29 בפברואר    🔗

תאריך יוצא דופן. מי שנולד בו ונמנה עם שומרי מועדים חוגג את יום הולדתו רק פעם אחת בארבע שנים. ויולה, למשל. כן. אבל ויולה ראתה דווקא אות ומופת בתאריך המיוחד הזה שפטרונו, על־פי הלוח הקאתולי, כך גילתה לי, הוא הקדוש יוסטוס, פטרון העיר טרייסטה, ובסך־הכל קדוש מקופח: שאם כל הקדושים זכאים להרעיף חסדים על צאן ילודיהם מדי שנה בשנה, הוא, הקדוש יוסטוס, רק אחת בארבע שנים.

אולי אות משמיים – משמיים ממש, כי כך נקבע על־פי מערכת השמש – ואולי קריאת־תיגר על הימים החולפים להם סתם, בלי שנתעכב עליהם, וכיוון שכך מן־הדין לעשות ביום המיוחד הזה, העורב הלבן הזה, משהו שלא עשית ימים רבים: להיזכר בוויולה; לתת את הדעת על המכתב המוזר של סאנדוֹ ואולי לענות עליו סוף־סוף; לשלוף מן הכוננית את החומש של אבי־סבך ולשחזר על־פי התאריכים שנרשמו בשולי הדפים למעלה, באותיות רש"י פניניות, את הסאגה של משפחתך. סאגה ככל הסאגות, כותל מערבי ככל הכתלים המערביים, אמרה התיירת שסירבה להתפעל. או לחזור אל היומן הזה. לשם מה? עדיין ושוב: לחפש איזו אחיזה כנגד חמקמקות הדברים, להביא איזה סדר בשטפון המלים, להציב איזה מכשול בפני חוק השאיפה אל התוהו. להציב מכשול בפני התוהו, לא פחות ולא יותר, אה? אבל הנה, ממש לפני ימים אחדים נמצא לי סיוע לא צפוי: מאמר של חוקר, תושב איזורנו דווקא, יש אומרים גאון ויש אומרים לא יודע לקשור זנבו של חתול, הטוען בשפה צלולה ושווה לכל נפש שקיים קוטב נגדי לאותו חוק חשוך־תקווה של שאיפה אל התוהו: היסוד המגנטי שבתורת הצירוף.

היום יום ב'. שלשום, בשבת, יצאנו בבוקר לטייל אל גבעת האירוסים ואל גבעת הצבעונים האדומים. מצאנו גם צבעוני אחד צהוב. אם־כן, סברה שיש גם עורבים לבנים. המרחב כולו היה מנומר צהוב וסגול, עשרות ואולי מאות מיני פרחים זעירים: מנתור, סביון, מקור־החסידה. רגע, מנתור כבר אמרתי? עד כאן מגיעה ידיעתי בפלורה. ופתאום אחז גם בי הבולמוס ללמוד ולדעת את שמות כל הפרחים הנרמסים תחת רגלי, כל פרח האדמה למינהו.

מה פתאום הבולמוס הזה, שאלתי את א' שטיפסה לצדי, נינוחה שלא כדרכה, והיא ענתה מיד, בלי היסוס: לא פתאום, זה הדחף המתמיד לפזר את הערפל. הקביעה היתה לרוחי, שהרי מתוך אותו דחף עצמו גם יושבים לרשום מלים על דף, גם שבים אל השקיעה הנפרשת ממש ברגע זה מאחורי שמשת החלון, ובד בבד, אם גם לא בדיוק מתוך אותו הדחף, זוכרים שיר, המנון עם שקיעת השמש שנכתב לפני יובלות, לפני מאה וחמישים שנה בדיוק, לא רחוק מכאן, על הים בואכה אלכסנדריה:

בזוהר הקשת שעצומה עד בלי די,

מלאכיךָ פורשים,

אנשים חדשים, אי־שם, שנות מאה אחרַי

יביטו – גוססים.

גוני שקיעה אלה מבשרים כאן את האביב יותר משמבשרות אותו הסנוניות. אם־כי, כאמור, מה אני יודע על סנוניות. בסופו של דבר גם אינני יודע אם אמנם הדחף לפזר את הערפל הוא המדרבן אותי לרשום את מה שעולה על דעתי או לנגד עיני ברגע זה:

אדום־זהוב־סגול שפוך על־פני השמיים, נרגע ומאפיר מעל האופק שמשם עוד משיב את זוהרו הכדור השלם של השמש, גם הוא באותו גוון עצמו, אדום־זהוב־סגול. ויולה כתבה באחד משירי הילדים שלה:

לקראת ערב, אמש,

התגלגלה השמש,

כמו חישוק על רכס הר.

וגם מחר.

לא שירי ילדים הפגישו אותי עם ויולה. שירי גארסיה לורקה הפגישו. היא לא עמדה בפיתוי, אמרה, והתחילה לתרגם אותם בלהיטות. כמה וכמה טיוטות כבר שמורות במגירתה. בעיניה גארסיה לורקה הוא חד פאתטי ואפל ואילו מתחת ידי מתרגמיו הוא יוצא כמין סוריאליסט סנטימנטלי. באתי אל הגרסוניירה שלה שמעל הגגות השטוחים של רחוב הירקון. מבעד לחלון הוונציאני לא ראו את חולות החוף, רק את הים ראו. המלונות הגדולים עדיין לא כבשו את החוף ולא היו דייק מפריד בין העיר לבין הים, לא הילטון ולא קונטיננטל ולא שרתון. גם לא אותה כיכר אתרים המתנשאת כמו אנדרטה גיגנטית וקשת־עורף, מחכה לפעמי איזה קיסר שיקום לתחיה בימיה. הו לוּנה לוּנה לוּנה! קראה ויולה את כיסופיו האפלים של גארסיה לורקה ושקעה בתוך כורסת העור העמוקה. עכשיו אני חושב: כבר אז נשמע קולה כבד, משהו כמו גונג רחוק. אז הייתי עשוי לדמיין לעצמי, בצלוח עלי הרוח: פעמון נחושת בראש מגדל ופעמונר בגלימה שחורה תלוי בחבליו העבותים:

פעמון בראש מגדל

צילצל מאליו,

אם בחבל דזיאַד משך

בכל כוחותיו.

וּויולה? ויולה שקעה בתוך הכורסה ובן־רגע זינקו שני חתולים אל משענות הכורסה להתחכך בזרועותיה מזה ומזה, אחד שחור שני לבן. הו ויולה ויולה ויולה, סיננתי אני אל הים המנצנץ למטה. אמנם שנים נקפו מאז, אבל כך זה היה. וכי איך אחרת? יש קירבה בין שקיעה מעל מדבר לשקיעה מעל ים: בוהק הגוונים, קשת האופק, חידת העצב. רק מעטים יצחקו מול אופק של שקיעה, מעטים מאלה שיצחקו מול גופתו של מת.

החדר בו ישבנו ויולה ואני לא הישרה הרגשת בית, למרות כורסת העור העמוקה ולמרות השמיכה הפאסטלית שכיסתה ברישול מכוון את המיטה הנמוכה. ספרים בכמה לשונות היו מגובבים על הרצפה, מתחת לתבליט שנהב של בודהא תפוש שרעפים, תלוי נמוך על הקיר השמאלי – מולי היה החלון והים – ואילו על הקיר שלימיני היתה מרחפת ועולה השמיימה הסיסטינית של רפאל, תעתיק שצבעיו עמומים קצת, אך בעיני מוסיפים יופי על יופיה הטהור והסימטרי של המאדונה. אני זוכר שברגע מסויים, כך סתם אל מול הים, חשבתי: חדר שכל מה שיש בו איננו אלא תפאורה מעושה, ובד בבד עם זה חשבתי: חדר שכל מה שיש בו הוא בדיוק במקומו, כמו שצריך שיהיה, גם השמיכה הפאסטלית, גם בודהא, גם הסיסטינית, אפילו שני החתולים, השחור והלבן, המתחככים בזרועותיה העירומות של ויולה. הרבה פעמים מאז מצאתי בי את הראייה הכפולה הזאת: בד בבד, או בזה אחר זה ברצף מהיר מאוד.

אולי בגלל האסימטריה היתירה שבפניה היתה ויולה בעיני יפה יותר מן הסיסטינית היפה של רפאל, לא מעט דומה לה, ונראה שלא במקרה נבחרה דווקא מאדונה זו להשקיף מן הקיר שלימיני. אינני מהסס לומר כי ויולה היתה אולי האשה היפה ביותר שראיתי אני עד אז, על־כל־פנים אז הייתי בטוח בזה. פעם, כאשר באה הנה לביקור ויחד נכנסנו לחדר־האוכל המואר בליל־שבת אור־יקרות, חדלו כל הסועדים, בלי יוצא מן הכלל, ממלאכת הלעיסה ובבת אחת, במו בסרט אילם, נעצו בוויולה מבטים מביכים. הרגשתי בעליל, ואני זוכר את זה עד היום, איך הדם נסוג מפני ואיך כפות ידי כבדו, ואילו ויולה לא־כלום, נראה שהיתה רגילה שיתבוננו בה כהתבונן במאדונות של רפאל.

 

מרץ    🔗

5 במרץ    🔗

יש כמסתבר גם ימים כאלה: אדם קם עם שחר לקול צחוקה של צוצלת, רוצה לשבח משהו, נמאסה עליו הספקנות המטילה ספק בכל ורק לא בעצמה, גם האירוניה המהוללת, הוא מת לשבח משהו, מביט בערפילי הבוקר המתפזרים ומשיבים למרחב את עומקו, ופתאום מוצֵא: בשבחי ההרהור השני; מוצא: גם כשאתה אומר אהבה ממבט ראשון אתה אומר את זה בהרהור שני. והעפרון ממש נמשך מאליו לשבח. זה ימים אחדים מצלצל בראשי אותו פזמון גירסא דינקותא מימי הקלויסטר שמול חלונות ביתנו עם הצלב הענקי שעלה שם מן האדמה השחורה והפעמונר קסאוורי, דזיאד יפה עם בלורית מלבינה:

פעמון בראש מגדל

צילצל מאליו,

אם בחבל דזיאד משך

בכל כוחותיו.

בהרהור ראשון: שנית מסדה לא תיפול; נשקנו טהור; לפקודה תמיד אנחנו; ממטולה עד הנגב, שרנו מלוא גרון, שלשות־שלשות של מתנדבים להוטים להיקרא אל הדגל, מהר, מיד. בוודאי גם ויולה. ואני, הבוקר, אל הצוצלת האדמדמה־חומה משורר לי כך: בזכות ההרהור השני, שבלעדיו אך קהות של בוסר, וחשקים כדרך הנעורים: הרבה איכשהו ומהר.

באותם ימי בוסר: ויולה היפה בנשים. אחר־כך, בהרהור שני: ויולה ויופיה, בנפרד, לא מהות אחת, אפשר להשיל את היופי מעל ויולה כמו שהנחש משיל את עורו. לא לא, ויולה מן הגרסוניירה שמעל לים לא היתה אשה נחש, היא אך למדה, על־פי השמועות שפשטו עם הזמן, לאלף נחשים, אחרי שנדדה בהודו ובבורמה ובפיליפינים ואחרי שעשתה כך וכך חודשי התהרהרות צורפי־נפש במקדש בודהא שבמעלה ההר.

לקול צחוקה של צוצלת אני מהרהר: ויולה, ויולות, אלה שמסתכלים בהן מלמטה למעלה, מן הקרסוליים הדקים דרך השוקיים החלקים ועד העכוז המהודק ועד – או אלה שנשבים בקסם עיניהן או מצחן או צווארן או תנוכי אוזניהן ורק אחר־כך מרחפים מלמעלה למטה ועד – אלה המבעירות אש קנאה ונקם, או אלה מדקאמרון, או אלה של הנרי מילר, שהוא ולא אני שכב או לא שכב אתן, ברומא ובפירנצה, בפאריס ובניו־יורק, ויולה אדומה, ויולה צהובה, ויולה ירקרקת, בגרסוניירה שמעל לים, ועל הטרשים של עמק האלה, ועל דיונות חול בין שיחי האשל, ועל קני נמלים, ועל נחשים ועקרבים, ובחדרים החמורים של אוקספורד, מתחת לחודי המגדלים החולמים, ובאמסטרדם מעל התעלות הזורמות לאט בירוק בקבוק או מתכסות ערפילי תופת עם רדת הדמדומים, ומעל פסגת הר הצופים, ובצפת, במלון רימונים.

כל זה עדיין בתחומי ההרהור השני וכבר מושך אליו, בחבלי קסם מתוחכמים, ההרהור השלישי. אלא שכאן עצור, כי ההרהור השלישי משתק: שקיעה היא שקיעה היא שקיעה. ויולה היא ויולה היא ויולה. לפנות ערב הלכנו א' ואני למוזיאון. אמנם יש טוענים שכבר עבר זמנם של המוזיאונים כשם שעבר זמנם של שעוני הקוקיה ושעוני המטוטלת, ובכל־זאת הלכנו. ‘דלות החומר’, התנוסס שמה של התערוכה. בדים לבנים ועצומים לגודל מילאו את כל הכיכר שלפני המוזיאון, הסתירו מפנינו את הכניסה לאולמות, גם את הפסלים המוצבים בחוץ, גם את פסלו של הנרי מור, אשה שוכבת, ויולה שוכבת, שאיזה טיק עיקש שולח עדיין ושוב את ידי ללטף את חמוקי הברונזה שלה המסנוורים בשמש, או נוצצים בגשם כשטיפות גדולות וסמיכות זוחלות וניקוות בחיקה, מוסיפות מרכיב קינטי על החוויה הסטאטית. ובהרהור שני: אולי אני סוטה מין, שהרי קבעו קדושים שחוויה אמנותית היא חוויה סטאטית.

על־פני כל הכיכר הרחבה בדים לבנים, תלויים על חבלים מקבילים זה לזה או פתאום ניצבים זה לזה, כבסים מתים שרק מפעם לפעם, בנשוב בהם הרוח, מתעוררים לחיים בקולות טפיחה נמרחים. סובבנו סחור סחור בתוך המבוך הלבן, יד ביד, צינת תכריכים איימה לבלוע אותנו. לא נכנסנו למוזיאון פנימה לראות עוד מוצגים של דלות החומר, שבוודאי נערכו שם בשום־שכל באולמות הממוזגים.

אמרתי אל א': תכריך הוא תכריך הוא תכריך. אהבה היא אהבה היא אהבה.

וא' אמרה: הרי לא קראת את גרטרוד סטיין.

ואני אמרתי: נכון, איך זה כתוב שם אצל ההוא? הגוף עייף ולא קראתי…

וא' קטעה: הגוף עייף, אבוי, וקראתי את כל הספרים.

ואני אמרתי: טוב, אפשר גם: הגוף עייף, אבוי, ולא קראתי את כל הספרים. לא קראתי את גרטרוד סטיין. אולי עוד אקרא. אני בעיקר קראתי היטב, נדמה לי, את הפורטרט שצייר פיקאסו בעין חושבת וחושקת, אשה כבדה עם מותניים רחבים ומצח אליפטי נהדר. גם לא' מצח נהדר, נשאר נהדר, עם כל הקמטים של ההוויה הקינטית. רציתי לומר לה את זה, ושוב לא אמרתי כי בהרהור שלישי ירדו עלי עצלות ואדישות שהעולם מלא אותן. רק אחזתי במרפקה להוליך אותה משם, כי עננים שהתחילו להתקשר במערב, מעל לים, מעל הגרסוניירה של ויולה – שכבר ננטשה מזמן ואולי אף נהרסה עם קום כיכר־האתרים הקיסרית – הנה ימטירו גשמי זעף והרוחות יעקרו מאחיזתם את הבדים הלבנים והם יתרוממו לרחף מעל העיר האפורה כמו מפרשים קרועים מתורן, ובכיכר שלפני המוזיאון לא יישארו לפליטה אלא כמה עמודי ברזל חלודים, שזנבות חבליהם ינסקו ויצנחו בחבטות פרועות, ואיש בודד ונועז, ראשו גלוי לגשם, יתעכב לרגע בשולי הכיכר, יביט ויגלה גם באלה מוצג אמנותי של דלות החומר.

9 במרץ    🔗

להתחיל מזה?

לא.

מזה?

לא.

מומחית גדולה ממה לא להתחיל.

נטפל מראה של זמרת מנסה את קולה א־א־א־א־א־א, בסולפג', סול גבוה סול נמוך. ברקע הרחוק קורסים בתים. הרקע תמיד רחוק כל עוד לא נעשים חלק ממנו.

הזמן עובר, צריך לזוז, אין פנאי (נטפל: הבו לבנים אין פנאי לעמוד אף רגע). אין פנאי? זמן זה גם עניין של החלטה. אפשר להחליט שיש המון זמן, כי תמיד יש אפשרות שהזמן ייגמר בבת־אחת.

לרגע חבל שלא קולנוע. בסרט שומעים את השינויים של גובה הצליל ורואים את תנועת היד.

אם מזכירים חתולים אז יש לי חתולים אחרים. אדרבה, עשרה, ובתוך הקרביים, שנים הם רובצים שם. חתולים דור עשירי או עשרים נוברים כבר, מאז אותו סיפור, בפחי האשפה של מזללות רחוב ירמיהו, סיפור של אמי, כבת שמונים היתה כאשר סיפרה אותו: את שומעת אותי, אז היא מטלפנת אלי שהיא לבד, שוכבת במיטה, מזמינה אותי, מבקשת, היא לבד אז אני הולכת, זה פה קרוב, תמיד אחר־כך מצטערת, אבל די, יותר לא אלך אליה, ישבתי שם והחתולים מטפסים על המיטה, מקפצים על השולחן, באים ישר מפחי האשפה לתוך צלחות של אוכל, וכל המיקרובים האלה, אין לי זמן, אמרתי לה, אני מוכרחה ללכת, יש לי שיעור אנגלית, והיא, תארי לעצמך, היא אומרת לי: מוכרחה, מוכרחה, כאילו אי־אפשר למות בלי לדעת אנגלית. אמרתי לה: ובלי עשרה חתולים אי־אפשר למות?

נכון, היו גם סיפורים שפויים לגמרי לאמא, נכון, ת' מעולם לא הכחיש את זה. הסיפור רובץ בקרבַי כמו מפתח־ברזל, ואם לא אתרשל ואאזור עוז, כמו שאומרים, עוד אנסה לפצח בעזרתו איזו שגיאת יסוד. מה זה משנה ולמי זה משנה אם מתים עם אנגלית או בלי אנגלית, עם או בלי בקיאות בספר הזוהר, עם אהבת גברים או אהבת נשים, עם אסטרופיסיקה או בלי אסטרופיסיקה, מה זה משנה אם מתים אחרי שמוסיפים או לא מוסיפים עוד דף כתוב על תלי הדפים הקיימים כבר ומתרבים כל יום.

אני רוצה להיות תופרת.

לא, זאת לא העמדת פנים, או העמדת פנים רק באותה מידה שכל איווי וכל הצהרה יש בהם העמדת פנים.

נקלעתי במקרה, באמצע החצר לאמצע שיחה. מירי אמרה: איזה איסטניס, איזה שמן־זית זך, לא נאה לו לפילוסוף הזה, כי העולם כל־כך איום ונורא. שֶׁרוֹל השמיעה מין צניפה של צחוק מוחלט. ומה, הוא לא איום ונורא? שאלתי, ושרול אמרה בקול מתחזק ובעיניים מתעגלות: אבל בגלל זה לא להוליד ילדים? אני שתקתי, לא מצאתי לומר שזה הגיוני, לא מצאתי לומר שהשאר הוא הלא־הגיוני, שההיפך הוא הלא־הגיוני, כל ההיפך הזה, לא מצאתי לומר: את יודעת, במחשבה שניה אולי את צודקת. לא מצאתי אלא לתפור. זה כל־כך יפה, להתאים צבעים, להכליב, לחבר, או לתפור בובות סמרטוטים לתינוקות, או ללכת ללונדון־מיני־סטור, המון אנשים בין דלפקי המיץ והפירות לבין הכסאות והשולחנות המוצבים על המדרכה, כל־כך הרבה שממש אי־אפשר לעבור, מחייכים זה אל זה, קצת, מחייכים בפליאה נהנית על שממש אין לעבור, המון קמטים על פניהם המחייכות של הגברים המזדקנים, המון איפור על פניהן המחייכות של הנשים המזדקנות, אני בכללן, להניח לשפע הזה להמום אותך, לסקור לאט לאט את חלונות הראווה, ללכת הלאה או דווקא להיכנס, לקנות דבר־מה.

נכנסתי, קניתי לי חגורה מעור רך, כחול־כהה, גראנאט קראו לכחול־כהה בשפת אמי, כלומר רימון, אבל ספק רב אם ראו שם אי־פעם מיץ רימונים, שהוא בהיר הרבה יותר, שלא לדבר על קליפת הרימון, על־כל־פנים השתבחתי בלבי שמצאתי חגורה בדיוק כמו שרציתי, גם לא התאפקתי וקירבתי את החגורה לאף לשאוב את הריח המשובב של עור אמיתי, ואין זה אומר שפיקפקתי באמינותה של התווית; ובערב, אחרי שחזרתי הביתה, לא התעצלתי להחליף את התלבושת ולהתייצב בשמלתי האפורה ובחגורתי החדשה מול המראה הגדולה במקלחת, המתניים צרים כאשר היו, נחמה פורתא כנגד כל מה שבלה והולך, או שלא היה מזהיר אף פעם, אין בדיוק מלה בעברית ל־vanity על כל צעד משתרבבות מלים בשפות אחרות, על כל צעד משתרבבים משפטים של אנשים אחרים, על כל צעד משתרבב…

ואחר־כך, מול החלון ומול עיניו של ת', שגם הפעם, למרות שיש בו, בהחלט יש בו הסגולה להפתיע, לא הקיף אותי במבטו אלא נעץ אותו, כדרכו המשונה והמקוממת, באיזו נקודה שאין לה ולא כלום לא עם פני ולא עם כולי, הפעם נעץ אותו באבזם הנחושת, שאמנם אף הוא היה בדיוק לפי טעמי, אבל עכשיו, מול המבט הנעוץ בו, באותו אבזם, איבדו אצבעותי את קלותן וגילו תוך כדי מישוש עצבני סריטה או קרע בעור הדק של החגורה, אכן קרע, אמנם כמעט לא מורגש ובכל־זאת מטריד: מדוע לא בחנתי את החגורה כראוי לפני שהחלטתי להוריד אותה מן הקולב ולהגיש לאריזה, והאם אוכל להחליף, וכל הטורח הזה, לנסוע לשם במיוחד, ומתי שוב אזדמן העירה, האם זה לא יהיה כעבור זמן רב מדי, והאם יסכימו שם להחליף גם אם לא שמרתי על הקבלה, חגורה כזאת בדיוק ודאי שלא אמצא, הלא לקחתי אותה גם מפני שלא ראיתי עוד אחת כמוה. מדוע לא בחנתי היטב, על זה דווקא יש לי תשובה, זה במסגרת תכניתנו, כְּמָה שנאמר, במסגרת המאבק נגד התורשה, נגד הבולמוס הנצחי של אמי לבדוק אין ספור פעמים כל תפר וכל חוט וכל כפתור, לקחת הביתה ולהחזיר לחנות ושוב לקחת, שערוריה שאין לעצור. יום מגיע ואין עוד מנוס, ומחוור לך שאינך עוד אלא הסך־הכל של אמך ושל אביך ושל סבך ושל סבותיך ושל דודותיך, שאתה שואל אם שרב בחוץ או לחות באוויר, כדי למצוא תירוץ שלא לקום מן המיטה, וקולך קול דודתך לאוני, ממיטתה בעיר שדה שבמרחק כך וכך קילומטרים וכך וכך שנים… פרוסט. שיהיה ברור: מחוייב המציאות שגם פרוסט. פעם, לפני שנים, אמרה לי אשה חכמה אחת: מקום רב מדי יש לספרים בחייך, היזהרי לך.

כל־כך למה? חיינו אלה עשויים מצירוף נסיבות שהביא אותנו לתוכם, ומצירוף נסיבות שפלט אותנו מזוועותיהם, ומצירוף כך וכך יצירות שנתמזל מזלנו להתפעל מהן.

12 במרץ    🔗

הזכרון המשטה בנו שלף לי הערב יונה מן הכובע – ג’ודו.

ג’ו־דו ג’ו־דו ג’ו־דו ג’ו־דו, הייתי נושם נשימות מואצות, עף מעל ארבעים־ושלוש מדרגות האבן ושמונה־עשרה מדרגות העץ המוליכות אל מרומי הגרסוניירה של ויולה. ארבעים־ושלוש בגימטריה מג ושמונה־עשרה בגימטריה בודהא. האמת היא שהיו שם רק שבע־עשרה מדרגות בדרך אל הגג, וסף־עץ גבוה בכניסה אל הגרסוניירה, אבל ויולה טענה שהסף הזה הוא המדרגה העליונה, המדרגה השמונה־עשרה. אני ידעתי רק שיש תפילת שמונה־עשרה, לא הייתי רב־מג בסתרי מספרים. עכשיו, מתוך הנסיון להעלות בזכרון את אופן דיבורה על מספר המדרגות, משהו שאפשר לקרוא לו האופן השני – על משקל הספירה הראשונה, השניה, השביעית – את קולה הסמכותי המלחש, כמעט בבל יישמע, את חיוכה הרחוק בלא שתניע את שפתיה, שמעתי את עצמי אומר לה: אני נשבע לך שתגיעי לגיל שמונים בלי אף קמט על הפנים, והיא אמרה לי אז, בעיניים שראו דברים אחרים, לא אותי: לא אגיע, כי לא כך נגזר. לפעמים אני חושב שגם מפני האמירות הנבואיות שלה חדלתי יום אחד לעוף קצר־נשימה מעל המדרגות ההן.

אני יכול לעמוד בכל דבר חוץ מן הפיתוי, אמר אוסקר ויילד. השיער של ויולה היה שחור באמת, כלומר שחור עם ברקים סגולים, ארוך ועבה מאוד – לא היתה כל רבותה בביקוע שערה כזאת לשתיים, אפילו לארבע – ומפתֶה לחפון את כל הכובד הזה יחד בכף היד. העפרון נמשך לתאר את יופיה של ויולה כשם שנמשכים לפתור תשבצים או להרכיב הרכבות, אבל מה זה מעלה ומה זה מוריד?

ג’ודו, למדתי מוויולה, אם אני זוכר נכון, זה צירוף עתיק של שתי מלים יפאניות: ג’ו, גמישות או רוך ושמא עונג, ודו, דרך או אורח־חיים, ויחד שמה של צורת היאבקות שבה שני יריבים שואפים להפיל איש את רעהו על הגב באורח טבעי ולאו־דווקא בכוח. לי היה יתרון הכוח ולוויולה יתרון התושיה על־גבי שטיח הטאטאמי הלבן, או על־גבי השמיכה הפאסטלית הפרושה ברישול על המיטה הנמוכה, תחילה לימוד קפדני ולאחר־מכן משחק חופשי. לא נשאר בזכרוני מראה גופה העירום של ויולה, בעיקר נשתמר בו מראיה בשמלת בד לבנה וארוכה, עם חגורה רחבה, כתומה, ירוקה, ולפעמים חומה. מראה של כוהנית קדה קידה קרה, עמוקה, לא אפיים ארצה, לפני בודהא התפוש בשרעפיו, או לפני המאדונה הסיסטינית העולה השמיימה, או לפנַי, הג’ודוקא, הניצב יחף על השטיח או על המיטה, אחוז תזזית ומנסה את קידותיו שלו באותו היכל של דממה שלא מן העולם הזה, שבה שומעים, רק לרגעים, את נהימת אחד החתולים, שתי פקעות מכורבלות בפינות הנגדיות של החדר, ואת רחשו של הים למטה. מפעם לפעם, כמצוות הפולחן, היינו משמיעים זעקות פרא חדות ומקוטעות. השעה היתה תמיד שעת שקיעת השמש, והשקט הלבן שבהיכל היה נעדר צל – כמו אותו עץ מסוקס בציור של ואן־גוך – מעוקר ממלים ענוגות, מאנחות רוויות, מזיעה דם ודמע.

למדתי שיש חוקיות בל תופר במעגלי הזמן של ויולה, שעם רדת החשיכה משתנים סדרי בראשית, שהגרסוניירה שמעל לים נהפכת למשכן עלום, מחוץ לתחום לבשר־ודם רגיל כמוני, שהנה תציב ויולה בתנועות מדודות מנורת־שמן על רצפת האבן ותתקדש לקדם את פניהם של אושפיזיה הליליים. הסקרנות געשה בי, הקנאה בערה, הו ויולה ויולה ויולה!

חיפשתי כל מיני תחבולות כדי לשבש את המעגלים המחזוריים של זמנה והעליתי חרס. ביקשתי בדרכים שונות לשבש את סולם הערצותיה. שופֶּן, למשל.

מכל מלחיני תבל היא העריצה דווקא את שופן. איך זה מתיישב? לקרישנה פתרונים. היינו מקשיבים, עטופי לובן, לנוקטורנים של שופן ואני ניסיתי לשווא להתנכל לרומנטיקה המסתלסלת השמיימה – חרם חרסים הכל חרס.

ויולה היתה נסחפת עם המונולוגים שלה, אבל מיעטה להשמיע קולה בדיאלוגים שלנו, שמותר היה להם להימשך עד נגיעת השמש השוקעת בפקעת החתול השחור, שאז היתה ויולה שמה קץ לכל דיבור ומיד מתקשה כמו צדף.

ביום שבו חדלתי לעוף מעל ארבעים־ושלוש המדרגות גם החלטתי לעשות מעשה. עדיין לא ידעתי מה המעשה שאעשה, אבל בתורת פרליוד הורדתי מעל הקיר בחדרי את הנערה הבוהמית של פראנס האלס ותליתי במקומה את העצים המסוקסים והמעוותים שעל־פניהם עבר ואן־גוך לפני שלחש, כמסופר: העצבות תימשך תמיד, וירה בחזהו.

17 במרץ    🔗

הכלב רץ לפנינו בחושך. לבן. גזעי. גז־עי. כמו לפני בעלי אחוזה שפעם התחזיתי כאחת מהם.

רגע, תפשתי משהו, אמר ת', את השור בקרניו, צחק בהנאה, כמה הוא פלאסטי צירוף המלים הזה.

מה השור, שאלתי, ות' חדל לצחוק ואמר: נכון, לא להחליק הצדה. תפשתי שאת נקודת התצפית צריך לחפש אי־שם בין העין הרגילה לבין עין המיקרוסקופ… ואני יודע, מקבל, שההיטלטלות בין ההתרחשויות הזעירות, שערכן, שמשקלן, שאי־אפשר לעבור על־פניהן, להעלים עין מהן, שמוכרחים לראות בדיוק בדיוק, להגדיל כדי לראות בדיוק בדיוק, להיצמד אל המיקרוסקופ… אבל כאן, מה לעשות, כאן אורבת סכנה, של… אנוכיות, מילא, מלה מפוקפקת, אני יודע… של צרות, של עקרות… השאלה היא איך לראות את מה שמתחת למיקרוסקופ וגם את מה שמסביב לו…

לראות בעת ובעונה אחת? אמרתי, עדיין בנחת, ומיד מצאתי את עצמי אנוסה לחזור אל המלה המפורשת: כן, טרופיזמים. אתה הרי יודע איך זה היה, לא תוכל להכחיש שאז, וזה היה לפני הרבה שנים, שלא ידעתי מאומה לא על הספר ולא על מי שכתבה אותו, שנפל לידי ספר והתלהבתי, לעתים רחוקות אני מתלהבת כך, לא? אם־כי הרבה פעמים אני מתלהבת, אבל אתה הרי יודע איך זה היה, נכון, צעקתי אז שכך בדיוק, שכך בדיוק רציתי, שזה שלי, שכך בדיוק זה אני.

ת' הציג את השאלה אם הטרופיזמים והעולם אינם מבטלים זה את זה. אני חרקתי שן. לא הרשיתי לעצמי לבטל את העולם.

כן, כך זה היה. ואחר־כך, פלאי הזימונים, היא הופיעה אצלנו, בעלת הטרופיזמים, אשה בשר ודם, היא והאיש שלה, ונשבינו בקסמה, גם בהדרו, שכה אחיה, ודווקא שנינו, ומי יספר כל נפלאות וכולי וגומר, וכבר סיפרנו, פניה הצעירות והמקומטות, ואיך ריטנה ברבע צחוק למראה קמטיה בשער העתון, והעקבים השטוחים, והשיער הקצר והמאפיר, וברק החכמה ושיא התמימות: במאמר אחד ויחיד, ב־Le Monde נדמה לי, ביקשה לכפר על ריחוקה מן העולם כאן ועכשיו, ואיך עמלה על המאמר הזה, אבל לערבב בין טרופיזמים לעולם – בשום פנים ואופן לא, מין בשאינו מינו, טרופיזמים ועתון זה שור וחמור, רק בער ינסה לרתום זוג כזה למחרשה אחת, שוב נדחף השור, ומה בכלל עושה כאן מחרשה, ומי בכלל התייחס במלוא הרצינות אל תמימותה, גם לא אנחנו, והחרדה הבלתי פוסקת שלה, אל זה דווקא התייחסתי בכל מלוא הרצינות, כלומר את זה הכרתי יותר טוב מאשר את כף ידי. מעולם לא מצאה לה מנוח בתוך כל התפארת והכבוד וההערצה והאהבה: מה זה משנה, אמרה, הם לא מבינים, אבל את כן, את מבינה שמה זה משנה: אני הבינותי שמה זה משנה וגם חשבתי שזה בכל־זאת משנה; את הצרימה הזאת אולי לא גיליתי לה, ואולי גיליתי בחצי פה. אלה הימים שהייתי מאושרת, היא אמרה על הימים אצלנו, כאשר קיפלה קרטונים לאריזת אפרוחים, מבוקר השכם עד חום הצהריים, באמצע הסככה באמצע המדבר. ואני אמרתי: פעם, בפאריס, ת' חיכה לי במדבר, כל בנינו חיים, הייתי מאושרת. Avenue Pierre I de Serbie, טעמתי כל הברה, היא דווקא החמירה בכגון אלה, ועל אחד הקולגות שלה אמרה: אינני סובלת את ההתפנקות הזאת, את הנענוע הזה של הצלילים היפים, כל אותם שמות יפים ואכזוטיים! אבל אני כן, אני דווקא אוהבת את הצליל של שמות יפים, לי לא היה מספיק מן הנענוע הזה כדי שאחליט להתנזר ממנו. גם היה לי יותר מדי עולם שאוכל להוציא אותו אל מחוץ לתחום. ולעזאזל, שוב להתנזר, גם עכשיו לגזור על עצמי, והלא Du côte de chez Swann. Du côté de Guermantes גם זה שלי. רשמתי אז: Du côté de Sarrautes, שיכורה, גם מן היין הטוב המוגש שם בכל ארוחה; בלילות, בביתם, הייתי מתעוררת מרוב טובה, רואה בחלון את עץ הערמון שבחצר Musée Galliera ומתכננת בשקיקות מסלולי שיטוטים על־פי הספר הקטן־העבה־האדום של המטרו. מעבר לפרוזדור ועוד קיר ועוד קיר, מיטתה שלה, ומעבר לעוד שני קירות המיטה שלו, לשכת הפרקליט שלו, והדרם ופשטותם, וכל אותן אנקדוטות מונדניות, ולעזאזל, הרי לא אגזור על עצמי ולא אתנזר מפני שאין בשפתנו מלה מונדני. ובתוך כל זה טאבו, אל געת במה שמרחף, חומק, מנקר, איפה? בשיפולי הראש, בחדרי הלב, בחשכת הרחם? חוק ולא יעבור, חומרה בל תופר, פחות מכפתור פרוף או פתוח בחולצתה של סוניה או טטיאנה, כזה ראה וקדש, כאילו אין מיטה בעולם ואין זכר ונקבה ברא אותם. וקיבלנו את הדין, והיא דווקא התלהבה מז’אן ז’נה: אבל הלשון! אמרה כנגד גמגום של ספק מצדי. ובאמת, איך לחזור ולגעת בסתם מיטה, אנחנו שערב אחד צרחנו וערב אחד אמרנו, מטיילים במדבר, שולחים זה לזה קריצה מפוכחת וחותמים זה לזה שטר־בטחון של הגחכה: וכי מה, בעצם, היה בדעתנו לומר אם לא את אהבתנו כאור לגויים.

23 במרץ    🔗

המכתב של ויולה נשלח מבוֹהוֹל – בדקתי באטלס: אחד משבעת אלפי האיים הפיליפינים – ומרגע שהגיע הוא משמש לי, כביכול בלא יודעים, כמין חומר בידוד ביני לבין מה שקורה סביב, ואם לא כחומר בידוד אז אולי כמין שטח הפקר, no man’s land, בימים… אינני מוצא שם־תואר שיאמר איזה הם בדיוק ימים אלה, גם אם הם מסתיימים הרבה פעמים בערבים צלולים של אביב, או בלילות טובים מהרבה לילות שקדמו להם, על כוכביהם ועל כלביהם, שנביחתם החסרה הד במדבר לא אומרת בהכרח את שוועת הבדידות.

כלל לא היה בדעתי להתחקות עכשיו על נביחת כלבים. נכון, נחוץ לי בדחיפות איזה מנגנון שיאותת – וגם יטול קצת מבולמוס האיתות של א' – שכאן הפלגה, שכאן החלקה, שכאן סטיה, שהרי לא היה בדעתי לומר אלא שמכתבה של ויולה משמש לי כמין פתח לחמוק, כמו גנב בלילה, מן הכאן־והעכשיו הזה אל איזה אי־שם־ואי־מתי־ואי־מה שאולי בכל־זאת עדיין נותר מאחורי הפינה, מאחורי פיתול השביל, ושתמיד איכשהו מתפתים להאמין בקיומו גם אחרי־ככלות־הכל, אחרי כל קפיצות הדרך ודחיקות הקץ, איזה אי־שם מקום בעדן, מובדל ומוגן מפני מכת הכותרות הקופצות בוקר בוקר לקצוב לך את המנה ההופכת שיגרה ההופכת סתמיות ההופכת מרכיב ממרכיבי התוהו: שהופעל גז חרדל, שהרגו בצפון, ששוב חטפו בני ערובה, שאינתיפאדה, שדחפור ליד שכם כיסה חיים ארבעה מיידי אבנים. כיסה חיים. ואני? עם כל שנותי, ואחרי ככלות הכל, איך להגיד? שרגע אחד מוחי נקרש, ורגע אחד גזרתי על עצמי, בעקשות של שור מועד, להבקיע מבעד לנוסח ההודעה, מבעד לערימת האדמה השפוכה שם: הם חיים עדיין, נושמים עדיין, שומעים עדיין, כבר לא רואים, עדיין חושבים במעומעם; ומיד, כדי לשרוד איכשהו, לצרף לזה הודעה משלי, חסרת טעם ככל האחרות: שבבית־המשפט בירושלים דנים את איוואן מטרבלינקה, ככל הנראה הוא, איוואן האיום, אם־כי אין עדיין בטחון גמור כי הוא־הוא שיושב באולם בית־המשפט, מצטלב נוסח פרבוסלאבי מעלה־מטה־ימינה־שמאלה ולא מעלה־מטה־שמאלה־ימינה, מפריח נשיקות לעבר העדים, קורבנותיו, אם־כי אין עדיין בטחון גמור כי אלה קורבנותיו, השופטים טרם אמרו את דברם: שיורשי פטן, שלה־פן, שהרב כהנא, שסדנא דארעה חד הוא; שחומר רדיואקטיבי דולף, שפצצת מצרר, שפצצת נאפאלם, ששוב נאום ראש־ממשלה, ושוב אותם עשרה משפטים הפונים לא אל קהל שומעיו אלא תמיד אל העם כולו באשר הוא, זה כך וכך שנים, כל פעם אותם משפטים, בסדר אחר לפעמים, מתוך אותו מקור לא אכזב, באותו פאתוס משמים ומאיים.

ברעום התותחים שותקות המוזות, קיבלנו פטור מחכמי רומי ושיננו עד זרא; והמשכיל בעת ההיא ידום, קיבלנו משענת קנה רצוץ מחכמינו שלנו, ידום או יישלח לגלות או יטול על עצמו גלות, היינו הך, ובלבד שלא יהפוך עלינו יוצרות וזמנים, ובלבד שלא ייטפל לדברים שעלולים חלילה לערער את נחישותם של מקבלי ההחלטות: מוטב לו שיוסיף לחיות במגדל השן, שיעסוק במין או בהגות צרופה, וכך ישרוד; שלא יחיה חס ושלום חיים כפולים ולא יהמר על יכולתו לשרת שני אדונים, כמו הזונות שבלא להזיק לאיש נותרו על כנן ושרדו אחרי כל המהפיכות וכל מהפיכות הנגד, או המצילים על שפת הים או מטפסי הרים; על אחת כמה וכמה אם הוא נזקק דרך קבע לאותה תיבה טורדנית “אולי”, מבלבלת את המוח ומרפה ידיים; ברי ושמא, או זה או זה, כי זה עם זה הריהו מתכון בטוח לצרות צרורות. עמוד של עתון ועמוד של ספר זה כמו שור וחמור שלא יחרשו יחדיו, לא ישכילו, וכבר באמת הגיע הזמן שהכל יבינו את האמת הפשוטה שלא הופכי היוצרות ולא הוברי האולי יביאו את הישועה.

בלילה מתעצמים האדים הרעילים העולים ממתקני רמת־חובב, פושטים ומגיעים עד הנה. כלב נובח. טל יורד. סברה שיש עוד מאזינים ללילה ביחידות, בחילה בגרונם. מזיעים? לחץ בבית החזה? צמרמורת בגב? דואט של כלבים, טיפות טל מקישות על אדן החלון, ריח אדמה, שורשים, רקבובית, כובד הדחפור. האם אדם נידון שומע את היריה ההורגת אותו?

מצינו: יהודי הוא זה שאיננו מסוגל לקבור אדם חי, תהיינה הנסיבות אשר תהיינה; זאת חידת הקיום היהודי, חידת ההישרדות; ולמותר להזכיר כי היהודים לעולם לא יפגעו בספרים, לא ישרפו ולא ישחיתו ולא ישמידו; הם שליחי המחשבה והחקירה; אלוהים שמר אותם למען ישאלו שאלות ויספרו סיפורים. דא עקא מצינו: בשנת אלף מאתיים ארבעים ושש, בפאריס ובמונטליה שבצרפת, ובסמוך לאותו הזמן בעכו בארץ־ישראל, נשרפו על־ידי אחינו בני־ישראל ‘ספר המדע’ ו’מורה נבוכים'; ומאות שנים לאחר־מכן, בשנת כך וכך, נשרפו בווילנה ובברודי ספרי הרב שהעז להעלות על הכתב את תורתו של הבעל־שם־טוב; ומאוחר יותר, בשנת כך וכך מצינו: השורף ספרים עתיד לשרוף גם בני־אדם… ובשנת… בערים…

24 במרץ    🔗

בחדשות־הערב הודיעו כי הארבעה שנקברו חיים ניצלו בסופו של דבר. בסופו של דבר, הדגישה השדרית, זו שנוהגת להקפיד על קוצו של יוד, ולא היה ברור אם שלוש מלים אלה כלולות בנוסח ההודעה שלפניה או שהן תוספת שלה, או שהן סתם פליטת פה; מה שהיה ברור זה החיוך שלה, חיוך עגום, כמו מצפה להיענות, שחשף את שיניה הרווחות. החיילים, על־פי ההודעה, לא הפריעו לקרוביהם של הקבורים, בני הכפר הסמוך, לבוא ולחפור באדמה, תחילה באתים ואחר־כך בציפורניים, שעה שהדחפור שכיסה כבר היה מתרחק ואובד במרחב, נקודה צהובה בנוף הפסטוראלי. חייל אחד ועוד אחד נפצעו אותו יום מפגיעת אבנים, ובינתיים נהרגו ביריות, ולא כוסו חיים בעפר, עוד ארבעה ועוד אחד ועוד אחד ועוד. מתרגלים ושותקים. העולם שתק, מטבע לשון מאז. כל העולם כולו שתיקה גדולה מאוד, שתיקה גדולה מאוד. והמון המון רעש. עוד מעט ויידרש מאמץ מסויים כדי להזכיר לעצמנו, שלא לדבר על אחרים, שלא כל הזמנים שווים, שאז לא הורשה איש לבוא ולהציל, לחפור בציפורניים ערומות, נעקרות מן הבשר, למשש אחר גוף נושם עדיין, שומע עדיין, רק העיניים לא רואות עדיין, עד שהאצבעות המעמיקות לחפור יסלקו הצדה את העפר השפוך ויתגלה אור ראשון. בזמן ההוא היו יורים מטחים מטחים, מכסים שכבת גופות חמים, חלקם מפרפרים עדיין, בשכבת סיד, ובשכבת אדמה, ושוב בשכבת גופות ושוב בשכבת סיד. הדם ביעבע. למה לך, אומרים לי בעיקום שפתיים, הרי זה ידוע כבר ומה יוסיף כאן השינון. הרוע, משננים בסבלנות למתעקשים שלא לדעת, מצוי בכל מקום, בין צרפתים, אנגלים, רוסים, דנים, הולנדים, יהודים, כמו בין גרמנים: מה ההבדל? יש הבדל, אמר חוסה אורטגה אי־גאסט: אלה כבר עשו את זה. אחרי שעשו את זה, ניסינו לומר, נבקע הרצף שנמשך מקדמת־דנה ועד ימיהם, פקע הבלם האחרון, אין עוד, ניתנה הרשות.

החיים הם חלום והמוות פותר. החיים הם חלום וההרגל פוטר. ההרגל יאכל כחלודה גם את קרביה של שדרית הטלוויזיה המוסיפה להקפיד על קוצו של יוד. אפריל האכזר בירחים. מרץ האכזר בירחים. מאי יוני יולי האכזר בירחים. בחוץ לילה צונן של חודש מרץ, והמנתור פורח כהרגלו, נותן ריח: בחוץ כל המיסתורין, כל העתיד להתרחש עוד הלילה, כל הגדולות וכל הנצורות וכל הקטנות, והעפרון, כלי־נשק מיותם ומגוחך, מוסיף לתעות בין עיקר לתפל, בין לחם יין ומוות. הך ראשך בכותל להתנקם במוח שחדל להבחין בין טוב לרע, בין רע לרע יותר, או הבה נתחכמה לו: יצא אדם כדרכו במאוויו הגדולים לחטאיו הקטנים.

האם אהבתי את ויולה? אחרי שלושים שנה ומעלה, אם הזכרון לא מתעתע בי, אני יכול לומר כי מהר מאוד התברר לי שמנה נאותה של סבל – את מידות הסבל שיבוא אחר־כך עדיין לא ידעתי – מזומנת לי באותה גרסוניירה שמעל לים, מנה הקצובה לכל מי שאינו עולה במדרגות אחת לאחת, כדרך בני־אדם מן הישוב, כי־אם עף מעליהן, ארבעים־ושלוש ועוד שמונה־עשרה, מג ובודהא בגימטריה, וכיוון שהתחיל לעוף כבר ידו על התחתונה וכבר לשונו מנחשת טעם מרורים ולענה. אני משער שזו מחשבה מאוחרת יותר, כך וכך אחרי שנשתלט עלי מראה תנועה אחת ומסויימת של ויולה: תנועת זרוע שחומה המעבירה לאט לאט את כל כבודת השיער השחור־הסגול מן העורף ומעל לכתף וקדימה וכלפי מטה והמתדמה בעליל לתנועת מאדונה מגישה שד בתולי לשפתי תינוק יונק. גם את הקול אני מדמה לזכור כפי שנקלט בי תחילה וחוזר לכנות אותו קול של ברונזה. אלא שקצבם של המשפטים שאני מעלה פה על הכתב נשמע לי כמו פעלולים המנסים לחקות סופת ברקים ורעמים. אותם ימים, אני זוכר או מדמה לזכור, היה הכל נוגה ותוסס כאחד, קצב של קרוסלה ושל יללת כינור צועני, עד כלות הנפש, קירבה מתמיהה ומהלכת קסם, יגון נואש ומופקר, התכחשות עצמית שכולה שמחה, דייסת יסורים ואושר ללא צל, הבטחות נאמנות לנצח נצחים, רגשות נאצלים ותשוקות מבישות, לילות שינה קשה כאבן ולילות נדודי שינה של נפש ממאנת להינחם שמא, אבוי, לא תשוב לראות את הזרוע המתרוממת לאסוף, ואת האצבעות המחליקות לחפון ולהגיש את השד, לשמוע את קול הברונזה המרתיח את הדם, שותל בלב ניגונים מניגונים שונים, דהרה של פרסות סוסים מיוחמים ופתאום שקט מצלצל באוזניים, ואינך יודע אם בהקיץ ואם בחלום, ואתה עומד שמוט זרועות, עיניך בחלל הריק מכל וגווך וכתפיך איווי צורב שהיא תקרב אליך באין שומע, ותיגע, רק תיגע, רק תניח את ידה עליך, ואינך יודע אם עדיין בחלום או כבר בהקיץ, וכמו בחלומות אתה ממשש במיטה את גווך ואת כתפיך ועדיין אינך יודע אם בחלום ואם בהקיץ, ושקט שביר ועצוב, ואוננות צהובה, והזיות, ורצון לכרוע ברך, לנשק צל, להניח מצח לוהט במקלט חיקה, לגרד עד זוב דם את הקיר המחוספס, לכרסם את קליפת העץ, להיות ראוי.

כן, כל זה עוד לפני אותן פגישות ליליות עם ויולה ואושפיזיה.

25 במרץ    🔗

הבוקר היה כך: ת' כבר מיהר לעבודה; על־פי תנועת שפתיו ראיתי שהוא שקוע בשלו ונרתעתי מלפתוח בשלי. הוא אמר: אני רוצה לדעת על סמך מה נקבע שחלומות לא משקרים? מניין הסברה שהתת־מודע אמין יותר מן המודע, או שהתת־מודע לא משקר באותה המידה כמו המודע?

אצלי, כרגיל, רבצו ברקע חרדות־הבוקר, סירוב, דחיה. קשה היה לשמוע את זמזום הברז שת', כרגיל, לא סגר עד הסוף, וקשה לא פחות היה לקום בבת אחת כדי לסגור אותו ולפתוח את קול־המוסיקה. אבל בעיקר קפץ עלי רוגזה של שכחה או רוגזה של עצלות. בלילה, כשהתעוררתי מן החלום, התנסחו לי הדברים חדים וחותכים, ולא היה לי ספק שאזכור אותם בבוקר.

את המכתב שחיברתי מתוך שינה, או מתוך דמדום למחצה, אל דרק בוגארט, אני זוכרת: לכבוד מר ד’ב', מועדון עשרת הגדולים, הממלכה המאוחדת. החתומה מטה היא בין מעריכי כשרונך. אני רואה לנגד עיני את פניך בתפקידים השונים: את פני המשרת החתומים, את הריחוק האוקספורדי המכסה על מועקת התאונה, את האופן שבו יצאת מן ההזיות אל המדשאה של פרובידאנס, שרוולי הסוודר הרך משוכים קלות מעל פרקי הידיים, הפנים קורנים בחכמת הפיוס לברך את סר ג’ון גילגוד, אביך לצורך העניין, המחכה בראש השולחן הערוך…

בלילה פחדתי לשוב ולהירדם שמא החלום יימשך. עכשיו אני מוכנה לחלום אותו מחדש ובלבד שייחשפו, כמו דיו סתרים, הדברים שנמוגו עם אור היום, עכשיו אני משחזרת ככל שאוכל. הייתי תחת כיבוש, שייכת לאיזו קבוצה מחתרתית. היה שם חדר חשוך, בלי רהיטים, רק כיסא קש ודרגש שינה. דפקו על הדלת. אחד משלנו זינק עם אקדח. הדלת נפרצה. ראיתי עוד אחד משלנו בפתח, על פניו מין הבעה משונה של מה־החכמות־האלה, וידעתי מיד שזאת מלכודת, שהם דוחפים אותו מאחור. כבר היינו בלי נשק, מועדים לעינויים. היתה שם אשה, לא דומה לאילזה קוך, אדיבה ומתוחכמת. התחננתי בפניה בלחש שתוציא אותי מפה כיוון שאני עלולה לאבד את עצמי לדעת כדי לא להישבר. במאוחר תפשתי (בכל גופי הרגשתי שמאוחר מדי) שהנה הסגרתי את עצמי. האשה נעלמה. פתאום מצאתי אותה שרועה על דרגש ואני יושבת על כיסא מעליה ומסבירה לה בלשון של ימים כתיקונם שדברי הקודמים היו תיאורטיים בלבד (כך אמרתי: תי־או־ר־טי־ים), שאני כמובן לא יודעת כלום, לא מעורבת בכלום. היא חייכה בלי קול, בשפתיה בלבד, והאימה גדלה. כבר היינו בחדר אחר. היה ברור שזה החדר המיועד. התחילו לחקור אותי, תחילה פשוט, מה השם, איפה אני גרה, אבל אני סירבתי לענות. אז ניתן האות לאחד שעמד בפינה, שרק עכשיו הבחנתי בו, ומיד ידעתי שהכל לשווא, שאין שום טעם ושום סיכוי בעולם לפנות אליו, כיוון שזאת כל מהותו: מקצוע העינויים. רק עשיתי עוד מאמץ אחד, לבדוק אם הוא נועל מגפיים. הנה, אמרתי, בהחלט, מדים, מגפיים. וזה התחיל. הוא הושיט את ידו ודקר את כריות אצבעותי בציפורן של עט נובע. העט התיז דיו. נדמה לי שברגע זה התעוררתי בצעקה, או שצעקתי בחלום, והתחלתי לדבר ברורות, לא, כבר לא יעלה בידי לשחזר בדיוק, אבל נגיד שאל“ף, את הסאדומזוכיזם בגרסתו הביתית אני מכירה יפה (ותוך כדי כך ידעתי שהמלה סאדומזוכיזם מעוותת בכל מקרה ומכל כיוון, אבל שמחתי שמחה גדולה על המלים: בגרסתו הביתית), ובי”ת, אני בתוקף נסיוני וחושי והאינטואיציה שלי מאשרת בזה את פירושם הידוע והנלעג של קנה־רובה ושל חוד מתיז, ורק שזה לא מתגשר, בשום פנים ואופן לא מתגשר. מה לא מתגשר, לחצו עלי, ומה הראיה? ניסיתי כמיטב יכולתי להסביר בתנועות ידיים: הנה תראו, מכאן ועד כאן כל הארוטיקה של הצלפות בעכוז והזיות סרפדים וגירויי אבזרים ודמיונות־לוואי, ומכאן עד כאן עינויים בפועל ועד מוות שהומצאו מקדמת־דנה ומבוצעים, כן, גם ברגע זה, פה ופה ושם, ומכאן והלאה כל מה שהמציאו הם (הצירוף בהמי־מכאני קולע ביותר), דבר חדש ואחר לפי כל הנתונים של רגש ומדע וביקורת התבונה. לא אותה הסקאלה, לא אותו הרצף, יש תהום שאי־אפשר לגשר עליה, הלא עיניכם הרואות! אמרו: עינינו לא רואות כלום, יש סקאלה אחת ויחידה של מין האדם, זה שנהנה לענות ולהתענות, מקדמת־דנה ועד היום הזה ועד בכלל.

ביגיעה אני נוגעת בשרוולו של דן פגיס, רואה אותו בבירור, את התכלת העזה של עיניו ואת הראש הנחבא בין הכתפיים, מצביעה נואשות על הכתוב:

לא לא: הם בהחלט

היו בני־אדם: מדים, מגפיים.

איך להסביר. הם נבראו בצלם.

אני אומרת לו: הבט, יותר במפורש הלא אי־אפשר לומר את זה, והוא נותן בי מבט בהול־לעמוד־על־המשמר ואומר: מה כאן מפורש? הרי כתוב רק: איך להסביר.

מדוע אם־כן הסכמת, אני חוזרת וקופצת על המציאה של כתיבת אגרת אל ד’ב‘, הממלכה המאוחדת, מדוע אם־כן הסכמת לככב ב’שוער הלילה’? כל העניין הזה של הקשר מענה־מעונה, על כל גרסותיו המהוללות, הרי כבר מוצה עד בחילה, ואתה הרי איש אינטליגנטי, המסוגל לתפוש שלא, שלא אותה הסקאלה, שהנה כאן נותק הרצף, והנה הצליחו לגייס גם אותך לטשטוש עקבות במסווה של סאדומזוכיזם מתובל לתיאבון, ואני עדיין מאמינה שאיש כמוך גם עשוי להתחרט על מעשיו, לא כן? ובתקווה שאכן כך יהיה, ושעוד נזכה לראותך בתפקידי אמת ושאר־רוח וכו'.

