רקע
ראובן קריץ
אחות קטנה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: ספרי פורה; תשס"ה 2005

“גִיל שֶאֵין בּוֹ נַחַת לְבַעֲלָיו…”

רומן רולן, קוֹלָא בְּרוּניוֹן


"אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָדַיִם אֵין לָהּ

וּמַה נַּעֲשֶה לַאֲחוֹתֵנוּ בַּיּוֹם שֶיְּדֻבַּר בָּהּ?"

שיר השירים ח 8


 

1.

“המקום כאן פנוי?”

“בטח, אתה יכול לשבת.”

תמי שָׂמה את התיק על הברכיים, יישרה את החצאית וזזה לחלון. בטח שוב היא הִסמיקה. חשה שסומק עולה בלחייה. תמיד היא מסמיקה, דווקא כשאינה רוצה! והרי היא כבר לא ילדה קטנה וטיפשה. בעוד חודש תהיה בת שלוש־עשרה, ויחוגו את ה’בת־מִצווה', כפי שחוגגים גם לבנים. כבר הִגיע הזמן, שתפסיי להיות ביישנית ותִלמד מגילת איך להתנהג. גילת לא מִתבלבלת אף פעם וקורים לה כל כך הרבה דברים! לפני כמה שבועות, למשל, ישבה באוטובוס על יד בחור נחמד והִתחילה לשוחח אתו. מאז הם מִתכתבים. כמובן, רק בצחוק, וגילת הִבטיחה, שתראה את המִכתבים שלו לכל החברות, בִשביל לצחוק ולערוך תכניות מה לענות לו.

תמי נשמה נשימה עמוקה:

“שמתי את התיק, כי לא רציתי, שיישב על ידי איזה תרח זקן.”

הבחור לא ענה, ותמי הִתחרטה: זה לא היה מוצלח, מה שאמרה. הוא עוד יחשוב, שהיא סתם אחת שִטחית. אבל אולי בכל זאת יתחיל לשוחח ויציע להִתכתב? מובן, שגם היא תַראה את המִכתבים לחברות - איזה צחוק זה יהיה, אם יכתוב מִכתב אהבה ממש!

האוטובוס שוב נסע. היה יום חם של אמצע הקיץ, ורוח קרירה נשבה בחלון הפתוח. חבל! לוּ החלון היה סגור, הייתה יכולה לבקש מהבחור שיעזור לה לפתוח, ואילו היה קר, הייתה מבקשת שיסייע לה לסגור. להכעיס הכול בסדר. תמיד הכול בסדר, כשלא צריך!

הבחור אולי בן שש־עשרה, בטח בן־משק, לפי הלבוש שלו: מִכנסי חאקי וחולצת תכלת, חגורת עור רחבה עם סיכת אות הספורט, סנדלים… וכמובן בלי כובע - מגוחך לתאר אותו עם כובע טמבל, וכובע אחר הרי לא בא חשבון. הפנים שלו ארוכים וצרים והאף דק וישר, ועוד יש לו שיער עדין כזה בשפה העליונה, שיזהר אומר, שקוראים לו ‘כְּשוּת’, ובכלל הוא שזוף ושחום כזה, מסופר קצר והשיער שחור וסומר. ממש מושך. את הביטוי ‘מושך’ שמעה מעליזה אחותה, כשדיברה על נער מהכיתה שלה. איך מבחינים בזה, אם בחור ‘מושך’? עליזה קרצה לאיה וצחקה: “אַת עוד קטנה, חכי עד שתגיעי לגיל, אז כבר תרגישי!” - ועכשיו הרי אין ספק, שהיא מרגישה, שכבר הִגיעה לגיל, ובאמת נִדמה לה, שהיא מתחילה להבחין, אם מישהו מושך.

ואיך להמשיך בשיחה? הרי עם כל רגע נוסף של שתיקה יותר קשה להגיד משהו מתאים. והכי חבל, שדווקא הדברים הראשונים שאמרה היו דִברי טיפשות כאלה! ‘איזה תרח זקן’ - ברור, שיחשוב, שהיא סתם ריקנית אחת… הרבה יותר טוב היה לשאול: “לאן אתה נוסע?” ואחרי שהיה עונה, נניח, “לאילון” או “לחניתא”, הייתה יכולה להגיד: “שמע, אולי אתה מכיר שָם את אסתרקה, ג’ינג’ית כזאת, חברהמנית…” אין משק בַגליל המערבי, שאין לה שָם חברה או שתיים. יזהר אוהב לטייל, ומאז שהִתחיל ללמד, כבר הִספיקו לסרוק את הגליל לאורך ולרוחב ונִתארחו ללינת־לילה בהמון יישובים, בבית הספר או אצל משפחות. אלא שיזהר הִסביר, שלא נימוסי לשאול אדם זר, לאן הוא נוסע. הוא קרא לזה באחת מן המילים המצחיקות שלו, הוא אמר שזה ‘קרתני’. כמובן, אפשר לחכות, שיבוא המבקר ולהביט בכרטיס ולשאול: “שמע, אולי אתה נוסע במִקרה למצובה? אז אתה מסכים למסור שם דרישת שלום לאראלה מכיתה חי”ת?" למסור דרישת שלום זה לא יכול להיות קרתני, אבל מי יודע, מתי יבוא המבקר. רק כשלא רוצים שיבוא, הוא בא.

אחרי כן עלה לה רעיון: נטלה את התיק והוציאה את ‘עולם הקולנוע’ האחרון. בטח לא יוכל לעמוד בפני הפיתוי ויגיד: “תִשמעי, כשתִגמרי, תִתני לי להציץ קצת, טוב?” - “אנחנו יכולים להביט גם ביחד,” אַת עונה באופן הכי טִבעי, “ראית את אודרי הֶפְבּוֹרן ב’סַבְּרִינה'? היא נהדרת שם, נכון?” אומנם ‘נהדרת’ מילה די עלובה, ומוטב היה להגיד ‘מטריפה שָם לגמרי’… אפילו אם הוא לא יגיד כלום, ורק יעיף עין, תוכלי להציע לו…

דקות אחדות עיינה בשקידה בתצלומים, סקרה כוכבות וכוכבים וקראה, מי נשתדך ומי נִתגרש, ומי נִראה בחברת מי, עד שיש יסוד לסברה, שבקרוב ישתדכו ויתגרשו… לשווא! הנער לא הציץ לעברה כלל, למרות שישבה ליד החלון, ובקלות היה יכול להביט בה, כאילו הוא משקיף בנוף!

חבל! כל כך ציפית לנסוע פעם לבד באוטובוס, ולזכות, שמישהו נחמד יישב על ידך! תמי קיפלה את ‘עולם הקולנוע’, החזירה אותו לתיק והשקיפה בעד החלון, ניסתה להקשיב, על מה מדבר הזוג שישב לפניה, בחור ממושקף ומשופם, קולו גבוה מדי, לַבחורה שפתיים צבועות וריסים שחורים ארוכים, שבטח מודבקים. הבחור הִניח יד על הכתף שלה, והיא דיברה כל הזמן. האם הם כבר נשואים? לתמי נִדמה, שאם הם עוד לא, השיחה שלהם איכשהו יותר מעניינת. אלא שלא יכלה לראות את ידיה של הבחורה. על היד האחת של הבחור לא הייתה טבעת. השמאלית. ועל איזו עונדים אותה? מדבריה של הבחורה הִגיעו אל תמי רק קִרעי מִשפטים: “אז אמרתי לה: ‘אל תהיי סתם טיפשה, מה את צריכה להוציא כסף על שטויות כאלה, אז מה, אם לה יש ולך אין?’”

היא חוזרת מן הנסיעה לבד הראשונה שלה. האוטובוס לא דרס אף אחד ולא הִתנגש, בשום קיוסק לא רימו אותה בעודף, לא עקבו אחריה ברחוב ואף אחד לא ניסה להתחיל איתה… כבר יותר משנה היא תוהה על העולם, מנסה ללמוד עליו מסרטים ומספרים, משיחות ומעיתונים מצוירים, מהדיבורים של עליזה ושל החברות שלה - והעולם מִשתמט וחומק. כולם אומרים, שעוד מעט יתחיל פרק חדש בחיים שלך, גבירתי הצעירה, והיא עוד לא מרגישה מזה כלום, כלום! והכי גרוע, שאי־אפשר להודות בכלום הזה בכלל, בגלל הבושה! די, נחשוב מהר על משהו אחר… למשל… את מי נזמין לחגיגה? עוד חודש, בערך… תמי הוציאה מהתיק את העלון המשוכפל של המשק, כדי להיזכר בדיוק בתאריך. דִפדפה בעלון, עד שהִגיעה לרשימה של יזהר “לקראת מסיבת ה’בר־מִצווה”.

ואז הנער שאל פִתאום: “את מכפר דָוִדסון?”

היה בהיגוי שלו משהו משונה.

“כן,” אמרה, “איך אתה יודע?”

וזה שוב לא היה הכי מוצלח: הרי יכולת להִצטחק באופן לגמרי טִבעי וקליל ולהגיד משהו כמו: “בחיי שיש לך מזל, שיזהר שלנו לא שמע אותך, כי תיכף היה אומר לך שאתה ‘קרתני’… יש לו מילים מצחיקות כאלו…” ואז בטח היה שואל על יזהר, והיה מִתבקש שיגיד משהו כמו: “כן, גם לנו יש מורה אחד, שכל הזמן…” וכבר הייתם באמצע שיחה הכי טִבעית.

“ראיתי בזה מה שאַת קוראת,” אמר הנער. אכן, בדף הראשון של העלון היה מודפס ציור של מִגדל המים ובית העם עם הכותרת: “עלון השבוע, כפר דָוִדסון - עין בדולח, מושב שיתופי”.

“אה…” אמרה, “אבל אנחנו קוראים למשק שלנו ‘עין בדולח’. רק בדברים רִשמיים, כמו מפות ותעודות, כתוב ‘כפר דָוִדסון’. וזה שֵם איום, נכון? הִכריחו אותנו לקבל אותו, לכבוד איזה תֶ… איזה עשיר באמריקה, שיִיתן כסף… הוא באמת בנה לנו בית־עם ובריכת שחייה נהדרת ומִגרש־מִשחקים עצום, אבל אנחנו בכל זאת לא רוצים שֵם מכוער כזה, אז מצאנו פיתרון נהדר: על כל השלטים כתוב דוִדסון, שיהיה לו מה לראות, כשהוא בא, ואנחנו אומרים ‘עין בדולח’.” תמי נשמה. “‘עין בדולח’ - זה בגלל המעיין שבוואדי. בחורף יש שָם מפל־מים קטן ומערה עם אבני נטיפים. ממש רומנטית.” - היא הִצטחקה - “בָנו שָם סכר ויש לנו אגם נִפלא. מגַדלים שם דגים ויכולים לשוט בסירה. וגם אם כותבים על המִכתבים ששולחים לנו ‘למשק עין בדולח’, הם מגיעים, אפילו שלא כתוב ‘כפר דָוִדסון’. צריך רק להוסיף ‘דואר נהריה’. שָם, בדואר, כבר הִתרגלו.”

“איך חיים אצלכם?” שאל. “זה חצי מושב וחצי קיבוץ, נכון?”

ההיגוי שלו. משונה. אבל אולי אפילו מושך.

“כן, בדיוק, יש לנו משק משותף וסידור עבודה ורַכז משק, בדיוק כמו בקיבוץ, אבל לכל מִשפחה יש בית, ו… כן, וזהו.” חבל, שההסבר יצא כל כך קצר! אחרי כן נִזכרה: “אבל על יד הבתים אין שום משק פרטי, כמו במושב. לכל בית יש מִגרש, וכל מה שמותר לגדל שם זה פרחים ועצי פרי - בעצם, גם כן כמו בקיבוץ. ויש שני חברים, שיש להם שובך־יונים, שזה בעצם אסור, ועוצמים להם עין ורק השכנים כועסים, כי היונים מְ… זאתומרת, מלכלכות. אבל תרנגולות, למשל, אסור לגדל. וכל חודש מקבלת כל מִשפחה תקציב, זה פִתקאות כָּאֵלו בשביל הצרכנייה, זה הכסף הפנימי שלנו. בזה קונים אוכל ובגדים. והבחורות עובדות במשק רק שעתיים או שלוש, זה תלוי במִספר הילדים. בעד זה כדאי אצלנו ללדת הרבה,” - תמי הצטחקה - “וביֶתר הזמן הן מנהלות משק־בית. עד כיתה חי”ת אנחנו לומדים אצלנו, ואחר כך ניסע ללמוד בנהריה או באיזה בית ספר חקלאי… ו… זהו." הפעם גמרה באמת.

“מאיזה ארץ האנשים אצלכם?”

עתה שמה לב, שהוא מגלגל את הרי“ש ב’ארררץ' ומִתקשה להגות את הה”א ואומר ‘אָאֲנשים’.

“הכי ותיקים כולם יֶקים. ואלה שבאו אחר כך גם כן יֶקים. אבל יש גם כמה צברים. רובם עוזבי קיבוצים. ועכשיו קיבלנו גרעין של נח”ל, אבל הם שחורים." - שוב הִצטחקה, אך באמצע הגיחוך הקליל עלה על דעתה, שגם הנער הזה בעל עור כהה, שאולי הוא שחום לא רק משיזוף, ומהר הוסיפה: “זאתומרת, יש ביניהם גם כמה חברֶה די טובים, רק שהם… קצת גסים.” - לרגע הִתלבטה, אם להגיד ‘קצת’ או ‘די’, ועל כל פנים הִצטחקה. עליזה טענה, שאחד מהם, יעקֹב, מנסה בכל פעם להִתעסק איתה, ותמי רק הנידה ראש ולא גילתה לאחות, שלה, לתמי, נִדמה משהו אחר לגמרי… אם עכשיו הוא ישאל משהו על הגרעין הזה, למה הם גסים, אז היא תספר לו. אבל הנער שתק.

“ומרוסיה - אין אף אחד?” שאל אחרי רגע.

“למה? דווקא יש: מִשפחת רבינוביץ ומִשפחת להב. מקודם היה שמם פיירשטיין. ועכשיו באות עוד כמה מִשפחות עולים חדשים.”

“אה.”

זמן מה נסעו בדומייה. חבל! עכשיו הייתה צריכה להתחיל השיחה! “מה פִתאום אתה מִתעניין במשק שלנו?” גיששה.

“אולי אנחנו נבוא אליכם עם המִשפחות החדשות.”

“מה? אתם? עם איזה מִשפחות?” שום מִכתב לא תוכלי להראות לחברות, לצחוק ולתכנן מה להשיב. ועל השיחה באוטובוס תוכלי לספר רק: “דיברתי עם איזה עולה חדש, מאלה שבאים אלינו…”

צריך לדבר עליהם יפה, על העולים החדשים. צריך להגיד, שמוכרחים לקלוט אותם, וצריך לכתוב חיבורים על ילד מחוץ לארץ, שמוצא לו חבר בארץ. ופעם בשנה צריך לתרום צעצועים ובגדים ישנים בשביל ילדי המַעְבָּרה. אבל הם לא מעניינים או מושכים. נניח, שנער זה יכתוב אליה - אפילו אם זה יהיה מִכתב אהבה, זה יהיה סתם… ואולי עוד בכלל יהיו שם שגיאות כתיב: “קְבַר בבְּגישה הרישונה שלנו נורָה מצעת כן באֵינַי והֶכְלַתתי לִחטוֹב לַח שֶעני עוֹאֵב עותח…” - החברות יצחקו, אבל לא צחוק כזה קצת מאומץ, כמו שצחקו, כשגילת סיפרה על המִכתבים שהיא מקבלת ושהיא מִתכוננת להראות להן בקרוב… תמי חייכה ברחמים, כשראתה לנגד עיניה את מִכתב האהבה הכתוב בשגיאות. אילו לפחות היה מאמריקה, מאיזה אבא… שָבה והִביטה בלבושו: סנדלים, ודווקא בלי גרביים, מִכנסי חאקי קצרים, ולא סתם קצרים, אלא מקופלים בקיפול כפול, חגורת עור רחבה, ועוד נוסף לכול - ‘אות הספורט’ מכסף… הנער הזה סתם הִתחפש בשביל לרמות!

“אנחנו, שתי מִשפחות, היינו חצי שנה בקיבוץ עברון,” סיפר. “אבל עכשיו הִציעו לנו לעבור למושב שיתופי. ועוד שש מִשפחות באות אולי בעוד שבוע.”

“אז מאין אתה יודע עִברית?”

“למדתי בקיבוץ, וגם עוד בחוץ לארץ.”

“ומאין יש לך הסיכה הזאתי?” הִצביעה על ‘אות הספורט’. לא הייתה מִתפלאת לשמוע, שמצא אותה.

“קיבלתי, כמו כולם. אבל כשעשיתי את המִבחנים היה לי חום ולא הייתי בכושר. אחרת יכולתי לקבל של זהב.”

תמי נענעה בראשה. גם היא הייתה אומרת כך, אילו הייתה לה סיכת כסף. “בן כמה אתה?” חקרה. כל ביישנותה של קודם נעלמה.

“בן ארבע־עשרה וחצי. אבל אני עולה רק לכיתה חי”ת. השנה לא למדתי בכיתה, כי לא ידעתי עברית. בשנה הבאה, כשאדע טוב עברית, אֶלמד בקיץ ו…"

“ומה? תקפוץ כיתה?”

“כן. אלמד ואקפוץ כיתה.”

“שטויות, לא יתנו לך. לא מרשים סתם ככה, אפילו לתלמידים טובים. אתה חושב, שכל מי שתלמיד טוב יכול ללמוד כמה שהוא רוצה ולקפוץ כיתות?”

“לי יתנו,” אמר. “תִראי.”

“אז אם תבואו, תִלמד בכיתה שלנו,” אמרה. בכך ירד עוד דרגה אחת. “אצלנו הבנים והבנות תמיד רָבים.”

“זה בכל מקום ככה,” אמר. “אבל אני לא אוהב לריב עם בנות. יש לי אחות קטנה ממני בשנה. ואנחנו דווקא חברים טובים. קוראים לה ענת.”

“ענת? איזה מין שם רוסי זה?” הִרגישה עלבון, שאותה ילדה נטלה שם כזה.

“שָם קראו לה אניוּשקה.”

“ולך?”

“לי קוראים ירון דביר.”

“אבל איך קוראים לך ברוסית?” שאלה בלגלוג.

“לא חשוב,” השתמט. “העיקר שעכשיו קוראים לי ירון דביר.”

“תגיד, מה יש, אתה מִתבייש?”

“לא חשוב. לא אגיד.”

מעתה הִתנהלה השיחה בעצלתיים. הנער שאל מי המורים ומה למדו השנה, ותמי ענתה באדישות. אחרי כן נסעו בשתיקה, עד שהִגיעו לקיבוץ עברון. אז אמר: “אני יורד כאן.”

תמי לא ענתה.

“עוד בכלל לא אמרת לי, איך קוראים לך.”

“קוראים לי ‘תמי’, אבל שמי בעצם תמר.”

הושיט לה יד: “שלום תמי. אולי להִתראות בכפר דָוִדסון.”

תמי הִסמיקה ומשכה ממנו את היד: “הרי אמרתי לך, שאנחנו אומרים ‘עין בדולח’. שלום.”

האוטובוס נעצר. הנער קפץ וירד. תמי הִפנתה את הפנים לצד אחר. חבל, שלא אמר, איך קראו לו ברוסית!


 

2.

מִשפחת אביבי ישבה לארוחת הערב. היה יום חם, וכשהחשיך נִתעוררה רוח קלה, אך המחנק שבתוך הבית עמד בעינו. לכן הוחלט לאכול בחוץ. בראשית הקיץ הִתקין ואלטר מנורת חשמל בעץ הפִלפל, שהֵצל על הדשא שלפני הבית, ושם ערכו אילזֶה ועליזה את השולחן: פתחו את חלון המִטבח והִגישו את המאכלים בעד החלון. אבל לאחר שכבר ישבו והִתחילו לאכול, מדי פעם נזכרו, ששכחו משהו, ושלחו את תמי להביא את המלח ואת בקבוק המים הקרים.

ואלטר פרש לפניו את העיתון בצד השולחן, לעס וקרא.

“תפסיק לקרוא, ואלטר,” אמרה האם. “בזמן הארוחה לפחות אתה יכול לדבר איתנו.”

האב נאנח והזיז את העיתון. אחרי רגע לקח אותו שוב, קיפל, והזיז הצידה, סופית. “רציתי לגמור בשביל לתת אותו לאֶרְנְסְט.”

“לא יזיק לארנסט, אם הוא יקרא רק מחר,” אמרה האם. “לפני חודש, כשהיה התור שלו לקחת ראשון, הוא העביר לנו את עיתון רק אחרי יום, ולרוב כבר היה אז קרוע ומקומט לגמרי. ובכלל לא היה מזיק לנו, לחתום על עיתון רק שלנו.”

“חשבתי, שאת רוצה לחסוך.”

“נכון. תפסיק לעשן, ואז נוכל לחסוך.”

“אנחנו לא מוציאים לסיגריות יותר משלוש לירות לחודש.”

“שלוש לירות לחודש זה ארבעים לשנה,” טענה האם.

“לא נכון, רק שלושים ושש,” מחתה תמי.

“מה זה שלושים ושש לירות,” אמר ואלטר. “אפילו מאוורר טוב אי אפשר לקנות בזה.”

“שמעתָ, כמה שילמו גלילי בשביל המאוורר שלהם? שמונים!”

“נו טוב, תאמיני לי, הם לא חסכו את זה מהתקציב החודשי.”

“בוודאי. ולהם יש שלושה ילדים, והם חוסכים את הבגדים. צבי מקבל את של אייל, ועופר מקבל את של צבי. אני לא הייתי שולחת את הילדים שלי לבית ספר בסמרטוטים כאלה, גם אילו היו לי בנים, ולא בנות מגונדרות, ששום שִמלה לא מספיק יפה בשבילם.”

“אפשר לחשוב, אימא, שאת אף פעם לא חושבת על שמלות חדשות,” אמרה עליזה.

“וגם אני מקבלת הרבה שמלות של עליזה,” מחתה תמי. “תִזכרי, שהִבטחת לי סָרָפָן.”

“גם שעון ואופניים, גם אורחים וגם סרפן - זה יותר מדי.”

“אז למה הִבטחת?”

“בכלל לא הִבטחתי. רק אמרתי, שאם…”

“עליזה, תגידי את - אימא הִבטיחה לי או לא?”

עליזה היססה. לבסוף פסקה: “אפילו אם היא הִבטיחה, אַת בכלל לא צריכה. רק בגלל שקנו לגילת, פִתאום כולכן רוצות סרפנים. הסרפנים באמת היו באופנה בימי הסבתות מרוסיה, אבל עכשיו הם מתאימים לפורים. אילו היה לך שֵכל, היית מבקשת חצאית שחורה וחולצה רקומה.”

“אבל אני רוצה דווקא סרפן,” אמרה תמי, כבר לא בטוחה.

“שמתָ לב, ואלטר, איזה שִמלה לבשה תרוּדֶה? לא? מקודם, כשנִכנסה לבקש את טחנת הקפה, הרי דיברתָ איתה. לא ראיתָ מה היא לבשה? הִפסדת!”

“לא, לא ראיתי,” אמר ואלטר ולִכסן מבט אל העיתון המקופל. תמיד היה טוען, שאינו שם לב לא לנשים ולא למלבושים שלהן.

“תאר לך, היא עלתה שלושים וחמש לירות! אני כבר בשלושים הייתי קונה שתי שמלות. ויש לשִמלה הזאת שלה צבע כל כך בהיר, שהיא בכלל לא תוכל ללבוש אותה, כי תיכף תִתלכלך, ואי אפשר לכבס אותה. היא כל כך מִסכנה, תרוּדֶה, חוסכת וחוסכת, ובסוף מבזבזת הכול על שטויות. אז לא פלא, אם אין לה כלום בבית. ראיתָ, כמה הריהוט שלהם מרופט? הציפוי של הכורסה הגדולה כבר משופשף לגמרי. ואחר כך היא כמובן מִתפקעת מקִנאה, אם למישהו אחר יש משהו.”

“איך את יודעת, שהיא מִתפקעת, אימא?” שאלה עליזה.

האם לא ענתה. לעיתים קרובות הייתה מחליטה לדבר בשעת הארוחות על נושאים, שישפיעו השפעה מחנכת על הבנות, אבל…

על שורת המִרצפות, שוַאלטר הִניח מן הכביש עד דלת הבית נִשמעו צעדים. כולם פנו להביט. בחור כבן 25, נמוך ורחב, עטור זקן בהיר ומרכיב מִשקפיים, בא וניגש אל השולחן שעל הדשא.

“ערב טוב, רות, ערב נעים, זאב, בתיאבון, בנות,” אמר.

זה היה יזהר. הוא לא היה חבר משק, אלא מורה שכיר. אמרו עליו, שהוא בחור טוב, שיש לו כל מיני שִגעונות, ושלא צריך לקחת אותו יותר מדי ברצינות - כך שמעה תמי הרבה פעמים מהוריה. פעם אפילו שאלה ביום שישי, ב’שעת השאלות‘, מה זה ‘לא לקחת מישהו יותר מדי ברצינות’. יזהר הִסביר, שכך מדברים מי שעדיין חושבים מחשבותיהם גרמנית ומתרגמים אותן עִברית, ובעצם יש לומר ‘מקילים בו ראש’, והכוונה, שמזלזלים בו. האם באמת יש לזלזל ביזהר? לפעמים הוא מִתרגז פִתאום, דווקא ברגע הכי לא צפוי, ותמיד הוא אומר את ההפך, ממה שחושבים שיגיד. ולרוב הדברים שלו גם לא מִתקבלים כל כך על הדעת, זאתומרת… אפילו כשהם כן מִתקבלים, הם איכשהו לא מתאימים. אבל לפחות הוא לא משעמם כמו יתר המורים. למרות שגם הוא, כמו כל מורה, מדבר יותר מדי: ביום שישי, ב’שעת השאלות’, הוא עונה לפעמים חצי שעה על שאלה, שאפשר לענות עליה במִשפט אחד, ואז הילדים אומרים, שהוא מִתפלסף. אחד משִגעונותיו זה לקרוא לכל חברי המשק בשמות העִבריים שלהם, ובכיתה אצלו כולם - סליחה, הכול - חייבים להקפיד ולכנות את שרה’לה ‘שרה’ ואת מוישלה ‘משה’. ועוד בהדגשת - סליחה, בהטעמת - ההברה האחרונה.

“ערב טוב, יזהר,” ענה ואלטר־זאב. “תִשתה איתנו כוס תה?”

יזהר הודה וסרב. הוא בא רק להודיע לתמי, שבעוד שעה מִתאספים בכיתה לשיחה, ושהוא מבקש ממנה שתעביר ‘קשר’ בין הילדים. אחר כך ברך אותם בערב טוב ונעים והלך.

לאחר שהִתרחק נסבה השיחה עליו - מה טיבו, מה משכורתו, מתי, סוף־סוף, יתחתן, האם יש סיכוי שיישאר במשק בקביעות, ואם זה בכלל רצוי… שוב, באיחור, הִצטערה האם, שדיברו בפני הבנות.

תמי הִקשיבה כלאחר אוזן, כתבה את פתק ה’קשר' ורצה למסור אותו לגילת. אחרי כן שבה לסיים בחטיפה את הארוחה.

שיזהר יאסוף אותם באמצע חופשת הקיץ, היה יוצא דופן: אמנם הבנות עצמן היו מִתכנסות בביתה של אחת מהן, או על הדשא הגדול שבמרכז המשק. יחד היו יוצאות לרחוץ באגם או נוסעות לנהריה לכַּייף - לאכול גלידה ולראות סרט בהצגה יומית. לפעמים היו עורכים במועדון ‘ערב שמח’ עם הבנים - היו שרים ורוקדים, הבנות מִתאמצות ללמד את הבנים את הריקודים, והם מִשתדלים להראות, שהם מזלזלים בכך. אבל עדיין לא קרה שאחד המורים יאסוף את הילדים בימי הקיץ: אז הם יוצאים להִשתלמויות ונוסעים לחופש כמו יתר המִשפחות וגם עובדים שבועיים במשק - מצחיק לראות אותם לובשים בִגדי עבודה ונוהגים בסוסים או בטרקטור.

תמי הִביטה בשעון. היא צריכה עוד להחליף בגדים. נִכנסה לחדר שלה ושל עליזה, פשטה מִכנסי חאקי קצרים, ומה ניקח? חצאית ירוקה כהה וחולצה לבנה? קצת חגיגי מדי לערב רגיל, אבל מי יודע, אולי יחליטו אחרי השיחה הזאתי לשחק מִשחקי חדר, אולי אפילו ירקדו וישירו, אז אולי יבואו גם כמה בחורים מגרעין הנח"ל.

בזמן שהִתלבשה, שמעה ויכוח מן המִטבח: “תִשטפי את הכלים, עליזה,” אמרה רות. “אני צריכה לגשת לתרוּדֶה.”

“גם אני צריכה לגשת לאנשהו,” אמרה עליזה. “שתמי תִשטוף פעם. לא יזיק לה.”

“לי יש שיחה,” צעקה תמי מהחדר.

“אז אחרי השיחה.”

“ואם היא תיגמר מאוחר?”

“למה שתיגמר מאוחר?”

“למה שלא תיגמר מאוחר?”

“טיפשה,” אמרה עליזה.

“לאן את מִתכוונת לגשת?” שאלה האם.

“מה זה חשוב? לאיה.”

היו במשק שלוש בנות בגיל של עליזה. היו גם שני בנים - אבל הם למדו בבית ספר חקלאי רחוק עם שם מצחיק, גרו שם בפנימייה והיו מגיעים הביתה רק לחגים ולחופשת הקיץ. הבנות סיימו את הכיתה העשירית בתיכון שבנהריה. ועכשיו, בקיץ, הן מִתכנסות כל ערב: כשנעדרת אחת, מדברות עליה שתי האחרות, וכשנוכחות שלושתן, הן מרכלות על המורים, על הבנים מהכיתה שלהן בנהריה, ובזמן האחרון גם על הבחורים והבחורות מגרעין הנח"ל.

“אַת לא יכולה לשטוף כלים ואחר כך ללכת לאיה?”

“בדיוק כמו שאַת יכולה לשטוף ואחר כך ללכת לתרוּדֶה.”

“עליזה! איך את מדברת!”

“איך אני מדברת?”

עליזה נִכנסה לחדר. מן המִטבח עלה קול שִכשוך מים: רות שטפה את הכלים. במרירות קִשקשה בסירים ומלמלה: “אני, כשהייתי בגיל שלך…”

עליזה נטלה את חצאית שחורה, רחבה למטה כמו פעמון, וחולצת תכלת. תמי עקבה אחריה: “באמת הולכת לאיה?”

“טיפשה! מה זה עִסקך? בטח שלאיה.”

“ועם איה יחד תלכו לנח”ל לשמוע תקליטים?"

“ואם כן - אז מה?”

“אז כלום. סתם שאלתי. כבר אסור לשאול?”

עתה הִתלבשו שתיהן בשתיקה ויצאו.


 

3.

לפני הכיתה, בחושך, הִצטופפו הבנות סביב גילת והבנים הִתקהלו אצל יגאל. משק קולות עלה מכל חוג. תמי ניגשה אל הבנות.

“למה לא נִכנסים?”

“אין מפתח. הכיתה נעולה.”

“אז בואו נלך למועדון,” הִציעה רונית.

“אפשר לשבת על הדשא,” יעצה מיכל.

“הדשא רטוב. אבל יכולנו להביא מחצלת,” אמרה יערה.

“ליזהר בטח יש מפתח.”

“בכלל לא בטוח. החליפו בחופש את המנעול. אתם לא זוכרים, שהבנים קִלקלו אותו?”

“בטח סיידו והכול מלוכלך בתוכו.”

“אם סגרו, סימן שכבר ניקו.”

“למה שלא נלך למועדון?” חזרה תמי על ההצעה של רונית.

“אַי, שם יבואו כל מיני ילדים להפריע.”

“אז מה יש? נגיד להם שיש לנו שיחה.”

“משחקים שם פינג־פונג.”

“והבחורים מהנח”ל יבואו כל הזמן להציץ."

“יש להם ערב תקליטים.”

בו־בזמן שוחחו הבנים על הטרקטור החדש.

“הוא הרבה יותר קל מה’אליס',” קבע יגאל.

“דווקא לא טוב, כשטרקטור קל מדי, אז אין לו כוח לסחוב.”

“חכם, תלוי לְמה צריכים אותו. את זה קנו לחרוש בַמִגרשים על יד הבתים, אז הוא מוכרח להיות קטן, שיוכל להיכנס בין העצים.”

“אצלנו במִגרש העצים כל כך צפופים, שאפילו טרקטור הכי קטן לא ייכנס.”

“באמת, מה שלום האגסים שלכם? יש יבול? כדאי לבקר?”

“אם אתה תבקר את האגסים שלנו, אז אני אעבור ככה במִקרה אצלכם, לדרוש בשלום התפוחים שלכם.”

“טיפשים, למה לכם לריב? תבקרו יחד במִגרש של ארנסט!”

“אז מה, כל אחד יכול לקחת אותו, את הווֹלווֹ?”

“לך בטח לא יתנו!”

“מה יש? אם נותנים לי על הָאַליס?”

“גם על הָאַליס לא נותנים לך.”

“מה אתה מפטפט שטויות. ועוד איך נותנים לי. לא ראית שעבדתי לפני שבוע בהובלות בחצר?”

בינתיים בא יזהר, הִשעין את האופניים לאחד העצים ושאל:

“למה אינכם נִכנסים לכיתה?”

“היא נעולה.”

“אין לך מפתח?”

“שם בטח מלוכלך בתוכו, כי סיידו.”

חוג הבנים וחוג הבנות הִתפוררו. כולם הִתכנסו סביב יזהר.

“נלך למועדון,” פסק יזהר.

בעלי האופניים נטלו את אופניהם וחסרי האופניים ביקשו שירכיבו אותם. תמי ביקשה מגילת, אבל זו כבר הִבטיחה למיכל.

“תבקשי מנִמרוד,” יעצה לה רונית.

“לא רוצה.”

בכל זאת חיפשה אותו, אלא שכבר נסע עם שאר הבנים.

“תִשאלי את יזהר,” לחשה לה יערה וגיחכה.

יזהר שמע ושאל: “מה יש? את רוצה שארכיב אותך, תמי?”

תמי סירבה, אך הוא הִציע לה עוד פעם, ואז הִסכימה.

בפתח המועדון היה תלוי שלט עץ ועליו כתוב עִברית ואנגלית:


מועדון הנוער בכפר דָוִדסון

ניבנה בתרומתו הנדיבה של מר סלומון דָוִדסון

ארצות הברית


מדי פעם ערכו הבנים תחרויות קליעה בשלט זה והיו משליכים בו סכינים. מי שהִצליח לנעוץ את הסכין בסמ"ך שב’דָוִדסון' ממרחק חמש פסיעות, כך שהיא תישאר תקועה - היה מוכתר כ’אלוף הסכין'. בכל קיץ, כשהיו באים תיירים מארצות הברית, ובעיקר כשהיה צפוי ביקור של מר דָוִדסון עצמו, היו צובעים מחדש את השלט, והיו נוזפים בסכינאים הצעירים ומתרים בהם, שמכאן ולהבא יזקפו את הוצאות הצביעה על חשבונם.

עתה נִכנסו אל החדר הגדול. עד שנִתכנסו כולם, החלו איתן ויואב לשחק פינג־פונג. יזהר החרים את הכדור והודיע, שיחזיר אותו בתום השיחה. “פנו את השולחן וקרבו את הספסלים לאמצע,” אמר. כולם ישבו. הבנות פתחו בשירה, והבנים צעקו:

“נתחיל, לא רוצים לשיר, זאת לא מסיבה! די שרים במסיבות!”

תמי הִביטה במועדון ברגש מעין זה שהייתה הוגה לאביה, כשאימא מקנטרת אותו והוא שותק. העץ טוב, לוחות מחוברים היטב, צבועים בירוק בהיר נאה, תריסים חומים, גג־רעפים אדום… אבל בפנים… הִנה התִקרה, למשל, שעשויה לוחות מרובעים של חומר שקוראים לו ‘מזוניט’, והבנים מִתערבים כל פעם, אם יצליחו ‘לעבור’ אותו בדקירה אחת של הכידון, שמטילים בשיעורי ההִתעמלות. ורגלי הספסלים… ואבני השח והדומינו ויתר מִשחקי הקובייה, שכולם מגובבים־מעורבבים, ובכל פעם שמנסים לערוך אותם למִשחק, מִתברר שהחצי בכלל חסר… שבועונים מצוירים ישנים וקרועים מוטלים על הארון בערימה גדולה – התורנים מנקים את המועדון בקבלנות, ומר דָוִדסון עדיין לא ביקר הקיץ. תמי ליטפה את קיר המועדון ושבה להקשיב לשיחה.

“אז מה יש? גם בסתם שיחה אפשר לשיר,” קראו הבנות. “לא יזיק לכם, אם תשירו קצת!”

יזהר הרים יד, הִמתין רגע, ואמר:

“איך נחוג את חגיגת בני־המִצווה? המסיבה תיערך בסמוך לתחילת הלימודים, ואם נחכה עוד, לא נספיק להִתכונן.”

פתיחת־פתע זו הִדהימה. כולם הִקשיבו בסקרנות. אך חיש־מהר חזרו הבנים לדחוף זה את זה והִתלחשו. יזהר אמר דברים ידועים:

“ומפני שבמשך השנה יחולו ימי ההולדת של כל חמישה עשר ילדי הכיתה, והרי לא ניתָן לחוג כל יום־הולדת בפני עצמו ולערוך חמש־עשרה מסיבות, הוצע אֵפוא לרכז את הארועים בשתי חגיגות, לכל אחת יצטרפו הילדים, שיום הולדתם חל במועד הקרוב ל…”

“לי יש בספטמבר. מתי לך, יגאל?”

“אני באוקטובר. בחמש עשרה. יופי לנו, יזהר ירכז אותנו!”

“מי באפריל? הי, תִשמעו, מי עוד באפריל?”

“עלוב לכם! יחגגו לכם רק בסוף השנה!”

רונית ניסתה להסות את המפריעים, ונִמרוד קִנטר אותה, שהיא סתם רוצה להִתבלט ולהִתחנף ליזהר. תמי ויערה הִתנפלו עליו וצעקו, שהוא מזלזל בכוונה, בשביל לעשות רושם, ומיד כל הבנים באו לעזרתו במיקהלת קריאות ובשריקות.

“ילדים,” אמר יזהר, כשהושב השקט. “עלינו להחליף עכשיו דעות, איך אנחנו רוצים לחוג.”

עדיין לא כילה לדבר, וכבר הורמו ידיים אחדות.

“אפשר להכין ריקוד קטן,” אמרה תמי. תמיד אהבה לרקוד.

“פירמידות!” צעק יגאל. “בשלוש קומות! אני למעלה!”

“ואפשר למצוא כמה הקראות, כמו בכל מסיבה,” אמרה רונית. על פי רוב הִטילו עליה לדקלם או לקרוא.

ויואב צעק: “נכון! שיהיו המון הקראות! ואחר כך אתה, יזהר, תִנאם, וההורים ינאמו, וארנסט ינאם וקורט ינאם ואנדריאס ינאם, ויהיה לנו יופי של מסיבה!”

כולם צחקו. יואב היה הקטן והזריז שבחבורה, על ידיו ועל רגליו צימח שיער דק ובהיר, פניו היו זרועות נמשים גדולים כעדשים, צווארו היה דק וראשו גדול. כשהיו קוראים לו ‘קופיף’ היה מִתגרד בצד, מתחת בית השחי, והיה צווח.

“תשתוק!” - “תִשתקי את בעצמך!” - “קוף!” - “חמורה!” - “מה איתכם!” - “מה יש, הוא דווקא צודק!” - “מי?” - הכול צעקו ובתוך השמחה הכללית ישב יזהר בפנים חמורים ואפילו עצובים ולא זע. בזה אחר זה נִשתתקו הצווחנים, ופִתאום היה שקט גמור, ואיתן שאל: “נו אז מה?” שוב פרץ צחוק קצר והססני. והשקט חזר.

“אם אלו כל הצעותיכם, לא כדאי כלל לחוג,” אמר יזהר בשקט. כשהיה מדבר בקול שקט מאוד, זה היה סימן מבשר רע. הילדים זקפו בו עיניים נִדהמות. פניו, עטורי זקן בהיר, נִראו אטומים.

“למה?” שאלה רונית, נעלבת. תמיד הייתה מכינה בקפדנות את השיעורים, הייתה עוזרת לאימה בעבודות הבית והייתה רגילה, שכולם ישבחו אותה.

“בשביל מה אתם רוצים לחוג?” שאל יזהר.

הייתה שתיקה של תדהמה. בעצם, רק ההורים רוצים, חשבה תמי, אך לא העזה לומר זאת בקול. מצידי… אלא מה, האופניים והשעון והסרפן שמצפים לך, זאתומרת, שאת מצפה להם… הכול חשו, שהם מִתמלאים טינה ליזהר.

“כולם חוגגים, אז למה שאנחנו לא,” אמר איתן לבסוף, ורבים הִביטו בו בהסכמה ובתודה. הוא לא היה חצוף, אך לעיתים קרובות יצא לו להיות ראש המִתווכחים עם יזהר. “הוא סתם עושה בעיות ומבלבל את המוח,” הוא היה אומר על יזהר, שלא בפניו. דברים אלה שמע מאביו.

“שִבטי הפראים חוגגים חג כזה לסמל, שמעתה הנער מבוגר ממש: יוצא לציד ולמלחמה, מפרנס את עצמו ורשאי לחיות עם נשות השבט כאחד הגברים,” אמר יזהר בשקט.

הבנים גיחכו, וגילת אמרה בחצי קול:

“אז מה יש, סבתא שלי סיפרה לי, שכשהיא הייתה קטנה, היו הבנות מִתחתנות בגיל שלוש־עשרה.”

דברים אלה עוררו שימחה כללית. כולם נחלצו להִתלוצץ ולספר: על נישואין מוקדמים אצל הערבים והתימנים ועל קניית נשים. כמה בנות הִסמיקו, ויגאל סיפר בלחש בדיחה גסה לשכנו. ומפני שהאחרונים שבין הבדחנים נִשתתקו בבת אחת, שמעו היטב בדממה הפִתאומית, איך תמי אומרת לגילת: “תארי לך כבר עכשיו להִתחתן, זה לא נִראה לך נורא משונה?”

תמי חשה בחום המוכר והמבייש בלחיים. שוב היא מסמיקה דווקא כשהיא הכי לא רוצה!

“הדתיים,” אמר יזהר, כאילו לא הִפסיקו אותו, “חוגגים חג זה שבו זוכים הבנים לראשונה להניח תפילין ומכאן ואילך הם באים בעול המִצוות. אבל אתם, שאינכם לא שומרי מִצוות ולא פראים גמורים? מה החג הזה לכם? הִזדמנות לקבל מתנות ותוּ לא?”

“אב’שלי דווקא אומר תמיד שאני פרא גמור,” אמר יואב.

“ואתה באמת פרא,” צעקה יערה.

“איך אתה פרא, אם אתה קופיף?” טען יגאל בהיגיון.

“אולי תצא לציד ותחיה עם נשות השבט?” הִציע נִמרוד.

“שוועדת חינוך וּוַעדת תרבות יחליטו, איך הן רוצות לחגוג את זה,” אמר איתן. ושוב רחשו לו תודה.

“בעיר יש הרבה אנשים לא פראיים ולא דתיים, שגם כן חוגגים בר־מִצווה. אפילו הבן־דוד שלי הלך לבית־כנסת ועלה לתורה והִניח תפילין, למרות שהוא לא דתי בכלל,” אמרה מיכל.

“יופי לך, אז תלכי גם אַת לתורה ותניחי תפילין,” קרא נִמרוד.

“זאת באמת סתם צביעות, כשהולכים לבית־כנסת כשלא דתיים,” אמרה רונית.

“למה?” הגנה מיכל על הבן־דוד. “כולם בכיתה שלו עושים ככה, אז למה הוא לא? וחוץ מזה יש לו סבא זקן, שהוא דתי נורא.”

שוב קפצו כולם על הנושא: מה טיבם של הדתיים, ואם צריכים ללכת לבית הכנסת למען סבא דתי נורא, ואם תמיד צריכים להִתנהג כמו כל הילדים, אפילו אם זאת צביעות, אני למשל חושבת, ש…

כשדללו קריאות הביניים, עוד פיכו פה ושם הערות בחצי קול ואחר כך בחצי לחש, ושוב ציפו כולם להמשך דבריו של יזהר.

“אתם, ילדים, חישבו בדבר. שוחחו עם הוריכם, שאלו בעצת אחיכם ואחיותיכם הגדולים מכם בחוכמה ובשנים, והכינו לכם הצעות: איזה תוכן ניתן לחג זה? איך נייחד אותו מכל מסיבה ומכל חג אחר, ולא יהיו בו רק נאומים, כפי שחשש יואב?”

אף אחד לא אמר דבר, ויזהר הוסיף: “בכך גמרנו. שוב נתכנס מחר, בשמונה וחצי, ונִשמע מה הצעותיכם.”

בין הילדים גאה גל־לחישות: “מה פִתאום?” - “למה אנחנו צריכים לשבור לנו את הראש? שוועדת תרבות תחליט!” - “זה ההורים צריכים לדעת, איך הם רוצים לחגוג את זה.” - “למה דווקא אנחנו?” – “איך זה, שעד עכשיו חגגו בר־מִצוות, ואף פעם לא היו בעיות?” - “ומה, אם אף אחד לא יחשוב?” - “נכון, יזהר, מה תעשה, אם לאף אחד לא יהיו הצעות?” - “יופי, אז נבטל את המסיבה!” - “שטויות! ההורים לא יסכימו!” - “טוב, נִראה מי יחשוב עד מחר!” - “גם אתה תחשוב, יזהר?” - “באמת, למה שרק אנחנו נציע, ואתה לא?”

קולו של איתן נתגבר על שאר הקולות: “מחר בשמונה וחצי אי־אפשר, כי יש ‘תיבת נֹח’.” ומפני שחשד ביזהר, שאינו מבין, הִסביר: “רוצים לשמוע ברדיו את תוכנית הפִזמונים.”

בו ברגע נתאחדו כולם: “נכון! מחר ‘תיבת נֹח’!” - “לא רוצים להפסיד את ‘תיבת נֹח’!” - “אז מה יש, נתאסף פעם אחרת ודי!”

כולם היו מאושרים.

“אם ‘תיבת נֹח’ חשובה לכם מן ההכנות למסיבה שלכם,” אמר יזהר, “אינני רואה צורך לבזבז עוד רגע אחד מזמני על עִניין זה. מחר בשמונה וחצי תִתכנס כאן השיחה. אם לא יבואו לפחות שני שלישים מילדי הכיתה ואיתם הצעותיהם, תִצטרכו לטפל לבדכם בהכנות. ערב טוב ונעים.” גמר את דבריו ויצא את המועדון.

רגע אחד נִשתררה דממה. אחרי כן קפץ נִמרוד ויצא, ולאחר שחזר והודיע, שאכן יזהר נתרחק, החלו כולם לדבר.

“ואני אומר לכם, שדווקא טוב, שיזהר יסתלק מכל העִניין,” אמר יגאל. “זאת באמת מסיבה שלנו, והרבה יותר טוב, אם נכין אותה לבד.” יגאל היה נער גבוה ונאה והיה תמיד ראש המדברים, בשעה שלא נכח במקום מבוגר.

“אני בטוחה, שכל הזמן הוא רצה להִשתמט, ועכשיו פשוט קפץ על ההִזדמנות. שמעתי, שלפני שנה הוא אמר למישהו, שהוא לא אוהב מסיבות,” סיפרה מיכל.

היחידה שלימדה זכות על יזהר הייתה רונית: “מה יש, אפשר פעם לוותר על תיבת נֹח.” הוריה נהגו להאזין רק למוזיקה גרמנית קלאסית והיו אומרים, שהפִזמונים שב’תיבת נֹח' המוניים וזולים.

בינתיים החלו הבנים לשחק פינג־פונג והבנות ראו, שאין סיכוי לרקוד. הן יצאו אפוא, עמדו לפני המועדון ופיטפטו, וכל אחת חיכתה, שחברתה תציע ללכת לשמוע תקליטים במחנה הנח"ל.

לבסוף נטלה תמי עוז:

“מה נעשה, עוד אין לי חשק לישון.”

ואז הלכו כולן לשמוע תקליטים.


 

4.

הבנות ירדו אל צריפי הנח“ל. משק עין בדולח הִשתרע על ראשה השטוח של גבעה מסולעת. הרפתות, הלולים, הדיר ושאר מבני המשק נִבנו במִדרון שלמִזרח. במערב עמדו בתי החברים שורות שורות בחצי מעגל. הצרכנייה ובית העם עמדו בתווך. שם, במקום הגבוה, גם הִציבו את מִגדל המים ואת בריכת השחייה, שממנה הִזרימו את המים אל המִדרונות בדרום, המִשתפלים אל הגיא. בית הספר והמועדון היו בקצה הצפוני של המשק, משם נִראו רוכסי ההרים המפרידים בין ישראל ולבנון, והרחק למטה, לרגלי הגבעות, הִבהיק ים התיכון כפס כסף חי. מחנה הנח”ל היה בצד זה, המערבי, וכמו הודבק אל מקום היישוב: מין בליטה של שישה צריפים מצופפים במלבן, שבצידו האחד חדר האוכל והמִטבח ובצידו האחר המִקלחות ובתי השימוש. באמצע הִלבין טור של אבנים מסוידות, לסמן את מקום המיפקד, מול תורן ללא דגל. דגל לא היו מעלים עליו אפילו בשעת מִסדר.

כשנודע, שהצבא נעתר למשק ועתיד לשלוח הנה קבוצת נח"ל, הייתה ההִתרגשות גדולה: סדרן העבודה קיווה, שהִנה נִמצאה תרופה למחסור הקבוע בידיים עובדות. חמשת הילדים הבכירים של המשק, ובעיקר שלוש הבנות, שלא נִשלחו לפנימייה של בית הספר החקלאי, שמחו לסיכוי, שלא יהיו עוד בודדים ומשועממים, וגם שאר החברים ציפו למשב רוח של נעורים, כפי שאמר ארנסט בנאום שלו במסיבת ראש השנה.

ומשב הרוח הִגיע. רוב הבאים היו יוצאי עדות המזרח, ובמסיבת קבלת הפנים שערכו להם, אחדים פיצחו גרעיני דלעת, כשאינגה ניגנה את סונטת אור הירח של בטהובן. והִתברר, שבעצם הם לא נח"ל ממש, אלא מין ‘הכשרה חקלאית’ של בחורים, שאולי בכלל לא הִתכוונו להיות חקלאים, אלא שעם גמר שירות החובה לא היה להם מִקצוע ולא ידעו מה לעשות… רשויות הצבא הוסיפו להם כמה בנות שלא סיימו עדיין את השירות ושלחו אותן למקום נידח זה בתור ‘השלמה חברתית’. הן הִכריזו באוזני כל המִתעניין, שהן מחכות כבר בקוצר רוח, שיתנו להן להִסתלק למקום קרוב יותר לעיר. סדרן העבודה נאלץ לשמוע הרבה דִברי תרעומת של רכזי הענפים, בעיקר של גן ירק והמטעים, על שלאותן בנות ‘אין יחס’ לעבודה. חברי המשק הִתנחמו, שבכל זאת יש ביניהם כמה ‘חברֶה טובים’ ושאולי בעתיד יתגבש מתוכם גרעין, ש’ישלים' את עין בדולח או יקים מושב שיתופי חדש בשכנות.

אחד מבחורי הנח"ל רכש פטפון משומש ואוסף תקליטים של פִזמונים וריקודים אנגליים וצרפתיים. כמעט כל ערב היו מִתכנסים באחד החדרים, משמיעים את התקליטים ורוקדים שניים שלושה זוגות בצפיפות על ריצפת הקרשים החורקת. השאר היו מפטפטים, מעשנים ומפצחים גרעיני חמניות וגרעיני דלעת מלוחים, שתמיד היה מביא מישהו מנהריה.

בנות הכיתה של תמי נִמשכו לכאן בחבלי קסם. הריקודים והפִזמונים, הבדיחות הגסות, הסיפורים על הצבא ועל השכונה… הן היו מלגלגות על בחורי הנח"ל, שהם גסים וטיפשים, אם כי - בכך הודו תמיד - יש ביניהם אחד או שניים שהם ‘באמת חברֶה טובים’ ו’דווקא די נחמדים'. אבל אף פעם לא נִקבע באופן נחרץ, מי הם.

כשהִתקרבו הבנות לצריפים, שמעו את הפטפון מנגן באנגלית ‘נשיקות מתוקות מיין’, הפִזמון שבאופנה. הן נעמדו על מִרפסת הצריף, לפני הדלת שממנה בקעה הנגינה, דחפו זו את זו, עד שגילת הִתאזרה עוז, דפקה בדלת ופרצה בגיחוך. דפקו שוב ושוב, עד שבִפנים נִשמעו קריאות, שגברו על הנגינה: “כן, כן, יבוא, תבוא, נו־כבר!” אז הן דפקו ברביעית ובחוזקה וברחו להִסתתר באפלה, בקצה המִרפסת, מאחורי הארגזים של נעלי העבודה. שני בחורים יצאו, והאחד, יעקֹב, בעל הפטפון, שר בקול: “מי זה דופק בדלת? מי זה מקיש על חלוני?” והִמשיך לפי המילים של אותו פִזמון: “אולי זה החלבן? אולי זה הירקן? אולי זה הבנות הביישניות מכיתה ז'?” אז פרצו הבנות ממחבואן וצווחו וצחקו צחוק תזזית:

“אנחנו כבר בכלל לא בכיתה ז‘! אנחנו כבר בכיתה ח’!”

ונִכנסו לחדר. יעקֹב הִניח תקליט חדש. הבחורים כיבדו את הבנות בגרעיני דלעת, ואחד גם הִציע ללמד אותן לרקוד טנגו. תמי קראה: “בטח, בטח שרוצים ללמוד!” בו ברגע ראתה את עליזה יושבת בפינה, על יד איה חברתה, ונִשתתקה.

רונית טענה, שתמיד רוקדים רק ‘ריקודים סלוניים’, אם הבחורים יסכימו ללמוד כמה ריקודי עם, יסכימו הבנות ללמוד את ריקודי הטרקלין שלהם, ואחדות מן הבנות גיחכו, מפני שהיא אמרה ‘טרקלין’ במקום ‘סלון’, כמו יזהר. בחורי הנח"ל הִסכימו עקרונית, והחל משא ומתן, באיזה ריקוד לפתוח. הִשתיקו את הפטפון, כי ממילא לא היו באוצרותיו של יעקֹב שום ריקודי עם. הבנות שרו בקולות דקים ולא בטוחים וצחקו הרבה. שניים שלושה בחורים הִתנדבו ללמוד את פסיעות הריקוד. מיכל וגילת קפצו לאמצע החדר והִדריכו את הבחורים. יעקֹב ניגש אל תמי והִזמין אותה, שתלַמד אותו. תמי הִסמיקה, ובזמן שהִסבירה לו את הצעדים, הִגניבה מבט אל האחות: עליזה ישבה בצד, לא שוחחה עם איה, לא הִזמינה אף אחד לרקוד, ואף אחד לא הִזמין אותה, ותמי חשה משהו מעורב, שקשה להסביר: שאַת מצליחה יותר ממישהו ומִתחרטת שהִצלחת.

אחרי זמן מה עייפו הבנות לשיר וללַמד. הבחורים הֵשימו עצמם שוטים, שיבשו את הצעדים ורקדו כמו גלמים, ורק כשהִגיעו לסיבוב, היו מסחררים את הבנות בכוח, נִתקלים בכוונה זה בזה, והיו רועשים וצוחקים. בן זוגה של גילת דִגדג אותה והיא צווחה: “תפסיק, אני אומרת לך!” וסטרה לו, שניהם הִתפתלו מצחוק.

מיכל קראה: “די, אף פעם לא תדעו! אתם שלומיאלים!”

“אז ננסה ללמוד לבד,” אמר יעקֹב, הִזמין לרקוד את אחת מבנות הנח"ל ובעצמו שר בקול מאנפף: “אל גינת אגוז…” ואליהם נִצטרפו עוד זוגות: כולם ידעו לרקוד היטב את ריקודי העם.

עכשיו, אמרו הבחורים, הִגיע תור הטנגו. תמי טענה, שההסכם בטל, כי הבחורים בילפו, וציפתה שהם יפצירו ויתעקשו. אבל הם לא הִתחננו הרבה: יעקֹב הִניח תקליט חדש על הפטפון ושוב רקדו עם אותן שתיים שלוש בנות שלהם, שאולי לא היו הכי יפות, לדעתה של תמי, אבל מוכרחים להודות, שהן רקדניות טובות. גילת ומיכל ניסו לרקוד זו עם זו, ולתמי נִדמה, שאילו הייתה מנסה, הייתה מצליחה יותר ממיכל, ואילו גילת הייתה מציעה לה… אבל גילת רקדה עם מיכל, ותמי ישבה בצד והִגניבה מבטים אל עליזה.

בעשר ורבע הודיעה רונית, שהיא צריכה ללכת. כמובן. הילדה הטובה של אימא. יתר הבנות נאנחו והִצטרפו אליה.

“בואי, עליזה,” אמרה תמי.

“לכי, לכי, אני כבר אבוא עוד מעט עם איה,” הִשתמטה עליזה.

תמי נִתמלאה תרעומת ויצאה בעִקבות חברותיה. עכשיו רק חסר עוד, שאימא תתחיל לשאול שאלות ותגיד שאַת מצוברחת. למה בעצם נִגמרים הערבים האלה במחנה הנח"ל תמיד בהרגשה מזופתת כזאתי, ובהִזדמנות ראשונה אַת שוב רצה הֵנה אחרי עליזה ואחרי גילת ואחר כך שוב מִתרעמת על העולם?


 

5.

תמי שכבה פרקדן ובלי כרית, שלא תֵרָדם: היא מוכרחה לראות, אם באמת עליזה תבוא עוד מעט, כמו שאמרה. כבוד האחות הגדולה! נכון, גדולה, אז מה? כשקטנים, שלוש שנים זה המון, כשגדֵלים זה מִתקטן. פעם עליזה הייתה גבוהה ממך בראש שלם, והִנה בשנה האחרונה פִתאום גבהת והִשַגתְ אותה, כִמעט. ועוד יש לך שלוש שנים להגיע לגיל שלה של עכשיו, ובינתיים בטח תִגדלי עוד קצת, זאתומרת, אפילו שזה נִשמע מצחיק, שאַת בעצם יותר גבוהה, למרות שבינתיים אַת עוד טיפ־טיפה יותר נמוכה. או שניקח למשל את השֵער: זה של עליזה ארוך עד הכתפיים ושחור וחלק ומבריק וקל וגמיש ו… וכול מה שרק אפשר להגיד על שֵער. בסדר. אז נגיד. ונודֶה, שהאוזניים שלה קטנות וצמודות לראש, והיא יכולה לסרק את המחלפות שלה מאחורי האוזניים, שיצנחו על העורף ויתנפנפו לה שם כשהיא רצה, כמו פִרסומת לשמפו. ואגב, לא נִשכח, שזאַת היית אַת שלימדת אותה את המילה הזאתי מהסיפור שהִתחלת לקרוא לבד, כי שמעת שתִלמדו אותו, על הנערה מארינקה, שכתוב עליה: ‘מחלפתה עָבתה ושָדיה כתפוחי סתיו’. אז המחלפה של עליזה באמת מחלפה מוצלחת, אז מה? הלא בעוד שנתיים, כשהיא תִתגייס, יגזזו לה את הכול! לא ירשו בצבא שֵער כזה מִתנפנף, זה ברור! ואמרת לה את זה, לא מפני שאַת מקנאת, ולא בשביל לקנטר, רק שהיא תדע. שלא תחטוף שוֹק מזה. רק שהיא לא יודעת לקבל את זה, אם אומרים לה משהו. אז מעכשיו כבר לא תגידי לה כלום, כלום! עליזה יותר יפה ויש לה קול יותר ‘עמוק’, ככה היא אומרת, למרות שהוא סתם קצת יותר נמוך ומחוספס, מה שאולי ‘מושך’, אולי, אני אומרת, כי זה בכלל לא כל כך בטוח, ובהרבה סיפורים לנערה יש דווקא קול ‘צלול’. ונגיד, שהשדיים שלה תפוזי סתיו, והיא מביאה ציונים יותר טובים, וההורים מעדיפים אותה, מה שהם כמובן מכחישים… די! לא רק שלא תקנאי, אַת בכלל לא תחשבי על דברים כאלה. ואפילו תאהבי אותה. יותר ממה שמגיע לה. ואז היא תִראה, שאתן יכולות להיות חברות בנפש, שמספרות אחת לשנייה הכול, ועוזרות בהכנת שיעורים, ומִתיעצות לפני החלטות חשובות. אז עליזה תִראה, שאת הרבה יותר מוצלחת ושאפשר הרבה יותר לסמוך עליך, מאשר על איה הזאתי, ה… טוב, לא נגיד עליה כלום. שתהיה בריאה.

תמי נאנחה. תמיד לא יוצא מזה כלום. אולי גם בגלל המחשבות שלך, שהחלטת לא לחשוב: למה, למשל, אַת צריכה להודות, שעליזה יותר מושכת? גם אצלך החזה כבר הִתחיל להִתמלא בשנה האחרונה ואפילו קצת כואב שם, והלא עליזה סיפרה, שאצלה זה כאב רק חצי שנה אחרי הבר מִצווה, יוצא, שגם בזה אַת מקדימה אותה. אז השֵׂער שלך קצר ולא הכי חלק ויש לך כמה נמשים, אז מה? אומרים, שלפעמים זה דווקא מוסיף. נִשאר העִניין של ציוּנים. אבל מי אומר, שזה סימן לחוכמה או לכישרון? בסך הכול מדובר על קצת חריצות, זה הכול. נגיד שהיית מחליטה - אבל ממש! - שממחר אַת תלמידה הכי טובה בכיתה… זה לא היה מצליח לך? ובאמת, אַת לא זוכרת, איך שבתחילת השנה שעברה החלטת, שהפעם אולי תחליטי - ודי? אלא שאחר כך החלטת, שתחליטי רק בשנה הבאה: כל כך משעמם ומייגע להִתאמץ שנה שלֵמה, ובשביל מה? בשביל איזה ציון קטן שמקבלים בסוף. ואז אבא ואימא שמֵחים, כאילו שזכו בלוטו, ועל כל ציון רע הם מטיפים מוסר, כאילו גנבו להם משהו. ולמה? מפני שזה כביכול חשוב נורא. ולך נִדמה, שזה לא חשוב בכלל. ועובדה, שאימא ואבא בעצמם לא יודעים את הרוב ממה שלומדים. הם אומרים, שפעם הם ידעו, אבל שכחו. איך זה יכול להיות, אם זה כל כך חשוב? אבא לפחות יודע המון דברים שלא לומדים. אבל אימא… לעיתים נִדמה לה, לתמי, שאימא סתם קנטרנית קטנונית וממש קרתנית, בדיוק כמו שיזהר הִסביר. ואחר כך פִתאום חבל לך עליה, ואת מִשתדלת לעזור לה במשק הבית ומכינה לה ליומולדת ספל קרמיקה עם פתק בפנים, מהבת שלך האוהבת אותך. הרי יש כל מיני אהבה. עם אבא, למשל, זה אחרת. גם עליו חבל לך לפעמים נורא. כשהוא חוזר מהעבודה עייף ותיכף לוקח את העיתון הקרוע והמקומט מאתמול, שארנסט הביא, וקורא וקורא, למרות שזה כל כך… ואוכל מהר ורץ לישיבה במועצת המשק. ורק פעם ביובל, כשאַת נוסעת איתו לבקר אצל הדודים בתל־אביב, וכשאתם הולכים לגן חיות ולזירטרון ולסרטים ושטים בירקון ואוכלים המון גלידות… אז מִתגלה, שאם אין לו הִזדמנות להיות עייף ועסוק, הוא יודע להיות עליז, ואפילו יכול להיות פִרחח… והפִרחח הזה מראה לך בהמון סימנים קטנים, שהוא אוהב אותך, למרות שהוא לא כותב את זה על פתק בתוך ספל קרמיקה, אבל, מה שהרבה יותר חשוב, שהוא מִתייחס אליך, כאילו היית גדולה וחכמה ופִרחחית כמוהו.

כי זה מה שמקלקל כל חברות טובה באמת בינך ובין עליזה - שהיא ‘לא לוקחת אותך כל כך ברצינות’, זאתומרת, כמו שיזהר הִסביר, שהיא מזלזלת, למשל, כשכל פעם היא אומרת: ‘את זה את עוד לא מבינה’, או: ‘חכי עד שתגיעי לגיל’. ומִתברר כמובן, שהבנת הכול לגמרי והִרגשת בדיוק מה שצריכים להרגיש… הכי טוב אפשר היה לדעת, אם היית מדברת על זה עם החברה הכי טובה שלך, נכון? בעד זה זה התנאי לחברות טובה: גילוי לב, נכון? והִנה, אַת דווקא מוכנה להיות המתחילה, ולספר לעליזה את כל המִקרים ואת רוב המחשבות שבאו לה, אבל ברור, שהיא לא תִגמול לך ולא תגלה את העִניינים שלה, בגלל הזִלזול הזה, שדיברנו עליו קודם.

למשל… מאז שהִתחיל החופש כבר הִגיעו אליה שלושה מִכתבים באותו כתב יד ותמיד בלי שם השולח, והרי זה סימן מובהק, שאולי אלה מִכתבי אהבה, לא? וגם רואים שהיא חושבת על זה, לפי כל החוברות האלו, שהיא קוראת דווקא כך שתִראי ומסרבת ברוב חשיבות להראות ומסתירה אותן בין המחברות לתנ"ך ולדִקדוק, ששם אימא לא מחטטת… ולפעמים נורא בא לך לשאול אותה, מה היא חושבת על כל מה שמסופר שם עם התמונות והעצות, ואם היא כבר ממש הִתחבקה פעם עם בן, ואם זה לא קצת משונה, להִתחבק פִתאום עם מישהו זר, ואם זה לא קצת גס, בעצם? ועכשיו צץ היעקֹב הזה, שלעליזה נִדמה, שהוא רוצה להתחיל איתה, אלא שלך נִדמה משהו אחר לגמרי… האם אפשר לדבר איתה על כל זה, ולא סתם, אלא כמו שתי חברות בנפש, בלי שעליזה תִפרוץ תיכף בצחוק ותגיד, שהקטנה שלנו שוב הוזה מהִרהורי ליבה?

צעדים! מה, נִרדמת?

עליזה נִכנסה על קצות האצבעות, לא הִדליקה אור והִתפשטה. אם כבר היה לך שעון חדש, עם ספָרות שזורחות בחושך, שלא תורידי אף פעם, ובלילה, כשתִתעוררי, תוכלי תיכף לדעת… עכשיו בטח כבר נורא מאוחר, זה ברור, ונורא נורא חבל, שאת לא יודעת בדיוק כמה נורא מאוחר. ואילו היא כבר הייתה חברה בנפש, יכולת כמובן…

ירח גדול של אמצע החודש העברי - כמו שלמדנו על החגים של עמי הטבע, שקשורים בירח - האיר בחלון: בחוץ בטח הכול כמו מושקה בחלב, ופה, בחדר, כל מה שבין החלון והשטיח שלפני המיטה של עליזה, זה ארץ האור, אבל אַת והמיטה שלך בארץ החושך. אולי גם היא חושבת על זה, על האור ועל החושך?

עליזה עמדה למראשות המיטה, בחושך, הסירה את בגדיה, קיפלה, והִניחה אותם על הכיסא. והִתכופפה לקחת את הפיגַ’מה, שיזהר קורא לה ‘נמנֶמת’, ונעמדה בארץ האור. ועמדה… לבנה ומבהיקה, והירח מהחלון הִפיל לה צל שחור על יד הרגליים. תמי נִצמדה רגע לצל הזה, ותיכף המבט שלה טיפס מן הקרסוליים לבִרכיים… כבר ראית אותה כמה פעמים ערומה, אבל באור היום, כשמִתביישים להביט ממש. המשולש השחור שלה בין הרגליים גדל לה המון מאז, ועכשיו הוא הרבה יותר גדול ושחור מִשחשבת - אצלך בקושי נובטת שם הפלומה הראשונה. אבל גם לך יהיה כזה, הרי דיברנו על זה, שאַת אפילו מקדימה אותה. בינתיים לבשה עליזה את מִכנסי הנמנמת והִתירה את החזייה. השדיים שלה מלאים וזקופים. לא תפוזים. אשכוליות סתיו. ובכלל לא נוטים למטה, כמו שראית אצל תרוּדֶה, כשנסעו להִתרחץ בקיסריה, והנשים הלכו לסוכה ההיא ללבוש בגדי ים.

