היינו בכביש הישן אחרי כפר הרא"ה בכיוון חדרה, באוטובוס מאסף, והאסיר אמר, הערבים בכפרים עושים את זה עם עיזות, ושאלתי אותו, צריך להיות ערבי בשביל זה? והאסיר אמר, אתה אוהב ערבים, או מה? אמרתי לו שרק שאלתי. האסיר אמר, כן, צריך להיות ערבי, אני יכול לספר לך הרבה עליהם, לא תאמין. אמרתי שאני לא מעוניין, והאסיר אמר, אתה אוהב אותם, מה. האוטובוס היה כמעט ריק. בנסיעה אִטית, מתחנה לתחנה, ליוויתי את האסיר לבית־הכלא, לריצוי שבעים יום. בדרך סיפר על הכפר. האנשים שם היו תמימים ודתיים והיתה פרנסה. לא הכרתי אותו קודם. בבוקר, לפני שעתיים, אמרו לי לקחת אותו לכלא, נתנו לי שוברי נסיעה, ומי שמסר אותו אמר, תחליף פוזה, הוא לא יברח, הנֵפל הזה, הייתי תולה אותו מהביצים.
הוא ישב ליד החלון, ומהצד אפשר היה לבחון אותו. שר לעצמו בגעגועים קטעי תפילה, פזמונים פופולריים וסיסמאות מסחריות. כשהנהג הדליק את הרדיו, הוא הצטרף לרדיו. נגינת הגעגועים שלו היתה זרה.
האסיר אמר, אני לא יברח, מלה מלה, לא שובר אותה… אתה מתל־אביב? אמרתי שכן. האסיר שאל, נשוי? אמרתי שלא. האסיר אמר, אני כן, הכי טוב זה כשאתה צעיר, עם הרבה כוח, עוד לא הוצאת אותו, אבל צריך לשמור, איך זה אצלכם? אמרתי, מה זה אצלכם? האסיר אמר, שמה, בתל־אביב, מוציאים את הכוח אצל זונות, כולם זונות, מה? אמרתי שכן, והאסיר אמר, אם אתה לא מתחתן צעיר, אתה מסתבך ולא חוסך כלום, הכול הולך. בבוקר, כשקיבלתי אותו, הוא הובא מחדר המעצר, בריצה, בסרבל עבודה, חבוש קסקט. עד ליציאה הוא ישב תחת אחד העצים. הגזע היה מסויד, והסיד סימן פס לבן על חולצתו. אמרתי לו, אתה מסומן. והאסיר אמר, לא, אני חנוק. האיש שהביא אותו מחדר המעצר אמר לו, אתה מבייש את המדינה. האיש היה מגולח למשעי, לחייו שרוטות ואספלנית קטנה הודבקה לפצע גילוח בצווארו. הזיע והזיעה ניגרה על פתח חולצתו. הוא אמר לאסיר, בכל אשם בן־גוריון, תגיד לו תודה שבכלל נשארת בחיים. והאסיר אמר, תודה, והאיש אמר, ממי אתה חושב שאתה עושה צחוק? ועמד לבעוט בו. והאסיר אמר, אם אתה בועט, אתה בר מינן. האיש אמר, אני מרחם על נשמתך. והאסיר אמר, ככה יותר טוב.
בדרך האסיר אמר שהוא לא יודע איך זה קרה. לא העירו אותו, הוא ישן, היתה בדיקה, תפסו אותו וזהו זה. אמרתי לו שזה קורה, והאסיר אמר, לא אכפת לך ממני, מה. אמרתי לו שלא. הוא אמר, ככה יותר טוב. אמרתי לו, ככה באמת יותר טוב. והוא אמר, עכשיו אני יודע מאיזה צד אתה. אמרתי לו, אתה לא יודע כלום. לא מאיזה צד ולא כלום. האסיר אמר, אני רוצה לעבור רגע דרך הבית. אמרתי לו, אתה יודע שאני לא יכול. הוא אמר, אתה יכול, כי אתה אדיש. אמרתי לו, אם תברח, אני יורה. הוא אמר, ברגליים? אמרתי, בהתחלה ברגליים. והוא צחק ואמר, אני יראה לך איפה לרדת.
מהכביש עד לכפר הובילה דרך עפר כבושה, כשמשני עבריה שדות. בין השדות היו שוליים של כעשרים מטר, ועכשיו, בקיץ, הם היו חרבים וסדוקים. פה ושם היתה שלולית קטנה עומדת, או קטע בוץ, בעיקר ליד הברזים. אחרי דקות אחדות נראו, במרחק קצר, ראשוני בתי הכפר, מסודרים כקוביות משחק במרחקים פחות או יותר שווים. האסיר אמר, אתה לא צריך לדבר שמה כלום. אמרתי לו, אין לי מה להגיד. הוא אמר, ככה יותר טוב, זה לא האנשים שלך.
