רקע
אהוד בן עזר
מונטרו מגיד־עתידות
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: אחיאסף בע"מ; 1977

כשהיה מונטרו בן שלושים שנה וטרם החליט בליבו מה יעשה, הלכו איתו למגדת־עתידות. לקחה מגדת־העתידות את כף־ידו של מונטרו בידה ונבהלה: “יא־בה־יה!” אמרה. “אתה תהיה עשיר גדול. אבל קודם תצטרך להשפיל את עצמך.”

אמרו אביו ואימו: “כל הבושות שבעולם כבר הביא עלינו. לעבוד אינו עובד. לדבר אינו מדבר, ואם משאירים אותו לבד בבית – מיד הוא בועט ושובר רהיטים.”

“זה סימן טוב־מאוד!” אמרה מגדת־העתידות וקולה רועד. “כל הקווים בכף־ידו מראים שהדרך שלו בטוחה.”

“ומה יכול הוא עוד לעשות כדי להשפיל את עצמו ולבייש את כבוד הוריו ומשפחתו, ולא עשה?”

“ילך ויפשוט יד ברחוב,” אמרה.

הבין מונטרו את השיחה ופרץ בצחוק פראי. טפח למגדת־העתידות על הגב ורץ לרחוב. רצה אחריו עדת ילדים וקראה:

"יא מונטרו

יא מונטרו

הך, הך – "

זרקו עליו אבנים. נפלה אבן ושברה את גבו. פרץ בבכי ונפל לפינת המדרכה.

כך החלה עבודתו של מונטרו בקיבוץ־נדבות. במשך הזמן סיגל לו אופי משלו. העמיד לפניו קופסת־שימורים מלוכלכת ובתוכה ירוקת ושיירי מזון ועלים יבשים. הכסף נופל לשם וצלצולו אינו נשמע; ולבני־אדם נדמה כי לאשפתות הלך הכסף ולא לטובת אדם חי. ומעניין, דווקא הקופסה המזוהמת הקלה עליהם לפתוח ארנקם ולזרוק אליו נדבה.

בצהריים מביאה לו אימו ארוחה מבושלת, אותה הוא אוכל בשבתו על ספסל בגן־העיר. בשאר שעות היום הוא רובץ במדרכה, המובילה לשוק הגדול.


חמש שנים קיבץ מונטרו נדבות באמונה. מקץ אותו זמן לקחוהו אביו ואימו שנית אל מגדת־העתידות ושאלו: “הנה עשינו כעצתך ועדיין לא בא המזל למונטרו ולא נהפך עשיר גדול, אלא מיום ליום הילדים מציקים לו יותר, ובלילה הוא בוכה עד שהלב נקרע לשמע סבלו.”

הביט בה מונטרו בעיניו החולמות, ואישר בתנועת ראש, כי אכן כך הדבר. נתמלאה צער ולא ידעה מה לעשות. ליטפה את ראשו – התחיל לבכות. ברחה לחדר השני ולא חזרה. חיכו שעה. חיכו שעתיים, והיא אינה יוצאת. הלכו ודפקו על הדלת – אין עונה. פרצו ונכנסו פנימה – והנה היא תלוייה על הקיר. המסכנה, לא עמד בה ליבה לראות בסבלו של מונטרו, קמה ושמה קץ לחייה.

ראה מונטרו כך – התגלגלו עיניו בחוריהן והתנפל עליה ומשך בכוח את גופתה מן הקיר עד שנפלה. רבץ עליה וקרא בקול גדול:

“מעונתי!”

“מעונתי!”

עד שהצליחו אביו ואימו ושוטר ורופא, שבאו בינתיים, להתיקו ממקומו ולהחזירו לביתו; אלא שלא נרגע כל הדרך, ולא די בכך, עוד המשיך למלמל ללא־הרף: “מעונתי, מעונתי.” וראו זה פלא – אחר שתי מלים אלה החל חוזר על שירי הילדים: “יא מונטרו, יא מונטרו, הך הך!” – וכעבור כמה ימים קרא לאביו ולאימו בשמם והחל מדבר כאחד מבני־האדם.


יצא שם הנס בכל העיר. בדקו בחפציה של מגדת־העתידות, ומצאו שציוותה למונטרו את הכוך הקטן בשוק, בו היתה יושבת, על כל מיטלטליו. הלך מונטרו וישב במקומה. החלו נאספים אליו בעלי־מום ובעלי מיחושים מכל קצות־הארץ, ושואלים לדבר־עצה ומרפא והגדת־עתידות. היה מדבר אליהם – מיד נתמלאו עיניהם דמעות וליבם נמס בקירבם והם מרחמים על עצמם ומבכים את מר גורלם. הוקל להם – עמדו ושילמו לו במיטב כספם.

לבסוף נתעשר כקורח, וכך קוימה נבואתה של מגדת־העתידות.

המלצות קוראים
תגיות