רקע
אדם ברוך
סדין אדום
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה; 1998

האשה עומדת מול מראת השולחן בוחנת את פניה, מעבירה שתי אצבעות מרקותיה אל סנטרה, מותחת באצבעותיה את עור הסנטר, הודפת בשר אל שטח הלסתות. מהחצר יוצאת מרפסת ברזל קטנה המחוברת בקצה הימני לסולם מדרגות־חירום. לגדר המרפסת מהודק שלט ניאון שאותיותיו הצבעוניות מתחלפות בזמנים קצובים ובמהירות. בתשובה לשאלת האשה, האיש אמר, אני בודק וריד שכאילו יוצא לי מתוך הרגל, אני חושב שזה בגלל המעבר לנעליים חצאיות מנעלי הצבא הגבוהות. והאשה אמרה, הלוואי שזה יישאר הסימן היחיד מכל העסק הזה.

האיש קם וניגש לאשה, הביט בה מבעד למראת השולחן ואמר, קראתי בעיתון שהגיע אתמול בלילה מהארץ שמשה דיין אמר שלא אכפת לו שיפרסמו עכשיו את דוּח ועדת אגרנט, מה את אומרת? והאשה, מחזירה לו מבט דרך המראה, אמרה, מה אני אומרת… אני אומרת שזו מתיחה… עוד מתיחה אחת… ואני אומרת שמה שלא יהיה, אני אתך. האיש שתק, ולאחר שניות אחדות האשה אמרה, זה לא הרבה, מה? והאיש אמר, אין מה לעשות, יש לנו רק אחד את השני, והאשה, מאפרת את עיניה, אמרה, זה לא הרבה, מה? ואחרי־כן הוסיפה, אתה יכול להגיד לאנשים שאתה רואה היום, אם הם בכלל יודעים על העניין, שעוד מעט מפרסמים את ועדת אגרנט, ושאתה מצדך מחכה לזה, ותראה להם את העיתון, כי אנשים, אתה יודע, מאמינים לעיתון, תראה להם. והאיש אמר, יכול להיות שאת צודקת, הם ישראלים לשעבר, נראה להם את העיתון, שמרתי אותו באיזה מקום, מתי את חוזרת? והאשה אמרה, אם אני מתחילה בתשע בבוקר, בלי הפסקת צהריים, אז אני חוזרת בערך בארבע, עם כל הנסיעות… הם ישראלים לשעבר, מה? והאיש אמר, כן, בעלי העסק ישראלים, את יודעת… רוב האנשים שפניתי אליהם לעבודה הם ישראלים, ותמיד יש מישהו שזוכר איכשהו את השם שלך מיום כיפור, מאיזה עיתון, רדיו, מאמר או ידיעה… ואז הוא אומר משהו כמו, בן־דור, והוא כאילו לועס את השם שלי במוח שלו, ואומר בן־דור, אתה לא אלוף־משנה בן־דור מהמלחמה?… ואז אני יודע שאני גמור, ואני לא יכול לספר שלמדתי ניהול וכל זה ושיש לי הכשרה… או שהאמת האמיתית קבורה בוועדת אגרנט… ושמה שקרה בעצם לא קרה, או שבעצם הייתי יכול להישאר עד היום בצבא, ושמי שעזב זה אני.

האשה קמה משולחן האיפור, חיבקה אותו, וכששׂפתיו סמוכות לאוזנה אמר, גברת בן־דור, הקטן נכנס לי לבטן מרוב בושה, והאשה, מלטפת את שׂער הכסף שלו, אמרה, בן־דור, הלוואי שהאמת עוד תמצא אותנו על הרגליים שלנו, ולא עשרה מטר באדמה. האיש השתחרר בעדינות מחיבוקה ואמר, זה לא יקרה, זה רק דיבורים, לא יפרסמו את ועדת אגרנט.