תינוק שיחק בפתח הבית. האסיר הרים אותו, ואז נערה פתחה את הדלת ויצאה קדימה. לפתח היו שתי דלתות. האחת דלת עץ, שהיתה פתוחה. האחרת, הפנימית, דלת רשת. הבית היה מוגבה על עמודים בגובה מטר בערך. האסיר אמר לי, תחכה בחוץ, ולנערה אמר, תיכנסי פנימה. הנערה נכנסה. צעיר ומבוגר הגיעו מאחורי הבית. האסיר חיבק את המבוגר ונישק אותו, והושיט לצעיר כף ולחץ את ידו, שחרר את הלחיצה, טפח על כתפו, מישש את פניו. הם דיברו בשפה זרה, בקול מתנגן. המבוגר הצביע עלי, והאסיר אמר בעברית, חבר. נכנסנו לבית. בפרוזדור אמרתי לו, יש לך רק כמה דקות, והוא אמר, יש לי שבעים יום, וצחק. הנערה הביאה קוניאק וסיגריות אמריקאיות ועוגיות שצבען חום־לבן. הבית, בפנים, היה מוצל, אבל החום היה כבד ורבץ בחדר. האנשים שתו קוניאק, עישנו ודיברו באותה שפה זרה. הנערה עמדה בפתח החדר, בשמלה דקה, והאור שבא מאחוריה כאילו דחף אותה קדימה. שערה אסוף ומתוח לאחור, ובמרכז המצח מצוירת נקודת־חן אדמדמה־חומה עם פירורי צבע זהב קטנים, שנצצו. הידיים שלה שמוטות, והשמלה מתוחה על בטן שהחלה מתעגלת, שנראתה כמו נפרדת מגוף הנערה.
המבוגר והצעיר הלכו. השמש עמדה במרכז השמיים. הבית היה בן שני חדרים, מטבח ושירותים. בחדר שישבנו בו היתה ספה, משני צדיה שולחנות קטנים ולפניה שולחן עגול. תחת זכוכית השולחן הגדול הושחלו תמונות משפחתיות, קבוצתיות, ותמונות של יחידים. הנוף בתצלומים היה בחלקו ישראלי ובחלקו זר. קירות החדר עירומים, צבועים בשני צבעים, לבן וּורוד, דוגמה קווית מרושתת מתפשטת על שני משטחי הצבע. האסיר הסיר את הקסקט וגילה ראש קטן מכוסה שיער קצר וצמרי, ואמר לי, זה ייקח כמה דקות. הנערה נכנסה לחדר השני. השירה בתנועת רגל את סנדליה, ושמענו אותם נחבטים ברצפה. אחרי־כן, התיישבה על המיטה שחרקה תחתיה. אחרי־כן, פתחה רדיו שגבר על הקולות האחרים. האסיר אמר, עשר דקות. אמרתי לו, עשר דקות, והוא אמר, עשר דקות.
דרך העפר הכבושה המרכזית חצתה את הכפר, ובסופה הגעתי אל מרחב שדות שהתמשך לכל מלוא העין. מנקודת התצפית שלי, המרחב נחלק למספר גבהים. מנגד, מקצה שדה־הראייה, התגלגלו לעברי כדורי אוויר הזוי ומתעתע, שיבשו את קנה־המידה וקו האופק התקרב והתרחק במהירות. ישבתי על המדרגות המוצלות של בית־התרבות. מבעד לחלון המרושת ראיתי גבר רכון על השולחן. אחרי כמה דקות הבחין בי. הסתכלנו אחד בשני דרך הרשת. צמצמתי את צמצם העין והראש שלו הפך לראש של תרנגול־הודו. קבוצת נערות עברה ממול, עם תיקי בית־ספר, צוחקות. הפניתי אליהן את ראשי, וכשהחזרתי אותו, האיש לא היה עוד בחלון. הוא יצא אלי ואמר, אני עובד פה חצי משרה. בחדר התרבות היה שולחן ארוך ומצִדיו ספסלים. על השולחן מאפרות פלסטיק בצבעים שונים עם ציורים של סמלים וכתובות של חברות מסחריות, של משווק יינות, של יצרן ציוד מכאני כבד, ועוד. על הקיר תלו הודעות, קישוטים, תצלומים מודבקים לקרטון ירוק. האיש אמר, יהיה טוב. אמרתי לו, אלוהים איתנו, והרגשתי בחוסר ההגינות שבזה. האיש צחק ואמר, כן, בטח. ואז הרגשתי יותר בסדר. האיש אמר, יליד הארץ, בטח? אמרתי שכן. האיש אמר, רק החיילים, והקטנים יותר פה, נולדו פה, בארץ. הצבעתי על לוח המודעות ושאלתי אותו, מה היום? הוא אמר, שיעור בחוכמת חב“ד, והצביע על המשבצת המתאימה בלוח. ליד הלוח, על נייר משוכפל, הודבק נוסח תפילה מיוחד לשלום יהודי רוסיה. האיש אמר, שאחד מבניו לומד בישיבה של חב”ד. אמרתי לו שזה בטח טוב, והוא אמר כן, בטח, אבל זה על חשבון האחרים… וגם הוא מתרחק שמה מהחיים, אבל דתיים יותר טוב מכלום, לא?
