[מרבית הספר המודפס הוקלדה בשנים 2020–2021 לקובץ־מחשב בידי אחותו של אהוד, לאה שורצמן לבית בן עזר ראב, נכדתו של יהודה ראב בן עזר. רבים מן הסיפורים שימשו לימים פרקים ברומאנים שאהוד כתב בשנים מאוחרות יותר.

באמצע שנות ה־70 סירב עורך סדרת ספרי סיפורים קצרים ב“עם עובד”, שבה נכללו קובצי סיפורים של יצחק בן־נר ודליה רביקוביץ – לכלול את סיפורֵי “הפרי האסור” בסדרה – בטענה שספק אם זו בכלל ספרות!]

ליהודית

שלושה אנשים הגיעו עם לילה לאיספאהאן

ומצאו את שערי העיר נעולים. אחד מהם שתיין,

השני מכור לאופיום והשלישי מעשן חשיש. אמר

השתיין: “הבה נשבור את השער.” הציע המכור

לאופיום: “נשכב ונישן עד עלות השחר.” אמר

מעשן החשיש: “בואו ונעבור דרך חור המנעול.”

(אגדה פרסית עתיקה)

זה היה בתחילת החורף. האדמה רוותה גשמי יורה, במשעולי הפרדסים ובקצות השדות נחבאו פטריות, אוצר לבן, טרי ופריך למגע־יד, שיש ללקטו בזהירות. בימים ההם טרם נמכרו פטריות בחנויות, וגם מגדלי פטריות שמפיניון טרם נודעו בארץ.

מיום שעמד אורי על דעתו שקד אביו לחנכו לעבודת כפיים, למען יידע הילד ערך הכסף. “פשוט את הבריות בשוק ואל תצטרך לעזרת נבלות!” – חינך את בנו. הוא אהב לשנות פסוקים ואמרות שגורים כגון – “גוף בריא בנפש בריאה.”

אלא שהאב מעודו לא פשט עורו של מישהו. הוא היה ישר, עקשן וחלש. נאמן על רכוש זרים וחסר מזל כשהיה מדובר בנחלתו שלו.

החינוך המוקדם לעבודת כפיים השיג את היפוכו. אורי שנא עבודה. ובעודו נער נשבע כי לעולם לא יכריח את ילדיו לעבוד אלא בבוא היום בו ירגישו צורך לעמוד ברשות עצמם.

אבא חינך אותו לאור כישלונותיו, “כשמכים אותך תכה בחזרה,” דיבר אליו בהנאה מרירה של אדם ישר, “אל תישאר חייב, אל תקווה לצדק, אין צדק בעולם.” כל שנותיו עבד אבא עבודה קשה ולא חסך פרוטה. היה חקלאי, אך לא איכר, כי תמיד עבד אצל אחרים והשגיח על אדמתם. ואם חכר פעם חלקה משלו היו מכים אותה ברד, בצורת, קימשון, קימחון, זבוב ים־התיכון או סתם ירידת מחירים. שנה אחת מישכן אבא את ביתו וחכר חלקה גדולה אצל משפחת פֶלז וזרע בה תפוחי־אדמה למוכרם לצבא הבריטי. אותה שנה התגבר המאבק הלאומי המזויין נגד הכובש הזר – ופקידי הצבא היו שולחים חזרה את משאית הפורד, שנקנתה מעודפי הצבא הבריטי, והיא טעונה תפוחי־אדמה של אבא, בטענה שאינם ראויים למאכל. ערב־ערב עם חשיכה היה המטען שנפסל, ארוז בשקים, שב אל השדה ופני אבא מחשיכים כשולי קדרה. אותה עונה ניבעו קמטים ראשונים במצחו, אשר בישרו את הזדקנותו בטרם עת. הסוחרים היהודים ניאותו לקנות את היבול בחצי המחיר, ולימים נודע כי שיווקו אותו בעצמם לצבא הבריטי במחיר נמוך ועוד נותר בידם רווח נאה. ואילו אבא סיים את העונה בהפסד ועוד שנים ארוכות היה עליו להפריש חלק ממשכורתו כדי לשלם את המשכנתא. וזו היתה תופחת והקרן אינה פוחתת. לכן קיבל ברצון את הצעתה של הגברת מרי פלז לנהל את אחוזתם.

ואורי נעשה ספקן מילדותו באשר לברכה הצפונה בעבודת האדמה. “עובד אדמתו ישבע לחם” נצטייר לנגד עיניו כמין כרזת תעמולה של הקרן הקיימת הבאה להסתיר אמת חקלאית מרה, עבדות לכל שינוי במזג־האוויר, לתהפוכות היבול, למחירים, למחלות ומזיקים ולחובות ואשראי שאין להם סוף.

וכשהחלו הפטריות מבצבצות בשדות המושבה פנה אבא אל אורי וצבי והציע להם לקחת סל־נצרים וללכת ללקט פטריות לשתי המשפחות ואת הכמות הנותרת למכור, וכך ישתכרו בעמל כפיהם לדמי־כיס ולא יצטרכו לעזרת הוריהם, לפי הכלל “פשוט את הבריות בשוק” וכו'.

צבי ואורי ירדו אל השדה הגדול בפאת האחוזה של משפחת פלז, ליד פסי הרכבת. נושאים סל־נצרים צהוב ורחב־מידות וממלאים אותו בפטריות. האדמה היתה בוצית, לאחר הגשם. גושי בוץ ועלים כמושים ולחים דבקו בנעליהם. ידיהם השחירו, הם הזיעו. השתלהבו. הסל יתמלא, קופה שלימה, ועשירים יהיו.

ראשית דרכם היתה אל בית משפחת פלז. באותה תקופה כבר אהבו שניהם את נלי, אך כדרך אהבות נעורים זו לא הפריעה לידידותם ההדוקה שהתבטאה בשעות ארוכות שבילו מדי יום במשחקים שהמציאו לעצמם. יום לאחר שנלי הירשתה לצבי להרכיבה על אופניו אחרי הלימודים עד לביתה, התוודה אורי לראשונה בפני חברו על אהבתו לה. צבי לחץ את ידו ברצינות, כמו בשמה של נלי, ואיחל לאורי הצלחה ואמר שהוא מקווה ששניהם יהיו חבריה וזה לא צריך להפריע.

כשנכנסו שמעו את קול פריטתה של נלי על הפסנתר בוקע ועולה מאחד החדרים הפנימיים. בטרקלין ישב הסבא, אדון פלז הזקן, ועישן את הסיגר שלו, ואי־אפשר היה לדעת אם מקשיב הוא לנגינתה של נכדתו או מהרהר בראיות חדשות כנגד אבנר חסקין המנוח וחבר מרעיו, אשר רוששו את אחוזתו. שני הנערים ראוהו רק מבעד לחלון; גברת מרי יצאה אליהם, קנתה פטריות מלא הסיר, ולא הזמינה אותם להיכנס. רק הגישה להם שתי כוסות לימונדה.

“כמה עליי לשלם?” שאלה לאחר שסיימו השניים לשתות, לאיטם.

הם הסמיקו. “תודה. לא צריך בכלל,” גימגם אורי.

“לא בא בחשבון,” אמרה גברת פלז. “אתם לא צריכים לתת בחינם.”

“אולי, לפי קילו?” הציע צבי, שהיה יותר מעשי.

“כמה?” שאלה.

הוא נקב מחיר של שני שילינג. וכך קיבלו את שני השילינגים הראשונים לקופתם.

כשירדו במדרגות הרחבות של החצר, לתוך שדירת הדקלים הארוכה, שאל צבי את אורי אם ראה פעם את המורה לפסנתר של נלי.

“לא ידעתי שיש לה מורה לפסנתר.”

“ודאי. הוא בחור יפה ומבוגר והיא אוהבת אותו.”

אורי לא האמין.

“ראית פעם בת שלא מתאהבת במורה לפסנתר שלה? כך כתוב בכל הרומאנים.”

ואורי חש צורך להאמין. אם צבי אמר. ואולם כבר אז החל הספק מנקר בו. צבי קורא יותר מדי ספרים ולעיתים קשה להבדיל בדבריו בין דמיון למציאות. גם אורי קרא הרבה, אך השפעת הקריאה על שניהם היתה שונה. בעוד אשר אורי היה שוקע בשעת הקריאה במצב של התרכזות עילאית, ובבריחה גמורה מן המציאות, ולאחר זמן קצר היה שוכח מה שקרא ושוקע ברומאן חדש באותה התמכרות, כמבקש לסמם עצמו בקריאה מופרזת – היה צבי קורא כל ספר ביסודיות של חוקר קר־מזג, באותה התעניינות מעשית בה היה מנתח רגלי קרפדות ומקצץ באולר זנב־לטאה במעבדתם המשותפת, במחסן אשר בחצרו של אורי. צבי התייחס לספרים כאל מפתח־קסמים להתמצאות בעולם, הם מלמדים אותך להכין אבקת־שריפה, לערוך קרבות עם אינדיאנים, לשנוא גרמנים, לגלות מרגלים, להכיר מקומות רחוקים ושמות זרים ולגלגל אותם על לשונך בהזדמנויות מתאימות, וכמו כן הם מסבירים מה מעסיק את מחשבותיהן של הבנות ובמי הן מתאהבות, ולמה.

הם עברו את פסי הרכבת ונכנסו לרחוב המייסדים ומשם פנו לרחוב מגוריו של אורי. עברו מחצר לחצר והציעו למכירה את הפטריות. יש שקנו ויש שהודו להם ושילחו אותם ריקם. גאווה רבה מילאה אותם כאשר מכרו סיר מלא פטריות לגברת חולדה ספיר, אשתו של ראש־העיר, אשר הכניסה אותם למיטבחה, וכן עברו עם מרכולתם על פני מטבחיהן של הגברת סלור, ליפסקי, צאפח, כספי, לומפ, פרידמן, דינס, גיסין וראב. ורק למיטבחה של הגברת צאפח היססו להיכנס. יום אחד התחבאו השניים מאחורי הגדר, בחצרו של אורי שהיתה מוגבהת מן הרחוב, וכשעברה גברת צאפח קראו בשמה בקול רם וצווחני, כשהם מתגלגלים על העשב ומכים ברגליהם וממוללים בידיהם שרועים על גבם –

“גברת צאפח! גברת צאפח!”

אימו של אורי קוננה למחרת היום באוזניו, באותו גוון של הקדמה בקולה הנשמע כמבשר אסון – כי יצא עליו ברחוב שם של משוגע.

אך הגברת צאפח קיבלה אותם בחיוך ולא הזכירה את עלבונה. שללם עלה לכדי לירה אחת וששים גרוש. סכום נכבד למדי. את הפטריות שנותרו בסל חילקו ביניהם למשפחותיהם, וגם בכסף התחלקו מחצית על מחצית.

אביו של אורי היה מאושר. הוא גילגל בידיו את השילינגים הנוצצים והחזירם ליד בנו ואמר לו כי הנה למד סוף־סוף את ערכו של הכסף ואת ברכת העבודה, וכשהיה הוא בגילו כבר היתה ברשותו חלקת תפוחי־אדמה והיה מוכר את יבולה בשוק וכמעט עמד ברשות עצמו.

למחרת בא צבי לבית־הספר במצב־רוח רע. מה קרה? אביו העניש אותו לא לבוא אל אורי במשך שבועיים. מדוע? בגלל הפטריות. “אורי בן־עמי,” אמר אביו של צבי, “יכול להרשות לעצמו ללכת למכור פטריות ברחוב, ולאביו כנראה לא איכפת מה אנשים יגידו. אבל אתה, צבי, מה עשינו לך שככה אתה מבייש אותה במושבה? לא נתנו לך כסף כשהיית צריך? אתה רוצה שיחשבו שאבא שלך עני? שהוא צריך לשלוח את הבן שלו למכור ירקות ברחוב? כמו איזה חודארג’י?”

“והכסף?” שאל אורי.

“אני צריך לתרום אותו לקרן־הקיימת, ולהביא לאבא מכתב.”

אורי הציע לצבי לחלק ביניהם את שמונים הגרוש שנותרו ברשותו, וכבר ראה בצער כיצד צורכי גאולת הקרקע משתתפים במחצים קופתו הצנועה; אך לצבי היתה תוכנית אחרת, נועזת יותר, ולאומית פחות. בלפור לוי גנב עבורו מעטפה ונייר־מכתבים עם חותמת בית־הספר וקיבל שילינג אחד בשכרו, ואורי ישב וכתב מכתב־תודה נרגש לצבי על שתרם את פרי עבודתו לקופת העם, וחתם בשם המנהל.

אימו של אורי הכינה מהפטריות תבשיל פולני, כשהן מאודות בסיר בתוספת תפוחי־אדמה מבושלים, אך אורי לא טעם מהן. הריח דחה אותו. הוא לא אהב פטריות.

“אם לא תלמד להעריך את הכסף,” אמר אבא, “סופך תגדל בטלן ותחיה על חשבון אחרים. כסף אינו גדל על העצים, צריך לעבוד קשה כד לזכות בו. העבודה היא מחנך טוב. מחסנת. אם תהיה חלש, יכו אותך.”

אומר ועושה. תקופת החופש הגדול היתה עונת הבציר בכרם באחוזת פֶלְז, ואורי נשלח לעבוד שם. בבציר עצמו, שהוא מלאכה אחראית ודורשת תשומת־לב ובקיאות, לא הניחו לילד כמוהו לקחת חלק. נתנו בידו מקטפה המשמשת לניקוי האשכול מכל ענב פגום, מצומק וסר־צבע; והעמידו אותו בתוך חבורת “שקצים” ערביים ליד שולחן קרשים גס, עמוס ארגזים, שניצב לאורכה של סוכת גפנים רחבת־ידיים על גבול הכרם, סמוך לדרך העגלות. ארגזי הענבים הגדושים היו מגיעים מתוך הכרם אל הסוכה ולאשכולותיהם גוון כפור טרי ויבש. וממרומי הסוכה אשכולות ירוקים משתלשלים מבין העלים וכמין טריות תמידית של בוסר עומד בהם.

אלה היו ימים של התרגשות ועצמאות. של אור. של קיץ. אורי נעשה בקיא בזני הענבים: מוסקאט שחור, לבן, דַבּוּקִי, תמר ביירותי. מדי בוקר אימו נותנת בידו שקית נייר ובה ארבעה כריכים דקים ממולאים בפלחי ביצה קשה וגבינה צהובה; מלפפון טרי ובקבוק מים. ביום הראשון לעבודתו שמה בכליו אשכול ענבים רחוץ היטב, לבל יטעם מן האשכולות המגופרים בכרם.

באה שעת צהריים ואורי מאס באוכל הנקי של אימא. בצל עצי הפרדס הסמוך, מעבר לדרך החול, ליד ברז מי־השקאה שראשו החלוד פעור בפתחה של מערה עמוקה, ישב אורי לאכול בתוך חבורת שקצים ערביים. עלי פרס לו מפיתת בצק לחה ומלוחה מאוד, ממולאה אורז, וחילק עימו קומץ זיתים יבשים ועגבניות־בר. הן היו אדומות וזעירות כחרוזי אלמוגים. עלי אסף אותן בצידי הדרך בבוקר בלכתו לכרם. אבא אמר כי בכל מקום שערבי מחרבן צומח בקיץ שיח עגבניות. אימא אסרה בהחלט לאכול עגבניות שצמחו על צואת אדם. היא באה מפולניה שם נחשבה עגבנייה לרעל. אך עגבניות־הבר של עלי היו חמצמצות וערבות לחיך. אדמת המדמנה בשולי הדרכים הירוותה אותן במיטב דשניה שבאו לה מן ההפקר. כל נגיסה הותירה פה מלוח, ולעתיד לבוא גם געגועים צורבים על גן־עדן פראי של עגבניות־בר בצהרי־יום, חבויות בצרורו של עלי עם קומץ זיתים מרים ופיתת בצק לחה ומלוחה מאוד.

אורי חילק עם עלי את הכריכים שהכינה אימו. יותר מכל השתומם עלי על עיגולי הביצה הפרוסים בעובי שווה. לאימא היה מכשיר מיוחד עשוי מסגרת של מיתרי ברזל דקים שאפשר לפרוט עליהם באצבע. עלי חס לקלקל את צורתם הנאה של העיגולים והסתכל בהם שעה ארוכה בטרם יאכל. הוא גם בלע לתיאבון את אשכול־הענבים הרחוץ, היהודי, ששלחה אימא, ולאורי הביא אשכול טרי וצונן שנבצר השכם בבוקר ואשר החביאו בצל אחד הארגזים הריקים. אחר־כך שכבו לנוח לשעה קלה בגומת העץ שהיתה לחה ומדיפה קרירות. בגזע החום עלו פטריות עובש צהובות. דופן הגומה שימש להם כר. רחש המים הזורמים בתעלת הביטון הסמוכה הביא בהם הרגשה של שעת מרגוע על שפת הנחל. הפרדס היה כיער אפל, ואורי נימנם עד גמר ההפסקה.

בשעה ארבע נשמע הצלצול האחרון ממרומי הגבעה עליה ניצב בית האחוזה של משפחת פֶלז. ומכל העברים, הפרדס, הכרם, שדות הפלחה וגן הירק, נאספו הפועלים הערביים בחבורות, מי ב“כאפיה” של בד פשוטה ומי ב“טאקיה”, כיפה סרוגה, ונפלטו אל הדרך כשהם חוזרים לכפריהם הסמוכים ואורי ביניהם, ילד יהודי יחידי בתוך עשרות נערים ערביים שעיניהם בורקות וגרונותיהם מסלסלים זמר מזרחי והם מעלים אבק בעקבותיהם היחפים. והוא נגרר עימם במכנסי חאקי קצרים, בסנדלים, מנופף יד ופוער פיו ללא מילים כדי שלא ירגישו כי אינו מכיר את הלחן, והוא מתלהב, נלעג, ומשתתף בצחוקם מבלי דעת סיבתו.

הם גם לא יכלו להבין מדוע הוא עובד. האם קיבל עונש? הכול ידעו שאביו, חוואג’ה אבו־אוֹרי, הוא מנהל האחוזה. לכן רחשו כבוד רב לאוּרי ונזהרו מלפגוע או להתעלל בו. שעשוע חביב עליהם היה לקלוע בשעת העבודה ענבים פגומים איש בפני רעהו, ומוטב לכוון אל העין. רק הסיר מהם חוואג’ה לייבּוֹ, הוא אריה לייב המשגיח, את עינו הפקוחה – מיד המטירו ענבים באושים, והקולע מתכופף אל מתחת לשולחן כדי להתגונן. אך אם פגע במקרה ענב בפניו או בחולצתו של אורי, מיד נזעק עלי אל המשליך והיכה בו נמרצות. אפילו חוואג’ה לייבו לא היה עוצר בעדו כאשר הגן על בנו של המנהל.

אך מה מעשיו של הילד היהודי בסוכת הגפנים הירוקה, ביניהם, שהעבודה היא להם הכרח, גורל?

לא היו די מילים ערביות בפיו של אורי כדי להסביר להם את הערך החינוכי של עבודת כפיים, וספק אם הוא עצמו האמין בכך, ואילו הם ודאי לא היו מבינים את כוונתו גם לו דיבר ערבית רהוטה.

בוקר אחד בא אביו לראות כיצד מתקדמת העבודה, ונשא נאום קצר בערבית, בה שלט היטב וגם ידע קרוא וכתוב.

שנים רבות לאחר מותו של האב עדיין היה אורי רואה אותו עומד שם כפוף קמעה ופניו צרובות שמש. לבוש חולצת חאקי בהירה קצרת שרוולים, בכיסו פנקס ועפרון. מכנסי חאקי קצרים יורדים לברכיו, ועל השוקיים הרזות גרבי חאקי גבוהות. בני הדור של אבא הלכו לעבודה בנעליים החצאיות הישנות שלהם, או בסנדלים סגורות היטב, שנידמו לנעל (אבל בצילום מימי בחרותו הוא עומד יחף בתחתוניו בפרדס ופותח תעלות להשקאה). הם לבשו בימות החול בגדי חאקי בהירים ולא שינו ממנהגם אפילו לאחר שיצאו האנגלים והחאקי נעשה צבע צבאי שאנשים סולדים ממנו.

אבא החזיק תחת בית שחיו כובע־שעם בצבע חאקי, “הֶלְמֵט” קולוניאלי שהיה נהוג אצל הבריטים בצבא ובפקידות. הוא קינח את זיעתו במטפחת חאקי, השתעל מעומק ריאותיו אכולות הניקוטין, ונשא דבריו אל ה“שבאב”.

הוא לא דיבר רכות אלא נשמע כגוער בהם, וקולו מצווה. דומה כי לא ידע לנהוג בהם אחרת וגם כאשר התכוון לשבח אם פועליו היה מרים את קולו. ממעט הדברים שניחש אורי בדבריו הבין שאבא דורש בפניהם בשפתם העסיסית את סוגיית “פשוט נבלה בשוק ואל תצטרך לעזרת הבריות” – ומצביע על בנו. מלמול של הסכמה והשתאות נשמע אז בסוכת הגפנים הרחבה, ואיש לא העז לצחוק לדברי אבא בנוכחותו ואף לא לאחר שהסתלק.

וכך מדי יום בגמר העבודה צועד אורי ושר ומנופף בידיו בתוך חבורת לובשי־הקרעים אשר אינם יודעים לבוש תחתון מהו. רובם יחפים, רק למיוחסים שבהם סנדלים גסים שסוליותיהם עשויות צמיג־מכונית משומש. ליד פסי־הרכבת הוא נפרד מהם במשעול הפונה אל ביתו, ועוד שעה ארוכה שומע את קולות שירתם המתרחקים והולכים כשהם נמוגים בעננת־אבק קלה בדרך־העפר המוליכה לכפרם.

יומו הגדול של אורי היה יום התשלום השבועי שחל מדי יום שישי בשבוע, כשהוא עומד בתור הארוך עם כל ה“שבאב” בחצר האחוזה. לעיתים הם דוחפים איש את חברו ורק סביב לאורי נוצרת כמין עוגה של יראת־כבוד. התור משתרך ממגדל־המים באמצע החצר ועד לפתח משרדו החשוך של אדון גרישה, פקיד האחוזה. צלצול עליז של מטבעות ממלא את החצר ואורי שומע ונהנה אך עדיין אינו יודע את ערכו של הכסף, כדברי אביו. אפו של גרישה מעוקל כחרטומו של נשר, ולו משקפיים במסגרת־כסף דקה, וידיים ארוכות ולקחניות. הוא חובב שחמט, לחמניות טריות ונשים נשואות וכל הווייתו אומרת כסף והוא עצמו כשטר משומש, ונצנוץ מטבעות בעיניו החמדניות.

