רקע
תקוה שריג
מוסר כליות
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: בית־השיטה: [חמו"ל]; 1990

כשהיתה רות כבת שנה וחצי, בפעוטון א' שקבוצתה

חנכה אותו יחד עם שלומית הגלעדי, המטפלת ב־1942,

גרמה יום אחד שאסף דותן, פעוט בגילה, נפל בחצר.

הפעוט נעלב עד עומק נפשו מהדחיפה שקיבל מרות,

אבל היא לא התכוונה כלל להפילו!

רות הרימה אותו עד שישב, עמדה על ידו וליטפה את ראשו

ופרצה גם היא בבכי מר.

*

 

פחד שווא

כשהיה איל פעוט כבן שנה ורבע, גר בפעוטון

שמתחת לגן ה'. זהו מקום גבוה – יחסית בחצר,

ולעיתים קרובות, בעיצומו של קיץ, חסרו שם מים.

המטפלות מצאו תרופה למכה והעמידו גיגית מלאה מים

בפינת חדר הרחצה.

ערב אחד, השכבתי את איל, לאחר שרחצתי אותו במים

שלקחתי מאותה גיגית, מפני שמהברזים לא ניגרה אף לא טיפה.

יוסף, שהיה אז כבן תשע, עמד והתבונן במעשי וחיכה לי.

ירדנו לחדר, בילינו ערב קיץ נפלא על הדשא

עם אבא וכל ילדינו.

יוסף, כמו אחיו הגדולים הלך לישון, לבית כיתתו.

בשעה קטנה של סוף הלילה, שהיה מוצף אור ירח מלא,

העיר אותי יוסף, נסער, קולו רועד:

– אמא, איל טבע בגיגית, בואי מהר להציל אותו!

נדהמתי.

– ספסילי – אמרתי לו – זה לא יכול להיות!

הוא לא יודע לרדת ממיטתו, חלמת חלום!

– לא חלמתי! הייתי בפעוטון שלו וראיתי אותו בגיגית!

רצנו יחד במעלה החצר והיגענו למיטתו של הקטן,

שישן לו כמלאך במיטתו הלבנה.

יוסף התבייש ובכה, ושוב חזר ואמר לי, שהיה בפעוטון וראה

את איל טבוע במים!


יוסף אהב מאוד את אחיו הקטן איל.

*

 

זכרון אחווה מתוק

כשצחקי היה פעוט וילד־גן, פחד מאוד מן הלילה.

אותה שנה, היה הסיפור האהוב ביותר על איל וצחקי,

שניהם בגן אחד, גן ד', הסיפור על שמואל (הנביא) הקטן.

הייתי ניפרדת מהם רק לאחר שסיפרתי לשניהם, אותו סיפור,

כשהם יושבים על מיטתו של צחקי יחד איתי

על הנער הקטן, המשרת בבית־האלוהים בשילה,

ועלי, הכהן הזקן אוהב את שמואל אהבת־אב,

ויודע שאלוהים מדבר אל הילד ומתכוון אליו, אל עלי.

הילדים אהבו ביחוד את הקטע בו סיפרתי על שמואל הרך,

הלבוש במעיל שתפרה לו אמו, חנה, כששלחה אותו בכאב

לשרת בבית־אלוהים, כפי שנשבע אביו לפני שנולד.

לשיא היו מגיעים הילדים (וגם אני, המספרת)

לקטע בו היה שמואל הקטן שומע את הקול הקורא לו בלילה:

– שמו־אל, שמו ־ ־ ־ אל!, שמו ־ ־ ־ אל!

והילד היה רץ אל עלי ושואל אותו, האם קרא לו,

ועלי היה עונה לו:

– לא בני, לא קראתי לך, לך ושכב על משכבך…


כאן היינו נפרדים. צחקי היה מניח לי ללכת לשלום

ואין צורך לומר – איל, “הגדול”

אלא שמאוחר בלילה, היה צחקי מתעורר ובוכה, מפחד.

איל, שהתעורר לשמע בכי הקטן, היה קם,

נכנס בשתיקה למיטתו של צחקי, מתכסה יחד עם אחיו הקטן

בציפת־הקיץ הגדולה ושניהם ישנים זה בצד זה

בשלווה ובשלום.

קיץ שלם חזרה הפרשה לילה לילה

והייתה לזיכרון אחווה חם ומתוק לכל החיים.

*

 

מלחמת לשון בלשון ושביתת־הנשק

כשהיה יוסף בכיתה יב' ואיל בכיתה ז' הלכה והתפתחה ביניהם מלחמת לש"בלש, (מלחמת לשון בלשון).

כל אחד מהם שלף מכל מקור עברי ולועזי,

ביטויים ומלים מ“ההפטרה” וירה אותן באחיו, בכל רגע שנפגשו.

איל היה מחפש מלים במילונים ובאינצקלופדיה לאגירת תחמושת.

(וזה יהיה תרגול נהדר בהעשרת הלשון!)

אחרי האירוע, הדכדוך המוזר של יוסף, שבין אדר לניסן,

ובשני שבועות הגיוס לעזרת נווה־אור, הייתי עדה בלתי נראית

לפגישה מיוחדת בין השניים.

יוסף אמר: – איל, די. בוא נפסיק עם זה. – קולו היה נמוך, עצוב, בס.

איל – עם מה?

יוסף: – עם ה“קללות” שלנו…

איל: – טוב, נפסיק. בקולו שמעתי תימהון, צער והסכמה כנועה.

זה היה אחד מטקסי ההתבגרות המרגשים ששמעתי בחיי.

*

 

“אחי הצעיר יהודה”

בימי מלחמת ההתשה, היו רן ואיל בלב ליבה של חזית התעלה, הנופלים היו כה רבים

(באיזה אומנות שמרו בסוד את העובדה הזו מפני.