הדפתי את דלת הרשת ונכנסתי לבית. קודם, מהחצר, ראיתי את הנערה ניצבת בחלון, שׂערה משוך לאחור, שקטה. היא הצביעה לעבר החדר השני. האסיר שכב במיטה מטושטש, חצי־ישן, רטוב מזיעה, בפישוט איברים, שואף בפיו אוויר ושורק מאפו. בקצה של כל אחת מכתפיו התקבץ שיער קשה ומתולתל, שחור מאוד, שנראה כשיח קטן. על הקיר תלו שטיח צבעוני שתיאר ציד שועלים, ושטיח שתיאר נערה יושבת תחת שמשייה על שפת נחל. האסיר פתח עין ואמר, בית־המקדש… בית־המקדש… והביט בתקרה. אמרתי לו, יש לך שתי דקות לזוז, אינדיאני. האסיר אמר, זה מהדרך, לא יכולתי להחזיק איתה הרבה, הייתי יותר מדי מלא. הגוף שלו היה רזה ושרירי מאוד והזכיר עז הרים. אמרתי לו, יש לך שתי דקות לזוז. והוא אמר, מספיק מלה אחת שלי האנשים פה גומרים עליך, וצחק. הוא קם, התלבש, ויצאנו לחדר הקדמי. הנערה לא היתה בחדר. דרך החלון ראינו אותה מתרחקת. הוא אמר, בסדר, זזים. שאלתי, לא תגיד לה שלום? הוא אמר, ככה יותר טוב. שאלתי, זהו זה? והוא אמר, כן, זהו זה, ככה יותר טוב, היא הולכת עכשיו אצל אמא שלה, איפה שהיא צריכה. אמרתי לו, אתה חזק עליה, והאסיר אמר, אני הכי חזק עליה, אבל עכשיו לא יכולתי להחזיק, והיא כל הזמן הסתכלה לי בעיניים כמו פרה. אמרתי לו, יכול להיות שבכלל לא צריך לקחת אתכם לצבא, מספיק חודש אימונים, שייתנו לכם נשק ותישארו כאן. והוא אמר, עכשיו אתה מדבר.
בדרך העפר, לכיוון הכביש הראשי, עברנו ליד בית־הכנסת, שבראשו התנוסס נס מורכב ממגן־דויד ומלוחות־הברית. אמרתי לו, לא תיכנס להגיד שלום לספר תורה. הוא צחק. אמרתי לו, תיכנס, למה לא, אל תתבייש, והוא אמר, אתה חושב שאני בן־אדם קדמון או משהו כזה. אמרתי לו, תיכנס, תיכנס, אפילו אם אני רוצה אין לי למי לספר את זה, תיכנס. הוא צחק והתחיל לשיר משהו מסדר הושענות, בקול בוכים, אדון המושיע בלתך אין להושיע, גיבור ורב להושיע. וכשהוא מאריך ומותח את הסיומת “שיע”, אמר, עכשיו אני בורח, והתחיל לרוץ. רץ מהר, בקצב אחיד, בתנועות קצובות, כמו אתלט מיומן, לאורך הכפר לכיוון הכביש הראשי.
כשהגעתי לכביש הראשי הוא כבר ישב שם, ליד תחנת האוטובוס, מחכה לי. בדרך אמרתי לו, האשה שלך יפה, והאסיר אמר, זה לא חשוב. ואחרי־כן הוא אמר, אתה חושב שאני אינדיאני, מה. אמרתי לו, אל תעשה בעיות. האוטובוס היה מלא. הוא התחיל לדבר בקול רם, והאנשים הביטו בנו. אמרתי לו, אל תעשה בעיות. הוא הגביה את קולו. בין הנוסעים הסתמנה קבוצה קטנה, אלימות נדחסה באוויר, ואחד מהם שאל את האסיר משהו, והאסיר ענה לו באותה שפה זרה. הנוסעים האחרים לא התערבו. האסיר אמר, אתה חושב שאני אינדיאני, מה. אמרתי לו, אל תעשה בעיות, אני לא חושב כלום. והאסיר אמר, אתה רק עושה את העבודה שלך, מה, ואמרתי לו, אתה יודע שכן. האסיר אמר, אתה מניאק… אתה נותן לאינדיאני עשר דקות עם הבחורה ורוצה לראות אותו אומר שלום לספר תורה, מה. אמרתי לו, תשכח מזה. מישהו שאל אותו משהו בשפה זרה, והצביע עלי. האסיר אמר, מלה שלי והם גומרים עליך. אמרתי לו, לך זה לא יעזור, מזה אתה כבר לא תצא, והוא אמר, נכון, ואמר משהו למישהו שצחק ומחא כף. עוד ההוא צוחק והוא יורק ליד הרגל שלי, והאסיר אמר, עכשיו נראה אותך. אמרתי, לא תראה כלום.
בשביל המסויד שהוביל לשער הכלא, הקפצתי אותו מאחור עם הברך. הוא הסתובב ואמר, זה מה שאתה יודע. אמרתי, זה מה שאני יודע. מביתן הכניסה יצא לעברנו סוהר מתוח, ואמרתי לו, אתה יכול לשחרר את הבטן. האינדיאני הזה שקט כמו כבשה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.