אחד־אחד בבוא תורו טובל כל נער את בוהנו בכרית החותם העשוייה לכך ומטביע את אצבעו במקום המיועד לה בגיליון התשלום, בקצה השורה בה נרשמו שמו, מספר ימי עבודתו בשבוע ומשכורתו. והיה אם סטתה בוהנו שחורת הציפורן של מי מהנערים ממקומה בטור – היה אדון גרישה הזריז תופס בה ומכוונה בלחיצה קשה למקומה המדוייק. ואורי מתקדם בתורו וכבר הוא ניצב בפתח המשרד, ויודע עוד מעט קט יעצרו הכול את נשימתם בהשתאות. לא, הוא אינו צנוע, יומו קרב ובא, כל רום מעלת ערכו יתבלט עתה לעומת פיגורו אחריהם בעבודת כפיים –

הוא לומד בבית־הספר!

ואף שהוא צעיר מכולם הריהו לוקח ביד אמונה מידי אדון גרישה את העט ומשרבט בגיליון את שמו בחתימה מדוייקת ונאה. שם היא מתנוססת, יחידה ועברית באמצע הטור בו משחירות טביעות האצבע של בני ישמעאל. ולא זו בלבד אלא גם שכרו שונה. הם מקבלים שילינג ליום. ואילו לבנו הקטן והמלומד של המנהל משלמים שישה גרוש ליום!

אורי שונא את השמש, הזיעה ובייחוד את מכת ה“דבורים”; צרעות גדולות אלה שצבען חום־זהבהב והן עטות מכל עבר על הסוכה כדי למוץ את הענבים הבשלים, המתפקעים ממתיקותם, ולרוות את צְמאן בהם. טסות בחלל סוכת־הגפנים הירוקה, המעולפת בחום, חולפות על פניך בזמזום טורד ומאיים או מהלכות כמשוגעות על פני האשכולות בארגז. ועקיצתן מכאיבה מאוד, פי כמה וכמה מעקיצת דבורה.

זאת ועוד, אצבעותיו של אורי נעשו דביקות והשחירו מעסיס הענבים המתוק ומן האבק שדבק בו. המקטפה נעשתה עד־מהרה מזוהמת, ידיותיה נדבקו לאצבעות והעור העדין התנפח והעלה בועות. ידיו של אורי צרבו בלילות, והפצעים לא נרפאו.

אבא היה מרוצה מכך שאורי מתחשל והולך. קורא פחות, עיניו אינן כואבות וחדלו הסחרחורות. וחוץ מזה, הלא כשאבא היה בגילו כבר פירנס עצמו מחלקת הירקות ובמו ידיו היה יורד למכור אותם בשוק הגדול.

אבל אימא חסה על בריאותו של הילד, ולא הסתירה את דעתה.

אבא התרגז, שני ראשים במצנפת אחת לא ייתכנו, אומר הפתגם הערבי, ושני אנשים שדיעותיהם חלוקות אינם יכולים לחנך ילד אחד כי סופו שיגדל בטלן ומבולבל. עליה להחליט מי משניהם יחנך אותו, לבדו, ויישא באחריות.

אימא התעקשה. אבא צעק בלי קול. פניו השחומות העלו גוון שחור של דם בהתרגזו, דומה, הנה יאחז בו השבץ. היא אינה מבינה בחינוך, אמר, וארורה השתלטנות. הוא לא יעשה כל מה שהיא רוצה, היה לא תהיה.

אימא החלה בוכה. אותו רגע הוחלט בלא מילים שאורי לא יילך יותר לעבודה, ולאורי נודע הדבר לאשורו רק למחרת בבוקר, כאשר התברר כי לא הכינו לו כריכים. אבא חרק שיניים ואמר שהוא מתפטר מתפקידו ומהיום והלאה תחנך אימא לבדה את הילד. הוא לא ינקוף אצבע, לטוב ולרע.

אבא היה אדם חלש ורגזן, וכל זה בא לו בגלל עקשנותו היתירה וחוסר הצלחתו להשפיע על הזולת, כלומר – על אימא, ולימים אורי, לשמוע בקולו. את כעסו היה שואף אל תוכו פנימה עם עשן הסיגריות הזולות ומרעיל עצמו בשניהם. כשהחל אורי עומד על דעתו, הירהר לא פעם כיצד הצליח אבא להטיל את מרותו על עובדי האחוזה.

למחרת בצהריים, כאשר ישב אורי לשולחן במכנסי התעמלות וגופייה צחורה, עיניו אדומות מקריאה יתירה, ראשו סחרחר במקצת וגופו רחוץ ומדיף ריח סבון טרי ושהות נעימה בחדר מוצל וקריר כל הבוקר – הביט אליו אבא בשתיקה מלאה בוז ולא אמר מילה, אך אורי דימה לשמוע בשתיקתו מילים שרק לאחר שנים יעמוד על פשרן, כגון – שאתה עצל לעבוד, בעל נפש רכרוכית, שוגה בחלומות, פוחד מעבודת כפיים ופאראזיט.

עץ התות בחצרו של אורי היה להם מטוס. צבי ואורי אהבו לשבת על ענפיו אשר נשאו אותם כערסל ונתנו בהם הרגשה שהם משייטים באוויר. הם קבעו בעץ כמה מדורים זה מעל זה כמו ב“מבצר מעופף”. בקצה החצר הקימו צי נושאות־מטוסים יפאניות מארגזים, חביות ופחים, ותקעו על מוט את דגלה של ארץ השמש העולה מצויר בדיו אדום. בחבל העלו למרומי העץ גיגית טעונה אבנים אשר שמשו פצצות. ובעת ההפצצה צעקו ושרקו והניעו ענפים והשליכו את האבנים לעבר צי האוייב, אשר היה קורס לאיטו ומתפרק כתוצאה מקליעותיהם.

יום חורף אחד נאה לפני הצהריים בחנוכה, עץ התות עמד אז בשלכת, נמאסו על צבי ואורי משחקי המלחמה בחצר והם יצאו לפרדס האחוזה. בדרך צירפו אליהם את שי צדרבוים שגר עם אביו בקצה שכונת הייקים. לשי לא היתה אימא, על כך קינאו בו חבריו. הוא היה נער שקט וחופשי ואיש לא חש בצערו. ביתו היה סגור רוב שעות היום, בית אפלולי, כאילו נסעו יושביו למקום רחוק. שי היה מסתובב בחצר בגופייה ובמכנסי־התעמלות מלוכלכים. לימים נעשה צנחן, התעוור בפעולה צבאית נועזת ונפגע במוחו ונלחם שנים אחדות על חייו ובינתיים גם נשא אישה, הוליד ילד, ומת.

עונת הקטיף בפרדס היתה כחגיגה נמשכת. בדרכים שעל גבול חלקות הפרדס, לאורך שדרות הברושים, נסעו קרוניות על פסי דֵקוֹבִיל צרים והובילו את הקלמנטינות, האשכוליות, השמוטי והוולנסיה ל“בַּייקה”, הוא בית־האריזה רחב האולמות. הפסים נמשכו לאורך ולרוחב משבצות הפרדס, ומראש מגדל־המים ניתן לראות את רוב הסתעפויותיהם. למרחק קצר היו פועלים דוחפים קרונית במו ידיהם, או משהחלה העונה היו מצרפים קרוניות אחדות לרכבת זעירה עמוסה בוקסוֹת, אלה ארגזי הפרי הגדושים, רותמים פרד או סוס־עבודה חזק בתור קטר, תופסים במושכות ויוצאים למסע. מה נפלא היה לשבת בקרונית הראשונה ליד עגלון הרכבת. חולפים על פני ברושים רחוצי גשם ופרשות דרכים חוליות ופרחי צבעונים הנחבאים בתעלות ירוקות בצד הדרך, ויש רצון לשרוק ולהוציא קיטור מריאותיך.

ובבית האריזה ערימות גבוהות של תפוחי־זהב, ארגזים, תיבות, סלים ומכוניות־משא. הקרוניות מגיעות לגזוזטרה רחבה, כמין רציף מקורה. עמודי ברזל איתנים בצבע אדמה שרופה אשר כל אחד מהם עבה כאמת־יד תומכים גג של פח המתנשא באלכסון וסוכך על בית האריזה כולו. ושמה בחוץ, בצל הסככה, עומדים נגרים ופטישיהם עולים ויורדים ללא־הרף כמתווכחים ביניהם על דבר־מה וכל אחד מבקש לעצמו את המילה האחרונה. מכת הפטיש נועצת בלוח מסמר עד ראשו בבת־אחת, ולוחות ראש וצד מקפצים בריקוד כבובות־עץ ומתאחים לתיבות טריות. ולסיום מחשקים את התיבה בשלושה חישוקים מענפי עץ אגוז חום־כהה, שניים בקצוות ואחד באמצעיתה של התיבה, וקצותיהם מזדקרים כמין תרנים או חוטים של תיאטרון־בובות. והם עתידים לסגור על מכסה תיבת הפרי לאחר התמלאה. אבא סיפר כי את החישוקים, שנקראו בשם “טְוַואק”, מביאים בחבילות על סיפון אניות מתורכיה ומאיטליה, והם סגולה לאיוורור הפרי במחסני האנייה. בשל החישוקים מתקיים ריווח בין תיבה לתיבה. את חבילות הטוואק היו משרים בשוקת למען יתרככו החישוקים. אם פרצה סערה בים נסחפו מרבית החישוקים בגלי הים. ואם פרצה הסערה בעת פריקת האונייה בנמל יפו והאונייה נאלצה להתרחק מן החוף, היו מטילים את חבילות החישוקים לים ועל הפרדסנים היה להעמיד מצילים כדי לאספן כאשר הגלים פלטו אותן לחוף. בכך לא נגרם קלקול לחישוקים כי בין כה וכה היה צורך להשרותם במים כדי לרככם לשימוש. בשנת 1934 נפתח נמל חדש עמוק־מים בחיפה ומאז לא היה צורך להיות תלוי בחסדי הרוחות והים.

לאחר שנים, זה היה בעיצומה של פרשת לבון, ואורי, מעסקני הסטודנטים המפגינים אשר הכול מנבאים לו עתיד פוליטי־ספרותי, עבר בבוקר שבת אחת עם חבריו להנהגת המאבק במכונית על פני הפרדס הנטוש של אחוזת פלז, בדרך להתייעצות אצל פנחס ספיר בכפר־סבא. גדמי העצים השחירו. בית האחוזה עמד לפני הריסה. שדרת הדקלים עודה מתנוססת, אך הברושים גוועו. ופתאום עלה באפו זיכרון ריח חבילות הטוואק הלחות והתערבב עם ריחו החריף של הדֵפיניל, חומר החיטוי שהיה נודף מן ה“בַּאלוֹת”, אלה חבילות נייר־העטיפה של הפרי. ועלה גם מראה הניירות עצמם, דקים כמשי ועליהם מודפסים סמלי “פרדס”, “גמל” ו“לורד”. והריחות התמזגו בטריותו של אוויר פרדס רחוץ, לאחר הגשם. וכל הזיכרונות אמרו הווייה אחרת. ואותה שעה גמלה בליבו החלטה אשר מיד שכחה ורק לאחר זמן צפה ועלתה לפניו בבהירות של אותו רגע, בעוברו על הגשר אשר הבריטים בנוהו במלחמת העולם הראשונה, במחצית הדרך בין צריפו של אלימלך שפירא לבין טחנות־הקמח של שייך אבו־רבח. והתנגנו גם כמה מהשורות המיסתוריות שכתב יהוא וולקוב לדודתו של אורי, רחל גלפרין:

בתחנות שייך אבו־רבח על מעברות הירקון

בדרך טול־כרם

כרגבים יבשים בשלהי קיץ

אז פנייך חמרמרו מיני בכי

ועל עפעפייך צלמוות.

בתום הנסיעה אורי יורד ממקום מושבו במרום הקרונית ונכנס לבית האריזה פנימה. בעונת הקטיף היה המקום כמקדש. רצפת המלט החלקה מרופדת מחצלאות לכל רוחבה. של נעליך מעל רגליך. ואורי נכנס בגרביו כשהוא חש בקרירות הנעימה של המחצלת המחוספסת. בקצהו המרוחק של האולם נערמו הררי ארגזים ריקים, ותיבות בהירות מלאות פרי ארוז. ומקרוב ליד ערימות הפרי ישבו המבררים, רובם נשים יהודיות וערביות, בשלל בגדים, בנעלי־בד ובגרביים, ותפוחי־הזהב מקפצים בידיהם החרוצות מערימה לערימה וסבלים עומדים עליהם לשרתם.

מיוחסים מכולם היו האורזים אשר ישבו כמכהנים בקודש על שרפרפים קטנים ליד התיבות המונחות באלכסון, והיו תופסים תפוח־זהב ועוטפים אותו במהירות מסחררת ומניחים אותו במקומו בשורה בתוך התיבה המצופה נייר, עד התמלאה, ונער ערבי עומד עליהם לשרתם. תפוחי־הזהב נמצאו בתנועה מתמדת, מקפצים על סילוני שמש שהתלכסנו פנימה מבעד לאשנבים הגבוהים, נמלטים מערימה לערימה בתוך הילה זהובה של אור וכפות ידיים שקופות; מתבררים, נעטפים ונארזים כשהם מלווים המולה עמומה ועתירת ריחות שאינה חדלה לרגע.

הנסיעה ללא־רשות בקרונית היתה הרפתקה מרגשת כפליים. למצוא קרונית שכוּחה בקצה משעול בפרדס, לדחוף אותה בכוחות משותפים במעלה גבעה, לשבת בחבורה על דפנותיה – ולצאת לדרך כשהיא מגבירה במורד את מהירותה, טסה על פני שדרת הברושים ועצי ההדר הנחבאים מאחוריהם, גלגליה משמיעים קול חריקת מתכת, הפרדס חג כשיכור, נמלט לאחור, וכל פנייה לא צפוייה או קרונית ריקה העומדת במסילה מביאות בלב חרדה מפני התנגשות.

ובצהרי אותו יום של קטיף הפליגו צבי, שי ואורי אל לב הפרדסים ומצאו בראש הגבעה אשר ממזרח לבית האריזה קרונית ריקה. קרש היה מונח תחת גלגליה למען לא תרוץ במורד. בלי לחשוב פעמיים עלו וישבו בה, שלפו את הקרש, ויצאו לדרך, אלא שלא חשבו על התוצאה. בחצות יום עבודה עמוס שיבש מסעם את כל סדרי ההובלה. תקוף פחד עצר עגלון ברגע האחרון את קרוניתו במסעף המסילה, הפרד צהל, מבוהל, נסוג אחור, סלי נצרים קלועים, מרופדים ביריעות שק וגדושים פרי שזה עתה נקטף – נתהפכו ונפלו מהקרונית. בנס נמנעה התנגשות. והם המשיכו לטוס, ליבם מפרפר ואין בכוחם לעצור.

לאחר שנים שבה ופקדה את אורי הרגשה זו של ניתוק כל המוסרות רק ברגעים נדירים בה אהבתו לנלי העבירה אותו על דעתו.

אבא עמד בקצה המסילה. היתה שם תחנה זמנית לריכוז הפרי. קרוניות קטנות דמויות־לול הלכו ושבו על מסילה ניידת של צינורות ברזל קלים שהותקנה בין שורות העצים. הן הוציאו סלים עמוסי פרי טרי אל אם־הדרך. פניו של אבא השחירו מכעס. הם חלפו בדהירה חצופה וברגע האחרון ניסה אורי להתכופף מעט. האם הבחין בו אבא? הנסיעה נמשכה ועבודת המשלוח שבתה. הקרונית הפכה ארגזים בדרכה אך החלה מאיטה במקצת את מהלכה בעלותה בדרך המובילה לבית האחוזה ועוד הספיקה להתנגש בקרונית עמוסת פרי, להעיף את מחצית מטענה ולגררה עימה קדימה עד שנעצרו השתיים בין ברושים ודקלים רמי־קומה בקול חריקה צורמת, ונדם המסע.

זה היה כסופו של סרט מתח, בטרם נתפסו הפושעים. לחופש היתה מעתה איכות מיוחדת, מפתה ומעיקה. כל רגע היה כבול בידי העתיד. הם נמלטו לפרדס ושם ישבו שעה ארוכה בצל עץ של סצומות וקלפו לעצמם מפירותיו ושוחחו על צלבניות, נושאות־מטוסים, מסרשמידטים וספיטפיירים. ורק לא על מסעם האחרון, ולבסוף נפרדו בצער ממחבואם הטחוב וצעדו לעבר המושבה, משתדלים להשהות ככל האפשר את רגע החזרה הביתה, בועטים בסביונים, בפטריות נחבאות ובתילי חפרפרות טריים.

שי נפרד מהם חופשי ועצוב בשער חצרו אשר בקצה שכונת היקים. ופתאום חזר ונשא סל של תפוחי־אדמה אשר אימו של אורי קנתה אצל אביו. צבי ליווה את אורי ושניהם מתבוננים בתפוחי־האדמה הכרסתניים ונבוטי העיניים כמין ישועה. כאשר התקרבו לביתו של אורי קרא להם אביו מהחלון. הם עלו במדרגות ונכנסו לחדר־האוכל. השולחן היה ערוך לצהרים ואבא ישב בראשו. בחלון המערבי מאחוריו היה הרבה אור ושדה כלניות ועצי־זית מכסיפים.

“מאין אתם באים?”

“היינו אצל שי, הבאנו –” ניסה אורי לומר חצי אמת, משהה את המשכה כמבקש לעמוד על מצב־רוחו של אבא.

“נעשית גם שקרן נוסף לכל?”

“לא. מה פתאום?”

“ומי נסע בקרונית?”

פניו השחומים של אבא השחירו בצבע דם כבד אשר שיווה להם מראה מפחיד, כמעט ערבי. כל שנות החמסינים והמלריה מיום לידתו בארץ נתנקזו לתוך רגעי הזעם הללו, ושפתיו היו חתומות, כמו בשעות מיגרנה קשה, כשראשו עומד להתפקע. אורי ידע שעליו להודות. איש ישר אבא ושונא שקרנים, ולא יסלח לו. אך אבא אינו עשיר, וגם חסר מזל, ויוצא אפוא שהצלחה ושקר אחים המה ממש כיושר וחולשה.

“אני.”

משהו כבד הלם בלחיו ואוזנו נצטלצלה. אבא סטר על לחיו. אורי שתק. הוא לא בכה. הגיע לו. וגם לא היתה ברירה. אבא ידע.

“ובמה עסקת אתה?” שאל אבא את צבי.

“הייתי עם אורי,” השיב צבי בשפל קול, כמבקש להצניע עצמו. היעז אבא לסטור גם לו?

“התקרב הנה, צביקה!”

צבי היסס, מנסה להדגיש את חסינותו. האם עליו להישמע? לבסוף פסע צעד אחד לפנים, ונעצר.

“לא אסטור לך כי אינני אביך, אך פטור בלא כלום לא תצא!”

אבא תפס בבדל אוזנו של צבי ומשך בו בצביטה מכאיבה.

“ועכשיו הסתלק לך לביתך, מיד!”

צבי יצא מעל פניהם מבוייש ובדל אוזנו לוהט כאילו עקצה אותו צרעה. ואורי שתק ולא בכה. הוא נשבע כי לעולם לא ייתן את לחיו למכים אם יהא בכוחו של שקר קטן להצילו, אך את הסטירה זכר כל ימיו, כי זו היתה הפעם היחידה בחייו שאבא היכה אותו, והיא המשיכה להכאיב לו כל אימת שנמאס לו להיות אדם ישר.

שעות ארוכות היה אורי תועה לבדו בפרדסים. אלה היו יערותיו האפלים. מקום לחלום בו ולשחֵר הרפתקאות. ריח של פריחה, זמזום דבורים חשאי, משק מים בתעלת הביטון המרכזית אשר חוצה את הפרדס לאורכו. ולכל אשר פנה והתבונן מצא גזעי עצים ועליהם כתמי עובש צהבהב, אדמה לחה ונקייה וחופת צמרות ירוקה המסתירה את עין השמש. לעיתים גילה תפוח־זהב כתום או אשכולית צהובה שנותרו על העץ לאחר הקטיף, והיה מתבונן שעה ארוכה בפרי ומתפלא על קליפתו בטרם קלף אותה. בצידי הדרכים פרחו צבעונים וכלניות.

לא פעם הגיע עד הגבול המרוחק ביותר של הפרדס. שם, מבעד לגדר ישנה ממולאה רקב עלים יבשים, שהיתה קלועה בשדרת ברושים צפופה והתנשאה גבוה מעל לתעלת ניקוז – היה רואה את הכפר הערבי הסמוך. בתיו השפופים והמלבינים נידמו קרובים מאוד. סלסולי קולות מזרחיים מן הגרמופון אשר בבית־הקפה היחידי שבכפר הגיעו משם לעתים ברוח הקלה, ועננת אבק ריחפה מעל לראשו של פלח רוכב על חמורו במשעול העפר. בעיני אורי היה המקום קצה העולם – האדמה היהודית הירוקה והמעובדת חלקות סדורות כמו בסרגל – לעומת אדמת הגבעות הצהבהבה עם גדרות האבן ושיחי הצבר שנתמשכה עד לעיבורו של הכפר הערבי.

קצה העולם! – לימים נתמזג בקרבו רושמה של תחושה זו עם עקבות מעשה שאירע לפני יותר ממאה שנה.

בימי עלומיו נשכר סבא בתור מורה לבנו המפונק של בעל־אחוזה יהודי עשיר בהונגריה. ושם בין העובדים באחוזה היה אחד, יאנוש שמו, אשר התקרב אל סבא והתיידד עמו ביותר. יאנוש היה בן־איכרים נבער מדעת, אולם כגודל בערותו כן עושר דמיונו, ומוחזק היה בדאי מובהק. הוא היה חיל מתנדב בצבא מקסימיליאן ההבסבורגי, מלך מכסיקו, והיה מרבה בסיפורי עלילה וגבורה מתקופת סופו הטראגי של אותו מלך, אשר נהרג על־ידי המורדים ב־1867. צריך היה רק לכבד את יאנוש בלגימה בבית־המרזח, ומיד היה פיו נפתח כמעיין המתגבר ומפליג בגוזמאות.

