קניתי סרט מדידה מתקפל באורך שלושה מטר. אני מוציא את סרט־המתכת הלבן, מודד את אורך השולחן שלי – מאה וחמישים סנטימטר, מכניס את הסרט חזרה לקופסת המתכת, ועכשיו אני יודע היכן בדיוק לשים את השולחן בדירה החדשה. מדדתי כבר את גובה התקרה. את רוחב המדפים ועובי הספרים. מצאתי מקום לכורסה. אך יש לי ספקות בקשר לרוחב המיטה. אתה חושב שכדאי לקנות מיטה זוגית ברוחב מטר ותשעים? או מיטה ליחיד ברוחב מטר, או אולי אעשה פשרה – מיטה שרוחבה מטר ועשרים? מיטה כזו אפשר להשיג רק בהזמנה מיוחדת, ויתרונה שיש בה שפע מקום לאדם אחד, ואם אישן בה עם זולתי לא תראה עצמה הזולת נשואה לי אחרי הבוקר הראשון. תאר לעצמך איזה תענוג יהיה להכין לה, לזולת, ארוחת־בוקר קטנה. אני כבר חושב על הסלטים שאכין לאורחים בדירה החדשה. אבל סלט לא מתאים לארוחת־בוקר. מתאים לחם קלוי (לחמנייה טרייה? – לשם כך עליי לרדת לחנות שבפינה, ואני טרם בדקתי איזו היא החנות הקרובה ביותר לדירתי החדשה). ומה עוד? חמאה, קפה וגבינה. אגב, בקשר לגבינות, צריך לדאוג שתמיד יהיה מבחר של גבינות במקרר. ואת גבינת האמנטל להניח ליבוש. טעמה נעשה חריף יותר ומושך כשהיא מתייבשת ונעשית קשה כאבן. אפשר לכרסם אותה ואפשר לטגן אותה פרוסות במחבת עם חביתה. ארוחת צהריים אוכל לבדי, או במסעדה. אבל ארוחת־ערב תעמוד במרכז של היום. אליה אזמין את ידידיי, כמו נוח לתיבתו – שניים־שניים בבת־אחת (ומוטב אחת). רק לא את כולם יחד, שאז החכמים נעשים טיפשים ורק הטיפשים מחכימים כביכול. ובקשר לסלט – אפשר להכין סלט ירקות עם לימון (במקרה עכשיו קשה להשיג לימונים) או חומץ, ולהניח את העגבניות להאדים על אדן החלון. על אדן החלון, בשמש, כדאי גם להחמיץ מלפפונים. טעמם משובח ביותר מיד לאחר היום הראשון. ואפשר להכין סלט חצילים עם טחינה, או מיונז, או בחומץ ושום (אני מרבה לאכול שום בזמן האחרון, תרופה נגד סחרחורת); לטחון פרוסות חצילים מטוגנות עם ביצה קשה ובצל מטוגן; לטגנן בשמן זית מזוקק; או לאפות אותן בתנור עם ציפוי פריך של גבינה צהובה וחלמון ביצה. צריך לקנות תנור. אני מתאר לעצמי שהעוזרת תמשיך לבוא גם לדירה החדשה. נכון שתהיה לה פחות עבודה. היא תוכל לבוא אליי לאחר שתעבוד באותו יום במקום אחר. אם תבוא מוקדם בבוקר ותעיר אותי היא תקלקל לי כל שבוע יום שלם. ואם תמצא אותי ישן? או שתתחיל לנקות את המטבח או את החדר הגדול. שאלה חשובה: לשים את המיטה בחדר הקטן ואת שולחן־הכתיבה בחדר הגדול, או להיפך? יש טעמים לכאן ולכאן. למה לי לשבת כל היום ולכתוב דווקא בחדר הקטן שבדירה? מצד שני, אם תימצא המיטה בתור ספה בחדר הגדול, יהיה לי מקום להושיב אורחים. אם לא – אצטרך למלא את החדר בכיסאות, או לקנות ספה, בנוסף על המיטה; ואם תיקח בחשבון את שולחן־הכתיבה וארונות הספרים – לא יהיה שם, אצלי, הרבה מקום לזוז. והלא אני רגיל לצעוד הלוך ושוב בחדר כאשר אני חושב, ואינני סובל שרגליי ניגפות ברהיטים. וחוץ מזה, למה אסתיר את שולחן־הכתיבה בחדר הקטן? הכתיבה היא עבודתי ואינני מתבייש בה. שיתביישו אחרים, שאינם כותבים. ירגישו מיד שהם נכנסים לחדרו של סופר ולא של נערת־טלפון (חה, חה!). אפשר להכין כמה בדיחות על הנושא כדי לשעשע בהן את האורחים. אתה חושב שנושאים לשיחה חסרים לי? מקום להשכיב את האורחות אני צריך. אחרת, יכולתי להושיב מולי עיתון. אגב, עיתונים – לא לשכוח להודיע למחלקת ההפצה כאשר אעבור לדירה החדשה, אצטרך, גם שם, לרדת כל בוקר למטה כדי לקחת את העיתון. אם אמשיך ללכת לים בבקרים אחסוך לעצמי טיפוס אחד ביום במדרגות עד לקומה השלישית. את הזמן שבין שחייה לשחייה אנצל כדי לגמור את קריאת העיתון. בבית אני מסוגל לשקוע בעיתון עד הצהריים ולקרוא את כל המודעות הקטנות. קצת לא נעים לי שבית־הכיסא הוא יחד עם חדר האמבטיה. אני לא רגיל לזה. אגב, משפחתי באה מלודז'. יהודי פולין מסתכלים בעולם כאילו היו בו רק שני גזעים: פולנים, וחיות אחרות. לא. זה לא קשור לעניין של בית־הכיסא. אני מקווה כי המקרר לא יהיה גבוה מדי. חברת הגז בוודאי לא תעשה בעיות בקשר להעברת הבעלות על המכלים. אמצא נגר טוב אשר יתקין לי את ארון־הספרים כפי שאני רוצה. העברת הספרים מעיקה עלי. הלוואי וכבר היתה מאחוריי. כשאני חושב על כך שאצטרך לארוז מאות ספרים בארגזים ובחבילות. לשכור משאית וסבלים. להשגיח עליהם כשהם מטפסים עם הארגזים הכבדים לקומה השלישית. לפרק את כל החבילות, למיין את הספרים, לנקות אותם מאבק, למצוא להם מקום על המדפים – כשאני חושב על כל אלה בא בי לעיתים פקפוק אם כדאי היה בכלל לעזוב את דירתי הישנה. בדירתי הישנה עומדים הספרים כל אחד במקומו בשקט ובמנוחה. איזו רוח רעה הביאה את אשתי לרצות לטלטל אותם ממקומם. את הקיר של ארון־הספרים אין צורך לצבוע. אבל את הקירות האחרים אולי אצבע בעצמי. הנאה מאין־כמוה היא לצבוע במו ידיך את דירתך החדשה. בעבודות הבית הקטנות אשקיע שעות רבות. מילא. גם כך מתבזבזות אצלי שעות ארוכות באפס־מעשה. אתה יודע, הבעייה הכי חשובה היא הטלפון. האם יעבירו לי אותו מיד או שאצטרך לחכות כמה חודשים? הטלפון הוא מכשיר חיוני, בייחוד לאדם בודד. חיי החברה שלי מתנהלים באמצעות הטלפון. אני מסוגל לדבר שעה־שעתיים ביום, לפחות. בטלפון קל לי יותר להתבטא בתקיפות ולהגיד לזולת מה אני חושב עליו (עליה). אם אישאר תקופה ארוכה בלי טלפון – אשתגע. יהיה עלי להצטייד באסימונים ולרוץ אל הטלפון הציבורי הקרוב. כמו אסופי. ואנשים יעמדו מאחורי בתור, מחכים לשיחתם. אני ממש מתבייש לעמוד ולטלפן מן הרחוב. אנשים יחשבו שאין לי בית. אם לא יהיה לי טלפון אחכה כל היום שמישהו יבוא אליי, ידפוק בדלת, יצלצל בפעמון. ואף פעם לא אדע מתי ומי. הציפייה המתמדת הזאת תשגע אותי. איך אדע אם מישהו בא אליי או לא בא. וכך יעבור הזמן רגע אחר רגע, שעות וימים. ומה אעשה עם אשתי תביא לי דבר־דואר שנתקבל בדירתי הישנה, לאחר גירושינו (אמנם לא אשכח להודיע לדואר על שינוי כתובת) – ואצלי תהיה מישהי, ואצטרך לפתוח את הדלת, עטוף בסדין (כן, דווקא בסדין. כך נוהגים במקרים כאלה) – ולהתנצל. ואם אסמיק? אני יודע שאסמיק. ההפתעות מביכות אותי, תמיד. והמשפטים הטובים ביותר שיהיו לי להגיד לה יעלו בדעתי רק לאחר שאסגור את הדלת על פניה. אתה שואל אותי מה מרגישים אנשים שמתגרשים? אז אם כבר מתגרשים זה מה שמרגישים.

אתה מבשל אותי על אש קטנה מפני שליבך קר. ליבך קר ופיך עובד שעות נוספות. את המילים שלך אתה מפזר בקלות בפני כל אדם. כל סיפור שלך אתה מספר עשרים פעם עד שמתרחש אצלך משהו חדש וגם עליו אינך מפסיק לספר לכולם. ויותר קל לך לדבר אליי מאשר לשמוע אותי. כי כשאני מדברת אתה חייב לשמוע וכשאתה מדבר אתה חושב באותו זמן על דברים אחרים. למשל, על כך שאני משעממת אותך ואתה צריך לשעשע אותי. לשעשע, מפני שאתה מנומס ועדין ומבין ללב אישה ואינך ממהר לשכב איתה לפני שדיברת איתה שלוש שעות. כל פעם שלוש שעות. ותמיד אתה מדבר על עצמך. אתה סובל מעצירות בראש ושלשול בפה. תמשיך לדבר! מוטב תדבר מאשר תשתוק. אל תשתוק. השתיקות שלך אומרות יותר מדיבוריך. אתה מחפש תמיד את האישה הלא־מושגת. ואני איני רוצה לדעת את האמת. בינתיים. בינתיים…

אני מרגישה עצמי כמו סולווייג המחכה לפר־גינט הלא־נכון.

משחקי המילים האידיוטיות שלך: “כשאני בועל אני מרגיש שאני בולע, וכשאני נבלע אני מרגיש שאני נבעל. שמשתמשים בי.” בתולה שכמוך! אישה היא יותר מדי בשבילך. היא מפחידה אותך. אתה צריך קטינות. ילדות. אתה זקוק לבחורות קרות־מזג שעורכות לך הצגה קטנה, מאולצת, כדי לצאת בכבוד מן המבחן ולהיראות כאילו הן יודעות מה שהן מחסירות, מבלי שיש להן שמץ של מושג מהו הדבר האמיתי.

תבלע, תבלע!

עד שתיחנק.

והפתגמים המטופשים שלך: “אם יש רפת תימצא פרה. בשביל כוס חלב לא נחוצה פרה שלמה. מי שצריך כוס חלב בלבד מגיע לו שיהיה עם פרה בבית. בביתי הייתי הראש אך אשתי סובבה אותו לכל צד כחפצה. אופיי חלש, נכון, אבל מסכן לא אהיה. הבריחה, אומר הערבי, היא שני־שלישי הגבורה. כשאני מרגיש כי הזולת משתלטת עליי, אני נוהג כערבי.”

יופי!

כל אדם והזולת שלו. (אתה רואה, התחלתי לדבר בפתגמים כמוך!) הזולת שלך! הצורך שלך בזולת הוא כנראה זעום מאוד. זולת אמיתית היא יותר מדי בשבילך. הידד לגיבור הנמלט! רק אל תשאיר את הנעליים שלך בדירתי! אני שתלטנית, ואוהבת ניקיון וסדר.

ואני לא צריכה לספר לך כי הערבים דווקא יודעים היטב כיצד לנהוג בנשותיהם. אז להבא תיזהר בבחירת נמשליך.

אתה חזק? כן, מפני שאופייך חלש. בכך כוחך – אינך צריך להחליט מאומה. אתה יכול לחיות איתי ואתה יכול לחיות בלעדיי. אף פעם לא תודה שאתה זקוק לי, מפני שאתה מפחד מתלות. ההודייה, ההדדיות, כאילו מחייבות אותך. ואתה, נוח לך להתנודד בחוסר הכרעה. זה המושג המסולף שלך על אודות החופש והעצמאות הנפשית. מאז שאני מכירה אותך אני שומעת ממך בלי סוף מילה אחת, תלות, תלות. “אינני רוצה להיתלות באשה מתוך הרגשה שלא אוכל לחיות בלעדיה. ואינני רוצה שמישהי תיתלה בי מתוך הרגשה דומה. האידיאל שלי הוא אישה עצמאית. אישה שיש לה עולם משלה ושאינה יונקת אותי ואינה מוצצת את נפשי; שאינה זקוקה לי כדי לתת ערך לחייה. אישה שטוב לי להיות איתה לא משום שאינני יכול לחיות בלעדיה אלא מפני שטוב לי איתה יותר מאשר עם כל אחת אחרת.”

וכיצד תדע כל זאת?

“מתוך הניסיון.”

ואתה מנסה.

אתה כמו ילד שמנסה את כל הגפרורים שבקופסה כדי לראות אם הם בוערים. בסוף לא יישאר לך אפילו גפרור אחד שלא שרפת אותו בניסיונותיך הילדותיים.

אמרו לי שאינך אלא ילד. ולא האמנתי.

אתה אומר שאינך אוהב אותי. אבל אתה אינך יודע מהי אהבה.

“הדבר היחיד שמציק לי,” אתה אומר, “אלה הם ילדיי שלא נולדו. מה יהיה אם אמות פתאום ולא יישאר אחריי כל זכר?”

איגואיסט. אתה לא תמות כל־כך מהר. הכול סובב סביבך. אם ילדיך יישארו יתומים ולא יהיה מי שיפרנס אותם, לך זה לא איכפת. העיקר שחלק מגופך ימשיך להתקיים בהם.

“הדבר שמציק לך!” כן, אני מרגישה היטב. כל פעם שהילדים־בדרך מציקים לך אתה מטלפן אליי כדי להשתחרר מהם. וביני לבינך הם הולכים לאיבוד. מתחממים בכפור אשר בליבך, קופאים ביסוריי. מתבזבזים.

אתה אומר לי תמיד – מילים, מילים. למען המילים כדאי לחיות. לא נכון! מילים מתפזרות, מתות. גם אתה שוכח אותן. מילים שלך הן מסך עשן. רק ילדים נשארים. חיים. אבל ילדיך הם רעיונות בלבד. שעשועי מילים. מזמוטי לשון. פרפרי לילה.

כאשר תמצא אישה שתהיה יותר אישה ממני, תגיד לי, טוב?

אתה מחייך. חייך לך. ודע – כל הנשים הן אותו הדבר. “את טועה, לא כולן. ובעצם, אף אחת אינה דומה לשנייה. וגם אישה אחת אינה דומה לעצמה. אי־אפשר לעבור פעמיים באותה אישה.”

יופי! יופי! הרקליטוס של תחתוני־נשים! ובכל זאת, אני, אישה פשוטה, לא פילוסופית, אומרת לך – כולן אותו דבר.

“את צודקת, אולי, מבחינה אחת – במוקדם או במאוחר אתן כולכן מגישות את השטר לפירעון. וכך הנוסח: סקס תמורת סטאטוס. קביעות. שמלה לך קצין תהיה לנו. דברי למואל מלך משא אשר יסרתהו אימו. אל תיתן לנשים חילך. כי בשביל קביעות כדאי לכן למכור את הנשמה. אני עייף.”

ילד, טלפן אליי. אמרתי לך, גם אני מחכה, שנים ארוכות, לפר־גינט הלא־נכון.

את הפתקאות הללו מצא חבר שלי, רופא, בכיסו של אדם אחד:

אבא, אני זוכר, כשהייתי ילד שאלתי אותך: “כמה ימים יש עד מחר?” והתחננתי בפניך: “ענה לי. בבקשה ממך ענה. לא אשאל אותך עוד שאלות כאלה, שמרגיזות אותך.” למה לא ענית? אתה יודע שאני בסדר. אינך יכול לבוא אלי בטענות. אני עובד. קיומי מובטח. לא נפלתי עליך למעמסה. בחורה יש לי. למה לא ענית אז? אמרתי לך: “עד מחרתיים יש יום אחד. משלשום היו בערך יומיים. תלוי ממתי מתחילים לספור. וכמה ימים יש עד מחר?” צחוק. טיפש הייתי. אתה שתקת.

אל תכעס שחדלתי לספר לך את חלומותיי. לאף אחד אני לא מספר. רק לגברת דוקטור. בחלומות קורים לי דברים מלוכלכים. אבל אני בסדר. גם גברת דוקטור אמרה לי: “כל אחד בחלומות עושה דברים מלוכלכים.” אני גם בעיתון קראתי, שזה ככה. עיתונים אני אוהב.

חלמתי על בחורה שאני אוהב שנים רבות. היא באה אליי. אנחנו נמצאים בעיר אירופאית עם מבצרים וקירות ישנים, נקיים מאוד, רחוצים אחר הגשם, עם שיחים ירוקים פה ושם. אני כועס עליה שהיא ממשיכה בקשר עם אדם רע וחלש אופי, אותו היא אוהבת אהבה חסרת תקווה, ומפני שאיתי אינה שוכבת. לפתע היא מתרככת כלפי ואומרת:

“אם כך, אז עכשיו אני מוכנה לשכב איתך.”

אני לוקח אותה בזרועותיי. מפשיט אותה, עירומה, אך מה זה? אני מרגיש שהיא אינה היא אלא בובה. בלא בגדיה היא יצור זעיר, כמעט אינה קיימת. חסרת משקל, אבריה רפויים. אני מנסה לשכב איתה. יצרי עז. כך ממש קורה לי בשעת החלום. והיא אינה אישה. אבריה כעטיפה שנתרוקנה מתוכנה ואינה מסוגלת לקלוט דבר לתוכה. ומוזר שאינה יודעת על כך. היא מבקשת ממני לבוא עליה. אני מנסה, ובכל פעם חוזרת ונשנית אותה הרגשה: לגופה אין משקל. בזרועותיי היא כילדה קטנה, רפויה ומצומקה. ואינה יודעת על כך. נדמה לה שהיא בסדר, כמו כולן, היא מרשרשת עליי, קטנה, מצפצפת, בובת תיאטרון. אינני יודע כיצד לגלות לה את האמת, שכלל אינה אישה, שהיא בעלת מום, יצור ריק. נשל של עצמה. בבין־רגע היא לבושה ומאשימה אותי על שלא הצלחתי. מלבושיה מסתירים את סודה. ועתה היא נראית כבעלת גוף. ואני האשם, היא אומרת. אנחנו ממשיכים להתבונן בנופי המבצר האירופאי. מטיילים על מרפסות ועל גגות של אבן. אבנים רחוצות אחר הגשם, ומשקיפים על רחובות עיר. נכשלתי, אני יודע, ולא באשמתי. יצרי היה עז.

אחר־כך חלמתי שני חלומות שהם אחד על הבחורה שעזבה אותי. בחלום הראשון היא מתה. אולי לא מתה, ורק אני יודע שבעוד יום היא עתידה למות. נפרדתי ממנה וכמעט בכיתי. בחלום השני ידעתי שהיא נמצאת במטוס הממריא בדרכו לברזיל, וכי תשהה שנתיים במדינה ההיא ולא אראה אותה. ראיתי אותה בתוך המטוס הכחול, יושבת עם שאר הנוסעים, מתרחקת מחופי הארץ. הרגשתי צער, היתה לי הרגשה של מחסור ושל אובדן. ומוזר היה הדבר בעיניי מאחר וכבר אין בליבי געגועים אליה. היא אינה חסרה לי. בקושי אני מוצא נושא לשיחה עימה כאשר אנחנו נפגשים במקרה ברחוב.

אלה שני החלומות היותר יפים שהיו לי לאחרונה. שאר החלומות מלוכלכים. יש חלומות עצובים יפים ויש לא־עצובים ומלוכלכים. אם היו תופסים אותי עושה מעשים כאלה בהקיץ, איש לא היה סולח לי. קוראים בעיתונים על כל מיני פושעים כאלה. גועל־נפש.

אני קורא כל יום עיתון. שני עיתונים. רצית שיהיה לך בן משכיל. אבל לא היתה לך סבלנות להסביר לי כשהייתי שואל אותך על משהו שכתוב בעיתון. תמיד היית מתרגז ואומר: “קרא בעיון ותדע!”

ואני קורא בעיתון על כל מיני מלוכלכים ומזה אני יודע שאני בחור טוב. גם גברת דוקטור אומרת שאני בחור טוב. כל מה שאני עושה היא אומרת שזה בסדר.

הצרה איתי היא שכל האנשים שמסביבי מופרעים. אם הם היו מסכימים ללכת לטיפול, אפשר היה להסתדר איתם, כמו שהם עכשיו – קשה. קשה מאוד. בן־אדם צריך לדעת להיזהר מאנשים מופרעים, ושלא יהיה לו שום עסק איתם ושלא יעשו אותו קורבן לשיגעונות שלהם. גם גברת דוקטור כך אמרה לי.

כך אמרה: “החיים צריכים להתחלק לשלושה חלקים שווים: עבודה מעניינת, בידור ומשחק, ואהבה. בעצם היא אמרה – סקס, ומי שמפריז או חסר לו דבר אחד או שניים ויותר – הולך לאיבוד, כמעט.”

אז אני אוהב פעמיים בשבוע את הבחורה שלי, עובד יומיים בשבוע ברצינות והולך פעמיים בשבוע לקולנוע, ובשבת נח או הולך לים. נכון שלפעמים צצות בעיות גם אצל בן־אדם נורמאלי כמוני. למשל, אני פוחד שהבחורה שלי תרצה להתחתן איתי ואז אני אצטרך לשכב איתה כל לילה וגם לישון על ידה. האיש שאני עובד אצלו במסגרות (אני עושה מסגרות יפות לתמונות וצובע אותן לבד) אמר שבקרוב אולי יצטרך לפטר אותי ולא תהיה לי עבודה. ולא תמיד יש שני סרטים טובים בעיר שכדאי לראותם בשבוע אחד. ובחורף הים סוער בשבתות, ובקיץ הנערות הצעירות בבגדי־הים הקצרצרים משגעות אותי. ומה קורה אז? בבית אני מתנפל על החברה שלי כמו רוצח ומסובב לה את הפנים לתוך הכר.

כולם אומרים שאני בחור שקט. אני אוהב מאוד לצבוע. עכשיו כבר אין לי עוויתות בידיים. חבל שלא נעשיתי צייר. עכשיו כבר מאוחר. כשאני מחזיק מברשת נוטפת צבע, רעד מתוק עובר בי. רציתי לצבוע את כל בתי העיר בירוק. לשנות אותה במברשת שלי.

טיפש הייתי. אתה שתקת. כמה ימים יש עד מחר? אתה שותק. שמע, אבא, אולי לא יהיה מחר? כל שעה שנותרה אני צריך לחיות כאילו היתה יום, שנה. כאילו אני הולך מחר לחתוך את הגרון שלי.

בשבוע האחרון של דצמבר נתקפתי בהלה. מיסודי אני אדם שקט. אינני יכול לשאת את המחשבה שמישהו זר יחדור לפרטיות שלי. החלום שלי הוא שבני־אדם ישוחחו ביניהם על דברים לא חשובים ומשעשעים. צחוקים קטנים מצלצלים באוזני כאותות ארגעה מתמידים. אתה בסדר. אתה בסדר. ויותר מכול אני חושש להיות נלעג ולהיכשל בדבר־מה. אני אוהב בני־אדם מסכנים. חולשתם מרגיעה אותי. חוסר־האונים שלהם מפתה אותי לנהוג בהם לעיתים מנהג של רשעות קטנה. לא מזיקה. לגלות את המגוחך בהם. את הנוגע ללב. וכל שנוגע ללב מעורר בי צחוק קטן. כי מיסודי אני אדם סגור. יכולתי להתאהב בכל אישה עלובת־נפש ורעת־מראה. כי כמוה זקוקות לרחמיי ולא לאהבתי ואני את נפשי הצלתי. אני את נפשי מציל עשרות פעמים ביום. כולם אוהבים אותי וחפצים לחדור אל תוכי ולפלוש לפרטיות שלי. ואני בונה לי חומות של צחוקים קטנים ומוצא לי בהן מסתור וממחבואי אני משעשע ונהנה. מציץ ומשעשע. אני משעשע את אוהביי פן יפנו לי עורף. יכולתי לשנוא אותם על כך אלמלא היו זקוקים לי כל־כך. איש־רעים אני אך לא להתרועע. מי שאינו בז לי אנו בז לו. ומי שבז לי אפנקו בדברי נועם פן ירצה להזיק לי. אסובבהו שנים ארוכות עד אשר יכרע וייפול. אז אוכל אני לבוז לו וכמעט גם לאהוב אותו. לרחם. אני אינני זקוק לרחמים. השאר, כמעט כל השאר, הם אשר זקוקים.

בשבוע האחרון של דצמבר תקפתני בהלה. אישה פלשה לעולמי. אינני יודע מה היא רוצה ממני. לי אין צורך בה. לעגתי לחיזוריה באוזני כל מכרי והיא לא נבהלה. תיארתי בפניהם כיצד היא מגלגלת כלפיי בעיניה, מניחה יד על ברכי אגב שיחה על עניינים שבינו־לבינה. ליתר דיוק, היא המשוחחת ואני מגחך באדיבות. מספרת בדיחות. מה היא רוצה ממני? אותי! זאת לא אתן לה. מה פתאום? המחשבה על התערטלות בפניה מזעזעת אותי. היא תראה את כפות רגליי. את שערותיי. היא תרצה לגעת בי באצבעות שלה, למה לה? מה היא, משוגעת! הלא אני אצחק. אצחק כל־כך כאשר היא תדגדג אותי עד שאצטרך להוריד כיסא על ראשה או לחנוק אותה כדי להפסיק את זה. למה היא משתוקקת שארצח אותה?

מיסודי אני אדם שקט. גם חלומות כמעט שאינני חולם. לא רעים ולא טובים. שנתי טובה. מערכת עיכולי משובחת. כמה ממכרי סובלים מצרבות, מהשמנה ומנפיחות־יתר. אני לא. הם מגהקים, משחקים, מתעטשים, ממוללים באוזנם, מחטטים באף, מתגרדים, אני לא. יש ובדברם עמי עולה ריח רע מפיהם, סוליותיהם מזיעות. למה לי זה לא קורה? כי אני מכבד את האדם שבי ומצניע אותו רחוק מעין כול. אני בז לאנשים שאינם יכולים להתגבר על חולשות קטנות. אני יכול להתבונן בהם שעות שלמות ולבוז להם. אני יכול לתאר כל שערה שהם תולשים מנחיריהם, כל אצבע מעוקמת ברגליהם, כל יבלת. ההתבוננות בהם מטהרת אותי.

שנתי טובה. אבל בשבוע האחרון של דצמבר נתקפתי בהלה. התעוררתי לפתע בלילה וליבי מפרפר. שעון חיי השתגע, אמרתי לעצמי. הקפיץ כאילו מפרכס לקראת סופו. ולכל קפיץ מצפה קיצו. עייפות החומר קוראים לזה. יותר מדי מתחו אותי שלוותיי. פחות מדי העמסתי עליו והוא משתולל. משתולל. אורגאזם של הלב אינו מבשר טובות. ירקתי דם. הסתכלתי בדמי והחוורתי. האצלצל לרופא? לא. בידי רופאים ונשים לא אפקיד נפשי. הם מביאים מחלות. אם יראני רופא מיד יורע מצבי. שן רעה היתה בפי ואת מורסתה ירקתי. לקחתי גלולה נגד כאב. לא. עד שלא תירקב לגמרי השן לא אפקיר עצמי ביד רופא־שיניים. הדבר הנורא ההוא, שאינני מעז לנקוב בשמו, מתחיל מדימום בחניכיים.

מצאתי מיד קשר בין האישה והשן הכואבת. הזולת הוא כמו מחלה. כמו פצע פתוח. חסר בושה. מציק, כואב. מבקש עזרה. בצר לו. מציג את מכאובו לראווה. מלא כיעור. מטריד מנוחה. רק הסגורים יפה. רק היפים סגורים. אני סגור, משמע אני יפה. אני חזק. אני יפה. אפילו אינני יפה. אני מספיק לעצמי. מיסודי אני אדם שקט. ברררר… קר. קר לי. כבר עברתי את היום הקצר ביותר בשנה. דצמבר. העשרים ואחת. השמיים מספרים כבוד אל, ומעשה ידיו מגיד הרקיע. שריקתם של המרחבים מפחידה אותי.

רציתי לנשק את תנור החימום. לאהוב את קירות ביתי הטוב. רק הם, ככלבלב עצוב עיניים, עדים למשוגותיי הקטנות. רק הם, כאסטרונאוטים על פני הירח, ראו גם את צידי הלא־יוצלח. את הדמעות שלא זלגתי מעודי. את החטאים שלא חטאתי. את השעות שביזבזתי. את המילים שלא עלו על דל שפתיי אפילו בהיותי עם עצמי בחדר. רק הם ראו את רגעי הפחד, את ההשבעות שמילמלתי כנגד מחלותיי הנסתרות. את אהבתי הנוראה, הנואשת, חסרת התקווה, לעצמי.

שְׁגִיאוֹת מִי־יָבִין, מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי. גַּם מִזֵּדִים חֲשֹׂךְ עַבְדֶּךָ, אַל יִמְשְׁלוּ בִי אָז אֵיתָם, וְנִקֵּיתִי מִפֶּשַׁע רָב. כמוך כמוני. כל שגיאותיי אני מבין. לא נחוצה לי עזרה. ומה ששייך לנסתרותיי, גם אתה לא תנקני. לא הזדים מושלים בי אלא הזד שבתוכי. לכן לא אהיה איש תם. ולא אינקה מפשעי. סלח נא לי אם פגעתי בך בהרהור של גאווה. שכח ממני. שכח. טפו. טפו. טפו. ואל תביא עליי מחלה.

הנדחקת באה אלי ביום הקצר ביותר בשנה. לא היה לי מקום עבורה להלין אותה. היא היתה בודדה. ריחמתי עליה. שיעשעתי אותה. איש משעשע הייתי. איש תם לא הייתי. מיסודי אני אדם שקט. איש לא הצליח לפלוש אליי ולזעזעני, לא בחטא ולא באהבה וגם לא בייסורים. תודה לאל. כל משבריך וגליך עלי לא עברו, רק קירות חדרי אילמים למשוגותיי. רק הם אליי מתגעגעים. ריק חדרי מבלעדיי וכשאני בתוכו טוב לנו. אני מוגן. הקש בעץ.

היא הציגה את מכאובה לראווה. אוהבת אותי. אילו ראיתיה עירומה לא הייתי נבוך יותר. אילו פצע פתוח היתה לא דחתה אותי כל־כך. אילו הייתי נעתר לה היתה משתמשת במסרק שלי ונכנסת לי לתוך נעלי־הבית. איך זה לא מביך אותה? אינני מבין. נשים, כך שמעתי, מסוגלות לכל דבר, אפילו להשתמש במברשת השיניים שלך. בחשאי הן עושות זאת, בלי שתרגיש. ולמחרת, פוף! אתה כבר אצל בעלי־הזקן, ברבנות, והם אומרים לך מה לעשות. בודקים בציציותיך. באיזו רשות? טפו, טפו, טפו. הקש בעץ. אתה היודע נסתרות, לא אמרתי מילה רעה על שליחיך ואל תביא עליי מחלה. שכח ממני. גם בשמך לא אקוב. שכח.

נתקפתי בהלה. הראיתי לה את הדלת. ערכתי גיוס כללי להדוף את הפלישה. קראתי גם לכוחות המילואים. ולפחדים. באותו לילה ירקתי דם. ליבי פירפר. שעון חיי השתגע. זה קרה בשבוע האחרון של דצמבר. התעוררתי. פחדתי שהיא הביאה איתה מחלות נסתרות. שייוולדו ילדים. איני יודע איך ואיפה. באמצע הלילה ניקיתי היטב את כל הדירה. אחר־כך לקחתי חבל ותליתי את כביסת בגדיי. ואת הקירות ריססתי ואת הארונות ובתוך המגירות. ואחר־כך שכבתי ער עד הבוקר ובזתי לה בליבי.

בראשון לינואר הלכתי אל ביתה עם זר פרחים. היא נשאה אותי לאישהּ. מאז אין לי רגע אחד של שקט ושל פרטיות. בגללה בביתי אני חש כמו זר. אני בז לה היא אינה מרגישה. המסכנה. היא אינה מכירה אותי. לילה אחד אקום עליה וארצחנה נפש. מזלה שאני פחדן. לא. לא הלכתי אליה בראשון לינואר ולא בשום ראשון לחודש אחר. וכשהיא באה אליי (היא ממשיכה לבוא) אני משעשע אותה ומצחיק אותה עד שהיא בוכה. המסכנה. היא זקוקה לרחמיי.

קהל נכבד, אני מבקשת לעזור לי למצוא את בעלי, אליעזר עציוני. הוא נעלם לפני שבועיים והשאיר אותי עם שלושה ילדים בלי שום אות חיים ממנו. בבית־הספר, שם הוא מלמד, מחפשים אחריו, המשטרה מחפשת. הבת הבכורה שלנו בוכה כל היום. וגם גברת כ"ץ מחפשת אותו, בגלל הכלב. אליעזר ממוצע־קומה, קצת שמן, לא מכוער, שערו חום, מתולתל, כמו דילן תומס, פניו עגלגלים ולעתים הוא מרכיב משקפיים. השם שלנו עציוני. אני מצרפת את הסיפור האחרון שמצאתי על שולחנו, לפני שנעלם. אולי אם יקרא את הסיפור שלו בעתון הוא יתחרט ויחזור אלינו.

חשיבותה של רכילות

סיפור מאת אליעזר עציוני

היכרתי לפני שנים אחדות אדם מעניין, סופר, שלא חדל לדבר על עצמו. תקופה מסויימת הייתי נתון תחת רושם דבריו ורושם אותם לעצמי ביומן לאחר פגישותיי עימו. זה היה לאחר שהתגרש מאשתו הראשונה. עתה, לאחר שנשא אישה שנייה, הוליד ילדים, וכנראה גם נשתתק סופית, עלה בדעתי להעתיק כמה מדבריו מתוך רשימותיי ולתתם בפני הקורא:

האידיאל שלי הוא שכולם ידעו הכול על כולם. סודות אני שונא. זאת אומרת, אוהב, אבל לגלות. מה יש להתבייש? אני, למשל, מרגיש מצויין כשאני עירום. עוד בהיותי ילד אימא שלי אמרה לי: “אל תתבייש. אם מישהו לא ראה עדיין, אז שיראה, ואף אחד לא יחטוף לך.” ובאמת, מה איכפת לי שאחרים יראו? להיפך, אני נהנה. ובאמת, אף אחד לא חטף, בינתיים.

אני גם קצת סקרן תמיד לדעת מה קורה אצל אחרים. להציץ. מיסודי אינני פטפטן. אבל איכזבתי אדם אחד שסיפר לי את סודותיו הכמוסים ביותר ואחר־כך קרא אותם שחור על גבי לבן מודפסים בסיפור. גם נודע לו שסיפרתי על אודותיו לידידיו הטובים ביותר, לנשותיהם, לחבריהם, ולאחד מבני המשפחה, בן־דוד רחוק, שגם הוא, מצידו, סיפר לדודה זקנה, ומשעה שהיא ידעה על כך ידעה כמובן גם כל המושבה, ולאחר זמן האשימו כמובן, אותי. בגללי הופר שלום־בית, בגדה אישה בבעלה, והתגרשו. אלא מה, מאז נתיידדנו ונוצר בינינו קשר אמיתי.

לכאורה, מה איכפת לי? המלים בורחות? שתברחנה! שתדאגנה לעצמן. הלא לשם כך נוצרו. לתווך. לסבך. לחרחר. לבקע את האטום בלב הזולת. בהיותי סטודנט גרתי אצל בעלת־בית חכמה בירושלים, שנהגה לומר: “רק מיזאנטרופים שונאים רכילות. מר שאוהב בני־אדם, מדבר עליהם.” שיתבייש, אני חושב, מי שלא מדברים עליו, שיתבייש, אני חושב, מי שלא קורה לו כלום, מי שאין לו מה להסתיר, מי שריק לו ולא חטא, והמלים המסרסרות אינן מבקעות את האטום שבליבו, והוא, על פי רוב, גם מי שחושש ביותר פן יציגוהו לראווה.

לכאורה, מה איכפת לי. ובתוכי, מהומה, הפעילות המינית המופרזת שלי היא סימן לחוסר־שקט נפשי. יש ימים בהם אני תוסס כמו ביולטין־חדשות של עצמי. אני טלפרינטר בתוכי. פולט בלי הרף ידיעות השעה האחרונה. ומה שמרגיז ביותר, שאצלי, כל מה שאירע אתמול, ושלשום – נמחק. אני שכחתי. אבל אחרים זוכרים. ובבואי בין אנשים, כמו ענן של שמועות לא ברורות לי, לא זכורות לי, מרחף סביבי. אילו יכולתי לבלוע חזרה את כל המילים שאמרתי…

הייתי נחנק.

ובעצם, לי לא איכפת. כי אני, במילים, מרגש את עצמי בסדר. מוגן, כמו בביתי. ועם זאת חשוף, כמוצג בחלון־ראווה. ונהנה.

סמוכות למילים, הנשים.

את שאהבה נפשי טרם מצאתי. אבל על הנשים אני חושב בלי הרף. הן מציקות לי מתוכי. בוקר וערב. לפעמים גם בצהריים. ואני אומר לעצמי: הלא האדם כבר טס לירח, וביקע את האטום והמציא את פצצת המימן והמחשבים והשתיל לבבות – ואני, אני עדיין מכלה ימי בהרהורים על נשים. והלא יש עניינים יותר רציניים בעולם, שאפשר לעסוק בהם. על מי אני מבזבז את ימיי? מצד שני, כל השאר, אלה שממציאים, שמנהיגים, שמרפאים, שטסים – איך להם זה לא מציק עשרים וארבע שעות ביממה כמו שמציק לי? מצד שני, מי אמר שלהם זה לא מציק? אולי כל הפעילות שבעולם אינה אלא כסות, מסווה? מצד שני, הלא הנשים הן עניין מיושן כל־כך, עתיק, שימיו כימות האנושות. כלום אינני מפגר אחרי רוח התקופה, אם הן זה כל מה שמעסיק את מוחי? מצד שני, הלא בכל אחד מאיתנו שוכן סקסמאניאק קטן. מצד שני, אולי רק אני משוגע? מצד שני, מצד שני אולי כולם משוגעים? ואם כולם משוגעים, כלום ייתכן שאני, רק אני, עשיתי את העסק הטוב ביותר מפני שהיה לי שכל, או מפני שלא היה לי שכל, ואני מבזבז את כל ימיי על נשים?

מיסודי אני איש של נשים. הראש שלי – פרלמנט שלהן. הן עולות במחשבותיי בזו אחר זו כמו תמונות של פנס־קסם, כל אחת מרצה את טענותיה במילים שלי, שומעת את טענותיי, מעוררת את יצרי, צוחקת ונעלמת. למה ראשי מלא אותן? גם אני רוצה להמציא דברים חשובים, לטוס, לרפא, לבקע אטומים קטנים. אני רוצה להיות אדם רציני. איש־מדע, אבל, מה לעשות? אני לא שולט במחשבותיי. הן שולטות בי. וככה אני נראה.

לכאורה, מה איכפת לי? מיסודי אני איש של מילים. מילים של נשים. כל מה שהן אומרות לי אני עושה? נו, מילא. אבל כל מה שאני עושה אני מוכרח לספר. אחרת, הדבר יושב לי בגרון ולוחץ עלי כמו רעידת־אדמה שאיש לא הודיע לי עליה. אני רואה את עצמי כסיפור־בהמשכים, ידידיי אומרים שאני משעשע. כי אינני מפסיק לדבר, על עצמי, עושה צחוק.

התשוקה הכי עזה שלי היא ללכת עירום ברחוב.

לא. אפילו הלכתי עירום ברחוב עדיין הייתי כמכוסה בשבעה מעילים לעומת מה שאני מסוגל לחשוף מתוך עצמי בדיבוריי.

ומאחר ולא איכפת לי שכולם ידעו הכול עליי, רק טבעי בעיניי שגם אני אדע הכול על כולם, וכולם ידעו בתורם מה שאני יודע על כולם; ונלך כולנו עם נפשותינו העירומות בחוץ ונתבונן איש בעירום נפש רעהו ועינינו לא תשבענה את המראה ולא נדע בחיינו רגע שיעמום כי נקרא איש בזולתו כבספר הפתוח, והזולת ידפדף בנו ויפיק הנאה ממגילת חיינו הנפרשת בפניו, וכל הנשמות תדגדגנה זו את זו בקירבה מתמדת, לדעת, לדעת, את כל הגברים שהיו לכל הנשים ואת כל הנשים שהיו לכל הגברים, ואת כל הסודות הקטנים, האינטימיים, שאדם נכשל בהם ומחצית חייו טורח להסתירם כהסתר מום אבל מומו הוא הווייתו והוא גרעינו ועד שלא ייפתח בפניך ולא יספר לך על הכמוס בו יותר מכול – לא יהיה לך בו רע אמיתי, רק מסכות, ואני שונא מסכות, אני שונא את המסתירים ואת המסתתרים ויותר מכל שונא את אלה שאין להם מה להסתיר, כי למסתירים ולמסתתרים יש תקווה, ולאחרונים אין.

האידיאל שלי הוא שנתחיל לעסוק בעצמנו מבוקר עד ערב כאילו היינו כולנו משוגעים־לדבר־אחד, שאינם חדלים לספר על עצמם באוזני זולתם. נספר ונשמע הכול, ללא שיור, ומי שאין לו מה לספר – שילך לעזאזל או יעבוד ויפרנס אותנו – האנשים המספרים. גברים יחשבו על נשים ונשים על גברים, וכל שאר העשיות תהיינה טפלות לחייהם. ובעודם לובשי בגדים יקימו חברה נודיסטית־בנפש, חושפי־עצמם־לראווה ינהיגוה, והשתקנים מטבעם יהיו בה חוטבי־עצים ושואבי־מים. ובהשתתק אחד מבינינו, לאחר שתעבור עליו תקופת הדיבור הנוראה, נדע כי מצא שלווה לנפשו ואינו חורש רעה על עצמו על עלינו.

חשיבותו של אדם בעיני עצמו נמדדת גם על־פי מידת העניין שמוצאים אנשים אחרים בחייו הפרטיים. מכאן שמי שמרבה לדבר בבני־אדם מעלה את ערכם גם בעיני עצמם.

הרכילות היא דרך לשיפורה של האנושות.

ולכן צריך להרבות בדיבור על בני־אדם ולעודד אותם לספר על עצמם.

האיש הזה, שמקצת מן הדברים שאמר לי בשעתו הבאתי כאן, גר עכשיו במושבה אחת אצלנו על גבול השרון, וכבר אין לו מה להסתיר לבד מכרסו, וכמעט אין לי מה להוסיף ולספר עליו. הוא מורה לספרות. שלושה ילדים עגולי־פנים ומנומסים מתרוצצים בחצרו, אשתו נראית כאימו, ואימו חדלה לדבר איתו מפני שתקנותו היתירה. כבר עתה הוא חרד לבתו העתידה להתבגר. כותב פעם בשנה מכתב למערכת העיתון בדבר שיבושי־לשון של קרייני הרדיו והטלוויזיה. כשאני קורא את דבריו כיום נדמה לי שהיכרתי אדם אחר.

זה הסיפור האחרון של עציוני. עציוני, אם אתה קורא עכשיו את דבריי אז תשמע היטב מה שאני אומרת לך. תדע לך, שאני לא כועסת עליך, ומבינה לליבך. אתה זקוק למנוחה. וגם גברת כ"ץ הבטיחה לא להטריד אותך יותר בעניין הכלב. העניין יסודר. העניין הזה יהיה בסדר. אל תשתטה, וחזור אלינו במהרה מפני שאנחנו אוהבים אותך ומתגעגעים אליך מאוד.

*

תרגום לערבית של הסיפור בידי אנטון שמאס נמצא בחוברת:

בשני קולות

קובץ דו־לשוני מיצירותיהם של משוררים וסופרים ערבים ויהודים.

ערך: אנטון שמאס

לשימוש פנימי בלבד.

קובץ זה הוכן עבור כנס המשוררים הערבים והיהודים אשר נערך ב“בית הגפן” בחיפה, 1974. היצירות נבחרו ע“י המחברים. התרגומים נעשו ע”י העורך, אלא אם כן צויין אחרת.

“בית הגפן”, המרכז הערבי־יהודי, חיפה.

מרכז מ. בובר להשכלת העם, האוניברסיטה העברית, ירושלים.

הוועד הבינדתי בישראל, אגודה לעדוד יחסי הבנה בין בני הדתות בישראל.

בתי הולכת באחת מאותן חצאיות קצרות אשר משגעות אותי כאשר אני רואה צעירות אחרות לבושות בהן. אתמול ראיתי אותה מאחור ברחוב החשוך של העיירה ועד שהבחנתי כי היא הבת שלי היו לי במשך רגעים אחדים הפרעות בדמיון. מכשיר הטלפון הציבורי היחידי בעיירה נמצא בביתי. עליי המליצו מנהל הדואר המקומי והמא"ז, כי אני אדם אחראי. כאשר נמצא הטלפון הציבורי במקום ציבורי היה מתקלקל לעתים קרובות. אנשים חסרי אחריות, בייחוד הצעירים, ניסו לטלפן בלי להשתמש באסימונים. ניסו במכות, הכניסו חוטי־ברזל, ואם לא הצליחו היו מתרגזים וסתם שוברים אותו. בתקופת ההפגזות קרה לא פעם שאי־אפשר היה להשיג קשר טלפוני לבית־החולים, למגן־דוד־אדום ולמכבי־האש. לכן התקינו את המכשיר אצלי במסדרון. ידעו שאצלי לא יתקלקל. אני מקבל תשלום לפי מיספר השיחות. גם ממכירת אסימונים נשאר לי סכום לא גדול. הבית מלא רעש תמיד וצפוף, בייחוד בשעות־הערב הראשונות. לפעמים מזעיקים אמבולנס ליולדת. חייל־מילואים מצלצל לביתו הרחוק. קיבוצניק שאיחר את האוטובוס מבקש מהמשק שיבואו לקחת אותו. בחור מצלצל לנערה שלו. אבל מה שמושך אותי יותר מכל הן הבחורות הצעירות שמופיעות בדרך־כלל לפנות־ערב ועם תחילת החשכה, עסקניות וחסרות מנוחה. לפעמים אני לא בטוח אם הן באמת צריכות לטלפן או מחפשות לעצמן שעשוע. הצחוקים שלהן ממלאים את חלל המסדרון. אני מסתכל בחצאיות הקצרות ובירכיים שלא חדלות להתנועע, ומקבל הפרעות בדמיון. הן מתרוצצות במסדרון וגם אני עובר שם, ולפעמים בקושי מתאפק שלא לגעת בהן.

אני מרגיש שאני מעצבן אותך כשאני נוגע בך כשאני מדבר איתך. אבל מיסודי אני אדם שקט. לא הרגתי איש וגם לילדים אינני מרביץ מכות אלא בשעת הצורך. כשהייתי בחור צעיר בעטו בי פעם בראש במקום בכדור כשהייתי שוער במשחק כדורגל. שכבתי חודשיים בבית עם זעזוע־מוח. אחרי חצי שנה זה קרה לי עוד פעם. מאז אני לא משחק כדורגל וגם משתדל לא לחשוב יותר מדי מפני שזה מעייף אותי. הרופאים אסרו עלי לאמץ את הראש. יש לי אישה, ילדים ובת מבוגרת, וכל פעם שאני רואה חצאית קצרה מסתובבת אצלי במסדרון, אני הולך לבית־השימוש. לאשתי לא נותר בי חשק וזאת הסיבה שיש לי הרבה צרות.

אדוני, אתה אורח לרגע. אם תצליח להתקשר לקיבוץ יבוא האוטו שלהם לקחת אותך ויותר לא אראה אותך. סלח לי על גילוי הלב. אתה יכול לנסות בינתיים לצלצל אליהם שוב. מאז שקיבלתי מכה על הראש אני מוכרח לדבר. אסור לי לחשוב יותר מדי אבל לדבר מותר. יש לי הפרעות. לפעמים כאילו הגלגלים בדמיון מסתובבים מהר מדי, באופן חופשי, כמו בסרט. ואי־אפשר לעצור. כל מה שמתחשק לי מצטבר אצלי כמו רעל בגוף, ובנשמה. אומרים שאני רגזן. לא נכון. אני אדם טוב. רק הלב נשרף אצלי. כל יום יש לאשתי טענות כלפי ובלילה היא לועגת לי. פעם נגמרה הסבלנות שלי והרבצתי לה בראש. חשבתי שהיא מספרת שאני כבר לא גבר. חשבתי אולי תקבל היא זעזוע־מוח ותחדל לחשוק בי. לא היה לה זעזוע־מוח. במקום זה היתה משטרה. חייג, חייג. גם במשטרה היו לי הפרעות בדמיון. ועכשיו אני משוחרר בערבות להתנהגות טובה. האישה מסיתה נגדי את הילדים. ובזמן האחרון גם הבן הבכור כבר יושב יותר מדי זמן בבית השימוש, וכשאני הולך לשם כל המשפחה צוחקת.

