רקע
דוד גלעדי
ההרג האחרון
xמוגש ברשות פרסום [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: משרד הבטחון; 1998

דברי תודה

The author feels a deep obligation to express his gratitude to the following personalities for helping him with advise and documantation for this book:

Dragan loan – Director of the National Archives – Cluj־Napoca – Romania Av. Mihaly Andor – lawyer – Cluj־Napoc

Ms. Simon Judith – Central Library of the University a Cluj, Archives of the Press

Meister Robert &Todor Daniela, Bibliographic Section (Judaica) of the University Library, Cluj

Dr. Balint G. Akos –lawyer, Budapest, Hungary

K.J. – privat investigator, Budapest

וכן נתונה תודתי ל­־

יד ושם – רשות הזכרון לשואה ולגבורה, ירושלים וכן לעו"ד יצחק ארצי, תל־אביב


 

מסמך יחיד במינו

בתולדות השואה של יהודי הונגריה היה הפוגרום של יהודי הקהילה הקטנה שַׁרמַשׁ כטיפה בים: 126 הרוגים מבין 600 אלף שהושמדו. אך כאשר שמים את הטיפה מתחת למיקרוסקופ, כמו שדוד גלעדי עושה בספרו, מגלים שהיא מכילה עולם בפני עצמו, שאינו דומה כלל לכל שאר העולמות שבכל יתר הטיפות.

בניגוד ליהודים מכל ערי הפרובינציה ההונגרית, יהודי הכפר הטרנסילבני הקטן שַׁרְמַשׁ לא נשלחו בקיץ 1944 לאושוויץ, אלא נשארו בכפרם – כי אז הם עוד היו מחוץ להישג ידם של שליחי אייכמן ההונגרים. הצבא האדום היה כבר קרוב לשחררם ונדמה היה כי הגורל המר של אחיהם יפסח עליהם.

אך הוא השיג אותם בדמות ז’נדרמים הונגרים צמאי דם וכפריים הונגרים תאבי בצע.

הסיפור המזוויע של חיסולם בעינויים, על לא עוול בכפם, של זקנים, נשים וטף, הוא תעודה היסטורית יחידה במינה, מיקרוקוסמוס של הטרגדיה היהודית, כתב אישום חמור.

שוטרים שנוצות תרנגול היו נעוצות בכובעיהם, חיסלו ממש ברגע האחרון של תור הזוועות את כל יהודי שרמש, עד האחרון שבהם, והם עשו זאת מתוך חדוות רצח, בסיוע פעיל של כפריים הונגרים שהיהודים נולדו בקרבתם, התחנכו אתם, חיו בקרבם, דיברו את שפתם וכיבדו את תרבותם – כפריים שששו לבזוז את רכושם ולהתחלק באדמתם.

כל זה אירע ממש בימים האחרונים של המלחמה, כשלמעשה כבר הוכרעה תבוסתה של הונגריה.

בכפר חיו בצוותא, בעוינות קשה שנמשכה מאות בשנים, הונגרים ורומנים. השלטון ההונגרי שהיה קצר־ימים, התעמר ברומנים, אבל לא הרג בהם, כי ההונגרים חששו שאם בסוף המלחמה הרומנים יחזרו לשלוט בשרמש, הם יעשו בהם שפטים. אך הם ידעו כי את מות היהודים איש לא ינקום. הם היו טרף קל. והם צלבו את ישו.

דוד גלעדי, עיתונאי שנמנה עם מייסדי “מעריב”, סופר ברוך בכשרונות ויהודי חם לב, יליד טרנסילבניה, דובר הונגרית ורומנית, מכיר היטב את הרקע ההיסטורי, הגיאוגרפי והאתני של האירועים המתוארים בספר. הוא הכיר את שרמש עוד בנעוריו, חזר לבקר בכפר שוב בשנה האחרונה, פקד את מצבות היהודים שנטבחו והבין אל־נכון את המשמעות האוניברסלית שבטרגדיה המקומית. הוא חקר את סיפור הפוגרום של יהודי שרמש, שוחח עם בני המקום וגם עם אחדים מהשרידים החיים בישראל, אסף מסמכים מהגנזכים הלאומיים וההיטוריים בבודפסט ובקלוז' הנוגעים לטרגדיה של קהילת שרמש – וכתב ספר־עדות יחיד במינו, כתב־אישום נגד הונגרים מן השורה שברשעותם כי רבה חיסלו 126 נפשות יהודיות חסרות ישע.

יוסף לפיד

תל־אביב,ספמבר 1997


 

מבוא

ספר זה, “ההרג האחרון” מורכב משני חלקים:

בחלק הראשון מתוארת ההשתלשלות מיום הכיבוש ואילך של העיירה שרמש בטרנסילבניה, ב־5 בספטמבר 1944, על־ידי הצבא ההונגרי. פלוגת ז’נדרמים הונגרית נותרה שם כחיל־מצב, שבסיוע גורמים הונגריים מקומיים, השליטה משטר אימים על 126 נפשות היהודים אשר שהו בַּמקום – נישול ושוד וגיטו והתעללויות והתאכזרויות, שנמשכו עד ליל ה־16־17 בספטמבר, ליל ערב ראש השנה תש"ד, כאשר פלוגת הז’נדרמים המיתה את כולם במיתות האכזריות ביותר שדמיון אנוש לא ישכיל לשערן.

חלק ראשון זה על השתלשלות אפיזודת דמים ‘מינורית’ זו בתוך הטרגדיה הגדולה, מלוּוה בתיעוד ועדויות מהמקום ומהתקופה.

החלק השני של הספר הוא תרגום מרומנית של ‘ספר שחור’ על הרג יהודי שרמש שפרסם היועץ המשפטי של איגוד הקהילות היהודיות בבוקרשט, מתתיהו קארפ, בשנת 1945 – ויש בו תיאור מפורט של קורות הטרגדיה ושל החקירה בשטח וכן של תוצאות חקירת הרפואה המשפטית, חקירות שנערכו בפרואר 1945. קארפ, כמשפטן וכנציג איגוד הקהילות היהודיות, שימש אחד משני מנהלי החקירה, שנערכה ביוזמת שרידי יהודי שרמש ובהוראת שר המשפטים הרומני. שותפו של קארפ בניהול החקירה היה מפקד הז’נדרמריה הרומנית האזורית, קפטן אמיל פושקאשיו.

מתתיהו קארפ, סופר ומשפטן, הקדיש את עצמו, ראשו ורובו, בגמר מלחמת־העולם השנייה, לחשיפת הפשעים והפושעים נגד יהודים בימי שלוט המרשל אנטונסקו ברומניה, שמשטרו נשען על בריוני משמר הברזל, פורעים ורוצחים שלוחי רסן ונטולי רחמים.

קארפ טיפח ארכיון עצום של תיעוד שעל בסיסו הוא התחיל לפרסם סדרת ספרים שהוא קרא להם בשם “ספר שחור” – ספר ראשון מסוג זה היה על שרמש, שני ב־1946 על הפוגרומים בבוקרשט, כרך ג' על אֵימי ההרג ההמוני של יהודים בעיר יאסי, כרך ד' על הגירושים לטרנסיסטריה, שבמחנותיה מצאו מותם כ־150 אלף מיהודי רומניה.

כאשר מתתיהו קארפ עלה ארצה ב־1952, הוא הביא עמו את כל ארכיונו, וכוונתו היתה להמשיך בפרסומיו על קורות יהודי רומניה וגורלם תחת שלטון אנטונסקו ומשמר הברזל. אך סמוך לאחר עלייתו ארצה הוא לקה במחלה ממארת שהחישה את מותו.

ארכיון־קארפ נמסר בחלקו למוסד יד־ושם בירושלים ובחלקו לבית־בסרביה בתל־אביב.

יהיו דפים אלה גם יד לזכרו של מתתיהו קארפ, ששמו חרות כאן ברגשי כבוד והערכה.


 

ההרג האחרון

מדי כמה שנים אני נוסע לעיר הולדתי בטרנסילבניה, כדי לעלות שם לבית־העלמין, לקברם של אבי ושל הוריו, של חותני וסבת אשתי ולכפרים מסביב, בהם חיו דורות של אבותי – שאני הולך לפקוד את קבריהם.

ובדרך לשם, כמאה קילומטר אחורנית, עושה המכונית חנייה לרגלי גבעה שעליה משתרע בית־הקברות של קדושי שרמש, קורבנות ההרג האחרון של יהודים ש“איחרו” את הרכבות לאושוויץ ונקטלו, נורו ונמחצו בראש הר, שלרגליו הוקם להם ‘קבר ישראל’, אחד־אחד תחת מצבתו, אחרי שהועלו משני הבורות לתוכם השליכום רוצחיהם. האתר המלבני, המוקף חומת אבן, בולט היטב על הגבעה, הרחוקה רק כעשרים מטר מהכביש שהוא דרך המלך הארצית, מצפונה לדרומה של טרנסילבניה – שם בולט עמוד הזיכרון ובראשו שני לוחות הברית שאליהם מחובר משטח מרובע עם סיפור הטרגדיה שפקדה קהילה קטנה, שגם בימיה האחרונים של מלחמה אבודה לא חסו עליה הז’נדרמים ההונגרים ולא חסכו ממנה את דעתם מאז יום בואו של אייכמן להונגריה – שיהודים אחת דתם – למות, זקנים, נשים, ילדים, תינוקות בעריסה, כולם כאחד.

על כל מצבה חרוט תאריך ההרג: ערב ראש השנה תש"ד.

רק על 31 מצבות חרוטים שמות הקבורים תחתיהן שאותם יכלו לזהות, בעוד על יתר המצבות כתוב: אשה, ילד, זקן, “מקדושי שרמש” – 125 קברים ל־126 קורבנות, כי אב אחד נקבר עם ילדו בין זרועותיו ולא הפרידו ביניהם. ולא כן בעל ואשתו שנמצאו חבוקים בתוך הבור הגדול והפרידום לקבורתם מחדש.

קברי קדושי שרמש הפכו לציון דרך, לאבן האזל הבולטת ביותר, הסמליות הלא־נמחקת בגיאוגרפיה היהודית של טרנסילבניה, שרק היא, במהותה זו, קיימת במודע ובלא־מודע. ואילו הגיאוגרפיה הכללית ירדה לדרגת סתמיות ומחיקה. מתוך הגיאוגרפיה היהודית הזאת עולה זכר מקומות ואתרים ודמויות ואירועי־היסטוריה, שטבורם הוא עתה האתר המלבני מוקף חומת האבן, שמאחוריה קברי 126 קדושי שרמש. זהו הציון של קץ ההיסטוריה וקץ הגיאוגפיה של יהודי טרנסילבניה, מחיר כואב של אובדן סיכויי קיום למיעוט זר ומוזר בתוך רוב עוין שעט ביום הרצח על המיעוט כדי להיפטר ממנו.

אם תעברו שם ברכביכם מרחק כ־50 ק"מ מקלוז’־קלאוזבורג1 דרומה, או להיפך, מהדרום לצפון, לעלות לגובהי הקרפטים או לרדת לעומקי הנהרות, לאתרי מרפא, לקברי אבות – עצרו לרגלי הגבעה מול לוחות הברית הבולטים מבין החומות, עצרו שם, במקום שאיכרי הסביבה נתנו לו את השם “גיא הדמעות”, עמק הבכי שעד היום הם שומעים את קולותיו.

* * * *

תולדותיה של קהילת שרמש הקטנה והשתלשלות האירועים לקראת סופה המר מצטיירות כך, לפרטיהן:

ב־23 באוגוסט 1944 פורשת רומניה מהברית עם גרמניה וגרורותיה ועימה הונגריה, שכנתה מצפון. בזה נחתם ברומניה סופו של המשטר הדיקטטורי־פאשיסטי ומוסר האיום על חיי היהודים מצד פורעי משמר הברזל (שהמשטר נשען עליהם) – שביוזמתם ובהשתתפותם הפעילה נערכו במרוצת המלחמה כמה מעשי טבח ביהודים, בין השאר בעיר הבירה בוקרשט וכן בקהילה הדוויה יאסי, בה מניין הקורבנות הגיע לאלפים.

יהודי שרמש, שהוגלו עוד ב־1941 לבירת המחוז טורדה, מתעודדים מהתמורות הפוליטיות והתפנית במלחמה ואחת שאיפתם – לחזור לבתיהם, לקהילתם. אף השלטונות מעודדים אותם לכך. עמם רוצים לחזור למקומותיהם גם יהודי סרמשל (שרמש זוטא) וכפרי הסביבה, כמו קאמאראש ועוד – אבל ההיתר לשיבה ניתן רק ליהודי שרמש שהיא המרכז המנהלי של הנפה שבו התירו גם ליתר יהודי הסביבה להתיישב. השיבה מהגלות מתרחשת בשלהי חודש אוגוסט וקהילת שרמש מונה ביום ו', ערב שבת ה־1 בספטמבר 1944, כ־190 נפשות.

למחרת היום, בשבת, מתפשטת בקרב יהודי שרמש בשורת אימה, כי הצבא ההונגרי, שעמדותיו נמצאות על קו ההפרדה בין טרנסילבניה הצפונית והדרומית (קו שנקבע בתכתיב וינה מ־1904 על־ידי שרי החוץ של ה“ציר”, ריבנטרופ וצ’יאנו), במרחק כתריסר ק"מ משרמש, פתח בתזוזה לכיוון דרום. היהודים הלוא זוכרים עדיין מה שאירע לאחיהם מעבר לגבול, תחת השלטון ההונגרי – הם הועלו על רכבות וגורשו עד האחרון שבהם, מי־יודע־לאן. וכבר באותו יום נעות דרך שרמש יחידות צבא (רומני) ומרחוק נשמע רעם התותחים.

הם, אנשי קהילה יראי־השם, שואלים את רבם, הרב הוניג, מה לעשות. ורבם מתיר להם לשכור כלי־רכב ולהעלות עליהם את זקניהם ונשותיהם וטפם וללוותם רגלית ולהימלט לתוך השטח הרומני פנימה… אבל הוא עצמו יעשה כן רק למחרת היום, ביום א' בשבוע. רק מיעוטם שומעים בקולו ונמלטים בעצם יום השבת, השאר יעשו כן רק למחרת היום יחד עם רבם.2

ביום א',ה־3 בספטמבר, עולים כל נותרי יהודי שרמש על רכב (ואיתם גם נכבדי הציבור הרומני) – רכבת היוצאת בכיוון לעיר לודוש. אך הרכבת לא מגיעה ליעדה – מפקדת הצבא הרומני מצווה על הנמלטים לחזור לשרמש ומנסה להפיס את דעתם, שיש בכוח הצבא הרומני להגן עליהם, על שרמש ועל כל רצועת הגבול בשלטון רומני (אפשר שהסיבה להחזרת הנמלטים לשרמש היתה העובדה שבטרנסילבניה הדרומית עוד התנהלו קרבות עם הצבא הגרמני).

ביום ג' ה־5 בספטמבר, כובש הצבא ההונגרי את שרמש. ובעקבות הצבא מגיעה מיד, כחיל מצב, פלוגה של הז’נדרמריה. וההונגרים המקומיים, המהווים כמחצית האוכלוסייה, חוגגים את שחרורם מעול השלטון הרומני – בא מזור לסבל ההיסטורי של קריעת טרנסילבניה (לפי החלטת ועידת השלום של ורסאי־טריאנון מ־1919) מגוף הממלכה והאומה ההונגרית. הם חוגגים ומתארגנים כשכל כפרי ממין זכר ממוצא הונגרי, מגיל 15 ומעלה, מצטרף למשמר הלאומי, חיל עזר לז’נדרמים.

יהודי שרמש בורחים על נפשם, נמלטים לאן שרגליהם נושאות אותם, לחוות מבודדות של כפריים רומנים שנתנו להם מחסה, מסתתרים באסמים ובעליות־גג ובמרתפים וגם ביערות ובשדות. בין הנמלטים היו גם מנכבדי הציבור הרומני. אך השליטים החדשים נקטו עורמת הטעיה כשהודיעו ברבים, כי בשרמש ישלטו סדר וביטחון ולאף אחד לא צפויה שום סכנה עם שובם למקומם, לבתיהם ועסקיהם. משפחות רבות האמינו להבטחות וחזרו, אחרות לא האמינו והמשיכו להסתתר.

הז’נדרמים ההונגרים שהגיעו לשרמש מצפון טרנסילבניה, בה תפקידם היה כבר מחודש מארס 1944 ואילך, מאז בא אייכמן לבודפסט – להוציא יהודים מבתיהם, לרכזם במחנות־מעבר, להעלותם על רכבות־אושוויץ, תוך נקיטת אמצעים אכזריים ביותר של קלגסי דמים – לא השלימו עם קיומה של קהילת היהודים הקטנה במקום משמרתם החדש. לדידם, יהודים לא יוכלו להימצא בקרבתם, הם חייבים להיעלם, להיסלק, ובשיתוף פעולה עם אנשי המשמר הלאומי, מההונגרים המקומיים, הם סימנו כבר בשבוע הראשון של ספטמבר את בתי־היהודים ב“כוכב צהוב” וביום השבת ה־9 בספטמבר, כבר מצאו עצמם כל היהודים שנותרו בשרמש, 126 נפשות. בתוך ה“גיטו” שהוקם במבנים של המפקח על הדרכים יון פופ. אנשי המשמר הלאומי המקומיים הפכו תלמידים חרוצים של הז’נדרמים, למדו מהם ועשו כמוהם. ופרטי מעשיהם רשומים בדם ודמעות בכרוניקות בהמשך דפים אלה, מעשים של חיה טורפת שקורבנה לכוד בין טלפיה ומלתעותיה ואין לו מושיע.

לא, ל־126 נפשות היהודים שנלכדו בשרמש, לא קם מושיע. בשבת ה־16 בספטמבר, הם הועלו על עגלות רתומות לשוורים או הובלו רגלי עד ההר סוסקוט ובאותו לילה, בין ה־16 בספטבר 1944, ערב ראש השנה תש"ד, הומתו כולם על ראש ההר וגופותיהם הושלכו לשני בורות גדולים שהקורבנות נצטוו לכרות טרם רציחתם.

זה סיפור השתלשלות ההרג האחרון של יהודים בטרנסילבניה.

נתקיימה חקירה מטעם השלטון הרומני אחרי המלחמה, הקורבנות הוצאו מקבר האחים משני הבורות הגדולים והם נקברו מחדש, כל אחד ואחד בקבר משל עצמו, ועל כל מצבה מתנוסס הציון: “מקדושי שרמש”.

* * * *

לו היה הדבר בידי, הייתי מכריז על בית־העלמין של 126 קורבנות ההרג האחרון של יהודים בטרנסילבניה – ובעצם, בהונגריה, כי ההרג בוצע בטריטוריה בשליטה הונגרית ובידי מלאכי חבלה הונגרים – כאתר של סמל ותמצית הטרגדיה של עדה זו, יהדות הונגריה, שהעלתה שש מאות אלף נפשות על מזבח עינוייה ועקדתה.

אני עולה לגבעה התלולה אשר לרגלי הר סוסקוט כמי שעולה לקבר בני משפחתו. אין כל סימן פיזי על פני האדמה, שיעיד שאכן התהלכו וחיו עליה בני־אנוש. אפרם של הקורבנות כדומן בעפרה של אושוויץ, שהיא לא אתר של זיכרון בשבילי, אלא מקום ארור על פני ארץ הבריאה.

הגבעה שעליה משתרע בית־הקברות היא כמו הדום לרגלי ההר, שבראשו, בגובה 800 מטר, הומתו קורבנותיו. שמו של ההר בגרסתו הרומנית הוא ‘סוסקוט’ ואילו שמו ההונגרי, המעיד על מהותו, הוא ‘שושקוט’, שהוראתו, באר הנשרים – כי מים נובעים שם על ראש ההר, קן הנשרים הזה, והמים מחלחלים ומציפים את הרמה ויוצרים בחודשי הקיץ אגמי בוץ, אגמים בהם רובצות בהמות התאו, הרועות על רמה זו במשך כל חודשי הקיץ.

הז’נדרמים ההונגרים, בעלי כובעי נוצות התרנגול ידועי הנוקשות והאכזריות, העלו בליל ה־16־17 בספטמבר 1944, את נפשות קהילת שרמש לאגמי הבוץ, כדי להמיתן בכל כלי־הקטל אשר בידיהם – אם לא המיתום קליעי כלי הירי, המיתום הכידונים, קתות הרובים, המכושים, והאתים, הם רוצצו את ראשיהם ושברו את גפיהם וקיללו וגידפו, מתעלמים מן הזעקות והבכיות של הקורבנות, והשליכו את המומתים בערבוביה, עירומים כפי שהופשטו מבגדיהם ומנעליהם טרם השחיטה, לתוך שני הבורות שהקורבנות עצמם אולצו לכרות לעצמם. וכפי שהתברר, לימים, מהחקירות, הילדים הקטנים, עוללים ויונקים. שכלי המשחית לא הספיקו להמיתם, נקברו חיים תחת שכבת האדמה שכיסתה על הבורות.

בחקירת הטבח של יהודי שרמש, שנערכה בפברואר 1945 מטעם רשויות השלטון הרומני, שחזר להשליט את מרותו גם על טרנסילבניה הצפונית, נאמר בסיכום שנוסח בידי עו"ד מתתיהו קארפ – שייצג את מרכז הקהילות היהודיות בבוקרשט בוועדת החקירה – כי ראשי הציבור ההונגרי, ציבור שהיווה כמחצית מאוכלוסיית המקום, הם שהתכנסו והם שהחליטו על הרג יהודי המקום עד האחרון שבהם (ראה עמ' 51).

אין להתעלם מכך, שדיווחו של קארפ היה מלווה בנימה פטריוטית־רומנית לנוכח תושבי שרמש ההונגרים ואפילו לנוכח ההיסטוריה ההונגרית בטרנסילבניה, שהיתה במשך מאות שנים ארץ מריבה בין שני העמים.

באשר לגרסת קארפ – שראשי הציבור ההונגרי המקומי החליטו על הרג היהודים – ישנם מפקפקים. המשמר הלאומי שהוקם מתוך ההונגרים המקומיים אמנם פעל יחד עם הז’נדרמים בסימון בתי היהודים בכוכב צהוב ואחר־כך בגירוש היהודים מבתיהם לתוך ה’גטו' ובשוד בתי היהודים ועסקיהם וחלוקת השלל בין התושבים ההונגרים על־פי החלטתם ופיקוחם של ראש המועצה המקומית סאלאי וסגנו ציראקי, ואף היו ביניהם שהתעללו ביהודים גם התעללות פיזית, אבל הרצח, הקטל הטוטלי, ההחלטה לא להותיר מיהודי שרמש נפש חיה – כל זה ניזום בידי הז’נדרמים ומפקדיהם. ויש סימנים להשערה, שגם הם פעלו לפי פקודה מלמעלה, מהמפקדה הארצית של הז’נדרמים (או הממונים עליה) והם הוציאו לפועל את הפקודה כפי שז’נדרמים הונגרים היו רגילים לעשות, בחמת־רצח, בכל האמצעים, ובכל המיתות האכזריות.

בגרסתו, שראשי הציבור ההונגרי בשרמש החליטו את ההחלטה להמית את היהודים, מסתמך קארפ על אירוע מסוים בהשתתפות ראשי ציבור זה כעבור יום או יומיים אחרי שהכפר הגדול הזה, על 4,000 תושביו, מרכז מנהלי של הנפה, “שוחרר” בידי הצבא ההונגרי. בביתו של הרוקח יוליו ורגה התכנסו ראשי ההונגרים המקומיים ומהסביבה, לחגוג את השחרור והשיבה של טרנסילבניה אהובתם לחיק הונגריה. נכחו שם גם מהאצולה ההונגרית: הרוזן מויטיני הרוזן בלדי, הרוזן בטג, הברון קמני, הרוזן ווקסמן ובנו ועוד (קארפ רשם כמה שמות בשיבוש כתיב). והיו שם גם ראש הכפר סאלאי וסגנו ציראקי, הנזכרים בדוח בשמותיהם. וכטוב לבם ביין, הם שרו שירי מולדת ושירי האירדנטה ההונגרית, שלא להשלים לעולם עם תלישת טרנסילבניה מעל גוף המולדת ההונגרית.

אבל גם בקרב שרידי יהודי שרמש יש המטילים ספק בכך שלאירוע זה בביתו של הרוקח ורגה היתה השפעה קטלנית על גורל יהודי המקום – וגם העובדה שוורגה ואשתו התאבדו בתלייה, אם מנקיפת רגש אשמה, או מאימת העונש, אינה מהווה הוכחה. אך שתי עדויות, הסותרות אחת את רעותה, מאירות הן לחיוב והן לשלילה את חלקם של ההונגרים המקומיים בגרימת טרגדיה זו. האחת היא של הגב' ד"ר וייס מבת־ים על דודה אדולף ארצמן ואשתו, מקדושי שרמש, שעל־פי עדותה הברון קמני ניסה להצילם מידי הרוצחים, ניסה ולא עלה בידו. והיא מזכירה עדות מפי כפריים מסביבות הכפר קאמאראש, שההר סוסקט מצוי בתחומו, כפר בו היתה מצוי גם אחוזתו של הברון קמני – כי הברון ניסה להציל לא רק את הזוג ארצמן אלא ניסה למנוע את ההרג כולו בידי הז’נדרמים. ומאידך גיסא, העדות של אטה כהן לפני הטריבונל בקלוז' ב־1946, כי הרוקח ורגה הוא שגילה לז’נדרמים את מקום מחבואה של משפחתה, בחווה נידחת של איכר רומני (אשתו של איכר זה, בראותה את הז’נדרמים מתקרבים לחוותה, חשה לחלץ את משפחת כהן על שמונה נפשותיה למחבוא אחר).

השאלה שנותרה בעינה, היא האם התושבים המקומיים היו מודעים לתפקיד שהז’נדרמריה ההונגרית מילאה בכל אתר ואתר במשך שנת 1944 – תפקיד של תלייני יהודים. והאם למרות שהיו מודעים לכך, בכל־זאת שיתפו פעולה עם הז’נדרמים.

כפי שציינו לעיל את שלבי ההשתלשלות, יהודי שרמש נלכדו במלכודת כפולה של הבטחות־שווא, תחילה מצד השלטון הרומני ואחר־כך מצד השלטון ההונגרי.

* * *

כבר הזכרנו את יום המפנה הגדול בתולדות המלחמה בזירה הרומנית, הוא ה־23 באוגוסט 1944, כאשר רומניה עברה מצדה של גרמניה לצדן של מעצמות המערב ובעלת־בריתן רוסיה הסובייטית. הצבא הגרמני נהדף אט־אט אחורה כאשר יחידות הצבא הרומני כבר נלחמות לצדו של הצבא האדום. זירת קרבות אלה ניטשה בטרנסילבניה.

