רקע
אהוד בן עזר
גם אתה, בני, נגוע
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: אחיאסף בע"מ; 1977

כשמלאו לאורי בן עמי ארבעים שנה הסתכל לאחור וחילק את חייו הבוגרים לשלוש תקופות, הסער והפרץ, הנרגנות, והשקיעה. בתקופה הראשונה ישב בירושלים, למד באוניברסיטה, כתב את ספריו הראשונים (הופיעו אז שניים מהם) ונחשב לאחד ממנהיגי “התנועה למען הדמוקרטיה” שאירגנו הסטודנטים והפרופיסורים אשר ניצבו נגד בן־גוריון כאשר סערה הארץ סביב פרשת לבון. הוא השתתף בהפגנות. נאם. כתב מאמרים. התפלמס. כרך יחד ספרות, פילוסופיה, מוסר ופוליטיקה ועורר השתאות ואפילו הערצה. היו שראו בו מעין מנהיג לעתיד. צירוף של איש־רוח ומדינאי, מרדן ובעל כישרונות. אפילו בן־גוריון הזכיר באחד מפולמוסיו את מתנגדו הצעיר בלשון בה רק אנשים רמי־מעלה נוגחים איש ברעהו.

מעטים ידעו באותה תקופה כי המניע לפעילותו הרבגונית, התבלטותו, אותה רדיפת פרסומת שדבקה בו – נעוץ באהבתו העזה והנואשת לנֵלי. שנון (היו שאמרו אפילו – חריזמטי, זו מילת הקסם שהחלה מתגלגלת אז על לשונות רבים) – וכשהוא נמצא עימה הריהו נעשה חסר־ישע, טרדן, מתחנן, מושפל, וקולו מתנגן בצליל לא נעים של רחמים עצמיים.

כשהופיעו תמונותיו בעיתונים, צועד בראש הפגנות, מתחת לכרזות – “הפרשה – אות אזהרה!” – “הדחת לבון – סכנה לדמוקרטיה!” – היה אורי בן עמי מהרהר ברושם שהופעתו תעשה על נלי. היה שולח לה את גיליונות “מן היסוד”, עיתון תנועתו של לבון, בהם נתפרסמו מאמריו: “מנהיגות אירונית ומנהיגות פאתטית”, “המחפשים להם מלך”, “מאין יימצא מיתוס חדש?” ו“מלחמת הדורות בספרות העברית”.

הוא נהג לכתוב לה שירים ומכתבים. "הַצִּפּוֹר עֲיֵפָה. / אָנָא, הַנִּיחוּ / לַצִּפּוֹר הָעֲיֵפָה / אַל תַּרְאוּ לָהּ / שֶׁאוֹהֲבִים אוֹתָהּ / פֶּן תִּתְמַלֵּא כֹּחַ / וְתַתְחִיל לָעוּף – " ואילו מכתביו היו תערובת מוזרה, נמלצת וסוחפת, וביטאו שני צדדים באופיו – הצד השאפתני, הבטוח בעצמו, המורה לנלי תוכניות לעתיד, שופטה באכזריות על חסרונותיה ורואה את תכלית חייה לצידו. וכנגדו צד אחר, בכייני ומושפל, שמפציר בה ומשביעה ומאשימה ומעריצה, ומאליל דמותה בחמדת בשרים להוטה שמיתרגמת לביטוי פיוטי, כאילו היתה נלי יחידה בעולם וכל חייו קשורים בה, ואם תסרב לו – תהרסם.

דמותה ריחפה לנגד עיניו בכל אשר עשה. בסיפוריו, שיריו, מאמריו ונאומיו. במסדרון האוניברסיטה או ברחוב, תמיד קיווה שתופיע לעומתו. פעמים רבות היה מוחל על כבודו וסר אליה לחדרה אורח לא־קרוא, ובולע את תירוציה, נלחם ביצרו לעקוב אחריה, שמא היא משקרת. ושוגה בחלומות ומשתטה באותן פעמים בהן הניחה לו לשהות בחדרהּ.

ביוצאו ממנה בפה יבש ואוזניים לוהטות היה ממלמל אל צללי הליללה הירושלמי: “כפויית־טובה שכמוה. כבר עתה יש אנשים שרואים לעצמם זכות להימצא שעה קלה במחיצת אורי בן־עמי. והיא, במקום להיות מאושרת שהוא מקדיש לה חלק רב מזמנו… אין דבר, היא עוד תתחרט!”

