גרם מעלות צר עם מעקה ברזל מסורג במוטות פשוטים, הוליך אל הקומה השנייה של הבית ברחוב יהודה הלוי. בקומה הזו גר שמאי עם הוריו, ואילו הקומה הראשונה הייתה מושכרת לסוחרי שטיחים מבוכרה שפרסו את מרכולתם המפוארת על המדרכה שלפני הבית.
בסוף המדרגות, בקומה השנייה ימינה, הייתה מרפסת צרה, מגובבת במטאטאים ומברשות וגיגיות של פח, ועל מעקה הברזל התייבשו מטליות למיניהן בעוד שמעבר למעקה, גבוה מעל החצר, היה מתוח חבל שכמה זוגות גרביים וחזיות אחדות התנפנפו עליו.
בקיר הבית היה פעור פתח גדול שהוליך אל מטבח, שהוא היה המבוא לדירה. זה היה מטבח מהודר, גדול ומרווח. מבער מוגבה על כן עם שלש פתיליות ותנור אפייה עמדו על יד משטח של שיש שחור שסירים גדולים נערמו עליו. בקיר שפנה אל החצר, מתחת לחלון היה כיור כפול עם שני ברזים מפוארים. אל שני הקירות האחרים של המטבח, היו דבוקים ארונות קטנים סגורים בדלתות, צבועים לבן, זה מעל זה, מן הרצפה ועד התקרה, כמו שובך יונים.
באותו יום היה יואל מוזמן לארוחת צהרים אל בית הוריו של שמאי. אביו של שמאי היה דודו של יואל ואילו אשתו שנקראה “הדודה” הייתה אימו החורגת של שמאי, שהתייתם מאימו בהיותו אפרוח בן שש. בלא כל כוונה נפלתי גם אני אל תוך הארוחה שיואל היה מוזמן אליה. הייתי זרה ומסתכלת מן הצד.
שמאי חזר מלונדון זה לא מכבר, שבה שהה לרגל לימודים. הוא נשלח לשם כדי שילמד זמן מה מכל מה שאותה עיר מציעה.
אשר לנו, ליואל ולי, אנחנו חשבנו לצאת לטיול גדול, אל הגליל העליון, והחלטנו להזמין את שמאי להצטרף אלינו וכך נקלעתי אל אותה ארוחת הצהרים בלא משים.
כל מה שידעתי על שמאי למדתי ממכתב ששלח אל יואל מלונדון ושניתן לי לקרוא אותו, וזה מה שהיה כתוב בו:
“…ח. שבא לבקר אותי בלונדון – עודנו “עצום” – הלה עדין רואה אותי כהומוסקסואל או לפחות כמי שיש לו נטיות מתחת לסף ההכרה ל”תרבות" יוונית זו. שיאמין לו, ואני מצדי מוכן לחזק בקרבו את השערותיו המוצקות כל כך.
ממכתבך עולה שאתה דואג לאותו שמאי “חזיר”, לבל ישנה את פרצופו בלונדון. אין לך מה לדאוג: אם אשתנה תהיה זו השפעת הגיל שעתיד להשתנות, כשאשוב ארצה. לונדון כשהיא לעצמה אינה יכולה לשנות אותי, על כל נימוסיה ודרכי הז’נטלמנים ההגונים שבקרבה, אינה עלולה לשנות אותי – ולו גם אהיה עונד לצווארי, לזמן שהותי כאן “דגים מלוחים” (עניבות) ונמשך אחרי בתולות הקורעות עיניהן בפוך וכ' – בהיותי נמשך אחריהן – בשרן הוא שמושכני, ולאחר כיבוש או מפלה אני חוזר להיות אותו שמאי, או שאיני חוזר אלא נשאר להיות כזה אשר הייתי ואהיה לתמיד. כי מי אני אם לא לובש המסכות השונות, המופיע לעיני כל אחד בדמות אחרת, וכלום אותו נער העוסק בחלאה־מינית, ומאידך פונה למוסיקה עילאית: החובק אשפתות בעיר הומייה והיוצא כפרולטר בחולצה שחורה אינו אלא אחד, המשחק תפקידים שונים בהצלחה מוקיונית?"
ועוד הוסיף באותו מכתב שהלימודים שלשמם שלחו אותו הוריו ללונדון אינם מעניינים אותו ועל כן הוא מבלה זמן רב באולמות הקונצרטים ושומע מוסיקה קאמרית ומוסיקה קונצרטנטית עם מיטב המבצעים שלונדון מציעה.
במטבח קיבלה את פנינו ה“דודה” אימו החורגת של שמאי.
היא אישה עבה, מאותן שרגליהן צרות והולכות מן הברכיים ומטה, ולרוב הן נועלות נעליים קטנות ממידתן, על עקבים גבוהים שמתעקמים מכובד המשקל. צרור מפתחות צלצל בכיס סינורה תמיד, והליכתה הייתה מקרטעת על העקבים העקומים. בראותה אותנו קראה לשמאי בקול גדול.
שמאי הופיע ממקום שהוא, ונלהב ונרגש קרא לנו: בואו! בואו! בואו! והוליך אותנו אל חדר גדול, כמעט ריק מרהיטים, שלא היו בו אלא שולחן ושידה, שפטיפון וערימת תקליטים עמדו עליה. לא היה שם כיסא לשבת עליו. שמאי עמד על כן ליד השולחן, יואל ישב על הרצפה ואני ישבתי על השולחן מחכה בסקרנות רבה למה שעמד להתחולל.
שמאי היה נער לבן, בעל בלורית ענקית, צהובה כצבע החיטה בימי קציר ופרצוף ורוד. הוא לבש מכנסיים קצרים ולמראה רגליו הלבנות פרץ יואל בצחוק פרוע וקרא לו לאאא־באאאן במלעיל מתמשך ומודגש, וגם שמאי צחק אתו, והתנצל תוך כדי צחוק ואמר, – נו כן הלא הייתי בלונדון. ואז קרץ ליואל קריצה לאמור: ומי זאת?
ומבלי שהתפתחה שיחה כלשהי על נושא כלשהו שאל:
– מה אתם רוצים לשמוע?
זו הייתה שאלה מבלבלת, כי כמעט שלא הזדמן לי לעמוד בפני האפשרות לבחור את המוסיקה שאני רוצה לשמוע, למעטים כל כך מבין מכרינו או חברינו היה פטיפון ותקליטים, והנה כאן אחד המאושרים שיכול להציע לנו מבחר.
– יש לי שני תקליטים חדשים, – אמר שמאי – האחד הוא הקונצ’רטו לכינור של מנדלסון, בניצוח ויינגרטנר ובנגינתו של הוברמן, ויש גם הסונטה קרויצר בנגינתו של הוברמן ובליווי פסנתר.
– אולי נשמע את הסונטה קרויצר, קראתי את הסיפור של טולסטוי ומעניין לשמוע – אמרתי.
שמאי סובב את הידית ומתח את הקפיץ של הפטיפון, הניח את המחט על התקליט ואנחנו נאלמנו דום.
הסונטה הוקלטה על תקליטים אחדים וכשתקליט הסתיים היה שמאי מטפל בו, חוזר ומותח את הקפיץ ומניח את המחט ושר תוך כדי כך את ההמשך שאמור להתנגן בתקליט הבא. אני נתמלאתי קנאה על הידע שלו ועל והמזל שנתמזל לו להיות בעליו של אוצר כזה. כל התקליטים האלה, אלה שמוערמים על השידה. האמנם את כל אלה הוא כבר יודע לשיר?
הקשבתי בריכוז, אלא שאף צליל לא הזכיר לי את הסיפור וכלל לא הבנתי מה מצא טולסטוי דווקא בסונטה הזו לשפוך עליה את זעמו. וגם שמאי לא נראה כמו המכתב המתייסר ששלח אל יואל, הוא נלהב למוסיקה ומקשיב ושר, שקוע במה שהוא שומע, כאילו נמחק הכול מסביבו. וכשאיננו שר, אגב האזנה בלבד, הוא לועס את לסתו התחתונה ומראהו אז כמראה דג שנשלף מן המים.
נזכרתי במכתב שקראתי אשר בו רצה הנער הלבן הזה להסביר מי הוא, והרגיע את יואל שלא ידאג שמא ישתנה בלונדון, והבטיח שיוסיף להיות רב פנים כפי שהוא, כפי שהכירו אותו כול אוהביו בתל־אביב, משנה פרצופים ולובש מסכות כדי לרצות כל איש וטעמו. לובש צורה ומשנה אותה, נוהג כפרחח ומשמיע מוסיקה קלאסית. מנבל את פיו ומצטט את שקספיר, ואת מי הוא משתף במה שמתחולל בתוכו פנימה, מוסתר ולבוש מסכות? לבן כזה. בעל בלורית מתנפנפת שהוא מתפאר בה, מפסל נערות שהוא מעריץ למרות שלא נתנו דעתן עליו, והידידות עם יואל כך נדמה היה לי, מוזרה ועשויה ממחיצות של זכוכית.
ישבנו איש במקומו, יואל על הריצפה ואני על השולחן, שמאי היה האחד שדיבר, אנחנו לא פצינו פה.
– היה לי פסנתר בחדר שלי בלונדון, – אמר שמאי – ישן ולא כל כך מכוון, אבל הוא עמד לרשותי. רכשתי תווים לפסנתר ומאחר שאני מנגן על צ’לו לא היה לי קושי לקרוא את כל התווים של הסונטות והסונטינות לפסנתר של מוצרט, שוברט, בטהובן. וכך לימדתי את עצמי לנגן עליו.
אשריו, מה טוב חלקו.
עוד הסונטה מתנגנת וה“דודה” קראה אל השולחן. שוב עברנו במטבח ודרכו הגענו אל חדר גדול ובאמצעיתו שולחן עגול שכבר היה ערוך לשבעה סועדים. גברת הבית הצביעה על מקומו של כל אחד. בראש השולחן ישב אבא של שמאי, איש עגלגל וורוד עם סבר פנים עליז ומאיר, שמאי הושב לימינו של אביו ויואל הושב ליד שמאי, ולימין בעלת הבית ישב איש רזה עם ברט כחול רכוב באלכסון על גולגולתו, שהוצג על ידי בעלת הבית כצייר עובדיהו, והוסיפה: " – צייר חשוב וידיד חשוב, אתם יכולים לראות את עבודותיו שמפארות את הסלון." בין עובדיהו ושמאי, ישבה אישה מפורכסת, בשמלה ירוקה שמשכה אליה את הכיסא ואמרה וחזרה ואמרה – תודה רבה! בעלת הבית הציגה אותה בשם הגברת ז’קלין, מורה לצרפתית. ולבסוף הושבתי גם אני ליד הגברת ז’קלין המורה לצרפתית.