ועוד שבר משפט אני זוכרת שאמרתי ברורות, בתום החלום או בשוליו: החוששים לפחד בפני עצמם.

28 במרץ    🔗

השנים מצטברות ולאט לאט חודרת אל התודעה, כאילו לא־כלום, המלה זיקנה, מתמקמת לה בלא כחל ושרק ושולחת לכל הכיוונים שלוחות צהובות.

ביקשתי את א' שתשב על־ידי. היא לא התכוונה ללכת, אבל ביקשתי שתשב ותושיט לי את ידה. האפור והזית נאבקים על ידה. עם השנים יבש העור והוורידים בולטים. כל חיי אני יודע שדם כחול, דם פאטריצי, זורם בוורידיה.

היא הושיטה את ידה. לא היתה שום תמיהה בעיניה. התחלתי למנות את אצבעותיה אחת אחת, באגודלי ואמתי, הלוך וחזור ושוב. באורך־רוח. בדייקנות. בחוץ ירד הערב והצוצלות פרשו אל קניהן. לנגד עיני צצו שתי שורות של מוטו, בפינה השמאלית, למעלה, של דף אפור, כבר מצהיב בפינות, וסילואט מהודר. הוא היה קומוניסט עד נשימתו האחרונה, אבל בפתחו של קובץ מקבציו המאוחרים רשם לאשתו: לאלזה, כל פעימה מפעימות לבי.

 

אפריל    🔗

3 באפריל    🔗

אפריל הוא האכזר בירחים. לא בכוחי לחשוב אפריל בלי להוסיף: האכזר בירחים.

השעה מוקדמת מאוד. שעונים מעוררים מצלצלים. אחד עיקש לא חדל. חתולים נוברים במיכל האשפה שבהצטלבות השבילים. מיכל ירוק ומכוער. אגלי טל דלוחים נוטפים מן המכסה, פאק, פאק. אולי מתקרבת סופת חול. אולי הערפל מאחר להימוג. אולי קורי שינה. הוזה לי עפרון ביד. חולם שכותב. כותב שחולם.

הנה זה בכוחי, את זה לא יקחו ממני: הבן שוב בא בחלום. כל־כך רציתי לראות אותו. לפני שנרדמתי, בעיניים בוהות, בחיוך מעוקם ואווילי צירפתי לי פרט ועוד פרט של בואו. והוא בא. זה היה גילוי שלו, ‘ארץ הישימון’. היה קורא בספר בערבים, בלילות, לכל מי שניאות לשמוע, לאחיו, לפי תור התבגרותם ומידת נכונותם, לאחותו, שתמיד היטיבה להקשיב, שותקת שתיקה רפויה. אחר־כך לנערתו. גם הקליט את קולו הקורא. משהו מיצר החשיפה היה בזה. אולי יש בכולנו, באופן זה או אחר. הקלטת נשארה. נמנעים מלהשמיע אותה. יום אחד אמר שהוא בהחלט מוכן לחיות בבית של זכוכית. לא להסתיר. הזכרנו את זה לא פעם, גם איך אמר את זה, כמו באקראי, כמו מחזיר דבר־של־מה־בכך למקומו הנכון. נדמה לי שנמנעתי להזכיר איך אמרתי לו: לךָ אני מאמין.

הוא אמר: לנו יש פחות ספקות, אף־על־פי שלכאורה זה להיפך, ואני אמרתי: כבר לא יודע, ומן־הסתם כבר לא אדע את השמחה שבסילוק הספקות, אף־על־פי שלכאורה זה להיפך.

בחלום, באפריל, הוא במדים. בכומתה אדומה. גבעול של עשב בין שיניו, בזווית הפה השמאלית. העשב מר, הפה מר. לא ספקני. מר. הוא בבית־קברות. בית־קברות מטופח. מטופח מדי. משהו של עבודה זרה. הוא עומד שם ושותק. לועס גבעול שנע מעלה מטה. פתאום אוחז באת ומטיל רגבי אדמה על מכסה הארון. שומעים ברור את ההדהוד של חלל הארון. אני מסתכל באדמה השפוכה, סופג את הקולות. הוא מגלה אותי בתוך הקהל. דרכו אני רואה את עצמי מביט בו.

אחר־כך, שבוע אחר־כך, קברנו אותו. לפני־כן היתה הצעקה. נמשכת, לא נקטעת. עמדתי מולה, א' צעקה, וזכרתי שריח הדרים, שהרי אפריל.

במוחי המכווץ הייתי חוזר אל הצעקה. ביודעים. אלפי פעמים. אלפי פעמים הייתי מעלה אותה באוזני ואת א', אז, בעיני. נותן את הדעת על כל פרט ופרט. מתעכב. משתהה. שוב. ספק אם יכולתי לדעת אז שאשאר שפוי.

הלילה, או מחר בלילה, מתי שהוא באפריל, או לא באפריל, שוב אחלום אותו. את זה אני יכול לדעת. גבעול העשב יקפץ בזווית הפה השמאלית. לא אשאל שאלות. הרי הוא עומד ליד קבר פתוח, שבוע ימים לפני שנכרה קברו שלו. לא נאה לשאול שאלות במעמד כזה. אבל אולי בחלום אחר, לא בחודש אפריל, אדע לשאול אותו אם כאב לו מאוד כאשר קפץ בלילה לשחות, נחבט בראשו בסלע ומת.

אני לעולם לא הייתי מוכן לחיות בבית של זכוכית. ולו אמרו לי שזה יציל את חייו? שאלות בטלות.

8 באפריל    🔗

מאז דבק בי טיק חדש, להוסיף על כל איחול שבשיגרה, ועל כל שאלה בדבר שלומי, את ה: עד־כמה־שאפשר. שתבוא עלינו שנה טובה עד־כמה־שאפשר. שלומי טוב עד־כמה־שאפשר. טיקים הולכים ומצטברים ומקיפים אותך כמו שקליפת הזית הזקן מקיפה את טבעות השנים. חשבתי על זה לא פעם בהשכמת הבוקר, באותה שעה שהחלומות כבר מחווירים אל השיגרה הזורמת בהתמדה, שעה שבה מוציאים את הנידונים לגרדום, אמר מישהו. ואולי אין זה טיק שנרכש עם השנים אלא משהו שנטוע בי מאז ומתמיד, ירושת אבא, ירושת יגיע־כפיו, משהו שרק הלך והתעצם בי ככל שהתגמדו הדברים המופלגים, ככל שהחיים שחקו והמוות היכה, ככל שהתרבו הימים המשתבשים סתם כך. עד־כמה־שאפשר, מין ייחול, לפעמים ממש קורע לב: שהיום יעבור בטוב עד־כמה־שאפשר. הנה היום עבר בטוב עד־כמה־שאפשר. ואם אני מסוגל להבין את המושג חטא, הרי זה בערך כך: חטא להשחית את מה שבאפשר.

אז אתמול היה יום טוב עד־כמה־שאפשר. אמנם האוויר היה חם ויבש, אף־על־פי־כן עשינו כל אחד את מלאכתו ולא שרטנו ולא מרטנו איש את עצבי זולתו. ולפנות ערב ישבנו עם אורחנו בקצה הדשא השכונתי וכבר אפשר היה להביט בשקיעה בלי לכווץ עיניים. שתינו יין שולחני פשוט, הוֹק לבן, ואני אמרתי:

היין שלנו לא משובח במיוחד.

והוא אמר, מיד אחרי הגמיעה הראשונה:

אני הומוסקסואל.

לא הופתעתי. חשבתי שאמנם כך נכון, שכך בדיוק היה עליו לומר. שתקנו. חיכינו לא' שהלכה לחדר לבדוק איזה ביטוי צרפתי במילון. בכמה מילונים. ביני לביני חשבתי שלא תמיד מוכרחים לבדוק מיד ובפרוטרוט, שלפעמים מותר להעדיף שהיין המקורר לא יתחמם בחוץ. ועוד חשבתי שלא רק כדי לחטט במילונים קמה א' והלכה, אלא גם כדי שלא להיגרר אחרי הקשר המיידי, שאצלה הוא מזומן בכל עת תמיד: והבת שלנו? שלא להיגרר אחר הקשר הלא־מרפה הזה ולא אחרי זעמה על שאצלי הוא נשכח או מושכח או מסולק או מכוסה בכל מיני מחשבות על מה שקוראים עולם, שאצלי לא מיד: והבת שלנו, האם גם היא מכריזה מיד על עצמה שהיא כך וכך? כן, עלי להודות, לא על זה חשבתי בתחילה, או הצלחתי שלא לחשוב, אלא על זה שהרבה פעמים בימי חלדי, בארצות זרות, מוטב היה אילו נהגתי כמו האורח שלנו והייתי מודיע מיד שאני יהודי ובאופן כזה מנטרל, לא, זה דוחק יותר, באופן כזה מעקר, בכוח השם המפורש, בחלל המקיף אותנו, שהוא כזה ולא אחר, את החיידקים המעכירים אותו, מתרבים בו במהירות מדהימה ומעת לעת פורצים במגיפות. אחר־כך חשבתי לרגע על פועלי־הבניין מיריחו, ומיד אחר־כך על זה שאראה לאורח את פסל הציפורים הנוסקות של חנה אורלוף. לרגע ראיתי אותה ברורה לנגד עיני, גוצה, כולה זיעה, לא אגלים־אגלים נוצצים אלא לחות שמנונית ודביקה בכל קמטוטי עורה. היא לא הקשיבה כלל למה שסיפרתי לה על טיבו של המקום הזה, על עוצמת המרחב, על קשיי הבדידות ועל חזון אחרית־הימים שלא נראה בדיוק בהישג־יד. בקול מחוספס, בלשון נחרצת, הכריזה: כאן יתנשא פסל ברונזה, שתי ציפורים אדירות, חדות מקור, זקורות אל על, חזות בולטים קדימה, הן תיראינה למרחוק ותעצורנה כל אויב, הוא לא יעז לגשת. פסל יפה. ממדיו לא מי יודע מה, כי הכסף לא הספיק ליציקה גדולה ממש, תמים מאוד, אבל אם נוטלים מן הציפורים האלה את תמימותן נוטלים כל משמעות מצורתן, צורה היא משמעות, משמעות היא צורה, כן, כמובן, שמענו.

אורחנו הצרפתי, עתונאי וסופר, אמר:

העתונאי שבי אוכל בוקר בוקר נתח מכְּבד הסופר שבי. זה מפני שהמוזות לא למדו לשתוק והתותחים לא חדלו לרעום, פעם פה פעם שם.

גם הוא פעם פה פעם שם. כל ימיו נע ונד. הרי האלפים, הרי האנדים, הרי געש, מפלי מים, קניונים, יותר משלושים פעם חצה את קו־המשווה. מדבר סיני מקסים אותו יותר מצוקי קולוראדו, ועכשיו הוא בנגב החדגוני הזה המכה אותו במלח ולובן. איך אפשר להתביית במרחב הזה? כלומר מבחינתו אין כלל צורך להתביית. הלא מדבר זה נוודות, ואיך זה מדבר ובית ודשא…

עיניו לא היו שקטות אפילו באור המפוייס של השקיעה. א' עדיין לא סיימה את בדיקתה במילונים ולי היה נוח כך, בשניים אתו. אמרתי לו שפסגות הרים משתקות אותי, שאני נתקף פחד שימחצו אותי.

שנתיים חייתי בצלע הר. כמובן, מצחיק לטעון שזה מקור הפחד. בכלל, הנופים המופלאים, החד־פעמיים, עוצרי הנשימה… אחרי המלחמה הגדולה הסתובבתי לא מעט בקארפאטים ובאלפים, גם בפירנאים… זה רק הגביר בי את הרצון לחזור אל המרחב הפשוט הזה, פשוט לכאורה ולמעשה בלתי נתפש… שנים שנים, כמו באותו שיר על מישורי מאזוֹביה: שנים, שנים, אותו מישור שאין להשיגו, ולו תיתן בעד ההבנה חיים שלמים… כל הזמן המוקצב לאדם עלי אדמות לא יספיק לו לפיענוח הצופן. יש שמתפתים למין אשליה מתוקה, מין פטה־מורגנה, שבכוחו של המרחב הזה להשקיט, שכאן נמשך מקדמת־דנה איזה סדר אחר, איטי, לא מופרע, שכאן צריך רק להשתהות ולהתעקש, להשיל את המראות הנדושים, את הצורות ואת הצבעים המוכרים עד זרא, ואפשר יהיה לצרף בין הגבעות האופקיות האלה, שצבען עדיין צבע יסוד, מיני צירופים חדשים, טמירים, לא על־פי מתכונים בדוקים… המתכונים הבדוקים דוהים כאן מיד… מעולם לא הצלחתי להבהיר לעצמי מה פירוש לאהוב נוף מסויים… לאהוב בכלל… אולי גם לא אצליח, ובכל־זאת… אני אוהב להביט כך במדבר, בשעה כזו של שקיעה, או בלילה, או עם זריחה, כאשר האנשים, וגם אני, יוצאים בצעד אטי למלאכת יומם, סוגרים אחריהם בשקט את דלתות בתיהם והמדבר, כמו מגנט אדיר, מושך אליו את העיניים הנסוכות שינה.

א' חזרה אל הדשא. ראיתי את להט הדיוק על פניה ושאלתי בחיוך מקבל־את־הדין מה העלתה מתוך המילונים, ואמרתי שאני בינתיים נסחפתי, שאני מתנצל, אבל מה שבעצם רציתי לשאול או להגיד הוא בערך כך: כיצד זה שאינני מצליח לומר מה פירוש שאני אוהב את א', והרי זה דבר דחוף ביותר, שנים שנים, הולך ונעשה דחוף.

13 באפריל    🔗

אופק המדבר תמיד ועץ אושוויינצ’ים.

כך זה נחשב, או נרשם במוח, או השמיע עצמו בתוך הדממה, בבת־אחת ובבירור, או מה, איך להגיד את זה בדיוק.

זה בסך־הכל אחד העצים של חלקת הבוטנה, מול ספסל האבן, בלילה. אחר־כך עלה במחשבה קמרטון. ענף מתפצל לשניים כלפי מעלה, והשניים נקטמים באותו הגובה. כך גזמו אותם.

קראנו על כתיבה אוטומטית. בעצם, המושג לא מובן לי. ברגע שכותבים, ברגע שמחליטים, אין כתיבה אוטומטית.

זה כבר היה, כתיבה אוטומטית, סוריאליזם, דאדא, זרם תודעה, כל זה כבר היה כאשר אושוויינצ’ים היה עדיין כפר קטן, או עיירה שאיש בעולם לא שמע את שמעה.

זה לא אושוויינצ’ים ולא אושוויץ, זה Oświȩcim. עוד בעיה, שמות בשפה שנולדת לתוכה והם נחשבים בהגאים שאין להם תעתיק עברי. קמרטון. מטרונום. מקלדת אילמת. כלי עבודה של אמי. היתה מתקנת את מחברות־התווים בעפרון, מסמנת בכתב בוטה ולא נקי את הוראות האיצבוע, מסובבת, במיומנות של בעל־מלאכה, בידיים שלא צלחו לשום מלאכה אחרת, את המושב העגול של כיסא הפסנתר העולה ויורד על ציר מתברג. היא ניגנה סונטה של בטהובן. זה היה לפני, נוח להגיד – נוח? – לפני שאושוויינצ’ים היתה לאושוויץ, ולפני שנת שלושים ותשע, אבל לא, לא נכון, או לא בדיוק, או לא רק, כי הלא הדבר התחיל עוד קודם, הדבר הזה שאין לדעת בדיוק מה מקורו, ושעשה אותה לבסוף, ובנוסף על כל השאר, למי שאמרה: לא יכולה לנגן, הידיים שלי מאובנות. בשנת ארבעים ושלוש, ארבעים וארבע, בצד הארי, לא אמרה אף פעם: לא יכולה, לא יכולה לצאת היום לרחוב. היתה בה נחישות מדהימה לצאת, להמשיך. גם היו לה פנים “טובות” של גוֹיה קשת־יום, נחרצת, ושפה פולנית שלא עוררה שום חשד, לא גבוהה מדי כמו שפתם של בני חוגה.

דברים מוסיפים להדפיס את עצמם זה על־גבי זה. יובש על חום. צינה על רוח. ירוק על עצים. הקרונות ההם על אהבה לרכבות.

ה־ימינה־שמאלה על סתם שמאלה או ימינה. תלתל של אחות־אמי על שׂער הבובה המרקדת מול פניו של נהג המונית. לא תלתל כי־אם קווצת שיער ערוכה בגל שטוח על הרקה, כאופנת התקופה.

לא יכולה לנגן, לא יכולה לחיות, לא יכולה לתת לחיות לאחרים, ורק רוצה לחיות. רק לחיות. אני עוד רוצה לחיות, אמרה בהתרסה, בקובלנה, בתחנונים, כאשר כבר נכנעה והניחה לנו להביא אותה הנה, כאשר כבר לא היתה הצלה, כאשר הכל כבר נאכל בה ללא שיור.

20 באפריל    🔗

אילו אפשר היה להיכנס זה לראשו של זה (לפני־ולפנים של הראש) כי אז יכול היה אדם להכפיל את עצמו, כלומר להכפיל את הזמן.

עוד תבנית של מפתח מאגי.

המיסטי תרמית, או שמא הארציות רק קוצר ראייתנו (הארציות המפוכחת; הפכחון הארצי; הארציות והפכחון; לא חשוב).

הלא במיטב היושר אני טוענת שהזמן המתקצר דוחק עלי פחות ופחות, הסוף שממילא מעסיק פחות. מה שדוחק יותר ויותר (או פשוט מוסיף ודוחק) זה הרצון שלא להשחית עוד, אבל מה בצע ברצון המופר בלי הרף.

אולי עוד אצליח יום אחד לומר דברים שלא אמרנו, לא העזנו, התעצלנו, התרשלנו, ויתרנו.

המכשילה שבשאלות: לשם מה?

כך או כך, לא אמרנו, קרי: זה קשה. ושאלה: האם יש לחתור אל הקשה רק משום שהוא קשה.

למשל, רובד ראשון, אף הוא לא שקר: מה היה בשבילי אותו “המנון” עם שקיעת השמש. גם ת' לא יוכל לדעת ממש (לא יוכל להיות לפני־ולפנים של ראשי). הבטחון במקומה הנכון של כל הברה והברה, כמו שלאחרים יש בטחון במקומו של כל חפץ וחפץ בבית ילדותם. איך אבי הנחיל לי את השירה הזאת, את טעמי הקריאה, את תור הזהב של הרומנטיציזם הפולני (את השניים מתוך שלושת־הדגולים, את מיצקביץ' ואת סלובאצקי; כי את השלישי, קראשינסקי, ביטל, וכמה היה גאה שאת הדובר הלזה של הפטריוטיות היה מכתיר קבל מלחכי־הפנכה והמפקחים־מטעם באֶפיטט: זה־המכונה־הדגול־השלישי), ואת חומרת חוקי הלאטינית ואת האלף־בית של אמרות יוון; איך היו אלה שעות של חסד, מעטות בסך־הכל, כשהוא משמיע על־פה שורה של שיר ואני על־פה את השורה הבאה, או הוא בית ואני אחריו בית.

ורובד שני (או שני ושלישי ועוד), וכנראה אין מנוס ויש לגעת בקשה. ורק מוזר עד כמה אין בטחון במרכיביו של הזכרון ובממשותו. והלא הייתי אז, כן, כמעט בת חמש־עשרה. ההדחקות, ידוע, ידוע, ואני הרי מתיימרת שלא להיות בין המדחיקים דווקא. יש לשחזר דבר דבר, בלי דילוגים ובלי רמזי צופן. זה היה חדר בבית חד־קומתי, בית בשורת בתי־עץ זהים שהוצבו ממש לפני פרוץ המלחמה כמין דיור־לדוגמה לפקידי־ממשלה זוטרים. אין לי מושג איך הכיר אבי את שתי האחיות, בעלות־הבית, הבכירה עם ברק תכליתי בעיניים וחתימת שפמפם כהה, הצעירה בהירה, עם פנים חלקות, סרה תמיד למשמעתה של הגדולה ממנה, שכבר דבק בה משהו מעלמה מזדקנת. שלא ניתן למצוא מחבוא יעיל בצריף הזה, תיבה מתיבות שוות־צורה, ללא פינות סתר, ללא מרתפים או עליות־גג; שבמקרה הטוב זהו מקלט לימים ספורים בלבד; שהחיפושים בצד הארי הוגברו עם חיסול הגיטו, חיפושים שיטתיים, רחוב אחר רחוב: אם יגיעו בחיפושיהם עד הנה אז זהו־זה; שאבי ישב שעות ליד שולחן־האוכל, פורש חפיסת קלפים לפסיאנס: שאני ישבתי בוהה בצד, על ספת־הפְּלוש, ואמי התרוצצה בחוצות, מקשיחה את תווי פניה הסלאביים, מחפשת אחר מקום שנוכל להסתתר בו; שצב הובא (אחת האחיות הביאה) כדי לבשל ממנו מרק באחד הימים ובינתיים התנהל לו מפינה אל פינה, עשרה סנטימטר לשעה בערך, בלי לעצור כליל, שעה אחרי שעה – כל זה ידוע, כבר נאמר, אם־כי איזו מין דרך עוקפת היא להוסיף ולומר: אז זהו־זה. נראה שגם אז היינו מצליחים לעקוף במחשבה, לפחות חלק מן הזמן, אותו זהו־זה שפירושו כדור בראש, במצח, או כמה כדורים בחזה, בו במקום, כלומר בחוץ על־יד הבית, על המדרכה החשופה שלפניו, או בחצר הקטנה מאחור, ואם לא כדור בראש אז הובלה לבניין ההוא, ומה ששם ואחר־כך. ידוע, כבר נאמר, במלואו או במקוטע, ורק אותו זכרון־לילה סתום ומטושטש נשאר סתום ומטושטש כשהיה. הדמויות מחליפות בו את מקומן כמו בחלום, פעם זו בצד זו ופעם זו בצד זו. אבל אני הרי בטוחה שזה אכן היה במציאות. לא ייתכן שהוקצה לי מקום־שינה ליד אבי, ואם הוקצה לי מקום בצד אמי, כפי שהדעת נותנת, כי אז איך ייתכן ששמעתי בבירור את לחישותיו של אבי אל האחות הבכירה, ושעמדתי בבירור על הגישוש־המישוש בחשיכה. ואני שמעתי בבירור אם־כי אינני זוכרת אף לא מלה אחת. יוצא אם־כן, בניגוד לשורת ההגיון, שאמי ישנה באיזו פינה אחרת ולי הוקצה מקום בסמוך לאחות הבכירה, וכך שמעתי את צחקוקיה ואת רחש ההיסוי שלה, המצטלב עם לחישות החיזור של אבי, לחישות מאוסות שאינני זוכרת מהן אף לא מלה אחת. למחרת בבוקר יצאו האחיות לעבודתן, ואמי להתרוצצותה בחיפוש אחר מקלט, ואבי ישב מול הפסיאנס והצב התנהל לו על הרצפה (יום אחד אמרתי לת': הצב הזה אצלי עדיין הולך, אתה יכול לתאר לעצמך את הצב הזה שם?), ובאחת השעות הופיע פתאום הדוקטור והציע לנו… לא, זה לא עכשיו, זה בפעם אחרת… ושנים רבות רבות לאחר־מכן הראיתי לאבי משהו שכתבתי, והוא אמר כן כן, אבל בהסתייגות אחת, יש פה יותר מדי מין, וחייך חיוך מורי־אפוטרופסי, לא נעים, ואני הרגשתי עייפות נוראה בעיניים וחשבתי שבאמת אין לי יותר כוח לשוב אל הפולמוס האינסופי מה בין כפתור פתוח בחולצתה של אנה או טאטיאנה לבין דיבור מפורש, ומה בין מיקוד העדשה במצעי המיטה לבין טיול המצלמה אל גזרי־העץ הלוחשים באח או אל מטוטלת־האורלוגין.

עכבות, עכבות, יגיעה, יגיעה.

וכי מה היה שם, אחרי־ככלות־הכל, בנוסף על הידוע ועל האמור כבר, אבי ליחשש־גישש־מישש, מה זה היה בסך־הכל, ומה זה שייך, מה זה שייך לכל הרתיעות והסלידות, ומנין ההרגשה כאילו הפשיטו את העור מעל קצות עצבי, ומה לזה ולדבר שאינני רוצה לצעוק אותו לת', אינני רוצה וכבר צועקת, במלים אלה או אחרות, שבעצם היה עליו, כן כן, רק לחלץ ולחלץ אותי בין יגיעה לעכבה ובין עכבה ליגיעה ולעולם לא לבוא אתי חשבון.

21 באפריל    🔗

איזה שד דוחף אותי להוסיף ולהבהיר. נגיד הצורך לפזר את הערפל (ת' אמר: המהפיכה האפשרית היחידה שעוד נותרה לנו היא הבהירות, ואני שאלתי למה מהפיכה והאם המלה בהירות זהה בלשונו ובלשוני), או לסלק את הקצף. עד סופם ממילא לא נגיע. אבל בינתיים מוצאת את עצמי איכשהו חייבת לרשום:

ההצעה היתה להצטרף לתוכנית חילופים־כביכול של אזרחי־מדינות־נייטראליות־כביכול תמורת שבויים גרמנים. נקודת האיסוף היתה הוטל פולסקי. יצחק קצנלסון הלך לשם, עם בנו האחד שנשאר לו. משם הובלו לוויטל. משם לאושוויץ. לא יכולנו לדעת בוודאות שכך זה ייגמר. גם הדוקטור לא ידע כמובן.

שאמי היא שאמרה: מרצוני לידיהם לא, מעדיפה למות כאן במקום, הרי זה עוד דבר שכבר סופר פעמים רבות, עד כי אפילו הפליאה על שגם זה היה בה באמי התאבנה כמעט. מה שלא סופר היא השנאה ששנאתי את הדוקטור כשליטף את ראשי. הוא אמר: מיידעלע, תקבלי שם שוקולד.

מה שמסתעף מכאן כבר באמת לא הפעם, אם בכלל.

23 באפריל    🔗

מכתב של שמונה עמודים בכתב צפוף. מירושלים. תהיתי: הרי מאז שהומצא הטלפון הקיץ הקץ על עידן האגרות שכל־כך הרבה ריחוק מהודר, דיסטאנץ, היה מקופל בפתיחותיהן ובסיומיהן, וכל־כך הרבה דרך־ארץ אפילו בקטעיהן החצופים ביותר.

אבל היא פחדה פחד מוות, כך היא כותבת, להרים את האפרכסת. קול אי־אפשר למחוק, טיוטות של מכתב אפשר, אם־כי בדרך־כלל טוענים את ההיפך, וגם זה נכון, ברגע שמחליטים לשלוח, והנה היא מחליטה. שש־עשרה שנה עברו, אתם יודעים, אפריל.

עופרה שמה.

היא היתה אלמונית בין המלווים. לא העזה לגשת אלינו. היא זוכרת עצים גבוהים. מצאה שהעצים הגבוהים ביותר הם עצים של בתי־הקברות הכפריים. זמן קצר אחרי שניספה – מסתבר שגם היא אימצה לה את התיבה הזהירה: ניספה – היא ברחה אל העולם הגדול. היתה בספרד, אחר־כך הרבה שנים בברזיל, למדה אדריכלות. הוריה עזרו לה הרבה. היו אמידים. היא בת זקונים והם שמרו עליה בצורה מוזרה. הם כבר לא בחיים. בכספי הירושה קנתה לה בית בירושלים, בנחלאות.

ניסינו לקבוע לנו כלל: לא שומרים על מכתבים, קוראים וקורעים: והנה שמחה על ראשי: אני חופשי לא להישמע לכלל, יכול לגנוז, יכול לשים בצד, יכול להתמכר להעתקה. היא כותבת:

יש בידי פתקים, תמיד קצרים ותמיד חתומים: אחד מן הישימון.

הפגישות בינינו היו בגניבה, בגלל סבך שלי, והוא שנא את זה, את ההסתר הזה. פתאום, באמצע רחוב ירושלמי, היה מסוגל להיעצר ולצעוק: שימו לב בבקשה, זאת עופרה וזה אני, אבל היא לא מסכימה לחיות אתי בבית של זכוכית… כן, למדתי, נכון, אפילו אוהבת את המקצוע, אבל לפעמים, כשאני סוקרת את השנים לאחור, מאז שהוא איננו, אני עומדת מול ריק כזה שלא ייאמן… בריוֹ הייתי רצה בלילות במעלה ההר, מריחואנה, אורות הכרך למטה, אור הכוכבים למעלה…

לפעמים, על החוף, בקצה המזח, מים ומים, תחושה של עומק אין־סוף ושל משך אין־סוף, וכל העיר העצומה הזאת אי שומם… בפעם האחרונה נפגשנו על שפת הכינרת, קרוב לצמח, השתוללנו, קפצנו מן הסלעים למטה, למים… מאז אני מרגישה כאילו שאני לא גמורה, כאילו שאני ממש ובפועל חצי, חצי גוף, חצי קול, חצי צחוק… לפעמים גם זה לא, לפעמים ברור לי לגמרי ששניים פחות אחד זה לא־כלום… לא היינו דומים זה לזה, להיפך, והוא תמיד טען שהשונה זה איך לפעמים, פעם משלים ופעם קוטע, ופעם עניין של מזל… מאז איש לא ראה בי עניין של מזל, איש לא התעניין בי שלא לפי הנוהג, השיגרה, הנימוס… אפטיה, כן, אולי זאת המלה. היו ימים שאפילו בליעת אוכל, שאפילו עצם הנשימה תבעה ממני מאמץ… אחר־כך הייתי שלוחת רסן, ארסית… פחדו ממני… הייתי משתוללת בקרנבלים, במוזרות שבשמלות, צובעת את עצמי במוזרים שבצבעים, אז מה… היו בין חברי ללימודים בריו, ואחר־כך בעבודה, שניסו לעניין אותי בברית החדשה, נראה שעשיתי רושם של אחת שאין לה תקנה עוד אלא להיבלע בג’ונגל ולחיות בחסד המצורעים. אבל הנה אני כאן ולא מתגברת על הצורך למסור דין וחשבון.

25 באפריל    🔗

עמדנו זה מול זה, עופרה בגבה לחלון היחיד בחדר, כך שלא ראיתי בבירור את תווי הפנים, או את צבע העיניים, רק שני אישונים גדולים וכהים; ואילו אני, נוכח החלון, ידעתי שהאור הנצמד אל פני מעמיק בהם את כל קמטי השנים. השתיקה והעמידה נתארכו מעבר לזמן סביר, כך על־כל־פנים היה נדמה לי. לא העזתי להציץ בשעון. השמש כבר היתה שוקעת בחוץ. זה היה חדר ירושלמי מלא הדים, עם תקרה גבוהה נשענת על שלוש קורות־ברזל מסויידות, קירות אבן עבים, גומחת חלון עמוקה, קשת למעלה ולמטה אדן רחב, צבוע לכה לבנה.

הצל של מסגרת החלון הטיל על הקיר שמונה מרובעי־זהב מוצתים מבפנים, מתוכם. בחדרים אלה תוקפת אותי תמיד הרגשה שאני עד, בין אבנים זרות ועתיקות, להעברת ירושה שלא כדין, לגזילת ירושה. ופתאום היה ברור לי שאילו שכבתי על מיטתה הנמוכה של עופרה, מתחת לאותה גומחה עמוקה, על הכיסוי הרך, ורוד־אפור, הייתי נרדם מיד וחולם, רואה אותו בא מרחוק, מתוך רקע לבן כמו בד קולנוע לפני ההקרנה, בנעלי צנחנים אדומות מאובקות, מביט ניכחו, גבעול עשב בזווית פיו המר היודע דברים שאני אינני יודע.

עופרה אמרה לבסוף: אתם לא דומים, ובכל־זאת משהו מזכיר לי בדיוק, משהו בשפתיים.

אז ראיתי שאישוני עיניה מוקפים עיגולים צהובים רחבים. יכולתי לשער שהם קפואים בהיזכרות. שמתי את ידי על כתפה. הכתף לא נסוגה ולא רפתה, רק נרעדה קצת.

סוף סוף ישבנו ליד שולחן־שרטוט עמוס ניירות, בערבוביה, מעלינו איצטבות של תיקים וספרים. ראיתי פוקנר, בורחס, יעקב שבתאי. איזה רישום אלים של תומרקין בשחור ואדום הציץ מבין הספרים. גם אליוט היה שם, ‘ארץ הישימון’, כמובן.

רציתי להגיד, אולי רק כדי להצדיק באיזה דבר של טעם את ישיבתי כאן, שזה פשוט כל־כך להביט בספרים, בחפצים, ורק כשמביטים בבני־אדם – ולא אמרתי כי אותו רגע הפירוש לא היה נהיר לי די הצורך.

ישבנו. כמעט כל הזמן שתקנו.

עופרה שאלה אם אמצא בחושך את היציאה מן העיר. בסופו של דבר מוצאים, אמרתי והרגשתי עצמי אחרון הטיפשים. קמתי והלכתי. שמשות המכונית היו פתוחות. מסתבר ששכחתי לסגור אותן לפני שעתיים או שלוש. בכביש נשבה רוח צוננת. פעמונים צילצלו באבו־גוש. לא זכרתי אם צילצלו גם בירושלים. לא זכרתי מה עופרה סיפרה לי – שהרי בסופו של דבר סיפרה לי אי־אילו דברים – ולא ידעתי מה אספר לא'. מעט מאוד. קולה של עופרה מילא את ראשי. קול צרוד מעט, נאחז כמו עשן.

29 באפריל    🔗

אל לנו להתלונן. הילדים שומעים את שפתנו.

על דרך החיוב, על דרך השלילה, על דרך הפתלתלות, כל אחד על־פי דרכו.

את התנכרותנו לתאריכים, את מרידתנו במנהג־העדה, את מלחמות־המאסף שכוחות־האל נגד זבחי נחמה, את דבקותנו הפראית בחכמת המסכן: לא קשר טמיר בין אפריל האכזר בירחים בשירה שאהב לבין אפריל חודש מותו, אלא צירוף מצירופיו של התוהו העצום, לא גורל כתוב בין כוכבים כי־אם הקשה והמעליב מכל – המקרה.

איך אהבתי לצטט להם את תמצית הפולמוס, לכל אחד לפי תורו, או לכולם יחד, בעוד כולם כאן, זה במדיו וזה בהרהוריו וזו בעגיליה והקטן עדיין טומן ראשו בחיק.

טענה: אדם זקוק לשבתות ולמועדים, כי כיצד יחלק לו את זמנו בלעדיהם? וטענה שכנגד: אני, למשל, מחלק לי את זמני לפי מועדי קונצרטים.

מנגינת סקסופון לאו־דווקא מחלקת לי את הזמן, היא בעיקר מהפכת את קרבי. לא אוכל לדעת מה בדיוק עושה צליל של סקסופון לכל אחד מילדי הנותרים. פעם יוצא לבי לקחת עלי את משאו של האחד, פעם אני נוטרת לשני שכאילו רואה עצמו פטור.

יום אחד, על אם הדרך, אמרה לי מישהי (זוכרת היטב מי ואיפה ואיך אבל אין רצון לתאר):

הלא אַת עצמך אהבת חגים.

אני? לא, אמרתי בהתרסה, מאותן התרסות שת' מסתייג מהן, תמיד שנאתי חגים, חינגות אהבתי, חינגות פרטיות.

אין לנו טכסים, רק קינות פרטיות.

והם מבינים לרענו. אשר־על־כן: מפאריס פעם כך ופעם כך, לעולם לא אחד מאותם משפטים של חכמת הדורות, תמיד מלים אחרות, פעם בראש אגרת, מעל לתאריך: היום שתים־עשרה שנה; פעם מובלע בדף הסבר לחוברת על אסטרופיסיקה; פעם בהודעה יבשה (אני שומעת את קולו המשתנה, לחוץ, בוטה, קצר־רוח, מונמך בכל כוחו) שהוא דוחה את בואו. ומאילת לא כלום. ומכאן, ממרחק שלושה שבילים, שאין רגלי נושאות אותי על־פניהם יום יום, מן הדירה החדשה בשכונה החדשה, אולי ייצא הבן העובד, או אף ייצאו, כל המשפחה, לפנות ערב, אולי אף עם פרחים, ואולי אף ניפגש בבית־הקברות בלי להידבר תחילה, נאסוף קצת פרחי בר זעירים, בחודש אפריל עוד מוצאים פה ושם, ואם אין נשלח יד בפריחת שיח מן השיחים שניטעו כאן, נפורר את עלעלי הכותרת ונזרה על־פני אבן המצבה.

וילהלם רייך, נטפל. לו ניתן להפוך את כל הכוסס הזה, את כל המהפך הזה בקרביים, לאנרגיה, כי אז טורבינות אפשר היה להפעיל, קווים של צינורות־ענק להניח, ולא היו משחתים עוד אוצרות מים הימה בחורפים ברוכי גשם; ולו לצליל תופים, כי אז היה די לכל התזמורות שבעולם, ולא היה עוד מקום לפליאתו של ת' איך האיש שם, בסוף שורת המנגנים, בקצווי הבמה, יושב ומחכה לאורך כל ארבעת חלקי הסימפוניה כדי לקום לבסוף ולהקיש בתופים פעם אחת או פעמיים – הפליאות הילדותיות של ת' המכמירות את הלב, רק לרוץ ולשבת לרגליו, ולו בלי שק ואפר, להניח את הראש על ברכיו.

אבל איפה יש דורש לכל אלה, ליופי כזה שנקטל, ולכל הכוסס הזה, ולשבר כשברו של מי שמודד ברגע זה בצעדיו הארוכים את פלאס־דה־ווֹז‘, אולי, ולחֵן כחִנה הנשדף, המתבזבז (למה מתבזבז? היא מגחכת על רקע כחול ים המים, הנה אתם לגמרי כמנהג־העדה, ואכן כך אתם, כנועים וכבולים מתחת לכיסוי של דיבורי־סרק), ולמבנה אצבעות כשל אצבעות־ידו של ת’, ושל בנו בפלאס־דה־ווז', בדיוק אותו מבע יד המכמיר את הלב (יד לא משקרת, אמרתי ות' אמר: למה דווקא?), איפה יש דורש לכל אלה בקרב חמישה המיליארדים, חמישה וחצי (לפחות שישה פלוס, תיקן אותי פעם מישהו, ואף טרח לשלוח מכתב מסביר עם נתונים סטטיסטיים הקובעים שבעוד שנה יהיו שבעה מיליארדים, ועם תרעומת: איך מוחקים כך במחי־יד מיליארד בני־אדם), נגיד שישה פלוס־מינוס, כמו שאומרים, פלוס כל הנולדים בכל דקה, מינוס כל הנקטלים בכל דקה.

הוא היה שר את השיר: אז אמרי מה הכאב אשר מכה בלבי, אז אמרי מה הכאב הזה.

והיה מנגן בסקסופון. מעט. מעט מדי. יפה. אבל לא היה לו סקסופון משלו. לא קנינו לו. היו סיבות. ודאי. תמיד יש סיבות.

שוב נקטתי לשון שנינו. וצריך שוב לבדוק מה זה שנינו. ואל תאמר לכשאתפנה אבדוק. ואל תשאלי איפה יש לזה דורש.

30 באפריל    🔗

קליינע קינדער שלאפן אליין

גרויסע מוז מען וויגען

ילדים קטנים ישנים בעצמם

גדולים צריך לנענע

ששש. שקט. לבא לפומא לא גלי. כך זה נחשב, ארמית פתאום, מול החלון השקוף.

כמו התייפחות מול ראי.

גופא לפומא לא גלי. הגוף מתקשה לגלות לפה את חרפת בלייתו.

לא בעיני ת'. לא בליה ולא חרפה. בעיניו תודה כל השנים תמיד. והרי זה פלא. הנה גם נס מתארע בין בור לבין מטוטלת. אפשר אור לגויים. אבל אי־אפשר כי זה סוד. הסוד נטמן והולך מתחת להררי שכב איתה שכבה איתו בכל השפות, בלשונות הגויים ובלשון הקודש, בארבעה זמנים שלוש נטיות שניים מינים אחד שממון, ומתחת לערימות גבבה רקובות של בדיחות על בתי־זקנים וחוברות עידוד לעם ומתחת לצבעונין הערסלים למרגלות מאצ’ו־פיצ’ו ולחוסן המיטות הניצבות בתווך בין רעידות אדמה לבין מהפיכות ומתחת למיליוני עלילות במיליוני עותקים במירוץ משוכות בין קוטב לקוטב.

לכל יש מקום בעולם, נאמר.

לא נכון. לנו יש מקום רק לפופים זה בזה, והמקום הזה חרב כי לא מספיקים לבוא אליו, לעולם מפגרים אחרי עצמנו, מעוכבים. למה לשון רבים, אני המעוכבת, לא משמיים מעכבים כי־אם מקצף הימים ומחומצות הטינה ומחטא העצלות ומעומק היגיעה ומעוף ושמו חול ושמו יאוש שקם מאפר וניזון מכליות ומכבד ומהיסחי־הדעת ומן הספיקות ומן הבטחונות.

In Headaches and in worry

Vaguely life leaks away

במיחושי־ראש ובדאגה

החיים איכשהו ניגרים ואוזלים

גם נאמר שהחיים אינם שווים לחיותם אם אין לך דבר שאתה מוכן לתת אותם בעבורו.

קפואה ופוזלת לצדדים עמדתי מתחת לדגל הזה. כי צאו וראו על איזה דברים דהרו בני־אדם לתת את חייהם; כי גבורה לא היתה המדור שלי; כי צירוף המלים לא נשא חן בעיני.

את חיי הייתי נותנת בעבור שת' יראה בהולדת המאה הבאה, ולפי שעה אני שורטת את חייו יום אחרי יום, זה כך וכך שנים משנות המאה הזאת: לעזאזל החיים אם לא יראה שכך וכך, שבדיוק כך ולא כך, שעקיפה, חמיקה, נונסנס, יפוי, שקר־שקר־שקר, אם לא יראה את עצמו על קרביו, בזה הרגע, ולא – חורבן והרס וסוף. את חיי הייתי נותנת בעבור כל אחד מילדי ואחד מהם איננו בחודש אפריל זה שהוא אחד משנים־עשר ירחי השכול (גם קודם היה קשה לסבול ששרים בתרועה גדולה וברצף שבעה ימי שבתא שמונה ימי מילה תשעה ירחי לידה, אבל יש ששרתי עם כולם וגם חזרתי לשיר אחר־כך, כי לפעמים הנה מה טוב ומה נכון כמנהג העדה, וגם, כמסתבר, לא נגלה לנו גילוי רב מזה שכך הם החיים, בלולים) וכל אחד מן הנותרים סובל על־פי דרכו, ואם יש מקום לומר בעוונותי הרי זה המקום.

אני צריכה לנסוע.

 

מאי    🔗

4 במאי    🔗

דווקא כאשר א' איננה כאן. ולא ענינו לו על המכתב. מברק מלוס־אנג’לס, וכעבור יום – אתמול, בשעת הסייסטה – מכונית קטנה צופרת מתחת לחלון. רנוֹ 4. איך הצליח להשחיל את כרסו בין הגה למושב? הו סאנדו־סאנדו־סאנדו! הנה עוד שילוש על שילושַי: הו לונה־לונה־לונה! הו ויולה־ויולה־ויולה!

גם בפועל עשוי היה לתפוס נפח של שלושה. גופו וקולו וצחוקו מילאו מיד את כל חלל החדר, לחצו על הקירות לפרוץ אל חלל השכונה. גדול ועצום היה כבר גם אז, לפני הרבה שנים, כשהופיע כאן לראשונה. אלא שאז היה כולו עצמות ושרירים, ועכשיו נוספה על אלה מסה ספוגית־פטרייתית. המסעד הקעור של הכיסא חרק, מסרב להכיל.

סאנדו־סאנדו־סאנדו! לא סתם פנטאזיות, הוא באמת שבר שיאים באותם ימים רחוקים. בהטלת רימון למשל, ארבעים מטר, לפעמים ארבעים וחמישה. עד שיום אחד, דווקא בשעת הפוגה בין קרבות, הלך להתאמן ליד הסכר שעל הוואדי, שלא לצאת מן הפורמה, אמר: שיפשף ראש של רימון מילס בקופסת גפרורים, ספר חת־שתיים – ולא היתה כף־יד.

א' היתה בין המטפלים בו כשחזר מבית־החולים. מפעם לפעם משכה אותי לבוא אתה. מאחת הפעמים האלה נתקע בזכרוני משפט של סאנדו: א בּריליאַנט בעד כדור־שלג! ותיאור שתיאר, תחנה מושלגת, אנשים בפרוות עומדים על הרציף, מגלגלים כדורי־שלג ומנופפים אותם מול ידיים מושטות בעד סורגי אשנב, מציעות שטרות־כסף, טבעות־זהב, אבנים יקרות. א בריליאנט בעד כדור־שלג! א' שתקה אז, וכאשר שאלתי אותה אחר־כך זהיר־זהיר על מה שנראה לי כצופן משותף שלה ושלו, אמרה באותו קול ממרה, שעדיין לא הורגלתי בו אז: אין צופן משותף. ראשית, אני לא הייתי ברכבת לטרבלינקה. עד כמה שזכור לי לא אמרה מה שנית, וכאשר שאלתי האם הוא כן היה, ואיך הצליח להימלט, ענתה בקוצר־רוח: אינני יודעת.

מיד כשנכנס הגנבתי מבט. לא זכרתי בוודאות איזו יד. כשראיתי שכף־היד השמאלית רווח לי איכשהו.

התותבת אמרה עשירות. רק היא, כי בגדיו וגם התיק שנשא אתו היו פשוטים, אפילו שחוקים קצת.

מזג בֶּרבֶּן. את הבקבוק הביא אתו בתיק: די קשה להשיג אצלכם סוג זה של דלק. לא, לא צריך להגזים, לא בדיוק מולטימיליונר, כן, זה כן, מפיק כל מיני שטויות לטלוויזיה, בכל־אופן הגיע לאן שהגיע, לא בדיוק בֶּוורלי־הילס, אבל אם יפיק את הרעיון שבראשו, אולי יגיע גם לשם.

א בריליאנט בעד כדור־שלג, אמרתי, ומיד קטעתי את עצמי. אבל סאנדו דווקא שמח שמחה גדולה: תראה איך נפגשים, לא ידעתי שתזכור, כן, א בריליאנט בעד כדור־שלג, אלא שמאז ראיתי קצת סרטים ונעשיתי קצת יותר משכיל או משופשף או מתוחכם, איך שתרצה, וצירפתי לי ככה: My kingdom for a horse, א בריליאנט בעד כדור־שלג, ועם זה עשיתי את כל הדרך הנה, זה שם של פרק בסידרה. הפסיק. שוב מזג לו מן הבֶּרבן, במידה. כנראה חיכה שאשאל שאלות, אבל אני שתקתי. ביני לביני תיארתי בפני א' את עיניו, עיניים זבות חלב ודבש, בכל הרצינות, חלב ודבש. וכיוון ששתקתי פתח הוא ואמר: אתה מכיר את הסיפור על וייצמן ופולאק, איך וייצמן בא אל פולאק ומספר לו כל מה שהציונים עומדים לבצע ופולאק שואל: ודז’ינגי, כלומר והכסף? וּוייצמן עונה לו: אוּ וואס, כלומר אצלך.

פרצתי בצחוק:

כסף? אוּ נאס?

סאנדו־סאנדו־סאנדו היה כולו עונג, יכולתי ממש לחוש בקצות אצבעותי את חלקות החלב והדבש שבעיניו, עיני ילד שלֵו, שמנמן וזהוב־תלתלים. רובנס מצייר ילדים־מלאכים כאלה.

לא לא, לא, הכסף אצלי. אצלכם הסאגה.

את ה“אצלכם הסאגה” השמיע כמעט ברוממות, חיכה, וכיוון ששוב לא אמרתי כלום הוסיף בקול נמוך יותר: סאגה אדירה, מיליונים יסתכלו בה.

עכשיו ודאי נהמתי משהו, והוא צחק בטוב־לב:

אני מבין, מבין, אתה אומר שזה לא קונץ גדול, ואני אומר לך שזה קונץ גדול מאוד, קוּנסט גדולה מאוד להביא מיליונים שיצפו בסאגה הזאת, אחת־ואין־שניה, והכל פה בידיכם, חיי א' שם וחייך כאן, חיינו שם, אז, וחייכם, או אפילו אגיד, אם תרשה לי, וחיינו כאן, חופי הוויסלה וערבות הנגב, הילדה בגיטו והילדה הדומה לה ולא דומה לה, הבת שלכם, ילדה בשמש. דרך־אגב, מה שלומה, איפה היא, נשואה כבר? מילא, עוד תמצא, והאופק הזה, איפה יש כמות כזאת של אופק, תביט, תביט החוצה.

הבטתי החוצה ואני נשבע: מימיני, מדרום, החל לזוז וללחוץ עלי מטע התמרים, וממזרח שורת עמודי חשמל, ומצפון צמרת הצאלה שלרגלי גבעת הגיר. הייתי בגבי לקיר והאופק היה הולך ונסגר עלי.

אז מה אתה אומר?

אמרתי שבכל מקרה צריך לחכות לשובה של א' והרגשתי תערובת משונה של בהלה והקלה.

סאנדו מזג לעצמו עוד כזית בֶּרבן, הוציא מן התיק יומן, בדק משהו, אמר: אני מקווה לפגוש אותה בביקורי הבא אצלכם, זה יהיה ב… קירב אליו בכפפת העור של התותבת את בקבוק הבֶּרבן, העביר קו מאוזן על־פני תוויתו, בדיוק בגובה המשקה, חתם את שמו, צחק: זה כדי שלא תשתו ממנו בלעדי.

7 במאי    🔗

עשיתי לי חגיגה פרטית. התקליט סובב, הקונצ’רטו הברנדנבורגי משהה לשעה, במוחש, את החריטה ההולכת ונמשכת של הקמטים במצח, ואני חוזר לקרוא את המכתב מבּוֹהוֹל, פיליפינים. ויולה כותבת על הצורך להשיב לזמן ולמקום – ולדבריה היא עצמה רחוקה גם מזה וגם מזה – את מה ששייך להם, ולפיכך, וכן על־פי האותות אשר – (כאן לא הצלחתי לפענח שתי מלים, למרות שכתב־ידה של ויולה ברור בדרך־כלל ומוכר לי מאז) היא שולחת אלי את דפי התרגומים של גארסיה לורקה שנעשו בזמן אחר ובנסיבות אחרות, שבוודאי זכורות לי. זהו, עד כאן, בברכה, ויולה.

כלומר אלה הדפים שהיו צבורים במגירת השידה הבארוקית שעמדה מתחת לחלון הוונציאני בגרסוניירה שמעל לים. הזמן נתן בהם צללים צהובים, חומים בקצותיהם. גם ריח הדפים אחר עכשיו, קטורת משכרת המכסה על ריחו של הדשא הכסוח, מתוקה עד בחילה. מוזר שלא התנדפה בדרך הארוכה מבּוהול.

‘רומנסרו צועני’ פתוח לפני במקורו. מצאתי אותו לבסוף במרחק עשרה צעדים מכאן, אצל שכנתנו ממול. אמנם ידעתי שמוצאה ספרדי־ספרדי, אבל רק שלשום, ובהזדמנות זו, נודע לי ששמה במקור קלארה־אסטרֶלה, הכוכב הבהיר, ורק עכשיו, מפיה, למדתי שלומר לורקה במקום גארסיה לורקה זה בערך כמו לומר לוי במקום יהודה הלוי. היא גם סיפרה שליאונרד כהן הלחין ושר לאחרונה את ‘הרומנסה על הלונה, לונה’, אבל לא אצלה ולא בשום מקום אחר לא מצאתי את התקליט. וחבל, כיוון שהלחן היה אולי מלמד משהו על קצבה הנכון של הרומנסה. מכל־מקום, רפאל אליעז, שלדברי ויולה מן הימים ההם ראה את גארסיה לורקה כמין סוריאליסט סנטימנטלי, תירגם כך:

אל הסדנא הגיעה לונה

עם קרינולין של נֵרְדְ עליה.

עיניו נושא אליה נער,

נושא עיניו, מביט, מביט בה.

ברוח שוקקה, לוהטת,

היא מרפרפת זרועותיה

וכל־כולה ערגה וטוהר

את שדי הבדיל שלה חושפת.

הו, נוסי, לונה, לונה, לונה!

כי צוענים אולי יבואו –

ואילו ויולה, שראתה את גארסיה לורקה חד אפל ופאתטי, תירגמה:

למפחה באה לונה

ריח נרד לקרינולינה.

הנער מביט מביט בה.

הנער עומד מביט בה.

באוויר רווי ריגשה

היא פורשת זרועותיה,

חושפת, חשקנית טהורה,

שני שדיים, בדיל יצוק.

נוסי לונה לונה לונה

אם הצוענים יבואו –

נושא־עיניו לעומת מביט, וכל־כולה ערגה וטוהר לעומת חשקנית טהורה, ואותו הו, סנטימנטלי או אולי דווקא פאתטי, בשורה התשיעית, כנראה הוסף רק למען הקצב. אבל, אם אינני טועה, אין במקור קצב אחיד דווקא. אבקש את א' שתקרא, אוזנה טובה משלי. מכל־מקום, אין הו במקור ואני על בלימה תליתי את הו־ויולה־ויולה־ויולה, על בלימה או על חבלי קסם. כי מה אם לא חבלי קסם מושכים להעמיד זה לעומת זה אחד מקור ואחד תרגום, לנשום אותה קטורת אסורה בימים שלא מצאתי להדביק להם שם־תואר, ולטלפן תיכף־ומיד, בזה הרגע, אל השגרירות הספרדית: אולי הנספח לתרבות שלהם יידע לגלות לי מי היא אותה קונצ’יטה גארסיה לורקה אשר לה מקדיש פדריקו גארסיה לורקה את הרומנסה על הלונה, לונה.

חבלי קסם, משהו להתעורר לקראתו, הלא מוכרחים, מוכרחים להיות שמח, עורו אחים להיות שמח.

11 במאי    🔗

הרגשה מביכה, מין דריכות מתישה, חסרת־סיכוי, להבין מדוע נמחקים מן הזכרון במהירות שטנית דברים, מלים ופנים – ואם לא נמחקים כליל אז שוקעים באיזה בונקר עלום במוח – ואילו דברים אחרים, מהם שוליים לכאורה, מהם קדומים ביותר, דווקא הם צצים בזכרון.

חנות כלי־נגינה ברחוב בן־יהודה בתל־אביב. החנות עדיין קיימת, רק לבשה צורה ופשטה צורה במשך השנים, ולאחרונה אומר השלט שמעליה: פאב ההזדמנות האחרונה. אני זוכר, ירדתי מאוטובוס דחוס בכיכר מוגרבי, פניתי לבן־יהודה ופתאום עלה קולה של ויולה מעומקה של אותה חנות. נכנסתי, אני זוכר, ומיד בלי שום גינוני־טקס, במין חימה נואשת, על־החיים־ועל־המוות, שאלתי אותה מדוע לכל־הרוחות אסורה עלי הגרסוניירה שלה אחרי שעת השקיעה, ומפני איזה רוחות־רפאים היא רוצה להגן עלי. הטחתי את המלים במין לחש מושחז, בפינת הפסנתרים שהיו ערוכים שם בצפיפות זה ליד זה. אמנם לחש ובכל זאת מושחז, ובכל זאת הטחתי, והגאווה כי כך עדיין לא התמוססה בי אחרי כל השנים האלה.

ויולה תהתה עלי בפנים מאובנות, אספה את שערה מן העורף קדימה, באותה תנועת זרוע מיוחדת לה, והגישה אצבע אנכית אל שפתיה. השתתקתי: שערה השחור־סגול השתקף בכל החצוצרות הזהובות והכסופות שהיו תלויות מהתקרה הגבוהה וגם במכסה המבריק של הבכשטיין השחור הענקי. אחר־כך ירדנו אל הים וישבנו על החול. למעלה מעלינו בער בשקיעה החלון הוונציאני של הגרסוניירה.