ושרמש, בדומה לעיר טורדה במרחק כ־20 ק“מ, ובדומה לעיר לודוש במרחק כתריסר ק”מ, ובדומה לעיר הגדולה אראד3 במרחק כ־200 ק“מ – כולן נמצאו באזור הספר, כשהשליטה בהן והריבונות עליהן הן בידי רומניה. קו ההפרדה בין טרנסילבניה הדרומית, שבריבונות רומנית, ובין זו הצפונית שבהחזקה הונגרית (ובעצם, תחת כיבוש הונגרי), שנקבע על־ידי ריבנטרופ־צ’יאנו בווינה ב־1940, נמצא במרחק כ־12 ק”מ משרמש, צפונה־מערבה.

יהודי שרמש גלו ממקומם זה שנים, מאז 1941. והם, בדומה לשאר היהודים מריכוזים כפריים וקהילות קטנות, רוכזו בערים הגדולות. משרמש ומשכנתה הקטנה סרמשל ומהכפר הסמוך קאמארש וגם מקהילת מוצ'4 הקרובה, הוגלו היהודים לעיר טורדה5 – עיר־ספר בשטח רומני, בה עברו עליהם שנים של סבל ומחסור כשמאחוריהם בתיהם ועסקיהם ורכושם הנתונים לשוד ולמשיסה, בתקופה זו של שלטון משמר הברזל ברומניה.

גם בערים הגדולות הפכו חיי היהודים לגיהינום בידי בריוני משמר הברזל, שמינו את אנשיהם על עסקי היהודים ו“הלאימו” גם דירות ואת בנייני הקהילות. הקו המדיני הנקוט היה כמו ביתר הארצות שהיו בברית עם גרמניה – גם ברומניה הכשירו את הקרקע לגירוש היהודים למחנות ריכוז והשמדה.

הצעד הראשון לקראת זה היה אפוא גירוש היהודים מעיירות וכפרים וריכוזם בערים הגדולות – לפי השיטה שהיתה נקוטה גם בשאר הארצות.

על תקופה זו של ההגליה נצטט ממה שהתפרסם ב“פנקס הקהילות” של יד־ושם, “רומניה” כרך א' בפרק: “השואה” (של יהודי שרמש):

"עם עלות אנטונסקו לשלטון ברומניה (בספטמבר 1941), הוחרם רכושם של יהודי שרמש והם עצמם גורשו ברגל ללודוש;6 רק לזקנים ולילדים ניתנה רשות לנסוע בקרונות שנועדו להובלת בהמות. בלודוש שהו שנים־עשר יום ומשם גורשו שוב ברגל לעיר טורדה שבה הוכן למענם מחנה מיוחד בבית חרושת עזוב. 8 גברים שולחו לטרניסטריה והשאר גויסו לעבודת כפיה… כעבור תשעה חדשים, ביוני 1942, ניתנה להם רשות לחזור למקומם,7 אך רכושם לא הוחזר להם. שרמש נקבע למקום מושבם של כ־70 יהודים נוספים מכפרי הסביבה, בעיקר מהכפר סרמשל, שלא הורשו לחזור לכפריהם ואף לא להישאר בטורדה, ביום 23 באוגוסט 1944 (יום ההפיכה האנטי־נאצית ברומניה) נמצאו בשרמש 195 יהודים.

"בסוף אוגוסט 1944 התחילו מתפשטות שמועות שההונגרים עומדים לכבוש את העיירה שהיתה סמוכה לגבול. יהודים אחדים נמלטו ב־1 בספטמבר, ליל שבת, בעגלות וברגל ללודוש, אחרים דחו את צאתם בגלל קדושת השבת עד למחרת היום. אלה הגיעו (ברכבת – ד.ג.) למיהש (תחנה על קו המסילה), משם הוחזרו בטענה שיש בידי שלטונות רומניה להגן עליהם.

"ב־5 בספטמבר 1944 נכבשה שרמש בידי ההונגרים. 5 ימים לאחר מכן קרא הצבא ההונגרי הכובש לתושבים לשוב לבתיהם ולהמשיך בעבודתם כרגיל. הרומנים שנמלטו משרמש חזרו אליה ועמם שבו גם היהודים המסתתרים. מיד סומנו בתי היהודים בכוכב צהוב וכעבור יום אחד רוכזו היהודים על ידי החיילים ההונגרים ונכלאו בתוך מבנה ששימש כגיטו, שם הוחזקו במשך שבוע ללא מזון וסבלו ממעשי אלימות; הז’נדרמים אנסו את הבנות היהודיות לעיני הציבור, אף את הצעירות־מאוד שבהן, ועינו את הגברים.

ב־16 בספטמבר נלקחו עשרים גברים מיהודי שרמש לשם חפירת שני בורות על תל, המכונה סוסקוט, סמוך לכפר.

"למחרת היום נשלחו הנותרים בגיטו למקום בלתי ידוע בדרך לקלוז'. ז’נדרמים וחיילים בפיקוד הסרן לאנץ, ליוו את השיירה. בהגיעם לכפר קאמאראש נעצרה השיירה בידי קבוצת חיילים גרמנים ששדדו את כל החפצים שנמצאו ב־12 העגלות אשר הובילו את הזקנים ואת הילדים.

"בהגיע השיירה ליערות הכפר, קיבל סרן לאנץ פקודה סודית שנמסרה לו מחייל רוכב אופנוע. הוא שילח את בעלי העגלות המקומיים שהסיעו את היהודים ואלה המשיכו את דרכם ברגל. בטרם הרחיקו, הגיעו למקום חיילים מצוידים באתים ופקדו עליהם לחפור בור בגודל 3־8 מ' ובעומק של מטר וחצי. לאחר שסיימו לחפור נצטוו להתפשט וכולם נורו למוות ונקברו בבור. הדבר אירע בליל 18 בספטמבר סמוך לשעה שתיים, בגדיהם של הקורבנות הורחקו מהמקום בשתי משאיות צבאיות. גבר אחד שנמלט בזמן היריות,8 נתפס ונורה גם הוא. איש מבין 126 הנפשות שנמצאו בכפר בעת הכיבוש לא נותר בחיים.

"באוקטובר 1944 נכבש הכפר בידי הצבא הרוסי.

"בנובמבר 1944 פקד בית המשפט של סיביו (עיר בדרום טרנסילבנה, ומדובר בבית־דין צבאי – טריבונל – שסמכויותיו היו לעת מלחמה – ד.ג.) על חקירה, אבל הנאשמים שוחררו. בפברואר 1945 הקימה הממשלה הרומנית ועדת חקירה אחרת שכללה גם את נציגי הארגונים היהודיים וזו ציוותה להוציא את הנרצחים מקבריהם. ועדה זו מצאה ברוב ההרוגים סימני אלימות. 31 מהגוויות זוהו. כמה מהנאשמים התאבדו, אולם רובם הצליחו להימלט להונגריה. הסרן לאנץ הועמד לדין בשנת 1946 בבודפשט ונידון למות.

“ההרוגים הובאו למנוחת עולם ליד מקום הריגתם ובכספי הג’וינט הוקמו להם 126 מצבות ולידן גל־עד שעליו חרותים שמות כל ההרוגים”.

עד כאן הדיווח על הרג יהודי שרמש ב“פנקס הקהילות” של יד־ושם, “רומניה” כרך א' משנת תש"ל־1969 – היינו, 24 שנים אחרי שפרסם מתתיהו קארפ את “הספר השחור” שלו שכלל דיווח על החקירה הרשמית (הרומנית) של מקרה שרמש ועל עבודת ועדת החקירה שהוא, כמשפטן וכנציג מרכז הקהילות היהודיות ברומניה, היה אחד משני ראשיה – השני היה הקפטן אמיל פושקאשיו, מפקד לגיון הז’נדרמים הרומני של מחוז קלוז' שמושבו היה בעיר קלוז' וששרמש היתה בתחום סמכותו.

בפרק על שרמש ב“פנקס הקהילות” בולטות כמה קביעות שאין להן זכר בשום תיעוד אחר על הנושא ובוודאי שלא בדוח ועדת החקירה הממשלתית הכלול ב“ספר השחור” של קארפ שהוא, לכל הדעות. המסמך האותנטי ביותר על פרשה זו.

אין שום ראיה לכך שגם הצבא ההונגרי – נוסף על הז’נדרמים – היה מעורב בהרג או ארגון ההרג של יהודי שרמש. אדרבה, יש הוכחה חותכת במסמך רומני (בקשת ההסגרה של הפושעים מהונגריה לידי השלטונות הרומניים – שנוסחה המלא יובא בהמשך) שהתערבות קצין צבא הונגרי רם דרג, הקולונל אויהאזי, מנעה רציחת 40 יהודים נוספים שהז’נדרמים, בסיוע אזרחים הונגרים מקומיים, ערכו ציד ללכידתם והוצאתם ממקומות מחבואיהם בסביבות שרמש.

בולטת גם הטעות ב“פנקס” הנ“ל – ההרג בוצע לא ב־18, אלא בלילה שבן 16 ל־17 בספטמבר והלוא על כל מצבה של כל הקורבנות חרוט התאריך: ערב ראש השנה תש”ד, היינו: יום א' בשבוע ה־17 בספטמבר, שבערבו התקדש חג ראש־השנה תש"ד.

ב“ספר השחור” של קארפ אין זכר לחיילים גרמנים שהגיעו כביכול ואספו איתם את חפצי נדוני ההרג על סף המתתם – קארפ מייחס את ‘מלאכת’ ההרג כולה ואת שוד חפצי המומתים ובגדיהם, אחרי שהופשטו על סף קטילתם, לז’נדרמים ההונגרים בלבד. וזה על סמך עדויות שנמסרו לוועדת החקירה. אין אצלו זכר למעורבות גרמנית כלשהי. אזכור חיילים מהוורמאכט בספר של קארפ קיים רק בקשר לטבח שהם ערכו בעיר לודוש הסמוכה, בה הרגו כ־15 נפשות יהודיות וביניהן שלוש בנות ממשפחת הלר שנרצחו לעיני אמן ואותה עצמה הותירו בחיים עם יגונה הנורא, וגם העלו באש את בית־הכנסת המקומי היפהפה באמצעות להביורים.

ברם, בדוח ה“פנקס” יש אישוש לראיה שמפקד הז’נדרמים ההונגרים, הקפטן לאנץ, השמיד את בני קהילת שרמש לפי פקודה מלמעלה – כנאמר שם, שאת הפקודה הביא לו רץ שהגיע על אופנוע. הוכחה זו מתאששת במסמך שהזכרנו לעיל: בקשת ההסגרה של הפושעים מהונגריה לרומניה המובאת בהמשך.

טעות בולטת אחרת בדוח ה“פנקס” היא שמפקד הז’נדרמים, הקפטן לאנץ, נידון כביכול למוות ב־1946 בבודפשט בירת הונגריה. הוא אמנם נידון למוות שלא בפניו, אבל לא בבודפשט, אלא בבית־הדין העממי (טריבונלול פופורולוי) בעיר קלוז' ברומניה, ב־28 ביוני 1946. ועל סמך גזר־דין זה נדרשו שלטונות המשפט בהונגריה להסגירו לידי רומניה – וגם על כך מובאים הפרטים בנוסח בקשת ההסגרה הנ“ל, כמו גם בנוסח גזר־הדין עצמו שהארכיון הלאומי אשר בעיר קלוז' העמיד העתקו לרשותנו. גזר־דין זה, בו נשפט קפטן לאנץ למוות, כולל גם עוד שלושה קצינים וכמה ממש”קי הז’נדרמריה ההונגרית שהיו שותפיו למעשי הטבח וגם הם נידונו למוות בטריבונל העממי בקלוז', רומניה – אך בקשת ההסגרה מהונגריה לרומניה מתייחסת רק לאחד מהנידונים למוות, הקפטן לאנץ, מפקד הז’נדרמים ההונגרים, שפיקד על הטבח בראש הר סוסקוט.

לא, קפטן לאנץ לא הוסגר לידי רומניה. ונראה שגם לא נעשה מאמץ מצד רשויות המשפט והשיטור ההונגריות למוצאו, או אף לגלות את עקבותיו או עקבות פקודיו הקצינים והמש"קים שהיו שותפיו להרג בני הקהילה היהודית הקטנה של שרמש. בקשת ההסגרה נשלחה מאת שר המשפטים הרומני לעמיתו שר המשפטים ההונגרי בתאריך 22 בספטמבר 1946, ולפי העתק הפנייה בענין זה מצד שר המשפטים ההונגרי אל הכפופים לו, המתבקשים לנקוט צעדים לעצירת לאנץ והסגרתו – העתק המצוי בידינו – מסמך זה שיצא מלשכתו של שר המשפטים ההונגרי ועבר דרך לשכתו של פרקליט המדינה, ומופנה אל ראש התביעה העממית (כפי שנקרא אז, בימי ראשית המשטר הקומוניסטי,התובע הכללי), נושא את התאריך 15 בפברואר 1949 – פירוש הדבר, שבקשת הסגרת ראש הפושעים בשרמש היתה מונחת שלוש שנים על שולחנו של שר המשפטים ההונגרי מבלי שנקט צעד כלשהו להיענות לבקשה. ויש להניח שהוא הוציא צו לכפופים לו רק אחרי פניות חוזרות־ונשנות ו’נדנודים' מצד עמיתו הרומני.

פקודת ההסגרה – שאת העתקה העמיד לרשותנו הארכיון ההיסטורי ההונגרי בבודפשט – יוצאת מאת פרקליט המדינה בשם שר המשפטים אל התובע הכללי, וזה דבר לשונה:

"שר המשפטים של הרפובליקה העממית הרומנית העביר אלינו בתאריך 22 בספטמבר 1946, תחת מספר 88.194, בקשה להסגרת לאנץ לאסלו שמקום הימצאותו לא ידוע, שבית־הדין העממי של קולוז’וואר (קלוז') בגזר־הדין מס' 9/1946 דן אותו למוות.

"בשלחי אליך מצורף לכאן אותו חלק מגזר־הדין הנוגע ללאנץ לאסלו, אני פונה אליך, ראש התביעה, שתנקוט באופן מיידי את הצעדים הדרושים למציאתו של הנזכר לעיל ואם אמנם תשימו עליו יד, יש לפתוח נגדו בהליכים (המסמך מונה את סעיפי החוקים והתקנות הרלוונטיים למקרים של הסגרת פושעים למדינות חוץ – ד.ג.) ולעת ההסגרה נא לדווח לי בליווי חוות־דעת (אישית) בעוד מועד (קו מדגיש במקור ההונגרי – ד.ג.) בשאלת ההסגרה.

“בודפשט. 15 בפברואר 1949, בפקודת שר המשפטים פרקליט המדינה ד”ר רוטקאי גיאורג"

על מסמך זה מתנוססת חותמת משרד המשפטים ההונגרי וחתימת פקידי המשרד לאישור אמיתות המסמך, אישור שמספרו הוא: 1949 15.147 ועוד ספרה רומית המעידה שהמסמך יצא מאגף 4 של משרד המשפטים.

לבקשת ההסגרה ששלח שר המשפטים הרומני לעמיתו בבודפשט מצורף תיאור מפורט בכתב בשפה ההונגרית (שתורגם כפי הנראה מרומנית), מה הם הפשעים שביצעו לאנץ לאסלו ופקודיו הקצינים והמש"קים שבגללם הוא וגם הם נידונו למוות על־ידי הטריבונל בקלוז' (כאמור, בקשת ההסגרה מתייחסת רק ללנאץ לאסלו). במסמך זה מפורטות בתמצות קורות הטרגדיה של יהודי שרמש מעוני האכזריות ללא תקדים, מיום ה־5 בספטמבר 1944, כשנפלו לידי הז’נדרמריה ההונגרית ועד אור ל־17 בספטמבר, 1944, כשהעלום על הר סוסקוט להורגם.

במסמך, שאת העתקו העמיד לרשותנו הארכיון ההיסטורי ההונגרי בבודפשט, כתוב לאמור:

"תקציר מפסק־הדין מס' 9/1946 של בית־הדין העממי בקולוז’וואר.

"… אחרי ה־23 באוגוסט 1944, תוך ניצול הקרבות שהתנהלו בין יחידות הצבא הרומני ויחידות הצבא הגרמני על אדמת רומניה ולמען להשיג יתרונות אסטרטגיים, פתחו צבאות גרמניה והונגריה בהתקפה על דרומה של טרנסילבניה וב־5 בספטמבר הם כבשו את היישוב שרמש וסביבותיו (אולי “טעות” מכוונת של התרגום ההונגרי, כי גרמנים לא היו אז בין כובשי שרמש – ד.ג.).

"התושבים הרומנים והיהודים המבוהלים נמלטו מיחידות הצבא החודרות והסתתרו ביערות הסמוכים מפחד המצור שפקד אותם. אך השלטונות ההונגריים קראו לתושבים הנמלטים לחזור לבתיהם, תוך הבטחה שאיש מהם לא יינזק וכי יכבדו את זכויותיהם האזרחיות.

"עם יחידות הצבא שהגיעו לשרמש הגיעה גם פלוגת ז’נדרמים בפיקודו של סגן בולאז', אך פלוגה זו הוחלפה מיד אחרי בואה בפלוגת ז’נדרמים אחרת שהתמקמה בשרמש תחת פיקודו של לאנץ לאסלו. יחידה זו מנתה 120 איש שהיו קודם־לכן חניכי בית־ספר לז’נדרמים בעיר זילה (זאלאו –ברומנית), בית־ספר שהנאשם לאנץ לאסלו עמד בראשו כמפקד.

"אך מפקדת פלוגה זו עברה להתמקם בשרמש־זוטא (סרמשל – ברומנית) ושם חנו גם רוב אנשי הפלוגה שתפקידם היה לספק שירותי שמירה על בארות הגז (נוסף על היות האזור אסם התבואה של המדינה, הוא עשיר גם בגז טבעי הנמצא בעמקי אדמתו –ד.ג.) אשר במקום. רק חלק קטן יותר של הפלוגה נשאר בכפר שרמש תחת פיקודו של רב־סמל־ראשון הורוואט אישטוון.

“מלבד רס”ר הורוואט אישטוון נשלחו לשרמש גם סגן קאלוש (שם זה בטעות יסודו, והוא שגיאת כתיב – כי כפי שמתברר מהנוסח המקורי של גזר־הדין שניתן ב־1946 בקלוז' מדובר בסגן הולוש ולא קאלוש – ד.ג.) וסגן־משנה פקטה, בעוד קפטן לאנץ החזיק אתו במפקדתו את סגן ווצ’אי, רס“ר סאבו ורס”ר פולגאר.

"משימתם הראשונה של הז’נדרמים ששוגרו לשרמש היתה להקים משמר לאומי של הונגרים תושבי המקום ולסמן את כל בתי היהודים בכוכב צהוב. למשמר הלאומי גויסו כל ההונגרים המקומיים בני 15 ומעלה. ובו בזמן התמקמו נושאי המשרה השלטונית ההונגרים במשרד המנהל האזורי, ובראשות מועצת הכפר – לשופט כפרי (כך נקרא ראש המועצה המקומית) נתמנה סאלאי שנדור ולראש המנהל נתמנה סילאגי יוז’ף.

"כבר מהיום הראשון ואילך (הכוונה: מראשית השליטה ההונגרית במקום – ד.ג.) התושבים ההונגרים והמשמר הלאומי והטוראים פתחו בשוד והתנכלות פיזית נגד הרומנים והיהודים המקומיים.

“ב־9 בספטבר 1944 הוצאו כל היהודים המקומיים, 126 במספר, מבתיהם ורוכזו במחנה שהותקן במבנה האסם של המפקח על הכבישים פופ יאנוש – הדבר הוצא לפועל בפיקודו של רס”ר הורוואט ובסיוע צוותי ז’נדרמים ואנשי המשמר הלאומי.

“כבר בעת גירושם למחנה־מעבר זה סבלו היהודים מיחס בלתי־אנושי, הנחיתו עליהם מכות ואחר־כך העבידו אותם בפרך, שללו מהם כל חפץ בעל־ערך ואחדות מהנערות כמו האס ורה ובלוצי וייס, נאנסו על־ידי הז’אנדרמים. מפקד מחנה זה היה רס”ר הורוואט ומ“מ המפקד היה רס”ר סאבו.

“כל המעשים האלה ננקטו בפקודתו של לאנץ לאסלו ובהנחייתו והוא ששאל דרך הטלפון ביום 16 בספטמבר 1944 את רס”ר הורוואט, אם הוא כבר גייס את העגלות להובלת היהודים (שיחת טלפון שהמרכזנית ארז’כט פקלה היתה לה עדת שמיעה, מרכזנית שהוסיפו להחזיקה על משמרתה).9

“ואכן, באותו יום עצמו, בשעה 18, מעלה רס”ר הורוואט את היהודים עצורי המחנה בשרמש על 12 עגלות רתומות לשוורים ומסדר אותן בשיירה ובליווי של ז’נדרמים הוא מוציא את השיירה לדרך בכיוון לשרמש־זוטא (סרמשל), כאן, לרגלי המפקדה, חונה השיירה, כחצי שעה, זמן בו רס"ר הורוואט מנהל דיון עם קפטן לאנץ. והמסע יוצא שוב לדרך ולעת ערב מגיע למקום הקרוי שושקוט (הנוסח ההונגרי משתמש בשם ההונגרי של המקום: שושקוט, באר הנשרים – ד.ג.) בשכנות עם הכפר קאמאראש, שם נעצרים ליד הבאר מול בתיהם, הקרובים זה לזה, של מוצ’אנו10 יאנוש ואלוניש יאנוש.

“זמן לא רב אחרי שהשיירה הגיעה למקום הנ”ל, הגיעו מכיוון סרמשל שתי מכוניות ושתי משאיות עמוסות אנשי צבא. משתי המכוניות ירדו קפטן לאנץ ושלושה קצינים אתו, והם עלו יחד עם רס"ר הורוואט להר שושקוט ואחרי שירדו משם, ציווה הורוואט על נוסעי העגלות לרדת ועל בעלי העגלות לחזור הביתה. על היהודים ציווה להצטופף ליד הבאר. תוך כדי כך אורגנו משמרות של צבא לסייר הלוך ושוב, בעוד ליהודים אחוזי האימה לא הרשו לנוע ולזוז, או לבקש מבעלי העגלות מעט קש (למצעים) או פרוסת לחם.

"ואמנם, כאשר אחד הז’נדרמים שמע שיהודים מבקשים מבעל עגלה בשם וולפה ליוואדארו מעט לחם, הוא העיר לו שאין טעם לתת להם, כי ‘לאלה אין כבר צורך בלחם’.

"אחרי שהעגלות הלכו, עלו כל הזמן קולות בכי של נשים וילדים, שלוו בגידופי הז’נדרמים. מצב זה נמשך עד שעה 2 בלילה, שאז, ברגע מסוים, התחילו הבזקי פנסים מראש ההר שושקוט והשיבו להם באיתותי אור מלמטה ובהמשך התחילו מיד להאיץ ולדחוף את היהודים לעלות להר למקום משם בא האיתות.

"בלי איחור התחיל ההרג, יריות רובים ומקלעים והזעקות הנוראות של הנרצחים נמשכו כל הלילה עד שעה 5 בבוקר, זעקת ילד היתה האחרונה על סף הדממה שירדה על פסגת הר שושקוט.

"לכל המחזה האיום הזה היו עדי שמיעה וראייה, מוצ’אנו יאנוש ואלוניש יאנוש, שנסתתרו כל אותו זמן בשדה תירס סמוך. הם גם מנו 40 ז’נדרמים שירדו מן ההר לעת בוקר (מדיווחו של קארפ משתמע שהשניים הנ"ל הסתתרו מחשש שגורלם יהיה כגורל היהודים, מאחר שבתיהם היו סמוכים למקום ההרג והם היו עדים לפשע האיום, והז’נדרמים הכירו אותם מביקור בבתיהם – ד.ג.)

"קבורת הגוויות והורדת המיטלטלים והבגדים של הקורבנות מההר והעמסתם על המשאיות נמשכו עד אור היום. רק אחרי־כן פנו שתי המכוניות ושתי־המשאיות לחזור לכיוון שרמש־זוטא.

"מפרוטוקול של ועדת החקירה שניהלה את האקסהומציה – העלאת הגוויות מהבורות בהם הושלכו בהמוניהן – ועדה שהיתה מורכבת ממפקד לגיון הז’נדרמים (הרומני) אמיל פושקאשיו ומהנציג הארצי של הקהילות היהודיות מתתיהו קארפ (פרוטוקול מיום 22 בפברואר 1945) וכן מפרוטוקול מיום 21 בפברואר 1945 של הוועדה לרפואה משפטית, בה השתתפו הרופאים מורא אמיל, גיטה גברילה ואדולף הירש – ניתן לקבוע שמהבור שעל ההר שושקוט הועלו 126 גוויות, מהן 31 של גברים, 52 של נשים ו־43 של ילדים בני 15 ומטה.

“משני המסמכים הנ”ל מתברר שעל מרבית הגוויות היו סימני אלימות פרועים,היו מהן קטועי איברים, מרוצצי גולגלות, מרוסקי גפיים ומרבית הגופות היו מפולחות כידונים. ובעוד על גופות המבוגרים נתגלו סימני קליעים, הרי אצל ילדים לא נמצאו סימנים כאלה ומזה ניתן להסיק שאחרי שהיממו אותם וריסקום, קברו אותם חיים. הגופות נמצאו מושלכות זו על גבי זו בערבוביה ויחד עם זה היו ביניהן מחובקים יחד. בעל מחבק את אשתו, אב מחבק את ילדו… כולם עירומים וגם בלי נעליים, יחפים.

"עקב ההתפוררות הקיצונית של הגוויות אפשר היה לקבוע זהותם רק של 31 מהקורבנות.

“מיד אחרי שגמרו את ‘מלאכתם’ בשרמש וללא שהיות התחילו הז’נדרמים בפיקודם של קפטן לאנץ ורס”ר הורוואט בחקירה ובמסע ציד אחרי יהודים שהצליחו להסתתר עד אז. ועד סוף ספטמבר אספו באופן זה יותר מ־40 יהודים שכלאו אותם בשרמש־זוטא.