אתה רואה, אדוני, הדלת לא נסגרת, כל הזמן. באים לטלפן אצלי אנשים ממדרגה ראשונה. יום אחד נכנסה למסדרון שלנו מורה צעירה, חיילת, בשם רבקל’ה. רק ראיתי אותה – התאהבתי בה. יופי של בחורה, עדינה. עור לבן. לב טוב. ומתייחסת לכל אחד כמו תלמיד שלה. הייתי עושה בשבילה הכול. הבאתי לה שולחן וכסאות לחדר, בדירת המורות. קניתי בשבילה הכטל בשוק ולא הסכמתי לקבל כסף. חשמל סידרתי לה. מים תיקנתי. גז הבאתי. ולחג חנוכה שכרתי טנדר וסחבתי את השולחנות והספסלים לחגיגה. תיכנס בינתיים לחדר, אדוני, ותשב. הבן הצעיר שלי למד אצלה, אבל לא בשביל זה עזרתי לה. אהבתי אותה. היא היתה מרשה לי לפעמים לשבת בחדר שלה. להביא לה כל מיני דברים. לפעמים, כשלא היתה בחדר, יכולתי להריח את הריח שלה. היה לי אושר גדול להריח משהו שלה מאשר לשכב לילה שלם ליד אשתי. ואל תחשבו עלי מחשבות רעות. אני ידעתי תמיד להיות מנומס, ולשלוט בידיים ובמחשבות שלי, כשהייתי עם רבקל’ה. רק אחר־כך, כשהייתי חוזר הביתה, חלמתי עליה. לפעמים היה נדמה לי שהיא קצת אוהבת אותי. ופעם לא התאפקתי, וכשעזרתי לה לתלות תמונה נגעתי לה ביד ואחר־כך היא לא דיברה איתי חודש ימים, וכשבאתי אליה לבקש סליחה, בכתה. אני רציתי גם כן לבכות מרוב התרגשות על כך שהיא בוכה בגללי. זה היה רגע מאושר בחיים שלי. אף פעם אישה לא בכתה בגללי בלי שהרבצתי לה קודם.

אני רואה שאתה חסר מנוחה. אדוני, למה לך לדאוג? תגיע להרצאה שלך הערב. אתה יכול לנסות לטלפן עוד פעם. מונית אין אצלנו אבל אם לא יבואו מהקיבוץ, אני אשלח את הבן שלי לגיס שלי וייקח אותך בטנדר שלו. לא יעלה לך יותר מאשר במונית. ובינתיים תשתה אצלי קפה, ואחרי שהבן שלי ייצא, אספר לך מה היה הסוף של רבקל’ה. צלצל, בינתיים צלצל.

ערב אחד, במוצאי־שבת, היא חזרה מהעיר איפה שההורים שלה גרים. כל המורות האחרות היו באות רק ביום ראשון בבוקר והיא היתה לבד בדירה. עברתי כמו גנב, מפני שהייתי מוכרח לעקוב אחריה. ראיתי אור בחדר שלה, אז נכנסתי. היא היתה כל־כך עצובה, וראיתי שאפילו אני טוב בשבילה יותר ממישהו אחר שבטח החרים אותה בשבת ולא רצה לראות אותה. איך שהייתי מכה אותו אם רק היה בא לידיים שלי. ומצד שני רציתי לנשק את הידיים שלו, שעשה אותה כל־כך עצובה עד שתסכים להיות רכה ונחמדה אפילו אליי. איזו לטאה זחלה על הקיר, וגם אני הרגשתי כאילו הכול זוחל אצלי. וכך ישבתי אצלה והיא הסתרקה מול העיניים שלי והירשתה לי להכין לה כוס תה. הפנים שלה היו בצבע אפור, כאילו משהו מכרסם אותה מבפנים. מסכנה. בחורה צעירה כל־כך.

“אתה אוהב את האישה שלך?” היא שאלה.

אמרתי לה שכבר שנתיים אין לי מנוחה. התביישתי ממנה כשעניתי. איך אני יכול לדבר עם בחורה טהורה ונקייה כמוה. ואצלי כל הזמן היו הפרעות בדמיון בקשר אליה. רגע אחד משגע אותי הגוף הלבן שלה, ורגע שני אני מרחם עליה כאילו היתה הבת שלי.

“אתה חושב שגבר ואישה יכולים להיות יחד גם בלי אהבה?” שאלה.

לא ידעתי מה לענות לה. לא יכולתי להאמין שהיא מדברת כך מפני שהיא רוצה שאגש אליה. ולמה שאהיה איתה יחד בלי אהבה? אני הלא אהבתי אותה.

“לא צריך לחשוב יותר מדי,” אמרה. “לפעמים קורים לבני־אדם דברים שאחר־כך הם מתחרטים עליהם. אבל אם לא קורה שום דבר אז אפשר להשתגע.”

תסלח לי שאני מוכרח להחזיק בשולחן כשאני מדבר אתך, אבל אחרת אני לפעמים מתעלף.

לא הבנתי כל מה שהיא אמרה לי. היא היתה משכילה ממני. היא שתקה ואני לא ידעתי מה להגיד. הרגשתי שאם אני אמשיך לשתוק ככה, אז אני אהיה מוכרח לקום וללכת. ומצד שני רציתי לכרוע ברך לפניה ולנשק גם את הגרביים הלבנות שלה. והיא שתקה והביטה בי בעיניים גדולות. לא ידעתי איפה להסתיר את הידיים שלי. מפני שהאצבעות שלי לא יפות כמו שלה. כל־כך שתקנו עד שקמתי ואמרתי שאני חושב שאני צריך ללכת, ואז גם היא קמה ועמדה כל־כך קרוב אלי, עד שנגעה בי, ואז פתאום היינו שנינו מחובקים.

מה שקרה אחר־כך אני לא מבין עד היום. פתאום היינו על המיטה שלה, והכל קרה כל־כך במהירות, ופתאום היא רצה לחדר־האמבטיה והתחילה להקיא. כשניגשתי אליה סגרה מול הפנים שלי את הדלת, סגרה על מפתח, ובקול שהדמעות חונקות אותו ביקשה ממני שאלך.

הלכתי.

מאז לא דיברתי איתה. כשהיתה הולכת ברחוב, עשתה עצמה כאילו לא מכירה אותי. כמה פעמים ביקשתי לבוא אצלה, התחננתי לפני הדלת שלה. אמרה שתקרא למשטרה אם אמשיך להטריד אותה. הייתי באותה תקופה מרביץ לילדים ומרביץ לבת הגדולה שלי, שהתחילה ללכת עם בחורים. אורב לה בלילה, וכשהייתי רואה בחור מנסה לגעת בה, הייתי מתפרץ ומגרש אותו ומתחיל להכות אותה וקורא לה בשמות מלוכלכים.

אסרו ושיחררו אותי רק אחרי שחתמתי שוב על ערבות להתנהגות טובה.

אחר־כך חדלה רבקל’ה לבוא אלינו. אמרו שהיא חולה מאוד. רציתי לנסוע לבקר אותה בבית־חולים, ולא ידעתי איפה היא. לפני שבועיים סיפרו לי שהיא מתה. המסכנה. אולי אפילו היתה בתולה. עד היום אני לא בטוח.

מאז שרבקל’ה מתה נשרף הלב שלי. כבר תפסו אותי כמה פעמים כשאני הולך ברחוב בלילה, ואמרו בשקר – שאני מציץ. וערב אחד הרביצו לי שני חברים של הבת שלי מכות בראש. שכבתי כל הלילה ובכיתי והאישה שלי צחקה ממני. ארורה האימא שלה. אני הייתי פעם בן־אדם טוב. גם אחרי שבעטו לי בראש אני הייתי בן־אדם טוב, ואפילו שהבחורה שאני אהבתי הקיאה. כל פעם כשהייתי איתה, הרגשתי שיש לי לב. עכשיו אני מסתובב ברחובות וכשאני רואה חברה של הבת שלי מתנועעת, קופץ לי הדם לראש, ואני מקבל הפרעות בדמיון. הנה הטנדר של גיסי בא לקחת אותך. אל תספר לו בדרך מה שסיפרתי לך, ואל תאמין לכל מה שהוא יספר לך עליי. ידעתי שבסוף תצטרך לנסוע איתו והוא יספר לך עליי דברים מלוכלכים, ולכן חשבתי, יותר טוב שתשמע ממני את האמת. אם יגיד לך משהו על הבת שלי, תדע שגם זה שקר גמור. ואם הוא יגיד לך שניסיתי בכוח עם רבקל’ה, אל תאמין לו. זאת היא, זיכרונה לברכה, שהיתה זקוקה לי, ואחר־כך שנאה את עצמה בגללי, וגם אותי שנאה. בחורה מסכנה. עכשיו היא כבר לא שונאת אף אחד.

אדוני, אני בא אליך בקשר לאשתי. אינני שותה תה בחלב. תודה. רק מים. מים קרים. אם תרצה תוכל לכתוב על כך בסיפור. לא אבקש ממך שכר־סופרים. אבל לא הסיפור הוא העיקר אלא אשתי. שמא תוכל לעוץ לי עצה. אני, כפי שאתה רואה אותי, אינני אדם צעיר. אבל מיסודי אני איש חשקן וחם מזג, ממש חיית־מיטה. מים קרים מצננים אותי. תודה. אני אוהב את זה יותר מכל דבר אחר. אני מקנא אפילו בעצמי על כל רגע של הנאה שידעתי ושאולי לא יחזור. לכן אני מוכרח לנסות כל הזמן מחדש וזה מתיש אותי. כבר התחלתי לחוש בליבי, ולהירגע אינני יכול מפני שהחשקנות מתפשטת בכל גופי כמו רעל ואינה נותנת לי מנוחה. אני מוכרח להוציא את זה וזה גם מה שאמרתי לאשתי, אבל היא לא מבינה. ככל שהרביתי להציק לה כן נתמעטה תשוקתה אלי. וכבר אינני יודע אם היא נהנית או לא.

שמע, אדוני, האמת היא שאיש מאתנו אינו מחוסן מפני בזבוז חייו. לחינם אתה מסתכל עליי מגבוה. קראתי את ספריך. הם מלאים ייאוש. ואין הייאוש ערך מחנך. ספרות מחנכת נחוצה לנו. אני יודע שאתה מסתכל עלי כעל איש מן הדור הישן. אתה אומר, הספרות הצעירה שלנו משקפת את החיים; ואם החיים מלאים קשרים נוירוטיים ושיווי־משקל רופף, אז מה אתה, הקורא, מתלונן על הסופר? הסופר הוא רק מד־חום, ומי שמגנה את מד־החום מתעלם מן המחלה. ואני אומר לך, מד־חום אינו מחנך, וספר טוב איננו מחלה. ספר הוא ראי־חי שבו משתקפים חיי אדם לתקופותיו, ובכל אחת מהן מראה הספר לאדם את דיוקנו בצורה אחרת, וקורא אותו לתת לעצמו דין־וחשבון על מעשיו.

יש ספר אחד כזה בספרות הצעירה? משהו כמו “טוניו קרגר”, “נרקיס וגולדמונד”, “סידהארתא”, “פר גינט”, “בית טיבו”? אתם חזקים בייאוש וחלשים בחיים. הנפש נשארת צחיחה אחרי שקוראים אתכם. מה מסתתר מאחורי הסמלים שלכם? מה נשאר אחרי הייאוש, ההתפוררות, “השאלה הערבית”, וככלות החגיגה של הסיוט המקומי? כלום. כלום לא נשאר. רק ילדים מפונקים המאיימים להעניש את עצמם בספר, כדי להכאיב לאבא־אימא. ילדים לא חכמים. ילדים זקנים לא חכמים. זקנים המתנהגים כילדים לא חכמים, שרויים בגיל התבגרות נצחי. אפשר לקבל עוד מים קרים? הלכתי לתחנה העירונית לייעוץ לחיי־נשואים. ישבה שם גברת נחמדה, צעירה ממני, אינטליגנטית, לא נשואה. מיד חשקתי גם בה. כדי לקנות את ליבה סיפרתי לה בלי להסתיר דבר, כמו שאני מספר לך, על הצרות שלי עם אשתי. הגברת אמרה שפעילות מינית מופרזת היא סימן לאי־שקט נפשי או לתקופה של מחסור ממושך. לכן, אמרה, אל תתפעל מכוח־גברא שלך, אל תספר עליו נפלאות ואל תצא מכליך כשאתה פוגש באישה חמת־מזג. להיפך, כדאי לך אפילו להיזהר ממנה, מפני שאתה לא תעמוד בזה לאורך ימים. אישה חמת־מזג, בדיוק כמו אישה קרת־מזג (וזו יכולה להיות אותה אישה בתקופות שונות), שתיהן מסוגלות לסרס את שמחת החיים שלך בדיוק כשם שגבר להוט מדי, אך אימפוטנט, מסתכל על אשתו. זכור מה שאמר אריסטו, אמרה הגברת, בדבר עליונותה של המידה האמצעית, שהיא בין חם לקר, בין מתוק למר, בין אש לכפור ובין קמצנות לפזרנות.

אדוני, הצרה היא שלפיתחה של כל מדה אמצעית רובץ השיעמום. זה מה שקורה להרבה זוגות נשואים, אשר חיי־המין שלהם הופכים לטקס של השפלה הדדית. זה מה שקרה לי. אבל אתה עדיין רווק ואלה לא הדאגות שלך. בכל זאת, שמע היטב מה שאני מספר לך. אולי תוכל להשתמש בזה לסיפור שלך. לא אבקש ממך שכר־סופרים. ממילא משלמים לכם רע. רק עוד כוס מים קרים. חם. חם מאד אצלך. ואני אדם שמתייבש מהר. אתה חושב שהאידיאל שלי הוא ספרות חיובית? והרי המילה חיובי נעשתה לשם־גנאי אצלנו. לא ולא. אבל נחוצה בגרות. דרוש ניסיון־חיים. נחוץ להראות דרך. לא מטרה אלא דרך. אני לא תמים כל־כך להאמין שיש ספרים המציבים מטרה, פתרון. אבל כשאני אומר דרך, אינני מתכוון למטרה וגם לא לפתרון. דרך פירושה להבין חיים של אדם מראשיתו ועד סופו. העבר שלך, של כל אדם, עדיין פתוח, ולא רק העתיד. אינני מבקש ממך הטפות. ולא ריאליזם סוציאליסטי. שבעתי אותם. אבל ייאוש אינו דרך. אל תהיה צודק מדי בספריך. גם זו שטות. קל לכרות עץ אך קשה להצמיחו. דרוש זמן רב. וספרות מדברת על צמיחה, לא על כריתה. אפילו נכרתים לנגד עיניך חיים צעירים, סבוכים, חסרי מוצא. מה תועיל בכך שתכתוב עליהם? הלא אתה כותב אל האדם החי ועליו, אז אל תטיל עלי את כל עיצבונותיך ועלבונותיך כי גם אתה ממשיך לחיות ואינך מתאבד. שיתאבדו כל שונאיך, אתה אומר. יפה. אז למה אתה מתאונן? הלא אף אחד אינו מכריח אותך לכתוב ספרים. מרצונך אתה עושה זאת. ואם אינך מבין מהי דרכו של אדם, מה זכותך לדבר על קיצו? להרוג אותו בספר? מדוע אתה לא גורם לי להרהר על חיי? מדוע אינך מעודד אותי לחשוב? נכון שמד־החום אינו אשר במחלה, אך הוא גם אינו מרפא אותה. אתה כותב ספרים? אל תהיה מד־חום. היֶה רופא. אתה אומר שספריך אמיתיים. שמע, אמת אינה חסרה לי. יש לי מנה גדושה ממנה לעצמי. התרוממות־הנפש חסרה לי. חג בחיי אין לי. הגברת מן העירייה היא אישה אינטליגנטית מאוד. היא דיברה במשלים. אם רצונך ליהנות מתבשיליה של אישה, אמרה, בחר בה בשעה שאינך רעב מדי, אך גם לא שבע. ושמור על ליבך, בשעת מעשה. זכור מה שאמר פאסקאל: ללב יש היגיון משלו, אותו אין ההיגיון יודע.

הגברת אמרה לי שטוב אעשה אם איפרד מאשתי לתקופה מסויימת ואחיה עם נשים אחרות. לעצה זו לא נזקקתי כי בבואי הביתה נתברר לי כי אשתי כבר ברחה ממני. הייתי עצוב מאוד. נהגתי לפי העצה של הגברת והתחלתי לחיות עם נשים אחרות. ו“סידהארתא” קראת? בנעוריו מרד סידהארתא וברח ליער, שם חי שלוש שנים בסגפנות, ואחר־כך ידע שעליו לחזור אל העיר, אל תענוגות החושים ועולם המסחר; אבל בהיותו כבן ארבעים, ולאחר ששקע והתנוון, עוד היה בו כוח למרוד בפעם השנייה, לעזוב אחריו את כל עושרו ולחזור ליער. ושם, על גדת הנהר הקדוש, נשאר עד יומו האחרון והיה, אחרי בודהא, האדם היחיד בתקופתו בכל ארץ הודו אשר זכה בשלווה האמיתית. ואני, אדוני, נמצא עכשיו על סף המרד השני. ומה יש לי מכל הספרים שלכם? הלא בגיל כמו שלי, רוב הגיבורים אצלכם התאבדו, השתגעו, נהרגו, ניטמטמו, נעשו זקנים מצחיקים ומעוררי־רחמים, סתם מתו או חזרו לנקודת־המוצא שלהם, חכמים כשהיו. עכשיו שלוש נשים רוצות להתחתן איתי. הלכתי אל הגברת כדי להתייעץ. התחנה פתוחה רק פעם בשבוע. שש נשים חיכו בתור. ראיתי אותן עירומות, מטפסות עליי כמו קופים על העצים בארץ הודו, זקוקות לייעוץ, קרות־מזג עם בעליהן ומשתמשות בי ככלי מלא חטא, מפני שאני איש זר, מתוק כטעם האיסור. התחלתי לקנא בהן על כך שהן מקנאות בי. הייתי עייף ותשוש רק מן המחשבות שלי עליהן. חשתי בליבי. נעשיתי להן קולב לתלות בו את מועקת בדידותן. הן מצצו אותי. הן רצו בי יותר משאני רציתי בהן. כמעט והפכו אותי לאימפוטנט.

עצמאות נפשית היא נכס נדיר מאוד, אמרה הגברת, ובייחוד ביחסים שבינך לבינן. במקום שתרוץ כל פעם למיטבח מוטב שתביא את הכד כולו. ואל תתבייש לשתות את התה־בחלב שלך. אתה מתפנק. התפנק, התפנק לך. כל זמן שאתה עדיין רווק. שמע, מעטות הנשים אשר יש להן נקודת־כובד אמיתית בתוך עצמן. בדרך־כלל תתאהבנה בך אם רק אתה נראה להן מועמד מתאים לנישואים, אפילו אתה מכוער, עני וטיפש. להיפך, מגרעותיך מחזקות בעיני עצמן את מעמדן כנגדך ואת הכרת התודה אשר לדעתן עליך לרחוש להן. למד להבחין היטב בין תלות נפשית הדדית לבין אהבה אמיתית. אישה אינה מצליחה לרמות לגמרי, אפילו את עצמה. ואם היא חסרת עצמאות נפשית, ונתלתה בך כדי לברוח מעקת הריקנות של חייה, אתה תגלה זאת עד מהרה בחיי המין שלך איתה. אדוני, אני מבקש אותך לשמוע אותי בסבלנות. הלא הזמנת אותי אליך. ובבקשה אל תסתכל בשעון. אתה מעליב אותי. אתה אומר לי: לא באתי לשעשע אותך בספרים שלי. אינני בדרן. שמע, אני לא מבקש ממך בידור זול. לא שיכחה. אני פשוט רוצה לראות אם אתה חכם ממני. לבקש עצה. זה מה שמרתק אותי בספר טוב. לא הצער, לא הכאב, לא האמת, לא הטיפשות, לא השעשוע, לא הכישרון, אלא חוכמת־הלב. מביא גאולה לנפשי רק מי שגורם לי להרהר מחדש על חיי. לא על חייך ולא על חיי האנשים שכתבת עליהם אלא על חיי. הבנת? אחרת יש לי הרגשה שאתה נמלט מבזבוז חייך על־ידי הטלתם לעברי. שתה, שתה את התה־בחלב שלך. תמשיך להתפנק. רק על תערוך לפניי בספריך השבעות, כי אני לא השעיר־לעזאזל שלך. מה שתזרוק ממך לא יבוא בי על תיקונו וגם לא ימצא בי את הנצח שלו. אני אדם פשוט, מן הדור הישן, ואפילו לכתוב על צרותיי אינני יודע. אל תתעצבן. אני כבר הולך. לכן אני מדבר איתך ולא כתבתי לך מכתב. שלום. שלום. אם אתה תכתוב על צרותיי אולי עוד יישאר מזה משהו לבני־האדם, אבל אם אני אקרא על צרותיך לא יישאר מזה שום דבר. כי הנצח מורכב כולו מאנשים קטנים.

צלצול טלפון העיר אותו בבוקר. לא ענה. הצלצול נמשך בעקשנות. מי זה? אבל לא הרים את השפופרת. קרן־שמש נסתננה מבעד לתריס. מה השעה? חדרו חשוך. לפנות בוקר? הביט בשעונו: תשע וחצי. אנשים עובדים במשרדים, בבתי־חרושת, בשדות. פיהק. סוף־סוף נפסק הצלצול. הפעיל את הרדיו ליד מיטתו. שמע קונצ’רטו לכינור ותזמורת של בטהובן, התנמנם. האם מוטל עליי דבר־מה לעשות היום? לא. וזו סיבה להמשיך לשכב במיטה בבוקר יום חול? לא. מצד שני, כך התענוג גדול מאשר בשבת ובחג. נגינת כינורו של הנריק שרינג ליטפה את חושיו. כמה יופי נוצר בידי אנשים ברוכי כישרון, ואילו הוא מבזבז את ימיו.

“לעבודה!” – אמר לעצמו בקול רם, וקם.

ראשו נסתחרר והוא חזר לשקוע בשמיכה הרכה ובכר תפוח, ממולא נוצות. פיהק, התמתח במיטה. ליטף מותניו. גופו רפוי ויצרו מציק, עקשן ומנומנם. ידע כי המאמץ להתעורר עתיד להימשך כל היום ולהתיש אותו, עד כי בערב, מה ערב? – אחרי הצהריים, שוב תיפול עליו תנומה.

עצלן, תלמידים לומדים עכשיו, אנשי־מדע ממציאים דברים חדשים, חיילים מתאמנים, ואתה מתגרד במיטה כמו אובלומוב! חוסר בגרות. ממתי התחיל להסתכל אל אנשים צעירים כאילו היו מבוגרים ממנו?

הנה כיצד יעביר את השעה הקרובה: ישפות מים לקפה. ירד למטה להביא את עיתון־הבוקר. הוא קורא בו שעה שברחוב כבר מופיעים עיתוני צהריים. מתוך עקרון אינו קורא את עיתוני הצהריים. בצאתו לקחת את העיתון ימשש היטב את צרור המפתחות. הוא יודע: בוקר אחד ייצא לקחת את העיתון וישכח את המפתחות בבית. המים על הגז יתאדו, הסיר הקטן ימס, שריפה תפרוץ בדירה, ועליו יהיה לרוץ, בנעלי־בית, לא־מגולח, לא־מסורק, בחולצת־בית קרועה ודקה, לדירת קרובי משפחה, במרחק כמה רחובות, כדי לקחת את המפתחות הרזרביים. ואם לא יהיו בבית? יצטרך ללכת למכבי־האש שיפרצו את הדלת. כל בוקר הוא חושש. לכן אינו סוגר אחריו את הדלת ברדתו. לפעמים סוגרת הרוח את הדלת, ובקירבו מחלחלת הרגשה מתוקה־מכאיבה של הישארות בחוץ, אבל, תודה לאל, צרור המפתחות בידו. הוא נהנה, הצליח להפחיד את עצמו בלי להסתכן.

הטלפון צלצל. לענות? לא. אינו עונה לטלפונים בטרם רחץ את שיניו ושטף פניו. בכל שיחה עשויים להיחתך עניינים חשובים. מצד שני, מי זה? אילו אפשר היה להמציא מכשיר טלפון אשר לפי צלצולו אשר לדעת אם השיחה טובה או רעה, לסנן את המגע עם העולם, לענות רק לשיחות הטובות ולנתק לגמרי את הקשר עם הרעות.

לעזאזל הטלפון! שלח ידו למכשיר כדי לענות. הצלצול פסק.

אני לא אשם. מי אמר לו להפסיק?

ניתק את הטלפון. איך אתה לא מתבייש להסריח במיטה ולחיות חיים לא רוחניים? נזף בעצמו, אתה מיטמטם והולך! כל יום חדש הוא עורך מסע ארוך אל תוך עצמו, והדרך עוברת ג’ונגלים של אטימות ושל עייפות הנפש.

ראשו כאב. כשאינו ישן דיו, הראש כואב. ישן יותר מדי, גם כן כואב, יש רגע אחד בבוקר שאם תתעורר בו ראשך לא יכאב. לך דע לכוון את הרגע!

כשיחזור יעלה במדרגות, מדלג על כותרות העיתון, מהרהר: מדוע לא מצאתי בתיבה מכתב אהבה? אמנם, אף פעם לא מצא, אבל, אילו מישהי עברה שם לבדה, בלילה, היה הבוקר נראה אחר לגמרי, מלא תקווה, עליז.

הוא יישב במיטבח, ישמע את שארית קונצרט הבוקר, ישתה קפה וילעס במתינות פרוסת לחם מרוחה בחמאה ובגבינה לבנה, קורא בעתון הפרוש לצידו, על השולחן. שוכח את אשר קרא לפני רגע, מצטער על שלא נשאר דבר לקרוא עוד. במתינות ישטוף את הכלים. במתינות יתגלח. יסד את מיטתו ויניח כל דבר על מקומו בדירה. עתה עליו לשבת לעבוד.

אבל אין לו חשק לעבוד.

הוא מוצא תירוץ ללכת לחנות, לבנק, לדואר. רגע של פחד כשהוא פותח את תא־הדואר שלו. אולי מכתב רע? אילו אפשר היה לסדר עם המכתבים משהו כמו טלפונים טובים ורעים. הוא חוזר, עונה עתה לצלצולי הטלפון, ומעתיק סיפור שכתב לפני אחת־עשרה שנים:

בהפסקה

לקראת סוף השיעור קיבל פתק קטן, מקופל היטב, ובו משפט קטוע:

“אחכה לך בהפסקה, ליד הברוש השני, בגבעה… טלי.”

אד חם עלה מבעד לצווארון הפתוח לעבר פניו וליהטם. הוא מעך את הפתק ודחפו לכיס. שיעור ההיסטוריה נמשך לאיטו: אתונה, ומילים שהלמו בראשו – אריאופגוס, גבעה, וטלי. המחוג הגדול הרגיז במהלכו העצלני. את כל מבטו ריכז בו, כדי שלא יצטרך להפנות ראשו ולפגוש במבטה.

צלצול. איפה את, טלי? עד שהספיק להביט לעברה – קמה ונעלמה החוצה. דומה, אפילו מבלי להפנות אליו לרגע את עיניה. טלי. טלי.

הברוש השני. לאן את הולכת, טלי? הברוש השלישי. מעלה הגבעה. שיכוני העיר הלבנים מרחוק. ופיסת הים, כחלחלה, "טלי – "

“אנחנו לא יכולים, זהו.”

“אבל, למה קראת לי?”

“אני לא יודעת. הרגשתי שעליי להסביר.”

“קיבלת את המכתב?”

“כן.”

שתיקה.

טלי, את שונה מהן, מכולן. טלי, אינני יכול להביט בך מבלי שיזדמזם בקרבי פזמון מטופש – הנה היא, הנה היא, האם שמה לב אליי? כן – סימן שכן; לא – ודאי בכוונה, בכוונה, טלי, טלי, אל תכעסי…

“אתה מבין?”

“נשכח הכול, טלי.”

“לא. אני רוצה להיות נאמנה.”

“למי?”

“אינני יודעת. לעצמי.”

הנה החורבה והיקב הישן, וכאן עמדו הצריפים של הנפחים, היכן שפירזלו פרסות. ושם, לא רחוק, היתה תחנת העגלות, ובית המרחץ. עוד מעט יצלצלו ותיגמר ההפסקה.

“טלי!”

את מביטה בי בעיניים אחרות, פקוחות לרווחה, את רוצה לחייך אך אינך מחייכת. טלי, מדוע את מביטה בי כך?" דברי. רק דברי. טלי, והכל יחזור כמו שהיה.

החורשה, האורנים, לא רחוק מכאן מצוי מגרש ובו גזעי עצים שרופים של פרדס עקור. רק על גבולו נותרו לפליטה שיחי אקציה אחדים. ואנחנו בדרך חזרה, בשביל המקוצר לבית־הספר. צילצלו? לא. נותרה עוד דקה.

“טלי.”

“לא.”

טלי, לא התכוונתי. טלי, הביטי בי, אל תפני מבטך.

“למה קראת לי?”

“אני לא יכולה.”

“ואת הבטחת.”

“מצלצלים. בוא כבר, מהר, נחזור –”

“אבל –”

“בפעם אחרת.”

“מה היתה הכוונה שלך?”

“עזוב. לא עכשיו. אני מבולבלת.”

למה התכוונת, טלי, כשאמרת – בפעם אחרת?

הנה עכשיו את רצה, בורחת, נושמת בכבדות, נדחקת אל הקבוצה המתלקטת לפני דלת הכיתה. ועדיין אני רואה אותך עומדת שם, מחייכת אל הסובבים אותך, מפטפטת, כמו לא קרה דבר. דבר לא קרה, ואת מחייכת. רק דיברנו. צחוק, העיקר שדיברנו קצת, לבד, מתי ניפגש שוב, טלי? ניכנס לכיתה, והשיעור יהיה בהיסטוריה: אריאופגוס, אתונה, גבעה, ואת, ואני, טלי, אני זוכר, זוכר. מחכה לך בהפסקה, נכון שלא הפסקנו? הלא כתבת כאן, שתחכי, טלי –

והנה כבר צהרים. מכין לעצמו ארוחה קלה, שומע תוכנית חדשות ברדיו, מתעלם מצלצול הטלפון שעה שהקציצות מיטגנות במחבת. חלפה שעה. ועתה עליו לשבת לעבוד.

אבל כבר אין לו חשק לעבוד.

ללכת לישון קצת, להתקלח, או לשתות קפה חריף? מתקלח לאיטו ושותה קפה שחור, וכשגומר לשטוף את ספל הקפה, נופלת עליו עייפות ואינו מסוגל להעלות במוחו מחשבה בעלת ערך. אפילו לקרוא אינו יכול. והוא הולך לישון ומכוון את השעון המעורר שעה קדימה.

השעון מצלצל, ולפעמים מעיר אותו. הוא קם לפנות ערב. לשינה מתלווים חלומות משונים, ישטוף פניו, ישתה כוס תה אנגלי חריף, בחלב, ילבש בגדים נקיים, כאילו עמד לצאת. ועתה עליו לשבת לעבוד.

אבל אין לו חשק לעבוד, ושום מחשבה בעלת ערך אינה צצה במוחו, לבד מאחת – היום חלף מבלי שעשית כמעט דבר. ישתה כוסית משקה חריף כדי לעודד את עצמו, ויפטם מקטרתו. לעתים מנגנים קונצרט נחמד ברדיו. יישב בכורסה, אור עמום של שקיעה בחדר, ומאוחר יותר, של מנורת־שולחן קטנה, יעשן ויקשיב למוסיקה.

ואז יש ותנוח עליו הרוח ויקח עט ודפי נייר מהודקים לכריכת קרטון, ויכתוב:

יאבד עצמו לדעת

בבוא לילך איתי.

ועוד רבות אכאיב לך

עד תיילל חיית־ליבך בצר לה

וחסד הבשר בתדהמה יכנה.

בהגיע ערב הוא זקוק לאישה. המחשבה על אישה מעסיקה אותו מאז הבוקר. עכשיו הוא מצלצל בטלפון. לזו, לזו, ולזו. לעיתים באה בחורה, לרוב הוא נשאר לבד. אם לא עבד במשך היום, יעניש עצמו ולא יזמין בחורה. לבסוף ישב לבד כל הערב, מיואש, ולא יכתוב כלום. בבוא האורחת יטרח ויערוך לכבודה שולחן כהלכתו, עם מפה ומפיות ויין וקנקן גדול של תה אנגלי חריף בחלב. כשהוא נשאר לבד יאכל בצנעה, בלי מפה, ובתיאבון רב, כדי להשכיח את בדידותו. ישטוף את הכלים, והנה כבר לילה, ועתה עליו לשבת לעבוד.

אבל אין לו חשק לעבוד. הוא עייף. ערפל מלא ראשו. בטנו שבעה. יישב בכורסה ויאזין לקונצרט ברדיו. יקרא בספר. בבוא ידידה ישעשענה בשיחה, מספר כיצד לא עשה כלום במשך היום, שואל את עצמו אם הגיעה השעה לשכב איתה. במיטה יתעורר לפתע כפרא מיער, ראשו צלול ואבריו קלים, ינשקה כמשוגע ושעה ארוכה ידוש בבשרה, מפיק מקרבה אנחות תענוג וערגה, עד שיתרוקן כקטר מקיטורו.

ועתה עליו לשבת לעבוד.

במיטה עולים במוחו רעיונות נפלאים. שיחות העירום־בשניים – אילו הברקות, כמה שנינות! אבל לעזוב בחורה לבד במיטה? תיעלב. והוא ייראה בעיני עצמו כשחקן. הוא מוותר על פרק נפלא מסיפור, שזה עתה סיים אמירתו במיטה, שוקע בריב עם הבחורה, שזו בעיניה שעה מתאימה לבוא בטענות ולהרהר בקול רם על עתידם המשותף, וכדי לסתום טענותיה ידוש בה בשנית, ועד מהרה הם נרדמים.

וכשהוא נשאר ערב לבד, יתעייף מקריאה, מהקשבה למוסיקה, מן הישיבה בכורסה וחוסר הרצון לקום אל שולחן־הכתיבה לעבוד. עיניו נעצמות, והכוסית השנייה שמזג לעצמו משפיעה אף היא, והוא הולך לישון בהרגשה שביזבז יום.

ולפתע יתעורר והנה כבר בוקר. והוא אינו זוכר אם עכשיו יום שהוא מחר או עדיין אתמול, אם נרדם למחצית השעה וחלם את היום הצפוי לו, או חלפה יממה והתעורר למחרת בבוקר.

צלצול הטלפון. לא יענה. איזה יום היום בשבוע? נדמה כאילו כבר חלף, והנה מתברר, רק עכשיו התחיל. וצריך להיאבק בג’ונגלים של אטימות הנפש. לקרוע את קורי העייפות ולא להתעייף, ולחשוב.

הגעתי לתל אביב ביום קיץ רטוב ולח, להשתתף בערב עיון על יצירתו של נתן ביסטריצקי באוניברסיטה. נכנסתי לקפה קטן ברחוב שינקין, בטרם אלך לפגוש מו“ל שמתעניין בהדפסת מחקר שכתבתי על השפעת החמסין על הספרות העברית בארץ־ישראל לעומת השתקפות האקלים החורפי בספרות העברית בגולה. הנושא אינו מעניין במיוחד, אבל כדאי למו”ל. כשאדם מלמד ספרות באוניברסיטה, נמכרים מדי שנה כמה עשרות ספרים שלו. בנעוריי הלעיזו על המפקחים, שהם מחברים מדי שנה ספרי־לימוד חדשים, ומחייבים את בתי־הספר ללמד על פיהם. במחקריי על סופרים חיים ומתים אני מנסה לקבוע מי מהם קלאסי וליצירתו משמעות על־זמנית, ומי כל מה שיצירתו משמיעה לנו קשר בהווי ובאקטואליה, אינו פורץ גבולותיהם, ודבריו לא התעלו מעל לזמן. ואם ספרות אין התלמידים קוראים, לפחות את מחקריי הם מחוייבים לקרוא.

מה אתה צוחק? מתי קראת לאחרונה ספר עברי? הכרת סופר אחד, יפה! אתה מכיר את הבדיחה על… תודה, הוא אומר, יש לו כבר ספר! תגיד, אתה חושב שהשיחה שלי מבריקה? אם אני משעמם אתה יכול ללכת, לא אכעס. ואז, אתה שומע, שמעתי קול קורא בשמי וראיתי את עדל’ה עם ילדה יפהפייה. עדה היתה תלמידתי בשנה הראשונה שלימדתי באוניברסיטה הירושלמית. הידענות שלה העמידה אותי לא פעם במצב קשה. ערב אחד, אחרי השיעור, הצטרפה אלי לשיחה. השתדלתי לשכוח מה שסיפרתי לה, ואילו היא, מסתבר, זכרה את דבריי לאחר שנים רבות. לקראת סוף השנה היתה פחות עוקצנית, התחתנה, והמשיכה ללמוד בתל־אביב. פעמיים נפגשנו במקרה, ברחוב ובספרייה.

ישבתי והזעתי. אשתי אומרת שהנטייה שלי להזיע מתגברת ככל שאני משמין. היא חוששת לליבי. “איך אדם יכול לעסוק בספרות, ושומן רב מעיק על ליבו?” היא אומרת. “לא איכפת לי שתכתוב פחות, ולא אישאר אלמנה!”

אני קשור לאשתי יותר מאשר לאימי. לא עושה צעד בלי להתייעץ בה. כשהיא גוערת בי, זה רק מפני אהבתה. רציתי לפרסם קובץ שירים קטן. היא קראה והעירה הערות נבונות מאוד ואני חדלתי לכתוב שירים ופניתי להוראה ולמחקר. היא עודדה אותי להתמיד בכל השנים הקשות בהן לא העריכו את תרומתי לספרות העברית והצרו את צעדיי. מקנאים בי. ילדים אין לנו.

את השירים כתבתי לאישה שאהבתי בנעוריי. האישה השתגעה. אילו התחתנתי איתה, גם אני הייתי משתגע. היא גרה בתל־אביב. אולי לכן הרהרתי בה אותו יום, הזיעה ממלאה את מוחי, וקפלי בשרי מאוסים. עלי להודות לאשתי שנישאה לי. לא כל אישה היתה חושקת בי. לא, הכול כשורה בינינו. אבל, בתור אדם נשוי, לא תתפלא שאני אומר – לא צריך להתאונן, הנישואים הם לא מסיבת יום־הולדת. לפעמים צריך לסבול, אשתי מודדת את החום מדי בוקר יום־יום בדייקנות, לא די להיזהר, אלא היא עדיין מקווה… והטיפולים…

עדה שמחה כשראתה אותי, והצטרפה אל שולחני. שתתה קפה קר. נורית ביקשה גלידה. דרך אגב, כשרואים את עדה פעם אחת, אי־אפשר לשכוח אותה. יש לה שיער חום שופע, בצבע הדבש, עיניים חומות וגדולות ולובנן בולט במין מבט אפריקאי מתגלגל. עורה חום וחלק מאוד, ועל זרועותיה פלומה צהבהבה. נורית דומה לה כשתי טיפות דבש.

תשאל, על מה שוחחנו, שני אנשים נשואים לעייפה? לא החלפנו מבטים לא שקטים. לא ריחרחנו מיד איש את אי־שביעות רצונו מזולתו שבבית. לא נתפסנו לחיפוש ילדותי אחר חוויה מסעירה. דיברנו על כך שבגיל מבוגר נעשים פחות בררניים. הבררנות של גיל־הנעורים אינה אלא החמצת המון הזדמנויות. “הצרפתים אומרים: ‘אילו הצעירים היו יודעים, אילו הזקנים היו יכולים.’ והנה אתה נמצא בגיל בו אתה כבר יודע ועדיין יכול, וכמעט כבר אין עם מי”!

בהחלט, בהחלט לא דיברנו על עצמנו בחוסר אחריות. תאוות התערטלות לא תפסה אותנו. שום חולשה. לא עלה על דעתנו ללפף זה את זו בקורים של סודות משותפים. רק פעם אחת רמזתי לה על אותם יומיים־שלושה באמצע החודש, כמצוות הרופא לאשתי, שדווקא אז… אתה מבין. והיא סיפרה שרק לאחרונה גילתה את יופייה הנדיר של החמישייה במי במול מג’ור לפסנתר וכלי־קשת מאת שומאן. היא מעריצה את הביצוע של ליאונרד ברנשטיין, כפסנתרן, עם רביעיית ג’וליארד. אני במוסיקה לא מבין גדול ושתקתי. אבל אני אוהב לצייר. אולי אתמסר יום אחד רק לציור? אוכל לבטא את החמסין, הכובד והעייפות טוב יותר מכל הסופרים העבריים. אינני רוצה להסתמך תמיד על מה שכתבו אחרים. טוב שאינני מקנא בהם שעה שאני קורא אותם וכותב עליהם. מצד שני, לחיות חיי ציירים? יצחקו עליי. צייר מצליח צריך להיות גאון הבז למוסכמות, חי חיים פרועים וגם סוחר ממולח.

“מה תעשה עד הפגישה?” שאלה עדה.

“חשבתי לרדת לטיילת. להסתכל בים.”

“בוא אליי לשתות קפה. מהמרפסת שלי רואים את הים.”

הסכמתי. ואגב, את בעלה של עדה לא פגשתי ואפילו את שמו אינני יודע. תגיד, אתה ממהר? חם היום. לא תיארת לעצמך שגם בירושלים אפשר להזיע? ככה זה אצלנו. כשעמדנו לקום הופיע אביגדור. הוא תולעת. לא יכול להימצא רגע עם עצמו. עזבת אותו אתמול בירושלים והנה צץ כנגדך היום בצל־אביב, זאת אומרת תל־אביב. חם היום. והוא שש לכרסם אותך בחברותא חדשה. מאז התגרש הוא מטה את הפועל הזה עם כל מי שנפגש על דרכו, מתגרש, יתגרש. “אני,” יכולת לשמוע אותו אומר, “חי בפחד תמיד שעומדים לפלוש אלי, להפריע לפרטיות שלי. וכדי להתגונן אני מקדים ופולש אל האחרים, כמו מדינת ישראל, חה, חה!” למה הצעתי לו להצטרף אלינו? רק כדי להרגיז את עצמי. “לפני שבועיים היכרתי בחורה,” ישב ומיד פתח פיו, “מטעמים דיסקרטיים לא אזכיר את שמה. בגילי, לא בשבילי, אבל שנונה, ממש ידידה טובה. היא מוכרחה לשדך אותי, אמרה. תודה לאל, לא חסרות בחורות. אבל מה איכפת לי להכיר מישהי חדשה? בבקשה, אמרתי.”

לאביגדור נדמה שרק הוא חי באמת, וכל היתר מתבזבזים, ראויים להתקיים כדי לשמוע על הרפתקאותיו. הוא מספר על עצמו בלי בושה. ולספר לו משהו, סכנה, למחרת תדע על כך כל העיר. אילו היה כותב כמו שהוא מדבר, היו יוצאות מתחת ידו כמה קומדיות טובות. אלא שהוא אינו מצליח לתפוס את גיחוכו.

“למחרת בערב, השנונה,” ממשיך אביגדור, "נקרא לה גאולה, מצלצלת. ‘שמע אביגדור,’ היא אומרת, ‘מצאתי בחורה מתאימה לך,’ – ‘תודה רבה’, אני אומר, ‘איך היא נראית?’ – ‘פניה יפות ושערה שחור וארוך.’ – ‘טוב,’ אני אומר, ‘פנים יפות ושיער גולש אני אוהב.’ – אבל קצת שמנמנה.' – ‘שמנמנה?’ אני עונה, ‘לא רע, אני אוהב אותן שמנמנות, או נעריות, רק לא סתם מגושמות. ושלא תהיה מכשפה.’ – ‘מה איתך?’ היא אומרת, ‘יעל בת שלושים ואחת, אבל תדע שהיא נראית כך.’ אז מה? הבחורות בנות השלושים שאני מכיר נראות כמו בנות עשרים. ‘גאולה,’ אני אומר, ‘אני סקרן להכיר את המאדונה.’ והיא נותנת לי את מספר הטלפון של יעל ואומרת: ‘צלצל מיד. היא מחכה.’

“למחרת בערב הבטחתי, אבל איך אמר, אתה יודע… – לא הבטחתי שאקיים – להיפגש עם בחורה אל”ף או בי“ת, אל”ף זקנה, בגילי. בי"ת סקסית. שדיה כמגדלות. הכול מתפרץ החוצה. אבל, מייקרת עצמה. רוצה ללכת לתיאטרון, להופיע בחברתי, רק לא להישאר איתי שנינו לבד בחדר עם מיטה. שתרצה, ושתחכה, צילצלתי ואמרתי: ‘יעל…’ – כמובן, זה לא שמה, אני קורא לה כך לצורך הסיפור – ‘יעל, גאולה סיפרה לי שיש לה חברה נחמדה. אולי ניפגש? אני פנוי מחר…’ ‘מצויין.’ היא עונה, ‘אני באה אליך מחר בערב.’ – ‘להתראות’ – ‘להתראות.’

“היה לי, מה אומר לכם, יום חג! בשמונה וחצי אפתח את הדלת, כהתרומם המסך בתיאטרון, ותיכנס מאדונה דשנה ופניה יפות, יעל. ראיתיה בעיני דמיוני והתאהבתי בה. לפנות ערב מצלצל הטלפון. ‘מה שלומך, אביגדור?’ והקול, כך נדמה לי, של בחורה אל”ף, שאינני רוצה לראותה. ‘בסדר. מה שלומך?’ אני אומר, כדי להרוויח זמן, – ‘אתה פנוי הערב?’ – לא. באה אליי אורחת.' אני מדגיש – ‘מי?’ ופתאום אני מבין: זו גאולה בטלפון! – ‘גאולה, מה את שואלת מי? יעל!’

"‘אוי, איזה טמבלית אני. קילקלתי לעצמי. אני מוזמנת למסיבה ורציתי לקחת אותך.’

"‘חבל. אני עסוק.’

" עזוב את המכשפה הזאת, פסיכית.'

"‘מה אתך? הלא אתמול שאלתי אותך אם היא מכשפה?’

“'אמרתי שלא? מצטערת שבכלל היכרתי לך אותה. תיזהר ממנה, היא מכוערת, היא שמנה; היא – לפני שראתה אותך, אצלה הפעמונים כבר מצלצלים, והיא רואה את ה”יעל פלפל את אביגדור קולודני" מודפסים על ההזמנות לחתונה שלכם בצירוף ה“הננו שמחים ומתכבדים.” תקדיש לה שעה. לא שווה יותר. ואחר־כך תבוא איתי."

"‘גאולה, אם הזמנתי אותה אני לא יכול להגיד לה ללכת, אפילו תהיה מכוערת כמו קוף.’

"‘היא? תלך ממך? אחת כמוה! תיזהר, אם תספר לך שיש לה במקרה כרטיסים לשבוע הבא לתיאטרון – לא להסכים. תגיד – אני אצלצל אלייך. אל תיכנע! ואם תצא מאצלך מוקדם, מה שבטח לא יקרה, תצלצל אליי הלילה. אם לא, סימן שנשארה לישון אצלך. אז מחר בבוקר תטלפן לספר לי איך היה.’

"‘טוב.’

“בשמונה וחצי בערב מצלצל הפעמון, ובדלת, אישה שמנה, נמוכה, אנרגית מאוד, עם פימה, שיער שחור, דומה לדודה בתיה בטרם הלבין שערה, ובעיניה מבט ירוק ולא שקט. בת שלושים ואחת? נראית כמו בת ארבעים ואחת שנראית כמו בת שלושים ואחת! טוב, גם לי יש פימה, ומפני כך אני צריך להשתדך לבחורה עם פימה? מספיקה פימה אחת במשפחה.”

פקעה סבלנותי ואמרתי לאביגדור: “סלח לי, אנחנו לא משעממים אותך?” ואתה יודע מה ענה?

“להיפך. מעניין לשבת איתכם.”

ומה על כוס הקפה שהבטיחה לי עדה בביתה? נורית התרוצצה בין השולחנות וביקשה ללכת. ואצלי, הזיעה גורמת גירוי מציק, המון עקיצות קטנות, כמו זבובונים זוחלים. ואני מקשיב ונוטף מים, ועדה שותקת.

“נכנסת חוול’ה,” ממשיך אביגדור, "ואני משתדל להיות נחמד. אלא מה, מרגע שנכנסה לא סתמה את הפה. היא משתתפת בריפוי קבוצתי. שמונה איש, ארבעה בחורים וארבע נקבות. הבעיות שלהם: חצי מהם, זאת אומרת, במחצית נפשו איש מהם אינו מסוגל ליצור קשר קבוע עם הזולת ולהיפתח לקראתו, ובמחצית האחרת, מפחד הבדידות – הוא יוצר יחס של תלות מוגזמת, שלילית, עם כל היכרות חדשה. עודף ציפיות קוראים לזה. אתה מטיל עצמך על הזולת ומעיק עליו, והסוף רע.

“הם נפגשים ארבעה ערבים בשבוע, כל ערב בזוג אחר, לפי סידור מוסכם. מותר להם לעשות כל מה שמתחשק, ארוחה, לצאת לבלות, לשבת, לדבר, לישון. ובערב החמישי בשבוע הם נפגשים לשיחה קבוצתית. מה התועלת?” פנה לעדה וענה מבלי שנשאל, "פשוט מאוד, לצאת מהסגירות, מהאטימות הנפשית, אבל לא לתלות עצמך ולהכביד על צווארי אף אחד.

"שאלתי את יעל: ‘ואיך היה לך ערב פנוי בשבילי?’