איזו בושה! רק תתארי לך, מה עליזה הייתה חושבת, אילו היא ידעה, ש… אומרים, שמי שערום מִתבייש, אם הוא יודע, שמציצים בו. אבל בעצם דווקא מי שמציץ מִתבייש כִפליים, למרות שהוא לא ערום בכלל, זה לא משונה? עליזה כמובן חושבת שאת ישֵנה, ולא חושדת… אבל אולי אלוהים מציץ ורואה איך שאת מציצה? במשק לא מדברים על זה, לא אבא־אימא, ולא בבית ספר, למרות שזאת שאלה הכי חשובה, אם יש אלוהים או אין. כולם מִתנהגים, כאילו שאין, ואם שואלים, לרוב מִשתמטים או שאומרים… אבל מה זה חשוב, מה אומרים. עובדה, שיש בעולם כל כך הרבה אנשים אדוקים, אז אולי בכל זאת יש? אילו זה היה אפשרי, היית חושבת, שאולי יש קצת. ואולי באמת יש מישהו או משהו, שרואה את הכול? רק תתארי לך - הכול! איזו בושה!

אבל נגיד אפילו שאין אלוהים ושהוא לא רואה כלום, בכל זאת זה מבייש נורא, מפני שאילו היה, הוא היה רואה, נכון? אבל מצד שני, אז הוא גם היה יודע הכול, שיש לך מוסר כליות ושאַת חושבת עליו, והיה סולח. נגיד, שיראה, שאת מִתחרטת נורא, אבל ממש! שאַת אפילו מענישה את עצמך… תמי תפסה את עור הירכיים בין האגודל לאצבע ולחצה, ואפילו סובבה אותם קצת הֵנה והנה. יופי לך! שיכאב לך כהוגן! ומעכשיו, בתור עונש, אַת ממש תאהבי את עליזה, כן, גבירתי, את תאהבי, תאהבי, תאהבי אותה, אמן, הוחלט, די ונִגמר! ועוד בתור עונש - תספרי לה את הכול. ומעכשיו בכלל תהיי אחרת. לא תחשבי עוד על כלום שקשור ביופי ולא תִקראי עוד את ‘עולם הקולנוע’ ולא תעמדי ערומה לפני הראי ולא תעשי שום השוואות של תפוחי סתיו עם תפוזים ואשכוליות, ולא תחשבי על משולשים שחורים, אם הם חופפים או לא, וליעקֹב הזה לא תשימי לב בכלל…

תמי חייכה. איזה אושר רוגע זה יהיה! גם לעצמה לא תשים לב בכלל. תִסתרק רק פעם ביום, וגם אז - בלי ראי. ולא תחליף בגדים לפני כל שיחה. ותִסתפר בתִספורת הכי קצרה ופשוטה, ואם זה בכלל היה אפשרי, היית גוזזת לך את כל המחלפות, שיהיה לך עונש! ואף פעם לא תִצעקי ולא תִצחקי בקול רם, ותמיד תִהיי שקטה ורצינית ועוזרת לכולם ואוהבת את כולם.

ממתי? נגיד, ממחר בבוקר? או שכבר כדאי לחכות עד למסיבה, מפני שזאת הִזדמנות חגיגית? עד אז אַת יכולה להִשתנות קצת, בשביל להִתאמן. ולמָחֳרת הערב הגדול… ובעצם, למה רק ללמָחֳרת, ולא בו בערב, באמצע המסיבה? למשל, כשיעקֹב יזמין אותך לרקוד. “אני כבר לא רוקדת ריקודים סלוניים, סליחה, ריקודי טרקלין,” אַת אומרת לו, “וגם שום ריקודי זוגות, רק הורה וריקודי מעגל, כמו ‘ושאבתם מים בששון’ או ‘הבו לנו יין, יין’…” אח, איזה פרצוף נִדהם הוא יעווה אז… וכשיראה, שאת בכלל לא שָמה לב אליו, זה ישגע אותו… אומרים, שזה הכי משגע ומושך אותם… שוב המילה הזאתי, ‘מושך’… אותה את צריכה לעקור לגמרי מהפה. לשטוף את הפה במי מלח, בכל פעם שתגידי אותה, וגם את המחשבות היה טוב לשטוף. וככה תִתאמני לא לחשוב עליו, על יעקֹב. וגם לא על מה שיחשוב הוא, כשירגיש, שאַת לא חושבת עליו. זה יהיה מעכשיו כל כך טִבעי ומעצמו, שזה יהיה לגמרי מעצמו וטִבעי ובאמת. ובכן, גבירתי, יש לך עוד חודש בשביל שתִתרגלי ותִתאמני להיות טובה ואחרת, ואחר כך אַת מתחילה באמת ולגמרי…

“תמי?” שאלה עליזה בחושך.

“כן?” נִבהלה תמי.

“את ישֵנה?”

תמי הייתה כל כך מופתעת, שענתה: “לא!” ותיכף הִשתעלה קצת לנקות את הגרון ואמרה: “בכלל לא. למה?”

“אז מה אַת ממלמלת שָם כל הזמן?”

“אני ממלמלת?”

“כן. כל הזמן אַת ממלמלת משהו בלחש. חשבתי שאת חולמת ומדברת מתוך שינה.”

“שכבתי וחשבתי, ולא הִרגשתי, שאני ממלמלת.”

“ועל מה חשבת כל כך חזק?”

“שום דבר, על כלום.” תמי חשה שהיא מסמיקה בחושך.

“אבל הרי רק כרגע אמרת, שחשבת על משהו?”

“כן… על כל מיני דברים.”

“מותר לדעת, על מה, למשל?”

מזל, שרק אחרי הבר מִצווה תִצטרכי לספר את הכול! ומה יקרה, אם גם אז תחשבי דברים כאלה, ועליזה תִשאל? תִצטרכי להיזהר נורא ולחשוב רק על מה שלא תִתביישי לספר! והפעם נגיד, שזה עוד לא נִקרא, טוב? הרי בסך הכול רק חשבת על מה לחשוב…

“על כל מיני דברים… למשל… אם יש אלוהים.”

“מה פִתאום?” צחקה עליזה. “כבר אין לך על מה לחשוב?”

“אַת לא חשבת על זה אף פעם?”

“לא. למה הייתי צריכה?”

“ואַת חושבת שאין?”

“אני יודעת? בטח אין.”

“ואף פעם לא חשבת, שאולי קצת יש? נניח, אם פעם נורא רצית משהו? אַת זוכרת, לפני חצי שנה, כשהקומקום החשמלי הִתקלקל? אימא נסעה, רציתי להרתיח תה, גילת קראה לי ויצאתי לקשקש איתה והלכנו למיכל, ואחרי איזה שעה קפצתי פִתאום ורצתי הביתה כמו מטורפת, כי אולי פרצה שריפה וכל הבית נִשרף…”

תמי שאפה רוח. בכל זאת הִתחלת במִצווה הקשה!

“נו אז מה? מה זה שייך?” שאלה עליזה בלי אהדה.

“אז בזמן הריצה ממש הִתפללתי ולחשתי במחשבה, שאלוהים יעזור לי,” ענתה תמי מבוישת. עתה הוקל לה. “ואפילו הִבטחתי לו, שאם הוא יעשה לי את זה, שלא תִפרוץ שריפה, אז תמיד אאמין בו קצת. וכשבאתי, וראיתי, שרק הקומקום נִשרף…”

“רק!” אמרה עליזה. “אַת יודעת כמה קומקום כזה עולה? אימא כעסה אז נורא וכל הזמן חשדה באבא ובי. ואת היתַממת לך ואמרת, שאַת לא יודעת כלום.”

תמי הִצטחקה צחוק עלוב. “נו כן,” הודתה. “לוּ אימא לא הייתה חוקרת כלום, בטח מעצמי הייתי מספרת לה. אבל כשהיא כל כך כעסה ותיכף שאלה אותי, אם אני עשיתי את זה, אז הִתבלבלתי ואמרתי שלא. ואחרי כן כבר לא יכולתי להגיד פִתאום שכן, נכון?”

“'ני יודעת? העיקר, אלוהים שלך לא עזר לך והקומקום נִשרף.”

“זהו, שמצד אחד הייתי צריכה להאמין בו, מפני שהִבטחתי לו, שאם לא תהיה שריפה… אבל מצד שני, הרי בעצם הייתה איזו שריפה קטנה, לא?”

לפי כללי החברות הטובה באמת עכשיו התור של עליזה לספר משהו שיתחיל נניח, ב“כן, גם אני פעם…” - אחרת יש חשש, שמחר, מתוך שיעמום, היא תספר לאיה ולניבה: “האחות הקטנה שלי כל כך מצחיקה… אתמול פִתאום היא הִתוודתה לפניי, שהיא מאמינה באלוהים, מפני שפעם, כשהיא קִלקלה את הקומקום החשמלי, היא פחדה…” הרי ככה אפשר לגחך כל דבר שקרוב ללב! תמי בלעה משהו והידקה את השיניים: איזו טיפשות מצידה, שגילתה את המחשבות הכי כמוסות ומסרה את עצמה לשבט ולחסד בידיה של חסרת לב זו!

“'ני יודעת…?” הִסתייגה עליזה.

“ולמה אַת לא מאמינה?”

“'ני יודעת…? אף אחד לא מאמין. וזה טיפשי, כל הדברים האלה שכֵּן צריכים או שלא צריכים לעשות, שהבחורות הדתיות לא יכולות ללכת אף פעם במִכנסיים קצרים ולא ללבוש בגד ים, ולא לשחות יחד עם בחורים, וכל השנה הן צריכות ללבוש גרביים ארוכות ושרוולים ארוכים ותמיד הן מוכרחות לחשוב מה כן כשר ומה לא, ובפסח לפחד, שחס ושלום שכחו טיפת חמץ באיזו פינה, ודווקא לפני החתונה הן חייבות לגלח את כל השערות וללבוש פֵיאה ולרוץ כל פעם למִקווה, כאילו להִתרחץ בבית זה לא מספיק.”

“באמת, למה?” שאלה תמי, “מה זה קשור באלוהים?” - שֶיְצור גדול וחכם כמוהו ידרוש דברים עלובים ומעליבים כאלה! זה הרי ממש אומר, שהוא קרתני!

“ככה זה. עובדה.”

תמי שתקה. חוכמה גדולה, להגיד ‘עובדה’ או ‘ככה זה’. אבל למה, למה? אחרי רגע אמרה:

“זה באמת הכול נורא לא נוח. אבל אם זאת האמת, לא צריכים להִתחשב בנוחיות, נכון?”

“אם מה אמת?”

“שבכל זאת קצת יש אלוהים.”

“אוי טיפשה! איך יכול להיות קצת?”

“נגיד, שאולי הוא ישנו איכשהו, אבל לא כמו שכולם חושבים, עם הגרביים הארוכות ושאסור לנסוע בשבת ועם המִקווה.”

“אוי תמי, אַת כל כך מצחיקה!”

“למה אני מצחיקה? אַת לא ענית לי!”

“טוב, אז תִשאלי מישהו חכם מיליון, שיתפלסף לך חצי שעה.”

“באמת אני אשאל את יזהר, אשים פִתקה בקופסת השאלות.” ואחרי רגע נִזכרה להוסיף: “אבל אוי ואבוי לך, אם אַת מספרת למישהו, טוב? אַת מבטיחה?”


“בסדר, בסדר,” הִצטחקה עליזה בנדיבות. “למה שאספר?”

“אפילו לא לאיה.”

“טוב,” ויתרה עליזה ויתור נוסף, “אפילו לא לאיה.”

עתה שתקו שעה ארוכה. “כדאי כבר לישון?” שאלה תמי.

“'ני יודעת?” עליזה לא אהבה להתחייב לדעה נחרצת.

תמי היססה לרגע, אם לומר, שעוד די אין לה חשק או שעוד נורא לא מתחשק לה, גם המילה ‘כדאי’ לא כל כך התאימה. במקום זה סיפרה על השיחה שהייתה עם יזהר, עליזה הִזכירה משהו מחגיגת הבר־מִצווה שלה, מאיזה מורה שהיה אז ועזב, ומכאן הִתרכלו על המורים במשק ובנהריה ועל מורים בכלל וכמובן דיברו על הנח"ל - קודם על הבנות ואחרי כן על כל הבחורים, חוץ מיעקֹב, ולבסוף נוכחו, שבאמת כבר נורא מאוחר ומוכרחים לישון, ואז עוד שכבו זמן מה בחושך, כשהן ערות ושותקות.


 

6.

כעבור שבוע עברה השמועה בכפר דוידסון: ‘המִשפחות הרוסיות’ עתידות לבוא מחר! אף אחד לא עִרער על עצם הרעיון, שצריך לקלוט מִשפחות של עולים, אבל… וחוץ מזה הקליטה הזו בכלל לא כל כך פשוטה, זה ברור, ובוודאי עוד יהיו בעיות, אני בטוחה…

“מה שאותי הכי מרגיז, זאת האפליה,” טענה רות בארוחת הערב, שבה משוחחים. “כשבאו לפני שנה שתי המִשפחות מצפון אפריקה, שיכנו אותם בצריפים. והרוסים האלה אמנם גם כן ייכנסו לצריפים, אבל רק זמנית, וכבר בונים להם שיכון, כמובן בלי תור. ושמעתי שפנו אלינו, שנקלוט גם שתי מִשפחות מאמריקה ולהם יתנו בתים עם הכול בתוכו, דוד שמש, וכיריים של גז ופריג’ידר, וזה עוד לפני שהם בכלל יגיעו. ואומרים, שככה זה בכל מקום: לאנגלו־סאכסים תיכף בונים שיכונים לוכסוס, הרוסים מקבלים שיכון רגיל, והצפון־אפריקאיים צריכים לשבת כמה שנים במעברה, בפחונים עלובים.” ונטלה פרוסת לחם במִמרח גבינה. זאב בקושי מוציא מילה, אם לא מדובבים אותו, ואז הארוחות עוברות בשתיקה, או שמדברים על מחיר הסרדינים ועל השִמלה שקנתה תרוּדֶה. אבל העִניין הזה, של קליטת העולים, יכול להרחיב את האופק של הבנות: הרי הן לא קוראות עיתון, אפילו, אז איך ייוודע להן, מה הבעיות הגדולות של ישראל בעשור השני שלה?

“מה אַת רוצה,” נענה זאב, “אם לא יתנו לאנגלוסַאכּסים תנאים, הם פשוט לא יעלו, ועכשיו מעוניינים, שתבוא עלייה דווקא משם.” אחרי כן לעס בשתיקה, וכשכולם כבר חשבו על משהו אחר, הִמשיך בנחת: “ראשית, מפני שמשם זורמות רוב התרומות וההלוואות, ולכן, אם יבואו משם הרבה עולים, זה יקשור אלינו את היהדות הזאת יותר חזק. ושנית,” - שוב נגס ולעס - “מבחינה פוליטית…”

רות כיווצה את קצות פיה: או שהוא לא מדבר בכלל, או שהוא מדבר יותר מדי. יודע לשתוק או להרצות, אבל לא יודע לשוחח. ולא פעם, בליל שבת, כשהיא אפתה שני מיני עוגות והכינה גלידה וקפה טוב לאורחים המוזמנים, הוא מקלקל את הכול בשתיקה שלו, או בהרצאה שאין לה סוף.

בינתיים שמעו צעדים על מרצפות הבטון, ולשולחן שלהם שעל הדשא ניגשה תרוּדֶה, אישה גוצה ופעלתנית, המרכזת השנה את ועדת החברות ומטפלת בכל ענייני העבודה של הבחורות.

“ערב טוב, בתיאבון, איזו אידיליה!”

במבט חטוף סקרה את המאכלים, רות הִשגיחה בכך בגאווה. לא מכבר קנתה צלחת גדולה, שכולם קראו לה ‘פלאטה’, ורק תמי - בעקבות יזהר - כינתה אותה ‘קערית’, ובה שמונה תאים: אפשר להגיש בה מִמרח גבינה, גבינה צהובה, נקניק, סרדינים, סלט ירקות, זיתים, ממרח חצילים וממרח אבוקאדו, לאלה מוסיפים רק לחם וקפה, וכל אחד לוקח כרצונו. והפעם היה בפלאטה מכל טוּב.

“תשמעי, אִילזֶה…” משכה תרוּדֶה בקולה.

“שבי, שבי, הִנה עוד כיסא. אולי ספל קפה?” הִציעה רות.

“לא, תודה. כרגע שתיתי. אבל אם יש לך משהו קר…”

“בוודאי. תמי, תוציאי בבקשה מהמקרר את הסודה ואת המיץ!”

תמי שקלה רגע, אם להעיר, שיש לומר ‘מֵקַר’ כמו ‘מֵסַב’ או ‘מֵמַד’, אך מצאה, שאינן ראויות.

“עליזה,” חיקתה את האם, “תביאי בבקשה מאפרה וסיגריות!”

כולם צחקו. עליזה לא זעה.

“תודה,” אמרה תרוּדֶה. “רק מאפרה. סיגריות יש לי.”

מזגה סודה במיץ, הֵריקה את הכוס והִדליקה סיגריה. “היה כל כך חם היום.”

“כן, היה חם נורא,” הִסכימה רות.

“תשמעי, אילזֶה,” שוב פתחה תרוּדֶה. “מחר באות המִשפחות הרוסיות האלו, ואני רוצה שאַת תקבלי אחת.”

“גדולה?”

“אני יכולה לתת לך אחת של ארבע נפשות,” אמרה תרוּדֶה והוציאה פתק. “הִנה מִשפחת ווֹלינסקי, יש להם שתי בָנות בגיל שבע ועשר, והִנה מִשפחת דבורקין, להם יש בת ובן בגיל שתים עשרה וארבע עשרה, והִנה מִשפחת אברמוביץ…”

“אוי, הרי את הבן שלהם אני מכירה,” נִזכרה תמי. “הוא נסע איתי באוטובוס וסיפר לי, שאולי הם יבואו הֵנה.”

כולם הִביטו בה, ורות הִתכוננה לומר, “מה, כבר עשית הכרה עם מישהו באוטובוס? למה לא סיפרת?” אלא שתרוּדֶה אמרה:

“למִשפחת אברמוביץ' אין שום בן. זאת בוודאי טעות.”

“לא, אני מִתכוונת למִשפחת… מה שמם? דבורסקין? זה בטח הם, הוא אמר לי, שבעברית קוראים להם ‘דביר’ ושהם צריכים לבוא הנה מעֶבְרון. ויש לו אחות קטנה בערך באותו גיל. זה בטח הם.”

“מה שמו?” שאלה עליזה.

“שמו? שכחתי… זאתומרת, הוא לא אמר, נִדמה לי,” אמרה תמי והִסמיקה. שתי הנשים חייכו, ועליזה חייכה עימן, הנִבזית הזאתי.

“בסדר,” אמרה רות לאחר שתיקה קלה. “תני לי מִשפחה עם ארבע נפשות. נִסתדר איכשהו.”

“אז את דבורקין?”

“לא משנה. אם תמי טוענת, שאולי היא כבר מכירה את הבן, אז תני לי את דבורקין. שיהיה לתמי נחת רוח.”

תמי כבר רצתה להגיד, שהיא בכלל ודווקא לא רוצה את המִשפחה הזאתי, ושלא יחשבו, שיש לה משהו עם הבן הזה. אבל ברור שזה יהיה מגוחך, אם היא תדגיש את זה ככה.

היא הלכה לחדר, הִדליקה את מנורת הקיר הקטנה, פתחה את הרמקול המחובר לרדיו שבחדר ההורים והִקשיבה - עדיין כעוסה - למוזיקה. בבית השכן, אצל גילת, חושך. בטח הלכה למיכל או ליערה, לשמוע איתן את תיבת נוח. ולא הִזמינה אותך. אַת יכולה אמנם לעבור ככה במִקרה קודם אצל יערה, נגיד, ואם הן לא שם, אז אצל מיכל או במועדון. השיחה הזאתי עם יזהר הרי נִדחתה…

תמי שכבה על המיטה. כמובן, עוד מוקדם מדי לישון. אבל פִתאום אין חשק לעשות כלום. אפילו נגיד, שגילת הייתה בבית, לא היית הולכת. אפילו שהייתה מזמינה אותך לתיבת נוח או למועדון או אפילו לנח"ל. ומה אם תכיני הצעות לשיחה? לא משנה שהיא נִדחתה - הרי פעם היא תִתכנס, לא? וברור, שאף אחד לא יכין כלום. וכשיזהר ישאל, היכן הצעותיכם, כולם יורידו - סליחה, ירכינו - את הראשים, וימלאו פיהם מים, כמו שאומרים. ויזהר יגיד: “ובכן, אני רואה, שאין לכם שום נימוק בר־היגיון לחוג חג זה, מלבד רצונכם לזכות במתנות…” ודווקא אז אַת מוציאה מהכיס לאט־לאט את הפתק הזה, וקוראת לאמור כדברים האלה: וכאן יבואו הדברים שתִקראי. ואחרי זה יבואו הפרצופים הנִדהמים שכולם יעשו…

תמי קמה, תלשה דף ממחברת, נטלה עט וספר ושוב שכבה. מה הוא אמר אז על כל הצעה רצינית, שיש להכין בכתב? הקדמה, סעיפים, הצעות מעשיות וסיכום. או שההצעות זה הסיכום הכי טוב, לא? וכמובן צריך גם - אבל זה עוד באמצע - כל מיני נימוקים הגיוניים בעד ונגד. ובכן.

תמי מתחה קו עבה, בשביל לכתוב מעליו את הכותרת: הצעות ונימוקים. את היֶתר, ‘בשביל השיחה על איך לחוג את ה…’ וכן הלאה, כבר אין צורך לרשום. זה מובן ומיותר. ועכשיו - תמי קישטה את האותיות וחיברה לכל אחת צל, שהיה מוטל לרגליה, כאילו הירח מאיר עליהן מן החלון - ועכשיו… אבל הרעיון, שעוד לפני רגע היה כל כך ברור ומבהיק, הִתחמק. כנִראה בגלל הצל הזה, שעשית לאותיות. תמי קרעה את הדף, קימטה והִשליכה אותו מתחת למיטה, תפסה בקוצר רוח את המחברת, והפעם, בלי כותרת וקישוטים, שִרבטה בתנופה אחת:


יזהר אומר שפעם זה היה חג שמראה שכבר גדולים והיו

מִתחתנים יוצאים לציד ומִתפרנסים לבד. אנחנו עוד לא

יכולים להִתחתן ולהִתפרנס כי אנחנו עוד צריכים ללמוד

כל מיני דברים אבל מלבד זה במה שאפשר שיתנו לנו

להיות גדולים!

נימוקים…


כאן נעצרה. איזה נימוקים יכולים להיות לזה, כשזה כל כך ברור? לבסוף מחקה את המילה האחרונה, ובמקומה רשמה:


הצעות:

1. שיתנו לנו ללכת לכל הסרטים!

2. שיתנו לנו ללכת לישון כל ערב מתי שאנחנו רוצים!

3. שמה שאנחנו לא רוצים לאכול, שלא יכריחו אף אחד!

4. שיתנו לנו לקנות לעצמנו את הבגדים שאנחנו צריכים!

5. שנקבל את התקציב שלנו במזכירות וניתן להורים מה שנחוץ בשביל האוכל ושהיֶתר יעמוד לרשותנו ויהיה מונח אצלנו ונוכל לחסוך אותו או להוציא אותו לפי הרצון שלנו!

6. שאם מישהו לא ירצה לגור אצל ההורים שלו שיוכל לעבור לגור בצריף אם יש איפה שהוא חדר ריק בצריף!


אחרי כן שקלה וכתבה: לסיכום: ושוב הִדגישה בקו והוסיפה:


ושבאמת יתנו לנו להיות גדולים ולא סתם ידברו שזאת תקופה חדשה בחיים שלנו ושאחרי זה לא ישתנה כלום. ושלא יכריחו אותנו להיות תלויים באחרים נגיד בהורים בכל מיני דברים קטנים של אוכל בגדים כסף הליכה לישון ודברים כאלה כי זה לפעמים משפיל ומעליב. אז שיחליטו או ש או ש ואם לא ש אז שיפסיקו לדבר ש.


איזו הצעה! תמי קמה והתהלכה בחדר ואפילו נשמה קצת בקושי, כל כך היו לה דפיקות לב, שהיא חשה אותם דווקא בגרון. כמו כשמפחדים. האם היא מפחדת? שיגידו, שזאת חוצפה? שיגידו! לא, שדווקא לא יגידו סתם משהו פוסל, שיתווכחו! וגם מה שהיא הִרגישה היא תספר לגילת - התחושה הזאת של דפיקות הלב בגרון - הכול, הכול!


 

7.

אמרו, ש’הרוסים' יבואו למָחֳרת עד הצָהֳריים, והִתכוונו, שלא יגיעו כולם יחד, שהם הִצליחו להוציא משם את כל הרהיטים, וש’זה לא ייכנס הכול להובלה אחת'.

כשעה אחרי ארוחת הבוקר נִראתה בכפר המשאית המוּכּרת של הקואופרטיב, זאת שמדי פעם מביאה מִשפחה חדשה שרוצה להיות ‘מועמדת’ או מפַנה לפעמים מִשפחה שלא נקלטה. ועד שהיא הִתנהלה לאיטה בכביש העובר בחצי מעגל בין בתי החברים, עברה על יד הצרכנייה ובית העם, חצתה את חצר המשק והִמשיכה בדרכה עד לשורת הצריפים שבצפון, כבר נִקהלו הרבה ילדים ועקבו אחריה.

במשאית היו שני גברים, שדיברו בהִתרגשות זה עם זה ועם הנהג, ותמי שיערה שהם רק צועקים זה לזה באיזה צד לאחוז כל רהיט, אבל לא מִתקוטטים באמת, כפי שנִדמה. בינתיים באו החצרן וכמה חברי משק כדי לסייע בפריקה. הרהיטים נִראו מוזרים, כהים וכבדים.

לאחר שפירקו ליד הצריף האחד, הִתנהלה המשאית אל השני, וכך עברה אצל ארבעה צריפים, ואז, מרוקנת, חזרה והִפליגה בכביש אל חצר המשק, בית העם והצרכנייה, בדרך שבה באה. הגברים החדשים גררו ונשאו בינתיים את הרהיטים אל תוך הצריפים. החום גבר. הסקרנות של הילדים פגה, וכולם הלכו - לבריכה, למועדון, ואלה, שעדיין לא גמרו את מִכסת ימי העבודה שבחופשה, הלכו לעבוד. תמי וחברותיה לא הִצטרפו לקהל הסקרנים. כשבאה המשאית, ניגשו לרגע והִתעניינו, אם יש בין הבאים בנות בגילן. כשהִתברר שאין, הלכו.

תמי חזרה הביתה, לעזור לאימה. בכל ימי החופשה הייתה עוזרת קצת במשק הבית, בעיקר בשעות שאימה הייתה עסוקה בחוץ, גם כשרות לא הייתה אומרת כלום בנידון. אותו יום רות ויתר הנשים העתידות ‘לקבל’ את המִשפחות החדשות היו פטורות מעבודה במשק, ותמי חשה בהִתרגשות שבאוויר, כמו תמיד, לפני שבאים אורחים.

“תִשמעי, אַת מוכרחה לעזור לי היום,” אמרה לה רות בבוקר. וגם זה היה מרגש. טוב שעליזה עובדת במטעים ולא הִסכימו לשחרר אותה, בגלל הקטיף. לאחר שחזרה תמי מן הסיור בכביש וליד הצריפים וסיפרה, שבינתיים אין מה לגשת ולעזור, ותיארה קצת את שני הגברים ואת הרהיטים, נטלה את סל הקניות, את כד החלב ופתק ההזמנות, עלתה על האופניים של עליזה, חשבה כמה נִפלא זה יהיה בעוד חודש־חודשיים, כשגם לה יהיה, והרבה יותר חדשים… ורכבה לצרכנייה. יום שלישי הוא יום המכולת. ומה חסר בבית? - אימא תמיד שוכחת לרשום חלק מהדברים.

הצרכנייה עמדה במרכז, סמוכה למִגדל המים, בראש הגִבעה. הנסיעה באופניים הייתה קצת קשה, אבל זה לפחות בסל ריק. חזרה, בסל מלא, כבר תיהני מן הירידה. בניין הצרכנייה הושלם רק לפני חצי שנה. עד אז הייתה משוּכּנת בצריף ארוך ומכוער, ובטח הייתה נִשארת שם עוד כמה שנים טובות, לולא המזל, שפרצה שרֵיפה - אמנם קטנה, שתיכף כיבו אותה - אבל אמרו, שהיא אות אזהרה. כי זה קרה בגלל קצר חשמלי - ומי ערב שלא יהיה עוד אחד, כשהכול שם כל כך ישן? הרכוש אמנם מבוטח, אבל… ובאותו זמן בדיוק נִתקבלה עוד תרומה נדיבה ממר דוידסון. אז צירפו אליה הלוואה נוחה וניגשו סוף־סוף לבנות צרכנייה ממש. אבל האם ה’ממש' הזה פירושו שיטת השירות עצמי, כמו בסוּפֶּרמַרקֶטים, או שימשיכו כמו עד עכשיו, שכל אחד משאיר את הסל שלו עם פתק ההזמנה וכעבור שעתיים מקבל אותו מלא? סיעת השמרנים ניצחה בנימוק, שאם רק כותבים פתקים ולא לוקחים לבד, פחות מִתפתים לבזבז. סיעת החדשנים הִתנחמה, שהבניין כל כך מרווח, שיוכלו להתאים אותו פעם לשיטה החדשה.

תמי נִכנסה, רִפרפה עוד הפעם על הפתק והוסיפה לרשימה קופסת שימורים של כרוב כבוש ובקבוק מיץ פטל ממותק ואחרי היסוס של רגע - גם חצי קילו עוגיות מצופות שוקולד. אם אימא לא תסכים למותרות אלה, תמיד אפשר יהיה להחזיר. משם נסעה למִכבסה, לראות אם כבר יצאו השקיות, שאימהּ שָמה שם אתמול. שתיים מן השלוש כבר היו מוטלות בעגלת העץ שלפני הבניין, נוטפות מים. תמי הִניחה אותן על הסַבל של האופניים ורכבה הביתה, ישר לחבלים שמתוחים מאחורי הבית, והִתחילה לתלות. שתהיה לאימא הפתעה. אחרי כן ישבה על מִפתן המִרפסת וצִחצחה את הנעליים והסנדלים של עצמה ושל זאב. עוד הפתעה. וכשתיכנסי אחר כך לבית, לא תגידי כלום. לכל היותר תספרי, שהמשאית תחזור רק בצָהֳריים. ואימא תגיד: אז אולי תלכי בינתיים למִכבסה, ואם השקיות שלנו כבר יצאו, אז תִתלי אותן, טוב? ואת רק תחייכי חיוך מסוים, עד שאימא תנחש. ותגיד, יופי, אז לפחות תצחצחי קצת את הנעליים ואת הסנדלים… זה נחמד, אם יש בחיים הפתעות קטנות וחיוכים מסוימים. והיה עוד יותר נחמד, לו הייתה כאן מישהי, כמו גילת, נניח, להגיד לה את זה, על החיים.

תמי נִכנסה הביתה. אימהּ עמדה במִטבח ליד הכיור.

“מה את עושה, אימא? הִתחלת לבשל?”

“הִפשרתי את המקרר, כי הוא כבר היה לא נִסבל לגמרי. וסידרתי קצת את הארון.” קולה של רות היה מפויס ורוגע.

“אפשר לעזור לך במשהו, אימא?”

“בואי תנקי לי את השעועית.” רות הוציאה מ’ארון האוויר' סל קלוע ובו שעועית ירוקה והושיטה לתמי גם סכין וסיר. תמי ישבה לשולחן שבחדר האוכל וחתכה את עוקצי התרמילים. ‘חדר האוכל’ היה בעצם המשך המִטבח, אך רוב המִשפחות הקימו מחיצה והִפרידו חלק זה מן הכיור, הכיריים והמקרר. רות רק העמידה שם את ארון הכלים, לסמן את הגבול שבין שתי הממלכות, ארץ הבישול וארץ האכילה. גובהו היה בדיוק כמו קומתה של תמי כשהייתה בת חמש, היא כבר רצתה להזכיר לאימה, שכשהייתה יושבת אז לַשולחן, לא יכלה לראות, אם אימא במִטבח, ועכשיו היא רואה אותה משם בקלות ויכולה לפטפט איתה תוך כדי עבודה.

“אז איך פִתאום היכרת את הבן הזה?” שאלה רות.

היו אימהות במשק שהִתאוננו, שהבנות שלהן לא מספרות להן ממש כלום, והן עצמן צריכות לגלות את הכול, והיו שהִתגאו, שהן והבנות כמו חברות, והבנות מספרות להן ממש את הכול. רות נִמנתה עם הסיעה השנייה, ו’את הכול' כלל אצלה בעיקר, מה חדש בבית הספר, מי עכשיו חברותיהן ומה היחסים איתן. רות עבדה כל יום שלוש שעות במשתלת הפרחים של המשק, אבל דאגות ההשקיה, המכירה וההסברים לעובדות האחרות, מה הן צריכות לעשות, הִטרידו אותה הרבה מעבר לשעות העבודה. ומפני שלא ידעה לרכב על אופניים, הייתה מבזבזת הרבה זמן בהליכה לעבודה ובחזרה, המשתלה הייתה מחוץ לגדר המשק, ובכיוון ההפוך מן הצרכנייה והמִכבסה. רות גם נִתיימרה, שאצלה תמיד הכול מגוהץ, אפילו הסדינים והמגבות, ושבערבי שבת אצלה שני מיני עוגות. תמיד הייתה עסוקה ומתוחה, ולא נִתפנתה לשוחח עם הבנות אלא כדי להזכיר, שיסדרו את המיטות ולא ישכחו לצחצח נעליים. אחרי כן היה תוקף אותה מוסר כליות.

“הִכרתי,” ענתה תמי, “במִקרה לגמרי. כשחזרתי מחיפה, באוטובוס, דִפדפתי בעלון המשק שלנו, ואז הוא שאל אותי, אם אני מכפר דוידסון.”

“כן? ו -?”

“וזהו. זה הכול. אמרתי לו, שלא אומרים אצלנו ‘כפר דוידסון’ אלא ‘עין בדולח’ ושאלתי אותו, למה הוא שואל. ואז הוא סיפר, שאולי הם יבואו הנה.”

“ולמה לא סיפרת לנו תיכף?”

“למה לא סיפרתי - מה?”

“שדיברת איתו באוטובוס.”

“מה הייתי צריכה לספר? נגיד, שאַת הולכת ברחוב, ומישהו שואל אותך מה השעה, אז תיכף את מספרת את זה?”

רות שתקה. “כן,” חשבה, “אבל בכל זאת…” ולא אמרה, אלא חיפשה שאלה נוספת:

“נו, ו… איזה רושם הוא עושה? נחמד?”

“אני יודעת? עולה חדש.”

“הוא יודע עִברית?”

“כן, כנִראה שקצת הוא יודע.”

“ומה עוד הוא סיפר?”

“כלום.”

הנושא נִתמצה. אמנם רות יכלה עוד לומר: “את יודעת, תמיד צריכים להיזהר בשיחות כאלו באוטובוס עם אנשים זרים.” אבל אז תמי ודאי הייתה שואלת: “להיזהר - ממה?” ושוב שתקה האם.

“מה אַת מבשלת, אימא? שעועית במיץ עגבניות?” פתחה תמי.

“כן, חשבתי. או שמוטב לטגן אותה בפירורי לחם, מה דעתך?”

“אני בעד פירורי לחם, אימא.”

“טוב, אז נעשה שעועית מטוגנת ותפוחי אדמה פירה בבצל מטוגן ו… אולי פילה? יש לנו עוד פילה במקרר.”

אחרי כן הן שוחחו, אם לבשל בתור מנה ראשונה מרק ירקות או סלט חצילים, ונושא זה קירב אותן זו לזו יותר מן הקודם.


 

8.

בשתים עשרה וחצי תמי שוב רצה לראות, אם הם כבר באו. לא, עדיין לא. מתח הציפייה הִתחיל להעיק. אילו אתמול אמרו לה ולאימה שהִקצו את הדבורקינים למִשפחה אחרת, לא היו מִצטערות. אבל עכשיו, אחרי שסידרו את הבית, מירקו את הרצפות ובישלו ארוחה שיש בה גם מרק, גם מנה ראשונה (סלט חצילים), מנה עיקרית (גריל עוף) עם שתי תוספות (שעועית ירוקה במיץ עגבניות – בכל זאת, שלא הכול יהיה מטוגן – ותפוחי אדמה פירה) וקינוח כפול, של אבטיח קר וגלידה, עם אפשרות להוסיף קפה שחור ועוגה… עכשיו כבר חיכו ‘לרוסים האלה’ בקוצר רוח.

בכל פעם שנִשמעה נהמת מנוע, מיהרה תמי לחלון: קודם בא האוטו האדום של הדואר, אחר כך הִגיעה המשאית הירוקה של המאפייה האזורית, אחריה הופיע ג’יפ סיור של מִשמר הגבול, שכבר כמה חודשים לא נִראה במשק ודווקא היום נִזכר שוב לערוך סיור של שגרה, אז הביאו מִטען חצץ לבניין מכון החליבה החדש, ולבסוף עברו כמה הובלות של חבילות קש למתבן. באחת פחות רבע נטלה רות את העיתון, ישבה בכורסה, פתחה את הרדיו והִכריזה, שיחכו עוד רבע שעה. וכשיבוא זאב מן העבודה - יאכלו ודי. וכשיגיעו הרוסים האלה, במחילה מכבודם, יצטרכו להִסתפק באוכל קר, או שיחכו, שנחמם להם קצת.

באחת פחות עשר דקות נִשמעה עוד נהמה כבדה של מנוע. תמי כבר לא מיהרה לחלון, הודיעה, שנִמאס לה, אבל כשעברה הנהמה סמוך לבית, דימתה לשמוע מתוכה דיבורים, שהם לא גרמנית ולא ערבית… אז קפצה החוצה וחזרה לרגע ובישרה: סופסוף! היא רצה, ‘חתכה’ את הדשא הגדול והִגיעה לצריפים כמעט יחד עם המשאית, שנסעה דרך הצרכנייה, בית העם וחצר המשק, ובטח גם נעצרה שם, לאסוף את אנדריאס ואת קוּרְט, הם כבר עמדו ודיברו עם החדשים ועם שני הגברים שבאו בהובלה הראשונה. אלה נופפו בידיים והראו פעם על צריף זה ופעם - על זה, ועמדו איתם - קצת מן הצד - גם כמה ילדים וביניהם אותו - איך קרא לעצמו? - ירון. ובדיוק כשהיא הִביטה בו, ראה אותה, כבר היה מאוחר לפנות הצידה. אז ניענעה לו בראשה ואפילו חייכה קצת, בקלות, הוא ניגש והושיט לה יד:

“שלום תמי. את רואה שבכל זאת באנו?”

תמי הִסמיקה והִביטה סביב. אף בת מהכיתה לא הייתה בסביבה.

“שלום,” אמרה בקלות ובאדישות, “מה נשמע.”

וירון ענה: “בסדר. יש לנו עוד הרבה עבודה.”

וחזר למשאית. איזה גבר הִגיש לו מלמעלה שולחן קטן, וירון נשא אותו אל הצריף הראשון, וחזר וסחב לשם מזוודה. ברור שזה האבא שלו, זה שמגיש לו. די דומה לו, עם פנים ארוכים ושחומים, אף דק וישר ואפילו אותו שֵער באותה תספורת קצרצרה, אבל יש לו שפם דק, שעושה אותו דומה לערבי. והאישה שעכשיו יצאה מהצריף, זאת בטח האימא, בלונדית לגמרי בצבע טבעי, די שמֵנה, עם אף קטנטן שנִקרא ‘סולד’, אה, וזאת האחות, אניושקה־ענת, שהוא אומר עליה, שהם חברים טובים - דומה לאימא, כמו שהבן דומה לאבא. צריך לשאול, אם גם ברוסית יש להם פִתגם, שהתפוח לא נופל רחוק מן העץ.

רות באה ושאלה את תמי, איפה המִשפחה שלנו, ותמי חייכה והִראתה לה. אותה שעה נשאו ארבעתם כסאות ושרפרפים, ארגזים וקופסאות קרטון מן המשאית לצריף. רות ניגשה לאישה, שחיבקה כמה סירים, סיר בתוך סיר, ותמי היטתה אוזן. רות הִציגה את עצמה בגרמנית: היא זו שתטפל בהם מטעם המשק, הִסבירה, והיום, כלומר עכשיו, בצהריים, הם מוזמנים לאכול אצלה, מפני שוודאי לא הִספיקו עדיין להִסתדר ולהכין משהו, ולכן לא כדאי לעסוק עכשיו בשום סידורים, מפני שארוחת הצָהֳריים כבר מוכנה, והם, כאמור, מוזמנים, אבל אם המשאית צריכה לנסוע, אז שרק יורידו כעת הכול, בלי לסדר, ושקודם ייגשו איתה לאכול, כבר מחכים להם הרבה זמן, ואחרי כן, אחרי הארוחה, יוכלו לסדר את הכול בנחת.

האישה נִענעה בראש בשלילה.

“אתם לא רוצים לאכול?” נִבהלה רות, “זה לא בא בחשבון!”

בינתיים ניגש האבא הדומה לבן והִסביר בעברית עילגת, שאישתו אין להבין גרמנית כלום. רות חזרה על דבריה בגרמנית משובשת, כמו תמיד כשניסתה לדבר יידיש, אבל הבעל הִפסיק אותה מיד בתנועות ובחיוכים: חבל, חבל, גם יידיש היא אין להבין. אין דבר. הוא מתרגם. וירון גם. וירון אכן יצא מן הצריף והִצטרף לחבורה ודיבר רוסית עם אימו, והיא צחקה וניענעה בראש הפעם לחיוב. וכולם הלכו לאכול.

ענת הייתה ילדה דקה, בהירת שֵער וחיוורת. די יפה, רק בכלל לא מפותחת. האימא לעומת זאת, יש לה ברוך השם מותניים וטוסיק וחזה, הכול בשביל שתיים. ואיך היא מדברת רוסית בביטחון ובשטף, כאילו כל העולם חייב להבין אותה. אילו היא, תמי, הייתה חלילה רוסייה והייתה באה בין אנשים שלא מבינים את שפתה, היא לא הייתה מדברת כל כך הרבה וכל כך בקול. והאבא הזה של ירון דיבר הכול: קצת עִברית, יידיש, גרמנית - ואפילו לא הכי גרועה - הוא טען, שהוא יודע גם אנגלית, וסיפר על הרהיטים שהם הביאו ושהם לא הביאו, ולמה כן ולמה לא, ובאיזה עבודות הוא עבד בעברון, ומה היו המִקצועות שלו ברוסיה, כי הוא למד מִקצוע אחד ועבד במִקצוע אחר, בגלל המִלחמה, ואגב, בזמן המִלחמה…

כשתמי שמעה, שמתחילים לדבר על המִלחמה, לקחה עוד חצי צלחת של שעועית במיץ עגבניות. שזאב ורות יקשיבו, מתוך נימוס. אלה אורחים שלהם, שהמשק שלח להם. ושעליזה לא תעשה פרצופים. שותקת כל הזמן בשביל להגיד בזה: “אה, אז זה המַכר של תמי…” שאחר כך יהיה לה מה לספר לאיה שלה, גועלית אחת! ירון לעס והִשפיל עיניו לצלחת. כשזאב שאל אותו, אם הוא יודע עִברית ובאיזו כיתה למד בקיבוץ, ענה תשובות קצרות, בלי אף שגיאה. אבל לא היה איכפת לה, לתמי: אדרבה, שיעשה שגיאות! ענת שאלה משהו את אימה, ברוסית. אימה ענתה. יופי, שידברו להם בשפה שלהם. ושכבר ייגמר הכול בארוחה הזאתי!

אימו של ירון שוב דיברה רוסית, ובעלה תִרגם. כצפוי, שיבחה את המאכלים והִזכירה במיוחד את הגלידה. והודתה על הארוחה הנִפלאה. שבוודאי גרמה המון עבודה. ורות חייכה, כצפוי: בכלל לא, להפך, זה היה עונג. והאיש שוב תִרגם. ובסוף הם הודו עוד פעם והלכו. כצפוי. ורות, כצפוי, ליוותה אותם ונתנה להם המון עצות, ורצתה להשאיל להם את פתילת הנפט הישנה, עד שיקבלו כירת גז, אבל הִתברר, שיש להם פלאטה חשמלית. את שאר העצות כבר לא שמעו, אבל תמי ידעה, מה זה יהיה: איך נותנים את הכבסים למִכבסה בתוך שקיות מסומנות, ואיך עורכים את ההזמנות לצרכנייה, ואיך ואיך.

תמי ועליזה פינו את השולחן מן הכלים. ועליזה עדיין לא אמרה כלום. בסדר. רוצה לשתוק, אז תִשתקי לך לתיאבון. גם אני יכולה. זאב חזר לשולחן, וביקש ספל קפה שחור. ותמי, כמו מלצר במִסעדה, קראה אל עליזה, מעבר לארון הכלים, מארץ האכילה אל ארץ הבישול: “ספל אחד בוץ־קפה, בלי חלב ובלי סוכר!” אבל עליזה הִכריזה, שהיא צריכה לגשת לאנשהו. גם זה כצפוי. שתיגש.

“אני כבר מכינה לך את הקפה, אבא.”

בינתיים חזרה רות וניגשה לשטוף את הכלים. זאב הִצית סיגריה. תמי נִכנסה לחדרה, אבל הִשאירה את הדלת פתוחה.

“לא חסר להם כלום,” סיפרה רות. “הם הביאו איתם הכול: מקרר, תנור אפייה, מכונת כביסה, הכול חדש, תוצרת רוסית. גם רהיטים יש להם הכול. ושני זוגות אופניים חדשים, אקורדיון פָטפון רדיו, כמה עשרות קילו נקניק, שני שקים גדולים אגוזים. אני בטוחה, שגם תכשיטי זהב. בכל אופן, כששאלתי, אם הם רוצים למכור משהו, הם אמרו, שבינתיים הם לא רוצים למכור כלום.”

“אומרים, שמביאים הרבה מצלמות,” העיר זאב.

“נכון, גם מצלמה יש להם. והמון כלי מִטבח. ומערכת שלימה של צלחות קריסטל מלוטשות.”

כצפוי. כצפוי. מה יש, מה מביאים, כמה זה עולה שם וכמה - כאן, מה חייב במכס ומה פטור, מה כדאי ומה לא כדאי.

“הוא יודע הרבה שפות,” אמר זאב לבסוף. “ונִראה אדם די משכיל. אבל משונה, שהיא לא מבינה יידיש.”

“למה שגוֹיה תדע יידיש?”

“אַת חושבת, שהיא גוֹיה?”

“נו בוודאי. הרי תיכף רואים.”

“ושאלת?”

“מה יש לשאול? זה ברור. יש המון גוֹיות בעלייה הזאת.”

“אז גם לילדים יהיו בעיות.”

“אצלנו? איזה בעיות?”

זה היה חדש ומסעיר. אולי אותו ירון נעשה בכך קצת יותר מעניין ומושך? חבל, שאין עם מי לדבר על זה, ושכל כך לא נוח לדבר על זה, גם אילו היה עם מי, ושבעצם כל הזמן אַת לא יודעת בדיוק, מה זה ה’מושך' הזה, בעצם.


 

9.

אותה שיחה, שהייתה שזוּמנה לָערב של ‘תיבת נוח’, נִדחתה לשבועיים: יזהר נִקרא במפתיע למילואים. האם היו באים לשיחה, אילו נערכה? הבנות הִציעו לציית, הבנים דרשו להִתעקש ולהִתעלם. הידיעה, שיזהר נסע, הִשרתה שִמחה כללית. אבל לא אצל ההורים, שילדיהם היו אמורים לחוג בקבוצה הראשונה. הם הִתאספו לדון בסִדרי המסיבה, הִתווכחו, אם להגביל את מִספר האורחים ואם המִשפחות של בעלי השִמחה ישתתפו בהוצאות הכיבוד, אך כשהִתברר להם, שמחוץ לנאומי הברכה ולכיבוד אין עדיין שום תוכנית אומנותית, עורר הדבר תרעומת רבה, ולבסוף הוחלט לדחות את החגיגה, ולדרוש מיזהר, כשיחזור, לפתוח מיד בהכנות נִמרצות.

יזהר חזר ואסף את הקבוצה יומיים לפני תחילת הלימודים. הפעם ישבו בכיתה. בימי החופשה סיידו אותה, צבעו מחדש את הלוח בירוק כהה ואת המשקופים והדלת בצבע קרם בהיר ותִקנו את שתי השמשות השבורות. הבנות, שישבו כולן בספסלים הקִדמיים, הִתלחשו, שיזהר רזה ונורא הִשתזף, שהוא קיצר את הזקן והחליף את מִסגרת המִשקפיים: החדשה עבה יותר ושחורה. דווקא מתאים לו. הבנים, מאחור, הִתווכחו, אם מכבי חיפה יעלו לליגה הלאומית.

“יזהר! תגיד להם, לבנים! אנחנו לא מסכימות! הם תפסו את כל המקומות הטובים ורוצים, שזה יישאר הסדר לכל השנה!”

“מה יש, אנחנו תפסנו!”

“אבל זה לא בצדק!”

“למה? מי שתופס תופס, זה הצדק שלו!”

“מה אתה אומר, יזהר? תגיד!”

יזהר בחן את הצבע החדש על הלוח ושאל בפיזור הדעת:

“ומה היה הנוהג בשנה שעברה?”

“לפני שנה הִזמינו בחופש כל מיני הזמנות, אבל אחרי כן אמרו שזה לא בצדק וביטלו אותן.”

“כן, אבל בסוף בכל זאת תפסו. אני זוכר בדיוק: ביום הראשון של הלימודים בבוקר כל אחד תפס את המקום שלו לכל השנה.”

“נכון, ככה זה היה אז: מי שתפס - תפס!”

יזהר הִביט בהם בוהה, כאילו לא שמע מה הם מדברים, ושאל:

“ואיפה החבר החדש שלנו, הנער ממִשפחת העולים?”

“באמת, למה הוא לא בא?”

“מי הודיע לו?”

“אני חושבת, שבכלל לא אמרו לו.”

“כי הוא לא היה רשום על הקשר.”

“שמישהו יסע לקרוא לו.”

“למי יש אופניים?”

“שתמי תיסע. הם קיבלו אותם וטיפלו בהם.”

“מה פִתאום?” נִזעקה תמי. “שאחד הבנים יִיסע!”

“מה יש, תמי?” צעק נִמרוד. “יש קליטת עלייה או אין?”

“לך ותִקלוט בעצמך!” צעקה יערה. “כשבא בן, הבנים צריכים לקלוט, וכשתבוא בת - אנחנו נִקלוט אותה.”

“להפך, שהבנות יקלטו את הבנים!”

“טיפש!”

“טיפשה את בעצמך!”

לבסוף נִתנדב איתן ויצא לקרוא לנער.

“מה שמו?” שאל יזהר.

“קוראים לו ירון.”

“כן, שמו ירון.”

“אבל הוא לא רוצה להגיד, איך קראו לו בחוץ לארץ.”

“שם נורא מצחיק בשביל עולה חדש – ירון!”

“ועוד ירון דביר!”

“והאחות שלו קוראים לה ענת - זה לא מצחיק לעולה חדשה?”

“אני שאלתי את הילדים ממִשפחת אברמוביץ' והם אמרו לי, איך קראו להם בחוץ לארץ.”

“נו, איך?”

“קראו להם דבורקין.”

“דבורקין זה דביר?”

“לא, אני מִתכוון לשמות הפרטיים.”

“שכחתי. בכל אופן, מין שם כזה - פולני או רוסי.”

“אולי ‘רוֹנֶק’? כל השמות הגלותיים האלה נִגמרים ב’אֶק', לא?”

“כן, יכול להיות, שרוֹנֶק.”

“אז בואו נִקרא לו רונק!”

“אתה יודע, יזהר, הוא בשום אופן לא הִסכים לספר, איך קראו להם בחוץ לארץ, לא את שם המִשפחה ולא את השם הפרטי.”

“אז דווקא נִקרא לו רונק, להרגיז אותו קצת.”

לפתע פִתאום ובאורח בלתי צפוי לחלוטין - כרגיל אצלו - היכה יזהר בשולחן וצעק: “לא! על כל פנים לא כשאני בכיתה!”

נִשתררה דממה קשה, אך תיכף ראו, שעוד מעט יערה מִתפוצצת. כמו תמיד במִקרים כאלה היא קודם גיחכה וצחקקה קצת וניסתה להִתאפק בהעוויות משונות, שנעשו כל רגע יותר מעוותות, אחר כך שמעו מין נחרה, היא עוד חסמה לעצמה את הפה ואת האף בכף היד, אך כבר פרצה מתוכה תרועת נעירה ניחרה, ראו שהיא רועדת כולה בצחוק תזזית שיוצא ממנה גלים גלים בנהמות משונות מעורבבות בשיעול, הבנות נִדבקו במגפה וניטלטלו הנה והנה בצחוק עיוועים - כך יזהר קרא לזה פעם, - הִשתדלו שלא להביט זו אל זו, הִגניבו בכל זאת מבט ופרצו בשאגה חדשה. יזהר הִמתין בשקט, אך על פי הסומק שעלה בפניו והִצטרף בהם אל השיזוף, הִסיקו הילדים, שהוא כועס. אבל ממש. בינתיים בלעה יערה את געיות הצחוק האחרונות וישבה סמוקה ומשפילה עיניים, כאילו היא מִשתוממת, איך יכלה עוד לפני רגע לפרוץ בנעירה משונה כזו.

“בא הנה ילד חדש, מנסה להתחיל חיים חדשים, ולכם זה שעשוע? הריני מצהיר בזאת קובַל כולכם, שאם יעז מישהו לקרוא לו בכינוי גנאי כלשהו ולוּ פעם אחת, יֵדע נא מראש, שלא אתן לו להיכנס לכיתה, עד שלא יבקש בפומבי את סליחתו של ירון.”

הילדים ישבו שותקים ונוטרי טינה. איתן חזר, אחריו נִכנס ירון. רגע נִשאר לעמוד סמוך לדלת וסקר את החדר. היו בכיתה שמונה בנים ושבע בנות, ומפני שישבו בזוגות, בן ובן, בת ובת, נִשאר רק מקום אחד פנוי ליד גילת, שהִגיעה האחרונה עם תחילת השיחה. גילת נחשבה לנאה מאוד בעיני כולם, לרבות עיני עצמה. שֵער זהוב גלש במחלפות על כתפיה והיא ידעה לנענע אותן בחן, כשעל פניה חיוך של תום. היא פנתה לאחור, חייכה ולחשה משהו למיכל. זו קמה ועברה לשבת על ידה. עתה נִתפנה המקום שליד תמי. איזו נִבזה בוגדנית, הגילת הזאתי, והמיכל הזאתי הצבועה… תמי נִפנתה לאחור, אל יערה, ודחפה אותה בתחינה אילמת. יערה קמה ועברה אליה, והמקום הפנוי הוסט אל רונית, הנערה השקדנית והצייתנית שבכיתה, שמעולם לא הִפריעה בשיעור ותמיד הביאה הביתה את הציונים הטובים ביותר. יזהר תלה בה מבט שקט של ציפייה. רונית ידעה, שאסור לה לאכזב. היא ישבה שקטה־קפואה והִשפילה עיניה לשולחן. לאחר היסוס של רגע ניגש ירון וישב לצידה. כל זה נִתחולל בדממה. כמה בנים הִתלחשו, הלחש אך העמיק את השקט.

“גילת,” אמר יזהר.

“כן?” חייכה בתום.

“בבקשה ממך, קומי והִתחלפי במקומות עם רונית.”

“מה פִתאום?” קפצה גילת וכתפיה ומחלפותיה נעו. “עכשיו שיחה ולא שיעור!”

“נכון. אבל אין להסיק מכאן, שמותר לנהוג עכשיו בחזירות. בבקשה, גילת ורונית, הִתחלפנה מהר, כדי שנוכל לפתוח בשיחה.”

הבנים צהלו, הם אהבו לקנטר את גילת, ‘מלכת הכיתה’. גילת קמה, משכה בכתפיה ובצעד קליל ניגשה לשבת על יד ירון.

אז פתח יזהר והִזכיר, שיש להכין את המסיבה. לשם כך יש לקבוע לה תוכנית. המילה ‘תוכנית’ נִגזרה מ’תוכן', יש אפוא לברר, מה משמעותו של החג… הילדים הִתלחשו ודחפו זה את זה. איתן חזר וטען, שוועדת החינוך או ועדת התרבות צריכות להחליט בעניין הזה. באוויר ריחפה תחושה, ששיחה זו תגלוש אל ערוץ השיחה הקודמת. בינתיים הִספיקה תמי לספר בלחש ובסוד כמוס ליערה, שהיא הכינה כמה הצעות, אבל בשום אופן לא תקרא אותן, היא נורא מִתביישת. יערה הִצביעה והודיעה, שלתמי יש הצעות. תמי הִכחישה: לא, אין לה. אבל יתר הבנות הִצטרפו אל יערה ודרשו שהיא תִקרא. מיכל הִכריזה, שאם תמי משום מה נעשתה פִתאום ביישנית, אז היא, מיכל, מוכנה לקרוא את ההצעות האלו. כולם ציפו, שגם יזהר יבקש מתמי או ממיכל לקרוא. אך יזהר פסק:

“אין צורך שמיכל תִקרא. אם תמי חושבת את הצעותיה ראויות להישמע, בוודאי תִקרא אותן, ואם לאו, מוטב אכן שלא תִקרא.”

“נכון מאוד!” קרא נִמרוד. גם שאר הבנים צידדו ביזהר.

עתה ציפו, שתמי תיעלב ותסרב סופית. תמי הִרצינה ואמרה:

“טוב, אז אני אקרא.” שוב חשה שהיא מסמיקה דווקא כשהיא הכי לא רוצה, הוציאה מן הכיס דף מקופל והִשמיעה את הצעותיה בעניין ההליכה לסרטים ובדבר שעת השינה, על חלוקת התקציב… תוך כדי קריאה אף הוסיפה סעיף מאולתר, שמעתה יתנו לנו כל ספר בספרייה שנבקש, ולא יגידו כל פעם, זה עוד לא בשבילכם. “אם ספר בשבילנו או לא, זה כבר אנחנו נִשפוט, אחרי שנִקרא אותו. ואם נִראה שהוא משעמם או שלא מבינים, ממילא לבד נפסיק לקרוא.” לבסוף סיכְּמה: “ושבאמת יתנו לנו להיות גדולים ולא סתם יגידו, שזאת תקופה חדשה בחיים, ושאחרי כן לא ישתנה כלום.”

דבריה עשו רושם גדול. הבנות נִתקנאו ולא אמרו כלום. הבנים גיחכו והִתלחשו בחצי קול. כולם הִרגישו, שדרישותיה צודקות, ושלא ייצא מזה כלום, כרגיל. יזהר וההורים יסתרו את זה בהיגיון או שיתעלמו. אולי עוד רגע יזהר ישים אותה לצחוק, ואז מי שיתמוך בה יהיה מגוחך. כולם הִביטו ביזהר.

“כן?” אמר יזהר. “ובכן? מי רוצה לחוות דעה?”

השתיקה נִתארכה והלחישות נִתרבו.

“דבריה של תמי נוגעים בעניינים חשובים לכם, מה דעתכם?” בכך נפל הפור. בהיסוס ובאי־אמון נִשמעו דברי הסכמה ראשונים:

“בטח שהיא צודקת, אבל…”

“זה הכול נכון, רק שלא ייצא מזה כלום.”

“לא יתנו לנו, אפילו שזה צודק.”

“ולי יש משהו להוסיף,” קפץ יואב, “שלא יגידו לי תמיד ללבוש סוודר כשלאימא שלי קר, ושלא יכריחו אותי לאכול חצילים.”

כולם צחקו.

“נכון, ממתי קופיפים אוכלים חצילים?”

“ולמה רק חצילים? גם קישואים!”

“שיתנו לנו לעשן!”

“מי רוצה לצאת לציִד ולחיות עם נשות השבט?”

“ולנהוג באוטואים גם!”

“נכון! זה בכלל לא קשה. אמרו לי, שבמיסיסיפי מותר לנהוג כבר מגיל שלוש־עשרה.”

“ילדים,” אמר יזהר. “הבה נמקד את הוויכוח: יש בארץ חוקים החלים על כל האזרחים, ומקצתם תלויים בגיל. למשל: להינשא מותר רק למי שמעל שבע־עשרה, לבחור לכנסת ולקבל רשיון נהיגה במכונית אפשר רק אחרי שמונה־עשרה. לא נדון עכשיו, אם חוקים אלה צודקים, אלא נִצטמצם בתחום, שהחוק אינו מגביל: הבאמת אתם סבורים, שמעתה יש להתיר לכם לקחת כל ספר שבסִפרייה? האמנם יש להחליט, שרק אתם בעצמכם רשאים לקבוע, מתי עליכם לשכב לישון? היהיה זה צודק לדרוש, שחלק מן התקציב יימסר ישירות לידיכם, ורק אתם תקבעו, כיצד להוציאו? וכן בעניין כל שאר ההצעות: האם ברצינות אתם מתכוננים לדרוש זכויות אלו ולהיאבק על קבלתן?”

השאלה ריחפה מעליהם כעננה שחורה של כובד ראש. ראשונה הִצביעה רונית.

“אני חושבת,” אמרה, “שאנחנו עוד צעירים ומוכרחים לסמוך על ההורים שלנו, שהם אוהבים אותנו ורוצים רק את מה שטוב בשבילנו. ואנחנו עוד לא יכולים לדעת, מה כדאי שנִקרא ומה לא. ובשביל מה אנחנו צריכים כסף? אם נוסעים לחופש - מבקשים מן ההורים. אם יש להם - יתנו לנו. וגם מותר להם לדעת, בשביל מה אנחנו מוציאים אותו, שלא נבזבז אותו סתם. ובעִניין השינה: ההורים רוצים שנלך מוקדם לישון, כדי שנהיה בריאים, ולכן כדאי לנו לשמוע בקולם.”

דבריה נִתקבלו במורת רוח. ידעו, שאמרה מה שהיא חושבת בתום לב ולא מתוך חנופה. בכל זאת אמר יגאל חצי קול:

“רוצה להִתבלט.”

יערה חשבה כמוהו, אך קראה: “טמבל! בעצמך רוצה!”

“ובכן?” שאל יזהר. “מי עוד?”

גילת אמרה, שאמנם רונית צודקת, ויש דברים, שאנחנו עוד לא יכולים להחליט לבד, אבל, מצד שני, גם צודקת תמי, שכבר יתנו לנו סוף סוף להיות גדולים ולא יגבילו אותנו כל כך, ומה שאמר יואב, זה בכלל לא מצחיק, מפני שההורים לא צריכים להגיד לנו מה ללבוש ומה לא, כי זה מגוחך.

אחריה דיברו עוד אחדים, כולם ברוח זו. והִסתכלו בשעונים - השיחה נִמשכה כבר שעה ארוכה מדי. היה ברור, שיזהר יקבל את דעת הרבים, וכך כרגיל לא ייצא כלום מכל הדיבורים, כפי שהִרגישו כולם מראש. אז קם יזהר - לפעמים היה מדבר בעמידה – ואמר:

“ואני אינני מסכים איתכם ואינני מקבל את רוח הפשרה שנושבת בדִבריכם, שמדריכה אתכם ללכת באיזה שביל־זהב שאיננו שביל כלל, אלא משאיר את הדברים על מכונם, שוקטים על השמרים. לדעתי, לכם הזכות המלאה לקבוע בעצמכם מה לא תאכלו ומה לא תלבשו ומתי תשכבו לישון ומה תקראו ועל מה תוציאו את כספכם. במה דברים אמורים? כל עוד לא ניצלתם זכות זו לרעה. לדעתי, ואף אומַר זאת להוריכם, אַל להורים לאלץ אתכם לאכול משהו, כל עוד לא קבע רופא, שאותו ילד סובל מתת תזונה המסכנת את בריאותו, וגם אז ספק אם יש להאכילו בעל כורחו. הוא הדין לעִניין הלבוש. הוא הדין לשעת השינה: כל עוד אתם קמים בבוקר רעננים ואינכם נִרדמים בשיעורים, מותר לכם, לדעתי, לקבוע בעצמכם את שעת השינה. על כל פנים, טוב תעשו, אם תדרשו לעצמכם זכויות אלו החל בחגיגה זו של בני־מִצווה. דרישת היסוד שלכם, תנו לנו ליטול חלק בעיצוב חיינו, הִגענו לגיל, שהוא ראשית ההִתבגרות, לדעתי דרישה צודקת. מה יש בדעתכם לעשות, כדי לממש אותה ולשכנע את הוריכם ואת חברי ועדת החינוך ואת חברי המשק, שאכן הִגעתם לשלב חדש בחייכם, שבו אתם ראויים ליתר זכויות מאשר עד כה?”

דברים אלה עוררו טינה סתומה ואי־שקט. הילדים עייפו למחשבות. לפני רגע דימו, שיזהר יסכם, והכול יישאר כפי שהיה.

“נבטיח יפה יפה ונורא חזק שמעכשיו נהיה ילדים טובים לגמרי, ולא נרגיז את המורים ואת ההורים, ולא נִסחוב ולא נִשבור ולא נִרעש וכל מה שרק רוצים,” אמר יואב.

“ואפילו נלבוש סוודר ונאכל חצילים,” מילא אחריו נִמרוד.

יזהר הִמתין עד שנִשתתקו תרועות הצחוק ותשואות ההסכמה.

“זה כל מה שיש לכם לומר בעִניין? אם כן, סיימנו את השיחה בנושא זה היום ואחת לתמיד.”

הילדים חשו תחושת אשמה ורגש הקלה, ויגאל אמר בחצי קול:

“מי רוצה איתי פינג־פונג? מזמין ראשון את השולחן!”


 

10.

אז אמר ירון: “אני רוצה להגיד משהו.” מיד נִשתרר שקט של הפתעה ושל מורת־רוח. הבנות הִביטו בו בסקרנות, ויגאל לחש לשכנו: “תיראו אותו, כבר יש לו מה להגיד!”

“קראתי פעם בספר, שאצל האינדיאנים גם כן יש מין חגיגת בר מִצווה, ואז צריך כל אחד לעשות כל מיני דברים, לגור לבד ביער, להקים אוהל ולהדליק אש ולירות בקשת, לצוד חיה, להִתגבר על כאב. ואם הוא מצליח, הוא נעשה חבר בשבט.” הנער דיבר לאט ובכובד ראש והִשתדל לברור את המילים. “ואני מציע,” הִמשיך, “שנִבחר לנו שלושה עשר דברים, מפני שבר- מִצווה זה שלוש־עשרה שנים, וכל אחד יצטרך לעשות אותם, ואם יצליח, יַראה בזה שהוא כבר יודע להִתנהג כמו מבוגר ומגיע לו זכויות.”

האם דבריו נִפלאים או מגוחכים? הבנות הִמתינו. הבנים תהו.

“בטח,” קרא נִמרוד, “גם אנחנו יכולים להקים אוהל ולחיות כמה זמן לבד במחנה ולירות ברובה.” הוא נִתכוון להלעיג, אך דבריו הִציתו הִתלהבות.

“נכון, שֶכל אחד יעבור בחינות!”

“לירות ברובה! בטח! זה בכלל לא קשה!”

“ולחיות לגמרי לבד במחנה, שכל אחד מקים לבד!”

“חכם, זה יהיה נורא משעמם!”

“אני מציע - לחרוש בטרקטור!”

“אז כל הבנות לא יעברו!”

“מה יש - אפשר ללמד אותן!”

“ולקבל את אות הספורט!”

“נכון, ולדעת לשחות!”

“אז אנחנו נִדרוש שתדעו לבשל ולסרוג ולרקוד,” צעקה גילת.

כל אחד חש, שההצעה הייתה הצעתו שלו. לבסוף סיכם יזהר: דבריו של ירון, אמר, יש בהם גישה קונסטרוקטיבית, כלומר, חיובית ובונה. ויש לקבלם, עקרונית. ומה יהיה טיבן של אותן משׂימות (כי לדעתו עדיף לדבר על ‘משימות’ מאשר על ‘מִבחנים’) – זאת אין להחליט כעת על רגל אחת, הוא מציע לבחור ועדה, שתִבחן כל הצעה ותביא דברים מגובשים לפני הקבוצה. ברור שהצעות אלו חייבות לכלול תחומי חיים מגוּוָנים: מה שהוצע עד כה לא היה מאוּזן: לנטות אוהל, לירות ברובה ולהִתמצא יחידי בלילה - כל אלה נוגעים לצופיוּת ולהגנה. אך יש לבחור גם משהו מתחום העבודה: הבנות תִלמדנה לתפור במכונת תפירה ותנהלנה יום אחד את משק הבית, הבנים יוכיחו שהם יודעים לרתום סוס, לקצור בחרמש ולחרוש, נניח. ולאלה יש לצרף משימות שתדגמנה הִתמצאות בדרכי החיים: כל אחד יסע לבד העירה, יטלפן משם הביתה, ישלח מִברק, ייגש לבנק, יפקיד המחאה ויוציא כסף, יזמין ארוחה במִסעדה. למען האיזון מִתבקש גם משהו מן התחום העיוני: המועמד יַרצה על נושא שחקר בעצמו ויוכיח בקיאות באזרחות: יידע את הכתוב במגילת העצמאות, יסביר, כיצד פועלת הכנסת, ימנה את המִפלגות ואת מוסדות ההִסתדרות ואת הזרמים בחינוך ובהִתיישבות, לרבות עקרונות המושב השיתופי. אחרי כן…

“כבר יש הרבה יותר משלוש־עשרה,” העיר נִמרוד. דבריו עוררו גלים של קריאות וקריאות־שכנגד. הבנות עמדו על דעתן, שכל אחד מן הבנים צריך לדעת שני ריקודים, שלפחות אחד מהם צריך להיות ריקוד זוגות. אם לא נִדרוש את זה עכשיו, הם אף פעם לא ירקדו ותמיד יפריעו בשביל סתם לזלזל. אם ככה, אנחנו לא נוותר על הרכיבה, צעקו הבנים, ודווקא בלי אוכף. אבל ההרצאה הזאתי ושצריכים להִתמצא ב… מה שמה, באזרחות, זה שייך לבית ספר. לא יפה לתפוס טרמפ על המסיבה ולדחוף לנו עוד לימודים! יזהר, לעומת זאת, הִדגיש, שהוא תומך גם ברכיבה וגם בריקוד, אבל על ההרצאה לא יוותר. אדרבה, הילד יצטרך גם להגיש אותה בכתב וגם לשאת את תמציתה לפני הציבור. בשעה מאוחרת נִבחרה הוועדה: גילת ותמי, יגאל ואיתן, וכולם הלכו הביתה נִרגשים ומלאי תוכניות.