"אך הפעם הזאת מזימת לאנץ והורוואט לא עלתה בידם, כי בשרמש הופיע קולונל־משנה אויהאזי, שהתערבותו האישית גרמה לכך שינהגו ביהודים בצורה אנושית והוא נקט אמצעים, כדי למנוע שהגרמנים שיחידותיהם חצו כל הזמן את שרמש, ישימו ידם על היהודים.

"התנהגותו של אויהאזי הפתיעה את לאנץ והוא אמר על כך לעד טלקי דז’ו ש’אויהאזי רוצה להציל את היהודים, אך אם יצליח להציל אותם, הוא ישלם על כך בחרבו' (הערה: לאנץ רצה לומר בזה שאויהאזי פועל להצלת היהודים בניגוד לפקודה והוא צפוי לעונש על כך – גם מכאן ראיה שלאנץ ביצע את ההרג ההמוני לפי פקודה מלמעלה – ד.ג.).

"היחס האנושי שהנהיג אויהאזי במחנה (בו ריכזו לפי זה את היהודים שנצודו – ד.ג.) הצליח להימשך עד בוא היחידות המשחררות (הכוונה למשחררי טרנסילבניה הצפונית, הצבא האדום והצבא הרומני – ד.ג.) וקבוצה שנייה זו שהיתה צפויה לגורל קודמיה מידי הכנופיה של לאנץ, ניצלה בלי פגיעה…

"על יסוד הנימוקים דלעיל ובשם החוק נגזר גזר־הדין דלהלן:

"מפקד פלוגת הז’נדרמים לאנץ לאסלו,11, שהיה מפקד פלוגת הז’נדרמים שחנתה ביישוב שרמש מחוז קלוז' בספטמבר 1944, אזרח הונגרי, מקום מגוריו היום לא ידוע…

"…סגן־משנה של הז’נדרמיה פקטה12 שנמנה על פלוגת הז’נדרמים דלעיל, אזרח הונגרי, מקום הימצאותו לא ידוע…

“…הורוואט אישטוון רס”ר הז’נדרמיה הנמנה על הפלוגה דלעיל, אזרח הונגרי, מקום הימצאותו לא ידוע…

“…ווצ’אי,13 סגן מהז’נדרמריה הנמנה על הפלוגה הנ”ל, אזרח הונגרי, מקום מגוריו לא ידוע…

“רס”ר הז’נדרמריה סאבו הנמנה על הפלוגה הנ"ל, אזרח הונגרי, מקום מגוריו לא ידוע…

“רב־סמל הז’נדרמריה פולגאר שנמנה על הפלוגה הנ”ל, אזרח הונגרי, מקום מגוריו לא ידוע…

“…על־פי סעיף שני וסעיף ראשון של חוק מס' 312/1945 ועל סמך הנאמר בסעיף 101 של חוק העונשין ועל סמך הנאמר בנקודה ד' של הפתיחה השנייה לחוק בנוגע לפשעי מלחמה – קפטן לאנץ לאסלו, רס”ר הורוואט אישטוון, סגן ווצ’אי, סגן פקטה, רס“ר סאבו, רס”ר פולגאר.

"נדונים למוות…

“…גזר־הדין ניתן ב־28 ביוני 1946 בישיבה פתוחה וניתן לו פומבי”.

* * * *

מתקציר זה של תיאור שרשרת מעשי נאשמים אלה בפשעי מלחמה, כשבראשם הסרן לאנץ – תקציר שצורף לבקשת הסגרתו של לאנץ לרומניה ושאת העתקו קיבלנו מהארכיון ההיסטורי בבודפשט – נפקד שמו של סגן הולוש, שכנראה לא נמצאו הוכחות להשתתפותו במעשי הזוועה, ויוצא עוד מהתקציר, שבו תיאור האפיזודה בין לאנץ וקולונל אויהאזי – שאכן היה צדיק אחד בסדום ושמו אויהאזי.

חוקר פרטי בבודפשט, ששכרנו את שירותיו כדי לגלות את עקבות לאנץ וחבריו, פושעי החיסול האחרון של יהודים בהונגריה שנעלמו בתהום־האלמוניות – מצא בארכיוני הצבא ההונגרי תיעוד ממצה על אישיותו של קולונל־משנה אויהאזי ששמו הפרטי ז’יגמונד והוא נפטר בגיל 70 בשנת 1969. צדיק בסדום זה היה קצין בצבא הקבע ההונגרי מנעוריו והיה בעל שתי התמחויות בהן הועסק בתפקידיו הצבאיים – היה מומחה להסעת חילות ברכבות וכן עסק באילוף סוסים למען חיל הפרשים.

באוטוביוגרפיה מ־1951, שהוא חתום עליה, הוא מזכיר כי ב־30 באוגוסט 1944 הוא נתמנה למפקד הרכבת שהסיעה את קורפוס המילואים ה־9, קורפוס שהשתתף בקרבות באזור העיר טורדה עד פברואר 1945 – ולפי מקור אחר, הוא היה מפקד הקורפוס הזה של הצבא ההונגרי. מכל מקום, משתמע מזה שהוא היה בספטמבר 1944 גם בשרמש, הנמצא ב“אזור טורדה” וכמפקד קורפוס היה קצין הצבא הבכיר ביותר בזירה זו, שהפעיל את סמכותו למניעת הרג נוסף של יהודים שנצודו בידי הז’נדרמים של לאנץ.

(ולא למותר להזכיר שגם הוא, בדומה לעמיתו הקולונל אימרה רביצקי, בעל אות חסיד אומות העולם, שהצטיין ביחסו האנושי לעובדי כפייה יהודים והציל חיי מאות מהם – המשטר הקומוניסטי בהונגריה התעלם מפעולותיהם אלה לטובת יהודים. אחרי מלחמת־העולם השנייה הם לא התקבלו שוב לצבא כקציני קריירה. ובעוד רביצקי הרוויח את לחמו הדל כפועל במחסן פחמים, לאויהאזי עמד יתרון מומחיותו באילוף סוסים ובשיעורי רכיבה, שהוסיף לעסוק בהם כמעט עד יום מותו).

בקשת ההסגרה שהבאנו לעיל המהווה תקציר סיכומי בית־המשפט לקראת מתן החלטתו נגד הנאשמים לאנץ ופקודיו, לא כוללת את נימוקי בית־הדין לגבי נאשמים נוספים מפושעי שרמש, שלא הצליחו לברוח והם נאסרו וישבו על ספסל הנאשמים. האחד היה ז’נדרם לשעבר מפלוגתו של לאנץ בשם פאנצל יואן, שגם על סמך עדות נגדו והסתבכותו בסתירות בעדותו שלו עצמו, הוכח שהוא היה בין 40 הז’נדרמים שביצעו את הטבח בראש ההר סוסקוט. פאנצל נידון ל־20 שנות מאסר עם עבודת פרך על־ידי בית־הדין בקלוז‘. נאשם אחר, שישב על ספסל הנאשמים בקלוז’, היה שוש שטפאן מהקהילה ההונגרית בשרמש, צעיר בן 22, שנודע בעוינותו הרבה ליהודים, אבל לא על כך הוא נשפט. אלא על התנכלויותיו לבכירי הציבור הרומני במקום, שנעצרו אף הם ושוכנו במחנה בו שהו, עד שהובאו לשם היהודים ואז הם שוחררו. שוש נידון על התאכזרויותיו לחמש שנות מאסר – על סמך הודאתו החלקית ועל סמך העדויות נגדו, בין השאר עדותה של אטה כהן שהיא ובני־משפחתה – יחד 8 נפשות – הוסתרו על־ידי משפחה רומנית בחווה נידחת באזור שרמש. משפחת כהן ניצלה הודות לעוז־רוחה של אשת האיכר הרומני, שכאשר ראתה שז’נדרמים הונגרים מתקרבים לחווה, היא מיהרה להעביר את משפחת כהן למחבוא אחר.

מסיכומי המשפט לא מתברר, מה היה טיב עדותה של אטה כהן נגד שוש. מן הדוח של קארפ יוצא, שהז’נדרמים הלכו לצוד את משפחת כהן עקב הלשנה של הרוקח ורגה על מקום מחבואה של המשפחה. ילדה מבנות משפחת כהן נשלחה לקנות תרופה והרוקח הצליח להציל מפיה היכן מסתתרת המשפחה. (ואולי) שוש, כמגויס של המשמר הלאומי וכבן המקום, התלווה לז’נדרמים שהלכו לצוד את משפחת כהן.

מהעתק רישומי בית־הדין ממהלך המשפט נגד נאשמי הרציחות של יהדי שרמש, עולה כי סרן לאנץ, ראש הז’נדרמים, הדריך את פקודיו לספר לתושבי האזור כי הם הביאו את 126 היהודים עד יערות קאמאראש ושם הסגירו אותם לידי הגרמנים.

סיכומי בית־המשפט לקראת מתן גזר־הדין – סיכומים שמהם נלקח התקציר לבקשת הסגרת הנאשמים מהונגריה לרומניה – מנוסחים בלשון חריפה ביותר. יעיד על החומרה בה התייחס בית־הדין לזוועות ההרג של יהודי שרמש משפט קצר מגזר־הדין שהעתקו הועמד לרשותנו מהארכיון הלאומי בקלוז':

“…מאז ה־9 בספטמבר 1940, כאשר יחידות הצבא ההונגרי ההורטיסטי (‘הורטיסטי’, הכוונה למיקלוש הורטי, מושל הונגריה, ראש המדינה – ד.ג.) היו בתהליך כיבושה האלים של טרנסילבניה על סמך תכתיב וינה, עד ההרג האפוקליפטי של שרמש מחודש ספטמבר 1944, עת הפאשיזם כבר חי את רגעיו האחרונים, הוא הוציא שם את כל זעמו שעוד נותר לו…” כילה את כל זעמו בעדה קטנה חסרת ישע שכה קל היה לטבוח בה ולהרגה.

זהו סיכום לא רק כמסקנת בית־הדין ממה ששמע ורשם לפניו על מעשי רוצחי היהודים משרמש, אלא גם מתקופה של ארבע שנים בהן היו טרנסילבניה הצפונית, ולבסוף גם אזור שרמש, תחת שלטון הונגרי.

בפני בית־דין זה – הטריבונל העממי של קלוז' בירת טרנסילבניה – נערכו במשך הקיץ של שנת 1946 משפטיהם של עשרות אנשים שנאשמו בפשעי מלחמה, התנכלויות ליחידים ולציבורים שלמים, פוגרומים נגד כפריים רומנים, הוצאות להורג בידי חיילים הונגרים ללא משפט, מעשי שוד והתעללויות, אונס ורציחות – ובין הנתבעים היו גם נאשמים בהתנכלויות ליהודים, ראשי־סוחרים ששללו וגזלו מסוחרים יהודים את עסקיהם, ראשי לשכת עורכי־הדין שסילקו את המשפטנים היהודים מעיסוק במקצועם, ראש איגוד הרופאים ההונגרי בקלוז' שמנע מרופאים יהודים להמשיך לעסוק ברפואה (מעשים שקדמו לגיטו ולשילוח לאושוויץ) וכדומה. אבל חמורה מכול היתה ההאשמה נגד קצינים ומש"קים שראו עצמם אדוני החיים והמוות והתנהגו בהתאם לכך עם יהודים עובדי כפייה, שמיחידותיהם, שמנו מאות מגויסים, חזרו לביתם בגמר המלחמה רק יחידים, לכל היותר עשרות. וזה עקב התאכזרות קטלנית, הרעבה, מניעת עזרה רפואית, השארת קורבנותיהם מופקרים לקפיאה בחורף הקשה תחת כיפת השמים או אילוץ היהודים עובדי הכפייה ללכת רגלי על שדות המוקשים לפני הגייסות הלוחמים.

זה מה ש“השיגה” הונגריה בארבע שנות שלטונה בטרנסילבניה – ביקש בית־הדין להטעים – היא זרעה הרס וחורבן ומוות ודם ודמעות, שיהוו כתם נצחי על ההיסטוריה שלה (ובתוך הכתם הזה נמצאת עדת יהודי טרנסילבניה, 137 אלף נפשות, כמעט רבע משש מאות אלף יהודי הונגריה שהועלו על מזבח המולך הנאצי) – זה מה ש“השיגו” ההונגרים ואחר־כך נאלצו לסגת משם בידיים ריקות, או כמאמר הנביא: “ידיכם דמים מלאו” (ישעיה א' ט"ו).14


 

עדות של בעל עגלה

בין בעלי עגלות־השוורים שגוייסו להסיע את היהודים בדרכם להר סוסקוט היה גם האיכר טראיאן אורויאן, "בנם של אוגוסטין ומריה, יליד ה־20 באוגוסט 1909 מהיישוב שרמש, מרובע לארגה, ואני עובד אדמה סיימתי ארבע כיתות לימוד, נשוי לסוזנה פרודאן ויש לנו שני ילדים והנה הצהרתי: – כך פותח טראיאן אורויאן את סיפור קורות אותו יום שבת, ה־16 בספטמבר 1944, שנדפס מפיו בעיתון רומני.

"…ביום ה־16 בספטמבר 1944 בשעה 4.30 ביקרו אצלי אנשי המשמר הלאומי, נושאים נשק, פישטה ינקו ודומניק בורביי, והם אמרו לי שפקודה היא של המפקד סקלי מרטון (מפקד המשמר הלאומי של המקומיים) להתייצב מיד במפקדה עם עגלת השוורים ושאקח אתי מזון ומספוא ל־3־4 ימים. הייתי הראשון שהגיע לשם. המפקדה היתה בביתו של הווטרינר אויג’ן בוצ’ין, שהצליח לברוח. שם אמרו לי לנסוע עם העגלה למחנה אשר אצל המפקח על הדרכים יואן פופ. בבואי למחנה יחד עם עוד 14 מבני כפרנו הרומנים, הודיעו לנו בהונגרית שאנו עצורים ומזה הרגע ואילך עלינו לציית לפקודות הממונים ומי שלא יציית, יועמד לקיר ויירו בו, כי אלה הם כללי שעת מלחמה ואלה החוקים של המדינה המאדיארית הקדושה. אסרו עלינו לשוחח זה עם זה או עם כל מישהו אחר ואסרו עלינו באיסור חמור לתת ליהודים מים לשתות או דברי אוכל, או לספר להם על מה שקורה בחזיתות המלחמה…אני נזכר באחדים מבעלי העגלות שהיו אז אתנו – יואן שאולאנו, יואן מוטיאנו, יואן הולפה, יעקב קרטש, יואן ורגאו, ועוד אחרים משרמש וסרמשל. הייתי עם עגלתי בראש השיירה וכיוון שאינני יודע את השפה ההונגרית, חשבתי שיש בכך משום סכנה ולכן ביקשתי מיואן הולפה שנתחלף.

"היהודים – גברים, נשים, ילדים – הוסעו על העגלות, אבל הצעירים הלכו ברגל תחת משמר. העגלות היו מצופפות מאוד במטענן האנושי. הם הגיעו מהמחנה רעבים וצמאים והיה בכי תמיד, בכי הילדים. אבל לא יכולנו לעזור להם – כי על כל עגלה פקחו עיניים שני ז’נדרמים. כאשר עברנו ליד באר בסרמשל, פנה אלי פישר מיהאיל, שהיה בעגלתי יחד עם אשתו סרנה ושתי בנותיהם לטיציה וחניקה, ואמר לי: טראיאן, אנו מכירים מילדותנו הרכה ואדמותינו נוגעות אחת בשנייה, עשה משהו ותשיג לנו לגימה אחת לפחות של מים מהבאר שאנו עוברים לידה… ואם אשאר בחיים, אתן לך את חלקת האדמה של ארבעה הקטארים אשר נמצאת ליד ביתך. רציתי לגשת אל הבאר עם הכד שהיה בידי, אבל עוד טרם עשיתי צעד אחד וכבר איימו עלי שיהרגוני במקום אם אפר את הפקודה שקיבלנו. עם כל רצוני, לא יכולתי לעשות מעשה אנושי זה, להחיות נפש הצמאים עד מוות.

"בלכתנו הלאה בדרך המוות הגעתי למקום מול ביתה של אחותי ורוניקה נשואה גרבלה, בכפר סרמשל. אחותי יצאה מהבית והיא שאלה אותי, לאן אתם הולכים, טראיאן? וכאשר הגיעה אלי בקרבה יתירה, דחפוה והרחיקוה בקת הרובה. כבר היתה שעת שקיעה וגם השוורים כבר הוציא לשון מצמא ועודנו ממשיכים בכיוון לקלוז' כשאני רואה באר מים עם קילון ושוקת בצד שמאל של הדרך, מקום להשקות הבהמות.

"אמרתי ליואן הולפה:אתה יודע הונגרית – לך אל ראש המשמר ותבקש רשות להשקות הבהמות. והוא (ראש המשמר) צוחק ומלגלג: לבהמות־ארבע־הרגליים, כן, אך לא לאלה עם שתיים… העמדנו את העגלות ליד הבאר והשקינו את השוורים תחת השגה קפדנית מצד אחד ובכי הצמאים עד מוות מצד שני. בעודנו ליד הבאר הגיעה מכונית מהודרת לבנה מכיוון תחנת הרכבת בסרמשל. המכונית עצרה מול ביתו של האיכר אלואשי יואן, לרגלי הר סוסקוט; מהמכונית ירדו שלושה קצינים שראש המשמר הצדיע להם הצדעה צבאית. ונתנה מיד הפקודה שיירדו כולם מהעגלות, שם ליד הבאר, והעגלות ובעליהן ילכו להם ויסתלקו.

“התחלנו אז להבין שהיתה זו הדרך אל המוות. היה זה ביום השבת, יום של תפילה ליהודים. השמש כבר עברה את פסגת ההר ולא נראתה יותר. מדברי האוכל שהיו אתנו השארנו שם ליד הבאר ותוחלתנו היתה מרה… כעבור שבוע נודע שכל הנותרים ליד הבאר נרצחו באין רחמים בלב רוצחיהם הז’נדרמים…”

ויש לו לטראיאן אורויאן דברי קינה וצער על כך שבמעשים אלה, המחרידים ואיומים מאין כמותם, השתתפו מבני המקום: “אנשים שחיינו אתם עד אותו זמן בשלום והבנה טובה, הפכו את עורם ללא הכר, אנשי שלום מקודם הפכו לאנשי רשעות ופשע”, והוא מייחס מפנה זה להשפעת דברי ההטפה הלאומניים של האצולה ההונגרית המקומית ופיתויים והבטחות (שווא) כדי למשוך אותם ל“פעילות הפאשיסטית”.

ומי יפתור את החידה, למה גייסו הז’נדרמים הרוצחים רק בעלי עגלות רומנים ולא הונגרים להסיע את יהודי שרמש, להמיתם? אין מי שישיב תשובה לשאלה זו.

* * *

הייתי בקיץ 1997 בשרמש, בבוקרו של יום א' בשבוע. פעמוני הכנסיות צלצלו וקראו למאמינים לתפילה. היישוב כולו גבעות, מעלה־מטה, והיו שהלכו לבושי בגדי חג אל הכנסייה הגדולה של היוונים־אורתודוכסים והיו שהלכו אל הכנסייה הקטנה של הקתולים והיו שהלכו אל הכנסייה הבינונית של הרפורמטים (כך נקראים הפרוטסטנטים ההונגרים שיש מהם רפורמטים אוונגליים או רפורמטים לותרניים, אך הגדולה בעדתם היא הרפורמציה הקלוויניסטית).

שאלתי זקנים אחדים שהיו בדרך לתפילה, מה קרה ליהודי שרמש. הם הסבו את ראשם ממני לכיוון אחר ולא ענו. חזרתי על הניסיון פעמיים־שלוש אך לא קיבלתי תשובה, השעה היתה לפני שעת התפילה, 11 לפני הצהריים, בדופקי בדלתו של הרועה הרוחני הרפורמטי בביתו אשר ליד הכנסייה. קידם את פני אדם צעיר וסימפתי שהחזיק בידו ספרון קטן עם מבחר פרקי תהילים לימי א', הצגתי לו שאלה אחת שהכנתי לי מראש לשאול בשרמש את אלה שמסוגלים להבין שאלה זו: האם מה שעלה בגורל יהודי שרמש עוד חי בתודעת העדה ההונגרית במקום. קתולים ורפורמטים כאחד? כוהן הדת הצעיר נתלה בתירוץ קל כדי להתחמק ממתן תשובה לשאלתי. הוא הגיע לעדה זו זה עתה, ועוד טרם עמד על הלכי־הרוח וחביוני המצפון של צאן מרעיתו. אבל אולי מי שכיהן לפניו ויצא לגמלאות, הכוהן הזקן הרמן יאנוש, שביתו נמצא ברחוב הראשי, יוכל לומר מה דעתו על נושא זה.

כרטיס־הביקור של עיתונאי פותח דלתות ומעלה מאור על פני מארחיו, מאור מעושה או אמיתי. והלוא הוא מציג שאלות לא־נעימות. בחדר האורחים התקבצו כל בני־משפחתו של המארח, ישיש כפוף קומה, דליל שיניים שנחה עליו רוח הקודש מול פני אורחו מארץ הקודש – ואינני מלגלג, חלילה. הרמן יאנוש השמיע לי פרקי תהילים בהונגרית ותלה בי תקווה שאשמיע לו אותם פרקים בשפתם המקורית – הוא רצה לשמוע במו אוזניו את לשון הקודש. יכולתי לספק את מבוקשו בפרק ב' (פרק מקודש על הנוצרים) וכן בפרק כ"ג המקודש במיוחד על הפרוטסטנטים. ישבו מסביב אשתו אליזבט, זקנה אצילת־מראה, והחתן הרומני ונכדים בגיל הנעורים.

לשאלתי, שהבאתי אתי והצגתי לו – אם חי גורל יהודי שרמש בתודעת צאן מרעיתו ההונגרי – הוא ענה תחילה בים של מלים על סף הבכי, על העינויים וההשפלות שפקדוהו ככוהן דת מידי הקומוניסטים שהשליכוהו לכלא וגם לצינוק ואיימו על חייו, ורק בנס מידי שמים הוא ניצל.

אבל הוא הגיע לכהן בשרמש שנתיים אחרי המלחמה, אחרי הרציחות האכזריות. ומלבד זה כולם יודעים שלא ההונגרים אלא הרומנים הם שהרגו את היהודים… האם הדבר נטוע בתודעה? בלי ספק נטוע בתודעה, אבל איש אינו מוציא על כך מלה, שותקים, לא מדברים, אלה שהיו אשמים, שנטלו על עצמם אשמה, ברחו, נעלמו. נשארו אלה שלא עשו שום דבר. ומי מהם ידע שירצחו, שיהרגו… (כך מדבר הרמן יאנוש, כאל עצמו).

יש בשרמש גם כת אדוונטיסטית המורכבת כולה מהונגרים מקומיים ויש להם גם בית־תפילה – אבל היום המקודש להם הוא יום השבת ולא יום א' בשבוע.15 שני אחים, טוקש, הם מנהיגי הכת ובהעדר האח ארפד, שלא היה בבית ביום ביקורי בשרמש, הלכתי לראות את אחיו יאנוש, שיש לו בית יפה ומרווח עם גינת פרחים ועצים מסביב – ומיד בבואי אליו הוא גילה כי היה זה ביתם של שמעון מנדל ואשתו מקורבנות ההרג על הר סוסקוט – והוא רכש את הנכס מהגב' יפה פדר מבני־ברק, שהיא בתם של שמעון וסרנה מנדל (שיינדי־יפה פדר חייכה חיוך מר בספרי לה על מה שאמר טוקש על רכישת הנכס ממנה).

ליאנוש טוקש לא היה מה לספר על ההרג בשרמש. אבל הוא סיפר על הרג אחר של יהודים שלדבריו, הוא היה לו רק “עד ראייה”. הוא היה חייל בשירות חובה בצבא הרומני והיחידה שלו שירתה ב־1941 ביאסי והוא ראה שדוחסים יהודים לתוך קרונות־רכבת, דוחסים ודוחסים. הוא לא הבין מה קורה, אך זה היה איום ונורא. לפלוגה שלו לא היתה יד בזה…

ולמעשה גילה יאנוש טוקש שהוא היה “עד ראייה” לאחת הזוועות האיומות ביותר של מלחמת־העולם השנייה, זו הידועה בתולדות השואה בשם “הפוגרום ביאסי”, של רציחות ושחיטות ושוד וציד־אדם, ציד יהודים בכל מקום בעיר לשם הריגתם – פוגרום שנמשך שבועות בחסות הדיקטטור יון אנטונסקי ובריוני משמר הברזל שהעלוהו לשלטון, כשהשותפים לפשעים הם הצבא הגרמני והצבא הרומני שחנו בעיר והגנרלים והקולונלים ופקודיהם, קצינים וחיילים – ושיא הזוועות היה דחיסת אלפי יהודים לתוך קרונות רכבות והסעת הקרונות האטומים־הנעולים על המסילות הלוך־ושוב ימים ולילות, עד שלבסוף רוב המוסעים מתו מצמא ורעב ומחנק. אלפים מתו ורק מעטים נותרו בחיים.

אבל לפלוגה של טוקש לא היתה יד בזה, לדבריו. וגם לו אין תשובה לשאלתנו, האם הגורל הקטלני שזומן ליהודי שרמש חי בתודעת גויי המקום ההונגרים.


 

היוזמה לחקירה משפטית

ארנולד פינקלשטיין היה מזכיר הקהילה היהודית בעיר טורדה לפני, ותוך כדי, ואחרי מלחמת־העולם השנייה והוא היה מיוזמי ותובעי חקירת הרשויות הממשלתיות הרומניות (עם תום המלחמה, אחרי שטרנסילבניה כולה חזרה לריבונות רומניה ושלטונה) של הטבח בשרמש. ולצדו בתביעה זו עמדו שרידי שרמש ששבו ממחבואיהם או מהיחידות לעבודת כפייה, גברים צעירים ששכלו בטבח את נשותיהם וילדיהם או הוריהם ושאר בני־משפחותיהם.

התביעה לחקירה הופנתה תחילה לגורמים יהודיים. המשלחת שנסעה לבוקרשט, פנתה באופן טבעי למרכז הקהילות היהודיות שתלו בו תקווה, שיהיה בכוחו להשפיע על ממשלת רומניה לתת הוראות לרשויות המשפטיות לערוך חקירה. יוזמת פינקלשטיין וחבריו נשאה פרי והתביעה לחקירה נענתה.