הרבה זמן ישבנו על החול. האופק הלך והשחיר. ויולה דיברה לאט, בלי התלהבות. האטיות וחדגוניות הקצב הישרו על המלים כישוף עגום. צירופי־מלים כמו: קוצר־יד להגיע לשלימות והסירוב להשלים; רודנות הזמן; בריחה מן ההשפלה של הזמן החולף; לא להיות עבדיו הנרצעים של הזמן האדיש (פתאום צף בזכרוני שם של ספר: ‘אחת שתיים שלוש… אין סוף’, שהשגתי זמן קצר אחרי־כן ובו ההשגה המביכה: אפילו יעלה בידנו לשבור את המחסום של מהירות האור, ואת חוק שחיקת החומר במהירויות כאלה, הרי לא ייתכן שניוולד לפני שנולדה סבתנו); ועוד זכור לי מאותה ישיבה על החול סיפור ארוך על חברתה שיום אחד גילתה שגם לצל יש צבעים; שתעלות נפלאות וצבעוניות ניכרות בשמיים, ושיום אחד, בעזרת קמצוץ מסקאליטו, הרגישה בעליל שאכן יש בידה לתת תשובה לאי־אלה שאלות; שהממדים האימתניים של זמן־חלל נוטשים את היקום; שפתאום היא רואה יופי נדיר עד בכי, צורות וצבעים של עולם־לא־ראתה־כמותו והם מתמזגים בנקודת־מפגש אחת, עבר הווה עתיד.

כן, אותו לילה זכיתי להימשח על־ידי ויולה לאביר מאבירי מסדר המסקאליטו, והגרסוניירה שעל הגג, מעל הים, פתחה דלתותיה בפני גם אחרי שעת השקיעה.

12 במאי    🔗

סוף דבר שבאו רוחות רעות, גם טובות, והפיצו לכל עבר את כת האושפיזין הליליים של ויולה. מי באש ומי בחרב ומי במוקש ומי סתם בתאונת דרכים. אחד טיפס והגיע לדרגת מצביא: אחת מנהלת בסתר עיסקי עיסוי־ליווי ועושה חיל רב; אחד, אומרים, עדיין מאוהב באשתו; אחד עובד את הכדורסל; אחת הצליחה להרכיב זן עתידי של אבוקדו קליף וללא גלעין; אחד למד לעשן נרגילה וטוען שלגביו הכל כבר תם ונשלם; אחד מוסיף להיאבק מרה באינאונותו; אחת ציוותה את גופה למדע ואת ביתה למי שיתחייב להפוך אותו למרכז גמילה; אחד ירד לטאהיטי לצייר ולשכב עם נשים שחומות; אחד, פנחס, ניסה להתאבד בימים ההם, בגרסוניירה של ויולה, בשעת חצות, בערך, ואינני יודע היכן הוא היום.

אני נמשך לרשום את ביקורי האחרון אצל ויולה. האם מתוך הדחף המוכר להשלים מעגלים, או להיפך, מתוך תאוות הזכרונות הכאוטיים? ישבנו במעגל על הרצפה. אני עוצם את עיני בכוונה רבה: טבעות־עשן ספירליות באור כחלחל; ויולה, הכוהנית הגדולה, קצת מורמת מעם; ארלקינים חיוורי פנים, צמודים זה אל זה, מעבירים מקטרת מיד ליד, בקושי מבחינים זה בנוכחותו של זה, כל אחד וספירלת הזיותיו שלו על־פני העשן, מתחת לפסלו של בודהא קודר, תפוש שרעפים. כך או כך, היריה היתה ממשית, גם גופו של פנחס השרוע על שטיח הטאטאמי.

פנחס היה קטן־קומה, גופו שעיר אבל ראשו כבר קירח, סטודנט הטכניון בחיפה ואחד האושפיזין הנלהבים של הפגישות הליליות. מפיו שמעתי לראשונה את המונח אנטרופיה, החוק השני של התרמודינמיקה. הוא התקשה בדיבור, הגמגום היה משתלט עליו, בתחילה לא תמיד ירדתי לסוף כוונתו, אבל מהר מאוד למדתי לדעת שכל האושפיזין, וגם ויולה, נוהגים בו כבוד רב. פעם ירדנו יחד לחוף, פנחס ואני, וצעדנו ארוכות לאורך פס המים. זכורה לי בעיקר ההתלהבות שבה דיבר: בשום מפה, ולו המדוייקת ביותר, אין שרטוט מדוייק של החופים, גם לא יהיה, כיוון שהם נתונים בהשתנות נצחית. הוא היה אדיש לגמרי כלפי לשונות הגלים שהיו מגיחים לפתע וממלאים את נעליו מים וחול. פעם נשתהינו אצל ויולה, כאילו הזמן סולק מן הגרסוניירה הזאת, ופנחס גימגם וגימגם. גמגומו לא הטריד אותי, וככל שהטריד אותו, כך נדמה, כן הוסיף הסברים: היד, אתה מבין, כמה היד שלי רחוקה ממני, אני בכלל לא יכול להגיע אליה, היא כל הזמן מתרחקת… אתה מבין מה זה להיתקע בעולם שכל המראות שלו שבורות, שברי יד, שברי פנים, רק חלקים וחלקים ואין חיבור ביניהם… אתה מבין מה זה שכל התמונות הופכות פתאום למוזאיקה מוגדלת, אבן לא נוגעת באבן, צבע לא נוגע בצבע, צוואר לא נוגע בראש, יד לא נוגעת בגוף… שום קו לא מתחבר… אולי פעם בחנת את עצמך בתצלום ופתאום נמחק כל מה שמקיף אותך ואתה, בלי שום רקע מאחור, תלוי על בלימה… או אולי התבוננת פעם מקרוב בכביש אספלט והנה אין כביש אלא רק סדקים, מבוך של סדקים…

ויולה הצליחה בשקט ובזריזות לעצור את הדם עוד לפני שנשמעו צפירות האמבולנס. אחר־כך באו שוטרים ואספו את כולנו לניידת. נשים אחדות, שנאספו ברחוב הירקון, כבר ישבו בפנים, קרוב לנהג. הן הסתכלו בנו בחשדנות, כאילו היו שוטרות ולא עצירות. מאוחר יותר, כאשר תחבו את כולנו יחד לחדר־מעצר חשוך, התקרבנו אליהן, כי כולנו שנאנו את השוטרים שסחבו אותנו בכוח, אחד אחד, בלי הבדל מין דת וגזע, לקחת טביעת אצבעות.

13 במאי    🔗

הגשם שבחוץ, נדיר במאי, הקפיץ אותי ממקומי. מלקוש? גשם כאן זה תמיד משב של שמחה, של התעוררות. הלכתי אל תיבת־הדואר. הייתי זקוק לאיזה סם כנגד חזרות אלה אל ויולה, פתאום. לאיזו אגרת שתבוא מעברו של איזה ים אחר. הגשם היה שקט, מאונך באור הפנסים. בתיבה מצאתי תזכורת בדבר תורנות שמירה; הזמנה להקרנת בכורה של סרט על חטיבת הנגב שצולם ארבעים שנה לאחר תום הקרבות; וכן פניה לחתום על עצומה כנגד ההוראות החדשות בדבר פתיחת אש בשטחים הכבושים.

18 במאי    🔗

ברכי נפשי על הקהות ועל האדישות, כי איך היינו קמים בוקר בוקר בלעדיהן (נטפל קולו של ת' בבקרים: קומו לעבודת הבורא), ועל רוב טובה שנפלה בחלקנו.

בתל־אביב יש רחוב. זה רחוב החתולים. חתולי המזללות. שמנים, אדישים, בכל הצבעים. שמתי לב שלא מניעים את זנבותיהם. ברחוב יש בית. כבר ישן, כבר מאוכלס רק אנשים באים בימים. בעיקר אלמנות (לא להתעכב כאן). בבית יש דירה. ברכי נפשי על הירושה שנפלה בחלקנו. הדירה היתה משכן של טירוף. אסור היה להיכנס פנימה. טירופי הוא מבצרי.

אחר־כך נכנסנו. חפרנו שכבה אחר שכבה. מצאנו בכל שכבה כמה עצמות עוף יבשות. יהלומים וזהב לא מצאנו. בכל שכבה נחבאו שטרות־כסף בין דפי עתונים מתפוררים: לירות של פלשתינה א"י, של ישראל, לירות סטרלינג אחדות, פראנקים שווייצריים, קצת דולארים נצחיים. סכום לא רב, מתסיס קצת את הפינה הרכושנית שבלב או בגנים. בין כסף לחירות – זה התימצות הנוח, גם הקולע, בצד טיפה מדמם של רוכלים מדורי דורות.

שיפצנו במו ידינו. מזמן לא ידענו ימי התעוררות דווקאית שכזאת. הלכלוך ירד רק יחד עם הצבע. אז צבענו, ייפינו. ת' קיפץ על שרפרפים דילג על כסאות טיפס על קירות.

עכשיו אפשר לארח כאן כל מי שנפשנו תחפוץ. שיבואו. מפאריס ומבּוהול, מאילת ומהמדבר. אולי גם עופרה מירושלים. ובראש ובראשונה לארח את עצמנו.

פותחת את המכסה הכתום של מלחיית הזכוכית, המלח עובר בחרירים, סוגרת, פותחת את המכסה של פלפליית הזכוכית. הפלפל עובר בחרירים. סוגרת. ברכי נפשי. במלחיה שמתי גרגרי אורז, המלח לא נדבק, נזרה בקלות, האורז שומר מפני הרטיבות. יש כאן הרבה רטיבות באוויר, סמוך לירקון ולים. יש ברזים חדשים וכיור חדש ומים חמים. בערב אתרצה מרחוק לת' ואראה חדשות בטלוויזיה.

עוד הרוגים, עוד עוצר. אחר־כך אשב עוד קצת, אחזור על נקיפות הלב ואציע לעצמי מיטה.

ופתאום תופסת בפליאה אבל בוודאות שאני (עד כמה שנהיר לי האני הזה), שם, בכיכר הסלקציה, לא שאלתי למה מישהו כאן ישן במיטה מוצעת. מוזר, אבל מסתבר שזה כך. לא בזה היה העניין.

20 במאי    🔗

באוטובוס מאילת. המקום לידי פנוי, גם זו לטובה, מרימה מבט לצוקים, לשמיים, האור צורב, כאילו הוא עצמו מעורב במלח. מורידה מבט אל ידי הרועדות קצת מעל בלוק־המכתבים שלא השתמשתי בו לתכליתו. האם זה רעד גלגלי הרכב או התרופפות הגלגלים המחברים את איברי, הבחירה היא בין כאב בעיניים לבין הכאב הלא־נסבל (נסבל, מסתבר, כי אני חיה לפי שעה) בִּפנים. הבחירה, הרשות הנתונה המהוללת, מה יהא עליה, מה קורה לה פעם אחרי פעם. הנה, כל אימת שאני חושבת מרחוק על הילדה, בתנו הבוגרת, ילדה שלי, מסכּוּנה שלי, ת' אומר שאסור כך, שהיא בכלל לא מסכונה, ת' צודק, מה לי מתמוגגת, לי לעצמי, אבל כל אימת שאני חושבת בשקט, מרחוק, כולי בחירה בחסד ובתבונה, לא, אין כאן בחירה, כל גופי ומוחי רק תבונה וחסד, אין בי דבר זולת הרצון לחבק אותה, או למצער, אם חייבים באיפוק, לשבת נינוחה לידה ולשוחח, סתם־כך על משהו, צבע המים במפרץ, נוחות התחבורה, דירת אחיה, אמרות אחיינה, וכל אימת שאני לידה אותה הצריבה, קוצר־הרוח, קוצר־היד, היובש, הרוגז, הזרות.

בשום פנים ואופן לא אבין: מה זה מעלה ומה זה מוריד (מעלה לרקיעים או מוריד שאולה) אם אשה מסויימת היא בתי או בתם של פלוני ואלמונית וילד מסויים ילדי או נכדי או ילדם או נכדם של אחרים. וככל שמבינה פחות כן מרותקת אל שלי.

רק מי שלא בוהה במובן־מאליו מסוגל לאהבה טבעית.

מה זה מובן־מאליו? מה זה אהבה טבעית?

אם אצווח פתאום צווחה ממושכת ולא אפסיק, ירים הנהג את עיניו, יחפש בראי שמולו, יגלה, יבלום את הרכב, אנשים ינסו להרגיע, מסוקרנים, מתעוררים בשקיקות (כמו כולנו), יחפשו אמבולנס, ישכיבו, יזריקו, ירדימו, אחר־כך קירות לבנים, שקט, שכחה, טירופי הוא מבצרי.

שטויות. אני הרי יודעת בערך איך זה בפועל.

שלוש שעות עברו ואינני מצליחה לזכור את פני בתי בשלימותם. זוכרת תווים נפרדים, את שיניה הבולטות קצת (סירבה להרכיב פלטה; בזה אחר זה כבשו גואלי־הלסתות למיניהם את העולם, ועברו מן העולם: פלטה, מסילה, ולאחרונה אותו רסן־סוס שהוּלל ושובח רב יותר מקודמיו וכנראה יחלוף מהר יותר מקודמיו; היא פרצה בצחוק כשראתה את הרסן על פיו של הגדול באחייניה וכלתנו נתנה בה מבט שאינני יכולה לשכוח); את ידיה היבשות קצת, לא דומות לידיו של ת', דומות יותר לשלי; ובמקום מראיה השלם מצטלם בזכרוני דווקא דיוקנה השלם של האשה – בת הארבעים? החמישים? – שפגשתי לפני חמש או שש שנים באותה ארוחה של חבר־הנאמנים. הכל היה תפל שם, הכריכים והיין והמיץ והדיבורים לכבוד התורמים הנדיבים לאוניברסיטת הנגב, מי בנה מה ומי מייצג מה (אני ייצגתי משהו כמו נשות־ההתיישבות־באיזור) ורק האשה ההיא לבדה היתה חתוכה חיתוך שונה, מחוץ לתפלות. לא בגלל הצהרתה אחר־כך על התרומה של אגודת הנשים הלסביות. ההצהרות האלה כבר נצעקות כמו שהכל נצעק והולך, ברמקולים, על־פני מרקעים. כבר רחוקים הימים שהיו אומרים: אצלנו לא גדלים הומוסקסואלים, בגאווה על העובדה עצמה ועל היכולת לומר את המלה בלי להסמיק ולגמגם; הייתי חורקת שן, הם כלאו אותם במחנות, ליהודים משולש צהוב, לפוליטיים אדום ולהומוסקסואלים כזה או אחר. כן. לו כלאו גם את המוסיקליים כי אז היו ההבחנות היום ברורות יותר, אבל הם עצמם היו מוסיקליים, ידוע, ידוע, מייגע, מרעיל. פשוט ראיתי אותה, תווים מגולפים בדייקנות, צירוף מוצלח כל־כך שמתדמה כמעשה־חושב, עיניים בהירות מאוד, תספורת קצרה, מאפירה, קמטים בלי איפור ועצב בלי ערפול והתבוננות מרוחקת וישירה בעת ובעונה אחת.

כאילו אם בוחרים בחיים עם גבר, כמנהג העדה, מובטחת הזדקנות בלי עצב ובלי בדידות.

ואני מה, לא נותנת יד לתפלות? תכלית התפלות, האמירה המיוחסת לליאון בלום: אני בעד אהבה חופשית, עם יוצא־מן־הכלל אחד, הלא היא בתי.

מרימה מבט, מחפשת דרך הרגל האם זה הצוק המכונה אשת־לוט, או ההוא, כל פעם טועים. איפשהו מאחור – מצדה. החשבון עם מצדה עוד לא נגמר. מורידה מבט אל בלוק המכתבים, הנייר דוחה, העפעפיים כבדים.

מתרחקת מאילת, מתרחקת מחיי, כך זה נחשב פתאום, ולרגע צלילות והקלה. וכבר גם הרגע הזה חלף. מה אני עושה פה, מה אנחנו עושים פה, כולנו, מוסיפה שנים ומבינה פחות ופחות, או אולי מבינה יותר ומרגישה פחות, החלוקה התפלה, המקובלת, המופרכת, או מבינה ורק לא מצליחה לחיות על־פי ההבנה. מתרחקת מאילת, מתקרבת אל ת', האבן הרובצת על השרעפת רובצת, או השבב התקוע בקרביים תקוע, איך אספר לו, אולי במקום לספר אגיד: אני אוהבת אותך.

אותה חבֵרה שלה, אימַנו את לשוננו לקרוא לה החברה ולא אימנו את לשוננו לקרוא לה יסמין, לו לפחות היתה קצת אחרת, כל מה שאני מנסה לספר עליה מתחיל בלא, איכשהו לא ברורה, לא בדיוק מקוממת, כאילו לא לגמרי רחוצה, לא לגמרי מסורקת. באמת נורא, צחקה בתי בפני. אני כנים ראיתי במקום אחר, ולא מוכנה לביית אותן, צעקתי בתכלית הזיוף, והיא הסתכלה בי כמו בזקנה מטורפת שמוטב לשתוק לעומתה. כבר היינו רק שתינו בדירת שני החדרים, יסמין הלכה ללון אצל שכנים, פינתה לי את חדרה, האומנם הן ישנות בחדרים נפרדים, והסלידה מפני השינה במיטתה. כאילו מזרן שהוא זירה לחדירות ומצע לזרע אין תפלצות מרקדות מעליו, אין פרץ ואין צווחה, וכאילו כל ימי תמיד, וכל כולי ללא סייג, גרסתי רק הולדה.

סלחי לי, בת.

רואה תמונה מתוך סרט: אב מכה ילדה, אחר־כך מלטף ומשדל: אל תפחדי.

שם, באילת, מאחורי, יסמין חזרה כבר, הן שותות קפה, צוחקות. שם אולי עדנה ורוך. ואני יבושת.

סולדת מידי הרושמת, סולדת מכולי.

גם זו לטובה.

21 במאי    🔗

בתל־אביב. לבד.

ויסעו ויחנו. במלעיל, בבדיחות הדעת שמכבר הימים. שביל באמצע, שביל בצד, שביל לחמוק מן המעגל. שבילים חומקים, תחבולות חומקות, חישובים סובבים סחור סחור, כפי שמחשבים כדי להירדם: אם אתארח חודש ימים אצל הבן בפאריס, וחודש ימים אצל הבת באילת, ועוד חודש אצל מאהבי הראשון שעל שפת הים הבאלטי, ועוד שבועות אחדים אצל בת־דודתי בלונדון, ועוד איזה זמן (הם לא יגבילו) אצל ידידינו בעומר, יש לי מחסה־מפלט־מקלט לחצי שנה בקירוב. ומה איכפת שצפוף שם בדירה שבפלאס־דה־ווז', שהבן יעדיף למשוך אותי אחריו לשדרות ולרחובות, למדוד בצעדיו הארוכים את רי־סנט־אונורה, לחפש למעני את הארנק היפה ביותר שאפשר למצוא בפאריס, ולא להגיד מלים משככות. ומה אם אתמקם קצת גם אצל זה שאין כלל צורך לנסוע אליו ושביתו במרחק ארבעה דשאים ושמונה שבילים.

ומה, כן, מן הביקור הזה באילת נשאר רק: למה כך, בפעם הבאה יהיה אחרת, ומה, כן, שכבר תהיה הפעם הבאה.

אֵם אחת יכולה לפרנס ששה ילדים, נדות בראשן נשים קשות־יום (אולי גם נשות עשירים, אולי מנוד־ראש זה מאחד מעמדות), אבל ששה ילדים לא יכולים לפרנס בבוא היום אם אחת.

ובצדק, אני מתעקשת ביני לביני, או ביני לבין ת' שלא עונה אמן אחרי, כי מי ביקש ממנה בכלל. מי ביקש ממך. איך היא מצאה אז, נואשת, נחנקת, גבה לקיר, לנתץ סוף סוף את כל קובלנותי, תחינותי והטפותי: אני לא ביקשתי ממך להיוולד. ואיך חשבתי אז שכבר אשתוק עד סוף הימים. שטויות. חוזרת לסורי.

אשטוף לכם את הרצפות, אחתל לכם את התינוקות, ארוויח את לחמי, אכפר על עוונותי.

לה אין תינוקות לחתל, לקטנה, סובב סובב החישוב, סובב ובוכה, לא מרדים, אם־כי גם בכי עשוי להרדים. הקטנה, כך אנחנו מוסיפים לקרוא לה, כאילו זה עשוי להחזיר אותה אל הימים שעוד הכל היה אפשרי, או משום שנולדה אחרונה ויחידה בין בנים, או משום שכך קראו לה שלושת אחיה כאשר עוד היו שלושה.

אחר־כך, לעתים מזומנות, כמומלץ, יוסיף לשאול בודק שדיים ורחם, לשונו מתורגלת בידיו: כמה ילדים? וההתגייסות להשיב ללא שהיות תשובה נחושה: ארבעה, כאילו עלולה לבוא שאלה נוספת, כאילו עניין לו בילדיך שהיו או לא היו לאנשים, וכאילו על כל קווי הרוחב וקווי האורך של הכוכב המבעבע הזה, ממדבר גוֹבּי ועד ירכתי לימה, אין נפתולים כנפתוליך.

ובכן, מה עוד נוכל לעשות בחיינו.

פעם אהבנו לומר: מיתוס השניים. הסיפור הזה, כמו שאומרים, הסיפור הזה שכותרתו זכר־ונקבה־ברא־אותם, יש בו גם… וגם… וגם… (אחת שתיים שלוש אינסוף) וגם התערבות בוטה וכלימה וטורח. אשר־על־כן השתעשעתי לפרקים בסיפור רחל כשלאה באוהל הסמוך, או להיפך. ואשר־על־כן הנה אסע לי סוף סוף כנפשי שובעי, אנופף אל ת' בידי תפוחת הוורידים, יישאר לו בשקט, ירקום לו תחת מיתוס השניים את מיתוס השבט, החזרה, הגלגול, סיפור תמר אשת ער, מיתוס כנגד מיתוס, סיפור כנגד סיפור, מלת צופן כנגד מלת צופן, עקיפה כנגד עקיפה. והרתיעה לכתוב עופרה. ומה מכאן, וגם אם אשתולל אחר־כך כאחרונת התגרניות בשוק, הריני מצהירה בינתיים בהן־צדק, נשבעת בספר הספרים, שהכל שרוי לו, שיראה חיים, שתהיה לו עדנה. ואני פטורה.

צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים.

את הצחוק הזה הרווחתי ביושר: מעודי לא ראיתי את עצמי צדקת, בזה לא יוכלו להאשים אותי.

22 במאי    🔗

זאת אחת התמונות שנוהגים לאגד יחד בתיבה הלא־מוסברת: אני. לפני שנים רבות, בבוקר־שבת בהיר של חורף מדברי, חוצה אשה צעירה בחלוק צמר אדום ארוך את המרחק שבין חדרה בצריף לבין סככת הפח של המקלחת, בתוך חומת האבן עם המגדל המרובע, שקראנו לו מגדל־הטירה, והנה אוטובוס ואורחת תיירים באים לקראתה, לוטשים בה עיניים. האשה, או אפשר לומר הנערה בחלוק האדום, צוחקת לתיאבון, ששה לחזק בזוטות את שותפותה עם האנשים שכאן: פשוט לטשו עיניים, בלי בושה, כאילו אני קוף מחופש, והחליפו רשמים בלי להנמיך את הקול: תראו־תראו, ממש כמו בעיר.

זו היתה אולי הפעם היחידה שיצרה לא דחק בה לעלות לאוטובוס שפניו צפונה, העירה.

אבל החלוק – זה היה חלוק של צמר דק ומשובח – לא היה קשור לא עם מה שכאן ולא עם מה שהיה שם. הוא היה קשור רק עם חנות אחת בבולוואר סן־מישל, שמישהי הקרויה אני התעכבה לידה בדרכה מארץ חרבה לארץ נידחת. חלוק של מותרות.

כן, הפעם היחידה אולי, כי אלה היו ימים כאשר כל משאית שפניה מן המדבר צפונה עוררה בי רפלקס מותנה לטפס ולנסוע, סתם, איכשהו, לאנשהו, ובלבד לצאת.

נדמה לי שמעולם לא הגיתי את המלה מותרות בלי להרגיש בשפתי טעם לוואי של צביעות.

אתמול נקלעתי בערב לתחנה המרכזית, הייתי עייפה, עצרתי מונית. גם זה מעורר בי מעין רפלקס מותנה: לשאול את עצמי אימתי הרשיתי לעצמי לראשונה לעצור מונית. הנהג אמר: גברת, יום ראשון בתל־אביב הכל מת, אין פרנסה, יום ראשון זה שושלת, אף אחד לא זז מהטלוויזיה, גרעינים־בוטנים זה מה שהולך ביום ראשון. שתי מלים של בת־דודתי נינה נעוצות בזכרון: rich life. היא אמרה משהו כמו: הכל נכונים להודות שזאת סידרה אווילית ביותר, אבל rich life זה מה שמרתק. זה היה בלונדון, בדירתם הכהה והמפתה, שלה ושל אישה האירי, צמרות הערמונים של האמסטֶד בחלון. הפולנית היא שפת אמה כשם שהיא שפת אמי, אבל אנחנו מדברות בינינו אנגלית, בת־דודתי נינה ואני. היתה רק בת שלוש כאשר היגרו מווארשה, אבל בסנטיאגו של צ’ילי המשיכו לדבר פולנית, והיא זוכרת הרבה, רק שהמבטא שלה משעשע, ולמעשה משעשע בכל השפות שהיא מדברת. מחברות הייתי יכולה למלא בסיפורים על משפחתי, למרות שאינני יודעת ולא כלום על מה שקדם לסבת אמי ולהורי אבי. שכל אחד יכול? אולי. או לאו־דווקא. או לא בדיוק. לא הכל היינו־הך. הרבה פעמים כשאני אומרת היינו־הך נטפל: עשיר ודך היינו־הך, נסיון קולע למדי לתרגם את פסוקו של רובינשטיין, התנא של הגיטו: אָרעם רייך אלע גלייך.

היו להם שלוש משרתות בסנטיאגו, ובת־דודתי משרטטת בחיוך משוחרר, לא בלי חמדה, את דיוקן עצמה כבת־טובים מפונקת. נימת קולה נכונה, ביקורתית־משתאה, כשהיא אומרת: rich life. מרצה בקינגס־קולג', אשה בעלת השקפת־עולם מוצקה למדי, שמאלנית כפי שקוראים לזה עדיין. עם ידיעות רבות ומסעות רבים.

השוואות, מאזנים, קנאות, הכחשות, העמדות פנים, כמה תפל כל זה. בכל פינה התפלות אורבת. בכל פינה העצבות אורבת, זה היה השיר של צביה, לא בגיטו, כבר אחר־כך. היתה שרה: אין אלע ווינקעלעך לויערט דער אוּמעט, מפסיקה, מגחכת, אומרת: אני מזייפת, ומבקשת שמישהו אחר ישיר במקומה. לרגעים אני שואלת את עצמי אם לא המצאתי את זה, מפני שאיש מלבדי כאילו לא זוכר אותה כך, את צביה־אם־המרד מפזמת: אין אלע ווינקעלעך לויערט דער אומעט, אין אלע ווינקעלעך לויערט דער טויט. וכבר החובה לתרגם: ווינקעלעך פינות, ובעצם פינונות, לויערט אורבת, בקירוב, אומעט, עצבות, עוגמה, תוגה, טויט נדמה שעדיין רבים יודעים. איש אחד חכם אמר שאם טוענים שדבר מסויים נשמע טוב רק ביידיש זה סימן שהיידיש בצרות; שמעתם פעם אנגלי אומר: זה נשמע טוב רק באנגלית? ומי לא יודע שיידיש בצרות.

אשת rich life לא עוסקת בכל אלה, היא עוסקת בשמירת כבוד הגוף, כי זה מה שיש, לבל יישחת בבזיון, ובוודאי איננה מועדת לעבור כל הזמן בין תנודות, על משקל לעבור בין טיפות. הגבר מגיש לה יאכטה ורולס־רויס. יהלומים גם. הגבר כליל־הגמישות עולה מן הרחצה עטוף חלוק־משי ריחני, הגבר כליל־הסגנון מחייך, מושיט יד על רחבת־ריקודים של נווה־קיט מעל לים. הגבר השזוף הגאה, הלמוד נצחונות של זאבים בודדים, תולה ענק עם יהלום לצווארה של בחירת תשוקתו. את עניין היהלומים באמת לא תפסתי מעודי, את טעם משיכתם. פרוות דווקא כן. פרוות כן. גם תיקים של עור גמיש ומשובח. ושמלות קטיפה שוש וארגמן, וחלב אתונות. ומה אעשה בשמחת עניים שלי, נבירה בערימה של חולצות בשקל, ליקוט תפוחים שנשרו לארץ, או מטבעות שת' משיר מכל הכיסים ואני אוספת בתאווה ואומרת שאוכל להתקיים מהן יומיים בעיר הגדולה. גם לעיסה של פרוסת לחם יבשה, לפעמים, בכוונה רבה, בהכרת טובה, בהנאה מדעת.

לדבר על יאכטה ולראות את יוסף־חיים ברנר מבריש בשרוולו את שולי השליאפה ולבכות מבושה. שקר. לא בוכים.

יום אחד לפני שנים, במנהאטן, שמתי לב שכל הנשים העוברות בשדרה החמישית רגליהן יפות, ארוכות, דקות קרסול. לא רואים ורידים נפוחים, דָליוּת הוא השם המלומד, העתיק, המשונה. כלומר שניתן בעזרת טיפוח מתמשך ויקר להאציל את הגוף, כשם שניתן להאציל שושלת של סוסות. כפתורים בשוֹפּ, זה מה שהיה לברנר במנהאטן, כלומר בברוקלין או בברונקס. אפילו הוא לא שיער איך אלמד אני את המלה שופ, אצל שולץ וטבנס למדתי. 35

Rich life: אין צפיפות. אין גבולות. אין רואים את קצה האחוזה. כמה יפים כרי הדשא באור הרך, והעצים הכהים. לא בהילות. לא יגיעה. מסעות כאוות־הנפש.

אנחנו לסקנדינביה כנראה כבר לא נגיע. כאילו אי־אפשר למות בלי לראות את שטוקהולם ואת קופנהאגן. בלי סקנדינביה או בלי לדעת אנגלית או בלי עשרה חתולים או בלי להגיד את מה שרצית להגיד. מה ההבדל?

מתוך ביוגרפיה של כוכבת: בשנות חייה האחרונות, שדיה ממולאים סיליקון, פניה תפוחות סמים, מוקפת לגיון נערים, בעיני כל רואיה חזיון של… וכו'.

לדמיין הוללות עם נערים אפשר גם בלי סיליקון ובלי סמים. לדמיין אפשר.

ואנחנו, הנשים המזדקנות בשמש המדבר, משתרעות לפי תור, אחת לכך וכך שבועות, זה מה שיש, על כיסא הקוסמטיקאית, עוצמות עיניים, נהנות, במידה, בגבולות הניתן.

להיות איש ואשה במקום של עושר ושל פנאי, בלי דליוּת ברגליים ובלי ממחטה מלוכלכת.

גם בני מיליונרים נהרגים, בתאונת מטוס פרטי למשל.

ואחוזה. לא, זה לא בדיוק אותו הסיפור. לא מן העולם החדש. מן העולם הישן, נאמר האנגלי, זה השרוי בצל ועומק.

שום דבר אינו מבשיל באמת, מצאנו כתוב, אלא־אם־כן שורשיו נטועים בזכרונות הילדות. הנשמה מתייצבת תמיד אצל המעיין של ראשית החיים. בלעדיו אין שיבה, בסוף הדרך, אל מה שהוא תמיד ראשית במעגל הקוסמי.

ומי שהמעיין שלו היה עכור מלכתחילה?

לווירג’יניה ווּלף היתה ילדות של צל ועומק, היה לה מגדלור, גם אחוזה, והליכה עד בלי די על־פני כרי דשא לעבר עצים כהים באור הרך. היא אף ידעה טעמה של הוללות. לבסוף שמה שתי אבנים כבדות בכיס מעילה, ודאי מעיל־גשם אנגלי עמיד, ונכנסה לתוך הנהר. ולפני חודשים אחדים התאבד פרימו לוי, ארבעים שנה ומעלה אחרי שיצא מאושוויץ. מי אמר שהמוות אחד הוא גם אם החיים שונים. מי יכול לדעת.

באחוזה טיילתי עם שקיעת השמש גם אני, עטופה מטפחת נאה של בנות האצולה, מתחזה כשארת־בשר של האדונים שבאה מן העיר (העיר, כידוע, למודת מחסור בעתות מלחמה), להתחזק באוויר הצח ובחלב ישר מן העטינים, מטיילת לאט לאט, מתחזה גם בפנים. הגיטו עדיין בער. נתקלת בשכן אצל משוכת הגדר, מברכת ביבורך ישו המשיח, בת־אצולה לימים אחדים, אולי שבועיים, עד שמישהו הלשין וצריך היה לברוח עם שחר.

rich life פירושו לא לדעת את מראה המזרן שדודתי היתה מנסה לנקותו מכתמי הווסת, במברשת טבולה במי סבון, ולא את גניחת סבתי ולא את חרוזיו של רובינשטיין ולא את השיר האהוב על צביה ולא את השאלה מה אני לעומתה. פירושו לצאת סוף סוף מן הקורות. כמה אני עייפה. רושמת על מרפסת יגעה של דירה תל־אביבית. מאי משופע בחמסינים. העפעפיים כבדים. אולי אכתוב מכתב אל ת'. אני רוצה הביתה.

25 במאי    🔗

כוח משיכה מגנטי, אינני מוצא כרגע מלים מוצלחות יותר לומר מה יש בו בסאנדו, בגוף הגדול הזה, במסה הספוגית־הפטרייתית הזאת, בצחוק הרועם, בעיני החלב־והדבש הסקרניות השואבות לתוכן את הכל, בדיבור התוסס הזה שתמיד מתלווה אליו גם משהו תמים שמותיר אותך חסר־מגן. להניע את גלגלי האֶסטאבלישמנט? עוד תראה, למרות שהם חלודים כאן, הגלגלים, תסלח לי… תחקירנית? כבר בדרך, מה אתה מתפלא, עוד יש פה ושם איש או אשה שיילכו אחרי באש ובנגב… עוד מעט נקים תפאורה לצילומי נסיון… אהב להתקשר לירושלים בנוכחותי, שאקשיב איך הוא עושה בלהטיו. הקשבתי והסתכלתי: זאב וכבש, שועל וכבש, תן וכבש, ואולי אריה וכבש. פעם כך ופעם כך. בכל־אופן, שטח מטווחי־האש של הצבא אכן הוזז כבקשתו קצת דרומה ולבידואים ניתנה הרשות לרעות את כבשיהם ועזיהם לאורך ואדי אביאד, כלומר בסמוך לאתר הצילומים המיועד. גם שני סוסי־רכיבה ערביים הובאו ושני סייחים. הילדים יצאו מכליהם למראה הסייחים השחורים המבריקים.

לא רק הילדים. גם הגדולים. כולנו. הניצוץ החם בעיניו של סאנדו התחיל להתלקח בכל מקום, להבעיר אש מתחת לארזים ומתחת לאזובי־קיר. היו שחיפשו להסתיר את העשן לבל יסתנן החוצה, אבל גם אצלם התחילו לצוץ כובעים משונים, של־עבודה ושל־לאחר־העבודה, של בוקרים וספנים וטייסים ורוכבים, עגילי אוזן אחת, צמידים של־יד של־ראש ושל־רגל, טלאים בשלל צבעים וצורות על ברכי ג’ינס ועכוזי שורטס. לחשושים ורחשושים, ואדוות מתרחבות ורודפות זו את זו: שערוריה בקלושמרל. אחר־כך מצאתי שהמבטים המפוכחים, המזלזלים או מתעלמים, המוסבים מן המקום המשוער שם עשויה לארוב המצלמה, מכוּונים, ושלי בכללם, גם הם לשם.

קפיצתו השניה של סאנדו, כך אמר: קפיצתי השניה, ומיד הוסיף בצהלה פילית: חכו חכו, הקפיצות שלי עוד יקפיצו אתכם מעורכם – נמשכה עד אתמול בערב, עד שגמר לסרוק את כל האיזור סביב: חורבות סכר, מסילת־ברזל תורכית, תחנת נסיונות, בית־קברות, דיונות, מערות ביזנטיות, אתרים נבטיים, מאהלים, מאורות דרבנים וירבועים, חממות, בארות מים מלוחים, קידוח נפט שנזנח. אם אתה מחפש כדי למצוא עליך לסרוק את השטח כמו שסורקים גוף בעזרת טומוגראף. התבוננותו האטית והשקטה בשטח כבשה אותי. נדמה שרק פעם אחת ראיתי אותו חסר מנוחה, אתמול, ממש לפני שעמד להפליג בדרכו ללוד. היתה שעת שקיעה. את השקיעה נבוא לצלם בסתיו או באביב מוקדם, כי אז היא גדולה באמת, אמר ונעצר פתאום במטע הנסיוני לפני עץ תפוח־זהב. בתותבת המורמת ציווה עלי להתבונן.

התבוננתי: גבוה בצמרת, שלא בהישג יד לעוברים על־פני העץ, היו תלויים עדיין, פרי אשתקד, כמה תפוזי שמוטי כתומים, עדיין חיים ונושמים, ואילו סביבם שיירי הפריחה החדשה, לבנה, מסגילה מעט, מדיפה עדיין מקצת מאותו ריח פרדסים ימח־שמם.

זהו, אמר סאנדו, זה העניין, זה יתפוש, זה יהיה המשל והסמל. מחר צריך לצלם את זה, והשכם בבוקר, חמסין אחד ימית לי את הכתום־הכתום הזה. איפה בעל־הכרס עם המצלמה? פרץ בצחוק גדול: תראו מי מדבר על כרס, רק תראו מי מדבר. רוץ תחזיק את התפוזים על העץ שלא יפלו מהצחוק שלי.

אם הוא, סאנדו, לא ימצא את הצלם שלו – הצופים שלי, הצלם שלי, החייט שלי – אמצא אותו אני, עוד הלילה, כן, בטוח, כן סאנדו, אתה יכול לסמוך, אתה יכול לנסוע בשקט.

זה כך וכך ימים הפכתי, הרחק מעינה המסוייגת של א', לסאנשו־פאנשו, לנושא כליו של האביר דון סאנדו שיוצא לכבוש מיליוני צופים לסאגה אחת־אין־שניה על הגדולות ועל הנצורות ועל הנוראות של ימי שני חיינו.

 

יוני    🔗

4 ביוני    🔗

רציתי לכתוב יום רגיל. כתבתי: רציתי לכתוב, ועוד לפני שהוספתי יום רגיל עלו (לא נטפלו, עלו) מלים שונות לגמרי: רציתי לכתוב שפתי ישנים. ואין לדובב עוד שפתי ישנים.

בערב ההוא, זה היה ביום השלושים לאמיר גלבע, עמדנו שם ואיש לא ידע בדיוק מה לעשות עם עצמו, אם כבר ללכת, ובאיזה מלים להיפרד מעל האלמנה שעוד לחצה ידיים במבוא האולם, ואחר־כך במורד המדרגות, מביטה הנה והנה בטרם תעמוד לגורלה שאיש לא רוצה, גם לא יכול, לשער בדיוק מהו, למרות שזה היה ויהיה גורלן של נשים אין ספור לפניה ואחריה. גלבע, בלי ו“ו אחרי הבי”ת, זוכרים איך היה מתקצף? בלי ו"ו, מה אתם עושים לי! אבל לאחרונה, כבר לא בקצף אלא לאט, במין תוקף שכבר לא מן העולם הזה: ארור מי שיכתוב בזמן הזה ולא יזכיר את הזמן ההוא.

אולי לא אלה בדיוק המלים שציטט ת‘, אבל הרי לא מסוגלת להגיד: ולא יזכיר את השואה. האופן שבו דיבר ת’ לא היה לרוחי, גם לא לרוחי כרגע לבחון מדוע בדיוק והאומנם בצדק.

כך או כך, בינתיים הלך הרצון לכתוב יום רגיל, או בכלל לכתוב משהו.

5 ביוני    🔗

צריך שוב לנסות ולכתוב יום רגיל, אבל למען האמת זה לא היה יום רגיל, כי לא קילקלתי את הבוקר.

אוהו, ככה, בלי לחשוב, בטבעיות גמורה, מתוך כניעה שאננה: לא קילקלתי, גוף ראשון יחיד, כלומר שברגיל אני המקלקלת, אחרי שמאות (אלפי?) פעמים צעקתי: לא אני, לא אשמתי.

בלילה חלמתי חלום־בלהה. לא זוכרת אותו, אבל היה בו משהו מסויים שביקש במיוחד להימחק (ידוע, אני בלי פרויד אי־אפשי) ועדיין מרגישה את הכובד הנורא על העפעפיים.

אני קשת־בוקר. כן. מאוד. ובכל־זאת היום לא קילקלתי.

תמיד איכשהו קשה לי להאמין לאלה שטוענים כי הם חולמים חלומות־בלהה מדי לילה בלילו, למרות שחלק ניכר מן הסיבות מוכר לי, אם אכן יש מה־שמכנים סיבות לחלומות־בלהה. אבל רגע, הרי כאילו כבר הוכח באותות ובמופתים שכל לילה חולמים, ורק לא כל בוקר זוכרים. הסתבכתי. זה ודאי שרגיל אצלי: הסתבכתי.

ובכן, מהי אותה בחילת־בוקר, אותו סירוב לקום. בחילת־בוקר קוראים למיחושים של ימי ההריון, ואלה היו טובים בעיקר. עוד היום, אחרי בלותי, יש שאני מהלכת בסתר ביני לביני ומנפחת את הבטן, לזכור ולדמיין לי.

מה אם־כן? מהו אותו סירוב לקום? כי העולם כל־כך איום, כי כך וכך מימי חיי עברו עלי באימה, כי גם לפני־כן, מאז שאני זוכרת את עצמי, לא פקחתי עיניים לקראת יום מחייך. סביר, ובכל־זאת לא זה, אם־כי אולי גם זה.

שתכופות היהרתי על קברות אדם

שכמעט ולא ידעתי בית ילדות –

לא שקר, לא, וכמה יפה. כי מה לזה ולמיליוני קבורים ללא קבר, ומה לזה ולקברו של בן. כמה פעמים, כמה מאות פעמים ניגש ת' אל המיטה עם אותו חיוך שוחר טוב, מתחטא, עם אותו משפט שכולו התעוררות: קומו לעבודת הבורא, הנה הקפה, ואני כמו אנוסה על־פי הדיבור מתעקשת על הצורם ועל השׂורט, מוצאת בהתעוררותו רק את נוחיות הכיסוי, ההסוואה, המחיקה, ההתעלמות.

בכל־זאת, הבוקר לא העכרתי את הצלילות, גדולות ונצורות, אה, אור לגויים.

והתחיל יום כפי שיום רגיל צריך שיהיה:

צעיר הבנאים, על כף העגורן, התרומם השמיימה, עד גובה הקומה השניה. פלג גופו העליון השתבץ שחום בצמרת הכחולה של הג’קרנדה, והוא צחק. אולי הועלה בדרגה, אולי מוצא חן בעיניו להיות טארזן בן זמננו. צחוקו לא חכם במיוחד ולא אטום במיוחד, צחוק. וראה זה פלא, צהריים והוא צוחק עדיין, עולה ויורד גלוי־ראש בשמש הקופחת, עובד ועובד וצוחק לו. ואולי זה הרגל כזה, העוויה קבועה. אני אהבת־נפש אני אוהבת את העגורנים, ואת מראה העולים בהם עד לצמרות הגבוהות, אוהבת הרבה יותר מאשר את הטארזן ההוא, וייסמילר, שהיה מניף את עצמו מעץ לעץ, בחבלי־הבראשית של הליאנות שתמיד היו מזומנים לפניו, ומשקיע אותי ואת שכמותי בנחיתות־של־סרבול ורפיון־שרירים וחרדה, אותי ואת כל אלה שלא נבראו להניף את עצמם מעל תהומות ונהר. צהלת שמחה ממלאים אותי העגורנים והשופֶלים והקלארקים המעלים ומורידים קוביות של בלוקים מהודקים ברצועות, שלושה על שלושה על שלושה, עומסים אותם כאילו משקלם משקל אותה קוביית־משחק הונגרית שיום אחד כבשה את העולם ויום אחד נעלמה. כן, עגורנים ושופלים and other implements of construction, כן כן, צהלת־שמחה ומשקל שכנגד ליאוש שממילא, ולרומנטיקה הטבועה גם היא בדמנו. עדיין ושוב: עגורנים בעיני זה גאון האדם, גדולות ונצורות, כן כן, לא פחות מזה, ורק שייפסק סוף־סוף הטירוף, ורק שסוף־סוף תופיע באופק הגאולה. לא פחות מזה.

אחר־כך עברתי בין התנודות (על משקל בין הטיפות) כשכל רגע מוּעד לנפילה והסיבות כלעיל, כמו של חלומות. מה שהייתי רוצה זה דווקא להתפנות ולרדת לסוף כולן, לעקוב אחר כל חילופיהן: מלה ששובשה, חפץ שאבד, ממחטה מלוכלכת, צריבה בעפעפיים, מבט בראי, רוח מזרחית, גם דבר זה ששלומי־אמוני־הפשטות קוראים לו לשכב, ובשפת מעבדה אקט מיני, ובפי תלמידי־ישיבות תשמיש מיטה, ואנחנו זה שלושים שנה ויותר מתחקים לדעת מה הוא זה ואיזה הוא, כי גם הוא תנודות בין לא־פחות מתשובה חובקת־זרועות־עולם לבין לא־יותר מדרך כל חיה, ובין דבש בעורקים להתערבות אלימה, ובין מנגנון שיגרה לבין צהלת התחדשות, כן כן, ביודעים הפכתי את סדרו של הצמד האחרון, ולא לא, לא מפני המצווה לסיים בטוב, אלא מפני, מה לעשות, גם את זה יש לומר: עם השנים רב החסד.

צריך לחזור ולנסות את מה שרציתי: לכתוב יום רגיל.

ובכן, הבוקר היו צחוק וחסד, ואני מחופה בכל אלה עברתי בין התנודות משעה אלי שעה ומשביל אלי שביל. ואולי גם את זה יש לומר: במקום הזה, עם השנים, נוצקת קצת בטחה בכפות הרגליים. באחד השבילים בא לקראתי ירון, ברבע חיוך (מה, שוב נזרק מבית־הספר?) וכמצוות הצופן שנקבע בינינו הרים את שתי כפות הידיים כקונכיה אל שפתיו ושרק אותה שריקה עמומה וחלולה, כשריקת הרכבות המתרחקות. מה נשאר בתוכו בנוסף על השריקה הזאת שהשמיע בדממת מיידאנק, מאותו מסע שבו ליוויתי אותם ושהפגיש אותי אחרי עשרות שנים עם מאהבי הראשון, שכינויו נקבע אחר־כך המציל־שלי, מסע שצוּלם ודובר ושובח וגונה, גם הפגישה צולמה ודוברה, ועוד תדובר, כי היה בה גם ה־show וגם מה שניתן לקרוא האמת, מאין מלה טובה מזו. אחר־כך פגשתי את מירי, והיא הביטה בי באמון כששאלתי אותה מה שלום התינוק היום, ופתחה לספר לי את חרדותיה ואת עייפותה. ואני לא התפוררתי בתוכי למגע החיטוט הנצחי מה בי חלקה של השקיקות לשמוע את תלאות הזולת ומה בי חלקה של השותפות, באין מלה טובה יותר, והאם אני רעה ממנה מפני שככה זה אצלי, או טובה ממנה מפני שיודעת שככה זה אצלי – אלא קיבלתי בשקט שגם זה וגם זה, וגם כל התנודות שבין לבין, ושכולנו ניזונים מאותה אדמה של פוריות ורקב.

12 ביוני    🔗

זמן זה כסף? זמן זה זהב! כל פעם מחדש הוא מקפיץ אותי ממקומי, סאנדו, בקולו המרעיד את הכל מסביב, את כרסו, את לוח־השולחן, את הכוסות, את בקבוק הבּרבּן הנצחי, את התותבת שעל משענת הכורסה. כן, היום, מיד. תראה, היא מתנה משמיים, סילביה, התחקירנית שלי. ישבנו, הסתכלתי בה, חשבתי מה אענה לא' כשתשאל: איך היא. ככה, משהו כמו יין לחם ושעשועים, עם תבלין פמינו־סארקסטי. היא ראתה שראיתי. אני ראיתי שראתה. החלפנו חיוכים. אולי בכל־זאת יש בידי סאנדו איזה מפתח פלאים לסאגה אחת־אין־שניה. כן, מדברת עברית. ומי חשבת יילך עם סאנדו. ילידת פתח־תקוה, מלאבֶּבֶּס, כן, שמחה לבוא הנה. איפה עוד בעולם תוכל להגיד: מלאבֶּבֶּס? ממשפחת השטמפפֶרים, עכשיו בלוס־אנג’לס. כן, זה חלק מן העניין. לא, כוונתה לא ללימוד עברית אלא לפטפוט הזה בהתחלה, משהו כמו יציקת שמן על גלגלי התחקיר. תחקירן טוב זה כמו דייג שדג מראות מתוך שטף המלים. כן, המשל שלה, קופירייט. חשוב לזכור שלמרקע קשה לקלוט מלים מסוג מסויים, מלים כמו שיגרתי או מעניין, אבל הוא חוגג חגיגות עם מלים כמו ירוק, מעונן, מגרה. אפרופו מגרה, מוסיקאי אחד אמר לה, בשיחת הכנה כמו זאת, שיותר משמגרות אותו תמונות פורנו מגרה אותו צליל של מלים מסויימות. לתרגם את זה למסך, זו כבר אופרה אחרת.

שתקתי, ניסיתי לשער מתי תחליף את הנימה ותגיד בקול יבש: טוב, אז אמרנו – מי אמר? מה אמרנו? – סיפור האהבה הראשונה, ורצוי גם משהו שקדם לו, תסביך אב, אם, בכלל, זכרונות ראשונים.

לא טעיתי הרבה. שיהיה כך, בחקירה כמו בחקירה. אפילו פתחתי ואמרתי: בהרהור שני, ומיד ידעתי שלשווא ומיד גם הרגשתי את נחת הרסן שבידי סילביה: המרקע אוהב את ההרהור הראשון.

דלות החומר. דלות המרקע. כאב הרסן. הבטתי החוצה: למדבר אין מה למכור. ובאמת, מה לי ולכל ההילולא הזאת. הקשבתי לקולה היבש של סילביה ובראשי הידהד קולה של ויולה, סמיך, גונג רחוק.

נזכרתי איך בנעורינו היינו זורקים בלהט: לצקת שמן על גלגלי המהפיכה. פתאום התחשק לי לשאול את סילביה אם היא יודעת מי זה פורפירי פטרוביץ', אבל היא הקדימה אותי:

סאנדו קנה את שנינו, אותי בלהטוטים שלו ואותך ברעיון שלו. אז מוטב לא לבזבז זמן ולצאת מיד לאגוטריפ, ורק שלא יהיה מסובך מדי או מרחף, כלומר בלי שמות־תואר מופשטים, ובלי רתיעות על הסף. בספר הלימוד שלה לעברית, ‘צעד צעד’, כתוב: כל ההתחלות קשות. רציתי להגיד שדווקא לא, שדווקא מפני התחלות אינני פוחד, ואמרתי שכן, שאנסה לצקת שמן על גלגלי האגוטריפ, שאטאטא אל מתחת ללשון כל שם־תואר מופשט, שאנסה להיאחז במראות, שיעד אהבתי הראשונה היה התפר בסינורה של ויולון – ואמנם סילביה נתנה בי מבט של דייג שפתיונו נתרצה, ואמרה בחיוך של יין ושעשועים שהמלה “ראשונה” לא תיחשב שם־תואר וגלו־גלו־גלו שקעה כסירונית במצולות ים, מותירה אותי נער קטן עם ויולון הקטנה שבאה אלינו מפאריס, שבכיתה הושיבו אותה בספסל שלפני, שלבי הלך שבי אחר צמתה ה… חומה. חום זה מוחשי? מוחשי זה מה שמוגדר כנתפש בחושים או מה שמעורר תחושה מסויימת… בלי ביקוע שערה לשניים אני כמו מינקת בלי דדים… שאפילו מכתב־אהבה אחד לא העזתי להגליש לתוך האפילה הבשומה של בית־שחיה, ושבסיומה של אותה חתירה, מילימטר אחר מילימטר, לקראת השָד ה… סיפרתי לוויולון סיפור, לא זוכר מניין בא לי, על מלך אחד, נאמר מלך זולו, שהתאהב בנסיכה, נאמר נסיכת אובו, הוא, המלך, לא ידע את שפתה, היא, הנסיכה, לא ידעה את שפתו, ואהבתם עלתה כפורחת, עד שעלה בדעתה של הנסיכה להפתיע את המלך, ללמוד בחשאי את שפתו, ולילה אחד על יצועם, ודאי יצוע עם אפיריון, לומר לו בשפתו: אני אוהבת אותך, ושזה היה הקץ של אהבתם.

ברקע, בקול־המוסיקה, הסתיים הקונצ’רטו הברנדנבורגי, ידעתי שמספר שלוש, ובכל־זאת חיכיתי שהשדרית תאשר שבאך. ואולי השתתקתי מפני שהסירונית עלתה מן המצולות והתכופפה לרשום משהו במחברתה. מה לי סילביה, מה לי סאנדו, ומה אני עושה שם באפלולית בית־שחיה של ויולון המדיפה ניחוח נימפות. השד יודע. השד יודע מאי האי.

התחלתי לספר לסילביה שאת הקונצ’רטו הברנדנבורגי מספר שלוש אני מזהה מיד, כי שמעתי אותו פעמים רבות מאוד. לאחרונה בקאפלה של מורטון־קולג‘,יחד עם א’. זה היה בשבת אחת, בשעת אחר־צהריים מאוחרת. האור בקאפלה היה אפור־כסוף, אור חמור ועם־זאת מפוייס – כיוון שלא למרקע עדיין, הרשיתי לעצמי שמות־תואר מופשטים – שהסתנן בעד החלונות הגוטיים וכאילו עטף כל צליל וצליל בטרם יעלה אל תקרת הקורות הרחוקה, כמעט אובדת בחשיכה, עד שניתן לא רק לשמוע אותו, גם לחוש אותו בקצות האצבעות. אם תתנהגי יפה אספר לך פעם איך שמעתי את הברנדנבורגי מספר שלוש בפעם הראשונה.

אתה מדיום קשה, חייכה סילביה את חיוך היין והשעשועים, אלא שמתחתיו ביצבצה בכל־זאת טיפת רעל סארקסטי. צחקתי בלבי אל א' מתוך התעוררות: חרמש יכה באבן, גצים יתעופפו.

ומתי שמעת את הקונצ’רטו הברנדנבורגי מספר שלוש בפעם הראשונה?

המחשוף המעוגל הלם את כתפיה הרחבות. ראיתי את זה כמו שרואים התאמה בין ספל לתחתית או בין מקל טיולים לצילינדר. פתאום הייתי נינוח, כמו לא אני אלא מישהו אחר אחוז במושכותיה. אמרתי: ואני חשבתי שעכשיו תשאלי אותי, כנהוג: איזה תקליט היית לוקח אתך אילו נשלחת לאי בודד.

ראיתי שבלעה רוק. לא חיפשתי להרגיז אותה, אבל התחשק לי לפזר קצת מסמרים על־פני הכביש, ולא להחליק כך, חד וחלק, אל הקלות החשודה של סאגה בהמשכים.

סילביה, ממרום הדוכן, שוב הגישה את התפוח:

קונצ’רטו ברנדנבורגי מספר שלוש, לראשונה שמעת אותו…

נגסתי מן התפוח כי אולי בכל־זאת יש איזה טעם ברעיונות מפוקפקים, בטיפוס על קירות חלקים, באוונטורה זו של סאנדו; ואולי, פשוט, מפני שנעים לשפתיים ולחך לגלגל קונצ’רטו ברנדנבורגי, קונצ’רטו ברנדנבורגי. מפני ומפני ומפני.

גילגלתי: את הקונצ’רטו הברנדנבורגי מספר שלוש שמעתי לראשונה בחברתה של ויוֹלת.

ויולון, ויולת, סילביה טעמה את ה־ויוֹל בכוונה רבה, כמו שטועמים את היין במסעדת יוקרה. ויולון, ויולת, ואחריהן תביא את ויולה, ויולינה, ויולנצ’לה… כן, אני מבינה.