תמי הייתה מאושרת. היא נִבחרה! ואפילו במִספר קולות שווה לזה שקיבלה גילת! אח, כמה זה הִרגיז את מיכל הזאתי, שנתנו לה רק שלושה פתקים! ראו לה על הפרצוף, שזה לא בדיוק מה שהיא חשבה ורצתה. ויגאל ואיתן הם דווקא בחירה טובה: אילו היה נִבחר למשל יואב, שתמיד משחק את הליצן, או נִמרוד, שכל הזמן מלגלג ועוקץ…

כשבאה הביתה, עליזה עדיין קראה במיטה. תמי סיפרה לה, שהיו בחירות חשאיות, והיא נִבחרה, ובאותו מִספר קולות כמו גילת! לוועדה הזאתי, כמובן, שתבחר את המשימות. איזה משימות? לחגיגת הבר־מִצווה. הרי החלטנו, שיהיו, שכל אחד יַראה בזה, שהוא כבר כמו מבוגר ויכול לעשות כל מיני דברים, שיזהר קרא להם ‘מאוזנים’.

עליזה שאלה, מי היה בעל הרעיון.

רגע אחד תמי נִדהמה מן השאלה. אחר כך ענתה, שאולי אפשר להגיד - שירון, אבל בעצם כולם הִציעו את הכול.

עליזה שאלה, מי עוד נִבחר לוועדה. ולמה לא בחרו בירון.

אז תמי נִזכרה, שירון לא קיבל אף קול אחד, זאתומרת, שגם הוא עצמו לא הִצביע בשביל עצמו. “אני יודעת למה? אף אחד לא הִציע אותו, אז לא חשבו עליו.” האם זה בסדר? היא משכה בכתפיה.


 

11.

כך החלו ההכנות. הוועדה הִתכנסה פעמים אחדות וסיכמה את ההצעות ברוח דבריו של יזהר. בכל הבתים סיפרו הילדים בהִתלהבות להוריהם על המשימות, ובהפתעה ובמרירות נוכחו, שההורים אינם נלהבים כמותם.

במסיבה הראשונה נִכללו שבעה ילדים. הוחלט על התאריך - הנר הראשון של חנוכה - ובעלי השמחה והוריהם כבר ערכו רשימות של מוזמנים ושלחו הזמנות, ובכך היה ברור, שאין מקום לדחיות נוספות. אך בשיחת הקבוצה שדנה ובחרה סופית במשימות, אישרו וקיימו כולם חגיגית, שהמשימות לא תהיינה לראווה ולמען הטקס, אלא שיחמירו בהן: מי שנִכשל - חייב לנסות שנית, נִכשל בשנייה או בשתיים בניסיון הראשון - מחכה למסיבה השנייה שבסוף השנה. והלא כבר שלחו את ההזמנות! אם עכשיו ידחו מישהו למועד השני, הרי כולם ידברו על זה - איזו בושה!


ערב. תמי בחדרה, שוקלת בפעם המי־יודע־כמה, איזה נושא תבחר להרצאה. יזהר הִתנה, שאסור להכין אותה לפי ספרים, יש לאסוף את החומר ‘ישר מן החיים’. למשל - תמי הציצה ברשימה - אפשר לסכם את תכנון אספקת המים בגליל העליון המערבי, לפי שיחה עם רכז המשק, עם מהנדס המים של עיריית נהריה ועם אנשי חברת ‘מקורות’. או - לסקור את מהלך מִלחמת השחרור באזור - וזאת לפי סיפורי לוחמים ומפקדי האזור בישובים הסמוכים. אחר כך ניתן יהיה להשוות את דבריהם עם הגרסה הרשמית. וכן, למשל, בעיות קליטת העלייה - כאן צריך לנסוע לאיזו מעברה ולראיין שם עולים, לשוחח עם ראש עיריית נהריה: כמה עולים יש באזור, כמה זמן הם בארץ, כמה חושבים שיבואו ומאין, מי מטפל בהם, מה עושים בשביל לקלוט אותם, מה הקשיים, איך הם מתחלקים לפי מִקצועות או ארצות המוצא, מה ההבדלים בין הקבוצות השונות.

בבית הייתה דממה כזאת, שנִדמה לתמי, שהיא שומעת את תִקתוק השעון שתלוי על הקיר במִטבח. אפשר היה לגשת לחדר ההורים, להדליק את הרדיו, ללחוץ על מתג הרמקול, ולשמוע מוזיקה או פִזמונים… אבל תמי נִתעצלה לקום. כל כך טוב להיות לפעמים לבד ובשקט. זאב הלך לישיבה של עובדי המטע, לרות יש ‘ערב תיקונים’ אצל לוטה, כי כבר ניצטברה לה בארון ערימה גדולה של בגדים קרועים. אז הפעם, במקום להזמין את השכנות אליה, היא יזמה שלוטה תזמין, בצירוף עוגה וקפה, כמובן… ועליזה, כרגיל, הִתלבשה חגיגית מדי, עשתה פרצוף חשוב, ויצאה בלי להגיד לאן. ולאן היא כבר יכולה ללכת - בטח לאיה, ועם איה - לנח“ל, לשמוע תקליטים. הנח”ל האלה… יעקב למשל. הרי בעצם הוא יכול ללמד אותה, איך לרתום סוס. כדאי לבקש? ברור שזה ייוודע, כמו שכל דבר אצלנו נודע בסוף. ובטח ידברו. שידברו! ומה יגידו? גילת? והבנות? ועליזה - היא בטח תִשתגע. זה יהיה הכי נחמד. שלא תחשוב את עצמה כל כך. ויעקב? שרק לא ישחק בנִדמה לי, שהיא רצה אחריו כביכול או מִתעניינת בו בכלל. מצד שני - אם הוא רוצה, מה יש, שיחשוב. מותר לחשוב, לא?

דפקו בדלת.

“כן, יבוא,” קראה תמי. בטח תרוּדֶה או אינגֶה רוצה לשאול משהו את אימא. בינתיים דפקו בשנייה.

“כן, כן, יבוא,” קמה לראות מי בא, ניגשה, וכשרצתה לאחוז בידית, נִפתחה הדלת מבחוץ, ועל הסף עמד ירון.

“שלום, תמי,” אמר.

“שלום,” אמרה, כמעט בלי קול.

“תמי, אני רוצה לשאול אותך משהו.”

הִמתינה שישאל, וכשהבינה, שהוא מחכה לתשובה, אמרה בקוצר רוח וברוגז: “נו, אז תִשאל כבר!”

“אולי אפשר להיכנס?”

“כן, תיכנס.”

מה הוא עלול לשאול? בטח רק, אם אני אוהבת אותו ומסכימה להיות חברה שלו. דברים כאלה תמיד שואלים בערב, ואחרי כל מיני הכנות. אחרת היה שואל תיכף כאן, על יד הדלת. ואם דווקא עכשיו תבוא גילת? או שעליזה תחזור? ישבה על מיטתה. ירון ישב על הכיסא, סמוך למיטה של עליזה.

“אני רוצה לשאול, אם את מסכימה לעזור לי במשהו.”

לא ענתה והִשפילה את עיניה. כך, מן הסתם, יש לקבל וידויים.

“אולי את מסכימה ללמד אותי לרקוד?” שאל.

“אני? מה פתאום?”

“אני צריך ללמוד. ואותך אני מכיר קצת יותר מַשֶאֶת יתר הבנות, מפני שנִפגשנו אז באוטובוס, בזמן ש…”

“כן, כן, אני זוכרת,” שיסעה אותו.

שתקו. אחרי כן שאלה: “למה לך לדעת לרקוד?”

“בשביל המשימות. וגם סתם ככה.”

“אתה? מה אתה צריך את המשימות? הרי אמרתָ, שאתה כבר בן ארבע־עשרה וחצי?”

“כן, אבל ברוסיה לא חגגו לי את הבר־מִצווה, ועכשיו יזהר דיבר עם אבא ואיתי, והחלטנו, שגם אני…”

“והאחות שלך?” שוב שיסעה את דבריו. “שהיא תלמד אותך.”

“גם היא לא יודעת.” שוב שתקו. “ואני יכול להראות לך, איך להקים אוהל ואיך לרתום סוס,” הִציע.

“אני יודעת לבד,” אמרה והִתחרטה: הלא נדרה להגיד רק אמת!

“חבל.”

“מה חבל?”

“שאני לא יכול לעזור לך במשהו.”

לא ענתה.

“אז את מסכימה?”

“מה אני מסכימה?”

“ללמד אותי.”

תמי נבוכה. “גילת יודעת יותר טוב ממני.”

“עוד לא דיברתי אף פעם עם גילת.”

“אני יכולה לדבר איתה. היא בטח תסכים.”

“לא. עם גילת אני לא רוצה.”

“למה?”

“היא לא מוצאת חן בעיני.”

“ויערה או מיכל או רונית?”

“גם הן לא מוצאות חן בעיני.”

המחמאה ערבה לתמי מאוד. בכל זאת פקפקה: “אני לא יודעת.”

“מה את לא יודעת?”

“זה יהיה משונה, איך פִתאום נתחיל לרקוד? פה באמצע החדר? ואם מישהו יבוא - אחת החברות שלי, או אחותי? מה הם יגידו?”

ירון הִקשיב בעיניים מושפלות. “זה כל כך חשוב, מה אומרים?”

“בכלל לא.” לרגע הייתה בטוחה, שבאמת לא חשוב לה.

“אז את לא מסכימה?”

“אני לא יודעת. זה נִראה לי כל כך משונה ולא מִתקבל.”

דממה ארוכה עמדה בחדר.

“אני צריכה לחשוב על זה,” אמרה תמי בחשיבות, ושמחה, שמצאה מוצא. “בעוד כמה ימים אגיד לך מה שהחלטתי.”

“לבוא עוד פעם לשאול?”

“לא, זאתומרת… נִראה.” שוב שתקו. לבסוף קמה תמי ואמרה: “ועכשיו תסלח לי, אני צריכה ללכת.”

אז קם ופנה לצאת. אבל ליד הדלת סובב את הראש ואמר כמו אז, באוטובוס: “שלום, תמי.”

“שלום, שלום,” אמרה בקוצר רוח.

עלה על דעתה, שבאמת היא צריכה לצאת, כי אולי הוא מִשתהה איפה שהוא בחוץ ומִסתכל, אם אכן היא הולכת לאנשהו. יצאה אפוא והלכה בין הבתים בלי לדעת לאן. הייתה נִרגשת. לספר לגילת? ומה היא תגיד? ואולי אמתח אותה, ורק ארמוז, שאחד הבנים ביקש ממני, ולא אגיד מי, עד שהיא תנחש?

בריצה פנתה לביתה של גילת. אך כל החלונות היו חשוכים. מיהרה למועדון, אך גם כאן לא מצאה את חברתה. לבסוף חזרה הביתה, סגרה היטב את הווילונות, פתחה את ארון הבגדים של אימא, והציצה שעה ארוכה בראי הגדול, הקבוע שם בדלת. איך תהיי נִראית, גבירתי, כשפִתאום תרקדי פה בחדר?


 

12.

לעין בדולח הייתה מסורת של חיי חברה ערים, ואחד המרכזים של אלה היה ברחבה שלפני ‘חדר האוכל’, ששם היה תלוי לוח המודעות.

מה, יש חדר אוכל בעין בדולח? מה פִתאום?

ובכן, אין. אבל יש מקום שנִקרא כך: שנותיו הראשונות של המשק היו קשות. בגליל המערבי כבר ישבו אז שני קיבוצים - אילון וחניתא - אך עין בדולח הייתה מרוחקת מהם ומנותקת. השכנים הערבים היו חשדנים. במשך שנים הביאו החברים את המים בעגלה רתומה לזוג פרֵדות, עד שבנו את מכון השאיבה למטה, בוואדי. קרקעות המשק היו מסולעות, וצריך היה להכשיר אותן ביגיעה רבה. קשה היה להשיג הלוואות: נציגי הקיבוצים והמושבים שבמרכז החקלאי, טען הגיזבר, מעדיפים את המושבים ואת הקיבוצים, וכשפונים אליהם, הם מצטטים לך את חז"ל - ‘עניי עירך קודמים’. ולנו אין מִפלגה, שתעמוד לימיננו. כמובן, בתנאים כאלה יכול היה המשק להחזיק מעמד רק בחיי שיתוף מלאים: עדיין היו זקוקים לכל החברות לעבודה במשק. לכן בישלו ואכלו במשותף, כמו בקיבוץ, ואת חזון משק הבית הפרטי דחו, לפי שעה. במרכז המשק עמד אז צריף ארוך ובו בישלו ואכלו, שקראו לו, בדרך הטבע, ‘חדר האוכל’.

כעבור שנים, כשהִגיע המשק ליציבות־מה, ראו את השעה כשרה להגשמת אורח החיים של מושב שיתופי: הִקצו צריף לכל מִשפחה, ולכל שתי מִשפחות הועידו צריפון קטן ובו מִטבח. מעתה עבדו החברות רק שלוש או ארבע שעות בחוץ, ואחרי כן טיפלו במשק הבית ובישלו לבעליהן ולילדיהן. הצריף הארוך נִשאר במקומו, ושיכנו בו את הצרכנייה. אך ההרגל עשה את שלו: אף על פי שכבר לא אכלו שם, הוסיף לשאת את הכינוי הישן.

בחמש אחרי הצָהֳריים הייתה מגיעה המשאית הירוקה של המאפייה האזורית מנהריה, והיו מחלקים פה את הלחם החם. כל הבחורות כבר נִקהלו לכאן, לחכות ללחם, ובינתיים היו משוחחות ומִתווכחות עם סדרנית העבודה, שהייתה עורכת את רשימת העוֹבדות ליום המחרת. הבחורים שסיימו את העבודה, בדרך הביתה, להִתקלח, עוברים ברחבה זו להביט בלוח המודעות. סדרן העבודה מסדר כאן את העבודה ומקשיב לטענות־ומענות של רכזי הענפים. בין כל אלה מִסתובבים הילדים, הגדולים על אופניים, הקטנים - על תלת־אופניים, והכלבים שלהם מִתרוצצים סביבם. בעלי העפיפונים מדגימים את התחביב שלהם דווקא כאן, והקטנטנים נִכרכים אחרי סינר אימם, בוכים וצוחקים, או צוכים ובוחקים, כפי שאמרו, כדי להדגים את בודל הגילגול, וכולם משוחחים וצועקים, נובחים ומייללים, קוראים וצופרים וצוחקים. מובן, שגם מי שלא זקוק ללחם ולעבודה מזדמן לכאן סתם ככה, כי איפה ישמע, מה חדש בעולמה הקטן של עין בדולח, אם לא כאן?

אחרי כן פרצה אותה שריפה קטנה, שפגעה בצרכנייה. אז ביקשו הלוואה וקיבלו תרומה ובנו צרכנייה חדשה. הפעם הועידו מראש חדר קטן לסדרן העבודה, ושם גם תלו את לוח המודעות החדש. עתה לא נִשאר עוד שריד מאותו צריף ישן, אך רוחו עדיין הייתה מרחפת על המקום, שהוסיפו לקרוא לו ‘חדר האוכל’ כמו פעם.


יום אחד לפני תחילת הלימודים נִתלה כאן, על לוח המודעות, פתק קטן, ובו הודעה על ‘אסיפת הורים של ילדי כיתה חי"ת’. וממילא מובן, שמיד כולם ידעו וכולם דיברו. אסיפת הורים. מה פִתאום. בדרך כלל היו מכנסים אסיפה כזו פעמיים: בין חנוכה לפסח, לדון במצב הכיתה, ולפני חופשת הקיץ, לשמוע דין־וחשבון מסכם. מלבד בשני המועדים האלה היו מכנסים אסיפה כזו רק אם קרה משהו יוצא דופן.

בארוחת הערב גיששו הילדים ושאלו, מה יהיה באסיפה, אך ההורים טענו שהם לא יודעים, אולי משהו בקשר לבר־מִצוות, ואחדים אף אמרו: “זה לא עִסקכם. גם אתם לא מספרים לנו את כל השיחות שלכם.” ומתוך כל אלה הבינו הילדים, שמִתרחש משהו.

תמי לא שאלה כלום, כי אותו יום נפל סִכסוך בין הוריה. בדרך כלל הם חיו בשלום, ולתמי אף נִדמה, שהם אוהבים זה את זה, למרות שרות לעיתים מקנטרת את זאב, והוא שותק, בדרך כלל. אבל הפעם חזר מן העבודה בידיים מלוכלכות, מפני שריסס יבלית בשמן שרוף, ונִכנס למִקלחת. ורות גערה בו, שהיא כבר אמרה לו אלף פעמים, שירחץ את הידיים המלוכלכות שלו בחוץ ולא ילכלך את הכיור בבית. זאב ענה, שבכלל לא אמרה לו את זה אלף פעמים, היה מספיק אילו אמרה לו פעם אחת, ואם היא חושבת, שהוא לִכלך את הכיור, היא יכולה להגיד לו, ואז הוא ינקה מה שלִכלך, והיא לא צריכה לצעוק עליו בגלל זה. שעל כך ענתה היא, שקודם כול היא כן אמרה לו, ולא אלף פעמים אלא אלפיים, ומוכרחים לצעוק עליו, אחרת הוא לא שומע, ואת הכיור מוטב שלא ינקה, מפני שהוא יודע רק ללכלך אבל לא לנקות, ותמיד כשהוא בא לעזור כביכול וטוען שהוא מנקה, הוא רק מפריע ומלכלך עוד יותר. שעל כך ענה לה הוא, שכדאי שהיא תִתבייש לפני הבנות שלה, איך שהיא רבה איתו לפניהן. אחר כך עברו לדבר גרמנית, כדי לברר, מי מדבר כמו גולם איכר מטומטם ומי - כמו מוכרת דגים בשוק.

עליזה נִסתגרה בחדרה, שכבה על המיטה והִקשיבה משם. תמי עמדה במִטבח, הִתביישה, ונִכנסה גם היא לחדר. עלתה על מיטתה, נטלה ספר והִקשיבה. עליזה לא אמרה כלום ורק משכה בזוויות הפה.

תמי הייתה נִרגשת. בטוח, שאבא צודק, גם אם לכלך, אסור לאימא לצעוק עליו ככה. אולי כדאי שתצאי ותגידי להם, שיפסיקו, שזאת בושה, ושהיא עכשיו לא תעזוב אותם, סליחה, לא תרפה מהם, עד שיתנו יד ויתנשקו ויתפייסו? היא כבר תמצא הִזדמנות להגיד לאימא, מה היא חושבת על כל העִניין. “את לא צודקת, אימא, ואת לא היית בסדר,” תגידי לה. “אסור לך לשכוח, שאבא חוזר עייף מן העבודה…” - “גם אני עייפה,” תגיד האֵם, “וגם הוא צריך להִתחשב בזה.” - “לא נכון, אימא,” תעני לה, “אַת בכלל לא עובדת כל כך קשה. אילו היית בקיבוץ, למשל, היית עובדת תשע שעות, כמו כל בחור. כאן את קמה בקושי בשבע, אנחנו קמות לבד ומסדרות בעצמנו את המיטות ואת החדר שלנו ולוקחות לנו לבד ארוחת בוקר, אני מביאה את הסל לצרכנייה על האופניים, ואַת הולכת לך בשקט לעבוד שלוש שעות במשתלה, ויושבת לך שם בין הפרחים, אחרי זה שעה אַת מבשלת בשקט ומספיקה עוד לנוח חצי שעה לפני האוכל וקוראת עיתון. ומאחת וחצי עד ארבע את נחה. ובערב, כמה עבודה יש לך עוד - שעה, לכל היותר, להכין ארוחת ערב, לשטוף כלים, ואולי לגהץ קצת, שזה בעצם מיותר, אם אַת שואלת אותי. אז כמה שעות זה בסך הכול? שש או שבע, בקושי.”

“עליזקה,” אמרה, “אולי תגידי להם שיפסיקו?”

“תגידי להם את בעצמך.”

“אני מִתביישת. אַת הגדולה.”

“ואַת החוצפנית. תני להם לריב. זה קורה בכל מִשפחה הגונה.”

“את חושבת, שגם את תריבי ככה עם הבחור שלך?”

“טיפשה!” צחקה עליזה ונהנתה.

“אני מתארת לי את זה אחרת לגמרי,” אמרה תמי, שכבה פרקדן ושילבה את הידיים מתחת לעורף. חשה עצמה מבוגרת ואומרת דברים של טעם.

“כן? ואיך, למשל, אַת מתארת לך את זה?” בזוויות פיה של עליזה ארב חיוך.

“לא תספרי לאף אחד?” שאלה תמי בזהירות. הלא תמיד יש לחשוש, שכעבור יום היא תספר לאיה: “האחות הקטנה שלי כל כך מצחיקה… אתמול פִתאום הִתחילה להִתוודות לפניי, איך היא חושבת, שהיא פעם, עם הבחור שלה…”

“בטח שלא.”

“אפילו לא לאיה?”

“אוי, נודניקית! אל תספרי ודי!”

“אומרים ‘טרחנית’,” תיקנה לה תמי. “אז את שומעת? אני חושבת, שאני תמיד…”

היא לא רצתה להחמיץ את ההִזדמנות. אבל נעצרה, הִסמיקה ותיקנה את דבריה:

“שבחורה תמיד צריכה להכין הכול בבית, וכשהבחור בא מן העבודה, היא מקבלת אותו יפה, הבית נקי ומסודר, היא כבר מְקוּלחת, מלובשת יפה, ואפילו כדאי שקצת תלך לקראתו, תשב איתו לארוחת ארבע ותספר לו מה קרה בבית במשך היום, מה היא עשתה ועל מה היא חשבה, אפילו שזה דברים לא כל כך חשובים, הם בכל זאת חשובים, אחרי זה הם ישחקו יחד עם הילדים ויטיילו איתם, אם יפה בחוץ, ואז הוא מִתקלח והיא מכינה לו ארוחת ערב ומשכיבה את הילדים, או שאפשר גם, שקודם הוא יתקלח ואחר כך הם יטיילו, נניח בקיץ, כשעוד הרבה זמן אור בחוץ. ובערב, אחרי שהילדים ילכו לישון, הם יקשיבו לרדיו או יביטו יחד בטלוויזיה, אם כבר תהיה לנו, זאתומרת, להם…”

“אוי תמי, תמי,” צחקה עליזה, “את כל כך מצחיקה!”

“למה?” נעלבה תמי.

לפני שהִספיקה עליזה לענות, נִשמעה בחוץ השריקה של גילת. תמי רצה החוצה.

“כבר שמעת על הערב, תמי?”

“כן, יש אסיפת הורים.”

“אַת יודעת למה?”

“לא. באמת, למה?”

“הם נִרגזים על יזהר.”

“מה, באמת?”

“הם נורא נִרגזים עליו. אפילו יש כאלה, שבהִזדמנות ראשונה בכלל רוצים לסלק אותו.”

“אבל למה?”

“אני יודעת? בטח כבר מזמן ובגלל כל מיני דברים. אבל עכשיו בגלל שהוא תומך בדרישות האלו, שיתנו לקרוא כל ספר ושירשו ללכת לכל סרט, ושלא יכריחו לאכול ויתנו ללבוש מה שרוצים, והכי נורא הם כועסים עליו בגלל התקציב, אחרי שהוא אמר, שיתנו לנו חלק מהכסף. וגם על הבר־מִצווה הם נִרגזים.”

“שלא יתערבו! ‘שלי’ בכלל לא בעסק.”

“ו’שלי' - נורא. אימא אש וגופרית. אַת באה להִתגנב לשם?”

“בטח. אבל אל תגידי לאף אחד. אם יבואו כולם יהיה רעש כזה שיגלו ויגרשו אותנו.”

“בסדר. אז אַת באה אלי בשמונה וחצי, טוב?”

גילת יצאה. תמי נִתמלאה רוח קרב והִתרוממות רוח. יזהר מִתעתד להיות קורבן. יחליטו לפטר אותו. הוא אומלל ומיואש. אבל אז פורצת השביתה, שהיא, תמי, אִרגנה, אחרי שדיברה עם כל הבנות. כולן מפסיקות לאכול ולדבר עם האימהות שלהן. צום ואֵלם! והאימהות נִכנעות, כי הן מבינות, שאם הבנות שלהן מוכנות לעשות דבר כזה בשביל יזהר, זה סימן שהוא בכל זאת מורה טוב. ואז מחזירים את יזהר לכיתה בתהלוכת ניצחון, ובראשה צועדות שתי החברות, היא וגילת. אולי אפילו מחובקות, מרוב הִתלהבות. הלא מכל הבנות גילת בחרה דווקא בה וקראה דווקא לה להִתגנב איתה. וזה סימן, שהיא לא כועסת ולא מקנאת, שאת קיבלת אותו מִספר של קולות כמוה, שתים עשרה, סליחה, שנים עשר. רק שלושה ילדים לא הִצביעו בשבילך, ואת אפילו חשדת, שאולי אלו שלוש בנות, ושאולי אפילו היא עצמה… והִנה שוב אתן יחד!

בארוחת הערב כמעט שלא דיברו. רות וזאב שאלו משהו את עליזה ואת תמי, אבל לא פנו זה אל זה. כשזאב גמר את הסלט שלו, רות שאלה: “אולי מישהו רוצה עוד סלט? יש עוד במקרר.” למרות שהיא והבנות עדיין לא גמרו את שלהן. וזאב לא אמר כלום, למרות שתמיד הוא מבקש הוספה, והפעם הייתה לו מנה קטנה במיוחד. תמי הִביטה בפניו. אבא המִסכן!

“אולי להביא לך את הסיגריות, אבא?” שאלה.

זאב הִביט בה, מופתע. “בבקשה, הם על הארון בחדר.”

ועליזה גיחכה, הנִבזית הזאתי. תמי הביאה את הסיגריות, ותוך כדי כך החליטה, שלא תלך עם גילת: אם היא תִתגנב לצותת, הלא היא מרמה בזה את אבא. בכל שבוע היא מחליטה מחדש, שֶדי, שעכשיו היא מתחילה להיות אחרת! ומה יוצא? שלא יוצא מזה כלום. אבל הִנה יש לך הִזדמנות להתחיל, למרות שזה לא בהתחלת השבוע, אַת רק צריכה להחליט, שהערב את מחליטה.

בשמונה לבש זאב את החולצה ופנה לצאת. ואז, לראשונה משעת הסכסוך, שאלה רות:

“אתה בא לשיחה, ואלטר?” קולה היה צרוד והיא כיעכעה.

“אהה, רוצה להִתפייס! יש לה מוסר כליות,” חשבה תמי.

“כן, אני רק ניגש קודם לסידור־עבודה. אחר כך אבוא.”

רות שטפה את הכלים. תמי נִכנסה לחדר, ושאלה את עליזה:

“עליזקה, אצלכם בבית ספר כבר היה ריב בין הורים למורים?”

“בטח. הרבה פעמים.”

“ולצד מי הייתם?”

“כמובן לצד ההורים.”

“למה?”

“כי הם היו לצידנו, כשהמורים נתנו יותר מדי שיעורים והענישו לא בצדק או או נטפלו לאיזה ילד והיו מציקים לו. אז ההורים היו מִתערבים.”

תמי לא ענתה. שכבה על המיטה, פתחה את רמקול הרדיו והִקשיבה לפִזמונים. ובשמונה וחצי קמה והלכה: הלא לא ייתכן שתניח לגילת לחכות סתם. ואם היא תסביר לה, למה היא לא רוצה ללכת, גילת בטח תִצחק ותקרא למיכל ותספר לה וליתר הבנות… תמי נאנחה: תמיד כשהיא רוצה להתחיל בחיים חדשים של טוהר ושל אמת, בא משהו טיפשי ומקלקל את הכול!


 

13.

שתי החברות הִתגנבו אל בניין בית הספר מצידו האחורי – שָם היה דשא גדול מוקף שיחים ועצים. הן מצאו שם רבים מילדי הכיתה, שפופים בין העצים, וגם מן העֵבר השני נִראו דמויות מִתגנבות ומדלגות משיח אל שיח. גילת שאלה בלחש, מתי נִדברו כולם? אבל הִתברר, שכל שניים־שלושה החליטו לבוא על דעת עצמם. דעתן של תמי וגילת נחה: אילו היו נִדברים, היה זה עלבון קשה, שלא קראו להן לבוא עימם. בלחש שאלו ובלחש נענו, שהאסיפה נִפתחה כבר לפני חצי שעה, וגם לפני כן היו הורים שבאו מוקדם, ותיכף הִתחילו להִתווכח, וכבר היו צעקות. אבל בסך הכול, הודו כולם, זה די משעמם. ועל מה היו הוויכוחים? לכל אחד הייתה גירסה משלו, למרות שקודם ישבו כולם יחד בין השיחים ממש מתחת לחלון, שהיה אז פתוח, ויכולנו לשמוע מצוין, עד שגרשו אותנו, בגלל יואב… לא נכון, בגללך, דווקא בכלל לא בגללי… בכל אופן סגרו את החלון, ועכשיו אולי עוד שומעים, אבל כבר לא מבינים. אפשר לחשוב, שמקודם הבנת. ועוד איך הבנתי. נו, נראה אותך, תסבירי!

“הם רצו, שהטקס יהיה יותר יהודי,” סיפרה מיכל. “הם טענו נגד יזהר, שהוא לא עושה כלום בעניין התודעה היהודית שלנו.”

“נכון,” מילאה אחריה יערה. “הם דרשו אפילו, שכל ילד ילמד להניח תפילין.”

“זה לא כולם,” שוב הִתערבה מיכל, “זה רק ההורים של איתן.”

“כן, אב’שלי מִשתגע אחרי תפילין,” הודה איתן, “ולי לא איכפת לעשות לו טובה ולהניח פעם, מה יש, למה לא. הוא אומר, שכל יהודי מוכרח לדעת את זה.”

“אז למה הוא לא מלמד אותך?” שאל יגאל.

“הוא כבר שכח. וגם אין לו.”

“ומה יזהר אמר?”

“הוא שאל מה יהיה עם הבנות.”

“מה, לבנות אסור להניח תפילין?”

“בטח, לא ידעת?”

“יזהר אמר, שהדיבורים על תודעה יהודית הם פשיטת רגל.”

“למה פשיטת רגל?”

“זהו, שלא הבנתי בדיוק.”

“אה, את רואה?!”

“אני הבנתי הכול. הוא אמר, שיש אנשים, שהִתיאשו מציונות וסוציאליזם ודמוקראטיה, רק שהם לא מוכנים להודות בזה.”

“גם הוּמניזם היה שם. הוא גם אמר הומניזם. אני זוכר.”

“אז מה זה שייך לתפילין?”

“טיפש, זה לא שייך לתפילין, אבל לתודעה היהודית.”

“נכון, מה שהכי הִרגיז אותם, שהוא אמר, שהם כבר לא יודעים במה להאמין, אז הם נִטפלים.”

“הוא לא אמר ‘נִטפלים’.”

“דווקא כן אמר. ‘נטפלים לתודעה יהודית’. בדיוק ככה!”

יגאל ואיתן הִתווכחו ביניהם בלהט, ותמי קימטה את האף:

“מה זה בעצם, התודעה היהודית הזאתי?” שני היריבים שתקו.

“כתבו על זה המון בעיתונים ודיברו ברדיו,” אמר איתן.

“יזהר אמר, שבתקופת ההִתבגרות הנוער שואף לעצמאות, ויש לאפשר לו להיות עצמאי. גם זה הִרגיז אותם.”

“הם דרשו לצרף הורים לוועדה, שתכין מחדש את ההצעות.”

“כן, הם נורא צעקו עליו, שהוא לא קבע תיכף מההתחלה, שכמה הורים יהיו בוועדה.”

“ארנסט דרש להִצטרף ‘בְּדיעֲבַד’. מה זה ‘בדיעבד’?”

“אני להורים שלי לא אתן.”

“גם אני לשלי לא.”

“אני אמרתי לשלי, שאוי ואבוי להם אם ידברו באסיפה הזאתי, ועכשיו הם דווקא דיברו, אז מה אני יעשה להם, שאני ירביץ להם?” שאל יואב. והִצליח: כולם צחקו. ובקול רם מדי. ומיד נִפתח חלון הכיתה ונִראה בו ראשו של ארנסט, אבי גילת. הוא הִביט למטה ולצדדים וקרא: “ילדים, בבקשה תלכו מכאן! גם אנחנו לא באים להפריע לכם בשיחות שלכם!”

הילדים ברחו והִסתתרו מאחורי שיחים, נחנקים מצחוק.

“האבא שלך כל כך מצחיק, גילת!”

“למה הוא מדבר במִבטא יקי כזה?”

“הוא אמר: ‘ילָתים, בְפַקשה’.”

“אז בטח במקום ‘תודה’ הוא אומר ‘תוֹתה’.”

“גילת, תגידי, זה נכון שבעצם שמו ארנון?”

“בואו נִקרא לארנסט ארנון! ונגיד: בפקשה, ארנון, תותה!”

גילת צחקה: “מה איכפת לי? תִקראו לו איך שמִתחשק לכם.”

גילת צוחקת, כשמלגלגים על האבא שלה! או שהיא ממש בוגדת, או ש… ומה את היית עושה, גבירתי, לו היו צוחקים לאבא שלך? לא, אַת לא גילת, שהיא יפה כזאת, זה כן, אבל כזאתי ריקה ושִטחית! לא, אַת נִשבעת, ש…

ברגע זה קרא יואב: “ואיך נקרא לאבא של תמי? בואו נקרא לו ‘זְאֵף זועף’ בְּעַת סֶה שהוא תמית עָצוּף כַּסֶה. אתמול הוא ראה, איך שנפלתי מן האופניים, אז הוא שאל אותי: ‘כואֵף לך?’ והיה נִראה כל כך עצוּף, כאילו שהוא בעצמו נפל.”

כולם צחקו. כולם. תמי הִסמיקה ובקדחתנות חיפשה תשובה, אך פִתאום הִרגישה, שגם היא צוחקת ואומרת: “בכלל, האבאים והאימאות לרוב מצחיקים.” בוגדת, בוגדת בוגדנית! גרועה פי אלף מגילת! ויואב, הנִבזה הזה, בעצם צדק. הוא כל כך הרבה פעמים נִראה עצוב וזועף, אבא המִסכן! היא תזכור את הרגע הזה, שהיא בגדה, ותעניש את עצמה. אילו כבר היה לה שעון, הייתה מביטה בספרות שמאירות בחושך והייתה חורתת לה בזיכרון: כל יום, בשעה תשע ושלוש דקות, נניח… ברגע זה שמעה מרחוק, מ’פינת החי', את קריאת התרנגול שלהם, שאיזה ליצן קרא לו ‘פֶטרוּס סלע’. אז הוא יהיה העד שלך. אַת נִשבעת.


 

14.

הילדים עמדו בקבוצה גדולה בקצה הדשא. היה מוקדם מכדי ללכת הביתה - כל אחד ידע שהוריו יחזרו מאוחר - והיה לילה בהיר כזה, עם ירח גדול בשמים, וחמים.

“בואו לאגם, לשוט,” הִציע יגאל. לא היה ברור, אם ההצעה מופנית גם לבנות. הבנים הִצטרפו מיד.

“בטח, בואו לשוט!”

“יופי! מזמין ראשון לחתור!”

“נגיד לשומר, שהולכים, שלא יחשוב, שאנחנו מִסתננים.”

הבנים פנו ללכת, בהליכה רשלנית מופגנת ובשיחה קולנית, ואחריהם, מרוחקות כעשרים צעדים, הבנות, כשאחדות מהן חובקות זו את זו במותן ומזמזמות שיר. עברו על פני שורת הצריפים החדשים של העולים מרוסיה. בדרך ראו את ירון עומד לפני הצריף שלו. גם תמי ראתה. והִרגישה, שהיא כאילו מִתפלאת: אה, נכון. הרי הוא ישנו!

“אתם הולכים לטייל?” שאל.

“הולכים לשוט באגם,” ענה יגאל.

ירון הִצטרף אל הבנים. האגם מרוחק מן המשק רבע שעה של הליכה ונִראה כמו בריכת דגים גדולה, ‘חצי־טבעית’, כמו שאומרים כמה חברים. לפני הרבה שנים - הילדים היו אז קטנים וזוכרים זאת רק במעומעם - באו דחפורים כבדים וסכרו את הגיא בסכר עפר גבוה ורחב, משאיות הביאו אבנים שטוחות, ואנשים זרים, שקראו להם ‘פועלים’, כיסו את הסכר בשִכבת אבן ובמעטה בטון. והִשקו את האדמה במים מעורבים במלט ובסיד כדי לאטם אותה, וכבר בחורף הראשון, כך סיפרו, היה שיטפון כזה, שהאגם הִתמלא כולו, עד שהמים אפילו עברו מעל לסכר כמו במפל, שאחר כך ‘מיסדו’ אותו ועשו לו אפיק בטון באמצע הסכר, ושם הוא שוטף לו בזרם דק ומקציף כל החורף, עד ל“ג בעומר או עד חג השבועות, ויזהר קורא לו ‘האשד’. קוּרְט, שהוא משוגע לטבע, נטע שם צפצפות וערבות וגם אֵיקָליפּטוס אחד, והביא שלוחות פטל ופיזר זרעים של קנים ושל סוף ואמר שישתול אפילו במבוק, וכולם אמרו לו, שזה הכול מוכרח למות, בגלל המי סיד המעורבים במלט, אבל העצים גדלו כל כך מהר, שהם גבוהים היום פי שניים ופי שלושה מן הילדים, והפטל והקני־סוף כל כך סבוכים, שבהרבה מקומות אי אפשר עוד לגשת למים, וכמה חברים כבר דרשו מקוּרט, שעכשיו ידאג לעקור קצת את הטבע שלו. בצידו הרדוד של האגם, המרוחק מן הסכר, נִכנס למים מזח עץ שנִתמך על קלונסאות, ואליו קשורות שתי סירות שטוחות. קורט והעוזר שלו מהנח”ל שטים בהן, כשהם מפזרים לדגים את המזון, שמחזיקים בבוּדקֶה, שכך שמו של הצריף הקטן, שעומד בצל האיקָליפטוס, אבל קוּרט גם מרשה לשוט סתם, בשביל הכיף, וקושר אותן בשרשראות ובמנעולים לא נעולים.

כשהילדים קרבו לאגם, עלה לקראתם ריח לח של מים עם גוון דק של רקב. מקהלות של צפרדעים קִרקרו מכל העברים, מדי פעם נִשתתקו ופתחו שוב במִשנה מרץ. עטלפים הופיעו לרגע כמו כתמים אפלים שמפרפרים בלי קול, שינו פִתאום את כיוון מעופם ונעלמו, אבל לעיתים ניתן היה לעקוב רגע אחרי תנועתם על רקע השמים החיוורים והמים המכסיפים. הבנים צעקו וצחקו, הבנות, חבוקות, שרו בחצי קול, וגילת אמרה: “זה יופי, לילה כזה.”

ויערה אמרה: “זה בכלל לא לילה, זה רק ערב.”

“זה כבר לילה,” עמדה גילת על דעתה. “ערב זה רק בהתחלה, עד שמונה, או נגיד שמונה וחצי.” יערה לא השיבה. גילת הייתה מלכת הכיתה.

כשהִגיעו הבנות אל האגם, כבר הִספיקו הבנים להתיר את השרשראות וקפצו לסירות, ארבעה ארבעה בסירה.

“אני הִזמנתי ראשון לחתור!” צעק יואב. “תִזכרו, תיכף אחרי שיגאל הִציע שנלך לאגם!”

“חברֶה - תחרות! בואו תחרות בין הסירות!”

“נכון, תחרות! זוז, קופיף, בתחרות כל ההזמנות מִתבטלות. תן לי לשבת פה. אחרת סתם נפסיד.”

יגאל תפס את המשוטים בסירה האחת, איתן בסירה האחרת. הסירות היו חדות בקצה הקִדמי וקהות באחורי. יגאל עמד בפיסוק, מִתנודד, וישב, קודם כשפניו אל הקצה החד, אחר כך, כשפניו לקהה. גם לאיתן היו לבטים דומים. לבסוף שניהם תפסו את המשוטים, שחרקו, היכו במים והִתיזו על השייטים.

“תן לי, אתה לא יודע!”

“מה איתך, תפסיק להתיז!”

“שב עם הפנים קדימה, ככה לא תצליח!”

“להפך, תמיד יושבים עם הפנים אחורה!”

“בכל אופן תחתור יותר בעומק, אז זה לא יתיז לך!”

“הכי חשוב, שתחתור שווה. מה איתך, אתה לא רואה, שאנחנו מִסתובבים!”

“אני הִזמנתי אחרי יגאל!”

“אתה מצחיק. הלא אני הִזמנתי. אפילו איתן שמע. נכון איתן?”

מן החוף צעקו הבנות במקהלה ובעִרבוביה של קולות:

“הי, בנים, תנו לנו סירה אחת, רק אחת לפחות, אחרת זה לא בצדק, למה אתם תפסתם שתיים?”

הבנים לא שמו לב. אבל הבנות צעקו וצעקו, עד שנִמרוד ענה:

“מי שתופס - זה הצדק שלו.”

ויואב צווח: “בסדר. בואו תִקחו אחת!”

אז הִתיישבו הבנות על המזח, הִתרפקו זו על זו ושרו את סִדרת השירים המִשתפכים, שכולם רכים ומלאי רגש, ושרים אותם לאט ובשקט ובסדר קבוע, עד שזה נורא צובט בנשמה, אַת יודעת, צביטה עצובה ומתוקה כזאתי. פתחו ב“דוגית נוסעת, מִפְרשׂיה שניים, ומלחיה נִרדמו כולם…” ועברו ל“מי אני? רק מִפרש לבן בודד…” ואחר כך ל“עלם ועלמה ידעתי, עלם ועלמה טובים, איש את רעהו אָהָבו, ובכל זאת היו עצובים.” ואז הִגיע תור “נַגֵן, קתרוס, נגן בעצב…”

הסירות הִתרחקו, אך תרועות הצחוק והצעקות לא פחתו. עתה ערכו מלחמת ים והיו מנגחים סירה בסירה, מתיזים מים על היריבים ומנסים לדקור אותם במשוטים.

“יא, אני כבר רטוב לגמרי,” אמר יואב, “אז בואו נִתפשט ונתיז ערומים.”

“יאללה, יאללה, בואו!”

“את הבגדים נשים בחוף, שאולי יתייבשו קצת.”

“ואחר כך - מלחמה בלי רחמים!”

“בטח, שיהיה מותר להטביע!”

“לא, בלי להטביע. רק לזרוק למים!”

כולם הִתפשטו, חתרו לחוף, הרטובים תלו את בגדיהם על ענפים, היבשים קשרו אותם לחבילות קטנות והִשליכו אותן תחת אחד השיחים וכולם קפצו אל הסירות ויללו:

“מלחמת חרמה!” - “המוהיקאנים נגד הנאוואחים!” הִציע ירון. אבל יגאל צעק: “הארמים נגד הפלישתים!” זהות הצדדים הלוחמים לא הוכרעה, וקרב ההתזות החל.

בינתיים עייפו הבנות מלשיר, ומיכל שאלה:

“תגידו, איך הוא בעצם החדש הזה, ירון?” נִשתררה שתיקה.

“אתם הרי מטפלים בהם, נכון, תמי?” שאלה מיכל.

“מה פִתאום? אימא שלי רק עזרה להם קצת כשהם באו. אבל עכשיו הם כבר מִסתדרים לגמרי לבד,” אמרה תמי והִסמיקה.

“אני חושבת שהוא מצחיק,” הודיעה יערה. זאת הייתה דֵעה פסקנית, ותמי כבר הִתכוננה להִצטרף והִתלבטה בין “באמת, הוא נורא משונה” ל“נכון, הוא לפעמים קצת ככה־ככה.” אבל אז אמרה גילת: “למה? אני דווקא חושבת שהוא בסדר.”

ומיכל הוסיפה: “ואני שמעתי, שהוא נורא כשרוני ומוצלח.”

אז העזה תמי וסיפרה: “אתן יודעות, בנות, אני בכלל היכרתי אותו עוד מקודם. הוא ישב על ידי באוטובוס.”

“מה, כן? מתי?” - “כשנסעת אז לחיפה?” - “ומה, דיברת איתו?” - “סתם פִתאום הִתיישבת על ידו?”

תמי סיפרה, איך ישבה וקראה את עלון המשק, ואיך הִתיישב על ידה ושאל, אם היא מעין בדולח, זאתומרת, לא בדיוק ככה, כי הוא דווקא לא אמר עין בדולח, אלא כפר דוידסון, ואז היא הִסבירה לו, למה רשום במפות ‘כפר דוידסון’, למרות שהשם האמיתי והיפה הוא בעצם עין בדולח, וגם על המעיין והאגם הזה ועל מערת הנטיפים היא סיפרה, בשביל להסביר את השם, ואז הוא אמר, ש…

בעוד תמי מפטפטת וחשה עצמה חשובה, צעקה יערה לפתע:

“יא, תִראו מה שהבנים עשו! הם הִתפשטו ערומים לגמרי!”

הבנות קפצו על רגליהן. באור הירח נִראה בבירור, איך נלחמות שתי הסירות זו בזו בקצה האחר של האגם. קולות התרועה הלכו וגברו והמים הניתזים הִבריקו והגופות בעירום הִבהיקו, כאילו משחו אותן בשמן. מדי פעם נִשמעה חבטה של גוף מכה במים או חריקת סירה פוגעת בסירה, ומיד אחרי כן תרועה גדולה של צהלה.

“בואו נִתפשט גם אנחנו ונִתרחץ,” אמרה גילת.

הבנות גיחכו, ויערה צווחה: “הִשתגעת?”

“מה יש? הם לא יעיזו לבוא הנה. הם מִתביישים יותר מאיתנו.”

“תִראי מה אחר כך ידברו על זה במשק,” אמרה יערה בספקנות.

“אז מה? בסרטים השוודיים מראים, שתמיד מִתרחצים שם ערומים, ואפילו בחורים ובחורות יחד, ולא מִתביישים.”

הבנות הִביטו זו בזו וגיחכו. גם גילת לא העזה להיות הראשונה.

“אז בואו ולפחות נסחוב להם את הבגדים,” הִציעה.

בכך לא היה סיכון, וכל הבנות נענו בהִתלהבות. בתרועות צחוק רצו אל הסכר, חטפו את הבגדים והִסתירו אותם מאחורי עצי ההרדוף, בצד. אחרי כן חזרו למזח וצווחו:

“ערומים, ערומים, תִתלבשו, אם אתם יכולים!”

המוהיקאנים והפלישתים הִפסיקו את המלחמה, חתרו לסכר וצעקו משם: “תגידו תיכף איפה שמתם אותם!” - “בנות, אוי ואבוי לכן!” - “תחזירו לנו את הבגדים, או ש…” - “אחרת אנחנו מִתנפלים ולוקחים לכן את שלכן.” - “בואו נתיז עליהן!” - “בואו נִתפוס אחת בתור בת ערובה!”

ההצעות הִציתו את הדִמיון. הבנים קפצו לחוף ורצו אל הבנות. אלו נִמלטו בצווחות לָעֵבר השני של האגם. אבל כשהבנים הִתקרבו אליהן והיה ברור, שעוד מעט ישיגו אותן, נעצרו המחנות ועמדו זה מול זה במרחק כמה עשרות צעדים. הבנות הִביטו לצדדים, להראות זו לזו, שאינן מִסתכלות הישר אל מערומי הדמויות במחנה היריב.

“בנות, תגידו מהר איפה החבאתם את הבגדים, אחרת אנחנו תופסים אחת ממכם וזורקים אותה למים!”

“נו? יאללה, נִראה אתכם, אם תעיזו!”

הבנים הִביטו זה בזה והִמתינו. וכבר חשו דגדוג נעים בחוט השִדרה - עוד רגע הם ירדפו, והבנות יצווחו ויימלטו לכל עֵבר, עד שיתפסו אחת, יגררו אותה למים, כשהיא נחנקת מצחוק, ועוד ידגדגו אותה, עד שהיא תצעק, “אוי, אימא’לה, אני מתה!” וכל הזמן יאיימו עליה: “נו, את אומרת איפה החבאתם?” ואולי מישהו יתאזר עוז ויציע אפילו להפשיט אותה?

בינתיים הלך ירון אל מאחורי שיחי ההרדוף, מצא שָם את הבגדים, אסף אותם בערימה ונשא אותה חבוקה בזרועותיו:

“די, לא כדאי לריב, בואו הנה, כבר מצאתי!”

כולם פנו אליו. איתן גער בו: “סתם עִרבבתָ ובִלבלתָ את הכול!”

השאר הִצטרפו: “תִראו אותו! סיבך את הכול בערימה אחת!” - “ובטח לִכלך את הכול!” - הם חטפו את הבגדים מידיו ומשכו בהם והרימו מה שנפל ורטנו: “של מי זה?” - “לי יש חולצה עם מִשבצות, מי שיראה מִשבצות, שייתן!”

בינתיים הלכו הבנות אל הסירות, הִתיישבו, חתרו במשוטים, וגם הן צחקו וקראו זו לזו, איך לשבת ואיך לחתור ואיך לא להתיז. אבל אחרי כן קרה משהו על יד שיחי ההרדוף. הבנות לא הִרגישו בכך מיד, וכששמו לב, כבר נִגמר הכול:

כשעמדו הבנים וחיטטו בערימת הבגדים ורטנו על העִרבוביה, לפתע הִצביע יואב על ירון:

“יא, חברה, תִראו איך שאצלו זה נִראה מצחיק!”

כולם הִקיפו את ירון והִביטו אל מערומיו.

“באמת, מה זה?” – “תִראו, נורא מצחיק!”

ירון הִפנה להם את גבו, הִתכופף ונבר בערימה, בשביל להִתלבש מהר, אך עדיין לא מצא את בגדיו.

“אני יודע,” אמר איתן, “זה פשוט מאוד: הוא גוי. לכל הגויים יש כזה. ראיתי על תמונות של פסלים יווניים, כשהם לא לובשים עלה תאנה.”

“כן, ירון? זה נכון? אתה גוי?” - “בטח שהוא גוי! קוראים לזה ברית מילה. פשוט לא חתכו לו את זה.” – “תַראה, ירון, רק רגע. שנִראה פעם, איך נִראה גוי.”

“תסתכלו מהר,” יעץ יואב, “הוא כבר מצא 'תָ תחתונים שלו!”

יגאל רץ והִקיף שיח הרדוף ועמד מן הצד שאליו פנה ירון:

“בואו הנה, מצד זה רואים יופי!”

ירון הִתנפל עליו ודחף אותו, עד שנפל לתוך השיח. מיד קם והחזיר לירון מכת אגרוף.

“ש… ש… שה! רק אל תִתחמם, זה לא בריא!” אמר איתן, בא אליו מצד הגב ותפס אותו בשֵער. “עכשיו, חברה, תסתכלו מהר, אני מחזיק אותו!”

ירון הִסתובב והיכה את איתן בפניו ובן רגע הִתגוללו שלושתם על הארץ. יואב רצה לעזור וצעק:

“אני ידַגדג אותו, אז יעזוב אתכם, ואתם בינתיים תרביצו בו!”

וכן עשה. ירון תפס אותו ברגל ונשך. יואב צווח: “מה, לנשוך, לנשוך? תיכף אני יראה לך, איך נושכים!”

עתה הִתגוללו עליו ארבעה וחמישה, ואחרי רגע - כולם. ירון בעט וחבט ובטש ונשך וסרט והם היכו בו, וגם קצת זה בזה, בגלל הערבוביה. ההִתכתשות ארכה שניות מועטות. וכבר הִרפו היריבים זה מזה, הדפו זה את זה, נשמו בכבדות והִטיחו לעומת ירון:

“עכשיו כבר תדע, שלא כדאי לך להתחיל!” - “ראיתם, איך שנתתי לו!” - “טוב לו, כי זה הוא הִתחיל!” - “בטח שהוא. חבל שלא הִרבצנו לו עוד קצת, שיידע, שלא מתחילים!” - “אבל הוא נִבזה. איך שנשך אותי. כלב, כלב נושך!”

ירון לא ענה. חטף כמה בגדים מן הערימה והִסתלק.

“תִראו, הוא צולע!” - “דם נוזל לו מהאף גם.” - “וגם מהפה. זה אני נתתי לו בשיניים.”

“אתם סתם הִתערבתם. אני בשקט הייתי מחסל אותו לבד,” אמר יגאל, עדיין מִתנשם.

“זה הוא הִתחיל. אמרתי לו, שלא יתחמם, אז הוא הִתנפל עלי.”

“הבגדים שהוא חטף לפני שהוא ברח הם אולי בכלל לא שלו.”

“לי חסרה גופיה, וזאתי פה, שנִשארה, לא שלי.”

כששבו הבנות מן השיט, כבר גמרו הבנים להִתלבש, אבל עדיין דנו נִרגשים במאורע.

“מה קרה?” שאלה תמי.

“הם הלכו מכות עם ירון,” הִסבירה מיכל לחברותיה, “מפני ש…” - היא צִחקקה - “הם אומרים ש…” והיא לחשה משהו לאוזנה של יערה.

“מה, כן, באמת?” קראה יערה. ואחרי רגע נִזכרה לשאול: “מה זה, בעצם, הברית מילה הזאתי?”

“את לא יודעת?” צחקה גילת ולחשה משהו אל אוזנה השנייה.

“הִשתגעת?” צווחה יערה, “וככה עושים לכל הבנים?”

וכבר הִתחילה לגחך וכולם עקבו אחריה וקראו: “תיכף היא תִתפוצץ, תִראו איך שתיכף היא מִתפוצצת! יערה, אצבע! יערה, נו־נו־נו!” אבל השיטות הבדוקות לא הועילו: יערה צחקה, אבל לא עשתה עוויות ולא פלטה בסוף את הנחרה הניחרת המפורסמת שהייתה יוצאת כמין עיטוש מעורב בשאגת צחוק: אלה באו לה רק בשיעור או בבית העם, בדומיית איזה טקס.

גם תמי לא שמעה בדיוק במה מדובר ונורא רצתה לדעת מה מיכל וגילת לחשו ליערה, אבל לא ידעה איך לשאול. הנִבזוֹת האלו הלא יכלו לשער, שגם אַת… ושלא תשפילי את עצמך לבקש!

בדרך הביתה הִציעה רונית, שכל הקבוצה תכתוב מִכתב לירון, ובו הדרישה, שמאחר שהוא בא לארץ־ישראל, הוא צריך להיות פה כמו כל היהודים. הבנים תמכו ברעיון, צחקו ולחשו כל מיני דברים זה לזה, והבנות הִסתקרנו וצווחו, שהם בטח גסים. מיכל סיפרה, שיש לה איזה קרוב מִשפחה בעיר שבא מרוסיה ושמו מאליק, ומישהו נִזכר, שאולי שמו האמיתי של ירון הוא ‘רונֶק’. מיד נחה רוח השירה על יואב והוא הִתחיל מאלתר ושר:

רוֹנֶק הַגּוֹי

עוֹבֵד בְּגִנּוֹת נוֹי…

אחרי כן לא מצא עוד חרוזים והִתייאש. כשהִגיעו למשק, ניגשו לכיתה. אסיפת ההורים כבר נסתיימה. יגאל תפס נייר ועט וכולם הִצטופפו סביבו. כל אחד הוסיף משהו משלו בקריאות ביניים, בעצות, בצחוק ובהִתלהבות. הפעם לא היו חילוקי דעות בין הבנים והבנות.

“אל רונֶק דבורקין הגוי הרוסי,” כתבו. “תדע לך, שאנחנו נקרא לך רונֶק דבורקין ונגיד עליך שאתה רוסי ולא נקבל אותך לחברה שלנו ולא נשתף אותך בשום מִשחק כל זמן שאתה גוי, כי אצלנו זאת מדינה של העם היהודי.”

יגאל ונִמרוד חתמו ראשונים, אחריהם גילת ותמי וכל השאר. תמי הִתרגשה והִדגישה את שמה בסלסול ובקו ומיד הִתחרטה: אולי יחשבו שמִתגלה בכך איזה יחס מיוחד?

יערה הִציעה, שגם יוסיפו למִכתב אזהרה, שאם לא יסכים, ידברו כולם עם ההורים שלהם, וכשתסתיים תקופת המועמדות של ההורים שלו, יצביעו כולם נגדם ולא יקבלו אותם למשק. אבל השאר הִתנגדו. זה נִראה חריף וקיצוני מדי, ובכלל - לא כדאי לסבך את ההורים בענייני הקבוצה. את המִכתב הִניחו בכיתה על הארון. כשיתחילו מחר הלימודים ויתברר איפה הוא יושב, יגישו לו את המִכתב או ישימו אותו בתא השולחן שלו.

וכל אחד פנה לביתו כשהוא מִתכונן לחקירה ולנזיפה - איפה היה ולמה חזר כל כך מאוחר. מילא. שיחקרו. זה לא קלקל את המצב־רוח המרומם שהיה לכולם.


 

15.

למָחֳרת בבוקר לא הִתעוררה תמי עד שהעירה אותה אימה.

“אולי כבר תקומי סופסוף,” אמרה לה. “כבר שבע, ונִדמה לי, שאתם מתחילים ללמוד היום.”

תמי קפצה מן המיטה. שבע! בעוד חצי שעה מתחילים! והיא עוד צריכה לרוץ ל’פינת החי' במשק הילדים להאכיל את העופות, והעיקר - לתפוס מקום! מזל, שגילת בטח תִשמור לך, אבל בכל זאת לא נעים לאחר דווקא ביום הראשון ודווקא לתפיסת המקומות, אפילו אם מישהו תופס לך, זאתומרת, תופס בשבילך.

עליזה לא הייתה עוד בחדר. כנִראה כבר קמה קודם, בשקט, הנִבזית הזאתי. תמי חטפה את הבגדים, הִתלבשה, רצה למִקלחת לנגב קצת את הפנים, עברה פעם ופעמיים במסרק על השֵער ועשתה לעצמה פרצוף בראי. בהפסקה הגדולה היא תקפוץ לאכול משהו.

“צ’או, אימא, אני רצה!”

“תמי,” קראה רות, “שכחת לסדר את המיטה!”

“אחר כך אני אסדר. בהפסקה. אני מוכרחה לתפוס מקום.”

“את המיטה תסדרי עכשיו, אחרת לא תצאי מהבית,” ולהמחיש את האיום נעלה רות את הדלת ותחבה את המפתח לכיס החלוק.

“את איומה, אימא! אומרים לך, שאני מוכרחה, כי לא יתפסו לי מקום, זאתומרת, דווקא שיתפסו ולא יישאר לי ואצטרך לשבת לבד כל השנה,” צעקה תמי, קרובה לדמעות. “אז מה יש, אם פעם אחת אסדר קצת יותר מאוחר?” רות לא ענתה ותמי רצה לחדר, יישרה את הסדין ואת השמיכה וכיסתה אותם בשטיח.

“שבי לאכול.”

“אני לא רעבה, אימא.”

“אז תאכלי בלי להיות רעבה. לא תצאי בלי שתאכלי משהו.”

“כשפעם אַת תרצי משהו ממני, תִראי כבר,” סיננה תמי ודמעות נִקוו לה בזוויות העיניים. היא רצה לשולחן, מרחה פרוסת לחם, מזגה תה, כשרות הִפנתה אליה את הגב, הוסיפה מים קרים, שתתה חצי ספל, נגסה מן הלחם וקראה בפה מלא: “נו, טוב לך? אכלתי.”

“התיק שלך, תמי.”

“היום לא צריכים תיק.”

האם פתחה את הדלת, ותמי פרצה החוצה. זה היה יום שכולו אסון: באופניים של עליזה היה תקר. תמי רצה ל’פינת החי', מילאה מים בשוקת של הלול, פיזרה תערובת באבוסים ורצה לבית הספר. האם כבר שבע וחצי? או קצת אחרי, או די הרבה? עוד מעט, כשתקבלי שעון, לא תִצטרכי עוד לנחש ולשער. ברגע זה דימתה, שאילו ידעה בדיוק מה השעה, הכול היה מִסתדר. אפילו על החולצה הרקומה ועל הסרפן היא מוכנה לוותר במחיר השעון. אבל לא על האופניים. ואם היא… זאתומרת, וכשהיא תקבל את האופניים - איך היא תטוס כל בוקר לפינת החי ולכיתה - אז חסל סדר ריצות! ברוך השם! מרחוק ראתה, שעדיין כולם עומדים בחוץ. מִצטופפים.

“מה קרה?” צעקה כשהִתקרבה, “למה לא נִכנסים?”

“הכיתה סגורה. סגרו אותה על מפתח!” קראה יערה. “יפתחו רק עם הצלצול!”

תמי נשמה לרווחה. עוד לא איחרת כלום. הכול בסדר. היא ניגשה למִתקהלים - כמובן, הבנים תפסו את כל השטח הסמוך לדלת, שיוכלו לפרוץ פנימה ראשונים ברגע שיפתחו להם. הבנות עמדו מאחור, מִתמרמרות:

“זוזו קצת, אתם לא תִתפסו שוב את כל השולחנות האחרונים. לא תמיד אנחנו מוכרחות לשבת קדימה! זה לא בצדק!”

“מי שתופס, אז זה הצדק שלו,” חזר נִמרוד על תורתו.

ברגע זה נִשמע הצלצול ומיכל באה בריצה וצעקה:

“הוא אצלי, נתנו לי את המפתח! זוזו, אז תיכף אני פותחת!”

כולם נִדחקו ונִדחפו אל הדלת. מיכל לא יכלה לגשת אליה. הבנים דרשו, שתעביר להם את המפתח, הם כבר יפתחו, ומיכל הִתעקשה, שיתנו לה, שרק היא, שאחרת לא איכפת לה. לבסוף פינו לה מקום והיא הִגיעה לדלת, לחוצה, עד שכמעט לא יכלה לזוז.

“גילת, תִתפסי לנו על יד החלון,” צעקה תמי.

“אני יושבת עם מיכל,” ענתה גילת. “היא הִזמינה.”

זו הייתה סטירת לחי מהממת.

“חזירה,” צעקה תמי, “למה לא אמרת לי?”

“מה הייתי צריכה להגיד? בכלל לא הִזמנת ולא דיברנו על זה.” נִבזית בוגדנית! אפילו כשהיא אומרת משהו נכון, היא משקרת!

“באמת לא דיברנו, כי חשבתי…”

“חכמה! מה אני אשמה לך, שאת חושבת.”

לא היה פנאי לריב. “יערה, אז אני איתך. תִתפסי על יד החלון!”

“אני יושבת עם רונית,” אמרה יערה.

הדלת נִפתחה וכולם פרצו פנימה. הבנים תפסו את ‘השולחנות הטובים’ שמאחור ושעל יד החלונות. אחריהם הִסתערו הבנות - אף על פי שכבר לא היה מה למהר - ותפסו שתיים שתיים מקומות בשולחנות שנותרו. תמי נִשארה יושבת לבדה אל השולחן הראשון.

היא חשה שדמעות כעס נִקוות בעיניה. שרק לא יזלו על הלחיים, אלוהים, תעשה לי את זה, שלא יזלו לי למטה על הלחיים. ואז אני מבטיחה לך… כבר די הִתעללתָ בי הבוקר, כבר לא איכפת לי שאתה עושה שאני יסמיק כל פעם כשזה הכי מבייש, אבל רק לא עכשיו, שלא יגידו. והנִבזית הזאתי! עוד אתמול היא קוראת לך שיחד תִתגנבו לאסיפת ההורים, בדרך לאגם היא הולכת מחובקת איתך, החזירה, ופִתאום וסתם, סתם, אַת שומעת, היא יושבת עם מיכל. למה? מה יש לה עם מיכל, מה היא יכולה למצוא במיכל הזאתי? או שזה בכלל מתוך קנאה, שגם אַת קיבלת שנים־עשר קולות? או בגלל מה שסיפרת אתמול על ירון? בטח גם מיכל החניפה לה במשהו, המנוולת הזאת, והִבטיחה לה, שבחופש הבא תיסע איתה לתל אביב, לאחד מבני הדודים המפוקפקים שלה, הנִבזים הצבועים האלה, שהיא שולפת תמיד לפי הצורך, ומי יודע, אם בכלל…

יזהר נכנס בברכת ‘בוקר טוב’ נִמרצת, ראו לו על הפנים, שהוא שרוי באחד מהתקפי המצב רוח טוב שלו, עמד מאחורי שולחנו בפיסוק קל וסקר בחיוך דק את סדר הישיבה. ברגע זה בא ירון, צולע, אוחז בידו תיק בית ספר, ועמד בפתח, עינו האחת נפוחה ומתחתה תלוי ‘פנס’ כחול־ושחור. באחת מזוויות פיו נִראתה סריטה גדולה עם קרום של דם.

“בוקר טוב, ירון!” זָהר לקראתו יזהר. “מה קרה, באיזה קרב אדירים הִשתתפת?”

“נפלתי,” אמר ירון בשקט, עד שבקושי שמעו, ונִשאר עומד מביט בכיתה. היה רק מקום פנוי אחד, בשולחן הראשון, על יד תמי.

“אה, נפלתָ! יפה! גם אני, בזמנו, הייתי נופל כל פעם, כשהייתי בא לכיתה בקישוט כזה. למה אתה מחכה? שב! די בחופשה בת חודשיים. עת ללמוד!”

“איפה לשבת?”

“אין לך מִבחר גדול. הִנה יש מקום על יד תמי. מומלץ.”

כל העיניים נשואות אליה. תמי חשה את הלמות ליבהּ בצוואר. ידעה, מה דעת הקהל מצפה, ומה יאמר יזהר, אם תנהג לפי ציפייה זו. ירון ניגש אל שולחנה וישב. תמי קמה, נטלה את הכיסא שלה והעמידה אותו על יד רונית. לוּ יערה הנִבזית הזאת הייתה נלחצת יותר לקיר, ולוּ רונית החזירה הייתה זזה קצת, היה מִתפנה אצלן מקום סביר על יד השולחן. לא נוח, אבל אפשר. אולי יזהר היה עוצם עין, ביום שיש לו מצב רוח מזהיר כזה. אבל המנוולות לא זזו. בכיתה הִשתררה דומייה גמורה, כאילו כולם עצרו את נשימתם, דומייה מתוחה שעוד רגע מוכרחה להיקרע.

“מה זה צריך להיות, תמי?” שאל יזהר ותיקן עצמו: “מה פשר המעשה הזה?” קולו היה חרישי ומבשר רעות והחיוך שלו נעלם.

תמי בלעה משהו.“לא רוצה לשבת על ידו,” גמגמה.

“חיזרי בבקשה למקומך, תמי.”

“אני לא רוצה לשבת שם.”

“לא שאלתי מה אַת רוצה או לא רוצה. חִזרי למקומך.”

שוב הייתה דממה כבדה. הציפייה של כולם הייתה תלויה בחלל, מתוחה כמו המון חוטים דקיקים, שבירה כמו קליפת זכוכית דקדקה. בעצם כבר עשית, מה שדעת הקהל רצתה. גילת, בזמנה, קמה וצייתה. תמי לא זעה.

“ובכן?”

“אני לא אשב על ידו.”

“מדוע?”

“ככה. למה שדווקא אני?”

יזהר שתק. כולם הִמתינו, סקרנים. לפני שנתיים בא ילד חדש לקבוצה, שצחקו עליו ואמרו, שנודף ממנו איזה ריח. יזהר ציווה אז על יגאל לשבת על ידו, ויגאל סירב. אז תפס אותו יזהר בעורפו, סטר לו סטירה מצלצלת, עד שראו ליגאל כמה אצבעות על הלחי במשך שניות אחדות - כולם סיפרו זאת - הושיב אותו בכוח בכיסא הפנוי ושאג: “עוד אלמד אתכם איך להפלות בין ילדים! אם תשרישו כאן חלוקה לילדי תנובה סוג אָל”ף, שהכול רוצים בִּיקָרָם, ולילדים סוג בֵי“ת, שהם מנודים, אכה אתכם מכה אחת אפיים, שאפילו לִברוֹרֶת לא יקבלו אתכם עוד!”

דברים אלה נִכנסו אז להיסטוריה של הכיתה והיו לאִמרות כנף. הכול ידעו אותם בעל פה וציטטו אותם לעת מצוא, ורק את המילה ‘בּרוֹרֶת’ המצוחצחת החליפו ב’בְּרָרא' העממית. יגאל הִתאונן אז אצל אביו, ואביו הִבטיח, שיכה את יזהר שתי מכות אפיים עד שלא יישאר לו אף, והִתאונן בוועדת החינוך. הוועדה ערכה בירור עם יזהר, רשמו לו נזיפה ואזהרה, אבל ארנסט ותרוּדֶה אמרו בשיחות פרטיות, שהוא דווקא היה בסדר.