פינקלשטיין פרסם ב־1954, עשר שנים אחרי הטבח, בעיתון התל־אביבי בשפה ההונגרית “אוי קלט”, גרסה משלו על הרג יהודי שרמש, גרסה שמרבית פרטיה שאובים מהדוח הכתוב של מתתיהו קארפ המובא במלואו בהמשך.16

ונזכיר, דרך אגב, כי התביעה לחקירת הטבח בשרמש, והתערבות מרכז הקהילות בבוקרשט למען חקירה מצד השלטונות, מוזכרים גם בספר הזיכרונות של מי שהיה הרב הראשי של יהודי רומניה באותה תקופה, ד"ר אלכסנדר שפרן17 (ספר בשם: עמידה מול הסערה, רומניה 1940־1947, זכרונות, הוצ' יד ושם, 1987 – באנגלית). מובא שם ציטוט מקארפ:

“החקירה שגרמה לגילוי הפשעים הנוראיים המתוארים בספר זה (הכוונה לדוח הכתוב של קארפ – ד.ג.) התאפשרה הודות ליוזמתו של הרב הראשי אלכסנדר שפרן שנתמך בכך באומץ רב על־ידי ד”ר ו. פילדרמן, נשיא הפדרציה של איגוד הקהילות היהודיות וכן הודות להבנתו ורגישותו לסבל אנוש של מר לוקרציו פטרשקאנו, שר־המשפטים ובעזרת עו“ד י. שרייאר, המזכיר הכללי של המינסטריון לענייני פנים. והודות לתמיכת הג’וינט יכולנו לסיים עבודה זו לעשיית החסד”.

בקשר לכך מובאת עוד, בספרו של הרב שפרן, ההערה הבאה:

“מתיאס קארפ – מפשעי הפאשיזם: שרמש (הוצאת) סוצ’ק, בוקרשט 1945 – (ספר) המתאר את הרצח של 126 יהודים מהכפר שרמש בספטמבר 1944 בידי שכניהם ובידי הצבא והז’נדרמים ההונגרים”.

פינקלשטין כותב, בין השאר, במאמרו העיתונאי, כי את זהות קורבנות שרמש ומניינם אפשר היה לקבוע רק אחרי ששבו הנמלטים שהצליחו להסתתר וכן הגברים מיחידות עבודת הכפייה.

"הרשימה השמית המדויקת של יהודי שרמש בתוך הרשימות השמיות של יהודי כל המחוז היתה אצלי בקהילת טורדה. ולכאן באו אחדים (משרידי שרמש) ואיתם יחד קבענו את מספר וזהות הנעדרים, 126 במספר. מצאנו את כולם במהלך האקסהומציה (העלאת הגוויות מהבורות), שרק אחרי השתדלויות רבות אפשר היה לבצעה, ב־22 בפברואר 1945. הקבורה מחדש לפי מנהגי ישראל נעשתה ב־24 בפברואר (לפי דו"ח קארפ, הלוויה היתה ביום ו' ה־22 בפברואר 1945, ובנוכחותו, וזהו בלי ספק התאריך המדויק – ד.ג.)

"במועד מאוחר יותר – ממשיך פינקשטיין את תיאורו – גודר בית־העלימין ושלוש שורות של מצבות אחידות מהוות ציון על קברי הטמונים תחתיהן. בקדמת האתר מתבלט עמוד זיכרון גבוה עם לוח שיש שעליו חרוטים שמות כולם…

“…הרגו ששה מיליון מאחינו… אך רק על מעטים מהם אפשר להצביע, כי יש להם קבר ופה או פה הם טמונים למנוחת עולמים… ואם במרוצת הזמנים ירצו המפקפקים הוכחות שאירופה הנאורה כביכול הנחילה ליהודיה אובדן ששה מיליון מנפשותיהם וסיפור האימים של התאכזרות טוטלית הוא עובדה שלא יכולים להיות עליה עוררין – הוליכו נא אותם, את המפקפקים, אל קברי קורבנות שרמש, הראו להם את השמות החרוטים על לוח הזיכרון וספרו להם: הנה, את אלה ואת אלה במקום הזה וביום זה וזה טבחו והרגו ועצמותיהם נחות תחת תלים אלה”.

כך הופכים טבוחי שרמש, קורבנות ההרג האחרון בטרנסילבניה, גם אצל פינקלשטיין, כסמל ותמצית של האסון שפקד את כל יהודי אירופה ובתוכם את יהודי הונגריה – ולרגלי הר סוסקוט קוראים קברי המעונים משרמש לפקוד אותם.


עיתונות – מול פשעים מאתמול

העתקים מהפרוטוקוליןם שנרשמו על מהלך המשפט נגד נאשמי הטבח על ראש הר סוסקוט לא הצלחנו לקבל מהארכיון הלאומי בעיר קלוז' – בה הם הועמדו לדין בשנת 1946 – כי תיק זה בארכיון לוקה בחסר. קיבלנו שם את העתק גזר־דין המוות נגד הנאשמים, אך ללא הפרטים על מהלך המשפט נגדם, על טיעוני התביעה והסניגוריה ועל העדים שהופיעו ודבריהם (בגזר־הדין מוזכרים רק שני עדים בשמותיהם ומעט מאוד מדבריהם). ההנחה היא שהפרוטוקולים ממהלך המשפט הועברו לגנזך המדינה (ארכיבלה דה סטאט) בבוקרשט, אך הניסיון לברר הנחה זו לא נשא פרי.

העברת פרוטוקולים אלה לגנזך המדינה המרכזי אולי מעידה על המגמות הפוליטיות החדשות שהסתמנו כבר ב־1946, שדרו בכפיפה אחת עם מאמצי המפלגה הקומוניסטית להשתלט על רומניה (כפי שעשו רעותיה באותה תקופה גם במדינות השכנות, הונגריה, בולגריה, צ’כוסלובקיה וכו'). מגמות אלה נזקקו לתמיכה ציבורית רחבה שהקומוניסטים לא נהנו ממנה ולכן הם עשו מאמצי “פיוס” כלפי שכבות שונות של האוכלוסייה, גם כלפי קיצוני הימין ובתוכם גם חברי משמר הברזל הרומנים־לשעבר וגם חברי “צלב החץ” ההונגרים־לשעבר ובכלל, כלפי רוב הציבור ובתוכו גם המוני הפועלים והאיכרים שלא היו להם כל זיקה ומושג לגבי “שמאל” זה העומד לשלוט בהם ולהביא להם ישועה ופדות.

אם לא מעיון בפרוטוקולים הנ"ל, הרי לפחות מעיון בעיתונות המקומית בשפות הרומנית וההונגרית אשר בגנזך הספרייה האוניברסיטאית בעיר קלוז', משנת 1946, עולה בעליל המאמץ ‘להתפייס’ ולקרב רחוקים לתמיכה בהקמת המדינה הקומוניסטית ברומניה.

מה חיפשנו בטורי העיתונים האלה? חיפשנו דיווחים על מהלך המשפט נגד נאשמי ההרג של יהודי שרמש, שהתנהל בפני הטריבונל העממי של קלוז' בין ה־20 ל־28 ביוני 1946. והרי לפחות מבחינה עיתונאית־מקצועית גרידא, צריך היה להיות על כך דיווח מפורט – כי הנה, הפאשיסטים ההונגרים של הורטי, חיות טרף אכזריות, נטלו 126 נפשות חפות וחסרות ישע והרגוּן, בלי חמלה.

בשני העיתונים היומיים בשפה הרומנית, ובשניים בשפה ההונגרית, שהופיעו אז בקלוז' ושכבר הקדימו לשרת את המשטר הקומוניסטי שהשתלט על המדינה רק כעבור שנתיים – הס מלהזכיר את רצח יהודי שרמש. נאשמי טבח זה, לאנץ לאסלו ומרעיו, הועמדו לדין (בהעדרם) יחד עם עשרות אחרים שהואשמו כולם בפשעי מלחמה במהלך השנים, החל מ־1940 ואילך ועד סוף המלחמה, כמעט ארבע שנים כשטרנסילבניה היתה בשליטה הונגרית.

ומי יודע מה היתה הסיבה ומה היה שיקולם של העיתונים, שטרחו להדפיס רק את שמות כל הנאשמים יחד תחת הכותרת: “פושעי מלחמה”, מבלי לפרט כלל במה כל אחד ואחד מהם מואשם. על מה ולמה הועמד לדין – רשימה של שמות גרידא. וגם בהמשך ימי המשפט אין דיווח על מהלכיו או על תוצאותיו. רק קוריוז אחד מוזכר בעיתונים: יהודי אחד (שלא נפרסם פה את שמו, שמא עודנו חי בתוכנו, בישראל) וכמה נאשמים ממוצא רומני – שוחררו מספסל הנאשמים והוצאו לחופשי. והעיתונים העירו שאולי יערכו נגדם משפט נפרד. מפרוטוקול גזרי־הדין אנו יודעים, כי היהודי הואשם בהתאכזרות לרעיו שהיו אתו במחנה ריכוז ואילו הרומנים – כולם אנשי צבא בדרגות קצונה גבוהות – הואשמו בהתאכזרות לשבויי מלחמה רוסים (וראוי להזכיר כאן שוב, שרומניה השתתפה עד 23 באוגוסט 1944 לצד גרמניה במלחמה נגד רוסיה, הצבא האדום).

שרמש מוזכרת בעיתונים רק באם העיסוק בה משרת את מגמות ההשתלטות הקומוניסטית – שהנה, באו לשרמש ביום של היריד השבועי חוליגנים של מפלגת האיכרים־הלאומיים של יוליו מאניו (פוליטיקאי דמוקרטי־ליברלי לשעבר שכיהן פעמים מספר כראש־ממשלה) וערכו שם מעין פוגרום קטן ביריביהם. זו כבר שנת 1946, שנתיים אחרי תום המלחמה באזור זה, והעיתונים פוטרים בלשון של הלעגה ובוז כל מה שהתרחש בעבר במישור הפוליטי בשם “פוליטיקה היסטורית” (על אף שפוליטיקאי “היסטורי” כזה, טאטארסקו, מייצג את רומניה בוועידות השלום המשיבות לה את ריבונותה על טרנסילבניה ועל חלק מבוקובינה).

ה“היסטוריה” ההיא עברה־חלפה בעיני הקומוניסטים מן העולם. והעיתונים גדושים לעייפה בחנופה, איומים, מעשי טרור לשוניים, וגיוס בדרכי פיתוי וכחש למחנה הקומוניסטי – רק בזאת עוסקת העתונות. זוהי “ההיסטוריה החדשה” ומי שאינו משתף פעולה – ויש גם כאלה בין העיתונאים – מוקע אל עמוד הקלון, ומשול לאויב העם. וכאשר אין בוררים בתומכים ומצטרפים, וביניהם גם המוני חברי התנועות הפאשיסטיות־לאומניות משני העמים, הרומני וההונגרי גם יחד, אין מקום להעלאת נשכחות אפלות. הטריבונל של קלוז' הוציא כמה פסקי־דין שהחמירו עם הנאשמים, גם גזרי־דין מוות, גם שילוח למאסרי־עולם או למעצר לשנים רבות, בלוויית עבודת פרך. אבל העיתונות לא פרסמה את החלטותיו של הטריבונל. כי היא כבר שירתה את מושכי־החוטים האדומים שהסמיכו את שלטונם לעתיד על “התפייסות לאומית” רחבה ו’מחיקת' פשעים ופושעים.

אמנם יש בנמצא, בעיתונים מהתקופה ההיא, מאמרים ודיווחים על אושוויץ, על מאידאנק וידיעות על פוגרומים שנערכו ביהודים בשני מקומות בהונגריה, באותה תקופה (לא רק בקיאלצה, בפולין, אלא גם במישקלץ, בהונגריה!) – גם מכך איננו מתעלמים. ומי יבין מחשבתם וכוונתם של מחזיקי המסננת שהתירו או העלימו, פעלו לפי מה שחשבו שטוב להם או רע להם. והרי גם בהונגריה היו הקומוניסטים באותו מצב ושלב כמו עמיתיהם ברומניה, שנתיים לפני השתלטותם. וההנהגה בבודפשט היתה מורכבת כמעט כולה מאישים ממוצא יהודי, שבאופן לא פורמלי, מושכות השלטון היו כבר בידיהם. ותחת כנפיהם נערך פוגרום בעיר מישקולץ! בלינץ‘, בחוצות העיר, נרצחים קצין משטרה יהודי, וכן תעשיין יהודי – ולפי מה שגילו חוקרים לאחר מעשה, ביום הלינץ’ שוחררו מבתי־הסוהר עשרות מתומכי ‘צלב החץ’ לשעבר (מפלגה נאצית־הונגרית) ונשלחו להשתתף בפרעות. ובלי ספק, לא רק מגמת ‘פיוס’ היתה שם, אלא גם מגמת חיפוי מול הטענה שקומוניזם הוא שלטון יהודי…

נבדקו למעננו גם טורי עיתוני בודפשט מימי 20־28 ביוני 1946, ימי המשפט וגזר־הדין נגד רוצחי יהודי שרמש, רוצחים קציני הז’נדרמריה ההונגרית ומש"קיה – אבל אף לא מלה אחת עליהם ועל מעשיהם, מעשי דמים.


 

מתתיהו קארפ: שרמש – פשע איום ביותר

מרומנית – דוד גלעדי

שרמש הוא כפר גדול ואמיד במרחק של כ־60 ק"מ ממזרח לקלוז' (היא קולוזקוואר בהונגרית וקלויזנבורג בפי היהודים – בירת טרנסילבניה), ממוקם בצומת שני כבישים עיקריים בדרכי המלך, מקלוז' לטרגו־מורש ומביסטריצה ללודוש – כך פותח מתתיהו קארפ את דיווחו על קורות הטבח של יהודי שרמש.

הכפר שרוי בלב אזור מתוּלל, מבורך בפוריותו, המשפיע את זהבו בגרעיני דגניו ממעל וכן גם בגז טבעי האצור בבטן אדמתו… יחד עם שכנו הקטן ממנו סרמשל, מאכלסים שני הכפרים כ־4,000 תושבים, יותר ממחצים רומנים ופחות ממחציתם הונגרים. את האיזון בין שתי האוכלוסיות יצרו לפני מלחמת־העולם השנייה התושבים היהודים, שמנו כ־ 200 נפש, היינו: 122 בשרמש ו־76 בסרמשל.

יחסי התושבים ההונגרים עם שאר הקהילות בשני הכפרים לא הצטיינו גם בעבר בלבביות יתרה. אך, מכל מקום השנים נקפו להן בלי צרות מיוחדות.

ברם, המלחמה פרצה (מלחמת־העולם השנייה) והיא התנהלה בין האומות ללא רחמים. ואף שהקרבות התחוללו במרחק אלפי קילומטרים, הדי חילופיהם,לטוב ולרע, הסעירו את הרוחות גם בתוך הארץ פנימה ברומניה. התכתיב של וינה (ועידת שרי החוץ, הגרמני פון ריבנטרוף והאיטלקי צ’יאנו, שהחליטו בנובמבר 1938 ובאוגוסט 1940 על חלוקה טריטוריאלית חדשה של ארצות מזרח־אירופה ובין השאר, העברת צפון־טרנסילבניה מרומניה לשלטון הונגרי ־ ד.ג.) חתך בשר מבשרה של רומניה וגם כרה תהום עמוקה בין רומנים והונגרים בכל שטחי רומניה. קווים מפרידים שחורים בין שתי האוכלוסיות חזרו להתקיים, ניעור היחס הזעוף מצד ההונגרים כלפי הזולת ורגשי העוינות מצדם צפו על פני השטח. התגרויות, התכתשויות ומריבות טפחו על פני השקט המדומה.

סימני העמדת־הפנים ניכרו במיוחד בשרמש ובייחוד בגלל קרבת הגבול שמעבר לכמה גבעות ממנה. בכפר צאק התנוסס הדגל ההונגרי והזחיחות המאדיארית הפרה את השלווה ששררה עד אז, ואת שרמש אחזה החרדה. ובמשך ארבע שנים (מאוגוסט 1940 עד סוף המלחמה בחזית זו ב־1944) התנהלו כאן חיי הרומנים בליווי פרובוקציות, איומים והתנכלויות.

עובדה היא, שעל היהודים לא איימה במשך זמן מסוים איבה גלויה. אך האימה קמה ביום מקולל אחד של אביב (הכוונה ל־19 במארס 1944, כשהגרמנים פלשו להונגריה ואייכמן המיט את “הפתרון הסופי” על יהודי הונגריה), כדי לפרוץ לבסוף באכזריות חסוכת רחמים. מהרגע בו פלשו הטנקים של היטלר לאדמת הונגריה, התחילו להילטש ציפורני האיבה ההונגרית אל מול שטחי רומניה וגם ליהודי שרמש שוב לא האיר אף יום אחד פנים – עד שנספו בטבח של חודש ספטמבר (1944).

מובן שיהודי שני הכפרים היו יחד בקשרי קרבה הדוקים וגורלם היה זהה בימים טובים כבימים רעים. הלגיונרים (אנשי משמר הברזל הרומנים) ירדו לחיי יהודי שרמש כמו לחיי יהודי סרמשל וגזלו את עסקיהם גם של אלה וגם של אלה באותו יום עצמו. השלטון הדיקטטורי הרומני גירש את כולם יחד והובילם באותה שיירה עצמה אל העיר טורדה, שם סגרו אותם באותו מחנה־ריכוז עצמו בבנייני בית־חרושת נטוש. וכאשר החזירו אותם שוב למקומם, הידקו לתמיד את הקשר ביניהם, כאשר כפו על כולם את מגוריהם רק בשרמש. וכך אירע שכאשר נחתמה שביתת הנשק, היו בשרמש 195 תושבים יהודים (“שביתת נשק” – הכוונה היא לתאריך 23 באוגוסט 1944, היום בו רומניה פרשה מהשתתפות במלחמה לצד ה“ציר” גרמניה־איטליה, ועם כריתת שביתת־נשק עם בריה"מ ומעצמות המערב היא עברה להילחם לצדן).

אם ה־23 באוגוסט היה לכל רומניה יום של שחרור, תאריך המפיח תקווה לקיום וסיכוי לעתיד, הרי אותו יום עצמו היה בשביל תושבים במערבה וצפון־מערבה של המדינה, ובייחוד ליהודים אשר שם, יום של חרדה גדולה ובהלה מוצדקת. סכנת חיים מפחידה ומאיימת גרמה ליהודים בכל האזור הנ"ל להיתפס לנדידה מבוהלת ממקום למקום. מקהילת ביוש ברחו לאראד, ויחד עם בני אראד הם הגיעו בנדודיהם עד עמק הז’יו. ויהודי טורדה ברחו ליערות ולכפרים רחוקים ואילו יהודי איוד ואלבה־יוליה נותרו במקומם, בטוחים מפלישה הונגרית. בעוד יהודי לודוש ושרמש נלכדו בכף היוקשים (המקומות המוזכרים לעיל הם ערים ועיירות בטרנסילבניה).

שרויים בקרבה לגבול ההונגרי, לא יכלו יהודי שרמש להימלט וגם אם יכלו, לא אפשרו להם להיפנות. בחצות לילה אחד הגיע אליהם מרחוק רעש של המולת־מלחמה, שאון כלי־נשק. כבר עבר עליהם שבוע מאז שביתת הנשק. זה היה ביום ששי, ה־1 בספטמבר. קולות עמומים של קרבות הגיעו מרחוק כבר בימים שלפני־כן, אבל הפעם נשמעו ברור פיצוצים רבים מכל עבר, קצרים וארוכים, וקולות ירי חוזרים־ונשנים. ולא עוד שָם רחוק, אלא גם פה, בתוך הכפר, בקול מהומה גדולה טרטור מנועים וזעקות פצועים עולים מהשיירות.

ואכן אמת הדבר! ההונגרים באים! הם בוודאי כבר על גבעות ג’יאקה ואולי הם כבר עולים ובאים דרך סרמשל?

“בואו, נימלט! יהודים, בואו נימלט, אם עוד אפשר”. אימה ובהלה פוקדות בחטף את בתי היהודים ומגיעות גם לביתו של הרב. השוקל ומוציא החלטתו. חיי זקניכם וילדיכם נתונים בסכנה – פוסק הרב – ואני משחרר אתכם מאיסורי השבת… שכרו עגלות והעלו עליהן את הזקנים, הנשים, והילדים, בעוד הגברים ילוום בהליכה ואלוהים יהיה בעזרכם…

על עצמו אמר הרב שהוא לא ילך איתם ואם ה' יעזור, הוא ילך בעקבותיהם למחרת היום, יום א', והשעה תצלח לו להשיג אותם. כל ההתלבטויות וההכנות המבוהלות של אותו לילה לא ניכרו לעין. כי (בשבת) יצאו לדרך רק שתי עגלות עם כמה נשים ו־7־8 גברים סך הכול כ־15 נפשות.

השבת עברה בשקט יחסי. קולות של מלחמה כבר לא נשמעו והיא ניכרה רק בכלי־רכב שהובילו פצועים. אך בנשמות לא פסקה לקנן אימת הסכנה שקרבתה הורגשה יותר מאי־פעם. הרכבת ללודוש היתה עמוסה ביום א' נוסעים כמאז ומתמיד, נסעו בה מנהיגי ציבור ומהאצולה המשכילה של הרומנים וכן כמעט כל יהודי הכפר. אך כעבור כמה שעות עוכבה הרכבת בתחנת מיהש, בה היא שהתה כשש שעות, כשהגיע קצין צבא (רומני) בכיר שביקש את כל הכבודה לחזור לתחנת המוצא בתיתו הבטחה שנשלחו כוחות הצבא הדרושים וננקטו אמצעי הגנה מתחייבים, למניעת כל אפשרות של השתלטות הונגרית. למרות הפחד והחששות, האנשים צייתו ושבו על עקבותיהם.

כעבור יומיים היתה שרמש שרויה תחת כיבוש הונגרי.

יחידות ההונגרים נכנסו לשרמש בשעה 9 בבוקר ודמות ידועה מהמקום צעדה בצִלן, איש בשם יוסף בירו, מילידי הכפר, שרבה היתה גאוותו על מדיו הצבאיים, מדי סגן הונגרי שהוא לבש.

יומיים לאחר־מכן הגיעה למקום פלוגה של ז’נדרמים בראשותו של סגן בולוז', שכבר בשעה הראשונה לבואו הושיב את בירו בכס השליט המקומי, ראש השלטון. שלושה ימים הספיקו לו לבירו לעשות את כל ההכנות למימוש כל הפעולות המתועבות בהשתלשלויותיהן בעשרת הימים שלאחר־מכן.

הוא נושא באשמת הקמת “המשמר הלאומי ההונגרי” המקומי כבר בימים הראשונים של שלטונו, כנופיה של פושעים אליה הצטרפו בנפש חפצה כל ההונגרים מהכפר, כמעט בלי יוצא מן הכלל, מהזקנים עד הנערים בני ה־15. הוא שפרסם קריאה מפתה ליהודים שהסתתרו בתוך הכפר ובסביבה, שיחזרו לבתיהם ושאין להם ממה לחשוש, כי לא יאונה להם כל רע. ועקב הלשנה ודרבון מצד ההונגרי המקומי, סנטש מרטון, הוא אף שלח חיילים להוציא ממחבואן את שתי האחיות רייזה ואטוש פישר (הכוונה לאחיות רוזליה וארנסטינה פישר) שאלמלא כן היו ניצלות מהטבח שפקד את יהודי המקום.

תחת שלטונו של בירו התחילו הטרור והשוד. בשלושת ימיו הראשונים נבזזו בתי הרומנים שנסו מהכפר. וכן נעצרו ונכלאו במחנה־הסגר ראשי הציבור הרומני שנותרו שם: ראש הכנסייה ד“ר סטופיניאנו, כוהן הדת מיקו, הרופא ד”ר אמיל מורא, הנוטריונים באנו ומורנאילה ואחרים. תחת זרועו של בירו פקדו את יהודי שרמש חבלי הייסורים שהקיץ עליהם הקץ בקברי־האחים שעל ההר סוסקוט (שוש קוט – בהונגרית: באר הנשרים – ד.ג.). בריוני בירו הכריחו את יוסף גרוס, תחת עינויים אכזריים, להעביר לידיהם את מחסני העורות והסוליות שבבעלותו ואחד מתלייני המושל, פישטה שוטו, רצח בירייה את מוריציו וייס, עקב אכזבתו שלא מצא בביתו של זה מה לבזוז.

עד השבת (ה־9 בספטמבר) הושלמו כל ההכנות, המשמרות אורגנו וצוידו בנשק. היהודים חזרו כולם לבתיהם ונקל היה לפקח עליהם ולמנוע הסתתרותם. היצרים והתאוות הבסטיאליים היו מגורים וחיכו רק לאות כדי להשביעם. בירו מילא במלואה את השליחות שהועיד לעצמו.

היום שהכריע את גורל יהודי שרמש היה יום א' (ה־10 בספטמבר). לא ידוע ממי ומהיכן באה היוזמה, אבל ידוע שבאותו יום התכנסו בביתו של הרוקח ורגה יוליו (המחבר, מתתיהו קארפ, נוקט את הגרסה הרומנית של השמות הפרטיים, גם של ההונגרים, שהוא מזכיר בדיווחו – ד"ג) מנהיגי הציבור ההונגרי של שרמש וכן גם אישים מהאצולה המאדיארית של הסביבה, אלה באו רכובים על סוסים, לבושים מלבושי חג – באו רוזני קאמאראש, בלדה, סילבש, טקשור ועוד, והם קראו קריאות אושר על הניצחון… ותוך כדי שתייה וזמרה פרועה החליטו להעלות לקורבן את הכופרים באמונתם, את יהודי שרמש. כך הוצא גזר־דין מוות על 126 זקנים, נשים וילדים.

ומימוש גזר־הדין התחיל מיד. ההוצאה לפועל הופקדה בידי פלוגת הז’נדרמים החונה במקום, ולצורך התפקיד הובא למקום מפקד חדש לפלוגה, הסרן לאנץ לאסלו שלשירותו הועמדו גם יחידות “המשמר הלאומי ההונגרי” תחת פיקודו של הכפרי המקומי סקלי מרטון, שנודע באכזריותו.

ביום ב' בבוקר עבר כרוז הכפר ברחובות כשהוא מתופף בתופו מכריז ומצווה על היהודים, שתוך כמה שעות יצבעו על חזיתות בתיהם מגן־דויד גדול בצבע צהוב. יהודי הכפר המאויימים צייתו לפקודה ואלה מהם שלא מיהרו לציית, הומרצו על־ידי אנשי המשמר הלאומי.