עיקולי הרחוב הירושלמי, בין עצים ובתי אבן, היו ספוגים איזו הילה של גדלות נסתרת, חוכמת זקנים קנאית, מידה של רגזנות אריסטוקראטית ותרבות ואינטריגות. ובין כל אלה עליו, בן־מושבה, שרעה יחף את עיזו בשדרת הדקלים של אחוזת פֶלְז – לפלס דרכו בזהירות לבל תתגלה בו אותה נקוה עייפה המתבטאה בליאות מזרחית, משפחתית, שמקננת באופיו. פליטות־פה מיותרות, שיבושי מילים לועזיות, עברית מרושלת, ללא אותו חן תנ"כי גרוני של דור אבותיו שנולדו במושבה. הרגשה של ירקון שבלב, כמבוסס בביצה, וצל פרדסים, ושנות המנדט, ולגדול בארץ־ישראל שיש בה רק שני סופרים, משה סטבסקי ומשה סמילנסקי, וגיליונות “בוסתנאי” צהבהבים שעוסקים בחקלאות, פוליטיקה יישובית וספרות. ואותה שאיפה של בן־איכרים אל תהילת הספרות וסלוניה, מלווה כל ימיו חשש מר, ככתובת על הקיר – פן עתיד הוא להיות סופר כשם שהוא איכר, כלומר, לא זה ולא זה, וסופו להזדייף ואפילו לא לטעת, ולעבד נחלות זרים, כאביו.

נלי היתה עקב אכילס שלו. סוד חתירתו העזה להצליח. המבצר אשר כדי לכובשו היה צובר כוח ומחדד שיניו במלחמת קיומו בג’ונגל השאיפות הירושלמי. והמלחמה הסמוייה נתרחשה באולמי ההרצאות, בסמינריונים, סביב שולחנות צפופים וגדושי מגשים וצלחות במסעדת שטארק אשר בבניין המינהלה. שם התחככה כתף אל כתף עילית־הרוח הצעירה שכל־כולה עדיין בגדר הבטחה־לעתיד, שם ניצנצה במבטי רווקים ורווקות, בגמגומי בוסר וחשיבות עצמית, ושם יקדה בתוגת בדידות של חדרים שכורים. ופרופסורים זקנים, משרידי הדור שיסד את האוניברסיטה, ומראשוני תלמידיה – היו מסתובבים פה ושם כדינוֹזאורים, והילה של מוזרות ומוניטין קורנת מהם.

והמבט המקפץ מדי פעם אל דלת הזכוכית, לעבר הכניסה המוגבהת למסעדה, שמא במקרה תופיע בה נלי ותעביר מבט עייף וחמדני על פני ההמולה כולה –

וההסמקה הארורה.

מעטים ידעו על כך, אך אבא ידע.

אבא לא הזכיר את נלי בשיחותיהם שגלשו מדי פעם לוויכוח פוליטי מר. שתיקות עיניו דיברו. גם אתה, בני, נגוע. בזו המחלה המשפחתית שלנו, לחפש אהבה שאינה אפשרית.

אורי שתק והתבונן באבא. הוא הרהר בחייו של אבא. הוא העמיד אותו בפני כס המשפט האכזרי של הצלחה וכישלון אשר ממנו ניסה אבא לשפוט אותו, את אורי, כל ימיו. ואורי, כמנהג המשפחה, שפט בחומרה – אתה, אבא, נכשלת. והיה חוזר ונשבע לעצמו שלא יוותר על נלי ולא על הספרות ולא על דרכו הציבורית, וכשינצח – זה יהיה ניצחונה של המשפחה כולה. מילוי המאוויים שלא באו על סיפוקם זה דורות כי איש חוץ מסבא לא אזר אומץ להתעקש וללכת עד הסוף בדרך אחת.


זו היתה תקופת הסער והפרץ ואחריה באה תקופה אשר אורי התקשה להגדירה. לכאורה היתה האש עדיין בוערת בו. כתב מאמרים פוליטיים. פירסם סיפורים. למד. בגר. בגר ולא החכים. כדי להיות מנהיג פוליטי או סופר בעל שיעור־קומה עליך להיות טיפוס קשוח מאוד, בעל אינטואיציה בלתי רגילה, חוש היסטורי וממילא גם נתון בשיח ושיג עם המימד המיטאפיסי של החיים. ובאורי לא הה מאום מכל אלה לבד אולי מזיקה כמעט חולנית לתולדות משפחתו ולהיסטוריה של ארץ־ישראל מיום שעבר בה נפוליאון ועד ששיחרר אותה אלנבי מעול התורכים. וכשהתחתנה לפתע נלי ונעלמה מאופק חייו חש כאילו נקטע אבר מגופו, אך הוא נשך בשרו בשיניו, והמשיך, וראה עצמו צועד בראש הפגנה גדולה תחת חלון חדרה בליל נישואיה וצועק:

“זונה צרפתייה! מלוכלכת אחת!”

והמון הסטודנטים והפרופיסורים והסופרים העבריים הולך אחריו בעיניים דבקות ונושא כרזות:

“אל תבוז לחלומות ימי הנוער עת תגדל להיות אדם!”

“הפרחים שלא נתת לי אינם נובלים לעולם!”

“שונא מלחמה בעומק נפשו – הוא ינצח!”

