראיין אותי. אם כן, שאל את שאלותיך בבקשה”. משסיים דה־ בורגרב לראיינה ציין, “גברתי ראש־הממשלה, חוששני שעד שראיון זה יתפרסם כבר יהיו דבריך מיושנים, שכן הנשיא סאדאת ייענה לפניית השגריר יארינג ויצהיר, כי הוא נכון לשלום”. על כך אמרה הגב' מאיר בעוקצנות, “זה יהיה יום גדול. איני מאמינה שזה יקרה”.

דה־בורגרב טס חזרה לניו־יורק. בחניית־ביניים בשדה־התעופה של ציריך נקרא ברמקול אל הטלפון. עתה זה נתקבלה מירושלים בקשה, כך הודיעוֹ כתב “ניוזוויק” במקום, להחזיר את נוסח הראיון עם הגב' מאיר לצורך תיקונים; מתברר שבינתיים אמנם נתפרסמה הצהרת סאדאת ברוח הדברים שחזה דה־בורגרב. למעשה לא תיקנה הגב' מאיר בכתוב אלא את הטעון עידכון. דה־בורגרב מאמין עד היום, כי בכך החמיצה הגב' מאיר את ההזדמנות הגדולה ביותר למניעת המלחמה.

בראשית פברואר הכריז סאדאת על הצעתו להסדר חלקי, שבקווים רבים דמתה לתכנית שהעלה דיין. השוני בין שתי התכניות היה בענין אופיו של הכוח המצרי שיורשה לשהות בגדה המזרחית – אם יהיה כוח צבאי או כוח שיטור; אך בעיקר נבדלו שתי ההצעות בעמדתן בבעיה המרכזית – אם יהיה זה הסכם העומד בזכות עצמו וללא קשר עם המשך המשא־ומתן למציאת פתרון כולל, כפי שגרסו הישראלים, או שמא, כפי שגרסו המצרים, יהיה חלק מפתרון כולל, לרבות התחייבות מצד ישראל לנסיגה מלאה של כוחותיה מסיני.

זמן קצר אחר־כך העלה נציג המזכיר־הכללי של האו“ם, ד”ר גונאר יארינג, שנתמנה להביא לביצוע החלטה 242 של מועצת־הבטחון, הצעה משלו, שהיתה קרובה עד מאד לתביעות מצריות מרחיקות־לכת. הצעת יארינג לא נתקבלה על דעת ישראל, ובעקבות התערבותו התקשחה עמדתה.

חודשים ארוכים במרוצת 1971 נמשך המשא־ומתן על הסדר חלקי, בלא שתושג כל התקדמות. במבט לאחור מנקרת המחשבה, שמתווך נמרץ ויעיל יותר אפשר שהיה משיג פריצת דרך עוד ב־1971 – ובכך מונע את שפיכות־הדמים של אוקטובר 1973 – ומעלה הירהורי פכּחון בדבר היחס שבין אישים ובין מאורעות בהיסטוריה. שהרי בסופו של חשבון, אחרי אירועי אוקטובר 1973 קיבלה מצרים הסכם שהיה בו הרבה מן ההצעה הישראלית מ־1971.

בתחילת מרס יצא הנשיא סאדאת לראשון בשוּרת ביקורים חשאיים במוסקבה. נלווּ עמו שר־הפנים, שאראווי גוּמע, ושר־המלחמה, הגנרל מחמוד פאוזי. סאדאת עדיין לא חש בטוח בתפקידו החדש – ובייחוד לנוכח שני השרים המלווים אותו, שהחזיקו בידיהם מידה רבה של כוח השלטון במצרים, בעיקר שר־הפנים, המופקד גם על שירותי הבטחון; במהרה עתידים שני שרים אלה למצוא עצמם הרחק ממשרדיהם, יחד עם מתנגדיו האחרים של סאדאת בשלטון. בפגישה עם הסובייטים העלה סאדאת את הנושא של מטוסי ההפצצה ארוכי־הטווח שהובטחו לנאצר בשעתו אלא שאי־הספקתם גרמה לו שיקבל את תכנית רוג’רס. על כך ניתנה התשובה “נהיה מוכנים לספק לכם מטוסים אלה בתנאי שלא יופעלו ללא אישור מוקדם של מוסקבה”. סאדאת, לפי דיווּחו שלו על הפגישה, התחלחל. המשמעות האמיתית של המעורבות הצבאית הסובייטית החלה להתבהר לו. משעה זו היה הלך־מחשבה חדש בתכלית מתפתח והולך במוחו של נשיא מצרים; ומתוך הלך־מחשבה זה עתידה לגמול ההחלטה על פינוי היועצים הסובייטים ממצרים, ביולי 1972. חילופי־דברים חריפים הוטחו בפגישה זו. בשובו למצרים כינס סאדאת את המועצה העליונה של מפלגת האיחוד הסוציאליסטי הערבי ודיווח לה על דיוניו במוסקבה. בסיכום אמר: “סירבתי לקבל את המטוסים בתנאים אלו, שכן אני מסרב לקבל מצב שבו ישרור על אדמת מצרים רצון אחר מאשר רצוני שלי ורצון המנהיגות הפוליטית של מצרים”.

משפג תוקפו של הסכם הפסקת־האש, במרס, לא האריכו סאדאת פעם נוספת, כפי שכבר עשה פעמיים בעבר. שנת 1971 נועדה להיות, כפי שהכריז, שנת ההכרעה".

במאי 1971 בא לקאהיר שר החוץ רוג’רס, בליווּי ג’וזף סיסקו, במטרה לקדם את המשא־ומתן על הסדר חלקי. במהלך הביקור הכריז רוג’רס, כי בעקבות הצהרת סאדאת מפברואר אין לו משאלות נוספות ממצרים. נראה שבאותה הזדמנות רמז סאדאת לאורחיו, כי שינויים מסוימים עשויים להתחולל בארצו. שבוע אחר הביקור, ב־14 במאי, הלם סאדאת בקבוצת מתנגדיו – כולם מאנשי־סודו של נאצר – לרבות סגנו, עלי צברי, שעמד בראש הקבוצה הפרו־סובייטית בשלטון.

אנשים אלה בחרו בסאדאת לנשיא אחרי מות נאצר כיון שחשבו אותו כאדם בינוני, נוח להשפעה, שימלא את רצונם. עם הזמן נוכחו לדעת, כי האיש אינו רפה־רצון כלל וכלל ויש לו עמדה משלו הן בעניני חוץ והן בנושאי פנים. כך אפוא רקמו קשר, לפי מיטב כללי ההפיכות במזרח התיכון, להדיחו ולתפוס את השלטון. אלא שסאדאת, שדאג להימצא היטב בתמונה, הקדים ופעל. הקושרים נאסרו ואחר־כך הועמדו למשפט ונדונו לתקופות מאסר ארוכות.

הקרמלין בחן את ההתפתחויות במצרים בחששות ניכרים. בפעם הראשונה מזה שנים מבקר שר־חוץ אמריקאי בקאהיר; ומיד יורדת על מדיניות הסובייטים במזרח התיכון מהלומה נוספת והם מאבדים את אחד התומכים הנלהבים ביותר במעורבות הצבאית שלהם במזרח התיכון ובמצרים. הנשיא פודגורני יצא בשליחות דחופה לקאהיר ובבואו הציג לפני מארחיו נוסח של “חוזה ידידות ושיתוף־פעולה” סובייטי־מצרי לחמש־עשרה שנה. החוזה מבטיח את תמיכת ברה"מ למצרים “במאבקה להקמת חברה סוציאליסטית” ומחייב כל אחד מהצדדים החתומים לא להיכנס בברית, או לנקוט פעולה, המכוּונת נגד זולתו ולא לחתום על הסכם בינלאומי כלשהו המנוגד לתנאי חוזה זה.

בפגישתם עם סאדאת במאי רמזו רוג’רס וסיסקו לנשיא מצרים, שארה“ב תהיה מוכנה לעשות עיסקה על חשבון ישראל תמורת נכונות מצרים לעשות עיסקה על חשבון ברה”מ. ופתאום, כרעם ביום בהיר, הופיעה הברית הרוסית־מצרית והאמריקאים נמצאו עומדים לפני שוקת שבורה. הם פנו לסאדאת בבקשת הסבר, והוא השיב כי מצרים חפשית להחליט בעניניה כראות עיניה.

בראשית יולי שוב הגיע למצרים נציג אמריקאי, והפעם היה זה ראש המדור המצרי במחלקת־המדינה מר מיכאל סטרנר. לדברי סאדאת – באחד הראיונות לדה־בורגרב סיפר פרטי־פרטים על הדיונים שהתנהלו בין מצרים וארה“ב ב־1971 – מסר לו סטרנר, שהנשיא ניקסון החליט לקחת תפקיד פעיל במשבר במזרח התיכון; מכל מקום מבקש ניקסון לדעת, אם בעקבות חוזה הידידות ושיתוף־הפעולה עם ברה”מ חל שינוי בעמדת מצרים. על כך השיב סאדאת, שמאום לא נשתנה וציין, שהברית אינה אלא מסגרת חדשה למצב הקיים מכבר. הוא הביע הסכמתו לחידוש היחסים הדיפלומטיים עם ארה"ב לאחר שלב ראשון של נסיגה ישראלית במסגרת הסכם־ביניים ואמר לסטרנר, שבכוונתו לשלח את הצוותים הסובייטים לביתם כשיסתיים שלב ראשון זה של נסיגה, “כיון שהדבר רצוי לי לא פחות משהוא רצוי לכם”.

בעקבות זאת יצא סיסקו לשיחות בישראל. אלא שלדברי סאדאת, החודשים חלפו ודבר לא אירע. עתה הגיע למסקנה, שהתקרבותו אל האמריקאים אינה נושאת פרי וב־11 באוקטובר 1971 טס שוב למוסקבה. בפגישתו עם שלושת המנהיגים הסובייטים הצליח לטהר את האוירה הקשה ששררה בין מצרים וברה"מ מאז מאי, והשיג את הסכמתם לעיסקת־נשק חדשה. הנשק היה אמור להגיע למצרים לקראת סוף 1971 – “כדי שנוכל לקבל החלטה בענין הקרב”, כפי שניסח זאת סאדאת.

ב־8 בדצמבר 1971 פרצה מלחמת הודו־פאקיסתן וברה“מ מצאה עצמה אנוסה לעמוד בהתחייבויותיה להודו. בתוך כך היו המצרים ממתינים למשלוחי הנשק כמובטח. באמצע דצמבר שיגר סאדאת, כעדותו, שדר לברה”מ וציין, כי “רק חמשה־עשר יום נותרו עד סוף השנה ועדיין לא קיבלנו מכם כל הודעה בדבר מועדי הגיען של האניות עם הנשק שלנו. גמרתי אומר, ששנה זו תהיה שנת ההכרעה וברצוני לבקרכם כדי שאוכל להתגבר על הבעיות הניצבות בפני ולפתרן יחד עמכם”; למגנת לבו, הזמינוהו הסובייטים לערוך את ביקורו לא בינואר 1972, כפי שקיווה, אלא בפברואר.

השיחות עם סאדאת בפברואר 1972 לא הגיעו לכלל סיכום וכעבור חודשיים הזמינוהו הסובייטים שנית. המנהיגים הסובייטים ביקשו לנהל שיחות ליבון עם נשיא מצרים לקראת פגישת־הפיסגה עם הנשיא ניקסון, שנועדה להיערך במוסקבה במאי. ברה“מ נקלעה עתה למצב עדין ביותר, מכאן, הריהי מנסה ללכת בקו ההפשרה עם ארה”ב, ומכאן מפעילה עליה מצרים לחץ לנקוט פעולה המנוגדת בתכלית לרוח ההפשרה. סאדאת, לדבריו, טען בפגישה זו לפני מארחיו, שאין לשבור את הקפאון במזרח התיכון אלא בפעולה צבאית. ברה“מ, הוא מוסיף ומציין, התנגדה לפעולה צבאית. מכל מקום הסכימו עמו המנהיגים הסובייטים, שעל ישראל לדעת כי מצרים חזקה אף הבטיחו נשק לצורך זה. משתסתיים פגישת־הפיסגה בין מזכיר המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, ליאוניד ברז’נייב, והנשיא ניקסון, כך אמרו לו, יפתחו בפעולה מקיפה לחיזוק היכולת הצבאית של מצרים. שני הצדדים הסכימו, שהואיל ושנת 1972 היא שנת בחירות לנשיאות בארה”ב אין לצפות לשינוי במדיניות האמריקאית במזרח התיכון בתוך החודשים הבאים. על מצרים אפוא להיות ערוכה למלחמה אחרי הבחירות לנשיאות בנובמבר. לזאת, לדברי סאדאת, הסכימו הסובייטים. נשיא מצרים סיכם עם מנהיגי ברה"מ תכנית פעולה בת שבעה סעיפים, שביצועה יושלם עד נובמבר – כדי שאם יוחל במשא־ומתן בין הצדדים, כפי שנימק זאת סאדאת, תימצא מצרים בעמדת־כוח.

כתום פגישת־הפיסגה במוסקבה נתפרסמה הודעה משותפת וצוין בה, שהושגה הסכמה בין הצדדים להביא ל“הרפיה צבאית” במזרח התיכון ואחר־כך להקפיא את המצב. סאדאת כסבור היה, שהדבר יותיר את ישראל במצב של עליונות צבאית.

ביולי 1972 פנה סאדאת לסובייטים בדרישה, לפנות ממצרים את צוותי המומחים והיועצים שלהם. לפי הסברו, היתה הסיבה להחלטתו הזכרת ההרפיה הצבאית בהודעת הפיסגה הסובייטית־אמריקאית בצירוף העובדה, שהרוסים לא עמדו בדיבורם ולא ביצעו אף אחד משבעת הסעיפים שהוסכם עליהם בפגישת אפריל. סאדאת בא למסקנה, שלא יוכל לצאת למלחמה כל עוד יושבים היועצים הסובייטים במצרים וממשלת ברה"מ משטה בו, כפי שעשתה משך כל השנה הקודמת.

צעדו של סאדאת תאם את הלך־הרוחות בקרב הצבא המצרי, שבשוּרותיו גבר הלחץ למחול לסובייטים על שירותיהם. בהתנהגותם הגסה והמחוספסת עוררו עליהם היועצים הסובייטים רגשות, טינה ומרירות. מסתגרים היו, מפרשים עצמם מעם ידידותי ונוח־מזג. כלל סדר־עולמם והשקפתם היה בלתי ניתן לגישור עם זה של סוחרי הלוונט ורוכלי השוקים. בקצינים המצרים הקלו ראש ונהגו בהם בזילזול שאך מעט טרחו להסתירו. ויש לזכור, שבכל חטיבה וגדוד ובכל סוללת־טילים היה יועץ סובייטי שהגיש חוות־דעת על המפקד המצרי במקום.

הקצינים המצרים מצדם שנאו את הרוסים במלוא מובן המלה. שבויים מצרים במלחמת יום־הכיפורים סיפרו, למשל, איך בדיון שהתקיים באחת החטיבות, שבו מתחו קצינים מצרים ביקורת על כלי־נשק סובייטיים, התפרץ היועץ הרוסי והטיח לעומתם, “אם כך, שיתן לכם אללה נשק טוב יותר”, ומיד קמה מהומה אף נשמעו קריאות לשביתה; במקרה זה הגיע הענין עד למפקד הצבא, והיועץ הוחלף. את מורת־הרוח שעוררה התנהגות הסובייטים בקרב המצרים ביטא במלים בוטות מוחמד חסניין הייכל, בסדרת כתבות הבאות להסביר את הרקע לקרע עם הסובייטים. הרוסים לא השכילו להבין, מציין הייכל, כי בנשאם ובנתנם עם מצרים אין הם עוסקים באומה מדרגה שניה, אלא בעם שהיה בשעתו נושא נס התרבות ומנהיג העולם.

צעדו של סאדאת נגד הסובייטים, שהצבא המצרי קיבלוֹ בתשואות ללא־סייג – אף שעורר חששות בקרב אותם גורמים המצדדים בנוכחות הסובייטית – נתקבל בקורת־רוח גם בישראל, שטעתה כליל בפירוש כוונותיו. ההכרזות הישראליות היו של רווחה ושביעות־רצון על הרחקת הסובייטים מחזית זו עם ישראל. יותר משאמדו את המניע האמיתי העומד מאחורי צעדו, יחסוּ לסאדאת מניעים שהיו רחוקים מרחק רב מן האמת. במידה לא מעטה תרם הדבר לחיזוק התפיסה שמילאה תפקיד כה רב בהולכת ישראל שולל.

הקו המרכזי שהדריך את סאדאת במדיניותו היה – ועמד בעינו – להביא את ארה“ב להתערב ישירות בסיכסוך במזרח התיכון. בשום שלב לא סטה מקו־מדיניות זה, אלא שעתה היה משתכנע בהדרגה, שבלא פעולה צבאית ייבצר ממנו להניע פעילות פוליטית יעילה בשיתוף עם האמריקאים. עם זאת לא היה זה רצונו, לגרום לקרע מוחלט עם הסובייטים. סאדאת ביקש לפטור עצמו מן ההשפעה הסובייטית במידה שנגעו בדבר קבלת החלטות ונטיה סובייטית גוברת להתערב במדיניות מצרים. זקוק היה ליד חפשית כדי שיוכל לנקוט בעתיד צעדים כרצונו, לרבות מלחמה, אבל היטב ידע, כי צעדים אלה מותנים בהמשך קיומם של קשרים בעלי אופי מעשי עם ברה”מ. בלעדי משלוחי־הנשק המאסיביים מברה"מ, לא יהיה לתכניותיו משקל רב.

באוקטובר 1972 יצא נשיא סוריה, חאפז אל־אסד, למוסקבה וניסה לתווך בין מצרים וברה“מ. זמן קצר אחר־כך בא למוסקבה ראש ממשלת מצרים, עזיז צידקי. נראה שצידקי הצליח לשכנע את המנהיגים הסובייטים, שאין בכוונת מצרים לחוּש לזרועותיה של ארה”ב ולערער בכך את מעמדה של ברה"מ במזרח התיכון. הצדדים הסכימו ביניהם לעצור את תהליך ההידרדרות ביחסים בין שתי המדינות.

זמן קצר לאחר ביקור צידקי במוסקבה הגיעו למצרים מומחים סובייטים ונתוספו על אלה מן המדריכים והיועצים שלא עזבו את הארץ ביולי. הסובייטים הקימו במצרים מכונת־מלחמה אדירה ובפשטות לא היתה להם כל כוונה לזנחה. תחת זאת התאימו עצמם לתנאים החדשים בדרכם האמפירית האופיינית.

במשך כל התקופה הזאת היה מעמדו האישי של סאדאת במצרים נחלש והולך. שנת 1971 היתה אמורה להיות “שנת ההכרעה”, אלא שחלפה־עברה בלא שיארע דבר ועד־מהרה הפך סאדאת מטרה להלצות בארצו. תירוציו המסברים את האוזן בענין מלחמת הודו־פאקיסתן והסברים אחרים לאי יציאתו למלחמה, היו נושא להומור עוקצני לרוב בין מחדדי־החידודים של קאהיר. סאדאת עומד היה עתה בראש ציבור המציירו כשוטה גמור ונוהג חברה שהמוראל בה מעורער במידה רבה ושאינה נותנת אמון רב בממשלתה. מחוץ למצרים נתקבל רושם של משטר רופף, הנתון במאבק נואש על קיומו. משקיפים פוליטיים היו בוחנים את ההתפתחויות במצרים כדי להעריך איזו אישיות עשויה לעלות כחילוף לסאדאת. שררה הסכמה, שסאדאת נשאר בשלטון בחינת הרע במיעוטו ונשאלה השאלה, כמה זמן תוכל כלכלת מצרים לשאת בנטל צבאי כבד כל־כך ובלחצי מצב של לא־שלום ולא־מלחמה.

בדצמבר היו ברה“מ ומצרים אמורות לשאת ולתת על חידושו והארכתו של הסכם שבתוקפו נהנה הצי הסובייטי בים התיכון ממיתקנים מסוימים בנמלי מצרים. חשיבותם של מיתקנים אלו, שתשתיתם מאפשרת להם לספק שירותים לאניות סובייטיות ואף לבצע בהן תיקונים, לברה”מ ברורה היטב לאור גידולו של הצי הסובייטי בים התיכון בעשור האחרון. ההסכם נחתם בשעתו לחמש שנים ונקבע בו שלקראת פקיעת תוקפו, במרס 1973, יחדשו הצדדים את המשא־ומתן. שר־המלחמה של מצרים, הגנרל אחמד אסמאעיל, בא במגע עם הסמכוּת הצבאית בשגרירות הסובייטית בקאהיר ומסר על נכונותה של מצרים לחדש את ההסכם. זמן־מה אחר־כך, בראשית 1973, ביקר אחמד אסמאעיל במוסקבה, כמוהו כיועצו של סאדאת לעניני בטחון, חאפז אסמאעיל. ביקורים אלו הוכחו כמוצלחים מבחינתה של מצרים, שתביעותיה נענו. ברה"מ, שהשכילה לנצל היטב את המצב, החליטה להעמיד לרשות מצרים את חידושי הטכנולוגיה שזו מייחלת להם. מיד כששב הגנרל אסמאעיל למצרים החלו המשלוחים לזרום.

בראשית 1973 התרחש מאורע שזכה בשעתו לתשומת־לב קטנה יחסית אלא שיש להביאו בחשבון כאחד הגורמים להחרפת הסיכסוך באזורנו. ממשלת ארה“ב פתחה במשא־ומתן עם ממשלות סעודיה וכוויית בדבר הספקת מטוסי פאנטום לחילות־האויר שלהן. בפעם הראשונה גילו האמריקאים נכונות לספק ציוד טכנולוגי מתקדם ביותר למדינה ערבית. בברה”מ ניעור החשד, שהאמריקאים נכנסים למירוץ בתחום שהסובייטים מאמינים כי ידם בו על העליונה ואשר בזכותו הצליחו לקשור אליהם מדינות ערביות רבות. נראה שנהייה אמריקאית זו להפוך לספּק של טכנולוגיה מתקדמת למדינות ערביות, בנוסף לישראל, השפיעה במידה ידועה על נכונות הסובייטים להסלים את מירוץ־החימוש ולהכניס לאיזור ציוד שלא סופק מעודו לשום מדינה מחוץ לגוש הסובייטי.

מאז יוני 1967 אחז במנהיגות המצרית ולא הירפה דיבוק העדיפות הישראלית באויר, שהודגשה במלוא התוקף בהפצצות חיל־האויר הישראלי בעומק מצרים בינואר 1970. התכּנים הצבאיים המצרים חזרו וגרסו, שכל עוד חיל־האויר המצרי אינו מצויד במטוסי הפצצה בעלי טווח בינוני או במטוסי קרב־הפצצה כגון מיג־23, פאנטום, יגואר ומיראז' שיש בהם כדי לאיים על מרכזי האוכלוסיה של ישראל ומעל לכל לפגוע בשדות־תעופה ישראליים, אין לדבר על פתיחה במלחמה. הערכה זו היתה ידועה בישראל ושימשה בסיס למודיעין הישראלי באומדנו, שמצרים לא תשלים את רכישת הציוד הדרוש עד 1975; ומכאן, שאין צפויה מלחמה לפני 1975. הובעה הערכה, שמצרים לא תסתפק בפחות מאשר חיל־אויר שבכוחו לתקוף בעת־ובעונה־אחת את כל שדות־התעופה הישראליים.

סאדאת העריך, שפרק הזמן העומד לרשותו כדי לצייד כדרוש את חיל־האויר המצרי קצר הרבה מטווח השנתיים שעד 1975, שכן כלל לא מובטח לו, על רקע המצב הפנימי במצרים, שיאריך בשלטון אם לא ינקוט צעד ממשי לקראת “הכרעה”. תביעותיו הנמרצות מן הסובייטים היו להספקת מטוסי מיג־23, או לחילופין – טילי קרקע־קרקע בעלי טווח בינוני, שעצם הימצאותם על אדמת מצרים יש בהם להרתיע את ישראל מלבצע הפצצות בעומקה (מטוסי מיג־23, כללו שיכלולים טכנולוגיים חדשים ביותר והסובייטים חששו פן יפלו בידי ישראל והמערב). ביקורו של הגנרל אסמאעיל במוסקבה בראשית 1973 הכריע את הכף.

במרס, בעקבות ביקורה של משלחת צבאית סובייטית רמת־דרג בקאהיר, החלה ברה"מ לספק למצרים טילי קרקע־קרקע “סקאד”. טווח הירי של טיל זה, המסוגל לשאת ראש־חץ עשוי חומר־נפץ קונבנציונלי או חומר גרעיני, הוא כ־290 קילומטרים וכך מאפשר בידי מצרים לפגוע בריכוזי אוכלוסיה בישראל – מאדמתה. סאדאת האמין, כי כוח־הרתעה זה שבידיו שקול כנגד כוח־ההרתעה של מטוסי הפצצה בעלי טווח בינוני. הנה כי כן, היה עתה בידי מצרים מה שנראה בעיניה תנאי הכרחי ליציאה למלחמה. יש סימוכין, שהחלטתו של סאדאת לצאת למלחמה בשלה באפריל 1973. היה זה משהיו בידיו ראשוני הטילים הסובייטיים. כך אפוא, ההכרעה שהובילה למלחמה נפלה בקרמלין.

בעוד משלוחי הטילים הסובייטיים מוסיפים להגיע למצרים שיגר הנשיא סאדאת את יועצו לעניני בטחון, חאפז אסמאעיל, לוושינגטון, במטרה להשפיע על האמריקאים שיפעילו לחץ על ישראל. חאפז אסמאעיל נפגש עם ניקסון, שעתה זה הושבע לנשיא, ושמע מפיו, כך נטען, כי יהיה מוכן ללחוץ על הישראלים תמורת ויתורים מצריים החורגים מעבר לתכנית רוג’רס מ־1971. בעקבות פגישה זו הגיע סאדאת למסקנה, שהדרך היחידה לחלץ את המצב מן המבוי הסתום היא יציאה למלחמה. כשם שעתיד להסביר זאת מוחמד חסניין הייכל, בראיון שנתן לשבועון הגרמני “דר שפיגל” אחרי אוקטובר 1973, איש לא יחס די חשיבות לכשלון שליחותו של חאפז בוושינגטון. אין ספק, שאכן היה לכשלון זה חלק נכבד בהחלטות שנפלו אחר־כך.

באותו חודש מרס הכריז סאדאת, כי הוא נוטל לידיו את ראשות הממשלה ומעתה יכהן כנשיא מצרים וכראש ממשלתה כאחד, כדי להכין את ארצו לעימות כולל עם ישראל. ב־9 באפריל העניק סאדאת ראיון לארנו דה־בורגרב והתלונן, שבפגישתו עם חאפז אסמאעיל תבע הנשיא ניקסון הכרזה מצרית בדבר מעמדו החוקי של הענין הישראלי ותמיכה בפירוז סיני. לדברי סאדאת, סירב ניקסון להפעיל לחץ על ישראל.

“אתם האמריקאים”, אמר סאדאת לדה־בורגרב באותו ראיון, “משתמשים במחשבים כדי לפתור בעיות גיאופוליטיות – ואלו תמיד מטעים אתכם, כי אתם שוכחים להזין את נתוני הפסיכולוגיה [המצרית] למכשיר”. אחר־כך הוסיף: “עתה הגיעה השעה להחליט… הגיעה השעה להלם. הדיפלומטיה תימשך לפני הקרב, במהלכו ואחריו… הכל במדינה זו מגויס ברצינות לקראת חידוש הקרב – שעתה הוא בלתי־ נמנע…”. בסיום הראיון גילה סאדאת את המפתח להחלטתו: “הרוסים מספקים לנו כל שביכולתם לספק ואני שבע־רצון בתכלית”.

כשהוא מצויד בראיון זה חזר דה־בורגרב לוושינגטון. הוא הציג את הדברים לפני אישים רבים בסינאט, בבית־הנבחרים ובמחלקת־המדינה. איש לא היה נכון להאמין לו. כולם היו בדעה, שסאדאת מעמיד פנים. לבסוף נתקבל אצל ד"ר הנרי קיסינג’ר, שלדברי דה־בורגרב היה היחיד מכל אלה שפגשם בוושינגטון שהגיב בכובד־ראש לכוונותיו של סאדאת. “אף אני צופה שמשהו יתרחש”, כך מצטט דה־בורגרב את דברי תגובתו, “משהו שעלול להיות רציני מאד”; באותו מעמד אף העריך קיסינג’ר, שבמלחמה הבאה במזרח התיכון יהיה הנפט נשק. אחרי פגישותיו אלו עם סאדאת ועם קיסינג’ר פירסם דה־בורגרב את המאמר שהפך להיסטורי.

לעתים רחוקות קם מנהיג של אומה המכלכל תכניות מלחמה ומכריז על כוונותיו בבהירות רבה כל־כך קבל עולם וכל הצדדים הנוגעים בדבר. אמנם השגיחו חוגי המודיעין הישראלי בהערותיו של סאדאת, אלא שהערכותיהם נסתלפו בשל הנחתם, שלא יהיה בכוחו להפוך את איומיו למעשים בטרם יתגברו המצרים על הבעיה של כוח קרב־הפצצה הדרוש להם. המודיעין הישראלי עומד היה על דעתו, שדיבורים אלה של סאדאת אופייניים למדיניות שלו של הליכה על שפת־התהום ושלא יפסע מעבר לה.

במרוצת השנים התפתחה נטיה, לא לקבל את הכרזות הערבים כלשונן. אכן כל אימת שביקשו הישראלים לעשות כן שידלום ידידיהם האמריקאים והאירופים, שאין להתייחס להצהרות הערבים ברצינות יתירה. אחרי ככלות הכל, טענו, פונים לעתים הערבים להתנהגות חסרת־אחריות כחלק מנטייתם הטבעית למשחק ואת דבריהם המושמעים בפומבי יש לקבל “עם קמצוץ של מלח”. דברים שמשמיעים מנהיגים ערבים באורח פרטי אין בהם הד להתבטאויות שלהם התוקפניות בפומבי. בבעיה זו של מהימנות ההצהרה הפומבית הערבית אין המערב עומד על היחס שבין הכוונה וההצהרה. בספרו “עמדות ערביות כלפי ישראל” מציין פרופ' יהושפט הרכבי: “אם בארה”ב נחשבים דברים הנאמרים באורח פרטי כרמז לכוונות אמיתיות, בארצות ערב ההיפך הוא הנכון לעתים קרובות, כשלאמירות בפומבי נודעת משמעות רבה יותר מאשר למלים רכות הנלחשות באזני עתונאים זרים… חשיבותן של ההצהרות הפומביות נעוצה בעובדה, שהן יוצרות התחייבויות ומעוררות ציפיות, שהמנהיגוּת תגשים את הדברים שהיא מטיפה להם". הכרזותיו הפומביות של סאדאת באשר לכוונתו לצאת למלחמה הן לכך המחשה קלאסית.

אולי הצלחתו הגדולה ביותר של סאדאת היו הישגיו בתחומי העולם הערבי. הוא הותקף והושמץ, הוא הושם ללעג בשל “שנת ההכרעה” שלו, אך הבליע בשתיקה ולא הסתכסך עם שום מנהיג ערבי. הוא הצליח שלא להיכשל וליפול ברשת החשדות של אחיו הערבים, שאפפה את נאצר כל ימי חייו. הוא פיתח יחסים עם פייצל, מלך סעודיה, אגב שימת הדגש על מסורת, דת ועל האיסלם, ובאותו זמן פועל היה יד ביד עם נשיא לוב, הקולונל מועמר קדאפי, על כל שגיונותיו.

נשיא לוב הציע לסאדאת איחוד. סאדאת פנה לפייצל ושאל בעצתו: היפול לזרועות קדאפי, זה המטורף חסר היציבות המטיף נגד כל משטר מסורתי במזרח התיכון? תגובת פייצל היתה, לקרב אליו את מצרים ולפתח שיתוף־פעולה בין מצרים וסעודיה.

מאז שהוחל ב־1967 במאמצים בעולם הערבי לגיוס נשק הנפט גרס המלך פייצל, כי מלחמה בישראל היא דבר אחד, ודבר אחר הוא ניצול הנפט כנשק. עד שנת 1973 כבר היתה פסיכוזה בינלאומית נוצרת בהדרגה סביב בעיית הנפט. התפתחות זו נקשרה גם עם עשרן הכספי הגדול של המדינות המפיקות נפט, שיכולות היו לוותר על חלק מסכומי העתק המשולמים להן כתמלוגים, ובייחוד כשאפשר לקבל יותר כסף עבור פחות נפט. במאי ניגשה אפוא סעודיה לבחון מחדש את מדיניותה, ובהדרגה התגבשה הקואליציה סעודיה־מצרים, העתידה להניף את נשק הנפט.

במהלך הדיונים בין סעודיה ומצרים שיכנע סאדאת את פייצל, כי ללא כוחה המלכד של מלחמה לא יוכלו לפתח את נשק הנפט. וכך, כדי ליצור את נשק הנפט לקידום האינטרסים הערביים, הכרח לצאת למלחמה. במהלכו החדש צירף אליו פייצל את כוויית ואת נסיכויות המפרץ הפרסי. המודיעין הישראלי אמנם הבחין בשינוי המדיניות לגבי השימוש בנפט כנשק, אך לא קישרוֹ עם ההתפתחויות הצבאיות באיזור.

במאי 1973 ביקר שר־החוץ המצרי במוסקבה. בהודעה רשמית שפורסמה כתום הביקור הבטיחה ברה"מ את עזרתה למצרים במאמציה “לחסל את תוצאות התוקפנות”. האפשרות של פעולה צבאית לא הוצאה מכלל חשבון.

חודש אחר־כך התקיימה פגישת־הפיסגה השניה בין הנשיא ניקסון והמזכיר ברז’נייב. בהחלטות שנתקבלו בפגישה זו ראה סאדאת ביטוי לרצון עז מצד המעצמות להניח את בעיית המזרח התיכון במקרר ולפנות כלפי הרפיה צבאית. אלא שבתוך כך, ובעוד ניקסון וברז’נייב מקיימים את שיחותיהם בנושא ההפשרה בין הגושים, היו כמויות אדירות של נשק וטילים סובייטיים זורמות למצרים, ותכנית־חירום סובייטית לספק לסוריה מערכות של טילי קרקע־אויר – הדרושים לה כדי לצאת למלחמה – היתה בעיצומה.

לפחות פעמיים לפני נקודה זו עמדו תכניות ההתקפה של מצרים בשלב מתקדם והיו נכונות להפעלה. בשנת 1971 תוכננה תכנית להפצצת שארם אל־שייך בחמשים מטוסי הפצצה. התכנית נועדה להתבצע בשלהי אותה שנה, אלא שבאותו זמן פרצה מלחמת הודו־פאקיסתן וסאדאת, בהניחו שאיש בעולם לא ישית לבו למלחמה במזרח התיכון בעוד מאבק הרה־חשיבות מתנהל באסיה, הורה לבטלה. בפעם השניה עמדה תכנית התקפה מצרית על סף ביצועה באוקטובר 1972. סאדאת הורה לשר־המלחמה שלו, הגנרל מוחמד צאדק, להצניח חטיבת צנחנים בסיני ולהחזיק ראש־גשר במשך שבוע עד עשרה ימים, שבתוכם תכונס מועצת־הבטחון של האו"ם, לוב תמנע אספקת נפט ויופעל לחץ על וושינגטון לאלץ את ישראל לסגת מן האדמות הערביות הכבושות.

הגנרל צאדק התנגד למיבצע. הוא סירב להקריב יחידה נבחרת, שלבטח היו הכוחות הישראליים משמידים אותה כליל. צאדק גם גרס, שהחזית הפנימית עדיין אינה ערוכה למלחמה ושיש צורך בהכנות מקיפות הרבה יותר להגנה על מצרים.

חודשיים אחר־כך פיטר סאדאת את צאדק, שהיה גנרל אהוד, והמניע הראשון לסילוק הרוסים ממצרים. לפי דה־בורגרב, סאדאת הכיר בעובדה שמפלה נוספת מידי ישראל עלולה לסכן את המשך שלטונו, אלא שלעת הזאת השתכנע שאין למצרים מה להפסיד מחידוש המלחמה. אדרבה, כסבור היה שאף אם תנחל מצרים תבוסה ייצא הפסדהּ, בדומה לשל הקומוניסטים בוייטנאם במהלך המיתקפות ב־1968 וב־1972, בשכרהּ – מפלה צבאית אך נצחון פסיכולוגי.

הגנרל אחמד אסמאעיל, שנתמנה במקומו של צאדק, פיקד על חזית תעלת־סואץ מאז יולי 1967 והתמצא היטב בבעיות הצבאיות שהיא מציבה. עתה נכנס לתפקידו החדש ובידיו הוראות הנשיא סאדאת, להתכונן למלחמה. אסמאעיל התנגד לחידוש מלחמת־ההתשה. ברור היה לו, שישראל לא תניח למצרים להכתיב לה את תחומו של שדה־הקרב ובמקרה שיפתחו שוב המצרים באש תהיה תגובתה עזה הרבה יותר מבעבר. לאחר ששקל כמה אפשרויות אחרות בא למסקנה, שהואיל ובכל מקרה תהיה התגובה הישראלית כבדה, חייבת ההתקפה־הפותחת המצרית להיות כבדה – למעשה הכבדה ביותר שבכוח הצבא מצרי להנחית.

בתוך חודשים מספר נתמנה הגנרל אסמאעיל מפקד העליון לכוחות הפדרציה הערבית, שכללה את מצרים, את סוריה ואת לוב, ופירושו המעשי של הדבר, שהיה אחראי לתיאום בין כוחות מצרים וסוריה. בנתחו את הבעיה העומדת לפניו הגיע הגנרל אסמאעיל למסקנה, שישראל נהנית מארבעה יתרונות: עליונות באויר, עדיפות טכנולוגית, רמה גבוהה של אימון ואספקה צבאית מארה"ב שאסמאעיל חשבה כמובטחת־מראש. כנגד זאת לוקה ישראל במספר חסרונות בסיסיים: קוויי תחבורה ארוכים אל כמה חזיתות, אי־יכולת לספוג מספר כבד של אבידות ואי־יכולת לעמוד במלחמה ממושכת בשל חולשה כלכלית בסיסית. לאלו יש להוסיף את המגרעות הנובעות מעודף בטחון־עצמי ומתסביך גדלות, שבהכרח עתידות לפעול נגד ישראל.

הערבים בחנו את לקחי 1967 לפרטיהם וניתחו כל גורם בעליונות הישראלית כדי למצוא לו מענה. מסקנתם הראשונה היתה, ששגו בהניחם לישראל להנחית את המכה הראשונה. זאת הפעם ינחיתו הם את המכה הראשונה. ההתקפה הישראלית הפתיעה והממה אותם בממדיה ובעוצמתה. הפעם יטילו הם למערכה את מלוא כוחם. ב־1967 לא עלה בידם לנהל מלחמה בשלש החזיתות בעת־ ובעונה־אחת וכך איפשרו לישראל להתמודד עם הגורמים השונים כפי נוחיותה. הפעם יפעלו צבאות מצרים וסוריה במתקפה משולבת, בעוד שאר הכוחות הערביים, לרבות צבא ירדן, משמשים כעתודה.

מובן, שבכל השיקולים הללו היה גורם האספקה הצבאית הדרושה ראש־וראשון. הדבר הובטח בביקורו של הגנרל אסמאעיל במוסקבה ובביקורה של משלחת סובייטית רמת דרג בקאהיר בראשית 1973. עתה הוחל גם בפעולות תיאום מעשיות עם הסורים, ולתכלית זאת יצא לדמשק, בפברואר 1973, הגנרל אסמאעיל.

זה שלושה חודשים נמשכו תקריות בגבול סוריה ואירעו התנגשויות צבאיות, בעקבות פעולות־תגמול ישראליות על פעילות המחבלים הפלשתינים המתרכזים מעבר לגבולות סוריה ולבנון. לפתע, לאחר פעולה ישראלית בינואר 1973, השתרר שקט. חדלה גם פעילות המחבלים הפלשתינים. הישראלים ראו בהתפתחות זו חיזוק להרגשת־הבטחון שלהם, שהרי ברור שהשתרר השקט הודות ליעילות פעולותיהם. למעשה היתה הסיבה לשקט זה הכנות הסורים למלחמה.

לעת הזאת הגיע הגנרל אסמאעיל לידי החלטה עקרונית, כי ההתקפה המצרית בבוא יומה תונחת לכל אורך חזית התעלה, על־פני 180 קילומטרים. תכנית התקפה כזאת תקשה על הישראלים לגלות את מקום המאמץ העיקרי וכך לרכז את כוחותיהם נגדו. בתוך כך תושהה התקפת־הנגד שלהם, שכן בטרם יפתחו בה יחפשו אחר מקום המאמץ העיקרי. יתר על כן, תכנית התקפה זו עונה גם על הבעיות המתעוררות לנוכח עליונות ישראל באויר, באלצה את הישראלים לדלל את כוחם האוירי ולפזרו לאורך חזית נרחבת ביותר.

בינואר 1973 ערכה מועצת־ההגנה הערבית תכנית לפעולה־יד־אחת, צבאית ופוליטית, נגד ישראל. באותו חודש ביקר סאדאת אצל נשיא יוגוסלביה, המרשל טיטו. אחרי מלחמת־יום־הכיפורים הסבירו היוגוסלבים, כי בהעניקם לסובייטים זכויות מעבר בתחומם האוירי במהלך המלחמה נענו להפצרותיו של הנשיא סאדאת ולא של ברה"מ.

בפברואר הורה סאדאת להמליץ לפניו בכתב על ימי השנה המתאימים ביותר לצליחת התעלה. ראש אגף־המיבצעים במטכ"ל המצרי, הגנרל עבד אל־ג’אני גאמסי, הגיש לו רשימה בכתב־יד המציינת שלושה מועדים כנוחים ביותר לצליחה: במחצית השניה של מאי, בחודש ספטמבר ובחודש אוקטובר.

זמן קצר לאחר כשלון שליחותו של חאפז אסמאעיל בוושינגטון שוב יצא שר־המלחמה המצרי לדמשק. הנשיא סאדאת הכריע סופית לכף מלחמה. תחילה תיכנן פתיחת מלחמה במאי 1973 וכבר בינואר הורה לראש המטה־הכללי המצרי, הגנרל שאזלי, להכין תכנית לצליחת התעלה ותכניות מיבצעיות אחרות למלחמה בישראל. ברם במאי הורה סאדאת על דחיית המלחמה. אחר־כך הסביר: “תיכננתי את המלחמה לחודש מאי, אבל לאותו מועד קבעו הרוסים את ועידת־הפיסגה השניה עם ניקסון ומטעמים פוליטיים שאין צורך לפרטם בשלב זה החלטתי לדחות את התאריך לספטמבר או לאוקטובר”.

אכן עשה הצבא המצרי בחודש מאי הכנות ניכרות לצליחת התעלה. המודיעין הישראלי הבחין בתכונה מעבר לתעלה אולם עדיין גרס, שסאדאת יפסע כדרכו על שפת התהום ואחר־כך יסוג מבלי לפתוח במלחמה. ראש המטה־הכללי, רב־אלוף אלעזר, לא קיבל הערכה זו והורה על גיוס חלקי של המילואים. גיוס זה עלה למשק המדינה כ־45 מיליון ל"י. ההתקפה המצרית לא התממשה, ואנשי המודיעין הישראלי יכלו לומר לראש המטה־הכללי – אולי לא במפורש אבל ודאי בהבלעה, בנעימה – “אמרנו לך!” התאמתוּת זו של הערכת המודיעין במאי עתידה להיות גורם עיקרי בהערכה המוטעית של ישראל באוקטובר.

אחמד אסמאעיל חזר וביקר בדמשק ב־8 במאי, ובמשך כל חודשי הקיץ נערכו פגישות תכופות בין אישים בכירים משתי המדינות. ביוני הגיע סאדאת לדמשק, לשיחות עם אסד. עד ראשית ספטמבר עובדו פרטים מלאים לשיתוף־פעולה צבאי בין מצרים וסוריה.

כל אותה עת היו המצרים קורצים רמיזות לעבר המלך חוסיין, שרצונם בהתפייסות עם ירדן. מאז מלחמת־האזרחים בירדן, בספטמבר 1970, ובעקבותיה קרבות יולי 1971, שבהם חוסלו כיסי־ההתנגדות האחרונים של המחבלים הפלשתינים, היה חוסיין מנודה למעשה משאר מדינות העולם הערבי. המצב הוסיף והסתבך משנרצח ראש ממשלת ירדן וידיד קרוב לחוסיין, ואצפי אל־תל, בידי מחבלים פלשתינים בעשותו בקאהיר. סאדאת לא העמיד את המתנקשים לדין, ועל כך לא יכול חוסיין לסלוח. במרס 1972 הטיל חוסיין לחלל תכנית ליצירת פדרציה ירדנית, הכוללת איחוד ממלכת ירדן עם הגדה המערבית של נהר הירדן, משמעותה של תכנית הפדרציה, שהיתה אמורה להתבצע לאחר הפינוי הישראלי, היתה שלום עם ישראל. בתגובה על התכנית ניתקה מצרים את יחסיה הדיפלומטיים עם ממלכת ירדן. המלך חוסיין משתוקק היה בכל־מאודו להיחלץ מבדידותו בעולם הערבי וכך, משהחלו המצרים בראשית 1973 בגישושי התפייסות, נענה להם בלהיטות. בחודשי הקיץ ביקרו שליחים ירדנים בקאהיר ובדמשק.

באוגוסט 1973 ביקר ברבת עמון שליחו האישי של סאדאת, חאסן צברי אל־חולי, ובשובו ציטט ראדיו קאהיר את הודעתו, כי קיים שיחות “אודות המטרה שכולנו עמלים למענה – הקרב”. הופעתו של שר־המלחמה הסורי, מוצטפה תלאס, ברבת־עמון בשלהי אותו חודש חייבת היתה להפעיל את פעמוני האזהרה במקומות רבים, ובייחוד בישראל, שכן היחסים בין סוריה וירדן, אם ניתן היה בכלל לדבר על יחסים, היו לכל המיטב מתוחים ובלתי־ידידותיים.

באותו חודש קיים סאדאת פגישה בקאהיר עם יאסר ערפאת ועם ראשי “הארגון לשיחרור פלסטין” (אש"ף). בפגישה זו אמר להם, כי החליט לפתוח במלחמה. הוא שאלם מה יוכלו לתרום והציע, שיעמידו לרשותו אנשים לשירות באיזור התעלה.

ההנהגה הפלשתינאית לא התייחסה לדברי סאדאת ברצינות יתירה. אחרי ככלות הכל, הן זה שנים מדבר הוא על מלחמה קרבה־ובאה ומאום לא אירע. מכל מקום בשובם לביירות התכנס הוועד־הפועל של אש“ף לישיבת־חירום ודן במשך תשע שעות בהודעתו של סאדאת. נמסר לנוכחים, שמטרתו הסופית של סאדאת להניע את ארה”ב להפעיל לחץ על ישראל.

דיווּחים על פגישתו של סאדאת עם ראשי אש"ף דלפו החוצה ועד־מהרה הפכו נושא להשמעת הערות מבודחות – וספקניות – בבתי הקפה של ביירות. ב־21 בספטמבר פורסמה בעתון הביירותי “אל־נהאר” ידיעה על הפגישה. הידיעה נשלפה והופצה בעולם כולו על־ידי סוכנות “אסושיאייטד פרס”. איש לא שת לבו אליה.

באמצע ספטמבר התכנסו בקאהיר שלושת המנהיגים של מדינות העימות. התפרסמו תצלומים בהם נראים חוסיין, סאדאת ואסד כשהם ישובים בשיחה ידידותית. חודשו היחסים הדיפלומטיים בין ירדן ומצרים ובין ירדן וסוריה. התנהלו דיונים על חידוש הסיוע הכספי של מדינות הנפט לירדן. בפגישה זו לא הוכנס המלך חוסיין בסוד המלחמה, אלא נרמז לו באופן כללי שמלחמה בתיכנון ולפיכך הסכם עמו חיוני, כדי לאבטח את אגפו הדרומי של הצבא הסורי מפני התקפה ישראלית מכיוון צפון ירדן.

המלך חוסיין היסס ונזהר בתגובתו. היטב זכר את נסיונו המר עם בני־בריתו הערבים ב־1967, כאשר זנחוהו לנפשו ועל־כן איבד מחצית ממלכתו. הוא גם ידע מה־עזה השנאה שרוחשים לו הפלשתינים, ואף־על־פי־כן שיחרר עתה כמה מהם מבתי־הכלא. עתיד הוא לטעון, כי לא נועצו עמו לפני פרוץ המלחמה. אך נראה, לאור מה שפורסם אודות העמדה שנקט בזמן המלחמה, שהתערבותם הפעילה של כוחות המלך חוסיין בקרבות היתה מותנית בכיבוש רמת־הגולן תחילה על־ידי הצבא הסורי. כרע במיעוטו, וכדי להגן על עצמו מפני ביקורת המדינות הערביות, שיגר לסוריה במלחמה שתי חטיבות משוריינות להילחם במסגרת הצבא הסורי.

בתוך אותו קיץ סופקו לצבאות מצרים וסוריה המרכיבים העיקריים שהיו בעיני התכּנים הערבים ויועציהם הסובייטים חיוניים לפתיחה במלחמה. שני הצבאות קיבלו טילי קרקע־קרקע המסוגלים לפגוע במטרות אזרחיות בישראל: בסוריה הוצבו טילי “פרוג”, המצרים קיבלו טילי “סקאד” על צוותיהם הסובייטים. יתר על כן, בחודשי יולי ואוגוסט החישה ברה"מ לסוריה מערכות של טילי קרקע־אויר, שלדעת הרוסים יהיה בהן כדי לנטרל את חיל־האויר הישראלי.

עתה היתה אפוא תשובה, לדעת התכּנים הערבים והיועצים הסובייטים, לעליונות הישראלית באויר: מערכות טילי נ"מ ינטרלו את חיל־האויר הישראלי בשדה־הקרב ובמבואות הערים הגדולות ויעניקו מטריה אוירית לצבאות הערבים התוקפים; טילי קרקע־קרקע המכוּונים נגד מטרות בלב ישראל ירתיעו את חיל־האויר הישראלי מלחדור למשימות הפצצה בעומק המדינות הערביות.

תכניתו של סאדאת קורמת היתה גידים ובשר. התשובה לאיוּם האוירי מצד ישראל, תיאום הפעולה עם סעודיה בדבר השימוש בנפט כנשק, התיאום עם מדינות ערביות אחרות במגמה להבטיח תגבורת, אבטחת אגפּה הדרומי של סוריה, המשך האספקה הרוסית וסידורים לתמיכה מדינית – כל אלו תוכננו היטב. מלחמה היתה עתה בגדר ודאות.

 

פרק 4: הרשת הסבוכה    🔗

משהוכרעה הכף למלחמה המשיכו הנשיא סאדאת והגנרל אחמד אסמאעיל בתיכנונה. את פרטי התיכנון הניחו לראש אגף­­־­המיבצעים, הגנרל עבד אל־ג’אני גאמסי, שעתיד להתמנות לאחר המלחמה לראש המטה־הכללי. התיכנון נעשה תחת האיצטלה של תרגיל צליחה גדול, שנודע כ“גרניט 2”. פקודת המיבצע נושאת את התאריך 25 במאי 1973. פקודה זו, שהוציאהּ מפקד הארמיה השלישית, אוסרת על קצינים וחוגרים לבקר בעיר סואץ או להתרועע עם אזרחים בכל מקום שהוא באיזור התעלה מטעמי בטחון.

בספטמבר הוצאו פקודות, בשם הצופן “תחריר 41”, לתרגיל־מפקדות גדול בנושא “האירגון והניהול של מיבצע התקפה אסטרטגי, הכולל פריצה מעבר לתעלה, השמדת עתודות האויב וכיבוש השטח שעד לגבול הבינלאומי ורצועת־עזה”. התרגיל נועד להתבצע ב־7־1 באוקטובר.

בהמשיכם בעיבוד תכניותיהם התבססו התכּנים המצרים על המחקרים הרבים שנעשו בצבא המצרי על הדוקטרינה והחשיבה הצבאית הישראלית, שנדונו בפומביות רבה כל־כך ובתכיפות רבה כל־כך בישראל. בשביעות־רצון ציינו לפניהם את הבטחון־העצמי המופרז של הישראלים; את אמונתם שהפער, הטכנולוגי והתרבותי, בין ישראל ומדינות ערב גדל והולך; ואת העובדה, שישראל משוכנעת הן באי־יכולתה של המנהיגות הערבית להחליט על התקפה והן בהיעדר אחדוּת בעולם הערבי. במרוצת החודשים הבאים עשו הערבים ככל אשר ביכולתם כדי לחזק הנחות אלו בתודעת הישראלים.

משנתמנה שר־המלחמה המצרי, הגנרל אחמד אסמאעיל, כמפקד עליון של הפיקוד הצבאי הערבי המשותף כבר נמשך תיכנון המיבצע חודשים מספר. לאחר ביקורו בסוריה במאי נכנס התיכנון לשלב מפורט יותר. ב־22 במאי הוציא הגנרל אסמאעיל הוראות שנקבעה בהן התפיסה הכללית של ההתקפה המשולבת על ישראל. ב־7 ביוני הוצאו הוראות נוספות וכל חודשי הקיץ נמשך התיכנון לפרטיו. באוגוסט התקיימה ישיבת תיכנון ותיאום בנמל אלכסנדריה. כאן נפגש הגנרל אסמאעיל עם ראשי המטות־הכלליים של צבאות מצרים וסוריה ועם ראשי המיבצעים שלהם וקציני מטה אחרים, כדי לבוא להחלטה סופית, אם מוכנים הכוחות לפתוח בהתקפה; כדי לקבוע יום ה־“ע” להתקפה, אגב הבאת גורמים מטרולוגיים ואחרים בחשבון; וכדי לבחון את המצב הפנימי בישראל ואת המצב הבינלאומי על השלכותיהם האפשריות בענין פתיחה במלחמה. סוכם, שהמועד המתאים ביותר הוא בספטמבר או באוקטובר.

את ההצעות שגובשו בפגישה זו הביא הגנרל אסמאעיל לפני המנהיגות הפוליטית; ובישיבה נוספת של מטה המיבצעים נפלה ההחלטה, לפתוח במלחמה ביום העשירי ברמדאן, או 6 באוקטובר. העשירי ברמדאן הוא היום בו החל הנביא מוחמד, בשנת 623, בהכנות לקרב באדר, שבעקבותיו נכנס עשרה ימים אחר־כך כניסת־נצחון למכה והחלה התפשטות האיסלם. ערבו של יום ה־6 בספטמבר הוציא הגנרל אסמאעיל פקודות, להעמיד את כוחות סוריה ומצרים בכוננות־חירום ולהיות נכונים לפתוח במיבצע בתוך חמשה ימים מ־1 באוקטובר אור ראשון.

בקבעה את ה־6 באוקטובר כיום ה־“ע” הושפעה המנהיגות המצרית מן העובדה, שהסיוע שמצרים זוכה לו ממדינות ערב וכמו־כן התמיכה הפוליטית של אומות העולם בענין הערבי עומדים לעת הזאת בעיצומם. שוב לא נותר מקום רב לשיפור בתחום הפוליטי ועל־כן חייב הצעד הבא להיות צבאי, אגב ניצול היתרונות הפוליטיים. הסחף ההדרגתי שחל במעמד ישראל באפריקה, חולשת המנהיגות בארצות אירופה והסתבכות המימשל האמריקאי בפרשת ווטרגייט הצטרפו יחדיו כדי לחזק את סאדאת בדעתו, שזוהי שעת־הכושר לפעולה.

המנהיגות המצרית לקחה זאת בחשבון, שישראל מצויה בעיצומה של מערכת בחירות, שנועדו להתקיים בסוף אוקטובר, ואלה ממקדות עליהן את מירב ההתעניינות הציבורית בישראל. יתר על כן, מן־הסתם לא יעלו הישראלים בדעתם, שהערבים עשויים לערוך מיבצע צבאי בחודש הצום. ב־6 באוקטובר חל גם יום־הצום היהודי הגדול ומידת העירנות של הישראלים תהיה קטנה ביותר. בליל ה־6 באוקטובר יהיה הירח במילואו ומצב הגיאות בתעלת־סואץ יתאים ביותר למיבצע.

ב־1 באוקטובר הוציא הגנרל אסמאעיל הוראות, לפיהן תתחיל ההתקפה האוירית המשולבת על ישראל בשעה 2.05 אחה“צ ב־6 באוקטובר. ב־3 בחודש ביקר הגנרל אסמאעיל בדמשק בלווית הגנרל בהא אל־דין נופאל, האחראי על התיאום בין שני הצבאות, והשנים קיימו דיונים עם הגנרל מוצטפה תלאס ועם קציני המטה־הכללי הסורי ועיבדו פרטים אחרונים. בצהרי אותו יום קיבל הנשיא אסד את אחמד אסמאעיל ואישר, ששעת ה־”ש" למיבצע היא 2.05 אחה"צ.

תחילה ביקש הפיקוד המצרי לקבוע את התחלת ההתקפה לשעות אחר־הצהריים המאוחרות, כאשר השמש השוקעת תכה בעיני הכוחות הישראליים שלאורך תעלת־סואץ וכאשר החשכה שתשתרר־במהרה תקל על המצרים את מלאכת הגישור. הסורים לחצו לפתוח בהתקפה עם שחר, כאשר השמש העולה מסנוורת את עיני הישראלים שעל רמת־ הגולן. לבסוף הוסכם על השעה 2.05 אחה"צ כפשרה.

במשך ששת החודשים שקדמו למלחמה היה במצרים תיאום־פעולה הדוק בין מיניסטריון המלחמה, מיניסטריון החוץ ומיניסטריון ההסברה ופותחה תכנית־הסוואה־והונאה אסטרטגית מורכבת. פורסמו הצהרות והודלפו ידיעות כביכול לעתונות החוץ, כגון אותו סיפור, שהופיע בעתונות הבריטית, על דו“ח רוסי בענין רמת התחזוקה הירודה של טילי הנ”מ במצרים, שכמעט שאינם כשירים עוד. בראיון שהעניק לאחר המלחמה אמר סאדאת, כשזחיחות־דעתו ניכרת על פניו: “באותו זמן הגיע לידי הישראלים דו”ח אחר, שאמר כי בשל יציאת המומחים הרוסים איבדה מערכת־הטילים במצרים את ערכה… ייתכן שהסתמכו על הערכה זו“. כל נקודה שהדגישו מנהיגים ישראלים בנאומיהם ובמאמריהם מיד הומצאו לה תימוכין. כך, למשל, בענין הפירוד במחנה הערבי ובענין הידרדרות היחסים בין מצרים וברה”מ – ואפילו בין סוריה וברה"מ – נמצא להנחות הישראליות הד באיזה דיווּח בעתונות, שהחרה אחריהן אמן.

בתוך כך היה הצבא המצרי נערך למיבצע. הגנרל אסמאעיל פתח במערכת־הסברה, לשכנע את הכוחות המזוינים כי אין ברירה אלא מלחמה. מחלקת ההדרכה המוראלית של צבא מצרים פיתחה תכנית נמרצת להסברת הרקע למלחמה העתידה לבוא. באינדוקטרינציה זו שולב מרכיב דתי חזק, שהובלעה בו נימה אנטישמית ברורה. כך, למשל, בחוברת “הוראות להדרכה מוראלית לשנת האימונים 1969” ניתן למצוא: “האנושות לא ידעה מעודה ולא תדע לעולם אויב כה ברוטאלי כמו היהודים. הם מסוגלים רק להזיק, לרקום מזימות, להציב פח־ יקוש בדרך הצדק ולחולל מהומות. מרחם־אמם יצאו עם אופי מושחת, והם מנחילים אותו לצאצאיהם מדור לדור… הם נפוצו בעולם כדי להרעיל את המין האנושי… הם טפלו על ישו עלילה כדי להרגו”. (עמ' 288).

התכנית המצרית הכוללת, פשוטה מאד ביסודה, הוכנה במשך שנים. זה שש שנים היו המצרים עוקבים לא רק אחר אורח־החשיבה של הישראלים, אלא אף אחר כל צעד מצעדיהם בקו־החזית. הם קיימו תצפיות ללמוד את שיגרת החיים לאורך התעלה. כל התרגולות שנערכו בצד הישראלי מופו בקפידה. במרוצת הזמן הרכיב לעצמו הפיקוד המצרי תמונה ברורה של התגובות בהן יגיב הכוח הישראלי על כל מצב נתון. יחידות מצריות היו מוצבות לאורך התעלה במשך שנים ברציפות. כך, למשל, גדוד שנועד לכבוש את אחד המעוזים ישב מול אותו מעוז ועקב אחריו במשך שלש שנים. יתר על כן, חיילי גדוד זה בנו דגם של מעוז דומה בגדה המערבית ותיכננו את כיבושו. הם תירגלו חזור ותרגל, אגב התרכזות בבעיה אחת־ויחידה. ולבעיה זו הכינו פתרון אחד־ויחיד.

בסיקוריהם שלאחר המלחמה התייחסו הגנרל אסמאעיל וראש המטה־הכללי, הגנרל שאזלי, להתקדמות העצומה שחלה בצבא המצרי בתחום התיכנון המדעי. התקדמות זו הושגה הודות לדגש ששמו המדריכים הסובייטים על נושא זה. הרוסים אימנו את המצרים ליטול בעיה צבאית, לנתח אותה, למצוא לה פתרון, לתרגם פתרון זה לתכנית צבאית, ולאחר פירוטה לתרגל אותה ולהכינה הכנה מיבצעית. המצרים למדו לפעול כצבא מודרני. במשך שנים תורגל כל חייל למיבצעו המוגדר במלחמה. כל יחידה התמודדה אך ורק עם הבעיה שלה ומאום מלבדה. מגבלותיו של החייל המצרי הובאו בחשבון כאשר נפרטו המשימות השונות למרכיביהן. יחידה אחת לא עשתה במשך שלש שנים אלא תירגולים בהעברת צינור־דלק מעבר למכשול־מים. בכל יום במשך שלש שנים תירגלו יחידות־הגישור הבאת משאית בהילוך אחורי אל מכשול־מים; עצירתה בפתאום על שפת המים, להחלקת גשר־ הפונטון המתקפל מדגם PMP אל המים מכוח תאוצתו; הברגת שתי החוליות של הגשר זו אל זו, ולבסוף התרחקות מן המקום. פעמיים ביום במשך שלש שנים היו חיילי יחידה זו מרכיבים את הגשר ושבים ומפרקים אותו. מפעילי המשגרים של טילי נ"ט “סאגר” היו מתכנסים מדי יום במשך שנים סביב משאיות שנשאו משגרי־דמה ומתרגלים במשך מחצית־השעה כינון המשגר למטרה נעה. גם בעיצומה של מלחמת־ההתשה, לאורך קו הפסקת־האש בגדה המערבית של התעלה, אחרי המלחמה, הבחינו החיילים הישראלים במשאיות עם עזרי־האימון בהגיען מדי יום לקו הראשון, כדי לאפשר לכוחות לעבור את האימון היומי. שיטת אימונים זו, שהיתה נחלת כל השדרות בצבא המצרי, הפכה כל פעולה למכנית.

המצרים ניתחו כל בעיה הכרוכה בפעולת הצליחה. הם יצלחו עם חיילי רגלים. אלא שהללו יהיו פגיעים לשריון הישראלי, שוודאי שיקודם בשעת חירום אל שפת התעלה. הפתרון, אפוא, להגדיל את כמות כלי־הנשק הנגד־טנקים הרבה מעבר לכל תקן מקובל. כלי־נשק אלו כללו רובי מטול 7־RPG כנשק מחלקתי, קני לא־רתע 10־B ו־11־B בגדודים, ומשגרי “סאגר” בחטיבות.

במקרים רבים נעשו אימוני־הצליחה בתעלת־סואץ עצמה, במקום בו היא מסתעפת לשתי זרועות החובקות את האי אל־בלאח, שאורכו כשמונה קילומטרים. הזרוע המערבית היתה כולה בשליטה מצרית וכך אידיאלית לתכלית זו.

סוללת־העפר המתנשאת לאורך התעלה בצדה הישראלי ומונעת מעבר רכב משוריין, גם אם יצלח את מכשול המים, הציבה לפני המצרים בעיה ממעלה ראשונה. הם ערכו ניסויים שונים בסוללת־העפר שבעבר המצרי ומשלא הצליחו להרימה בחומרי־נפץ, עלו לבסוף אנשי־ההנדסה המצרים על הפתרון: סילוני־מים עזי־זרם, שיפרצו פרצות בסוללה. בתיכנון נקבעו ששים פרצות בסוללה מכל צד של התעלה, ובהדרגה שיכללו אנשי ההנדסה את הציוד, שיאפשר פריצת פירצה בתוך חמש עד שש שעות. לביצוע משימה הנדסית זו הוקמו שמונים יחידות מיוחדות. סוללות־עפר הוקמו בתוככי מצרים והיחידות תירגלו את פריצתן פעמיים ביום ופעמיים בלילה; לאחר כל תרגולת הוקמו הסוללות מחדש. תנועת עפר אדירה התנהלה במצרים בתקופת ההכנות הללו.

כדי להסתיר את הכנותיהם ועם זאת לזכּות בתצפית מלאה על הקו הישראלי, הגביהו המצרים בהדרגה את סוללת־העפר שבגדה המערבית של התעלה, עד שהתנשאה הרבה מעל לסוללה הישראלית ונשקפה על כל המעוזים, על התעוזים ואף על רמפות הטנקים הרחק בקו־ההגנה השני. בארבעת החודשים שלפני המלחמה קידמו המצרים את צבאם בהדרגה אל התעלה. משהתקרב מועד ההתקפה הקפידו הקפד היטב, שהישראלים לא יבחינו בתכונה החורגת מן השיגרה. ציוד הצליחה הוסתר מעין רואים ועד סמוך ממש למועד הצליחה נשמר בתיבות, שהורכבו במיוחד לתכלית זו. חפירות עמוקות נחפרו סמוך לתעלה ומשאיות עמוסות ציוד קרבו לגשת אליהן בלילות. תנועת הכוחות התנהלה בשלבים, כדי לשכנע את הישראלים כי תרגיל הוא המתבצע לנגד עיניהם. כך, למשל, חטיבה היתה נעה לאור היום אל התעלה כשהיא נושאת עמה ציוד־צליחה; בלילה היה רק גדוד אחד של חטיבה זו חוזר אל העורף, כשמשאיותיו נעות באורות מלאים ויוצרות את הרושם שהכוח כולו מתרחק מן המקום בסיום האימונים.

משנתעוררו בעיות סביב נושא הצליחה, פותחו פתרונות טכניים. ההנחה היתה, שבשתים־עשרה עד עשרים־וארבע השעות הראשונות למיבצע יאלץ כוח הרגלים הצולח להתבסס על מקורותיו שלו בכל הקשור לאספקה. הוחלט אפוא, שכל חייל ישא עליו נשק ותחמושת במשקל כ־25 קילוגרמים, ולפעמים אף כ־35 קילוגרמים. כסיוע לחיילים בעברם עם משאם הכבד בסוללות־העפר פותח מיתקן־גרר קל ונייד על גלגלים, שיצויד בו כל חייל. תוכננו סולמות מיוחדים, קלי־משקל, לסייע לחיילים להעפיל על הסוללות. כדי למנוע השתררות מבוכה ושיבושים בשעות החשכה נקבעו צבעים מיוחדים לכל הנתיבים ולכל צירי הגישה, ובהתאם גם ליחידות, שצוידו בפנסי־צבעונין. כל נהג, למשל, ידע שכדי להישאר עם יחידתו אין לו אלא לנסוע בעקבות “הצבע” שלו. כך אפוא נמשך התיכנון ורוכזו הכוחות, כשכל בעיה נבחנת לפרטי־פרטיה והפתרון גורר אחריו אימונים נוספים. עתה שוב לא היה ספק בלבות החיילים המצרים, שהפעם אכן מתכוננים למלחמה.

תכנית המיבצע היתה מבוססת על שני שלבים. השלב הראשון כלל צליחת התעלה, קביעת מידרס־רגל ברצועה צרה והיערכות לקידום התקפת־נגד ישראלית. שלב זה תוכנן והוכן לפרטי־פרטיו. השלב השני היה אמור להיות כיבוש מעברי המיתלה והגידי. אחרי המלחמה הושמעה ביקורת חריפה על כשלון הצבא המצרי בביצוע השלב השני. הגנרל שאזלי הטיח דברים רבי־מרירות בנושא הן בנשיא סאדאת והן בגנרל אחמד אסמאעיל. אך היום שוב אין ספק, שבעוד שהשלב הראשון תוכנן לכל פרטיו, הותווה השלב השני בקווים כלליים ומכל מקום בלא פירוט. יש בכך לאשר את ההנחה, שמטרת המצרים היתה למעשה להשיג מידרס־רגל בגדה המזרחית, כדי לשבור את הקפאון הפוליטי וכך לפתוח בשלב מדיני. על גישה זו נמתחה ביקורת לא רק במצרים, אלא גם בעיראק ובמרכזים ערביים אחרים.

ב־1 באוקטובר נפגשה המועצה העליונה של הכוחות המזוינים עם הנשיא סאדאת. נכחו עשרים קצינים בכירים, וסאדאת פנה אליהם ואמר: “אני נושא באחריות בפני ההיסטוריה”. אחר־כך צירף את חתימתו לתכנית המיבצע ואישר סופית את יום העשירי ברמדאן כיום ה־ “ע” ואף את שם־הצופן של התכנית – “ניצוץ”.

עם התקרב יום ה־“ע” גברה המתיחות בקרב המפקדים של שני הצבאות. לעת הזאת אימץ לו סאדאת גישה פאטאליסטית. הוא החליט – ויעמוד בהחלטתו. ברור היה לו, כי תעלה במחיר יקר. הוא העריך, שהצליחה תעלה למצרים בכ־10,000 הרוגים והיטב ידע, שעתידו מונח על כף־המאזניים. ב־3 בחודש נפגש מוחמד חסניין הייכל עם סאדאת בביתו שבג’זירה וכך הוא מצטט את הדברים ששמע מפיו: “אני מניח, שבכל רגע הם יגלו את כוונותינו, שכן תנועותינו מעתה ואילך אינן מותירות צל של ספק באשר למטרתנו. ברם, יעשו את אשר יעשו, שוב אין הם יכולים להדביק אותנו. אפילו יוודע להם הערב, אפילו יחליטו לגייס את כל כוח המילואים ואפילו ישקלו לפתוח בהתקפה מונעת – הם איבדו את הסיכוי להשיגנו”. סאדאת ביסס את הערכתו זו על בחינה מדוקדקת של מערכת הגיוס בישראל במרוצת השנים, שהביאתו למסקנה שישראל לא תהיה מסוגלת לגייס מערכי שריון ולהתפרס לאורך התעלה בפחות משבעים ושתים שעות; ולא תהיה מסוגלת לפרוס את מלוא כוח המילואים שלה מול הצבא המצרי בסיני בפחות מחמשה עד ששה ימים. על כל פנים בהניחו כי ההכנות המצריות, שמעתה תהיינה גלויות־לעין, יובילו את ישראל לגייס את כוחותיה, העניק סאדאת ליריב אשראי רב מדי.

תכנית ההונאה המצרית, שנועדה לטעת אשליית בטחון בלב הישראלים, התבססה בראש־וראשונה על מהלכים שיחזקו את התפיסה שהישראלים אימצו להם בגלוי. גם תכנית זו, כתכנית ההתקפה, עובדה לפרטיה וביצועה התקדם צעד בצעד עם התכנית הצבאית. מאז ינואר 1973 גייס הצבא המצרי כעשרים פעם מילואים, לצורך אימונים. נערכו שני תרגילי־גיוס גדולים, שכללו אנשי מילואים ששוחררו משירות סדיר. בסוף ספטמבר היו כל שלושת הסוגים של אנשי המילואים ששוחררו מגויסים. בצווי־הגיוס שלהם צוין במפורש, כי ישוחררו ב־8 באוקטובר. שלא כבעבר – וישראל נתנה דעתה על כך – נערכו גיוסים אלו בספטמבר בלא שיופעלו שירותי ההתגוננות האזרחית של מצרים, אף לא של סוריה, ולא נוצרה אוירה של מלחמה קרובה. לא נעשה כל נסיון להכשיר את האוכלוסיה האזרחית לקראת המלחמה. בנאום שנשא ביום השנה למות נאצר, ב־28 בספטמבר, התעלם סאדאת כמעט כליל מן השאלה הישראלית, שהיתה נושא עיקרי בנאומיו באותן הזדמנויות בעבר. “בכוונה לא נגעתי בנושא המלחמה”, אמר באותו מעמד, “שכן כבר נאמרו מלים למכביר. אומר רק ששיחרור אדמותינו… הוא משימתנו הראשונית והעליונה. וברצון האל נגשים אותה”,

תכנית ההונאה של סאדאת, שנהגתה היטב, נועדה להוליך שולל לא רק את ישראל, אלא גם את האמריקאים. לאחר שנתמנה שר־חוץ זימן ד“ר הנרי קיסינג’ר, בסוף ספטמבר ובראשית אוקטובר, פגישות עם שרי־החוץ של כמה ממדינות המזרח התיכון, ששהו אותה שעה בניו־יורק לרגל העצרת הכללית של האו”ם. תחילה נפגש עם שרי־החוץ של המדינות הערביות במשותף, ועם שר־החוץ של מצרים, מוחמד זיאת, בנפרד, כדי למשש את הדופק למידת נכונותם, או אי נכונותם, לקדם את שירותיו הטובים. לאחר פגישות אלו שוחח עם שר־החוץ של ישראל, אבא אבן, ב־4 באוקטובר. הדיווּחים שקיבל קיסינג’ר בענין המצב בגבולות לא הוסיפו על מה שידעה ישראל מתוך הדיווחים שבידיה: שהמצרים עוסקים בתמרונים ושהסורים נוקטים אמצעי זהירות מחשש התקפה ישראלית.

במהלך שיחה זאת הוסרה מעל הפרק, בתוך חמש דקות, השאלה של מלחמה קרובה. השנים הסכימו, שהמידע שבידיהם הוא בעל אופי מעודד. הנושא העיקרי בשיחה היה, כיצד לקדם את תהליך המשא־ומתן. קיסינג’ר מסר, שתגובתו של זיאת בנושא זה היתה חיובית וכי הוא מוכן לבוא לוושינגטון בנובמבר. היוכל אבן לבוא באותו מועד, כדי לעבד את ההליכים הדרושים? הם שוחחו על הבחירות הקרובות בישראל, שתהיה להן השפעה על ההתפתחויות במזרח התיכון, והפגישה נסתיימה אחר שחזרו ואישרו, שנובמבר הוא מועד נוח לפגישה נוספת – באשר, כשם שניסח זאת קיסינג’ר בסיום השיחה, “שום דבר דראמתי לא יקרה באוקטובר”.

עד היום אין זה ברור, אם אמנם הטעה זיאת ביודעין את קיסינג’ר בפגישתם בשבוע הראשון של אוקטובר. אפשר שידע על תכנית המלחמה באופן כללי, ואפשר שלא ידע עליה כלל. בנאומו בפני העצרת הכללית, ב־3 באוקטובר, דיבר אבן על נכונות ישראל למשא־ומתן ולפשרה טריטוריאלית. זיאת עמד לשאת את נאומו לעצרת הכללית למחרת היום. מטעמים שלא הובהרו ביטל את הופעתו ונרשם לנאום ב־11 בחודש.

בסופו של דבר, אולי היתה ההונאה הגדולה ביותר מכוּונת לא דווקה לישראל ולארה“ב. בסקר שנערך בין קצינים מצרים שבויי־המלחמה בידי ישראל נתברר, שרק אחד ידע ב־3 באוקטובר, כי ההכנות הן לקראת מלחמה ממש; 95 אחוזים למדו רק בבוקר ה־6 באוקטובר, כי התרגיל שהם עוסקים בו אינו אלא הכנה למלחמה אשר תפרוץ בו־ביום. לייטננט עבדול לביב אברהים פקד על מחלקה בת עשרים סירות־סער מחטיבה 16 בדיביזיה ה־16. רק כאשר, דקות מספר לפני שעת הי”ש" ב־6 באוקטובר, הוציאו אנשיו את הסירות מתוך תיבותיהן ונשאון אל המים הבין, כי אין אלה אימונים במסגרת תרגיל, אלא מלחמה לאמיתה.

מתוך 18 קולונלים ולייטננט־קולונלים בשבי ישראל, רק ארבעה ידעו ב־4 באוקטובר שעומדת לפרוץ מלחמה, אחד למד זאת ב־5 בחודש ו־13 הובאו בסוד רק ב־6 באוקטובר. אחד הקולונלים השבויים סיפר, כיצד עמד בצהרי ה־6 באוקטובר וצפה במטוסים המצריים החולפים מעל מפקדת הארמיה השלישית ופניהם אל עבר הקווים הישראליים. הוא פנה אל הבריגדיר ושאלו, “מה הענין?” והבריגדיר ענה, “שאל את הגנרל”. משנפנה אל הגנרל, ראהו כורע על ברכיו ופניו לעבר מכה. כך נתגלה לו לראשונה דבר המלחמה. התכּנים המצרים הצליחו להונות לא רק את צה"ל וכמעט את כל שירותי המודיעין של המערב; הם הונו גם את רוב־רובּו של הצבא המצרי.

 

פרק 5: “עיניים להם ולא יראו”    🔗

בישראל ניתנת הערכת המודיעין הלאומית על־ידי ראש אגף־המודיעין (אמ"ן) במטה־הכללי של צה“ל. זהו גוף המודיעין היחיד בארץ שברשותו אמצעי הערכה ומחקר הדרושים להכנת הערכה כזאת. במשך שנים התקומם המודיעין הצבאי כנגד כל נסיון מצד יחידת־המחקר הקטנה שליד משרד־החוץ לגדול או לפתח הערכות עצמיות. במשך שנים התנגד לכל נסיון של המוסד המרכזי למודיעין ובטחון להכין הערכת מודיעין עצמית. במרוצת השנים גדל אמ”ן והתרחב, הן בממדיו והן בתחום סמכויותיו, ובמידה שהתרבו בחינות המודיעין הנוגעות בישראל ברחבי העולם מצא את עצמו עוסק בקשת רחבה של נושאים החורגים הרבה מעבר לתחומו של מודיעין צבאי טהור. למעשה הפך לגורם שליט בתהליך של קביעת מדיניות לאומית.

מחוץ למימסד הצבאי, לא קיימו הגופים מקבלי ההחלטות עבודת מטה רשמית בתהליך של קבלת החלטות. לא היה מנגנון – בממשלה, בכנסת או בכל גוף אחר – המסוגל להגיע להערכה עצמית או לבדוק את ההערכות שמציג המודיעין הצבאי. כך, אפוא, היה המודיעין הצבאי גורם מרכזי וחיוני בכל קבלת החלטות. עם זאת מוטלת האחריות להערכה הסופית של כוונותיהן של ממשלות זרות בדרג הממשלתי. מודיעין הוא איסוף, מיון והערכה של מידע הנחוץ לקביעת מדיניות ולקבלת החלטות; ובשום שלב אין האחריות למדיניות עצמה מחובתו או מיכולתו.

בתקופת כהונתו של דוד בן־גוריון כראש־ממשלה ושר־בטחון היה זה ענין־שבעקרון, שקצינים בשירות פעיל אינם מופיעים בפני הממשלה. בישיבות הממשלה ובוועדת־החוץ־והבטחון של הכנסת, הציג בן־גוריון ללא יוצא מן הכלל את מלוא התמונה הבטחונית, לרבות המודיעין. אמנם נזהר היטב בדברים שהציג בפני גופים אלו, אלא שקיבל על עצמו אחריות אישית מלאה ולפיכך לא נזקק לשותפים.

משנתמנה רב־אלוף דיין כשר־בטחון עשה לו נוהג להופיע לפני הממשלה ולפני ועדת־החוץ־והבטחון בלוויית ראש המטה־הכללי וראש אמ“ן; ועד־מהרה החלו שני קצינים לובשי מדים אלו להופיע לצד שולחן הממשלה באותה תכיפות שהופיעו שמה השׂרים עצמם. צעד זה של דיין גרם לטשטושו של הקו המפריד בין אחריות השׂרים לבין זו של הצבא. מעמדו של ראש אמ”ן והיוקרה העצומה של שר־הבטחון, בצירוף העובדה שבדרג של קבלת ההחלטות לא היה קיים שום גורם שברשותו האמצעים והכשרים לבקר את הערכות המודיעין הצבאי או להביא הערכות חלופות, הביאו לכך שההסכמה להערכותיהם וקבלתן היו נתונות מראש.

במרוצת השנים גדל באמ"ן צוות של מומחים ובמהרה יצא שמו כשירות־המודיעין היעיל ביותר בנושא המזרח התיכון בעולם כולו. אכן זכאי היה לשמו הטוב, שכן שוב ושוב הוכיח חבר עובדיו את עליונותו בהבנת ההתפתחויות במזרח התיכון.

בעקבות סיומה של מלחמת־ההתשה והיכנס הפסקת־האש לתוקפּה, בעקבות מותו של נאצר, מלחמת־האזרחים בירדן ולבסוף סילוקם – למראית עין – של היועצים הסובייטים ממצרים, התפתחה במימסד של מערכת הבטחון של ישראל ההרגשה, שיעבור זמן ניכר בטרם יהיו הערבים מוכנים למלחמה. הרגשה זו נתחזקה מתוך חוסר האמונה ביכולת הערבים לנהל מלחמה מתואמת מודרנית ומתוך מנוחת־הדעת הרוֹוחת בהסכּנה עם הסטאטוס־קוו שמאז 1967. תערובת של יוהרה ושביעות־רצון עצמית גרמה לסלף את הערכת ההתפתחויות באיזור לעתיד־לבוא. אף־על־פי־כן נערך צה"ל לקראת התרחשויות אפשריות והתאים את תיכנונו להערכה הכללית של המודיעין, שבסביבות 1975, לאחר שירכשו מטוסי הפצצה בעלי טווח בינוני, יהיו הערבים במצב שיאפשר להם לממש את איומי המלחמה שלהם.

בתוך כך גברו הלחצים החברתיים בישראל; ולאור ההערכה הרוֹוחת שאין צפויה מלחמה בקרוב החלו להישמע תביעות, לקצץ בתקציב הבטחון. שר־הבטחון עמד בלחצים במידה רבה, ועם זאת קוצץ תקציב הבטחון ב־1972 בכששה מיליארד ל"י לתקופה של חמש שנים.

העומדים בראש צה“ל היו ערים, אולי יותר מכל גורם אחר בארץ, לסכנה האופפת את ישראל. ביוני 1972 גילה סגן הרמטכ”ל, האלוף ישראל טל (המוּכּר כאחד המומחים בעולם בנושא השריון), את דעתו, שאם לא תבוא גישה פוליטית דינמית יותר יאלצו הערבים לחתור לפתרון צבאי, שכן בסופו של דבר לא יכלו להסכין לסטאטוס־קוו.

בהזדמנויות שונות בחודשי יולי־אוקטובר 1972 דן רב־אלוף אלעזר באפשרות התקפה מצרית מעבר לתעלה. תחילה העריך, שההתקפה תיארע בראשית 1973; אך עם יציאת היועצים הסובייטים ממצרים תיקן את הערכתו בגרסו, שאם אמנם אינו מאמין שתחול בראשית 1973 עדיין הוא סבור שתיתכן התקפה בתוך אותה שנה. הוא הצביע על הבחירות לנשיאות בארה"ב, בנובמבר 1972, כעל נקודת־המיפנה מתוך ההנחה, שאחרי בחירות אלה ינסה הנשיא סאדאת לחרחר ריב בין מזרח ומערב. אלעזר שיער, שלא יעלה הדבר בידי סאדאת, אלא שמרגשי־תסכול עשוי הוא להחליט על יציאה למלחמה בשנה זו.

ב־16 באפריל 1973 הגיש ראש אמ“ן, האלוף אלי זעירא, את הערכת המודיעין הלאומית. את האלוף זעירא תיארה לאחר זמן ועדת אגרנט כ”אדם בעל כושר אינטלקטואלי יוצא מגדר הרגיל, שהרשים מאד הן את הממונים עליו והן את פיקודיו וזכה להערכה רבה מצד הממשלה". יחד עם זאת קבעה הועדה כי הוא סבל מעודף של בטחון עצמי. באותם ימים היו סימנים ברורים, שהמצרים נערכים למלחמה. הם קידמו יחידות־קרקע אל התעלה; הקימו רמפות לטנקים לאורך הגדה המערבית; הגביהו את סוללת־העפר ופרצו בה פתחים נוספים ונתיבי־גישה אל המים. במצרים גופה נערכו גיוסים, לרבות יחידות ההתגוננות האזרחית; אנשים נקראו לתרום דם; בערים הוכרזה האפלה; שמירה הוצבה על כל הגשרים; הושמעו הכרזות מלחמתיות, בעוד שסאדאת דיבר על “שלב העימות הכולל”. המודיעין הישראלי העריך, שסבירות המלחמה קלושה. אין בידי מצרים תשובה לתקיפות־אויר של ישראל בעומקה. מלחמה אמנם תבוא, אך מאוחר יותר; ואילו עתה יצעד סאדאת כברת־דרך על־פי־התהום, כמנהגו, ואחר ירתע. רב־אלוף אלעזר לא קיבל את הערכת המודיעין ופקד, כזכור, על גיוס חלקי.

בכמה הופעות פומביות הדגיש אלעזר באותם ימים, שאם אמנם סבירות המלחמה בשלב זה נמוכה, סובלים המצרים מרגשי־תסכול בשל תוצאות פגישת ברז’נייב־ניקסון ובשל היעדר כל התקדמות פוליטית; ולחצים גדלים והולכים בתוך מצרים עלולים בהחלט להווֹת סכנה לשלום. שלש אפשרויות ניצבו לפני ישראל: התפרצות קרבות בלתי־סדירים, מלחמת־התשה ומלחמה כוללת. אלעזר דחה את שתי האפשרויות הראשונות וחשב כסבירה רק את השלישית, כלומר מלחמה כוללת. כפי שהוא ראה זאת, יהיו המצרים מעוניינים (א) בחידוש פעולות־האיבה במטרה לשבור את הקפאון ולהפגין את אי־נכונותה של מצרים להסכין למצב שהתהווה; (ב) לגרום לישראל מספר מירבי של אבידות בנפש וברכוש וכן (ג) לנהל את המלחמה באופן שבסופה תשיג מצרים התקדמות, ולוּ מזערית, מבחינה צבאית. אלעזר האמין שדונמים ספורים בגדה המזרחית של התעלה, או התקדמות בעומק קילומטר אחד בלבד ברמת־הגולן יספקו את הערבים במטרות המלחמה שלהם. לא אחת אמד גם את האפשרות, שהמצרים והסורים יתקפו את ישראל בהסתערות המונית בעת־ובעונה־אחת.

אלעזר לא היה היחיד בין המפקדים הבכירים של צה“ל שגילה באותם ימים ראיה בהירה לגבי ההתפתחויות האפשריות באיזור ואשר היה נטול אשליות באשר לכוונות הערבים. סגן הרמטכ”ל, האלוף ישראל טל, הדגיש באותה תקופה את חשיבותו של נשק הנפט שבידי הערבים והזהיר, שחדירתם של טילי קרקע־אויר לאיזור פירושה, לדעתו, שהשימוש במטוסים כמכשיר להנחתת מהלומה יהיה עד סוף שנות ה־70 מוגבל ביותר. הוא אף דן באריכות בהשפעתה האפשרית של מלחמה על מצבה הפנימי של ישראל.

ב־21 במאי 1973 נתן שר־הבטחון משה דיין תדריך למטה־הכללי ובו הורה, שלנוכח האיומים המגיעים מסוריה ומצרים יש להתכונן למלחמה. “יש להביא בחשבון”, אמר בהוראות, “חידוש המלחמה במחצית השניה של הקיץ”.

תפיסת־ההגנה הישראלית היתה בנויה על שלושה גורמים. הראשון – אתראה מוקדמת של המודיעין על תנועות אויב שיש בהן כדי לרמז על כוונה לפתוח בפעולות־איבה. הגורם השני היה, הכוחות הסדירים יחד עם חיל־האויר. שני גורמים אלו יחדיו יהווּ כוח שביכולתו לבלום כל התפתחות של מאמץ אויב נגד ישראל ולעצור את התקדמותו לזמן־מה. דגש רב הושם בשלב זה על חלקו הכפול של חיל־האויר, שבאותה שעה הוא מגן על שמי ישראל ומאפשר את ביצוע הגורם השלישי – גיוס מהיר של כוחות מילואים והעברתם בזריזות וביעילות אל החזית.

המודיעין הישראלי פיתח במרוצת השנים מערכת יעילה של איסוף מידע. מאז עלה סאדאת לכס־הנשיאות במצרים היו ארבע תקופות של החרפה בסיכסוך ובהן הבחין המודיעין הישראלי בגיוס נרחב במצרים ובהכנות למלחמה. התקופה הראשונה חלה בסוף 1971 – “שנת ההכרעה”. כזכור, תיכננו המצרים באותם ימים לתקוף את שארם אל־שייך מן האויר ולהפציצה, אלא שסאדאת ביטל את התכנית בשל פרוץ מלחמת הודו־פאקיסתן. בעת ההיערכות לקראת פעולה זו הוכרז במצרים גיוס כללי של המילואים. כוחות השדה של צבא מצרים עסקו בתמרונים; גויס רכב אזרחי; עוצבות טנקים קודמו אל התעלה. עבודות־עפר בוצעו לאורך התעלה והוכנו עמדות לטנקים ולארטילריה, ובגיזרה הדרומית אף נפתחו נתיבי־גישה אל קו המים; ציוד גישור וצליחה קודם אל התעלה. בערים הועמדו יחידות ההתגוננות האזרחית במצב הכן. כלי התקשורת הכריזו שהמלחמה היא בלתי־נמנעת, לליווּי הצהרות מלחמה דומות שהשמיעה המנהיגות המצרית.

הגיוס הנרחב השני התחולל בדצמבר 1972, כאשר תיכנן סאדאת לתפוש ראש־גשר בסיני באמצעות חטיבת־צנחנים ולהחזיק בו עד להתערבות האו"ם. גם לגיוס זה נתלווה תמרון גדול של כוחות השדה. חיילים הוחזרו מחופשה; הוחשה עבודת הקמתם של הביצורים והרמפות לאורך התעלה, אף הוכשרו משטחי־גישה לרכב צליחה ולציוד גישור. שוב ליבוּ כלי התקשורת אוירה מלחמתית. ברם הפעם לא גויסו מילואים, אף לא הועמדו בכוננות יחידות ההתגוננות האזרחית, וציוד גישור וכוחות־קרקע לא קודמו אל התעלה.

תקופת ההחרפה השלישית הכוללת גיוס נרחב במצרים חלה בחודש אפריל־מאי 1973, וכבר תיארנו אותה.

בפעם הרביעית הוחרף המצב ונערך גיוס נרחב במצרים בחודשי ספטמבר־אוקטובר 1973. הנתונים לתקוף את ישראל ללא אזהרה מוקדמת קיימים היו. אכן בדיונים עם שׂרי ממשלה בימים שקדמו למלחמה ציינו האלוף זעירא וראש־מחלקת־המחקר שלו, תת־אלוף אריה שלו, שנתונים אלה יש בהם ממש, אלא שסבירות ההתקפה נמוכה. עתה לא נותר לישראל אלא להעריך את כוונות המצרים. בפני המודיעין הישראלי התייצבה עתה הבעיה הסבוכה מאד של הגדרת האזהרה המוקדמת. נוכחות הצבא המצרי בכוח רב על התעלה אינה מבשרת כשלעצמה מלחמה קרבה, שכן נוכחות כזאת התקיימה במקום מאז 1969. גם סימני ההסלמה אינם בבחינת אות חד־משמעי למלחמה מתקרבת, היתה הטענה, שהרי שלש פעמים מאז 1971 נערכו גיוסים דומים מבלי שיביאו לצעד התוקפני. המפתח היחיד להגדרת האזהרה המוקדמת היה טמון עתה בהערכת הכוונות. בפועל היה פירוש הדבר, להעריך מה עשוי להחליט ראש המדינה המצרית, הנשיא סאדאת. ומשימה כזו אין להטיל בלעדית על כתפיו של ראש מודיעין צבאי. שגיאתם של כל המעורבים בדבר הן במודיעין והן בדרג של קביעת המדיניות, לנוכח ריכוז הכוחות הגדול וההסלמה בשתי החזיתות כאחד, בכך שלא יחסו את הגידול המקביל בנתוני היכולת הן בצפון והן בדרום לכוונות המצרים והסורים.

קהילת המודיעין בישראל עקבה בענין רב אחר התפתחות ההכנות לקראת התרגיל הגדול במצרים ובאותה שעה היתה מודאגת במידת־מה מריכוז הכוחות הגדול בסוריה. ההנחה היתה, שאין נשקפת סכנה רצינית מצד סוריה, באשר לעולם לא תתקוף לבדה; ומכל מקום מעידים הסימנים, שהיא חוששת מפני תגובה ישראלית לפעולות־התגמול שלה בעקבות הפלתם של 13 מטוסים סוריים, ב־13 בספטמבר. ובמצרים עוסקים בהכנות לתרגיל הגדול וננקטו אמצעי־זהירות מיוחדים מחשש לפעולה ישראלית. היו סימנים למכביר שחייבים היו לעורר דאגה, אך סימנים אלה אוזנו על־ידי אחרים, אולי רבים פי־כמה, שהעידו כי אין סיבה לדאגה.

ממקורות שונים נתקבל לקראת סוף ספטמבר מידע והעיד, כי המצרים עושים הכנות למלחמה כוללת. במקרים רבים צוינו במידע זה התפתחויות שונות העומדות להתרחש. כאשר אכן התרחשו, התעלמו מהן כליל.

משהחלו במצרים התמרונים במסגרת התרגיל הגדול הבחינו הכוחות הישראליים שלאורך התעלה בפעילות מוגברת ודיווחו על כך מדי יום. קילוח גובר של מידע על התכונה המצרית החל זורם ממוצבי התעלה. המוצב “אורקל”, המעוז הצפוני ביותר, המצוי כחמשה קילומטרים מדרום לפורט־פואד, דיווח שספינה פורקת תותחים, ציוד ותחמושת בנמל. נתקבלו דיווּחים על קידום ארטילריה לעמדות קדומניות, על איושן של סוללות טילי קרקע־אויר שהיו בלתי־מאוישות עד כה, על פינוי שדות־מוקשים לאורך התעלה, על חיילים מצרים הצוללים למי התעלה ומפוצצים מוקשים תת־מימיים. הדיווּחים ציינו עבודות שיפורים הנעשות לאורך התעלה במורדות המובילים אל המים, פעילוּת בהעברת עפר ובהכשרת שטחים שישמשו לחציית התעלה ולהקמת גשרים. ברם, בעוד שהמצרים הרימו מוקשים בשבעים נקודות לאורך התעלה, הניחו מוקשים במקומות אחרים; ובעוד שפתחו נתיבי־גישה חדשים אל התעלה, סגרו אחרים. גם חיי היומיום באיזור התעלה, הן של חיילים מצרים והן של אזרחים, נמשכו כשיגרה. חיילים מצרים הוסיפו לדוג ולשוטט על שפת המים, אף בלא שיחבשו קסדות לראשיהם; אזרחים הוסיפו לצאת לעבודתם בשדות כאילו דבר אינו עומד להתרחש.

משהחל התרגיל המצרי הועמדה האוגדה המשוריינת של האלוף אברהם מנדלר (אלברט), שמנתה כ־280 טנקים, במצב־הכן. מפקדת פיקוד־דרום הוציאה פקודות, להבטיח שיבוצעו כל פקודות־הקבע למצב־הכוננות הנדון. חופשות בוטלו. אלוף פיקוד־הדרום, האלוף שמואל גונן, שנכנס לתפקידו פחות משלושה חודשים קודם־לכן, סייר בקו התעלה ב־2 באוקטובר ופקד על מספר צעדים להגברת הכוננות. הוא ביקש רשות לנקוט כמה אמצעי זהירות נוספים, אך אחדות מבקשותיו נדחו. ניתנה פקודה להגביר את השמירה ואת אמצעי הבטחון מסביב לכל המחנות בסיני ולהבטיח, כי תכנית־החירום “שובך יונים”, שנועדה להיכנס לפעולה במקרה שהאויב ינוע – וזה זמן־מה לא תורגלה – אכן ידועה לכוחות. ניתנו פקודות, להחיש את הרכבתו של גשר טרומי, שיופעל בצליחה ישראלית מערבה, ולהציב מארבים בסוללת־העפר שלאורך התעלה.

ביום־החמישי, 4 באוקטובר, ישב גונן בישיבת המטה־הכללי, שהוקדשה כליל לבעיות משמעת בצה"ל, ואחר־כך יצא לחיפה. בשעה 1.00 בבוקר המחרת התקשר אליו קצין־המודיעין הפיקודי, סגן־אלוף דוד גדליה, להביא לידיעתו, שהמצרים עבדו אותו לילה על סוללת־העפר עד השעה 10.00. גונן הורה על הפניית בקשות למטה־הכללי לשם הגברת הכוננות, ואץ חזרה לפיקוד.

כל אותו יום בדקו מפקדת פיקוד־הדרום ואוגדתו של אלברט את מידת הכוננות של הכוחות והוציאו פקודות של הרגע האחרון. אלברט עומד היה לסיים את תפקידו ולמסור את הפיקוד על אוגדת סיני בידי תת־אלוף קלמן מגן. טכס העברת הפיקוד נועד להתקיים ביום־הראשון, 7 בחודש, ומשך כל השבוע היו היחידות השונות של האוגדה נוטלות פרידה ממפקדם. בנאום־הפרידה שנשא אלברט לפני חייליו דיבר על חשיבותה של הכוננות וציין, שתחושתו אומרת לו שמלחמה בשער. עתה נפגש אלברט עם קלמן מגן. מגן, קצין בעל נסיון קרבי רב, עתה זה סיים את תפקידו כמפקד בית־הספר לפיקוד־ומטה (פו"ם) וימים ספורים לפני־כן חזר מסיור בחו"ל. כשדנו אלברט ומגן בהעברת הפיקוד כבר היה ברור לשניהם, שהטכס ידחה. סגנו של אלברט, תת־אלוף פינו, שנכח אף הוא בפגישה, היה מודאג ביותר לנוכח הדיווחים הזורמים ממעוזי התעלה והציע, שיורה מנדלר על הוצאת כל הכוחות ממחנותיהם והזזתם הלאה קדימה לעמדותיהם – כפי שנקבע בתכנית־החירום “שובך יונים”. מגן העיר, שיש הגיון בדברים. אלברט השיב, שאין זה ניתן; בהוראותיו נאמר בפירוש, שבשום פנים ואופן אין לעורר את חשדם של המצרים, או לבצע מהלכים בצד הישראלי שיש בהם כדי להחריף את המצב.

מאז יום־הרביעי, 3 בחודש, היה אלברט משוכנע, שהמלחמה קרובה. כדי לתת תוקף למה שהיה בעיניו מצב חמוּר, הוציאה האוגדה שדרים דחופים למפקדת פיקוד־הדרום ובהם צוין כל סימן שיש בו כדי להעיד על התכונה המצרית מעבר לתעלה כעל הכנות למלחמה. בכל ערב נשלח דו"ח יומי מסכם על פעילות המצרים לאורך הגדה המערבית.

לפי דו“ח ועדת אגרנט, ב־1 באוקטובר 1973 הגיש קצין־המערך במודיעין פיקוד־הדרום, סגן בנימין סימן־טוב, מסמך למפקדו, סגן־אלוף דוד גדליה, ובו ניתח את ההיערכות המצרית כעדוּת להכנות מלחמתיות, חרף התרגיל. ב־3 בחודש הגיש דו”ח נוסף ובו ציין מספר גורמים המעידים שהתרגיל עשוי להיות הסוואה להכנות למלחמה. לפי דו“ח הוועדה, לא הפיץ גדליה את הערכות פיקודו ולא כלל אותן בדו”ח המודיעין הפיקוּדי.

(ראש אמ"ן, האלוף זעירא, למד לדעת על ההערכה של סימן־טוב רק במרס 1974, בעת שעסקה ועדת אגרנט בגביית עדויות. הוא זימן את סימן־טוב – שהורחק ממודיעין פיקוד הדרום – אל משרדו, שמע את סיפורו ובו־במקום העלהו לדרגת סרן.)

ביום־הששי, 5 בחודש, שיגרה האוגדה של אלברט שדר ובו ביקשה תגבורות כפי שנקבע בתכנית “שובך יונים”, הכוללות תוספת כוחות למעוזים שלאורך התעלה וכן כוחות להתפרסות במעברים כ־30 קילומטרים ממזרח לתעלה. בשדר התשובה שנתקבל ממפקדת פיקוד־הדרום צוטט שדר המטה־הכללי, כי התרגיל המצרי מתקרב לקצו ויסתיים ב־ בחודש.

ב־3 בחודש יצאה משלחת מצרית רמת־דרג לסוריה, במטרה להביא ליתר תיאום בין שתי מדינות אלה ובין ירדן. מכל מקום ניתנה רשות לחיילים מצרים להשתתף בעליה־לרגל המסורתית למכה. הובחן, שהמצרים מקדמים כוחות־שריון אל התעלה ועורכים את הכוחות המזוינים, ובהערכת המודיעין תורץ הדבר בתרגיל הגדול ובעצבנות המצרים לנוכח האפשרות של פעולה ישראלית. בינתיים היו שידורים סובייטיים מדגישים את דבר ריכוזם של כוחות ישראליים על גבול סוריה בכוונה לתקפה – וברור אפוא, לדברי השידור, שחששות הסורים מפני פעולה ישראלית גברו בעשרים וארבע השעות האחרונות. בצבא מצרים הוכרז מצב־כוננות עליון, והדבר הוסבר כצעד שנוקטים המצרים כדי לסכל כל נסיון ישראלי להתערב במהלך התרגיל.

ההשערה באמ"ן היתה, שהתפרסות הכוחות הסוריים נובעת מהערכה סורית, שישראל תיאלץ \(-\) מטעמים פוליטיים הקשורים בבידודה הגדל והולך בעולם ולנוכח שיתוף־הפעולה הגובר בין מדינות העימות הערביות – לצאת בהתקפת־מנע נגד סוריה. יתר על כן, הודגשו גם חששות מצריים מפני התקפה ישראלית אף העובדה, שבפעם הראשונה מאז מלחמת־ההתשה מקיים הצי המצרי תרגיל ימי גדול הן בים התיכון והן בים סוף.

בשחר יום־הששי הובחן, שלכל אורך תעלת־סואץ היה הצבא המצרי בהיערכות חירום שבכמוֹתה לא הבחינו הכוחות הישראליים אי־פעם בעבר, בקו הקדומני נוספו 56 סוללות ארטילריה ובכך העלו את כוח הארטילריה בקו ל־194 סוללות. עוד הובחן, כי חמש דיביזיות חי"ר פרוסות פריסה מלאה ושכל חמשת שטחי־הריכוז לציוד גישור וצליחה מלאים בחלקם. זוהו יחידות ניידות של סירות־פונטון GSP. לכל אורך התעלה התמקמו מחלקות טנקים ברמפות שעל סוללת־העפר, המאפשרות לטנקים לכוון אִשם לתוך המוצבים הישראלים בסיני. הובחן גם בהזזתם של כוחות נוספים קדימה אל קו העורף של התעלה.

למקרא כל הנתונים הללו מסר קצין המודיעין הבכיר של חיל־הים למפקדו, עוד בתחלת השבוע שמלחמה על הסף. הערכתו לא התקבלה על דעת המטה־הכללי.

ב־30 בספטמבר נדון המצב בישיבת המטה־הכללי, האלוף טל הביע הסתייגות כבדה ביותר מן ההערכה המרגיעה של המודיעין. אך האלוף זעירא עמד על דעתו, שסבירות המלחמה נמוכה והסביר, שריכוזי הכוחות בסוריה קשורים בתקרית המטוסים מן ה־13 בחודש ואילו המצרים נערכים לתרגיל גדול. האלוף טל, שלא נחה דעתו, זימן את האלוף זעירא ואת ראש־ענף־המחקר שלו, תת־אלוף אריה שלו, לדיון. הוא עמד בקביעתו, שאין הוא מקבל את הערכותיהם. אנשי המודיעין מצדם לא קיבלו את גישתו.

היה עוד גורם אחד במזרח התיכון שסיפק אותות, מעצם מעורבותו בהתפתחויות הצבאיות באיזור. ב־3 באוקטובר שוגר לווין־ביון סובייטי וטס במסלול מעל איזור התעלה וסיני ומעל גבול סוריה־ישראל והגליל; מסלול טיסתו שונה מדי יום, כדי שיקלוט גזרות שונות בשתי החזיתות של ישראל. ב־4 בחודש החלו יחידות הצי הסובייטי העוגנות בנמלי אלכסנדריה ופורט־סעיד להפליג. יציאת מצרים זו של יחידות סובייטיות חיזקה את מודיעין חיל־הים בחשדותיו. בינתיים נתקבלו ידיעות, שלקאהיר ולדמשק הגיעו מטוסי הענק הסובייטיים אנטונוב־22 והם מפנים עמם את המשפחות הרוסיות המוצבות בשתי הבירות. בבוקר ה־3 בחודש זימן אליו הנשיא סאדאת את השגריר הסובייטי, וינוגרדוב. בערך באותה שעה הוזעק השגריר הסובייטי בדמשק אל הנשיא אסד. שני הנשיאים רמזו לשגרירים, כי עומדת לפרוץ מלחמה באיזור, אך לא נכנסו לפרטים. חיוור ומרצין רץ וינוגרדוב מארמון הנשיאות, ונכנס לתוך מכוניתו אשר פתחה בדהרה לעבר השגרירות. למחרת החלה יציאת המשפחות הסובייטיות.

המודיעין הישראלי תירץ את ההתפתחויות הללו בשתי אפשרויות. אפשרות אחת, שהן מעידות כי ידוע לסובייטים שמלחמה ממשמשת־ובאה; וביציאתם הם מבקשים להניא את מצרים מלממש את כוונותיה. נזכר, כי בסוף “שנת ההכרעה”, כשהכריזה מצרים גיוס כללי, פינו ספינות סובייטיות, את נמל פורט־סעיד. אפשרות אחרת, אף שנתקבלה הרבה פחות על דעת המודיעין, שייתכן שהמצרים והסורים החליטו סוף־סוף לשים קץ לנוכחות הסובייטית בארצותיהם.

ב־29 בספטמבר, יום־השבת, השתלטו שני מחבלים פלשתינים על רכבת הנושאת עולים יהודים ממוסקבה לווינה בהגיעה לגבול צ’כוסלובקיה־אוסטריה. הם לקחו להם כבני־ערובה חמשה יהודים ופקיד־מכס אוסטרי ודרשו להעמיד לרשותם מטוס שיעבירם עם בני־הערובה למדינה ערבית. במהלך המשא־ומתן עם המחבלים העלה ראש ממשלת אוסטריה, הקאנצלר ברונו קרייסקי – שהוא עצמו יהודי – את ההצעה, שבתמורה לשיחרורם של בני־הערובה ייסגר מחנה־המעבר לעולים יהודים שבארמון שַׁנאוּ הסמוך לווינה. בני־הערובה שוחררו והמחבלים, שהופסה דעתם, הורשו לצאת את אוסטריה, ישראל נחרדה ונזעמה, והמאורע מלך בכיפה בכל כלי התקשורת שלה. ממשלת ישראל העסיקה עצמה כליל בנושא. בהתאם לתיכנון מוקדם, טסה ראש־הממשלה הגב' מאיר לשטרסבורג לנאום לפני מועצת־אירופה ולאחר־מכן, חרף פיקפוקיהם של כמה מחברי הממשלה, המשיכה בדרכה לווינה ועשתה שם בנסיון־נפל לשכנע את הקאנצלר קרייסקי לחזור בו מהחלטתו. בשובה לישראל, ב־3 באוקטובר, כינסה מיד ישיבת ממשלה.

עד היום אין זה ברור, אם אמנם היתה פעולת המחבלים באוסטריה חלק מתכנית ההונאה הכוללת ונועדה להסב את תשומת־הלב של ישראל מן המתרחש בגבולותיה. את הפעולה ביצע ארגון־מחבלים קטן וכמעט בלתי ידוע; אך העובדה שארגון זה היה קשור ב“א־צאיקה”, ארגון־המחבלים הנתון למרוּת הצבא הסורי, מחזקת את ההנחה, שאכן היתה פעולה זו חלק מתכנית ההונאה הכוללת. בין כך ובין כך, אין ספק שפעולת מחבלים אכן הסיחה את דעת הממשלה והציבור מן ההתפתחויות המבשרות־רע בגבולותיה מצפון ומדרום.

שר השיכון, זאב שרף, עשה ב־3 באוקטובר ברמת־הגולן לרגל טכס חנוכתם של שיכונים שהקים משרדו בשבעה ישובים. במהלך הטכס שוחח עם אלוף פיקוד־הצפון, האלוף חופי, ולמד מפיו עד כמה הוא מודאג מן ההתעצמות הסורית חסרת־התקדים לאורך הגבול. בטרם יסתיים סיורו הוזעק השר שרף לתל־אביב, לישיבת הממשלה שכינסה הגב' מאיר בשובה מווינה. הוא חש לתל־אביב – לישיבה שנמסר בה דו"ח מלא על שיחות הגב' מאיר עם הקאנצלר קרייסקי. אף מלה לא נאמרה בענין המצב לאורך הגבולות.

לפני ישיבת הממשלה התכנס “קבינט המטבח” של הגב' מאיר לדיון בהתפתחויות המדאיגות לאורך הגבולות. נכחו בדיון ראש־הממשלה הגב' מאיר; סגן ראש־הממשלה, יגאל אלון; שר־הבטחון, משה דיין; השר־בלי־תיק, ישראל גלילי; ראש המטה־הכללי, רב־אלוף דוד אלעזר; וראש מחלקת מחקר באמ“ן, תת־אלוף אריה שלו. ראש אמ”ן, האלוף זעירא, היה חולה ורתוק למיטתו. תת־אלוף שלו הציג תמונה מפורטת של ההתפתחויות לאורך הגבולות ומנה את נתוני־היכולת של האויב. פעמים מספר שאלה אותו הגב' מאיר אם מסוגלים הצבאות הערביים לפתוח בהתקפה מתוך ההיערכות הנוכחית שלהם. התשובה היתה לחיוב. במשך כשעתיים נתרכז הדיון בכוונות האפשריות של המנהיגות הערבית לאור ידיעה זו. הוזכר, כי במאי קבע המודיעין שהסיכוי שייצאו הערבים למלחמה אינו ממשי ביותר. ראש המטה־הכללי חלק על כך בשעתו, אך נתברר שהצדק עם הערכת המודיעין. עתה הסכים ראש־המטה עם הערכת המודיעין, שהתקפה אינה סבירה. הפגישה התפזרה מתוך סיכום, שריכוזי כוחות אינם מצביעים על איום ממשי של מלחמה. הוסכם לדווח על המצב לממשלה בישיבתה השבועית, שאמורה היתה להתקיים ביום־הראשון, 7 באוקטובר.

במוצאי יום־החמישי, 4 בחודש, מסר האלוף זעירא לראש המטה־הכללי את הידיעה בדבר יציאת המשפחות הסובייטיות מסוריה וממצרים. זה יומיים פרוש הוא בביתו בשל מחלתו ומידע חדש זה מכניס בו תחושה של אי־נוחות, אמר לראש המטה־הכללי.

השכם בבוקר יום־הששי תודרכו הכתבים הצבאיים של העתונות הישראלית שלא להבליט את הידיעות המגיעות מחו“ל אודות ריכוזים גדולים של צבאות ערב בגבולות ולרמז, שצה”ל אוחז בכל האמצעים המתחייבים מן המצב.

באותה שעה התקיימה התייעצות עם שר־הבטחון. האלוף זעירא מסר פרטים על הרכּבת האוירית שפינתה את המשפחות הסובייטיות מסוריה וממצרים. הוא ציין, שייתכן שהתפתחות זו מרמזת על ניתוק סופי בין הערבים וברה"מ, אך אינו רואה אפשרות זו כסבירה ביותר. הוא הוסיף ואמר, שנראה שהסובייטים ערים לעובדה שהתלקחות היא בגדר אפשר. ייתכן שקיבלו את טענת הערבים שישראל עומדת לתקוף – טענה שמצאה לה הד בשידוריהם. אך נראה שאפשרות זו יורדת מן הפרק, שכן במקרה כזה ללא ספק היו הרוסים פונים אל האמריקאים, ואלה מן־הסתם היו פונים לישראל ומייעצים לה לנהוג מתינות – ולא היתה שום פניה אמריקאית כזאת. לפיכך, סיכם, ייתכן שמודעת לרוסים התכנוּת של התקפה ערבית והם חוששים למשפחותיהם במקרה של התקפת־נגד ישראלית. אף־על־פי־כן היתה הרגשת המודיעין, שהתקפה ערבית היא בגדר סבירות נמוכה.

רב־אלוף אלעזר הכריז אותו בוקר כוננות ג' – דרגת הכוננות הגבוהה ביותר בצבא הסדיר. בפעם הראשונה מאז נתמנה כראש המטה־הכללי הכריז אלעזר מצב־כוננות כזה.

משנסתיימה התייעצות עם שר־הבטחון פנו משתתפיה ללשכת ראש־הממשלה. המצב הוסבר לגב' מאיר אף הוצגו תצלומי־אויר, שנראו בהם בעליל הריכוזים הגדולים לאורך קווי החזית. מצב־הכוננות שהוכרז בצבא אושר אף הוחלט להעמיד בכוננות את המרכזים לגיוס המילואים. שר־הבטחון הביע שביעות־רצון מן הצעדים שנקט ראש המטה־הכללי.

הגב' מאיר החליטה לכנס ישיבת ממשלה. היה זה ערב יום־הכיפורים ומרבית השׂרים כבר יצאו לחזור לבתיהם שברחבי הארץ. הוחלט אפוא לכנס לישיבה רק אותם השרים המצויים בתל־אביב. העובדה שלא הוזמנו שרים המתגוררים בירושלים, מרחק נסיעה של שעה אחת בלבד, עתידה לשמש נושא להשמעת הערות ציניות לרוב מצד השׂרים שלא הוזמנו.