השולחן היה ערוך בהידור רב. מפה מפשתן רקומה בלבן, מעומלנת ומגוהצת, כיסתה את השולחן ולפני כל סועד הייתה מונחת טבלה עגולה מעשה קליעה תימנית, ועליה צלחת פורצלאן רוזנטאל משובח וקערית למרק וסכום ממורק ומפית של בד בתוך טבעת של כסף לכל אחד מימין לצלחתו.
יואל נראה נבוך. כלל לא רוצה, מאד לא רוצה לשבת ליד השולחן הזה.
אבא של שמאי פנה אל יואל ופתח במאור פנים – נו מה שלום אחי?
– שלומו טוב – ענה יואל כמי שכפאו שד.
– ואמא מה שלומה?
– גם אמא שלומה טוב.
והשאלות תמו.
בעלת הבית יצאה כשהמורה לצרפתית אצה רצה בעקבותיה ושתיהן חזרו עמוסות בסלסלות עם סוגי לחם שונים, לחמניות ולחם קלוי וצנימים ולחם כפרי, ושוב יצאו, ובעלת הבית חזרה נושאת תרווד יפהפה מבית היוצר של רוזנטאל, פורצלן משובח ובו היה מרק שהפיץ ריח נפלא.
– איזה מרק נפלא – קרא אבא של שמאי – איזה ריח! תני לי לנחש במה טיבלת אותו: פטרוסיליה ונענע ושמיר, וכל זה קנית היום בשוק? נכון?
המורה לצרפתית הגברת ז’קלין, הצטרפה מצחקקת לשיחה ואמרה:
– נכון באמת קנינו בשוק.
ואז נחה על אבא של שמאי צהלה, וכדי לשעשע את כל האורחים פצח בשירת הירקנים כפי שנשמעה לו בלכתו בשוק, ויושבי השולחן גיחכו בעוד שהגברת ז’קלין והצייר המהולל מחאו כף, ורק יואל ישב ופניו עגומות וכמי שנענש קשות גמע את המרק הנהדר.
השיחה נסבה על שמאי ועל מעשיו בלונדון.
– עיר מעניינת – אמר הצייר.
– אכן – אמר שמאי.
– הוא יחזור לשם בראשית השנה – אמר אבא של שמאי.
– לא היה ולא נברא, היה לא יהיה, – הטיח שמאי בזעם.
– למה – הזדעק האב הוורוד.
– לא רוצה!
– האם השתעממת בלונדון – שאל הצייר.
– לא, כלל לא השתעממתי. ראיתי הרבה כדור רגל. אני אוהב את המשחק הזה ואין כמותו בלונדון, וגם בחורות יפות לא חסרות שם, אלגנטיות ודקות ומטופחות.
– לשם כך שלחנו אותך ללונדון? – קפצה הדודה חיוורת מזעם.
– יתכן שזו לא הייתה המטרה שלכם, אבל אני נהניתי לפי דרכי.
– רק זה? תמה הצייר.
– לא רק, שמעתי הרבה מוסיקה נהדרת, קונצרטים פילהרמוניים וקמריים וגם היה לי בחדרי פסנתר זקן ולא מכוון, אבל כיוון שאני קורא תווים מאחר שאני מנגן בצ’לו, לימדתי את עצמי לפרוט על הפסנתר וקניתי את כל התווים של הסונטות של מוצרט ושל בטהובן ולמדתי לנגן אותן.
– אבל אנחנו שלחנו אותך כדי שתלמד אנגלית ותקבל השכלה כללית, זעקה הדודה נרגזת.
– אבל אני, זה מה שעשיתי בלונדון, ולא אשוב לשם עוד.
– אבל אנחנו, אבא שלך ואני נוסעים בשבוע הבא לקרלסבאד לחודש ימים – אמרה הדודה.
– חוששני שמלחמה עומדת לפרוץ באירופה. – אמר שמאי.
– לא תפרוץ, לא תפרוץ, אנחנו החלטנו לנסוע כבר כל הסידורים נעשו ואנחנו נוסעים.
לאחר שתיקה קלה קמה בעלת הבית ואתה המורה לצרפתית (שהספיקה לגמוע שלש קעריות של מרק), וכשחזרו מן המטבח נשאו מגשים של כסף עמוסים בנתחי בשר צלי ותפוחי אדמה אפויים, וגזר מבושל עם אפונה, וקערה של חסה רעננה ומטובלת. כל המסובים נתבקשו להתכבד ולקחת מן המגשים שסבבו בין היושבים. ונקישות המזלגות והסכינים ליוו את השתיקה שהשתררה כשהכול היו עסוקים באכילה.
גם קנקן עם לימונדה עבר מיד ליד, וכל אחד בתורו שיבח את בעלת הבית ואת מאכליה.
רק יואל ישב מסויג, שותק ואוכל בעל כרחו, ואילו המורה לצרפתית שיבחה את בעלת הבית בפתגמים צרפתיים, לשמחתו של הצייר שישב זמן מה בפריס ושמע צרפתית. היה לו קול עבה והוא דיבר לאט לאט וסיפר על הלובר ועל החוויה להתהלך בו ימים רבים.
הגברת ז’קלין לא ידעה את נפשה מרוב הנאה, וצחוקה הילך על השולחן תוך שהיא גורפת אל צלחתה עוד ועוד ממה שהוצע וגם ניגבה את צלחתה בשתי פרוסות לחם.
יואל נראה חסר סבלנות ושמאי תופף על השולחן איזה פרק מוסיקאלי.
ואז הוגש הקינוח, עוגת תפוחים על מגש יפהפה של זכוכית וצלחות של זכוכית קטנות שהעוגה חולקה עליהן, והמורה לצרפתית הביאה קנקן עם קפה ריחני וספלים קטנים, מתוצרת רוזנטאל, לכל סועד.
הוספנו לשבת סביב השולחן עוד שעה קלה, מדברים על הא ועל דא. הגברת ז’קלין הצחיקה את אבא של שמאי ואת הדודה בסיפורי בית הספר שלה. יואל ששתק רוב הארוחה, קם ואמר:
– בוא שמאי נלך לחדר האחר.
כשקמנו מעל השולחן פלט שמאי גיהוק קולני שהצחיק את אבא שלו ואת הגברת ז’קלין שאמרו “לבריאות” ואילו הדודה סיננה מבין שפתיה הסגורות למחצה: – חזיר. ושמאי עצמו הכה באגרוף על חזהו ואמר – גאזים – ואחר כך התחיל ללעוס את לסתו התחתונה ונראה כדג שהוטל אל היבשה.
הארוחה נסתיימה וכולם קמו והודו ל“דודה” ושיבחו את תבשיליה. הצרפתייה בירוק אספה את הכוסות, ואנחנו הלכנו בעקבות שמאי לחדר שבו על השידה עמד הפטיפון. פתאום הבחנתי בשתי פרוטומות של נערות, עשויות גבס ביד לא מיומנת, עומדות על הרצפה בין השולחן והשידה. שמען הגיע אלי. אלה שתי נערות ששמאי העריץ ולאחר תחנונים הסכימו לדגמן לו. כאן הן עומדות בין השולחן והשידה, על הרצפה. לשתי הפרוטומות מעשה ידיו של שמאי, לשני הראשים האלה של הבחורות האהובות והנערצות לא נמצא בביתו שלו מקום יפה יותר מאשר הרצפה שבין השולחן והשידה. נראה שלשמאי אין כלל חדר משלו בבית הזה. ובין השידה והשולחן, על הריצפה הותר לו לשים את יצירותיו.
התמקמנו כמקודם, יואל ישב על הרצפה, אני על השולחן ושמאי פנה אל ערימת התקליטים ושלף משם תקליט, קרא את מה שהיה כתוב על העטיפה והצהיר: הסימפוניה השלישית של בטהובן, הארואיקה, זאת עם מרש האבל.
הוא הניח את התקליט על המכשיר, מתח את הקפיץ וכיוון את המחט לחריץ הראשון ופתאום הוא נראה שונה, כולו מרוכז במוסיקה קשוב. מנותק מכל הסובב.
אלגרו קון בריו – הכריז, – מהר ונמרץ, – הוראות המלחין, וזה הניצוח של טוסקניני שלא יסור מהוראות המלחין, הנה, הקשיבו, איזו נעימה מלאת געגועים, ועם זאת נחרצת ולא בכיינית.
ואז התחיל שמאי לנצח בשתי ידיו ושכח את נפשו ואת מציאותנו בחדר. נדמה היה לי שלחלוחית עלתה בעיניו כשהאבוב נשמע מנגן כמעט לבדו את הנושא הראשי של הפרק הראשון הזה.
כשהפרק נגמר וצריך היה להחליף תקליט אמר שמאי, מתאושש לאיטו מן החוויה – איזה יופי, קשה להאמין שוינה לא קיבלה את היצירה הזאת, ובייחוד לא את הפרק הראשון הזה, האלגרו קון בריו, הפרק נראה להם מבולבל חסר מרכז וחסר סדר מלודי, כזאת הייתה וינה בימים ההם, לעומתה העיר לייפציג התלהבה. זו הייתה עיר שונה מאד, עיר שחיו בה מוסיקאים חשובים, והסימפוניה, לאחר הביצוע הראשון שעורר התלהבות עצומה, נוגנה עוד פעמיים תוך ימים ספורים.
הפרק הראשון הזה שנדחה בוינה, נתפס בביקורת המוסיקה בלייפציג כאילו הוא תאורו של גיבור ולהתלהבות לא היה גבול.
ועכשיו – אמר שמאי – הקשיבו לפרק השני, מרש אבל, לזכרו של נפוליאון. בטהובן גם העריץ אותו וגם סלד מבגידתו בדמוקרטיה והכתרת עצמו לקיסר. אתם זוכרים מה כתב רומן רולן על המרש הזה? רומן רולן חשב שהמרש הזה הוא היצירה הנשגבה ביותר שנכתבה אי פעם, אמר שמאי אותו נער שגיהק לפני שעה קלה בגסות על יד השולחן,
כנראה שדברי רומן רולן נגעו ללבו.