ביציאה ממלון וושינגטון התעכבו לדקות אחדות. הארבעה במאי 81' היה יום שני ניו־יורקי יפה, 17 מעלות, דגנים לברית־המועצות, נשיא מחלים, מעקב צמוד אחר דרום לבנון. אל"מ (מיל') בן־דור נפרד מאשתו, עמליה בן־דור. בקרון התחתית, בדרכו לאחים סם וג’רי שיינפלד, רמת־גנים לשעבר, בני שלושים וארבע–שלושים ושש, יצואני ויבואני מכשירי אלקטרוניקה, הוציא בן־דור את קטע העיתון וקרא בפעם המאה את הידיעה שמשה דיין אינו מתנגד לפרסום דוּח ועדת אגרנט. שנאה פשטה על עיגול ראשו של בן־דור. השנה הזאת היא השנה הקשה ביותר מבין השמונה שעברו מאז המלחמה. “עמליה מתפרקת”, אמר לעצמו, ופתאום תפס, ולא בפעם הראשונה, ששׂפתיו נעות וקולו נשמע, השתתק ושם לב שהוא מסתיר את פיו בכף ידו כפי שיעשו אנשים ששריריהם בוגדים בהם. הם לא יפרסמו את דוח אגרנט, אמר לעצמו, אין סיכוי, אני מכיר אותם, אין סיכוי. קיפל את העיתון בזהירות והניח אותו בכיס הפנימי של החליפה החומה־בהירה, ואמר לעצמו, עכשיו אתה כאן, בניו־יורק, בברוקלין, ואתה מועמד למשׂרת מנהל שיווק אצל חצי־ישראלים יבואני אלקטרוניקה, זהו, זה מה שאתה עכשיו, בלי תעלה, טנקים, יום כיפור, זעירא, אגרנט, מנהל שיווק וזהו. שם לב שהוא שוב מדבר לעצמו וסכר את פיו בידו.

הפגישה עם האחים שיינפלד נמשכה כחצי שעה.