"‘היה לך מזל,’ היא אומרת, ‘זה הערב הפנוי היחיד שלי בשבוע, חוץ מליל שישי.’

"‘ואת,’ אני מגמגם, ‘עם כל אחד?’

"‘השתגעת?’ נעלבה, ‘רק במסגרת הטיפול, ואם הבחור רוצה מאוד, וחבל לי לאכזב אותו. אבל אני לא נהנית. תאמין לי, אני מרגישה כאילו תחבו לי אצבע. זה הכול. ויש כאלה עם נטיות,’ – היא צוחקת באופן שמגרה אותי, ‘אתה יודע כמה זה כואב? אבל מחוץ למסגרת, כמו למשל איתך, עכשיו, אני מפחדת להישאר לבד. שמא תחשוב שאני בחורה זולה, זונזונת. מצחיק, אם טוב לך וטוב לי ושנינו נהנים, למה שלא נשכב? אבל אני מפחדת לאכזב. גם אני יכולה להיאנח ולהציג ולהתפתל במיטה. ותחשוב שאני חתולה חושנית. אבל נשבר לי לעשות הצגות. אין לי כוח. לא נהנית. מה אתה צוחק? אתה חושב שאני לא מרגישה שאתה בועל אותי בעיניך כל הערב? עוד מעט תיגש ותנסה להשכיב אותי ואני אסרב, ואצטרך לצאת מביתך ברגש אשמה, שאיכזבתי אותך, אחרי שהיית נחמד אלי והזמנת אותי ועשית לי תה אנגלי אמיתי וקנית עוגיות יקרות.’

"והעיניים הירוקות שלה מאירות בחושך כמו פרסומת למישגל טורקי. אני, כשבאה בחורה, מעמעם אורות. ראשי כאב אבל הייתי סקרן. אמרתי לעצמי, אביגדור, אם אתה לא משכיב אותה עכשיו – היא לא תפסיק לדבר עד הבוקר. וקמתי. איך שקמתי, היא אומרת: 'לא. לא. שב. אני מוכרחה לספר לך משהו. יש לי חברה טובה, פסיכיאטרית. אישה מבוגרת. יום אחד באה אליה אישה אחת ואומרת לה: “חוול’ה, אני רוצה שתקבלי לטיפול את הבעל שלי.” – אומרת לה חוו’לה: “למה לא ילך בעלך לפסיכיאטר שלך?” – אומרת האישה: “איך אני יכולה לשלוח אליו את בעלי? את לא יודעת שכבר שנתיים אני שוכבת עם הפסיכיאטר שלי?” – אומרת חוול’ה: “מה?” – אומרת האישה: “לא. אל תחשבי… זה בסדר. אני משלמת לו. כל פעם.”

"‘מה מוסר ההשכל?’ אני שואל.

"אומרת יעל: ‘שבטיפול מותר לעשות הכול. אבל אתה, כולכם הגברים, מלאים דיעות קדומות. ברור שאתה מדחיק את הנטיות ההומוסקסואליות שלך. למה לא תלך לקבוצת מגע של גברים? חבל לך על הכסף? במאה לירות לחודש אתם מתפשטים ונוגעים אחד לשני ומשתחררים מההדחקות שלכם.’

"אמרתי לעצמי, אם לא תשכיב אותה עכשיו, מיד, על המרבד, שמך לא אביגדור אלא ביש־גדא. קמתי. איך שקמתי היא אומרת: ‘לא. לא. שב. אל תהיה מצחיק. אתה חושש לתדמית שלך? אני מאמינה לך שאתה גבר גם בלי שתשכיב אותי בערב הראשון. אל תדאג, אני לא פריג’ידית. ולא איכפת לי מה תחשוב עלי. סקס זה לא סחורה שצריך לעשות לה פרסומת. אני בחורה מנוסה, ואפילו תהיה לך פליטה מוקדמת, לא אלך לספר לכולם שאתה אימפוטנט. ואם תתרגש, ולא תצליח, אז מה, אתה צריך להוכיח כל פעם מחדש שאתה הגבר־שאין־כמוהו־בעולם? מה אני יודעת, אולי לא התאפקת ועשית לבד שעה לפני שבאתי אליך?’

"הרגשתי שאם בעוד רגע לא אתפוס בה ואמעך, יקרה משהו נורא. אמרתי לעצמי, אביגדור, רק עוד מבט אחד, ופעל! הבחורה משתוקקת עליך כצמאה במדבר.

"קמתי. כמו שקמתי אומרת חוול’ה, – אל תחשוב שאם אני קורא לה חוול’ה במקום יעל, אז זה שמה האמיתי. השם האמיתי שלה הוא אחר ולא אוכל לגלות כי אני שומר סוד. אומרת חוול’ה: 'לא. לא. שב. אל תתרגש. אני מוכרחה לספר לך משהו…

"‘שנתיים היה לי חבר. הייתי תלויה בו כך שאם ערב אחד לא בא, או בא ולא הצליח, הייתי נעשית היסטרית. כמה שהייתי יותר להוטה אחריו, ככה התחשק לו פחות לחיות איתי, עד שנהרס בינינו הכול, והוא עזב. כשחייתי איתו הייתי אדם אחר. לאחר שנפרדנו התחילו אצלי מחלות מוזרות ומצבי־רוח. לפעמים, אולי פעם בחודש, אנחנו נפגשים, ואני אומרת לעצמי שאסור לי להמשיך להיות משועבדת לו. אני צריכה לשים סוף לקשר עם אפס כמוהו, בחור חסר אופי, שחי עם אישה נשואה, ובוגד בה עם דיילת יפה שמביאה לו בגדים, ויסקי, טבק ותקליטים, ואני אפילו לא יודעת אם הוא משלם לה. אני שונאת אותו בבואו, ומחכה לו. רק איתו אני מגיעה. אתה יכול להבין שאחרי כל פעם אני מאוננת שבוע ימים את מה שהיה לי איתו? לא. אתה גבר. אין לך נשמה של אישה.’

"אז חזרתי לשבת בכורסה, וראיתי שהיא נרגעה, ומחייכת.

"‘מצחיק,’ היא אומרת, 'יחזקאל – אני קוראת לו כך, אבל זה לא שמו האמיתי – השתגע ורצה להתחתן עם מישהי עד שקנה מערכת סטריאופונית. ממש חולני. עכשיו הוא מסוגל לוותר על חברת אישה, כדי לשבת ערב שלם לבדו בבית ולשמוע מוסיקה. מעריץ את מאהלר. אומר שבסימפוניה הראשונה יש תערובת של עממיות יהודית וצבאיות גרמנית, ושתיהן משכרות אותו, כי מאהלר מתאים במיוחד לנו, הישראלים, שהצלחנו למזג את שני היסודות שאף פעם לא התמזגו באמת בתרבות הגרמנית, ואילו בהיסטוריה הביא המיזוג המדומה הזה לשואה.

“‘אני אמרתי לו שמאהלר שואף להגיע לשמיים ונשאר כבד תמיד, וארצי.’”

ואצלי, זבוב זיעה זוחל משיפולי הצוואר, חומק בין השדיים, ומטפטף על הבטן, טליפ, טליפ! – וככל שאביגדור מפליג בסיפורו, כך נעשה לי חם יותר, כאילו זבובים סמויים יוצאים עם המילים מפיו וזוחלים מתחת לגופייה שלי.

"האישה הנשואה שלו, זאת אומרת לא לו אלא למישהו אחר, אמרה ליחזקאל שהדבר היחיד שמערכת הסטריאו לא יכולה לעשות למענו הוא לשכב איתו ולהביא לו בבוקר קפה למיטה. ואיך פגש אותה? פשוט, בבריכת גורדון, עם הילדה שלה, ישבו, שתו קפה, התחילו לדבר. מן הון להון הזמינה אותו אליה לשתות עוד כוס קפה, ואמרה לילדה ללכת לשחק אצל חברה. הם עומדים במרפסת שלה, מול הים, ויחזקאל אומר: ‘איזו דירה יפה. תמיד חלמתי שאחרי שאתחתן יהיה לי בנפרד סטודיו קטן על גג גבוה, צופה לים.’ אומרת חוול’ה – זה לא שמה אבל נקרא לה כך: ‘לי יש סטודיו ואף אחד לא יודע על קיומו, אפילו לא בעלי. את הים לא רואים, אבל שקט שם. לפעמים אני בורחת לסטודיו ומסתגרת בו לכמה ימים ואיש אינו יודע היכן אני.’

"‘למה לך לברוח?’ שואל יחזקאל.

"‘אני אוהבת לחשוב. לצייר. לקרוא. להיות עם עצמי, ולשמוע מוסיקה טובה.’ בסטודיו היא מחזיקה את שירי קרן הפלא של הנער בביצוע כריסטה לודוויג וואלטר בארי, בניצוח ליאונרד ברנשטיין. ומאחר ששניהם משוגעים למאהלר ולברנשטיין, לקחה את יחזקאל במכונית לסטודיו, ושם ישבו והאזינו לשירי קרן הפלא של הנער, ובינתיים סיפרה לו שהיא ובעלה חיים בנפרד אך אינם מתגרשים בגלל הילדה, ומפני שהיא בטוחה שאחרי עשר שנים תרגיש כלפי כל גבר מה שהיא מרגישה עכשיו כלפי בעלה, זאת אומרת, לא כלום. קשה להמשיך לאהוב אדם כשאתה רואה אותו כל ערב בפיג’מה, רוחץ שיניים בבוקר, מגהק, מפליץ, וכל השאר. יחזקאל ניסה לנשק אותה על שפתיה, והוא יודע לנשק, בעדינות ובלי היסוס. ושניהם עוד מלוחים ממי הבריכה, וחמים ושזופים.

"והיא: ‘עוד לא,’ דוחה אותו, ‘קודם אני צריכה לספר לך על המקום שאתה נמצא בו. לפני שלוש שנים היכרתי רופא. יש לו בן בצבא ובת באוניברסיטה. לא אספר לך איפה היכרתי אותו, מפני שאז תדע מיהו. בפגישה הראשונה הרגשנו, זהו זה. אבל ניסינו להימלט. יום אחד הזמין אותי למשרד שלו. עמדתי ליד החלון והוא מאחורי. ראית אדם נלחם עם עצמו? האגרופים שלו נקפצו כאילו הוא הולך להכות בקיר. החזקנו מעמד כמה פגישות ולבסוף… ידעתי שהוא לא יעזוב את המשפחה בגללי. הוא נלחם עם עצמו, ואני נלחמתי. יכולת לשבור קירות בכוח שהשקענו במאבקים שלנו. לא נפגשנו לעתים קרובות. אולי פעם בחודשיים. בחצי השנה האחרונה ראיתי אותו רק פעם אחת. אבל כדאי לי לחיות מפגישה לפגישה. לחכות לו. רק הוא יודע על המקום הזה.’

“'ובעלך?”

"‘לא.’

"‘אולי הוא מעמיד פנים שאינו יודע?’

"‘אולי. תשע שנים לא חיינו יחד. ישנים בחדרים נפרדים. אחרי שאורית נולדה התחיל לראות בי אימא שלו, ועם אימא, אתה יודע…’

"יחזקאל ריחם על בעלה. ‘תשע שנים?’

" כן.'

"'בואי נדבר גלויות, יש לו מישהי אחרת, או – '

" מה?'

"‘את יודעת, לבד, אבל זה משפיל. אדם יכול להשתגע.’

"‘אני לא יודעת ולא רוצה לדעת.’

"‘למה לא יילך לטיפול?’

"‘כבר ניסה. לא עזר לו.’

"‘וככה תמשיכו לענות אחד את השני? כל רופא טוב היה אומר לו שהוא מוכרח להשתולל קצת, לחיות, לזרוק אותך, תסלחי לי, לכל הרוחות! כדי שאחר־כך אולי, ביניכם…’

"היא צחקה, עצובה, הניחה תקליט של חמישייה לפסנתר וכל־קשת של שוברט או שומאן, ואמרה: ‘יחזקאל, חם לי…’ אמרתי לעצמי, אביגדור תשכיב את החוול’ה הזאת, בטוב או ברע, ואם לא תסכים, תפד’ל אז שיהיה לה לא נעים ותלך. אין דרך אחרת להשתיק אותה. וקמתי בהחלטה נחושה, והיא אומרת: ‘לא, לא, שב, אל תתרגש…’ – אז לעזאזל, ישבתי, אבל עליה. דחקתי אותה היטב לתוך הכורסה, כמעט שכבתי עליה. היא נאבקה איתי ואמרה בקול חנוק:

"‘תראה, אני יודעת שאתה חושב שאני קצת מטורפת.’ ובינתיים שורטת את הזרוע שלי, לא בתאווה, אלא חתולה נרגזת, בכעס, שארפה ממנה. ‘אבל אני לא כזאת. הבעייה שלי היא שמצד אחד אני סגורה וקשה לי ליצור קשר עם גבר, ומצד שני קשה לי להיות לבד עם עצמי, וכשאני מוצאת מישהו אני נאחזת בו ונעשית תלוייה בו עד שאני נמאסת עליו. אתה כועס, אבל דווקא בפניך יש לי מעצורים. אני רוצה להכיר אותך קודם. שתיקח אותי כשאתה הולך לבקר אצל החברים שלך. אתה בכלל רוצה אותי? אני מרגישה שאתה מוכן להעניק לי, לכל אחת, רק קומץ קטן ממך. ואני לא מוכנה להסתפק בקומץ, ואני מפחדת מיותר, מפני שכבר נשרפתי פעם…’ ובינתיים היא ממשיכה לשרוט אותי בזרוע ומסה לקום…

“תסלחו לי שניכם, אבל אני מוכרחה לחזור הביתה,” קמה עדל’ה, “בעלי מחכה לי.” לא הניחה לי לשלם, וביד חזקה לקחה את נורית. ואילו אני הזעתי והתרגשתי ונראיתי בוודאי מטופש.

“דרישת שלום לאשתך,” היא אומרת. “אני מקווה שהמאמצים שלכם יצליחו.”

ויצאה מבלי לומר להתראות.

“איזה מאמצים?” שאל אביגדור, סקרן.

הסמקתי והזעתי. וזבוב הזיעה נעשה צרעה מלוחה. “שום דבר מיוחד. מתאמצים לחיות יחד. כמו כל זוג נשוי.” שמע, חכה עוד רגע ואספר לך איך התפטרתי מאביגדור. “העיקר,” הוא אומר בצירה תחת הקו"ף, ומחזיק בזרועי, כחושש פן אקום ואברח, "קמנו. נאבקנו קצת. ניסיתי לדחוף אותה למיטה והיא התפתלה תחתי.

"‘אתה יודע שבימינו כבר לא אונסים?’ היא אומרת.

"‘אני אונס אותך?’ הרפיתי ממנה.

"‘אל תדאג לי. אני לא פריג’ידית.’

"לקחה את הארנק והלכה למסדרון. עיניים ירוקות, שיער פרוע, גוף קשוח, ועויין.

"‘לפחות תסתרקי לפני שאת יוצאת.’

"לא שמעה לי וברחה.

“למחרת צילצלה גאולה. ‘איך היה?’ היא שואלת. – ‘גאולה,’ אני עונה, ‘והבטחת לי שהיא לא מכשפה.’ – ‘אני? הלא אמרתי לך שהיא מכשפה ופסיכית.’ – ‘לא. בפעם הראשונה.’ – ‘בפעם הראשונה,’ היא אומרת, ‘לא אמרתי כלום.’ – ‘את כל המשוגעות בעיר את חושבת לשלוח אליי?’ – ‘אם אתה פנוי הערב יש לי מסיבה,’ היא משיבה. העיקר, עליתי לדירה של גאולה עוד באותו לילה וירדתי אחרי יומיים, תשוש, עייף, לא מגולח ורגלי רועדות. יש לה בדיחות מלוכלכות ונקודת חן שחורה על הישבן. אחת אני מוכרח לספר לך: לאיש אחד היה אשך אחד גדול…”

“תסלח לי, אביגדור,” אני אומר לו, “באמת אני ממהר מאוד.”

“רק רגע אחד,” הוא אומר, “גם אני צריך לזוז. גאולה מחכה. אתה בטח מכיר את הסוף? הוא אומר לרופא: ‘אני לא אראה לך מפני שאתה בטח תצחק.’ – הרופא אמר: ‘מה איתך? אני רגיל לדברים כאלה. תראה.’ – אז הוא מוציא, והרופא צוחק נורא, אז האיש אומר: ‘מה אמרתי לך, דוקטור? בעד זה לא אראה לך את הגדול!’ – חכה. רק אל תגיד שאתה מצטער שעדה ברחה. היא הציעה לך לבוא אליה לשתות כוס קפה? תיזהר. זו טורפת גברים. לפני שבועיים פגשתי אותה בבריכה…”

“אני הולך,” אמרתי לאביגדור. “כבר איחרתי בחצי שעה את הפגישה עם המו”ל שלי."

“כתבת ספר חדש? אז רק תגיד, בשתי מילים, מה התוכן?”

“באמת, לא עכשיו.”

“אז שלום. את הסיפור על עדל’ה שלך אספר לך בפעם אחרת.”

שלי!

וכך הפסדתי את הפגישה עם המו"ל. אין דבר. בשבוע הבא אני נוסע לתל־אביב. וחוץ מזה, הערב על נתן ביסטריצקי היה הצלחה גדולה. כולם שיבחו אותי. לא שמעת? מה אתה ממהר כל־כך לתל־אביב? שם עוד יותר חם.

לימדת אותי לשים את עצמי בסוגריים.

“זוז קצת.”

– – –

“ותפסיק לשחק בסימן־הקריאה שלך!”

– “אני חולם לחיות בשקט, בשקט.” – אלה דבריך.

טוב. אינך שקט כשאתה נמצא איתי מפני שנדמה לך שאתה מזניח את הכתיבה. מסכן, אינך יכול לשבת רבע שעה לבד ליד שולחן־הכתיבה מפני שכל הזמן נדמה לך שאתה מחמיץ איזו נקבה. תחמיץ, תחמיץ. כל הלילה אני שומעת את המלפפונים שלך תוססים בצנצנת במרפסת המיטבח, מתפנקים במיץ של עצמם. אישה אתה צריך? שום, שמיר, פלפל־חריף ומלח אתה יודע לשים לבד. עוזרת יש לך. בנשיקות חשקת, בשיכחה מתוקה? אל תדאג. אתה תשכח, תשכח. קיץ מלפפוניך ואבטיחיך יחלוף כמו יין תפוזיך החם בחורף, ירוק, ירוק, אדום ותפוז. כל לילה מלבינה שערה בחלומך. כל שנה אתה נעשה צעיר יותר, כשסופרים מהסוף, שמן, התחלת לאכול ירקות? תעלה גירה. מתאים לך ללעוס תאית. גם דיאטה של נייר תזין אותה יפה. תנבור בספרים ישנים. תלעס את קורותיך, אתה סובל? כשתהיה לי שעה פנוייה ארחם עליך. עירוני מפונק, חי זיכרונות איכרים לא לו. תמשיך לחלום שאתה מוקף צאצאים בבית מידות בפרדס עבות, בגלגול אחר. משווק תפוזים לשמיים. שורשיך בארץ־ישראל ערטילאית בה שדה לא חרשת מעודך ואותה לא אהבת. זר מתרפק על היסטוריה זעירה, ולא שייך לשום תרבות אחרת. צמחים לא אהבת. לא זיעה ולא מעדר.

אתה מסתכל בי. אני משעממת אותך. מדוע נדמה לך שאתה צריך לשעשע? אילו הרשית לי לשבת לקרוא בחדר השני, לשתוק שם, לישון שם, כאילו הייתי אשתך. לא תמצא אישה יותר מתאימה לך, יודעת טוב ממך מה טוב בשבילך, “לכל חסרונותיך אני כינור!”

“שקרנית. את חושבת: אתה לא שווה את מה שיש לך.”

“ואתה את שלי? שפן על גבי הסוס. אתם כולכם, הגברים, שווים קבר אחים!” כשאני מטלפנת אתה אומר: “שלום, סוסונת. רוצה לעלות לספינה? נצא להפלגה קטנה. הרוח מכה במפרשים, עננים על ראשנו התורן איתן.” – ואני שואלת: “מה עשית כל היום?”

“הייתי סגור בספינה.”

“ולא יצאת?”

“הקפתי חצי כדור הארץ.”

“איך?”

“הסתובבתי איתו ביחד. את מבינה, מי שרוצה להישאר במקום אחד צריך לנסוע, אחורנית.”

אתה עושה לי סחרחורת. פטפטן.

“איווררתי את המפרשים, סגרתי את התריסים. בואי נפליג ונטבול זנבותינו כמו ראשנים בשלולית של דבש!”

“אילו לפחות היתה לך מכונית!”

“מכונית? למה לך? כשאת נמצאת בדרך, נראה כאילו יש לך לאן להגיע, אבל כשתבואי למקום החדש תתחילי להשתעמם בדיוק כמו במקום שממנו יצאת. הצורך להגיע עומד ביחס הפוך למידת החשיבות הרגשית שיש בעינייך למקום אשר אליו את נוסעת. ככל שיש פחות מה לעשות באיזשהו מקום, כן ממהרים יותר להגיע לשם. שהרי דווקא למקומות בהם הפגישה מחייבת אותך להשקיע כוח רגשי רב, באהבה, בפרידה, בסבל או בסכנה, את מתקרבת לאט, וכל רגע נראה בעינייך כנצח. הרגשת העוצמה שבמהירות נוטעת באדם רגש של גאווה נפרזת. הוא שוכח את מימדיו האמיתיים, ממריא ושובר את מפרקתו.”

אתה!

איש חלל עצמך. יהיר, בחליפת־מילים, נושם חמצן אהבתו העצמית, טס על כסאו, נוהג מכונת־כתיבה חשמלית בקאראחאן של חלומות. יכולת לקחת אותי פעם למסעדה טובה. פוחד שיראו אותנו ברחוב? קמצן. לגלגל אותי על הסיפונים שלך, זה מה שאתה יודע! “אני רוצה לפגוש אדם אשר עימו יקרו לי דברים רבים, דומים לאלה שהתרחשו גם קודם במהלך חיי,” אתה אומר, “אבל לא אתן לעצמי להיסחף. אדם אשר ילמד אותי לחיות בלי נקיפות מצפון, כדי שאגרום פחות רעה לעצמי ולאחרים. אבל לא אהיה קורבן למלכודת של יחסים נוירוטיים. אדע להיזהר מהם וללכת נאור בעולם של עיוורים־למחצה. אלמד להתגרש מקשרים מעיקים ולא־בריאים, אדע להתרגש בלי להתבלבל. ארגיש כי חלים בי המון שינויים אך לא משתנית המודעות העצמית הבהירה מאוד שלי לגבי כל מה שקורה לי. נמאסו עלי תיאורים חושניים, צבעים, ריחות, קולות. רק המסקנות חשובות.”

“מה קרה לך בזמן האחרון?”

“רע לך איתי?”

“אצלך המין נעשה מקצועי.”

“חדלתי להעריץ,” אתה עונה.

“אחרים,” אני מוסיפה.

כשהלכת להתרחץ הסתכלתי בדפים שלך:

הבעל השלישי

היתה שעה מאוחרת של ערב. ליל ירח מלא. עמדתי ליד דוכן גלידה. נערה אחת חיכתה לפני. היא החזיקה כמה חבילות מגולגלות בשקיות מחומר פלסטי, ובהן בגדים וספרים. סנדליה מרופטים. צנומה. אפרוחית, כמעט ילדה. ופלומה צהבהבה על עורפה, כה קרובה שיכולתי לנשוף בה, כמו במקרה.

מיהרתי לשלם עבור הגלידה ועקבתי אחריה. היא הרגישה והתחילה ללכת מהר. השגתי אותה והלכתי לשמאלה, קרוב אליה.

“מה אתה רוצה ממני?” שאלה.

“מצאת חן בעיני.”

“הסתלק.”

“אני לא אגע בך.”

“תלך לזונות.”

“יש להן מחלות.”

“אתה בעצמך חולה.”

רעדתי.

“אולי נשב קצת על ספסל?” הצעתי.

“השתגעת? אני ממהרת הביתה.”

“את גרה לבד?”

“לא עסק שלך.”

ופתאום עצרה.

“אם אתה לא עוזב אותי, אצעק.”

“תגידי לפחות מה שמך.”

“איה.”

אמרתי את שמי.

הרגשתי שנעשתה פחות חשדנית. “אתה כותב לפעמים בעיתון?”

“כן.”

“חסר לכם, העיתונאים, בחורות, שנטפלת אליי?”

“מצאת חן בעיניי.”

“כך כולם אומרים.”

המשיכה ללכת.

“לעזור לך לסחוב את החבילות?”

“בבקשה,” נתרככה, “אבל רק עד הבית.” היססה רגע, והוסיפה: “קוראים לי אילנה.”

“ולי קוראים יורם גאון.”

“תפסיק להצחיק.”

עכשיו, שנתרככה כלפי, לא ידעתי מה לומר לה.

“מה את עושה?” שאלתי.

“סטודנטית.”

“חשבתי שאת לפני הצבא.”

“לא הלכתי לצבא.”

“היית לא בריאה? את לא נראית דתייה.”

“אתה רוצה לעשות עליי כתבה?”

הגענו לביתה. בית־דירות רגיל. לא חדש, בתל־אביב.

“עכשיו תן לי את התיק ותגיד יפה שלום.”

“אולי נטייל עוד קצת?”

“תשמע, אני עייפה נורא ואין לי כוח למשחקים.”

חיכיתי.

“תראה,” אמרה לבסוף, “אם תבטיח לי להתנהג יפה, ארשה לך לעלות אליי לחצי שעה.”

הסתרתי את השמחה והבטחתי.

עלינו.

“אכלת ארוחת ערב?” שאלה. “אל תחשוב שאני מקבלת כך כל אחד. אתה אדם שמכירים אותו.”

היא שטפה את פניה וישבנו בפינת המיטבח הקטנה. הוציאה לחם. מרגרינה. חצילים קרים. ריבה. דג מלוח.

“זה כל מה שיש לי,” התנצלה.

“את גרה לבד?”

“עכשיו… כן.”

“איפה ההורים שלך?”

“מתו.”

בארון הספרים, בכניסה, היו ספרי־קודש ישנים. המקרר הרעיש. צבע הקירות הכהה אמר סיפור של עתיקות.

“לא עצוב לך כאן, לבד?”

“יש לי אחות.”

“ואיפה היא?”

“עכשיו היא נמצאת פחות בבית. יש לה חבר והיא ישנה אצלו.”

“מתחתנת?”

אילנה צחקה במרירות.

“אצלנו במשפחה לא מתחתנים,” אמרה, “רק מתים.”

פניה היו מנומשות מאוד, מקרוב, באור, נראתה מבוגרת יותר.

“ואת?”

“מה?”

“עוד לא התחתנת?”

להפתעתי ענתה: “דווקא כן.”

“ומה קרה לבעלך, התגרשת?”

“לא. מת.”

“גרתם פה?”

“כן. בתאונת דרכים.”

מרחה לעצמה פרוסה עם חצילים קרים וריבה ואמרה:

“אם לא היה מת לא הייתי מתגרשת ממנו. לא היה לי אומץ להחליט. ואתה?”

“מה?”

“רווק?”

“כן.”

“הרבה מספרים כך, ומסתירים.”

“אני לא משקר.”

גמרנו לאכול. שתינו קפה. את הכלים הניחה בכיור ולא רחצה.

“אתה רוצה לשמוע תקליטים?”

“כן.”

עברנו לחדר הגדול. כסאות גבוהים. שולחן־אוכל גבוה, צהבהב, מכוער, בסגנון שנות הצנע. ארון מזוגג עם ספרים לא חדשים ולא מעניינים. ספה קשה.

“אתה אוהב באך?”

“כן.”

שמה את הקונצרטות הברנדנבורגיים.

“איה,” אמרתי, “את מוצאת חן בעיני.”

“קוראים לי אילנה.”

התקרבתי אליה. היא ישבה על הספה.

“אני לא יכולה.” מיאנה.

“מדוע?”

“אני מאוהבת.”

“בבעלך המת?”

“מה פתאום? לא. במישהו אחר.”

חיבקתי אותה. היא התנגדה.

“אני רוצה להישאר נאמנה לו,” אמרה.

התהפכנו למטה. פניה במרבד, נפלתי עליה והפראות שבתה את ליבה. היא התמסרה, נכנעת, בדבקות, דומה שנהנתה מהשפלתה. רגע־קט פירפר בה דבר־מה, ונרגעה.

“עכשיו תבוז לי,” אמרה.

שתקתי.

“חבל,” אמרה. חשבתי שהפעם אוכל להישאר נאמנה לחבר שלי. עכשיו תלך, טוב? ואל תבוא יותר."

קמתי ללכת.

“אתה חושב שאני נורמאלית?” שאלה.

אחרי שבועיים צלצול בדלת. אילנה. הפעם נראתה טרייה יותר, בלי חבילות, ולבשה שמלונת קצרצרה.

“אתה לבד?”

“כן. איך ידעת את כתובתי?”

“בספר הטלפונים.”

“ולמה לא טילפנת?”

שתקה.

“היכנסי.”

נכנסה.

הראיתי לה את הדירה, כשהגענו לחדר־השינה נשארנו שם. והיא, כמו שהיא, בשמלונת הקצרצרה שלה, ופניה, לוהטות, תחובות עמוק בכרים.

קמה. רחצה עצמה ופנתה ללכת.

“תשתי לפחות כוס תה?”

“אני מרגישה שהחיה שבי מביאה אותי אליך.”

“תישארי. אהיה קצת גן שלך,”

“איזה גן?”

“חיות”.

“לא. אני מאוהבת.”

“במי?”

“בחבר שלי.”

“מה הוא עושה?”

“רופא.”

“ומה אתם עושים?”

“יושבים שעות ושותקים.”

“תיזהרי שלא תיכנסי להריון.”

“ממה, מהשתיקות?”

“ממה שביניהן. לא תדעי ממי.”

“אל תדאג.”

ואחר־כך: “אתה אוהב אותי?”

“לא.”

“שלום.”

אחרי חודש ימים נפגשנו ברחוב.

“מה זה לא רואים אותך? התחתנת עם הרפואה?”

“לא.”

קנינו עוגות ועלתה אליי לשתות קפה.

“כשהייתי בת עשר קרה לי הדבר,” אמרה. “ביום חמישי אחרי הצהריים הלכתי לספרייה כדי להחליף ספר. כאשר התקרבתי לספרייה הופיע בחור גדול והתחיל לדבר איתי. הוא שאל אם אני רוצה לקבל במתנה כלבלב. כאשר הסכמתי, הוביל אותי אחרי הבתים הגבוהים, איפה שישנה שכונה של פחונים. הכניס אותי לחצר של בית קטן מפח, מסוייד לבן, ומחוברת לו סוכה של ירק מטפס, ונתן לי להשתעשע בכלבלב שהיה בחצר במשך דקות אחדות. אחר־כך תפס והוביל אותי לפינת החצר, שם היתה עוד סוכה, יבשה, ושם עשה לי את זה, פעמיים. הלכתי משם ובכיתי. פגשתי איש אחד ברחוב והוא שאל למה אני בוכה. סיפרתי. אחר־כך היו שוטרים, ורופא בא אלינו הביתה ובדק אותי. אמרו לי שקוראים לאיש שהזמין אותי לשחק בכלבים עיסה, אבל הוא יהודי. עשו אצלו חיפוש בבית ומצאו באמבטיה חולצה מפסים ומכנסי קורדרוי חומות, בדיוק כמו אלה שאני סיפרתי לכולם שלבש. כתבו בעיתון שהוא עשה דברים כאלה לעוד ילדות. אסרו אותו. לפני שהיה משפט הוא מת, כך סיפרו לי. בהתחלה חשבתי שאלוהים העניש אותו על הרע שהוא עשה לי, אבל אחרי שנים הבנתי שהוא התאבד. אני אף פעם לא אסלח לו מה שהוא עשה לי. הרבה פעמים הייתי חולמת עליו. תמיד היה נדמה לי שהוא עוד חי ורוצה שוב לפתות אותי לשחק עם הכלבלב, והכי נורא היה שאני הרגשתי שאני שוב אאמין לו ואלך אחריו. היה זמן שקראתי לו בעלי, מפני שאחר־כך כבר אף פעם לא הייתי בתולה.” אחרי הקפה שוב התלהטו פניה, תחבה אותם בכרים והפקירה עצמה.

אחר־כך שאלה: “מה יהיה?”

“אני לא יודע.”

“אתה חושב שאני נורמאלית?”

שתקתי.

“אתה מבין למה אני באה אליך?”

“כן.”

התחילה לבכות. “אני פושעת. רוצחת. אתה מתייחס אלי כמו אל בהמה.”

“ואת נהנית מזה.”

“אתה לא מסוגל לאהוב אותי.”

“אילו אהבתי אותך לא היית באה יותר.”

קמה.

ליד הדלת: “יותר לא אבוא אליך.”

“למה?”

“בעוד חודש אני מתחתנת.”

“מזל טוב!”

“מפלצת!”

אחרי חודשיים התחתנה. ראיתי מודעה בעתון. היו לי נערות אחרות, בשמלניות קצרצרות, פניהן תחובות עמוק בכרים, ומשהו היה חסר. כמעט הצטערתי שלא התאהבתי באילנה. אך ידעתי שאילו אהבתיה היתה חדלה ליהנות.

לאחר שנה וחצי נהרג בעלה השני, בתאונת דרכים. נזכרתי במה שאמרה: “אצלנו במשפחה לא מתגרשים. מתים.”

אתמול ראיתי אותה ברחוב. היא יפתה. אבריה נתעגלו. חמקתי הצידה כדי שלא תבחין בי. אמונה טפלה, הבעל השלישי! ואז –

נדמה לי שלא גמרת את הסיפור.

כאשר חזרת מחדר־האמבטיה שאלתי:

“להזמין לך ארון?”

“מה יש?”

"כלום. קראתי את “הבעל השלישי.”

“כן –”

“אתה רוצה שאתחוב את הראש בכר, או שאסמיק קודם?”

“אולי תפסיקי!”

“אתה חושב שאילו היו אונסים אותי כשהייתי ילדה קטנה הייתי יותר מגרה אותך?”

“די! את יודעת שאני כותב מהדמיון שלי.”

“מפלצת. לך יש דמיון? אני הולכת להתחתן.”

“מזל טוב. עם מי?”

“אני לא יודעת. אני מבטיחה לך שהשנה אני מתחתנת. נמאסת עליי. הבעל השלישי!”

“רוצה לעלות לספינה?”

“אני הולכת.”

“הרמתי את העוגן.”

“הלוואי שתטבע!”

אני טיפשה. עליתי.

לפתח־תקווה, ליובל המאה

א.

עליי להגיע לאזכרה של אבי. ולשם כך באתי לפתח־תקווה בשעת צהריים, ואני נמצא בדרך לבית־הקברות, פוסע ועולה בין המצבות לקראת הקבר, ואימי צועדת לצידי.

בעודי הולך אני נוכח לדעת ששכחתי בבית את ספר שירי דודתי, ממנו רציתי לקרוא שיר שכתבה לזכר אבא, ושכחתי להביא את השיר שכתבתי על המשפחה, ושכחתי את הדף המודפס עם תפילת ה“קדיש”, עליו אני מקפיד לשמור משנה לשנה. ועתה כבר מאוחר. אפילו את הכיפה שכחתי. אני שולח יד לכיסי, ולהפתעתי מוצא שם כיפה שחורה, ואינני יכול להיזכר מתי הנחתיה שם לאחרונה. אני פונה לאחד מקרובי המשפחה ושואל אולי אצלו נמצא נוסח התפילה. ואני מתבייש על שאיני יודע על־פה אפילו תפילה כה פשוטה וקצרה. בן־המשפחה מושיט לי קלף ועליו מסולסלות מלים שחורות, ככתב איגרת על נטיעת עצים ביערות הקרן הקיימת.

“קדיש” ביקשתי ולא “קושאן”, מתבלבלות מלים על לשוני, – ושניהם אינם בידי.

והנה מסדרים שולחן בין המצבות, אליו מסובים על כסאותיהם בני־המשפחה, וביניהם קרוב אחד שהוא סופר. מעגלם דומה למעגל האחים של לשכת “הבונים החופשיים” במושבה כאשר שילבו זרועותיהם סביב קברו הטרי של אבא ביום קבורתו, הידקו בנעליהם את העפר החפור, אמרו מילים אחדות והתירו את הקשר; ואותה דממה שאחרי המילים שאמרו כמו עומדת עדיין, קטועה כצמרתו של ארז הלבנון אשר על קברות משפחת פסקל, בראש הגבעה.

בני המשפחה מחכים לי, העומד מן הצד, שאתחיל לומר את ה“קדיש”. על השולחן פרושה מפה לבנה כמו לקראת סעודה, דבר אינו מונח עליה. השולחן מכסה את הקברים ואוסף תחת כנפיו את המצבות השטוחות.

קרובי המשפחה מזמזמים:

“שם שועלים יש, בחור טוב שלי…”

ואני בורח בהרגשה שעוללתי דבר נורא אשר לא ייסלח לי. פגעתי בזכר אבא ובכבוד בני־המשפחה שנתאספו ובאו לאזכרה.

ב.

רחוב חובבי ציון, מרכז המושבה, הרחבה אשר לפני בית הכנסת הגדול. מקום שהיו החתונות נערכות בצל עצי פיקוס כבירי נוף. וכשהיו רואים מרחוק את עננת האבק הקלה, העוטפת כהילה את בני־הזוג והמחותנים, היו יוצאים מן הרחבה, קודם התזמורת ואחריה כל בני־המושבה, לקבל פני החתן וכלה; וחוזרים יחד איתם אל הרחבה, לערוך חופה ולקבל ברכתו של רב המושבה, הרב אורלנסקי, ואחרי מותו – הרב ציטרון; הוא הרב ציטרון אשר בהרבה בתים בארץ ישראל אפשר היה למצוא במשך שנים תלוייה על הקיר תמונת צילום המציירת אותו ביחד עם מושל מחוז ירושלים סיר רונלד סטורס, כששניהם משחקים בשחמט. הרב היה אומר שבמשחק הזה הוא מחליף כוח.

על רחבת בית־הכנסת הגדול עומדת אישה חיוורת שאותה אהבתי שנים רבות, שערה הדוק לראשה בחומרה נזירית. ואני זוכר את גופה חושני ואין בו שמץ רכות. והיא מדברת אליי ממרחק ומבקשת שאבוא לקראתה. אני עולה במדרגות הרחבות ומתקרב אליה והיא מתרחקת אל צל הסימטה הצרה, במערב, ליד בית־מדרש קטן ההומה תמיד ממתפללים. עימה הולכים אחותה ושני בעליה הקודמים כדי להטביל אותה בשוקת הבהמות של המושבה, בקצה הרחוב.

כך היה המנהג, בימי הפורים, כטוב לב האיכרים ביין, בלכתם חוגגים מבית לבית, עד שלא ידעו להבחין בין פרדס לרפת ובין עיישה למאשה – ומטבילים בשוקת את ראשו של השיכור למען יתפכח מיינו.

אני לא אגש אליה בגלל הקהל הרב המקיף אותה; שני הרבנים של המושבה, והמוכתר והפלטשר וראש־הוועד וראש־השומרים ובנו האילם, אשר קד לעומתה ומורה לה בידו השלוחה לצאת ראשונה –

“פראו…! פראו…”

הוא מדבר בגרמנית המקוטעת אשר לימדוהו בברלין לפני מלחמת העולם הראשונה. דודי ברוך פגש בו בדמשק ביום בו תלו את יוסף ונעמן על המרג’ה, בכיכר מרכז העיר. האילם התגולל ברחוב בבגדים מזוהמים, נתקע בדרכו לארץ־ישראל, איש לא ידע מיהו ולאן הוא שייך, והערבים התעללו בו. דודי גאל אותו מחרפתו, קנה לו חליפת בגדים, נתן בידו כסף ושלחו לבית־אביו בפתח־תקווה. ביום מותו של דודי זרק האילם עצמו על גופתו הקרה וזעק בקול שבור, כחיה, ומאז הוא מופיע בבית־הקברות ביום השנה ומניח בגמגום זר־פרחים על הקבר, וקורא בגרמנית: “פאטר, פאטר… אבא, אבא…” ומנשק את ידו ומפריחה לעומת הקבר. תמונת דודי נמצאת יחידה על הקומודה הישנה בחדרו של האילם. אפילו את דמות אביו, ראש השומרים, לא הציב לנגד עיניו בחדר.

עיניו של האילם נוצצות, ובעבור אהובתי על פניו, בדרך למקווה טבילתה, הוא צובט בגבה.

באותו רגע יש לי הרגשה של הפרשה היוצאת ממני ונשלחת לעברה, חרוזים־חרוזים נוצצים והם מועברים בינינו בריתמוס קבוע ומהנה של התפרקות אורגאנית. ואני מתבייש מאוד על שהדברים בינינו הגיעו עד כדי כך, בפרהסיה.

אך עד מהרה היא נסחפת קדימה בלב רחוב חובבי־ציון, ומרחוק אני שומע כיצד מטבילים אותה בשוקת והיא מזוררת, כבהמה דקה, ואחוריה הרגישים טהורים מעתה.

ג.

אני עומד בפינת רחוב הרצל ורוטשילד ביום קיץ שטוף שמש. כל הבתים הישנים ברחוב הרצל ובמורד רחוב סלומון נהרסו ושרידיהם פונו. המגרשים ריקים, טרם התחילו לבנות עליהם. ולי יש הרגשה כאילו פתח־תקוה התפשטה מבנייניה, ולתקופה קצרה של חסד ניתן לי לראות את גופה מלפני עשרות שנים. נוף גבעות כפרי, וגדרות עץ מטפסות עליהן, שדות צהובים וחורשה ירוקה במזרח. ואני אומר לעצמי שעליי להתבונן היטב על סביבתי ולראות את העבר ברגע זה של חסד כדי שאוכל לתארו אחר־כך בספר.

במקום בו ניצב הבניין של ישיבת לומז’ה, ברחוב הרצל, בנוי עתה בית קומות חדש. את הקרקע לישיבה תרם חיים משה סלור המודד, הוא אשר היתווה את כל פרשות דרכיה של המושבה ללא צורת צלב, ומאז סוגרים הרחובות זה על אופקו של זה, ואופייה של המושבה נוצר כלוא בתוכם. את הכסף לבניין הישיבה תרם הגביר גולדנהירש.

ואני עולה במדרגות הבית החדש, ועוצר לפני דירה בת שני חדרים, אשר שתי דלתות שלה פתוחות לעבר חדר המדרגות. רואה מיטות, וצעירים וצעירות יושבים עליהן, מסתובבים במעברים, לבושים בגדים מרופטים ומשוחחים אנגלית. אני תמה מה עושים כאן צעירים יהודיים מאמריקה. והנה ניגשת אלי בחורה ומשיבה לי כי הם קומונה, ושכרו את הדירה יחד, מצויים ביניהם כמה זוגות נשואים, החיים יחד עם הרווקים באותם חדרים. ואני מתפלא:

“איך אתם מסתדרים יחד, האם אין הרעש בלילות מפריע?”

היא צוחקת. אינה יפה וגם לא מוכרת לי. אני אומר לה שברצוני להצטרף לקומונה כי אני בן־המקום. והיא משיבה לי שאי־אפשר, צריך לשמור מקום לעלייה השנייה מרוסיה, והללו פרים ורבים כצפרדעים.

“אתה נשוי?” היא שואלת.

“כן.”

“ואיך אתה חי עם אשתך?”

“כמו שתי יונים. כל אחד בשובך אחר.”

“אם לא אישה, לא רווק, לא עולה חדש, אז לא מקבלים אותך לקומונה.” היא דוחה בתוקף את השתדלותי.

“אבל אני חבר בליגה להגנת ניני האיכרים!”

“אז תחזור לבוסטון,” היא אומרת.

ד.

אני יורד אל אולם גדול וחשוך במקצת, בקומת הקרקע של אותו בניין. המושבים, הקירות והבמה מזכירים את פנימו של בית הכנסת הגדול. נמצאים שם אחדים מדיירי הקומונה, אך רוב הקהל אנשים זקנים, לא יפים, הנראים כקבצנים. באולם נשמע רחש המולה עמום. כאילו מתפללים. אליפלט וגנר, איש זקן לבוש בלואים, ופרח יסמין נעוץ בדש בגדו, פניו כהים, חרושי קמטים ועצב, ואפו ארוך כשופר, קם לנאום באסיפה:

“צריך לחפש בין ענפי העצים את קיני הדרורים ולאסוף את הביצים.” הוא אומר, "למרוח בחלבון של ביצי־הציפורים את כפות הרגליים כדי שלא תחלקנה שעה שמטפסים על העץ. אחי הגדול היה מחולל נפלאות בדלגו על פני הצמרות. זה היה בתקופת המלחמה. לראשונה בחיינו ראינו אווירון שהביא איתו הצבא הקיסרי הגרמני לשדה־התעופה הקטן על יד רמלה. עלה אחי על גג הרפת עם שתי מטריות שחורות, מרח רגליו היחפות בחלבונן של ביצי הציפורים, וניסה לעוף עד לאמצע החצר ושבר את רגלו. ובשנה השנייה למלחמה, תקופה של מצוקה ומחסור ורעב, אחרי הארבה, נשלחנו אחי ואנכי להביא בהשאלה את הסטופקה. מה זה היה? מכתש־עץ גדול, עם עלי מעץ, בצורת נבוט, אשר שימש לכתישת המצות כדי להכין קמח־מצות עבור הקניידעלאך. רק בבתים בודדים שמרו על כלי כזה, מפני שהיה עשוי עץ ואסור היה לו לגעת בחמץ במשך כל השנה. הכלי נמצא אצל קופלמן הזקן. אנחנו באים, הוא שוכב חולה במיטה, ואשתו איננה. הוא אמר לנו לשבת לחכות. מחכים עשרה רגעים, רבע שעה, האישה לא באה, ובינתיים הוא אומר:

“מה אגיד לכם, קינדער, דו איז דוך געגאנגן דה צ’רדה, אפשר איז די פארקרוכען מיט דה צ’רדה! – עבר פה לפני זמן לא רב העדר (אז היו נוהגים לאסוף את הפרות מהחצרות למקום מרכזי, והרועה היה בא ומוציא את העדר למרעה) – ייתכן שהיא טעתה והלכה עם העדר!”

אני צוחק עם הקהל ורושם בפנקס את דברי אליפלט וגנר, ולפתע הוא מכירני, משקיט את קולות הצחוק, ומכריז ברצינות חגיגית:

“עכשיו ידבר אלינו הסופר אהוד רַאבּ, בן המקום, אשר הואיל לכבד אותנו בנוכחותו!”

אני מסרב. עיני הזקנים מופנים אליי. הם מצפים שאדבר ומפצירים בי. אני עונה:

“פעם אחרת. באתי לכאן אינקוגניטו. במקרה, לאכול ארוחת־ערב אצל אימא…”

והם אינם מניחים לי. מסירותם נוגעת ללב. כאילו אני נכדם. ואז אני נעתר וקורא להם שיר שרציתי לקרוא בבית־הקברות, הפותח במילים:

מה נשאר ממשפחת ראב? האוויר במקום

שם עמדו בתיהם. ריח פריחה בפרדסים שאינם

שלהם. ירושת מאה שנים של חמסין בעורקי

ניניהם. חופת עננים…"

אני שומע קולות מלחשים בקינטור:

“יש להם בתים חדשים נאים למדי!”

“מכרו מגרשים והתעשרו!”

“וגם פרדסים, בלי עין הרע. רואים את שמם בכל מקום!”

ועד מהרה מתגברת ההמולה ומשסעת אותי.

“השיר לא נכון!”

“צריך לתקן אותו!”

“הוא אוהב ערבים!”

“ולא מכיר אותם!”

“גידול סוטה שצמח מן האילן המפואר של משפחתו!”

“תפוח שנפל רחוק מאוד מהעץ של סבו!”

“והרקיב!”

“אל תספרו לו זיכרונות,” הם ממלמלים ביניהם, “כל מה שהוא כותב – זה נגד המדינה!”

“גם אימא שלו חושבת ככה!”

“צא החוצה,” לוחש לי אליפלט וגנר, “ואני אצילך מחמתם.”

ואני יוצא, פוסע במעבר השמאלי כלפי הפתח המואר בנגוהות השקיעה, לבוש גלימת משי דמשקאי, חומה ולא חדשה, ושרוולי מתבדרים כנביא קדמון, פוסע מעדנות בהרגשה חגיגית מאד. כמו רוקד מרוב חשיבות עצמית. ושוב אני עומד בפינת רחובות הרצל ורוטשילד, שולי גלימתי הרכה מלטפים אותי ומתבדרים ברוח הקלה, ורגליי מרחפות כאילו נמרחו בביצי־ציפורים.

ה.

אני אצל החצר של אלכסנדר גלפרין ברחוב רוטשילד, מול בית־הספר פיק"א, בו למדתי ובו למדו דורות אחדים ממשפחתי. הבית של גלפרין עזוב וצפוי להריסה. במקום בו היו תריסים, פעורים עתה חורים בקירות, והסיד הוורוד מתקלף, גם חומת הגדר הרוסה. רק שדרת הדקלים נשארה. לא יעבור זמן רב ויבנו גם כאן בית רב־קומות. אבל עתה מסתובבים אנשים רבים בחצר הגדולה. ובמרכז החצר ניצב בית ישן בן שתי קומות, בנוי עץ וממולא עפר, כביתו של ר' דוד נוביק הנגר, בסגנון ראשית המאה. והבית כמחסן גדול ומפחיד. אני שומע אנשים קוראים בשמי:

“אהוד ראב! אהוד ראב!”

