רקע
תקוה שריג
סיפור על אמנון, שדון ושיטפון
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: בית־השיטה: [חמו"ל]; 1990

זהו סיפור שסיפר לי עמית


כל ילד מיכם יודע, שלפעמים יש בגן מלחמות.

פעם עושים מלחמה בילדי גן אחר; פעם בחבר,

ולפעמים עושים הילדים גם מלחמות ביניהם,

בתוך הגן. נכון?

בוקר אחד, בוקר קיץ בהיר וחם, הרגיש פתאום אמנון,

שאין אף לא מטפלת בבית וגם ילדים, יש רק מעטים

– זה הזמן – החליט אמנון – לעשות משהו, שכבר מזמן

הוא רוצה לעשות: שיטפון!

– כל הבית יתמלא מים – חשב אמנון – ואף לא אחד

ידע מי עשה את זה!

איזה כיף!

מין שדון דחף את אמנון לעשות שיטפון.

חשב, חשב עד שעשה: ניגש ופתח שלושה ברזים, עד הסוף:

הראשון – במקלחת, השני בכיור שבפינת־הבישול

והשלישי – בבית־השימוש…

כשהמים כבר זרמו וניתזו על כל הרצפה, יצא החוצה,

כאילו כלום, וניסה

לשחק עם הילדים אבל במהרה הסתלק,

מבלי שמישהו מהם הרגיש בו.

הם השתכשכו להם בבריכת השכשוך, טסו על האווירון

והתנדנדו בנדנדת הסירה החדשה.

פתאום, נשמעו צעקות אימים מהבית:

– ילדים, מי זה פתח פה את כל הברזים? יש כאן שיטפון!

כולם רצו ונכנסו הביתה וראו את המבול בתוך הבית

ואת המטפלות המושכות בכל כוחן את המים במגבים,

לכיוון הדלת, למשטח.

הילדים רצו מאוד לעזור, אך מכיוון שהיה יום קיץ חם,

התחשק להם מאוד גם להתחלק, וקצת בכוונה השתטחו

ושחו על הרצפה שהייתה כאגם מים,

וכולם שאלו זה את זה:

– מי פתח את הברזים?

לבסוף, הצליחו להוציא את כל המים החוצה, ניגבו

את הרצפה, והילדים שיחקו להם בנחת בבית הרחוץ, הצונן,

יותר מבכל הימים.

רק ילד אחד מכל הגן לא ראה את השיטפון – זה אמנון…

סמוך לארוחת־הצהרים, חזר הביתה. כולם

סבבו אותו ושאלו: – אמנון, איפה היית כל הזמן?

אתה יודע בכלל, שהיה לנו שיטפון בבית? הפסדת!

ועידו השובב אפילו אמר:

– זה היה יופי! כיף!

ואמנון, כולו נפוח כתפוח ממצב רוח, משך בכתפיו,

הסתכל בעקשנות רק על הרצפה ולא דיבר אף מלה.

אף אחד לא יודע, מי אמר הראשון, שזה בוודאי

אמנון עשה את השיטפון. מאה אחוז!

ופתאום התחילו כל הילדים לעשות עליו מלחמה. הם

הצטופפו, כולם ביחד, מסביבו, וצעקו עליו במקהלה,

פעם אחר פעם:

– אמנון השמן,

בבטן יש לו בן,

איך קוראים לבן?

–אמנון השמן!

וכשנמאס להם הדקלום הזה התחילו באחר:

לאמנון יש קרחת

קרחת משובחת

איפה הקרחת?

לאמנון שם בתחת!

וכשנגמרו להם כל החרוזים האלה, צעקו לאמנון

דברים כל כך לא יפים, שאנחנו מתביישים לספר לכם.

ואמנון? לא ברח.


הוא עמד לבדו, לבדו, שותק. עיניו תקועות ברצפה

כמסמרים ולחייו נפוחות כבלון. ומעגל הילדים

הלך וסגר על אמנון יותר ויותר וצריחותיהם החרישו

אוזניים. המטפלות לא הצליחו בשום אופן לקרר את המלחמה,

אבל כשהילדים כמעט כמעט כבר נגעו באמנון,

נתנה זיוה שאגה אחת:

– די!

שלושה דברים קרו ממש באותו רגע:

־ אמנון פרץ בבכי, בקולי קולות, הפיל את עצמו

על הרצפה ורקע ברגליים.

– בחוץ נשמעה קריאה מבוהלת של ילד – ילדים!

איש לבן בא!

– כולם, מלבד אמנון, רצו החוצה.

בחצר עמד סוס לבן. על גבו היה רכוב איש זר,

לבוש בגדים לבנים, נעול נעליים לבנות.

על ראשו היה כובע רחב ולבן. פניו לבנים

ועיניו כמו חורים שחורים, ריקים.

לאיש הייתה מצלמה שחורה בידיו.

כשכל הילדים התפרצו למשטח, והביטו באיש הזר נדהמים,

השמיע האיש “קליק” במצלמה, פרץ בצחוק חורק,

סובב במהירות את סוסו והסתלק.

המלחמות בגן נפסקו לזמן רב. בכל פעם, שכמעט־כמעט

פרצה מלחמה, היה מישהו מזכיר ואומר:

– ילדים, אם נעשה מלחמה, יבוא האיש הלבן!

ואז היה כל החשק למלחמה מתנדף וחולף.


והשדון, זה שדחף את אמנון לעשות שיטפון, מה קרה לו?

אולי הלך לחפש לו ילד אחר?

ומי היה האיש הלבן אולי היה הוא השדון שדחף את

אמנון לעשות שיטפון?


המלצות קוראים
תגיות