בישיבת הממשלה הוכנסו השׂרים במלוא התמונה. פעמיים הדגיש ראש המטה־הכללי בדבריו, שההיערכות הערבית יכולה להתפרש הן כצעד הגנתי והן כצעד התקפי. בהצגת הדברים של ראש אמ"ן הודגשה נקודה זו שלש פעמים. הערכת המודיעין היתה, שסבירות המלחמה נמוכה. השרים אף ידעו, שגם האמריקאים, שעשרה ימים קודם־לכן עדיין היו בדעה שמלחמה באיזור היא בלתי־נמנעת, מביעים היום הערכה זהה לשל המודיעין הישראלי.

נמסר לשׂרים על מצב־כוננות ג' שהוכרז בצה“ל. במהלך הישיבה העביר שר המסחר והתעשיה, חיים בר־לב, פתק לראש המטה־הכללי ושאלו, כמה טנקים ישראלים פרוסים בקווים. התשובה היתה: 300 בדרום ו־200 בצפון. אחרי שהוצגו שאלות ונתקבלו תשובות מפורטות מראש אמ”ן נתבקשו כל השׂרים לציין, היכן יהיה ניתן למצאם במשך יום־הכיפורים. בצאתם את לשכת ראש־הממשלה פנה השׂר גלילי אל שר התחבורה והתקשורת, שמעון פרס, ושאלו “מה דעתך?” פרס השיב, “נראה שעומדת לפרוץ מלחמה”.

רב־אלוף אלעזר היה מאז ומתמיד משוכנע, שיוכל לצפּות לאזהרה מוקדמת מן המודיעין הצבאי כדי גיוס המילואים בעוד־מועד. משוכנע היה, שתמיד יהיה מידע בשפע להעמידו על הסכנה ולתת בידו שהות להחליט על גיוס המילואים. אכן הערכה של המידע ששטף והגיע בימים הגורליים של השבוע הראשון לאוקטובר מאמתת את אמונתו. עם זאת אחרי המלחמה עתיד אלעזר לטעון, שחלק גדול מן המידע המצביע על סבירות גבוהה של מלחמה לא הגיע לידיעתו. בעדותו לפני ועדת אגרנט אמר, כי בבוקר יום־הששי, 5 באוקטובר, אמנם נתקבלו פרטי מידע המצביעים על מלחמה כממשית אלא שלא הגיעו אליו אלא בבוקר המחרת; ולוּ קיבל ידיעות אלו בעוד־מועד היה מורה לגייס את המילואים כבר בבוקר יום־הששי. עדיין האמין אלעזר באותו יום־הששי, שאם אמנם פני הערבים למלחמה יקבל אתראה בעוד־מועד. עם זאת יומיים קודם־לכן, כאשר נשאל בפגישתו עם עורכי עתונות, אם די יהיה במקרה של מלחמה בכוחות הצבא הסדיר בלבד להתמודד עם התקפה, ענה בשלילה. לכל היותר יוכלו, יחד עם חיל־האויר, למנוע התמוטטות, אם תבוא ההתקפה הערבית במפתיע – אך ההנחה היא, שישראל תקבל אתראה בעוד מועד ושהות לגייס את המילואים.

מאז ערב יום־החמישי, 4 באוקטובר, היה האלוף זעירא אכול ספקות, אך מצא מקור נחמה בידיעתו שהצבא הסדיר עומד הכן וכוחותיו נחשבים בצה"ל כמספיקים כדי עמידה בפני הסתערות ראשונית. בכך ראה מעין תעודת־ביטוח נוספת ככל שנוגע הדבר באתראת המודיעין.

ביום־הששי, 5 בחודש, התקיימה ישיבת המטה־הכללי. שוב הוצגה תמונת המודיעין ומידת הסבירות של פרוץ מלחמה הוצגה כ“נמוכה מן הנמוכות”. מפקדת פיקוד־הדרום התכנסה לישיבה בשעה 3.30 אחה"צ. נסקרו כל ההכנות שנעשו ונדונו כל התכניות המיבצעיות הנוגעות בדבר. סוכם, שלמחרת תסייר מחצית אנשי המטה בחזית התעלה והמחצית השניה בגזרות אחרות של הפיקוד.

מנהיגיה הפוליטיים והצבאיים של ישראל עלו על משכבם באותו לילה בתחושת אי־נוחות, אולם רק מעטים העלו בדעתם כי ישראל עומדת בצל התקפה. לוּ היה לאל ידם לגבור בעוד־מועד על תפיסותיהם המשוחדות, היה כל מהלך־ההיסטוריה בקומץ הימים הבאים שונה בתכלית.

בשעה 4.00 בבוקר יום־הכיפורים ניעור האלוף זעירא לצילצולו העיקש של הטלפון לצד מיטתו. הוא האזין לקול שבעברו השני של הקו ומיד חייג שלושה מספרים בזה אחר זה והעיר את שר־הבטחון, את ראש המטה־הכללי ואת סגן־הרמטכ"ל משנתם. הוא חזר באזניהם על המידע שעתה זה קיבל. בידו ידיעה מבוססת, שמלחמה תפרוץ בשתי החזיתות בו־ביום עם שקיעת החמה. בתוך כמחצית־השעה נפגשו הארבעה במטה־הכללי.

אי־שם לאורך צנורות המודיעין נתהפך מועד תחילתה של ההתקפה והתגלגל משקיעת החמה לשעה 6.00 אחה"צ. עד מהרה נקבה שעה זו כמבוססת לא על השערה בדבר מועד תחילת ההתקפה, אלא על מידע ודאי.

רב־אלוף אלעזר תלה את שפופרת הטלפון ומיד טילפן למפקד חיל־האויר, האלוף בנימין פלד. “תוך כמה זמן”, שאלו, “ניתן לפתוח בהתקפת־מנע?” פלד השיב, “אם אתה אומר לי עכשיו – לפעולה, נהיה מוכנים עד השעה 11 לפנה”צ". אלעזר החליט להנחית התקפה על מערך־הטילים ושדות־התעופה של סוריה, בהנחה שתסתיים בתוך כשלוש עד ארבע שעות. הוא האמין, שבצעדו זה יפתיע את הסורים וישבש את התקפתם וכך יבטיח סיוע צמוד לכוחות־הקרקע.

בשעה 5.00 בבוקר היום קיים אלעזר התייעצות ראשונה עם האלוף טל ועם האלוף פלד. הוא נתן הוראות להיערך לגיוס המילואים, להתפרסות לאורך קווי החזית ובעומק, להפעלת תקנות ההתגוננות האזרחית ולפינוי ישובי הגולן. יש להתכונן להתקפת־מנע, אמר. מחצית השעה אחר־כך הוציא פקודות בענין זה לראשי האגפים במטה־הכללי, למפקד חיל־האויר ולמפקד חיל־הים.

בשעה 5.50 בבוקר התכנסה ישיבה ראשונה בלשכת שר־הבטחון. אלעזר הציע גיוס כללי ומכת־מנע של חיל־האויר נגד סוריה. דיין דחה את הצעתו למכת־מנע והדיון נסב על גיוס המילואים. תחילה נטה שר־הבטחון לאשר גיוסה של חטיבה אחת בלבד – לפיקוד הצפון. אחר־כך הסכים לגיוס חטיבה גם לפיקוד־הדרום ולבסוף לאוגדה לכל אחד מן הפיקודים. אלעזר לחץ לגיוס מלא של היחידות הקרביות והדגיש בתוקף, כי הכרח לגייס כוחות שיוכלו לפתוח מיד בהתקפת־נגד. דיין עמד על גיוס למטרות הגנה. אלעזר טען, שלא ניתן להבחין בין הגנה, מצד אחד, והתקפה, מצד שני, וציין שהעיתוי של התקפת־הנגד הוא חלק מהותי של ההגנה. שר־הבטחון החליט להביא את הענין להכרעת ראש־הממשלה. “אמליץ לפני גולדה”, אמר, “על גיוס של 50,000 איש”. אלעזר התנגד ותבע, שתובא לפני ראש־הממשלה גם הצעתו לגיוס כללי. לבסוף הסכים דיין להביא לפני ראש־הממשלה את שתי ההצעות.

על אף חילוקי־הדעות שלו עם שר־הבטחון, פקד אלעזר לגייס כמה אלפים של אנשי־מילואים, לכוחות־הקרקע ולחיל־האויר, שגיוסם נחשב חיוני בתכלית.

בשעה 7.15 בבוקר קיים רב־אלוף אלעזר ישיבת קבוצת דיון מטכ“ל עם אלוף פיקוד־הצפון ועם אלוף פיקוד־הדרום, שהוחשו לתל־אביב במטוס. הוא נתן הוראות כלליות למלחמה בהדגישו, שהשלב הראשון יהיה פעולת בלימה ושעל כל הכוחות להיות ערוכים לעבור להתקפת־נגד בהקדם האפשרי. הוא סיכם בקצרה את כל התכניות להגנה ולהתקפה וציין, שהתפיסה הבסיסית של צה”ל גורסת מעבר הכוחות להתקפת־נגד בתוך שתי יממות. אחר־כך הורה לשני האלופים לטוס למפקדותיהם ולהוציא את ההוראות הדרושות ואחר לחזור לתל־אביב בצהריים, כדי שיוכל לבחון את הצעדים שנקטו כהכנה למלחמה. באותו מעמד מסר אלעזר, כי ביקש אישור לגיוס כללי של המילואים, כי שר־הבטחון התנגד לכך והענין יובא להכרעתה של ראש־הממשלה.

האלוף גונן טילפן לאלברט ולראש־המטה בפיקוד־הדרום ומתל־אביב העביר להם בשטף את הוראותיו. הוא אמר לאלברט, שאין לבצע כל תזוזת כוחות העלולה לעורר את חשדות המצרים ולהוביל להסלמה. המלחמה צפויה להתחיל ב־6.00 אחה“צ והוא מציע, שכוחותיו של אלברט ינועו באופן שבשעה 5 אחה”צ יימצאו ערוכים על־פי תכנית “שובך יונים”. אלברט כסבור היה, שהדבר מותיר בידו שהות מועטה־שבמועטה להתארגנות והם הסכימו אפוא, שהכוחות יימצאו בעמדותיהם עד השעה 4.00 אחה"צ. אחר שיחתו עם האלוף גונן שב אלברט לעמוד בראש קבוצת־הפקודות עם מפקדי החטיבות וחזר באזניהם על הפקודות שקיבל.

הדיון בלשכת ראש־הממשלה החל בשעה 8.00 בבוקר. נכחו ראש־הממשלה הגב' מאיר; השרים דיין וגלילי; רב־אלוף אלעזר; האלוף זעירא; עוזר שר־הבטחון, צבי צור, וראשי־הלשכות השונים. סגן ראש־הממשלה, יגאל אלון, הגיע אחר תחילת הישיבה. ראש המטה־הכללי ושר־הבטחון הציגו כל אחד את עמדתו. דיין עמד בהתנגדותו לגיוס כללי. “אם את רוצה לקבל את דעתו, לא אשתטח על הכביש ולא אתפטר”, אמר לגב' מאיר, “אולם עליך לדעת – זהו צעד מיותר”. הישיבה נסתיימה בפשרה בה קיבל אלעזר את אישור הממשלה לגייס 100,000 איש; ראש המטה־הכללי ניצל את האישור כדי להוציא צווי־גיוס במספר גדול פי־כמה. ראש־הממשלה קיבלה את עמדת שר־הבטחון לגבי התקפת־מנע.

לאחר שנתקבל אישור לגיוס מילואים כינס סגן הרמטכ“ל, האלוף טל, התייעצות לשם הוצאת הצווים. תחושתו היתה, שהנוכחים אינם מייחסים די כובד־ראש לסכנת המלחמה וכי אין הם ערים לחוּמרת המצב ולדחיפותו. הוא הדגיש, שישראל עומדת נוכח התקפת־פתע מצד הערבים. הכוחות בקו הקדומני יהיו נתונים להפגזה מרוכזת ולהתקפות כבדות של שריון ורגלים. הם יזדקקו לעזרה, ועדיין לא יהיה עיקר כוחו של צה”ל ערוך ומוכן. חיוני אפוא, אמר, לשנות מיד ומן היסוד את המחשבה בענין הגיוס, שכן לא יהיה ניתן לבצע גיוס בדרך השיגרתית לפי חטיבות ואוגדות. על הפרק תעמוד הבעיה, איך להחיש פלוגות ומחלקות בודדות, של טנקים ושל יחידות אחרות, במלוא המהירות אל שתי החזיתות ישירות אל קו האש. יהיה צורך באילתור כדי להתגבר על התלקחויות מקומיות.

שגריר ארה"ב בישראל, קנת קיטינג, סינטור וגנרל לשעבר, כיהן בתפקידו זה פחות מחודש ימים ועדיין היה נתון בחבלי התאקלמות משהחלה מחלקת־המדינה מעמידה לו שאלות על המצב במזרח התיכון. כפי שעתיד לציין אחר־כך שר־החוץ האמריקאי, הנרי קיסינג’ר, היה המודיעין האמריקאי ער להתעצמות הכבדה של הכוחות הערביים הן בחזית הסורית והן במצרית ושלש פעמים שיגר למודיעין הישראלי דרישות בענין זה. התגובה הישראלית היתה, שבמצרים נערכים תמרונים ואילו בסוריה שוררת עצבנות; המודיעין האמריקאי, הוסיף שר־החוץ האמריקאי, היה שותף להערכה זו.

בבוקר יום־הכיפורים אמר השגריר קיטינג לישון עד שעה מאוחרת. לקראת השעה 8.00 בבוקר קיבל קריאת טלפון ממשרד ראש־הממשלה והוזעק לפגישה דחופה. ממעונו שבהרצליה יצא השגריר קיטינג, בליווּי משטרתי מחשש שיותקף עקב נסיעה ביום־הכיפורים, ללשכת ראש־הממשלה בתל־אביב.

השגריר הגיע ללשכת ראש הממשלה בקריה בתל־אביב בשעה 10 בבוקר, ועלה במהירות את מדרגות הבית בן שתי קומות שנבנה בידי המתישבים הטמפלרים הגרמנים.

גב' מאיר, עם הבעת פנים רצינית הודיעה לו כי בידי ישראל מידע אשר אין עליו עוררין כי מצרים וסוריה מתכננות לתקוף את ישראל עם רדת החשכה. היא ביקשה ממנו להודיע לוושינגטון ולהפעיל את השירותים הטובים של ארצות־הברית למנוע מלחמה. השגריר קיטינג הסכים, אך במהלך הישיבה שאלהּ: “גבירתי, האין בתכניתך להורות על ביצוע התקפת מנע?” “לא”, ענתה גב' מאיר, “לא תהיה התקפת מנע”.

השגריר אץ לבנין השגרירות ברח' הירקון והעיר בוושינגטון את הממונה על עניני ישראל במחלקת המדינה, מר סטאקהאוס המכונה “סטאק”. השעה היתה 4.30 בבוקר – זמן וושינגטון. הוא הטעים: “אני שולח שדר בהול, שיגיע תוך עשר דקות. רוץ למשרד. אח”כ הער את סיסקו". סטאקהאוס אץ למחלקת המדינה – שם חיכה לו המברק. הוא העיר את סגן שר החוץ ג’וזף סיסקו, והלה העיר מיד את שר החוץ הנרי קיסינג’ר. השעה היתה 5.30 שעון וושינגטון.

שׂרי הממשלה נקבצו ובאו מבתי־כנסת ומבתיהם בצהרי היום. בחדר־הממשלה, שנכחו בו גם ראש המטה־הכללי וראש אמ"ן, פירטה ראש־הממשלה את המידע שנתקבל בדבר האפשרות שמלחמה תפרוץ בו־ביום אחרי־הצהריים. היא מסרה, כי התחייבה בפני השגריר קיטינג, בפגישתה אתו קודם לכן, שישראל לא תנחית מכת מנע; ודיווחה, שגיוס המילואים החל בשעה 10.00 בבוקר אותו יום.

לפי אחת הגירסאות, שאל שר־המשפטים, יעקב שמשון שפירא, “ומה יקרה אם ההתקפה תבוא לפני השעה 6.00 אחה”צ?" ועל זאת ענה שר־הבטחון, “זוהי השאלה הרלוונטית ביותר שנשאלה בישיבה זו”.

שר המסחר והתעשיה, חיים בר־לב, אמר שהשעה 6.00 אחה“צ אינה מתקבלת על דעתו כשעת “ש”. ייתכן שנפלה כאן טעות, שכן אחרי הכל הוזכרה במידע גם התקפה מן האויר. התשובה שקיבל היתה, “לא, בוודאות – 6.00 אחה”צ”.

התפתח דיון ובמהלכו הובטח לממשלה, כי הצעדים שננקטו לקידום ההתקפה יספיקו כדי לבלמה ומיד אחר־כך תתפתח התקפת־הנגד. בשעה 1.55 אחה"צ, כשהיה הדיון בעיצומו, פתח פתאום את הדלת שלישה הצבאי של ראש־הממשלה, תת־אלוף ישראל לאור, והודיע, “נתקבלה ידיעה שהמלחמה החלה”.

יללותיהם של צופרי האזעקה החדירו לפתע להכרת הכל, כי שוב נתונה ישראל במלחמה על קיומה.

באותו ערב שידרה הגב' מאיר דברים לאומה. בתוך השאר אמרה: “זה מספר ימים ידוע למודיעין שלנו, כי צבאות מצרים וסוריה נערכים להתקפה משולבת על ישראל… כוחותינו נפרסו בהתאם לתכנית כדי לקדם את פני הסכנה”.

 

==== הגולן====    🔗

 

פרק 6: “כזאב על הצאן”    🔗

רמת־הגולן נכבשה בידי כוחות צה“ל בשני ימי־הלחימה האחרונים במלחמת־ששת־הימים, ב־9 וב־10 ביוני; בקרב אשר הוכר מאז כקרב קלאסי בתולדות המלחמות, הסתער צה”ל חזיתית על ביצורי הסורים שעל הרמה, אשר חלשה ואיימה על הישובים הישראליים בעמק מתחת. כל איזור רמת־הגולן הפך בידי הסורים, בשנות ה־50' וה־60‘, למערכת אחת גדולה של ביצורים. ומתוך ביצורים אלו, שנראו כבלתי־חדירים, יזמו הסורים במרוצת השנים את פעולות־ההצקה כנגד הישובים היהודיים. בשנות ה־60’ ניסו הסורים לנצל את שטח הגולן כדי להטות את מקורות־הירדן מעל ישראל, ובכך לשלול מן החקלאות הישראלית את אחד המקורות העיקריים של מימיה. בקרבות של מלחמת־ששת־הימים, ולאחר שהצבא הסורי התפורר ונסוג מלפני ההסתערות הישראלית, ברחה בעקבותיו כמעט כל האוכלוסיה האזרחית של הרמה, מלבד כשבעת אלפי תושבים דרוזים, שנשארו וחיו תחת ממשל ישראלי.

רמת־הגולן גובלת ממערב עם חלקו העלי של עמק הבקיע, בו נמצאים נהר הירדן וים־כנרת; מדרום תוחם אותה נהר הירמוך; נחל הרוקאד סוגר עליה ממזרח ובצפונה מתנשא הר החרמון. שטחה הכולל הוא 1,250 קילומטרים מרובעים. הרום של דרום־רמת־הגולן נע בין 185 ו־600 מטרים מעל פני־הים בעוד שבצפונה היא מתנשאת לגבהים של 600־900 מטרים, עם מספר הרים המגיעים לגבהים של 1,100־1,226 מטרים מעל פני הים. גובהו של שיא החרמון הוא 2,814 מטרים מעל פני־הים. רמת־הגולן מתרוממת במתינות מדרום לצפון ומתנשאת מעל עמק־הבקיע שבמערבה, במצוק תלול. המאפיינים הבולטים ביותר בפני־השטח בגולן נוצרו בפעילות וולקנית, כאשר הלבה שפרצה מלועי־געש ומבקיעים בקרקע, כיסתה את הרמה כולה בשכבת בזלת. חרוטים וולקניים, הם התלים, המזדקרים כתלי־נמלים ענקיים, חולשים על הרמה מכוסת־הבזלת.

מספר מועט של צירים מוליך מעמק־הירדן הישראלי אל מרום רמת־הגולן. ציר־הגישה העיקרי הוא זה העולה מצמח לאל־על בשתי דרכים – האחת דרך אל־חמה והשניה דרך עין־גב וגבעת־יואב. ציר זה, הידוע בשם מעלה־גמלא, ממשיך דרך רמת־מגשימים והג’וחדר אל צומת־רפיד והלאה צפונה לקוניטרה, שם הוא מתחבר עם כביש קוניטרה־דמשק. דרך אחרת היא זו העולה מ“גשר אריק” שניטה על הירדן סמוך למקום הישפכוֹ לכנרת, בעמק הבטיחה. דרך זו עוברת את יהודיה ואת כוזביה, שם היא מתפצלת לשתי זרועות שהאחת מהן נמשכת צפונה, אל צומת־נאפח שעל כביש קוניטרה־דמשק והשניה, דרך מסוג ב', מובילה לאיזור חושניה. הנתיב הקדום, אשר חיבר את הגליל העליון עם דמשק מאז ראשית ההיסטוריה, חוצה את הירדן בגשר בנות־יעקב ומשם הוא מעפיל בכביש תלול מאד אל מרום־הרמה, אל בית־המכס הסורי, ולאחר מכן נמשך, דרך נאפח, לקוניטרה ולכביש הראשי לדמשק. צפונה יותר מעפילה דרך נוספת מקיבוץ גונן אל צומת וואסט שעל הרמה, חולפת מצפון לקוניטרה ומתחברת אף היא עם הכביש הראשי לדמשק, כשמצפון לקוניטרה מתפצלת ממנה זרוע לשמאל ומוליכה אל הכפר הדרוזי מסעדה ולהר חרמון. הדרך הצפונית ביותר מתרוממת על מורדות החרמון ממקום נביעתו של נחל דן, שהוא אחד ממקורות הירדן, אל מסעדה, שם היא מתפצלת כשזרוע אחת מוליכה צפונה, אל החרמון והאחרת – דרומה, לקוניטרה.

שני כבישי־האורך, הנמשכים מדרום לצפון בכיוון צפון־מערבי, חוצים את כל צירי־הרוחב שממערב למזרח. המזרחי שבהם מוליך מצומת־רפיד שבדרום – צפונה, דרך קוניטרה ומסעדה, אל רכסי החרמון. ממערב לכביש זה נמשכת “דרך הנפט”, המקבילה לצינור הנפט של חברת “טאפליין”, שהוא צינור הנפט הארוך ביותר בעולם. תחילתו בבחריין שעל המפרץ הפרסי, והוא נמשך לאורך כאלפיים קילומטרים, חוצה את סעודיה, ירדן וסוריה, עד שהוא מגיע לקצו על חוף־הים, בלבנון. לאורך 32 קילומטרים עוברים הצינור ו“דרך־הנפט” הסמוכה לו בתחומי רמת־הגולן, החל מן הג’וחדר, דרך צומת־נאפח ומשם צפונה, אל הגבול הלבנוני.

קו הפסקת־האש בין סוריה וישראל, שנחתם ב־10 ביוני 1967, נקרא “הקו הסגול” (להבדילו מן “הקו הירוק”, שהוא קו הפסקת־האש עליו הוסכם בהסכם שביתת הנשק של 1949). בין קו־החזית הישראלי והקו הסורי חצץ שטח הפקר, שרוחבו נע בין קילומטר אחד ושני קילומטרים, לכל אורכו, ואשר בו התמקמו משקיפים של או"ם, שהקימו בו עמדות־תצפית, על צירי הכביש העיקריים.

“הקו הסגול” הישראלי היה קו־הגנה טוב מבחינה צבאית בהיותו, בחלקו הגדול, נשען על קו פרשת־המים. במזרח משתפלים פני השטח אל עבר המישור הסורי, בעוד שבדרום מתמשך אפיקו התלול של הרוקאד, הצונח אל נקיק הירמוך. זהו קו טוב אף לתצפית ולאש, בהיותו חולש על המישור הסורי. רבים מן התלים הוולקניים המזדקרים מתוך רמת־הבזלת – כמו תל אביטל (גבהו 1,204 מ'), תל חרמונית ( 1,211 מ'), או תל פארס ( 1,209 מ'), היוו, חלק בלתי־נפרד ממערכת ההגנה הישראלית על “הקו הסגול”. המוצב של הר החרמון, בצפון, העניק אפשרות תצפית מעולה, אך מעל לכל נודעה לו חשיבות כנקודה לתצפית אלקטרונית. אחרי שצה"ל כבש ב־1967 את הרכס שנהוג לקראו “החרמון הישראלי”, הקימו הסורים מוצב חדש, על רכס גבוה יותר, והנשקף על המוצב הישראלי.

ב־1972 התמנה האלוף יצחק חופי כאלוף פיקוד־הצפון, במקומו של האלוף מרדכי גור, שנשלח לשמש כנספח צבאי של ישראל בוושינגטון. האלוף חופי, גבר רחב כתפיים ובעל קול חרישי, השופע סמכות שנבעה משנים רבות של מנהיגות־על־ידי־דוגמה־אישית, לא היה אדם מרבה דברים. מאז־ומתמיד נחבא אל־הכלים ולא נמנה עם אותם קצינים אשר חיזרו אחר צנורות־התקשורת. לעומת חוסר־היכולת להלהיב בלשונו, הוא ניחן ביכולת־חשיבה בהירה, בנוסף לנסיון קרבי רב. ב“מבצע קדש”, ב־1956, היה סגן־מפקד חטיבת הצנחנים של האלוף אריאל שרון, אשר צנחה במעבר המיתלה. הוא השתתף בקרבות רבים לאורך גבולותיה הסוערים של ישראל ונמנה עם קבוצת המפקדים אשר שמם נישא בפי דורות של ישראלים צעירים; הם כינוהו בחיבה “חקה”. כמרבית מפקדי צה“ל, אף הוא נשלח להשתלמות בחו”ל ומצא את הסינתיזה בין מה שלמד שם לבין צרכיה המיוחדים של ישראל.

בנתחו את הבעיה הצבאית שעמדה לפניו בתפקידו החדש, הגיע חופי למסקנה שזו מתמצית בעובדה ששני הצבאות, הישראלי והסורי, ערוכים על רמת־הגולן פנים־אל־פנים, מבלי שכל מכשול טבעי יחצוץ ביניהם. על־פי הדוקטרינה הסובייטית שהצבא הסורי אימץ לעצמו, זה היה מצב רצוי מבחינתו של צבא המבקש לפתוח בהתקפה.

בכך שונה המצב ברמת־הגולן מרוב יתר גבולות ישראל. לא נמצא כאן כל מכשול פיסי עליו ניתן לסמוך כי יעכב בעד האויב. במשך מרבית תקופות השנה קיימו הסורים, באיזור המשתרע בין קו הפסקת האש ודמשק, צבא גדול, מגוייס כולו ובכוננות־חירום לקראת מלחמה. עיקר הכוחות הסוריים איישו דרך קבע עמדות־כוננות, ודילול כוחות היה תופע חריג. רק בתקופות החורף, כאשר שלגים כבדים וגשמים הפכו את אדמת־הרמה לעיסת־בוץ, לעתים בלתי־עבירה אפילו לרכב משוריין, דיללו הסורים את כוחותיהם שבקו. באותן תקופות הוחזר חלק מן הכוח הסורי לאיזור ממזרח לדמשק, לאימונים.

חיל־האויר הסורי, שלא כבן־מינו המצרי, לא נאלץ לחולל כל שינויים בהיערכותו כתוצאה ממלחמת־ששת־הימים. כי־כן, לא השתנה משך האתראה המוקדמת שלרשות ישראל, במקרה של התקפה סורית, ואף לא חל שינוי במידת הסכנה הנשקפת לאוכלוסיה האזרחית. בנוסף למטוסים סיפקה ברית המועצות לסורים טילי “פרוג” בעלי טווח של 90 ק"מ, שהוצבו סמוך־למדי לקו, כדי לפגוע במרכזי אוכלוסיה עירונית בישראל.

גורם נוסף שהיה צריך להביאו בחשבון, היו כחמשה־עשר הישובים האזרחיים הישראלים שהוקמו ברמת־הגולן והעובדה, שאף ישובי עמק־החולה נמצאו בטווח הארטילריה הסורית. מצב זה חוסל בחלקו בתוצאות מלחמת־ששת־הימים על גבולותיה האחרים של ישראל. ומעל לכל, ההתפרסות ההגנתית הסורית נעשתה בצורה שאיפשרה להם לעבור בכל עת להתקפה, ללא הזזת כוחות מרובים ולמעשה, ללא כל אזהרה.

התפיסה הישראלית הבסיסית היתה – להחזיק את הקו באמצעות מספר קטן של יחידות הצבא הסדיר, ולהסתמך לצרכי ההגנה על סיוע מאסיבי של חיל־האויר, וכך להעניק לחיל־המילואים זמן להתגייס.

ההיערכות ההגנתית הישראלית התבססה על שורת מעוזים שנבנו על הקו ושתוגברו בשריון. המעוזים נבנו איתנות, למען יוכלו לספוג ענישה רבה. בסך־הכל היו שבעה־עשר מעוזים, מן החרמון ועד דרום־הרמה והם אויישו על ידי חמשה־עשר איש למעוז, בממוצע. תפקידם היה לקיים תצפיות ולהיאחז בשטח. כל מעוז הוקף שדות־מוקשים ומכשולי־תיל ואורגן להגנה “קיפודית”, בעזרת נשק מסייע. מאחורי כל מעוז הוצבה מחלקת טנקים. המערכת כולה תוכננה לעמידה בתקריות של אש ארטילרית ושל תותחי־טנקים, למתן אתראה ולבלימה, כי תתרחש התקפה. מאחורי המערכת התפרס כוח־טנקים נייד.

האחריות לקו הוטלה על חטיבת־המחוז. עם פרוץ פעולות־האיבה עברה האחריות למפקדת אוגדה, שעליה פיקד אלוף רפאל (“רפול”) איתן, והוא קיבל לידו את הפיקוד על כל הכוחות ברמת־הגולן. כל המערך ההגנתי הישראלי הושתת על ההנחה, שבמקרה מלחמה תבוא אתראה מן המודיעין בדי־מועד לגייס את המילואים ולהציב את הכוחות שהוקצו להגנת הגולן בעמדותיהם. או־אז היו מתהווים בחזית יחסי־הכוחות המקובלים מזה שנים בין צה"ל וצבאות ערב, של אחד ל־2.5 או 3 לטובת הערבים, יחסי־כוחות שהפיקוד הישראלי האמין כי “ניתן לחיות עמם”.

בחורף 1973־1972, בעקבות פעולות של המחבלים הפלשתינאים בשטח ישראל ובאירופה, הותקפו מחנות־המחבלים על ידי צה"ל, ובמיוחד על ידי חיל־האויר, והכוחות המוצבים ברמת־הגולן נגררו לסדרה של קרבות־אש מרים. “ימי־קרב” אלו נמשכו מאז אוקטובר 1972 ועד ינואר 1973, ואז נפסקו לפתע. הפיקוד הישראלי האמין כי המהלומות שהומטרו על הסורים נשאו פרי. למעשה, הייתה הסיבה האמיתית להפסקת הפעולות על גבול סוריה – ביקורו של הגנרל אחמד אסמאעיל, שר־המלחמה המצרי; בשיחות אשר ניהל בדמשק נתקבלה ההחלטה העקרונית לצאת למלחמה.

בתקופת־הקרבות, בחורף 1973־1972, נמצא חיל־האוויר הישראלי בפעילות מתמדת וגרם לסורים אבידות כבדות והרבה נזק. עד־מהרה החלו הסורים להקים מערכת הגנה אוירית המבוססת על טילי־נ"מ. אמנם היתה זו רק התחלה, אך האלוף חופי, שחזה כי הקמת מערכת כזו תגביל את יעילותו של חיל־האויר, עליו הושתתה התפיסה ההגנתית הישראלית, החל להיות מודאג.

במשך השנה ביצע פיקוד־הצפון הרחבה ניכרת של התשתית ברמת־הגולן. נסללו כבישים חדשים, נכבשו מאות קילומטרים של דרכי־עפר להקל על התפרסות הכוחות ועל תנועת הטנקים. על־פי המלצת האלוף איתן, קודמו מרכזי־הגיוס של חטיבות־המילואים המשוריינות של הפיקוד מאיזורים נידחים אל סמוך יותר לרמת־הגולן ונערכו תרגילי־גיוס אשר הראו כי קידום הבסיסים קיצר בכדי המחצית את פרק־הזמן שבו התגייסה חטיבה ותפשה את עמדותיה. האלוף חופי הורה לכל החטיבות לתרגל תנועה אל הרמה, כדי למדוד בדיוק את הזמן הדרוש לתנועה בכל אחד מן צירים השונים שנסללו לחזית.

השיפורים שיזם הפיקוד, בעיקר מאז תקריות־האש הגדולות של חורף 1973־1972, כללו את הארכתה והעמקתה של התעלה האנטי־טנקית שלאורך “הקו הסגול”, שנועדה להאיט את קצב התקדמותו של האויב ולכוון אותו לעבר “שטחי־הריגה” של השריון. נבנו גם עמדות־טנקים ורמפות, כדי לאפשר לשריון לכסות באש את המכשול האנטי־טנקי. עמדות אלו, שלאורך תעלת־הנ"ט, אכן הוכיחו במלחמה את ערכן.

הקרבות על הגבול בחורף העניקו לפיקוד הזדמנות ללמוד לקחים ולהסיק מסקנות. בכל קרבות־השריון שהתקיימו, נפגעו כמעט כל הטנקים הסורים שנטלו בם חלק, על ידי הטנקים הישראלים. בקרב־האש השני הפעילו הסורים טילי “סאגר” והוציאו מכלל־פעולה מספר טנקים ישראלים. הלקח נלמד חיש מהר, הרמפות שמעליהן פעלו הטנקים הורחבו, כדי לאפשר הגנה גם על אגפי הטנקים, וליחידות־השריון הוקצו מרגמות, לטפל באנשי־החי"ר מפעילי־הטילים. צעד זה ואחרים הוכחו כמוצלחים. בקרב־האש השלישי והאחרון של אותו חורף, כבר לא היו פגיעות על־ידי טילים, למרות המספר הגדול של טילים ששוגרו. קבוצות של כבלי־כינון של הטילים נמצאו כרוכות על ומסביב לעמדות הישראליות.

מששקט הקו, לאחר לחימת־החורף, חזרה החזקתו לידי חטיבת־המחוז, כששנים מגדודיה ניצבים בקו ומסתייעים בארבע סוללות ארטילריה ולידה חטיבת־השריון “ברק”, עם גדוד אחד בקו וגדוד שני מאחורי הקו, באימונים.

אחרי מלחמת 1967 החלו אף הסורים להסיק מסקנות וליישם את הלקחים שלמדו במלחמה. הם בנו מערכת מרוכזת מאד של הגנה אנטי־טנקית, מן “הקו הסגול” ועד למבואות־דמשק. הם ביצעו שורת תרגילים שהסתיימה² בתרגיל מסכם גדול, בו תורגלה התקפה שהיתה בדיוק כמתכונת ההתקפה הסורית במלחמת־יום־הכיפורים. עמדות־תצפית ישראליות הבחינו שהאימונים מתרכזים סביב הנושא של גישור תעלות־נ“ט, פריצת־מכשולים ומעבר שדות־מוקשים לקראת הבקעה רבת־ממדים. התברר שכל חיל־הרגלים הסורי הפך, למעשה, ליחידת־נ”ט ענקית. מידע רב הושג על מערך־הטילים אשר בשימוש הסורים; כמו כן נודע, שהסורים הציבו טנקי טי־34 בעמדות חפורות לכל אורך החזית, לבלום חדירות ישראליות. אליהם נתוסף ריכוז גדול של תותחי־נ“ט מקוטר 57 ו־85 מ”מ, ותותחים דו־שימושיים מקוטר 100 מ“מ; אלו התפרסו בכל הקו, בתוך ביצורים עזים, בעוד שנשק־הנ”ט שביחידות כלל בזוקות ר.פי.ג’י. בדרג המחלקה עד לטילי־נ"ט “סאגר” בדרג החטיבה.

בראשית קיץ 1973 החלו הסורים לדלל את כוחותיהם שבקו. היה זה בניגוד לנוהגם, שכן עד אז עיבו תמיד את הקו לקראת חודשי הקיץ. כ־800 הטנקים שהיו מוצבים בקו מול כ־60 טנקים ישראליים דוללו עד ל־400 ומתוך 80 סוללות־הארטילריה שמול ארבע הסוללות הישראליות, הוחזרו כארבעים לאחור. בראשית ספטמבר 1973 החלו הסורים לעבות־ מחדש את הקו. ב־11 בספטמבר גילו תצלומי־אויר את עיבוי הקו ונמנו בו 550 טנקים, תוספת של 150, ו־69 סוללות ארטילריה.

ב־13 בספטמבר נתקל סיור אוירי ישראלי, שטס בשמי מזרח־הים־התיכון, באיזור נמל לטקיה, במטוסי־קרב סוריים שארבו לו. בקרב האוירי שהתלקח הופלו 13 מטוסי־קרב סוריים מדגם “מיג”, בעוד שלכוח הישראלי אבד מטוס אחד, שטייסו ניצל. בידעם מתוך הנסיון שפעולה כזו לא תעבור ללא תגובה מצד הסורים, נקטו אנשי פיקוד־צפון באמצעי־כוננות.

ב־24 בספטמבר השתתף האלוף חופי בישיבת מטכ“ל, שבה מסרו ראש אמ”ן ועוזריו הערכה של המצב בגבולות. בצאתו את הפיקוד לתל־אביב, כבר היו בידי חופי תוצאות התצפית האוירית של אותו היום. הפעם הראו צילומי האויר כי הסורים כבר פרוסים בעמדות־חירום, עם שלש דיביזיות חי"ר בקו, וכל אחת – עם שתי חטיבות־רגלים, חטיבת־טנקים וחטיבה ממוכנת. מספר הטנקים גדל ל־670 ומספר סוללות הארטילריה הגיע ל־100. כזה היה הכוח הגדול ביותר שפרסו הסורים בקו במצבי־חירום קודמים.

בישיבת־המטכ“ל העלה חופי לדיון את המצב על גבול־הצפון והצביע על כך, שאין נראה סיכוי כי יקבל התראה מוקדמת, באם יפתחו הסורים בהתקפה. שר־הבטחון משה דיין, שנוכח בישיבה הוטרד־בעליל ממשמע אוזניו ושאל את הרמטכ”ל מה נעשה בנידון. הוא דיבר על החשיבות שביצירת מכשול מלאכותי. סופר לו על שדות־המוקשים שהונחו לאורך תעלת הנ"ט.

ב־26 בספטמבר, ערב ראש השנה, סיירו רב־אלוף דיין ורב־אלוף אלעזר לאורך קו־החזית ברמת־הגולן. קציני־הליווי, עמם נמנה האלוף חופי, הבחינו כי באיזור קודנה – אך שלשה קילומטרים מן הגבול ובטווח מרגמות ה־81 מ“מ הישראליות, מצוי ריכוז של תותחים בינוניים. היה בכך רמז ברור לכל משקיף צבאי, להתקפה אפשרית; והדבר עורר דאגה רבה. אל השר נילוו בסיור כתבי־העתונים וצוותי־טלביזיה והוא העניק להם ראיון בו השמיע אזהרה לסורים. המטכ”ל הורה ליחידות של החטיבה המשוריינת 7 לנוע לרמת־הגולן, שם הוצבו בעתודה.

ערב ראש־השנה הוכרזה כוננות־חירום במרחב חטיבת־המחוז. החופשות בוטלו וביוזמת־עצמה איישה החטיבה את מרכזי־הגיוס, על אף העובדה שצוי־הגיוס לא ניתנו אלא ערב־יום־הכיפורים, כעבור כעשרה ימים. מערך־הגיוס נבדק והעבודה בהשלמת תעלות־הנ"ט הוחשה. אלפי מוקשים הונחו בשטח. כל המערכת אשר הוכיחה את יעילותה בהתלקחויות־העבר, הוכנסה לפעולה.

ביום ג‘, ה־2 באוקטובר, גילו תצפיות־אויר כי הכוח הסורי גדל עד כדי 800 טנקים ו־108 סוללות ארטילריה. ביום ו’, ה־5 באוקטובר, מצאו הסיורים גידול נוסף, עד כדי למעלה מ־900 טנקים ו־140 סוללות ארטילריה וכמו־כן גילו, שאגדי־ארטילריה, עם תותחים בעלי קוטר 130 מ“מ ו־152 מ”מ, קודמו אל החזית. בגיזרה הדרומית זוהתה חטיבת־שריון נוספת. היו אלו אותות מבשרי־רע.

בכל שלבי ההתעצמות הזו הבחין המודיעין של פיקוד־הצפון שקו־ההגנה הסורי השני לא אוייש כלל. מזאת ניתן היה להסיק רק מסקנה אחת: הכוונה היא לתקוף. שתי הדיביזיות המשוריינות הסוריות נמצאו במחנות־הקבע שלהן, בקטנה ובקיסווה. ב־2 באוקטובר, לראשונה מאז החלה ההתעצמות, היו כל חטיבות־החי"ר הסוריות בעמדות־חירום ובתקן מלא.

כל מערך טילי קרקע־אויר של סוריה אוייש, כשהוא מרוכז לאורך כביש דמשק–שיך מסכין.

ביום ו', ה־5 באוקטובר, הוכרזה כוננות עליונה בצבא הסדיר הישראלי, ברמת־הגולן תוגבר הכוח הישראלי עד 177 טנקים ו־11 סוללות ארטילריה. חבורת הפיקוד הקדמית של פיקוד־צפון עקרה למפקדתה הקדמית שעל הרמה. כל יחידות־המילואים קיבלו התראה להיּכון לגיוס ואילו סגל הגייסים, מאנשי־הקבע, רותק למחנות בנכונות להתחיל בגיוס. אנשי־מפתח הוחזרו מחופשות. כל הנשים והעובדים האזרחיים בצבא פונו מרמת־הגולן על ידי חטיבת־המחוז, כדרך שהיה נהוג תמיד, בעת שצפויה תקרית־אש כבדה. התכנית לפינוי הישובים האזרחיים עודכנה, אם־כי לא הוצאה לפועל אלא ביום־הכיפורים. בערבו של ה־5 באוקטובר דיווחה חטיבת־המחוז על שיירות־ענק סוריות הנעות לעבר הגבול, אך לא קיבלה כל רמז ברור מן המודיעין באשר למשמעות התמונה.

שעה קלה לאחר עלות־השחר, בבוקר ה־6 באוקטובר, הוזעק האלוף חופי אל המטכ“ל. הוא טס לתל־אביב ומשדה־התעופה חש ללשכת־הרמטכ”ל. מסביב היו קצינים נחפזים אל משרדיהם. קבוצות קטנות של קצינים המתינו בחדר־ההמתנה ושוחחו ביניהם בלחישה, כשמעל הקיר נשקפים אליהם דיוקני שמונת הרמטכ“לים הקודמים. מתנות מאת צבאות ידידותיים השלימו את קישוט־החדר. בהיכנסו ב־7.15 לחדר־הישיבות, הספיק לחופי מבט אחד על פרצופיהם של המסובים לשולחן להבהיר לו את המצב. הרמטכ”ל, רב־אלוף דוד אלעזר – חיוור אך מאופק, וכתמיד מדקדק בהופעתו – פתח את הישיבה: המלחמה צפויה לפרוץ באותו יום וצו־הגיוס מתעכב עד לפגישה עם ראש־הממשלה. בינתים יש לנקוט בכל הצעדים כדי לוודא כוננות ועירנות מכסימליים. על הצבא הסדיר להיות מוכן להדוף את האיום. חיל־האויר נמצא בשלבי הכנה אחרונים והוא (הרמטכ"ל) ביקש רשות להנחית מהלומת־מנע כנגד סוריה.

אלופי־הפיקוד התקשרו בדחיפות עם מפקדותיהם ונתנו פקודות מקדימות. חופי יצא מיד דרך רחובותיה הריקים של תל־אביב אל שדה־התעופה והמריא צפונה.

כל חזית רמת־הגולן הועמדה בכוננות עליונה; המעוזים תוגברו וכוח־האדם בהם הגיע לעשרים איש למעוז, בממוצע. חטיבה 7 קודמה אל רמת־הגולן והתרכזה באיזור נאפח. ניתנו פקודות לפינוי הישובים האזרחיים. רבים מן המתיישבים סירבו לנטוש את ישוביהם ופרצו ויכוחים עזים. בעת שמולו קרס הצבא הסורי לזינוק, היה אלוף־הפיקוד שקוע בפולמוס קנטרני עם נציגי הישובים, שלא רצו להתפנות. אך עד לצהרי־היום החל הפינוי ולקראת ערב הורדו כל הנשים והילדים מן הרמה.

בצהרי־היום הוזעק האלוף חופי בשנית למוצב הפיקוד העליון. בהיכנסו, היה האלוף גונן, אלוף־פיקוד־דרום, יוצא מעם הרמטכ"ל. חופי דיווח על ההכנות שנעשו בפיקודו ועל קצב גיוס־המילואים והציג את תכניתו לבלימת ההתקפה הסורית. משקם לצאת, נתקבלה הידיעה שהמלחמה החלה. הוא חפז אל פיקודו, כשבאזניו מהדהדים איחולי עמיתיו. חופי נטל עמו את אלוף מרדכי הוד, מפקד־חיל־האויר־לשעבר, כיועץ אוירי וביקש להורות לאלוף איתן כי ימתין לו.

כמעט שנה לפני־כן נתמנה האלוף איתן, המוכּר בכל צה“ל בכינוי החיבה “רפול”, כמפקד אוגדה ברמת־הגולן. הוא וחופי התנסו יחדיו בקרבות רבים, בשורות הצנחנים. עתה כבר היה רפול לאגדה בישראל. קטן קומה, שרירי, נחוש־החלטה, עם תוי־פנים חדים – הוא חייל בכל רמ”ח אבריו. ב“מלחמת קדש” צנח בראש גדודו במיצר־המיתלה, בלב סיני; ב־1967 הנהיג את חטיבתו, אחת היחידות של האוגדה הצפונית בסיני, עד לתעלת־סואץ. בקרב ליד קנטרה נפגע הזחל“ם שלו בטיל־נ”ט, והיה זה נסיון אותו לא שכח. בעמדו בראש אנשיו בהסתערות על כוח מצרי ברצועת־עזה, פילח כדורו של צלף את קסדתו וחרש תלם בקדקדו. הוא לא ידע פחד מהו והפיח בטחון סביבו ובאנשים אותם הנהיג.

ב־6 באוקטובר היה הצבא הסורי פרוס, כששלש דיביזיות חי“ר לפנים, בקו־החזית. כל דיביזיה כללה שתי חטיבות־רגלים, חטיבת־טנקים וחטיבה ממוכנת. הדיביזיה ה־7, ובה חטיבות החי”ר ה־68 וה־85, החזיקה בגיזרה הצפונית, מקוניטרה צפונה. הדיביזיה ה־9, ובה חטיבות החי“ר ה־52 וה־33, החזיקה בגיזרה המרכזית, מתל־חרא ועד קוניטרה; ואילו הדיביזיה ה־5, עם חטיבות החי”ר ה־112 וה־61, החזיקה בקו מצומת־רפיד ועד הירמוך. על כל חטיבת חי“ר נמנה גדוד בן כ־30 טנקים, בעוד שחטיבה ממוכנת כללה גדוד טנקים ושני גדודי חרמ”ש. שלש הדיביזיות מנו יחדיו 540 טנקים. שתי הדיביזיות המשוריינות שנפרסו מאחריהן כללו 460 טנקים. “משמר הריפובליקה”, כוח בגודל חטיבה שתפקידו להגן על המשטר בדמשק ושחומש בטנקים חדישים ביותר, מדגם טי־62. בנוסף לכל אלו היו בקו עוד שתי חטיבות טנקים וכ־200 טנקים חפורים בעמדות־תובה וביחד – כ־1,500 טנקים.

מאז ומתמיד האמין צה"ל כי המאמץ העיקרי הסורי יופנה כנגד קוניטרה, כי כיבושה של העיר יעניק לסורים הישג־יוקרה ואף יפתח בפניהם את הציר העיקרי, אל גשר בנות־יעקב ואל ישראל. פיתחת־רפיד, שממזרח לצומת־רפיד, היוותה עוד שדה אידיאלי לתנועת־שריון והישראלים העריכו כי היא תשמש לסורים כמאמץ משני. סברה זו מצאה חיזוק בעובדה שהריכוז הסורי של תותחים בינוניים וכבדים התרכז בעיקר מול ציר־הגישה לגשר בנות־יעקב. כ־60% מכל סוללות הארטילריה שנמנו בחזית, התייצבו מול הגיזרה הצפונית של הרמה.

זו היתה הסיבה העיקרית להערכתו של האלוף חופי, שאיזור־ההבקעה הסביר ביותר יהיה באיזור קוניטרה ומכאן החלטתו, לפרוס את חטיבה 7 בגיזרה הצפונית, מצפון לקוניטרה ולהותיר את הגיזרה־הדרומית בידי חטיבת “ברק”.

בישיבה שנערכה ביום ד', ה־3 באוקטובר, נדונו האפשרויות השונות שלפני האויב. רפול איתן שאל מה יקרה אם האויב יתקוף בכוח של שתי דיביזיות בפיתחת־רפיד. הוא לא נענה. בצאתו את החדר כתום הישיבה, חייך אחד המח“טים לעברו חיוך מלא־רחמים והעיר לחברו כי רפול נשאר בתוך־תוכו – מג”ד. ההיסטוריה עתידה להצדיק את חששותיו של רפול.

סא“ל יאיר פקד על גדוד 4, אחד מגדודי חטיבת “ברק” והגדוד אשר ניצב בקו. הטנקים של הגדוד נפרסו במחלקות בנות שלשה טנקים לאורך הקו, בסיוע צמוד למעוזים וכדי לחתום כל פירצה ביניהם. לעת פרוץ המלחמה היה הגדוד בקו מזה חדשים. ב־13 בספטמבר, לאחר התקרית בה הופלו 13 מטוסים סורים, הועמד הגדוד בכוננות. מדי־יום, מאז, היו היחידות הקדמיות והמעוזים שבשכנותן מדווחים על התעצמותו הבלתי־פוסקת של הכוח הסורי בקו הקדמי, ועל הגידול של ריכוזי־הארטילריה. הם הבחינו בהתקדמות הזוחלת של מערך טילי־הנ”מ הסורי, עד כי זה כיסה בהדרגה את כל המרחב מדמשק ועד דרום־הגולן. מנסיונם בעבר ידעו, שפורענות ממשמשת ובאה. מספר הסיורים הוגדל והוכנו התכניות ל“יום־הקרב” השיגרתי, של ארטילריה או טנקים. משקרבו הימים הנוראים, התחוור לאנשי הגדוד כי הם עתידים לבלות את החגים כולם במצב כוננות גבוהה. בראש־השנה, ה־27 בספטמבר, בעוד רמת־הגולן הומה באלפי מטיילים עורכי־פיקניקים, והכבישים מפוקקים במאות כלי־רכב, היו חייליו של סא“ל יאיר עסוקים בהנחת מוקשים. ובעשרת ימי־תשובה שבין ראש־השנה ויום־הכיפורים היה הגדוד, כמוהו כיחידות אחרות ברמת־הגולן, משפר את עמדותיו, מניח מוקשים, מעמיק את תעלת־הנ”ט וצופה ומדווח על ההתעצמות הסורית.

ערב יום־הכיפורים, ה־5 באוקטובר, קיבל הגדוד פקודות המבטלות את כל החופשות, ותגבורות של ארטילריה הגיעו והגדילו את הנוכחות הארטילרית" הישראלית ברמת־הגולן עד ל־11 סוללות. הפריסה של הגדוד היתה בקטע שמגבול הגיזרה הצפונית ועד תל עזיקה, כ־7 ק“מ מדרום לקוניטרה, אותו החזיק גדוד 4 ביחד עם פלוגה מגדוד 5 ובסך הכל 32 טנקים; את הקטע שמדרום לתל עזיקה החזיקו שתי פלוגות מגדודו של יאיר ופלוגה מגדוד 5 ובסך הכל 40 טנקים. מפקדתו של יאיר נמצאה בתוך העיר קוניטרה ומפקדת גדוד 5 היתה בג’וחדר, כ־6 ק”מ מדרום־מערב לפיתחת־רפיד, מטה חטיבת “ברק” נמצא בנאפח.

ערב יום־הכיפורים הגיעו לכל המעוזים מתנדבים מחסידי חב"ד – כדי לנהל את התפילה ואת הצום, בקדוש שבחגי־ישראל, יום־הכיפורים.

יאיר, קצין שריון גבה־קומה מסור לחייליו וקשור אליהם, חש כי “משהו גדול עתיד להתרחש”. השכם בבוקר יום־הכיפורים הוא יצא לסיור במעוזים ואצל יחידותיו הנספחות אליהם, כשהוא מודע היטב לבעיות הנובעות מיחסי־הכוחות, במקרה ותפרוץ מלחמה. האורחים אנשי חב“ד הצליחו במשימתם ולהפתעתו מצא יאיר את כל אנשיו, אף את הלא־דתיים שביניהם, צמים ושקועים בתפילה: “בראש השנה יכתבון וביום צום כיפורים יחתמון… מי יחיה ומי ימות…” האזין, ותהה אף הוא. אחר כינסם סביבו, הסביר להם את המתרחש וביקשם לחדול מצום. הזכיר להם כי תמיד פותחים הסורים את “יום הקרב” סמוך לשעה 2 אחה”צ, שכן הדבר מעניק להם זמן לרוב להנחית את מכת־הפתיחה בעודו מצמצם את הסיכויים למהלומת־נגד ישראלית כבדה. אם אכן יפתח הקרב ב־2 אחה"צ, הנה כמעט וכילו את יום־הצום; אך אם יתעקשו להמשיך בצום, יהיו מסכנים את חבריהם. בהדגישו שאין הוא יכול להבטיח להם אימתי יזכו לאכול בשנית, שידל אותם להפסיק את הצום. אחר פקד עליהם לארוז את ציודם ולהתכונן לקרב.

בהגיעו למפקדתו בקוניטרה קראוֹ מפקד־החטיבה בטלפון והורה לו להיערך לספיגת־אש ארטילרית כבדה ביותר; הסורים החלו לסלק את רשתות ההסוואה מעל תותחיהם. יאיר פקד על הטנקים שבקוניטרה להתפזר. ברור היה לו ש“יום־הקרב” הבלתי־נמנע עומד להיפתח. ואם לשפוט לפי ההכנות של האויב, הנה עשוי “יום־הקרב” להתפתח למספר ימים רצופים של הרעשה ארטילרית וקרבות־טנקים. הוא השמיע בקשר את פקודת־הצופן המורה ליחידות לנוע אל עמדות־הירי והמתירה להם לפתוח באש על האויב המתקדם. את הטנק שלו כיוון אל הרכס הקרוי “גבעת הבוסטר”, מצפון לקוניטרה ומדרום לתל חרמונית הנישא. בהיותו מעפיל על מדרון־הגבעה, ו“הגיהינום החל”. מטוסים צללו על יחידותיו, כשהם מפציצים ומרקטים; וכל קו־החזית, ככל אשר תקיף העין, התעטף באש, עשן ואבק. מטחי־הארטילריה הכבדים ביותר שראה מעודו ניחתו בקו הישראלי; מטוסים מנמיכי־טוס, מרססים באש מקלעיהם, צללו ובהתרוממם – שיחררו את פצצותיהם והתרחקו. במישור, הרחק לפניו, יכול לראות גל של טנקים סוריים נע כנחיל־נמלים. מיד קרא אל הסיוע הארטילרי שלו לתפוש עמדות ולפתוח באש על הריכוז הסורי. בדיבור המהיר האופייני לו, ותוך שהוא מנסה להחניק את ההתרגשות בקולו, פקד על הטנקים שלו לפתוח באש ואיחל הצלחה לחייליו. פגזים החלו מתפוצצים סביב הטנק שלו. ויאיר הרהר בחטף בכך, שלכולם נכון יום־קרב חם.

סא“ל פיניה היה הסמח”ט של חטיבת־המחוז האחראית על גיזרה שכללה מעוזים, וטנקים מסופחים אליהם. בשעה 10.25 ב־6 באוקטובר קיבלה מפקדתו פקודות להתכונן לקראת מלחמה שתיפתח בו־ביום. הפקודות היו – לתגבר את המעוזים, לפנות את הנשים והילדים מכל הישובים ולוודא את מצב־הכוננות בקו. כל היום עסק בכך. בשעה 2 בצהרים היה במפקדה אשר בנאפח והנה התפוצצות אדירה הרעידה את האויר ולהק של מטוסי “סוחוי” סורים הפציץ את נאפח, את קוניטרה ואת תל אביטל. בו־זמנית נפתחה אש ארטילריה רצחנית על מחנה־המפקדה. פיניה זוכר כי חש להפעיל את צופר־האזעקה, כדבר פקודות־השיגרה במקרי־הפגזה, אולם אף לא אחד מן החיילים שהיו אותה שעה במחנה אינו זוכר כי שמע את קול הצופר. מאום לא ניתן לשמוע מבעד לרעם מחריש־האוזניים של אשכולות הפגזים הסוריים המתפוצצים בשטח המחנה. עד־מהרה הגיעה התקיפה האוירית לקצה, אך ההפגזה הארטילרית נמשכה ללא הרף.

חטיבה 7 היא אחת היחידות המפוארות של צה“ל. היא נולדה ב־1948, על שדה־הקרב של לטרון ובלחימה בלגיון הערבי תוך מאמצים נואשים לפרוץ את המצור על ירושלים. אחר השתתפה בהצלחה בקרבות שבהם טיהר צבא־ישראל־שזה־אך־נולד את הגליל מן הכוחות הבלתי־סדירים הערבים. במלחמת סיני ב־1956, תחת פיקודו של אל”מ אורי בן־ארי, הבקיעה “שבע” את קוי המצרים בגיזרה המרכזית, באבו־עגילה, ואחר פילסה לה דרך על־פני סיני עד לתעלה. במלחמת 1967, הפעם – תחת פיקודו של אל“מ שמואל גונן, הסתערה החטיבה על הביצורים המצריים ברפיח, ניהלה קרב קשה בג’יראדי, בדרך לאל־עריש ואחר שטפה בשנית על פני סיני והגיעה אל התעלה. זו היתה יחידת־העלית של חיל־השריון. חמשה שבועות לפני המלחמה התכנסו כל דורות החטיבה בלטרון כדי להעלות־מחדש את קורותיה ולחוג את יובל ה־25 של המדינה ושל החטיבה. אותו לילה, בנשאו דבריו לפני ראש־הממשלה ואלפי אנשי־החטיבה־בעבר באמפיתיאטרון הטבעי בלטרון, לא העלה המח”ט, אל"מ אביגדור, על דעתו, שתוך מספר שבועות תהיה החטיבה נתונה במלחמה נואשת על חייה ועל קיומה של המדינה שזה אך מלאו לה 25 שנים. גבה קומה ורזה, בעל מראה אריסטוקרטי, צורף אביגדור – ככל מפקדי השריון – בכור־הקרבות, והוכיח את עצמו. נוהגו הנינוח, שערו הצונח פרע על מצחו, חוטם־הנשר שלו ועיניו החדות מסווים את אופיו האמיתי של מפקד בלתי־רגיל זה. מידברו ישיר ונוקב ומתובל בנימה צינית המסתירה הרבה רגש וחום.

החטיבה היתה מעורבת בעבר ברבות מן התקריות ברמת־הגולן ועל גבול הלבנון וקציניה היטיבו להכיר את השטח. כשהחלה המתיחות לגאוֹת, בערב ראש־השנה, נצטוותה “שבע” להציב גדוד אחד שלה ברמת־הגולן, כחיזוק לחטיבת “ברק”.

בהיוודעו על ההתפתחויות, אימץ לו אביגדור הערכה משלו אודותן. הוא הגיע למסקנה כי משהו עתיד לקרות עד יום־הכיפורים. הוא העלה על זכרונו את אירועי־העבר: כאשר הוצב ברמה שלש שנים לפני־כן, בפרוץ מלחמת־האזרחים בירדן ובנסות הצבא הסורי לפלוש אליה, היה הדבר בין ראש־השנה ליום־הכיפורים. ולפני שנתיים – ושוב בין כסה לעשור – הופל “סטרטוקרוזר” ישראלי, שטס מעל שטח ישראלי סמוך לתעלת־סואץ, בטילים מצריים שנורו מעבר לתעלה, והמתיחות גאתה. ואילו אשתקד גררו פעולות המחבלים הערבים, משטח לבנון ובחו"ל, פעולת־תגמול ישראלית גדולה בתוככי לבנון – ואף הפעם היה הדבר בימים הנוראים. האין זה סביר להניח שמשהו יקרה אף בשנה הרביעית? ככל שהרבה לתהות, גברה תחושתו שאמנם יפול דבר. נסיונו הורה לו כי מדי פרוץ פעולות־איבה, נותר אך זמן מועט להכנת פעולת־הנגד. ונחוש היה בדעתו שאם אמנם יקרה הדבר – לא תהיה חטיבתו מופתעת.

הוא הורה לאנשי הארטילריה החטיבתית לסייר בגולן, לבחון את השטח, לבחור מטרות ולהכין לוחות־ירי. הוא כינס את המג“דים שלו וריענן בזכרונם את כל התיכנונים המיבצעיים בהם עסקה החטיבה ביום מן הימים במסגרת פיקוד צפון. ביוזמתו, ומבלי לדווח לממונים עליו, נטל את המג”דים ואת “קבוצת הפקודות” שלו לטיול של יום אחד, בו סיירו לאורך הקו, ערכו תצפיות, בחנו את השטח ועידכנו את תכניותיהם. כעבור עשרה ימים יהיו מבצעים אחת מתכניות אלו, כאשר החטיבה הבקיעה במסגרת התקפת־הנגד אל תוך סוריה.

בצהרי יום ו', ה־5 באוקטובר, נתקבלה פקודת כוננות־לתנועה. אביגדור חש רווחה, שכן בחזותו את הנולד – שלח עוד לפני־כן חלק ממפקדתו הקדמית לרמת־הגולן.

עתה כבר ידע כי החוש הפנימי שלו לא הטעהו. משהו מאד רציני עתיד להתרחש והוא חש כי חטיבתו נמצאת במירוץ עם הזמן. הכבישים בהם התנהל היו מפוקקים מרוב תנועה, של חיילים, רכב ומטעני־תחמושת שזרמו אל מרכזי־הגיוס. כל הלילה היה הגדוד אשר הקדים ועלה לגולן, עסוק בהכשרתם של הטנקים אשר קיבל ממחסני החירום של אחת מיחידות המילואים, בחימושם ובזיוודם. אותו לילה התייצב הגדוד, גדוד 2, ליד סינדיאנה, כשני קילומטרים מצומת נאפח־“דרך הנפט”. גדוד 7 נערך על כביש נאפח־וואסט ואילו גדוד 1 הגיע רק בבוקר יום השבת, ולעת הצהריים נמצא בעמדות בצומת וואסט. הנה כי־כן, החטיבה כולה היתה מרוכזת באיזור נאפח.

בשעה 10, בבוקר יום השבת, הצטרף אביגדור אל מפקדי החטיבות בנאפח, לישיבה עם האלוף חופי, אשר מסר להם כי על פי מידע מודיעיני מתכוונים הסורים לפתוח במלחמה עוד באותו היום וההערכה היא שההתקפה תחל בסביבות השעה שש בערב. לחטיבה 7 נועד התפקיד של עתודה פיקודית ועליה להתכונן לבצע התקפת־נגד, בין אם בגיזרה הצפונית או הדרומית, ואולי תידרש להתפצל לשתיים, לסיוע בשתי הגזרות.

אביגדור נסע אל חניונו של גדוד 2, בסינדיאנה, שם כינס את כל קציני החטיבה מדרגת מפקד־פלוגה ומעלה. הוא אמר להם כי המלחמה עומדת לפרוץ ופירט את כל המשימות של היחידות השונות. למרבה־המזל היו המפקדים מוּדעים היטב לתכניות, שהרי עסקו בהן ללא־הרף מאז ראש השנה. החטיבה היתה מוכנה.

כדי לאפשר לגדוד 1 שזה־אך הגיע, להתארגן, זימן אביגדור קבוצת־פקודות בנאפח רק בשעה 2. הקצינים זה־אך החלו להתכנס והיו ממתינים למח“ט – והנה נשמע הנהם המבשר־רע של מטוסים ובטרם הספיקו הנוכחים לחוור לעצמם מה מתרחש, והתפוצצויות מחרישות־אוזניים זיעזעו את המחנה. מטוסים צללו עליו בריקוט והפצצה והרעשה ארטילרית כבדה התמקדה על המחנה. קבוצת־הפקודות לא התקיימה. המג”דים יצאו בדהרה אל יחידותיהם. אביגדור חש להוציא את החפ“ק שלו מן המחנה, תוך כדי ההפצצה האוירית וההרעשה. הוא נמנע לפי־שעה מלתת פקודות, עד אשר יחוש את הקרב”. כעבור שעה הגיעתו פקודה לנוע אל הגיזרה הצפונית, באיזור קוניטרה ולשלוח את גדוד 2 שלו כתגבורת לגיזרה הדרומית, תחת פיקוד חטיבת “ברק”. על חטיבה 7, בה נותרו שני גדודים, הוטלה האחריות לגיזרה הצפונית, מקוניטרה והלאה.

מאז ומתמיד היה אל“מ אביגדור חדור הכרת הצורך בקיום כוח־עתודה, ולוּ יהי קטן ככל שיהיה; הנה כי־כן, ניגש מיד להקים לו גדוד טנקים שלישי. הוא נטל פלוגת טנקים מאחד הגדודים וסיפחהּ לגדוד החרמ”ש וכך יצר שלד של גדוד טנקים שלישי. ככל שהגיעו טנקים נוספים, הפך גדוד חדש זה לגדוד טנקים בפועל ושוב היו בידי המח“ט שלשה כלים לנהל בהם את משחק־המלחמה. הוא אף קיבל תחת פיקודו את גדוד 4 של יאיר, מחטיבת “ברק”, אשר היה פרוס בקו־המעוזים, מקוניטרה צפונה. ביחד עם הטנקים שבגדודו של יאיר נכנסה החטיבה למלחמה כשלרשותה כמאה טנקים, אשר התפרסו כך: גדוד 1 – ממעוז א־1 שעל מדרונות החרמון, ממזרח למסעדה, ועד לתל חרמונית שנמצא כשבעה קילומטרים דרומה; ואילו השטח מתל חרמונית ועד ל”גבעת הבוסטר" הנשקפת על קוניטרה מצפון, היה באחריותו של גדוד 5.

חטיבת “ברק” היתה חטיבה משוריינת סדירה בפיקוד צפון אשר, כתוצאה מפעילות בטחונית בלתי־פוסקת בתקריות־גבול, הפכה למכונת־מלחמה מלוטשת ומשוייפת. מיבצעיה כללו את החדירה הגדולה לתוך לבנון, עד הליטאני, בספטמבר 1972, כתגמול על פעילות חבלנית – פעולה אשר החזירה את השקט לגבול הלבנון. החטיבה השתתפה אף בקרבות־האש שהתלקחו ברמת־הגולן בדצמבר 1972 ובינואר 1973. למעשה נמצאה החטיבה בפעילות־בלתי פוסקת מאז מלחמת־ששת־הימים ובכלל פעילות זו – גם מיבצע רב־ממדים נגד הסורים ביוני 1970. זו היתה חטיבה מקצועית ויעילה מאד, שאנשיה הכירו מקרוב את שטח הזירה. היא החזיקה את הקו בגולן כשגדוד 4 שלה, בפיקודו של סא“ל יאיר, אחראי לגיזרה הצפונית וגדוד 3, בפיקודו של סא”ל עודד מפוזר לאורך־הקו בגיזרה הדרומית. מאז החלה המתיחות לגבור, בראש־השנה, תוגברה חטיבת “ברק” על ידי גדוד 7 מחטיבה 7.

רס"ן דב, קצין־המודיעין החטיבתי, היה עסוק מאד, מאז ראש־השנה, בתצפיות, בסיורים ובדיווחים על ההתעצמות הסורית הנמשכת מנגד.

בערב־שבת התכנסו קציני־המטה של חטיבת “ברק” להתיעצות בראשותו של המח“ט, אל”מ יצחק בן־שוהם. היקבלו התראה־במועד על ההתקפה הסורית המתרגשת, או שמא תבוא עליהם במפתיע? דב טען כי הסורים מסוגלים לפתוח בתנועה ולהפתיע את הפיקוד כולו. סגן מפקד החטיבה, סא"ל דוד ישראלי, חלק על דעתו. משוכנע היה כי תבוא התראה מוקדמת כלשהי.

בבוקר ה־6 בחודש סיירו קציני המטה־בקו ובשעה 1 בצהריים נפגשו עם מפקד החטיבה בנאפח. כבר הוצאו צווים לגיוס מילואי־החטיבה, בכוננות ל“משהו שיתרחש” עם ערב. עדיין לא חשב איש במונחים של מלחמה כוללת אך בכל זאת ניתנו פקודות לעבור לכוננות־מלחמה.

בשעה 1 הגיע המח“ט לנאפח, כתום סיורו בקו. נאמר לו שהאלוף חופי הוזעק למטכ”ל וכי הוא, כקצין הבכיר במקום, הופך לאחראי על האיזור כולו. בשעה 13.50 ירדה הרעשה ארטילרית והפצצה מן האויר על מפקדת החטיבה. המח“ט הורה לכוחותיו לתפוש עמדות־ירי, אך לנצור אשם. בשעה 14.00 דווח על שנים־עשר טנקים סורים החוצים את הקו בכיוון מסעדה, בין שני המעוזים הישראליים הצפוניים ביותר, א־1 וא־2. מחלקת טנקים מגדודו של יאיר בלמה את הסורים, עת ניסו לחצות את תעלת־הנ”ט. אותו זמן הותקף מעוז א־3, שעל הכביש הראשי לדמשק, על־ידי טנקים וחי"ר ואילו מאיזור קודנה נמסר על התקפה גדודית בכוח של כארבעים טנקים.

בן־שוהם הטיל לקרב את יחידת העתודה של גדוד 4, אשר השמידה את הכוח הסורי שבין המעוזים א־1 וא־2. אחר פקד על אותה פלוגה לנוע דרומה ולתקוף כעשרים טנקים אשר צרו על א־3. מקודנה נמסר שהתקפת ארבעים הטנקים שם נבלמה.

ב־2.45 באותו אחר־צהריים דיווח המוצב הישראלי על החרמון כי הוא מופגז קשות. היו פגיעות רבות ומסוק אויב נראה בדרכו אל המוצב.

כאשר התבססו כוחות צה“ל לראשונה על אחד מרכסי־החרמון, ביוני 1967, התבררה מיד חשיבותו של מידרס־רגל זה, שברום של כ־2,000 מטרים, המעניק תצפית ברורה על שטחים סמוכים בתוך סוריה והלבנון. חובבי־סקי ישראלים ניגשו בהתלהבות לפתח את המקום כאתר סקי־שלג, במרחק שעה בלבד מאתר סקי־המים שעל הכנרת. נסלל כביש־גישה ונבנה רכבל ואלפי חובבי־סקי החלו לנהור לאתר. אך לא זה היה הדבר שעניין את צה”ל. מעל רכס זה, ביום בהיר, ניתן היה לראות את חיפה מחד ואת דמשק בירת־סוריה מאידך. הרכס העניק לא רק אפשרויות תצפית מעולות; היו לו יתרונות ברורים אף כעמדת־מכ"ם וכתחנה ממנה הופעל ציוד אלקטרוני רגיש.

אי־לכך הוקם שם מעוז גדול, מחנה שלם, לשכן את הציוד הרגיש והסודי ביותר; כל המישור הסורי הגובל עם “הקו הסגול” נשקף משם לעיני החיילים שאיישו את המוצב. מדי־יום היה קצין־התצפית־הארטילרית שבמוצב מדווח על הגידול במספר סוללות־התותחים ומטרות אחרות על המישור שלמרגלותיו. כל ההתעצמות הסורית היתה פרוסה שם, לעיניהם של הצופים הישראלים. המעוז הזדקר על ראש־הרכס כמגדל מגושם. הוא נבנה היטב, אולם מערכת־הביצורים העלית, שמעל המבנה, טרם הושלמה. ניכרו כאן אותות של הזנחה. שער־הכניסה הראשי למוצב, שהתקלקל והיה תלוי על צירו, פתוח לרווחה, לא תוקן. לא נחפרו חפירות־קשר סביב למבנה העיקרי. הגנת המוצב הופקדה בידי כיתת חיילים, קצין ו־13 איש. ביום־הכיפורים נמצאו במוצב 55 איש, כולל כיתת־האבטחה, מחטיבת גולני. בין הנמצאים במוצב היו אנשי חיל־האויר והמודיעין, אשר הפעילו את הציוד האלקטרוני וכן אנשי־שירותים לאחזקתו השוטפת של המוצב.

פיקוד־צפון לא כלל בשיקוליו את האפשרות שהמוצב ישמש כמטרה להתקפה־רבתי סורית, משום שהוא לא נמצא על ציר־תנועה חשוב כלשהו. הוא עלול להוות מטרה לפשיטה שיגרתית בלבד. המעוז נבנה כך, שיוכל לעמוד בפני הרעשה או הפצצה מן האויר, אולם מערכת־חפירות, ממנה יוכל חי"ר להילחם ביעילות, לא הושלמה.

עמדות־התצפית היו על המוצב עצמו ובתחנה העליונה של הרכבל.

בבוקר יום ו', ה־5 באוקטובר, צפו חיילי המוצב על הריכוז העצום של שריון וארטילריה סוריים על המישור שמתחת, דיווחו ופנו לשיגרת־יומם. הם נצטוו לקיים עירנות, ובערב, אחרי תפילת "כל נדרי בבית־הכנסת הקטן שבמעוז, התכנסו בבונקר הראשי של המוצב והגיפו אחריהם את דלתות־הפלדה הכבדות.

בבוקר יום־הכיפורים אויישו עמדות־התצפית ונערך הסיור השיגרתי לאורך צירי־הגישה. רבים מן החיילים התכנסו בבית־הכנסת, לתפילה.

בשעה 1.45 בצהריים השקיפו מספר מן הקצינים במוצב – וביניהם מפקד המוצב, קצין־התותחנים “במבי”, בנו של קצין בכיר במטכ“ל ואחרים – על המאסה הסורית שבמישור. “הביטו” – קרא “במבי” – “הם מסירים את רשתות־ההסואה מעל התותחים!” אותו רגע, והפגזים הראשונים נחתו על המוצב והקצינים בעמדת־התצפית הופלו לאחור בכוח־ההדף. כל חיילי המוצב התרכזו באולם המרכזי שבבונקר והאזינו למאות ההתפוצצויות סביב המוצב. הקצין מפקד כיתת־האבטחה, וסמל־מרגמות, העפילו אל עמדת־התצפית אולם הפגזים המתפוצצים־מסביב אילצום לסגת אל מחסה־הבונקר. איש לא יכול היה להחזיק מעמד בחוץ. נתקבל דו”ח שמסוקים סוריים נחתו סמוך לתחנת הרכבל העלי ופתחו באש. בשעה 2.55 קרבו ארבעה מסוקים, עמוסים חיילי קומנדו סוריים, אל תחנת הרכבל העלי, והמרוחקת כדי קילומטר אחד מן המעוז. אחד התפוצץ באויר. שלשה נחתו, פרקו את מטענם האנושי והחליפו אש עם החיילים הישראלים בעמדת־התצפית שבתחנה. חיילים אלו הצליחו להימלט במורד־הרכבל, אל התחנה התחתונה. לפתע דיווח הצופה במוצב־החרמון שחיילים סורים מתקדמים בשני טורים והם כבר בחצר המעוז. תוך כדי הפגזה הוצאו מכלל פעולה שני מקלעים כבדים של המגינים. נותר אך עוד מקלע אחד ורובה אוטומטי. אנשי המעוז היו חמושים רק בתת־מקלעי “עוזי”.

הישראלים פתחו באש ומספר סורים נפלו. אחדים מאנשי המוצב, להם היתה זו טבילת־אש ראשונה, הצטופפו בחדרי הבונקר.

בזה אחר זה נפלו הלוחמים, מתים או פצועים. בשלב מסויים לחמו ששה חיילים ישראלים בלפחות מאה אנשי קומנדו סורים. כל מי שהרים את ראשו ליותר מהרף־שניה, נפגע באש־צלפים. הקרב נמשך כ־45 דקות, ואז נסוגו הלוחמים תחת אש רצחנית אל הבונקר. הם חסמו את כל המבואות והתרכזו בחדר המכונה־לטיהור־אויר. אבק סמיך התנשא בכל ובקושי יכלו לראות בעדו איש את רעהו. לנשום יכלו רק בעטפם את נחיריהם בפלנלית שהושרתה בשתן. הם שמעו את הסורים מתקדמים מעמדה לעמדה תוך הטלת־רימונים. עשן מרימוני־עשן הסתנן לחדר, ויושביו החלו להשתנק. דוד נחליאל זוכר כי בשלב מסויים החליטו לזחול אל אחת מתעלות־הקשר המוליכות אל הבונקר הגדול, בתקווה שמשם יוכלו לפרוץ דרך החוצה. אותו־זמן נמצאו בתעלת־הקשר עשרים מבין חמשים וחמשה אנשי המוצב. מפקד המוצב, קצין התותחנים “במבי” ודוד נחליאל המתינו במתיחות לסורים. שלשה חיילים סורים קרבו והישראלים הטילו רימון לעברם. הסורים נרתעו לאחור. הישראלים הבינו כי המצב חסר־תקוה. אחדים מהם נותרו רק עם מחסנית טעונה אחת ל“עוזי” שלהם.

הגנרטור נפגע וחדל מפעול והם ישבו בחשיכה, ללא כל אפשרות להתקשר עם העולם החיצון, מנותקים מעל יתר חיילי המוצב; הם קיוו כי תגבורת תגיע במהרה.

השעות חלפו והקבוצה הוסיפה לשבת בחשיכה, ללא השמע הגה וכשהאוזניים קשובות לכל רחש מעברה האחר של הדלת. השעה כבר היתה תשע בערב ולקצינים היה ברור כי הדרך האחת להינצל היא לצאת את תעלת־הקשר ולפרוץ מן המוצב שבינתיים כותר־מסביב על־ידי חיילים סורים. חרש התקדמו בתעלה אל עבר עמדת המכ"ם ההרוסה שעל ראש המוצב ומשם השתפלו אל מחוצה לו. כשהם עוצרים את נשימתם זחלו בחשיכה וחלפו על פני עמדות הסורים. דוד נחליאל זכר פירצה בגדר־התיל המקיפה את המוצב והוביל את חבריו אליה. כעשרים צעדים מהם ניצבו שלשה חיילים סורים, אשר לא הבחינו בקבוצה המתגנבת. הם חמקו בעד לגדר ונעו במהירות לעבר השטח הסורי. במשך כשעה ומחצה התקדמו בדומיה, מפנים ראשיהם לאחור מדי הישמע התפוצצויות מכיוון המוצב. בהתקרבם לסביבות תחנת הרכבל העלי נפתחה עליהם אש רצחנית מטווח קרוב. מסתבר שהסורים הציבו שלשה מארבים על הדרך המוליכה אל תחנת הרכבל, בתקווה ללכוד תגבורות אשר יחושו ברכב לעזרת המוצב. הם פתחו באש מטווח 200 מטר. הטור הישראלי השתטח. היה בטור רק “עוזי” אחד עם מחסנית טעונה אחת.

דוד נחליאל הבין כי רע ומר יהיה גורלו אם ישאר במקום זה. הוא התרומם, וכשהוא יורה מן המותן רץ כאחוז אמוק היישר אל עבר המארב. הוא המשיך לרוץ ולאחר שעבר כמאה מטרים נתקל בשתי קבוצות של נמלטים מן המוצב. מאוחר יותר פגשו גם את מפקד המוצב. הם נתקלו במארב שני. רימונים הוטלו לעברם והם התגלגלו במורד אל שטח “מת”. ברוצם על הכביש זיהו שלשה טנקים ישראלים נעים לקראתם. הטנקים פתחו באש אך לבסוף הצליחו הנמלטים לזהות עצמם. בבוקר הגיעו עוד מספר מאנשי הקבוצה, מהם פצועים. בסך הכל הצליחו אחד־עשר מתוך חמשים וחמשה אנשי מוצב־החרמון להגיע למקום־ מבטחים. האחרים נהרגו (ביניהם היה “במבי”, שנפל בהיתקלות עם המארב), או נלקחו בשבי.

ביום הבא פקד האלוף חופי לבצע התקפת־נגד ולכבוש בחזרה את המוצב, אך בשל הלחימה הקשה שהתנהלה אותו יום בחזית כולה, נדחתה ההתקפה. ביום ב' מסר אחד מאלו שהצליחו להימלט, כי בצאתו את המוצב עדיין היו בו אנשים בחיים והלחימה נמשכה. אי־לכך, פקד האלוף חופי על יחידות של חטיבת “גולני” לכבוש מחדש את מוצב החרמון. אך הסורים היו ממתינים במארב לכל אורך הדרך אל המוצב; התקפת “גולני” נהדפה ואבידות החטיבה הגיעו ל־22 הרוגים ו־50 פצועים.

הסורים החלו לפרק את הציוד שבמוצב וכעבור מספר ימים הגיעו אליו יועצים סובייטים, במסוק. הם בדקו בקפידה את הציוד וכאשר תפשו את חשיבות המלקוח שנפל בידם, חיבקו בגיל את החיילים הסורים. המפלה בחרמון חשפה כמה ליקויים חמורים ביותר ועוררה שאלות נוקבות אשר לא זכו לתשובה ציבורית.

במשך שנים התכוננו הסורים לרגע זה. הם התאמנו בשטח דומה לשטח אותו התעתדו לחצות, וחזרו וביצעו תרגילים שהיוו חלקים מתכנית־ההתקפה שלהם, אותה ביצעו ביום־הכיפורים. הם תירגלו גישור של תעלה אנטי־טנקית; עשרות פעמים הם כבשו בתרגיליהם תלים וולקניים. הם פרצו שדות־מוקשים, הבקיעו מכשולים וכל העת הוסיפו לקלוט כמויות גדולות של ציוד סובייטי. הם הבחינו עד מה דליל הוא הקו הישראלי ולמדו את הלקחים מקרבות־האש שהתחוללו לאורך הקו במרוצת השנים.

לא נעלם מעיניהם שההיערכות הישראלית נועדה בעיקרה לטפל בקרבות ספוראדיים, כאלו שאיפיינו את המצב על הגבול כל השנים הללו. יחידות־סיור שלהם חצו את הקו בקביעות ועקבו אחר ההכנות הישראליות. המפקדות הישראליות אותרו והועלו על המפה. גם התגובות הישראליות, שחזרו ונשנו מדי פרצה תקרית, או בתקופת־מתיחות, אובחנו.

הסורים, כמצרים, היו מודעים לאיכותו של הלוחם הישראלי ובמהירות הגיעו למסקנה שהתשובה לאיכות זו היא – הכמות. בהתאם לכך, גדל השריון הסורי בשש השנים מאז מלחמת־ששת־הימים פי־חמשה ומספר הטנקים בו הגיע לכ־2,000. כוח זה נסתייע בחיל־אויר ובו 350 מטוסים־של־הקו־הראשון ומערכת־טילים שהרוסים סיפקוה בחפזון, בחודשים שקדמו למלחמת יום־הכיפורים, ואשר נועדה לנטרל את השפעת חיל־האויר הישראלי. טילי קרקע־קרקע מסוג “פרוג” בעלי טווח של 90 ק"מ העניקו לסורים את היכולת לפגוע במטרות אזרחיות הרחק בעומק השטח הישראלי, מבלי לסכן את חיל־אויר הסורי. ואחרון־אחרון, שנאה מרה ופאנאטיות קיצונית איפיינו את צבא סוריה ויצרו בו אוירה של קשיחות והתנגדות לכל פשרות, קנאית יותר מזו של כל צבאות־ערב האחרים.

בעוד כוח־הפלישה הולך ומתרכז על פני המישור הסורי, נעשה כל מאמץ כדי להסתיר את המטרה האמיתית של הפעולה. רק בבוקר ה־6 באוקטובר 1973 ניתנו פקודות למג“דים, בהן נאמר כי שעת ה־”ש" להתקפה תהיה השעה 3 אחה“צ (שעה 2, לפי שעון ישראל); למפקדי פלוגות נגלתה שעת ה־”ש" רק בשעה 1 בצהריים ולמפקדי מחלקות – רק בשעה 2, או שעה אחת בלבד לפני היציאה־לפעולה. אופייני שבפקודות אשר נפלו בידי צה"ל, נכללו הוראות להפקיע מידי החיילים הסורים את מקלטי־הרדיו שברשותם.

הצבאות הסורים נכנסו לקרב בהתאם לדוקטרינת־הלחימה הסובייטית, אשר הורבצה בהם במשך שנים. חטיבות החי“ר, בסיוע גדודי הטנקים האורגניים שלהן וגדודי החרמ”ש, פרצו את קו־החזית ותפשו מידרסי־רגל ראשונים, שדרכם עברו חטיבות־השריון של דיביזיות־הרגלים.

ההתקפה התנהלה לכל אורך החזית. בניגוד לציפיות הישראליות (אולם כפי שחזה רפול) נעשתה ההבקעה העיקרית בפיתחת־רפיד, כשבראש מתנהלת הדיביזיה הסורית ה־5. פיתחת־קוניטרה הותקפה על ידי הדיביזיה ה־7, התוקפת מצפון לעיר, ועל־ידי הדיביזיה ה־9 התוקפת מדרום לקוניטרה.

יחידות של הדיביזיה ה־9 נכנסו לקוניטרה, אשר פונתה מבעוד־מועד על־ידי יחידות־מינהלה ישראליות, כבר בשעות אחה"צ של ה־6 באוקטובר. בעיר נמצאה אותו זמן גם המפקדה של אחד מגדודי חטיבת “גולני”, שאנשיו היו מפוזרים במעוזי הקו, ומפקדה זו לא התפנתה. כי־כן, היו בעיר כוחות ישראליים וכוחות סוריים בעת ובעונה אחת. בעיר נמצאו גם 11 אזרחים סוריים, שנותרו בה מאז 1967. רובם היו קשישים, שהתקיימו מעבודה בשירות הממשל הצבאי הישראלי. עם פרוץ הקרבות התכנסו כולם במרתף אחד הבתים. אחר יצאו, וכשהם פוסעים בזהירות בין הריסות־העיר, הגיעו אל אחת היחידות הסוריות. לבקשתם נלקחו אל אחד הקצינים אשר יעץ להם לחזור אל מחסה־המרתף שלהם ולהמתין שם עד שיגיעו לעיר כוחות־כיבוש סוריים, תוך יומיים. היחידה הסורית אשר נכנסה לעיר, יצאה³ לאחר זמן.

התכנית הסורית היתה פשוטה־יחסית. בעוד הכוחות מתרכזים והולכים, יצאו פקודות אשר מהן הסתבר כאילו צה"ל עומד לתקוף את סוריה. הפקודות הורו על היערכות הגנתית של הצבא הסורי ולאחר מכן פירטו תכניות להתקפת־נגד, במקרה ואמנם תתממש ההתקפה הישראלית.

ננקטה פרוצידורה מסובכת לביצוע תצפיות על הגבול, על־ידי מפקדי היחידות השונות, בצורה שלא תעורר חשדות. כל הקצינים הבכירים נצטוו להסיר את סימני־הדרגה בהתקרבם לחזית. את כל המסמכים הקשורים בהתקפה – על המפקדים (מפקדי חטיבות, ראשי־מטות של חטיבות, מפקדי יחידות ארטילריה ומג"דים בלבד) לכתוב במו־ידיהם, ובכתב־יד. כל האיזור נחתם בפני מבקרים־ללא־היתר. כל התנועה חייבת להתנהל בלילות בלבד, ללא אורות ובהשקט. בשעות־היום על כל היחידות להיות מחופרות ונסתרות מעין האויב הישראלי. הוראות־ההסוואה היו חמורות ביותר; וכל היחידות נצטוו להצטייד במזון לפני היכנסן לאיזור־החזית, לבטל את הצורך בפעילות אספקתית מיותרת. יש להמשיך בשיגרת־חיי־החזית, כדי להרדים את העירנות הבטחונית הישראלית.

למראית־עין נועדה כל הפעילות הזו לקדם פני התקפה ישראלית צפויה; אך כל התכניות שלכאורה תוכננו להתקפת־נגד, לא היו אלא תכנית־ההתקפה הסורית. ב־1 באוקטובר פרסמה המחלקה להדרכה פוליטית בצבא הסורי חוזר, בו נאמר כי ישראל מפיצה שמועות על כוונות הסורים לתקוף. קציני ההדרכה הפוליטית נצטוו לעמוד על־המשמר כדי להכחיש שמועה זו ולהסביר, ששמועות דומות הופצו על־ידי ידי ישראל תמיד, ערב התקפה על סוריה. אם אכן תבוא התקפה כזו, יעמוד הצבא הסורי נכון להדפה ולעבור להתקפת־נגד. בכך הוסבר מצב־הכוננות החמור ששרר בכל הצבא הסורי.

סביר להניח, שלסורים לא היו כל אשליות בדבר כוחו הממשי של הכוח הישראלי הניצב מולם; הם היו מודעים לעובדה שממערב לתעלת־הנ"ט שרוחבה 4.5 מטרים, אין כל קו־הגנה ישראלי נוסף – עד לירדן. הסורים ידעו גם שהישובים האזרחיים שהוקמו ברמת־הגולן אינם מאורגנים־להגנה וחסרי כל משמעות צבאית.

התכנית דיברה על הרעשת־ריכוך שתימשך 55 דקות, תתחיל בדיוק שעה אחת לפני שעת ה־“ש” ותסתיים חמש דקות לפניה. כל השעונים היו אמורים להתכוון בשעה 2.15 לפי רדיו דמשק. שעת ה־“ש” תהיה ב־3 וההרעשה תתחיל ב־2.05. ההתקפה הדיביזיונית הצפונית, בשני שלבים, תתנהל בכיוון כללי דרך מסעדה אל תל עזזיאת שעל גבול ישראל. הסורים חזו את השמדתו המוחלטת של הכוח הישראלי ברמת־הגולן עד לבוקר יום ב', ה־8 באוקטובר.

חיל־המשלוח המרוקני קיבל פקודות דומות. שוב היה סיפור הכיסוי – התקפה ישראלית צפויה. היא תיבלם, ולאחר מכן יעבור הצבא הסורי להתקפת־נגד. חלק שלם, מפורט מאד, של הפקודה הוקדש לחציית התעלה הנגד־טנקית, אשר תוכננה לפרטי־פרטים. יחידת קומנדו נועדה להעפיל במדרונו של הר חרמון ולפתוח משם בהתקפה מצפון, במגמה לגולל את כל הכוח הישראלי אשר באיזור מסעדה. כוח־חלוץ, מורכב מפלוגת טנקים ופלוגת חרמ"ש, יפרוץ מאיזור מסעדה אל באניאס ויגיע לתל־אל־קאדי או לתל־דן שבישראל. משימה זו אמורה היתה להתבצע עד חצות במוצאי־שבת, ליל ה־7/6 באוקטובר.

הכוחות הסוריים נצטוו לוודא שרצף־ההתקפה יימשך ביום ובליל, ונעשו סידורים מפורטים לוודא זיהוי ובקרה בחשיכה. משואות יודלקו על תל חרמונית ועל תל אחמר, כדי לסייע ליחידות לזהות את מקומן וכנקודות־ציון לארטילריה. עד לבוקר יום א' היו הכוחות אמורים להיות נכונים לתקוף את קיבוץ דן ולהקים קו־הגנה שיהיה מוכן לספוג התקפת־נגד ישראלית אפשרית באיזור קיבוץ הגושרים – קיבוץ דן–באניאס. על הכוחות להתארגן לחידוש ההתקפה אל תוככי־ישראל עם קבלת הפקודה.

תכנית ההתקפה הסורית הושתתה על שני שלבים. היעד של ההתקפה העיקרית היה להגיע אל קו־דיווח־יומי של היום הראשון. יחידות־החלוץ הסוריות היו אמורות להגיע אל גבול ישראל עד חצות ליל ה־7/6 באוקטובר, בעוד שטיהורה של כל רמת־הגולן מכוחות ישראלים היה אמור להיות מושלם עד ערב יום א', ה־7 באוקטובר. בכך ייתם השלב הראשון, הכוחות יאורגנו־מחדש, יוקמו מיגננות־נ"ט חזקות והצבא הסורי יערך לנצל את ההצלחה על־ידי פיתוח התקפה אל־תוך ישראל.

אחרי המלחמה אמר הנשיא סאדאת בראיון עתונאי, כי ביום הראשון למלחמה בא אליו השגריר הסובייטי, כביכול – להביא הודעה מן הנשיא אסד, שהוא נכון להפסקת־אש. סאדאת המשיך וסיפר כי התקשר עם אסד, אשר הכחיש כי שלח הודעה כזו באמצעות הרוסים.

הרוסים, מצידם, מתעקשים על גירסתם ואפילו הכחישו בפומבי את סיפורו של סאדאת. בדיקה של פקודות־המיבצע הסוריות ולוח־הזמנים שלהן נוטה לאשר את הגירסה הסובייטית. אין ספק שבראות הסורים כי תכניתם, להשלים את כיבוש רמת הגולן תוך יומיים, עומדת על סף מימוש, החליטו לגשת מיד לאבטח את הישגיהם ולשגר גישושים בדבר הפסקת־אש. לו השיגוה, היו משיגים את כל מטרותיהם המיידיות, הפוליטיות והצבאיות, מבלי להסתכן בהתקפת־נגד ישראלית אשר ללא־ספק תתפתח מיד עם שישראל תגייס את חיל־המילואים שלה.

בשלב זה היה אסד חושב אך במונחים של האינטרס הסורי; אולם במבט־לאחור נראה שהפסקת־אש, כזו שביקשו הסובייטים כבר בתחילת המלחמה, היתה משרתת הן את האינטרסים של סוריה והן את אלו של מצרים ביתר־יעילות מאשר המשך־המלחמה.

 

פרק 7: ההתקפה בצפון    🔗

מכונת־המלחמה הסורית החלה לנוע, בקול־חריקה מאיים. מפקדי־פלוגות שרק לפני שעתיים למדו כי הם במלחמה; מפקדי־מחלקות שגילו זאת רק לפני שעה, אותתו ליחידותיהם להתקדם… הפעם אין זה עוד תרגיל! מעל ראשיהם חלפו מטוסים והם זזו לאחר הנחתת מטח אדיר של פגזים מאלפי קני־תותח.

המעוזים הישראליים דיווחו על התקדמות, מכל הכיוונים, של טורי־שריון, אליהם נלווים כוחות חרמ"ש, ובראש הטורים – טנקי־גישור. בשעות הראשונות נראה לאלוף חופי, כי המאמץ העיקרי הוא מצפון לפיתחת־קוניטרה, בין המעוזים א־2 וא־3, מדרום לג’ובעת־אל־חשאב וכן על הדרך מקודנה, בסביבות א־6, כשהתקפה נוספת מתרגשת על “דרך הנפט”, מדרום, מאיזור א־11.

הדיווחים הראשונים מחטיבת “ברק” אמרו כי החטיבה משיבה מלחמה שערה והשמידה מספר רב של טנקי אויב. בשעה הראשונה נראה המצב שפיר, אך עד לשעה 4.30 אחה"צ התבהרה התמונה דייה כדי להמחיש בתודעת האלוף חופי שמתפתח מצב חמור מאד וכי הכוחות שהטיל האויב למערכה הם מחוץ־לכל־יחס אל מה שידעה ישראל בעבר. אז פקד על חטיבה 7 להיכנס לקו וליטול על עצמה את האחריות לכל הגיזרה הצפונית, מא־5 וצפונה. השטח שמדרום לא־5 נותר באחריות חטיבת “ברק”.

מכל הגזרות זרמו דיווחים שתיארו את הצלחות הטנקים הישראלים המאיישים את עמדות־הירי והרמפות. טנקים סורים הושמדו בזה אחר זה⁴, אולם השריון הסורי הוסיף לשטוף ולבוא, בזרם אדיר.

בינתיים ודיביזיה 9 פיתחה מאמץ נוסף בגיזרת תל־עכשה, בין המעוזים א־5 וא־6, על כביש־קודנה וכשהכיוון הכללי של ההתקפה הוא – חושניה. ההצלחה הראשונית שהשיגו בגיזרה זו נגד הכוחות הדלים שהחזיקו בה, שיכנעה את הסורים שיש לנצל את ההצלחה ולתגברה ולהפוך את ההבקעה כאן למאמץ העיקרי שלהם. בשלב זה עדיין לא הוערכה דייה העובדה שבערך 60 הטנקים של חטיבת “ברק” עומדים בפני מאסה של כ־600 טנקים.

גדוד 2, שהועבר מחטיבה 7 לתגבר את חטיבת “ברק” התפרס עם פלוגה אחת בצומת רפיד, פלוגה בין המעוזים א־5 וא־6 ופלוגה בתל אל־סאקי.

פלוגתו של אלי תפשה את עמדותיה בצומת־רפיד. מאחור התנשא תל פארס. מלפנים השתרע המישור הסורי, מתפרקד באור החמה. אלי הגה במשפחתו אשר בצהלה, באחיו הצעיר, המשרת אף הוא בחיל־השריון ותהה היכן הוא בעת הזו; באביו האלוף (מיל.) – הנקרא לחזור לשירות? אלי, צבר צעיר, חסון־גוף, מתולתל־שיער ועם עיניים בורקות, המשיך לחלום־בהקיץ עד שלפתע התפוצץ הכל מסביבו ברעם־אדירים.

בעוד ההפגזה נמשכת, הגיח לפתע טור טנקים מתוך המישור המכוסה בעשן ואבק. פלוגתו של אלי פתחה באש מטווח מכסימלי אך טנקי־האויב הוסיפו להתקדם טורים־טורים, כשביניהם מפוזרים נגמ"שים. כל אחרי־הצהריים נמשכה הלחימה והפלוגה השמידה בה 36 טנקי אויב ואיבדה טנק אחד.

סמוך לשעה שש בערב החל האויב – כוחות החלוץ של הדיביזיה ה־5 – לסגת. אלי פקד על פלוגתו לדלוק אחר הנסוגים. בתנופת הרדיפה חצתה הפלוגה את שטח ההפקר שבין “הקו הסגול” והקו הסורי והגיעה עד למקום עמדת התצפית של האו“ם, מהלך שנים־וחצי קילומטרים מן “הקו הסגול”, כשהיא מזנבת בסורים הנסוגים. ואז פקד עליה בן־שוהם, המח”ט, לנוע לעבר כביש קוניטרה־רפיד, שם היתה מתרכזת חטיבת אויב.

כל הלילה לחם אלי לאורך הכביש. בשעה 4 לפנות בוקר יום א' היו הטנקים שלו ללא דלק ותחמושת. בן־שוהם אישר לו לנוע צפונה, לתל יוסיפון, לתדלק.

סא“ל יאיר ניצב בטנק שלו על “גבעת הבוסטר” וצפה בטורים המתקרבים של השריון הסורי. הרעשת־אימים ליפפה את עמדות אנשיו. מבעד לאבק הבחין בקווים המוּכּרים של טנקי־גישור המתנהלים לאטם בראש הטור הסורי. הוא פקד על הטנקים שלו להתרכז בהשמדת טנקי־הגישור ובמהלך אחר־הצהריים אכן הושמדו כל הטנקים הללו על־ידי אנשיו של יאיר, בטווחים של כ־2,000 מ', מלבד שנים אשר הצליחו להגיע אל תעלת־הנ”ט מצפון לא־3 ומול תל חרמונית. במקום זה נגשרה התעלה והסורים העבירו פלוגה בת עשרה טנקים אל מעבר לה.

גדודו של יאיר נצטווה לירות לעבר כל טנק שבטווח. האימון המעולה לו זכו אנשיו החל לתת אותותיו ובזה־אחר־זה נדלקו הטנקים הסורים והמישור שלמרגלות “גבעת הבוסטר” התמלא בטנקים ונגמ"שים בוערים. יאיר ראה בהגיע מטוסים ישראלים לבלום את המאסות המתקדמות, אולם אחד אחר השני הופלו לנגד עיניו.

עם רדת החשיכה פקד יאיר על אחד ממפקדי פלוגותיו, אבנר, לנוע אל הנקודה בה הצליחו הסורים לגשר את תעלת הנ"ט, ולהשמיד את הגשרים ואת הטנקים אשר חצו את התעלה. תוך זמן קצר דיווח אבנר כי המשימה בוצעה בהצלחה.

עם רדת הלילה הועבר יאיר תחת פיקוד חטיבה 7. הסורים המשיכו בהתקדמות כשהם משתמשים באורות־צבעונין ובדגלים כדי להבחין בין יחידותיהם השונות, הנעות־בטורים. לנגד עיני הישראלים הזדחלו מאות “עיני חתול” – נורות האינפרא־אדום שעל דפנות הטנקים הסורים – על פני המישור והלכו והתקרבו. בחסות החשיכה ניסו הסורים שוב לחצות את תעלת־הנ“ט. מספר טנקים התפוצצו על שדות־המוקשים אך האחרים הוסיפו ובאו. השריון הישראלי נעדר ציוד אופטי ללוחמת־לילה והשריונאים נאלצו לאמוד את מקום הכוח הסורי על פי רעש מנועיו, ולירות בו לאור הבהקי־התותחים. יחידות מגדודו של יאיר החזיקו מעמד בלחימה נואשת, כשהם משנים תכופות את עמדותיהם כדי לחמוק מטילי־ה”סאגר" ומן היחידות המיוחדות של החי“ר הסורי שאומנו בציד־טנקים וחומשו במטולי־נ”ט מדגם ר.פי.ג’י. כל המעוזים היו נתונים להתקפה עזה של חי"ר ושריון. הם שיוועו לעזרה; יאיר פקד על אנשיהם להתכנס בבונקרים וטיווח על המוצבים את הארטילריה שלו. אותו זמן, והטנקים המחפים על המוצבים השמידו את שריון האויב שסייע להתקפת־הרגלים.

באיזור קודנה, שם הלך והתפתח המאמץ העיקרי של האויב, דיווח מעוז א־6 כי נותק. במוצאי־שבת נתן פיקוד צפון אישור לפינוי המעוז. מחלקת טנקים ישראלית פילסה לה דרך בתוך מהומת הקרב, חלפה על פני ריכוזים סוריים והבקיעה אל המוצב וחילצה את כל אנשיו בשלום לתל זוהר.

אותו לילה אישר פיקוד צפון גם את פינוי המעוזים א־8, א־9 וא־10. בבוקר יום אי פונו אנשי א־8 וא־9 לכיוון רפיד, אך שם כותרו כליל. ואילו הכוח שנשלח לחלץ את אנשי א־10 לא הצליח לפרוץ אל המעוז וזה נשאר מנותק ונצור כשמפקדו, סגן צעיר, פצוע ומוטל על אלונקה. סמל־המחלקה שפעל על־פי הנחיות קצינו הפצוע, פקד על הגנת מעוז מכותר במשך ארבעה ימים רצופים.

לא היה רופא במעוז והחובש הציל את חיי אחד הפצועים בבצעו עירוי־דם. סוללה יחידה של תותחי 175 מ"מ היתה הסיוע האחד שקיבלו מגיני המעוז מהחוץ. כאשר חולץ מעוז זה, כעבור ארבעה ימים, מצא הכוח־המחלץ את כל השטח שמסביב זרוע בעשרות גוויות של חיילים סורים, רבות מהן – על גדרות־התיל. שבעה טנקים סורים פגועים נמצאו אף הם סביב המעוז, עדות אילמת לגבורה שלא־תיאמן ולהחלטה הנחושה של קומץ בחורים. טנק סורי אחד הושמד ממש בפתח המעוז ונשאר שם, חוסם את הכניסה ותותחו מכוון אל הדלת.

אל"מ אביגדור וידא שחטיבתו ערוכה היטב בעמדותיה. הוא קיבל תחת־פיקודו את גדוד 4 ועקב בקשר אחר מהלך הקרב שניהל יאיר בסורים המתקדמים. 60 טנקים בוערים בשדה־הקרב, כתום יום־הלחימה הראשון, הינם תוצאה בהחלט משביעה־רצון לכוח בסדר־גודל כשל גדודו של יאיר. אביגדור ציין בסיפוק כי קיבל לפיקודו יחידה מעולה.

החטיבה יצרה מגע ראשון עם האויב בשעה 10 במוצאי שבת. אז עשה האויב את הנסיון הראשון מני־רבים להבקיע בקטע המרכזי של גיזרת החטיבה, בין “גבעת הבוסטר” ותל חרמונית, הקטע שהוחזק על ידי גדוד 5.

החטיבה התפרסה ואנשי־הצוותים עקבו בעינים קמות אחרי אלפי “עיני החתול” שהלכו והתקרבו לאט, באור־הירח. מסך ארטילרי כבד נע לפני הכוח הסורי. אביגדור פקד על אנשיו לנצור אש⁵ עד כי האויב יקרב ממש, ובכך יפחת היתרון שמקנה לו ציוד האינפרא־אדום שלו. הכוח הסורי התוקף היה חטיבת הטנקים ו־78, של הדיביזיה ה־7. אנשי החי“ר הסורים הטילו גשרים מעל לתעלת־הנ”ט והטנקים עברו בהם והתפרסו ונעו בחזית רחבה אל עבר הטנקים הממתינים של חטיבה 7. את הפקודה לפתוח־באש נתן אביגדור בהגיעם לטווח 800 מטרים. הסורים תקפו בגלים וחשכת הלילה הוארה באור הלהבות שעלו מן הטנקים והנגמ"שים הסורים, שנדלקו בזה אחר זה והתפוצצו. חמש שעות השתולל הקרב, תוך שהארטילריה הסורית מנחיתה מיקבצי־פגזים רצופים על איזור־ההתפרסות של הכוח הישראלי. בשעה 3 לפנות בוקר ה־7 באוקטובר נסוגו הסורים.

באיזור שמדרום למעוז א־1 נמנו 40 טנקים סורים פגועים שנותרו בשטח, ובין קוניטרה וא־4 נחו למעצבה⁶ עוד שלשים טנקים, בקטע בו ניסו לפרוץ להם דרך.

ב־2 אחר חצות הובחן בטור שריון סורי המתקדם צפונה, על כביש רפיד־קוניטרה. משמעות התקדמות זו לא נעלמה מדעתו של אל“מ אביגדור; אם תתפתח, היא עלולה להביא את הסורים באגפו ולהעמיד בסכנה את שיירות־הדרגים שלו. הוא החליט לשלוח כנגד האיום הזה את הכוח עליו פקד סרן מאיר, מ”פ שהיה ידוע בכינוי החיבה שלו, “טייגר”. “טייגר” הנחה את פלוגתו בכיוון המעוז שמדרום לקוניטרה. על שנים מן הטנקים המגינים על אותו מעוז פקד לסגת אל הכביש ולהתייצב שם במארב לכוח הסורי הנע צפונה. בן 26, יליד זכרון־יעקב ודור שלישי של צברים ממוצא ספרדי, לחם מאיר כנהג טנק בסיני במלחמת 1967, אחר סיים קורס־קצינים ובמלחמת־ההתשה כיהן כמ“מ. מעז־פנים וחובב “מתיחות” – עד מהרה הסתכסך עם המג”ד שלו. משהועמו סיכוייו לקבל פיקוד על פלוגה, החליט לחזור לחיים אזרחיים עם תום תקופת־חוזהו. אך אז התערבה המלחמה בתכניותיו.

הוא הניע את כוחו דרומה. תוך־כדי־תנועה פקד על סגנו, אף שמו מאיר, להמשיך ולנסוע דרומה עוד שני קילומטרים, במקביל לציר ההתקדמות של הכוח הסורי (אך בכיוון הפוך) ולהתייצב שם כצופה, ולכשיתחילו הסורים לסגת – כמארב. את יתר הטנקים שלו פיזר לאורך הכביש. עד מהרה נשמע קולו של מאיר בקשר: “הם באים, מדרום. כארבעים כלים”. “טייגר” פקד על הפלוגה כולה לנצור אש. הסורים המשיכו לנוע ועתה היה הכוח שעם מאיר הסמ“פ בעורפם. הם הגיעו למרחק 1,200 מטרים מן המקום בו ניצב “טייגר”. הלה מדד את הטווח בדייקנות והשמיע את הפקודה: “כל תחנות טייגר, אש!” זרקור נדלק והאיר את הטור הסורי. הכוח שעם מאיר הסמ”פ פתח באש והדליק חמשה טנקים. בהלה אחזה את כל הטור הסורי, טנקים התנגשו אלו באלו בנסותם להתחמק מן האש והשתררה מהומה, ואילו אנשי “טייגר” הדליקום בנחת, בשיטתיות, האחד אחרי השני. הסורים שנלכדו בין הפטיש והסדן, ניסו להתארגן ולהשיב־מלחמה אך לא הצליחו לזהות את מקורות־האש. כתום 45 דקות קרב, מנה “טייגר” בשטח 20 טנקים סורים נטושים.

עם־שחר נע “טייגר” דרומה, לעבר תל אל־חריין הצופה על הכביש והתייצב על מדרונו, בין עצים ושיחים. שרידי הכוח הסורי שנפוץ התקבצו ועם אור החלו לחפש את אויבם. לבסוף, בהניחם שהישראלים כנראה נסוגו, הסתדרו הטנקים הסורים בטור ונסעו על הכביש – היישר אל תוך שטח־ההריגה ש“טייגר” הכין עבורם. חמשה טנקים סורים הושמדו במטח הראשון. ואז נע “טייגר” במורד הכביש בכיוון לקוניטרה, בחפשו מטרות נוספות. עוד עשרה טנקים מדגם טי־55, אשר מצאו מחסה בעמדת־תותחים נטושה, נתגלו ו“נדפקו”. טור אספקה סורי התקרב לתומו וכוח “טייגר” פתח עליו באש. “טייגר” דיווח למפקד החטיבה כי השמיד כבר ארבעים טנקים וביקש רשות לנסוע בעקבות טור האספקה. אביגדור לא נענה לו והורה לו לחזור. “טייגר”, אמר אביגדור, “אני אוהב אותך”. “גם אני אוהב אותך המפקד”. הגיעה התשובה.

התמונה שהצטיירה במפקדת חטיבת “ברק”, בשעות הראשונות למלחמה, היתה מעודדת – כשדו“ח רודף דו”ח על השמדת טנקים סורים “כבמטווח”. אך בשעה 16.00 התקדרה האווירה, עם התקבל הידיעה, שבאיזור קודנה הצליח כוח סורי, המונה כמאה טנקים, לעקוף את מוצב א־6 מדרום. לחטיבה לא היו כל עתודות. או־אז ביקש המח"ט בן־שוהם – וקיבל – את גדוד 2 מחטיבה 7 כתגבורת. הלחץ הלך וגבר לכל אורך החזית; ופה ושם כבר החל להיות מורגש מחסור בתחמושת, כי בלהט הקרב בשלבים הראשונים נהגו הצוותים בזבוז בפגזיהם.

גדוד 2 הגיע למוצב א־7, השמיד 20 טנקים סורים ופגע בחי“ר המתלווה אליהם. בשעה 17.00 דיווח סא”ל עודד, מג“ד 3, כי כוח סורי גדול עוקף את מוצב א־9 ונע על “דרך הנפט” לעבר ג’וחדר. על הבקעה נוספת דווח מאיזור מוצב א־10, והסמג”ד של גדוד 2 נטל פלוגת־טנקים וחש עמה דרומה, לתל־אל־סאקי, במאמץ להקל את הלחץ. הוא נתקל במארב סורי, התגבר עליו והמשיך בתנועה דרומה, כדי לחסום את התקדמות הסורים לעבר תל־אל־סאקי ורמת־מגשימים.

לקראת השעה 18.00 כבר אובחנו שלשה מוקדי־מאמץ של האויב: בגיזרה הדרומית חצו כמאה טנקים את הקו. וגם ליד קודנה נע כוח דומה על “דרך הנפט”. פירוש הדבר היה, שבכל אחד משני המקומות הללו בוצעה ההבקעה בכוח של חטיבה. באיזור מוצב א־10 ניסה להבקיע כוח שלישי של טנקים וחי"ר.

בהמשך הערב יצאה המפקדה הקדמית של אל“מ בן־שוהם את מחנה נאפח. קצין הקשר, רס”ן חנן, וקצין המודיעין, רס“ן דב נלוו אל המח”ט; בעוד שהסמח“ט, סא”ל ישראלי, וקצין האג“ם, רס”ן קצין, נשארו במחנה.

בן־שוהם נולד 38 שנים לפני כן בטורקיה. בן למשפחה מעוטת־אמצעים, הוא יצא לעבודה (כשוליית נגר) בגיל צעיר, אך המשיך בלימודיו התיכוניים בשעורי־ערב. בהתגייסו לצבא באה לידי ביטוי יכולתו האמיתית, והוא קודם מהר בדרגה – תחילה בשורות החי“ר ואחר־כך בשריון. הוא נשלח להשתלמות בצרפת. את מלחמת־ששת־הימים החל כמג”ד; אולם מפקדו נפצע, והוא נטל את הפיקוד תחתיו. זמן מה שימש מדריך בפו"ם, ואחר־כך קיבל את הפיקוד על חטיבת “ברק” ברמת הגולן. גבה קומה, נאה למראה וביישן – הוא ידע להתחבב על אנשיו. הוא ניחן בכושר־מנהיגות והיה אף אדמיניסטרטור טוב, תקיף, אמיץ – “סלף־מייד מן” אופייני. כאשר הגיע לחטיבה כינס סביבו את קציניה ואמר להם, כי דבר אחד יצליח להשיג בחטיבה, והוא – להביאם לכך, שיחייכו בכל מצב שהוא.

זחל"ם הפיקוד של בן־שוהם התקדם לאט בחשיכה על “דרך־הנפט” דרומה. בן־שוהם ביקש להגיע לג’וחדר, בהאמינו כי משם ייטיב לשלוט בקרב.

בהגיעו לג’וחדר, חיפש את עמדת הפיקוד של עודד. הרעשה עזה ליוותה את הזחל“ם. מדי פעם, משאך החל רס”ן חנן להפעיל את מכשיר הקשר, מיד החלו הפגזים להתפוצץ מסביב. המח"ט התקשה “לקרוא את הקרב”. הכוחות בהם נתקל בדרך כבר סבלו ממחסור בתחמושת, ואילו הסורים הוסיפו להזרים כוחות נוספים. שוב ושוב ביקש בן־שוהם נורי־תאורה, שלאורם יוכלו הטנקים שלו לזהות את האויב; אך ההיענות לבקשותיו הלכה ופחתה. הוא קרא את עודד לבוא אליו, אך עודד ענה, כי הוא מוקף.