באותו יום, לעת ערב, הופיעו ברחובות הכפר קבוצות של ז’נדרמים וכפריים שהלכו מבית יהודי אחד למשנהו והוציאו את יושביהם בכוח הזרוע, כפו עליהם ליטול אתם צרורות של בגדים ושל דברי ערך שהיו ברשותם והובילו אותם אל עבר סככה שכינוה בשם: מחנה. במשך יומיים לא הרעו ליהודים, אדרבה, הרשו להם ליטול מבתיהם חפצים נוספים ונתנו היתר לכפריים מקרב הרומנים לשלוח להם דברי מאכל.

מן היום השלישי ואילך של ריכוזם התחילו מעשי ההתעללות, ההעבדה בפרך ללא תכלית ותועלת, מהילדים ועד הזקנים, החזיקום מורעבים וללא מצעים ומקום מספיק לנוח, לישון, דחוסים יחד, מוכים בהתעללות ללא רחמים. זקנים, ביניהם בגיל למעלה מ־80, הוצאו עם בוקר לחצר ותוך כדי חבטות ומהלומות הכריחום לרקוד או לנתר ניתורי קרפדים. את הנערות הוציאו בכוח מדי ערב לגן הסמוך, שם התעללו בהן כל הלילה שומרי המחנה והחיילים.

במעט הזמן שנותר ליהודים עוד לחיות, כינסו ראש הכפר וסגנו את תושבי הכפר ההונגרים וחילקו ביניהם את בתי היהודים, כדי לחמוס ולגזול, להוציא מהם הכול, עד הכר והכיסא האחרון. ולא היה בית הונגרי שלא נהנה מהגזל הזה.

והנה הגיע היום הגדול של אוכלוסי שרמש ההונגרים – שבת, ה־16 בספטמבר, שעת בוקר, כשהיהודים עוד טרם הספיקו לחלות את פני בורא עולם בתחנוניהם לחמלה ורחמים, חדרו למחנה ז’נדרמים ובחרו ונטלו אתם עשרים גברים, מהחסונים בקרב היהודים, ציידו אותם במכושים, מעדרים ואתים והובילום בכיוון סרמשל. ולעת אותו ערב הגיעו אל המחנה כ־14 עגלות רתומות לשוורים עליהן העלו את עצורי המחנה, 126 נפשות, ואתן מיטלטליהן ועם העגלות יצאו בכיוון סרמשל.

אחרי אירוע זה השתרר שקט בכפר. במשך ארבעה שבועות, בהם עוד חנו יחידות צבא הונגריות בכפר, איש לא הוציא הגה מפיו על יהודי שרמש. כולם, בלי יוצא מן הכלל, ידעו שבליל אותה שבת העלו את היהודים על ראש גבעת סוסקוט, מקום שהיה מרבץ הרחצה של התאואים, אליו נשלחו עשרים הגברים היהודים לפני־כן, לחפור שם שני בורות גדולים. וידעו שכל אותו לילה נשמעו משם קולות ירי שגרמו לפחד ובהלה בקרב הכפריים. וגם ידעו בסוף, שכל יהודי שרמש הומתו שם בטבח זוועתי שלא נשמע או נודע כמוהו במקומות אלה מעולם וכי המומתים הושלכו בערימות לתוך הבורות שכוסו באדמה. כל זה היה ידוע לכולם, אך דיברו על זה רק בלחש באימה ופחד, בייחוד בקרב הרומנים שעוד נותרו בכפר. ואצל התושבים ההונגרים היתה שביעות־רצון גובלת בבסטיאליות.

מתתיהו קארפ ממשיך לגולל את סיפור הטרגדיה של יהודי שרמש – ההרג האחרון של יהודים בידי תלייניהם ההונגרים – עם בוא יום הנקם והשילם, אחרי שהשלטון ההונגרי גורש מטרנסילבניה עם תבוסת הצבאות הגרמניים וההונגריים בידי הצבא האדום והצבא הרומני, שהצטרף אליו ותרם משלו להנחלת תבוסה זו.

רק אחרי זה יכלה האמת להתגלות – ממשיך קארפ – ואפשר היה להפר את השתיקה. אז יכלה הטלפוניסטית של הכפר לפצות את פיה ולגלות שפקודת ההרג באה מסרמשל, מצד הסרן לאנץ לאסלו, וכי הדיווח על ביצוע הטבח נמסר טלפונית מפי בן הכפר, ההונגרי פאול קיש. ורק אז יכלו בעלי 14 העגלות לספר שהם השאירו את היהודים על אם הדרך לרגלי הר סוסקוט. וגם אותם שני כפריים (מתושבי המקום) שהמקרה אינה להם להיות עדים למעשי הפושעים, יכלו כבר לגולל את סיפור הנוראות שחזו עיניהם ושמעו אוזניהם באותו ליל זוועות.

יון מוצ’אנו ויון אלואסי, שבתיהם נמצאים מעבר לכביש לרגלי הר סוסקוט, הופתעו מאוד לראות באותה שבת לפנות ערב את העגלות הרבות שהוחנו בצדי הדרך מול בתיהם, כשהן עמוסות אנשים רבים, ותמיהתם עוד גדלה בראותם שם גם שתי משאיות חונות ומכונית־פאר אחת, כלי הרכב שירדו מהם אנשי צבא שהתחילו לסייר על הכביש. שני הכפריים חמקו לעבר האנשים וראו איך אילצו את האנשים, בדחיפות ומכות, להתגודד סביב הבאר שהיתה שם והם, השניים, גילו שמדובר ביהדי שרמש. היו שם זקנים שותקים, היו נשים שהחניקו התייפחויות בגלל המכות שספגו והיו ילדים הרבה ילדים – גם תינוקות רכים – מהם שישנו ונשמו על זרועות אמהותיהם מתעלמים מהסובב אותם בשתיקה, שוקטים יותר מכולם.

כשש שעות הצטופפו שם היהודים על אם הדרך. הרבה אחרי חצות הלילה – ואולי כבר היתה שעה 2 בלילה – נפתח איתות פנסים שהתחיל בו פנס מראש ההר לעבר הכביש, שפֹה, למטה, הבינו מה הסימן. סביב הבאר קמה מהומה גדולה והשיירה הובלה אל ההר ובעת טיפוס למעלה נשמעו גניחות מהשביל המפותל, היאה לטיפוס ביום אך לא בלילה. אחדים מהגברים והנשים נשאו בזרועותיהם גם את ילדיהם, מהם שנשאו גם שני פעוטות על זרועם. משהתרחקה השיירה, השתרר שקט עמוק למעלה, בעוד שלמטה נשמעו צעדי המשמרות המסיירים. ופתאום קמה הבהלה וההר רעד מקול הירי התכוף של מקלעים ואקדחים, והקולות הוליכו את האימה על פני ההרים והעמקים והכפרים, קולות בהם התערבו זעקות המומתים, יהודי שרמש. ההד נפוץ הרחק מעבר לכפרים, לצריחי הכנסיות, מעבר לבתי־העלמין (היהודיים) בהם נחו מנוחת עולם האבות הקדומים, זה מאתיים שנה ויותר – וגם מעבר למצודות של הגרופים ההונגרים מסילכש, סן־פטרו, קאמארא, בלדה ועד מצודתו של הגרוף מהכפר זאו עם 52 חדריו ו־365 חלונותיו. עד הנץ השחר עלו הזעקות עם קולות הירי יחדיו. וזעקה אחת נשמעה ונמשכה יותר מכולן: היא נשמעה כזעקת גבר. ואחרי שהשתתקה גם זו, השתתקו גם כלי־הרצח.

שני הכפריים שהיו במארב, יכלו בינתיים להתקרב יותר אל מקום הטבח, וממרחק של 200 מטר בלבד עקבו אחרי המתרחש. בחשכת הלילה יכלו לראות רק צללים שנעו לאור הפנסים ולאחר־מכן הבחינו בחיילים, כ־40 במספר, שירדו מההר וחזרו ובידיהם מעדרים ואתים. וכעבור זמן מסוים, לאור הבוקר, ראו אותם יורדים מההר כשהם עמוסים חבילות של בגדים. הם העלו מהר את מטענם על המשאיות וכן מה שנשאר ונותר על הקרקע סביב הבאר, ופרשו להם.

כך הגיעו לסיום, ענותם וחייהם של זקני ונשות וילדי היהודים משרמש.

באמצע חודש אוקטובר (1944), אחרי שהורחקו אחרוני החילות ההונגריים מהאזור של קלוז’־טורדה, החלו להיחשף פרטי הזוועה של טבח (יהודי) שרמש. שרידים נותרים, גברים יהודים שחזרו למקום מהגיוס לעבודות כפיייה, פרסמו את מה שעלה בגורל משפחותיהם וגם העיתונות התחילה לפרסם זאת, והיו כאלה שאחז בהם מצפונם לתבוע את התערבות השלטונות. פרקליטות בית־הדין הצבאי הטריטוריאלי ה־6 (הטרנסילבני), שמושבו בעיר סיביו, ציוותה לפתוח בחקירה והתפקיד הוטל על מפקדת הז’נדרמריה של אזור קלוז’־טורדה. המאמצים שהושקעו בחקירה היו די מוגבלים והיא היתה שטחית למדי, ובכל־זאת, כתוצאה ממנה, נחשפו העובדות המזוויעות, בחלקן ולא במלואן, וגילו זהות אחדים מהאשמים. אחדים מההונגרים שהשתתפו בגירוש היהודים ושוד בתיהם, הושמו במעצר. אולם ימים אחדים בלבד אחרי מאסרם החליטה פרקליטות בית־הדין הצבאי בסיביו לשחררם.

ושוב ירדה השתיקה על שני בורות הקבורה הנוראיים של הר סוסקוט והיתוספה מנה נוספת של צער על כאבם הנורא של שרידים שחזרו לשרמש וביכו את משפחותיהם. מה הניע אותם לתור את כל הדרכים ולהתדפק על כל הדלתות? האם השאיפה שייעשה צדק? הרצון לנקום? שנאה?

לא! בשום אופן לא! יהודי שרמש לא מסוגלים עוד לשנוא ובאותה מידה הם גם לא מסוגלים לאהוב. התאבנו בהם המחשבה והרגש וצוננים הם כמו רגבי האדמה המכסים את גוויות הוריהם וילדיהם. ראיתים, התבוננתי באבות אלה, בבנים אלה, בעלים, אחים, כשהם מעלים בידיהם (מתוך הבורות) את הגוויות המפוררות אכולות הרקב של הילדים, האמהות, נשותיהם, אחיותיהם וסביהם וכל מה שיכולתי לקלוט. היו תגובות פיזיולוגיות חלולות. עקבתי אחריהם כשנשאו את ארונות המתים שנעלו בתוכם את כל מה שהיה יקר להם בחיים ולא שמעתי מהם אף קול של נאקה. ראיתי את האנשים כשהם קוברים תחת תל־אדמה הורים וסבים, בנות־זוג ואחים ואחיות וילדים, מבלי שדמעה אחת תפר מעשה ידיהם.

לא! יהודי שרמש – אלה מבור הקבר ואלה מבחוץ – לא יידעו עוד לעולם מה הוא בכי ומה היא שנאה או מה היא אהבה… אדיקותם דחפה אותם לצאת לדרך, להתקשר עם הגופים הפוליטיים היהודיים, עם ראשי הקהילות, עם שרי ממשלה, עם פוליטיקאים, עם אישים בעלי השפעה, עם כל מי שחשב שיוכל לעזור להם ועם כל מי שציפו ממנו לעזרה, שיוכלו למלא את החובה לקבור את מתיהם על־פי ציווי המסורת.

מאמציהם והתעקשותם נשאו לבסוף פרי. שר הפנים קיבל החלטה ליזום חקירת מהותו של העניין, בהשתתפות נציג הפדרציה של מרכז הקהילות היהודיות. ונפל בחלקי להיבחר למילוי שליחות קשה זו.

* * * *

מתתיהו קארפ מקדיש בקטע זה תיאור קצר של תפקידים דומים שמילא כעיתונאי וכסופר, וגם כמשפטן, בעקבות הרדיפות והרציחות של יהודים ברומניה, על סף מלחמת־העולם השנייה ובמהלכה.

“הנני אחד מאלה” – כותב פה קארפ – "שחוו וחשו את כל הטרגדיה של האוכלוסייה היהודית בשנות הרדיפות. מעטים הם אלה שהאזינו ותיעדו, כמוני, כל־כך הרבה ייסורים יהודיים.

“התנסיתי יום־יום בָּאימים של הטרור הלגיונרי (‘לגיון’ –’משמר הברזל', ארגון לאומני־אנטישמי רצחני ברומניה) והחייתיות הפאשיסטית פגעה גם בגופי שלי” – הוא מזכיר ניסיון קשה שעבר עליו בימי “מרד הלגיונים” ב־1940, כאשר אנשי משמר הברזל ניסו, אגב רציחות של פוליטיקאים ושרי ממשלה, להשתלט על המדינה ותוך כדי כך ערכו גם פרעות רצחניות נגד יהודים, שהרגו מהם עשרות בבירה בוקרשט, תוך מעשי זוועה ברבריים שהם כינו אותם “שחיטה כשרה” ותלו את הקורבנות על אנקולי בית־המטבחיים כבהמות.

"הייתי שם יחד עם שבעים אחים לצרה, שני לילות ושני ימים, עומדים מזוהמים בזוהמתנו. עמדתי מחובק עם אבי הזקן (אביו: הסופר הוריה קארפ) והנה, היחידה שעמדה להוציאונו להורג כבר כיוונה אלינו את רוביה, אך היא – עד היום אינני יודע מדוע – לא ירתה. ראיתי את גוויות הקורבנות מז’ילאווה וערכתי חקירה בנידון וכן ראיתי את הקורבנות שנמצאו בחצר המכון לרפואה משפטית של בוקרשט, העליתי על אלפי דפים את קורות הזוועות שביצעו כנופיות פשיסטיות ברחבי הטריטוריה הרומנית וכן ברחבי טרנסיסטריה, עברו לנגד עיני מאות צילומים שצולמו ממעשי הטבח בבוקרשט, יאסי, מהרכבות המחניקות והמורעלות, מקישינב, בלץ, מוסטובוי, אודיסה ועוד מקומות רבים.

"אך כל מה שחוויתי וראיתי וחשתי ושמעתי בארבע שנות השתוללות אינם דומים למה שראיתי בשרמש. זה מעל כוח הקליטה של איש תרבות בריא בנפשו אף לדמיין כה הרבה אכזריות ובסטיאליות.

"בחנתי מקרוב את 126 הגוויות, שעל אחדות היו עקבות של הכדורים שהרגום והיו אחרות שאם לא הספיקו היריות להרוג, רוצצו אותם במהלומות, וראיתי ילדים בני 5, בני 3, ואף תינוקות שהירי לא השיג אותם והם נקברו חיים בתוך הבורות. היו שם בעל ואשה מחובקים בחיבוק אחרון וראיתי ידי אב מכווצות, לוחצות אל לבו את ילדו בן השנה. היו שם 126 הגוויות העירומות וביניהן רגלי תינוקות מגורבות לצד רגליים קטנות קפואות.

"וראיתי גם את שוויון־הנפש של נשות הרוצחים שברחו בהביטן על תוצאות פשעי בעליהן. ראיתי גם אחד מהפושעים תלוי על חבל שכרך על צווארי עצמו מיד כשהוזמן לחקירה.

“אינני יכול שלא להתגבר על חוסר האומץ לגולל את התרגשותי בשלושת הימים בהם התנהלה החקירה בעניין שרמש. אני מתאמץ לעשות את המוטל עלי ולדווח על השתלשלות החקירה (והפעולות הכרוכות בה), יחד עם מה שראו עיני..”

* * * *

“ועדת החקירה הורכבה בעיר טורדה ב־20 בפברואר (1945) ובהרכב שותפו קפטן אמיל פושקאשיו, מפקד לגיון הז’נדרמריה של קלוז', וכן כותב שורות אלה” – ממשיך מתתיהו קארפ את סיפורו.

“החקירה התחילה ב־21 בפברואר. שלושה כלי־רכב, מהם שתי משאיות, יצאו מטורדה לשרמש – מרחק של כ־70 ק”מ – עם ועדת החקירה ועם רופאים ועם בני־משפחה של הנרצחים, גם נציגי גופים פוליטיים מקומיים וכן מתנדבים בעלי מקצוע שהשתתפותם עשויה היתה להקל על פעולות נחוצות. הנסיעה על פני שטח זרוע עקבות המלחמה היתה קשה. עצרנו בלודוש, במחוז מורש, בה קידמה את פנינו טעימה של הדרמה שניצבנו בפניה במרחק כמה קילומטרים בלבד. ללודוש לא הגיעו ההונגרים של הורטי, אבל היו שם אחיהם לנשק ולפשעים: הגרמנים. ואלה לא היו אפילו יחידות של אס־אס, אלא יחידות חיל הרגלים של הוורמאכט שאף הם היו שם רק זמן קצר, משום שאיימה עליהם התקרבותו המהירה של הצבא האדום שהדפם אחורה. למרות זאת, ‘הספיק’ להם הזמן להחריב ולהרוס, לענות ולרצוח, חמישה־עשר קברים רעננים בבית־העלמין היהודי של לודוש מעידים גם הם עדות חלקית על פשעי הגרמנים. השתטחנו ביראת־חסד על קברים אלה ובייחוד על קברי שלוש האחיות הלר שנרצחו לעיני אמן, אותה הותירו בחיים, למרבה האכזריות. נסוגונו בדחילו ורחימו מהריסות בית־הכנסת – מין עֲדי ארכיטקטוני שהוקם לא מזמן על־ידי הקהילה המקומית המסורה – בניין ששרפו והחריבו הגרמנים בלשונות אש של להביורים.

"השארנו את שרמש וסרמשל והגענו לשיפולי הר סוסקוט, שם חיכה לנו הרב איגנציו הוניג, הרועה הרוחני של קהילות אומללות אלה, דמות פטריארכלית של אצילות ואדיקות. הוא מסר לידינו את רשימת השמות של 126 נעדרי קהילתו זה ששה חודשים והצביע על אתר מסוים בראש ההר, שלפי הנחתו, שם הם נטבחו ונקברו. בקושי רב עלה בידי קבוצתנו, המורכבת בעיקר מאנשים צעירים, לטפס ולהגיע על פני 800־1000 מטרים של ההר עד שני הבורות. על השיפולים הבוציים היו זרועים כה הרבה מכשולים והיו רגעי ספקות שמא הכול הוא רק תעתועי־דמיון ושם למעלה לא נמצא מאומה. קשה היה להעלות על הדעת שבדרך הזאת עלו קורבנות הטבח בחשכת הלילה, שיירה ובה 52 נשים, עשרה זקנים בני למעלה מ־70, וכן 39 ילדים בני פחות מ־15 ומתוכם 21 ילדים רכים בני שנה אחת ועד עשר שנים.

"בראש ההר ציפתה לנו הפתעה מרגיזה. לפי פקודה שניתנה עוד בטורדה מטעם הז’נדרמריה, היו צריכים להימצא באתר בו בוצע הפשע הנורא כל הכפריים ההונגרים של שרמש, לעת בואה של ועדת החקירה, כדי שיעזרו בהעלאת המומתים מהבורות. אך למרות הצו, מצאתי ליד הבורות רק הונגרי אחד וכמה כפריים רומנים שהתנדבו לעזור. הסיבה להיעדרם היתה כנראה שמועה שפשטה, שביום בו תיפתח החקירה יוצאו להורג בירייה 250 הונגרים. וכיוון שכולם חשו שרובצת עליהם אשמה, הם נעלמו מן הכפר.

“עם מיעוט היד העוזרת התנהלה חפירת הבורות בעצלתיים, אך בהמשך גם הז’נדרמים עזרו וגם חברי הוועדה ונספחיה. ולבסוף, במשך שני ימי חשיפת הגוויות, העלאתן והעברתן למקום־הקבורה החדש המסודר, בו נכרו קברים לכל אחד מהקורבנות, נעשו כל הפעולות האלה במאמץ הראוי מצד כולם. קושי גדול היה להוריד את ארונות המתים על שיפולי ההר עד הקברים שבתחתיתו”.

בהמשך מתאר קארפ בפרוטרוט מאקאברי, את הוצאת הגוויות המפוררות בריקבונן הנוראי. היתה התנגדות מצד הרב שנכח במקום, להמשיך – “מסיבות של ההלכה הדתית” – גם לקצין הז’נדרמים נמאס הדבר והוא ביקש, בלחישה על אוזני קארפ, להפסיק. אבל לנגד עיני נציג מרכז הקהילות, קארפ, עמדה המטרה, לחשוף את גודל הפשע שבוצע נגד יהודי שרמש, קהילה קטנה שנפלה קורבן בהרג האחרון של יהודים מצד השלטון ההונגרי, הרג שבוצע כאשר הרכבות כבר חדלו ממסעותיהן לעבר אושוויץ – וגם את היהודים האלה שנותרו לפליטה היתה ‘חובה’ להשמיד.

בשכבה העליונה של הבורות היו בעיקר ילדים. למטה מהם היו הזקנים, הנשים, הנערות. הדיווח מזכיר אחדים בשמותיהם, בעיסוקיהם, באצילותם האנושית, באדיקותם הדתית. וביניהם אדולף ארצמן, בעל האחוזה וטחנת־הקמח מהכפר קאמאראש, שהיה בן 82 בהירצחו. וכך פרקש פישר בן ה־75, “בעל הזקן הפטריארכלי”, וזוג חבוק יחד, נאהבים ונעימים, שלא נפרדו גם במותם: זה הזוג חנה ואיזק לוי. ולא רחוק מהם גם בתם הנשואה יוליאנה (אילנה) ארנסטר ובקרבתה בעלה אדולף ארנסטר, המחזיק בזרועותיו את גופת בתם הקטנה רוזליה שטרם מלאו לה שנתיים. אב וילדתו נקברו יחד מבלי לנסות אף לקלף את זרועות האב מעל ילדתו החבוקה. דממה משתררת בקרב המקומיים כאשר נחשפת גווייתו של הטוחן ארתור האס, עליו סיפרו שהיה איש משכיל ובעל־ידע טכנולוגי עשיר שקנה לו באולפנים של לייפציג (גרמניה). בכל אזור טורדה וקלוז' הכירוהו מפעילותו, חידושיו ויוזמותיו להעשרת מקומות אלה בחרושת ותעשייה. על דבר תושייתו סיפרו, שהוא הצליח לברוח מהשיירה שטיפסה לסוסקוט בליל הטבח ובמשך זמן קצר הוא גם הסתתר אצל שכנים שנתנו לו מקלט. אבל אחר־כך התעורר בו פתאום הרצון לחלוק את גורלו עם גורל אשתו ובתו והוא חזר והצטרף אליהן. הרוצחים רוצצו את גולגלתו באת־חפירה. וקרוב אליו נמצאה גופת אשתו אליזבט, ושם בקרבת מקום היתה גם גופת בתם ורוניקה, עליה סיפרו שהיתה נערה יפהפייה מלאת מרץ־נעורים שיזמה את כל אירועי הכפר שנערכו למען הנוער בו. במשך הימים בהם שהו היהודים במחנה של שרמש, היתה נערה זו הנפש המעונה ביותר מכולם. כל ערב הוציאוה לגן הסמוך כדי להתעלל בה והיא, מותשת פיזית ונפשית, נלחמה כפי שרק אצרה כוח, נאבקה, נשכה, שרטה וכמו ציפור הטורפת את החולדה, היא צווחה ונאקה עד שקולה הלך ונמוג, ובבוקר היא הוחזרה למחנה, גופה חסוכת רוח־חיים וחישה.

מבני משפחת פרקש הרבים אי־אפשר היה לזהות אפילו גופה אחת וממנה נותר רק שריד אחד להמשך השושלת, זה שנשלח עם פלוגת עובדי כפייה יהודים לטרנסניסטריה. המזל אולי יאיר לו פנים והוא יחזור משם עם שאר הרפטריאנטים מברית־המועצות ויבוא לשרמש כדי להחזיק בין זרועותיו את אשתו, את ילדו, הוריו וסביו. אך הוא ימצא רק קברים בבית־העלמין של קדושי שרמש שהומתו על הר סוסקוט.

"חשיפת בורות הקבורה והעלאת הגוויות מהן נמשכה יומיים. ובהתאם לרשימה שנמסרה לוועדת החקירה מצד הקהילה היהודית של שרמש, נמצאו שרידי כל הקורבנת גם לפי החלוקה למיניהם ולגיליהם. אני מדגיש עובדה זו נוכח הסיפורים שהפיצו תושבי שרמש ההונגרים, שהיהודים הובלו לקלוז'. הכומר שלהם נשבע שהוא ראה את האישורים הכתובים על העברתם לידי השלטונות שם וכי על הר סוסקוט קבורים כמה חיילים הונגרים שנהרגו בתאונת דרכים. מאחר שהגברים משרמש ברחו מהכפר והסתתרו, נתתי הוראה שיביאו אל ההר את נשותיהם למען יפסעו לאורך הגוויות שהונחו בשורה. עקבתי אחריהן, אחרי תגובותיהן,אך על פניהן ראיתי רק העוויות רתיעה מבּואשת הגופות הרקובות.

"במקביל להעלאת גוויות המומתים מהבורות, נעשתה גם עבודת ההכנה לקבור אותן שוב בדרך הכבוד הראוי, בבית־העלמין שהוכשר לייעודו לרגלי ההר, ליד הכביש הראשי. הרב הוניג אמר את התפילה להקדשת האתר לתעודתו, אתר של חסד אחרון. כרו שלוש שורות של קברים, זו הקדמית הועדה לילדים שרובם לא נתגלו בזהותם־שמותיהם. הותקנו 125 ארונות־קבורה שבאחד מהם נטמנו יחד אב וילדתו החבוקה. שרידי הגופות הולבשו בתכריכי בד כדין וכיאות.

"הרב הוניג, שקבר שם את אשתו ושלוש בנותיו, שאף אחת מהן לא זוהתה בין הקורבנות, קידש אותו יום ו' בערב את השבת בתפילה לפני הציבור, ועל קברי בנות ובני קהילת שרמש ירדה דממת־נצח.

"פרטי (ותוצאות) החקירה כלולים בדפים שבהמשך הדיווח. חשוב מאוד לתייק אותם. יחד עם זה עלי להדגיש, שמטרת החקירה לא הושגה במלואה, כי עוד לפני מועד החקירה, ההונגרים של שרמש ברחו מהכפר. כשלעצמי, אני מאמין, שאילו היו ז’נדרמים במספר הדרוש והם היו נמרצים והוגנים, כי אז יכולנו לבלוש, למצוא ולאסור חלק ניכר מהאשמים. אך אם המעקב אחרי האשמים ומעצרם יוסיפו לרבוץ על השלטונות האזוריים כחובה – משימה שאני מייחל ליישומה במלוא האחריות המצפונית – או־אז החקירה תשיג את מטרתה במלואה. כי נמצאים בידיהם כל פרטי הפשע הנוראיים ופרטי האחראיים והאשמים.