יום ראשון אחד ישב יאנוש כמנהגו בחברת בעלי־הבתים שבכפר והם הישקוהו יין למען יפתח את פיו. והכל מסביב שומעים ומלעיגים, כשהם מעמידים פני מאמינים. כאשר העז מישהו להפליט מלת פקפוק בסיפוריו, ניתר יאנוש ממקומו בקריאתו הידועה:

“התעז להטיל ספק בדברי מי שרגליו מיששו את חלל האפס שמעבר לתבל?”

וליתר תוקף חזר בפעם המאה על אחת ממעשיותיו. פלוגת אנשי צבא והוא בתוכה, לחמה בין הרי מכסיקו הגבוהים “עד לשמיים”. בדרך תעה ואיבד את חבריו. שוטט ושוטט יחידי עד שהגיע אל שיא ההר הגבוה ביותר, שם צנח אין־אונים וישב על קצה ההר כשרגליו פשוטות לפניו, ישב והירהר בכפרו הרחוק ובאימא שלו ואחותו, עד שקץ בישיבה הממושכת והחל מנענע את רגליו התלויות… פתאום הרגיש שרגליו נתקלות בחלל האפס… והן ממששות את האין־סוף… וה“עגלה” (עור העגל של ילקוט הצבא שעל שכמו) מתחככת להנאתה ברקיע השמיים…

הגוזמא הדהימה את השומעים, ומישהו הפליט:

“בוודאי היה זה ערפל שעבר בין ההרים…”

וכל המסובים פרצו בצחוק. יותר לא היה בכוחו של יאנוש לסבול. הוא קם וברח החוצה, מתנודד שיכור כלוט ובקבוק היין בידו. בחוץ התקהלו בחורים ובתולות ויצאו במחולות הצ’ארדאש והטובורזו לקול נגינת צוענים. עונת הבציר היתה בעיצומה. יאנוש ישב תחת עץ בגן ובדמעות־שליש שפך את מרי לבו:

"יונתי, בקבוקי הקלוע קש

על ברכי אכרע לפניך

את צווארך הקט אחבק

ארדה מתקך משפתיך!"

ומיד הפך את הבקבוק אל פיו ולא שייר בו אפילו טיפה אחת. ואילו הנשארים בפנים בית־המרזח המשיכו לשיר ולהתהולל:

"שתה נשתה עד מעינו יכאבו

וענבים יצמחו מנחירינו.

הוי, הוי, נרים עוד כוס,

משאול תחתית הן לא נימלט

רק שם מנוחה תמצאנה

עצמותינו העייפות באחריתן."

שם, על אם הדרך בלב הפרדסים, פגש אורי יום אחד לפנות־ערב את אדון פלז הזקן, סבה של נלי. הסב לבש מעיל־צמר אנגלי לא חדש. עניבה ומגבעת. מאחוריו נתמרו דקלים אחדים, גבעות צהובות נמשחו באור שמש אחרון, רכבת רחוקה זחלה לאיטה וקטר שחור פולט עשן מארובתו. בפי הסב היה סיגר כבוי, ובידו החזיק מקל־טיול שידיתו מגולפת כלהב גרזן.

אורי ניגש אליו ביראת כבוד. לא עושרו כי אם זרות הליכותיו יחד עם היותו סבא של נלי הם שהפליאוהו. לאנשים זקנים היתה על אורי מילדותו השפעה כמעט מאגית, לבד מאבא, אשר ככל שנזדקן נתעקשה חולשתו – אבא העריץ את בן גוריון; ימיו של אבא נסתחבו בעבודה מפרכת שאינה לפי גילו, והיה נוטע כתמיד כרמים חדשים על אדמות זרים; מתווכח מרה עם אורי על דרכו בפרשת לבון, ומבקש להיספח אליו לפגישותיו הספרותיות ולשמוע אותו מרצה על ספרו הראשון שהופיע זמן קצר לפני כן.

אורי כתב את ספרו הראשון במשך חודש ימים, פרק ליום, סגור בחדרו בבית הערבי הישן של הגברת בילי ברחוב עקיבא בירושלים, כשהוא שרוי ברוגז עם אהובת־לבו על שאינה נענית לחיזוריו, ועם הוריו שאינם עוזרים לו לממן את לימודיו. הם טענו שאינו עושה די לפרנסתו ובחר במקצועות מוזרים כפילוסופיה וקבלה שאין בהם אפילו כדי להיות מורה בגימנסיה.

חודשיים וחצי סירב אורי לרדת לבית הוריו. במכתב ביקש שישלחו לו את נעליו הצבאיות כדי שיוכל ללכת לעבוד בתור פועל־בניין. זה נראה בעיניו מעשה אשר ודאי יבהיל אותם. הנעליים הגבוהות והמסומרות הגיעו בחבילה בדואר בצירוף בגדי חאקי ישנים וקופסה של עוגיות מאפה ידי אמא, ואורי לבניין לא הלך לעבוד ואפילו בלשכה לא נרשם מאחר ונמצא לו מכר טוב־לב, איש קשיש חשוך־ילדים שהיה עובד באוניברסיטה ולומד בה, וזה נהג להזמין את אורי מדי שבועיים לביתו, מכבדו בבוטנים מטוגנים במלח ולומד עמו פרק באפלטון, וגם סיפק לו דפי הגהה של כתב־עת מדעי, בשכר צנוע.

בחנוכה עלה אבא, נציג משפחה מובס, לבקר אצל אורי בירושלים. כתב־היד של הספר היה גמור ומתוקתק, אך טרם נמצא לו מו"ל. אבא ישב במטבחה המרווח של גברת בילי, ליד השולחן העגול. מאחוריו הבריקה מערכת סירים ומחבתות נחושת שהיתה תלוייה על הקיר הצבוע ירוק. האור הסתנן פנימה גבוה מבעד לסורגי חלונות רחבים שהיו קבועים במשקופי אבן ירושלמית מחוספסת. פני אבא קרנו באור־צל חמקמק של אבן, שמש ונחושת. הוא עילעל בדפי כתב־היד, נאנח, קרא לעצמו פה ושם שורות אחדות –

“זה ספר,” חרץ לאיטו כשופט הגוזר לעתיד גם את אחרית עצמו, “קריא, ללא ספק, אך גאון אינך ולא תהיה, בני, ואם לא זה, אז חבל, לחינם אתה מבזבז את זמנך.”

פניו האפירו. לא כעס היה זה אלא חלום של משפחה ושברו – תקווה שגורלה להחמיץ תמיד. ואורי כמס דמעותיו ונשבע לעצמו כי מוטב להיעשות סופר בינוני, ובלבד שהוא עצמאי וכותב כטוב בעיניו – מאשר להיות עובד שכיר אצל אחרים ונתון לשרירות־ליבם של איכרי המושבה, כאבא.

אורי חשש פן אדון פלז כועס עליו על שהוא מרבה לטייל בנחלתו. ובהברקה בת רגע גילה לו כי בחלקה המזרחית נפרצה דופן התעלה וגומות עצים רבות מוצפות מים. אורי חיפש את המגופה, שהיתה עשוייה בדרך כלל צרור סמרטוטים, או שק מגולל, ולא מצא.

אדון פלז נשען על מקלו וחייך. הוא הודה לאורי ואמר שאריה־לייב, המשגיח, ודאי כבר יודע על כך, ואם לא – יעיר את אוזנו משיחזור לחצר. אחר־כך שאל את אורי אם כבר החליט מה יעשה כשיגדל.

אורי רצה לענות כי קודם־כל יבקש ממנו את יד נכדתו נלי לאישה, אך ענה כי הוא יהיה פסל. הוא מכייר בפלסטלינה וחימר וכבר פיסל ראש של יהודי.

ואבא מסכים לכך?

לא. אבא רוצה לשלוח אותו לבית־ספר מקצועי ואומר שלהיות גראז’ניק זה עכשיו העתיד, ולאורי ידיים מוכשרות, ועם זאת הוא חלש באנגלית ואין סיכוי שיקבל סטיפנדיה אם ירצה להמשיך ללמוד בגימנסיה.

כאן הפסיק אדון פלז את השיחה ונראה שאין התשובה מעניינת אותו כלל ועיקר. אך בטרם שילח מעל פניו את אורי אמר לו לבוא אליו יום אחד אל בית האחוזה ולקבל מתנה, מעטפה מלאה בולי חוץ־לארץ.

יום אחד, בפתיחת תערוכה בתל־אביב, פגש את נגה, אחותה הצעירה של איה. אורי לא ראה אותה מילדותה וקיומה כמעט נשכח ממנו. היתה זו איה שנקרתה יום אחד על דרכו ברחוב וסיפרה לו כי אחותה נישאה לשחקן ידוע שכבר הוליך לחופה נשים אחדות. איה עצמה נמצאה אז בטיפול זה יותר משנה בקבוצת מגע אצל הד"ר קרדוני, אלא שפרשה זו וכל שעתיד לצמוח בעקבותיה טרם נגלתה לאורי באותה פגישה מקרית ברחוב תל־אביבי, לאחר גירושיו. נגה נראתה שזופה ותמירה, פניה עייפות מעט. אלמלא ידע שזו היא – לא היה מכיר באישה החוצה את החדר כספינת־מפרשים במלוא הרוח את התינוקת השחומה שהיתה מתפלשת עימם בחול ואפה זב נזלת, מחזיקה ביד אחותה ודורכת על תלי נמלים ברגליה היחפות. לשתיהן, זכר, היו כפות רגליים נאות. אצבעות שמנמנות קמעה, ותואמות. מושכות את העין.

הוא ניגש אליה ושאל:

“את נגה?”

אצבעותיה, בסנדלים גבוהי עקב, היו עדיין יחפות, אם כי חיוורות וצבועות מדי, וכמו נלחצו בסד שנים רבות של חמדה ויובש. הגלריה היתה שטופה אור חזק, מכאיב עיניים.

“כן?” ענתה בפליאה, כמצפה להסבר.

“את ודאי אינך מזהה אותי. היכרתי אותך כשהיית ילדונת, במושבה,” התוודע אליה אורי בשמו. רגע אורו פניה אך היא לא שמחה יותר מדי, ובהתעניינות מנומסת, שהיתה תואמת כנראה בעיניה את מעמדה החדש – אמרה שהיא עוקבת אחר שמו וקראה מדבריו פה ושם בעיתונים, אך כשראתה אותו בטלוויזיה לא יכלה לקשר את פניו המלאים, במשקפיו, עם דמות הנער הצנום שהיה מושך יחף בחבל את העז על פני שדרת הדקלים של אחוזת פלז.

ואז, ברחש שיחות קלילות סביבם ופרצופים ידועים וזרים ויופי מהמם ומעיק של נופים דמיוניים בצבעי זהב ועופרת בא על אורי רגע ממושך של דממה פנימית, ולחץ עז נרגש ברקותיו: ערב אחד יצאו הוריהן של איה ונגה עם הוריו לראות את ההצגה “ורשה” מאת שלום אש שהביא תיאטרון “הבימה” למושבה, וזאת למרות שאבא לא אהב מעודו את ההיגוי הרוסי הכבד של השחקנים. איה נסעה לדודתה בירושלים ונגה הושכבה לישון בביתו של אורי. היה ליל קיץ. אורי הסתובב חסר מנוחה בחדר הגדול שהיה מואר וסגור ברשתות מפני יתושים. נשימתה השלווה של הילדה נשמעה מחשכת החדר הסמוך. הוא נלחם בנפשו שעה ארוכה ולבסוף ניגש למיטתה, עדיין מבקש לשכנע עצמו שהוא ממלא אחר הבקשה להשגיח עליה. רגליה השחומות ביצבצו מבעד לסדין המגולל. אורי גהר לעומתן וריפרף קלות בשפתיו על שיפולי בטנה. היא נאנחה בשנתה. הוא נבהל. דמם רגע, ואחר התרומם ושילח אצבעו ונגע בחלקת משי שהיתה רכה וחמה כאילו השמש עודנה צורבת בעורה, וכשהחל הוזה בראש מורתח “זה ה ־ ־ ־ שלה!” – השמיעה נגה קול כעומדת להתעורר מתרדמתה העמוקה והוא משך ידו ונמלט מהחדר רדוף חרטה והשתדל למחוק את זכר הנגיעה המבישה ממחשבתו ולא להרהר בה לעולם. עד שצפה ועלתה מן הנשייה במלוא בשלותה, והיא עומדת כנגדו ומדברת, ספינת־מפרש גאיונה מוכנה להפלגה, שדיה זקופים ועיניה מאופרות, מחזיקה בשחקן הידוע, ואינה מתארת לעצמה שאורי בן עמי היה גבר זר ראשון שנגע באברה. ושפתיו הן שחיללו את תומתה. ואורי חשק בה לפתע במשיכה צורבת, אולי דווקא בגלל אותו סוד כמוס הידוע רק לו עצמו.

לאחר שנים שכב אורי לפנות־בוקר במיטה רחבה ולצידו אשתו. גבה היה מופנה אליו. והנה חדרה נגה ובאה לחדר ומיד נתכרבלה בזרועותיו ונתהפכה עימו בתנועה חלומית והוא תפס בירכיה וריווח אותן והחל בועל אותה בשקיקה, כשהוא אסיר־תודה לה על הופעתה הפתאומית. ונדמה היה לו שהירהר אותה שעה כי יצירה היא פרי רצון חזק והיא שופעת ממקור הגעגועים. אלא שאז החלה מתעוררת אשתו השוכבת לצדו, ונגה תפסה בגדיה ונעלמה כשהיא מותירה אותו מיוחם ומיותם. ואורי קם בהרגשה רעה של פורענות ממשמשת ובאה והלך לצחצח שיניו.

“ולחשוב שעוד העזת לעשות את זה במיטה על ידי, כשאני ישנה!” – התרוממה אשתו ממיטתה.

הוא חזר לפתח החדר.

“מצידי את יכולה לשמור את הדבר בסוד.” הא חשש מפני אישה אחרת, מפני נלי, אשר דמותה האוורירית ריחפה בחצר הבית, בין השובך למיטבח.

“להיפך, אני אספר – שכולם ידעו איזה מין בן־אדם אתה!”

“בסדר, ספרי,” אמר והלך לבית־הכיסא. הוא סירב להיכנע לסחיטה שלה, ולא היה מודאג. מבעד לחלון הגבוה של בית־הכיסא התבוננו בו שלושה פרצופים, ובלט מביניהם זה האמצעי, שפניו מזרחיות ולו שפמפם קצר ושפתיים צרות וחיוך מטעה. בעודם מטפסים החלו שוברים בשובבות ובכוונה נחושה את לוחות הזכוכית של החלון המפוצל, ומנסים לחדור פנימה. אורי התרומם ועזר להם מצדו לנפץ את הזגוגיות. הוא ביקש לשאת חן בעיניהם והתעלם מכוונתם הזדונית. הם נראו כמלאכי־חבלה המבקשים להעניש ואולי גם לרצוח. לאחר שהחלון נפרץ והם החלו משתלשלים בזה אחר זה פנימה קפץ אורי אל הדלת ויצא כשהוא נועל אותה מבחוץ. במסדרון היתה לו הרווחה. הוא החזיק טובה לעצמו שאפילו פעולותיו החלומיות, שנעשו כאילו מתוך נטייה של הרס עצמי, נתבררו כערמומיות מוצלחת. והוא רץ בבית, עבר על פני המיטה הרחבה, דחף לרווחה את הדלת הירוקה של התריס החיצוני – כל זה התרחש בבית הוריו הישן במושבה – והמריא בקפיצה החוצה מבעד למרפסת הגבוהה אל הרחוב וחורשת הזיתים שמעבר לו, מצמיח כנפיים לעוף מפני רודפיו ומתעורר בהלמות־לב.

באחד ממסעיו אל קצות הפרדסים מצא אורי חמור מוכה־שחין וחסר־בעלים אשר נמלט מהכפר הערבי הקרוב או אולי שולח לחופשי לאחר שבעליו נתייאשו ממנו וראוהו בחזקת נבלה מהלכת על ארבע, שאין צורך לטרוח אפילו ולהשליכה אל השדה. הילוכו של החמור היה איטי, עיניו עצובות, אוזניו מושפלות, עצמותיו בולטות מבעד לשחיף גופו, ופצעיו פעורים ומעלים מוגלה. הוא זקף באורי מבט של יתמות וכל עמידתו היתה צנועה ונחבאת, כמתבייש במחלתו. אורי משך אותו אחריו וקשרו בחבל לגדר בפאת השדה הגובלת עם חצר ביתו. למחרת הניח על גבו שק נקי ורכב עליו בשבילי השדות וסייר ברחבי האחוזה. פסיעותיו של החמור היו מדודות. לאיטו הלך, כמהרהר בגורלו. שום כוח בעולם לא יכול היה להכריחו למהר צעדיו. ואורי היה גאה. הנה יש לו גם חמור פרטי המוליכו ממקום למקום, כנכבדים שבאיכרים, וכחבריו בני כיתתו ממושב הפועלים הסמוך אשר רוכבים לכל אשר יחפצו על גבי חמוריהם הגבוהים, או רותמים אותם לעגלות נמוכות, דו־אופניות, בעלות צמיגים ממולאי אוויר. שנסיעתן רכה, ומביאים בהן את השחת הקצורה מהשדה או כד חלב למשלוח ב“תנובה”.

הוחלט לערוך בשבת מסע בחמורים. אורי וחבריו נפגשו בהצטלבות השבילים של הפרדס והכרם, על הדרך החוצה את מסילת הברזל ומוליכה למושב הפועלים. הם באו רכובים ללא אוכף על חמוריהם הגבוהים, רגליהם מיטלטלות לצדדים, נערי מושב רחבי כתפיים ושזופים בגופיות צחורות. אורי התבייש בחמורו העלוב שגבו עטוף שק ופצעיו מבצבצים, כמין איוב מגזע החמורים. הוא קרא באותה תקופה את “דון־קישוט איש למנשא” בתירגומו של ביאליק. נלי באחוזת סבה היתה בעיניו דולציניה בת טובוסו. החמור הערבי החולה – רוסיננטי, ואורי האביר מחזיק כידון־עץ ורוכב על גבו בשדרות ברושים אפלות ולאורך משוכות האקציות ומהרהר בפרשת המלחמה הגדולה בטחנות־הרוח, והמכשפים, והארמון המכושף, וצבאות אליפנפרון שנהפכו לעדרי כבשים בכשפים. ובייחוד מצאה חן בעיניו חתימתו של דון־קישוט הלמנשי על איגרת אהבתו לדולציניה הטובוסית – “שלך עד רדתו שחת, האביר בן דמות היגון.” הה, אילו חלפה לפתע נלי על פניו באחד המשעולים ונעצה בו מבט אחר, אילו יצאה לקראתו מבין העצם המוצלים ושאלה ממנו לקרוא את הספר “שלושה בסירה אחת” – היה מקווה בנודדו לאיטו על חמורו המושחן במשעולי הפרדסים; ובינתיים מהרהר ברקיחת צרי הפלאים, צרי פיאובלס, העשוי מעט יין ושמן ומלח, וחלפות – אשר ביאליק כותב עליהן בפירושו שהן מין עשב הנזכר הרבה במשנה ובגמרא, אך לך ומצא אותו כאן! – מוטב אפוא להשתמש בפרחי האקציה הצהבהבים, אשר הברון רוטשילד הביאם ארצה לשם תעשיית הבושם.

כשהחלו לדהור נותר אורי מאחוריהם כמין סנשו פנשא שוגה בחלומות, ועד מהרה נתעלמו מנגד עיניו. נכלם רכב לאיטו על פני דהרת אל־עדש, גבעת העדשים, היא גבעת בית־הקברות של המושבה, עבר על פני שוקת־האבן השבורה אשר לידה נהרג בן־משפחתו נעמן גלפרין בהתקפה של אנשי שבט אבו־קישק על המושבה בשנת 1921. וכשהגיע לטחנות שייך אבו־רבח על גדות הירקון כבר רעו החמורים בצל החורשה וחבריו ישבו לרגלי איקליפטוסים רמי־קומה. מקרוב נשמע שקשוק המים הזורמים בתעלות אבן באולמות הנטושים של הטחנות. עורבים השמיעו קול קריעה וההד ענה לה, קר וריק. גשר עתיק בנוי כסכר על פני הנחל עצר את מימיו בבריכה רחבה. גדות הברכה נכבשו בסבך קנה וסוף ומיני גומא, ועל פניה כיסו צמחי נופר צהוב, נהרונית צפה ומסרקנית, ומיני עדשת מים.

מישהו הציע לגשת לצריף של אלימלך שפירא אשר התגורר על גדת הירקון לא רחוק משם. אורי כבר ביקר אצלו עם אבא, ולא רצה לגשת אליו בחברת זרים פן ישטו בזקן המוזר. הטיול איבד את טעמו. לא הועילו המחשבות על דון־קישוט, נלי, על עתידו כפסל, וכן על כך שאיש מהרוכבים על חמוריהם בגופיות צחורות אינו מסוגל לכתוב חיבור עברי בלי שגיאות. אורי ראה עצמו כילד כשרוני וחלש, כמו יוחנן מגוש־חלב, ובאמת רק היה קצת עצל ושוגה בהזיות, והגזים בחולשתו כדי להימנע מהתכתשות ותחרות שאינן לרוחו. הוא התבודד או בחר לו חברים עימם אפשר לרקום חלומות משותפים ולתכן תוכניות, ולא פעם הלך שולל אחר חבר בעל דמיון עשיר מדי.

נערי המושב נסתלקו על חמוריהם כשהם מבריחים בדהרתם מסתר קנה וסוף עופות־מים, ואלה השמיעו קריאות נרגשות אשר הדיהן נשתברו בחומת האיקליפטוסים הגבוהה שסוגרת על גדות הירקון, וקרעו את הדממה המעיקה בצריחה מבשרת רעות. פתאום הורגשה איזו ריקות לא נעימה בחלל הטחנות, שם, ליד הגשר, בעיקול הדרך, מקום שעתיד לחזור במשך שנים בחלומותיו של אורי. הוא חיפש את חמורו ולא מצאו. כאילו האדמה בלעה אותו. אולי קפץ החמור לירקון מתוך ייאוש? לשווא סובב אורי בכל הפינות. החמור נעלם ואיננו. כאילו לא היה אלא גלגול של אגדה, כמו שייך אבו־רבח וצבאות אליפנפרון שנהפכו לעדרי כבשים בכשפים.