משהתחוורה חומרת המצב לבן־שוהם, הוא הזעיק אליו את הטנק האישי שלו מחושניה. בינתיים היתה מפקדת חטיבת־המחוז מנסה להעלות דלק ותחמושת אל הקו, וקצין־המיבצעים של המפקדה הגיע ל“דרך הנפט” בראש שיירת־האספקה. בן־שוהם עצרו והורה לו לבל ימשיך. אחר שידר לעודד והציע שהטנקים של גדוד 3 יסתננו אחד־אחד אל “דרך הנפט”, יתחמשו ויתדלקו ואחר יחזרו אליו. עודד אמר, כי יברר אם הדבר ניתן לביצוע. לפתע, מתוך החשיכה, הגיח טנק, שהחל לנוע על “דרך הנפט”. הכל סברו שזהו טנק שנסוג מן המערכה. אולם עודד דיווח, שאף אחד מן הטנקים שלו לא מש ממקומו. בן־שוהם הורה לקצין־המבצעים של חטיבת־המחוז להתקדם אישית, לזהות את הטנק ולתת פקודה ישירה לצוותו לחזור לקו. הקצין חש קדימה אל הטנק, שבינתיים התקרב עד כדי 10 מטרים מן הזחל“ם של בן־שוהם וצעק הוראות לאנשי־הצוות. אלה נבהלו, סגרו את המדף והטנק סב ונמלט. הקצין חזר אל הזחל”ם חיוור כולו. “זה היה טנק סורי!” קרא. אילולי ברח, היתה כל שיירת האספקה, וכן המפקדה הקדמית של החטיבה, נתונים לחסדו.

בן־שוהם הורה לשיירת האספקה לסגת מיד לנאפח.

כאשר החלה השיירה לנוע, הגיחה מן החשיכה קבוצת־תותחנים, פרועים ומפוחדים. כוח טנקים סורי “שטף” את הסוללה שלהם על תל־זוהר. רבים נהרגו והאחרים נמלטו.

עד מהרה דיווח סרן גיורא, קצין־המבצעים של חטיבת־המחוז, כי בעברו עם שיירת־התחמושת על פני צומת חושניה, הבחין בכ־50 טנקים סביב הצומת עם הרבה כלי־רכב נוספים. רק תודות לחשיכה לא גילוהו. והוא משוכנע שאין הם ישראלים.

ליד מוצב א־6 נפצע הסמג“ד של גדוד 3 ופונה, והמ”פ נהרג. מן הפלוגה שהתמקמה שם נותרה אך מחלקה. אנשי הצוותים נטלו את התחמושת מן הטנקים שנפגעו והוסיפו להילחם. מחלקה זו, בת שלשה הטנקים, התייצבה מול חטיבה, ואילצה אותה לסוב ולהקיף את א־6 מדרום. אלה היו הטנקים, שסרן גיורא ראה בצומת חושניה.

לכל אורך הקו הלכה חטיבת “ברק” – המפוצלת לפלוגות ומחלקות – ונשחקה. במשך הלילה היא לא מנתה עוד אלא כ־15 טנקים כשירים, ואלה נלחמו ב־450 טנקי אויב.

בטרם עזב בן־שוהם את נאפח, קרב אליו צעיר ג’ינג’י וחצוף־מבט וביקש תעסוקה. היה זה סגן צבי (צביקה) גרינגולד, בן קיבוץ לוחמי־הגיטאות. הוא נועד לצאת לקורס מם־פאים, ולקראת הקורס קיבל שבועיים חופש. בשמעו כי המלחמה פרצה, לבש את מדיו והגיע בטרמפים למפקדת־החטיבה. הוא עזר בפינוי פצועים, אך בראותו את קצין המיבצעים – ניגש ושאל אם לא ינתן לו להשתתף בקרב. נאמר לו, כי במהרה יושלם שיקומם של שלשה טנקים שנפגעו. הסמח“ט סא”ל ישראלי, אמר לו: “קח אותם. אתה תהיה ‘כח צביקה’. נוע על דרך הנפט”.

צביקה עזר לפנות את גופות שני אנשי צוות הרוגים מאחד הטנקים, וכאשר שלשה הטנקים תוקנו תיקון חטוף, נצטווה לזוז אל “דרך הנפט”. אך עד מהרה דיווח, כי נתקל באויב ונכנס עמו לקרב.

כאשר שמע בן־שוהם מפי צביקה, כי נפתחה עליו אש ממערב ל“דרך הנפט”, הבין כי הוא מנותק. דב, קצין המודיעין החטיבתי אמר, כי לא ניתן לחזור לנאפח על “דרך הנפט”. אי לכך, “חתך” בן־שוהם מערבה לעבר רמת־מגשימים, והתמקם עם הטנק שלו וזחל"ם־הפיקוד בסביבות מעלה־גמלא, סמוך לכביש היורד לעין־גב. משם ניסתה קבוצת הפיקוד לפענח את תמונת־הקרב.

השעה היתה 01.00 אחר־חצות. לא הרחק זיהה בן־שוהם טנקים סורים, הנמצאים בטווח ראיה של אגן־הכנרת. ממוצב א־6 דיווחה מחלקת טנקים ללא תחמושת, כי שפעת טנקים סוריים עוקפת את המוצב באין מפריע. עודד, מג"ד 3, ניצב עם ששה טנקים בין “דרך־הנפט” ומוצב א־9, וניסה לבלום כוח סורי ניכר. מפה ומשם הגיעו דיווחים של טנק בודד, או של קבוצות טנקים קטנות. פלוגת טנקים, אשר פיטרלה מצפון לא־6 ועד חושניה, נותרה ללא תחמושת, ודיווחה כי היא תנסה לבלום תנועה סורית צפונה, לקוניטרה.

בן־שוהם, המנותק מכוחותיו, דיבר עם כולם. הוא השתדל לדבר בשקט ולנסוך עידוד בדבריו. הוא קרא לאנשיו להחזיק מעמד והבטיח, כי במהרה תגיע עזרה. אך המצב לאשורו היה ברור לשרידי־החטיבה.

כעבור שעה נתקבל דיווח מצביקה, שהוא נלחם על “דרך־הנפט”, מחזיק מעמד ומצבו איתן. ברם, מדבריו נרמז, כי איבד את הטנקים שעמו ונותר לבדו.

בינתיים הגיע כוח החלוץ של העזרה המובטחת – ראשוני הטנקים מחטיבת המילואים ה־17 של אל“מ רן – אל “דרך־הנפט” והצטרף אל צביקה. הסמח”ט של “ברק” סא"ל ישראלי, קיבל היתר מאלוף הפיקוד לצאת את מחנה נאפח וליטול פיקוד על הכוח הבולם את הסורים על “דרך הנפט”, שכלל עתה את צביקה ושבעה טנקים טריים של חטיבה 17.

צביקה היה בפעולה משך כל הלילה. הפיקוד כולו, המאזין לתשדורות, ידע על קיומו של “כח צביקה”. מה שלא היה ידוע הוא, ש“כח צביקה” – שניהל קרב עיקש נגד אחד מן המאמצים הסוריים העיקריים – היה בודד במערכה זו. הוא יצא למלחמתו ההיסטורית בשעה 9 בערב, בלוויית שני טנקים נוספים, ונע על “דרך־הנפט”. במקום להתקדם כמצווה, הוא העדיף להתמקם בעמדה נוחה ולחכות לאויב. אחד מן הטנקים שלו דיווח לו, כי טור אויב, עם אורות צד דולקים, מתקרב לעברו. ב־9.20 זיהה צביקה את הטנק הראשון, ו“הדליק” אותו בירי מטווח קרוב מאד – כה קרוב, עד כי מהתפוצצות הטנק הסורי נפגם מכשיר הקשר בטנק של צביקה. הוא עבר לטנק הסמוך אליו והורה למט"ק שם לעבור לטנק שלו ולנסוע בעקבותיו. לאחר שנסע כמה מאות מטרים גילה, שבן לוויתו נעלם. אך לא היה פנאי לחפשו. לפניו ניצבו שלשה טנקים סורים באורות דולקים. שלש יריות מהירות, וכל השלשה התלקחו והוסיפו לבעור כל הלילה.

עתה היה צביקה לבדו. הוא תפש עמדה והמתין. כעבור מחצית השעה הבחין בטור בן 30 טנקים ומשאיות נוסע “כאילו בתהלוכה”. הוא הניח להם להתקרב ופגע בראשון מטווח 20 מטרים. אחר ניהל משך שעה ארוכה משחק מחבואים עם הטור; כשמדי פעם הוא מגיח מאחורי גבעה, פוגע בטנק ונעלם. הסורים, שאיבדו במהלך הלילה 10 טנקים, האמינו כי לפניהם כוח ניכר – והעדיפו לסגת.

בינתיים והטנקים הראשונים של חטיבה 17, בפיקודו של סגן־אלוף עוזי, הגיעו אל “דרך־ הנפט”. עוזי אסף את צביקה אל חילו. הכוח של עוזי מנה שבעה טנקים – וזה היה כוח־ המילואים הראשון שיצר מגע עם האויב הסורי. העובדה שבשעה 10 במוצאי־שבת כבר נכנס כוח זה לקרב מעידה על המהירות שלא־תיאמן בה התנהל גיוס המילואים. בן־שוהם פקד על עוזי לנסות ולהדוף את הסורים לאחור. על סמך הדיווח ששמע מפי צביקה, נע עוזי עם עיקר כוחו על “דרך הנפט” בעוד שצביקה, בראש שלשה טנקים, נע מימין לדרך, בין גדרות־התיל המתוחות משני עברי “דרך הנפט”. כאשר נפתחה עליו אש לפתע משני כיוונים, הבין עוזי כי צביקה לא העריך נכונה את התפרסות האויב וכי נקלע למלכודת. במשך שלש שעות ניהל הכוח הזעיר של עוזי קרב חסר־סיכוי נגד אויב עדיף־במספר, שתקפו משני כיוונים. עד לשעה 1 אחר־חצות הושמד הכוח הקטן כולו, אך הוא תרם תרומה חשובה לבלימת ההתקדמות הסורית בשעות הקריטיות של מוצאי־שבת. הטנק של עוזי נפגע, כנראה בפגז בזוקה והתלקח בלהבות. עוזי, שהועף מתוך הטנק, איבד את מאור־עיניו וזרוע אחת.

צביקה הסיג את כוחו לאחור. שנים מן הטנקים שלו העפילו אט אל הכביש בעוד שהוא המתין ליד הגדר, אורב לסורים. בטרם הבין את אשר אירע, וכל שלשת הטנקים התלקחו.

צביקה ואנשי צוותו נטשו במהירות. חולצתו ומכנסיו היו אחוזי להבות. הוא התגלגל בחול לכבותן, ואחר כך – אל התעלה שבצד הדרך. חושש שמא יתפוצץ הטנק שלו, התרחק ממנו במרוצה, טיפס על הגדר וצנח מעברה השני, רץ אל הטנק הישראלי הקרוב ומשך והעלה ממנו את מפקדו והורה לו לרוץ ולעזור בחילוץ פצועים. ואילו הוא עצמו חבש את קסדת השריונאים, התקשר אל המח"ט והודיע, כי “כוח צביקה” חי וקיים.

אז גילה, כי הוא פצוע. ידיו ופניו נכוו. סחרחורת תקפתו והרהור חלף במוחו, שעבורו המלחמה מסתיימת. כבר ראה בחזונו את עצמו בין סדינים נקיים במיטת בית־חולים. אומר היה להתעלף ורק קולו של בן־שוהם בקשר העירו. פקח את עיניו – והנה שני טנקים סורים לפניו, ירה. פקד על נהגו לסגת וירה שוב.

בן־שוהם החליט להמתין עד אור ראשון, בטרם יחזור וינסה להצטרף אל כוחותיו. הוא הציע לאלוף חופי, כי יטול פיקוד על כל הכוחות בדרום רמת־הגולן; שכן ברור היה לו, כי לעת הזו כבר שטפו הסורים את הגיזרה הדרומית כולה, ושרידי כוחות צה"ל שבה מנותקים ומכותרים. אלוף הפיקוד הסכים.

בינתיים ביקש עודד, מג“ד 3, סיוע אוירי, שהובטח לו עם אור ראשון. השמש אך החלה לעלות, וארבעה סקייהוקים הופיעו מעל ג’וחדר. אולם אך התקרבו למטרותיהם, והשובלים של טילי נ”מ התנשאו לקראתם; וכל הארבעה התפוצצו באויר, לנגד עיניהם הכלות של אנשי גדוד 3 הנלחץ.

על־אף זאת, עוד רביעיית מטוסים פתחה בצלילה, ושנים מהם התפוצצו באויר.

בן־שוהם ציווה על כל כוחותיו להתרכז סביבו. אך ב־8 בבוקר פתחו הסורים בהבקעה נוספת על “דרך־הנפט”, שניתקה את אנשי החטיבה ממוצב־הפיקוד. עודד הסביר את המצב, וביקש רשות לסגת מתל־ג’וחדר ולרכז את כל כוחיו על תל־פארס. הרשות ניתנה, וכל אשר נותר מחטיבת “ברק” – 12 טנקים – התרכז על תל־פארס.

ההבקעה באיזור רפיד, באותו לילה, בוצעה על־ידי החטיבה המשוריינת ה־46 מן הדיביזיה ה־5 הסורית. חטיבה 132, מאותה דיביזיה, ניצלה את ההצלחה והתקדמה על כביש רפיד– אל־על. עם אור ראשון בבוקר יום א', ה־7 באוקטובר, הגיעו כוחות־החלוץ של הדיביזיה ה־5 לרמת־מגשימים.

משהובהרו מימדי ההצלחה לפיקוד הסורי, נשלחה חטיבת־השריון ה־47 לנוע במקביל וכלשהו⁷ צפונה לכביש רפיד–אל־על. עם בוקר יכלו הסורים לצפות בנוף עוצר־הנשימה של הכנרת. התרגשותם גברה. הנה נראה בעליל, כי האויב הובס, והנצחון בטווח הישג־יד. מעבר לכנרת הבוהקת רבצה לה, שלווה ובוטחת, העיר הישראלית הראשונה שראו – טבריה.

בהבינו כי בעוד שבגיזרה הצפונית נמשכת ההתנגדות העזה הנה בגיזרה הדרומית הושגה במשך הלילה הבקעה מלאה – החליט הפיקוד הסורי על העתקת המאמץ העיקרי לצורך ניצול ההצלחה: הדיביזיה המשוריינת ה־1 נצטוותה להיכנס לגולן בעד פיתחת רפיד וגם החטיבה הממוכנת של הדיביזיה המשוריינת ה־3 נשלחה לאיזור קודנה–רפיד.

בסך הכל הגיע עתה מספר הטנקים הסורים בגיזרה הדרומית ל־600. מולם התייצבו 12 הטנקים של סא"ל עודד על תל־פארס ועוד כוחות זעירים, מנותקים, במוצבים המכותרים והטפטוף הראשון של אנשי המילואים שהחלו להגיע לזירה.

התקדמות הסורים מפיתחת־רפיד צפונה, על “דרך הנפט” ומערבה לרמת־מגשימים, דווחה על־ידי מוצב א־10 הנצור. בן־שוהם ראה עמוד־אבק נע, ובמהרה יכול היה להבחין אף בטנקים סורים. לא היה טעם להמתין עוד. הוא נותק מעל שרידי־חטיבתו, ולא היה כל סיכוי להתייצב נוכח הכוח הסורי המתקדם בכוח של טנק אחד וזחל“ם אחד. הנה כי כן, נטשה קבוצת־הפיקוד את מסתורה בין הטרשים, ופתחה בדהרה לעבר מעלה־גמלא, שם עובר הכביש היחיד, שעוד נותר פתוח בפניהם לרדת בו מרמת־הגולן. הטנקים הסורים פתחו באש. הטנק הישראלי השיב, כדי למשוך את האש מן הזחל”ם, ושני כלי־הרכב אצו במורד לעבר עמק־הבטיחה, כשהם אוספים מתנחלים, שנקרו בדרכם. בעמק גילה בן־שוהם את הסמג"ד של גדוד 2 (הגדוד שהועבר תחת פיקודו מחטיבה 7) בטנק פגוע. הלה דיווח, כי הינו הניצול היחיד מכל הכוח שלחם באיזור אל־על. בן־שוהם אספו אליו, ובנסעו בדרך־עפר על הגדה המזרחית של הירדן, חלף על פני “גשר אריק”, הגיע לגשר בנות־יעקב ומשם עלה בכביש לנאפח. הוא הגיע למחנה בשעה 9 בבוקר.

בהתקרבם לנאפח סיכם בן־שוהם את המצב: מרבית חטיבתו הושמדה. כל אשר נותר ממנה הוא כוח זעיר, הלוחם על “דרך־הנפט” ובולם את מה שלבטח הינו מאמץ עיקרי סורי. הוא הגיע למסקנה, שאין זו העת להישאר במטה. מקומו – בשדה־הקרב. הוא הורה לדב לעבור לטנק המח“ט. אותו רגע וג’יפ מאובק קרב אליהם. היה זה קצין אג”ם החטיבתי, רס"ן בני קצין. הוא דיווח, כי איש לא נותר בנאפח.

“לאן אתה הולך?” – שאל בני, “אני מצטרף לטנק המח”ט" – ענה דב.

“לשם מה? הרי אינך איש־שריון! מכל מקום, תורי הוא להצטרף למח”ט".

“טוב, לא אריב אתך”, השיב דב.

המח“ט וקצין אג”ם שלו עלו בטנק והחלו לנוע לעבר “דרך־הנפט”, כדי להצטרף שם לכוח בפיקוד הסמח“ט, סא”ל ישראלי, עליו נמנה עתה גם סגן צביקה.

לעת הזו החלו להגיע ראשוני הטנקים של חטיבת המילואים ה־79, בפיקודו של אל“מ אורי. הם הוחשו לרמת־הגולן בקצב בו התארגנו והגיעו טיפין־טיפין. דב וקצין־הקשר החלו לארגנם לכוח אשר ישלח כתגבורת למח”ט על “דרך־הנפט”. הם ניצבו על זחל“ם על הכביש ליד נאפח ומשהתרכזו שלשה טנקים – הפכום למחלקה, העבירו את מכשירי־הקשר שבטנקים לתדר החטיבתי ושלחום בעקבות המח”ט.

אותו זמן וכוח נוסף – בפיקודו של סמג“ד 2, רס”ן דן פסח, שנאסף על־ידי המח“ט בעמק־הבטיחה – נצטווה להתקדם על ציר המקביל ל”דרך הנפט", בכיוון חושניה. שני קציני־המטה הצליחו לארגן כפלוגת טנקים עבור כל אחד משני הצירים. הם הקימו מחדש את מפקדת חטיבת “ברק” במחנה נאפח ועד מהרה הגיע דיווח מבן־שוהם, שהמצב משתפר. “עד כה דפקתי שמונה טנקים” – אמר – “זה לא רע”.

במפקדה בנאפח מצא דב את האלוף רפול איתן. אדם עצור ולא־רגשני זה קידם את שני הקצינים הזוטרים־יחסית באהבה גלויה. הם סיפרו לו על האודיסיאה הלילית שלהם ודיווחו על אשר עשו כדי לתגבר את המח"ט – רפול אישר את מעשם.

רס“ן דב חש סיפוק; לאחר ליל־האימים שעבר עליו במחיצת המח”ט, הנה שוב הינו במפקדה, עושה כמיטב־יכולתו. עוזרו בניהול המטה היה קצין־הקשר חנן, אדם מסור ומוכשר מאין־כמוהו בתיקון ואילתור מכשירי־קשר. אכן, לא הרבה נותר מן החטיבה; ובכל זאת, החטיבה קיימת וכוחותיה – קטנים ככל שהינם – נלחמים תחת פיקוד המח“ט והסמח”ט במה שבעליל הינו המאמץ העיקרי הסורי, על “דרך הנפט”. המצב אכן חמור, אולם עתה, שהמילואים החלו להגיע, כבר יש תקווה.

סמוך לצהרי היום דיווח סמג“ד 2, אשר נשלח לנוע על ציר מקביל ל”דרך הנפט“, כי הוא מותקף על ידי כוח של כשמונים טנקים – וששת הטנקים שעימו אינם מסוגלים להחזיק מעמד. זה היה כוח־החלוץ של הדיביזיה המשוריינת הסורית ה־1, אשר הוטלה למערכה בגיזרת רפיד – חושניה. בן־שוהם התערב והפציר בסמג”ד להחזיק מעמד בכל־מחיר, שכן אחרת יאגף כוח סורי חדש זה את החסימה הישראלית על “דרך־הנפט” ויגיע לנאפח. נשתררה דומיה מבשרת־רע ויותר לא נשמע דבר מן הכוח של הסמג“ד. ב־12.30 דווח כי טנקים סורים נראו באיזור תל אבו־חנזיר. לדבר זה היתה אך משמעות אחת – הסורים גברו על יחידתו של הסמג”ד, הבולמת על הציר המקביל, וכי עתה כבר הגיעו אל עורפה של נאפח. כאן עלה רפול על גלי־האתר ופקד על בן־שוהם לסגת לאורך “דרך־הנפט” לנאפח ולארגנה להגנה. בן־שוהם הורה לסגנו, סא"ל דוד ישראלי, לחפות על נסיגת הכוח הקטן לעבר נאפח.

סיפור הנסיגה סופר לאחר־מכן על ידי הטען־קשר בטנק של בן־שוהם:

“נענו על הציר. טנק המח”ט דפק חמשה טנקים סורים ומספר נגמ“שים ומשאיות. אחרי כל פגיעה היה המח”ט מריע: ‘יופי! שמפניה לכולם!’ (היתה זו מסורת בחטיבת “ברק”, להעניק בקבוק שמפניה כפרס, לכל צוות־טנק ש“דפק” טנק־אויב)".

טנק המח“ט נע בראש הטור, ואחריו טנק הסמח”ט, סא"ל דוד ישראלי ועוד שלשה טנקים אשר חיפו על הנסיגה. בן־שוהם עמד בקשר עם מפקדת החטיבה והאוגדה, בעוד שישראלי ניהל את הטנקים שבכוח. עוד ישראלי מנצח על הלחימה, ולאזניו הגיע דיווחו מקפיא־הנשימה של הטען־קשר: “המפקד, אין יותר תחמושת”. הטנקים הסורים קרבו ובאו, כיוונו תותחיהם לעברו והוא היה חסר אונים. אינסטינקטיבית פקד על הנהג להסתער על הסורים. כשהמקלע־המקביל יורק אש, הסתער הטנק על הטנקים הסורים המתקדמים. הללו קפאו על עמדם והטנק־המוביל ירה, אלומת עשן זינקה מתוך צריח־הטנק של ישראלי. הוא נהרג בנסיון להציל את מפקדו.

בבלי־דעת את אשר אירע לסגנו, המשיך בן־שוהם לשדר פקודות לישראלי. טנק המח“ט הוסיף לסגת לכיוון נאפח, מבלי שהטנקים האחרים שברשת (אשר היו על התדר של טנק הסמח"ט) ידעו על המתרחש. הטנקים הסורים החלו בנסיגה ובן־שוהם ביקש סיוע־אויר, להחיש את נסיגתם. זקוף בצריח הוא ניצב אל מקלע־המפקד וירה צרורות בצוותים הסורים הנוטשים את טנקיהם. נאפח כבר נראתה מרחוק. כ־300 מטרים מן המחנה היה טנק סורי מוטל בתעלה ועשן מסתלסל מצריחו. בן־שוהם וקצין האג”ם שלו, בני קצין, הקדישו אך מבט חולף למראה מוכר זה. אחר נשאו עיניהם אל הגבעות שמסביב, לתור אחר טנקי אויב. לפתע התעורר לתחיה המקלע בטנק הסורי העשן. צרור קצר – ובן־שוהם וקצין צנחו אט אל רצפת הטנק. מיד הזדעזע הטנק, בפגוע פגז בצריחו. הוא נטה על צדו והחליק לתעלה שבצד־הדרך. שלשת אנשי הצוות נטשוהו, בהותירם את גופות המח“ט וקצין־המבצעים בטנק. 400 מטרים משם נח הטנק ובו גופת סא”ל דוד ישראלי. תוך דקות מספר ושלשת הקצינים הבכירים של חטיבת “ברק” מצאו את הגורל שנפל בחלק כה־רבים מאנשי החטיבה.

סא“ל פיניה, סגן מפקד חטיבת־המחוז, התרווח. עד לבוקר יום א' הסתיים בהצלחה הפינוי של כל האזרחים מישובי־הגולן. הפיקוד הסורי, שסבר כי יחידותיו הרחיקו נוע יותר משהתקדמו באמת, הסיט את קו־ההפגזה קדימה. כי־כן, בסביבות השעה 11 לפנה”צ השתרר שקט יחסי באיזור נאפח. פיניה עסק בארגון ובניהול פינוי הפצועים, והנה פקד עליו רפול לארגן את מחנה נאפח להגנה מפני התקפת־טנקים. בצהרי־היום היה סב במחנה, מלקט בזוקות ומציב את אנשי סגל המחנה בעמדות.

פיניה הינו גבר כבד־גוף, בעל סגנון־דיבור גס ובוטה. יליד רומניה; הוא התנסה בילדותו באימי הכיבוש הנאצי. את דרכו בצה“ל פילס בשורות החי”ר ואת מרבית שנותיו עשה בחטיבת “גולני” המהוללת, שם החל כטוראי וסיים כמג"ד. הוא לא הסתיר את ביקורתו על מה שנראה לו כהרפייה מוגזמת ומיותרת של המשמעת בצבא. מפנקים את החייל יותר־מדי – היה טוען – ומקלקלים אותו. מקדישים יותר־מדי משקל לדעת הרחוב. אין תחליף לתרגול חוזר ונשנה ולאימונים קשים. יש להרגיל את החייל לסבל, אחרת יאבד את בטחונו העצמי.

בהגיעו אל הגדר הדרומית של המחנה, קפא על־עומדו. כאלפיים מטרים לפניו, על המישור הגבנוני, נעו ותימרנו טנקים סורים – בטווח ירי על מפקדת האוגדה. הוא סב על עקביו וחש אל רפול, לדווח לו.

זה, קר־רוח ומאופק, עקב אחר הטנקים הסורים במשקפתו. ב־1.15 בצהרים פקד על החפ“ק שלו לצאת אל מחוץ למחנה. פגזים התפוצצו סביבו והעלו להבות במיבנים. הטנקים הקדומנים כבר היו רומסים את הגדר הדרומית, שם ניצב פיניה אך לפני דקות מספר, כאשר הזחל”ם של רפול יצא את השער הצפוני, בחלפו על פני זחל"ם בוער שניצב בשער.

רפול נע צפונה על “דרך־הנפט” והציב את מפקדתו הקדמית בשדה הפתוח, כ־5 ק“מ מצפון לנאפח. אחרי המלחמה שאלו הרמטכ”ל: “רפול, באיזה שלב החלטת לנטוש את המחנה?”

“כאשר הנסיגה כבר לא היתה כרוכה בבושת־פנים”, השיב רפול, “לאחר שהסורים הקיפו את המחנה משני עבריו…”.

במהומת־התופת שסביבו, כשאש מקלעים של הטנקים הסוריים המתקדמים מכוונת לעברם, חיפש פיניה אחר החיילים שהציב בעמדות. הם נעלמו כאשר הטנקים הסוריים החלו לרמוס את הגדר. הוא קרא אליו שני אנשי חי“ר, אשר ניצבו בשער עם בזוקה וששה פגזים. כשהוא מצעק בכל כוחו, למען יישמע ברעש הירי, קרא אליו גם את קצין המיבצעים שלו ואת סגן הקמ”ן החטיבתי. זה האחרון נשא מקלע. הם תפשו עמדה מאחורי תלולית ליד הגדר; וקצין המבצעים, שזו היתה לו הפעם הראשונה תחת אש, כיוון את הבזוקה. פיניה שימש כ“מספר שניים” שלו.

הטנקים הסוריים היו יורים שיטתית בכל המבנים, והקרוב שבהם היה מרוחק אך כ־200 מטרים מן המקום, בו קרסה הקבוצה הקטנה. קצין המבצעים ירה פגז אחד – והחטיא.

כשהחטיא גם ביריה השניה, צרח עליו פיניה: “אם תחטיא שוב – אתה מפוטר!” עצרו נשימתם וקצין המיבצעים כיוון וסחט את ההדק. הפגז השלישי פגע באשנב הנהג.

פיצוץ עז – וכל הצוות זינק, נטש ופתח במנוסה, כשאש המקלע של קצין המודיעין מזנבת אחריו. במשך היומיים הבאים המשיך לפעול מנועו של הטנק הסורי, שנעצר על גדר מחנה נאפח.

עוד שני טנקים קרבו ופיניה חשב: “זהו זה, תורנו הגיע…” ואז נשמעה התפוצצות עזה ושני הטנקים נדלקו. מאחור, על הכביש שמצפון למחנה, הופיעו הטנקים של חטיבת המילואים ה־79 של אל"מ אורי, שזה אך הגיעו לשדה המערכה…

פיניה וצוותו נעו בדילוגים אל פאתו הדרום־מזרחית של המחנה, שם ניהלו טנקים סוריים וישראליים קרב שי“ן בשי”ן בין מבני בתי־המלאכה. הם תפשו עמדה ליד לשכת האלוף, ובזו הפעם ירה סגן הקמ“ן בבזוקה – ופגע בטנק. טנק שני הופיע. סגן הקמ”ן ירה – היה זה הפגז האחרון – והחטיא. בזוועה וכמהופנטים ראו אנשי החבורה את תותח הטנק סב ומתמקד עליהם. ולפתע התלקח. טנק ישראלי בודד חרג מאחורי מבנה בית־המלאכה. היה זה צביקה.

קודם לכן, עם עלות שחר יום א', וצביקה שנלחם כל הלילה לאורך “דרך־הנפט”, הצטרף ליחידתו הקטנה של סא“ל ישראלי. יחידה זו, כפלוגה, היתה בולמת את כל החטיבה המשוריינת ה־51, ראש־החוד הסורי. עשרה טנקים ונגמ”שים סוריים הושמדו, והכוח של ישראלי התקדם כמאה מטרים. “סוף סוף חזרנו אל עצמנו”, חשב צביקה, “אנו תוקפים!” האויב נעצר והתפרס, ובכך נתן שהות לכוח הישראלי הקטן לתדלק ולחמש.

בזה אחר זה חזרו הטנקים למערכה ונלחמו היטב, משפרים עמדות קדימה ללא־הרף. לפתע צעק ישראלי שמוכרחים לסגת מיד, כי כוח סורי עוקפם ומתקיף את נאפח, כ־4 קילומטרים בעורפם.

תוך כדי הנסיגה נפגע, כאמור, הטנק של ישראלי, אך שלשת הטנקים הנותרים הוסיפו לנוע, כשהם פוגעים באויב, אשר הופיע על רכסי הגבעות באגפיהם. ואז שמע צביקה בקשר כי טנק המח“ט, שנע לפניהם, נפגע והמח”ט עצמו נהרג באש נק“ל. וכעבור חמש דקות חלף צביקה על פני טנק המח”ט, המוטל על צדו בתעלה ליד הדרך.

צביקה הבין, כי המצב קריטי. אינסטינקטיבית היטה את הטנק שלו מעל הדרך, מחשש למארב סורי. הוא חצה את השדות בכיוון בתי־המלאכה של נאפח. בהגיעו, מצא עוד טנק ישראלי, של סגן־מילואים, והשניים היו לצוות. צביקה ירה בפראות בכל מטרה שנגלתה לו – ואלו היו רבות, כי הטנקים הסוריים הלכו וקרבו לגדר. נהגו היה בהלם מוחלט ולא הגיב על פקודות. אך אי־משם הופיע נהג אחר, וצביקה הצטרף אל אנשי חטיבת המילואים של אל"מ אורי, שזה אך הגיעה ואשר היתה הודפת את הטנקים הסוריים בחזרה אל “דרך־הנפט”.

עשרים שעות לאחר שיצא את מחנה נאפח ועלה על “דרך הנפט”, חזר “כוח צביקה” למחנה. על הגדר, במחנה עצמו ועל הגבעות מסביב, ניצבו פגרי שריון סורי, מפוייחים, בוערים ומעלים עשן.

צביקה – בגדיו שרופים, שערו הבלונדי חרוך ופניו מכוסים דם – השתפל אט־אט מן הטנק שלו. הוא הביט בדב בהתנצלות ומילמל: “אינני יכול יותר”.

דב לא אמר דבר. אך חיבק את צביקה בעוז, ואחר החישו אל התאג"ד.

אל“מ אורי, גבר כבד־גוף וטוב־סבר, דגם טיפוסי של הקצין המקצועני הבוטח־בעצמו שגדל בצה”ל, שימש כמפקד חטיבה 79 מזה חודש בלבד, מאז חזר משנת־לימודים בקורס מתקדם למפקדי שריון בפורט־נוקס, שבארה"ב.

ככל מפקדי יחידות המילואים, אף הוא דחף באנשיו ביום־כיפור והאיץ בם, למען תצא החטיבה אל הקו בכל ההקדם. זו היתה חטיבה חדשה שאנשיה – תערובת של תלמידי ישיבה ויוצאי יחידות הנח"ל – מחומשים היו בטנקי צנטוריון בעלי מנועי בנזין, שטרם הוסבו למנועי דיזל. אורי ידע היטב, כי מנועי הבנזין הינם מקור לבעיות אין־סוף. שעה אחר־חצות, בליל שבין שבת ליום א', פקד על ארבעת הטנקים הראשונים שלו שהיו מוכנים לתנועה, לצאת לדרך; וזאת – על אף שטרם הגיעה התחמושת למקלעיהם. הם עלו אל כביש יהודיה תחת פיקוד סגנו. ב־2 לפנות בוקר כבר היו במלחמה.

בבוקר ה־7 באוקטובר יצא הוא עצמו, בראש טור של כ־20 טנקים והתפרס באיזור קוניטרה, באגפה הימני של חטיבה שבע. הוא השאיר אחריו הוראה, שכל הטנקים הנותרים של העוצבה יצטרפו אליו, משיהיו מוכנים; אולם כאשר הגיע הגדוד של סא“ל דן לנאפח, עצרו רפול שם ואף שידר קריאת־אזעקה אל יתר יחידות החטיבה, לחוש לעזרת נאפח הנתקפת. אורי הסיג את יחידתו מאיזור קוניטרה, ובנועו לעבר נאפח, הבחין בגדוד סורי של טנקי טי־62, הנע על ציר סידניאנה–חושניה, מצפון ומקביל ל”דרך־הנפט“. כוח זה הוא אשר השמיד את הטנקים הישראליים, אשר חיפו על אגפו הצפוני של בן־שוהם, בנסיונו הנואש להחזיק ב”דרך־הנפט".

מודע לסכנה הנשקפת לאגפו מכיוון קוניטרה, השאיר אורי 6 טנקים בחסימה לעבר העיר; ועם הטנקים הנותרים שלו חש לנאפח. אותה שעה היה רפול מפנה את המחנה, ששימש לו כמפקדה קדמית. אורי חילק את כוחותיו: האחד התייצב לבלימה לכיוון “הקו הסגול”; השני החל בהתקדמות ממזרח אל עבר נאפח; והכוח השלישי, זה שנותר מול קוניטרה, נצטווה לנוע מדרום לעיר, לכיוון עין זיוון. אורי עצמו התייצב עם מפקדתו בת שני הזחל"מים במרכז המשולש הזה, וכ־600 מטר מכוחות האויב.

הכוח שנע לעין־זיוון נתקל ב־12 טנקים סוריים והשמיד ארבעה מהם. אך מפקד הכוח נפגע. עד מהרה לא נותר מכוח זה אלא טנק אחד, ואורי פקד עליו “לעשות רעש כאילו הוא יחידה גדולה”, כדי להניא את הסורים מלנוע מערבה. אלוף הפיקוד התקשר אל אורי כדי להמחיש בתודעתו את העובדה, שגורל נאפח נתון בידיו.

הכוח אשר נע ממזרח לכיוון נאפח, דיווח עד מהרה כי הוא רואה טנקים סוריים רומסים את גדר המחנה, וכי נראה שכל הגנת־המחנה שותקה. אנשיו של אורי היו כמוכי־הלם.

רק לפני שעות עוד היו בבתיהם, מנהלים את שיגרת־חייהם האזרחיים, והנה הוטלו במחי־יד אל עין־המערכה, כשמתים ופצועים ויתר אותות המלחמה הכבדה פזורים בשטח, ועשרות שלדי טנקים בוערים ותחמושת מתפוצצת, מנקדים את הנוף מסביב, והרעשה נוראה ומשתקת ניתכת עליהם. הם לא היו מוכנים נפשית למעבר החד, ואורי מצא לפניו בעיה, להטיל מרות ומנהיגות על אנשיו.

הטנקים שלו היו הראשונים לפתוח באש מטווח קרוב על הטנקים הסוריים הפורצים למחנה. אחר החל להתקדם אט־אט מן הכביש ועד לרדת החשיכה טיהרה החטיבה בקרב שי“ן בשי”ן, בתנאים קשים ביותר, את המחנה עצמו ואת סביבותיו.

בינתיים דיווח הטנק הבודד שנותר בחסימה על הכביש מקוניטרה, כי הוא נתון ללחץ כבד. אורי שיגר לעזרתו כוח אשר השמיד שמונה טנקים סורים והלחץ על כביש קוניטרה מערבה הוקל.

עתה התארגן אורי להגנה באיזור נאפח, לחטיבתו היתה זו טבילת־אש ראשונה – ומרה מאד. 13 טנקים אבדו בקרבות־היום, שנים ממפקדי־הגדודים נפצעו ואף רבים ממפקדי־הפלוגות נפצעו או נהרגו. אורי עבר מפלוגה לפלוגה, משתדל לעודד ולהעלות את המוראל ומארגן את חטיבתו לקראת קרבות־המחר.

לאחר חילוצו של מחנה נאפח בשעות אחרי־הצהריים של יום א', נמשכו קרבות כבדים באיזור־הצומת, שם הגבירה חטיבתו של אורי את לחצה על האויב המוסיף להתקדם. המצב היה נזיל ולא־ברור, ושמועות החלו עוברות מפה לפה ופוגעות במוראל. “ריח של נסיגה” תלה באויר.

פיניה הצטרף אל מפקדו, שהכין את גשרי־הירדן לפיצוץ. על הכביש ראה מראות שהחרידוהו והעלו בו זכרונות־אימים מימי ילדותו באירופה שסועת־המלחמה. הזהו צה“ל? לפניו השתרכו יחידות של צבא מובס. הוא עצר יחידה נסוגה אחת על־ידי כך שבעצמו התייצב באמצע הכביש ואמר לקצין המפקד, כי העונש עבור בריחה מן החזית הוא מוות, אפילו בצה”ל. נראה בעליל, שבנסיגה מאבד צה"ל את עשתונותיו.

דב וחנן, שני השרידים האחרונים מן החפ“ק של בן־שוהם, התניעו את הזחל”ם שלהם ונסעו בכביש נאפח–בנות־יעקב לעבר עליקה. המראות על הכביש זיעזעו אותם. כל הסימנים של מנוסת־בהלה נראו בעליל. בין כלי־הרכב המנהלתיים הנסוגים התערבו פה־ושם גם טנקים ותותחים. דמו של דב עלה לראשו למראה זה, שצה“ל לא התנסה בשכמותו. מודע לעובדה, שבשעה זו הינו הקצין הבכיר בחטיבת “ברק”, הוא הציב את רכבו לרוחב הכביש וחסם אותו. “כאן מסתיימת הבריחה”, אמר. “איש לא יעבור נקודה זו”. מדי התקרב יחידה אליו, הוא עצר אותה ופקד על הקצין או המש”ק הבכיר בה לסוב על עקביו. בהחלטיות וללא־ היסוס נתן פקודות להקים מיגננה בצד־הדרך. רבים מן האנשים אשר נותקו במהלך הקרבות מעל יחידותיהם, שמחו על שנמצא מי שיאמר להם מה לעשות, כי במקרים רבים הקצינים נהרגו. דב עצר גם סוללת מרגמות 120 מ“מ ופקד עליה לטווח את מחנה נאפח. הוא עצר טנק פגוע וזחל”מים של יחידות שונות, ושיבץ את כולם במיגננה שהקים בצד־הכביש.

תת־אלוף מן, סגנו של רפול, היה מנצח על התארגנות האוגדה מן המפקדה העורפית, אי־שם בעמק־הירדן. בשמעו ברשתות־הקשר כי רפול נלכד במחנה נאפח, זנח הכל והחליט לחוש לעזרת מפקדו. מן הוא קצין־שריון בעל נסיון רב, אשר פקד גם על חטיבת צנחנים מעולה. כיום הוא מנכ"ל מפעל־המלט “נשר”. זהו גבר גבה־קומה, בעל קול רך וחיוך־תמיד שפוך על פניו.

הוא כינס אליו חמשה טנקים שנמצאו בשלבים שונים של שיפוץ ונע בראשם במעלה הדרך. בהגיעו אל המיגננה שהקים דב, צירף את סמכותו כדי להעניק משנה־תוקף למעשיו של קצין־המודיעין. המשיכו בתנועה.

בהתקרב הטור למחנה נאפח, מן בג’יפ ודב בזחל“ם, בא לקראתם במרוצה סג”מ צעיר ועצרם. “המחנה ריק”, אמר, “אבל יש שם איזה מטורף בטנק המתרוצץ ויורה לכל עבר…”. זה היה צביקה. לא־הרחק, באיזור נאפח, עדיין נראו טנקים סוריים. אך רפול כבר יצא את המחנה – מן עדיין לא ידע זאת – ונמצא באיזור עליקה.

דב הוסיף לחזק את המיגננה שהקים ובהדרגה תיגבר אותה בכעשרים טנקים פגועים, אותם ליקט תוך שהיו נסוגים משני צדי הכביש. הוא נשא מדברותיו באזני הקצינים אשר ביחידתו המאולתרת ותיאר בפניהם את חומרת־המצב. הוא הדגיש, שלא נותר עוד כל שריון ישראלי בינם לבין הירדן. אם יפרצו הסורים בעד מיגננה זו, מאום לא יעצרם מלפלוש לגליל.

הוא התקשר באלחוט עם הדרגים המנהלתיים של חטיבת “ברק”, שנותרו בעמק־הירדן וקראן אליו. הם הביאו עמם תחמושת ודלק וחוליות טכניות, לתיקון הטנקים הפגועים. הוא הקים מחלקות ופלוגות מאולתרות, בעוד שחנן נתן להן את הוראות־הקשר המתאימות והעביר את הטנקים לערוץ־קשר כללי אחד. בהכנסם למחנה עליקה, גילו לשמחתם מכשיר טלפון לא־פגוע. הרימו את האפרכסת ושמעו את צליל החוגה. מיד התקשר דב עם קצין־המיבצעים במטה־הפיקוד ומסר לו פרטים על אשר עשה ועל הרכבו האמיתי של הכוח שהקים. החיוג הבא היה לרעייתו הבלתי־מאמינה למשמע אוזניה, להודיעה כי עודו חי.

בערב יום א' עבר “כוח דב” תחת פיקוד חטיבה 79 של אורי, שהתמקמה באיזור נאפח. רק אז חזרו דב וחנן, עדיין בזחל“ם האחרון שנותר מן החפ”ק של חטיבת “ברק”, אל המפקדה העורפית של החטיבה, בעמק־הירדן.

 

פרק 8 הבלימה⁸    🔗

במשך הלילה שבין ה־7/6 באוקטובר חזר האלוף חופי אל מפקדתו הקדמית ומינה את האלוף רפול איתן כאחראי לכל חזית־הגולן. התמונה שהצטיירה לפניו היתה קודרת: הגיזרה הדרומית נפרצה מחלקות נלחמו שם נגד גדודים, ואף נגד חטיבות. הסורים גברו בעצם־מספריהם, וכוחותיהם הוסיפו לזרום בעד הפרצות. המעוזים היו נתונים להתקפות עזות, אך המשיכו לדווח במדוייק. מספר מהם פונו בפקודה. אך האחרים החזיקו מעמד ונלחמו בתבונה ואומץ. הסורים לא הצליחו לכבוש אף לא־אחד מהם.

כל הלילה האיץ חופי ביחידות־המילואים. פתאומיות הגיוס השפיעה על יעילות המערכת. חלו עיכובים מתסכלים. טנקים ניצבו מוכנים – אך התחמושת עבורם לא הגיעה. חופי לחץ על מפקדי יחידות־המילואים להתעלם ממסגרות מנהלתיות ו“לדחוף” את כל מה שמוכן אל החזית, ולו גם בפלוגות ובמחלקות.

משקרב אותו ליל־אימים לקצו, הצטיירה תמונה מדכדכת. נראה שהקרב העיקרי ניטש באיזור נאפח, שם פיתחו הסורים לחץ על הצומת בטנקי טי־62. בדרום כבשו הסורים את רמת־מגשימים והתקרבו עד כדי 800 מטרים מאל־על. במעלה גמלא הם הגיעו עד ל“עבודות העפר הסוריות” (המסמלות את נסיונם להטות את אפיק הירדן, לפני מלחמת 1967). על כביש יהודיה המוליך ל“גשר אריק” ואל שפך הירדן נמצאו יחידות־החלוץ שלהם בריחוק 10 קילומטרים מן הירדן.

ובגיזרה המרכזית הגיעו עד לסביבות מחנה נאפח.

שר־הבטחון משה דיין ביקר בפיקוד והבין שכאן מתחולל קרב שבתוצאותיו תלוי עצם קיומה של מדינת ישראל. הוא התקשר עם האלוף פלד, מפקד חיל האויר, סיפר לו על המצב ברמת־הגולן ואמר ש“הבית השלישי נתון בסכנה”. הוא האיץ בו לרכז את כל הסיוע האוירי ולהטילו עם שחר לבלימת ההתקדמות הסורית. בשובו לתל־אביב, דיווח לראש־הממשלה והמליץ על ייצוב קו־הגנה חדש על שפת הרכס הנשקף על עמק הירדן, תוך היערכות לקרב־הגנה על גשרי הירדן, אותם יש להכין לפיצוץ.

הגב' מאיר השפילה את מבטה, ינקה עמוקות מן הסיגריה שבידה, קמצה שפתיה ולא אמרה דבר. לאחר מכן, היא תתאר את השעות האלו כקודרות ביותר בחייה. האלוף משה (מוסא) פלד, קצין שריון קשוח ועז־סגנון, מושבניק יליד נהלל, נטל חופשה מן הפיקוד על אוגדה 14, עליה הופקד לאחר שסיים את תקופת שירותו כמפקד בית הספר לפיקוד ומטה של צה“ל. הוא ניצח על הקמתה והכשרתה של אוגדת מילואים זו, ועתה, משהיתה לכוח מאומן ויעיל, פרש ברגשות מעורבים. בתוך־תוכו לא יכול היה להיפטר מן התחושה שאין זה הזמן לצאת לחופשת־לימודים באוניברסיטה, בהתאם לנוהגים שהונהגו בצה”ל לגבי קצינים בכירים. שבועות מספר לפני־כן, בכנס של מפקדי אוגדות, שמע הרצאה של קצין מודיעין בכיר מן המטכ"ל. שהסביר מדוע מאמין אגף מודיעין כי הסיכויים למלחמה קלושים. האלוף פלד, מדבר־גלויות, כמנהגו, לא התרשם מן הטיעונים והזכיר לנוכחים, כולל המרצה, כי גם באביב 1967 הגיש אגף מודיעין חוות־דעת דומה.

אף־על־פי־כן לא שינה את תכניותיו. נתמנה לו סגן, לנהל את האוגדה בהיעדרו וב־3 באוקטובר נפרד מעל האוגדה ויצא לנהלל, להתכונן להתחלת שנת־הלימודים שלו. השכם בבוקר יום־השבת, ה־6 באוקטובר, התקשר אליו ראש־מטה הפיקוד שלו ואמר לו: “כולנו כבר כאן; אולי תצטרף?” נעימת דיבורו של ראש־המטה לא הותירה מקום לספיקות. פלד לבש את מדיו, ארז את תרמילו ויצא בחופזה אל מטה־הפיקוד. בעברו בצומת נתניה רגמו נערים אדוקים, ניצבים בצדי הדרך ואורבים למראה הנדיר של מכונית הנוסעת ביום־הכיפורים, את מכוניתו באבנים. הוא עצר, קרב אליהם והסביר כי שוררת מתיחות וחיילים חייבים להתייצב לתפקיד. הנערים התפזרו בשקט. מוסא המשיך אל מפקדתו. הוא הגיע בשעה 9 בבוקר ומיד נתן הוראות להתכונן לגיוס. כעבור שעה קלה נתקבל אישור לפקודת הגיוס.

הגיוס התנהל במהירות וביעילות – הרבה יותר מאשר בתרגילים. ברם, התעוררה בעיה של זיווד הכוחות. הציוד באוגדה היה מיושן. “אנו התכוננו למלחמה נוסח 1967, ולא למלחמה הבאה”. הרבה מציוד האוגדה נלקח בהשאלה מן המחסנים על־ידי יחידות בתפקידי בטחון שוטף ובאימונים. היה צורך בכל כושר האילתור, האופייני לחיל־המילואים של ישראל, כדי לקבל בחזרה את טנקי האוגדה, את הציוד האופטי ואת כלי־הרכב מן היחידות והמחנות שבהם התפזרו, המלחמה פרצה בעוד אוגדה 14 עוסקת בכך.

במוצאי־שבת התכוון המטכ“ל לשגר את אוגדתו של מוסא פלד, שטרם השלימה את התגייסותה, לחזית־הסואץ. אך בהיווכחו שהאוגדה לא תהיה מוכנה כה־במהרה, דחה הרמטכ”ל את החלטתו לבוקר המחרת. בינתיים זרמו והגיעו הדיווחים על חומרת המצב ברמת־הגולן והשכם בבוקר יום א' התחדשו הדיונים על המשימה שתינתן לאוגדה 14. חברי המטה הכללי היו בדעה שיש לעכב את קבלת ההחלטה עד להבהרה נוספת של המצב. אך אלעזר לא קיבל המלצה זו והורה לשגר את אוגדת פלד לרמת־הגולן.

אלוף (מיל.) דן לנר עסק בבוקר יום ו', ה־5 באוקטובר, בהכנות לקראת החג בקיבוצו, נאות מרדכי, אשר בצפון־הגליל, לא הרחק מרמת־הגולן. הטלפון צלצל. היה זה האלוף חופי, שאמר כי הוא נמצא בנאפח וכי נראה כאילו “משהו מתבשל”. לנר הודה לחופי על המידע ואמר כי יימצא בקיבוץ כל יום־החג. הוא החזיר את אפרכסת הטלפון למקומה ואחר החל לתהות, מה עושה אלוף הפיקוד בנאפח. הוא צלצל אל חופי והזמינו – מאחר ונראה כי אלוף הפיקוד אינו מתעתד לשוב לביתו ־ לסעודת־החג בקיבוץ. כאשר דחה חופי את ההזמנה, הבין לנר כי יש דברים בגו. הוא טילפן אל קצין־המבצעים של אוגדתו ופקד עליו להתייצב לפניו למחרת בבוקר.

דן לנר הינו אחד מ“סוסי המלחמה” הותיקים של צה“ל, ואת שירותו הצבאי החל עוד במלחמת העולם השניה. גבה־קומה, יפה־מראה, ספורטאי מחונן ובעל קסם אישי רב ־ הוא פיקד במלחמת העצמאות על יחידות פלמ”ח בכמה מן הקרבות המרים ביותר של אותה מלחמה. הוא היה מפקד הכוח אשר הדף את ההתקפה על משמר העמק באביב 1948, קרב אשר הפך להיות נקודת־המפנה במאבק עם כוחות קאוקג’י שפעלו בגליל. כעבור שנים חזר לשירות בצה“ל ועבר הסבה לשריון. במלחמת־ששת־הימים היה ראש־מטה פיקוד צפון ומספר שנים לאחריה פקד על הכוחות המשוריינים בסיני והיה האחראי לחזית התעלה. בפברואר 1973 שוחרר משירות פעיל. אבל במאי 1973 הוזעק אל הרמטכ”ל, רב אלוף דוד אלעזר. שניהם שירתו יחדיו כמפקדי־פלוגות בפלמ“ח, במלחמת 1948. הרמטכ”ל אמר לו כי אף שאנשי המודיעין שלו חולקים על דעתו, הוא מאמין כי המלחמה תפרוץ ב־1973. על־כן החליט להטיל על לנר להקים ולפקד על אוגדה חדשה ולהפעילה בכל המהירות האפשרית.

ביום השבת, ה־6 באוקטובר, היה לנו בתורנות כמציל בבריכת־השחיה של קיבוצו. ב־ 9.30 צלצל הטלפון. שוב היה זה האלוף חופי, שאמר כי המצב מחמיר והורה לו לצאת מיד אל מפקדת אוגדתו. לנר נסע להתראות עם חופי בנאפח ושם למד לראשונה על התעצמות הכוחות הסורים הניצבים מול צה“ל. חופי אמר שיש סיכויים לכך שחיל־האויר יקבל אישור להנחית מהלומת־מנע. שיחתם נקטעה כאשר חופי נצטווה להתייצב במטכ”ל בשעה 1.

לנר כבר הפעיל את מנגנון הגיוס של אוגדתו. עתה, בנסעו למפקדתו, עלתה במוחו המחשבה שאפשר ואין זה אלא עוד אחד מאותם גיוסי־סרק, בהם התנסה במרוצת־השנים. אחר הכל, בתקופת שירותו בסיני הועמדו כוחותיו במצב־הכן לפחות שלושים פעם. בדחף רגעי עצר בקיבוץ ונטל את בגד־הים שלו. הוא האמין שעיתותיו תהיינה פנויות לרוב, בתקופת הגיוס, ומדוע לא ינצל את קרבתה של ברכת־השחיה אשר בבסיס־הקבע הסמוך למפקדתו?

בעוד הוא מפקח על גיוס מילואיו, התפרץ קצין לחדרו להודיע לו כי נפתחה אש לאורך כל החזית. עדיין אין פרטים. לנר הגה במהירות: הנה הוא יושב כאן עם כל מטה האוגדה, אך ללא האלמנטים הלוגיסטיים הבסיסיים ביותר ובעיקר – ללא כל אמצעי־קשר לפקח באמצעותם על הכוחות שבמהרה יתייצבו תחת פיקודו. צעדו הראשון היה “לשים יד על שבעה זחל”מים אותם שיגר מיד למחנה סמוך, כדי להתקין בם את מיתקני־הקשר שיאפשרו לו לקשור את אוגדתו אל רשתות־הקשר השונות.

בזה אחר זה החלו קציני המילואים להגיע, סקרנים ונבוכים.

ב־10 בערב פקד לנר על החפ"ק שלו לנוע אל מפקדתו הקדמית.

כל הלילה האזין לנר לדיווחים בקשר וכאשר חזר האלוף חופי לנאפח, התבהרה סוף־סוף התמונה. היא היתה קודרת. רק עתה הבין מה אירע. רב אלוף דיין, שר הבטחון, היה נוכח במפקדה. הוא ציווה לעשות הכל כדי לבלום את האויב על קו נהר הירדן. הצעתו של לנר, לחלק את גיזרות הפיקוד ברמת־הגולן, בינו ובין האלוף רפול, נתקבלה. קו־הגבול בין הגזרות נמתח קילומטר אחד מדרום לכביש קוניטרה – גשר בנות־יעקב, כשהגיזרה הצפונית, כולל הכביש, היא בתחום הפיקוד של רפול, ואילו כל אשר מדרום – בפיקודו של לנו, לא היה לו מושג על המתרחש בחזית.

לפקודתו סרו ארבע חטיבות ־– “ברק” של בן־שוהם; חטיבת המילואים המשוריינת ה־17, עליה פקד אל"ם רן; חטיבת המילואים המשוריינת ה־14; וחטיבת המילואים המשוריינת ה־19. בבוקר יום א' הסיע את חבורת הפיקוד שלו לאלמגור, ומשם ליד “גשר אריק”, סקר את המצב.

היחידות הראשונות של חטיבת רן דיווחו, כי הן במגע עם האויב, כ־14 ק"מ במעלה כביש יהודיה, באיזור חוותו של קאצ’ה (קצין צנחנים ותיק, שאותה שעה נמצא עם יחידתו בדרך לסואץ). מפקד החטיבה זה אך נפגע, וסגנו נטל את הפיקוד. וכבר הורגש מחסור בתחמושת.

אל“מ בן־שוהם, מפקד “ברק”, דיווח כי הוא נותר רק עם טנק אחד וזחל”ם אחד, וביקש רשות לסגת דרך מעלה־גמלא ולחזור לנאפח, כדי לארגן מחדש את כוחו. הרשות ניתנה לו.

מפקד חטיבה 14 אמר, כי הוא חוצה את הגליל על שרשראות עם חלק מיחידתו – שתי פלוגות טנקים – שבאחדים מהם כבר נתגלו ליקויים שונים, ויש הכרח לעוזבם בצדי הדרך.

מפקד חטיבה 19 מסר, כי הוא נע בראש כגדוד טנקים אל דרומו של ים־כנרת.

בעוד לנר ניצב על הגשר, הגיע מפקד גדוד המילואים של חטיבת “ברק”, עם שתי פלוגות טנקים. לנר היפנה אותו אל מעלה־גמלא. גם על חטיבה 14 פקד לעלות במעלה־ גמלא, מיד עם הגיעה. מפקד חטיבה 19 התייצב ולנר הורה לו לעלות בכביש (מעין־גב) לאל־על, ולהתייצב במיצר הצר שליד אל־על. כשהגיעה פלוגה שלישית של גדוד המילואים של “ברק”, שלח לנר אף אותה לאל־על.

כך הם הגיעו. יחידות ממסגרות שונות, ללא כל ארגון. כאשר הגיעו הטנקים הראשונים של יחידת הסיור של רפול – ואילו סמח“ט 17 שחסם בצומת קוצביה על כביש יהודיה, דיווח כי הסורים עוקפים אותו וכבר נמצאים 10 ק”מ מן הירדן – “החרים” לנר את יחידת־הסיור של שכנו הצפוני ותיגבר בה את יחידות חטיבה 17.

הוא ניצב על הגשר, תחת אש עזה וכיוון פלוגות ומחלקות ואף טנקים בודדים אל שני הכבישים שבתחום פיקודו, במאמץ נואש לחסום את הסורים שעל שני הצירים שכבר הגיעו למרחק 10 דקות נסיעת טנק מן הירדן והכנרת.

גדוד המילואים של חטיבת “ברק” התקדם 4 קילומטרים במעלה־גמלא. ואז דיווח המג“ד, כי הוא מותקף על ידי חי”ר. תודות לחוש ששי, שהתעורר בלב דן לנו, הוא הורה לגדוד לנצור אש. ואכן התברר, כי החי“ר אינו אלא יחידה של “גולני” הנסוגה לפני הסורים. הטנקים התקדמו עוד 3 ק”מ, ושם (7 ק“מ מ”גשר־אריק") נתקלו בכוחות־החלוץ של הדיביזיה המשוריינת הסורית ה־1. 11 טנקים סורים הודלקו ולנר פקד על הכוח לעמוד על עמדו.

בערב יום א', ה־7 באוקטובר, היו 4 חטיבות סוריות לוחצות על שני הצירים, שלנר גונן עליהם.

חטיבת השריון ה־48 וחטיבת השריון ה־51 חצו את “דרך־הנפט” בסביבות חושניה, והתקדמו במקביל לדרך יהודיה, במגמה להגיע למעלה־גמלא, ומשם – אל הירדן. שתי חטיבות אלו חדרו כ־20 ק“מ לתוך רמת־הגולן והיו מרוחקות אך 10 ק”מ מ“גשר אריק”, כאשר נתקלו ביחידות־החלוץ של חטיבה 17, שתפשו עמדותיהן בבוקר יום א' תחת פיקודו של המח“ט, אל”מ רן.

לוּ התמהמה רן עוד מחצית השעה בלבד, כי אז היה הכוח הסורי מגיע לירדן. בקרב שהתחולל השמיד רן 15 טנקים סורים והתקדמות הסורים נעצרה.

על כביש קוניטרה – אל־על נעצרה החטיבה הממוכנת הסורית ה־132 לפני אל־על, ואילו החטיבה ה־47 התפרסה מצפון לכביש. מפקד חטיבה 47 הסורית חילק את כוחו לשנים, ובעוד שהחלק האחד נותר ליד הכביש סמוך לאל־על, תחת פיקוד סגן מפקד החטיבה, יצא מותר הכוח דרך רמת־מגשימים לעבר כביש יהודיה.

הנה כי כן, מחצית חטיבת השריון ה־47 נאבקה עם כוחותיו של רן על כביש יהודיה; בעוד שהמחצית האחרת התמודדה עם מותר חטיבה 17, תחת פיקוד הסמח"ט, על כביש אל־על.

לאחר שפגע בטנקים הסורים בצומת, זיהה רן – שניצב על כביש יהודיה עם גדוד טנקים ופלוגת־הסיור שלו – את יחידות חטיבה 47 הנעות אל עבר אגפו. הוא נערך לקראתן והתפתח קרב טנקים עז, שבמהלכו איבדו הישראלים שלשה טנקים והסורים ־ 35; אך אל“מ רן, המח”ט, נפצע ופונה, וכן מפקד הגדוד האחד שעמו. המ“פ הבכיר נטל את הפיקוד ומכאן ואילך ניהל את הקרב הרצוף על כביש יהודיה־חושניה, ממערב ל”דרך־הנפט".

בהיווכחו כי המצב על כביש יהודיה מחמיר והולך, התקדם סגנו של לנר, תת־אלוף משה, עם החפ"ק האוגדתי ונטל את הפיקוד על הגיזרה בה פעלה חטיבת רן, כשהוא נמצא הרחק לפנים, ניהל משה את הקרב באומץ ובדביקות למטרה, בכוחות המעטים שעמדו לרשותו. באותו בוקר התקדם אל קו־החזית, שם מצא מצב קשה ביותר. מרבית היחידות איבדו את קציניהן והוא חש באוירה של דמורליזציה באנשים. הופעתו בשטח ושיחותיו עם הלוחמים שינו את המצב באורח דרמאטי. הוא שם עינו בקצין־חימוש צעיר, בדרגת סגן – אך זה היה הקצין היחיד שמצא – ומינה אותו כמפקד כוח שבלם את הסורים ונתן לו הוראות מפורטות כיצד לנהוג. הוא עזר לסגן לארגן את השרידים שנותרו לפנים בהגנה היקפית, אסף את הפצועים והציב אותם בטנקים פגועים, למען יגוננו מתוכם על אגפה ועורפה של חטיבה 17, מפני חטיבת הטנקים הסורית ה־47 אשר היתה מתקדמת על פני השדות שמצפון לכביש אל־על. הדרך בה טיפל תת־אלוף משה במצב עדין מאד על כביש יהודיה, והדוגמה האישית שנתן, היוו גורם חשוב בייצוב המצב בחזית זו.

על כביש אל־על נצטווה סא"ל מיר, אשר חש אל צוואר־הבקבוק שבין אפיק הרוקאד ואיזור אל־על, להישאר במקומו במערך הגנה ולא להתקדם לעבר רמת־מגשימים, שם יכול היה לראות טנקים סורים נעים.

מגע ראשון עם טנקים אלו נוצר בשעה 11.45 וכל אותו היום ניהלו שמונת הטנקים של מיר קרב עם החטיבה הממוכנת ה־132 ועם מחצית חטיבת השריון הסורית ה־47. במהלך קרב זה נשבה סגן־מפקד חטיבה 47, המיור קולטון. הוא התקדם באיגוף בהניחו שכוחות צה"ל ניצבים בצוואר הבקבוק, אך אגפיהם חשופים. מסתבר שאף בחלומותיהם הפרועים ביותר לא העלו הסורים על דעתם שציר־הכביש פתוח לרווחה לפניהם.

שתי חטיבות סוריות אלו, ה־47 וה־132, עצרו על עומדן ללא כל סיבה סבירה. אין זאת אלא ששיקולו של המיור קולטון, שמקום כה נוח להגנה לא יתכן שהישראלים לא נערכו בו היטב – הוא שהיה הגורם לחוסר־היוזמה המפתיע מצידם. אך יתכן גם שהם ניהלו “מלחמה על פי הספר” ושקיבלו קו־דיווח עדיו צריכים הם להגיע, מבלי להתחשב בהיעדר התנגדות ישראלית לפניהם, ושם עליהם להיעצר ולהמתין עד שגל־ההתקפה הבא יעבור דרך שורותיהם. ואולי חשד הפיקוד העליון הסורי – למראה ההתנגדות העיקשת וחוסר־ההתקדמות בגיזרה הצפונית מול כוחות רפול – לעומת הקלות היחסית בה הובקעו הקווים הישראלים בגיזרה הדרומית – כי מלכודת נטמנת להם והוא חשש לאגפיהן של הדיביזיות ה־5 (חי"ר) וה־1 (שריון) שפעלו באותו איזור. הדיביזיה המשוריינת ה־1 הבקיעה בינתיים אל לב רמת־הגולן, בהתקדמה על הכבישים מקודנה ומרפיד, ונעצרה באיזור חושניה להתארגנות, בטרם תמשיך בתנועה צפונה אל “דרך־הנפט” לנאפח ולעקיפת אוגדתו של רפול, שעד כה בלמה את כל נסיונות הסורים להתקדם בחזיתה. תהי אשר תהי הסיבה להתעכבות הסורים על כביש אל־על, הנה זו התגלתה לאחר־ מכן כאחת הטעויות הגורליות שלהם, והצילה את המערך הישראלי באותה גיזרה.

בשעה 2.30 לפנות בוקר ה־7 באוקטובר הגיעה לזירה חטיבה 19, שגדוד־החלוץ שלה צוייד בטנקי “שרמן” משופרים. הכוח של סא"ל מיר הוכפף לחטיבה 19. הסורים פתחו עם בוקר בהתקפה על כביש אל־על והקרב נמשך כל היום. עד ערב יום א' כבר היו 25 טנקים סורים בוערים בשדות שבין רמת־מגשימים ואל־על. שני טנקים ישראלים נפגעו.

אנשי המילואים, אשר עוד אתמול היו אזרחים שאננים בבתיהם, בחיק משפחותיהם או שקועים בתפילה בבתי־הכנסיות, מצאו את עצמם תוך פחות מ־24 שעות בגיהנום של שדה הקרב, לוחמים כנגד כוחות עדיפים ביחס שאיש לא העלה על דעתו. אך נשקה הסודי של ישראל, יכולת האילתור, החלה נותנת את אותותיה.

ההתקדמות הסורית נבלמה.

 

פרק 9: קרב הגבורה של חטיבה 7    🔗

השחר העולה, בבוקר יום א' ה־7 באוקטובר, חשף לפני עיניהם הממאנות־להאמין של חיילי חטיבה 7 מראה של הרס מחריד, כל העמק המשתרע מתל חרמונית ועד “גבעת הבוסטר”. האיזור שנבחר על־ידי אביגדור כ“שטח ההריגה” של חטיבתו, היה זרוע טנקים בוערים וכלי רכב הפוכים, למאות. לא בכדי זכה עמק זה להתכנות בפי חיילי צה“ל בכינוי “עמק הדמעות”. אנשי צוות התרוצצו בין המדורות; צריחים שנקרעו מעל הטנקים נחו למעצבה בצד טנקים ערופי־ראש; להבות ארגמן ואדום ליחכו את משאיות התחמושת; ומדי פעם התנשאה אבוקת־ אש ברעם, בהתפוצץ תחמושת בנגמ”ש נטוש. פטריות של עשן לבן עלו מן הרק"ם. "ממש כבשדה הקרב, ב’חלף עם הרוח' “, הגה לו מ”פ צעיר מגדוד 5, “אלא שכאן, זוהי נוסחה מודרנית, אלקטרונית…”.

אש מדוייקת של הארטילריה הסורית אילצה את מפקדי הטנקים למצוא מחסה בתוך הצריחים ולהגיף את המכסים. כאשר הגיחו שוב להשקיף על השטח, כבר היה טור שריון סורי נוסף נע, בחיפוי של אש ארטילרית כבדה, לתגר קרב ב“עמק הדמעות”.

היתה זו חטיבת הטנקים ה־78, מן הדיביזיה ה־7, שפתחה בהתקפתה השניה ב־8 בבוקר. היא נעה על פני חזית שרוחבה כ־4 ק"מ, מתל חרמונית ועד “גבעת הבוסטר” וכשהיא מבקשת לסנן כוח אל תוך ואדי הנמשך למרגלות תל חרמונית לעבר וואסט.

גדוד 5 השיב מלחמה שערה. אביגדור ניצח על הקרב בקור־רוח, חוסך בכוחותיו, שומר בידו תמיד יחידת־עתודה, משתדל להקדים בחשיבתו את מפקד האויב, מכין פתרונות לבלתי־צפוי. מפקד האוגדה, רפול, קיים קשר צמוד עמו משך כל הקרב, שניטש בטווחים שבין אלפיים ועד עשרה מטרים. אותו זמן הותקף גדוד 1, בגיזרה הצפונית של חזית החטיבה, על־ידי שני גדודי טנקים סוריים, אליהם נילווה כוח של חרמ“ש בנגמ”שים. רובו של כוח זה הושמד. בשעה 1 בצהריים תם הקרב והכוח הסורי נסוג בהותירו עשרות טנקים וכלי־רכב בוערים בחזית חטיבה 7. בקרב זה נפצע מג"ד 5 ופונה.

אביגדור ערך מחדש את חטיבתו. גדוד 7 עליו פיקד סא"ל אבי – קצין־קבע מאד אהוד, נצר ממשפחה תימנית ותיקה בדרום הארץ – ואשר החזיק עד כה בקו מדרום לקוניטרה, הועתק אל הגיזרה המרכזית, הנשקפת על “עמק הדמעות”. הוא נצטווה להשאיר יחידת־משנה קטנה בדרום, לגונן על אגף החטיבה. גדוד 1 נשאר על עומדו בגיזרה הצפונית, מלקק את פצעיו לאחר קרב־הבוקר הכבד, בו אבדו לו כעשרה טנקים.

אחרי הצהריים תקפו הסורים את הפלוגה, שהותיר אבי מדרום לקוניטרה. כל הכוח התוקף, שמנה 20 טנקים, הושמד.

ושוב חזרו הסורים להתקפה, ב־10 בערב. גם הפעם פתחו בהרעשה כבדה אל מרכז הגיזרה. עתה, הדיביזיה הסורית ה־7 שניצבה מול חטיבה 7, תוגברה ע"י הדיביזיה המשוריינת ה־3 ובראשה החטיבה ה־81, עם טנקים חדישים, טי־62.

חטיבתו של אביגדור, שמאז פרוץ הקרבות לא מנתה בשום שלב יותר מ־40 טנקים, בלמה, אפוא, כוח של כ־500 טנקים סורים. בשל המחסור בציוד ללחימת לילה בטנקים הישראלים, יכלו הסורים להתקרב מאד והקרב ניטש בטווחים של 60־30 מטרים. הטנקים הסורים עקפו את הכוחות הישראלים, ובעקבותיהם באו אנשי חי“ר חמושים בבזוקות נ”ט מדגם ר.פי.ג’י.: אלה פגעו בטנקים ישראלים רבים.

הקרב היה מר וניטש בזעף, אך בשיאו, סמוך ל־1 אחרי חצות, נפסקה ההתקפה באותה פתאומיות בה נפתחה. מסתבר, שאבידות הסורים היו כבדות מאד. בחסות העלטה הם ניסו לפנות את פצועיהם ולגרור לאחור את הטנקים הפגועים. אביגדור “כיסה” את שדה הקרב באש ארטילריה וניצל את ההפוגה לתידלוק רחימוש.

ב־4 בבוקר, בעוד אנשי החימוש משתדלים בקדחתנות להשלים את תיקון הטנקים בטרם אור, שוב החלו הסורים בהטרדה. השחר גילה לעין הצוותים הישראלים מראה עוצר נשימה בנוראותו: 130 טנקים סורים פגועים, נטושים ומעלי־עשן. ומספר רב של נגמ“שים היו מוטלים למעצבה ב”עמק הדמעות". רבים מן הטנקים הללו נפגעו בעורף הכוח הישראלי או בין עמדותיו.

לראשונה הבינו אנשי חטיבה 7 מה גדול היה הכוח שאותו בלמו. למעלה ממאה טנקים!

במשך היום הורה אביגדור לחטיבה לירות אל כל מטרה נעה, עד למרחק של 3,000 מ'. בלילה ניסו הסורים את מזלם פעם נוספת, בהטילם שני גדודי חי"ר להתקפה על חרמונית. כוח קטן של “גולני”, שמנה פחות מ־20 חיילים, הדף את ההתקפה; ולמחזה המדכא של שדה־הקרב נוספו גופותיהם של עשרות חיילים סורים, פזורות בשדה למרגלות חרמונית.

כל יום ב' לחמה חטיבה 7 כנגד התקפות מרוכזות של אלמנטים מן הדיביזיות הסוריות ה־3 וה־7, וכוחות עצמאיים כגון משמר הריפובליקה (“כח אסד”) החמוש בטנקי טי־62. באגף הדרומי של החטיבה, מדרום לקוניטרה, הותקפה הפלוגה של “טייגר” על־ידי כוח־שריון שהסתנן לאיזור בחסות החשיכה. כל היום, וכשבידו שבעה טנקים בלבד, בלם “טייגר” את כל נסיונות ההבקעה. כ־30 טנקים סורים ושתי פלוגות של הי“ר בנגמ”שים, כעשרים כלי־רכב, נחו בוערים ומעלי־עשן על המישור שלפני עמדות “טייגר”.

אחרי הצהריים היו שלשה נסיונות – כל אחד בסדר גודל של גדוד טנקים בסיוע חרמ"ש – לפרוץ בגיזרת חרמונית. הם נהדפו, אך האבידות בקרב המגינים הלכו ורבו, ככל שהארטילריה הסורית איתרה את עמדותיהם והתמקדה עליהן. אכן, מירב אבידות החטיבה נגרמו מאש הארטילריה.

אביגדור ואנשיו הגיעו למצב של אפיסת־כוחות. הם לחמו ללא הפוגה זה שלשה ימים ושני לילות, והמאמץ הגופני החל נותן אותותיו. לא היה פנאי לישון, לא היה פנאי לאכול, לא היה פנאי למאום מלבד להתחמק מפגזי הארטילריה ולהילחם. חושיהם הלכו וקהו מההלם הבלתי־פוסק של ההתפוצצויות, ואביגדור ידע, כי יעילות הטנקים שלו פוחתת והולכת. מדי יום אף פחת מספרם. לחטיבה כבר היו כ־50 הרוגים ומספר גדול יותר של פצועים. מספר הטנקים הכשירים לא עלה אף פעם על 45־40, ואף זאת – רק תודות למעשי נסים שחוללו אנשי החימוש. דכאון הלך והשתרר לנוכח האויב אשר, על אף אבידותיו הכבדות, תקף וחזר ותקף וכל התקפה עזה מקודמתה. הוא חשש, כי במוקדם או במאוחר תתגלה נקודת תורפה במערכו: וכשחשש זה מקנן בלבו – הקים לו עתודה של המשה טנקים והפקיד עליה את קצין המבצעים שלו, בנו של מי שהיה בעבר מפקד חיל־התותחנים. עליו פקד לסגת קילומטר אחד לאחור ולהיות נכון להתייצב ולחסום כל פירצה שיפרצו הסורים. מאחוריו מנהל את הקרב בשקט ובבטחה היה רפול, המוכיח את עצמו בשעות משבר אלה.

תודות לציוד המתוחכם שלהם ללחימת לילה, יכלו הסורים להפוך לילה ליום, עבור כוחות השריון שלהם. הם לא איחרו לנצל את היתרון שדבר זה העניק להם על פני הכוח־הישראלי. בליל ב' הם תקפו במרכז הגיזרה, לעבר ה“בוסטר”. ההתקפה נמשכה שלש שעות. אביגדור פקד על פלוגתו הדרומית, פלוגת “טייגר”, לבצע התקפת נגד מאגפו ומעורפו של האויב. כשהחל “טייגר” לנוע עם שבעת הטנקים שלו, נקלע פנים־אל־פנים עם פלוגת טנקים וחרמ“ש סוריים, העושים דרכם במעלה ה”בוסטר". פרץ קרב וההתקפה הסורית נשברה.

יום ג' החל כשכוח־הטנקים של החטיבה מצומצם ביותר. משהתפזרו ערפילי הבוקר, ירדה על החטיבה הרעשה כה כבדה, שלעומתה התגמדו כל ההרעשות הקודמות בהן נתנסתה. פצצות “קטיושה” חלפו בשריקה. בהתפוצצן – עיפרו בעפר וסקלו בשברי אבנים ומילאו את חלל האויר ברסיסי מתכת. מטוסי “מיג”־17 עברו ביעף נמוך מעל שדה־הקרב והריקו את מטען פצצותיהן על העמדות הישראליות. שבעה מסוקים סורים דילגו מעל לעמדות הישראליות אל הכפר בוקעתה, וארבעה מהם הצליחו להנחית את חיילי הקומנדו שנשאו.

ב־8 בבוקר הגיעה ההרעשה לשיאה מחריש־האוזניים – אלפי פגזים ומאות רקיטות־קטיושה ניחתו בין ועל העמדות, ואילצו את מפקדי הטנקים הישראלים להגיף את הצריחים ולבקש מחסה בתוך הטנקים. היה ברור, כי הרעשה כה כבדה אינה אלא הקדמה למאמץ סורי נוסף ומרוכז, להתגבר על ההגנה העיקשת, אשר מנעה עד כה את הבקעת הקו הישראלי בצפון רמת הגולן.

אביגדור חש, בצפותו על הכוח האדיר שהחל לנוע, ולמראה החזית כולה, שהתכסתה במקבצי התפוצצויות, כי בפעם הזו יחתרו הסורים להבקיע, ויהיה המחיר אשר יהיה. ואכן, מתוך מסך האבק והעשן שיצרה ההרעשה, הגיח כוח של כמאה טנקים סורים, מלווים במספר רב של אנשי חרמ“ש בנגמ”שים. כשהוא פרוס על־פני חזית צרה יחסית במרכז הגיזרה, החל מתקדם אט לעבר יחידתו תשושת־הקרב של אביגדור.

הטנקים של חטיבה 7 פתחו באש מטווח מכסימלי, אולם את מקום טנקי האויב שנפגעו תפשו מיד אחרים וההתקדמות לא פסקה. הטווחים הלכו והתקצרו. המפקדים הישראלים, כדרכם, עמדו זקופים בצריחים – וככל שנמשכה ההפגזה, הלכו האבידות בקרב מפקדי־הטנקים הישראלים ורבו עד להדאיג. אביגדור הבין, שלמען שמור על יעילות כוחו, חייב הוא לחלצו מן האיזור, המטווח על־ידי הארטילריה הסורית. הוא פקד על שריוניו, שעתה היו במגע עם יחידות החלוץ הסוריות לכל רוחב החזית לנטוש את הרמפות שעליהן ניצבו ולסגת כדי 400 מטרים לאחור.

ממקום עומדו, ליד מוצב א־3 על הכביש הראשי לדמשק, צפה יאיר בזרם התגבורת שהחישו הסורים לשדה־הקרב. עתה פקד עליו אביגדור לרכז את כוחו ולהצטרף ללוחמה בגיזרת חטיבה 7. יאיר משך לאחור את ששת הטנקים שעמו ופתח באש תוך תנועה. בעוד הוא גולש במדרון אחת הגבעות, והטנק שלו נפגע והוא נפצע. הוא עבר לטנק אחר, זו הפעם השלישית, וצלף בשריון הסורי שלמרגלותיו, ב“עמק הדמעות”.

מאוחר יותר באותו יום יצא יאיר, בראש טור שמנה 5 טנקים ומספר זחל“מים, להעביר שיירת אספקה לא־3. איש קומנדו סורי, שהסתתר במבואות קוניטרה, פגע בטנק שלו מבזוקה. הטנק שמאחוריו דיווח, כי המג”ד נהרג. אך יאיר נחלץ ועם שלשת הזחל“מים המשיך, חצה את שדה־הקרב, חלף למרגלות ה”בוסטר" והגיע עם האספקה לא־3. חיילי המוצב, שזה אך שמעו בקשר על מותו, חיבקוהו אל לבם.

הנסיגה אשר ביצעה חטיבה 7 מן העמדות המוכנות שלה, על גבעה שאורכה כ־2 ק"מ, אכן חילצה אותה מאש הארטילריה, אך הטנקים הסורים תפשו מיד את הגבעה. אביגדור סקר את המצב החמור:

גדוד 7 שלו, שנותר עם ששה טנקים בלבד, משמש כעתודה חטיבתית מאחור; יאיר, שנחלץ ממעוז א־3, ריכז אף הוא ששה טנקים; קצין המבצעים נמצא באיזור בוקעתה ועורך מרדף אחר אנשי הקומנדו שהונחתו בבוקר ממסוקים; “טייגר” תפש עמדות על תל גית, הנשקף על כביש דמשק, מצפון ל“בוסטר”, אך בהיותו “קצר” בתחמושת, ביקש רשות לדלג לאחור ולהתחמש. אביגדור ענה בשלילה, ולטענה שבמהרה ישארו ללא פגזים, אמר להם להפעיל את המקלעים. “אולי מראה הטנקים שלכם ירתיע אותם”. אך זמן קצר לאחר מכן, כששמע כי נותר אך פגז אחד לטנק, נתן אישור לדלג לאחור ולהתחמש.

המצב, אם כן, היה בכי רע. אך לאחר שנועץ ברפול, ריכז אביגדור את חטיבתו וביצע התקפת־נגד. חלק מן הכוח הסורי נסוג, וחטיבה 7 חזרה והשתלטה על הגבעה.

אבי הנהיג את כוחו הזעיר אל שדה־הקרב אפוף העשן והאבק בו התקשה לנווט. הוא העפיל על הגבעה – והנה לפניו טנקים סוריים בעמדות הישראליות. הקרוב שבהם לא גילה בתמרות העשן את הטנק הישראלי. פקודה חפוזה לתותחן – והטנק הסורי עלה בלהבות. אבי אמר לדווח למח"ט, אך שלשה טנקים סורים החלו לנוע לעבר חברם הבוער, “אש, מהר!” – פקד אבי. צריחו של הטנק הסורי המוביל החל סב ותותחו התמקד על הטנק של אבי. “אש, אש!”־צרח אבי, אך תותחנו לא הצליח לזהות את המטרה בענן האבק. אך הנה הגיח הסורי מן האבק והתותחן הישראלי ירה ואינסטינקטיבית היטה את התותח. תוך דקה ומחצה הודלקו ארבעה טנקים סורים.

הסורים אכן הוסיפו ובאו. הם עקפו את הטנקים שלהם שנפגעו והמשיכו להתקרב, מטר אחר מטר, כשמאחוריהם ניתן לראות שיירות של טנקים נוספים ממתינים לתורם להיכנס לקרב. על פני “עמק הדמעות” התרוצצו אנשי צוות סוריים, מן הטנקים שנפגעו, מהם שחיפשו טנקים אחרים להמשיך בם את הלוחמה, ומהם ששאפו להתפנות לאחור.

הגדוד ה־1 של החטיבה, תחת פיקודו של בץ, החזיק בקטע הצפוני של גיזרת החטיבה, כשמספר הטנקים שלרשותו – פחות ממחצית התקן. ומשגברה עוצמת הלחץ הסורי, החל אביגדור הושש כי דווקא כאן תבוצע ההבקעה. הוא הורה לבץ להעתיק 3 מן הטנקים שלו לקצה הצפוני של קטעו, שם תקף “כוח אסד” החמוש בטנקי טי־62.

כוח זה, האמור להיות עלית הצבא הסורי, היה נע בתוך ואדי בכיוון לאל־רום, כשמטרתו – לבוא בעורף הכוח הישראלי. בהתנגשות עמו נהרג בץ, המג"ד. אביגדור הורה לאבי ליטול תחת פיקודו את כל אשר נותר מן הגדוד של בץ ולחסום את “כוח אסד” שבוואדי. כוח זה, כשני גדודים, כבר עקף את עמדות החטיבה והגיע לנקודה כ־500 מטר בעורפה. תוך כדי תמרון על גדת הוואדי, הצליח אבי להשמיד את מירב “כוח אסד”, שהוכח כבעל כושר קרבי מפוקפק מאד.

עתה מינה אביגדור את אבי למפקד כל כוחות החטיבה בגיזרה המרכזית. “אל תדאג, המפקד”, אמר אבי, כשהוא מדגיש במתכוון את היגויו התימני, “אני פנתר שחור, הם לא יעברו דרכי”.

אך הסורים ניסו, במאמץ נואש ובדביקות. נגדם ניצבו כ־15 טנקים ישראלים והלחימה התנהלה מטווחים של 300־250 מטר. ברם, הכוח הישראלי ניצב עתה שוב בעמדותיו הישנות, החולשות – דבר שהעניק לו עדיפות ניכרת. להט האש מן הטנקים הבוערים הגביר את החום; וריח אבק־השריפה הבאיש את האוויר.

אבי ניצב על הגבעה בעמדות הישנות. אולם הסורים הצליחו לאגף אותה ולעבור על פניה, ועתה ניטש הקרב מכל עברי הגבעה, מפנים ומאחור.

בשלב זה, שוב לא ניתן לנצח על הקרב. כל טנק וכל מחלקת טנקים ניהלו את “הקרב הפרטי” שלהם. השורות נפרצו ולא אחת מצא טנק ישראלי את עצמו בתוך קבוצת טנקים סורים. אף אלו איבדו דרכם ותעו אל תוך ריכוזי הטנקים הישראלים. הארטילריה של שני הצדדים הוסיפה להלום בלי הרף והעניקה לקרב מימד של מחזה זוועה דימיוני. הסורים לחמו נואשות, כדי לזכות סוף־סוף בהבקעה. הצוותים הישראלים איבדו כל תחושה; הם פעלו אינסטינקטיבית, כאשר רק בתת־ההכרה הבינו את חשיבותו של הקרב בו היו עומדים.

אביגדור לא יכול היה להשתחרר מן ההרגשה, שזוהי ההתקפה האחרונה. מסיבה כלשהי, שלאחר מכן לא הצליח לנסחה במלים, נמנע מלתת פקודת נסיגה, למרות שידע כי חטיבתו הגיעה אל קצה גבול יכולת הספיגה שלה. זה ארבעה ימים ושלשה לילות, ברציפות, ללא רגע מנוחה, היא נמצאה תחת אש. במהלך הקרב נזדמן לו לשוחח בקשר עם קצין אג"ם שלו. הלה ענה ־ ולפתע נדם. הוא פשוט נרדם, הלום עייפות. ועתה נמשכה ההתקפה הסורית שעות על שעות.

באף אחד מן הטנקים הישראלים לא נותרו עוד יותר מ־4־3 פגזים. אביגדור התקשר עם רפול ואמר לו, כי אין הוא בטוח ביכולת החטיבה להחזיק מעמד. הוא תיאר את מצב יחידתו. אך רפול, בקור־רוח מעודד, ביקש: “אביגדור, עוד חצי שעה! במהרה תגיע תגבורת. החזק מעמד!”

ואכן, בשלב קריטי זה הגיעה התגבורת. היא כללה 11 טנקים, שרידי חטיבת “ברק”, ובראשם סא"ל יוסי. רפול פקד עליו לחוש אל אביגדור.

סגן־אלוף יוסי העביר ליורשו את הפיקוד על גדודו מחטיבת “ברק”, ב־4 בספטמבר 1973, עם צאתו לחופשת נישואין. מנוי וגמור היה עמו, כי ירח־הדבש שלו יחרוג מן השיגרה. הוא ורעייתו הצעירה יצאו אם כן בטיסה להרי ההימליה. ערב יום־הכיפורים היו מסיירים סמוך לגבול סין. בשובם לקטמנדו, אמר פקיד־הקבלה במלון: “אתם מישראל, לא כן? משהו מתרחש באיזור שלכם. כדאי לך להאזין לחדשות”.

מיד לאחר מהדורת החדשות יצאו יוסי ורעייתו למסע־מכשולים לישראל, דרך טהרן ואתונה. מאתונה טלפן למשפחתו וביקש להביא את מדיו וציודו לשדה־התעופה. וכאשר חפז מלוד צפונה, אף לא העלה בדעתו כי בהגיעו יקבל את הפיקוד על מה שנותר מהחטיבה. הוא חש אל מפקדתו הקדמית של אלוף חופי, ושם שמע את אשר אירע לחטיבת “ברק”. זה היה בבוקר יום ג'.

מעט־מעט נקבצו שרידי החטיבה במפקדה העורפית. עודד הצליח להיחלץ מאיזור תל־פארס והביא עמו 140 אנשי חי"ר, צועדים רגלית במעלה־גמלא. יחידות טכניות החלו בחילוץ הטנקים הפגועים ובתיקונם. בצוהרי היום הגיע פסיכיאטר מבית־החולים “תל־השומר”. הוא העיף מבטו על החיילים הבלתי־מגולחים, שקועי־הלחיים, המפוייחים ואחדים מהם אף כוויים כוויות קשות, שעבדו בדומיה בשיקום הטנקים. היה זה מחזה נוגע אל הלב. הוא שאלם לעיסוקם והם ענו, כי הינם מכשירים טנקים לחזור בהם אל הקרב. ואז אמר: “אם אלה חוזרים לקרב, אני יכול לשכוח את כל מה שלמדתי…”.

דב הודיע למטה הפיקוד, כי לרשותו 13 טנקים מוכנים לקרב. הוא ציוות אותם, חימשם, השיג מספר מרגמות ואז נאמר לו, כי יוסי מגיע ויטול את הפיקוד. השמועה על שובו של יוסי פשטה במהירות ושמואליק, מי שהיה סגנו ושנפצע ביום־הלחימה הראשון, ברח מבית־החולים בצפת והתייצב.

התחושה שהם יוצאים לנקום את מות חבריהם, חלחלה בדב, עת הוליך בג’יפ את הכוח של יוסי אל החזית. בהתקרבם נצטוו על־ידי רפול להצטרף לחטיבה 7; ומשעברו לתדר החטיבה שמע יוסי בקשר את “טייגר” באגף הדרומי של חזית־החטיבה, מדווח כי אזלה תחמושתו, הסורים מוסיפים לתקוף בחמת־זעם ואין הוא יכול להחזיק מעמד יותר על ה“בוסטר”.

בטנקים של “טייגר” לא נותרו עוד אלא שני פגזים לטנק. “המפקד”, הוא שידר למח"ט, “איני יכול להחזיק מעמד…”.

“למען השם, עוד עשר דקות!” – אמר המח"ט, אביגדור ־ “התגבורת כבר בדרך!”

שני הפגזים האחרונים נורו ו“טייגר” החל ממלא את כיסיו ברימוני־יד. הטנק שלו דילג לאחור. וממש באותו רגע הגיע יוסי, נערך על ה“בוסטר” ובהתנגשות הראשונה, השמיד כ־30 טנקי אויב.

זה היה למעשה רגע ההכרעה. חטיבה 7 נותרה עם שבעה טנקים כשירים בלבד, מתוך כמאה שהיו לה בראשית המלחמה, אביגדור כבר הודיע לרפול, כי הוא נאלץ לסגת. אכן, גם הסורים נכתשו עד דק – וזה היה הרגע שיוסי הגיע והיטה את הכף! מוצב א־3 המכותר, הרחק בעורף הסורי, דיווח לפתע כי שיירות הדרגים הסוריות החלו סבות לאחור ונסוגות.

ההתקפה הסורית נשברה. הסורים החלו נסוגים בבהלה.

חטיבה 7, סך הכל כ־20 טנקים, כולל התגבורת שהגיעה עם יוסי ־ כתושה, תשושת כוחות, מדוללת שורות, עם פצועים רבים בטנקים הנושאים את צלקות הקרב – זינבה בסורים הנמלטים מזרחה. אך לפני תעלת הנ"ט עצרו. לא נותר בהם עוד כוח.

אביגדור ניצב, הלום, והשקיף על “עמק הדמעות”. פגריהם של כ־260 טנקים סורים, ומאות נגמ“שים וכלי רכב שרופים היו פזורים עליו, בין חרמונית וה”בוסטר". במרחק נראו הסורים כשהם נסוגים בתוך ערפל של עשן ואבק; ואש הארטילריה הישראלית מרדפת אחריהם. קולו השקט של רפול, מפקד האוגדה שהצליחה לבלום בגבורה את המתקפה הסורית, נשמע ברשת הקשר של החטיבה: “אתם הצלתם את עם ישראל”.

צה"ל יכול לזקוף לזכותו קרבות גדולים רבים, אולם אך מעטים מהם היו כה גורליים כזה של חטיבה 7. כשרוחו הנחושה והבלתי־מוותרת של רפול מדריכתו, ניהל אביגדור קרב בלימה והגנה קלאסי. גורם רב־חשיבות בהצלחתו היתה היכרותו־מקרוב עם שדה הקרב, והעובדה שאף פיקודיו הכירו היטב את השטח.

שטח זה הוכן מראש למלחמה על־ידי פיקוד הצפון. היתרונות והמגרעות של כל תל וכל גבעה נבחנו והיו מוּדעים אינסטינקטיבית למפקדים. כל לוחות הטווחים הוכנו מבעוד זמן, והרמפות ועמדות־החילופין תוכננו במטרה להעניק יתרונות לכוח נחות־במספר בקרב הגנתי. חטיבתו המאומנת של אביגדור ניצלה היטב יתרונות אלו.

עמדו לפניו בעיות לא מעטות. בראש ובראשונה – איש לא חזה מראש את עוצמת הקרב, העתיד להימשך ללא הפוגה במשך ימים ולילות, ויסחוט עד תום את כוח־הסבל וכוח־הרצון של הלוחמים הישראלים. הסורים ניצלו את עדיפותם בציוד לחימה לילי, כדי לתקוף בלילות, ואילו הכוח הישראלי, שבעבר שלט בשדה־הקרב בלילה, נמצא במצב נחות.

יחסי הכוחות בין הצדדים היו מחוץ לכל שיעור כלפי מה שתוכנן; ורציפות ההתקפות הסוריות ומימדיהן היו כאלו שאיש לא חזה ואיש לא התכונן להן נפשית. חטיבתו של אביגדור אף סבלה מאופיו הסטאטי של הקרב, באשר הוא איפשר לארטילריה הסורית להתמקד על המטרות ולגבות מחיר דמים כבד, בעיקר מקרב המפקדים. פגיעותם של המפקדים הישראלים הניצבים חשופים בצריח פגמה לא־אחת ביכולתם לנהל את הקרב.

למן ההתחלה ידע אביגדור שיש למנוע בעד הסורים בכל מחיר מלהגיע לכביש הרוחב קוניטרה־מסעדה. שכן, כביש זה יעמיד לרשותם אופציות שונות. ואמנם, כביש זה היה המטרה הראשונה של מפקד הדיביזיה ה־7 הסורית, הקולונל עאמר בן עארף אל אבארש, שתקפה בחזיתו. אביגדור ניהל מלחמת־יאוש כדי לבלום אותו, ולחם אפילו כאשר אזלה התחמושת, אפילו כנגד כוחות עדיפים עד כדי אבסורד. ולחם יומם ולילה.

הוא ניהל קרב בלימה סטאטי, תוך ניצול עתודתו לגונן על אגפו ולהכות לאחור כל הבקעה אפשרית בחזית החטיבה, גדודו של יאיר גילה יעילות רבה בסיוע למוצבים שעל “הקו הסגול”, שיכולתם להחזיק מעמד נחשבה במאד בעיני אביגדור, הן משום שהסיחו כוחות סוריים רבים והן משום שהדיווחים שלהם מעורף האויב היו מדוייקים ורבי־חשיבות.

את יתר שלשת גדודיו החזיק אביגדור בפריסה עמוקה, כשהם שולטים בשטחים הנישאים. בשיטה זו קיים שליטה על “שטחי הריגה” רבים. כדי לענות על עדיפות האויב בציוד ללחימת לילה, הסתייע אביגדור בנורי־תאורה רבים שירתה הארטילריה שלו. החטיבה התפרסה בשטח שרוחבו כ־20 ק“מ ועומקו 3־2 קילומטרים. עיקר התקפות הסורים התנהלו בחזית שרוחבה כ־10 ק”מ.

מעטים הם המפקדים הבכירים שיכלו לתפוס את כל גודלו של נצחון חטיבה 7, בטרם חזו במראה הלא־יאמן של כ־500 כלי רכב משוריינים וכלים מכל הסוגים. שהיו מוטלים, פגועים ושרופים, ב“עמק הדמעות”.

נסיונה של חטיבה 7 הוכיח יותר מכל דבר אחר מה חמורה היתה השגיאה של הפיקוד הישראלי והממשלה, באי־גיוס צה"ל במועד. כתוצאה מכך היתה חטיבה 7 בראשית המלחמה העוצבה הישראלית המרוכזת האחת שעמדה בפני הסורים. לוּ נאלצו הסורים להתמודד כבר מראשית הקרב כנגד כל החטיבות הישראלית, אשר הגיעו בסופו של דבר לגולן, כי אז היה סיפור המלחמה שונה תכלית שינוי. תחת זאת, הוטלו אלו לקרב באורח מקרי, טיפין־טיפין, לא אחת – לוקים בציוד, ולאו דוקא משום שציוד זה חסר, אלא משום שלא היה פנאי להצטייד בו.

לוּ התמודד הצבא הסורי הפולש למן ההתחלה בכל הכוח הישראלי שלחם ברמת־הגולן, כי אז כל אורך הקו הסגול" היה הופך ל“עמקי דמעות”. לאחר שהיה מכלה את עצמו בהתקפות־סרק במשך יומיים, היה נאלץ לעבור לקרב הגנה נואש, כדי לבלום את התקדמות צה“ל אל מעבר ל”קו הסגול" – וזאת, כאשר התגבורות של הצבאות העיראקי והירדני עודם רחוקים. לו היה צה"ל בצפון מקדים את גיוסו ב־24 שעות בלבד, והיה נכון לקרב באותה מידה שחטיבה 7 היתה נכונה לו ־ היה גורל הצבא הסורי נחתם.

 

פרק 10: התקפת נגד    🔗

הרחק בתל־אביב היה חיים בר־לב, הרמטכ“ל־לשעבר כסוף־השיער וחרישי־הקול, מסייר בחנויות ובסופרמרקטים, במסגרת תפקידו כשר המסחר והתעשיה. זה אך הגיע למשרדי מל”ח (משק לשעת חירום) והנה הוזעק לבוא בדחיפות אל ראש־הממשלה. השעה היתה 5 אחה"צ, ביום א', כאשר הוכנס אל לשכתה. תת־אלוף ישראל ליאור, שלישה הצבאי, היה נוכח בחדר. הגברת מאיר ישבה כשפניה לוטות בידיה וכולה אומרת דכאון. היא סיפרה לבר־לב, ששר־הבטחון שזה אך חזר מסיור בחזיתות, בא אליה ואמר לה: “גולדה, טעיתי בכל. נשקפת לנו שואה. ניאלץ לסגת בגולן עד שפת־הרמה הנשקפת על העמק, ובסיני ־ עד להרים, ושם להחזיק מעמד עד הכדור האחרון”. היא ביקשה את בר־לב כי יניח לכל עיסוקיו ויצא צפונה, וייעץ לה מה לעשות.

בר־לב השיב כי יעשה זאת בחפץ־לב, אולם אך הוגן הוא שדיין ואלעזר יתנו את הסכמתם. הגב' מאיר התקשרה עמם והשנים נתנו את הסכמתם ואף הסמיכו את בר־לב לתת פקודות ישירות, אם ימצא זאת לנחוץ. דיין ביקשו להתראות עמו בטרם יצא ונתן לו כתונת־מדים צבאית.

בר־לב הגיע למטה פיקוד צפון ב־8 בערב ומן המפות בחדר־המלחמה נוכח עד מה עמוקה ההדירה הסורית. המצב נראה לו חמור ביותר. והאוירה בפיקוד מלאת דכאון. חופי נראה עייף וחסר־שינה. בר־לב החל לדבר באותו קול שקט, איטי, מונוטוני ומוכר, שהפך לאגדה בשורות צה"ל.

חופי מסר לו על הפקודות שכבר הוציא אותו יום, להיערך להגנה על כל צירי־התנועה המוליכים מרמת־הגולן ולהקים עליהם מיגננות־נ"ט. פקודות אלו, לרבות תכנית מפורטת להיערכות להגנה על הירדן, אושרו אותו בוקר על ידי דיין, כאשר ביקר בפיקוד. וחופי הפקיד את האלוף לנר על מערך ההגנה לפני הגשרים.

בר־לב בחן את הדו“ח והדגיש את החשיבות אשר בתיגבור מכסימלי של מיגנני־הנ”ט על הכבישים הראשיים. אחר התקיים דיון עם חופי וקציני מטהו והאלוף מוסא פלד על המשימה שתוטל על אוגדת פלד, שהחלה להגיע לזירה. הועלו הצעות שהאוגדה תיערך להגנה באיזור גשר בנות־יעקב, והצעות אחרות – שהאוגדה תפתח בהתקפת־נגד על ציר התנועה הדרומי, הכביש העולה מאגן הכנרת לאל־על. פלד חיווה את דעתו נגד ההצעה הראשונה ונימוקו – האוגדה, המתנהלת על שרשראות, כבר עשתה קילומטרים רבים בדרכה צפונה. כדי להגיע לגשר בנות־יעקב, תצטרך לעבור מרחק ניכר נוסף. הוא ביקש לאפשר לו לפתוח בהתקפה בציר הקרוב ביותר, דהיינו – כביש אל־על. בעצם, חופי כבר נתן את פקודותיו ברוח זו ועתה אישר אותן בר־לב.

נוכחותו המרגיעה של בר־לב – אשר הגיע לפיקוד בשעה הקשה ביותר, אחרי שנודע על השמדתה של חטיבת “ברק” ועל מות מפקד החטיבה, בן־שוהם, וקציניו הבכירים – תרמה רבות לשיפור האוירה בפיקוד. הדיון שנמשך, נסב על פרטי התקפת הנגד שתחל למחרת. רק שלושים ושש שעות חלפו מאז פתחו הסורים בהתקפתם, מאז רמסו את הכוח הישראלי בגיזרה הדרומית והגיעו עד למרחק עשר דקות נסיעה מחוף הכנרת – וכבר ניתנו בפיקוד הצפון הפקודות לפתוח בהתקפת הנגד.

מן הפיקוד נסע בר־לב אל “גשר אריק” ובמעלה כביש יהודיה, אל מפקדתו הקדמית של לנר. הוא שמע את הדו"ח המאופק אך הבוטח מפי לנר והשקיף על התוצאות המדהימות שהשיגו היחידות שהוטלו לקרב בחופזה, על צירי יהודיה ואל־על. ואז השתכנע שהמצב – אף כי חמור, אינו נואש. יחסי הכוחות הרי־סכנה אך לא חסרי־תקווה.

בר־לב הסביר לקצינים במטהו של לנו את אופיו הקריטי של הקרב על רמת־הגולן. הוא תיאר את שעבר על חטיבות “ברק” ו־7 ואמר כי עתה חייב צה“ל להפוך את הקערה על פיה. לימים עתיד מוסא פלד לתאר את ביקורו של בר־לב באומרו, ש”באותו לילה היה בר־לב לאחד מגיבורי המלחמה".

בחזרו לתל־אביב, נסע בר־לב ברחובות העיר המואפלים אל משרדה של ראש־הממשלה. הוא דווח לה, שאף כי המצב חמור – אינו נואש. התקפת־הנגד תיפתח בבוקר, עם כוחות רעננים, ועם מעט מזל – יתהפך גלגל־המלחמה. הבעת רווחה התפשטה על פני ראש־הממשלה בהודתה לו. והיא מלמלה: “משה דיין הגדול!… יום כך, ויום כך…”.

הפקודה אשר קיבל מוסא פלד בערב יום א', במפקדתו של חופי, היתה: לפתוח בהתקפת־נגד בבוקר המחרת. עוד לפני כן החליט הרמטכ"ל, רב־אלוף אלעזר, לבלום ולהתיצב בחזית הדרום, כדי לאפשר מעבר להתקפה בצפון. המצב ברמת־הגולן היה החמור יותר, מבין שתי החזיתות. לא היה שם עומק אסטרטגי, ולא מרחב תימרון. מוכרחים להדוף את הסורים מרמת הגולן.

בנוסף לאוגדתו, הוכפפו למוסא פלד כל הכוחות שלחמו על כביש אל־על־רפיד. המשימה היתה – להדוף את הסורים לצומת רפיד.

פלד היה מודאג בשל הקצב האיטי בו הגיעו הטנקים שלו. אלה נסעו על שרשראות ונתגלו בהם הרבה ליקויים טכניים בדרך. ב־10 בערב קיים קבוצת־פקודות בצמח, ופרס את תוכניתו להתקפה דו־זרועית. המאמץ העיקרי יתנהל על כביש אל־על־רפיד. כשחטיבת המילואים ה־19 נעה בראש, ואחריה החטיבה ה־20. מוכנה לניצול ההצלחה. חטיבת המילואים ה־70 תתנהל בעקבות שתי אלו, תטהר ותהווה משמר־אגף, מימין. משמאל למאמץ עיקרי זה, תיפתח חטיבה 14 מאמץ מישני על־ידי תנועה במעלה־גמלא, מגבעת יואב דרך מיזרעת קוניטרה ונחל־גשור אל חושניה. חטיבה 19, לה הועד התפקיד להוות ראש־חוד בהתקפה העיקרית, היתה נתונה בקרב מאז יום א' אחה"צ וכבר נגרמו לה אבידות.

ב־ 8.30 בבוקר יום ב' החלה התקפת־הנגד. באיזור אל־על נתקלה חטיבה 19 בהתנגדות עיקשת, ושבעה טנקים שלה עלו בלהבות. פלד נוכח, כי השטח המישורי מאפשר התפרסות של כוחות נוספים, ומיד הטיל אף את חטיבה 20 לקרב. זו שימשה כבסיס־אש, בעוד שאחד הגדודים ניסה לאגף את האויב מימין. הקרב היה איטי וכותש, כשכוחות פלד מנסים להיאחז באגפי האויב. זה הגיב בהרעשה עזה ומרוכזת, אך הכוח הישראלי החזיק מעמד ומעט־מעט היתה ידו על העליונה.

בגיזרת חטיבה 14 התנהלו העניינים למישרין. 15 טנקי אויב הושמדו, והחטיבה הגיעה אל הראשון מבין כבישי־הרוחב של הרמה, ליד רמת־מגשימים, אז הורה פלד לשגר את אחד הגדודים אל עבר אגף האויב בגיזרת אל־על. ברם, מפקד גדוד זה טעה בניווט ולא הגיע ליעדו. משנוכח פלד בכך, פקד על חטיבות 19 ו־20 לפתוח בהתקפה חזיתית. הכוח, עליו נמנו אף טנקי “שרמן” עתיקים, חמושים בתותחי 105 מ"מ, הסתער על הכוח הסורי של טנקים סובייטים מודרניים. מרבית הטנקים הסוריים הושמדו. בקטע שבין אל־על ורמת־מגשימים נמנו לאחר־מכן 60 טנקים סוריים פגועים ונטושים.

תוך ניצול ההצלחה, התקדמה חטיבה 20 צפונה, בעוד חטיבה 19 מתדלקת ומחפה על אגף שמאל של הכוח. האלוף פלד הורה לחטיבה לעלות בכביש הרוחב המישני, העובר מצפון לרמת־מגשימים, ולהרחיב את חזית האוגדה על־ידי שתתייצב משמאל לחטיבה 14. תוך קרב־תנועה המשיכה האוגדה להתקדם, ולעת הצהריים, ביום ב' ה־8 באוקטובר, הגיעה אל צומת “דרך־הנפט”, ליד הג’וחדר.

יחידות של חטיבה 19 קרבו בזהירות לנחל־גשור, מצפים למצוא צבא סורי מחופר בישוב היהודי. להפתעתם, יצא לקראתם חייל צה“ל נושא רובה ורימון־יד, הוא נמנה על יחידת נח”ל שאיישה את הכפר. בצהרי יום־הכיפורים נצטוותה היחידה להתחפר בכפר ולהגן עליו. הוא ניתק מעל חבריו, ולדידו – הפקודה נשארה בעינה: הוא נותר בכפרו להגן עליו. הצבא הסורי המתקדם עקף את נחל־גשור, והחייל הבודד נשאר בעורפו.

בעוד האוגדה מתקדמת, נתקבלו ידיעות על פלוגת טנקים סוריים שהסתננה לעורף חטיבה 20 ומאיימת על שיירת הדרגים שלה. פלד הורה לחטיבה 19 להפריש גדוד כנגד איום זה. בינתיים, וסגן־מפקד אחד מגדודי חטיבה 20, אשר נע עם שני זחל“מי מפקדת הגדוד, דילג על קפל־קרקע ולפתע מצא את עצמו פנים־אל־פנים עם ששה טנקים סוריים, ניצבים סמוכים זה לזה. אותו קצין, אשר אלמלא המלחמה היה יושב אל שולחן־עבודתו כמר כספי, מנהל בית ספר ברמלה, פקד אינסטינקטיבית על שני זחל”מיו להסתער. כל כלי־הנשק על הזחל“מים ־ מקלעים ותת־מקלעים – פתחו באש. הצוותים הסוריים המופתעים קפצו בבהלה מתוך הטנקים והתגוננו ברימוני־יד ומקלעים. הם חוסלו. כאשר הגדוד מחטיבה 19, שנשלח בעקבות הפלוגה הסורית הגיע למקום, מצא כי מלאכתו כבר הושלמה על־ידי אותו מורה מרמלה, ושני זחל”מיו.

בינתיים והגדוד הראשון של חטיבה 20 הגיע לתל־סאקי, המתנשא כמאה מטרים ממזרח לכביש הראשי. הוא נתקל כאן במיגנן נ"ט, שכלל תותחים וטילים, וסבל אבידות. החטיבה הוצרכה לבצע התקפה רבתי, כדי לחלצו.

מיגנן הנ“ט, בו נתקלה האוגדה התמשך משני צידי הכביש, מתל־סאקי ועד הג’וחדר, חטיבה 20 נפגעה בהתנגשות הראשונה עם המיגנן, אך לשמאלה החלה חטיבה 14 לכרסם בביצורי המיגנן, שאת מימדיו לא שיערו האלוף פלד והמח”טים שלו.

לקראת ערב באה אף חטיבה 19, משמאלה של חטיבה 14, במגע עם אותו מיגנן. באותו שלב עדיין היה המיגנן מאוייש ומאורגן היטב. המח"ט לא היסס. כשכל תותחיו יורקים אש, הוא הסתער על העמדות הסוריות, שחלקן טרם אויישו, וכבש חלק ניכר של המיגנן. רק אז, כשכל שלש החטיבות נמצאו בקרב עם המיגנן, התברר עד מה אדיר הוא.

למעשה, היה זה מיגנן הנ“ט הסורי העיקרי בדרום הרמה – תערובת של טנקים, חי”ר, טילי נ“ט ותותחי נ”ט – עם סיוע של ריכוז ארטילרי עצום. איישו את המיגנן החטיבה הממוכנת ה־132, שנסוגה לפני אוגדת פלד מאל־על, וגדוד אנטי־טנקי המורכב משלש פלוגות של משגרי טילים מסוג “סאגר” ושתי פלוגות של תותחי לא־רתע 106 מ"מ אשר נצטוו בבוקר יום א', ה־8 באוקטובר, להצטרף אל חטיבה 132.

אחד הקצינים הסורים שנפל בשבי, סיפר כי המתינו בעמדותיהם להתקפת הנגד־הישראלית מאז השעה 10 בבוקר. הם ראו את הטנקים הישראליים באים מדרום; וכשהתקרבו – פתחו באש. כל פלוגה ירתה כ־20 טילים.

בתוככי הביצורים של תל־סאקי האזינו שרידיו של כוח ישראלי קטן להד הקרב, שניטש בסביבה. למרות כאב־פצעיהם, לא העזו להיאנח.

אליעזר אגסי היה אחד מהם ־ חייל נח“ל־מוצנח מן היחידה שאיישה את התל, חבר גרעין נח”ל דתי ראש צורים. מטח הארטילריה הראשון, שירד על התל ב־ 1.50 בצהרי יום־כיפור, היה טבילת־האש הראשונה שלו. המטח העלה באש נגמ"ש והוציא מכלל פעולה בזוקה. במשך ארבע שעות התדפקו הפגזים על דפנות העמדות, ואז נראה המון־כוחות זורם בעד לפירצה בין תל־סאקי והמוצב הסמוך, מצפון.

אותו לילה תקפו הסורים את המוצב. על הכביש, ככל שתראה העין, ניצבו טנקים סוריים ואלפי אנשי חי“ר הסתערו. אנשי המוצב דיווחו על מצבם, ומפקדת הגדוד שיגרה זחל”מים לפנותם. שני הזחל"מים הושמדו – וכל אלה שהיו בהם נהרגו – במרחק כ־200 מ' מן המוצב.

תחת מסך של אש השיב המוצב מלחמה וקצר בגלי החי“ר הסורי, שכבר הגיע לגדר. רק חמשה חיילים ישראלים נותרו על עומדם. מסיבה כלשהי לא שיגרו הסורים שריון נגד המוצב, בו לא נותר עוד כל נשק נ”ט כשיר. בהמשך הלחימה הצליחו שמונה שריונאים, שהטנקים שלהם נפגעו לא הרחק, למצוא מקלט במוצב. מנחם, מפקד המוצב, התחנן לסיוע ארטילרי, אך לא נענה. עוד חיילים ישראלים שנותקו מעל יחידותיהם הסתננו והגיעו ־ ועתה עלה מספר המגינים ל־15.

אגסי ירה בכל כלי־הנשק שעמדו לרשותו, מן המק“ג ועד המקלע הקל, עד שתמה התחמושת. ואז הסתגרו הכל בתוך הבונקר. מנחם הציב חייל עם “עוזי” בפתחו; במכשיר הקשר הוא נפרד מעל המג”ד ואמר לו, כי אינו מאמין שעוד יתראו. אך לאנשיו בבונקר הבטיח מסיבה בתל־אביב, לאחר שיחולצו. הוא העלה את מחזור־התפילה שלו מתרמילו וקרא פרק תהילים. החיילים ענו “אמן”.

