רקע
תקוה שריג
איפה בית־הגמדים?
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: בית־השיטה: [חמו"ל]; 1990

– מירב, את יודעת בכלל מהם גמדים ואיפה בית־הגמדים?

–כך שאל נועם, הגדול בגן, את מירב הקטנה,

שרק אתמול באה לגן מהפעוטון, יחד עם עוד כמה קטנים.

– אופה זה? – שאלה מירב, שעוד לא ידעה אפילו

שאומרים "איפה " ולא “אופה”.

– שם על הגבעות, רחוק נורא! –

אמר נועם והראה בידו את הכיוון.

– לא נכון, לא נכון! לא על הגבעות!

בית הגמדים הוא דווקא בוואדי שבין הגבעות –

אמרה נוגה הגדולה, שכל דבר יודעת ואף פעם לא שוכחת

להגיד כל מה שהיא יודעת.

– מה, יש שם בית ממשי וגמדים ממשיים? –

שאלה נרי מן הקטנים, שרק באו לגן ופתחה עיניים גדולות ומתפלאות –

והגמדים גרים ממש בבית?

– בטח כשאבא שלי היה בגן, הוא והחברים שלו

אפילו בנו את הבית הזה. באמת! בחיי! – אמר עידו.

– נכון! ואבא שלי גם לקח שמיכה מהחדר וסבתא שלי

שהייתה אמא שלו, נתנה לו עונש –

אמרה אורלי, מהגדולות.

– נכון! והדודה שלי תלתה שם פנס על מסמר והוא נשבר,

ולכמה ילדים היה דם –

כך סיפרו הגדולים לקטנים החדשים על בית־הגמדים.

מירב מצצה כל הזמן אצבע, שמעה, שמעה, ולא אמרה דבר.

היא הייתה עוד חדשה והתבישה.

אבל כעבור כמה שבועות, אמרה מירב לרבקה, הגננת בלחש:

– אוף, רבקה, מתי כבר נלך פעם לבית־הגמדים?

– אחרי הגשם, מירבי, עכשיו עוד יש בדרך קוצים

ואולי גם נחשים ועקרבים.

בית־הגמדים רחוק מאד וקשה לקטנים להגיע לשם.

– אבל אנחנו כבר גדולים, רבקה! אנחנו כבר בגן! –

התעקשה מירב.

– נכון, אתם כבר גדולים, אבל עוד לא הכול יכולים.

אחרי הגשם, הגבעות יהיו ירוקות ויפות

ויגדלו בהן עשבים ופרחים, אז נלך לבית־הגמדים.

טוב, מירבי?

עבר־הלך לו ראש־השנה וגם חג הסוכות,

הפלחים גמרו לזרוע את השדות,

כבר ירד היורה, זה הגשם הראשון, והעשב בגבעות התחיל לצמוח.

ומירב ונרי בכלל לא שכחו את הגמדים!

בגן התחילו כבר להכין את הבית לקראת חג החנוכה.

הילדים עשו סלסילות ושרשרות מנייר,

ציירו וגזרו חנוכיות, סביבונים וכדי־שמן

והדביקו אותם על החלונות,

דפקו כל הימים בפטישים כי הכינו חנוכיות מקרשים.

– רבקה! מה איתך?

שכחת בכלל, שצריך להזמין את הגמדים לחג החנוכה? –

אמר ארז הגדול.

– מה? ארז, הגמדים יבואו לגן שלנו, באמת?

שאל עמית מהקטנים.

– לא, זה לא כל כך בטוח שיבואו,

אבל אנחנו מזמינים אותם לכל חג, ורק בפורים הם באמת באים.

– אז מתי פורים? שאלה אורית הקטנה.

– תלכי לשאול את ההורים והם יגידו לך:

– אדר־אדר־אדר ־ אמרה נוגה הגדולה,

שהכול יודעת וכלום לא שוכחת.

– טוב ילדים, בעצם אתם צודקים.

אם יהיה מחר יום יפה, אנחנו הולכים.

בערב, אספו קרשים ופחים, כי אולי בית־הגמדים נהרס קצת,

מאז שהיינו בו וצריך לתקן אותו? –

כך אמרה רבקה, סוף־סוף,

בערב, הסתכלו הילדים כל הזמן לעבר גבעת־המורה,

שמאחוריה באים אלינו העננים, והתפללו בליבם

שיסתלקו להם הפעם, ושלא ירד גשם בדיוק מחר.

הגדולים אספו ערימה ענקית של קרשים, דיקטים,

מסמרים, פחים, ועוד כל מיני חומרים,

ובבוקר – יצאו לדרך.

הראשונים הלכו הגדולים שסחבו את הקרשים,

כי הם הכירו יפה את הדרך וגם היה להם המון כוח.

יחד עם רבקה הלכו הקטנים,

כי הם לא הכירו את הדרך.

קצת התעייפו מן ההליכה, וגם טיפ־טיפה פחדו מהגמדים.

– רבקה – שאל עמית – הגמדים הם אנשים קטנים, כמונו?

– חכה, עמית, אולי תראה אותם בעצמך…

והינה היגיעו!