האזנתי, והסתכלתי בשמאי שעמד על יד השידה וניצח בשתי הידיים ומפעם לפעם פצח בשירה נלווית אל מה שהושמע בפטיפון, עיניו בהקו מהתרגשות.
הקשיבו עכשיו – קרא אלינו, הקשיבו לפרק השלישי, סקרצו, אלגרו ויוצ’ה, מעין בדיחה מלא חיים ומהיר אלה ההוראות שבטהובן כתב בפרטיטורה.
ואז בא הפרק האחרון, התרועה הגדולה פינלה אלגרו מולטו, מהר מהר כתב המלחין, סיום מהיר, מעורר מלהיב מרגש, וכבר לא יכולתי לשבת, וגם אני כמו גם שמאי ויואל קמנו על רגלינו נסערים, הקשבנו לאבוב המקדים את התרועה הגדולה, וכולנו נופפנו בזרועותינו ושאגנו טם־טם־טם־טם־טם טרם טרם־טרם ועוד ועוד, עם כל התזמורת והתופים.
איזו חוויה.
ירדנו אל הרחוב. האוויר היה לח וחם ומייד נתכסינו זיעה. הלכנו לאיטנו ברחוב הרצל ושמאי בעט בכל פחית זרוקה. הוא הקים לעצמו כל הדרך שערים מדומים ובעט לתוכם, לעתים בהצלחה ובצהלה ולעתים בפספוס ואז קרא בקול מיואש: אוף איזה חרה!! ואנחנו צחקנו.
הלכנו לאיטנו, קצת מתבוננים בחלונות הראוה וקצת מביטים במכוניות העוברות ששני הנערים התעניינו מאד במראיהן ובחברה שבה יוצרו ובארץ שממנה הגיעו לתל־אביב, ושמאי אפילו התעניין במספריהן ואף זכר מספרים רבים של מכוניות שידע את בעליהן.
– לו הייתה לי מכונית – קונן יואל – אפילו אופנוע אין לי.
– כבר עשית רישיון? – שאל שמאי את יואל.
– מי צריך רישיון? מפעם לפעם אני נוהג במכונית של הדוד מבלי שידע, וכבר למדתי לנהוג.
– איזה דוד? לאבי לא הייתה ומן הסתם לעולם לא תהיה מכונית, אמר שמאי.
– הדוד הגדול, זה שבנו מצא אותך בלונדון.
– בן הדוד הזה אמנם כבר יודע לנהוג.
וכך הלכנו לנו. שמאי בועט בפחיות ומסתכל במספרי המכוניות ויואל הולך לצדו משתתף בעיסוקיו.
בעיני לא היה כל חן לעיר הזאת, שרחובותיה מכוסים חול וקרעי ניירות ופחיות ריקות, והאוויר לח בה והחום מעיק. כשהגענו לבניין של הגימנסיה הרצליה נפתח מעיין הזיכרונות של שמאי, וכל הסיסמאות של המורים וגערותיהם שגערו בו ובחבריו הפרועים פרצו עתה מפיו בפעם האלף, ואף על פי שכבר השמיע את הדברים האלה לכל חבריו ומכריו, גרמו אותם הדברים עצמם, כאן נוכח בניין הגימנסיה, לשני החברים לצחוק צחוק עוועים שטלטל אותם מצד אחד של הרחוב לצדו השני לחרדת הנהגים והעגלונים שעצרו בבהלה והוציאו את הראש לחרף את המתפרעים.
עם השקיעה הגענו אל רגלי הבית שבו גרו ידידים של משפחתי, ידעתי שהם יארחו אותי ללינת לילה.
נפרדתי משמאי ומיואל וקבענו להיפגש למחרת בתחנת האוטובוסים כדי לצאת, כפי שתכננו, לטיול הגדול.
עמדתי לרגלי המדרגות שהוליכו אל דירתם של ברם ויוט (אברהם ויהודית), זוג צעיר שעלה זה לא מכבר מהולנד, לאחר שהתמחו שם בתעשיית גבינות ומיני שמנת ולבן ויוגורט, פתחו מחלבה, ומסעדה חלבית בתל אביב שבה מכרו את תוצרתם.
הם היו אנשים עליזים, מכרים קרובים של משפחתי, ובכל פעם שהתארחתי אצלם נעשינו קרובים יותר וידידים יותר. יוט ניגנה בפסנתר. פסנתר הכנף שהובא מאירופה מילא את אחד החדרים הקטנים של דירתם וכשניגנה פרצו הצלילים אל הרחוב וכבשו אותו. ברם היה איש משכיל, ומראהו היה שובה לב. היו לו עיניים מלטפות ופה חושני עם חיוך של שיניים תואמות. אהבתי להתארח בביתם.
דלת הדירה הייתה נעולה. כנראה שעוד לא סגרו את המסעדה והם עוד לא בבית. ישבתי על כן על המדרגות וחיכיתי.
ביתו המוזר של שמאי הטריד אותי. “הדודה” וצרור המפתחות שמצטלצל בסינרה וחורש רע, החדר הריק של שמאי ושתי הפרוטומות על הרצפה, הפטיפון והתקליטים המונחים בערמה על השולחן מאין להם מקום אחר, כי בחדר אין כוננית ואין ארון, ואין גם כיסא וגם לא כורסא לשבת עליהם, חדר ריק. ומאידך שולחן האוכל המפואר והעשיר שעליו סעדנו את ארוחת הצהרים, הרהיטים המהודרים וכל הכריות נוסח שחרזדה הנשענים אל כל הקירות מסביב על ספות נמוכות.
אולם עם כל הניכור שהוא חש אליהם ואולי גם הם אליו, (לפחות ה“דודה” דר' קישלובה שהיתה מנוכרת אליו עד איבה), בכל זאת שלחו אותו ללונדון ללמוד. למה שלחו אותו –מרוב דאגה להשכלתו או אולי כדי להפטר ממנו, כשם ששלחו אותו בהיותו בן שש, לחיות בבית אחר עם משפחה זרה.
אלא ששמאי יודע להעמיד פנים צוהלות (כפי שהתוודה בפני יואל במכתב מלונדון) בעוד שיואל פניו לרוב נפולות והוא נראה כמי שהחיים קשים לו וכל צער העולם על ראשו.
שמעתי צעדים וברם הופיע מקפץ על המדרגות. הוא פרץ בצחוק כשראה אותי יושבת שם. חיבק אותי ונישק וקרא לי להיכנס לדירה. מייד אחריו הגיעה גם יוט וגם היא קיבלה את פניי באותה חדווה, הכינה לי ארוחת ערב, חקרה אותי על כל מעשיי, והשיחה קלחה לה. עד כה הגיע גם מקס, חבר ותיק של המשפחה, וכולנו סיפרנו, אני סיפרתי ומקס סיפר ויוט וברם סיפרו וכולם שאלו את כולם, וכולם ענו באחווה. ואז הם הציעו לצאת לכבודי אל קפה פילץ לרקוד.
לקפה פילץ הייתה רחבת ריקודים ותזמורת קטנה, פסנתר, סקסופון ובס, וכשהגענו לשם כבר היו כמה זוגות רוקדים. ברם הזמין שולחן וויסקי, ואז עלינו על המשטח, חבוקים וצמודים, ברם ואני ויוט עם מקס, מתאימים את תנועות הגוף ומדרך הרגליים זה אל זו ולקצב המוסיקה, בין אם זה טנגו ובין אם זה פוקסטרוט או פסדובלה. מפעם לפעם התכופף ברם ושם את לחיו על לחיי ולחש כמה מלים בהולנדית. לא ידעתי הולנדית אבל ידעתי מה הוא לוחש, והערב התארך.
הייתה שעה מאוחרת כשהגענו הביתה. קיבלתי פיז’מה ואחרי המקלחת נפלתי אל תוך המיטה המפנקת שהציעו לי ונרדמתי מייד.
כשהתעוררתי, והשמש כבר האירה דרך התריס, מצאתי על יד מיטתי, על שולחן קטן, מגש ועליו קנקן קפה ושתי לחמניות טריות מרוחות בחמאה וורד לבן ופתק ועליו כתוב “בוקר טוב נסיעה טובה”.
איש כבר לא היה בבית. גמעתי את הקפה, ובלעתי את הלחמניות, כתבתי על אותו הפתק:“תודה ואהבה”, לקחתי את הוורד ודהרתי אל תחנת האוטובוסים.
בתחנת האוטובוסים עמדו כבר שני בני הדודים חסרי סבלנות, תרמיליהם עליהם, וגם את התרמיל שלי הביאו אתם. יואל נראה מעוך כמי שקרה לו דבר רע.
– מה קרה? שאלתי.
– לא ישנתי כלל.
– מדוע?
– הקצו לי לשינה את מיטת הטיפולים של הרופאה, שרוחבה שבעים סנטימטר והיא מצופה בשעוונית קרה ומגעילה למגע, ולפנות בוקר התחילו הזבלנים של רחוב יהודה הלוי לזמר את זמירותיהם, ועגלוני החלב אחריהם, ומחלקי העיתונים, ועגלות הירקנים הסיטונאים המביאים את הירקות לשוק – הייתה מהומה איומה, וכבר לא יכולתי לישון.
וגם מקום להתהפך לא היה על מיטת הטיפולים, והיה קר, כי עוד טרם זרחה השמש. עוד היה חושך בחוץ.
– ושמאי?
– הוא כבר רגיל למהומה.
– ואיפה ישנת אתה שמאי?
– אני ישנתי בחדר עם הוריי.
– והמהומה לא הפריעה לך?
– בחדר האחורי לא שומעים כל כך את הרעש.
– ואין לך חדר משלך בבית ההוא?
– לא, אין.
– ואכלתם?
– לא אכלנו כי כל הדלתות היו נעולות, גם ארונות המטבח. אפילו לחם אי אפשר היה למצוא.
– אז בואו נמצא איזה בית קפה, ותאכלו ארוחת בוקר.