אורי היה עצוב ונכלים. נפשו נקשרה בחמור, ואף שבייש אותו בפני נערי המושב, הנה עדיין אפשר היה לרכב על גבו במשעולים ולחלום, לבד ובאין רואה. ועתה נלקחה ממנו גם אשלייה זעירה זו של גדלות והרפתקה. ההליכה ברגל, כשהוא חייב לכוון כל צעד מצעדיו – ואורי אהב ללכת יחף – אינה דומה לרכיבה על החמור. הבהמה הסבלנית נושאת אותו על גבה ללא כיוון ובלא מטרה, לעתים עוצרת שעה ארוכה, ושבה לפסוע, וכמו מכוונת לדעתו דווקא באותו חוסר תכלית של שיטוטיה אשר בכל אחד מהם כמוס חלום תהילת עולם שראשיתו האביר אורי בן עמי וסופו נלי מלכת יהודה. והלא דברים דומים התרחשו בסיפור “מאחורי הצאן” של יעקב חורגין אשר התפרסם בהמשכים בשבועון “הבוקר לילדים”. והוא חזר ברגל כשהוא חוצה את שדה החריש העמוק המשתרע מפסי הרכבת ועד לחצר ביתו, מייסר עצמו ומבטו נעוץ בעקשנות ברגבים מצוחצחים מברק סכין המחרשה. לפתע גילה בתלם ראש פגז ישן, מלא חלודה, צורתו חרוט שבסיסו רחב וגובהו מועט. בשדה הזה עברו צבאות התורכים, הגרמנים והבריטים. מכאן עלה אולי הגנראל אלנבי בראש מחנהו צפונה. כאן נפלו גם פגזי התותחים שהומטרו על המושבה. ומדי שנה, לאחר החריש העמוק, הוא פולט רסיסי פגזים אכולי חלודה.

אורי הטמין את המציאה במחסן. ולמחרת – צבי, היחיד אשר הובא בסוד המציאה, מיהר לבוא אל אורי אחרי הלימודים. יחד ישבו לפני המחסן עם פטיש ביד וניסו לפרק את ראשו החלוד של הפגז בתקווה לגלות בקרביו אבק־שריפה.

אבא עבר במקרה בחצר ושמע את הנקישות. הוא הציץ מעבר לגדר הלוחות שהיתה לערך בקומתו של אורי, ושאל:

“מה אתם עושים עכשיו?”

“מפרקים,” ענה אורי.

אבא פתח את הפשפש הקטן שבגדר ונכנס פנימה. כאשר הבחין בראש דמוי החרוט אשר פצלות חלודה אחדות כבר נשתרבבו ממנו, נחשקו שפתיו ואמר:

“אמנם נשבעתי שלא אעסוק יותר בחינוך שלך, אבל אם אתפוס אותכם עוד פעם אחת, ילדים, משחקים בפצצות – אמרוט לכם את הלחיים!”

וזרק את הפצצה רחוק אל סבך הקוצים ושיחי צבר.

“אנשי מדע!” הפטיר בבוז, בטרם הסתלק.

“חבל!” אמר צבי. לפני ימים אחדים כמעט והמציאו את אבק־השריפה. המתכון פשוט: מערבבים סוכר, פוטאש וגופרית. במקום פוטאש אפשר לשים מעט גרגירי דשן חימי לבן המופק מן האשלג שבים־המלח, אפילו וייצמן הצליח להפיק ממלחת האשלגן אבקת שריפה בשביל האנגלים בתקופת המלחמה. גופרית מקציעים מראשי גפרורים, מערבבים יחד, הם עירבבו – ומאום לא קרה. דפקו בפטיש – ללא תוצאה. הציתו בגפרור ועלה ריח רע של סוכר שרוף. אה, אילו היה בידם מעט דינמיט, או קורטוב של מלחת־צ’ילי אמיתית!

“לאן נעלם החמור שלך?” שאל צבי.

“כנראה איבד את עצמו לדעת בירקון מרוב ייאוש.”

“שטויות,” אמר צבי, אשר בז לבני המושב ולטיולי החמורים שלהם. “בטח איזה ערבי גנב לך אותו.”

“אולי החמור נולד בטחנות שייך אבו־רבח ורצה לחזור למות שם, כמו הפילים?”

“חמור זה לא פיל,” אמר צבי, אל תצטער. מהרכיבה עליו לא היה יוצא לך כלום." הוא לא אהב את דון־קישוט ואמר שהספר משמעם ולא אמיתי.

ואז הופיע שי ושלושתם עלו על צלע הגבעה, מחוץ לחומה המקיפה את חצר האחוזה של משפחת פלז. שם השתרעו בריכות־ביטון מרובעות אשר אליהן זרמו מי הזבל מן הרפת. המים השחורים רבצו על עומדם במין דממה מסריחה וחלקה כראי, והשמיים נשקפו בהם שחורים אף הם. מכלאת־הבקר גבלה בבריכות, ופרות כבדות־מראה ומנומרות כתמי שחור ולבן דישדשו בה, מתיזות בוץ ורפש על כרעיהן. הם טיפסו ועלו במגדל־עץ רעוע שהיה בנוי בלב הבריכות ואליו הוביל מזח צר שהפריד בין מים למים. השלושה עמדו וצפו על סביבותיהם. “כאן מסוכן,” אמר צבי בסיפוק. רכבת־משא הפליגה לעבר תחנת ראס־אל־עין, ולכל מלוא העין נראו שדות, פרדסים, וחומת האיקליפטוסים הרחוקה אשר על גדות הירקון.

“אתה רואה את החמור שלך?”

“לא.”

“אין דבר,” אמר צבי, “אפשר לבנות סירה ולשוט בה על פני הירקון.”

צבי אמר: “אני יודע שיש חלשי אופי שעושים את זה,” ועיניו העמיקו חדור בפני אורי, כמנסה לגלות את צפונותיו. “אני עוד לא עשיתי את זה אף פעם ואני מאוד מקווה שאוכל להחזיק מעמד. זה בניגוד לטבע. ואם אתה מתחיל אתה לא יכול להפסיק, כמו מחלה.”

אורי שתק. הוא התבייש. וגם קינא בצבי על אופיו החזק. הדבר התחיל אצל אורי בכתמים לחים מדיפי ריח מתקתק על מכנסי הפיג’מה כשהיה מתעורר מדי בוקר, זוכר תמונות עמומות של מחזות חמדה שראה בשנתו. מה תגיד אימא? הוא שטף בחשאי את מכנסיו וקרא במסתרים שלושה כרכים כחולים בהוצאת “מצפה” – “השאלה המינית” לאוגוסט פורל. סוּפר שם על גבר אחד, בווינה, שהכריח אם ובתה לשתות את זרעו מעורבב בשתן וקפה וקיים איתן יחסים שלא כדרך הטבע. חלומות אורי, אשר טרם ידע על בורייה את דרך הטבע, נעשו פרועים. משכו אותו בייחוד הפרקים על המישגל והסטיות. הוא שאל את עצמו אם הווינאי הירשה לנשים לשים גם סוכר. העניין נראה מושך, מלא רגשי אשמה, ומבטיח עיסוק לכל החיים, אך לא התקשר בדמיונו עם גופה הנכסף של נלי ומראה פניה האהובות.

עד מהרה גילה אורי כי לאותו פרקן לילי אפשר להגיע גם בהקיץ. הוא התבייש. הרגיש שהוא מתרוקן. חוטא. נחלש. הכול קוראים על מצחו את מעשיו המגונים. אך כבר בשבוע הראשון לתגליתו חזר עליה מדי יום, ולבסוף נדר נדר שאם עוד פעם אחת זה יקרה לו – ישרוף את אוסף הבולים שלו.

יום התאפק. כמעט פחד להיכנס לבית־השימוש. למחרת, מעשה שטן, נשאר לבד בבית. תחילה הבטיח לעצמו רק דפדוף חטוף בספר של פורל. כשהגיע לפרק על צמיחת השדיים לא יכול היה להתאפק. מיד אחר־כך יצא בהחלטה סהרורית ושרף את הבולים, גם את אלה שקיבל מאדון פלז הזקן ושהיו יפים ויקרים במיוחד. וזמן רב לאחר מכן הצטער על כך, מאחר והעונש לא עזר ואילו את הבולים אי־אפשר היה להחזיר.

יום אחד נשאר אורי לבדו בבית עם העוזרת התימנייה. מכוערת, מבוגרת ואם לכמה ילדים. לבושה סמרטוטים צבעוניים באדום ושחור. שערה אסוף במטפחת כהה. פניה דמו לצב. כרעה כמנהגה בישיבה מזרחית ליד פח הנפט במיטבח, מתחת לכיור, ובמשאבת־פח חרקנית שאבה נפט לתוך בקבוק ירוק. אורי הסתובב בחדרים חסר מנוחה, חוזה בהקיץ על עלמות צעירות ויפות־תואר אשר שירתו רוזנים צעירים ובני אצילים, כמו שכתוב בספרים. באחד הסיפורים קרא כי המשרתת היא רכוש המשפחה. שיהיה מה שיהיה! – כרע לבסוף לצדה ושאל בערבית משובשת, כי עברית לא ידעה:

“אנא בעתינכ זובי, טוב?”

“לא, לא!” השמיעה נהמת סירוב מעל לפח הנפט מבלי להפנות ראשה. אחוריה בלטו מבעד לכותנת השחורה, ואורי נרגש ושאל:

“ליש, למה?”

“האדא חראם, אסור, מן־א־תורה!”

“בעתיני…” התחנן.

“רוח, לך, יא חרבן אבן אל מקולקל אחד!” הדפה אותו מעל פניה בתנועת ירך.

ואורי יצא מלא פחד פן תספר לאימא על הצעתו המגונה. הוא חלה. שכב ימים אחדים. וכשהעוזרת שטפה את רצפת חדרו התבונן באחוריה המורמים, כשהוא מכוסה היטב בשמיכה ומשתעשע, בהרגשת חמדה גנוזה. וכדי להסתיר את מעשהו הקיש בג’ולים. היתה לו קופסה מלאה גולות צבעוניות; פשוטות נקראו פושטיוֹת, ומיוחסות – גזוזות. מעודו לא סיכן אותן במשחק עם חברים. (הוא היה קשור בכל נימי נפשו לכל אחד מחפציו ולא היה יכול לעמוד בחשש אובדנם. וכשנשבר משהו היה מגיב בהתפרצות של רוגז ומחפש דבק. דבק־לכול היה אצלו כמין שגעון־לדבר־אחד אשר לווה בניסיונות חימיים רבים, ורק לאחר שנים הבין שאולי לא רק צעצועים וכלים שבורים ביקש לתקן ולאחות אלא גם את חיי הוריו). שתיים מבין הגולות, זו החזקה וזו היפה ביותר, היו אורי ונלי, והוא נהג לגלגל אותן על מיטתו בהיותו חולה ולשחק שעות ארוכות כשהוא מקישן זו בזו, או מחביא אותן מתחת לכרו וחולים על מעשיהן.

הבטלה היא אם כל חטא. אתה עצל. הוזה. ישן יותר מדי ואינך עושה דבר. אורי קרא את מחשבותיהם. נדמה לו שהוא נופל עליהם למעמסה. בהוצאות חינוכו, כלכלתו.

ובחופש הקיץ שוב נכנע, והלך לעבוד.

היכן יעבוד? האחוזה של משפחת פלז נמכרה, ובשוליה החלו נוגסים השיכונים. אך לדוד יואב היתה חלקה באדמת הביצה, בקרבת הירקון. שם גדלו מלפפונים, גזר, עגבניות, תפוחי־אדמה, ומדי קיץ גם מקשת אבטיחים. החלקה היתה מוקפת דממה של פרדסים ירוקים, אשר מפכפכת בהם כמו בחשאי רטיבותה של השקאת קיץ. שדרות איקליפטוסים. וקולות עמומים, כמין צפירות קטועות וחדגוניות, של מנוע באר סמוכה, ורכבת העוברת פעם או פעמיים ביום במסילה הסמוכה שנבנתה במקביל לכביש התורכי הישן. וצהלת סוס רחוקה.

מדי בוקר היה אורי מגיע באופניו אל החלקה, ומביא עימו כריכים לשתי ארוחות ומתבל את ארוחתו במלפפון צעיר על קליפתו או בעגבנייה טרייה. את עיקר העבודה עשה יוסף (במלעיל), תימני מבוגר שהיה פועל קבוע אצל הדוד יואב. מן הבוקר היה עודר, מדלל ומשקה, ואורי עוזר על ידו. ובימים בהם נאספו הירקות למשלוח היה יוסף מביא נשים אחדות מהמעברה, עטופות מלבושי צבעונים, להגניות ושחורות־עין, והן היו פושטות על הערוגות, כפופות, ונראו בתוך גן־הירק כאותן חיפושיות מנומרות שחור ואדום, פרות־משה־רבנו.

בתום היום הראשון לעבודה חזר אורי הביתה צרוב שמש, התקלח וישב על המרפסת לאכול. עייפות כבדה פשטה בגופו, אפילו המקלחת והבגדים הנקיים לא יכלו לה. אבא ישב על כיסא־נוח, קרא עיתון, כשהוא מרוצה. צבי הופיע, שזוף מן הרחצה בבריכה. אמר שמתארגן בשבת טיול באופניים לחוף הים בנתניה, וירכיבו בנות. רגע ראה עצמו מרכיב לנתניה פועלת תימנייה מן המעברה. שובל חלוקה הצבעוני נשרך ומסתבך ב“פדלים”. שערותיה מבריקות, כאילו הן רטובות, וריחה חריף. כוחותיו אוזלים. הם נשארים מאחור. לפני גשר־הברזל שעל הירקון הם פוני הצידה, ושם לרגלי האיקליפטוסים הגבוהים, בסתר קנה וסוף, היא נופלת על גבה; לובן רגליה, כעין השנהב, ירכיים עירומות, עם ריחות הכמון, החילווה והעשן הספוג בבגדיה.

“מה קרה לך, נרדמת?” שואל צבי.

“לא,” מתעורר אורי מהזיותיו בחיוך אווילי. צבי ממשיך ומדבר על בנות, ספרים ומטווח. אורי אינו שותף להתלהבותו. עד מהרה עוזב צבי את אורי המנמנם וכבד־הפה. אורי מקדים ללכת לישון בהרגשה רעה. הוא כאחד מאותם שוליות, נערים עובדים, עליהם קרא ברומאנים של דיקנס. ממש רחמנות עליו.

ביום השני או השלישי לעבודה נמצא אורי רכון על ערוגת גזר צעיר ומדלל אותה, ומן הצד השני כרע מולו יוסף ועסק באותה עבודה. ידיהם כמעט שנפגשו. זה היה יום קיץ, יום חם. השמש יקדה מעליהם. הערוגה היתה מלאה מים ובוץ והדיפה לחות חמה, לא נעימה. שעת הצהריים עברה זה מכבר. שניהם לבד בשדה ודממה חמה וכבדה לכל מלוא העין, לבד מפעימות המנוע של מכון השאיבה על שפת הנהר ליד פרדס בחריה. הפרדס ניטע בשנת 1905 על שטח שנרכש מהערבי אלכסנדר רוק, שהיה אחד מבעלי הנכסים הגדולים ביפו. השטח נקרא בערבית “בוכריה”, ובעצת רבי יחיאל מיכל פינס, ידידם הוותיק של הקונים, קראו לו בעברית “בחר־יה”. אורי הזיע. עורפו היה צרוב שמש. ובחריצי צווארו ניקוו קווים שחורים של מלח רטוב ועפר.

נדמה היה שאין לעבודה סוף. הם החליפו ביניהם מילים כבדות, שבורות, מזרחיות, המושכות את הראש כלפי מטה.

“יש לך אישו?” שאל יוסף.

“לא,” אמר אורי, אין לו.

“עשית לאישו זיג־זיג?” ממשיך יוסף בקולו הצפצפני.

“לא.” אורי כולו ציפיה. “אף פעם”.

“רוצה אביא לך מחר אישו תעשה זיג־זיג?”

השמש מכה ואד חם עולה מן הערוגה. מחשבותיו של אורי מתערפלות. ללכת לפרדס עם אחת הפועלות התימניות. בחורה אמיתית, סוף־סוף, הוא מלא תקוות. תולש עלעלי גזר ירקרקים, חמצמצים, עלים שנמעכים באצבעות. זיעה זולגת על עיניו. ויוסף ממולו, עיניו מבריקות, שואל:

“זובי שלך גדול?”

אורי נרגש. מניע בראשו לאות הן.

“כמה גדול? בשביל אישו צריך גדול!” הוא מקרטע כלפיו בכריעה, מעבר לערוגה. “גדול כמו זה? רוצה לראות?”

ואורי שותק. הוא משועבד לציפיה מכאבת ואין בו כוח מוסרי לסרב. יוסף יביא פועלת. ילמד אותו. שלושתם יחד בפרדס. יוסף מתקרב אליו בישיבה מזרחית, שיניו צחורות, ידו צונחת קרוב למפשעתו, הוא מתגלה בפני אורי. “רוצה תחזיק?” קולו ניחר. אורי תופס בגיד שלו שמתנודד שחום וזקוף מאד מבין הסמרטוטים, כצוואר של איזה עוף עיוור, שחור. אצבעותיו נלפתות בצינור זה, חם ורק ונוקשה, שנסחט כמבקש לצווח בקול “קוקוריקו!”

ובאותה שעה נשלחת יד לעבר מכנסיו הקצרים של אורי, פורעת כפתור, ממשמשת, מושכת. אצבעות פועל מחוספסות תופסות באברו המפרפר ומלטפות אותו; נוגעת בו חמצמצות ירוקה; ומדגדגים אותו פירורי עפר צונן ולח. רגע כורעים השניים על גבי ערוגת הירק המהבילה ומושכים זה במבושי זה. אורי סחרחר בשמש ובבוץ, נרגש עד עילפון, מתיז ומשפשף, משפשף ומתיז, כאילו נתחשמל, ומשהו בתוכו צווח ונשבר ללא תקנה.

וכאשר נגמר הדבר הסתובב יוסף לצד אחר ומחה ידו בבוץ והמשיך בעבודתו כאילו מאומה לא קרה. הערוגה נתגבהה ביניהם. אורי שנא אותו. ואת השמש, העבודה, החקלאות, האדמה, הכול! כאילו איבד את בתוליו. והלא החיה הרעה הזאת, יוסף, הבטיח לו אישה, אישו! הוא הרגיש עצמו מזוהם וטמא. רגליו בוץ. מכנסיו לחות ומדיפות ריח משונה. על ידיו פירורי בוץ וירק. אפילו לקנח עצמו אינו יכול. הוא רצה לחדול מיד מן העבודה, לברוח הביתה, להתקלח, לשבת בצל, לרבוץ כל ימיו נקי בחדר ולא לראות מעדר, ירקות ושדה נעבד. וכמו כדי להעניש עצמו המשיך לדלל את הגזר עד לשעה ארבע, אך עם יוסף לא החליף מילה.

לאחר העבודה חזר אורי על אופניו הביתה. רוח קלה הניעה גלים ירקרקים בשדות האיקליפטוסים, ופניו להטו. הוא התקלח היטב. אכל במרפסת קציצות בשר ואפונה ירוקה, אבא ישב בכיסא־נוח וקרא עיתון.

“איך היתה העבודה?” שאל אבא.

“אני לא הולך לשם יותר.”

“מה קרה?”

“אין לי חשק.”

“פיטרו אותך?”

“לא.”

“יותר טוב לגדול פאראזיט?”

“אתם יכולים לדבר עד מחר. אני לעבודה לא אלך יותר. אני שונא לעבוד.”

“מאיתנו אל תקווה לשום עזרה בחיים.”

“לא צריך. אסתדר לבד.”

“גיבור גדול!”

“כן. אם אני רוצה.”

ואורי התחיל לכתוב שירים, עשרות שירים. ורובם מוקדש לנלי –

התדעי אהובה כי אני דון קישוט הוא

המעריץ בהזיותיו דמות מלאת יופי

שבחיים איננה אלא אפס ותוהו

ועמוק בנפשה – דולציניה טובוסית?

והיה שולח לה את השירים בדואר או טומן בילקוטה, בבית־הספר.

שכונת “נווה־עוז” נוסדה בימים בהם חלמו תושבים רבים לעבור ממרכז העיר ולרכוש לעצמם בית עם חלקת־אדמה קטנה במקום מרוחק ושליו, לנטוע עצי פרי וליהנות מן השקט ומן הפירות. במשך הזמן עלתה היבלית בגינות. לבעל אשר חזר אחרי יום־עבודה מעייף ופגש במבטה הזועם של אשתו לא היתה ברירה אלא לקחת מעדר ביד ולנכש את העשבים השוטים בחצר. כך קרה לאחד, וכך קרה גם לשני, וכך חזר ונשנה העניין בחג ובשבת, עד שנמאסו עליהם חייהם מרוב הטירחה.

אמת, לו היה הדבר תלוי בנשים – לא היה איש עוזב את השכונה מפני סיבה זו. כי ההנאה אשר הפיקו מן האפשרות להראות בגאווה את הגינה המטופחת למכירים – היתה שקולה כנגד הצער שבהפיכת הבעל לגנן. אבל, אירע נס, מחירי הדירות במרכז־העיר עלו ומחירי המיגרשים בשכונה המרוחקת ירדו, ומכאן היתה הוכחה ניצחת בעיני הנשים כי כל משפחה המכבדת את עצמה חייבת לעקור מן המקום ולרכוש דירה בבית־משותף. הבעלים שקעו בחובות, אך לעומת זאת הוסר מהם הסיוט של עקירת היבלית. והשכונה נידלדלה לאט־לאט מתושביה הוותיקים.

המעשה קרה בשנותיה הראשונות של השכונה, עת עצי התפוח, השזיף, האפרסק והמשמש רק החלו להניב את פירותיהם, ובטרם החלה פרשת היבלית והבתים־המשותפים. באותה תקופה היינו כבני ארבע־עשרה, והיה בנו כמין צורך פנימי לגנוב. כולנו באנו מבתים אמידים, וברור שלא הלכנו לסחוב פירות מתוך רעב. לעתים אני מהרהר אם לא היינו דומים לכלבים שמשתינים בקיר כדי לסמן את מקומם וגבולם בעולם. כי היה בנו כורח לחטוף, לפעול, לעשות דבר־מה, ואולי אפילו קינן בתוכנו רצון סמוי להיתפס, ובלבד שיראו כי אי־אפשר להתעלם מקיומנו?