ואני יושב בצל אחד העצים השגיאים של השדרה, דקל ואשינגטוניה. את הדקלים הללו, כך מספרים, הביא אהרון אהרונסון לארץ־ישראל בראשית המאה, ונטע מהם שדרה לתלפיות מבית תחנת הניסיונות החקלאיים בעתלית ועד לשפך ואדי דוסטריי, סמוך לשפת הים. ויש אומרים כי ראשונים הביאו אותם איכרי מושבות הטמפלרים בעמק בית־שאן ועל שפת הכינרת.

ואני מרגיש כי הללו שקוראים לי בשמי רוחשים כלפיי דבר לא טוב. אני לא יודע אם אלה שמחפשים אחריי הם אנשי צבא, משטרה, או עובדים בבית מחסה. אני רואה את השער הגדול של החצר, הפונה לרחוב רוטשילד, וכל רוחבו מלא בגופיהם המוצקים של ארבעה או חמישה בריונים. הם לבושים בגדים אדומים. הייתכן שהם טורקים? או נידונים־למוות שברחו מכלא חאן־אל־באשה שבדמשק? אני מרגיש שכוונתם לקחת אותי עימם בכוח ולשלול ממני את החופש שלי. הם שליחים של מישהו. קשורים לרשת.

מה מוזר, אני אומר לעצמי, כי הנה מתרחש בי במציאות סיפור כמו־חלומי. אני בורח, מסתתר מאחורי הבית. עולה במעלות האחוריות לקומה העליונה של אותו בניין גדול, שהוא ספק בית ספק מחסן, אני פותח דלת עץ כבדה היוצאת למרפסת. סוגר את הדלת היטב מאחורי. נכנס לאולם הפנים אשר ריצפתו עשוייה יציע של לוחות־עץ עבים ורפויים. הלוחות אינם הדוקים במסמרים אלא מתנודדים למגע כף־הרגל באופן מסוכן. מבעד לחור הפעור בריצפה אני רואה את הקומה הראשונה, ופתח המרתף עם חביות היין הריקות וקורי העכביש; ואת החצר והגינה, שם מסתובבים עתה פועלים רבים בהמולת יום עבודה חקלאי רגיל, ובהם גם הפועל העברי שלום ליש, נוהג בזוג פרדות, והם אינם שמים לב אליי ואל רודפיי.

אך הרודפים באים בעקבותיי. אם אפול במנוסתי מהם – אשבור את מפרקתי בתהום הפעורה לפניי. באומץ של שעת ייאוש אני קופץ על פני הלוחות הרופפים, אשר נעים ומתרווחים תחתיי. רק מפני מהירות הדילוג אינני נופל למטה, לתחום הקומה הראשונה, אלא מגיע אל הקיר המערבי של הבית. זהו קיר פנימי, אשר צידו החיצוני פונה, ככל הזכור לי, כלפי הגן ושדרת הוואשינגטוניות. ובקצה השדרה, זאת אני רואה בבהירות מפתיעה, למרות מרחק השנים – רחוב רוטשילד כפי שהיה בראשיתו, בתים בני קומה אחת עם מירפסות מזוגגות, להן מעקה עץ עשוי לוחות מגולפים ככדים, ארוכי צוואר, ועמודים נושאי כותרות משולשות ומשוננות, ובהן קרועים חללים כפיתוחי צורות לב ועלה באוויר; ואשנבים צבעוניים מעל משקופי הדלתות; וגינות רבות־חן מעוטרות בשיחי טוייה וסוכות יסמין וגפנים; וביתנו העומד בכרם עצי הזית שנטעו הגננים, אלה האגרונומים, של הברון, מול בית־הספר פיק"א; והמשכו של הרחוב הנבלע בלב הפרדסים הירוקים; וקולות מנועי הבארות עם גבעות החול הזהובות ושדרות אקליפטוסים הנבלעים באופק הריק.

בקיר אין דלת, ואין אני יכול לדעת מאום ממה שמתרחש עתה מעבר לו. מאחורי תהום פעורה, הקרשים הוזחו ונידרדרו ממקומם בקול חריקה רפה של רקב שנים מתפוקק, ואבק תולעים יבשות. ואני עומד על בלימה, חובק בזרועותיי את הקיר החלקלק, מחפש לעצמי מקום אחיזה. אני חושש כי הרודפים ימצאו דרך לבוא בעקבותיי. התהום שנפערה בינינו לא תשמש להם מכשול. ברגע זה אני נזכר כי למשפחת גלפרין מוכרח להיות מחבוא, בו החביאו את יוסף לישאנסקי מפני התורכים, ובוודאי נשמר המחבוא עד עצם היום הזה. אני מכה בקיר, הטיח מתפורר בנקל, ונפתחת דלת־סתרים, אשר נראה בעליל כי לא השתמשו בה שנים רבות. ממש כמו “סליק” הנשק אשר בריצפתו הכפולה של “בית האיכר” ברחוב נורדאו הסמוך.

ושם בתוך החדר יושב, הפלא ופלא! – אדון אלכסנדר גלפרין הזקן, הוא בכבודו ובעצמו. יושב בכורסה ומרכיב משקפיים בהירים, ועל פי המצב אשר בו השתמר נראה בעליל כי עודנו חי, ומסתתר כל השנים מפני התורכים. על דעתי עולה כי זה בהחלט המחבוא אשר הכינו ליוסף לישאנסקי.

אדון גלפרין אינו מגיב כלל לנוכח כניסתי, וגם לי אין זמן לגשת אליו ולנסות לשוחח איתו. לרגע הוא נראה בעיני כמין חנוט, אך מצד שני, כאילו חי עדיין. הוא גוץ, ממש כפי שאני זוכרו מילדותי, וגילו כבן שישים או שבעים. להפתעתי דולק אור חשמל בחדר, ושוררת בו דממה של אחוזת קבר. זה חדר מלבני ארוך. רהיטיו: שולחן נמוך, כוננית, דרגשים עשויים עץ צהוב ופשוט. נקל להבחין כי שנים רבות לא השתמשו בהם. עיצובם נראה כעבודת נגרות גסה, ללא פוליטורה, כאילו הרכיבו אותם מארגזים, בשנות המלחמה. באור החשמל מתבלט צבע העץ הצהבהב והמחוספס. חלון רחב מאוד, צרפתי, מכוסה בווילון עשוי בד דמשקאי, פונה לצד מערב, כלפי רחוב רוטשילד.

אני מתפלא על אור החשמל בחדר. הלא על־פי ההיגיון ההיסטורי צריכות רק מנורות־נפט מתקופת התורכים לשרוד בו. אני ממהר לכבות את החשמל, למען לא ישתקף האור בחלון ולא יוכלו הרודפים לגלות את החדר הנסתר. אני מפחד פן כבר הם מתדפקים מבחוץ על פני דלת־הסתרים אשר הברחתי מאחוריי. על כן אני מתרוצץ בחדר מקצה אל קצה ומחפש מדרגות חיצוניות באמצעותן אוכל לחמוק מן המחבוא אל הרחוב ולנוס בהסתר מן הרודפים, אשר מחפשים אחריי עדיין בתוך הבית. אני מוצא את המדרגות. אני מנסה לצאת מן המחבוא אל אור היום אשר בחוץ, ומחשבה מפליאה מהבהבת במוחי:

הלא אדון אלכסנדר גלפרין המנוח נמלט למצריים עוד בטרם פרצה מלחמת העולם הראשונה. ערבייה צעירה מהפועלות בפרדסו הלכה למלא את כדה מים מן הבריכה שבפרדס, ומעדה ונפלה אל הבריכה, ומשום שלא ידעה לשחות ואיש לא היה במקום לעזור לה ולמשותה, טבעה הצעירה בבריכה. ורק הג’ארה נותרה צפה על פני המים. פלחי הכפר יהודייה, העלילו על גלפרין, שהוא הטיל את הערבייה לבריכה, ואחריה – הג’ארה. שנה שלמה נפתל גלפרין בעלילה זו ולבסוף נאלץ להסתלק באונייה לאלכסנדריה של מצרים.

ומה הוא עושה עדיין במחבוא?

ו.

אך לא, הוא אינו במחבוא. עומד בחצרו אדון גלפרין, עימו הבויארג’י הערבי ובידו חבילה של רפייה, מזמרה וסכין חרמשי, דוגמת אלה שבידי הערבים. ואיתם הפועל העברי שלהם ליש עם העגלה ושתי הפרדות. השלושה עולים לעגלה, חוצים את הרחוב ונכנסים לפרדס.

“ליש, בוא איתי,” אומר אדון גלפרין (המכונה בפי הערבים בשם חוואג’ה פארֶס) ביידיש הרומנית שלו, “עץ האוראנג' אינו דומה לעצי פרי אחרים. עץ זה יש לו נטייה להיות שיח, ולא עץ בעל גזע אחד. יש בו בעץ האוראנג' תכונות משני הסוגים הללו: גם של עץ וגם של שיח, הזמירה אינה משנה אותו הרבה. לפיכך יש להעמידו על שלוש זרועות יסודיות, ולשמור שיגדל ישר ולא בגובה רב, אלא בהסתעפות רחבה, ושבין הענפים יהיה מרחב מספיק לחדירת קרני השמש והאוויר.”

והוא מלמד את הפועל העברי שלום ליש כיצד קובעים סמוכה לעץ, מחזיקים מזמרה ביד, ונזהרים מלפצוע את העץ בסכין החרמשית. ואך באותה שעה מצלצל פעמון המושבה מחצרו של צוער ברחוב הרצל, שלום ליש רוחץ ידיו והולך אל קלוב הפועלים, שם קופץ על רגליו מולו גלפרין הזקן, מרים ידו הימנית ומתחיל לשיר ברעם את הימנונם של “פועלי ציון”:

"מיר הייבען די הענד געגען מזרח און שווערען…

(ידינו למזרח נרים ונשבעה…)"

ואחריו קופצים על רגליהם מן המחצלת עוד עשרה צעירים וצעירות אשר ישבו יחפים, והם מתמתחים ומרימים ידיהם, ויחד מייסדים מפלגת פועלים חדשה.

“טובאריצ’י!” מתרגש גלפרין ברוסית, “כולנו כאחד נצא עם הדגל ביד, לא ניתן לערבים לעבוד, נוציא את כליהם מידיהם ואנחנו נחפור. זאת היא אדמתנו הקדושה, ואנו נחרף עליה את נפשנו!”

ז.

שעה של ערב, נדמו צלילי הפעמון ושירם של הצעירים בקלוב הפועלים, ועליי להגיע לבית אימי ובעלה. ועוד בטרם אגיע אני רואה בעיני רוחי את אבי יושב אצלה בכורסה אשר בחדר האורחים, ופניו מביעים את שמחת השיבה, כחוזר מחופשה ארוכה, ותמיהה על הימצאו בבית שאינו שלו. אימי מחפשת מקום להניחו ואינה שקטה, כי הינה בעוד שעה קלה יחזור בעלה החדש הביתה מעבודתו. ולי הרגשה שכבר עברתיה כמה פעמים בחלום: אבא מופיע. הוא כלל לא מת. מותו לא היה אלא טעות. שהה זמן ממושך במקום אחר ועכשיו חזר. והוא מתפלא על שאיננו מקבלים אותו בטבעיות. ואילו אנו מסתירים ממנו את פליאתנו.

“ראה, בן,” הוא אומר ושומט לידי בחיוך מתנצל פנקס רשימות זעיר, “אולי תשתמש בזה פעם לאחד מסיפוריך.” והחריצים אשר במצחו השחום מצטמצמים בכאב.

בילדותו קדח במלריה וכל ימיו סבל ממיגרנה קשה.

ח.

"…דרך שארית שדות המזרע והבור שעוד נשארו לפליטה בין הפרדסים הרחבים. ואביב בארץ. וריח העשב הרענן כריח בצק תופח ועולה, כריח בשר זרועות נערה שנחשפו לראווה אחרי היותן כלואות ומכוסות במשך החורף. האין יש את נפשך להתפלש בעשב ו… לאכלו? אבל מרחוק עומדת וקוצרת קבוצת קוצרים, ערבים דווקא, ורוח הצפון היבשה שהתחוללה ויצרה ענני “כבשים” בשמיים – מבשרת חמסין ליום המחרת… ואם גם בכנפיה הריחות המפנקים של לבלוב תפוחי־הזהב…

ריח התורמוס, הירוק־מיצי, מהו, מהו? לח, חמצמץ, רווי, בריא? בריא! התפלש בעמקו באביב ו… הזדווג…

פרחי הדבש הקטנים, הגמדיים, הצומחים בחולות, בחצי החורף הראשון, וריחם, דבש דליל, רך ודק. ריח הזעטר, על גבעות החוסמס האדום, מעורר תיאבון למאכלים שחורים, פשוטים ומבריאים…"

ט.

שכרתי מונית מיוחדת כדי להגיע בזמן לבית אימי ובעלה לארוחת הערב. המונית נוסעת לצד מערב, במשעולי אדמות החול של חורזרזור, כדי לעלות ולהגיע משם לביתם הנמצא בדרום המושבה. אנחנו תועים שעה ארוכה במשעולי הפרדסים, ולבסוף עוצרים נער־פועל כבן שלוש־עשרה או ארבע־עשרה, לבוש בסחבות של טוז’רקה אירופית ומעדר ישן על כתפו, והוא מסביר לנו בקול צלול, צעקני קצת, ובהברה ברורה, דגושה ורוויית־עצב – את הדרך היוצאת מערבה. אנו ממשיכים ועוברים את פרדס זאבלאווי ואת פרדס שלושת האחים ביירותי, מישל, נג’יב ואמיל, ואת פרדסו של חאפז בק, אשר בחצרו התגוררה משפחת יצקר, ואת פרדסו של סלים איוב, בו נתגלה לראשונה תפוח־הזהב מהזן שמוטי המהולל, ובו התגוררו הביל“ויים הראשונים כאשר הגיעו ארצה, ואת פרדס ה”מוסקוביה" ובו עמד בניין המנזר הרוסי ששימש אכסניה לצליינים ובו נמצא קבר שמייחסים אותו לאשה הקדושה טביתה; וממשיכים בכיוון דרומי־מערבי ומגמת פנינו המסעדה של יוניס ברובע הערבי של יפו. אנחנו תועים בסימטאות הרבות אשר בין המסעדה לים ואיננו מצליחים להגיע. גדול ורחב הוא הרובע ומלא ערבים לבושים אירופית, ועל כל הדוכנים המוארים תמרים לחים לכל מלוא האופק, עד שפת הים, וביניהם מסתובבים מוכרי משקאות קרים. עיר ערבית עשירה אשר שלוות ערב קיץ קריר פרושה עליה, בנייניה מרובעים, בנייני מלט לא חדשים ולא ישנים, הרבה מוסכים ושטחי אדמת בור וקוצים ביניהם.

“אל תאמין,” לוחש לי מן המושב האחורי אליפלט וגנר, “הם אנשי עולם־תחתון. למקום הזה הביא אותם בן־גוריון.”

“זה מחיר הציונות.” אני אומר בביטחון.

“מחיר הגלות. ואיום ונורא הוא.” הוא משיב לי.

“אבל היום זה כבר לא רציני.” אני אומר: “יפו היא רק סמל וקצת נוסטאלגיה.”

“אתה עוד תראה,” הוא משיב, “גם מגן־דוד זה רק סמל. והצלב…”

ואנחנו יוצאים מהמונית ומטפסים ברגלינו מזרחה לעבר המסעדה, כמה אנשים מפוקפקים סובבים אותנו, גם החשיך בינתיים, ומצבנו נעשה לא נעים. הנהג, אליפלט וגנר ואני, ממשיכים ועולים בטראסה גבוהה ורומסים בדרכנו עשבי־בר יבשים, ואת המסעדה של יוניס איננו מוצאים.

“כאן הדרך לפתח־תקוה.” אני מתעקש. “והדגים הממולאים מחכים לנו, עם חזרת טרייה, בבית אימי. אם רק נמשיך ללכת…”

“אתה השתגעת,” אומר לי הנהג, “אני לא יכול להמשיך בלי מונה.”

“סבא שלי היה מחזיק בזנבו של הסוס וחוצה בשחייה את נחל המוסררה, העולה על גדותיו ביום חורף סוער, ומגיע ליפו, וחוזר באותו יום למושבה, עם שק הקמח.”

“אם נשאר לך זנב של סוס מהסבא שלך,” אומר לי הנהג, “אז לך ותציל את נפשך לבד…” והוא מתחיל לרדת חזרה למונית. “אני לא פרימיטיבי!”

“לך אחריו,” לוחש לי אליפלט וגנר, “ואני אצילך מחמתם.” ובקושי אנו מוצאים בטראסה פירצה שאפשר לרדת בה בלי סכנת נפילה מגובה רב. ובהתקרבנו למונית כבר רודפים אחרינו בחשכה המעובה כמה וכמה אנשים. הנהג מתניע את המונית מיד לאחר שהוא פותח את הדלת, ואני קופץ לתוכה יחד עם אליפלט וגנר, ובדי עמל אנו מצליחים לסגור מבפנים את הדלתות ולנסוע צפונה בסימטאות לעבר תל־אביב, מוקפים באנשים שעיניהם היוקדות מתבוננות בנו ודוקרות מבעד לחשיכה.

“איפה אתה גר?” אני זוכר לשאול את אליפלט וגנר בטרם ארד מהמונית אל רחובי בתל־אביב.

“בבית ר' אנשל רוזוב, ברחוב פינסקר בפתח־תקווה. שם עכשיו בית זקנים. זה היה בית אריסטוקראטי מאוד, אוהו, רק רוסית דיברו שם. ואת טורגנייב קראו. וטרומפלדור את פירה רוזוב אהב. ואתם, אנשי תל־אביב, גם תודה חייבים לנו, כי בימי ההגירה את ביתו העמיד ר' אנשל לרשות הוועד שלכם, ודיזנגוף…”

ונסע.

*

תרגום לערבית של הסיפור נמצא בחוברת:

בשני קולות

קובץ דו־לשוני מיצירותיהם של משוררים וסופרים ערבים ויהודים לפי בחירתם.

[התרגום כנראה מעשה ידי רושדי אלמאדי, העורך]

“בית הגפן”, מרכז ערבי יהודי לתרבות חברה ונוער, חיפה. 1977

הכרתי איש מפוזר שהחפצים ברחו ממנו, ובראשו ניסר כמין זבוב של דאגה שלא נתן לו מנוחה. רק אישה אחת אהבה אותו. ותמיד הציק לו משהו, והדאיג אותו, ובייחוד היה דואג כשלא היה לו מה לדאוג. כי החשש מפני הדאגות שתבאנה היה מדאיג אותו יותר מן הדאגות עצמן. וכך לא ידע אף רגע של מנוחה. כשהיה שקט – חיפש דבר־מה לדאוג. וכשדאג – לא היה שקט. כשישן – היה חושש מן החלומות. כשחלם – פחד פן יתעורר. כשהתעורר – רצה לישון כדי להימנע מדאגות. וכשהלך לישון היה נדמה לו שעוד לא הספיק לעשות כלום, ולכן המשיך להיות ער. מרוב שהיה ער – התעייף. אבל מפני שהתעייף מבלי לעשות כלום, היה כה מרוגז על עצמו, עד שלא הירשה לעצמו לנוח, ונהג בעצמו מנהג בעל־בית בפועל עצל.

לאיש קראו יקותיאל.

בבוקר אכל יקותיאל ביצה רכה וקרא בעיתון כי אחד משונאיו מת בתאונת דרכים. העיתון הפריע לו לאכול את הביצה, והביצה מנעה בעדו מלקרוא בעיון את העיתון. כשחדל לקרוא ולאכול – השתעמם. כשאכל בלי לקרוא – אכלה אותו הסקרנות. כשקרא בלי לאכול – הציק לו הרעב. ובינתיים הקומקום ציפצף, ומבלי להיפרד מהעיתון והביצה – מזג יקותיאל לעצמו קפה, ופתאום לא זכר אם ציחצח את שיניו, ופיו נתמלא טעם רע. כוס הקפה איימה להפריע לעיתון ולביצה גם יחד, ובאותה שעה נשמע אות השעה ברדיו והחל שידור מהדורת החדשות, אשר הפריעו ליקותיאל לקרוא את העיתון, בדיוק כשם שקריאת העיתון הפריעה לו להאזין לחדשות, ושניהם כאחד לאכילת הביצה, וכן הלאה וכן הלאה.

הדברים המדאיגים שנכתבו בעיתון ונשמעו ברדיו לא הרגיעו את יקותיאל. הדאגות הגדולות של העם והמדינה, ובייחוד המלחמה בגבולות, לא מילאו אצלו את מקום דאגותיו היומיומיות. וכרגיל היה מודאג משום שטרם ידע איזו דאגה תדאיג אותו היום.

ואז צילצל הטלפון. יקותיאל קם, ובדיוק באותו רגע קפצה הביצה מן השולחן ונפלה לריצפה, הקפה נשפך על העיתון, ועד שהגיע אל הטלפון – חדל הצלצול.

מי צילצל? יקותיאל העביר לנגד עיניו את בני־משפחתו, חבריו ומכריו: זה נפצע בתאונת־דרכים, זה מתגרש, זה נחלה בסרטן־הדם, זה מבקש ממנו הלוואה וזה מזמינו לארוחה משפחתית קטנה עם שלושה זוגות דודים וחמש מנות לבד מקפה ועוגה. כל הדברים הנוראים הללו לא הרגיעו אותו, משום שיקותיאל היה נרגע רק כשידע בדיוק מה מדאיג אותו, ואז היה שוב מודאג. וכך יום אחר יום, ללא שעה של מנוחה.

לפתע צילצלו בדלת.

מי זה יכול להיות?

הוא ניגש על קצות אצבעותיו לדלת ורצה להציץ בנקב ההצצה. אך אמר לעצמו: אם זה מישהו שאני מכיר – אין צורך להציץ. ואם הוא אדם זר – וכי לא אפתח? אפתח. אחרת אהיה מודאג לדעת מה רצה ממני.

והוא פתח.

זה היה השכן שגר בקומה מתחתיו, איש קרח ונמוך, פניו שחומים, עורו מקומט, עיניו חשדניות ומבט שקט לו כשל איש מבשר רעות. ואכן, הוא התלונן חרש שהתקרה בחדר־האמבטיה שלו דולפת מים, היורדים ובאים מן הביוב הרקוב בחדר־האמבטיה של יקותיאל. יקותיאל ירד עימו לדירתו, ולא נרגע עד שהמים מן התקרה טיפטפו על ראשו. והטפטוף, כמובן, הדאיג אותו מאוד.

יקותיאל חזר לדירתו וניגש לטלפן לשרברב. כאשר שלח ידו לשפופרת – צילצל הטלפון. לאחר שהתגבר על הבהלה, התעשת וענה. זו היתה אימו. היא דיברה לאט ובקול רציני. כמבקשת לגלגל בזהירות על אוזנו מקרה מוות פתאומי. אמנם, כך נשמע תמיד קולה בטלפון, ולכאורה לא היתה לו סיבה לדאוג. מצד שני, הוא ידע שגם אילו מת מישהו במשפחה – לא היתה פתיחת שיחתה עימו אחרת מכפי שהיא עתה. ואי־הידיעה אם יש מקום לדאגה או לא – כירסמה בקירבו. וכרגיל התברר עד מהרה שלא אירע שום דבר מיוחד, לבד מכמה טרדות קטנות שאימו נתקלה בהן, ואשר הטרידו ביותר את יקותיאל דווקא משום קטנותן. וכשניסה להסביר לה שאין שום סיבה לדאוג, חש עצמו כמוליך אותה שולל. שהרי היא רצתה שישתתף עימה בדאגותיה, אלא שבמקרה לא היה היום באמתחתה נושא עצוב, מסובך וקשה דיו כדי להלום את דאגתה.

לאחר שנסתיימה השיחה הלא־מוצלחת, שהותירה בשני הצדדים טעם מר של חרדה סתומה, אשר את הדדיותה חש יקותיאל גם לאחר שניתק הקשר הטלפוני עם אימו – טילפן לשרברב.

נכון, אינני צדיק, אמר לעצמו שעה שחייג, ולכן אני מבין את חולשותיהם של האחרים, וסולח להם, ומקווה שיסלחו לי. להיות צדיק זה לא אנושי. אבוי לחברה שרואה אדם ישר כיוצא דופן ומעלה אותו על נס. גם לחוטא זכות להוקיע עוול, אחרת ניקלע כולנו למצב שתיקה השורר בשותפות של גנבים, או נסבול מידם הקשה של צדיקים מתנשאים.

ומה זכותם של מנהיגים פוליטיים שנכשלו – להטיל דופי במנהיג חדש שאולי עבר בשוגג עבירה קטנה? ברור כי עז חפצם להוכיח לו שאינו טוב מהם, ולעשותו בן־ברית צייתן, בעל־חוב כביכול, פן יחבל יושרו בשארית כוחם.

כזאת ועוד חשב יקותיאל כאשר השתהתה אצבעו החולמת על חוגת הטלפון, והוא מדמה בנפשו כי סיעה של מילות תוכחה שחורות, בדמות פרפרים פוליטיים, פורשת כנפיים מבין דפיו ומזעזעת מוסדי ארץ. צדקו האימפרטורים הרומיים אשר בטרם קרב התפללו לברכתו של אל המוזות ולא לאל המלחמה, שהרי בסופו של דבר לא חשוב מי ניצח במלחמה אלא מה כתבו עליה המשוררים.

אלא שיקותיאל לא היה משורר, וגם לא אדם פוליטי, ורק לעיתים רחוקות כתב מכתבים קצרים למערכות העיתונים, ובהם הביע דעתו הצנועה על ההיסטוריה בהתהוותה. פעם הבטיח לראש־הממשלה בשבועה כי הדורות הבאים ישפטוה לחומרה, ופעם הכתיר לה יורש וקשר לו שבחים. וכאשר ההיסטוריה החלה מתנהלת, אמנם לאיטה ובכבדות כלשהי, בעקבות מכתביו, נעשה יקותיאל מיטרד למכריו, שהישווהו בחשאי לזבוב־הבקר, אשר נדבק למצח השור המושך במחרשה, ומכריז בגאווה: “אנחנו חורשים!”

והשרברב בא. צינורות העופרת אכן נרקבו. המחיר שדרש היה כמחצית שכרו החודשי של יקותיאל. יקותיאל הסתיר את הרוגז המפעפע בקרבו על שיעור הנזק, את החמימות שמוסכת בדמיו הדאגה שמצאה לה סוף־סוף נושא כערכה, ואת רחמיו על עצמו – והסכים למחיר.

השרברב החל עוקר מרצפות, דופק בצינורות, שובר קירות וכורה תעלות בריצפה, ועד מהרה גבהה בחדר־האמבטיה גבעה של חול ופסולת בניין. יקותיאל עזב את השרברב לנפשו, כדי שהלה לא יתעצבן. כך יעצה ליקותיאל ידידתו, אשר בינתיים הספיק להשיח לה את דאגתו בטלפון. אך השרברב קרא לו מדי פעם ונקב בתוספת מחיר ככל שנתגלו צינורות רקובים נוספים. וכהוכחה הגיש לו חתיכות עופרת מתפוררת.

הדאגות פינו מקומן בנפשו של יקותיאל לתחושה מעורפלת של הימצאות בעולם אחר, כאילו הוכה זה עתה על ראשו, והנה באה המתיקות הנעימה שלאחר הכאב. הלמות פטישו של השרברב נשמעה עמומה ומרוחקת מאוד, כאילו אי שם, בדירה זרה, חדר אמבטיה עובר ניתוח השתלה. המרצפות הן שכבת העור, החול – בשר. הצינורות – עורקים. וקופסת העופרת המנקזת אותם – הלב. אמנם, המוות במקרה זה אינו אלא קלקול זמני. הוא כתב מליים אחדות במכונת הכתיבה, אך מחשבתו כמו ניצבה מחוצה לו, וכשסיים את השורה נשברה ידית המכונה. ידו השמאלית פעלה על דעת עצמה, הסיטה את הידית בחוזקה וקרעה אותה מעל צירה. הדבר לא הפתיע אותו. הוא ידע שהצרות באות ביחד, וכי עליו להשגיח היטב על עצמו פן ייפרדו מעשיו ממחשבותיו.

הוא נזהר מלהשתמש בעט, פן תיפול ותישבר גם היא.

באותו יום, שהיה אגב יום חמסין, איבד יקותיאל המחאה בדרכו לבנק, ומקטרת שקנתה לו ידידתו ליום ההולדת נעלמה באוטובוס המוליכו אל האולפן לעולים, מקום שם לימד עברית. הוא קיבל שני מכתבים נזעמים מתלמידיו־לשעבר, הטוענים שאינו יודע ללמד את השפה. בערב נשמעו דפיקות בכל הדלתות אשר בבית. אנשי הוועד כינסו את הדיירים לאסיפה השנייה במניין (לראשונה לא הופיע איש). יקותיאל כיבה את האורות וישב לאכול במיטבח לאור הנר. רק מאוחר יותר גילה כי אפשר, בפשטות, לסגור את נקב ההצצה בדלת הכניסה, וכך לא ייראה דרכו האור שבדירה. אותה שעה צילצלו בפעמון הכניסה. לא היה אפשר לדעת אם איש ועד הבית הוא או הרצף. יקותיאל הסתכן ופתח. והרצף, איש כבד ואיטי וידיו ענקיות, התבונן בחשד בדירה החשוכה ונקב מחיר לא גבוה עבור תיקון המרצפות ששבר השרברב.

מאוחר יותר באותו ערב חש יקותיאל שהוא הולך למות. לראשונה בחייו עברה אותו התחושה הזו בתאונת־הדרכים שקרתה לו לפני שנים אחדות, בשניות בהן טולטל במכונית שעפה מן הכביש, מתהפכת באוויר ומשליכה אותו החוצה לתעלה בחבטה עזה. המחשבות שפקדו אותו אז, בטרם נזרק ואבדה הכרתו, היו: “הפעם זה קרה לי!” (כמין איבוד־בתולים המתרחש לראשונה, קשור במוות). “האמנם זה הרגע האחרון שלי? – מה יהיה הסוף?” ואולי – “האם זה הסוף?” – במשפט אחד. והיתה לו תחושה מוזרה של חוסר משקל, כמו, בוודאי, לנוסע בחללית. ולוח המכשירים ההפוך, הלילי, שטס עימו קדימה, האיר מול עיניו בברק זרחני, כשולח אותות מעולם אחר, ערטילאי, שם הגוף מאבד את משקלו והנשמה מפרפרת על קו הקץ. שם רגע לפני המוות דומה כבר לרגע שלאחריו.

אלא שהפעם קרה הדבר בצורה אחרת.

כבר בראשית הערב חש יקותיאל חולשה, וכמין סחרחורת קלה. הוא ביקש לנמנם לאחר שהרצף הסתלק, אך שוב צילצלו בדלת. זה היה מאוחר מדי לאנשי ועד הבית. על כן פתח את הדלת ומצא את ידידתו שהקדימה לבוא. הוא קיווה לישון קצת בטרם תבוא, ולא הספיק. שערותיו היו זקורות, בגדיו מקומטים, והכר חרץ סימנים אדומים בלחיו. היא נכנסה ואמרה:

“שכחת איך מנשקים?”

הוא נשק לה. “אתה שמן ומפוטם כחזיר.”

“לא טענתי שאני נראה כאפולו.”

“גם לא כסוקרטס.”

“כזה מכוער?”

“כזה חכם.”

“אם כך יש לי סיכויים.”

“חסרה לך הרעלת קיבה קטנה כדי לרזות. תהיה יפה.”

“תודה.”

“העוזרת היתה?”

“אתמול. סיפרה שיש לה פאספורט יוצא מהכלל מתקופת קינג הראשון, מלך בריטיש ואינדיאנים, והוא מתאים לכל מדינה בעולם. היא אמרה כי לסורים מגנט גדול באדמה וכך הם מפילים את ההליקופטרים של היהודים. כי מר זינגר הוא עכשיו לצידנו. ועוד אמרה שמצאה בדירה חיידקים וניקתה את כולם, ולקחה עשר לירות לשעה.”

“כמה שעות?”

“לא חשוב.”

“ומה עוד?”

“קניתי לחם.”

“ואיך הלחם?”

“לחם.”

“ומה עוד?”

“הביוב נרקב. אימי צילצלה. השרברב בא. איבדתי מקטרת.”

“איזו?”

“שלך.”

“אתה מתכוון להיפטר ממני?”

“לא נכון.”

“ומה עוד?”

“שברתי מכונת כתיבה. היפלתי ביצה, בבוקר, ושאר הדברים ששכחתי – כבר שכחתי.”

“לא נורא. אקנה לך מקטרת חדשה.”

“את רוצה לראות את חדר האמבטיה?”

“אחר־כך.”

הוא התנפל עליה והשכיב אותה במיטתו ופרע בגדיה. היא ציפתה שיעורר בה ריגוש של עדנה והתמסרות. ילטפנה קלות על עורה, וכך יתחיל את משחק האהבה – בעדינות, בחימוק אצבעות ומגע שפתיים וליטוף שיער. ואחר־כך יתפוס בה בחוזקה, ימעך אותה ואפילו יכנה, לא איכפת לה, להפך, היא את הכאב לא תחוש כל עוד תהא סמורה ומתוחה כולה לקראתו. וכך קיוותה להיסחף על כנפי חלומה, ופקחה עיניה ושבה ועצמה אותן, וחיבקה אותו, ופערה פיה והוליכה ידיו אליה, וכל גופה ריחף לקראתו בציפייה. אך אברו שבת מכל מלאכתו. ובדממה שפרצה ביניהם הורגש שהפראות שלו היתה מזוייפת וחוסר עדינותו נבע, כרגיל, מהיסוסי ליבו, ומהיותו מנומס מדי, או פחדן, לבטא אותם.

“יש גברים המפריזים בכוחם במיטה כדי להסתיר את חוסר אהבתם.” אמרה לו.

הוא שכב לצידה עייף, מזיע ואשם. “ואם ההיפך הנכון – סימן שאני אוהב אותך?”

“זה לא מנחם אותי.” נצטרד קולה באכזבה. “אולי אתה צריך להציץ איך אחרים עושים את זה?”

“למה לא? על קופים בגן־חיות מותר להסתכל, ובבני־אדם – אסור?”

“באמת. תוכל ללמוד משהו חדש.”

“מה יש לך נגדי היום?”

ואז סיפרה לו חלום שחלמה בלילה שעבר. היא בשמלת חתונתה, אבל השמלה לא גמורה, ואצבעה נדקרת במחט התיקון, והדם מטפטף ומכתים את המשי הצחור, וכל הקרואים ישנם ורק החתן איננו. והמוזר ביותר שלא הרגישה בחסרונו אלא כשהתעוררה מחלומה.

“וזה שלא היה הייתי אני?”

היא שתקה.

הוא ליטף אותה ואצבעותיו כמו נתעדנו לקראתה, ועתה הלך הכול למישרין. אבל מרירותה הקודמת, וההרגשה שהוא מנסה לפצות אותה, פגמו בשלמות ההנאה. ולאחר שנרגעה ישב לשולחן עבודתו, לתקן מחברות תלמידים, והיא יצאה למרפסת, לשאוף רוח.

ושוב חש יקותיאל חולשה, וסחרחורת. הוא קם מכיסאו והשתרע על מיטתו הסתורה. הידידה שאלה אותו: “מה קרה?” – והוא הימהם תשובה לא ברורה. ופתאום התחיל להרגיש מחנק, וקור בידיו וברגליו. כאילו עווית מתקרבת ובאה מכל קצוות גופו ועצביו אל ליבו, וצמרמורת, וחולשה נוראה. הוא נשם עמוקות, מנסה לשמור על מידה חזקה של מודעות ושליטה עצמית, כדי שהפחד, בדמות אותה עווית־מתקרבת שאינה תלוייה כלל ברצונו – לא ישתלט על גופו. הוא התבייש לספר על כך לידידתו. הרגיש שהוא מחוויר והולך. מאום לא כאב לו, אך היתה לו הרגשה שהכול קרוב להתפוצץ בקירבו, וכי, שמן ומפוטם כמו שהוא – תבוא עתה על ליבו התקפה רבת עוצמה עד כי יכרע וידום אחת ולתמיד. הוא נזכר באביו שמת בהתקף־לב, וניסה לכוון את מחשבותיו רחוק מנושאים מפחידים כדי שלא להיכנס למצב של היסטריה. העווית עלולה לתקוף כתוצאה מהפחד. כשאדם חדל להיאבק על חייו הוא משחרר מתוכו את הכוחות הממיתים אותו. אפילו לאותה עווית אלימה וסופית, שכביכול אין לך שליטה עליה – נחוץ זיק אחד, ראשוני, של כניעה הבאה מרצונך. והוא נדר שאם לא ימות הפעם, יחיה חיי צניעות ופרישות – לא יזלול ולא יתהולל. ואולי גם יישא את ידידתו לאישה. אולם הוא היסס לכלול את הדבר במפורט בנדרו. חיים צנועים ופשוטים הם קורבן לא קטן, ואין צורך להתחתן כדי להינצל ממוות.

אחר־כך קם, מתפלא שעדיין הוא יכול להלך על רגליו, וישב על כיסא המרגוע במרפסת. רוח קלה החלה נושבת מכיוון הים, הוא אמר לעצמו שאולי הוא חוטא כלפי עצמו בכך שאינו מבקש להזעיק עזרה ולקחתו לבית־חולים. הלא אומרים כי אפשר למנוע הרבה מקרי מוות כתוצאה מהתקפות־לב, אם מחישים את החולה בעוד מועד לבית־החולים. שם מצויים מכלי חמצן כנגד התקפות החנק וההקאה. הוא ניסה להתגבר על הרגשת העווית שכמו איימה לחזור מדי כמה רגעים. כך אדם חש את המוות זוחל בעורקיו, נזכר במילים שאמר לו אביו, בחיוך עצוב, לאחר התקפת הלב הראשונה (לאחריה נלקח לבית־החולים ומשם לא שב): “בני, ראיתי הלילה את בעל־החרמש!”

כן, כך הרגיש יקותיאל באותה שעה.

הוא אמר לעצמו שמגוחך למות בטרם תיקנו את המרצפות בחדר האמבטיה, ואת מכונת הכתיבה, ובטרם התברר עניין האבידות. ידידתו החלה חוקרת אותו לסיבת מחלתו. ריפתה את חגורת מכנסיו ורווח לו. מיששה פה ושם בגופו לדעת מה כואב לו. לא כאב מאומה. ומה היה לו לשכב עימה ביום חסר מזל? – המשיך להרהר. הוא סיפר לה שכבר בצהריים חש במעיו. בערב הקודם לא התגבר על יצרו ואכל במסעדה מזרחית מנת חומוס עם סאלאט פלפל חריף. הוא אכל שם לאחר שבחורה אחת, שאותה רצה לבקר, לא נמצאה בביתה. אילו נמצאה, לא היה נחלה. בצהריים טיגן קציצות וניגב בפרוסת לחם עבה את כל השמן הנותר במחבת, ממש כחזיר. ושתה ספלי קפה מר, וכוס תה חריף בנוסח מזרחי: תמצית וסוכר בלבד, ובלע שתי גלולות כנגד כאב־ראש, בחמסין, ואחת כנגד הרעלת קיבה. ועישן אחרי הצהריים מקטרת גדושה טבק, שאותה איבד בדרך לעבודתו, וכבר בשעת העישון, נזכר, תקפוהו חולשה וסחרחורת, אבל התעלם מהן. גופו מורעל בקפאין וניקוטין וגלולות, והוא החליט לשמור מעתה על דיאטה חמורה. מוטב להיות רזה ורעב מאשר להתבהם ולמות שמן.

“אני נראה חיוור?” שאל.

“לך תסתכל בראי. מדוע אתה שואל אותי?” ענתה.

הוא נכנס לחדר האמבטיה, נתקל בעפר ובשברי הריצפה שנותרו לאחר שסיים השרברב את עבודתו. מן הראי נשקף אליו קלסתר פנים שעורר בו געגועים לדאגות הקטנות של הבוקר. הוא מדד את חומו, ומיד טילפן לחברו הרופא, והירצה בפניו אחת לאחת את תחושותיו. הלה קבע שאין זו אלא הרעלת קיבה שנגרמה על־ידי נגיף, הגורם לתופעות שפעתיות. ומשעה שנתבררה לו הסיבה לחולשתו, נרגע. ובכל זאת –

“אתה לא חושב שזה פסיכוסומאטי?”

“לא. שום מחלה פסיכוסומאטית לא מעלה את החום.”

“ואני כבר הייתי בטוח שזה הלב…” ניסה יקותיאל.

“יהודים תמיד חוששים מכל כאב קשור בלב.” אמר ידידו הרופא. “אבל הסימפטומים של התקפת לב הם אחרים לגמרי, קודם…”

“לא, על תספר לי,” הפסיק אותו יקותיאל בפחד, “כי מיד יופיעו גם אצלי…”

ידידתו הכינה לו צלחת אורז מבושל במים. השקתה אותו בהרבה תה בלימון. בלילה שכב לצידה שעה ארוכה, חיבק אותה ולא נרדם. נהנה לגעת באדם בריא.

“את לא פוחדת?” שאל.

“שתמות לי? לא. כל־כך מהר אני לא אתן לך לברוח ממני.”

“לא. אני התכוונתי אם את לא פוחדת שתידבקי ממני?”

“לא.” ואחר רגע הירהרה והוסיפה בעצב: “אתה יודע, קותי, חבל שהאהבה היא לא מחלה מידבקת.”

“מדוע?”

“כי אז אולי היית אתה נדבק ממני.”

ונרדמה.

הוא חשש פן ההרגשה הרעה תחזור. נדמה היה לו שהעווית עדיין אורבת לו באותו קיפאון שחש בקצות רגליו ובאצבעות ידיו. מה היה לי לתנות אהבים אתה? – עשיתי הרבה דברים מזיקים ואסורים ביום אחד וכמעט נענשתי על כך בעונש החמור ביותר. לפני שעה קלה חשבתי שתהא זו היא אשר תשמע את מילותיי האחרונות, והנה לא היה לי שום דבר חשוב לומר לה לבד מ“אני מרגיש חולשה,” ו“אולי אשב קצת באוויר החופשי?” – וכלום חשבתי שכך ייחתמו חיי בפני הדורות הבאים?! לא. לא. אין זה מצחיק כלל וכלל. אילו הנחתי לעווית להתגבר – היתה מכריעה את ליבי. אלא אני החלטתי להמשיך לחיות.

ועתה, על משכבו, לצד ידידתו שנרדמה, מה לעשות כדי שהמחשבות המפחידות לא תחזורנה אליו, ועימן ההרגשה הרעה? כדי להעסיק את עצמו החל סופר. הוא ספר כסדר מאחת ועד אלף וחמש מאות בקירוב, בטרם נרדם. אך לאחר שעה קלה התעורר ותקפו פחד מפני ההרגשה הרעה, והוא המשיך לספור. הספירה היטיבה עימו והכניסה קצב איטי ומרגיע בכל פעולות גופו. וככל שהתקרב למאות האחרונות לאלף השני, העביר לפני עיניו את המאורעות ההיסטוריים שאירעו בכל שנה: 1789, 1812, 1848, 1871, 1878, 1882, 1914, 1921, 1936, 1939, 1948, וכן הלאה; אך כשהתקרב לשנה הנוכחית תקפו פחד פן ייעצר וימות בשנה זו, וכשעבר אותה בשלום החל חושש פן לא יאריך שנים רבות אחריה, ואם יירדם למשל ב־1978, תהא זו שנת חייו האחרונה. ועל כן נלחם בקורי השינה התוקפים אותו והגיע לשנת 2000, והרחיק ספור קדימה אל עבר השנים אשר שום אדם החי כיום לא יזכה להגיע עדיהן.

בבוקר היום השני לנישואיו חלם יקותיאל חלום.

בחלומו הוא עומד לפני פתח גן המשתרע ממנו והלאה למטה בגיא. ושם, בינות לעצים גבוהים, בצל אפור, מסתובבים חיילים. הוא ניגש לשער. לקראתו באה חיילת צעירה במדי־חאקי בהירים. היא שמנה, כבדה וכהת־עור, פניה מתרחבות כלפי מטה, ובגלגלי עיניה המלבינים בציפייה סבלנית, כמעלת־גירה, הוא מוצא עקבות ירושה בת דורות של כניעה לזכר אם ידוש בה, כחפצו. אם ירכב על אחוריה המלאים ויצליף בה וידהר.

הוא שואל את החיילת אם כאן הוא מקום ההתייצבות.

“נכון,” היא אומרת ומוציאה את המסטיק מפיה, ויקותיאל תופס ומחבק אותה בזרועותיו ולוחצה על עמוד השער. היא מסרבת ונענית, מסרבת ונענית, ומעירה בחיוך מטופש כשהיא לועסת: “אנשים שבאים למילואים מתפלאים איך זה שהפקידה נשארת תמיד צעירה, והם נעשים זקנים יותר משנה לשנה!” – והיא נדבקת אליו ויקותיאל חש שהוא בוגד באשתו אך איננו יכול להרפות מחיילת זרה ומזרחית זו, טומן פניו בשדיה הכבדים ולוחץ גופו לגופה החמצמץ ונאנח בחלומו, ונאנח, והפורקן מתקרב ואינו בא, ורחוק למטה בגיא הוא דוהר אל המידבר וסוסת הצבא תחתיו צוהלת ונחיריה הלחים מרטטים.

יקותיאל עמד לבדו בשדה צהוב וריק. צהלת הסוסים נדמה ועקבותיהם נעלמו בענן אבק רחוק. אשתו החדשה הופיעה במדי קצינה מגוהצים ואמרה לו בקול טראגי:

“אני לא יכולה יותר. אנחנו נתגרש. מה עשית לי? אני צריכה שחיילות אצלי במשרד תדברנה עליך? כל המחנה צוחק עלי בגללך!”

קולה היה סדוק קמעה כאדמת הקיץ החרבה אשר סביבם.

“זה שקר!” הוא מתרעם. “חיפשנו את יהודי חייבר.”

“חיפשת תחת לרכב עליו!”

“לא נכון. אף אחד לא ראה. היינו לגמרי לבד.”

“אילו לפחות היה לך שכל להסתיר!”

ויקותיאל אומר לעצמו: נכון. היא צודקת. צריך לדעת להסתיר. יש להכין את המשלחת בחשאי, מפחד הבידואים האורבים על דרכי המידבר. הלא תמיד אמרה לך – לא איכפת לי מה שאת עושה, רק שאני לא אדע. לך דע אם באמת התכוונה לכך. לכן, למה לי לספר לה את החלום, כשאתעורר? למה לי צרות? הלא יתפסו אותי בדרך ממעון ליתריב.

והוא מתעורר.

“תגיד, היו לך סיוטים?” שאלה אותו אשתו החדשה ומבטה אוהב ועיניה זוהרות בלחלוחית של דאגה, והיא מעבירה ידה על פניו ומלטפת אותן.

“מה יש?”

"נאנחת כל־כך, אהובי, בשנתך, והסתובבת במיטה, ושוב נאנחת, כאילו מישהו רודף אותך – "

הוא שתק.

“מה אתה שותק? שכחת מה חלמת?” – היא מנשקת אותו.

“לא.”

“אז ספר!”

היספר –

“נו!”

“זה לא היה סיוט.”

“אבל נאנחת?”

“אז נאנחתי!”

– וסיפר.

“יפה מאוד!” היא קובעת, רצינית כרופא. “אתה חולה זימה. ועוד עם מי – חיילת, מכוערת, מלוכלכת אחת – תתבייש לך!”

"אבל זה קרה בחלום – "

“בטח גדוד שלם הסתובב לה בין הרגליים לפני שבאה אליך!”

"רק חלמתי – "

"יכולת לפחות לחלום עליי! עליך אי־אפשר לסמוך, רק עוצם את העיניים – וכבר בורח, ועם מי – חיילת דפוקה אחת, שנותנת לכל אחד – "

שבועות אחדים לפני נישואיו עבר יקותיאל עם ידידו מרפא־השיניים הפולני בסימטה המוליכה מן הטיילת לרחוב הירקון. זה היה בסוף הקיץ. מעבר לרחוב, ליד מכונית ריקה, עמדה בחורה מזרחית צעירה, לא־יפה. לבושה מכנסי ג’ינס שלושה־רבעים שחוקים, ושדיה בולטים מבעד לחולצה סמרטוטית עשוייה בד הודי צהבהב. פניה היו מגושמות. היא חיכתה. ניגש אליה גבר מבוגר, בחולצה לבנה, שיער ראשו כמעט כולו לבן, חוט של עצב משוך על פניו העדינים. אולי בעל משפחה, ואולי איש בודד מאוד. הוא החליף מילים אחדות עם הבחורה וכנראה הסכים לתנאיה. זו ניתקה עצמה ממנו והסתלקה במהירות, והוא, לאיטו, צעד בעקבותיה. בפירצה של גדר הרוסה נכנסה, חצתה מגרש ריק כבקיאה בכל שביליו, ונעלמה בצידו האחורי של בניין חשוך. הלקוח לבן־השיער הגיע לפירצה שבגדר והיסס מעט. מצפונו, אולי הבושה, לאחר שהרגיש כי הבחינו בו, כיוונו את רגליו בקו ישר עם המדרכה והלאה משם. ואילו יצרו כפה עליו לפנות לחצר. רגליו ריקדו מעט קדימה והצידה בעת ובעונה אחת, מגלות טפח מן המאבק המתרחש בקרבו, ומיד התעשת ועלה בפירצה; והלאה ריחף כבר כמו מעצמו ודמותו השחורה הצטיירה כפוסעת על קו האופק של היום בשעת הדימדומים, ורגליו נשאוהו ככנפיים בעקבות היצאנית הקטנה.