"על יסוד העובדות שהתגלו על סף בורות הקבורה של הר סוסקוט, והגוויות שהועלו מהם, וכן העדויות שנרשמו במשך החקירה ועדויות אחרות שלאחר־מכן.

"ובשם 126 הנפשות החפות מפשע שנשמתי את בואשת ריקבונן;

”ובשם אלה שנותרו בחיים עם נפשם הפצועה הנכה ללא קרוב ומודע בעולמם וללא נוחם;

"ובשם העם היהודי אשר בכל אתר ואתר;

"ובשם העלבון לכל מה שהוא אנושי ומול הלעג (שהוטח) בתרבות האנוש – אני מאשים!

"את האצולה ההונגרית מאזור שרמש כגוף יוזם מבחינה מורלית של השמדת כל האוכלוסייה היהודית של שרמש;

"אני מאשים את קמני בלה, גרוף של קאמארא (‘גרוף’ היא הגרסה ההונגרית של גראפ, הינו: רוזן), בטג אלכסנדרו גרוף של בלדה, מואיטלי שטפן וגאל יוסף, גרופים של סילבש, ווקסמן קארולי ובנו ווקסמן אלמר, גרופים של טאקשור, את הרוקח ורגה יוליו ואשתו אראטרינה ובנם המאומץ בטלן דניאל – שבהתכנסם ב־9 בספטמבר 1944, בביתו של ורגה, הם החליטו על הריגת יהודי שרמש.

"אני מאשים את יוסף בירו אזרח רומני וקצין בצבא ההונגרי ומי שהיה ראש השלטון בשרמש בימים 5, 6, 7, ו־8 בספטמבר 1944, שהוא עשה את ההכנות להשמדת היהודים במרמה וכפייה לתוך מלכודת שממנה אי־אפשר היה עוד להימלט ובמשטר של טרור שהוא הנהיג נגדם;

"אני מאשים את קציני וטוראי פלוגת הז’נדרמים ההונגרים, שבמשך שררתם הארעית בשרמש בחודש ספטמבר 1944, היו המוציאים לפועל של הטבח על הר סוסקוט;

“אני מאשים את הקפטן ההונגרי לאנץ לאסלו, מפקד פלוגת הז’נדרמים, שהוא נתן את פקודת ההרג וכן את פקודיו, סגן וקארדין, סגן־משנה פקטה, סגן־עוזר הולוס, רב־סמל הורוואט והסמלים פולגאר וסאבו, שהשגיחו ופיקחו על מימוש הפקודה הנ”ל;

"אני מאשים את החיילים מאותה פלוגת ז’נדרמים שבליל ה־16־17 בספטמבר 1944 עינו, שדדו, הרגו באכזריות בהמית אותן 126 נפשות של יהודים משרמש, הרגו זקנים, נשים וילדים ביריות מנשק חם, בחבטות ומהלומות ובקבורת קורבנות בעודם חיים;

"אני מאשים את תושבי שרמש ההונגרים, ברובם הגדול, בהשתתפות ישירה וקולקטיבית בשוד (נכסי) היהודים ובחלקם במזימה לרוצחם;

"אני מאשים את מפקדי המשמר הלאומי ההונגרי: סקלי מרטון, בלינט יוסיף, בורביי לודוביק וז’יגמונד ניקולא, וכן את הנמנים עם משמר זה: אינצה יוסף, שאש שטפן, בורביי שנדור, מורונץ שטפן,שוטו יאנוש יוניאור, שוטו קולומן, שוטו פישטה, לוקץ' מיהאי, בוש קארול, ברטה מיהאי, ברבש לודוביק, ברבש שטפן, שינקו לודוביק יוניאור, פלוינצי יואן, ברצקי מוזש, קוטי בלה וקיש פאול – שבשיתוף פעולה עם הז’נדרמים ההונגרים הם הוציאו ביום ה־10 בספטמבר את היהודים מבתיהם וכפו עליהם ליטול אתם כל דבר־ערך שהיה ברשותם וכלאו אותם בבניין של המפקח על הדרכים פופו יואן, אך בימים שלאחר־מכן, כאשר אחדים מהם הוצבו לשמירה (על הכלואים) תוך כדי מעשי התנכלות וטרור, הלכו היתר לשדוד את בתי־היהודים תוך גרימת הרס לבתים;

"אני מאשים את סנטש מרטון ואשתו לינה שהלשינו על מקום מחבואן של האחיות רוזליה ואטוש פישר, מה שגרם ללכידתן ובסוף לרציחתן; ומאשים את שאש בנצה ושוטו יאנוש,שעינו ואנסו נערות ונשים שהיו כלואות במחנה ואת שוטו פישטה שהוא הרג בירייה את היהודי וייס מוריציו מתוך אכזבה שלא מצא מה לשדוד ממנו;

"אני מאשים את סאלאי אלכסנדרו, ראש (מועצת) הכפר שרמש בעת ההיא ואת סגנו ציראקי יוסף, שהם ארגנו וחלשו על שוד בתי היהודים הכלואים ונכסיהם. ואשמת ציראקי היא שהוא בזז את הרהיטים והמיטלטלים היקרים ביותר שהיו בכפר הזה מביתו של הישיש איזק לוי שגם נתגלו אחר־כך בביתו (של ציראקי), ואשמת סנטש מרטון היא שהוא גנב מהמיטלטלים של דיירו פישר שאת בנותיו הסגיר, מיטלטלים שנמצאו אחר־כך טמונים תחת רצפת ביתו של סנטש;

"אני מאשים את פרקליטות בית־הדין הצבאי (מרסיאלי – היינו, בי"ד לעת מלחמה) של הקורפוס הטריטוריאלי מס' 6 שמושבו בעיר סיביו, בטיפול כושל ואולי גם במזימת קשר – שאחרי שהגיעו אליה חלק מהנאשמים כאסירים, החליטו מהנמנים עם הפרקליטות להוציאם לחופשי אחרי חקירה קלה.

"הדברים מתייחסים אל כל אלה שמניתי לעיל, דגמים מונסטרואוזיאים של המין האנושי! וכן גם אל הצדק המקודש הנובע מרגש טהור, ממחשבתו ושיפוטו של האדם התרבותי, ועל־פי זה אני פונה אל המצפון האנושי מפה ומכל שאר המקומות, לעקוב אחרי ולהעניש את אלה שיימצאו אשמים בהתעללות ועינוי ושוד ורצח של חפים וטהורים.

"ועתה, אתם כולכם, קמני, בטג, מואיטלי, גרופים של קאמאראש, בלדה וסילבש ודומיכם מסביבות שרמש, אצילי המלבושים מקושטי השנצים ותאבי האחוזות;

"ואתם, לאנץ,וקארדי,הורוואט ושאר קציני וחיילי פלוגת הז’נדרמים משרמש, אבירי העינויים, האונס והשוד, רוצחי זקנים וקוברי ילדים בעודם בחיים;

"ואתם כולכם, בירו, סאלאי, סקלי, ציראקי, סנטש,שוטו ועוד רבים כמוכם, עבדי מסורות מקוללות ומשועבדים חייתיים למחשבות טירוף של אויבי האנושות –

" – – – אם הריק החלול סביבכם ופחד לבבכם מאחריותכם לא הפכוכם עדיין לנבלה סרוחה, כפי שהפכו את ורגה ואשתו (הכוונה לרוקח ורגה ואשתו שהתאבדו – ד.ג.);

"אם עקב בצבוץ פתאומי של רגש־אשמה ומצפון אנושי לא הביאכם אל החבל הקשור לאנקול, כפי שראיתי את אחיכם לפשע קיש פאול אותו העביר מן העולם רק עצם הופעתי – אני, אני שהרגתיו;

"אם אלוהים טרם טרף את רוחכם כפי שטרף את רוחו של דניאל בטלן – היזהרו!

"היזהרו מכל מה שיצוץ סביבכם, מצל זולתכם כמו מצל עצמכם, הימלטו מנביחת כלבים, מציוץ ציפורים, מרחש הצמחים ומהמיית הנחלים, הישמרו מלחם האדמה, מעשב השדות וממימי המעיינות,

"חדלו מלהסתכן לתוך אפלת הלילה, אל דרכים מפותלות, לעבר בתיכם למשש בהם דברים היקרים לכם, להתקרב אל נשותיכם או ליטול את ילדיכם לזרועותיכם.

“לכו להסתתר כל עוד השעה יפה לכך, בתוך כוכי היערות בנקרות העצים, במאורות של חיות היער – או, מוטב, שם למעלה על סוסקוט בתוך השוחות – השארתי אותן פעורות”.

עד כאן דברי הקינה והזעם של מתתיהו קארפ.

* * * *

בהמשך יש דוח כולל על מה שהסיקו מנהלי החקירה, קפטן פושקאשיו ועו"ד קארפ, מעדויות ואיסוף חומר עובדתי על ההרג, דוח המפרט ומסכם את אירועי שרמש.


פרוטוקול

היום, 22 בפברואר 1945, שעה 17, ביישוב שרמש, תחנת הז’נדרמים, אנחנו, קפטן פושקאשיו אמיל, מפקד לגיון הז’נדרמים, קלוז‘, נציג פרקליטות בית־הדין הצבאי של קורפוס 6 הטריטוריאלי, סיביו וכן מתיאס קארפ, עורך־דין מבוקרשט, רחוב גריגורה אלכסנדרו מס’ 70, נציג הפדרציה של איחוד הקהילות היהודיות במדינה.

בהתייחס לצו מס 327443 מ־8 בפברואר 1945 של פרקליטות בית־הדין הצבאי של קורפוס 6 הטריטוריאלי סיביו וכן הפנייה מס' 52652 מ־25 בינואר 1945 מצד המפקח הכללי של הז’נדרמריה וכן ייפוי־הכוח מס' 488 מ־28 בינואר 1945 של הפדרציה של איחוד הקהילות היהודיות, שעל־פיהם: ניתנה הסמכות לחשיפת הגופות שיימצאו ביישוב קאמאראש שעל הכביש קלוז’־טרגו־מורש במקום הקרוי “סוסקוט” וכן לחקור את העובדות שהוליכו לטבח המוני ושוד של האוכלוסייה היהודית מן היישוב שרמש; ביום 21 בפברואר 1945 שעה 8 התייצבנו לפני מפקד הצבא הסובייטי בקלוז' ודיווחנו לקולונל מצ’ידון אלכסנדרו, המפקד הצבאי של קלוז', שליום הזה נקבעה התחלת חשיפת הגופות וכן חקירת הנסיבות שהוליכו לטבח האוכלוסייה היהודית של שרמש וביקשנו לשגר קצין סובייטי שישתתף בפעולות של ועדת החקירה. הנ"ל התחייב שאם רק יתאפשר הדבר, הוא ישלח קצין, שיבוא מאוחר יותר.

אחר־כך נסענו ל“סוסקוט” הנמצא בין הקילומטרים 53־54 בדרך המלך קלוז’־טרגו־מורש, שם מצאנו את האנשים דלהלן, מחכים:

הוניג איגנציו, הרב של קהילת יהודי שרמש שאתו היו כמה ממנהיגי הקהילה שם; הרופאים: ד“ר אמיל מורא, רופא נפת שרמש, ד”ר גיטה גברילא,רופא נפת סנפטרו וכן ד“ר הירש אדולף, רופא הקהילה־היהודית של שרמש; מש”קים של הז’נדרמריה: סמל מסינה דומיטרו, מפקד תחנת משטרת שרמש, סמל אדרו קונסטנטין, מפקד תחנת משטרת סרמשל, סמל מואיסה וסילה, מפקד תחנת משטרת ז’אקה וכן סמל מאיוגה ניקולא, מזכיר הלשכה המשפטית של מפקדת הז’נדרמריה בקלוז'. והיו שם גם מתושבי שרמש, קאמאראש, קטינה, ז’אקה וטורדה.

עלינו להר סוסקוט במרחק של 800 מטר מהכביש ששם, כמעט על פסגת ההר, בערוץ מתחת לגבעה קטנה, ששימשה לפנים לטבילת בהמות התאו מהמרעה הכפרי – גילינו עקבות של בורות במידות הבאות:

האחד באורך 10 מטרים וברוחב 2 מטרים וחצי והשני באורך 9 מטרים וברוחב 2 מטרים, שתל רחב מפריד ביניהם.

נציגי הקהילה היהודית משרמש הצהירו בפנינו שבתאריך ה־8 בספטמבר 1944, בתקופה הקצרה שהכפר שרמש היה תחת כיבוש של הצבא ההונגרי, כל התושבים היהודים של היישוב, שמנו אז 126 נפשות, נאספו מתוך הבתים ומהרחובות בידי ז’נדרמים הונגרים ותושבי המקום ההונגרים וכעבור 8 ימים נרצחו יהודים אלה על הר סוסקוט וגופותיהם נקברו בשני הבורות שלפנינו. נציגי הקהילה מסרו לנו רשימה שמית של הקורבנות – רשימה, המאומתת על־ידינו – נספחת לפרוטוקול זה.

לאחר־מכן התחילה חשיפת האדמה מעל הבור הראשון ובעומק של חצי מטר התחילו להתגלות גוויות. משנקבע שההשערות מתאמתות, נמשכה עבודת החפירה להרחקת הכיסוי גם לעומק וכן גם העלאת הגוויות על פני השטח.

הפעולות נמשכו 29 שעות, משעה 11 ב־21 בפברואר עד השעה 16 ב־22 בפברואר 1945 – בהפסקה של שעת לילה.

משני בורות הקבורה הועלו 126 גופות, מהן 31 גברים, 52 נשים, ו־43 ילדים מתחת לגיל 15. חלוקה זו תואמת באופן מלא גם סוגי הקורבנות כפי שנמנו ברשימה שנמסרה עוד לפני שהקרבנות נחשפו, לפי מינם וגילם, מצד הקהילה היהודית של שרמש. בבור אחד נמצאו 65 גוויות ובבור השני נמצאו 61 גוויות.

בהמשך,השבענו שבועה משפטית את הרופאים ד“ר מורא אמיל, ד”ר גיטה גברילא וד"ר הירש אדולף, כדי לאפשר קביעת סיבות המוות מבחינת הרפואה המשפטית. על מרבית הקורבנות – שגוויותיהם כבר התפוררו בריקבונן – נראו סימנים של חדירת קליעים שגרמו למותם. חלק גדול של הגוויות, בייחוד מהבור השני בו נקברו יותר נשים וילדים, נשאו סימני אלימות אכזרית ביותר. ראשים מרוסקים ומרוצצים וגם מנוקבים ממכות שהנחיתו עליהם, אם בקתות הרובים או במעדרים ואתים. בין הגוויות היו גם מרוטשות ומבותרות, או עם גפיים עליונים ותחתונים שבורים, הגופות הושלכו לבורות בערבוביה, ובתוך כל זה נמצא זוג, בעל ואשה חבוקים יחד, וכן אב המחזיק את ילדו דבוק לחזהו.

אצל אחדים מהקורבנות לא נתגלו פצעי קליעים, בייחוד אצל ילדים – מה שנותן מקום להשערה שאם המוות לא נגרם מפגיעת נשק, קורבנות אלה נקברו חיים בתוך הבורות. אך מבחינת הרפואה המשפטית אי־אפשר היה לקבוע בוודאות במקרים אלה את סיבת המוות בגלל היות הגופות במצב של ריקבון טוטלי.

הגופות נמצאו כולן עירומות לגמרי, גם בלי נעליים ורק על ילדים אחדים היו גרביים או מנעלי תינוקות על רגליהם.

בשני הבורות נמצאו קליעי מקלעים וגם קליעי אקדחים 9 מ"מ.

בעזרת תושבים מקומיים, בני משפחה שנותרו בחיים וכן הרופאים שקהילה זו היתה תחת השגחתם הרפואית במשך יותר מעשר שנים, ניתן היה לקבוע את זהותם של 31 מהקורבנות. התיעוד של תהליך מאמצי הזיהוי וכן של תוצאות קביעת סיבות המוות נמצא בנספח פה כרשום מפעולות הרפואה המשפטית. במשך תהליך חשיפת הגופות נמצאו 12 עשר צילומים שאישרנו את אמיתותם וסופחו לתיק החקירה.

הגוויות נמסרו לידי בני־משפחה שנותרו בחיים וכן לנציגי קהילת יהודי שרמש, לקבורה מחדש.

המשך עבודתנו היה לחקור את העדים וכן בעלי מידע, שמסרו לנו אינפורמציה על השתלשלות האירועים וכן הצביעו על נאשמים ואחראיים. העדויות של (אנשים) אלה רשומות פה בנפרד.

ויוצא מזה, שבחקירות נתגלו אשמתם של תושבי שרמש והסביבה, ההונגרים דלהלן:

ורגה יוליו (ואשתו) ורגה אקטרינה, רוקחים לשעבר בכפר שרמש, בירו יוסיף שהיה בעבר מתושבי הכפר והוא חזר לכפר ומהיום הראשון של הכיבוש היה ראש השלטון המקומי (פרטור – ברומנית), אנשי האצולה ההונגרים מהסביבה שהם: בטג אלכסנרו הגרוף של נבלדה, קמני בלה הגרוף של קאמאראש, מואיטלי שטפן הגרוף מהיישוב סילב, גאל יוסיף גרוף ביישוב סילבש, וואקסמן קארול ובנו וואקסמן אלמר, גרופים של היישוב טאקשור, בטלן דניאל, סאלאי אלכסנרו ראש מועצת הכפר שרמש וסגנו ציראקי יוסיף, סקלי מרטון, בלינט יוסיף, בורביי לודוביק, ז’יגמונד ניקולא – הנ"ל היו מפקדי המשמר הלאומי ההונגרי – וכן: אינצה יוסיף, סאס שטפ, בורביי נדור, מורונץ שטפן, שוטו יואן יוניאור, לוקץ' מיהאי, בוש קארול, ברטה ביהאי, ברבש לודוביק, ברבש שטפן, שינקו לודוביק יוניאור, שוטו קולומן, פלוינצי יואן, ברצקי מוזש, קוטי בלה, קיש פאול – –


הנזכרים לעיל לא יכלו להיחקר מהסיבות דלהלן:

הרוקח יוליו ורגה ואשתו אקטרינה שחזרו לכפר ביום ה־5 בנובמבר 1944, התאבדו, התושב קיש פאול שהוזמן על־ידינו במרוצת החקירה, תלה את עצמו, חלק מהנאשמים הסתלקו מהמקום יחד עם הצבא ההונגרי ואחרים נעלמו אחרי־כן, חלק אחר של הנאשמים שנעצרו בעת החקירות הראשוניות, נעלמו אחרי שפרקליטות בית־הדין הצבאי בסיביו שחררה אותם מהמעצר.

מהחקירות שאנו ניהלנו התוצאות הן כדלהלן:

היישוב שרמש נכבש בידי החילות ההונגריים ביום ה־5 בספטמבר

  1. כעבור יומיים הגיעה למקום יחידה של ז’נדרמים, תחילה תחת פיקודו של סגן בולאז' ואחר־כךבפיקודו של קפיטן (סרן) לאנץ לאסלו כשעוזרים לידו סגן וקארדי, סגן־משנה פקטה, סגן־מועמד הולאס, רב־סמל הורוואט והסמלים פולגאר וסבו. יחידה זו הועברה (לשרמש) מבית־הספר לז’נדרמים בעיר זאלאו (עיר המרוחקת כ־150 ק"מ משרמש – ד.ג.).

ביום שנכבש המקום בידי הצבא ההונגרי הוקמו המשמרות הלאומיים ההונגריים, בהם השתתפו כל התושבים ההונגרים מגיל 15 ומעלה, תחת פיקודו של סקלי יוסיף, שלמחרת היום הוא העביר את הפיקוד לידי סקלי מרטון. כבר מלמחרת ואילך החלו השוד והגזל של התושבים הרומנים והיהודים של שרמש בידי התושבים ההונגרים המקומיים והדברים התדרדרו עד כדי רציחות. באותו זמן התכנסו אישי האצולה ההונגרים בביתו של הרוקח יוליו ורגה להתייעצות שסופה החלטה חגיגית, להכחיד את יהודי שרמש.

ב־8 בספטמבר 1944, אחרי שיהודי המקום אולצו לסמן את בתיהם במגן־דויד צהוב, הורכבו צוותים מעורבים של ז’נדרמים ומקומיים, חברי המשמר הלאומי, שאספו את כל יהודי המקום, 126 במספר, שנכלאו תחת הסככה של המפקח על הדרכים פופ יואן. 126 הכלואים עברו התעללויות ועינויים אכזריים במשך שמונה ימים, הוכו, הועבדו בפרך והועסקו בעיסוקים משונים רק לשם התעללות וכמה מהנשים והנערות נאנסו.

בזמן שהיהודים היו כלואים במחנה, חילקו ראש המועצה המקומית סאלאי אלכסנדרו וסגנו ציראקי יוסיף את בתי היהודים בין תושביו ההונגרים של הכפר למטרת שוד כללי ללא שיור של מיטלטלי הבתים. כמעט כל האוכלוסייה ההונגרית של שרמש השתתפה במעשי שוד אלה.

ב־16 בספטמבר 1944 הוצאו עשרים גברים יהודים מהמחנה והובלו למקום הקרוי סוסקוט, שם הכריחו אותם לחפור שני בורות. וכעבור כמה שעות כל יהודי שרמש הוצאו מהמחנה והובלו אף הם להר סוסקוט. ובליל ה־16־17 בספטמבר 1944, בין השעות 02:00־06:00, יהודים אלה נטבחו והושלכו לאותם שני בורות.

מצורפת פה חוות־הדעת הרפואית־משפטית, פרוטוקול של השבעת הרופאים, רשימה שמית של הקורבנות, 12 צילומים וכן ההצהרות של העדים ומוסרי המידע שדלהלן: רב־סמל משינה דומיטרו, ראש תחנת הז’נדרמים בשרמש, ד"ר מורא אמיל, קרטש יעקב, אלואסי יואן, מוצ’יאנו יואן וכן שוש קארול.

אנו מעבירים פרוטוקול זה לתעודתו המשפטית.

מפקד לגיון הז’נדרמים, קלוז'.

קפיטן אמיל פושקאשיו (חתום בחתימתו)

מיופה־כוח הפדרציה של איחוד הקהילות היהודיות.

עו"ד מתיאס קארפ (חתום בחתימתו)


דוּח תוצאות הבדיקות של הרפואה המשפטית

היום,ה־21 בפברואר 1945 שעה 11, החתומים מטה: ד“ר אמיל מורא, רופא נפת שרמש וד”ר גיטה גברילא, רופא נפת סנפטרו־דה־קמפיא, בליווי ה' קפיטן פושקאשיו אמיל, מפקד לגיון הז’נדרמים קלוז' וד"ר הירש אדולף, רופא הקהילה היהודית, בהתאם לצו מס' 327443/945 של בית־הדין הצבאי של קורפוס 6 הטריטוריאלי, נסענו ליישוב קאמאראש לאתר הקרוי סוסקוט, כדי לבצע חשיפת הגופות של יהודי הישוב שרמש,מחוז קלוז', שבליל ה־16־17 בספטמבר 1944 נטבחו בידי הז’נדרמריה ההונגרית.

אחרי השבעתנו כדת התחלנו במילוי תפקידנו. על האתר הנ“ל נראים לעין שני בורות גדולים. משהתחילה הרחקת השכבה העליונה של האדמה בעובי כ־50 ס”מ, מהבור הראשון, נחשפו גופות רבות, זרוקות אחת על השנייה. בהמשך העבודה, אחרי שהועלו הגוויות מהבור הזה, נמצאנו למדים, כי בבור זה, שאורכו 10 מטרים ורוחבו 2 מטרים וחצי ועומקו אחד מטר וחצי, היו קבורים 65 מתים ולפי חלוקה זו: 22 גופות של נשים בוגרות, 20 גופות של גברים בוגרים ו־23 גופות של ילדים (מתינוקות) עד גיל 15.

הבדיקה החיצונית מאפשרת את הקביעה לגבי חלק מהקורבנות הבוגרים, שמותם נגרם על־ידי קליעי יריות, בעוד אצל קורבנות אחרים, ובייחוד אצל ילדים, סיבת המוות הנראית לעין היא שהרגו אותם בריסוק ראשם במכשירים קהים, כגון קתות רובים מעדרים ואתים.

בהמשך תפקידנו פנינו לבור השני שגם שם, אחרי הרחקת שכבת אדמה של כ־50 ס"מ, והעלאת הגוויות מתוכו, עמדנו על ממדי מחפר זה: 9 מטרים אורך, 2 מטרים רוחב ו־1.6 מטרים עומק. אחרי האקסהומציה (החשיפה) של הגופות, נמצאנו למדים שבבור זה נקברו 11 גברים, 30 נשים בוגרות ו־20 ילדים עד גיל

  1. מרבית הקורבנות כאן מרוטשים בצורה מחרידה, קודקודים מרוצצים, ידיים ורגלים שבורות ומרוסקות ממכשירים קהים – ורק מעטים מהם נושאים עקבות של פגיעה מקליעים. סימני הפגיעות הקשות במכשירים קהים נתגלו בייחוד אצל ילדים, שנפלו ונקברו בעודם בחיים. בדיקה מדוקדקת אי־אפשר היה לבצע, כי הגופות היו במצב של ריקבון מאוד מתקדם.

מתוך 126 הגופות יכולנו לקבוע את זהותם של רק חלק מהקורבנות, על־פי השיניים, צורת הראש וכו', ואלה הם שזוהו:

אלברט אסתר בת 33, ברוך יעקב בן 82, דוד מיהאי 45, דוידוביץ דוד 49, ארנסטר אדולף 31, ארנסטר יוליאנה 27, ארצמאן אדולף 82, פישר פרקש 75, פדיוורש מכסימיליאן 62, פדיוורש מגדלנה 61, פדיוורש ויוריקה 21, פרקש לודוביק 12, פרקש הרמן 59, פרקש טילי 75, פישר סלי 47, פישר ליויה 23, פישר רוזליה 25, גרוס יוסף 41, גרוס רגינה 41, גרוס יונל 12, גרש מוריציו 58, גרש רגינה 51, גרש וולף 47, האס ארתור 53, האס אליזבט 46, האס ורוניקה 23, לוי איזק 57, לוי האני 52, מנדל סימיון 47, רוזנבלום אטלקה 56, רוזנפלד דוד 83.