ערב אחד של קיץ, לאחר גמר הפגישה המשותפת בצריף התנועה, הלכנו לשכונת “נווה־עוז”. היינו חמישה: פונצוס, ליפשיץ, שלוקי, תלמי ואני. תלמי היה חבר קרוב לי. שמו האמיתי היה ברנרד והוא בא מאירופה אחרי המלחמה. בעת שרשמו אותו לבית הספר אמר אביו: “עכשיו השם שלך יהיה תלמי, כי בארץ הזאת הם עושים ‘קולטוס’ מן החקלאות, ויותר טוב שאתה תתאים אליהם מפני שמספיק היו לנו צרות עם הנאצים.” תלמי היה שמנמן ונמוך ושערותיו בלונדיות. הוא דיבר עברית עילגת, ובמהירות. לעתים קרובות היה מקבל סחרחורת ומתעלף ונופל על הארץ. סיפרו שזה הכול בא לו מן הימים שהם היו בורחים בשלג מפחד הגרמנים. למרות חולשתו הוא השתדל לצאת לכל טיול ולכל מחנה־עבודה, ולבש תמיד מכנסי־חאקי וחולצת־תנועה כחולה וחגר חגורה צבאית עשוייה מבד ברזנט גס וקשה, אבל אחרי גבו קראו לו כולם “פליט” וצחקו ממראהו. אינני יודע משום מה התיידדנו ונקשרנו דווקא אחד בשני.

בשעה אחת־עשרה וחצי הגענו לשכונה. את תלמי ואותי השאירו באבטחה, ואילו שלושת האחרים חמקו בחשאי לעבר חצרו של כהן. כהן היה המורה שלנו לעברית ואגדה בבית־הספר. כאשר אני נזכר בו היום נדמה לי כי היה אחד המועטים בשכונה אשר עבד את הגינה שלו בנאמנות ולא עשה כך רק מפחד הקינטורים של אשתו. אולי לכן היו התפוחים שגידל מן הטובים בכל הסביבה, ולכן גם סבל ביותר מן הסחיבות שלנו. חמש דקות לאחר שהשלושה עזבו אותנו נשמעו נביחות חזקות מכיוון החצר של כהן. אני אמרתי: “מה פתאום כלב אצל כהן? אף פעם לא היה לו!” ותלמי, שעמד על ידי, אמר: “אני לא מפחד מכלבים, זה רק בחוץ־לארץ היהודים מפחדים. אבל בבית שלנו, עוד לפני שבאנו לכאן, היה כלב גדול ואני תמיד הייתי משחק אתו, בחיי.” בכל זאת הוא רעד, וגם אני. בביתו של כהן נדלקו אורות. ראינו את כהן יוצא למרפסת לבוש בפיז’מה וצועק:

“גנבים!”

ובדיוק באותו רגע עברו על פנינו במרוצה פונצוס, ליפשיץ ושלוקי, ואנו נשאנו רגליים ומיהרנו לברוח איתם. כל כלבי השכונה הקימו קול נביחות, אנשים הדליקו אור במרפסות ושמענו גם צועקים:

“משטרה! משטרה!”

לאחר רבע־שעה של מנוסה נפגשנו ליד עץ־האקליפטוס של ליפשיץ. “צריכים להתחלק!” שמענו את קולו של פונצוס בחשכה. הוא דיבר במהירות ובהתרגשות.

“כמה יש לך?” שאל ליפשיץ.

“עשרה,” אמר פונצוס. התברר שהוא היחיד שהצליח לקטוף דבר־מה. שני האחרים לא עברו עדיין את הגדר בעת שכלבו של כהן הרגיש בהם והתחיל לנבוח.

“לעזאזל,” אמר פונצוס.

“מה קרה?” שאל שלוקי.

“נפלו בדרך. נשארו רק שישה,” ענה. “איך נתחלק?”

לקחנו כל אחד תפוח והשארנו לפונצוס שניים מפני שהסנדלים שלו נקרעו כאשר טיפס על הגדר. העברנו את התפוחים בחושך מיד ליד ותיכף הסתלקנו מן המקום כל אחד לביתו. הדרך לביתי עברה ליד ביתו של תלמי, וכרגיל ליוויתי אותו. הלכנו לאיטנו בשביל החול, ולא החלפנו בינינו מילה. אני אכלתי את התפוח שלי. ורק לאחר כמה רגעים הרגשתי שתלמי אינו אוכל את שלו.

“איפה התפוח שלך?” שאלתי.

“בכיס.”

“למה אתה לא אוכל אותו?”

“לא רוצה.”

“אתה לא אוהב תפוחים?”

הוא שתק.

אמרתי: “בטח אתה תאכל אותו אחר־כך, כשאני כבר אגמור את שלי או כאשר תהיה לבד בבית. כך עושה גם האחות הקטנה של עם הקומפוט – היא מחכה שאני אגמור…”

“אתה מדבר שטויות!” אמר תלמי.

נעלבתי ושתקתי גם אני.

המשכנו ללכת ולפתע אמר: “אוכל צריך לשמור. אסור לבזבז אותו ככה סתם.”

לא ידעתי מה לענות. אמרו שאסור לדבר איתו על המלחמה מפני שעליו לשכוח את הזיכרונות שלו.

“אתה לא מאמין לי?” שאל.

“בטח אני מאמין לך,” אמרתי.

“לא, אתה לא מאמין לי.” את ידו הוא החזיק כל הזמן בכיס שבו נמצא התפוח, ואילו אני את שיירי התפוח המכורסם שלי זרקתי זה מכבר רחוק את תוך הפרדס שגבל עם שביל החול בו פסענו. הייתי בטוח כי בכך אני מטשטש את עקבות המעשה שלנו.

“אתה לא מאמין לי,” חזר ואמר, “אבל אתה חבר טוב שלי?”

“כן.”

“אז אל תספר לאף אחד שלא אכלתי את התפוח.”

“מה זה איכפת לי?” אמרתי, “התפוח שלך ואתה יכול לעשות בו מה שאתה רוצה.” אבל בליבי חשדתי בו דווקא משום שביקש שלא אספר לאחרים.

כאשר הגענו לביתו של תלמי ישב אבא שלו בכיסא־נוח על המרפסת, משקפיים על אפו, וקרא עיתון יומי בשפה ההונגרית. אולי מפני ליל הקיץ החם הוא לא הלך עדיין לישון, למרות השעה המאוחרת. אז ניגשתי עם תלמי עד לדלת, ולפתע אבא שלו הסתובב אלינו וקרא:

“מאיפה אתם באים, תלמי?”

תלמי אמר: “היינו בתנועה.”

“זה טוב,” אמר האבא שלו, “בטח אתם להתמזמז שם עם הבחורות, אה?”

שתקנו. באותה תקופה טרם נגענו בנערה. כל ערב היינו הולכים לצד האחד, והן – בכיוון השני. וכל מה שידענו אודות היחסים עימן היה מתוך סיפורים שהחלפנו בינינו, וספרים שקראנו, ושיחות של המדריך, והשאלות של אבא של תלמי. תמיד היה בטוח שאנחנו מתמזמזים. למרות העברית הגרועה שלו, הוא את המילה הזאת תפס בבואו ארצה והיה משתמש בה בכל הזדמנות. כאשר ראה שאיננו עונים לו, הוריד את משקפיו והתבונן בנו. גבר גדול היה, כבן ארבעים, בהיר־שיער כמו תלמי, אבל רחב־כתפיים ומוצק.

אחר אמר: “בטח אתם להסתיר ממני. אין דבר. גם אני הייתי בגיל שלכם, חה־חה.”

תלמי עמד והתבונן בו, ועדיין ידו היתה בתוך הכיס. האב המשיך לדבר: “אם אתם רק לדעת מה שאני לעשות בגיל שלכם…” לפתע השגיח בכף־ידו של תלמי הטמונה בעקשנות בתוך הכיס, והפסיק בדיבורו.

“מה יש לך שם?” שאל.

חשבתי כי תלמי יתבלבל או יסמיק, אך להפתעתי הוא הוציא את הפרי מתוך הכיס, וחייך. תמיד נהג לחייך באופן עדין ונשיי מעט, ומפני שערותיו הבהירות, והגומות שבלחייו, היו פניו בחיוכם דומים לפני מלאך. עד כי קשה היה לתאר שהוא עבר ברגל עם הוריו עשר מדינות בזמן שברחו מן הנאצים. התפוח נראה לבן לאור החשמל, ורק בפינה אחת, על לחיו, בלט כתם בצבע אדמדם. תלמי הושיט אותי לאביו ואמר:

“קח, אתה רוצה תפוח?”

“מה זה?” שאל האב בתמיהה.

“תפוח,” ענה תלמי מבלי שהפסיק לחייך.

“מאיפה יש לך?”

חשבתי כי תלמי ישקר ויגיד שחילקו לנו, או שמצאנו. אבל הוא אמר בפשטות: “אחרי הפעולה הלכנו לסחוב תפוחים…”

“נו?”

“והתחלקנו.”

“כמה קיבל כל אחד?” חקר האב.

“אחד,” אמרתי.

“ואיפה שלך?”

“אכלתי.”

האב סובב את פניו אל תלמי והביט בו במבט מרוכז וחודר, כממשיך קשר חשאי או ויכוח ישן. ולפתע ראיתי שתלמי מחוויר ומתחיל כאילו לרעוד, כמו לפני שעה, כאשר שמענו את נביחות הכלב מחצרו של כהן.

“למה לא אכלת את שלך?” שאל אותו האב בשקט.

“אני לא רציתי.”

“לא רצית ולמה אהוד אכל את התפוח שלו? הה?” אמר והצביע עליי, “תגיד לי? למה אתה לא לעשות כמוהו? למה אתה לא לעשות כמו כולם?” והוא הרים לאט־לאט וכמו במכוון את קולו עד לצעקה: “ולמה אתה מביא תפוח לאבא שלך במקום לאכול אותו בעצמך? תגיד! תגיד! מה?”

תלמי החל לגמגם: “אני לא רציתי. באמת שלא רציתי. וחשבתי, אולי אני אביא לכבד אותך.”

“שקרן!”

האב קפץ מכיסא־הנוח, זרק את העיתון הצדה, התנפל על תלמי והתחיל לנענע אותו בכתפיו. “שקרן! אתה שקרן! אתה פוחדת לאכול תפוח. פוחדת, פחדן! אני להכות אותך, אני להרוג אותך אם אתה לא לעשות כמו כולם. מספיק היה לנו בחוץ־לארץ, ופה אתה צריך ללכת עם כל חברים שלך ולעשות כל מה שהם לעשות, אתה, אתה…” וכאן הוא עבר לצעוק בהונגרית, ואני לא הבנתי מה שרצה לומר, רק שמעתי כמה מלים שחזרו שוב ושוב – ברנרד, היטלר ופאראזיטים. וכל הזמן טילטל את תלמי ותקע אצבעות ומערך את צלעותיו, עד שזה נאנח מרוב כאב.

שמעתי שתלמי עונה לו, גם כן בהונגרית. לא הבנתי את השיחה. רק מתוך הטון העקשני והקרוב לדמעות של חברי הטוב הרגשתי שהוא מכחיש את הכול. אבל ככל שהמשיך להכחיש כן גברה חמתו של האב עד שתפס בו בכוח והשכיבו על כיסא־הנוח וקיפל אותו כשבטנו על המסעד ואחוריו כלפי מעלה. כל זה עשה במהירות ובחריצות, ואני, למרות שלא קלטתי עוד את תוכן הריב שביניהם, עמדתי והסתכלתי כמכושף במחזה המתרחש לנגד עיניי. האב פשט מתלמי טפח ממכנסיו, ובאותו זמן שיחרר מעצמו את החגורה והחל מצליף בכוח על פיסת הבשר העירום והלבן, בשיפולי הגב. תלמי שכב כשראשו טמון בתוך הבד של הכיסא, ועם כל הצלפה היה נאנח, והבד נע הנה והנה, עד שהיה נדמה לרגע שהוא מתנודד בתוך ערסל. בכף־ידו הקפוצה החזיק את התפוח ולחץ עליו בחוזקה כאילו חפץ לרכך על־ידי כך את האימה שחולפת בגופו לפני כל הצלפה. פסים אדומים ניכרו בבשר. לא ידעתי כיצד לעזור לו. לפתע הבחנתי כי מכנסיו של האב רפויות, וכמעט נוטות ליפול, והוא מוכרח לשחרר את היד המחזיקה בתלמי כדי לתפוס בהן. בינתיים המשיך לעמוד כשצידו מופנה אל תלמי והוא מצליף בו רק ביד האחת, ודומה בתנועותיו ללוחם־שוורים או למאלף־חיות בקירקס.

צעקתי אל תלמי: “טיפש, תברח ממנו, הוא כבר לא יכול להחזיק בך!”

ותלמי ענה לי, בעברית, אבל עברית עילגת, כמו בימים הראשונים לבואו ארצה, ובקול חנוק: "אני לא יכול, אני יש לי ‘הונֶר’ בשביל אבא שלי, אה – אאה – "

ברחתי כל עוד נפשי בי. רצתי כל הדרך לביתי וכשהגעתי לחצר שלנו עמדתי ליד הברז והקאתי, כשאני לוחש לעצמי כל הזמן בכעס כמין תפילה: “הונר, חמור! הונר, חמור! חמור! חמור!” ועוד ימים רבים אחרי כן לא הייתי יכול להיזכר באבא של תלמי, כשהוא מדבר בשפה ההונגרית, מבלי שתעבור בי צמרמורת.

כן, אני אוהב את היצירה המנוגנת ברדיו. לא, אין לי רדיו בחדר. כן, הוא מקולקל. הוא שייך לבעלת־הבית שלי. ישן, ויעלה הרבה כסף לתקנו. את הסימפוניה שמעתי לראשונה כשהייתי ילד בן תשע, בקלמניה –

לא, אני אומר לך, אין לי חיוך טוב, אני מחייך רק כדי למצוא חן –

“אני מבינה,” אמרת, ו – “תבוא אליי –”

“מדוע?” השבתי. “אין לי ידידים,” הוספתי, “רק רפרטואר, אל תאמיני –” ונשענתי כשגבי למעקה ופרשתי יד לצדדים והבטתי אליך במבט מתחטא.

נפגשנו במוצאי־שבת, בשעה שמונה, במקרה, ואת ביקשת ממני לעלות אלייך לחדרך. אני עולה, את מרשה לי לנוח על ספתך. לא יותר. והרדיו מנגן.

קלמניה. מה אומר לך השם? שום־דבר? חצר גדולה מוקפת חומת־ביטון צהבהבה, וחמישה בניינים בני שתי קומות, ולהם גגות רעפים בגוון חום־אדמדם, הנסמכים אל החומה מבפנים. ארבע ממגורות־פח עגולות בצבע החלודה, ושני שערי ברזל, המזרחי והמערבי, בשני צדדיה של החצר הרבועה. ופסי מסילות־הברזל המצטלבות בפינות בהן נפגשים חליפות זה עם שכנו – הפרדס, הכרם, כרם הזיתים וחורשת עצי האקליפטוס. היינו נוסעים עליהן בקרוניות קטנות שנועדו להובלת הפרי. סוסים משכו אותן ועגלון ערבי החזיק במושכות. שכחתי את הבריכה הגבוהה באמצע החצר. שכחתי מדוע אני מספר לך.

“תשתה תה?”

“תמיד את שואלת כך. זה מבלבל אותי –”

“אה –”

את הרדיו הישן קיבלנו מאדון גרדינגר. כל קלמניה היתה שייכת לו. לבסוף מכרו אותה ופיצלוה לחלקות, את הכרם עקרו, נסתיימה ילדותי, ואצלי נשארה עוד כמה שנים חותמת שחוקה, מושלכת במחסן, ודפוסה: “קלמניה. גן עצי פרי ומשק בריטי”. את הרדיו הישן אני זוכר, תיבה גבוהה וחומה, ניצבת על הריצפה, ובחלקה העליון מקום לפטיפון. עד שהגיעה אלינו הוציאו ממנה את מכשיר הפטיפון, ונשאר המקלט בלבד.

הנמיכי את הקול, מפני השכנים. השעה מאוחרת, וברדיו מנגנים את הסימפוניה מן העולם החדש, שעדיין אינני יודע את שמה.

וילד בן תשע רץ ומקפץ יחף מגבול החצר אל שדה השלף הצהוב, המשתרע עד לכפר הערבי, וכפות רגליי רומסות את גבעולי־הקש, קצרים, קטומים, ואני שר את החלק האחרון – טה, טה, טה, טה־טטם – – –

בדרך כלל מכנים אותנו על פי החלק החסר, על פי מומנו, ואדם בריא בכל אבריו חייב להיות בן־בלי־שם מבחינתנו. ואצלי המום הוא בעצם השמחה, ביכולת לשמוח, ולא בחלק החסר, זה שאינו כואב, שרק חסר, כל־כך חסר, כמעט רך, כמעט נפלא, מלא־ערגה, חולשה, תשישות, כמעט כמו אחר האהבה.

ופעם כתבתי ביומני: “לעיתים דומה שעברו עלי שנים רבות –”

כבר אמרתי לך שאני רוצה כוס תה, ובאמת, הפסיקי לזוז, וחוץ מזה…

“– שנים רבות, והשמחה שאינני יכול להשתמש בה מתיישנת, ורק המחשבות מגלות לי חן־נעורים.” רגע, תני להיזכר, ואחר־כך בא ההמשך: “וככל שאני מרבה בניסיון לחפות על מומי כן חוסר־השימוש המוחלט, הטהור, הופך אצלי למישאלה בלתי־פוסקת, ואולי למום חדש.”

אמרתי לך, אין לי ידידים. רק רפרטואר. גם אלייך אני מדבר כמו מבעד למסיכה לבנה. רוצה להנמיך את קול הרדיו? תודה. בכל מקום השארתי משהו, אולי – אותו דבר, מילים. במקום להשתמש בשמחה, כמו בתיאטרון, זאת אומרת… גם את אינך יכולה לדבר אמת. נעים לי פה ושם, מאחר ובדרך כלל בא קהל מובחר להצגת בכורה, פרטית, ו… לפעמים אני חש בחילה קלה, כמו לפני הרמת המסך, וזוהי האמת היחידה –

מאותה שעה שהקאתי כל הדרך וראשי היה ריק וה“טיטניק” הכחול קופץ בלי־הרף על פני דרך בלתי כבושה לבאר־אורה, ואת לא רצית לומר לי מילה. לא רצית לומר לי מילה. רק ביקשת שאתן לך את משקפיי. את המשקפיים ביקשת בדרך לשם, והבחילה באה בדרך חזרה, לאחר הווידוי, בליל ירח מלא שרבץ נמוך על כתף גבעה מדברית, ישבת לצידי והקשבת, ומאותה שעה אני זוכרך בהרגשה עמומה של נסיעה לא־נוחה וריח עשן הסולר וכאב־ראש נורא –

ורק לאחר שנים רבות נתת בידי את הקטע מיומנך:

"חזרתי ללימודים, ושוב אני יושבת לידך, קפואה, כמו אשמה. מאופקת, מוזרה – מפני שאני נזכרת כל הזמן במה שקרה בבאר־אורה.

“אחרי מסיבת הסיום, בשבת, יצאנו שנינו מחדר־האוכל, ואתה שאלת אם נלך מעט, כה רגילה הייתי לראותך יושב לצדי בכיתה, שהסכמתי. ואפילו ביקשתי סליחה ממך ורצתי למקום חשוב,” מפני שהייתי חופשיה איתך ולא התביישתי. הלכנו וישבנו באחת הגבעות, כשמולנו עולה ירח רב־זוהר ונחמד. אך נדמה לי שהיה פגום. אינני זוכרת איך נפתחה השיחה, אבל היה לה אופי מיוחד ומוזר. אתה התחלת לדבר על עצמך, על כתיבתך ואהבותיך. סיפרת לי על חבלי־לידה של יצירות, על נושאים, ואחר־כך על הביקורת העצמית החריפה והקטלנית שלך, על צערך כל פעם שאתה נוכח לדעת כי מה שכתבת הוא חיקוי, השפעות זרות, או פרי תאווה בלבד, פרי הילולי נעוריך. כשדיברת כך לא מצאתי כל מכנה־משותף איתך. היית רחוק ממני, ובכל זאת נדמה לי כי הבנתי אותך. אתה התלבטת בין האמיתי שבך לבין כל השאר. חיפשת את האני שלך, ומה שאני זה רוצה לומר ולבטא, ופחדת פן חיפושיך הם לשווא. חיפשת את הגרעין האמיתי שגנוז בך ורצית לעמוד על טיבו ותבניתו, ועווית־זעם היתה חולפת בך למקרא שיר שכתבת, אם מצאת בו השפעות וחיקויים. והיה לי מוזר לשמוע ששיר יכול להיות לא אמיתי, אם יש בסגנון ובצורה השפעה זרה, או מה? הרי הוא חלק מעצמך – וכיצד אפשר לשנוא אותו? ואמרתי לך זאת, ואתה שתקת, כמו חיכית שאמשיך לדבר. וכה הרבה היה לי לענות לך, ולפתע הרגשתי כי אסור ואין לי רשות לענות לך, משום שאיני קרובה אליך כלל. ואני יודעת שדברים כאלה לא אומרים סתם, ודווקא בי אתה נותן אמון. והתחלתי לענות לך. רציתי שלא תהיה עצוב ומיואש כל כך, ועם זאת ידעתי שאני לא שלמה עם עצמי ואסור לי לגעת בנושא הזה. ורק לאחר זמן נוכחתי שאילו ירדתי אז לסוף כוונותיך להיות משורר, הרי הכול היה לובש צורה אחרת…

"לאט, וכמו מבלי משים, התחלת לדבר על עצמך, יחסך לבנות, אכזבתך מהן והתפעלותך העמוקה. יותר ויותר הרגשתי עצמי אשמה. רציתי לקום ולצעוק, לצעוק שתפסיק, שאין אני כלי־הקיבול המתאים לך. אני חשה בגירוי, אני מבינה אותך, אך אינני יכולה לקבל את דבריך כמופנים אליי. רציתי לומר לך שתשתוק, שתידום, וחבל שלא עשיתי כך. מדוע לא היה בי העוז והיושר לקום ולומר לך? מתוך שתיקתי לא יכולת להסיק דבר.