כן, מבינה? כי אני לא בדיוק מצליח להבין, אמרתי, ובאמת לא הבנתי, שוב לא הבנתי מה בדיוק אני עושה כאן מול סילביה זו שמבינה, מול החלון הזה המלא אור עריץ, מול הקו הרחוק והמעורפל שם נפגשים שמיים וארץ, אבל הסיפור התחיל לקלוח מאליו, כמו השירים שלמדנו על־פה בבית־הספר: Któż zbadał puszcz lietwskich przepastne krainy, שלום רב שובך ציפורה נחמדת מארצות החום אל חלוני, בהברה אשכנזית כמובן, ובכן, כמו מצטט על־פה, סיפרתי איך כנער עבדתי בתחנת־דלק בדרך יפו, איך יום אחד הופיעה בתחנה מכונית שברולט אדומה, מיהרתי למלא דלק, להוסיף מים, לבדוק שמן, להבריק את השמשה הקדמית, גם האחורית; איך הגבר שבמכונית, גבר אלגנטי, וגלו־גלו־גלו, שני כרטיסי הזמנה לקונצרט בניצוחו. איך לבשתי חולצה לבנה, שרקתי לעבר חלונה של ויולת, והלכנו; היא השתעממה קשות, ויולת, היתה חיוורת מרוב שיעמום אבל כיסתה יפה על הפיהוקים בכף־היד. כדי להיפרע ממנה, כיוון שכל הזמן טענה שאני עדיין ילד לעומתה, הפגנתי הקשבה דרוכה, ואחר־כך, בדרך לירקון, לשכור סירה, התחלתי להרצות לה על יוהאן סבסטיאן באך, כל מה שמצאתי באנציקלופדיה מסדה, וגלו־גלו־גלו, ואחרי שקשרנו את הסירה אל כלונס־עץ שבדרך לשבע הטחנות… סילביה העירה כאן שהמרקע מיטיב לתאר מצבים כאלה, שלא, אין בכוונתה לעצור בעדי, אדרבה, שעלי להרחיב ולהרחיב. לא התקשיתי להרחיב. ויולון, ויולת, ויול, ויולה, ויולנצ’לה, אהבה ראשונה, שניה, שלישית, חמישית. אבל איך זה שגאון־האדם, צירוף חביב על א‘, שהמציא את הלשון יש מאין, לא מצא אלא מלה אחת, אותה מלה, לזה ולזה וגם ל… כמה? נאמר מאתיים וששים אלף שעות חיינו יחד, א’ ואני. ארבעים שנה. כמה מעט. לעולם לא אצליח לומר. כן, אני הולך סחור סחור, אבל מתקרב אל המטריד. המפלס יורד. הסאגה נעצרת, מדמימה. א' תבין מיד. לפעמים, כשהמצוקה חונקת, אי־אפשר בלי משלים. כן, המשלים יפים אבל הנמשלים לאו־דווקא מסתברים על־ידם. משל: מפלס יורד. משל: כלים שלובים. משל: מוצרט. לא, זה דווקא לא ממין העניין. מוצרט הוא מוצרט הוא מוצרט. א' דבקה יותר ויותר במוצרט. לאי בודד היתה לוקחת אתה את מוצרט. חוזרת ומספרת, באותה תביעת שותפות שאם אינה נענית היא הופכת אצלה בן־רגע לדכדוך, איך קלארה חסקיל ניגנה את מוצרט. אומרת שהקובלים על מוסיקה מודרנית בטענה אבל־את־מוצרט־אני־מבין פשוט לא משתמשים במלה הנכונה, ושדווקא השלימות הזאת לעולם לא תהיה מובנת.

לספר על הפגישה הראשונה עם א'? אפשר, למה לא. רק להווי ידוע לך שאתחיל במצח. המצח, המצח, הוד והדר! כלומר כך הייתי עשוי להגיד אז, ואילו היום אני עשוי להגיד: מצח המגביה את מבטיהם של המתבוננים בו. והזרועות אז, צעירות אבל כבר נושאות אותו גוון מהיר־כמישה של זית, המשתלחות חומדות ומשועשעות בערימה ססגונית של חולצות טריקו. בלירה! בלירה! צווח המוכר, חולצת טריקו צהובה כלימון מתוחה על בטנו הנפוחה מעל חגורת מכנסיו. מהומת שוק הכרמל, והמצח הזה, ואני, נאמר, עומד שם שעון בגבי אל קיר ומתבונן. היא מנסה להשחיל לתוך ה־בלירה־בלירה, בעקשנות מעוררת פליאה, את ה־שמע־נא־חביבי שלה, צליל זר, מתחטא, מתחנף, רוצה ויהי־מה להיות שייכת למהומה הזאת. אני, בצד, אוזר עוז ואומר: החולצה הזאת, הכתומה, תהלום אותך, זה מתאים תפוז וזית. היא נותנת בי מבט סקרני, לא דוחה, תוהה לה להנאתה מיהו זה שמנסה להיטפל אליה, אבל אני מצהיר שמבעד למבט הזה נחבטתי כבר אז בכובד אחר, שלא ממין עיניה של ויולה או ויולת או ויולנצ’לה. לרגע חל קצר ביני לבין השמש הקופחת וחלפה בי צמרמורת של קור. מה עשיתי אני, בשעה זו דווקא, בשוק הכרמל?

מהו זה שזימן אותנו, שהוליך אותי, את בן הפלבאים אל זרועות בת הפאטריצים. כך כיניתי אותה וכך אני מוסיף לכנות אותה, מתוך התעלמות, היא אומרת לצאת־ידי־חובת־הדיוק, מן הנתונים הממשיים של ילדותה. פלבאים ופאטריצים, וויל אלט איז דאָס אצל היהודים? שאל אותי פעם ישיש מלומד אחד. גורל? מקרה? אלה ואלה דברי שאלות נושנות. אלא שכאן, כמסתבר, לא הא ולא דא, כי לאו־דווקא מכל הימים נזדמנתי לשם ביום ההוא – כמעט דרך קבע, בדרכי אל בית הורי, נהגתי לעשות קפנדריה ולחצות את השוק הישר למשולש הרחובות קלישר־מוהליבר־התבור, כמו נשאב בכוח הצבעים העזים של הפירות והירקות וחביות הזיתים והבשרים התלויים על האנקולים והמנומרים כתמי סגול לוהטים… המרקע ייטיב לתת את הצבעים ואת הקולות ואת המהומה, כמעט אמרתי: ואת הריחות.

17 ביוני    🔗

פרויד, בסידרה טלוויזיונית, מניח יד חושקת על זרוע גיסתו הצעירה. הגיסה הצעירה, מעוצבת על המרקע נוסח רנואר:

אתה יודע מה אתה עושה, זיגי?

פרויד (השיחה היא על גורל נישואיו), במבט שתחילתו תמיהה וסופו עוגמה: אני כבר שילמתי את השטר.

כבר שילם, כבר מילא אחרי כל תנאי הכתובּה.

דיוקנו של זיגמונד פרויד כחזיר זעיר־בורגני.

מעולם לא עלה בדעתי לומר שכבר שילמתי את השטר, את זה א' לא תוכל למנות בין חטאי.

19 ביוני    🔗

ערב. מכפות ידי עולה ריח חריף של משחת שיניים. קיבלתי מא' שקיבלה ממירי שקיבלה מסבתא לבנה כי משחת־שיניים זה האמצעי הפשוט והבטוח ביותר להיפטר מריח בצל ושום, זה ולעיסה סבלנית של עלי פטרוזיליה. ואמנם לא חדלתי ללעוס שמיר ופטרוזיליה למן הרגע שעזבתי את המטבח בגמר העבודה, יחד עם סילביה. סילביה פה סילביה שם, ופה כמו שם לא קילקלו אדי הקיטור ומשב המאווררים את תסרוקתה הבנויה לתלפיות: ממש כפי שחזו עינינו על בד הקולנוע בסרטים הגזעיים של הוליבוד, אפילו בסצינות הסוערות ביותר.

זה היה לרוחה של סילביה שאעבוד במטבח, גם לרוחי, איש איש וטעמו: היא מפני שזה בדיוק החלק שעוד חסר לה ל־puzzle ההולך ומצטרף במחברתה, ואני מפני שאני אוהב מפעם לפעם, כנוהג המקום, לתפוש את מקומי ליד תנור הקונבקטומט, לבוא למטבח בבוקר־בבוקר, כשהאולם הגדול על כיוריו סיריו ושולחנותיו עדיין נקי ומבריק בברק קר של נירוסטה, החלב שהובא מן הרפת כבר מתחמם בסיר הקיטור ונותן ריחו המרגיע, ואפשר, ראשית חכמה, לשבת בנחת ולשתות כוס קפה עם הצוות הקבוע, העבודה לא ארנבת, עם נוֹני שפרצי צחוקה המאז’ורי התעמעמו לפתע – למסתכלים מן הצד נדמה כי לפתע – כשנטש אותה הדני שלה, ממתנדבי קיץ אשתקד, אותה ואת כלב הפודל שטיפחו יחד חודשים ארוכים במסירות ובחרדה מתמדת. הבוקר, בתחילת העבודה, כשנוני צחקה את צחוקה, מינורי עכשיו, ובאה להדק את קישורי הסינור שחגרתי, בא לי חשק לשבת מול סילביה ולספר לה, בשטף נינוח ומהנה, על לידתה ומותה של אהבה אחת וגורלו של פודל חד־הורי: מדוע לא תוסיף גם את זה ל־puzzle? לשתות קפה עם נוני ועם אניטה השופעת רצון טוב ובשרים ואמהות, שכל הזמן מתבלבלים ולא יודעים אם היא עדיין בהריון או כבר בהריון, או כבר או עדיין לא, והיא צוחקת ולא נוטרת ורק מבקשת שיגאלו אותה מסיוטי הדיאטה הרודים בה

מאז שהיא זוכרת את עצמה, והכל לשווא, עיניך הרואות, היא אומרת וצוחקת, ובגלל עיניה המקסימות, אחת פוזלת קצת בחן רב, שספק אם גם המרקע הצבעוני ילכוד את כל גוני הירוק־צהוב־חום־עמוק־לח־מגרה שלהן, כן, על שום עיניה אלה לא מעקמים חוטם כשרואים אותה מהלכת כך, במכנסיים קצרים דווקא בפרהסיה, וכל ירך… כן, לשתות קפה ראשון עם ועם, להיות, ולו רק ימים ספורים, שלא מצטרפים לחשבון גדול, אחד מן הצוות, להפקיר את השכם לטפיחותיהם של אנשי המוסך או הרפת: כן, יפה יפה, עובדים קצת, מה, יפה יפה; להרגיש בעליל איך ריחותיהם, של אבק וזיעה ושתן, מתערבבים בריחות הנודפים ממני, של בצל ושום ושמן חרוך, ערבוביה שאם גם אין מטבעה להרקיע שחקים, אולי, מי חכם ויידע, מטבעה להוסיף קצת איזון, קצת שיווי־משקל, לכל ה־puzzle הזה. שַׁלָמָה תוך כדי עיסוק ארצי בהכנת הבליל – והכנת הבליל היא מן הסודות הכמוסים של מטבח־לאניני־טעם גם כאשר מכינים אותו לשבע מאות נפש – תוך כדי שיקול זהיר אם להוסיף עליו עוד קצת מן היין היבש, או לצמצם בו את מרכיב החרדל, ואולי לעדן אותו בפטריות שמעולם לא הזיקו לשום בליל, שַלמה תוך כדי כך מיטשטשת פתאום הראייה, ומתוך דחוסת הקיטור המתעבה, המסתירה כמעט כליל את ראשה של סילביה על תסרוקתו הבנויה לתלפיות… יש רגעים כאלה שהמטבח נהפך למסה דחוסה של חום ואדים וריחות ורחשים, מנוקבת עיניים אדומות וירוקות וצהובות של סירי קיטור ותנורי גז ומחבתות חשמל… ניגשתי לחלון לשאוף מעט אוויר חוצות וראיתי איך א' ועופרה עולות בשדרת הפואנציאנות, יד ביד, תיק־הנסיעות של א‘, זה עם האימרות האדומות, על כתפה של עופרה. רציתי להתיר את שרוכי הסינור, להוריד אותו מעלי, להקביל את פניהן. איך אנשק את א’ במחיצתה של עופרה, ואיך אלחץ את ידה של עופרה במחיצתה של א', ועוד הריחות האלה של הבצל והשום הנודפים ממני, ומתוך הקלה, בצדק אומרים אבן ירדה מן הלב, זכרתי – זאת המלה הנכונה, לא תפשתי או נוכחתי־לדעת אלא זכרתי – שלהד"ם, שתעתוע, ששום דבר לא מעכב בעדי לחזור אל הבליל שעל האש, להשגיח עליו בשבע עיניים ולהכריז: אוי לו למי שמפקיר בליל על אש. הבליל היה לבסוף טיפ־טופ. גם סילביה אמרה.

25 ביוני    🔗

פעם, כשהמטוס מעל לעננים, אותו מראה שככה מרחיב את הלב, צחקתי לי: אפשר לצנוח עליהם רכות ולהתפוגג.

ועכשיו הם רוצים למשוך אותי לתוך המהומה והקצף שעל־פני האדמה. הם, אני אומרת, ומכלילה בזה את ת'. הם סבורים, איש בדרכו, שחייב אדם לעשות דברים בעולם הזה. לעשות. לעשות. הניחו לי, אמרתי.

סאנדו נתן עלי בקולו, כמו שאומרים. צעקתו היתה גם דידקטית וגם מן הקרביים. שמעתי את זה היטב בקולו ורשמתי לו נקודת זכות בלבי. קמתי, ניגשתי למקרר, הוצאתי קוביות קרח לבֶּרבן. לא אוהבת את ה־טוב־טוב של ת', אם כבר אז מעדיפה את ה־יפה־יפה של סאנדו. יפה־יפה, אחר־כך תייללי לי, ראית את ההמונים בכיכרות של חומייני, את מיליוני הפאנאטים האלה, את מועל היד, כולם ביחד, בקצב, הייל! לא לא, לא את אומרת את זה, אני אומר את זה. מותר לי? את לא תוציאי מן הפה מלה כמו הייל ולא שום השוואה לא מדוקדקת. חלילה וחס. בת פאטריצים. קניתי את זה שאת בת פאטריצים. פאטריצים, פלבאים, למאי נפקא מינה, את לא מבינה שזה ישטוף את כולם? ישטוף, יטביע, כל מה שעשיתם וכל מה שחשבת, זכר לא יישאר חלילה אם נעמוד דום בפני אותו הניחו־לי שלך! מה יישאר? מוצרט? פרויד? איינשטיין? ולמה לא הסאגה של סאנדו, מה? את רוצה להיסחף בשטפון ולטבוע? להשאיר פתק בבקבוק עם הצהרה שאי־אפשר להתפשר, עם כמה מלים מובחרות, שופרא דשופרא, מלים מאוד מאוד אינטליגנטיות, מלה בסלע.

אחרי כמות מסויימת של בּרבן אפשר. למה לא. ואל תרעיש עולמות, סאנדו, בבקשה ממך, לא יכולה ברעש.

סאנדו־rich־life, אני קוראת לו. מסעות כאוות־נפש. רק מה ראית, טיפש, לרסק לך את כף היד ולגדל כרס.

ת' חייך, ואת חיי הייתי נותנת בעד החיוך הזה, כל־כך נדיב, אתם רואים? תמים, תמים במובן של שלם, מבינים? כלומר גם זה לא מדוייק, ורק רציתי להגיד שגם זה ישנו, עניין של שינוי כחוט השערה בזוויות הפה, הנה, כרגע זה כך, ומה צר שיום אחד לא יהיה עוד, תבינו, הביטו בהמון שבכיכר ותבינו, כלומר תבינו בכל־זאת… איש לא רואה, ולא אוכל להראות לאיש, ואני מבזבזת את זמני לריק במרום לרוץ אל ת' ולנשק את אצבעות ידו שקצותיהן כלפי מעלה, פתוחות ותמימות ומכמירות לב, אבל מי רואה, ולמי יש חפץ בזה. אדרבה, סאנדו, אפילו מבחר אציע לך, ברשותך וברשות הבֶּרבן, do wyboru do koloru היו מציעים בשפתנו אז, זוכר, לבחירה־לפי־הצבע, פגישה ראשונה על רקע שוק הכרמל, חולצות בלירה, מהומה וחגיגה של ריחות, או לילה בווארשה, חורבות וארשה, ריח חריכה, לילה עם גבר אחר ורק אחר־כך הפגישה הראשונה עם ת'. חורבות וארשה, חכה, זה רשום במחברת המרופטת ההיא שאיבדתי ומצאתי, חכה, עם קצת ברבן ארוץ להביא אותה, גם אקרא בקול, לא חשוב אם יש לך חפץ בזה, וגם אספר, אדרבה, למה לא… הנה היא, אתרגם איך שבא, נאמר שאתחיל מכאן, הנה: בלילה בין חורבות ערה גזוזטרה בודדת… בתים יוצאים שנית ללחום בסערה, לקום תחיית־מתים במוות מעורטל, לא מזוייף אור־יום… קרעי פחים מכים בקיר חרוך, עיר חשופה רועמת אמת שאין מקשיב לה… גדם התחנה מבעית את האספלט… טוב, זה לא זה, מושפע מכך ומכך, לא חשוב, אל תשים לב, הלאה… פנס חיוור מצטנף בפחד… וכולי וכולי… אבל כאן יש משהו: הרגעה רחוקה, אור חלונות רחוקים… בלילה פראי מתגלגל יום חולין של בית־דפוס… תחת עננים סועים דמויות קטנות נעות, נושאות נייר, עופרת… עד אור ראשון עומדת לבדי, מצחי מלא חירות ללא רחם, גבי לחדר שם ישן בשקט הגבר הזנוח… סליחה, סאנדו, איך אתה עושה חורבות? אתה יודע, יהודי ביטח את חנותו מפני אש מים גנבים וברד, אז שאלו אותו: סליחה, איך אתה עושה ברד?

תסמכי עלי, אמר סאנדו ושלושתנו צחקנו.

כמה מתוך שישה מיליארד בני־אדם, פלוס מינוס, עדיין מבינים את הבדיחה הזאת.

לא חשוב שיבינו, אמר סאנדו.

אז מה חשוב?

שלא יעלו על הדעת לסלק אותה מן העולם.

התמונות שנוהגים לאגד יחד בתיבה ‘אני’ לא מתחברות. ניתוק על ניתוק, זרות על זרות: מישהי על גשרון בקצווי הגיטו, או בכיכר הסלקציה, או נצרמת מלחישת מאהבה הראשון כשבחוץ האסור עליה פורח המנתור, או עומדת על אותה גזוזטרה בלילה בין חורבות, או בחלוק אדום על גבעה בנגב.

לא מתחבר. ובכל־זאת, לרגע, מה שבמחברת הזאת זה שוב אני.

 

יולי    🔗

1 ביולי    🔗

ועל שיגרת היום־יום מה יהיה? זו החרופה והבזויה ומושמצת, המדגירה תרביות של חיידקים למיניהם, כאלה שמניחים לכל זוועה לקרות בחסותם, וכאלה שמסייעים להחמצת החלב התמים ולהתססת היין הישן. מה יהיה על אותה הידמות שקטה של יום אל יום שנמצאה סוף־סוף, שבירה, מאויימת, ובכל־זאת משככת לעתים את הכאב ואת הפחד. בוודאי, לנשרים ולעיטים יש דורש, תמיד יימצא, אבל לדרורים ולזרזירים ולאנקורים ולצוצלות.

מצלמה סובבת סחור־סחור, בלי קולות וברקים: קירות מסויידים לבן, צמח מטפס מתוך עציץ, כינרת תכולה־עכורה באקווארל של קוֹסוֹנוֹגי, כוננית ספרים, מנורה עומדת, כורסה עם מושב־עור משופשף, חלון פתוח לאופק, פרגוד קליל של נייר־אורז, רישום של הוֹפשטֶטר, דלת, פוסטר של מארק רוֹתקוֹ – כל הזמן מסתנן שם אור נסתר מן הסדקים שבין הגושים החשוכים – עוד עציץ, תריס מוגף, שולחן עם ניירות מפוזרים, כוס מים על עיגול־קרטון ספוגי, Heineken Bier, גנבתי באמסטרדם. ושוב, קירות מסויידים לבן, צמח מטפס, לא לפרוץ את המעגל, אין מה לחפש בחוץ, לא להתפתות לעלילות, לנצחונות, לכשלונות, מה שביקשת לא תמצא שם ומה שלא ביקשת ימצא אותך ממילא. המצלמה סובבת אט אט, משתהה על הקירות, עוד מעט צריך לסייד כאן מחדש, לא בוער, ממששת את החפצים המוכרים, הנה עוד כתם צהוב ברפרודוקציה של מודיליאני, בדיוק באמצע הצוואר הנפלא הזה, השמש ואבק המדבר משחיתים, האם גם אשה זו היתה פילגשו של השיכור הזה מודליאני, מודֶליאני־מודה־לְיי־אני. ובעציץ שבגומחה של חדר־השינה צץ לו עלה חדש, ירוק, מבוייש, תמים כזה. ועוד מעט הלילה, דומה לקודמו, ומתוך שדומה לא דומה, כמו מתוך שלא לשמה בא לשמה, והתשוקה, ופליאה ושמחה על שעדיין ושוב, והיענות לא שונה, כן שונה, וחוזרת, ומפתיעה, ומתן כבוד בסתר ובצהלה לגופות לא־מושלמים, ושובע ושקט ושינה. ואחרי הלילה יום שידמה לימים שהיו ועוד יהיו כמותם, ולוואי שידמה, כי דין הימים להידמות. ובהרהור שני: כל היצירות המינימליסטיות מתדמות זו אל זו.

4 ביולי    🔗

נסענו לנו, שלוש נשים. זו היתה שעה של חסד. במצחה של אף לא אחת מאתנו לא הוטבע אות שיצביע מה היא נושאת בתוכה ומה סוחבת על גבה. נסענו לנו לשוק הבדווי שבמבואות באר־שבע, הטרופיזמים התחלפו בקצב סביר, לא קטלני, הלכנו עם המוני ההולכים, השמש קפחה על ראשינו, שכחתי לקחת אתי כובע, מילא. בלילה־גונבים־ביום־מוכרים! בואו־בואו־לא־תאמינו! מילאנו אוזנינו מהומה ופינו צחוק. תיגרתי בלי בושה, בלי פילנטרופיה, וקניתי לכלתי צמיד בשני־שליש מן המחיר שנקב הנער הבדווי. שני־שליש זה תחום הנחישות שלי בעולם. הנער הבדווי לא אמר תודה בגמר הסחר־מכר, סימן שעשיתי מקח טוב. כלתי אמרה: לא הייתי מאמינה עליך, וענדה את הצמיד. הלכנו לנו העירה, תחום הנחישות שלי התחיל להתנגש בתחום העייפות, כמעט נפרץ, אבל לא הרשיתי לו. ישבנו ללקק גלידה בפינת רחובות אפורים ובתים מתקלפים, אמרתי שלא איכפת לי, שעיר צריכה להיות או בולוואר סן־ז’רמן או הכיעור הזה והחיוּת הזאת שאין בהם לא העמדת־פנים ולא מועקה היסטורית שאין להתהלך בה סתם כך, כאחד האדם. לכן לעולם לא אגור בירושלים, אמרתי, וכלתי אמרה: אני סתם לא אוהבת את ירושלים, ובתי אמרה: אני סתם אוהבת את אילת. ואני אמרתי שפתאום עלה על דעתי משהו שמאוד רוצה להגיד, זאת־אומרת לא פתאום אלא פעם נוספת, והתחלתי להסביר בדרכי המפותלת, מקדימה סייג ועוד סייג, שבעצם וכמובן אפשר לחפש את שורש הדברים לאו־דווקא שם, בזמן ההוא, אלא עוד לפני־כן, בראשית הילדות למשל, ואף־על־פי־כן אני בטוחה ששורש הדברים נעוץ שם, בשנים ההן, כשאי־אפשר היה לתכנן כלום, כשהכל נמדד בשעות, שעה, עוד שעה, עוד שעה, כמה שעות לכל היותר. מה שרציתי להגיד הוא זה: כל דבר שמתבצע כפי שתוכנן מעורר בי הרגשה של פלא, זאת־אומרת כשדעתי צלולה עלי. הנה כך: התכוונתי לנסוע ונסעתי; לא רק אל מעבר לים, גם למרחק של חצי שעה באוטובוס; קניתי כרטיס, לא טעיתי בדרך, הגעתי למקום שאמרתי להגיע אליו, עשיתי מה שאמרתי לעשות, פגשתי את מי שקבעתי להיפגש אתו; נסעתי, חזרתי, הנה הלכנו לשוק, יושבות לנו, פליאה על־גבי פליאה, ממש אות באות, אני יודעת, לא לגמרי מובן, הלוואי שיישאר בלתי־מובן לכן, אמרתי, נשטפת התרגשות חמה כאילו הגלידה לא גלידה אלא אלכוהול.

כלתי, כמו בלי משים, מצאה דרך לגעת בידי שכפית־הפלסטיק רעדה בה. ראיתי את הרעד, לבושתי, וגם מין ראייה באיחור, כמו ממרחק זמן, בלי לקשור בין קטעי התמונה. ובתי הסתכלה בי בשקט, בעיניים פקוחות, בלי אותו חיוך שלה שמקים בי מרבצו את כל המרושע והנפסד.

הצרה היא שאני עצמי כאילו רוב הזמן כבר לא מבינה, גם את זה כבר לא מבינה, כלומר שוכחת, שוכחת להרגיש את הפליאה.

8 ביולי    🔗

אפילו לא בגלל מזג־אוויר. הסופה שככה אתמול לפנות־ערב והבוקר היה נהדר בשקיפותו. סביר היה להניח שכל אחד יפנה בשקט לעסקי יומו, מה גם שלא לחצנו בשבע על כפתור הרדיו לשמוע את ששמענו אתמול ושלשום, שהסלמת האינתיפאדה מסלימה את הפעילות הצבאית שמסלימה את האינתיפאדה. שהרב מחברון הצהיר בפני כס המשפט שלא הרג את הסוחר הערבי ובנשימה אחת הוסיף: צריך הייתי לומר שלא זכיתי להרוג אותו. לא זכה. אדיר במלוכה אדוק בהלכה, בתרי"ג מצוות עשה ולא תעשה, ומה שיעשה או לא יעשה מובטחת לו מנוחה נכונה בין צדיקים בגן־העדן. אתמול ראיתי על מסך הטלוויזיה את שפתיו המשורבבות בגיחוך רירי ואת עיניו הנשואות בברק חולמני השמיימה. וחברו מישיבת אוהל־יוסף, אף הוא רב ובר־אוריין, קבע מפורשות שאכן לא כדמו של יהודי דמו של ערבי, שדמים בדמים לא נגעו, דם קין לחוד ודם הבל לחוד, חד וחלק. וליד מעלה־אדומים פגעה אבן ופצעה קשה אשה יהודיה, אם לארבעה. והיו הפגנות והרוגים גם בטיבליסי, פנמה, טאלין, הונג־קונג, וסטודנטים טבוחים בכיכר טייננמן, זו כיכר השלום השמיימי בפקין, et cetera et cetera et cetera.

אילו לחצנו על כפתור הרדיו ייתכן שהכל היה מתרחש אחרת, אבל לא לחצנו, ורק התעכבנו ליד השולחן להבהיר משהו בינינו, ואני אמרתי לא‘: זה יכול להיות גם כך, אפשר להבין את זה גם כך. ובן־רגע התרחשה המפולת. אינני מצליח להיזכר על מה ולמה אמרתי שזה יכול להיות גם כך, ואילו א’ ראתה בעליל, בכל חדוּת מוחה, לפי כל כללי ההגיון, שזה לא יכול להיות גם כך, מה זאת אומרת גם כך, הרי זה מונח על כף־היד, ילד היה מבין, מה זה המנגנון הזה בראשי שמתעקש להפוך ככה…

אינני זוכר מי משנינו זרק ראשון את המלה עצבים. מה שאני זוכר זה רק את שריקות הצד"י בזו אחר זו: העצבים, קצות העצבים, מה זה הצורך הזה, הצידוקים, עצלות המחשבה.

מפולת.

הכעס אטם אותי וניבל את מוחי. בשארית שפיוני חיפשתי להיאחז בתנועות שיגרתיות, להחזיר את הספל למקומו מבלי להקיש, לקום ולהזיז בשקט את הכיסא, לסגור בזהירות את הדלת אחרי.

בחוץ חגג הקיץ את סוף המירוץ: הלפיד הכחול של הג’קרנדות עבר זה כבר אל הכתום של המכנפים והכתום אל האדום של הפואנציאנות ועכשיו כבר קמל אדום הפואנציאנות ונדלק הצהוב־זהוב של הפֶּלטופורום בשדרה המוליכה אל השער המערבי. הגפנים שלפני הבית ניפחו והמתיקו את אשכולות הסולטנינה. במטע נשארו תלויים בצמרות אחרוני האפרסקים מן הזן שהקטיף שלו נגמר, בשלים מדי, אני אוהב כאלה, כבר רכים, על סף הרקבון. ראיתי הכל דרך זכוכית מגדלת, שמעתי הכל במודגש. הלב דפק כמו מנוע. הלכתי מהר, כמעט רצתי. נכון, העצים בבית־הקברות הם הגבוהים ביותר. מה יעשה אדם במקרה שפצצה אטומית תיפול בקרבתו? יילך בדרך הקצרה ביותר אל בית־הקברות הקרוב ביותר. סובבתי סחור סחור למצבות. דפיקות הלב נשמעו כמו דרך סטטוסקופ.

אחר־כך רצתי חזרה לחדרי־הוא־מבצרי. ספה. שמיכה על הראש. שעתיים. שלוש שעות. לא, בלי כדורי־ארגעה. מחנק, דפיקות בצדעים. ציפור מתה נקלעה אל בין כנפי מאוורר. כן, ויטגנשטיין, כדי לבטל את הקולות הבאים מן החוץ ומפריעים לו הוא הפעיל בחדרו מאוור ישן עם כנף דופקת.

קפצתי מן הספה. התחלתי למעוך לפקעות את הניירות המפוזרים על השולחן. מעיכה לפקעת וזריקה לפינה. מעיכה וזריקה. אחר־כך נסיונות לקלוע לסל שבפינה. הקליעה לסל, שמתי לב, מיתנה במקצת את קצב התנועות.

ציפור מתה במאוורר. צוצלת מצויה ירדה והתיישבה על רשת החלון. בשקט. בשקט. יושבת לה. השמיים כחולים. לא מייגעים היום.

חמש שעות. הצללים התקצרו. צהריים.

חזרתי אל א'. היא ישבה בכורסה בחדר הגדול. החזיקה מסרק ביד שמוטה. לקחתי ממנה ולאט הנחתי אותו על הרצפה. כרעתי ברך בין הכורסה לשולחן.

יש בכך כל־כך הרבה יופי, את יודעת? אמרתי. כבר די, די, אמרתי, מנסה להבקיע אל עיניה, אל העצב העיקש והנזוף שבהן.

לא נשיקה לחה. רק רפרוף שפתיים יבשות, כמעט לא נוגע ומגלה שככה מפנים שכבה, ועוד שכבה. כמו לחוש חום במצחו של ילד חולה. לא, יותר מזה.

אחר־כך הלכנו יחד לאסוף את הפקעות שנערמו בפינת הסל. א' הגישה ואני יישרתי כל פקעת שהגישה לי. בושה כזאת.

10 ביולי

בלא שום דרך־ארץ, מעשנת סיגריה על קבר, ברוב טובה של לחי על אבן המצבה הצבאית עם שמו ושמותינו, מזייפת פנייה בגוף שני, זיוף משומן, שלהרף עין יש בו גרעין טמון עמוק של אמת: מעשנת את הסיגריה שלך, זוכר, לאחרונה הייתי לוקחת ממך שאכטות, לאחרונה, כלומר בחודשי החרדה שהתאמתה והיתה יכולה גם שלא להתאמת. מושכת את פניו מתוך השלד הטמון.

רק לעתים רחוקות בוכים עליו כאן. על־פי־רוב הבכי חרב כאן, המחשבה אטומה. או בוכים על כל השאר, על ניתוק ועוד ניתוק, על הילדה בתנו שבגרה כך ולא אחרת, על החיים שכל פעם מתעקשים לשנות אותם וכל פעם אומרים: כבר אין כוח. מה יש לדבר, אמרה לי אם אחרת (משלנו משלנו) בחיוך התופש בהצלחה את מקום הבכי, מה יש לדבר, זה לא יצא כמו שרצינו.

ואפשר גם לחזור ולהתרפק:

,All my trials, Lord

.Soon be over

13 ביולי    🔗

עדיין היו מכוונים את הרמקול חד־חד־שתיים, ולא שמעתי את שריקת האבן שנזרקה מיד עם תחילת ההפגנה. לא אבן גדולה במיוחד. הוציאו את הנער שנפצע בזרועו אל מחוץ לרחבה והושיבו בגבו אל חלון הראווה של המשביר־לצרכן. הוא שם את האבן בחיקו וחייך אלינו. לא היינו רבים במדרחוב של באר־שבע. הקול שברמקול התייצב וביקש שנתרכז קרוב לבמה. זזנו קדימה, כאילו להצטופף, אבל רק כאילו, כי רצינו להיראות רבים יותר. היתה שם חבורה לא גדולה של סטודנטים, מרצה אחד או שניים. בעל הקונדיטוריה מפסז' הקולנוע נשא שלט מצוייר: שני כסאות, אחד נוסח מזרח ואחד נוסח מערב, ומעליהם כתובת: זה הזמן לשבת ולדבר שלום. היינו מאירים פנים זה לזה, קצת יותר מן המקובל, מבקשים להידמות אלה לאלה, לחפש יחד תירוץ מדוע רק מעטים נתקבצו ובאו, מדוע הפועלים לא נזעקו בהמוניהם, די האראפאשנע מאסן, היה אומר אבי, לא הם ולא אנשי המושבים והקיבוצים, אף לא המובטלים הסובבים ממילא ברחוב. היה שם בהמון הדליל זקן אחד ציורי, עבדקן, עם סרט רחב סביב בלורית שיבה סמיכה, כאילו בא להשתתף בהצגת המלך ליר. מישהו אחר, פניו מחוקים, הזכיר את שארל בובארי. מאדאם בובארי לא באה להפגין. כנראה ניצלה את ההזדמנות ששארל הלך מן הבית ורצה להתעלס עם רודולף, או עם שכחתי־מה־שמו, בדיונות החול שמאחורי העיר. ועוד היו שם עוזרו של הרוקח וסגנו לשעבר של ראש העיר, וארבע אמהות ושלשה אבות וגם כמה אחיות בחלוקים ובשביסים לבנים, וכמה נשים בשחור, ושני מניינים לובשי חולצות כחולות שהן עולות שהן עולות על כל העדיים, עם שרוכים אדומים ושרוכים לבנים, ופונדקאית אחת, וקרמיקאית אחת, ומי שניהלה בשעתה את הספריה העירונית, היא ובעלה. גם פייר באזוחוב היה ואשתו נטשה, נושאת עולל בזרועותיה. נטשה לא פחדה מן האבנים, תבואנה מהיכן שתבואנה. והיה שם ארנסטו סאבאטו, ולא גארסייה מארקס, שאולי נתקף בולמוס וכותב עוד סיפורים ססגוניים על אהבת זקנים בימי כולרה. ברנר הגיע בריצה מגושמת, בזקנו ובשליאפה שלו, למרות שהם רצחו לנו אותו, כלשון התוכחה שכבר הוטחה בנו. עגנון, הקוסם הגדול, היה מוליך אותה שעה את מנפרד הרבסט אל ביתה של שירה ועל יד על יד מגלה פסוקים מאירי־עיניים שיענו את הכל. והיום גם לא מעט כיפות סרוגות, ועל הבמה ניצבה אשה צעירה, ראשה במטפחת, כל חזותה מזיגה של העזה וצניעות. היא ניסתה לומר מעל הבמה שאלוהים ציווה עלינו, על כולנו, וחזרה וניסתה: אלוהים ציווה עלינו, על כולנו, אבל אותו רגע הושלמה התארגנותם של נושאי הדגלים וניתן האות לקצוב לעבר הבמה: בוז! בוז! בוז! האשה שעל הבמה המשיכה, קולה מתעקש ונצרד: אלוהים ציווה עלינו שלום באמת ובלב שלם, שלא תהיה שום שנאה ושום קנאה ולא נצחון ולא קנטור בין אחד לחברו, רק אהבה ושלום גדול בין כולם, יתברך ויתגדל השלום בעולם, השלום הנפלא, אדוני השלום, ברכני בשלום, אבל ידה קצרה מלעצור בעד הקריאות: בוז! בוז! בוז! ורק מין בושה תמימה היתה צובטת למחשבה על יוסף־חיים והשליאפה שלו, ועל עיניו שככה רואות, ובעצם מה הן עצמן לא ראו, ועל שמואל־יוסף שאלוהים שם את המלים בפיו, ועלינו ועל כולנו, ובאותה שעה עצמה היה הדם גואה ונשפך מארובות עיניהם של חסידי האייטולה הצועדים שורות שורות צפופות, לאלפיהם ולרבבותיהם, וראשים בגודל של גרגרי־יער מילאו את המרקע, עוד ועוד, אין בנמצא מרקע שיכיל את כולם, אבל יש בנמצא מצלמה שמביאה אותם צועדים וצועדים, שורטים ופוצעים את ראשיהם, דם זב מן הפצעים הפתוחים, ניגר על מצחיהם, עיניהם, שפתיהם, צובע באדום את חזותיהם ואת חולצותיהם הנוטפות זיעה.

בדרך הביתה עצרנו כמה פעמים. עדרי כבשים ועזים היו חוצים לאט ובשקט את הכביש בדרכם חזרה אל המאהלים השחורים. פנסים נדלקו באוהלי הצבא הפזורים על־פני המישור העולה ויורד. פתחתי לומר משהו, לצטט משהו שפתאום ניקר בראשי, וא', כדרכה, העמידה את הדברים על דיוקם, כן, זה היה קארל קראוס, זה היה עוד בתחילת שנות השלושים, ואימרתו כלשונה היתה: בקשר להיטלר לא עולה על דעתי שום דבר. ואני, כדרכי, נצרמתי מן הבולמוס הזה לתקן ולהביא בכל מחיר ובכל עת פסוק כלשונו, אבל אחר־כך הגענו במשותף לידי סברה כי לאור כל האמור וכל הלא־אמור על־אודות הרצף ושבירת הרצף חייב עכשיו לעלות על דעתנו איזה דבר חדש לגמרי, ויחד החווינו, ממש בעת ובעונה אחת, מין תנועה של קוצר־יד, והתנועה האחת, המשותפת לשנינו, אמרה באותו רגע גם הכרת־טובה על מה שיש.

ובערב הלכנו לאולם הספורט, למסיבה לרגל גמר הנושא הלימודי לכיתות חלמית־נרקיס: מצווֹת עשה ומצווֹת לא תעשה.

16 ביולי    🔗

לא רע בתור תחפושת: מטה ופתיל וחותם וגדי־עזים, אפשר גם זקן מודבק, לבן וארוך, כמו בהצגות חובבים, ומאידך צעיף: ותכס פניה לבל יכירוה בפתח אשר על דרך תמנתה.

היהודי ברכבת. צירוף ארור. אבל בזמן שהמציאו את דגם הבדיחות על היהודי ברכבת היו הרכבות היפות חוצות את כל היבשות, כלומר לחוד רכבות להולכת בני־אדם, ולחוד רכבות־משא להובלת בקר למשל, או פילים של קירקס, או גזעי־עצים. ובכן, היהודי ברכבת אמר שהוא נוסע ללובלין כדי שיחשדו בו שהוא נוסע לווארשה ולא יידעו שהוא באמת נוסע ללובלין.

נסעתי אל עופרה בירושלים כי אצלה שקט לי. שקט, אה? קרצו אלי כל הנהגים שבאו אל מולי בכביש.

אילו אמרתי לא' משהו בנוסח להקים־שֵם, אולי היה ניצת בעיניה הברק משכבר הימים. פרשת אהבים ארוכה היתה לה עם פסוקים כמו: ותלד על ברכי ואיבנה גם אנוכי ממנה.

עכשיו הועם הברק – עברו שנים, הועם הפז, פסגות הפכו מישור, היינו שרים לפנים ולא ידענו מה שפינו שר, למרות פשטותן המתנגנת של המלים. ולאחרונה, כאשר א' נותנת בי את מבטה העירום אני יודע שלעולם לא אראה כל מה שהיא משכילה לראות.

ובכל־זאת לא, היא לא תשכיל לראות מה שם. שקט כמו עבודה זרה, מעט מנוחה מן הכרסום המתמיד, מן החרדות שממילא, מן הנפילות החוזרות והמאבק הבלתי־פוסק. לאחרונה היא טוענת שכמעט לא אומרת עוד, אבל אין יום, אף לא יום אחד, שלא תזכיר כך או כך את מה שאני כביכול בורח ממנו כל הזמן, ולפי גירסתי מסרב לקחת חלק בטלטלה המתישה, המטרפת את הדעת, בין אשמותיה לבין אשמות זולתה.

לפני ימים אחדים אמרה, בקול של בדיחות־דעת כביכול, בחיוך נעווה ועם זאת מלא יושר, אותו יושר מגרה ומרגיז של בדיקה חוזרת ונשנית ולא מרפה: אתה כל־כך רוצה לשרש ממני את האשמה, טוב, מצאתי מציאה: אם יתפשו אותה עם קוקאין בנחיריים לא אגיד שזאת אשמתי, אגיד שזאת ירושת עקלתון של סיפורי ויולה.

טוב, אמרתי בשמחה לא מעושה, טוב מאוד.

פתחתי את דלת ביתה של עופרה: הקירות העבים, קורות הברזל התומכות את התקרה, סף האבן הגבוה, קשת האבנים מעל לדלת, אדני החלונות הרחבים הלבנים, הגומחות העמוקות, הכל השיב שקט. אינני יודע אם התמונה, לא גדולה, תמונתו במדים עם כנפי הצנחן, היתה תמיד תלויה כאן, על הקיר עם הגומחה, תלויה עוד לפני בואי, ותמיד בשעה מסויימת היתה קרן־שמש מדליקה אותה, את החיוך הלא־מאשר החבוי בעין השמאלית המכווצת ובזווית השמאלית של הפה. ככל שזה יישמע מוזר לא העיבה השאלה הזאת את השקט, ועד כדי תהיה האם נכון נהגנו שהשארנו את קירות ביתנו נקיים מתצלומים. באחד הימים אציג את השאלה בפני א' ונתהה עליה יחד. אתמול היתה הפסקת חשמל בירושלים. עופרה הביאה נר, נר־שבת נשכח, והציבה אותו בגומחת הקיר. הסתכלה בתמונה ואני הסתכלתי בה, איך היא מסתכלת בתמונה, אבל – וזה קורה לי פעם אחרי פעם – ככל שרציתי לראות אותה יותר ראיתי אותה פחות ופחות. כמו במשקפת הפוכה היתה עופרה נעשית דקה, מתרחקת בחלל. זה מה שקורה לפסלים של ג’אקומטי, חשבתי בדרך חזרה מירושלים.

ועם השקט, כמנגינת לוואי לשקט, מסתננת האשליה שאפשר לסגור את הפער, לבטל את שטח ההפקר שבין מניין שנותי הרשום בתעודה לבין מניין שנותי שהוא סך־הכל של כך וכך דברים שנכפו עלינו, או הושגו, לא הוחמצו. אשר לפער שבין מניין שנות חיי למניין שנות חייה של עופרה, זה לא מטריד אותי ביותר. לא מטריד ולא מלהיב. לא זה. גם אם א' חושבת אחרת.

22 ביולי    🔗

גיליתי תגלית מרנינה: איש לא יכריח אותי להשמיע באוזני סאנדו, או באוזניו של כל אדם אחר, את המלים שבהן הורה לי מאהבי הראשון את הילכות אובדן הבתולים (מלים זהירות ומתחשבות דווקא, עם אותן הקטנות־חיבה שדומה אין כמותן אלא בפולנית, הדוקרות את אוזני עד עצם היום הזה) כאשר בחוץ האסור עלי נישא ריח המנתור מאדניות החלונות או מערוגות הגנים.

תגלית עצומה: אני חופשית לומר את שלבי יחפוץ ולא את שיבקשו או מתבקש.

הו הו! שוב: אני הבוחרת. תורת הבחירה המהוללת, שגם אותה אימצתי לי פעם, בין שאר התורות, אינסתי לי, מתכווצת והולכת, נשדפת והולכת. הנה היא מוטלת לרגלי, עוף קצוץ־כנפיים, כפות־כרעיים, מביט בי בעיניים מתכסות לובן. תמונה ריטורית: מוצא חן בעיני צירוף־הכלאיים: תמונה ריטורית.

מן הפירורים (או נגיד: גרגרים, או נגיד: גרעינים) שנשארו: אני הבוחרת מה אספר. למשל, הנה, דווקא, את המלצתו לטבול לאחר־מכן (כלומר להשתופף לתוך קערת הרחצה שבמטבח) במי חומץ, סגולה כנגד הריון. או: גם פחד סיפיליס היה (איזו מלה נחשית־צלופחית: סי־פי־ליס). פעם אחת ויחידה ביקרתי שם, בדירת הוריו. אינני זוכרת מדוע הוחלט להסתכן בטיול זה, שעשוי היה, בין שאר הדברים, להפוך את חיי מניה וביה ל: עד כאן, לעוד סיפור שלא יסופר מעיקרו, כמו מיליוני סיפורים אחרים. גם את כתובת הבית אינני זוכרת. השתדלנו אז לא לזכור כתובות (אבל זה עשוי להיות גם לבוש מרשים לחולשת זכרון סתם). זוכרת את דמות הגבר בפינה חשוכה, יושב בלי ניע בכורסה, כמו חנוט. את הפנים לא ראיתי. זה היה שיתוק מתקדם, paralysie générale ou progressive, קראתי לאחרונה באיזה מאמר. ייאמר בשבחו של מאהבי הראשון שלא כיסה על חרפת אבותיו. הוא בחר לגלות לי את מה שלא יכולתי לדעת, ולדווח שהוא עצמו עורך בדיקות ואסרמן. כן, גם זה היה. אינני זוכרת מה היה חזק יותר, הבושה או החרדה. אבל אותה כניסה למרפאה (אחר־כך, אחר־כך) היתה גם זכות מזכויותיו של אדם חופשי, כלומר ממה שהושב לו כיוון שנשאר בחיים ויצא מן המחבוא.

המשפט: את הסוד הזה אקח אתי לקבר (איפה ומתי שמעתי אותו לאחרונה?) לא היה מנחלתי, כמו הרבה משפטים של לוחמי המחתרת. אבל פתאום אני טועמת את טעם החופש להחליט אם לדיבור ואם לשתיקה, כאילו עתה זה נברא.

ביצת קולומבוס. מסתבר שעוד יודעת לצחוק ביחידות.

ועל־פי הסכם זה, שלא יהיה לרוחך, סאנדו, שלא תחתום עליו ושכלל לא תדע על דבר קיומו, נסוע אסע אתך לווארשה. או קיי, סאנדו, קדימה.

מאוחר יותר, אותו ערב:

אני אסע לי.

Ja sobie pójdę.

זה מתוך אותה מחברת שירים מרופטת שנשמרה ואבדה ונמצאה, ואפילו (אוי לאותה בושה) הזלתי עליה כמה דמעות, כי היא בפולנית, ולמי אוכל למסור ולמי זה נחוץ, והנה נדמה כאילו יש בה פה ושם משהו שאבד ואין להשיב ושאילו…

אין אילו בהיסטוריה קבעו. ובחיי אדם אחד יש?

איך הייתי גאה בשעתו על החרוז המרוחק:

Jest gdzieś I twój dom

Ja sobie pójdę.

אדם אחד לומד משהו, אמרנו פעם, ואני חזרתי ואמרתי את זה לסאנדו באחד הימים האלה, אנשים רבים ביחד – לא כלום.

וכי מה לומד אדם אחד?

26 ביולי    🔗

סאנדו השתולל. מזעם. מאין אונים. איזה בלמים פקעו אצלו. אבל אי־שם, בערפל הלח של עיניו, הוסיפו לרקד השדונים – נשקו הסודי המותיר אותי, בסופו של דבר, חסר־מגן לעומתו.

אז מה באמת חשבתם, שאהיה פיל רוקד בין כלי חרסינה וכל הזמן רק אזהר שלא לשבור איזו ואזה סינית מימי שושלת פנג או זבנג… הרב קוק מעולם לא פצע את אצבעותיו כי השתמש בהן רק להפיכת דפים של ספרים קדושים, הרטיב אצבע ברוק קדוש והפך דף… מה אתם פוחדים כל הזמן, כל הזמן מזהירים: פה לא מדוייק, שם לא מדוייק, פה חסר, שם זה אמור יותר מדי… לא באתי אליכם לבנות צֶפּלין, לא באתי לחפש את שיא הדיוק… סאגה זה לא צפלין… שמעתי, שמעתי את הגילוי המרעיש שלך: אין־סוף הטעות!… הגילוי המרעיש של המאה!… אלופת האֶנטרופיה… לא, סליחה, אנטרופיה זה אתה. מכל מלמדי השכלתי. זה החוק השני של התרמודינמיקה, נכון? גם כן של המאה שלנו, או עוד של המאה הקודמת, מה? זהירות פה זהירות שם, אל תכניס קיטש לקודש הקודשים!… טומאה בהיכל! דבר אחר!… להווי ידוע לכם: אין קיטש! אין! זאת המצאה של אמנים מתוסכלים…

את רוצה שלא אצעק, שתופי האוזניים שלך מתפקעים. שיתפקעו. מה יש?… זאת אומרת, חלילה לי, אני זקוק לאוזניים הרגישות שלך… אנה אני בא בלעדיהן?… אילו היית צעירה בשלושים שנה, אילו היית כפי שאני זוכר אותך מאז… שלושים ושש למען הדיוק, את רואה, אפילו לדייק אני מוכן, כפי שהיית כאשר שכבתי פה פצוע, אחרי שהחזרתי את כף ידי לאלוהים… הייתי מזמין אותך אל חופי האוקיינוס, בונה לך וילה בבוורלי־הילס, קיטשית או לא, בכל־אופן עם בריכת שחיה מחוממת בחורף, טוב, את לא סובלת בריכה מחוממת, נישט געפידלט, אבל מסעות את אוהבת, ביאכטה לאורך החוף, ברולס־רויס לאורך החוף, מסן־פרנסיסקו ללוס־אנג’לס וסן־דייגו… אז באיזו פרשה אנחנו עומדים השבוע?… הקיטש מאחורינו ויום־הדין לפנינו… אפוקליפסה… אצלכם זה כמו קריאת שמע. שלוש פעמים ביום אתם צועקים אפוקליפסה… אש גיהינום… לפני מאתיים שנה ניבאו אפוקליפסה בלונדון. לונדון תשקע תחת גללי סוסים כי המרכבות מתרבות כמו פטריות אחרי גשם. מגיפה חומה. על גדות התמזה לא תישאר לפליטה אלא ערימת גללים שמתוכה יציצו כמה מגדלי כנסיות, כדי שלבארון מינכהאוזן יהיה למה לקשור את הסוס… עכשיו מנבאים אפוקליפסה לוונציה. העיר שוקעת ועוד מעט לא יישאר זכר לארמון הדוג’ים ולשבט הגונדולרים… למה אתם לא משתיקים אותי? למה אתם מניחים לי להשתטות? הרי בשביל זה באתי הנה, שלא תניחו לי להשתטות… את זוכרת בוודאי איך באתי אז למדבר הזה… אחר־כך נסעתי לעשות כסף. עשיתי קצת כסף, שוֹאוּ פה, קוֹמֶרשלס שם… כסף בשביל האשה, כסף בשביל הבן… לומד היסטוריה בצרפת, בנאנט, הוא לא אוהב את אמריקה, הוא אוהב את צרפת… לא, את לא טועה, בנאנט המציאו את המצאת המאה, שאושוויץ, שבירקנאו, שכל זה לא היה ולא נברא ורק משל היה… אחד הסטודנטים, חבר של הבן שלי, כותב שם עבודת דוקטור על זה… לפני כמה חודשים עברתי בצרפת, דיברתי עם הבחור, אמרתי לו שאם לא איכפת לו אז שיגע בי במחילה מכבודו… הוא חשב שאני מתכוון לפרוטזה, חה־חה… איך את אומרת: אין סוף הטעות!… לא לא, אל תבינו אותי לא נכון, לא, לא נגדך…

הוא נבהל, סאנדו. לאט ובזהירות ניגש לחלון. עמד. קפא. גבו הגושי הסתיר את המדבר. אחר־כך הלך בלי להביט בנו. לפנות ערב חזר. הביא זר ענק של שושן צחור. נצטרך לחפש לנו מקום אחר ללינת לילה, אמרתי לא', עלולים להירדם באוויר המתקתק הזה ולא להתעורר עוד, כפי שהיו מזהירים את מי שהשתרע לחטוף תנומה בתוך תורמוס פורח של שדות מאזוביה.

27 ביולי    🔗

כבר כמה וכמה פעמים פחז עלי יצרי להעתיק את דיבורה, ולא העתקתי. אולי מפני שהאצבעות עצלות, אשונות מרוב ספקות (נטפל: הספק הוא פן מפני העצלות; העצלות היא תולדה מוכרחת של ספק), ואולי מפני שבעים ושבע סיבות אחרות. אבל היום, כשהיא באה אלינו במפתיע, ביוזמתה, הרגשתי איך אצבעותי מתגמשות. וחוץ מזה, אם ישוגר אלינו, היום או מחר, איזה טיל קונוונציונלי או לא קונוונציונלי, למחוק במחי נפץ מה שכך וכך בני־אנוש עמלו והזיעו עליו כך וכך עשורי שנים, מי יודע אם לא חבל שיירדו לטמיון לא רק כך וכך הגיגים מטאפיזיים של פלוני ואלמונית אלא גם הדיבור הארצי הזה. והרגל־חשיבה מזמנים אחרים אומר שדפים כתובים עשויים להיטמן באדמה ולשרוד.

ובכן, היא עמדה בפתח החדר הגדול ופערה עיניים גדולות שחורות אל מול התמונות שעל הקירות ואל מול הספרים שבארונות הלא־מזוגגים, עיניים אומרות התפעלות קמאית וכלל לא רומזות: סנובים מחורבנים, שומר נפשו ירחק מכם.

אני משוגעת על הדירה שלכם.

אבל לא את זה באת להגיד, אם מותר לנחש. שבי־נא.

ישבה על הכורסה מתחת למופשט הלירי של קופפרמן.

בטח לא בשביל זה. אז מה, אסור להגיד גם את זה.

להיפך, מותר. רצוי.

טוב, אז שיהיה דוגרי. אני רוצה לשמוע באוזניים הפרטיות שלי אם זה נכון מה שאומרים שאתם החלטתם לגרש מפה את הסאנדו הזה?

כך אומרים?

מה אתם, מיתממים או מה?

לא, בכלל לא.

מה לא? לא מסלקים אותו? שלא תתחכמו אתי. רק שלא תנסו למכור לי לוקשים. לא קונה. הייתם עושים פיפס אחד והוא היה בא בחזרה מחר בבוקר. טוב, על זה אין מה להגיד, אתם האקטיורים ואנחנו הסטטיסטים. אבל העסק הזה לא הולך בלי סטטיסטים. אתם מסכימים אתי? אז מה העניין? אין דבר כזה! בחיים שלי! מה זה, עסק פרטי שלכם? תבוא, תצלם, את פנויה מחר? אז מחר בשבע, אז מחר באמצע הלילה, סיפור מארץ הסיפורים, בגדול, שלושים סוסים, קילומטר עזים שחורות, ואת בקלוז־אפ עם העגילים האלה. מה, לא יפים? ופתאום טראח, עופו מפה, ואת חזרה למטבח, לטגן כתיתות. שמעתי את זה והדם עלה לי לראש. מה אני אגיד לכם, אני המומה. ה־מו־מה. מה המומה? אני בשוק! אתם שומעים? כי תסלחו לי, מה זה החיים שלי פה. מה יש לי פה? איזו דפיקה פעם בשבוע אם למישהו בא עלי? אני לא אומרת שלא, ברוך השם יש לי ראי חדר, גם עיניים בראש, ואני אדם חופשי, עוד יכולה לבחור. בא מישהו שמוצא חן בעיני, טוב, לא מוצא חן בעיני, החוצה, עם כל הכבוד. גם מחר יום. אבל מה, כאלה ישר מהוליווד לא מחכים פה בתור. והסאנדו הזה, אם יש לו יד מפוחלצת, זה לא אומר שיש לו עיניים מזכוכית. מה אתם מסתכלים עלי? אני בכלל לא מתכוונת לזה, לא נפלתי על הראש. עם הכרס שלו, מה כרס, כרס פה וקרס שם, זאת מחוברת לו מלפנים וזה מחובר לו לזרוע. ועוד בטח יש לו שם אחת משומרת במצב טוב, ואיזה שלוש פילגשות וכאלה, בחיים שלי! מה שאני אומרת זה שיש לו עיניים בראש ושהוא רואה יפה יפה מי טובה לו לסיפור. ומה, אתם לא נהניתם כשארזנו פה את המזוודות של חנוך לוין? נהניתם או לא נהניתם? זהו, ואני לא צריכה שיגידו לי. ואיזה מחיאות כפיים שהיו. אנחנו קרענו את התחת וכל הזמן היינו בהיי. תראו לי אחת מהבימה שאומרת טאָכעס יותר עסיסי ממני. את זה לא לומדים, זה כשרון טבעי, או שיש לך או שאין לך. ופה היי כזה נופל לך מן השמיים, ואתם מה? מתביישים? אז תקפצו לי. סליחה, אבל ככה אני, מה שאני מרגישה אני אומרת. מה יש פה להתבייש? שמציעים לכם להראות משהו לכל העולם, ובגדול? סאנדו בעצמו אמר לי. מה אתם מתפלאים, חשבתם שאם מביא לכם את כל הברנדי הזה ואת כל הפרחים, אז כבר אין לו זמן להסתכל ככה בצד. מה שהוא אומר צריך לחטוף בשתי ידיים, הזדמנויות כאלה לא מתגלגלות על־יד פחי הזבל. ארבעים שנה אתם מדברים, אני לא אומרת, גם עושים, וכשמזמינים אתכם ככה, בקידה, להעמיד שוֹאוּ, אז פאק, פיק ברכיים, מה יש? יותר מדי רעש? כואב בקמטים? לגברת יש וסת? האדון בדיכּי? מה זה וסת אני יודעת, גם מה זה דיכי אני יודעת, לא צריך לספר לי. ומה חשבתם?