יקותיאל וחברו מרפא־השיניים האיטו צעדיהם וחיכו מעט לראות מה יקרה. עבדי האהבה השתהו שעה ארוכה בחצר הבניין הנטוש. בחור אחד שחור ורזה נעץ ביקותיאל ובחברו מבטים מאיימים; ולקראתם בא בחור אחר, אלים, וגם הוא נעץ בהם מבט כאילו מפריעים הם לתנועה ברחוב.

הם הסתלקו.

יקותיאל הירהר מעט ואמר לחברו מרפא־השיניים הפולני: “עכשיו אני יודע מדוע מעולם לא הלכתי ולא אלך אל זונה.”

“מדוע?”

“השתגעת, בעמידה?”

“מה רע בעמידה?”

“זה קשה, אפילו כשאוהבים.”

“רואים שאין לך דמיון.” אמר חברו מרפא־השיניים הפולני ומשך בשפמו וסיפר כי ערב אחד ניגש לתומו לבית־שימוש שהיה בחצר האחורית של מסעדה בטיילת, ושם ראה בחורה מתכופפת ומחזיקה במעקה, אחוריה מגולים, ומישהו נדחק אליה מגבה ומגלגל בעיניו כלפי מעלה כמתפלל. הוא חיכה עד שהלקוח פינה את המעבר, בין פחי אשפה.

“הי חבוב!” סובבה ראשה אליו, “רוצה שו־שו גם כן?”

“תודה.” ענה מרפא־השיניים בנימוס. “אולי בפעם אחרת. אני ממהר.”

אך הבחורה לא הניחה לו. “אני רואה שאתה, יעני, מהמציצים. אז אם תעמוד איתי רגע אחד אספר לך. לא הייתי מסכימה פנים אל פנים, כי אז זה אישי. רואים את הפנים שלו. אתה יודע מה העניין הזה של החצרות והחושך? – אנשים לא מבינים שזה חשוב בשביל שני הצדדים. אני לא רואה אותו והוא לא רואה אותי – הכול נעשה בחושך. אף פעם אני לא נותנת לקליינט יותר מדקות ספורות. אם הוא ממשיך – הוא צריך לשלם עוד, ובמצב כזה כל בחורה יודעת שאפשר ללחוץ ולקבל עוד כסף. כי אם הוא מסרב – פשוט אני מפסיקה אותו. שלום.”

בבוקר יום נשואיו ראה יקותיאל בחלום שהנה התאספו הקרואים אל בית אימו החדש. כלתו נמצאה כבר במקום. השולחנות היו ערוכים. הפנסים הצבעוניים הפיצו אור בהיר שהתמזג בשקיפות האוויר ובדמדומי השקיעה, ובחוץ הכריזו ילדים מבני משפחתו:

“מזל טוב! הרב הגיע! מזל טוב! הרבי בא!”

ואז במכה אחת נחתכה שעה ואיננה, והנה הוא עומד במסדרון, לבוש חליפתו החדשה, אנשים עוברים על פניו בשקט, המקום חשוך קמעה. התחתנתי! – הוא יודע. זה עבר. הוא מנסה להיזכר – ואיננו יכול. הוא מתאמץ לחפור בנבכי יחידת הזמן שנקטעה כדי לדעת את העתיד להתרחש הערב בחתונתו, ואינו מצליח לזכור דבר.

ועוד חלם יקותיאל שהוא יורד במכונית גדולה, כמין אוטובוס־פתוח או משאית, מירושלים לשפלה בדרך באב־אל־ואד. מולו יושב תינוק, בנו. אין ליקותיאל ילדים, והתינוק שהוא רואה הוא בנו שבחלום, ודומה לתינוק שהיה הוא עצמו בתצלומו הראשון – פנים עגולים וחייכניים. שמנמן. שיער דליל ובהיר. מצח גדול ותחתיו זוג עיניים חומות־ירקרקות, הנועצות במצלמה מבט רוחש אימון.

על פרשת הדרכים ליד החאן העתיק נשמעות יריות. ערבים יורים מכיוון לטרון! יקותיאל מגונן על ילדו. מחביאו בחורשה, מסתתר עימו. ובמערב, בשדה פתוח, טנקים ספורים, דקי שיריון כעשויים מקרטון, מעלים אבק, ויוצאים משטחנו לעצור את האוייב.

פרשת שתיית היין מן הגביע נסתיימה. פעם יקותיאל פעם אשתו החדשה, פעם אימה, פעם אימו. אצבעותיו היו דביקות מן היין האדום, המתוק, ולא ידע אם נאה להוציא מטפחת ולנגבן. הוא הרגיש שנפשו אינה מצוייה במקום בו נערכת חתונתו. דברי הרב נשמעו באוזניו כבאים מעולם אחר. מבעד לזגוגית שקופה. הוא חש לעומתו בהבל פיו של הרב, כריח גווילים ישנים, והתבייש בפני עצמו על שהוא שם לב לזה בשעת חתונתו. המעמד נדמה לו מגוחך, מופרך מיסודו, ארוך ומשעמם. נתמלא אימה מפני הקהל. הוא, אשר מילדותו – אמנם, לא נדחק, אך תמיד אהב לדבר בפני קהל, אם רק ביקשו ממנו. ההתרגשות הנעימה, הביטחון שתמיד, תמיד, יהיה לו מה לומר, לא היתה אפילו פעם אחת שסירב להרצות בהגיע תורו. ואף שלרקוד לא ידע, וגם שחקן לא היה מעודו, הרגיש כי הוא יכול אפילו להתפשט עירום בפני אולם מלא קהל, ללא שמץ בושה, ואילו עתה –

יקותיאל היה נבוך. לא ידע מה לעשות בידיו, בגופו, רגליו נתעקמו תחתיו. עמידתו כבדה. לרגע חשב – ומה אם אקום פתאום ואלך מכאן, אברח, איעלם? אוציא לעומתם לשון?

מימיו לא עשה מעשה שטות בפומבי. את השטויות היה אומר רק לעצמו, בקול רם, לבדו בבית. ולעתים הן נפלטות מפיו לרוע מזלו כשהוא עם עצמו ברחוב, והוא ממשיך לשיר פזמון טיפשי כדי לטשטש את רושמן.

הרב נתן בידו כוס עטופה היטב בשקית פלאסטית ויקותיאל חזר אחריו בצייתנות על “אם אשכחך ירושלים…” והניח את הכוס על הדשא.

בחתונתו הראשונה עמד יקותיאל על במת עץ מוגבהת בגן־חתונות בעיר תל־אביב, ובבוא הרגע דרך בכל כוחו בעקב נעלו הימנית על הכוס, וזו קיפצה שלמה על ריצפת העץ ונתברחה לה.

פניה מוסתרות בהינומה הלבנה השמיעה כלתו החסודה אנחת בהלה מתוך הרגשה מוקדמת של מזל רע. והוא את הכוס שבר בדריכה שנייה, כמסלק מעל פניו שרץ נתעב. מלעיג בליבו לאמונות טפלות.

לאחר ימים אחדים גילה כי נחתך קצה העקב הפנימי של נעלו.

לאחר שנתיים התגרשו.

מה פלא, אפוא, שעניין שבירת הכוס הדאיגו ביותר לקראת חתונתו השנייה? לרוע מזלו גם סיפרו לו בינתיים על בן של בעל חנות נעליים מן המובחרות בעיר אשר נעל בחתונתו של נעליים איטלקיות עדינות, מעור מובחר ורך, שסוליותיהן גמישות ונכפפות בלחיצת־יד. וכשדרך על כוס־זכר־לחורבן – השמיע צעקת כאב. ומיד לקחו אותו לבית־חולים ותפרו לו את כף רגלו. במשך שבועות נתפס יקותיאל להירהורים על שבירת הכוס, ועם זאת השתדל לדחות מעל פניו את העניין המציק. הוא נזכר בסיפור של דוסטוייבסקי על האידיוט החושש פן ישבור בבית־מארחיו אגרטל יקר הניצב בפינה, ולבסוף כמובן שובר אותו, ואצלי, להיפך – מוכרח לשבור! –

צריך לעשות משהו, אמר יקותיאל לעצמו. אינך יכול להשאיר את גורל נישואיך השניים ביד המקרה. אקח כוס ואנסה לדרוך עליה בדשא. כוס דקה־דקה. ואסדוק מעט את שוליה לפני כן, כדי שתתנפץ בקלות. ואולי אגס חשמלי שמתפצפץ מיד ומשמיע קול עז? מצד שני, נאמר – ישבור כוס אחת, באימונים – מי לידו יתקע שגם בחתונתו יצליח? וכן כנגד כל אחת מכוונותיו הטובות פעל כוח אחר, אפל, אשר פיתה אותו ולחש – הנח, דחה זאת, למה לך להודות בחולשתך, לפתוח פה לשטן?

אימו של יקותיאל שאלה פעמים אחדות: “את הכוס תביאו אתכם, או שאני אקנה אותה?”

להביא כוס דקיקה פירושו, להודות מראש בחולשתו ובחוסר הביטחון שבו. לצאת ידי מבוכה מילמל: “תקני בעצמך. כל הכוסות אותו דבר.”

ואימא של יקותיאל הלכה לקנות את הכוס־לשבירה בחתונתו. וכלום תסתפק אימא בסתם כוס שפוטה, כוס זולה, כוס דקה ושברירית? – חס ושלום. מי שאינו מכיר את אימא של יקותיאל יחשוב כך. וחזקה על בעל החנות, אשר מכיר היטב את טעמה וגאוותה (“מה יגידו השכנים?”) – שימכור לה את הכוס החזקה והיקרה ביותר. ולמה רק אחת? שתיקח חצי תריסר.

“סליחה שאני מעירה לך,” תגיד אימא, " אבל אני צריכה כוס שנשברת בקלות, לחופה של יקותיאל."

“מזל טוב! תישבר! לא לדאוג. עכשיו כולם לוקחים דוראלקס לחתונות. זאת הכוס הכי מודרנית.”

כנגד עכשיו וכולם ומודרנית מסתתמות טענותיה של אימא, והיא עוטפת היטב את הכוס בשקית פלאסטית כדי שלא תיפצע, חס וחלילה, רגלו של הבן יקיר לה.

ויקותיאל שמע מפיה: עכשיו, כולם ומודרנית – והרגיע עצמו כטיפש: לו יהי כך. ואני, כאשר אבדתי – אבדתי. כי במה אני טוב מכולם?

וכבר ברור שהוא, במשך כל הטקס, לדבר אחד חיכה – לשבור. היעמוד במיבחן? את הטבעת ענד על אצבעה של כלתו, על המילים המוקדשות חזר, ובמשך כל המעמד –

שהוא, בעצם, העיקר – רגע הקידושין, שלאחריו אין חזרה, אתה נשוי. ויהא עליך לעבור בשנית את כל המריבות ועורכי־הדין ובתי־הדין הרבניים ומתן הגט כדי להתיר את הקשר שקשרת בהבל פה של שבע מלים וענידת טבעת שאפילו אינה נענדת היטב על האצבע, מאחר ומידתה כוונה לקמיצה –

חודשיים ימים לפני חתונתו יצא יקותיאל לדרך מבית סבו אשר בפתח־תקוה. רגליו נשאוהו מזרחה והוא היה הולך ומתרומם באוויר לקראת מרחבי המדבר שבכוונתו לגמוע, כדוהר על סוס בעל כנפיים. אך בטרם יצא לדרך הארוכה נכנס למרפסת סגורה של בית נמוך ואפלולי בן קומה אחת סמוך לבית סבא. זו היתה שעת דימדומים. נשמע קרקור צפרדעים מתכתי, והגן היה עטוף אד ירוק. יקותיאל חדר למרפסת מבעד לחלון, אולי גם שבר או הזיח לוחות עץ אחדים. זה היה בית ישן, בית אהובתו הראשונה, היא איננה. נסעה רחוק, נסעה לארצות הצפון. הוא נכנס לבדוק את שלום דירתה הריקה, מתבונן בביקתה אפורה וחשובה זו, שאינה דומה לשום דירה בה גרה אהובתו הראשונה מימיה. גיליונות “בוסתנאי” צהבהבים מושלכים על הריצפה, וספרו של הרב כ"ץ “דודאי ראובן” על חמישה חומשי תורה.

לפתע היא מופיע במסדרון החשוך, המקשר את המרפסת עם החדר הפנימי, בו ישנה; והיא מבוהלת, והיא כרוח־רפאים בכתונת־לילה דקה ולבנה, והיא תופסת בו בידיה הרזות ונועצת ציפורניה בזרועו עד להכאיב, וקולה נפחד וכמעט היסטרי:

“מה אתה עושה פה? מי אתה? מי הירשה לך לבוא לכאן?”

היא חושדת בו שהוא גנב.

עירומה תחת הכתונת. מעולם לא היתה אשתו.

הוא תופס בכוח את ידיה ומנסה להרגיעה: “זה אני, יקותיאל. לא ידעתי שכבר חזרת. רק נכנסתי לראות את שלום הדירה.”

עליו להסיר מליבה חשד פן כוונותיו היו רעות. ועם זאת, רגש אשם כמוס מכרסם בו. סהרורית ומוזרה היא נתונה בידיו, מתפתלת וכמו אינה רוצה להתעורר ולשמוע לקול ההיגיון בו הוא דובר אליה. אחיזתו מתהדקת. הוא מחבק אותה ולוחצה כלפי קיר המזרח הפנימי במרפסת. היא נדבקת בו ונעשית רכה ושקטה. יקותיאל תופס ברגליה הרזות ומרים אותן פשוקות מולו, וכך, תלוייה בידיה הרפות על צווארו הוא בועל אותה באומרו לעצמו בקול רם ובתחושת כוח עזה:

“עכשיו אני מכניס אותך להריון!”

והוא מרגיש, ממש רואה בחשיכה, קו זרע לבן נזרק לתוך רחמה. והוא מתעורר לרגע, מטושטש חושים וגרוי, ומיד חוזר ונרדם וממשיך לחלום את עצמו חודר לקירבה, קרוב להריק בה זרעו בשנית, וחוזרת גם המחשבה הקולנית על הריונה. אהובתו הישנה נעשתה עכשיו כולה רחם תלוי על צווארו, חיוורת וקלה מאד, ידיה ככנפיים מפרפרות על כתפיו וירכיה חובקות את מותניו ובעודו מחזיק בה היא נעלמת בלי לומר מילה.

יקותיאל נותר וידיו ריקות במרפסת האפלולית; הוא שומע קרקור מתכתי של הצפרדעים בחוץ, באד הירוק. והנה מופיע מבעד לחלון, או דרך פירצה בקיר – בחור צעיר, רזה, שחרחר ונמוך, ולו פיאות לחיים תפוחות ועיניו שחורות ומתוקות. ומראהו כחבר החדש של בת השכנים אשר בקומה למטה, מול המרפסת של יקותיאל. זו נערה בשרנית, תאווה לעיניים. עורה צח כחלב. לעיתים היא מהלכת בקיץ ועליה תחתוניה הזעירים בלבד. ולא פעם פטמותיה הרעננות, הוורודות, מזדקרות לעברו במבט סומא, דובבות לו כביכול דבר־מה בארשת שובבה. וכעיניים אחרות, כמוסות, הן רוקמות עם יקותיאל קשר תענוגות חשאי של מציצים שלא בידיעת בעלת גופן.

הבחור המעופף נכנס מבחוץ, מלווה קולות של ביצה וצרצרים, ונוחת בקלילות לצד יקותיאל. יקותיאל מקדים לו שלום, וזה משיב לו בקרירות.

“אתה – – –!” קורא יקותיאל בשמו, מאושר לראותו, למרות שלא פגש בו מעולם, ולמרות מה שהתרחש לפני רגעים אחדים. אבל, ואולי דווקא משום כך, משתדל יקותיאל להתייחס אליו כאל בן־משפחה, ומציג עצמו לפניו בשמו. אך הבחור המעופף אינו נענה להסברת הפנים שלו, ואולי גם חושד בדבר־מה. והוא מנתר וחולף על פני יקותיאל באלכסון, ונוחת במעופו בפנייה למסדרון, ונעלם בחדר החשוך.

יקותיאל יוצא משם בחיפזון, חושש שמא עכשיו תספר זו לבחור המעופף את אשר עשה בה יקותיאל. והוא חוזר לביתו של סבא. נכנס דרך המרפסת הצפונית העתיקה, המקורה לוחות עץ ירוקים אשר מנוקבים בדוגמת תחרה. עובר לחדרו המרווח של סבא ובו “קומודה” שחורה, ציור שמן גדול, דיוקנו של סבא, מיטת ברזל גבוהה ועליה מצעים לבנים וכרים רבים, “ספרי הימים” של הרצל בהוצאת “מצפה” בכריכות כחולות־שחורות. החדר אפלולי. ריח מושבה ארצישראלית עומד בו. יסמין ופיטנה. קוביות סוכר וטיפות ואלריאן. צללים כהים וגבעות ירוקות לכל מלוא האופק, אוויר פרדסים ומשעולי ברושים, עצי אקליפטוס, ניחוח ספרים ישנים ושמן זית טרי.

כלתו של יקותיאל ניצבת ליד המיטה בחדרו של סבא ומציעה אותה לשינה. גבה מופנה כלפי יקותיאל. הוא פורש לפניו סדין סגול בהיר שאותו לקח מבית אהובתו הראשונה, פוסע ומתקרב בצעד קל, כמהסס אם לחוש אשם, או לא. כלתו מקבלת את פניו כאילו מאומה לא קרה. אומרת –

“כבר באת?”

הוא חושש כי אם תאריך להסתכל בעיניו ייוודע הכול. השיירה. המשלחת. ובעיקר החמצת ההזדמנות במידבר, בעקבות גמליהם הקלים כנשרים אשר רחפו ונעלמו ושבו ונתגלו לרגעים במרחק עד אשר גזו ואינם. ועדיין הרגשה של ריחוף באבריו והוא פוסע מעדנות בדרכו למסדרון המוליך מחדרו של סבא דרומה, למיטבח ולחצר. ניצל מצרה גדולה. אך בהיותו במסדרון הוא שומע אחריו:

“די! אני לא יכולה יותר!”

כלתו צועקת, וקולה נקרע בצערה.

ולפתע מואר חדרו המרווח של סבא, ויקותיאל רואה על כסאות הניצבים במעגל את אשתו־לשעבר ובני־משפחתה, וכלתו ובני־משפחתה, ואהובתו הראשונה ובעלה והוריה, ואימו, והדודים ובני־הדודים המבוגרים ונשותיהם – כולם יושבים ומבקשים להתדיין עימו. לא בכולם הוא מבחין מיד, כי הוא נשאר לעמוד במסדרון, אבל לפי הרחש ומקצת המשפטים הקולניים הוא מרגיש שנרקמת מזימה נגדו. בעניין שאותו מבררים הוא צד נוגע, נאשם, ואולי גם הקורבן. מבקשים ממנו להיכנס לחדר והוא מסרב. הוא מפחד, והפחד גורם לו להיעשות תוקפני, ולהכריז מן המסדרון, בקול רם, הנשמע היטב בחדר:

“בכל מה שקשור אלי נא לפנות לעורך־הדין – – –. הוא מייצג אותי. ולי אין על מה לדבר אתכם.”

עורך־הדין שנקב יקותיאל בשמו חילץ אותו בשעתו מסבך גירושיו אשר לוו איומים ואיומים־שכנגד. הוא חש שהודעתו הותירה רושם עז. היושבים בחדר נבהלו. הם מטכסים עצה. הוא הפעיל נגדם כבר בשלב מוקדם נשק כבד. עתה הוא חושש שמא טעה והצעדים שנקט להגנתו ייראו תוקפניים מדי ולכן הוא מכריז מיד הכרזה שנייה, כממשלה על סף מלחמה:

“אין לי כל כוונות תוקפניות. נקטתי רק בכמה צעדים הכרחיים שנועדו להגן עליי. אם מצדכם לא יפתחו בפעולות איבה נגדי – אני מתחייב לא לעשות דבר נגדכם. ובינתיים אין לשני הצדדים מה לחשוש.”

יקותיאל לא חיכה לדעת אם דבריו הרגיעו אותם. הוא עזב את בית סבא ובקפיצה אחת דרומה עבר מרחק שתי חצרות ונכנס לבית הוריו הישן. בית בן קומה אחת, גג רעפים, חצר רחבה, סבך יבלית, עצי זית ולימון ושובך־יונים. דלת הבית היתה פרוצה. החלונות מנופצים, התריסים שבורים, אך הרהיטים עודם בבית והוא מלא אנשים זרים. גם אימא מסתובבת בבית. אימא ויקותיאל בין אנשים זרים הלוקחים לעצמם בלי בושה תמונות, ספרים, כלי־מיטבח, אגרטלים וכסאות. הבית הפקר. זמן רב לא התגורר איש בבית הסגור. יקותיאל ואימו חשבו שסגירתו של הבית תחזיק מעמד. ועתה, בבואם לבדוק את מצבו, מתברר שהוא פרוץ ואנשים מוריקים אותו לאור היום. יקותיאל ואימו מנסים לעצור בהם. אך לשווא. הזרים אינם שמים לב אליהם. כאילו אינם קיימים. הכול הפקר. יקותיאל מנסה לסגור דלת וחלון אך החומר עתיק והכל מתפורר ואינו ניתן עוד לאיחוי ותיקון. הוא מסתכל באימא והיא בו ומבטיהם נפגשים בהרגשה כי זה העונש המגיע להם על שעזבו את הבית והזניחוהו, ועתה כבר אי־אפשר להסב לאחור את מחוגי הזמן. מתאספים ובאים עוד אנשים מתושבי הרחוב, שכניהם־לשעבר, והם חודרים ונכנסים אל הבית המופקר ומטיילים בחדריו ונוטלים מכליו ומוציאים אותם לאור היום החוצה כמו במכירה פומבית והולכים לדרכם עם השלל.

כאשר עמדה אימו של יקותיאל להינשא מחדש בישר על כך בשמחה לידידו מרפא־השיניים הפולני. “אל תגזים.” אמר מרפא־השיניים הפולני ומשך בשפמו. “אתה מנסה עכשיו לפצות את יקותיאל הילד שהיית על חיי הנישואים של הוריך שלא עלו יפה.”

בתקופה ההיא חלם יקותיאל חלום משונה על אימו ובסוף החלום הופיע אביו המנוח בחצר הבית הישן והסתכל בו בכעס מבעד לחלון חדר־האמבטיה.

יקותיאל הניח את הכוס על הדשא ודרך עליה בכל כוחו בעקב הנעל שהיתה עבת סוליה וחזקה. הכוס שקעה מעט בדשא, היה שבריר שנייה של חרדה, אך מיד עלה קול פקיעה עמומה, מתנפץ כמו מתחת לשמיכה, ואחריו נשמעו מכל עבר קולות קרובי־המשפחה והידידים בעיניים לחות ובשפתיים מוצצות ובידיים הפורשות עמדות של היכון־לנשיקה ו–

“מזל טוב! מזל טוב!”

ויקותיאל ואשתו החדשה נקרעו זה מעל זה והיו מוטלים כשני לולבים לתוך פקעת נרגשת, והיטב מנוענעים בתוכה ומנושקים מכל צד. אצבעותיו כאבו מלחיצות־יד. לחייו נעשו שמנוניות מזיעה וכתמי שפתונים. ידיו התבלבלו במעטפות־מתנה, ורגליו ניגפו זו בזו כאילו כיוון ההליכה אשר הביאו עד הלום הסתיים כאן, תחת החופה, בחצר, בנקודה אשר ממנה והלאה שוב אינו רשאי לצעוד לבדו ועל דעת עצמו.

ידידו הפולני הרים לעומתם כוס ושתה לחייהם, ויקותיאל חייך אליו בגאווה מבולבלת –

ניצחתי. עמדתי במיבחן!

אומרים כי יקותיאל הוא אדם בעל דמיון חולני. אכן, בנקל הוא נסחף אחר מראות־שווא. הוא הניח את הכוס העטופה על הדשא ודרך עליה בכל כוחו בעקב הנעל הימנית –

הכוס שקעה בדשא כמגף באדמה רכה.

יקותיאל נבהל. הו הרגיש שעתה החמיץ דבר חשוב מאד, אך לא איבד את עשתונותיו, אלא אמר לעצמו: הלא אתה ידעת שתפספס, כמו בחתונתך הראשונה. שוב פגעת בתחתית הכוס. הוא התכופף קר־רוח וכיוון והניח את צידה הפתוח כל הכוס ממנו והלאה – ודרך עליה בעקב רגלו במכה שיש בה כדי לקדוח חור באדמה –

החור נפער.

והכוס נתקעה בו. שלימה.

יקותיאל החוויר. הוא ראה עצמו לוקח חלק במחזה תעתועים. הנה עשה לבסוף את מעשה השטות הנורא, הפומבי, אשר כל ימיו פחד ממנו. הוא המשיך לדרוך פעם שלישית, ורביעית, וחמישית –

וכל דריכה היה בה כדי לרסק!

וחיוכו הסבלני, המאופק, של הרב מבעד לזגוגיות משקפיו,

ואילו הכוס –

כיצוקה ברזל. אינה חושבת כלל להישבר. ורק מתחפרת לה היטב בדשא כחילזון בחורו.

החלו אנשים קוראים:

“בלאטה! צריך להביא בלאטה!”

ויקותיאל עמד, לא יודע מה מתרחש סביבו ומלא רחמים על עצמו. חסר מזל שכמוך! – הקהל כמו נעלם מעיניו באותו רגע, היה לגוש חסר־צורה, עטוף אד של לא־כלום. אי שם בחצר נמצאה בלאטה כדי להבטיח המשך למחזה, וידידו מרפא־השיניים הפולני יצא מן הערפל, והבלאטה בידו, והניח אותה לרגלי יקותיאל. יקותיאל התכופף, הציב עליה את הכוס, הוא ידע שגם הפעם לא תישבר. ידע שאין כאן כלל שאלה של מכה נכונה, של שימוש בכוח, אלא – גורל. הכוס אינה רוצה להישבר, כך נגזר, דבר לא יעזור, והוא כאשר אבד – אבד. הוא רצה לחזור לחלומותיו, בהם מלא פתח לזמן אחר, אבל עליו להמשיך ולשחק את תפקיד החתן, שאחרת איך יסתיים מחזה חופתו וכיצד ייצא ממנה?

ודרך בכוח –

הכוס התעופפה לה ונחתה רחוק בגומת עץ שזיף מקושט בנורות צבעוניות, שלימה כביום היווצרה.

ואילו הבלאטה נתבקעה לחתיכות מעוצמת המכה!

יקותיאל ידע כי העינוי טרם נגמר והוא כבוסס בבוץ וממשיך לשקוע בו. אך אז בירך אותו הרב: “מזל טוב!” – ולחץ את ידו ואמר שכבר קיים יקותיאל את מצוות העלאתו של חורבן ירושלים על ראש שמחתו ואפילו הגדיל עשות בכך ששבר בלאטה במקום כוס!

“אחו־אל־בלאטה!” השתעל איכר זקן אחד וטפח ליקותיאל על שכמו, משל הוכרז אלוף בתחרות־שבירה סמוייה המתנהל בין כל החתנים בארץ ישראל מיום שחדל אליהו שייד לשלוח את מיטב העלמות לפריז.

יקותיאל היה מבולבל וחיוור. אשתו החדשה נישקה אותו. נישקו גם היתר. הוא דימה כי אין רואים על פניו את אשר מתרחש בקירבו. התחרבנת בשנייה, הירהר, אבל נישואים אלה מוכרחים להחזיק מעמד ופעם נוספת לא אתחתן ולו רק כדי שלא אצטרך לשבור כוס נוספת. אותה שעה פקדה אותו נוכחות כל אבותיו האיכרים אשר חיו באותה ארץ, על אדמה אחרת, ופרסות סוסיהם הותירו אחריהם אבק ברכבם אל המידבר בעקבות בני יששכר, אשר שוכנים מהלך חמישה ימים מהירדן, והערבים קוראים להם “יאהוד־אל־כופר”. יקותיאל מצא את הפתח אל מחוזות העבר וחמק בעדו פנימה. סבא שכב במיטה פרקדן, לבוש כתונת קלה. נשם בכבדות ועיניו צופות אל התקרה. הוא ידע את גורלו. פיקח היה וידע הכול, גם לא העלים מיקותיאל את מצבו. למרות חולשתו הגדולה דיבר. השתעל הרבה וסח בין שיעול לשיעול. הוא אמר: “אני כואב ברגעים אלה את כאב המוות. גדול מכאב זה הוא כאב ירושלים. שמעתי, שהוועדה הממלכתית הבריטית גזרה להוציא את ירושלים מארץ־ישראל… מי זה דורש מאיתנו לוותר על ירושלים? הרומים לא הצליחו לעקור את ירושלים מן הלבבות. שום יהודי לא יוכל לוותר על ירושלים… קח את הסידור וקרא באוזניי את תפילת ירושלים. חסד אחרון זה עשה עימי.” פתח יקותיאל את הסידור וקרא בקול רם ובעמידה מילה במילה: “ולירושלים עירך ברחמים תשוב!” – סבא עצם עיניו, מילמל ולחש וקרא אחריו מילה במילה. משהגיעו ל“המחזיר שכינתו לציון!” פתח סבא את עיניו וצעק: “מים! מים! אני מתעלף!…” – שני ימים לאחר אותו מאורע העלו אותו מפתח־תקוה לקבורה בקבר שכרה לעצמו בחיים על אדמת ירושלים.

א.

המטוס מרחף מעל צמרות קופאות של צמר־עננים. הנוסע שכח את מקטרתו בבית. הוא איש מסודר. אובדן חפצים, אפילו היעלמם הזמני, מטריד אותו. צילו של המטוס מטיל כתם אפור אשר זוחל על פני לובן העננים הרך. אחר־כך נפרשים ערוצי הנגב כציור – צמרת צפופה של יובלים חרבים, וגזעה – ואדי רחב ששפכו פונה מזרחה. בריכות עגולות של חול צהוב ומחפורות־ענק אדמדמות. אחר־כך גבעות נמוכות הסוגרות על חוות הגדנ“ע. צלע גבעה אפורה ועליה משורטטים בקווי אבנים מסויידות לבן סמל הגדנ”ע ואותיות אחדות. ובמערב, על רקע הרים צחיח, מתפתלת דרך לעבר עמודי־שלמה. אפשר להבחין מרחוק בפתחים האפלים של נקרותיהם.

באחת הנקודות הללו, לפני עשרים שנה, מטפס הנוסע בחשכה ואחריו גדנ"עית חיוורת־פנים, כותבת שירים, מבולבלת ויפה, בת־כיתתו, לה טרם גילה את האהבה הנואשת אשר עתיד היה לרחוש לה במשך שנים רבות של עיוורון, ברטט קדושה ובקינאה קשה כשאול.

המטוס רועד. ידה בידו. הוא מעביר אותה דרך הניקרה החשוכה. היא שלו, היא שלו! היא ביקשה שייתן לה את ידו. זה סמלי. הוא מוליכה לקראת האור.

ומושכה אחריו.

לילה. ובחוות הגדנ"ע, לרגלי הגבעה, על תלולית של חול, הוא יושב לצידה, מאוהב, בתול. עוד רגע יאמר לה. עוד רגע. בינתיים הוא מספר לה על אהבותיו הקודמות. מאחורי רכס הגבעות עולה ירח צהוב וקרוב מכל הירחים שיזכור בשנותיו שעתידות לבוא. ירח פרטי. הוא דוחה את רגע הגילוי. הוא פותח פה לומר, נדחק ובא לו במקומו משפט סתמי אחר.

אפילו לא נשק לה.

צוהרי מדבר. ושם, בערבה על אבן אחת, בשמלה אפורה יושבת מחנכת־כיתתם הזקנה, שנסעה איתם דרומה בדרך לא סלולה, במשאית “פיאט” רחבה כספינה. גופה דל, נפשה אינה יודעת ליאות; טוני הלה חותכת וחודרת במיבטאה הייקי, המכה הד בחלל הזמן של תלמידיה, בנקישות תרוודו של מתיך־הכפתורים:

“בן אדם, הייה אשר הנך!”

פר גינט. פאוסט. צריך ללכת לקיבוץ. לאוניברסיטה. מה היתה טוני אומרת על כך? – זה נשאר אצלו שנים רבות תורת מידות שלמה על רגל אחת, כאימפרטיב הקטגורי. לאחר שלימדה את “בית טיבו”, נוגע ברוח פאציפיסטית שלא הירפתה ממנו. “שונא מלחמה בעומק נפשו – הוא ינצח!”. שעה שטייל לראשונה באירופה ראה עולם מבעד לעיניה. רגליו נשאו אותו למוזיאונים, לשכיות־חמדה שהזכירה בשיעוריה. פרקים שנשכחו צפו ונתגלו מחדש, ובקולה ממש, כעומדת מאחורי כתפו. אירופה שבחלום: היסטוריה, ספרות כללית ותולדות האמנות. ו“איש ייעוד טבעו כי יעש – לא תיפול עליו אשמה.” לא־תיפול־עליו־אשמה, לא־תיפול־עליו־אשמה, מתנגנים דבריה ונבלעים בקצב הטיסה הנבלמת, לקראת נחיתה, “מיהו הראוי לחיים ולחירות – זה הכובשם יום־יום מחדש.” מה־חדש? מה־חדש? מה־חדש? המטוס שולף רגליים מחביון כנפיו. אצבעות רכות מגששות באוויר, גומי שחור ואלומיניום מבריק.

יורדים. ההרים. עקבה. ים־סוף. המטוס חג בקשת. שמיים. נוטה על צידו. נמל הנפט. מיכליות. שוב נמל. שחור. אוניות. הרים, הפעם נמוכים, כהים. אורות. אילת.

אחרי עשרים שנה.

טוני.

אף שבהופעתה היא מזלזלת במוסכמות, אינה מקפידה על לבושה, ודרך הנהגתה בהטלת מרות מוחלטת אינה סובלת התנגדות לדבריה – הריהי הולמת בלי הרף במוחותיהם הצעירים של תלמידיה, להנחילם ערכי יופי, נימוס, הבנת אמנות, רומאנטיקה, הומאניזם וסובלנות. חסרת אשליות, ויודעת היטב שלא במילים רכות ובפיתויים, אלא בכוח יש להכות על ראשיהם, ועל כך יודו לה, בבוא היום. איש מתלמידיה בני־הארץ אינו דומה לה ובכל זאת היא צרה בכולם מקצת דמותה ומטביעה בהם את חותמה. מחייכת. חמורת פנים. אינה יודעת רגע מנוחה. אביה היה שופט עליון יהודי בגרמניה. ותלמידיה – צעירים, חסרי פרצוף, לעתים שלווים בעצלותם החכמנית, לעתים לא ישרים ביותר, משתדלים להיראות כיודעים הכול מראש ועל כן לא נוקפים אצבע לעשות דבר־מה, שוקדים להרגיעה באותו פאטאליזם־“צברי”־חבר’מני ולהתחמק מלימודים. ואז – נאום תוכחה שלה, “מי לא ילמד?” – המחזיק רוב רובו של השיעור, חוזר על עצמו בעשרות גירסאותיו, מחוקה על־ידי תלמידיה מדור לדור. היא חוששת כי גם הטובים שבהם עתידים בבוא היום לייצג רבות מן התופעות אשר עליהן יעבירו ביקורת. לעיתים אינה מקשיבה עד הסוף למי שמדבר אליה. עסוקה תמיד בשלושה־ארבעה עניינים בבת־אחת. מלאה מרץ, וסביבה אשכול בני אדם המדברים אליה מכל עבר, בהליכה. מיהו הראוי לחיים ולחירות – זה הכובשם יום־יום מחדש. ואצלה יום־יום נוצר בית־הספר מחדש, בכיתה, במסדרון, בשעת ההפסקה, קולה מנסר בו מקצה אל קצה ועיניה פקוחות לכל. שואלת, ובטרם הספקת לענות וכבר היא משוחחת עם מישהו אחר. אך לאחר שנים, ואתה כבר שכחת את דבריך, הריהי מצטטת בפניך משפטים שאמרת ודימית בנפשך שלא הקשיבה להם.

מכונית הקיבוץ מחכה לו. בחשכה הם נוסעים. אוויר הערבה יבש, ריח סלעים קלויים ואבק מלוח. מאחור, בין ארגזי פרחים, יושבות נערות ושרות. שיריהן מוכרים לנוסע מנעוריו ומעוררים נימה נושנה בליבו; ופתאום הן עוברות לשירים חדשים, מדוקלמים בחן ילדות שובב, מגרה; הוא אינו מכיר את השירים. והוא מקנא בנעוריהן. אולי החמיץ את התקופה בה היה בן־גילן.

הם מגיעים לקיבוץ. ארוחת־הערב נסתיימה. ריצפת חדר־האוכל שטופה מים רבים; כלי המיטבח נערמים על שולחנותיו, ניצבים כמו על בהונותיהם במים. הוא רעב וריח מי השטיפה מדכא את תיאבונו. מביאים אותו לדירה של נח"לאיות. שמות הבנות חרוקות כחנית – נעמית, צורית דנית וגורית. בנות תשע־עשרה, מגרעין ההשלמה למשק. יושבת להקת פרגיות ומאזינה בדביקות לזמרתו של זמר אנגלי שאין הנוסע מכיר את שמו, ומילותיו מחרישות את אוזניו מעל גבי התקליט.

“איש אחד,” מצייצת הנעמית, “נכנס לרפת וביקש שאסביר לו ממה מכינים תערובת. מה מעניינת אותו תערובת? לא הפסיק לשאול והסתכל עליי, כאילו לא ראה אף פעם פרות ורפת!”

בה חשק. עטרנו זר למגל ולחרב. אינה מבינה, או מנסה לשאת חן? לשים אותה ברפת, איזה בזבוז.

“איזה אנשים משונים.” עודה מצייצת. “כולם עוברים פה.”

רעש התקליט מתגבר. צורית סורגת, הנוסע עייף. נעמית ודנית מפטפטות במרץ על קטיף הפרחים ושיווקם. ורדים, ייצוא. אמסטרדם. ילדות יצואניות. אינן מעלות על דעתן שהנוסע משתעמם. גורית רוצה ללכת להתקלח. מנחלים נחלנו יגבר. היא חוזרת ומביעה רצונה בקול רם אך אינה מתרוממת מרבצה. הנוסע משתתף בלבטיה בחיוך מטופש. המקטרת חסרה לו.

נעמית קמה ומביאה לו כוס תה וצלחת עמוסה טוסטים־בגבינה־צהובה. זו ארוחת־הערב שלו. אך לפתע כולן רעבות, ובייחוד אותה יצואנית־פרחים, דנית, והן מתחלקות עם הנוסע במנתו. צוואר נעמית ארוך. שערה ארוך. היא גבוהה. דקה. עיניה שחורות ורכות. עורה חיוור. רפתנית שכמותה. גורית שוב רוצה להתקלח. היא מתייעצת בחברותיה. כל החדר אימא שלה.

הנוסע מנסה לצוד את מבטה של נעמית, אך משפטיה הקצרים, ארוחתו הדלה, כוס התה – כולם מוגשים לו בהטיית צוואר רוממה, ואולי מבויישת – ממנו והלאה. אינה מסתכלת בו.

נכנסת בחורה צחקנית, מגושמת, עיניה רצות כאומרות לנוסע – אותך חיפשתי.

“יה! יש כאן סופר! שלום סופר. מה שמך? תגיד, איך זה להיות סופר? אף פעם לא ראיתי סופר מקרוב.” היא צוחקת כדי לעודדו ומגלגלת עצמה את הספה לצידו. “אני נורא אוהבת ספרים…”

מצא בת־ברית! הערצתה המטופשת, הלא־אמיתית. הוא מגמגם לה תשובה אווילית. וחושב, לא הייתי נוגע בך, צפצפה שכמוך.

"קראת ‘סיפור אהבה’? משתגעת אחרי הספר הזה. ו’לא שם בובה'?

“לא.”

“באמת? חבל. יופי של ספר. ואיך בתל־אביב, בוהימה, נפגשים יחד הסופרים, האמנים?”

עיני הצפצפה הקטנה שוקקות. הנוסע – הוא העולם הגדול, בוהימה עברית; מסביר, מתחכם: כן, נפגשים אלה שרצו להיות “פני החברה” ונדחקו פנימה. עכשיו הם “פני החברה” ולחברה אין פנים ולכן הם יושבים “בפנים” בהרגשה שרימו אותם מפני שאין סביבם שום חוג אריסטוקראטי שאפשר להעריץ ולחדור לתוכו מכוח תסביך של נחיתות. אין אריסטוקראטיה, אין אצולה, אפילו לא אצולה־שוקעת. אין. אין גאונים, אין רגש נחיתות, אין תחרות אמיתית, אין. הכול מפורסם, הכול בינוני, עם ריהוט דני וכיסאות בסגנון אמצע־ויקטוריאני. בתל־אביב. בתל־אביב ובכל ארץ־ישראל כולה אין יותר ממניין אנשים שאפשר להעריץ אותם, רובם לא נולדו בארץ, עברו את גיל השבעים, והם שרידים, בודדים, משוגעים־למחצה, ותהילתם ידועה אך למתי מעט. ובינתיים, צפצפה, כולנו עולים בדרגה אחת, כל הזמן, בכל מקום, אל שום מקום, אל שום דרגה.

לא כל זאת לא אמר לה הנוסע. הוא היה עייף וחושיו גרויים. יושב בקירבן יותר משעה. שואף לקירבו את נעוריהן. הבוסר השמנוני הזה, הרך, הלבנבן, המסמיק. צהלת הצחוק של אהבותיהן הטהורות, השופעות חברות. עוד לא נשים, כבר לא בתולות, יודעות ואינן יודעות.

אך הנה לרגע התחדש החדר. נכנסת נערה. לא גבוהה, בעלת יופי גזעי, עור שחום, שיער שחור, עיני דבש חומות ומצועפות, לבושה פרוות כבשים צחורה. עורה הקלוי, לובן מעילה, ניגוד צבעים מופלא. הנוסע שכח את שאר הנמצאות בחדר, ומוקסם השתדל להשביע מבטו ביופייה שהיה מזרחי, דשן, עגלגל וארץ־ישראלי כל־כך. היא הסתכלה בו במבט חמים ואוהד.

עור שוקולד שלה, חלק ותמים, ללא פגם.

“אילו הייתי צייר הייתי מצייר אותך.” הוא מחבק לה במילים. עיניה אורו. היא דומה לסטודנטית ערבייה צעירה מאוד, אשר רואיינה לא מכבר בתוכנית טלוויזיה. נערה ענוגה ושחרחורת, אך יופייה לא המתיק את מרירות לשונה. וזו שכאן, מבטיה נתקרבו אליו. כמבקשת להביע דבר־מה, אך לשונה נאלמה.

“צירוף צבעים שכזה, שחור ולבן.” הוסיף. מגופה עלה ריח טוב, לאחר רחצה.

“אומממ…” חייכה.

“המעיל שלך!”

“אהה…” הניעה בראשה ושוב חייכה חיוך ילדותי, אילם. מישהו פנה אליה, ואליו הסתובבה, ונסתלקו הדבש, ומאור פניה, וטריות גופה. האם הבינה מה שאמר לה?

עתה הם ניגשים למועדון. לאיטם, בהליכה זוחלת וכבדה, מתאספים תריסר צעירים וצעירות. הנוסע מדבר בפניהם על תחושת המלחמה והמצור בספרות העברית. מתחיל בברנר. דממה מוזרה בחוץ. בחור אחד ראשו נשמט מדי פעם, מתרומם, ונשמט. שומעים את שתיקת הערבה, כאילו נמצאו בחלל ריק. שתי היפות, נעמית ובעלת עיני הדבש, קמות בפיהוק ומסתלקות. האם ציפו שידבר על השאלה המינית? מה בעצם מעניין את היפות, ובמיוחד – את היפות במיוחד? פסיכולוגיה, פאראפסיכולוגיה, הרזייה מלאכותית, אמצעי־מניעה? – שכר ההרצאה בתוספת דמי הנסיעה במטוס – שווים כמה הצגות תיאטרון טובות בעיר לכל אחד מהנוכחים. “אין דבר, יום עסל יום בסל” – הוא חדל להאשים עצמו וממשיך. לפני שנים ישב בבית־קפה קטן בירושלים עם סטודנטית־לרפואה, שמה נשכח ממנו, אך עדיין הוא זוכר מיבחן שערכה לו. ציירה ארבעה קווים אנכיים וסגרה אותם בארבעה קווים אופקיים, ונוצרו תשעה ריבועים. אחר־כך ביקשה ממנו לצייר משהו פשוט ביותר בכל אחד מן הריבועים, לפי סדר קבוע. הוא צייר. היא לקחה, התבוננה ואמרה:

“יש לך אופי של מורה.”

הוא? כל ימיו ברח מההוראה. באוניברסיטה בחר דווקא באותם חוגים שאין סיכוי ללמדם בבית־הספר התיכון.

“הדבר הראשון שעלה בדעתך לצייר הוא שולחן, בצידו האחד עומד אדם ביד מורמה, ומצידו השני – אנשים, קהל.”

בכיתה השישית שמע אותו המורה לערבית ולדקדוק אומר: “מוטב לי לאבד את עצמי לדעת מאשר להיות מורה!” ובתור עונש זרק אותו משיעוריו למשך חודש ימים. מאז הוא מפגר בדקדוק ובערבית, חה, חה!

“אתה מצד אחד, וכל העולם כולו מצד שני. ואתה מסביר, מרצה, מלמד. זה האופי שלך.”

אבל הוא רוצה להיות סופר, אמן. להתנסות בחיים. להבין את עצמו. לכתוב שירים ולהתפרנס מכתיבה כמו מרטין עדן. הוא שונא ללמד. הדבר הנורא ביותר שעלול לקרות לסופר הוא שבמקום לפתות את הקורא בספריו – יבזבז את הכוחות הנפשיים של עצמו על חינוכה של כיתה אחת.

“אני רק אומרת לך מהו הנושא הדומיננטי ברוב הציורים שלך. וזה, לפחות, מראה על שאיפה כמוסה. לא חשוב ההבדל בין כיתה וקהל.”

ואת ‘טוניו קרגר’ קראה?

“לא.”

נתן לה הרצאה קצרה על טוניו קרגר והאמנות כמקצוע אזרחי ויותר לא ראה אותה.

והנוסע ממשיך בהרצאתו, קופץ ל“סידהארתא” ומסביר שעל כל אדם לעשות לבד את הדרך אל האמת, אי־אפשר לקבלה מן המוכן, ולאחר שעה ארוכה הוא מגיע אל א.ב. יהושע: על המתח המצטבר (כירסום עצמי, שיממון, ציפיה לאסון) בקרב אנשים היושבים במקום קטן ואין טעם לחייהם (“מסע הערב של יתיר”), ועל האסון, הורדת הרכבת מהפסים, המלחמה, השריפה (“מול היערות”) אשר כמו מפיג את המתח לשעה קלה ונותן טעם לחייהם.

עוד הוא מדבר על הפורקן ועל המשמעות שבה ונכנסת הנערה בעלת עיני הדבש ולוחשת דבר־מה ליושב ליד הפתח. הוא לוחש ליושב לצידו, אנשים קמים ויוצאים, ונשמעת הברה –

“שריפה!”

ואחד, ביוצאו, מתעורר כלא מאמין: “סתם מתיחה לקראת פורים!”

השעה היתה עשר וארבעים לערך. קירות המועדון מלאו כרזות לקראת החג, קישוטים על התקרה. גם חדר־האוכל קושט בשרשראות־נייר צבעוניות. והנוסע נזכר באותה תהלוכה מוזרה שנפגשה על דרכו במשעולי הקיבוץ: בחור שרגלו חבושה מקרטע על קביים; שניים אחרים מובילים באלונקה פצוע שראשו חבוש, והפצוע צוחק; לצידו בחורה שאין בה מתום ועל פניה וזרועותיה כתמי־דם צבועים; ואחריהם אחד לבוש מדי־קרב מנומרים כמו איש־קומנדו ערבי ומניף מקל דק וארוך, כשוט.

“זה תרגיל התגוננות?”

“תשאל אותו.”

הנוסע שואל.

אומר איש־הקומנדו: " לא. אלה לא רצו להתחפש לפורים, לכן אני שובר (והרי“ש שלו מתפנקת בחי”ת, נוסח משה דיין) להם את העצמות!"

בדיחה.

והשישה ממשיכים להתפתל כתהלוכת מוקיונים בסרט של פליני בין בניינים לבנים שבנתה מחלקת ההתיישבות של הסוכנות ועצים דלים, סחופי־מדבר. הצגת תעמולה קיבוצית לחג פורים מול צוקי גרניט משחירים ושמיים מכוכבים. מי הגה את הרעיון המאקאברי? – שואל הנוסע. ומשיבים לו: ועדת־תרבות־בין־קיבוצית מוציאה חוברת הצעות כיצד לעורר עניין לקראת החג. ועתה, אחרי המלחמה… אמנם, קצת הגזימו.

רק חבר אחד, המנומנם, יושב במועדון עם הנוסע ומדבר אליו באיטיות:

“בדרך כלל יש לנו מנהג – אם ההרצאה משעממת, נכנס מישהו ואומר: שריפה! – וכך מפסיקים את המרצה.” וכאן הוא מפסיק, מפהק, וממשיך, כעומד להירדם אחר כל מילה:

“אבל, אני מוכרח לומר לך שההרצאה שלך דווקא היתה מעניינת. וכנראה היתה כאן אי־הבנה. האנשים עייפים, אחרי יום־עבודה, וגם ועדת התרבות שלנו התחלפה. שכחו לבטל את ההודעה על השריפה!”