בוקר יום א'. אגסי התפלל תפילת שחרית – לראשונה בחייו מבלי לכרוך תפילין. לפתע, נשמע קול קורא בערבית וצרור כדורים נורה בעד פתח הבונקר. כמה מן החיילים בו צנחו ללא רוח חיים. אחרים נפצעו. רימון הוטל פנימה והתפוצץ. כמעט הכל נפצעו. פצצות בזוקה החלו להתפוצץ במיסדרון המוליך אל הבונקר. ועוד רימון. אחד הבחורים קרא: “מוטב שניכנע!” אחד מאנשי השריון שמצאו מקלט במוצב קם ויצא, כשידיו מורמות. האחרים עצרו נשימתם בצפיה. מיד נשמע צרור יריות…

אפשר ותקרית זו היא שהצילה את חיי הנותרים. הסורים הניחו, כי החייל אותו לקחו בשבי היה אחרון הישראלים שנותר בבונקר ־ והסתלקו.

בבונקר נותרו עשרה חיילים, כולם פצועים, ללא מזון ואך עם מעט מים. על אף מכאוביהם, לא העז איש מהם להיאנח, מחשש שישמעו על־ידי הסורים. הם סעדו איש את רעהו, והתקווה לא עזבתם כי צה"ל יחזור ויחלצם. חששם העיקרי היה מכך, שיגורעו מאובדן דם, כי לא נותרו להם עוד תחבושות לחבוש את פצעיהם. בלילה החל הצמא לייסר אותם. הם נחלשו והלכו, ובצהרי יום ב' כבר האמין אגסי, כי הסוף קרב.

לפתע, נפתחה הרעשה ארטילרית עזה. צה"ל תקף. התקווה ניעורה מחדש, אולם ההרעשה הישראלית הניסה חיילים סורים למצוא מקלט במוצב. הם נתקלו בגווייתו של חייל ישראלי במסדרון, ואגסי שמעם מתווכחים בינם לבין עצמם אם נותרו עוד ישראלים חיים בבונקר.

הסורים ירו מספר צרורות מבעד לפתח. הכל עצרו נשימתם ושלפו את נצרות הרימונים, שלפתו בידיהם. ממקום רבצם יכלו לראות את צלליות הסורים בפתח. זיעה קרה כיסתה את הפצועים, בעודם ממתינים למה שנראה להם כבלתי־נמנע. אגסי לאט תפילה. אחד הסורים הטיל רימון, וכשנדמו הדי ההתפוצצות שמעוהו אומר: “חלאס, מתו…”.

כעבור שעה נשנה הסיפור ־ והפעם הוטלו שני רימונים לבונקר, המסתתרים בו נפצעו פעם נוספת מן הרסיסים. הדי הקרב קרבו והלכו. אנשי השריון שבין הנצורים אמרו שהם יכולים להבחין בשאון טנקים ישראלים, ולפתע, נשמעו צעקות מתקרבות ־ בעברית – ומישהו שאל:

“יש מישהו חי כאן?”

אגסי מילמל תפילת הודיה.

במשך כל יום ב' ניהלה אוגדת דן לנר קרב מר עם הכוחות הסורים על כביש יהודיה. חטיבת רן, היא חטיבה 17, היתה נתונה ללחץ עצום וכבר התכווצה לכדי מחצית. סגן מפקד החטיבה, אשר נטל את הפיקוד לאחר שרן נפצע ופונה, ביום הקודם, נהרג זמן מה לאחר מכן. לנר שלח אז את סגן־מפקד האוגדה ליטול פיקוד על חטיבה 17 והגיזרה. בהתקדם החטיבה, היא נקלעה לתוך מארב. שתי פלוגות מן הכוח, בפיקודו של קצין־האג"ם החטיבתי, נסוגו ובבצען איגוף רחב – באו בעורפו של הכוח הסורי שהעסיק את עיקר־החטיבה והשמידו את כל 13 הטנקים הסורים שהשתתפו במארב. בשלב זה כללה החטיבה רק גדוד טנקים אחד ויחידת סיור שהוכפפה לחטיבה.

אותו יום המשיכה החטיבה ה־79, של אורי, בלחימה בכוחות סוריים שהתמידו בלחצם על “דרך־הנפט”, במאמץ להגיע לנאפח ולעקפה. החטיבה הועברה תחת פיקוד אוגדה 21 של לנר וניצבה על נתיב ההתקדמות של המאמץ הסורי העיקרי, שהתנהל על “דרך הנפט” בכיוון לסינדיאנה ולנאפח.

כשהוא מתמרן את חטיבה 17, המתקדמת במעלה כביש יהודיה, אל עבר “דרך־הנפט” וחושניה; ואת חטיבה 79, הנעה מצפון, אל כיוון סינדיאנה־חרשניה, הגביר לנר את הלחץ על הדיביזיה המשוריינת הסורית ה־1, אשר לחצה צפונה, על “דרך הנפט” ומערבה, לכיוון הירדן. על הדיביזיה ה־1 פיקד הקולונל תאופיק ג’יהאני, אשר הוכיח עצמו כיריב רב־משקל. הוא לא חדל מלהאיץ באנשיו קדימה, ובכל שלבי־הלחימה עמד על קיום תנופת ההתקפה וחיפש דרכים לעקוף את אויבו ולהתקדם. רמתה הגבוהה של דיביזיה זו השתקפה גם בהתנהגותו של מפקד החטיבה ה־91, קולונל שאפיק פיאד, שיחידותיו היוו את ראש־החוד של הדיביזיה. כאשר התברר שצה"ל מגן בעקשנות על נאפח, עקפה חטיבה זו את צומת־נאפח ופתחה בדהרה מערבה על פני השדות. יחידות־החלוץ שלה הגיעו לאיזור צנובר, כעשרים קילומטרים בתוך רמת־הגולן, שם רוכזו מצבורי האספקה הישראליים העיקריים. חדירה זו היתה העמוקה ביותר שביצעו הסורים במלחמה כולה והיא הביאתם כמעט עד “בית־המכס העליון”, כשבעה קילומטרים מן הירדן. הטנקים של חטיבה 91 נמצאו במרחק עשר דקות של נסיעת־טנק מן הירדן ומגשר בנות־יעקב.

מח“ט 79, אל”מ אורי, קרא אל כוח העתודה שלו, אותו הציב ליד עין זיוון. מדרום לקוניטרה, והורה לו לנוע בתנועת איגוף רחבה, דרומה, לכיוון סינדיאנה וכך לאיים על אגפו של הכוח הסורי הפולש. ובהיות חטיבתו “מתוחה” עד קצה גבול היכולת, הוא קרא אל רפול וביקש תגבורת לכוח זה – ובקשתו נענתה. רפול הורה ל־6 טנקים מחטיבה 7 לנוע דרומה על “דרך־הנפט”.

עתה החיש אורי את התקדמות חטיבתו דרומה. לעת ערב הסתער על סינדיאנה, בגרמו לאויב אבידות כבדות מאד. עד לחשיכה כבר היה בשליטה מלאה על “דרך הנפט” באיזור נאפח, וכוחותיו התפרסו על כביש סינדיאנה־רמתניה־חושניה ועל הדרך ממזרח למערב שמצפון לסינדיאנה.

כאן נכנסה החטיבה לחניון לילה, הטנקים שנפגעו בקרבות היום כונסו לתיקון. הלם הקרב, והמעבר החד מאווירת החג אל אימי שני ימי המלחמה, חדרו לתודעת אורי, מיטב קציניו נפלו. עם ערוב היום נתבשר, כי עוד שני מפקדי פלוגות נהרגו. אנשי המילואים שלו היו המומים. הנסיון בו התנסו היה נורא ואיום. ואורי מצא כי הוא ניזקק לכל כוחות הנפש והגוף כדי להתעשת, ולקיים את מנהיגותו החיונית כל כך בקרב מר ואכזר זה.

תוהה היה מה היה קורה לחטיבה אילולא ההצלחה בקרב על סינדיאנה. אך הנצחון לו זכו, על כוח סורי אדיר, העניק לאנשים תחושה חדשה של בטחון, הוא שוחח עמם ונוכח, כי קרב סינדיאנה שכנעם, שבתנאים סבירים עדיין עולים הם על האויב. אכן, הקרב על סינדיאנה היה נקודת־המפנה לחטיבה 79, הן מבחינה צבאית והן מבחינת רוח־הלחימה.

במתקפתם על דרום רמת־הגולן הפכו הסורים את חושניה לציר ולמרכז המנהלתי של ההתקפה כולה. שם כבר כינסו את דרגיהם. המפקדה הקדמית של הדיביזיה המשוריינת ה־1 התמקמה בתל פזרע, כ־2 ק“מ מצפון־מזרח לחושניה; וכל האיזור שמסביב לכפר הפך למיגננת־נ”ט בעלת ממדים עצומים, שאויישה על ידי הדיביזיה ה־5, זו אשר ביצעה את ההבקעה בגיזרה זו ביום־הכיפורים.

תוך שהוא מנהיג את אוגדתו, הגה לנר בכך שתודות לכושר האילתור האופייני כל כך לצה“ל – האוגדה שלו, שנכנסה למלחמה כשלרשותה רק קומץ נגמ”שים ש“נלקחו בהשאלה” מיחידה אחרת, הופכת בהדרגה לגודלה הרגיל. יום־יום גילה בהפתעה יחידת ארטילריה נוספת שסופחה לכוחו, עת פרצה המלחמה, עדיין היתה האוגדה ללא אלמנטים לוגיסטיים, אך תחת זאת נתברך לנר באדם ששמו חיים טייטלבוים, שהיה אלוף אילתורים אמיתי; מאום לא נבצר ממנו, והוא לא ברר באמצעים, טייטלבוים יצר את הזרוע הלוגיסטית של האוגדה תוך כדי הלחימה.

בבוקר יום ג' ערכו הסורים התקפת־נגד על סינדיאנה, וכוחותיו של אורי נקלעו להרעשת קטיושות כבדה. אך הוא המתין עד שתישכוך, והטנקים יצאו להסתערות – ואז השמידם מטווחים מכסימליים. אחרי־הצהריים, ובעוד חטיבה 17 קרבה ל“דרך־הנפט” ממערב, הוליך אורי את אנשיו להתקפה על תל רמתניה והכפר שלידו.

על רמתניה, שהיוותה “בדל” של מיגנן הנ“ט סביב חושניה, הגנו הסורים בחירוף־נפש. הטראסות של שלשלת הגבעות, המתמשכת במקביל ל”דרך־הנפט“, היו מכוסות טנקים, תותחי נ”ט, עמדות טילי “סאגר” ועמדות ר.פי.ג’י. ביצורי התל היוו איום חריף מאד על אגפו של כל כוח הנע על הדרך.

אורי הציב 10 טנקים להעסיק את הביצורים ולחפות על אגפו המזרחי, ואילו מותר הכוח נע בשתי זרועות, על דרך סינדיאנה־רמתניה ועל דרך סינדיאנה־“דרך־הנפט”. מפקדו של הכוח השני נפגע, והכוח הצטרף לזה של אורי. אש זלעפות ארטילרית ירדה על החטיבה המתקדמת, אך חצי שעה לפני שירדה החשיכה הגיעה זו לנקודת ההסתערות. ומשם, כשהיא פרוסה וזחל"ם הפיקוד של אורי בתווך. דהרה החטיבה אל תוך רמתניה. קרב מר ניטש על כל מטר עד שלבסוף נפלו התל והכפר.

אותו לילה סקר אורי שוב את חטיבתו. במשך כל היום היא לחמה ללא הפוגה, ללא רגע מנוחה, מבלי להתעכב לאכול או לשתות. לחימה רצופה, נגרמו לה אבידות כבדות, אך בהתכנסה לחניון לילה באיזור רמתניה, שם אורי אל לבו כי היא מלוכדת יותר מאי־פעם וכי אותה תכונה שהיא יקרה לעוצבה לוחמת – רוח היחידה – הולכת ומתגבשת מתוך הלחימה, הסכנות והסבל המשותפים. החטיבה התארגנה, וכוחה בטנקים עלה במשהו על זה של גדוד.

עד ערב יום ג', ה־9 באוקטובר, סגר לנר את הזרוע הצפונית והמערבית של המלקחיים על הריכוז הסורי בחושניה. החטיבה ה־79 ניצבה על תל רמתניה, הנשקף על חושניה; והחטיבה ה־17 התפרסה על “דרך־הנפט” כשפניה מזרחה ותידלקה. ומן הדרום עלתה אוגדת־פלד וסגרה את המלכודת.

בשעה 3 בטרם שחר, בבוקר יום ג' ה־9 באוקטובר, מסר אלוף מוסא פלד את הוראות אלוף הפיקוד, חופי, בקבוצת פקודות: יש להוסיף ולקיים את קצב ההתקדמות של האוגדה. חטיבה 20 תנוע לכיוון הגבול, כאשר כביש רפיד־תל־פארס משמאלה; חטיבה 14 תמשיך להתקדם משמאל לכביש אל־על־רפיד; ואילו חטיבה 19 תוסיף לקיים את הלחץ לכיוון חושניה.

כוונתו של פלד היתה, שתנופת ההתקפה תשא את האוגדה אל מעבר ל“קו הסגול” ותוך כדי ההתקדמות ייכבש תל־קודנה, שהיה המעוז השולט של הסורים בגיזרה כולה. זו היתה הפעם הראשונה, מאז נכנסה האוגדה לקרב, שפלד התראה בבת־אחת עם כל המח"טים שלו. הם לחמו – מהם, זה 48 שעות, וזאת לאחר גיוס חפוז ודהירה מטורפת מבסיסי החטיבות – נגד כוחות עדיפים במספר ולפעמים גם בציוד, והצליחו לבלום את התקדמות הצבא הסורי אל עבר ים כנרת. לאחר מכן ביצעה אוגדתם את התקפת־הנגד הישראלית הראשונה במלחמה, ובלחימה עזה על כל שעל אולץ האויב לסגת בהדרגה.

עתה, בהעיפו מבטו על המח"טים שלו – אדומי עיניים, הלומי עייפות, מכוסי פיח ואבק – העלה פלד על דעתו את אשר עבר עליהם, וידע כי גיבורים ניצבים לפניו. זה מכבר חצו את גבול־הפחד. עתה היו רכונים על המפה, בעוד פגזים מתפוצצים מסביב. פלד חש גאוה ואהבה גואים בקרבו כלפיהם.

ההתקפה התפתחה עם שחר. אך במקום מיגננת החי"ר החמוש בכלי נט, נגדה נלחמו ביום אתמול, ניצב עתה לפניהם ריכוז שריון גדול. החטיבה ה־132 נסוגה ועתה חיפתה חטיבת השריון ה־46 על אגפה הדרומי של הדיביזיה המשוריינת ה־1, שניהלה קרב נואש באיזור חושניה.

בינתיים, ותוך כדי ההתקדמות נוצר מגע בין אגפה הימני של אוגדת פלד לבין המעוזים הישראליים, שהיו מכותרים עד כה. לפלד וקציניו היתה הפגישה עם לוחמים אלו, שהחזיקו מעמד בתנאי מצור חמורים ביותר, בבחינת חוויה מרגשת.

בטחונם העצמי וגבורתם השקטה של צעירים אלה, רבים מהם פצועים, רבים מהם מוכי הלם וכולם עייפים, מסואבים בדם ומכוסי אבק – הפכו את הפגישות למעמד לא־יישכח.

קרב־השריון נמשך ללא הפוגה. חטיבה 19 נצטוותה לתקוף את חושניה. נוצר תיאום עם אוגדתו של לנר, שאף היא תקפה את חושניה, אך ממערב; וחטיבה 19 הגיעה בשעה 11 אל הרכס החולש על חושניה מדרום־מזרח. הכוחות הסוריים על הרכס גרמו אבידות רבות לאגף השמאלי של חטיבה 14, ופלד פקד על חטיבה 19 להסתער ולכבוש את הרכס.

סא“ל מיר, ביקש לתאם את התקפת חטיבה 14 עם זו של גדוד מחטיבה 17, שיתקוף על כביש יהודיה. בהתקרבו, גילה ריכוז סורי גדול במערך שרוחבו כ־3 קילומטרים ועומקו ־ כשנים. היו שם כ־50 טנקים ומספר רב של תותחי נ”ט וטילי נ“ט. ואילו הוא הסתער בראש פחות מחצי גדוד טנקים, שהיוו עתה את כל חטיבתו. תוך עשר דקות נפגעו רובם. אחד המג”דים נפגע. ההתקפה השתבשה ונכשלה.

באגף הימני של החזית היתה חטיבה 20 כותשת את חטיבה השריון ה־46 שלפניה, ולעת צהריים כבר היתה למרגלות תל־פארס. התנגדות האויב היתה עזה. תגבורות שריון סורי הוסיפו לזרום ממזרח, מעבר ל“קו הסגול”. אותו זמן איימה אוגדת פלד על שנים מתוך שלשת צירי האספקה והנסיגה של הדיביזיה הסורית הי1; ואילו חטיבה 20 הפכה לטריז ש“נתקע” בתוך שפעת השריון הסורי. במהרה נהיה מצבה קשה ביותר.

בינתיים התייצב הקולונל ג’יהאני, מפקד הדיביזיה היו הסורית, בפני בעיה רצינית: ההתקפות החוזרות ונשנות של אורי כבר כתשו עד תום את החטיבה ה־91 שלו, תחת פיקודו של הקולונל פיאד. הכוחות הישראליים שמצפון לקוניטרה, תחת פיקוד רפול, החזיקו מעמד; ושכניו־מצפון של ג’יהאני לא הצליחו להבקיע להם דרך. ואילו הוא ריכז את דרגיו באיזור חושניה, כהכנה להתקפה אל עבר ישראל. עתה נחשף כל איזור חושניה לתנועת מלקחיים של כוחות פיקוד צפון עם אוגדת לנר ממערב ואוגדת פלד מדרום. אם השריונים שלו, אותם הטיל להתקפה נואשת על אגפה הימני של אוגדת פלד, לא יצליחו לעצרה ־ כי אז תאבד כל הדיביזיה שלו. בנוסף לכך, הנה חיל־האויר הישראלי, לאחר שהתגבר על רבות מסוללות טילי הנ"מ, הצטרף אף הוא להתקפה, ומחנות חושניה הופצצו מן האויר ביעילות. המצב באיזור חושניה החל להיראות כחמור ביותר, בעיני הקולונל ג’יהאני. הוא פקד אפוא על כוחותיו בכיס חושניה לפתח לחץ בכיוון מזרח, על אוגדת פלד, וכתוצאה מכך מצא חלק מן האוגדה את עצמו בין הבתרים, נלחץ ממזרח וממערב בעת ובעונה אחת.

בלתי־מודע לבעיותיו של ג’יהאני, פקד פלד על חטיבה 14 במרכז חזיתו לתקוף בכל כוחה ולהעמיק חדור ככל אשר תוכל. התקפת החטיבה הצליחה ונשאתה אל מעבר לכביש חושניה־רפיד. על־ידי כך סילקה את הלחץ מעל אגפה השמאלי של חטיבה 20.

חטיבה זו שלחה כוח סיור אל עבר תל־פארס. אולם כשעלה הכוח במעלה התל, פגעו בו טנקים סורים והשמידו את חלקו. קבוצת מתנדבים יצאה אז להעפיל על התל מעורפו, בעלותם על ראש התל, פתח טנק אמפיבי סורי באש עליהם. מש“ק זינק קדימה, טיפס על הטנק ושלשל רימוני־יד לתוכו. תל־פארס היה עתה בידי צה”ל, שזכה בעמדת תצפית מעולה.

אך קבוצה קטנה של חיילים סוריים נשארה על המדרון, נסתרת מעין הישראלים. היא הוסיפה לכוון את אש הארטילריה הסורית עד אשר נתגלתה ביום ה', ה־11 באוקטובר.

חטיבה 19 חידשה את התקפתה על תל חושניה, והפעם בסיוע ארטילריה ולראשונה – גם בסיוע אויר. החטיבה איגפה את המערך הסורי ותקפתו מאחור.

ההתקפה החלה ב־4 אחה“צ, עם שני גדודים מוליכים, ובמהרה נוצר מגע עם החטיבה הממוכנת הסורית ה־40, מן הדיביזיה המשוריינת ה־1, שאיישה את עמדות ההגנה על התל. בעזרת סיוע המטוסים והתותחים נכבש התל ותנופת־ההתקפה נשאה את חטיבה 19 הלאה, דרך הכפר חושניה, עד שנעצרה מצפון לו. מתוך הטנקים שפתחו בהסתערות נותרו עם המח”ט אך כשני שלישים, כאשר פתח בהתקפה על תל פזרע.

הסורים, ש“פתחו רווחים” כאשר חטיבה 19 חלפה ביניהם בדהרה, חזרו וסגרו את שורותיהם לאחר שעברה, והחטיבה מצאה את עצמה מנותקת, בלב הכוח הסורי. במשך הלילה ניסתה החטיבה הממוכנת הסורית ה־15, השייכת לדיביזיה המשוריינת ה־3, לפרוץ ממזרח, לעזרת הדיביזיה ה־1, אולם היא נבלמה ע"י חטיבה 20 באיזור תל־פארס.

בשעה 3 בבוקר יום ד' כינס אלוף פלד קבוצת־פקודות, בה הודגשה הכוונה הכללית לתפישת תל־קודנה. עתה כבר שלטה חטיבה 20 בצומת רפיד והחזיקה בתל־פארס ויחידותיו של פלד קרבו אל “הקו הסגול” – פרט לאיזור חושניה, שם המשיכה חטיבה 19, בכוח של כמחצית הגדוד, להתגושש עם כוחות סוריים. ניתנה פקודה לחטיבה 60, שעד כה שימשה כ“שומר אגף”, להתקרב ל“קו הסגול”, לחצותו, לתפוש את אל חאנוט ולגולל את המערך הסורי לאורך נחל רוקאד, חטיבה 20 תתקדם על “דרך הנפט” ותתפוש את המוצבים הסוריים שממערב לרוקאד. חטיבה 14 תחדור אל מוצב א־6, שמול תל־קודנה; ואילו חטיבה 19 (נחלצה מן הכיתור בחשכת הלילה אך לא הספיקה לסיים את תידלוקה וחימושה) תעבור דרך שורות חטיבה 14 ותתקדם בכביש תל־פזרע־תל־קודנה.

כל החטיבות שתקפו – כל אחת בנפרד, נתקלו באש נ“ט סורית עזה ונגרמו להן אבידות כבדות. חטיבה 19 עברה את תל פזרע והתפרסה על גבעות הנשקפות על תל־קודנה, היא כבר נמצאה מעבר ל”קו הסגול“, אך המח”ט דיווח לפלד שאם ימשיך, לנוכח האש העזה מתל־קודנה, לא ישאר דבר מחטיבתו.

עוד הוא מדבר ושנים מן הטנקים שלו התפוצצו על שדה מוקשים סורי, פלד הבין, כי חטיבותיו נכתשו מדי וכי הדרך האחת היא לרכז את כולן בהתקפה אוגדתית על תל־קודנה. את זאת הציע לאלוף חופי. אך הלה, שחשש לגורל האוגדה אם תוסיף לאבד טנקים בקצב דומה (ואשר עמד לצוות על רפול להתכונן לחדירה אל מעבר ל“קו הסגול”) הורה לפלד לעמוד על עומדו. בשעה 3 אחה"צ, ביום ד', התייצבה אוגדת פלד על “הקו הסגול”.

משנפתחה ההתקפה על תל־קודנה, הסיג הקולונל ג’יהאני את מפקדתו הקדמית מן התל מזרחה. התקפה זו של אוגדת פלד היתה מתואמת עם התקפתה של אוגדת לנר. חטיבה 17 של רן תקפה את חושניה מצפון, מכיוון רמתניה, כשהשטח בין תל פורע וצומת חושניה הופך ל“שטח הריגה”. יחידות של פלד ניצבו על תל פזרע, וחטיבה 17 דחפה את האויב לעברן. באגפה של 17, על המורדות שמדרום לקוניטרה, תקפה גם ה־79 של אורי. זו התנהלה קדימה בבטחון ותוך אמונה שהאויב כבר נסוג, אך לפתע ניתכה עליה אש זלעפות של תותחי נ"ט וטילים.

בראותו זאת, הסתער אורי בראש כוח העתודה; ואף כי איבד 5 טנקים – דיווח כוח החיפוי שהסורים נמלטים מזרחה. עד לשעה 10 בבוקר השלימה חטיבה 79 את משימתה וכבשה את הרכסים שאיבטחו את אגפה של 17. ובצהרי היום, כמעט בדיוק כתום ארבעה ימים לאחר ש־ 1,400 טנקים סורים חצו את ה“קו הסגול” לעבר ישראל, לא נותר אף טנק לוחם סורי אחד בתוככי “הקו הסגול”. כיס־חושניה, בו הושמדו שתי חטיבות שריון סוריות, הפך לביתי קברות ענקי לרכב וציוד סורי. מאות תותחים, משאיות אספקה, נגמ“שים, מיכליות דלק, נגמ”שי טילים וטנקים, וכן טונות של תחמושת, ניקדו את מורדות הגבעות שמסביב חושניה. לאורך צירי ההתקדמות של הסורים נח למעצבה פארו של הצבא הסורי, מעלה עשן ושרוף.

כל אחת מן העוצבות הישראליות זכתה בנצחון גדול. על דרך יהודיה נמנו למעלה מ־200 טנקים, אשר הושמדו על־ידי חטיבה 17, שבשום שלב בקרב לא מנתה יותר מאשר 50־40 טנקים.

הסורים השאירו מאחריהם ברמת־הגולן 867 טנקים, מהם טנקי טי־62, המודרניים ביותר, ומלבד זאת – אלפי כלי רכב, נשק נ“ט, תותחים וציוד אחר. הציוד החדיש ביותר בו חימשה ברה”מ את הצבא הסורי נח למעצבה על גבעות הגולן, עדות לאחד מנצחונות השריון הגדולים ביותר בהיסטוריה שהושג על כוחות עדיפים לאין־שיעור; ולרוחם הבלתי־מנוצחת של כוחות צה"ל, אשר ארבעה ימים לאחר שספגו מפלה ניצחת – התאוששו ובאחד מן הקרבות ההירואיים ביותר בהיסטוריה המודרנית, הפכו את הגלגל והניסו את הכוח הפולש בחזרה אל מעבר לקו־ההתחלה שלו.

 

פרק 11: ההבקעה    🔗

ההחלטה האסטרטגית של המטכ“ל היתה, להעניק בכורה לחזית הגולן, כאן לא היה עומק לחזית, כבסיני, וכל הבקעה סורית עלולה היתה להמיט סכנה על מרכזי האוכלוסיה האזרחית בגליל. משום כך היה צורך להדוף את הסורים מן הרמה בכל המהירות האפשרית ולשבור את צבאם, ובכך להסיר את האיום מעל הגבול הצפוני של ישראל. רק אז ניתן יהיה להעתיק את כל כובד משקלו של צה”ל אל מול הצבא המצרי.

שיקול נוסף היה, שתגבורות – בראש וראשונה מעיראק אך גם מסעודיה וכווית – כבר נמצאו בדרך לסוריה. אף היה ברור לפיקוד הישראלי, שחוסיין מלך ירדן. אשר עד כה ישב באי־נוחות על גדר אי־ההתערבות, יושפע בהחלטותיו באשר לעתיד מגורלו של הצבא הסורי.

גורם הזמן היה חשוב. נתקבלו ידיעות על תנועות צבא מעיראק לגבול הסורי. יתר על כן, אסור היה להניח לצבא הסורי הנסוג והמוכה שהות להתארגן מחדש ולקלוט את הציוד, שכבר זרם אליו מברה"מ.

בשעה 10 בערב יום ד', ה־10 באוקטובר, התקיים במטכ“ל דיון בשאלה, אם יש לייצב את החזית לאורך “הקו הסגול” או להמשיך בהתקפה אל תוככי סוריה. שרי הבטחון, משה דיין, נכנס באמצע הדיון. אלעזר הירצה לפניו את השיקולים בעד ונגד. דיין גילה היסוסים באשר להתקדמות אל תוך סוריה, בהיותו ער לבעיה שהתקדמות כזו תציב בפני הרוסים. דעת אלעזר היתה, שההתקפה חייבת להשיג חדירה לעומק של כ־20 ק”מ, וחדירה כזו תנטרל את סוריה כגורם במלחמה ותאפשר הפעלת לחץ על מצרים.

דיין הביא את אלעזר ומספר מן הקצינים אל ראש־הממשלה, הגב' מאיר. שם נמשך הדיון, בו נטה דיין לתמוך בהתקפה.

בסופו של דבר הכריעה ראש־הממשלה לטובת המלצת הרמטכ"ל להבקעה לתוך סוריה.

מיד שיגר אלעזר פקודה לפיקוד הצפון: התקפת־הנגד תיפתח בבוקר יום ה', ה־11 באוקטובר.

חופי החליט להנחית את ההתקפה בגיזרה הצפונית של החזית, כדי שהאגף השמאלי של הכוח התוקף יהיה מאובטה על־ידי מדרונות החרמון, הבלתי־עבירים לשריון. ציר ההתקדמות יהיה – הקו הקצר ביותר לדמשק, כך שהאיום על בירתם ישפיע על היערכות הסורים. השטח הוא גבנוני ומאפשר תצפית טובה על כביש קוניטרה־דמשק, עליו תפתח אוגדת דן לנר מאמץ מקביל.

רפול יפקד על ההבקעה, וחטיבה 7 תשמש לו חטיבת חוד. אוגדה 21 של דן לנר ־ עם שתי החטיבות: 79 של אורי, ו־17 של רן – תפתח בהתקפה באיזור הכביש המבוצר מאד, שעתיים מאוחר יותר. אם יצליח, תשמש לו אוגדת רפול כמשמר־אגף, אך אם יתקל בקשיים בהבקעה, ינוע לנר בעקבות אוגדת רפול.

שעת הי“ש” נקבעה לשעה 11 ביום ה', ה־11 באוקטובר. הישראלים התקשו לפתוח בהתקפה מוקדם יותר, שכן אז יהיו קרני השמש בעיניהם. לנו ינוע בשעה 1 בצהריים.

כאשר נסוגו הסורים יומיים לפני כן, נותר אביגדור עם כ־20 טנקים כשירים, ש־11 מהם היו התגבורת שהגיעה עם סא“ל יוסי ממש ברגע האחרון. מאז לא פסקו אנשי החימוש מעבודה בהכשרת הטנקים הפגועים. רס”ן סמי, קצין החימוש החטיבתי, חולל נסים.

בינתיים הצליח סא“ל עמוס, ששהה בחו”ל, להפוך עולמות ולהגיע לישראל והצטרף לחטיבה עם טנקים “טריים”. יומיים לאחר שחטיבתו נשחקה כמעט כליל, נע אביגדור אל הקרב בראש החטיבה שהתחדשה כמעט כליל.

משימת החטיבה היתה – לכבוש את תל־שאמס ואת מזרעת בית ג’אן. הגבול הדרומי של גיזרת החטיבה נועד להיות כביש קוניטרה־דמשק, במקום שהוא חוצה את חן ארנבה, ומשם לתל־שאמס ולסעסע. מקום ההבקעה נבחר על סמך ההנחה – שהתאמתה – שהוא פחות מבוצר מן האחרים.

הבעיה העיקרית, בעיני אביגדור, היתה חציית שדה־המוקשים הסורי. הוא האמין כי מפלה או נצחון תלויים במהירות בה יצליח ליצור מגע עם האויב הוא בחן את איזור ההבקעה ומצאו טרשי, גבנוני ומיוער.

אביגדור חצה את חטיבתו לשני כוחות – שהצפוני כלל את גדוד 7 של אבי, ואת הגדוד הטרי של עמוס, עליו הוטל כיבוש חאדר ומזרעת בית ג’אן. הכוח הדרומי כלל שני גדודי טנקים ־ ה־5 תחת פיקוד סא“ל יוש, ועוד גדוד בפיקודו של יוסי, שרק לפני שבוע עדיין חגג את ירח הדבש שלו במרומי ההימלאיה – וכן יאיר עם שרידי גדוד 4. על כוח זה הוטל לכבוש את ג’ובעתה, את הגבעות שמצפון לחן ארנבה, את מחנות חאלס ואת תל־שאמס. בראש הכוח הזה נעו שרידי חטיבת “ברק” ומנצח עליהם סא”ל יוסי.

ערב ההתקפה השתתף רס"ן דב בפגישה בין יוסי לאביגדור, בה נטל חלק גם יאיר. דב סייר עם אביגדור במספר עמדות־תצפית, מהן ניתן להשקיף על איזור ההבקעה ושם ביקש: למען זכר מפקד החטיבה וחייליה שנפלו, היוּתן לשרידי החטיבה לנוע בראש ההבקעה הישראלית לסוריה? אביגדור ענה שכבר החליט, כי יוסי יהווה את ראש החוד של הכוח הדרומי; ואבי־ של הצפוני.

אותו יום נחשף באיזור חושניה קבר האחים של 14 חיילי יחידת חימוש, אשר נפלו בשבי הסורים ונרצחו על־ידם. הם נכפתו בידיהם וברגליהם ואיש אל רעהו, וכך נרצחו ע“י הסורים הנסוגים וכך נקברו. רטט של תיעוב ושנאה עבר בחיילי צה”ל על רמת הגולן.

בערב יום ד', לאחר קבוצת־הפקודות הפיקודית, כינס אביגדור את קציניו. הוא הביט בהם ונזכר באשר עבר עליהם בארבעת הימים האחרונים. הם היו עייפים ובקושי מנעו את עיניהם מלהיעצם. אך אלה היו אנשים שהמדינה חבה להם חוב כה גדול. רגשנות־פתאם אחזתו והוא פתח בנאום נרגש. הוא פירט את תוכנית ההבקעה וניצול־ההצלחה. אך הניסוח היבש של פקודות־קרב בסדרן ההגיוני, השגור בעל־פה בפי כל קצין, הפך בפיו למשא מרטיט. בהביטו בקציניו אדומי־העיניים מעייפות, אשר הנהיגו את אנשיהם בקרב בגבורה רבה כל כך, נחה עליו רוח המליצה. בהוליכם את יחידותיהם לנצחון – אמר להם – יהיו נוקמים את נקמת חבריהם שנפלו; ומעל לכל – את נקמת אלה שנרצחו באכזריות כה רבה.

דב הצטרף אל מפקדתו הקדמית של אביגדור, בשעה 11 חצו יחידות של מה שהיתה פעם חטיבת ברק את “הקו הסגול”, במסגרת הטיבה 7. שרידים של חטיבה אשר נלחמה ממש עד אחרון חייליה – והנה קמה מן האפר והיא שועטת בראש צבא ישראל…

בעמדו לצד אביגדור ובלוותו במבטו את יחידתו של יוסי הפותחת בהתקפה, בעוד הטנקים של יאיר מחפים עליה – התכסו עיני דב בדוק של ערפל. הטנקים דהרו לקרב, כשהם מלווים בשאגת הארטילריה והסיוע הצמוד של חיל האויר.

הוא נשא עיניו אל על, בטוח שגם בן־שוהם, ישראלי והאחרים שנפלו, מלווים את החטיבה ברגע זה. חטיבה ש־90 אחוז ממפקדיה נפלו או נפצעו; שרק סמ“פ אחד ושני מפקדי מחלקות שרדו בה מסגל הפיקוד המקורי; שאפילו מ”ס אחד לא ניצל מקרבות היממה הראשונה – ובכל זאת, הנה שרידי החטיבה שוב יוצאים למלחמה.

מול כוחו העיקרי של אביגדור ניצב “חיל המשלוח המרוקני” – כחטיבה – שנסתייע בכ־40 טנקים ואשר חיפה על מבואות מזרעת בית־ג’אן, ואילו כנגד המאמץ הדרומי, בפיקודו של יוסי, התייצבה חטיבת חי“ר סורית, חמושה בנשק נ”ט ומתוגברת בכ־35 טנקים,

כוחות החלוץ גילו את הפרצות בשדה־המוקשים הסורי ובחיפוי ארטילריה וסיוע חיל האויר – פרצו דרכם. הקרב התנהל בטווחים קצרים ובשטח מיוער ומכוסה צמחיית שיחים עבותה.

המאמץ הצפוני, בפיקודו של אבי, הבקיע דרך השטח המיוער ובקרב מר ועיקש השתלט בהדרגה על הגבעות החולשות וכבש את צומת־חאדר. החטיבה הסורית ה־68 (מן הדיביזיה הסורית ה־7), נסוגה לפניהם ונאלצה, תחת לחץ כבד, לנטוש את חאדר.

כעבור ימים מספר ניצב מפקד חטיבה זו, קולונל ראפיק חילאווי, דרוזי, על מגרש־המיסדרים של מחנה צבאי במבואות דמשק. שם נתלשו סימני הדרגה מעל כתפיו, עיניו נחבשו והוא הוצב לפני כיתת יורים. בית משפט צבאי דן אותו למוות בעוון נסיגתו, אשר כאילו אימתה את החשדות העמוקים שהמשטר בסוריה רוחש כלפי הדרוזים.

הכוחות של אבי ועמוס המשיכו לנוע לעבר מזרעת בית־ג’אן, אך נבלמו על־ידי התקפת־נגד של כ־40 טנקים וחיל־האויר הסורי. ברם, ביום ו', ה־12 באוקטובר 1973, פרצו כוחותיהם אל תוך מזרעת בית־ג’אן, קרבות עזים נמשכו בכפר במשך כשש שעות, כשהלוחמים יורים איש על אויבו מטווחים קצרים ביותר, והסורים מטילים התקפות נגד בזו אחר זו מצפון וממזרח.

המח“ט, אביגדור, שיגר כוח־חיפוי נוסף, מדרום, להדוף את התקפות־הנגד הסוריות ועד לשעה 5 אחה”צ ביום ו', ה־12 באוקטובר היו מזרעת בית־ג’אן והגבעות מסביב לה מוחזקות איתן בידי כוחות ישראלים. כוחות חי"ר של גולני בסיוע יחידות שריון נערכו להגנה עליהן. בקרב זה, הפגיזו והפציצו מטוסים סוריים והארטילריה הסורית את שדה הקרב, ללא אבחנה.

בגיזרה הדרומית של החטיבה ניטש הקרב החשוב הראשון של יוסי על תל־אחמר, החולש על חן־ארנבה מצפון. הסורים לחמו בחירוף נפש בטילי נ"ט עד שהודברו; ועם כיבוש התל נוצרה חבירה בין האגף הימני של אוגדת רפול ואגפה השמאלי של אוגדת לנר.

עד לערב יום ה', ה־11 באוקטובר, השלים הגדוד ה־5 את כיבוש הכפר הדרוזי חרפא, ובבוקר המחרת השתלט גדודו של יוסי על צומת מע“ץ ושם ספג התקפה קשה מן האויר, יוסי עצמו נפצע, אך הוסיף לפקד על גדודו. הוא נצטווה לתקוף את תל־שאמס, התל החולש על הכביש הראשי לדמשק. שלוש פעמים ניסה גדודו להתקדם, אך בכל פעם הוכה לאחור על־ידי גשם של טילי נ”ט, שנורו מעמדות חבויות בין סלעי־הבזלת של ה“לג’ה הקטנה”, משני עברי הכביש, ואשר הפכו את השטח לבלתי עביר.

אז ניסה אביגדור לתקוף עם שני גדודים, ה־4 וה־5, בחיפוי הדדי ובאיגוף רחב דרך ה“לג’ה”. הגדודים דילגו בתוך שטח קשה־למעבר זה, תוך קרב בו השמידו כ־20 טנקים סורים מטווחים עד ל־3 קילומטרים, אולם בסופו של דבר גברו קשיי־השטח וההתקפה נבלמה.

אביגדור, שהעתיק את מפקדתו הקדמית לחאלס, החליט עתה לתקוף את תל־שאמס באיגוף עמוק משמאל לכביש, על־פני דרך עפר עבירה למדי ובחיפוי הגדודים 4 ו־5 על הכביש הראשי. חיל־האויר הסורי הגיב בגיחות נואשות, והפגזה כבדה ליוותה את הכוח הישראלי המתקדם. אביגדור הזעיק אליו לחאלס את יוסי, ומעל מרפסת של בית ערבי צפו שניהם על השטח ותיכננו נתיב גישה שיאפשר ליוסי להפתיע את האויב ולתקוף את תל־שאמס מן העורף.

בעוד הם צמודים אל משקפותיהם וגוחנים על תצלומי־האויר הפרוסים לפניהם, היה דרוזי קשיש, מתושבי הכפר פורס מיני מזונות לפניהם ומגיש להם קפה טורקי מצויין. לנוכח פני השטח הקשים והעמדה החולשת של תל־שאמס, הגיע אביגדור למסקנה, שסיכויי ההצלחה אינם אלא 50 אחוז. הוא החליט שהואיל וכך, אין הוא יכול להורות על ביצועה. אולם יוסי התנדב לתקוף והתייצב בראש גדודו.

הגדוד אורגן בשתי פלוגות, ובסך־הכל מנה עשרים טנקים. אחת הפלוגות היתה מוכנה לנוע; השנייה עוד תיחמשה. אביגדור החליט שלא להמתין עד שתסיים, אלא הורה לה להיכנס לקרב אחרי הפלוגה הראשונה – כעבור חצי שעה.

מעל מרפסת הבניין בחאלס עקב אביגדור במשקפתו אחר הכוח של יוסי, שנע בזהירות בין סלעי ה“לג’ה” על שביל־העפר. עד מהרה דיווח יוסי כי הגיע עם 8 טנקים אל המדרון העורפי של תל־שאמס, כ־500 מטר מן התל. הוא אמר, כי הוא מותיר שני טנקים לחיפוי ועם היתר יסתער.

האישור ניתן לו.

הארטילריה הישראלית התמקדה על התל, וב־4.30 אחה“צ החלה ההסתערות. הטנקים הישראליים העפילו במדרון והכל היו משוכנעים כי הנה נכבש היעד. אך ברגע האחרון נפגעו ארבעה מתוך ששת הטנקים התוקפים על ידי טילי נ”ט. אביגדור ניסה לחלץ את הכוח של יוסי בעזרת הכוח המחפה שעל הכביש הראשי לדמשק, אולם אף כוח זה נתקל במחסום של אש נ"ט. כוח סיור שוגר רגלית, לפנות את הפצועים.

לימים הודה אביגדור כי ההתקפה היתה טעות. רק לאחר שכוח יוסי כבר יצא לדרכו נזכר אביגדור לבקש את אישור רפול, מפקד האוגדה, אשר נתן את האישור בדיעבד, שכן, כבר לא ניתן היה לעצור את הכוח. בשלב זה, כבר היתה עייפות־הקרב ניכרת ביותר בין המפקדים הישראלים, ואין ספק שאחד מביטוייה היה מקרה זה של אי־התייעצות מראש עם רפול.

העובדה שהתקפה זו היוותה בזבוז מיותר של השריון הומחשה במוצאי־שבת, ה־13 באוקטובר, כאשר רפול הטיל את כיבוש תל־שאמס על חטיבת הצנחנים ה־31. הצנחנים שהסתערו בלילה, כדרכם מאז ומתמיד, כבשו את התל במחיר ארבעה פצועים בלבד.

כאשר התנדב יוסי למשימה המסוכנת של עקיפת תל־שאמס והתקפתו מאחור, היו שבעה מתוך שמונת הטנקים שלו נתונים לפיקוד של קצין ואילו בשמיני היה המט“ק סמל. הכוח עקף את התל מצפון־מזרח והגיח על המדרון האחורי בעורפם של הטנקים הסורים, שהיו נתונים בקרב־אש עם מותר כוח חטיבה 7, על כביש קוניטרה־דמשק. הטנקים של יוסי תפשו עמדות בין סלעי ה”לג’ה“, מבלי שהסורים יגלום, ואז החלו “לקצור” מאחור בטנקים הסוריים, ברכב מפקדות ובנגמ”שים.

בזה אחר זה הם נדלקו, ועדיין לא הבחינו הסורים כי הם נפגעים מעורפם. יוסי ניצב בצריח, השקיף על סביבו ומשלא גילה טנקים או תותחים נוספים של האויב – החליט לנצל את שעת האור האחרונה ולנוע לכיבוש התל.

בהגיע ששת הטנקים התוקפים אל כמחצית המדרון, התגלו כוחות סוריים שלא נפגעו באגף שמאל. הם ירו מטח אחד מרכב הטילים שלהם. אחד הטילים חלף בשריקה מעל ראשו של יוסי וכבל ההנחייה נכרך סביב קסדתו וכתפיו. מיד לאחר מכן פגע טיל שני במטרה.

יוסי ניעור מעלפונו ומצא עצמו על הקרקע, כשרגלו האחת ויריכו מרוסקות. נהגו זחל וקרב אליו, ועל פי פקודת יוסי חזר אל הטנק הבוער וחילץ את מכשיר־הקשר. המום־למחצה תפש יוסי במכשיר ודיווח על מצבו. אחר גררו הנהג אל מחפורת, במרחק כ־15 מטרים מן הטנק; ושוב חזר במרוצה אל הטנק וחילץ מיכל מים.

רופא אשר שמע את דיווחו של יוסי, נתן בקשר הוראות לנהג כיצד לטפל במפקד הפצוע. הנהג קרע את בגדיו ואת בגדי יוסי לתחבושות, חבש את הרגל והירך הפצועות ושמר על יוסי לבל יאבד את הכרתו. למרות שיוסי הפציר בו, כי יעזבנו ויציל את עצמו, סירב הנהג לנטוש את מפקדו. במשך שעות שכבו השנים במחפורת בשטח האויב וחיכו. לפתע, הגיע לאוזניהם בחשיכה קול פעמי סיור קרב. במכשירי הקשר שמעו מזה זמן, כי סיור, בפיקודו של אחד בשם ג’והני ועם רופא, יצא לחפשם. הארטילריה הישראלית הגבירה את הפגזת התל, לאלץ את הסורים להשפיל ראשיהם,

הפסיעות התקרבו. לפתע קרא יוסי בקול: “ג’והני, היזהר! יורים כאן!” ומן החשיכה נשמע קולו של ג’והני: “יוסי, שתוק! אני המפקד כאן !”

מסעו הארוך של יוסי, שהחל בהרי ההימליה, כאשר נאלץ לקצר את ירח־הדבש שלו בגלל פרוץ המלחמה – נסתיים בבית החולים רמב"ם בחיפה.

אוגדתו של דן לנר הבקיעה אל תוך המערך הסורי שבצידי כביש קוניטרה־דמשק שעתיים לאחר שאוגדת רפול ביצעה את חדירתה צפונה יותר.

גדוד אחד מחטיבה 79 של אל“ם אורי, התפרס והעניק חיפוי בעוד שחטיבה 17 של אל”מ רן תקפה על הכביש הראשי. היה זה אותו בן שנפצע בהיתקלות הראשונה של חטיבתו עם הסורים, עוד ביום א', על כביש יהודיה, אולם “הסתלק” מביתי החולים וחזר, עטוף תחבושות, ליטול את הפיקוד על חטיבתו.

רן, שאביו פקד על אחת מיחידות הפלמ"ח המפורסמות, במלחמת העצמאות, היה קיבוצניק טיפוסי, יפה־תואר ושערו הבהיר משווה לו מראה “כמעט אנגלו־סקסי”. הוא סיים את חוק לימודיו כמהנדס־מכונות והיה איש צבא־הקבע. ככל בני דורו, שבע מלחמות. זמן קצר לפני יום־הכיפורים נפצע בתאונת־דרכים אחיו הצעיר, שבשירות חובה; ועדיין היה נטול הכרה, כאשר נפצע רן במלחמה. האח השלישי, יוסף, קצין שריון, נהרג בקרב הבלימה. מותו שלל מישראל מלחין צעיר ומבטיח.

כאשר שמע רב־אלוף אלעזר כי רן נפצע, ובידעו את הגורל אשר פקד את אחיו, נתן פקודה – שהיא תקפה לגבי כל בנים יחידים בצה"ל – לשחרר את רן מן השירות ביחידה קרבית. אך רן סירב לציית לפקודה. “אינני ילד”, אמר, “זוהי מלחמת העם כולו ואיש לא יחליט בשבילי אם אלחם או לא”.

כאשר יחידת הסיור שלו מובילה, התקדם רן תחת הרעשה איומה. 17 טנקים של יחידת הסיור נפגעו והיה ברור כי החטיבה נקלעה למצב קשה מאד, וכי הסתערה על מערך נ"ט עיקרי של האויב – ממש עם הראש אל הקיר.

בראות זאת לנר, החליט לחלץ את חטיבת רן, הוא פקד על הגדוד ה־2 של חטיבת אורי לסייע בחילוץ, וליטול את מקומו. אך כאשר המצב נראה נואש ביותר, פיתח הגדוד האחר שבחטיבת רן התקפה נוספת, ושני הטנקים הקדמיים הגיעו עד לצומת חן־ארנבה.

מששמע לנר זאת, הורה בקשר לחטיבה 79 לחדול ממאמצי החילוץ ותחת זאת ־ לנצל את ההבקעה שהושגה.

חטיבת אורי חלפה על פני חן־ארנבה, ובעקבותיה נעה חטיבה 19, אשר הועברה ביום הקודם מאוגדת פלד לאוגדת לנר. חטיבה זו פנתה דרומה לעבר ג’בע וכבשה את תל־שער. בהתקפה נפגע זחל“מו של אל”מ אורי והוא נטשו ועבר לטנק.

הסורים לחמו ביאוש וביצעו התקפת־נגד – אך זו נהדפה.

רן, שבחטיבתו נותרו אך חמשה טנקים תקינים, מצא את עצמו מול כוח סורי, אשר נעקף בהסתערות הישראלית, וכביכול, נותק. כוח סורי זה השתלט עתה על הכביש הראשי, סמוך לחן־ארנבה, וחלק מכוחות אוגדת לנר נותקו. הם לא יכלו לקבל אספקה או לפנות פצועים. כל הלילה לחמו הטנקים הישראלים באנשי חי"ר סורי חמוש בבזוקות, אשר “שרצו” בשטח אשר הפך למלכודת־מוות לטנקים הישראלים. אורי החל לקדם את עוצבתו, אשר נותרה מאחור במשימת חיפוי. מפקד הכוח המוליך נהרג, ומפקד הכוח השני נפצע.

בשלב זה קידמה האוגדה גדוד צנחנים, אשר עסק כל הלילה באבטחת השריון. במצוד על החוליות הסוריות ובפינוי הפצועים. בראות הצנחנים את מצב התשישות האיום, בו היו שרויים אנשי־השריון, נדהמו, ללא אומר נטלו על עצמם את חימוש ותידלוק הטנקים, והגישו לשריונאים תה ומזון, בעוד הללו נחים.

בינתיים, החל הפיקוד הסורי מגלה סימני־יאוש ראשונים. את הבטחון בנצחון. שאיפיין את שידורי הערבים בחמשת הימים הראשונים למלחמה, נטל עתה טון של היסטריה. ולא בכדי. צה"ל היה מתקדם אל תוך סוריה כנגד צבא סורי שהתדלדל מאד. חיל־האויר הישראלי הרס רבים ממערכי הטילים הנגד־מטוסים, והחל לפשוט במרחבי סוריה, כשהוא מפציץ מטרות אסטרטגיות כמו מאגרי־דלק ותחנות־כוח.

היה מצב שבו טייסים סורים, אשר חזרו ממשימה, לא הצליחו למצוא אף מסלול־נחיתה תקין אחר לנחות עליו. אחדים מהם נחתו על כבישים, שהורחבו מבעוד זמן למטרה זו. חיל האויר הישראלי, שחזר ופגע בשדות התעופה הסוריים, מנע מהם מלקלוט את “הרכבת האוירית” המאסיבית שהפעילו הסובייטים במטוסי־תובלה מרובים. ואילו התקפות חיל־הים הישראלי על נמלי סוריה, סיכנו את נתיב־האספקה הימי שהפעילו הרוסים.

עיקר הצבא הסורי נערך במבואות דמשק, ואילו המשימה של בלימת או האטת ההתקדמות הישראלית הוטלה על “לגיון זרים” ערבי, שכלל עוצבות ויחידות ממרוקו, מסעודיה, מכוויית, מעיראק, ומאוחר יותר – גם מירדן, החלו מתפרסמות הודעות שאמרו, כי אפילו אם תיפול דמשק, תוסיף סוריה להילחם.

ממשלת סוריה שיגרה בקשות נואשות לעזרה. הנשיא אסד, אשר לפני מספר ימים ביקש מן הרוסים להשפיע על הנשיא סאדאת למען יסכים להפסקת־אש – כאשר נראה כאילו כל רמת הגולן תיפול במהרה בידיו – היה עתה מודע היטב לשגיאה ששגה בכך שלא עמד בתוקף על הפסקת אש. ובעוד שהצבא הסורי הקיז את דמו ונלחם על נפשו בשערי בירתו, היה הצבא המצרי יושב בשקט על הגדה המזרחית של תעלת־סואץ, מסתפק בהישגיו ומהסס לסכן את הצלחתו.

אסד התחנן אל המצרים, כי יפעילו לחץ על צה"ל ובכך יקלו על צבאו. הגנרל אסמאעיל, שר ההגנה המצרי, הבטיח לפעול. ואמנם, לימים תירץ את ההתקפה הכושלת של השריון המצרי, ב־14 באוקטובר, ברצון להקל את הלחץ מעל הצבא הסורי.

הסורים אף פנו אל בני־בריתם הרוסים, והללו הגבירו את “הרכבת האוירית”.

מודעת לעובדה שבחזית הסורית נשקפת סכנת התמוטטות, החלה מוסקבה להפיץ איומים באמצעי־התקשורת הסובייטים, על כך ש“ברה”מ לא תוכל להישאר אדישה לפשעיו של צבא ישראל“. שגריר ברה”מ בארה“ב, אנטולי דוברינין, הביא את האיום הסובייטי לפני ד”ר קיסינג’ר, שר החוץ האמריקני, ורמז כי כוחות מוצנחים סובייטים הועמדו הכן, לנוע להגנת דמשק.

ספינות נוספות של צי ארה"ב תיגברו את הצי הששי בים התיכון. והצי הסובייטי יצא להגן על נמלי לטקיה ותרסוס. בתרסוס טובעה ספינת־משא סובייטית, נושאת משלוחי נשק, בקרב־טילים בין הצי הישראלי ויחידות־צי סוריות.

ברה"מ פתחה בקריאות אל יתר מדינות ערב לחוש לעזרת אחיותיהן, ליאוניד ברז’נייב פרסם תוכן איגרת ששיגר לחווארי בומדיאן, שליט אלג’יריה, בה נקרא הלה לעשות את “חובתו הערבית”. טנקים סובייטים, נשלחו דרך יוגוסלביה עבור יחידות צבא אלג’יריה, אשר נועדו להישלח לחזית המצרית.

בישראל, ללא קשר עם התפתחויות אלו, כבר נפלה החלטה שלא לחתור לכיבוש דמשק. הובן כאן שלכיבוש הבירה הסורית עלולה להיות השפעה רצינית על העולם הערבי, בעוד שערכו הצבאי של כיבוש כזה היה מוטל בספק. כיבושה של עיר בת מיליון תושבים עויינים עלול להתגלות כמשימה יקרה מאד. הפיקוד הישראלי היה מודע היטב גם לסכנה אשר במשיכת כוחותיו המוגבלים וריתוקם אל מרחבי סוריה. כאשר אל שיקולים אלה נוספו העניין שגילתה ברה"מ באבטחת דמשק והאיומים הסובייטים – היה ברור שאין זה מן האינטרס של ישראל להתקדם מעבר לנקודה בה ניתן לאיים על דמשק באש תותחים.

רק מספר התקפות מן האויר על מטרות צבאיות מוגדרות בתוך דמשק אושרו על־ידי ממשלת ישראל, וביניהן – התקפה מוצלחת מאד על בניין המטכ"ל הסורי. וגם התקפות אלו אושרו רק לאחר שהסורים ירו טילי קרקע־קרקע מסוג “פרוג” על מטרות אזרחיות בגליל. עיר־העולים מגדל העמק, שליד נצרת, וכן הקיבוץ גבע, היו בין המטרות שהותקפו בטילים אלה. הנזק שגרמו הטילים היה מועט ואולם המשמעות של התקפה ללא־אבחנה על מטרות אזרחיות לא נעלמה מעיני ממשלת ישראל. אף על פי כן לא ניצלה ישראל בשום שלב את יכולתה להפגיז את דמשק. נותר רק עצם האיום.

בבוקר יום ו‘, ה־12 באוקטובר, קידם לנר את אוגדתו. חטיבה 19 נעה דרומה וכבשה את נאסג’. חטיבה 17 נתקלה באש מתל־מסחרה, עקפה אותו והגיעה אף היא לנאסג‘. חטיבה 79, של אורי, נעה בעקבות השתיים, ובאיזור נאסג’ נעצרה לתדלק.

אז פקד לנר על חטיבות 17 ו־19 לעלות על כנקר, צעד שנועד לאגף את סעסע ולקדם את אוגדתו על הכביש לדמשק. את מפקדתו הקדמית הציב על תל־שער.

שוב סבלה חטיבה 17 אבידות קשות. גדוד משל חטיבה 19 הגיע עד תל אל־מאל, ובכך תיגבר את האגף הדרומי של החטיבה, בעוד שעיקר הכוח של שתי החטיבות התקדם, על אף האבידות, וכבש את גבעה 127, 4 ק"מ מדרום לכנקר, כבר החלו מתגלים סימנים שהאויב נשבר. לראשונה היו הסורים במנוסה וכוחותיו של לנר הגבירו את הלחץ.

חטיבה 79 עמדה לסיים את התידלוק תוך מחצית השעה ונצטוותה להצטרף אף היא להתקפה על כנקר.

לנר ניצב על תל־שער ועקב במשקפת אחר כוחותיו על כביש נאסג’־כנקר. ברגע של הפוגה בקרב, היטה את המשקפת כלפי דרום ־ וקפא על עומדו. שם, בריחוק של כ־10 קילומטרים, היה כוח שמנה בין 100 ל־150 טנקים אשר התפלג לשני כוחות והתפרס לתנועה צפונה, אל עבר אגפו החשוף.

לרגע דימה כי זוהי אוגדת־פלד, שהצליחה אף היא להבקיע את המערך הסורי על “הקו הסגול”. אך בירור עם פיקוד צפון העלה, כי מוסא פלד “תקוע” ברפיד וכי אין אלה כוחות ישראליים. אז הבין לנו, כי זהו כוח אויב טרי, העומד להסתער על אגפו, שנחשף תוך כדי הרדיפה אחר הסורים הנסוגים.

מיד פקד על חטיבה 79 של אורי להפסיק את התידלוק ולהתפרס בכל המהירות מדרום לנאסג'. ועל 17 ו־19 פקד לחדול מן הלחץ לעבר כנקר ולסגת, כדי לגונן על האגף הדרומי. הפקודה הפתיעה את המח"טים והם ניסו להתווכח עמו. סוף־סוף הסורים נסוגים – טענו – והנצחון כמטחווי־יד. אך הוא סירב להיענות לבקשותיהם וציווה עליהם לסגת ללא דיחוי.

בינתיים, וללא כל קשר עם ההתפתחות באגפו הדרומי של לנר החליט חופי לתגבר את כוחותיו של לנר וציווה על פלד להעביר ללנר את חטיבה 20 שלו. ואכן, מיד לאחר שלנר גילה את כוח האויב באגפו, התייצב בפניו מח"ט 20. לנר פקד עליו לפרוס את חטיבתו בין תל־מסחרה ותל אל־מאל.

בפרוץ המלחמה שלחה ממשלת עיראק – בהתאם להבטחתה לשר ההגנה המצרי, הגנרל עלי אחמד אסמאעיל – את הדיביזיה המשוריינת ה־3 שלה לסוריה. שתי חטיבות של דיביזיה זו – המשוריינת עם 130 טנקים והממוכנת עם 50 טנקים – חצו את הגבול בשבוע הראשון של המלחמה, אליהן הצטרפה, כעבור ימים מספר, החטיבה המשוריינת הנוספת עם 130 טנקים.

בבוקר יום ו', ה־12 באוקטובר, הגיעו הטנקים העיראקים אל גבול “הלג’ה הגדולה”, ושם הורדו מעל המובילים. מכאן נע הכוח העיראקי על־פני המישור אל עבר האגף הדרומי של הכוח הישראלי, שהיה עולה על כנקר ומאיים על הבסיס הצבאי הגדול שבקיסווה, ממערב לדמשק. החטיבה המשוריינת נעה בכיוון צפון. בעוד שהחטיבה הממוכנת נעה לצפון־מערב, אל תל־מסחרה.

ראשונה נתקלו העיראקים בכוח של חטיבה 79 של אורי וניטש קרב, שהגיע לטווחים של 300 מ'. 17 טנקים עיראקים נפגעו ־ והכוח העיראקי נעצר.

רד הלילה ולנר ידע, כי הכוח שמולו ־ שעתה זוהה בוודאות ככוח עיראקי ־ עומד לתקוף. מח"ט 20, שהיה מוטרד עקב איחור בהגעת אחד מגדודיו, שיגר קצין קישור בג’יפ לחפש את הגדוד האובך. בחשיכה התנגש הג’יפ בטנק. הקצין זינק לנזוף במפקד הטנק על כי סטה ממסלולו, ולחרדתו גילה כי זהו טנק עיראקי.

הגדוד הישראלי שאבד, ושנקלע אל לב הכוח העיראקי, חילץ את עצמו לבסוף, בסיוע הארטילריה.

לנר ערך את כוחותיו לקרב. חטיבה 19 נפרסה למרגלות תל־שער, על הכביש. חטיבתו של אורי נפרסה מצפון ל־19 עד לצומת ומשם דרומה, לעבר נאסג‘. חטיבת רן נפרסה על הכביש, בין חטיבת אורי לנאסג’. ואילו חטיבה 20 התייצבה על כביש מסחרה־ג’בע. הנה כי כן, בנה לנר מעין תיבה, שצלעותיה היו תל־מסחרה, ג’בע, צומת מע“ץ ונאסג‘. היא נשארה פתוחה כלפי האויב בין מסחרה לנאסג’. רוחב הפיתחה היה כ־7 ק”מ. זה היה מארב שכל מפקד שריון חולם עליו.

ירח מלא עלה והאיר את הלילה, כאשר סגנו של לנר, תא"ל משה וקצין־המודיעין שלו דיווחו לו שהאויב החל לנוע אל תוך הפיתחה. לנר לא האמין להם ועלה לנקודת תצפית להיווכח במו עיניו.

כל תותחי האוגדה והטנקים שלה כוונו פנימה, אל מרכז ה“תיבה”, והפקודה שניתנה למט"קים היתה ־ לירות בכל מטרה נעה.

לפתע, עצרו העיראקים וב־9 בערב השתרר שקט.

דיווחיו של לנר יצרו בפיקוד הצפון אווירת מתיחות וציפייה. אך משחלפו השעות ומאום לא אירע, החלו להישמע בפיקוד הערות עוקצניות. לנר חש אי־נוחות.

בינתיים, תוגברה הדיביזיה העיראקית ה־3 על־ידי החטיבה המשוריינת הנוספת שלה בשעה 3 בבוקר יום השבת, ה־13 באוקטובר, פתחו העיראקים בהתקפה אוגדתית ונעו היישר אל תוך ה“תיבה” של לנר. כוחותיו של לנר נצרו את האש, והעיראקים המשיכו לנוע אל תוך המלכודת. אור ראשון החל מפציע במזרח. כאשר הישרמנים" של חטיבה 19 פתחו באש, היו הטנקים העיראקים בריחוק 200 מטר מהם.

הקרב ניטש ועד מהרה החלו העיראקים בנסיגה. הם הותירו מאחוריהם כ־80 טנקים מושמדים, ומן הכוח הישראלי לא נפגע אף טנק אחד. החטיבה הממוכנת העיראקית נשאה בעיקר האבידות. הצבא העיראקי נסוג באי־סדר, לאחר שאיבד תוך דקות כמעט חטיבה שלמה בקרב־השריון הראשון בהיסטוריה שלו. כוחות לנר ניצלו את ההצלחה וכבשו את תל־מסחרה ותל נאסג'. צנחנים ערכו את הטיהור בחפירות על התלים.

עם כניסת השריון העיראקי לשדה־המערכה הגיעה במהרה דיביזיה משוריינת שניה. אז החליט חופי לבצר את אגפיו תוך פיתוח מאמצים מקומיים לשיפור העמדות הישראליות. יחידות של חטיבה 7 כבשו את הגבעות שמדרום ומצפון לנאסג', והדפו שורת התקפות־יום והתקפות לילה על מזרעת בית־ג’אן, תל־שאמס ותל אל־מאל, עד להיכנס הפסקת־האש לתוקפה. זיהוי של כלי־נשק מערביים בין נשק השלל, לרבות שריוניות א.מ.ל., העיד כי גם יחידות סעודיות הצטרפו למערך האויב.

כל אותה תקופה יזם רפול פשיטות־לילה של צנחנים ושל אנשי גולני על טנקי אויב, מוצבים וצירי־אספקה – והיו אלה פשיטות מוצלחות מאד. חטיבת גולני לבדה רשמה לזכותה השמדת יותר מ־20 טנקים בפשיטות אלו.

אכן, רפול היה המפקד הישראלי האחד שקיים את מסורת הלחימה בלילה מאחורי קווי האויב, שהתגבשה בצה"ל במרוצת השנים.

כוחותיו של לנר הגיעו לתשישות מוחלטת, לאחר הפריצה לתוך השטח הסורי. אף על פי כן כבשה חטיבה 19, שני תלים בעלי חשיבות אסטרטגית, שבימים הבאים הוכחו כחיוניים להגנת הקו הישראלי – תל ענתר ותל עלקיה. בשלב זה המחסור בפגזי 155 מ"מ (ששר הבטחון, משה דיין, רמז עליו כעבור מספר שבועות בנאום בכנסת) הפך לחמור. כן החל להיות מורגש המחסור בתחמושת לטנקים. ניתנה, אפוא, פקודה לעבור להגנה.

אולם ביום ג', ה־16 באוקטובר 1973, שוב הותקפה אוגדת לנר. כוחותיו דיווחו, כי טנקי צנטוריון עולים עליהם. אך כאשר הם התקרבו עד שניתן היה לראות את הנסים האדומים על האנטינות, התברר כי אלה הם ירדנים. היתה זו החטיבה המשוריינת ה־40, אשר חצתה את הגבול הסורי ב־13 באוקטובר.

צחוק הגורל הוא שדווקא חטיבה מעולה זו הוחשה לסוריה להגן על דמשק מפני צה"ל. בספטמבר 1970, כאשר חוסיין נלחם על חייו בחוצות רבת־עמון נגד אירגוני המחבלים הפלשתינאים, ניסו הסורים לנעוץ סכין בגבו ושלחו אוגדה משוריינת לפלוש לירדן בגיזרת אירביד־רמתניה. החטיבה הירדנית, אשר לחמה אז באומץ רב נגד השריון הסורי העדיף במספרו, היתה החטיבה ה־40 (בסופו של דבר, שוכנעו אז הסורים ע"י בני בריתם הרוסים לסגת, כאשר נתגלו סימנים של אפשרות להתערבות אמריקנית־ישראלית נגד הכוח הפולש).

מלחמת יום־הכיפורים באה על חוסיין במפתיע. עד מהרה הופעל עליו לחץ להצטרף למלחמה, אך הוא הבין כי בעוד שבהימנעו מכך, הוא מרתק כוח ישראלי אל גבולו, הנה כניסתו למלחמה תחשוף את כוחותיו להתקפות חיל־האויר הישראלי. די היה לו בנסיון שרכש ב־1967. יתר על כן, לא היתה לו סיבה לרחוש יתר אהדה לשכניו מצפון, ואף לא שכח כי ב־1967 הניחו לו הסורים לספוג את עיקר המחץ של מתקפת־הנגד הישראלית ולא ניסו לבוא לעזרתו.

משגדל לחץ קציניו, גייס חוסיין את מילואיו, וב־13 באוקטובר חצתה החטיבה ה־40 את הגבול ונכנסה לסוריה ותפשה את מקומה במערך בין הצבא העיראקי ליחידות הסוריות שמדרום ל“מובלעת” הישראלית.

הירדנים התקדמו לעבר תל־מסחרה ובהיותם מול תל אל־מאל – פנו לפתע מערבה. אל"מ רן העלה את חטיבתו אל מדרונות התל ופתח באש. 28 טנקים ירדניים נפגעו. החטיבה הירדנית נסוגה.

עתה פתחו העיראקים, כנראה ללא תיאום עם הירדנים, בהתקפה מכפר־שאמס אל עבר תל־ענתר ועלקיה. החטיבות 19 ו־20 בלמו את ההתקפה, בעוד שחטיבתו של רן פתחה באיגוף עמוק מדרום. בקרב שנמשך מספר שעות השאירו העיראקים כ־60 טנקים בוערים בשדה המערכה.

התיאום בין הצבאות הערביים השונים בחזית הסורית התגלה כלקוי ביותר. מדי בוקר, בין השעות 10 ו־11 תקפו העיראקים והירדנים את דרום המובלעת, בסיוע חילות האויר העיראקי והסורי. אך רק לעתים רחוקות היה תיאום בין הכוחות. פעמיים יצאו הירדנים לתקוף, אך העיראקים לא הצטרפו להתקפה. לעתים קרובות פגעה הארטילריה העיראקית בכוח הירדני התוקף או הנסוג. מטוסים סוריים תקפו, ולא אחת אף הפילו, מטוסים עיראקיים.

ב־17 באוקטובר החליפה אוגדת פלד את אוגדת לנר כאחראית להגנת דרום־המובלעת. חופי פקד על פלד לכבוש את אום־בוטנה, כפר הנמצא כ־6 ק"מ ממזרח לקוניטרה והחולש על פיתחת־קוניטרה.

היו שני מניעים להחלטה זו: הצורך להרחיב את בסיס המובלעת הישראלית ולהעניק לה עומק כלפי דרום; ואבטחתה של פיתחת קוניטרה. כמו כן היה כיבוש אום־בוטנה מעניק לצה"ל ציר רוחב נוסף אל תוך המובלעת.

גדוד הצנחנים של סא"ל אלישע, מחטיבת הצנחנים ה־31, אשר אך לפני לילות מספר כבשה את תל־שאמס, התקדם בחיפוי ארטילריה והשתלט על אום־בוטנה כמעט ללא אבידות. 6 טנקים סורים שחנו בכפר – הושמדו.

ב־3 בבוקר נתקבלה הפקודה להמשיך בהתקפה ולכבוש אף את הגבעות שמדרום לכפר. הצנחנים ביצעו זאת. עם אור ראשון הורה הפיקוד להחליף את הצנחנים בחרמ“ש. הצנחנים נסוגו וחילופי המשמרות נערכו בפאתו הדרומית של הכפר. לפתע הגיחו שמונה טנקים סורים ומטווח של 800 מ' ירו היישר אל תוך ריכוז הכוח המחליף. הפיקוד נפגע ואבדה השליטה על הכוח. אז הגבירו הסורים את אישם, והחרמ”ש ניקלע למצב ביש. נראה היה כי אום־בוטנה תאבד.

פלד הורה למח“ט 14 לקדם גדוד טנקים ולחלץ את החרמ”ש. ללא ציוד ללוחמת־לילה, נכנסו הטנקים לכפר. ארבעת הראשונים, לרבות טנק המג“ד סא”ל משה מלר – אשר לימים הפך לאחד ממנהיגי תנועת המחאה – נפגעו. מלר נפצע, ממלא מקומו נהרג וכן נהרג מפקד פלוגה. כוח נוסף, מיחידת הסיור, השמיד את הכוח הסורי התוקף ונאחז בגבעות שמדרום לכפר.

ההחלטה להחליף את הכוחות בכפר בעוד ההתקפה נמשכת, לפני התקפת־הנגד הצפויה, הוכחה כמישגה יקר.

בעוד קרב זה מתמשך כל לילה ה' ואף בבוקר יום ו', נקלעה אוגדת פלד לקרב כבד נוסף באגף המזרחי של חזיתה.

חטיבה 20 התפרסה בתלי ענתר ועליקה. בלילה הוסגו הטנקים אל חניון על המדרון המערבי, ועם שחר נעו לתפוש מחדש את התלים. בהעפילם, נפתחה עליהם אש נ"ט מטווחים של 200־ 300 מ'. התברר, כי בחסות הלילה התגנב קומנדו עיראקי ותפש את התלים. מפקד החטיבה לא היסס ופקד על הסתערות. אנשי קומנדו רבים נרמסו בזחלי הטנקים. 35 גופות של חיילים עיראקים נמנו בחפירות ורבים נוספים נהרגו במנוסתם.

אך משעלה היום נתגלה כי המישור כולו מלא בשריון אויב, המגיח מכפר שאמס. היתה זו התקפה עיראקית בכוח של דיביזיה.

הרעשה כבדה ניתכה על חטיבה 20, בעוד שהשריון העיראקי, בעדיפות מספרית של 3 כנגד 1, הוסיף להתקרב. כ־130 טנקים ולמעלה ממאה נגמ"שים השתתפו בהתקפה זו, לבד מן הארטילריה.

פלד החיש את חטיבה 19 אל אגפה המערבי של חטיבה 20. כל הבוקר ניטש קרב עז על שני התלים. בסך הכל ביצעו העיראקים שלש הסתערויות. בראשונה נעו הטנקים בראש והנגמ“שים בגל שני. בהסתערות השנייה הובילו הנגמ”שים בראש. במרחק כ־ 3,000 מ' מן העמדות הישראליות נטש החי"ר את כלי־רכבו ופתח בהסתערות רגלית, בחיפוי צמוד של הטנקים. בהתקפה השלישית שוב הובילו הטנקים.

הקרב נמשך כ־7 שעות והעיראקים, שהפעם נלחמו היטב, התמידו בו עד לצהריים. היה זה יום בו לא יכול היה פיקוד צפון לבקש סיוע אוירי, כי כל חיל־האויר הישראלי הופנה לחזית הסואץ, אל גיזרת הארמיה השלישית, שעמדה לפני כיתור על ידי כוח ישראלי שנע אל העיר סואץ.

חטיבה 20 התייצבה לקרב זה עם כוח של כגדוד וחצי. בצהרי היום כבר הצטמצם הכוח למחציתו. פיקוד צפון חיפה על המחסור בחיל־אויר בכך שהעמיד לחטיבה סיוע ארטילרי נרחב ויעיל.

במהלך ההתקפה הראשונה, הותקפה אף חטיבה 19 ורותקה לעמדותיה. אך בתמרון שריון אופייני נחלצה החטיבה ממצב זה, ביצעה איגוף רחב והתייצבה על אגפו הדרומי של הכוח העיראקי התוקף. תמרון זה הוא ששבר את ההתקפה העיראקית.

בשעה 10, עת פתחו העיראקים בהתקפתם השניה, נעה אף חטיבה 40 הירדנית מאיזור תל־חרא לעבר אגפה המערבי של אוגדת פלד, בתל אל־מאל ותל־מסחרה. הירדנים התקדמו בפריסה רחבה מאד; מולם, הוחזק תל־מסחרה רק על־ידי פלוגת טנקים ויחידה קטנה של חי"ר. ברור שמשהו השתבש במחנה הערבים, שכן שתי ההתקפות נעדרו כל תיאום והכוח הישראלי לא היסס לנצל עובדה זו.

ההתקפה הירדנית היא שהתאחרה הפעם. פקודתו של פלד היתה, שהכוח על תל־מסחרה, אותו לא ניתן לתגבר, יבלום את ההתקפה הירדנית על ידי שיניח לירדנים להתקרב עד לטווחים קרובים. ואז, לכשיסתבכו הירדנים בקרב קצר־טווח עם הכוח שעל תל־מסחרה – יותקפו מאגפם השמאלי על־ידי יחידת הסיור שהתמקמה על גבעות אום־בוטנה.

הירדנים התקדמו לאטם ועברה שעה מאז פתחו בתנועה ועד שקרבו ליעדם. דבר זה נתן שהות לארטילריה הישראלית להתרכז תחילה בעיראקים התוקפים את חטיבה 20. ובינתיים עלתה השמש וקרניה לא עוד סינוורו את עיני השריונאים הישראלים.

בצהריים קרבו הירדנים עד תל־מסחרה והחלו מעפילים במדרון. הכוח המגן העסיקם ופגע בטנקים המוליכים. ואז הופיעה יחידת הסיור ופתחה בהתקפה על אגפם. הירדנים נטשו 12 טנקים פגועים שלהם על המדרון ופתחו בנסיגה, בעוד הכוח הישראלי מזנב בהם עד 3 אחה"צ. סך כל אבידות הירדנים אותו יום היה 20 טנקים.

בינתיים התרגשה על חטיבה 20 בתל־ענתר ועליקה ההתקפה העיראקית השלישית. זו התנהלה בדביקות והעיראקים תקפו בגלים־גלים. אבידות הישראלים היו כבדות והמח"ט חש, כי נקודת־השבירה מתקרבת. תוך כדי הקרב הוא יצר לו עתודה של 3 טנקים, וכדי להקנות עומק למערכו – הציבה מאחור.

העיראקים הסתערו במעלה התל על הכוח הישראלי המדולדל, ולעתים הגיעו לטווחים של 5 מטרים. טנקים עיראקים כבר התערבבו בין הטנקים הישראלים. המצב נראה קריטי, זה היה הרגע בו פקד המח"ט על עתודתו בת שלשת הטנקים לנוע באיגוף רחב על פני המישור ולתקוף את העיראקים מצפון.

שלשה טנקים אלה אכן ביצעו את התמרון והגיעו אל האגף הצפוני העיראקי, שהיה אמור להיות מוגן על־ידי כוח סורי. העיראקים הופתעו. הופעת כוח ישראלי באגפם הצפוני הדהימה אותם ברגע הקריטי ביותר, והעיראקים פתחו בנסיגה.

כ־60 טנקים עיראקים פגועים ניקדו את מדרונות שני התלים, וכמספר הזה נגמ“שים עם גוויות של עשרות חיילים עיראקים אשר ציינו את ציר־ההתקדמות של הכוח התוקף. הערבים המשיכו בהתקפות יום־יומיות על ה”מובלעת" הישראלית, עד להפסקת־האש, אולם זה היה קרב השריון הגדול האחרון בחזית הצפון.

בליל ה־20 באוקטובר פקד חופי על יחידות של הצנחנים וגולני לכבוש מחדש את המוצב הישראלי על הר חרמון. משימת הצנחנים היתה לכבוש את מוצב “החרמון הסורי”, ועל גולני הוטל כיבוש המוצב הישראלי, שנפל ביום הראשון למלחמה. הצנחנים היו אמורים לתקוף מראש ההר כלפי מטה וגולני ־ מלמטה למעלה.

בשעה 2 בצהריים, ב־21 באוקטובר, הועלו הצנחנים במסוקים אל יעדם, בעוד מטוסי קרב סוככים עליהם. גדוד בפיקודו של סא“ל חזי תפש ואיבטח את איזור המינחת, כשמשימתו היא לטהר את השטח עד למרחק של קילומטר אחד מן המוצב הסורי. כיבוש מוצב החרמון הסורי נפל בחלק גדודו של סא”ל אלישע.

הסורים הופתעו מן ההתקפה בצהרי יום והכוח התוקף החל לנוע אל יעדו, כשארטילריה סורית מנסה לבלמו. שלשה מסוקים סורים התקרבו וכולם נפגעו באש תותחים והתרסקו למורד. הגדוד של חזי התקדם כ־7 ק“מ על הרכס, ברום של כ־2. 5 ק”מ. מסוקים סורים ניסו לתקפו, אך חיל האויר הישראלי קטע את דרכם והצנחנים צפו ממרום שיבתם בקרבות אויר שהתנהלו מתחתם!

עם רדת הלילה הסתער הגדוד של חזי על מוצב הפיתולים. הקצין שעמד בראש ההסתערות נהרג, אך אנשי הקומנדו הסורי שאיישו את העמדה נסו, בהותירם מאחור גוויות שבעה מחבריהם. חזי ואנשיו המשיכו בטיהור עד שהתקרבו למוצב הסורי. בדרכם חלפו בשטח טרשי, אותו סרקו ללא אבידות. רק למחרת גילו, כי בדרכם דילגו על פני עמדת פיקוד סורית שנפגעה פגיעה ישירה באש ארטילריה ישראלית. בעמדה נמצאו גוויותיהם של 12 סורים. אפשר וכאן המפתח לחידת הכושר הדל שגילו אנשי הקומנדו הסורים בקרב על החרמון.

גדודו של אלישע הגיח קדימה ולאחר ריכוך ארטילרי הסתער על המוצב הסורי. זה נמצא נטוש. ב־ 3.30 בבוקר ה־22 באוקטובר היה כל החרמון הסורי בידי הצני חנים. המחיר ששילמו – הרוג אחד.

אלישע ערך את כוחותיו בנכונות לחוש למוצב החרמון הישראלי, אם יתעורר הצורך בהם.

בינתיים, העפילו אנשי גולני בשלשה צירים – אותם הצירים שעליהם נערכה התקפת הנגד הכושלת בראשית המלחמה. לפניהם, על הכביש, נעו 5 טנקים. כאשר התקרבו למקום בו נשברה התקפת־הנגד שלהם ב־7 באוקטובר, נפתחה עליהם אש. כוח סורי ניכר, כגדוד קומנדו, היה פרוס על המדרון הטרשי, בנקיקים ומאחורי סלעים, כשכל חייל מצוייד בכוונות טלסקופיות ומיכשור ללוחמת לילה. טילי נ"ט הופעלו למנוע את התקדמות הטנקים הישראלים. הסורים, שקשה היה לגלותם בחשיכה אף שיכלו לאתר את הכוח הישראלי תודות לציודם המיוחד, צלפו ופגעו בחיילים הישראלים המעפילים במעלה, אחד־אחד.

המח“ט והמג”ד המוליך, שהיו בראש הכוח, נפצעו. שתי פלוגות תגבורת קודמו במסוקים, ואילו הצנחנים על ראש ההר נצטוו להתחיל בתנועה למטה. אך אנשי גולני, הלוחמים נואשות ללא מפקדם ונתונים במצב שנראה כנואש, ביצעו את משימתם ללא עזרה מן החוץ. בשעה הקשה ביותר נטל קצין האג"ם החטיבתי את הפיקוד, ריכז סביבו את שרידי יחידותיו המפוררות, ותחת אש עזה ביותר ובשאגה: “קדימה! אחרי! – סיסמת הקצין הלוחם הישראלי ־ הוליך את ההסתערות הנואשה האחרונה. הסורים נשברו ואחד־אחד נצודו ונעקרו מתוך עמדותיהם. בשעה 10, ב־22 באוקטובר, היה החרמון כולו בידי צה”ל. גולני שילמה מחיר כבד ־ 51 הרוגים ומאה פצועים.

כעבור מספר ימים רואיין בטלביזיה הישראלית סמל צעיר של גולני, מן המשתתפים בקרב. בעגה מזרחית כבדה, אך בטון של כלאחר יד, סיפר את סיפור הקרב. “נאמר לנו שהחרמון הוא העיניים של המדינה”, אמר, “וידענו שאנחנו מוכרחים לקחתו בכל מחיר”.

בערב ה־22 באוקטובר הסכימו הסורים להפסקת־אש שהוצעה על־ידי מועצת הבטחון. הסורים איבדו 1,150 טנקים ובנוסף להם ־ למעלה מ־100 טנקים עיראקיים וכ־50 טנקים ירדניים. בגבולות הקו הסגול" נמנו לא פחות מ־867 טנקים סורים, 370 אנשי הצבא הסורי נפלו בשבי, ועל־פי הערכה היו לצבא הסורי כ־ 3,500 חללים. אשר לצד הישראלי: כל טנק ישראלי נפגע לפחות פעם אחת, אולם אנשי החימוש, שהתגלו כגיבורים במלחמה זו, הגיעו אליהם ותיקנום תחת אש. מתוך כ־250 טנקים שנפגעו, כמאה יצאו לחלוטין מכלל פעולה אך הנותרים תוקנו והוחזרו לקרב. אבידות צה"ל בחזית הסורית היו 772 הרוגים, 2,453 פצועים ו־65 שבויים, כולל טייסים.

הדעה הכללית היא, שהסורים היטיבו להילחם מבעבר, כיוון שאומנו לביצוע משימות מוגדרות ולא סטו מהן. אף בפיקוד הסורי נתגלתה נכונות להעזה שלא היתה בו לפני כן. החייל הסורי, כבודד, הוכיח עצמו כחייל אמיץ, אך רמתם של צוותי הטנקים היתה נמוכה ביותר. כבכל צבאות ערב, הם לא סטו מן הדוקטרינה שהוטבעה בהם, וכשנוצר מצב לקראתו לא הוכנו, היו אובדי־עצות. הסורים למדו את לקח העליונות הישראלית בלוחמת־לילה ומצאו לה תשובה יעילה באמצעים טכניים.

ואילו התשובה שנתנו לעדיפות של הלוחם הישראלי היתה – כמויות ועוצמת ההתקפה. במשך שנים הם התאמנו להתקפה על־פי מתכון קבוע מראש. מתכון זה הושתת על גלי טנקים מסתערים בזה אחר זה. בלא להתחשב בגורל הגלים הקודמים. כך לא התעכבה ההתקדמות אף לרגע. זו היתה הבעיה עמה התמודד המח"ט אביגדור בקרב ההיסטורי שלו.

מאחר ובמשך כל המלחמה הוטלו הכוחות ישראלים לקרב טיפין טיפין, חרגו יחסי־כוחות תמיד מן המקובלות בעת מלחמה. המישגה הפאטאלי אשר באי־גיוס המילואים במועד, גרם לכך שצה“ל הוטל למערכה באי־סדר וללא אירגון. יחידות אורגניות לא תמיד הופעלו, כי לא ניתנה להן שהות להתארגן. אכן, מישגה זה נתן לצה”ל את ההזדמנות להוכיח את כוחו באילתור ולהפגין פעם נוספת את התושיה של הקצין הבודד, בין הזוטר ובין הבכיר, שידע להתאים את עצמו לתנאים משתנים.

הכמויות והאיכויות של הציוד הסורי הפתיעו את ישראל. בכל שלבי המלחמה פרט לחריגים מעטים, פעל הכוח הסורי כצבא ממושמע. נסיגתו היתה מסודרת. אכן, היו גילויים של עודף־סדר. התקפותיו החוזרות ונשנות, הן בנאפח והן בגיזרת חטיבה 7, היו כולן בעלות אופי דומה.

בשום יום מימי המלחמה לא עמדו לרשות האלוף חופי יותר ממחצית כוחו בטנקים. היו ימים בהם נפלה המצבה הרבה מתחת לאחוז זה. אוגדת רפול לא מנתה אף פעם יותר מ־150 טנקים. יחידות ישראליות רבות בחזית הצפון הופתעו מהופעת טילי הנ“ט מדגם “סאגר”, למרות שהדבר לא היה צריך לקרות, הואיל והפיקוד התנסה בטילים אלה בתקריות האש בעבר. כאן נתגלה ליקוי בצה”ל, של אי־למידת לקחים אשר צריכים היו להילמד.

המפקד היחיד, אולי, שהיה מודע מכולם לבעיית נשק הנ“ט היה רפול. במלחמת־ששת־הימים נפגע הוא עצמו בטיל נ”ט, ליד קנטרה שעל תעלת־סואץ. מלבד בהתקפה על תל־שאמס, שבו שגתה חטיבה 7 בהתקפתה, היוו טילי הנ"ט אך בעיה מזערית לכוחו של רפול. במהלך ההבקעה לתוך סוריה לא נפגע אף טנק שלו מנשק זה, כיוון שנקט באמצעים.

תביעתו העקשנית, בימים בהם כיהן כקצין צנחנים וחי“ר ראשי, שהחי”ר והצנחנים יתאמנו בלוחמת נ“ט, השתלמה. הוא היה המפקד הישראלי האחד אשר לא שכח את חשיבותו של הלילה והפעיל את החי”ר שלו לפשיטות לילה מאחורי קווי־האויב.

בעוד שהסורים היטיבו להילחם כבודדים, אין כל צידוק להלל המוגזם שהורעף עליהם אחרי המלחמה, בעיקר בחו"ל אך גם בישראל. כאשר פתחו בהתקפה, היו כל הנתונים לטובתם במידה שליותר ממנה לא יכלו לקוות. היתה להם עדיפות מספרית – לעתים עד כדי 12 נגד 1. הם לחמו באויב מדולל שורות ולא־מאורגן, בשל ההפתעה ובשל שנמנע מלגייס את מילואיו בזמן.

הם לחמו תחת חופת טילים, שהגבילה את יכולת חיל־האויר הישראלי להתערב. היתה להם עדיפות מוחצת בארטילריה.

אכן, הם הגיעו בשלב מסויים אל סף ההצלחה. אך כוחות השריון שלהם התגלו כבלתי מספיקים בקרב נגד מפקדים וצוותי טנקים בעלי אימון עדיף וגמישות מחשבתית.

החלטת הרמטכ“ל בבוקר יום א' ה־7 באוקטובר, להפנות את אוגדת פלד לחזית הצפון, היתה אחת מההחלטות בדרג הפיקוד, אשר הכריעו את הכף ושינו את מהלך המלחמה, וכמוה, ההחלטה לעבור כבר בשלב מוקדם ביותר להתקפת־נגד. התרכזותו של הרמטכ”ל מהשעות הראשונות של המלחמה להתקפת נגד היתה בעלת חשיבות רבה. שכן, על־ידי הקדמת ההתקפה, מנעו הכוחות הישראלים בעד הסורים מלבסס את הישגיהם ולהתארגן היטב להגנה בשטחים שתפשו בהבקעתם לרמת הגולן – וזה היה גורם עיקרי בהבטחת הצלחה למהלך הנגדי הישראלי.

שאלה אחת הנשארת ללא מענה, המתעוררת מתוך עיון במהלכי המלחמה ברמת־הגולן, נוגעת להתנחלויות שקמו באותו איזור. בעבר היוותה תמיד ההתיישבות חלק ממערך ההגנה הלאומי. הצלחות ישראל במלחמת־העצמאות נבעו ישירות מתוצאות הקרבות שניהלו המתיישבים. ישראל יצרה את הקונספציה של הגנה מרחבית, המבוססת על התיישבות חקלאית, אותה אימצו מדינות רבות בעולם. ארצות רבות מאפריקה ואסיה שיגרו משלחות לישראל ללמוד את שיטת ההגנה המרחבית ואת שיטת הישוב הצבאי־חקלאי במסגרת הנח"ל.

אך ברמת הגולן, באחד האיזורים הגורליים ביותר להגנת ישראל, נמנעה ישראל מליישם את הלקחים שלמדה ושלימדה. במקום שהישובים ברמה יהפכו לנכס הגנתי, הם היו לעתים לנטל.

לו אורגנו והוכנו כמיגנני נ“ט, עם שדות־מוקשים, ביצורים ונשק נ”ט, כי אז יכולים היו ליטול חלק חשוב בהאטת המתקפה הסורית ההתחלתית ולאפשר למילואים להתארגן ולהתפרס ביתר סדר. המחדל הזה הינו תוצאה נוספת של הבטחון המוגזם ושל אי־הערכת המצב לאשורו, אשר איפיינו רבים בישראל: ואשר, בסופו של דבר, הוליכו לכך שגיוס הכוחות יתבצע באי־סדר ומהומה כפי שהתבצע.

למרות זאת, יש להדגיש, כי בתנאים הקשים ביותר הצליח האלוף חופי לנהל קרב בראש פיקוד, אותו הכין היטב למלחמה, ואשר בו הישרה רוח־לחימה והרגשת צוות ואחווה. ללא הכותרות הרועשות, פרי יצירתם של מפקדים “כריזמטיים”. וכאשר אמצעי־התקשורת בעולם מתעלמים במידה מסויימת מהקרב בגולן, הנחיל האלוף חופי לעם ישראל את אחד הנצחונות המפוארים של צה"ל בשדה הקרב.

על רמת יכולת הפיקוד של חופי תעיד עובדת הערר ויכוחים ודיונים ציבוריים רועשים סביב המערכה בצפון. היה לו צוות מפקדי אוגדות ומפקדי חטיבות מעולים. והוא ידע להפעילם בשקט ובשלווה האופייניים לו, בבטחון ובאווירה טובה, לקראת נצחון מזהיר.

ממצב של כמעט שואה, עת הסורים נמצאים במרחק 10 דקות נסיעת טנק מים כנרת ונהר הירדן, ובטווח נשק קל ממרכז האספקה הישראלי העיקרי ברמת־הגולן הגיעו כוחות צה“ל למצב בו חנו במרחק של כ־40 קילומטר מדמשק, עת מבואות הבירה הסורית בטווח תותחי צה”ל; וכשהם יושבים על פיסגת החרמון כאשר מתחתם, במישור ועל כף־היד, העיר דמשק והצבא הסורי.

תם הקרב על רמת הגולן.

 

====הדרום====    🔗

 

פרק 12: ההתקפה בדרום    🔗

ב־15 ביולי 1973 נתמנה האלוף שמואל גונן כאלוף פיקוד הדרום, במקומו של אלוף אריאל שרון, אשר פרש מן הצבא על מנת לעסוק בחקלאות ובפוליטיקה. גונן, צבר קשוח ומחוספס־הליכות, נולד בירושלים והיה בנערותו תלמיד־ישיבה. במלחמת ששת הימים פיקד על חטיבה 7 והנהיגה בסידרת קרבות על פני חצי־האי סיני, אשר הוציאו את שמו כאחד המעולים במפקדי צה“ל. הוא נפצע מספר פעמים במהלך שירותו הצבאי. התפרסם כקצין משמעתן, אך זכה לאמונם של חייליו. גורודיש – כפי שהוסיפו לקרוא לו – זכה ליחס שהיתה בו תערובת של הערכה ובתיעה. הוא הקפיד על קטנות וסטה מדרכו כדי לבער את אשר נראה בעיניו כרשלנות הפוגעת ברמתו של צה”ל. פעמים רבות התייצב נוכח פני הסכנה ושמו הלך לפניו כמפקד שאינו יודע פחד.

פיקוד הדרום השתרע על כל דרומה של ישראל ועל סיני. הנגב הוא מדבר חולי ושומם, עם ישובים פה ושם, בעיקר בסביבות באר־שבע וליד אילת. ואילו חצי־האי סיני, המשתרע על שטח של כ־60 אלף קמ"ר, הוא משולש בין מפרץ עקבה ממזרח ומפרץ סואץ ממערב, המגשר בין אסיה ואפריקה ובין הים התיכון וים־סוף. ניתן לחלקו לשלושה חלקים עיקריים: בצפון, רצועת החוף עם גבעות של חול נודד ולא תמיד עביר, המתנשאות לגובה 30־25 מ' והמנוקדות פה ושם בנאות־מדבר זעירות עם עינות דלוחים; המרכז ־ שהוא רמה מישורית של אבן־סיד; ודרום סיני, על רכסיו המתנשאים והוואדיות המתפתלים ביניהם.

החלק הצפון־מערבי של המשולש נשען, לאורך של כ־180 קילומטרים על תעלת סואץ – כ־ 20־180 מ' רוחבה, 18־16 מ' עומקה ואשר היא “תעלת נ”ט מעולה ביותר". הגדה המזרחית של התעלה היא מדבר־סחוף רוחות בעוד שהגדה המערבית מושקית לכל אורכה בתעלת מים מתוקים ואדמתה מעובדת ונושבת. גדות התעלה תלולות ומבוטנות ופני המים מגיעים עד כדי 2 מטרים מתחת לשפה. העפר שנחפר בעת חפירת התעלה ומאז, בתהליך העמקתה, הוערם על הגדה המזרחית ויצר שם סוללה בגובה 10־6 מ‘. אנשי ההנדסה הישראלים הגביהו סוללה זו בקטעיה הקריטיים עד לגובה של 25 מ’. הגאות והשפל בתעלה יוצרים הבדלים בגובה פניי המים של בין חצי מטר ועד שני מטרים – עובדה בעלת חשיבות רבה למיבצע החצייה.

מתעלת סואץ מזרחה מתרומם המדבר הדרגתית למרחק של כשמונה קילומטר, אל שורה של גבעות חוליות ומשם הוא מתמשך עד לקו של רכסים הרריים, שאותם חוצים מספר מעברים, כמעבר המיתלה ומעבר הגידי. הגיזרה הצפונית, בערך מקנטרה ועד פורט־סעיד, היא שטח של ביצות מליחה, שבתוכן סלל צה“ל מספר דרכי־מעבר. במקביל לתעלת־סואץ לכל אורכה, נמתח כביש, שנשא במפות צה”ל את שם הצופן “לקסיקון”. במקביל לו, וכ־10־8 קילומטר מזרחה נמשכת דרך שניה, שנקראה “כביש החת”ם". כבישים נוספים נסללו בשטח, כבישי אורך וכבישי רוחב. לנקודות הבולטות בשטח וכן למעוזים שנבנו לאורך התעלה, ניתנו כינויי־צופן.

קו התעלה הוחזק על־ידי האוגדה בפיקודו של אלוף אברהם מנדלר, שנודע בצה“ל בכינויו “אלברט”. היה זה אדם רגיש, אשר הסתיר את רגשותיו במעטה של משמעתנות נוקשה ואף־על־פי־כן היה אחד המפקדים המתחשבים ביותר בצה”ל כולו. הכוחות שסרו לפיקודו ערב המלחמה מנו כ־280 טנקים בשלש חטיבות ועוד כוח מיוחד, שכלל חטיבת חי"ר, אשר החזיק בגיזרת הביצות שבצפון.

במלחמת־ששת־הימים פקד אלברט – אדם שתקן, סמוק־פנים ובעל עינים תכולות חודרות, בן 45 – על החטיבה המשוריינת, אשר ביצעה את הלא־ייאמן בהבקיעה את הקו הסורי על רמת־הגולן.

עם התמנותו כאלוף פיקוד הדרום העביר אלוף גונן את הפיקוד על אוגדתי המילואים שלו לקודמו בפיקוד, האלוף שרון. כקפדן בנושא המשמעת הוא החל לבדוק את ענייני המשמעת והכוננות בפיקוד. לאור כמה מקרים מבישים של חוסר משמעת מיבצעית שהתגלו, כינס כנס קציני הפיקוד ודיבר על ליבם, וכן נקט בצעדים חריפים.

הוא הציע למטכ"ל לפתוח מחדש את 14 מעוזי התעלה אשר נסגרו בימי קודמו. האישור ניתן לפתוח־מחדש אחדים מהם, ובכללם המעוז שעל חופו המזרחי של האגם המר הגדול, אשר נסגר כה הרמטית עד כי היה צורך בעבודה של שלשה שבועות כדי להחזירו לפעילות.

בחודשים הראשונים לבואו לפיקוד העניק האלוף גונן עדיפות תקציבית להקמתן של רמפות טנקים בקו ההגנה השני, מהן יוכל השריון הישראלי להעסיק את שריון האויב אשר יחצה את התעלה. זה כשנה תבע האלוף מנדלר הקמת רמפות אלה אולם מתן האישור על־ידי המטכ"ל נדחה. עדיפות נוספת ניתנה להמשך הקמת תשתית לחצייה ישראלית של התעלה.

בביקורו במוצבי התעלה הבחין האלוף גונן כי המצרים הגביהו את סוללת העפר שבעברם עד לגובה כ־40 מ‘, דבר שהעניק להם אפשרות תצפית אל תוך המוצבים, על רמפות־השריון ועל “כביש החת”ם". גונן הורה להקים סוללות, אשר יסתירו את קו ההגנה השני מעין המצרים וכן לבנות מגדלי תצפית לגובה 70 מ’, אשר יעניקו לצה"ל תצפית על הנעשה בגדה המצרית, אולם לא הספיקו לבצע תכניות אלה כאשר החלה המלחמה.

בתקופה זו העלו סיורי־ביקורת של גונן כי מצב האחזקה של הציוד האופטי, בטנקים ובמעוזים, לוקה בחסר. יחד עם אנשי מטהו בדק את התיכנונים שבפיקוד ואיזכר את המטכ“ל לכך, שבמצב חירום יש לתחלף את אנשי המילואים שבקו בחיילי ה”סדיר".

בתקופה שבה כיהן האלוף גביש כאלוף הפיקוד הוחל בהקמת מערך המוצבים שעתיד להיקרא בשם “קו בר־לב”. מתחת למעוזים נבנו מקווי־נפט וצנורות הוליכו מהם אל התעלה, כך שבעת חירום ניתן יהיה לכסות את מי התעלה בשיכבת־נפט, אשר תודלק בעזרת ציוד חשמלי מתוך המעוזים. הכוונה היתה להפוך את התעלה לחומת־אש.

רק שני מיתקנים כאלו הושלמו.

ב־1971 סוכם, כי בשל מהירות הזרם בתעלה, המיתקן לא יהיה יעיל. לאור זאת הופסקה בניית מיתקנים נוספים. כאשר החליט המטכ"ל לזנוח את הרעיון. בראשית 1971, ניתן אישור לפיקוד הדרום לבצע ניסוי של אחד מהם, בעיקר עלי מנת ליצור רושם פסיכולוגי על המצרים. ואכן, המצרים התרשמו ובשנים הבאות הקדישו מחשבה ומאמצים רבים להתגברות על “מחסום האש”.

במשך שנים הם קיימו עיקוב אחר המערך, אשר בהדרגה נסתם בחול. ב־11 ביולי 1973 הפיץ קצין המודיעין של חטיבת חי“ר מצרית 8 חוזר בנושא “מחסום האש”. בחוזר, שנפל בידי צה”ל נאמר כי מאז 1971 הזניחו הישראלים את ציוד המיתקן וכל פעולות אחזקתו נפסקו. בחוזר נאמר עוד כי 20 מיתקנים כאלו הוקמו לאורך התעלה, אך חוליות ביון שנשלחו לבדקן מצאו כי אלו הם מיתקניידמה, הצנורות האמורים להוליך את הנפט לתעלה מעוקמים או סתומים בחול והנפט אינו יכול לזרום בהם. כולם חלודים, מהם שנבקעו תחת מעמסת העפר שנערם עליהם ואחרים – מעוזים נבנו עליהם. החוזר מסכם, שנראה כי הישראלים נטשו את הרעיון להפעיל מיתקן זה והותירוהו בשטח רק לצורך לוחמה פסיכולוגית.

אף־על־פי־כן, הכבירו שר־המלחמה המצרי אחמד אסמאעיל והרמטכ"ל הגנרל שאזלי, דברי התפארות על הערמומיות בה “ניטרלו” המצרים ציוד זה לאורך התעלה. אסמאעיל ושאזלי תיארו במפורט את התוכניות המצריות להתגבר על “מחסום האש” וכיצד הן בוצעו, באוזני קהל מעריץ של כתבים צבאיים בינלאומיים אשר הרבו לתאר את הנושא.

בבואו לפיקוד, ביולי, אכן ביקש גונן להחיות את מערך המיתקנים. הוא פקד על קצין הנדסה שלו לבדוק את שני המיתקנים שהורכבו, לנקותם ולהכשירם ולמצוא שיטה נוחה וזולה יותר שבאמצעותה יוכלו להשיג את יעדיהם. שיטה כזו אמנם נמצאה ובספטמבר נוסתה בהצלחה, אולם לא היתה שהות להתקינה במוצבי התעלה. מכל מקום, על־פי פקודות גונן נוקתה הצנרת בשני המיתקנים ונבדקו מיכלי הדלק שלהם.

במהלך הכנות אלה, ערב המלחמה, הורה גונן להכין את שני המיתקנים הללו לפעולה. יחידה של חיל ההנדסה, תחת פיקודו של סג“מ שמעון טל, הגיעה למוצב “חזיון” שמול גשר פירדאן בבוקר יום השבת, ה־6 באוקטובר, והסבירה לאנשי המוצב כיצד להפעיל את המיתקן. מערכת התיפעול והבקרה שבתוך המוצב לא פעלה כיוון שנמצאה באותו חלק מן המוצב ש”נסגר". אי־לכך נאמר לאנשי המוצב כי על מנת להפעיל את המיתקן יהיה עליהם לעבור כמה מאות מטרים על שפת התעלה, לפתוח את ברז צינור הדלק ולהצית את הדלק על־ידי זריקת רימון־זרחן למים.

לאחר שתידרך את אנשי “חזיון”, המשיך סג"מ טל דרומה, למוצב “מצמד” שמול דוורסואר. בעוד הוא מדגים שם כיצד להפעיל את המיתקן, החלה ההרעשה המצרית על המוצב, והוא נפל בשבי.

בצהרי יום השבת, ה־ באוקטובר, נתקבלה אתראת “כוננות לספיגת הרעשה” במפקדת האוגדה של אלוף אברהם מנדלר. סגנו, תת־אלוף פינו, הציע בשעות הבוקר להפעיל את תוכנית “שובך יונים” ולהניע את כוחות האוגדה לעבר התעלה. בצהרי היום הסכים אלברט והפקודות ניתנו. בשעה 1.45 בצהריים חזר גונן למטהו מישיבת מטכ“ל בתל־אביב. מיד התקשר עם אלברט ומסר לו על ההחלטות שנתקבלו. לקראת סוף השיחה אמר גונן, כי לדעתו הגיעה השעה לקדם את חטיבות השריון אל התעלה. אלברט השיב קצרות: אמנם הגיעה השעה. ברגע זה ממש מפציצים אותנו…”.

במהרה החלו מגיעים דיווחים ממוצבי התעלה על הרעשה ארטילרית כבדה, הפצצות מן האויר, חציות התעלה על־ידי המצרים ועל קרבות קשים. מאיאלו מן המוצבים, בעיקר אותם מוצבים בהם נשמרה השליטה בידי הקצין המפקד, באו הדיווחים בשקט ובקור־רוח; באחדים, שם נהרג המפקד, שררה היסטריה, ואילו במוצבים נוספים נטלו בעלי דרגות אחרים, במקרה אחד טוראי, את הפיקוד לידם וניהלו את הקרב בתושיה. כל המוצבים תבעו סיוע אוירי וארטילרי ותגבורות שריון. לכולם הובטח כי התגבורות בדרך.

בשעה 3 אחה"צ כבר היה ברור לאלברט, כי המצרים פתחו בהתקפה רבתי לכל אורך חזית התעלה. וב־4 כבר נתחוור לו שמיבצע חציית התעלה מבוצע על־ידי המצרים בכוח אמפיבי גדול ולכל אורכה.

ממפקדתו ניסה גונן “לקרוא את הקרב” על־פי הדיווחים שנתקבלו במרכז־הקשר המשוכלל ביותר של מוצב־הפיקוד, שהיה קשור ישירות עם כל אחד מן המוצבים. במשך שעתיים ניסה לזהות את המאמץ העיקרי של האויב – ולא הצליח. אכן, המצרים העריכו שהיעדר מאמץ עיקרי כזה ישהה את התקפת־הנגד הישראלית. בשעה 4 הגיע גונן למסקנה, שאין מאמץ עיקרי, אך קצב החצייה בגיזרה הצפונית של התעלה היה מהיר יותר מאשר בדרומה.

מצבתו הכללית של הצבא המצרי, שהוא אחד מצבאות הקבע הגדולים בעולם, מנתה כ־ 800,000 חיילים, 2,200 טנקים, 2,300 כלי תותח, 150 סוללות של טילי נ“ט ו־550 מטוסי הקו הראשון. לאורך התעלה התפרסו חמש דיביזיות חי”ר ועוד מספר חטיבות עצמאיות וכן שלש דיביזיות ממוכנות ושתיים משוריינות. בדיביזיות החי"ר תוגברה כל חטיבה בגדוד שריון, כך שהיו בכל דיביזיה כזו 120 טנקים; בכל דיביזיה ממוכנת היו שתי חטיבות ממוכנות וחטיבה משוריינת אחת ובסך הכל 160 טנקים ואילו הדיביזיות המשוריינות מנו שתי חטיבות משוריינות ואחת ממוכנת – עם 250 טנקים בסך הכל. בנוסף לאלו חנו באיזור התעלה מספר חטיבות שריון עצמאיות, שתי חטיבות צנחנים, 28 גדודי קומנדו וחטיבת נחתים אחת.

הארמיה השניה הופקדה על הגיזרה הצפונית של חזית התעלה והארמיה השלישית – על הגיזרה הדרומית. הארמיה השניה החזיקה בקו שמפורט־סעיד ועד קנטרה על־ידי דיביזית החי“ר ה־18 ומקנטרה ועד צפונו של אגם תמסח – על־ידי דיביזית החי”ר ה־2. דיביזית החי"ר ה־16 השלימה את המערך בהחזיקה בקו מאגם תמסח ועד דוורסואר שעל חופו הצפוני של האגם המר הגדול.

קו הגבול בין שתי הארמיות חצה את האגם המר הגדול באמצעו. הארמיה השלישית כללה את דיביזית החי“ר ה־7 שהתפרסה על שפת האגם המר ולאורך הקטע הדרומי של תעלת־סואץ, ודיביזית החי”ר ה־19 שהחזיקה במותר קו התעלה עד וכולל העיר סואץ. לקראת מיבצע חציית התעלה תוגברה כל דיביזיה חוצה בחטיבת שריון ש“הושאלה” מן הדיביזיות הממוכנות והמשוריינות.

לנוכח כוח זה החזיקו בקו הישראלי, המתמשך לאורך כ־180 קילומטרים, 436 חיילים ישראליים, מפוזרים בשורת מוצבים ש־ 12־10 ק"מ הפרידו ביניהם וכן שלשה טנקים שניצבו על קו־המים. בשעה 2 בצהרי ה־6 באוקטובר היו בקו שבע סוללות תותחים; סוללות נוספות – ובסך הכל 70 קנים – הגיעו מאוחר יותר. מכוח השריון שנועד להחזיק את הקו, 277 טנקים נמצאו בסיני אותה שעה, בדרך לתעלה או בקרבתה.

בשעת הי“ש” חצו מאתיים וארבעים מטוסים מצריים את התעלה. משימתם היתה לפגוע בשלשה שדות תעופה בסיני, בסוללות טילי ה“הוק”, בשלשה מוצבי פיקוד וכן בתחנת מכ"ם, עמדות ארטילריה, מרכזים מינהליים וכן במוצב “בודפשט” שעל חולות החוף, ממזרח לפורט־סעיד.

בו־זמנית פתחו 2,000 קני ארטילריה בהרעשה לאורך כל קו החזית: תותחי שדה, תותחים בינוניים וכבדים ומרגמות בינוניות וכבדות. חטיבה של משגרי טילי “פרוג” שיגרה את טיליה. טנקים העפילו אל הרמפות, הנמיכו את תותחיהם וירו בכינון ישיר אל תוך המוצבים הישראלים. למעלה מ־ 3,000 טונות של כוח־הרס הומטרו על קומץ מוצבים ישראליים בהרעשה שנמשכה 53 דקות והפכה את כל הגדה המזרחית של התעלה לגיהנום עשן.

אותו זמן חצו את התעלה יחידות קומנדו ו“ציידי טנקים”. אלו מיקשו את הגישות לרמפות הישראליות, נערכו במארבים אנטי־טנקים והמתינו לבוא השריון הישראלי. ב־2.15, עת חזרו המטוסים מגיחת־ההפצצה שלהם, החל הגל הראשון של 8,000 חיילי חי"ר לחצות את התעלה. ברוב הגזרות הם חצו בקטעים שלא “כוסו” על־ידי המוצבים הישראליים; כמעט בכל מקום הם העדיפו לעקוף את המוצבים ונגעו מזרחה.

כאשר נתחוור לסגן עקיב מחמוד פואד כי גדודו, הגדוד הממוכן ה־8 המצרי יהיה בין מובילי כוחות החצייה, תיאר בפרוטרוט את רגשותיו ביומנו אשר נמצא על גופתו. בהוראות שרשם צוין כי לא תורשה נסיגה כלשהי, וניתנה רשות לירות בכל חייל אשר אינו ממלא פקודות, או הנראה כעומד לסגת.

בשעה 6 בבוקר הששי באוקטובר אמורים היו הקצינים לקבל את משימותיהם במועדון הקצינים. ב־9 בבוקר חויבו הקצינים להסביר את המשימות לחיילים, ובשעה 10 תנוע החטיבה. בשעת ה־“ש” מינוס 15 דקות תחצה יחידה מהחטיבה את התעלה ותתבסס על הגדה המזרחית. בשעת הי“ש” יכנס כלי הרכב הראשון של הפלוגה למים ויחצה במסגרת החטיבה ה־112. הוא רשם ביומנו: “ההפתעה הדהימה אותנו. לא האמנו כי אנו ניזום מלחמה לאחר כל המאמצים בכיוון השלום באיזור. לא אוכל להכחיש כי אכן המצב מדהים אך אין לי ברירה. אלחם למען אללה ולמען החזרת אדמתנו. אלחם למען מצרים ואדמת מצרים. גורלנו למות”. הוא משלים עם בוראו ומוסיף מכתבי פרידה לארוסתו, אחיו, הוריו ואחיותיו. “נשארו בחיי שעות ספורות. אני שונא את שעות הציפיה למוות. החובה הלאומית מצווה עלי להלחם ולמות בשם אללה”.

המייג’ור ג’נרל יוסוף אפיפי, מפקד הדיביזיה המצרית ה־19 בארמיה השלישית, הכין את הדיביזיה לתרגיל אש חיה ורק בשעה שבע בערב ביום ה־5 באוקטובר, תשע עשרה שעות לפני שעת ה־“ש” נודע לו, לדבריו, על הכוונה האמיתית. הוא הכניס שני קצינים לסוד הדברים בכדי לתאם לוח זמנים בין התרגיל והמיבצע המתוכנן. בשעה 8 בבוקר של ה־6 באוקטובר זימן אליו את מפקדי החטיבות ומסר להם על שעת ה־“ש”. לדבריו התחבקו הקצינים זה עם זה עם דמעות בעיניים. הוא חילק דגלים מצריים לקצינים עם הוראות להציבם בחולות סיני.

בפקודת היום שלו קרא מפקד חטיבת חי"ר 36 אל אנשיו “לא לגלות רחמים כלפי האויב… רוצחי ישו ואלה אשר שרפו את מסגד אל אקצה לא ימלטו מענשם…”.

ניתוח של מיבצעי הצבא המצרי וכן דיווחים מפורטים שפורסמו במצרים מפי מפקדי הפעולה מאפשרים לנו לשחזר אותה בפרוטרוט:

חציית התעלה על־ידי הגל הראשון בוצעה בשעות אחה“צ של ה־6 באוקטובר כשהכוחות החוצים נוחתים במרווחים שבין המעוזים הישראלים. אותו זמן אילצה אש ארטילריה את אנשי המעוזים לתפרש מחסות. הגל הראשון של החי”ר החוצה נצטווה לנוע מזרחה וליצור ראשי גשר בעומק של 3־2 ק"מ. משימה זו בוצעה עד שקיעת החמה.