אורי היה שקוע אז בכתיבת מחזה על שרה אהרנסון ופרשת ניל“י, הוא רצה להראות את הקשר בין עמדתו של דיזנגוף, שעמד בימי מלחמת העולם הראשונה בראש היישוב היהודי בארץ־ישראל ודאג לשלומו – לבין עמדתם של מנהיגי היודנראט במלחמת העולם השנייה. אורי ניסה לקלף מן ההיסטוריה את החלק ההירואי ולהראות כי ההכרעות המוסריות אינן כה ברורות. אפשר להתפעל מהעזתם של אנשי ניל”י המרחיקים־ראות ומוכנים לסכן חייהם בריגול למען הבריטים; אך במה אפשר להאשים את “ראש הגולה” מאיר דיזנגוף – אשר עצם קיומו של היישוב היהודי היה חשוב לו יותר מכל הרפתקה הרואית? המוסר העליון שהינחה אותו היה – לעשות הכול למען המשך הקיום היהודי, ואפילו לשתף פעולה עם התורכים ולהתכחש לאנשי ניל"י, אשר בזהב עזרתם המוברח ארצה הסכים להשתמש לטובת כל היישוב, בטרם התגלתה רשתם. התורכים אמנם לא הגיעו לאותה מדרגה אשר אליה הגיעו הנאצים, אך גורל הארמנים היה מפחיד דיו, ככתובת על הקיר. זכותו של מי היא אפוא להאשים את ראשי היודנראט, אשר קיוו אולי להרוויח זמן, וגם כשידעו על ההשמדה לא האמינו כי יש באפשרותו של מרד מזויין לעצור את מכונת המוות הגרמנית.

מה הקשר בין המחזה לפרשת לבון? האם ביקש לזכות בפירסומת על־ידי העלאת פרשה אפלה מן העבר? או התחוללה בנפשו ריאקציה כנגד המיתוס של מרד גטו וארשה עליו נתחנך מנעוריו? – היישוב היהודי אוכל יום־יום את פירותיה של השואה – ויום־יום, זה שנים רבות, יושב הוא למשפט על קורבנותיה, האם מתו במידת הגבורה הראוייה בעיניו. דברים אלה כתב אז אדם אחד אשר אורי העריך מאוד את כתיבתו השנונה והרגישה וגם זכה להכירו, מהיותם שניהם ממתנגדיו של בו־גוריון. והדברים נגעו באותה סלידה טבעית שחש אורי כל ימיו מן ההתנשאות וחלוקת הציונים להולכים למות – אלה “כצאן לטבח” ואלה בגבורה! – אורי בן עמי לא היה פחדן, אך גם גיבור לא היה מעודו. חוכמת חייו נתמצתה בהתנהגות זהירה, כדי שלא יצטרך להימצא לעולם במצבים המצריכים גבורה או מביאים לידי פחד. ברגעים נדירים של סכנה, במלחמת ששת הימים או שעה שחייו ניצלו מתאונת־דרכים קשה, התכנס בחוזקה פנימה אל תוך עצמו, תגובה פלגמאטית למדי שהיתה מלווה התרגשות כמוסה, כמו לפני פגישה עם נלי – וחורת בזיכרונו היטב את המתרחש לנגד עיניו למען יוכל לתארו אחר־כך.

אורי ראה את שרה בדמותה של נלי. לא היה קו של דמיון בין שתיהן. נלי תימהונית, לעיתים שקרנית, פחדנית כלומר חסרת־ישע כביכול. מוזרה ומטילה עוגן של גירוי נפתל בכל גבר הנקרה על דרכה, ועושה עצמה שאינה מבחינה בקוקטיות הקורנת ממנה – כי היא קשובה רק למתרחש במבוכי נפשה, ועל רגישותה גאוותה, משל היא כלי מוסיקאלי יקר מציאות המפיק צלילים נדירים ביופיים. וכשאירע לו לאורי לגעת בשפתיו בחזה היה נדהם למראה השינוי שחל בה, מתמכרת לתענוגה ורוח תזזית אוחזת בכל נימי גופה אבל אינה מניחה עצמה להתמסר לו ומהדקת רגליה ומענה אותו ובאה על סיפוקה בנגיעת שפתיו בפטמותיה הערומות.

אחר־כך היו רבים.

ואילו שרה היתה בחורה טובת־לב וישרה. היא ויתרה על אהבתה לאבשלום למען אחותה הצעירה ממנה, רבקה. היא נישאה ליהודי בולגרי אמיד ומבוגר ממנה שישב בקושטא, חיים אברהם שמו, ואותו לא אהבה. הוא היה ציוני נלהב וחסיד הלשון העברית, אך בעל מזג קשה והשקפות צרות־אופק. ימי שבתה בקושטא היו הפרק העגום ביותר בחייה. ובימי המלחמה נטשה את בעלה ושבה לארץ־ישראל וניסתה לתקן את אשר עיוותה לנפשה. אך הגורל המר לה מאוד. אבשלום אהובה נעלם במידבר, מאותה שעה חייה לא נחשבו עוד בעיניה. היא התגרתה בסכנה והשליכה נפשה למען עמה, והלכה לקראת מוות בעיניים פקוחות ולא הסכימה להימלט מחוף עתלית בחשאי באונייה אנגלית, בטרם החלו המאסרים.