הם נשארים לבדם. איש אינו חוזר. הם יוצאים החוצה. ריח של עשן, וירח מדברי, מקדמים את פניהם. ג’יפ גורר אחריו עגלת כיבוי־אש מקומית. הם הולכים אחריו. ההרים משחירים ולרגליהם מהבהבת אדמומית קל. בראש הגבעה מגחילים שרידיו של צריף מגורים. החדרים אוכלו באש, הגג נעלם, נותרה רק תבנית הקירות והמרפסת. אודים שחורים, עשנים, תוססים בלובן קיטור סמיך כל אימת שמתיזים עליהם מים בצינור. קבוצת “מתנדבים” צעירים, לבושי סחבות ומגודלי־שיער, שנתאספו ובאו לקיבוץ מקצווי־אולם, עומדים נדהמים מול רכושם המועט שעלה באש. בחורה אחת התעלפה ונפלה בזרועות חברותיה. משקפיה הוסרו, חולצתה נפרמה, זוג שדיה הפחוסים מציץ. כשני יתומים חיוורים מן הגולה. שדי תרומות. מקור לרחמנות הדדית וחוסר תשוקה. המתעלפת ניגשה אליו לפני ההרצאה וביקשה רשימת ספרים לקריאה קלה בספרות העברית. רשמה שמותיהם מפיו בפנקסה. עתה נשרפו חפציה המעטים ונותרה עם הביבליוגראפיה.

למחרת הם עתידים להיפגש בשדה־התעופה באילת. הנוסע יחשוש מפניה אך היא לא תזכיר במילה את מאורעות הלילה. יחד ישבו במטוס הממריא, ובעברית רצוצה במיבטא אמריקאי ובהרגשת ביטחון גמור תרגז המתעלפת על הישראלים: לכולם, גם חברי־קיבוץ, אידיאל בורגני קטן. שמרנים, מנהלי־עבודה, מסתגרים עם משפחותיהם. בלי בשורה, בלי תשובה, אפילו לא הבנה לשאלות של צעירים אמריקאיים השואפים לאורח־חיים חדש, לשיתוף אמיתי, ליצור עדה רוחנית. והברירה העומדת בפני צעירי ארצה היא לנסות להקים קיבוץ משל עצמם, או אחרת – מה טעם להישאר כאן? – “המלחמה בערבים אינה סיבה לכך שאתם מחקים את כל המגרעות של הציביליזאציה האמריקאית.”

וכך, עד תל־אביב.

הנוסע חזר למועדון הריק. הוא ישב וחיכה, אולי הנעמית, או בעלת עיני הדבש, תיזכרנה בו. נכנסה בחורה מגודלת ושמנה, צחת פנים. חייכה אליו, רצינית. הנוסע נזכר כי בשעת ההרצאה שאלה בהתרגשות – האם יש בכל מה שאנחנו עושים כאן בארץ איזו ערובה לכך שחיינו בעתיד יהיו טובים יותר, והאם יש ביכולתו של המרצה להצביע על עוד מטרות שעל הציונות להגשימן כדי שיהיו לנו חיים טובים יותר?

והוא התאכזר אליה. “כן,” אמר, וציטט מ“ימי צקלג”: “הרוג יפה, בן יקר, הרוג מלוא זרועך, הרוג לנו מלוא הטוב שנתנו לך, שחינכו אותך, קטול לנו המון, שיהיה לנו, סוף־סוף, עולם יפה ושקט…”

ועתה –

“לא ידעת? אני המארחת שלך.”

ולוקחת אותו לחדר. ומתברר כי החדר הוא חדרה. ואין איש מלבדם בדירה, והיא עצמה אמורה לישון בחדר השני.

החלה להציע למענו את מיטתה. מתכופפת, פורשת סדין, רחבה כערבה. והמיטה חורקת.

“אני עוד תחת השפעת השריפה.” קולה נרגש. “תשתה כוס תה? אתה רעב?”

הנוסע חש כי רצונה להישאר ולשוחח. שומע ערגה בקולה, ובדידות.

“אשתה.”

היא מפסיקה את סידור המיטה. פושטת מעילה, חולצת כפכפיה מבלי להתכופף, ונותרת בשמלה ערבית ארוכה ורחבה אשר מסתירה את גופה הגדול. מכינה תה ומביאה פרוסות לחם. היא אוהבת לחם. משוגעת אחרי לחם. “וחבל שאני צריכה כל־כך להיזהר ממנו.” עתה היא יושבת בשיכול רגליים על מיטתה, על השמיכה שהוציאה עבורו, והוא מיסב על מיטה שנייה, בזווית. חדרה מרוהט בחמימות. שטיחים מזרחיים. תצלומים ותמונות נוף קטנות. לא יקרות, במסגרות בסגנון עתיק. למראשותי המיטה שיר של אורי ברנשטיין הפותח במילים:

"את מושלגת בעיר ההיא. שם קר.

את מצפה לעוויתו של גבר זר – "

מועתק בכתב־יד המעיד על פיזור־נפש, בעט־כדורי, ומהודק בנעץ לקיר המצופה אריג־קש. שמלות מבד ערבי צבעוני מקשטות את דלתות ארון־הבגדים. תאורה עמומה. ספרים בכוננית. פרחים. מיקלט לבחורה רגישה החפצה לייחד לעצמה פינה משלה כנגד העולם החיצוני.

“אפילו את שמך אינני יודע.”

“דורית.”

“אחרי הצבא?”

“כן. לא הרבה.”

אבא עובד במשרד החוץ. משפחה מעופפת שכזאת. דורית טיילה הרבה בעולם. הו, היא ראתה מקומות. את שמותיהם לא תאמר. בל יחשוב שהיא כמו כולם, רוצה לעשות רושם. אבל לסיים לימודיה לא רצתה. “מה תוסיף לי תעודת־בגרות?” חייתה כשנה עם חבר ועזבה אותו. “עייף.” – “מי?” – “הכול.” – “למה.” – “אין עם מי לדבר.” – “כותבת?” – בל ידאג. מה שכתבה שמור היטב במגירה אשר לא תיפתח לעולם. לא לה רדיפת הכבוד. ואין חשש שהספרות תגלה לה דבר חדש אשר לא ידעה על אודות עצמה. צעיר הוא העולם, ממש תמים, בהשוואה לניסיון חייה. בקיצור, הנוסע חשב שימצא חברת־קיבוץ צחה ורכה כשמנת, בתולתא־קדישתא מערבות הנגב, ומה מתברר – הלב קצת משומש, גם זו מן Blasée, פיתחו שערים ותבוא – Femme fatale, תוצרת משק. והוא ממשיך לדובבה, מוקסם מן הסיכוי להשכיב אותה. “מאוהבת?” – “לא. עצמאית בהחלט.” יש ימים בהם היא נועלת על עצמה את דלת חדרה. מנתקת. ואינה זקוקה לאיש. ולא חשוב המשק. “זיכרונות?” – בל ידאג. ילדות נורמאלית. הורים נחמדים. מארץ־ישראל הישנה, והיפהפייה והנשכחת. ולא לגעת בכל הטוב שקיבלת, ושחפצים להעניק לך, אלא להוכיח לעצמך שאת בעצמך שווה משהו בכוחות עצמך. אבל יש רגעים, הם נדירים, גם כאן – יש רגעים שכדאי לחיות למענם. היא יושבת בבוקר והילדים סביבה על הגבעה. הערבה מכוסה ערפל. והם אל אי, צפים בחלב. והקטנטנים מצטופפים אצלה:

"דורית, תגידי, אנחנו עוד בעולם? –

ואולי בירח?"

ומיבטאה עמוק וחם. גרוני קמעה, רק לזכור כאלה רגעים. נותנים לך כוח להמשיך בתוך הבינוניות. ומה כאן? כאן אין עם מי לדבר. מי מבין אותך? אומרים: לדורית יש זבובים בראש. תיזהרו מדורית. היא לא יציבה.

עבודתה במשק – מטפלת ילדים. ואותם, רק אותם, תאהב.

“אולי אצלך זוהי עדיין התבגרות מאוחרת?” – מה זה? היא שואלת. ואז הוא מנסה דרך אחרת –

“ופנחס שדה?”

גם אותו קראה. משהו על אבשלום והבחורה הזאת, אחותו.

“אביגיל?”

“כן. חכם. אבל לא מוביל לשום מקום.”

“והפרק האחרון?”

“איזה?”

“העשב האדום בוער לאט.”

“לא מכירה. מה קורה שם?”

“אבשלום שוכב עם אחותו בשדה, מחוץ לירושלים.”

“מה רע ביחסים בין אח ואחות? לא עושה עליי רושם. היה לנו שכן. איש נחמד. עבר את כל תקופת השואה. נשוי עם שלושה ילדים. ואחותו רווקה, בעלת חנות פרחים, ועד היום הם שומרים על קשר ביניהם.”

“ומדוע לא?”

“לא הבנת? הם היו לבד תקופה ארוכה, במחבוא. וקיימו יחסים. זה מה שהחזיק אותם בחיים.”

שתיקה. הנוסע שוקד למלא את החלל שביניהם במילים. המקטרת חסרה לו.

“אבשלום נרצח בידי מאניאק אחד שעקב אחריהם, בלילה.”

“לא היה פעם דבר כזה בגן־מאיר, עם אח ואחות?”

“לא בדיוק. את עוד לא נולדת אז. האשימו ברצח איש בשם קנטרוביץ. ומספרים שלא הוא היה הרוצח. במקרה נקלע למקום וגם עזר לפצועה להגיע למגן־דוד. הרוצחים היו חברי משק אחד שהחליטו ללמד לקח לחרמוני, זה שם הנרצח, בגלל היחסים שקיים עם אחותו־למחצה. כבר היכו אותו מכות רצח פעם אחת לפני כן. והעניין הושתק, מחוסר הוכחות. אילו חברי משק, ולא אותו אכסהיביציוניסט בודד ומסכן, יונה בן דוד, היו רוצחים את אבשלום – שדה היה בוודאי מוצא גם לזה הסבר מיטאפיסי. את ההודאות המושלמות ביותר, המשכנעות ביותר – משיגים כשלוכדים אדם חף מפשע. מרוב בלבול הוא מתחיל אפילו להאמין שהוא אשם. אבל כשנתפס פושע אמיתי ומנוסה, אז מתגלות סתירות, ויש קושי להוכיח.”

“כמו ביכונסקי.”

“את חושבת שרצח את רחל הלר?”

“זה לא נראה כאילו תיכנן את הרצח.”

“ואולי הצליח דווקא מפני שלא תיכנן דבר.”

“אז היו מוצאים איזו סתירה בעדות שלו. רצח נובע מתוך מניע עמוק מאוד, אנושי.”

“יותר אנושי לחשוב על הקורבן.”

“לא. זה סמלי. אני מרגישה שתהיה עוד מלחמה, וחברים שלי ימותו, וחלקם יישאר בעל־מום, וכשיחזרו, אחד מביניהם ירצח אותי. כך סתם. במקום לזרוע בי ילד קטן, תראה, לי קשה להסביר… משהו פולחני, משתתפים בו שניים… והחיילת העירומה, בלי סימנים של אלימות. אני מרגישה שוקעת. לא היית מאמין למה אני מסוגלת…”

“בגלל ביכונסקי?”

“אני לא יודעת. רק ההרגשה, פתאום את נפגשת עם אדם זר, וכשמדברים, מקרוב, אנשים כמו נחתכים…אתה לא עייף?”

“לא. להיפך. לא תיארתי לעצמי שאפגוש בחורה מעניינת, מיוחדת… עם נשמה, כמוך…”

האווירה בחדר נעשית סמיכה וקרובה. עיניה של דורית גדולות ויפות ומדי פעם היא מביטה בו כמתחננת, ומיד מרכינה ראשה בצניעות שאינה משכנעת ובארשת בושה שמקורה אולי הרהור־חטא. טוב להם בישיבה יחדיו, בשיחה המגומגמת, וברמזים. אך הנוסע רועד במקצת, אולי מפני הקור ששורר בחדר, אולי מהתרגשות למחשבה שהנה ייגש אליה, יחבקה ויפשיטה מבגדיה. והיא נרגשת, מדברת גם לא לעניין. אולי חושבת, כמה זמן עתיד הבטלן לשבת מולי ולא לגעת בי.

הנוסע קם.

היא ממשיכה לשבת, מרכינה ראשה. מחכה. הוא מתכופף ונושקה על מצחה. היא נאנחת קלות ואינה מביעה סירוב. רגע הוא רוצה לכרוע לרגליה ולטמון ראשו בחיקה, לא, מגוחך. אינו מחבק אותה. כרוצה לתת בידה את הבחירה – קבלי אותי או לא, אך אל תיאבקי עימי.

הנוסע מרכין ראשו, ושפתיו מרפרפות על חלקת צווארה, מנשקה בלטיפת פיו, פעם ועוד פעם, בהרגשת הקלה. בטוח כי מעתה הכול ברור ביניהם, ועתידים הם לבלות יחד לילה מופלא וחד־פעמי. כן, חד־פעמי. הוא יהיה מאורע בחייה. הזרות באופן דיאלקטי, מכפילה את העוצמה האירוטית. מיד יאמר לה.

לפתע קמה ורצה לקראת הדלת, יחפה.

היא מבקשת לנעול את הדלת, חשב הנוסע. (הלא כך אמרה קודם – יש ימים בהם היא נועלת על עצמה את דלת חדרה). החשמל כבה. נשמעה חריקה של מנעול. רגליים יחפות. הריצפה רעדה קלות. בחשכה התנגש בו גופה הגדול. חיבוק גמלוני ומגושם. הסתבכה בשמלתה הערבית. הזיעה. התנשמה. האריג היה מחוספס.

“בכלל לא הייתי צריכה לארח אותך הערב. מרכז ועדת התרבות – חולה.” לחשה.

התגלגלו בכבדות, בבגדיהם, על מיטתה.

“אתה מאמין באהבה?”

“כן. באופן עקרוני.”

“ובאופן מעשי?”

“אצלי האהבה איננה משהו מעשי.”

“אז למה אנחנו יחד? אין לזה משמעות. מה אתה רוצה ממני?”

“שיהיה לך טוב.”

“מילים נדושות.”

“כשדשים – נדושים.”

“לא מבינה.”

“אותך, אמר הזאב. את כל הלובן הנפלא הזה. אל תתעצבי שאת שמנה. הטיפשים במשק אינם יודעים להעריך אותך. אבל בנשיקות ובליטופים תתגלה בך האישה הנחשקת, ואת, תפרחי פלאים –”

“אבל אני מאמינה באהבה.”

הנוסע נשק לה. שפתיה גדולות ולחות. ועורה חלק כל־כך. וצעיר. הרבה עור, רך ושמנמן. קפלים מעלי פלומה דקה, אוורירית. גבעות רכות, קרקע. קליפת ארץ שלמה ובתוכה מסתתרת נערה צעירה, קטנה, מפרפרת. נאנחת.

“תני לי ללוש אותך.” בגילה היה אופה בקיבוץ, אך ההשוואה לא תחמיא לה.

“לא. לא להוריד בגדים.” אמרה. נזהרת.

כל פגישה ראשונה היא כמו התפוצצות. חישוף הזר. הזולת. השונה. מיד יאמר לה.

פתאום התנגש ראשה בקיר.

התחילה לבכות.

“לא נורא. גם אני שמן,” ניחם אותה, להצחיקה.

הם חפרו בחצי־בגדים חצי־עירום אחד בשני. משהו זז. לבסוף. והוסר.

“אתה שורף אותי.”

“מה יש?”

“שורף לי. לא ככה.”

הנוסע הגיע לאן שהגיע, נדמה לו ששקע, ועד שלא ידע, קרה דבר, ונרגע. איזו אכזבה. את זרה, אל תבואי עכשיו, התוגה שעזבת פה גדולה כה ממך. היא צנפה עצמה בשמיכתה, אפילו לא התרחצה, ואמרה שברצונה לישון. הם ניסו לשכב יחד אך מיטתה היתה צרה. היא קמה ועברה לחדר השני. עתה ידע, היו לה ציפיות. אפילו נעץ קוץ בנפשה והכאיב לה – לכאב חיכתה ולא למילים עלובות ומבטים חמדניים. אילו נגע וחיטט והוציא לאור את ייסוריה, אילו ניסה להבין את מועקת המחשבות בגופה הגדול, אילו לא רק זרותה משכה אותו –

בבוקר נכנס השומר והעיר אותם. בפקוח הנוסע את עיניו היתה דורית לבושה. במכנסי עבודה אפורות ובחולצה נראתה כמתאבק צעיר שהתחפש לאישה.

“אתה חושב שיהיה המשך?” שאלה.

לתת לה את כתובתו? ואם תבוא יום אחד עם מזוודתה וחפציה – אני מאמינה באהבה! דירתו קטנה מדי. ואין לו חשק להתחתן עם קטינה. תפריע לכתוב. קטינה כזאת גדולה!

“אינני יודע.” הוא זורק לחלל. אולי בכל זאת תבוא, על דעת עצמה.

“אני עצמאית. לא חשוב. אף אחד מאתנו לא התאהב. חשבתי רק שיכולתי ללמוד הרבה ממך. ספרות אני אוהבת.”

“אולי תלכי ללמוד באוניברסיטה?”

“תגיד, אתה שונא אותי?”

“למה?”

“תראה,” אמרה, “אין לנו הרבה זמן. אני אחכה לך בחדר־האוכל. טוב? עוד רבע שעה האוטובוס מגיע.”

ויצאה.

והאמת, לא כך היתה היקיצה בבוקר. אלא, “בוקר טוב” רפה. היא התרחצה מהר. בשתיקה. התעלמה מכל מה שקרה ביניהם. ורק זאת, את המשפט האחרון בקשר לחדר האוכל ולאוטובוס אמרה בחיוך קפוא. האם נעלבה? בחדר האוכל עזרה לנוסע בשתיקה ללקט את מנתו ממגש לצלחת. כשהיה נדמה לה כי התבונן בה יותר מדי, הסבה מבטה, ועד מהרה חמקה ממנו בתירוץ שעליה להגיע לעבודתה בזמן. נעליה הגבוהות, החומות, הקישו על רצפת הביטון המחוספסת. הנוסע עלה לאוטובוס. ומאלת טס לתל־אביב. שבועיים ימים חיכה למכתבה, ובדמיונו הוא אב המון ילדיה.

היא לא כתבה.

ב.

והאמת, לא כך היתה אפילו יציאתה מהחדר אותו לילה. אלא, לפתע קמה. כל זה לא נמשך יותר משניות אחדות, ורצה לקראת הדלת, יחפה. הנוסע חשב שהיא מבקשת לנעול את הדלת. וכך גם אמרה קודם – יש ימים בהם היא נועלת על עצמה את דלת חדרה. אך היא לא נעצרה בפתח החדר, אלא המשיכה במרוצתה־טיסתה למסדרון. הנוסע אמר לעצמו – עתה תסגור את דלת המבוא לדירה. אך היא פתחה אותה, יצאה, סגרה בטריקה, ונעלמה, כך, כמו שהיא, יחפה ובשמלת הבד הערבית הרחבה והארוכה, ששוליה נשרכים על הריצפה.

הנוסע נדהם, והרגיש עצמו אשם במקצת. הנה תרוץ ותצעק בחוץ שניסה לאונסה! הנה תחזור ותיכנס יחד עם חבריה, יצעקו עליו ויעליבו אותו, היא בחורה לא־יציבה בנפשה, והוא ניסה לנצל את חולשתה! – הנה תרוץ אל הגבעות החשופות ותאבד עצמה לדעת. בבוקר ימצאו אותה, עירומה, יחפה וחסרת־חיים, כמו רחל הלר. והוא האדם האחרון שראה אותה בחייה.

הנוסע הסתובב הנה והנה בחדר, נרגש. כמין כובש זר. כאשר היא ישבה עדיין על מיטתה, טחנה מדי פעם כבתנועת ריחיים את ירכיה המשוכלות ופשטה אותן בחוסר מנוחה. לא מצאה מקום לעצמה. שטחים צחורים מאוד ומפתים נחשפו לעיניו ממחבוא שמלתה. אולי אותה התרגשות גואלת פירכסה בה כבר אז, ונסתיימה עם נגיעת שפתיו – על כן ברחה ככלי מלא בושה? או ייתכן גם כי ניגשה לברר את סידור הסעתו למחרת בבוקר, ועוד מעט תחזור?

בשתיים־עשרה וחצי בלילה עקף הנוסע את כפכפיה של דורית שניצבו באמצע החדר ונכנס בחשאי לשירותים. הוא ישב ושמע דפיקה קלה, מהוססת, על גבי הדלת החיצונית.

הנוסע קרא:

“יבוא!”

בקול רם קרא:

“בבקשה להיכנס!”

ומיהר לצאת. אך כשיצא לא היה איש בדירה.

הוא ישב על המיטה וקרא בספר חדש של הזז. ערב אחד, לאחר הרצאה בבית הסופר ע"ש חיים הזז בעיר העתיקה בירושלים, ניגש אליו בחור צעיר מלנינגראד, עיניו יוקדות, שערו מתולתל, פרוע, עורו חיוור, בגדיו עצובי גיזרה, ושאל:

“ופארודיה יש בליטראטורה עברית?”

הנוסע לא הבין את כוונת דבריו. יש חיקוי, אימיטאציה, השפעה, אפיגונים, או פליטון, בעיתון.

“לא. אני שואל איך אצלכם בליטראטורה עברית אפשר טראדיציה בלי סופר כותב פארודיה על סופר אחר, מקלאסיקה?”

“אצלנו,” התלוצץ הנוסע, “פארודיה מחבר לבסוף הסופר על עצמו.”

הבחור הלנינגראדי לא הבין, השיחה נשתבשה.

הנוסע הניח את הספר של הזז. חיכה. השעה נתאחרה. אחת אחר חצות. אחת וחצי. המקטרת חסרה לו. לצאת לחפש את דורית לא היה טעם. פתח לרגע את הדלת החיצונית, שמא היא עומדת בחדר המדרגות. לא היה איש. בדק את השעון המעורר, מקולקל. לא ידע באיזו שעה עליו לקום בבוקר כדי שלא יאחד את האוטובוס לאילת.

היתה בחדר רק שמיכה אחת.

בהתקרב השעה שתיים בלילה פרש את הציפה, הניח עליה את השמיכה הדקה, התפשט, לבש פיג’מה, כיבה את המנורה והשאיר רק את האור האדמדם במסדרון. הוא ניסה להירדם. שעה ארוכה התגלגל על מיטתה, עצם עיניו ופקח אותן, מקשיב לכל רשרוש בחוץ, מחכה שמא תיפתח הדלת ודורית תופיע, נרגש, וגם כועס. היה עליה, כמארחת, לדאוג למיטה מוצעת ולהודיע לו מתי עליו לקום בבוקר כדי להגיע בזמן למטוס. היה קר והוא פרש את מעילו על השמיכה הדקה. גם הציץ דרך החלון החוצה שמא היא עומדת שם, יחפה וקפואה.

ולבסוף נרדם, התעורר, ושוב נרדם כשהוא ער ונמצא על גבעה נישאה של חוור־הלשון, בבקעה, מול ים־המלח, שומע שיטפון מתקרב, וניגש בלב קל אל שפת הגבעה להסתכל בזרם האדיר המתפרץ למטה, אך לפתע בוקעים קולות –

השיטפון בא גם מאחורינו!

ואכן, הגבעה גבוהה רק ביחס לים־המלח, ואילו מעליה מתרומם שיפוע רחב של הר, כלפי מערב, וממנו מתגלגל ובא שטף מים עז, כאדמה חומה והיא מתנועעת, מתקרבת ומאיימת להטביע הכול.

הנוסע עוזב את חפציו ובורח לגדר גבוהה, סמוכה לשדרת דקלי ואשינגטוניה וסוככת על מגרש רחב ידיים שהיה פעם פרדס במושבה בה נולד, ונעקר. יחד עם עוד כמה ניצולים הוא מטפס על הגדר. הם נאחזים ברשת כתרנגולות. מאחוריהם ניצבת הסטודנטית הערבייה מתוכנית הטלוויזיה. נערה ענוגה ושחרחורת. לא יערות בוערים אלא קסם מזרח אפל לאישוניה. הוא רוצה להציל אותה וקורא:

“תעאלי, תעאלי הוֹן! – בואי, בואי לכאן!”

היא מתמהמהת. מדוע? האם אינה שומעת את קולו, או שממאנת לבוא מתוך התאכזרות לעצמה, רוצה שהמים יטביעוה. הנוסע בוש על שברח והפקיר אותה, אך חושש לרדת להצילה פן יטבע.

כשרע להם מתגודדים הערביםן ומכאיבים לעצמם עוד יותר.

“רוּח בּאלט אִל בַּאחר! – לך רצף את הים!” (כלומר, אין תקווה שתצליח), היא מתריסה כנגדו ונגרפת, דלת־גוף, כנוצה על פני הזרם, פניה חיוורות ושערה השחור מיטלטל ונשטף בגלים שצבעם אדמה. הנוסע יורד ותופס ביד דקה אשר ברגע האחרון מושטת כלפיו, ומעלה גם אותה אל הגדר.

קר לו, לנוסע, והוא נזכר בצער כי השאיר את תיקו באחד הפחתים באדמת החוור, ובתיק עט נובע ישן וטיוטת סיפור חדש, מקטרתו, מצית וכיס־טבק, אולר, עפרונות ומשקפיים. עתה נעשה עני.

המים אוזלים. הניצולים יורדים ובאים בדרך המוצפת, מבוססים בבוץ, כפליטים, ומחפשים את רכושם שנגרף. ליד עץ מוצא הנוסע את התיק ומתמלא שמחה. אך התיק פתוח ועל קרקעיתו טיט בהיר. למרבה ההפתעה נמצא בו העט היקר. אמנם, המכסה המוכסף נתרכך. הנוסע לש אותו כבצק של מתכת קרה ומגלגלו על פני גוף העט, למען יקבל מחדש את צורתו. מתברר כי גם הציפורן התקלקלה, והעט נפסד. אך הנה, תחת קורת הביטון של גשר, לצד הדרך, הוא מוצא עטים נוספים, מכסיהם מוכספים אף הם, והוא אוסף אותם בזה אחר זה, וכבר אינו בטוח איזה שלו הוא ואיזה שייך לאחרים. עדיין קר לו. והוא מתעורר ושומע את דורית קוראת בשמו אך אינו יכול לגשת אליה כי הוא במיטה יחד עם הסטודנטית הערבייה. היא לבושה. הוא מנשק את פניה החלקות, והן שחומות ונעימות למגע. מפציר בה, והיא נעתרת לו והוא לוקחה בזרועותיו. כה קלה היא. ורכה. ממש פלא. הוא רוצה לפשוט בגדיה ולהתקרב אליה אך היא דוחה את ידו ואומרת:

“חַראם עאלֵיכּ! – אסור לך!” – לה יש וסת. היא מבקשת שינשק אותה על פיה, “סַוַא סַוַא, יחד יחד.” הוא מחזיק בראשה הקט ומביאו לשפתיו ומנשקה על פיה. ריח עתיק של בגדים ספוגי עשן התבּון וסימטאות הכפר הערבי עולה מקירבה והיא נעשית זרה לו ודוחה, הוא רוצה להיפטר ממנה ואינו יכול. נשיקתו הנמשכת מעוררת אותה ומבעד לבגדיה הוא חש בפרכוס הנמשך והולך בין ירכיה. נאנחת ואינה מרפה ממנו. אלמלא טומאתה היתה נעתרת לו. הם שוכבים במיטת הוריו בביתם הישן במושבה, על גבול הפרדסים. אימו אינה נמצאת בבית. רק אביו המנוח שוכב על גבו במיטה לצידם, אולי ישן, אולי ער. אבל הוא חי. עכשיו לפנות בוקר, ועדיין קר לו, לנוסע, אור אפרפר ועמום עולה בחלון. הוא מרפה מהסטודנטית, קם על רגליו ומנסה לשוחח עם אביו ולהתעלם ממה שראו עיני האב.

“מה שלומך, אבא? אני את הערבים חוקר, מבחינה היסטורית.”

“שכחתני, בני,” עונה האב. הנוסע רוצה להגיש לו את צפחת המים, אך ראש האב צונח, נרדם. איחרתי! – מתעורר הנוסע, וקר לו, קר לו מאוד. הוא שומע את דורית קוראת בשמו, קולה חלש הוא קם. קןלה מושך אותו החוצה. חושך בחוץ. גופו לוהט וקר. רגליו ניגפות באבנים. אנחתה נשמעת ונמוגה בשיפולי הגבעה. רחוקה וקרובה. רחוקה וקרובה. הוא יורד לשם ומוצא אותה שוכבת עירומה ולבנה מאוד, שמוטת ראש, חיוך עקום על פניה וחוט של ניילון כרוך על צווארה – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – וחוזר במרוצה לחדר.

לפנות בוקר נכנס השומר למסדרון וקורא בקול:

“דורית! דורית!”

ומסתכל בחדרים. הוא בא להעיר אותה. סבור שהיא ישנה בחדר השני. היא איננה. הוא יוצא. גם בשנתו הטרופה מרגיש הנוסע שהשומר תמה על היעדרה.

עתה יתחילו הצרות. הדבר יתגלה.

עליו להימלט.

אבל הוא עייף. ושוב נרדם.

אינו זוכר כמה זמן עבר. נשמעו דפיקות חזקות בדלת.

“יבוא!”

נכנסו שני בחורים זרים.

“קום!”

הנוסע עשה עצמו כאינו מבין מנין נובעת תקיפותם הגסה, ואף שהתעורר בין־רגע, התחזה כישן־למחצה.

“מה יש?”

“מתי ראית את דורית בפעם האחרונה?”

“היא היתה פה. בלילה.”

“יודעים. אתה ישן במיטה שלה. אבל איפה היא?”

“הלכה. היא לא חזרה לישון בחדר השני?”

“היא נעלמה.”

“באמת?”

“מה אמרה לך לפני שהלכה?”

“לא זוכר. שום דבר.”

“היה ביניכם משהו מיוחד?”

“לא.”

“פגעת בה? העלבת אותה? נאבקתם?”

“לא. מה פתאום?”

“אז מדוע ברחה יחפה?”

“מאיפה אתם יודעים?”

“הכפכפים שלה באמצע החדר, הנה!”

“חשבתי שחם לה.”

“אתה מסתיר משהו?”

“לא.”

“היא בחורה לא יציבה.”

“לא ידעתי.”

“ניסתה פעמיים להתאבד.”

“לא…”

הנוסע חש קור זוחל בעצמותיו.

“עכשיו ספר מה קרה ביניכם… ותתפלל, לטובתך, שלא קרה לה משהו גרוע ביותר.”

“ישבנו, דיברנו, הכינה תה.” הוא מספר הכול, עד לנשיקה ועד בכלל, אלא שמכנה אותה “נשיקת־לילה־טוב” שהובנה שלא כהלכה.

“אנחנו מקווים שזה הכול,” הם אומרים לו. החדר מתמלא באנשים. הנוסע מדוכדך. “ובינתיים, התלבש ובוא איתנו.”

“לאן?”

“יותר בטוח שתחזור על הסיפור שלך במשטרת אילת.”

והוא אוסף את חפציו. לא מגולח. עיניו צורבות. לא רחוץ, בגדיו מדיפים ריח זיעה. עיני כולם נעוצות בו. יוצא. אין מציעים לו אפילו כוס קפה של שחרית. נכנס למכונית. נוסעים. בטנו ריקה. איש אינו מדבר אליו. ככה ייעשה למרצה אשר חטא! הם עוברים על פני חוות הגדנ"ע. ציוני הדרך כאבני מצבות לזיכרונותיו. כאן עבד ביישור דרך העפר לפני עשרים שנה. כאן עמדה אהובתו הראשונה ומגרפה בידה. כאן דרכה כף רגלה של טוני. אל תבוז לחלומות ימי הנוער.

ובאים למשטרת אילת.

הנוסע רואה חברי משק אחדים יושבים על ספסל, עיניהם נוגות, מאשימות. מדי פעם קוראים לאחד מהם. וזה יוצא, ואינו שב. לב הנוסע מבשר לו רעות. שואלים לשמו, כתובתו, תעודת זהות, הוא חותם. “בוא אחריי!” – הוא הולך. דלתות נפתחות, נסגרות. בחדר אטום, מרפאה, על מיטה מוגבהת, מסירים סדין מגופה –

“דורית!”

דורית המתוקה, האהובה שלו, נרצחה על־ידי מטורף שעקב אחריה. מישהו שהכיר אותה ואהב אותה. חוט ניילון כרוך על צווארה, ידה שלוחה מעט קדימה כאילו רצתה לומר עוד מילה אחת, וחיוך של מלאך על פניה, הנרדמות עתה, לעולמים. הרגע בו ברחה מהחדר חוזר לנגד עיניו כבסרט קולנוע מואט. הנה מרוצתה הכבדה. הילת האור האדמדם על עורפה. טריקת הדלת. זו היתה הפעם האחרונה שראה אותה בחיים. מה לא היה נותן אילו היה יכול עכשיו להחזיר את הגלגל לאחור, לעצור בעדה. להשאירה אצלו.

מוציאים אותו לחדר אחר. “אתה מכיר אותה?”

“כן.”

“היית חבר שלה?”

“לא.”

“מתי ראית אותה לאחרונה?”

הנוסע חוזר על הסיפור כולו, ללא הסתר דבר, ואפילו משמיט את תירוץ ה“לילה טוב” מן הנשיקה. החוקר המשטרתי אינו מניח לו. אינו מאמין שזה כל מה שקרה ביניהם, וכי לא התראו לאחר שיצאה מן החדר. הנוסע משחזר למענו את שיחתם הספרותית. החוקר אינו מבין ואינו רושם. הוא חוקר לפרטי פרטים של היחסים ביניהם. האם שכבת איתה? – לא, – אומר שמצאו כתמי זרע על מפשעתה. מה יש לך להגיד על כך? – הנוסע מוכן לבדיקת זרע. החוקר נסוג. האם נאנסה? – הנוסע שואל. החוקר שותק. לאחר שהות־מה מבקש מהנוסע לחתום על עדותו.

“לא אחתום עד שלא אתקשר עם עורך־הדין שלי.” הוא נוקב בשם חבר.

שמים אזיקים על ידיו. “אתה עצור. עם עורך־הדין תיפגש לאחר שתחתום.”

“כך?”

עומדים להוציא אותו. הנוסע תופס שולחן והופכו במכה אחת. הדם עולה לראשו. גרונו מתפוצץ:

“איך אתם מעיזים? עלילת־דם! אני סופר עברי…”

ג.

הוא סופר עברי. התעורר. קר לו. וקם. בטרם נרדם ניסה לחשב את מועד בואו של האוטובוס העובר את המשק בבוקר בדרכו לאילת. דורית אמרה, כמדומה – בין שש־וחצי לשבע. לא. זה נראה מוקדם. לפי חשבונו השעה הנכונה היא שבע וחצי.

התלבש ויצא. היה קר. לא סידר את המיטה ולא השאיר שום פתק לאות תודה. נזהר לא להותיר עדות, וגם כעס עליה.

בחוץ פגש שני מתנדבים אשר הסבירו לו כי ברגע זה בדיוק מגיע האוטובוס, ואם לא ימהר – יאחר אותו. השעה היתה שבע. לא היה נאה לו לרוץ לאוטובוס כך סתם, לברוח. ניגש לחדר האוכל. אכלו שם ארוחת־בוקר. בין הסועדים היו בחורים ובחורות מאלה שראה אתמול. היפהפיות נראו עתה עייפות ומגושמות, בבגדי עבודה, פניהן נפוחות בקורי־שינה, העיניים חסרות מבע. פג החלום.

כיצד יגיע לאילת? איש לא ידע. למה לא העירו אותך לאוטובוס? – מי אחראי להסעתו? – האחראי ישן. חולה.

לא הזמינו אותו לאכול. יצא והסתובב בשמש. היה קר.

בחור אחד יצא מחדר־האוכל, מחזיק רובה אוטומאטי.

“אתה צריך להגיע לאילת?”

“כן.”

“שמעת על אנשי סדום?”

“הספר?”

“איזה ספר? הם חיים כאן, במשק הזה. כאן איש לא ידאג לך. יותר טוב לך שתרד לכביש לתפוס טרמפ.”

הנוסע ירד איתו לשער המשק. איש־מילואים. טלגרמה שנשלחה להודיע לו שאשתו חולה לא נמסרה לידו, כי אין מי שיחליף אותו. אנשי סדום, ממש אנשי סדום, אמר. הנוסע נפרד ממנו לשלום והמשיך לבד בדרך היורדת מן הגבעה לכביש הראשי. רגליו גומעות מרחק. בוקר חדש. הסיוט מאחוריו. האומנם? הלא כל רגע יכולים לצאת לרדוף אחריו, להחזירו. פסגות הרי אדום מאפירים במזרח, מורדותיהם מכחילים בצל הבוקר, מסתירים בקעות נעלמות, ושיפולי הגבעה הקרובה מצהיבים בניקיונם, שטופי שמש. ואולי היא שוכבת שם, באחד הערוצים, בטרם גילוה? גם מן המטוס יכולים להוריד אותו. גם בתל־אביב להשיגו. הדרך אצה לו. הגיע לכביש. הרים יד לעבר משאית כפולת קרון, בעלת קבינה צהובה, וארובה, וטעונת אשלג. שתי מפלצות־דרכים כאלה עברו על פניו, השלישית עצרה. טיפס ועלה. מעודו לא נסע במכונית־ענק כזו.

“מאיפה אתה?” שאל הנהג, מרים קולו כדי להתגבר על רעש המנוע.

“תל־אביב.”

“אני מחצור גלילית.” משך בצפצפה והשמע קול תרועה עז שעה שעקף מכונית קטנה ודחקה מפניו לשולי הכביש.

מפלצת הדרכים נהמה ורצה בכל זוגות גלגליה. הנוסע הסתכל בראי לימינו. תחת לשני קרונותיה טחנה את הכביש שורת צמיגים אפורים, כמסתובבים על מקומם, ורק שולי הכביש נמלטו מהם במהירות לאחור. הוא חש עצמו חלק מן הגוף הענק. חזק. יציב. מטפס על הר גופה של דורית, רוכב על גבעותיה. הכול גדול ורחב בערבה. נזכר בסרט אמריקאי – קורותיה של מכונית קטנה הנרדפת על־ידי מכלית ענק שמתנכלת לה באלימות כבישית. הרודפת נעשית יצור לעצמו, חיית ברזל ערמומית ומפחידה. בשעה ההיא הזדהה הנוסע עם החלש ואילו עתה הוא היושב בתוך המפלצת. אדוני הכביש.

“במה עובדים?”

“סופר.” הוא מתרווח על המושב לצד הנהג.

“זאת עבודה?”

“ככה. קצת מרצים.”

“חוזר מהרצאה?”

“כן.” עוצמתו של המנוע מדגדגת בו, הכול זז ורועש.

“מהקיבוץ?”

“כן.”

“על מה מרצה?”

“ספרות.” הרעש מקשה לשמוע, לעיתים הוא מנחש את השאלה.

“ומזה חיים?”

“גם כותב קצת בעיתונים.”

“על בני־אדם, עיתונאי?”

“לא. על ספרים. סופר.”

“אפשר לחיות מזה?”

“אתה רואה.”

“שמע, בחצור גלילית אין עבודה. זאת הצרה שם, בחצור גלילית. וילה הציעו לי שם. לא נשארתי. ניסית פעם לרדת בטריילר עמוס מראש־פינה לטבריה?”

“לא.”

“אפשר להשתגע. אז עברתי לדימונה. פה בן־אדם יכול לחיות. כבישים ישרים, ארוכים. יש עבודה. משכורת לא רעה. לפעמים אדם צריך לרדת בשביל לעלות.”

“זה אמר יעקב פראנק.”

לימינם חוות הגדנ“ע. על צלע הגבעה משורטטים בקווי אבנים מסויידות סמל הגדנ”ע ואותיותיו. מה דמות היתה לחייו אילו ידע בנעוריו כי בת־כיתתו הכותבת שירים עתידה להיעשות אישה דברנית, ויופייה ייחרש בחריצי חמדנות יבשה? – מהרהר הנוסע. נזכר במכתבה מאז, שהגיע אליו אחר שנים, על אודות הלילה הגדנ"עי שלהם.

“יקוב פראנק מסדום?”

“לא. מפולניה.”

“לא מכיר. בטוח שזה לא עובד בסדום?”

“בטוח שלא. כבר מת.”

“מי?”

“יעקב פראנק.”

“שמע, יקוב פראנק מסדום מת, מה איתך?”

“לא. ההוא, הפולני.”

“הפולני מת?”

“מת.”

“אבל יקוב פראנק מסדום לא מת.”

וכך הגיעו לאילת.

בכניסה לעיר מחסום. ניגש אדם לא צעיר, במדים, שפמפם דק בצבע טבק, עור שחום, עיניו מלוכסנות קמעה ופניו חרושי קמטים דקים ועצמות לחי בולטות. טיפס ועלה שתי מדרגות גבוהות והציץ לתא הנהג.

“מה אתה מחפש?” מלגלג הנהג.

“אולי יושב מחבל לידך ומחזיק על הברכיים כלי טעון?” הוא עונה במבטא מזרחי.

“זה נראה לך מחבל? – יא טוּשטוּש! זה סופר, מתל־אביב!”

“סע!” אומר המחסומאי, ויורד.

במטוס לתל־אביב מתבונן הנוסע במתנדבת הדברנית, הממושקפת, מריח עשן שריפה בבגדיה, עיניה קצת משוגעות, דבריה קצת מרגיזים, חולצתה עדיין לא מכופתרת כראוי. מה ישיב לה, לשגרירת הנוער? לא לגיבורים המלחמה. אין שאננים בציון. עורך לבן. העולם עגול. תנו לנו לחיות בשקט בארץ הזאת. האבּ רחמאנֶס מחיר הציונות. חוות הגדנ"ע מופיעה שוב במט מלמעלה. טוני הזקנה מנסה לעוררו מעייפות המלריה ושנות החמסינים שנצברו כרעל דורות במשפחתו: “לא ללעוג לחלומות ימי הנוער – עת תגדל להיות אדם.” – “טוב לכשול בייעודך – מהשלים ייעוד לא לך.” – “וכשתבואו לירושלים לא לשכוח ללכת ללמוד אצל הפרופסור גרשם שלום!” – וקולה מנסר והולך בנפש התלמיד שהיה הוא, וכנגדו מכתבה של בת־כיתתו חיוורת הפנים, סוחפו לאחור –

חזרתי ללימודים, ושוב אני יושבת לידך, קפואה, כמו אשמה, מאופקת, מוזרה, מפני שאני נזכרת כל העת במה שקרה בחוות הגדנ"ע.

במסיבת הסיום יצא כך שיצאנו שנינו מחדר־האוכל ואתה שאלת אותי אם נלך מעט. כה רגילה הייתי לראותך לידי בכיתה, שהסכמתי. גם ביקשתי סליחה ורצתי ל“מקום חשוב” מפני שהייתי כה חופשית עימך ולא חשבתי כלום.

הלכנו ונתיישבנו לרגלי גבעה אחת, ומולנו עלה ירח רב זוהר ונחמד, ירח לא פגום. אתה סיפרת על חבלי הכתיבה שלך, לידת יצירותיך, ועל הביקורת החריפה והקטלנית שלך לגבי עצמך, הכאב והצער שעולים בך בעת שאתה נוכח לדעת כי מה שכתבת הוא חיקוי, פרי השפעה, או תאוות נעורים. נדמה לי שהבנתי אותך. אתה התלבטת בין האמיתי שבך לבין שאר התופעות. חיפשת את האני האמיתי שלך, ומה שהוא רוצה לומר. פחדת שכל חיפושיך הם לשווא. אני לא הבנתי איך יכול שיר להיות לא אמיתי, ואפילו יש בסגנונו השפעה מיוחדת ומסויימת – הלא הוא חלק מעצמך, ואיך אפשר לשנוא שיר כזה?

אתה שתקת והנחת לי לדבר. הרבה היה לי לענות לך אך לפתע הרגשתי כי אסור לי לומר לך ואין לי רשות מפני שאינני קרובה אליך בכלל. ומדוע דווקא בי אתה נותן אמון כזה ומספר לי דברים כאלה, אותם אין אומרים כך סתם. המשכתי לענות לך, כי רציתי שלא תהיה עצוב ומיואש כל־כך, אבל אני לא הייתי שלמה עם עצמי כי ידעתי שאסור לי.

לאט, כמו מבלי משים, התחלת לדבר על עצמך וסיפרת על יחסך לבנות, אכזבתך, התפעלותך העמוקה. הרגשתי עצמי יותר ויותר אשמה. רציתי לקום ולצעוק, לצעוק שתפסיק, שאין אני כלי הקיבול המתאים לדבריך, אני חשה בגירוי, מבינה אותו, אך אינני יכולה לקבל את הדברים כמכוונים אליי. רציתי לומר לך שתשתוק, ולא עשיתי כך, ואינני יודעת למה לא היו בי העוז והיושר לקום ולומר לך זאת, כי הרי מתוך שתיקתי לא יכולת להסיק דבר.

אתה המשכת לדבר. יכולת לדבר כל הלילה. ובי נתגבר אותו פחד, אותה יראה כמוסה בפני טיב רגשותיך, האהבה הטהורה שהזכרת, התאווה שהרעישה את ליבך. התיימרת בליבך להיות גבר, שטוף יצרים ותאוות, ורצית להיטהר על־ידי הווידוי שלך. אבל לי נראית רק ילד תמים וטהור. וכה צר היה לי לראותך מעורטל כך ומגלה בפניי נימים עדינות, ואתה רק נער, נער טוב ופשוט עם מחשבות גדולות. הרגשתי כאילו חנק עולה בגרוני מפני שאני אוהבת מישהו אחר, והצטערתי על טעותך אך לא שנאתי אותך. משהו געש בקירבי וכמעט לא הקשבתי לך עוד. אך הנה שמעתי אותך מספר על מישהי שאהבת פעם, ושירים שכתבת לה, תקופה קצרה, ועתה, הכרתך והרגשתך החזקה שאתה מאוהב בי.

זה היה השיא. כל העת הרגשתי שאסור לי לשמוע. אבל להיווכח פתאום שיש לך רגש כה חזק אליי, זה היה כה מפתיע, מדכא, מבלבל ומוזר, שחשבתי שלא אוכל עוד להתגבר על עצמי. איך יכולתי לשבת לידך זמן כה רב ולא להרגיש בכלום? ולכן נדמה היה לי שמה שאתה אומר אינו טבעי, לא אמיתי – עד לכך הגעתי. אתה שאלת משהו. אני עניתי. אך להמשיך בשיחה איתך לא יכולתי. קמתי, ואתה ליווית אותי לאוהל.

לי זה הספיק.

ולכן כה קשה לי לראות אותך בכיתה. כבר התחמקתי ממך במשך כמה שיעורים, אך אין זה פתרון.

הנוסע טס מעל פסגות עננים, בין צורות משונות וספוגיות של הרים חד־פעמיים, ממולאים צמר קופא. הים התיכון, לבן וכחול. כאן הרי ענן, הושט היד וגע בם. טוני הלה מתה. בן־אדם, משנה לשנה אתה נעשה מבוגר יותר, ואחרי עשרים שנה עדיין יש מקום רב לשיפורים. חדל לרחם על עצמך. הנה ארובת תל־אביב, ובריכת השחייה בצבע ירקרק־בהיר. אתה נוחת. המקטרת מחכה לך בבית. האם דורית תצלצל? – לא. דורית לא תצלצל.

הערה מאוחרת: המכתב של בת־כיתתי הוא מכתב אותנטי של פיצי, גבריאלה יששכרי, שישבה לידי בכיתה שביעית הומאנית־ספרותית בבית הספר תיכון חדש בתל־אביב, והיינו אז, בשנת 1953 – כל הכיתה יחד עם המחנכת שלנו טוני הלה, בשהות בת שבועיים בחוות הגדנ"ע בבאר אורה. פיצי מסרה לי לאחר שנים רבות את המכתב המקורי, שאותו לא שלחה אליי בשעתו. היא נפטרה בטרם מלאו לה שבעים שנה. הנערה הקודמת שבה התאהבתי, לפניה, היתה עפרה איילון, אף היא בת־כיתתנו.

לא תמיד היתה מירה לבדה. לפני שנים אחדות היה לה חבר, חולה אסטמה, בחור יפה והססן, בשם רמי. פרשת היכרותם נמשכה כחצי שנה. איה הכירה ביניהם. זמן־מה חיזר רמי אחרי איה, זה היה לאחר שנתגרשה מאורי בן־עמי. אך איה היתה בחורה שאפתנית, והססנותו של רמי הפחידה אותה. היא גם לא התרשמה מיופיו. איה לא בחרה גברים על פי תכונותיהם הגופניות. היא חיפשה אנשים מפורסמים ומוכשרים אשר מהם ניתן ללמוד משהו.

פגישתם הראשונה היתה בשבת. רמי צילצל בבוקר והעיר את מירה משנתה. מירה גרה לבדה בדירה שכורה ברחוב אוסישקין מול הירקון. הדירה גזלה ממנה כמעט את מחצית משכורתה אך היא לא היתה מוכנה לוותר בשום פנים על מותרות אלה של פרטיות. בקושי התעוררה. ערב לפני כן נשארה לבדה בבית. היתה עצובה מאוד והיתה לה שיחה ארוכה בטלפון עם איה. אחר־כך קראה סיפור חדש של עמליה כהנא־כרמון ונרדמה.