לאחר מכן החלו יחידות חי"ר, שאומנו במיוחד לכך, לתקוף את המעוזים על מנת לכבשם. בו־זמנית הופעלו כוחות קומנדו בעורף הכוח הישראלי במשימות הטרדה, בעוד שיחידות “ציידי טנקים” תפשו עמדות במגמה למנוע בעד השריון הישראלי מלהתפרס, כתכניתו, על הרמפות שבין המעוזים. בתוך מסגרת זו התבצע מיבצע מיוחד – חציית האגם המר הגדול על־ידי חטיבת הנחתים ה־130. הרכב האמפיבי של חטיבה זו התכוון לעקוף את הכוחות הישראלים ולהתחבר אל יחידות הקומנדו שהונחתו ממסוקים במעברי המיתלה והגידי.

עד ערב המחרת, ה־7 באוקטובר, הרחיבו כוחות אלו את ראשי הגשר עד לעומק של 8־6 ק“מ ונערכו להגנה מפני התקפות־נגד. בתקופה זו הושלמה חציית התעלה על־ידי אוגדות החי”ר ובליל ה־8/7 באוקטובר החלו לחצות גם חטיבות השריון המסופחות לדיביזיות.

מיבצע החצייה היה מלווה בהפעלת כוחות קומנדו גדולים. כל יחידות הקומנדו שהונחתו ממערב לקו אשר נמשך מראס־סודר לטאסה ולבלוזה סרו לפקודת שתי הארמיות. כוחות הקומנדו שהונחתו ממזרח לקו זה ־ והיו נחיתות בסדר־גודל של גדוד בראס־סודר, במיתלוה ובגידי – היו נתונים לפיקוד ישיר של המטכ"ל המצרי. כאמור, היתה חטיבת הנחתים ה־130, אשר חצתה את האגם המר בטנקים אמפיביים, אמורה להתחבר אל כוחות הקומנדו במיתלה ובגידי.

עד ערב ה־8 באוקטובר כבר נמצאו בעמדות על הגדה המזרחית כל חמש דיביזיות החי“ר ועם כל דיביזיה – חטיבת שריון. לאחר שהדפו ביום זה את התקפת הנגד הישראלית הצפויה, נצטוו הכוחות המצריים להעמיק את ראשי הגשר עד ל־ 12־10 ק”מ ואותו זמן אף להתפרס לצדדין וליצור חבירה עם הכוחות שמימינם ומשמאלם. משהושלמה משימה זו, חצתה חטיבה של הדיביזיה הממוכנת ה־6 מדרום לדיביזית החי"ר ה־19 (הדיביזיה הדרומית ביותר במערך) ונצטוותה להיות בכוננות להבקעה לעבר ראס־סודר.

השלב הבא, שנועד להסתיים בבוקר יום ה' ה־11 באוקטובר, היה אמור להיות מוגבל לקרבות־מגן, תוך מאמץ לגרום אבידות רבות ככל האפשר לאויב הישראלי המבצע התקפות־נגד. אותו זמן התכוונו המצרים לנוע דרומה, לאורך חוף סיני, לעבר ראס־סודר ושארם אל־שייך.

בין יום ה' ה־11 באוקטובר ויום ג' ה־15 בו, תוגבר ראש הגשר על־ידי שתי דיביזיות משוריינות, ה־4 וה־21. אלו היו אמורות לפתוח בהתקפה רבתי, כשהמאמץ העיקרי שלהן מכוון לכיבוש מרכז־העצבים הישראלי ברפידים. הדיביזיה ה־4 מתוגברת על ידי החטיבה המשוריינת ה־25, היתה אמורה לנוע מאיזור מיצר גידי דרך אום־מחצה לרפידים בעוד שהזרוע האחרת של תנועת המלקחיים על רפידים – הדיביזיה המשוריינת ה־21 – נועדה לנוע מאיזור איסמעיליה־ דוורסואר דרך טאסה. נקבעו אף משימות משניות.

אין ספק שכל אחד מן השלבים בחלק הראשון של התכנית תוכן לפרטיו והוכן בדקדקנות. כל דיביזיה חצתה בגיזרה ברוחב של 8־7 ק“מ, על הגל הראשון הוטלו כיבוש והחזקת סוללת העפר. משהגיע הגל השני לסוללה, התקדמו אנשי הגל הראשון 200 מטרים והתחפרו. תוך שעה מאז החל המיבצע נחתו גל שלישי ורביעי על הגדה המזרחית, וכשהצטרפו אליהם יחידות הסיוע – החל הכוח כולו לנוע קדימה. כל ראש גשר דיביזיוני היה אמור להתפרס לרוחב של כ־8 ק”מ ולעומק של כ־6 ק“מ ולהישאר כך עד להצטרפות השריון והארטילריה. לאחר מכן יורחבו ראשי־הגשר עד 15 ק”מ ויועמקו עד 8 ק"מ.

בחזרם על התרגילים אותם תירגלו עשרות ואולי מאות פעמים, חצו הכוחות המצריים את התעלה. פה ושם נתקלו בהתנגדות עזה. במקומות אחרים היתה ההתנגדות קלושה. אך הכוחות העיקריים חצו כמתוכנן בחללים הריקים שבין המעוזים, מבלי להיתקל בהתנגדות. וכך, בעוד שבתכנוניהם המוקדמים העריכו המצרים כי מיבצע החצייה יעלה להם ב־ 30־25 אלף אבידות, כולל עשרת אלפים הרוגים, הנה אבידותיהם למעשה לא היה אלא 208 הרוגים, הרבה פחות ממה שאף האופטימיסטן במתכננים המצרים העלה על דעתו.

בגיזרת הארמיה השניה התבצעה הצליחה כמתוכנן, עם מעט מאד תקלות. בגיזרת הארמיה השלישית התעוררו בעיות, כי הסוללה הישראלית היתה רחבה ממה ששיערו המצרים ובשל תכונות קרקע בדרום־התעלה – היא לא נשטפה בזרם העז של המים שהוזרמו עליה מצנורות רבי־דחיסה, כי אם הפכה לעיסת בוץ דביקה.

מפקדה של אחת משתי דיביזיות החי"ר של הארמיה השלישית אשר נתקל בהתנגדות ישראלית עזה, סיפר לאחר מכן כי איבד כ־ 10% מכוחו בהסתערות הראשונה, אך הערכתו היתה כי יאבד 30%. הוא גולל את פרשת הטנק הישראלי הבודד אשר בלם את הכוחות התוקפים במשך למעלה מחצי־שעה, בגרמו להם אבידות כבדות. כשלבסוף נכבש הטנק גילה הגנרל המצרי לפליאתו הרבה כי כל אנשי הצוות נהרגו פרט לאחד, והוא שהוסיף להילחם. המפקד המצרי סיפר כי הוא ואנשיו היו מלאי הערכה לחייל הישראלי האמיץ שלדבריו נולד בגרמניה ואשר הצדיע לשובהו כאשר נלקח על גבי אלונקה לאמבולנס הממתין.

במשך כל ליל ה־7/6 באוקטובר עבדו אנשי ההנדסה המצריים בקדחתנות, בהקמת עשרה גשרים על התעלה. ביום הבא הותקפו הגשרים התקפות קשות ועיקשות על־ידי חיל־האויר הישראלי ורבים מהם ניזוקו. ברם, מבנה הגשרים העשויים חוליות חוליות איפשר, כפי שאמר לאחר מכן הגנרל שאזלי, להחליף במהירות את החוליות שנפגעו וגם להשיט את הגשרים מאיזור שחיל־האויר הישראלי והארטילריה הישראלית התמקדו עליו אל מקום אחר במורד הזרם, או לאספו אל הגדה בשעות היום. הנה כי כן, טענות הישראלים ביום הראשון, על כך שפגעו בכל הגשרים – היו נכונות אבל באותה מידה היו נכונות גם טענות המצרים, שהתנועה על הגשרים נמשכת. עד חצות ליל ה־7 באוקטובר השלימה דיביזית החי"ר ה־7 את העברת כל כוחותיה לגדה המזרחית, מדרום לאגמים המרים ויחד עמה צלחה החטיבה המשוריינת ה־25.

שלב א' של מיבצע הצליחה הושלם בין ה־6 וה־9 באוקטובר. עשרה גשרים ניטו על התעלה – שלשה באיזור קנטרה, שלשה באיזור איסמעיליה־דוורסואר וארבעה בין גניפה וסואץ.

בו זמנית, הונחתו גדודי קומנדו בעומק השטח הישראלי לכל אורך החזית, מפורט פואד בצפון ועד שארם אל שייך בקצה הדרומי של חצי האי סיני. חלק זה של התכנית לא הוכתר בהצלחה מיוחדת. ארבעה־עשר מסוקים עמוסים אנשי קומנדו יורטו והופלו על־ידי חיל האויר הישראלי, וכוחות ישראלים ברחבי סיני התארגנו עד מהרה לטפל באחרים.

בחלק השני של השלב הראשון, דהיינו בליל ה־7/6 באוקטובר, פתחו הכוחות המצריים שיועדו לכך, בהתקפות על המעוזים הישראלים לאורך התעלה.

במפקדתו של אלברט היתה תמונת הקרב שהצטיירה מן הדיווחים מעורפלת ומבולבלת. כוחות השריון שלו הלכו והתקרבו אל התעלה, אך מצבם לא היה ברור. האלוף העריך שההתקפה העיקרית תונחת בגיזרה הצפונית ועל כן נצטוותה החטיבה המשוריינת של אל“מ גבי לנוע לשם. אל”מ אמנון קיבל אחריות על הגיזרה המרכזית עם חטיבתו ואל"מ דן קיבל פקודה לנוע מערבה דרך מיצר הגידי ולהיערך מדרום לאגם המר.

הכוח שעמד לרשותו של אלברט בצהרי יום השבת, כשלש מאות טנקים, התחלק כמעט שווה בשווה בין שלש חטיבותיו. הרושם שנוצר במטה האוגדה לעת ערב היה שהכוחות המשוריינים הגיעו אל כל המעוזים, פרט לאלו שעל הדייק הצר מצפון לקנטרה, המעוז בגשר פירדאן והמעוז שעל המזח, בפורט־תאופיק. במעוז אחרון זה נמצאו חמשה טנקים, אך הוא נותק מן העורף.

בשעות הראשונות של הלחימה ניסה פינו, אשר נתמנה כסגנו של אלברט רק חודשיים לפני כן, להבהיר לעצמו את תמונת הקרב. משלא הצליח להחכים מן הדיווחים, עלה במסוק וטס בו מעל “כביש החת”ם" עד למיצרי הגידי והמיתלה. מספר פעמים נאלץ המסוק להתחמק ממטוסי “מיג” ומסוקי מי־8 מצריים. בשובו הביא עמו את מה שדימה להיות הדיווח הברור הראשון על המצב, עבור מפקדו.

התמונה שקיבל האלוף גונן, במפקדתו, היתה, שעד 1 אחר חצות חזרו הכוחות הישראליים אל קו המים לכל אורך התעלה מלבד צפונית לקנטרה, בשני מעוזים בגיזרה המרכזית וב“מעוז המזח” בפורט תאופיק. בשלב זה עדיין לא חשו לא גונן ולא אלברט כל דחיפות בצורך לפנות את המעוזים.

הבעיה של דיווחים לא מדוייקים מן החזית הומחשה על־ידי העובדה שבמוצאי שבת נראה המצב, הן במטה הפיקוד והן במטכ“ל, כמשביע רצון. והואיל וכך, לא היה צורך להורות על פינוי המעוזים, שכן הדו”חות מסרו שהטנקים חזרו אל קו־המים והתחברו עם רוב המעוזים.

בשעה 6 בערב, שוחח רב־אלוף אלעזר עם אלוף גונן ואמר לו כי אם יש מוצבים אשר אינם בולמים את המאמץ העיקרי של האויב ונשקפת סכנה לאנשיהם – מוסמך אלוף הפיקוד להורות על פינויים. הוא הדגיש שאין הוא רוצה להילחם על כל אורך התעלה ממעוזים אלו, אלא להחזיק רק באותם מעוזים המפריעים לאויב את פיתוח מתקפתו העיקרית.

בשלב זה כבר היה אלעזר הוגה בעתיד. הוא הבין כי אין בכוחו להשפיע על ההתפתחויות על הקרקע בכל מקום ובכל שעה, מלבד אשר במקרים מיוחדים. הוא העריך שקרב־הבלימה יהיה קרב קשה מאד וכי המצרים יצליחו להבקיע במספר מקומות. הוא הורה אמנם להמשיך בקרב־הבלימה אף ביום א‘, אך כבר היה הוגה בהתקפות־נגד אשר ינחית ביום ב’.

בחצות הלילה, מששוכנע כי מערכת הקשר במפקדתו הקדמית פועלת כשורה, העתיק גונן את מושבו לשם, במעמקי סיני. אותו לילה דווח לו כי הטנקים מפטרלים בין המעוזים ומקיימים קשר עמם. בגיזרה הצפונית דיווח גבי כי שריוניו השמידו גשר ליד מעוז “מיפרקת”.

בבוקר יום א' חידשו המצרים את ההתקפה. ועתה החלו התוצאות המדאיבות של קרבות הלילה להתבהר לפיקוד הישראלי. חטיבתו של גבי נותרה עם בוקר בעשרה טנקים בלבד. אלברט דיווח כי מתוך כ־290 טנקים בהם החל את המלחמה, נותרו לו אך כשליש והם פזורים לכל אורך התעלה.

הלחץ המצרי גבר. משנכשלו מאמציהם לשטוף את הסוללה הישראלית בסילוני מים, בגיזרה הדרומית, החלו עתה המצרים לפרקה בבולדוזרים. הכוחות הישראלים הסדירים שניצבו מולם – נכתשו והלכו. ואילו חיל המילואים עודו רחוק. ללא סיוע אוירי, לא ראה גונן כל מוצא אלא להמתין עד שיגיעו המילואים. אלברט ביקש וחזר וביקש סיוע אוירי וגונן ענה לו שהסיוע יגיע בעוד 20 דקות. “אין לי עשרים דקות” באה תשובתו הלאה של אלברט.

ב־ 6.45 בבוקר ביצע חיל האויר מספר גיחות־הכנה על סוללות טילי הנ“מ, קודם שיוכל לבוא לעזרת כוחות הקרקע בסיוע ישיר – ואז הודיע אלוף פלד, מפקד חיל־האויר, לגונן כי לא יהיה סיוע נוסף, בשל המצב בחזית הצפון, גונן השיב: “אם לא תבוא, אין לי במה לבלום את ההתקפה”, וב־ 9.30 בבוקר, לאחר שקיבל את אישור הרמטכ”ל, הורה גונן לאלברט לפנות את המעוזים בכל מקום שם הדבר אפשרי.

ב־8 בבוקר הגיע האלוף אברהם אדן (“ברן”), הרבה לפני אוגדתו וקיבל את הפיקוד על הגיזרה הצפונית. ב־1 בצהריים הוכפפה הגיזרה המרכזית לאלוף אריאל שרון, הגיזרה הדרומית הועמדה תחת פיקודו של אלברט.

חטיבתו המשוריינת של אל“מ אמנון חנתה בסיני מזה זמן רב ועמדה להיות מוחלפת ב־8 באוקטובר. זו היתה חטיבה מאומנת היטב, אשר שירתה בסיני ברציפות מאז מלחמת־ששת־ הימים. אחוז גבוה מבין קציני החטיבה התנסה ב”מלחמת ההתשה", גדודי החטיבה שירתו בקו ובאימונים בעורף.

אמנון, גבר גבה־קומה, בהיר־שיער, בעל שפם־אדירים מטופח ומבט “ינשופי” בעיניו הממושקפות, פקד על החטיבה מזה כשנה. החטיבה היתה אחראית לגיזרה שמאל בלאח (מצפון לאיסמעיליה) ועד ראס־סודר במפרץ סואץ. הגדוד שהופקד על הגיזרה הצפונית היה נתון לפיקודו של סא“ל יומטוב; הגדוד שבפיקוד סא”ל שאול שלו החזיק בגיזרה המרכזית והגדוד של סא"ל עמנואל – את הגיזרה הדרומית.

ביום ה‘, ה־4 באוקטובר, התכנסו קציני החטיבה, מדרגת מ"פ ומעלה, להיפרד מעל אלברט, שעמד לעזוב את האוגדה בבוקר יום א’. לאחר סעודת־הצהריים נשא אלברט נאום פרידה, בו הביע ספק בכך שאמנם תתממש העברתו מן האוגדה, בשל המצב המתוח על התעלה. בדבריו הדגיש אלברט את נושא הכוננות המיבצעית והקדיש דברים למלחמה העתידה.

לערב־שבת הוא זימן אליו את אמנון לפרידה אישית יותר. באותה פגישה ציין מספר סימנים לכך שהמלחמה ממשמשת ובאה, וחקר את אמנון למצב בחטיבתו. כשנפרדו, זימן אותו אלברט לקבוצת־פקודות בבוקר יום השבת. בקבוצת־פקודות זו רועננו כל התכניות המיבצעיות, לרבות “שובך יונים”. בעיצומו של הדיון נקרא אלברט לטלפון על־ידי אלוף הפיקוד, האלוף גונן. בשובו אמר למפקדי החטיבות כי שעת ה־“ש” של האויב תהיה כנראה שש בערב.

הוא העביר את הוראות הפיקוד ופקד: על הכוחות להתפרס בהתאם לתכנית “שובך יונים” לא יאוחר מ־5 אחה“צ, אך בשום פנים אין להתפרס לפני 4 אחה”צ, מחשש שמא תנועת כוחות ישראלים מוקדמת אל החזית תביא להסלמה במשבר ותגרום למצרים לפתוח באש.

אמנון אץ לחטיבתו ופקד על כוננות ל“שובך יונים”. ב־ 1.30 נתקבלה הוראה שעל הפיקוד להתכונן ל“ספיגת ארטילריה”, שכן נראו סימנים לכך שהאויב נערך לפתוח באש. אמנון הוסיף מספר מלות עידוד למג"דים והאיצם אל יחידותיהם.

בשעה 2 בצהרי ה־6 באוקטובר החלה ההפצצה המצרית מן האויר ובמקביל לה – הרעשה ארטילרית על המוצבים הישראלים, שבעוצמתה לא היה לה תקדים. ברגע הראשון של ההרעשה הומטרו על הביצורים הישראליים 10,500 פגזים, בקצב של 175 פגזים לשניה. דיווחים החלו מגיעים על צליחות האויב בסירות־נחיתה.

כשהחלה ההרעשה היו גדודיו של אל“מ אמנון בתנועה קדימה, או בשלבי העליה על הטנקים. הטנקים עטו אל עמדותיהם הקבועות־מראש, רק כדי לגלות כי אלו כבר נתפשו על־ידי חוליות מצריות של ציידי־טנקים, אשר המטירו גשם של פצצות בזוקה על הטנקים הישראליים הקרבים. בו־זמנית נפתחה אש של טילי “סאגר” מעל סוללת העפר שעל הגדה המערבית של התעלה. “חצי האי כולו דימה להתלקח באש”, יזכור אמנון לאחר זמן. צוותי הטנקים הישראליים השיבו מלחמה שערה וסבלו אבידות ראשונות. החי”ר המצרי עמד על עמדו. מאות נהרגו באש הטנקים המתקדמים, אך גלי החי"ר המצרי הוסיפו לבוא.

גיזרת הפעולה של אמנון היתה הגיזרה המרכזית והוא איתר בה שני אזורי־צליחה עיקריים, מול איסמעיליה ומול פירדאן. הוא שלח פלוגת־טנקים כנגד ראש־ הגשר שמול איסמעיליה ופלוגה שניה לעבר פירדאן, במעוז פירדאן היה המצב חמור, בשל מספר הנפגעים הגדול מן ההרעשה. הטנקים עשו מאמץ נואש להתחבר אל המעוז, “חזיון” שמו, אך ללא הצלחה. אמנון שיגר כוח־סיור צפונה, אך עד מהרה נותק הקשר עמו כשהכוח נתקל בחי“ר מצרי מצפון ל”חווה הסינית“. סגן מפקד הגדוד, רס”ן יעקב יעבץ, נפצע קשה וכעבור זמן מת. מפקד הפלוגה נפצע, והסיור השתבש. בגיזרת איסמעיליה הושמדו ארבעה טנקים ואילו בפלוגה שפעלה מול פירדאן נפגעו כמעט כל הטנקים.

ב־8 בערב נפגע הטנק של סגן זאב פרל, שהיה הטנק המוביל בפלוגה בגיזרת פירדאן. התותחן והטען־קשר נהרגו, ופרל נפצע והתעוור. הנהג המשיך להסיע את הטנק קדימה, אך בהגיעו סמוך למוצב “חזיון” נפגע הטנק בשנית. הנהג סב לאחור ובהגיעו אל הכביש המקביל לתעלה פנה צפונה ונהג 15 קילומטרים באין מפריע. ליד האי אל־בלאח צנח הטנק מעל הכביש ושקע בביצת מליחה. הנהג נטש, חילץ את מפקדו הפצוע ובהנחותו אותו בידו פתח בצעדה. תחילה טעה ופנה לכיוון התעלה, אך מיד הבחין בטעותו, סב על עקביו וכשהוא אוחז ביד המ“פ הסומא צעד בתוך שדה הקרב המשתולל אל עבר הקווים הישראליים. עם עלות השחר קרב לסוללת תותחים ישראלית וזמן מה נאלץ לקרוס מאחורי תלולית מפני האש שירו עליו החיילים הישראליים. לבסוף הצליחו להזדהות והוא ומפקדו פונו. הפלוגה שלחמה מול פירדאן התפוררה, אך הסמג”ד הצליח לחלץ את הטנקים הפגועים.

משתי פלוגות הטנקים שנשלחו לגזרות איסמעיליה ופירדאן – רק שני טנקים הוסיפו להילחם, תחת פיקודו של רס"ן אליעזר. הם התמקמו בצומת שמול פירדאן וכל הלילה הדפו לאחור את טנקי האויב.

בגיזרת איסמעיליה התפרסו יחידותיו של אמנון לאורך כביש התעלה. הוא שלח את הגדוד של סא“ל עמרם לעזרת מוצב “חזיון”. בהתקרבו לתעלה, נתקל עמרם במארב של חי”ר מצרי חמוש בבזוקות ר.פי.ג’י. הוא הסתער, שטף את המארב והגיע אל קו־המים סמוך לאיסמעיליה, אך נאלץ לסגת לעבר צומת־פירדאן.

כל יום ה־7 באוקטובר נמשך הקרב ואמנון ראה כיצד הולכת חטיבתו ונכתשת. בצומת פירדאן הוסיף אליעזר, עם שני הטנקים שלו, להחזיק מעמד ; המג“ד, סא”ל שאול, היה נלחם ב“חווה הסינית” כשכל כוחו שני טנקים ושלשה נגמ"שים. מול איסמעיליה פעלו שרידיהם של שני גדודים. מפקדו של אחד מהם נפצע והאחר אסף אליו את מה שנותר מן הכוח. בחטיבה כולה לא נותרו אלא כ־20 טנקים.

ואז החלו המילואים להגיע.

אמנון שכח בלהט הקרב את קיומם – והנה נצטווה להתייצב לפני האלוף שרון, שנטל את הפיקוד על הגיזרה.

חטיבתו של אל“מ דן היתה בעורף בפרוץ המלחמה. זה עתה סיימה את מחזור אימוניה והיתה אמורה לתחלף, ב־8 באוקטובר, את חטיבתו של אמנון בקו. דן הוא צבר נחוש־מראה וחסון, שנולד בקיבוץ לפני כ־36 שנה ואשר היה מג”ד־ צנחנים בטרם עבר הסבה לשריון. הוא השתתף בקבוצת־הפקודות שקיים אלברט בבוקר ה־6 באוקטובר ולחטיבתו ניתנה משימת התקפת הנגד, באם יצליחו המצרים לכבוש מידרס־רגל על הגדה המזרחית של התעלה. עם תום קבוצת הפקודות, בבוקר יום־הכיפורים, הוא שאל: “מדוע לא ננוע קדימה מיד?” ונענה: “עדיין לא ברור שאמנם יתקפו המצרים, וקידום כוחות צה”ל לתעלה עלול לגרום להסלמה".

כשהיו נערכים לתנועה, בשעה 2 בצהריים, תקפום מטוסים מצריים בעודם במחנה. דן פיצל את חטיבתו, שלח גדוד אחד דרך מעבר המיתלה, גדוד שני דרך מעבר הגידי ואת הגדוד השלישי – בדרך שבין שני מעברים אלה, למקרה שאחד המעברים או שניהם כבר נתפשו בידי האויב. כשהיה נכון לפתוח בהתקפת־נגד בגיזרה הדרומית, הגיעתו פקודתו של אלברט לנוע צפונה ולהיערך בגיזרה המרכזית. הוא ענה, שנראה לו כי צפוייה צליחה־רבתי בדרום והציע להמשיך ולפעול כמתוכנן מראש. אלברט “התפשר” והורה ששני גדודים ישארו באיזור מעבר הגידי אך השלישי ינוע צפונה.

ב־4.15 חצתה חטיבתו של דן את המעברים. אז התקיימה שיחה־בקשר עם מפקד האוגדה ואלברט אמר שהמצב החמיר; המצרים צולחים לכל אורך התעלה. דן נצטווה ליטול אחריות על הגיזרה הדרומית ולעשות כמיטב יכולתו. פירוש הדבר היה, שעל חטיבתו של דן הוטלה האחריות לקטע־חזית שרוחבו כ־50 ק“מ, ממקום ההתחברות של שני האגמים המרים ועד לראס־מסאלה, כ־20 ק”מ מדרום לעיר סואץ.

כוח האויב בקטע זה כלל את דיביזיות החי“ר ה־7 וה־19, את הדיביזיה הממוכנת ה־6 ומאחוריה – את הדיביזיה המשוריינת ה־4, ובסך הכל כ־650 טנקים, פרט לרק”מ של חטיבת הנחתים העצמאית ה־130, שהטנקים האמפיביים שלה נועדו לצלוח את האגם המר ולחסום את מיצרי המיתלה והגידי. שתי דיביזיות חי"ר וחטיבת הנחתים כבר צלחו את התעלה. הדיביזיה הממוכנת ה־6 תצלח מאוחר יותר, ב־9 באוקטובר.

דן שיגר גדוד אחד שלו דרך מעבר הגידי להתחבר עם מוצב “ליטוף”, בקצהו הדרומי של האגם המר הקטן ועם “בוצר”, המעוז שבמקום־החיבור של שני האגמים. משימת הגדוד: להדוף כל נסיון צליחה בקטע זה.

הוא עצמו, עם מטהו ועם הגדוד של סא"ל עוזי, פנו דרך מעבר המיתלה אל עבר מוצב־המזח שבפורט־תאופיק, מול העיר סואץ.

הגדוד השלישי הופעל באיזור מעוז “מפצח” וכן נצטווה לגונן על הגישות למיתלה.

הגדוד הצפוני, שחצה את מעבר הגידי, נתקל בחטיבת הנחתים המצרית במרחק כ־15 ק“מ מן התעלה, כשזו בדרכה אל המעברים. ניטש קרב והטנקים האמפיביים דקי השריון מדגם “פ. ט. 76” והנגמ”שים האמפיביים בי.טי.אר., לא יכלו לעמוד בפני הטנקים הישראלים חרף עדיפותם המספרית. עשרות כלי־רכב מצריים הושמדו וחטיבת הנחתים נסוגה באי־סדר.

סמל מוחמד מחמוד נאדה רשם ביומנו את קורות השעות הראשונות שלו בסיני. הוא היה “איש צפרדע” מצרי, מסופח לאחד מגדודי חטיבת הנחתים ה־130.

“חצינו בשעה 2.30 (ב־6 באוקטובר)… אנו מחכים לפקודה להתקדם ולתקוף. היו לנו אבידות, טנקים נפגעו. הטנק הראשון שנפגע היה הטנק שלי. היום נבלמה התקדמותנו וכעשרה טנקים אמפיביים הועלו באש. טנקי האויב מתקדמים ומפגיזים אותנו. תפשנו עמדות כדי לקדם את פניהם. חפרנו שוחות אישיות. אנו מוטרדים בשל חיל־האויר הישראלי, העשוי להפציצנו מחר, עם עלות היום. אנו מופגזים. זהו הלילה הקשה ביותר שידעתי. צפויים לנו מוות, רעב, צמא, פחד וקרה…”.

למחרת, ב־7 באוקטובר, הוא כותב:

“ליל אמש היה הלילה הארוך, הקשה והמפחיד ביותר בחיי. המלחמה היא דבר מכוער ומטיל אימה; עם זאת, אני מוכן להקריב את חיי, לא נותר לנו אלא להמתין למוות אשר יבואנו מיד ה’פאנטומים' או הטנקים הישראליים עם עלות האור… מרבית הפלוגות ספגו אבידות קשות… בבוקר גיליתי את פלוגתי… אין אנו יודעים היכן אנו, או מה אנו אמורים לעשות. לא ירינו עדיין אף יריה אחת, אך אבידותינו כבדות… השוחה שלי נמצאת מטרים ספורים משפת האגם המר. שידור החדשות ברדיו גורם לנו לפרוץ בצחוק פרוע…”.

לאחר שהדף את נסיון ההתקדמות של חטיבה 130, הגיע הגדוד הישראלי אל קוי המים והתחבר עם המעוזים.

עד השעה 8 בערב ה־6 באוקטובר, התחברו כוחותיו של אל“מ דן עם כל מעוזי התעלה, מלבד מוצב־המזח, בפורט־תאופיק, אשר הגישה אליו מוקשה על־ידי המצרים, שאף הציבו מארבי נ”ט בדרך למוצב. לכל אורך חזית הארמיה השלישית הצליחה חטיבתו של דן לסכל נסיונות צליחה שונים. הדוברות הטעונות בולדוזרים, שניסו המצרים להשיט על מעבר לתעלה, נפגעו באש וטובעו. כן חולצו הפצועים וההרוגים מן המעוזים.

אך, ב־2 לפנות בוקר כבר התחוור לדן שזו איננה “מלחמת התשה” במהדורה חדשה. כן התבהר לו, שהמעוזים אינם תורמים דבר לבלימת נסיונות הצליחה, ולעומת זאת הם מרתקים חלק ניכר מן הארטילריה והשריון שלו, להם הוא זקוק להתקפות הנגד. הוא התקשר אל אלברט וביקש רשות לפנות את כל המעוזים, למען ישתחרר לפעול במלוא כוחו נגד המצרים המוסיפים לצלוח. התשובה היתה שלילית. אז ביקש חי"ר, לתגבר בו את המעוזים, למען יוכל להפנות את הטנקים שלו נגד השריון המצרי – אך נענה שאין כוחות לתיגבור.

יותר מפעם אחת התקשר דן עם אלברט והפציר בו לשקול שנית. “או שאנו מגינים על המעוזים או שאנו בולמים את ההתקפה המצרית. את שניהם לא ניתן לעשות”. אלברט השיב שאין ברירה אלא לבצע את השתיים וכי אין הוא מוסמך להורות על פינוי המעוזים.

כל הלילה התרוצצו כוחותיו של דן אילך ואילך, בולמים נסיון צליחה מצרי, חשים לעזרת מוצב נתקף וחוזר חלילה. כל תנועה לעבר המעוזים היתה כרוכה בהתנגשויות עם מארבי נ“ט וכן גם התנועה בחזרה, אל ראשי־הגשר. האבידות הלכו ורבו. בחצותו את מיצרי סיני בשעה 4 אחה”צ מנתה חטיבתו של דן כמאה טנקים; בשעה 8 בבוקרו של ה־7 באוקטובר לא נותרו עמו אלא 23 טנקים. כשני־שלישים מאבידות החטיבה, באנשים וברכב, בכל המלחמה, נגרמו באותו ליל ראשון.

בשעה 9 בבוקר ה־7 באוקטובר חצו יחידות השריון המצריות הראשונות את התעלה. בהיעזרו ביחידות סיור אשר קיימו תצפיות על התעלה, היה לדן מערך מודיעיני עצמאי ויעיל אשר אורגן בתושיה על־ידי קצין המודיעין החטיבתי, רס"ן עמיחי בוכוול. תודות לו יכול היה, עם כוחו הזעיר, לקדם את פני הטנקים הצולחים ולהשמיד רבים מהם מטווח גדול.

בינתיים, הבקשות והתחינות לעזרה מן המוצבים הלכו ונעשו נואשות יותר ויותר. בשעה 11 לפנה"צ התקשר דן עם אלברט פעם נוספת ואמר שהוא תובע הכרעה מיידית: או שהטנקים יישארו במעוזים עד הסוף, או שהוא מתנתק מן המעוזים ומרכז את כל שריוניו ככוח נייד ללחימה בשריון המצרי. ניתנה לו הרשות להתנתק מעל המעוזים ולהתרכז בבלימת ההתקדמות המצרית, אלברט הוסיף, כי אל לדן לצפות לתגבורות וכי חיל־האויר מרותק כולו למשימות ברמת־הגולן.

דן הסיג את שריוניו מן המעוזים והתרכז בלחימה נגד ראשי־הגשר, כשהוא נע בדיונות החול כ־ 3־4 ק“מ ממזרח ל”כביש החת“ם”, היו תחת פיקודו שלש סוללות ארטילריה; מנגד ריכז האויב 75 סוללות.

בשעה 1 בצהריים דיווח מעוז “ליטוף”, בקצה הדרומי של האגם המר הקטן, כי האויב הצליח לפרוץ את הביצורים החיצוניים ונתן למגיני המוצב אולטימאטום: להיכנע או להישמד. דן התקשר עם סגן מפקד האוגדה וביקש היתר למגיני המוצב להיכנע. הוא הצביע על כך, שאין עוד ערך רב להמשך הלחימה של קו המעוזים. ברם, בקשתו הושבה ריקם.

לאחר מכן, כשנהרג מפקד המעוז, ארגן דן פעולת חילוץ משולבת, של טנקים וארטילריה, שבחיפויים היו אנשי המעוז, אשר לאחר שמפקדם המ"פ נהרג המשיכו להילחם תחת פיקודו של טוראי, אמורים לפרוץ מתוכו. ברם, אנשי המעוז לא זיהו את הטנקים הישראלים בשטח ופנו בחזרה למעוז. כולם נפלו בשבי.

במשך כל יום א', ה־7 באוקטובר, ניצבה חטיבתו של דן לבדה מול כל עוצמת הארמיה השלישית, כשגדוד אחד של החטיבה פועל על כביש הגידי ועד מערבית ל“כביש החת”ם“, גדוד שני על כביש המיתלה וגדוד שלישי מתארגן מחדש במעבר המיתלה, לאחר האבידות הכבדות שספג בלחימה ביום הקודם. כל אחד מן הגדודים מנה כעשרה טנקים בלבד ואילו פלוגות החרמ”ש נלקחו מן החטיבה. המעוזים הוסיפו להילחם ולדווח ומן הדיווחים הסיק דן, כי ממשמשת ובאה עליו התקפה־רבתי. אי־לכך החליט לרכז את כל כוחו ב“אגרוף פלדה” אחד ולפתוח בהתקפה משלו על הריכוז המצרי.

בעוד גדוד אחד שלו מבצע התקפת הסחה מערבה, אל עבר “ליטוף”, פתחו שני הגדודים האחרים בהתקפה לכיוון מוצב “מפצח”. תוך לחימה בלתי פוסקת הגיע הכוח לכביש “לקסיקון” (הכביש שלאורך תעלת סואץ), כשהוא משמיד תוך כדי כך טנקים מצריים ומעלה באש עשרות מכוניות תחמושת. הוא נצר בזהירות את כוחו, פעל מטווחים מירביים בקרב קלאסי של תנועה־ואש ולא הניח למצרים הזדמנות להביאו בין־המיצרים.

בערב יום ב' קיבל סוף־סוף אישור לפנות את “בוצר”, המעוז שבמקום ההתחברות של שני האגמים המרים. במעוז זה הוצבה מחלקת טנקים. כל אנשי המעוז עלו על סיפוני הטנקים והפינוי התבצע ללא אבידות.

בבוקר המחרת, ה־9 באוקטובר, פתחו המצרים בהתקפה מרוכזת, בכוח של שתי חטיבות ממוכנות, אל ממזרח ל“כביש החת”ם" ובכיוון מעבר־המיתלה. דן הציב גדוד אחד שלו בדיונות החול החולשות על הגישה למיתלה וגדוד שני מצפון לצומת של כביש־המיתלה ו“כביש החת”ם". גדוד שלישי המתין לאויב מדרום לצומת.

ההתקפה המצרית התפתחה חזיתית על הגדוד שבחולות ותוך נסיון לעקוף את הגדוד שמצפון לצומת. דן הסיג את הגדוד מן החולות אל האגף הצפוני וכך אילץ את המצרים להסתער חזיתית על שני הגדודים. ואז, כשכל הכוח המצרי הוטל למערכה, “התערב” הגדוד השלישי, מן האגף: כוח זה השמיד לפחות 20 טנקים מצריים ונגמ"שים רבים ואילץ את הכוח המצרי לסגת נסיגת־מהומה. היה זה קרב שריון קלאסי, שבו ריכז דן את חטיבתו ותימרן את גדודיו ביעילות. הוא המשיך ללחום כך אף בימים הבאים, כשהוא מפעיל בזהירות את כוחו המדולדל כאגרוף שריון רב־ניידות.

במשך מרבית ימי השבוע הראשון של אוקטובר היתה חטיבתו של גבי בכוננות. בערב יום ה' בוטל מצב הכוננות וביום ו' נעשו הכנות ליציאה לחופשת חג. ואז, בשעה 10 לפנה"צ, הגיעה הפקודה המכריזה על כוננות־חירום.

אל“מ גבי פקד על החטיבה זה כששה חודשים. כשהניע אותה לתוך סיני, השאיר המח”ט צוותים לשמור על רכב החטיבה וציודה שנותרו מאחור; בטוח היה כי תוך יום או יומיים יסתיים התרגיל המצרי והחטיבה תחזור למקומה.

עם המטה הקדמי שלו נע גבי לפני החטיבה וביום ו' אחה“צ התייצב במפקדתו של אלברט. נאמר לו להיות מוכן לפעולה במסגרת תוכנית “שובך יונים”. עם אור ראשון, ביום השבת ה־6 באוקטובר, יצאו המג”דים לסיור של הכרת השטח באיזור התעלה.

חלק מן החטיבה היה בתנועה, כאשר החלה ההפצצה המצרית ב־2 בצהריים. חלק אחר של החטיבה נלקח ממנו. ההוראות שנתן לו אלברט היו – לנוע עם המותר אל טאסה ומשם צפונה, על דרך האורך, לבלוזה.

בהאזינו ברשתות הקשר יכול היה גבי לצייר לפניו תמונה די נאמנה על המתרחש אותו זמן על התעלה. במחצית הדרך לבלוזה נצטווה ליצור מגע עם החטיבה שבגיזרה הצפונית.

התעוררו אצלו בעיות של קשר והפקודה המיבצעית הראשונה שהגיעה אליו הורתה לו להתחבר עם המעוז “מיפרקת” שמצפון לאי אל־בלאח. הוא התקשר באלחוט עם מג“ד השריון שלחם בגיזרה הצפונית והתמונה שהצטיירה לפניו משיחה זו היתה קודרת ביותר: המג”ד, סא"ל יומטוב, דיווח שגדודו כמעט והושמד כליל והשרידים משוועים לעזרה.

תוך שהוא מוסיף לנוע לעבר “מיפרקת” זימן אליו גבי את המג“ד והלה הוסיף בעל־פה פרטים נוספים, שלא הפחיתו מקדרות המצב. עודו מאזין למג”ד ובקשר נשמע קולו של אלוף קלמן מגן, שהיה מיועד ליטול מידי אלברט את הפיקוד על אוגדת סיני. מגן מסר לגבי, כי הוא נוטל לידיו את הפיקוד על הגיזרה שמקנטרה צפונה והורה לו לחלק את הכוח שנותר עמו – כדי גדוד אחד – לשניים. החלק האחד, שתי פלוגות, ימשיך ל“מיפרקת” בעוד שהמותר ינוע אל ממזרח לקנטרה ויתחבר עם מעוז בשם “מילאנו”.

על שתי הפלוגות שנעו לעבר “מיפרקת” הפקיד גבי את המג“ד, סא”ל עמיר, בעוד שעל הכוח האחר – שלהכרעתו היתה צפויה לו משימה קשה יותר – השים את עצמו. סא"ל יומטוב הצטרף אליו עם שרידי גדודו.

כאשר הגיע סא“ל עמיר ל”מיפרקת“, הוא חילק את כוחו לשלושה: חלק אחד שלח להתייצב כקילומטר מדרום למעוז, חלק שני – כשני קילומטרים מצפון למעוז, והמותר התרכזו באיזור המעוז. שלש פעמים במשך הלילה יצר עמיר חבירה עם המעוז. יחידותיו נעו הלוך ושוב לאורך התעלה, נתונים ללא חשך להפצצה של פצצות ר.פי.ג’י. וטילי נ”ט מן הסוללה המצרית שעל הגדה המערבית. טנקים שלו עלו על מוקשים שהטמינו יחידות החלוץ של כוח הצליחה המצרי. חי“ר מצרי הסתער עליו. במעוז עצמו, שמפקדו סגן אבנר אפרתי, תלמיד מצטיין במשפטים באוניברסיטת בר־אילן, נהרג, מצא עמיר שבעה אנשי חיל־מצב מפוחדים שסמל־הקשר מינה עצמו כמפקדם. הוא התקשר באלחוט עם גבי והציע לפנות את הכוח מ”מיפרקת", מאחר ואין הוא עוד כוח לוחם. אך ההיתר לא ניתן עד בוקר יום א'.

הכוח שמצפון למעוז פילס לו דרך עד לראש־הגשר המצרי והצליח לפגוע בגשר־הדוברות שנטו המצרים, אך הוא דיווח, כי הגשר תוקן במהירות מדהימה. כוח זה הוסיף לירות בכל מה שנע על הגשר ובכלל זה – בטנקים, שבגיזרה זו החלו לצלוח כבר מחצות במוצאי שבת. הכוח דיווח על השמדת שלשה טנקים, מספר משאיות וריכוז של נשק נ"ט.

אחד החיילים בגדודו של עמיר היה ידין טננבאום, נער צנוע וחרישי, בוגר קורס מפקדי טנקים. כשהיה הגדוד בתנועה לעבר התעלה, על כביש רפידים־טאסה, החלו ליקויים טכניים להתגלות בטנקים, שרבים מהם נעזבו בצדי הדרך. מן הפלוגה של ידין רק חמשה טנקים הגיעו לתעלה. מפקד הטנק של ידין היה צייר צעיר ומבטיח בשם עובידה. ידין, ששירת כתותחן, היה חלילן מצטיין, שכבר ערך קונצרטים בחו"ל.

איש בטנק לא ידע מה מתרחש. הכל העריכו שפרצה תקרית רבת־ממדים, אולם איש לא חשב על מלחמה. כשהגיעו לתעלה – טנק זה היה בין שני הראשונים שהגיעו – אמר המ“פ בקשר, שכוח חי”ר מצרי חצה כנראה ויש להדפו בחזרה. לא משהו רציני. הוא קרא אל אנשיו לשמור על עצביהם, “להיות גברים” ולהיכון לקרב.

האיזור לא היה מוּכר להם ובטנק לא היו מפות, חיים, הטען־קשר, זוכר כי קיבלו באלחוט הוראות לפנות ימינה ושמאלה. הם נתקלו, לאורו הקלוש של הירח, ביחידה מצרית והשמידוה ללא אבידות לעצמם – ועדיין לא שיערו בנפשם כי זוהי מלחמה. אש ארטילריה מן הגדה שממול הטרידה אותם. נתקלו בכוח חי"ר נוסף, וזה פנה ונס.

בערך ב־11 בערב “נתקע” הטנק של עובידה באדמת מליחה טובענית לא הרחק ממעוז “מיפרקת”. המאמצים להיחלץ לא גרמו אלא לכך שהטנק יעמיק ויתחפר. טנק אחר ניסה לגרור אותם, אך ללא הצלחה. הצוות נותר בטנק. לאחר כשעה הבחינו בבולדוזר נוסע לאיטו בפיתחת הסוללה. ידין כיוון את תותחו, ירה – והבולדוזר התפוצץ. כעבור דקות מספר הופיע טנק מאחוריו, ידין כיוון שוב וירה – הטווח היה כ־50 מטרים – והטנק התלקח. זו היתה הוותם, כי הלהבות האירו את השטח והטנק שלהם נתגלה והפך למטרה. מיד באו שתי חבטות עזות. בהיפגע הטנק בפגזי ג’ט, הצליחו הנהג והטען־קשר להיחלץ מן הטנק הבוער, אך הצייר המבטיח והחלילן רב־הכישרון שכבו מתים בתוכו. לימים יחבר ליאונרד ברנשטיין יצירה לחליל לזכרו של החלילן הצעיר, שנפל חלל בתוך אחד משני הטנקים הראשונים שהגיעו אל התעלה ביום הכיפורים.

הכוח שמדרום למעוז המשיך במלחמתו הנואשת במארבי הנ"ט אשר בחולות ובביצות המליחה סביבם. השכם בבוקר יום א' נתן האלוף מגן היתר לגבי להסיג כוח זה, בו רבו הנפגעים, וכן לפנות את מעוז “מיפרקת”. עתה הוצרכה יחידתו של עמיר לפרוץ אל המעוז פעם נוספת. שלש פעמים, במשך הלילה, הגיעה היחידה למעוז ובכל פעם איבדה טנק אחד. עתה הידלדלה היחידה עד כדי שליש מכוחה המקורי; ואילו החטיבה כולה התכווצה עד כדי 20 טנקים.

עמיר דיווח לגבי שמאמץ נוסף להגיע למעוז עלול לעלות במותר הכוח, ואין בטחון כי המשימה תושג. או־אז התיר לו גבי לסגת עם נפגעיו. שרידי גדודו של עמיר עמלו במשך שעות לכנס את הפצועים וגופות ההרוגים, ולרתום את הטנקים הפגועים אל אלה שעוד היו כשירים. לבסוף, כשהחלו לנוע, נפגע טנק ש־13 איש היו דבוקים לסיפונו, כולם נהרגו. שוב התעכב הכוח, תחת אש נוראה, עד שההרוגים נאספו ונקשרו אל סיפוני הטנקים. בשעה 11 נסוג הכוח, שמנה עתה פחות מ־10 טנקים, והתייצב על הצומת, כ־8 ק"מ מן התעלה.

בינתיים ומותר החטיבה, תחת פיקוד המח“ט, נע לעבר קנטרה. בהתקרבם לעיר־הרפאים ניתכה עליהם אש עזה ומספר טנקים נפגעו. לראשונה ראה גבי את המראה המפחיד של כדור זוהר הנע לעברו באפלה, בתוך מטר הזיקוקין של כדורים כותבים. רק לאחר זמן יזהה כדור זוהר זה כטיל נ”ט שנורה בלילה.

עתה, שהיחידה קרבה לשטח הבנוי, התגברה האש. הטנקים נערכו בשני טורים ודהרו לאורכו של הרחוב הראשי כשמכל חלון ניתך עליהם גשם כדורים. הדהרה הפרועה דרך קנטרה, והערפל של האש, העשן והאבק, שיבשו את הכוח של גבי, וחלק ממנו סטה מן הדרך. כמעט כל המפקדים, שניצבו חשופים בצריחי הטנקים, נפגעו מאש הנק"ל.

הוא לא התקשה למצוא להם מחליפים מבין אנשי הצוות; אך, בינתיים השתבשה מערכת הקשר וכאשר המשיך הטור לבוע צפונה, אל עבר מעוז “מילאנו” – עתה, על הדייק שליד התעלה, ותחת אש מן הסוללה שמנגד – הוצרכו גבי, יומטוב ומפקדי הפלוגות לעבור רגלית מטנק אל טנק ולצעוק הוראות למפקדי הטנקים החדשים כיצד לתפעל את מכשירי הקשר או, אם מכשירי הקשר יצאו מכלל שימוש ־ להורות להם לחקות את מעשי מפקדיהם ולנוע בעקבותיהם.

הכוח הצטמק עתה לכדי שליש, ובתוכו טנקים שנגררו על־ידי חבריהם.

תוך כדי תנועה היה גבי קולט דיווחים של סא“ל עמיר, בדרום, ושל מעוז “מילאנו” ומדווח לאלוף מגן. נראה לו, כי מצב המעוז תקין; מכל מקום, היה מפקד המעוז בטוח ביכולתו להחזיק מעמד. הואיל וכך, הורה האלוף מגן לגבי להמשיך ולנוע צפונה ולארגן את יחידתו. הטור המשיך אפוא לנוע, תוך קרבות לסירוגין. באחד מהם נפגע הטנק של סא”ל יומטוב והוא ואנשי צוותו נאספו על־ידי טנק המח“ט. קצין האג”ם של גבי, סא"ל יגאל ג’בקו, נהרג לפני קנטרה ועתה אימץ לו יומטוב תפקיד זה, בו החזיק משך כל המלחמה.

בשעה 3.30 בבוקר הצליח סא"ל עמיר לרכז את כל שנותר מיחידתו על הכביש התוחם את הביצות מדרום. טנקים רבים שלו “הלכו לאיבוד” בעלטה – אך כאן באו המצרים לעזרתם. מספר זרקורים על הגדה המערבית של התעלה הודלקו, כשקרניי אורם מכוונות לשמים. מסתבר, שהם נועדו לשמש נקודות־ציון לארטילריה המצרית. אך גבי נעזר בהם כדי להדריך אליו את אנשיו התועים בביצה.

שני טנקים שקעו בחולות לא הרחק ממעוז “מילאנו” אך אנשיהם לא נטשום והוסיפו להילחם, לכוון את אש הארטילריה הישראלית ולבלום את הסתערות המצרים – עד שאזלה תחמושתם. או־אז נטשו את הטנקים; עוד שלשה טנקים נשארו ליד מעוז “מילאנו” והצוותים הצטרפו למעוז.

בשעה 8 בבוקר יום א' שמע גבי את קולו של אלוף אברהם אדן באלחוט. “ברן” הגיע ונטל את הפיקוד על הגיזרה הצפונית. גבי נאנח אנחת רווחה בהבינו שמשמעות הדבר היא ־ שחיל המילואים נמצא בדרך. בשכחו שהוא מדבר באלחוט, שאל גבי: “עם מה באת?” ו“ברן” קצר־רוח מכדי להשתעות בשיחה קלה, השיב: “עם מאה אוגדות”.

במהלך הבוקר נצטווה גבי לנוע דרומה ולרכז את מה שנותר מחטיבתו על הכביש הראשי ממזרח ל“מיפרקת”, לשם כבר הגיעו עמיר ויחידתו. גבי עשה כמצוּוה. כשמנה את שריוניו במקום הריכוז, נוכח שנותר עמו אך כרבע ממצבת־חטיבתו.

 

פרק 13: על קו בר־לב    🔗

אנשי חטיבת המילואים הירושלמית אשר איישו את רוב מעוזי תעלת־סואץ איפיינו את אוכלוסיית ירושלים, המשקפת יותר מכל קבוצת־אוכלוסין אחרת את ההרכב הרב־גוני של תושבי ישראל. היו ביניהם חנוונים ובעלי מלאכה, בני עדות המזרח היושבים בארץ מדורי־דורות, עולים חדשים שהעברית טרם נשתגרה בפיהם, פרופסורים מן האוניברסיטה, פקידי ממשלה בכירים, חקלאים וקיבוצניקים מישובי־ההר של פרוזדור־ירושלים. אי־אלו מן החיילים היו לוחמים ותיקים, ששירתו בחטיבה אף במלחמת ששת־הימים. אולם גידולה הניכר של אוכלוסיית ירושלים מאז אותה מלחמה מילא את שורות החטיבה ב“ירוקים” שמעולם לא שירתו שירות צבאי בתנאי־מלחמה. רבים מהם היו עולים חדשים שחלק ניכר מביניהם לא גוייסו לשירות־החובה, אלא רק עברו אימון בסיסי קצר כהכשרה לשירות במילואים. כשלשים אחוז מהכוח עבר רק אימון בסיסי.

לא אחת תהה סא“ל ראובן, קצין־המילואים שבעבר שימש כמג”ד בחטיבת “גולני”, על ההגיון שבהצבת חיילים בעלי רמה כזו בקו־החזית החיוני ביותר של ישראל ביום הכיפורים. הוא ישב, עם מפקדת גדודו, במטה החטיבה המופקדת על הגיזרה הצפונית, שמפקדה היה אל“מ פנחס. בצהרי היום נקרא ראובן אל המח”ט לקבוצת־פקודות שבה נמסר כי כנראה תפרוץ מלחמה בשעה שש בערב; וכי על היחידות להיכון לספיגת הרעשה. ראובן ידע כי התפתחות כזו תכה־ בהלם את חייליו חסרי־הנסיון ותגובתו האינסטינקטיבית היתה – לצאת מיד אליהם, לעבור בכל המוצבים ולדבר עם אנשיו. ואולם מאחר וסיור כזה היה מתמשך שבע שעות, הסתפק בכך שטילפן אל כל מעוז בגיזרה עליה הופקד ושוחח עם הקצין־המפקד. לאחר מכן סיפר כי בכל מעוז נזקק לפחות לחמש דקות כדי לשכנע את קציניו כי המדובר במלחמה ממש. אנשי המעוזים עקבו במשך כל השבוע האחרון אחר התעצמות האויב על הגדה ממול ואחר תנועות חשודות של יחידות, אולם בבוקר חם ובהיר זה, בשלחם את מבטם אל מעבר לחלקת־המים של תעלת סואץ. נשקף אליהם מראה פאסטורלי. הפלחים עבדו בשדות, החיילים המצרים התרווחו להם ללא חגור ואף ללא קסדות ואחדים אפילו הטילו חכות למימי התעלה. ראובן התקשה לשכנע את אנשיו שלא להאמין למראה עיניהם ותחת זאת להיערך לקראת מלחמה הממשמשת ובאה.

ב־ 1.30 פקד המח“ט להיכנס לכוננות, לקראת “שובך יונים” וב־2 הגיעו דיווחים כי המעוזים מופגזים. כעבור ארבעים וחמש דקות דיווח שהמצרים צולחים את התעלה. המעוזים הצפוניים כבר באו תחת התקפת חי”ר, מתוך עיקוב אחר הדיווחים התחוור לראובן שהמעוזים בהם אויישו עמדות היירי, הדפו את התקפות המצרים בעוד שהמעוזים שאנשיהם נכנסו למחסות בהתאם להוראות, ולא קיבלו פקודה לצאת מפני שהמפקד נהרג, נשטפו, וביצוריהם נחדרו.

על פי תכנית “שובך יונים” נמצא המפתח להגנת קו־המעוזים בידי השריון, אשר היה אמור להתייצב ברווחים שבין המעוזים ולחסמם. ברם, תוך כדי האזינו לדיווחים בקשר של מחלקות טנקים שונות, נצטיירה לעיני דמיונו של ראובן תמונה מדאיגה. לכל אורך קו החזית הוצבו טנקים מצרים על ראש סוללת־העפר שממערב לתעלה ואלו, ביחד עם יחידות של טילי נ"ט, היו “קוטפים” את הטנקים הישראלים המתקרבים, בזה אחר זה. במספר גזרות נתפסו הרמפות שהוכנו עבור השריון הישראלי על־ידי חוליות קומנדו מצריות אשר העסיקו את הטנקים בבזוקות ר.פי.ג’י. עד מהרה התברר כי רוב הטנקים של הקו הראשון נפגעו; יתרה מזאת, מכל הטנקים אשר חשו אל עמדות־היירי שלהם בגיזרת גדודו של ראובן, רק שני טנקים הגיעו – אל מעוז “בודפשט”, המעוז הצפוני ביותר, על לשון חול ממזרח לפורט־פואד. ועתה היו המעוזים מדווחים כי הם נתקפים על־ידי גל אחר גל של חיל רגלים מצרי, בעוד שמאות אסדות־נחיתה ודוברות חוצות את התעלה.

תגובת כל אחד מן המעוזים שיקפה את עוז־ההחלטה של מפקדו. ברם, ברבים מהם נהרג המפקד כבר בראשית הקרב. ראובן דיבר עם “כתובה”, המעוז הראשון על הסוללה מצפון לקנטרה; הקצין המפקד נפצע ורב"ט זבולון אורלב, מנהל של בית־ספר לנערות מפגרות, איש שומר מצוות אשר נפצע בחטיבת הצנחנים בכיבוש ירושלים המזרחית ב־1967, נטל את הפיקוד ונראה כאילו השתלט על המצב. בקור רוח הוא כיוון את אש הארטילריה ודיווח שמטוסים ישראלים הופלו לא־הרחק ממעוזו. ראובן ביקש מן החטיבה תגבורות שריון אך משנוכח שאינן בנמצא, הודיע למעוזים שאין ברירה אלא להחזיק מעמד, כי לפי שעה אין שריון ולא ארטילריה או סיוע אוירי.

משאך החל הקרב קידם ראובן את מפקדתו ככל האפשר אל קו־המעוזים. כל הלילה עשה בביצות־המליחה הצפוניות, משוחח בקשר עם המעוזים, מעודד את אנשיהם ומפעם לפעם מנסה את מזלו בבקשת סיוע ממפקדת החטיבה. הוא שמע את בואה של חטיבת גבי לגיזרה, אך משעברו השעות נתחוור לו שאף היא נכתשת והולכת.

שחר ה־7 באוקטובר עלה ומעוז “בודפשט” שבצפון נותק על־ידי קומנדו מצרי. ראובן חזר אל מפקדת החטיבה – שם כבר השתקע האלוף מגן, שנטל את הפיקוד על הגיזרה – אך נאמר לו שאין שום טנק פנוי, להסרת המצור מעל המעוז. בקרב כל הנוכחים שרתה התחושה ששואה מתקרבת. מעוזי־התעלה נותקו וכותרו; לא היה להם סיוע אוירי, ארטילרי או שריוני. חלק ממעט הארטילריה שנמצאה בגיזרה נפגע באש האויב. “מיפרקת” נפלה, וב“מילאנו” היו הרוגים ופצועים, ומפקד המעוז ביניהם. מכל המעוזים נמסר על מחסור גובר בתחמושת. “לחצנית”, על הדייק בחצי הדרך בין קנטרה ופורט־פואד, נפלה.

ואז, בשעות הצהריים, הודיע המח“ט כי ניתן אישור לפינוי המעוזים. מיד לאחר מכן פרצו אנשי “דרורה”, המעוז שמדרום ל”לחצנית“, על הדייק, ובדהרם מזרחה על זחל”מיהם, הגיעו בשלום לקווים הישראליים.

בבוקר יום־הכיפורים היו אנשי “כתובה” שקועים בתפילה ־ נשלחו אליהם שלשה תלמידי ישיבה מירושלים לנהל את תפילת־החג – כאשר מפקד המוצב קיבל את הפקודות ל“שובך יונים”. המתפללים עברו מן הסככה שבחצר אל הבונקר והמשיכו בתפילתם, אך כאשר פרצה המלחמה היה המעוז נכון לקרב. הדבר האחד שנעדר היו הטנקים, אולם הכל האמינו כי אלו יגיעו במהרה. כשהחלה ההרעשה האינטנסיבית תפשו האנשים – רובם ככולם בני גיל העמידה – את עמדותיהם היעודות. מפקד המוצב, סגן סטן, נפצע קשה בחזהו והוכנס אל הבונקר לעירוי דם. רב"ט אורלב, אשר נטל את הפיקוד, נשא את ראשו מאחורי המחסה וראה שני טורים של אסדות־נחיתה חוצים את התעלה מצפון ומדרום למוצב. בכל אסדה היו כעשרה חיילים מצרים. מעל סוללת העפר שמעבר לתעלה נתכה אש רצחנית על המעוז, במגמה לאלץ את אנשיו לתפוש מחסות.

אורלב דרך את המק“ב ופתח באש. אחר פתחו באש כל יתר העמדות במעוז. איש־הקשר וסמל־הדת ירו פגזי בזוקה וטיבעו סירות בזו אחר זו. תוך רגעים, וכל טור־האסדות הוטבע; כמאה מצרים מתים צפו במימי התעלה. טנקים מצרים העפילו אז אל הסוללה ופתחו באש בכינון ישיר, בשלב זה כבר היו ב”כתובה" ששה פצועים – שניים מהם קשה. לא היה רופא במעוז; הרופא הגדודי תדרך באלחוט את החובש ב“כתובה” כיצד לטפל בפצועים ולבצע עירויים. חייהם ניצלו. עם רדת הלילה, תירגם אחד החיילים דוברי־הערבית שבמוצב את הפקודות שיכול היה לשמוע מן העבר האחר של התעלה ושהעידו כי המצרים נערכים להתקפה נוספת. אורלב העביר את התרגום לבונקר ומשם שודר אל התותחים שבעורף. שני קני־תותח הוקצו כסיוע למעוז ואורלב כיוון את אשם – בפעם הראשונה בחייו. התוצאות היו מעולות; הפגזים נפלו בתוך הריכוזים המצריים.

ההתנגדות של אורלב ואנשיו היתה כה עיקשת, שעד מהרה התכסו מי התעלה בגוויות של מצרים. כשעלה הירח, דימו מגיני המוצב כי אלו הם “אנשי־צפרדע” מצריים החוצים את התעלה בשחיה. בסך הכל טיבעו או פוצצו אנשי “כתובה” אחת־עשרה אסדות מצריות ביום הלחימה הראשון.

בשעה 3 בבוקר יום א' החלו כוחות של חי"ר וקומנדו מצרי להתמקד על “כתובה” מצפון ומדרום כשהם נעים על הדייק ונערכים להסתערות. הם הפעילו ארבעה בסיסי־אש כדי לאלץ את המגינים לכוף את ראשיהם. עתה עמדו לרשות אורלב רק 11 לוחמים כשירים. שלשה מהם נפצעו, אולם חזרו לעמדות. בהעריכו את המצב, החליט אורלב להמר וריכז את כל כוחו הזעיר כנגד הטור המצרי העולה מדרום. לאחר מכן העריך שטור זה מנה כמאתיים חיילים. המצרים התקדמו על הדייק במערך צפוף. הישראלים פתחו באש וכתום 45 דקות של קרב נסוג הטור הדרומי. הטור הצפוני נעצר בראותו את אשר עלה בגורל עמיתיו.

הקרב נמשך והאבידות במוצב רבו. אחד מן החיילים, שנפצע וחזר להילחם כשהוא עטוף תחבושות, נפגע בשנית על־ידי צלף מצרי בדיוק ברגע בו הטביע עוד אסדה מלאה חיילים מצרים. הוא נישא אל הבונקר, הספיק למלמל “שמע ישראל” ונפח את נשמתו. הכוח הלוחם הצטמק לשבעה לוחמים בלבד. שנים מאנשי המעוז נהרגו, שמונה היו פצועים ושנים – נתונים בהלם.

לפתע הבחין אורלב במשהו שנראה לו כספינה גדולה, חוצה את התעלה. זו היתה דוברה ענקית, עמוסת טנקים, כ־3 ק“מ מדרום למעוז. הוא ביקש סיוע אוירי ו”סקייהוק" צלל על הדוברה וטיבעה. על אף זאת, הכוח המצרי על הגדה המזרחית הלך וגדל, הלך והתרכז. אורלב זיהה ששה טנקים מצרים וכוח חי"ר אותו העריך כגדוד, נערכים להתקפה על מעוזו. הוא ידע שאין סיכוי לשבעה חיילים תשושים, שתחמושתם אוזלת, להדוף כוח כזה

בשעה 1 בצהרי יום א' ערך אורלב את שבעת אנשיו להגנת המעוז. כעבור שעה נתקבלה פקודת הפינוי. אותו זמן כבר התקרבו ששת הטנקים המצרים כדי קילומטר וחצי מן המעוז ובחיפוי אשם החל החי“ר לנוע אט קדימה. אחד מאנשי המעוז, שהיה נתון בהלם זה 26 שעות, שמע את פקודת הפינוי, פרץ החוצה אל אחד משני הזחל”מים שבמוצב, התניעו וברח ועמו איש הקשר. הנותרים, לרבות הפצועים, הצטופפו כולם בזחל"ם האחר. הם הציבו עליו ארבעה מקלעים וכל נשק אחר שניתן, בנכונות לפרוץ להם דרך תוך קרב. בטרם נעו ממקומם התקשר אורלב עם המפקדה ושאל לכיוון בו ינוע. “מה לעזאזל עושה אתה עוד שם?” ־ באה התשובה הנפתעת. תחת אש עזה התניעו אנשי “כתובה” את רכבם ודהרו אל עבר ביצות המליחה. בסופו של דבר הגיעו אל הקווים הישראליים.

הצפוני שבמעוזים הישראליים שעל הדייק נודע בשם “אורקל”. זה היה מיגנן רב־ממדים, מורכב משלש קבוצות עמדות: “אורקל” א‘, ב’ ו־ג‘. כשהחלה הלחימה נמצאו ב“אורקל” א’ עשרים לוחמים ובראשם המ“פ גד שומך, אשר היה אף המפקד של המיגנן כולו. ב”אורקל" ב' היו ששה חיילים תחת פיקודו של סגן דוד אבו־דירהם וב“אורקל” ג', שמונה־עשר לוחמים ובראשם סגן ברוך דסברג, סגן אבו־דירהם, אשר הוצב למיגנן כקצין־מחליף, היה מלא ספקות בדבר כושר־הלחימה של חלק מהחיילים, בעיקר אנשי השירותים, והתפלל בלבו שלא יועמדו במבחן.

בשעה 2 בצהרי יום כיפור, כאשר מטוסי מיג־17 הפציצו את המעוז והארטילריה המצרית התמקדה עליו, פקד אבו־דירהם על אנשיו לרדת למחסות. הוא ראה את אחד מחמשת הטנקים המצרים המתמרנים על הדייק נעצר מחמת קלקול. טנק אחר עלה על מוקש. אבו־דירהם תר במחשבתו אחר נשק אנטי־טנקי וגידף לעצמו בהיזכרו שאך יומיים לפני כן נאספו הבזוקות שבמעוז על־ידי קצין חימוש מן החטיבה, בטענה שאין צורך בהן. בהתלקח הקרב ראה עוד טנק נפגע על חגורת המוקשים שגוננה על המעוז מצפון.

ההרעשה שככה קמעה ואבו־דירהם קרא את אנשיו לעלות לעמדות. עתה כבר היה חי“ר מצרי נע על הדייק לעבר המעוז והגיע עד גדרות התיל. אבו־דירהם אייש את המק”ב ובהתקרב המצרים, ערוכים שורות־ שורות, “כמו צבא של נפוליאון”. קצרו בם אבו־דירהם ואנשיו שורה אחר שורה, ועדיין הוסיפו לבוא. ההתקפה נמשכה שעה ומחצה, עד שהרגלים המצרים נסוגו כשהם גוררים עמם את נפגעיהם ונשקם. טנק מצרי שנפגע על סוללת־העפר שממול המשיך לירות בכינון ישיר אל תוך המעוז והנשק האנטי־טנקי היחיד בידי הכוח של אבו־דירהם היה ררנ“ט (רובה רימון נגד טנקים). הוא ירה בו 14 רימוני נ”ט לטווח של 250 מ', במסלול תלול. שלשה מן הרימונים פגעו בטנק והשלישי (שהיה הרימון ה־14) שיתק אותו.

הלילה רד ו“אורקל” א' הודיע כי מצבו חמור והוא זקוק לעזרה בהעבירו את הפיקוד במקום לידי הסמל אריה שגב, צנחן לשעבר, רץ אבו־דירהם אל “אורקל” א' ופנס כיס בידו. בהיכנסו למוצב, מצא את העמדות נטושות. כל אנשי היחידה התרכזו בבונקר והיו במצב של דכאון לאחר שנהרגו הקצינים. אבו־דירהם עבר במרוצה בעמדות ובאחת מהן מצא את המפקד, גד שומך, מת ובאחרת את סגן עזרא קצב – אף הוא הרוג. בעמדה שלישית מצא מקלען חסר כל נסיון; לכשיתחדש הקרב, הוא יחזור ויקרא אל אבו־דירהם לעזור לו בכינון המקלע.

אבו־דירהם נטל את העניינים לידים וארגן את המעוז ללחימה מחדש. במעוז היו שני טנקים, אולם מפקדו של אחד מהם נפצע ותותחו של האחר יצא מכלל שימוש. לאחר שנטל פיקוד ואירגן את המעוז להגנה, התקשר אבו־דירהם עם “אורקל” ג' ושוחח עם מפקדו, סגן דסברג, שנפצע והמשיך בלחימה למרות הפציעה בראשו. דסברג דיווח שהמצרים כבר חדרו לתוך המעוז וכי נלחמים פנים אל פנים בתעלות. תגובתו הראשונה של אבו־דירהם היתה, לארגן כוח להתקפת־נגד. אך בהעלותו על דעתו את כושרם ומצבם של חייליו, אשר אחוז ניכר מהם היו אנשי שרותים, הגיע למסקנה שזוהי משימה בלתי־אפשרית.

בשלב זה פתחו המצרים בהתקפת רגלים כבדה מצפון. כל הלילה כולו ובמשך היום הבא עמדו ולחמו חיילי “אורקל” בפני גל אחר גל של הסתערויות מצפון ובפני התקדמות מצרים גם מכיוון “אורקל” ג'.

אחר הצהריים ביום א' התייצבו טנקים מצרים מול המעוז והחלו לפצח בכינון ישיר עמדה אחר עמדה. מצב התחמושת היה בכי רע ואבו־דירהם ביקש סיוע אוירי. מספר מטוסים באו לעזרה ואבו־דירהם ראה בנפול אחד מהם, “מיראז'”, אל הביצות סמוך למעוז. בשעה 2 ראה במרחק אנשים צועדים ומניפים דגל לבן. “אורקל” ג' נפל, אחרי קרב מר. לוּ היו לרשותו 15 חיילים מאומנים היטב במקום אנשי השרותים, חשב אבו־דירהם, היה יכול לחלץ את המעוז ולהחזיק מעמד.

משהתקבל האישור מן המג“ד לפנות ערב, אירגן אבו־דירהם את אנשיו לקראת הפריצה החוצה. הוא השכיב את כל אנשיו על רצפת־הזחל”ם של המעוז ובעצמו הפעיל את תותח ה־20 מ“מ שעליו, כשהוא יורה לכל העברים תוך כדי נסיעה. הכוח הזעיר, זחל”ם אחד ושני הטנקים, פרץ ועבר תחת אש במרחק מטרים ספורים מ“אורקל” ג' הכבוש בידי המצרים; הוא הוסיף לנוע תוך כדי ירי ועבר שבעה קילומטרים על הדייק במאמץ להגיע אל “לחצנית” ואל הדרך הפונה משם מזרחה בתוך הביצות.

שלשה קילומטרים לפני “לחצנית” נפגע אחד הטנקים פגיעה ישירה ואבו־דירהם התעכב כדי להעביר את שמונת האנשים שעליו אל הזחל“ם. בעוד האנשים עוברים, נפגע מנוע הזחל”ם פגיעה ישירה והאנשים נזרקו החוצה לכל עבר. הטנק הנותר הוסיף לנוע אל “לחצנית”.

אבו־דירהם הטיל רימון, נפצע בידו, הסתער תוך ירי – ונוכח כי הוא מסתער לבדו. כל אנשיו היו מוטלים בתעלה לצד הדרך, חלק מהם השיבו אש מתוך התעלה. כולם היו מכוסים בדם והוא התקשה לקבוע מי מהם חי ומי מת. ברוצו ביניהם תחת האש, חבט בהם בקת־נשקו כשהוא צועק: “כל מי שעודו בחיים, שירים ידו”. לבסוף החלו הנותרים זוחלים אחריו צפונה. עברו כ־60 מטרים והמצרים החלו לסגור עליהם. סמל אריה שגב הצטרף אל אבו־דירהם בריצה ופתאם ראה את החי"ר המצרי במרחק של מטרים ספורים בתוך התעלה בין אנשי הכוח הישראלי.

קרב הגבורה של אבו־דירהם ושל חיילי “אורקל” תם על הדייק ליד התעלה

בקצה הדרומי של תעלת סואץ ניטש קרב בו נתגלו אומץ לב ועיקשות שלא יאמנו, תוך ש“מוצב המזח” ־ על המזח של פורט־תאופיק, מול העיר סואץ – הדף את כל מאמצי הארמיה השלישית לכבשו. גבורתם של ארבעים ושנים החיילים הסדירים שכללו מספר צוותי טנקים שנותקו ואשר פקד עליהם סגן שלמה ארדינסט, הפכה לאגדה לא רק בקרב צה"ל אלא אף בין יחידות הצבא המצרי שניצבו מולם.

תחילתו של הסיפור במעוז זה דמתה לסיפורם של המעוזים האחרים בקו: הרעשה ארטילרית עזה ובעקבותיה – הסתערות של כוח בסירות־גומי, כל אחת מסיעה עשרה חיילים. במשך שעתיים ומחצה הדף המעוז את כל ההתקפות וטיבע את מירב הסירות. במשך אחר־הצהריים הבקיעו ארבעה טנקים ישראלים אל המוצב. אולם הם הותקפו בדרך והגיעו פגועים ועם ששה פצועים. עד שירד הערב כבר היו לרופא המעוז, ד"ר נחום ורבין, 15 פצועים שאחד מהם מת כעבור זמן. כבר בראשית הקרב נפצע אחד משני הקצינים שבמעוז ובן־הישיבה שלמה ארדינסט נותר כקצין יחיד.

בליל א' ערכו המצרים התקפה נוספת ורבים מהם הצליחו לחצות את התעלה ולהעפיל על הסוללה. אנשי המעוז גלגלו עליהם רימונים במורד הסוללה והדפו התקפה חזיתית זו. אולם אותו זמן הצליח כוח מצרי אחר, שתקף מדרום, לפרוץ אל תוך מיתחם המעוז בסיוע יורקי־להבות והעלה באש את מאגר הדלק של המעוז. אך כאשר הסתערו החיילים המצרים, שיכורי־נצחון ומריעים, על העמדות – הם הושמדו על־ידי חיל־המצב בקרב מטווחים כה קרובים, עד כי כמעט והתפתח לקרב־מגע.

המעוז היה מוקף מים משלשה עבריו ומחובר ליבשת בדרך יחידה, על שובר־גלים שרוחבו 7 מטרים. על הצד הפונה לעבר התעלה, על שובר־הגלים, הוקמה סוללת־עפר, עליה רבצו מאות חיילים מצרים, שהגיעו לשם בחסות הלילה. הנה כי כן. היה המעוז מנותק לחלוטין. כאשר עלה השחר, בבוקר יום א', הבינו הנצורים עד מה חמור מצבם. המרחב סביבם, ככל שתקיף העין, היה מכוסה כלי־רכב וגייסות מצריים. לא־הרחק מן המעוז היו טנקים, כלי־רכב ומשגרי־טילים חוצים את התעלה. ארדינסט ביקש מטח ארטילרי על ריכוז זה, אך הוא לא ידע כי כל אשר ניצב אז בדרכה של הארמיה השלישית אל מיצרי המיתלה והגידי היו עשרים ושלשה טנקים שנותרו מחטיבתו של דן.

במשך שלשה ימים ניתכה הרעשה ארטילרית כבדה על המעוז ואלפי חיילים מצרים הסתערו עליו. פעמים רבות הגיעו עד גדר התיל, כמטחווי זריקת רימון מן העמדות הישראליות. בעקבותיהם נעו טנקים, לפצח את ביצורי המעוז בכינון ישיר. אך מעט הטנקים הישראלים הפגועים השיבו מלחמה שערה, בכינון משוער (כי כוונותיהם יצאו מכלל שימוש) הם פגעו והדליקו את הטנקים המצרים בזה אחר זה. בינתיים, כעבור שלשת הימים, אזל המורפיום במחסן התרופות של ד"ר ורבין והוא התנסה בנסיון המייסר של צפיה בפצועיו כשהם משתדלים לשאת את כאבם בדומיה. גם אמצעי־עירוי לא נותרו לו ואף התחבושות הלכו ואזלו.

בבוקר יום ג' שלח ארדינסט את מבטו אל עבר המעוז השכן וראה דגל מצרי מתרומם עליו. הוא ידע כי המצרים העמיקו חדור עד כדי 10 ק“מ מן התעלה וכי מעוזו הוא האחרון המוסיף להחזיק מעמד על התעלה. בשלב זה כבר לא נותרו לו אלא עשרה לוחמים כשירים ועוד עשרה אנשי שרותים וסיוע ־ ואלו כללו את הרופא, החובש, הטבח ואת שני תלמידי הישיבה שנשלחו לארגן את תפילת יום־הכיפורים. חייל אחד נפצע בפגז בזוקה וד”ר ורבין ביצע עליו, לראשונה בחייו, ניתוח טרכוטומיה ללא אמצעי הרדמה. הוא הציל את חיי הנער.

ארדינסט סבב בין אנשיו כשהוא מעודדם ומבטיח להם כי עזרה תגיע במהרה. ביום ו' נשאל על־ידי הפיקוד אם יוכל להחזיק מעמד עוד 48 שעות. הוא ענה כי ינסה, ובישר לאנשים כי העזרה בדרך, אך ד"ר ורבין ידע כי מבחינה רפואית אין המעוז מוכשר לעמוד בעוד התקפה אחת: הוא לא יוכל לטפל בפצועים נוספים כי לא נותרו לו כל תרופות והפצועים סבלו יסורי גיהנום. הוא הציע לבקש את תיווך “הצלב האדום” כדי לקבל תנאי־כניעה. ארדינסט וסמל המעוז אף לא אבו לשמוע.

יום ו' חלף והגיע בוקר השבת – שבוע תמים חלף מאז פרצה המלחמה והמעוז עדיין החזיק מעמד. הפיקוד הבטיח חילוץ בעוד 24 שעות. אך כעבור שעתיים נאמר לאנשי מעוז המזח כי הם מורשים להיכנע באמצעות “הצלב האדום” בשעה 11 לפנה“צ. את ד”ר ורבין רידף מצב הפצועים בעוד שארדינסט גילה כי לא נותרו במוצב אלא 21 רימוני־יד ומספר חגורות תחמושת למקלע קל. בראותו מסביב את ריכוזי הכוחות המצריים המקיפים את המוצב, הבין כי לא נותרה ברירה בלתי אם להיכנע.

כאשר הודיע ארדינסט לאנשיו את החלטתו, התרחצו כולם במעט המים שעוד נותרו במיכלים, החליפו את בגדיהם בנקיים והתכוננו להיכנע בכבוד. איש “הצלב האדום” חצה את התעלה בלווית שני מצרים. סגן ארדינסט וד“ר ורבין נלוו אליהם אל מערב־התעלה, ובהתייצבם לפני המפקד המצרי, הצדיעו. סגן ארדינסט חזר עוד למוצב עם המצרים, אשר ביקשו לוודא כי הוא לא מולכד ולא הוטמנו בו מוקשי־זמן, ואילו ד”ר ורבין נותר ממערב לתעלה כבן־ערובה. ארדינסט עמד על כך שאנשי “הצלב האדום” ילוו אליו ואל אנשיו עת יעלו מקברם שלשה לוחמים ישראלים שנקברו מחוץ למוצב ויצרפו את גוויותיהם אל שני חללי המעוז לקבורה במוצב. הוא ערך את אנשיו בסך והורה להם לצעוד לשבי בראש מורם.

בטרם נטשו את המעוז שקלו האנשים אם ליטול עמם את ספר־התורה או לקברו עם חבריהם. הרוב העדיפו לשאת את ספר־התורה לשביה. וכך, כשראשיהם זקופים ובראשם ספר־התורה, יצאו אנשים אמיצים אלו אל עין־השמש, כשהם מלווים במבטים מלאי־הערכה של אלפי חיילים מצרים שניצבו מסביב והשקיפו על המתרחש.

ארדינסט נלקח אל הגדה המערבית אולם כעבור מספר דקות החזירוהו קצינים מצרים רמי־ דרגה אל המוצב.

“היכן המקלעים הכבדים שלכם?” שאלוהו, “היכן הסתרתם אותם ז”

“לא היו לנו מקלעים כבדים”, ענה.

“שקרן!” הטיחו בפניו. הם סירבו להאמין שקומץ אנשים החזיק מעמד במשך שבוע עם ארבעה מקלעים קלים בלבד, והם החלו להפוך את המוצב על פניו בחפשם אחר “הנשק הכבד” שלא היה.

המצרים הניפו את דגלם בטכס על המעוז; ולאט לאט קיפל ארדינסט בידים רועדות את הדגל הישראלי, קפל אחר קפל, והושיטו למפקד המצרי אשר נטלו מידיו והצדיע. אז שלח ארדינסט את מבטו אל המעוז, עליו הגן בגבורה כה רבה וכשהוא חונק את דמעותיו, יצא הקצין הצעיר על פני מי התעלה מערבה, להצטרף אל אנשיו בשביה.

בקצה הצפוני של הקו הישראלי, על שרטון־חול כ־12 ק“מ ממזרח לפורט־פואד, ניצב המעוז “בודפשט”. מפקדו היה קצין בחיל המילואים, סגן מוטי אשכנזי (אשר היה אחרי המלחמה לאחד ממנהיגיה של תנועת המחאה) והוא אוייש על־ידי 18 לוחמים. חוסר־המשמעת במעוז, כאשר הועבר לידי אנשיו של אשכנזי מיחידת חרמ”ש, והעזובה ששררה במעוז ובנשקו, הדהימו את הסגן.

אש נפתחה על “בודפשט” בשתים בצהרי יום השבת וההרעשה נמשכה שעתיים בקצב של 30 פגזים לרגע. שלשה אנשים נהרגו, עמדת המרגמה בת 120 המ"מ נפגעה וכל מערכת־הקשר בין העמדות יצאה מכלל שימוש. המיגנן כולו התעטף בעשן ולא ניתן לצפות לכל כיוון שהוא. “בודפשט” היה המעוז היחיד בקו שאליו הצליחה מחלקת טנקים להגיע, במסגרת תכנית “שובך יונים”. ברם, במקום שלשה טנקים הגיעו רק שנים ותותחו של אחד מהם היה פגום (הוא תוקן במהלך הלחימה על־ידי טכנאים מאנשי המעוז).

בשעה 4 אחה“צ, ביום השבת, ערכו המצרים התקפה משולבת, של חי”ר ושריון. מכיוון פורט־פואד. הכוח המצרי מנה 16 טנקים, 16 נגמ“שים, תותחי לא־רתע מורכבים על גבי ג’יפים ובעקבותיהם משאיות עם אנשי חי”ר. הטנק התקין היחיד במעוז פתח באש בהגיע האויב לטווחים של 1,200־800 מ' ועמדות המעוז הצטרפו אליו. שמונה נגמ“שים ושבעה טנקים הודלקו. כשהחל הכוח המצרי לסגת, נתקעו מספר מן המשאיות בחול. עד שתם הקרב ננטשו 17 כלי רכב מצריים ומטוסי “פנטום” ישראליים ריקטו והפציצו את הכוח הנסוג. שעתיים לאחר שהחלה התקדמות השריון, התבססו כ־200 אנשי קומנדו מצרים בחולות, כ־2 ק”מ ממזרח ל“בודפשט”. המעוז נותק.

ביום א', נמשכה ההפגזה. מנגד צללו מטוסי חיל־האויר הישראלי על פורט־סעיד ופורט־פואד –מה שנראה לאשכנזי כמשימת־התאבדות. האויר היה דחוס כולו בפגזי וטילי נ"מ. מטוסים התפוצצו באויר, או התנפצו לקרקע, סביב למעוז. “פנטום” אחד אשר הצליח לחמוק מחמשה טילים, נפגע בששי והתפוצץ באויר כמאה מטרים מעל “בודפשט”. על כל מטוס נורו לפחות ששה טילים בעת ובעונה אחת. מזועזע מן המחזה, שידר אשכנזי שהוא מוותר על סיוע אוירי; אנשיו יסתדרו איך שהוא.

אותו יום תקפו את המעוז ארבעה מטוסי קרב־הפצצה מדגם “סוחוי” וגרמו נזק רב. ואילו תותחים כבדים מפורט־סעיד ותותחי־שדה מפורט־פואד כתשו את המעוז כל היום כולו. כוח הקומנדו המצרי אשר ניתק את המעוז, השמיד כוח ישראלי. נתמך על־ידי שריון, אשר ביקש לחלץ את “בודפשט”.

ביום ב' הוסיפה הארטילריה לכתוש את המעוז. בינתיים נמשך הלחץ הישראלי על חסימת־הקומנדו ובליל ג' פונו המצרים בדרך הים. ביום ד' ביצע חיל־האויר הישראלי תקיפה באיזור, הלוחמים בגיזרה הצפונית ראו מטוסים רבים מופלים, אך באותו יום הצליחה שיירה להבקיע דרך למעוז הנצור והביאה תחמושת, מזון, ואת מפקד הגיזרה הצפונית, האלוף מגן. אם כי ההרעשה נמשכה, הקרב על “בודפשט” הגיע למעשה אל קצו. ביום ה' הוחלפה יחידתו של אשכנזי על־ידי כוח טרי.

כעבור זמן שוב ניתק הקומנדו המצרי את “בודפשט” ושוב נאלצו הישראלים ללחום כדי לפרוץ את המצור על המעוז הבודד. לקח שגיאות העבר לא נלמד. ועם זאת, “בודפשט” החזיק מעמד עד תום הלחימה וזכה להיות המעוז היחיד בקו בר־לב שלא נפל בידי האויב.

מידת ההתנגדות שגילו המעוזים לתוקף המצרי שנתה ממעוז למעוז על פי סגולותיו של המפקד בכל אחד מהם. כללית ניתן לומר כי באשר הפיקוד היה מנוסה ונחוש־החלטה ולרשותו לפחות מספר חיילים מאומנים – החזיק המעוז מעמד במשך ימים. על אף ההרעשות המאסיביות שירדו על מספר זעום של מגינים, ועל אף הרמה הירודה־יחסית של אימון וכושר של אחוז ניכר, מרבית המעוזים לחמו היטב, באומץ ובגבורה.

יש לזכור שמעוזים אלו נכתשו באורח שיטתי לעיי חרבות על ידי טילי נ“ט ותותחי־טנקים שהופעלו מסוללת־העפר שעל הגדה המצרית, שהתנשאה עד כי ניתן לירות מעליה בכינון ישיר אל תוך המעוזים. בכל זאת, אף לא מעוז אחד לא ננטש ללא פקודה. אחדים נלחמו ממש עד הסוף. באחרים נתגלתה מידה רבה של העזה ותושיה בשלב ההיחלצות מן המעוז, דרך ריכוזים צפופים של חי”ר, ארטילריה ושריון מצרי. במקרים רבים נשאו הנחלצים את פצועיהם עמם. היו שעברו דרך שורות המצרים בענותם בערבית על קריאות הזקיפים, אחרים נכשלו בכך.

הדרמה של מעוז “פורקן” שמול איסמעיליה, אשר עמד על נפשו במשך 68 שעות רצופות, הונצחה כולה על סרטי רשמקול על ידי טכנאי־רדיו ששירת במעוז כאישי מילואים. מיסמך נדיר זה בתולדות המלחמה זכה להתפרסם. במעוזים אחרים, כמו “מילאנו”, שפונה בליל א', נחלצו האנשים שעה קלה לפני שהתרגשה עליהם התקפה מצרית כבדה, בסיוע שריון, קבוצת אנשי “מילאנו” הנסוגים עלתה פעמיים על מארבים מצריים, לאחר חציית רחובות קנטרה, עת נאלצה לתמרן בין הבתים הנטושים של עיירת־הרפאים.

ביום ב' עם שחר, הגיעה יחידה זו, שכללה את שאריות אנשי השריון אשר נלחמו בטנקים באיזור “מילאנו”, לנקודה בביצות המליחה בקרבת הקווים הישראלים. הם הסתתרו בין השיחים, לוחם אחד הוציא את הטלית והשני את התפילין והחלו בתפילה.

פתאם הומטרה אש על השטח, עת קרב שריון בשריון מתנהל בסביבה. טנק ישראלי החל מרסס את השטח באש מקלעים. סגן אילן גדרון, קצין שריון, לקח את הטלית ויחד עם סמל יצא לעבר הטנק שירה על הכוח כשהוא מנפנף הטלית לזיהוי וכך הגיע הכוח לקווים הישראלים.

הבעיה העיקרית של מעוז התעלה היתה נעוצה בכך שבמשך השנים הפכו המעוזים למין פשרה בין התפיסה שראתה בם מוצבי־הגנה אשר תכליתם היא להדוף התקפה מצרית, לבין התפיסה שגרסה כי אין הם אלא עמדות תצפית והתראה כמוצבי־הגנה היו המעוזים חלשים מדי ורחוקים מדי זה מזה; כעמדות תצפית היו מאויישות יתר על הצורך.

אילו הוכן הקו בזמן להגנה, בהתאם לתכנית “שובך יונים”, ואילו קודמו הכוחות לעמדות המתוכננות מבעוד מועד, אין ספק שרבים מן המעוזים היו מגלים התנגדות יעילה הרבה יותר, היו גורמים למצרים אבידות כבדות יותר ומונעים מהם מידרס־רגל על הגדה המזרחית לפחות במספר מקומות – כך שיחידות המילואים הישראליות היו מוצאות, בהגיען, מצב פחות קשה מזה שמצאו. ההתקפה המצרית לבטח היתה מצליחה לכבוש מידרס־רגל על הגדה המזרחית, לאור יחסי הכוחות הבלתי מציאותיים שנבעו מהתכנון הישראלי ולאור העובדה שהמצרים נעזרו בבסיסים של טילי נ"ט על סוללת־העפר המערבית שהיתה גבוהה וחולשת על הגדה המזרחית. ברם, ראשי־הגשר הללו היו הופכים אז פגיעים יותר להתקפת־נגד ישראלית משהיו למעשה.

ברם, המישגה העיקרי היה בכך שלא הוכרע כבר בשלב מוקדם – כפי שביקש, למשל, אל"מ דן – אם משימת תגבורות־השריון היא להתחבר עם המעוזים או להדוף את הצליחות המצריות. התמונה האמיתית של הנעשה בחזית־התעלה היתה בלתי־ממוקדת עד בוקר יום א', ה־7 באוקטובר. עד לאותה שעה איבד אלברט כשני־שלישים מכוח השריון שלו בנסיונות חוזרים ונשנים להתחבר עם המעוזים.

 

פרק 14: ההזדמנות שהוחמצה    🔗

עד לשעה 1 בצהרי ה־7 באוקטובר השלים גונן את חלוקת החזית לגזרות, כשאוגדת ברן אחראית לגיזרה הצפונית, שרון – לגיזרה המרכזית ואלברט – לדרומית. היה זה תהליך שהחל בשבת אחה"צ, כאשר חטיבות נטלו את האחריות לגיזרות הגדודים; עתה באו אוגדות במקום החטיבות. שרון הציע לפתוח בהתקפת־נגד, על־ידי כל האוגדות, בערבו של יום א'. גונן התנגד לכך, ברצותו לייצב תחילה את הקו. הוא הסביר לשרון כי לרשותו כוחות מעטים מאד ואם יטיל לקרב אוגדה או שתים, יהיה האויב חופשי לפתוח במתקפה רבתי בגיזרה אחרת. שרון קיבל דעה זאת.

ב־ 3.30 העביר גונן חטיבה משוריינת נוספת לאוגדת אלברט להגנת המעברים, ואילו חטיבת אמנון עברה תחת פיקוד שרון. בשעה 10 אותו ערב הגיע כוח צנחנים לזירה והתמקם בראס־סודר, בדרום. גיזרה זו הוכפפה ישירות לפיקוד דרום על מנת לצמצם את תחום האחריות של אלברט ולשחררו לטיפול בחזית התעלה. כל כוחות הפיקוד היו נתונים עדיין בקרב בלימה.

בערך בשעה 11 לפנה“צ, ב־7 באוקטובר, הורה גונן לברן לפנות את המעוזים. הוראה דומה ניתנה לאלברט בערך בשעה 9.30 בבוקר. ב־ 11.40 אותו בוקר הגיע שר הבטחון, משה דיין, למוצב פיקוד דרום. בטרם נחת מסוקו יעץ לו גונן לחזור על עקביו, שכן כוחות קומנדו מצריים מצויים בגבעות הנשקפות על מוצב הפיקוד. אך דיין נחת בכל זאת וביקש דיווח על המצב. תגובתו לאשר שמע היתה: “זוהי מלחמה. יש לסגת אל ההרים”, והוא שירטט באצבעו על המפה קו שעבר ממזרח לרפידים, דרך הרי ג’בל מערה וג’בל יאלק, עד אבו־רודס שעל חוף מפרץ סואץ. הוא הוסיף: “נטשו את המעוזים, מי שיוכל, שיחלץ את עצמו. הפצועים יפלו בשבי”. גונן הסכים לנטישת המעוזים, אך טען שאין צורך לסגת עד המיצרים. דיין השאיר את הנושא להכרעת הפיקוד וגונן החליט להשאיר כוח סוכך על “כביש החת”ם” ולהסיג את עיקר כוחו עד כביש־הרוחב הראשי. בהיפרדו מגונן חזר דיין על הוראותיו בקשר למעוזים והוסיף כי את כל אשר אמר יש לקבל כ“עצה מיניסטריאלית”.

בינתיים היו כוחות המילואים מוסיפים ובאים ועד ערב ה־7 באוקטובר היה רוב כוחו של פיקוד דרום פרוס על “כביש החת”ם" כשכוחות־עתודה חונים על כביש הרוחב. התקדמות המצרים נבלמה על פני החזית כולה, על אף שלחצם עוד היה ניכר. מצב זה הדגיש את הטעות הבסיסית אשר ביסודה של תכנית “שובך יונים”, שגרסה כי די ב־300 טנקים כדי לבלום את מלוא מחצו של הצבא המצרי, כי הנה שלש אוגדות הצליחו אך בקושי לעצור את האויב.

ב־ 2.30 אחר הצהריים הגיע דיין למוצב פיקוד עליון, שם הציע כי הצבא בדרום יסוג אל קו־הגנה נוח יותר, דהיינו – אל קו־המעברים. נימת דבריו היתה פסימית ביותר. הוא אמר שיש להגן על מדינת ישראל ולשם כך הכרחי קיצור הקווים. הוא הציע לנטוש אף את מפרץ סואץ ולהותיר כוח רק בשארם אל שייך. באשר לרמת־הגולן, הציע לייצב את הקו על הרכס הנשקף על עמק הירדן ולהכין קו הגנה שני על הירדן.

רב אלוף אלעזר טען שחיוני הוא להחזיק בקו לפני ראס־סודר, ולא בשארם אל־שייך. הוא נתן את הוראותיו בהתאם לכך ואכן מהלך המלחמה הצדיק את עמדתו, מן המטכ"ל סר דיין אל ראש הממשלה ואף לפניה פרס את תכניתו, לנסיגה כללית. הוא היה משוכנע בצורך לקצר את הקווים.

בשעה 4 נקרא אלעזר בדחיפות להצטרף אל ראש־הממשלה ושר־הבטחון, הוא הביע את דעתו שיש לייצב קו זמני הרחק ממערב למעברי־סיני ומקו זה לפתוח ביום המחרת בהתקפת־נגד. לדעתו, נסיגה עד המעברים תהיה יקרה מדי לצה"ל, משום שיהיה בכך ויתור, על מפקדות עיקריות, מיתקנים ומחנות, או סיכונם. כן הטיל וטו על התכנית שהציע שרון בפיקוד דרום, דהיינו – להתקיף מיד ואולי אף לחצות את התעלה, בשל הסיכון הרב הכרוך בה. לעומת זאת צידד בהתקפה על הריכוז העיקרי של כוחות האויב שחצו את התעלה. הוא ביקש, וקיבל את הסכמת ראש הממשלה לכך שייצא לפיקוד דרום ויחליט במקום.

אלעזר הגיע לפיקוד דרום בלווית רב־אלוף (מיל.) יצחק רבין, מי שעתיד להיות ראש ממשלת ישראל, וב־7 בערב נפגש עם גונן, אלברט, ברן ומגן. שרון איחר לבוא בשל בעיות עם המסוק, אולם הגיע במועד לפגוש את הרמטכ"ל כאשר זה קם לעזוב.

אלעזר פרס את התכנית להתקפת־נגד ב־8 באוקטובר; אוגדת־ברן תתקוף את הארמיה המצרית ה־2 מגיזרת קנטרה. אותו זמן תשמש אוגדת שרון כעתודה ותיערך בסביבות טאסה. אם יצליח ברן בהתקפתו, יפתח שרון בהתקפה על הארמיה השלישית, מאיזור האגם המר ודרומה. אלעזר הדגיש כי בראש וראשונה נועדה אוגדת שרון להיות עתודה להתקפה של ברן בגיזרה הצפונית והורה שכל התנעה של אוגדת שרון תותנה באישורו האישי של הרמטכ"ל. שכן, אם תיכשל התקפת ברן יהיה על אוגדת־שרון לתגבר אותה. כוחו של אלברט יבלום בדרום, תוך נכונות לסייע אם אכן יתקוף שרון את הארמיה השלישית.

בסיכומו הדגיש אלעזר שאין הוא רוצה שהכוחות יתקרבו עד קו־המים והזהיר את האוגדות התוקפות לשמור על מרחק מסוללת־העפר שמעבר לתעלה, בשל הריכוזים הגדולים של חי“ר חמוש בנשק נ”ט שעליה. גונן ביקש רשות לחצות אל הגדה המערבית אם תצלח ההתקפה. אלעזר הסכים, בתנאי שיתפשו גשרים מצריים. לאחר מכן הוסיף עוד תנאי, שהחציה תהיה טעונה את הסכמתו וזו תינתן רק אם ישררו תנאים מבטיחים־במיוחד. כשהגיע שרון, הוא העלה בפני גונן את שאלת חילוץ אנשי המעוזים והציג לפני גונן תכנית שהכין לצורך זה. גונן התנגד להתקפה לילית, במיוחד לאור התוצאות המרות של הלחימה במוצאי־שבת. הוא הורה לשרון להכין תכנית לבוקר ואז יחליט, כשיתברר כיצד מתפתחת התקפת־ברן. לאחר זאת חזר אלעזר למוצב הפיקוד העליון ובחצות הלילה הורה לפיקוד צפון לפתוח בהתקפת־הנגד שלו ברמת הגולן בבוקר המחרת, יום ב'.

ברן קיבל את הפיקוד על הגיזרה הצפונית של חזית התעלה במוצאי־שבת. הוא התוודע אל תמונת־המצב ולעובדה שכל המעוזים נתונים להתקפה עזה, סבלו אבידות בהרוגים ופצועים ומשוועים לעזרה. גדוד טנקים אחד בגיזרה של אמנון הושמד לחלוטין; ואילו גבי, עם שארית כוחו, נסוג על כביש בלוזה־קנטרה. בינתיים קרבה עוד חטיבה מאוגדת־ברן, נישאת על גבי מובילי־טנקים, וב־7 בבוקר יום א' הגיעה עד רומני. בעוד הטנקים נפרקים, הותקפה החטיבה על־ידי כוח קומנדו מצרי חמוש בנשק קל, ב“סאגר”ים ובבזוקות ר.פי.ג’י. שני טנקים וזחל“ם נפגעו, ששה חיילים נהרגו ו־14 נפצעו. גדודו של סא”ל אסף יגורי הסתער על אנשי הקומנדו ובמשך למעלה משעה לחם בהם בצמחיה שמסביב. רבים מהם נרמסו על־ידי הטנקים, אך הם הוסיפו להילחם. שלש פעמים חזרו המצרים ותקפו בעזות, עד שהושמדו כליל.

במשך כל היום זרמו יחידות מאוגדת־ברן על הציר הצפוני. ברן פרס אותן על כביש־הרוחב ומשם קידם יחידות אל “כביש החת”ם“. בחזית פרס את חטיבתו של אל”מ נתק’ה; מאחוריה התייצבה חטיבת־גבי, בעוד שחטיבת אל"מ אריה נערכה אף־היא על כביש־הרוחב. חטיבה משוריינת אחת שיגר ברן אל החוף ואל ביצות המליחה שמצפון לבלוזה, אך גדוד טנקים אחד מחטיבה זו העביר תחת פיקוד גבי, שעתה הגיע כוחו בטנקים כדי גדוד ומחצה.

שחר השמיני באוקטובר הפציע. יום זה עתיד להיות אחד הקריטיים ביותר במלחמה כולה, ואשר בו עשוי היה מהלכה להשתנות באורח רדיקלי.

ב־ 4.30 קיבל ברן, שלפקודתו סרו שלש חטיבות טנקים מצומקות, את האישור הסופי לפתוח בהתקפת־נגד מצפון לדרום. לא היה לו כל מידע על התפרסות המצרים.

הפקודה, כפי שירדה מן הפיקוד, היתה – לפתוח בהתקפה אוגדתית מרוכזת מצפון לדרום על הגדה המזרחית של התעלה, תוך שמירת מרחק של כשלשה קילומטרים מן התעלה עצמה כדי להימנע מעימות עם טילי הנ"ט המוצבים על הסוללה המצרית. מטרת ההתקפה הוגדרה – השמדת הכוחות המצריים על הגדה המזרחית וביצוע צליחה מוגבלת־ממדים של התעלה בקצה הדרומי של כל אחת משתי הגזרות. אוגדת ברן נועדה לתקוף בגיזרת הארמיה המצרית השניה.

האוגדה היתה פרוסה על כביש הרוחב הראשי, הוא כביש בלוזה־טאסה, על חטיבת גבי הוטל לנוע דרומה בין כביש “לקסיקון”, שעל חוף התעלה ובין “כביש החת”ם“, להשמיד את האויב באיזור זה ולהגיע למעוזי “חזיון” ו”פורקן" שמול פירדאן ואיסמעיליה. באגפו השמאלי של גבי, אך ממערב ל“כביש החת”ם“, תנוע חטיבת נתק’ה, אף היא לעבר דרום, אל המעוז “פורקן” שמול איסמעיליה. ואילו חטיבת אריה תתנהל דרומה ממזרח ל”כביש החת“ם”, כשיעדה הוא המעוז “מצמד”, בפאתו הצפונית של האגם המר הגדול, שם יעשה הנסיון לכבוש גשר מצרי ולצלוח עליו את התעלה. עד לנקודה זו חפפו הפקודות שנתן ברן את הפקודה שקיבל מגונן. לאחר שאוגדת ברן תשמיד את עיקר כוחות האויב, התכוון פיקוד דרום להטיל בעקבותיה כוחות של מגן, במשימת טיהור הגדה המזרחית של התעלה.

שתי החטיבות המובילות נעו מצפון לדרום תחת אש ארטילריה מרוכזת של המצרים. כוחותיו של נתק’ה נתקלו מדרום לקנטרה ביחידות של דיביזיית החי“ר ה־18. נתק’ה התגבר בהצלחה על המערך הקדמי המצרי, השמיד יחידות חי”ר ומספר טנקים במחיר אבידות מועטות לעצמו והמשיך להתקדם. גבי התקדם מבלי להיתקל באויב עד שהגיע לאיזור פירדאן, ב־ 9.30 בבוקר, הדיווחים היו מעודדים. נתגלו סימני בהלה במחנה האויב ובפיקוד השתרר גל של אופטימיות. ברן נצטווה להרחיב את חזיתו ולתפוש, אם ניתן, את שלשת הגשרים שהטילו המצרים על התעלה בגיזרתו: מצפון לאי אל־בלאח, בפירדאן ובאיסמעיליה. שינוי זה בתכנית בעיצומו של הקרב הפתיע את ברן, אך הוא היה משוכנע שגרם לו מודיעין מהימן שבידי הפיקוד. אי לכך פקד על גבי לתקוף את איזור פירדאן וביקש סיוע אויר. כל הסיוע שעמד לרשותו הסתכם בשתי סוללות ארטילריה של אוגדת שרון. הארטילריה של אוגדתו טרם הגיעה לסיני.

בינתיים התחוור לברן, בשעות המאוחרות של הבוקר, כי חטיבותיו אינן מתקדמות בהתאם לתכנית אלא סטו מזרחה, התקרבו אל “כביש החת”ם", והתרחקו מעל עיקר כוח־האויב.

התוצאה של טעות זו של החטיבות, אשר לא תוקנה במועד, היתה – שהאוגדה, תחת אשר תגולל לפניה את אגפו הצפוני הצר של ראש־הגשר המצרי, נעה לפני חזיתו של ראש־גשר זה וכאשר התפתחה ההתקפה לבסוף – היא הונחתה ממזרח למערב, אל חזיתו של המערך המצרי, במקום שתבוא מצפון לדרום, שם לא היו המצרים ערוכים לקדמה.

נתק’ה היה מתקדם ללא קושי; עד כה השמיד כ־20 טנקים מצריים. הסיוע האוירי היה מוגבל; אושרו רק גיחות מעטות, ברווחי זמן גדולים. חטיבת אריה התקדמה במהירות לעבר איסמעיליה ובדרך קיבלה אתראה להיכון ללכידת גשרים. לעת הצהריים כבר קרבה חטיבת גבי אל התעלה ונכנסה בקרב עם טנקים וחי“ר שנראו בבירור על סוללת־העפר שעל הגדה המערבית, בפירדאן. הגדוד באגפו השמאלי של גבי תקף על ציר “חביבה” (כביש פירדאן) והגיע כמעט אל סוללת־העפר הישראלית שעל התעלה. לפתע הגיחו מאות אנשי חי”ר מאחורי גבעות החול שמסביב, כולם יורים בנשק אנטי־טנקי מטווחים קרובים. המג"ד נפצע והגדוד נסוג, בהותירו מאחור שנים־עשר טנקים בוערים.

בערך בשעה 11 וגונן, עודו תחת הרושם שהתקפת ברן מתנהלת למישרין, ומודע לבעיית הזמן והמרחב הכרוכה בהתנעת אוגדת־שרון דרומה, למען תוכל לפתוח בהתקפה על הארמיה השלישית באור היום, החליט לשלוח את אוגדת שרון דרומה אל איזור מעבר הגידי, שם תהיה בכוננות. לכשתגיע האוגדה לגידי, אמר גונן, הוא יורה לשרון אם לתקוף מצפון לדרום, לעבר העיר סואץ, או מדרום לצפון; הכל בהתאם להתפתחויות. הוא דיווח על כך לרמטכ"ל וקיבל את אישורו להתנעת האוגדה.

בינתיים וברן דיווח כי ששה טנקים שלו הודלקו והוא ביקש סיוע אויר. אך גונן לא ראה באובדן ששה טנקים בעיה פיקודית והורה לשרון שלא לעצור בגידי, אלא להמשיך במסעו דרומה. כאשר לא קיבל תשובה משרון, שלח גונן את ראש־מטהו במסוק לחפש את אוגדת שרון. הוא מצא חטיבה אחת בטאסה, חטיבה שניה כ־10 ק"מ מדרום לטאסה וחטיבה שלישית ועמה מפקדתו הקדמית של שרון באיזור שבין הגידי והמיתלה.

אותו זמן הורה ברן לנתק’ה, שהותיר גדוד אחד שלו מול קנטרה, לנוע עם שני הגדודים האחרים דרומה לפירדאן ושם להצטרף לגבי ויחדיו לבצע התקפה דו חטיבתית. ברן עצמו ניצב על גבעה לא הרחק והשקיף על הקרב.

ב־ 2.30 אחה“צ חברו שתי החטיבות – אשר למעשה לא הגיע כוחן אלא לכדי שני גדודים – ופתחו בתנועה, גבי על ציר “חביבה” לעבר פירדאן ונתק’ה על ציר מקביל, כ־3 ק”מ מצפון. גם חטיבת אריה יצרה, בערך בשעה 2, מגע עם האויב מול איסמעיליה, כ־6 ק"מ מזרחית מן התעלה, והמשיכה ללחוץ כלפי מערב.

משהתפתחה ההתקפה, השתבש הכל. כוחו של נתק’ה המתקדם על הציר שמצפון לדרך פירדאן נע במהירות ומצא את עצמו על כביש “לקסיקון”, כ־800 מטרים מן התעלה, מוקף אלפי אנשי חי“ר. 18 טנקים ישראלים הודלקו והושמדו. המג”ד של כוח החוד, סא"ל אסף יגורי, הועף מתוך הטנק שלו ונלקח בשבי. שבייתו הובלטה באמצעי התקשורת המצריים וברוב התלהבותם והתרגשותם מלכידתו של קצין ישראלי בכיר הפכו המצרים את גדודו של יגורי לחטיבה ואת יגורי עצמו – למפקד חטיבה. למעשה, מה שאמור היה להיות התקפה דו־חטיבתית, לא היה אלא התקפה גדודית משובשת.

נתק’ה הוא גבר נמוך־קומה, פשוט־הליכות, שאינו מתרשם מגינוני־תיחכום. במלחמת־ששת־הימים, עת שימש כמג“ד, נפצע קשה ברגליו ונותח כ־20 פעמים (חלקים ניכרים בשתי רגליו הם מלאכותיים) אך נסיון זה לא שבר את רוחו. להיפך, הוא הטיל מצור על מפקדיו עד שניאותו להחזירו לפיקוד קרבי, על אף מיגבלותיו. וכך הגיע למלחמה כשהוא מפקד על חטיבת מילואים משוריינת. הוא נזקק לסיוע כדי לעלות או לרדת מטנק. אך עזות רוחו פרסמה את שמו בצבא כולו, והוא נודע כ”בולדוג אנושי", שאינו מרפה.

ב־ 4.30 בבוקר ה־8 באוקטובר הוא נצטווה על ידי ברן לנוע בזהירות דרומה ולטהר מצפון לדרום תוך הישמרות מפני סוללת־התעלה. בתחילת התנועה התגברה חטיבתו על התנגדות קלושה והשמידה שמונה טנקים. בהוסיפו לנוע דרומה שמע נתק’ה בקשר שחטיבת גבי נתקלה בקשיים בתנועתה לעבר “חזיון” (מעוז מעל התעלה, ליד גשר פירדאן). הוא קיבל פקודה להצטרף אל גבי ויחדיו לתקוף לעבר התעלה, בכיוון הכללי של “חזיון”. החבירה נוצרה תחת הרעשה כבדה; הוא נפגש עם גבי, ושמע מפיו על המצב. הסיוע האוירי שקיבלו היה בלתי־יעיל, והסיוע הארטילרי – קלוש ביותר. חטיבת גבי נסתייעה על־ידי ארבעה קנים בלבד.

ב־2 בצהריים פתחו בהתקפה. תחת הרעשה מצרית כבדה חצו שטח של גבעות חול נמוכות. לאחר כ־15 דקות נפתחה עליהם אש נ“ט. הגדוד המוביל דיווח כי שני טנקים נפגעו והסמג”ד נהרג. הגדוד הסתבך בחולות. נתק’ה הצטרף עם חבורת הפיקוד שלו אל גדודו של אסף יגורי. אש מרוכזת של קטיושות חסמה את דרכם ובשל העשן והאבק מסביב הצטמצמה הראות עד כדי מטרים ספורים. מצויים היו כ־800 מטרים מן התעלה. מטר של אש נ"ט ניתך עליהם.

גדודו של אסף יגורי נע מערבה עם הוראות לתקוף לעבר “חזיון” ולהעביר שלשה טנקים לגדה המערבית על גשר מצרי: משלשת הגדודים שאמורים היו לתקוף, גדוד אחד הסתבך בחולות וגדוד שני מדרום, אשר תוכנן לתקוף במקביל, קיבל פקודה להישאר במקומו ולתת חיפוי.

הכוח התוקף היה אפוא גדודו של אסף יגורי. הוא נע ללא החיפוי האוירי והארטילרי שהובטח לו. הוא תקף מתוך ידיעה שלפניו נמצאים כוחות ישראלים שיש לחבור אתם.

גדודו של יגורי התקדם תוך כדי לחימה כששה קילומטרים מול הכוחות המצריים בחיפוי עצמי עד שהגיע לקרבת קו המים, אש תופת הומטרה על כוחותיו. הטנק של יגורי נפגע בשרשרת ולאחר מכן קיבל פגיעה ישירה, הוא הספיק לתת פקודה לתנועה ואש לאחור. תודות לפקודתו נחלצו ארבעה טנקים. כל שאר הטנקים של הגדוד נשארו בשטח.

יגורי הוציא את הצוות מהטנק. הם רצו גלויים לעיני כל תחת מטר של כדורים. חזרה לכיוון כוחות צה“ל, דרך המערך המצרי, הם קפצו לתוך שוחה קטנה שנוצרה על ידי פצצה אוירית והסתתרו. נגמ”שים מצריים התקרבו וצרו על השוחה מכל עבר כאשר הם ממטירים אש לעברה. כל השוכבים בשוחה נפצעו. המצרים הקיפו את הישראלים. קצין מצרי, סרן פרוק, העמיד את עצמו בין הישראלים והיורים שהוא הדף, ובכך הציל את חייהם. הם נפלו בשבי.

נתק’ה צפה מסביב ובהתפזר העשן ראה טנקים מתפוצצים משמאלו ומימינו. המראה שיכנעו שמוכרחים להתנתק. מכל הכוח שפתח בהתקפה, רק ארבעה טנקים ־ כולל הטנק שלו – היו מסוגלים להיחלץ מן הגיהנום שלתוכו הסתערו. בהתחילו בנסיגה, התקשר עמו ברן ושאל: “מה אירע? מדוע אתה נסוג?” נתק’ה השיב: “אם תמשיך בשאלות, במהרה לא יוותר מי שיענה…” והמשיך לסגת.

הקולונל חסן אבו סעדה, מפקד החטיבה המצרית שניצבה מול נתק’ה, מתאר את ההתקפה כך:

“… האויב פתח בהתקפה כשהוא דוהר במהירות של 40 קמ”ש. אך חלפו הטנקים הישראלים על פני עמדות החי“ר המוסוות, ואנשי החי”ר זינקו מחפירותיהם כשדים ותקפו את חטיבה 190. הטנקים שלנו וציוד הנ“ט המרוכזים באיזור פעלו כנגד האויב והשמידוהו. תוך 3 דקות חוסלה החטיבה הישראלית המשוריינת ה־190. מפקדה, אסף יגורי, נפל בשבי עם עוד ארבעה חיילים…”.

ברן הורה לנתק’ה לסגת. התקפה שניה נהדפה אף היא על ידי החי“ר המצרי. כוחותיו של ברן נעדרו חרמ”ש או חי“ר והיו ללא סיוע אורי או ארטילרי, להוציא שתי סוללות. ואילו מולם נערכו כוחות דיביזיית החי”ר המצרית ה־2, שתיאמו פעולה עם כוחות דיביזיית החי“ר ה־18 ושתוגברו על ידי יחידות הנ”ט של הארמיה השניה.