"ואתה המשכת לדבר, וראיתי בך פחד, יראה כמוסה מפני טוהר רגשותיך בהתגלותם. האהבה והתאווה, שהזכרת מדי פעם, הרעישו אותך. התיימרת בלבד להיות גבר שטוף יצרים ותאוות, ורצית להיטהר באמצעות וידויך. ובעיני הן היית, בכל עומק דמותך, רק ילד, ילד תמים וטהור. וכה צר היה לי לראותך מערטל ומעדן בפני את נימי נפשך – ואתה אינך אלא נער טוב ופשוט עם מחשבות גדולות, שמתאמץ לסגלן למציאות חייו. כל זאת ראיתי אני והרגשתי מחנק עולה בגרוני, מפני שאני אהבתי מישהו אחר. הצטערתי על טעותך ולא שנאתי אותך. הכול געש בקירבי וכמעט לא עוד הקשבתי לך, אך לפתע שמעתי אותך מספר שאהבת בראשונה את עופרה, ואילו עתה, בכל הכרתך והרגשתך החזקה, אתה מאוהב בי. זה היה השיא. כל העת הרגשתי שאסור לי לשמוע, אבל להיווכח פתאום שיש לך רגש כה חזק אליי, זה היה כה מפתיע ומדכא ומבלבל ומוזר, שחשבתי שלא אוכל עוד להתגבר על עצמי. איך ייתכן שישבתי לידך כל הזמן ולא הרגשתי כלום? וכך עוד נמשכה קצת השיחה בינינו, אתה שאלת משהו ואני עניתי, ולבסוף ליווית אותי לאוהל, וזה היה מספיק.

“ולכן קשה לי לשבת לידך בכיתה. כבר התחמקתי ממיספר שיעורים, אך אין זה פתרון.”

מאז לא השתנה דבר. אני ממשיך לכתוב שירים. את בעלי הגאווה מעניש אלוהים בכך שהוא מניח לתוכניותיהם להתגשם. לפעמים אני מחפש אותך וחפץ לתקוע לתוכך את כל הכאב שנגרם לי, מתוך אמונה כי לעולם לא יבוא בוקר בו אצטרך לשאת אלייך את עיניי –

לא. לא. את נפלאה, מתוקה שלי. אינך מבינה כי כל מה שסיפרתי לך הוא רק ספרות, רק רפרטואר? הרי הזהרתיך בהתחלה. תודה לך שאת מניחה את הכר תחת ראשי. במה הפסקנו? לא, אינך צריכה להתנצל שאת יושבת על הכיסא. נעים לי לשמוע את המוסיקה ולהרהר. וכפי שאת אומרת – תמיד נישאר ידידים טובים, טובים, כפי שאת חוזרת ואומרת. רציתי רק עוד להסביר לך –

ה“טיטניק” מגיע לתל־אביב ואבא ואמא עוזבים את קלמניה, ששם, בעת שהייתי חולה, הילדה שאהבתי לראשונה בחיי, דליה קולני, הביאה לי טבלת־שוקולד. שכבתי במיטה בעלת סורגים לבנים, והיא ראתה אותי, עדיין הייתי בן תשע, לא יותר. ובינתיים הגיע האביב ואת פגשת אותי בכיכר־ציון ואמרת שאסור להשתמש באדם כאמצעי אלא כתכלית בלבד –

אמנם כן, נשארנו ידידים. אך אין צורך להגזים. אחרי הכול, הערב הוא עלבון. אם היית יודעת שאדבר כך, היית מזמינה אותי לעלות לחדר?

והנה נמשכת הצגת הבכורה וקאנט שם בפיך פסוק מכוער כל־כך. את יודעת שלא נשא אישה מימיו. מספרים כי פעם קבע מועד בכנסייה, שכח ולא בא, ולניסיון שני, כך החליט, אין טעם. ועוד מספרים כי בעת שהיה יוצא לפנות־ערב לטייל ברחוב, כמנהגו, היו תושבי קניגסברג מכוונים את שעוניהם על פי מסלולו. באותם ימים, באותה עיירה, לא היה רדיו, גם לי אין. אמנם אני אוהב מוסיקה, אך יכול לחיות גם בלעדיה. לא אמרתי שאינני נהנה מן הסימפוניה אצלך. את רואה כמה נעים לי לשכב על הספה, את מביאה בי הרגשת בטחון כה חזקה, כאילו אני האדם היחידי בעולם. פעם בכית בכיתה על דף גמרא שלא הבנת ואני ניסיתי לעודד אותך ולחשתי לך את הפירוש. אל תחזרי ותאמרי לי שאני מתמיד ועקשן, שאת מעריצה את אורח־חיי, סדר־יומי, ושיש לי סיכוי, יש לי רק אותה תחושה של אמת –

עכשיו הבנת? אחרי־הכול, חוסר זהירות גמור היה מצידי לדבר כל הערב. לא באתי אלייך כדי לגולל בפנייך קטע חדש של יומן. היה עליי לחכות לך בשתיקה. ואת, לו היית מתנהגת על פי שרירות ליבך ומביאה בי כאב, אני – אולי הייתי סולח לך על כל מעשייך ושעה שהיינו נפגשים, לעתים נדירות מאד, לא היה עולה בידי לומר לך דבר.

פגשתי בה בפעם הראשונה בבית מכרה משותפת. נפגשנו כדי ללכת למסיבה, לפתע נכנסה. הנערות למדו כולן במכון לציור, ודדי עימן. חשבתי – כיצד אפשר להיות לבוש בצורה מרושלת כל־כך? תחתוניתה השתרבבה. שמלה שחורה, ישנה וקמוטה, תלתה על גופה הגוץ בחוסר תשומת־לב מודגשת. לרגליה נעליים שחורות בעקב רחב מאופנה שאבד עליה כלח לפני ארבע שנים. פניה לא עשויות ושערה פרוע להבהיל. הבנות כעסו והכניסוה לחדר־האמבט ושם הקיפוה כמחצית־שעה ותיקנו את צורתה. קולות צחוק נשמעו. דדי הניחה שיטפלו בה, אך עשתה זאת באותו חוסר רצון כמו מקודם, מרושלת כמנהגה תמיד. אחר־כך יצאה והקיפה את החדר בהילוכה המהיר. “מה זה משנה אצלי?” אמרה בקול מעובה, וללא שמץ של תרעומת. הפליאה אותי הקלות שבה זילזלה בעצמה. מושגי שלי על העולם היו בנויים על מתן קרדיטים. למי שמזלזל בעצמו, חשבתי, אין מלווים כסף, אהבה, חיוך וחיבה. חייבים אנו ללכת כלווים עניים בבגדי השבת כדי לעורר אמון; ודדי הרגיזה אותי בפשטותה ובלא־איכפתיות שלה.

הגענו לנשף. ודברים התגלגלו כך, שנשארתי עם דדי במקום לבלות עם ידידתי. היו שם אמנים רבים, חלקם מפורסמים ובעלי־קשרים, וידידתי חפצה להתקדם בכל מחיר. היא אמרה – סלח לי, והחלה מחזרת אחר מי שנתקלה בו. סלחתי לה בליבי משום שלא היה בינינו קשר של ממש. רקדה עם פלוני בעל משרד לגרפיקה, שתערוכתו מוצגת כעת בפינת־האמנים. וכך נשארתי עם דדי. הזמנתיה לרקוד. עברנו כמה פעמים את הרחבה ונשארנו בפינה כדי לשוחח. בהיזכרי באותו ריקוד ראשון וחסר־התלהבות, קשה לי לתאר כיצד יכולנו להיות במרחק של אלפי מילין, ולהימצא יחדיו, ואחר־כך לשוב ולהתרחק בפרק זמן כה קצר ובמקום אחד. אלו היו קורותינו באותו ערב. באחד הריקודים לחשה לי ידידתי כמה פרטים מתולדותיה של דדי. דווקא עכשיו היה לי רצון שלא לדעתם. שלא יגרמו להיכרות החדשה שתהא יפה רק בתחילתה. חפצתי למצוא אנשים ששכחו. שאינם נתונים בעבר, ושלא הוכו עדיין, ולמרות הכול יש להם זיק של הבנה לעולם. אכן, נתברר לי כי דדי היא אלמנה מבוגרת בעשר שנים מן הנערות, ואף־על־פי שהיא עוסקת בציור ומבלה בחברתן, היא מרוחקת מהן. בעלה היה סייר ונהרג באחד הטיולים מעבר לגבול. כמה פרטים ספוגי צער שאינם אומרים לך דבר, עד שאינך פוגש באדם וחפץ בקרבתו. ומרגיז אותך שאפשר להסביר את התנהגותו על פי העבר, ועם זאת אינך יכול להצטער עימו משום שלא היכרת את המת ולא אהבת אותו, ומשום שאתה חפץ במקומך שלך כילד אצל אימו ואינך מוכן לשמוע על אחרים. ובכל זאת הנך מסביר ומסביר, והדברים כל־כך מובנים ובנאליים, עד שיש רצון לפרוץ ולומר – די, אפשר להתקדם לא משום ששוכחים את מי שמת, אלא כדי שלא להיות ברורים ונדושים כל־כך, אפילו בעצב. כי צער, שהוא מובן מאליו, נעשה זול, כצבע שפתיים רעשני. ואנשים שומרי כבוד עצמי חייבים לפעול לא רק לפי המניעים שלהם. נשמור את המניעים לאחרים. אבל אנו, שיודעים להתבונן, יכולים להתנהג אחרת. לא כך? ואילו אותי הרגיז שיכולתי לציינה במדוייק – בעל מת, חיי־משפחה שהיו מאושרים, והיותה מבוגרת בין צעירות ממנה. ולכן לזלזל בעולם, זלזול שנעשה חסר־טעם, משום שהיה כל־כך מובן מאליו.

ליוויתי אותה לחדרה. שוחחנו באיטיות. נרתענו לעמדות הגנה ולחילופי דברים קטועים וסתומים. יש מוקשים בדרך, היזהר – לחשנו איש לעצמו במחשבותיו. ונדמה ששנים רבות עברו מאז הפסקנו לרקוד. אלה התוויות – אמרתי לעצמי – אלה התוויות שעל הבקבוק, שהראינו זה לזה ועכשיו צריך לספר על התכולה, והיא עכורה. ואם מגלים אותה בטרם עת, לפני שהתווית תמצא חן, יש סכנה של זרות.

“תיכנס אליי?”

אמרה בפשטות, ולא: תיכנס לשתות כוס־קפה או לראות את ציוריי. משום שכבר היינו ידידים? איני יודע. אבל ההזמנה באה מאליה. עליתי. כאשר משתמשים בתירוצים מתכוונים להסתיר משהו. וקורה שדווקא הפנייה הישירה, חסרת האמתלות, משפיעה ואינה מעוררת צל של חשש.

נכנסנו. הקירות גדושים בציורים. הסתכלתי, וכך עברו הרגעים הראשונים בחדר הזר. הציורים לא מצאו חן בעיניי. היתה בהם פראות. אך לא ממין הפראות שעשוייה היתה למשוך. רק אי־סדר וחוסר־אומץ. אותה ערבוביה שבבגדים נמצאה גם ברישום – בוז לעולם. כעסתי וחשבתי: זה אותו אגואיזם. במקום לשאת חן בעיני העולם ולקרבו אליך על אף הצער הפנימי – מטילים עליו הכול, מתוך נקמה או מרי, ולבסוף נמצאים בבדידות איומה ומרחיקים גם את החפצים לעזור. קשה לעזור באמת למי שאינו נאה בהופעתו. וטעם טוב אינו רק עניין של נשמה, אלא מתגלה גם בהופעה החיצונית, ובמה שיש לך לומר לאחרים. ואולי רק אנשים חולניים עוזרים לאנשים מלוכלכים, ואילו כדי לזכות, צריך לדעת גם להסתיר ולהיות נעים.

“הסיפור שלך מלא מחיקות,” אמרתי.

“מה?”

“אוה, סליחה, התכוונתי לומר – הרישומים.”

“אינני מבינה,” אמרה. אלה הם רק תרגילים."

“כלומר, אינך נוהגת לזרוק?”

“מה?”

“ניירות, רישומים שלא הצליחו. את מתעקשת לעבוד וללטש רישום אחד?”

“לא. אנחנו לומדים, ופשוט, צריכים להגיש את הרישום במועד, לא יותר.”

“אבל מדוע את מתקנת כל קו, וחוזרת ומתקנת, מוחקת ומעבירה קווים עבים וכבדים, ולא במשיכה אחת?”

“אינני יכולה להרשות לעצמי שום טעות.”

“מדוע?”

“אנחנו רושמים בשיעורים. ולא מקובל לזרוק בכל פעם את הדף ולהתחיל מחדש.”

“למה לא? לכלכי הרבה. לבסוף השאירי רק אחדים. סלחי לי שאני מותח ביקורת.”

“לא נורא. ממילא אני לא מציירת למען מישהו.”

“מה פירוש?”

דדי שתקה. ראיתי שאינה רוצה להמשיך. שתקתי גם אני. אך צר היה לי כי שוב גרמתי להתרחקות.

“תשתה כוס קפה?”

“מצויין,” אמרתי בעליזות, כדי להפיג במקצת את המתיחות.

דדי ניגשה לפינת המיטבח ואני ישבתי על ספתה והתבוננתי. הרבה אבק על כוננית הספרים, על עציץ הפרחים הדהויים בפינה. שוב נתמלאתי כעס. מיד יכולתי לתאר כיצד יובא הקפה בספלים מפלסטיקה זולה, והוא חסר־טעם, והתחתית תעיד ברורות שזה כמה ימים לא שטפוה. מדוע יש בני־אדם כאלה, שאינם מקפידים על עצמם? ואסור להעיר, פן ייעלבו. ובכל זאת, העלבון גדול יותר כששותקים.

בפינת הכוננית נמצאו כמה שבועונים ישנים. דיפדפתי, השעה קרוב לאחת. עיני להטו במקצת. חשתי כיצד החדר מצטמק והולך. דדי היתה במיטבח. אבל התחושות התעוררו גם בלי נוכחותה, היה שקט כל־כך.

דדי חזרה. ישבה מולי. כעת עטתה חלוק־בית, להפתעתי נקי. כך היה הרבה יותר נעים.

“כבי את האור הגדול,” ביקשתי, “העיניים שלי עייפות.”

“אתה רוצה ללכת?”

“לא. אשתה מעט קפה ואתעורר. אני לא יודע מה קרה לי. פתאום אני מרגיש את עצמי עייף כל־כך. וזקן. שמעת פעם על ילד זקן?”

שיקרתי כשאמרתי זאת. כשהיינו ילדים שיחקנו בירק. כל אחד נשא בדל־עלה בכיסו. וכששניים נפגשים ואחד מהם קורא: ירק! צריך לשלוף מיד את העלה, ומי ששולף ראשון – זוכה. עכשיו ירק זה צער. כל אחד מאתנו טומן בכיסים את צערו. ומי שמכריז ראשון… אך זוהי התעללות. בייחוד אחר מה שעבר על דדי. אלא שלא רציתי להודות בכך. רציתי להשאיר את קורותיה חתומים כדי שלא אצטרך לשאת את צערה. ויחד עם זה בחנתי אותה – האם את יודעת לפנק?

“סיגריה? בבקשה.”

הצתי לה. שעה שמציתים סיגריה אפשר לאותת וגם לקבל תשובה, בצורה נאה, מבלי לפגוע.

“אתה אוהב את החיים?”

מדוע את שואלת, השבתי, אין לי כוח לדבר. הייתי רוצה להירדם אצלך, ולנוח. אבל לשם כך עלי לכבוש אותך תחילה, ולשם כך עלי להתעורר ולעורר אותך.

“מדוע את שואלת?”

“דיברת בהתלהבות. כנראה אתה מאמין מאוד במה שאתה אומר.”

“אה, אל תיקחי אותי ברצינות רבה מדי. סיגלתי לי סגנון. ותו לא. למדתי כיצד לומר אמת, כלומר, כיצד להשמיעה כראוי. יש דברים המתרחשים בנו, וקשה לספר עליהם בפומבי. לכן נפגשים ומשוחחים על ענייני עבודה, דיור, ידידים ומשפחה, מסתירים את הפנימי ביותר – ומשתעממים. שנים רבות הסתרתי גם אני. כי בושתי. עד שהתחלתי לשוחח, לא במדוייק עלי, אלא על האדם כמקור של צער, ועניין משותף – ויש שהקשיבו, והנה כך נהפכתי לשחקן. את יודעת, איש אינו יכול להציץ לתוכך ממש. וצריך לדעת להציג מה שיש בך כדי לעורר אמון. הם אומרים: הדיבורים שלך מרגיעים אותנו. ואילו אני חושב: הצלחתי לשאת חן בעיניכם. אבל כשאני עצמי זקוק להרגעה, אין איש.”

“קשה לי להבין כל מה שאתה אומר, פעם רציתי ללמוד ספרות, אתם יודעים לדבר יפה כל־כך.”

שתקתי. גם להערה זו התרגלתי, ודאי לומדים, כל יום לומדים מחדש. אבל ממי? – זאת מי יודע. ודאי שלא מן המורים לספרות או לכל דבר אחר. התקשיתי להסביר לדדי ממי אני לומד והעדפתי לדלג על פרט זה. אולי כדי שלא לצערה.

“יש לך צמיד יפה…” לקחתי את ידה להתבונן בו, “וכל־כך משונה שנפגשנו,” הוספתי כאשר הרגשתי כי ידה נשארת בתוך ידי.

אולי לא? הביטו בי עיניה בתחינה חרישית. שיערתי לעצמי מה מסתתר מאחורי המבט. נדר. עניין רציני. אתה מלטף גוף – והוא נושא בתוכו זכר קדוש של מישהו שמת. ואת רוצה שאאמין לך? הבשר אינו יכול לשאת נדרים. הוא חפץ שילטפו אותו. את זוכרת שעלייך לזכור, חביבתי, אבל בעצם אינך זוכרת מאומה. המבט שאת מביטה בי חסר כל משמעות אמיתית. בשעה אחת ושלושים, לבדנו, וצריכים זה לזה, אין שום זכר קדוש ואמיתי בליבך. הוא יחזור בבוקר, מחר ובעוד חודש, רק לא עכשיו. לחינם את מתאמצת להתבונן במצבך בפיכחון של יום, את כבר שייכת לי.

והידקתי את ידי. עד שנתחיל לנשום יחדיו – הרהרתי. אחר־כך יתרחש הכול מאליו. חמוקייך הבהירים, עינוגך כשמלטפים אותך, אנחותייך, אולי מוגזמות, אולי מקדימות את ההנאה במקום להזדמר ממנה; אבל נעים, ומחניף, שטוב לך, ואת נהנית.

“כל־כך משונה, הדיבורים האלה,” אמרה כשהיתה כבר בזרועותיי. “כל־כך מיותרים, נכון? הרי הכול פשוט ביותר.”

לא עניתי. רק חיבקתי אותה. כלל לא משונה, עניתי לה בליבי. אלמלא הדיבורים היינו משתעממים. ואם כך קורה לפני שנוגעים, מה יהיה אחר־כך? לכן השיחות אינן מיותרות, ומי שיכול לדבר בכל גופו, יודע גם ללטף בכל ליבו. ומה שמרגיז במיוחד הוא שלדעתך הכול פשוט. והרי רק לפני כמה רגעים הבטת בי כקדושה מעונה וזרועת נדרים. מבט שסתם מלכתחילה את הגולל על הערב שלנו ודן אותו, מוצלח ככל שיהיה, להיות ערב אחד מקרי, ללא המשך. ועכשיו לדעתך הכול פשוט ביותר. ודאי, כשאת בזרועותיי הרי למרות שהכרנו רק הערב את חושבת מיד על משפחה וילדים, ומשום שזה טבעי, את טועה ואומרת: פשוט. לגמרי לא פשוט, יקירתי, ואפילו תמורת ההנאה שאנו נהנים, עלינו לשלם אחר־כך בצער, בריקנות ובאכזבה.

“נדמה לי שאנחנו מכירים זה את זה זמן כה רב,” אמרה.

משום שאנו גבר ואשה, – רציתי לענות, אך שתקתי.

“החברות שלי סיפרו לך עליי?” שאלה אחר־כך.

“כן,” אמרתי, “אך לא הרבה.”

“אתה יודע שהייתי נשואה?”

“שמעתי.”

צורת ההדגשה של המילה “נשואה”, עוררה בי צער. כלום אין היא מבינה שרק לערב אחד נפגשנו, במקרה. כלום אין היא יודעת, שהיפה ביותר נמצא כבר הרחק־הרחק מאחורינו? מדוע את מנסה לרקום חלומות חסרי סיכוי?

“אני חושב שעליי ללכת,” אמרתי, “מחר יש לי בחינה.”

“אתה לא רוצה לשמוע על חיי?”

לעזאזל, הרהרתי, ובכן יש לה סיפור. וכל מ ששוכב איתה צריך לשמוע אותו. אני לא מכריח בני־אדם לשמוע את פרשת עברי. לפעמים מנסה, אך אם אני מרגיש שלא מקשיבים, מיד מפסיק. ואילו היא, לאחר שנהנתה, תשתדל עכשיו לקלקל לעצמה את ההנאה למען ייקל עליה מצפונה.

“שטויות,” הפטרתי. “כל הזיכרונות האלה – רק סיבה כדי לברוח מן החיים, או כדי למצוא אליבי.”

“מה פירוש?”

“שאם אתה נמצא כל הזמן במקום אחר, אינך חייב דבר למקום בו אתה נמצא כעת.”

“כך זה אצלך?”

“אלו הם חייך.”

“אתה מאוד נאיבי.”

גם זו תשובה, הרהרתי. עכשיו תשתדל להדגיש שהיא מבוגרת ממני ונתנסתה יותר. נאיבי – משום שאומרים לך את האמת. רק השקרנים אינם נאיביים, ואיתם קל יותר להסתדר. והרי את זועקת שירמו אותך, וככל שהשקר יימשך זמן רב יותר, תהיי מאושרת יותר.

“אומרים שבעלך נהרג בסיור, לכך את מתכוונת?”

רציתי להרגיז, שתגרשני מהחדר, ולא תצטער שבילינו ונפרדנו.

“כן,” ענתה בעצבות והתקרבה אליי.

לכל־הרוחות, הרהרתי. שוב פיספסתי. ודאי, הכול התייחסו ביראת־כבוד לזכרו של בעלה. דבר קל מאוד מצידם כי לא חייבם לפרוש חסותם עליה. הם עודדו בה את האגדה האווילית על בעלה שמת, כדי שיוכלו לבלות ולהסתלק. ואילו בי נאחזה כבמושיע. הנה אדם שניסה לשבור את אליליה. הוא מקנא בזיכרונות המתים שלה. מרגיז אותו שהיה לה מישהו אחר לפניו. לכן, כאן הסיכוי שלה להשתחרר. רק עם אדם שלא איכפת לו ללגלג על כל היקר לך – ייתכנו חיים חדשים של ממש. ללא העמדת פנים. ללא התחמקות. אכן, הפעם החזקנו זו בזה זמן רב יותר, ושוב חשבתי: האושר מתרחק כשהוא קורה. ושכבתי לצידה, נושם בכל אבריי. לבסוף נרדמתי עד הבוקר.