נלי התחתנה בסוף המערכה השנייה, המתרחשת בתחנת הניסיונות החקלאיים בעתלית, לאחר שנתגלה סוד הריגול והתפצלו דרכיהם של שרה אהרנסון ויוסף לישאנסקי.


יוסף: (צוחק צחוק רע) אימלט מכאן! אל ההרים! אל מכיריי מבין הערבים. וכי חושבת את שאמסור עצמי בידי התורכים? למען יכרכו את החבל המסובן סביב צווארי? אני… אני רוצה לחיות! מבינה את? לחיות! וכל מחיר אינו רב מדי עבורי…

שרה: מוטב שתבוא עימנו ונחביאך בזיכרון. באחד מרתפי הבתים.

יוסף: (בלעג) גם משם יוציאוני! יהודייך! או התורכים…

שרה: בוא עימנו למושבה. צריכים אנו להספיק עוד להשמיד את כל המסמכים הנמצאים בבית אבא לפני בוא התורכים בחיפושיהם. ואם ניווכח לדעת כי אין דרך אחרת – כי אז חושבת גם אני – מוטב שתברח! ותיסתר זמן־מה בהרים. אך עליך להבטיח לי…

יוסף: (קרב לעומתה) מה הדבר?

שרה: לעולם אל תמסור עצמך חי לידי התורכים!

(יוסף שותק)

לבל יהא גורלך כגורל נעמן!

(יוסף עודנו שותק)

ענה! מדוע אינך עונה לי?

יוסף: בני־אדם לא קורצו מחומר אחד. היכן שהאחד נכשל – עשוי השני להצליח…

שרה: אל תשעשע עצמך בתקוות, כי סופך שתיפול בפח! לנו אין כבר מה להפסיד, הבן זאת – המשחק נגמר.

יוסף: (תופס בה) אל תאמרי כך… לא הכול אבוד!

שרה: לא עת לרגשנות, יוסף…

יוסף: אומרת את שאין לך מה להפסיד. והרי זה… והרי זה כאילו משך כל הזמן הייתי רק צל לצידך… ו… כלום אינך… אוה, לא… יודע אני כמה עלוב לדבר על כך בפנייך…


עיניו זלגו דמעות והוא היה גאה – הנה יושב הסופר אורי בן עמי ובוכה ומהרהר בהתאבדות ונאחז בדמותו של לישאנסקי ומאמץ לעצמו את סיסמתו – החיים יקרים מכול! ולנלי איחל שגורל נישואיה לא יהיה טוב מאלה של שרה אהרנסון. הו, נלי הטיפשה, הנכספת, האכזרית, כיצד זה נואלת לוותר על חתן כאורי בן עמי?


שרה: איני רוצה לפגוע בך, האמן לי. טוב היית אליי…

יוסף: (צועק) שקר! הפסיקי! אימרי לי את האמת! אינני פתי שצריך להרדימו במילים רכות! מדוע הולכת את ממני? מדוע אינך מוכנה להימלט עימי? נוכל להיסתר כאן, בהרים… עד בוא האונייה… רק עוד כמה ימים… איש לא יידע…

שרה: יוסף!…

צבי: (מבחוץ) התורכים בדרך… מהרו! עלינו להגיע לפניהם אל המושבה… לפני שיתחילו לאסור בין התושבים בלי הבחנה…

שרה: (בשקט) מוטב שאשלם אני עבור מעשיי ולא ישלמו אחרים עבורם.

יוסף: ולו גם נהנו מהם? הם אינם שווים זאת! איש מהם! נבלים כולם! צבועים וכפויי טובה! איש לא יודה לך על מה שתעשי! סבורה את שהינך מקריבה עצמך עבורם – ואין זה אלא הם המסגירים אותך בעבור שפלותם ופחדנותם!

שרה: אני, החלטתי…

יוסף: לא זו הסיבה! הוא… אחריו את הולכת! (מבליג שלא להסגיר את דמעותיו) ואין איש שיכול להחזיק אותך עימנו פה… בארץ החיים… גם לא אני… (תופס בה) אל תלכי אל המידבר… שרה!

(צלצול רתמות וצהלת סוסים)

שרה: (מנערת עצמה ממנו) יוסף! חדל־נא, בבקשה ממך! איני יודעת עוד על מה אתה מדבר!

צבי: (מבחוץ) מהרו! מהרו!