בדרכנו לחפש בית קפה לחש לי יואל שאפילו הדלת אל השירותים הייתה נעולה והוא נאלץ להשתין אל תוך העציצים שעל המרפסת, ואת ידיו ופניו רחץ בכיור שבמטבח שלמרבה הפלא לא ננעלו הברזים שמעליו.
לאחר שהשיבו את נפשם במסעדת התחנה, שהייתה חסרת חן עד להרגיז ורק ריח של בצל נישא בה בעוז, הלכנו אל התור לרכוש כרטיסים לחיפה. אחר כך עמדנו בתור לעלות לאוטובוס שהיה כבר מלא מאד. אני הצלחתי למצוא מקום ליד חלון בספסל כמעט אחורי, חלון שפנה אל צד הים, ושמאי ויואל נדחקו בספסל האחרון בין אישה שמנה להפליא ועוד שני פועלים שבתי השחי של חולצותיהם הבשילו מעגלים עשויים מזיעה ומצחינים. יואל נרדם מיד כשהאוטובוס נע, וראשו צנח פעם על כתפו של שמאי ופעם על ראשו של הפועל שישב על ידו שלא היסס לדחוף אותו מעליו בתוספת מחאה קולנית “אוף!! לך תישן במקום אחר”! אבל יואל היה עייף מדי, ולא חל ולא שמע.
פתחתי את החלון ורוח הים טאטאה כלשהו את צחנת האוטובוס. הבטתי החוצה ולא ראיתי אלא פס ים צר וחולות שאין עליהם כלום, פה ושם צמחו סידריות וגם חרובים ערירים צמחו בגבעות החול, ורועים עם עדרי עזים שחורות סבבו סביב אוהלי בדואים.
ארץ שוממה.
בחדרה נעצר האוטובוס לחניה בת רבע שעה, והנהג הזמין את הנוסעים לרדת ולהינפש.
מראיהם של חברי היה מעורר רחמים. שמאי זעף וחרף את האוטובוס ואת הגברת השמנה והמסריחה, ויואל היה הלום שינה ולא ידע את נפשו. ראיתי שטובה רבה לא תצמח לי מהם על כן הלכתי אל הקיוסק שכל נוסעי האוטובוס צבאו עליו, וכשהגיע תורי רכשתי שני בקבוקים של גזוז ושלש לחמניות מפוטמות בעגבניות ומלפפונים והלכתי לחפש את חבריי למסע. מצאתי אותם שפוכים על אחד הספסלים ונתתי להם את הלחמניות והשתייה להשיב את נפשם.
– לאן אנחנו נוסעים – שאלתי,
יואל היסס רגע ואחר כך אמר: – בואו ניסע למשמר העמק, שם נמצאת דינה בת דודנו, שעזבה את הבית, עם כל הטוב שהיה בו והלכה לקיבוץ, למגינת לב אביה. היא בודאי תקבל את פנינו בשמחה.
– באמת, הלכה לקיבוץ, דינה? זנחה את הבית וכל טובו? מתי קרה כל זה, כשהייתי בלונדון? ואבי כלל לא סיפר לי, המעשה בודאי נראה בעיניו נורא. חרפת המשפחה, בושה שאין כמוה, הס מלהזכיר, ועל כן לא סיפר לי. – טען שמאי.
– ולא עוד אלא שנולדה לה בת בלא חופה וקידושין.
– מה אתה סח, ועד כה לא סופר לי דבר!
ובכן נוסעים אל דינה.
אל התחנה המרכזית בחיפה הגענו בצהרי היום. שאלנו היכן מתרכזות המשאיות של הקיבוצים וצעדנו לאותו מקום מקוים שאחת המשאיות שנוסעות למשמר העמק תיאות לקחת אותנו איתה.
במקום הריכוז של המשאיות הייתה המולה רבה, העמיסו אספקה, פרקו ארגזים ריקים, קראו קריאות למכרים, החליפו ידיעות, ובתוך כל זה הסתננו אנשים כמונו שחיפשו נסיעת חינם. לבסוף נמצאה לנו המשאית המבוקשת, שאמנם נסעה למשמר העמק והנהג הסכים לתת לנו מקום על השקים ובין החביות והארגזים. ריפדנו לנו, איש כיכולתו את הפינה שניתנה לנו עם התרמיל שכל אחד הביא אתו ורבצנו תחתינו מצפים.
ולבסוף זה קרה. הנהג התניע והמשאית העלתה עשן וצחנת דלק שרוף, ויצאה מקרטעת לדרך.
השמש קפחה על גופנו עד יאוש. שמאי שלף מאמתחתו מגבעת קש לבנה ולבש צורה של תייר. לא היה איפה להתחבא ולא הייתה ברירה אלא להמשיך ולנסוע. יואל קשר כפייה על ראשו ואני החבאתי את ראשי מתחת לצעיף לבן שהבאתי אתי. זו הייתה טלטלה קשה, ומאחר שכבר היינו עייפים מן הנסיעה הממושכת כל היום, לא היה לבנו לנוף ולעמק יזרעאל המהולל, ולא רצינו אלא לשתות מים ולנוח בצל כלשהו.
לבסוף הגענו. משמר העמק. חצר מטופחת נוסח השומר הצעיר שמסורת להם לטפח את הבית, לשמור אותו נקי ומאורגן, מסביר פנים ויפה למראה, עם משטח יפה של דשא ועצים מצילים.
שמאי ויואל הלכו לחפש את בת הדוד, ואני מצאתי לי פינת צל וברז מים והשבתי את נפשי.
הם חזרו, שלושת בני המשפחה, נושאים תינוקת בזרועותיהם ומצייצים לה בחדווה. היה דין ודברים קצר איפה יאכסנו אותנו. יש חדר אחד שיושביו נסעו לכמה ימים ושם דינה יכולה לשכן אותנו. אנחנו נשארים רק לילה אחד, הודענו, והבעיה נפתרה. המקלחת משותפת לגברים ולנשים. (אנחנו לא רגילים וחרדה אחזה בנו.) שמאי ויואל אצו למקלחת להספיק להתקלח לפני שהחברים חוזרים מן העבודה. אני רחצתי את פניי ואת רגליי מתחת לאחד הברזים בחצר והתנגבתי במגבת שדינה נידבה לי.
כשהשמש כבר נטתה מערבה, הפקידה דינה את התינוקת בבית הילדים המשותף, וחזרה אלינו, הזמינה אותנו לחדר האוכל והציגה אותנו בפני יושבי השולחן שאליו הוליכה אותנו.
– מאין אתם?
– כל אחד ממקום שונה.
– בני משפחתה של דינה?
– יואל ושמאי, אני לא – אמרתי.
– אני חזרתי זה עתה מלונדון – אמר שמאי שהאוכל שעל השולחן לא נראה לו כל עיקר. לא כיכר הלחם והסכין הקהה, ולא ערימת העגבניות והמלפפונים הענקיים ולא הזיתים בקערה של פח, ולא הקנקן של התה הדלוח הממותק להחליא ולא ספלי הפח שבהם שותים את התה.
– מה עשית בלונדון?
– למדתי אנגלית ונהניתי ממשחקי כדוררגל.
– גם זה וגם זה חסר תועלת. ולאן פניכם עכשיו?
– לתור את הארץ.
– אתם רוצים להצטרף לאחד הישובים החדשים?
– אולי.
לא נראינו ליושבי השולחן, לא היינו ממש מ“שלהם”, והשיחה לא נתארכה. דינה הייתה חסרת סבלנות והאיצה בנו לפנות את השולחן. הלכנו איתה לחדר ששיכנה אותנו בו והיא אמרה שעוד מעט תשוב עם כמה חברים אחרים שישמחו לדבר אתנו.
היו שלוש מיטות בחדר. כל אחד מאיתנו השתרע על אחת מהן וחכינו לדינה ולחבריה.
– היית רוצה להצטרף?
– אני, – צחק שמאי, – אני לקיבוץ?
– הסתכלי על הידיים שלו, ידי צ’לן, מה הוא יעשה בקיבוץ?
– ואתה?
– אני עסוק מאד וחייב לעזור בפרנסת המשפחה, אני לא יכול להצטרף לקיבוץ.
– מאימתי אתה עוזר בפרנסת המשפחה?
– עוזר.
דינה באה נקייה ומצוחצחת ופניה מאירות. היא אישה נאה מאד, בעלת פנים קטנים ואפון סולד ועיניים לוהטות באש שחורה. באה איתה חברה שהוצגה בשם צביה, שלמדה עם דינה בבית הספר החקלאי. ובא גם נחום, גבר צעיר ונאה ויצחק ושולמית. כולם עישנו ועד מהרה נמלא החדר עשן סמיך וצריך היה לפתוח את הדלת ואת החלונות ואז החלו היתושים לזמזם ולעקוץ.
– אתם הולכים ברגל לגליל?
– ברגל וברכב, ככל שימצא לנו.
– ימים חמים מאד, ממש מסוכנים.
– מעתה נלך לפנות בוקר ועם הדמדומים בערב.
– מה אתם מקווים להשיג בטיול הזה?
– לא רוצים להשיג שום דבר, רק רוצים ללכת ולהביט.
– יש ישובים חדשים, חומה ומגדל. מחכים לכם.
– במעוז חיים יש לנו חברים, וגם בבית השיטה ובחניתה.
– כולם ישובים של הקיבוץ המאוחד. אבל לנו, השומר הצעיר יש קשרים עם עין השופט, גם הוא ישוב חדש.
– עין השופט על יד ג’וערה?
– אמת, שם מתנהלים קורסים של ההגנה.
– גם שם, אמר שמאי – יש לנו בן דוד שמתאמן עכשיו בקורס של מ"ממים.
– אתם מעוניינים ללכת לשם?
– בודאי! קרא יואל בחדווה.
– מחר לפני הצהריים נוסעת לשם משאית עם אספקה, אם תתאזרו בסבלנות תוכלו לנסוע בה לג’וערה.
ואז נסבה השיחה עלינו:
– איך זה שאתם שני בחורים ובחורה אחת?
– אין בינינו כל קשר רומנטי.
– את לא בת זוגו של יואל? – שאלה דינה. – הלא אתם ידועים ברבים זה מכבר.
יואל נעשה נבוך ומבולבל, מעולם עוד לא ענה על השאלה הזו, ולרוב החביא אותי או התחבא לבל יראו אותנו ביחד, ולא עלה בדעתו שדווקא דינה במשמר העמק תשאל אותו שאלה כל כך בוטה באזני קהל חבריה.