“איתן, גש אתה ושב על ידו!”

“אפשר להוסיף עוד שולחן, ואז הוא יכול לשבת לחוד ותמי לחוד ואין בעיות. יש עוד שולחן פנוי במִרפסת, ויש פה די מקום.”

“לא ביקשתי עצות ממך. גש ושב על יד ירון.”

“למה שדווקא אני?”

איתן אמר אז, בעִקבות המעשה ביגאל, שאם יזהר ינסה להכות אותו, הוא ירביץ חזרה ולא איכפת לו כלום. יזהר נטל עיפרון שהיה מונח על השולחן, אחז בו בזהירות בשתי קצותיו, סובב אותו בין אצבעותיו והִתבונן בו בעיון.

“יש לכם ועדה הדואגת לתוכנית המסיבה. אותם ילדים נִבחרו על ידיכם ואני מציע לראותם בינתיים גם מעין ועד־כיתה. יכינו נא הם הצעה איך תשבו. כשתמצאו הֶסדר מניח את הדעת - הודיעו לי. אהיה בחדרי. אגב, אני מאחל לכם, לאחדים מכם בפרט ולכולכם ככלל, שפעם אחת בחיים תטעמו את הטעם שהִטעמתם את ירון.” אמר את דבריו ויצא את הכיתה.

לרגע עמדה הדממה בעינה. צעדיו של יזהר נִשמעו מבחוץ, על המִרפסת, ומִתרחקים, על מדרכת הבטון. ראשון קם ירון, נטל את התיק שלו, ופנה אל הדלת. אז קפץ לקראתו יגאל, רץ לארון, חטף מעליו את המִכתב שכתבו בערב הקודם והושיט לו:

“הִנה. תִקרא. כאן כתבנו לך, למה לא רוצים לשבת על ידך.”

ירון לקח את המִכתב, וכולם הִביטו בו בזמן שקרא. אבל שום שריר לא זע בפניו. כשסיים לקרוא קימט את הדף וזרק אותו לסל הניירות בפינה. שוב פנה אל הפתח.

“נו, מה התשובה שלך?” שאל יגאל.

“אתם יותר גרועים מן הרוסים הכי אנטישמיים,” אמר ירון לאט.

“אין לך מה להגיד, אז אתה סתם מקלל,” קראה יערה.

“איזה מין יהודים אתם?” שאל ירון. “אתם אוכלים ביום כיפור? כן. אתם אופים לחם בפסח? כן. אתם עובדים בשבת? כן.”

“אנחנו לא דתיים, אבל אנחנו יהודים. יש גם אנגלים לא דתיים,” קרא יגאל.

“אם אנגלי חי כל החיים באנגליה ואוהב את אנגליה ומִתגייר ונִשאר באנגליה - אז הוא יהודי, יהודי כמוכם? ואם יש צבר שגם ההורים שלו צברים, נניח, שחי בקיבוץ ויודע רק עִברית ולא היה אף פעם בשום ארץ אחרת ואפילו לחם במלחמת השִחרור ונִפצע, ופִתאום בא איזה רבי וטוען, שהאיש הזה לא יהודי, כי האימא שלו לא רשומה בתור יהודייה, למרות שאולי הייתה מאוד מאוד יהודייה בלב - אז הוא לא יהודי? אז מהו?” הוא דיבר לאט, מגשש.

“אַי, אתה סתם מִתפלסף ומסבך את הכול,” אמר איתן.

“אתה מפחד שזה יכאב אם יחתכו לך את הברית מילה הזאתי,” צעק יואב. כולם צחקו.

ירון תחב את ידו לכיס, הוציא משם קופסת גפרורים ואמר:

“נִראה מי מפחד שיכאב. אני מדליק גפרור ושׂם אותו על היד שלי, שיבער שָׁם עד הסוף. אחרי כן שמישהו ממכם יעשה את זה.”

הִדליק את הגפרור, הִניח את הקופסה על השולחן והִמתין עד שהִתחזקה השלהבת בקיסם העץ. אז פשט את כף ידו והִניח עליה את הגפרור הבוער ואחז את היד הפשוטה בידו האחרת. כולם נִדחקו סביבו והִביטו כמו מהופנטים.

“זוז,” דחפה יערה את יואב, “אל תסתיר!”

מבלי שרצתה, נִפלט מפיה של תמי: “אוי, תיזהר!” ומיד הִתחרטה. טוב שאף אחד לא שם לב.

הגפרור הִתלקח כולו והִשחיר בתוך השלהבת שגדלה והִצהיבה, הִתעקל והִתעוות כאילו נורא כואב לו, נעשה דק ודקיק ודעך. עור כף היד האדים סביב השלד המעוקם, שעוד עִמעם ולחש קצת. ועדיין ירון לא זע. תמי ניתקה מן הגפרור והציצה בגניבה בפניו. עומד בשקט, כאילו משקיף דרך החלון, רק הִסמיק קצת ומהדק את השיניים. מִסכן. היא כמעט לחשה זאת והִסתכלה סביב. כולם מביטים בכף היד, אף אחד לא שׂם לב, שהִצצת בו. ירון ניער את שרידי הגפרור, קימץ את היד לאגרוף ותחב אותה לכיס. שוב פנה ללכת. אף אחד לא עיכב אותו.

“זה בכלל לא קונץ גדול,” הִסביר איתן. “זה פשוט מאוד: כל החום עולה למעלה, ומלמטה זה בכלל לא שורף. תיכף תִראו שגם אני יכול את זה. למי יש גפרורים?”

“הִנה פה, הוא שכח אותם,” הִצביע יואב על השולחן.

איתן הִדליק גפרור והִניח אותו על כף היד: “אתם רואים? זה לא כואב כלום, שום דבר, בכלל לא, רק קצת…” וכאן קפץ, הִפיל את הגפרור מן היד ונשף על הכוויה.

“ימח שמו לעזאזל, שִיט!” והוא החל לקפץ ולנער את היד. את הקריאה ‘שִיט!’ למד מבני ארצו הצעירים של מר דוידסון.

“בהתחלה זה לא שורף בכלל,” הִסביר, “הבעיה היא רק איך להחזיק מעמד אחר כך.”

גם יגאל ניסה וגם נִמרוד, וגם הם ניערו תיכף את הגפרור, קיללו, שפשפו את היד ונשפו באבעבועות הקטנות שצצו במקום הכוויה. יואב הִרטיב את כף היד ברוק, ואז כבה הגפרור מיד.

“יש לו בטח איזה פטנט שזה לא כואב לו או שהוא פשוט הִתאמן,” אמר איתן. לדעה זו הִסכימו כולם.

“חברֶה, מוכרחים לעשות משהו,” אמרה רונית. “לא יכול להיות, שלא נִלמד כבר ביום הראשון.”

“נגיד להורים שיגידו לוועדת חינוך, ששוב יעשו ליזהר בירור,” יעץ יואב.

“נפיל גורל מי יישב על ידו ודי,” הִציע איתן. “זה הכי פשוט.”

הבנים טענו, שיש להגריל רק בין הבנות, כי המִספר שלהן לא זוגי, ולכן ממילא ייצא לאחת מהן לשבת על יד ירון. הבנות סרבו. מה פִתאום. ודווקא להפך: צריכים להגריל מישהו מן הבנים. והרי עכשיו, עם ירון, גם הבנים הם מִספר לא זוגי, אז באמת ייצא, שבשולחן אחד יישבו בת עם בן, אבל מי קבע, שזה צריך להיות ירון. בסוף הִגרילו לניסיון, והגורל נפל על רונית. כולם ציפו שהיא תערער ותגיד שזה לא נִקרא, שעכשיו יגרילו עוד הפעם ממש ועל באמת, אבל היא שתקה. אז הִפילו גורל, מי יקרא ליזהר, ומי - לירון. וגם כאן פרץ ויכוח, אם להגריל רק בין בעלי האופניים, או בין כולם. לבסוף יואב נסע אל ירון, ותמי נסעה אל יזהר על האופניים של יערה, וכעבור מחצית השעה החלו הלימודים.


 

16.

תחילה החליטה, שלא תדבר עוד עם גילת. לא היום ולא אף פעם. מעכשיו תמיד תשב בכיתה בעיניים מושפלות, ואף פעם, את שומעת, אף פעם את לא תציצי בגניבה אל הבוגדת, ואז ממילא אין שום סיכוי, זאתומרת, שום חשש, שהעיניים שלכן ייפגשו. ואז היא תִראה, הנִבזית - כי היא כן תציץ אליך בגניבה, ורק את לא תדעי מזה כלום, כאילו - כן, אז היא תִראה, כמה את שותקת ונוטרת, אילמת ולא־סולחת, לא מוחלת ולא מוחקת את האשמה, וזוכרת, תמיד ותמיד זוכרת. אז היא תִתחרט, ועוד איך! וכל הזמן תגיד לעצמה, שבכלל לא הייתה לה כוונה רעה, שהיא פשוט לא חשבה, שזה כל כך יכאיב לך, תמי, בחיי, שאילו רק רגע הייתי מעלה על דעתי, ש… לא, לשווא כל ההפצרות: תמי מצאה לה חברה חדשה, את… לא חשוב, לא ניכנס כרגע לפרטים, מצאה. כבר תמצא. אפילו שזאת תהיה יערה, הכלבתא הזאת הקרתנית, העיקר שתגלי, שאיחרת את המועד, גבירתי הנִבזית!

בכל זאת, בהפסקה הגדולה ניגשה אל גילת:

“מה סתם היית חזירה כזאתי בבוקר ולא שמרת לי מקום?” היא ניסתה לדבר בקלות ובאופן הכי טבעי ואפילו הִצליחה לחייך קצת.

“מה אני אשמה לך שלא באת?” אמרה גילת. “יכולת להיות חולה, וסתם הייתי נִשארת לבד, ואז לי היה יוצא לשבת איתו.”

איך היא מִשתמטת באמתלות ריקות! תמי ירתה בה מבט תוכחה קל, קצת עצוב.

אף על פי שנהגה כפי שדעת הקהל ציפתה ממנה, המעמד שלה לא נִתחזק. יזהר אמר פעם על מישהו, ש’קרנו עלתה', והבנים צחקו אז והִתלחשו, ובכן, לאחר אותה תקרית תמי חשה, שקרנה לא עלתה כלל, אדרבה, היא נידלדלה כאילו נבלה וירדה. וכעבור כמה ימים קרה משהו, שהִמחיש לה ירידה זו.

בערב הִשתעממה: גמרה להכין את שיעורי הבית והלכה אל יערה - הִתכוונה לשבת ולפטפט, להִתייעץ בעניין המשימות. אבל יערה לא הייתה בבית. איפה היא? אימה אמרה, שנִדמה לה, שהלכה אל מיכל. ובכן, ניגשה תמי אל ביתה של מיכל. וגם היא לא הייתה בבית. לאן הלכה? אימה של מיכל משכה בכתפיה.

“אני יודעת?” אמרה. “הרי היא לא מספרת לי כלום. יערה ונִמרוד באו ושרקו לה, ויערה נִכנסה, והן הִסתודדו קצת ולא רצו לספר לי לאן הן הולכות.”

עתה חשה תמי דפיקות לב. תפסה את האופניים של עליזה, למִקרה, שגם גילת לא תהיה בבית, שאז תצטרך לחפש אותם במועדון, בנח"ל ומי יודע איפה עוד.

ומה היא תגיד? באתי, כי… אה, אימא שלחה אותי, תרוּדֶה, לשאול אותך… מתי שוב יש חלוקת שמן. ואז באופן הכי טבעי נִראה, אם גילת בבית.

ארנסט פתח לה. לא, הִצטער, הוא לא יודע מתי חלוקת שמן. את זה צריך לשאול את הנשים. ואיפה הנשים? הלא את יודעת - הן כמו ציפורים - עפו מן הקן. וצחק. וגם תמי חייכה בנימוס. והכי בקלות ובאופן לגמרי טבעי שאלה: “וגילת?” וחשה, שהיא קצת נחנקת.

“גילת גם כן ציפור דרור קטנה שאוהבת לעוף, חה־חה, באו כמה ציפורים וצפצפו לה, והציפור שלנו עפה, חה־חה.”

אה, זאתומרת, חה־חה. תמי ניסתה לצחקק, אבל הגיחוך יצא כמו שיעול קל. אולי הוא במִקרה ראה, מי ה… הציפורים ששרקו?"

הציפורים חיכו בחוץ. רק יגאל נִכנס וצייץ איתה, ואחרי זה הלכו, זאתומרת, עפו. למסור לה משהו?

לא. תודה. בכלל לא. זאתומרת, בלי הבכלל, סתם לא צריך למסור. כלום. וגם את זה, שלא צריך, לא צריך. תמי שוב הִשתעלה אותו שיעול קל כמו קודם. ורצה לאופניים. ו… אבל לאן לנסוע? לנח“ל! בטח, לנח”ל.

אבל תיכף נעצרה. לא, זה לא זה. אם לנח"ל - למה הִצטרפו הבנים? למה הִתלחשו? ולמה לא קראו גם לה? ועכשיו אַת תבואי לשם, ותדפקי בדלת, אז כבר תִצטרכי להיכנס, ולשבת, אַת לא יכולה להציץ ולהגיד, שרק באת לחפש… תִצטרכי לשים את הידיים בכיס ולקמץ אותם לאגרופים, ולהקשיב למוזיקה ולפצח גרעינים… וגם ככה כולם ידברו, שבאת לבד. מה עושים.

מיהרה הביתה. הִשעינה את האופניים בזהירות, ועמדה קצת. תֵירגעי גבירתי, ואל תיכנסי ככה מִתנשמת. בטח יש איזו אסיפה, ופשוט העבירו קשר. ובאו לקרוא לך בדיוק, כשאת… והִשאירו לך פתק, ש. שהם, נגיד, שם ושם. בכיתה, על הדשא, במועדון. והכול בסדר. ורק סתם היית קצת טיפשה. אבל הלב לוחש, כמו שאומרים, שגם זה לא זה. נִכנסה לחדר, העיפה מבט לגמרי אגבי אל עליזה, שישבה ליד השולחן, תודה לאל שהיא בבית, ניגשה למיטה, הִתמתחה קצת מתוך שיעמום הכי טבעי שנִקרא ‘בעצלתיים’, אפילו פיהקה קצת, ושאלה כלאחר יד:

“תגידי, אולי במִקרה מישהו בא לקרוא לי כשלא הייתי?”

עליזה הִגביהה גבות. “אה, מישהו? כבר מתחיל לבוא מישהו לקרוא לך?” מעמידה פנים של חכמה גדולה, ומִתחכמת, הנִבזית.

“הִתכוונתי, שאחת הבנות הייתה כאן, או ששרקו מבחוץ?”

“לא, מִצטערת.” ועליזה פנתה שוב אל המחברת והספר.

“מכינה שיעורים?”

“כן.”

תמי ישבה אובדת עצות. אחרי כן שאלה בקול רהוי:

“עליזקה?”

“נו?”

“מקודם היית אצל איה, נכון?”

“ואם, אז מה?”

“אז כלום. אבל אולי במקרה ראית, אם גילת הייתה בבית?”

“כן, היא בדיוק הלכה.”

“באו לקרוא לה?”

עליזה הִביטה בה וחייכה. “כן.”

הנִבזית הזאתי. תמי הידקה את שיניה, בלעה משהו, ושאלה:

“אולי במִקרה יש לך מושג לאן הם הלכו?”

“אני חושבת שהלכו לכיתה לרקוד.”

“לרקוד?” קפצה תמי. “מה פִתאום? איך את יודעת?”

“נִדמה לי, שאיה אמרה משהו כזה. הם כל כך מצחיקים.”

“מי?”

“כל הזוגות האלה.”

“איזה זוגות?”

“כל הזוגות האלה בכיתה שלכם. משחקים ב’להיות גדולים'.”

“איזה זוגות בכיתה שלנו?”

“מה, את לא יודעת?”

מי הִתאמצה לחייך. “נגיד, שאני יודעת. פשוט רציתי לראות, מה איה כבר שמעה על זה.”

“אני חושבת, שֶאֶת הכול ומההתחלה. כי גילת תיכף סיפרה לה. היא כל כך מִתגאה ומרימה את האף. ובעצם זה הכול סתם, סתם. תִראי, שלא יחזיקו מעמד הרבה זמן.” הִביטה בתמי ואמרה: “לא נכון, תמי, אַת לא ידעת כלום, רק שמעת על זה עכשיו, ממני.”

“ל… למה?” הִסמיקה תמי.

“כי אמרת: ‘נגיד שאני יודעת’. לוּ באמת ידעת, היית אומרת: ‘נגיד שאני לא יודעת’, וכשאמרתי לך, ששמעת את זה רק עכשיו ממני, רק גִמגמת ואפילו לא ניסית להכחיש. אוי, תמי, אַת הרי ממש מגוחכת!”

עכשיו זה בא. הִתחיל להִתגלגל. “טיפשה,” אמרה תמי. “ואַת סתם מעמידה פנים של גדולה. ואת יודעת למה? מפני שאַת מקנאת. אַת כבר בכיתה יו”ד ורצה אחרי הבחורים מהנח“ל, וסתם משחקת בנִדמה לי עם יעקב, אבל אילו היית יודעת, מה שאני שמעתי… זאתומרת, מה שאני יודעת עליו, אז… אז כבר היית רואה, ש…” דמעות עלו בעיניה ומשהו מר חנק אותה בגרון. לא איכפת לה. שתִראה, אפילו.

עליזה צחקה צחוק קצר וקטוע. “כן? מה הייתי רואה ש־? מה הייתי רואה? אין לך מה להגיד, תמי, אז את סתם מדברת.”

“טוב, אז אני סתם מדברת,” הטיחה תמי, יצאה וטרקה את הדלת. והלכה בכביש, בחושך, בצעדים מהירים. היא כבר תִראה, ועוד איך היא תִראה! כשיעקב יתאהב בך, אבל לא סתם - עד מוות! ודווקא, כשעליזה ואיה וגילת וכל הבנות כולן יתאהבו בו. ולא סתם - עד שיגעון! פשוט לא יוכלו לחיות בלעדיו רגע, כל הזמן יחשבו עליו, מה יחשבו, ידברו, ירוצו אחריו, יתפקעו מקִנאה! כי הוא יגיד להן, שהוא מִצטער מאוד, אבל הוא בוחל ומואס בכולן ורוצה רק אותה, זאתומרת, אותך. ככה בדיוק יגיד, בוחל. כי הן עושות לו בחילה. ועליזה תבכה. אבל ממש. ואַת נִכנסת אז במִקרה לחדר, ורואה אותה על המיטה, לגמרי מצוברחת ומנופחת, סליחה, שטופה בדמעות, ובלי לשאול כלום, בקלילות גמורה, את אומרת: “טוב, אז אני מוותרת לך עליו. אַת הרי הגדולה, ואני כביכול קטנה ומגוחכת… בסדר. קחי לך אותו. אני לא צריכה אותו.” ועכשיו רק פורצות דמעותיה של עליזקה, דִמעות תודה, דִמעות בקשת סליחה, דִמעות אהבה… וגם דִמעות שווא וחינם, כי - את זה לא תיארת לך, אה? - יעקב לא מפסיק לחזר אחריה, דווקא, למרות שהיא מאסה בו, אדרבה, חה־חה, אדרבה!

רבע שעה שוטטה בחצר, בסביבות מחנה הנח"ל וליד המועדון. אחרי כן ראתה, שבכיתה דלוק אור. הִתגנבה והציצה בחלון. כן, זה הם! באמת רוקדים. את השולחנות פינו לצדדים, ובאמצע החדר כבוד הזוגות, תִראו תִראו! גילת ויגאל, יערה ונִמרוד, מיכל ואיתן! והן מנסות ללמד אותם קרָקוביאק, את הגלמים. וגילת כמובן קופצת בראש. שרה, מדגימה את הצעדים, מסבירה ושוב שרה. ממש מגוחך, איך שהיא מנסה לסובב את יגאל! כל פעם מתחילים מחדש, וכשמגיעים לסיבובים הבנים מִתבלבלים. כמובן. זה בגלל הקולניות המכוערת הזאת שלה - גועל נפש! חוץ מזה היא בכלל לא יודעת ללמד: מפני שהכי חשוב לה, כמה שהיא נִראית כביכול גמישה וחיננית, היא לא מִשתדלת לעשות את זה הכי פשוט והכי קל, אלא להפך: עושה כל מיני להטוטים וחנחונים קטנים ברגליים - כי בסך הכול, מה החוכמה הגדולה? מנתרים פעמיים על כל רגל, זה הכול! ואחרי שתופסים את זה, מִסתובבים תוך כדי הניתורים האלה. אבל בכוונה היא מסבכת את הכול. אילו הִציעו לך להסביר את זה, בִן רגע הם היו תופסים. אבל תִראו אותם - גם בזמן שגילת קופצת ומדגימה, שני הזוגות האחרים עומדים יד ביד, סתם עומדים יד ביד, ולא מִתביישים! ממתי זה הִתחיל, כל העניין? הרי עוד לפני כמה ימים הם קנטרו את הבנות כל הזמן!

לפתע עזבה את מקומה ונִכנסה לכיתה. עמדה ליד הדלת, ואפילו נִשענה קצת על המשקוף. לגמרי בעצלתיים. כולם הִביטו בה.

“יש לך כרטיס כניסה?” שאל יגאל.

“חשבתי שהכניסה חופשית,” אמרה תמי.

“הכניסה חופשית והיציאה חופשית,” אמר נִמרוד.

“די, בואו נמשיך,” אמרה גילת.

מנוולת. פִתאום מִתעלמת, אבל מפחדת להביט אליך. תמי הידקה את שיניה, חייכה, ונִשארה עומדת במקומה. גילת פתחה שוב בשיר, מיכל ויערה הצטרפו באי־ביטחון, אף אחד לא רקד.

“אז מה, תמי, תעמדי כאן בתור משקיף צבאי?” שאל נִמרוד.

“למה לא? אסור לי?”

“אַת לא זוכרת מה שיזהר הִסביר על המשקיפים והנִספחים הצבאיים? שאם הם משקיפים ונִספחים יותר מדי, מכריזים עליהם שהם אישיות לא הכי רצויה, אישיות… איך הוא קרא לזה?”

“פֶּרְסוֹנָה נוֹן גְרַאטה,” הִזכיר איתן.

“ונִספח בא מאותו שורש כמו ספחת, גם את זה הוא הִסביר,” אמר יגאל.

גאווה ועלבון נלחמו רגע. ללכת ולטרוק להם את הדלת, שהקירות ירעדו, או דווקא להִתעקש ולהישאר, נִראה אם יעיזו לסלק אותך בכוח? תמי חייכה עוד רגע ואמרה:

“אה, סליחה, לא ידעתי, שאני מפריעה לכם ברומנטיקה שלכם.” הִסתובבה, כיבתה להם את האור, ויצאה. ורצה קצת. אבל לא יצאו לרדוף אחריה.

ושוב שוטטה בחושך, עד שחזרה הביתה בעיניים אדומות. עליזה לא הייתה בחדר, תודה לאל.


 

17.

למחרת ידעה כל הכיתה על אותו ‘ערב ריקודים’ ועל הזוגות. תמי סיפרה לרונית, שבערב היא עברה במִקרה על יד הכיתה, ראתה שרוקדים ורצתה להִצטרף, אבל רמזו לה כל מיני רמיזות… אותו סיפור סיפרה גם להדס, והדס סיפרה בסוד כמוס ליעל וליואב ולברק ולהרן ולשאר הבנים מן הנמושות. והזוגות הִפגינו את הקשרים החדשים שלהם: בהפסקות היו מִצטופפים באחת מפינות המִרפסת ומשוחחים שיחה קולנית, בגמר השיעורים היו הולכים יחד הביתה, וגילת, הצבועה הזו, בכוונה לא מביאה אופניים, שיגאל יוכל להרכיב אותה. ולפנות ערב, כשכולם חוזרים מן העבודה, הם מטיילים יד ביד דווקא בכביש הראשי החוצה את המשק בחצי מעגל, ובערבים הם יושבים בצוותא על הדשא, אבל רק במקום שכולם עוברים. וכבר יש להם שריקה והם מִשתמשים במונחים וברמזים משלהם, כגון ‘משקיף צבאי’ ו’נספח', או ‘נמושה’ - כביכול מין צופן סודי, שכל אחד מבין אותו: לעצמם, למשל, הם קוראים בגלוי ‘ילדי תנובה סוג אקסטרא’ או גם ‘אקסטרא ליצוא’, ולשאר - ‘הבררא’. ודואגים, שכולם יידעו, שהם מִתכוננים יחד למִבחני המשימות, שהבנים כבר למדו לרקוד, ושהבנות עוד מעט יידעו לרכוב ולרתום ולחרוש.

כעבור ימים אחדים בשיעור חשבון, כשיזהר כתב על הלוח ועמד כשגבוֹ לכיתה, מסר יגאל פתק לגילת, זו הציצה בו והעבירה למיכל, שקראה ובדיוק הושיטה יד לנִמרוד, כשיזהר הִרגיש בתנועה, החרים את הפתק, שׂם אותו על הארון שבפינת הכיתה ונזף במפריעים. והשיעור נִמשך.

אף אחד לא הִתרגש. הזוגות היו שולחים זה לזה הרבה פִתקאות בארשת חשיבות, כאילו סודות נוראים כתובים בהם, דחופים כל כך, שבשום אופן אי אפשר לחכות להפסקה. כשיזהר היה מחרים פתק כזה, תמיד היה מניח אותו על הארון – אף פעם לא קרא פתקים שהחרים - ואז היו כולם מצפים לסיום השיעור ומיד עם הישמע הצלצול, כשיזהר היה מכריז “אתם רשאים לצאת להפסקה”, היה יגאל מזנק אל הארון וחוטף את הפתק, שחלילה לא יקדים אותו מישהו מן הנמושות.

אבל הפעם באה החובשת באמצע השיעור והודיעה, שעל הילדים לבוא מיד לקבל זריקות חיסון. יזהר הִפסיק את ההסבר באמצע התרגיל שעל הלוח, וכולם דהרו למִרפאה, לתפוס תור. והפתק נִשכח. תמי נִזכרה בו, כשכבר עברו את מִגרש המִשחקים, ואמרה אז לרונית ולהדס:

“אוי, אני חוזרת מהר לקחת לי ספר, תִתפסו לי תור, טוב?”

ורצה בחזרה. שוב שיקרה! ובכלל בלי צורך. הרי יכולת להגיד פשוט: “אוי, שכחתי משהו!” ואילו רונית הייתה שואלת, מה שכחת, יכולת לענות לה אפילו: “אה, כלום, סתם איזה פתק שאני צריכה לקחת.” אבל מצד שני, אם באמת תִקחי ספר…

נִכנסה לכיתה, הִביטה סביב, חטפה את הפתק ורצה אל השולחן שלה, פתחה ספר ופרסה עליו את הפתק. “היום בחמש באורווה,” היה כתוב בו. “מותר לקחת את אדמוני. נִתאמן על המִדרונים, שלא יהיו סַפחות.” שוב הִביטה לצדדים והחזירה את הנייר למקומו, מקופל כפי שהיה, ויצאה בריצה. באמצע הדרך נִזכרה, שהיא מוכרחה להביא ספר, בשביל הרושם ובשביל האמת, לכן חזרה, נטלה את ‘ישראל בעמים’ כרך גימ"ל והִצטרפה למחכים במִרפאה.

רונית והדס כמובן לא תפסו לה תור, הצדקניות הנִבזות האלו, כי לא תופסים, כביכול. חוק חדש! פִתאום לא תופסים, כשלא נוח, ואילו הן היו מאחרות, ואת היית שומרת להן, זה בטח היה בסדר וחצי… מילא. אז היא אחרונה, אז מה. לפחות אף אחד לא יראה, איזה פרצוף את עושה ברגע הדקירה.

האחרון שלפניה היה ירון. לאחר שקיבל את הזריקה, לבש לאט לאט את החולצה והמון זמן הִפשיל - סליחה, חָפת - את השרוולים. תמי משכה בזוויות הפה, ניגשה לחובשת, הִפנתה את פניה הצידה, שלא תִראה, ונדרה, שלא תנידי עפעף, אַת שומעת, ברג־ע… די, עבר. ורק קצת שרף.

כשיצאה, רצתה לעבור על פניו בלי להביט בו. אז אמר בשקט:

“תמי?”

לא נעצרה ולא הִפנתה ראש. “נו?” גם יזהר וגם אבא אמרו, שלא יפה כך. שאומרים ‘סליחה?’ או ‘בבקשה?’. אבל הלא אי אפשר כל הזמן…

“אולי כבר חשבת, תמי?”

“אם חשבתי? מה הייתי צריכה לחשוב?” היא לא נעצרה והוא פסע בעקבותיה ודיבר והיא שמעה לא בבירור מעבר לכתף:

“אם את מסכימה ללמד אותי לרקוד… בשביל המשימות שלנו.”

תמי החישה את צעדיה והִסתכלה סביב. “לא חשבתי.” ומפני שדברים אלה נִראו לה מטופשים במקצת, הוסיפה בחשיבות: “אני כל הזמן נורא עסוקה. אמרתי לך, שכדאי לך לבקש מהאחות שלך.”

ירון לא ענה והיא רצה לכיתה בלי להביט לאחור.

בשיעור לסִפרות למדו את הסיפור של ביאליק, שתמי הִתחילה לקרוא פעם, על מארינקה, שהייתה לה מחלפה ותפוחי סתיו, והיא גרה מאחורי גדר, שאף בן לא העיז לטפס עליה… כשהיא קראה אז לבד, זה מצא חן, אבל עכשיו, כשמדברים על זה כל כך הרבה… תמי הִביטה בחלון. גם סביב מִגרש המִשחקים שלנו יש גדר. מצחיקה ומיותרת. מה פִתאום גדר באמצע המשק. אולי בגלל מר דוידסון, שאוהב גדרות. היא חושבת על כל מיני דברים, ובכלל לא על… כולם צחקו. יזהר שאל אותה משהו והיא לא שמעה.

בגמר השיעורים רצה למחנה הנח"ל. השעה הייתה אחת והנחלאים סיימו את ארוחת הצהריים. תמי הציצה אל צריף חדר האוכל - יעקב עדיין ישב שם. עמדה בחוץ וחיכתה. והבחורים שיצאו נתנו בה עין והִפטירו:

“הלו, תמי! מה נִשמע, תמי?”

“רוצה להיות בנח”ל, תמי?"

כשיצא יעקב ניגשה אליו מהר.

“שמע, יענקל, מה דעתך שתלמד אותי לרתום סוס ולרכב?”

יעקב שתק רגע בפה פעור. אחר כך גיחך:

“בחיי, תמי, אני יכול ללמד אותך כל מיני דברים.”

“אתה מסכים שנתחיל כבר היום?”

“בטח שאני מסכים, תמי.”

“מתי אתה גומר לעבוד?”

יעקב חייך. קטנה זו כל כך תכליתית! “בחמש בדיוק.”

“לא, זה לא טוב. אתה צריך לגמור היום בעשרה לחמש. אחרת יבואו ילדים אחרים ויתפסו לנו את אדמוני.”

“יש עוד סוסים באורווה, תמי, ואנחנו יכולים לבוא גם אחרי שהאחרים יגמרו.”

“לא, בשום אופן לא. אדמוני הכי זקן והכי שקט, ואני רוצה רק ודווקא את אדמוני. אז תקצר את מנוחת הצהריים שלך, ותבוא בעשרה לפני חמש.”

“יהיה בסדר, תמי.”

“אל תגיד סתם ‘יהיה בסדר’, אלא תבוא. תזכור, שאני מחכה לך רק עד עשרה לחמש. אחרי זה אני הולכת למישהו אחר.”

“יהיה בסדר, תמי.”

תמי פנתה והלכה. הִרגישה, שהוא מביט אחריה, ורצה קצת, מתוך חשיבות.

אחרי הצָהֳריים עבדו הילדים בקטיף עגבניות עם הבנות של הנח"ל וכמה פועלות שכירות. הבנות שרו קצת, פִטפטו על מארלון ברַנדוֹ, מרילין מונרו ובריג’יט בַרדוֹ, איך ששולה מִתנהגת, איך החולצה החדשה של מירי, ועל מה שיוסקה אמר באסיפה, אבל הזמן, שתמיד רץ, היום משום מה צלע ושרך את דרכו, כמו שאומרים. את העבודה היו גומרים קצת אחרי ארבע וחצי, אבל עד שמגיעים הביתה לרוב כבר קרוב לחמש. הפעם הביאה תמי לעבודה את האופניים של עליזה ומיד עם גמר העבודה קפצה עליהם ודיוושה בכל כוחה במעלה הדרך לחצר. כשהִגיעה, מִתנשמת, שאלה תיכף מה השעה - תודה לאל, רק קצת אחרי חצי. אולי עשרים וחמשה לפני. עוד תספיקי להִתקלח ולהחליף בגדים.

כשהִגיעה בטיסה לאורווה והִשעינה את האופניים על הקיר, יעקב כבר הִמתין.

“מה נִשמע, תמי? נתחיל בשיעור?”

“יש לך שעון? מה השעה?”

“חמישה לחמש. אם לכל רַנדיווּ תבואי כל כך בדיוק, יהיה יופי־חי לבחור שלך.”

“אַי, טיפש,” אמרה בגנדרנות. “בוא, ניכנס. השעון שלך לא מקדים?”

“הוא בדיוק לפי הרדיו. מה את כל כך מִתעניינת בשעה?”

“לא מִתעניינת בכלל. סתם שאלתי. אז עכשיו תסביר לי קודם.”

הם עברו על פני העגלות והכרכרות, המחרשות והמְקַלְטרים, שהיו ערוכים לפני האורווה, ופתחו דלת פח גדולה וחורקת. באורווה עמדה אפלולית חמימה, חבילות הקש והחציר שנערמו משני צידי הפתח חסמו את האור. רגע שהו תחתם ושאפו את ריח הגללים המעורב באבק התערובת ובניחוח החציר. משני עבריהם, מתוך החשכוכית, עלו דִשדוש רגליים וצליפת זנבות ושִקשוק שרשראות וצניפות. הפרידות לעסו קצובות, ותמי דימתה לשמוע, איך נִגרסים ונִקססים גרגירי השעורה בין שיניהן ואיך שותת מפיהן הריר. מעט־מעט נצטיירו ראשים ועכוזים - תחילה של הקרובות לפתח, אחר כך של הרחוקות, ולבסוף הִבחינה תמי גם באדמוני הזקן והשקט, שאף לילדים הקטנים היו מניחים לשחק בו, שעמד אחרון בשורה, הִרכין את ראשו בעצבות ושִקשק בקולר.

“יאללה, נתחיל בשיעור,” אמר יעקב. “בואי הנה ותִראי.”

“רגע,” אמרה, רצה והגיפה את הדלת הגדולה. עכשיו נותר באורווה רק אור דמדומים רפה מאשנב צר שהזכוכית שלו עכורה ותלויים עליה הרבה קורי עכביש.

“למה את סוגרת?”

“ככה, כי אני מִתביישת,” ענתה בחשיבות והִביטה אל הדלת.

“נו?”

“עכשיו, דבר ראשון שצריך לדעת כשניגשים אל סוס, שלא צריך להִתפחד ממנו, כי הוא מרגיש את זה תיכף ומתחיל לעשות קונצים. העגלונים הוותיקים אומרים על זה, שסוס זה כמו בחורה…” גיחך, הִביט בה וראה, שהיא מִסתכלת לצד הכניסה ואפילו לא מחייכת. “בכל אופן אין שום סיבה להִתפחד,” הִמשיך, “כי אפילו אם הוא מִשתולל, הוא לא עושה כלום, ויכולים לתפוס אותו פֹה או פֹה או פֹה…” ויעקב תפס את אדמוני המִסכן בנחיריים וברעמה הקצרה שעל מִצחו ובלסת התחתונה. “אַת רואה, פֹה, מן הצד, אין לו שיניים, אז הוא לא יכול לנשוך.” שוב הֵציץ בה - היא הִתבוננה בדלת, כאילו רותמים שם. הִמתין רגע, עד שהִרגישה, שהוא מצפה למשהו, ואז שוב אמרה בקוצר רוח:

“נו?”

“עכשיו, אם רוצים לרתום אותו, אז כל הרִתמה שלו תלויה כאן, על הוו הזה. את זה מוכרחים לדעת ולא צריך להִתבלבל ולא לבלבל את הרצועות. זה פה נִקרא הסִמלון. בזה מתחילים ושׂמים את זה על הצוואר שלו. את שומעת?”

“מה אתה אומר?”

“שאלתי, אם אַת שומעת?”

“כן, בטח. נו?”

“עכשיו, דבר הכי חשוב כשרותמים, זה לשים את הכול טוב ובסדר ולא לסבך כלום ולהכניס כל דבר למקום שלו שלשם הוא בדיוק מתאים שיכניסו אותו. עגלון טוב יודע לעשות את זה אפילו בעיניים עצומות ובחושך. את שומעת?”

“כן, בטח. אמרתָ ‘בעיניים עצומות ובחושך’, זאתומרת, שעגלון יכול לרתום אז, על זה דיברת.”

“אוי, תמי, אני רואה שלמורים יש צרות ממך. אמרתי…” - הוא גיחך - “שעגלון טוב יודע מה להכניס לאן אפילו בחושך ובעיניים עצומות.” והִביט בה בציפייה, לראות אם הבינה, הנבזה הזה.

“אתה בטח לא יכול לרתום בעיניים עצומות,” אמרה.

“אני? שאני לא יכול? ועוד איך אני יכול. רוצה להִתערב איתי?”

“טוב, נִתערב.”

“על מה נתערב?”

“על מה שאתה רוצה.”

“על מה שאני יגיד?”

“כן, לא איכפת לי.” הוא לא ראוי שאֲתקן לו.

“יאללה, אני מתחיל. אבל תזכרי מה שאמרת. ותסתכלי, שאני עוצם חזק את העיניים.”

“חכה רגע. מה השעה עכשיו?”

“כמעט חמש. אז אַת משגיחה עלי? שלא תגידי אחרי זה, שבילפתי אותך והִסתכלתי ושזה לא נִקרא.”

היא רק הִנְהְנה בראש בהיסח הדעת.

אז עצם את עיניו בחוזקה, הִפנה את פניו אליה, גישש סביבו והִתחיל רותם את הסוס, ותוך כדי כך מִלמל:

“זאת הראשיה… אותה נלביש לו ככה, מקדימה. וזה המתג של הרסן, את זה נִתחוב לו לפה… ובאבזם הזה נהדק לו את הסִמלון ונשׂים עליו את העול ונחזק גם אותו… ואת הרצועה הזאתי נסגור לו על הבטן… אַת משגיחה עלי, שאני לא מִסתכל?”

תמי הִביטה בו בוהה. נִדמה, שמבחוץ שומעים קולות. סופסוף!

“עכשיו מותחים פה עוד רצועה אחת, וזהו, וגמרנו. הוא רתום. יופי. ראית? עכשיו אני הִצלחתי בהִתערבות שלנו ויכול לקבל ממך כל מה שאני יגיד, ככה אמרת, נכון?”

הִביט בה בציפייה.

“אומרים ‘זכיתי בהתערבות’ ו’אגיד'.”

“מה־ה?” הוא הביט בה מופתע. “אני אומר, שהצלחתי בהתערבות שלנו, ושעכשיו אני יכול לקבל כל מה שאני יגיד, נכון?”

“כן, בסדר.”

“אז קודם כול אני רוצה נשיקה.”

תמי לא ענתה. הקולות הִתקרבו. יעקב חיבק אותה. היא לא הִשתמטה מזרועותיו, אבל הִפנתה את פניה הצידה, וכשצידד את פניו גם הוא, הִרכינה את ראשה לצד האחר. כך נאבקו רגע ארוך. ידו האחת לחצה אותה אליו והאחרת גיששה על החולצה ועל המִכנסיים שלה. בחוץ נִשמע קולו של יגאל:

“יאללה, בואו בינתיים פנימה ונוציא אותו.” וקולה של גילת ענה: “מיכל תיכף תבוא, היא אמרה, שהיא רק רגע קופצת הביתה.”

תמי חדלה להיאבק. יעקב לחש לה לאוזן בנשימה חמה:

“באים. אבל תזכרי שהִתערבנו והצלחתי ושעוד לא קיבלתי כלום. אז אני רוצה את זה פעם אחרת. שתִשמרי לי את זה, בסדר?”

“לא. שום פעם אחרת. רק עכשיו,” אמרה בלחש, הִפנתה אליו את פניה והחזיקה בו. הדלת נִפתחה בחריקה צורמת, ונִכנסו יגאל, נִמרוד ואיתן. אחריהם בִצבצו הראש של גילת ושל יערה. יגאל הִדליק את החשמל - ושרק. יעקב ניסה להדוף מעליו את תמי ולפנות אל הסוס, אבל היא נִצמדה אליו והִרפתה ממנו רק לאט - יד אחת, ואחרי כן היד האחרת, ורק אז הִתרחקה ממנו חצי צעד, יישרה את החולצה על פני החזה ורכסה את הכפתורים.

“יא, תביטו, את מי שרואים פה,” קרא יגאל.

“ואת מה שרואים פה,” הוסיף נִמרוד.

“מה אתם עושים כאן?” שאל איתן.

“אתה לא רואה מה שהם עושים?” אמר נִמרוד.

“היא ביקשה אותי, שאני ילַמד אותה לרתום סוס ולרכב עליו,” הִצטדק יעקב.

“תלַמד אותה מה שאתה רוצה, אבל עכשיו אנחנו לוקחים את אדמוני,” אמר יגאל.

“אנחנו עוד לא גמרנו,” אמרה תמי וצבטה את יעקב בחימה.

“באמת עוד לא גמרנו,” החזיק אחריה. “אחרי שאנחנו נִגמור, אתם יכולים לקחת אותו.”

“מה זאת אומרת? אנחנו הִזמנו. אתם סתם תפסתם.”

“אצל מי? אצל מי הִזמנתם?” שאלה תמי בתוקף.

“הִזמנו. זה לא עִסקך אצל מי. ועכשיו תִתנו לנו. אין לכם רשות סתם לתפוס.”

“מי שתופס אז זאת הרשות שלו,” קראה תמי ודחפה את יעקב מן הצד.

“נכון. וחוץ מזה אני עובד היום בחצר ומחליף את החצרן, אז אני אחראי על הסוסים, ואם אתם רוצים להזמין, אתם בכלל צריכים לבקש ממני או מן החצרן שנסע.”

הבנים עמדו ורטנו, הִתווכחו וקִנטרו את יעקב. גילת לא אמרה כלום, אבל לחשה משהו ליערה, וכשבאה מיכל ושאלה, מה העניין, גילת לחשה גם לה. אח, אילו רק אפשר היה…

כולם עמדו סביב יעקב ותמי, ונִמרוד אמר:

“נו, יאללה, תלַמד! אנחנו מחכים פה עד שתִגמרו. רוצים לראות איזה מין מורה אתה ומה אתה מלמד אותה.”

יעקב רצה להמשיך וכבר שׂם יד על הריתמה שעל אדמוני, אבל תמי תפסה אותו ביד וקראה: “יעקב, תחכה בבקשה עד שיסתלקו. גם להם לא היה נעים, לוּ היו מפריעים להם.”

“פַּא, פַּא, פַּא, איזה דיבורים - ‘מפריעים להם, בבקשה’,” צעק נִמרוד. “ועוד מי שמדבר!”

לבסוף פנו ללכת. כשהִגיעו לדלת, כיבה נִמרוד את האור ואמר:

“זהו, ששום דבר לא יפריע לכם בשיעור.” והִגיף את הדלת. ומבחוץ נִשמעו לחש וצחוק חנוק וצעדים מִתרחקים בריצה.

כשנִשתרר שקט, אמר יעקב:

“אז תזכרי, תמי, שקודם…” ושוב ניסה לחבק אותה. תמי סטרה לו על הפנים ודחפה אותו מעליה:

“נִבזה! ושלא תעיז עוד פעם לעשות לי ככה, חזיר כזה!”

היא רצה אל הפתח להדליק את האור, גיששה ומיששה ולא מצאה את המתג של המַפסֵק.

“תדליק מהר את האור, אתה שומע?”

יעקב ניגש אליה בצעדים רפים.

“מה אַת רוצה ממני, פִתאום? מה עשיתי לך?”

“אתה יודע יפה מאוד. תדליק את האור!”

עד שיעקב ניגש והִדליק, הִתאמצה תמי לפתוח את הדלת.

“אבל הִתערבנו והצלחתי ואמרנו שמה שאני יגיד…” טען נעלב.

“טיפש!” שוב הִתאמצה לפתוח וציוותה: “תפתח מהר!”

“אבל עוד לא למדנו כלום, צריך לראות, מה תפסת.”

“תִפתח מהר ותן לי לצאת.”


“איך שאת רוצה.” ניגש לדלת ומִלמל: “סגרו אותנו מבחוץ.”

“מה זאת אומרת?”

“שאי אפשר לצאת. אנחנו נעולים.”

“אתה מוכרח לפתוח. אז תִצעק, שיפתחו לנו.”

תמי ויעקב נִשארו כלואים עוד רבע שעה. וכל אותו זמן תמי לא הִפנתה אליו לא מילה ולא מבט, וכשדיבר אליה, לא ענתה.

יעקב נצמד בעינו אל סדק בדלת וכשראה בחוץ את אחד החברים שהִתאחר לחזור מן העבודה, צעק לו, עד שהלה שיחרר אותם. אז תמי קפצה על האופניים וברחה.


 

18.

אחרי ארוחת הערב שכבה תמי על המיטה וקראה. עליזה הכינה שיעורים ליד השולחן. רמקול הרדיו היה פתוח והִשמיע מוזיקה קלה מאיזו אופרה של אופנבאך. שתיקה הייתה תלויה בין האחיות כמו מסך דק מאז הריב האחרון.

“תמי?” שאלה עליזה פתאום.

“כן?” קפצה תמי, כאילו רק חיכתה למילה זו.

“אַת עוד ברוגז איתי, תמי?”

תמי הזיזה הצידה את הספר ואת המחברת. “בכלל לא הייתי ברוגז איתך,” אמרה. “רק שאת תמיד מרגיזה אותי.”

עליזה חייכה: “טוב, אז מעכשיו כבר לא ארגיז.”

שעה קלה שתקו. אחרי כן שוב פתחה עליזה: “תמי?”

“נו?” ומיד הוסיפה: “זאתומרת, כן?”

עליזה לא הבינה את התיקון. רגע הִביטה בוהה באחותה הקטנה ואחרי כן כמו גיששה: “תגידי – אז, כשרבנו פעם אחרונה, את זוכרת, אמרת אז משהו על יעקב, שאילו רק הייתי יודעת…”

“כן, ככה אמרתי אז.”

“ואני אמרתי, שאַת סתם מדברת. ועל זה כל כך הִתרגזת.”

“בכלל לא הִתרגזתי אז.”

“נניח. בכל אופן, אולי עכשיו תגידי לי, מה ששמעת עליו?”

“מי אמר לך ששמעתי?”

“טוב, אז מה שראית.”

“גם לא ראיתי.”

“אז מה – באמת דיברת אז סתם?”

“גם לא דיברתי סתם… זאתומרת… לא, באמת לא דיברתי סתם.”

עליזה הִביטה בה נבוכה. תמי הִשתעשעה בעט שלה והִצטחקה.

“אַת תספרי לי, או שאַת סתם מִתכוונת למתוח אותי?”

תמי שקלה בדעתה. “אני אספר לך… אבל בתנאי…”

“איזה תנאי?”

“שגם את תספרי לי.”

עליזה הִסמיקה מעט. “אני? מה, למשל?”

“כל מיני דברים. למשל – למה זה כל כך חשוב לך לדעת?”

“סתם. בכלל לא כל כך חשוב לי. אסור לי להיות סקרנית?”

“ואין לך שום סיבה מיוחדת?” חקרה תמי.

“איזו סיבה מיוחדת יכולה להיות לי?”

“נגיד, שאת אוהבת אותו.”

“הִשתגעת? אולי להפך.”

תמי הִתמתחה על המיטה. סופסוף היא ועליזה משוחחות כשווה עם שווה. “מה זאת אומרת ‘להפך’? שהוא אוהב אותך?”

“נניח.”

תמי שקלה איך להטיל את הפצצה, שתהמם ככל האפשר.

“וזה הכול מה שרצית לדעת ממני?” שוב פתחה עליזה.

“לא. אני רוצה שגם תספרי לי, אם כבר קיבלת מִכתבי אהבה, ושתַראי לי אותם. ואני רוצה שתספרי לי, מה איה חושבת עלי ומה גילת מדברת עלי אצלה בבית. ועוד כל מיני דברים.”

“לא קיבלתי שום מִכתבי אהבה, ואם קיבלתי פעם, אז זרקתי.”

“ואם שוב תקבלי – תראי לי?”

“אוי, תמי – אַת לא יודעת, שלא מראים מִכתבים?”

“למה? בין שתי חברות טובות יכולים להראות את הכול.”

עליזה לא ענתה. אחרי רגע נִזכרה: “ומה גילת ואיה חושבות עליך אני לא יודעת, אם זה כל כך חשוב לך, אני יכולה להִתעניין.”

“כן,” הודתה תמי. “זה נורא חשוב לי.”

“למה?”

“כי… פעם אספר לך בדיוק למה.”

“טוב.” שתיהן נִשתתקו והִביטו נִכחן. הרמקול ניגן את הלחנים הקלילים ונִצחיים של אופנבאך.

“נו?” שאלה עליזה. “עכשיו ספרי לי מה ששמעת על יעקב.”

“אמרתי לך שלא שמעתי.”

“טוב, אז – מה שאַת יודעת עליו.”

תמי שאפה אוויר – ושתקה. הִסמיקה קצת, אחרי רגע הִסמיקה עוד. לבסוף אמרה: “הוא נורא גס.”

עליזה הִביטה בה באכזבה ובלגלוג.

“מה, שהוא מספר בדיחות גסות?”

“לא. הוא מִתעסק.”

“יש לו חבֵרה?”

“לא. זה מה שגס אצלו. שהוא מִתעסק סתם.”

“מה זאת אומרת?”

תמי חשה, שלחייה מִתלהטות. “הוא שולח ידיים, הוא ממשמש, בכל מיני מקומות.”

“באיזה מקומות? כשהוא נוסע?”

“אוי, טיפשה, בכל מיני מקומות בגוף.”

“אה.” עליזה הִרכינה את פניה והִסמיקה גם היא. אחרי רגע הוסיפה לחקור: “איך את יודעת? הוא כבר עשה ככה למישהי?”

“כן.” תמי ציפתה, שאחותה תִשאל עוד. ועליזה ציפתה, שאחותה תפָרט. לבסוף חקרה: “למי?”

“לי.”

“לך??”

“כן, לי.” תמי נִתגאתה מאוד.

“מה פתאום?”

“ביקשתי אותו שילַמד אותי לרתום סוס, בשביל המשימות שלנו. אז כשהיינו באורווה… זהו – אז.”

“סתם פתאום הִתחיל איתך?”

“הִתערבנו,” הודתה תמי, וסיפרה את מה שקרה על יד אדמוני.

עליזה שקעה בהִרהורים. “מתי זה היה, בעצם?”

“לפני שעתיים.”

“מה? היום?”

“נו כן, בטח שהיום. מתי רצית שזה יהיה?”

“אבל כשאמרת לי אז, לפני כמה ימים, שאַת יודעת עליו משהו – זה היה עוד לפני זה?”

“נכון.”

“אַת רואה שבכל זאת צדקתי – אַת סתם דיברת אז.”

“לא דיברתי סתם, מפני ש… עוד קודם ניחשתי, שהוא כזה.”

“אז למה ביקשת דווקא אותו שילַמד אותך?”

תמי שקלה את הדברים. “רציתי לראות אם הוא יעיז.”

“אוי, תמי, מה איתך? הוא מוצא חן בעינייך?”

“להפך, הוא גועלי.”

“אז מה פתאום?”

תמי הִרכינה ראשה: “רציתי לראות אם אני… מושכת.”

עליזה פרצה בצחוק.

“די! כבר לא אספר לך כלום,” ותמי סובבה אליה את גבה.

“אוי, טיפשה, אַת לא צריכה להיעלב על כל דבר. אסור כבר לצחוק קצת? מעכשיו תדעי לך, איך הם הבנים, ותיזהרי.”

“לא כולם כאלה,” אמרה תמי.

“מפני שאַת לא מכירה אותם,” הִפגינה עליזה את עליונותה. “אני אומרת לך, שכולם אותו דבר. חלק ביישנים מדי, אז הם עושים את זה רק בדִמיון שלהם.”

“איך את יודעת?”

“איה מצאה ספר בארון הספרים של ההורים שלה, על תקופת ההִתבגרות. אז שמה זה כתוב. היא הִראתה לי.”

“ואני יודעת, שבכל זאת לא כולם כאלה,” עמדה תמי על דעתה.

“איך את יודעת?”

“אני מרגישה.”

“אה, מרגישה! ומה פתאום אַת מרגישה ככה?”

“לא אגיד לך.”

“למה? שוב נעלבת? בחיי, כבר אי אפשר להגיד לך כלום.”

“כי את כל הזמן מזלזלת בי, כאילו שאני ילדה קטנה.”

“בכלל לא, תמי. נו, תגידי!”

“אני מרגישה, שיש בעולם גם איזו אהבה טהורה. כן. מרגישה. וזה סימן שיש. כי לו לא הייתה, איך הייתי יכולה להרגיש?”

עליזה הִתעלמה מן ההיגיון. “מה זה אצלך ‘טהורה’? שאפילו לא מִתנשקים?”

“לא אמרתי שאסור להִתנשק.”

“אז מה אסור? לשלוח ידיים ולמשש?”

תמי שתקה. “וכשתהיי גדולה,” תקפה עליזה, “ותִתחתני, אפילו שתאהבי את הבחור שלך אהבה הכי טהורה בעולם, אז לא תשכבי איתו, שיהיו לך ילדים?”

תמי נעצה עיניה במרבד המיטה. “זה לא חשוב מה עושים,” הרהרה בקול. “העיקר איך עושים את זה. אותו דבר יכול להיות אצל זוג אחד טהור ויפה ואצל זוג אחר מכוער וגועלי.”

מזוויות פיה של עליזה הציץ חיוך זעיר ומסותר: “ואַת כבר אוהבת איזה בן ב… אהבה טהורה כזאת?”

“אני לא. אבל אוהבים אותי.”

“איך את יודעת?”

“אני מרגישה.”

“מותר לדעת מי זה?”

“לא.”

“הוא אמר לך?”

“לא. אמרתי לך, שאני מרגישה.”

“ולמה אַת לא אוהבת אותו בחזרה, אם זה כל כך טהור?”

“כי… אני יודעת? ככה. אני באמת לא יודעת למה.”

“זה מישהו מהכיתה שלכם?”

“אמרתי לך שלא אספר.”

“טוב, אז גם אני לא אספר לך,” אמרה עליזה. “לא על עצמי ולא מה שאיה וגילת אומרות עליך, כלום.”

“אל תספרי.”

“תמי – מה קרה לך? את בוכה?”

“תעזבי אותי.”

“באמת תמי – מה פתאום את בוכה? כמו ילדה קטנה.”

תמי סובבה את גבה אל עליזה ובלעה את הדמעות.

“חשבתי, שבכל זאת נוכל קצת להיות חברות. דווקא כשאני כל כך צריכה מישהו, מפני שכולם בכיתה נגדי. כי גילת הסיתה אותם. אני בטוחה, שהיא זאתי שהסיתה. היא פחדה וקינאה, כשקיבלתי אותו מִספר קולות כמו היא. וזה אף פעם שום בת אחרת לא קיבלה. והיא מִסתובבת לה כל היום עם מיכל ויערה ועם הבנים, להראות לכל העולם שהן מושכות ויש להן חברים, ולנו הם קוראים ‘בררא’, ובכלל… וגם אַת תמיד סתם מקנטרת ולא מבינה אותי, ותמיד אַת כזאת – כלבתא…” תמי ניסתה לבלוע את הגוש המר שעמד לה בגרון, ניגבה את פניה ומחטה את אפה בשרוול ויצאה.

עליזה קראה אחריה פעם ופעמיים בקול רפה “תמי, חכי!” אבל לא מיהרה בעִקבותיה לעצור ולפייס אותה.


 

19.

ביום שישי היו לומדים רק חמישה שיעורים רגילים, והשישי נִתקרא ‘שיעור חברה’ ובו פתחו את קופסת השאלות, ששמה האמיתי והמלא היה ‘הקופסה לשאלות, להצעות ולביקורת’, ושנִראתה קצת כמו תיבת דואר קטנה, אלא שהצבע שלה היה ירוק, עם סימן שאלה אדום גדול, שאמרו עליו, שהוא שמן מדי בשביל סימן שאלה, בדופן הקִדמית שלה, ועל ידו, דחוק לצד, הוסיפו הבנים בעיפרון סימן קריאה רזה. את המנעול לא ראו, כי היה מוסתר מאחור, והמפתח שלו היה מופקד בידי המחסנאי, שנִבחר אחת לחצי שנה, ואצלו גם מפתח הארון הגדול, שבו המחברות והעטים וקופת הקבוצה, ולפעמים, לפני מסיבות, גם מלאי הממתקים.

לשעבר, כשבני הכיתה עוד היו קטנים, אירע, שכמה סקרנים לא יכלו להִתאפק עד יום שישי הנִכסף ופרצו את המנעול, ואז ביטל יזהר את שעת השאלות במשך שלושה שבועות רצופים והִקדיש את השיעור לתרגילי דִקדוק. הוא טען, שהפורצים ערכו את הפריצה מתוך איזו ‘מחשבה עכורה’, ומאחר שלשון מנוסחת מתוך מחשבה מביאה למחשבה מנוסחת, ומאחר שתרגילי הדקדוק יפים לתִרגול הניסוח הנכון… אבל הילדים אמרו, שהוא סתם מִתנקם. בכל אופן, כולם דִקדקו מאז בשמירה קנאית על שלימות המנעול. אגב, הוחלט, שאם הקופסה ריקה, גם כן מקדישים את השיעור ללשון ולדקדוק, אבל הקופסה אף פעם לא הייתה ריקה.

באותו יום שישי ריחפה בכיתה אווירת ציפייה. בַהפסקות הִסתודדו כמה בנים והוסיפו עוד שתי שאלות, ובזמן השיעור שלחו הזוגות פתקים זה לזה, ובהם – שיערה תמי – הם מדווחים על השאלות שהם כבר יודעים עליהן, ומה הם חושבים על זה.

שיעור התנ"ך ושיעור ההיסטוריה נִמתחו ונתארכו כאורך הגלות. אילו רק – זאתומרת: כבר – היה לה שעון, הייתה תמי יכולה להציץ כל חמש דקות ולהִשתכנע, שהזמן בכל זאת עובר. אבל אומרים, שאם מִסתכלים עליו, הוא דווקא עובר יותר לאט, להכעיס.

בהפסקה בין השיעור הרביעי לחמישי בא אליעזר, מנהל בית הספר, ושאל את הילדים, אם ראו את יזהר. לא, הם לא ראו אותו, בטח הוא נסע לחדר שלו, עובדה שהאופניים שלו לא בחוץ, הוא תמיד משעין אותם בקצה המִרפסת. אליעזר ביקש לראות את יומן הכיתה, שאל אם רושמים בו יומיום, דִפדף ועיין בו, הציץ בספרים שעל מדף הספרים וסידר אותם קצת, יישר את נשיא המדינה ואת הרצל שעל הקיר, אמר לרונית להרים כמה ניירות מהרִצפה וביקש מיואב דף ועליו רשם משהו, קיפל וקיפל, וביקש לתת ליזהר תיכף עם התחלת השיעור. לאחר שהלך, הִתווכחו הילדים, אם לפתוח את הדף – רונית אמרה שלא יפה, ונמרוד טען, שאילו באמת לא היה רוצה שנִקרא, היה מוסר את זה במעטפה סגורה. לאחר שפתחו ומצאו שהכול כתוב באנגלית, ראו מזה, שהוא ידע שנִפתח, וכתב דווקא. בסופו של דבר קיפלו שוב את הדף ושָׂמו על הארון, בַמקום שיזהר שׂם את הפתקים שהוא מחרים, ויצאו לשחק בכדור. ואיחרו להיכנס לשיעור הבא. ומתוך הרוגז על כך נִשתכח הפתק.

בין השיעור החמישי לשישי לא הייתה הפסקה. ובכן, שעת השאלות, סופסוף! יזהר הִכתיב שיעורי בית של השיעור הקודם, ביקש שהתורן ינגב את הלוח, יואב – המחסנאי – הוציא את המפתח, וכולם עקבו, איך יזהר פותח את הקופסה ושופך את תוכנה על השולחן: שש פִתקאות, מקופלות היטב, כאילו כדי לעורר יותר סקרנות. יזהר ערך אותן בשורה – הנוהג דרש שיערוך לפני שיפתח – נטל את הפִתקה הראשונה, פתח אותה, ו…

וכמו בסרט מתח, שתמיד קורה משהו לא צפוי דווקא כשכולם מתוחים ממשהו אחר, צפוי, חשבה תמי, כי בדיוק ברגע זה דפקו על הדלת דפיקה סמכותית נִמרצת ולכיתה נִכנס אדון זר. יזהר הִביט בו רגע – האיש עמד על מקומו, ליד הדלת, ולא אמר כלום – וחזר לעיין בפִתקה. הנוהג אסר אמנם לעיין ודרש לקרוא מיד בקול, אך הילדים הִסתכלו כולם בזר והִתלחשו. הוא היה רזה ונמוך, הִרכיב משקפיים, הרבה קמטים עמדו בין גבות עיניו ועל המצח, ובידו נשא תיק עור. תמי, שכבר מזמן רצתה למסור פתק למישהו, כדי שהזוגות יראו, שלא רק הם שולחים פתקים, שקלה רגע, אם לכתוב ליערה, שבתיק הזה בטח יש לו שקיות של תמצית חומרה, ושהוא כל כך רזה, כי בכל פעם שיש לו צרבת ואין לו שקית כזאת, הוא קצת אוכל את עצמו, אבל זה היה יוצא ארוך ומִתחכם מדי, ויערה אולי תִשאל מה ולמה.

“ובכן,” קרא יזהר, “הפתק הראשון: 'האם צריך להכריח ילד שיישב על יד מי שהוא בכלל לא רוצה לשבת על ידו?”

בכיתה עבר רחש. כמה ילדים, שעדיין לא ידעו מי הכותב, הִסתודדו והציצו בפני השאר.

“אני מבקש אחת ולתמיד שתחדלו מן הניחושים, מי כתב ומי לא כתב. אמרנו, שהפתקים נִכתבים בעילום שם, כדי שיוכל כל אחד לשאול כלבבו, ואנחנו סומכים על מצפונו ועל רגש הכבוד העצמי של כל אחד מכם, שישאל בתום לב ולא ינצל דרך זו לקנטר ולהעליב. ובכן, מה דעתכם – היש להכריח אם לאו?”

כמה ילדים הִצביעו. אחרים לא הִתאפקו וקראו: “לא, בטח לא!” – “יזהר, אני רוצה להגיד!” – “מה יש לדבר, כמובן שלא!”

יזהר הִמתין עד שוך הרעש, ואמר:

“יגאל, הרי אתה בוועד הכיתה, בבקשה ממך, קח דף נייר ורשום את המבקשים לדבר ותן את רשות הדיבור.”

כולם חיוו את דעתם ברוח הדברים שנִצעקו קודם:

“תמיד אנחנו יושבים בכיתה איך שאנחנו רוצים.”

“כל זמן שלא מפריעים, המורים לא צריכים להִתערב בזה.”

“נכון! ובכלל – לא צריכים להכריח איפה שלא מוכרחים!”

אחרון ביקש את רשות הדיבור יזהר. “ילדים,” אמר, “אני חולק על דעתכם. הרי שאלה זו אינה הלָכה ערטילאית של מה רצוי ומה עדיף בתנאים אידיאליים, אלא היא מִתייחסת למעשה שהיה כאן קֳבָל כל הכיתה – הפגנה מעליבה של אפליה. לכן אדבר תחילה על אפליה: במשך דורות הִפלו לרעה את אבותינו ברוב מקומות מושבם, ותמיד כשיכלו – הם צעקו חמס על כך. עכשיו, כשבאנו לארץ ישראל, לא למדנו לקח, ולא קיימנו את דִברי הילל, ‘מה שעליך שנוא, לחברך לא תעשה’, ומפלים את הערבים ואת בני עדות המזרח, וממיינים את האנשים לפי מפלגות, ומקפחים את היריבים במתן עבודה ובקבלת הלוואות ושאר הטבות שהשלטון מחלק לנתיניו, וכאילו לא די בכך, אתם מביאים את האפליה אף לכאן, לכיתה. כמה ילדים כנִראה חושבים עצמם ילדי סגולה, חכמים ומעולים מן השאר, ונוהגים, כאילו מחשבה זו מעניקה להם זכות להִתגאות על השאר…”

“תדבר גם קצת על הישיבה!” קרא נמרוד. בכיתה צחקו.

“הישיבה שלכם כאן אינה תענוג, אלא – חובה. הוריכם יוצאים בכל בוקר לעבודתם במשק, ואתם – לבית הספר, שהוא עבודתכם וחובתכם, והוא עולה ממון רב להוריכם ולמדינה. על כן חובה עלינו לשמור כאן את עקרונות היעילות: נושיב ילד שמיטיב ללמוד עם מי שמִתקשה בלימודים, וָתיק ליד חדש, ומכולם נִדרוש נכונות מלאה לעזור לזולת. אם תִתארגן הפגנה של הכיתה נגד ילד אחד…”

האיש שליד הדלת שינה את עמידתו ופתאום פסע אל השולחן של יזהר ונטל משם את הכיסא – היחיד שהיה פנוי – וישב בפינה, ליד הארון. את התיק הִניח על בִרכיו.

“…ודברינו יפלו על אוזניים ערלות, ניאלץ לשבור הפגנה זו. אינכם באים לכאן לשבת ליד בחירי לבבכם, אלא – לקנות דעת ודרכי הִתנהגות נאותה לבני תרבות. והתרבות מתחילה ביחס שבין אדם לחברו, גם בעולם, גם במדינה, גם בכיתה. באמירת ‘שלום’ כשנִכנסים לאנשהו, בבקשת רשות כשלוקחים משהו, שאולי מיועד או דרוש למישהו אחר. אני סבור שסיימנו לדון בפתק זה. היש עוד מישהו הרוצה להעיר באותו עיניין?”

כמה ילדים הציצו באיש הזר וגיחכו. ונמרוד קרא:

“לא רוצים עוד להעיר. כבר הערנו. תמשיך!”

יזהר נטל את הפתק השני בשורה וקרא: “האם זה טוב, שלבנות קטנות יהיו חברים מן הנח”ל רק בשביל לעשות רושם?"

גל צחוק עבר בכיתה. תמי הִסמיקה עד אוזניה. כולם הִביטו בה.

“ובכן? מי רוצה לחוות דיעה?”

אף אחד לא רצה. השאלה עשתה את שליחותה.

“חבל, שאין לכם אומץ או חשק להביע דֵעה בעניין זה, שבו בלי ספק יש לכם דֵעה,” אמר יזהר. “הִנה זאת דעתי: בארצות המתוקנות החברה אינה רשאית להִתערב בחיי היחיד, כל עוד זה אינו פוגע בה. אם יש למישהו חבר או חברה – זה עניינו הפרטי, ומוטב שלא נמהר לחרוץ משפט אם חברוּת זו או אחרת באה רק לעשות רושם אם לאו. שאלה זו אינה נִראית לי, משום שהשואל נִתכוון לקנטר. ולעצם הבעיה, אם טוב הדבר או רע, שיהיו הבדלי גיל בין בני הזוג: יש בעניין זה פנים לכאן ולכאן. והדבר גם תלוי בגיל שבו מדובר. לדעתי, בגילכם הבדל גדול אינו משפיע לטובה. ב’הבדל גדול' אני מִתכוון לשלוש שנים ויותר. אם מישהו מִתעניין בסיבות ובנימוקים לדֵעה זו, אני מציע שישאל אותי פרטית, מפני שאינני רוצה להאריך בזה כאן, כי מן השאלה נודף ריח קִנטור. היש מי שרוצה להעיר עוד משהו?”

נִשתרר שקט של רגע. האלמוני בפינה פתח את תיקו, הוציא פנקס ועט ורשם משהו. הילדים הִתלחשו. יזהר פתח פתק נוסף.

“האם רצוי, שבגיל שלנו כבר יהיו זוגות?”

שוב ניעור רחש. אחדים גיחכו. גם סביב הפה של יזהר נצטייר חיוך זעיר ונסוג מיד אל תוך זקנו. הילדים בחנו זה את פניו של זה, לנחש, מי כתב את הפתק. את השאלה הראשונה והשנייה שאלו יגאל ונמרוד ובכיתה ידעו עליהן מראש, אבל הפעם ודאי היה זה מישהו מן ה’בררא', שהעז לחרוץ לשון.

“ובכן, מה דעתכם?”

“אני חושבת, שזה עוד לא כל כך רצוי בגיל שלנו,” אמרה רונית. “מפני שזה מפריע בלימודים.”