יוסף: הישארי עימי! לי יש עבור מה לחיות… שרה! עבורך! (זועק) אל תלכי אל המידבר… שרה!

(חשכה)


שרה הפקירה את חייה ושמה להם קץ ביריית אקדח, בטרם הצליחו התורכים מעניה לשבור את רוחה ונפשה. לישאנסקי – החיים יקרים היו בעיניו מכול, והוא נמלט ולא הסגיר את עצמו. הוא סיבך את היישוב כולו בפרשת מאסרים והגליות ומשפטים. רבים סבלו ומתו בגללו. וכשנתפס – הלשין ותיכן תוכניות ועד הרגע האחרון ניסה למצוא דרך כדי להימלט מן התלייה.

אורי הזדהה עם דרכו האחרונה של לישאנסקי, לחיות בכל מחיר! – למען עצמו, למען שרה. אבל מכל שאר הבחינות ראה עצמו קרוב יותר לעמדתו של מאיר דיזנגוף. זו היתה שעה קשה בחיי אורי. עולמו נהרס עליו והוא נאחז בכתיבת המחזה הכושל אשר מעולם לא הוצג ולא נדפס. טבעו הזהיר מנע ממנו ניסיון התאבדות, אך הוא ביקש לראות עצמו קרוב לכך, לפחות מבחינה פיוטית – להבין את הייאוש המוחלט.


והנה הוא נמצא בצריף צבאי יחד עם הרס“ר שלו. מתברר שהחזירו אותו לשרת ביחידת המילואים הקודמת. הרס”ר דורש ממנו לנקות סירים גדולים במיטבח, לקראת מיסדר המפקד. אורי עונה לו שהוא לא אוהב את העבודה הזאת. הרס"ר מאיים עליו שלא ייתן לו לצאת לחופש. אורי יוצא החוצה, וכבר לילה. הוא עומד על דרך ירושלים־תל־אביב, במקום כלשהו בסביבת אבו־כביר. דשא רב צומח בצידי הכביש, והכביש שמם. ולפתע הוא רואה גווייה, איש מת מוטל בעשב, לצד הכביש, ונידמה לו שקודם לכן, או אחר־כך, שמע ירייה. הוא רוכן על הגווייה ופתאום מתברר לו שזה ממשי, שזאת המלחמה, כאן הורגים, והוא מתחיל לרוץ, לברוח, לקראת תל־אביב, ופתאום שומע עוד ירייה. בראשונה הוא בטוח שזו לא נוגעת לו, אינה מכוונת אליו. הוא סתם, כמין עומד מן הצד, חולם, ואין לו שום קשר עם הרוצחים, לא שותפם ולא קורבנם הוא. אבל תוך כדי מרוצתו הוא מרגיש שהירייה פגעה בו מאחור, סמוך לצוואר, במקום חיבורו עם השכם מצד ימין. הוא הולך ליפול, מבין שנפצע פצע אנוש אשר מרוקן אותו, את דמו, דמו הטוב, ומבין שכבר אין דרך חזרה אל המצב הקודם אשר לפני רגע, ופחד נורא תוקף אותו, פחד מוות, והוא מתעורר, כואב, כאב מדומה, ומוזר – בנקודה זו פילח הכדור את כתפו הימנית של יוסף לישאנסקי הנמלט מן הבידואים במידבר ליד אל־עריש, לאחר שהללו פצעו את אבשלום פצעי מוות. כתפו הימנית נתונה במיתלה, נעול מגפי־עור ותרבוש לראשו, הוא נראה בתמונה שצולמה במצרים, מחודש פברואר 1917. ומה שמוזר עוד יותר הוא ששנתיים לאחר החלום נפגע אורי עצמו בתאונת־דרכים בעת שירותו במילואים באותה נקודה שבגופו, בשכמה הימנית.

הוא מגיע אל מחנה של צריפים לבנים, בצד הישראלי של התעלה, בתור זמר. מחזיק בגיטרה, למרות שמעודו לא פרט עלי גיטרה ואינו יודע לנגן על שום כלי שהוא. הוא אינו יודע מה ינגן עתה ומה יזמר בפני החיילים. תפקידו לא ברור. הלא הוא סופר. במקום נמצאות גם בחורות, חיילות. מדי פעם נופלים פגזים ומתפוצצים, והם מעלים פטריות של עשן שחור על פני חולות המידבר המלבינים בגווני זהב ואור. החיילים ממשיכים את חייהם כאילו לא אירע דבר. את הפצועים מפנים. פתאום הוא נמצא בסבך שיחים, על גדות התעלה, בשליחות כלשהי בתוך טור של חיילים ובראשם צועד קצין. מתברר שצריך להביא אותו להופעה במעוז, והקצין מפגין אומץ־לב בכך שהם פוסעים בשטח מסוכן. הסביבה ירוקה מאוד, שיחי ביצות מוזרים, טרופיים, ולהם עלים רחבים בדמות פיות פעורים וירוקים, והם מתנועעים ומאיימים לבלוע את הטור הצועד. מן הצד הישראלי נפתחת עליהם לפתע אש, והאש באה גם ממיסתור השיחים, משם יורים עליהם חיילים מצריים שארבו להם. החיילים הצעירים הצועדים עם אורי נופלים בזה אחר זה ואילו הוא עצמו קופץ, כמו עף באוויר, מעל לשיחים, אל מימי התעלה, ומכוח התעופה שב ומתרומם ככדורגל ועובר אל הצד המצרי. יחד עם הגיטרה הוא מדלג ועף, ככנר על הגג. עובר זמן. והנה הוא שוב בצד הישראלי, על הגדה המזרחית, חוקרים אותו כבוגד, כאילו בכוונה ערק, ואין מאמינים לו כי נמלט רק לאחר שניתכה האש מן המארב.