פה הוא בית־הגמדים! חבוי לו בוואדי, קטנטן,

אי־אפשר להרגיש בו ממרחק,

עד שלא ניגשים אליו מקרוב.

גגו – מפח־גלים צבוע אדום, קירותיו –

קירות סלעי הוואדי, גם קרשים וקורות:

שולחן בו וספסלים, וכל־כך שקט היה בתוכו, דממה.

הילדים שמעו רק את קול העשבים ברוח

ואת צרצור הצרצרים.

קודם עמדו. אחר־כך, נגשו אחד־אחד,

הציצו היטב בכל הפינות, התכופפו, התרוממו:

– לא, אין כאן אף לא גמד!

– אבל זה בטוח שהיו כאן רק עכשיו! אמר אלון.

– הינה אפילו כרכומים טריים ומים נקיים בצנצנת

על השולחן – אמרה אילה.

הקטנים התאספו על־יד רבקה. רק מיכל ומירב

התרחקו קצת וישבו על סלע, שקטות.

מירב אמרה: –

אולי נשמע את הגמדים מדברים מרחוק?

ומיכל שאלה: – אבל איפה הם, איפה הם הגמדים?

הגדולים התפזרו בסביבה, חיפשו מאחורי כל סלע,

בתוך כל סבך־שיח.

ואז, שאל אותם דורון: – ילדים, אתם מחפשים את הגמדים?

מה פתאום? – השיב לו נועם.

– אנחנו רק מחפשים כל מיני מזכרות,

בשביל לשים לגמדים בתוך הבית שלהם.

– רבקה – אמר ארז – אולי נעשה כמו בשנה שעברה,

ונשאיר לגמדים הזמנה למסיבה על השולחן?

– כן, כן רבקה, זו יופי של הצעה, גם בחדר שלי

עושים כך, כשלא מוצאים את ההורים בחדר –

קפצה זוהר ואמרה.

הילדים אכלו קלמנטינות ועוגיות, ונזהרו מאוד

להטמין את כל הקליפות מתחת לאבנים.

על השולחן נשארה צלחת מלאה פירות ועוגיות

ועל ידה מכתב לבן,

מכתב הזמנה לגמדים למסיבת החנוכה.

– מה, ארז – שאלה אהובה – הגמדים יודעים כבר לקרוא?

מסיבת החנוכה הייתה מוצלחת מאוד.

הבית היה מלא אורות,

כי הדליקו בו הרבה נרות, שרו, רקדו,

זללו לביבות מלוחות, גם מתוקות,

אבל בין כל הסבתות והסבים, הדודות והדודים,

לא נראו שום גמדים!


עבר החורף, והאביב כמעט בא,

ושוב יצאו הילדים אל הוואדי שבין הגבעות

אבל הפעם הלכו להזמין את הגמדים לחג המסכות,

הוא חג הפורים!

גם עכשיו מצאו את בית־הגמדים שקט, מקושט ומסודר.

גם ילדים מגנים אחרים ביקרו כאן והביאו לגמדים צעצועים ובגדים,

אבל הם בעצמם, הגמדים, שוב לא היו בבית…

גם הפעם נשאר על השולחן מכתב לבן, הזמנה לחג.

ואז בא חג הפורים, וכשהשמחה הייתה גדולה,

כשכל הילדים שרו וצהלו, והם והוריהם היו חיילים

מלחים וטייסים, מלכות, נסיכות וצועניות,

נפתחה לפתע פתאום הדלת

ולגן נכנסו בשרשרת: – מי? מה?

– מה זאת אומרת?

– הגמדים! הגמדים

אדומים ומחודדים הכובעים וצ’ופצ’יק כביר מקפץ בראשם

הדורים הבגדים, ארוכים וצחים הזקנים,

מבריקים המגפיים, נוצצות העיניים.

ופתאום, כבו האורות, ולאור הפנסים שבידיהם

נראו הגמדים צועדים בתהלוכה ושרים להם שירים…


ביקור הגמדים היה קצר וחלף מהר.

הגמדים הטובים רקדו, שרו, חייכו,

נפנפו בציציות כובעיהם, החליקו על זקניהם, נצנצו בעיניהם

ופתאום, כולם בבת אחת, זרקו סביבם, לכל הצדדים

ים של אגוזים, וכשהילדים התאמצו

לתפוס אותם באוויר או על הרצפה, נדלקו האורות,

וכל הגמדים נעלמו ואינם:

היו ילדים שאמרו שהגמדים היו כל־כך חמודים,

והיו שאמרו אפילו, שהיו להם פנים קצת דומות למטפלות ולגננות…

איך זה יכול להיות?

בשנה הבאה באו ילדים חדשים לגן, מירב שכבר גדלה,

שאלה את נועה הקטנה:

– נועה, את יודעת בכלל מה הם גמדים

ואיפה הוא בית־הגמדים?

– אופה זה בית־הגמדים?

– אופה הם הגמדים?

וכל הסיפור התחיל מהתחלה.


כך קורה בכל שנה, כך יקרה בכל השנים…


המלצות קוראים
תגיות