– כן ולא, – אמרתי, – ועדיף לא לדבר על הנושא.
– וכי קרה משהו ביניכם והחבילה מתפרקת?
– הניחי דינה, יואל לא מסוגל לדבר על הנושא. ואשר לשמאי הוא דווקא לשונו קלה בענייני אהבה, הערצה, בחורות וכל מה שכרוך בזה, החל משירה וכלה בפיסול ואפילו בדיחות גסות לא חסרות לו.
– אם יואל לא מסוגל לדבר על הנושא אולי את יכולה ותסבירי לי במה עניין?
– יואל איננו איש של שותפות, הוא כולו של עצמו ואין לו זולתו.
– ואת סובלת את זה?
– אני לנפשי, ועוד נכונו לי עלילות!
– כאן במשמר העמק אנחנו מתייחסים לבניין משפחה ברצינות רבה. זוג מחליט לחיות ביחד, מקצים לו אוהל או חדר ומתייחסים אליהם כמו בכל מקום אחר בעולם כאל משפחה שהיא גוף מעוגן בחברה בעל מעמד מוגדר – אמר נחום.
– לנו אין צורך ברבנים ובדברי ההבל שלהם. החברה שלנו היא שנותנת למשפחה את הגושפנקא.
– ובכל זאת, בלי הרבנות, יש למשפחה אצלנו מעמד חוקי. ואם הגוף הזה מתערער ולא נשאר שלם כבתחילה, ויכולות לעלות בעיות מטרידות של זכויות וחובות שרק החוק יכול לפתור, אין אז ברירה אלא להישען על החוק.
– אני חושבת שצריך להתחתן כדת וכדין. אמרה צביה.
– אשר למשפחתנו, כמעט כל בני הדור שלנו כבר נשואים. – אמר שמאי.
– ויואל? שאלה דינה.
– יואל הוא עוף מוזר, יוצא דופן ושונה.
פרצופו המכורכם של יואל היה כמעט שחור מעלבון ומזעם ועיניו שקעו בארובותיהן ולא היו עוד. הוא נע על מושבו חסר מנוחה ופיו היה קפוץ. לבסוף השתרע על בטנו לאורך מזרון הקש מגבם של האנשים שישבו עליו, הליט את פניו בשני אגרופיו שניתחפרו במזרון, טמן את ראשו לבל יראה – ונמלט אל תוך תוכי הקש, ברח על נפשו, ועד מהרה עלתה נחרתו השמימה.
דינה אספה את חבריה וכולם נפרדו מאתנו ב“להתראות”.
בבוקר עמדנו להצטלם. גם לי היה כובע של קש עם סרט כחול. ושמאי נשא את מגבעתו על בטנו והפגין את בלוריתו, ערמה ענקית של חוטי משי צהובים שעליהם גאוותו. גם אני וגם דינה לבשנו שמלות ורק צבייה והבחורים לבשו מכנסים. השמש כבר עמדה במרומי הרקיע והיה חם.
אנחנו בדרכנו לג’וערה.
נפרדנו מדינה ומצביה שהיו חייבות לחזור לעבודה, וישבנו על הארץ בצל הקיר של חדר האוכל, נשענים אל התרמילים וחכינו למשאית לג’וערה.
חצר יפה החצר של משמר העמק, תנועת השומר הצעיר היא מעין מסדר מסודר בעל חוקים ונוהלים, המשק מטופח ולפני כל צריף יש גינת פרחים וברז מים שיכולנו לשתות ממנו בשעה שחכינו. כשהשמש כבר הייתה מעל לראשינו וכל הצללים התקצרו לכלום הגיעה המשאית. טיפסנו ועלינו אל בין שקי הסוכר והקמח וארגזי הביצים והלחם והירקות, אספקה לקורס המ"מ בג’וערה.
השממה מסביב הייתה צורבת, והעיניים שוועו לצל.
לא היה דבר שמשך את הלב. סדריות בודדות, חמוקי גבעות ערומות, כביש משובש שהוביל אותנו לג’וערה.
הנהג עצר וקרא לנו לרדת. הוא ומכוניתו המשיכו למקום שהוא אבל אותנו הוא הוריד במרחק מה מן הבית שבו התקיים הקורס. זה היה בית גדול בנוי אבן, שבקומתו התחתונה לא היו אלא מספר אשנבים ופתח גדול כפתח מערה מקומר. לפניו היו בניינים נמוכים, מוזנחים, נטושים, חלקם חרבים וגבב של אבנים וקוצים סביבם. מסביב לבניין היו משוכות צברים שהבשילו פירות אדומים. בקומתו העליונה היו קרועים חלונות גדולים, ועל הגג היה מבנה מגודר, מעין עמדת שמירה ואנשים עמדו שם, כנראה חברים בקורס.
הסתכלנו מסביב. היה חם להחריד והדרך אל אותו הבית שהייתה מגודרת בצברים הייתה גם מלאה חתחתים. נסינו למצוא דרך אחרת אל אותו הבית, אבל לא הייתה דרך אחרת ולא הייתה לנו ברירה אלא ללכת בין משוכות הצברים שצמחו פרא הישר אל הפתח המקומר.
יואל היה כמי שמצא את עולמו. הוא אהב את ההליכה בחום ואת הצברים ואת השביל המשובש ולעג לשמאי ולי, שהיינו בעיניו רכרוכיים, לבנים ועירוניים ולא בני הארץ הזו כלל. שמאי בכובעו הלבן ורגליו שהוורידו ואני עם הכובע הצהוב שסרט גנדרני מקשט אותו ופניי שהסמיקו עד אדום וסגול מן המאמץ ומן השמש, היינו בפיו ללעג ולקלס. הוא הלך לפנינו, נע בקלילות על רגליו הדקות והשעירות שתאמו את האדמה שעליה דרך בחדווה.
אחרי הליכה מאומצת הגענו אל הפתח המקומר, נכנסנו פנימה כדי לזכות בקצת צל. אלא שהשומר שעמד שם עם רובה עצר בעדנו ולא נתן לנו להיכנס. קראנו בשמו של בן הדוד, שהיה ידוע כעמוד תווך בקורס, הסברנו שאנחנו רוצים רק לומר שלום, אלא ששום דבר לא הועיל. השומר אמר שהקורס הוא סודי ואין, למי שאיננו שייך אליו, רשות להיכנס. שמאי ויואל ניסו בכל כוח השכנוע שלהם לבקש שלפחות יתנו לאחד שהוא מראשי המדריכים בקורס, לבוא ולדבר אתנו כאן בפתח הבית – אך לשוא.
– ומה נעשה עכשיו?
השומר יעץ שנחכה, משאית נוספת תבוא ותוכל לקחת אותנו. לאן?
– לאן אתם רוצים להגיע?
– לעין חרוד.
השומר לא ידע אם המשאית נוסעת לעין חרוד, מכל מקום יעץ לנו לחכות, גם הקצה לנו פינה במאורה שמאחוריו, שהייתה קרירה ומוצלת.
שמאי שלף דף עיתון מתרמילו והלך לבקש לו פינת סתר כדי לרוקן את מעיו, תוך שהוא מסביר את מצב העניינים, הכאבים והלחצים ודופק באגרופו על חזהו לאמור: גאזים!
יואל השעין את תרמילו אל הקיר, רבץ, הניח את ראשו על התרמיל ופשט את רגליו הצנומות והשעירות על העפר והיה נינוח.
לעולם לא אוכל להידמות אליו… הוא נולד בארץ הזאת, בחרבה, ביובש, באין ירק באין מים, מתחת לשמיים הקלויים האלה, חסרי הצבע, ואני הובאתי הנה ילדה קטנה, מארץ שקויית מים, מבין יערות אפלים ונהרות. הוא בן המקום ואני מהגרת. ולעולם אהיה הזרה, שעורה אינו סובל את צריבות השמש ועיניה זקוקות להגנה מפני האור החזק. והשפה. השפה האחת שיש לו ושבה הוא חושב וחולם ומדבר ומתפייט ובז לכל שפה אחרת, לעולם לא אהיה כמותו כי שפת אמי שונה מאד ואני דוברת אותה וחולמת בה וכותבת אותה.
רבצתי גם אני בצל. כורכת את השמלה סביב ברכיי ותוהה. הטיול יהיה קשה, מעין שיעור השתייכות למולדת הזו שאני עתידה לחיות בה כל ימי חיי, ואין לי אלא לעמוד בתלאות הדרך. גם אם עורי ייצרב, והלא לעולם לא יהיה שחום, כי השמש הצורבת הופכת אותו לסגול, אעמוד במשימה ויהי מה, ויהי מה.
שמאי חזר ופיו שופע תיאורי מעשיו באותו מסתור, וכל תלאות הזבובים והסירחון, ויואל גער בו בצחוק ואמר לו שאפילו חתול מכסה על צואתו, ושעוד במדבר נצטוו בני ישראל לכסות או לקבור את מעשיהם לבל יציקו להם הזבובים והמחלות.
– באמת? אמר שמאי – באמת?
– כתוב בתנך –
– מה שאתה זוכר –
– ספר דברים פרק כג פרשת כי תצא – “ויתד תהיה לך על אזנך והיה בשבתך חוץ וחפרתה בה ושבת וכסית את צאתך.”
– פלאים פלאים – התפעל שמאי – מה שאתה זוכר.
– תנך, למדנו בקיאות.
– מימיי לא קראתי את הפרקים האלה, לא כל שכן אינני יכול לזכור אותם.
– ומה היה שמו של מי שהבקיע לקבוצת טוטנהם אתה זוכר?
– טוטנם – תיקן שמאי – טוטנם, ולעס את לסתו התחתונה.
מעט מעט התחיל הרעב להציק לנו והשעה עברה לה וכבר השמש נטתה למערב, ואין משאית ואין מכונית ואנה אנחנו באים?
ואז, מעשה פלאים הופיע באותה מאורה יזהר פפר, מכר ותיק, שכן שלי מבית הכרם, שבא לחכות למשאית כמונו. התחבקנו וטפחנו על השכם וסיפרנו לו לאן פנינו, והוא סיפר לנו שהוא קיבל חופשה מן הקורס והוא נוסע לעפולה אם תזדמן מכונית. אמרנו לו שאנחנו רעבים, ומייד הופיעו פרוסות לחם ובקבוק מים וכמה עגבניות וחתיכת חלבה, וכולנו יצאנו מבין משוכות הצבר לחכות למכונית.