בן־דור, אמרה עמליה, בן־דור, מה היה שם? ובן־דור, יודע שהאומללה קוראת לו בן־דור כשהיא יודעת את התשובה, אמר, אותו סיפור. ועמליה שאלה, פטריוטים? ובן־דור, שוכב בבגדיו במיטה הממלאת את החדר של מלון וושינגטון שממנו נמשכים מטבחון, חדר שירותים וחדר אמבטיה קטן, אמר, גוש אמונים… תורמים לגוש אמונים, קבלות במסגרת על הקיר… הייתי מזחיל אותם, זה מה שהייתי… את מאמינה לי, תורמים לגוש אמונים… אל“מ בן־דור, הם אומרים לי, אתה לא מהעניין ההוא בחווה הסינית או ברפידים או בלקקן, או משהו כזה? ואני אומר להם, כן, משהו כזה, אבל האמת אחרת ומשה דיין אמר שמצִדו שיפרסמו את דוּח אגרנט, אני אומר להם, והביצים שורפות אותי מבושה, ואז כל מיני דברים ייראו אחרת, תאמינו לי!… ואת מבינה, אני אומר להם, תאמינו לי!… אני?!… שני יוצמכים שראו צבא דרך אפסנאות או הרבנות הצבאית, וחוץ מזה, אני אומר להם שלמדתי ניהול מטעם הצבא, ויש להם על הקיר מין תעודת תושב־חבר באיזו התנחלות, לא להאמין… והם מכירים את השם שלי, אל”מ בן־דור, מהכיוון השלילי, ואחד מהם, דווקא זה הצעיר, פרסומת לאפטר־שייב, אומר לי שהחברה שלהם, ושאני יתקן אותו אם הוא טועה, יכולה לסבול מזה שהיא תעסיק אותי, כי אני קשור לפאשלה של יום כיפור… והמלה פאשלה יוצאת כאילו זה שם חדש של סבון נשים חדש… והוא אומר תקן אותי אם אני טועה, כמו באיזה סרט טלוויזיה שהוא בטח ראה… ואת יודעת מה, עמליה, את שומעת… אני שתקתי, ואני אפילו ניסיתי להסביר לו למה בעצם זה טוב בשבילם שאני יעבוד אצלהם וכל זה, וסיפרתי שלמדתי מטעם הצבא ניהול וכל זה… ואפילו נשמעתי לעצמי מאוד הגיוני, מאוד מאוד הגיוני, והם שתקו, ואמרתי לעצמי, אל תפסיק, תמשיך לדבר, אל תפסיק, כל הזמן תדבר, כמו עם פצוע שעומד לאבד את ההכרה, ולא הפסקתי לדבר, וסיפרתי לשני הסמלי־דת האלה על קורס הניהול שעברתי, וגם סיפרתי להם על צה"ל ועל המלחמה ועל מה שקרה, את כל האמת, והזכרתי שמות, גם שמות שהם מכירים, את גורודיש ואת קלמן ואחרים, ועוד שמות, ולא הפסקתי לדבר… ואז השני אמר לי, באמצע שאני מדבר, הוא אמר משהו כמו הלקוחות שלנו ישראלים ואתה מזוהה עם הפאשלה, אז תשכנע אותנו… ואני הייתי כבר בטוח שאני משכנע, ואמרתי לעצמי, אל תאבד את ההכרה, זה שני ילדים שרוצים למכור אלקטרוניקה ואתה מבקש עבודה וכל זה, והם, שיהיו בריאים לאמא שלהם, תורמים לגוש אמונים וכל זה… ואחד מהם אמר שהיה בין המארגנים בזמנו לקבלת פנים פה לאריק שרון, בן־אדם גדול וכל זה, ואז השני שאל אותי איך זה שאנחנו חיים בבית־מלון, ואני אמרתי לו שזה פשוט נוח, והוא אמר משהו כמו, אני מבין, אני מבין… מהשאלות עלייך, עמליה, ועל מה שאת עושה פה איכשהו יצאתי, והראיתי להם את העיתון עם משה דיין וּועדת אגרנט… שמצדו יפרסמו… והם אמרו שראו את זה, כי הם חתומים על עיתון מהארץ.. אבל, עמליה, יותר מזה כבר לא יכולתי להמשיך לדבר… וכשהראשון שאל מתי הייתי פעם אחרונה בארץ, אמרתי לו שלפני שמונה שנים, ואז הוא שאל, מאז המלחמה לא היית?! ואמרתי, כן, מהמלחמה לא הייתי, ואז הראשון, שמעל לראש שלו תמונה שלו עם אריק שרון בדירה בניו־יורק, שואל אותי, איך אתה מסביר את זה? שמונה שנים לא להיות בארץ? ולפני שאני פותח את הפה, הוא מספר לי שלא עוברת חצי שנה בלי שהוא בארץ… ואז, את מבינה, ראיתי רק אדום מול העיניים.


עמליה ישבה ליד שולחן האיפור, כפות רגליה מואדמות, נתונות בסיר מלא מים חמים וקצף סבון, פניה אל בעלה, ולא אל מראת השולחן, מנמיכה וחוזרת ומגביהה את קול הטלוויזיה המעבירה את חדשות החוץ של השעה שש, מזהה מטוסים ישראליים בשמי דרום לבנון, ומזהה כתב המדווח מהשטח, ושואלת, זה ג’יי בושינסקי, בן־דור? והוא אמר לה, אבל זה שהיה מקודם זה יאנוש. שלט פרסומת הניאון הצמוד למרפסת מופעל על־ידי שעון אוטומטי והבזקי האדום, הצהוב והכחול זורים אדום, כחול וצהוב על קירות הטפטים של החדר הזה שבמלון וושינגטון. אל תדאגי, אמר בן־דור, לא תהיה מלחמה, זה עסק מאוד מאוד מבוקר הדרום־לבנון הזה. עמליה כיבתה את הטלוויזיה והפנתה את מלוא גופה לעבר בעלה. חייכה אליו, והוא אמר, את מבינה אותי? יכולתי לתת לשני הסמלי־דת האלה רשימה שלמה של אנשים שלנו שנשארו בחוץ ארבע וחמש ושמונה שנים, אבל הרגשתי כבר כמו דפקטיבי, אבל בכל־זאת אמרתי להם משהו כמו אני חוזר לארץ רק נקי!… והבושה הכי גדולה היא שרציתי, כשאמרתי את זה, שהם יעריכו אותי ויתנו לי את הג’וב, ואז, אחד מהם אמר משהו כמו החיים זה פשרה אחת גדולה… ואחרי־כן משהו כמו תבין אותנו.

