האיש חש שהשוטר שלפניו בן ארצו. דבר־מה בעמידתו ובפניו העלה באיש את זיכרון ארצו. ואז, בפעולת שרירים בלתי־נשלטת מצא עצמו מנופף לשוטר, מחייך אליו ומרפה את דריכות גופו, כפי שקורה בפוגשך ידיד. השוטר נענה לנפנוף ופתח מיד בשפת ארצם. החלו בדברים של כלום, מתרחקים מהמון שצבא על פתח בנייני המשרדים, ועד מהרה מצאו עצמם משוחחים בקרבה מלאה, מסובכים זה בזה, נסערים. במרכז ראשו האדמוני של השוטר הצעיר נזרקה קרחת עגולה מדויקת ככיפת נזיר מוקטנת. בתנועת גב יד קבועה קינח זיעה שנקוותה במרכז הקרחת והציפה את הדפנות המסומנות בשורשי שיער אדמוניים משתרגים כחלקת יער קטנה. האיש, אף לו במרכז ראשו קרחת קטנה מדויקת, היטה קרחתו לעומת זו של השוטר, ולשניות אחדות נראו כשני בני בקר מתמודדים על חלקת סלע חשופה, תמונת ילדות שלהם.
התיישבו בבית־קפה, תל־אביב נשקפת מבעד לקיר הזכוכית ומקיפה אותם. בעודו מנסה קצת את השוטר בסיפורים ובמשלים אחדים, ידע האיש שבארצם השוטר בן מעמד נמוך משלו. ופעם, שם, היה מושך טובה לעצמו על שהוא מבלה עם נמוך ממנו. אבל החיים כאן ותל־אביב השטוחה הזאת הממו אותו ויוהרתו הסתלקה. אד של חיבה חמה יצא מגופו אל השוטר הצעיר שהישראלית הטרשית הזו נשמעת לו. ואד של חיבה חמה יצא אליו מהשוטר. נבהלו קצת זה מחומו של זה ולכן צחקו בקול כמעט כאיש אחד צחוק סתמי. משסיימו לצחוק, פתח השוטר, כמעט בעל־כורחו, בפרץ קצר של בדיחות נמוכות מלאות מין ונקבות ונקבים וריחות גוף. את רובן האיש הכיר מארץ מוצאם וצחק עם השוטר, משתדל להסוות את עליונותו המתגנבת נוכח הבדיחות.
השוטר דחק בו עד שהודה שזה שנה, מיום שהיגר לכאן, לא היה עם אשה. הוא צחק מטוב לב והאיש הבין שבעיני השוטר קליטתו בתל־אביב כרוכה בכך, ותנועת תאווה קטנה שפשטה בגופו הביכה אותו. בסדר, למה לא, האיש אמר בשפתם. מצוין, השוטר אמר, תקוף עליזות אדמונית. קבעו להיפגש בשעת ערב מאוחרת, באחד מבתי־הקפה במלונות ליד הים. השוטר הלך והאיש הצטער שלא וידא שהמיועדת ישראלית. עוד השתהה קצת בבית־הקפה, בדק את תל־אביב מבעד לחלון, כמי שחייו כאן נשתנו קצת ועתידים להשתנות שינוי ממשי. לאחר שעה קלה, עדיין בבית־הקפה, נעכרה רוחו קצת. השוטר בן ארצו נראה לו כמשל שנמשלו אינו ברור דיו. שילם ויצא לתוך תל־אביב וטייל בה עד לשעת הערב המאוחרת שנקבעה עם השוטר, שאף הוא התגורר באחד מבתי־המלון הקטנים שבמרכז העיר. על קיר חדרו של האיש מול מיטתו, מעל הטלוויזיה, תלה תצלום של תחריט ישן: חלוץ יהודי, רגליו הפשוקות נטועות באדמה, ומצד גבו עולה שמש חדשה. והחלוץ דיבר אל לבו של האיש שבינו לעצמו ידע שהזיוף והתעמולה הכרוכים בדמות החלוץ הזה הם ששובים את לבו, הם שמרגיעים אותו, הם שמודיעים לו שהתערותו בתל־אביב איננה עניין של חלוציות אלא של התמצאות רגילה.
השוטר הגיע עם שתי צעירות בנות ארצם ושתיהן מיד נטו לו חסד. כיוון שדמו זו לזו כשתי טיפות, נרגע. התפלא על עצמו שציפה מהשוטר שיביא אתו נשים ישראליות ממש, והודה, בראשו, לאחיו השוטר על כך שהעיד על עצמו, באמצעות בנות ארצם אלה, שגם הוא עדיין מתערה בתל־אביב ואינו מתמצא ממש במקומיות. ובכלל השוטר, בבגדיו האזרחיים, נראה לו תועה כאן כמעט כמותו, והוקל לו. גם סנדליו התנ"כיים של השוטר שמהם הציצו כפות ואצבעות רגליים לבנות, לא עשו אותו ישראלי. רקדו קצת וצחקו קצת והתגפפו קצת, כשהן מבחינות מיד שהוא בן מעמד גבוה משלהן ונושות בו קצת על כך שכאן, בתל־אביב, הוא נזקק להן ולשכמותן, ותוך ריקוד מהדקות עצמן לאזור חלציו ומיד מרפות. דיברו בשפת ארצם. השוטר, שתוי קצת, שר בקול נמוך שירי מולדת רחוקה. מבלי שהבחין, אחת מהן קבעה עצמה לשוטר, ואחת לו. הביט בה וראה בה את אחותו שנותרה בארצם.
בחדר המלון שלו חלצה את נעליה, התמתחה, פשטה שמלה ונותרה בתחתונית לבנה, כאילו היא הדיירת כאן, שומניה מקיפים את לבה הקטן ולבה טוב עליה. הפך אותה על בטנה והיא נענית לו. על גבה והיא נענית. על צִדה והיא נענית לו. נזכר בכפריות שבאו לעיר הבירה שלהם ללא תחתונים תחת שמלתן. ותוך כך אמרה שהיא אוהבת אותו ושהיא מאושרת ונתלתה על צווארו עד שנרדמה. האיש ישב לידה בבגדיו עד לבוקר, ואז זירז אותה להיפרד ממנו. פשט את בגדיו, נכנס למיטה, מריח את האשה מהשמיכה, ייבב קצת, התעשת וכבר התגעגע לשוטר הזה, בשר מבשרו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.