בשעה 3 תקפו המצרים את כוחותיו של אריה, כשהם מגיחים מאיזורי “מכשיר” ו“טלביזיה” ומתקדמים בכיוון צפון־מזרחי אל איזור הצומת שעל “חמוטל”. ב־ 3.30 נפל “חמוטל”, ושעה לאחר מכן כבשו המצרים גם את מוצב “ציונה”.

בהשקיפו על שדה־הקרב מעמדת התצפית שלו, מצא ברן ליקויים בהתפרסות כוחותיו. הוא הזעיק אליו את גבי ונתק’ה. אש זלעפות ניתכה מסביב ופגעה במפקדתו הקדמית של ברן, ואחד מאנשי מטהו נהרג. בעוד הוא מאזין לדיווחי שני המח“טים, ניתן היה לשמוע בקשר את המג”דים שלהם קוראים לעזרה. חטיבה ממוכנת וחטיבה משוריינת מצרית היו תוקפות מזרחה, מפירדאן לעבר “כביש החת”ם" וכוח שריון דומה היה תוקף מ“מיסורי” לעבר כביש איסמעיליה. הדיווחים סיפרו על ריכוז שריון שנע בחזית שרוחבה שני קילומטרים ובו טנקים ונגמ“שים. שני המח”טים אצו אל יחידותיהם ותוך חמש דקות דיווחו שהמצב קריטי. שניהם ביקשו רשות “לשפר לאחור”. ואף כי פירוש הדבר היה נסיגה תחת לחץ האויב – נתן ברן את אישורו.

בשעה 2, בהבינו את המתרחש בחזיתו של ברן, פקד גונן על שרון לפנות לאחור ולחזור לגיזרה המרכזית. ברן שמעו מתאר באזני שרון את המצב ומורה לו למהר ולפתוח בהתקפת־נגד על מנת להקל מן הלחץ, התשובה היתה, ששרון יענה כעבור חמש דקות. ברן הודיע לשני המח"טים שצפויה התקפת־נגד של שרון תוך 15 דקות ושאלם אם יוכלו להחזיק מעמד. הם ענו בחיוב והוסיפו כי על אף שהדליקו טנקי אויב רבים, הלחץ עליהם נמשך. כעבור חמש דקות הודיע שרון כי לא יפתח בהתקפה.

ב־4 אחה“צ, כאשר חזר מקבוצת־הפקודות עם ברן, מצא נתק’ה כי בנוסף לכוחות אויב עדיפים נאלצים אנשיו להתמודד גם עם קרני השמש בעיניהם. הקרב התנהל בטווחים של 2,500 מ' אך בהדרגה צמצמו המצרים עד ל־600 מטרים. בערך ב־5 שקעה השמש, הראות השתפרה והכוח המתגונן הצליח לפגוע ולהשמיד מספר רב של טנקים ונגמ”שים מצריים. נתק’ה ראה כיצד אחד מקציניו, לימינו, משמיד 25 טנקים מצריים בזה אחר זה. לאורך כל החזית היו הטנקים הישראלים משיבים מלחמה שערה. גל מצרי שני של נגמ"שים ומשאיות טעונות חי''ר הגיע עד לטווח של 400 מטרים מן הקו הישראלי. אך עד שירדה החשכה נהדפה אף התקפה זו והמצרים החלו לסגת, כשהישראלים מזנבים אחריהם באש.

החושך ירד והדיווחים אמרו שההתקפה המצרית נבלמת. להבות מטנקים בוערים ניקדו את פני המדבר. בינתיים היתה אוגדת שרון חוזרת מן הדרום.

אותו ערב התכנסו מפקדי האוגדות במוצב פיקוד דרום לישיבה עם שר הבטחון והרמטכ“ל. ברן מסר על אבידותיו הכבדות בטנקים בקרבות־היום. היה ברור שאין הפיקוד יכול לשאת ביום־קרבות נוסף כזה. גונן הציע שמכאן ואילך תהיה המדיניות – לשמור כוחות, לבלום ולרכז כוח נוסף. רק כאשר יחודשו התקנים במלואם, יעבור צה”ל להתקפה ותונחת המהלומה המכרעת.

רבות מן השגיאות הבסיסיות אשר בהיערכות הישראלית באו לידי ביטוי מודגש ביום קריטי זה, ה־8 באוקטובר. משוכנעותם של רבים ממפקדי השריון הישראליים בכך שטנקים מסוגלים לפעול עצמאית, ללא סיוע צמוד של חי“ר, התגלתה כאחת מן התפיסות המסוכנות שקנו להן שביתה בחשיבה הצבאית הישראלית מאז מלחמת ששת הימים. השריון הישראלי התוקף בדהרה נלהבת, ללא סיוע של חי”ר וללא תמיכה מספקת של הארטילריה, היה חסר סיכוי־נוכח מאסות מרוכזות של נשק נ“ט שריכזו המצרים ואשר בשלב זה כבר לא היו בבחינת נעלם למפקדים הישראלים. המישגה הראשוני בתנועת החטיבות של ברן, אשר אמורות היו לתקוף לפי התכנית מצפון לדרום ובריחוק של 8־3 ק”מ מן התעלה, גרם לכך שההתקפה הישראלית התפתחה ממזרח למערב והונחתה על חזיתו המבוצרת של ראש־הגשר המצרי, במקום על אגפו. יתר על כן, אוגדת ברן לא תקפה במרוכז אלא נפרטה לפרוטרוט. לו הופעלו בגיזרת פירדאן שתי אוגדות במלוא כוחן, ועם כל הסיוע, כי אז היה נשקף לישראלים סיכוי סביר לבתר את מערך הארמיה השניה ואז ניתן היה לגולל אותה מן האגפים. תחת זאת יצרו הדיווחים מאוגדת ברן רושם מוטעה בפיקוד, ואוגדת שרון בזבזה את היום במסעות הלוך־ושוב, מבלי להילחם.

ה־8 באוקטובר היה יום שבו סבלו הישראלים אבידות קשות ואיבדו מספר עמדות חשובות באיזור “חמוטל”. הוחמצה הזדמנות להנחית על הארמיה השניה מהלומה מצמיתה בשלב בו טרם נערכו המצרים היטב להגנה. כאן היתה הזדמנות להפעיל נקודת־כובד דו־אוגדתית על המערך המצרי, ואולי אף לנצל את ההצלחה עד כדי לצלוח אל מעבר לתעלה.

בהתקפה זו התעלם הכוח התוקף מהרבה עקרונות־מלחמה, ואל עוון זה הצטרף חטא הדיווח הלא־מדוייק משדה הקרב, שגרר מישגים נוספים. כשלון ההתקפה הישראלית הגביר במידה ניכרת את הבטחון העצמי של המצרים. אמנם ההתקפה הישראלית מילאה תפקיד חשוב בכך שהניאה את המצרים מלפתח מיבצעים התקפיים ומלהרחיב את ראש־הגשר הצר שלהם. אך לפנינו תמונה של מיתקפה אשר לא נוהלה כדבעי ושכתוצאה מכך הוחמצה הזדמנות־רבתי לשנות את פני המלחמה בחזית המצרית.

האלוף אריאל שרון, הידוע בשורות צה“ל כ”אריק“, פרש מתפקידו האחרון בצה”ל, כאלוף פיקוד הדרום, ביולי 1973; כאופייני לכל מעשיו, לוותה גם פרישתו בסערה ציבורית. עם פרישתו מן הצבא הטיל את עצמו לקלחת הפוליטית, הצטרף למפלגה הליברלית ותוך חודשים מעטים, בנחרצות ובדחף האופיינים לכל מעשיו, הצליח להקים מערך של מפלגות המרכז והימין, שנודע בשם הליכוד ואשר עתיד להתמודד בבחירות הבאות על השלטון במדינה עם מפלגת העבודה השלטת.

שרון הינו תערובת מוזרה של ניגודים. הוא מנהיג־מלידה בשדה. הוא ניחן בחושים טבעיים המאפשרים לו להקיף כהרף־עין כל מצב, ולוּ בתנאים הקשים ביותר – לאו דוקא על דרך ההגיון ובתהליך המקובל של עבודת־מטה, כי אם בחוש. לעומת זאת הוא לא נחשב כקצין־מטה מצטיין. תקופת שירותו כראש־המטה של דוד אלעזר, כאשר זה כיהן כאלוף פיקוד הצפון, הולידה בין השנים יחסים אשר צפו על פני השטח לעת מלחמת־יום־הכיפורים; והתקופה שכיהן כחבר המטה הכללי אינה זכורה לטוב על־ידי חלק מעמיתיו. הוא הוכיח את עצמו כגאון האילתור. זוהי תכונה חשובה ביותר בשדה הקרב, אך כאשר היא מופעלת בחיי שיגרה, יש בה כדי לגרום תיסכול חריף לאחרים. משהוצב בפני בעיה, הריהו ככלב בולדוג ולא ירפה עד אשר ימצא לה פתרון. אך הוא מסוגל להתמכר כל־כולו לבעיה כלשהי יום אחד, תוך התעלמות מכל נושא אחר, ואילו למחרת, ללא כל אזהרה מוקדמת, יתעלם ממנה לחלוטין. הוא לגמרי בלתי־צפוי, אגוצנטרי ורחוק מלהיות איש־צוות אידיאלי. מאידך, ניחן באישיות רבת־עוצמה ובכושר־מנהיגות, והינו מנהיג שפיקודיו, עד לאחרון הטוראים, מזדהים עמו הזדהות מלאה. הכל פונים אליו בחיבה בכינויו.

אריק הנו אקסטרוברט אהוד ומלא־רהב, הנוהג לחבוט על כתפיים ושתמיד הוא פנוי לנציגי העתונות. יתר על כן, הוא הינו הניגוד הגמור של מחליפו כאלוף פיקוד הדרום, האלוף גונן – אדם חמוּר סבר, מסודר, משמעתן קפדן, החייל המקצועי המשתבץ טבעית בתוך המסגרת הצבאית. היחסים בין השנים הסתבכו סיבוך־יתר על ידי העובדה שגונן שירת כמפקד אוגדת מילואים תחת פיקודו של שרון והנה לפתע התהפכו היוצרות ו“הקצין הזוטר” נהיה למפקדו של האלוף שרון, אשר הופקד על אוגדתו־לשעבר של גונן. לא זו בלבד שגונן מצא את עצמו כמפקד על מי שהיה מפקדו עד לפני מספר חודשים, אלא אף זאת: אותו קצין הינו אדם שגם קצינים בכירים ותיקים ועתירי נסיון התקשו לרסנו. עתה הפך ריסונו של שרון לאחת מבעיותיו של גונן – אחת הבעיות העיקריות שלו.

בקבלו את הפיקוד על הגיזרה המרכזית, החליט שרון לבלום את התקדמות האויב על “כביש החת”ם" עם עיקר כוחו, ואילו את כוח העתודה שלו החזיק על כביש־הרוחב הראשי. הוא תיכנן שורת מיבצעים לחילוץ חילות המצב במעוזי התעלה. פעמים מספר שוחח בקשר עם אנשי המעוזים, עודד את רוחם להחזיק מעמד והבטיח להם כי כל מאמץ יעשה כדי לחלצם. עצם השיחה אתו היווה קרן אור לאותם אנשי המעוזים אתם שוחח.

בלילה שבין ה־8 וה־9 באוקטובר חילצו אנשי “פורקן” את עצמם וכל הלילה עשו דרכם בחולות, בעוד שסביבם משתולל קרב שריון, שרון פקד על אל“מ טוביה לארגן כוח לאסוף אותם. אך כאן פנה אל”מ אמנון אל מפקד האוגדה וביקש רשות לאסוף את האנשים. מאז ראשית המלחמה היה בקשר עמם והוא חש עצמו אחראי לגורלם. שרון נעתר לו.

אמנון אירגן כוח משימה אשר כלל את הטנק שלו, נגמ“ש ובו קצין התותחנים החטיבתי, עוד טנק ובו המג”ד סא“ל שאול שלו, טנק נוסף עם קצין סיוע אויר וארבעה זחל”מים שבצוות האחד מהם נכלל רופא. כוח הצלה זה נע קדימה, אל החזית. בהתקרבם ל“חמוטל” ראה אמנון את הטנקים של טוביה מתמודדים עם כוח מצרי של יותר מחטיבה על רכס ממול. כל האיזור שבין שתי הגבעות שרץ אנשי חי"ר מצריים. יתר על כן, הכוח הישראלי נמצא תחת הרעשה בלתי פוסקת, ובתוך כל מהומת הקרב הזו, אי־שם בחולות, ממתינים אנשי “פורקן” לחילוץ.

אמנון הגיע למסקנה שאל לו לאבד זמן. הוא התקשר עם מפקדם של אנשי “פורקן”, מאירקה, והורה לו לירות רקיטה ירוקה, כדי לסמן את מקומו. כאשר איתר שאול, המג“ד, את הרקיטה, יצאו לדרך כששלשה הטנקים בראש והנגמ”שים אחריהם. אמנון נע משמאל. הוא הבחין לפתע בכ־30 איש הניצבים על גבעת־חול, כמאה מטרים לפניו. זה לא היה הכיוון ממנו נורתה הרקיטה, ובכל זאת קרב ־ וזיהה את האנשים כמצרים. בטנק היחיד שלו הסתער עליהם וניהל עמם “מלחמה פרטית”.

בינתיים וגם הנגמ“שים הותקפו על־ידי אנשי חי”ר מצרים עם נשק אנטי־טנקי וכולם נפגעו; רוב הקצינים שבהם נפצעו. נגמ“ש אחד היה עוסק בפינוי נפגעים מנגמ”ש אחר כאשר נפגע אף הוא בטיל נ“ט. הכל נטשוהו, אך הנגמ”ש המשיך לנוע ללא מטרה במדבר. כל נפגעי הנגמ"שים, פרט לשנים אשר לא פונו, הצליחו לחזור אל הקווים הישראליים.

בעוד הקרב ניטש, שידר שאול כי מצא את אנשי “פורקן” והוא מעלה את כולם על הטנק שלו. אמנון כילה בינתיים את מלחמת היחיד שלו עם מחלקת החי"ר המצרית בהשמידו את רוב אנשיה; הוא נסע במורד הגבעה ולפתע ראה “משהו מפלצתי” קרב לאט אליו. זה היה הטנק שנשא על סיפונו 33 אנשים בתוך מהומת קרב־טנקים.

אולי יותר מכל מיבצע אחר ממחישה פעולה זו את מה שהיה מאז ומתמיד נושא מרכזי בצה“ל: ממפקד האוגדה ומטה, הכל היו מעורבים בהצלתם של אנשי “פורקן”. על מנת להציל קומץ אנשים חשפו את עצמם לסכנה שלשה קצינים בכירים – מפקד חטיבה, מג”ד וקצין תותחנים חטיבתי – והתייצבו בראש כוח החילוץ. יתכן וזוהי שיטה בזבזנית אך היא מרמזת על איכותה של המנהיגות בצה"ל ועל הנכונות להקרבה של קציניו, אשר לא יורו לאחרים להיכנס אל איזורי־סכנה שבעצמם לא יהיו מוכנים להיכנס אליהם.

בצהרי יום ג' תקף שרון, עם חטיבותיהם של טוביה ואמנון, את “מכשיר” ו“טלביזיה”, גבעות בקו ההגנה השני אשר נפל בידי המצרים. שרון טען כי הפקודות שקיבל מגונן היו – לתקוף את המצרים בהיסוגם אך לא להסתער עליהם בעמדם על עומדם. גונן טוען שלא אישר התקפה זו. הוא פקד על שרון לחדול מלהתקיף, אך מאוחר יותר נודע לו כי ההתקפה עודה נמשכת. שרון, מצדו, ראה אותו בוקר בהדוף טוביה התקפה מצרית על “חמדיה”. אולם הוא הבחין כי מספר גדול של חיילים מצרים עודו בשטח והחל להדפם לאחור כדי להרחיק את הסכנה של חי“ר נושא טילי נ”ט מכוחותיו המשוריינים. גונן המריא במסוק אל החפ“ק של שרון ופנים־אל־פנים פקד עליו לחדול מלתקוף. שרון ענה כי הוא חדל, אך שוב, כעבור זמן, נודע לגונן כי שרון ממשיך בתקיפה ומאבד טנקים. לאחר תקרית זו טילפן גונן אל הרמטכ”ל וביקש להדיח את שרון מן הפיקוד.

בינתיים נתקבל דו“ח שטנק ישראלי על צוותו נותק ב”טלביזיה“. אמנון הסתער על הגבעה והשתלט עליה מבלי להיתקל בהתנגדות רבה והציל שלשה חיילים. אדם אחד מכל החטיבה נהרג (מאש ארטילריה) במהלך הפעולה הזו. זה היה סגן־אלוף שאול שלו, המג”ד שחילץ את אנשי “פורקן”. ההתקפה על “טלביזיה” הביאה את חטיבתו של אמנון אל פאתי “החווה הסינית” (זו היתה חווה נסיונית שהקימו מומחים יפנים לפני מלחמת 1967; חיילי צה"ל ראו את הכתב היפני על הקירות, ובהיותם מומחים קטנים בלשונות המזרח הרחוק, העניקו לה את הכינוי “החווה הסינית”).

יחידותיו של אמנון גיששו נכחם בזהירות ויחידת הסיור האוגדתית של אוגדת שרון שצורפה לכוח נעה בכיוון דרום־מערבי עד שהגיע אל חופו הצפוני של האגם המר הגדול והמשיכה משם, על חוף האגם, צפונה. את אותו לילה עשתה יחידה זו באיזור “לקקן”, על חוף האגם. בבוקר המחרת, ה־10 באוקטובר, נצטוותה היחידה לחזור. סיור זה הוא שחשף את מקום ה“תפר” שבין הארמיה השניה והשלישית וכן את “הבטן הרכה” של הארמיה השניה.

בצהרי ה־9 באוקטובר סקר רב־אלוף אלעזר את ההתפתחויות בישיבת המטכ"ל. הידיעות מחזית הצפון טובות; התקפת־הנגד מתפתחת היטב כשמטרתה, להוציא את סוריה מן המלחמה, היא בעלת עדיפות ראשונית. אי לכך, המדיניות בחזית הדרום חייבת להיות שיפור יחסי־הכוחות על ידי פתוי המצרים לבצע התקפות בהן יגרמו להם אבידות רבות. לאחר שהמצרים יבצעו מיתקפה רבתי ויוכו לאחור, תיעשה לאקטואלית התקפת־נגד ישראלית, לרבות צליחת התעלה באיזור דוורסואר.

בהיפגשו עם עורכי העתונות הישראלית אותו ערב הדגיש שר הבטחון, רב־אלוף דיין, כי מדיניותה של ישראל בשלב זה היא להעניק עדיפות לחזית הסורית במגמה לנטרל את הסכנה הנשקפת משם. כל מאמץ יעשה כדי להשמיד את הצבא הסורי ולפגוע בסוריה על־ידי הפצצות אסטרטגיות של מפקדות ומטרות כלכליות. ההגבלה האחת היא – שאין לפגוע באוכלוסיה האזרחית בסוריה. בפנותו לחזית הדרום אמר דיין בפסקנות, כי אין לישראל עתה הכוח להדוף את המצרים אל מעבר לתעלה לא ניתן לבצע את שתי המשימות, הוצאתה של סוריה מן המלחמה והדיפת המצרים אל מעבר לתעלה, בעת ובעונה אחת.

אחר החל דיין לדון בנושא קו־החזית בדרום ברמזו, שיהיה צורך להחליט על קיצור הקו. בהתייחסו אל מרחב שלמה, רמז לאפשרות של קו הגנה אשר “יכסה” רק את שארם אל־שייך. הוא חיווה את הדעה ש“איננו יכולים להדפם עתה או להביסם… מה שאנו יכולים וצריכים לעשות הוא להיערך על קווים חדשים מצד זה, וכן גם בדרום סיני, ואת זאת נעשה… אינני מאמין שבתנאים נורמליים תספיק החלטה של מועצת הבטחון לעצור אותם (את הערבים) אם… יחשבו או יאמינו שהם מסוגלים להמשיך במלחמה. ראשית, לא תבוא החלטה כזו, כי הסינים והסובייטים יטילו וטו עליה. שנית, הם יתעלמו מהחלטה כזו לחדול. אי אפשר לסמוך על זאת (על החלטת מועצת הבטחון). ישראל יכולה לסמוך רק על שני גורמים: הקו שכוחותיה יתייצבו עליו והמשך גידולו של הכוח הישראלי”.

בתארו את אבידותיה של ישראל אמר: “מאות טנקים שלנו נפגעו בקרב. חלקם נוכל לשקם. חלקם לא נוכל… בשלשה ימים אבדו לנו 50 מטוסים”. ובדברו על הקו אמר: “הערכתי האישית היא שאי־שם בשליש (המערבי) של סיני, בין התעלה וההרים, נקים קו אותו לא יוכלו לעבור – לא משום שזהו מכשול כמו הרי האנדים כי אם משום שקו זה יאוייש בכוחותינו. והוא הדין לגבי דרום־סיני…”.

באותה פגישה הודיע דיין כי הוא מתעתד לשדר אותו ערב בטלביזיה, לומר לציבור את האמת על נפילת קו בר־לב ולהציג תמונה ברורה של חומרת המצב. אחד העורכים אמר לו: “אם תגלה הערב לציבור את מה שגילית לנו, תתחולל רעידת אדמה בתודעת הציבור הישראלי, העם היהודי ועמי ערב”.

האוירה שנוצרה בעקבות דברי מר דיין היתה כזו, שרבים צפו בחשש רב להופעתו בפני האומה. כתוצאה מכך ביקשתו הגב' מאיר שלא להופיע אותו ערב בטלביזיה ובמקומו התייצב לפני המצלמות האלוף אהרן יריב, לשעבר ראש אגף המודיעין, שכיהן כעוזר של הרמטכ"ל. הוא הציג תמונה ברורה ומאוזנת של המצב.

 

פרק 15: המיפנה    🔗

בישיבת הממשלה שהתקיימה ביום ג', ה־9 באוקטובר, התלונן רב־אלוף חיים בר־לב, שר המסחר והתעשיה, על האוירה העכורה שהשתררה לדבריו במטכ“ל בשל נוכחותם של כל מיני מבקרים הממלאים את המפקדה ומשיאים עצות מבלי שישאלו. אותו יום הזמינו הרמטכ”ל לסור אליו. הוא אמר לבר־לב שאין הוא מאושר מן המצב בדרום; בין גונן ושרון השתררו יחסים שאין בהם כדי לתרום לניהול תקין של המלחמה. אלעזר הציע לרמטכ"ל לשעבר לקבל על עצמו אחריות כוללת לחזית הדרום. אלעזר לא היה סבור שגונן נכשל בתפקידו, ואולם נתהווה שם מצב לא בריא. בר־לב ניאות, בתנאי שימצא הסדר משביע רצון עם גונן ובתנאי נוסף שראש־הממשלה ושר הבטחון יתנו את הסכמתם למינוי. הוא נסע לביתו לאסוף את מדיו וציודו האישי, ובהיותו במקלחת התקשרה ראש הממשלה בטלפון, הודתה לו על נכונותו לקבל את התפקיד, והזמינה אותו להשתתף בישיבת הממשלה. מיד לאחריה התקשר גם שר הבטחון, שאמר: “רד לשם והתחל להחליט”.

בישיבת הממשלה שהתכנסה בשעה 9 אותו ערב הודיעה ראש הממשלה על המינוי והביעה את הערכתה לנכונותו של בר־לב לקבל עליו את התפקיד. שר המשפטים, י.ש. שפירא, השמיע הסתייגות מכך שחבר הקבינט ישמש בתפקיד פיקודי בצבא. או־אז הודיע בר־לב על נכונותו לפרוש מן הממשלה אם הקבינט יחפוץ בכך. הוא עזב את ישיבת הממשלה ועבר לבנין המטכ"ל.

בהגיעו לשם, בשעה 10 בערב, אמר לו רב־אלוף אלעזר כי גונן הגיב בחריפות רבה על ההצעה לשגר את בר־לב דרומה. גונן טען כי המשמעות האמיתית של צעד זה היא ־ הדחתו והטלת האחריות עליו לאשר אירע. בר־לב השיב שאין הוא מוכן לשמש כיועץ לגונן וכי לא ירד דרומה אלא אם יובהר מעמדו, אלעזר אמר שבעוד שאין הוא סבור שגונן נכשל, הנה לאור הנסיבות חיוני הוא שבר־לב יטול את הפיקוד. בשלב זה נולד הרעיון למנות את בר־לב כנציג אישי של הרמטכ“ל בפיקוד דרום, עם סמכויות פיקוד מלאות. בר־לב הסכים לנוסחה זו, בתנאי שיובהר היטב שאין הוא יועץ כי אם המפקד. הוא התפרקד על ספה בחדרו של הרמטכ”ל ונרדם. כעבור מספר שעות העירו אלעזר ואמר לו שגונן הסכים לנוסחה המוצעת. אותו לילה עלה גם אלעזר על משכבו, בפעם הראשונה מאז פרצה המלחמה וישן במשך שלש וחצי שעות.

בר־לב הגיע למוצב פיקוד דרום בבוקר יום ד', ה־10 באוקטובר. הוא קיים שיחה גלויית־לב עם גונן. השנים הסכימו לסידור־עבודה אשר הוכח לאחר מכן כמוצלח מאד. נוצר יחס של כבוד הדדי ביניהם. לאנשי מטהו ולמפקדי האוגדות שהיו נוכחים הודיע גונן כי מכאן ואילך יהיה בר־לב “מספר 1” והוסיף: “במלחמה זו נתגלגלה לי זכות ויש לי רמטכ”ל פרטי משלי".

בר־לב סייר באוגדות והשקיף על הקרבות המתנהלים עם המצרים, ששוב ניסו להשתלט על “כביש החת”ם" בהתקפות חי“ר ושריון. בביקורו אצל שרון הביע הלה את הסתייגויותיו מן המצב של סטטוס־קוו שנוצר בחזית הדרום, בעוד שהמאמץ העיקרי התרכז ברמת־הגולן. הוא הציע שאוגדתו, תוך תיאום עם אלברט בדרום, תתקוף עם שתי חטיבות משוריינות אל חוף האגם המר, על מנת לגולל את דיביזיות החי”ר של הארמיה השלישית. ב־11 באוקטובר התייצב שרון עם שני מח"טים שלו, אמנון וחיים, להציג את תכניתו. גונן שלל אותה, כי לדעתו תהיה יקרת־מחיר ואילו התמורה דלה מאד. יתר על כן, שתי החטיבות תיפגענה קשה ותחסרנה מאד כאשר תתרגש התקפת השריון המצרי אשר, לפי הדוקטרינה הרוסית, חייבת לבוא ביום הששי או השביעי למלחמה. בר־לב הכריע נגד תכנית שרון.

עתה החל גם בר־לב לחוש את הבעיות הכרוכות בהטלת מרות על שרון. כמעט שלא היו יחסים בין שרון וגונן, והאשמות הדדיות התעופפו מסביב. הוא נקט מדיניות של מתן פקודות ברורות ומוגדרות לשרון. ב־12 באוקטובר הציע בר־לב לרמטכ"ל להעביר את שרון מתפקידו. אלעזר השיב כי יוועץ עם שר הבטחון וכאשר עשה זאת אמר השר כי צעד כזה יחולל בעיות פוליטיות. במהלך המלחמה הציע בר־לב פעמיים את הדחת שרון.

מן ה־9 באוקטובר ואילך ניהל פיקוד דרום קרב־חסימה במגמה למנוע בעד האויב מלשפר עמדות. ואמנם, פרט למוצבים שאבדו ב־8 באוקטובר, באיזור “חמוטל”, לא התקדמו המצרים אף מטר נוסף במשך כל המלחמה.

תוך בלימת המצרים היו כוחות הפיקוד מתגברים והולכים. ניתן לעמוד על תוצאות האספקה־מחדש, המשך הגיוס ועל יעילותו ומסירותו של חיל החימוש בשיקום טנקים פגועים מכך, שב־15 באוקטובר, ועל אף אבידותיה מאז ה־9 באוקטובר, מנתה אוגדת ברן טנקים במספר כפול מאלו שהיו לה חמשה ימים לפני כן. לישראלים היה יתרון בכך שהכירו את השטח, ואולם הם נאלצו לעמוד בשלש עד חמש התקפות מצריות בכל יום. המצרים ניהלו קרב סכימתי ביותר, ועד מהרה עמדו הישראלים על הנוסחה ובטחונם העצמי החל חוזר אליהם. בלילות נהגו אנשי החי“ר המצרי לזחול אל המדרונות של הגבעות שהחזיקו הישראלים, כ־10־8 ק”מ מן התעלה. הם היו מגיעים עד לכ־200 מטר מן העמדות הקדמיות הישראליות. בוקר אחד ניעורו הישראלים ומצאו את החי“ר המצרי מחופר בחולות מאחורי הכוחות הקדמיים הישראליים. תמיד נפתחה ההתקפה במטח ארטילרי מרוכז שנמשך כחצי שעה ושהסתיים בחמש דקות של ירי מהיר מכ־15 גדודי ארטילריה וסוללות של קטיושות. המטח היה ננעל בכמות רבה של פגזי זרחן. בשלב זה היו הטנקים מתחילים לנוע, כשביניהם אנשי חי”ר בנגמ“שים. משהגיעו הטנקים אל הקו עדיו הסתננו אנשי החי”ר בחשכה, היו הללו חורגים מחפירותיהם ונעים מאחורי הטנקים.

באגפים, ובמרחק ניכר, התפרסו יחידות של טילי נ“ט “סאגר”. לפרקים, כאשר החי”ר סבל אבידות ניכרות מאש נק“ל ומארטילריה ישראלית, היו אלו מתעכבים ואילו גל נוסף של החי”ר המחופר ומוסתר בשטח בקרבת הקווים הישראלים מאז הלילה, היה תופש את מקומם כגל הסתערות שני. כל ההתקפות הללו נהדפו תוך גרימת אבידות כבדות למצרים. שוב ושוב היה החי"ר המצרי מסתער, אך נעצר על־ידי השריון הישראלי הממתין, ועל־ידי הארטילריה. ברם, המצרים לא סטו מן הנוסחה. אבידותיהם הלכו ורבו ומאידך הלכה וגדלה הערכת הישראלים להעזה ולדביקות־במטרה של החייל הרגלי המצרי. התקפה דיביזיונית אחת על חטיבתו של גבי ב־9 באוקטובר חדרה את הקו הישראלי, אולם ברן ריכז את שריוניו, הניח למצרים להתמקד על גבי ואז הטיל את חטיבת נתק’ה באגפם הצפוני ואת אריה ־ באגפם הדרומי. ההתקפה המצרית התמוטטה וכוחותיהם נסוגו. ב־10 באוקטובר ביצעו המצרים חמש התקפות בזו אחר זו על אוגדת ברן.

תמונה זו חזרה ונשנתה לאורך כל קו החזית. אוגדתו של שרון הותקפה על־ידי הדיביזיה המשוריינת המצרית ה־21; אך בנהלו את כוחותיו בתבונה ובהפעילו את עתודותיו ניפץ שרון את ההתקפה המצרית. האויב נסוג בהותירו כ־50 טנקים בשדה הקרב.

גם בדרום בלמה אוגדת אלברט, שתוגברה בינתיים, את האויב. אלברט הפעיל את חטיבתו של דן כאגרוף פלדה מרוכז שנע מקטע לקטע, הטריד את הארמיה השלישית, גרם לה לאבידות, ובדרכים רבות קיים את השליטה בשדה הקרב.

ביום ד' ה־10 באוקטובר החלה חטיבה ממוכנת מצרית להתקדם דרומה, במקביל לקו החוף של מפרץ סואץ. החטיבה נבלמה על ידי כוח משוריין של האלוף גביש, מפקד דרום סיני. הכוח התוקף, שמנה כ־50 טנקים, נכנס בקרב עם הכוח הישראלי סמוך לראס־סודר. הטנקים המובילים המצרים הושמדו וההתקדמות נעצרה. עתה היה האויב מחוץ לטווח מטריית הטילים שלו וחיל האויר הישראלי השמיד את שארית הטור.

בהדרגה השתלטו הכוחות הישראלים על שדה הקרב, וככל שרבו ההתקפות המצריות שהתנפצו על הסדן הישראלי, גבר הבטחון. נמצאו פתרונות לבעיית טילי הנ"ט ושום עמדה ישראלית מול ראש הגשר המצרי לא נפלה עוד.

בבוקר יום ד', ה־10 באוקטובר, דיווח גונן לרמטכ"ל שהוא חש בשינוי על פני החזית כולה. יחס האבידות השתנה באורח רדיקלי. עקומת־האבידות הישראליות השתפלה חדות, בעוד זו המצרית עלתה. המילואים הוסיפו לבוא. חיל החימוש עשה את מלאכתו בשיקום טנקים, והפיקוד היה צובר אונים.

בשלב זה החלו הדיונים אודות הצעד הישראלי הבא. כבר ב־10 באוקטובר היה ברור שהצעד האחד שיש בו להוציא את המצרים משיווי משקלם ולאפשר לצה"ל להיחלץ מן המלחמה הסטטית אליה נקלע ולתת ביטוי לעדיפותו בקרב־תנועה ותימרון ־ הוא צליחת התעלה מערבה, לתוך מצרים. גישה זו היתה מאז ומתמיד אלמנט קרדינלי בחשיבה הצבאית הישראלית. ואמנם מאז 1968, כל התכניות להגנת סיני מפני התקפה מצרית הביאו בחשבון את הצורך להיערך להתקפת־נגד אל מעבר לתעלה. ציוד לשם כך תוכנן ונבנה, אם כי בכמויות לא מספיקות, ובמקומות שונים לאורך התעלה הוכנו נקודות־מעבר, מערכי־צליחה הוכנו באיזורים שונים ובאיזור דוורסואר (על החוף הצפוני של האגם המר הגדול), ולמעשה נמצאו בשלב של השלמה לעת פרוץ המלחמה. במרוצת השנים נבנה ציוד גישור והובא לסיני, וכבישים ישרים כסרגל נסללו במיוחד לצורך מעבר הגשרים עד קו המים. בנקודת־הצליחה הוקמה “חצר”, שטח מוקף סוללת עפר ששטחו כ־150 מטרים על 700 מטרים, שבו יתרכז מיבצע הגישור.

משהלך וגדל הכוח הישראלי, בעיקר בטנקים, החל פיקוד דרום לתכנן את הצעד הבא. הוכנו ראשי־פרקים לתכנית צליחת התעלה בדוורסואר. מזה ימים נתגלה שזהו גבול הגזרות בין הארמיות השניה והשלישית וכמו כן, שאין באיזור זה כוחות מצריים גדולים. סוכם שההתקפה תתבצע על ידי שתי אוגדות. בר־לב נתן את אישורו לתכנית הכללית ובליל ה־10 / 9 באוקטובר הוחל בהרכבתו של גשר טרומי אשר על פי הוראות גונן בזמנו הובא אל “יוקון”, ממערב לדוורסואר.

בערב ה־11 באוקטובר הציג גונן את תכנית־האב שלו בדיון פיקודי. הן לשרון והן לברן היו הסתייגויות לגבי מקום הצליחה; הם העדיפו נקודת־צליחה אחרת. ברם, גונן לא קיבל את דעתם ועמד על כך שדוורסואר תעניק לכוחות הצולחים אפשרות להגיע אל התעלה ללא קרב קשה מדי, בעוד שבמקומות האחרים צפוי קרב־גישה מר.

בר־לב הכריע לטובת דוורסואר. ראשית, משום שאגפו האחד של מיבצע־הצליחה יהיה מוגן על ידי האגם המר. יתר על כן, הגדה המערבית של התעלה באיזור זה מתאימה יותר לקרב־תנועה מאשר במקומות אחרים, שכן כאן יש רק תעלת מים מתוקים אחת ורק רצועה חקלאית צרה אותן יש לחצות, בעוד שבנקודות־הצליחה האחרות יתקל הכוח במספר תעלות ובשטחים חקלאיים גדולים יותר. בנוסף לכך, זהו איזור ה“תפר” בין שתי הארמיות המצריות.

עיתוי ההתקפה הותנה בתנועותיו הצפויות של הצבא המצרי. הבעיה שניצבה בפני הפיקוד הישראלי התמצתה בכך שלפני המצרים היו פתוחות מספר אופציות – לשמור על הישגיהם ממזרח לתעלה על־ידי חמש דיביזיות החי"ר שצלחו ולהגן על מערב־התעלה על־ידי דיביזיות השריון הטריות והמרוכזות, או להעביר אף את השריון לגדה המזרחית ולהיערך לקרב בתחומי ראש־הגשר, הצעד היחיד אשר יש בו כדי “לפתוח” את המצב הוא צליחה ישראלית את התעלה. ברם, צליחה כזו אל הגדה המערבית בעוד חונות שם שתי דיביזיות משוריינות, שתים ממוכנות, ועוד שתי חטיבות שריון המונות ביחד כ־900 טנקים – כוח עדיף במידה ניכרת מן הכוח הישראלי – עלולה להיות מיבצע מסוכן ביותר, הן אלעזר והן בר־לב היו בדעה שאין לחצות את התעלה אלא לאחר שתינגס נגיסה נכבדה בכוח השריון המצרי.

ביום ו', ה־12 באוקטובר, טס בר־לב למטכ"ל והציג את תכנית צליחת התעלה בפני רב־אלוף אלעזר.

מתוך בחינת המצב הטקטי על התעלה אותו זמן, ברור שבפני צה"ל ניצבו שלש אלטרנטיבות: 1. לפתוח בהתקפה רבתי על שני ראשי־הגשר המצריים במטרה להדוף את המצרים אל מעבר לתעלה; 2. לחצות את התעלה מיד; 3. להמתין להתקפה המצרית הצפויה, לשבור אותה ואז לערוך התקפת־נגד אל מעבר לתעלה.

רב־אלוף אלעזר ורב־אלוף בר־לב הציגו את הנושא בפני שר־הבטחון משה דיין, אשר סר ללשכתו של הרמטכ“ל במוצב הפיקוד העליון. הם הציעו להמתין להתקפה המצרית, ורק לאחר מכן לחצות את התעלה. דיין לא התלהב מרעיון חציית התעלה בטענו, כי גם אם כוחות צה”ל יחצו את התעלה, פעולתם לא תביא לכלל הכרעה וגם לא תגרום לכך שהמצרים יבקשו הפסקת־אש. הוא התבטא בצורה ספקנית באשר לכל הפעולה המוצעת, בציינו כי אין הוא מתלהב, אך הוסיף כי אין הוא מוכן לנהל “ג’יהאד” נגדה. הוא הביע את הדעה, כי אין השיקולים הפוליטיים מעניינו של הרמטכ"ל. אם מבחינה צבאית סבור אלעזר כי רצוי לחצות את התעלה, עליו להכריע ולפעול בהתאם.

אלעזר לא היה מוכן לקבל סיכום כזה, ותבע במפגיע החלטה חד־משמעית מפי שר־הבטחון. הלה הביא את הנושא לדיון בראשות ראש־הממשלה, הגב' גולדה מאיר, בו השתתפו מספר שרים ואלופים.

בר־לב הציג את התוכנית לחצייה, והתפתח דיון, כאשר השרים מציגים שאלות שונות. בדיון הורגשה נימה של הססנות. סוף־סוף, מיבצע צליחה הוא אחד המורכבים והקשים ביותר שיכול צבא ליטול על עצמו, מה גם שהדבר בניגוד לכל תפיסה צבאית לבסס מיבצע כה מורכב על ציר אספקה יחיד,

באמצע הדיון התקבל מידע מודיעיני, שהצביע על כך שהמעבר המיוחל של הכוחות המצריים המשוריינים לגדה המזרחית החל, ולפי כל הסימנים, היה זה לקראת התקפה־רבתי. בר־לב ניצל לכן את ההזדמנות להציע דחיית הדיון, כך שכוחות פיקוד הדרום יתכוננו לשבירת ההתקפה המצרית. רק לאחר מכן ידונו בצעדים הבאים.

בערב שבת, ה־12 באוקטובר, הוצאה אוגדת ברן מן הקו כדי להתכונן לצליחה. אך בינתיים רבו הסימנים לכך שההתקפה המצרית הצפויה ממשמשת ובאה והרמטכ"ל הורה לדחות את ההכנות לצליחה עד אחרי קרב־השריון, שבו ישתדלו הכוחות הישראליים להשמיד מספר מכסימלי של טנקים מצריים ולמשוך אל ראש־הגשר כוחות שריון מצריים רבים ככל הניתן מן הגדה המערבית.

ביום השבת, ה־13 באוקטובר, ערכו המצרים התקפות־גישוש לכל אורך הקו. התכנית המצרית היתה להתמקד על רפידים, צומת־העצבים בסיני, בתנועת מלקחיים שזרועה האחת, דיביזיה משוריינת ועוד חטיבה משוריינת, תעלה במעבר הגידי בעוד שדיביזיה משוריינת שניה תעלה מאיזור איסמעיליה־דוורסואר דרך טאסה.

בפרסו את כוחותיו הורה גונן שהתקדמויות האויב על חוף הים התיכון ועל חוף מפרץ סואץ יבלמו בשלב ראשון על־ידי שריון ולאחר מכן, כשהאויב יתרחק מטווח מערך טילי הנ"מ שלו – על־ידי חיל האויר. אשר לגזרות המרכזית והדרומית, אם תהיה זו התקפה חזיתית ־ יבלמוה אלברט ושרון, אם ימשיך המאמץ המצרי לעבר רפידים, כי אז יוטלו כוחות העתודה – אוגדת ברן וחלק מאוגדת שרון – להתקפת־נגד מן האגף. אחת מחטיבותיו של ברן הועברה לפיתחת רפידים.

בשבת הגיע הרמטכ“ל לפיקוד דרום וטס אל המפקדה הקדמית של שרון, כדי לבחון את התכניות לקרב־השריון הקרב ולצליחה שבעקבותיו, שרון חלק על ההחלטה להמתין להתקפה המצרית והציע לתקוף את המצרים על הגדה המזרחית ולכרסם את ראש־הגשר שלהם. הרמטכ”ל העדיף להמתין לקרב־השריון והורה לתכנן את צליחת התעלה בליל ה־14 באוקטובר, בין אם יתקפו המצרים ובין אם לא.

אלוף גונן טס לפגישה במפקדתו של שרון. לידו במסוק ישב האלוף עזר ויצמן, לשעבר מפקד חיל־האויר ולאחר מכן ראש אג“ם במטכ”ל. מן המסוק שוחח גונן עם אלברט, שהביע אי שביעות־רצון מתוצאות הקרב שניהלה אחת מיחידותיו אותו בוקר ממערב למעבר הגידי. גונן אמר כי יבוא לבקרו לאחר הפגישה אצל שרון, ושאל היכן יפגשו. אלברט מסר נקודת־ציון במעבר הגידי והמשיך: “אני מציע שנפגש בצומת כביש־הרוחב והגידי”. גונן שאל שאלה נוספת ומשלא נענה, פנה אל ויצמן ואמר: “עזר, אלברט נהרג”. “איזה שטויות, חמור שכמותך!” – התגעש ויצמן. אך גונן אמר: “אם אלברט אינו עונה לי, סימן שהוא מת”. האלחוטן ניסה להשיג תשובה לקריאותיו, אך לשוא. המסוק נחת במפקדתו של שרון, ושם כבר המתינה לגונן הודעה מאת סגנו, תת־אלוף אורי בן־ארי, שאלברט נהרג באש המצרים. הוא נכנס ולחש את הבשורה המרה לרב־אלוף אלעזר שהורה מיד להזעיק את תת־אלוף קלמן מגן מן הגיזרה הצפונית ולהעביר לו את תפקידו של אלברט.

בשעה 11 אותו בוקר יצא אלברט את מפקדתו אל הפגישה במטהו של שרון. מסוקו נחת בטווח ראיה מן העמדות המצריות. חבורת הפיקוד (חפ"ק) שלו, בשני נגמ“שים, היתה ממתינה לו ועמה נע אל עמדת תצפית בקו־החזית. במרחק כ־500 מטר מעמדת התצפית נמצאו בקו אנשי יחידת הסיור של חטיבתו של אל”מ אברהם. הם שידרו אזהרה לזחל"מים אלה, כפי שעשו לכל מי שהתקרב לתצפית, בציינם כי המקום מטווח על־ידי המצרים היורים בדייקנות על נקודה זו, לא ברור אם אכן נקלטה האזהרה. בעוד אלברט צופה בעד משקפתו, פגע טיל ברכב בו עמד. לידו נהרג רפי אונגר, כתב של שידורי ישראל שהיה מסופח לאוגדתו.

במותו של מנדלר אבד לצה"ל קצין בעל מכלול־תכונות נדיר. חוש הנאמנות שלו למפקדיו ולפיקודיו היה בולט ביותר. היה אדם ישר ללא־רבב, מדקדק כחוט השערה, אשר שימש דוגמה ומופת בשלימות־אופיו. לאחר שפרצה המלחמה יכלו אלו הסמוכים לו לחוש כי הוא הצטער על כך שלא פעל על פי הדרכת חושיו שאמרו לו כי המלחמה קרובה. הוא האמין כי המצב היה שונה תכלית שינוי, אילו נמצאו כוחותיו בעמדותיהם על פי תכנית “שובך יונים” לעת פרוץ המלחמה. ברם, הוא היה אחד הקצינים הממושמעים ביותר בצבא ואיש לא שמע מפיו אף מלת טרוניה או האשמה, לאחר שפרצה המלחמה.

בבוקר יום א', ה־14 באוקטובר, בין השעות 6 ו־8, פתחו כוחות השריון המצריים בהתקפתם. דיין, אשר הגיע לפיקוד דרום, היה מסופק אם אכן זוהי ההתקפה לה ייחלו. אך בר־לב וגונן היו משוכנעים כי אכן החלה ההתקפה. בגיזרה הצפונית תקפה דיביזיית החי“ר ה־18, מתוגברת בחטיבת שריון עם טנקי טי־62, מאיזור קנטרה לעבר ורמני. יחידות קומנדו הונחתו ממסוקים בביצות־המליחה. בגיזרה המרכזית, מול אוגדת שרון, תקפו הדיביזיה המשוריינת ה־21, שאותו בוקר השלימה את צליחת התעלה מזרחה, וכן חטיבת טנקים מהדיביזיה הממוכנת ה־23. כוח זה פרץ מראש־הגשר לאורך הכביש מאיסמעיליה. בגיזרה הדרומית, גיזרתו של מגן (ולשעבר – של אלברט) ניסו שתי חטיבות טנקים לפרוץ מזרחה אל עבר מעברי המיתלה והגידי, חטיבה בכל ציר. חלקו של כוח זה הסתנן אל עבר המעברים בהסתר, כשהוא נע בתוך ואדיות ואילו בדרום יצא כוח־משימה מיוחד, שהורכב מחטיבת חי”ר מן הדיביזיה ה־19 וחטיבת השריון הממוכנת ה־113 מן הדיביזיה הממוכנת ה־6, ונע על חוף מפרץ סואץ לעבר ראס־סודר.

כאלפיים טנקים הוטלו למערכה משני הצדדים, בקרב השריון הגדול ביותר בהיסטוריה (מלבד קרב קורסק אשר ברוסיה, במלחמת העולם ה־2). הישראלים התכוננו היטב לקרב זה וציפו לו בשקיקה.

ב־5 בבוקר היה אמנון ממתין עם חטיבתו בגיזרה המרכזית. היה זה בוקר חם והאור רבץ בכבדות על האנשים. המצרים פתחו בהרעשה כבדה. לפתע הבחין אמנון מכיוון “החווה הסינית” במשהו, שממרחק נראה כנהר עצום של טנקים הזורם לעברו. זו היתה החטיבה ה־1 מן הדיביזיה המשוריינת ה־21. הוא נכנס בקרב עם כוחות החלוץ של האויב, אך מספר טנקים מצרים ניצלו את קפלי חול המדבר כדי להסתנן אל הגבעות שבהן החזיק הכוח הישראלי, הם הושמדו בטווחים של כ־100 מטרים. חטיבתו של אמנון התמקמה היטב על שטח נישא; בהבחינו כי המצרים תוקפים חזיתית ובאורח סכימתי את בסיס־האש שלו, שילח בם אמנון את יחידת הסיור האוגדתית, מתוגברת בפלוגת טנקים, לתוקפם מן האגף הדרומי. משתם הקרב, החטיבה המשוריינת ה־1 לא עוד היתה קיימת. 93 פגרי טנקים שלה נמנו בשטח. בחטיבתו של אמנון נפגעו שלשה טנקים, כולם בטילי נ"ט. אף לא טנק אחד לא נפגע באש של טנק מצרי.

הדיביזיה המשוריינת ה־21, אשר עלתה אף היא על כוחותיו של שרון, התנגשה בחטיבתו של אמנון מדרום ובזו של חיים מצפון. עד תום קרבות היום זקפה אוגדת שרון לזכותה 110 טנקים מצריים שהושמדו.

המאמץ הדרומי של המצרים התכוון לפתח תנועה באיגוף ימני כלפי דרום ואחר לפנות צפונה ולהגיע אל המיתלה. ברם, הכוח הזה נתקל בצנחנים ישראלים שנערכו להגנת ראס־סודר. אותו זמן, ואוגדת־מגן אשר צפתה מראש תנועת איגוף כזו, התפרסה בהתאם. חטיבתו של דן התייצבה במעבר המיתלה והמתינה למצרים. כתום שתי שעות קרב נמחה רוּבה של חטיבת השריון ה־3 מן הדיביזיה המשוריינת ה־4, ובעוד השריון הישראלי בולם את התקדמות האויב, הצטרף חיל־האויר הישראלי לקרב. 60 טנקים מצריים ועשרות רבות של נגמ"שים הוסיפו לבעור בחולות זמן רב לאחר שנדם הקרב.

פיקוד דרום ציפה שהמצרים יתגברו את התקפתם במאמץ להעמיק חדור, אולם ציפה לשוא. הכוחות המצריים נוהלו באורח גרוע. הטקטיקה שלהם היתה חסרת־דמיון וסכימתית. הישראלים זכו לנצחון גדול. אף לא בנקודה אחת לא הצליחו המצרים לקדם את עמדותיהם, ובגיזרה הצפונית אף עברו הישראלים להתקפת־נגד וחידשו את הקשר עם מעוז “בודפשט” אשר נותק.

תוצאות קרב זה העלו את מוראל הכוחות הישראליים. סוף־סוף חשו כי חזרו ליכולת הרגילה שלהם. 264 טנקים מצריים פגועים ונטושים בשדה־הקרב, מלבד האבידות הנוספות שגרם חיל־האויר. אבידות הישראלים בטנקים הסתכמו בששה. עד לשלב זה במלחמה הצטיינו הדיווחים המצריים בדייקנות מירבית. אולם היום, לראשונה, חשו הישראלים כי המצרים חוזרים לנוהגם הישן של הגזמות בדיווח. בר־לב טילפן אל ראש־הממשלה, הגב' מאיר, ובמידברו השקט והמדוד אמר לה: “היה זה יום טוב. כוחותינו חזרו לעצמם, וכן גם המצרים”.

משחדרו תוצאות קרב חשוב זה ומשמעותם לתודעתו של המפקד המצרי, הגנרל סעד מעמון, מפקד הארמיה השניה, הוא לקה באותו יום בהתקף לב. את מקומו נטל הגנרל עבדל־מוניים חאליל.

הפיקוד המצרי לא איחר להבין את משמעות המפלה. לפי סיפורי שבויים מצריים הודה הרמטכ“ל המצרי, הגנרל סעד אל שאזלי, בנאום שנשא באזני אנשיו, כי הכוחות המצריים התוקפים הופתעו, בכל צירי ההתקדמות, על ידי טנקים ישראלים ויחידות של טילי נ”ט מדגם ס.ס. 11 וכי בעזרת אלו הצליחו הישראלים לבלום את ההתקפות ולגרום לאבידות כבדות. הוא סיכם את האבידות שסבלו הישראלים בהתקפת הנגד הראשונה לעבר התעלה, ב־6 באוקטובר, והשווה אותם אל אבידות המצרים ב־14 באוקטובר והגיע למסקנה ששוב לא ניתן להמר בביטחה על הצלחתה של התקפה, בין אם בטנקים או בחרמ“ש, אלא אם שותקו או הושמדו תחילה מערכות טילי הנ”ט של הצד השני.

ואילו המסקנה שהוסקה במחנה הישראלי מתוצאות הקרב, היתה פשוטה: אלעזר נתן פקודה, שצליחת התעלה תבוצע בליל המחרת.

 

פרק 16 הצליחה    🔗

ב־12 באוקטובר התקיימה במוצב פיקוד דרום קבוצת־פקודות לצליחת התעלה. לאוגדת שרון ניתן התפקיד להוביל את כוחות הפיקוד. משימתו היתה, לחצות באיזור דוורסואר כשאגפו השמאלי סב על ציר החוף של האגם המר ומוגן על ידו; ולהקים ראש גשר מצפון לאגם, ברוחב של 4 קילומטרים, כך שהגשר יהיה מחוץ לטווח המרגמות וטילי הנ“מ המצריים. גשר טרומי יגרר אל התעלה ויוטל אל מעבר לה ועליו תעבור חטיבת צנחנים מתוגברת בטנקים, אשר תאבטח את ראש־הגשר ממערב. הטנקים יחצו את רצועת החיץ החקלאית, המתמשכת במקביל לתעלה והניזונה ממימי תעלת־מים־מתוקים, ובשלב הראשון ישמידו סוללות של טילי נ”מ, על מנת ליצור מסדרון אוירי מעל לראש־הגשר עבור חיל־האויר הישראלי. אוגדת ברן תעמוד הכן לצלוח מיד אחרי שרון ואילו אוגדת מגן תצלח בהינתן הפקודה.

בשבת, ה־13 באוקטובר, יצאו פקודות לרכז גשרי־דוברות מתנייעים שנמצאו בסיני ולקדמם אל ממזרח לאיזור הצליחה המיועד; אותו ערב נצטווה אל"מ חיים להפריש גדוד מחטיבתו כדי שזה יתאמן במלאכה המסובכת של גרירת הגשר הטרומי.

בערבו של ה־14 באוקטובר תיאר רב־אלוף אלעזר באזני הממשלה את המפלה המוחצת שהונחתה על השריון המצרי אותו יום ואת התכנית לצליחת התעלה. הומטרו עליו שאלות רבות ורבים מן הנוכחים נטלו חלק בדיון. הוא חיווה את הדעה שהצליחה תעניק לצה"ל לפחות יתרון־מה, אשר ישפר את מצבם של הכוחות הישראלים בחזית כולה. אם תצליח מאד, היא עשויה לגרום לשיפור ניכר ואפילו להתמוטטות הצבא המצרי, שאלפים מחייליו יפלו בשבי וכל מערכו שממערב־לתעלה יתערער. אלעזר הודה שמיבצע הצליחה עלול גם להיכשל, אך מתוך הכירו את התנאים והעובדות הוא בדעה שסיכויי הכשלון הינם מינימליים. מאידך, הסיכויים להצלחה – טובים. כמה טובים – אין הוא יודע, אולם קיימת הזדמנות לנצחון גדול.

בשעה 11 אותו לילה התקיימה קבוצת־פקודות נוספת בפיקוד דרום. התכנית נדונה פעם נוספת וסוכמה ככתבה, בתוספת אחת: בעוד היא תופשת את ראש־הגשר ממערב לתעלה, תרחיב אוגדת שרון גם את המסדרון אל התעלה על הגדה המזרחית ותכבוש את “החווה הסינית” ואת הגבעה המבוצרת “מיסורי”, עד לנקודה המרוחקת 4 קילומטרים מקו־המים. בכך יפתחו לתנועה שני צירים אל קו־המים, “עכביש” ו“טרטור” (“טרטור” היתה הדרך אשר נסללה במיוחד לגרור עליה את הגשר־הטרומי אל התעלה). הצליחה תתבצע על־ידי חטיבת צנחנים, בסירות גומי מתנפחות, וכסיוע להם – עשרה טנקים אשר יועברו את התעלה בדוברות. יוקמו שני גשרים – הגשר־הטרומי וגשר־דוברות. כוח־החלוץ יאבטח את ראש־הגשר ולכשיחצו כוחות נוספים – ינוע דרומה. אם יתעוררו קשיים בהרחבת המסדרון על הגדה המזרחית (לאמור, בכיבוש “החווה הסינית” ו“מיסורי”), תצלח אוגדת ברן בעקבות כוח־החלוץ ורק לאחר מכן יעבור מותר אוגדתו של שרון.

ברן תוכנן לצלוח בבוקר שלמחרת הקמת ראש־הגשר ומשימתו – לשטוף כלפי דרום, באגפו המזרחי של שרון, להשמיד סוללות טילי נ“מ שבסביבה ובכך לסייע לחיל־האויר להשיג עליונות אוירית מעל שדה־הקרב. מטרת ההתקפה היא לנתק את הארמיה השלישית מעורפה ולהשמידה. בו־זמנית עם הצליחה, יפעילו הכוה הצפוני שתחת פיקוד תא”ל ששון (אשר בא במקום מגן) ואוגדת מגן שבדרום לחץ על חזיתם על מנת לרתק את כוחות האויב.

כשעה ומחצה לפני השעה המתוכננת לצליחה, בערב ה־15 באוקטובר, סקרו שרון ותא“ל (אברשה) תמיר, ראש מטהו, את המצב וכבר אז היה ברור להם כי לא יעמדו בלוח־הזמנים. שרון אמר כי קיימות שלש אפשרויות: 1) לדחות את הפעולה כולה ללילה הבא; 2) להתחיל בליל ה־15 ולטהר את הגדה המזרחית עד לתעלה, אך לצלוח רק בליל המחרת; 3) לבצע את התכנית ככתבה, אך מבלי להתייחס ללוח הזמנים שלה. הוא התייעץ עם בר־לב וזה היה נכון לדחות את שעת ה־”ש" לצליחה עד חצות. שרון חש כי לו אמר שאין הוא מסוגל לעמוד בלוח־הזמנים, היה בר־לב מסכים לדחיה של יום אחד. תחת זאת החליט שרון לבצע את התכנית, אולם תוך אי־התיחסות ללוח הזמנים, ולטפל במצב על־פי התפתחותו.

בשעה 5 לפנות ערב של ה־15 באוקטובר נכנסה התכנית הישראלית הנועזת לצליחת התעלה לשלב־הביצוע. הארטילריה הישראלית פתחה באש על פני כל החזית. אותו זמן תקפה חטיבתו של טוביה באיזור גבעות “טלביזיה” ו“חמוטל”, על מנת להפנות את עיקר כוחן של דיביזיית החי“ר ה־16 ודיביזיית השריון ה־21 כלפי צפון, אל עבר כביש איסמעיליה־טאסה ולמקד את תשומת לב הפיקוד המצרי אל הגזרה הצפונית של החזית. ב־7 נעה חטיבת אמנון קדימה. ב־9.30 העריך שרון כי המצרים מתמוטטים וב־10.30 דיווח שציר “עכביש” פתוח; הוא הוסיף שכוח שלו ניצב מצפון ל”חווה הסינית" ושנוצר מגע עם האויב בצומת “טרטור”־“לקסיקון” ושם נגרמו אבידות לכוחותיו. בר־לב שאל: “היש לך די חי”ר כדי לסרוק את השטח?" שרון ענה שיש לו חי"ר אך אינו יודע אם די בו.

במוצב פיקוד דרום, שם נמצאו אותה עת שר־הבטחון והרמטכ"ל, נשתררה אוירת מתח ודאגה. ברן, שאוגדתו כבר רוכזה ועמדה נכונה לצלוח, נצטווה להיערך לקראת אפשרות שייקרא לתקוף את “מיסורי” בבוקר ולתגבר את שרון בפריצת המסדרון. היה ברור שהתעוררו בעיות חמורות בשטח.

תכניתו של שרון היתה, להפעיל את חטיבת טוביה ב־5 אחה“צ בהתקפת־ריתוק באיזור “טלביזיה” ו”חמוטל"; שעה לאחר מכן תצא חטיבת אמנון במסע איגוף דרומי בגבעות־החול; כוח אחד מחטיבת אמנון יכבוש את המעוז הישראלי “מצמד”, במקום בו נשפכת תעלת סואץ לאגם המר הגדול; כוח שני יטהר את ציר “עכביש” בעוד שהשלישי ילחץ צפונה, על מנת להרחיב את המסדרון לכיוון “החווה הסינית” ותוך כך יטהר את ציר “טרטור”. או אז ינועו הצנחנים בפיקודו של דני מט על ציר “עכביש”, בעקבות אנשיו של אמנון, יצלחו את התעלה, ואחריהם ־ חטיבתו של חיים; צליחת האוגדה תושלם כאשר גם חטיבת־אמנון תעבור. ההנחה הבסיסית שביסודה של תכנית זו היתה, שהגשר יהיה במים עד עלות־הבוקר. טוביה היה אמור לאבטח את הגשר על הגדה המזרחית. כוח אחד משל חטיבת חיים נועד לצלוח עם אנשיו של דני מט, בעוד שכוח אחר מאותה חטיבה יגרור את הגשר הטרומי.

ואילו במציאות – חטיבתו של אמנון התקדמה, כבשה את “מצמד”, טיהרה את “עכביש” ודיווחה שהציר טוהר. דבר זה היה ביסוד הדיווח האופטימי של שרון לפיקוד דרום. אך מה שאירע למעשה הוא, שמשאך התנערו המצרים מן ההלם שתקפם בשל הופעתו בשטח של אמנון עם שני גדודים משוריינים, ולאחר ששריוניו של אמנון חלפו ועברו, הגיחו המצרים משוחותיהם כשבידם נשק אנטי־טנקי, ומבלי שהישראלים ידעו זאת – ציר “עכביש” היה שוב חסום.

בינתיים ובמפקדתו של שרון החלו מתקבלות ידיעות על היתקלויות במחסומי נ“ט חזקים על ציר “טרטור” וב”חווה הסינית" וזאת ־ כשעיקר התנועה אל התעלה היתה מתנהלת במרחק של מאות מטרים ספורים דרומית משם. על אף מצב זה, המסוכן מאד, פקד שרון על דני מט לצאת בעקבות כוחות־אמנון, תוך תנועה תחת אש הגיעו הצנחנים אל שפת התעלה והחלו לצלוח. אמנון, אשר יצא לדרך שעתיים אחרי המועד המתוכנן ואשר השלים שתים מתוך שלש משימותיו, לא ידע כי ציר “עכביש” נסגר מאחוריו בשנית. הוא לא הצליח לטהר את “טרטור” ונבלם ב“חווה הסינית”, כשכוחו סופג אבידות כבדות. הגשר “נתקע” על ציר “טרטור”; אחד החלקים נשבר ואנשי ההנדסה טענו כי התיקון ימשך מספר שעות.

שרון מינה את סגנו, תא“ל ג’קי, כאחראי יחיד למיבצע הצליחה. ג’קי (הוא נתמנה כסגנו של שרון רק זמן קצר לפני כן) אשר הציב את חבורת הפיקוד שלו על ציר “עכביש”, קיבל בליל ה־15 באוקטובר רק את הגשר הטרומי ואת הדוברות. הציוד ההנדסי לא נוסה על־ידי צה”ל במלחמה, והיחידה מחטיבת־חיים שנועדה לגרור את הגשר־הטרומי הוצרכה להתאמן תחילה בגרירה תחת אש ארטילריה.

בבוקר ה־15 באוקטובר השתתף אמנון בקבוצת־הפקודות של שרון, בה הוקצו התפקידים במיבצע הצליחה. בשעה 11 אותו בוקר נתן את הפקודות לחטיבתו.

בשעה 4 יצא לדרך, כשעמו ארבעה גדודי טנקים ושלשה גדודי חי“ר על זחל”מים. עם בוא הערב ירד כוח זה מן הגבעות ונע בכיוון דרום־מערבי, באותו ציר שבו הגיעה יחידת הסיור האוגדתית אל חוף האגם המר, בליל ה־9 באוקטובר. הכוח הגיע לציר “לקסיקון”, על חוף האגם המר, מבלי להיתקל בהתנגדות ואז סב צפונה. יחידת הסיור האוגדתית, שהובילה את הכוח, נחלקה לשלש יחידות־משנה: אחת נעה על חופו הצפון־מזרחי של האגם המר הגדול לעבר “מצמד”; השניה פנתה צפונה והיתה הראשונה להגיע אל גדת התעלה; ויחידת המשנה השלישית נעה מצפון לשניה ואף היא הגיעה אל התעלה. הנה כי כן קרבה יחידת הסיור האוגדתית אל התעלה בשלשה ראשי־חץ, כשהדרומי שבהם לוכד את “מצמד”.

גדוד 7 המשיך אל ממערב ל“לקסיקון”, כש“החווה־הסינית” משתרעת לימין ציר־התקדמותו, ותקף כלפי צפון בנסיון להגיע אל הגשר המצרי המרוחק כ־9 קילומטרים מ“מצמד”. גדוד 18 נע בעקבות גדוד 7, אך ממזרח לציר “לקסיקון”, ותקף בכיוון צפוני־מזרחי, לעבר “מיסורי”. גדוד 40 נע עם פלוגה אחת על ציר “טרטור” ופלוגה אחת על ציר “עכביש”; שתיהן תקפו לכיוון צפון־מזרח כשהן באות על הכוחות המצריים שהתחפרו לצדי שני צירים אלו, מן העורף. גדוד החי“ר ה־42 ועמו פלוגת טנקים נע אחרי יחידת הסיור האוגדתית אל ממערב ל”לקסיקון“. לטהר את השטח מחי”ר מצרי, כוח חי“ר נוסף (“כוח שמואליק”) שהורכב משתי פלוגות צנחנים סדירים ופלוגת טנקים, נע אחרי גדוד 40 לטיהור “החווה הסינית” שממזרח ל”לקסיקון“. גדוד שלישי של רגלים, אנשי מילואים, תחת פיקוד רס”ן נתן, היה בעתודה.

יחידת הסיור האוגדתית הגיעה, כמתוכנן, אל “מצמד” ואל שתי הנקודות שמצפון לו, על גדת התעלה. לאחר שאמנון חצה את צומת “טרטור”־“לקסיקון” עם שני גדודי טנקים ופנה צפונה, נפתחה אש מאיזור הצומת על גדוד 18, שהיה בתנועה ממזרח ל“לקסיקון” לעבר “מיסורי”. אש של טנקים, טילים ופצצות בזוקה ירדה על הגדוד ופגעה ב־11 טנקים. המג"ד המשיך במשימתו עם מה שנותר מגדודו.

מבלי שידע זאת, פרצו יחידותיו של אמנון אל תוך המרכז המינהלי של דיביזיית החי“ר ה־16, שאליו נסוגה גם דיביזיית השריון ה־21 לאחר שהוכתה כה קשות ב־14 באוקטובר. לפתע מצאו אנשי אמנון את עצמם בלב צבא עצום, עם ריכוזים של מאות משאיות, טנקים, טילים, יחידות מכ”ם המשתרעים בכל אשר תפנה העין ועם אלפי חיילים מתרוצצים מסביב. הכוח הישראלי חדר לשטח זה מן האגף הדרומי, הבלתי מוגן, של מרחב הארמיה השניה ומקום התחברותה עם הארמיה השלישית, מעין “דלת אחורית” של הצבא המצרי; ונקלע היישר אל תוך המרחב המינהלי של שתי דיביזיות וממש אל פתחה של מפקדת הדיביזיה ה־16.

מהומת אלוהים פרצה במחנה המצרי. אלפי כלים מכל הסוגים פתחו באש לכל הכיוונים והשטח כולו התלקח בלהבות.

הגדוד המשוריין ה־40 הגיע אל צומת “טרטור”־“לקסיקון” ותקף. הסמג“ד, רס”ן בוטל, נפצע וההתקפה השתבשה. פלוגה שניה, בפיקודו של רס"ן אהוד, נעה במעלה ציר “עכביש” וטיהרה אותו.

המצב עתה היה כזה: יחידת הסיור האוגדתית הגיעה אל “מצמד” ואל עוד שתי נקודות על התעלה. אמנון, עם שני גדודי טנקים, נמצא מצפון ל“חווה הסינית” ותוקף צפונה; צומת “לקסיקון”־“טרטור” היה חסום, ומותר החטיבה, עם הרבה נפגעים, נשארו מדרום לצומת. יחידות החי"ר היו סופגות אבידות כבדות.

גדוד 7, בין “לקסיקון” והתעלה, המשיך לנוע צפונה לפי התכנית. גדוד 18 נתקל, כקילומטר אחד מצפון ל“חווה הסינית”, בכוחות אויב ובכלל זה טנקים מחופרים, ונכנס עמם בקרב־אש.

אמנון תיאר את המתרחש באזני שרון ודני מט והציע שמט ינוע עם חטיבתו בציר “נחלה” הצמוד לחופו הצפון־מזרחי של האגם ואז יהיה הצומת כ־800 מטר מימינו.

השעה היתה 9 בערב. נראו סימנים לכך שהאויב נערך להתקפת־נגד מצפון. הלחץ על הגדודים 7 ו־18 גבר ואת הנפגעים המתרבים לא ניתן לפנות לאחור כי צומת “לקסיקון”־“טרטור” היה חסום. התאג"ד (תחנת איסוף גדודית) התפרס, עם כל הפצועים, לא הרחק מן הטנק של אמנון,

בשעה 10 דיווח מג“ד 7, שעתה נמצא כ־10 ק”מ מצפון ל“מצמד”, כי נותר אך עם שליש מכוחו. אמנון הבין כי החטיבה פרוסה על שטח גדול־מדי והורה לגדוד 7 לסגת 3 ק“מ, להתחבר עם גדוד 18 ולהיערך כקילומטר אחד מצפון ל”חווה הסינית“. תוך כדי התנועה נפצע המג”ד, סא“ל עמרם, ברגלו ופונה בתוך טנק אשר אסף פצועים משדה־הקרב. טנק זה ניצב כל הלילה ליד הטנק של אמנון ונלחם, כשהמג”ד משמש בו טען־קשר.

גם בגדוד 40 נפצע מ“מ המג”ד ופונה ואת מקומו נטל אחד ממפקדי הפלוגות. גדעון גלעדי, אשר דיווח כי מרבית הטנקים בגדוד נפגעו והוא מארגן את הנותרים. בשעה 11 בלילה אמר כי עמו חמשה טנקים כשירים ועמם הוא מוכן לנוע לאורך ציר “טרטור” ולטהרו, כדי לפתוח את הציר עבור הגשר־הטרומי. אמנון הורה לו להמתין עד שיתבהר המצב. ואמנם, כעבור רבע שעה ובעוד גדוד 7 נמצא בדרכו לאחור, פתחה החטיבה המשוריינת המצרית ה־14 בהתקפה מצפון. סמג“ד 7 דיווח שגדוד 7 נותר עם מספר טנקים זעום ביותר. האחרים נפגעו, או שנתגלו בהם ליקויים, ומספר אבידותיו רב. או־אז ציווה עליו אמנון לנוע דרומה ולהתחבר עם גדוד 18 אשר היה נלחם מצפון ל”חווה הסינית“. כן תיגבר אותו המח”ט ביחידת־משנה מיחידת הסיור האוגדתית, בפיקודו של סגן רפי בר־לב, אחיינו של רב־אלוף בר־לב. רפי בר־לב נהרג אותו לילה.

בלבול מוחלט שרר בכל. על ציר “לקסיקון” דהרו אמבולנסים מצרים. יחידות של חי“ר מצרי התרוצצו בכל הכיוונים, וכן גם טנקים מצריים. הרושם היה, שאיש אינו יודע מה מתרחש ומה יש לעשות. בכל כיוון בערו משאיות, תחמושת, טנקים, טילי נ”מ על משאיות, תחנות מכ“ם, במדורה גדולה אשר כיסתה את פני המדבר. כאילו סיפח הדס אל־הרפאים את קטע־עולם זה לממלכת השאול שלו. כעבור ימים, והשטח שבין התעלה ו”מיסורי" היה נראה למשקיף מן הגדה המערבית כבית־קברות של רכב משוריין בממדים שלא־יאמנו. וכרקע לכל זה היתה הארטילריה של שני הצדדים יורה בכל מה שיש לה.

זמן־מה לאחר חצות פקד אמנון על מפקד גדוד־המילואים של הצנחנים, סא"ל נתן, ליטול תחת פיקוד את פלוגת הטנקים של גדעון גלעדי ולתקוף את הצומת החסום. כעבור שעתיים דיווח נתן כי כל הטנקים “נדפקו” על ידי האויב, שהתקפתו שובשה וכי הוא ואנשיו חוזרים לשדה הקרב רגלית לחלץ פצועים. בזה הזמן היו אנשיו של דני מט, ממערב לצומת, מתחילים לצלוח את התעלה.

גדעון גלעדי היה בין הנופלים בקרב על הצומת. אחיו, אמנון גלעדי, שימש מ“פ באותו גדוד במלחמת־ששת־הימים ונהרג. גדעון, ששירת אז בצנחנים, נדר כי יפקד על פלוגת אחיו המנוח. הוא עבר קורס־הסבה לשריון, הוצב לגדוד 1 בו שירת אחיו ואף נהיה המ”פ של פלוגת־אחיו. בצומת “טרטור”־“לקסיקון”, בליל ה־16/15 באוקטובר הוא אף צעד את הצעד האחרון בעקבות אחיו.

כשקידם נתן את גדודו אל הצומת, הוא לא ידע כי היעד אותו הוא תוקף הינו ריכוז מצרי בסדר גודל של דיביזיה, לא היתה לו תמונת־מודיעין ברורה על המחכה לו. פלוגת גדעון הסתערה וכעבור דקות דיווחה כי הצומת פתוח. נתן פקד על ששה זחל"מים מכוחו לנוע באיגוף בכיוון אש האויב – ואז שמע את גדעון אומר כי הוא מותקף בכל סוגי כלי נשק. לפתע נשתתק גדעון.

ששת הזחל“מים, תחת פיקודו של גדעון הלוי, נעצרו. הלוי דיווח שספג אבידות כבדות ואינו יכול להתקדם. כאשר תימרן נתן את מותר הזחל”מים שבפיקודו לעזרת הלוי, נפגעו אף אלו. אש רצופה כיסתה את כל השטח. כל מי שנשא ראשו, נפגע וכל הנסיונות להגיע אל הזחל“מים הפגועים הוכו לאחור על־ידי המצרים. הגדוד נלכד כשהוא חשוף, באין מסתור, תחת אש רצחנית, ללא יכולת לנוע בכל כיוון שהוא וללא יכולת לחלץ את כוח החוד שלו, שנותק. האנשים גהרו על הקרקע וממש בציפורניהם ניסו לחפור לעצמם מחסות. חיילים נפגעו. אחרים אצו אליהם לגררם אל מחוץ לסכנה ונפגעו אף הם. אך בנס הצליח נתן, עם מספר זחל”מים, להיחלץ מן השטח מוכה־האש ואז נוכח בזוועה מה מעט נותר מגדודו.

פלוגת טנקים הצטרפה אליו ונתן הוליכה בחזרה אל הצומת, בנסיון לחלץ את אנשיו הלכודים. מפקדי הטנקים יכלו לראות מאות אנשי חי“ר מצרים, עם בזוקות ומשגרי־טילים, בתעלות של “החווה הסינית”. הם הסתערו קדימה, לעבר המקום בו רבצו הצנחנים, כשהם יורים אל תוך התעלות בכל כלי הנשק. לשוא. גשם של טילי “סאגר” ו”שמל" רידף את הטנקים באשר פנו, ועל אף מאמציהם שגבלו בהתאבדות, לא הצליחו אלו להגיע אל הצנחנים.

עתה פנה נתן אל אמנון והתחנן לסיוע כדי להציל את אנשיו. אמנון הבטיח לעשות כמיטב יכולתו. מן הנימה השקטה של קולו לא יכול היה נתן להעלות על דעתו כי באותו זמן ממש היה גם אמנון נלחם על חייו בלב המערך המצרי וכי אף כוחו נפגע קשה. חלף הזמן ובהדרגה התחוור לנתן כי הסיכויים להציל את אנשיו הלכודים מתמעטים והולכים. כל הנסיונות להגיע אל כוח־החילוץ המכותר נכשלו,

בדיעבד התברר כי בכוח זה, בפיקודו של גדעון הלוי, היו מספר נפגעים, והאחרים סירבו לנטוש את הפצועים. הלוי ניסה לדלג את יחידתו בדילוגים קצרים, תוך כדי נשיאת הפצועים, אל מחוץ לתחום מוכה־האש, בחיפוי שתי כיתות מק“ב. אולם עוד הם נעים בכבדות, ושריון מצרי סגר עליהם וחסם את דרך נסיגתם. בקרב שהתפתח, הושמד כל הכוח הישראלי. בעוד נתן מארגן את יחידתו (אשר 24 מאנשיה נהרגו. ו־18 נפצעו), צידד אותו ידידו הקרוב, נמרוד, אשר התנדב לנהוג בזחל”ם שלו וגילה לו כי בין ההרוגים נמצא אף אחיו של נתן.

פרשה זו, של לחימת הצנחנים ואבידותיהם, חושפת את אחת מנקודות־התורפה של צה“ל, שהיא גם אחד ממקורות־כוחו. זה היה גדוד ותיק ובעל מסורת קרבית מפוארת, שהפכה לחלק מן האגדה על ברכיה חונכו לוחמים צעירים. במרוצת השנים הפך הגדוד למשפחה גדולה, או מעין מועדון סגור שהחברות בו היוותה סמל־מעמד מבוקש ביותר. קיבוץ בית־השיטה איבד במלחמה שנים־עשר מבניו ; חמשה מהם נהרגו בקרב הצליחה בגדוד אחד זה, של נתן. המג”ד איבד בקרב את אחיו וכעבור מספר ימים, על הגדה המערבית של התעלה, גם את נמרוד, הטוב־בידידיו, שהתנדב לנהוג בזחל"ם שלו. אותם הדברים שהיוו את מקור־רוחו של הגדוד הם אף שגרמו לאבל כה כבד ומרוכז,

על ציר “טרטור” נמשכו המאמצים לחלץ את שרידי הכוח הישראלי שפעל שם. אמנון, עם שני גדודים, נמצא ממערב ל“חווה הסינית” בעוד שמותר החטיבה היה מדרום לצומת, עוסק בפינוי נפגעים ובהתארגנות־מחדש.

בסקרו את המצב, החליט אמנון לבצע התקפת נגד נוספת על הצומת, והפעם – מן העורף. הוא פקד על המפקד החדש של יחידת הסיור האוגדתית, יואב ברום (חבר קיבוץ שפיים, אשר בא במקום המפקד הקודם, “בנצי” כרמלי, שנפל), לתקוף מ“מצמד” על ציר “טרטור”, ממערב למזרח. מניח היה שהאויב נערך כדי לקדם פני התקפה ממזרח ומדרום ועל כן תבואנו התקפה זו, ממערב, בהפתעה. הכוח אכן תקף וברום נהרג 30 מטרים מן הצומת. מותו שיבש את ההתקפה. אז פקד אמנון על הסמח“ט, סגן־אלוף איתן, ליטול את הפלוגה מגדוד 40 אשר פתחה את ציר “עכביש” ולהוליכה להתקפה על הצומת, מדרום. ההתקפה נערכה בשעה 4. שלשה טנקים, וביניהם טנק הסמח”ט, נפגעו וההתקפה נכשלה.

אל“מ דני מט (מאז הועלה לדרגת תת־אלוף) הוא דמות מוכרת־היטב בצה”ל. גבר גבוה ובעל חזות מרשימה, עם זקן גזוז ושפם מטופח – הוא נושא על גופו צלקות של פציעות רבות, שצבר במרוצת השנים. ב־1948 היה נער בקיבוץ הדתי עין צורים, בגוש עציון, אשר נכבש על ידי הלגיון הערבי. דני נלקח בשבי לירדן. בשובו מן השביה התגייס לצבא. מאז 1954 שירת עם שרון בחיל הצנחנים. במיבצע “קדש”, ב־1956, היה סמג“ד בגדודו של רפול איתן אשר צנח במיתלה, ושם נפצע. הוא השתתף ברבות מפעולות־התגמול של הצנחנים והעפיל בתפקידי הפיקוד בחיל. שנתיים למד ב”אקול דה גר" הצרפתי. במלחמת־ששת־הימים פקד על חטיבת־צנחנים שלחמה תחילה בסיני, באוגדת שרון, ולאחר מכן ברמת־הגולן, שם נחת במסוקים עם אנשיו פעמיים בעורף האויב. לאחר מכן פקד על חטיבת צנחנים סדירה שהשתתפה בפעולת כראמה וב־1968 פקד על הפשיטה הנועזת על נאג' חמאדי, 200 ק"מ בתוך מצרים.

מאז 1969 שמש כמפקדה של חטיבת מילואים של הצנחנים – אותה חטיבה אשר, בפיקודו של מוטה גור, כבשה את ירושלים העתיקה במלחמת־ששת־הימים.

בשעה 6 בבוקר ה־15 באוקטובר הוזעק דני לקבוצת־פקודות בחפ"ק של שרון. אותו זמן חנתה חטיבתו במיצר המיתלה. עתה קיבל משימה – לחצות את התעלה בו־בלילה. דני מט חזר אל החטיבה והתניעה ומיד חזר אל שרון עם חבורת־הפיקוד שלו.

התכנית שהתווה דני היתה, שפלוגת הסיור ופלוגת ההנדסה שלו, תחת פיקוד הסמח“ט, סא”ל אריק, יהוו את ראש־החוד בצליחה ויקימו את ראש־הגשר על הגדה המערבית. פלוגת הסיור תחצה בארבעה ראשים, עם ציוד חבלה לסילוק מכשולים. הכל הוכן לקראת הפריצה. נתמנה סמח“ט שני לחטיבה והושם כמפקד “החצר”. מיתחם זה, כ־700 מטר על 150 מטרים, הוכן על ידי שרון בהיותו אלוף פיקוד הדרום. קירות־עפר למגן הקיפוהו והוא ציין את הנקודה המדוייקת בה תתבצע הצליחה. בתוך “החצר” נמצאו עמדות עבור היחידות שתהוונה את בסיס־האש ואשר תעסיקנה את כוחות האויב על הגדה שממול, וכן נעשו הסידורים להתקנת מפקדה אשר תפקח על תנועת הגייסות. לאחר שיכבש מידרס־רגל ראשון יחצה הגדוד בפיקודו של סא”ל דן וירחיב את ראש־הגשר כלפי דרום, בעוד שהגדוד בפיקוד סא“ל צבי יבצע משימה דומה כלפי צפון. על ראש הגשר להיות ברוחב של לא פחות מ־4 ק”מ כלפי צפון ויש לתפוש גם את מעברות תעלת המים המתוקים המתמשכת בין קילומטר וחצי ושנים וחצי קילומטרים ממערב לתעלה.

למט נאמר כי יעמדו לרשותו 60 אסדות מתנפחות, והן יסופקו למטה החטיבה בשעה 10 בבוקר. בשעה 1 בצהריים הוא הציג את תכניתו בפני האלוף שרון וזה אישר אותה, אך ממטה החטיבה נמסר כי הסירות טרם הגיעו. ב־ 1.30 חזר מט אל חטיבתו ונתן פקודות ליציאה ב־ 4.30 אחה“צ – ועדיין הסירות לא הגיעו. תחת זאת נמסר לו שבמקום 60 זחל”מים שהובטחו, הגיעו רק 32.

היה ברור למט שאם יסמוך על “הנוהלים המקובלים”, יוותר ללא אמצעי צליחה. אחד המג“דים שלו “תפש יוזמה” ושיגר את מ”פ המפקדה שלו, עם שלושים נהגים, לכיוון הכללי של רפידים, עם הוראה “לארגן” זחל“מים ככל אשר יוכלו, בטוב או ברע. הקצין רב התושיה הגיע לרפידים ומצא 26 זחל”מים חונים בשיירה לפני השק“ם. הוא תר ומצא את מפקד השיירה, אשר גילה לו כי הזחל”מים מיועדים לאחת האוגדות ובעוד הוא מחכה להוראה להיכן להביאם, התיר לנהגים “הפסקת שק”ם".

“אני האיש שאתה מחכה לו”, אמר מ“פ המפקדה בבטחון עצמי – “אין לי צורך בנהגים שלך. הם יכולים להישאר בשק”ם”. הוא נטל את הזחל“מים והסתלק. ומצבת־הרק”ם של דני מט עלתה ל־58 זחל"מים.

אך עדיין – אין כל זכר לסירות. בשעה 2 היה דני נוסע בחזרה אל חטיבתו, ותוהה תוך כדי נסיעה כיצד, לכל הרוחות, חוצים את התעלה ללא סירות, והנה נפגש בסגן־אלוף מן הצנחנים, המחפש לעצמו תפקיד, דני נתן לו תפקיד: למצוא את הסירות ולדווח לו באלחוט. כעבור מחצית השעה התקשר הקצין והודיע כי מצא את הסירות, כ־5 ק"מ ממערב לטאסה. בשל דמיון בשמות הצופן של שתי נקודות, הופנו הסירות בטעות למקום אחר ולא הגיעו לנקודת־המיפגש.

קבוצת הפקודות של מט החלה ב־ 3.30 ונמשכה בדיוק 25 דקות. הוא פקד על החטיבה לנוע ב־ 4.30 ויהי מה; דברים שלא יוסדרו עד אז, יטופלו על־ידי המג"דים תוך כדי הנסיעה אל התעלה.

משעלתה החטיבה על הכביש לטאסה, היא נקלעה לתוך פקק תנועה אדיר. נראה היה כאילו כל המאמצים להשתלט על התנועה התמוטטו. החטיבה עברה מרחק של 25 ק"מ בשעתיים ומחצה והגיעה לטאסה ב־7 בערב, ועדיין לא נוצרה החבירה עם סירות הנחיתה, שכן אלו המתינו 5 קילומטרים ממערב לטאסה, על הכביש לתעלה.

מעבר לטאסה, פקק־התנועה היה גרוע יותר ועוד שעתיים עברו בטרם התחברה החטיבה עם הסירות שאמורות היו להימסר לידה בשעה 10 בבוקר. היה צורך להעמיס את הסירות על הזחל“מים, סירה לזחל”ם \(-\) ועוד זמן עבר. אנשי החטיבה היו אמורים לנסוע ברכב “רך”, כולל אוטובוסים, אך דני ידע שמשאך יכנסו לטווח הארטילריה של האויב, לא יוכל הרכב ה“רך” להוסיף ולהתקדם. הוא עמס אפוא 25 חיילים על כל זחל“ם, כשהם שוכבים ב”קומות" על רצפת הרק"ם והסירות מעליהם. ואמנם בפקק התנועה שמעבר לטאסה נאלצו כלי־הרכב לרדת לא אחת מעל הכביש ושקעו בחול. רק כלי־רכב בעלי הנעה קדמית יכלו להחלץ ולהמשיך בנסיעה. ואולם היה גם דבר חיובי אחד באיטיות בה התנהל המסע ובעצירות המרובות. ניתנה שהות להשלים את הסידורים השונים לקראת הצליחה, ובכלל זאת – חלוקת חגורות־הצלה וציוד אחר לצולחים בגל הראשון.

היו אף סידורים אחרים; דני נאלץ להכניס שינויים בתכנית הצליחה, לאור העובדה שקיבל פחות זחל“מים מהמתוכנן. כאמור, הוא מינה את סגנו כמפקד ה”חצר" והציב תחת פיקודו את הכוח אשר יהווה בסיס־אש ויחפה על הצליחה וכן את מהנדסי־הסער ואת יחידת בקרת־התנועה ובראשה קצין בכיר. פלוגת הסיור החטיבתית, שנועדה לצלוח ראשונה, נותרה מאחור כי נסעה ברכב “רך”. לפיכך הורה מט שהגדוד של סא"ל דן אחראי הן להקמת ראש־הגשר והן לביסוסו.

ה“חצר” תוכננה עם שתי נקודות־הפלגה ־ “חוף ירוק” ו“חוף אדום” – אשר כל אחד מהם יסומן בפנס מתאים. כל איש ביחידת הצליחה ידע את הצבע שלו; שיטה דומה נועדה להיות מופעלת אף בגדה שמנגד.

על פי התכנית, אמורה היתה חטיבת אמנון לנוע מדרום, לפלס דרך אל החוף עבור אנשיו של דני מט ואחר להמשיך מהלך 4 קילומטרים צפונה מחוף־הצליחה. אל ממערב ל“חווה הסינית”. בהיותו במרחק כעשרה קילומטרים מן החוף, בערך בשעה 10.30 בערב, קיבל מט תחת פיקודו פלוגת טנקים אשר התייצבה בראש טור־החטיבה. הנה כי כן, נערך הטור כך: בראש – פלוגת הטנקים, אחריה – הסמח“ט ועמו אנשי הגל הראשון, חבורת הפיקוד החטיבתית, גדודו של דן ובמאסף – מותר החטיבה, נעים כמיטב יכולתם. מצומת “עכביש”־”טרטור“, במרחק כ־ 1,000־700 מטרים, נורתה על הטור אש ארטילריה, טילים ומקלעים. מספר כלי־רכב וסירות נפגעו. מדי הידלק פנס למטרות זיהוי, ירדה אש־זלעפות על הטור. זמן מה לאחר חצות פרשׁ כוח־החלוץ מעל הכביש ופנה מערבה, אל עבר ה”חצר" המרוחקת עוד כשלשה קילומטרים.

חטיבתו של אמנון עברה לפני כן בשטח זה ודיווחה כי הוא נקי מכוחות אויב. אך מט רצה לוודא זאת ועל כן הורה לסגנו לשגר את פלוגת הטנקים כ־800 מטר צפונה ולהציבה בצומת, כחסימה בפני כל התערבות אפשרית מצפון או ממזרח. פלוגה זו יצאה לדרך, עלתה על מארב בצומת והושמדה כולה, מבלי שנמסר למט על אשר אירע לה.

20 דקות לאחר חצות אויישו נקודות בקרת־התנועה וכעבור עשר דקות נוספות נכנסו אנשי הגל הראשון, עם הסמח“ט, ל”חצר“. כאשר עברו כאן אמנון וחטיבתו, מוקדם יותר, הוא טיווח את איזור המטרה על הגדה־שמנגד ועתה פקד מט על כל הסיוע הארטילרי שלו לפתוח באש, אשר התמקדה כולה על רצועה שאורכה 900 מטר ורוחבה – כמאתיים. החפ”ק של מט התמקם בכניסה ל“חצר” ובעוד הרעשת־הריכוך נמשכת, הושלמו כל ההכנות לצליחה.

אולם משקרבו האנשים להוריד את הסירות למים, הם גילו כי הקרקע בצפונה של ה“חצר” רכה ובוצית יותר משהוערך. אי לכך שונתה התכנית והופעל רק חוף־הפלגה אחד, אך המשך התכנית נשאר כשהיה והכוח נחת במערב בשתי נקודות.

ההרעשה המצרית הוסיפה להטריד את חטיבתו של מט. נקודת בקרת־התנועה על הדרך המוליכה ל“חצר” נפגעה פגיעה ישירה; זחל“ם נפגע בכניסה ל”חצר". אף הוא פגיעה ישירה וארבע סירות הושמדו.

לאחר שפורקו הזחל“מים ממטענם, הסירות והאנשים, הם היו אמורים להמשיך צפונה ומזרחה בדרך המוליכה בחזרה לציר “טרטור”. אולם לאחר שעברו כברת דרך חזרו כלעומת שבאו ומפקד הזחל”מים דיווח שנתקל בשריון וחי“ר מצרי, רק אז נודע למט כי פלוגת הטנקים אותה הציב בצומת כמגן־אגף, הושמדה. המקום בו נתקלו הזחל”מים הריקים באויב היה כ־700 מטר מן החפ“ק של מט. הנה כי כן במקום תנועה מסודרת בשני צירים חד־סטריים, כפי שתוכנן, נוצר עתה הכורח לקיים תנועה דו־סטרית – של הכוחות הצולחים, בדרכם אל ה”חצר" ושל כלי רכב ריקים, בדרכם בחזרה – על דרך צרה יחידה ותחת אש.

למרות קירבת המצרים אל נקודת הצליחה, האיץ שרון באוגדתו. בשעה 1.35 ב־16 באוקטובר, צלח הגל הראשון של כוחות צה"ל את התעלה.

הקצין שפקד על הסירה הראשונה, סגן אלי כהן, בנו של עובד עירית ירושלים שעלה לישראל מתוניס עם קום המדינה, נעץ מבטו בחשיכה שלפניו, אל הגדה המערבית של התעלה המתקרבת במהירות. הוא נשא עיניו אל סוללת־העפר המצרית ותהה מה צופנת היא בחובה עבורו. לא היו לו אשליות באשר למידת הסכנה שבמיבצע. על הסירה הסמוכה לשלו, שפלחה את מי התעלה השקטים, פיקד סגן איתן. האש הישראלית – אש תותחים ואש נק"ל – חלפה מעל ראשיהם וחיפתה על התקרבותם, אך, למרבה ההפתעה, לא היתה אש מן הכיוון האחר. בהגיעם אל מחצית הדרך, פרשה סירתו של איתן צפונה, אל נקודת־הנחיתה הצפוניות.

עם התקרב החוף, התכונן אלי לזנק ביחד עם שבעת אנשי חולייתו ולהתחיל בטיהור מכשולים. כבר יכול היה לראות את החוף בבירור, סוללת העפר המצרית מתנשאת, כאילו תלויה מעל לראש. כדורים נותבים מציירים פסי־אור בכל הכיוונים, התפוצצויות של ההנחתה הישראלית על הסוללה ומעבר לה. הסירה האטה, סגן כהן קפץ ואנשיו אחריו. עשרה ימים בלבד אחרי שהמצרים חצו את התעלה מזרחה, דרכו עתה החיילים הישראלים הראשונים על הגדה המערבית.

אנשי ההנדסה פרצו את גדרות התיל הלולייני, אולם לא מצאו כל מוקשים או מילכודים. הם דיווחו שהכל כשורה ונעו על שפת התעלה אל נקודת־הנחיתה השניה. משם אותתו בפנס כיס והציבו את הפנס הצבעוני המוסכם־מראש. עתה החלו הכוחות לצלוח. תחושת רווחה חלפה בכל הצבא אשר המתין במתיחות לידיעה זו.

הארטילריה הישראלית “ריפדה” את חוף הנחיתה בכ־70 טונות של פגזים, אולם האיזור המופגז היה נקי ממצרים. החיילים הצולחים החלו לנוע רגלית. החפ"ק החטיבתי חצה בשעה 2.40 ועד לשעה 5 בבוקר הושלמה צליחת כל הצנחנים. בשמונה בבוקר היה בידי דני מט ראש־גשר שהתמשך משפת האגם המר כדי 4 קילומטרים צפונה.

בינתיים נערכה, בשעות המוקדמות של ה־16 באוקטובר, באוירה מתוחה, סקירת־מצב במוצב פיקוד דרום. לאחר מה שאירע על הגדה המזרחית, ובהיותו ער לעובדה שהקרב המר על המסדרון עודו נמשך, הציע שר הבטחון להחזיר את הצנחנים באמרו: “ניסינו, וזה לא הולך”. והוסיף: “בבוקר הם ישחטו כולם, בצד השני…”.

תגובת גונן היתה: “אילו ידענו מראש כי כך יקרה, בוודאי לא היינו יוזמים את הצליחה. אבל עתה שצלחנו, נמשיך עד הסוף המר. אם אין ראש גשר היום, יהיה מחר; ואם לא יהיה מחר גשר, הוא יקום כעבור יומיים”.

בר לב קלט חילופי דברים אלו ובקולו השקט והמתמשך אמר: “על מה אתם מדברים?” גונן הסביר לו ובר־לב השיב: “אין על מה לדבר”.

עם שחר, כאשר העפיל אמנון אל ראש גבעה להשקיף סביבותיו, נחרד מן המראה. לכל עבר היה המדבר מכוסה בטנקים בוערים ועשנים, במשאיות, תותחים, מובילים טנקים; גוויות של אנשי חי“ר מתים היו פזורות בכל. נראה כאילו אין אף פריט אחד של ציוד צבאי אשר ניצל מהרס. קרונות־פיקוד, בתי מלאכה מתנייעים, כלי רכב ענקיים לנשיאת טילי ה”סאם־2“, מטבחים מתנייעים ־ צי אדיר של רכב נח למעצבה על פני המדבר ככל אשר תקיף העין, כולו בוער או עשן. גם פגרי רק”ם ישראלי היו בתוך גיא ההריסות הזה ולעתים הפרידו אך מטרים ספורים בינם ובין הרכב המצרי.

כתב ה“ניו־יורק טיימס”, צ’ארלס מוהר, אשר תיאר את ביקורו בשדה הקרב מיד כתום המלחמה, מספר כי “בקטע קצר, בן כמה אלפי מטרים, ניצבו 24 טנקי ‘פאטון’ ישראליים, שרופים כליל… טנקים שנפגעו פחות כבר נגררו מן השטח, לשיקום. כמאה טנקים מצרים היו פזורים על שדה הקרב. במקום אחד ניצבו פאטון' וטי־55 כשאך שלשה צעדים מפרידים ביניהם”.

בעוד שאמנון משקיף על השטח, התקשר עמו באלחוט מ“פ מגדוד 40, אשר סייע בלילה לחי”ר לתקוף את הצומת, ואמר כי הוא מוכן לתקוף את הצומת שנית. אמנון נטל עמו שלשה טנקים, מאלו ששוקמו במשך הלילה והצטרף להתקפה כשהוא נע בדרך ממערב למזרח, בה נסעה בלילה יחידת הסיור האוגדתית. אמנון תקף מכיוון התעלה לעבר “טרטור” בעוד המ“פ, סרן גבי, תקף מדרום. הם השתלטו על הצומת ואז גילו כי במקום הקימו המצרים מחסום נ”ט מושלם, עם טנקים, טילי נ“ט ומאות אנשי חי”ר חמושים במשגרי טילים ובזוקות ר.פי.ג’י. בנוסף לכל אלו מוקשו צדי הכביש כך שהטנקים הישראלים שניסו לעקוף את המחסום התפוצצו על המוקשים. מאות כבלי־כינון של טילי הנ"ט נחו על הכביש, כאילו התמוטטה שם רשת קורי עכביש ענקית. טנקים מצרים תפשו עמדות־ירי מאחורי סוללות העפר של תעלות “החווה הסינית”, 30־20 מטרים מן הצומת. דבר זה הסביר מדוע נכשלו כל התקפות הלילה. עתה היה ברור כי כאשר עברו כאן אמנון וגדודיו בראשית הערב הקודם, הם הפתיעו את המצרים בחסימה עד כדי כך שהללו לא הספיקו לירות – וחטיבת אמנון כבר התרחקה, אך המצרים התאוששו עד מהרה וחזרו ואיישו את החסימה בצומת.

הפעם לא עלו אמנון וסרן גבי על הצומת בסערה אלא התייצבו ממרחק ולאור היום ועם ראות טובה נגסו בהדרגה את כל הכוח המצרי שבחסימה. זו היתה מלחמת כתישה אטית אך יעילה. תשושים מקרבות הלילה ועתה סובלים אבידות רבות ־ נשברו המצרים ולפתע פנו לנוס.

בשלב זה תיגבר שרון את אמנון בשני גדודי טנקים, האחד ־ בפיקוד סא“ל עמי והשני בפיקוד סא”ל עוזי. עם כוח זה חזר אמנון ותקף את ציר “טרטור”, הן מצפון־ מזרח והן ממערב. הגדוד של עמי תקף מצפון־מזרח לדרום־מערב, אך נתקל באש צפופה של טנקים ונ"ט ונאלץ לסגת. המצרים אשר התרכזו בשיפולים הדרומיים של גבעות “מיסורי” חלשו היטב על השטח באשם.

המצב אותו בוקר היה – שחטיבת אמנון הוכתה קשות. הוא איבד למעלה ממחצית חטיבתו. בין הנפגעים היה אחוז גבוה מאד של קצינים ומפקדי־טנקים ציר “טרטור” עדיין חסום. לעומת זאת, הצומת מוחזק בידי צה“ל, אך המצרים מצפון למסדרון הולכים ומגבירים את לחצם על יחידותיו של אמנון, המחזיקות בקו ממערב ל”חווה הסינית“. הוא השאיר גדוד אחד שלו להחזיק בקו זה ואת מותר חטיבתו הסיג למוצב לקקן”, על חוף האגם המר, להתארגנות־מחדש.

בהשכמת הבוקר דיווח שרון לבר־לב כי הגשר־הטרומי נשבר ועל פי הערכה ידרש יום תמים לתקנו. יתר על כן, בצומת “טרטור”־“לקסיקון” יש חסימת נ"ט מצרית חזקה והוא זקוק לכוחות נוספים כדי להבקיעה. אוגדת ברן, שהוחזקה בכוננות לצלוח משאך יכון הגשר, קבלה אתראה שאפשר ותיקרא להתערב בקרב על פתיחת המסדרון לתעלה. שרון תיאר את הלחץ שמפעילה חטיבה השריון המצרית ה־14 על חטיבת אמנון מצפון.

מוקדם בבוקר ה־16 דיווח שרון כי עשרה טנקים מחטיבת חיים צולחים את התעלה על דוברות, כדי לתגבר את כוחו של דני מט על הגדה המערבית. מאוחר יותר אותו בוקר הוסיף שרון והודיע שכל חטיבתו של מט, על זחל“מיה, וכן גם כ־30 טנקים של חיים, והמח”ט עצמו בראשם, נמצאים מעבר למים. חיים כבר החל להתפרס מתוך ראש־הגשר בדרכו לתקוף את סוללות טילי הנ“מ. ברם, הבעיה היא ש”החווה הסינית" טרם טוהרה.

בינתיים התגלע ויכוח חדש בין שרון לבין פיקוד דרום. שרון היה בדעה שיש לנצל ללא־דיחוי את ההצלחה אשר בתפישת ראש־הגשר, בין אם קיים גשר ובין אם לא. את אוגדת ברן ניתן להעביר לגדה המערבית בדוברות והיא תוכל אז לפתוח בדהרה. אך בר־לב דחה את הצעת שרון ב־16 בחודש, ופעם נוספת ב־17, בהעירו שזו אינה פשיטה אל מעבר־לתעלה. לדעתו, יהיה זה מעשה חסר־אחריות להטיל אל מעבר לתעלה כוח בסדר־גודל של קורפוס, עם מאות טנקים, בלא שהובטח תחילה נתיב אספקה ובלא גשר. לדעתו, יעצרו הטנקים ללא נוע תוך 24 שעות. אף זאת, אין הוא סומך על הדוברות הפגיעות. ויתר על כן, המצרים ממשיכים ללחום בעיקשות כנגד המסדרון הישראלי על הגדה המזרחית. אם יעביר את אוגדת ברן לגדה המערבית, לא יוותר בידיו כוח מספיק כדי לעמוד בפני התקפות־נגד גדולות של המצרים ממזרח לתעלה. גם כך, סבר בר־לב, יש מידה גדולה של חוצפה בהטלת קורפוס להתקפה כשלרשותו אך נתיב אספקה אחד, וזוהי הסתכנות גדולה יותר משהוא מוכן ליטול. אי־לכך, הכריע נגד הצעת שרון והחליט לנצל את אוגדת ברן כדי לטהר את המסדרון על הגדה המזרחית.

בבוקר ה־16, משהו לאחר השעה שש, המריא גונן במסוק אל המפקדה הקדמית של ברן, שהתמקמה על גבעה הנשקפת על ציר “עכביש”. ושם, בנטלו עמו את תא“ל דוד, סגנו של ברן, נסע גונן בג’יפ על ציר “עכביש” לחפש את הגשרים שבדרך. כשלשה קילומטרים ממזרח ל”כביש־החת“ם” נתקלו בגשר־הדוברות. כחצי־תריסר פונטונים ניצבו על הכביש. במרחק־מה מאחור, על נתיב שעבר מצפון ובמקביל לכביש, עמד הגשר־הטרומי שנשבר תוך כדי גרירתו. קצין־חימוש שהיה אחראי על תיקון הגשר וסא"ל אהרן טנא (“ג’והני”), קצין ההנדסה הפיקודי, אמרו לגונן כי התיקון יסתיים תוך מחצית השעה. גשר־הסירות לא יכול היה להמשיך בדרכו מערבה, כי קטעים של ציר “עכביש” היו עדיין חסומים על־ידי המצרים.

גונן ודוד המשיכו בסיורם על ציר “עכביש”. משעברו מרחק־מה הציע גונן לנטוש את הג’יפ ולהמשיך רגלית באמרו שג’יפ הינו מטרה, אך איש לא יטרח לירות על שני אנשים בודדים. החלו אפוא לצעוד לעבר שדה הקרב. בדרך נתקלו בקבוצת צנחנים מאוגדת שרון, כמעט כולם פצועים, שסיפרו כי השתתפו בקרב על הצומת והינם השרידים היחידים מכל פלוגתם.

מעל ראש גבעת חול צפו גונן ודוד על “החווה הסינית”, שם ניטש אותו זמן קרב בין טנקים ישראליים וטילים מצרים. טנק מצרי בודד ירה לעברם מטווח של כ־ 1,500 מטר, אך הם הוסיפו לצפות על השטח. מנקודת התצפית שלהם יכלו לראות בבירור כי ציר “עכביש” אמנם חסום וכי המצרים מחופרים היטב ב“חווה הסינית”.

גונן חזר אל החפ“ק של ברן ובשעה 10 שוחח בקשר עם שרון, אשר אמר לו כי הוא מקווה לפתוח את הציר תוך שעה ומחצה. שרון טען כי הגשר־הטרומי אינו תקין אך גונן ענה לו כי זה עתה עזב את הגשר והוא כבר כשיר לחידוש התנועה. הוא הטיל על אוגדת ברן – וישירות על דוד, סגנו של ברן – את האחריות לקידום גשר־הדוברות אל התעלה, ועל ג’קי, סגנו של שרון, את האחריות לקידום הגשר־הטרומי, לברן נתן גונן אתראה להיות נכון לנוע בצהריים לטיהור צירי “עכביש” ו”טרטור" ולהצבת גשר־הדוברות על התעלה. הוא דיווח בקשר לבר־לב וזה התקשר עם שרון.

בערך בצהרי־היום הודיע גונן לשרון כי הטיל על ברן לטהר את צירי “עכביש” ו“טרטור”. משימתו של שרון תהיה לכבוש את “החווה הסינית”, את המחצית הדרומית של “מיסורי” ואת השטח שממערב, עד לתעלה. שרון אמר שהטנקים שלו חסרי־תחמושת. גונן ענה שמשאך יפתח ברן את הצירים, יוכל שרון למלא “בטנים” ולתדלק ולצאת להתקפה על “החווה הסינית”.

ה“בטנים” הריקים בטנקים של שרון אך המחישו את מידת ההסתכנות אשר במיבצע, בתנאים הנתונים. גונן אסר על העברת כוחות נוספים לגדה המערבית עד אשר תיפתר בעיית ציר־האספקה.

ב־ 4.30 אחה"צ נפגשו דיין, בר־לב וגונן במוצב פיקוד דרום. גונן אמר כי אם לא יגיע אף אחד משני הגשרים אל התעלה, לא יהיה מנוס מפני החזרת הכוח מן הגדה המערבית. אם רק הסירות יצליחו להגיע, ישאר הכוח שממערב לתעלה על עומדו אך אוגדת ברן לא תצלח. רק משיוקם גשר, ניתן יהיה להעביר את הכוחות.

אוגדת ברן היתה מרוכזת מדרום לטאסה, נכונה לנצל־הצלחה ולחצות את התעלה לאחר שיעמוד גשר על מכונו. ברן קידם את חבורת הפיקוד שלו כשהוא נע על החולות במקביל לכביש, כיוון שהכביש עצמו היה חסום בשיירות־ענק, ניצבות פגוש־אל־פגוש וביניהן “תקועים” הפונטונים הענקיים. פה ושם, בטור־הרכב שאין לו סוף, היו אף שיירות דלק ותחמושת. ברן חלף גם על פני הגשר המקולקל שקצינים נקהלו סביבו, שקועים במאמץ קדחתני לתקנו, וכל זאת – תחת הרעשה מצרית בלתי פוסקת.

בוקר ה־16 בחודש היה ערפילי, משהתפזר הערפל, שלח ברן את מבטו לאורך ציר “עכביש” וראה במרחק טנקים ישראלים נוסעים על הכביש ־ ולפתע מתלקחים בלהבות. הוא שיגר זחל“מים לאסוף את הצוותים. בהיווכחו כי הציר אכן חסום, שלח את הגדוד המוביל, בפיקודו של סא”ל עמיר, לבצע תנועת איגוף רחבה ולחצות את התעלה בהתאם לתכנית.

הטנקים של עמיר היו בתנועה אל עבר הדוברות כאשר שרון התקשר אל ברן, סיפר לו את אשר עבר על אמנון במשך הלילה וכי אמנון נותר עתה ללא תחמושת. וביקש את הגדוד של עמיר כתגבורת. ברן הסכים ועמיר נשלח לתחלף את יחידותיו של אמנון בין “החווה הסינית” והתעלה, למען יוכל אמנון לארגן־מחדש את חטיבתו. במשך כל אותו היום ולמחרתו עמד עמיר בפני התקפות מרוכזות של השריון המצרי והדפן. בינתיים הגיע גונן לחבורת־הפיקוד של ברן והטיל על דוד, סגן מפקד האוגדה, את המשימה לרכז את סירות־הפונטון ולקדם אותן אל התעלה. בהדרגה נשלפו מתוך פקקי־התנועה ורוכזו תשע סירות, כמות מספקת לגשר על התעלה.

כאשר נצטווה ברן לפתוח את צירי “עכביש” ו“טרטור”, הוא הניע את שריוניו מעל הגבעות לעבר איזור “טלביזיה”, שם ניצבו יחידות של טוביה, מאוגדת שרון. טילים נורו אליהם מבין גבעות־החול, לא היה עמם חי“ר וברן הבין כי צפויה לו מערכה רבת־קרבנות. בשעה 2 בישר פיקוד דרום לברן כי יקבל כתגבורת יחידת צנחנים, אשר תגיע במהרה במסוקים. כל היום המתינו לצנחנים אך לא היה זכר להם. רק בלילה הגיעו עם מפקדם, אל”מ עוזי. נערך תכנון חפוז ובשעה 11.30 בלילה יצאו הצנחנים לפעולה, ללא הכנות מספיקות.

התכנית היתה, שגדודו של איציק ינוע לכיוון התעלה ובדרכו יסרוק שטח ברוחב של כשני קילומטרים בין “עכביש” ו“טרטור”. שלש שעות נע הגדוד אל יעדו. על הכביש לתעלה הוא חלף על פני חלקי־גישור, טנקים, סירות־פונטון. החיילים שברכב נפנפו לצנחנים לשלום.

לכאורה לא היתה משימת הצנחנים מסובכת.

פלוגתו של יקי, אשר הובילה את הגדוד והיוותה את אגפו הצפוני, באה לפתע תחת אש כבדה של תותחים ומקלעים. הפלוגה הסתערה על מקור האש ויקי נפצע. מ“מ שהיה עמו נהרג ורבים מאנשי הפלוגה \(-\) נפגעו. יקי חבש את עצמו ושב להוליך את ההסתערות. זו נשברה שנית. פלוגה שניה, בפיקודו של מרגל, קודמה לעזרת יקי, אולם אף היא נקלעה תחת אש צפופה שנורתה מכל העברים. יחידה אחת ניסתה לאגף את עמדת האויב, אולם מערך האויב נתמשך כאילו ללא־סוף. היחידה המאגפת ספגה מכת אש, מרבית קציניה ומש”קיה נהרגו או נפצעו. כאשר חשה פלוגת מרגל לעזרתה, נפצע מרגל פצעי־מוות. לא ניתן להפעיל ארטילריה לטובת הצנחנים, כי היה קשה לאתר בדיוק את מקומם.

ברן פקד אז עליהם לנטוש את “טרטור” ולהתרכז רק על “עכביש”, אולם האש היתה כה כבדה, שלא ניתן לנתק מגע. בשטח היו מוטלים נפגעים רבים ויחידת נגמ"שים נשלחה לנסות לחלצם.

השעה היתה 3 לפנות בוקר; במהרה יעלה השחר וברן ידע שאם לא יצליח עד אז לקדם את סירות הפונטון אל קו־המים, יחלוף עוד יום ללא גשר על התעלה. ועל כן, ובעוד הצנחנים נלחמים על נפשם בין שני הצירים, החליט לבצע נסיון נוסף לפתוח את הצירים. תחילה שלח יחידת נגמ“שים על ציר “עכביש” לדווח על המצב. הם דיווחו שהציר פתוח. לאחר שהתגבר על הבעיה של סילוק פגרי הטנקים מעל הכביש, קידם דוד את שיירת הסירות וזו נעה על ציר “עכביש” כאשר באגפה הצפוני נלחמים הצנחנים בחרוף נפש. שיירת הסירות התקדמה עד שפת האגם ומשם סבה צפונה, על החוף. עם שחר, כשהשמש החלה עולה, הגיעה שיירת סירות הפונטון אל ה”חצר".

בינתיים התבהר לצנחים כי קצר כוחם מלכבוש את עמדת האויב שלפניהם; אך בעוד הם מעסיקים את המצרים – והאוגדה התקדמה מאחריהם, עם אמצעי־הגישור, אל התעלה. למג"ד, איציק, היה ברור שהוא חייב להחזיק מעמד בכל מחיר, להעסיק את האויב ולפנות את נפגעיו. הוא ביקש סיוע שריון.

הוא אף דיווח שרבים מקציניו נפגעו; אולם שורות המפקדים המתדלדלות התמלאו ממקור בלתי צפוי: משפרצה המלחמה, נזעקו כל הקצינים־לשעבר של הגדוד, ומבלי שיקראו – הגיעו אל יחידתם. עתה נטלו הם את הפיקוד במקום הנופלים. במהלך המלחמה נפלו גם רבים מהם. איציק ייצב קו הגנה במרחק של כ־ 100־70 מטר מעמדות המצרים ומתוך קו זה הגיחו הצנחנים, תוך סיכון עצמי, אל שטח ההפקר, לפנות פצועים. יחידת שריון ניסתה להגיע אל איציק אולם לא הצליחה. מאוחר יותר הגיעה, כשהיא מתכוונת אל ענן־העשן שאפף את אנשיו של יקי המופגזים ללא חסך. הטנקים ניסו אז להתקדם לעבר העמדות המצריות, אולם תוך דקותיים “הודלקו” שלשה מהם בטילי נ"ט. הצנחנים זינקו מחפירותיהם לעזרת השריונאים. מטנק בוער אחד הצליחו לחלץ שלשה אנשי צוות; אחד מהם, אש אחזה בבגדיו והם גלגלוהו בחול לכבות את הבעירה. לפתע צעק אחד השריונאים “נוסו! הטנק עומד להתפוצץ!” מספר גדול של פצועים היה מוטל בחפירות ליד הטנק הבוער. הצנחנים מיהרו לפנותם ואז התפוצץ הטנק בנפץ אדיר, זורה אלומות אש מסביב. מספר צנחנים נהרגו ורבים נפצעו. שוב זינקו חבריהם לעזרתם, ושוב היו נפגעים מן האש המצרית המדוייקת.