גם לאחר שנים היה חוזר ותוקף את אורי מראה השיבה אל חדרו בירושלים. החדר מוצף אור נגוהות כחלחל־אפור, אור שאינו יום ואינו לילה, אור־צל אורנים שמסתנן פנימה ומכחיל את ספריו הסדורים בכוננית ואת המיטה והקירות. זוהר חשמלי וחנוט נשמר בחדר, כאור גחליליות. והמראה שב ופוקדו, אמנם לא לעיתים קרובות, אך בידיעה שהחדר חיכה לו סגור במשך שנים. אין איש בבית. והוא נהנה מן הבדידות בחדרו, ומן ההרגשה – הנה חזר לגור בירושלים. אך מה יהא על שכר הדירה? הלא במשך שנים לא שילם את דמי השכירות ולא הודיע כי ייעדר, ובעלת־הבית תתבע ממנו, ובצדק, לפרוע את החוב. היש בידו סכום מספיק? האם יכול הוא להרשות לעצמו לדור בבת־אחת בשתי ערים?

מחלון חדרו נשקף הבית הסמוך וצלילי רביעייה אחת מן האחרונות של בטהובן בוקעים מבעד לתריסיו המוגפים. והשכונה – רחובות קטנים לה, רחוצים אחרי גשם של קיץ, בתי רעפים מצועצעים, כמו יצאו מתוך ציור צבעוני של גמדים בספר־ילדים. וגינות נקיות ובהן עצים גבוהים ורחבי צמרת הפורשים צילם על דרכים שקטות. הזוהי ארץ־ישראל? – אומר אורי לעצמו: “אשריי, שאני מצוי שוב בסביבה תרבותית.”

מה מושך אותו אל הבית הסמוך, ממנו באה המוסיקה? – שם פגש פעם באקראי את נלי, זה היה בטרם עבר לגור בשכונה זו, רחביה. הזמינה אותו לחדרה פילוסופית צעירה וגבוהת־קומה כדי לקרוא עימו קטע מ“המשתה” לאפלטון. בין איוושת מחטי אורנים בחוץ ודברי סוקרטס ודיוטימה החכמה בספר התפתלה הפילוסופית בעלת־המידות על ספתה הרחבה ואספה את רגליה הארוכות תחתיה. כפות רגליה היו נתונות בגרבי צמר עבה, סריגת־בית. הפילוסופית הצטנפה, כחתלתול, גירגרה, השמיעה קולות נהמה רכים ושלחה לעברו של אורי זוג עיניים מימיות וגדולות שמבטן מתפנק וכמו מתחטא.

אורי היה אדיש להפצרותיה. “גם הפילוסופים משתטים לפעמים,” ליחששה בקול עבה, צרוד קמעה, והמשיכה לעגוב עליו. ואילו הוא, ליבו נכמר לנוכחותה של נלי היושבת עם חברתה בחדר הסמוך ומחייכת ודאי באפס מעשה, כמנהגה בחברת נשים. הוא קיווה כי נלי תבקש ממנו, מאוחר יותר, ללוותה לביתה. אך הפילוסופית לא הניחה לו לחמוק והתעקשה להרתיח קקאו חם. היא דישדשה בגרביה העבות וכובדה מהלך עמומות על ריצפה מתקופת המאנדאט שאריחיה כתומים וציפוי שלהם חלקלק ונעים למגע.

“מדוע חושבים שאני בוהמית?” ציחקקה כאשר ישבו במיטבח ושתו קקאו עם עוגיות טעימות מאפה ידיה. קולה היה עצוב קמעה. “אני ביתית מאוד. ונקייה.”

אורי דיבר על מצבה הקשה של האישה המודרנית. עליה להתחרות בגבר בתחום האקדמי ולהשתוות אליו בהישגיה, אחרת לא ימצא בה עניין. אך בעוד הוא משקיע כל כוחותיו בלימוד מקצועו לעתיד, הנה בפניה עומד מסלול נוסף – בית, משפחה וילדים, ולכך אין מכינים אותה. שלא לדבר על ההפלות, וחוסר הסיפוק בחיי המין, מפני שהחברה מציבה בפניה שיאים דימיוניים. הוא קרא בכתב־עת אמריקאי מאמר מעניין המנתח את התופעה.