“להפך,” קראה מיכל. “בכלל לא!”

“מה פירוש ‘להפך’?” שאל יזהר.

“זאת אומרת… אה… נגיד, שיכולים להכין יחד שיעורים.”

“אה.”

דיברו עוד ילדים אחדים. קצתם חייבו זאת בנימה של “מה יש? למה לא? מי שלא רוצה, לא מכריחים אותו!” כפי שניסח זאת נמרוד. אחרים שללו – בנימוקים שהביאה רונית. לבסוף סיכם יזהר.

“חברוּת היא תופעה חיובית בכל גיל,” אמר, “בין שמדובר בחברוּת בין שני נערים או שתי חברות או נער ונערה. כל קשר המוציא את האדם מקליפתו ומקרבו אל הזולת ואל העולם הוא לטובה. כמובן, קורה, שחברוּת נוצרת בעיקר כדי שבני הזוג יוכיחו לעצמם או לזולתם שכבר הם גדולים, או בשביל להפגין שכבר הִצליחו במקום שאחרים נִכשלו, אלא שדבר זה אנושי ואינו מפחית מן החיוב שבחברוּת.”

הילדים הופתעו מעמדה חד משמעית זו. יגאל לחש לגילת: “תמיד מִתפלסף!” נמרוד שמע והשיב בלחישה: “שתוק, אחרת יגידו, שזה מפריע בלימודים! מוטב שתפתח קשר אל העולם!” האלמוני רשם משהו בפנקסו בכל פעם, שמישהו מן הילדים לחש או אמר משהו. יזהר לא הִביט לעברו, הרים את הפתק הבא וקרא:

“האם מותר לגוי לחגוג ‘בר מִצווה’ ביחד עם יהודים?”

בכיתה הושלך הס. האלמוני הסיר את משקפיו ועמד לנגב אותם, אך לשמע השאלה נעצר, החזיר אותם בתנופה וחזר לרשום.

“ובכן, ילדים – מה יש לכם לומר בעניין זה?”

איש לא אמר דבר. לבסוף הִפטיר איתן:

“מה יש פה לשאול? בטח שלא.”

תמי הִביטה בירון – כל הכיתה הִביטה בו – וראתה שהוא מצביע. יש לו אומץ.

“כן, ירון?” אמר יזהר.

“ואני רוצה לשאול עוד משהו: האם ליהודי מותר לרכב על אופניים בשבת ולאכול נקניק חזיר, כמו שמוכרים כאן בצרכנייה?”

“בטח שמותר, אם הוא לא דתי, אז מותר לו,” צעק איתן.

האלמוני רשם בחיפזון, הוציא מכיסו קופסת סיגריות עשויה מתכת מבריקה, תחב סיגריה אל פיו, העלה מצית, הכול בזריזות רבה. אך כשהסיגריה נִדלקה – איתן בדיוק כילה לדבר – פנה אליו יזהר פנייה חדה:

“אדוני, בבקשה חדל לעשן כאן. דבר זה אינו נהוג בכיתה.”

הילדים פרצו בצחוק. האיש הוציא את הסיגריה מפיו ואמר:

“אתה צודק.” מעך את כותרת האש בשתי אצבעות, פתח את הקופסה והיסס, שב וסגר אותה וזרק את הבדל הארוך אל סל הניירות. ומיד חזר ורשם משהו. נִשתררה שתיקה של ציפייה.

“אינני יורד לסוף דעתו של השואל,” אמר יזהר. “האם לדעתכם אסור לו להִשתתף? מדוע?”

אף אחד לא ענה.

“אני מציע שנשאיר פתק זה לשעת השאלות הבאה,” אמר יזהר. “עד אז אולי אצליח להיוודע, מה הביא את השואל לשאול את שאלתו. האם מישהו רוצה להעיר משהו?”

כולם שתקו, ויזהר תחב את הפתק אל קופסת השאלות.

האלמוני הרים את ידו ורמז ליזהר, שהוא רוצה לומר משהו. אך יזהר לא הִביט לעברו ופתח את הפתק הבא.

“איך יודעים, אם יש אלוהים או אין?”

שוב כמו נִראה צל חיוך בזוויות הפה של יזהר. האלמוני הניד ראשו לכאן ולכאן. הילדים הִתלחשו, וגילת אמרה בחצי קול:

“זה בטח תמי כתבה. מתאים לה.”

“לא נכון,” הִתפרצה תמי. “בכלל לא. טיפשה!” החזירה הבוגדנית הנִבזית הזאתי, עליזה, היא סיפרה לאיה, כשגילת שמעה! ואַת בעצמך גם כן אחת… למה שוב שיקרת, עלובה? אבל זה הלך כל כך מהר ומעצמו.

“גילת, בבקשה ממך, צאי את הכיתה,” אמר יזהר. “הֵפרת את הכלל שלנו, שאין מנסים לנחש, מי השואל.”

“אני יכולה לצאת, לא איכפת לי,” אמרה גילת. “אבל שתדע לך, שממילא כולם מנחשים, אפילו שתעשה אני לא יודעת מה.”

יגאל דחף את נמרוד ולחש לו משהו, אך נמרוד הניע ראשו בשלילה. אז הִצביע יגאל ואמר:

“טוב, אז אני יגיד את זה. אני חושב שזה בכלל לא בסדר, שיזהר הוציא את גילת. לא הייתה לו רשות. כי אתה, יזהר, בעצמך אמרתָ לנו, ששיעור חברה זה השיעור שלנו, שאנחנו מנהלים אותו. מלבד זה אמרתָ, שאני יחלק את רשות הדיבור ואתה אף פעם לא נִרשם בתור ותמיד מדבר מתי שמִתחשק לך.”

האלמוני הפך דף בפנקס ורשם בקדחתנות, כאילו הוא חושש להחסיר מילה. הילדים הִתלחשו בקול:

“מה איתך, יגאל!” – “מה יש, הוא צודק בהחלט!” – “תִראו, שיזהר יוציא אותו גם ויבטל את שעת השאלות, והכול בגללך!”

“בסדר,” אמר יזהר. הוא הִניח את הפתק על השולחן ורצה ליטול את כיסאו, אך הכיסא לא עמד שם, היד גיששה באוויר והילדים גיחכו והציצו באלמוני, לראות, אם גם הוא ראה. יזהר פסע בינתיים אל החלון ועמד שם, בצד, נִשען אל הקיר.

“בבקשה, יגאל. המשך לנהל את השיחה.”

יגאל קם, חייך חיוך רחב, ועבר עם כיסאו לשבת ליד שולחן המורה, הִשתעל, וקרא בנעימה המחקה את קולו של יזהר:

“גילת, בבקשה ממך, חִזרי והיכָּנסי לכיתה!”

רבים צחקו. גילת חזרה בחיוך. יזהר והאלמוני נִשארו רציניים.


 

20. יש אלוהים?

“ובכן, איך יודעים אם יש אלוהים או אין?” חזר יגאל על השאלה ועדיין חיקה קצת את יזהר.

“זה לא בסדר, שאתה רואה את השאלות, יגאל,” אמרה רונית. “כי אז תדע לפי הכתב של מי זה.”

“תִשתקי, לא קיבלת רשות דיבור,” קרא יגאל. “חוץ מזה גם ככה אני יודע. יאללה, מי רוצה לחוות דעתו?”

“אני חושב שפשוט אין, ודי,” אמר איתן. “ראשית כול לא רואים אותו אף פעם. שנית כול – רוב האנשים כבר לא מאמינים. ושלישית כול זה סתם טיפשי.”

“וזה מצחיק, איך שהדתיים מרמים את אלוהים,” אמרה יערה. “לפני פסח הם מוכרים את כל החמץ בארץ לערבי אחד, ובשנת שמיטה הם כאילו מוכרים את כל האדמה בארץ. גם כן לערבי. רק תתארו לכם. ובשבת אסור להדליק חשמל, כי זאת כביכול עבודה.”

“והם משתמטים מהצבא,” העיר נמרוד. “ובייחוד הבנות שלהם.” גם שאר הילדים דיברו בהִתלהבות. עד שהִצביעה תמי.

“אני חושבת, שלא כל הדתיים כל כך טיפשים,” אמרה, “והייתי רוצה לדעת, מה הם טוענים. ומלבד זה אני רוצה לשמוע גם מה יזהר חושב על זה.”

כולם נשאו עיניים אל יזהר, ומיכל לחשה ליערה:

“הוא אולי בכלל לא יענה, הוא בטח נעלב בגלל מה שקודם.”

יזהר החליק את זקנו. “מותר לי לדבר, יגאל?”

“בבקשה ממך, דבֵּר את דברך!” כולם גיחכו.

“ובכן, מאחר שהדברים ארוכים וסבוכים, אומַר רק מעין ראשי פרקים. על פי רוב אנשי הדתות טענותיהם דומות: ראשית, יש להאמין בלא שום בקשת הוכחה, וכל המטיל ספק – כבר הוא חוטא. אדרבה, הם אומרים, אלוהים בכוונה לא נתן הוכחות ברורות לקיומו, כדי לבחון אותנו ולראות, מי יאמין בו גם בלא הוכחה. שנית, הם טוענים, יש מסורות נאמנות מימי קדם בצירוף תעודות שאין לפקפק באמיתותן, על ניסים ונִפלאות שבהם נִתגלה אלוהים לנִבחרים יחידים, כגון משה, ישו ומוחמד, אבל גם להמונים גדולים, לעיתים עשרות אלפים ומאות אלפים, שראו – כפי שמסופר בכמה דתות – איזו הִתגלות. שלישית, אפשר, לדעתם, להוכיח את קיומו של אלוהים בדרך ההיגיון, ורביעית – הוא מִתגלה בניסים ובנִפלאות גם בימינו, וכל המשתוקק לכך באמת יכול על נקלה להיווכח במציאותו.”

“אבל הרי זה דברים הפוכים,” קרא ירון.

“מה זאת אומרת?” שאלה תמי.

“הם אומרים דבר אחד, והשני הפוך,” הִתלהב ירון. “הם טוענים שאסור לפקפק ואומרים שאפשר להוכיח. זה אי אפשר ביחד! ושיש הוכחות מלפני הרבה זמן ושיש גם היום. זה לא צריך ביחד. אם יש היום – לא צריך מלפני הרבה זמן. ויש בעולם הרבה דתות, וכל אחד אומר, שרק האלוהים שלו צודק. והניסים שעושים האלוהימים השונים לפעמים ממש אותו דבר!”

הילדים צחקו קצת.

“הבת־דודה שלי סיפרה לי, שיש להם בכיתה בת, שכל הבנים מנשקים אותה, אז קוראים לה ‘מזוזה’ ואומרים שצריך לתלות אותה,” סיפרה מיכל בחצי קול לגילת.

“באמת, למה צריכים לתלות מזוזה?” חקרה יערה.

“בכלל לא מוכרחים. עובדה שאצלנו אין. ומי שלא תולה – לא תולים אותו,” אמר יואב.

“בחוצלארץ תולים פרסה של סוס על יד הדלת, שזה יביא מזל,” אמר ירון.

“יאללה, בואו נִתלה גם אנחנו פרסה של סוס!”

“למה? בואו נִתלה גולגולת, כמו אצל ציידי הגולגולות!”

“ירון צודק,” העיר יזהר. “גם לי נִראה, שהטענות של אנשי הדתות מלאות סתירות. אינני מוכן להאמין בלא לפקפק ובלא לבקש הוכחות. ואת ההוכחות שבהיגיון ששמעתי עד כה ניתן לדעתי לסתור באותו היגיון עצמו. ניסים ונִפלאות עדיין לא ראיתי במו עיני, ואלה שסיפרו, שראו במו עיניהם, אכן מצאו בהם ‘הוכחה’ לקיום אלים שונים ודתות שונות ואף לאמונות פרטיות בדבר גורל שאין לשנות או שניתן לשינוי ובדבר עתיד שניתן לחיזוי על פי הכוכבים או הקפה.”

פתאום תמי חשה דפיקות לב עזות. לשאול או לא? שיהיה מה שיהיה. היא הרימה יד. יזהר הִביט בה במבט שאלה.

“יזהר, זה לא לקנטר, אלא באמת: אתה כל הזמן מסביר, לְמה אתה לא מאמין, אבל אתה לא אומר, לְמה אתה כן מאמין.”

הילדים גיחכו קצת, ונמרוד העיר בחצי קול, שכולם ישמעו:

“זאת בדיחה כן בכלל לא מצחיקה או לא בכלל לא מצחיקה?”

כולם פרצו בשאגת צחוק, המטומטמים המנובזים.

“השאלה של תמי שאלה טובה,” אמר יזהר. “ואני מִצטער, שאינני יכול לפרט: אינני מאמין, כי את המסורות שנִמסרו לי אינני יכול לקבל, בעיקר בגלל הידוע לי על תולדות הדתות והִתפתחותן וההשוואה ביניהן. מתוך אלה גיבשתי לי דֵעה, איך ולמה הן נוצרו, איך הן הִשתנו עם הִתפתחות החברה ומה היה תפקידן בחברה ובתרבות ובצרכי הנפש של היחיד. ניקח למשל את המזוזה. גם כאן צדק ירון. המנהג, לתלות סמלים מאגיים על משקוף הפתח…”

“סמלים מאגי־מה?” קרא יואב. כולם צחקו.

“מאגיים, כלומר: של כישוף, כי…”

“למה כישוף?”

“התולה פרסת סוס על דלתו ומאמין שהפרסה תִשמור את ביתו מרע, עושה מעשה כישוף. ומבחינה זו אין לדעתי הבדל שבעיקרון בין פרסה למזוזה, מפני ש…”

“אתה שוכח שלמזוזה יש תוכן מוסרי נעלה,” קרא האלמוני ממקומו בפינה וקם. “איך אפשר לדבר כך על מנהג עתיק ומקודש, אשר אבותינו היו נכונים למסור עליו את נפשם, ואשר…”

“אדוני, לא זכוּר לי שקיבלתָ את רשות הדיבור,” קטע יזהר את דבריו. “נִכנסתָ לכאן בלא רשות, לא ברכתָ אותנו לשלום, לא הִצגתָ את עצמך, ואין אנו יודעים מי אתה ומה מעשיך כאן.”

“מה מעשיך יודעים – לוקח לנו את הכיסא שלנו,” אמר נמרוד בחצי קול, ויגאל קרא: “נכון!” ומאחור לחשו לו: “שתוק!”

“אני אברהם בר־סמכא, מפקח על בתי הספר היסודיים באזור הצפון,” אמר האיש. “ואני מִצטער, שלא הודיעו לך על בואי. באמת הִתפלאתי על הִתנהגותך המוזרה. אבל הואיל ונִתיישבה אי־הבנה זו, תרשה לי להמשיך את השיחה בנקודה שהִפסקתָ, להעיר לילדים משהו על יחסם למסורת עמנו מורשת האבות. הִשתוממתי, ש…”

“לצערי לא אוכל להרשות לך זאת, מר בר־סמכא. בוודאי כבר הִתרשמתָ ורשמתָ, שבשיעור זה כפוף גם אני לחוקי הדֶמוקראטיה, ורק אוכל להציע לך, שתבקש את רשות הדיבור מיגאל, היושב ראש בשיחה זו מטעם ועד הקבוצה.”

בשעה שדיבר הִפנה רגע את חצי גבו למפקח וקרץ ליגאל.

הילדים צחקו. אחדים אותתו ליגאל והוא ניענע בראשו וגיחך. מאחור לחש נמרוד: “אל תרשה!”

יגאל הִביט בשולחן, הִסמיק מעט, ואמר:

“כרגע אכן אינני יכול להרשות לך, לצערי. עוד רגע נִגמר השיעור, ואנחנו רוצים להספיק עוד פתק אחד חשוב שנִשאר. אבל בפעם הבאה, אם תֵירָשם יותר מוקדם, בטח תוכל לדבר.”

יזהר פנה אל החלון, כאילו הציץ רגע החוצה. הילדים צחקו בקול. המפקח חזר וישב. צמצם את שפתיו, פתח את פנקסו, שוב סגר אותו ובתנועה נִמרצת תחב אותו לתיק. הוציא סיגריה וחזר וסגר אותה בנרתיק. יגאל נטל את הפתק האחרון וקרא:

“מה לעשות, אם ילד עולה טוען שהוא יהודי ולא רוצה שיעשו לו ברית מילה?”

בכיתה נִשתררה פתאום דממה גמורה.

“ובכן,” חיקה יגאל את יזהר, “מה דעתכם בעניין מעניין זה?” הילדים צחקו, והמתח פג.

“אני מציע לתפוס אותו, לקשור לו את הידיים והרגליים,” צעק יואב, “להביא מהמטבח סכין גדולה…”

“שתוק, שתוק!” צווחו כמה בנות נחנקות מצחוק, אחרים קראו: “די! רוצים לשמוע את יזהר, חבל על הזמן! תיכף יצלצלו!”

“ובכן, יזהר? אתה רוצה להעיר משהו?” שאל יגאל.

“בהחלט. מה לעשות? כמובן, לא לעשות שום דבר. אם אותו נער בא ארצה, לומד עִברית, משתתף איתנו בבניין הארץ, מִתכונן לשרת בצה”ל – הוא מראה בכל אלה בעליל, כלומר, במעשה, שקשר את גורלו בגורלנו ובעיני הוא אחד מאיתנו לכל דבר, ונאמר לו אחינו אתה, אפילו יפסקו כל הרבנים כולם, שעל פי כללי ההלכה שלהם אינו יהודי. בעיני אין חשיבות לדבר, אם הוא נימול או לא: הוא עִברי מפני שקשר את גורלו בגורל האומה העִברית."

תמי לחשה לרונית: “‘נימול’ זה הברית־מילה הזאתי? מה זה, בעצם?”

בו ברגע חדל יזהר לדבר, ולחישתה נִשמעה בכל הכיתה. היושבים על ידה פרצו בצחוק.

“דווקא אין בזה עצם!” צעק נמרוד, “בעד זה קל לחתוך את זה, כמו שדָוִד בתנ”ך חתך לפלישתים!"

“מה, את לא יודעת?” קראה מיכל.

תמי הִסמיקה. “בטח שאני יודעת,” אמרה. “הִתכוונתי… למה שעושים את זה בכלל?”

“כי זה בריא!” – “כי ככה עושים – ודי!” – “תִשתקו! רוצים ללכת הביתה בזמן! שיזהר יענה ונִגמור!”

“לפי המסורת, המילה סימן לברית שכרת אלוהים לאברהם, ואנחנו, שאיננו מאמינים, חושבים שסיפור עתיק זה יש בו השלכה, כלומר, שאבותינו ייחסו לאלוהים דרישה, שדרשו מעצמם. הטענה, שהמילה מסייעת לבריאות לדעתי טענה שבדיעבד, המצאת נימוק שבהיגיון לאחר מעשה, וכמו הטענות שלא בריא לאכול אוכל שאינו כשר, אינה טענת אמת.”

“אז למה כולם אומרים ככה?” שאלה מיכל, נעלבת. פעם, כששאלה, מדוע עשו ‘ברית’ לאחיה הקטן, הִסביר לה אביה, שמלים מטעמי בריאות.

“שומרי המִצוות מלים, כי לדעתם זו מִצווה חשובה ביותר. שאינם שומרי מִצוות מחזיקים בַמִנהג ומעדיפים שלא להִתעמק בו. להם טעמי בריאות הסבר נוח. החוקרים – והמדובר בשאינם שומרי מִצוות – סבורים, שזה מִנהג מִצרי עתיק: לפי מסורת הכישוף, מוטב להקריב את החלק שלא להפסיד את השלם, או בגלל סיבות אחרות, שלא אפרט, נהגו פעם להקריב כל בכור, אחרי כן אולי רק היו מסרסים כתחליף להרג, לבסוף כנִראה נִתקבל מִנהג המילה כתחליף לתחליף: הקרבת החלק למען שמירת השלם.”

המפקח שוב שלף את פנקסו ומלמל בחצי קול:

“זאת שערוריה שאין לשאת! ביקורת תהיה!”

הילדים שמעו היטב את הדברים ודממה מעיקה ירדה על הכיתה.

“כיום שום מפלגה ושום חוג בציבור לא יעזו לצאת נגד מנהג זה, מפני שאנו נתונים בתהליך גדול של קיבוץ גלויות ובניין הארץ ותלויים בתרומות של יהודי אמריקה ובלחצם המדיני על הממשל שם וזקוקים לשלום בית בין דתיים לחילוניים ואיננו מעוניינים להחריף כיום את המאבק על חופש המצפון. לכן אנחנו מוסיפים לקיים מִנהגים עתיקים שלדעת רבים אבד עליהם כלח, לא רק בעניין המילה, אלא גם בדיני נישואין וגיטין וחליצה וייבום ורישום גרים וממזרים – אם תזכירו לי, נשוחח בהִזדמנות על כל אלה. על כל פנים נִראה לי, שבעולמנו הקטן, המכנה עצמו ‘עין בדולח’ והמבקש מן הסתם להיות רענן וצלול, יהיה זה מעשה מביש ומחפיר, המתאים לימי הביניים, אם נבוא ללחוץ על ילד שימול, אף על פי שאינו רוצה בכך, ואם ננדה אותו בגלל סירובו מחברתנו.”

בחוץ צִלצל הפעמון.

“בזאת סיימנו שעת שאלות זו, ילדים. אם תרצו, נשוב לבעיות אלו בשעת השאלות הבאה. שלום.”

הילדים קפצו ממקומותיהם ונִדחקו החוצה בשקט שלא כרגיל. על המִרפסת החלו לדבר בחצי קול:

“תִראו איך שיקבל עכשיו מנה!” – “אולי יפטרו אותו?” – “מה איתך! אי אפשר לפטר מורה סתם ככה.” – “בואו נקשיב!” – “אבל איך הוא סידר אותו!” – “אז מה? בעד זה מחר ההוא יתנקם בו.” – “איך הוא יכול?”

“הוא מפקח ויושב בכל מיני משרדים, הוא בטח יכול לדפוק אותו, נגיד שפעם ירצה לעבור למקום אחר או יצטרך איזה אישור.”

יגאל שוב נטל את הפיקוד ולחש:

“נמרוד, תעמוד שם בפינה, כאילו שאתה רוחץ ידיים ואם הם ייצאו וידברו, תקשיב כמה שאתה יכול. אני וגילת ניכָּנס לכיתה ונתחיל לסדר, כאילו שאנחנו תורנים.”

בכיתה הִכניס בינתיים יזהר ספרים אחדים לַתיק שלו ופנה אל המפקח: “כן, מר בר סמכא, עכשיו אני מוכן לשמוע את הערותיך.”

המפקח הִדליק סיגריה ואמר בלא להביט אל יזהר:

“כרגע אין לי מה להעיר לך עכשיו. אמסור כמובן דין וחשבון, ותקבל הזמנה לבירור.” ויצא.

יגאל הִפסיק להרים את הכסאות על השולחנות ומיהר אל איתן ונמרוד, שעמדו במִרפסת: “לאן הוא הלך?”

“לחדר המורים. מה הם דיברו? הם רבו?”

“לא משהו מיוחד. נִשמע מה הוא יגיד לאליעזר. איתן, קח מעדר ותעדור שם מתחת לחלון ותקשיב. ואתה, נמרוד, תטאטא במִרפסת לפני הדלת, ואם הם יסגרו אותה, תחכה קצת, ותיכנס ותִשאל את אליעזר, מתי חופש חנוכה.”

“מה פתאום חנוכה?”

“טוב, אז תבקש קופסה של נעצים מהמחסן, תגיד שזה בשביל הקישוטים במועדון.”

בינתיים רצה גילת מהכיתה אל קבוצת בנות, שהִשתהו לפני בית הספר עם אופניהן:

“הוא אמר לו, שהוא לא רוצה לדבר איתו!”

“מי? יזהר?”

“אוי, טיפשה, המפקח! אבל יזמינו אותו לבירור בחיפה.”

“מה, כן? ככה הוא אמר?”

בינתיים הִצטרף יגאל לקבוצה: “הוא לא אמר שלחיפה.”

“אז לאן? בטח או לחיפה, או לתל אביב, או לירושלים.”

“ומה יזהר אמר?”

“שעכשיו הוא מוכן לשמוע הערות. ואז ההוא ענה, שעכשיו כבר אין לו מה לדבר איתו.”

“כי יזהר סתם טיפש. אני תיכף תיארתי לי, שזה מפקח.”

“ואני חשבתי, שבטח הוא עיתונאי. בגלל הפנקס.”

“חבל שלא. היו כותבים עלינו בעיתון.”

ובתוך ההִתרגשות נִשכחו השאלות, שהוכנו בשקידה כה רבה.


 

21.

הוחלט לרכז בשבת אחת את כל מִבחני המשימות הקשורות בצופיות ובהגנה, כי מועד המסיבה – בנר הראשון של חנוכה – הִתקרב במהירות מדאיגה, וצריך עוד כל כך הרבה… תמי אפילו לא רצתה לחשוב, מה הכול היא צריכה להספיק. כשהִתלוננה על כך בארוחת הערב, במטבח – הערבים כבר היו צוננים ומשפחת אביבי לא אכלה עוד על הדשא – סיפרה רות בדיחה לא מצחיקה, על אימא יהודייה שיעצה לבן שלה, שהיה צריך להִתגייס לצבא הרוסי, שלא יתאמץ, ובכל פעם שיהרוג תורכי – שינוח. מה זה שייך?

במשך השבוע שלפני ‘שבת המשימות’ היו המון הכנות, קודם כול בשביל המִטווח. במִדרונים – כך קראו במשק לצד הסלעי שמִשתפל אל האגם – היה בור גדול, ‘הבור הגדול’, בַמקום שדחפור כרה בזלת לתיקון הדרכים לקראת החורף. לשם הביאו את השקיות שהבנות תפרו, ויזהר והבנים מילאו אותן חול, בשביל להישען עליהן, כשמכוונים. וגם גזרו לוחות קרטון מרובעים והִדביקו אותם אל מוטות וציירו עליהם מרובעים שצבעו בשחור והִתווכחו המון, מה צריך להיות הגודל שלהם – הבנים היו סתם חזירים כרגיל ורצו כמובן מרובעים קטנים, כדי שהבנות לא יפגעו… הבחורים מן הנח"ל הִתנדבו להשאיל דמויות קרטון שנִשארו מן המִטווח שהם ערכו פעם, אבל יזהר לא הִסכים בגלל הצורה ובגלל שצריך לעשות לבד, הִסבירה תמי להורים שלה. וכמו שניחשה, כך היה: אימא בכלל לא הבינה, מה רע במטרה בצורת דמות.

הבחורים מן הנח"ל גם רצו נורא להראות איך טוענים ונוצְרים את הכלי – כך הם קראו לרובה – איך מנקים אותו אחרי הירי, ובעיקר, איך מכוונים, אבל תמי הִכריזה שאב’שלה כבר ילמד אותה. בסוף זאב היה עסוק כל ערב בישיבות, ותמי הלכה אל אנדריאס, שהיה בתורנות שמירה. מובן, ששאלה את אנדריאס – וגם את זאב, בארוחת הערב בליל שבת – על ההדף, זאתומרת, הרֶתע, שהרובה נִרתע, בגלל מה שלמדו בשיעור לפיזיקה, שהוא מוכרח להיות נורא חזק, אם זה כוח שווה שדוחף את הכדור קדימה ואת הרובה אחורה… כדאי אולי ללבוש אפודה מתחת לחולצה, שהכתף תהיה יותר מרופדת? או שאולי אפשר לתפור שם אפילו כרית קטנה? ונִבהלים מהרעש? הרי אי אפשר לסתום את האוזניים בזמן שיורים? זאב חייך. כמובן. תמיד הם מחייכים במקום לענות, כשאַת שואלת משהו שבאמת חשוב. תמי לא תפרה כרית, אבל קצת צמר גפן לקחה איתה, בחשאי או לכתף או לאוזניים, לפי הצורך וההִזדמנות.

כל מִבחן המִטווח לא ארך אלא כמחצית השעה, שנִדמתה לתמי כמחצית הנצח. כשהִגיע התור שלה, לא יכלה כמעט לנשום. בידיים רועדות טענה את הרובה ושכבה על הארץ, כשכל הבנים צועקים במקהלה, שקודם שוכבים ואחר כך… תמי לא שמעה, אחרת ודאי הייתה מאתגרת להם, שיסבירו לה, מה זה משנה. היא הִניחה את הלחי על צוואר הקת, כדי להגיע בעין לכוונת, והלחי הִתרפקה על העץ החלק וקלטה את ריח השמן. לרגע הִזדמזם לה באוזן השיר על הבחור במִשלט, שחושב על רינה ומחבק את הרובה. איפה הריבוע השחור? משום מה הוא ממש רוקד לפני הכוונת, הנִבזה, וכשאַת כבר מצליחה בסוף להביא את הבליטה הזאתי של הכוונת התחתונה לשֶקע הזה בכוונת העליונה, כמו שאנדריאס הִדגים, דווקא אז הוא קופץ וזז הצידה, הריבוע הנבזי הזה. שיהיה מה שיהיה. תמי עצרה את נשימתה, עצמה בחוזקה את העיניים ולחצה על ההדק. כששוב פקחה אותן, השמש האירה, הבנים רעשו, ומיכל דחפה אותה:

“נו, זוזי כבר! מה את חולמת?”

תמי קמה, מבולבלת. היא דווקא שמעה ירייה, משהו גם דחף אותה בכתף, אבל… אולי זה היה ה’כלי' של יערה, ששכבה על ידה, ואילו הרובה שלה אולי בכלל לא ירה? איך אפשר לדעת? האם הדחיפה הזאת זה היה ההדף, האם זה כאב? האם זאת אומרת שכבר היא ירתה, ירתה ממש? והרי לא יתכן שהיא תִשאל!

בירייה השנייה והשלישית כבר לא הִתרגשה כל כך, ובכל זאת עצמה את העיניים. בסוף הִתברר, שפגעה פעם קרוב למרכז, ופעם – בקצה הקרטון. לא נורא – מיכל פגעה פעמיים בקצה הקרטון ואף פעם בריבוע. העיקר, אף אחד לא ראה, שעצמת את העיניים!

לאחר שגמרו כולם את מִכסת היריות שלהם, יזהר ביקש מהם לשבת. הוא רוצה להגיד משהו. בטח. תמיד הוא מוכרח להִתפלסף, לחש יגאל לגילת ותמי שמעה. הוא מִצטער, אמר יזהר, שפתחנו דווקא במשימה זו, שהיא הפחות חביבה מכולן. מוטב היה, שיתחילו בחריש, שהוא קרוב לליבו מאז עמד על דעתו, אלא שהמא"ז, הוא מפקד האזור, הִסכים למסור את הרובים רק מוקדם בבוקר. איתן כבר רצה לקום, אבל יזהר הוסיף, שהִנה אחזתם לראשונה בחייכם במכשיר, שנוצר מראש בשביל לרצוח, ושהוא, יזהר, מקווה, שלעולם לא תִשתמשו בו, אך אם יאתרע מזלכם ותִצטרכו לכוונו פעם אל אדם, זִכרו נא, שזה אדם כמוכם, שאוהב לחיות כמוכם. בכוונה לא אמר כל זאת לפני המִטווח, כי רצה, שיקשיבו בלא דריכות־יתר. לשווא. הילדים לא הִקשיבו גם עתה.

לאחר מכן נטל כל אחד את ‘החבילה’ שהכין לו – שתי שמיכות, שני מוטות, שמונה יתדות, חבלים קצרים דקים ו’חבל אישי' ארוך, עבה כמו אצבע דקה, ויחד הלכו לחורשת האורנים הקטנטונת, שקורט נטע בחלקת סלעים, בדרך לאגם. זה הכול נורא פשוט, והִסבירו לך, ואת יודעת, ולא צריכה סתם להִתרגש! את דווקא רוצה לגמור הראשונה, לפחות בין הבנות, ולפחות־לפחות לא אחרונה? טיפשה, מה איכפת לך, זה הרי לא חשוב בכלל! נכון, באמת, אבל מה לעשות, שכל כך הרבה פעמים דווקא מה שלא חשוב – חשוב?

עשר דקות ראשונות עבדה בקדחתנות, ולא ראתה ולא שמעה כלום מן הנעשה מסביב: היא הכינה לה מראש שתים עשרה אבנים – כל אחת כגרגר שעועית (יזהר אמר, שמוטב לומר ‘כזית’) – עטפה כל אחת מהן בשמיכה וקשרה סביב בחבל דק, ונִתקבלו ‘כפתורים’: בהם – בכפתורים ובחבלים – חיברה את שתי השמיכות ליריעה אחת, ובהם תחזק עוד מעט יריעה זו אל היתדות. כמובן, לאחר שתִתקע את המוטות ואת היתדות ותימתח את החבל האישי, שהוא העיקר, חוט השִדרה… תמי הִזדקפה והִביטה לצדדים: יגאל, נמרוד וירון הִספיקו גם הם לחבר את השמיכות ולמתוח את החבל. ירון הִביט גם הוא לעברה וחייך. תמי הִפנתה מהר את פניה לצד של גילת: היא עדיין לא גמרה את הכפתורים! בטח, מפני שהיא כל פעם מדברת עם מיכל, או שאולי, מפני שהיא יודעת שהיא כזאת יפה ומקובלת, לא כל כך איכפת לה, אם היא ראשונה או אחרונה, היא גילתה, שהרבה פעמים מה שנורא חשוב – לא חשוב בכלל?

גילת שאלה את מיכל, אם לא כואב לה.

כואב, כואב, מה צריך לכאוב, חשבה תמי, הראש, הבטן, הגב?

נורא כואב, ענתה מיכל והִפשילה קצת את החולצה מן הכתף, לִכסנה מבט לשם, רצה אל גילת והִראתה לה. גילת הִפשילה את החולצה שלה – כל הבנות באו בחולצות בלי שרוולים – ו… תמי גם שמעה את המילים ‘כתם אדום’. נכון! היא מיששה את הכתף שלה, באמת, כואב! ועכשיו נִראה… היא הזיזה קצת את החולצה… יש גם איזה כתם, יש! רגע אחד ממש הִתגאתה, הטיפשה, שמעת, אַת סתם טיפשה, מה אַת שמֵחה כזו, שאת בדיוק כמו כולן? תמי נִרכנה ומתחה בזעם את החבל מיתד אל יתד, כשהוא כרוך סביב המוטות. מיד נעקרה יתד אחת נִבזית, שכאילו רק חיכתה לזה, שקצת ימשכו בה, שתוכל להיעקר, בשביל להרגיז. היה לתמי חשק להרביץ לה, לתקוע אותה כל כך עמוק, שתיקבר. אבל מצד שני, מזל שנעקרה עכשיו, ולא כשהכול גמור. תודה, יתד. רצית להרגיז אותי, מנוולת, אבל בעצם עזרת לי המון, תודה, נִבזית! עכשיו אני אמצא לך פה מקום חדש, ואתקע אותך כל כך עמוק, שכבר לא תזוזי לי! זהו – יופי לך? אבל מה שהיה יופי ליתד לא היה יופי לאוהל – היתדות והמוטות לא היו בקו ישר, החבל הִתעקל בזִגזַג ואי אפשר למתוח אותו בחוזקה. ואוהל שנִשען על חבל לא־מתוח נִראה עצוב וחולה. ואם עכשיו נִמתח את היריעה ברוחב במקום באורך? תמי הִדקה את החבלים שמשכו את הכפתורים אל היתדות. אבל היתדות האלו קרובות מדי. וגם הזווית שלהן לא בסדר. אז אין פלא, שיש קפלים בשמיכות. צריך לעקור את כולן, כולן, ובלי רחמים! תמי נִתמלאה כעס וזיעה וטִלטלה את היתדות. אולי רופא שיניים חולם חלום סיוט כזה על שן שלא נעקרת בשום אופן? וירון הנִבזה הזה מביט כל הזמן, היא מרגישה בזה, שהוא מביט!

ירון ניגש ואמר: “אולי מותר לי לעזור לך, תמי?”

תמי הִסמיקה. יערה ומיכל וגילת מִסתכלות, זה ברור, וגילת, אפילו שֶמַה שנורא חשוב דווקא לא חשוב אצלה, בכל זאת כבר הִספיקה לתקוע כמה יתדות, הצבועה הזאתי – עושה את עצמה עובדת לאט לאט ופתאום משיגה!

“זוז, אני לא צריכה!” אמרה בקול. לא איכפת לה, שישמעו!

ירון הִשפיל את עיניו ופנה שוב אל האוהל שלו שכמעט גמור. ואם היתד הארורה הזאת לא תצא בכלל? מבלי להִזדקף תמי קראה אחריו בחצי קול:

“אז רק תוציא שתיים אלו ותלך, כי אני לא רוצה שיעזרו לי.”

רגע חששה, שלא אמרה די בקול והוא לא שמע, מפני שהִפנה לה את הגב, החמור הזה, ולא ביקש פעמיים, כמו שצריך. ועכשיו תצטרך להגיד את זה עוד פעם ולהוסיף את השם שלו, או לגשת כמה צעדים בכיוון שלו. אבל ירון שמע מיד, חזר, ועקר את היתדות. משתדל לעשות את זה בקלות, כאילו זה מִשחק בשבילו, השוויצר, אבל ראו שהוא מִתאמץ בתוך הקלות שלו!

“המקום לא בסדר,” אמר. “אַת צריכה יותר שמה. אחרת לא תצליחי למתוח יפה.”

“טוב, טוב, די! כבר בסדר.” תמי הִתכופפה, אספה את היתדות שהוא עקר ותקעה אותן שוב במקומות שסימן לה. ככה. זהו. סופסוף. הִנה. בסדר. יופי.

שלושת הבנים גמרו יחד, וגילת – ראשונה בין הבנות. ומיד אחריה, לא אחרונה ולא לפני אחרונה אפילו, סיימה תמי. והאוהל שלה מתוח הכי יפה. כי החבל המרכזי בדיוק בקו ישר וכל היתדות בזוויות הנכונות – יזהר ציין זאת, כשעבר ובדק את האוהלים. הקמת האוהל, אמר, באה לסמל את יכולתכם לחיות חיי מחנה בטבע. משימה זו אמנם נסתיימה, אך לא נִשלמה (תמיד הוא מוכרח להִתפלסף, שוב לחש יגאל). עתה יעברו למִבחן החריש, ואת בישול הארוחה והשמירה ישלימו בערב.

יחד חזרו למשק ופנו לאורווה: לרתום את הסוס, להוליך לשוקת, לקשור אליו מחרשה ולרכב עליו למטע, כדי לחרוש שם שני תלמים בחלקת התפוחים. משימה זו נִמשכה ונִמשכה. כשהִגיע התור של תמי – יחד עם מיכל, שקיבלה את ברוּנוֹ – אדמוני כבר היה עצבני, צנף, לא רצה לשתות, אפילו שתמי שרקה לו, ולא עמד בשקט אפילו רגע. נִמאס, נִמאס לו לגמרי, זה ברור. אז מה הפלא, שהוא זורק את הראש שלו הנה והנה, כאילו שהוא רוצה לנשוך את עצמו פעם בצד שמאל ופעם בימין? ואם באמת הוא ינשוך אותה פתאום? אמנם אבא הִבטיח לה, שאדמוני לא נושך ולא בועט אף פעם, על אחריותו. נניח. זה בסך הכול היה נכון עד עכשיו. אבל מעכשיו והלאה? בטח עוד אף פעם לא רתמו אותו שוב ושוב, ותמיד כשהחזירו אותו לאבוס שלו, והוא חשב, די, גמרנו להיום, בא איזה שְמַרְקק חדש ומתחיל איתו מההתחלה.

תמי שפכה קצת תערובת לאבוס, ובזמן שאדמוני לעס, היא רתמה. המקהלה של הבנים צעקה שזה אסור כי זה לא חוכמה. וגם מיכל צייצה משהו, אבל כשיזהר פסק, למה לא בעצם, מי רץ להביא מהר תערובת לברונוֹ? אחרי שתמי כבר הוציאה את אדמוני וחיברה את הרִתמות למחרשה, בא הרגע הקשה, שצריך לעלות עליו. הייתה לה תחבולה מוכנה: היא תעמיד אותו על יד אחת העגלות, תטפס על העגלה… אבל כשעלתה, היססה – רק רגע אחד, בסך הכול, אלא שברגע השני אדמוני כבר זז קצת הצידה. אז הייתה מוכרחה לרדת וניסתה לדחוף אותו, מה שכמובן לא הִצליח, מי יכול לדחוף סוס, אז נוביל אותו מסביב ונעמיד אותו שוב ליד הדופן, ונטפס… הפעם הבנים, המנוולים האלה, יעצו לה בצעקות: “מלח! אַת שומעת, קצת מלח מתחת לזנב, אז הוא יעמוד לך כמו בּוּבָּלֶה!” ועד שהיא הִתעשתה – זאת המילה שהיא למדה מיזהר, הִתעשתה – ועשתה להם פרצוף והוציאה לשון, אדמוני כבר זז עוד פעם… כמה חברי משק שטיילו שם טיול שבת עם הצאצאים שלהם, מטומטמים, כבר אין להם איפה לטייל רק על יד האורווה דווקא עכשיו, נעמדו שם ופערו עיניים, ויזהר הזה, שגם כן שווה את הכסף שלו, עומד ומחייך להם, במקום יפה לבקש, שיסתלקו לכל הרוחות.

תמי הִדקה את שיניה, ספרה לעצמה בלחש: אחת, שתיים… והִשליכה את נפשה מנגד, כמו שאומרים, ואת עצמה – מן העגלה על הגב של אדמוני, שהִתחיל תיכף לפסוע, כי חשב שכבר יושבים עליו, המטומטם, בעוד שתמי שכבה לרוחב הגב שלו כמו שק קמח, הראש לצד אחד והרגליים לצד שני, כשהיא צועקת:

“תעמוד, תרח, נו, הויסה באמת, הויסה, אתה לא שומע?”

כולם הִתפקעו מצחוק, ואדמוני הוסיף לפסוע לאט, כשהוא גורר את המחרשה. אחרי רגע תמי הִצליחה להעלות על הגב שלו ברך אחת, ותיכף ישבה היטב, שוב הייתה שבת לפני הצהריים, חברי משק מטיילים בחצר, יופי, שיסתכלו ושיראו. זאת אני, תמי, רוכבת בדרך שיורדת למטע!

והיא טפחה לסוס על כתפו: “ככה, טמבל, פעם שנייה תחכה!” שיהיה ברור לכולם, שֶמה שהיא צעקה קודם – אם בכלל היא צעקה, כי נִדמה לה כרגע, שבעצם היא לא צעקה בכלל, היא דיברה, כמו שמדברים אל סוס, אבל נגיד שאולי בכל זאת היא קצת… בכל אופן זה לא היה מפחד, אלא מֵרוֹגז.

התלמים שלה יצאו רדודים ועקומים, טענו הבנים, אבל ראשית כול, לא החליטו מראש, שאסור לתלם להיות קצת עקום רדוד, ושנית כול וזה העיקר, שיתר הבנות לא הִצליחו יותר ממנה. בקצה התלם, כשהיה צריך להִסתובב – ואבא עוד אמר לה, שכל סוס וָתיק יודע איך עושים את זה – הוא הִסתבך במוסרות וברגל אחת יצא מהן. אז צעקה לו: “אדמוני, רגל! תלם, אדמוני!” כמו ששמעה שהבנים צועקים, כשהיה התור שלהם. רק שאצלה, הפעם, הוא לא זז. תמי ניסתה לדחוף אותו מן הצד. וכשהִרגיש שהמוסרות מִתחככות לו ברגל, הוא הרים אותה – לא בשביל לבעוט ממש, אבל בכל זאת, תמי ברחה הצידה, עמדה במרחק כמה צעדים, מחזיקה במושכות, וצעקה: “שקט, אדמוני, מה איתך!” ובאמת, אחרי רגע הוא נִכנס חזרה למקום שלו בין המוסֵרות. בסוף התלם השני הביאה אותו בסמוך לחבית שעל ידה עמד ארגז, והפעם קפצה ועלתה בקלות וחזרה לאורווה רוכבת כמנצחת. סיפרו לה, שמיכל בכלל לא הִצליחה ברכיבה, ויערה עלתה רק אחרי שעזרו לה. זאתומרת…

בארוחת הצהריים סיפרה בהִתלהבות על מאורעות הבוקר.

“כבר עכשיו נִדמה לי, שזה יום הכי ארוך בחיים שלי,” אמרה, “למרות שהוא רק באמצע, כי יש לנו עוד כמה משימות אחרי הצהריים ובערב ובלילה. ומה שהכי משונה, שהוא עבר כמו חצי שעה, אבל חצי שעה כזאתי, שחודש שלם מִצטופף לה בִפְנוֹכו.”

והִסתכלה, אם אימא שׂמה לב למילה החדשה, שהיא גאה עליה – תמי הִשתמשה בה לרוב, כשלא רצתה שיחשבו שהיא רצינית מדי או מִתפלספת – והִתלבטה רגע, אם להסביר אותה. אבל בסוף רק אמרה: “אם את מבינה, לְמה אני מתכוונת.” והתמתחה ונאנחה, כדי שיהיה ברור, שהיא מחליפה נושא. “אוי, אני הרוגה, אני רצה לישון קצת. אוי ואבוי לכם, אם לא תעירו אותי בדיוק בארבע!”


 

22.

בארבע יצאו בעגלה רתומה לטרקטור אל שטח המִספוא. מיכאל, אחד המִספואניקים, הִצטרף אליהם, לשפוט, אם הם קוצרים בסדר. יזהר קרא לו ‘איש־מִספוא’ ו’מִספואן' לסירוגין, ויגאל לחש לגילת ש“בחיי שהוא מגזים”, אבל תמי דווקא חשבה שזה נחמד. כל ילד קיבל ‘ערוגה’ קטנה, זאתומרת, לא שום ערוגה ממש, מִתכוונים, שהוא צריך להקצות לעצמו ריבוע בתוך התִלתן, ולקצור אותו. בתנופות די נִמרצות, אחרת החרמש פשוט לא חותך, אבל לא חזקות מדי, כי… ומה שנִראה כל כך קל כשמיכאל עושה את זה, מִתברר שזה בכלל כמעט בלתי אפשרי כשמגיע התור שלך, כי אַת מוכרחה לחשוב – והעיקר כמובן לא לחשוב, אלא לעשות את זה – על המון דברים בבת אחת: להחזיק את החרמש בכוח, אבל בקלות, ושהתנופה הקלה וחזקה לא תהיה לא גבוהה מדי, שאז נִשאר הרבה לא קצור, ולא נמוכה, כי אז… וזה באמת מה שתיכף קרה לירון: שהחרמש שלו נִתקע בגבשושית ומרוב חוזק התנופה נִשבר לו הקצה. ומיכאל כעס, ראו עליו, אפילו שהוא נזף בו בשקט. מִסכן, ירון, עכשיו הוא היה צריך לשבת בצד, עד שמישהו גמר, והִתפנה בשבילו חרמש אחר.

הערוגה של תמי יצאה עקומה – רחבה בהתחלה וצרה בסוף, ובאמצע בלטו כל מיני קווצות, כמו כשילד עושה לעצמו תספורת בשביל להרגיז את אימא. אבל היא לא אשמה, טענה, מפני שאי אפשר היה לראות את זה, עד שהיא לא הִתחילה להעמיס, ובכלל, הבנים כולם כבר יצא להם כמה פעמים לקצור, אז כשעשינו גינה על יד הפינת־החי, אתם לא זוכרים, שקצרתם קוצים? או! זהו! ואנחנו עוד לא קצרנו אף פעם. אז זה לא קונץ! והבנים ענו במקהלה:

“באמת לא אמרו שצריך להיות קונץ. אמרו שצריך לקצור!”

כשהעגלה הייתה עמוסה והבנים כבר טיפסו ועלו, יזהר ביקש מהם לשבת למטה, הוא רוצה להגיד משהו. אז למה צריכים לרדת בשביל זה, אמר יגאל, יכולים להתפלסף גם כשכולם למעלה. יזהר הִסכים, וכולם ישבו או שכבו במרומי התִלתן הקצור, כמו באיזה שיר… באמת היה חשק לשיר, ותמי זמזמה לעצמה בשקט, במרומי עגלה עמוסה אלומות…

עבודות אלו שעבדתם, אמר יזהר, רתימת הסוס, החריש, הרכיבה וקצירת התִלתן, באות לסמל לכם את חיי העבודה, שאתם עתידים לחיות. אנשים רבים חולמים להִתעשר לפתע בפיס, בלוטו או בטוטו, בהִזדמנות פז שיזכו לקנות משהו בזיל הזול וימכרו אותו ביוקר רב ככל האפשר, כדי להשקיע את הכסף בבורסה ולהרוויח בו כסף נוסף, עד שכסף יגרור כסף ויוכלו לחיות בלא לעבוד. אל תִשאפו לכך. אתם בני פועלים, שביקשו לעצמם חיי עבודה, לא מתוך הכרח מר, אלא משום שראו בהם מקור אושר, זכות ויעוד.

תמי הִקשיבה ולא הִקשיבה. אם היא תקבל כסף בבר־מִצווה – אומרים, שהרבה אורחים מביאים שֶקים במקום מתנות – אז חלק היא ישר תפקיד בבנק בנהריה, פעם דיברו על זה, שאולי כמה חברי משק יש להם בחשאי חשבונות – שיעשה ריבית, ואולי אפילו – זה רעיון טוב – בבורסה, אם זה מותר לילדים, צריך לשאול מאיזה גיל יכולים, אבל חוץ מזה היא תִקנה גם כמה אִגרות של מפעל הפיס. וכשהיא תִזכה בפרס הגדול של שלושים אלף לירות… בשעת השאלות הבאה היא תִשאל, מה רע בפיס, ומה איכפת ליזהר, שמישהו יתעשר וייהנה? והוא עצמו, אילו היה זוכה פתאום, נגיד באיזו ירושה, או אפילו בלוטו, שמישהו היה קונה לו, בלי שהוא יֵדע? הוא היה זורק את הכסף?

תמי רצה הביתה, לקחת את התרמיל שהכינה לערב: מִכנסיים ארוכים, סוודר, סליחה, מֵיזע, שתי שמיכות… לקחת את הכרית הקטנה? היא כל כך אוהבת לשים עליה את הראש, אבל מה, אם מישהו יצעק – “תִראו חברֶה, מה שתמי הביאה…”? את האוכל נתנה בתרמיל־צד: תפוחי אדמה, בקבוקון שמן, נקניק, קפה, מלח, שתי ביצים ארוזות בקופסה, סוכר, מחבת, קופסת בישול מפח, עם ידית מחוט ברזל… מה שכחתי? אה, אולר! ואם תוסיפי קצת כמון טחון לחביתה, זה מותר, במחנה? כי מַיונית, למשל, אמרו שאסור… זאתומרת, יזהר דווקא לא אמר ‘אסור’, אלא רק שהוא חושש, שזה לא בדיוק מתאים לסגנון. לפחות, כשרות יצאה רגע מהמטבח, תמי חטפה את צנצנת הסוכר והִכפילה, סליחה, כָפלה את המנה שלה.

עם השקיעה יצאו למאהל, מהלך רבע שעה מן המשק. כל אחד רץ לאוהל שלו. עוד מעט יחשיך. תמי ניקתה את פנים האוהל ממחטי אורנים, פרשה את השמיכות, ערכה את הבגדים בפינה, בצד הכרית, שהכול יהיה יפה, אם תהיה ביקורת, ושתוכל למצוא הכול בחושך. אחרי כן רצה לאסוף – יזהר אמר ‘לקושש’ – עצים למדורה. כמובן, הבנים כבר חטפו את כל הענפים העבים, אבל את הדקים, שנִשארו בשפע, קל לשבור וקל להדליק אותם. בינתיים ראתה, שיגאל ונמרוד סוחבים אבנים ובונים כירות קטנות… נכון, טיפשה, ואַת חשבת רק על האש! מהר הביאה גם היא אבנים, אבל כשניסתה לבנות מהן, הן כל הזמן נפלו, ואפילו אם החזיקו קצת מעמד, לא היו יציבות. ירון עִרבב אדמה במים וחיבר אותן בבוץ, ואילו היה מציע לה את הרעיון הזה, כשעוד היה יותר אור וזמן… ומה יהיה? יזהר יעץ לחפש שתי ‘אבני מידות’ וביניהן… טוב, טוב, זאתומרת, תודה. עכשיו קופסת הבישול עמדה יציבה. נתחיל בתפוחי אדמה, כשיהיו רכים נִמעך אותם, נערבב בביצים, נטגן לביבות… איזו טיפשות, שלא הבאת בצל! רק תתארי לך, מה היה עושה להם הריח של הבצל המטוגן, אה? אומרים, שזה משגע אותם, כשהם רעבים, בייחוד, שבתוך הלביבות גם יהיו חתיכות קטנטנות של נקניק. באותם מים שבישלת את התפוחי אדמה, אַת עושה מרק… יישאר לך השמן מהמחבת, חתיכת נקניק והכמון. מרק נקניק וכמון, מה יש? לקינוח כמובן תגישי להם קפה עם הל ובתור פרפראות, הפתעת הערב: סוכר מטוגן בטיפ־טיפת מים, היא תקרא לזה ‘צפיחיות’. אילו רק הייתה לוקחת קצת קאקאו או לימון, ועוד איך זה היה מתאים לסגנון!

את המדורה הִצליחה להדליק בגפרור השני – מן השלושה המותרים, מה שעשה לה קצת דפיקות לב – אבל המים הִתחממו נורא לאט, אחרי חצי שעה עוד לא חשבו בכלל לרתוח, והתפוחי אדמה היו עוד קשים לגמרי. תמי שפכה את החצי, לעזאזל התפוחי אדמה ולעזאזל המים, וישבה בסמוך למדורה, שתוכל להוסיף כל הזמן ענפים. רגע, לא הִתיישבת במִקרה על מים ששפכת, גבירתי? היה מתאים לך. אבל מזל, שזה רק על יד. ועכשיו לחכות, לחכות. חבל שאי אפשר לחכות מהר!

כבר החשיך כליל. סביב, בחצי גורן, דלקו עוד שבע מדורות, ועל ידן הִסתובבו דמויות. רק היא יושבת. אין מה לעשות. רק לחכות. ויש שלווה עייפה כזאת. אז לא איכפת, אפילו, לחכות יותר לאט. יכולת, בעצם, ללכת ולבקר… לא את גילת, כמובן, שאף פעם אחת לא פנתה אליך, מאז שיצאתם הבוקר למִטווח… הבוקר? מה, זה רק היה הבוקר?

בעוד מחצית השעה יש לסיים את ההכנות, הודיע יזהר. חצי שעה! והמים רק עכשיו מתחילים לרתוח, סופסוף, אבל התפוחי אדמה… תמי דקרה אותם במזלג, אולי המנוּולים האלה בכל זאת מִתרככים קצת, ברגע האחרון? וכנִראה שנגעה בקופסה, זו נפלה, והמים שנִשפכו כיבו את המדורה. תמי רקעה רגל ונשכה את עצמה בשפה, שלא תִצעק. מהר הרימה את הקופסה, נִכוותה קצת, אולי נִשארו מים? לא, איפה, שום כלום. הלך הכול. תמי שפכה מה שנותר, מים ותפוחי אדמה. בעצם נִשאר הרבה יותר משחשבה, ומה שמקודם היה נִדמה שזה אבוד, עכשיו היה אבוד ממש. שלום, לביבות, ולא להִתראות, מרק כמון בנקניק! מגיע לך, למה שאת עצבנית כזאת!

“מה, תמי, כבר גמרת, שכיבית את האש?” שאלה מיכל.

תמי ענתה, שכמעט. וישבה וניסתה לבכות. אבל אפילו זה לא הִצליח. אז קפצה, הזיזה את האבנים למקום אחר, נִכוותה עוד קצת והִתלכלכה בפיח, ניסתה להדליק אש חדשה, ושברה את הגפרור השלישי ואחרון. אבל איפה שהמים נִשפכו, בצד, נִשארה גחלת קטנה ותמי נשפה בה והִצליחה להבעיר מחטי אורן וענפים, ואז טיגנה חביתה בחתיכות נקניק עם קצת כמון. אם יישאר זמן תרתיח שני ספלים, לטיפת קפה. הרי ממילא יבואו רק לטעום. וגם הצפיחיות אולי עוד יש להם סיכוי.

כשיזהר קרא להם, הִתאספו על יד האוהל של נמרוד ועברו ממדורה למדורה, לטעום. כולם טיגנו חביתה בנקניק, לפעמים עם קצת תפוחי אדמה. גילת ויערה הִתחכמו והביאו מלפפונים כבושים וקופסה של שימורי בשר, ותמי שאלה, אם זה מתאים לסִגנון, זאתומרת, של מחנה? למה לא? למה כן? טיפשה! בעצמך!

תיכף ראו, שהפרס הראשון בבישול יגיע לירון: הכירה שלו הייתה מאורכת, בנויה שתי שורות של אבנים ומכוּירת בבוץ, הפתח כלפי מערב, שהרוח תלבה את האש, ועמדו שם בטור קופסאות בישול ומחבתות: חביתה בנקניק, כרגיל, ותפוחי אדמה, כמובן, וקפה, כצפוי, וגם מרק ירקות, שזה לא חוכמה, אם זוכרים להביא בצל, קצת גזר וסלרי… כנִראה שהאימא שלו… ואז זה בטח לא חוכמה… כולם הִתיישבו במעגל קטן – הוא הכין שמונה אבני מידות בשביל כולם, מחוץ לעצמו, כי חישב, שממילא לא יספיק לשבת: הרי צריך להגיש לכל אחד כף אחת מכל תבשיל.

“נו, נִטעם, נטעם ממטעמי מִסעדת ירון, שנִראה, אם זה היה שווה את המאמץ!” קרא נמרוד.

יזהר קיבל את הכף הראשונה מן המרק, עיווה קצת את פניו, ולא אמר כלום. אבל גילת, שטעמה אחריו, תיכף ירקה:

“פויה, מה זה?”

כולם טעמו וירקו: החביתה, הקפה – הכול היה מלוח נורא.

ירון טעם גם הוא ואמר בשקט: “מישהו שׂם לי מלח. מקודם הכול היה בסדר.” מסביב פרץ צחוק. רק יזהר לא צחק. אז עברו אל האוהל של תמי, גם אצלה הכול היה מקולקל, ‘מוקדח’ במלח, כפי שיזהר קרא לזה. תמי רקעה רגל וצעקה: “אני יודעת, זה יגאל ונמרוד, החזירים האלה! הם באו אחרונים כשהִתאספנו לטעום, גם אני טעמתי לפני שהלכתי, ולא היה שום מלח.”

“מה פתאום אני?” היתמם נמרוד.

“אלא מי, אני?” צעקה תמי.

“בטח שאַת. זה ידוע, שלפעמים שׂמים יותר מדי מלח, ולא מרגישים בכלל, זה בייחוד כש… את בטח יודעת, כש…”

“לא, אני דווקא לא יודעת בכלל!”

“כשמאוהבים. אז ממליחים, סליחה, מקדיחים את הכול, כי הכול נִראה אז תפל לעומת האהבה, זה ידוע!”

“תרח!”

“תרחית!”

יגאל הִתערב: “תִראי את ירון. הוא לא מִתחמם, כי הוא יודע, שזה יכול לקרות.”

אחרי שגמרו לטעום, יזהר הוציא מהתיק שלו את הקופסה עם הפִתקאות של היעדים למשימת האומץ: לאן כל אחד צריך ללכת לבד בחושך. בפתק שתמי משכה ביד רועדת היה רשום, “גשי לגִשרון הראשון שבכביש: שם תמצאי קופסת פח, בתוכה – קופסת גפרורים ובה הפתק, שעליך להביא.” תמי נשמה לרווחה. בכביש! והרי הגורל העיוור – הוא עיוור? – עלול היה לשלוח אותה לאגם, למטעים או… לבית הקברות! ותתארי לך, שפתאום מתחילים ליילל שם התנים, בדיוק כשאת נִזכרת בכל מה ששמעת על מִסתננים! רגע הִתלבטה: לבחור בדרך הארוכה והבטוחה – תחילה חזרה למשק, ומשם, על הכביש, לגשרון? לא, יקירתי, זה יהיה קל מדי, מה פה האומץ? את תלכי לאורך הוואדי הקטן, גבִרתי, מחורשת המאהל, דרך השדה, ישר… הרי זה הוואדי שמגיע לגשרון!

בדקות הראשונות, כל זמן שהייתה בטווח שמיעה מן המדורה, ששם יזהר ישב וחיכה, הכול היה בסדר. אבל מה, אם תפגשי פתאום מִסתנן? הם תמיד מִתגנבים בוואדיות! ולזה שלך בטח תהיה שברייה ארוכה ומעוקמת וקצת חלודה, נוסף לכול! ועד שתספיקי לצעוק, הוא תוקע לך אותה בגב מתחת לכתף – תמי הִרגישה בדיוק את המקום – וכשאת קופצת וגוררת את עצמך בכוחות אחרונים, את חשה פתאום שמשהו גמיש וחלקלק נִכרך לך סביב הרגל. וכשאת צורחת בכל הכוחות, שהגרון נִקרע, ומנסה לנער את הנחש, כל מה שעונה לך זה רק איזה צחוק מגחך, קרוב על ידך, שתיכף נהפך ליללת שִמחה של כל להקת הצבועים, גבִרתי, שמקיפה אותך. תמי החישה את צעדיה, רצה, וכעבור רגע דהרה בכל כוחותיה, והדרך, שחשבת שהיא קצרה, מִתארכת לך כל רגע. לבסוף הִגיעה חסרת נשימה לגישרון. ועמדה תוהה. מתאים לו, ליזהר הזה, שיחביא את הקופסה הארורה שלו. וכמובן מתחת לגישרון. ששם הם תמיד מִסתתרים, כולם… אח, גורל לא עיוור, אלוהים, או איך שאתה רוצה שיקראו לך, אני מבטיחה לך, שאקרא לך תמיד איך שאתה רוצה, רק תעשה שהקופסה תהיה למעלה!

תמי חטפה את הקופסה, שעמדה על מעקה הגשרון, ובשביל להעניש אותך, פחדנית, אַת תחזרי בדיוק באותה דרך הקצרה הארוכה, ולא בכביש בדרך הארוכה שבעצם הקצרה.

כשהִגיעה למאהל ומסרה ליזהר את הפתק, הִתברר, שהיא הראשונה שחזרה. ובכן, תִצטרכי לשבת עכשיו עם יזהר לבד על יד המדורה ולשבור לך את הראש, על מה לדבר איתו, שלא תהיה שתיקה כזאת, לא נעימה.

“לא ניסו לתקוף אותך בדרך, תמי?”

אהה, עוקץ, רוצה לרמוז, ש…

“ומי למשל היה צריך להתקיף, סליחה, לתקוף, נחש או צבוֹע?” היא אמרה זאת בקלות ובקול הכי טבעי, שיראה שזה רעיון איוולת, כמו שהוא קורא לזה, אפילו אם הוא מִתבדח.

“וכלל לא שמת לב, שאולי עוקבים וזוממים להִתנפל?”

תמי הִביטה בו נִבעתת. ‘אולי’ אצלו לרוב ‘ודאי’. והוא לא מִתבדח, לרוב. “מה, יש איזה… מה, אתה מִתכוון, שאולי יכול להיות, שמִסתובב פה… ממש… איזה…”

לא, צחק יזהר, מה פתאום, אלא הוא ביקש משאר הילדים, שכל אחד יארוב לאחד מחתני־המשימות או לאחת הכלות, ולשם כך גילה להם מראש את המקומות שבהם ישים את הפתקים.

מנוּול! איך זה היה מפחיד, אילו. “ומי היה צריך… בשבילי?” היא הִתביישה לומר ‘לארוב’ או ‘לתקוף’. שיזהר יתכנן דבר כזה!

הִתברר, שיואב והרן.

“למה ביקשת מהם דבר כזה? זה… זה סתם! מה זה היה מראה על אומץ, אילו היו מתקיפים אותי? אם הייתי צועקת?”

יזהר חייך. עניין האומץ אינו כה חשוב בעיניו, כפי שאולי נִדמה. אלא שהוא מעוניין, שתישאר להם חוויה, צידה לחיים, אם היא מבינה, למה הוא מִתכוון? תמי הנידה בראשה וקיוותה, ששאר החתנים והכלות, כפי שהוא קרא להם, יגיעו מהר. כעבור רבע שעה חזרו כולם, בעלי המשימות והמִתנפלים. כולם היו נִרגשים ודיברו בערבוביה. כל אחד סיפר את קורותיו, ואף אחד לא הִקשיב לדִברי זולתו. כנִראה, הצידה לחיים של יזהר הִצליחה. בסוף תמי לא הִתאפקה, וניגשה ליואב ולהרן: למה לא ארבו לה, גם לה? הם דווקא כן הִתכוונו לארוב, וישבו על הכביש בין המשק והגִשרון וחיכו וחיכו, ושמעו מרחוק את הצווחות של מיכל ושל יערה… עתה הסבו כולם סביב מדורה במרכז המאהל, כיבדו את האורחים בשאריות הארוחה וסיפרו צ’יזבאטים, ממה ששמעו שקרה בכל מיני מלחמות ופעולות, במאורעות ובפלמ“ח ובצה”ל ובבריגדה, אבל גם קצת בטיולים ובמחנות. גם תמי סיפרה משהו שאב’שלה סיפר לה, ומיכל – מה שקרה לאיזה בן־דוד שלה בתל אביב, ואפילו יזהר סיפר משהו מהימים, שערך מסע־יחפן על פני אירופה, בלי פרוטה, כמעט.

כעבור שעה חזרו האורחים עם יזהר למשק. שמונת הנִבחנים נִשארו לבדם למשימת השמירה.


 

23.

הִגרילו את תורות השמירה, והגורל העיוור סידר לה – או סידר אותה? – שתִשמור אחרי מיכל ולפני יערה, באמצע הלילה, את המִשמרות הכי טובות, הראשונה והאחרונה, שבכלל אי אפשר לקרוא להם שמירה ממש – תפסו גילת ויגאל. תמי חזרה לאוהל, היא מוכרחה תיכף להירדם, שלא תהיה עייפה מדי, כשיעירו אותה.