זה מה שחשבתי, אמרתי, כמעט בתום לב.

29 ביולי    🔗

כמו בסיוטי חלום כשרוצים לצעוק, כשמוכרחים לצעוק והקול לא נשמע: אין קיטש, אה? הקיטש והמוות, שמעת, סאנדו? יודע על מי זה נאמר? עדיין לא הגיע אליכם, אל חופי קליפורניה? קולי אמנם נשמע, אבל יצא מגרוני קלוש ואטום. ומיד אחרי המשפטים האלה נכרך: אם־כי גם זה לא, למען האמת גם זה לא, ומילא, נעזוב, מילא, נעזוב אפוקליפסה, אבל הקיטש… קיטש זה לא נבואה, לא חזיון הגללים שיכסו את לונדון… זה קורה עכשיו, ומי שמנסה לחלץ ראשו מן הבליל המבעבע מקבל מכת סנוורים, רואה פחות ופחות ומבין פחות ופחות. למי זה איכפת? למי איכפת מה מידת הבנתו של אחד מתוך שישה מיליארדים, פלוס מינוס, ומה מידת עייפותו ויאושו? וחוזר חלילה: קבלת אפסותו של האחד עלולה להוליך, בדרכי הבליל המבעבע, אל צידוקו של כל איון (מסרבת לפרש). מן הבור אל המטוטלת (לא במיוחד אוהבת את פוֹ).

בערב רציתי להשליך את הפרחים, לשלוף אותם מן האגרטל ולצרף לערימת הגזם ברחבת פחי הזבל; אבל מבטו התמים של ת' הכמיר את לבי.

סאנדו חזר למחרת ואמר משהו שעורר אותי אחר־כך, מאוחר בערב, בשקט, ביני לביני (ת' יצא לשמירת־לילה) לסובב קצת את הגבעולים, להזיז פה טיפה שם טיפה, להסיר גביע־שושן שהחל לקמול, לאסוף מן השולחן ומן הרצפה את מחטי האספרגוס שכבר הצהיבו ונשרו. מלכתחילה ראיתי שענפי האספרגוס לא כל־כך טריים, עוד כשסאנדו נדחף בפרוזדור, מחזיק בידו התותבת את הזר על כרסו, ובידו החיה זורק אותו אלי.

הפעם פתחתי את הפגישה בסיפור דברים בשם אומרם, על הנהר הקדוש באגאמאטי שבעמק קאטמאנדו. אמרתי, באותו קול אטום וטמום, שלא הצליח להיות צעקה, שבסופו של דבר צריך אולי באמת לצאת למזרח הרחוק. שאולי כלל לא היה מקום להתנכר כך לוויולה, ויולה מן הגרסוניירה שמעל לים, ת' עדיין להוט לספר על ויולה היפה בנשים. אתה יושב (דברים בשם אומרם) על שפת נהר הקבורה הקדוש, רואה איך מקפלים יד־פה־רגל־שם אל תוך המדורה, ובמרחק מטרים ספורים משם, במורד הזרם, טובלים כבסים במדמנת האפר. אתה יושב ומבין סוף סוף מה גודלך. ככה, לא יותר, וכמוני כאותו מספר שבא מעל גדות הנהר באגמאטי קירבתי גם אני אצבע לאגודל, כמעט כדי השקה. מסתבר שאין ביכולתו של בשר ודם, ובנוסף על כך בן המערב, להדגים ממדים אפסיים אלא בקירוב גס שכזה. ואז אמר סאנדו: אין מערבין אפר באפר.

 

אוגוסט    🔗

2 באוגוסט    🔗

הנה שמינית תאוותי בידי, ובמרחק צעדים ספורים: לחתל את תינוקותיהם, לשטוף להם את הרצפות, לכפר על עוונותי, אמן סלה. וכל־כך פשוט, כי הרי חזרנו אל הפשוט, סוף סוף חזרנו אל מה שמדרך הטבע, אל מה שמקדמת דנה וכולי, תינוקות מקומם ליד אמהותיהם ולא בבתי־תינוקות נבדלים ואחר־כך בבתי־ילדים נבדלים. חלף־עבר עידן המחנכים המחדשים, ולא עוד גר ילד עם חבריו אלא ילד עם אמו ועם אביו. שאלמלא כן לא הייתי זוכה בדבר הפשוט הזה שבני וכלתי ייצאו לחופשה בשניים ויבקשו ממני ללון אצלם ולשמור על נכדי. רצפות לשטוף אמנם לא השאירו לי, נקי ומסודר אצלם, ומבין שלושת ילדיהם רק הקטן (לא מזמן חגגנו את יום הולדתו הראשון) אולי עוד יזמן לי את העונג לחתל אותו. עכשיו זה קל כל־כך, כבר לא צריך להבריש את החיתול לתוך האסלה, לשטוף תחת זרם מים, לסחוט, להעביר לדלי הכביסה המלוכלכת, עכשיו פשוט אורזים בשקית ניילון ומשליכים לפח, וזה דווקא מרנין את הלב, עוד תו מתווי גאון־האדם שלא יידע שובעה.

רק שמדרך הטבע, מקדמת דנה, את זה ראיתי בימי חלדי יותר מדי. את זה ואת מה שצומח מזה, או את הקצה הנגדי של היפוכו, אינני יודעת. אינני מבינה. נשק גרעיני, למשל, או כימי, או בקטריולוגי, זה מדרך הטבע או מדרך האדם, או מה? חדרי עינויים, זה מקדמת דנה, או מטבע האדם, או מה. הכל יבש מרוב דישה בלא־מובן. אינני מבינה ולא אבין. מסרבת. הכל נשדף מרוב סירוב, הכל יבש עד אחרון התאים של חבל הטבור.

רצתי מפינת־האוכל הבהירה אל חדר הילדים לבקש מהם סליחה ומחילה בשנתם, שלא יפקדו עלי עוון שיש ואינני מצליחה לתפוס באורח טבעי את הקשר ביני לבינם, שיש ותווי פניהם מיטשטשים בזכרוני שעה קצרה לאחר שאני מסתכלת בהם. החדר חמוד, מרוהט ברוב תושיה, שתי מיטות זו מעל זו, מחוברות בסולם־עץ בהיר, והשלישית בניצב, נמוכה נמוכה, וחמוד חמוד הפרצופון שעל הסדין המפורח. מרפרפת באצבעות יבשות על לחי לחה, לרגע רואה בבירור, בלי טשטוש, בלי מחיצה. שקט. בבית סמוך בכי של ילד, פורץ, נרגע. בחלון הבית ממול הבזקים תכולים של טלוויזיה, כמו בכל מקום על־פני העולם העצום והרב. על קירות החדר מלאכת ריקמה של צלבים, שמות ומזל־טוב, בובה גדולה שטוחה, נוף של מדבקות קש, קרני שמש, בית, עץ. וכי מה רציתי שיתלו? את החזות־השחורה של גוֹיה? את השחור־על־גבי־אפור של רותקו? אל תפקדו עלי עוון, הרי אתם יודעים שלא תמיד כך, שיש גם שעות אחרות, בלי מחיצה ובלי יובש. הנה רגע כזה. אל תפקדו עלי את עוון הניתוקים, הרי גם אל עצמי לא תמיד מצליחה להתחבר. שום חבל טבור לא יחבר אותי לא אל עצמי (ושמא להיפך, חוברתי יתר על המידה, אינני יודעת, תווי פני בראי זרים לי) ולא אל העולם עם הבזקי הטלוויזיה ועם הקליעים הבאליסטיים הנושאים ראשי־חץ קונוונציונליים ולא־קונוונציונליים. נראה שכבר לא יצליחו להסביר לי את הקשר בין גאון־האדם לבין טבח, גם אילו ניתן לי להבין את הקשר בין גאון־האדם לבין רימה ותולעה. ואולי, כך אני רואה לרגעים, אולי אנחנו טמונים אי־שם בנבכי העבר שאיזה עתיד לא־מושג מביט בו ממרחק שנות אור, עתיד שאולי גם לא יקום ולא יהיה, שאז שום דבר לא יביט בנו עוד. לא, לא יצליחו להסביר לי שכל היש יכול להיות לאין. מסרבת.

מה זה היה, לפני שנים, שניסיתי אחרת, לא כדרך הטבע, שבעבורו גזרתי על עצמי שלא להעלות על דל שפתיים rich life, גגות פאריס, יאכטה לבנה, מה זה היה בלילות ההם, בנקודה שכוחת־אל זו במדבר (כי ממדבר תצא תורה, היו שרים אז) כשהם, התינוקות, לא ישנו ליד אמהותיהם אלא בבתיהם ההומים מהם, נתונים לחסדיהם של שומרי־הלילה, איש תם וישר, או אשה טובה וחסודה, או איש רשע מישיר מבט של בונה־עתיד־טוב־יותר, או אשה מכשפה בתחפושת של צדקת גמורה שמעולם לא ראתה בראי אלא את תחפושתה, או סוטי מין, סוטֶה או סוטָה, שמעולם לא היה עולה על שפתי איש לכנותם כך, אף לא היה עולה על דעתם הם לחבר את מוצא פיהם, או את גופם הבריא, או את ידם המיובלת, אל סתרי נפשם (מה זה נפש), ואני בכללם, כלומר בכלל אחד הסוגים המנויים לעיל. אה־אה. הנה תפשנו אותך, מהרהורי לבך הכל, שלך העיוותים הנוראים, את פרצופך את רואה בראי, אנחנו – אנחנו שאני.

מה עוד היה שם, מה בכל־זאת היה שם באותו עידן קצר שלא מדרך הטבע? באשמורת השלישית היה הרוע נרדם. כמעט ונרדמה גם היד המחזיקה קלות בקבוק מוטה אל פי תינוק לא־לי, הופכת קלה קלה, כמעט לא מחוברת לגוף שידע כך וכך, כך או כך, העפעפיים מורדים, לא מחוברים לראש שידע כך או כך, הבקבוק הופך במוחש להמשך של שד הנתון בפי תינוק שלי, לא שלי, היינו הך, היינו הך לטוב ולא לרע. ועד כדי דקירות בפיטמה ועד חבל הטבור, ואך טוב, ואך חיים לא־מושגים, אין צורך להשיג, לא־מושגים לטוב ולא לרע, חיים כשלעצמם, לא־שלי. תינוק לא־שלי. חלב. רגיעה. שינה בזכות. מלמדים אותם את התינוקות ששתיים ועוד שתיים זה ארבע, אמר הצ’לן פאבלו קאזאלס, ואחר־כך הם יוצאים והורגים זה את זה. וצריך ללמד אותם: אתה פלא. פלא לא יכול להרוג פלא. לא, זה לא נשמע בדיוק מדרך הטבע. והנבונים שבמורי המתמטיקה מעירים בחיוך עדין שפאבלו קאזאלס, כדי לנגן צ’לו, גם כן היה חייב ללמוד ששתיים ועוד שתיים זה ארבע.

ואני מה, הלא בוקר צהריים וערב, בכל יום מימי השבוע, בכל שבוע משבועות השנה, עומדת בפרשת את־חיי־הייתי־נותנת בעבור שבתנו תהיה מה שקוראים כדרך הטבע, שוכבת עם גברים, יולדת ילדים. אדם לעמל יולד. שיחיה כך וכך. לטוב או לרע. שיגדל ויחיה. שיצחק ויבכה, קודם בכי גדול של קטנים, אחר־כך בכי מכווץ של גדולים. שיאהב ויחיה. שיתייסר ויחיה. כמובן. שיביט ויראה. שיאזין וישמע. שירצה לפתור חידות. שלא ירצה. שיקום בבוקר עם גרגור היונים. שיקום בבוקר בלי עצב. שהעצב שלו לא יהיה בלי גבול. אמן.

כבר גם לא כל־כך קשה לתת את מה שנשאר. הקנאה ממילא מוציאה את האדם מן העולם. גם הצער. גם השאלות שאין עליהן תשובה. גם השנים כשלעצמן, כלשון ההלצה העתיקה: פון יאָרן אליין וערט מען אויך אלט.

תדבק לשוני לחכי, או עטי לאצבעותי: בשנים ההן נשבעתי, ולא לשקר, שיכולה לעמוד שעות אצל לול של תינוק (גם אלה כבר עברו מן העולם, אותם לולי־עץ שבהם היו משכיבים את התינוקות לשנת הצהריים, תחת סככת אורצל, מעט הצל שהיה כאן אז; אחד היה נרדם מתוך שלווה שמימית, אחד היה צורח מרה, מסרב אין לדעת למה, אולי לרעש מטוסי האימונים, אולי לפרצוף שמסתכל בו), להביט בהעוויות שהוא עושה בשנתו. ועכשיו, במקום לשבת ולהביט בפרצופי הנכדים בשנתם אני יושבת ולועסת מרורים.

ביני לביני, לא אלה המלים שעלו על דעתי בתחילה. יורקת דם, זה מה שעלה על דעתי. יורק דם, היו מלות הגזירה על חולי השחפת בימי ילדותי, בארץ ילדותי שסאנדו רוצה לקחת אותי אליה בנוחה שבטיסות, ולרפד את שהותי שם במפוארים שבמלונות, אם אמנם יש שם כאלה.

על שחפת התגברו. גאון־האדם. גם על גללי־סוסים שעמדו לכסות את לונדון. על איידס עדיין לא. מה בתור?

בין שחפת לאיידס היתה אושוויינצ’ים.

אלך ואשכב לי על השטיח שאצל מיטת הקטן. לא תהיה לך הרבה עבודה אתם, אמא, הם ילדים טובים ושקטים, תנוחי לך, תיהני. כל־כך אוהבת לשמוע אותו אומר: אמא. כל־כך אוהבת לשמוע כל אחד מילדי אומר: אמא. הבכי ישטוף, ישקיט. אתפנה לשחזר איך כל אחד מן השלישיה הגה לראשונה: סבתא. אתפנה בלבי לאחל חופשה נעימה לבני ולכלתי שנס קרה להם והם חיים את חייהם כפשוטם.

בבית ממול כבתה הטלוויזיה. סאנדו, למה לא תלך אל השכנים ממול, מי יודע איזו סאגה מחכה לך שם. אני אומרת לך, רק תדפוק על הדלת, מי יודע, מה אנחנו יודעים איש על זולתו.

5 באוגוסט    🔗

ובעצם, אפשר לומר שהכל הוא רק העדר תשובה על השאלה מה זה משנה אם מתים עם או בלי ידיעת אנגלית, עם או בלי עשרה חתולים (נטפל: סאנדו התלהב מיופיה של אמי. סיפרתי לו שהיתה פסנתרנית. ואיך מתה. יש לו דרך מיוחדת, פראית, להסתכל בתצלומים, לגלות בהם מטמונים מפתיעים ומיד להגיב עליהם), או שהכל סב סביב: שקספיר וטולסטוי כתבו ספרים על החיים, ומתו, ועל ספריהם נכתבו עוד ספרים וגם כותביהם ימותו, והחיים יימשכו, וכך עד אין קץ. נורא! לא. היה איזה דבר, יש איזה דבר שחצץ ביני לבין ההיינו־הך הזה (נטפל: היינו־הך, אבי אבות הטומאה).

עד גיל מסויים, טען הפסיכולוג בהרצאה בפני חוג הורים, אין הילד מצליח לקשור הכללה עם התנסות; דוגמה קלאסית: ילדה שאמה רופאה מצהירה שנשים לא יכולות להיות רופאות; וזה יכול להיות גיל ביולוגי או גיל מנטאלי, הוסיף.

אציע לו דוגמה מוחצת יותר: אשה שראתה את כל המלחמות ולא מצליחה לקשור את ההתנסות עם המסקנה. אוי לי מגילי הביולוגי ואוי לי מגילי המנטאלי.

לומר שהמיסטיקנים (אני חושבת כרגע על אלה של זמננו, שתי נשים, אולי לא מקרה שנשים) מצאו את אלוהים כי נבצר מהם לעמוד בזוועות העולם, זה נשמע אטום ועלוב. לומר אחרת – הדרך לשם חסומה בפני.

אבל לעבוד צריך.

לעבוד זה גם (למי שלא קרה לו הנס לחיות את החיים כפשוטם) לתקוע ציפרניים עמוק לתוך העור ולעקור משם קרעים קרעים של קנאה וקטנות, או לחדש, חזור וחדש, את הפלא על משכבנו בלילות, או בבקרים, או בשעות הצהריים, ארבעים שנה, אור לגויים, או לעמוד עם הפנים לירח ולצרוח כשוטה הכפר (הכפר הזה המאוכלס שישה מיליארדים פלוס מינוס של נזרי הבריאה) שמלחמה – זה לא ייתכן.

להביט בזה, או לבוא אל בוסתן השקדים,

או עם גיטרה לעמוד תחת שער גלוף –

אולי לא היינו הך, אם־כי היינו הך מן הסתם.

להביט בזה, תוך כדי תרגום מאולתר, כלומר התמונה שבשיר היא כך: גוררים ברנש ברגליו הטיפשיות, שוקיו בגרבי משי, קרקפתו מאחור נסחבת נמוך, ילדים עם מקלעים בידיהם רצים להביט בחזיון, את הכתם שבחול לא ידיחו גשמים רבים.

ומשלי עוד פרפור: לא היינו הך.

7 באוגוסט    🔗

אין צידוק ליום שעובר בחוסר מעש, בלי תפירת נעל או יציקת תבנית או הדברת עשבים שוטים – את זה ירשתי מאבי.

מדרך עמידתו ליד לוח־הגזירה המונח על שני חמורי־עץ, בגובה המרפקים. היום אני יודע שרק שם, בבית־המלאכה, ליד אותו לוח כבד של עץ אלון, ולא בשום מקום אחר, הוא באמת עמד איתן על שתי רגליו.

מריח השלחים המריר שנדף ממנו, ובעיקר ריח הקאוצ’וק. הקאוצ’וק! הפלא ופלא, אתה מרים את המכסה של קופסת הפח, ריח חריף ומשכר מכה בפניך, והקאוצ’וק נמתח ונמשך מעלה־מעלה, ככל שעולה בידך להרים, מסך של מלכות שזור נצנוצי יהלום.

אותו חדר נמוך דחוס ומחניק נחרת בזכרון על כל מרכיבי תכולתו (שלחים, דבקים, מכונות־תפירה זינגר, סכיני־סנדלרים, מנקבי־חורים, אבזמים) והוריש לי איזו מהות שלמה שהיא הרבה יותר מן הסך־הכל של מרכיביה.

וזה דבק בי, פחד הימים העוברים לבטלה, בלי תכלית. דבק ללא רחמים, ללא תבונה. אתה חייב בדין־וחשבון. לא עסקי רוח. לא תתפוס את הרוח אלא בכלי־עבודה, כנפי־טחנה, או נוצת־אווז, או מקשי־מחשב. מה נפלא יותר מלדווח: אני עובד, שעות בלי סוף אני עובד, איזה יופי! איזה יופי! אני עובד, מחזיק כלים ביד, פטיש או מיקרוסקופ או עפרון. לא חשוב מה. הסך־הכל שיתקבל יהיה יותר מפטיש ומיקרוסקופ ועפרון גם יחד. ובלבד שלא יישארו שתי לבנים שלא חוברו במלט, שדה שלא נוכש מיבלית, דף ריק שלא כוסה במלים המנסות להעז פנים כנגד התוהו. לא להתבטל, שהקרוסלה נוע תנוע, שסוסים כחולים או סגולים ידהרו סחור־סחור במעגל, שגופי פלסטיק יתחברו זה עם זה, חת־שתיים, חת־שתיים, שייארזו בקרטונים שורות־שורות, אחת הנה אחת הנה, שקשתות השקיה יפזרו על־פני האספסת את המניפות של רסיסי המים. אני עובד שעות רצופות, איזה יופי! ושיהיה שרק משרטט קווים מקבילים על־פני גליון נייר, או מצייר מן הזכרון את מפת אירופה. זה יופי לצייר שוב ושוב את הכלב הסקנדינבי, זה מאמן את היד ומקרב אותה יותר ויותר אל השלימות, ואת האיים הבריטיים על כל מפרציהם, ואת יוון, ואת המגף האיטלקי, איזה יופי! איזה יופי! צועק רוכל העגבניות בשוק הכרמל, אגלי זיעה מתנוצצים על מצחו השרירי, כמו אגלי הזיעה על גבו של הטפסן מיריחו, מאחורי הדשא הגדול, ליד הפיגום החדש.

אבל אתמול נתתי גט־כריתות לכל זה. קמתי ועליתי לירושלים. ורק כשישבתי שם במדרחוב, כולי בטלה, עם הקפה השחור שלעולם אינו מוגש חם כאשר אהבתי, והרמתי את עיני מאבני המרצפת שהחריצים ביניהן היו עדיין כהים משטיפת־בוקר או מטל, רק אז העליתי על לבי שקצת משונה לשבת כך ולחפש אחר עופרה בין כל הנשים שהמקרה או ההרגל או נסיבות־החיים מזמנים אותן דווקא הנה, מכל הרחובות והסמטאות, ודווקא עכשיו, מכל הזמנים.

10 באוגוסט    🔗

כאן עצור. הדרך משתבשת והולכת. יש לכבות את המנוע, לספוג את מכת הדממה הפתאומית שאחריה יחזרו לאט־לאט הקולות הרגילים של המקום הזה. רגע אחד שקט בבקשה, אני רוצה לברר דבר־מה. הכאן נהיר בחלקו, הלאן מפוקפק למדי. כאן זה מקום וזמן. עד כאן, אומרים. כאן שלושים וארבע מעלות צלסיוס, חום יבש, קבוצת בתים מטילה צללים קצרים, ומבין העצים הגבוהים המטילים צללים ארוכים, מסתננים קולות חדגוניים ומוכּרים היטב של עבודה, הנשמעים רק כשהם חדלים, כמו בסיפור הטוחן המתעורר מתרדמתו רק כשחדלה המיית האבנים הטוחנות. מרחוק, מאתר הניסויים של הסרטנים (כך מכנים כאן את החבורה של סאנדו) מגיעות קריאות צורמות, אחרות. אחר וצורם גם שובל ריחה של סילביה שבאה ויוצאת ובאה לבדוק פרטים אחרונים. בעוד יומיים שלושה חוזרת הביתה. היום מחר מסתיים השלב הנסיוני, אומר סאנדו. עכשיו, כאשר כבר יש לו משהו ביד, משהו ממשי, הוא אומר, הגיע הזמן לקפוץ לווארשה. הוא מתעקש שא' תקפוץ יחד אתו. למה להשחית מלים לריק, הוא אומר, הוא לא יטוס לווארשה בלעדיה. הגלגלים כבר התחילו לנוע וממש פשע להכניס בהם מקלות. מין תלות מוזרה נוצרת כאן, מניעיה עדיין לא בוררו די הצורך. ברורים רק הבּורות והמלכודות שנפערים על כל צעד. בווארשה מת הקומוניזם, קבע אתמול בטלוויזיה פרופסור ירושלמי למדעי המדינה. מבטו לא היה מופנה אל הצופים בבית כי־אם אל העפרון הנובע שבין אצבעותיו הארוכות והמטופחות, וכאשר אמר “מת” נשא עיניים עייפות, חסרות אונים, אל איזו נקודה בחלל והעפרון שבידו לבש פתאום חזות של אותו מקל שהיכה על סלע וייצאו ממנו מים, או של שרביט־מנצחים לאחר שנדמו הצלילים וכל הכלים נותרו מיותמים על הבמה, ומה, ומה הלאה?

היפוכו של סאנדו, אנטי סאנדו, חשבתי. מחרתיים, לקראת הקפיצה לווארשה, נשתה שמפניה, אמר סאנדו, פקקים יישלפו לתקרה בקולות פאק פאק משעשעים. קצב, קצף, שורר לו סאנדו. שוררתי יחד אתו אבל דימיינתי לי אחרת: להציב את בקבוק השמפניה במרכזה של קערית כסף, זאת שא' ירשה מאמה, להקיף אותו קוביות קוביות של קרח, להתיר זהיר־זהיר את חוט־הברזל הדקיק הלופת את צוואר הבקבוק, לשחרר את הפקק טיפין־טיפין אל תוך המגבת הקטנה הלבנה, המכסה עליו מלמעלה וסופגת לתוכה את האד התוסס, הלוחש־רוחש ומיתמר, ורק אחר־כך להטות את פי הבקבוק המהמה אל דופן גביע הזכוכית, למזוג לאט לאט, עם קצב הקצף העולה, קצף אפרפר־כסוף. גינוני טקס פאטריציים, לכבודה של א' שנתרצתה לבסוף להצטרף אל סאנדו.

שמתי לב: כשסאנדו צועד הוא מניף את התותבת שלו כאילו היא יד לכל דבר. סאנדו אומר, לא מתעייף: סאגה אדירה יש כאן – הדל"ת ניתזת מפיו רטובה, מרוככת, סלאבית, גם ה־th האנגלי – אני מתכוון הכרחית. אתם תופשים? כותרת ראשונה: 1942, שנה נוראה יותר משנת חורבן הבית. 1943, אתה כאן, היא שם. וגם בשנים קודמות, היא ואתה, שם וכאן, וב־1948 הפגישה כאן, גם אני כאן, זוכה במדינה ומפסיד יד, עסק כדאי במחיר נמוך. ב־1943, כאשר שם… לעזאזל, למה את משתיקה אותי, מה זה פה… הגיעו לכאן, אל השממה הזאת… שיהיה שאני דרשן, ליצן, משולח. צלולויד אני משיג בהנחה, יש לי פטנט כזה. נצלם כמה שתרצו. נערוך. נשתף אתכם. נעמיק, אל תדאגי, נעמיק עד תחתיות שאול. רק שלא תשפכו לי את התינוק יחד עם מי האמבטיה. את זה לא אתן. חוץ מזה, קחו, קחו! מגיע לכם. כבר ארבעים שנה אתם נודדים במדבר.

יפה אמרת, סאנדו. משולח. משולח שנכנס בו דיבוק. א בריליאנט בעד כדור־שלג ברציף המשולחים. סאנדוסאגה סאגוסאנדו. בבקשה ממך, יש גם כלב. הוא קבור כאן. בבקשה ממך, לנו התבלבלו הדלתות. דפקנו על יותר מדי דלתות. זה לקח יותר מדי זמן. כבר לא שומעים את הדפיקות שלנו. האגרופים עייפים. מרוב מהומה ומרוב אילמות. שכחנו על איזו דלת צריך לדפוק. בבקשה ממך, סאנדו, יש המשך לאותו סיפור על היהודי שנוסע לווארשה ואומר שהוא נוסע לווארשה, שאם יאמר שהוא נוסע ללובלין יחשדו בו שהוא נוסע לווארשה. היהודי הזה, פשוט, כבר איננו בטוח לאן הוא נוסע, שכח מרוב טילטולים, לא יודע עוד איך ומה ומתי.

13 באוגוסט    🔗

גיששתי בחשיכה אחרי האפרכסת כמו הלום יין, למרות שמאז שנסעו לא טעמתי אפילו טיפה אחת של משקה חריף. יש לך שיחה מפולין, מווארשה, האלו? כן, דברו, האלו! קולה של א' נשמע קרוב, כמן מן החדר הסמוך. מה, ישנת כבר? כאן עוד לא נגמרו הדמדומים. את אוהבת דמדומים, לא? כל־כך רציתי להחזיק בקול, לא להינתק. אה? את הדמדומים המתארכים. כן. ככה. אספר כשאחזור. ובינתיים מה? בינתיים צומחים מזה געגועים כאלה ש… שלא התכוננתי לזה בכלל. מה? לא, הכל בסדר, חדר בקומה אחת־עשרה, רואים את כל העיר, בפרט את ארמון התרבות. הם צודקים, זה אחד הבניינים המכוערים שפגשתי מימי. סאנדו אביר למופת, לא נותן לי לנקוף אצבע.

בערב הפרידה שתינו ולא שתינו, כלומר שתינו שמפניה בלי גינוני טקס, כלאחר יד. סאנדו עמד כל הזמן בגבו לחלון החשוף, ראשו באפלולית וידו החיה, הגדולה, מוארת מן הצד ומפיקה חום ורוך. גם קולו היה רך מן הרגיל. הוא שאל אם אנחנו בכלל יודעים מדוע בחר לבוא דווקא הנה, אלינו, וכיוון שאני שתקתי וא' הימהמה איזו הברת שלילה, פתח וסיפר איך התחיל לאסוף חומר־רקע, ואיך יום אחד הניחו על שולחנו שתי עדויות על אחריתם של יהודי קוצק. על שתיהן נרשם: מפי עדי ראייה. בשתיהן תוארו שעתו האחרונה של הרבי האחרון, נינו של הצדיק מקוצק. עד ראייה אחד סיפר שכל יהודי העיירה נכלאו ביום־הכיפורים בבית־הכנסת, הוחזקו שם שלושה ימים בלי מים, אחר־כך הציתו האוקראינים את בית־הכנסת והיהודים שניצלו מן הלהבות גורשו ברגל לעבר העיירה פּארצֶ’ב, כשהרב, נינו של הצדיק מנחם־מנדל, צועד בראש, הוא ואשתו וילדיו. לעדות היו מצורפים תצלומים: בית־הכנסת לפני שכלה באש, מרישים שחורים, גג כבד, כמעט נוגע באדמה; וכן תצלום של ילדי בית־הספר היחיד בעיירה, שבו למדו יחד יהודים וגויים, הילדים היהודים מכוסי ראש, הילדים הגויים גלויי ראש, ובין הילדות לא תמיד ניתן להכיר מי יהודיה ומי גויה. עד כאן העדות האחת. עד ראייה שני סיפר שיהודי העיירה נכלאו בחצרו של הרבי בליל־הסדר. נינו של הצדיק כבר לא היה בחיים. הוא וכל בני ביתו נהרגו מיד עם הפלישה הגרמנית. הם ישנו בחוץ. מפחד שריפה הוציאו כרים וכסתות מן הבית, בית של עץ, ושכבו תחת כיפת השמיים. אבל הפצצה מצאה אותם דווקא שם, בין עצי התפוח. נוצות התעופפו. מעשה נס לא נהרס ביתו של הצדיק והוא עומד על תלו עד עצם היום הזה. גם עליית הגג, מין קאפֶּלה קטנה, כפי שמצויין במסמך רשמי שצורף לאותה עדות שניה, קאפליצ’קה היה כתוב שם, מזל שהבנתי, אמר סאנדו וגיחך, אבל היה גם משהו חולמני בגיחוך הזה, קאפליצ’קה עם חלונות גדולים סביב סביב, ששם סגר עצמו הצדיק למשך עשרים שנה. לממשלת פולין יש כוונה, הוסיפו חגיגית במסמך, להכריז על הבית כעל אתר היסטורי. ועוד צירפו למסמך סקירה על מחקר שחיבר אחד הפרופסורים של האוניברסיטה היאגֶלונית בקראקוב על קווי הדמיון שבין הצדיק מקוצק לבין פילוסוף דני מן המאה השמונה־עשרה, בשם סרן קירקגארד. אה? מכירים את השם? קירקגור? שיהיה. אני עד אז לא שמעתי, מודה. אי־אפשר להספיק הכל. אבל את הסקירה קראתי, משהו גם זוכר. מדובר שם על חיפוש עקשני וחסר פשרות אחר האמת, על התבוננות מתוך בדידות, על נטיה לדכאון סארקסטי. דכאון סארקסטי, איך זה בעיניכם? לא לא, אני דווקא התרשמתי… רק שבהמשך העדות השניה נקבע שהיהודים נכלאו בחצר הצדיק, ושהרבי־הנין כבר היה שלוש שנים שוכן עפר, מכאן שלא הלך בראש שיירת היהודים, על־כל־פנים לא בדמות בשר ודם, ובכלל היהודים לא הלכו ברגל אלא הובלו בעגלות לתחנת הרכבת ומשם ללובלין ולמיידאנק, ובאחת העגלות הם התנפלו על העגלון האוקראיני, הרגו אותו בשוט ובקת־הנאגאן שהוציאו מידו, ברחו עד הנארֶב, צלחו את הנהר ונעלמו ביער. זהו. כשגמרתי לקרוא את העדויות, מה היו האפשרויות שעמדו לפני? תנסו לחשב? לא, כי אז נאחר למטוס. אני אגיד לכם: אחת, לעזוב הכל ולהתיישב לשנה־שנתים ללמוד פילוסופיה, ונניח שאני מסוגל גם לזה. שניה, לפנות אל טובי ההיסטוריונים. האם ברור לכם, כפי שהתברר לי בבת־אחת, בהארה פתאומית, או כמו בנאבוט על הראש, מה שתרצו, שכל שיבוש שיתוקן יגרור אחריו שבעים קלקולים אחרים ושכל סתירה שתיושב תוליד מאה סתירות קשות יותר, עמוקות משאול. מה? שלישית: לערבב את שתי העדויות ולחפש את הממוצע. הסטטיסטיקה, אומרים, כל החיים לפניה. רביעית: להצליף בבהמה הזאת, הכוח היוצר שלי, שארבעים שנה אני מחכה להזדמנות להשתמש בו, ולהקים חזיון שלא מדרך הטבע – אני נזכר איך א' הרימה אליו את עיניה באותו רגע – עם תפאורה שלא מן העולם הזה, ירושלים של מעלה, קוצק של פאנטסיה, תעלה ותבוא הפאנטסיה ותכסה את פניה של תבל רבתי, כמו גללי הסוסים את לונדון, להבדיל… רק שאני לא מאומן בכאלה, אני סאנדו ההמוני, הפשטן, ואגיד לכם משהו שלא עלה על דעתכם האנינה: סאנדו החשדן. וככל שהוסיפו לו חומר נעשה חשדן יותר. אז מה יצא מזה?

השדונים הקטנים, כאשר אהבתי, שוב הופיעו בעיניו.

כן, בהחלט אגיד לכם מה יצא מזה. שלחתי את כל החומר אל האינסטיטוט הזה בניו־יורק, איוו"א, שם מקבלים בתודה את כל האלטע שמאטעס. עכשיו יש לי רק סאגה בראש וקצת כסף בבנק ואת ואתה ואני. ולא אתן לכם לנטוש אותי.

אחר־כך אמר לא' שלא תארוז אלא תיק־נסיעות בגודל בינוני: אנחנו לא דלפונים שטסים בצ’ארטר.

18 באוגוסט    🔗

א' בווארשה. או בקראקוב. או בצ’נסטוכובה. ואולי ביער ליד ביאליסטוק. מתוך האיזוב שבין האורנים, או בין הליבנים, מציצות אוכמניות שחורות. גם שיחי פטל אדום. אם היא שם, היא בוודאי לא עומדת בפיתוי ומלקטת לתוך… אולי קנתה לה סל־נצרים בשוק הישן של סאנדוֹמייֶז' או קאזימייֶז’־דוֹלני. ואולי היא בקארפאטים, יצאה אל מרפסת הפנסיון בקרוֹסצ’יֶנקוֹ, מביטה למטה, בפיתוליו הנוצצים של הדוּנַייֶץ. ואני, כאן, שוב רצתי להשקות את הגינה שלפני הבית. גם את הגפנים. בפעם השניה היום. זה היה דחוף ביותר, חזק ממני, כופה עצמו, ורק כשחזרתי לחדר התברר לי שזה הפחד כי בהיעדרה של א' ייחלשו הוורדים והגפנים והחרציות ושיחי האספרגוס, חיוּתם הירוקה והלחה תתכווץ, אולי תאזל לגמרי, צבעיהם יילכו וידהו מיום ליום, משעה לשעה. שום השקיה לא תועיל. אין לעצור. הצבעים ידהו, כמו הצלולויד הנחשף לאור, או כמו הפרסקות במעבה האדמה של רומא, בסרטו של פליני, שצבעי הפאסטל שלהם התחילו לדהות ולהתנדף בו ברגע שנחשפו לאור מבחוץ.

עוד מעט אגש, זה חזק ממני, להשקות שוב את שני עציצי הפוטוס שמזה ומזה לקיר הגדול הלבן, שהגבעולים מטפסים מהם לתקרה בשתי שורות ישרות ודלילות עלים. אני יודע שעודף מים רק מזיק לצמחים. אבל כך או כך, עלי להשקות למרות שאני יודע שהעלים יוסיפו לדהות עד שצבעם יהיה כצבע הקיר, כצבע החוט השקוף שלאורכו הם מטפסים. השפעת פליני. אולי. אולי לא.

בהיעדרה של א' אוזל הצבע מהצמחים, גם מהתמונות שעל הקיר: מהרישום של הופשטטר, איש נושא זולתו על שכם, מהמסכים האפורים־סגולים של קופפרמן, מהכחול בקולאז' של לאה גולדברג. זה מתפשט והולך. זה התחיל בגינה ופושה בבית פנימה. זה הגיע עד כאן, אל ארון־הספרים. מתוך הספרים ניגר הדבק שהדביק וצירף אות לאות, מלה למלה, משפט למשפט. הנה הוא ניגר מן המקראות הגדולות, מהר הקסמים, מכל כתבי עגנון, משורת הכרכים של דוסטוייבסקי ושל ברנר. כמו שיבולים שדופות, בראש מורם – נזכרתי בשורה מתוך אותו הימנון עם שקיעת השמש שא' כל־כך כרוכה אחריו – כך הם עומדים, הספרים.

אומר לדבק טוב הוא – והדבק שנוצק בין א' לביני הנה נסדק ונשבר יומם ולילה. שברים חותכים. רסיסים פוצעים. פירורים דוקרים. מה אקנה לה, מה אקנה לה? כרטיס מנוי למטרו, מנוי לשנה תמימה, יאכטה במפרץ אילת, סירה על הצֵ’רווֶל, וזוג נעליים על עקבים גבוהים. לא, א' מתעבת נעליים על עקבים גבוהים. אבל הבטחתי לה. מה הבטחתי? חיים טובים ואושר וזוג נעליים… יש געגועים כאלה, שומעת? אספר לה שוב את סיפור הצוענים: לפי מנהג הצוענים זוג צעיר אחרי ליל הכלולות נסגר באוהל, על מיתר ויריעה, ולא יוצא משם חודש תמים. אשאר אתך כאן בחדר חודש תמים, כמות שאת, מקץ ארבעים שנה במדבר. אז שובי כבר, ציפור רעה, ציפור כלואה, ציפור מסכוּנה… מה היה לי. זקן שוטה. לא־כי אלא צריך להעתיק כל זה בכתיבה תמה ולשלוח בדואר יונים.

21 באוגוסט    🔗

וארשה. מלון פורום. המהומה שבלובי אוחזת, מסחררת, מטמטמת. טמטום מבורך. נספג כמו סם בעורקים וחותר אל המוח. תרכובת מסובכת, הסם הזה, שאילו אמרתי לפרק אותה למרכיביה, ולתאר כל אחד מהם, היה די והותר לחיים שלמים. אבל לפי שעה הטמטום המבורך: מה איכפת, לא משנה, לא עכשיו. אנדרלמוסיה. צועקים כדי לשמוע. פעם היה מן המפורסמות: היהודים צועקים. עכשיו הכל צועקים, בשבעים ושבע לשונות. לרגע התאמצתי לזהות מה לשונה של הקבוצה העמוסה מזוודות, נאבקת עם דלת־הכניסה המסתובבת. הם הבקיעו פנימה, מנסים לוודא משהו, מתדיינים, זה צועק וזה צועק, אחד מרגיע בקול, פונה לשרָת הדוחף לפניו עגלת־מטען בחיוך מורגל־ציני־אפאטי. לרגע דימיתי אותו מתמתח במדיו, מתקן על ראשו את כובע השרד ומכריז: היהודים שוב צועקים. לא הכריז. ואולי לא שמעתי. העמעום המבורך, האמירות המבורכות שלא נס ליחן: בכל אשמים היהודים ורוכבי האופניים; מדוע רוכבי האופניים? ומדוע היהודים, רבותי חברי הסיים?

לא איכפת לי אם אתבלבל במעלית. או אתקע. סאנדו ידאג. סאנדו יסדר. סאנדו דאג. סאנדו סידר. שני חדרים בקומה האחת־עשרה. כל חדר עם מבוא, אמבטיה, טלוויזיה, שולחן גדול, מיטה גדולה, לא חדרים צמודים אלא משני עבריו של הפרוזדור. לא הכוח המדמה כי־אם הרפלקס המותנה עושה את מלאכתו כשגבר ואשה, בכל גיל, בכל מצב, נוטים ללון בקומה כלשהי של בית־מלון כלשהו, בשקט רומאנטי או במהומה חסרת ייחוד וצבע, בעיר לא־מוכרת או בעיר נוטפת סם שלא יפורק עכשיו למרכיביו.

יצאתי ידי הרפלקס המותנה של הכוח המדמה, יכולה להשתרע פרקדן על המיטה הרחבה, לתלות עיניים בחלון, לנסות ולקלוט במעומעם שאלה שמי אוגוסט של פולין, שאלה ענני קיץ, שזה עשן מיתמר, שזאת צפירת רכבות, לנסות ולעקוף במבט את סלסולי המגדלים המגוחכים של ארמון התרבות, לחפש באיזה עב־ענן, באיזו צמרת־עץ, אחיזה מוחשית לזיכרון.

אחר־כך להחליף בגדים, להודיע לסאנדו שמוכנה, לרדת לרחוב, רחוב מארשלקובסקה. הוא נולד ברחוב מארשלקובסקה. הנה הבית. כבר שוקם. בית רגיל ברחוב מארשלקובסקה. ארבע קומות. מספר 113. רק מספרי הבתים לא השתנו.

מוכרים פטל אדום בסלסלות נסרים קטנות. לרגע ליטוף הקטיפה בעיניים, משב חולף של טעם בחך. פטל אדום, ממש כמו בראשונה, אה. לא, סאנדו, אל תקנה. אין מרץ להתעכב. שיחלוף, שיתעמעם, שהאדום של כדוריות הקטיפה יתמוסס באפור. אפור העייפות הכוללת, עשן מפעלים כושלים ואבק לבנבן על גבעולי עשב חולה למרגלות כתלים מתקלפים ומבטים טרודים, מנושלים מאשליות.

בגיא של ילדותי אפשר היה ללכת,

ערוץ צר וצפוף עם סבך שיחי הפטל –

אבל לא נלך לעולם.

זה מהמחברת ההיא.

יום לפני שטסתי הנה שכבתי פרקדן על מיטתנו, בעיניים פקוחות, וקרניים סמויות של שמש שוקעת (חלון אחד היה פתוח בקו אנכי וחלון אחד מוצל בתריס שרפפותיו מורדות כדי שני שלישים) האירו פיסת קיר באורך שבדרך־כלל מחמיצים אותו, הילה נוהרת עמוקה הקיפה את דיסקית הקרמיקה עם האותיות האשוריות החומות. זאת היתה התגלות צלולה, לא־נגמרת, כמו האור על קטע הקיר בדלפט. רשמתי על דף של פנקס, לא רציתי לקום ולהוציא את המחברת שכבר נארזה בתיק הנסיעות: מי צריך יותר.

גם ישבתי אצל החלון הפונה למדבר והזמורות העדינות של השיח (ירוק־זהוב־אדמדם, אחד מאלפי הזנים של המֶללויקה, זה שנקרא משום־מה סופת־שלג, כמדומה, לא בטוח) נעו רכות באוויר אצל הפינה השמאלית של הבית וצילם נע רכות על־פני רשת החלון. כשאחזור אשב שוב ואסתכל בעלי המללויקה הדקים הנעים בלי קול עד לא אדע מה עיני רואות.

23 באוגוסט    🔗

נתתי יד להעמדת המחזה. לא לא, הסיפור סיפור מן החיים. כלומר כזה היה פעם. עכשיו ישבנו בדירתם, אורחים של כבוד. דירה נאה דווקא, מרווחת למדי, לא גדושה כמו דירות אחדות שכבר ראינו בווארשה הבירה האפורה. מקצת חפצים חדשים, וילונות, טלוויזיה, ומקצת רהיטים כבדים וישנים, ירושת זמנים אחרים, אולי בעלים אחרים. אבל זה לא שייך עכשיו, כן שייך, לא שייך. העמעום המבורך, כמסתבר, איננו סגולה להעמדת מחזה. מפלט: דלת מזוגגת אל מרפסת צופה עץ־תרזה שפריחתו הצהובה־צפופה־זעירה כלתה לפני שבועות רבים, אבל היגוי שמו בלבד די בו להעלות ריח מתוק עם שמץ מרירות, אותו שמץ מרירות של שקיות פריכות־לאחר־ייבוש שהיו מתקינים מהן מישרת־ארגעה. על השולחן כל מה שהשיגו, כל מה שאגרו לכבודנו: דג־מלוח שחולק שלשום בקצה השני של העיר, עם עיגולי בצל, מטעם כאשר אהבו היהודים, ופרוסות דקיקות של נקניק, מחוות ידידים מעיירה סמוכה, וחזרת אמיתית, לא בלולה בסלק, יבול חלקת אדמה קטנה שהועמדה לרשותם, כרוח הזמן, בעיבורי העיר. ובצד הוודקה גם קוניאק צרפתי. ומקום של כבוד לתותבת של סאנדו, כי הוד והדר לווטראנים על אדמת פולין. והאשה נאה, נעים להסתכל בה, מהירת מבט, מצליחה לעקוף, בלי להתעלם, צרימות משוערות, ועד כדי כך שלרגעים נדמה, אחרי לגימה נוספת של וודקה, כאילו שתינו יודעות שתמיד לא הא, ושתינו מקבלות שגם הלא־הא לאו־דווקא שקר. ובנו, שהתפנה ממשמרת־ערב בתחנת־הכוח ובא להצטרף, סובל בחיוך מנומס את השיחה, למשך זמן צפוי בקירוב, ואת המבטים הבורקים, המלבים את ברקם, המצטלבים על פניו. דומה־לא־דומה. חושבת: כמו חיקוי חסר השראה של תמונה מקורית. האב (זכרתי אותו גבוה יותר, היה צנום אז) נמוך מבנו, קירח. החוליים שבאו, חוליים מכובדים שמותר לדבר עליהם, לב, עורקים, כולסטרול (מסתבר שכבר גם כאן, כמו ברכת בוקר־טוב: אצלי הכולסטרול כך וכך וכמה אצלך), העלו נימי סומק בלחייו, דיללו, אם־כי רק במקצת, את התכלת הזכורה של עיניו. האם באמת שמורה בי התמונה המקורית? יש תצלום שמור, העתק אחד כאן, שני שם, אצלנו. בסירה על נהר. עיניים מתפנקות בשמש, חיוך קל, נהנה, מנומנם נמנום של נופש, חיוך של מי שרגיל למצוא חן, שיער מתבדר, רך. אפשר היה לחזות את הקרחת. מחלות לב ועורקים נסתמים לא חזינו. מי חשב אז על זיקנה.

עיני הבן לא מתפנקות. אין זמן להתפנק. צריך להרוויח. דולרים, זה מה שנחוץ. לא מכחיש שרוצה רק לצאת מפה, מן הבית, מן הארץ הזאת.

האם אומרת:

כן, ככה זה. למה שלא ירצו לצאת.

האב מסתכל בי, צוחק:

את הצלחת.

גם אני צוחקת. פונה אליו בשם־החיבה השמור בשפתי. לרגע, כמו איבכה דקה של ניחוח, חוזרת הוודאות ביפים שבגוני התמונה, הרוך, תשומת־הלב, גם הסיכון שהסתכן אז, אמת, למעני, אמת. הצחוק נמשך, משתנה, אם הוא קולני מדי זה לא רק בגלל הוודקה, שתינו ודאי יודעות. פתאום חשבתי בנעימות, בהרווחה: אפשר שעוד ייפגשו פעם, ת' והוא. באמת, למה לא.

סאנדו תופש מהר, יודע לנווט, מזמן לו לבן הזדמנות פז: למה לא יוריק ארנקו של הבחור ולאו־דווקא ארנקו של איזה נהג מונית לא מוכר, כך נצא כולנו נשכרים.

עד היכן יוכל להסיע אותנו?

עד היכן שנרצה. נכון יותר, עד היכן שיספיק הדלק המוקצב.

כמו ארונו של בֶּרֶק יוסלוביץ‘, אני אומרת, עד היכן שהשוורים ימשכו את העגלה שם ייקבר. האם למד פעם על ברק יוסלוביץ’?

הוא מהמהם דבר־מה. אולי לא שמע, אולי לא זוכר, אולי מעדיף שלא להסתכן בטעות. אין דבר. נספר לו בדרך. הרי אמרנו שאולי נסור גם לקוצק.

25 באוגוסט    🔗

נעצור, ניכנס ליער, נלקט גרגירים.

היער אותו יער. רצה פנימה, נושמת. אבל הבחור אומר: העצים חולים אצלנו, המון עצים חולים, אורנים, ליבנים, הכל. ומצע היער לא כמו שזכרתי, כאילו הוכפש. קרע של עתון מזוהם על רפידת שקי אבן וקורי עכביש וקערת־אמאיל רקובה, עד לדלת של אותו יציע, אותה עמדת־תצפית דמויית קאפלה. כאן נקי. אור ודממה. כיאה. כמתבקש: צריך לעבור דרך חשיכה ועיפוש כדי להגיע עד כאן. אם יש מקומות צרופים, זה אחד מהם. מעבירה עיני סביב. החלונות ריבועים ריבועים של זכוכית. באותו מובן שבו נושמים אטומים שנפלטו לפני שלוש מאות וחמישים שנה מריאותיו של שפינוזה למשל, נפגש מבטי במבטו של הצדיק. בלי בושה אני מבקשת מרוחו סליחה ומחילה על כל הנלוז שבי. רק שמנחם־מנדל מקוצק לא היה ממחלקי סליחות ומחילות. אילו ת' כאן, לידי, היה אומר: מה טעם להסב הכל ותמיד אל האשמה.

הנהג שלנו (שבעצם עשוי היה להיות בני, אני חושבת כבר באחד מרגעי העמעום המפיקים הרבה רפלקסים מותנים) מחכה למטה משועמם. לא רוצה להפריע בנוכחותו, או לא מוצא לנחוץ להעמיד פני מתעניין. ובעצם, בעצם, עולה על דעתי, גם בני, הקוטף בשעה זו אפרסקים במדבר, עשוי היה לעמוד בדיוק כך, ואם לא בדיוק, אין בדיוק, אז בערך. ובעצם, בעצם, לולא פגשתי את ת', גם אני הייתי מועדת לעמוד כך. מה זה לולא. מה זה אילו.

רוצה הביתה. איזו שטות פלטתי פעם, שיבושת, שתווי פניהם של נכדי חומקים ממני. הנה אני רואה כל־כך בבירור, את הציצית המזדקרת על קודקודו של בן החמש, את מצמוץ העפעפיים של הבכור, אותו טיק שכל־כך הטריד את כלתי ואני דווקא ידעתי להרגיע אותה, את שתי האצבעות האמצעיות בפיו של הקטן, עם חיכוך הזרת בלחי.

כן, היא גם יודעת, בעלת־הבית, את הדרך אל קברו של ברק יוסלביץ‘, לא רחוק במיוחד, לא, היא לא צריכה את הספחת הזאת, את השיכור הזה, היא מתווה תנועת יד, כמגרשת זבוב כלפי האיש המחכה לנו פתאום ליד המכונית החונה בכיכר. אכן שיכור, שכחנו שיום א’ היום, לא שמנו לב שכל היושבים, העומדים, המתנהלים בעצלתיים באותה כיכר עגומה, שיכורים במידה זו או אחרת, אני לא צריכה אותו, היא אומרת. אבל הוא עומד שם ומודיע בפה חסר־שיניים, בקול מתלעלע, פניו סמוקים, עיניו דומעות, שכל חודש הוא הולך שמה, כל שבוע, לא רק בחגים וימי־שנה. הולך להצדיע לגיבור. לקחנו אותו אתנו. אני לחוצה בין סאנדו לבין הווטראן המציף אותנו באדי וודקה זולה. נוסעים. שדות חיטה. איכרה במגפי גבר מושכת אחריה פרה. שדה בור. עד כאן הלכו השוורים, מודיע הווטראן, גיבור גדול היה ברק, עשוי לבלי חת, אנחנו רצינו שייקבר אצלנו, היהודים רצו שייקבר אצלם, בא הגנרל תאדאוש קושצ’ושקו וציווה: שימו חיילים את ארון המפקד על עגלה, ועד היכן שהשוורים ימשכו שם ייקבר. שער־הגדר שמסביב לחלקת הקבר עקור. אבן המצבה מחוקה. אנחנו מקריבים מחצית ממי־השתיה הרתוחים שהצטיידנו בהם (אסור לשתות מים לא רתוחים בפולין, כל הנהרות וכל הבארות מזוהמים, הזהירו אותנו), שופכים על האבן לשטוף, לחשוף ברק כנגד השמש, לנסות ולפענח את החרוט בה. לא מצליחים. הווטראן ניצב דום. מצדיע. לא מתנודד. צַלם, סאנדו, צלם! אחר־כך נרכן על האבן וקורא, הפלא ופלא, מלה אחר מלה, חרוז אחר חרוז, עד שורות הסיום:

לא בסחר־מכר כי־אם בדם

קנה לו תהילת עולם!

דקירה – ליטוף, שנאה – הערצה, תרכובת הסם הסבוכה נודדת בעורקים, מעלה מהומה במוח. העמעום המבורך.

26 באוגוסט    🔗

מלובלין עד מיידאנק אין צורך בדלק. אפשר גם ברגל. העיר ממש נושקת למחנה. נושקת. הטמטום המבורך. אבל לא נלך לשם, אמר סאנדו. כבר הייתי, כבר היית. כבר כולם היו. כבר נכנסת, כבר חיבקת נערה חיוורת מול תנורי המשרפה. כבר צולם. כבר הוסרט. ארבעה נכנסו…

רוצה בצד הזה, אמר סאנדו, רוצה ליד חלון שממנו רואים את המחנה. הוא קם והסיט הצידה את וילון המלמלה. איש לא מחה בידו במהומת הבַּאר. חושך בחוץ, לא רואים כלום.

אנחנו שותים וודקה.

ארבעה נכנסו… איך זה נדבק, לא אפטר מזה אם לא אנסה להגיד, לטוב או למוטב. אחד הציץ ונפגע. אחד שרק שריקת קטר. אחד אמר: אני לא מבין אותם, ממש מול החלונות, אלפים, יום אחרי יום, ביריות ובגז, לא רק יהודים, גם פולנים, בשר מבשרם, תהרגו אותי ואינני מבין, הם שתו פה ובלעו עשן, אכלו פה ובלעו עשן. אחד היה בוהה ומנסה, מנסה ובוהה, וכל המלים היו מתרפטות בפיו.

בבוורלי־הילס שתו ואכלו במרחק רב מן העשן, גם במדבר שתו ואכלו במרחק רב מן העשן, ורק נשמו בבלי־דעת את ריח־החריכה שלאט לא כיסה את פני העולם.

אני אז הירהרתי

בבדידות האובדים

שכבר נשכחים מלב העולם.

שפתנו הפכה להם זרה

כשפת כוכב־לכת קדמון –

מכיר את זה?

עזבי, אמר סאנדו. מסובך מדי. הנה כאן משהו מסובך פחות.

שלף דף מקופל מכיסו. שפן מן הכובע.

המשכתי לשתות.

מה זה?

כרוז. מצאתי בכנסיה.

פרש את הדף בתנועה זריזה של ימינו והושיט לא לי כי־אם לבן שחוטמו סולד כחוטמו של אביו, כחוטמו של תדאוש קושצ’ושקו, נזכרתי פתאום. הטמטום המבורך. הבחור הניח לכוס שהיה לוגם ממנה באיפוק דווקא, לקח את הכרוז.

העפתי מבט:

מי קטל את הקצינים הפולנים בקאטין? מי כרה את קבר האחים?