רמי הציג עצמו בטלפון כבחור מעניין, שוחר הרפתקאות, רציני אך לא יותר מדי. יש לו פחות ולא יותר חסרונות משיש לכל גבר ישראלי מצוי, אמר.

כלואה עדיין בקורי שנתה, ובהלמות לב, שמעה מירה קול מעודד המציע לה להיפגש בעוד שעה ולקפוץ לבריכת תל־אביב. מתוך שמחה פתאומית, ובלי לתת לעצמה דין־וחשבון של מעשיה, הסכימה. ורק לאחר שסיימה את השיחה נזכרה שאין לה בגד־ים הולם. שאינה יודעת את מיספר הטלפון של רמי, ובעוד שעה יבוא ואינה יועדעת מה לעשות. ברוב יאושה צילצלה לאיה, נרגשת, מבולבלת ואובדת עצות. למזלה, היה לאיה בגד־ים נוסף אשר יכול היה להתאים בדוחק למירה. איה לא היתה שמנה אך ירכיה רחבות בהשוואה לאגן ירכיה הצר, והנערי־כמעט, של מירה. עתה היתה בעייה איך יגיע בגד־הים בתוך שעה מרחוב ברודצקי ברמת־אביב, שם גרה איה, לביתה של מירה.

מירה השאירה פתק על הדלת המבקש מרמי לחכות בסבלנות רגעים אחדים כי יצאה בעניין דחוף. הזמינה בטלפון מונית ממוניות “קסטל” ונסעה לרמת־אביב; ובעוד המונית מחכה למטה ברחוב, המונה פתוח, קפצה ועלתה לדירתה של איה, מדדה את בגד־הים, ולאחר שלא התאים נתנה לה איה את בגד־הים הראשון שלה, אשר בדוחק התאים יותר.

מירה ירדה. ישבה במונית. הנהג התבונן בה בלי לומר מילה אך דומה שהריח איזו תאוות גברים בלהיטותה זו לנסוע הלוך וחזור בבוקר שבת, וכשהחזירה נפרד ממנה בברכה להצלחה. היא הספיקה לתלוש את הפתק, להיכנס לדירתה ולסדר קצת את המהפכה. לטפל מעט בפניה. ולחכות.

מירה חיכתה עד תום השעה הנקובה. ועוד מחצית השעה. ועוד רבע. היא התביישה לצלצל שוב לאיה. באחת־עשרה וחצי, באיחור של שלושת רבעי שעה, הופיע הבחור רמי.

יפה אכן היה אך ממוצע קומה וצנום, מהלך בסנדלי־עץ על עקב גבוה, רעמת שערו חלקה ושחורה, עורו חיוור מעט, מתבונן הצידה בשעת דיבורו, כחושש מפני מישהו ואולי מפני עצמו, ורק כשהוא שותק עיניו רועפות חיבה גלוייה וחמימות.

נשמה קצת אילמת, הגדירה אותו איה. אולי תצליחי את לפצח את האגוז שבליבו.

הוא העיף מבט על הדירה. שאל אם היא שכורה או שייכת למירה; הם נסעו במכוניתו לבריכת תל־אביב. רמי לא היה שזוף במיוחד אך מירה, לעומתו, היתה חיוורת כסיד. השנה טרם רחצה בים וגם לא בבריכה. לאחר שיצאו מחדרי ההלבשה נפגשו ברחבה המרוצפת אבן; צפופה בהמולת אדם, כיסאות, יפהפיות שרועות כמעט עירומות ומיטגנות בשמש, תינוקות עירומים מתרוצצים; וגברברים שחרחרים, נמוכים ועבי־גוף, מנסים דבר אל עיניהן העצומות־למחצה של נערות־השמש, מלכסנים מבט ולוטשים עין אל חמוקיהן הרפויים בביקיני וטנגה; רק נשים קשישות, שמנות או בעלות גוף מכוער במיוחד, לבשו בגד־ים שלם.

ומירה עמדה שם, בבגד־הים של איה, העשוי שני חלקים, אך רחב מעט על גופה הצנום והנערי; היא התביישה בכל סנטימטר מרובע של גופה אשר נחשף לקהל, אך איש לא התבונן בה, כאילו היתה פיסת אוויר, שקופה; והיא הניעה רגליה כשני כפיסי עץ, כי התביישה לעשות צעדים גדולים מדי בגלל השערות שלא הספיקה להוריד ממקומות מוצנעים בגופה.

לא הייתי צריכה לבוא, אמרה לעצמה, ואם אפגוש כאן מישהו מתלמידיי? האם אני יכולה להרשות לעצמי להתבזות?

למזלה לא נמצא לה אף מכיר בברכה. ורמי עמד מולה, צנום וגמיש, הציב לשניהם כיסאות־נוח, סחב אותה עימו לשחות בבריכה, דיבר על מכוניתו, על לימודי המשפטים באוניברסיטת תל־אביב, ועל הנשים בחייו.

מירה חשה שהיא נשרפת והולכת בשמש הצהריים החזקה, היא לא אכלה ולא שתתה מאומה כל אותו בוקר, כתמים שחורים ריצדו לנגד עיניה אך רמי המשיך להשתעשע במים, לעג לחששותיה מפני המים העמוקים. ניסה לעודד אותה. היא בקושי ידעה לשחות והוא תיקן ושיפר ושיכלל את שחייתה ובינתיים החזיק בגופה במים ונגע בכל המקומות המוצנעים בידיים אמיצות ובגישה מקצועית כאילו היה מורה להתעמלות שלה.

זה היה מעודד, נורא, מבחיל, כאילו היא נידונה עתה שוב לחיות ולאהוב לאחר שגזרה על עצמה מאסר יחיד עד עולם בכלא גופה.

אצבעותיו נגעו ופרשו וכיווצו את גפיה. האם מצאה חן בעיניו או שמא אינו בררן ואינו חש עד מה עלובה היא לעומת בנות־הים השזופות והגמישות, שיכלו להיות תלמידותיה, ואשר משתכשכות להנאתן במים?

כאשר שבו לכיסאותיהם חשבה שהיא מתעלפת. רמי הביא לה בקבוק קוקה־קולה ועוגה. ישב לידה והפקיר גופו לשמש, ודיבר על לימודיו, ועל מכוניתו, ועל הנשים בחייו.

השעה היתה כבר מאוחרת ואנשים מסביבם ניגשו לאכול צהריים במסעדה או החלו מסתלקים הביתה. נתגלגלו הדברים כך שהיא הזמינה את רמי אליה לאכול צהריים. לא היה מוכן אצלה במקרר משהו מיוחד. ובעצם אף חשבה לאכול אצל הוריה. אך זה היה המוצא המהיר ביותר להיפטר מן השמש הצורבת והאוויר החם והאור המרקדים לנגד עיניה היגעות. גם אילו הזמין אותה לאכול צהריים בבריכה היתה מסרבת. אך הוא לא הזמין. מצידו יכלו לצלות את עצמם עד שקיעת החמה.

בביתה מיהרה להתקלח והתרעננה מעט, אך עורה בער עליה כאילו נכוותה. רמי לא התקלח וקרא בינתיים את עיתוני השבת. לפי שיחתו הקטועה היה לה רושם שחיפש בהם שלושה נושאים בלבד: ענייני משפט, מחירי מכוניות ובעיות של רווקים ורווקות. על סרטים והצגות מיעט לדבּר, כחושש להתחייב.

“הי, תשמעי – ב.מ.וו. 2002 מודל שבעים עם מזגן, ארבעים ושלושה אלף… לא להאמין…”

“אני לא כל כך מבינה בזה…” ענתה לו מן המקלחת, “מה דעתך על צ’יפס?”

“בסדר.”

“ומרק אספרגוס?”

“יש לך?”

“משקית.”

“מקבל.”

“וחביתה עם בצל ושאריות של עוף קר, מטוגן. והיין בארון, תוציא בעצמך… תרגיש כמו בבית…”

“הי, תשמעי – צברית, מורה רווקה, 28/160, מלאה חיים ונחמדה, מעוניינת בגבר משכיל ונאה עד 38/170 מסביבות תל־אביב…”

היא טיגנה תפוחי־אדמה והכינה את מרק האספרגוס משקית וטיגנה חביתה גדולה עם בצל ורצועות אחדות של עוף קר, בגריל, שנשאר מאתמול במקרר. הם שתו יין. אחר־כך קפה ועוגיות שאפתה אימהּ. רמי אכל באותה מקצועיות אשר בה שיפר את שחייתה בבריכה. ידיו היו עסוקות. תיאבונו רב. אך לא ידעה אם הארוחה מוצאת חן בעיניו, ואם הוא מכלה את מנתו מתוך כעס או בתאווה יתירה. מכל מקום, ממש כפי שנהג בגופה בבריכה, נתן לה להרגיש שכל מה שידיו מחזיקות בו – שייך או מגיע לו.

כאשר גמרו לאכול נפלה ביניהם שתיקה. היא רצתה מאוד לישון, ואולי גם לשטוף עצמה פעם נוספת במים קרים כדי לכבות את הבעירה שבעורה. אך לא היה לה נעים לומר לו ללכת. רמי פיהק. הלך לבית־השימוש. וכשחזר היא נמצאה כבר במיטבח, רוחצת את הכלים. הוא ניגש אליה מאחור, חיבק אותה, כאילו היתה הלפתן שלו, ונשק לה בשקע שעל צווארה. היא נרעדה. ידיה היו רטובות ומסובנות בקצף לבן. הוא לפת אותה בשתיקה והחל לעסות את שדיה הקטנים תוך שהוא מניח לה בקושי רגע קצר כדי לשטוף את ידיה. זיפי זקנו שלא גולח היטב בבוקר דקרו בעורה העדין והצרוב כמגרדת ברזל. היא סבלה בשתיקה משום שהדרך בה לקח אותה הכניעה אותה מלכתחילה. פתאום הבינה שהכול היה צפוי מאותו רגע בו ראה בבריכה את עליבותה ואת כיעורה, ובמקום לברוח, או לזנוח אותה ולבקש לו אחרות, חש בחולשתה כחיה טורפת, המכירה היטב את טרפה, והטיל עצמו עליה מתוך נדיבות שאינה עולה בכסף, שיכור מהרגשת נחיתותה הגופנית כלפיו, כיעורה משך אותו כפי שחולשה יתירה מזמינה עריצות.

ובטרם הבינה כיצד הרס לחדור אל תוכה כבר היה בתוכה, ובעוד היא משתדלת לעצור רגע ולאסוף כוחותיה לקראת אותו רגע נפלא, נדיר, אשר לעיתים כה רחוקות אירע לה, וכבר גמר כשהוא מזריע אותה ונואק כשור נעקד לשחיטה ואינו נזהר כלל, והיא נתמלאה פחד פן נשימותיו החנוקות מעידות על התקפת האסטמה שלו, וצינה פשטה בחלציה, שום תענוג, רק הרגשת זרע רב, ופחד, ואחריות.

חיכתה עד שיירגע ושאלה:

“מדוע לא יכולת להיזהר?”

“מה?” היתמם, “את לא לוקחת גלולות?”

התביישה לומר לו שזה חודשים ארוכים שלא היה לה עבור מי לקחת. כאשר היתה סטודנטית גרה אצל אלמנה אחת שהיתה אופה עוגיות בתחילת כל שבוע – “תוֹמֶר קִימְט אַ־מענטש”, שמא יבוא מישהו, וכך הרגישה לא פעם באותם חודשים בהם לקחה לחינם מדי יום את הגלולה; מצמיחה שיער נוסף על שעירותה הרגילה בכל המקומות בהם אישה אמורה להיות חלקה או, לכל היותר, בעלת פלומה דקה ובלתי נראית; או משמינה, לא לבריאותה, אלא כאילו נתמלאו אבריה מים. מבע אטום לפניה. חשה גלים של חום ובקושי רב מצליחה לעמוד בפני הכיתה ולהעביר שיעור. והדיכאונות הנוראים מדי יום, לפנות ערב, כשנמצאת לבדה בדירה, ומולה השקיעה ופיסת הים וארובת רידינג המעלה עשן, וזמזום המטוסים הקטנים הממריאים ונוחתים. לא. לא. לא. אמרה לעצמה. אני אפסיק. אין לי מה לחשוש, מאצבעותיי שלי עצמי לא איכנס להריון. כך חזרה ואמרה לעצמה מדי חודש בלעג מר.

את כל הדברים הללו לא יכלה לומר לרמי זה, המעמידה במצב אבסורדי, אם אינה לוקחת, משמע, אין לה אף אחד, וזקוקה לרחמיו, ואם לוקחת – הריהי כמין זונה שמכינה תוֹמר־קימט־א־מענטש אליה, ומה התחייבות יש לו כלפיה? סתם שכבו, לקינוח סעודה.

נזכרה שקראה פעם שזונות מגלחות את שיער ערוותן ועלתה בה איזו רשעות פתאומית, אילו יכלה להתנקם בו, לומר – אדוני הלקוח, אני מוכנה, מוכנה, הנה אתה רואה… אולי גם ליזול וואזלין אתה רוצה? ותעודה מן המשטרה שאינני מחסירה גלולה אחת בחודש?

במקום כל המילים המתרוצצות האלה, שתקה. רמי לא נראה מודאג במיוחד וקיבל את שתיקתה כהודאה שהכול בסדר, אחת לו איך. זאת הדאגה שלה, לא שלו. והוא התלבש והתכוון לצאת, אף לא נשאר לשתות ספל קפה נוסף. “השעה כבר מאוחרת,” התנצל כנזכר לפתע, “אני עסוק הערב. לא ידעתי שנמצא עניין כה רב ביחד כבר בפגישה ראשונה.”

היתה לה הרגשה ברורה שבערב הוא יוצא עם מישהי אחרת.

וכשיצא עוד היה האוויר בדירה חם מאוד ומחניק והשמש טרם שקעה וערב ארוך וריק ציפה לה ועורה העלה כתמים פנימיים של דם בכל מקום שזיפי זקנו גירדו ושרטו בה; ועל ירכיה, היכן שתפס בה באצבעותיו, צבו כתמים בולטים כסרפדת. רמי, רמי, נווה־במידבר. קדחת. מוכנה היתה לפשוט את עורה מעליה, להשיל אותו ולטבול במי־קרח כדי להירגע.

היא הרטיבה סדין ופרשה על הספה ושכבה על גבה ופרשה מגבות לחות על גופה העירום ולקחה גלולת הרגעה וכך שכבה עד הערב, מנמנמת מעט, חולמת, מלטפת את עצמה בזהירות ומנסה להחיות בגופה, ובשמו, את התענוג אשר שלל ממנה ברוב יהירותו.

וכשמילמלה את שמו בבוא רגע חמדתה בעטה ברגליה וצרחה וידעה כי התאהבה בו וכי אומללה היא, אומללה עד מאוד.

יומיים לא צילצל והיא התייסרה ובזה לעצמה והחליטה כי מעתה ואילך לא תשכח לקחת את הגלולות מדי חודש בחודשו ועם זאת לא תניח לו לגעת שנית בגופה. על כל פנים, לא בקלות כזאת, המזמינה לעצמה אכזבה.

היו לה ויכוחים ממושכים בטלפון עם איה. היא האשימה את איה בהתנהגותו של רמי אך התביישה לספר לה מה אירע ביניהם. איה לא הבינה, או עשתה עצמה כלא מבינה –

“אם בחור לא מטלפן יומיים בדיוק אחרי שאכל, ודי במקרה, צהריים אצל בחורה, אז העולם צריך להתהפך? אולי רמי צריך גם לשלוח לך זר פרחים?”

“פרחים לא. אבל מה הוא חושב, שאצלי מסעדה? בית־מלון?”

“מה יש, ישנת איתו?”

“לא. אבל אני מוכרחה לדעת, מה הוא חושב לעצמו?”

“אני משביעה אותך, מירל’ה, שלא תעזי לטלפן אליו. תתאזרי בסבלנות ותחכי.”

“למה? למה? למה אני צריכה לחכות כמו טיפשה ורק לאדון רמי הנחצץ הזה מותר להרים אליי טלפון מתי שיתחשק לו?”

“את לא מבינה? – כדי שלא ירגיש שאת מעוניינת בו כל־כך. את מעוניינ ת?”

“ואם אני מעוניינת – זה יעזור לי?”

וביום השלישי, בערב, לא התאפקה וטילפנה אליו. הוא נשמע טבעי, כאילו לפני שעה עזב את דירתה. וכמו היה בחורה המצפה מצידה לטלפון ממחזרה החדש כדי לדעת שמצאה חן בעיניו. “בדיוק חשבתי עלייך,” – “מה קרה – אתה חולה?” – “רציתי בדיוק להזמין אותך הערב, לקולנוע.” כעבר שעה בא ברגל. בסנדלי־עץ, אמר שהסימקה שלו במוסך. הכין כרטיסים להצגה שנייה בקולנוע “פאר” הסמוך לדירתה. התנצל על כך שבגלל עומס הלימודים לבחינות לא יוכל להישאר לישון אצלה, ובטרם הבינה מה ביקש לרמוז בכך תפס בה במקצועיות של מורה־לשחייה והשכיב אותה על הספה.

"בואי, קוראים לזה ‘קוויקי’ – " אמר.

היא היתה כנדהמת. האם הוא חצוף? סתם טיפש וגס־נפש. או שהוא באמת מתאווה לה עד כדי כך? ואולי מיתמם? היתה לה הרגשה עמומה שהוא מפעיל עליה סחטנות, דווקא לפני הסרט, כדי שלא תוכל לסרב לו. היא היתה נרגשת וקרה. ליבה פירפר ואבריה קפאו כאילו שיתוק אחז בה. הוא לא הרגיש בדבר וכילה בה מעשיו מהר והכאיב. ולאחר שהסתיים הכול, מוצלח פחות מן הפעם הראשונה, הואיל לומר:

“את גם פריג’ידית או משהו כזה? תגידי, יש לך בעיות?”

“מה זה גם?” שאלה, כשהיא מכסה את רגליה הרזות מפניו. זאת הפעם כבר היתה אצל קוסמטיקאית והורידה שערות, אך נשל העור הלבנבן, שנקלף מן השיזוף של שבת, כיער את בשרה.

“לא חשוב…” הורגש שהתבלבל.

“לא חשוב? רצית להגיד – לא די שאת לא יפה, את גם לא יודעת להזדיין?”

“מה איתך?” נשמע מזועזע. “מי לימד אותך לדבר כך?”

“התלמידים שלי,” ענתה ביובש.

זה היה רגע מכריע. כאילו הכול נתון על כף המאזניים. כשני מתגוששים בזירה במצב של שיוויון גמור. לא נותר אלא לצפות זה לטעותו של זה. וכתמי זרעו עדיין לחים על ירכיה. גיבור גדול! ועוד עליה להספיק לרחוץ עצמה, להתאפר ולהתלבש לקראת הסרט. ופתאום היה עיקר המאבק – מי ישתוק זמן רב יותר ומי יישבר ראשון ויפתח את פיו. אפילו נאחר את הסרט, אמרה לעצמה, והיא כה אהבה את סרטוני הפרסומת וה“בקרוב”, ולא היתה בסרט חודשים ארוכים – אפילו, אפילו ואפילו – אני אשתוק.

כל זה נמשך אולי פחות משחשבה. וכשפתח פיו, אמר ביהירות:

“את חושבת אולי שאני לא בסדר?”

“זה קורה להרבה גברים.” אמרה. “אתה מרבה לאונן?”

הוא התבלבל, הסמיק. “את משוגעת או מה?” אמר, “אצלי… אצלי אף טיפה לא הולכת לאיבוד… כל כדור – זוכה…” ופרץ בצחוק נבוב.

“סתם התלוצצתי,” אמרה, שומרת לעצמה את ניצחונה הקט על פליטתו המוקדמת ואינה חשה שדווקא בחולשתו כבל אותה אליו כפליים; לאחר שלא הצליח להעמידה במצב של תלמידה ונבחנת, נעשה הוא, מסכן, תלמיד שלה. עכשיו, אם תסרב לו, בשלישית, יהא זה כאילו דחתה בעל־מום, והיטב ידעה שלא תעשה זאת.

הלכו לקולנוע. הניח כף ידו על כתפה, ברישול, ליווה אותה עד לפתח ביתה. בחיפזון נשק לה, והסתלק.

וכאשר מירה טילפנה אליו לאחר כמה ימים והזמינה אותו ואת איה לארוחת־ערב אצלה, כבר היה הדבר כאילו חנכה את היכרותם באופן רשמי. איה הירבתה להתלוצץ בנוכחותם והתייחסה אליהם כזוג. “נורא נחמד אצלכם. מה אתם חושבים לעשות בחופש הגדול, נוסעים לאיזה מקום?” היא הירבתה לאכול דבש. השתמשה הרבה במילה – אתם. רמי הביא נקניק סאלאמי פולני, תוצרת הארץ, גם על כך צחקו ואכלו נקניק מטוגן בחביתה. עיניה של מירה נצצו. היא חשה כחוגגת ביום אירוסיה. נדמה היה לה אפילו שאיה מקנאה בה, לאחר שהבינה, לפתע, מתוך מילה שהחליפו, כי כבר שכבו יחד. אצל איה היו העניינים האלה מסובכים יותר.

איה לא הסכימה בשום פנים ואופן שילוו אותה, וחזרה באוטובוס האחרון לרמת־אביב. אותו לילה נשאר רמי לישון אצל מירה.

לאחר שבועות אחדים נרגע רמי ונתמעטו סיפוריו על הצלחות אצל בחורות אחרות. נתברר שהוא לא אימפוטנט והיא לא פריג’ידית. באותן פעמים בודדות בהן באה מירה על סיפוקה לא היה זה מפני שרמי מאהב כה מוצלח אלא מפני שהיא כבר נתאהבה בו באופן נואש. הוא ישן אצלה מדי לילה. אכל אצלה. הביא מדי פעם פירות או נקניקים. מירה חשדה שמא הוא קונה אותם בסיטונות. פעם בשבועיים יצאו לסרט. לבריכה לא הלכו. הסימקה נשארה תקועה במוסך אך הדיבורים עליה ועל מכוניות טובות ממנה, לא פסקו. הוא לא סבל מן האסטמה ומירה התחילה לחשוב שמחלתו אינה אלא תירוץ.

מירה החלה חושבת על חתונה. היא נתמלאה כוחות, תוכנית, תקוות. רמי העניק תוכן לחייה. היא תמשיך לעבוד. תאפשר לו לסיים את לימודיו. הוריה יעזרו. הוריו. משהו חסכה בעצמה. אפשר יהיה לקחת הלוואות ולרכוש דירה. אולי אפילו סימקה חדשה. היא ידעה שיהיה קשה. יהיה לה קשה. אבל הרגישה שנוצר משהו שאפשר לבנות עליו. שיש בו סיכוי. היא נעשתה תאוותנית. רצתה ברמי עוד ועוד, כאילו לפצות עצמה על תקופת היובש. אהבתה סינוורה אותה מלראות שהוא נלהב פחות ממנה. בעיניה היה מאהב נפלא, ובעצם היה אדיש. פעם פלט שם זר – “ערה…” וסיבב כך את הדברים שהשם הפך לכינוי־חיבה שלה – “ערה”, מה פתאום ערה? ככה. אך כל פעם שהיה נזכר להשתמש ב“ערה” – היה איזה גוון מלאכותי מתגנב לקולו, כאילו הוא גונב חלומות בהיחבא, אצל עצמו, ומציע אותם למכירה במקומות הלא־נכונים.

“איך הצלחת, מירל’ה?” אמרה לה פעם איה בקינאה. רמי של מירה, היתה קוראת לו. ידידותה נעשתה יבשה משהו, חמדנית. מטורפת קמעה מבדידות.

“פשוט מאוד, הלא אמרת לי לא לצלצל אליו!”

“אבל את צילצלת! – אוי, סידרת אותי. בחורה חרוצה את. הלוואי והייתי יכולה ללמוד ממך איך תופסים בעל.”

“זה רק מזל, איה. אם לא היה יוצא שום דבר – היית את צוחקת עליי מדוע רצתי אחריו וטילפנתי לו ולא חשבתי לרגע על כבודי.”

“אומרים שהוא משהו לא רגיל במיטה, זה נכון?” חקרה איה.

“מי אומר?”

“הוא.”

“ככה־ככה.” התאפקה מירה שלא תפרוץ בצחוק וחשבה לעצמה, מוטב שלא תדעי ולא תקנאי.

מירה דיברה עם הוריה, הכינה אותם, גם בקשר להלוואה, כדי שלא תבוא אל רמי בידיים ריקות.

לפעמים, כשהיתה שוכבת עם רמי, מצאה עצמה עושה חישובים של משכנתאות ותשלומי ריבית. היא לא היתה חזקה בחשבונות הללו. ורמי היה גונח, מזיע ונרדם עליה, נוחר כשור שחוט, חולם אולי על סימקה חדשה.

וכך נמשך הדבר שישה חודשים. מירה רוקמת תוכניות, ורמי לפעמים בא ולפעמים אינו בא. ומשתדל כאילו להישאר חופשי ובעל זכויות עליה בעת ובעונה אחת. וכשהוא שומע אותה מדברת על העתיד, יש תשובה אחת בפיו, נראה, נראה.

ובחודש השביעי נעלם רמי לשבועיים ואחר־כך בא במפתיע בליל שישי, מהלך כהרגלו בסנדלי־העץ על עקב גבוה, וסיפר שנקרא לפתע למילואים.

“יכולת להודיע.” אמרה מירה בקול רשמי.

“לא יכולתי.”

“מה זה לא יכולת? כולם יכולים ואתה לא?”

“לא. לא יכולתי. ובכלל, טוב שכך קרה מפני שממילא אנחנו צריכים לחדול להיפגש. אין לזה עתיד.”

מירה היתה נדהמת. היא התעקשה שלא לקרוא את האותות והמופתים החותכים בדבר הססנותו והתחמקויותיו. מראשית היכרותם הגיעה להכרה שהיא מבוגרת בנפשה מרמי וכי עליה עתידה ליפול האחריות לחייהם המשותפים ועל כן התייחסה אליו במחשבותיה כאל ילד קאפריזי שצריך לסלוח למשוגותיו. רמי אולי נהנה מכך. הוא היה חסר ביטחון, ירא מאחריות ורברבן. יכול היה להמשיך להיפגש עם מירה עוד חודשים רבים, לנצל את בדידותה, לתקוע בה את מרירותו, כישלונו בבחינה, פחדו ממחלתו, ורק לא להתחייב על שום דבר.

וכך, בליל שישי, ישבו משני עברי שולחן הזכוכית הנמוך, בחדר הגדול. באור גדול. היה חם. חמסין אחרון של הסתיו. קיץ אחד של אושר. רמי אפילו לא ניסה, כמנהגו, ללטף ולגפף אותה בטרם החל מדבר. וכשדיבר מולל באצבעותיו. נראה חצוף וחסר־ישע, כאילו החליט להתאבד כדי להציל את נפשו. האם אני עדיין אוהבת אותו? – שאלה מירה את עצמה. כן, ואפילו אם זו רק ההרגשה שהוא שייך לה. שהיא השקיעה כל־כך הרבה בקשר ביניהם ואסור שהפעם זה יילך לאיבוד. אילו היתה, למשל, בהריון ממנו, לא היתה עושה הפלה.

“לא הורסים בקלות כזאת דבר שניבנה…” אמרה, “למה אתה לא נותן לי צ’אנס? אנחנו צריכים להמשיך,” והתחילה לבכות. “למה שאבכה בגללך? למה?” זה היה טיפשי ומביך. כאילו גזלו ממנה צעצוע.

“מירה, מה איתך? השכנים ישמעו!”

היא בכתה בקול רם, כמפעילה עליו סחיטה חברתית, כן, דווקא שהשכנים ישמעו, מפני החום היו החלונות פתוחים, קולותיהם היו רמים. בעיני זר היתה נשמעת שיחתם בערך כך:

“לא איכפת לי. שישמעו. שיידעו איזה מין בן־אדם אתה.”

“אז תסגרי לפחות את החלונות.”

“לא אסגור. חם לי.”

“מה קורה לך?”

“איכפת לך מה קורה לי?”

“תראי, אני יודע שקשה לך אבל אני לא יכול לעזור לך בבעיות שלך. לא יכול.”

“אז מה אם קשה לי, ויהיה קשה.” אמרה. “אתה לא צריך לדאוג. חשבתי על הכול. אני אעבוד. אתה תלמד. ניקח הלוואות. למה שההורים שלך לא יעזרו לנו? הם ישמחו שתתחתן.”

“מההורים שלי אני לא אקח שום דבר.” אמר. “אפילו אם יתנו.” הוויתור נשמע גס, כתירוץ של רברבנות ריקה.

“ההורים שלי יעשו גם הם כל מה שהם יכולים כדי לעזור.” אמרה. “אבל יש גבול ליכולת שלהם.”

“לי אין כסף לקנות דירה.”

“אפשר לגור מחוץ לעיר.”

“אני לא יכול לגור מחוץ לעיר.”

“איך אתה מדבר?” אמרה בתוקפנות. “מה אתה עוד רוצה? אולי שיקנו לך גם סימקה חדשה?”

“אני לא אקח כסף מאף־אחד.” בקולו נשמעה איזו חמדנות יבשה, כאילו היה מוכן לקבל מכונית במתנה אבל גם אם ליבו היה נקרע בו לא היה מתחתן. "ובכלל – "

“ובכלל מה?”

“אז חיינו תקופה. היה נעים לשני הצדדים. לא צריך לעשות מזה עניין גדול, כשנפרדים.”

“אפשר לחשוב שאני, עם כל אחד… אתה יודע כמה מעט הייתי… אצלי זה לא בא בקלות כזאת… אני…”

“את, אז מה? אמרתי לך, אני לא יכול.”

“מה רע כבר יכול להיות לך איתי?” השפילה עצמה. “לא איכפת לי שתלך, שתצא, שתחזור, מתי שתבוא… תבגוד – תבגוד, לא איכפת לי, העיקר שיש לך בית, וילד, ותדע שיש לך לאן לבוא.”

“אני לא מבין אותך. למה שסתם אכאיב לך?”

“אל תדאג. אני אוכל לעמוד בזה. אני מכירה את עצמי. אני רגילה שיהיה לי קשה.”

“וילדים! מי בכלל צריך ילדים, כבר, עכשיו?”

“יש כאן בבית זוג צעיר עם תינוק נחמד וכל מי שרואה אותו מקנא בהם, וגם אני. זאת לא בושה לקנא במי שיש לו ילד.”

“טוב. את צודקת. בכול־בכול את צודקת.” הרים קולו, “אבל זה לא יילך.” בהדגשה, לאט, בשקט –

“אני לא אוהב אותך.”

"אבל אני אוהבת אותך! וזה מספיק – "

ניסתה להתגבר עליו כאילו הוא תלמיד קשה־תפיסה.

"לא. זה לא מספיק. אני לא יכול לעזור לך. חזר ואמר. "לא יכול, לא יכול, די לי שאני לא יכול לפתור את הבעיות שלי. ואת יודעת מה, מירה, לפעמים יש לי חשק שיילך הכול קיבינינאט, הכול – "

“קיבינימאט רמי, תילחם!”

“אני נלחם. ועוד איך נלחם. אבל כל מה שאני עושה לא מצליח לי.”

“אז קיבינימאט יחד, כן, נפתור את הבעיות.” ניסתה לטעת בו תקווה. “הנה חיה וצבי עזבו את הקיבוץ לפני חמש שנים בלי כלום. ממש בלי כלום. נכנסו לחובות. קנו דירה. והיום – יש להם כמעט הכול, בחמש שנים!”

“אבל אני לא יכול,” אמר, "לא יכול. לא יכול לאהוב אותך – "

“אני יודעת שיהיה קשה לי,” אמרה כמו גם לעצמה. “אני לא מתכוונת שזה יהיה אחרת. אבל אני מכירה את עצמי ויודעת – שאוכל לעמוד בזה. למה אתה לא נותן לי צ’אנס?” החלה שוב בוכה. "למה שאני אצטרך לבכות בגללך? נכון, אף פעם לא היה לי קל. אף פעם. ומה היה לי כשהייתי קטנה? הייתי ילדה רזה ולא־יפה – "

"תודה לאל לא נהיית יפה יותר היום – "

“ואתה בחור יפה ויש לך אסטמה, אז מה?”

“מה?”

“אז קיבינימאט, רמי, אני לא נבהלת, אתה מבין?” נעשה קולה ענייני. “כל אחד והצרות שלו. אף אחד מאיתנו לא נולד מושלם. אבל למה שתלך עוד חודש ותתחתן עם מישהי אחרת כאילו כל מה שהיה בינינו לא היה שווה שום דבר?”

“אני לא יכול הרשות לעצמי להתחתן עכשיו. אמרתי לך.”

“אז מה אתה עוד רוצה שיתנו לך?” התרגזה. “שיתנו לך דירה, מכונית, מיליון? איך אתה לא מתבייש לדבר כך?” ושוב בכתה. “ידעתי שכך יהיה. איה אמרה לי. מה את רודפת אחריו כל־כך? הוא לא שווה את חיזורייך.”

“איה שלך יכולה מצידי לדחוף את הלשון הארוכה שלה את יודעת לאיפה… אבל היא לפחות לא כמוך… היא, היא…” היסס.

“תגיד, נו, תגיד… מה נעשית לי פתאום צנוע כל־כך?”

“אז שתדעי לך – היא גזעית. אוּך אוּך, ממנה הייתי יורד רק בשביל להשתין…”

משהו נשבר בליבה של מירה. ראתה אותו עומד ו… אוּך אוּך… האם זה מה שעשה בשבועיים האחרונים? ועם חברתה הטובה ביותר? כדי להשפיל אותה? דרך דיבורו נראתה לה פתאום עלובה והמונית. אוּך, אוּך… בחור פרימיטיבי, גס, מתוסבך. נהנה להטיל בה את ארסו ומרירותו. להתגרד אצלה בפצעי כישלונותיו ולא להציע לה מאום, מאומה… ובפניו השפלתי את עצמי? – אמרה לעצמה. מה יש לי בכלל משותף איתו? אני יודעת שאינני מושלמת. אבל הוא אינו ראוי אפילו לבוז לי. בסדר, ניפרד. ואם יחזור – רק לפי התנאים שלי. וגמרנו עם הדמעות וההשפלה ומבטי הרחמים והלגלוג של השכנים, ושיחות הטלפון הממושכות עם איה, שמעודדת אותי לעשות דבר והיפוכו. שעוזרת לי בצרתי ומקנאה בי אם רק נדמה לה שאני מאושרת.

היא קמה והפעילה את הטלוויזיה. במחשבתה התרוצצו עדיין מילים. הרבה מילים. אך רמי לא היה ראוי בעיניה לשמוע אותן. על המסך הופיעה איזו תמונה לא לגמרי ברורה, בגלל החמסין, מתוך פרק בסידרה היסטורית על חיי מלכים באנגליה. רמי לא ניסה כלל לעזור לה לכוון את המכשיר. היא ישבה מול המסך המהבהב, מחצית גבה מופנית אליו. לא החליפו ביניהם מילה. לאחר רגעים אחדים קם רמי, מזווית־עינה ראתה שהוא נפוח וחסר־מנוחה, כעומד להתפוצץ. ניגש אליה. היא נשבעה לעצמה שהפעם לא תניח לו לגעת בה, אפילו ישמעו השכנים את צעקותיה. אך הוא הסתפק בנשיקה על מצחה ויצא מהחדר. נשמעו נקישות סנדלי־העץ שלו. ונשתתקו. היא לא ליוותה אותו לפתח. עמדה ביניהם איזו דממה של ציפייה שנדמתה בעיניה ארוכה כנצח. ורק הדפיקה העמומה של סגירת הדלת קטעה את השתיקה ובישרה את הסתלקותו. לרגע עוד קיוותה שהמציא תעלול וסגר את הדלת כשהוא נשאר בפנים, אך קול צעדיו היורדים במדרגות…

וזאת היתה הפעם האחרונה שראתה אותו. גם אל איה לא התקשר. בבית הוריה לא הזכירו יותר את שמו. גם חמש מאות הלירות שלווה ממנה לא החזיר. חשב כנראה שהנקניקים, הפירות והשירותים המיניים שלו כלולים בחשבון. חוש־הצדק של איה נפגע קשות מכך שרמי לא החזיר למירה את הכסף. היא צילצלה אליו, על דעת עצמה. קול זר ענה לה שהדייר הקודם עזב בלי להשאיר מיספר טלפון או כתובת.

אפריים חיימסון, רווק גבוה, לא צעיר, כתפיו מוטות מעט קדימה והראש מקריח, טייל בשדרות לפנות ערב. סתיו יפה היה באוויר. הנפש מבקשת להתאוורר מעט, אילו רק הייתי מצליח למצוא לי אישה כלבבי, אמר לעצמו. בעיותיו נחלקו לכמה סוגים, ומתוייקות היו במוחו, אוגדנים־אוגדנים, כניירת במשרדו. כנגד כל בעייה שתעלה בדעתו, ידע, ישנה אחרת, מציקה ממנה. למשל האוכל. הוא אהב אוכל ביתי, חם, מוגש נאה לשולחן, וסלד ממסעדות. גם חס על כספו. בדירת הרווקים שלו היה חולט תה ומטגן חביתה, תה וחביתה, תה וחביתה, ולפעמים מימרח משובח או סאלאט יקר, שניקנו בחנות־מעדנים וסופם מעלים עובש במקרר, ונזרקים לפח.

אך מהי בעיית האוכל לעומת אימו הזקנה, שמצלצלת יום־יום למשרדו ולדירתו, מתנה את מחלותיה, המתבטאות בעיקר בכאבים עזים בראש ובאצבעות־הרגליים, והיא משתתפת כפייתית בלוויות של אנשים זרים, ונתונה בבולמוס של אכילה, שהביא אותה להשמנה נפרזת. באותן שעות נדירות בהן העז אפריים להרהר באימו ברשעות, היה אומר לעצמו כי שקידתה להילוות ללוויות לא־לה קשורה איכשהו ברצון להוריד משקלה, וגם בחיסכון. אוטובוס האבלים, שהנסיעה בו חינם, היה לוקחה לבית־הקברות, שם פקדה, כסדר, את קברות המשפחה.

אך מהי בעיית אימו לעומת הבדידות אשר חש מדי יום, אחרי הצהריים, כאשר חזר לדירתו הריקה, הסגורה, לנשום אוויר עבש, ריח מצעים שלא אווררו, אבק ומועקה, מושב זקנים. אם יחליט לישון עתה, לא יוכל להירדם בלילה, ואם לא יישן – תכריע אותו עד מהרה אותה ליאות מזרחית, משפחתית, הזורמת בעורקיו המזרח־אירופאיים, רק משום שאביו הקדים לעלות לארץ־ישראל בגיל צעיר, והתייבש לצד אימו, בשמש המזרח, עד שמת. פתאום הדם כמו אוזל מראש, נדמה לו שהוא עומד להתעלף. אולי חוסר סוכר. אולי עודף. אולי הלב. אולי המוח. אולי המחסור בפעילות גופנית. עבודה מתישה מדי? – שינה עמוקה של שעות אחדות מחזירה אותו תמיד אל הרעננות הבריאה של נעוריו. אך אם יישן עתה – מה יעשה עם עצמו בלילה?

ומהי הבדידות לעומת בעיית הגרביים? – מדי שבוע עליו לכבס את גרביו לעצמו, וכל יישותו מתקוממת על כך. הוא מוכן ללכת בגרביים חדשות בלבד, ולזורקן אחר השימוש, אבל חוש החסכנות, הנטוע עמוק בטבע משפחתו, מנע אותו מכך. חוץ מזה, היו בגדים ישנים, גם גרביים, שנתחבבו עליו במיוחד, ואותם היה לובש באופן קבוע. ואילו אחרים, אפילו חדשים, מונחים בארון ואין נוגע בהם.

ומהן גרביים, וכל הנהלת משק ביתו הרווקי, לעומת התשוקה להתקרב לאישה, אפילו רק לגעת בבטן או בירך, תשוקה שהיתה פוקדת אותו מדי ערב. וככל שהיה מרבה לקבוע פגישות ומנסה להזמין או להזדמן אצל בחורות – כן היה חש עצמו כמין עכביש לא־יצלח, אשר שום טרף אינו נלכד בקוריו. והמעטות שמתקרבות – נמלטות עד מהרה, בטרם הצליח למוץ את לשדן, את עסיס חייהן החם והתוסס. הו, דמיונות, דמיונות. הללו היו תוקפים אותו לא פעם בעומדו לבד במיטבחו הריק, משתעשע בסכין־הבשר, אשר מאין שימוש אחר, היה מורח בחודה חמאה על פרוסות לחמו היבש. אפריים חיימסון הגבוה, אשר מוטות כתפיו שחוחות וראשו בולט קדימה, והוא כמעט קירח כנשר, ובודד בקינו, היה מחפש אז פירורים נעלמים על פני הריצפה, וחמת־רצח מערפלת את מבטו, זה המבט אשר עמיתיו לעבודה במשרד המסחר והתעשיה, או להתדיינות עם משרדים אחרים או חברות לתעשיית המזון – היו יראים מפניו. גידים משתרגים על פני מצחו, והמחשבה המרוכזת מחפשת לה טרף בחולשות הזולת, מעידותיו וטעויותיו. אך כוח מאגי זה היה נפוג, כבמעשה־כשפים, משעה שפתח את דלת דירתו ונמצא שרוי בדל"ת אמותיו.

יושב חיימסון שעות ארוכות באמבטיה החמה ולעיתים הטלפון מלצל והוא אינו עונה. ניסיונו הורה לו כי מרבית השיחות הן בענייני עבודה, או טרדות של קרובי משפחה, וכמעט אף פעם לא מישהו שיענה לצרכיו האמיתיים. וכמעט מדי ערב הוא מתלבט בשאלה אם לרדת לרחוב ולחפש זונה. אך גופו נקי כל כך אחרי האמבטיה, ולרוב גם רפוי ומפויס; וכה רב פחדו מפני מחלות מידבקות, והסתבכות העלולה להרוס את מעמדו המקצועי – עד כי הזונות נותרו לעולם דמויות רפאים, מושכות ומפחידות בהזיותיו. ובשעת ייאוש היה, במקום לומר ‘אני אאבד את עצמי לדעת!’ אומר לעצמו – ‘אקום ואלך אל זונה וגמרנו עם הכול!’

בטרם חלפה שעת המשבר היה פותח את מכשיר הטלוויזיה ומתבונן בתוכניות משעממות אשר הרגיזו אותו, והרוגז ארח לו לחברה, כאילו בגלל השטויות הללו נמשך הדין־ודברים שלו עם העולם, והוא איננו בודד. ולאחר שנרגע היה סוגר את המכשיר ושב לאיזה תיק שהביא עימו מן המשרד. ומעיין בספריו ומחדד ומלבן מכל צדדיה איזו סוגייה תקציבית או מקצועית. ולעיתים, כשהיה עולה בו איזה רעיון טוב במיוחד. היה יושב וכותב מאמר או מכתב למערכת העיתון, וקורת־רוח רבה היתה לו אם דבריו היו נדפסים מדי פעם, כאילו היה משורר, ואלה מכתבי אהבה ושירי חשק אשר אהובות נעלמות קוראות בהם במיסתרים וחולמות עליו, על אפריים חיימסון, היושב באמבטיה, גבוה ושחוח ועירום, ומחכה להן, ומחכה ומחכה…

לעיתים היה חוזר בחדרו, בקול רם, על דברים שאמר או שנתכוון לומר באחת הישיבות, וזה לא היה כה נורא כמו הפחד שהיה תוקף אותו פן דווקא בפני אחת הוועדות או בישיבה עם הממונים עליו, יתקוף אותו טירוף חדר־האמבטיה, והוא יתפשט עירום בפרהסיה, כקוף תאוותני, חיוור וקירח.

בוקר אחד התעורר מעט מוקדם מן הרגיל, ובהרגשה רעה, ראשו היה כבד, אפו סתום וכפות רגליו קרות. זאת מחלה, אמר לעצמו, שמח ומרחם על עצמו כאחד; ונשאר שוכב במיטתו שעה קלה, שהרי המשרד טרם נפתח, והיעדרו עדיין אינו מורגש.

לבסוף קם. שתה תה חם. אבל משהו. פתח תריס והשמש זרחה אל תוך דירתו השרויה בצל. והוא הוציא עצמו יחד עם כיסא אל המרפסת, הזיז את דלתות־תריסיה, וישב להתחמם, קורא בעיתון הבוקר וממשיך ללגום תה חם עם לימון. הוויטאמינים בלימון יחד עם הוויטאמין של אור השמש ייפגשו בגופו הדווה, ויחד ישמידו את נגיפי המחלה בטרם יתפתחו הללו ויתרבו במיליוניהם.

אפריים חיימסון היה חסיד הרפואה המונעת. הוא האמין כי כמעט לכל מחלה מצוייה תרופה־שבטרם־מחלה, בעוד המחלה באיבּה. אחרי הלמות לב פתאומית או מידקרה בחזה חייבת לבוא מנוחה מוחלטת במשך שעות אחדות, וליתר ביטחון רצוי לנוח בכל מקרה, שמא… אחרי כל ארוחה במסעדה ראוי להגיח כף סטרפטוראל כדי להרוג את החיידקים בטרם הספיקו להרעיל את הקיבה כולה. יש לשמור על מאזן נוזלים קבוע בגוף, ובייחוד בקיץ, כפי שממליץ הד"ר עזרה זוהר. ראוי למעט בנסיעות מחשש לתאונות. ובכלל, לא כדאי להחזיק מכונית פרטית. לא צריך להתבונן יותר מדי ממרפסות גבוהות למטה. לא לעלות על גגות ללא מעקה. כדאי לעשן מקטרת ולא סיגריות. טוב להמעיט בקפה (וזה היה עוד בטרם עלה מחירו כל־כך). רצוי לשתות רק יינות קלים, שנשים רגילות בהם. לא קוניאק ולא ויסקי. ובעיקר מומלץ לנוח, לנוח, ולהשתדל לישון הרבה, כדי שלא יתפוצץ וריד במוח ולא ייאטם שריר בלב ולא יהיו כאבים פה ושם ולא סרטן. המכונה האנושית היא פלא מתחדש כל רגע ואסור לאמץ אותה יתר על המידה. טפו, בל נפתח פה לשטן.

במרפסת ממול הסתובבה אישה, ופתאום הבחין שהיא מנופפת לו לשלום ביד מהססת. הוא לא היה בטוח אם אליו היא מתכוונת. אך זו שבה והרימה כלפיו את כף־ידה בחיוך מתחטא, כאילו פנתה לתינוק.

“הַי!”

הפנייה הממה ובילבלה את אפריים חיימסון, שאפו סתום ואוזניו חתומות במין פקק ההצטננות פנימי, מאז הבוקר. האישה במרפסת ניראתה כהה, אולי בגלל הצל. לבושה שמלה קלה, אפרורית, ודדיה שופעים. אולי היא משוגעת, או זונה? בליל אמש הקשיב עד שעה מאוחרת לשישייה של בראהמס, וכל הווייתו נתעדנה בה. בחזהו נכמרו רגשות חמים אשר לא מצאו להם פורקן. המתיקות המכאיבה של הריחום על עמו נתחלפה בתשוקה להעניק מעצמו לזולת. להיפתח. אופוס 36. אך כל זה עבר, והבוקר ראשו כבד עליו כעופרת. אירופה והשישייה הבראהמסית, אותה אווירה חלומית של ספרים וסרטים, נעלמה כלא היתה. ונותרו רק הנזלת, והרחוב והבתים המתעוררים לחיים עם דופקות השטיחים, נביחות הכלבים, זמזום המטוסים וצפירות האזהרה של מכוניות עזרה־ראשונה וכיבוי־אש. רק בלילה יש קצת אירופה, בחדר סגור, וביום הלבאנט מתגבר וכובש.

האישה נעלמה. ובא רגע של תחושת הקלה, והחמצה. השמש היטיבה עימו. תוהה אם לא עשה שטות שלא הלך למשרד. חיימסון היה פקיד, לא בכיר, ובגילו היה בכך משום הודאה בכישלון. ובכל זאת, בתחום מסויים, עוזר למפקח מחוזי על סימון מוצרי צריכה ומזון, חש עצמו כמי שכל מחליף לא ישווה לו. כיצד היה יודע להפיל חיתתו על נציגי היצרנים הממולחים. יזם תביעות משפטיות, הכריחם לשנות את סימון הקוד על קופסאות השימורים. עודד הקמתן של מועצות צרכנים. קשר קשרים מועילים עם עיתונאים תאבי־חדשות. הופיע פעם ב“כלבוטק”. הזים, הפריך, אישר, הכחיש, הדליף, ורק בהיכנסו לביתו היה כוחו סר ממנו. וגופו מציק, מקור לפיתויים, ומעמסה. והוא מודד עצמו ארוכות בפני הראי, כשחקן, ושואל עצמו על דמותו, האם הוא מצודד, למרות קרחתו, או שמא רק שכלו קושר אותו לבני־אדם?

הוא סיים לקרוא את עיתון הבוקר, ממודעות האבל ועד למסג’יסטיות, ואז שבה האישה והופיעה במרפסת, והוציאה מרבד והחלה מכבדת אותו בחבטות. ועם כל חבטה קיפצו דדיה הכבדים, וכתמי־זיעה עלו בבתי־שחייה. ומדי פעם היתה מרימה עיניה ומחייכת אליו באותו חיוך מתחטא, כאילו בו הי מתכוונת לחבוט, אך לא ברשעות, אלא כדי לנערו מאבק הרווקות שהצטבר עליו, ומאותו חוסר שימוש מביש ומטריד שנצטבר בגופו,

ואולי, פשוט, זיהתה אותו מ“כלבוטק”?