הראש על הכרית, שוכבת על הצד, ראתה את המדורה מהבהבת ואת גילת יושבת שם, חצי מוארת חצי מואפלת. יפה כזאת! אבל היא אשמה בכול. שאת פתאום כל כך לבד. מפני שתמיד היא מוכרחה להיות במרכז העולם: מִתעניינת רק בעצמה, וחושבת על אחרים רק כשהיא תוהה, מה הם חושבים עליה. לא, בעצם גם זה לא איכפת לה, מה חושבים, אלא רק – מה יגידו. שום עצמיות אין לה. וכמה שהיא צבועה – כל הזמן עשתה את עצמה חברה שלך בלב ובנפש ובינתיים הִתפקעה מקנאה, שהיא קיבלה רק שנים עשר קולות. מאז הִתחילה להסית. אמנם, כשהלכתם לאגם, היא עדיין הלכה מחובקת איתך, אבל זה רק היה להטעות. אילו היית יודעת כבר אז מה היא זוממת…! ‘עִזבי אותי ותלכי לך עם מיכל שלך, נחש שכמותך!’ בחיי, שכך היית אומרת לה, פעם אחת, שתדע. ‘למה אני נחש?’ היא שואלת ומסמיקה כולה כמו סלק. ‘למה? את כבר יודעת למה. אל תעשי את עצמך!’ לכן היא הִתחברה עם יגאל, שהוא המלך אצל הבנים. ברור שהיא בכלל לא אוהבת אותו, כי היא לא מסוגלת לאהוב. אז קודם היא מִתכתבת עם איזה בחור זר, שהִתחיל איתה באוטובוס, משוויצה, סליחה, מִתרברבת במִכתבים שלו לפני כל החברות, מבטיחה להראות אותם, ואף אחת לא אומרת לה, שזאת חזירות להראות מִכתבים, וחוץ מזה, היא כל פעם דוחה ולא מראה, להיות יותר מעניינת. ובסוף היא מִתחברת עם יגאל. ואולי אפילו מִתנשקת איתו. גועל נפש! והיא בכלל לא שווה אותו. כולם מרגישים, שיגאל שווה אותה פי אלף ומכניס אותה לכיס הקטן שלו. איך שניהל אז את שעת שאלות וצחק על התרח הזה, המפקח, כשרצה לדבר. ‘לצערי לא אוכל להרשות לך לדבר,’ הוא אמר, ‘אבל בפעם הבאה, אם תירשם יותר מוקדם…’ זה ממש מבריק, לא? אולי הוא יהיה פעם מישהו גדול? אבל בעצם הוא גם כן סתם גועלי אחד. אחרת לא היה מִתחבר עם גילת, אלא… בכל זאת הוא יותר נחמד מנמרוד, שזה גיבור גדול בפה, כשאין מישהו אחר שיהיה. איך שאירגן פעם את כולם לסחוב שזיפים, כשיגאל היה חולה. אז פתאום הוא נעשה מלך חשוב. כאילו שיש מלך לא חשוב. אבל זה בדיוק מה שהוא היה, כשהופיע אז פריץ־פרץ בין השזיפים וצעק “מה זה פה?” מי ברח אז ראשון, אתם חושבים? תנחשו שלוש פעמים! יואב? לא! איתן? בטח שלא! נכון, ניחשתם. המלך שלנו החדש. וכל הזמן מסכסך ועוקץ ומלגלג. מעניין, מה הוא מדבר עם יערה, אם פעם אחת הוא היה מסוגל לקרוא לה שם חיבה וללטף לה את השֵער על הרקה או בעורף. טיפשה, על מה שאת חושבת. מה פתאום שם חיבה. ואיזה? יערה’לה? יערונת? יעריתי? ואיך הוא פנה אליה, לבקש חברות? איך בכלל הִתחילו כל החברויות האלו, איך בכלל מתחילות חברויות. בטח פעם הבנים ישבו יחד ושיחקו, והחליטו, שמי שמפסיד צריך לספר את מי הוא אוהב. ואז מי הִפסיד? – נניח, איתן. “נו, תגיד,” הם מפצירים בו. “אתה מוכרח. הִבטחת!” – “טוב,” הוא אומר, “אני מסכים, אבל בתנאי, שגם אתם!” – “מה פתאום?” הם מִתמרמרים למראית עין, “אנחנו לא הִפסדנו ולא הִבטחנו.” אבל בעצם הם רק מחכים, שיתווכח איתם קצת ויגיד, “אם ככה, אז גם אני לא.” – “טוב, טוב, כולם מספרים, בתנאי שאתה ראשון!” ואז כל אחד לפי התור: “אני את גילת!” – “ואני – את מיכל!” – גועל נפש. ועוד היה מזל, שלא יצא, ששניים אוהבים אותה בת, נגיד את גילת. כי את יערה ואת מיכל אני בכלל לא יכולה להבין, איך שיכולים לאהוב. אבל נגיד אילו. מה היו עושים? ובכלל, מניין לך, שזה לא קרה ככה? פעם היו עושים דו־קרב על בת, אבל אז היו אבירים ולא שְמַרקָקים! אז מה בכל זאת הם עשו, השמרקקים האבירים שלנו? בטח הִגרילו אותנו, ואז איתן הִגריל את מיכל, או שבהתחלה גם איתן רצה את גילת, ויגאל צעק: “אני הִזמנתי אותה ראשון ותפסתי, ומי שתופס, זה הצדק שלו!” ומישהו אמיץ הִציע: “בואו נִתחבר איתן כולנו ביחד!” ותיכף ישבו וכתבו פִתקאות־אהבה, כל אחד לבחירת ליבו המוגרלת! אז יופי להם, יכולים לטייל יחד כל השישה ולהשוויץ, סליחה, להִתרברב. אבל אף פעם לא רואים זוג מטייל לבד, בחושך, כמו שעושים זוגות שמאוהבים באמת. סתם הם הולכים יחד ומדברים רכילות. ואילו יכולנו להציץ להם לראש או ללב, כמו שאומרים, אז היה להם ראש רכילות ולב רכילות. שום עצמיות! כמו של הנוער העירוני, הבן־דוד הזה של מיכל, מצחיקונת עם הבני דודים שלה, כמה יש לה בכלל, והיא בעצמה הודתה, שהם הולכים לרקוד בשביל לפלרטט ולהִתעסק. גועל נפש! ובטח אפילו מִתנשקים לפעמים, הבני דודים. ואיתן ומיכל? בטח שלא, זה היה מצחיק לתאר לך אותם עומדים ודוחפים פרצוף לפרצוף, כשהאף שלו נִתקל באף שלה… ויעקב סתם חזיר, כשאז ניסה לתפוס לך את השפתיים ובאותו זמן רצה גם ללחוץ וגם למשש. טוב מאוד שהוא ניסה, כי תיכף נתת לו כמו שצריך. בטח חשב קודם, שרק בשביל זה הִזמנת אותו. עכשיו כבר תהיה לו דיעה אחרת עליך. לו ולכולם. ואיך שהם כתבו בפתק, אם מותר לבנות קטנות לטייל עם בחורים מבוגרים. לא, לא ‘לטייל’, וגם לא ‘מבוגרים’, אלא ‘מהנח"ל’. בטח גילת כתבה את זה, מפני שהיא מִתפקעת, ודווקא חבל, שהיא לא יודעת, שהוא ממש ניסה להִתעסק איתך, לא סתם להִתנשק, אלא להִתמזמז – אבל באמת! אח, איך שהיא הייתה מִתפקעת לגמרי! היא בטח מתה אחרי זה, שפעם מישהו יתעסק איתה, בתנאי כמובן, שמישהי תִראה ותספר לכל הבנות, אחרת זה לא היה שווה לה, כי זה כל מה שהיא רוצה, להראות לאיה ולכולם, שהיא כבר גדולה. ועליזה בטח גם כן מקנאת. ובצדק. עם שם מכוער כזה. ‘עליזה’! כשתמיד היא מצוברחת. ‘תמר’ זה משהו אחר לגמרי. אחרי הבר־מִצווה את מוכרחה להודיע לכולם, שאת כבר לא מרשה שיקראו לך ‘תמי’. וגם ‘תמר’ רק בהדגשת ה’מר'! “ת־מר, איפה את?” – ואת לא עונה. “ת־מר, למה את לא עונה?” – “מפני שלא קראת לי. את קראת לת־מר!” – “טוב, טוב, אז ת־מר, עכשיו בסדר?” וככה בדיוק נודיע לכולם בערב המסיבה: “הערב מתה תמי ונולדה תמר.” ובכלל, אחרי המסיבה את תִשתני לגמרי. קודם כול – תנהלי יומן וכל ערב תערכי תוכנית, מה את צריכה להספיק מחר. אז כבר יהיה לך שעון ואופניים, תמיד תדעי מה השעה, ותוכלי להספיק המון. לא כמו הילדים, שיש להם אופניים ושעונים כבר מלפני שנה, ועכשיו הם סתם מזלזלים, כאילו זה רגיל, שיש אופניים ושעון. בסך הכול מִסכנים, כי הם כבר לא נהנים. זה בעד זה, שההורים שלהם קיבלו שילומים, או שהם מבקשים מהקרובים שלהם, שישלחו להם חבילות בגדים משומשים מאמריקה. גועל נפש! אז מה פלא, שהם יכולים לחסוך מהתקציב ולקנות אופניים?! תרודה סיפרה פעם לאימא, איך שהיא הִתחכמה לקבל מהם: “כתבתי לדודה שלי,” היא סיפרה, “שאצלכם ממילא קונים הרבה יותר בגדים חדשים משאצלנו, ואת הישנים, שכבר יצאו מן האופנה, אתם סתם זורקים. בדיוק כשהאופנה שלכם מגיעה אלינו. אז למה שלא תִשלחי לנו לפעמים איזו חבילה קטנה של מה שאתם לא צריכים?” איזו חוכמה! ‘הִתחכמה’ היא קוראת לזה! ומה החוכמה הגדולה, אתם חושבים? שהיא ביקשה ‘קטנה’ והדודה שולחת גדולה! וחוץ מהבגדים המשומשים היא מוסיפה גם המון חדשים וגם הרבה קפה טוב. ואימא אמרה אז, שאולי גם היא תכתוב פעם מִכתב כזה, הלא גם לה יש קרובים באמריקה, שלא חסר להם. ודווקא לא היה איכפת לי, שישלחו לה איזה זוג מִכנסיים אמריקאיות, מִכנסי שלושת- ריבעי ג’ינס בתפר לבן או אדום, כאלה שלגמרי צמודים לרגל. כל היתר לא איכפת לי. בייחוד הקפה! מה תרודה כל כך מִתפעלת מהקפה? אימא אומרת, שרק הקפה חוסך להם כמה לירות טובות לחודש, כי תרודה ממש מכורה לזה, כל היום אצלם קפה וקפה, למרות שזה נורא לא בריא. כמו לעשן. ובאמת את צריכה לבקש מאבא, שיפסיק. כשיהיה לך יום הולדת, הוא ישאל: “נו, תמי – איזו מתנה את רוצה?” – “מתנה נורא גדולה, אבא!” – “זה לא טוב, תמי’לה. את הרי יודעת, מה נִשאר לנו כל חודש מהתקציב.” – “לא, אבא, אני בכלל לא רוצה מתנה שבשבילה צריך להוציא כסף, להפך!” – אבא נורא מִסתקרן. “איך זה יכול להיות?” – “עוד מעט תִראה, איך, אבל קודם תבטיח, שתעשה לי את זה.” – “איך אני יכול להבטיח, אם אחר כך אולי לא אוכל לקנות לך?” – “אוי, אבא, הרי אמרתי לך, שבכלל אי אפשר לקנות את זה. זה משהו שעושים. ואתה בטח יכול לעשות את זה, אם תִרצה. רק תבטיח.” – בסוף אבא מבטיח. ואז היא מחבקת אותו ולוחשת לו לאוזן: “אני מבקשת שתפסיק לעשן!” – ותיכף רוקדת סביבו ומוחאת כף ושרה: “די, די, הִבטחת, ומה שמבטיחים – מוכרחים לקיים!” אבא נורא מִתרגש מזה, שהיא כל כך חסה על הבריאות שלו וחושבת עליו, הרבה יותר מאימא, שכל הזמן מנדנדת לו שיפסיק לעשן, שיישאר לה יותר מהתקציב לשמלות שלה. אז אבא מחבק אותך ורק ממלמל: “טוב, תמי. למענך אני עושה את זה!” ובסוף החודש הוא נותן לך שלוש לירות: “הִנה, תמי, את זה חסכתי בזכותך, אז זאת המתנה שלך. תקני לך משהו בזה!” – ומה את קונה? שלוש אִגרות של מפעל הפיס! כמובן, אף אחד לא יודע. אבל למחרת, ברדיו, כשאת יושבת ככה במִקרה עם עיפרון ונייר ביד, את שומעת, “והרי לפניכם תוצאות ההגרלה: בפרס הגדול של שלושים אלף לירות זכתה איגרת מִספר 130169…” ואַת רושמת לך, שלא תחששי אחר כך, שאולי הִתבלבלת. “בפרס של עשרים אלף זכתה איגרת מִספר 111128, ובעשרת אלפים – מִספר 230333…” אף אחד לא שם לב, שזה בדיוק מִספר המזל שלך. שלוש עשרה ושלוש עשרה כפול שלוש עשרה. ומה הגורל יכול לעשות נגד מִספר כזה – אפס! אימא ועליזה גם כן מקשיבות לשידור, וכמובן לא מרגישות, שהמִספר השני הוא יום ההולדת של אבא, והשלישי – של אימא! וגם כל יתר הבנות של הכיתה שומעות, כי במִקרה הן נִכנסו לשאול משהו – כולן ביחד, במִקרה לגמרי – וכבר נִשארו להקשיב לשידור. “אח, איזה מזל יש לו למי שזכה במִספר הזה!” אומרת אימא. “אילו אני הייתי זוכה…” – “כן, אימא, מה היית עושה אז?” – “אז קודם כול הייתי קונה לי מיקסר למטבח, כמו שקנו להם מִשפחת הימן מן השילומים שלהם…” – “אני הייתי קונה לי חולצה רקומה של בצלאל,” אומרת גילת. “ירוקה, שהריקמה שלה זהב!” – “אני הייתי קונה לי צלמנייה!” אומרת יערה. וככה כל אחת מזמינה משהו. “ומה את שותקת, תמי? מה את היית קונה?” – “אני? בעצם, אני עדיין לא החלטתי. אני חושבת, שלא הייתי קונה לי כלום…” – וכולן צוחקות: “איזו טיפשה!” אבל אחרי שבוע אימא באה הביתה, והִנה במטבח, על השיש, עומד המיקסר, ועליו הפתק: “לרות היקרה, ממישהו, שזכה בהגרלה.” אימא לגמרי מבולבלת, ‘לא יודעת את נפשה’, כמו שקראנו איפשהו, ותיכף חוקרת: “תמי, לא ראית במִקרה מי הביא את המיקסר הזה?” – “לא, במִקרה לא ראיתי כלום. מיקסר? איזה מיקסר? מה פתאום מיקסר?” את מִתממת לך. “מה, קנית מיקסר, אימא? למה לא סיפרת לנו?” אימא רצה החוצה, לספר לתרודה. ושם מהומה: מצאו על הארון חולצת בצלאל רקומה, ירוקה, ברִקמת זהב, ועליה פתק: “לגילת היקרה, ממישהו שזכה בהגרלה!” – ארנסט מִשתולל ותרודה מודאגת: שגילת תיכף תגלה, איזה בחור שלח לה את זה! וגילת בוכה ונִשבעת, שום בחור, מה פתאום בחור, הרי אף אחד לא ידע, כמה היא רצתה חולצה כזאתי… ואז בדיוק מגיעה אימא, ומספרת על המיקסר, ובעוד הם מדברים, מי בא, אם לא סטיפה: תתארו לכם, היא מסדרת במִקרה את תא הבגדים של יערה, ומה היא מוצאת שם, מצלמה חדשה, יקרה נורא, עם פתק: “ליערה היקרה…” – “ממישהו שזכה בהגרלה!” – צועקות גילת ותרודה ואימא במקהלה. וסטיפה נִדהמת. “איך אתן יודעות?” והולכים מבית לבית. וכל המשק כמרקחה. אין בית שאין בו מתנה. “ומה את קיבלת, תמי? אולי את האופניים שרצית, או את השעון, שכל כך הִתחשק לך?” – “לא, אני כנִראה במִקרה לא קיבלתי כלום.” – “איך זה יכול להיות? הרי כל הילדים שלא היו להם אופניים ושעון קיבלו את זה!” – “אז איש המתנות כנִראה שכח אותי.” – והבנות מִסתודדות: “תִשמעו איך שהיא מדברת! – ‘איש המתנות’!” ובינתיים מתחילים לחקור: מי נסע אתמול לנהריה וחזר עם הרבה חבילות? רק תמי. מה? תמי? לא יתכן! אבל גם נהג האוטובוס מספר: בהחלט. הוא זוכר. הרי במִקרה האוטובוס היה ריק לגמרי אתמול. נסעה רק ילדה אחת, נחמדה מאוד, נִראית כמו בת חמש עשרה, עם המון קופסאות. בקושי הִצליחה להִסתדר איתן. ועל אחת היה כתוב ‘מיקסר’, הוא זוכר טוב, כי גם אישתו כבר מזמן אומרת לו, כל פעם… בת חמש עשרה? איך היא הייתה לבושה? חצאית כחולה, חולצה לבנה, סנדלים אדומים? בוודאי, זאת תמי! וכמה יפה, שהיא כל כך צנועה, ולא גילתה לאף אחד, שהיא זכתה בכל ההון העתק הזה, ואיך היא זכרה את כולם ונתנה לכל אחד בדיוק מה שהכי רצה… למחרת גילת באה לבקש סליחה ממנה. “אני יודעת, תמי, שסתם הייתי חזירה,” היא אומרת. “אבל את מוכרחה לסלוח לי. אני נורא רוצה ששוב נהיה חברות…” – הִנה, איך היא יושבת שם על יד המדורה, יפה כזאת ובכלל לא יודעת, שאת ערה, מִתהפכת מן הבטן לגב, לא יכולה להירדם וחושבת עליה. ונגיד, שהייתה יודעת? מה היא הייתה חושבת, שאַת עלובה ומגוחכת או שאת דווקא די… די מה? חכמה וחושבת מחשבות בוגרות? אחרי המסיבה, כשתתחילי את החיים החדשים, תִצטרכי להיזהר ולחשוב רק מחשבות שאפשר להִתגאות בהן, שום מחשבה שצריך להִתבייש בה! ואֵלו שאַת חושבת עכשיו? למשל, המחשבה הזאתי על מה שאַת חושבת? אולי יזהר יגיד, שאַת סתם קרתנית? ובינתיים מִתבזבז לך הלילה ואַת לא ישֵנה. או ש הוא דווקא מִתבזבז כשישֵנים? אילו כבר היה לך שעון, רק היית צריכה להציץ בו, וכבר היית יודעת… מצד שני, זה גם יופי של אמתלה לגשת ולשאול, “תגידי, גילת, מה בעצם השעה עכשיו?” – במקום לענות היא תיכף שואלת בחזרה, “מה קרה, תמי, שאַת לא ישֵנה?” – “אני יודעת? משום מה אינני יכולה להירדם, אז אני שוכבת לי וחושבת…” – “ועל מה, למשל, אַת חושבת?” – “על כל מיני דברים. הרי אַת בטח, סליחה, בוודאי יודעת, שלא את הכול יכולים לספר לכל אחד. אילו הייתה לי חברה טובה באמת, הייתי מספרת לה.” – “אַת יודעת, תמי, לפעמים גם לי יש המון מחשבות כאלו, שנורא הייתי רוצה לספר למישהי ואין לי למי. אילו הייתה לי חברה טובה באמת – בטח הייתי מספרת לה.” עכשיו שתיכן מחכות. ואז תגיד גילת: “את יודעת, תמי, יוצא – שאַת היית רוצה שתהיה לך חברה טובה באמת, ואין לך, וגם אני הייתי רוצה שתהיה לי, וגם לי אין. אז אולי, אילו היית מסכימה… בעצם יכולנו… אני מִתכוונת, אנחנו שתינו…” ואַת מרכינה ראש ולא אומרת כלום! ממש כלום! “אני יודעת, שסתם הייתי חזירה כלפיך,” אומרת גילת. “אבל אַת מוכרחה לסלוח לי, תמי, טוב?” – “בטח, גילת, כמובן. ואם רָבים לפעמים, זה קורה גם בין חברות הכי טובות.” – “תגידי, תמי, את מוכרחה לספר לי – את באמת אוהבת אותו, את יעקב זה?” – “אני? את הגועלי הזה? הִשתגעת לגמרי?” – ושתיכן פורצות בצחוק, וצוחקות ומִתנדנדות ומיטלטלות, והיא כאילו הולכת ליפול, ואוחזת אותך בכתף…

ותמי חשה, שמישהו אוחז אותה בכתף.


 

24.

“תמי, קומי, תמי, את שומעת? את צריכה לשמור! תמי, נו!”

תמי הִתיישבה בבהלה, נִתקלה בראשה ביריעת האוהל. מי זאת? אה, מיכל. אבל חשבתי, ש… “מה יש? מה קרה?”

“אַת צריכה לשמור!”

“מה, כבר? מה השעה?”

“שתים עשרה. ואַת שומרת עד אחת ומעירה את יערה. בסדר?”

“כבר שתים עשרה?”

“בטח. מה אַת כל כך מִתפלאת?”

“כי רק לפני רגע עוד הייתי ערה, וחשבתי מה השעה… בכלל לא הִרגשתי, שנִרדמתי.”

“גם אני, כשהעירו אותי, חשבתי, שלא ישנתי בכלל. קחי את השעון הזה, וכשתִגמרי לשמור, תעבירי ליערה. לילה טוב. אח, איך שאני יישן לי עכשיו יופי!”

מיכל זחלה לתוך האוהל שלה, ותמי שמעה, איך היא מִתכרבלת בשמיכות ונוהמת, שישמעו כולם וגם היא עצמה, כמה היא נהנית.

תמי ניגשה למדורה. פיהקה. חשה צמרמורת קלה. סובבה את הגב לאש והִביטה בשמי הלילה השחורים. הכוכבים עכשיו הרבה יותר גדולים משהיו קודם, כששכבת באוהל וחשבת. לא ייתכן שהם גדלו. מה, בעצם, הדבר האחרון שחשבת? אה, כן, שאת רוצה לספר לגילת, שאַת לא יכולה לישון, בשביל להגיד לה ש… איזה מזל, שנִרדמת ולא ניגשת אליה, למדורה! סתם היית משפילה את עצמך, יקירתי, זה הכול!

תמי הִתמתחה, זזה וישבה קרובה לאש ככל שיכלה. ככה. טו־ב. אור המדורה המהבהב האיר רק עיגול של כמה פסיעות, עד האוהלים, עד גזעי העצים הראשונים. ממלכת האור. ומשם ממלכת החושך הגדול. אם עומד שם מישהו, הוא יכול לראות את הכול, מבלי שיראו אותו. תמי הסבה את גבה למדורה והִתאמצה לבלוש באפלה. ואם באמת עומד שם מישהו? כל זמן שהוא לא זע אי אפשר להבחין בו. אבל אם היא תִראה אותו מִתקרב, מה אז? שתרוץ לאוהלים ותעיר את כולם? ואם יתברר, שלא הִתקרב אף אחד? איזו חרפה איומה!

רִשרוש! משם, מהחושך בחורשה. ולא רִשרוש מטושטש, אלא ממש, יבש, של שִכשוך ודִשדוש. מישהו שט שם בחושך, מִשתהה, מִתלחשים שם. לרוץ ולהעיר? ועכשיו הוא דרררך על ענף, הגולם, שמעו בבירור את קול הפיצוח החד, ומישהו לחש: ששש… ששש…

תמי ישבה משותקת. לרוץ ולהעיר מישהו! כבר! עכשיו! אבל היא לא זזה ממקומה. אילו יזהר היה נִשאר! מה יש, לא היה יכול להקים לו אוהל ולישון כאן? במקום זה הלך לו הביתה, הקרתני הזה! ומה, אם יבוא תן שיש לו כלבת? או זאב ממש? או צבוע? איזה חוסר אחריות חינוכית, להשאיר את הילדים ככה לבד, יגידו אחר כך במשק. ויפטרו אותו. מיד אחרי הלוויה. בגללך היא נטרפה, יגידו. והוא ימרוט לעצמו את השֵער הקלוש ויסנן מדוכדך מתוך הזקן: “איך, איך יכולתי להפקיר אותם ככה?”

טיפשה, אילו באמת היו שם מִסתננים או זאבים, כבר היו מִתנפלים מזמן, ולא היו מִשתהים ומִתלחשים. אבל הם בכל זאת. הִנה! שוב! ומה זה הגוש השחור הזה שם? הרי הוא זז לאט־לאט! תמי נִצמדה במבט מאומץ אל כתם אפל גדול, שנִראה כמו אדם מִשתופף. אין ספק: הוא זז כל הזמן, המנוול! מהר הִסתובבה, זרקה מלוא הזרועות ענפים למדורה, ומיד עלתה האש בלהבה מִתלקחת. תמי קפצה וברחה מן הלהט. במקום כתם־הגוש האפל והזז מונחת עכשיו אבן גדולה, שבאמת בקלות אפשר היה לפסל ממנה אדם מכוּוָץ. סתם אבן בזלת אפורה, טיפשה! אבל קולות של לחש עדיין נִשמעים בבירור מן האפלה שמעֵבר לאבן. ומה ביתר הצדדים? תמי היטתה מעט את הראש והִקשיבה. בוודאי! עכשיו מישהו לא נִזהר ודרך על ענף בצד השני!

עד שהִביטה והִקשיבה, דעכה האש, דווקא כשתמי הִשתכנעה, שהיא מוקפת לחשים מרשרשים. וכשחיפשה עוד ענפים, גילתה שאזלו. לא מכבר גזמו את האורנים והסירו את כל הענפים הנמוכים וערמו אותם… איפה? אתמול, כשהביאה עצים לכירה שלה, ראתה, שכל החורשה מלאה ענפים מפוזרים ויש גם כמה ערימות. את רק צריכה ללכת להביא, טיפשה, ואז שוב תיזרקי לאש, ותִראי ש… אבל עד שאת מִתלבטת, האש דועכת, וכל הלחשים מִתרחשים דווקא שם, איפה שהחושך הכי חשוך ואיפה שהענפים. הם בטח החליטו, שלא מִתנפלים, רק מחכים עד שאוזלים העצים, וכשאת ניגשת להביא עוד, אז שם, פתאום, בחושך… אילו רק היה עוד מישהו ער, היא לא הייתה מפחדת והייתה ניגשת. למה לא סידרו, שישמרו בזוגות? מה יש? לא ידעו, שצריך בכל פעם להביא ענפים? והרי שומר יחיד לא יכול להִתרחק ולהפקיר את המאהל!

היא מוכרחה להעיר מישהו! מקודם, בשביל הלחשים והגוש, טוב שלא העירה. אבל עכשיו, כשמלאי הענפים נִגמר? הרי אי אפשר לשמור בלי מדורה! אבל את מי? הכי טוב, אם הוא יתעורר לבד, המישהו הזה, ייצא מהאוהל שלו, מפהק, מִתמתח, וניגש למדורה, לשאול מה השעה. שמע, אם אתה כבר ער ממילא, אז בוא תעזור לי רגע להביא קצת מלאי של ענפים. ובאותה הִזדמנות את מציצה אל כל הגושים שמִתלחשים, ונוכחת שסתם היית טיפשה.

אבל הם לא יתעוררו, הגועליים האלה. רק אם במִקרה, נגיד, את נִתקלת בחבל של איזה אוהל… אבל אז יקללו, ומי שמקלל לא נוח לבקש אותו שיעזור. וחוץ מזה - בחבל של מי כדאי? של נמרוד, הגאוותן הנפוח הזה? של יגאל? לגילת שלו אולי היה קם לעזור, אבל לא לך. ועל איתן בכלל אין מה לחשוב. ויערה ומיכל אפילו לא יסכימו להוציא את האף מתחת לשמיכה. אין את מי לבקש, אין! תמי הִביטה נִכחה במבט בוהה. טיפשה, עושה הצגות לפני עצמה. הרי תיכף ידעת באיזה אוהל תיתָקלי! האש דעכה עוד. כבר בקושי ראו את הגזעים ואת מִתארי האוהלים. תמי ניגשה לאוהל של ירון, דרכה על אחד החבלים וצעקה בקול רפה: “אוי, מה זה פה?” וחיכתה. לא קרה שום דבר. אז הִתרחקה כמה צעדים, בחרה כוכב בהיר בחלקת השמים הקטנה שנִשקפה בין הצמרות, נצמדה אליו במבט, ופסעה קדימה באומץ, בלי לגרוע ממנו עין. כל רגע ציפתה להיתקל, והחליטה, שאז היא… אבל פתאום משהו רך וחלקלק נִכרך לה סביב הרגל. היא צווחה - לא, זה רק היה בלב, הצווחה הזאתי, זה לא הִספיק להגיע לגרון, הרגליים קפצו מעצמן ובעטו, הִסתבכו במשהו ובעטו עוד, נִתלשו מן הסבך, ותמי צנחה והִשתטחה מלוא קומתה על האוהל.

“אוי, מה זה פה?” צעקה. ואפילו ברגע זה של פחד זוועה, אמרה לעצמה אחר כך, היה לך שכל לצעוק בשקט!

ירון פִרפר מתחת לשמיכות, הִתאמץ לגלגל הצידה את המשא שצנח עליו, ולבסוף הִצליח לחלץ את הראש: “מה קרה?”

“זה אני. נפלתי על האוהל שלך, מָתחתָ את החחבלים כל כך טיפשי, שמוכרחים ליפול,” אמרה ברוגז. “וכאן הִשארת קצה חבל תלוי בצד מִשתרבב ככה, זה נגע לי ברגל, חשבתי שזה נחש.”

היא החליקה על המִכנסיים והסוודר ופנתה אל גחלי המדורה. ירון זחל ויצא מערימת האוהל ההרוס, גישש סביבו ובדק את השמיכות ואת החבלים. “אוי, חבל…”

“מה יש?”

“השמיכה נִקרעה לגמרי.”

“מה, באמת?”

“כן… אני אשם, קשרתי חזק מדי את החבלים, בעד זה זה קרה.”

“אני נורא מִצטערת. אבל בטח אפשר לתפור את זה.”

“כן… אימא תכעס קצת… אין דבר.”

“ואיך תוכל לישון עכשיו, בלי אוהל?”

“איכשהו מלמטה. אני אתכסה בו,” אמר וזחל בחזרה מתחת ליריעות הקרועות.

“שמע, ירון…” גיששה.

“כן?”

“אולי במִקרה, אם כבר ממילא אתה ער, תעזור לי במשהו?”

לא ענה וחילץ עצמו מתחת לשמיכות ולחבלים. עמד ושִפשף את ידיו וחיבק את כתפיו. היה קר.

“אני רוצה שנביא יחד ערימת עצים, המדורה דעכה. בקלות יכולתי להביא, אבל לא רציתי להשאיר את המחנה בלי שמירה.” ומאחר שלא ענה, הוסיפה: “הִנה, זה שָמה.”

הם הביאו ענפים מלוא הזרועות. תמי נִזכרה ששכחה לבדוק מה היו הלחישות והרחשים. לכן אמרה: “בוא, נביא עוד פעם!” חיפשו ערימה, ותמי בלשה בכל החורשה, בסוף הביאו עוד מטען גדול וגם כמה גדמי גזעים, שרידי עצים כרותים. ירון הִסביר, שאלה בוערים הרבה זמן. אחרי שחזרו, אמרה: “זהו, עכשיו יש מספיק.” הוסיפה ענפים לגחלים הלוחשות, כרעה לארץ ונשפה, להפיח אש במדורה. לבסוף הציצה שלהבת קטנה, טיפסה על קצה אחד הענפים וכולם הִתלקחו בלהבה עליזה ורעבתנית. “נו, אתה לא שוכב לישון?” שאלה, כשראתה שעדיין הוא מִשתהה על ידה.

“כן, אני רק רוצה עוד להִתחמם קצת, טוב?”

“מצידי תִתחמם לך כמה שאתה רוצה. אבל לפני שאעיר את יערה, אני רוצה שבחזרה תִשכב.” הִביטה בשעון: בסך הכול עוד רבע שעה, אם הוא יישאר חלק מהזמן הזה על יד האש, או אפילו אם ישכב באוהל, אבל היא תדע שהוא עדיין ער, הזמן הזה יעבור מהר, ואז כל השמירה הזאתי, שכל כך הרבה דיברו עליה, בכלל לא הייתה כזאת משהו מיוחד.

“למה?”

“למה - מה?”

“למה אַת רוצה שאשכב לישון דווקא לפני שתעירי את יערה?”

“ככה. אם יראו שהיית ער כששמרתי, תיכף ידברו מי יודע מה.”

שניהם ישבו והִביטו באש.

“תמי…” אמר לאחר רגע.

“נו?”

“אני רוצה לשאול אותך משהו.”

“שוב על הריקוד הזה, שאתה צריך ללמוד?”

“לא.”

“אלא מה?”

“זה נכון, שיש לך חבר מהנח”ל?"

“לא. אין לי. או… נניח שיש לי. מה זה משנה?”

“לא אמרתי שזה משנה.”

“אז למה אתה שואל?”

“כי הייתה פִתקה ביום שישי, בשעת שאלות.”

“איך ידעת, שבפִתקה הזאתי מִתכוונים אלי?”

“שמעתי מה שדיברו.”

“ומה דיברו?”

“אמרו שיש לך חבר מהנח”ל."

“מי זה אמר את זה?”

“כל מיני ילדים.”

“גילת?”

“כן, גילת, ונמרוד, ויגאל, ו… כולם.”

“תספר לי בדיוק, מה הם אמרו? באיזה מילים? ככה אמרו, 'לתמי יש חבר מהנח”ל'?"

“לא, הם אמרו אחרת.”

“איך הם אמרו? תגיד בדיוק. מילה במילה. ומה אמר כל אחד!”

ירון חייך, הִביט באצבעות שלו ושתק.

“נו?”

“מקודם ביקשת, שנביא יחד עצים, נכון?”

“נו כן, בטח, אז מה?”

“עוד לא אמרת לי בכלל תודה.”

תמי הִביטה בו בפה פעור ואמרה: “על דברים כאלה לא אומרים תודה. זה מובן מעצמו. ובפעם הבאה לא אבקש ממך כלום.”

ירון ישב במבט מושפל. “אַת רוצה שאלך לישון?”

היא משכה בכתפיה, “מה איכפת לי? מצידי יכולתָ ללכת קודם.”

“טוב,” אמר. קם ופנה אל הריסות האוהל שלו, פסע כמה פסיעות וסובב את הראש: “הם אמרו, שביקשת, שילמד אותך לרתום ולרכב ולחרוש.”

“נו אז מה? אסור לי?” קראה אחריו.

“מותר לך,” אמר לאיטו. “אבל תדעי, שהוא נִבזה.” פסע עוד ושוב נעצר: “עבדתי איתו בגן ירק, יחד עם איצקו, שגר איתו בחדר. אז הוא סיפר על השיעור שהוא נתן לך. הוא מִתגאה בזה.”

“מה הוא אמר? במה הוא מִתגאה? נו, תגיד!”

ירון לא ענה, גחן לארץ וזחל מתחת ליריעה הקרועה. תמי הִביטה אחריו ורטנה: “סתם טמבל!”

הִסתכלה בשעון, ישבה לפני המדורה, וחזרה במחשבה על הדברים שדיברה עם ירון. השלהבות ריקדו ריקוד מוזר, מושך. מושך. שוב המילה הזאתי. אולי עכשיו הִרגשת מה זה, כשלא יכולים לגרוע את העין מהאש, ולא את המחשבות מן הלשונות המחוללות. תמי זיעמה את גבותיה, הִביטה באש, ומלמלה:

“באמת סתם טמבל!”


 

25.

שאר המשימות לא נִראו לתמי מלחיצות במיוחד. למשל, יום עבודה במשק בית, ברור, שאין פה מה לחשוש, השופטים בסך הכול אבא ואימא. אימא נסעה בבוקר, כבר מזמן רצתה לבקר את האחות שלה בחיפה, והִנה ההִזדמנות. היא דיווחה, איך מצאה את הבית, כשחזרה, וזאב תֵאר, איך היו הארוחות והסדר במשך היום. שניהם העידו, שהכול היה מצוין ויוצא מן הכלל. ותמי חייכה בענווה וחשבה שלא הִגזימו: היא בישלה קציצות ותפוחי אדמה פירה עם סלט ירקות, האוכל האהוב של אבא, הכול בכמות כפולה, ליומיים. ומה שצריך ואפשר לכבס - סדינים, ציפות, וילונות - הביאה למִכבסה, תלתה לייבש, קיפלה וגיהצה, כן, הכול היה מגוהץ! והבית היה מצוחצח ומבריק כמו לפני פסח. אפילו את הגינה עדרה ועישבה והִשקתה.

מה שרות לא סיפרה ליזהר - שגבה את העדויות כשופט עליון בכל ענייני המשימות - שלפני שנסעה היה לה ריב עם תמי, שקלקל כמעט את הכול: היא רצתה כמובן לייעץ ולהסביר ולהראות… ותמי סירבה לשמוע, ואפילו הִתחצפה: “נו תסעי כבר סופסוף!” ורות הרימה יד - וברגע האחרון הִתאפקה. אולי מפני שזאב נִכנס.

התפקיד הבא היה לנסוע לבד לנהריה, לגבות שיק של חמש לירות בבנק הפועלים, לשלוח הביתה מִברק, לטלפן מטלפון ציבורי לסיטונאי מכולת ולהזמין שימורים לצרכנייה, לאכול ארוחת צהריים במִזנון תנובה ולהביא את הקבלה. וכמו בנסיעה הראשונה, לא ניסו לרמות אותה, היא לא תעתה, לא עקבו אחריה, לא פנו אליה. היא מסרה דו"ח ליזהר. הכול בסדר. חבל.

עוד שבועיים לפני כן החלה במשימת המתנות להורים ולחברת הילדים. ומה יכולים לעשות? הבנים הכינו מנורות קיר בנגריה, והבנות רקמו מפות שולחן. תמי החליטה, שהיא תבוא לנגריה בשעות שהבנים אינם, שהסוד שלה יישמר, ותכין תיבת כלי תפירה, שיזהר מכנה ‘כְליבה’. היא ראתה כליבה כזאת בחנות בנהריה, בחנה אותה, כאילו היא מִתכוננת לקנות, ורשמה לה את התוכנית בַזיכָּרון: שש תיבות קטנות מלביד, זו מעל זו באלכסון, שלוש מכל צד, מחוברות בצירים מלוכסנים… נִשמע מבלבל ונִראה מבלבל, כי במשיכה אחת נִפתחים כולם הצידה, באלכסון… נכון, שאולי יגידו, שזה רק לאימא, אבל למי אימא תופרת כפתורים ושמה גומיות ומתקנת קרעים - לכל המִשפחה, לא? וחוץ מזה, בהִזדמנות ראשונה, אבא יקבל נרתיק עור לסיגריות, ואם יפסיק לעשן - נרתיק עור לעט נובע. יש בנהריה חנות לתחביבים ומלאכת יד, שמוכרים שם עור דק, אפילו תיק יפה למִכתבים אפשר לתפור ולהדביק, אבל אימא ואבא אף פעם לא כותבים לאף אחד!

ומה לחברת הילדים? הבנים החליטו, שעושים מתנה משותפת: חופרים בור קפיצה במגרש המִשחקים. גילת, מיכל ויערה הִסתודדו הרבה ולא הִסכימו לגלות מה הן מכינות. עד שעליזה סיפרה, ממה ששמעה אצל איה: הן רוקמות מפות שולחן למועדון. עלובות! אילו היו מִתיעצות איתה, הייתה אומרת, שכבר מוטב לתפור וילונות. אבל בגלל הקנונייה החשאית שלהן, גם היא לא תספר להן את הרעיון שלה, שממנו יכלה לצאת מתנה משותפת נהדרת: ליומולדת הקודם קיבלה גילת מִשחק שנִקרא ‘מונופול’: כל שחקן מטיל את הקוביה ומִתקדם על הלוח, וכשהוא נוחת על מגרש הוא רשאי לקנות אותו, אבל אם הוא מוותר - נגיד, מפני שכבר אזל לו הכסף שקיבל בתחילת המִשחק - המגרש נִמכר במכירה פומבית, ומישהו אחר זוכה בו בזול, וכשאתה נופל עליו עוד פעם, אתה משלם דמי שכירות. אפילו ארנסט נִמשך לשחק, ולמרות שהוא אומר שזה קַפּיטָליסטי, רואים כמה שהוא נהנה כשהוא מִתעשר ואחרים מגיעים לפשיטת רגל. את המִשחק הזה החליטה תמי להתאים לעין בדולח: כל מִשתתף מקבל תקציב חודשי וקונה אוכל ובגדים, ואם יש לו מזל - מה שתלוי בקוביה, אבל גם קצת בשיקול דעת, נניח, אם לקנות שואב אבק, מה ששומר על השטיחים, אך עלול לגרום לך, שתישאר בלי כסף ותצטרך למכור את השטיחים עם השואב בחצי מחיר, אבל הוא גם יכול לחסוך. חוץ מזה יש הפתעות נעימות (“זכיתָ בשילומים!”) ולא נעימות (“בגלל הבצורת המשק מקטין לך את התקציב בחצי!”) ואפשר לצבור וֶתק, וכשהוא מזדמן שלוש פעמים לאותו מִגרש הוא יכול להיכנס לשיכון ולהזמין רהיטים ומקרר, סליחה, מֵיקַר, אבל אם הוא מִסתבך בחובות הוא צריך לחסל את הרכוש במכירה פומבית, ואם הוא פושט רגל עליו לעזוב את המשק. פרט אחרון זה לא הִתאים בדיוק לחיי המושב השיתופי, אבל כשהרעיון הכללי כל כך מוצלח, אי אפשר לדייק בכל פרט. בכל אופן מנצח מי שנִכנס לשיכון, צובר ותק, מקבל שילומים, קונה רהיטים - תמיד כדאי לחכות קצת, בשביל שאחרים יסתבכו ויצטרכו למכור במכירה פומבית - ומגיע בצורה כזאת לרמת חיים הכי גבוהה.

תמי הייתה נִלהבת: איך שכולם יתפעלו! היא שקדה שעות, הכינה את הלוח מקרטון עבה, הדביקה על כל המגרשים ציורים - של הצרכנייה, של המִכבסה ובריכת השחיה, אפילו עלה על דעתה, שאפשר להכניס גם את הנח"ל. את הכסף הדפיסה בעזרת חותמת מגולפת מתפוח אדמה, את אבני המִשחק גלפה מעץ, ורק את הקוביה נטלה ממִשחק אחר. אח, איזה פרצוף הם יעשו, כשהיא תסביר את כללי המִשחק ביום שתִתרום אותו למועדון!

המשימה השתים עשרה הייתה המִבחן בריקודים. יזהר כינס אותם ערב אחד במועדון והביא איתו את המפוחית־פה שלו. תחילה ניגן הורה, וכולם רקדו במעגל. אחרי כן הִגיע תור ריקוד הזוגות. יזהר הִציע, שיבחרו בריקוד כמו “אל גינת אגוז” או “איתי מלבנון, כלה…” אבל כולם בחרו בקרָקוביאק.

“אנגן לכם קרָקוביאק,” אמר יזהר, “הִסתדרו בבקשה בזוגות!”

כצפוי, יגאל נעמד בצד גילת, יערה רצה אל נמרוד ומיכל לקחה את היד של איתן. רק תמי וירון נִשארו עומדים בצד. כולם הִביטו בהם והִצטחקו. יזהר שאל אותם, אם הם מסכימים לרקוד יחד. תמי הִרכינה ראש וענתה, שלא איכפת לה, אם מי היא תִרקוד. וגם ירון הִרכין ראש: הוא בכלל לא יודע לרקוד ריקוד זוגות.

“לא הִספקתָ ללמוד?”

“לא היה מי שילמד אותי. אז ביקשתי מאימא שלי, והיא באמת לימדה אותי, אבל… זה לא ריקוד עַם שרוקדים פה.”

יזהר לא הִפציר בו ופתח בלחן הקרָקוֹביאק.

הזוגות רקדו. ויזהר אישר ורשם: עוד משימה מאחוריהם.

“ומי מסכים לרקוד עכשיו עם תמי?”

נִשתררה שתיקה מעיקה. עד שאיתן אמר: “מילא, אם דווקא מוכרחים, אז אני מתנדב.”

תמי חשה, שדִמעות עלבון נעצרות לה בגרון, וקראה:

“אני לא ארקוד ככה לבד לעשות הצגה לפני כולם. ואני לא צריכה את הטובות של איתן. כולם יודעים, שאני יודעת לרקוד, ואתה, יזהר, בעצמך ראית, שבמסיבה האחרונה רקדתי קרקוביאק.”

“עם כל הבחורים מהנח”ל," הִשלים נמרוד.

יגאל רץ למִרפסת והביא לה את המטאטא: “אולי תִרקדי איתו? בן זוג יותר מתאים לא תִמצאי!”

סביב פרץ גל של צחוק.

יזהר קיבל את הטיעון של תמי וביקש שיזיזו את השולחנות חזרה אל מקומם, אבל יגאל ונמרוד מחו: ירון עדיין לא רקד ריקוד זוגות. “רוצים לראות מה אימא שלו לימדה אותו!”

“ובכן, ירון, לפי החוק כל אחד חייב לדעת לפחות ריקוד זוגות אחד. אֱמור לנו מה למדתָ, ואם לאו, תקבל אורכה עוד שבוע.”

“אני יכול לרקוד… רק שאולי לא מחשיבים את זה בתור ריקוד עַם… זה ריקוד שנִקרא ואלס,” אמר ירון.

“‘ריקוד שנִקרא ואלס’!” קראה גילת. “הלא ואלס זה הריקוד!”

“ירון ירקוד לנו סולו, ירון ירקוד לנו סולו,” שר יגאל ומחא כף. “אולי אתה רוצה את המטאטא?”

גם מיכל ויערה הִצטרפו אל גילת ודרשו שירקוד, רק איתן מחה, שוואלס זה סתם ריקוד עירוני. אבל יזהר הִכריז, שוואלס כשר למהדרין. “ובכן, מי ירקוד עם ירון?”

ירון הִצטחק וללא כל מבוכה הִשתחווה לפני המטאטא:

“לכבוד ולעונג יהיה לי לרקוד איתך, גבירתי.”

“יאללה, יזהר, תנגן, רוצים לראות את הזוג הכי יפה של הערב!” צעק יגאל ופיזם: “אִמרי לי למה ומדוע / רדפת אותי במבטך? / ובזמר אהבה פרוע…”

“טמבל, זה טנגו!” צווחו גילת ומיכל.

“שיהיה טנגו או שְמַנגו, העיקר שזה רומנטי,” הִתנצל יגאל.

גילת ומיכל הִתלחשו ופתחו ב“עץ הרימון נתן ריחו”. ירון נטל את המטאטא ורקד איתו חצי מעגל, הִשעין אותו לקיר ושוב הִשתחווה לפניו: “היה נעים לי מאוד, גבִרתי, אני מוקסם!”

תמי הִסמיקה ולא ידעה למה. אף אחד לא שׂם לב לכך. כולם עדיין הִביטו אל ירון ואל המטאטא. הבנים מחאו כף וצעקו:

“ביס, ביס, עוד הפע־ם, עוד הפע־ם!”

גילת קפצה וקראה: “תנגן, יזהר, אני מסכימה לרקוד איתו!”

יזהר נתן את המפוחית אל פיו וניגן לחן לא מוכר של ואלס. והם רקדו. תמי ארבה לצעדיהם, שניהם רקדו ללא גינוני ביישנות. לאחר שסובבו בחצי מעגל והִגיעו אל המטאטא, הִפנה ירון את גילת אליו, הִשתחווה ואמר: “גבִרתי, גם איתך היה נעים מאוד.”

הבנים צחקו ומחאו כף ונמרוד צעק: “אבל עם הראשונה היה יותר טוב, אה? יותר גמישה, יותר דקה, יותר בלונדינית, מה?”

יזהר הִכריז, שמִבחן זה תם. משימה זו של ריקודים באה לסמל את התִקווה, שבחייכם תִשרה שמחה, ותדעו להִשתתף בחגי הציבור ותוקירו את התרבות העממית. שתק רגע והִזכיר, שיש להחזיר את השולחנות והכיסאות למקומם.

נמרוד צעק, שגם שולחנות וכיסאות מוכרחים לסמל משהו, סתם ככה, בלי שיסמלו, הוא לא יזיז אותם. וגילת הִציעה, שלא יזיזו עוד, רק שירקדו קצת בשביל השמחה, כמו שיזהר אומר. מיכל ויערה הִצטרפו. הבנים לא הִתפעלו, אך הבנות כבר פתחו במנגינת הוואלס “שושנה, שושנה, שושנה”, וגילת הִזמינה את ירון. אבל ירון אמר שהוא מִצטער, הוא מוכרח לחזור הביתה. מיכל ויערה רקדו זו עם זו כמה פסיעות, וכשראו, שהבנים פונים ללכת, צעקו, שלא יעיזו להִסתלק, לפני שיעזרו לסדר.


באותו ערב שאלה עליזה: “תגידי, תמי, איך הוא בעצם, ירון זה?”

“מה פתאום את שואלת?”

“מקודם, אצל איה, גילת נורא הִתפעלה ממנו, כשהיא חזרה ממִבחן הריקודים המצחיק הזה שהיה לכם. היא סיפרה, שהוא נורא לץ ובכלל לא ביישן, ושהוא רקד עם מטאטא ושזה היה ממש נחמד, ושהוא נורא חכם ולומד טוב, ובכלל.”

תמי שתקה. וכשראתה, שאחותה מצפה לתשובה, הִפטירה:

“אַי, היא סתם טיפשה. תיכף כששמעה שהוא יודע לרקוד ואלס, היא קפצה וצעקה שהיא מזמינה לרקוד איתו. היא מתה להשוויץ קצת לפני יתר הבנות.”

עליזה הִביטה בפנים הכעוסות של אחותה וצחקה.

“מה את צוחקת?” הִתגעשה תמי.

“מה יש, אסור לי?”

“מי אמר שאסור לך? בא לך לצחוק, אז תִצחקי.”

ותמי נטלה ספר ומחברת, שכבה וסובבה אל עליזה את הגב.


 

26.

נר ראשון של חנוכה כבר מהבהב, הִזכיר יזהר, ואורו מתקרב. זה מיותר שהוא מזכיר את זה, זה סתם מלחיץ, חשבה תמי. כל יום לפנות ערב נערכו חזרות על מסכת המִצוות, הריקודים, הדִקלומים והשירים, מקהלה שרה ומקהלה מדברת, שהיו חלק מאותה מסכת. וכבר נִשלחו הזמנות לדודים ולדודות, לבְנֵי- ולבנות דודים, וחתני המסיבה הִתכוננו למשימה האחרונה והקשה - ההרצאה. יזהר הִציע לתמי, שתִבחר בַנושא ‘קליטת העלייה באזורנו’. תמי סֵירבה, הִתעקשה, כמעט פרצה בבכי ולבסוף הִסכימה. ‘קרבות מלחמת השִחרור באזורנו’ - זה היה הנושא שקסם לה באמת. אבל יגאל תפס אותו. כמובן. ואיתן תפס את ‘בעיות המים’, ונמרוד - משהו עם ספורט, תמי שכחה מה, בכל אופן, נושא טוב ותפוס. גילת תפסה את חיי התרבות, ומיכל ויערה… טוב, טוב, כבר לא איכפת לה כלום - רוצים שיהיה לה קליטת עלייה? שיהיה.

צריך לערוך תוכנית פעולה, מה יהיו מקורות המידע לאיסוף החומר? לאן תיסע, את מי תראיין ואילו שאלות תִשאל אותו? כך הִקשה יזהר. והִסביר, שבעברית ‘להקשות’ זה לשאול. ואם מישהו גם שואל וגם עושה שלמישהו אחר יהיה קשה? אז זה ‘מַקשה תַרתֵי משמע’. אוקֵי, שיהיה התַרתֵי הזה. כבר לא איכפת לה.

אביה יעץ, שתבקש פגישה עם ראש העיר נהריה ותחקור אותו, כמה עולים נִקלטו בשנים האחרונות, מאילו ארצות, כמה תקציב הוצא עליהם, מאין בא ולאן הלך הכסף, איזה אחוז מהם כבר קיבלו שיכון קֶבע וכמה יושבים עדיין במעברות. במ־ע-ב־רות, הגתה תמי בזמן שרשמה את הכול במחברת. איזה מזל יש לה עם אבא שלה, שהוא כזה חכם ומוכן לעזור! בעצמה ומעצמה לא הייתה ממציאה אפילו שאלה אחת! אפילו לא חצי! כלום!

זאב הלך איתה לטלפון במזכירות, כשאף אחד לא היה שם, כי תמי הִתביישה, ודיבר עם המזכירה של ראש העיר ואיתו עצמו. מתי הבת תוכל לבוא. ומה הדברים שמעניינים אותה. מאיזה ארצות, כמה יושבים במעברות… תמי הִקשיבה בטלפון השני והבינה, שראש העיר חוזר בקול על השאלות, כי הוא מַכתיב אותן למזכירה שלו, כנִראה. כן, הוא ישמח מאוד להִשתלב בתוכנית היפה והחינוכית. והוא מאחל לעצמנו, שֶכּן ירבו בישראל צעירים מתעניינים בעלייה ובקליטה. זאת הציונות האמיתית.

כדי שלא ישתבשו שיעורים רבים, הוחלט, שכל שמונת חתני השִמחה יסעו באותו יום לאסוף את החומר להרצאות שלהם. קודם ליום הנסיעה לקחה תמי במזכירות כרטיסי אוטובוס לנהריה, גיהצה את החצאית הירוקה, צִחצחה את ה… סנדלים או נעליים, אימא? העתיקה לנקי את רשימת השאלות, ולבסוף פתחה את קופסת ‘דן החסכן’, שאי אפשר לפתוח, אם היא לא שבורה, והִקציבה לעצמה חצי לירה לכיוף. יזהר אומר על סכומים כאלה, שזה ‘עתק’, אבל גילת ומיכל הִכריזו שהן תיקחנה חצי לירה, שאחרי סקר חיי התרבות ומוסדות החינוך, שעל זה הן תדברנה עם איזה מנהל אחראי, לא, אחראי מנהל, בכל אופן, אחרי זה יהיה לנו שתינו זמן לכיף משגע. והמילה הזאתי הקטנה והאגבית, ‘שתינו’, כמובן צבטה כהוגן. להגיד שאני לוקחת לירה, שיהיה לי כיף משגע וחצי? תמי לא אמרה כלום. נִדברו, שייפגשו על יד הצרכנייה, ששם האוטובוס מסתובב, בשבע וחמישה. אחדים יֵירדו באמצע הדרך ויִיגשו לאילון או לחניתה לשאול על בעיות המים, חיי התרבות ומוסדות החינוך. ויגאל, עם מלחמת השִחרור שלו, ימשיך עד עכו וישאל שם.

בערב הנסיעה תמי לא אכלה. משהו לוחץ לה בבטן. שרק לא תחלה. זאב הִביט בה בחיוך והחליק לה על השֵער בעורף.

“אַת נִרגשת, בת, זה הכול.”

“אז מהִתרגשות מקבלים כאב בטן, אבא?” שאלה עליזה, החמורה הזאתי.

“בוודאי. כל אחד מִתרגש אחרת: אחד מסמיק, אחד מחוויר, אחד מקבל דפיקות לב, ואחד - פיק ברכיים. ויש כאלה שנִדמה להם, שמשהו לוחץ להם בבטן או בקיבה.”

תמי קצת כעסה בלב על ה’נִדמה להם'. אבל הוא לא מקנטר.

“ומה קובע, אם מסמיקים או מחווירים?” שאלה. יותר כדאי לאלה שמקבלים דפיקות לב, לא רואים להם.

“זה הגוף בוחר בשביל כל אחד, או אולי הגוף והנפש ביחד. אצל אחד הגוף מעדיף להסמיק, ואצל אחד…”

“כן, שמענו,” אמרה רות. היא לא אוהבת, כשהוא מסביר משהו.

“אצלי הוא מעדיף הכול ביחד,” אמרה תמי. “רק עם הברכיים אני לא בטוחה. איך מרגישים את הפּיק הזה? כואב כמו נֶקע?”

“אצלנו בכיתה יש בת אחת, שתמיד כשיש מִבחן באנגלית יש לה שלשול והיא צריכה לצאת כל רגע, המורה לאנגלית קוראת לזה שלשול אנגלי, אִינגליש דַייֶריֶה,” סיפרה עליזה.

ורות אמרה: “אבל אני לא מסכימה, תמי, שלא תאכלי שום דבר. ביצה קלה ולחם לבן את בהחלט יכולה לאכול, עם הִתרגשות או בלי הִתרגשות.”

“תיכף אימא תגיד לך, שהעיקר זה הבריאות,” אמרה עליזה.

“באמת,” אמרה רות, “בדרך כלל זה העיקר, אבל בשבילך יותר חשוב, שתלמדי לשמור קצת על הפה שלך.”


למָחֳרת בבוקר, כשצלצל השעון המעורר, קפצה תמי מהמיטה. עליזה הִתעוררה גם היא ותיכף הִתכרבלה בשמיכה, הִסתובבה לקיר והִתכוננה - כמו בכל בוקר - להִתפנק עוד עשר דקות.

תמי קמה, אבל כשהעיפה מבט על המיטה, חשה חולשה מוזרה ורכה כזאת בברכיים, כאילו שהם צמח שנובל ומִתכופף, הִסבירה לעצמה אחר כך, כשניסתה להיזכר בדיוק מה זה ‘פּיק’. והגוף שלך באמת מעדיף הכול ביחד. חום בלחיים וקור באצבעות ולחץ בבטן ודפיקות לב. מהר ישבה, משכה על עצמה את השמיכה ולחשה:

“עליזה, עליזקה!”

עליזה פנתה אליה והִביטה בה. “מה יש?”

“עליזה - קיבלתי!”

“קיבלת - מה? ומה את מלחששת ככה?”

“ששש… קיבלתי! את כבר יודעת מה!”

עליזה ישבה במיטה. “מה, כן? מתי?”

“בטח בלילה. כשהִתעוררתי, ראיתי. עליזקה - אני נורא שמֵחה.”

“טיפשה! מה יש פה לשמוח?”

“אני יודעת? כל הזמן קצת פחדתי, עכשיו אני באמת כבר גדולה… אילו הייתי הודית, נניח, כבר יכולתי להִתחתן וללדת.”

“אוי, אַת כל כך טיפשה, תמי! תִראי, שזה עוד נורא יימאס לך.”

“ששש… עליזקה, לא בקול רם! עליזקה, אַת מוכרחה לעזור לי. את צריכה לספר לאימא, אבל ככה שאבא לא ישמע.”

“ממילא היא אחר כך תספר לו.”

“לא נכון. אם אני אבקש שהיא תישבע לי, היא לא תספר.”

“תיכף אבא ילך לעבודה, אז תספרי לה אַת בעצמך.”

“לא, אני מִתביישת. אַת לכי וספרי. עליזקה, בחייך!”

“טוב, טוב,” רטנה עליזה, הציצה בזהירות למטבח ולמִקלחת, וכעבור רגע הודיעה: “אבא הלך. אמרתי לאימא. תיכף היא תבוא.”

כעבור רבע שעה דפקו בחוץ בדלת. תמי כבר הייתה לבושה ושתתה תה. עדיין הייתה נִרגשת מאוד ולא רצתה לאכול. רות פתחה. במִרפסת עמדו מיכל ויערה. איפה תמי? אם היא לא תבוא תיכף… רות ענתה, שתמי לא מרגישה טוב. והבנות הלכו. כעבור כמה דקות דפקו שוב. תמי הציצה בחלון ולחשה:

“אימא, זה יזהר! שלא תספרי לו בשום אופן! אַת זוכרת שנִשבעת לי?”

“בסדר, בסדר,” רטנה רות ויצאה למִרפסת. שם דיברה איתו בחצי קול. תמי צותתה. חבל מאוד, אמר, אם הבת לא תיסע היום, מפני שהכול נוסעים ובגלל החשש, שלא תספיק להכין את הרצאתה עד למסיבה. כמובן, אם היא חולה ממש… פיקוח נפש דוחה… אימא סגרה את הדלת וענתה משהו מעומעם. כשנִכנסה, עוד סובבה את הראש ואמרה: “ויכול להיות שהיא תיסע אחר כך, עם אוטו החלב. סופסוף זה…” ולא סיימה. או שעשתה תנועת יד שיזהר קורא ‘מֶחווה’, או שאמרה משהו שנִבלע.

‘סופסוף זה…’ - מה? תמי רצה לחדר, שכבה על המיטה ולחצה ידיים לחזה. שהגוף שלה כבר יפסיק להעדיף דפיקות לב, שיסתפק בכאב בטן!


 

27.

ראש העיר היה נִראה כמו איש רגיל, דיבר ועישן וחייך, ודווקא היה נורא נחמד. טוב, הוא לבש, סליחה, ענב עניבה, והיה במה שנִקרא כנִראה ‘חליפה’. אבל אילו היה לובש בגדי עבודה והיו אומרים עליו שהוא חבר באיזה משק… והוא אמר ש’תמי' זה שם יפה, וגם ‘תמר’, אחרי המסיבה, יהיה אפילו עוד יותר יפה, ובינתיים הוא הרי יכול לקרוא לה עוד תמי, נכון? ואיך כל ההכנות?

ולאיש הנחמד הזה היא נאלצה לשקר! ודווקא אחרי שהחליטה בזמן הנסיעה, שאולי כבר היום היא תתחיל ממש… תמיד זה יוצא ככה! ולא שקר אחד, אלא קבוצה שלֵמה של שקרים, איך קוראים לזה - נחיל, להקה, אוסף, מסכת?

מדוע היא בחרה דווקא בנושא זה, שאל ראש העיר. תמי שתקה. הרי היא ודאי בחרה בו בעצמה, או שכפו אותו עליה בלי הסכמתה, חה־חה? ראו שהוא נהנה מבדיחה בלתי אפשרית זו והִביט אל תמי בציפייה מעבר לשולחן הכתיבה הענקי.

לא, דווקא לא, מה פתאום, היא הִכחישה והִסמיקה, בטח ש… מפני ש…

ודאי מפני שהִכירה בחשיבות הבעיה לעתיד המפעל הציוני והבינה, שזאת ההצדקה המוסרית להקמתה של מדינת ישראל?

כן, בטח, סליחה, בוודאי, ניענעה ראש כאילו בהִתלהבות, בדיוק בגלל החשיבות הזאתי וההצדקה הזאתי גם.

ראש העיר שמח מאוד. מעודד ביותר, שהנוער שלנו החל סופסוף להכיר בצורך של קליטת עלייה אקטיבית ומוכן להטות לה שכם, אמר, אם היא מבינה, למה הוא הִתכוון ב’קליטה אקטיבית', היא הרי יודעת, מה זה ‘אקטיבי’, חה־חה, וראו, שהוא נהנה מבדיחה בלתי אפשרית נוספת. תמי לא יכלה להוציא הגה וניענעה ראש כאילו בתוקף. אז הִכריז ראש העיר, שהוא בטוח, שהיו עוד קופצים על נושא זה, לא כן? תמי אישרה זאת בניענוע ראש נִמרץ. אז נִשען ראש העיר לאחור בכורסת העור ופלט סילון עשן:

“די! אני רואה, שעייפתי אותך. עכשיו שאלי את שאלותיך!”

תמי ידעה את השאלות בעל פה, אבל עכשיו גִמגמה ונאלצה להוציא את הפתק ולקרוא אותן מן הכתוב כמו טיפשה. את התשובות וכל המִספרים והאחוזים היא רשמה בשקידה מוגזמת, וכמה פעמים גם הגתה את המילה האחרונה, ב־מ-ע־ב-רות, להוכיח לו, שהיא באמת מקשיבה ועוקבת. כשסיימה, הִציע לה, שתיגש למעברה הסמוכה, הוא מוכן לתת לה מִכתב קצר אל מִשפחה אחת, שהוא כבר שלח אליה כמה עיתונאים. ואולי היא רוצה עוד כוס תה? וכבר לחץ על כפתור והכוס הִגיעה, ותמי שתתה גם אותה, למרות שלא היה לה חשק אפילו לראשונה. מי יודע, מה יותר לא נימוסי וקרתני, לא לשתות מה שכבר הִזמינו, או כן לשתות, ובפעם השנייה, מה שאין חשק?

בינתיים סיפר ראש העיר, שיש לו בת בגילה, ושהוא ממש מִצטער, שבתו לא תִזכה לעמוד במשימות חינוכיות מעין אלו, הלוואי על כל ילדי ישראל חינוך יפה כזה! השאלות המעמיקות היפות שהיא חיברה מצאו מאוד חן בעיניו, אמר, והן מעידות על מעורבות רִגשית ורוחנית. הוא מִצטער, שכבר עליו לסיים שיחה מהנה ומעודדת זאת, מפני שהוא טרוד מאוד. והוא קם מאחורי שולחן הכתיבה הענקי שלו לתת לה יד. תמי רצתה להודות לו באמת, אבל יותר מ“תודה רבה” לא הִצליחה לגמגם.

בפעם הבאה שתבוא לנהריה, היא מוכרחה לבקר את בתו, אמר, הוא מזמין אותה בשמה, יש לה אופניים ועוד זוג בשביל חברות, והיא תִשמח להראות לה את כל נהריה. את כתובתו אין צורך לרשום, כי ממילא כדאי שקודם תטלפני, ואז נסביר לך בטלפון, איך להגיע. ואם תמי תאבד את הפתק, שבו ירשום לה את המִספר, בקלות תוכל למצוא אותו בספר הטלפונים, הרי היא יודעת, מה שמו, חה־חה?

תמי ניענעה ראשה כאילו בהחלט.

וראש העיר הִצטחק: “ובכן, מה שמי?”

תמי הִרכינה ראשה והִרגישה את הדגדוג המוּכּר על הלחיים: שם מִתגלגלות ונוזלות - סליחה, זולגות - דמעות גדולות נִבזיות.

“אני לא יודעת,” הִתייפחה. “וגם את הנושא הזה אני לא בחרתי. אף אחד לא רצה אותו. ואת המילה הזאתי ששאלת קודם לא הבנתי, לא רציתי עוד תה ואת השאלות אני לא חיברתי אלא אבא שלי ואצלנו לא מִתעניינים בקליטת עלייה. רק לפעמים קצת מדברים על זה ביום העצמאות, אבל כששולחים לנו עולים חדשים, כולם לא מרוצים ואומרים, שיותר כדאי למשוך עוזבי קיבוצים, שכבר וָתיקים בארץ או הכי טוב צברים ממש. זהו. שתדע לך.”

ראש העיר הצטחק וליטף את שערה. זה לא נורא, אמר, וגם לא כל כך פשוט, הוא באמת מִצטער, שכבר מחכים לו בישיבה. ונִפרד ממנה בלחיצת יד. תמי יצאה לרחוב וקנתה מנה כפולה של גלידה.

מה הוא יספר לבת שלו. היום הייתה אצלי ילדה מצחיקה מאיזה מושב, שקרנית קרתנית כזאת, אַת לא מתארת לך. אני באמת מוכרח בהִזדמנות לכתוב למזכירות שלהם או למורה שלה… היא צריכה למסור דין וחשבון על המשימה הזאתי בהרצאה בבית העם, לפני כולם! מזל, שהאסון הזה בא לפני המסיבה, ושההרצאה תהיה לפני גמר המסיבה, אז נגיד שעוד מותר לשקר קצת, ושזה יהיה השקר הבאמת באמת אחרון, ובעצם אולי זה לא שקר ממש, רק לא תספרי, שהוא שאל אותך מה שמו, האיש הנחמד והטמבל הזה.

ברגע זה ראתה בחלון ראווה את בבואת עצמה הקודרת מלקקת גלידה, והוציאה לעצמה לשון. עד המסיבה מותר לה!


 

28.

כשחזרה תמי לפנות ערב מנהריה, קודם כול הִתקלחה, לשטוף מעליה את גודש החוויות. בזמן שהִסתרקה, ניסתה לחשוב על ההרצאה, אבל… ומתי היא תתחיל לנהל יומן? דיברתי על זה היום עם החבר שלי, היא תגיד לעליזה. ככה, בקלות ובטבעיות. החבר שלך? ממתי יש לך חבר? מערב המסיבה. בזמן שכולם רקדו יצאתי החוצה ואז פעם ראשונה שוחחתי איתו. על ההחלטה שלי, לתת, סליחה, להציב לעצמי שלוש עשרה משימות נוספות, פרטיות שלי, תיכף אחרי המסיבה. ואז, כששוחחתי איתו על זה וליטפתי אותו… מה?! עליזה יושבת בפה פעור, המִסכנה הזאתי. ליטפת אותו תיכף כשפעם ראשונה שוחחתם? בטח, סליחה, ודאי! ואפילו לפני ששוחחתי איתו ולפני שפתחתי אותו… לפני שאַת - מה? לפני שפתחתי אותו ליטפתי את העטיפה השחורה שלו, מה אַת מִסתכלת עלי, יש לו עטיפה שחורה, ככה קניתי אותו בנהריה. במקום הכיוף עם מיכל ו…

פתאום חשה, שהמסרק נִתקל במשהו.

היא מיששה את המקום והִרגישה ליד שורשי השערות מין חִספוס, כאילו היה שם פצע זעיר שהִגליד. אולי סרטה את עצמה כשהִסתרקה בבוקר? לקחה ראי כיס וחזרה לראי הגדול…

השֵער שלה היה צפוף ושופע, אולי קצת קצר מדי… אילו יכלה להזמין לה את הגוון לפני הלידה במחסן השֵער הגדול של אימא טבע… אז הייתה מזמינה לעצמה מחלפה שחורה וארוכה עד המותניים, או… חכי… אולי דווקא להפך, חום קצת יותר חם, בבקשה, יותר ערמוני־אדמדם כזה, וקצר ומתולתל, אם לא איכפת לך! אומרים, שהערמוני הרבה יותר…

למחרת, בשיעורים, גיששה כמה פעמים באצבע אל מקום הצלקת, אם זאת צלקת, מיששה וגירדה אותה קצת, בהיסח הדעת, בציפורן.

בהפסקה, על המִרפסת, יואב שאל פתאום:

“אולי יש לך כינים או פרעושים, תמי?”

“מה פתאום?”

“כי כל הזמן אַת מִתגרדת בפדחת שלך.”

כולם צחקו. בגלל ה’פדחת' ומפני שיואב עצם עיניים וקימט את הפנים כמו קופיף, מישש וגישש בשֵער שלו, תפס משהו מדומה בין אגודל לאצבע, מחץ אותו, מעך בין שיניו, בלע, ונהם בהנאה.

“לא ידעתי שהשֵער שלי כל כך מעניין אותך,” אמרה תמי.

“השֵער לא, רק הכינים. אני לא רוצה אותן, הן לא גִזעיות.”

“טיפש!” אמרה ופנתה הצידה, “תרח כזה!”

למרות כל הצלחותיה במשימות, קרנה לא עלתה. תמי הִשתדלה למען הקרן הזאתי, שיזהר הִזכיר פעם, שהיא תעלה, לא הִתלחשה בשיעורים ולא כתבה פִתקאות, הִתכוננה הרבה לכל מִבחן - בתנ"ך היא קיבלה ‘טוב מאוד’ ובחשבון ‘כמעט טוב מאוד’, בגלל טעות אחת קטנה, כשפשוט היא לא ראתה ש… ודווקא את הטעות הזאתי הטיפשית יערה העתיקה ממנה עם עוד חצי עמוד, לא אמרה תודה, הנִבזית, ואפילו היו לה טענות - “בגלל תמי הייתה לי טעות!” וכבר הִתחילה להִתחנף לירון, שייתן לה להעתיק גם. הוא תלמיד הכי טוב בחשבון, בהנדסה ובפיזיקה וגם בחימיה, בעצם. קודם מבקשת, שיסביר לה משהו, אחר כך לא מקשיבה ועושה לו עיניים. ואפילו שנמרוד, הגועלי הזה, סיפר בהפסקה סיפור עם כל מיני מילים גסות, עד שירון שמע ושאל מה זה, ואז נמרוד היתמם והִתלבט, איך להסביר… ‘כלי זין’ זה מין כלי כזה, שיכול לִדקור, הכי טוב שתִשאל את יזהר, זאת מילה חשובה… אפילו שבסוף כולם צחקו על ירון, קרנו לא ירדה, וגילת כמה פעמים הִזכירה, איך היה נחמד, כשהוא רקד עם המטאטא ואמר לו ‘גבִרתי’.