ופתאום על השביל עמד לו חמור, קטן כמו עייר, רתום, מעורר רחמים, תועה ואבוד, השקים שעל גבו החליקו והיו תלויים רפויים לצד אחד. הסתכלנו מסביב סביב שמא נראה את בעליו, או עדר עזים או חמור נוסף, אלא שלא ראינו דבר. מה יהיה על היצור העלוב הזה, עזוב ונשכח? לא עלה בדעתנו דבר טוב יותר לעשות בו מאשר להצטלם אתו במצלמה הקטנטונת ששמאי הביא לטיול. ואמנם הצטלמנו, שמאי עם כובעו, כובע הפנמה הלבן ויואל ובלוריתו השחורה המתנפנפת ובתווך החמור הקטן ומשאו השמוט. צוהלים וצוחקים על לא דבר, שיתפנו גם את יזהר פפר בחוויה וגם הוא הצטלם אתנו. אחר כך עשינו כמיטב יכולתנו להסיט את החמורון מן הדרך לבל יידרס. אלא שהוא, כדרכם של חמורים סרב לזוז ממקומו, ואנחנו פתחנו בכל ידיעותינו בערבית, חרחרנו לו וצקצקנו לו בלשונותינו וקראנו לו ג’חש, דחפנו אותו ויואל משך בזנבו עד שהלה התמרד והתחיל לבעוט ולבסוף נער נעירה גדולה והלך לאן שהוא, מקום לא ידוע לנו.
ואז באה משאית, היא נוסעת לעפולה. ושוב ניתן לנו מקום בין שקים וארגזים, ומאחר שכבר היינו עייפים מאד, לא היו לנו טענות ומחרישים נסענו בדרך המשובשת לעפולה.
עפולה אבוי. איזה גבב עלוב של צריפים אפורים וכביש אחד סלול. וחום כבד ומחנק, וריח עז של ביוב.
הרכבת עוברת פה ויש לה תחנה.
יזהר פפר מיהר אל תחנת הרכבת בדרכו לחיפה. הוא הצביע על אחד הצריפים ששלט גדול היה תלוי עליו לאמור “פנסיון ומלון ינקלביץ” ואמר שאין בלתו. נפרדנו ממנו בחיבוק גדול ובאיחולים טובים לימים שיבואו ובתקווה להתראות, להתראות.
הלכנו איפוא למלון ופנסיון של עפולה. כבר בחוץ נדמה היה לנו שלא מחכה לנו כל טובה מן הצריף העלוב הזה. ואמנם, את פנינו קידם מר ינקלביץ, איש כבן חמישים, פניו צרובות שמש וקמוטות ועיניו קטנות וחשדניות, לבוש במכנסים רחבים ממידתו שקשורים למתניו בחבל, וגופיה שלא ראתה מים וסבון זה עידנים. הוא לבש סינר כחול מקופל על ביטנו וקשור על גבו מעשה בעל פנסיון. הוא הסתכל בנו ופניו הביעו פקפוק.
– יש לכם כסף לשלם?
– נשלם.
בחדר האוכל האפלולי שרתה נערה שמנמנה. ביקשנו לרחוץ את הידיים וביקשנו מגבות.
היא הביאה ממקום שהוא מגבת אחת לשלושתנו. רחצנו את האבק מעל ידינו ובלית ברירה ניגבנו שלושתנו את הידיים במגבת האחת.
ביקשנו לאכול.
על יד שולחן מכוסה בשעוונית כהה עם ציורי ורדים ורודים הוגש לנו מרק תפל בצלחות של פח ונזיד של תפוחי אדמה וחצי כיכר לחם חמצמץ. ישבנו שלושתנו על ספסל אחד ואכלנו במיאוס.
בחדר שהוקצה לנו היו שלש מיטות ברזל ועליהן משהו מעין מזרון שהסדין שהיה פרוש עליו נראה משומש ומכתם. החדר היה חם ומחניק ומסריח נסינו לפתוח את החלון אלא שגם דרך החלון פרץ אויר מרעל בריח של ביוב. לעומת זאת היה בחדר כיור וברז ואפשר היה להדיח במים את טעם הארוחה של המלון ופנסיון ינקלביץ בעפולה.
עקוצים וחבולים מפשפשים שמררו לנו את הלילה ביקשנו בבוקר לשתות קפה אלא שמר ינקלביץ, בעליו של המלון ופנסיון ינקלביץ בעפולה, הודיע בקול זועף, שאין קפה, יש חלב אם אנחנו רוצים.
וכך עזבנו את עפולה בלי להתגעגע אליה לעולם.
הלכנו אל תחנת הרכבת וחכינו לרכבת שנוסעת מזרחה. מחוץ לתחנה כבר עמד עם רב, חברי קיבוצים, ומשפחות של ערבים, גברים נשים והמון ילדים צווחניים, שכולם נדחקו בפראות אל הפתחים וכל הקרונות התמלאו תוך כדי כלום, וגם אנחנו פילסנו את דרכנו ועלינו אל אחד הקרונות, ועמדנו דחוקים בין חברי קיבוצים ומשפחות ערביות עם סלים שטוחים שהכילו ירקות ופירות ועופות מקרקרים.
החזקנו בלולאות שהשתלשלו מן התקרה והתטלטלנו עם טלטולי הרכבת מקוים לא ליפול, וגם לא לדרוך לכל הסובבים על הבהונות. הצפיפות הייתה גדולה כל כך שאי אפשר היח לראות את החלונות ומה שנשקף בעדם.
ירדנו במקום לא ברור לאחר ששמענו קריאות – “עין חרוד, עין חרוד”. היה שם בית אבן קטן מקורה בגג אדום שנמשך לפני הבית ויצר מעין מחסה מפני שמש וגשם. מנהל התחנה עמד בחוץ עם דגל ומשרוקית, והכריז: עין חרוד.
שאלנו איך מגיעים למעיין והתחלנו ללכת בשביל שמנהל הרכבת הצביע עליו.
ראשון הלך יואל, קל וגמיש עם רגליו הדקות והשעירות, ובמרחק מה ממנו, מאחוריו, צעד שמאי, כובע הפנמה על ראשו והוא בועט באבנים שנקרו לו פעם בימין ופעם בשמאל אל תוך שערים מדומים, ומלווה כל בעיטה בהערה אן בקללה או בקריאת התפעלות.
אני הלכתי במרחק מה מהם, מתאמצת מאד שלא לפגר. איש מן השניים לא ניסה להתאים את הליכתו אל צעדיי. ואני לא עלה בדעתי לבקש מהם להאט את הקצב. אימצתי את כל כוחותיי והלכתי איתם. רגליי קצרות וצעדיי קטנים יותר וההליכה קשה לי, בהונותי ניגפות באבנים כי הסנדלים פתוחים מדי וסולייתם דקה. ואף על פי כן לעולם, לעולם לא אבקש שיחכו לי. יצאנו שלושה לדרך – שווים, ומי שקל לו קל לו, ואני בדרך הקשה.
את המולדת לומדים ברגליים לימדו אותנו בבית הספר ובתנועת הנוער.
לעתים אני שומעת אותם משוחחים, בינם לבין עצמם בלבד, בלא לשתף אותי. לרוב זה שמאי המדבר ויואל רק מהנהן בקול עמוק. הנושא הוא “האישה”, היצור השונה והמוזר הזה. לעולם לא שמעתי אותם אומרים שהם “אוהבים”, הם תמיד מעריצים, סוגדים, מתבטלים, מגורים עד כאב, תמהים למראה עיניהם, מתפוצצים מהתרגשות, מנסים לפענח את התעלומה. ופעמים רבות שמעתי אותם מחליפים רשמים מן הסרט “המלאך הכחול” עם גרטה גרבו. בתום הסרט, היו מספרים בהתרגשות, לא הלכו הביתה אלא התחבאו בין הכיסאות של בית הקולנוע וראו הצגה שנייה, את כל הסרט מן ההתחלה. אילו לא הציק להם הרעב היו משתכנים בבית הקולנוע ככוהנים במקדש ורואים את הסרט בלא הפסק, צמודים אל דמותה של האלה.
אבל יש בנות מחוץ לבית הקולנוע, בגימנסיה, בתנועת הנוער, גם הן שייכות למין “האישה” ששמאי פיסל את הפרוטומות שלהן, והן אלוהיות ונערצות, כאותן הנסיכות שרגלן אינה דורכת על האדמה והן שייכות אל הצריח שבמגדל הטירה, כאלה אלוהיות, כאלה מורמות מעם, כאלה עם גומות בלחיים ושער שופע, כאלה עם צוואר עגול שעורו צח ואלה עם עצמות הבריח, ומתחת לעצמות הבריח יש שדיים שנקראים “חזה” (ואיך קמה בו בשמאי הרוח לפסל את שתי הבליטות האלה שמעולם לא העז לגעת בהן). והאלוהיות האלה הלא עם כל זה הן משונות ולא מובנות ואי אפשר להתחבר איתן. למה אינן יכולות ללכת בקצב אחד אתנו? וכל מעיניהן –, במה הן מתענינות בעצם, בבגדים ובמיני בדים ותכשיטים, ומה יש לדבר איתן? אבל יש כאלה כל כך יפות כל כך יפות, הלב נכמר להסתכל עליהן. אבל לצאת אתן לטיול זה לא כל כך…
קשה לי, התרמיל מכביד על הגב. כף הרגל כואבת. זיעה מטפטפת לי מן המצח אל תוך העיניים ואין לי ממחטה לנגב. החולצה נדבקת לגב, אני צריכה להשתין ואין שיח ואין עץ משני צדי הדרך. שני הבחורים כבר התרחקו ואינני יכולה לבקש מהם למצוא לי מסתר. בין כה וכה לא הייתי מבקשת מהם, זה גם לא עסקם, הם לא יבינו כי להם אין בעיה.
סוף סוף ראיתי אגבה גדולה וקוצנית בצד הדרך. הנחתי את התרמיל. והלכתי אל מאחורי האגבה, השתופפתי ועשיתי מה שעשיתי.