מה אתה שולף שפנים מן הכובע, סאנדו. כל השפנים מורעלים.

והוודקה?

הוודקה צלולה. הלא צריך להשאיר משהו שלא זוהם. המים זוהמו. האוויר זוהם. היערות זוהמו. לא רוצה שיזהמו לי את הסיפור ההוא. בנו של מאהבי הראשון ניער את ידו:

אה, זה סתם. בכל מקום יש כאלה ויש כאלה. עניין אחר שיש גם עובדות. שלא הגרמנים קטלו את הקצינים שלנו בקאטין אלא הרוסים קטלו, זה כבר ידוע. שהיו הרבה יהודים בצמרת הרוסית, גם זה ידוע, והפקודות באות מן הצמרת. עובדה.

כל העולם כולו תהלוכה של שפנים מורעלים.

 

ספטמבר    🔗

1 בספטמבר    🔗

א' לא תיסע עוד לשם. די בפעמיים אלה. זה ברור לי.

השאר לא ברור. למשל עניין האשמה הרובצת תמיד. לא מקבל. זכותי לא לקבל, אמרתי לא'.

רציתי להקיף אותה, לגונן, ללטף, לעשות את ימי שובה לימים של… שוב אני נסוג מלומר את המלה אהבה. לפנק, לפצות, שהלא אין ספק שהיא נענתה לאיזו סברה שלי כשהסכימה לצאת לשם, לא של סאנדו, בעיקר לסברה שלי.

אבל אתמול בערב, מיד כשסאנדו הלך, כבר הטחנו דברים זה בזה. אילו שתקה ושתקה לא הייתי לוחץ עליה, אילו דיברה ודיברה לא הייתי מפסיק אותה. כך לפחות נדמה לי. אבל א', רגע פתחה לספר בהתעוררות משונה משהו צדדי לגמרי, צוחקת, מפרטת עוד ועוד, ורגע, עם איזו מלה שלי או של סאנדו, השתתקה שתיקה חותכת של התנכרות, של בוז, של מה לי ולכם. אפשר שעל דעתו של סאנדו עלה משהו שמכנים ריפוי־בהלם כשאמר באחד מרגעי ההשתתקות האלה בלשון־נסתר, במתכוון מן־הסתם:

נראה שכמה סיפורים נגמרו לה שם, היא לא מבינה שכך צריך שיהיה כדי שהסיפור הגדול יתחיל.

לא בדיוק ירדתי לסוף כוונתו, אבל א' נתנה בנו, גם בי, את אחד המבטים הנוראים האלה שלה, באמת נוראים, אחר־כך קמה לאט לאט ממקומה, סיננה בין שיניה: היא – לא – מבינה – אה – והלכה לחדר השני, חזרה עם סלסלה מלאה פיסות בד, סלילי חוטים, מספריים, קופסת מחטים. ישבה וערכה את הכל על ברכיה ועל הרצפה סביבה, גזרה חוט, ליחלחה בקצה שפתיה, כיוונה כיוונה והשחילה, וקשרה קשר, בתנועות שכל אחת מהן היתה כמו תקיעת מסמר למחיצה אוטמת.

זה לא היה חדש לי.

והבוקר, פתאום, היכה בי המשפט: בכל־זאת חדש. כאילו מישהו אחר כיוון אותו אלי. זה קורה בשעת יקיצה כשאתה שומע קריאה ברורה מופנית אליך, פוקח עיניים, אין איש בחדר, אבל אתה מוסיף לשמוע בבירור את המלים המכוונות אליך והן מקימות אותך על הרגליים. כן, בכל־זאת חדש! וכאילו אין עייפות, אין קוצר־יד, אין ריק, אין עצלות. הכל אחרת.

איך אעיר הבוקר את א'? לא בקפה, כרגיל. אולי בכוס תה בלימון ונענע כיוון שחזרה מצוננת? בשלישיה לחליל שקניתי לכבוד שובה, במינימום ווליום בסתם ממתק־ילדים (היא אוהבת לפעמים)? ואולי אעמיד על ארונית שליד המיטה את פעמון־הזכוכית היוגוסלאבי? הלא אמרנו: אם לא מוצאים איך לגשר, אולי יבוא עזרנו מצליליו התמימים של ענבל מכה על דפנו זכוכית.

5 בספטמבר    🔗

תאים ממאירים של סרטן, קראתי, ממוקמים באותם איברים עצמם, מפתחים אצל האחד גרורות מוות ואצל זולתו נמים בשלווה, בלי להזיק.

סאנדו חזר קצר־רוח, דוחק, מלא החלטות נחושות, יורה תיאורים ודימויים כמו חדרי־טהרה, כך נראית עכשיו בווארשה חנויות הבשר והנקניק, בחלונות הראווה עציצים בשורה ובפנים כלום, ריק, אריחי חרסינה לבנים חשופים, אונקלים ערומים ודממה. המגלומאניה הפולנית שבקה חיים. חסל. רק השיכורים אותם שיכורים, רחוב מארשלקובסקה מהלך רפאים. זוכרים את קרנבל האורות של מארשלקובסקה בלילה? עכשיו רק כמה שלטים כבויים ובכויים. הרפיון והאפאטיה הגיעו עד עיניה של מאריה הקדושה ביאסנה־גורה.

תארו לכם ארץ בלי בנקים, איך אפשר להזיז דברים בלי בנקים?

אבל לבסוף השיג מה שביקש, גם את הרשות לצלם בתך תעלות הביוב, לשחזר את מסלול היציאה של אחרוני הלוחמים מן הגיטו הבוער, את קערת הרקיע יכול היה לקנות בחופן ירוקים

שמתי לב: לסאנדו כמה שפות. באחת מהן הוא משתמש רק במחיצתה של א‘, וכשהוא מחליף את היוצרות יש קלקלה, כפי שקרה לפני ימים אחדים, ובהרהור שני: לא רק לסאנדו, גם לי שפה מיוחדת במחיצתה של א’, ואני עדיין לומד אותה, יום יום.

אחת ההחלטות הנחושות של סאנדו: לצאת מיד ולחפש אחר הפרצוף הנכון, זאת־אומרת להצביע על הדגם שאותו יגלם שחקן מקצועי זה או אחר, בחינת שיווית לנגדך תמיד: האמריקאי המכוער, הסיני המסתורי, הישראלי הלוחם, באחת ידו עושה במלאכה ואחת מחזקת השלח, שעה ששם – שם" הפך למלת צופן, סף שאין עוברים אותו במחיצתה של א‘, כי כל פעם שסאנדו נזקק למלים הרווחות, שואה, שישה מיליונים, היה משהו קורה לפניה של א’, ואני, ונדמה גם סאנדו, ידענו שאסור שיקרה.

ובכן יצאנו לחפש והלכנו בשדות. סאנדו התעקש לשוטט ברגל. לא הפריע לו ששדות השלחין משתרעים על־פני מרחב גדול. מה יש? העיקר זה לפגוש סוס ורוכבו כמות שהם, טרקטור ונוהגו כמות שהם, במקומם הטבעי, מאובקים ומרוחים בשמן מנוע. באשר לטרקטור, הדבר קרוב לפתרון. תצלומי הארכיון אישרו כי טרקטור הזחל שחרש כאן את התלם הראשון – זה אכן היה בשנת ארבעים־ושלוש, באותם ימים עצמם שא', גם סאנדו, כמסתבר, הסתתרו בצד הארי של וארשה, כבר אחרי חיסול הגיטו – היה קאטרפילר D2, שכמותו ודאי ניתן למצוא באחד האתרים המשוחזרים, או סתם במגרש גרוטאות, ואם אין אז להרכיב דמה על־פי התצלומים, לא משימה בלתי־אפשרית. אבל לא טרקטור זחל חיפשנו, סאנדו חיפש אישור לדגם שכבר היה מוכן אתו כשבא אלינו.

בחור בלונדי, עיניים בהירות, תכלת או ירוק, בן עשרים בערך, עשרים־ואחת, עשרים־ושתיים. ומדוע לא בלונדי, מה, בשנת ארבעים־ושלוש לא היו כאן בחורים בלונדיים? הצבר הישראלי לא היה אז בלונדי? היו וישנם, כאלה גם כאלה. היו חיות בלונדיות, ולהבדיל בחורים בלונדיים בארץ־ישראל. המדובר לא בגולם מתורגל, ממושמע, לא בפנים אטומות, ההיפך מזה, פנים עם אופי, ממזר תמים. משהו בין בחור ישיבה לעובד אדמה. זה מה שהיה, לא? ידיים חצופות, לא גסות, לא מגושמות. לא עיניים של גוי שיכור. לא עיניים יורות שנאה. לא פה מגהק ויורק. שפתיים חושניות וסנטר אמיץ. עם קשה עורף. גם משהו של סכינאי. לא פנים שכבר איבדו את פרצופם. פרצוף עם פלפל, שיידע לחבוש כובע טמבל ולא להיראות כמו טמבל. ולא אחד ממבלי־עולם דהיום, לא צעיר מצעירי לוס־אנג’לס או בואנוס־איירס או פנמה־סיטי. גם לא צעיר מתוק, ילד טוב בירושלים, ילד אינסטנט, צעיר סופרמרקט, פרצוף דייסה. היום צריך לחפש בנרות, ועוד מעט יחפשו בקרן לייזר, פרצוף עם רגש, גם קשוח, גם תמים. לא כזה ממוצע, פארווע, שהולך עם בשר ועם חלב. הצעירים של היום או שהם אילמים או שהם צורחים. צורחים וצורכים. מסתכלים איך רוצחים ברחובות, לאור יום, הדם ניגר, והם ממשיכים לצעוד הלאה וללקק את גביעי הגלידה שלהם, או ללעוס את השוארמה בפיתה. את ראשי אני נותן שלבחור שחרש כאן בארבעים־ושלוש לא היה פרצוף מחוק. ואותו אני מחפש. חי וקיים. פרצוף שלא איבד את פרצופו. והוא כאן, אצלכם, לא איזה מוז’יק שחורש עם סוס זקן על־יד לובלין, על־יד הגדר של מיידאנק, ולא איזה כושי על טרקטור אדום במיזורי, כאן זה אחרת…

ושוב אותם ניצוצות באישוניו, מתחת למצחו הרחב שכבר נשזף והשחים כאן, ועכשיו היה מכוסה אבק ונוטף זיעה. נשרכתי אחריו. עדיין נשרכתי, אבל מישהו כמו משך אותי לאחור, בחוזקה. א' היא האוחזת בגב חולצתי להגדיל את המרחק ביני לבין סאנדו. ומצליחה. לא עוד אותו הקצב, משהו משתבש והולך, צורם והולך. הקארוסלה מאיטה, חורקת, עוד מעט תעצור, ובדממה שתשתרר אתה עשוי לגלות שלא על סוס אביר אתה רוכב אלא על גולם של עץ.

12 בספטמבר    🔗

אתה באמת איש טוב, סאנדו. ואפשר שכוונתך רצויה. אבל עיניך הרואות, א' מתקצפת והולכת. אז בוא ונמצא לנו איזה מוצא בסתר, משהו מלהיב דווקא, ובלבד שירחק מד' אמותינו. הבט בחלון, לא זה הפונה למדבר, זה הפונה לדשא הגדול. על הדלת ההיא שם ככל השמות: גרמק־ירמיהו־ירמי. אפילו אכין לך סינופסיס, שלוש מערכות, לא ארוכות מדי. כשעה וחצי.

מערכה א': חסל סדר. גרמק, עכבר מרתפים מת למחצה, גילה דרך נס (הוא יטען שריח רחוק של תבשיל הורה לו את הדרך) איזה מעבר מתחת לחורבות שסופו מרתף של בית בצד השני של החומה. אלמנת השוער של אותו בית, הגברת קריסטינה, מצאה אותו, בחור בלונדי, לאו־דווקא עם אף ארוך, ורק עם עיניים עצובות ומסגירות. היא הסכימה להעניק לו מקלוט במרתף. היתה לו לאם ולאחות ולכל זה. אבל שונאיה בחצר הלשינו עליה. גרמנים הופיעו, ערכו חיפוש. הגברת קריסטינה הצליחה למלט את גרמק, אבל אותה תפסו והרגו בחצר, לעיני כל דיירי הבית.

מערכה ב': אחרי שהצליח לחמוק מידי סחטנים פולנים, ואחרי תלאות רבות נוספות הגיע גרמק לקראקוב. הוא ידע שם את כתובתה של מאריה, בתה של הגברת קריסטינה. בעלה של מאריה, חייל בחיל הפרשים הפולני, נעדר כבר שנתיים, מאז הקרב ליד מודלין. אולי נהרג שם ואולי רק נשבה. גרמק תפס את מקומו במיטת המשפחה, לצד מאריה ובתה בת השבע, מגדלנה. כדי לא לעורר חשדות עברה המשפחה מקראקוב לקאטוביצה. אותם ימים לא היה קשה במיוחד להשתכן בדירה נטושה של יהודים.

מערכה ג': יום אחד, כבר סמוך לגמר המלחמה, הופיע בקאטוביצה בעלה של מאריה. הסתבר שנלקח בשבי, עבד באחד המחנות בבאוואריה, וכל מכתביו אל מאריה, לקראקוב, שבו כלעומת שנשלחו. שני הגברים לא ערכו דו־קרב ביניהם, רק השתכרו יחדיו. אחר־כך פינה גרמק את מקומו וחזר לווארשה. כאן לא מצא איש. הצטרף לאחת הבריגדות שניגשו בהתלהבו לקומם את הריסות העיר העתיקה. מדי פעם, בהיחבא, היתה מאריה מגיעה לווארשה, תמיד בלוויית מגדלנה. קשר מוזר נקשר בין גרמק למגדלנה. מקץ כמה שנים, ברגע של אמת, בשוך התלהבות הבניה, החליט גרמק לעלות לארץ־ישראל, עם מגדלנה. מאריה בירכה אותם לדרך. מגדלנה טענה שהיא רוצה להשתייך, שחייבת להתגייר (כשיצאה מן הטבילה במקווה, סיפרה אחר־כך, היתה לה הרגשה של נחש שהשיל את עורו, אבל למען גרמק היה עליה להיות נחש מרפא). היא אם לששה.

גרמק־ירמי בונה בתים במדבר. שערו הפך שיבה, אבל קולו השתמר בכל עוזו, וכשהוא שר בליל־הסדר, נוסח פול רובסון, את שלח־נא את עמי, רועדים הספים וכוסות היין ובוודאי גם לבה של מגדלנה, עכשיו מגדלה… הנה, כבקשתך, סאנדו.

19 בספטמבר    🔗

אחרי בלותי היתה לי עדנה, צחקה שרה, במשמע: כלום אהרה ללדת? ואנחנו, מקץ חמשת אלפי שנים האחד או האחת משנינו, והשני מאשר, בחוצפתנו ובכאבנו, התגלות היתה לי, היתה לך, היתה לנו, כך: ומדוע כתוב על מגילותיו של אותו עם: מצווה להתעסק בפריה ורביה ומי שמונע עצמו מפריה ורביה ממעט את הדיוקן הכולל את כל הדיוקנאות… שלא יעשו פריצות וחציפות ולא לשם זנות כבהמות, שהבהמות אינן עושות אלא לשם כך… כלום לא נתן איש דעתו שדווקא הבהמות כלל אינן יודעות למעט הדיוקן הכולל את כל הדיוקנאות, והנברא בצלם הוא לבדו יודע להזדווג שלא על מנת לפרות ולרבות?

ואם איש מאנשי המאה הזאת השטופה תגליות לא קם ולא אישר Eureka – למה לנו להתמרמר, אפשר גם להצטער בצערם.

גם הריתי גם ילדתי גם עמדתי מלדת והיתה לי עדנה גם. או. המלה הקטנה העצומה: או.

להצטער בצערם שאינם יודעים קרוא וכתוב. שרה ידעה כמסתבר. גם מי שכתב את שרה ידע. שאם־לא־כן לא היתה המלה עדנה עולה כמנצחת על כל משמע.

להתעבר או עדנה, עדנה מתנגנת.

אז אכתוב לי מנגינה, כלומר ארשום מה אני עושה כאן, אני בלאט, זה כמה ערבים ולילות, מכינה מתנת יום־הולדת לת'. שלא שומרי תאריכים אנחנו, שכל הפירושים להיותנו זונחי תאריכים אכן יאים לנו – טמינת הראש בחול (מה נקי חול המדבר), הכחשת המוות, התרשלות לזַמן קרואים – אני, בלאט, אוגרת את פרוטותי למתנת יום־הולדת. בלאט, בלילות, בסתר רעם היו נשים עניות מקבצות את פרוטותיהן לחוטי מטווה, למשזר רקמה. לבגד־תפארת (ומיד כמובן: איזה מין מעיל־אדרת).

כי עניים אנחנו. כי רק כך וכך מספר המלים בשפתנו, רק כך וכך מספר המלים בכל שפה. אז יושבים וממרטים וממרקים אותן, כדרך שהיו הקבצנים ממרטים וממרקים את מעות־הנחושת.

אלא שהמלאכה נקטעת בחלום בלהות. מדפי ספריות מתמוטטים עלי, כרכים עפים ונפתחים וצונחים על ראשי, דפים עפים ומסתחררים וצונחים על ראשי, ומתגלגלים מהם ואלי עזרי־נכים ואבזרי־רוקחות, שיניה התותבות של הזקנה עם הג’יגולו, וכלי־החוקן הפועלים את פעולתם בידה הצחה של מי שנענתה בשיבה טובה לאבירה מדוהן־הקרחת אשר ציפה לה ימים ארבעה־עשר אלף שש מאות וכמה ואהבתם נישאת ברוח־הזמן כשבגלי הנהרות נישאים מתי המגיפה, ושדי סיליקון ופיאות נוכריות, וחפיסות אזוביון וכפתורי חולצות פרופות ופרומות, עפים ומתגלגלים וצונחים ומכסים אותי, לא להיחנק עכשיו, עוד אפשר לחלץ את הראש, לחלץ את הידיים, לאחוז בקורי המשי האחרונים של עכביש־הקיץ שיוליכו אותי אל פתח המבוך, שם אשב בשקט בשקט ואמנה את מעותי ואמצא סיבים לא־סינתטיים לארוג לת' מעשיה על איש ואשה שלא היתה לזיקנה דריסת־רגל במיטתם. לצער כן. לזכרונות־זוועה כן. לשברי סטיות דוהרים בדמיון כן. הצער והזוועה והסטיה והמוות ריקדו שם בצוותא חדא עם הברכות שבירכו. ברך בירכו. אסור לו לאדם שייהנה מן העולם הזה בלא ברכה: כאלה וכאלה קיבלנו ואימצנו לנו ממה שכתוב על מגילותיו של אותו עם. ורק מן הדין להוסיף: ואסור לו לאדם שיצפה בבלהותיו של העולם הזה בלא קללה. לא, כרגע אין לי פנאי לחשב מה מן הדין לגרוע, ומה עונש הועידו הפוסקים למי שגורע. כרגע אני עסוקה. עלי למנות את מעותי ולא לטעות במניינן כי מעות עניים הן, כי רק כך וכך מלים בלשוננו ובכל לשון ולשון, וזיעי גוף יש אינסוף, כל עוד הוא זע. אבל להגיד צריך. כי מה שלא הוגד כמוהו כלא היה. ואסור לדברים שהיו להיות כלא היו. צריך לחלץ את הראש מתחת למפולת ולהשיג לי תמורת מעותי דף אחד, לסלסל עליו ברכת הנהנין לא בא כטעמה. אבל במחשבה מכוונת.

קשה לכוון את המחשבה כשנבקעים גושי בטון של חומת ברלין הנופלת ובינתיים מצלצל כאן הטלפון וקול אשה זר ותכליתי שואל אם הבן קבור אצלנו, בבית־הקברות המקומי, ואם אשתתף, כפי שמשערים הממליצים, בסרט על נשים בשחור, רוצים לצלם בבית־הקברות, מחרתיים יהיה הצוות ממילא באיזור.

זה כבר רציתי לומר את התחושה – בפועל, בעיניים – איך מחשיך העולם מעברים.

ואת ההשתאות החוזרת מול הריבוי.

ומי שיש לו הודעה שיודיע. עוד אפשר. בטרם יחשיך היום – כבר החשיך – צריך לראות מה כאן.

זכר ונקבה ברא אותם. שקים מכוערים ממולאי מים ברא אותם, נמסר מתצפית של כוכב רחוק. בתוך כל שק פקעת של מעיים המורגלים להשמיע קולות צורמים והמועדים להצמיח תאים ממאירים. אין איש נבדל מחברו במאומה, נאמר, והיום קצר והמלאכה מרובה ואנחנו עצלים מכדי להתריס כנגד.

צריך או לא צריך לסלק לשעה את הבושה הזכורה זה יובל שנים בקירוב, שהעומד בצומת הסלקציה, שם, מקיש קלות במגלבו על מגפו, גופו עשוי אותם איברים שמהם עשוי גופו של כל גבר בעולם. צריך או לא צריך לכבות את מנורת השולחן ולשבת שא־שטיל מול החלון החשוך והאורות שלאורך הכביש העוקף. תזדרז לאט, מאמרות־השפר של שפת אמי

אבל לדייק צריך. ככה: עור שיבש, לא עוד עידון הבשר וצחצוחו כבימי העלומים (אפילו נניח שזה מה שהיה), וחספוסי מרפקים לא רוככו בשמן, ויפי המיטה. מיטה לנו מלכים נהיה. יש לנו מיטה, רואה? איך התעשרנו, מיטה אמיתית, עם דפנות־עץ בהירות ומהוקצעות ומזרן רחב. ותנועות מכוונות־מגששות־משעשעות, ברכת ברכיים נכפפות, מיומנות החיבור. וצחוק שארבעים שנה נדרשו לו שילמד להיות צעיר. ודיבור גס שארבעים שנה נדרשו ללמוד להטמיע אותו בשמחה. ומגע קטיפה של עורלת היצור המצחיק הזה, הזוקף ראשו כאילו לעצמו הוא קיים בעולם, והשייך כאילו כל הנברא נברא אכן וממש־ממש במחשבה תחילה. וכל אותו מעשה שאין לאומרו כי כבר נאמר עד זרא והוגדר ונספר ונמדד ותואר ופואר ובוזה וכוּזב, והבן לא הובן.

לא הובן.

כמו החיים עצמם.

ואחר־כך, האמון והרוך של התקמרות העכוז לתוך החלציים, ושינה, בלי גאולה מובטחת מחלומות סיוט.

למה נכחד: גם שעשוע הדמיון שגבר ואשה אחרים הם, אי־שם, שנות מאה אחרינו, ימצאו את הדף הזה שאטמין תחת הכר במיטתנו, ויאשרו זה לזה שאינם הוזים אם־כן

22 בספטמבר    🔗

הידיעה על דבר הסאגה יצא אתמול לדרכה אל האלוהים. היינו שלושה שליחי מצווה, סאנדו עופרה ואני. פעמון כנסיה היה משמיע צלצולים רכים. ירושלים של סגול. איך נתפשנו פעם לאותו פזמון, ירושלים של זהב, מעגלים את שפתותינו במתיקות. אצל החומה, ליד שער יפו, היה רוכל ערבי קורא קריאות קצובות: סוכ־כר! סו־ככר! מושיט לפניו אפרסק גדול כמלון, זהוב־סגול וקטיפתי שאולי גדל אצלנו במדבר. התנהלנו בעצלתיים. סאנדו שתק עופרה ואני גילגלנו שיחה נינוחה על ירושלים של מעלה, על צבע סגול, צבע סגולה, שבשעה זאת כבר היה נפרש על כל מה שמאחורי האוניברסיטה שעל ההר. עופרה אמרה שעל נופים וארכיטקטורה ואפרסק ותסרוקת אומרים יפה לא־יפה, אבל היא מעולם לא שמעה שמישהו יגיד לא־יפה על צבע השמיים. מצאתי פתחון־פה לומר שאלוהים לא משחק קוביה. עופרה אמרה שבדיוק בימים אלה שמעה תשובה אחרת, שכן, שדווקא כן, ושאלה אם גם אלי הגיעה מהומת המפץ הגדול והחור השחור. אמרתי שגם ספרו של הוקינג הגיע אלי, שראיתי בטלוויזיה, ושלהבדיל מכל יתר המהומות המהומה סביב אותו גאון משותק יפה בעיני. עופרה אמרה: שוב חזרנו אל יפה לא־יפה, וצחקנו. היא כל־כך צעירה, עופרה. כשהיא צוחקת אין אפילו קמטוטו אחד לרפואה סביב עיניה או סביב שפתיה. על־כל־פנים, אמרה עופרה, משחק או לא משחק בקוביה, הוא לא משדר לנו אותות ולא שולח ישועות, ורק מפעם לפעם זורק כפפה, ואם מזדמן בדרך אחד כמו ניוטון, או כמו איינשטיין, או כמו אותו הוקינג, הריהו מתכופף להרים ומתחיל לשאול מה מגבלות עמדו בפני אדון־עולם שעה שניגש למלאכתו אשר עשה. אמרתי שרבי נחמן מברצלב היה ענו יותר, ולא שאל איך אלא מדוע, מדוע ריבונו של עולם, מדוע זה שאינני יודע כלל מה לעשות ואיך להתנהג ואיך לדבר ואיך לצפצף ואיך לרמז ואיך להתפלל ואני מבולבל כשיכור. אני זוכר את זה עוד מימי הקלויז של דודי, ר' חנוך, והשנה קראו את זה אצלנו בערב חג, אמרתי לעופרה. ומאחורי ההרים המהבילים כבר התחיל עירוב האפור בסגול. חיבור צבעים יפה אפור וסגול, אמרה עופרה.

היה יום יוצא־דופן בירושלים, חם ולח, והחום נמשך גם בשעת בין־הערבים. סאנדו שתק, נבדל לעצמו, לא שתיקה רועמת, לא, גם לא קול דממה דקה. פשוט שתק. הסתכלתי באגרופו הקמוץ ובזרועו המזיעה. האגרוף לא היה שמוט לארוך הגוף כי־אם מורם קצת, כמו מכוח הפתק שהיה מעוך בתוכו, ודאי כבר ממוסמס כולו. לא ידעתי מה בדיוק כתוב שם, בקוויטל (אבי, בערוב ימיו, היה משאיר את בית־המלאכה על אהרן, זקן־העובדים, ועולה לירושלים להניח קוויטלעך בסדקי הכותל), גם לא שאלתי. האם יכניס את הפתק אל בין האבנים ביד החיה, או שיתחוב אותו עמוק לאחד הסדקים בעזרת התותבת (הוא החליף את זאת עם כפפת־העור באחרת, שולפת וו יעיל להדהים), רחוק מן האור ומאצבעות חטטניות.

בסמטאות שמאחורי שער יפו עמדו דמדומים מעיקים, אפורים לגמרי אחרי שהצבע הסגול דהה ונעלם. אבל הדממה הדחוסה העיקה פי כמה מן הדמדומים. איזה חלון גבוה קלט קרן שמש אחרונה. פקעת חומה של נייר אריזה גלשה באוושוש במורד המדרגות השטוחות והעלתה אבק שמנוני. סמטאות רפאים. אולי הוכרז על עוצר בעיר העתיקה ואנחנו לא ידענו. סאנדו צעד בראש. צעידת שור. עופרה נאחזה בזרועי. אלפי עיניים נעלמות היו משגיחות עלינו ואלפי אוזניים נעלמות היו מקשיבות לצעדינו המהדהדים בין האבנים. יהודי בודד בשחור הצטרף אלינו, אחר־כך עוד יהודים בשחור. כל מבנה שחלפנו על־פניו נראה כמו בית־כנסת או כנסיה או מסגד. יותר מדי בתי־כנסת ארציים לשמור על ירושלים של מעלה, רציתי לומר לעופרה ולא אמרתי. כבר היינו מוקפים הרבה יהודים בשחור, נחפזים כמוהם, כמעט רצים באיזה מסע־לוויה בחשיכה.

הכותל היה מואר מדי. סאנדו ניגש קרוב. עופרה ואני נשארנו מאחור. אינני יודע מה לחש סאנדו לכותל, אם נשק לאבניו ואיך תחב את הפתק. כאשר חזר אלינו נשק לעופרה שנעלמה כליל בין משמניו וצחקה. נראה שגם היא מחבבת אותו איכשהו.

26 בספטמבר    🔗

ויולה, כן, היא־היא שירדה מפסגות הבדידות וההתבוננות של בּוהול, אי־שם בפיליפינים, או ממרום הרי נפאל, או הודו, או טיבט, מי יידע דרך ויולה בעולם, ובאה עד הנה. לפעמים יש שאיזה חוש נכון שומר מפני שאלות כמו למה ומדוע. פתאום עמדה בפתח, ויום ולילה ויום היה הבית טבול בריח סמיך, מר ומתוק וחודר של קטורת, של סבון אלים בטעם שקדים, של הארי־קרישנה־הארי־לאמה, של קנבוס, של נירוואנה, ריח של התמכרות שהיה מביא אותי לידי קבס ברחובות סן־פרנסיסקו, ועכשיו השתדלתי לעמוד בו בגבורה ולכל היותר לנסות: אולי נפתח עוד חלון, הו ויולה ויולה ויולה! ועדיין הוא פה, הריח, או הבושם, או הניחוח, יומיים אחרי שוויולה נסעה, חי חיים סמויים במחבוא, כעובר בקליפת זרע, ובשעות החום הכבד מגיח פתאום ויוצא לאוויר הבית, אין לדעת מהיכן.

היא באה להסדיר כאן כמה עניינים, אמרה, לסגור כמה מעגלים. איש באמונתו ימות, אמרה, וסיפרה על מוקדי־השריפה שעל שפת הנהר הקדוש. נעימת־קולה היתה תיאורית, מרוחקת כביכול, אבל שמעתי בבירור שמדובר בה עצמה, בה ובכל אלה שכך איוו להם. מחתה ארוכה תגרוף את השלד החרוך, ואת עצמות הרגליים והידיים, שלה כמו של זולתה, מהגחלים הלוחשות בקצוות אל מרכז האש, שעה שהנפש, שלה כמו של זולתה, תפרח ותצא לחפש אחר משכן גלגולה החדש. מוות אחר, פורנוגרפי, של יופי שהיה, יפי פנים שהיו, כי יפי גופה נותר כמדומה כשהיה, ולא נגרעו התמירות והעדנה והנשיות, ועדיין שדי ויולה נכונו, כפי שהיינו אומרים אז, ברוב הנאה ובוּרות, בימינו המתיפיפים, ואמנם לא עוד פני מאדונה סיסטינית, אולי רק גוף של מאדונה, אם־כי לעולם לא נדע, שהרי רפאל לא צייר גפות עירומים של מאדונות לפאר את כנסייתו של סיקסטוס הקדוש, ואני בגופה העירום של ויולה לא חזיתי הפעם.

יומיים תמימים, וגם בשעת הסעודה האחרונה, לא דובר לא על עולם המעשים ולא על עולם הקטל, לא על ימי הגרסוניירה מעל לים ולא על הג’ודוקא ועל האושפיזין הליליים וגורלותיהם. ויולה היא שדיברה עלפי־רוב, בקול אלט נמוך, כביכול על דברים של מה־בכך, הזרת למשל, הזרת הזאת של ידנו שלעולם לא תגיע לממדי הקמיצה, למרות שהיא בנויה מאותם תאים עצמם, ואיך זה שהם יודעים, התאים של הזרת, שלא להתרבות יתר על המידה, ולהתמיין דווקא כך ולא אחרת, איך הם יודעים, איך הם זוכרים, ואיך יודע הברחש להתעופף כך במיליארדים ולזמזם כך סביב אוזנינו בימי קציר, מיליארדים של שלימויות מתעופפות. ואיך יודעת האורנית־הלהובה לפרוץ כך לפתע, בעונתה, בתבערה מדהימה כזאת של רבבות גביעים כתומים. ואין הבדל, אמרה בחיוך נד בעליל לקוצר ראייתנו, אין הבדל בין כל אלה לבין השאלה איך יודע החכם הסיני, ובודהא איך יודע מה שלא ראו פילוסופים בחלומותם. קולה, לרגעים, עדיין כקול הגונג המתרחק, וא' שומעת, מקשיבה בעיניים לא שקטות, יודעות, נעו אלף ניעים לעומת עיניה המקובעות של ויולה.

הסעודה האחרונה, ואני יושב ואוכל ירקות (רק ירקות, ביקשה ויולה), לועס חסה וכרוב כשפן, ורואה מוקד עשן, ואת פני המכשפה של האחים גרים, ואש מתלקחת בלוע התנור, אש שהקדימה אשים אחרות ותנורים אחרים ועשן אחר, מקשיב לוויולה שאומרת: בועה, למשל בועה כשמתקנים תקר בגלגל אופניים, מורחים קצת רוק כדי להיווכח שתקר, והנה בועה, בועות, ומה לא משתקף בכל אחת מהבועות, הפלא ופלא, ולמה הלהיטות הזאת לפתור חידות, ולמה לא רק להתבונן ולהתבונן ודי, לגלגול הזה שלנו די.

סעודה עם שקיעת השמש. אמרתי שיש דמיון בין שקיעה מעל מדבר לשקיעה מעל ים. א' שמעה את המשפט הזה לא בפעם הראשונה, ויולה שמעה אותו אולי לראשונה, אבל א' לא אמרה דבר וויולה לא אמרה דבר. שתקנו, והשמש הוסיפה לשקוע על־פי לוח זמנים מדוייק, וגוני הצבעים הוסיפו להתחלף על־פי לוח־צבעים שמספר האפשרויות של צירופיו דיו, לפי ההסתברות, שלא יחזרו על עצמם פעמיים בחיי אדם אחד. אחר־כך הסתגרו ויולה וא' בחדר הקטן, אף זה כדבר מובן מאליו, ואני הייתי מיותר, זכר מיותר, מחכה לעשן לבן שיעלה מהחריץ מתחת לדלת הסגורה: Habemus Papam. מה Papam, איפה Papam, זכר נשכח, מחכה לאות להסיע את ויולה לבאר־שבע. הסעתי. כל הדרך לא הוציאה ויולה הגה מפיה, סגורה כקונכיה. היה ערב, וחרקים אין־ספור התעופפו סביב פנסיה של התחנה המרכזית – פלאי פלאים! לחצנו ידיים. סוף. האוטובוס יצא לדרכו ואני קניתי לי מאה גרם אגוזי קאשיו אצל בועז, אלוף הגרעינים והבוטנים. עמדתי שעון אל קיר התחנה ולעסתי, אחוז פליאה שכל אגוז ואגוז מאגוזי הקאשיו מכופף כמעין פרסה: איך יודע כל אגוז ואגוז לכופף עצמו כמין פרסה?

ויולה נסעה. סוף. נכנסתי למכונית לנהוג חזרה הביתה. היתה שעת החדשות אבל לא לחצתי על כפתור הרדיו. פיזמתי שירים ישנים. אוהב לנהוג יחידי במכונית, כמעט יחידי על־פני כביש חוצה מדבר.

 

אוקטובר    🔗

2 באוקטובר    🔗

יום לוהט של אוקטובר. אחרי שעתיים בשיא השרב, הגעתי להדסה עין־כרם. עוד היה עלי לחפש מקום חניה ולעמוד בתור למודיעין ולהתרוצץ במסדרונות ולעלות ולרדת במעליות דחוסות ג’ינסים וקאפוטות שחורות וחלוקים לבנים וכפיות ורעלות: צדק צדק תרדוף, פסוק שפתאום נעשה מוחשי כאן: אלוהים מחלק שווה בשווה, ביד נדיבה ובלי משוא־פנים את כל התחלואים אשר ברא, בין מאמינים וכופרים ואפיקורסים ועכו"ם וסתם בני אנוש שעולים ויורדים במעלית זו שנתרמה על־ידי הזוג פייביש ויוהאנה גרינפלד עבור המרכז הרפואי הדסה עין־כרם.

סאנדו לא הותיר לי אפילו דקה שקטה אחת אצל הדלפק של אחות המחלקה, ומיד, בכוח אדירים, שאב אותי אל מיטתו בנפנופי ידו התותבת. היד השניה לא היתה אלא גוש תחבושות כבד ומעורר חרדה. לרגע קצר ראיתי לנגד עיני בשמיים הלבנים והמסנוורים טורסו מגושם בלי ידיים ובלי רגליים, קפוא בחלל כמין טוטם. לרגע קצר, כי מיד נסחפתי, ביודעים, באותה התעוררות של אדם בריא, עדיין בריא, עדיין עשוי להביא תועלת, אם־כי סאנדו, וזה כלל לא הפתיע, כבר נהג כאן מעשה בעל־בית, מחלק הוראות לשותפיו לחדר, לאחיות, ודאי גם לרופאים. עלי פקד לקרב את הכורסה ולהציב אותה בזווית כזאת וכזאת, כיוון שלא הוא מחזיק בקוזאק, הקוזאק מחזיק בו, לא הוא שולט בצווארו, צווארו שולט בו.

הדבר קרה בדרך ממכתש רמון לירושלים, בדרך חברון. אתה הרי לא מאמין לא באינטואיציה ולא בטלפטיה, לא בהארה פנימית ולא בהעברת מחשבות שלא באמצעות שפתנו הדלה, איך לומר, ראציונל מכובס וסחוט, מיובש לא־עלינו. בכל שעות אחר־הצהרים התרוצץ במכתש רמון. מה שאלוהים ברא שם זה גן־עדן לצלמים. הבעיה היא איך לנצל את השעה הקצרה של האור הנכון, לפנות ערב, אור שכבר לא יהיה חריף מדי, לבן, חד ויבש לגמרי, אבל גם לא רך מדי ולחלוחי. יש בלי סוף מחקרים על תורת הצבע, אבל צבעים כאלה, מתנת אלוהים. הוא ירד למכתש למלא כמה בקבוקים, אתה יודע, שכבת חול ירוק, צהוב, חום, טראקוטה, זה נעים להעביר ככה חול חמים בין האצבעות. לי יש רק חמש, ואם אתה לגמרי לבד שם, רק ארץ ושמיים, מתחשק לך פתאום לשאוג, להשתולל, לעשות היפוכים בחול הנקי, בפולנית אומרים koziotki, א' בוודאי זוכרת. הוא הבטיח בקבוקים כאלה, לשקצים, לילדי שכניו בקליפורניה. עוד היה מוקדם למדי כשיצא משם לירושלים. הוא הספיק לראות את הילד שזרק לעברו את הבקבוק. זה היה ילד. הוא יכול להישבע שזה היה ילד. עמד לו ככה ממול, על זיז של סלע לימין הכביש, מול סאנדו שהוא כך וכך, שעבר עליו כך וכך, שמתכנן כך וכך וכך. ילד לא גבוה במיוחד, שחרחר כזה, מקורזל, ילד יפה. זה היה בסיבוב, בעליה, הוא לא נסע מהר. המכונית שלו, רנו 4, לא מציאה גדולה, עוד רוצה אבל כבר לא יכולה לטפס מהר בעליות אלה לירושלים. הילד הזה היפנט אותו. החגורה לא רצתה להיפתח, הוא היה בפנים כמו ממוסמר, כמו צלוב. המכונית התחילה לבעור. עברו הרבה שניות יקרות עד שהצליח לפתוח את החגורה ולגלגל עצמו החוצה. האמת היא שהתותבת הצילה אותו, האונקל הזה אין כמוהו לקרוע בגדים. אלמלא האונקל הזה… לבו לבו לחברת הביטוח שלו, אמר סאנדו ופרץ בצחוק. הכאב כיווץ את עיניו ואת לסתותיו, אבל הוא לא חדל לצחוק: הוא ביטח את הרנו שלו, איך אומרים, נגד אש מים וברד. ההחזר שיקבל יספיק למכונית וחדשה, שוב רנו 4, אם עוד יש להשיג מודל ישן כזה. מצחיק, אבל הריווח הראשון שלו בלוס־אנג’לס גם כן בא לו מעסקי ביטוח. קנה בפרוטות כמה מכוניות־גרוטאות, פיזר אותן ליד הצטלבויות סואנות וחיכה שיתנגשו בהן, הכסף שקיבל מן הביטוח היה התחלה לא רעה. עלול היה להישאר בלי ידיים בכלל, אמר, אבל אירע לו נס. זאת אידאה־פיקס שלגורל יש איזה עסק דווקא עם הידיים שלו. עכשיו אולי יחזור להרכיב את תותבת הייצוג, חיקוי מושלם עם כפפת עור, לבלבל את הגורל.

לא ידעתי אם הוא עדיין מהופנט, או מסומם תרופות. לא היה לי אומץ לשאול, כך, פשוט, עניינית, האומנם אמרו לו שהיא תחזור להיות לגמרי בסדר, היד השניה שנכוותה קשות, כפי שנמסר לנו מבית־החולים. אני אוהב א האיש הזה. הוא צחק, אני צחקתי, התחלתי לפזם: טרומפלדור היה גידם, וסאנדו אמר: אז רצו לעשות ממני טרומפלדור פלוס.

לפני שהלכתי ביקש שאוציא מהתיק המשופשף שלו את הרשימה שהכין (אחד משכניו לחדר כתב, או אולי אחת האחיות), עניינים המחייבים סידור דחוף. מחר הוא טס הביתה, רפואה זה לא סאגה ועור זה לא עצים במדבר, היינו־הך איפה מנתחים ומשתילים, כאן או שם, ומי שרוצה לקדם משהו בחייו הקצרים צריך ללמוד שעסקים כרגיל, או כדברי הנשיא: הביזנס של אמריקה זה ביזנס. והרי זה מצחיק שילד בן שלוש־עשרה ישבש לו את התוכניות. כשיחזור, זה בוודאי יקח קצת זמן, כמה שבועות, אולי ייצא לחפש אחריו, אחרי הילד הזה. ואולי דווקא מה שקרה בדרך העולה לירושלים צריך לפתוח את כל הסידרה, וכל השאר יינתן בפלש־בק. אתה זוכר את ‘האזרח קיין’ של אורסון ולס, הפלש־בק בכלל לא גורע מן המתח.

7 באוקטובר    🔗

עכשיו שומעת בדיוק (השעון מתקתק, דממה כזאת בחצר) איך הוא אמר, השייט על הדונייץ: אני לא מתכוון ללכת מכאן. רע, טוב, הכל עובר, אבל הדונייץ תמיד כאן, וההרים.

אז לא נזכרתי ולא קישרתי. מוזר. רק עכשיו, פתאום. אז גם לא רשמתי כלום. התביישתי. שקוצק ומיידאנק, שהכל אבדו ופה אני־אני־אני. אני־אני נועצת ציפורניים באגרופים שלא לחבוט בסאנדו, שלא לדחוף אותו לתוך המים, שיפסיק לדבר, שיפסיק, שההרים העוברים על פנינו לא יחמקו ממני מכוסים בקולו, שהברק הכסוף של נהר ילדותי לא יטבע בדיבורו. זה שלי, רציתי לצעוק, זה מה שהיה לי. מכל ילדותי זה מה שיכולה להתגעגע עליו בלי שקר. תנו לי, בשקט. רק עכשיו, פתאום, עלה והתקשר. רק עוד רגע עם תקתוק השעון שמדמים אותי במקומי, תיכף אקום, אמצא, אעתיק. הנה:

אני אוהב את ארצי שבה ראיתי את אור החיים, שבה חיו ומתו אבותי; אני אוהב את הבית שבו גדלתי; בעד החלון השקפתי וראיתי את מי הסינה השוטפים ואת האוניות ואת הסירות אשר יכסו את פניהם; על כנפי הרוח ינשא אלי קול הפעמונים והמייתם הנעימה; האח, מה טוב ומה נעים היה הבוקר הזה!

כן, כך הוא מצטט, ומוסיף: יהיה אשר יהיה אחר־כך, אבל ‘מי הסינה שוטפים’… אור החיים שופע מתוך שמי טוהר… וחידת החיים, שכל השירה האנושית מתלבטת בה, נאחזת בשמיים הללו, מרעיפה רעננות על ראש המשורר הסובל ומפרה את נשמתו.

רואה את עצמי מעתיקה, כאילו פרצוף־פנים משתקף בדף המחברת, עין להוטה וכבר מועמת, חיוך מתפתל, משתבש, מתעקם. פתאום בוכה, כאילו מסתבר שלא על עצמי בלבד, כאילו קיבלתי רשות. הכל עובר, אמר השייט שלא קרא את מופאסאן ולא שמע על ברנר, נדמה כאילו לא שמע גם על מה שהיה בשנים שבין מותו של ברנר להיוולדו שלו. הוא משיט את הדוברה, חמש קורות־עץ קשורות יחד בחבלים, על־פני הדונייץ, שינויי הפתע של עומק המים טבועים בשריריו, בכפות ידיו. איך הוא יפה, יאן השייט, יפה כמו שנעורים לא־מיופים יכולים להיות, איך גאה, כמו שיכול להיות מי שהדונייץ שלו מפכה לו תמיד, איך מר ומפוכח, שלא ראווה ולא השחתה לא דבקו בו, איך לא נענה לחנחוני הגברת המזקינה שהנה באה להתרפק על זכרונות קייטנותיה שלפנים, מנסה להגיש לו פתיון של שיר משירי הגוּראלים, אחיו, גאוות לשונה מאז, מוכנה לדחוף המימה את מי שהביא אותה הנה להנעים לה, לפצותה, לרצותה, מוכנה לחסום את פיו ולסלקו כי הנה הנה היא מחמיצה את השיחה בשקט, הנה עוברים על פניה מעברים הצוקים ויערות האורן, והוא מדבר ומדבר. שיניח לה בשתיקה את אורני ילדותה, ואת הסלע הזה שיאנוֹסיק, השודד הטוב, קפץ ממנו אל הגדה שמנגד, ואת מוט־המשוט היודע שכאן עומק המים הוא מטר בלבד וכאן כבר חמש מאות, ואת יאן השייט, סתם כך את נוכחותו מימינה ומגבה, שאפשר לקלוט אותה בזווית העין, בהטיית ראש קלה.

אתה תמים, סאנדו. לא עלה על דעתך שעין רעה, שמכשפה זממה לנעוץ בך ציפורניים, והנה משתילים לך שם, עכשיו, בלוס־אנג’לס, בבית־חולים ממוזג וסטרילי, פיסות עור ורקמות שרירים להציל את ידך השניה.

אני רק אנוח סאנדו, אשכב לי במיטה, כי שקט עכשיו. דממה נהייתה פה בביתנו. אתרפא לי לבדי, אשכב, כי מותר לי, כי לא יכולה לקום. לא יכולה. לא שכחתי לשאול, למדוד, זה גם לא בגדר שכחתי־לא־שכחתי, זה בהחלט בגדר רפלקס מותנה, תמיד מודדת: ואילו עמדו עליך שם באקדח, לא היית קמה? ויש שעונה בכל היושר שמסוגלת לו: יכול גם שלא הייתי קמה.

רק אנוח קצת בדממה, אחר־כך אגיד לסאנדו מה שרציתי להגיד לו ולא הספקתי, אני הלא לא דחפתי אותו לתוך הדונייץ ואין לי דבר עם בקבוקי־תבערה, כלומר יש לי דבר, אבל זה לא נוגע לסאנדו, לא פוגע בסאנדו.

בינתיים אעטוף את עצמי, ת' יפתח למעני את תריס החלון שאוכל לראות את אופק המדבר, יעלה את שמיכת־הפיקה עד לסנטר, ייטיב את הכר, ישאל אם נוח לי. נוח לי, אשכב ואשנן לי בצנעה ובלי בושה שורות מתוך מחברת מרופטת. זה היה שם, על הדונייץ, הגיא ההוא:

בגיא של ילדותי אפשר היה ללכת

ערוץ צר וצפוף עם סבך שיחי הפטל –

אבל לא נלך לעולם.

אנוח לי, ויום אחד אולי אקום וארצה ללכת שם עם ת'.

8 באוקטובר    🔗

מה שרציתי להגיד לסאנדו ולא הספקתי להגיד הוא: עזוב את החלון הזה שמעברו השני של הדשא, זה שת' מצא לך, זה עם הסצנאריו משם.

לא היה ולא נברא.

כי הבט מה יוצא, איזה דבר איום, אין הפה יכול להגיד, אה? והא לך, מגיד: מה שאסור היה לו שיקרה הפך לנו הכרח.

איך הטחתי דברים בת'.

אבל עכשיו די. עכשיו רק להזיז את הראש אל מיטבע ראשו בכר ולהירדם עוד.

12 באוקטובר    🔗

א' לא תיסע עוד לשם. אסור. כאן נערוך לה מסע החלמה, בשניים. מסע־היכרות מחודש עם דברים שזנחנו. בעוונותינו. בשקט, בלי חפזון, נצא לדרך. נרשה לעצמנו עצלתיים. לאט־לאט נפליג על־פני אוקיינוס הדשא הירוק. אולי באמת נמצא מהעבר השני איזה מפרץ נשכח ורגוע, סתם נמל קטן להשליך בו עוגן. עמוק הוא האוקיינוס, אפשר שעומקו רב מרוחבו. איש עוד לא העז לשים נפשו בכפו ולרדת עד קרקעיתו. האוניות, גם הגדולות והכבדות ביותר, לא חרטו אלא תלמים רדודים ומקציפים על גליו, והצוללות, גם המיומנות והמתוחכמות ביותר, רק שיפשפו בגחונן את גב המצולות, ולא הבקיעו עד לב לבה של התהום. נשנה ונספר: כבר אלפי שנים, אולי אלפי דורות, ניתקים גרגירי לס קלילים מן המרבץ הלוהט של מדבר־המדבריות הגדול, עולים ונישאים אל על, נודדים הרחק, קדמה קדמה וצפונה, עם הרוחות הלוהטות והשודפות, עד שהם צונחים פה, בדממה, שכבה ועוד שכבה ועוד, ואין מספר לשכבות המכסות את הסלע הלבן והרך שלמטה. מה לא אספו בדרכם ומה לא הטביעו בקרבם במעוף של אלפי השנים? את אוויר הפסגות של הר סיני והר נבו, ואת לבת האש ואת עשן הסנה הבוער ואיננו אוּכל, ואת הבל פיהם של הנודדים ארבעים שנה במדבר, כשנותינו אנו במדבר, ואת עמוד האש, ואת עשן המזבחות, ואת שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון, ואת מדרך רגליהם הצפודות של נזירי המסתורין ושל האיסיים האדוקים בטהרה ובשיתוף. שכבה אחר שכבה בישימון מלוח של שמיר ושית. ואלפי שנים נקפו ומרבצי הלס העמיקו וגבהו, ולא כלום, ורק מפעם לפעם, לכהרף זמן, נבנו מגדלי אבן וטיט לשמור על נתיבי הגמלים בדרכם ממצרים לפלשת ולכנען, ומכנען לפלשת ולמצרים, נבנו ונהרסו, וגרגירי הלס כיסו בדממה על החורבות, ורק עזים שחורות וכבשים דלות של בדווים ליחכו שיחי יפרוק מתפוררים. ומן הים במערב, אף זה מקדמת־דנא, זחלו לעברם של מרבצי הלס לשונות חול כבדות, לוהטות בתאווה לכסות עולם ומלואו בדיונות נקיות ונוצצות גלים גלים זוחלים, פרוצים לשמש ולרוחות. עד שהגיעו, ונגעו אלה באלה, וכיסו אלה את אלה, והתערבבו אלה באלה, כמעט עד אין הכר כמעט. כי אם ניקח קערית ונמלא אותה גרגירי לס היא תדמה לקערית קמח אפרפר וחונק. אבל אם ניקח ונמלא קערית בגרגירי חול־דיונות היא תדמה לקערית סוכר צהבהב, נוצץ ונושם.

או אז קמו שניים בחורים, וזה אמר בכה וזה אמר בכה, שגרגירי הלס הקמחיים נסגרים כקליפת הביצה בנטוף עליהם מים, שהם סוּד שאינו מאבד טיפה, ואילו גרגירי החול מעבירים דרכם את המים כדרך נפה, משמע שאם לס למטה וחול למעלה הרי שכל טיפות המים תנוצלנה עד תום, ועשב יצוץ ויחורי אשלים ישגו, וחיטה ושעורה וזית ורימון. אלפי שנים נקפו ולא אירע דבר, רק דממה וחול ולס, והנה, כמעט בבת אחת, כבמטה קסם, צץ אוקיינוס הדשא הירוק. אבל הוא לא נולד מלחשי קוסם וידעוני ואמגוש ומכשפה, כי מכשפה לא תחַיה. והשניים הביאו הנה שתי פרודת מן הארץ הנושבת, ושתי חביות חלודות שהתגלגלו זנוחות ליד מחנה הבריטים שעל גבול המדבר. לוֹט ולוֹטה, כונו הפרדות שהובילו הלוך וחזור, הלוך ריקם וחזור בחביות מלאות, מים מתוקים מבארות ביר־עסלוג', עד שנפרש והיה אוקיינוס הדשא הירוק. לוט ולוטה חיו הרבה שנים באושר ובעמל, ושתי החביות, שהן טלאי על־גבי טלאי ואין בהן נקב, אולי תוצבנה ביום מן הימים על כן של ארד בואכה גנזך המקום, החבוי עמוק ולבטח בתוך הקרקע המשמרת של לס־חול או חול־לס.

18 באוקטובר    🔗

וגם פאב כבר מחכה לנו על חופו של אוקיינוס הדשא הירוק. חדש חדיש. לא בית היין ולא בית המשתה ולא בית המזג, לא מסבאה ולא פונדק וגם לא קרייצ’מע חלילה. פאב. שניים מצעירי הצעירים, כפתור ופרח – את השמות שלא־על־דרך־המשל אני ממילא נוטה לשבש, למגינת לבה של א' – באו דחופים בעיצומה של מנוחת השבת. הדפיקות על הדלת נשמעו כמחשבות להבקיע חומות של מבצר, להיוודע שמא יש אצלנו ספר השירים של אחד עומר, עומר משהו, אמרו, מעיפים מבטים בהולים בתמונות שעל כותלי מבצרנו פנימה. ריח זיעה סמיכה פשט בחדר. עומר כיאם, למה לכם? מה, אתם לא יודעים, זה על נשים ויין. לקישוט הפאב. שתהיה אווירה, לא סתם מאורה של שתיינים. נעתיק בכתב מסולסל כזה. זה ייראה יפה בין חלקי המחרשות וגלגלי הברזל שתלינו על הקירות. ובכלל, הפתיחה תהיה משהו משהו. אם לא תתביישו, אתם מוזמנים לבוא.

גם מחזור תפילות נחוץ להם, מחפשים את ברכת שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. הפתיחה תהיה בגדול, גם יתקעו בשופר. לא, באמת. אצל… הוא מהזמנים שלכם. לא? אצלו יש שופר. בא לו בירושה, איזה שבעה דורות. הוא סיפר המון על השופר הזה. נורא מעניין, באמת, רק שלא יודע לגמור. העיקר שיודע לתקוע.

בעל־תוקע קוראים לאחד כזה. הנה למדו משהו. רעיון משגע לפתוח פאב עם תקיעת שופר גודל, לא?

כן. התקיעה והתרועות יעוררו הדים ובני־הדים במקלט העילי הגדול שהוכן לקראת המלחמה הבאה ובינתיים התמקם בו, לפי הצורך ולפי מצוות העתים, מועדון סולידי, ואחר־כך דיסקו נלהב, כל עצמותינו תאמרנה, ועכשיו ישכון בו הפאב. בחוץ, על משטחי הגרנוליט, יוצבו כסאות בלילות הקיץ, ויאירו נורות צבעונין, כיאה לפאב כפרי, וייתלו מטרות האינדיקים כמו בעיירה טכסאנית, או בדאבלין, או ביארנטון שבאוקספורשדייר, או בוולוצלאבק שעל גדות הוויסלה, או בקלושמרל, תהיה היכן שתהיה, בבורגונדיה או בנורמנדיה ואולי בעמק הלואר.

מן המפורסמות הוא שידי זהב להם, לצעירים אלה, והם אכן שיפצו אל המקלט מבפנים ומבחוץ, אספו עצים וברזל וצבע, אחר־כך בנו את כל הריהוט, מאלף עד תו. את כל הציבור סחפו אחריהם. בבקשה, בלי צרות־עין, מי שמבריג אפילו בורג אחד כבר הוא שותף. כדוגמת מרתפי הבירה בנו, כפי שראו על המרקע, שולחנות־עץ וכסאות־עץ כבדים וחומים, ודלפק כבד וחום עם מושבים עגולים גבוהים לכל אורכו. שתי חביות גדולות, שמי יודע אימתי שימשו לאחסון מה, אולי לאחסון דגים מלוחים, שופצו וחושקו מחדש וצויידו בברזי ניקל נוצצים וצובעו וכוסו אף הן לכה חומה, חביות בירה לכל דבר.