הצלקת הוסיפה לדגדג ולגרד. תמי מיששה, זה בטוח, זה גדל. וכשלקחה את הראי־כיס העגול ועמדה לפני הראי הגדול, בדיוק נִכנסה רות.

“מה אַת בודקת שם, תמי?”

“כלום. רק שמשהו מגרד לי שם קצת, אז רציתי לראות.”

“תַראי…” - האֵם בדקה את המקום. “נִדמה לי, שיש לך שם איזו אֶקזֶמה. ניגש עם זה לחובשת או לרופא.”

למָחֳרת, אחרי הצָהֳריים, ניגשה תמי למִרפאה. בחדר ההמתנה ישבו שני בחורים מן הנח"ל, חבר מן הוותיקים, שלוש אימהות עם ילדיהן, וכמה בחורות. הנשים סרגו, הילדים הִתרוצצו. בפינה ישבו מיכל ויערה והציצו יחד בעיתונים מצוירים שהיו שם בערימה על שולחן נמוך. כשנִכנסה תמי, מיד הִביטו בה בסקרנות, ויערה שאלה: “מה יש לך, תמי?”

“אַי, כלום, איזה פצע קטן.”

יערה בחנה אותה מכף רגל עד ראש: “פצע? איפה?”

“שום דבר, איזו סריטה קטנה בראש.”

“תַראי!”

חבל שלא הִסתכלת קודם, מי פה בחדר המתנה! תמי נאנחה והִראתה את המקום. הבנות בדקו.

“זה לא סריטה,” אמרה מיכל, “זה מין גרדת. לכלבה שלנו היה פעם דבר כזה. תיזָהרי רק, שלא יגלחו לך את הראש. יש לי בת דודה בתל אביב, שפעם הבנים זרקו לה מסטיק בראש, והיו מוכרחים לגלח לה את כל השֵער. ודווקא היו לה שתי צמות נהדרות.”

“אוי, אתם זוכרים, שבסרט, מה שמו, הבחורה הזאתי אמרה לבחור שלה, שכשהייתה קטנה היה לה שֵער ארוך ושחור?”

“נו כן, אז מה?”

“אבל כשהיא אמרה את זה, היה לה שֵער קצר ובלונדיני!”

“אז מה?” אמרה מיכל. “בהוליבוד כולן צובעות את השֵער. בכל פעם, לפי האופנה. כבר יש פסים ירוקים וסגולים גם.”

“אני לא הייתי צובעת,” אמרה תמי. “זה בעינַי גועלי.”

“אַי, מה אַת סתם מדברת,” אמרה מיכל. “אילו היית באיזה מקום שכולם צובעים, גם אַת היית צובעת.”

“לא נכון.”

“בטח שנכון. ועוד איך. גם כאן אַת עושה מה שכולם עושים: פה לא צובעים, וגם אַת לא צובעת.”

“מי אומר לך, שאני מוכרחה לעשות מה שכולם עושים?” הִתעקשה תמי.

“עובדה שאת עושה. מה למשל עשית אחרת מכולם?”

“אני לא אומרת, שאני דווקא עושה הכול אחרת. אבל את השֵער לא הייתי צובעת. להיפך. היה הרבה יותר יפה, שכולן היו צובעות, ודווקא אני הייתי אחרת. דווקא אז כולם היו שׂמים לב.”

“טוב לדעת, שאַת רוצה, שכולם ישימו לב אליך,” אמרה יערה.

“בכלל לא אמרתי ככה.”

“להיפך, בדיוק ככה אמרת.”

“טיפשה, אַת תמיד מבינה, מה שאַת רוצה.”

“נו אז מה זה רע? אז יופי לי!”

הדלת של חדר החובשת נִפתחה, ומיכל ויערה נִכנסו יחד. תמי הִביטה בפיזור נפש בעיתונים המצוירים. אַת באמת כמו כולם? בלי משהו מיוחד? תהיי עקרת בית כמו אימא ותרוּדֶה, תבשלי ותנקי את הבית ותִתרגזי על הילדים שלך שמלכלכים ולא עוזרים לך, שהִשאירו את כל הכלים ולא צחצחו את הסנדלים, וכשיבוא בעלך מן העבודה תריבי איתו, שלא יקרא עיתון בזמן האוכל, כל יום שישי תכיני עוגה ותִקני קפה טוב ותדברי יומיים על איזה עוגה גדולה מוצלחת אפית וכמה עלה לך הקפה הטוב, ותזמיני את השכנים ותשחקו קלפים, ופעם תדברי עם תרוּדה על השִמלה הצעקנית של ברטה, ובשבוע הבא - עם ברטה על העוגה העלובה שאפתה תרודה, ועם תרודה וברטה יחד תדברו כמה עלוב ומוזנח אצל לוֹטֶה… ויהיו לך שתי בנות שתִקראי להן תמי ועליזה או גילת ואיה או יערה ומיכל, והן תחשובנה עליך, שבעצם את אימא עלובה, שכל היום מבשלת ומנקה ורוטנת ומשחקת קלפים ומדברת רכילות, ובטח כל אחת מהן תִרצה להיות משהו מיוחד, משהו קצת לא כמו כולם, ובסוף גם היא תהיה בדיוק אותו דבר…

עיניה נחו על סִדרת תצלומים של בריג’יט בארדו מסרטים אחדים ועל כמה תמונות כפי שנצטלמה באחרונה ב’חיים ממש', ללא איפור. הִתבוננה ונאנחה. כשהִגיע התור שלה נִכנסה אל גבריאלה, החובשת. זו בחנה את מקום הגירוד וקימטה את האף:

“העסק הזה לא מוצא חן בעיני. ניכנס אל הרופא.”

דוקטור הימֶלְסְקינד היה בא פעמיים בשבוע מנהריה והיה מקבל את החולים בחדר הסמוך לחובשת. בזמן שבדק את ראשה של תמי, חזרה גבריאלה ואמרה, שהעסק לא מוצא חן בעיניה. הרופא שאל, כמה זמן תמי כבר מרגישה את הגירוד ונזף בה שלא באה מיד. היא צריכה לנסוע לנהריה, לרופא עור.

בשבוע הבא, אחרי המסיבה?

בשום אופן! מחר! הוא ייתן מִכתב.

כשיצאו, שאלה תמי את החובשת, אם זה משהו רציני, שיכול להִתפשט. גבריאלה קימטה את האף: היא בטוחה, שלהיזהר אף פעם לא מזיק. את המִכתב לָרופא־עור היא תיתן בערב לוואלטר.

“זאב,” לחשה תמי.

בבית נִתגלע ויכוח קצר, מי יסע עם הילדה. רות כבר מזמן רצתה לקנות כל מיני דברים. גם זאב רצה להזמין משהו ולסדר כמה עניינים בשביל המטע. אם זה בשביל המטע, טענה רות, אז שיסע במיוחד ועל חשבון העבודה! זאב שתק. בערב הִתברר, שייסע זאב: שכנה נִזכרה לחלות, וסדרנית העבודה של הבחורות הודיעה לרות, שמחר היא צריכה לעשות עזרה אצלה. מזל! עכשיו רק הלוואי שלא ייסעו באוטובוס הראשון בבוקר! אז עליזה יוצאת לבית הספר שלה בנהריה, ונוסעים עוד המון חברים, שאחד מהם בטח יישב על יד זאב וישוחח איתו על ענייני משק כל הדרך.

“מה נעשה שם כל כך מוקדם, בשבע וחצי?” הִפצירה. “בוא ניסע באוטו החלב ונגיע בתשע, ועוד נחסוך את הכרטיסים!” זאב טען, שמוטב להקדים, לתפוס תור, אך תמי ענתה, שאולי עוד מישהו ייסע לקופת חולים, ואז יוכלו לבקש ממנו, שיתפוס תור בשבילם, ומלבד זה, לא נורא אם נחכה, אתה תלך בינתיים לסדר את העניינים שלך, ואני אקרא משהו."

לבסוף נסעו ב’מכונית החלב'. זאת לא הייתה מיכלית ממש, כמו שיש למשקים הגדולים, אלא משאית קלה, ששירתה את הצרכנייה ואת הגן־ירק, ואליה רתמו את מיכל החלב. והיה מזל, שהנהג לקח טרמפיסטית והִבטיח לה את המקום על ידו. לכן זאב טיפס ועלה מאחור עם תמי, והם ישבו יחד על ארגז ריק. היו שם הרבה ארגזים, ובקלות היו יכולים לקחת כל אחד ארגז לעצמו.

“נו, בת, את מִתרגשת?” שאל זאב, לאחר שזזה המשאית. לא היה צורך, שיפרש את דבריו.

“בינתיים רק קצת,” אמרה תמי בשיקול דעת. “אבל שם בטח אתרגש נורא. ביחוד בזמן ההרצאה.”

“מותר לכם לקרוא אותה מן הכתוב?”

“זהו, שאסור. אילו היה מותר, זה היה קל. אבל יזהר לא מסכים. מוכרחים לדבר באופן חופשי לגמרי, הוא אומר. רק מותר ללמוד בעל פה. אז אני אלמד.”

“אולי קודם פעם פעמיים תַרצי לפָנַי, בת?” שאל והחליק על השֵער שלה מן הראש אל העורף.

“אולי,” אמרה. “רק שאני נורא מִתביישת.”

“איך זה יהיה? אם כל ילד ירצה הרצאה, זה ייקח המון זמן!”

“במסיבה מקציבים לו חמש דקות, למסור את התמצית, ואת כל ההרצאה הוא מגיש בכתב ומרצה אותה בכיתה, באחד השיעורים.”

“ואת כבר מוכנה?”

“בערך. הרי יש לי עוד שלושה ימים.”

“שלושה ימים זה לא הרבה זמן, בת.”

“אוי, אבא, מה אתה יודע? שלושה ימים זה המון המווון זמן. תאר לך, מה הכול יכול לקרות בשלושה ימים.”

זאב חייך: “זה לא קנה מידה. גם ביום אחד יכול להִתרחש הרבה, ואפילו בשעה אחת. ובכל זאת שלושה ימים זה מעט מאוד זמן, וגם שלושה חודשים, וגם שלוש שנים.”

“בסוף תגיד שאפילו שלושים שנה.”

“למה בסוף? כבר בהתחלה אני אומר. לפני שלושים שנה הייתי בן עשר ונסעתי עם אבא שלי לקִרקס. נִדמה לי, שזה היה אתמול.”

“ואני נסעתי איתך לגן חיות לפני שלוש שנים, ולפעמים נִדמה גם לי שזה היה אתמול, כל כך מהר הזמן עבר, אבל בעד זה גם נִדמה לי לִפעמים, שזה היה לפני שלוש מאות שנה, כל כך הרבה דברים קרו בינתיים.”

“כן,” אמר זאב והִתאנח, “ככה זה בחיים.”

עתה נסעו בשתיקה והִביטו בנוף החולף.

“תגיד, אבא,” אמרה תמי.

זאב הִפנה אליה את פניו. “כן?”

“אני רוצה לשאול אותך משהו.”

“שאלי, בת.”

“ואתה לא תִצחק?”

“אני? לצחוק? למה שאצחק?”

“כי אולי זה יצחיק אותך. אולי תגיד, שזה מגוחך לשאול ככה.”

זאב הִניח יד על הראש שלה, החליק על השֵׂער עד העורף ואחז בה שם וטלטל אותה קצת. תמי אהבה תנועה זאת, דווקא מפני שאבא לא עשה אותה הרבה פעמים, עד שנִדמה לה, שהוא מלטף אותה כך רק כשאמרה משהו שנוגע לו ללב.

“איך את יכולה לחשוב ככה, תמי? שאני אצחק עליך?”

“טוב, טוב,” אמרה בקוצר רוח. “אני יודעת. בסדר. אז תגיד, אבא… כשהיית צעיר, החלטתָ פעם, שפתאום הכול יהיה אחרת?”

זאב הִביט בה מהורהר. “אינני מבין. מה יהיה אחרת, בת?”

“נו, הכול, הכול! מה יש כאן לא להבין? לא החלטת אף פעם, שפתאום אתה תהיה אחר ותִתנהג אחרת, ולא רצית פתאום שהכול יהיה אחרת. כל החיים. ממחר. ולגמרי.” זאב שתק. “או שנניח החלטתָ משהו, שממחר לא תשקר אף פעם ובכלל ולגמרי, או תאהב מישהו, או שתפסיק לאהוב ותִשנא אותו, או מעכשיו תִתנהג אחרת, נניח, כמו שילד שמוצץ אצבע מחליט פתאום להפסיק בבת אחת?”

חיוך דק נסתמן בקצות הפה של זאב. “אני משער שכן,” אמר. “אני מתאר לי, שכל ילד…”

“אתה משער!” נִתכעסה פתאום. “אתה לא זוכר ממש ובדיוק?”

“פעם החלטתי שאפסיק לעשן. הייתי אז…”

“אוי, אבא,” שיסעה אותו. “אני לא מִתכוונת לדברים כאלה. אני מִתכוונת לדברים שבאמת חשובים.”

“מה זה למשל דברים באמת חשובים?”

“נניח… טוב, אני יגיד לך: לשקר. החלטת פעם, שממחר לא תשקר עוד בכלל?”

“ואת החלטת?” שאל זאב רכות.

“אני החלטתי, ולא הולך לי… תמיד אני מִסתבכת במשהו…” תמי חשה בדמעות שעולות לה בגרון והִתביישה. “ואני מפחדת שגם אחרי הבר־מִצווה זה לא ילך לי, ואז הכול יהיה מפוספס.”

“את מגזימה, בת. הרי את לא שקרנית.”

“לא נכון, אבא. אתה לא מכיר אותי.”


ברגע זה פרץ זאב בצחוק קצר. תמי קפצה וקמה, רקעה רגל והִפנתה אליו את הגב: “די! אתה רואה? כבר אף פעם לא אדבר איתך כלום על דברים כאלה!”

“אבל תמי! הרי לא צחקתי עליך. צחקתי על עצמי. מפני שגם אני תמיד חשבתי, שההורים שלי בעצם לא מכירים אותי.”

“טוב, נניח,” אמרה בחומרה. “אבל אתה באמת לא מכיר אותי. אני נורא משקרת. הבוקר, למשל, אמרתי לך, שאין לי חשק לקום מוקדם, ושלא כדאי סתם להִסתובב בנהריה, ואפילו החלטתי, שאם דווקא תִרצה לנסוע באוטובוס, אני יעשה משהו, שנאחר. והאמת הייתה, שלא רציתי שניסע עם עליזה ועם כל מיני חברים, כי אז אף פעם אנחנו לא יכולים לדבר. אני מִתכוונת, ממש לדבר.”

“ובבית את לא יכולה לדבר איתי, בת?”

“לא. תמיד אתה עסוק ועייף, או שאימא בחדר ועליזה נדחקת, ואף פעם אין לך זמן לשבת איתי ככה סתם, בלי לעשות כלום, שאפשר להתחיל לשוחח באופן טִבעי.”

זאב שתק. לבסוף אמר: “אַת צודקת, בת. אבל מעכשיו זה ישתנה, ואני אתפנה. נחליט שלפעמים, בשבת, נטייל יחד לאגם או לשדות, או שאַת תלווי אותי, כשארד למטעים לפתוח או לסגור את הממטרות. אז תמיד נוכל לדבר.”

בעיניה היו דמעות והפנים שלה חייכו: “אתה מבטיח, אבא?”

“אני מבטיח, תמי.”

“ועוד משהו, אבא. מהמסיבה והלאה, אל תִקרא לי עוד תמי, אלא רק תמר.”

“טוב, תמר. אפילו מהרגע הזה אני מוכן לקרוא לך רק תמר.”

“לא,” אמרה בתוקף. “מעכשיו עוד לא. רק אחרי המסיבה.”

“בסדר.” שוב שתקו. “ובעִניין מה שדיברנו קודם,” אמר זאב בזהירות, “אַת לא צריכה להחמיר כל כך. זה לא נִקרא לשקר.”

“למה זה לא נִקרא? בבוקר עליזה שאלה אותי: ‘מה יש, תמי, למה שלא תסעי באוטובוס? אַת לא רוצה שניסע יחד?’ אז עניתי: ‘להיפך. נורא ברצון הייתי נוסעת איתך, אבל אין לי כוח לקום כל כך מוקדם, אם אני לא מוכרחה.’ - תגיד אולי שזה לא היה שקר?”

זאב הִתאנח והִביט בה בחיוך עצוב: “אני חושב שלא. או יותר נכון, אני חושב, שמותר לשקר שקרים כאלה. להיפך, אני אפילו אומר, שבחיים מוכרחים לשקר לפעמים שקרים ממין זה. למשל, יש פה בנהריה איש, שפעם היה חבר אצלנו ועזב. בכל פעם הוא מזמין אותי, שאבקר אצלו. ואני לא מחבב אותו. אז מה להגיד לו? שאני לא רוצה לבקר? לא, אני אומר שאולי בהִזדמנות אבוא, עכשיו לצערי אין לי פנאי. ככה זה בחיים, תמי. מוכרחים לשקר לִפעמים ולהשלים עם כל מיני דברים שלא מוצאים חן, ולעשות המון פשרות. אין ברירה.”

“אתה לא צודק, אבא!” אמרה בתוקף. ואחרי רגע של הִרהור הוסיפה: “אבל לִפעמים נִדמה לי, שאתה דווקא צודק נורא.” היא קימטה את המצח וקראה: “אבל אבא, הרי עכשיו כל פעם שתדבר איתי אצטרך לחשוב שאתה משקר!”

זאב חייך. “לך אני לא משקר אף פעם.”

“איך אני יודעת? אולי גם זה שקר?”

“מי שיש לו חוש, יודע להבחין תמיד באמת.”

תמי נאנחה. “הכול כל כך מסובך בעולם, אבא,” אמרה. ופתאום קרבה אליו, ישבה שוב לצידו על הארגז והחליקה על גב היד שלו: “אבל מעניין נורא לדבר איתך.”

זאב נשק לה במצח.


 

29.

סניף קופת חולים לא היה כהה וקודר כמו בתי החולים בכמה סיפורים שתמי קראה. זה היה בניין חדש, קומה אחת מרווחת, קירות לבנים, גג רעפים אדום, מוקף דשא ועצים. אבל בפנים… כמה אנשים!

תמי וזאב פסעו לאורך מִסדרון ארוך, רחב, מלא זקנים וזקנות ונשים עם תינוקות, שישבו על ספסלים לאורך הקירות, לפני דלתות מִסתוריות, שבצד כל אחת היה שלט קטן. זקן מוזנח מִשתעל ויורק לתוך הרקקית, כאילו הוא כועס עליה, היושבים על ידו לא מִסתכלים עליו, כאילו הוא לא משונה. על ספסל, בפינה, אישה חלצה שד מוארך ושזוף ומיניקה קוף קטן, שהמצח שלו מקומט והוא מנפנף באוויר בידיים זעירות, כאילו בכל יד הוא מנצח על מקהלה אחרת. ועל ידה עוד אישה עם תינוק, והיא משעינה אותו על הבטן הגדולה שלה. הפנים שלה רזים נורא, והבטן מפני שהיא שוב הרה, ועל ידה שני פספוסים, ילד וילדה, מוצצים אצבע ומחזיקים בשמלה שלה. ושתי הנשים מדברות ביניהן בשפה שאי אפשר להבין. לילדים נוזל מן האף עד לפה, פס צהבהב חצי שקוף. ואלה שיושבים על ידם לא מִסתכלים בכלל, לא על הנשים ולא על הילדים. והִנה איש נִמרץ מִתהלך כאילו הוא הולך לאנשהו - שֵער שיבה בצדעים, עניבה, נִראה איש חשוב - צועד כמה צעדים, מביט בשעון היד שלו, מִסתובב, וחוזר. והרי בקצה המִסדרון תלוי שעון קיר גדול. הִנה, שוב הוא מִסתובב, הולך והולך, מביט בשעון, ושוב מִסתובב! ואף אחד לא מביט בו, כאילו הוא לא משהו מיוחד! וכאן איש מעשן ומביט בעשן, ישר מתחת לשלט שעל הקיר: “נא לא לעשן!”

זאב ביקש מתמי שתחכה רגע, הוא הולך לאשנב שבו מחלקים מִספרים. שרק לא יהיה תור ארוך! תמי הסתכלה אחריו, אבא המִסכן, פוסע מהר ומודאג, מה איכפת לו לחכות קצת?

אחרי רגע חזר זאב ובידו פתק.

“יש לנו מזל! היום במִקרה אין תור בכלל, אנחנו יכולים ישר להיכנס! אַת רואה את כל ההמון הזה שם? זה לרופא עיניים.”

“למה דווקא? כולם צריכים מִשקפיים?” שאלה וצחקה.

“פעם נהריה הייתה מושבה על טהרת יוצאי גרמניה,” הִסביר, “אבל עכשיו הוסיפו לה כמה שכונות של עולים חדשים, ואצלם יש הרבה דלקות עיניים, שהם מביאים איתם מחוץ לארץ, וגם פה נִדבקים, זה הכול מדבק מאוד, והם לא כל כך שומרים על הניקיון.”

“ומה עם מחלות עור? אלה לא מדבקות? אני רואה, שהיום אין להם מחלות עור בכלל!” שוב צחקה.

“גם מחלות עור יש הרבה, גזזת, וגרדת, וכל מיני אֶקזֶימות ופיטריות. והן מדבקות במיוחד. לכן אמרתי, שיש לנו מזל, שהיום במִקרה הכול פנוי, כי הרופא הִגיע בהפתעה או בטעות ביום, שבו הוא תמיד בסניף אחר. אני מתאר לי, שבדרך כלל פה יותר גדוש משלפני הדלת ההיא, של הרופא עיניים.”

“למה דווקא? כולם צריכים מִשקפיים?” שאלה וצחקה.

“פעם נהריה הייתה מושבה על טהרת יוצאי גרמניה,” הִסביר, “אבל עכשיו הוסיפו לה כמה שכונות של עולים חדשים, ואצלם יש הרבה דלקות עיניים שהם מביאים איתם מחוץ לארץ, וגם פה נִדבקים, זה הכול מדבק מאוד, והם לא כל כך שומרים על הניקיון.”

“ומה עם מחלות עור? אלה לא מדבקות? אני רואה, שהיום אין להם מחלות עור בכלל!” שוב צחקה.

“גם מחלות עור יש הרבה, גזזת וגרדת וכל מיני אֶקזֶימות ופִטריות. והן מדבקות במיוחד. לכן אמרתי, שיש לנו מזל, שהיום במִקרה הכול פנוי, כי הרופא הִגיע בהפתעה או בטעות ביום, שבו הוא תמיד בסניף אחר. אני מתאר לי, שבדרך כלל פה יותר גדוש משלפני הדלת ההיא, של הרופא עיניים.”

“אתה שוכח, אבא, שאני כבר קצת מומחית בעולים ובמחלות.”

“נכון! ואני מסביר לך דברים שאת יודעת!”

“אבל אתה מסביר כל כך נחמד. בעד זה שאלתי.” והוא אוהב להסביר, גם. וכשיש לו מה להסביר, הוא לא נִראה עצוב.

זאב ליטף את ראשה.

“אבא, תביט על האיש ההוא, שיורק ומִשתעל כל הזמן. זה יכול להיות, שיש לו שחפת ממש? קראתי, שכשיש שחפת, תמיד מִשתעלים ויורקים.”

“אינני יודע, בת. אולי. הוא נִראה כחוש מאוד. אבל ייתכן שהוא עישן יותר מדי ויש לו איזו דלקת בגרון.”

“אבא, תִראה את האישה ההיא עם הילדים. הבטן שלה גדולה מזה שהיא בהריון, נכון?”

“כן, תמר,” הִצטחק, “אבל אל תַראי באצבע, ואל תביטי לשם, כשאַת מדברת על מישהו. זה לא נימוסי.”

“טוב, טוב, בסדר, אבא, אני יודעת. זה קרתני. אבל עוד שלושה ימים מותר לי להיות קרתנית. ובעד זה אל תִקרא לי עוד תמר. רק אחרי המסיבה תתחיל. ועכשיו תגיד לי, ותִראה שאני לא מִסתכלת לשם, אם היא כבר שוב בהריון, כשיש לה שלושה תינוקות, איך היא תספיק לטפל בכולם?”

“באמת, תמי, ככה זה אצל עדות המזרח: יש להם ילד כל שנה שנתיים. והרבה מהם מחוסרי מִקצוע שעובדים בעבודות דחק ומקבלים רק משכורת עלובה, אין פלא, שיש אצלם הרבה מחלות.”

“תגיד, אבא…” אבל בעצם מוטב לשאול את זה בשעת־שאלות. עכשיו היא מִתביישת. “שכחתי, מה רציתי לשאול,” אמרה. הוא הרי אמר, שזה לא נִקרא לשקר.

“בואי, בת. נִדמה לי שזה שָם, בדלת ההיא. דוקטור זוננפלק.”

תמי צחקה. שֵם משונה כזה!

“אתה יודע, אבא, מכל הרופאים אני מפחדת רק מרופא שיניים, וקצת מזריקות, אפילו שאני יודעת, שזה לא כל כך כואב. טוב שהרופאי־עור לא פושטים עור בשביל לרפא אותו.”

“אני רואה, בת, שיש לך היום מצב רוח טוב.”

“באמת, אבא, מצב רוח מצוין. תבטיח לי שנאכל גלידה.”

זאב צחק. “טוב, בת. אקנה גלידה גדולה לילדה הקטנה שלי.”

“אבל הילדה הקטנה שלך רוצה, שגם אתה תאכל. ולא סתם, בגביע של ואפלה, סליחה, אפיפית, אלא ממש - נשב ונזמין גלידה בכוס. ואני אגיד לך איפה.”

“יש לך מקום מיוחד?”

“בטח. זה מין קיוסק שמקדימה נִראה מִסכן, אבל מאחור יש לו סוכה של מטפס, ויש שם רק שולחן אחד. תמיד כשאני באה לנהריה אני מציצה לשם ומִתערבת עם עצמי, אם הוא יהיה פנוי או לא. אבל היום בטוח שיהיה פנוי. כי היום יש לנו מזל.”

שוב החליק לה על השֵער וטלטל אותה קצת. “בסדר, בת.”

כשהִגיעו עד דלת הרופא, שוב בא לה לצחוק.

“איזה שם מצחיק, זוֹ־נֶנ־פְלֶק! למה הוא לא משנה אותו לדוקטור כתם־שמש או כתם־פז? תאר לך, אבא, שהיה מורה עם שם כזה - איך שהתלמידים היו צוחקים! ומה כתוב פה על השלט, ‘מחלות עור ומין’ - מה זה? כל מין של מחלות עור?”

זאב דפק בדלת, פתח, דחף את תמי קצת, שתיכנס לפניו, ואמר לה בשקט: “די לפטפט, בת! הִגיע הזמן! תיכנסי!” זה הרבה פעמים אצלו ככה, שפתאום הוא אומר איזו מילה חגיגית, שלא במקום. הִגיע הזמן. כתם־פז ישב לפני מכתבה כבדה, עמוסה המון ניירות, שהיו ערוכים בכמה ערימות. נטל את הפתק שהִגיש לו זאב ונעץ אותו על שפוד ארוך, שעמד על בסיס עגול שחור.

“כן, בבקשה, מה הבעיה?” בתוך כך הרים את המבט מן המכתבה אל פניו של זאב, וקרא בגרמנית:

“שמע, אדוני, אותך אני מכיר! הרי אתה מעין בדולח, נכון?”

תמי הבינה קצת גרמנית, כמו רוב ילדי עין בדולח, וחייכה. כתם־פז היה שמן, ונִראה כמו דוד שאוהב להִתבדח, אבל למרות שהדברים שלו נִשמעו לתמי איכשהו מצחיקים, הוא לא חייך כלל, אלא היה נִראה, כאילו הוא מִתרגש או מִתרגז קצת.

זאב הניד ראש ושאף אוויר, כמו תמיד, כשהוא מִתכונן להגיד משהו, אך כתם־פז קרא: “אתה האיש עם הכווייה ברגל! הרי אני זוכר אותך! זרקו עליך שק עם נפט! היה לך מזל!”

תמי כמובן הִכירה את הסיפור: לפני כמה שנים. בשריפה ההיא בצרכנייה הישנה. כיבו בשקים. ושק אחד הִתחיל לבעור. ומישהו ראה שם פח מלא משהו וחשב שזה מים, ושפך. וזה היה נפט. והשק הִתלקח כמו מדורת ל"ג בעומר. ותפסו אותו במקל והעיפו החוצה. בדיוק כשזאב נִכנס בשביל לעזור. והשק נִכרך לו סביב הרגל. אמרו אז, שזה ממש שרשרת מִקרים של מזל ביש. כתם־פז הִזכיר לזאב, שזאת הייתה הרגל השמאלית ושאל מה שלום הצלקת. וסיפר - הכול בגרמנית בהיגוי רחב ומרושל שנִשמע עליז - שהיום סופסוף יכולים לנשום, שיכולים לפטפט קצת, באו רק כמה שווארצע חייעס, אבל כולם מִקרים קלים, שאפשר לחסל מהר עם קצת מִשחה. לבסוף נִפנה אל תמי ואמר בעִברית, בהיגוי גרמני כבד:

“וזאת הגברת הקטנה הבת, נכון?”

“העלמה,” תיקן זאב.

“עלמה?” תהה כתם־פז והעלה קמטים במִצחו. “נכון, אלוהים גדול בשמים” - שוב קרא בגרמנית - “אתה צודק! הרי ‘גברת’ זאת אישה כבודה, ואני רציתי להגיד עלמה. אז זאת העלמה עלמה?”

זאב הִסביר, מה זה ‘עלמה’, ושזאת העלמה תמי. כתם־פז ביקש לראות את המִכתב שהביאו איתם, קרא, הִמהם משהו, נטל את היד של תמי והוליך אותה אל החלון, ושם, באור, בדק את המקום. מלמל משהו לעצמו, חזר למכתבה, נטל זכוכית מגדלת גדולה עם ידית, הניד את ראשו לאט לאט מצד אל צד, כאילו הוא אומר ‘לא, רקסי, לא־לא!’ לכלב שיושב לרגליו. ואז, כמו בהחלטת פתאום, פסע ופתח דלת צדדית - עד כה תמי כלל לא שמה לב, שיש שם דלת - וקרא משהו בגרמנית לחדר השני. בפתח נִראתה אחות קשישה בסינר לבן ושביס לבן.

“עלינו לעשות לעלמה הקטנה…” אמר כתם־פז גרמנית. את המילה שבאה אחרי ‘קטנה’ תמי לא הבינה. מה עליהם לעשות לה?

האחות נעלמה וחזרה והִגישה לרופא לוחית זכוכית וסכין משונה, כולה מתכת מבריקה - ידית ארוכה ולהב קטן. תמי נִבהלה מאוד. הרופא אמר, שלא יכאב לעלמה הקטנה בכלל, זאת אומרת, כמעט בכלל, אנחנו צריכים רק קצת לגרד בשביל לראות, מה בעצם יש לה שם, בתוך הראש שלה. שתשב פה, על הכיסא הזה.

וכבר האחות עמדה מאחוריה והחזיקה לה את הראש בשתי ידיים גרמיות. תמי עצמה את העיניים ונשכה את השפתיים. עוד רגע זה נורא יכאב. עכשיו.

“הם רוצים לבדוק במיקרוסקופ את הרִקמה,” אמר זאב והחליק לה על הראש. “זה כאב מאוד?”

“אפשר לסבול,” אמרה תמי ופקחה שוב את העיניים.

הרופא והאחות הלכו לחדר השני.

“מה הם רוצים לבדוק, אבא?” אחרי כן הִצטחקה: כשראתה את הסכין המשונה, חשבה שאולי בכל זאת הוא רוצה להפשיט קצת עור.

בינתיים חזר כתם־פז ושאל את זאב בגרמנית, אם העלמה הקטנה מבינה גרמנית. זאב הניד ראש בחיוב.

“אז אין מה לעשות,” אמר כתם־פז, “מוכרחים לשלוח את העלמה הקטנה לרגע החוצה, נכון?”

תמי הִביטה בפני אביה. זאב ניענע לה בראש: “בבקשה, תמי, חכי לנו רגע בחוץ.” תמי הִרכינה ראשה, בלעה, ויצאה. במִסדרון ישבה על הספסל הקרוב לדלת וניסתה לצותת. שתי הנשים שישבו ממול, לפני דלתו של הרופא עיניים, עדיין הִתווכחו באותה שפה משונה. הזקן עדיין הִשתעל וירק. האדון הנִמרץ עדיין פסע והִביט בשעון. האיש המעשן שוב עישן מתחת לשלט.

אז הִביטה בשעון הקיר הגדול. נִראה, אם זה באמת יקח רק רגע. איך מחוג השניות נוסע מהר! וזה הגיוני, כמה שהשעון יותר גדול, הוא צריך יותר למהר, למרות שזה אותו הזמן. ואילו היה שעון גדול כמו כל העולם… ואולי אפשר לטעון, שכל העולם הוא… לפתע ראתה, שהמחוג הגדול זע וקפץ קדימה בנקודה אחת. אבל זה לא היה כשמחוג השניות היה בשתים עשרה. איפה הוא היה? תמיד כשמִסתכלים על מה שמִתנועע מהר, זה כבר לא זה. כמו המחשבות. עכשיו נִראה בדיוק איך הוא קופץ עוד פעם. תמי הִביטה בו והִביטה… נכון, שמחוג השניות רץ, אבל כשמביטים, זה בכל זאת לוקח לו המון זמן, ו… אופ! דווקא כשלשברירית שנייה הִרפתה במבט מן המחוג, הוא קפץ. שוב תִצטרכי לחכות נצח קטן שלם, עד שעוד פעם יזוז! אפשר לשאול על זה בשעת השאלות? לא, כולם יגידו שזה מטופש: למה, כשמִסתכלים במחוג השניות הזמן עובר נורא מהר, וכשמִסתכלים במחוג הדקות הוא עובר נורא לאט. וכל שנייה כזאת וכל דקה היא היא עצמה, זה החיים שלה שעוברים איתה, חיי שנייה וחיי דקה, שלא יחזרו אף פעם. או שדווקא כן יחזרו, אחרי איזה סיבוב גדול של שעון העולם? והלב שלך, שדופק… והרי זאת הִזדמנות לספור פעם את הדופק שלך! תמי נתנה אצבעותיה על פרק היד ומיששה, אבל לא הִצליחה למצוא את המקום. נגיד שהוא דופק שבעים פעם בדקה. לא, נגיד שישים, שיהיה יותר קל לחשבן לפי השניות. למה לחשבן, הרי זה לא משנה. בכל אופן, ה’רגע' שאבא אמר כבר עבר וחצי. וכשהוא ייצא, היא לא תִשאל אותו כלום על מה שאמר הרופא, וגם לא תזכיר לו בכלל את ההבטחה שלו בקשר לגלידה, הוא בטח ישכח. אדרבה, שישכח! שלא יספר על הרופא, שלא יזכור את הגלידה, שירוץ תיכף לסדר את העִניינים שלו! הם יסעו הביתה. ומאותו יום היא עצובה, לא מדברת, לא אוכלת. “למה אַת לא אוכלת כלום, תמי?” שואלת אימא. “ככה,” אַת אומרת, “אין לי תיאבון.” - “אתה שומע, ואלטר,” אומרת אימא, “משהו עם הילדה הזאת לא בסדר. כבר יומיים שהיא לא נוגעת באוכל, וגם נִראית לי מדוכאת.” ועוברים כמה ימים. כל יום את יותר רזה וחיוורת. ואז אבא ניגש אליך ואומר: “תמי, למה אַת לא מספרת לי מה מעיק עליך? אני יודע, שאַת לא חולה. אַת עצובה. מה קרה?” ואַת לא עונה. “אח, נכון, סליחה, שכחתי וקראתי לך תמי. בבקשה, תמר, ספרי לי מה קרה.” ואַת מחייכת חיוך עצוב. ואבא מבקש ומִתחנן. ולבסוף אַת אומרת: “אבא, זה לא הדבר היחיד ששכחתָ.” והוא נִבהל: “מה עוד שכחתי?” ואת: “תנסה להִיזכר - מתי הִתחלתי להיות עצובה?” והוא מקמט את המצח: “נִדמה לי, שמאז שחזרנו מנהריה. רגע, כשהיינו בנהריה עוד היה לך מצב רוח מצוין. צחקת, כשנִכנסנו לרופא. כן, עכשיו אני זוכר: הִתחלת להיות עצובה, ברגע שיצאנו משם.” ישתוק רגע, שוב יקמט את המצח ויקרא: “אוי, נכון, הרי הִבטחתי לך אז שנאכל גלידה באותו קיוסק. אבל למה לא הִזכרת לי את זה, תמי?” ואת עונה: “לא הִזכרתי לך, מפני ש…”

ברגע זה נִפתחה הדלת וזאב יצא. רגע עמד לפניה, הִביט ברִצפה ואמר: “בואי, בת, נלך.”

תמי הלכה אחריו והִמתינה. הם עברו במִסדרון, יצאו לגן, באו לרחוב, ועדיין זאב לא אמר כלום. טוב מאוד! בדיוק כמו שחשבת! בהִצטלבות הראשונה תמי הִשתעלה בהדגשה, כמו כשרוצים להגיד משהו, ושאלה בתוקף: “רגע! לאן אנחנו הולכים עכשיו, בעצם?”

אבא הִביט בה במבט המפוזר שלו, כשהוא מביט ולא רואה: “הלא לקיוסק הזה שלך, לאכול גלידה.” שוב הלך במורד הרחוב.

“אז למה אתה לא שואל אותי איפה זה? הרי אתה הולך בדיוק בכיוון ההפוך!” צחקה. זאב טפח לעצמו על המצח: “נכון!” הִסתובב ופסע במעלה הרחוב. תמי נִשארה לעמוד במקומה. כעבור כמה צעדים נעצר, הִמתין, ולבסוף סובב ראשו.

“אוי, אבא,” צחקה ורקדה, “אתה כל כך מצחיק! שוב אתה לא שואל ושוב הלכתָ בכלל לא נכון. צריך לעבור לצד השני. חכה! עכשיו אני אוליך אותך! תן לי יד ותעצום את העיניים!”

זאב הניד ראש בשלילה. בטח. שוב יש לו הפרצוף המוטרד שתמיד בא עם המבט המפוזר. בגלל העִניינים שלו, שהוא תמיד צריך לסדר, שמחכים לו בתור כמו לפני הדלת של הרופא עיניים, ואף פעם אין להם סוף, כמו סיר הדייסה השופע של הילדה הענייה: עוד ועוד… זמן מה הלכו בדומייה.

“אבא - מה זה ‘צו על תנאי’?”

“מה?”

“צו על תנאי.”

“מה פתאום?”

“מה איכפת לך, אם פתאום או לא? גם אתה לא מספר לי, מה פתאום אתה כל כך מפוזר.”

“אני לא מפוזר, בת. אנחנו רק קצת צריכים למהר.”

תמי נעצרה והִבליטה, סליחה, שִרבבה את השפה התחתונה. לפי גינוני הטקס, זאב צריך לחייך ולשאול מה קרה. ואז את אומרת… אבל הוא לא מחייך ולא שואל. “אם אתה ממהר, לא נלך בכלל.”

“לא, תמי. מובן שנלך. הרי הִבטחתי לך.”

“אני מוותרת על ההבטחה. אם אתה ממהר, אתה משוחרר.”

“בסדר, בת, אני מִתחרט ומבקש סליחה,” אמר וחייך, קצת באיחור. “נלך לאט לאט ונשב כמה זמן שתִרצי.”

“שנִרצה,” תיקנה. “ואתה לא תחשוב בכלל על העִניינים?”

“לא.”

“תזכור, אבא! אתה לא יודע, כמה שאני מכירה אותך. אני יודעת כל מה שאתה חושב. אני תיכף ארגיש.”

זאב חייך את החיוך העייף שלו והרים יד להחליק לה על השֵׂער. תמי כבר ציפתה לטלטול הקל בעורף. אך הפעם הִניח את היד על הכתף שלה וטלטל קצת שם. “בסדר, בת.” ושוב הלכו בדומייה.

“ועל עוד משהו אתה צריך לבקש סליחה, אבא.”

“על מה?”

“קודם תבקש סליחה, אחרי זה אגיד לך.” היא התכוננה לוויכוח.

“טוב, בת, אני מבקש את סליחתך.”

“בסדר, אבא. סלחתי. אני מִתכוונת לזה, שאני שואלת משהו, ואתה לא עונה, כאילו שלא שאלתי. אני לא אומרת שזה קרתני, אבל זה לא נימוסי בכלל!”

“מה שאלת אותי ולא עניתי?”

“צו על תנאי. אתה לא זוכר?”

“כמובן. ובכן, זה צו, שמחייב את מי שנגדו הוא הוצא, לנמק, מדוע אינו נוהג במִקרה מסוים, כפי שצריך היה לנהוג, למשל…”

“חכה! בסדר, אני מבינה. אז אני מוציאה נגדך צו על תנאי, שתנמק, למה אתה לא מספר לי, מה הרופא אמר לך שם בפנים?”

“אבל מניין לך, שאני לא רוצה לספר? חשבתי שנדבר על זה, כשנשב ונאכל גלידה.”

“באמת חשבתָ כך? באמת? תביט לי ישר בעיניים ותישבע!”

“באמת־באמת, תמי. אני נִשבע.” הוא הִביט בעיניה והיא הִביטה בעיניו ועִפעֲפה ופרצה בצחוק. גם זאב חייך קצת.

“ועכשיו תבקש סליחה פעם שלישית. ושוב לא אגיד למה, עד שלא תבקש. בסדר. עכשיו אגיד: העלבתָ אותי. נורא. מקודם, כשהִסכמתָ, שהרופא ישלח אותי החוצה. הִתייחסתָ אלי כמו אל ילדה קטנה, שאסור לה לשמוע, מה הגדולים מדברים עליה.”

“אבל תמי, הרי בעצמך ראית, שהרופא…”

“הרופא! הוא לא מכיר אותי. אבל אתה - למה הִסכמתָ? למה ניענעת בראש? למה לא אמרת: ‘אין דבר, דוקטור, היא יכולה להישאר, אין לנו סודות בפניה’?”

משהו בפניו של זאב זע. לבסוף אמר בלחש: “אַת צודקת, בת.”

“בסדר, אבא,” אמרה בחומרה. “הפעם סלחתי. אבל בפעם הבאה - אוי ואבוי לך!” היא פרצה בצחוק ובאמצע שיסעה עצמה: “אתה שיקרתָ לי, אבא! כל הזמן אתה חושב על העִניינים שלך, שיש לך לסדר. אני יודעת! אחרת היית צוחק עכשיו יחד איתי.”

זאב אחז ביד שלה ואמר רכות: “תמיק, לא חשבתי על העִניינים שלי, אלא על עִניינים שהם שלי ושלך ביחד.”

“בסדר, אבא. הִנה הקיוסק. עוד מעט תצטרך לתת דין וחשבון על העִניינים שלנו, אחרת אוציא נגדך צו על תנאי חדש.”


 

30.

השולחן המִתקפל הצבוע ירוק שבסוכת הקיוסק היה פנוי. תמי הזיזה אליו שני כִסאות מִתקפלים ירוקים וישבה, וזאב ניגש אל הדלפק. פעמיים גלידה. איזה? ובכן… מנה אחת גדולה… גדולה, חזר המוכר, של…?

כאן קפצה תמי ורצה לדלפק. פירות - מה יש לך? תות, מִשמיש, פונש ולימון. עם קצפת? ומיץ פטל? ואגוזים? וּוַאפלים? המוכר שאל בחיוך, כאילו הוא זורק את ההצעות שלו בדיוק בין תמי לאביה, מי שיתפוס יתפוס. תמי הִביטה בשאלה אל האב. זאב הניד ראשו.

“יופי,” קראה תמי, “אז תן הכול מה שאמרתָ, ואפלים, אגוזים, קצפת, אה, ופטל גם. ופעם היה לך גם סירופ שוקולד, לא?”

המוכר הִסביר, שצריך לבחור בין הפטל לשוקולד - או, או.

“בחייך,” ביקשה תמי, “תדע, שסחבתי את אב’שלי דרך חצי נהריה לַגלידה שלך, והִתערבתי איתו שהשולחן בסוכה יהיה פנוי, וידעתי שיהיה, כי זה יום המזל שלי. תִראה, שגם לך זה יביא מזל.”

והמוכר צחק ויצק סירופ שוקולד בצד הפטל, ואחרי רגע הוסיף עוד קצת גלידת קפה ועוד ואפלה, ותמי לימדה אותו, שקוראים לה אפיפית. זאב הִזמין מנה קטנה, קפה וניל בלי כלום. ותיכף שאל כמה זה, ושילם. הִביט בשעון, ושוב נִראה מודאג. שיהיה. ממילא יצטרך לטעום משלי. ישבו לשולחן ותמי שקלה במה לפתוח: צבעים כאלה מרהיבים - תות באדום, לימון בלבן, פוּנש בחום… הבעיה הייתה, שהמִשמיש, שהכי טעים, למעלה, וקשה לשמור אותו לסוף. תמי חתרה בצד, שהפטל והשוקולד לא יתערבבו.

“כשהוא שאל, אם אני רוצה פטל או שוקולד, זה מַזכיר, שארנב שאל את פו הדוב, אם הוא רוצה לחם בשמנת או לחם בדבש. ומה פו ענה? ‘אקח נא מעט משניהם, אמר פו, אך אל נא תטרח בעִניין הלחם’. נחמד דווקא בעִברית העתיקה הזאתי, נכון, אבא?”

היא ראתה, שהוא מחטט בכפית במנה שלו ואינו מלקק. אז נִשענה לאחור, ואמרה:

“נו, אבא, אני רואה, שאתה רוצה להגיד משהו.”

זאב הִביט בגלידה ואמר לאיטו: “אני צריך להגיד לך משהו רציני ועצוב, בת. ואַת צריכה להיות אמיצה. היו לכם שלוש עשרה משימות לא קלות. ואַת עמדת יפה בכולן. עכשיו זאת תהיה לך המשימה הארבע עשרה, להִתגבר על האכזבה הקשה שתיגרם לך ולהִתמודד עם הבעיה שתהיה לך ולכולנו. ייתכן מאוד, שביום שישי זה לא נוכל לחוג את הבת־מִצווה שלך.”

“למה?” שאלה כמעט ללא קול. ומאחר שאביה שתק, כיעכעה ושאלה שוב, בקול רם ומחוספס: “למה?”

“הבדיקה שדוקטור זוננפלק עשה גילתה, שיש לך גזזת.”

“גזזת? מה זה? זה מסוכן?”

“לא, בת, זה לא מסוכן, אבל זאת מחלת עור כזאת בראש. והיא מדבקת מאוד. וכדי לרפא אותה מוכרחים לגזוז מיד את כל השֵער.”

“ואי אפשר לחכות עם זה עד יום ראשון?”

“לא, בת. גם היום כבר מאוחר מאוד. אסור לחכות אף יום נוסף. עם כל יום זה מִתפשט על שטח יותר גדול ומקשה על הריפוי.”

“ואני אצטרך לשכב בבית חולים, אבא?”

“לא, בת. תהיי בבית. אבל לא תוכלי ללכת לבית ספר ולא להִפָּגש עם ילדים אחרים, וצריך לגלח לך את השֵער.”

“לגלח? הרי קודם אמרת ‘לגזוז’?”

“קודם לגזוז ואחר כך לגלח.” הם שתקו זמן מה.

“ומה יהיה עם כל הדודים ודודות שהִזמנתם? ומה עם כל החברות שלי, שהִזמנתי אני?”

“נצטרך לשלוח להם מיד מִברקים, שלא יבואו.”

“למה לא מִכתבים?”

“מפני שהיום יום שלישי, בת. אם נִכתוב, ישלחו את המִכתבים רק מחר, ואז אולי לא יגיעו בזמן.”

“אבא… אתה תספר לכולם ש… שיש לי… הדבר הזה?”

“לא, מובן שלא. במִברק רק נודיע, שהמסיבה נִדחתה. אחרי כן יש לנו זמן לחשוב יחד מה לכתוב במִכתבים.”

“למה שלא נגיד את האמת? הדבר הזה… מִתביישים בזה?”

“לא, מובן שלא, תמיק.”

“אתה משקר, אבא. אתה רואה, כמה לא טוב שקודם אמרתָ לי, שבחיים מותר לשקר? אתה מִתבייש בזה, וכל המִשפחה תִתבייש, כי זאת מחלה של עולים חדשים, של עדות המזרח ושל כל העניים והמלוכלכים והמוזנחים והשחורים. אתה רואה? אמרתי לך, שאני מכירה אותך! ובעצמך אמרתָ, שמבינים דברים כאלה בתחושה!”

זאב שתק. אחרי כן אמר חרש: “טוב, נניח, שיש אנשים שהיו חושבים כך והיו מִתביישים. אבל אַת, שאת מבינה את העִניין כל כך יפה, בוודאי תחשבי אחרת, נכון?”

“לא נכון, דווקא לא נכון!” קראה. דמעות גדולות זלגו על לחייה. “למה אני צריכה לחשוב אחרת? אני אתבייש הכי הרבה. זה מכוער, ואני לא רוצה להיות מכוערת. אפילו לא לחודש ולא לשבוע. לוּ הייתי שוברת יד או רגל, והיו חובשים לי גבס גדול, לא היה איכפת לי, מפני שזה לא מבייש. אבל זאת מחלה של כל העניים. וזה מכוער ומבייש להיות כזאת.”

“תמי, מה אַת מדברת? מי מִתבייש שהוא עני? להיות מלוכלך ומוזנח - זה אולי מבייש, אבל להיות עני? ומלבד זה אַת לא ענייה.”

“זה הכול ציונות, אבא, אומרים ככה ולא מאמינים בזה. אתה בעצמך לא מאמין במה שאתה אומר. אם למישהו נִכנס עכבר לבית או שהוא מוצא נחש ארסי בגינה, זה בסדר, זה לא נורא. אבל אם מישהו מוצא אצלו פִשפשים? אתה זוכר שפעם, כשנסענו, תרוּדֶה וארנסט שיכנו אצלנו איזה אורחים שלהם, ואחרי זה מצאנו כמה פִשפשים? איך שאימא הִסתירה את זה מכל השכנות ולי ולעליזה היה אסור לדבר על זה? תישבע לי, שבבית לא תסַפר לאף אחד.”

“אבל הרי יראו, שאַת לא באה לבית ספר?”

“נגיד שיש לי חום. הרי אמרת, שמותר לשקר!”

“ומה עם השֵׂער הגזוז?”

תמי הִרכינה ראש. “טוב. לא איכפת לי! שיידעו כולם! שיהיה כתוב על לוח המודעות ובעלון המשק! עוד תִראה, שכולם יקראו לי ‘המצורעת’. לא איכפת לי!” היא הִתייפחה.

“תמיק, נסי להִתאושש! הרי אמרתי לך, שעליך להיות אמיצה.”

“עלי להיות! למה עלי להיות? אני לא רוצה להיות אמיצה,” סיננה בין יבבה ליבבה והִשעינה את הראש על היד. “שאחרים יהיו אמיצים! למה זה קרה דווקא לי? למה גילת לא קיבלה את הגזזת המחורבנת הזאתי על הראש היפהפה שלה? למה לא נמרוד או יגאל? למה הם אף פעם לא צריכים להִתבייש, ורק אני?”

“תמיק, תֵירָגעי! אַת מדברת שטויות, ובינתיים הגלידה הטובה שלך נמסה. עכשיו אַת מבינה, שבאמת אנחנו צריכים קצת למהר.”

“מותר לי… לפחות… לדבר שטויות,” הִתייפחה. “זה לא עִסקך, מה שאני מדברת!” הרימה ראש ובעודה בוכה החלה לזלול את הגלידה. זאב הִביט בה דומם. לאחר שכילתה את המנה שלה על כל התוספות, לרבות האפיפיות, קירב אליה את המנה שלו. באותה רעבתנות בלעה תמי גם אותה. פתאום פרצה בצחוק.

“מה יש לך, תמיק?” שאל זאב, נִבהל.

“אם אני ירצה אני יוכל להדביק את כולם! הרי אמרתָ שזה נורא מדבק. אז אם יציקו לי או שישמחו יותר מדי, אני משפשפת ידיים בראש, הִנה ככה, ומִתנפלת עליהם ומורחת להם את זה טוב טוב על הפדחת שלהם, על כל הפדחת! לכולם! אח, איזה כיף!”

“תמי!” נחרד זאב. “מה את מדברת?”

“מה יש? זה כל כך מגיע להם! לאלה שתמיד יפים ומיוחסים והולכים זוגות זוגות עם האף למעלה ולועגים לנמושות. שכולם יידבקו בגזזת המחורבנת הזאתי! הרי מישהו הִדביק גם אותי. איזה פרנק קטן מחורבן נסע באוטובוס וגירד לו את הראש המצורע שלו ומרח את המוגלה על המִשענת של הכיסא. ואני ישבתי באותו מקום, כשאספתי חומר לכבוד ההרצאה על קליטת עלייה באזורנו, הנושא החכם שיזהר הִכריח אותי לקבל והשאלות המעמיקות שאתה חיברת לי, אחרי השיחה המלבבת עם ראש העיר, שסיפר לי על הבת שלו, שיש לה שני זוגות אופניים ושהִתפעל מהחינוך החיובי שאני מקבלת, הלוואי על כל ילדי ישראל. ועם המחשבות היפות האלו שמתי את הראש היפה שלי על המִשענת המחורבנת של הכיסא ההוא ועוד בטח הִסתרקתי קצת, להיות עוד קצת יותר יפה ונקייה. וזהו זה. ושלום על ישראל, כמו שאומרים כל כך יפה.”

זאב קם ואמר בקול רועד: “אנחנו הולכים.”

יצאו לרחוב והלכו יחד ושתקו. לבסוף שאלה תמי חרש:

“אבא?”

“כן?”

“אבא - אתה אוהב אותי, אבא?”

“בוודאי, תמיק.”

“ואת אימא - אתה אוהב?”

זאב נעצר והִביט בה. אחרי כן אמר בקושי: “למה את שואלת?”

תמי כיווצה את שפתיה בין שיניה והרימה את גבותיה. ארשת זו ראתה פעם באיזה סרט. “כה,” אמרה. ברגע זה נִזכרה, שכוכבת הבד החזיקה אז סיגריה וניערה את האפר בזרת שלה בתנועה מופגנת של ביטול. בבלי משים ניערה את היד בתנועה דומה.

“ככה. סתם. נו?”

“כן… בוודאי.”

“אתה חושב שאתה איש טוב?” נִדמה לה שנִבהל. טוב מאוד!

“אני… אני מִשתדל.”

“אה! מִשתדל! ואתה חושב שזה טוב להיות טוב? תגיד!”

זאב עשה תנועה, כאילו רצה לאחוז ביד שלה ונעצר באמצע:

“מה קרה לך, תמי? אַת כל כך… משונה.”

“לא, תגיד, אבא, תגיד: אתה אומר, שאתה אוהב אותנו - אתה חושב שאתה יודע איך לאהוב?”

“ואַת חושבת, שלא, ש…אני לא?” הפה שלו נִשאר פעור קִמעה והשפה התחתונה רעדה קצת.

“לא. אני חושבת שלא. למה אתה לא מרביץ לנו אף פעם? למה מקודם לא נתתָ לי סטירה? למה אף פעם אתה לא מרביץ לאימא, כשהיא ממררת לך את החיים?”

זאב שתק. תמי הלכה לצידו. דמעות גדולות זלגו לה אל השפה העליונה ותמי ליקקה אותן וגרפה אותן בשרוול ומלמלה:

“אני כל כך טיפשה ואתה אף פעם לא מנער אותי. למה אתה נותן לי לבכות באמצע הרחוב כמו איזו מופרעת, כשכל האנשים מִסתכלים עלי כמו על משוגעת?”

עתה אחז אותה ביד ואמר בחצי קול: “בואי לשם, לספסלים האלה. אין שם אנשים. נשב קצת, עד שתירגעי, ילדה. אַת מוכרחה להירגע, תמיק! כבר מאוחר מאוד, ואני הִבטחתי לדוקטור זוננפלק שנחזור תוך חצי שעה. אם מישהו יעבור, אל תשימי לב. זה קורה, שילדה בוכה ברחוב, אפילו ילדה גדולה כמוך. הִנה, פה נשב. תני לי לנגב לך קצת את הפנים.”

זמן מה ישבו בדומייה. אחרי כן הרימה את עיניה ופגשה בעיניו.

“אבא?”

“כן, תמיק, מה יש?”

“אבא, תגיד לי את האמת, אבל באמת, מה חשבת עלי קודם?”

“אני הִתפלאתי… שאת חושבת מחשבות כל כך… מבוגרות.”

תמי הנידה ראשה ומשכה בכתפיה. ופתאום קמה:

“בוא, אבא, נלך לרופא הזה. אני בכל זאת רוצה להצליח במשימה הארבע עשרה שלי… או שכבר קִלקלתי אותה?”


 

31.

אחרי שקנו מטפחת ראש - תמי ביקשה צבע שקט, בגוון של השֵער שלה - הלכו למספרה, את הכתובת קיבל זאב מהרופא. הסַפּר הוליך אותם לקיטון שמאחורי החנות וגזז לה את השֵער במגזֵזה חשמלית, הביא קצף בקערה וגילח את הקָדקוֹד, לא בתער, כפי שראתה תמי באיזה סרט, אלא במכשיר גילוח קטן מפלסטיק, כמו שמוכרים בכל סוּפֶּרמרקט. תמי ביקשה, שייתן לה ראי. אבל זאב קפץ וקרא, שלא עכשיו. והסַפּר ניענע לו בראש. אז הוציא זאב את המטפחת, והסַפר קשר אותה לראשה של תמי. איך אני נראית עכשיו. בטח כמו בפורים, כשהתחפשת ליהודייה בשביל לרקוד שֶרלה.

כשיצאו ועברו בחנות, וזאב דיבר בחצי קול עם הסַפר - ודאי שואל כמה זה עולה ומשלם - תמי הסתכלה והסתכלה והסתכ… בראי הגדול ממול עמדה אישה צעירה, כמו בת עשרים, לא בחורה, אישה, לגמרי זרה, אבל מוּכּרת מאינשהו. לא מפחידה, לא מצחיקה. אולי לא בדיוק מושכת, אבל דווקא מעניינת. אישה קטנה במטפחת ראש. יצחקו? שיצחקו!

כשהגיעו בשנייה אל כתם־פז, כבר היה שם תור גדול, כאילו הוא רופא עיניים. האחות הכניסה אותם לחדר שלה, הסירה את המטפחת וקשרה לתמי משקפיים שחורים, שמתהדקים לראש ברצועת גומי ושנצמדים לעין מסביב, כמו משקפי צלילה. בגלל הקרינה. לא, זה לא כואב, לא מרגישים אפילו, זה כאילו שמשתזפים. נדלק אור ירוק כהה מבהיק, נשמע זמזום מרשרש מלחשש כמו כשקוששים קש של סיבי זכוכית דקדקים. תמי ראתה במעומעם את צללית האחות עומדת על ידה מרכיבה גם היא משקפי צלילה כאלה. אחרי כן לבשה האחות כסיות גומי ותמי הרגישה בראש משהו קריר, שהיה לו ריח חריף מוּכּר של כוהל ושל יוד. וכתם־פז שיבח את עלמה הקטנה, סליחה, שוב התבלבלתי, העלמה הקטנה, כי עלמה זה הרי גברת צעירה, וזה מה שהתכוונתי, העלמה, שהיא כל כך קטנה ואמיצה. וחבשו לה את הראש במטפחת לבנה, ועליה קשרו את המטפחת החומה.

ועוד דיברו. ויצאו לרחוב. זאב חיפש מַכּר, ללוות כסף. הזמן נמשך לאט. מי מושך אותו בכל זאת? אכלו משהו. ישבו על איזה ספסל. מצאו את סניף הדואר. חיברו רשימה, נזכרו בכתובות. עמלו לנסח. כתבו ומחקו וכתבו. לא שֵם, ולא שלום, ולא היקרים. המסיבה נדחתה? לא, המסיבה לא תידָחה, תמי לא תחגוג? זה לא נכון. מה לא נכון? צריך להגיד: לא תחוֹג. כן? יזהר אמר. וזה גם חוסך. לא, כי משלמים לפי מילים, לא לפי אותיות. אז נכתוב תחגוג, זאתומרת, לא תחגוג. שיבינו. שלא יקרה לנו, מה שקרה לאותו מורה לעברית, שטבע וצעק הושיעו. תמי לא הצטחקה. ובכן מה, תמי לא תחגוג, מה יחשבו? שיחשבו. תמי לא תחוג, סליחה, לא תחגוג, במועד זה. זה עוד שתי מילים כפול 12 מִברקים. אבל זה מרַכך, ונוסיף: מכתב יבוא. חבל על הכסף. אולי לא יספיק. וחבל לכתוב שנים עשר מכתבים. מי שסקרן, שיטלפן. ואם באמת יטלפנו? שיטלפנו. לא במועד זה. יבינו שזאת דחייה. הרבה דברים בחיים נִדְחים. אבל אי אפשר לדחות את הנסיעה הביתה. חבל.

זאב עלה לאוטובוס ופנה לַנהג. כרטיסים. תמי עמדה על ידו חצי מוסתרת וסקרה את היושבים. רוב החוזרים לַמשקים שלאורך כביש הצפון - חניתה, מצובה, אילון וכל השאר - העדיפו לנסוע באוטובוס האחרון, לפנות ערב. אבל הִנה אנדריאס ואִינגֶה ופְריץ פֶרץ. תמי חשה דפיקות לב, נשמה, עקפה את זאב, שקיבל את העודף מן הנהג, ופסעה במעבר, עברה על פני השלישייה של חברי משק במנוד ראש קל ובחיוך, חשה במבטי הסקרנות על המטפחת ראש שלה - בנות עין בדולח מעולם לא עדו מטפחות - שיסתכלו, שיסתקרנו, שיתפקעו! ועכשיו בא מה שהכי קשה: בספסל האחורי, איפה שנותרו כל המקומות הפנויים, ישבו עליזה, איה וניבה, שחזרו מבית הספר. אין ברירה. אַת צריכה לשבת על ידן.

“הלו, תמי,” צעקה עליזה. “בואי הנה! מה זה היום, פורים?” הנבזית הזאת. או שהיא סתם מטומטמת. תמי ישבה שני ספסלים לפניהן, הִפנתה חצי ראש והצטחקה באופן די טבעי, כאילו היא קצת מתפארת:

“הייתי אצל הרופא, גזזו לי את כל השֵׂער, אז בעד זה אני לובשת את המטפחת הזאתי.”

“מה, כן? תַראי! תורידי אותה רגע!” קראה איה.

אַת מחייכת, אַת שומעת, מחייכת, ולא עונה! עליזה גם כן שאלה מה ואיך. מין מחלת שֵׂער כזאת, שיותר טוב לגזוז, שהשֵׂער לא ינשור. אה, זה בסך הכול? כן, בטח שבסך הכול.

“יחשבו שאַת יהודייה,” אמרה ניבה. “אני מתכוונת, יהודייה כשרה.”

“אז אַת שומעת, הייתי בטוחה שהוא תפס אותי,” סיפרה איה ונגעה קלות בשרוול של עליזה. “אַת זוכרת, כשפתאום הוא צעק: 'מה זה שָם, מאחור? זה שיעור כאן או שוק? חשבתי, שאני כמעט משתָבֶצת, אבל אחר כך אני רואה, שהוא בכלל מביט אל שושי. אז נשמתי לרווחה. ממילא יש לי כבר שתי הערות.”

כשהגיעו לעין בדולח, הייתה החצר ריקה. עדיין עבדו ועדיין נחו. כשהתקרבו לבית, נעצר זאב ועצר את תמי.

“אולי כדאי שתחכי כאן רגע בחוץ, תמיק. אני רוצה להכין קצת את אימא.” וחייך חיוך של הכרת אשמה. עליזה הִביטה בהם בעיניים גדולות. כמה זמן עמדה תמי ליד הברז, השימה את עצמה רוחצת ידיים, התכופפה לשתות, למרות שלא הייתה צמאה, לבסוף רקעה רגל ובצעדים נמרצים פנתה אל המרפסת הקטנה שלפני הכניסה. ברגע זה יצאה רות. כשראתה את תמי נעצרה וקראה:

“איך קיבלת את זה, תגידי לי רק דבר אחד: איך אַת קיבלת את זה?”

“אוי, תפסיקי, אימא,” אמרה תמי.

“תפסיקי?! אַת כנראה עוד לא יודעת מה זה, שאַת אומרת לי ‘תפסיקי’. יכולת להדביק את כולנו ואולי כבר הִדבקת? אני בטוחה, שזה רק מחוֹסֶר זהירות. כמה פעמים אמרתי לך, שאחרי כל נסיעה באוטובוס צריך לרחוץ את הידיים?” אחרי כן נכנסה לבית ואמרה: “ואני כבר התחלתי לאפות עוגות היום, שלא תהיה לי כל העבודה ביום האחרון. איך נודיע את זה ליתר המשפחות?”

“מה קרה, דוחים את הבר מצווה של תמי?” שאלה עליזה.

תמי לא ענתה, אף אחד לא ענה. תמי רחצה ידיים, ישבה לשולחן, אכלה ברעבתנות, לא דיברה, לא הסתכלה אל אף אחד, שכבה עם הפנים לקיר. עליזה נכנסה לחדר ושאלה בחצי קול:

“תמי? אַת ישנה או שאַת ערה?” עמדה רגע, ותמי כבר ציפתה לשמוע: “אני יודעת שאַת ערה, אל תעשי את עצמך!” וכבר החליטה בהידוק שיניים, שלא תענה, לא תענה, שיהיה שקר, לא איכפת לה! אבל עליזה יצאה שוב למטבח. ותמי שמעה, שזאב מספר שם על הבדיקה אצל כתם־פז.

“זאת תולעת זעירה שתוקפת את שורשי השערות,” הִסביר. “עכשיו, אחרי שגילחו, סכנת ההדבקה אפסית. דוקטור זוננפלק אומר, שתקופת ההדבקה נמשכת מיום אחד עד שבוע. כעת היא תצטרך לנסוע לאחות כל יומיים שלושה. ינסו כל מיני שיטות ריפוי. קודם ביוֹד ובמִשחת סַלִיצִיל ששורפת ומקלפת את העור העליון, אם כל זה לא יועיל, תולשים את השערות אחת אחת בפינצֶטה או שנותנים הקרנות.”

“איזה הקרנות אלו?” שאלה רות.

“של קרני איקס. זה דומה לרֶנטגן. אבל דוקטור זוננפלק אומר, שלא ימליץ על הקרנות, כי קשה לכוון את המידה, לפעמים נשארים מזה כאבי ראש ואם מקרינים יותר מדי, השֵער אחר כך לא צומח בכלל. אצל עדות המזרח מוציאים ילד כזה מן הבית, שולחים לבית חולים מיוחד וחובשים לו את הראש בגבס למשך כמה שבועות.”

“למה בגבס?” חקרה עליזה.

“כנראה, כדי שהשֵער לא יצמח בכלל, או שאולי הוא צומח לתוך הגבס, ואז תולשים אותו בבת אחת.”

“אוי ואבוי!” קראה עליזה. פתאום מרחמת עלייך. או על עצמה.

“זאת אומרת, שרק בעוד שבוע נדע, אם נדבקנו, ואם נלך גם אנחנו עם מטפחות וריח של יוד והקרנות שמשאירים כאבי ראש ואולי אפילו קסדות של גבס, איזה יופי!”

טוב מאוד. הלוואי.

“כן. תוך השבוע הזה. אבל דוקטור זוננפלק אומר, שתפסנו את זה בהתחלה, וזה היה מזל גדול, ועכשיו אין עוד שום נשירה.”

“באמת, מזל! ואיך נדבקים, כשאוכלים מאותה צלחת? צריך איזה חיטוי?”

“לא, רק אם נושרת שערה חולה ונופלת על השערות שלך. אבל הרי דוקטור זוננפלק אמר ש…”

“אמר, אמר!” קראה רות. “רופאים תמיד אומרים.” והייתה שתיקה. “אסון כזה, אסון ביש כזה!” קראה שוב רות. “ודווקא אחרי ששלחנו את כל ההזמנות וכבר התחלתי לאפות!” ושוב הייתה שתיקה. “וכמה זמן נמשך הסיוט הזה?”

“זה יכול לקחת… כמה זמן,” אמר זאב.

“ואחרי כל הריפויים האלה, אם זה מתרפא, אז יישאר לה שֵׂער על הראש?” זאת שוב עליזה, הנבזית. מתאים לה.

“זוננפלק אומר, שאפילו יהיה לה שֵׂער יותר יפה מִמַה שֶקודם.”

“תודה רבה!” קראה רות. ושוב הייתה דומייה.

“ואיך היא קיבלה את זה?” שאלה רות.

“אי אפשר לדעת, בוודאי באיזה מקרה אומלל.”

“לא, אני מתכוונת, איך היא קיבלה את הידיעה.”

הייתה דממה של רגע. תמי הרימה מעט את הראש והיטתה אוזן.

“היא… ילדה הרבה יותר מבוגרת מִשחשבנו,” אמר זאב לבסוף.

אבא המתוק!


 

32.