כל היום היו רבים מן הפצועים מוטלים בשטח מוכה־האש ללא מים, וכשהם חוזרים ונפגעים מן האש המצרית. כל הנסיונות לחלצם הוכו לאחור, ניצול אחד תיאר כיצד שכב אחד מחבריו הפצועים ונאנק למים. קצין פצוע זחל אליו, על אף מכאוביו, והושיט את מימייתו עם טיפות המים האחרונות לחייל הפצוע. אחר זחל הקצין לאסוף מימיות מעל גופות ההרוגים.

למרות האש הרצחנית והאבידות הכבדות עמדו הצנחנים על עמדם בקרב שנתמשך 14 שעות, בעוד שמאחריהם המשיכה האוגדה וזרמה לעבר התעלה. לבסוף פרצה יחידת נגמ“שים תחת אש ופינתה את הפצועים. כשתוחלפו הצנחנים לבסוף על־ידי כוח שריון ונעו לאחור, נשארו איציק והחפ”ק שלו במקום ־ לחפות על נסיגתם. אבידות הגדוד בקרב זה הסתכמו בארבעים הרוגים ומאה פצועים.

ברן פקד על שתי חטיבות לטהר את שטח “עכביש” ו“טרטור”, חטיבתו של נתק’ה התפרסה מדרום ל“עכביש” ובתנועה צפונה חצתה את “עכביש” והמשיכה לעבר “טרטור”. חטיבתו של גבי לחצה ממזרח למערב. גם חטיבת טוביה עברה תחת פיקודו של ברן וכששלש חטיבות אלו לרשותו – לחץ ברן את המצרים שבתחום המסדרון הישראלי, ממזרח למערב. בשעה 11 הגיעו הטנקים אל הצנחנים. גדוד טנקים של אהוד, מחטיבתו של גבי, תקף את המערך המצרי וסייע לחילוץ הצנחנים.

בעוד קרב זה נמשך, נתקבל דו"ח על חטיבת שריון מצרית המתקדמת מדרום על ציר “לקסיקון”, על שפת האגם. אז ביקש ברן כתגבורת את חטיבת אריה וקיבל אותה.

בהיותו לא מודע לצליחה הישראלית ולמשמעותה, לא העריך הפיקוד המצרי כראוי את המאמץ הישראלי הגדול בפילוס דרך אל התעלה מצפון לאגם המר הגדול. המפקדים המצרים אף לא העלו על דעתם שבעוד אשר נמשך קרב כה כבד בתחום המסדרון, יסתכן הפיקוד הישראלי בהטלת כוח גדול אל מעבר לתעלה מבלי להבטיח תחילה ציר אספקה עבורו. במשך ה־17 באוקטובר עשו הארמיות השניה והשלישית מאמץ מרוכז לחסום את המסדרון הישראלי ולנתק את כל הכוחות הישראליים שבין “לקסיקון” והתעלה. החטיבה המשוריינת ה־14 לחמה במשך יומיים בגדודו הבודד של עמיר ממערב ל“חווה הסינית” ועד לערב ה־17 באוקטובר הושמדה כמעט כליל. יחידות מדיביזיית החי“ר ה־16 ודיביזיית השריון ה־21 ביצעו שתי התקפות גדולות על יחידותיו של ברן בצירי “טרטור” ו”עכביש".

התקפות אלו נפתחו מגיזרת “מיסורי” ו“החווה הסינית” לכיוון “עכביש”. גבעות החול העניקו חיפוי לטנקים המצרים בהתקדמם, אך נתק’ה וגבי המתינו להם וניטש קרב שריון גדול. עמיר, אשר ניצב ממערב לציר־ההתקפה של המצרים, פגע בהם מן העורף. פעמיים הסתערו המצרים בעוצמה רבה ולבסוף נסוגו בהותירם על שדה הקרב מספר גדול של טנקים פגועים. אבידות הכוח הישראלי הסתכמו בששה טנקים אשר שלשה מהם נפגעו מטילים, ואילו האבידות שסבלו המצרים בקרב זה חתמו את גורלה של “החווה הסינית”.

מדרום התקיפה הארמיה השלישית בכוח של חטיבה משוריינת, שנעה צפונה, על מנת להתחבר עם ההתקפה של הארמיה השניה ולהשלים את המיבצע של שתי הארמיות על־ידי ביתור המסדרון הישראלי. החטיבה התוקפת, חטיבת השריון ה־25, התקדמה צפונה על חוף האגם המר הגדול בכיוון אל ראש־הגשר של הדיביזיה ה־16 אשר מצפון למסדרון הישראלי, ומשימתה – להשמיד את הכוחות הישראליים אשר חדרו לתוך ראש־הגשר.

בשעה 10 הגיע דיין אל מפקדתו הקדמית של ברן, בגבעות סמוך ל“כישוף”. מיד אחריו הגיע בר־לב. דיין הביע משאלה להילקח אל שרון, אך ברן שכנעו שלא לנוע קדימה ותחת זאת לקרוא אליו את שרון. מסוק נחת וממנו ירדו הרמטכ“ל רב־אלוף אלעזר ואורי בן ארי, סגנו של גונן. עד מהרה הגיע גם שרון בזחל”ם. הכל התיישבו במעגל על הגבעה כשמפה פרוסה לפניהם, באמצע. זה היה הדיון הגורלי שאמור להכריע אם לאור המסיבות יש להמשיך בצליחה או לחדול, ומי יצלח ־ ומתי. שרון הציע שברן יטפל במסדרון על הגדה המזרחית ואילו הוא ואוגדתו יצלחו. ברן התנגד והציע לדבוק בתכנית המקורית, כלומר – ששרון יחזיק במסדרון ואילו אוגדת ברן תנתק מגע, תתדלק ותתחמש ותעבור אל הגדה שמנגד. אלעזר הכריע בעד הצעת ברן ופקד על שרון לטהר את המסדרון ולהרחיבו. רק לאחר מכן יצלח אף הוא. חטיבת טוביה תוחזר לאוגדת שרון ותפעיל לחץ על האויב, כדי לאפשר לחטיבת גבי לנתק מגע. עוד הם מתדיינים ואמנון, שחטיבתו היתה בהתארגנות באיזור “לקקן”, על חוף האגם המר, דיווח כי הוא רואה את תמרות האבק של חטיבת השריון המצרית העולה צפונה ושכבר הגיעה לקירבה מסוכנת אל גבול המסדרון.

אמנון הציב ארבעה טנקים על “לקסיקון”, מדרום ל“לקקן”, כמיגנן־אגף על חטיבתו. כשהודיעו לו אלו על התקרבות החטיבה ה־25 המצרית, הגיב תחילה בספקנות. בעצמו נע קדימה כדי לראות מהו הדבר שעורר את חרדת אנשיו, והנה במרחק שני קילומטרים ממנו על חוף האגם המר ראה חטיבת שריון מצרית נעה בכבדות לעברו. החטיבה המצרית נעה במכונס ובראות הטובה ששררה ־ היוותה מטרה אידיאלית.

הקרב ניטש בצהרי היום כשהטנקים של אמנון פותחים באש מטווחים ארוכים. ארבעת הטנקים שעל “לקסיקון” הם שהשמידו את שני הטנקים המצרים הראשונים.

בינתיים וברן פרש מן הדיון ביחד עם חבורת הפיקוד שלו וחש דרומה על “כביש החת”ם“, המקביל לחוף האגם. בעוד הדיון נמשך, ומשנתקבל הדו”ח הראשון של אמנון, כבר הורה לנתק’ה להותיר גדוד אחד באיזור “עכביש” ו“טרטור” ועם מותר חטיבתו – ליצור מארב־טנקים ממזרח ל“לקסיקון”, בנקודה שם השתרע שדה מוקשים ישראלי בין “לקסיקון” וחוף האגם. בו־זמנית פקד על אריה, שהיה נע עם חטיבתו על כביש הרוחב, לפנות ימינה בדרך משנית המוליכה אל מעוז “בוצר”, בקצה הדרומי של האגם המר הגדול, וכך להגיע אל עורפה של החטיבה המצרית המתקדמת.

החטיבה המצרית ה־25, שמנתה 96 טנקים, מספר גדול של נגמ"שים, תותחים משאיות אספקה ודלק, נעה לאט אל תוך המלכודת. מצפון חסם את דרכה ליד “לקקן” כוח הטנקים הזעיר מחטיבתו של אמנון. במזרח התפרס נתק’ה ומדרום־מזרח סגרה חטיבת אריה על עורף המצרים.

הטנקים של נתק’ה הקדימו ופתחו באש. מספר טנקים מצרים פרשו מן הכביש, פנו מערבה אל עבר האגם וניסו לסוב על עקבם. הם עלו על שדה המוקשים הישראלי שעל חוף האגם. האחרים הסתערו על הטנקים של נתק’ה, הממתינים בחולות, והושמדו.

כחצי שעה לאחר שהחל הקרב עם כוחותיו של נתק’ה, פרשה חטיבת אריה מעל כביש־הגידי ופתחה בתנועת איגוף שמאלי לעבר “בוצר”. ברן שלח פלוגת ג’יפים כדי לתחום את קו־הגבול בין שתי החטיבות. הטנקים של אריה פתחו באש והחטיבה המצרית נלכדה; חוף האגם הפך למרחב של עשן ואש, כאשר בזה אחר זה נפגעו הטנקים וכלי הרכב המצריים. אוגדת מגן, בדרום, הצטרפה לקטל בתיתה סיוע ארטילרי לחטיבת אריה התוקפת. אי־אלו מבין הטנקים המצרים פנו לנוס. חלק מחטיבת אריה רדף אחריהם ועלה על שדה המוקשים הישראלי סמוך ל“בוצר”. ב־ 5.30 לפנות ערב והקרב הקלאסי, חלומו של כל מפקד שריון, הגיע לקצו, 86 מתוך 96 טנקי הטי־62 המצריים הושמדו, ארבעה ובכללם הטנק שהסיע את מפקד החטיבה, נמלטו אל תוך מעוז “בוצר”. כל נגמ“שי החטיבה הושמדו וכן גם כל שיירת האספקה. החי”ר המצרי נמלט אל “בוצר”. האבידות הישראליות הסתכמו בארבעת הטנקים שעלו על שדה המוקשים הישראלי ליד “בוצר”, תוך כדי רדיפה אחר המצרים.

ברן כינס את אוגדתו, אשר תידלקה תחת אש ארטילרית, והתכונן לחציית התעלה; שכן באותו אחר צהריים, בעוד מתנהל קרב השריון על חוף האגם המר, הושלמה (בשעה 4) הקמת גשר הדוברות על התעלה.

יום ה־17 באוקטובר היה יום טוב, מבחינתו של ברן, הוא טיהר את ציר “עכביש” ורוב “טרטור” (טוביה טיהר את “טרטור” סופית למחרת) והשמיד את החטיבה המצרית המשוריינת ה־25.

ב־2 אחר חצות, ב־17 באוקטובר, הודיע ברן לג’קי, סגנו של שרון, המופקד על החציה, כי ציר “טרטור” פתוח. ג’קי פקד אז על מפקד שיירת סירות הפונטון להתקדם על ציר “עכביש” עד “לקקן”, שם יפגוש אותו שרון, שרון הצביע בפניו על הנקודה המדוייקת בה יש להשיט את הסירות במים וב־ 7.15 בבוקר ה־17 באוקטובר החליקה הסירה הראשונה בהיתז עז של זרזיפי־מים, אל התעלה. ג’קי נוכח כי ציר “טרטור” טרם נפתח וכי 18 טנקים וכן מספר בולדוזרים הרתומים אל הגשר הטרומי עומדים על עמדם תחת אש בלתי־פוסקת. שרון פקד אז על הטנקים לנטוש את הגשר ולהצטרף לחטיבת טוביה שהיתה נלחמת במסדרון. בשעה 11 הגיע ג’קי ל“מצמד” וקיבל תחת פיקודו את כל הכוחות שבאיזור הצליחה, ועד לשעה 4 אחה"צ הושלמה הקמתו של גשר־הדוברות. משעה זו ועד חצות עמד הגשר נכון וציפה לבואה של אוגדת ברן, אשר היתה מתארגנת לאחר קרב השריון על חוף האגם המר.

בשעה 8 בבוקר ה־16 באוקטובר חלש דני מט על ראש גשר־אשר, כמתוכנן, השתרע מחופו הצפוני של האגם המר הגדול ועד כ־4 ק“מ צפונה. ההתנגדות בה נתקל היתה חלשה ובהתקדם כוחותיו על סוללת העפר המצרית, הם נתקלו בכשלשים מצרים אשר איישו ציוד אלקטרוני כקילומטר וחצי צפונה מן האגם. חלק מכוח זה נהרג וחלקו נלקח בשבי. נגמ”שים מצרים בודדים התקרבו אל הכוח בבלי־דעת, והושמדו על־ידו. בעוד הצנחנים ממתינים בעמדותיהם הפונות כלפי צפון, הם הבחינו בשיירה בת שבע משאיות ובהן כמאה וחמשים מצרים שהתקרבו ללא חשד – ואף הם הושמדו. הצנחנים השתלטו על ארבע מעברות על תעלת המים המתוקים. בבוקר, ולאחר שהשאיר שבעה טנקים כסיוע לאנשיו של מט, הנהיג חיים טור בן 21 טנקים מערבה ויצא לחפש ולהשמיד סוללות של טילי נ"מ.

בבוקר ה־17 באוקטובר, ולאחר שהכוח הישראלי שהה ממערב לתעלה יום תמים ושני לילות, הונחתה ההפגזה המצרית הראשונה על איזור ראש־הגשר. מפקדתו של מט נפגעה בפגיעה ישירה וסגנו נפצע. מכאן ואילך, עד להפסקת האש, היה איזור הגשר נתון להפגזה כבדה ובלתי פוסקת בתותחים, מרגמות וקטיושות אשר הנחיתו אלפי טונות של פגזים על איזור החצייה. מדי אחר־צהריים ניסו מטוסים את כוחם בהפצצה. מספר רב של מטוסים מצריים הופל על־ידי חיל־האויר הישראלי, אשר יכול היה עתה לפטרל בשמי האיזור, ועל־ידי כוחות קרקע. מסוקים מצריים ביצעו גיחות־התאבדות והטילו חביות נפלים על הגשר וסביבו ורבים מהם הופלו. גם טילי קרקע־קרקע “פרוג” נורו על־ידי המצרים ובמהרה למדו הכוחות הישראלים להפילם באש נ“מ. אחרוני כוחותיו של חיים חצו את התעלה בשעה 11.30 לפנה”צ, ב־16 באוקטובר. מכאן ואילך, במשך 37 שעות, לא צלחו כוחות ישראליים נוספים – ועל כך התאונן שרון. במהרה בא אגפו הצפוני של דני מט תחת התקפות עזות של אנשי קומנדו מצריים, אשר נהדפו כולן על־ידי הצנחנים. וההרעשה העזה נמשכה ללא הפוגה. במטח אחד נפגע המטה המינהלתי של החטיבה.

חטיבתו של אמנון השלימה את התארגנותה וב־18 באוקטובר נצטוותה על־ידי שרון לתקוף את “החווה הסינית” מן העורף. הכוחות המצריים בחווה הותשו בקרבות העזים והפעם צלחה ההתקפה הישראלית. “החווה הסינית” נפלה. לעיני החיילים הישראלים נתגלה מערך הגנה מאורגן היטב של חי“ר וריכוז עצום של אמצעי נ”ט – תותחים נגד טנקיים, ומשגרי “סאגר”ים – פזורים מסביב, נטושים. לאחר נפול “החווה הסינית” המשיך אמנון ללחוץ צפונה והרחיב את המסדרון כדי 4 קילומטרים. אחר הצהריים סייר שר־הבטחון בשדה הקרב בלווית שרון. בהשקיפו על גיא־ההרס ובראותו את העדויות לקרב האכזרי והמר שהתנהל כאן, הזדעזע. אמנון אמר לו: “ראה את עמק המוות הזה…” ודיין מלמל בפליאה: “מה שאנשיך עשו כאן!…”.

 

פרק 17: על החוף שמנגד    🔗

תחילה הגיבו המצרים על הצליחה הישראלית תגובה של אי־אימון וביטול מקל־ראש; דרגי הפיקוד השונים כה סונוורו מן ההלל העצמי בעקבות הצלחתם הראשונית, עד כי נטו לפטור את הפעולה הישראלית כמיטרד מעצבן, אשר יטפלו בו בבוא העת. כל מטרת המיבצע, טענו, אינה אלא להעלות את המוראל בישראל ולשמש – כפי שהתבטא הנשיא סאדאת – “מיבצע טלביזיוני” ותו לא.

הכוחות הישראלים הראשונים צלחו את התעלה ותפשו ראש־גשר מעברה המערבי, משהו לאחר חצות, בליל ה־ 16/15 באוקטובר. על התגובה המצרית סופר אחרי המלחמה על־ידי מספר רב של מפקדים ושרי ממשלת מצרים, וכן בדיווחיהם של עתונאים שסיקרו את המלחמה מן הקווים המצריים. שיחזור של התגובה המצרית מתוך כל מקורות אלו מגלה שלראשונה גילה הצבא המצרי כי כוח ישראלי צלח את התעלה בגיזרת דוורסואר בשעות לפני הצהריים של ה־16 באוקטובר. וגם אז, אף אחד מן הדיווחים לא דיבר אלא על יחידת־סיור בסדר־גודל של חמשה טנקים אמפיביים, אשר לדעת המדווחים – חצו את האגם המר הגדול.

העתונות הפלשתינאית המופיעה בביירות טענה כי חטיבה פלשתינאית היתה מוצבת על חופו המערבי של האגם המר הגדול וכי חטיבה זו היא שנתנה את אות האזעקה, בדווחה על שלשה טנקים ישראלים הפועלים על החוף המערבי של האגם המר.

בשלב זה היו גם דיווחים מצריים על כוח ישראלי שחדר אל שטח ראש־הגשר של הארמיה השניה, וגם בדיווחים אלו המדובר הוא במספר מוגבל של טנקים אמפיביים ישראלים התוקפים סוללות טילי נ"מ ממערב לתעלה.

מתיאור ההתפתחויות במטה הכללי המצרי, כפי שנמסרו על־ידי הנשיא סאדאת ושר־המלחמה אסמאעיל בראיונות אחרי המלחמה, מסתבר שהדיווחים מן הארמיות שבחזית כללו אף תיאורים של פעולות קומנדו מצרי נגד ראש־הגשר הישראלי ואת העובדה שהחטיבה המשוריינת ה־25 נצטוותה לנוע צפונה ולתקוף את הכוח הישראלי אשר חדר לתחום ראש־הגשר של הארמיה השניה. בשלב זה מתחילה להסתמן אחת מנקודות התורפה הבסיסיות של מנגנון־ההערכה של הצבא המצרי – הנטיה להתמכר למשאלות לב. התמונה, כפי שהועברה אל הפיקוד העליון המצרי. הוסיפה לחזור על הסיפור הראשוני אודות מספר קטן של טנקים אמפיביים, הוסיפה להמעיט את ממדי הפעולה הישראלית ולטעון שכל כולה – פעולה להעלאת המוראל, של הצבא והעם בישראל. הגישה היתה, שהצבא המצרי שולט במצב ועוד מעט קט והכוח הישראלי יטואטא מן הגדה המערבית.

רמז לנסיון התת־הכרתי המצרי, בכל הדרגים, להמעיט במשקלה ובהיקפה של הצליחה הישראלית, ניתן למצוא בעובדה שאפילו ב־19 באוקטובר הוסיפו המצרים לטעון שהכוח הישראלי ממערב לתעלה אינו עולה על 110־100 טנקים. ניתן לראות כיצד האלמנט של משאלות־לב הולך ומשתלט על אמינות הדיווח של המצרים. יחד עם זאת, באותו שלב כבר ניכרת נימה של העזת־יאוש בצעדים האופרטיביים שלהם. מפקדה של החטיבה המרוקנית שחנתה בקאהיר סיפר, כי בצהרי ה־19 באוקטובר נצטווה לחוש מקאהיר אל הארמיה השלישית. אז נתקבלו הדיווחים על התקדמותו של שרון צפונה, בסרפאום, ועל התקפת שריוניו של אמנון, המצרים טרם עמדו על היעדים האסטרטגיים של החדירה הישראלית אל ממערב־לתעלה ועל הסכנה הנשקפת לכל הארמיה השלישית. רק ב־20 בחודש, ולאחר שהנשיא סאדאת ביקר במפקדה הכללית המצרית, התגבשה הערכה נאמנה יותר של ההתפתחויות ואז אובחן גם בסכנות. עתה הבינו המצרים כי המטרה הישראלית היא לנתק את קווי־הקשר והאספקה של הארמיה השלישית. סאדאת ומספר מפקדים בכירים סיפרו כי בשלב זה התעורר אצלם החשש מפני צליחה אמפיבית של אגם תמסח על־ידי אוגדת שרון, כחלק ממאמץ לאגף את איסמעיליה מצפון. סאדאת חזר גם על אזהרתו מפני נחיתה ישראלית אפשרית על חוף מפרץ־סואץ, ואילו מידת האיום מצד חיל־האויר הישראלי הומחשה על־ידי הפקודה לכל שיירות הארמיה השלישית, לשמור על מרחק של 300 מטרים בין כלי־הרכב, בגלל ההתקפות מן האויר התכפות והולכות.

אלמנט של בהלה החל מסתמן בתגובות המצריות למהלכים הישראלים. בתארו את המצב ששרר אותה עת בפיקוד העליון, מודה הייכל כי “היתה לו השפעה ניכרת על העצבים המרוטים” והוא מוסיף וקובע ש“זו היתה מלחמה נגד עצבינו”.

ב־16 באוקטובר נאם סאדאת בפני מושב מיוחד של מועצת־העם, בקאהיר. בדברו, כבר שהו הישראלים על הגדה המערבית של התעלה זה שתים־עשרה שעות והטנקים של חיים היו מתרוצצים על פני הארץ באין מפריע, משמידים סוללות טילים, פוגעים בטנקים ותוקפים שיירות מן המארב. הנשיא סאדאת לא ידע על כל אלו, כי הפיקוד העליון לא החשיבם ולא דיווח עליהם בנאמנות. במהלך נאומו אמר סאדאת שמצרים מוכנה להפסקת־אש שתתבסס על נסיגה ישראלית מכל השטחים הערבים ושיבה אל קוי ה־5 ביוני 1967. לאחר נסיגה טוטאלית זו, אמר, יהיה נכון להשתתף בועידת־שלום באו"ם. והוא הוסיף, בגלותו עד כמה היה בלתי מודע להתרחשויות על התעלה, “אנו מוכנים בשעה זו, כן, אפילו בשעה זו, להתחיל בטיהור תעלת סואץ לקראת פתיחתה לשיט בינלאומי”.

כאשר חזרו הנשיא סאדאת והגנרל אסמאעיל מן המושב החגיגי של הפרלמנט המצרי, נכנס סאדאת לחדר המיבצעים וגילה שמספר קטן של טנקים אמפיביים ישראלים הצליח לחצות את התעלה נדוורסואר וכי הפיקוד המצרי המקומי מדווח שהשמדת טנקים אלו צפויה בכל עת. מפקד הארמיה השניה דיווח כי שילח גדוד קומנדו כנגד הכוח הישראלי. זו היתה יחידת הקומנדו אשר אמנם ביצעה מספר התקפות על אגפו הצפוני של דני מט, אבל רק ב־17 בחודש. לעדות הגנרל אסמאעיל, הגיע המידע על ההתקפה הישראלית טיפין־טיפין, בשל שינויים מסויימים בגזרות־האחריות של הארמיות, שחלו דוקא אז בפיקוד המצרי. ועוד טען שהשריון הישראלי הסתתר בצמחיה העבותה שעל שפת תעלת־המים־המתוקים ושעל כן לא גרר את התגובה אשר כוח כזה, לו הופיע בגלוי, היה זוכה לה.

סאדאת טען מאוחר יותר כי ב־16 בחודש, בשעות אחר־הצהריים, הורה לשאזלי להטיל מצור על ראש־הגשר הישראלי ולאפשר לכוחות ישראליים להיכנס אליו אך לא לצאתו, כך שכל הכוח הישראלי הצולח יפול בידי המצרים. סאדאת אומר עוד כי חמשה ימים לפני המלחמה כבר הזהיר את המטה הכללי המצרי מפני התקפות ישראליות נועזות, אליהן התייחס כאל “התקפות טלביזיוניות”. הוא היה בדעה, כי אף מיבצע־הצליחה הוא פעולה מעין אלו. בשוחחו בנושא זה אחרי המלחמה סירב לדבר אודות מה שאירע בשלשת הימים שאחרי ה־16 באוקטובר, “משום שאני חס על שמו הטוב של שאזלי”.

מה שאירע היה, שהויכוח בין סאדאת ואסמאעיל מחד, לבין שאזלי ומספר קצינים שתמכו בו מאידך, הלך והתלהט. הויכוח נסב על השאלה אם יש להעמיק את ראש־הגשר המצרי ממזרח־לתעלה ולהמשיך בתנועה מזרחה, או לא. סאדאת ראה בצליחת־התעלה פעולה צבאית בעלת אופי מוגבל, שתכליתה לשבור את הקיפאון המדיני, אסמאעיל, קצין זהיר מטבעו, צידד בעמדת סאדאת. אך שאזלי סבר שעל הצבא המצרי לנצל את ההצלחה ולהתקדם אל מעברי־סיני. לעמדתו של שאזלי נמצאו תומכים רבים בעולם הערבי, כמו העורך הצבאי של “אל נהאר”. עתון בירותי רב־יוקרה, שכתב ש“אילו התקדם הצבא המצרי במהירות, לאחר שצלח את התעלה, ולוּ הצליח להשתלט על מעברי־המיתלה, הגידי ועל רפידים בטרם הגיע חיל המילואים הישראלי, כי אז לא היתה המלחמה בסיני מסתיימת כמו שהסתיימה”. הדעה שהובעה על־ידי שאזלי ומפקדי־צבא ערבים אחרים היתה, שלוּ הועמק ראש־הגשר המצרי עד למעברים, לא היתה מתאפשרת הפעולה הישראלית בדוורסואר.

אסמאעיל הסביר אחרי המלחמה שהמצרים לא התקדמו, משום שהמתינו לראות מה תהא התגובה הישראלית לצליחה ומשום שהוא לא היה נכון לנוע בטרם יתוגבר במידה ניכרת כוח־השריון שלו ובטרם הועברו טילי הנ"מ הניידים אל ממזרח־לתעלה. ברור מתיאורו, שהיה לו עקרון־מפתח אחד: לא להרשות את התקדמות הצבא המצרי אל מחוץ לטווח מטריית־הטילים. ואמנם, כאשר סיפר על קרב השריון־בשריון שהתחולל ב־14 באוקטובר, הדגיש אסמאעיל כי קרב זה היה גדול בממדיו וניטש מוקדם מן המתוכנן, בשל לחץ מצד סוריה למשוך חלק מן הכוח הישראלי ומחיל־האויר הישראלי מחזית הצפון. רק ימים מספר לפני־כן הגיעה לקאהיר משלחת של קצינים סורים רמי־דרג ביותר ובפיה תחינתו של הנשיא אסד למיבצע־הסחה מירבי של הצבא המצרי.

בשעה 1 אחר־חצות, ב־19 באוקטובר, התקשר הגנרל אסמאעיל בדחיפות עם סאדאת; וכאשר הגיע הנשיא לחדר־המיבצעים, מצא את שאזלי במצב של התמוטטות מוחלטת. הרמטכ“ל המצרי מלמל: “המלחמה הסתיימה. אירעה שואה. עלינו לסגת מסיני”. היה זה השלב בו הפעיל סאדאת את קוסיגין, ראש־ממשלת ברה”מ אשר שהה בקאהיר מאז ה־16 באוקטובר, על מנת לכנס את מועצת־הבטחון ולצוות על הפסקת־אש. סאדאת אף החליט מניה־וביה לפטר את שאזלי ולמנות את ראש אגף המטה הכללי הגנרל גאמסי במקומו, אך פיטורי שאזלי נשמרו בסוד במשך החודשים הבאים, בעיקר כדי לשמור על מוראל הצבא המצרי ומטעמי מדיניות־פנים.

כעבור מספר שבועות היה עתונאי מערבי ידוע מיסב עם שאזלי בביתו, והנה הגיע רץ להודיע לרמטכ"ל כי שוחרר מתפקידו והתמנה כשגריר בבריטניה. שאזלי פרץ בבכי באמרו: “אחרי כל השנים הללו, ששליח יביא לי את פיטורי…”.

בשעה 9 בערב ה־17 החלה אוגדת־ברן לנוע על ציר “עכביש” כשבראשה חבורת הפיקוד של מפקד האוגדה, ואחריו חטיבת נתק’ה וחטיבת גבי, ברן התנמנם בנגמ"ש כשלפתע העירוֹ אחד מקציניו. היה זה ליל־ירח, ומסביב הכל שקט לחלוטין; האוגדה החלה לצלוח את מי התעלה הרוגעים, בעוד הם על הגשר, שלף מאן־דהוא בקבוק וויסקי, שעבר מיד ליד. על הגדה־שמנגד פגשם חיים והובילם אל איזור הריכוז האוגדתי בפאתו של שדה־התעופה של דוורסואר, עוד ברן תוהה אם מן הנבון הוא לרכז את האוגדה כולה במקום זה, ומטח אימים ארטילרי נחת על האוגדה. כלי־הרכב החלו לנוע, משתדלים למצוא מחסה מן האש ליד כתלי־מבנים. בינתיים בישר ג’קי, סגנו של שרון, לברן כי הגשר נחסם לאחר שרק שלשה טנקים של נתק’ה הספיקו לעבור עליו. ג’קי הציע שהטנקים ימשיכו לצלוח על־גבי דוברות, אולם בהיות הדוברה הראשונה באמצע התעלה, היא נפגעה פגיעה ישירה והטנק שעליה טבע, על צוותו. ג’קי מסר כי ידרשו כשלשת־רבעי שעה לתיקון הגשר ומיד החל בעבודה, כשהוא מציב טנק־גישור משל חיים בבקיע שנתהווה בגשר־הסירות.

כל הלילה ניצבו ג’קי וקבוצה מקציניו חשופים על הגשר המופגז ללא־חסך וכיוונו את הטנקים הצולחים. אלמנט־ההפתעה כבר חלף ועתה שימש הגשר מטרה לאש מרוכזת של תותחי־האויב. עד לשעה 4 בבוקר ה־18 צלחה כל אוגדתו של ברן, פחות חטיבה אחת.

חיים הינו קצין־קבע, אשר מילדותו נאלץ לעבור את כל אשר העניק לו עולם קשוח. בהיותו ילד, פלשו הנאצים לפולין והוא נמלט מפניהם לברית־המועצות. אמו נדונה לעשר שנות מאסר על־ידי הרוסים והוא נשאר ילד בודד בעולם. ב־1943 הצליח להגיע ארצה, דרך טהרן, במסגרת “עליית הנוער”.

לאחר שכוחו, אשר מנה עשרים טנקים ושבעה נגמ“שים חצה את התעלה בליל ה־15, הוא יצא להשמיד סוללות טילי־נ”מ על ציר “טסט”, הכביש המקביל לחוף האגם המר; משם פנה אל ציר “סקרנות”, הוא הכביש לקאהיר. כאשר הגיע הכוח לצומת, הסתער על מוצב מצרי המצוין במפה בשם “צח” והשמיד שלשה טנקים ומספר כלי רכב “רכים”. מכאן המשיך הכוח מערבה, חלף על פני מערך־ביצורים בשם “מקצרה” ותקף את עמדת־הטילים הסמוכה לו, אשר נמצאה ריקה מטילים. קילומטר אחד מעבר־מזה של הצומת, על ציר “ודאות” המוליך לאבו־סואר, נתקל הכוח במספר רב של כלי רכב מצריים ופתח בהשמדתם.

מכאן המשיך כוח־חיים לנוע מערבה, והשמיד שתי סוללות טילי־נ"מ באש תותחי הטנקים, מטווח של 1,500 מטר. בשעה 2, כאשר הכוח כבר התרחק כדי 20 קילומטרים מן התעלה, נתקבלה בקשר הפקודה לסגת ולהתייצב על הגשר שמעל תעלת־המים־המתוקים. אותו לילה תפשו הטנקים של חיים עמדות־הגנה על ראש־הגשר.

בפשיטה זו של ה־16 באוקטובר נתפשו המצרים מופתעים כליל. הכוח של חיים נע לרצונו, באין־מפריע וחיים דיווח שהכביש לקאהיר פתוח. אותו יום הוא השמיד ארבע סוללות טילי נ“מ, שנים־עשר טנקים ועשרים נגמ”שים ואילו אבידותיו הסתכמו בפצוע אחד. בבוקר ה־17 חצה את התעלה עוד גדוד מחטיבתו של חיים ואילו האויב ביצע התקפת־נגד ראשונה על ראש־הגשר. חטיבתו של חיים סבלה מספר אבידות, אך התקפת־הנגד נהדפה והאויב נסוג בהותירו עשרה טנקים פגועים.

ב־17 באוקטובר ביקר שר־הבטחון בחפ"ק של שרון והציע שתחת אשר ינסה לגולל את האויב באיגוף עמוק, מוטב כי יהדוף את האויב לאחור על הגדה המזרחית של התעלה. דיין האמין כי בהתקפה מתואמת כלפי צפון שתתנהל בו־זמנית על שתי גדות התעלה, וכשכל זרוע תומכת בחברתה, ניתן יהיה – תוך יצירת איום על אגפו של האויב שמעבר לתעלה – להרחיק את הצבא המצרי מקו־המים. פיקוד דרום תבע להרחיב את המסדרון שעל הגדה המזרחית ולכבוש את “מיסורי”, כדי להרחיק את התותחים המצריים מטווה כינון ישיר על הגשר.

בשלב זה התלקח עוד פולמוס בין גונן ושרון. זה האחרון ביקש להעביר את חטיבת אמנון אל הגדה המערבית, ואילו גונן עמד על כך שהחטיבה תשאר ממזרח־לתעלה ותהדוף את האויב צפונה, אל “מיסורי” ותרחיב את המסדרון. שרון ערער על ההחלטה בפני בר־לב, אשר ייפה את כוחו להעביר את אמנון. בינתיים, שרון, אשר מרבית אוגדתו כבר נמצאה ממערב־לתעלה, בא אל בר־לב בהצעה, שתחת אשר אוגדתו תתקדם דרומה, במקביל לאוגדת ברן, לפי התכנית, מוטב כי תישאר במקומה, תרחיב את ראש־הגשר ותלחץ צפונה, לעבר איסמעיליה. בר־לב הסכים, התקשר עם גונן והודיע לו על השינוי בתכנית: אוגדת מגן, שנועדה לשמור על איזור הגשר, תנוע דרומה באגפו המערבי של ברן, אל עבר העיר סואץ; ואילו אוגדת שרון תישאר בראש־הגשר ותלחץ צפונה, גונן ניאות בשמחה ואמר לבר־לב שחייו יהיו קלים הרבה יותר אם יצטרך לתמרן את אוגדות ברן ומגן במקום את אוגדת־שרון. שנים אלו היו אוגדנרים שעמם, כה חש, תימצא לו שפה משותפת ואשר – אם יהיו להם הסתייגויות כל שהן, תהיינה הללו נקיות מנימות אישיות. כי־כן, לפי התכנית המתוקנת, תיפתח ההתקפה הישראלית בצורת מניפה, כשברן במזרח ומגן במערב ומאחורי אוגדת־ברן, מעניק עומק להתקפתו של ברן ויוצר בסיס מוצק למקרה ותארע תקלה בחזיתו של ברן.

בבוקר ה־18 באוקטובר פקד שרון על ג’קי לקדם את הגשר־הטרומי אל שפת־המים. תותחי המצרים היו עתה מטווחים על גשר־הסירות ומטחי ארטילריה בלתי־פוסקים ירדו על הגשר ובאיזור ראש־הגשר. מסוקים מצרים ניסו, וחזרו וניסו לתקוף את הגשר בפצצות נפל"ם ולהעלותו באש, בעוד שאש־הארטילריה גבתה מחיר מן הדוברות הפגיעות.

החל קידומו האיטי של הגשר אל שפת־המים. השיירה המסורבלת בת תריסר הטנקים הזדחלה כשהיא גוררת את המיתקן שאורכו 180 מטרים ושהוסע על גלילים. היחידה טיהרה מוקשים ותיקנה את ציר “טרטור” שהיה נקוב ככברה קוערי־פגזים ושמוקשים היו זרועים בשפותיו ובתעלות שבצדדיו, הנוף דרכו נעה השיירה היה מזוויע; מכל עבר השתרעו אימי־הקרב. המתים, ישראלים ומצרים, היו פזורים בתנוחות משונות בצידי־הדרך, שהקרב עליה התנהל ימים ולילות. מטוסי אויב חלפו בנהמה בדרכם לתקוף את הגשר, ומטוסים ישראלים דלקו אחריהם בילל מנועים והפילום. השיירה גנחה ונאנקה בדרכה אל עבר השמש השוקעת, בעוד שמסביבה הבהיקו הבהקים ורעמו התפוצצויות הקרב.

השיירה הגיעה אל צומת “לקסיקון” ושם נהרג סא“ל טנא (“ג’והני”), קצין־ההנדסה הפיקודי. הוא היה האיש אשר היטיב להכיר את השטח יותר מכל מישהו אחר ועם נפלו התחוור לג’קי כי הינו בצרה. מודע היה לעובדה שדי בסטיה קלה אחת, על מנת שכל המיתקן הכבד ישקע בביצה טובענית. הוא עלה על טנק המג”ד ובלווית נגמ"ש אחד התייצב בראש שדרת־המסע, כשהוא בוחן במשקל הטנק את יציבות הקרקע שלפניו. האילתור של ג’קי פעל; בערב ה־18 הגיע הגשר אל שפת־התעלה ומשהו לאחר־חצות נפתח לתנועה. כעבור עוד יום אחד ניצב גם גשר סירות נוסף על־מכונו.

היחידות שתחת פיקודו של ג’קי ־ גדודי ההנדסה, כוחות הנ“מ, היחידות לפינוי נפגעים, פעלו למופת תוך גילויי גבורה עילאית. למן הרגע שהמצרים ניעורו מהפתעתם ותפשו את המתרחש, היו איזור הגשרים וה”חצר" תחת הפגזה בלתי־פוסקת. בלילה אחד בלבד נהרגו 41 מאנשיו של ג’קי, ובסך הכל נפלו על הגשר וסביבו למעלה ממאה חללים ומאות רבות נפצעו.

עתה נכנסה ההתקפה על הגדה המערבית להילוך גבוה. הצנחנים של דני מט, שהיו הראשונים לצלוח ואשר בשלב הראשון כמעט ולא הוטרדו, הדפו עתה מספר התקפות של יחידות קומנדו מצריות. ב־18 באוקטובר החל כוח בפיקודו של סא“ל דן להתקדם צפונה, בין תעלת־המים־המתוקים ומסילת הברזל, לעבר סרפאום שבדרך לאיסמעיליה. היחידה נתקלה בעמדה מצרית מבוצרת מאד ועד מהרה מצאה עצמה בקשיים. המג”ד עם 13 איש נותקו מעל עיקר־הכוח, עליו פקד הסמג"ד. המצרים ניצלו את מסתור הצמחיה העבותה כדי לקצר טווחים. מאות מצרים סגרו על הכוח הישראלי משלשה כיוונים וצמחיית הג’ונגל איפשרה להם להתקרב עד למרחקים של 5 ו־10 מטרים. היחידה הישראלית התבצרה בבית חד־קומתי בעוד שהמצרים, בבית דו־קומתי המרוחק חמשה מטרים בלבד, ירו עליהם ממעל, גלגל עליהם רימונים והטיחו בם פגזי־בזוקה. כפשע היה בין הכוח הישראלי המנותק ובין הסוף.

ארבע שעות השתולל הקרב. סרן אסא קדמוני, שלאחר המלחמה עתיד להיות מראשי תנועת־המחאה של חיילי־החזית, החזיק מעמד לבדו בפינה הצפונית של הבית וברובה ורימונים בלם מאות מצרים שהסתערו עליו. שתי משאיות מלאות חיילים מצרים קרבו אל פינתו של קדמוני, אך בטרם הספיקו החיילים לקפוץ מעל המשאיות ולהצטרף לקרב, והוא השמיד את שני כלי־הרכב בירי מכוון היטב של פצצות “לאו” נגד־טנקיות. המצרים קידמו ארטילריה וירו מנשק נ“ט בכינון ישיר אל הכוח הישראלי המרוחק כדי 100 מטרים בלבד. בינתיים ושני כוחות־חילוץ שהאחד מהם, בפיקוד הסמח”ט, התקדם על מסילת־הברזל והשני, בפיקוד סא"ל צבי, נע מתעלת־סואץ מזרחה, נכנסו לקרב. לאחר לחימה קשה בצמחיה העבותה ובמטעי המנגו, התחברו כוחות החילוץ עם הכוח שהיה מנותק רובו של היום. אבידות הישראלים היו 11 הרוגים ו־27 פצועים. באשפתו של קדמוני נותרו אך שבעה כדורים. עם רדת הלילה נסוג הכוח כולו.

ב־19 בחודש נצטווה אמנון לחצות אל ממערב לתעלה. הוא הותיר מאחור גדוד אחד שלו, לסייע לכוחות התוקפים את “מיסורי” ועם מותר חטיבתו עבר את התעלה ונפגש עם שרון במחנות אבו־סולטן שעל הגדה המערבית. שרון נתן לו משימה, לתקוף צפונה בגיזרת סרפאום, ממערב לדני מט, ולכבוש את המערך המבוצר “אורחה”. אמנון החליט לתקוף תחילה מוצב־חוץ מצרי שהוחזק על ידי מחלקת אנשי־קומנדו, פלוגת חרמ“ש פתחה בתקיפה ואמנון, שעקב במשקפתו אחר הקרב, התמלא הערכה לחיילים המצרים, שגילו התנגדות עיקשת ולחמו באומץ רב. הפלוגה הישראלית, שהיתה אחת מיחידות־העלית של צה”ל ושנסתייעה בטנק של אמנון ובנגמ"ש אחד, נאלצה ללחום קשה על כל פיסת־קרקע, עד אשר לא נותר בחיים אלא חייל מצרי אחד. חייל אחרון זה נסוג בדילוגים, תוך ירי במעלה־הגבעה, עד אשר נהרג אף הוא בהגיעו לפסגה.

עתה קרב הכוח הישראלי אל המוצב העיקרי של האויב. למראה רמת־הלחימה שגילו המצרים בקרב על מוצב־החוץ, קידם אמנון יחידה סדירה של צנחנים ואלו הסתערו על המוצב בזחל“מים. בהגיעם, זינקו אל תוך החפירות והחלו בטיהור. מוצב האויב, שהיה מבוצר־כדבעי, הוחזק על־ידי גדוד קומנדו, עם תותחי נ”ט. תותחי נ“מ ובזוקות. במוצב נמצאה אף תחנת מכ”ם עם מערכת של ביצורים תת־קרקעיים ובהם, בין השאר, גם יחידה לעיקוב אלחוטי, עם ציוד לקליטת שידורי מערכת הקשר הישראלית. שם נמצא אף מקלט־רדיו מתוצרת ישראל.

המצרים לחמו בחפירות בחירוף־נפש, עד רדת הלילה. משתם הקרב, נחשף מראה שלא־ייאמן לעיניהם הקמות של החיילים הישראלים: החפירות והעמדות המבוצרות היו מלאות גוויות של חיילים מצרים, לעתים – אף האחת על גבי האחרת. בסך הכל נמנו במוצב למעלה מ־300 מצרים הרוגים, עדות להתנגדות הקשה והאמיצה שגילו. לכוח הישראלי היו 16 הרוגים.

נפילת “אורחה” הביאה להתמוטטות כל המערך המצרי בגיזרה וכוחותיו של אמנון חידשו את התקדמותם האיטית בצמחיה העבותה של רצועת החיץ החקלאית הם נעו על פני מספר דרכים צדדיות ממערב למזרח והגיעו עד סוללת־העפר המצרית שעל התעלה. מכאן פתחו באש “מאפריקה לאסיה”, לטובת חטיבתו של טוביה התוקפת את “מיסורי”.

עד ל־21 באוקטובר כבר הגיעו הצנחנים שעם אמנון, עדי מבואות־איסמעיליה. בעיר עצמה נערכו לקדם את פני אוגדת־שרון חטיבת חי“ר מצרית וכוחות־קומנדו. ואילו במערב, על כביש איסמעיליה־קאהיר, התפרסה אוגדה משוריינת להגן על הגישות אל בירת־מצרים. בבוקרו של ה־21, בעומדם על סוללת־העפר ובהשקיפם אל תוך איסמעיליה, ראו הצנחנים מספר רב של חיילים מצרים נמלטים ממזרח־התעלה אל מערבה. אלו היו חוצים את התעלה סמוך ל”מצבת החייל האלמוני" שמדרום לאגם תמסח. לפתע נפתחה על החיילים הנסוגים אש־מקלעים מתוך העמדות המצריות שממערב לתעלה והם נקצרו כשיבלים.

שרון דרש לפתוח בתנועת־איגוף רחבה ועמוקה אל עבר דאמייטה שעל חוף הים־התיכון; איגוף כזה היה מביא לניתוק כל הארמיה השניה מעל מצרים. אך פיקוד דרום עמד על כך שתחילה יש לכבוש את “מיסורי”, באשר מוצב מצרי זה מאיים על המסדרון אל ראש־הגשר, והופעל לחץ על שרון להחזיר מכוחותיו אל הגדה המזרחית וללחוץ צפונה על שפת־התעלה. עתיד להתפתח פולמוס מר סביב השאלה, האם החזיר שרון לגדה המזרחית כוחות מספיקים לכיבוש “מיסורי”, או לא. ב־21 באוקטובר הוא נצטווה במפורש לכבוש את “מיסורי”, אך לפיקוד דרום היה ברור שפקודה זו אינה לרוחו והוא מבצעה כמי שכפאו שד.

ההתקפה החלה ב־3 אחה"צ. גונן שמע בקשר שאין היא מתפתחת היטב, אך כאשר ביקש לשוחח עם שרון, נענה שהאלוף עסוק. בערב הורה פיקוד דרום לשרון לתקוף שנית. גונן התקשה ליצור קשר עם שרון, כי אנשי מטהו של זה טענו שהוא ישן. הוא ציווה על שרון לתגבר את טוביה ולתקוף, שרון השיב שאין לו כוחות מספיקים לכך. אז התערב בר־לב בשיחה ונתן לו פקודה מפורשת, להחזיר כוחות מן הגדה המערבית ולצאת להתקפה. שרון החזיר חמשה טנקים מזרחה, אך כעבור חמש דקות התקשר האלוף טל אל גונן והעביר אליו הוראה של שר־הבטחון (עמו התקשר שרון טלפונית), שלא לתקוף את “מיסורי”. בהתקפתו הראשונה, אחר־הצהריים, הצליח טוביה לכבוש חלק ממערך “מיסורי”, אחרי קרב קשה, עיקש ומר. בין הנופלים היו תאומים אשר שירתו בשני גדודים שונים בחטיבה.

בבוקר ה־18 באוקטובר פתחה אוגדת ברן בהתקדמות בשני צירים חטיבתיים. מכאן ואילך עתידים כוחותיו של ברן להתמודד, בדרך אל העיר סואץ, עם יחידות משל דיביזיה ממוכנת מצרית והדיביזיה המשוריינת המצרית ה־4, חטיבת נתק’ה תקפה מערבה וכבשה את מוצב “אורל”. חטיבת גבי, מדרום לה, נתקלה בהתנגדות מצרית עזה באיזור “אורי” ואיבדה טנקים. התקפה נוספת, של כוח חרמ"ש, נהדפה. לבסוף נשברה התנגדות האויב בהסתערות צנחניו של דני מט. אז התברר שהיה זה מארב של כ־35 אנשי קומנדו מצריים, ועמם 13 בזוקות ר.פי.ג’י., שהסתתרו בצמחיה.

מדרום התקדם גדוד טנקים מצרי, על הדרך העוברת סמוך לתעלת־המים־המתוקים. גבי נע על דרך מקבילה, הוא ציר “טסט”, ואיים על אגפו של הגדוד המצרי. המצרים פנו, לכן, לעברו אולם שקעו באדמה הטובענית והפכו לציד נוח לגבי. הגדוד כולו הושמד. בינתיים היה נתק’ה מנסה לעלות על כביש איסמעיליה־סואץ (ציר “חבית”), אולם לא הצליח להתגבר על חסימה מצרית בצומת “צח”. אותו זמן, חיים, שניסה לכבוש את הצומת שממזרח ל“אורחה”, נתקל בכדי חטיבה ארטילרית שלמה, עם טילים.

בצהרי־היום עדיין לא הצליחו הכוחות הישראלים להתגבר על החסימות ולחדש את ההתקדמות; וברן נצטווה לשגר חוליות פשיטה ולהשמיד את סוללות טילי־הנ"מ שבסביבה. הוא הורה לנתק’ה ולגבי להפריש למשימה זו גדוד אחד מכל חטיבה. הגדוד של נתק’ה נע כדי 20 קילומטרים מערבה, השמיד שתי סוללות־טילים וחזר לחטיבה עם טיפות הדלק האחרונות. הכוח של גבי, בפיקודו של עמיר, חמק מראש־הגשר ונע כדי 10 קילומטרים לדרום, נכנס בקרב עם טנקי אויב והשמיד סוללת טילי “סאם” אחת.

הפשיטות על סוללות־הטילים החלו נושאות פרי. כאשר חידש ברן את ההתקפה בבוקר ה־19, כבר היה לרשותו סיוע מלא של חיל־האויר, ואז, כשחטיבות נתק’ה ואריה מתפרסות מערבה לצומת “צח”, הן כבשו את אחד ממסלולי־הנחיתה צפונית לשדה־התעופה של פאיד.

גבי השאיר יחידה שלו בעמדות ממערב לשדה־התעופה ועם מותר־כוחו דהר דרומה, אל גבעות־גניפה. בהגיעו לציר “ודאות”, התנגש בכוח מצרי של כארבעים טנקים שניצב ב“מצנפת”, כ־3־2.5 קילומטרים לדרום. אותו זמן, וחטיבת נתק’ה פרצה מערבה, חלפה דרך “מקצרה”, הסתערה על חטיבת תותחנים מצרית ונעצרה לנוכח ריכוז מצרי גדול על הכביש הראשי קאהיר־האגם המר (“סקרנות”), חטיבתו של אריה נעה מאחור, כשהיא מגוננת על אגפו של גבי. תוך כדי התנועה הוסיפו החטיבות להשמיד סוללות טילי־נ“מ ככל שאלו נקרו בדרכן ובקרבות אלו נפצעו שנים מן המג”דים של נתק’ה. בגבעות־גניפה ירו המצרים טיל “סאם 2” במסלול שטוח ובכינון ישיר על חטיבתו של גבי. הטיל חלף מעל למטרה ונחת כ־400 מטרים מן חבורת הפיקוד של ברן.

ברן התמקם עם מפקדתו בגבעות־גניפה. גבי התפרס ממזרח ל“מצנפת” ואילו נתק’ה ואריה נצטוו להתקדם על קו־הרכס. הם השמידו מספר סוללות טילי־נ"מ בגבעות והגיעו עד לדרך משנית, “ויטמין”, המובילה אל האגם. מכאן המשיכה חטיבת נתק’ה דרומה, חצתה את הכביש הראשי “עשור”, וטיהרה בדרכה סוללות טילים, ואילו חטיבת־אריה נעה בחלקם המזרחי של גבעות־גניפה.

ב־19 באוקטובר עברה אוגדת מגן דרך אוגדת ברן ופנתה מערבה, אל עבר “מקצרה”. בהתקפה מן העורף היא התגברה על החסימה שבצומת “צח”, על הכביש הראשי מן האגם המר לקאהיר, ותיחלפה את כוחותיו של גבי שמול “מצנפת”. ואילו גבי התקדם מזרחה על ציר “ויטמין”, לפתוח את ציר “חבית” (הכביש הראשי איסמעיליה־סואץ). התנגדות מצרית עיקשת בלמה את התקדמותו וגרמה לו אבידות. בינתיים תוגבר ברן על ידי גדוד חי“ר וגדוד הנדסה; אלו נעו דרומה בצירים המקבילים – “טסט” שעל תעלת־המים־המתוקים ו”חבית". שדה־התעופה של פאיד נפל, וכיבושו העניק לכוחות הישראלים ראש־גשר אוירי רב־חשיבות, שמעתה ניתן לתספק בעזרתו את הכוחות שממערב־לתעלה.

תנועתו המהירה של ברן אל עבר גבעות־גניפה היוותה גורם חשוב בהבטחת ההצלחה של ההתקפה הישראלית כלפי דרום. אילו הספיקו יחידות הקומנדו המצריות להתבצר בגבעות אלו, כי אז היתה כל התקדמות ישראלית נוספת הופכת למשימה קשה ביותר ותוצאותיה – מוטלות־בספק.

אריה הסתבך בלחימה קשה בגבעות־גניפה המזרחיות ואילו גבי התקדם אט דרומה, בשלש דרכים מקבילות, סמוך לחוף־האגם. הארמיה השלישית החזירה אל הגדה המערבית את חטיבת הטנקים ה־22 מהדיביזיה הממוכנת ה־6. בינתיים וכוח־המשימה שנע באגף השמאלי של אוגדת־ברן, ושהיה מורכב מגדוד טנקים, גדוד חרמ"ש, גדוד צנחנים וגדוד הנדסה, הוסיף לנוע לאיטו על ציר “טסט” כשהוא מפלס לו דרך בתוך ציבור צפוף של מחנות ותוך לחימה בכוחות מצריים, פלשתינאים וכוויתים.

במערב היה מגן חותר, כמתוכנן, אל עבר כביש קאהיר־סואץ, לאחר שהציב את חטיבתו של דן בג’בל־אום־כתיב שמדרום ל“מצנפת”, כמגן־אגף שלו ממערב. בצהרי ה־19 באוקטובר היה דן מרוחק 27 קילומטרים מן התעלה. למחרת נטש את אום־כתיב ונע דרומה והתייצב מול “מצנפת” ובמשך שלשה ימים ניהל שם קרב עם חטיבת־שריון מצרית והסב לה אבידות כבדות.

בינתיים ויחידות של דיביזיית השריון המצרית ה־4 פתחו בהתקפות־נגד נואשות על חטיבת נתק’ה, מדרום לציר “עשור”. ב־21 בחודש כבר היתה חטיבת נתק’ה בנקודה המרוחקת אך כשני קילומטרים מצפון לכביש הראשי סואץ־קאהיר, ושלטה עליו באש. הנה כי־כן, מאז צהרי ה־21 באוקטובר היו כל הצירים המקשרים את הארמיה השלישית עם מפקדתה העורפית ועם בסיסי האספקה שלה מנותקים, פרט לכביש הדרומי ביותר, היוצא את העיר סואץ ופונה דרומה, על חוף מפרץ־סואץ.

ב־16 באוקטובר הגיע ראש־ממשלת ברה"מ, אלכסיי קוסיגין, לקאהיר, לשיחות שנועדו להימשך יומיים. ניתן לו תסקיר אופטימי על המצב בחזית והוא ניסה להגיע לכלל הסכמה עם מארחיו המצרים בדבר מדיניות משותפת לגבי תנאי־השלום. תוך כדי השיחות החלה “פשיטת הקומנדו המשוריינת הישראלית”, כפי שכינה אותה הייכל, או “המיבצע הטלביזיוני”, כפי שקראו סאדאת. עברו שלשה ימים בטרם הבינו המצרים את מלוא המשמעות של הפעולה הישראלית ואת סכנותיה.

מלכתחילה ביקש קוסיגין לגרום להפסקת־אש, אך כל עוד צלחה דרכם של המצרים – לא היתה בכך כל דחיפות. ואולם משיצאה הרוח ממפרשי ההתקפה המצרית, ובמיוחד לאחר שנתקבלו הידיעות על המכה שהוכו המצרים בקרב השב"ש ב־14 בחודש, היה ברור כי הגיעה העת להפסיק את הלוחמה ולנצל ניצול מלא את הישגי המצרים עד כה.

קוסיגין הבטיח לסאדאת שרוסיה תערוב, ואם יהיה צורך בכך – אפילו לבדה, להפסקת־האש. לבסוף סיכמו סאדאת וקוסיגין את תנאי הפסקת־האש ואלו הוצגו על־ידי השגריר דוברינין לד"ר קיסינג’ר, בניו־יורק. למקרא התנאים, שכללו נסיגה ישראלית מלאה מכל השטחים, לרבות מזרח־ירושלים, ידע קיסינג’ר כי מסמך זה לא יוכל להוות בסיס להסכם עם ישראל. יתר על כן, הוא כבר היה מודע לפרטי החדירה הישראלי אל ממערב־לתעלה.

בינתיים הבינו גם הרוסים את מלוא המשמעות של התערערות המצב, הן בחזית הסורית והן בחזית התעלה, אם כי הפיקוד המצרי עדיין הוסיף להשלות את עצמו. הרוסים תפשו כי ההימור כולו הועמד בסימן־שאלה וכי שוב נשקפת הסכנה של התמוטטות טוטאלית של הצבאות הערביים. היה ברור להם, כי תוך ימים מספר יחתם גורלה של הארמיה השלישית וכי לכך תהיה השפעה ישירה על סיכויי סאדאת לדבוק בשלטון. אי לכך, המציא דוברינין לקיסינג’ר איגרת מברז’נייב, המזמינה אותו לבוא בבהילות למוסקבה, להתיעצויות. במהלך השיחות במוסקבה הסכים קיסינג’ר, כי אכן יש צורך דחוף בהפסקת־אש, אך טען כי בניגוד להפסקות־האש בעבר, זו חייבת להיות משולבת בשיחות־שלום.

בשעה 9 בערב ה־20 באוקטובר צלצל הטלפון שלפני סאדאת, בחדר־המלחמה. נאמר לו שהשגריר וינוגרדוב מבקש פגישה דחופה על מנת למסור איגרת מאת ברז’נייב, שאותה העת היה משוחח עם קיסינג’ר במוסקבה. תוך מחצית השעה התייצב וינוגרדוב לפני הנשיא ובידו האיגרת, בה ביקש ברז’נייב את סאדאת להסכים להפסקת־אש מידית. לאיגרת צורף נוסח הצעת־ההחלטה ששתי מעצמות־העל התכוונו להביא בפני מועצת־הבטחון. כן נכללה באיגרת התחייבות־חוזרת של ברה"מ, לערוב להפסקת־האש מפני הפרתה על־ידי ישראל. במסגרת התחייבות זו קיבל ברז’נייב על עצמו להציב כוחות סובייטים במצרים, כדי לשמור על הפסקת־האש. רמזים על התחייבות זו הושמעו כעבור ימים מספר על־ידי סאדאת והייכל.

אותה עת שררה בישראל ספקנות רבה לגבי הסיכויים של הפסקת־אש. בשיחתו עם עורכי העתונים הישראליים (הוא קיים שיחות כאלו בערך מדי יומיים, משך כל המלחמה) ב־20 באוקטובר, אמר דיין שאין הוא רואה כל סיכוי להפסקת־אש. וסגן־ראש־הממשלה יגאל אלון, אשר ביקר למחרת באוגדתו של שרון, הבטיח למארחיו כי פנאי רב לפניהם ואין צורך למהר.

משהושגה הסכמה על נוסח הצעת־ההחלטה המשותפת, אשר תובא לפני מועצת־הבטחון בשם ברה“מ וארה”ב, כונסה מועצת־הבטחון בבוקר ה־22 באוקטובר והיא קיבלה את החלטה 338, הקוראת להפסקת אש תוך 12 שעות ולא יאוחר משעה 6.52 בערבו של אותו יום.

שעה קלה לפני המועד בו עמדה הפסקת־האש להיכנס לתוקף הופעל, לראשונה בעולם, הנשק אשר החדרתו למזרח־התיכון גררה את ההחלטה לצאת למלחמה; אותו ערב, לדברי סאדאת, נורה טיל “סקאד” לעבר ישראל. הוא נחת אי־שם בחולות סיני.

המיתקפה הישראלית היתה מתנהלת עתה על רקע הדחיפות שנוצרה בעקבות החלטת מועצת־הבטחון, לקיים הפסקת אש משעה 6.52 בערב ה־22 באוקטובר. בצפון, בגיזרתה של אוגדת שרון, נתקלו הצנחנים בהתנגדות עזה ביותר של חי“ר וארטילריה וסבלו אבידות. המיתקפה הישראלית בגיזרה זו התפתחה בשני כיוונים – על תעלת־המים־המתוקים – צפונה ועל הכביש הראשי איסמעיליה־סואץ (ציר “חבית”) – מערבה. המשימה היתה לכבוש את איסמעיליה, אך לחימה נואשת של יחידות קומנדו מצריות בלמה את ההתקדמות. חטיבתו של אמנון איבדה שלשה טנקים בקרב שהתנהל ליד חווה לטיהור מי־ביוב במבואות־העיר. הגשר שעל הכביש הראשי נכבש ועתה קרבו הכוחות גם אל הגשר האחרון, על תעלת־המים־המתוקים. עם שקיעה נע גדוד חי”ר בפיקודו של סא"ל אפרים לכיבוש גשר זה, אך בטרם הושלמה המשימה נכנסה הפסקת־האש לתוקפה ואוגדת שרון קפאה על עמדה.

בבוקר ה־22 בחודש ביקר משה דיין אצל ברן והפציר בו להשתדל ולהגיע עד איזור “ליטוף”, במקום בו מתחבר האגם המר הקטן עם תעלת־סואץ. ברן הפעיל את כוחותיו בתנועת מלקחיים, כדי לטהר את חוף האגם המר ואת הדרכים שבצדו. חטיבת גבי התקדמה על רכסי גבעות־גניפה ואחר פנתה בדרכים משניות אל האגם; אריה התקדם על ציר “עשור” עד ציר “חבית” בכיוון ל“ליטוף”, בעוד שזרוע שלישית, חטיבת נתק’ה, נעה על הכביש הראשי לקאהיר (“סרג”) בכיוון העיר סואץ. אחר סבה צפון־מזרחה על ציר־החיבור “עקל” ופנתה לעבר “מינה”, במחצית־הדרך בין האגם המר והעיר סואץ. הארמיה השלישית, שנערכה להגנה על שני הכבישים הראשיים מסואץ לקאהיר, צירי “סרג” ו“עשור”, הטילה התקפות־נגד נואשות על חטיבות נתק’ה ואריה. עתה, שמערך סוללות הטילים־הנגד־מטוסים הושמד ברובו, נהנה הצד הישראלי משליטה מוחלטת באויר. חיל־האויר הישראלי הצטרף למערכה והלם בטנקים החוסמים את צירי־ההתקדמות.

בר־לב הפציר בברן למשוך ידו מן הציר הדרומי יותר, “סרג”, ולהפעיל את שתי חטיבותיו בהתקפה מרוכזת על ציר “עשור”. לבסוף, בצהרי היום, קיבל ברן את עצת בר־לב והכוחות חידשו את התקדמותם. אחרי־הצהריים פקד ברן על שלש חטיבותיו להסתער על כוחות־האויב ולהגיע אל התעלה לפני השעה שש בערב. בנטשם את אמצעי־הזהירות שעטו הכוחות קדימה, הבקיעו להם דרך במערך של מחנות־הצבא שעל חוף האגם המר הקטן והגיעו אל התעלה. התנגדות המצרים נשברה והם נסוגו באלפיהם. באי־סדר. אחד מגדודיו של אריה הגיע אל איזור “ליטוף” שבקצה הדרומי של האגם המר הקטן, העפיל בסוללה המצרית והתפרס לאורכה. (בלילה ערכה יחידת חי"ר מצרית התקפת־נגד על גדוד זה, בבזוקות ורימונים, גרמה לאבידות ופגעה בתשעה טנקים.)

הפסקת־האש מצאה את הארמיה השלישית כשצירי־האספקה שלה מנותקים, אלפי חיילים נמלטים באי־סדר, עוצבות שלמות מכותרות והכוחות שבראש־הגשר ממזרח לתעלה – בסכנה ניכרת. המפקדה הראשית של הארמיה היתה מנותקת מעל המפקדה העורפית. בגזרות שלמות של הארמיה שררה בהלה, וחיילים, ואפילו יחידות, ניסו לנוס על נפשם. בגזרות אחרות אירגנו מפקדים מקומיים את חייליהם לפריצה מן הכיתור. באיזור הדיביזיה ה־19 החזיר המפקד יחידות אל הגדה המערבית, ובעיקר אל העיר סואץ. גם חיילים רבים אשר נותקו מעל יחידותיהם נסוגו אל תוך העיר. נשלחו בקשות דחופות אל הכוחות המצריים החונים על הדרך לקאהיר, לחוש לעזרת הכוחות שנותרו ב“כיס”.

מנגנוני התעמולה של מצרים וברה"מ עתידים לטעון, שהארמיה השלישית לא נותקה לעת היכנס הפסקת־האש הראשונה לתוקף, בערב ה־22 באוקטובר. אולם היום ברור שכבר בצהרי ה־22 בחודש הבינה הארמיה השלישית כי היא מנותקת מן העורף. כאשר מפקד הדיביזיה ה־19 הודיע למפקד הארמיה, כי כוח ישראלי ניתק את כביש קאהיר־סואץ בקילומטר ה־109, ניתן היה לפרש זאת רק בדרך אחת \(-\) שהארמיה מנותקת. ואכן, כך הודיע מפקד הארמיה, הגנרל וואסל, לשר המלחמה אחמד אסמאעיל; הוא מסר שהארמיה שלו מכותרת, מנותקת ממקורות אספקתה ונתונה בסכנת־השמדה. הוא ביקש התקפת־נגד על הכוחות הישראלים שסגרו עליו את המצור, אולם בשלב זה כבר היה פיקוד־השדה המצרי נבוך וחסר־אונים.

עדות על הצורה בה נראה המצב למפקדים המצריים בצהרי ה־22 באוקטובר, ניתן למצוא במסמכי שלל של הארמיה השלישית, שבהם נרשמה השיחה הבאה: בשעה 12.47 מדווח מפקד החטיבה ה־19 למפקד הארמיה השלישית: “אנו מדגישים כי הניתוק (של כביש סואץ־קאהיר) בקילומטר 109 מונע העברת כל אספקה אליכם…”. דקות מספר לאחר מכן, בשעה 12.55, קיים מפקד הארמיה שיחה עם הבריגדיר קאביל ואמר: “כביש סואץ מנותק, קאביל; עלינו לפתוח את כביש סואץ בקילומטר ה־109, שם אני כלוא בפנים ואתה בחוץ. אומר אני לך, קאביל, הארמיה מתכתרת. אין היא בידים ערביות. פתח עבורי את כביש סואץ…”.

כעבור דקות מספר התקשר מפקד הארמיה, הגנרל וואסל, עם שר המלחמה אחמד אסמאעיל והתלונן בפניו ש“קאביל מסרב החלטית לשתף פעולה עמנו…”.

כי־כן, ובניגוד למצב שנתהווה בחזית הארמיה השניה, שם נשמרה הפסקת־האש, הנה בגיזרת הארמיה השלישית היו יחידות רבות, שנותקו מיחידות־האם שלהן, מנסות לחזור ולהתאחד עמן או לפרוץ דרך מתוך הכיתור. עם עלות־השחר פתחו גם היחידות שעל הגדה המזרחית באש על הכוחות הישראליים שעל סוללת־העפר המצרית, על הגדה המערבית. הלחימה התחדשה על פני החזית כולה. המצרים תקפו, והישראלים הגיבו. ברן פקד לטהר את כל איזור־החוף של האגמים המרים, מחצי־אי כברית ועד “מינה”, ולחסל את ה“כיסים” המצריים שהטרידו את כוחותיו מתוך המחנות.

משנתקבלו בפיקוד דרום הדיווחים על פרוץ קרבות ועל התקפות מצריות בכל חזית הארמיה השלישית, פקד גונן על ברן ועל מגן לפרוס את כוחותיהם כך, שעניבת־החנק על הארמיה השלישית תתהדק. הוא קבע את הגבול המערבי של גיזרת ברן במפעל־הדשנים שממערב לעיר סואץ, בעוד שעל מגן ציווה לנוע מערבה, אל נמל עדביה.

ברן פרס שתי חטיבות, של גבי ושל אריה, על חזית בת 12 קילומטרים ממערב ל“מינה”. בשעה 3 אחה“צ פתחו כוחותיו בהתקפת שריון מרוכזת כלפי העיר סואץ. הם חלפו באיזור אשר שרץ מספר רב של טנקים, אלפי רגלים, יחידות מינהלה ושיירות־אספקה מתרוצצות אילך ואילך במבוכה, עמדות רבות של טילי־נ”ט וריכוז צפוף מאד של סוללות טילי קרקע־אויר. הלם המחץ המשוריין שבר את התנגדות המצרים וכוחותיו של ברן שעטו דרומה, אל סואץ. הם הגיעו עד מפעל־הדשנים ובכך ניתקו את העיר מעל הארמיה השלישית ניתוק מוחלט. נתפשו מספר רב של סוללות־טילים, וכן אלפי שבויים.

מגן עלה על סואץ באגפו המערבי של ברן. הוא הותיר כוח קטן בקילומטר ה־101 בכביש סואץ־קאהיר – מקום שהפך מאז למפורסם – להגן על אגפו המערבי מפני התקפת־נגד אפשרית מכיוון קאהיר. גונן הורה לו להשאיר עוד יחידת טנקים כ־12 קילומטרים ממזרח לקילומטר ה־101, כדי לסייע למשמר־האגף המערבי במקרה ואמנם תבוא התקפת־נגד. ועם מותר האוגדה – שכל כוחה הסתכם עתה בכ־50 טנקים – הסתער דרומה. לעת ערב עבר דרך כוחות ברן על הכביש הראשי לסואץ. אחר עקף את מדרונות הר עתקה, החולש על האיזור כולו בואך עדביה. באורות מלאים נסע על הדרך העוקפת את מפעל־הדשנים ופנה דרומה, אל ערביה.

בראש הטור האוגדתי התנהלה חטיבת דן, שמנתה עתה לא יותר מ־17 טנקים. בדהירה המהירה דרומה נאלצו לסטות לא־אחת מן הדרך, כדי למנוע התנגשויות עם כלי־רכב מצריים. מאז השעה 2 אחה"צ ועד חצות־הלילה התקדם דן ללא־הרף, עבר מרחק של 50 קילומטרים והגיע אל חוף מפרץ־סואץ בעדביה, שם שבתה חטיבתו כ־800 חיילים מצרים ובכללם שלשה קולונלים, עם עלות־השחר החלו אנשי דן בטיהור ונכנסו לנמל. שתי ספינות טורפדו חפזו אל הים הפתוח בנסיון להינצל משביה. הטנקים של דן פתחו באש וטיבעו את שתיהן.

גונן, שחש אי־נוחות בשל ממדיו הזעירים של כוח־האבטחה על כביש קאהיר, הורה למגן לתפוש את עדביה בכוח קטן ולחזור עם מותר האוגדה לציר “סרג”, הוא כביש סואץ־קאהיר. מגן עשה כן, ותוך כדי תנועה אל הכביש, ובמרחק כ־8 ק"מ מן הקילומטר ה־101, נתקל בחסימת־אויב על הכביש. כל הלילה נלחמו אנשיו עד שסילקו את החסימה.

בערב ה־24 – הכוחות המצרים עוד הוסיפו להילחם – ביקש ברן, מעודד בעקבות ביקור של דיין, רשות לתקוף את העיר סואץ. תגובת גונן היתה: “אם העיר ריקה, בסדר; אם היא מוגנת חזק, לא”. הוסיף סגנו אורי בן ארי: “אם זה באר־שבע (שנפלה בקלות במלחמת העצמאות) – כן, אם זה סטלינגרד ־ לא”.

בחיפוי ארטילרי התקדמה יחידה מחטיבת גבי על כביש־החוף והשתלטה על בתי־הזיקוק של סואץ. חטיבת אריה נעה העירה בכביש הראשי מקאהיר וכבשה מספר־מחנות צבא במבואות העיר. בעקבות השריון התקדם גדוד צנחנים, בפיקודו של סא“ל יוסי. כאשר חדר הכוח העירה, נפתחה עליו אש מכל הבתים שמסביב. תוך דקות נפגעו עשרים מבין עשרים וארבעה מפקדי־הטנקים, שניצבו חשופים בצריחיהם. אף־על־פי־כן המשיכו הטנקים בהתקדמות אל קצה הרחוב. אולם מאחוריהם, גם הצנחנים ספגו מכת־אש וכאשר נפגעו מספר זחל”מים, נטשום אנשיהם ותפשו מחסות בבניינים. הפעולה לא תוכננה כמסע־מלחמה נגד עיר מבוצרת, אלא כפעולת־טיהור שיגרתית נגד צבא מנותק מעורפו ובמצב־התפוררות. אי לכך, לא היו הגייסות מוכנים מבחינה פסיכולוגית להתנגדות העזה. יתר־על־כן, הם אפילו לא זיהו מניין באה האש.

עתה התרכזו כל המאמצים בחילוץ הכוח אשר נותק בתוך העיר. לא ניתן להפעיל ארטילריה או חיל־אויר, כי לא היה ברור היכן בדיוק נמצא הכוח. חטיבתו של נתק’ה התקדמה ברצועת החיץ החקלאית שבצפון־העיר ואילו גבי עלה בכביש־החוף מדרום ומצא את גדוד השריון שהבקיע אל העיר לאורך השדרה הראשית. גבי חילץ את השריונאים דרומה והגיע לאיזור בתי־הזיקוק עם ערב. ואילו במרכז־העיר נותרו שתי קבוצות של צנחנים, מנותקות לחלוטין. כל נסיון להגיע עדיהן עלה במחיר יקר ולא הצליח. אחת משתי היחידות, שמנתה כשבעים איש, הצליחה לחמוק מן העיר בחסות החשיכה, כשהיא צועדת בלאט בסימטאות וברחובות צדדיים, נושאת את פצועיה ומשתדלת לבלי השמיע קול. אחד הפצועים בקבוצה זו היה המג"ד עצמו.

מפקד הכוח, סגן־אלוף יוסי, נמצא עם הקבוצה השניה. אף הוא נפצע והיה שרוי כמעט בלא־הכרה. הפיקוד עבר לידי אחד ממפקדי הפלוגות, אשר לא היה מוכן להסתכן בנסיגה. חיילים מצרים נמצאו בכל הבניינים שמסביב, ולדעתו, לא היה סיכוי להיחלץ מן הבנין מבלי להפקיר את הפצועים. אותו לילה, במשך ארבע שעות צובטות את הלב, הפציר גונן במפקד הפלוגה לנטוש את הבניין בו התבצר ולזנק לחופש. בתחילה עבר זמן מטרף־עצבים בנסיון להביא את הכוח הנצור שיזהה את מקומו על פי צילומי אויר. לאחר הרבה נסיונות וטעויות זיהה גונן את הבנין. או־אז תיכנן גונן “תיבה ארטילרית” אשר תקיף את היחידה הנצורה ותלווה אותה ביציאתה מן העיר. לאחר ארבע שעות של תיכנונים והפצרות, הצעיד מפקד הפלוגה את אנשיו מן הבנין. היחידה התקדמה חרש מרחוב לרחוב, מודרכת באלחוט על־ידי אלוף הפיקוד שישב, ולפניו פרוס תצלום־אויר מוגדל של העיר, עד שהגיעה היחידה אל הקווים הישראלים. ההבקעה לסואץ היתה מישגה חמור ויקר מאד. כשמונים איש נפלו בהתקפה הזאת.

השכם בבוקר ה־23 התקשרה השגרירות הסובייטית בוושינגטון עם מזכיר המדינה קיסינג’ר על מנת להתריע על הפרה מאסיבית של הפסקת־האש על־ידי הישראלים. קיסינג’ר התקשר עם השגריר הישראלי שמחה דיניץ, אשר טען כי המצרים הם המפירים את הפסקת־האש. הטענה הישראלית נתמכה על־ידי מומחי־המודיעין האמריקאי, שאישרו כי מפקד הארמיה השלישית מנסה, בניגוד להוראות, לפרוץ את הכיתור הישראלי. היה ברור שהכוח הישראלי מנצל את ההפרות המצריות כדי להדק את המצור על הארמיה השלישית. וקיסינג’ר הבין שהצלת הארמיה הנצורה עשויה לשמש קלף־מיקוח במאמצים להגיע להסדר בין הצדדים, כי עתה היה בידי כל אחד מהם קלף חשוב: בידי הישראלים – הארמיה השלישית ועצם נוכחותם על הגדה המערבית של התעלה, ובידי המצרים – ראש הגשר שממזרח לתעלה. קיסינג’ר הפעיל אפוא לחץ על ישראל באמצעות השגריר דיניץ ונ־24 בחודש העבירה מועצת־הבטחון החלטה שניה הקוראת להפסקת־אש.

אותו יום נכנסה אמנם הפסקת־האש לתוקף, כאשר אוגדת שרון ניצבת במבואות איסמעיליה ומאיימת על הקשר עם קאהיר; כאשר אוגדות ברן ומגן סוגרות כליל על הארמיה השלישית; וכאשר בידי צה"ל מסדרון אל התעלה, על הגדה המזרחית ושלשה גשרים על התעלה ושטח של

1,600 קילומטרים מרובעים ממערב־לתעלה בואך עדביה.

לאחר ש“נתפשו” במסיבות שהיו עלולות להיות פאטאליות, הצליחו כוחות פיקוד דרום להפוך את הקערה על־פיה ולבצע מיבצע נועז ביותר כנגד כוחות עודפים ובתנאי נחיתות. על־פי כל אמת־מידה צבאית זכה הפיקוד בנצחון גדול ותימרן את עצמו למצב ממנו ניתן להשמיד את האויב, שניצל רק בזכות החלטת מועצת־הבטחון. אך ברית־המועצות לא זו בלבד שציידה את מצרים בכל הדרוש לצורך ההתקפה, אלא אף העניקה לה ערובה מפני מפלה מוחלטת. ואמנם, כאשר פנתה הארמיה השלישית ביאוש אל סאדאת והתחננה לאספקה, התקרבה ברית־המועצות קירבה מסוכנת אל פי־התהום וערכה את הדיביזיות המוטסות שלה לקראת תנועה אל המזרח־התיכון.

 

פרק 18: המלחמה באוויר ובים    🔗

שני גורמים חברו יחדיו ועיצבו את הלכי־המחשבה של חיל־האויר המצרי באשר למלחמה־באויר הבאה. הגורם האחד היה הצלקת שהותירו בנפש האויראים המצרים שלש השעות בבוקרו של ה־5 ביוני 1967, בהן הפתיע חיל־האויר הישראלי את כל חילות־האויר הערביים הדרוכים לתקוף את ישראל, ובעיקר את חיל־האויר המצרי. המטוסים הישראלים, טסים נמוך ובעיקוף רחב, חדרו למצרים מכיוון הים התיכון ולכדו את חיל־האויר המצרי כשהוא בלתי־מוכן, וזאת על אף שהיה מגוייס כולו ובמצב־כוננות מזה שלשה שבועות. תכנית־הונאה מפורטת מאד תוכננה אז על־ידי חיל־האויר הישראלי (עד כדי קיום אימוני־השיגרה באויר אותו בוקר ועיתויה של ההתקפה הישראלית לשעה בה יהיו הטייסים המצרים בדרכם מארוחת־הבוקר בבסיס אל יחידותיהם) וחיל־האויר המצרי “נתפש” חסר הגנה על הקרקע; במקרים רבים היו המטוסים חונים ללא־מסתור, מטרה נייחת ונוחה למטוסים הישראלים התוקפים. תוך שלש שעות חדל חיל־האויר המצרי – וכמוהו חילות־האויר של סוריה וירדן – מלהוות גורם במלחמה העתידה להינטש על פני חולות־סיני.

גורם חשוב אחר אשר הדריך את המצרים בעצבם את האסטרטגיה שלהם היה ההשפעה של הדוקטרינות הסובייטיות שהשתלטו על דרכי־החשיבה של הכוחות המזויינים המצרים מאז עיסקת־הנשק “הצ’כית” משנת 1955, כאשר ברה“מ הפכה לספק־הנשק הראשי של מצרים. במרוצת השנים נשלחו מאות טייסים מצרים להשתלמויות בברה”מ וקציני־מטה רוסים הדריכו את המטכ"ל המצרי והשתתפו במשחקי־המלחמה המצריים. לא יפלא, אפוא, שבהדרגה סיגלו לעצמם המצרים – ואף הסורים – את הדוקטרינה הסובייטית.

אך חשוב לזכור, שזרוע־האויר מעולם לא היתה הזרוע החזקה של ברה“מ במלחמה. חיל־האויר הסובייטי, שלא כחילות־האויר של בריטניה וארה”ב, לא היווה אף פעם את הגורם המכריע, בקרבות שחרצו את תוצאות מלחמת־העולם השניה. יתר על כן, מאז אותה המלחמה לא התנסו הסובייטים בנסיון קרבי. כי־כן, אומנו המצרים, והאויראים של יתר צבאות־ערב שחומשו בציוד סובייטי, על־ידי מדריכים שבעצמם היו חסרי כל נסיון, או עם נסיון קרבי מועט.

(חיל־האויר הישראלי, לעומת זאת, ינק את מסורתו ואת נסיונו ההתחלתי מחיל־האויר המלכותי הבריטי, שזקף לזכותו הצלחה קרבית וקידום טכנולוגי במלחמת־העולם השניה.)

הגורם המכריע בחשיבה הצבאית הרוסית היה מאז ומתמיד – הארטילריה. והצעד הבא, בחשיבה הארטילרית, היו הטילים. ברית־המועצות היא המעצמה האחת בעולם שהעניקה ליחידות־הטילים בצבאה מעמד של חייל עצמאי, הנהנה מעדיפויות רבות בתחומי הפיתוח והקצאת־המשאבים.

נסיון מלחמת־ששת־הימים השפיע אף על דרך־החשיבה של חיל־האויר הישראלי ועל תכניותיו לעתיד. ערב מלחמת־ששת־הימים ריכזו צבאות־ערב סביב ישראל כרבע־מיליון חיילים, כאלפיים טנקים ו־700־600 מטוסים של הקו הראשון, ולנוכח היעדר עומק אסטרטגי באותה העת, הציע המטכ"ל הישראלי להנחית התקפת־מנע, בתנאי שתושג תחילה עליונות אוירית מכרעת. פיקוד חיל־האויר היה נכון לערוב שתושג עליונות זו, בתנאי שינתן לו לבחור את התאריך ואת השעה להתקפה, ובתנאי נוסף – שיותר לו להשקיע את כל כוחו במשימה של השמדת חילות־האויר הערביים. ההתקפה הישראלית, במלחמת־ששת־הימים, נולדה מתוך היעדר אלטרנטיבה אסטרטגית. לאחר שלש השעות הראשונות הופעל חיל־האויר הישראלי בסיוע ישיר לכוחות־הקרקע התוקפים, וסבל מאבידות בשיעור מקובל. בסך הכל איבד חיל־האויר הישראלי בששת־הימים 46 מטוסים, מתוך כמאתיים שהיו לו, וקבר 26 טייסים.

במלחמת ההתשה, בין מרס 1969 ואוגוסט 1970, סבל חיל־התותחנים הישראלי מנחיתות ניכרת, בהשוואה לריכוזים המצריים, והאבידות הישראליות על התעלה גדלו לממדים מדאיגים. היה צורך למצוא תשובה לעליונותה של התותחנות המצרית, וזו נמצאה בחיל־האויר הישראלי. עד אז לא שש חיל־האויר להטיל את כוחו למערכה, כי לא אווה לבזבז את מטוסיו בפעולות לא־חשובות יחסית, במקום לשמר אותם למערכה־רבתי. אך מיולי 1969 ואילך הופעל כוח־האויר כגורם עיקרי בפעולות בטחוניות, כולל תקיפות של מחנות המחבלים הפלשתינאים בירדן, סוריה ולבנון.

היתה בחיל־האויר אסכולה אשר טענה, שברגע בו הוחלט להטיל את החייל לקרב במסגרת מלחמת־ההתשה, נעשה מישגה חמור וכי ההחלטה היתה דוגמה קלאסית להפעלה בלתי־נבונה של כוח־האויר. יתר על־כן, האמונה הנינוחה כי בכוח־האויר הישראלי נמצאה התשובה ההולמת לבעיה של עליונות התותחנות המצרית, גרמה לכך שלא הורגש כל צורך דחוף לבנות את חיל־התותחנים הישראלי. במשך שנים הישלה הפיקוד הישראלי את עצמו להאמין שבחיל־האויר מצויה התשובה לחולשתה של ישראל בתותחנות – ומכאן ההפרש הגדול בכוחות הארטילריה של הצדדים שנתגלה במלחמת־יום־הכיפורים. ומה שחמור יותר, תפיסה מוטעית זו הפכה לרועץ אף לחיל־האויר.

התשובה שהשיבו המצרים על הטלת חיל־האויר למערכה, במלחמת־ההתשה היתה – הקמת מערך של טילי “סאם 2” לכל אורך החזית. אולם עד לסתיו 1969 כבר למד חיל־האויר הישראלי להתמודד עם טילים אלו ובספטמבר וראשית אוקטובר הצליח להשמיד חלק גדול מן המערכת וכן תחנות מכ"ם רבות, עד כדי־כך, שלאחר ששה שבועות נותרו המצרים על התעלה חשופים, ללא הגנה אוירית, פרט למטוסיהם – אותם לא היו מוכנים להטיל למערכה.

הרס המערכת הנגד־מטוסית במצרים הדאיג לא־רק את המצרים אלא אף את ברית־המועצות. לא יפלא, על־כן, שכאשר פתחה ישראל בהפצצות בעומק מצרים, בינואר 1970, היתה התגובה הרוסית מיידית וחסרת־היסוסים. למען האמת, הרוסים נענו ברצון לקריאתו הנואשת של נאצר לעזרה, באשר היא עלתה בקנה־אחד עם תכניותיהם לחדור לאיזור. ב־19 בפברואר התפרסמו בעתונות המערב ידיעות על בואם למצרים של 1,500 אנשי צוות סובייטים, ביחד עם משלוח של טילי “סאם 3”. טילים אלו, בעלי כושר־ניידות ויעילים יותר, אויישו על־ידי צוותים רוסים והוצבו הן באיזור־התעלה והן בעומק־מצרים. יחידות רוסיות ־ של הגנה־אוירית, טילים וצוותי־אויר, שמנו כ־ 20,000־15,000 איש – נטלו את האחריות להגנת העומק האסטרטגי של מצרים ויצרו מצב שבו כל חדירה ישראלית לתחום האוירי של מצרים היתה עלולה לגרור התנגשות עם כוחות סובייטים. למעשה, אירעה ב־31 ביולי 1970 התנגשות כזו; פטרול אוירי ישראלי נתקל מעל לאיזור־התעלה, במה שלאחר־מכן זוהה כפטרול סובייטי, ובקרב־האויר שהתחולל הופלו חמשה מטוסים סובייטים (ללא כל אבידות לישראלים). באמצע אפריל חדלו חדירות ההפצצה הישראליות לעומק־מצרים.

במבט־לאחור, נראית ההחלטה להפציץ בעומק־מצרים כמישגה חמור, מכמה וכמה בחינות. מבחינה פוליטית לא השיגו ההפצצות את מטרתן וסמכותו של נאצר לא עורערה. אף כי מערכת ההגנה האוירית של מצרים הפכה לעיי־חרבות, הנה על התעלה המשיכו המצרים בהתקפותיהם, אם כי ממדי האבידות הישראליות פחתו במידה ניכרת. ברם, ההתפתחות החשובה ביותר מן ההפצצות היתה – מסע סודי שערך נאצר למוסקבה בינואר 1970. בביקור זה הציג נאצר את הדילמה הצבאית הניצבת בפני המצרים כתוצאה מן ההפצצות הישראליות וכן את הבעיות הפוליטיות שיתעוררו בפני משטרו באם ההפצצות תימשכנה.

או־אז החלה הסלמה ניכרת של המעורבות הסובייטית באיזור. היום קשה לקבוע אם הסלמה זו היתה מתפתחת מאליה, אף אילולי ההפצצות, ואם לאו. אך אין ספק שההחלטה הישראלית להפציץ בעומק־מצרים היוותה נקודת־מפנה במזרח־התיכון ויצרה מצב שהביא את נאצר לפתוח את שערי ארצו לא רק לפני יועצים רוסים אלא גם לפני יחידות קרביות רוסיות.

המלחמה הלכה והחריפה, אולם הוחל גם במהלכים דיפלומטיים במגמה להביא לסיומה. לאחר שהועלתה “תכנית רוג’רס”, הקרויה על שם מזכיר־המדינה האמריקאי ויליאם רוג’רס, נכנסה לתוקף ב־7 באוגוסט 1970 הפסקת אש בין מצרים וירדן מחד, לבין ישראל מאידך.

ברם, עוד לפני־כן, החלו טילי־הנ“מ לקצור את קצירם במטוסים הישראלים והפסקת־האש החלה בשלב בו מספר שאלות, המתייחסות לנושא של מטוסים כנגד טילים, נשארו ללא־מענה. מיד לאחר שהפסקת־האש נכנסה לתוקפה, ב־7 באוגוסט. קידמו המצרים והסובייטים, תוך הפרת ההבנה שהושגה עם ישראל וארה”ב, את מערך הטילים אל התעלה – דבר שאיפשר להם לשלוט אף ברצועה של המרחב האוירי ממזרח־לתעלה.

הנסיון שהתנסה חיל־האויר המצרי במלחמת־ההתשה אך חיזק את הכרתו, שגורם חשוב באסטרטגיה שלו לקראת המלחמה הבאה חייב להיות – היכולת לתקוף בסיסי חיל־האויר הישראלי. מכאן נתעורר הצורך במטוסי־תקיפה ־ מפציצים ומטוסי־קרב בעלי טווח בינוני. ללא מטוסים כאלו, דוגמת ה“סוחוי 20”, ה“יגואר”, ה“מיראז'” או ה“פנטום”, ימעטו הסיכויים לנצח במלחמה. אך באפריל 1973 או סמוך לו שיכנעו הרוסים את לקוחותיהם המצרים בכך ששימוש נכון בטילי קרקע־אויר יאפשר להם לשנות תפיסה בסיסית זו. שינוי זה בגישה משתקף במדיניות־האספקה הסובייטית. כאשר ניגשו הרוסים לבנות את מערכת־ההגנה האנטי־אוירית בסוריה, היוו טילי “סאם 6” החדישים שלש־חמשיות מכלל המערכת (שתי־החמשיות הנותרות כללו טילי “סאם 2” ו“סאם 3”).

המאמץ המרוכז לספק את הטילים תוך פרק־זמן קצר, ה’תערובת של סוגי טילים שונים, מועדי האספקה – כל אלו מרמזים על מעורבות רוסית בשינוי שחל בתפיסה ואשר הניע את המצרים לצאת למלחמה בלי מפציצים בינוניים. תמונה כוללת זו של הערכה חדשה במדיניות חיל־האויר המצרי, ביחד עם ההקמה החפוזה של מערכת־‏טילים בסוריה מגבירה את אמינותה של ההנחה, שהרוסים היו שותפים במובנים מסוימים בקשר ובתיכנון של המלחמה ואף בהכנות הפעילות לקראתה.

חיל־האויר הישראלי התכונן למלחמה בהנחה שבהתלקחה – תינתן לו שהות מספקת להתרכז באיום־הטילים, מבלי שייקרא באותו שלב גם למשימות יירוט או סיוע. פרט להגנה על המרחב האוירי של ישראל, היה חיל־האויר אמור להיות חופשי־לנפשו, ללא נטל־של־אחריות כלפי כוחות־הקרקע.

ב־13 בספטמבר 1973 נתקל פטרול שיגרתי של חיל־האויר, שטס מעל שמי צפון־סוריה, בכוח אוירי סורי ובקרב שהתחולל הפילו הישראלים 13 מטוסים סוריים לעומת מטוס ישראלי אחד שהופל. האלוף בנימין פלד, מפקד חיל־האויר הישראלי, העריך שתוצאה כזו חייבת לגרור פעולת־תגמול סורית, כמו הרעשה ארטילרית כבדה. אם אכן יפעלו הסורים כך, כי אז תתעורר בעיה קשה, של כשלשים סוללות טילי־נ"מ ובכללם טילי “סאם 6” בעלי הרגישות המופלגת. איי לכך הועמד חיל האויר בכוננות עליונה כשיחידותיו המיבצעיות מגוייסות במלואן. ביום ו', ה־5 באוקטובר, פקד פלד על אנשי התיכנון שלו לתכנן מהלומת־מנע.

האלוף פלד הינו הראשון ממפקדי חיל־האויר הישראלי שכל־כולו הינו “תוצרת צה”ל“. טייס־קרב ותיק, מטוסו הופל באש־מן־הקרקע ליד שארם־אל־שייך, ב”מיבצע קדש" ב־1956 והוא חמק מן השבי כאשר מטוס “פייפר” ישראלי נחת לידו במדבר וממש חטף אותו מידי המצרים הסוגרים עליו.

אף כי היה בלתי־ידוע, מבחינות רבות, הנה במלחמה הוכיח את עצמו כמפקד מעולה של חיל מצטיין. נוהגו המאופק, בטחונו־העצמי השקט וקור־רוחו השפיעו ו“הדביקו” את כל הסובבים אותו. בשום שלב לא התייחס בביטול ליריב. מאידך, אף לא המעיט ביכולת הכוח עליו פקד. בראשית המלחמה השתתף בתדריך שלא־לפרסום שנתן שר־הבטחון לעורכי העתונים. פלד דיווח על המערכה באויר וכבדרך־אגב הזכיר את אובדן מטוס ישראלי אותו בוקר והוסיף, שצוותו עדיין נעדר. עוד הוא מדבר ומישהו הושיט לו פתק. פלד קרא בו והמהם: “מעניין”. אחר נשא ראשו ואמר לנוכחים שהטייס והנווט שנחשבו כנעדרים ניצלו על־ידי צוות חילוץ ונמצאים בדרכם לבסיסם. כאן העיר דיין שהטייס הוא בנו של פלד. “כן” – אמר פלד ופניו חסרי הבעה ־ “והלילה הם יצאו שוב…”.

בשעות הבוקר המוקדמות של יום־שבת הודיע פלד לרמטכ“ל שהחיל יהיה נכון להנחית מהלומה בין השעה 11 לפנה”צ וצהרי היום. תכניותיו שונו בגלל עננים נמוכים שכיסו את עין־השמים, מעל לרמת הגולן, אך ב־ 12.30 נמסר לו על־ידי אלעזר, שהממשלה לא אישרה הנחתת מהלומת־מנע.

המידע שנמסר לו אותה עת דיבר על מלחמה אשר תפרוץ בשעה שש בערב. ברם, מועד זה לא התקבל על דעתו והוא נערך בהנחה שהמלחמה תפרוץ בשעה שלש. להנחה זו הגיע, משום שלא נראה לו כהגיוני שהערבים יפתחו במלחמה בלי להותיר זמן לפחות לשתי תקיפות אויר; ועבורן יש צורך באור־יום.

אף כי מהלומת המנע לא אושרה, הנה לא הועלתה כל התנגדות לפעולות מנע באויר וב־ 1.30 פקד פלד להוציא פטרולים בגובה רב, למען יווכחו הערבים שיום־הכיפורים לא השבית את פעילות חיל־האויר. אולם שתי דקות לאחר ששני מטוסים המריאו מן הבסיס בשארם־אל־שייך, והשדה הותקף על־ידי תריסר מטוסים מצריים. המטוסים שהספיקו להמריא הפילו שבעה מן התוקפים. ב־ 13.45 הגיע דו"ח מחזית־הצפון, שהסורים מתכוננים לנוע. האלוף פלד חש אל מוצב־הפיקוד שלו ושם קידמתהו הידיעה שמטוסים ממריאים מסוריה ומצרים. הוא ידע שזוהי מלחמה.

משהחלו מתקבלות הידיעות על צליחה בכוח רב של התעלה, הבין פלד כי עליו לגנוז את כל התכניות שנועדו לטפל בלעדית במערכי־הטילים של האויב. הוא העריך מהרה, כי האסטרטגיה המצרית והסורית היא לשטוף את קו־ההגנה הישראלי בעוצמה מספרית והוא היה מודע היטב לחוסר־האיזון שבין כוחות האויב והכוחות הסדירים של צה"ל, אשר העניק עדיפות כה מסוכנת לערבים. נראה לו, כי ההתפתחות בחזית המצרית היא המסוכנת יותר, ועל כן הטיל את חיל־האויר כנגד הגייסות המצרים שצלחו את התעלה בחזית שאורכה 180 קילומטרים, מפורט־סעיד בצפון ועד סואץ בדרום וכן גם נגד ריכוז של סירות־נחיתה בראס־זעפרנה שבמפרץ־סואץ, שם התעתד כוח־קומנדו גדול לצלוח את המפרץ. ההנחה שהתקפה חזיתית בכוח של חמש דיביזיות, שתתפתח לכל אורך התעלה, תאלץ את הישראלים לפזר את תקיפות־האויר שלהם על פני איזור נרחב ותפגע ביעילותם, היתה (לדברי הרמטכ"ל המצרי, הגנרל שאזלי) אחד הגורמים לנקיטה באסטרטגיה זו. ההנחה התאמתה במלואה.

ארבעה מטוסים ישראלים אבדו בתקיפה הראשונה. מכאן ואילך ניתן לתאר את המצב במלה האחת – תוהו־ובוהו. חיל־האויר נמתח עד לקצה־גבול יכולתו ועדיין הוסיפו בקשות לסיוע אוירי להגיע מכל קטעי החזית, מן המעוזים הנתקפים, מיחידות על חופי מפרץ־סואץ בואכה שארם־אל־שייך ומיחידות שלחמו על נפשן בקרב בלימה נואש ברמת־הגולן, ובנוסף לכל אלו חייב היה חיל־האויר אף לוודא כי שמי ישראל ישארו “נקיים”. חיל־האויר לחם נואשות וטייסיו צללו שוב ושוב אל תוך המערך הצפוף ביותר בעולם של טילי־נ"מ. בשל האופי המאולתר של התגובה הישראלית להתקפת־הפתע, לא יכול היה חיל־האויר להתפנות לטיפול באיום הרציני ביותר מבחינתו, כלומר ־ מערכי־הטילים בסוריה ומצרים.

למצרים היו 150 סוללות של טילי “סאם 2” ו“סאם 3” (ובכל סוללה ששה קני־שיגור), וטילי “סאם 6” ניידים (כל סוללה – עם 12 טילים מוכנים לשיגור מעל ארבעה טנקים). מתוך 150 הסוללות, כחמשים רוכזו באיזור תעלת־סואץ. בסוריה התפרסו רוב הסוללות באיזור־החזית. טילי ה“סאם 6” הניידים, בעלי הטווח האפקטיבי של 22 קילומטרים, השתבצו בתוך המערכת שכללה טילי “סאם 2” (עם טווח של 50 ק"מ) וטילי “סאם 3” בעלי הניידות המוגבלת וטווח של 30 ק"מ. לכל אחד מסוגי טילים אלו היתה מערכת שונה של איפיוני הנחיה אלקטרוניים, דבר שעשה את הפעלת אמצעי־הנגד האלקטרוניים למסובכת יותר.

כדי לפגוע בטילי “סאם 6”, חייב המטוס התוקף להיכנס לטווח הפגיעה של טילי “סאם 2”. ואם נוסיף למערכת משולבת אדירה זו גם את מאות משגרי ה“סאם 7”, הנישאים על כתף חייל יחיד, והמאורגנים במחלקות בתוך כוחות־הקרקע, את נשק־הנ“מ הקונבנציונלי (ובעיקר את תותח־הנ"מ ז.ס.יו. 23 הרב־קני), לא נתפלא על־כי המצרים ויועציהם הסובייטים חשו בטחון בכך, שכוחותיהם מוגנים היטב מפני תקיפות־אויר. יתרונו העיקרי של ה”סאם 6" הוא בניידותו. הוא מותקן על מרכב של טנק וניתן להיות מופעל במהירות רבה; אין הוא זקוק אלא למספר רגעים כדי להעתיקו למקום אחר ולרגעים מעטים נוספים כדי להכינו לפעולה־חוזרת.

התקפת חיל־האויר המצרי ב־6 באוקטובר היתה האות להתחלת המלחמה. המצרים ריכזו את התקפותיהם על שדות־תעופה ישראלים, מיתקני מכ"ם, מפקדות ומחנות בסיני – כולם קרובים־יחסית לקו־החזית. בדרך כלל לא העמיקו חדור מעבר לקו העובר את בלוזה, רפידים, טאסה ומעבר־המיתלה. ההתקפות המצריות לא כוּונו במיוחד נגד יחידות ישראליות. לעומת זאת התרכזו הסורים בתקיפת היחידות הקרביות הישראליות. פרט למספר מקרים חריגים, נמנעו חילות־האויר הערביים בקפידה מחדירות־לעומק. נסיון־החדירה העמוק ביותר נעשה בשלב מאוחר של המלחמה, על־ידי ששה “מיראז’ים” מצריים (שסופקו על־ידי הצרפתים ללוב) שתקפו באיזור אל־עריש, כשהם חודרים מכיוון הים. שלשה מהם הופלו לים. שני מפציצי “טופולב 16” לא הצליחו במשימתם להגיע לאילת ואחד מהם התרסק ליד אבו־רודס. משני מטוסי “סוחוי 20” סורים שהיו בדרכם לאיזור מפרץ־חיפה ־ האחד הופל ליד נהריה והשני סב על עקביו ונמלט בחזרה לסוריה. בנסיון שני בחדירה עמוקה שעשו הסורים, השתתפו ארבעה “סוחוי 20”. שלשה מהם התרסקו על מדרונות הר מירון, בגליל העליון.

על כשלונם בהפצצות־בעומק ניסו הסורים והמצרים להתפצות בשיגור טילי אויר־קרקע מדגם “קלט”. בדרך כלל שוגרו טילים אלו מתוך שטח מצרים. טיל אחד כזה, שכוּון לתל־אביב, ב־6 באוקטובר אחר־הצהריים, יורט על־ידי טייס ישראלי ופוצץ באויר. מתוך 25 טילי “קלט” ששיגרו המצרים, דיווחו עתונאים על עשרים, שיורטו על־ידי חיל־האויר הישראלי מעל מטרות בישראל ורק שנים הגיעו לתעודתם וגרמו נזק־מה.

כי־כן, התרכזו מאמציהם של חילות־האויר המצרי והסורי בסיוע ישיר לכוחות־הקרקע באיזור־החזית וסמוך לו, במהלכים הראשונים של המלחמה שולב גם נסיון רב־ממדים להנחית כוחות־מוסעים־במסוקים מאחורי הקווים הישראלים, במטרה להטריד את היחידות הישראליות הנעות לעבר החזית ולסייע לכוחות המצריים המתקדמים. כ־35 מסוקים מצריים, רבים מהם טעוני חיילים, הופלו בשלב הראשון של המלחמה.

חיל האויר הישראלי הנלחץ־קשות ריכז את מאמציו, בשעות הראשונות לאחר הצליחה, בסיוע ליחידות הסדירות הישראליות. מאמצו של חיל־האויר היה עצום, אך לחיילים על הקרקע הוא נראה חסר־משמעות. בליל ה־7/6 באוקטובר טילפן שר הבטחון משה דיין אל האלוף פלד וצייר לפניו תמונה מדאיגה ביותר מן המצב ברמת־הגולן וביקש להפנות את כל מאמצי חיל־האויר לשם. בשעה 7 בבוקר ה־7 באוקטובר ביצע חיל־האויר טיסת ירוט אחת מעל החזית המצרית ואחר פנה להתקפה מרוכזת בחזית הסורית, אשר הוכחה כטראגית. מטוסים ישראלים הופלו. כוחות צה"ל ברמת־הגולן חזו בחרדה בהתמלא השמים מעליהם בסילוני־העשן של עשרות טילים הדואים לעבר המטוסים הישראליים. לאחר זאת, ועל אף שנלחצו קשות, הם ביטלו את בקשותיהם לסיוע אוירי.

ביום ב', ה־8 באוקטובר, נמסר לאלוף פלד על התכנית לרכז כוח ישראלי על כביש־הרוחב ולפתוח משם בהתקפת־נגד לעבר התעלה. הוא הורה לחיל־האויר להתרכז בתקיפת הגשרים שעל התעלה. על אף סכנת־הטילים, אשר גבו מחיר, הותקפו 14 הגשרים ללא־חסך וכולם, פרט לאחד, נפגעו. על אף הכחשות מאוחרות יותר, מתאר הגנרל טהא אל מגדוב, סגן־ראש־המיבצעים בצבא־מצרים, בספרו “מלחמת רמדאן”, את עוצמת ההתקפות הנואשות של חיל־האויר הישראלי ומאשר כי אכן נפגעו כמעט כל הגשרים, מהם לא פחות מאשר חמש פגיעות. באחת מהתקפות אלו נהרג סגן־מפקד חיל־ההנדסה המצרי, הגנרל חמדי. ברם, המבנה רב־הגמישות של גשרים אלו, מתוצרת ברה"מ, איפשר את תיקונם המהיר והחזרתם לכשירות מלאה בחסות החשיכה. בשעות־היום נקשרו רבים מהם אל הגדה, ורק בלילה נגררו אל הגדה־שמנגד והופעלו.

בהתייחסו לאחר־המלחמה לתקיפות חיל־האויר הישראלי, הסביר הגנרל שאזלי כי הגשרים שנפגעו ניתנו לשיקום על־ידי החלפת הקטע הפגוע “תוך מחצית השעה עד שעה”. הוא סיפר כיצד “הסטנו תכופות את הגשרים ממקומם וכך הטעינו את הטייסים הישראליים”. הגנרל שאזלי טוען כי טילי “סאם־סטרלה 7”, המופעלים מן־הכתף על־ידי אנשי חי"ר, היו יעילים מאד כנגד המטוסים הישראלים, שהנמיכו־טוס על־מנת לפגוע בגשרים.

בשלב הראשון של המלחמה, שלב הבלימה, נמנע מחיל־האויר לתקוף על־פי־תכנית והוא נאלץ לזרות־לרוח כל זהירות ולטוס במשימות של סיוע־צמוד, מבלי להעניק טיפול יאות לאיום־הטילים ומבלי לזכות תחילה בעליונות־באויר. כתוצאה היו האבידות גבוהות־יחסית. אך מיד עם תום שלב־הבלימה, השתחרר חיל־האויר לתכנן את פעולות הסיוע לכוחות הקרקע באורח יותר סלקטיבי. חלק ניכר מכלל הגיחות של חיל־האויר במהלך המלחמה היה במשימות־סיוע לכוחות־הקרקע.

למרות אבידותיו, התמיד חיל־האויר הישראלי בהתקפותיו ובשום שלב לא הירפה. כשהתקדמו כוחות־הקרקע הישראליים אל תוך סוריה והגיעו עד לטווח־תותחים מדמשק, הצליח חיל־האויר להשמיד חלק ממערך טילי־הנ“מ הסורי ואז יכול היה להבקיע אל תוככי־סוריה ולתקוף מטרות אסטרטגיות כמיתקני־נפט, תחנות־כוח וגשרים ולגרום נזקים כבדים לתשתית הסורית. יום אחד, במהלך המלחמה. לא נותרו לחיל־האויר הסורי כל מסלולי־נחיתה בסביבות דמשק, מלבד כביש רחב אחד (שתוכנן במיוחד לכך). כל שדות־התעופה שבאיזור נפגעו והוצאו זמנית מכלל שימוש. חיל־ האויר הסורי ביצע מספר התקפות פגע־וברח כנגד ה”מובלעת" שבידי ישראל במטוסי “מיג־17” מנמיכי־טוס, בעוד מטוסי “מיג־21” חגים מעליהם למשמר. ואולם בקרבות האויר – ואם כי הטייסים הסורים הוכיחו עצמם כעדיפים־כלשהו מן המצרים – השיגו הטייסים הישראליים עדיפות מוחלטת ־ ושמרו עליה. מתוך 222 מטוסים שחיל האויר הסורי איבד במלחמה, 162 הופלו בקרבות אויר.

בחזית המצרית תקף חיל־האויר הישראלי סוללות־טילים ושדות־תעופה, אך בעיקר טס במשימות של סיוע צמוד לכוחות־הקרקע. אף חיל־האויר המצרי פעל מפקידה לפקידה, אולם לא בעוצמה ולא בהחלטה נחושה. היעדר מחץ זה איפיין את חיל־האויר המצרי עד ה־18 באוקטובר, כאשר הבין הפיקוד המצרי לראשונה את משמעות הצליחה הישראלית אל הגדה המערבית של תעלת־סואץ. ואז, כשהוטל עליו להגן על ארצו, שינה חיל־האויר המצרי את אורחותיו והיה לנועז ועיקש יותר בתקיפותיו. שוב התחוללו קרבות־אויר נוסח מלחמת העולם השניה, כשלעתים היו באויר בעת ובעונה אחת חמשים־ששים מטוסים, אולם עדיין היתה יד הטייסים הישראלים על העליונה. בכל המלחמה לא הצליחו המצרים להפיל אלא חמשה מטוסים ישראלים בקרבות־אויר, לעומת 172 מטוסים מצרים שהופלו באותה דרך. בסך הכל הופלו אפוא בקרבות אויר 334 מטוסים ערביים כנגד חמשה מטוסים ישראליים (במלחמת ששת הימים הופלו בקרבות־אויר חמשים מטוסים ערביים ועשרה ישראלים).

קרבות־האויר ניטשו כאשר חיל־האויר הישראלי זכה ליותר חופש־תימרון. ככל שיותר־ויותר סוללות־טילים הושמדו או נוטרלו על הגדה המערבית על־ידי כוחות־הקרקע הישראלים המתקדמים. למרות עוצמתו המאיימת של נשק־הטילים, גם חיל־האויר הישראלי נטל חלק בכירסום המערך. מכלל 55 עד 60 סוללות־טילים שהיו למצרים באיזור־החזית ב־6 באוקטובר, הושמדו או נפגעו כארבעים – 28 מהם בהתקפות חיל־האויר ו־12 על־ידי כוחות־הקרקע. ב־9, ב־10 וב־12 באוקטובר חזר חיל־האויר ותקף את חמשת סוללות־הטילים שבגיזרת פורט־סעיד וב־13 בחודש כבר היתה העיר חשופה מכל הגנה אנטי־אוירית ונותרה כך עד תום־המלחמה. תקיפות־אויר חוזרות־ונשנות על תשע סוללות־הטילים שבאיזור קנטרה הותירו אף גיזרה זו, מן ה־14 באוקטובר ואילך, “נקיה” מטילים. מאז ה־21 באוקטובר היו מרבית שטחי ההתפרסות של הארמיה השניה, כל גיזרת הארמיה השלישית על גדה המזרחית וכל איזור מפרץ־סואץ עד ראס־עדביה, מטוהרות מטילים. לאחר שהתפתח המאמץ העיקרי הישראלי ממערב־לתעלה, הוטלו לשם רוב כוחות צה"ל והכוחות שנותרו נוכח הארמיות השניה והשלישית ממזרח־לתעלה היו דלים מכדי לנצל את העובדה שראש־הגשר המצרי נותר ללא הגנת־טילים. אך חיל־האויר הישראלי נע כחפצו על פני חלק גדול משדה־הקרב וקיים לחץ בלתי־פוסק על חילות־האויר הערביים.

ככל חילות צה"ל, גם חיל־האויר נכנס למלחמה שלא־כמתוכנן ונאלץ ללחום בתנאים נחותים מאד ולהתמודד – לראשונה בעולם – במערכות מתקדמות של טילי קרקע־אויר אשר יאפיינו את מלחמות־העתיד. בכל זאת מילא חיל־האויר תפקיד חיוני בלחימה. כשחרגו כוחות־הקרקע המצריים מתחום ההגנה של “מטריית־הטילים” שלהם – כפי שאירע כאשר טור שריון שלהם נע דרומה, לעבר אבו־רודס ־ היה חיל האויר גורם מכריע בהשמדתם. ואילו בקצה האחר של קו־החזית קיים חיל־האויר לחץ בלתי־פוסק על פורט־סעיד ופורט־פואד וגונן בכך על מעוז “בודפשט”. חיל־האויר אף תרם תרומה חשובה להגנת שארם־אל־שייך, ביירטו את צי־המסוקים שנשא את כוחות־הקומנדו המצריים, ושמי־ישראל נשארו “נקיים” במשך כל המלחמה. אף לא פצצה אחת לא נפלה על ישראל; אף לא מטרה אחת בישראל לא נפגעה והתשתית של חיל־האויר נשארה שלמה.

לשמירה על העליונות האוירית היו אף משמעויות פוליטיות. המלך חוסיין הסביר לעמיתיו הערבים, שאחד השיקולים המכריעים באי־נכונותו להטיל את צבאו להתקפה על שטח ישראל, הוא שליטת חיל־האויר הישראלי על השמים מעל לשדות־הקרב הפוטנציאליים.

על פי נתונים שהתפרסמו, פתחו הערבים במלחמה כשלרשותם 800 מטוסים־של־הקו־הראשון ועדיפות מספרית באויר של 1:3. בנוסף לכך קיבלו בהמשך המלחמה תגבורות ממדינות ערביות אחרות, שהסתכמו בעוד 172 מטוסים (109 נשלחו לסוריה ו־63 למצרים). כלל אבידות הסורים והמצרים הגיע ל־514 מטוסים, אשר 58 מהם הופלו בידי כוחותיהם. לישראל אבדו 102 מטוסים, מהם, לדברי משה דיין אבדו 50 מטוסים בשלשת הימים הראשונים של המלחמה.