הבחורים כבר הרחיקו מאד, אבל הדרך הייתה ברורה, לא היו פניות ימינה או שמאלה. הוספתי ללכת עד שהגעתי אל החורשה שיואל ושמאי כבר רבצו על אדמתה הלחה, בצל עץ אלון שעמד על שפת נחל דקיק, גם בריכה הייתה שם, בריכה קטנה, שמי הנחל הדקיק יצרו. שני ברווזים וברכיה אחת שכשכו במים והעלו קצף לבן.
היה קריר.
– איפה היית? כמעט שהלכנו לחפש אותך.
ריח של בשר נצלה עלה באפי.
בתוך החורשה ישבה משפחה ערבית, בצל אלון מצל, וצלתה בשר על גחלים.
ברכנו אותם לשלום.
– היית אוכל איתם? שאל שמאי.
– מה פתאום, מה עולה בדעתך.
– ולמה לא? שאלתי
– מה את יודעת מי הם ומה טיב האוכל שהם אוכלים, חסרה לך חולירע?
– למה אתה חושב שמקבלים מהם חולירע, הם נראים לך חולים?
– מה את יודעת כמה זה מלוכלך?
– ולא אכלת במלון ופנסיון ינקלביץ בעפולה?
– איזה ריח נפלא יש לאוכל שלהם.
– את רוצה ללכת לבקש מהם אוכל? –
– לא, לא, אני לא מכירה אותם ומה פתאום אבקש מהם אוכל?
הערבים ישבו במרחק מה מאתנו והסתכלו עלינו כשם שאנחנו בחנו אותם.
פתאום התרומם אחד הנערים הערבים וניגש אלינו ובידו שלוש פיתות מפוטמות בבשר וירקות ואמר: – תפדלו.
– אל תביישו אותו, אמרתי. התרוממתי ולקחתי מידיו את הפיתות ואמרתי בעברית תודה רבה, תודה רבה.
הערבי הבין מה שאמרתי ואמר משהו בשפתו ופנה והלך אל משפחתו. נופפתי למשפחה בידי והם נופפו אלי.
הפיתות היו טעימות להפליא ואנחנו היינו רעבים מאד. יואל הלך אל מקום המבוע ומילא את המימיות במים טהורים ואז השענו את ראשינו על התרמילים והשתרענו על האדמה הלחה. ועד שירדה עלינו שלווה פתח שמאי ושר בטררם – טררם –ט – ר – ר – – רם את הנושא הראשון של הסימפוניה מספר ארבעים של מוצרט, מולטו אלגרו, ויואל הצטרף אליו ושרק את הנעימה באוקטבה אחת יותר גבוה.
פתאום מלאה החורשה בצלילים זה בשיר וזה בשריקה, מוצרט, הסימפוניה מס' ארבעים מולטו אלגרו הפרק הראשון.
שכבתי לי אפרקדן על האדמה הלחה. מעלי היו צמרות האקליפטוסים ועלוותם המרשרשת, בחורשה אי פה אי שם צמח גם אלון שנראה חבוט ופגוע. בולבולים צייצו. דרורים ערכו אסיפה קולנית וקיפצו סביבנו בלא לחשוש מפנינו.
עין חרוד, ספר שופטים. הגלבוע וגדעון. איזה סיפור נפלא. בשלוש מאות המלקקים ש“שתו את המים מלקקים בידם אל פיהם” ניצח גדעון את מדיין ואת עמלק. כל השמות האלה הקדומים, העתיקים, שמות מימים אגדיים הנה הם קיימים עד היום, כאילו ריחפנו ודילגנו על כל אותן השנים והרינו כאן. עין חרוד והגלבוע, וגדעון השופט וכל מעלליו בימים ההם. בכיתתי היה תלמיד בשם גדעון אורשבסקי, ובתנועה היו יואש הרצברג, וזאב סמך, ואפרים וולמן, ובית השיטה וגבעת המורה. והנה אנחנו פה, יואל ושמאי ואני והמשפחה הערביה שקוראת אולי לכל המקומות האלה בשמות אחרים.
לפנות ערב חזרנו בדרך שבאנו בה ובאותו הטור. יואל בראש, קל כמרחף, אחריו שמאי בועט בכל מה שנבעט, וגם לועס את הלסת התחתונה ואני אחרונה, מתאמצת להגדיל את צעדיי.
כשהגענו אל תחנת הרכבת הקטנה, ששלט ועליו השם עין חרוד בשלוש שפות היה צמוד אל קיר החזית שלה, (שלט שכלל לא הבחנו בו בראשונה) ראיתי פתאום מעבר לפסים, על דרך העפר הפונה צפונה את הפלטפורמה של גבע עם הפרד החום, וחיים העגלון המחוטט נוהג בה. פרצתי אל מעבר לפסים ושאגתי: חיים! הוא הכיר אותי מאז שעבדתי בגבע וקרא בשמי בשמחה.
– מה את עושה פה?
– אני בטיול עם עוד שני חברים ואני באה להתארח בגבע ליום או יומים.
– איזה יופי! רבים ישמחו לקראתך. יעקב הוא עכשיו מרכז המשק, ושמואל ולוטה, כולם ישמחו. אני פה כדי לאסוף את החברים שבאים ברכבת. וגם אתם תוכלו לנסוע אתי.
שלושה בחורים ושתי בחורות באו ברכבת ועלו על הפלטפורמה עם מטלטליהם.
יואל התפרקד על המשטח הרעוע, ושמאי ואני ישבנו על שוליו ורגלינו מתנדנדות, כמעט נגררות על האדמה.
הכול השתנה כאן מאז שעזבתי. משני צדי הדרך נטועים כרמי גפן וכרמי זיתים שניטעו כנראה בשנה שעברה, מטופחים, שמורים, עשויים במיטב החקלאות החדשה המדעית. הגפנים מודלות, הזיתים חרושים ומשודדים, אין עשב בר נראה. אדמה נקייה. התוצרת תישלח אל חנויות היוקרה בערים. מעולם לא השיגה ידה של אמא לקנות ענבים מעמק יזרעאל.
פתאום זכרתי את אמא, קטנה וכפופה, יושבת בכל ערב במטבחון הזעיר, על יד השולחן שבעל הבית אילתר מקרשים שמצא באתר בנייה סמוך, רושמת בפנקס השחור באותיות גותיות את יכולותיה
– למכולת
– לשכר דירה
– לנפט
– לתיקון נעליים
– לנסיעות באוטובוס
– לבולים על המכתבים לחו"ל
– למנוי לספריה
– לקונצרט.
יש לה קרובים אמידים בוינה ובבלגיה היא אפילו חשבה לבקר אותם ולקחת גם אותי איתה, אבל מלחמה עומדת להתרגש על אירופה, ואותם הקרובים עומדים לנוס על נפשם לפלשתינה.
* * *
קורה, שבנסיעה ארוכה יושב על ידך מישהו זר, שלא ראית אותו מעולם, ושאולי לעולם לא תראי אותו עוד. ורק בנסיעה הזו אתם יושבים זה בצד זו, קרובים קרובים, והוא שואל אותך לאן את נוסעת, ואת שואלת אותו לאן אתה נוסע, ואת תוהה למה אדם נוסע למקום כזה, והוא פותח, עיניו שטופות דם וקולו חנוק, וכשהוא מתחיל לדבר נפרם בתוכו משהו, והוא מספר. ומה שהיה עד הנה תפור וסגור ומגוהץ – פורץ ויוצא. כל התיסכול, כל האכזבה, האומללות, האין מוצא, הדרך שנשתבשה והשער הסתום עד יאוש, הכול נשפך כאשד באותה נסיעה, לא רואים את הדרך ולא שמים לב למה שקורה מסביב, כי הנוסע שעל יד, מוסיף לספר בקול חנוק ועיניו אדומות. ולא רואות.
אני הייתי לו אוזן בלבד. לא שאלתי לשמו והוא לא שאל לשמי גם כשירדנו וגם כשאספנו את המזוודות ונפרדנו.
לא ראיתי אותו עוד.
הלוואי וישב על ידי היום איש כזה זר.
לאן אתה נוסע? לאן את נוסעת? לאן כל הטיול הזה? ומה יהיה כשנאסוף את המזוודות? כשייתם הטיול ונלך איש לדרכו, אולי לא ניפגש עוד לעולם.
* * *
גם חצר המשק של גבע נשתנתה מאז שעזבתי. נבנה חדר אוכל חדש, גדול, במקום הצריף העלוב שהיה כאן לפני כן. גם בית דירות נבנה, והגינון, והעצים, והסדר, משפחות וילדים ישבו על הדשא. ידה של לוטה בשינוי הזה. היא כפתה אותו עליהם, ייקית כזו, תמהני אם סלחו לה את היותה עולה חדשה. החצר משדרת אמידות, שלוה ויציבות.
חיים עצר על יד המזכירות, וכולם ירדו. חיים אמר לי שיעקוב הוא עכשיו מזכיר המשק. על כן השארתי את יואל ואת שמאי בחוץ ואני נכנסתי לראות את יעקוב.
הוא קם לקראתי ופרש את זרועותיו וחיבק אותי ואימץ אותי אל גופו בהתרגשות.
– איך?
– בטיול.
– לבדך?
– לא, עם שני חברים.
– לכמה זמן?
– ללילה הזה.
– בלבד? ומתי נדבר?
– נדבר הלילה.
הוא דק, פניו צנומות, עיניו הירוקות והשקועות בארובות, עמוקות, מביטות בטוב אין קץ.
שפתיו מחייכות, מפייסות, ואף כי מעולם לא ניגן על כל כלי שהוא, יש לו ידיים של כנר, עם אצבעות דקות וחזקות.
כשעבדתי בגבע הוא היה לי ידיד.
יעקוב יצא אתי, התוודע אל יואל ואל שמאי והוביל אותנו אל דירה שתושביה הקבועים יצאו לחופשה, הסביר לנו שיש סדינים נקיים ומגבות, ושהשרותים צמודים לדירה, והזמין אותנו לבוא לחדר האוכל כשיישמע צלצול הפעמון שקורא לארוחת הערב.
מקלחת! איזה תענוג. עמדתי מתחת למים הקולחים ולא רציתי לסגור את הברז. גם יואל ושמאי התקלחו וגם אפשר לכבס את הבגדים הצואים, ואפשר לתלות אותם לייבוש, על מנת שיהיו מוכנים למחרת.