ובאמת, מדוע לא יישמע גם על שפת אוקיינוס הדשא הירוק, לאורן של נורות צבעונין, קול הלום יין: עוד כוס בירה, מן החבית! ושניים ג’ין עם טוניק! וגביע ישיק לגביע, לחיים! לחיים! והשופר יתקע בקול גדול והתקיעות והתרועות תעוררנה את הנרדמים בבתיהם ספונים, ואחר־כך תדעכנה בלי הד במרחב הפתוח, באוויר החריף והייני של ליל קיץ. ומדוע לא נשב שם גם אנחנו, אורחים רצויים, הלא הזמינו אותנו, במפורש, לא שכחו, נשב ונקשיב, פתוחים ונכונים, כפי שהקשבנו פעם לארלו גאתרי למשל. השירים הבוקעים מן הרמקולים לא שונים הרבה, ורק הווליום, הווליום, אילו רק הווליום היה קצת יותר מאופק, אבל למה נלין, לא נורא, הרי גם הווליום נבלע בסופו־של־דבר בדממה הגדולה שמסביב.

22 באוקטובר    🔗

ובפאב תקדם את פנינו אולגה, תחייך לעומתנו בין אור נורות צבעונין לבין אורו של ירח תלוי במזרח כמין בלון כתום הנצמד לתקרה אפלה. כשיושבים כך בפאב ולוגמים בירה בעצלתיים, התפאורה הזאת, תהיה גחמנית כאשר תהיה, הולמת את יופיה של אולגה. בעצם, הכל הולם את אולגה. שני קטבים: יופיה של ויולה ויופיה של אולגה כאן ועכשיו, בשמלה קצרצרה וקלילה מאחורי הדלפק, מאחורי חבית הבירה, ואפילו באור השמש המכה ללא רחם ביצורים בהירים שכמותה. יופיה של ויולה, בהרהור שני, היה שורט וחורט בפניהם של המתבוננים בה, תמיד מביא אותם לידי מחשבה שמשהו אצלם לא הא, שמשהו אצלם מעוות. ההיפך מזה אולגה, וצריך לחפש בנרות קמצוץ של לילית בעיניה. והלא גם משום כך בחרנו לבוא לפאב: ליהנות ממאור פניה.

אגדות אני שח לך? כן. שחקי שחקי על האגדות. אלא מה, לא אגדות? כי איך נחיה בלי אגדות? ובלי אנחות איך נחיה? אל תיאנחי בת, אהבת לצטט, זוכרת? אל תיאנחי בת שמא תיאנחי את כל האנחות ואיך נשארת בת־ישראל בלי אנחה?

זה בדוק, ליד אולגה קל יותר לנשום. יש אנשים כאלה. היא באה מניו־זילנד. מניו־זילנד?! אלינו?! כל־כך צחקנו שנינו, זוכרת? בימים שקשה, שלא רוצים אלא לברוח לאנשהו, היינו אומרים: יש ניו־זילנד. קצה קיצה של ניו־זילנד. צפונה מאוקלנד. קצה קיצו של האי ששם אין אלא אוקיינוס של מים ותו לא. לא בורחים כמסתבר. גם לא את. כבר נאמר: אין מקום אחר. אין מקום אחר לא לי לא לך.

לילות לילך לילות לילך ריחם זלף לא לי לא לך.

לאולגה היה.

על־פני אוקיינוס הדשא הירוק פגשה אולגה את בן־זוגה. אדם הוא השם שנתנו לו הוריו ולא הכחישו כי בכוונת המכוון. ונולדו ילדים אחד, שניים, שלושה. ויום אחד, פתאום, נתקף אדם מחלה אנושה, נדירה מאוד. תמיד אומרים: פתאום. במרדף בהול אחר הזמן האוזל מגופו היה זקוק לעירויי דם תכופים, בזה אחר זה. ובאו לתת מדמם בני וגדי ודוד והילה וּורד וזאב ועוד. אבל גופו של אדם פלט את מנות הדם כלעומת שקלט אותן, כי אבד לדמו חומר הקרישה הדרוש.

טסיות, למדנו. או אז התגלה כי בדמו של זאב מצויות הטסיות המבוקשות. זאב הוסע להדסה עין־כרם, חובר לאיזו מכונה חדשה שטרם השתמשו בה. כל דמו היה נשאב לאט לאט מווריד ידו הימנית, נשלח לצינוריות שבודדו מתוכו את הטסיות ומוחזר לגופו דרך וריד שמאלו למען ישוב וייצר את חומר הקרישה. ומעשה נס, אלה הנסים של ימינו, מקץ שעות אחדות קם זאב על רגליו ונסע הישר אל מיטתו של אדם בסורוקה באר־שבע, נושא בידו שקית פלסטית הרמטית, מכילה בתוכה את חומר הטסיות הצהוב.

אין לדעת מה עבר בראשו של זאב כשהיה כבול שעות למכונה המעבירה את דמו במעגל סגור שבדמיונו ודאי עלול היה להיפרץ כל רגע, והדם להיעלם אי־שם בקרבי המכונה. גם לא שאלנו. גם אין לדעת איך בדיוק נעצרה נשימתה של אולגה, ואיך של אשתו של זאב, ולכן נמשכים לומר אצלנו שהכל עצרו נשימתם, ויש מוסיפים שנעצרה גם נשימת הכלבים והחתולים והציפורים והעצים. למה לא. בתחילת הסתיו, אפילו באוקטובר, יש ימים שדבר לא זע ורק הבל חם עולה מן האדמה.

אחר־כך חזרו שניהם להתהלך בשבילים כמימים ימימה, תחילה זאב ומקץ זמן־מה גם אדם, נושא בדמו את הטסיות שקיבל מדמו של זאב. קטפנו ורד אדום בגינה והלכנו לקיים מצוות ביקור חולים. העצב, כמו באגדות היפות, עוד הוסיף יופי על יופיה של אולגה. גם הפתעה היתה מזומנת לא': אולגה פתחה פתאום, לא פתאום, בוודאי חשבה על כך לקראת בואנו, את המחברת ללימוד עברית מימי האולפן הרחוקים, ואמרה: הביטי, כאן כתוב, בין הפתגמים שהבאת לנו או שביקשנו ממך לתרגם לנו: אדם לאדם זאב, אז אני רוצה לבקש שתכתבי לי פה עכשיו למזכרת: זאב לאדם אדם, ונהנתה הנאה גלויה על שהצליחה להעלות כדבר הזה, וגם הסמיקה קצת, כל צל של סומק ניכר בפניהם של בהירי־העור.

ואנחנו גילגלנו באגדת הראשים המוחלפים ובדמו של זאב שהתגלגל בדמו של אדם, ובגלגול איברים מזה אל זה, כליות ומח־עצמות וכבד ולבבות, ובשאלה היכן הגבול בין גלגול גוף בגוף לבין גלגול נשמות. באחד הרגעים שירבבה א‘, באותה נימה מוכרת לי של היסוס ואי־יכולת לוותר: אבל הדבר הזה דומה בכל מקום, הלהיטות הזאת להיות מציל, כאשר בו בזמן, מאחורי הכותל… נדמה לי שידעתי בדיוק מה בו־בזמן־מאחורי־הכותל… נדמה לי שאולגה לא ידעה. פתאום חשבתי משהו, ושמחתי עליו ואמרתי: את הדומה קל להגיד, למרות שלכאורה זה להיפך. השונה, הוא שקשה להגיד אותו. וא’ – ראיתי בעליל שהיא שמחה אתי – אמרה: זה נכון. בגלל זה ששים כל־כך לדמות הכל לכל ומשתלחים בכל טיפה של שונה. נקמה על זה שלא מצליחים לעמוד בו או להגיד אותו.

ואתמול כבר הצליחו אולגה ואדם להגיע ברגל עד אלינו, לאט לאט, בלי חפזון. פיטפטנו ארבעתנו על הכל ועל לא כלום, וגם על מתכוני אפיה. אולגה חיפשה מתכון לסופגניות של סוכות, כי אם גם את סוכות וגם את חנוכה חוגגים שמונה ימים, וגם משווים בין החגים, כמו שזכור לה מקורס הגיור, אז למה שלא יהיו סופגניות לסוכות, היא נורא אוהבת להכין סופגניות, כל ההמולה סביב זה, והריחות. ואחר־כך חיבקה את א' ואמרה שהיא אוהבת אותה, ושערה של א', המתנוצץ בזהב נדיר ובכסף שיבה, היה יפה אפילו ליד שערה הבהיר והשופע של אולגה, היה רך כשיער תינוקות, מושך כבחבלי קסם להעביר עליו יד.

28 באוקטובר    🔗

אל א', בקידה אפיים ארצה:

דוכיפת מהודרת

מעל אוקיינוס ירוק –

בסגנון הבארוק

נושאת לך איגרת.

במטותא, מטרוניתא, הרי את מוזמנת בזה לחינגא רבתי ליובל נישואיך, שכבר עברו עליך, עליכם, ל"ח שנים ועוד מחצית ועוד רבע, ותאריכים עגולים דרך־קבע נשכחים ממך, אפשר גם שנואים עליך בעוונותיך. כמקום החינגא תשמש חלקת המישמש, ימינה בשביל האפרסק האפיל, קצת שמאלה לבית־העלמין. המשפחה כולה תשותף בהילולא, מת' ועד טף. ומזומן שם לכבודך המיטב לאוזן ולחך, הכל תחת עיניה יונים של…

וכי איך תסרב א', יהיה לבה סרבן כאשר יהיה, להזמנה בארוקית כזאת שמגיש לה מקורה של דוכיפת פארוונקא? נקבע איפוא מועד: מוצאי שבת בין מנחה למעריב. העפרון נמשך לתאר את גושי המטע בשקיעה, את שדרת הצפצפות על צלליה המתארכים ונמוגים, את תסיסת הפרי שנושר ונרקב על האדמה, אפרסקי סאמרסט אפילים עצומים לגודל, את שולחן הסעודה המריע צבע ולוחש אינטימיות. קדתי קידת מעריץ ונשקתי, נוסח פולני, את ידה של כלתנו שהפליאה לעשות. לא אגדוש פרטים, ורק ארשום משהו מן הנאומים שנישאו בגמר הסעודה, לאחר שהטפליא, עם שלל פיצוחים וליקוקים נשלחו לשחק בין עצי האגס והאפרסק.

נאום הבת על אהבה שאינה תלויה בדבר.

נאום הבן הנודד על אדם לא עץ השדה.

נאום הבן העובד על אדם עץ השדה.

וסיום קצר משלי.

וכך התחיל נאומה של הבת על אהבה שאינה תלויה בדבר: בהחלט לא פשוט ולא ברור איך בחממה שטופחה במחשבה רבה, איך זה שלא כל העגבניות הבשילו בה כמתוכנן, דומות זו לזו, שפתאום אחת יצאה שונה, אמנם לא נבדלת הרבה בצורתה, אבל טעמיה שונים, הפוכים אם אפשר לומר כך. עגבניה מרה או כבשה שחורה. היא, הבת, יודעת שאמה לא מתלהבת ממשלי חיות וּודאי וּודאי סולדת ממשלי ירקות, ומאביה שמעה עד זרא שמשלים בכלל לא נועדו אלא לסבר את האוזן, שהמשיח יבוא כשהמשל יהיה תואם את הנמשל. אף־על־פי־כן, ולא מתוך רצון להקניט חלילה את אמה או את אביה ולהעכיר את שמחת החג, היא אוזרת עוז לומר כי למשלים יש חיים משלהם, גם בלי קשר לנמשלים, כי נמשל בא ונמשל הולך והמשל לעולם עומד. בכל־אופן, עובדה שהיא הבשילה אחרת, עגבניה שונה ומשונה שלא מוצאת את מקומה בתוך הסלט הרגיל, מה גם ששנואה עליה הצורה האלימה של המלפפון. למה צוחקים. מה לעשות, לוח הטעמים שלה אחר, גם החול בשעונה אוזל אחרת. ועוד משהו: גיסתי, כלתכם, הכינה באמת מפגש מרגש. לי, למען האמת, אולי חסרה למען השלימות קצת מוסיקת רקע, שירי נשמה או מוסיקה יפאנית. אולי זה מוזר שהמוסיקה שלהם עדינה דווקא, גם ציורי הנוף שלהם. לחבֵרה שלי יש אוסף קלטות יפאניות, גם נדירות, אז עלה בדעתי שאולי לרגל ל“ט שנים ועוד מחצית ועוד רבע תכין היא את המפגש, כלתכם השניה, ואתם אולי תלמדו לאהוב אותה אהבה שאינה תלויה בדבר. ועוד משהו, למען לא תראו אותי פתיה, באמת אינני שוכחת את השאלה המפורסמת מה יהיה על עתיד האנושות אם תאמץ לה אורח־חיים כשלי, היא הלא תחדל להתקיים! הרי זו סכנה לעצם קיומה! ובכן, כאן איעזר דווקא בתשובתו המפורסמת של נזיר אחד, שאם אכן יגיעו הדברים לידי כך, אזי הוא, הנזיר, אם עוד יעמוד לו כוחו, יקום ועשה מעשה, ישא אשה ויוליד ילדים למען לא ייעלם זה שנברא־בצלם מעל פני האדמה, כי כשם שאין קיום לאדם בלי אלוהים כך אין קיום לאלוהים בלעדיו – ואחריה עלה לבמה המאולתרת, שלוש חבילות קש, אחת על־גבי שתיים, הבן הנודד, גבוה, מרחף, ראשו בשמיים: אתם אומרים שהיקום, הגלקסיות, המפץ הגדול, החורים השחורים, השדות המגנטיים, ההתפשטות מתוך נקודה אחת, קטנה מראש סיכה, ההתכווצות לתוך נקודה זעירה, קטנה מראש סיכה – שכל זה הוא לכם מעבר להישג, ואילו מה שאתם עושים כאן, במדבר, מה שעשיתם ועדיין עומד על תלו, וכל עוד עומד על תלו מי יודע מה עתיד לצמוח ממנו – שאת זה כן ניתן להשיג בשכל הפשוט? בשכלי הדל הלכתי מכאן כדי לחקור את הכוכבים, כי מה שכאן, בנקודה הזאת של הקוסמוס, הוא למעלה מהשגתי. למדתי איך לצרף מספרים זה אל זה, אחד ועוד אחד, ולתמרן סביבם באפסים, מספרים סטריליים, פטורים מזיהומים, ואילו אתם, אתם מנסים לצרף יצורים חיים רוחשי סתומות וחיידקים, לצרף לא כמנהג העולם מקדמת־דנא, לצרף בני־אדם בשר ודם, רמ”ח איברים, ואין איבר שווה איבר כמו שאחד שווה אחד ואפס שווה אפס. אני עם האיך הצר שלי, איך לצרף, ואתם עם העל־מה ולמען־מה הרחב שלכם, כל־כך רחב. שאול פוערת פיה, מפהקת לכם בפרצוף, עושה לכם העוויות ואתם בשלכם על־מה ולמען־מה, לצרף כך ולא אחרת רמ“ח אל רמ”ח, זכר ונקבה, זכר וזכר, נקבה ונקבה, ואין לי אלא לרדת מן הכוכבים ולהשתחוות אפיים ארצה לכם, ולאחותי הקטנה, האחת אין דומה לה. לי הגלקסיות ולה עולם התמימות והעלבון. בואי אחותי וארים אותך מעלה, ואת תורידי אותי מטה ותלמדי אותי להבין אותך ואת חברתך גם –

והלא א' הסכימה אתי שפעם ביובל, פתאום רגע כמימרא, רואים נכון את הדברים כשלעצמם, את בתנו כשלעצמה, במבט שנרגע ונפתח. והבן האובד, אם גם החיבוק שהוא מחבק את אחותו מסורבל במקצת ונבוך, הנה נדמה שדווקא הוא רואה כך איכשהו תמיד, ועם צליל דיבורו המחוספס שבים הדברים אל ממדיהם הנכונים, הקולות אל המפתח המינורי של הערב, והמלים אל הצורות המוכרות של אותיותיהן, והחשיכה הנה כבר גומרת לדחוק את השקיעה אל התהום שמאחורי האופק. ובבת אחת, כרגיל, נדלקים האורות לאורך השבילים, והטפליא חוזרים מבין העצים, ולפני שיחזור להשתלט עלינו כליל, עליתי אני לבמה לומר משם לא‘, שנשארה בודדה ליד שולחן־הסעודה הסתור, והחשיכה היורדת משיבה לפניה את כל יופיים שכל־כך הרבה ממנו כבר גזל האור במשך השנים, ל"ח שנים ועוד מחצית ועוד רבע, ואפילו יותר, כי לא מיד נכנסנו אל מתחת לחופה – לומר לא’ כי מן־הסתם אינני משיג כראוי את המלים: עזה כמוות אהבה, כי מה פירוש עזה כמוות, כי מה בכלל אפשר לומר על המוות, אין מה לומר על המוות, אולי רק זאת שלבטח יבוא, ואיש לא יחמוק מפניו, קיינער וועט זיך נישט אדורכרייסן, אז אולי: בטוחה כמוות אהבה, ועוד אספיק לומר את זה, ורק אינני בטוח אם דברי יגיעו לאוזניה, אם יגיעו לאוזני מישהו, כי הטפליא כבר קופצים על צווארנו, והפרות גועות ברפתים, והטרקטורים חוזרים לחרוש והקטפות לקטוף, ועוד מעט יידלקו נורות הצבעונין של הפאב, ורק מאוחר יותר תבוא שלוות הלילה המדברי.

 

נובמבר    🔗

3 בנובמבר    🔗

לא, זה לא עלה על דעתי. א' נסעה ליומיים־שלושה ולא היה לי את מי לשאול. ברגע שצצו בראשי המלים: אין לי את מי לשאול, נתקפתי מין בהלה שאינני רגיל בה. אבל היא הלא נסעה רק ליומיים־שלושה, תחזור בריאה ושלמה, עוד אנחנו חיים. לא, לא שיערתי, הדבר הראשון שעלה על דעתי למקרא הטופס הרשמי המזמין אותי לסור למשרדי הדואר המחוזי, מחלקת המכס והבלו, היה: סאנדו, הפתעה מהפתעותיו, שגעון משגעונותיו. גם כשכבר עמדתי באחד החדרים הפנימיים של משרד הדואר, והפקיד, אדיב דווקא, הסביר לי כי על שום שלא צויין שמו של המוען חייבים היו לפתוח את החבילה, קודם־כל לצורך בדיקה בטחונית, עדיין חשבתי: סאנדו, עדיין לא תפסתי שלא זה האיש ולא זה השגעון. הפקיד הוסיף להסביר, כשהוא מביט בי בסקרנות מהולה במעין חמלה, שאחר־כך התעורר חשד סמים, בגלל התכולה המשונה, מין תערובת של שרידי גחלים וזבל עופות, אבל גם זה הסתבר כחשד שווא. האם חיכיתי לחבילה מעין זאת? האם ברצוני לבדוק את החבילה בנוכחותו? הם חזרו ופקקו את הכד בפקק השעווה… רק אז צץ בי הניחוש ואמרתי: לא, זה בסדר, לא, אין צורך לבדוק. אמרתי תודה, לקחתי את החבילה מן הדלפק, לא היתה כבדה במיוחד, וכל הדרך הביתה תופפתי באצבעותי על הבולים הנפאליים המוטבעים חותמת־דואר מרוחה שאין לפענח אותה: טאק־טאק־טאק יצאתי לרחוב מצאתי חבילה חזרתי הביתה ויצאתי לרחוב ומצאתי החבילה וחזרתי הביתה ויצאתי לרחוב ומצאתי החבילה איננה. שעשועי פייטן.

החבילה היתה, החבילה ישנה, הנה היא. כשנכנסתי הביתה וסגרתי את הדלת בעדי, הסתנן לנחירי, מרחוק, טיפין, משב של ריח: ויולה.

חבילה לא גדולה. תיבת גומא. כשפתחתי את המכסה ראיתי שהתיבה מלאה כבול מפוחם וזבל־עופות מיובש. עוד לפני שנחשף ברק האמאיל הבזיק בראשי שא' תפזר את החומר המפורר והמזין הזה בגינה שלפני הבית. בינתיים הוא שימש מצע ומגן לכד־נחושת מצופה אמאיל, כחול אפור, חום אפור, קשה היה לקבוע מה הצבע בגלל נצנוצי האור שריצדו על פניו. הכד איננו ריק, אישרתי לעצמי כשהקמתי אותו והעמדתי אותו על בסיסו. פיו אכן היה פקוק בשעווה חלבית. העברתי את ידי על קימורי הכד, להסיר אבק, ואמרתי כנראה בקול: שרידיה הארציים של ויולה.

כד עם אפר על השולחן. לא ייתכן. קמתי והורדתי אותו לרצפה, לפינה שבין כוננית הספרים לבין דלת המרפסת. לא ייתכן. מדוע לדחוף אותו לפינה שיעמוד שם כזה קטן ועלוב, ואני רציתי שא', ברגע שתיכנס, תבחין בו מיד, שלא אצטרך לומר לה להפנות את מבטה לאותה פינה חשוכה. הוצאתי אותו מן הפינה והצבתי לפני הכוננית, התרחקתי לבחון. לא, לא ייתכן. לא כך. הבאתי שרפרף נמוך, העליתי את הכד לשרפרף, העמדתי לצדו את אגרטל הפרחים עם שלוש דליות צהובות. לא, לא ייתכן. החזרתי את אגרטל הפרחים למקומו וגררתי מן המרפסת את אגן־החרס הגדול עם השיבולים היבשות ועם הקוצים הדקורטיביים. לא, לא כך. החזרתי, חיפשתי נרות. מצאתי נר של חנוכה, הדלקתי גפרור וניסיתי ליצב את הנר על השעווה החלבית. שעטנז מעורר גיחוך. כיביתי את הנר. הלבשתי עליו את החלק העליון של בבושקה הגיחוך טילטל אותי, דחק בי. סילקתי את הנר, חבשתי לכד כובע־קש עם סרט. ענבתי עניבה לצווארו. פרשתי לפניו שטיחון אדום. סגרתי את כל התריסים והעליתי אור בנורה רחוקה בפרוזדור. לא. פתחתי את התריסים. השבתי את הסדר על כנו. העמדתי בחזרה את הכד על השולחן. תוך כדי כך גיליתי פתק מודבק על תחתיתו, כתוב אנגלית שנראתה לי גבוהה: ממלאים אחר רצון אחותם ושולחים חופן מן המדורה שעליה נפרדה מגלגולה הנוכחי, למרות ש… בדקתי במילון את המלה incongruous. לא היה לי עוד מה לעשות. אולי, פשוט, באמת המעשים החשובים ביותר הן המחשבות. התיישבתי ליד השולחן, מול הכד, הידיים על השולחן, הסנטר על הידיים. ברק האמאיל ריצד לנגד עיני, לבש גוון ופשט גוון, התרחק, התקרב, דקר, ליטף.

כמו יריה. זה א' שפתחה את הדלת מבחוץ.

לא הפניתי את הראש. א' התיישבה לצידי, מול הכד. לא ידעתי אם יודעת או רק מנחשת. ואולי הן דיברו ביניהן, שתי הנשים, באותה שעה אחרונה כשהסתגרו בחדר הקטן, גם על כדים ואפר? מה שידעתי, בלי להפנות מבט, הוא שעיניה של א' פקוחות לרווחה וצבען האפור־תכול צלול מאוד ברגע זה.

4 בנובמבר    🔗

בלילה השתחררו מן הכד חמש מכשפות. עוד הספקתי לראות את צלליותיהן על־פני אודם הזריחה. הן קלעו לקראת השמש העולה במזרח זו את שערה של זו לזנב־צמה דקיק ואחר־כך קפאו כמו נזירים סיניים נפוחי בטן. גם קודם התאמצו להעמיד פנים של נזירים, אבל אנחנו ידענו שמכשפות, כי שדיהן זחלו משני עברי הבטנים כמו רכיכות ענקיו וריריות. ומה שהיה מבחיל פי כמה זה עור פניהן, ואולי לא עור אלא מסיכות מתוחות־להתפקע שפחסו את אוזניהן וחוטמיהן וסנטריהן. היה ברור שאלמלא המסיכות המתוחות האלה היו החוטמים והסנטרים ותנוכי האוזניים נשפכים למטה, לאדמה החולית. כמו אצל דאלי, ודאלי עצמו עמד שם מאחורי כן־הציור, לטש עין אחת מבעד לאצבעות פשוקות, ואצבעות ידו השניה לפתו בתאווה את גופו של פדריקו גארסיה לורקה. הו לונה לונה לונה! הו ויולה ויולה ויולה! הן היו חמש, המכשפות, באור מדברי צהוב שהטיל צללים קצרים וחתוכים. חמש, שכידוע ארבע הן רוחות שמיים אבל הסינים אומרים חמש, צפון דרום מזרח מערב וסין. הן ישבו סביבנו על המשמר, רגליהן שקועות עד ברכיים בחול הלוהט. אנחנו היינו יותר למטה, באור רך וצונן, למרות שלמערה לא הית התקרה. מגומחת הקיר הביט בנו הבן הבכור, כמו תמיד עם גבעול עשב בזווית השמאלית של הפה. נוכחותו לא הביכה. הבת חייכה, היתה דומה מאוד לעופרה, ומתוך חיוכה ניתן להבין שהיא מציעה שנשלח את הכד אליה לאילת, שהיא תרד עם הכד לחוף, תקלע לו תיבת גומא מרווחת ותשיט אותו על־פני המפרץ, כד כחול על־פני גלים כחולים, והלאה לים והלאה לאוקיינוס, המסלול היה מסומן בחיצים אדומים על־פני מפת כדור־הארץ כפי שמצלמים אותה הלוויינים. הבן הנודד חייך מגבוה, אחז באחותו והושיב אותה בחיקו בתנועה של קוצר־רוח, של אלימות, ופתח בסיפור הקברניט, אותו סיפור מוכר על קברניט שתום־עין שמגלה בעינו האחת, החומסת, את האוצרות הצפים על־פני הגלים או השקועים במצולות, מושה אותם מן המים ומטמין בין שאר בזיזותיו, ואם כך הדבר, על ויולה מה יהיה? הוא, הבן, מעדיף לקחת את הכד אליו ובהזדמנות ראשונה לצרף אותו למטען של מעבורת־חלל שתצא לעבר אחד מכוכבי־הלכת, זה יהיה מעשה מקורי באמת, מגע ראשון של אפר־אדם עם פלנטה אחרת, ואם לא יצליח בכך אז אולי יפתח את הכד בשעת טיסה בין־כוכבית ויפזר את האפר בחלל, שאולי זה מבוקשה של ויולה. הבן האובד עמד כל הזמן מתחת לגומחה שבקיר המערה, שמשם השקיף הבן הבכור, ואמר שהדברים נראים לו לגמרי פשוטים, שפשוט צריך לקבור את הכד באדמה. ראיתי את הפנים של הבן הבכור, פנים כאובות, לא מסרב ולא מאשר. חיפשתי את א' להזהיר אותה שסופת־חול עומדת להתחולל, בבת אחת, כדרך הסופות הקשות, שהמערה תיהפך תיכף ומייד לבור שאין לצאת ממנו, שקירותיו אנכיים, אין להיאחז בהם ואין לטפס בהם, רק חול וחול.

5 בנובמבר    🔗

הסוף פשוט הכל פשוט. הסוף אולי פשוט, הכל לא פשוט. הבן חפר במכוש ובטוריה ואני הוצאתי אחריו מן הבור את הרגבים ואת האדמה המפוררת. על גבעת בית־הקברות מתחיל הסלע הקשה הרבה יותר עמוק, כך שהחפירה לא היתה מפרכת במיוחד. בחוץ היה קריר למדי בשעה כזאת. אמרתי לבן שכבר מרגישים במשבי החורף והוא אמר שכן, שכבר מתחילים לזרוע את תבואות החורף. ראיתי את עצמי נשען על האת, מביט בשמש השוקעת רחוק, בקצה האופק, ואת עצמי בגרסוניירה של ויולה, מביט בשקיעה מעל לים, שולח לשוני בתרגום, שלבסוף התנסח כך:

בזוהר הקשת, שעצומה עד בלי די

מלאכיך פורשים,

אנשים חדשים, אי־שם, שנות מאה אחרֵי,

יביטו – גוססים.

בפקחות כיוון הבן כך שאני אהיה המחליט והמבצע והוא רק עזר כנגדי. הורדתי את הכד לבור החפור, יחד הידקנו היטב היטב את האדמה למעלה. אחר־כך, אני ליד ההגה והוא על כנף הטרקטור, רתמנו עגלה ויצאנו לבחור מבין האבנים שהובאו מהרי ירושלים לבניית סלעיות־נוי במורד הבתים. מצאתי אבן גדולה, כמעט צורה מושלמת של אגס. הבן, בתושייתו, ידע להעלות אותה אל העגלה בעזרת קרש עבה ושתי חתיכות צינור. על־גבי שתי חתיכות צינור אלה גם גילגלנו את האבן מן העגלה ועד למקום הבור. זהו. הבן עלה לטרקטור להחזיר את העגלה לסככה ואני עוד נשתהיתי קצת בקצה בית־הקברות. יום אחד אולי אבוא עם איזמל ופטיש ואחצוב באבן אותיות מעוגלות: ויולה. לא יותר. ובאביב נשתול שיח. גם א' חושבת שבוגנוויליאה סגולה. היה חשוך לגמרי כשפניתי לחזור הביתה בדרך הארוכה יותר. רציתי להיות עייף מאוד.

8 בנובמבר    🔗

חלמתי: הילדה הגדולה שלנו רצה עם חוט של עפיפון על שפת הים. פניה וצחוקה היו בעת ובעונה אחת שלה ושל אחיה המת. זה היה ידוע לה בעליל ועשה אותה שמחה כשם שלא היתה מעולם. גם בי זה נסך מתיקות ללא שיעור, כמעט אושר, עד לרגע שנזכרתי בדבר־מה דוחק ורצתי אחריה לבקש שתטפל בשערה המכער אותה כל־כך, נוקשה ומדובלל, אכול מלח־ים.

שערה אכול מלח־ים: עם המלים האלה התעוררתי בבהלה נוראה.

8 בנובמבר    🔗

ואנחנו חשבנו שבעניין עפר ואפר אין מה להוסיף בימי חלדנו.

היא הצליחה אם־כן, ויולה, לבקע את צמד־המלים שהייתי מסובבת אותו כמו חמור עיוור רתום לריחיים, לרתק את מבטנו ולהסב אותו מן הבהיה בלוע הפעור של ההיינו־הך, היה אדם, איננו, היה כלא היה, אל ההתבוננות במה שלא הובן ועוד אפשר להבינו אחרת, במה שהוחמץ ואולי עוד אפשר שלא להחמיץ בימים שיבואו. לא שיערתי, לפי מיטב הבנתי, ונדמה לי שגם ת' לא שיער עד כמה נגעו חייו בחייה. אולי התחלתי לשער במעומעם כשישבנו בשתיים (איך זה: ישבנו, ועכשיו זאת תכולה של כד? אפילו זה לא מובן, עם כל האפר שבתוך העפר ועל־פני העפר; ואין חיבור בין מה שכאן לשם זולת האפר לכשעצמו) סגורות בחדר הקטן. במעומעם, כי הריח הסמיך עימעם את חושי ודיבורה הצרוד, הרצוף, כאילו לא נבראו אתנחתות להבדיל בין הגאים, בין מלים ומשפטים, היקהה את אוזני והשפתיים החרבות שלה צרבו את עיני. היא דיברה על ת' שבימים הרחוקים ההם נתן את השם אושפיזין לבני החבורה והוא עצמו עם כל להיטותו לכאורה להתקבל כאחד מהם נשאר למעשה בקוטב הנגדי והיא באמת ציירה אותו כן היא שלחה ידה גם בציור אבל לא הראתה לו את מה שציירה אף פעם לא ראתה אותו בידיים ריקות היא ציירה אותו עם שרביט שמצביע על כיוון כמו השרביט בידיהם של הגיאולוגים או של מחפשי מתכות יקרות באדמה אבל זה היה ענף זה היה יחור של אשל שהוא כל הזמן הזכיר יחור יחור ועד שהכירה אותו לא ידעה את המלה הזאת בכלל לא הציור איננו אבל היא בטוחה שאפשר היה לראות בו בבירור את ת' כמו שהוא היום היה טוב לצייר אותו היה ברור שעם השנים ייעשה יפה יותר היפים מתכערים עם השנים הוא שינן כל הזמן לא העולם כמנהגו לא העולם כמנהגו הוא סירב ללכת בשורה וסירב לנסוק וזה הרי בלתי אפשרי שני סירובים אלה יחד אבל הוא לא נפרד אף רגע מן היחור והיא לא נפרדה מן הכורח לראות אותו תמיד בגבה. לא הכל שמעתי, ניסיתי לא לרואת שפניה אכן הרוסים הרס שלם, תמונתו של דוריאן גריי, אמר לת' מישהו שפגש אותה פעם באחת מדרכי המזרח הרחוק, זכרתי וחשבתי לא קולע, חשבתי היא יכלה ללדת את היפים בילדים, נדמה שמשפטים רבים לא קלטתי אבל חזרתי לשמוע אותה אומרת: שלום אדוני המלך עם שרביט של יחור ביד, שלום אדוני המלך שהלך בדרכים שלו על־פני אחוזת הרבים.

24 בנובמבר    🔗

כבר הרבה אחרי החגים. שוב לא שמתי לב כמה זמן כבר עבר מאז החגים. תמיד רוצים לנוח לנוח לשתוק לשתוק אחרי החגים ותמיד ביום זה או אחר חוזרים לדבר ולדווח: יחד עם כל העדה אמרנו תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה. עוד שנה עשתה בנו דברים באין רואה ועשינו בה דברים ברואה ובאין רואה. כבר גם עור השוקיים רפה ודק. אבל אדוני המלך מעביר עליו יד ואומר בפליאה של ילד: כמה חלק. הוא לא מסכים שאגיד: אז למה לא אפר, סוף סוף. ובאמת, למה סוף סוף, כל עוד עשויה למשל להבין פתאום אחרת: עפר ואפר. אדם נולד לא להיות מאושר אלא להבין. להבין פירושו כל פעם אחרת. ואולי באמת אבין סוף סוף שאדם נולד לא להיות מאושר אלא להבין.

26 בנובמבר    🔗

איך זה שפרודה של פירור יכולה להתעורר במין דקירה עזה כזאת בלב (כי לפרודה של פירור, הנמדדת בממדים ארציים, יש לב וחדרי לב ושריר לב ושסתומי לב) רק מפני שבתה שלה, ולא של פרודה אחרת, עדיין כוססת ציפורניים ושתי שיניה הקדמיות, למעלה, חשופות ובולטות, ועורה בהיר ופגיע, והיא לא תלד ילדים להמשך ולפליאה ולדקירות ולכסיסת ציפורניים, והיא מכורבלת בשנתה בחיקה של בת־זוגה, או תמונה מכה יותר, מכרבלת בחיקה את בת־זוגה.

והלא לרגע נדמה היה שהמבט מקיף נכון: בתי, בני, כלתי, ת' שזה ארבעים שנה יודעת בקירוב איך משתנות פניו, כן, מוכר, כן, ותמיד רק משוער, כן, כי אין דרך לגעת מבפנים, אין; כל זה במרחב שלרגע נתפש נכון, תחת גלקסיות רחוקות ולא נראות בין עצי מישמש נראים, הלאה בית־הקברות, והשם שנתנו לבן לא יזעק מאבן, בני אחיו משתתקים לרגע כשמגיעים אל האבן, מבט נכון לרגע, מקיף נכון, סבל וחסד, שמיים ופרודות.

פרודה: אני. אני: יצור החוזר לסורו. מעצם הגדרתו: אני. בני־אדם – יצורים החוזרים לסורם מעצם הגדרתם? אז הערב אלך אל בין הבריות, אקח אתי את תיק הסריגה, אחפש לי מקום בין המקדימים לבוא. אין מקום מתוקן יותר (מתוקן, תקנות, צרת התקנות, אין דבר). או אפשר גם: מפני שחופן פירורים ביחד מרגיש כמו לחם. אכתוב את זה על פתק ואעביר לת'. הוא יקרא, יקרב את עיניו אל הכתוב, לא יקרב את שפתיו אל אוזני, רק יהנהן ויחייך כשהוא ממלמל: תודה, אני אוהב את זה.

דנים על אימוץ ילדים.

אז בוא ונאמץ לנו ילדה.

כי מה? כי אם יושר הדיווח לא נותן לסטות ימינה או שמאלה מן היאוש ומן הפכחון ויצר־הלב לא נותן למחוק: טובה תקווה מחיים, ומידת הענווה תובעת לומר שסוף־פסוק גם הוא שקר, כי אז מן הימים ההם ועד הזמן הזה לא נמצא דבר טוב יותר להציבו, אחרי ככלות הכל, מן התיבה: ילד.

ורק שבתי לא תגחך או תרים גבה או תחייך את החיוך האמור להפיס את דעתי והאומר: טוב, מכירים את זה, צריך לתת לזה לעבור.

ואם היא תיעף יום אחד – הכל מעייף – מאהבה שאינה תלויה בדבר, ונפשה תצא פתאום אל ילד לגדלו, ולפרות ולרבות זה לא המדור שלה, כלשונה, כי אז תמצא אצלנו ילדה מוכנה ומזומנה לפניה,

רחוצה ומסורקת, עם צמה וסרט עוד אפשר לנסות, מה יש? בעולם הזה הקוטל הורים וילדיהם במכות עיוורות, ולפעמים מותיר בהיסח הדעת זקן עם תינוק, בעולם הנאה הזה יש גם ילדים שראו בטוב אצל סבא־סבתא. זה תמיד נכון: יש מהם שראו בטוב.

יום אחד תישא הילדה עיניים שחורות, שלא כצבע עיני, שלא כצבע עיניו של ת', שלא כצבע עיניה האפורות של בתנו. אני יודעת שאין עיניים שחורות ממש, אבל זה לא שייך כרגע. אלך לי אל בית הבריות, ארים אצבע מצביעה. שורו הביטו וראו! גדולות ונצורות! הריני מצביעה! אשווה עם פריקלס, עם פרון, עם המונים צועדים בסך. כן, אצביע, בעד הילדה, בעד בתי, בעדי.

אחר־כך אשוב הביתה. אוויר צונן וצלול בחוץ. אעשן סיגריה אחרונה בדרך. בצד־המיטה, שהוא של ת‘, כבר תדלוק מנורת הקריאה. ת’, תמיד מקדים אותי. אגיד: לא יודעת, אולי לא עשיתי נכון, ות' יגיד: זה יופי מה שעשית, זה בסדר גמור מה שעשית.

28 בנובמבר    🔗

סאנדו. וכי מי זולתו מסוגל לשלוח מברק על־פני שבעה טפסים, המיברק הארוך ביותר שנשלח אי־פעם מהתם למדבר שלוש מלים וסטופ. שתי מלים וסטופ. מלה וסטופ. גם בעד הסטופים משלמים? אתה אל תדאג לחשבון הבנק שלי, אני שומע את סאנדו. ברכת הגומל סטופ. היד חוזר לצורתה סטופ חמישה ניתוחים סטופ כל שבוע אצבע סטופ קצב של וידיאו־קליפ סטופ כמו המהפיכות במזרח אירופה סטופ וארשה סטופ פראג סטופ סופיה סטופ חומת־ברלין סטופ בוקרשט סטופ. כבר חמש. אין לי יותר מחמש אצבעות. א משוגענע וועלט. כל התפרים פוקעים. גם גורבצ’וב לא ישכנע אותי בנצח של Americam way of life. מקווה שגם לא אתכם. יידן געוואלד זייט זיך נישט מתייאש. על ארבע עוד יזחלו ללמוד אצלכם. יש לכם מה למכור עכשיו. לי לא תקצצו את הכנפיים. החזון מת תחי הסאגה. אין מדבר בלי פטה־מורגנה. אז קדימה. מדבר עם פטה־מורגנה. סידרה שתצעק געוואלד. לא תשתיקו אותי. הסוף לגמגומים. עוד בחורנו חי. ממחר מתחילה הספירה לאחור. בעוד מאה יום יתחילו אצלכם הצילומים. אחר־כך בקוצק. הבית של הרבי. א' יודעת. את העריכה הסופית יעשו באולפן שלנו. שמות הצלמים לא יגידו לכם הרבה. את שמות השחקנים נפרסם אחרי שיהיו חתומים על חוזים כדין. התחקירנים ושאר הכליזמרים גומרים את העבודה. אני מיפה את כוחכם לגמור את כל הסידורים שם אצלכם. לא אעמוד על המקח. אתם שם לא צריכים להפסיד. מספיק עשיתם למען ציון וירושלים. גם למען יעור ישגב אדם. רק שבסוף טחו עיניכם. עיניים להם ולא יראו. הצליחו לבלבל לכם את המוח. לא לי. הפעם מוחמד יבוא אל ההר כי ההר עדיין בשיפוצים. שולח כרטיס הלוך וחזור. בסך־הכל ביליג איינגעהאנדלט. אל דאגה. האסיפה תחליט ותאשר. יודע צדיק. פירוט יבוא. כמובן סטטיסטים. ראשים בשביל כובעי טמבל. בדווים, רועים ורועות. שווארצע טיפע אויגן ווי די נאכט. גמלים וכבשים. עזים שחורות.

אני אוהב אותך, סאנדו.

אתה מכיר את הסיפור שהתהלך בעיירות? בוודאי גם בקוצק. יענקל מטאלנע מצא זיווג בריפין. ווי אזוי? היא יפה? לא עלינו; אשת־חיל? שלא נדע מצרות; נדוניה? קדחת; יחוס? על שונאינו. איז ווי אזוי? מסתמא געוועזן א ליבע, מן הסתם היתה אהבה.

 

דצמבר    🔗

3 בדצמבר    🔗

אפשר לראות את זה גם כך: פשוט עונת שנה, כמו אצל ציפורי נוד בסתיו, רעד בעור והזכרון הצבור בתאי הגוף מרים את הכנפיים לנוע. גם הציפורים הזקנות פורשו כנפיהן בסתיו. בת כמה אמורה להיות ציפור זקנה? גילו של כלב מחשבים לפי שנה אחת כנגד שבע שנות חיי אדם. פתאום אני מגלה שאינני יודעת כלום על תוחלת חייה של ציפור.

הזכרון הצבור בי: אז לא היה סתיו, היה אפריל, מאי, יוני, יולי. ציון הזמן הפך עם השנים למשפט שמשמיעים אותו כמו את כל שאר המשפטים: זה היה אחרי מותו. כבר לא יודעים לומר בדיוק איך אפשר ואיך אי־אפשר לעמוד בגעגועים אל בן בשר־ודם שלא ניגע בו עוד, לא ניגע אף פעם, אף פעם, לא ניגע בו. אי־אפשר, מוכרחים עכשיו, בזה הרגע, לשכב, מוכרחים עכשיו, בזה הרגע, לרוץ, זאת־אומרת אני, ת' היה נשאר, היה מאשר, היה אוסף את כל פירורי הכוח ואת כל הרוך לומר שכן, שאלך, שאסתובב, שאתרוצץ. חבטות כאלה בגב, בצוואר. לרוץ, לדפוק על דלתות, להיכנס, אל זה, אל זאת. כן, ודאי, קודם־כל אל מילאן, מילאן היה חי עדיין ורק נעדר תכופות מן המקום (מאחורי קביעת־זכירה זאת המון קטעי־זכירה אחרים, מוחשיים, תנועות, מלים, תמונות, אחת שונה מכל האחרות: לילה על בקבוק צינזאנוֹ, איך באו עם בקבוק צינזאנו להודיע שהחליטו להתגרש, איך הופתענו באמת: אתם?! הלא הייתם הזוג המפואר, גילום האפשרות הנכספת, בבואה מאשרת… איך גיחכו יחד, נדמה שממש יחד, ומילאו זה אחר זה: כן, הבבואה, נראה שהוליכה שולל גם אותנו… ואיך האפשרות שלנו נרעדה בהינתץ בבואה מבבואות האישור, התעצמה עד כדי בושה־להודות, או התכרסמה בחשד של כזב), ובימים שמילאן לא נמצא כאן אז אל אחרים, מהם שרק בקושי החלפתי אתם דיבור זה או אחר לפני־כן, בקושי הכרתי את פנים דירותיהם. לדבר, לומר את שמו של הבן, לשאול משהו, לשאול כל דבר. הם קיבלו, כיבדו, בזהירות, יש שהבינו לא פחות מכפי שניתן בכלל להבין.

עכשיו, מה תירוץ אמציא לי כשמשהו חובט כך ללכת. מצאתי: אלך לחפש דוגמאות סריגה. בזכרון שלי, פתאום: הסוודרים שסרגתי בימי חיי. פתאום נדמה שזה הדבר, שאקום ואתנהל לי כך שבועות וחודשים, מתמרור אל תמרור, מסוודר אל סוודר, מן הראשון ועד האחרון. לאורך שנים שהיו, בתוך העולם שלא אזרתי עוז לבטל אותו, אשר־על־כן שתלתי עצמי בתוכו בנחישות של משתילי גוף זר. הליכה קשה. אינני יודעת מדוע אני רוצה בה.

6 בדצמבר    🔗

ת' מגזים. אין סיבה להתפעל כל־כך מכוח זכרוני. וכי מה אני זוכרת בסך־הכל? כמה עשרות בתי שיר, מאה מאתיים פסוקים, מאה מאתיים משפטים שביום מימים קלעו הישר אל מצוקה ממצוקותי או אל גישוש מגישושי. ובנוסף על כך המון דברים שאין שום הגיון או טעם לזכור אותם. אני שוכחת תאריכים, שמות אנשים, כיווני רחובות, מפות ערים שעשיתי בהן שבועות וחודשים.

אומרים שאין גבול לתכולת הזכרון, שהקושי הוא לשלוף מתוכו את הנדרש, ברגע שנדרש.

מה שמשבש את זכרוני הוא כל מה שאינני מצליחה לשכוח. מבקשת לשלוף דבר אחד נחוץ, ומיד קופצים עליו שבעים ושבעה דברים לא־נחוצים, נזעקים בלא שנתבקשו וקוברים אותו תחתם.

דברים חסרי כל חשיבות בצד דברים שלא נמצאה דרך לבטל את חשיבותם.

שלושים שנה, שלושים וחמש שנים עברו ואינני יכולה לשכוח את צליל קולה: הוציא אותם להורג, את יודעת?! ישבתי על כיסא נמוך, סרגתי את הסוודר האפור לת', הצמר נגמר לפני שגמרתי לסרוג את השרוול השני, איפה לא חיפשתי אחר הצמר הזה, בבאר־שבע, בתל־אביב, בירושלים, לא מצאתי. היה צריך להחליט אם השרוולים והעיבוד מסביב ייעשו בצמר אחר, דומה, או דווקא שונה. היא עמדה מעלי, קרוב לבית־השימוש עם האסלה הנמוכה, ששם היתה תלויה שורת סירי־הלילה החפים של התינוקות. שתינו חיכינו שיירדמו, התינוק הראשון שלי והתינוק הראשון שלה. זוכרת את פניה, העיניים המורחבות המשחרות לטרף או אולי אחוזות אימה אמיתית, חומקות מפני בהלה שבתוכה כדי להילפת אל משהו שבחוץ, בוהות למרחק שאני אינני רואה אותו, שאני היא זו שלא רואה אותו. השפתיים התפוחות מזעם צודק, מבטחון בטהרת הזעזוע. את מה ששתקתי אז לא אמרתי לאיש במשך כל השנים (לת' אמרתי, כן, ודאי). המשכתי לסרוג, זוכרת את נצנצי הצמר, את מגעו באצבעותי, הסיבים הדקים החדים המבצבצים מתוכו, צמר לא גמיש, לא משובח, היינו דלפונים באותם ימים. טוב היה לסרוג, לחשב, להמציא מין צווארון כפול־חלק, עם שורה של עיני שמאל כמקום הקיפול, ולא להזדקק לדוגמת הפטנט (כך קראו לזה ועדיין קוראים), כפי שסרגו כולם. וכי מה יכולתי להגיד, היה בלתי־אפשרי להעלות על דל שפתיים מלים כמו: הרי יותר מכל היא חוגגת את צדקת הזעזוע.

גם בשיחה במועדון, יומיים לפני־כן ישבתי מצויידת באותה סריגה, אלא שהנחתי אותה הצדה דקות אחדות לפני שכפיתי על עצמי לפתוח את הפה ולדבר, הדלקתי סיגריה, אז היו עדיין מעשנים במקומות הציבוריים. השתדלתי שלא יראו את הרעד.

על מוסר שנמדד בתוצאותיו. שחייב להתגונן בפני עולם שזומם להחריבו. שאם יובס לא תהיה לנו גאולה מנצח המלחמות. לא תהיה גאולה.

מה שהזעיק אז את העדה היה משפט הרופאים במוסקווה. בעצם, את זה דווקא אינני זוכרת בוודאות. אולי משפט הרופאים ואולי משפטו של סלאנסקי.

זוכרת איך פתחתי את הפה ודיברתי, פה של גוף זר שנשתל בכוח. גוף שנשאר בחיים. זר לחלוטין לאותה ארץ רחוקה שהצטיירה בתוכי, בסתר, כמישור אינסופי משמים ודוחה. כוח שכל ידעוני־נפש יודע לסווג: חולשה מהופכת.

לא זה העניין, העניין הוא שאז, אחרי ככלות הכל, לא יכולתי להסתפק בפחות מגאולה. זה הלא מובן לגמרי, לא? שלא יכולתי להסתפק בפחות מגאולה.

לבה לא יצא לגאולה. לבה היה כאן, במקום, מיום היוולדה ועד אז ועד עכשיו, מתחת לשדיה, שהיתה מטפלת בשקידה ובהעוויות של כאב בפטמותיהם הנסדקות בהנקה.

גם אני טיפלתי בשקידה ובהעוויות של כאב (בוודאי קצת יותר מבויישות) בפטמותי הנסדקות בהנקה.

איך שנאתי את פניה מאותו יום ואילך, וגם קודם, בלי סיבה, ממבט ראשון כמו שאומרים. את עיניה הרצות מבוהלות ורעבות אחרי כל אלונקה. את פיה המפוכח הטוחן את כל המעידות ואת כל התלאות. כל מה שקיים במידה זו או אחרת, בכולנו, וככל שהוא קיים בנו יותר כן מגלים אותו ומגנים אותו ושונאים אותו בזולתנו. מוכר. השלכה קוראים לזה. דמוניזציה קוראים לזה. אלטר־אגו קוראים לזה כבר עידן ועידנים. כל הנאורות שבעולם (אין נאורות אמר פעם מילאן בצר לו, על בקבוק צינזאנו) לא ריפאה אותי מן הפחד מפני כוחן של מכשפות, מפני כוחה של עין רעה.

והלא אפשר גם: איך זה שכך נאטם אז לבי, שכך נסתמו אוזני וטחו עיני, ולא ראיתי אותם, מרוב תשוקה לגאולה כמסתבר, נורים למוות בפועל. אני שעד עצם היום הזה, ואחרי ככלות הכל, לא מבינה את הצירוף: גוף חי ויריה.

לבד מן הסריגה היא היתה רבת תושיה ממני בכל.

סריגה, אחד ממיני הצורי שמצאתי כנגד השלוחות המצמיתות שינקתי עם חלב אם, אמי שלא ידעה לעשות באצבעותיה דבר, חוץ מלפרוט על פסנתר, וגם זה שקע בה ואבד. אבל כשאומרים: לא ידעה לעשות באצבעותיה דבר חוץ מלפרוט על פסנתר, מצטייר דגם מוכר שאין ולא כלום בינו לבין האשה המדהימה הזאת, אמי. גם שנואתי התייחסה לאו־דווקא על צאצאי האמהות שהיתה להן מקצת אהבה פשוטה אל חיי אחרים, כלאותן נשים יהודיות זקנות מלפני דור וגו'. אבל היא ידעה לכלכל את מעשיה בתוך מסכת הגאולה של היומיום, בלי כיסופים מכלים לתמורות מפליגות, לגלגול אחר, בלי אובססיה שאמה תהיה אחרת, שהיא עצמה תהיה אחרת, שהכל יהיה אחרת. ואפשר, כמובן, רק מבחוץ זה נראה כך.

אבל שכבר יישאר כך, משהו צריך שיישאר, כנגד עין הרע, חה־חה, כמות שהוא נראה לכאורה. או לא לכאורה. ממילא זה אחד הפרדוקסים החביבים עלי: רק אנשים שטחיים אינם דנים בני־אדם על־פי מראית־עין. שיישאר כך. בלי פיוס ובלי זיוף.

בינתיים, שתינו ממילא ממשיכות לסרוג יחד, כל אחת על־פי תושייתה, את הגאולה שבהישג־יד.

7 בדצמבר    🔗

הלילה ראיתי כוכב בחלון וביקשתי להתנהל לאורו.

לא תמיד רק אור עמום וקיר.

את הסוודרון הכחול היפהפה לגילים חמש־שש סרגתי במקלט. למלחמה ההיא קראו מבצע סיני או מבצע סואץ או לחלופין מבצע קדש. בערב שמענו בקול ישראל שמפציצים ערים במצרים. זוכרת שאמרתי: עכשיו אנחנו מפציצים, וקימצתי אגרופים ובכיתי. כן, בהחלט, בפועל ממש. אחר־כך ניסיתי לבדוק כמה היה בבכי הזה מן המעושה והמאוס ומצאתי שלא הרבה. ואתמול ראינו תמונות־הבזק של נפגעי נשק כימי, חיים ומתים, ותמונות רצף של חיילינו בפעולות סריקה (אוי ואבוי! כתבתי בטעות: סריגה; משעשע, לא? מילא, כבר מזמן ששים להפוך את פרויד לשעשוע).

מצומצם מאוד סולם הגוונים של אוֹי.

בסוודרון הזה מצולם הבן כשהוא בין שותלי ט"ו בשבט. הכובע עקום על מצחו והוא כולו מרוכז בכפות־ידיו המהדקות את האדמה מסביב לשתיל שנטמן בגומה. הצילום בשחור־לבן, לא רואים את הכחול הרך, רק את הפסים הלבנים בכובע התואם. שלושתם שם מסביב לגומה, מעל ראשיהם ידו של ת', מוגדלת מעבר לכל פרופורציה, כנראה בגלל קירבתה של המצלמה, וקימור מטושטש של כרסי. אותם ימים עוד לא ידעו מראש שזאת תהיה בת.

שנה שנה היינו נוטלים עצמנו ויוצאים אתם (עד שחדלנו לאחרונה, הנכדים לא מפצירים, צריך להתברך, הנכדים קולטים אותות), אני בסיועו של טיעון כבד, ת' כמי שכפאו שד ולא כפאו לטעון כלום. רק כשהוצע לשתול עץ־נוי על שמו של כל תינוק שנולד, אמר: מעניין מה עובר בראשם של הורים אם העץ שנשתל על שמו של ילדם מתנוון ומת.

בשניים דיברנו כמדומה גם על האפשרות ההפוכה.

אחר־כך הוצע גם שביום כ"ז בניסן תצא כל משפחה אל הגינה שלפני הבית ותקטוף ששה פרחים, פרח למיליון, פרח למיליון, כשם שמדליקים ששה נרות, נר למיליון נר למיליון.

גם את סריגת הסוודר המפואר לקטנה (יש לומר אפודה, אני יודעת) מצמר אנגורה אדום־כיין סיימתי במקלט, באותו מקלט, שעם השנים שפכו מעליו עוד שכבת עפר ושתלו דשא וצבעו בתחכום, לשם הסוואה בצבע ירוק ובצבע גמל, את פתחיו ואת ארובות־האוויר שלו. הו כן, אז היה אחרת, בהחלט אחרת. יומיים לפני מה שכונה אחר־כך מלחמת ששת־הימים באה גולדה אל המועדון שבבניין החדש (זה שאגפיו נושאים את שמותיהם של אליהו גולומב ומשה שרת, ושלאחר־מכן יתוסף לו אגף שישא את שמה) באה וישבה מול הנאספים, פניה זקופים מאוד וחשופים, והסבירה בלשונה השווה לכל נפש מה זוממים נגדנו, כולם זוממים נגדנו, ואיך מזהירים בפני התלקחות שעלולה להתפשט על־פני כל העולם. ואיך אנחנו מתאפקים ועושים הכל כדי למנוע מלחמה. וכשהזדמנו יחד בדרך החוצה אל הלילה המכוכב והמאויים היא עשתה אותי לשעה שותפה אישית, פרטית, לשוועה קצרה והיולית: אין אלוהים בשמיים.