“ואיך אני בעיניך?”

“מאיזו בחינה?” נזהר אורי.

“אני מבינה שאתה לא חסיד של סקס־פּוּר־סקס?”

אני מאמין באהבה, רצה לומר, אך פחד פן תתגלינה צפונות ליבו ולכן הצהיר שהסקס מעניין אותו בתור תופעה, ונכנס בשיחה אירוטית כבדה, גדושה פרטים והכללות. מדי פעם התגבר על זיק טירוף, להתיז את תוכנו של הספל בפרצופה של הפילוסופית. הווייתה של נלי ריחפה במיטבח ומעבר לקיר כשומעת סמוייה. ואורי מקשיב בליבו ועל כן נזהר בדבריו פן תשמע. הוחלפו משפטים סתמיים, וידויים נצורים ורמזים למשהו אמיתי וסודי. הפילוסופית פיהקה וביקשה סליחה. לשונה היתה עבת בשר וגסה. השעה נתאחרה. וכשקם אורי ללכת, מתעלם ממבטיה ואינו חש שהיא מלגלגת על בטלנותו – כבר יצאה נלי את הבית, והמקום נעשה ריק ותפל, כאילו היתלו בו נשים שעה ארוכה ועתה הכול מאוס בעיניו. מדוע לא שכב מיד בתחילת הערב עם הפילוסופית על ספתה הרחבה, והיה יוצא למסדרון פרוע־שיער ובמכנסיים לחים ונתקל בנלי וצורח אליה במחשבותיו ושואל אותה בשקט: “גמרת לפטפט?” – וסוטר על לחייה, מדוע? בגלל אותה תקווה רחוקה ועמומה שצובטת במחשבותיו ואינה מניחה לו להתקרב בפשטות אל בחורה אלא אם יאמרו המבטים מלכתחילה: אנחנו גוף אל גוף בלי נשמה נפגשים כדי לנצל כל רגע להתמשש ולהתחכך ולהיפטר מהגירוי המציק ולהציב שיאים בהזדווגויות ולשקוע בעייפות וריקנות נוראה.

ומפני שאינו יכול לחדול מן המחשבה – מה עושה נלי עכשיו? – האם היא משערת לעצמה מה היא מפסידה בזה שקורה בשעה זו לאורי ולא לה? – אך מה אם חס־ושלום היא עושה את אותו הדבר עם מישהו אחר באותה שעה בדיוק? מדוע מיהרה כל־כך לחזור? – לא. היא ישנה. הוא מנחם עצמו בעוברו על פני חלון חדרה החשוך, לאחר ליל־הילולים, נודף ריח זר, בגדיו קמוטים ושערותיו פרועות.

תודה לאל. היא ישנה. ורק אני נהניתי.

הוא חזר והקיש על דלת ביתה של הפילוסופית בתואנה ששכח לשאול ממנה ספר – וכשהתכופפה בכותנתה הדקה לעורה התנפל עליה והתגלגל עימה על ספתה עד שעלה שחר. הוא התאמץ והזיע והיה מפליא לדוש בבשרה ולהתגושש עימה בעירום כמו כדי להוכיח לה משהו בחירוק שיניים ובבכי נצור, וכל אותה שעה התאפק שלא לצרוח ולא לחנוק אותה ולא היה יכול להמיש עיניו מכפות רגליה הענקיות.


נלי התחתנה. אורי לא התאבד. אך הוא שילם מחיר כבד. הוא נכנס מבלי דעת לתקופת הנירגנות. מה היו ציפיותיו? – האם לא זכה בהכרה ציבורית די שובעו? – או שדם האיכרים הכבד חמר בעורקיו והחל נותן בו אותות – המלריה של אבא, החמסינים, שתיקות הנשמה, ואותו כובד מזרחי מטמטם ומרגיע שהיה נוסך ליאות באבריו ומפתה אותו לשעות ארוכות של בטלה ממעשה וממחשבה. הוא לא היה מסגל לכתוב מבלי אשר תבניתו הפנימית של הסיפור תשתקף כמו בראי בחלומותיו הפרועים. אך כוח דמיונו נתקע באמצע דרכו לקראת משהו אשר אליו הוא אולי לעולם לא יגיע. ועדיין היה ממשיך לסחוב את הרהוריו בכבדות כבהמה. בהתמסרות מתמדת ליצריו, ולהשבעת צרכי גופו, מאכליו. ומידה זו של קיום עצמאי, במקום לשחררו כדי שיעפיל לחקור בנסתר ובמופשט – כבלה אותו אל עצמו, עצל ואסיר־מרצון. יושב למן הבוקר וממולל אצבעותיו ומושך בשערו ומתבונן בטבורו ומגייס כל כוחות נפשו כדי להתעורר – ולבסוף מתעייף ואינו צד אלא רגעים בודדים של הארה, וחוזר לשקוע בערפל של הרהורי סרק ומרירות ותחושה של בזבוז זמן ואיבוד אונים. אפילו העברית שלו נעשתה מרושלת (ואולי היתה כזו מעודה?) – ולעיתים הוא שוכח מילים חיוניות באמצע דבריו, וכמו כבד עליו הדיבור. מצפים ממנו שיאמר דברי טעם, ישעשע, שיהא שנון ויקרע בדבריו צוהר לעתיד, ואילו הוא שקוע בנימנום הנשמה, אומר – אולי מחר לא תהיה שמש?" – ומתכוון שמא יסתירוה העננים למחרת.