בבוקר קשה היה לי להסתכל בעיניה של דדי. שנינו ידענו ששוב לא נתראה. הכינה לי ארוחת־בוקר קלה. בצלחת מפלסטיק עם חריצים שחורים. ספל מכורסם. בחוסר סדר, ומה שמרגיז יותר – בהרבה דאגה ותשומת־לב. ולפני שנפרדנו ניגשה לכוננית, והוציאה משם ספרון, עליו היה רשום: לזכר ע. ונתנה לי.

“הא לך,” אמרה, “ההורים הוציאו ליום השנה. אולי תבין.”

פתחתי בעמוד הראשון: “לדניאלה, באהבה, מאבא ואמא של ע. ז”ל".

“הרי הטופס הזה שייך לך? אשתדל להחזירו בקרוב.”

“לא,” ענתה, “תשאיר אותו בינתיים אצלך, דווקא אותו. מפני שלא הספקתי לספר לך…”

“אך אינו מגיע לי,” אמרתי.

“אינך מבין. אולי פעם אחרת, כעבור זמן, אסביר לך.”

“מה?”

“שכח. לא אמרתי דבר.”

אולי היא צודקת, הרהרתי. גם אילו שיקרה.

“אינך כועסת?”

“טיפשון. היה נפלא. אל תשים לב שבבוקר אני פרועה כל־כך. תשתדל לזכור רק את הדברים היפים שהיו בינינו.”

כך אומרים תמיד. לזכור את הדברים היפים. כאילו על־ידי כך הרווחנו משהו. והרי דווקא הם הראשונים לשיכחה. כי החוש הטבעי שלנו אומר, שהיפה צריך להיות תמיד, ולכן זוכרים רק את ההפסקות, את הגורמים שהפריעו לנו לחיות כהלכה. אלא המשפט היה נאה מאד לסיום, לפרידה, ולא רציתי לקלקל.

לא נשקתי לה. אמרתי שלום ויצאתי. העיר נימנמה עדיין בשעת בוקר מוקדמת. הלכתי יחידי בחולצתי הלבנה והמקומטת, מדי פעם עבר פועל בבגדי־עבודה כהים, ממהר למקום־עבודתו בלי להסתכל בי. החזקתי בידי את הקובץ והרהרתי, כי במשחק הצערים “מי שסובל יותר”, הצלחתי שלא בכוונה להרוס את מקום הנגע בליבו של אחר, ואילו שלי נשאר כמות שהוא בלי שמישהו יצליח לסלקו ולו גם שלא בכוונה. דדי תוכל לומר בלב קל: הכול פשוט. ואילו אני אלך ואשקע ביסוריי הסמויים. אינני יכול לחזור אלייך, דדי, אמרתי לעצמי. היית נחמדה מאד, דדי, אלא שלא הצלחת להמית בי את המוות שלי. אנשים כמונו נושאים בתוכם את המוות וכשמישהו זר מנסה לגעת בנשמותיהם, הוא מלטף בר־מינן. וקשה לסלק בר־מינן, משום שצריך לתפוס את מקומו.

כשהיה מונטרו בן שלושים שנה וטרם החליט בליבו מה יעשה, הלכו איתו למגדת־עתידות. לקחה מגדת־העתידות את כף־ידו של מונטרו בידה ונבהלה: “יא־בה־יה!” אמרה. “אתה תהיה עשיר גדול. אבל קודם תצטרך להשפיל את עצמך.”

אמרו אביו ואימו: “כל הבושות שבעולם כבר הביא עלינו. לעבוד אינו עובד. לדבר אינו מדבר, ואם משאירים אותו לבד בבית – מיד הוא בועט ושובר רהיטים.”

“זה סימן טוב־מאוד!” אמרה מגדת־העתידות וקולה רועד. “כל הקווים בכף־ידו מראים שהדרך שלו בטוחה.”

“ומה יכול הוא עוד לעשות כדי להשפיל את עצמו ולבייש את כבוד הוריו ומשפחתו, ולא עשה?”

“ילך ויפשוט יד ברחוב,” אמרה.

הבין מונטרו את השיחה ופרץ בצחוק פראי. טפח למגדת־העתידות על הגב ורץ לרחוב. רצה אחריו עדת ילדים וקראה:

"יא מונטרו

יא מונטרו

הך, הך – "

זרקו עליו אבנים. נפלה אבן ושברה את גבו. פרץ בבכי ונפל לפינת המדרכה.

כך החלה עבודתו של מונטרו בקיבוץ־נדבות. במשך הזמן סיגל לו אופי משלו. העמיד לפניו קופסת־שימורים מלוכלכת ובתוכה ירוקת ושיירי מזון ועלים יבשים. הכסף נופל לשם וצלצולו אינו נשמע; ולבני־אדם נדמה כי לאשפתות הלך הכסף ולא לטובת אדם חי. ומעניין, דווקא הקופסה המזוהמת הקלה עליהם לפתוח ארנקם ולזרוק אליו נדבה.

בצהריים מביאה לו אימו ארוחה מבושלת, אותה הוא אוכל בשבתו על ספסל בגן־העיר. בשאר שעות היום הוא רובץ במדרכה, המובילה לשוק הגדול.

חמש שנים קיבץ מונטרו נדבות באמונה. מקץ אותו זמן לקחוהו אביו ואימו שנית אל מגדת־העתידות ושאלו: “הנה עשינו כעצתך ועדיין לא בא המזל למונטרו ולא נהפך עשיר גדול, אלא מיום ליום הילדים מציקים לו יותר, ובלילה הוא בוכה עד שהלב נקרע לשמע סבלו.”

הביט בה מונטרו בעיניו החולמות, ואישר בתנועת ראש, כי אכן כך הדבר. נתמלאה צער ולא ידעה מה לעשות. ליטפה את ראשו – התחיל לבכות. ברחה לחדר השני ולא חזרה. חיכו שעה. חיכו שעתיים, והיא אינה יוצאת. הלכו ודפקו על הדלת – אין עונה. פרצו ונכנסו פנימה – והנה היא תלוייה על הקיר. המסכנה, לא עמד בה ליבה לראות בסבלו של מונטרו, קמה ושמה קץ לחייה.

ראה מונטרו כך – התגלגלו עיניו בחוריהן והתנפל עליה ומשך בכוח את גופתה מן הקיר עד שנפלה. רבץ עליה וקרא בקול גדול:

“מעונתי!”

“מעונתי!”

עד שהצליחו אביו ואימו ושוטר ורופא, שבאו בינתיים, להתיקו ממקומו ולהחזירו לביתו; אלא שלא נרגע כל הדרך, ולא די בכך, עוד המשיך למלמל ללא־הרף: “מעונתי, מעונתי.” וראו זה פלא – אחר שתי מלים אלה החל חוזר על שירי הילדים: “יא מונטרו, יא מונטרו, הך הך!” – וכעבור כמה ימים קרא לאביו ולאימו בשמם והחל מדבר כאחד מבני־האדם.

יצא שם הנס בכל העיר. בדקו בחפציה של מגדת־העתידות, ומצאו שציוותה למונטרו את הכוך הקטן בשוק, בו היתה יושבת, על כל מיטלטליו. הלך מונטרו וישב במקומה. החלו נאספים אליו בעלי־מום ובעלי מיחושים מכל קצות־הארץ, ושואלים לדבר־עצה ומרפא והגדת־עתידות. היה מדבר אליהם – מיד נתמלאו עיניהם דמעות וליבם נמס בקירבם והם מרחמים על עצמם ומבכים את מר גורלם. הוקל להם – עמדו ושילמו לו במיטב כספם.

לבסוף נתעשר כקורח, וכך קוימה נבואתה של מגדת־העתידות.

כאשר תלכי אלווך לביתך. איפרד ממך בלחישת “לילה טוב” שאין עימה אפילו לחיצת־יד. פנייך אדמדמות באור מנורת־השולחן. כסאות, שולחן וארון, שצבעם חום־אדמדם, וקירות כבדים, בבית ירושלמי עתיק, בו שכרתי חדר. אל נא נביט איש בעיני רעותו. איננו להוטים. אם תישארי, דבר לא יקרה. רק אדבר. משתיקתך אֶדלה הדים של קירבה, ובמרוצת המילים, ובשינוי גווניהן, יידמה לי שנגעתי בנימים כמוסות שלך, נגעתי. ויהיה לי דבר להרהר בו מחר, מחרתיים. ובמשך שבועות, עד לפגישה הבאה.

“תישארי עוד קצת?”

“אינני יודעת.”

“שאלווה אותך?”

“לא. נחכה.”

כאשר התבוננו זה בזו חשתי כמו לפתע לחצת מצחך לשלי, והעורפים נמתחו, עד להרפייה פתאומית. ופליטת צחוקך, עד לפעם הבאה. כמה זמן נוכל לשבת ולחפור כך אחד בנבכי השני? ארקע ברגליי. לשתוק. צריך לשתוק. אסור לפרוט למילים את התחושות החבויות, פירפור השמחה לראותך, לאהוב אותך. איפה אנחנו? אמרי, אותי את רואה? אני משתדל להיות קר, אובייקטיבי, להתבונן בך מבעד לעיני אחרים – ומרגיש שאחרים מתבוננים בי מבעד לעינייך. ובחוץ מכוניות נוסעות. בני־אדם עוברים ושבים במדרכות רחוב בן־יהודה, ומכיכר ציון עולם ריחות בשר צלוי. הבה ונשתוק, טוב? הבא ולא נשתוק, אלא… ולא ננסה לנחש מה צפוי לנו בעתיד, ולא נטעה, אני במחשבות, אשר את, אולי, אינך מהרהרת בהן כלל. מפני שאולי לא שתקת איתי יחד כל אותה העת.

בלתי אפשרי שתישארי, אך אם תלכי – כלום יהיה לדבר סוף? לא. רק ציפיות חדשות, מישאלה וגימגום. ואם את נשארת – גם כך לא ישתנה דבר. אני רוצה למצוא מילים אחדות, ערוכות היטב וחזקות, כדי שלא תוכלי לחמוק ממני. הבנת? ואז אנחנו ניגאל, בהרבה מלים, אלפים־אלפים מהן. נהר גואה על שפתיי. בואי למעקה, שומעת את הרחשים העולים מן הרחוב? שם נוכל ללטף בעינינו את ההמולה. לכולם יש חיים, במילים, ובעוד… יש. יש. מדוע לדבר? מדוע לא לדבר? לכולם יש חיים. זה הלא צריך להיות ברור, ומובן מאליו, ובלתי מעליב. זה צריך לבוא במילים סתמיות, בלי מילים. כאילו נתארע לפני שנים רבות. ואז – את תצחקי, וסורגי המילים ייהפכו קלים כפיסות־נייר גזורות לאורכן, המשמשות פרגודים צבעוניים בימי חג. את תעברי דרכם כלאחר יד, כלה נצחית בחלומי, ואני רץ אחרייך, משתדל להבין אותך וללחוש באוזנייך את התחנה הבאה. אין סוף למסע. ראי, אין סוף לסוהר הנפלא, רחב כעולם, גז כשלפוחית סבון תקופה אחר תקופה. אנא, היי סובלנית, אני מתכונן להתחיל לדבר:

“תישארי עוד קצת?”

“אינני יודעת.”

“שאלווה אותך?”

“לא. נחכה.”

ביקשתי להשהותך מעט, לעצור בך. לעצור במילים, שכן אחרת לא נהוג בינינו. ועכשיו, בחשכה, גם חיוך לא רואים, וכמו פקע הקסם. למטה ברחוב אורות מתחלפים, ופקקי־תנועה, אנשים עוצרים כדי לראות ולהיראות. ברוח לילה קרירה, ירושלמית, ולאחר רגע בו נדמה היה שכבר הגענו – שתים־שלוש מילים רק תחללנה את המובן־מאליו, ותקלקלנה את מה שעתיד לבוא. וגם אם נתחרט על ששתקנו, עכשיו אסור לומר דבר, וגם טיפשי לחשוב שפליטת־פה אחת תשנה לפתע, את הכול, באמת… ולא משנה אם תקומי ללכת, או תישארי ואני אעטוף אותך בזיכרונות ואסביר שאסור לבקש, כדי שלא להראות שאי־פעם חסרת דבר. ומי שצריך לדבר, שותק מתוך גאווה. וכשמסבירים רגע־רגע על פי סיבותיו, מכינים בדרך זו מילים חדשות כדי ללכוד את העתיד־לבוא בפרגודי נייר לבנים, ולהיווכח שמזוייף ופריך הוא. ורוצים לשכוח, ולו רק לרגע – שאין הבדל בין עכשיו למחר. וזוכרים רגעים לא־שלמים כאילו היו נפלאים, ומערימים זיוף על גבי זיוף כדי לנסות ללוכדך פעם נוספת במשאלות הלב. חדל! אתה מרמה את עצמך. אתה חושב שהבנת, ומלט־מחשבותיך אינו אלא שקר, וחוזר חלילה. ואדם מבקש להתגמד אל תוכו ולחיות בלא מילים, ללא שקרים, ואינו יכול, כי הבשר רפה; וחוזר להשתמש בהן, למרות שכבר אינו מאמין שאפשר לשנות במשפטים אחדים מה שלא התרחש במשך שנים רבות.

“תישארי עוד קצת, טוב?”

וכך זה נשאר בינינו, כפי שהיה, ועוד קצת, כביכול שעה של קירבה – מעבר לכל מה שטרם נאמר, לפני, ואחרי, ככלות הכול.

“כאשר יגיע אליך מכתבי,” העתיקה על נייר־מכתבים כחלחל, קימטה את הדף בכפה וזרקה לסל הניירות, הוציאה דף חדש ונעצה את זנב־העט בפיה – מחכה ותוהה כיצד תתחיל.

“מוזר לכתוב אליך. צער השתיקה עומד דומם.” עצם ההתנצלות מחייבת התנצלות. ואולי לא. שמא אפשר לכפור, לדלג על שתיקות, להעמיד פנים – אבל גם בכך נמצאת התנצלות סמוייה, חדשה.

אנשים שותקים – הם אנשים חזקים. לא אכתוב, ויעיקו עליך שתיקותיי, התנכרותי וריחוקי – יותר מכל פטפוטי־הנייר, והרהורי־החולשה, ופורקני־חוסר־הברירה. כוח באדם הוא מאגנט שאליו נמשכים. ואני, אני אחכה לך בתוכי, חזקה, בלתי־נשברת, וסגורה; למען תחפוץ לפענחני; ואולם עתה – ידי קפוצות אל פי ושיניי ננעצות בזנב־העט; ראה את ראשוני סימניה של השתיקה נולדים ממך.

ואתה – התבין? בשעה שחושבים היטב את המילים עד סופן, מוצאים מתוך אלפי אפשרויות של צירוף כמה חוטים סמויים, שאם רק יודעים לטוותם ולערכם כראוי – ניתן לשנות בכוחם גורלות. צריך לחבר מילים שתקשורנה אותך. למצוא הוכחה בלתי־ניתנת לערעור. וכך – המילים בתוספת התקווה – תמיד־תמיד תמצינה את כל האפשרויות הפרושות בפנינו, ואתה איתי בהן.

שטות. חזקה מכל – השתיקה. שהרי לא ייתכן לטייח במילים מה שנחתך ונעקר כאבר מבשר־החי. שתיקה, ומאגנטים, חה – ואתה הרחוק עד שגם שתיקתי אינה מגעת אליך. אשוב ואשנן – מילים הן נשק, ועליי לחוצבן ולהקציען עד שיכו בסטירות־לחי על פניך השאננים, יהלמו בך כמדקרות־חרב וימחצו אותך, למען תישא לעולם בתוך־תוכך את תחושת הוויתור וטעם המנוסה, כאשם – אלה חייך. מילים של אהבה – דיו של מרעילי־בארות. הה, ואתה כאלוהים אתה לי. ומי ייתן בך רגע של ספק. למען תחל מביט לאחור. שם מחכים לך, כעכביש בקוריו, שתתפגר.

אם אהיה רעה אתך אתה תענוש אותי ותימלא אליי בוז בלבד. אף ברחוב לא תעצור לסובב אליי פניך ולומר שלום בחיוך מאיר. אבל מילים אינן רעל. מילים חייבות לדעת ללטף כמו ידיים רחוקות שאינן מגיעות; להתחנף אליך ולהרדימך בלחש־נחש קסם, כחליל היוגי בפני הנחש, לתופסך, לעוטפך – –

שוב שטות. מוטב שאשתוק. אתה ידעת שהלב הגאה עומד בדד; הבכי מבריח את רואהו, והחוזר על עצמו נותר בלי שומע. כוח באדם אינו צריך שיהא מאגנט. ומספיק שיהא אבן פשוטה. ולו רק תהא קיימת למולך תמיד.

“אוכל למסור לך מסקנות בלבד. קטעי־דברים. הן תדע כי שעות ארוכות עוברות בהרהורים, ופרק נמשך אחר קודמו. אלה חיי, אלה חייך. לא נוכל לרוקמם שנית. כל חזרה היא נימוק נוסף, חדש. אשר נשכח מיד; הכול חלומות ודחף־פתאומי, ותו לא; אוכל למסור לך סופי־דברים בלבד, ובמקוטע – –” ובלי ההוכחות. אסורה המילה הוכחה. תחושות החיים צומחות מאליהן. רק אנו משברים אותו במילים וחונטים מגעים שאינם קיימים במילים שמתבררות כממשיות עוד פחות – ונמוגות; ראה, המכתב ששלחתי לך מאשר את כל הכתוב בו. אם אקרעהו תהא זו ההתנצלות הקשה ביותר.

אמרת שנתקשר טלפונית. ולא התקשרת. והנה בוקר. יום סתיו קריר ובהיר. אתה מהתל בי ואני רושמת את היתוליך לפני בזה אחר זה כפי שהם משתקפים בי, בקהלך האחד, באולם־התיאטרון היחיד, בו לא תמצא איש זולתי.

“בוקר טוב.”

“בוקר אור.”

מבלה זמני ברשימות, נודדת בקוצר־רוח משולחן לשולחן בבית־קפה־של־מדרכה. בוקר. עוברת מכונית־הניקוי העירונית ומרביצה את הרחובות במים על האבק; עומד באוויר ריח גשם טרי ראשון, ואותה צביטה עמומה הבאה בתוכי עם שאיפתו שמלוא הריאות, בלגימה. הכול בא ממך, כיוון שאחרת לא הייתי יודעת צער מהו, וכאב, וחריפות התחושה של היות דבר־מה בך ובי מלא עד ללא שיור את שנינו מקרוב וממרחק. התחושות הראשונות שייכות לך. אתה, כלום תבין?

כל בוקר מקדם המלצר את פני בחיוכו הטוב. והוא שואל: “מה תשתי?” למרות שהוא יודע, כי אקח תמיד אותו הדבר, ובלא רצון. רצוני האחד הוא שיעבור הזמן. ואני מבחינה בפניו שהוא קורא זאת בוקר־בוקר בעיני העייפות, במבט ההתכנסות ובדרך ההתגוננות שאני מסגלת לעצמי בהימצאי חשופה בפני מבטו החודר ובפני עיניים סקרניות של העוברים ברחוב.

ההפרעות הקלות הן האותות האחרונים למגע ביני לבין עולם האנשים, אלו ששייכים באיזשהו אופן אליך, בסיבת היותם חיים, נושמים ואחרים. אחרים ממני. ומכאן ואילך נמצאת הריקנות שבתוכי, והמחשבות המפוררות אותי בדרכי אליך – דרך שאינה מסתיימת לעולם, רק שואפת לקראת־מה בלי שאוכל לחזור בה על עקבותיי. הכול נמחק. ונותרים זיכרונות בלבד. הריח הטרי של מים באבק, על אספאלט הרחוב, גורם לי פתע שארגיש כאילו הפשיטוני עירומה על מושבי, וחום פושט באבריי. נדמה לי שאני מזיעה, והבוקר קריר, אינני חשה בו. אלה הזיכרונות בהתרחשותם. אתה מבין? הגוף שלי זוכר ממך ומדבר בשפתך. מגמגם את שייריך. אלא שאתה זר, כמי שמרביץ עתה את הרחוב במים; אלא שאתה אחר וזר לי ורחוק ממני וחי עכשיו ברגע האחד העובר על שנינו. ודאי ישן עדיין. מכירה אותך. ואילו אני, כל הווייתי – זו מצטמצמת רק בתחושת הריח, במה שנילווה אל הפעולות ואינו ממשי כמותן – הזיכרונות.

כאשר יביאו לי את ספלון־הקפה אבחש בו הלוך וחזור לכאן – הלוך וחזור בכיוון הנגדי. שלי, שלך, הכיוונים אחד הם, סובבים במעגל. המעגל סובב על עצמו. כן ולא, כן ולא. שום צורה גיאומטרית אינה מקרבת אותנו, שום צורה גיאומטרית אינה מרחקת אותנו, אינה קושרת ואינה מתירה. אינני רוצה להתעורר. אינני יכולה לישון. רגע אחד אהיה שמחה, כך סתם, ללא סיבה, שהרי אתה אינך מחכה לי עוד – ומשנהו אהיה פחות שמחה, ופחות שמחה. ראה, אתה חסר לי כפליים כשרע לי.

האם לנצח לא תחדל להביט בי באותו חיוך שבו אני זוכרת אותך. אמור, היכן זה מתרחש שאני זוכרת אותך? וכך, תמיד. מי אנחנו אלה בתוכי? הכול מעורבב בי ואתה זר ורחוק, וממני מאום אינו מתרחש אצלך. ראה, יותר ממך יש בעולם מאשר ממני – ואפילו אצלי, ובתוך־תוכי. ואתה, לעתים אני חושבת, מי עוד מסביבך מהרהר בך לעיתים תכופות כל־כך, כמוני. אלא שאסרתי עליי לחשוב זאת למען לא אהיה גאה בגעגועיי, ובצערי. וראה, כל מה שאומר לך שאינני מבינה בך, ושאפנה אליך בהרהור – סופו שאסבירו לעצמי לבד. את היא השואלת ואת המשיבה. וגם אם ישנן תשובות בחוץ – מתוכך הן באו, אני אומרת לעצמי. והתיאטרון, הגיבורים והקהל – הכול אני. סבורה הייתי שאתה זקוק לי כדי להתרחש, כדי לגעת בדבר־מה שנגמר בך ומתחיל באחרים. והנה אין זו אלא אני החושבת את מעגלנו הסגור, רק בחלומותיי אתה זקוק לי, רק שם אני גבולך.