מרבית האבידות הישראליות נגרמו על ידי טילים ואש־נ"מ קונבנציונלית, בעיקר תוך־כדי ביצוע משימות סיוע־צמוד. נתונים שפורסמו מעידים, כי במלחמת־יום־הכיפורים ביצע חיל־האויר הישראלי מספר גיחות הגדול פי־ארבעה משביצע ב־1967. ועם זאת מוכיח מספר האבידות, שעל־אף שהפעם פעל חיל־האויר בתוך מרחב ההגנה האוירית וטווח־הטילים של האויב, היה קצב שחיקתו במלחמת־יום־הכיפורים נמוך־ יחסית מזה של מלחמת־ששת־הימים.

הלחימה באויר הפכה למערכה מורכבת ומתוחכמת ביותר. עם זאת, בכל אותם תחומים שבהם מכריעה היכולת וכוח השיפוט של האדם – כמו בקרבות־אויר – שמר חיל־האויר הישראלי על עליונותו. בניגוד לרושם שנוצר בעולם, מוכיחים הנתונים שעל אף הטילים השיג חיל־האויר הישראלי הישגים רבי־ממדים. ברור שהדור החדש של כלי־נשק־המופעלים־מן־האויר־וממרחק וטילי קרקע־קרקע טקטיים שיאפשרו תקיפה של סוללות טילי־הנ“מ מחוץ לטווח־טילים אלו, יחוללו שינוי מכריע בתנאי מלחמת־העתיד. טילי קרקע־אויר ילכו ויתבססו יותר ויותר על מיתקני־שיגור ניידים, דוגמת ה”סאם 6“, ה”קרוטאל" הצרפתי וה“רולאן” הצרפתי־גרמני.

ללא ספק נתנה מלחמת־יום־הכיפורים דחף נוסף לפיתוח של מערכות־נשק נגד־טילי המופעלות־מרחוק – ועתה יפותחו מערכות־הגנה מפניהם. המלחמה היוותה שדה־ניסויים חשוב, שרבים ילמדו לקח ממנה. למרות ההצלחה בה עמד חיל־האויר הישראלי בפני הטילים, אין־ספק שיהיה צורך לבחון־מחדש רבות מן התפיסות המקובלות לגבי הלוחמה־באויר. תפקידו של המטוס במלחמה השתנה ויהיה צורך לפתח שימושים חדשים ואסטרטגיות חדשות לכוח־האויר. במידה מסויימת תפחת השפעתו של כוח־האויר ומשקלו בשדה־הקרב יצטמצם, בהשוואה לעבר, התרבותם של קנים קלים וניידים לשיגור טילים באיזור־החזית פירושה, שסיוע צמוד יהפך לתופע חריג במלחמות־העתיד וחיל־האויר יצטרך להתרכז במשימה של בידוד שדה־הקרב, קיום עליונות־באויר והשמדת כוחות־אויב בשדה־הקרב ובסמוך לו.

מלחמת־ששת־הימים לא היתה “מלחמה טובה”, מבחינתו של חיל הים הישראלי. הפיקוד הישראלי היה מודע היטב לכך שציודו של חיל־הים אינו מספיק ואינו יכול לספק מענה על האתגר מצד הצי המצרי, אחד הציים המקומיים הגדולים ביותר בים־התיכון. במלחמת־ששת־הימים היו בידי הצי הישראלי התשובות הנכונות – אך עדיין ללא האפשרות להפעילן. ספינות־טילים שתוכננו במיוחד נמצאו בשלב־בניה, במספנות שרבורג, אולם אף אחת מהן עדיין לא סופקה.

מבחינות רבות היה חיל־הים ה“לכלוכית” של צה"ל. זו היתה תוצאה מן ההנחה הבסיסית, שכל מלחמה אשר תתלקח בין ישראל והערבים חייבת להיות קצרה ועל כן ניתן להשיג הכרעה בה רק בקרבות־קרקע, בסיוע של עליונות אוירית. איש אף לא העלה על דעתו, שישראל תצטרך לחשוב במונחים של מלחמה ימית ממושכת, כולל הגנה על שיירות צי־סוחר.

מאידך, הנשיא נאצר ניגש מראשית שלטונו להקים כוח ימי – בפרט מאז הובטחה לו תמיכה צבאית סובייטית. אך כאשר באים לבחון את התפתחותו של הצי המצרי (אשר הפך במרוצת השנים לאחד הגדולים ביותר מבין ציי המדינות השוכנות לחופיו של הים התיכון), אין לשכוח את העובדה שנאצר היה אחוז בולמוס של הסכנה אשר, כך האמין, נשקפת למצרים מנוכחותם בים התיכון של ציי־המערב, הוא חי בחשש ובחשד מתמיד מפני המערב והאמין בקיומו של איזשהו הסכם סודי בין ישראל לבין המערב, הנותן ערובות להגנת חופי־ישראל. הסובייטים שמחו לספק לו ספינות גדולות – כמשחתות מדגם “סקורי” וצוללות מהלכות־אוקיאנוסים – לא משום שהיו להם אשליות כל־שהן בדבר היכולת הימית של המצרים, אלא משום שהבינו כי אספקתן תאלץ את המצרים לבנות תשתית לעיגון־ולאחזקה של ספינות מסדר־גודל זה. כך הבטיחו לצי הסובייטי מעגן במצרים, שיהיה מצוייד בכל הדרוש למתן שירותי־אספקה־ותחזוקה של ספינות סובייטיות.

המצרים פיתחו אפוא צי, שאיזונו הוכתב על־ידי שיקולים אסטרטגיים, כפי שראום ־ עד 1967. הצי מנה אז גם מספר ניכר של ספינות־נחיתה והם ניהלו מו"מ על רכישת משחתות טילים.

ואז באה מלחמת־ששת־הימים והחישה משבר בצי המצרי. ציי המערב נוטרלו על־ידי נוכחותו של הצי הסובייטי ה־5 באגן הים־התיכון ואילו הסכנה מצד ישראל לא התממשה. הנה כי כן, איבד הצי את עדיפותו במערך הכוחות המזויינים המצריים. תכנית פיתוחו צומצמה, ציוד שאבד – לא שוקם ועד שנת 1971/2 לא תוגבר הצי המצרי במאום. אולם אז התגלה כי בינתיים הקימה לה ישראל בחשאי כוח ימי מאוזן.

שלא ככוחות הקרקע והאויר של צה"ל, הצי הישראלי – שלא הצטיין במיוחד במלחמת־ששת־הימים ־ ספג שתי מהלומות טרגיות לאחריה: הוא איבד את המשחתת “אילת”, אשר טובעה בהתקפת־טילים מול פורט־סעיד, ואת הצוללת “דקר”, אשר אבדה על כל צוותה במזרח־הים־התיכון, בדרכה מבריטניה לישראל. לאור אבידות אלו הוחל בהקמתו של צי חדש לחלוטין.

עד דצמבר 1969 הגיעו לישראל כל 12 “ספינות שרבורג”, וכאן חומשו בטילים מתוצרת ישראל. הצי הישראלי החל לפתח דוקטרינות משלו ולהתכונן למלחמה הבאה. מבחינות רבות היה הצי – האלמנט היחיד בצה"ל אשר התכונן למלחמה הבאה, מבלי להיות מושפע על־ידי המלחמה הקודמת.

טילי “גבריאל”, בעלי הטווח של כ־20 קילומטרים, פותחו בישראל כתשובה למשחתות שבצי המצרי ובמיוחד כתשובה לתותחים בעלי הקוטר של 5 אינטשים והטווח של 16,000 מטרים, שהוצבו על המשחתות הסובייטיות מדגם “סקורי”. אולם היה צורך לפתח טקטיקות גם נגד טילי ה“סטיקס” הסובייטים, בעלי הטווח של כ־50 ק"מ. הפתרון הישראלי לבעיה זו נמצא על־ידי פיתוח אינטנסיבי בשלשה שטחים: לוחמה אלקטרונית, כושר־תימרון של הספינות הישראליות ויכולת הצי לשגר את טיליו תוך־כדי התקרבות אל האויב. בנוסף לכך החליט חיל־הים הישראלי לבנות בישראל ספינות אשר יותאמו לתנאי הזירה בה יפעלו. הן הים־התיכון והן הים־האדום תובעים כושר־פעולה בטווחים העולים על אלו של “ספינות שרבורג”. ואמנם, בספינות מתוצרת ישראל הוכפל טווח־השיוט וכמעט־הוכפל כוח־האש. כן פותח סוג מיוחד של ספינות־סיור, לפעילות כנגד המחבלים הפלשתינאים ולשיוט במפרץ־סואץ.

ככל שגדל הצי הישראלי, המתבסס על ספינות־טילים, הבין הפיקוד הימי המצרי שהופעת טילי ים־ים מחייבת שינוי רדיקלי בטקטיקות ובתכנון שלו. בשנת 1971/72 מצא חיל־הים המצרי את עצמו, עם 12 ספינות־טילים מדגם “אוסה” ועוד מספר ספינות־טילים מדגם “קומאר”, מול צי ישראלי שלו 12 ספינות־טילים מודרניות. יתר על־כן, לצי המצרי היו לא־מעט בעיות עם טילי ה“סטיקס”. אלו פותחו בברה"מ בסוף שנות ה־50' כנשק שנועד לפעול נגד כוחות־משימה אמריקאים, ובהם ספינות מסדר־גודל של משחתת ומעלה. והמצרים חששו שהטילים לא יהיו כה יעילים נגד מטרות קטנות וחמקמקות יותר, כמו ספינות־הטילים הישראליות. ואמנם, ב־30 במאי 1970 התאמת חשש זה, כאשר המצרים תקפו בארבעה טילים סירת־דייג ישראלית שפרסה את רשתותיה מול ימת ברדוויל, על חוף־סיני. אף לא אחד מן הטילים לא פגע בסירת־הדייג (אשר בכל־זאת טובעה, בשל ההתפוצצות במים, סמוך לה, של אחד הטילים).

עם גבור דאגתם ליעילות הטילים, החלו המצרים לאלתר, ואפילו התקינו על ספינות־הטורפדו שלהם משגרי־רקטות בעלי טווח של 20 ק"מ.

בחודש שלפני מלחמת־יום־הכיפורים חלו אך־מעט מאד שינויים בהתפרסות של חיל הים המצרי; ברם, היו די תנועות עד כדי לעורר את חשד המודיעין הימי הישראלי וב־30 בספטמבר הגיע הקצין הבכיר במודיעין של חיל הים למסקנה שהמלחמה קרובה. מצב־חירום הוכרז בחיל־הים החל מן ה־1 באוקטובר, אך כאשר נרמז מאגף־המודיעין במטכ“ל כי זהו צעד מוגזם, בוטל מצב־החירום. ברם, למרות השקט היחסי ששרר במטכ”ל, החליט מפקד חיל־הים, האלוף תלם, לקיים בחילו דרגת כוננות גבוהה מן הרגיל. ב־5 בבוקר, ה־6 באוקטובר, היו כל ספינות־החיל פרוסות לפעולה, הן נגד הצי הסורי והן נגד הצי המצרי.

ערב המלחמה יצא כוח של צוללות מצריות אל לב הים־התיכון והתמקם ממזרח־לכרתים. כל המלחמה הן שוטטו בים, מבלי לגרום נזק. כאשר, בשלב האחרון של המלחמה, החלו המיבצעים הישראליים לסכן את מצרים, הוחזר חלק מכוח־הצוללות כדי להגן על חופי מצרים. סך כל מיבצעי הצוללות המצריות היה, טיבוען של שתי ספינות־משא יווניות, האחת – מצפון לאלכסנדריה והאחרת הרחק יותר, מערבה.

על אף העובדה שלצי הסורי ניתנה עדיפות נמוכה בין הכוחות המזויינים של סוריה, הנה בשנים שקדמו למלחמה החלו הרוסים לספק לו ספינות־טילים מדגם “אוסה”. האיום שהיוו ספינות אלו, ביחד עם עובדת פגיעותו הרבה של חוף־סוריה, שכה מרובות בו המטרות האסטרטגיות, שיכנעו את האלוף תלם לייעד כוח משימה מיוחד להתמודדות עם הצי הסורי.

בהחל המלחמה נמצא עיקרו של הצי המצרי בים־התיכון וכלל 12 ספינות טילים מדגם “אוסה”, עשר צוללות, שש ספינות־טורפדו מדגם מתקדם וכן שלש משחתות ושתי פריגטות, מספר שולות־מוקשים, ספינות־סיור ואחת־עשרה ספינות־נחיתה. הצי הסורי מנה תשע ספינות־טילים (שלש מדגם “אוסה” ושש מדגם “קומאר”). אחת־עשרה ספינות טורפדו ושתי שולות־מוקשים. כנגד כוח זה נערכו 14 ספינותי טילים ישראליות.

בליל ה־7/6 באוקטובר 1973 הפליג כוח בן חמשה סטי"לים ישראלים אל תוך החשיכה לפטרל את החוף הסורי, המרוחק כ־200 מילין מבסיסם. תוך־כדי התנועה צפונה, ובחלוף השייטת על פני חוף לבנון ובהתקרבה למים הסוריים מול קפריסין, זוהתה ספינת טורפדו סורית מצפון. השעה היתה 22.28. הישראלים “סגרו טווחים” ואילו הספינה הסורית נסוגה במלוא מהירותה אל עבר החוף הסורי, נפתחה אש ובקרב שהתפתח טובעה הספינה הסורית.

עתה סבה השייטת הישראלית מזרחה והחלה לסרוק את הים אל־עבר לטקיה, כשהיא מתפצלת לשני כוחות, צפוני ודרומי. בכוח הדרומי נכללה אח“י “רשף”. ספינת־הטילים הראשונה שתוכננה, נבנתה והוכנסה לשירות בישראל. בהתקרב הכוח אל החוף, נתגלתה שולת־מוקשים ו”רשף" שיגרה לעברה טילים – וטיבעתה. עתה נתגלו שלש ספינות־טילים סוריות, רובצות במארב מדרום לשולת־המוקשים. הסתבר שספינת־הטורפדו שימשה כזקיף, להזעיק על התקרבות הישראלים ואילו שולת המוקשים – פתיון. הכוח הסורי התפרס לתקוף את הכוח הישראלי מן האגף, בעוד זה מתעסק בשולת־המוקשים. הספינות הישראליות סבו דרומה ואסרו קרב על הספינות הסוריות, אשר שילחו מטח של טילים בישראלים המתקרבים. הקרב ניטש החל משעה 23.35, כשמטחי־טילים נורים תחילה על־ידי הצד האחד, אחר – על־ידי הצד האחר ושני הצדדים מתמרנים במיטב יכולתם לחמוק מפני הטילים. תוך עשרים־וחמש דקות, ושלש הספינות הסוריות, שלטיליהן טווח גדול משל הישראליות, צללו במצולות. קרב לטקיה, קרב־הטילים הימי הראשון בהיסטוריה, הסתיים מבלי אפילו אבידה אחת לישראלים.

באותו ליל ה־7/6 באוקטובר קרב כוח אחר של ספינות־טילים אל איזור פורט־סעיד. המצרים שילחו שם ספינות־טורפדו חמושות במשגרי־רקיטות, לפעול נגד כוחות־קרקע ישראליים. כאשר נגלו הספינות הישראליות, פנו המצרים לסגת. הספינות הישראליות סגרו עליהן, אך היה זה מטוס ישראלי שהטביע הפעם ספינה מצרית.

הכוחות הימיים הישראליים התמידו בפעולות־התקיפה שלהם ולילה אחר לילה קרבו אל חופי מצרים וסוריה ואילצו את שתי המדינות כאחד לרתק כוחות גדולים־יחסית, של שריון וארטילריה, להגנת־החופים. (על החוף הסורי התפרסה במשימות־הגנה חטיבת שריון סורית שלמה).

הקרב הימי המשמעותי השני, קרב דמייטה־בלטין, ניטש בליל ה־9/8 באוקטובר כוח שמנה שש ספינות־טילים ישראליות קרב אל החוף המצרי, להפגיז מיתקנים צבאיים ותותחי־חוף באיזור דמייטה. בדיוק בחצות נתקלו בארבע ספינות־טילים מצריות, אשר פתחו באש־טילים, כאשר עוד נמצאו מחוץ לטווח הישראלים. אלו עטו קדימה במלוא־המהירות, ובראות המצרים את הספינות הישראליות מתקרבות, על־אף הטילים, החלו לסגת. שלש מן הספינות הישראליות שיגרו את טיליהן וארבעים־וחמש דקות לאחר שהחל הקרב, היו שלש ספינות מצריות על קרקע הים. הרביעית נעלמה מחוץ לטווח.

תחושה חדשה של בטחון, העזה וגאוות־חיל מילאה את חיל־הים הישראלי, אשר הגביר את הטרדת ציי האויב וחופיו ביתר תעוזה ויוזמה. בליל ה־ 11/10 באוקטובר תקפה שייטת־סטי“לים את מינט־אל־ביידה, נמל צבאי סורי ליד לטקיה, וכן את חוות מיכלי־הנפט בבניאס. בקרב שהתחולל, ושבו נתקלו הספינות הישראליות באש מרוכזת של תותחי חוף מכווני־מכ”ם בקוטר 100 ו־130 מ“מ, נפגעו שתי ספינות־טילים סוריות והועלו על שרטונות כדי להינצל מטביעה. אותו לילה תקפו סטי”לים ישראלים גם את נמל תרסוס, אף הוא בסוריה, ואת חוות־המיכלים שמצפון לו. שוב נתקל הכוח התוקף באש כבדה מאד של תותחי־חוף ואף כאן נפגעו שתי ספינות־טילים סוריות בטילים הישראלים. מרבית מיכלי־הנפט בחווה הועלו באש.

היוזמה, התעוזה והברק אשר בהתקפות הישראליות השפיעו את השפעתם על ציי מצרים וסוריה. בשלב הראשון של המלחמה עוד חרגו הסורים מתוך נמליהם לאסור מלחמה על־פני הים בספינות הישראליות. והצי המצרי אף הפליג לתקוף מטרות על החוף שבשליטת ישראל. שלב זה נמשך שלשה לילות, עד לקרב־דמייטה. בשלב השני נקטו הציים הערביים בתכסיס של יציאה ממחסה־הנמל, ירי חפוז של טיליהם ונסיגה מהירה אל תוך הנמל, שם ביקשו מסתור מאחורי שוברי הגלים ובצד ספינות־הסוחר העוגנות.

משגבר הלחץ הישראלי עברו הציים הערביים לשלב השלישי, בו השתדלו לירות את טיליהם מפתח־הנמל, אף מבלי לצאת אל הים הפתוח, ותוך הסתמכות על הריכוז הכבד מאד של אש תותחי־החוף, ואש תותחי־הטנקים שעל החוף. בליל ה־ 14/13 באוקטובר הפגיז כוח ישראל את דמייטה, ללא כל תגובה מצד הצי המצרי. וכן גם בליל ה־ 20/19, כאשר הכוח הישראלי הפגיז את איזור דמייטה־בלטין וספינותיו שוטטו להן לאורך החוף, בדלתה של הנילוס, באין מפריע. בליל ה־ 22/21 באוקטובר קרב כוח של סטי“לים ישראלים אל אבוקיר הסמוכה לאלכסנדריה וטיבע שתי ספינות מכ”ם ואסף מן המים מספר שבויים. אחר ירה הכוח ופגע בטילים בתחנת מכ"ם על החוף. רק אז שיגרו המצרים לעומתם מספר טילי חוף־ים, אך לא פגעו. ככל שגברו ההתקפות של חיל־הים הישראלי, כן רפתה התגובה הערבית. מיבצעי חיל־הים כללו גם פשיטות של הקומנדו הימי הישראלי על מטרות בנמלי־מצרים. כדי להתגונן מחדירות אנשי־הצפרדע הישראלים, הפעילו המצרים אלפי מטעני־נפץ תת־מימיים בנמליהם מדי־לילה. מיבצעי הקומנדו הימי גרמו לאובדן נחתות־טנקים, ספינת־טילים וספינת־טורפדו בנמל פורט־סעיד.

בים־סוף הטילו המצרים עם פרוץ־המלחמה מצור ימי מקו־הרוחב ה־23 – צפונה. עוד לפני המלחמה הציבו בנמל עדן שתי משחתות מדגם “סקורי” ומספר ספינות־עזר. שתי צוללות התמקמו בפורט־סודן ובבוקר ה־7 באוקטובר, באור יום מלא, תקפו מיכלית־נפט בדרכה לישראל, ירו בה שלש טורפדות – אולם החטיאו את המטרה. צפונית יותר, במפרץ־סואץ, נקטו המצרים פעולה כדי לקטוע את נתיב־השיט מאבו־רודס לאילת, שבו הסיעו מיכליות חכורות את הנפט מסיני לישראל. מיד עם תחילת פעולות־האיבה הם תקפו בספינות־צי ובאנשי־קומנדו־מוסעים־במסוקים את חוף־סיני שבמפרץ־סואץ. ספינות־טילים וספינות־תותחים, אשר הפליגו מן הבסיס הימי המצרי בגרדקה, קרבו לראס־מוחמד ולשארם־אל־שייך והעסיקו מטרות־חוף וספינות ישראליות. אנשי־קומנדו הונחתו ממסוקים בקנה־מידה גדול על הדרך דרומה ובתוך סיני, כדי למנוע בעד תגבורות ישראליות מלנוע לעבר־החוף. בנוסף לכל אלו רוכז במעגנים ובנמלי־הדייגים שבמפרץ־סואץ צי גדול של ספינות קטנות, שנועד להעביר תגבורות ואספקה מעבר למפרץ, עבור חיל־השריון המצרי המתקדם. בלילה הראשון למלחמה נתגלה ריכוז־סירות כזה במפרץ מרסה־טלאמאט, מדרום לראס־זעפרנה. שתי סירות־סיור ישראליות, חמושות בתותחי 20 מ"מ, השמידו חלק מצי זה אשר כבר היה נכון להפליג לאבו־רודס עם אנשי־קומנדו. ההתקפה הישראלית חוללה מהומה והמיבצע המצרי נשבר בטרם הספיק להתפתח.

במספר מקרים מימשו הספינות המצריות את כוונות־התקיפה שלהן על חוף־סיני, אולם התפתח לחץ ישראלי ותוך מספר ימים היה הצי הישראלי בשליטה מלאה על מפרץ־סואץ. בליל ה־9/8 באוקטובר ניטש קרב סמוך לראס־סאדאת שעל החוף המצרי וספינת פטרול מצרית, מסוג “דה קסטרו”, טובעה על אף שזכתה לסיוע עז מצד תותחי־חוף־מכווני־מכ“ם בעלי קוטר 130 מ”מ. חמשה לילות לאחר־מכן חדר כוח שמנה חמש ספינות־סיור ישראליות למעגן בראס־גארב, שם התרכזו כחמשים ספינות קטנות לקראת צליחת־המפרץ. במהומה שהשתררה טובעו 19 ספינות־דייג חמושות, בירי־מקרוב. הקומנדו הימי הישראלי היה כה פעיל בפשיטותיו על הבסיס הימי בגרדקה, שלקראת סוף המלחמה פונה נמל זה כליל על־ידי הצי המצרי.

במשך המלחמה התמקדה תשומת־לב העולם על המצור שהטילו המצרים על מיצרי באב־אל־מנדב. למעשה גרם מצור זה למצור־נגדי מצד הכוחות הישראליים, שהתבססו על שארם־אל־שייך ועל חוף־סיני במפרץ סואץ; השפעת מצור־נגדי זה על כלכלת־מצרים היתה גדולה מאשר מקובל לחשוב. שדה־מורגן שבמפרץ־סואץ ושדות־הנפט שעל החוף המצרי מפיקים כשמונה מיליון טונות נפט בשנה (מתוך תפוקה כוללת של מצרים, של כעשרה מיליון טונות). חלק מתפוקה זו מיוצא, ומספק למצרים כ־20% מכל הכנסותיה במטבע זר, המותר נשלח אל פי־ הצינור אשר בראס־סאדאת ונשאב משם לקאהיר, כדי להתפצות על הנפט שאבד לה כתוצאה ממצב־המלחמה במפרץ סואץ, נאלצה מצרים לבקש נפט מסעודיה ולוב – ואלו לא־תמיד נענו, וכשנענו – נזקף מחיר הנפט לחובתה של מצרים. במלים אחרות, מצרים נאלצה לשלם עבור נפט אשר נמצא על אדמת מצרים וניתן לנצלו לוּ אך יפסק מצב־המלחמה בים־סוף. זאת ועוד, נמלי מפרץ־סואץ הינם המוצא של מצרים אל מזרח־אפריקה ואסיה, לא פחות משאילת היא כזו ־ מבחינתה של ישראל. ישראל יכלה להפעיל איום כלכלי על מצרים כיוון שיכלה לנוע באורח חפשי במפרץ־סואץ – תודות למאחזיה על חוף־סיני ובעיקר בשארם־אל־שייך – עובדה שלעתים קרובות נוטים להתעלם ממנה אלו הטוענים כי המצור המצרי במיצרי באב־אל־מנדב מבטל את הערך ההגנתי של הנוכחות בשארם־אל־שייך, לו טוענת ישראל.

מתכנני הצי הישראלי השקיעו מחשבה מרובה לבעיה הימית של ישראל והצליחו לרכז את מכסימום כוח־האש שניתן להעלות על הדעת בספינה קטנה, עם צוות של כארבעים איש, הוכיח הסטי"ל הישראלי את עצמו ככלי בעל עוצמת־אש הגדולה מזו של משחתת, שצוותה מונה 220 איש. הצי הישראלי המהיר, הקומפקטי וקשוח־האגרוף, אשר הופיע בזירה לפתע, הפתיע את ציי־ערב הפתעה גמורה. את יעילותו ניתן למדוד מן העובדה, שבמלחמה כולה הסתכמו אבידות חיל־הים הישראלי בשלשה שנהרגו ועשרים־וארבעה שנפצעו בים. אף לא ספינה ישראלית אחת לא טובעה, למרות העובדה שציי מצרים וסוריה ירו כ־52 טילים על מטרות ישראליות בים. מנגד, נזקפו לזכות חיל־הים טיבוע ודאי (שאינו כולל ספינות־אויב אשר ניזוקו אך תוקנו לאחר־מכן) של 19 ספינות־אויב ובתוכן עשר ספינות־טילים. במשך כל המלחמה נשארו נתיבי־השיט מישראל ואליה פתוחים – על אף פעילות־הפיטרול של יחידות־צי מצריות – והצי הישראלי הקטן שלט שליטה מלאה הן בים־התיכון והן במפרץ־סואץ.

לקרבות הימיים במלחמת־יום־הכיפורים לא נודעה השפעה מכרעת על תוצאות־המלחמה. התפיסה האסטרטגית הישראלית הבסיסית הניחה זאת מראש. אך המלחמה הימית הקטנה במזרח־התיכון העניקה למהנדסי־הציים ומתכנניהם הזדמנות להציץ מקרוב על המלחמה־בים בעתיד. מדינות שצייהן פועלים בימים סגורים כים־התיכון, תצטרכנה להתבסס בעתיד על ספינות־טילים מהירות וקומפקטיות וכן על צוללות. אופי הלחימה בשטחים מוגבלים מחייב שימת דגשים על איכות, יותר מאשר על כמות. ציים בעלי אופי קונבנציונלי ישארו כנחלה בלעדית של המעצמות הגדולות, שכוחותיהן נדרשים לפעול באוקיאנוסים. כל היתר יצטרכו להתמקד בפיתוח כוחות־חופים שיותאמו לדרישות של ימים סגורים. נסיון מלחמת־יום־הכיפורים מוכיח שהלוחמה־בים נכנסה לעידן חדש.

 

פרק 19: לקחים ומסקנות    🔗

המישגה היסודי של הישראלים במלחמת־יום־הכיפורים צמח, באורח פרדוקסלי, מתוך נצחונם במלחמת־ששת־הימים. העובדה שבאותה מלחמה התקיף צה“ל צבא מצרי אשר התפרס בחפזון־יחסי, לא זכתה מעולם להערכה מספקת. אי־לכך יצאו המפקדים הישראליים ממלחמת־ששת־הימים כשהם חדורים הרגשה ש”הטנק (והמטוס) מסוגל לכל" וכך בנו את צה"ל, בחוסר־איזון מסוים.

ואילו המצרים הבינו, בעקבות אותה המלחמה, שהמשימה אשר לפניהם היא לנטרל את הטנק, לנטרל את המטוס ולגרום להאטת הקצב שבו יוכל צה“ל להפעיל את מילואיו, במלחמה הבאה. הפתרונות שמצאו לכך היו – “מטריית־הטילים”, המאסה המרוכזת של כלי־נשק אנטי־טנקיים והפתעה אסטרטגית, אשר תכפה על צה”ל תגובת טיפין־טיפין. הישראלים לא בנו את צבאם כתשובה לתפיסת־האויב; הם התעלמו ממנה ודבקו בתפיסה משל־עצמם, אשר התבססה על נסיון המלחמה הקודמת. כך, למשל, נותרו יחידות־השריון ללא אלמנטים־של־סיוע, כמו חי“ר ומרגמות. מאחר והזחל”מים שהיו בשימוש במלחמת־ששת־הימים התגלו אז כבלתי־מספיקים מבחינת עבירותם־במדבר, ולא הצליחו לנוע בקצב־הטנקים, התפתחה נטיה בשריון לוותר על שיתוף החי“ר בתכנונים. התוצאה – בעוד חיל־הרגלים היה חלק בלתי־נפרד ממערכת־ההגנה המצרית, הסתער השריון הישראלי על מערכים־מוגנים מצריים כשאינו נעזר בחי”ר, וללא סיוע מרגמות – דבר שלעתים עלה במחיר יקר. חיל־הרגלים הישראלי נעדר ניידות, ונשקו (מלבד יוצאים־מהכלל מעטים) נפל בהרבה מן הציוד הסובייטי. היכולת האנטי־טנקית שלו צומצמה באורח דרסטי בגלל ההנחה שאומצה על־ידי צה"ל, לפיה המענה היעיל ביותר לטנק הוא – טנק.

יתר על־כן, לאחר שבמשך שנים סבלו מנחיתות לעומת צה“ל בכל האמור בלחימת־לילה, ניצלו הצבאות הערבים את כל הישגי הקידמה הטכנולוגית כדי לצייד את צבאותיהם ולשפר את כושרם בתחום זה. מאחר והחשיבה הישראלית שמה את הדגש על הטנק ועל המטוס – כלי־נשק שאינם אידיאליים בתנאי־חשיכה ־ הוזנח נושא הלוחמה־הלילית, אחד השטחים בהם הצטיין צה”ל בעבר, ומלבד מספר יוצאים־מן־הכלל לא השיגה ישראל במלחמה האחרונה הישגים ראויים־לציון בקרבות־לילה. את המחסור בציוד ללוחמת־לילה ניתן אולי להסביר במחסור בתקציב. אך בכך לא ניתן להסביר את היעדר־המודעות בצבא לנושא לוחמת־הלילה ואת השימוש הבלתי־מספיק שנעשה בצנחנים ויחידות־הקומנדו המעולות, כדי לפתור בעיות שבדיעבד נתבע השריון לפתרן. דוגמה קלאסית היא – אי־הצלחתה של חטיבה 7 לכבוש את תל־שאמס בהתקפה חזיתית בה נפלו קרבנות, בעוד שאותו יעד נכבש בליל־המחרת על־ידי גדוד צנחנים, שאבידותיו הסתכמו בארבעה פצועים.

לקחי המלחמה מחייבים את הפיכת כוחות־היבשה לצוות־קרב בין־זרועי גדול, הנשלט ממפקדה אחת. נראה, כי יש להקים שני סוגים של צוותים, כשבסוג האחד יהווה השריון את הגורם המכריע ובאחר – חיל־הרגלים.

התגלה מחדל אף בניצולו של המידע שהיה קיים אודות טיל ה“סאגר” הנגד־טנקי לצורך הפקת לקחים מיבצעיים ומינהליים. דוגמה חמורה ביותר למחדל זה ניתן למצוא בעובדה, שתכנית־התקפה, הדומה־בכל לתכנית אותה ביצעו המצרים ב־6 באוקטובר, היתה בידי המודיעין הישראלי, אך שום מסקנות לא הוסקו מחומר זה, בתחום התיכנון או בתחום המיבצעי. האלוף גונן, אלוף פיקוד־הדרום, עתיד לטעון כי לא ידע דבר על קיומה של תכנית זו.

ושוב – משום שהישראלים שמו דגש חזק כל כך על המטוס, הוזנח התותח. ברגע שמניחים שלא ניתן לסמוך על המטוס שיספק סיוע־צמוד, ממילא מתפתחת הנטיה להישען על הארטילריה. אבל בצה"ל שררה ההנחה שחיל־האויר יפתור את רוב הבעיות של סיוע־צמוד ועל כן לא פותח חיל־התותחנים במידה מספקת; ועוד יותר מכן שרר מחסור חמור במובילים, כך שגם התותחים שנמצאו־בעין לא הגיעו לחזית אלא ביום השלישי והרביעי למלחמה.

המלחמה לימדה לקח נוקב, שעל כוחות־הקרקע להיות מסוגלים לפתור כל בעיה, מבלי להסתמך על חיל־האויר. במונחים של שדה־הקרב פירוש הדבר – ריכוז גדול מאד של נשק ארטילרי, שיאפשר לחיל־האויר לפנות להשגת עליונות באויר ולהתערב בשדה־הקרב רק נגד מטרות נבחרות.

שגיאת תיכנון אחת מוליכה לאחרת. ברור שלא היתה התעלמות מן החשיבות אשר בהסעת טנקים ותותחים לחזית־בסיני. אבל היתה התעלמות מן העובדה שהיסע כזה לא יוכל להתנהל בקצב הנינוח, כמו כאשר יש אתראה מוקדמת מספקת. כתוצאה מכך נאלצו יחידות שלמות לנוע על פני מדינת ישראל כולה, על זחליהן. וכולן הותירו מאחריהן חלק נכבד מן הרכב הזחלי שלהן, שנתגלעו בו ליקויים טכניים. בנוסף לכך, היו צירי־הכביש העיקריים עמוסים יתר־על־המידה ונפקקו בתקופות קריטיות. מדהים להעלות על הדעת, שבכבשם את סיני ב־1967, מצאו בו הישראלים מסילת־ברזל שחצתה את חצי־האי לרוחבו והגיעה עד לתעלת־סואץ. במקום לפתח אותה ולתכנן את ההיסע של עוצבות אל החזית על גבי קרונות שטוחים, נעקרה כל המסילה כדי לספק קורות־ברזל לשכפ“צים במעוזי “קו בר־לב”. מבט חטוף ולא־מומחי על בעיות־התחבורה של ישראל מבחינה בטחונית, מביא אל המסקנה, שישראל חייבת היתה להעניק עדיפות לפיתוח מזורז של מערכת מסילות הברזל, אך משום־מה נשארה זו ה”לכלוכית" של ענף התחבורה הישראלי.

צה"ל לא נבנה באורח מאוזן. השקעות עצומות הושקעו בחיל־האויר ובשריון. אך בשדה נתגלה מחסור בכוח־אש, במרגמות, ביורקי־להבות, בציוד־ללוחמת־לילה ובניידות מספקת.

הצבא הישראלי בנוי במתכונת של חילות, על נאמנויותיהן וקבוצות־הלחץ שלהן ומאבקים על מעמדן בקבוצות־התיכנון השונות. התוצאה היא, שבמקום אשר יהיו כוח קומפקטי והומוגני, כמו חיל־האויר, למשל, בו כל זרוע חייבת להתאים את התפתחותה לזו של הזרועות האחרות – הנה כוחות־היבשה מופעלים באמצעות עשרה חילות, ומכאן מתחייבות עשר פשרות, על כל הרפיון המשתמע מהן.

בניגוד למסקנות החפוזות שראו־אור בעולם מיד לאחר מלחמת־יום־הכיפורים, נשאר הטנק הגורם השליט בשדה־הקרב, אך בתנאי שיהווה חלק מצוות־קרב מתוכנן־היטב, שיהיו בידו התשובות לבעיות המתעוררות במלחמה מודרנית, ובתנאי שהוא יופעל כאגרוף פלדה ולא טיפין־טיפין, כפי שקרה במקרים רבים מדי במלחמה.

התוצאות שהושגו על־ידי טילי־ה“סאגר” הנגד־טנקי במלחמה זו אף אינן מתקרבות להישגים שיוחסו לו בכלי־התקשורת. סקרים שפורסמו מאז המלחמה, מראים שפחות מ־25% מכלל הטנקים של צה“ל שנפגעו, נפגעו בטילי־נ”ט. טיל־הנ“ט איננו נשק חדש. הכוחות הישראלים נתקלו בו כבר במלחמת־ששת־הימים; וכבר אז הבין אלוף רפאל איתן, שנתמנה אחרי המלחמה לקצין צנחנים וחי”ר ראשי, את משמעותו ואימן את אנשיו ללחום בו.

במלחמה זו לא בא חיל־הרגלים הישראלי מספיק לידי ביטוי. הוא הופעל נכונה רק במקרים בודדים. יחידות החי“ר המעולות, כמו הצנחנים, שהגיעו לחזית – הוטלו לקרב בחופזה, באורח מאולתר וללא־הכנה (כדרך שהופעלו, אגב, לעתים גם במלחמת־ששת־הימים), ולא נוצלו במלוא־יכולתם. הטעות הישראלית זוכה להדגשה על־ידי העובדה, שבסיני לחם צה”ל בטנקים לבד נגד חמש דיביזיות חי"ר, כשעל הטנקים מוטל בו־זמנית התפקיד ההגנתי של החזקת קו־ החזית וביצוע התקפות־הנגד. העובדה שאף־על־פי־כן הצליחו השריונאים בהחזקת הקו, אך באה ללמד על ההפעלה הגרועה של הצבאות הערבים.

כשבאים לנתח את גישת ישראל לנושא־ההתקפה מתקבל הרושם שלא ניתנה תשומת לב מספקת לאפשרות של נישה אסטרטגית עקיפה. אורך הגבולות המשותפים לישראל ולערבים הוא כ־ 3,500 ק“מ. מתוך זה רוכזו הצבאות רק בחזית שאורכה כ־400 ק”מ. נעשה אך מאמץ מועט ליצור אפשרויות לעקיפת ריכוז זה ובכך לאלץ את האויב לפזר את כוחותיו. במלים אחרות, יש לעשות כל מאמץ כדי להקנות לחילות גיוון וניידות מכסימליים. 80% מעוצמת הצבא המצרי רוכזה בגיזרת־התעלה במשימות הגנה־והתקפה. התשובה למצב זה חייבת להיות גישה מיבצעית עקיפה. טעות היא מצד צה"ל לתקוף דוקא מערכי־אויב מוגנים־היטב. החשיבות של אילוץ האויב לתקוף את מערך־ההגנה המבוצר־היטב שלך, הופנה בקרב שהתנהל ב־14 באוקטובר.

רבים מן המפקדים הישראליים ציינו את השיפור שחל בכושר־הלחימה של החייל הערבי ובפרט של איש החי“ר המצרי. בשל המהירות בה הושגו בעבר נצחונות־צה”ל, ובשל ממדי נצחונות אלו, השתרשו אי־אלו תפיסות מוטעות באשר ליכולתו של החייל הערבי. כללית, היה הפיקוד הגבוה (אולי, עם יוצא מן הכלל אחד: צבא ירדן) גרוע, אך יהיה זה מוטעה לומר שהחייל הערבי לא היטיב להילחם בעבר. הוא לא הצטיין בהתקפה, כיוון שסוג־לחימה זו תובע יכולת לחשוב מהר, לאלתר בלהט־הקרב, ומקצינים זוטרים דורש הוא את הנכונות לקבל על עצמם אחריות ולהחליט במקום. מאידך, בקרב־הגנה, או בהתקפה־שתוכננה־ ותורגלה, לחם החייל הערבי היטב. בכל הקרבות בהם התנגשו יחידות־צה"ל בכוחות מצריים שניצבו בעמדות שהוכנו־מראש ושמהן יכלו ללחום לפי־תכנית שעובדה־מראש, הצטיין הלוחם המצרי. אולם ברגע בו התערער שיווי־משקלו של הפיקוד, נטה החייל המצרי להישבר.

נראה כי בהתכוננם למלחמת־יום־הכיפורים למדו צבאות ערב לקחים אלו. אחת הסיבות למוגבלותה של תכנית־ההתקפה שהוכנה על־ידי המצרים היתה, שהפיקוד שלהם הבין כי התקפה מורכבת יותר תהיה מעבר־ליכולתו של צבאם. הכוחות הישראלים ניצבו הפעם נוכח צבא מצרי שמנהיגותו, בדרג הטקטי, היתה טובה מאשר בעבר, בשל הדגש שהושם בצבא המצרי על הכושר האינטלקטואלי של הקצינים והחיילים. בנוסף לכך חל שיפור ניכר ברמת־המשמעת ובביטוייה החיצוניים, אשר באורח טבעי השתקפה גם בביצוע־פקודות בשדה־הקרב. על זאת יש להוסיף את גורם־הפחד, כאשר בכל שדרות הצבא פורסמו פקודות שלפיהן יש להעניש בהוצאה־להורג, מיד, כל מפר־פקודה או הנסוג־תחת־אש ללא פקודה. פקודות אלו אכן בוצעו ללא־היסוס, הן בצבא המצרי והן בצבא הסורי.

הפירוט הרב מאד של פקודות־המשימה לצליחת־התעלה, וכן שלש שנות האימונים לקראת המשימה, מעידים שלנשיא סאדאת לא היו אשליות באשר לצבאו. עובדה זו הודגשה אחרי־המלחמה גם על־ידי הגנרל אסמאעיל, כאשר בא להסביר מדוע לא ניצל הצבא המצרי את ההצלחה הראשונית, לצורך התקדמות אל מעברי־סיני. המפלה שנחל הצבא המצרי בהתקפתו ב־14 באוקטובר מאשרת את העובדה, שמלבד מיבצעים מאד־סכימטיים – עדיין אין הפיקוד המצרי בשל להנהיג פורמציות גדולות בקרב־תנועה, המחייב כושר־תימרון.

בדרג הגבוה־ביותר הוכחה האסטרטגיה המצרית כמעולה, בשלבה מיתקפה אסטרטגית עם פעולות־מיגננה טקטיות; מיד עם חצותם את התעלה, התפרסו הכוחות המצריים בראשי־גשר צרים והמתינו להתקפות הישראליות. וצליחת־התעלה בחזית רחבה מאד אמנם גרמה לחיל־האויר הישראלי לפזר את כוחו, כפי שתיכננו המצרים; בנוסף לכך, מאחר והכוח הישראלי הקטן בקו הקדמי לא יכול היה לטפל בו־זמנית בכל הצליחות, הבטיחה צורה זו של צליחה לפחות הצלחה חלקית וכיבוש מספר מדרסי־רגל על הגדה המזרחית. והואיל ושום פעולה־רבתי לא התפתחה מתוך ראשי־הגשר, לא ניתנה הזדמנות לכוחות הישראליים להביא לידי ביטוי את עדיפותם ביכולת־תימרון.

תחום אחד שבו התקדמו המצרים התקדמות רבה הוא תחום המודיעין הצבאי. אחרי מלחמת־ששת־הימים אירגנה ברה"מ מחדש את המודיעין המצרי וציידה אותו בציוד מודרני מתוחכם, לכל צורות הלוחמה האלקטרונית. מכשירים לשיבוש־אלחוט, לעיקוב אלקטרוני ולגילוי ואיכון סופקו ותורגלו, עד שהושגה רמה נאותה של הפעלתם. ובנוסף לשיגור סוכנים לפעולה בתוככי־ישראל, נהנו הערבים גם מהפיקוח הסובייטי על ישראל באמצעות ספינות־מודיעין אלקטרוניות ולוייני־ביון.

מתוך בדיקת החומר המודיעיני הרב מאד שנפל בידי ישראל במהלך המלחמה, ברור שלמצרים היו מספר הצלחות בתחום־המודיעין, התקפתם הראשונית התבססה על היכרות מפורטת של התכנית הישראלית להגנת־קו־התעלה; ואחת מן התכניות לצליחת־התעלה, שהוכנה על־ידי אוגדת־שרון במאי 1973, נתגלתה ברשותם (אותה תכנית דיברה על צליחה בנקודה מצפון לדוורסואר והמצרים אכן ביצרוה היטב, בעוד שהמקום בו בוצעה הצליחה למעשה הוחזק רק בכוחות דלים). הישג הרבה יותר רציני שלהם היה – השגת מפת־הצופן הישראלית של סיני, כולל איזורי־התעלה והגדה המערבית. במפת־צופן זו, שהוכנה ב־1973 בתשעה עותקים, מופיעים כל שמות־הצופן שהמפקדים הישראליים התייחסו אליהם בשיחותיהם בקשר. המפה נמצאה כשהיא מתורגמת לערבית; וכתוספת עוון־על־חטא, שררה סודיות־אלחוט רופפת מאד במחנה הישראלי בזמן המלחמה, דבר שגרם למספר מצבים טראגיים ואבידות רבות בנפש.

יש להדגיש שהגורם העיקרי שתרם להגבלת ממדי המיבצע המצרי היה – חיל־האויר הישראלי. הוא כפה על המצרים להשקיע מאמץ רב בהקמת מערכת של טילי קרקע־אויר, אשר תעניק “מטריה אוירית” לכוחות המצריים; הוא הכתיב את גבול ההתקדמות המצרית, וגבול זה היה שריר אף אילולי ביצע חיל־האויר אפילו גיחה אחת מעל שדה־הקרב; הוא היה הכוח אשר – בשתי הפעמים בהן הגיחו המצרים מראש־הגשר והתקדמו דרומה על חוף מפרץ־סואץ – שבר את התקדמותם והוכיח להם כי צדקו כאשר הגבילו את עצמם לתחום המוגן על־ידי “מטריית הטילים”.

כאשר היו שוקלים את האסטרטגיה־לעתיד בחזית־סיני, הושפעה חשיבתם של המפקדים הישראליים במידה מרובה על־ידי מהלכי מלחמת־ההתשה. משום שהניחו שהמצרים לא יעזו לחצות את התעלה לפני שתובטח להם עליונות אוירית – לא לפני 1975 – נטו המתכננים הישראליים לראות את המלחמה הבאה יותר במתכונת מלחמת־ההתשה מאשר כמלחמה שאמנם התרגשה ביום־הכיפורים. כאן נעוץ שורשו של אחד המישגים הבסיסיים בהערכה הישראלית – אי־הערכת האפשרות, שהמצרים יחתרו לפתרון צבאי מוגבל, בהסתמך על “מטריית הטילים”, ושעל־כן יפתחו אסטרטגיה מוגבלת. מישגה זה נבע מכך, שבבואו להעריך את האסטרטגיה הערבית – שפט המטכ“ל הישראלי את המטכ”לים הערבים על פי קני־המידה של חשיבה צבאית שלו־עצמו. המתכננים הישראלים לא העריכו שהערבים יגיעו למסקנה שהם יכולים להשיג את מטרות־המלחמה שלהם על־ידי אסטרטגיה מוגבלת ובחסות “מטריית הטילים”. אמנם דובר על אפשרות כזאת בדיונים, אך לא הוצאו מסקנות מעשיות לקראתה.

ב־1973 הוכחה דוקטרינת־ההרתעה הישראלית ככשלון. הערבים ניתחו את מרכיבי ההרתעה שבמערך־ההגנה הישראלי ומצאו להם פתרונות, שהעיקרי שבהם הוא ־ הפתעה אסטרטגית ומיבצעית. לאחר מכן תיכננו כיצד להפעיל את מנגנוני הדיפלומטיה הבינלאומית כדי לנצל לטובתם כל מצב שיווצר. בכך הצליחו. הערבים תיכננו את מיתקפתם בצורה שתבטיח כי הכוחות הישראליים שבקו לא־יספיקו כדי לנפץ את ההתקפה בטרם שיוכנסו לפעולה גורמים פוליטיים בינלאומיים. הצידוק שהעלו הישראליים אחרי־המלחמה לכשלון־ההרתעה היה, שמבחינה כלכלית אין ישראל מסוגלת לקיים את צבאה בחזית בגיוס מלא. תחת זאת העדיף הפיקוד אסטרטגיה המבוססת על קבלת התראה מוקדמת בדי־מועד, שתבטיח את גיוס־המילואים בזמן. גישה זו של המנהיגות הבטחונית הישראלית, של “הכל או לא־כלום”, שבניגוד למצב בחודש מאי 1973, באה לידי ביטוי ערב יום־הכיפורים, הוכחה כמישגה חמור. ניתן היה למצוא פתרונות־בתווך, כבפעמים קודמות, אותם אפשר ליישם על־פי ההתפתחויות בצד הערבי; כמו למשל גיוס חלקי לתקופות משתנות, כתשובה למצבים שונים, כתימרונים של צבאות־ערב סמוך לגבול. היעדר־הגמישות במחשבה הישראלית משתקף בהתנהגות לפני מלחמת־יום־הכיפורים.

עוצמת המלחמה הפתיעה את המערך הלוגיסטי. תצרוכת התחמושת היתה גבוהה ללא־שיעור, האבידות־במטוסים – רציניות, מספר הטנקים שהושמדו – הדאיג. ברור שהתקנים שעל־פיהם צויידו מחסני־הציוד והתחמושת במשך השנים, טעונים היו תיקון דראסטי. מספר שבועות אחרי המלחמה אכן השמיע רב־אלוף דיין את ההודאה שלא־בעתה, שפריטי־תחמושת מסויימים אזלו כליל ממחסני־צה"ל וכי אלמלא הסיוע האמריקאי, היתה ישראל נקלעת למצב ביש ביותר, הציבור הישראלי הזדעזע מקוצר־הראות אשר הסתבר מתוך הודאה זו.

נראה שהערבים תיכננו את חידוש־המלאי שלהם מבעוד־מועד, שכן ימים מספר בלבד אחרי פרוץ המלחמה נכנסה לתנופה “רכבת אוירית” סובייטית, ומטוסי תובלה ענקיים מדגם “אנטונוב 22” נחתו בזה אחר זה בדמשק ובקאהיר. הם המריאו מרוסיה, תידלקו בבודפשט ומשם טסו בשמי יוגוסלביה אל מצרים וסוריה. אניות סובייטיות, טעונות באלפי טונות של ציוד, חצו את מיצרי הבוספורוס בדרכן ללטקיה ולאלכסנדריה.

בינתיים, משהתבררה למטה הישראלי חומרת־המצב, בעיקר בכל הנוגע לתחמושת מדגמים מסויימים עבור תותחים בינוניים ותחמושת לטנקים, החל שגריר ישראל בוושינגטון להתרוצץ בקדחתנות בין הסטייט־דיפרטמנט, “הבית הלבן” וה“פנטגון”. במאמץ נואש לפרום את פקעת־הביורוקרטיה ולאפשר משלוחים לישראל. לבסוף, ביום השבת, ה־13 באוקטובר, נתן הנשיא ניקסון הוראה חד־משמעית, “הפנטגון” נכנס לפעולה והמטס הראשון של מטוסי “גלקסי” סי.־5 המריא בערב לדרכו, עם אספקה לישראל.

בתקופת חודש אחד, בין ה־14 באוקטובר וה־14 בנובמבר, הטיס חיל־האויר האמריקאי 22,000 טונות של נשק ותחמושת, תוך ביצוע למעלה מ־560 גיחות. המטען כלל גם טנקים, תותחים, מסוקים ופריטי־ציוד אחרים. כמויות גדולות נוספות נשלחו לישראל בדרך־הים.

אין ספק של“רכבת אוירית” זו, שהופעלה בשלב קריטי, נודעה חשיבות צבאית, אך חשיבותה העיקרית היתה פוליטית. החד־משמעיות אשר בסיוע האמריקאי – כפי שנראתה לערבים ולרוסים, אשר לא ידעו דבר על ההיסוסים והסחבת בהם נקטה וושינגטון במשך השבוע הראשון ללחימה – תרמה ללא ספק, בין היתר, לנכונות הערבית להסכים להפסקת האש והפכה את ארה"ב לדמות המרכזית על במת המזרח התיכון בחודשים שאחרי־המלחמה.

בחינת האירועים שהוליכו למלחמת־יום־הכיפורים מצביעה על שתי שגיאות מכריעות. הראשונה היתה הטעות הפאטאלית והגורלית בהערכת המודיעין, ושל הפיקוד והדרג המדיני – באי־הבנת המשמעות של ההתעצמות המקבילה בחזיתות סוריה ומצרים. אחד הדברים אשר לא־יאמנו, בפרשה זו, הוא – שבשום שלב ובשום דרג, ככל שניתן להיווכח מן החומר־שבעין, לא גזר שום גורם גזירה שווה בין בניית הכוח הסורי (אשר כה הדאיג את שר־הבטחון, לאחר שהוזהר על־ידי האלוף חופי) לבין הפעילות הבלתי־רגילה וריכוז־הכוחות העצום בדרום. כאילו ההנחה, שצבאות ערב לא יוכלו, או לא ירצו, לצאת למלחמה, גרמה לאטימות־מוחין מוחלטת. אף אחד מן הגורמים המעורבים אינו יכול להסיר את האחריות מעל עצמו. הדביקות הדוגמתית בתפיסה מסויימת השפיעה על כל המופקדים על הערכת־מידע. הן שר־הבטחון והן הרמטכ“ל הביעו, בהזדמנויות שונות במשך שנת 1973, דאגה מן ההכנות הערביות והזהירו מפני מלחמה קרבה; אך כאשר הסימנים למלחמה זו באו בשפע, הם התירו לעצמם – משום שלכאורה טעו בהערכתם באפריל ובמאי ולכן נטו לקבל את הערכת המודיעין ללא הסתייגות, ואולי גם בשל רתיעה מסויימת מגיוס האומה בתקופת־החגים – להגביל את ההכנות לקראתה, לצבא הסדיר לבדו. התופעה המעניינת היא, שכלל לא הועלתה האפשרות של מין צעד־ביניים, כמו גיוס חלקי לתיגבור חיל־המצב בגבולות. זאת ועוד. בימים הגורליים שקדמו למלחמה לא הועלתה בתוקף הדרישה־לגיוס בשום דרג מדרגי המטכ”ל.

הסיבה לכך נעוצה במישגה המכריע השני שהוא – ההנחה העיקשת של המימסד הצבאי הישראלי, שדי היה ביחסי כוחות הלא־מציאותיים, ובנחיתות המשוועת על הגבולות, כדי לבלום מיתקפה מצרית או סורית. שגיאה זו נבעה מטעות בפירוש ההתפתחויות שחלו בשדה־הקרב, בעיקר בכל האמור ביכולתו של חיל־האויר להתמודד במערך של טילי קרקע־אויר; ומאי־היכולת לפרש נכונה את המשמעות של מספר התפתחויות אחרות, כמו הגבהתה של סוללת־העפר בצד המצרי של התעלה. צעד זה פורש כאמצעי הגנתי מצד המצרים, בעוד שלמעשה הוא היווה גורם חשוב מאד בהצבת המערך של טילי־נ"ט שלהם, הן כנגד הקו הראשון והן כנגד הקו השני של מערך־ההגנה הישראלי.

אחר המלחמה עתיד הנשיא סאדאת לספר, שהצעד המעשי הראשון בו נקטו המצרים בהכנותיהם לצליחת־התעלה היה – הגבהת סוללת־העפר, “הישראלים לגלגו על פעילות־הבניה שלנו ואמרו כי מאז ומתמיד אהבו המצרים לבנות פיראמידות”, אמר, “אך סוללות אלו היו חשובות מאד לחשיפת האויב לאש שלנו ולשימושים צבאיים אחרים שהאויב לא שת אליהם את לבו… סוללות אלו, שהושלמו בסוף פברואר 1973, העניקו לנו שליטה מוחלטת על הגדה המזרחית”.

הטעות הישראלית, תחילתה – בתפיסה הבסיסית בדבר אי־רצונם או אי־יכולתם של הערבים לתקוף. כל התפתחות נוספת בהערכה המודיעינית הותאמה אל תפיסה זו, במקום אשר תוערך בפני עצמה. כתוצאה פורשו הכנות הערבים לא־נכונה, ואם לא די בכך, הנה כל המעורבים בקבלת ההחלטות נשענו, כעל ביטוח נוסף, על תחושת־בטחון בדבר יכולתו של הצבא הסדיר שבקו, ביחד עם מה־שנחשב־אז ככמות מספקת של טנקים, לטפל בכל התפתחות, וביכולתו של חיל־האויר להנחית מהלומה מהממת על האויב. ברם, “ביטוח נוסף” זה התבסס על קריאה לא נכונה של ההתפתחויות הטכניות ועל הערכה לא־נכונה של ממדי ההתקפה הערבית המתרגשת, הן בכוח אדם והן בציוד. אף־כי נתוני הממדים האלו היו ידועים אריטמטית, הם לא תורגמו בתודעת הפיקוד הישראלי למונחים מיבצעיים. החשיבה הישראלית לא גילתה הערכה מספקת ליכולת האנטי־טנקית שהתפתחה זה־מקרוב בצבאות־ערב.

מתוך שני מישגים התחלתיים אלו נבעו הטעויות אשר התגלו במלחמה. הצבא היה מוכן לגיוס מסודר, תוך 72 עד 96 שעות; הגיוס המאולתר ־ אשר אמנם בוצע בצורה מבריקה והירואית ואשר הציל את המדינה – גרם מעצם טבעו, שיחידות יוטלו לקרב טיפין־טיפין; או־אז נולדו חששות בדבר קוצר־יכולתו של הצבא המתגייס – אשר לא היו מוצדקים; כי כוחה של המערכת נתגלה דווקא במסיבות שבהן בוצע הגיוס.

אותו זמן נחשפו נקודות־תורפה רבות: רפיון שהתפשט בצה"ל, ואשר כתוצאה ממנו הושארו בחלק ממעוזי־התעלה אנשי־מילואים מאומנים אך־למחצה, בעוד שהמצב היה חמור למדי כדי להצדיק הכרזת מצב כוננות ג. היעדר־משמעת, אשר זה מכבר בא לידי ביטוי במספר הגבוה (מאות מדי שנה) של הרוגי תאונות־דרכים והרוגי תאונות־אימונים; בפיקוד הבכיר של הכוחות המזויינים ניכרה מזה מספר שנים הנטיה להרפות את המשמעת ולהעדיף הסכנה עם הפרות־משמעת מאשר לכפות אותה ביד חזקה. הרישול החיצוני של החיילים, האחוז הגבוה של תאונות בהן נקפדו חיי־אדם, מצב התחזוקה העלוב של מבנים וכלי־רכב – כל אלו חייבים היו לשמש התראה לאשר מתחולל ביחידות. כותב־דברים־אלו היה קול יחיד אשר התריע על התופעה. אך קולו היה קול־קורא במדבר, לא עורר כל תגובה, או תגובה קלושה ביותר; ועד היום אין נושאים אלו מעוררים אלא תגובה מאד רפה מצד הגופים האחראים לפיקוח על הכוחות המזוינים. המשמעת הקרבית היתה תמיד, ומוסיפה להיות, גבוהה. אך העובדה שרשלנות במשמעת מיבצעית, וגם מינהלית, גורמת תמיד לגידול באחוז־האבידות, אינה זוכה לתשומת־לב בישראל.

זאת ועוד. נראה שהתחלופה המהירה של הקצונה הבכירה הפכה למטרה בפני־עצמה, מנקודת ראותו של הפיקוד העליון הישראלי. קצינים מנוסים, שעמדו במבחן והנמצאים בשיא־יכולתם, מוחלפים אך למען החש את הרוטציה בדרגים הבכירים של הכוחות המזויינים. התוצאה היתה, שלעת פרוץ המלחמה מצאו את עצמם מספר קצינים, מבטיחים, אך חסרי־נסיון, בתפקידים להם טרם בשלוּ, בעוד שקצינים מנוסים מאד הפכו למשקיפים מן־הצד.

ועדת חקירה ציבורית בראשותו של נשיא בית־הדין העליון של מדינת ישראל, שמעון אגרנט, עסקה במשך ארבעה־עשר חודש בסוגיה של חלוקת־האחריות. ניתנה לה גישה אל כל הקצינים ואל כל המסמכים, ועל־כן לא יעשה כאן נסיון להתחרות בה. אך, על־אף שהוועדה שיחררה את שר־הבטחון מכל אחריות למחדלים אשר קדמו למלחמה, הנה לא יעלה על דעתו של כל קורא מערבי כי ניתן לפטור איזשהו שר־בטחון ־ ויהיה מבריק ויעיל ככל שיהיה – מאחריות מיניסטריאלית לאשר אירע. הוועדה בחרה לא לקבוע באשר לאחריות המיניסטריאלית.

דיין הינו אדם בעל כישורים רבים, המעדיף להתמקד על מספר צדדים בתפקידו, תוך התעלמות מכל האחרים. יחד עם זאת הוא גילה נטיה לנסות ולהתחלק באחריות עם פיקודים שונים – כפי שהופגן על־ידי נוהגו להתייצב לישיבות הממשלה כאשר נלווים אליו הרמטכ“ל וראש אמ”ן. הוא פיתח מדיניות ישראלית מבריקה ומצליחה בשטחים המוחזקים, ונושא זה מילא את מעייניו. בנעשה בחזית התעניין, בדרך כלל, רק כאשר התלקחה וכן התעניין בתיכנון ובמיבצעים. אולם כשר־הבטחון גילה בחיי היום־יום של צה"ל וקוצר־רוח מופגן לגבי הפרטים הכרוכים בניהול השוטף של המסגרת האחת הגדולה ביותר במדינה. ענייני־שיגרה, משמעת, אימונים, נושאי־משק־ומינהל, הטילו עליו שיעמום. לעתים היה מגלה עניין במספר הטנקים שבשירות, אך לא בדרגת־כשירותם. הוא סמך בכל על ראש־המטה ועל המטה הכללי, בנוסף לעובדי משרדו, מבלי שיבין כי בדימוקרטיה פרלמנטארית חלה אף האחריות לנושאים אלו עליו; וכמו־כן נושא הוא באחריות כלפי ראש־הממשלה והקבינט בכל הנושאים הקשורים בהפעלת הכוחות המזויינים.

הלם־המלחמה גרם למשהו שיפקע בתוך־תוכו של דיין. ההתקפה הערבית הראשונית והצלחתה הראשונית שיקעו אותו בפסימיות עמוקה, אשר העכירה את שיקוליו והערכותיו. הוא בילה זמן רב בחזית, הרחק ממרכז־העצבים, תוך שהוא מפיץ את אוירת־הפסימיות סביבו ומשיא עצות, אשר לו נתקבלו, היו מותירות את ישראל ללא אותם הקלפים שהתגלו ככה־יקרים לעת המשא־ומתן על הפרדת־הכוחות. קשה לעמוד על ההגיון במעשיו כאשר, במאי 1973, הוציא תדריך להיערך לקראת מלחמה שתפרוץ עוד באותה שנה, ולאחר מכן התעלם מכל שיפעת המידע המודיעיני שזרמה בשבוע שלפני־המלחמה ובבוקר ה־6 באוקטובר, והתנגד לגיוס־המילואים בהיקף אשר נתבע על־ידי הרמטכ“ל, ובכך גרם לאובדן שעות־גיוס יקרות. הוא הירבה לפסוח על הסעיפים ולהסס. בבוקר יום־הכיפורים אמר לגב' מאיר כי הגיוס בממדים שתבע הרמטכ”ל הוא מיותר, אך לא יתפטר בשל כך; גם ביום ד‘, ה־10 באוקטובר, השאיר את ההחלטה – אם לפתוח בהתקפת־נגד בחזית הסורית – בידי הגב’ מאיר, אם כי תמך בצעד זה בסופו של דבר. הוא הכריז כי “לא יצא לג’יהאד” נגד ההחלטה לצלוח את התעלה מערבה, אף־כי הוא לא מתלהב ממנה. לו נתקבלו ביום המלחמה הראשון הצעותיו לסגת אל קו ההרים, או מעברי־סיני, כי אז לא היתה צליחת־התעלה מתאפשרת.

לזכותו יש לומר שהוא הוכיח עצמו כ“גנרל מדיני” ברגישותו למצב הבינלאומי, בפרט בכל האמור בברית־המועצות. אבל בתחום הצבאי הוא היטלטל מקיצוניות אחת, של בטחון גמור ביכולת הכוחות הסדירים בקו להדוף כל התקפה, על־אף נחיתותם המספרית – לקיצוניות האחרת, של התמכרות לדכאון כעבור יום אחד בלבד. אפשר ואין הוא נושא באחריות פורמאלית ליחסי־הכוחות בקו הראשון ולרמת הכוננות בקו החזית; אך הרי ראה את עצמו כמין רמטכ“ל־על, התנהג כך ואף הכריז כך בהזדמנויות שונות. כאשר גילה האלוף חופי דאגה למצב בחזית הצפון, טס דיין אליו ביחד עם הרמטכ”ל, סקר את החזית והחליט לתגבר את הגיזרה בכוחות של חטיבה 7. התעניינותו ומידת־מעורבותו בנעשה בחזית־הסואץ צריכים היו להיות לפחות בעלי אותה המידה. פעמים רבות הוכח האינסטינקט שלו כצודק, הן באשר למינויים והן בנושאים אחרים בצה"ל, אך למרבה הפליאה ־ ובניגוד לדעה המקובלת – הוא היסס לעמוד על דעתו. נקודת תורפה זו שבאופיו התגלתה שוב־ושוב.

הכאריזמה שלו איפשרה לו לחפות על נקודות חולשה רבות באופיו וסייעה לו להתגבר על מצבים, שאישים אחרים, פחות מצודדים ממנו, לא היו מחזיקים בם מעמד.

אחרי המלחמה יצא דיין מגדרו כדי לחלוק שבחים לגבי מאיר, ובצדק – שכן רצונה הנחוש ויכולתה לשמור על קור־רוחה אף במצבים קשים ביותר, שימשו כמשקל־נגד מאזן לפסימיזם של דיין ולראיית־השחורות שלו. גישתה הדוקטרינארית הנוקשה לבעיות־ממשל תרמה לחולשה שבממשלתה לפני־המלחמה; אולם מן הרגע שפרצה המלחמה, הפכו כל התכונות הללו לנכסי־צאן־ברזל. היא היתה חזקה ונחושת־רצון והעניקה למדינה את המנהיגות החזקה שזו היתה זקוקה לה, הן במלחמה והן במו"מ הפוליטי המסובך, לאחריה. במקרים רבים מצאה היא, אשה שכבר הגיעה לגיל 75, את עצמה נקראת להכריע בעניינים צבאיים שחיילים מקצועיים נחלקו בם. היא הכריעה, ותמיד – לטובה, כשהיא מטילה את יהבה על שכלה הישר ועל הגיונה הפשוט.

כמו השר שלו, גם דוד אלעזר חייב ללא־ספק לשאת באחריות המשותפת על ההערכות המוטעות, אם כי, אף זאת כמו השר שלו, לא כל המידע הגיע אל שולחנו, ושניהם כאחד הוטעו על־ידי הערכותיהם המוטעות לחלוטין של ראש אמ“ן ואנשי־מטהו. ואולם, למן הרגע בו התברר שהמלחמה אכן תפרוץ, הוא פעל בהחלטיות ותבע גיוס כללי מידי; חמש שעות יקרות מאד אבדו בשל חילוקי־הדעות בנושא זה בינו לבין שר־הבטחון. ברור שתהליך־הסחף שהתחולל בצבא לא פסח אף על המטכ”ל. מחדליו של אגף מודיעין כבר הוקעו בראש־חוצות; אולם רמת האימון של חלק מהחיילים שהחזיקו בקו החזית בסיני, פריסת הכוחות, רמת־הכוננות של היחידות, הרמה העלובה במשמעת ובנושאים אחרים, כגון דיווח, ומצב הציוד ברבים ממחסני־המילואים – כל אלו משלחים אצבע מאשימה אל עבר האגפים השונים במטכ“ל. ובעוד שראש־המטה־הכללי הוא הנושא באחריות עבור אנשי־מטהו, הנה ניכרה אחרי־המלחמה נטיה לטפוֹל את האשמה כולה באלעזר, בעוד שבדיקה אובייקטיבית של המצב חושפת מחדלים ומישגים רבים במטכ”ל כולו ולא רק באמ"ן.

למן הרגע שפרצה המלחמה הוכיח אלעזר את יציבותו וחוסנו הנפשי, אף במצבים החמורים ביותר; הוא לא איבד את קור־רוחו והפעיל את סמכותו כיאות. הוא ניהל את המלחמה ביעילות ובזהירות אך תוך ראיית־הנולד, וזכה להביא את צבאותיו לעמדה ממנה יכלה ישראל להיכנס למו“מ הפוליטי בתנאים טובים יותר מכפי שניתן לצפות בראשית המלחמה. החלטתו של אלעזר, בבוקר ה־7 באוקטובר, להפנות את אוגדת־פלד לחזית־הצפון וההחלטה לפתוח שם בהתקפת־הנגד כבר בשלב מוקדם ביותר, היו שתי ההחלטות של הפיקוד העליון אשר הצילו את חזית הצפון. נמתחה ביקורת על אלעזר, על שכבר בתחילת המלחמה “בזבז את זמנו” בתיכנון התקפות־נגד. אך התעסקותו בהתקפות־הנגד ויכולתו לחזות את ההתפתחויות מספר ימים מראש – אלו היו חלק מגורמי נצחונו של צה”ל.

האלוף גונן היה קרבן מלחמה ביש־מזל. הטרגדיה שלו היתה בכך שסך הכל פקד על פיקוד הדרום חודשיים וחצי לפני פרוץ המלחמה. הוא הגיע לפיקוד הדרום שנה אחת מאוחר מדי ועדיין היה לומד את בעיות הפיקוד, כאשר פרצה המלחמה. הליקוי במדיניות התחלופה בפיקוד צה“ל מודגש בעובדה שאלוף הפיקוד (האלוף שרון) ומפקד האוגדה האחראית לקו בסיני (האלוף מנדלר) נועדו להיות מוחלפים שניהם תוך פחות משלשה חודשים. גונן היה שותף למישגים כפי שהיה שותף להישגים והצלחות, ובכך הוא לא היה בודד בפיקוד הבכיר של צה”ל. הרושם שצופה־מן־החוץ מקבל מתוך בדיקת ההתפתחויות של המלחמה הוא, שהתנהגותו של גונן לפני ובעת־המלחמה לא הצדיקה את הביקורת החריפה שהוטחה בו בפומבי באופן בלעדי בקרב מפקדי השדה. הוא קצין מקצועי אמיץ, קשוח ומוכשר, ואילו הקדימה המלחמה לפרוץ בשלשה חודשים, בוודאי היה יוצא ממנה כמפקד־אוגדה עטור זרי־נצחון, כמות שיצא ממלחמותיו הקודמות.

על אף כושרו היוצא מגדר־הרגיל של האלוף שרון כמצביא־בשדה, הנה העובדה שמתח ביקורת בפומבי על מפקדיו וקצינים בכירים אחרים נוטה להטיל צל־של־חשד על דעותיו המתייחסות לקצינים אחרים ולכוון את הביקורת כלפי־עצמו, יותר מאשר כלפי אלו ששימשו מטרה לביקורתו. בדיקת כמה מן הפולמוסים שהיו לו עם הממונים עליו מוכיחה, כי היטיב להבין את האויב; אולם לאור המציאות אפשר לטעון בכמה מקרים כי הצעותיו כללו אלמנט של סיכון מעבר למותר, בתנאים ששררו. כושר המנהיגות שלו, אומץ־לבו, החלטתו הנחושה וההשראה שהוא משרה על אנשיו – כל אלו עושים אותו מה שהינו, מפקד־שדה יוצא מגדר־הרגיל. אך פעמים רבות האפילו יחסיו עם עמיתיו על הצלחותיו הצבאיות. בתנאים ששררו, אך מפקדים מעטים היו מצליחים לבצע את צליחת־התעלה כפי שהצליח הוא.

רב אלוף בר־לב התגלה במלחמה כמפקד צלול וסולידי, בעל סמכות אישית וגישה אנושית. לתכונותיו אלו היה תפקיד חשוב בהשגת שליטה על מצב שנשא בחובו סכנות רבות, בפיקוד הדרום. השקט וקור־הרוח שבהם טיפל במצב, משקפים את דיוקנו – של מנהיג בעל עצבים איתנים בעת משבר.

בסיכום, הביקורת שנמתחה על היבטים שונים של המלחמה, אסור שתאפיל על העובדה, שצה“ל זכה בנצחון הגדול ביותר בתולדותיו. ההתקפה הערבית התבצעה בתנאים הטובים ביותר שניתן להעלותם על הדעת. כוח השווה־בגודלו לכל צבאות ברית־נאט”ו שבאירופה, פתח בהתקפת־פתע על מדינה קטנה כישראל, שאוכלוסיתה היתה בלתי־מוכנה, וצבאה – לא־מגוייס. שיפעת שריון הסתערה על הכוחות הישראלים ומאחריה – כל הישגי הטכנולוגיה שברית־המועצות יכלה להעמיד לרשות התוקף, והידיעה ש“רכבת אוירית” וימית סובייטית מוכנה להיכנס לפעולה עם החל פעולות־האיבה. על אף כל אלו, התגייסו העם וצבא ישראל באחד הגיוסים המרשימים ביותר בהיסטוריה, ומבית התפילה חשו אל החזית, ניהלו קרב־הגנה מלא הוד־גבורה וביום השלישי למלחמה פתחו בהתקפת־נגד. ובעוד הגיוס כללי ומלא, הצליחה הארץ – תודות להתארגנות מבעוד־מועד – לקיים את השירותים החיוניים, מפעלי־החרושת המשיכו לייצר, כשהתפוקה מגיעה ל־70% מזו של ימים רגילים ואף חיי היום־יום לא השתבשו. והשמים נשארו נקיים ממטוסי־אויב.

רק לאחר שנתבררו ממדי הסיוע הסובייטי לארצות־ערב, נחלצו האמריקאים והחלו להחיש אספקה לישראל. ובעוד ישראל נלחמת בחירוף־נפש בצבאות־ערב הנתמכים על־ידי ברית־המועצות, היתה תגובת העולם המערבי, החי אף הוא בצל אותה הסכנה המקדירה את שמי־ישראל, תגובה של מורך רוח ואנוכיות מופלגת, ובכך ניתן לרוסים רמז ברור אודות סוג־התגובה לו יכולים הם לצפות לכשיחליטו להטיל למערכה את כוחותיהם קרוב יותר לבית, אי־שם באירופה. מבחינות רבות נלחמו,קציני וחיילי צה“ל עבור יותר מאשר קיומה וחירותה של ישראל בלבד. רק ארצות־הברית העריכה נכונה את משמעות מאבקה של ישראל, ובאורח פרדוקסאלי, דווקא העמדה האמיצה שנקטו האמריקאים לטובת ישראל, היא שהעניקה לארה”ב מעמד בעולם הערבי, שכמותו לא ידעה לפנים, והציגה את מדינות אירופה־המערבית מוכות־הלב והנכנעות לשייכי־הנפט, במערומיהן – קהיליה מפולגת וחסרת־מנהיגות.

אלו בישראל שאשמו במחדלים לא ימלטו ממשפטה של ההיסטוריה. המחיר עבור מחדלם טרם שולם במלואו; ישראל, אשר איבדה בשל מישגים אלו עמדת־כוח נדירה בתולדותיה, ממנה היתה מסוגלת לנהל מיקוח על עתידה, אפשר ועוד תידרש לשלם מחיר יקר מזה שכבר שולם.

אך יהיה זה בלתי־הוגן לזקוף לחובת האשמים רק את חלקם באשם ולא לזכוֹתם בחלקם בנצחונו הלא־יאומן של צבא־ההגנה־לישראל, אשר הושג בתנאים כה־קשים. מעל לכל, מגיעה זכות זו למפקדים, לקצינים ולחיילים אשר ממש בגופם עצרו את האויב המסתער ותוך גילויים מופלאים של גבורה והקרבה עצמית הצילו את האומה והוליכו את צבאה לנצחון. העובדה היא כי לו גוייס צה"ל במועד והוצב בעמדותיו, כי אז היו צבאות־ערב סופגים תבוסה ניצחת. ואזי איש לא היה דן במחדלים, מנתח את הטעויות בהערכות ומפרט את המישגים בשטחים שונים. התוצאות של גיוס במועדו היו מאפילות על כל השגיאות. הטרגדיה של ימי אחר־המלחמה היא, שהערבים הפכו את הישגי הימים הראשונים לנצחון במלחמה כולה בעוד שהאמת היא כי ניצלו בעור־בשרם מתבוסה טוטאלית, אך תודות להתערבות הרוסים ומועצת־הבטחון. הסכנה היא, שהם לא ילמדו את הלקחים ולא יסיקו את המסקנות מהמלחמה אלא יוסיפו להינשא על גלי הנצחון המדומה ויזרעו את זרע המלחמה הבאה – אלא אם מנהיגות נבונה תעניק לעמי־ערב גישה חדשה ומאוזנת יותר.

ואולם משמעויותיה של מלחמת־יום־הכיפורים חורגות הרבה מעבר לגבולותיהן של מצרים, סוריה וישראל. רב־אלוף דיין אמר פעם, כי המפתח למלחמה במזרח־התיכון מצוי בידי הרוסים, בעוד שהמפתח לשלום הוא בידי האמריקאים. הערכה זו, שנעשתה אחרי מלחמת־ששת־הימים, עודה נכונה אף היום. אם ניתן להפיק לקח ברור כלשהו מן המאורעות שהביאו למלחמת־יום־הכיפורים, ובעצם ־ מכל התקופה שבין מלחמת־ששת־הימים ומלחמת־יום־הכיפורים, הרי הוא, שברית־המועצות מילאה תפקיד מרכזי ביצירת התנאים למלחמה במזרח־התיכון. מטרתה היתה, ועודה, לא הקידום של מי מן הצדדים באיזור אלא קידום האסטרטגיה הגלובלית שלה. החשיבות הגיאופוליטית של ארצות המזרח התיכון; הים־התיכון, אליו לטשו הרוסים עיניים מזה דורות; תעלת־סואץ המקשרת את הים־התיכון עם האוקיאנוס ההודי אשר חשיבותו גדלה במסגרת הסכסוך בין ברה“מ וסין; והנפט המזרח־תיכוני, ובפרט זה של המפרץ־הפרסי – כל אלו חברו כדי להפוך את המזרח התיכון לאיזור חיוני ביותר עבור ברית־המועצות. לכך יש להוסיף את העובדה, שברה”מ גובלת במזרח התיכון (אשר אחת ממדינותיו היא חברה בנאט"ו) ואת הנסיון של חרם־הנפט, שהופעל בעקבות מלחמת־יום־הכיפורים על־ידי הערבים, אך בהשראה סובייטית; והמסקנה היא שקשה להפריז בחשיבותו של האיזור לרוסים.

על פי הודאת נאצר עצמו, מילאה ברה"מ תפקיד מרכזי ביצירת התנאים למלחמת־ששת־הימים. אז ניצלו הרוסים את מפלת־הערבים כדי לחזק את מאחזם בעולם הערבי, יעצו למצרים שלא להסכים לכל פשרה עם ישראל והבטיחו להם לשקם את הצבא המצרי ולהעניק להם את מלוא העזרה על־מנת שיוכלו לשוב ולהילחם בישראל. העוקב אחר המאורעות במזרח התיכון יבחין, כי כל־אימת שנשמע קול למען פשרה ושלום, וכל אתר בו נשמע הקול – מיד עטה עליו משלחת רוסית ולאחר מכן שוב התקשחו שם העמדות. לא אחת באה בעקבות ביקורים אלו הסלמה צבאית – כמו אחרי ביקורו של גרומיקו בקאהיר בראשית 1969, זמן מה לפני שהחלה מלחמת־ההתשה, או בדמשק, ימים לפני פרוץ מלחמת ההתשה הסורית, במרס 1974.

במרוצת השנים שיקמו הרוסים את צבאות־ערב וגידלו אותם במטרה אחת ויחידה: מלחמה. לצורך זה הם שיגרו למזרח התיכון את המיטב והמתוחכם שבמחסני־נשקם והוליכו את האיזור מהסלמה אחת לחריפה ממנה.

אין בעצם חשיבות לשאלה אם, בשלב זה או אחר, היה נוח יותר לברה“מ שהערבים לא יפתחו במלחמה, או אם עשו או לא עשו נסיונות לעצור בעד הערבים מלפתוח במלחמה. הרוסים נהיו למעורבים כל־כך בהכנות למלחמה, עד כי הגיע הרגע שבו דעתם, אם יש לפתוח במלחמה ואם לא, איבדה את משקלה. עקרונית הם הסכימו שעל הערבים להיות נכונים למלחמה התקפית, והם עשו את כל אשר לאל־ידם כדי להכשיר את הערבים לפתוח במלחמה עצומת־ממדים. בעוד אשר רבים בעולם השלו את עצמם להאמין כי נפתחה תקופה חדשה, תקופת ה”דטנט“, נטלו הרוסים על עצמם את האחריות להגנה האוירית של מצרים, בינואר 1970. ובמאי 1972, חודש לפני פגישת ברז’נייב־ניקסון, הוזמן הנשיא סאדאת לפגישה במוסקבה וקיבל את הסכמתה העקרונית של ברה”מ לפתוח במלחמה. אחר קם ליאוניד ברז’נייב ובעזות מצח חתם על המסמך הידוע בשם “עקרונות בסיסיים ליחסים בין ארה”ב וברה“מ”, הכולל אף סעיף האומר כי “ארה”ב וברה“מ נושאות באחריות מיוחדת לעשות את כל אשר ביכולתן למנוע התגלעות סכסוכים או מצבים שיש בהם כדי להגביר את המתיחות בעולם”.

תוך שנה מאז אותה ועידת פיסגה של 1972 היתה ברה“מ מספקת לצבאות מצרים וסוריה את כלי־הנשק שהיו דרושים להן, לדעתה, על מנת שיוכלו לפתוח במלחמה. ההחלטה הסובייטית לספק למצרים טילי “סקאד” – שלשה חודשים לפני ועידת־הפיסגה של 1973 – היתה צעד מודע, שנועד לסלק את היסוסי־המצרים מפני מלחמה. סאדאת התעתד לפתוח במלחמה במאי 1973, אך החליט לדחותה כיוון – כך אמר בראיון ל”אכבר אל יום" באוגוסט 1974 – “שהרוסים קבעו את ועידת־הפיסגה השניה, בוושינגטון, לאותו חודש ומטעמים שעדיין לא הגיעה השעה לגלותם, החלטתי לדחות את המלחמה…”. באותו מועד ערך הנשיא אסד ביקור חשאי במוסקבה וכתוצאה מביקורו הוחשה אספקתה של מערכת שלמה של טילי קרקע־ אויר לסוריה והיא הושלמה בחודשי יולי־אוגוסט 1973.

בעוד עולם תמים – ובמיוחד ממשל ועם אמריקאי תמימים – הולכו־שולל אחרי מר ברז’נייב והכוסות שהרים לחיי השלום והידידות, ואחרי הצהרותיו לפיהן יתרכזו שתי מעצמות־העל בצמצום המתיחות בעולם – הכינה ברית־המועצות באורח פעיל ומודע את הקרקע לעימות חדש במזרח התיכון.

ישנם סימנים למכביר לכך, שבשבוע השלישי של ספטמבר 1973 כבר ידעה צמרת המנהיגות של ברית־המועצות על כוונת מצרים לפתוח במלחמה. ב־21 בספטמבר פירסם בטאון המפלגה הקומוניסטית האיטלקית, “אוניטה”, ידיעה שאמרה כי ברז’נייב האריך את ביקורו בבולגריה על־מנת להיפגש עם נשיא מצרים, סאדאת. אף־כי הרוסים הכחישו ידיעה זו מאוחר יותר, אפשר להניח כי באותה פגישה בין ברז’נייב וסאדאת סוכמו הסידורים לסיוע הסובייטי במלחמה ממשמשת ובאה. הידיעה ב“אוניטה” מתקשרת גם עם מידע שנתקבל במשרד־החוץ האיטלקי, לפיו ניצל ברז’נייב את הביקור בבולגריה כדי לעשות סידורים עם הבולגרים בהקשר עם “הרכבת האוירית” הרוסית המתוכננת. ב־2 באוקטובר התפרסמה אפילו הודעה לעתונות, באנגלית, על־ידי סוכנות הידיעות הבולגרית ובה דובר על הכנות של מצרים וסוריה למלחמה קרובה. נראה שהודעה זו פורסמה כתוצאה מטעות אי־שם ונגנזה מיד.

הצעדים שנקטה ברה"מ בשבוע שקדם למלחמה – שילוח לויין־הריגול הסובייטי במסלול מעל חזית ישראל, יציאת הספינות הסובייטיות מנמלי־מצרים, הפלגתה של אניית־הביון האלקטרוני הסובייטית מאלכסנדריה צפונה והפינוי החפוז של המשפחות הרוסיות ממצרים וסוריה, לאחר שנמסרה הודעה לשגרירים הסובייטים על המלחמה העומדת לפרוץ – כל אלו מעניקים אמינות לסברה בדבר השותפות של הרוסים בקשר, ולהנחה, שלרוסים היה מידע מפורט על ההכנות למלחמה.

משפרצה המלחמה, מיד הופעלה “הרכבת האוירית” הסובייטית למצרים וסוריה – ללא כל אותם חבלי לידה, דיונים קדחתניים ואילתורים שאיפיינו את תחילת “הרכבת האוירית” האמריקאית לישראל. אניות סובייטיות, אשר מן הסתם רוכזו בנמלי הים־השחור עוד לפני פרוץ המלחמה, הוטענו בציוד מלחמתי – אף זאת, מן הסתם עוד לפני המלחמה; שכן, כבר ב־11 באוקטובר היו אניות אלו פורקות את מטענן בנמלי סוריה. עובדה זו, יותר מכל עובדה אחרת, משמשת הוכחה לשותפות הרוסים בקשר ובהכנות המדוקדקות שנעשו על מנת להבטיח את האספקה הדרושה לניהול המלחמה. ואם אין די בכל אלו – הנה, כאשר התקרבו כוחות צה"ל לדמשק וסכנה נשקפה לבירה הסורית, נודע הן למודיעין הישראלי והן למודיעין האמריקאי כי שלש דיביזיות מוטסות סובייטיות הועמדו במצב הכן.

מכל זה מתגלית תמונה קודרת ומשמימה המראה כי בעוד נמשכת חינגת “הפיסגה” בין ברה“מ וארה”ב, היו הרוסים משחקים משחק זדוני של הונאה ותרמית, והפרו הפרה גסה הן את לשון והן את רוח אמנת ה“דטנט”, שנחתמה במאי 1972 – על פי דרישת הרוסים עצמם. אך לעתים רחוקות סובבו אומות בכחש בצורה כה גלויה ובוטה. מנהיגים ומדינאים רבים רדפו אחר מיקסם ה“דטנט” מתוך מניעיהם השונים; אולם רק התמימים ביותר ביניהם יכולים להמשיך ולהאמין בתום־לבו של הקרמלין, שכן ה“דטנט” לא התקיים כלל, או לכל היותר, התקיים קיום חד־צדדי והסובייטים ממשיכים לעשות־ללעג כל פסוק וכל מלה באמנת ה“דטנט” עליה הוסכם בועידת הפיסגה של 1972. היום, כאז, אין ה“דטנט” אלא אגדה, או אשליה מסוכנת.

יהיה זה אך הוגן להניח שהעניין שגילתה ברה“מ בהפסקת־האש ביום הראשון למלחמה (לכאורה, משום שהסורים ביקשום להסדירה, אם כי סאדאת טוען שהסורים הכחישו זאת), והסכמת ברה”מ ליוזמה האמריקאית מן ה־13 באוקטובר, הודרכו על־ידי ראיית־הנולד של הרוסים. הם השקיפו על התפתחות המלחמה בעינים שלא היו מעורפלות־חלום, כערפל אשר כיסה את עיני הערבים. במשך כל המלחמה ומיד לאחריה הוכתבו פעולות הסובייטים ותגובותיהם על־ידי ראיה והערכה מפוכחת של המצב הצבאי. כאשר נראה להם שהמלחמה מתפתחת לטובת הערבים, הטילו את מלוא־משקלם מאחורי המאמץ להבטיח כי תימשך. הם החישו אספקה ועודדו את מדינות־ערב האחרות לגלות יתר פעילות – למשל, פנייתו של ברז’נייב אל בומדיאן נשיא אלג’יריה – ולהניף את חרב־הנפט. אך הם פעלו במהירות להפסיק את המלחמה – עד כדי יצירת מתיחות שעלולה היתה להתלקח לעימות גרעיני – כאשר הבינו כי נחתם גורל הארמיה השלישית והיא צפויה להשמדה. נראה גם שצעדי הרוסים מיד אחרי המלחמה – לרבות תביעתם להציב כוח אמריקאי ורוסי באיזור ואיומם לשגר שבע דביזיות מוטסות למצרים – היו אך נסיונות נוספים להשיב על כנה את הנוכחות הסובייטית, אשר הצטמקה לאחר פינוי 20,000 חיילים רוסים ממצרים ביולי 1972.

באמצעות שיחות־ג’נבה הפכה ברה“מ לשותף במו”מ־להסדר במזרח התיכון. נראה שהאסטרטגיה שלה היא להניח לארה“ב לתפוש את מרכז־הבמה ולהפיק את כל הניתן להפיק מישראל, בלי להפעיל לחצים סובייטים. אולם ברור שברה”מ תעשה את כל הניתן כדי למנוע כל צעד שיפגע במעמדה, כספק־נשק ראשי של הערבים. מכאן, שכל הסדר – בין אם הסדר של שלום או אפילו רק הסדר שיפחית מחשיבותה של אספקת־הנשק – יראה על־ידי ברה“מ כפוגע באינטרסים שלה. יתר על כן, הרוסים ינצלו את הבעיה הפלשתינאית ואת ה”ארגון לשחרור פלשתין" (אשר מנהיגו, יאסר עראפת, זכה לקבלת פנים ממלכתית במוסקבה בקיץ 1974) כדי לסכן את משטרו של המלך חוסיין בירדן וככלי־משחק חשוב, שאותו ניתן לתמרן כרצונם, כדי להשפיע על כיוון המו"מ בין ישראל והערבים.

האינטרס האסטרטגי העיקרי של ברה“מ באיזור הוא במפרץ הפרסי, והבסיס העיקרי של הסובייטים לפעילות במפרץ – הן פעילות התפשטותית והן במגמה למנוע את הנפט של מדינות־המפרץ מן המערב ומיפן – הוא עיראק. ציר האספקה העיקרי מרוסיה לעיראק עובר דרך נמל לטקיה ועל פני סוריה. הרוסים משקיעים הון עתק בפיתוח בסיס זה ועשו מאמצים לגשר על הניגודים שבין שתי סיעות הבעת', של סוריה ושל עיראק, על מנת לחזק את מאחזם בשתי הארצות, שבעזרתן יכולה ברה”מ לאגף את תורכיה, האגף המזרחי של ברית־נאט“ו, ולהפעיל איום־נגדי לעומת הכוח העולה של צבא־איראן, הנתמך והנעזר בארה”ב.

הסכסוך במזרח התיכון מהווה איום סובייטי נמשך ונחוש על בטחונה של אירופה – עובדה שמדינות אירופיות רבות אינן מערכות כראוי ושלבושתן נמנעות הן מלהגיב עליה.

מבחינתם של מנהיגי הקרמלין לא היתה מלחמת המזרח התיכון אלא “הצגה מוקדמת”, בה נבחנו כלי־נשק, טכנולוגיות מערביות ותגובת המערב. הפחדנות והאנוכיות בהן הגיבו מדינות־אירופה על המהלכים הסובייטים היתה, מנקודת־ראותם של הרוסים, התוצאה המעודדת ביותר של מלחמת המזרח התיכון. מאידך. התגובה החד־משמעית האמריקאית, לרבות הנכונות למלא את מחסני־הנשק הישראלים שהתדלדלו, היתה ללא־ספק ההיבט הפחות־מעודד של המלחמה, מבחינתם של הסובייטים.

על הממדים חסרי־התקדים של מאמץ החימוש הסובייטי ניתן לעמוד מן העובדה, שתוך מספר חודשים השלימה ברה“מ את אבידות הצבא הסורי בטנקים – כ־ 1,200 ־ ואף הוסיפה עליהם. משלוחים אלו באו בנוסף למשלוחי־טנקים עצומים למצרים, עיראק, אלג’יריה, הודו, סומליה, תימן ודרום־תימן – ובסך הכל אלפי טנקים תוך שנה. כושר־אספקה מדהים זה עומד בניגוד מדאיג למצב בארה”ב, עליו נאמר בדו“ח של ועדת־משנה מיוחדת למזה”ת של ועדת השירותים המזויינים של בית הנבחרים האמריקאי שפורסם בשנת 1974: “… קיים רק יצרן טנקים אחד בארה”ב המייצר עבור הצבא האמריקאי, וקצב הייצור הנוכחי הוא 30 טנקים בחודש, או (360 בשנה…“, גם ייצור הטנקים בצרפת מסתכם בכ־300 בשנה. אין ספק שממדי יצור הטנקים בברה”מ מותירים את המערב בפיגור רב ומדאיג.

על הרקע הקודר הזה של המעורבות הסובייטית במזרח התיכון חייב המערב לבחון את עתידו. הזמן החולף אינו מצמצם את שאיפותיה האימפריאליסטיות של ברית המועצות, אם כי הוא מקהה את מודעותו של המערב לסכנה. במלחמת־יום־הכיפורים טמון לקח חיוני למערב, ומדינות אירופה המערבית יצליחו לקיים את עצמאותן רק במידה וישכילו להבין את המשמעויות של אותו עימות רב־קרבנות, ולהסיק את המסקנות המתבקשות ממנו.

אשר למזרח התיכון, הנה ניצב הוא לא בפני סכנות בלבד, כי אם אף בפני אתגרים גדולים. הבעיה הבסיסית טמונה, כתמיד בעבר, בשאלה: הרוצים הערבים בשלום? המכירים הם בזכות־הקיום של ישראל? ההיסטוריון יגלה, שישראל מעולם לא היתה הגורם שבלם מאמצי־שלום. אפשר והתגובה הישראלית לא תמיד היתה מידית או מתוחכמת, אולם אף־פעם לא נמנעה ישראל מלהגיב בחיוב על אפשרות השלום. תמיד נבעה הבעיה מן הטיעון הערבי, בצורה זו או אחרת, שאין לישראל זכות־קיום. המדינות הערביות הקיצוניות, כסוריה, עיראק ולוב, ולבטח – אש“ף. מתבססות על ה”אמנה הפלשתינאית" שחיסול של ישראל הוא אחד מסעיפיה העיקריים. הערבים היותר מתקדמים, כמצרים וכירדנים, נוקטים באקרובטיקה לשונית כדי להבחין בין כמה סוגי־שלום, דבר המאפשר להם להתחמק ממתן תשובה ברורה לשאלה הפשוטה ־ אם יש או אין לישראל זכות קיום ואם מוכנים הם לשלום־אמת עם ישראל.

במרוצת השנים, ומשנוכחו כי הסיסמה בדבר הדיפת הישראלים לים פוגעת בתעמולתם נגד ישראל, הפכו הערבים למתוחכמים יותר בטיעוניהם. עתה העלו את “תורת השלבים”, האומרת שבשלב הראשון תיסוג ישראל לגבולות 1967. אולם מטרתם נשארה כשהיתה – כמוכח מנאומו של עראפת בפני עצרת האו"ם בנובמבר 1974, עת חזר למעשה על התכנית הערבית לחסל את המדינה היהודית. ישראל מתכוונת לעשות כל מאמץ כדי להשיג שלום, אך אין היא מעזה לצעוד לקראת השלב הבא כל עוד אין היא בטוחה בכוונות הערבים. רק כאשר ירמזו מעשיהם של הערבים על נכונות לשנות את עמדתם לגבי הבעיה המרכזית, של קיום מדינת ישראל, תוכל ישראל לעשות ויתורים.

ובינתיים, הישראלים למדו את לקחם; רק ממשלה ומימסד צבאי מאד בלתי־נבונים ישאירו את זכות־המהלומה־הראשונה בלעדית בידי הערבים. המזרח התיכון נכנס לשלב של תיחכום צבאי, שיש בו כדי לחולל הרס והשמד בממדים שאיש לא חלם עליהם בעבר ואשר תחומיהם לא יוגבלו לשדה־הקרב. האוכלוסיה האזרחית, משני עברי־החזית, תיחשף לפגיעה במלחמה הבאה, במידה לא פחותה מאשר החיילים בחזית. עובדה זו כופה על ישראל לקיים בידה את האופציה־למהלומה־ראשונה ויחד עם זאת – ויהיו ממדי ההתקפה ואופי הנשק אשר יהיו – גם יכולת־ הנחתת־מהלומה־שניה.

העוצמה וממדי־ההרס הגלומים בכלי־הנשק המצויים כבר עתה בידי הצדדים מסוגלים, כשלעצמם, להוות את הגורם המרתיע במזרח התיכון, אך זאת בתנאי, שישראל תשמור על רמת־כוננות גבוהה ואת כל האופציות – פתוחות. אף זאת, הערבים זכו להחזרת כבודם, בהצלחתם הראשונית במלחמת־יום־הכיפורים ואפשר ועובדה זו תכשיר את הדרך לפיתוח דיאלוג ומשא־ומתן בין הצדדים.

רק ימים יגידו אם יצלח משא־ומתן זה, או לא. אך עצם העובדה, שישראל הגיעה בכלל למשא־ומתן איזשהו עם העולם הערבי, היא תוצאה של הנצחון הבל־יאמן שהשיג צבאה במלחמת־יום־הכיפורים. מופתעים ובלתי־מוכנים, ולמרות מפלות ואבידות כבדות בשלב הראשוני, אף־על־פי־כן הצליחו עם ישראל, הפיקוד הצבאי ומעל לכל – היחידות הקרביות, להטות את הכף ולהעניק לאומה נצחון פודה ומושיע. רבים מן האירועים שאירעו בארבעת אלפי שנות־היסטוריה מחווירים לעומת מה שהושג על שדות־הקרב במלחמת־יום־הכיפורים, ובהתייצבה נוכח בעיותיה זכאית מדינת ישראל לשאוב אומץ ואמונה מאשר חוללו בניה במלחמה, אשר הישראלים מבקשים להאמין כי היא מלחמת־כפרתם.

 

פרק 20: מבט לאחר 20 שנה    🔗

(פרק זה נכתב על־ידי חיים הרצוג בשנת 1993, במלאת 20 שנה למלחמת־יום־הכיפורים)

נדמה שרק אתמול היה הדבר, אך הנה חלפו עשרים שנה מאז אותו אירוע שֶבר, שהיה בבחינת המהפכה הגדולה ביותר שעברה ישראל, פרט למלחמת העצמאות. המלחמה אמנם היתה ניצחון צבאי גדול לישראל, אך הגורמים אשר יצאו נשכרים ממנה מבחינה מדינית היו קודם־כול הנשיא סאדאת ועמו הממשל האמריקאי, אשר התבסס באזור והפך לגורם מרכזי וחיוני בכל תהליך המשא ומתן במזרח התיכון מתקופת אותה מלחמה.

המלחמה הזאת סללה, ללא כל ספק, את הדרך לשלום. הנשיא סאדאת אמר לא אחת – ובצדק – כי הבעיה במזרח התיכון היא בתשעים אחוזים פסיכולוגית. הכוחות המצריים צלחו בהצלחה את התעלה ועברו את המכשולים בשדה הקרב, אך מעבר המכשולים הזה היה לא רק בעל ערך צבאי רב. הוא היה אולי, יותר מכול, בעל ערך פסיכולוגי רב. הערבים, ובראשם המצרים, הרגישו – לראשונה מאז תחילת הסכסוך עם ישראל – כי הם מסוגלים להתמודד עם מדינת ישראל. כך נפתחה בעיניהם הדרך לשולחן המשא ומתן לא כנחותים, שישראל כופה עליהם ויתורים ותנאים, כי אם כשווים אשר הוכיחו את יכולתם בשדה־הקרב.

יחד עם זאת, המלחמה המחישה להם שבשימוש מאסיבי בכוח, כפי שניסו לעשות עד אז, לא יוכלו להכניע את ישראל. מאידך גיסא, לקחי המלחמה הוכיחו לקברניטי ישראל, כי שטחים כגון סיני אינם ערובה הכרחית לשלום ולביטחון. עובדה היא שחרף יתרונותיו הבולטים לעין, השטח רחב־הידיים של סיני לא היווה גורם מרתיע למלחמה יזומה אצל הצד הערבי. ואכן, לא חלפו שנים מספר ומנהיגי ישראל הסכימו לוותר על כל האזור האסטרטגי החשוב ביותר של סיני, על כל נכסיו הצבאיים והכלכליים, מקור לא־אכזב לנפט, עומק אסטרטגי ומרחב התרעה.

התהליך שעבר הנשיא סאדאת למן ייזום המלחמה, דרך הופעתו ההיסטורית בכנסת בירושלים, בה הציג את תנאיו לשלום, ועד לחתימת השלום, המחיש כי גם במזרח התיכון יכולה לעלות על הבמה אישיות היסטורית אשר תדחק הצידה את כל המוסכמות, תשחט את כל הפרות הקדושות ותוביל את ארצה, ואת האזור כולו, לעתיד חדש. ההיסטוריה רצופה אישים כאלה, אשר בכוח אישיותם טבעו את חותמם על עתיד האנושות.

ככל שאנו אחוזי יאוש מהמצב הביטחוני והמדיני באזור, יש לזכור כי מהאזור הזה יצאו כמה מהמנהיגים הבולטים של המאה הזאת, ובראשם בן־גוריון וסאדאת. אמנם יוזמתו וחזונו של סאדאת ספק אם היו מקדמים את אזורנו לשלום לולא עמד בראש ממשלת ישראל איש בעל חזון ואמונה ־ מר מנחם בגין ז"ל, אך גם במקרה של מר בגין, ספק אם היה מגיע לתוצאות אליהן הגיע לולא תמיכתה של האופוזיציה בישראל. אכן, רוב העם רצה בשלום מעבר לוויכוח הפוליטי, וסאדאת אכן שכנע את העם בישראל כי פניו לשלום.

במלחמה זו השכילו הערבים להפוך את הנפט לנשק, אך האילוצים השונים בעולם האנרגיה והאספקה הגואה הקטינו את ערך הנשק הזה במשך השנים. נדמה שהשימוש הערבי בנשק הנפט עורר במידה רבה את מודעות העולם לבעיית משאבי האנרגיה והמריצה תהליכים של יצירת מקורות אנרגיה חלופית לנפט, של כינון מאגרים ועתודות ושל חתירה ליתר חיסכון במשאבים.

ההתקפה הערבית התאפשרה הודות לתיאום המוקדם בין צבאות מצרים וסוריה. המשגה המודיעיני הישראלי מדהים שבעתיים לנוכח העובדה שהמעריכים לא קשרו בחישובים שלהם בין שני גילויי כוננות מלחמתית חסרת תקדים בו־זמנית, בצפון ובדרום, דנתי בנושא זה במסגרת ספר זה ולא ארחיב כאן, אסתפק בהערה כי ככל שחלפו השנים, כן גברו התהיות באשר למשגה המודיעיני והעדר הערכה נכונה על העתיד להתרחש חרף כל הסימנים שהעידו על כך.

אכן, השתלטותה של קונצפציה שגויה, המגובה על־ידי אישיות מרכזית אשר מנעה ויכוח פנימי חופשי, היתה בעוכרי המודיעין. יש לקוות כי ננקטו כל הצעדים במטה הכללי, כולל הצבת מייצגי הקו של “איפכא מסתברא”, על־מנת להבטיח ששגיאות כאלה, העלולות לסכן את עצם קיומנו, לא יישנו.

לא ברור עד היום אם כל הלקחים הופקו, דוּבר רבות על הפקת לקחים אך בין דיבורים למעשים, קיים עדיין מרחק. הביטחון העצמי, שגבל בשחצנות, אשר תרם רבות למחדלי מלחמת־יום־הכיפורים, עוד לא חלף לגמרי מעולמנו, הוא מסוכן ובא לידי ביטוי מעת לעת. הליקויים במשמעת, שבלטו בהכנות למלחמה, ברמתם הירודה של מחסני החירום לקראת המלחמה, ביחסים בין מפקדים גבוהים, בנוהלי הקרב, באחזקת ציוד, במשמעת בצירים ועוד ועוד, – כל אלה היו בעוכרי הצבא במלחמה וגרמו לאובדן כבד ביותר בנפש, במישרין או בעקיפין.

רבים מבין אלה שחקרו את מלחמת יום הכיפורים סבורים כי מתוך כ־3000 קורבנות, כשליש נגרמו כתוצאה מחוסר משמעת, אי־קיום פקודות ונְהָלים ונוהל קרב, ואי־יישום תורת הלחימה כפי שנלמדה בצה“ל, אי אפשר שלא להדגיש את חשיבותה של המשמעת כגורם ההופך צבא לצבא מצליח ותורם למניעת אובדן חיים בעיצומו של הקרב, ובעיתות רגיעה. האם הלקחים הופקו? אינני בטוח כל־עיקר. האחריות לכך רובצת על הדרג המדיני, לו כפוף הצבא, ועל הפיקוד הבכיר בצה”ל.

מן הבחינה הצבאית, שבה מלחמה זו וחידדה כמה וכמה מעקרונות הלחימה הבסיסיים המוכרים זה מכבר, אך לא תמיד מיושמים בשעת מבחן אמיתי, אין ספק כי המלחמה המחישה את חשיבותו העצומה של הקרב הבינזרועי המשולב בשדה הקרב המודרני ואת החשיבות המכרעת של יצירת “אגרופי מחץ” ומאסות הכרעה בנקודות הקריטיות של הקרב.

יש לקוות כי גם לקחים אלה הופקו והוטמעו, עם כל הביקורת על הטעויות והמחדלים, שהתעצמה ברבות השנים, אי־אפשר – גם במרחק של עשרים שנה לאחר האירוע ־ שלא להעריך את העוצמה הצבאית השורשית שהפגין צה"ל באותה מלחמה קשה, ואי־אפשר שלא להתפעל מעוז־הרוח וההקרבה של אותם לוחמים אמיצים אשר חירפו נפשם על מזבח ביטחון ישראל, אלה הם היסודות החיוניים עליהם השתיתה ישראל, בין השאר, את קיומה, והם שעומדים לה כנכס גם בבואה לשאת ולתת על השלום.

המלחמה, לא זו בלבד שהביאה להסכם שלום – אלא גם לשינוי פסיכולוגי ויסודי במזרח התיכון. תעיד העובדה שעשר שנים לאחר שמצרים חתמה על הסכם השלום עם ישראל, חזרה הליגה הערבית למרכזה בקהיר, ומצרים הפכה שוב למנהיגה של הליגה, שעה שדגל ישראל מתנוסס מעל לשגרירות ישראל בקהיר.

את התמורה המהותית היסודית אשר התחוללה במזרח התיכון אפשר לשפוט לפי התגובה של מדינות רבות באזור – כמו מצרים – לתוקפנות העיראקית בעת כיבוש כווית. כל מה שקרה לאחר־מכן, במבצע “סופת המדבר”, הוכיח שינוי מהותי של הגישה היסודית במזרח התיכון, מצרים וסוריה הציבו כוחות מול פולש ערבי לצד ארצות־הברית, שלא לדבר על נסיכויות המפרץ וערב הסעודית.

שורות אֵלה נכתבו שעה שאנו שרויים בעיצומו של תהליך השלום, שהחל מאז ועידת מדריד. לצד הדיונים הדו־צדדיים החלו גם דיונים רחבים ומהותיים במסלול הרב־צדדי, שבהם השתתפו בכל הוועדות נציגי מדינות ערב. ניכרים בפועל סימנים של הקלה ביחס הבינערבי כלפי ישראל, כגון בנושא החרם הכלכלי. המזרח התיכון השתנה כליל. אין ספק שהגורם המרכזי, שבסופו של דבר הביא לכך, היה מלחמת יום הכיפורים. היא שהיתה הגל המניע. הגורם שבלי עידודו וסיועו המעשי לא היתה פורצת מלחמת יום הכיפורים היה ברית־המועצות. גורם זה נעלם ואתו נעלמה מדיניותה האנטי־ישראלית של ברית־המועצות ומדיניות אספקת הנשק שלה, שהזינו את המשך האיבה והמלחמה כמאפיינים קבועים של החיים באזור המזרח התיכון.

היעלמותה של ברית־המועצות הותירה את ארצות־הברית כמעצמה עולמית יחידה בעלת השפעה באזור. הודות לה הגענו להסכם שלום עם מצרים. הודות לה נמצאים אנו בתהליך השלום מאז ועידת מדריד. הודות לה נעצר הרודן המסוכן ביותר שקם במזרח התיכון, צדאם חוסיין, וסוכלו ניסיונותיו ליצור בסיס להשמדת מדינתנו. בין היתר, הודות לה הושמו מעצורים על השתוללות הפונדמנטליסטים באירן.

ללא ארצות־הברית לא היה האזור מתקדם לקראת שלום. עם ארצות־הברית ובתנאי של שיתוף פעולה מקומי, נקרתה עבור האזור ההזדמנות להתקדם לקראת תקופת זוהר של פיוס, של שיתוף פעולה ושל שגשוג.

לעומתם, האירופים שוב התגלו במלוא ערוותם. לא בכדי התנגדה ישראל לשילובם בתהליך השלום. למעשה, הם לא תרמו לאף אחד מנקודות־הציון של תקופת ההפשרה במזרח התיכון. מאז מלחמת יום הכיפורים – ועידת השלום בג’נבה בדצמבר 1973, ההסכם המצרי־ישראלי על הפרדת הכוחות ביוני 1974, ההסכם הסורי־ישראלי על הפרדת כוחות במאי 1974, והסכם הביניים של סיני בספטמבר 1975. כל ההסכמים האלה ייצגו שטחים שבהם פרצו כל מלחמות ישראל־ערב מאז 1948. על אבני־דרך אלה צעד אנואר סאדאת לקראת היוזמה המדהימה שלו ב"1977, שהביאה להסכמי קמפ־דיויד ולהסכם השלום המצרי־ישראלי ב־1979. בכל ההישגים האלה היה מקומה של ארצות־הברית מרכזי. בכל פעולות הפיוס האלה תרומתה של הקהילה האירופית שאפה לאפס. קשה להעלות על הדעת עוד סכסוך מרכזי שבו אירופה, ערש הדמוקרטיה ומבצרה של הדיפלומטיה הקלסית, מילאה תפקיד פחות מרשים. ישראל לא היתה היחידה שהגיבה בתסכול כלפי הקהילה האירופית. הנרי קיסינג’ר, מי שהיה שר החוץ של ארצות־הברית, כתב בזיכרונותיו: “בתקופות מתח האירופים צידדו בהפשרה (Detente). בתקופות של הפגת מתח הם חששו משיתוף פעולה, במשבר הם פנו אלינו לקיים את האיזון מחוץ לאירופה, ותחת מטריית הסיכונים שאנו הסתכנו בהם הם לא היססו לחפש יתרונות מיוחדים עבור עצמם”.

מלחמת יום הכיפורים, בהצטרפה למלחמת ששת הימים, שבה והבהירה לפלשתינאים שמדינות ערב לא יפתרו את בעיותיהם וכי הם חייבים להיערך לכך בעצמם. כך עברו את הדרך מהטרור ועד להכרה שצריך לדבר עם ישראל. לא הכל סוכם עדיין. תהיינה עוד בעיות קשות ורבות וחילוקי־דעות מרים, אך גם בשטח זה עברנו רוביקון אשר יוביל בסופו של דבר לשלום. כך מקווה אני ומאמין.

בראייה היסטורית, מלחמת יום הכיפורים היוותה, אפוא, את פרשת המים בסכסוך הישראלי־ערבי והובילה לקראת הסכם השלום הראשון שישראל חתמה עם מדינה ערבית כלשהי – המדינה הגדולה והחשובה ביותר במזרח התיכון. היא גבתה מחיר דמים יקר וכבד והביאה למהפכה בחברה הישראלית, אך מעבר לה נראה באופק השלום שבחלקו כבר הושג. מלחמה זו הוכיחה, כפי שהבין הנשיא סאדאת, כי לירושלים אפשר להגיע רק בדרך של שלום, ומאז שנחתם ב־1979 חוזה השלום לא נפל אף חייל ישראל או מצרי לאורך גבול השלום בין ישראל ומצרים.

מי ייתן ונהיה ראויים גם הלאה לדמיונם המזהיר ולאומץ־לבם של המנהיגים, ולקורבנם של אלה אשר שילמו בחייהם כדי שנגיע עד הלום.

מפות תמונה 1

היערכות הכוחות שבת, ה־6 באוקטובר 1973, ב־2 אחה"צ

תמונה 2

החדירה הסורית המירבית ־ חצות, יום ראשון ה־7 באוקטובר

תמונה 3

התקפת הנגד הישראלית מגיעה לקו הסגול – בוקר יום רביעי ה־10 באוקטובר

תמונה 4

המלכודת של דן לנר – ב־13 באוקטובר

תמונה 5

שלוש התקפות עירקיות – ב־19 באוקטובר

תמונה 6

הפריצה

תמונה 7

היערכות הכוחות – שבת, ה־6 באוקטובר 1973, ב־2 אחה"צ

תמונה 8

הצליחה המצרית – 6 באוקטובר

תמונה 9

ההתקפה הישראלית על ראשי הגשר המצריים ה־7 וה־8 באוקטובר

תמונה 10

הצליחה של שרון 15 באוקטובר

*תמונה 11

חציית התעלה

תמונה 12

הקרב על החווה הסינית

תמונה 13

ההתקפה המצרית 17 באוקטובר

תמונה 14

ההתקדמות הישראלית במערב התעלה וקוי הפסקת האש

תמונה 15

הזירה הימית

ביבליוגרפיה על מלחמת יום הכיפורים    🔗

מערכות – גליון שנה למלחמת יום הכיפורים.

סעד אלדין שאזלי – חציית התעלה – מערכות.

במחנה – אוק' – דצמ' 1973.

אברהם אדן (ברן) – על שתי גדות סואץ – עידנים.

חנוך ברטוב – דדו – הוצאת מעריב.

אביגדור קהלני – עוז 77 – שוקן.

זאב שיף – רעידת אדמה באוקטובר – זמורה ביתן מודן.

מערכות ימי אוקטובר – משרד הביטחון.

איתן הבר, אהוד יערי, זאב שיף – שנת היונה – זמורה ביתן מודן.

שמעון שמיר – מצרים בהנהגת סאדאת – דביר.

אליקים רובינשטיין – דרכי שלום – משרד הביטחון.

גנרל חסן אלבדרי, גנרל טנה אלמג’דוב, בריגדיר צ’יאא אלדין זהבי – מלחמת רמדאן – קהיר

BIBLIOGRAPHY    🔗