בעקבות ספריו הראשונים נתראיין פה ושם וזרק אימרה: יש אצלנו יותר מדי סופרים גרועים ממדרגה ראשונה ופחות מדי סופרים טובים ממדרגה שנייה, והוא מבקש להיות סופר טוב מן המדרגה השנייה. אחר־כך באו שנים מרירות בהן נאבק שיכירו בו כסופר מן המדרגה הראשונה דווקא, ומרוב כעס על עצמו יבש מקור דמיונו. וברע לו מאוד, ובטרם ייחנק לגמרי ברשת זו שטוו לה יומרותיו, היה מתעורר ומכאיב לעצמו – אבא צדק. הוא אינו סופר מן המדרגה הראשונה. אך אם מישהו יקרא פעם את כל אשר כתב יראה כי גם אם הגזים פה ושם בשעת רתחה, ולא היה מעודן ושנון, וגם אוזנו לא היתה רגישה ביותר לדקויות של סגנון ותחבולה – הרי מעודו לא החליף עורו ולא עשה שקר בנפשו ולא לבש מחלצות לא לו כי אם אדם אחד היה בכל אשר כתב.

אז מה?


אז מה? – כך היה צובר מרירות וקינאה. אש לא קדושה פירנסה את נפשו, אש זרה. רוצה היה לעצור את העולם מנוּע כדי שאיש לא יקדימו בדרך. נהנה ממגרעות זולתו. מחפש לקרוא ספרים גרועים כדי לשמוח לאיד מחבריהם. החל כותב ביקורת ספרים בשם בדוי. מלגלג ומוצא מומיו בכתבי אחרים וחושף אותם בדרך ערמומית של התאכזרות לעצמו על חשבונם. ולפעמים דווקא מקלס את הדומים לו במגבלותיהם. משבח כל מי שאינו לו בן־תחרות. ומתעלם מאלה הנחשבים טובים ממנו.

נתפתח בו תסביך רדיפה, ומנמנום הנשמה רק זה בלבד היה מעיר אותו לתענוג חולני. אויביו הנסתרים שנפגעו מסיפוריו הנועזים ומעמדתו הפוליטית וממאמריו – כל אלה חברו יחד והחליטו לעשות יד אחת להצר את צעדיו, והם מצויים בעיתונות ובהוצאות הספרים ובמוסדות הציבוריים ובמיוחד בקרב הסופרים. חושיו היו מגורים לקראת ריב. רק לזה חיכה, כדי להצדיק את מרירותו. שולח מכתבים פוגעים, קנטרניים, מעליבים. מפיח השערות וסברות־כרס, בונה סביבן מגדלים פורחים באוויר ורואה אנשים מבעד לקוף־המחט של יחסם אליו. כותב את מכתביו באותה תנופה ושטף והתמכרות שהיה משקיע במכתבי אהבתו לנלי, ומילות כיבושין וזעם קולחות מתחת ידו כשם שלא קלחו להן מעודן השורות בסיפוריו. מכתביו המטורפים נעשו יותר אמיתיים מכתיבתו הספרותית העצלה. “אגומניאק” – הטיח בו פעם מישהו במכתב־תשובה חריף. הסער והפרץ פנו מדרך המלך לסימטה צדדית ושמה נתנקזו יגיעותיו האישיות, טענותיו, הרגשת כבודו שנפגעה, צרכיו הכספיים הדוחקים תמיד. הוא נעשה איש שקט, קטנוני, לכאורה לא מזיק, אפילו ללא בשורה כלשהי לאנושות, בלתי מסוגל לכתוב על אנשים אחרים ולברוא דמויות חדשות אלא סובב וחוזר והולך וסובב על עצמו ועברו ועבר משפחתו בלבד. בלתי נחוץ לאיש. כלומר – נדמה לו שהוא הולך ומאבד את קוראיו. ומוזר – איש לא תיאר לעצמו שעל חייו הוא כותב. ושום רכילות לא נתעוררה על אודותיו.

המלצות קוראים
תגיות