אהיה לך כתעודה שאיש אינו חפץ לקוראה, וכציונים שאינם בגדר המלצה לשום מקום. רק בבית־הדין שלי אתה נמדד: טוב ורע, טוב ורע. אעשה לי בובת־קש בצלמך ואדקרנה במחט בליבה. אתה מת בתוכי. בתוכי בלבד. וגופך זה האחר בא רק להוסיף את הגירוי והכאב למען אכרסמם אחר־כך בהרהוריי. במרחק רב ממך, מחייך המרגיזים. כי עשיתי לי ממך בעולמי שד קטן ומציק ששוב אינו דומה לך, ושמו – הזיכרונות. והם – אני. ואם תבין, כלום תבוא? אני מתרפקת בשבילך למען שנינו על חלומי. צר לי. כה צר לי. כה מילאת אותי – עד שאין כבר לך עצמך מקום בחיי. אתה תברח, אני יודעת. גם זאת יהא עלי לחנוט למענך בנאמנות יום־יום ולהיות בזיכרונות כתחושה שלך, תמיד.

בארבע ורבע לפנות־בוקר, עם אור ראשון של שחר, הוא מתעורר בבהלה ונדמה לו שכבר צהרים, או לפחות שמונה בבוקר. שלוש פעמים במשך הלילה קם בשנתו והלך סהרורי למיטבח ושתה כל פעם כוס מים תל־אביביים פושרים, תפלים, לשכך את הצרבת. ואינו יודע אם הצרבת הביאה את חלומות־הזוועה, או הללו את הצרבת. הנה הוא יושב ליד השולחן המרובע והנכבד, בבית הוריו הישן במושבה, אשר נהרס לפני שנים רבות. החלון הדרומי פתוח, שעת יום היא, וקיץ, ובחוץ אור צהבהב ובהיר מאוד. לפתע מבריק ברק בדרום, ומוזר שהברק אינו מדהים אותו. למרות שהקיץ עתה בעיצומו. הברק אינו חדל אלא ממשיך לבעור. מעל גגות הבתים הגבוהים מבריק פס אדמדם כברזל מלובן, מפיץ חום עז והילה צהובה של קיץ סביבו. הוא יושב ליד השולחן ומכין את שיעוריו לבית־הספר התיכון, ומתפלא מעט על הברק החם הנמשך כבר כמה דקות, אך אינו דואג. ברדיו הפתוח בקול רם מודיעים כי נשרף גג בית־הספר העממי הסמוך לביתו, אשר בו למד ובו למדו גם הוריו, ועוד בניינים וגגות רבים. הוא ניגש לחלון, הבתים הלבנים עומדים עדיין על תילם, אך רוב גגות הרעפים, גם גג בית־הספר, שרופים, ורק שרידי קורות משחירות מזדקרים כאצבעות מעוקמות, מרמזים על המיבנה שנעלם. אימו חוזרת בבהלה הביתה ואומרת בקול נואש, שזהו זה. הפצצה. ובו ברגע הם מתחילים לסגור את החלונות מפני הקרינה. כיצד לא הבין מיד? והשמועה מהלכת בקול רם ברחובות, וברדיו – שהיתה תקלה, התפוצץ מיתקן, ועדיין לא ברור אם סכנה צפוייה לכל הארץ, או רק לדרום. מה שברור לחלוטין הוא שאין שום דרך חזרה לאחר מה שקרה, על כל פנים – לא לאלה שנפגעו בקרינה, ואשר שעות חייהם ספורות. בין אם אירע הדבר בטעות, בין בכוונה – פרצה המלחמה האטומית אשר מפניה פחדו תמיד, והיא תוביל בתגובת שרשרת לכיליון. אימו אינה נשמעת לאזהרותיו להשתטח על הריצפה, והיא רצה אל השכנים דרך החצר הגובלת עם ביתם מאחור. השכנים יושבים ליד פתח ביתם, כל המשפחה תחת עץ התות הענף, בתם הקטנה אינה חדלה לדבר, והם אוכלים לאור פנס חשמלי ארוחת־ערב, סאלאט גבינת־עיזים ואבטיח. מוזר, אצלם לילה ואצלו יום. ואין ניכרת בהם דאגה. הוא רואה אותם מחלון המטבח. צריך להתחיל לשתות נגד הכוויות הפנימיות והקרינה, הוא אומר לעצמו. יש בכך הגנה. וצריך להכין מים, כל זמן שיש בברזים מים אשר הקרינה טרם זיהמה. והוא מתפלא על עצמו, מאיפה הוא יודע כל מה שצריך לעשות בשעה כזאת? ובו בזמן ממלאה אותו הוודאות שהכול לשווא, שעותיו ספורות, והוא חש את הקרינה הולכת ומתפשטת בתוך אבריו, וכמין כובד לאה נמסך בהם. בקושי הוא מזיז את עצמו. הוא שותה כמויות עצומות של מים ומרגיש שזה מיטיב עמו ומחסן אותו בפני הקרינה. הוא מתחיל לשתות בכוסות ועובר לספלי־חרס כבדים ועבי־דפנות, בזה אחר זה. מתחת לכיור הוא מוצא ג’ארה ערבית גדולה בתוך סל־נצרים, ממלא גם אותה מים, ומניח למשמרת. הוא יודע שיהיה מחסור, הבית סגור כולו למען לא תחדור הקרינה, אך ממקום כלשהו שופע חום מוזר ומצמית, רדיואקטיבי. הוא מחפש אחר מקור הקרינה הקטלנית ומוצא אותו במנורה הכחולה המונחת תחת השולחן המרובע, בחדר הגדול. זו מנורה חשמלית לכאבי־אוזן והצטננויות, בעלת אגס כחול ורפלקטור מצופה כרום. הוא חש שהמנורה שייכת במהותה לפצצה, משום שהיא שולחת לעברו בתדירות אפלה קרני רנטגן, ומצוי בתוכה ראדיום שהחל מתפרק בעקבות הקרינה שבחוץ. הוא מבין כי למען הצלתם צריך להוציא בהקדם את המנורה מן הבית. יחד עם זאת הוא יודע כי ככל שיתקרב למנורה, כן יגדל בגופו אחוז הקרינה המקרב את מותו. לבסוף הוא תופס במנורה הכבוייה, שעינה הכחולה מרככת את בשרו, נושא אותה החוצה וזורקה לתוך העשב הירוק שצומח פרא תחת עץ הלימון, בחצר. זה העץ שמחצית ענפיו מורכבת קלמנטינה, והוא מניב שני סוגי פרי־הדר. כאשר הוא נכנס הביתה בעד דלת המיטבח, הפונה לחצר, חוזרת אימו במרוצה מביקורה אצל השכנים, ניצבת באמצע המיטבח האפל, ומתחננת: “אבל אני רוצה עוד לחיות. לחיות!” ואז הוא מבין ששניהם עתידים למות. הוא אומר לאימו שצריך לשתות, לשתות הרבה, וגם לרוץ להתקלח, כי מתחת למים הקרינה פחותה. אך היא אינה שומעת לו. הוא מרגיש שהיא אינה מאמינה לו ולא סומכת על עצותיו. היא מסתובבת בבית בבהלה וסופקת כפותיה. הוא יודע שאינו יכול להציל אחרים, איש אינו מאמין להסבריו בקשר למה שנחוץ לעשות בשעה הזאת. הוא רץ לחדר־האמבטיה האפל והישן, בו ניצב דוד חום עם ארובה, שמסיקים בגזרי־עץ, ומתחיל להתקלח, אך המים נגמרים מיד, ויש לו הרגשה שהקילוחים האחרונים היו מזוהמים ונגועים. הוא מרגיש שהכול אבוד. תמיד חשב שהדבר לא יקרה, והנה זה קרה. בבת־אחת קיבלו החיים משמעות אחרת בגלל הברק האדום בצהרי־קיץ. והוא מבין כי מה שלא יספיק לעשות עכשיו, שוב לא יספיק לעשות לעולם. גופו הולך וכבד עליו מרגע לרגע, וכבר הוא זוחל על הריצפה ואינו יכול ללכת זקוף. גם נדמה לו כי האור בחלונות ממית. בשארית כוחותיו הוא מגיע לטלפון הלבן (אף כי מעולם לא היה טלפון בביו הישן) ומנסה לחייג פעם אחרונה אל אהובתו כדי לדעת מה שלומה ולהיפרד ממנה. הוא דואג לה מאוד, משום שהיא גרה בבית גבוה הפונה כלפי דרום, והוא חושש, כמעט בטוח, שהקומות העליונות נהרסו מיד או סבלו קשות מן הקרינה, ואינו יודע אם היא עדיין בחיים. הוא מנסה לחייג, למרות שנדמה לו כי רק לפני דקות אחדות, בטרם הבריק הברק, עדיין היה שקוע בשיחה עמה, והוחלפו האשמות הדדיות קשות. הוא מנסה לחייג, אבל הטלפון הלבן הצהיב והעלה סימני חריכה, והוא חושש פן עוד מעט יימס המכשיר מן הקרינה. הוא מרגיש צורך חיוני לטלפן אליה, אך גם אילו היה המכשיר שלם, הוא יודע כי החוטים המקשרים אותו אליה כבר ניתכו כולם, בדרך מפתח־תקווה לתל־אביב. בייאוש, מתוך ידיעה שזה המעשה האחרון שהוא עושה בחייו, הוא זוחל על הארץ ומסתתר מפני האור הנורא, מתנפל על המכשיר הרך והמעלה ריח חריכה, ומנסה לחייג את המספר שלה, ובאותו רגע מתעורר בצמא נורא, אינו יכול להאמין שאכן ניצל, וכי הסיוט חלף, וממלמל: “איזה מזל היה לי. מזל שהכול אירע רק בחלום.” ונדמה לו כי חייו ניתנו לו במתנה.

הוא מנסה לנמנם בלא הצלחה עוד כמחצית השעה, שפתיו רועדות, ובהגיע השעה החמישית הוא זורק מעליו את הסדינים הלחים, לוקח את משקפי־השחייה, והולך לבריכה. מגע המים הקרירים והצלולים בבוקר, מרגיע אותו. הוא צולל ושוחה רגע ארוך בדממה השקופה, מתהפך על צדו, שט כדג בעולם כחלחל־ירקרק, מופז אור שמש, צף, עולה ושוב טובל טבילה ממושכת, וכך פעמים רבות, מזדקר בפה הפעור כשואף לבלוע את הבוקר ואת האור והיום, ממלא ריאותיו אוויר ומתנפל אל תוך המים שצינתם חודרת בעד נקבוביות עורו. חש עצמו כצמח מושקה היטב. יכול היה לשתות את הבריכה כולה. גופו רווה ומפוייס. נולד מחדש: קרבת הים, ריח אצות ומלח, כריח מלפפונים טריים בהיחתכם. השמש. הגלים. ידיו המתגלשות במים וסביבן הילת אור זהובה, שקופה כחלון. לובן בתי העיר. המולתם המעוררת של הרבה אנשים. לאחר שעה קלה מצטרפת אליו האישה אשר אליה רצה לטלפן בחלומו. הם יושבים ומסתכלים בבני־הנעורים המשתובבים במים. השנים שחלפו הותירו בפניהם אותות מרירים של בדידות.

הוא מספר לה על סיוטו, והיא צוחקת את צחוקה הצלול, כקול פעמונים זך, כקולה בנעוריה, צליל שמרעיד נימים כמוסות בנפשו ומעורר בו חשק לכרוע ברך לרגליה ולכסותה בנשיקות. הנאתה ממלאה אותו אושר.

“לא ידעתי שיש לך חוש־הומור!” היא אומרת.

והוא שמח על דבריה, אף כי היא מכירה אותו כבר שנים רבות.

הבוקר, הוא ממשיך ומספר לה, בטרם באה, צלל ולקראתו שחתה נערה חטובת־גוף. לפתע נתגלה לו חזה הצח, ופיטמות כהות במים הצלולים. כשני יצורים ענוגים.

“אתה איש מצחיק,” היא מהתלת בו בחיוך, וקמה. עליה ללכת לעבודה. הוא קם עמה, אך היא אינה מניחה לו ללוותה. הוא מבקש לראותה בערב, והיא אינה מבטיחה דבר. הוא חוקר בהיסוס עם מי היא נפגשת, והיא מתרעמת עליו. הוא נשאר לבד, מתפרקד על הספסל, מניח לשמש הבוקר ללטף את גופו, מאושר. הצלחתי להצחיק את נלי.

מן הבוקר השכם לא היתה שקטה. פתחה מגירות וסגרה. החליטה לגהץ, וכשתחמם המגהץ, התייאשה. הילד בן השלוש התעורר ועמד במיטתו מתבונן בה, שותק, במבט מבוגר. החליטה ללכת איתו לים. מדדה שני בגדי־ים ישנים מן השנה שעברה ולא היתה מרוצה מדמותה שנשתקפה בראי, שמנה ונראית איום. גופה רפה משנת לילה טרופה. בחלומה הופיע בעלה וביקש ממנה שתלווה לו שלוש לירות. היא סירבה, אחר נעתרה ונתנה לו, באומרה שזו הפעם האחרונה. הוא כינה אותה בשמות גנאי. קרא לה “שפחה” וזרק בפניה את החולצה שגיהצה לו. היא בכתה. הוא לקח אותה לדירתו ולפתע השתנו פניו, אך לא דירתו, והוא היה מישהו אחר אשר בפניו התחננה לקצת אהבה, והלה סטר לה על פרצופה, והיא התעוררה בהרגשת אשמה ומועקה, ורצתה לבכות.

היא נזכרה כיצד פעם, בקיבוץ, ניסו הנערים לחנוק אותה בבוקר בשנתה, בחוט־חשמל. הם שנאו אותה כי לא נעתרה לגיפופיהם, אלא קראה ספרים וחלמה על ז’ני, וז’אק טיבו, ובכתה בסתר על גורלם. בעלי יפנק אותי באהבה עירונית, הבטיחה אז לעצמה. בחדר־עבודתו יישב ויקרא ספרים ובערב, לפני הקונצרט, נשוחח עליהם, מוקפים פרחים ומרבדים רכים. ואילו גסי־הלב שביקשו לחנוק אותי, ימשחו ידיהם בשמן־מכונות עד צאת נשמתם.

עכשיו אנחנו משפחה בת שניים, היתה חוזרת ומשננת לעצמה, כמגן. חברותיה, שלא נישאו, אולי מקנאות בה – לרווקה קשה לגדל לבדה ילד, לשם כך עלייך להתחתן ולהתגרש תחילה, רק אז יש לך מעמד. ובעצם, מדוע רווקה לא תלד? זה ברור, כשמתחתנים יש תקוות, אבל לדעת מראש כי הילד יגדל בלי אב, רק כדי לספק את יצרי האימהות שלך? אסור. היא מכירה בחורות שרכשו דירה, ומכונית וטלוויזיה, כל מה שאפשר לקנות, מחוץ לבעל וילדים.

והילד רץ עירום על שפת־הים, ככלבלב. בבוקר כאילו שכח לדבר, רק מילמל. כפות רגליו הזעירות נתלכלכו בזפת והוא התבונן בהן בעיון, ובא אליה שתנגבן. הוא שנא גרגירי חול והשתדל לפסוע בזהירות כדי שלא יעלו בכפותיו. רץ לים, הרטיב רגליו, חזר בחול הרך והטובעני, באמצע הדרך עצר, מופתע מכך ששוב התלכלכו רגליו, ושב על עקביו למים. אחר כמה ניסיונות פרץ בבכי. היא מילאה מים בדלי קטן ושטפה את רגליו בהושיבה אותו על הכיסא־נוח. הוא הושיט לה רגל אחר רגל כדי שתנגב את אצבעותיו, ויותר לא הציב כפות רגליו על החול. ברצותו להגיע ממקום למקום היה מתחנן אליה שתיקחהו בזרועותיה, וכך עינה אותה שעה ארוכה בשגיונותיו, עריץ קטן. לאכול לא רצה, ולבסוף איבדה את סבלנותה והושיבה אותו בכוח בכיסא, ושוב התחיל לבכות. לצידה ישבה אישה זקנה, אצבעות רגליה העקומות התפתלו כנחשים, והביטה חליפות בה ובילד, כמאשימה.

היא קיוותה שמישהו ייגש אליה, יתבונן, ישאל מה השעה, או ירצה לשחק עם הילד. בגלל הזקנה פחדה להסב מבטה לעבר הבחורים. וגם נדמה היה לה שכל הגברים בחוף צעירים ממנה, והיא לא תוכל להתחרות בנערות השזופות, שמהלכות גמישות וזקופות אברים, בחיוך מצודד וכמה, חשות בביטחה את הכוח הסמוי ששופע גופן, ומצחקקות בהתרגשות של בוסר, צורמת ומרגיזה.

הילד העירום טיפס על כיסאה והתרפק עליה. בהריחה את שערו המלוח סמר עורה בתחושת עונג. וכך קפאה, מלוטפת בבר־בטנה, ולפתע חדלה לשמוע את הים, ושלווה ריקה הציפה אותה, עד שממרחק חזר ועלה באוזניה דכי הגלים, כמתוך קונכייה ענקית, והחזיר אותה למציאות. היא התעוררה בהרגשה ששהתה רגע ממושך, או נצח, בעולם אחר. הילד משך בשערותיה. האישה הזקנה חקרה אותה במבטה בלי בושה, מראה אותות של נכונות לפתוח בשיחה; מיד הרכיבה את משקפי־השמש, למען תחדל זו לקרוא בנפשה.

לאחר מחצית השעה הסתלקה סוף־סוף הזקנה. הכיסא לידה נותר פנוי. היתה בריקותו כמין הבטחה לבאות, שהקפיצה בליבה פירפור חדווה פראית. היא הסירה את משקפיה והתבוננה מתוך געגוע סתום בקהל הצפוף על החוף, וחשה עצמה זונה, המציעה עצמה לכל עובר ושב. אבל ככה זה, אמרה לעצמה מהר, ככה זה, ככה זה. אני טיפשה.

שני בחורים, בעלי גוף נאה ושזופים, שיחקו בכדור. הם ניראו בעיניה פחותי־ערך, משתכשכים בגסות ובגאווה תפלה. אחד אחר, שפניו הפיקו מעט חוכמה, הלך יחף ובזהירות, בוש בגוו הכפוף, כברווז חיוור שמוט כנפיים. ועוד היו שם בעלי כרס שבעה, פיטמות שקועות ועלובות למראה, שיער דליל, פנים מטומטמים.

האמנם גברים הם אלה?

נדמה היה לה שהם חסרי מין. אינם יודעים לאהוב. ובכלל, אין אהבת גוף. הכול רק דמיון, ומראית־שווא. נחילי אדם זרמו לחוף. נזכרה בבדידותה בלילה, וברצון לבכות, שאינו מרפה ממנה. נזכרת בבעלת המכולת פרועת־השיער לה היא חייבת עבור חודשיים. עליי לחסוך, החליטה, ממלמלת מחשבותיה בקול רם. היא הרגישה וידעה כי לפנות ערב, באור הדמדומים, כשהשמים נסגרים עליה, לא תוכל להילחם בתשוקה הפראית לרדת לרחוב ולקנות לעצמה שמלה חדשה.

“תראי,” שמעה מאחוריה בחורה משוחחת, “יש יום שאת מושכת תשומת־לב, ויש יום שלא. מה אפשר לעשות. ככה החיים.”

“עברתי על ידו שלוש פעמים ולא הסתכל,” השיבה השנייה, “מה הוא חושב לעצמו?”

“ואת הסתכלת עליו?”

“אני טיפשה? עשיתי את עצמי גם כן שלא רואה אותו.”

“ככה צריך.”

“פעם שנייה שיזחל אצלי.”

היא הסתכלה לעברן, מהרהרת, מהי תשומת־לב בעיניהן? והנה הצטרפו אליהן שני בני־התשחורת ששיחקו בכדור, והצטרפו בהיתולי־בוסר ובחוצפה לא נעימה. אבל הבחורות נענו להם בהנאה גלוייה.

כאשר הסבה מבטה עמד מישהו מולה.

לא יפה, לא מכוער, לא גבוה ולא נמוך, לא צעיר ולא מבוגר ממנה. עבר על פניה, חזר והסתכל בה, נבוך קמעה, כאשר הבחין שהשגיחה בו.

“סליחה, יש לך אולי גפרור?”

לרגע דימתה לראותו הולך וקונה במיוחד, כדי לשאול אותה, חפיסת־סיגריות בקיוסק.

“לא. אין לי.” השיבה בבהלה, וחשה כאילו זיהם אותה בדבריו.

“סליחה. לא התכוונתי.” אמר. “רציתי, רק, לשאול –”

היא נלחמה בתשוקה לכרוע ברך לרגליו, לנשק את ברכיו הקשות ולהיאחז בו. שנאה את עצמה, כאילו שוב חנק אותה חוט־החשמל, וגופה משדר אליה עצמה אותות שאין היא מבינה אותם, כמו אז, בבתוליה. הפנתה לו גבה ותפסה בילד והחלה מלבישה אותו, גורבת גרביו בתנועות מהירות וקשות, עד שהתמרד והחל מכה אותה באגרופיו הקטנים.

“אני יספר לאבא!” איים עליה ברישעות.

הרגישה שאותו מישהו מסתכל בה מגבה. מודד תנועותיה. מצלם אותה בזיכרונו. הילד התעקש להסתכל לעברו. היא סובבה ראשו חזרה, כמו היה צעצוע. הילד שרט אותה, וכולו נעשה שרירים ומרי. העמידה אותו על רגליו ומשכה אותו אחריה לעבר המדריגות מבלי להסב פניה, וכל אותה עת חשה בגל אוויר חם נושב על עורפה.

“אני שונא חול באצבעות!” הכריז הפעוט. “אימאל’ה!”

אין דבר, מחר אחזור! – התחרטה על הססנותה. אוהבים אותי. הוא יידע שאני באה לכאן כל יום, ומחר, אם לא ייגש אלי, אשלח את הילד לבקש ממנו עיתון. וכדאי שיהיה גם בשר בבית. ולחמניות טריות, כי מי יודע.