מבין 77 הגוויות שנמצאו עליהן סימני קליעים שגרמו למותם, היו 62 מבוגרים ו־15 ילדים. יתר הקורבנות נרצחו במכשירים קהים ואילו חלק מהילדים, שלא נמצאו עליהם סימנים חיצוניים של אלימות, יש להסיק שהם נקברו חיים.

מבדיקות הרפואה המשפטית, שנמשכו משעה 11 ב־21 בפברואר עד השעה 4 אחה“צ ב־22 בפברואר 1945, ניתן לקבוע שכל היהודים האלה, 126 במניין, הומתו באכזריות מחרידה, מעוררת פלצות, בידי כנופיית הז’נדרמים ההונגרים. את הנ”ל אנו מאשרים בחתימת ידנו.

ד“ר אמיל מורא, ד”ר אדולף הירש, ד“ר גיטה גברילא, קפיטן פושקאשיו אמיל, עו”ד מתתיהו קארפ.


הצהרה

החתום מטה, ד"ר אמיל מורא, בן 45 שנה, רומני, יליד העיר ביסטריצה ותושב הכפר שרמש, מחוז קלוז' הריני מצהיר:

ביום ה־8 בספטמבר 1944 נעצרתי בידי המשמר הלאומי ההונגרי והז’נדרמים ההונגרים והובלתי למחנה אשר אצל ביתו של המפקח על הדרכים פופ יואן, ביישוב שרמש.

במחנה מצאתי עוד, בין השאר, את קומיסר המשטרה סרבו, הנוטריון מורנליה, עורך־הדין באן וסילה, עובד התברואה פרסה, בעל האחוזה דוגארו וכן שבויי מלחמה רומנים אחדים וביניהם גם סגן אחד. כעבור יומיים הובאו למחנה כל יהודי שרמש, 126 במניין. הייתי במאסר עד ערבו של ה־15 בספטמבר 1944 ואז שוחררתי. במשך כל זמן מאסרנו, האסירים הרומנים לא קיבלו אוכל כלשהו, אבל בכל יום ויום הוכו והתעללו בהם ומדי לילה ביימו הוצאות להורג כדי להפחידנו.

היהודים הכלואים, שהגישו להם אוכל, קיבלו בתחילה יחס יותר קל. אך אחר־כך, כמוהם כמונו רוקנו אותנו מכל כסף ודברי ערך שהיו ברשותנו. בשעות היום כפו על הגברים עבודות קשות, לחפור בורות ותעלות ולהוביל משאות לצורכי הצבא. בבקרים הוצאנו לרקוד ‘הורה’ ולעשות ‘קפיצות צפרדע’ ושאר התעללויות.

בלילה שבין 12 ו־13 בספטמבר 1944 הוציאו את שתי הנערות וייס בייא והאס ורה מהמחנה, הז’נדרמים הרחיקו אותן בכוח מהוריהן וכל הלילה התעללו בהן הז’נדרמים ואנשי המשמר הלאומי שהיו ממונים על השמירה במחנה. לפנות בוקר ניגשו אלינו הז’נדרמים ובהתגרויות הזמינו אותנו שנצטרף לחילול תומת הנערות.

בבוקר חזרו הנערות במצב שעל סף איבוד ההכרה והן שכבו כל היום ללא ניע כ’הרוגות'.

בערבו של ה־15 בספטמבר 1944 שוחררתי ולמחרת היום נודע לי שהיהודים, יחד עם הרומנים שנותרו (במחנה), הוצאו משרמש וכעבור כמה ימים עברה השמועה בתוך היישוב, שהיהודים הוצאו להורג.

על גורל הרומנים לא נודע דבר.

על הצהרה זו שלי אני חותם בחתימת ידי

שרמש, 22 בפברואר 1945

ד"ר מורא אמיל

הנ"ל ניתן בנוכחותנו:

נציג הפדרציה של איחוד הקהילות היהודיות

עו"ד מתיאס קארפ

מפקד לגיון הז’נדרמים, קלוז',

קפיטן אמיל פושקאשיו


הצהרה

החתום מטה, רב־סמל הז’נדרמריה משינה דומיטרו, מפקד תחנת הז’נדרמריה שרמש מלגיון הז’נדרמים קלוז', אני מצהיר:

ב־23 באוגוסט 1944 מנו יהודי שרמש 195 נפשות. הם גרו במקום תחת צו של סגר מאז דצמבר 1941 (?). עקב אירועי ה־23 באוגוסט 1944 (בתאריך זה פרשה רומניה מהברית שלה עם מעצמות ה“ציר” והצטרפה לצבא האדום בקרב על שחרור ארצה – ד.ג.) הודעתי להם (ליהודים), כי הם חופשיים, אבל אחרי־כן היו מהם שהסתלקו מהמקום נוכח הסכנה של כיבוש הונגרי. ביום ה־5 בספטמבר 1944 כבשו יחידות הונגריות את שרמש. אני הסתתרתי לבוש בבגדי איכרים כדי שלא אפול בשבי. יחד עם זה עקבתי אחרי מה שקורה בכפר.

בצורה כזו עברו עלי חמישה שבועות עד אוקטובר 1944, כאשר האזור שוחרר שוב בידי הצבא הרומני ואז יכולתי לחזור ולוודא נכונותו של מידע שהיה בידי.

וידאתי את הדברים דלהלן:

ביישוב שרמש היתה יחידה של ז’נדרמים הונגרים תחת פיקודו של סרן לאנץ ולידו הסגן וקרדי, ששניהם הגיעו מבית־הספר להדרכת ז’נדרמים בעיר זאלאו. בפלוגה זו של ז’נדרמים הונגרים השתתפו גם הטוראים פאל אלכסנדרו ופאנצל יואן, מתושבי הכפר סינקאי מחוז מורש, ושניים אלה השתתפו באופן פעיל בהרג היהודים משרמש ושניים אלה נראו אחר־כך בלבוש אזרחי במקום מגוריהם הנ"ל (הכוונה היא ששני הטוראים האלה, שהיו במקורם אזרחי רומניה ובשעת הכיבוש ההונגרי גויסו לז’נדרמים ההונגרים – נותרו אחרי המלחמה במקום מגוריהם המקורי, ברומניה – ד.ג.).

ידוע לי על איסוף כל היהודים שהיו בכפר ב־8 בספטמבר, העינויים שעברו עליהם במחנה המעצר בין 8־16 בספטמבר וכן על רציחת כולם ועל בזיזת כל מה שהיה להם. אחרי שנטלתי לידי שוב את ניהול התחנה (ז’נדרמריה), יזמתי חקירה ועשיתי זאת יום אחר יום ומצאתי אצל רבים מהתושבים ההונגרים מיטלטלים, כדי קרונות שלמים, שהיה ידוע שנגזלו מהיהודים. החפצים הוחזרו אחר כך לבני־משפחה שהצליחו בשעתו לברוח, ניצלו וחזרו לשרמש.

התושבים שמצאתי אצלם מהשוד הם: ציראקי יוסיף, שהיה סגן ראש המועצה הכפרית בתקופת ההונגרים, בורביי שנדור, וילמה סילאדי שעוד הביעה את שביעות־רצונה מהרג היהודים, פלוינצי יואן, ברסקי מוזש, קוטי בלה ועוד.

במקביל, נקבע גם כי המקומי סקלי מרטון, שהיה המפקד הראשי של המשמר הלאומי הוא שהוציא את הפקודה לגירוש היהודים מבתיהם ואיסופם במחנה. סנטש מרטון הלשין על משפחת פישר, המורכבת מארבע נפשות, שהיא מסתתרת בכפר נאויו – הז’אנדרמים ההונגרים עצרו אותם, הכניסום למחנה ואחר־כך הרגו אותם.

מורונץ שטפן מהמשמר הלאומי ההונגרי הכריז (בפומבי) שכל זמן שלא יהרגו את כל היהודים טרנסילבניה לא תוכל להיות של ההונגרים. שוטו יואן מהמשמר הלאומי הוציא מהמחנה את הנערה ביילה וייס בת ה־19 והתעלל בה יחד עם הז’נדרמים ההונגרים במשך שש שעות. זה האיש שעוד לפני מעצר היהודים חדר לביתו של וייס מאיר למטרת שוד ומשלא מצא מה לשדוד, ירה בו ופצעו בידו.

ורגה יוליו, רוקח ביישוב שרמש, כינס בביתו התייעצות בהשתתפות הסגן בירו יוסיף, המושל ההונגרי שהיה מתושבי המקום גם בעבר וכן בטלן דניאל, הבן המאומץ של ורגה, בטג אלכסנדרו גרוף מהכפר בלדה, קמני בלה גרוף מהכפר קאמאראש, מואיטלי שטפן גרוף מהכפר סילבש, גאל יוסיף גרוף בכפר סילבש, וואקסמן קארול גרוף מהכפר טקשור וכן אלמר וואקסמן, בנו של האחרון וגם אשת הרוקח אקטרינה ורגה. בהתייעצות זו, אליה הגיעו כל הגרופים לבושים בבגדי חג לאומיים הונגריים, נפתחה הדרך לטביחת יהודי שרמש. קיש פאול, שהיה הצנזור של שיחות הטלפון מטעם המשמר הלאומי ההונגרי, היה הראשון שפרסם את דבר ההרג, כשאמר: “היהודים ישנים כבר טוב־טוב, דאגתי לזה”. גם הוא השתתף בשוד נכסי היהודים. המשמר הלאומי שריכז את היהודים היה מורכב מהאנשים הבאים: לוקאץ' מוהאי, בוש קארול, ברטה מיהאי, ברבש לודוביק, שטפן וכן אחרים.

זו הצהרתי עם חתימתי

משינה דומיטרו

(ההצהרה) ניתנה בפנינו:

מפקד לגיון הז’נדרמים, קלוז' קפיטן אמיל פושקאשיו

נציג הפדרציה של איחוד הקהילות היהודיות, עו"ד מתיאס קארפ


הצהרה

החתום מטה, קרטס יעקב בן 60, איכר, בן דת גרקו־קתולית, לא יודע קרוא־וכתוב נולדתי ומתגורר ביישוב שרמש מחוז קלוז', אני מצהיר:

ביום ה־16 בספטמבר 1944 באו אלי מהמועצה המקומית ציראקי יוסיף, סילאדי אלכסנרו ופורקולאב פרנציסק וביקשו שאבוא עם עגלת השוורים ועם צורכי אוכל לעצמי ולבהמות ל־2־3 ימים אל ביתו של המפקח על הדרכים, יואן פופ, שם היה המחנה של היהודים.

שם מצאתי עוד 13 עגלות, מהן 6 מהכפר שרמש והשאר מהכפר סרמשל. חיכיתי משעה 14 עד שעה 18, כאשר היהודים הוצאו מהמחנה ונדחפו אל העגלות. על העגלה שלי היו רק נערות, ביניהן זיהיתי את בתו של פישר מיהאי.

בצאתנו לדרך לא הרשו לאף אחד לקחת אתו דברי מזון. על העגלות העלו גם צרורות עם מטעני היהודים.

בצאת השיירה לדרך, היו חלק מהיהודים על העגלות ואילו אחרים הלכו ברגל כשהם מלווים תחת משמר של ז’נדרמים הונגרים מזוינים.

עצרנו לרגלי ההר סוסקוט, על אם הדרך טרגו־מורש־קלוז', שם הורידו את היהודים מהעגלות ואילו לנו, בעלי העגלות, ניתנה פקודה לחזור לבתינו.

זאת הצהרתי עליה אני חותם בטביעת אצבעי אחרי שהוקראה לי, כי אינני יודע לקרוא.

שרמש, 22 בפברואר 1945

קרטס יעק (הטביע אצבעו)

(ההצהרה) ניתנה בפנינו:

מיופה־כוח הפדרציה של איחוד הקהילות היהודיות, עו"ד מתיאס קארפ

מפקד לגיון הז’נדרמים, קלוז', קפיטן אמיל פושקאשיו


הצהרה

החתום מטה, מוצ’יאנו יואן, בן 39, רומני, בן הדת הגרקו־קתולית, נשוי, לא יודע קרוא־וכתוב, נולדתי ומתגורר בכפר קאמאראש מחוז קלוז', במקצוע יערן, אני מצהיר:

בשבת ה־16 בספטמבר 1944, לקראת ערב, באו על הכביש הארצי טרגו־מורש־קלוז' מכיוון סרמשל כתריסר עגלות רתומות לשוורים ועליהן יהודי שרמש. אנשים אלה נשארו על הכביש בדיוק מול ביתי והם צופפו יחד ליד הבאר כששומרים עליהם שבעה ז’נדרמים הונגרים. יחד עם היהודים על העגלות, הגיעו מכיוון שרמש גם שתי משאיות וכן שתי מכוניות, עם חיילים. כל הערב סיירו חיילים על הכביש שחסמו בו את המעבר.

עיכבו גם אותי ואת אשתי, אך שוחררנו, על־מנת שנכין להם ארוחת ערב. במשך הערב הוחזקו היהודים כל הזמן ליד הבאר ואסרו עלים לדבר. מפוחד מכל מה שראינו, הלכתי אל שכני אלואסי יואן, מאצלו ראיתי פנס דולק מכיוון הכביש לעבר פסגת ההר ששם הבריכה לצינון הבהמות.

אחרי השעה 2 בלילה ראיתי כאשר הרימו את היהודים (ממקומם) והוליכו אותם על צלע ההר בכיוון לפנס ואחר־כך שמעתי הרבה צעקות ויללות של היהודים. כעבור כחצי שעה אחרי שהיהודים הגיעו לראש ההר, שמעתי יריות של מקלעים. לדעתי, היו שם שלושה מקלעים שירו כל הזמן משעה 2 עד עלות השחר. מבוהל, מיהרתי להביא את אשתי ואת ילדי למקום מחבוא וגם אני הסתתרתי בשדה התירס כ־200 מטר מהמקום של היריות. בגלל הלילה לא יכולתי לראות מה קורה, אבל הגיעו משם היללות והזעקות של הקורבנות. קול הזעקה של נער צעיר נשמע זמן ממושך יותר מכולם. חדלו הזעקות וחדלו גם היריות. ורק פה ושם היו יריות בודדות.

עם אור היום ראיתי איסוף הצרורות עם מיטלטלי היהודים והעלאתם על המשאיות, וגם ראיתי חיילים עולים על ההר למקום הטבח עם מעדרים ואתים. וכאשר אלה ירדו משם שוב, הם הביאו אתם את בגדי הקורבנות שהעלו גם כן על המשאיות שפנו לנסוע לעבר שרמש.

ספרתי את החיילים ההונגרים כשירדו מן ההר: היו שם 40.

עלי להזכיר, כי לא ראיתי חיילים גרמנים באזור כאשר בוצע הטבח הזה.

אחרי שגמרו, באו שני ז’נדרמים לחפש אותי בביתי ומשלא מצאו אותי, הלכו.

זאת היא הצהרתי שאני חותם עליה בטביעת אצבע אחרי שהוקראה לי, כי אינני יודע לקרוא.

22 בפברואר 1945

(צוצ’יאני) יואן (בטביעת אצבע)

(ההצהרה) ניתנה בפנינו:

נציג הפדרציה של איחוד הקהילות היהודיות, עו"ד מתיאס קארפ

מפקד לגיון הז’נדרמים, קלוז' קפיטן אמיל פושקאשיו

(הערה: בנו של מוצ’אנו יואן, שהיה בן 4 בעת ההרג, הוא עתה שומר בית־הקברות של קדושי שרמש ואצלו מצוי המפתח למנעול השער. בתי חוותו נמצאים מעבר לכביש, כ־30 מטר מבית־העלמין).


הצהרה

החתום מטה, אלואסי יואן, בן 35, יודע קרוא־וכתוב, רומני, איכר לפי מקצועי, נולדתי ומתגורר ביישוב קאמאראש, מחוז קלוז', אני מצהיר על מה שנשאלתי:

בהתגוררי על אם הדרך של הכביש הארצי טרגו־מורש־קלוז' בק"מ 53, לרגלי הר סוסקוט, ראיתי לעת ערב של ה־18(?) בספטמבר 1945 כ־12־14 עגלות רתומות לשוורים, עמוסות אנשים שבאו מכיוון שרמש. את האנשים הורידו (מהעגלות) והושיבו אותם בשולי הדרך ליד הבאר. ראיתי אז שהם היהודים מהכפר שרמש. העגלות עזבו ריקות בכיוון לצד שמאל או לצד ימין של הכביש. כמעט יחד עם העגלות הגיעו מכיוון שרמש גם שתי משאיות ושתי מכוניות. משעות הערב ועד חצות הלילה נשמעו גניחות מאצל היהודים ואז, בשעה 2 אחרי חצות, עלו זעקות רבות כשהובילו את היהודים לעבר ראש ההר משם נראה פנס דולק, גם למטה נדלק פנס ובין הפסגה לבין הכביש התנהל איתות של פנסים.

זמן קצר אחרי שהיהודים הגיעו לראש ההר שמעתי יריות ואלה היו יריות של מקלעים וגם של תת־מקלעים וגם של רובים – יכולתי לזהות את הנשק בו ירו, כי הייתי חייל בחזית. היריות נמשכו עד עלות השחר. הזעקות והגניחות הלכו ונחלשו ואחרי שאלה השתתקו, פסקו גם היריות. היום התחיל להאיר, ראיתי כ־40 חיילים הונגרים היורדים מן ההר עם משאות, ואולי היו אלה האתים והמעדרים.

הם עלו אחר־כך שוב למעלה וחזרו כשידיהם מלאות בגדים. הם העלו את מטעניהם, צרורות ובגדים, על המשאיות, ואחר־כך יצאו כל כלי־הרכב בכיוון שרמש.

זאת ההצהרה שלי שאני חותם עליה אחרי שקראתיה.

22 בפברואר 1945

אלואסי יואן


(ההצהרה) ניתנה בפנינו: נציג הפדרציה של איחוד הקהילות היהודיות, עו"ד מתיאס קארפ


מפקד לגיון הז’נדרמים, קלוז', קפיטן אמיל פושקאשיו


הצהרה

החתום מטה, בוש קארול בן 21, לא נשוי, יודע קרוא־וכתוב מחמש כיתות בי"ס יסודי, במקצועי סנדלר, נולדתי ומתגורר בכפר שרמש, מחוז קלוז', הריני מצהיר:

מהיום הראשון של שלטון הצבא ההונגרי התארגן המשמר הלאומי, כשהוא מורכב מאזרחים הונגרים. כל התושבים ההונגרים מגיל 18 ומעלה לקחו חלק במשמר הלאומי, כולם קיבלו נשק מהיום הראשון ובשעות השירות, בין בכפר ובין בסיורים, הם נשאו אתם את נשקם. המשמר הלאומי ההונגרי התחלק לארבע קבוצות ולכל קבוצה המפקד שלה. המפקדים היו: בלינט יוסף, בורביי לודוביק, ז’יגמונד ניקולא וכן סקלי מרטון – זה האחרון היה המפקד הראשי של כל המשמר.

ביום ה־8 בספטמבר 1944, בשעה 16, כשהייתי בשירות, קיבלתי פקודה ממפקד המשמר, סקלי מרטון, לסור לתחנת הז’נדרמים ההונגרים שהוקמה בביתו של הווטרינר ד"ר בוצ’ין אויגן.

מגויסי המשמר הלאומי, שאספו את היהודים, היו: שינקו לודוביק, ברטה מיהאי, סאס שטפאן, ברבש לודוביק, ברבש שטפאן, אינצה יוסיף וגם אני. מהנ"ל נמצאים עתה בפלוגות עבודה אינצה יוסיף, ברבש שטפאן וברבש לודוביק, בעוד האחרים ברחו לטרנסילבניה הצפונית. באותו יום (הכוונה ל־8 בספטמבר) ניתנה פקודה מהז’נדרמים לכל היהודים שיסמנו את בתיהם במגן־דויד צהוב.

בתחנת הז’נדרמים קיבלנו פקודה לפשוט על אזורים שונים של הכפר, בקבוצות של עשרה מהמשמר הלאומי יחד עם 30 ז’נדרמים בכל אזור, כדי להוציא את היהודים מבתיהם ולהעבירם למחנה אשר בביתו של המפקח על הדרכים, פופ יואן.

כל צות היה מורכב מסמל, סמל־משנה ורב־טוראי וכן מגויס של המשמר הלאומי. קיבלנו פקודה בכתב ועליה שמות של שלוש משפחות יהודיות. אני עצרתי את פישר מיהאיל ואשתו ושתי בנותיהם, וכן את פרקש הרמן ואשתו ובתם, וכן את רוזנבאום אטלקה ואחותה ברטה.

היהודים הוצאו תחילה לחצר ואחר־כך הוחזרו לבית כדי שיוכלו לקחת אתם בגדים ולבנים להחלפה וכן צורכי מזון ל־2־3 ימים.

הדלתת והחלונות של הבתים ננעלו תחת חותמת.

אחרי שהיהודים נאספו כולם, הובלנו אותם לביתו של המפקח על הדרכים, שם היה המחנה. בין אלה שהופקדו על שמירת המחנה היו ברטה מיהאי וסאס שטפאן.

אחרי שהיהודים נכלאו במחנה, התחיל הגזל בבתיהם מצד כמעט כל אוכלוסיית הכפר ההונגרית, בהנהגתו של ראש מועצת הכפר ההונגרי סאלאי אלכסנדרו וסגנו ציראקי יוסף. הבתים חולקו (בין התושבים) למטרת גזל ולבסוף קיבלו את חלקם מהשוד כמעט כל התושבים.

כעבור כמה ימים שמעתי שכל היהודים שהיו במחנה, הוצאו משם על עגלות מחוץ לכפר שרמש. בעלי העגלות סיפרו שהם הורידו את כל היהודים על כביש סרגו־מורש־קלוז' בכפר קאמאראש במקום הקרוי סוסקוט.

זו הצהרתי ואני עומד עליה בחתימתי

בוש קארול

(ההצהרה) ניתנה בפנינו:

נציג הפדרציה של איחוד הקהילות היהודיות, עו"ד מתיאס קארפ

מפקד לגיון הז’נדרמים, קלוז', קפיטן אמיל פושקאשיו


רשימה שמית של קורבנות ההרג האחרון

השמות הם כפי שנרשמו על ידי ועדת החקירה הממשלתית בפברואר 1945 ונדפסו בדיווחו של עו"ד מתתיהו קארפ – השמות הם בכתיבם הרומני. כפי שהיו רשומים במנהל האוכלוסין הנפתי של שרמש (הכוונה לשמות הפרטיים), הספרה ליד השמות מציינת את הגיל; הרשימה ערוכה משפחות־משפחות עם שם־המשפה בראש כל משפחה; במקום בו מופיעה אשה צעירה כראש משפחה, מעיד הדבר כי בעלה היה מגויס לעבודת כפייה ולא היה בבית בעת ההרג.

לוי איזק 58, חני 55

הוניג פרידה 45, אירינה 20, אנה 19, אסתי 12, רוזליה 10 (הערה: אלה אשתו וילדותיו של הרב המקומי – הרב עצמו ניצל).

ארצמן אדולף 82, אסתר 70.

וייס מאוריציו 38, אסתר 36, יוסף 12, מיהאי 8, ברנרד 6, אוה 9. רוזליה 3

הירש מיהאי 22

רוזנפלד דוד 83, בנימין 46, אליזבטה 40, הודלה 19, אהרן 28, גזא 17, פרנציסק 15, קארול 12, נתן 10

ברוך לזר 75

מרקוביץ רגינה 45

גרש איזק 52, אלנה 48, בנימין 20, גולדי 22, רגינה 17, חנה 15, יינטי 12, שיינדי 8, פנחס 7, הרמן 5

גרש נח 48, בלה 45, זלמן 12, רוזליה 10, לנה 1

גרש מאוריציו 55, רגינה 50, רוזליה 18

ברק יעקב 82

רוזנברג פרידה 40

רוזנבלום אטלקה 55, ברטה 38

אלברט אסתי 35, אירינה 16, יוסף 14, אהרן 12, סילביה 8, מגדלנה 6, דינה 5

פרקש סרנה 38, אליזבטה 16, לודוביק 12

דויד מיהאי 44, רוזליה 40, יעקב 16, מירצה 14, איזק 12, סידוניה 10

דויד פרידה 24

פרקש רגינה 28, חני 10, לאה 8

פרקש צילי 75, בלנקה 40, הלנה 38, ג’ניקה 36

פרקש הרמן 59, ברטה 60, אידה 23

וייס אברהם 54, חני 50, רוזליה 28, אירינה 22

פרקש הרמן 55, חני 50, ברנרד 19, לאה 17, ג’ניקה 15.

מנדולה ויוריקה 23, סלומון 9

ארנסטר אדולף 30, אילונה 26, יודא 6, ישראל 4, רוזליה 1

פיירוורגר מרגרטה 30, נתן 12

פדיוורש מקסימילאן 62, מגדה 61, צילי 25

פישר פרקש 75, לאה 70

האס ארתור 55, אליזבטה 50, ורניקה 23

וייס סרנה 75

פישר מוהאיל 52, סרנה 48, לטיציה 23, הניקה 19

פישר אלתר 63, פרידה 60, רוזליה 23, ארנסטינה 20

מנדל סימיון 45, סרנה 40

דוידוביץ דוד 48, אותיליה 45, טוביה 20, ברנרד 19, פרנציסק 17, אהרן 15, לאופולד 12, סלומון 10

גרוס יוסף 38, רגינה 38, יונל 12, אברהם 10


הערה: שמות הקורבנות שיכלו לקבוע את זהותם – 31 במספר – נחרטו על המצבות במקורם העברי.