עמליה שבה והדליקה את הטלוויזיה שהקרינה גרסת מקור של זה הסוד שלי, התפשטה לאט, ניקתה בעזרת מגבת נייר את שאריות המשחה הלבנה שעל פניה, טפחה קלות על בטנה ונכנסה למיטה. ובן־דור המשיך, ראיתי רק אדום, את מבינה, ומשה דיין הרי לא מתכוון לזה ברצינות שיפרסמו את ועדת אגרנט. ויש לי רק אותך, ואני יכול להתעלף אצלך על הגב… אבל יותר מזה את לא יכולה, והם לא יפרסמו את הדוּח. עמליה שכבה בתחתונים ובחזייה, עיניה פקוחות, כשבן־דור, בנעליו ובמכנסי חליפה חומים נצמד לצִדה, נרדם, פיו מדיף סיגריות. היא ליטפה את שׂער הכסף שלו, חלצה את נעליו, פשטה את מכנסי החליפה, כיבתה את הטלוויזיה, וחיבקה את ראשו. הוא פקח את עיניו ואמר, מחר אני מתקשר לזעירא לארץ, ואם הוא אומר שמפרסמים את הדוּח של אגרנט, אני בא לארץ, מה את אומרת? ועמליה, שהיטיבה עבורו את מגע גופו בגופה, אמרה, בטח, בטח, זה גם מה שאני אומרת. והאיש, מגביה מעט את גופו בעזרת מרפקו, שאל, יש לך ספק? את חושבת שאני נהנה מזה? שמונה שנים? אז תדעי לך שאם זעירא אומר בסדר, אז אתי זה בסדר, תאמיני לי. ועמליה, ראשו בכתפה ופניה לא אליו, שאלה, ואם זה רק חצי־בסדר… ואם אתה מבין ממנו שרק חצי־בסדר, מה אז? והוא אמר, את מתכוונת אם אי־אפשר לחזור מה שנקרא בראש מורם, אבל בהתגנבות יחידים כן? תקרא לזה איך שאתה רוצה, היא ענתה. גם התגנבות יחידים, הוא אמר, אם זעירא אומר שכן, אז כן… הרי אני לא מחכה למודעה בניו־יורק טיימס בן־דור בוא, המולדת מבקשת סליחה!… רק שיפרסמו את ועדת אגרנט. זה יספיק… אבל מה, לא יפרסמו, רק מותחים אותנו… הנה, חיפשתי משהו נוסף לידיעה שדיין אמר, חיפשתי איזה מאמר, מאמר מערכת, מכתב למערכת, אין, שקט מקיר לקיר.

הוא חזר ונח על המיטה, ראשו על כתף האשה, רגלו על ירכה, בטנו בשיפולי גבה, הבל פיו על לחיה, כף ידו מכסה את כף ידה, מנסה לשלב אצבעות. עמליה הושיטה יד והדליקה את הטלוויזיה. לא נתקבלה תמונה ברורה. כדוריות כסף ריצדו על המסך עד שזה התחדד ונתקבלה תמונה של פרבר אמריקני מטופח. ועמליה אמרה, זה מזכיר לי את נווה מגן. בן־דור הגביה עצמו מעליה, כיבה את המכשיר ואמר, רק שלא נתחיל להשתגע, טוב?! כיבה את האור והחל להפריד בין ברכיה. לאחר שניות אחדות משך ידיו, הצטנף, ברכיו אסופות אל בטנו. וכשראתה שנרדם, הדליקה את הטלוויזיה ללא קול, רק תמונה רודפת תמונה. והיא בודה בלבה את סיפור המעשה הקולנועי שלפניה.


המלצות קוראים
תגיות