כשהִתעוררה תמי לפנות ערב, שכבה פרקדן והִביטה בתִקרה. מה זה היה. ואיך זה היה, בדיוק? אבא שכב על הרִצפה, על איזה מצע, וישן. ואַת וגילת ישבתן למראשותיו והִשתעשעתן בשֵׂער שלו, היה לו שֵׂער ארוך עד המותניים, צהוב כהה, כעין החיטה. ושתיכן קלעתן לו צמות. ואַת הִתפעלת: “איזו מחלפה! או שזה כמה?” וגילת אמרה: “צריכות להיות ארבע עשרה, אז מותר לגזוז.” למרגלותיו של אבא, באמצע החדר, היה ברז ועליו צינור גומי מחובר לממטרה. ירון עמד שם, משך בצינור ובכה: “אני, אני, אני!” ואַת הבנת, שהוא רוצה להשקות, ואמרת: “לא אצלנו, בבקשה! וחוץ מזה, אתה לא עובד בגינות נוי. לך תִרקוד באורווה!” לחדר נִכנס יזהר ונשא קערה גדולה של משהו לבן, דַיסה. וידעת, שזה גבס נוזל, ושהוא צריך למהר, כי זה יתקרש ויתקשה. ומפני שהוא החזיק את זה גבוה מדי, הזקן שלו נטבל בתוכו. ותיארת לך, שלא יוכל להוציא אותו, כמו הגמד הרשע בסיפור ‘שלגונית ואדמונית’, שהזקן שלו נתפס בגדם עץ, יצטרכו לתלוש בבת אחת מהסנטר, איך זה יכאב, יהיה לו דם… ואימא רצה אחריו עם כוס מיץ פטל, לצקת על הדַיסה, ומסרה אותה לך וקראה: “תני לו!” ואַת לקחת את הכוס נורא בהיסוס, הידיים אפילו רעדו לך, מפני שזה היה נורא משונה, שפתאום תאכילי מישהו זר בדַיסה שהיא בכלל לא דַיסה, ובאמת, הכוס נפלה לך מהיד ונִשברה, והמיץ נִשפך, גם על אבא, ששכב בשלווה וישן, גם על גילת, על ירון, ועל הגבס הלבן עם הזקן של יזהר… כולם הִסתכלו בך בעיניים גדולות, ואת צחקת באופן טבעי לגמרי: “יופי לכם! מתאים לכם! היום פורים! אני יהודייה כשרה! אתם לא מאמינים לי? עוד מעט אמצא לכם מישהו מחופש!” ויצאת בריצה. בחוץ בער השביל, אבל אַת עברת בתוך האש ולא הִרגשת שום חום. ואמרת לעצמך, אה, זאת אש קרה. ובתוך האש, על מין פרשת דרכים, מצאת את יעקב. על הראש היו לו שתי קרניים גדולות, וראו, שהוא גידם, קטעו לו את שתי הידיים. השרוולים הריקים הִתנופפו מן הכתפיים שלו, כמו פרסומת לשרוולים. ואַז תפסת בשרוול אחד, בשביל למשוך אותו לתוך הבית, ועליזה תפסה בשרוול השני ומשכה לצד שני. ואת ידעת, ואולי אפילו אמרת את זה, שאסור לך להרפות. שהקרניים קרני איקס. ומשכת בכל הכוח. והִתעוררת.

איזה חלום! לא מתוק, בטח שלא, ולא מפחיד, קצת חגיגי, כי אמרת לעצמך מילים כמו ‘למראשותיו’ ו’מחלפה'. והיה משהו לא נעים, מטריד כזה: רוצים להיזכר בדיוק, לעשות סדר בעִרבוביה. צריכות להיות ארבע עשרה, אמרה גילת. זה בטח קשור במשימות. אבא דיבר משהו על המשימה הארבע עשרה. מה המשימה הזאתי?

ברגע זה, כאילו מישהו דחף אותה, נִזכרה במה שקרה. מיששה את הראש, כמובן, המִטפחת. ומה חשבת, שתִתעוררי, והכול יהיה חלום, ויהיה לך שֵער עד המותניים, ותנפנפי אותו במסיבה שלך?

תמי קפצה. מה השעה? אם כבר היה לך השעון החדש… במִטבח אין אף אחד. גם לא בחדר ההורים. תמי הציצה בעד החלון. כבר מחשיך. נִכנסה למִקלחת, נעלה את הדלת. להדליק את האור? מוטב שתהיה אפלולית. פתחה את דלת הארון שבפינה ועמדה מול הראי הגדול שעל הדופן הפנימית. הִנה היא, מלוא קומתה, אישה צעירה זרה, עם פרצוף קצת מוּכּר, היהודייה הכשרה. היא הסירה קודם את המִטפחת החומה, ואחר כך את זו שתחתיה, הלבנה. נִשקפה אליה גולגולת חלקה, כדור סגול־חום, חלק, ושתי אוזניים מזדקרות בצדדים. איזה מפלצת! איזה מגעילה, מגוחכת, מפחידה, מכוערת, מכוערת!

חזרה לחדר, שכבה ובכתה בשקט. כעבור זמן מה שמעה צעדים. אז קמה מהר, סגרה את הדלת, שכבה שוב, עם הפנים לקיר, משכה את השמיכה מעל לראש, וניסתה שוב לבכות אותו בכי עָרב לגרון, מלא רחמים, מִתרפק, שבכתה קודם. ולא יכלה. החוט ניתק.

בערב סיפרה לה עליזה, שכבר מדברים על זה בכל המשק וכבר יודעים מה זה, למרות שהיא, עליזה, לא דיברה על זה עם אף אחד. כששאלו אותה מה זה, אמרה רק, שזה מין דבר כזה בשֵער, שעובר. בטח גבריאלה הפיצה את זה. אַת הרי יודעת, איזה פה גדול ומלוכלך יש לה.

“אימא סיפרה לה?”

“אני יודעת? היא בטח סיפרה, אני חושבת. בגלל כל הטיפולים שתִצטרכי לקבל.”

עליזה ישבה בקצה המיטה שלה וזו הייתה מוזזת יותר לפינה. זאתומרת, שמקודם, כשיצאת רגע…

“תגידי, תמי… זה כואב? איך מרגישים שזה מתחיל? סתם מגרד קצת?” אחרי כן הִפצירה בתמי, שתוריד לרגע את המטפחת, רק לרגע אחד, היא מוכרחה פעם לראות מרחוק איך זה נִראה.

תמי רק הנידה ראש בעייפות. הנִבזית הזאתי בעצם רק סתם מטומטמת. ורוצה לדעת מה שגם את היית שואלת, אם לה היה הדבר הזה.

כל הערב חיכתה, שיבואו לבקר. לא הבנים, כמובן, אבל הבנות היו צריכות לבוא, תמיד היו באות, כשמישהי הייתה חולה, אפילו שהיו הכי עסוקות והכי לחוצות שאפשר לתאר, לפחות היו קופצות לרגע, לשאול מה נִשמע ולספר מה נִשמע, מה למדו, מה השיעורי בית, אם יש משהו חדש בנח"ל, אם צריך למסור משהו, להביא משהו מהספרייה… אבל הן לא באו, החזירות האלו. אף אחת.

יום המָחֳרת - איזה שיממון! איך אומרים על זמן שנִמשך בלי סוף? נִשרך? מִשתרך?

“אולי אפשר לעזור לך משהו בבישול, אימא?”

“אַת יודעת, תמי, לא הייתי רוצה, שתיכנסי הרבה למטבח.”

תמי נאנחה. כמובן. ובכן, ישבה על המיטה וסקרה את אוסף התצלומים. ליומולדת שלפני־אחרון קיבלה אלבום גדול, אבל לא נִתפנתה עד כה להדביק את התמונות. טוב מאוד. ואפשר לערוך לפי השנים - יש לה אפילו אחת שהיא יושבת על הסיר, איפה היא, אה, הִנה, איזה פרצופה היית, ואיזה תלתלים, חבל שזה לא צבעוני. ויש אחת עוד לפני זה, שאת בכלל בעגלה. ויש אחת, שאת שוכבת על הגב, ערומה לגמרי. אם יהיה לך פעם חבר, תראי לו? בטח תראי. אבל לסתם בנים - בשום אופן! אז מה, לא להדביק? או שנסדר לפי נושאים, כל הקייטנות, כל הטיולים, כל התחפושות־פורים… הִנה אַת הפֵיה הטובה, הפיה השתים עשרה, וגילת הייתה אז היפהפייה הנִרדמת. לה יש כתר זהב של נסיכה, עם השֵׂער הארוך שלה, ולך יש כתר כסף קטן של פֵיה, על השֵער הקצר שלך, שכבר לא כל כך תלתלים. הִציעו לך אז כוכב על המצח, אמרו שלפיות יש כוכב, אבל רצית דווקא כתר. והִנה אַת על הסכר של האגם, צוחקת לכל רוחב הפרצוף, כנִראה שאז היה לך מה לצחוק. בבגד ים החדש, אז הוא היה חדש, ולא קטן ודהה, כמו עכשיו. ורואים שלא מזמן יצאת מהמים. לפי השֵער, כל כך רואים שהוא רטוב, שנִדמה שהוא מטפטף. וברקע הבנות בסירה, מִתפקעות מצחוק. בטח מישהו הִתיז עליהן או צעק להן משהו. מי צילם אז? הרי הִסתכלת ישר למצלמה, איך אַת לא זוכרת? כנִראה קוּרט, בטח קורט, אלא מי? ופה שוב פורים, כשהיית צוענייה. ניסית אז לגדל צמות והִתרת אותן והשֵער מגיע כמעט עד לכתפיים. אבל רק כמעט. אמרת אז לכולם, שבדיוק שֵער כזה יש לצועניות, לא כל כך ארוך ולא לגמרי חלק…

אחרי הצהריים פתאום הִרגישה שחם לה ומחניק לה. “מה אַת אומרת, אימא, בא לי קצת לטייל. זאתומרת, מחוץ לחצר. נגיד שאני אלך לאגם, או לצד בית הקברות? אני מוכרחה להִתנועע קצת.”

רות היססה. “כ…כן,” אמרה בקול רפה. “בעצם, למה לא. אם ישאלו, נגיד שאַת לא מוכרחה לשכב.”

תמי לא יצאה. האזינה לרדיו וישבה על יד החלון, מאחורי הוילון החצי שקוף. בטוח, שלא רואים אותה, הרי החדר אפל. אַת לא זוכרת, פעם ביקשת מעליזה שתשב מאחורי הוילון, ורצת לכביש להביט אם רואים. הגברים חוזרים מהעבודה. הנשים הולכות לקחת לחם ולראות מה נִשמע על יד הצרכנייה.

כשכבר החשיך קצת, יעל והדס עברו בכביש ותמי הזיזה את הווילון והן בדיוק הִסתכלו, היה ברור שהן ראו שהיא ראתה. אז ניגשו, לאט, ועמדו בגינה, על יד עץ הפלפל.

“מה נִשמע? מה שלומך?”

“בסדר.” תמי ענתה, כאילו רצתה לתת להן הזדמנות לשאול עוד.

“אה… זה משעמם לשכב?”

“אני לא שוכבת. בכלל, אני לא צריכה לשכב.”

“אה.” הן הגו הברה אחת, ולא שאלו, מתי תחזרי לכיתה.

עכשיו היה תורה של תמי לשאול: “מה היה בכיתה היום?”

“שום דבר מיוחד. מולדת, חשבון, תנ”ך, וטבע."

“היו שיעורי בית?”

“לא, בגלל החזרות למסיבה.”

“אה.”

ותיכף הִסתלקו. טענו שהן מאחרות לאיזו חזרה. השקרניות הנִבזות. אמרו, מה שאַת היית אומרת, אילו להן היה… שרק יהיה. אמן. סלה. רגע אחד חייכה. נִזכרה מה שהִבטיחה אז לאלוהים בעניין הקומקום שנִשרף.

אחרי ארוחת הערב זאב יצא. אמר, שהוא ממהר עוד לסידור עבודה. עליזה נִכנסה לחדר, להִתלבש. נטלה את החצאית החדשה, השחורה, שרחבה למטה כמו פעמון, ואת חולצת התכלת. זה היה כמו מנגינה ששמעת פעם, מזמן.

“הולכת לאיה? יש הערב תקליטים בנח”ל?"

“מה איתך, הרי יש סרט.”

“איפה?” זאת השאלה הגורלית: אם יסריטו בחוץ, על הדשא הגדול שמאחורי בית העם, כמו בקיץ, תוכלי לחכות שהסרט יתחיל, ואחר כך, בחושך, בין השיחים…

“בבית העם, כמובן. איפה חשבת?”

“אַת בטוחה שבפנים?”

“נו בטח. שמעת פעם, ששבוע לפני חנוכה יסריטו בחוץ?”

תמי נאנחה. כמובן. “איזה סרט יש?”

“מרד הנעורים.”

תמי רק הנידה ראש ובלעה משהו. מרד הנעורים! כמובן. הסרט, שהבנות ציפו לו כמה חודשים, לפי מה שהיה כתוב ב’עולם הקולנוע' על ג’ימס דין, איך שבאמריקה כולן מִשתגעות אחריו, מתות עליו, שהוא כל כך… כזה… וגם בחיים הוא בדיוק ככה…

“אני לא אוכל ללכת,” אמרה בקול רפה. תעשה, אלוהים, שעליזה תגיד…

“נו, בטח, אלא מה.”

הנִבזית הזאתי. לא איכפת לה. ואם תעמדי בחוץ, ותציצי דרך איזה חלון? אולי תוכלי להביא ארגז ולעמוד עליו? אז בקושי תִראי כתם מטושטש… לא מזמן מיכל סיפרה על בן דוד שלה, שחזר מאמריקה. שם לכל אחד יש טלוויזיה והוא יכול לראות סרטים בחדר שלו ולצפצף על העולם. אבל כשכל אחד יושב לבד עם הסרט שלו, זה גם כן עצוב, איכשהו, אפילו שנִדמה, שזה כל כך נוח.

לפני שרות הלכה, ביקשה תמי, שתשאיר לה צמר ומסרגות. רות כיווצה את גבותיה: “מה את רוצה לסרוג?”

“מה זה חשוב, לפי הצבע אני כבר אחליט. נגיד, גרביים.”

“לא נחוצות לך שום גרביים.”

“אז בשביל אבא. לאבא תמיד נחוצות.”

רות הִביטה מן הארון לחלון. “אני חושבת, שאין לי צמר.”

“אז תסתכלי ותִראי, אם יש או אין.”

“אפילו אם יש, אני צריכה אותו. אַת לא מוכרחה לסרוג.”

תמי הִשפילה את הראש:

“אבל משהו אני הרי מוכרחה לעשות.”

“טוב,” אמרה רות פתאום, “אני אתן לך ותסרגי משהו. רק… תשאירי את הכול על המיטה שלך, עד שאיכשהו נחטא את זה.”

והלכה. והייתה דממה בבית ובבתים השכנים. ואולי פתאום יהיו צעדים בחוץ. ובא אבא. ביטלו את הישיבה, בגלל הסרט, ולסרט אין לו חשק ללכת. והוא יושב על המיטה שלך ומעשן, ואתם מקשיבים יחד לרדיו, ומשחקים ‘דמקה’ ומפטפטים, ואולי יש לך מזל, והערב יש ‘תיבת נוח’?

תמי נטלה את כלי הסריגה. צמר אדום כהה. כמו יין. יותר כהה מהמיץ פטל בחלום. למה הוא שכב על הארץ. אמרו, שמי שמת, מעבירים אותו מהמיטה לארץ. למה. האם בחלום היה יחף, או… בכל אופן, היא תסרוג לו גרביים חמים לחורף, וכשיגיע היומולדת שלו… מתי, בעצם, יש לו? כל שנה חוגגים את שלך, של עליזה, אפילו את של אימא, גם אם לא חוגגים ממש, אבא מביא פרחים ומזכיר לבנות בלחש, שיברכו אותה. ומתי שלו? איך זה, שאף פעם לא היה חסר לך שאַת לא זוכרת? בן כמה הוא, בעצם? הוא אמר פעם, שהוא גדול מאימא בארבע שנים. זאתומרת, בן ארבעים ושתיים. כשנולדת, היה בן עשרים ותשע. כשתהיי בת שלושים הוא יהיה כמעט בן שישים… וימות שלושים שנה לפניך. אבל אם הוא יחיה נגיד עד גיל תִשעים, ואת תסכימי למות בת שישים… אם זה היה תלוי בך… אַת מִתרעמת, שלא נִשאר איתך והלך לסרט? ומתי נִשארת אַת איתו? בחורף שעבר, כשהייתה לו שפעת, היו שני סרטים, ולא חשבת בכלל, שאולי אַת צריכה להישאר איתו. אבל הוא כבר גדול, ובטח לא מרגיש כל כך עצוב ובודד, כמוך. או שגם הוא חשב: היא עוד קטנה ובטח לא בודדת ועצובה כמוני… מגיע לו, שיום אחד בשנה יביאו לו פרחים, יתנו נשיקה ויגידו, שאוהבים אותו! בעצם, מגיע לכל אחד. יום בשנה. רגע אחד באותו יום. פרחים. נשיקה. איך כל כך מעט זה כל כך הרבה! תמי הִתרפקה על הרעיון, ליטפה אותו, ניסתה לחשוב אותו עוד פעם. כולם יושבים עכשיו בבית העם, מִסתכלים על ג’ימס דין כמו מטומטמים, ואף אחד אין לו רעיון כזה, כמו שלך. את לוקחת לך פנקס קטן, כמו זה שרושמים בו את המילים החדשות באנגלית, או - עוד יותר טוב - פנקס לוח שנה, שלכל יום יש שם רבע דף, ואַת מסמנת בו כל יומולדת: של עליזה, של אימא, של גילת, של כל הבנות, אפילו של הבנים. במזכירות יש כרטסת, שם תאריך הלידה של כל אחד. תגידי, שאת מכינה הרצאה, שזאת משימה כזאתי, סטָטיסטיקה, הגיל הממוצע, קבוצות גיל. זה לא נִקרא לשקר. זה לכל היותר קצת לבלף. חוץ מזה, זה למטרה טובה. בכל אופן, אַת מסתירה את הפנקס הקטן, וכשמגיע תאריך מסומן, אז באופן לגמרי טבעי ובחיוך את אומרת: שלום, נמרוד! מגיע לך מזל טוב היום. למה? למה כובע. תחשוב! למה, מכל הימים בשנה, מגיע לך דווקא היום? תִתאמץ ותמצא, אתה הרי בחור חכם! ואחרי שבוע: שלום, איתן. טוב שאני במִקרה רואה אותך. מגיע לך מזל טוב היום. אחרי כמה ימים כאלה אַת שומעת, שגם הם מִתעניינים: בעצם, מתי לה יש יומולדת? וזה סימן, שהם כבר מִתחרטים, שכל הזמן לא הִתייחסו אליך. נכון. זה הביטוי: לא מוכרחים לאהוב כל אחד, אבל צריכים להִתייחס! ויעקב? תמי היססה. אם מגיע לכל אחד… לפחות יום אחד בשנה ורגע אחד באותו יום, אז… ואם הוא יחשוב על זה, כמה זה יפה בחיים, כשכל אחד יודע, שאוהבים אותו, לא, זה לא מספיק, אלא שכל אחד ירגיש את זה… אולי זה ישנה אותו, שלא יהיה כל כך נִבזה, המנוול הזה… שולח ידיים ומִתפאר… היה מגיע לו, אילו ידעת קאראטה… כמו שראו אז בסרט, שאיזה בחור ניסה לחבק… חשב, שזאת סתם בלונדית אחת יפהפיה ומטומטמת, שיכולים… הוא לא חלם, מה שסוכנת חשאית מאומנת הכול יודעת… יא, איזה זבנג הוא חטף, זבנג אחד וגמרנו איתו! ועד שהוא היה מטושטש, היא חיסלה אותו בעוד מכה ופשוט דחפה אותו ברגל הצידה, שלא יפריע. זה הִגיע לו, בטח. אבל בכל זאת, זה לא הכי יפה לדחוף ככה ברגל… כמו שמגיע לכל אחד שקצת יאהבו אותו כשהוא חי, מגיע לו, שיהיו קצת עצובים כשהוא מת. אפילו ודווקא כשהרגו אותו. ושהוא יידע את זה. לא, שירגיש. זאתומרת, לפני ש. כי אחר כך, כשהוא לבד בקבר… היא ראתה את עצמה שוכבת בקבר קטן, קר ולח ואפל, רחוק מן המשק, לגמרי לבד, בחושך ובגשם וברוח, לבד לגמרי, רחוקה מאבא, מ… מכולם… עכשיו, סופסוף, עלו לה בגרון הדמעות שציפתה להן. יום אחד גם אבא ישכב ככה, גם אימא, גם עליזה, גם גילת, כל אחד ביום אחר, ובקבר אחר, לבד־לבד, בחושך ובגשם… נגיד שאבא כן היה נִשאר איתך הערב, ושהיה לך מזל, ואין ‘תיבת נוח’ האידיוטית, רק איזו מוזיקה שקטה, שאפשר לדבר, והיא לא מפריעה, אלא דווקא עוזרת, אז אַת מלטפת לו את היד ומגמגמת: “אבא’לה, אל תהיה כל הזמן עייף ועסוק! תן לי עוד מהר לאהוב אותך ותאהב גם אתה אותי מהר וחזק, שלא אצטרך לחשוב על…”

בחוץ דפקו. תמי קפצה. עצרה את נשימתה וחיכתה. עוד פעם - דפיקה בדלת! ומה, אם היא תיגש לפתוח, ובמִרפסת יעמוד מישהו בגלימה שחורה, אוחז חרמש ביד, כמו בסרט ההוא, והגלימה קצת פתוחה, ורואים שזה שלד! והוא לא אומר כלום ורק עומד… כשדפקו בשלישית, קראה בקול רפה: “כן, יבוא!” קמה, והִדליקה את האור במטבח. הדלת נִפתחה, ונִכנס ירון.

תמי פתחה קצת את הפה, כאילו הִתכוננה להגיד: “אה, זה אתה!” אבל לא אמרה כלום.

“שלום, תמי,” אמר בקול צרוד.

“שלום,” רצתה להגיד. השפתיים שלה הגו את המילה, אבל הקול לא יצא.

כִחכחה ואמרה בקול מחוספס ורם יותר משהִתכוונה: “שלום.”

“שמעתי ש… שאת חולה… ובאתי לראות מה שלומך.”

הם עמדו ליד הדלת, שעדיין הייתה פתוחה. נשבה רוח קרה.

“בסדר.” ברגע שאמרה זאת, נִראתה לה התשובה טיפשית, ובכל זאת אמרה עוד הפעם: “בסדר.” היה רגע ארוך של דומייה.

“חשבתי, שאַת צריכה לשכב?”

“לא. מותר לי להִסתובב.”

“ויש לך חום?”

“לא. אין לי חום.”

“משהו כואב?”

“כן,” חשבה תמי, “הלב.” ובקול אמרה: “לא, לא כואב כלום.”

“אה.” אחרי שתיקה ארוכה אמר ירון: “אולי ניכנס לחדר?”

תמי חשה חום מוּכּר עולה בלחייה. מילא. “כן, אפשר להיכנס.”

היא רצה למטבח וערכה כמה עוגיות ואפיפיות על צלחת. ישבה על המיטה שלה ורמזה לו על המיטה של עליזה:

“שב שם, אם אתה רוצה. הִנה יש ואפלות, זאתומרת, אפיפיות.”

“תודה.” שוב שתקו. “אז מה שלומך?”

“בסדר.”

“תִצטרכי לשכב הרבה זמן?”

“הרי אמרתי לך, שאני לא צריכה לשכב.”

“אז למה לא הלכת לסרט?”

“ככה. לא הִתחשק לי. גם אמרו, שלא כדאי שאצא מהבית.”

“ו… הרבה זמן לא תוכלי לבוא לבית ספר?”

“לא יודעת. אולי. זאתומרת, אולי די הרבה.”

“הבנות באות לבקר אותך?”

“כן. באות.”

“וכבר סיפרו לך, מה היה היום בכיתה?”

“כן.”

“כי חשבתי, אם אַת מסכימה, שבכל פעם אספר לך, מה היה בכיתה, שלא תפסידי.”

“תודה.”

“זה… אַת מִתכוונת ‘תודה כן’ או 'תודה לא?”

תמי משכה בכתפיה. “אני יודעת?”

“זאת אומרת ‘תודה לא’?”

היא שתקה והִביטה אל כיסוי המיטה.

“ביום שישי, למסיבה, תבואי?”

“חושבת שלא.”

“ולא משעמם לך בבית?”

“אני יודעת?”

השתיקה ארכה עד שירון קם. “טוב אז… תבריאי מהר.”

“תודה.”

“שלום.”

“שלום־שלום.”

יצא והִגיף אחריו את הדלת לאט ובזהירות. בחוץ נִשמעו צעדיו המִתרחקים עם נשיבות הרוח. דממה הייתה תלויה בחדרים כמו מסך דק ושקוף. תמי היטתה אוזן. מבית העם שומעים צלילים רחוקים מהמוזיקה של הסרט. אבל זה רק נִדמה, זה רק הרוח. תמי כיבתה את האור, פתחה את הרדיו שבחדר ההורים ואת הרמקול שעל יד המיטה שלה, שכבה בחושך והִמתינה שיבוא לבקר אותה הבכי הטוב, המתוק.


 

33.

למָחֳרת, יום חמישי, שוב נסעה אל הרופא־עור, הפעם עם רות. הִנה העלמה עלמה הקטנה, קרא כתם־פז, לא ‘גברת’, הרי הוא זוכר! ועכשיו נפשיט את העלמה, למה את מפחדת, זה הרי בכלל לא כואב. קירב את תמי אל החלון והסיר את שתי המטפחות, החומה והלבנה, ותמי הִרגישה, כאילו מציגים אותה ערומה בקרקס: עכשיו הוא רואה, מה שראית אז בראי במִקלחת - גועל סגול־וחום, עגול וחלק, עם אוזניים בולטות! בינתיים כתם־פז לקח את הזכוכית המגדלת הגדולה ובדק ומלמל והניד ראש, כאילו הוא אומר ‘לא, רקסי, הפעם לא תקבל עוגייה!’ וקרא לאחות הקשישה, והיא הִגישה לו זכוכית דקיקה ואת הסכין המבריקה - רק גירוד קטן, לראות מה יש לעלמה בראש החמוד - ושוב האחות מאחוריה, מחזיקה בידיים גרמיות, ואַת עוצמת עיניים ומהדקת שפתיים…

“כאב?” שאלה רות.

“לא נורא,” אמרה תמי ופקחה עיניים. הרופא והאחות ודאי מִסתכלים כעת במיקרוסקופ: הכול כבר קרה פעם, בגלגול קודם, רחוק, מזמן, כאילו מחוג השנים של שעון ענק זז מהר. משונה.

“מה משונה?” שאלה רות.

“אמרתי ‘משונה’? חשבתי, איך הזמן עובר לפעמים מהר ולאט באותו זמן.”

כתם־פז חזר ושוחח עם רות גרמנית. תמי נִשארה בחדר והבינה את הרוב. ובכן, במשך יומיים אלה נכנסה הִשתנוּת מעניינת מאוד. הכתמים הבהירים נעלמו. וגם המיקרוסקופ אומר לנו בֵּי“ת מֶ”ם, זאת אומרת, ‘בלי מִמצא’ - מילים אלו אמר בעברית והן כמו נכתבו על הקיר שממול ביד נעלמה BLI MIMTZA. אפשר להגיד עכשיו בביטחון שהייתה לנו הצלחה, ושבעצם זאת בכלל לא הייתה אותה ‘גזזת’ - זאת שוב אמר עִברית ושוב תמי ראתה לפניה על הקיר את הכתובת GASESET. מחלה זו, הִמשיך כתם־פז, שנִקראת בלַטינית ‘טיניאה קאפיטיס’, נִמשכת חודשים רבים. ולכן, אם היא לא נִמשכת, זאת פשוט מאוד לא טיניאה קאפיטיס, חה־חה, לא נכון?

“אם כך, חבל שגזזו לילדה את השֵער וביטלנו את…” הִתחילה רות בגרמנית.

אבל כתם־פז בכלל לא היה יכול להסכים לזה, כך אמר, לא, גברת (GWERET), לזה הוא לא מסכים. היו סימנים של נשירה, והיו כתמים בהירים, והמיקרוסקופ נתן תמונה, ש – גם אם היא לא הייתה בלי מקום לטענות - בכל זאת נתנה סיבה למה שאתם קוראים ‘אזעקה’ (ASAKA), אז עשינו אזעקה. והייתה לנו הצלחה. ועכשיו אין שום סכנה של הדבקה, והעלמה יכולה בשקט ללכת לבית הספר, והיא תקבל עכשיו שֵער הרבה יותר יפה משהיה לה קודם. ובעוד שבועיים הוא מבקש שתחזור לבדיקה, מפני שזה מִקרה מעניין מאוד.

אחרי כן חזר ואמר לתמי דברים דומים בעִברית עילגת, והִדגיש, שכל החברות יקנאו בה, בגלל השֵער היפה שיהיה לה. האִם היא יודעת מה זה ‘פאציינטית’?

“כן, ודאי,” ענתה רות במקומה.

“ובכן, זה מילה לַטינית, ‘פאציינצה’, זה סבלנות ובא מלסבול, זאת אומרת פאציינטית היא מי שסובלת בסבלנות, חה־חה, וזה דווקא לא מתאים להרבה פאציינטיות. אבל אַת היית פאציינטית טובה מאוד.” ולבסוף עוד ביקש, שתִמסור שלום לאדון אבא שלה הנִכבד.


רות ותמי יצאו לָרחוב ופנו אל החנויות, שבהן הִתכוונה רות לערוך קניות.

האם תמי לא שמֵחה, שאלה רות, שהכול נִגמר כל כך טוב?

כן, היא שמֵחה.

אולי היא רוצה גלידה לכבוד המאורע?

לא, לא היה לה חשק לגלידה.

בחנות הראשונה פגשו את ברטה, שגם היא ערכה קניות והִתכוונה גם היא לחזור באוטובוס הצהריים. מעתה הלכו יחד.

“אני מוכרחה לספר לך את ההצלחה שלנו,” פתחה רות וסיפרה על הריפוי של תמי. “זה כל כך טיפשי,” אמרה, “שזה בדיוק עכשיו, ושתיכף ביטלנו את כל ההזמנות, וכבר אי אפשר לחדש אותן. אבל יותר טוב ככה. כי בחיים בכל זאת העיקר זה הבריאות.”

ומפני שעדיין נותר זמן עד לאוטובוס, ישבו לשתות קפה ודיברו על המִשפחות שחוגגות מחר ומנו את המתנות שכל אחת קנתה ולכמה אורחים היא מצפה, ובתוך כך שאלה רות עוד פעם את תמי, אם היא לא רוצה גלידה קטנה או עוגה. הפעם תמי הִסכימה. למרות שחשה עצמה קצת בוגדת. גלידה קטנה. וגם עוגה לא איכפת לה.

ובינתיים רות וברטה עברו לגרמנית ותמי הבינה את הרוב. אני אומרת לך שהוא תמיד היה קצת תמהוני והיה קשה לסבול אותו, אם אַת שואלת אותי, אבל זה עם המפקח, זה כבר הפסגה, מה, לא שמעת? הרי כל המשק מדבר על זה! וגם נִתקבל מִכתב אצל אליעזר, ממִשרד החינוך. שוקלים, אם לא להחליף אותו, אפילו באמצע השנה, כי זאת סיבה טובה, ויש בדיוק פנייה של מִשפחה חדשה, מקיבוץ בעמק הירדן, ששניהם מורים. הבחור יכול בקלות לקבל את הכיתה. יש עליו אינפורמציה מצוינת. ואם צריך לשלם פיצויים, זה הבעיה של מִשרד החינוך. הרי גם בעִניין של הרוסים האלה, הדבורקינים, הוא הִתערב. מה, את לא יודעת? ארנסט בא לדבר עם האב מטעם ועדת החינוך, שישלח את הבן לברית מילה. סופסוף כאן לא רוסיה, ואין שום סיבה, שהילד יישאר גוי. וגם רמזו לו, שהוא כאן בשנת מועמדות, ושהעסק הזה עושה רושם לא טוב על החברים. גם אמיל ופריץ דיברו איתו. אומרים, שהוא כמעט זרק אותם החוצה ואמר, שלא יתחבו את האף לעִניין לא שלהם, את הילדים שלו הוא מחנך איך שהוא רוצה והוא לא מסכים, שיגדלו באווירה פרובינציאלית וקלריקאלית. מה שאַת שומעת, בדיוק ככה. כנִראה, שהוא בכלל היה פעם קומוניסט. ומתוך השיחה הִתברר פתאום, בדרך אגב, את מבינה, שיזהר דיבר איתו עוד מקודם, ויעץ לו, שלא ייכנע לשום לחץ. אני אומרת לך, שאנשים עם גישה כזאת בטח לא ייקָלטו אצלנו. גם רות סברה, שלא ייקָלטו. ויש בדיוק הצעה, שישלחו לנו קבוצת אנגלוסַכּסים. זה חומר אחר לגמרי. נכון, שצריכים לעשות מאמץ ולקלוט את העולים האלה מרוסיה, אבל גם צריכים להיות מוכנים מההתחלה שיהיה כישלון. וגם אין להם יחס לחקלאות. זה העיקר.

בצהריים, כשהגיעו למשק, פגשו את יזהר, שחזר מבית הספר. כשראה אותן, עצר את האופניים ושאל מה שלום הבת. רות סיפרה לו, שתמי תוכל לבוא שוב לכיתה, אפילו מחר. את הבר מִצווה היא כבר תחגוג בסוף השנה עם הקבוצה השנייה, אבל העיקר שהיא לא מפסידה לימודים, ובכלל, רואים שהעיקר זאת הבריאות.

יזהר לחץ לתמי את היד ובירך אותה, ותמי חשה חום בלחייה. מתי זה כבר יעבור לה, שתמיד היא מסמיקה, כשבעצם אין שום צורך בזה? ובינתיים יזהר אמר, שהוא שמח, שהיא בריאה. ובאשר למסיבה, אל לה להִצטער, שלא תחוג מחר. הרי את המתנות בוודאי תקבל, ומועד החגיגה אינו מוסיף ואינו גורע הרבה.

תמי הִשפילה את עיניה. הוא לועג לי ולאימא שלי, שאנחנו קרתניות, והיא לא מרגישה אפילו.

כמובן, את המתנות היא תקבל, אישרה רות. ובכל זאת חבל, שהילדה לא תחגוג מחר, כי היא כבר שמחה כל כך, ולא צריך לשכוח, שדבר כזה מאורע גדול בחיים וכבר שלחנו הרבה הזמנות ואפינו עוגות…

על כל אלה בוודאי חבל, אמר יזהר. אף כי המאורעות הגדולים באמת על פי הרוב אינם באים ברִמרוּם תופים ובתרועת חצוצרות, בהזמנות ובעוגות, אלא בקול דממה דקה. ופנה ורכב על אופניו בלי לחכות לתשובה. ורות ניענעה ראש במורת רוח.

עליזה חזרה רק באוטובוס האחרון - פעם בשבוע נערכו שיעורי מלאכת־יד אחרי הצהריים. כששמעה את הבשורה, עיקמה את זוויות הפה והִפטירה: “תיכף תֵיארתי לי, שלא ייצא מזה כלום ושזאת תהיה אזעקת שווא. אבל בכל אופן טוב שזה נִגמר.” הנִבזית המטומטמת. אַת תזכרי לה את זה! אבל אחרי רגע באה לה המחשבה: ומה אַת היית אומרת או חושבת, אילו זה היה קורה לה? ואז משכה בכתפיים.

זאב לחץ לה את היד בחוזקה, משך אותה אליו ואימץ אותה אל צידו, נשק לה על המצח ולא אמר כלום. תמי השיבה בלחיצת יד רפה ומיהרה אל החדר שלה. שם עמדה על יד החלון והשימה את עצמה מחפשת משהו בכוננית הספרים, עד שרות קראה לה לשתות קפה של ‘ארוחת ארבע’.

עדיין לא סיימו את שתיית הקפה, ובדלת דפקה גבריאלה, החובשת. לא, תודה, אמרה וקימטה את החוטם, היא לא רוצה קפה, היא נִכנסה רק לרגע, בדרך למִרפאה. כן, היא שמעה. והיא כמובן שמֵחה מאוד, שאין לילדה את המחלה הזאת. אבל צריך להיות ברור, שהיא עוד לא יכולה לבוא לבית ספר. למה? מפני שיש אחריות כלפי ההורים וכלפי הילדים ובכלל. כבר היו אצלה שני הורים, לא חשוב מי, וביקשו שהיא תִתערב.

רות העירה בקול רפה, שהרופא אמר…

הרופא! מה, היא לא מכירה רופאים? רופאים תמיד אומרים. לא, לא, אי אפשר לסמוך על אדם מבחוץ. תמי, בבקשה, תצאי לרגע, זה לא דברים שאַת בדיוק צריכה לשמוע.

תמי נִכנסה לחדרה. זאב הציץ לשם: הוא הולך לסידור עבודה - אולי תמי תצטרף? רות הִביטה בו במבט תוכחה ורמזה למטפחת של תמי. לא כדאי עוד, אמרה, היום עוד לא, וממש קריר בחוץ, יש גשם באוויר. והִתחילה לספר בגרמנית מה אמרה גבריאלה, עד שזאב הִזכיר לה, ששמע את הדברים. הוא ישב פה ושתה קפה.

“אח, נכון, נכון,” אמרה רות. “אני כל כך מפוזרת. ההורים האלה, שתיכף רצו אליה להִתלונן, אתה יודע מי זה? אני בטוחה שאני יודעת.” והיא לחשה לו משהו. תמי לא ניסתה לצותת והִפנתה ראש אל הקיר.

“זה בוודאי הם,” הוסיפה רות בקול. “וזה גם בדיוק מתאים להם. איך אני יודעת? תסמוך עלי. בדברים האלה לנשים יש חוש, שאין לכם, הגברים.”

באמצע ארוחת הערב דפקו בדלת ונִכנס יזהר.

“ערב טוב, רות, ערב נעים, זאב, בתיאבון, בנות.”

זאב השיב בברכת ערב טוב והִציע כוס תה. יזהר הודה וסירב.

“בעִניין הלימודים מחר,” אמר. “שמעתי, שגבריאלה הייתה אצלכם ואסרה על תמי לבוא לכיתה. ובכן, להווי ידוע, שהבת חייבת לבוא. הסמכות הקובעת בתחום זה היא - הרופא המטפל. ומאחר שהרופא אישר - לדבריה של רות - שהילדה רשאית ללמוד, לפי תקנות החוק לחינוך חובה ההורים חייבים לשלוח אותה לבית הספר ואין לחובשת סמכות לאסור זאת. סוף פסוק.”

“כן, אבל…" פתחה רות.

“גבריאלה לא מצאה לנכון להיוועץ בי, אבל מאחר שפנו אלי כמה הורים, אמרתי להם את דעתי ואת דעת החוק ומסרתי על כך לגבריאלה. אני נוטל לעצמי זכות לפסוק בעִניין זה ומקבל עלי את מלוא האחריות. הבת תבוא מחר לבית הספר. שלום, ערב נעים.”

לאחר שיצא, עמדה בחלל המטבח דממה קצרה וכבדה, עד שנִשמע זִמזומו הדק של אור הניאון. אחרי כן החלו כולם - עליזה, רות וזאב - לדבר בבת אחת.

“אני הייתי מייעץ…” פתח זאב.

“היא בהחלט צריכה ללכת,” פסקה עליזה וצחקה.

“אמרתי לך, שזאת תרוּדה,” אמרה רות. “אני בטוחה שהיא בישלה את כל הדייסה. היא רצה אל גבריאלה ואל יזהר והיא זאת שהסיתה את כל ההורים. תסמוך עלי!”

זאב הִציע, שהילדה לא תלך. על כל פנים, לא מחר. בערב כדאי לגשת עוד פעם לגבריאלה ולוועדת חינוך. לא טוב, שהילדה תסבול מן הריב של המבוגרים.

“ואני דווקא הייתי שולחת אותה, שיתפקעו!” אמרה עליזה. פתאום היא גיבורה גדולה!

“את תִשתקי, מה את מבינה בזה,” אמרה רות, נעצה עיניה בשולחן ומִלמלה: “איך בן־אדם יכול להיות כל כך צבוע? כשקנינו את הווילונות החדשים, היא באה לברך אותי, כמה שזה יפה והולם את החדר, אתה זוכר, עוד אז אמרתי לך, שהיא מִתפקעת.”

“הרי גם גבריאלה וגם יזהר אמרו, שהיו אצלם כמה הורים,” ניסה זאב לרכך את הדברים.

“בטח, אבל מי הסיתה אותם? אני יודעת מה שאני מדברת.”

“אבל מניין לך? אולי אַת טועה? הרי…”

“הרי… לך תמיד יש איזה ‘הרי’. תסמוך עלי.”

הם הִתווכחו זמן מה, תמי לא הִקשיבה עוד. זאב אמר, שהוא הולך לגבריאלה, ורות אמרה, שהיא תדבר עם ברטה ועם ליזֶל, עם לוֹטֶה ועם גְרֵיטְל, ובעיקר עם דורה, שהייתה בוועדת חינוך. עליזה החליפה בגדים ויצאה בלי לומר לאן. תמי הִסתובבה מחדר לחדר. אה, הכלים מארוחת הערב עוד בכיור. תמי שטפה אותם. מה הלאה. אולי יש לה מזל, והערב ‘תיבת נוח’? תמי הציצה בעיתון. כמובן, ‘תיבת נוח’ היה אתמול. והערב ‘פרקי חזנות כבקשתך’, ו’בעולמה של סִפרות'. תמי סגרה את הרדיו בתנועה כל כך נִמרצת, עד שחששה, ששברה משהו. ואיפה הסריגה שלה? בטח רות הִטמינה באיזה תא, תמי חיפשה במדור שלה, ושל עליזה ובארון שבחדר ההורים, הרי הסריגה הארורה הזאת מוכרחה להיות איפה שהוא כאן בבית הארור הזה, בסך הכול יש כאן שני חדרים ארורים עם שני ארונות ש… ש… למה לא מלמדים בבית הספר הדפוק הזה איך לקלל כמה קללות מחורבנות?

לבסוף נִמצאה הסריגה מתחת למיטה. החוטים היו סבוכים. תמי ניסתה להתיר אותם וסיבכה אותם יותר. אז זרקה את הסבך חזרה מתחת למיטה ורקעה ברגל הארורה הדפוקה המחורבנת, שתלך לעזאזל, ש… ש!

מאוחר. אילו היה לה השעון החדש… כבר אף אחד לא יבוא, למרות שבטוח שכולם שמעו, שאַת כבר לא. וכל הערב דלק אור אצלך בחדר - אילו רצו לבקר, הן כבר היו באות מזמן. ואַת? זאתומרת, אילו היית במקומן, היית באה לבקר את עצמך?

תמי כיבתה את כל האורות, לבשה סוודר עבה ופתחה את החלון לרווחה. איזו רוח בחוץ! איך העננים אפלים ושטים מהר, בלי ירח, כי אנחנו מִתקרבים לסוף החודש העברי, שעמי הטבע… איזה עמי טבע… פעם, מזמן, היו עמי טבע, כמו שפעם, מזמן, היה אלוהים, כי האמינו בו, אז הוא היה. אבל עכשיו? אח, אלוהים, הרי אי אפשר לדעת, אם אתה ישנו או לא. כנִראה שלא. ובטח שלא כמו שאומרים. ולפי מה שאני מרגישה, גם לא בכלל. ותדע, שזה נורא חבל. אבל אם במִקרה בכל זאת, אתה ישנך, אתה מִסתתר יותר מדי. ואם באמת אתה רוצה שיאמינו בך, כמו שאומרים בשמך שאתה רוצה, מה שנִראה לי נורא קרתני, כי למה שלמישהו גדול כזה יהיה איכפת מאיזו תמי קטנה ומחורבנת, אבל אם, אני אומרת, משום מה אתה דווקא רוצה את זה, אתה צריך לתת מזמן לזמן איזה סימן ואפילו הכי קטן שיכול להיות, שאתה באמת רואה את הכול ומכוון את הכול. ואם באמת יצרתָ אותי, תדע שלא יצאה לך יצירת מופת. יצרתָ אותי גועלית, עלובה, שלא יודעת מה לעשות בעצמה, וכל כך נורא קרתנית, שיש לה גועל מזה. מפני שהיא סתם, אתה שומע, סתם. ואז כל האנשים נִראים לה פתאום עלובים ומשעממים, וקטנוניים גם, מפני שהיא עצמה כזאת, יצור, שאין לו בכלל זכות קיום, כי בשביל מה? האם גם מרילין מונרו הִרגישה פעם כל כך עלובה? ובריג’יט בארדו? ואימא? ועליזה? יזהר כועס וגבריאלה כועסת, ואימא כועסת ואבא עצוב. האם ירון לא יודע כמה אני עלובה? אז מה הוא נטפל - הרי זה מגַחך ומלעיג אותו, אם הוא מסוגל לאהוב יצור עלוב כמוני. ובשביל מה, בשביל מה הכול?

נטלה ראי קטן ובחנה את פניה המטושטשים באור פנס רחוק. תמר אביבי, אַת מציגה הצגות לפני עצמך. אַת מדברת אל עצמך, כאילו שמישהו ישמע את זה ויתפעל. אַת מגוחכת. וגם זה, שאת אומרת את זה לעצמך, זה חלק מההצגה. מספיק! הִתפשטה ושכבה במיטה וזמן רב התהפכה הנה והנה ולא יכלה להירדם. לבסוף הוציאה גלולת שינה מארון העזרה הראשונה שבמִקלחת, נטלה שוקולד למריחה, שרות הכינה בשביל לקשט את אחת העוגות לכבוד האורחים, עטפה את הגלולה בשכבה עבה, ובלעה אותה.


 

34.

כשהִתעוררה למחרת בבוקר, חשה שהראש כבד. היא הייתה לבדה בבית. על הכיסא שעמד בצד המיטה מצאה פתק בכתב היד של אימא: “ישנת כל כך טוב, שאי אפשר היה להעיר אותך, ואני צריכה לצאת לעבודה. החלטנו, שהיום אַת עוד לא הולכת לבית ספר. ביום ראשון נִראה. קחי לבד ארוחת בוקר. אני חוזרת בעוד שלוש שעות. להִתראות, אימא.”

תמי הִביטה בשעון הגדול שעל קיר המטבח: תשע וחצי. היא לבשה מהר את בגדי השבת שלה, היטיבה את המטפחת־ראש לפני הראי, נטלה עיפרון והוסיפה על הפתק של האם:

“ואני החלטתי שאני כן הולכת. להִתראות. תמי.”

חטפה את הילקוט ורצה. היה יום חורף מעונן ובהיר. נשבה רוח קרה עליזה. מתחת לעצים שבצידי הדרך נִראו המון נבטים שנולדו לאימא אדמה ולגשם הראשון והשני שירדו לפני שלושה שבועות ולפני שבוע. פתאום ראתה תמי פרח אדום של לוע הארי שצמח שלא בעונתו בגינה של אחד הבתים. סטתה מן הדרך ותלשה גביע אחד על העוקץ שלו ותקעה אותו בדש החולצה וחשה עצמה קלה ומלֵאַת מרץ. הדרך לבית הספר הייתה הרבה יותר רחוקה ויפה מתמיד, העצים - יותר ירוקים, האדמה - יותר חומה. ואיזה פרצוף תעשה אימא כשתחזור מן העבודה ותִקרא את הפתק - ‘ואני החלטתי שאני כן הולכת’? בטח תמלמל לעצמה בחצי קול, תביטו עליה, היא כבר מחליטה החלטות! תמי פרצה בצחוק והִתחילה לרוץ. אבל כשהִתקרבה לבית הספר חשה דפיקות לב. מה השעה עכשיו? אילו כבר היה לה השעון החדש… ברור, שהיא לא תיכנס באמצע השיעור, אלא תחכה להפסקה הגדולה.

היא נעמדה במִסדרון - קראו לו ‘מִרפסת’ - ליד דלת הכיתה. אחרי כן ראתה ארגז ריק על יד הברז, הביאה אותו אל הדלת, ישבה והִניחה את הילקוט על הרצפה. מתוך הכיתה בקע קולו של יגאל:

“רשות הדיבור ליזהר. נִקרא את השאלה הרביעית.”

אה, הִקדימו את שעת השאלות, בטח גומרים היום מוקדם, בגלל ההכנות למסיבה. תמי קירבה את הארגז עוד אל הדלת וצותתה. אולי יהיה לה מזל, ועדיין לא קראו את הפתק שלה?

“בפתק זה,” נִשמע קולו של יזהר, “שואלים על שלוש מילים: מה זה ‘צימֵּעַ’, ‘פַּכְסָם’ ו’כַּדוּם'.” היה איזה רחש. ודאי גל לחישות.

“ובכן, רבותי?” בקולו נִשמעה נימה, שתמי הִכירה. “מי מִכם מוכן להסביר את פירושן של מילים אלו?”

“בבקשה, רבותי,” חיקה יגאל את דיבורו, “אנחנו מחכים!”

“אני משער, שאתם מיטיבים לדעת את פירושן ממני. אבל כדי להניח את דעתכם, אנסה את כוחי ואת מזלי: ‘צימע’ הוא אדם חסר אוזניים, ‘פכסם’ הוא מין לחם, או - על כל פנים - משהו אפוי, ומהו ‘כדום’ אינני יודע. אולי זו מילה שנִגזרה משורש ‘כד’, ואם כן, היא מסמנת איזה חפץ עגלגל.”

בכיתה נִשמע צחוק. אחרי כן קרא נמרוד:

“‘כדום’ זה מין מכשיר כזה. רגע אחד.” כאן נִשתנה במעט גוון קולו כשהִמשיך: “כעין עיגול של ברזל שבו קבועות שלשלאות ובקציהן אונקליות, להוציא כד שנפל למים'.” שוב עלה צחוק.

“עיניכם הרואות, עד כמה יודע צדיק נפש בהמתו,” קרא יזהר. “כמה השעה, יגאל? עוד נותרו לנו כעשר דקות, נכון? ובכן, ניקח את הפתק הבא.” נִשתררה דממה של רגע.

“כאן שואלים שלוש שאלות, שהן אחת: מה זה ‘קרתני’, איך מי שקרתני יכול להִתמודד עם זה, ואם יכול להיות, שאלוהים קרתני?”

השאלה שלך! תמי כמעט לא יכלה לנשום. היא הִצמידה את האוזן אל נקב המנעול.

“זאת שאלה מעניינת,” אמר קולו של יזהר, “ואני מקווה, שבמעט הזמן שנותר אספיק להשיב לפחות על חלקה הראשון.”

אחרי כן ארכה הדממה, שהייתה רוויה באיזה רחש. חבל, שהיא לא בפנים, ולא רואה מה קורה!

“למה אתה לא שואל ‘רבותי, מי רוצה להעיר בעניין זה?’”

“חשבתי, ש… אבל הצדק עם איתן. מי רוצה להעיר משהו?”

“אנחנו, זאתומרת, אני בשם עוד כמה,” - זה הקול של נמרוד - “רוצים להעיר, שבכלל לא רוצים לשמוע עכשיו על השאלה המִתפלספת הזאתי. אם אין לך מספיק זמן, תשאיר את זה לשעת השאלות הבאה. יש בסך הכול עוד פִתקה אחת, אז תִקרא קודם אותה, כי אולי זה משהו יותר דחוף מאלוהים.” נִשמע צחוק.

“אבל אמרנו פעם, שלוקחים את הפִתקאות לפי שהן באות, ו…” זאת רונית. הפעם, במִקרה, זה בסדר, שהיא רוצה להיות בסדר.

“אַי, תפסיקי את עם ה’אמרנו פעם' שלך! נצביע, יזהר, נצביע! אמרתָ, שמותר לכל אחד להציע משהו לסדר היום. אז נמרוד הִציע לסדר היום, שנשאיר את אלוהים עם המילה הזאתי לפעם הבאה. ואם רונית מִתנגדת…”

“בכלל לא אמרתי, שאני מִתנגדת. רק הִזכרתי…”

“די, היא לא מִתנגדת. מישהו כן מִתנגד? לא. יופי! נִתקבלה ההצעה לסדר היום של נמרוד. יזהר, תמשיך! יש עוד יותר מחמישה רגעים!”

שוב נִשתררה דממה. אחרי כן בקע קולו של יזהר:

“פִתקה זו לא אקרא, מפני שממילא לא אשיב עליה, כי…”

“זה נגד החוק, יזהר!” - “אתה בעצמך הִסברתָ לנו את ההבדל בין שאלה לשאילתה!” - “נכון! אם אתה לא רוצה לענות, אל תענה, אבל אתה חייב לקרוא את זה בתור שאילתה!” - “אז שלא יקרא, הרי יודעים מה שכתוב!” - “תִשתוק, דווקא שכן יקרא. גם בשאילתות יודעים, אז מה?” - “נכון, אמרתָ, ששאילתות שייכות לדמוקרטיה!” - “לא מסכימים, יזהר, אתה צריך לקרוא!” - “די, תִשתקו, אחרת הוא יגיד שמפריעים, שהוא לא יכול ככה!” - “נכון! שיהיה שקט!” – והייתה פתאום דממה.

“יהי כרצונכם. אקרא את הפִתקה, כי אכן אתם יודעים מן הסתם את הכתוב בה. ובכן. 'לפני שבוע נסעו כל חתני המסיבה לאסוף חומר להרצאות שלהם. רק תמי לא נסעה עם כולם. קודם היא אמרה שהיא חולה ולא יכולה לנסוע, ואחר כך היא פתאום נסעה לבד, לא עם כולם. למה הִרשיתָ לה לעשות את כל הקונצים האלה?”

בכיתה גיחכו והתלחשו. לחייה של תמי בערו. קמה ורצה מן הדלת. אבל בקצה המִרפסת, ליד המדרגות, נעצרה וחזרה. לחצה את היד לחזה והִרגישה, שהדופק פועם לה בצוואר ודוקר לה בחוט השדרה וקשה לה לנשום. היא עמדה סמוך לדלת והיטתה אוזן.

“ובכן, העובדות שנִמסרו בשאילתה נכונות בעיקרן. תחילה לא נסעה תמי עם השאר, ואחרי כן נסעה בכל זאת. אימה שוחחה איתי והִסבירה לי את העִניין הסבר סביר ומניח את הדעת. אינני רואה כל צורך להביא דברים מעין אלה, שהם רשות היחיד וצנעת הפרט, לידיעתכם, ומשאיר אותם לשיפוטי. אני תמֵהַּ, מה החרדה הגדולה הזאת שחרדתם לעִניין זה.”

עוד לפני שסיים את דבריו נִשמע מין רינון, ומתוכו הִבחינה תמי במִשפטים ובשִברי מִשפטים:

“מה יש? יש לנו זכות לשאול!” - “אז שלא יספר, ממילא יודעים.” - “זה מה שגילת סיפרה.” - “גבריאלה אמרה, שבכלל אסור לה לחזור לכיתה!” - “בטח! לא רוצים את הצרעת הזאתי!” - “שמעתם מה שיעלי והדסי סיפרו? שנורא מסריח לה מהראש!” - “טיפש, זה מהמִשחה הזאתי, שמורחים לה שם!” - “שימרחו לה איפה שרוצים, מה אני צריך לסבול?” - “נכון, מה זה חשוב מִשחה או לא מִשחה, היא מסריחה. לא רוצים, שתסריח לנו בכיתה רק בגלל שהוא עושה לה פרוטקציה!”

לפתע, בתוך המהומה, נִשמע קולו של יזהר:

“נמרוד, קום!”

בבת אחת הושלך הס.

“אני?”

“כן, אתה! קום וחזור בקול רם וברור על הדברים שאמרתָ ותן עליהם את הדין. חת ושתיים, קום, אמרתי לך!”

“אני מִצטער, אבל אתה לא קיבלתָ את רשות הדיבור, יזהר!” קרא יגאל.

“לא קיבלתי וגם לא אקבל. בטלו כל רשויות הדיבור ובטלה שעת השאלות. נמרוד, חזור על הדברים שאמרת קודם!”

נִשתררה דממה כבדה. אחרי כן קרא יואב: “זה לא קונץ, יזהר! מתי שנוח לך, אתה מרשה לשאול, ומתי שלא נוח לך, אז אסור. וכשאתה רוצה לעשות פרוטקציה לגזזת, פתאום אין דמוקרטיה!”

“יואב, צא את הכיתה!”

“בסדר. אני יוצא. ממילא השיעור נִגמר. בעצמך סיפרתָ לנו על הממשל הצבאי ועל חוקי החירום, שלפי זה ממשלות עריצות מענישות אזרחים בלי מִשפט. אז ככה גם אתה סתם עריץ. אמרתי על גזזת, שאתה עושה לה פרוטקציה, אז אתה רוצה לסלק אותי, אבל אני לא ערבי, ואני…”

“צֵא, ומוטב שתמהר!”

“טוב, טוב, אני יוצא, אבל לא כי אתה מוציא אותי, אלא מפני שהשיעור נִגמר. ומי אומר שלהפסקה צריכים דווקא לרוץ?”

מן הכיתה עלה צחוק רם, אלא שזה נִפסק פתאום. הדלת נִפתחה ובפתח נִראתה היד של יזהר אוחזת בצווארון החולצה של יואב והרגל שלו, הדוחפת דחיפת ברך את אחוריו של הנער. יואב עף ונאחז במעקה המִרפסת שמול הדלת.

תמי תפסה את הילקוט ונִמלטה. מאחוריה נשמעה צעקה:

“יא, חברֶה, ראיתי את גזזת! היא הִסתתרה פה והִקשיבה!”

לצעקה זו ענו קריאות רבות, אך תמי רצה ולא שמעה עוד.


 

35.

המסיבה הייתה אמורה להתחיל בשמונה וחצי, אבל בגלל ריבוי האורחים נִתאחרה הפתיחה במחצית השעה. ברגע האחרון נִתברר, שחסרים מקומות ישיבה, ואז נִשלחו ילדים להביא כסאות וספסלים מן המועדון. בית העם היה מקושט בירק. כדי שלא יתקבל רושם של הצגת תיאטרון, לא הִניחו את הספסלים בסדר הרגיל, כפי שהיו סדורים בסרט קולנוע, אלא ערכו אותם בחצי גורן. מלפנים, אך באולם ולא על הבימה, העמידו שולחן מכוסה במפה רקומה ועליה צנצנת פרחים ומנורה להדלקת הנרות. כולם היו לבושים חולצות לבנות. בנות אחדות נעצו פרח אדום בדש החולצה.

כמה דקות אחרי תשע פתח הקהל בשיר ‘הִנה מה טוב ומה נעים…’ ועל הבמה עלה גידי מכיתה אל“ף, הצעיר שבחברת הילדים, והִדליק את ה’שַמש' ונר ראשון של חנוכה, והציבור שר ‘מה עוז צור ישועתי’, ‘מי ימלל גבורות ישראל’, ‘אנו נושאים לפידים’ ו’כד קטן'. נורית מכיתה גימ”ל קראה מִפרשת השבוע. אליעזר, מנהל בית הספר, פתח ובירך. אחריו - ארנסט, בשם ועדת החינוך, אחריו - אנדריאס, בשם ועדת המשק, אחריו – תרוּדה, כנציגת ההורים… ובכך הִגיע התור של ‘מסכת המִצוות’ שהועתקה במיוחד למאורע זה מטקס דומה, שנערך באחד הקיבוצים.

עוד לפני ארוחת הערב נחלקו רות וזאב בחצי קול, אם לומר לתמי, שמוטב שהיא לא תבוא, כפי שהִציע זאב, או שהיא תבין זאת מעצמה, כפי שטענה רות. תמי שמעה, כי דלת החדר שלה הייתה קצת פתוחה. ארוחת הערב נִמשכה ונִמשכה… רות שאלה את זאב, אם חושבים לנטוע עוד חלקת פרדס, ומה נִשמע בעִניין קליטת המִשפחה הזאת של מורים מעמק הירדן. וזאב ענה באריכות, ותמי ראתה, שאימא לא מקשיבה בכלל. אחרי הארוחה שוב נִכנסה תמי לחדר. זאב הלך אחריה ושאל בשקט:

“מה יהיה הערב, תמיק?” יפה שמצא את השאלה הנכונה. לא היית סולחת לו, אילו היה הולך בלי להגיד כלום. תמי הִפנתה אליו את הגב, ניגשה אל כוננית הספרים וחיפשה משהו. כעבור רגע ענתה כלאחר יד, בקול טבעי לגמרי כמעט, רק אולי קצת חנוק:

“מה צריך להיות? אתם כמובן תלכו למסיבה, שלא ידברו מי יודע מה, ואני אשמע רדיו או שאשכב לישון.”

“אַת לא צריכה להִצטער, תמיק,” אמר וליטף את המטפחת שעל ראשה. “בשבוע הבא, בחופש חנוכה שלכם, ניסע לתל־אביב ונבקר בקרקס ובגן חיות ונִראה הצגות ואם לא יהיה קר מדי נשוט על הירקון ונאכל גלידות עם ואפלות וקצפת ומיץ שוקולד ונעשה חיים משוגעים, כמו שאתם אומרים, טוב?”

“בטח שטוב,” אמרה ונִשתמטה מן הליטוף.

זאב אמר, שהוא ניגש עוד מהר לסידור עבודה. ורות ועליזה הִתלבשו כאילו המסיבה לכבודן, ולפני שהלכו, שאלה עליזה:

“בעצם, תמי, אחרי שזה יתחיל וכולם יהיו בפנים, את יכולה לבוא ולהציץ מבחוץ בחלון, לא?”

“אני דווקא לא חושבת שכדאי לך להציץ,” אמרה רות וניענעה ראש לעליזה, שתִשתוק, “מפני ש… בכל אופן… וגם רואים מבפנים מי מציץ מבחוץ, וגם יש אנשים שמאחרים ושיוצאים באמצע, וזה לא נעים, אני חושבת… אבל… זאתומרת אם בכל זאת אַת תרצי לצאת, אל תשכחי לקחת גם סוודר וגם מעיל, כי ממש קר ורוח וברדיו הודיעו על גשם.”

חצי שעה אחרי שהלכו, תמי יצאה. בסוודר, אבל בלי מעיל. היה לילה אפל, אך ניתן היה להבחין בעננים הכבדים לאור חזיזים שהִבהבו בפאתי צפון־מערב, ללא רעמים. הרוח נשבה במשבים לחים. הד השירה בבית העם נִשמע היטב בכל המשק: ‘באנו חושך לגרש…’ תמי פסעה בדרך אל בית העם, לבדה באמצע הכביש הריק. הפנסים הִתנדנדו בגובהי העמודים וצִללי העמודים והעצים ליוו אותה מִתנודדים משני צידי הדרך. כשעברה על יד בית הספר, ראתה את הארגז, שישבה עליו בבוקר, מושלך על יד חבית האשפה. ניגשה ונטלה אותו עימה. וקרבה אל בית העם מאחור, במקום שמִשתרע דשא עטור שיחים. שיח אחד כמעט הִתחכך באחד החלונות, ושם, מאחורי סכך של ענפים, הִציבה את הארגז שלה, טיפסה עליו, נִשענה אל הקיר, והציצה.

על הבמה ‘מקהלה מדברת’ דִקלמה את ‘מסכת המִצוות’:

…כי המִצווה אשר אנוכי מצווך היום לא נִפלאת היא ממך ולא רחוקה היא. לא בשמים היא, לאמור: מי יעלה לנו אל השמים ויקחנה לנו וישמיענו אותה ונעשנה. ולא מעבר לים היא, לאמור: מי יעבור לנו אל מעבר לים ויקחנה לנו וישמיענו אותה ונעשנה. כי קרוב אליך הדבר מאוד. בפיך ובלבבך לעשותו.

בשורה הראשונה, על ספסל מיוחד, ישבו חתני המסיבה. תחילה יגאל, איתן ונמרוד, ואחרי מושב ריק ישבו הבנות. כנִראה הזוגות כבר הִתפרקו, חשבה תמי ומשכה בזוויות הפה. ואיפה ירון? הִביטה ביושבים באולם, ספסל אחרי ספסל. איננו! חשה, שהלב שלה דופק קצת יותר מהר ויותר חזק: למה הוא לא על הספסל שם, עם כולם? וברגע זה ראתה אותו בחוץ, פוסע בדרך, מִתרחק מבית העם. מהר ירדה מן הארגז ועקבה אחריו מרחוק. כמובן! אל הבית שלך. אליך! איזה מזל, שיצאת! הצללית של דמותו והצל שלה נצטיירו בבירור כשהוא פסע שם, קצת כפוף בגלל הרוח, לבדו באמצע הכביש הריק, המואר בפנסים המִתנדנדים. תמי ראתה אותו יורד מן הדרך, מדלג על שורת המִרצפות שהניח זאב, ועומד זמן מה על המִרפסת. בטח דופק עכשיו על הדלת. ומחכה. ודופק שוב. וכעת מה? הולך מסביב, לחלון החדר שלך. ודאי דופק גם על החלון. אולי אפילו קורא את השם שלך. ועכשיו? אה, סופסוף הִתייאש וחוזר לבית העם. היא טיפסה שוב על הארגז שבתוך השיח ונִשענה על הקיר. מכאן יכלה לראות גם את הדרך שלפני בית העם ואת השביל הרחב המוליך אל הכניסה - הכול מואר וריק. אבל כשהִגיע ירון עד לשביל הזה, לא פנה אל החגיגה, אלא הלך הלאה, אל הצריפים של העולים החדשים, ונִתעלם מן העין בין עצי השדֵרה.

ובפנים ניגש איתן אל השולחן המיועד לקריינים ולנואמים ופרש את הרשימות שלו על יד צנצנת הפרחים. תמי לא יכלה לשמוע מה הוא קורא, אבל ראו, שהיושבים באולם מִתלחשים. עבר זמן עד שחזר אל מקומו, ובמקומו ניגשה אל השולחן יערה. הבחורים מן הנח"ל, שעמדו סמוך לכניסה, יצאו ופנו אל המועדון.

“תגידו לאיצקו שיביא מפוחית! הי, אתה שומע, איצקו?” קרא מישהו. ומישהו צעק: “תִשתוק, אתה לא רואה שאתה עושה רעש?” ומעבר לשיח בקע קולה של עליזה: “טוב שיצאנו. איזה שיעמום! וכל כך מחניק. פה לפחות קריר. אומרים שיירד גשם.”

ענה לה קולו של יעקב: “גשם או לא גשם, אני קופץ לשתות מים, למה צמא.”

“יאללה, גם אני באה לשתות,” קראה עליזה. שניהם קרבו אל השיח של תמי. כמה פסיעות משם היה ברז.

“מזמינה ראשונה לשתות!” קראה עליזה ושמעו את צעדי הריצה שלה מִתחככים בדשא הרך.

“דווקא אני ישתה ראשון!” קרא יעקב.

הם קפצו אל הברז, הִגיעו אליו יחד, נאבקו וצחקו.

“תפסיק לדגדג, יא טמבל, אני הִזמנתי ראשונה!” גִרגרה עליזה.

“מה זה חשוב אם הִזמנת או לא, חשוב מי שתופס!”

“אז אני גם תפסתי!”

“תיכף נִראה מי יתפוס מה!”

“ואני דווקא לא אתן לך, עד שלא תבקש יפה, אתה שומע?”

“תיכף נִראה מה שכן תִתני לי!”

“אוי, תפסיק לדגדג, או שאני צווחת!”

שוב נאבקו וגרגרו בצחוק. עליזה חטפה חפץ מבריק מכיסו של הבחור וברחה.

“עליזקה, תני לי מהר את המפוחית!”

“תבקש יפה, אז אולי!”

“תיכף אני יתפוס אותך!”

הם זנחו את הברז ורדפו זה אחרי זה על הדשא, עד שנִתעלמו בין השיחים. בפנים שרה המקהלה:


תִקְעוּ כַּף לִבְרִית נִצַּחַת

וְנִצְעַד כֻּלָּנוּ יַחַד,

רִיב אַחִים נוֹשָן נִשְכַּח!

יָד אֶל יָד! יִמַּח כָּל זֵכֶר

לְקִנְאָה, אֵיבָה וָנֶכֶר,

לַמַּפְרִיד בֵּין אַח לְאַח!


ואחריה עלה קול הקריין:


וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ. אַל תִּתְבּוֹדֵד! הוֹשֵט יָדְךָ לְכָל יְהוּדִי, לְכָל פּוֹעֵל, לְכָל אָדָם, וְיַחַד תִּהְיוּ לַאֲגוּדָה גְּדוֹלָה וַחֲזָקָה.

בינתיים נצטופפו העננים, ורק הרחק, במזרח, נִראו כוכבים בודדים. משבי הרוח נִתחזקו וכמה טיפות כבדות נשרו.

העלמה תמר אביבי, תִתביישי לך! עומדת כמו סתם טיפשה קרתנית על ארגז בתוך שיח ומציצה לחגיגה לא שלך. שיחגוג מי שיש לו מה לחגוג. לך בינתיים אין בעד מה. חוץ מזה, אַת נִפטרת מהמשימות שלהם, אבל עוד לא הִתחלת בכלל במשימות שלך, אז תִמצאי או תַמציאי לך, במחילה מכבודך, ותתחילי, כמו שאמרת, להִתמודד!

ותמי קפצה וירדה מן הארגז שלה והלכה הביתה.


תם

המלצות קוראים
תגיות