וסיפרו לי מעשיות שונות ומשונות).

יוסף דאג נוראות דווקא לאיל.

והלא גם רן, לחם בדיוק שם! אבל יוסף משום מה, היה חדור דאגה לאח הצעיר, לאיל.

דואגים יותר לרך, לצעיר, הנחשב לחלש.

בדיוק באותם ימים, חובּר, הולחן והיה מושמע הרבה, השיר “אחי הצעיר, יהודה”.

יוסף היה מוקסם ומזועזע מן השיר הזה.

הוא סיפר לי על כך רק כעבור שנים.

אבל אני הבחנתי בכך בזמנו, בעצמי.

הייתו רואה את יוסף מנגב את עיניו, מדי הישמע השיר הזה.

כשסיפר לי על־כך, גם אז ניגב את עיניו היפות.

*

 

אני אדהר לי למרחקים

בלילה השני של ראה"ש, לא התקימה “תוכנית”,

אבל בית־השיטה הייתה שמחה, מכל עבר בקעו צהלה, שירה ונגינה.

איל שכב לישון בחדרנו כרגיל, במורת רוח רבה.

כשעה לאחר ששכב היה עדיין ער, היה אז כבן שבע.

– איילי, למה אתה לא נרדם – שאלתי אותו

– אני לא יכול להרדם, אני כל־כך מקנא בכולם!

הם רוקדים ושרים ורק אני צריך לשכב פה.

ניחמתי אותו בכך שיגדל מהר מהר ויוכל לעשות

כל מה שירצה.

על זה השיב לי:

– כן, אני בכלל לא אישן, אקח לי סוס

ואדהר לי למרחקים ואף אחד לא ישיג אותי.


הייתה זו תקופת ציורי הסוסים של יוסף,

שעבד במרעה הבקר לבשר, דהר באמת על סוסים

בוואדי־יששכר.

*

באותה שנה, למחרת ראש־השנה, בליל־שבת שוב ישן בחדרנו.

פתאום שאל אותי, בהמשך לשיחת־אמש:

– אמא, למה זה כשרוצים שהזמן יעבור מהר־מהר

הוא דווקא עובר לאט, וכשרוצים שבכלל לא יעבור,

הוא עובר בן־רגע?

– למה אתה מתכוון, בדיוק, איל?

– פשוט, כשלומדים בכיתה, או כשמחכים לנסיעה,

הזמן זוחל כמו צב והינה ראש־השנה עבר

כל כך מהר, שעוד לא הספקתי בכלל להרגיש אותו?!

*

באותו יום, בצהריים, קראתי לאיל דפים מיומן שכתבתי

על ילדַי, מתקופת ילדותו של רן, ואחר־כך מיומנו שלו.

הוא לקח את היומן שלו, דפדף קצת וראה

שיש בו דפים מעטים בלבד. זה הרגיז אותו מאוד

והוא אמר:

– אמא, אני רוצה שתכתבי הכול על החיים שלי,

משנולדתי עד שאהיה זקן!

על זה השבתי לו, שעל חייו כשיהיה זקן, יצטרך

לכתוב בעצמו, ועל חייו עכשיו הוא צריך

לספר לי הכול, אם הוא רוצה שאכתוב הכול.

על זה אמר:

– זה בטוח שאספר לך הכול! מה, לאמא לא אספר?


עוד לא נולד שתקן כאיל…

*

 

כך יהיה תמיד?

יוסף בן שבע. שבת. אנחנו מעשבים את הגינה

הוא שואל:

– מה שם שרשרת ההרים שאחרי הגלבוע?

ואחרי הר סיני? ומאחורי הרי גלעד?

ואחר־כך:

– איפה יותר טוב לחיות, בקיבוץ או במושב?

אז למה לא כולם חיים בקיבוץ?

– פעם פרס שלטה על כל אסיה, נכון?

מי שולט היום על כל העולם?

– ככה זה יהיה תמיד שמישהו שולט על העולם?

*

 

נטילת צפורניים

התאונה של צחקי אירעה שלושה שבועות לפני יום הכיפורים.

ב־1973, בחושנייה הארורה ברמת־הגולן, שם שירת שירות חובה, כמ"מ.

שלושה שבועות היה מוטל בלי הכרה ועבר ניתוח גולגולת קשה,

רק תשומת לב מועטה הוקדשה לרגלו החבולה שהיתה תלויה בתלי.

מי חושב על רגל כאשר החיים בסכנה?

רן, אז מפקד חטיבה ברמת־הגולן שגם אם לא ידע

בדיוק שאכן תפרוץ מלחמה מחר, ידע שהיא צפויה בכל רגע

והיה נתון בדאגה רבת מתח, והיה – עמוס עבודה, הגיע אל צחקי,

שהתעורר בבוקר אותו יום, לעיני רות,

מחוסר ההכרה העמוק, לאחר שלושה שבועות.

צחקי פולט מלים בודדות, עיניו פקוחות, מנסה לחייך

חוזר לאט לאט אל עולם המציאות, לומד מה קרה לו, מה קורה לו.

ובערב, סובבת אותו כל המשפחה בפנים צוחקות.

לפתע מרגיש רן בצפורני רגליו של צחקי שגדלו מאוד

בלא עין־הרע…

מישהו מושיט לרן מספריים והוא גוחן לרגליו של צחקי

ונוטל בסבלנות צפורן אחר צפורן.

רות אומרת:

– הביטו מה צריך היה לקרות, כדי שהוד מעלתו רן

ייטול צפורניו של אחיו הקטן…

כולנו מתפרצים בצחוק,

צחוק אחרון, למחרת פרצה המלחמה.

המבול הארצי היגיע אלינו.


המלצות קוראים
תגיות