הו כן, אז היה אחרת. היתה התרוממות־נפש נואשת ונחושה, היתה חינגא של שותפות: שכבר יתלקח, שיתפשט, שיגרוף, שיחריב, ורק לא עוד אותנו בלבד, לא יקום ולא יהיה עוד שאותנו בלבד. הורדתי את התינוקות למקלט, שרתי להם שירים ותוך כדי כך גילגלתי את אחרון סלילי־הצמר המפואר, הרך. הבכור לא היה במקלט, עם שאר בני־גילו התרוצץ כקשר בין עמדות חפורות בדשאים. הטעם המצמית המתוק הקלוקל של חרדה שמותר להתגאות בה נמהל במגעו המענג ובצבעו המשכר של הצמר.

לא אונה לו אז כל רע, עוד שש שנים הספיק לראות ברע ובטוב, עד שת' העיר אותי עם שחר וצרחתי לא.

9 בדצמבר    🔗

העתקתי לי ממסכת סנהדרין: והצועק לשעבר – הרי זו תפילת שווא; היה בא בדרך ושומע קול צווחה בעיר, ואומר: יהי רצון שלא תהא בתוך ביתי – הרי זו תפילת שווא. מאוד הרשימה אותי החכמה המעשית של אותם פסוקים, גם ניסוחם המשובח. ורק עדיין לא הוברר לי כיצד שאר התפילות אינן שווא.

צריכה לקום וללכת מהר אל מישהי, לבקש הוראות סריגה.

12 בדצמבר    🔗

אין כאן דלת שלא תיפתח לפני, כלומר שלא יענו מאחוריה: כן! יבוא! כי לפתוח אין צורך, הדלתות לא נעולות, אלא־אם־כן אורח נטה ללון, אם או סבא או דוד מן העיר ששם כבר שבעה בריחים על כל דלת, כמו במנהאטן (איך נדנו פעם לדודה לילי הנעולה במנהאטן על שבעה בריחים), או אשה שהאיש שלה יצא למילואים נתקפת בהלה מפני דמות מסיוטים שתופיע פתאום אצל מיטתה. בשעות הערב שום דלת לא נעולה, ברוב החלונות גם התריסים פתוחים, הפנים נראה מן השביל, דירה ועוד דירה, פה ספה של אריג קטיפתי בצבע חול ופה כורסה פרחונית, ופה ארון־ספרים על־פני קיר שלם, אבל לא לכאן אני רוצה להיכנס הפעם. הפעם לשם. מול החלון שטיח־קיר. ראשי־בובות בוהים מתוכו, ראשים של גרביים ממולאים, והיא יושבת לבדה על מלאכתה, נערת מור־ולבונה קראתי לה, אחר־כך אמרו שלא תמיד מעלה קטורת, אבל פניה נשארו בעיני פני נערת מור־ולבונה, בעיקר כשהיא ממלאה כך בצמר־גפן יד רכה ועגלגלה של בובה, על כל חמש אצבעותיה הקטנטנות. מקריית מלאכי הביא אותה בחיר־לבה ומה לה ולחוקינו ולנוהגינו ותקנונינו. אבל מה תעשה, אבי בעלה בנה כאן את הבית הראשון וגם את הגל־עד ששם עורכים את הטקסים ביום הזכרון, ובחורשת האקליפטוסים שסביבו את הפיקניקים ביום העצמאות. ובסך־הכל לא רע לה כאן, הילד על־ידה בלילות, לא כמו שהיה בזמן שלכם, מה? את זה באמת לא מבינה, איך ילד לא על־יד אמו בלילה, כן, ניסו להסביר לה, הלא עשו ימי עיון לנקלטים החדשים, היא זוכרת כמה מלים, חזרו עליהן בלי סוף, תנאים, כורח, מציאות, אידיאולוגיה, אבל זה לא בדיוק בראש שלה, בראש שלך זה בטוח היה בדיוק כך, לא? כן, אני מתרווחת בכורסה ומחייכת, בדיוק? לא, או לא רק, בשבילי זאת היתה בעיקר הסדיניה, עם ארבע לולאות בארבע פינותיה, שהיו קושרים בשרוכים לבנים אל מוטות־הברזל של מיטת התינוק ומרימים בצד אחד לייבוש. היא מעיפה בי מבט של חשש, ואני תולה בחלון מבט שמפליג ממנה והלאה. לא התכוונתי להפליג, כלל לא היה בדעתי, אבל זה כך: שורת הסדיניות שהיו מתייבשות כמו מפרשים ברוח ונשימתי שתמיד היתה מתרווחת משום מה למראה הזה. אמרתי להציע את הסדיניה הזאת כמוטו (לוגו היא המלה שנשתגרה) לתערוכה של עשירות החומר וקורות אידאה מפוארת. אבל את זה הרי לא אגיד בקול.

החזרתי מבטי אל הבובה הקורמת עור של גרב וחרוזי עיניים.

זה מסובך? תוכלי ללמד אותי?

למה לא. אם אוהבים את זה צריך רק סבלנות.

נערות מור־ולבונה משמיעות לפעמים בלא־יודעים אמיתות אדירות כאלה: אם אוהבים את זה צריך רק סבלנות.

15 בדצמבר    🔗

אל מירי בוודאי שיכולה להיכנס בכל עת תמיד. ולמה לא שנינו, ולמה לא כששניהם פה, גם האיש שלה, הנער־האבא, בבית ולא במשוט על־פני הארץ עם הרביעיה שלו. היינו יכולים פשוט לבקש שיקח את הקלרינט וינגן לנו קצת, הלא צריך מדי פעם לצאת מן ההחמצה התמידית. עוד מעט ולא תישאר אלא המוסיקה, אני חושבת לפעמים. והוא עושה מוסיקה. צירוף יפה: לעשות מוסיקה. והוא פשוט עושה מוסיקה, יושב ועושה מוסיקה, נוסע ממקום למקום ועושה מוסיקה, פניו אומרות התרכזות וחדווה. ואם שוב לא יעלה בידי להיפטר ממה שנטפל ואגיד: הם הרעילו גם את זה, הוא לא ימחה ולא יענה אמן, הוא עשוי להחוות תנועה קטנה ביד, ובגבות העיניים, ולהגיד: המוסיקה לא אשמה, לה עצמה הם לא הצליחו לעשות כלום, וחיוכו דק וידיו יפות, אי־היכולת שלי שלא לראות את צורתן של כפות הידיים, כמו שרואי חזיונות לא יכולים שלא לראות את חזיונותיהם.

אבל הערב היא לבדה, כלומר עם שני הזאטוטים. קודם הפזלתי מבט מן השביל אל החלון וראיתי שהיא מספרת להם את סיפור־הערב. עכשיו הם ישנים כבר וכשאני נכנסת מובטחים לשתינו דברים אחדים. היא בת כיתתה של בתנו, ואני זוכרת לה שמבטה לא דקר אף פעם, לא שלה ולא של אמה, והיא זוכרת לי שהייתי באה בקביעות לבקר את אמה בימים האחרונים של חייה הלא־ארוכים, ארוכים בהרבה מחייו של הבן שאיננו, קצרים בהרבה מחיינו עד כה. כמה פעמים כבר אמרנו, עם כל שאר האומרים: ככה זה, מנות החיים לא חולקו שווה בשווה, ולא מנות הטובה ולא מנות החדווה ולא מנות השלווה. ופעם נאמר לי, באחת השעות שחמת הקנאה שדפה את קרבי: והיית מקבלת עליך להיות קוצבת המנות?

מירי, כאשר לא שאלה כך לא תשאל, למה הייתי באה ויושבת למרגלות המיטה כשאמה מביטה בי ממראשותיה, כרים גדולים תומכים את גבה. היא תשתוק, מירי, או אולי תגיד: מה זה משנה, אם אגיד: כדי להיות גם אני קצת טובה; לגמול על משהו שלא תבע גמול; לכפר על עוונות; לצאת מעצמי; ללמוד איך מתים; היא לא תספר לי אם הבינה אז ואם הסכימה אתי אז כשישבה בפינת החדר, נערה אדמונית, ארוכת שיער, והביטה בי בעיניים בוהות ולא־מגלות, ואמה אמרה: אני פוחדת לעצום את העיניים, חושבת שלא אפתח אותן עוד, ואני אמרתי, כי את זה מצאתי לומר בלי לשקר: אתמול ראיתי סרט, אולי ראית אותו פעם, די ישן, פליטי מלחמה בפיליפינים, הכל חד וברור מול העיניים, איך שוקעים בביצות, איך יורים סתם לתוך הג’ונגל, איך אוכלים בשר גוויות. ובאמצע חשבתי עליך, חשבתי: לא כך, וחושבת ברגע זה: את לא כך, וזה לא אותו הדבר, לא היינו הך, זה כל מה שיכולה להגיד לך, האמת היחידה שיכולה להציע לך, מקווה שכך אחשוב גם כשתגיע שעתי. ויש לי עדות מסייעת וגם אותה רוצה להגיש לך. חבר של הבן, זה היה יום אחרי, יומיים אחרי, מדים של אותה יחידה, עמד בדלת, וממש על הסף, עוד לפני שנכנס, אמר: בדרך הנה אמר לי מישהו מכאן: לו לפחות במלחמה, ואני צעקתי, האיש יכול היה להיות אבא שלי, ואני צעקתי עליו: להיפך! להיפך! אם יהיה לי בן וייגזר עליו ליהרג, אז לא במלחמה, לא במלחמה!

לא לחשוב עכשיו אם שנינו בדיוק כך, אם ת' בדיוק כמוני, לא לדבר על דברים שהוא מתגאה בהם לפעמים ולא על דברים שגם אני התגאיתי בהם לפעמים, איך ראינו אותו פעם קופץ מן הג’יפ, בנעלי הצנחנים הגבוהות האדומות, פניו היפות מכוסות אבק, גזעי, גזעי, אמרו, אבל הוא אמר אל הצעיר בין אחיו: אם גם אתה תצטרך ללבוש מדים, אני חופר לי בור עמוק וקופץ לתוכו.

אילו הייתי כאחד האדם, כאחת הנשים, כי אז הייתי מתנענעת עכשיו לקצב של קינה: הנה אתה בבור, חביבי שלי, לא קפצת לבור, לבור בזהירות הורידו אותך וכיסו באדמה, ואחיך כבר פשט מדים וילדיו יגדלו וילבשו מדים, ככה זה, ככה זה.

אמרתי למירי:

אמא שלך היתה סורגת כובעים חמודים כאלה לילדים, מיוחדים כאלה, פעם נתנה לי את ההוראות, אבל אני לא מוצאת אותן. אולי שמרת?

ומירי אמרה:

דווקא כן, שמרתי. אני עצמי כמעט לא סורגת, רציתי פעם לסרוג לקטן ועזבתי, תיכף אמצא ואתן לך, שיהיו אצלך.

ואני אמרתי:

גם אצלי זה בא בהתקפות, עכשיו יש לי התקפה כזאת. את יודעת מה, אסרוג שניים, אחד לנכד שלי ואחד לנכד של אמך.

19 בדצמבר    🔗

מה אני עושה כאן, בגובה כך וכך אלפי רגל, ובמושב שאין לי כל רצון להטות אותו לנוחיותי. בן־ערובה של סאנדו. מה אני עושה כאן לבד. א' היא שאוהבת לטוס.

20 בדצמבר    🔗

סאנדו הורה להסיעני אליו אל בית־החולים. אשפוז של יום יומיים, לא יותר. תיקוני אגודל אחרונים. כל שאר האצבעות כבר שופצו עד אחרון הפרקים. בצעד נמרץ יצא לקראתי למרפסת המזוגגת. היה מזג אוויר נהדר, קיץ בקליפורניה. מבעד לזגוגיות המבהיקות ראיתי כרי דשא נרחבים ויונה אחת נוסקת. חיבוקו היה חזק ויבש. הקרס המתכתי של ידו התותבת לחץ אותי מגבי אל כרסו המלאה. פאק, הפתיון פעל את פעולתו, הקפיץ השתחרר, דלתית הסורגים נטרקה. אני במלכודת.

21 בדצמבר    🔗

לא היו שם מראות, אבל ידעתי שמבטי עדיין צלול, עדיין לא מצועף, ושממילא לא עורכים לי כאן מבחני שתיה. בקבלת הפנים המשונה הזאת הוצגתי כאחד מכובשי המדבר, בוני קיבוץ פורח בשממה, כידיד ותיק של סאנדו ולימים איש־סודו בכל מה שנוגע לעיצוב הסאגה, זה השגעון החדש וההימור הגדול של המארח. סילביה שהופקדתי בידיה, סילביה לבית שטמפפֶר ממלאבבֶּס, אחזה בזרועי והוליכה אותי מן האחד אל השני, תכיר בבקשה, זה תום שעל המלים, וזה מאסטרו ג’ון שעל המוסיקה, וזה דון שעל העריכה, ואצלנו, כידוע, החיים והמוות ביד העורך. היכרויות חדשות מביכות אותי. תמיד הביכו. הגינונים, המאמץ המייגע להיראות מעורב, ההסכמה שבחשאי לקחת חלק בהתעוררות־כביכול – שוב ושוב הייתי מתגונן באנגלית העילגת שלי: נכון אני מין מוטציה של המדבר. עולם כמנהגו נוהג, והדברים לא השתנו הרבה מאז שסיירנו בזו היבשת לפני שנים, א' ואני.

סאנדו ניצב בראש השולחן, סינור בצבעי פופ מתוח על כרסו, והיה מבתר במו ידו האחת את תרנגול ההודו האפוי. נכון, כבר אחרי יום ההודיה צחק, גם אחרי יום כיפור, ובכל־זאת הבו גודל לתרנגול הכפרות… כולם היו כבר אחרי כמה כוסיות ברבן, מטבילים בין עומדים ובין יושבים ובין מסובים רקיקים מלוחים בקעריות ממרח למינהו חבורות חבורות. נשים במיעוט. עיניהן מצועפות כעיני הגברים. היימיש! היימיש!, רעם מפעם לפעם קולו של סאנדו. פיצוח מתמשך של רקיקים הוא מן הצלילים הלא־רבים שקשה לי לעמוד בהם, אולי אלפית מן הצלילים שמוציאים את א' מכליה. לא ידעתי בדיוק איפה עלי להתעכב ומאיפה עלי להתחמק. לכל היותר ניחשתי שלא ייראה מכובד להסתופף בצילה של סילביה שנראתה כאן קצת מבוהלת, קצת מחוקה. פילגשו של סאנדו? למאי נפקא מינה. כל אחד עם כוס ביד וחופן רקיקים. הם הירבו לשאול, אחדים בהתעניינות נוגעת ללב, אחרים באירוניה מתורגלת. דווקא ליד אלה הרגשתי יותר בנוח, פחות אעסוק בלהיות רב־משמעי. כן, בוודאי, המלה קיבוץ – ציינתי לעצמי שלמדו לבטא אותה במלרע – כבר קנתה לה שביתה בכל השפות ובכל המילונים. לא לא, הם מכוונים לזה, I mean it. כן, בוודאי, סאנדו יש לו אף פנומן, תפש את הרגע הנכון, דווקא עכשיו, כאשר נתגלתה ערוות הקומוניזם.

הנה פירסם מלומד אחד מהארווארד, מן הסופרסטארים שם, מחקר על הדיכוטומיה קולחוז־קיבוץ, שש מאות עמוד. לא ידעתם שיש בהארווארד קתדרה מיוחדת לחקר הקיבוץ? מה שמצטייר אצלו זה מין סינתיזה בין הלכה שוויונית לשמרנות דינאמית. מורכב, לא? מורכב מאוד, לא יעבור את המסך. יעבור, סמוך על סאנדו, כבר היו דברים מעולם. ראית איך העבירו את הפלונטר של משפחת קאראמאזוב? האב פיודור אל בניו: העוד נשארה בלבכם האמונה באלוהים? איוואן קאראמאזוב: לא! אליושה קאראמאזוב: כן! תמציתי וברור, אין לטעות. ואצלכם הלא ממילא אין תהומות כמו אצל דוסטוייבסקי, כך אתם אומרים בעצמכם, שמענו לא פעם, לא מרתפים ולא עליות־גג… ומה בדבר מקום־סתר למפגש עם פילגש. מה, אין שם פילגשים? מה את אומרת, סילביה, הרי את היית שם. שלא בדיוק ככתבו וכלשונו? הנה שוב נפגשים, ודאי שלא בדיוק ככתבו וכלשונו, ואצלנו מה, אתה חושב שחייבים להטיל את פילגשו של ורונסקי, את אנה קארנינה האלוהית, אל מתחת לגלגלי הרכבת, ככתבו וכלשונו? ולמה לא לגייס לעניין את מותו של קארנין הזקן ולחבר את אנה עם ורונסקי קבל עם ועדה? שמע, אחז בכתפי דון שעל העריכה, זה שהחיים והמוות בידו, כבר שתוי כהוגן, גם עריכה זה אמנות, גם עיבוד זה אמנות, יש אלף אלפי המצאות גם מבריקות וגם הוגנות, זוכרים את תמונת־הסיום המפורסמת, כן כן, הגיע הזמן לאסוף תמונות סיום מפורסמות, כמו שאוספים מלים מפורסמות אחרונות, הנשיקה הארוכה ביותר בתולדות הוליבוד, כשלמטה כתוב: בספר זה אחרת, בספר היא שולפת סכין ורוצחת אותו.

סאנדו נראה לי עיף אותו ערב. נטש מוקדם. לאן? לביתו? אז בביתו של מי נערכה קבלת־הפנים? כדי שהבֶֹרבן לא יצעף גם אותי ולא אהיה נע וחג ומסתבך כמו שיכור, ביקשתי את סילביה שתסיע אותי למלון. עצרנו בפתח האכסדרה המוארת אור אינטימי. סילביה ישבה ליד ההגה ולא גילתה שום סימן שהזמן דוחק עליה. ואני חשבתי: אבל הטורח.

23 בדצמבר    🔗

שדה־תעופה הומה בבוקר צלול הוא מקום אופטימי. גם נפנוף הפרידה של סאנדו היה אופטימי, ביד אחת גושית ותמימה. לפני־כן הספיק להרעים בצחוקו: בעוד שבעים ושבעה ימים נתחיל לצלם אצלכם, ולדחוף לכיס חליפתי (נרכשה במיוחד לנסיעת עסקים זו) קופסת קטיפה לא גדולה: עגילים לא‘. א’ מעולם לא ענדה עגילים, כלומר מאז שאני מכיר אותה. אולי רק קיבלה את הדין מפני שאני לא אוהב עגילים. ואולי הפעם יוצת בעיניה אותו מבט עליז וסורר שלה: ולמה לא אענוד אותם, דווקא?! או שתעיף בהם את המבט הסגור העייף, תסגור את הקופסה ותדחוף אותה לעומק של אחת המגירות.

במטוס, זקוף במושב שגם הפעם השארתי את מסעדו מאונך, מול אשנבי שמיים כחולים, הייתי עונד את העגילים על אצבעותי, לפי התור, או מסיע אותם אחד אחד לאורך הזרוע. גדולים מדי לטעמי, זה בכל־אופן. לא היה לי שמץ מושג אם הם פח וזכוכית או זהב טהור ויהלום, וחי נפשי, גם לא היה איכפת לי.

פתאום נאחזתי בהלה. שיחקתי בעגילים אבל לנגד עיני ראיתי אבן משחזת נוגעת במטיל מתכת. מניפת ניצוצות דוקרים וצורבים. ההשחזה והשיוף מיישרים הדורים מבטלים חספוסים, בליטות, פינות אפלות. איך ייתכן בלי חספוסים ובלי בליטות ובלי פינות אפלות. בלי מרתפים ובלי עליות־גג. בלי משחקי אורצל. בלי רובדי טקסטורה. חלק חלק כמו טוסיק של תינוק תמים. והלא גם על תמימותם של תינוקות כבר קמו עוררים.

עוד מרחוק ראיתי, גם הרחתי: הנגב העביר מעלי בן־רגע כל תחושה של חלקות, שלח לקראתי סופת־חול הגונה ממלאי סופות החורף. חריקה בפה, חספוס מתחת לעפעפיים, צריבת יובש בגרון. מדבר בלי פטה־מורגנה.

זה מדכא עד עפר, סאנדו, זה מבהיל. אני לא מחפש להגזים. מדבר לא מעודד הגזמות. הקשבתי היטב, ניסיתי להשתכנע, ומה ששמעתי מבעד לאדי הברבן נתקע כמו קוץ בנשמה: העוד נותרה בלבכם אמונה באלוהים, שאל האב פיודור את בניו איוואן ואליושה. לא, השיב איוואן. כן, השיב אליושה. דילוג מזהיר על־פני רבבות מלים מפותלות ומסובכות, אמר תום שעל המלים. זה גאוני, חייך דון שעל העריכה. ובכן, סאנדו יקר שלי, לא תאמין, אבל הלחץ בחזה גובר, הופך בלתי נסבל, כמו לפני שבץ. מה מזה, אה, שאינני מצליח להסביר. לא תאמין, סאנדו, כמה כואב שלא מצליחים להסביר. אולי זה העונש, כי יותר מדי פעמים אני לא האמנתי כך לא'. ומה מזה שכואב. להגיד, זה מה שצריך. ונניח שאגיד: בוא סאנדו, התכופף, תצמיד אוזן לאדמה, כמו שהיינו מצמידים בילדותנו אוזן אל פסי־המסילה לשמוע רכבת באה מרחוק. נניח שהתכופפת, אמנם אתה בעל כרס אבל עדיין גמיש למדי, והצמדת אוזן לאדמה. מה אתה שומע? שהמדבר נושם, הבתים, העצים, הדרכים הסככות? שהנשימה שונה קצת? שכאן הוטמנו מלות־הצופן, צעקת ההתרסה: לא עולם כמנהגו? תוכל לשמוע אם הן נספגות בשורשים או מתפוררות לאבק סופה? מה, תפוחי־אדמה־סתיו נובטים פה אחרת? צמרות הקזוארינה מאוושות חיבור בין חירות לשוויון? צעדי אולגה מרחוק על השביל מתופפים אדם־לאדם אדם? עיניים להם ולא יראו, אמרת כאן יום אחד? עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו, לשון להם ולא תדבר. יש לנו דבר, סאנדו, אבל אין לנו לשון. שוטפת הלשון של ימינו, כן, שוטפת, עולם ומלואו נשטף, ותהי כל הארץ שפה אחת, קצף אחד, גלים אחדים. לרגע אומד בסחף, לרגע חושב: שכחנו שאנשים חדשים, אי־שם שנות מאה אחרי, לפני שיביטו גוססים בקשת הגוונים שעצומה עד בלי פורשים מלאכי אלוה, גם יתהלכו קצת על הארץ, אם עוד יהיה על־פני מה להתהלך, גם יעשו איזה מעשים פה ושם, ואם כך אז אולי אף ימצאו בין היתר איזו התאמה חדשה בין דברים למלים.

ומה תעשו כאן אתה ולהקתך עם כל השונה הזה תשייפו. תחליקו. מכיר את סיפור הבפשטיק? הלצה תציל ממוות. ובכן נכנס אורח לפונדק ומבקש שהמלצר יכין לו בפשטיק מיוחד, עם עיגולי בצל מוזהבים ופצלי שום מוטמעים בבשר ורוטב עם כובעי שמפיניון שלמים, לא קצוצים. והמלצר ניגש אל אשנב המטבח וקורא: בפשטיק אחד!

זהו, סאנדו, שאינני מצליח להסביר אפילו לעצמי את הגדולות ואת הנצורות, ובורח אל הסיפורים.

הנח לי לשבת בשקט, סאנדו, נחכה ונראה. נחכה גם אם לא נראה. בינתיים החלון פתוח. דצמבר ואור שקיעה על־פני הגביעים הכתומים הארוכים של האורנית־הלהובה.

27 בדצמבר    🔗

לא ברבן, שהבית מלא אותו מאז הופעתו של סאנדו, רק קצת וודקה פשוטה בכוסיות, בתוספת קורט של פלפל שחור, מתכון אהוב על א‘, מול החלון הגדול של פינת־האוכל. הרבה פעמים אני מבקש שנשב דווקא כאן, בפינה זאת של פחות מד’ על ד‘, ליד השולחן העגול הזה שקיבלנו בירושה מזמנים ומקומות שבהם הנגרים עדיין האמינו ששולחנות אמנם נועדו לעבור בירושה מדור אל דור. א’ ישבה באלכסון אלי, סרגה משהו לנכד הגדול, ואני חיפשתי נואשות אחר מלים שהיו ערוכות אצלי, הרי היו, וחמקו ברגע שפתחתי לספר על פגישתי האחרונה עם עופרה. א' הפסיקה את התנועה הקלה המיומנת של המסרגות, וכשמרפקיה צמודים לגופה וידיה משוכלות על ברכיה (מישהו כתב פעם שבזרועות, בעור המרפקים בעיקר, מופיעים אותות הקמילה הראשונים; אינני זוכר מי ואיפה כתב כך), התבוננה בי בעיניה הבוחנות הדואגות, לא אורבות כפי שראיתי אותן לפעמים, להיפך, מחפשות לתמוך, להקל עלי בדילוג מעל מכשלה שהן מיטיבות ממני לעמוד על טיבה. זה הרגיז אותי. גם שתיקתי העלובה הרגיזה אותי, ולא הצלחתי לסחוט ממוחי אלא כמה מלים של דין־וחשבון מעוקר. לא, לא מעוקר, עכור, מזוהם לאמיתו של דבר. הפניתי את מבטי מא' ובשמשת החלון השחורה ראיתי את פרצופי המתעוות. צחקתי לעצמי, פראנסיס בייקון, לא באפור־ורוד כי־אם באפור־שחור, אולי גם השמעתי משהו בחצי קול, מנסה לרפות את שרירי השפתיים, להערים ולהעלות עליהן חיוך. שהלא יש בנמצא גם מלים אחרות, סיפורים נבונים, משככים, מדיפים ריח טוב, הכל במקומו, הכל במידה, הכל מאופק, פתוח לדמיון, מושך חוט סמוי של מסתורין. א' חיכתה שאמשיך, שאולי אמשיך אחרת, ואני ידעתי שבינה לבינה היא מצרפת אחד לאחד את הדברים שרובצים עלי, מעכירים את רוחי, מצרפת ביושר, זה וגם זה וגם זה, וגם כל מה שבא עלי בעטיה.

באפילה שבחוץ, ואולי באיזו פינה אפלה שבפנים הבית – פס־קול מקרי ותואם – ניסר צרצר. עצב־הדברים שממילא. פתאום גם נשמעה הקשה מוכרת על הדלת. הצרצר נדם וכלתנו נכנסה עם צרור חרציות טריות, סגולות־אפורות, אמרה שרק לרגע, ובתנועות תכליתיות ושלוות סידרה את הפרחים באגרטל החרס הגדול, גם החליפה את המים באגרטלים האחרים, ובצאתה הוסיפה עוד כמה מלים שגם הן היו במקומן, ואני עדיין חיפשתי אחר המלים לומר אותן לא‘, מלים מדוייקות צריך, חשבתי, וחובת הדיוק הזאת – הדיוק אצלך זה מין פולחן אכזרי, הטחתי פעם בא’ – כבלה וקוממה אותי. מה יתרון הדיוק, המסירה המדוייקת, על־פני מגע־יד למשל, או מבט, או חיוך של חסד. בבירור יכולתי לשמוע את א' עונה: תלוי למה מתכוונים במלה דיוק, ומאיזה סיבות נרתעים מפניו. אבל א' לא ענתה על מה שלא אמרתי, ורק כשפתחתי להגיד: רציתי לספר לך על הפרידה מעופרה, אתמול, זה היה… קטעה אותי בבת אחת, כמו מתוך בהלה, או מתוך החלטה שהחליטה בניגוד לעצמה, כפי שקורה לה כפעם בפעם במחיצתי, ואמרה: אין הכרח שתספר.

עופרה אמרה: אני רוצה להודות לך על משהו. אינני יודעת איך תבין את זה. אני, ביני לבין עצמי, קוראת לזה קפיצת־הדרך. כאילו בדילוג אחד הגעתי אל המקום שאתה עומד בו, אל השנים שלך,והחכמה שלך (בחיוך, במבטא הגששים), והעייפות שלך, ועכשיו כבר יהיה שקט. גם אני ניסיתי לחייך, גימגמתי: אינני יודע אם אני מבין, ולמה את מודה על זה, ואיך את מוותרת ככה על שנות חיים. מוותרת? אמרה, חושכת. והמשיכה: אני שתקתי כשסיפרת לי פעם שאחרי מותו אחד הדברים שחשבתם, שאמרתם, היה: למחוק את המיותר. לא העזתי אז להגיד שגם אני חשבתי כך, אולי לא בדיוק באותן המלים. ואחר־כך התברר שלחיות פירושו גם לחזור אל המיותר, כל המיותר הזה, תראה, המאבקים, השאיפות, האכזבות, הפחדים, התחבולות, הנפילות, ובסוף הלא מגיעים אל אותו המקום.

29 בדצמבר    🔗

ופה בינתיים כך:

קטפתי דליה בגינה, ענקית, צבע יין עמוק. כשטמנתי את הפקעות באדמה לא שיערתי שיניבו כך ושהפריחה תבלבל את העונות ותגיע עד סוף דצמבר. זו היתה הפעם הראשונה שניסיתי לגדל דליות, הנה יש מעשים שעושים לראשונה גם הרבה אחרי מחצית החיים, דליה ענקית, כמעט מעלה על הדעת את הפרחים הגדלים לאחר דליפת חומר רדיואקטיבי.

אבל לא על זה רציתי לחשוב.

את פרחי־הענק המפלצתיים העולים מקרקע נגועה רדיואקטיביות לא ראיתי בפועל ממש, רק בסרטו של קוּרוֹסאוָה. כל־כך פשוט המסר בסרט הזה שהוא עשה הרבה אחרי מחצית שנותיו, אלמלא היה זה קוּרוֹסאוָה אולי היינו אומרים: היולי, פשטני, כמו הצווחות שלי שמלחמה זה לא ייתכן, שכל זה לא ייתכן, לא ייתכן.

נתקפתי בולמוס סרטים, לברוח מן היורה הרותחת, מן הלא־מבינה. הסרטים נבללו לי זה בזה, באחד עובר מכבש על גופו של רשע שהופך כתם מסוגנן על־פני הכביש, בשני קרב מכבש אל רשע שרגליו על נעליהן שוקעות בתוך עיסת־בטון אפורה גרגרית. אולי לא היינו־כך הוא, אם־כי היינו־כך מן־הסתם. לא היינו־כך. בשני טורף כלבלב ועוד כלבלב והכלבלב הבא בתור נמעך תחת משקולת של כמה טונות, והזקנה בשחורים, המתאבלת על שני כלבלביה שאינם עוד, מושכת ומושכת ברצועה, עד שהיא מגלה שבקצה השני של הרצועה אין כלבלב אלא מה שמעוך שם מתחת לאותה משקולת של כמה טונות, והשבץ אוחז בה סוף סוף, ורינה וגילה ודיצה למי שבמצוות הבמאי זמם מלכתחילה לרצוח אותה ולצופים שבאולם שכבר עלזו קודם־לכן לשמע ה־miserere המושר לשני הכלבלבים שטורפו. ובאמת, מה יכול להיות מגוחך יותר מהשמעת miserere על מות כלבלבים.

לאט־לאט הלכתי לי מהאולם הביתה. רציתי להקיא. הצתי לי סיגריה ולא הקאתי, שהלא זה באמת כבר מחוץ לכל קונסנזוס להקיא מפני שהמטומטם־המתוחכם החטיא את הזקנה וקטל את הכלבלבים ובכה ולבסוף זכה שהשבץ יאחז בזקנה וצחק. להקיא זה לגמרי מחוץ לקונסנזוס.

הבת המתארחת אצלנו נשארה מראש מחוץ לקונסנזוס, מראש אמרה שלא תלך, שמעה במה מדובר, יודעת שלא מבינה את ההומור הזה. כמעט שהערתי אותה, לחבק ולבקש מחילה. כמובן לא הערתי אותה, רק עמדתי בחלון וייללתי לירח שלא היינו הך. ולא הצלחתי לחלץ את נעלי מעיסת ביטון גרגרית מבעבעת.

אבל לא את זה רציתי לומר. רציתי לומר שכך:

שוב שדה הקטל לפני הדלת, ואני בינתיים קטפתי דליה בצבע אדום־סגול־כהה־עמוק, ענקית. אספתי את כביסת השבוע, מיינתי וכרכתי בסדין. ת' יביא למכבסה, ישליך לתאים המשולטים, ישתדל לא להתבלבל, ישקול בכובד ראש לאן משליכים, אם לתא של מצעים־סתם ואם לתא של מצעים־סינתטי. יביא את הכביסה הנקיה, מקופלת יפה, פליאה על כל צעד. נכנסנו לחדר־האוכל, מערך־ההגשה שונה בתקווה שהשינוי יביא לרווחת הכל, ואנא להעיר הערות, היה כתוב בעלון, מערך ההגשה צלח בעינינו, איש לא התחנף כי אין כאן שכר בעד חונף, לכל היותר הכרת טובה על מאור־פנים, פליאה על כל צעד. ה־FM חובר לאנטנה הכללית, פלא, היה זמזום, בא אדם של אולגה, האיש אשר על התושיות, פירק את המגבר, חמש דקות, ניתק את ההארקה, הזמזום נעלם, פלא, אין כאן שכר לבד מן הפליאה.

הרקנו כוסית ויסקי ודיברנו על הג’וקים שיירשו אותנו, המטומטמים. אדם חילץ אותי לשעה מעיסת הבטון האוחזת ומשקעת, דיבר בהתלהבות שהגורו שלו זה במאי אחר, של סרט אחר, מלפני שנים, ותיאר לפני את סיומו של אותו סרט, שקיעה מעל ים, נוסח האחים פרג', אמר, אדום־כתום־ורוד, וגלים ושלווה וסלע, ועל הסלע, בסוף, ג’וק ענקי, מניע את המשושים, הנה ככה וככה. אני רק צריכה לשאול אותו מדוע דיבר כפי שדיבר אז, במכונית, כשאני הייתי בדרכי אל שוק הבדווים והוא בדרכו למילואים, לשואל אותו מה בדיוק היה בראשו כשציטט בנחת את ההוראה שניתנה להם להיכנס בהם שם בגובה הברכיים.

אשאל בפעם אחרת.

משפט נטפל: נוחי, זה היה לפני זמן רב כל־כך.

או בעצם:

נוחי לך, זה היה לפני זמן רב כל־כך.

לך וכל־כך, חרוז שלא נתבקש. ובכל־זאת, נוחי־לך נכון יותר.

איננה יודעת מהו אותו זה, ולאיזה זמן הכוונה ב: זמן רב כל־כך. ואולי הכוונה היתה לזמן הזה, ולפני זמן רב כל־כך שיבוא בין כה וכה: נוחי לך, זה היה לפני זמן רב כל־כך.

 

ינואר    🔗

הלילה הלילה הלילה

לא בְּעִתָה ולא במועדה

הילולת עדלידע

שטיח אדום

על פני שמיר ושַׁית

מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות

עד שערי הפרחים

עד מבואות האולם

שָם

סאנדו סאנדו סאנדו

מדושן ומבּוּרבּן

מוקף

נושאי כליו

שֶבנו והקימו

דחילו ורחימו

את סאנדו־שות' – אולפן סאגות איכוּת:

תוֹם על המלים

דוֹן על העורכים

מַאֶסטרוֹ סֶר ג’וֹן

ממֶלבְּבֶּס סילְבְ

חוקרת דורשת

פילגש הבוס ודאי, השד מודע מאי, גם

הסטַאר ההוליווּדי הכוכב של אֶלֶן ווּדי

הֵי ה־סיי־קו־א־נא־ליזה!

הֵי חיוך המונה־ליזה!

ומחכים ומחפים

למי למי למי –

צוחצחו למשעי,

מכּים סנוורים

כפות התמרות

המוֹנוֹקְל של ג’וֹן

העכס של סילְבְ

וָו התותבת ו…

הי־דד לנב־ר־שת!

שַי של סאנדו לשדות פְּלֶשת

שכיצד זה ליל הילולא

באולם נטוּל נברשת

אלף זרועות לה אלף נורות לה

ומלמעלה כנד

תלוי ועומד

סרט משי־עמילָן

מאי קא משמע לן:

בעזרת השם קורא לסאגה שֵׁם

מנותח ומשוכלל מנוסח ומשוייף

על פי מידה

על פי משקל

במכון אחרי מכון

סמוך והיי־טק ובּוֹן־טוֹן

וכתוב אות לאות

קו לקו על סרט זהב:

"יומן של זוג מאוהב'.

ומחכים ומצפים

ירכי סילביה רוטטים

למי למי למי –

ראשונים תמיד ההם

משקפיים: שְחוֹר

מגפיים: עוֹר

גם המעילים –

קור כלבים בחוץ –

לא לרוץ! לא לרוץ!

להציץ להביט בלאט

לאט לאט,

ובבת־אחת לקאנדלאבּרוּם

הופ!

לתפוש עמדות

בין זרועות בין נוֹרוֹת

ומלמעלה מלמעלה

בין אור למסתור

כמו בּוֹר סוּד לצותת

ולמסור

בלשון שין־בית

למי למי למי –

הלילה הלילה

הראש־והראשון

מעניק חסות לחינגת סאנדו־שוּת'

אשר על כן

לאורך שטיח אודם וגדרות קונצרטינה

תינוקות בית־רבן

בכחול ולבן

ונערה ונער נכונים בשער

להגיש

על מגש של כסף

לראש־ולראשון

לאור זרקורים וצלילי קונצרטינה

הרי תות וקלמנטינה

פרי יהודי שגדל

הפלא ופלא

במדבריות האלה

במים מליחים

נתריוּם כלוֹר

פְלֶש קליק אור

הוד והדר! הוד והדר!

קול קורע מדבר

מסכי ראדאר

עוד מעבר לגבול

לא שומעים! לא שומעים!

כי מעל

שולח אותות באדום וירוק

מסוק

אפאצ’י א־דיר כַּ־בִּיר!

קולות מלחמה באוויר

לא שומעים! לא שומעים!

ומאחורי הלימוזינה של הראש־והראשון

שובל קאר־נא־באל

מכוניות מאה

פונטיאק רוֹלס־רוֹיס ואלפא־רומיאו

וקוֹרטינה

וקוּזינה

ורינה באלֶרינה

בתוך הבל הפרווֹת –

קר בחוץ כתוב בהזמנות –

ברייטשוואנצים

קרקול וכלב־ים

מינק ושטינק אמרה אחת העם

אשרי מי אומנותו בורסקי

אבוי מי אומנותו בַּשָּׂם

וטורבן של אמן

ומצנפת רב

ומופת הדור

ואמ־בא־סא־דוֹר

והשליש עוד מאז העסק־ביש

עם אשתו רוקדת כרס

במאסף

במרצדס.

למעלה באולם

בין זרועות הקאנדלאבּר

שי“ן־בי”ת בשין־ בי"ת נוגע:

שים עין שָׁם הזאת

אין לטעות עיני צפרדע

שתי אצבעות ממגש הפירות

שמאלה – אליךָ מי יודע

מה יעוּלל במהומה הזאת

ומה יעלילו עליך –

כַּתָּב צַלָּם שַׁדָּר בַּדָּר

זוז יא־מאניאק

קח אחורה

פְלֶש קליק קלאק

איזה בארדאק! איזה בארדאק!

S.O.S

Jebat go pies

O Yes

סאנדו – ברק תותבת:

לשבת! לשבת!

שׁאַ ושׁטִיל כאן לא פורים־שפיל

כאן אל־אֶי אל־על ובֶּרבֶּן

ורשות הנאום נתונה,

לראש־ולראשון

ודי! שטיל זאָל ווערן!

ואכן

יסופר ולא ייאמן

שטיל איז געוואָרן –

דממה ירדה על האולם

ושמעוה

אומרים

גם בירושלם.

סאנדו אחינו – נאום הראש –

לך ולשכמותך ציפינו עד בּו­ֹש…

בוֹש והיכָּלם!

קדימה בָּנוֹת!

כן להפָּלוֹת!

לא להפָּלוֹת!

שי“ן־בי”ת בשי“ן־בי”ת מרפק תוקע:

זאת התכשיט הצפרדע

לשבור ת’שיניים! בלי קריאות ביניים!

והראש־והראשון

באוֹן

במרי גרון:

לא תישׂא את שם הכּן לשווא!

לא ולא ולא

ככתוּב

לא תישׂא

לא תגנוב

לא תחמוד

לא תיסוג אחור

חרב יהונתן –

לא

זה לא

נאום

אי־

ד־

או­ֹ־

לא!

אתה סאנדו – נאום הראש –

אתה ושכמותיך

ביפי דאגותיך

בזכר סבתותיך

במטמוני כיסיך

אם לא אתה לי מי לי

בהוד ובהדר תגאל את המדבר!

היה־היו

שמעתי פעם – נאום הראש –

חלוצים וחלוצות רועים ורועות

הלכו בשדות

אך איפה איפה הן הבחורות ההן

עם הקוקו והסאראפאן

חלוּצוֹת

יבוּמוֹת

בּעוּלוֹת כמנהג העולם

כדת וכדין ולא כל דיכפין

ודיצריך ולהד"ם

אמרתי לעם

להד"ם

אידֶאוֹלֹא אידֶאוֹלֹא

שמעשה שטן

מעלה על נס בשצף

כדי בזיון וקצף

לא רק עוד דונם עוד אוהל עוד עז

ועוד אתון

אלא גם אחווה חירות ושוויון

לא ולא ולא

לא נמשחתם לשלטון!

ואז ואין איש יודע

אולי התכשיט הצפרדע

נתנה את הצו לנתק את הקו –

שריקות צווחות בושה ובוז

לא לזוז כן לזוז

לא קול ולא רמקול וגם וידיאו אַין

וחושך מצרים זועק לשמיים:

סאנדו אַיֶכָּה

להביא חשמלטור

להביא אינסטלטור

ואיה מונה־ליזה

ואי סיי־קו־א־נא־ליזה

וריבונו של עולם

ושוד ושבר וקיבינימאט

ות’זוב את השָׁד

ת’לא לבד

ולא לזוז דחילקום נתפס לי עכּוּז

לא ללחוץ איך לחלוץ

שי“ן־בי”ת אל שי"ן־בית

אומר ברתת:

אל"ף: איך חולצים אותם

ובי"ת:

מה עושים אתם כעת –

עם הראש־והראשון ועם הרב הגאון

ועם מיהו־זה מופת הדור

ועם האמבאסאדוֹר

ועם הקוּזינה ועם רינה באלֶרינה

ומן הוֹן להוֹן איזה בזיון!

הפאשלָה הזאת זה הסוף של כולנו

איך לא ידענו אך לא מנענו

יענוּנוּ, זוכר פרשת ואנוּנוּ?

איזה ואנדאליזם! איזה קאטאקליזם!

אחרי נצח קצר

הקרב נגמר

וגברו בני־אור על בני־אופל

בַּי מפיסטופל adieu קאנדלאבּרוּם

באור־יקרות נוצץ ורוטט –

ואין שי“ן־בי”ת ואין ראש־וראשון

ולא קוֹרטינה ולא קוּזינה

ולא ברייטשוואנצים פרימאבאלרינה

והלימוּזינה בהוד ובהדר

Adieu adieu מדבר

Welcome קאסטינה –

וכאן בק"ק

הלילה הלילה הלילה

בֶּרבֶּן מלוא הפַּיילָה

טניה על שמפניה

מניה על קאלוואודס

והבּוֹס – בְּרק תותבת:

לשבת! לשבת!

והקומאנדו סאנדו בחיפוי בוֹן־טוֹן

בלי פוּטש בשלטון:

קינדערלאַך!

ברוך שפטרנו מעולו של האי־דֶ־אוֹ־לֹא

ועכשיו

מאל“ף עד ת”ו

עם ריח הזבל ניחוח השתן

תנו כבוד לבטן

כי

הנה יוצא לאור ולקרב

יומן של זוג מאוהב.

אז שישו בני־מעיים! לחיים! לחיים!

וקהל הק"ק משחיז את שיניו

חטוֹף ודחוֹף בשרים לקרביו

ילק חסיל גזם ארבֶּה

וכל המרבֶּה

הרי זה –

וגֶרדה שעל גיגית הלאקֶרדה

נזעקת:

אסיאנים! קאניבאלים! הֶרדָה!

חוק בל יעבור: מנה ראשונה לאקֶרדה

עם בּרֶנדי או בֶּרבֶּן או ויסקי

כי

זה המנהג במשתאות הגאלה

בלה־סקאלה בוורסאי בווינדזור בהייד־

פּארק

להתחיל ב… אפּארטהייד

איזה קלאמבּוּר! איזה חפיף!

רוצה לומר –

אַפֶּריטיף

כי

לא הבלים וריק

כי

שבעים טעמים ושׁיק

לברווז

לטווס

להודי

לשׂכווי

שנאפו עד חוּם בפטריות ושוּם

והנה מוטלים כרעים קרעים

מסמיקים להשחים

כי איככה זה

בני־הכי

לא קטלי קני באגמא אנן

חס ושלום

כי אם בני תיזה והיפותיזה

אידאוֹלוֹ וחלום

בלהק דחק שהק גהק

פושטים על ברווז

וטווס

ושכווי והודי

וגרוגרת דאווז

וסתם נקניק של אַס

רק הך מזלג ודקור! –

כי חוק בל יעבור

לכל יודעי חן וטעם וטיב

כי האַפֶּריטיף מקדים

מקדמת־דנה

כל מנה.

בשעת חצות ניתן האות

ומרום החבית הרים השרביט

מַאֶסטרוֹ סֶר ג’וֹן.

בראווֹ מאסטרו!

ויווה אורקסטרה!

תחילה non presto

largo largo

largissimo

שׂימו־שׂימו לב שׂימו־שׂימו לב

מי מתנדב לוואלס פּוֹלוֹנֶזי

וינה עולזת

רומנטית

שרמנטית

Largo simo simo

שימו־שימו לב שימי־שימו לב

הנה מתנדב חת־שתיים־שלוש חת־שתיים־שלוש…

הידד לסאנדו הידד לסילב

הידד לאניטה הידד לזיו –

מקיפה התותבת את סילב

נצמדת אניטה אל זיו

על שלל משמניה

גוֹן נפלא לעיניה

חום צהוב ירוק לח מגרה עמוק

ויווה אורקסטרה!

בראוו מאסטרו!

Largo largo simo simo

שימו־שימו לב שימו־שימו לב

ואלס פּוֹלונזי

וינה עולזת חת־שתיים־שלוש חת־שתיים־שלוש

לחי אל לחי

ירך אל ירך

שָֹד אל חזה – זהו זה

רק לבָרך

שמנה יפת־עיניים עם שחיף חרוש־ידיים

כי

לעבוד צריך

כי

מי יתן כסות בַּקור

ומי יוציא מים מן הבור

גז ונפט וחשמל

לפעמון ענבל

מלח ולחם וטפיחה על שכם

שימו־שימו לב שימו־שימו לב שימו־שימו –

Largo largo

ואלס פּוֹלוֹנֶזי

רומנטי

שרמנטי

מ' שנה והיתה לו עדנה

לזיו מן הדוֹנאוּ־דאנוּבָּה

יחף

מרחף

שימו־שימו לב שימו־שימו לב

לא עייף

פניו קמוטים עורם רפוי –

תפוח אפוי

כי לעבוד צריך

לבַּית ולמוֹתרוֹת כזית

ומשקפיים צריך ומגפיים צריך

וסתימה בשן ויי"ש לפדיון־הבּן

ובול וחו"ל וסייפא וספרא

ומוישה גרויס – פטרארקה וג’ויס

ויל“ג ואצ”ג וטוּבים ובּוֹי

ובוֹי אל טוּבים:

צריך בורדל לכלבים, לא כן?

וטוּבים אל בוֹי: כלום אין?

ולמדבר– שואב אבק

נערת ליווי – לרווק

צבעים לצייר לסַפָּר מספריים

מסמרים לנגר לחיגר קביים

לסופר נייר ושֵׁם וזמן

ומוטב בעל שֵׁם

ומוטב ברמינן

ודשא כסוח ודג־מלוח

ועוד ועוד ועוד

לרקוד לרקוד לרקוד

שימו־שימו לב שימו־שימו־ לב

חת־שתיים־שלוש חת־שתיים־שלוש..

לחי אל לחי

סאנדו מֵאט מדחי אל דחי

הלב הלב

זיו מרחף

ויווה אורקסטרה!

בראוו מאסטרו!

ויווה מחול!

הורה סאמבה רוקנרול

לכבוד הסאגה –

בגדול!

ופּירוּאֶט מהיר מקיר אל קיר

הופ־לה אניטה

דולצ’ה ויטה! דולצ’ה ויטה!

אין כמוך ממדבר עד חניתא

רקדנית הכרס עפר לרגלייך

אי סניוריטה!

ביג־טאָכעס משתחווה לך אניטה

הופ־לה ביחד הופ־לה לחוד

עוד לא אבוד

כל עוד בלבב פנימה

חזה מפרפר

החיים הם חלום המוות פותר

הכל הימור הכל ערעור

ויווה אורקסטרה!

בראוו מאסטרו!

זיו מרחף – רקדן הוליוודי

פרצוף רפוי

תפוח אפוי

כי לעבוד צריך

פעם שם פעם פה –

אפּרוֹפּוֹ! אפּרוֹפּוֹ!

היא לא שם היא לא פה

שַׁלָּמָה

נעלָמה?

מתי והיכן

איזה באלאגאן!

מתחת לנברשת –

שֶׁשָּׁמָּה כמו נֵד

תלוי ועומד סרט המשי –

סילְבְ אל סאנדו לוחשת:

לאן באנו לאן נקלענו

ארץ ישימון מדבר וציה –

ויווה אורקסטרה!

בראוו מאסטרו!

במבוא האולם – ערוך לבלוֹש

קומאנדו סאנדו

ראש אל ראש

אורלוגין מכה שלוש

הסיסמה – ברוש.

עם אילת־השחר בדש

בורא אלוהים את היום החדש

קולות ההילולא

בחוכא וטלולא

חולפים נמוגים מעל שדה זרוע

נושם דממה

מוציא

לחם

מן האדמה.

אור ירקרק – מחול גחלילית?

עיני לילית?

עגילי רפתנית רצה רצה

פרה גועה להמליט ר־ח־מוּ־וּ…

רצה רצה

תוהה שֶׁיַי"ש שֶׁדבש ניגר בה

שֶחם לה שֶקר לה שֶפלאי לידה

שלגמרי לבד –

עגל נולד

הקומאנדו פשט

סאנדו בקריזה –

לא הותירה עקבות

מונה־ליזה.

משאית יוצאת לשווקים עם בצל ושום

בלימת חירום –

טווס נדרס

צווחה קטועה בלי הד

שקדיית הגל־עד

מוצצת לְשָׁד

מהר – לא לאחר

עוד מעט

ט"ו בשבט.

דרדק־שיכור מקיא לצְאֶל

נאנח – הוקל לו –

תודה לאל

הטל נושר על קיאו

קול שכווי בשיאו. סופי בוכה

תמרורים

ריסי עיניה נושרים

ואיש לא יודע ואיש לא יידע

חידה. עקידה.

בריחה חטיפה

תעלול קפריזה –

לא הותירה עקבות

מונה־ליזה.

האוויר מאפיר. יונה הומה

בחצר המפעל בונים חומה

סביב מחשב ענקי

בקי בשבילי הידוע

בֹוּר בסיתרי המדוע.

דלתות נפתחות. אור במרפסת

זיו מדַשן באספסת

שֶׁרוֹל יוצאת לבית־הקברות

עת להשקות

אין גשם. צקצוק ממטרות בבוקר בבוקר

מנגן קלרניט

משתעל ילד חולה ברונכיט.

דוד הקיטור נוהם

ארנב מבוהל משתומם

דוכיפת על־יד הצאל

מנקרת בקיא

תודה לאל

לא אלמן ישראל

והכל מסובך ועקום

הו יאגוֹ! הו פיזה!

לא הותירה עקבות

מונה־ליזה.

לא גונג עם שחר ולא פעמון

כמו מאליו נזעק ההמון

אולי לא רק צוצלת קטנה

נתבהלה

מצבא פנסים שופדים אפילה

איש לא יודע ואיש לא יידע

היה־היתה עדלידע

השתויים נתפכחו ונרדָה הדבש

ורוחות שרגעו סערו מחדש –

מונה־ליז! מונה־ליז!

מן הרפתנים נתקבצו

מן השלחין משדות־ניגרין

מן הזיתים ומן התמרים

ומכל יתר שבעת המינים

מן המספוא ומן המטע

וסרטני־הסאגה אחוזי בעתה

שהלא בלעדי מונה־ליז

שערוריה רבתי – שחיטה – איטליז!

במפעל

כלל לא הונע הסרט הנע

וכל הציבור מקטון עד גדול

בבגד כחול

הופנה לפיקוד

אל הדגל

מודיעין לחוד

גששים לחוד

וסתם גדוד רגלי

התָר בכל סדק וזיז אחרי מונה־ליז

כובש שעל־שעל בלי לוותר

A la guerre comme a la guerre

שֶׁרוֹל חזרה מבית הקברות

נדם הקלרניט

מן המוסך שלושה בסך

והמאסטרו סר ג’ון

ותום ודון

וממֶלבּבֶּס סילב

וירמי – בווארשה גרמֶק

ומגדלה־מגדלנה

ולנה

רפתנית בניצוץ עגיליה

ופדיקוריסטית ופיזיוטֶרפיסטית

ורֶפלקסוֹלוֹגית ודיאטטיקאית

אשפית מטבח מרוקאי

ורופא אנגלוסאקסי

ואשתו הקטנה –

לא להאמין איך זו לא משתנה –

ורופא השיניים

עוקר ושותל

ומוהל שלא במקרה הזדמן

והבן והכלה ומוֹר־ולבוּנה

מעצבת בובות לייצוא

Style

ואמנית האמאיל

ואולגה ואדם וזאב –

ומי שלא הוזכר בל ייעלב –

מחפשים וסורקים כל סדק וזיז

איפה מונה־ליז?

זה המועד וזה הזמן

יעלה ויבוא

יונתן הקטן

ונודה מיד בפרהֶסיה

שאין זו גבורה

להתפתות לדיגרֶסיה

אך מפני שלא בגבורות עסקינן

יופסק רצף העלילה ב־

Voila:

יונתן הקטן

השכם בבוקר רץ לגן

על העץ הוא טיפס

אפרוחים חיפש.

אוי ואבוי לו לשובב

חור גדול במכנסיו…

אמת – יונתן הקטן

רץ בבוקר אל הגן.

אמת – על העץ הוא טיפס…

עד כאן הכל ברור ומובן

אבל מכאן ולהלן

המסר לא ברור ופער פעור

בין: על העץ הוא טיפס

לבין: חור גדול במכנסיו –

שהרי אין מספיק data לקבוע –

דבר דבור על אופניו –

מתי נפער החור במכנסיו

של יונתן דנן

האם בזמן הטיפוס

אחריו

ואולי עוד לפניו?

ואיש לא יודע ואיש לא יידע

להגדיר

מה בין עדלידע אמת וָשיר

ובאמת – למה להכות ראש בקיר:

השטות היא לסַכֵּם

השטות היא להגדיר.

וביניים הבוקר התבסס

הראות טובה והאוויר תוסס

ובאמת –

יונתן הקטן

רץ בבוקר אל הגן

ובאמת – על העץ הוא טיפס

וחיפש…

עד כאן אמת ושיר יחדיו

אבל מכאן ועכשיו:

יונתן הקטן מטפס על העץ

לא בראש שֶלוֹ אפרוחים

לא בראש שֶלוֹ אלוהים

בראש שֶלוֹ אחיו שהלך לאיבוד

אתמול בשעת הכיבוד

שָׁם

בפתח האולם

תחת שער הפרחים

רק אתמול בא ליום־יומיים

מכיבוש השטחים

הבטיח שיעיר אותו בבוקר השכם

שיחד יילכו לגן

רק קצת יתפרק במסיבה ויָשוּב –

היה כל־כך עצוּב –

אלוהים!

יונתן הקטן מטפס

הדקל דק וגבוה

צריך הרבה כוח

בידיים

ברגליים

גם טיפטיפונת מוח

כדי לטפס עד למעלה

לשאיר למטה מטאטאי סנסינים

וצרעות

המקננות בין תמרים רקובים

כי רק אם מתקרבים

ומגיעים עד – עד –

יונתן הקטן נרעד:

מה קורה כאן?

משמאל לבית־הקברות

באמצע שדות

עגורן עם זרוע מורמת

מה זה יכול להיות?

הוא מטפס עוד ועוד

רואה בקצה הזרוע כף

גלויה לשמיים

מעוגלת כזאת

כמו עריסה

אלוהים!

זה האח ועליסה

מארץ הפלאות

היא היא

שק השינה הצבאי

מכסה רק –

הם עוד ישנים –

להחזיק חזק

להחזיק חזק!

מלמעלה אלוהים בוהה

יונתן הקטן בוכה.