“את מכירה אותי?” – שמע חיימסון את עצמו אומר לה לפתע, נדהם מהעזתו.

“לא. אבל אפשר.”

“אפשר להזמין אותך לכוס קפה?” המשיך כמתאבד, ועיגולים שחורים ריצדו בעיניו, שהחלו דומעות, כנגד השמש.

היא ניראתה חוששת מעט, ולכן ענתה:

“בבקשה, אבל תבוא אתה אליי.”

“מתי?”

“עוד שעה, כשאגמור לנקות את הבית.”

היא הרקידה את קדמת גופה בשעה שניערה את המרבד, וחיימסון נתמלא סקרנות כאשר התכופפה מעבר למעקה כדי להבריש. אך השמש סינוורה את עיניו.

‘זה בכל זאת, בעקבות “כלבוטק”,’ אמר לעצמו.

האישה פנתה לחדרים אחרים בדירה ושוב לא נראתה. חיימסון היה יבש וחם. רעד. דירתו נראתה לו לפתע קטנה. הקירות כמו מפוֹצצים אותו במועקה קשה. כאילו מישהו הרים ונער אותו היטב מאלפי שנות אבק ובטלה. חייו קיבלו עתה בעיניו תוכן מיסתורי וכמוס. איזו שעה נפלאה! יש למי לחכות. הוא נטל בתשומת־לב את ציפורני אצבעות ידיו ורגליו. שטף פעם נוספת את שיניו. הסיר פה ושם מפניו זיפים דוקרים שנשתיירו לאחר גילוח־בוקר מרושל. אלמלא בוש מפני עצמו היה מתקלח. מצץ שתי סוכריות־נגד־צרבת, שהחלה חותכת במעיו, ועתידה להתגבר לאחר שישתה את הקפה. הוא הירהר ארוכות באברו, תוהה אם לא יבגוד בו זה בשעה המכרעת. שמא מרוב התרגשות יכמוש מוקדם מדי, או לא ימריא כלל. אילו למשל הקדים לרוקנו־מעט היה נמנע חשש ראשון, אך, מצד שני, אם יתאפק, למנוע חשש שני, ויבוא נרגש מדי, הלא יקלקל הכול רק בהתקרבו אליה, כנער מתבגר.

כעבור שעה בדיוק ניצב בדלת דירתה. היא פתחה בחיוך ביישני. ריח קל של זיעה. פנים שחומות, נאות ועגלגלות, ואיזו פזילה קלה. “אני עובדת כאן,” אמרה, וחששו התאמת. רק ממרחק המרפסות נראתה דומה, משום־מה, לגברת הבית. איזה חרבון. האומנם? שעה שלחץ את כף־ידה המושטת לקראתו חילחלה בו תחושה של עונג מוזר כמוס, כצולל בפגישה אפלה ומבישה ומושכת מאוד; אילו ראוהו עובדי המשרד בכך. לעיתים הוא יושב שעה ארוכה במיטבחו הקטן ולש פירורי לחם וצר מהם צורות מגושמות. חיות, נחשים וגלמי־אדם. זוכר את אצבעותיו השחומות והעדינות של אביו, שהיה מתקין לו צעצועי־חינם אלה בילדותו. אחר־כך קם, מוריד הכול מן השולחן ושוטף את הכלים, את השיש, את ריצפת המטבח, ומשליך את יצירותיו הילדותיות לפח־הזבל, משום שאינן הולמות אדם בגילו, אפילו הוא רווק ואין איש רואה אותו והוא העוזרת של עצמו.

וזו, שמה מלי, מלי בִּיזְיַאדַה, לא היססה לגלות לו. והוא יושב מולה על כוס קפה ליד שולחן פורמאיקה נאה במיטבח זר לשניהם, וההתרגשות מעבירה בו גלים של חום, כאילו הוא עלול להרקיד את השולחן בברכיו.

כשני קושרים בצהרי־יום.

“מיטבח נחמד.” אמר.

“כל הדירה יפה.” ענתה. “אבל זה לא המקצוע שלי, לעבוד במשק־הבית, אני פקידה. רק שזה לא משתלם, אתה יודע. ואתה?”

“כמו המקצוע שלך. פקיד.” ירד לרמתה וחש כעצמו כהרון־אל־ראשיד מסתיר־פנים במיטבח.

“לא ראיתי אצלך אישה בדירה.” אמרה.

“רווק.”

“כמה שאתה מבוגר,” הוסיפה לתומה.

חיימסון חש צביטה בליבו. מה יש? עשיתי עליה רושם מרושל, דוחה? מצד שני, מי היא בכלל, שתשפטני? “ואת?”

“נשואה,” צחקה כמזלזלת.

אישה נשואה. עתה היה כולו פקעת נרגשת. היתה אמנם איה, אשתו של רמי, אשר בעומדה קרוב היתה דוחפת אליו תמיד, משום־מה, את הציצים שלה. היו להם שני ילדים. וכשעמדה סמוך אליו יום אחד, מחככת את ערוותה בירכו, כה נדהם לנוכח העזתה, עד שהיה בטוח שהוא טועה והיא אינה מרגישה בדבר כלל, ובוש פני עצמו פן תכיר בו את עקבות התרגשותו. מנהג היה לה לנשק אותו כל פעם שבא לבקרם. ותמיד היתה נשיקתה שוהה רגע קט נוסף על לחיו, כאילו מגע הידידות בלבד אינו מספק אותה. לא אירע להם אף פעם להתנשק כך כשנמצאו ביחידות. אף הוא היה מושך נשיקותיו מעט, בעליזות מופגנת, מבקש למצות רגע של חשק ממגע מותר, של ידידות. הוא לא היה מסוגל לראות עצמו שוכב עם אשת ידידו הקרוב. אך מאוחר בערב, כשהיה חוזר מהם לבד אל ביתו, פקדו אותו דמיונות פרועים. היה רואה את איה הבשרנית, הצחקנית, באה במפתיע לבדה אל דירתו, באמתלה כלשהי. הם חוזרים על נשיקת הידידות בפתח, אך אינם נפרדים, ואת מקום הצחוק תופסת איזו דממה מתלהטת, שמשנה הכול. הוא מגלגל את איה על מיטתו, פורע בגדיה ומנשק כל שטח ושטח בממלכה שלה, הכול קימורים והפתעות, מקומות שרמי לא ביקר בהם זה עידן ועידנים. ואיה נאנחת, מטורפת עונג ופניה סמוקות: "אפריים, אפריים, אתה גבר לא־נורמאלי. גלגל אותי עוד, עוד, רק אתה יודע לעשות כך – "

לשונה של איה חופשית כל־כך, ולא פעם, בשבתו אצלם, היא חוקרת אותו, באוזני רמי:

“תגיד, אפריים, אני מגרה אותך, בא לך עליי?”

ומנערת רגע בידה את הציצים הצחים שלה, ששטים בחולצה רפוייה, וצוחקת. ואפריים מסמיק ומגמגם, נבוך:

“מה שלא אגיד… זה יעליב… אם כן… ואם לא…”

“אז תגיד, אל תתבייש!”

ורמי אף הוא צוחק בהרגשת בעלות עליה, ממלא את הכורסה הגדולה בהכרת ערך עצמו, ואפריים אינו יודע אם הוא נהנה או חרד למשמע דבריה.

וכשקם עתה עמדה מולו אותה מלי חייכנית, שבעלה “אינו מבין אותה,” והיא “אוהבת לפגוש אנשים,” והם פסעו במיטבח והשקיפו החוצה לעבר דירתו של חיימסון. כה קרובים. מכוניות צפרו. כלבים נבחו. ואי שם המשיכו לחבוט שטיחים. אך חימסון לא שמע דבר ולא ידע במה להתחיל. ואם בכלל. מבטה של מלי היה רך, ועיניה בגובה כתפיו. הוא סיפר לה כי לפני לילות אחדים העירו אותו משנתו אנחות חזקות של אישה בהתקף־לב, ממש גוססת. מיהר לקום, שמא תידרש עזרה, וניגש לתריס חדרו, המוגף־למחצה, ומה ראה? – אור מועט, אדמדם, בחדר־השינה של הדירה בה הם עומדים עתה, הגניחות נרגעו עד מהרה, גבר ואישה עירומים לגמרי קמים והולכים לחדר האמבטיה. מים קולחים. וכל השאר.

מלי הקשיבה, רועדת מעט, וצחקה: “אני מקווה שלא ישמעו אותי עוד מעט…”

באותו רגע החליט, וכשהיתה חבוקה בזרועותיו, בריח זיעה וקרם־ידיים ושמנוניות רבה, שחומה, של אברים מתפקעים, הגיעו עד פתח חדר־השינה; ושם ניצבה מיטה זוגית נמוכה, בכיסוי של פרחי־זהב, ומנורת הלילה שאהילה אדום, וטאפטים בהירים שדוגמאותיהם זהובות אף הן; וחיימסון ראה לעצמו מיבחן עליון להגיע, לפחות עד למיטה, מבלי שההתרגשות תסגיר אותו –

ולפתע היה מאוחר, מאוחר מדי.

הוא צנח על הריצפה, יושב־למחצה, מחזיק ידיו על ביטנו ומקפל רגליו הארוכות וכולו מושפל וקרוב לבכי.

אך היא לא הבינה מה אירע לו. אולי חשבה שהוא סולד ממיטתם של בעלי־הבית, ומבקש לשכב עימה על הריצפה. מיד כרעה לצידו, מרקידה חולצתה, וברכיה נטועות במרבד העבה, ועד מהרה היתה מפורקדת לצידו, עירומה, שחומה, וערוותה גלוחה, ואמרה:

“יא, זה אף פעם לא קרה לי עם אחד מבוגר כמוך!”

אך דבר לא קרה. חיימסון התפשט בביישנות. הם התגפפו זמן־מה על המרבד, לרגלי המיטה. חיימסון התרומם ונחת, התרומם ונחת, וככל שניסה לאמץ כוחותיו כן היה גופו מיותר ומדולדל, ומנורת־הלילה בעלת האהיל האדום כמו מלגלגת עליו. עת קצרה היטיב לה למלי באצבעותיו וסחט מפיה קריאות חמדה בודדות, וסומק עז, שהעניק גוון ייני לפניה הכהות. אך עד מהרה התייאשה. לא צלחו מעשיו בידו. והוא התפלא שאינה מתרעמת עליו, אלא חוזרת ואומרת:

“אני צרה שמה, מה לעשות, זה אצלי לא בסדר. גם הבעל שלי לא תמיד מצליח. אפילו שבא עליי בכוח. אני ככה בנוייה, צר.”

שעה ארוכה שיחק בשדיה הכבדים, הכהים, אשר היניקו ילד, לדבריה. “לא מפריע לך שהם גדולים מדי?” חששה.

“לא, לא, להיפך, אני אוהב גדולים. הם נפלאים.” טמן מפוייס את פניו בתוך החמיצות והרוך, מנסה להחיות את הפיטמות הסגולות, שרבצו על הררי אימהות מתפרצים, שגונם שוקולד־חלב. וכל אותה עת נבח הכלב בחוץ, כאילו ריחַם עלה באפו.

הם התלבשו. הפגישה המוזרה, הכישלון הכפול, רק חישמלו אותו והעניקו לו מישנה כוח. בטרם נפרדו חיבר ונשק לה כאילו כל ימיו רק לה חיכה. הוא שיער שגם היא הרגישה כך. עיניה הבריקו כאשר נפרדו. חיימסון נולד מחדש. לבדו בדירה, רקד. הנואף הגדול. ההרפתקן. המשכיב הלאומי.

למחרת בערב ביקר אצל איה ורמי. מצב־רוחו היה מרומם. הוא הירבה לדבר, התפאר ברמזים בחיי רווקותו. הרגיש מתחים חשמליים שקורנים ממנו על סביבותיו. איה התבוננה בו בהערצה. היא נראתה מרוטה, חיוורת ולבושה ברישול. נשיקתה היתה נכנעת, צוננת וחשדנית. אולי גילתה שיש לה מתחרה בליבו. הדברנות שלה הציגה את מיניותה באור מגוחך. כאילו הוא נשוי לה מזה שנים רבות וכבר מאס בה.

“שמע,” אמר רמי, "אם אתה טְרֶנֶר כזה, אז יש לי בשבילך בחורה עַלַא־כֵּיפַכְּ – "

“תפסיק,” אמרה איה, “מירה תחרבן לו את כל החיים.”

אפריים טבל קולרבי, טבל גזר, טבל כרובית חיה ברוטב לבניה וחרדל, וחייך, ושתק. בתוך שבועיים כבש בסערה ולאחר שלושה חודשים התחתן – עם מירה.

כשמלאו לאורי בן עמי ארבעים שנה הסתכל לאחור וחילק את חייו הבוגרים לשלוש תקופות, הסער והפרץ, הנרגנות, והשקיעה. בתקופה הראשונה ישב בירושלים, למד באוניברסיטה, כתב את ספריו הראשונים (הופיעו אז שניים מהם) ונחשב לאחד ממנהיגי “התנועה למען הדמוקרטיה” שאירגנו הסטודנטים והפרופיסורים אשר ניצבו נגד בן־גוריון כאשר סערה הארץ סביב פרשת לבון. הוא השתתף בהפגנות. נאם. כתב מאמרים. התפלמס. כרך יחד ספרות, פילוסופיה, מוסר ופוליטיקה ועורר השתאות ואפילו הערצה. היו שראו בו מעין מנהיג לעתיד. צירוף של איש־רוח ומדינאי, מרדן ובעל כישרונות. אפילו בן־גוריון הזכיר באחד מפולמוסיו את מתנגדו הצעיר בלשון בה רק אנשים רמי־מעלה נוגחים איש ברעהו.

מעטים ידעו באותה תקופה כי המניע לפעילותו הרבגונית, התבלטותו, אותה רדיפת פרסומת שדבקה בו – נעוץ באהבתו העזה והנואשת לנֵלי. שנון (היו שאמרו אפילו – חריזמטי, זו מילת הקסם שהחלה מתגלגלת אז על לשונות רבים) – וכשהוא נמצא עימה הריהו נעשה חסר־ישע, טרדן, מתחנן, מושפל, וקולו מתנגן בצליל לא נעים של רחמים עצמיים.

כשהופיעו תמונותיו בעיתונים, צועד בראש הפגנות, מתחת לכרזות – “הפרשה – אות אזהרה!” – “הדחת לבון – סכנה לדמוקרטיה!” – היה אורי בן עמי מהרהר ברושם שהופעתו תעשה על נלי. היה שולח לה את גיליונות “מן היסוד”, עיתון תנועתו של לבון, בהם נתפרסמו מאמריו: “מנהיגות אירונית ומנהיגות פאתטית”, “המחפשים להם מלך”, “מאין יימצא מיתוס חדש?” ו“מלחמת הדורות בספרות העברית”.

הוא נהג לכתוב לה שירים ומכתבים. "הַצִּפּוֹר עֲיֵפָה. / אָנָא, הַנִּיחוּ / לַצִּפּוֹר הָעֲיֵפָה / אַל תַּרְאוּ לָהּ / שֶׁאוֹהֲבִים אוֹתָהּ / פֶּן תִּתְמַלֵּא כֹּחַ / וְתַתְחִיל לָעוּף – " ואילו מכתביו היו תערובת מוזרה, נמלצת וסוחפת, וביטאו שני צדדים באופיו – הצד השאפתני, הבטוח בעצמו, המורה לנלי תוכניות לעתיד, שופטה באכזריות על חסרונותיה ורואה את תכלית חייה לצידו. וכנגדו צד אחר, בכייני ומושפל, שמפציר בה ומשביעה ומאשימה ומעריצה, ומאליל דמותה בחמדת בשרים להוטה שמיתרגמת לביטוי פיוטי, כאילו היתה נלי יחידה בעולם וכל חייו קשורים בה, ואם תסרב לו – תהרסם.

דמותה ריחפה לנגד עיניו בכל אשר עשה. בסיפוריו, שיריו, מאמריו ונאומיו. במסדרון האוניברסיטה או ברחוב, תמיד קיווה שתופיע לעומתו. פעמים רבות היה מוחל על כבודו וסר אליה לחדרה אורח לא־קרוא, ובולע את תירוציה, נלחם ביצרו לעקוב אחריה, שמא היא משקרת. ושוגה בחלומות ומשתטה באותן פעמים בהן הניחה לו לשהות בחדרהּ.

ביוצאו ממנה בפה יבש ואוזניים לוהטות היה ממלמל אל צללי הליללה הירושלמי: “כפויית־טובה שכמוה. כבר עתה יש אנשים שרואים לעצמם זכות להימצא שעה קלה במחיצת אורי בן־עמי. והיא, במקום להיות מאושרת שהוא מקדיש לה חלק רב מזמנו… אין דבר, היא עוד תתחרט!”

עיקולי הרחוב הירושלמי, בין עצים ובתי אבן, היו ספוגים איזו הילה של גדלות נסתרת, חוכמת זקנים קנאית, מידה של רגזנות אריסטוקראטית ותרבות ואינטריגות. ובין כל אלה עליו, בן־מושבה, שרעה יחף את עיזו בשדרת הדקלים של אחוזת פֶלְז – לפלס דרכו בזהירות לבל תתגלה בו אותה נקוה עייפה המתבטאה בליאות מזרחית, משפחתית, שמקננת באופיו. פליטות־פה מיותרות, שיבושי מילים לועזיות, עברית מרושלת, ללא אותו חן תנ"כי גרוני של דור אבותיו שנולדו במושבה. הרגשה של ירקון שבלב, כמבוסס בביצה, וצל פרדסים, ושנות המנדט, ולגדול בארץ־ישראל שיש בה רק שני סופרים, משה סטבסקי ומשה סמילנסקי, וגיליונות “בוסתנאי” צהבהבים שעוסקים בחקלאות, פוליטיקה יישובית וספרות. ואותה שאיפה של בן־איכרים אל תהילת הספרות וסלוניה, מלווה כל ימיו חשש מר, ככתובת על הקיר – פן עתיד הוא להיות סופר כשם שהוא איכר, כלומר, לא זה ולא זה, וסופו להזדייף ואפילו לא לטעת, ולעבד נחלות זרים, כאביו.

נלי היתה עקב אכילס שלו. סוד חתירתו העזה להצליח. המבצר אשר כדי לכובשו היה צובר כוח ומחדד שיניו במלחמת קיומו בג’ונגל השאיפות הירושלמי. והמלחמה הסמוייה נתרחשה באולמי ההרצאות, בסמינריונים, סביב שולחנות צפופים וגדושי מגשים וצלחות במסעדת שטארק אשר בבניין המינהלה. שם התחככה כתף אל כתף עילית־הרוח הצעירה שכל־כולה עדיין בגדר הבטחה־לעתיד, שם ניצנצה במבטי רווקים ורווקות, בגמגומי בוסר וחשיבות עצמית, ושם יקדה בתוגת בדידות של חדרים שכורים. ופרופסורים זקנים, משרידי הדור שיסד את האוניברסיטה, ומראשוני תלמידיה – היו מסתובבים פה ושם כדינוֹזאורים, והילה של מוזרות ומוניטין קורנת מהם.

והמבט המקפץ מדי פעם אל דלת הזכוכית, לעבר הכניסה המוגבהת למסעדה, שמא במקרה תופיע בה נלי ותעביר מבט עייף וחמדני על פני ההמולה כולה –

וההסמקה הארורה.

מעטים ידעו על כך, אך אבא ידע.

אבא לא הזכיר את נלי בשיחותיהם שגלשו מדי פעם לוויכוח פוליטי מר. שתיקות עיניו דיברו. גם אתה, בני, נגוע. בזו המחלה המשפחתית שלנו, לחפש אהבה שאינה אפשרית.

אורי שתק והתבונן באבא. הוא הרהר בחייו של אבא. הוא העמיד אותו בפני כס המשפט האכזרי של הצלחה וכישלון אשר ממנו ניסה אבא לשפוט אותו, את אורי, כל ימיו. ואורי, כמנהג המשפחה, שפט בחומרה – אתה, אבא, נכשלת. והיה חוזר ונשבע לעצמו שלא יוותר על נלי ולא על הספרות ולא על דרכו הציבורית, וכשינצח – זה יהיה ניצחונה של המשפחה כולה. מילוי המאוויים שלא באו על סיפוקם זה דורות כי איש חוץ מסבא לא אזר אומץ להתעקש וללכת עד הסוף בדרך אחת.

זו היתה תקופת הסער והפרץ ואחריה באה תקופה אשר אורי התקשה להגדירה. לכאורה היתה האש עדיין בוערת בו. כתב מאמרים פוליטיים. פירסם סיפורים. למד. בגר. בגר ולא החכים. כדי להיות מנהיג פוליטי או סופר בעל שיעור־קומה עליך להיות טיפוס קשוח מאוד, בעל אינטואיציה בלתי רגילה, חוש היסטורי וממילא גם נתון בשיח ושיג עם המימד המיטאפיסי של החיים. ובאורי לא הה מאום מכל אלה לבד אולי מזיקה כמעט חולנית לתולדות משפחתו ולהיסטוריה של ארץ־ישראל מיום שעבר בה נפוליאון ועד ששיחרר אותה אלנבי מעול התורכים. וכשהתחתנה לפתע נלי ונעלמה מאופק חייו חש כאילו נקטע אבר מגופו, אך הוא נשך בשרו בשיניו, והמשיך, וראה עצמו צועד בראש הפגנה גדולה תחת חלון חדרה בליל נישואיה וצועק:

“זונה צרפתייה! מלוכלכת אחת!”

והמון הסטודנטים והפרופיסורים והסופרים העבריים הולך אחריו בעיניים דבקות ונושא כרזות:

“אל תבוז לחלומות ימי הנוער עת תגדל להיות אדם!”

“הפרחים שלא נתת לי אינם נובלים לעולם!”

“שונא מלחמה בעומק נפשו – הוא ינצח!”

אורי היה שקוע אז בכתיבת מחזה על שרה אהרנסון ופרשת ניל“י, הוא רצה להראות את הקשר בין עמדתו של דיזנגוף, שעמד בימי מלחמת העולם הראשונה בראש היישוב היהודי בארץ־ישראל ודאג לשלומו – לבין עמדתם של מנהיגי היודנראט במלחמת העולם השנייה. אורי ניסה לקלף מן ההיסטוריה את החלק ההירואי ולהראות כי ההכרעות המוסריות אינן כה ברורות. אפשר להתפעל מהעזתם של אנשי ניל”י המרחיקים־ראות ומוכנים לסכן חייהם בריגול למען הבריטים; אך במה אפשר להאשים את “ראש הגולה” מאיר דיזנגוף – אשר עצם קיומו של היישוב היהודי היה חשוב לו יותר מכל הרפתקה הרואית? המוסר העליון שהינחה אותו היה – לעשות הכול למען המשך הקיום היהודי, ואפילו לשתף פעולה עם התורכים ולהתכחש לאנשי ניל"י, אשר בזהב עזרתם המוברח ארצה הסכים להשתמש לטובת כל היישוב, בטרם התגלתה רשתם. התורכים אמנם לא הגיעו לאותה מדרגה אשר אליה הגיעו הנאצים, אך גורל הארמנים היה מפחיד דיו, ככתובת על הקיר. זכותו של מי היא אפוא להאשים את ראשי היודנראט, אשר קיוו אולי להרוויח זמן, וגם כשידעו על ההשמדה לא האמינו כי יש באפשרותו של מרד מזויין לעצור את מכונת המוות הגרמנית.

מה הקשר בין המחזה לפרשת לבון? האם ביקש לזכות בפירסומת על־ידי העלאת פרשה אפלה מן העבר? או התחוללה בנפשו ריאקציה כנגד המיתוס של מרד גטו וארשה עליו נתחנך מנעוריו? – היישוב היהודי אוכל יום־יום את פירותיה של השואה – ויום־יום, זה שנים רבות, יושב הוא למשפט על קורבנותיה, האם מתו במידת הגבורה הראוייה בעיניו. דברים אלה כתב אז אדם אחד אשר אורי העריך מאוד את כתיבתו השנונה והרגישה וגם זכה להכירו, מהיותם שניהם ממתנגדיו של בו־גוריון. והדברים נגעו באותה סלידה טבעית שחש אורי כל ימיו מן ההתנשאות וחלוקת הציונים להולכים למות – אלה “כצאן לטבח” ואלה בגבורה! – אורי בן עמי לא היה פחדן, אך גם גיבור לא היה מעודו. חוכמת חייו נתמצתה בהתנהגות זהירה, כדי שלא יצטרך להימצא לעולם במצבים המצריכים גבורה או מביאים לידי פחד. ברגעים נדירים של סכנה, במלחמת ששת הימים או שעה שחייו ניצלו מתאונת־דרכים קשה, התכנס בחוזקה פנימה אל תוך עצמו, תגובה פלגמאטית למדי שהיתה מלווה התרגשות כמוסה, כמו לפני פגישה עם נלי – וחורת בזיכרונו היטב את המתרחש לנגד עיניו למען יוכל לתארו אחר־כך.

אורי ראה את שרה בדמותה של נלי. לא היה קו של דמיון בין שתיהן. נלי תימהונית, לעיתים שקרנית, פחדנית כלומר חסרת־ישע כביכול. מוזרה ומטילה עוגן של גירוי נפתל בכל גבר הנקרה על דרכה, ועושה עצמה שאינה מבחינה בקוקטיות הקורנת ממנה – כי היא קשובה רק למתרחש במבוכי נפשה, ועל רגישותה גאוותה, משל היא כלי מוסיקאלי יקר מציאות המפיק צלילים נדירים ביופיים. וכשאירע לו לאורי לגעת בשפתיו בחזה היה נדהם למראה השינוי שחל בה, מתמכרת לתענוגה ורוח תזזית אוחזת בכל נימי גופה אבל אינה מניחה עצמה להתמסר לו ומהדקת רגליה ומענה אותו ובאה על סיפוקה בנגיעת שפתיו בפטמותיה הערומות.

אחר־כך היו רבים.

ואילו שרה היתה בחורה טובת־לב וישרה. היא ויתרה על אהבתה לאבשלום למען אחותה הצעירה ממנה, רבקה. היא נישאה ליהודי בולגרי אמיד ומבוגר ממנה שישב בקושטא, חיים אברהם שמו, ואותו לא אהבה. הוא היה ציוני נלהב וחסיד הלשון העברית, אך בעל מזג קשה והשקפות צרות־אופק. ימי שבתה בקושטא היו הפרק העגום ביותר בחייה. ובימי המלחמה נטשה את בעלה ושבה לארץ־ישראל וניסתה לתקן את אשר עיוותה לנפשה. אך הגורל המר לה מאוד. אבשלום אהובה נעלם במידבר, מאותה שעה חייה לא נחשבו עוד בעיניה. היא התגרתה בסכנה והשליכה נפשה למען עמה, והלכה לקראת מוות בעיניים פקוחות ולא הסכימה להימלט מחוף עתלית בחשאי באונייה אנגלית, בטרם החלו המאסרים.

נלי התחתנה בסוף המערכה השנייה, המתרחשת בתחנת הניסיונות החקלאיים בעתלית, לאחר שנתגלה סוד הריגול והתפצלו דרכיהם של שרה אהרנסון ויוסף לישאנסקי.

יוסף: (צוחק צחוק רע) אימלט מכאן! אל ההרים! אל מכיריי מבין הערבים. וכי חושבת את שאמסור עצמי בידי התורכים? למען יכרכו את החבל המסובן סביב צווארי? אני… אני רוצה לחיות! מבינה את? לחיות! וכל מחיר אינו רב מדי עבורי…

שרה: מוטב שתבוא עימנו ונחביאך בזיכרון. באחד מרתפי הבתים.

יוסף: (בלעג) גם משם יוציאוני! יהודייך! או התורכים…

שרה: בוא עימנו למושבה. צריכים אנו להספיק עוד להשמיד את כל המסמכים הנמצאים בבית אבא לפני בוא התורכים בחיפושיהם. ואם ניווכח לדעת כי אין דרך אחרת – כי אז חושבת גם אני – מוטב שתברח! ותיסתר זמן־מה בהרים. אך עליך להבטיח לי…

יוסף: (קרב לעומתה) מה הדבר?

שרה: לעולם אל תמסור עצמך חי לידי התורכים!

(יוסף שותק)

לבל יהא גורלך כגורל נעמן!

(יוסף עודנו שותק)

ענה! מדוע אינך עונה לי?

יוסף: בני־אדם לא קורצו מחומר אחד. היכן שהאחד נכשל – עשוי השני להצליח…

שרה: אל תשעשע עצמך בתקוות, כי סופך שתיפול בפח! לנו אין כבר מה להפסיד, הבן זאת – המשחק נגמר.

יוסף: (תופס בה) אל תאמרי כך… לא הכול אבוד!

שרה: לא עת לרגשנות, יוסף…

יוסף: אומרת את שאין לך מה להפסיד. והרי זה… והרי זה כאילו משך כל הזמן הייתי רק צל לצידך… ו… כלום אינך… אוה, לא… יודע אני כמה עלוב לדבר על כך בפנייך…

עיניו זלגו דמעות והוא היה גאה – הנה יושב הסופר אורי בן עמי ובוכה ומהרהר בהתאבדות ונאחז בדמותו של לישאנסקי ומאמץ לעצמו את סיסמתו – החיים יקרים מכול! ולנלי איחל שגורל נישואיה לא יהיה טוב מאלה של שרה אהרנסון. הו, נלי הטיפשה, הנכספת, האכזרית, כיצד זה נואלת לוותר על חתן כאורי בן עמי?

שרה: איני רוצה לפגוע בך, האמן לי. טוב היית אליי…

יוסף: (צועק) שקר! הפסיקי! אימרי לי את האמת! אינני פתי שצריך להרדימו במילים רכות! מדוע הולכת את ממני? מדוע אינך מוכנה להימלט עימי? נוכל להיסתר כאן, בהרים… עד בוא האונייה… רק עוד כמה ימים… איש לא יידע…

שרה: יוסף!…

צבי: (מבחוץ) התורכים בדרך… מהרו! עלינו להגיע לפניהם אל המושבה… לפני שיתחילו לאסור בין התושבים בלי הבחנה…

שרה: (בשקט) מוטב שאשלם אני עבור מעשיי ולא ישלמו אחרים עבורם.

יוסף: ולו גם נהנו מהם? הם אינם שווים זאת! איש מהם! נבלים כולם! צבועים וכפויי טובה! איש לא יודה לך על מה שתעשי! סבורה את שהינך מקריבה עצמך עבורם – ואין זה אלא הם המסגירים אותך בעבור שפלותם ופחדנותם!

שרה: אני, החלטתי…

יוסף: לא זו הסיבה! הוא… אחריו את הולכת! (מבליג שלא להסגיר את דמעותיו) ואין איש שיכול להחזיק אותך עימנו פה… בארץ החיים… גם לא אני… (תופס בה) אל תלכי אל המידבר… שרה!

(צלצול רתמות וצהלת סוסים)

שרה: (מנערת עצמה ממנו) יוסף! חדל־נא, בבקשה ממך! איני יודעת עוד על מה אתה מדבר!

צבי: (מבחוץ) מהרו! מהרו!

יוסף: הישארי עימי! לי יש עבור מה לחיות… שרה! עבורך! (זועק) אל תלכי אל המידבר… שרה!

(חשכה)

שרה הפקירה את חייה ושמה להם קץ ביריית אקדח, בטרם הצליחו התורכים מעניה לשבור את רוחה ונפשה. לישאנסקי – החיים יקרים היו בעיניו מכול, והוא נמלט ולא הסגיר את עצמו. הוא סיבך את היישוב כולו בפרשת מאסרים והגליות ומשפטים. רבים סבלו ומתו בגללו. וכשנתפס – הלשין ותיכן תוכניות ועד הרגע האחרון ניסה למצוא דרך כדי להימלט מן התלייה.

אורי הזדהה עם דרכו האחרונה של לישאנסקי, לחיות בכל מחיר! – למען עצמו, למען שרה. אבל מכל שאר הבחינות ראה עצמו קרוב יותר לעמדתו של מאיר דיזנגוף. זו היתה שעה קשה בחיי אורי. עולמו נהרס עליו והוא נאחז בכתיבת המחזה הכושל אשר מעולם לא הוצג ולא נדפס. טבעו הזהיר מנע ממנו ניסיון התאבדות, אך הוא ביקש לראות עצמו קרוב לכך, לפחות מבחינה פיוטית – להבין את הייאוש המוחלט.

והנה הוא נמצא בצריף צבאי יחד עם הרס“ר שלו. מתברר שהחזירו אותו לשרת ביחידת המילואים הקודמת. הרס”ר דורש ממנו לנקות סירים גדולים במיטבח, לקראת מיסדר המפקד. אורי עונה לו שהוא לא אוהב את העבודה הזאת. הרס"ר מאיים עליו שלא ייתן לו לצאת לחופש. אורי יוצא החוצה, וכבר לילה. הוא עומד על דרך ירושלים־תל־אביב, במקום כלשהו בסביבת אבו־כביר. דשא רב צומח בצידי הכביש, והכביש שמם. ולפתע הוא רואה גווייה, איש מת מוטל בעשב, לצד הכביש, ונידמה לו שקודם לכן, או אחר־כך, שמע ירייה. הוא רוכן על הגווייה ופתאום מתברר לו שזה ממשי, שזאת המלחמה, כאן הורגים, והוא מתחיל לרוץ, לברוח, לקראת תל־אביב, ופתאום שומע עוד ירייה. בראשונה הוא בטוח שזו לא נוגעת לו, אינה מכוונת אליו. הוא סתם, כמין עומד מן הצד, חולם, ואין לו שום קשר עם הרוצחים, לא שותפם ולא קורבנם הוא. אבל תוך כדי מרוצתו הוא מרגיש שהירייה פגעה בו מאחור, סמוך לצוואר, במקום חיבורו עם השכם מצד ימין. הוא הולך ליפול, מבין שנפצע פצע אנוש אשר מרוקן אותו, את דמו, דמו הטוב, ומבין שכבר אין דרך חזרה אל המצב הקודם אשר לפני רגע, ופחד נורא תוקף אותו, פחד מוות, והוא מתעורר, כואב, כאב מדומה, ומוזר – בנקודה זו פילח הכדור את כתפו הימנית של יוסף לישאנסקי הנמלט מן הבידואים במידבר ליד אל־עריש, לאחר שהללו פצעו את אבשלום פצעי מוות. כתפו הימנית נתונה במיתלה, נעול מגפי־עור ותרבוש לראשו, הוא נראה בתמונה שצולמה במצרים, מחודש פברואר 1917. ומה שמוזר עוד יותר הוא ששנתיים לאחר החלום נפגע אורי עצמו בתאונת־דרכים בעת שירותו במילואים באותה נקודה שבגופו, בשכמה הימנית.

הוא מגיע אל מחנה של צריפים לבנים, בצד הישראלי של התעלה, בתור זמר. מחזיק בגיטרה, למרות שמעודו לא פרט עלי גיטרה ואינו יודע לנגן על שום כלי שהוא. הוא אינו יודע מה ינגן עתה ומה יזמר בפני החיילים. תפקידו לא ברור. הלא הוא סופר. במקום נמצאות גם בחורות, חיילות. מדי פעם נופלים פגזים ומתפוצצים, והם מעלים פטריות של עשן שחור על פני חולות המידבר המלבינים בגווני זהב ואור. החיילים ממשיכים את חייהם כאילו לא אירע דבר. את הפצועים מפנים. פתאום הוא נמצא בסבך שיחים, על גדות התעלה, בשליחות כלשהי בתוך טור של חיילים ובראשם צועד קצין. מתברר שצריך להביא אותו להופעה במעוז, והקצין מפגין אומץ־לב בכך שהם פוסעים בשטח מסוכן. הסביבה ירוקה מאוד, שיחי ביצות מוזרים, טרופיים, ולהם עלים רחבים בדמות פיות פעורים וירוקים, והם מתנועעים ומאיימים לבלוע את הטור הצועד. מן הצד הישראלי נפתחת עליהם לפתע אש, והאש באה גם ממיסתור השיחים, משם יורים עליהם חיילים מצריים שארבו להם. החיילים הצעירים הצועדים עם אורי נופלים בזה אחר זה ואילו הוא עצמו קופץ, כמו עף באוויר, מעל לשיחים, אל מימי התעלה, ומכוח התעופה שב ומתרומם ככדורגל ועובר אל הצד המצרי. יחד עם הגיטרה הוא מדלג ועף, ככנר על הגג. עובר זמן. והנה הוא שוב בצד הישראלי, על הגדה המזרחית, חוקרים אותו כבוגד, כאילו בכוונה ערק, ואין מאמינים לו כי נמלט רק לאחר שניתכה האש מן המארב.

גם לאחר שנים היה חוזר ותוקף את אורי מראה השיבה אל חדרו בירושלים. החדר מוצף אור נגוהות כחלחל־אפור, אור שאינו יום ואינו לילה, אור־צל אורנים שמסתנן פנימה ומכחיל את ספריו הסדורים בכוננית ואת המיטה והקירות. זוהר חשמלי וחנוט נשמר בחדר, כאור גחליליות. והמראה שב ופוקדו, אמנם לא לעיתים קרובות, אך בידיעה שהחדר חיכה לו סגור במשך שנים. אין איש בבית. והוא נהנה מן הבדידות בחדרו, ומן ההרגשה – הנה חזר לגור בירושלים. אך מה יהא על שכר הדירה? הלא במשך שנים לא שילם את דמי השכירות ולא הודיע כי ייעדר, ובעלת־הבית תתבע ממנו, ובצדק, לפרוע את החוב. היש בידו סכום מספיק? האם יכול הוא להרשות לעצמו לדור בבת־אחת בשתי ערים?

מחלון חדרו נשקף הבית הסמוך וצלילי רביעייה אחת מן האחרונות של בטהובן בוקעים מבעד לתריסיו המוגפים. והשכונה – רחובות קטנים לה, רחוצים אחרי גשם של קיץ, בתי רעפים מצועצעים, כמו יצאו מתוך ציור צבעוני של גמדים בספר־ילדים. וגינות נקיות ובהן עצים גבוהים ורחבי צמרת הפורשים צילם על דרכים שקטות. הזוהי ארץ־ישראל? – אומר אורי לעצמו: “אשריי, שאני מצוי שוב בסביבה תרבותית.”

מה מושך אותו אל הבית הסמוך, ממנו באה המוסיקה? – שם פגש פעם באקראי את נלי, זה היה בטרם עבר לגור בשכונה זו, רחביה. הזמינה אותו לחדרה פילוסופית צעירה וגבוהת־קומה כדי לקרוא עימו קטע מ“המשתה” לאפלטון. בין איוושת מחטי אורנים בחוץ ודברי סוקרטס ודיוטימה החכמה בספר התפתלה הפילוסופית בעלת־המידות על ספתה הרחבה ואספה את רגליה הארוכות תחתיה. כפות רגליה היו נתונות בגרבי צמר עבה, סריגת־בית. הפילוסופית הצטנפה, כחתלתול, גירגרה, השמיעה קולות נהמה רכים ושלחה לעברו של אורי זוג עיניים מימיות וגדולות שמבטן מתפנק וכמו מתחטא.

אורי היה אדיש להפצרותיה. “גם הפילוסופים משתטים לפעמים,” ליחששה בקול עבה, צרוד קמעה, והמשיכה לעגוב עליו. ואילו הוא, ליבו נכמר לנוכחותה של נלי היושבת עם חברתה בחדר הסמוך ומחייכת ודאי באפס מעשה, כמנהגה בחברת נשים. הוא קיווה כי נלי תבקש ממנו, מאוחר יותר, ללוותה לביתה. אך הפילוסופית לא הניחה לו לחמוק והתעקשה להרתיח קקאו חם. היא דישדשה בגרביה העבות וכובדה מהלך עמומות על ריצפה מתקופת המאנדאט שאריחיה כתומים וציפוי שלהם חלקלק ונעים למגע.

“מדוע חושבים שאני בוהמית?” ציחקקה כאשר ישבו במיטבח ושתו קקאו עם עוגיות טעימות מאפה ידיה. קולה היה עצוב קמעה. “אני ביתית מאוד. ונקייה.”

אורי דיבר על מצבה הקשה של האישה המודרנית. עליה להתחרות בגבר בתחום האקדמי ולהשתוות אליו בהישגיה, אחרת לא ימצא בה עניין. אך בעוד הוא משקיע כל כוחותיו בלימוד מקצועו לעתיד, הנה בפניה עומד מסלול נוסף – בית, משפחה וילדים, ולכך אין מכינים אותה. שלא לדבר על ההפלות, וחוסר הסיפוק בחיי המין, מפני שהחברה מציבה בפניה שיאים דימיוניים. הוא קרא בכתב־עת אמריקאי מאמר מעניין המנתח את התופעה.

“ואיך אני בעיניך?”

“מאיזו בחינה?” נזהר אורי.

“אני מבינה שאתה לא חסיד של סקס־פּוּר־סקס?”

אני מאמין באהבה, רצה לומר, אך פחד פן תתגלינה צפונות ליבו ולכן הצהיר שהסקס מעניין אותו בתור תופעה, ונכנס בשיחה אירוטית כבדה, גדושה פרטים והכללות. מדי פעם התגבר על זיק טירוף, להתיז את תוכנו של הספל בפרצופה של הפילוסופית. הווייתה של נלי ריחפה במיטבח ומעבר לקיר כשומעת סמוייה. ואורי מקשיב בליבו ועל כן נזהר בדבריו פן תשמע. הוחלפו משפטים סתמיים, וידויים נצורים ורמזים למשהו אמיתי וסודי. הפילוסופית פיהקה וביקשה סליחה. לשונה היתה עבת בשר וגסה. השעה נתאחרה. וכשקם אורי ללכת, מתעלם ממבטיה ואינו חש שהיא מלגלגת על בטלנותו – כבר יצאה נלי את הבית, והמקום נעשה ריק ותפל, כאילו היתלו בו נשים שעה ארוכה ועתה הכול מאוס בעיניו. מדוע לא שכב מיד בתחילת הערב עם הפילוסופית על ספתה הרחבה, והיה יוצא למסדרון פרוע־שיער ובמכנסיים לחים ונתקל בנלי וצורח אליה במחשבותיו ושואל אותה בשקט: “גמרת לפטפט?” – וסוטר על לחייה, מדוע? בגלל אותה תקווה רחוקה ועמומה שצובטת במחשבותיו ואינה מניחה לו להתקרב בפשטות אל בחורה אלא אם יאמרו המבטים מלכתחילה: אנחנו גוף אל גוף בלי נשמה נפגשים כדי לנצל כל רגע להתמשש ולהתחכך ולהיפטר מהגירוי המציק ולהציב שיאים בהזדווגויות ולשקוע בעייפות וריקנות נוראה.

ומפני שאינו יכול לחדול מן המחשבה – מה עושה נלי עכשיו? – האם היא משערת לעצמה מה היא מפסידה בזה שקורה בשעה זו לאורי ולא לה? – אך מה אם חס־ושלום היא עושה את אותו הדבר עם מישהו אחר באותה שעה בדיוק? מדוע מיהרה כל־כך לחזור? – לא. היא ישנה. הוא מנחם עצמו בעוברו על פני חלון חדרה החשוך, לאחר ליל־הילולים, נודף ריח זר, בגדיו קמוטים ושערותיו פרועות.

תודה לאל. היא ישנה. ורק אני נהניתי.

הוא חזר והקיש על דלת ביתה של הפילוסופית בתואנה ששכח לשאול ממנה ספר – וכשהתכופפה בכותנתה הדקה לעורה התנפל עליה והתגלגל עימה על ספתה עד שעלה שחר. הוא התאמץ והזיע והיה מפליא לדוש בבשרה ולהתגושש עימה בעירום כמו כדי להוכיח לה משהו בחירוק שיניים ובבכי נצור, וכל אותה שעה התאפק שלא לצרוח ולא לחנוק אותה ולא היה יכול להמיש עיניו מכפות רגליה הענקיות.

נלי התחתנה. אורי לא התאבד. אך הוא שילם מחיר כבד. הוא נכנס מבלי דעת לתקופת הנירגנות. מה היו ציפיותיו? – האם לא זכה בהכרה ציבורית די שובעו? – או שדם האיכרים הכבד חמר בעורקיו והחל נותן בו אותות – המלריה של אבא, החמסינים, שתיקות הנשמה, ואותו כובד מזרחי מטמטם ומרגיע שהיה נוסך ליאות באבריו ומפתה אותו לשעות ארוכות של בטלה ממעשה וממחשבה. הוא לא היה מסגל לכתוב מבלי אשר תבניתו הפנימית של הסיפור תשתקף כמו בראי בחלומותיו הפרועים. אך כוח דמיונו נתקע באמצע דרכו לקראת משהו אשר אליו הוא אולי לעולם לא יגיע. ועדיין היה ממשיך לסחוב את הרהוריו בכבדות כבהמה. בהתמסרות מתמדת ליצריו, ולהשבעת צרכי גופו, מאכליו. ומידה זו של קיום עצמאי, במקום לשחררו כדי שיעפיל לחקור בנסתר ובמופשט – כבלה אותו אל עצמו, עצל ואסיר־מרצון. יושב למן הבוקר וממולל אצבעותיו ומושך בשערו ומתבונן בטבורו ומגייס כל כוחות נפשו כדי להתעורר – ולבסוף מתעייף ואינו צד אלא רגעים בודדים של הארה, וחוזר לשקוע בערפל של הרהורי סרק ומרירות ותחושה של בזבוז זמן ואיבוד אונים. אפילו העברית שלו נעשתה מרושלת (ואולי היתה כזו מעודה?) – ולעיתים הוא שוכח מילים חיוניות באמצע דבריו, וכמו כבד עליו הדיבור. מצפים ממנו שיאמר דברי טעם, ישעשע, שיהא שנון ויקרע בדבריו צוהר לעתיד, ואילו הוא שקוע בנימנום הנשמה, אומר – אולי מחר לא תהיה שמש?" – ומתכוון שמא יסתירוה העננים למחרת.

בעקבות ספריו הראשונים נתראיין פה ושם וזרק אימרה: יש אצלנו יותר מדי סופרים גרועים ממדרגה ראשונה ופחות מדי סופרים טובים ממדרגה שנייה, והוא מבקש להיות סופר טוב מן המדרגה השנייה. אחר־כך באו שנים מרירות בהן נאבק שיכירו בו כסופר מן המדרגה הראשונה דווקא, ומרוב כעס על עצמו יבש מקור דמיונו. וברע לו מאוד, ובטרם ייחנק לגמרי ברשת זו שטוו לה יומרותיו, היה מתעורר ומכאיב לעצמו – אבא צדק. הוא אינו סופר מן המדרגה הראשונה. אך אם מישהו יקרא פעם את כל אשר כתב יראה כי גם אם הגזים פה ושם בשעת רתחה, ולא היה מעודן ושנון, וגם אוזנו לא היתה רגישה ביותר לדקויות של סגנון ותחבולה – הרי מעודו לא החליף עורו ולא עשה שקר בנפשו ולא לבש מחלצות לא לו כי אם אדם אחד היה בכל אשר כתב.

אז מה?

אז מה? – כך היה צובר מרירות וקינאה. אש לא קדושה פירנסה את נפשו, אש זרה. רוצה היה לעצור את העולם מנוּע כדי שאיש לא יקדימו בדרך. נהנה ממגרעות זולתו. מחפש לקרוא ספרים גרועים כדי לשמוח לאיד מחבריהם. החל כותב ביקורת ספרים בשם בדוי. מלגלג ומוצא מומיו בכתבי אחרים וחושף אותם בדרך ערמומית של התאכזרות לעצמו על חשבונם. ולפעמים דווקא מקלס את הדומים לו במגבלותיהם. משבח כל מי שאינו לו בן־תחרות. ומתעלם מאלה הנחשבים טובים ממנו.

נתפתח בו תסביך רדיפה, ומנמנום הנשמה רק זה בלבד היה מעיר אותו לתענוג חולני. אויביו הנסתרים שנפגעו מסיפוריו הנועזים ומעמדתו הפוליטית וממאמריו – כל אלה חברו יחד והחליטו לעשות יד אחת להצר את צעדיו, והם מצויים בעיתונות ובהוצאות הספרים ובמוסדות הציבוריים ובמיוחד בקרב הסופרים. חושיו היו מגורים לקראת ריב. רק לזה חיכה, כדי להצדיק את מרירותו. שולח מכתבים פוגעים, קנטרניים, מעליבים. מפיח השערות וסברות־כרס, בונה סביבן מגדלים פורחים באוויר ורואה אנשים מבעד לקוף־המחט של יחסם אליו. כותב את מכתביו באותה תנופה ושטף והתמכרות שהיה משקיע במכתבי אהבתו לנלי, ומילות כיבושין וזעם קולחות מתחת ידו כשם שלא קלחו להן מעודן השורות בסיפוריו. מכתביו המטורפים נעשו יותר אמיתיים מכתיבתו הספרותית העצלה. “אגומניאק” – הטיח בו פעם מישהו במכתב־תשובה חריף. הסער והפרץ פנו מדרך המלך לסימטה צדדית ושמה נתנקזו יגיעותיו האישיות, טענותיו, הרגשת כבודו שנפגעה, צרכיו הכספיים הדוחקים תמיד. הוא נעשה איש שקט, קטנוני, לכאורה לא מזיק, אפילו ללא בשורה כלשהי לאנושות, בלתי מסוגל לכתוב על אנשים אחרים ולברוא דמויות חדשות אלא סובב וחוזר והולך וסובב על עצמו ועברו ועבר משפחתו בלבד. בלתי נחוץ לאיש. כלומר – נדמה לו שהוא הולך ומאבד את קוראיו. ומוזר – איש לא תיאר לעצמו שעל חייו הוא כותב. ושום רכילות לא נתעוררה על אודותיו.