  1. קלוז', העיר הראשית של טרנסילבניה ששמה בהונגרית קולוז‘וואר ובגרמנית קלאוזנבורג, שהיהודים הפכוהו לקלויזנבורג, ולמעשה כך היא התחילה להיקרא רק אחרי שנוסדה בה קהילה חסידית בראשות האדמו“ר יקותיאל יהודה הלברשטאם, מצאצאי שושלת סאנז, שהגיע לעיר כפליט בימי מלחמת־העולם הראשונה. ב”גיאוגרפיה היהודית" וגם הציונית של טרנסילבניה מילאה קלוז’ תפקיד־ראשי, עם כ־18 אלף יהודיה על סף השואה. הקהילה הגדולה היתה זו האורתודוכסית, שרבה, הרב משה שמואל גלאזנר, היה מנהיג ולוחם בעוז של הציונות הדתית (בניגוד לכל רעיו, רבני המדינה), השתתף בוועידה המייסדת של המזרחי ב־1904, חיבר מנשרים ציוניים בגרמנית ובעברית והגשים את ציוניותו בגופו בעלותו ארצה, לירושלים, ב־1923. השפעתו נבעה גם מהיותו רב, תלמיד חכם, משכמו ומעלה וגם מייחוסו כנין של החתם־סופר, ומעיד על כך שם ספרו על מסכת חולין: “דור רביעי” (ומי שירצה לקלוט ולהבין איך לומדים גמרא, יקרא את המבוא הגאוני לספר זה). קלוז‘ היתה גם בירת הציונות, תססו בה חיים יהודיים וציוניים, עיתון יומי ציוני (“אוי קלט”), גימנסיה עברית (“תרבות”). בעיר זו גם נוסדה המפלגה הלאומית היהודית שבחרה נציגיה לפרלמנט ולסנאט הרומני. לפריחת שיא זכתה יהדות קלוז’ בין שתי מלחמות־העולם תחת שלטון רומני – ולקצה הטראגי הגיעה בשוב השלטון ההונגרי לעיר ולטרנסילבניה הצפונית, קץ של גיטו ושל שילוח לאושוויץ.

    וההיסטוריה הֵתלה גם בקהילת קלוז‘־קלויזנבורג, כאשר פה בארץ היא מזוהה ומכונה על שם האדמו"ר מנתניה שתומכיו גרמו בשנות ה־20 למחלוקת איומה בקלוז’ וחברו לרב מסטמר, שוטם נודע של הציונים, והקימו בית־דין רבני (בראשות הרב מרדכי בריסק הי"ד), שהוציא פסק־דין הפוסל את קהילת האם הקדומה של הרב גלאזנר כקהילה ציונית שכל יהודי נאמן חייב להדיר עצמו ממגע אתה.  ↩

  2. משרידי שרמש נודע שכאשר כבר התחילו לאסוף את יהודי המקום ולהכניסם למחנה, נטל הרב הוניג את משפחתו אתו וברח דרך השדות והיערות, כדי להגיע לעיר טורדה. הרב הצליח להגיע עם אחת מבנותיו ליעדו, אך אשתו ויתר שלוש בנותיו שכשלו בדרך, חזרו לשרמש ונמנו עם קורבנות ההרג.  ↩

  3. קהילת אראד, עיר גדולה בדרום־מערבה של טרנסילבניה, זכורה ב“גיאוגרפיה היהודית” כערש התנועה הניאולוגית – כך נקראת תנועת הרפורמים של יהודי הונגריה. רבה של אראד היה הרב אהרן חורין שניהל ביד רמה מאבק (ובלשון־קודש משובחת) לשינויים במנהגי הדת, דרשות בשפת המדינה, השמטות והוספות בספרי התפילה והיתרים שלא היו קיימים לפני־כן. ואת כל חידושיו ביסס, ביסוס הלכתי, על פסיקות של רבנים בני־סמכא. רק לאחרונה פרסם פרופ' משה כרמילי (מישיבה יוניברסיטי לשעבר) מחקר על חייו ועל מגמותיו אליהן חתר אהרן חורין בשינויים שהנהיג. באראד, בשלטון רומני במלחמת־העולם השנייה, מילאו יהודים, ובייחוד ארגוני הנוער הציוניים, אותו תפקיד שמילאו עמיתיהם בעיר הגבול השנייה טורדה – הבריחו נמלטים מהונגריה, החביאום, עזרו להם להיחלץ מהר ככל האפשר מעיר־גבול זו לבוקרשט ועם תקווה משם לנמל קונסטנצה, לאוניות המעפילים. פעילות זו מתועדת בהרחבה בספרי מחקר והיסטוריה על התקופה, כמו ספרו של אשר כהן, “המחתרת החלוצית בהונגריה” (הוצ' הקבוץ המאוחד תשמ"ד) וספרו של רפי בנשלום, “נאבקנו על החיים” (הוצ' מורשה וספריית הפועלים, 1977). וכן ספרו של צבי גולדפרב, “עד קו הקץ” (הוצ' בית לוחמי הגיטאות תשמ"א).

    צבי גולדפרב, מראשי המחתרת החלוצית בבודפשט ב־1944, הוא אגדה בפני עצמה, כיליד ורשה וכחבר בתנועת “הבונים”, הוא נבחר בתנועתו (1943?) לשליחות כחלוץ העובר ראשון לפני הבאים אחריו בדרך מוורשה לעבר הקרפטים במטרה להגיע לבודפשט שמשם הגיעו ידיעות על אפשרויות של “טיול”, כשם הצופן של בריחה מהונגריה לרומניה ומשם בהעפלה לארץ ישראל. בבודפשט הפך גולדפב לאחד מראשי המחתרת החלוצית, הוא כבר ידע מה מעוללים הגרמנים ליהודים בפולין ומחודש מארס 1944 ואילך, כשאייכמן העביר את מטהו לבודפשט, הוא לימד את ראשי הנוער הציוני בבירה (ביחד עם רפי בנשלום ומשה אלפן ופרץ רבס ודוד עשהאל ודוד גור ועוד) את כל השיטות המחתרתיות של הצלה – חרושת של תעודות אריות מזויפות, בונקרים, בריחה לעבר גבול רומניה, היינו, “טיול”. הוא פעל עם צוות מצומצם שעימו נמנו אשתו לעתיד נשקה וכן זאב (וילי) אייזיקוביץ, “בעל האופנוע”, שהוציא מתחת ידיו, ברוב מומחיות, אלפי תעודות אריות מזויפות. אחדים מיוזמי מחתרת זו וניצוליה עוד חיים אתנו כיום: אלפן, נשקה, אייזיקוביץ, רבס והידוע מכולם בישראל הוא פרופ' מ.צ.קדרי, מי שהיה רקטור אוניברסיטת בר־אילן. קברו של גולדפרב נמצא בקיבוץ פרוד ומי שיניעהו לבו, יכול לפוקדו.  ↩

  4. קהילת מוצ' קבועה ועומדת בזיכרון “הגיאוגרפיה היהודית” ובפרט הציונית של טרנסילבניה – רבה של קהילה זו, הרב פנחס ליכטנשטיין, היה היוזם והמוציא לפועל של עליית מאה משפחות על צאנן ובעירן והעופות והזרעים שהביאו אתן והתיישבותן ביישוב חקלאי בארץ ישראל בשנת 1923. חלק ממשפחות אלה ייסד את כפר גדעון בעמק יזרעאל, אחרות מצאו את מקומן בתל עדשים, בבלפוריה, בגבעת עדה או שהלכו לעבוד עם שאר “הונגרים” בהקמת בית־החרושת “נשר” למלט ופתחו גם חנויות בנשר־יגור. סיפור אגדה זו נרשם מפי בתו של הרב ליכטנשטיין, שרה מינץ, ב“ספר המהנדסים והעליה ה־3 מהונגריה”, תל־אביב תשנ"א.  ↩

  5. לעיר טורדה, והקהילה היהודית בה, יש מקום נכבד ב“גיאוגרפיה היהודית” של טרנסילבניה. בין שתי מלחמות־העולם היה בעיר במשך שנים מרכז הקהילות האורתודוכסיות במדינה, הקרוי “הלשכה”, שכיהן בה נשיאה – תחילה היה זה הרב בנציון וזל ואחריו הרב יוסף אדלר, שהיו גם רבני הקהילה המקומית. “הלשכה” היתה למעשה מרכז של רבנים ולא של הקהילות. וייחודם של ראשי הלשכה היה – כמו גם של הרב אולמן מהעיר ביסטריצה שגם הוא שימש פרק זמן בתפקיד זה – היותם מהדור הישן של רבנים מימי הקיסרות האוסטרו־הונגרית שבה רב של קהילה היה מחויב במידה מסוימת של השכלה כללית, לא פחות מי‘ כיתות לימוד. זה היה תנאי כדי להיות מוכר בתפקידו מטעם המדינה ששילמה חלק ממשכורת כוהני הדת ובתוכם הרבנים – והם, הרבנים, היו לפי החוק נציגי עדותיהם כלפי השלטון ולא ראשי הקהל או הגבאים. מידת ההשכלה היתה גם היא תנאי לבחירת נשיא הלשכה, כדי שזה יהיה מתאים לייצג את ארגון הקהילות כלפי השלטון. ב־1944 היתה העיר קלוז’, תחת שלטון הונגרי,מלכודת מוות ליהודים ואילו, טורדה, תחת שלטון רומני, נתנה תקווה להיחלץ ממלכודת זו. הר גבוה, הר פיליאק, מפריד בין שתי הערים, ובתוך הגיאיות והחורשות וסבך קני־הסוף פעלה רשת שהבריחה יהודים וחילצה אותם לטורדה. בספרו של אשר כהן (המחתרת החלוצית בהונגריה) נדפסה גם מפה בה מסומנות דרכי המילוט מבודפשט בשני מסלולים לרומניה, אחד לעיר אראד ושני לעיר טורדה ובהמשך עד בירת רומניה, בוקרשט.  ↩

  6. קהילת לודוש, השכנה של שרמש, מוצאת מקומה ב“גיאוגרפיה היהודית” של טרנסילבניה בעיקר הודות לרב גרשון שטרן, שנפטר ב־1936. הרב שטרן – ששני נכדיו, משה ובובה, היו אסירי ציון במשטר הקומוניסטי בשנות ה־50 – היה ידוע כספרא רבא, ובסדרת “ילקוט הגרשוני” שלו יצאו כמאה כרכים פרי עטו, כתב והדפיס ויצא אל הקהילות ברחבי המדינה למכור מרכּוּלתו. פרסומו בא לו גם מארגון שיירה של עולי־רגל לארץ ישראל בשנת 1911 על ספינה שנשכרה למטרה זו ויצאה מטריאסט והגיעה ליפו, ויהודי יפו ערכו קבלת פנים חגיגית לשיירה בראשות רבם הראי“ה קוק שכיהן אז ביפו, וגם הרשל”צ הרב נחום ערך להם קבלת פנים בירושלים וביטא את שמחתו שלא רק גויים כצליינים, אלא גם יהודים כעולי־רגל באים לפקוד את עיר הקודש ולחונן עפרה. דמותו של הרב שטרן חקוקה גם באיקונוגרפיה של יהודי הונגריה כמי שהיה חתנו של הרב הגאון עמרם בלום שבספר השו“ת שלו ”בית שערים“ (כרך א‘ ו־ב’) כמה מתשובותיו מכוונות לחתנו זה והן מאוצרות ההווי היהודי של התקופה. הרב שטרן היה דודם על־ידי חיתון של כל הבלומים הידועים בישראל, פרופ' יהודה, האפוטרופוס הכללי לשעבר עמרם ודודנו עו”ד עמרם בלום, כולם נכדי הרב בלום הנ“ל, וכן צאצאי רבי עמרם חסידא שעלה ארצה בראשית המאה הי”ט וחי ונקבר בצפת.  ↩

  7. דב רוזנר, תושב פתח־תקוה ומילידי סרמשל (שרמש זוטא) שהוא ומשפחתו היו מהמגורשים לעיר טורדה משנת 1941 ואילך – לא נענו להיתר שניתן מצד השלטונות לחזור למקום מגוריהם אחרי שרומניה ניתקה את קשריה עם גרמניה ב־1944. לפי ההיתר אפשר היה לחזור רק לשרמש ולא לסרמשל וגם זה מנע מהם לעזוב את טורדה. אבל המלחמה לא נסתיימה עדיין והיו חששות גדולים ולכן העדיפה משפחתו – כמו גם משפחות אחרות – לעקור מטורדה לערים בעומקה של המדינה, מרוחקות מהגבול, משפחת רוזנר נדדה לעיר סיביו, בה התגוררה אז עקב נישואים גם יפה מנדל עם בעלה ממשפחת פדר, היא ובעלה הפצירו בהוריה, שמעון וסרנה מנדל, שגם הם יעברו לסיביו ולא יחזרו לשרמש, אבל ללא הועיל – ביתם בשרמש קסם להם…  ↩

  8. המדובר בארתור האס – שלפי העדויות הוא הצליח לברוח ולהיעלם, אבל אחר־כך התחרט, ונמלך בדעתו והצטרף לאשתו ובתו ולשותפות הגורל אתן.  ↩

  9. הכוונה היא כנראה שמרכזנית זו, למרות היותה ממוצא רומני ושירתה גם קודם־לכן, הושארה בתפקידה גם על־ידי ההונגרים – ד.ג.  ↩

  10. בנו של מוצ'אנו זה, הוא המחזיק עתה בחוות אביו הנמצאת מעבר לכביש למטה בגיא, כ־30 מטר מבית־הקברות של קדושי שרמש – כילד בן ארבע הוא שמע את הזעקות והבכיות של המוּלכים להרג. מוצ'אנו הוא השומר הנאמן של בית־העלמין ובידו גם המפתח של המנעול הגדול על השער – ומייעץ למי שרוצה לפתוח את המנעול החלוד, שייקח אתו גם מעט שמן סיכה לסוכו למען שייענה לו וייפתח.  ↩

  11. על ראש הרוצחים של יהודי שרמש, לאנץ לאסלו, נביא מ“דפי הז'נדרמיה”, כתב־עת של כוח־השיטור ההונגרי הזה, פרטי ביוגרפיה אחדים: "לאנץ לאסלו, סגן, נשא לאשה (בעיר) שלגוטוריאן את יאנושי מרתה גבריאלה (ב־15 בינואר 1941); לסגן לאנץ לאסלו נולדה בת ושמה קטלין מרתה מריה (1 ביוני 1942); 22 בדצמבר 1943; הקפטן לאנץ לאסלו הועבר באורח קבע לפלוגת הז‘נדרמים אשר (בעיר) זילה, כמפקד פלוגה זו – הז’נדרם לאנץ לאסלו בוודאי לא חשב על ילדתו הקטנה כאשר קבר בין־קורבנותיו תינוקות חיים שכלי הרצח לא פגעו בהם.  ↩

  12. סגן־משנה של הז‘אנדרמריה פקטה לאיוש שהיה אחד משלושת קציניו של לאנץ שפיקדו על ההרג – מוזכר ב"דפי הז’נדרמריה" בתאריך 15 במאי 1944, כאשר הועלה מדרגת רב־סמל־ראשון לדרגת קצונה, וראוי להזכיר, כי לפני בואו לשרת תחת ידו של לאנץ, הוא שירת בעיר הטרנסילבאנית טרגו־מורש, שאלפי יהודיה נושלו ושולחו לאושוויץ בעזרתה הפעילה של הז'נדרמריה ההונגרית.  ↩

  13. סגן ד“ר ווצ'אי אישטוון, מעוזריו של לאנץ, מוזכר ב”ספר הכיס של הז‘נדרמריה ההונגרית המלכותית“ עם פרטי קריירה המעידים שהוא היה כבר ”בעל ניסיון" בתפקידו כז’נדרם הונגרי בשנת 1944, שנת השמדת יהודי הונגריה. הוא שירת במשך כל שנות המלחמה ב“שטחים משוחררים”, בקושיצה, חוסט, מרמרוש־סיגט ולבסוף הועבר ב־1944 לשרת בטרנסילבניה, כמפקד היחידה בעיר באנפי־הוניאד אשר במחוז קלוז‘. ולפי "דפי הז’נדרמריה" מה־15 באוקטובר 1944 קיבל ווצ‘אי, לפי החלטה משותפת של שרי ההגנה והפנים ההונגרים, מינוי לשירות קבע בעיר זילה – היינו, הוא כבר שירת שם קודם־לכן והפעם החליטו להחזיקו שם באורח קבע – כידוע, מזילה יצאה פלוגתו של לאנץ על קציניו ושאר פקודיו לשרמש, למלאכתם הנוראה, הבזויה, הז’נדרמית ההונגרית.  ↩

  14. כאנלוגיה היסטורית מול מה שקרה ליהודי שרמש בספטמבר 1944 מידי ז‘נדרמים הונגרים, יעמוד מה שאירע ליהודי ארבעה כפרים במחוז סאלאז’ (סילאגי בהונגרית) בחג הפסח תרע“ט, אפריל 1919, מידי חיילים רומנים – שני מקרי טבח כביטוי קיצוני של איבה בין שני העמים, הרומני וההונגרי, ביריבותם על אדמת טרנסילבניה. זו אנלוגיה רק במהותה ולא בממדיה – כי במחוז סאלאז‘ הועמדו אז לקיר ונורו למוות ’רק' 21 גברים יהודים, רק גברים, בעלילת שווא שהם מצדדים בהונגרים שליטי האתמול (במשך מאות בשנים ועד שלושה שבועות לפני־כן) ולא ברומנים שהפכו (זה עתה) לשליטי האזור הטרנסילבאני הזה. בית־העלמין של ”הירויים", כפי שהכפריים קוראים לו, נמצא בכפר פאראקאשה (שגם לשם אני סר, לעתים, לפקוד קברי קרובי מהקורבנות – ד.ג.), אז, ב־1919, הרגו ‘רק’ גברים יהודים ולא גם נשים וילדים וטף, זה ההבדל המהותי. ואילו הדמיון המהותי בין שני מקרי ההרג של יהודים הוא, שאת שאיפת הנקם על הדיכוי וההשפלות הטילו שני העמים על היהודים ולא זה על זה. ב־1919 היה עצור בידי הצבא הרומני גם בעל האחוזה ההונגרי הברון בורנמיסה, שהפלחים הרומנים מארבעת הכפרים היו אריסיו – אבל אותו שחררו הקצינים הרומנים ואפשרו לו להגיע לטריטוריה ההונגרית. ובוודאי שחררוהו מחשש שפגיעה בו היא בבחינת בומרנג ועילה לנקמת־דם נגד אישים ממוצא רומני שבידי ההונגרים, ב־1944 היו עצורים בידי הז'נדרמים ההונגרים בשרמש גם נכבדי הציבור הרומני, אבל כאשר המחנה בו הוחזקו היה דרוש כדי להחזיק בו את היהודים, הם שוחררו ולא נפלה שערה אחת מראשם. והלוא כל החנגא ההונגרית בשרמש היתה ביטוי של שמחה לבוא יום נקם ושילם על דיכוי ההונגרים בידי השלטון הרומני בטרנסילבניה, אבל לא נגדם – נגד הרומנים השנואים, המדכאים והמשפילים – הופיע יום הנקם והשילם,אלא שכל השנאה והחרון וחמת־הרצח הופנו נגד הקורבן התמים, היהודי, שאין מי שינקום את דמו השפוך – כי אילו פגעו בעצירים הרומנים, היה נוצר מעגל דמים של נקמות נגד אישי שני העמים.

    הקשר האישי של כותב שורות אלה להרג 21 יהודי סלאז' ב־1919, הוא שהתערבותו הנועזת של אבי, הרב של קהילת מרכז המנהל של הנפה והכפרים מסביב, הצליחה להביא לשחרור שאר כפריים יהודים שהיו בסכנת הוצאה להורג. אבי, רב אורתודוכסי בעל זקן ופיאות עבותים, נסע בכרכרה שכורה אל אלמנת מנהיג המיעוט הרומני בפרלמנט ההונגרי (בבודפשט), ג. פופ דה בסשטי, מרחק כ־20 ק"מ בתוך השטח שבו עצר הצבא הרומני כל יהודי ממין זכר – והביא להתערבותה המהירה לשחרור היהודים העצורים. בעלה המנוח, חבר הפרלמנט, והברון ההונגרי בורנמיסה, מתחרהו בבחירות, היו מופיעים על סף כל תקופת בחירות לפרלמנט אצל אבי, להשיג את תמיכתו שהיתה, בעת ובעונה אחת, גם תמיכת הציבור היהודי – ועל השפעת תמיכת היהודים להיבחרו של מועמד מסוים התהלכו אז סיפורי אגדות עתירי עלילות.  ↩

  15. קהילת האדוונטיסטים בשרמש היא תזכורת שלא רחוק משם מעבר לנהר, מורש (מרוש בהונגרית) היתה במאה ה־17 העדה הגדולה ביותר באירופה של נוצרים שומרי שבת ולא יום א‘ (הידועים אצלנו בשם סובוטניקים) – כ־20 אלף, שנרדפו על צוואר על שכפרו בשילוש הקדוש, במשיחיותו של ישו שהכירו בו רק כנביא והם כונו בידי רודפיהם בשם “מתייהדים” – ואמנם חלק מהם מצא את ישועתו בחיק היהדות. על כת זו יש ספרות עשירה. ספר מידי הרב שמואל כהן שיצא ב־1884, מחקר מדעי־היסטורי מידי רוברט דן (בנו של מי שהיה הנספח המסחרי הראשון של הונגריה בישראל) שיצא בשפה ההונגרית בבודפשט ב־1987, בהוצאת האקדמיה ההונגרית למדעים וכן ספר על המרטירולוגיה של בני הכת מאת הסופר קובץ’, ונמצא גם כתב־יד על נושא זה מצאצא של גרים מכת זו החי בקלוז' בשם ארוש לאסלו, שהיה בשנות ה־30 אלוף הסיף של רומניה ואצלו נמצא גם ספר עם תיאור דרך הייסורים שעבר בה כעובד כפייה יהודי תחת שלטון הונגרי בטרנסילבניה. היה כפר של גרים בטרנסילבניה בשם בוזוד־אויפאלו, שאלה מתושביו שלא חזרו בהם מגרותם ב־1944 בשיבה לחיק הנצרות, גורשו לאושוויץ – וממגורשים אלה שניצלו, עלו לישראל אחרי קום המדינה.  ↩

  16. ארנולד פינקלשטיין מוזכר בספרו של אשר כהן: המחתרת החלוצית בהונגריה, כמי שהיה לו חלק נכבד במתן עזרה למאות יהודים שנמלטו בראשית שנות ה־40, ובייחוד בשנת 1944, מהונגריה לרומניה דרך עיר הגבול הרומנית טורדה, בה שימש כמזכיר הקהילה היהודית.

    בהקשר הנ“ל ראוי להצביע על הקשיים בהם פעלו עוזרי ומצילי הבורחים לטורדה, פינקלשטיין וחבורה של נוער ציוני מקומי. ולדוגמה תשמש אפיזודה אחת, שתעיד גם על השאר. ב־1946 הועמד לדין בקלוז‘ באשמת פשעי מלחמה, מי שהיה ראש העדה הגרמנית המקומית בעיר טורדה, קארול קראוס (מההדפסה המטושטשת של העתק פסק־הדין לא ברור, אם הפולקס דויטשע, עדת הגרמנים של טורדה, מנתה 100 או 1,000 נפשות). קראוס ראה את עצמו כגאולייטר, כנציג מקומי של הרייך, והוא השתדל כל פעם אצל השלטונת המקומיים שהיחס ליהודים יהיה בהתאם לתורת היטלר, והיה מקרה שבהתערבותו הוחזרו לשטח ההונגרי 18 יהודים שגנבו את הגבול – היינו, הוחזרו ללוע־המוות. מקרה זה היה אחד מסעיפי האשמה החמורים ביותר נגדו ובין העדים היו כמה יהודים המוזכרים בשמותיהם: קארול מושקוביץ, אדולף קין, אלכסנדר פרינץ, מאורוציו לנץ ואנדריי שוורץ – אלה היו כנראה מיהודי טורדה, כי הם העלו גם את האשמה שביוזמת קארול קראוס הגאולייטר הוטל על יהודי טורדה לענוד את הטלאי הצהוב. ומלבד היהודים העיד על כך גם כוהן הדת ההונגרי זולטן סאבו שסיפר בבית־הדין, כי קראוס הפגיש אותו עם מפקד חיל המצב הגרמני בעיר, כדי שיתרגם לו להונגרית את הפקודה שציוותה על היהודים לענוד את הטלאי הצהוב. קראוס נידון באחד מימי יוני 1946 על־ידי בית־הדין העממי הרומני בעיר קלוז’ ל־15 שנות ”מאסר מחמיר“, ובנימוקי בית־הדין נאמר בין השאר: ”הנאשם העמיד את עצמו בכוונה תחילה בשירות ההיטלריזם עם תרומתו האישית להגשמת מטרותיו ובצורה קיצונית תמך באמצעים שנקטו השלטונות דאז נגד היהודים מסיבות פוליטיות־גזעניות".  ↩

  17. הנהגת יהודי רומניה בימי מסה ומבחן נוראיים של שלטון שהיה בעל־בריתו של היטלר, היתה אולי היחידה באירופה של התקופה ההיא שנאבקה בעוז־רוח שלא היה דומה לו נגד סכנת ההכחדה והמוות שפקדה יהודים בכל מקום בו השיגה אותם ידו של אייכמן. נציגו של זה בבוקרשט – ריכטר – נקט בכל ימי המלחמה את תככיו וחתרנותו למען ריכוז יהודי רומניה וגירושם למחנות ההשמדה. השגריר הגרמני קילינגר היה לעוזר־משנה של אייכמן, הדיקטטור אנטונסקו הוזמן על־ידי היטלר עצמו לפגישה בה דובר רק על גירוש היהודים, ובקיץ 1942 ניאות הדיקטטור למלא אחרי תוכניות הדפורטציה הנאציות של 300 אלף יהודי הרגאט (הממלכה הישנה) ודרום־טרנסילבניה, וב־1944 שוב נרקמה תוכנית דומה, ורק הודות לעמידת ההנהגה היהודית בראשותם של נשיא איגוד הקהילות, ד“ר ו. פילדרמן והרב הראשי ד”ר אלכסנדר שפרן – הנהגה שלא שגתה באשליות לנוכח מה שהתחולל מעבר לגבולות מסביב – גילתה תושייה שתצויין בייחודיותה בתולדות התקופה, היא גייסה כל מי שהיתה לו השפעה בעלת תוקף מכריע בעת ההיא: ראש הכנסייה האורתודוכסית (הממלכתית) הפטריארך ניקדם, המטרופולין של טרנסילבניה באלאן, המטרופוליט של בוקובינה טיט סימדריא, שגרירי שווייץ ושוודיה, מיופה־הכוח של טורקיה, נציגי הצלב האדום הבינ־לאומי, הנונציוס (נציג הותיקן) בבוקרשט, הקרדינל קאסולו, וזכורה לטוב המלכה האם אלנה שהשתדלה אצל הדיקטטור ודרשה – והשיגה – רשות למשלוח מזון ובגדים למגורשי טרנסניסטריה, והילכו סיפורי אגדה על איך רקמו המנהיגים היהודים קשרים בינם לבין אשתו של הדיקטטור וסגנו מיהאי אנטונסקו (לא ממשפחת הקודם) והגיעו למפגשים אישיים שכתוצאה מהם הושמו לאל מזימות הגירוש וההרג.  ↩

המלצות קוראים
תגיות