עם צלצול הפעמון הלכנו לחדר האוכל. יעקוב חיכה לנו והנחה אותנו לאחד השולחנות שמספר חברים כבר ישבו משני עבריו על הספסלים. על השולחן שהיה מכוסה בשעונית פרחונית עמד תרווד ובו מרק, כמה צלחות מאמאיל, סלסלה עם לחם פרוס וצנצנת ובה סכום לכל הסועדים וכן קנקן עם מים וכוסות. מן הפתח הפתוח אל המטבח יצאו אנשים דוחפים עגלות הגשה עמוסות בצלחות ובהן תבשיל של ירקות שחולק לכל סועד וסועד, וגם קערה לבנה שהכילה אשכולות ענבים הובאה והושמה באמצע השולחן שנראה עכשיו מזמין ומעורר תאבון.
הצגנו את עצמנו והחברים קראו איש בשמו ולחצנו ידיים. יואל היה חתום סבר ופיו היה פקוק ואילו על שמאי צלחה הרוח, ועם שהוא מוזג לעצמו מרק, התחיל לספר את סיפורי הגימנסיה, המורים והמורים הפרטיים והתלמידים ומעשי הקונדס, ותעלולי התלמידים, וכל הסיפורים יצאו מפיו רעננים וטריים, והחבורה הצעירה שסביב השולחן לא ידעה את נפשה מרוב צחוק. הם התפתלו והטלטלו וטלטלו את השולחן עד שקנקן המים התהפך וניגר על השולחן, הרטיב את הלחם ואת מכנסי החברים שנסו שואגים מצחוק.
גם יעקוב צחק עם כולם וגם יואל צחק.
כשגמרנו לאכול הזמינו אותנו החברים לשבת על הדשא. יואל ושמאי הלכו איתם ואני הלכתי עם יעקוב לחדר המזכירות. לא ידעתי אם אזנו עודנה כרויה אלי, אבל אני רציתי לדבר. ישבנו משני עברי השולחן, ואני דיברתי.
סיפרתי כמה קצרה ידי ואיך קשה להיות ענייה. גם חדר משלי אין לי עוד, אין לי מקום לצייר או לכתוב בו כי אחי חזר מלימודיו בחו"ל ולקח את החדר שלי. גם האפשרות ללמוד בבצלאל ולהתפרנס בעת ובעונה אחת נגמרה. ויואל הוא חבר וגם לא חבר, אין עתיד אתו מלבד במכתבים. והדודים מאירופה שהשלכתי את יהבי עליהם, אוספים בחיפזון את מטלטליהם ובאים לפלשתינה. ואמי כבר נמוגה מפניהם מפחד הביקורת שיטיחו בה, בה ובילדיה. ברחתי לטיול הזה אבל הוא לא עזר לי להפטר מהרגשת החנק, וממראה המנעולים התלויים על כל פתח שאני מנסה להיכנס בו, ליד השלט:
אין כניסה
אין כניסה.
הקשיב ואז, בקולו השקט שאל אם שכחתי את עליית הנוער שגבע קלטה. ושאני לימדתי אותם עברית כשהייתי מורה כאן, נערים ונערות עקורים, מבוהלים, שפתאום חייבים לדבר בשפה זרה להם, לחיות במקום זר, במנהגים זרים, מנותקים מהורים ואחים וחברים, מנותקים ממקום הולדתם מביתם וכל אחד מחדרו הפרטי בבית, וכאן הם גרים במגורים המשותפים בלי פינה של כל אחד לעצמו. המדריכים דוברי הגרמנית הם המשען האחד והיחיד לעקורים האלה, הם הממלאים את מקום ההורים שנשארו שם, הם האוזן הקשובה והלב הפתוח. תפקידם קשה, קורע לב. כמעט קשה מנשוא. אנחנו רואים בנערים ובנערות האלה קבוצה, קוראים להם “הם”, קוראים להם “עלית הנוער” אבל הם איש איש לעצמו, נער לעצמו, נערה לעצמה, מתפתלים, לפחות כמוך, למצוא את דרכם כאן בנכר התובעני הזה.
שמעתי ולבי נעשה כבד עוד יותר. הלא הכרתי אותם כשהייתי בגבע. ואת כאבם נשאתי אתם. ולא שכחתי. ומה לי כי אלין, איך אני מעזה?
דיברנו שעה ארוכה מאד. קשה לי וקשה לו, וכמעט אין פתרון אלא לשאת את מה שמוטל עלינו ולקוות לימים טובים מאלה. אחר כך יצאנו אל הדשא ושכבנו ופנינו אל השמים המוארים בכל הכוכבים המרצדים להם על פני האפלה, רוקדים בקבוצות ומסתחררים יחידים, והלב נוהה אחריהם לבוא ביניהם.
כל לפני הצהרים למחרת הסתובבנו בגבע. יואל הלך לשוטט בכרם ושמאי הלך לאורווה לראות את הסוסים ואני ישבתי עם אינגה ועם אדית ועם לוטה שהיו תלמידותיי כשעבדתי בגבע ונתתי להן לדבר ולספר ולהתייעץ. – כל כך קשה, כל כך מפחיד, מכתבים מן ההורים מגיעים רק לעתים רחוקות והם תמיד תמיד מלאי דאגה גם לאלה שנסעו וגם לאלה שנשארו. מכתבים דומעים, אכולי געגועים ופחד.
לא הייתה נחמה בפי לבד מדברי ידידות ואהדה.
הנה גבע שוב נגמרת לי ואני עוזבת אותה, היה טוב כאן, תמיד טוב לי כאן, אבל אני עוזבת.
יעקוב אמר לי שחיים והפלטפורמה שלו נוסעים כמה פעמים בשבוע לשרונה, נקודת ישוב חדשה, חומה ומגדל, שמיושבת על ידי קבוצה גדולה של חניכי עליית הנוער חלקם של גבע, והיום הוא היום שהוא נוסע לשם ואם אנחנו רוצים נוכל לנסוע אתו.
בצהרי היום, כשהכביסה שלנו כבר הייתה יבשה, נפרדנו בחיבוקים ונשיקות, עלינו על הפלטפורמה ונסענו לשרונה. חיים דיבר אל הפרד בלשונו והלה טופף ברגליו הגסות וסחב את הפלטפורמה ואת כל מה שהוטל עליה. שוב ישבנו בשולי הפלטפורמה, רגלינו מתדלדלות חופשיות עם כל מהמורות הדרך. נסענו ברמה שטוחה וריקה, התירס כבר נקצר ולא היה לעין במה להאחז. שמאי ויואל פצחו בקורטט של בטהובן, זה בשיר בטר־ר־ר־רם, וזה בשריקה, והזכירו את רגולנט בעל התקליטים שהיה חסר בקהלם.
בשער של שרונה עמדה נערה עם רובה על שכמה וקיבלה את חיים, שהביא אספקה ומכתבים בהתלהבות רבה. היא שאלה כמובן מי אנחנו, ושמי היה ידוע לה כי חלק מחניכי תנועת הנוער שהתיישבו בשרונה היו לפני שנתיים תלמידיי בגבע.
אלא שפרט לשומרת בשער ולטבחית במטבח לא היה איש בישוב החדש. החברים כולם יצאו לעבודה. חלקם לשדה וחלקם לעבודת סיקול שהקרן הקיימת סיפקה להם, למתישבים החדשים. מקום העבודה רחוק למדי משרונה והם ישובו רק בערב.
לאחר ששתינו מים ומילאנו את המימיות החלטנו על כן ללכת ליבנאל, מרחק חמישה שישה קילומטר משרונה. נפרדנו מחיים ומן הנערות שבתוך החומה. ויצאנו לדרך.
איך יכולנו להשאיר את שתי הנערות האלה לבדן בשממה הנידחת? איזה אומץ לב יש להן. ואולי כל הישובים מסביב קשובים אל הנקודה החדשה הזו, שלא יבולע לה? כמה ישובים יש מסביב? והמרחק הוא תמיד כמה קילומטרים. ואיך הם מתקשרים? חוטים עלובים של טלפון שדה הם הם שמבטיחים קשר של שעת חרום, איזה תעוזה ואיזה אומץ!
דרך עפר הוליכה מזרחה. הרמה שגידלה שלף של תירס ודרדר סורי ומיני קוצים אחרים פלטה חום מייבש והאדמה צרבה את כפות הרגליים. חמישה שישה ק"מ אינם מרחק נורא, אלא שהמרץ שבו התחלנו את הליכה עזב אותנו די מהר, וכשהתחלנו להתנהל לאיטנו נראה המרחק נורא.
ואז, לאחר שגררנו את רגלינו מתוך עייפות מתגברת, פתאום הגענו אל שפת הרמה, ולרגלינו השתרעה פתאום, במפתיע, לא צפויה, ממש פתאום, לגמרי פתאום – בקעת יבנאל, ומתחתיה בקעת הירדן עם קצה קצה של הכינרת, והרי הגולן מעבר לירדן כחולים סגולים ועוטים אובך דק, ובצפון פסגת החרמון.
נעתקו מלים מפינו. ורק יואל, שליבו עלה על גדותיו התחיל לצעוק:
– הביטו
– הביטו
– הסתכלו
– תראו
– תראו שם
– תסתכלו שם
– שם שם
– והנה קצה של הכינרת
– אלוהים אדירים
– אלוהים אדירים
– וכי יש בעולם מקום יפה מזה!
עיניו מלאו דמעות והוא ישב על אבן בצידי הדרך, מזועזע מן המראה, בלא כוח להוסיף ללכת.
מעט מעט הפך האובך לאבק ורוד ובשולי השמיים עלו עננים קטנים לבנים עם אימרות של זהב וצללים פשטו בעמקים.
יואל ניתק לבסוף והתחלנו לרדת לכיוון יבנאל. כבר הייתה אפלולית אבל יואל זכר את הדרך מאז שהיה מורה ביבנאל. עם חשכה הגענו לבתים הראשונים, הבתים השחורים שבנויים מאבני בזלת, ואל האקליפטוסים הענקיים שבחצרות. יואל הלך והתרונן, קרא בשם כל בית, וידע כל רפת, אורווה ולול, ואת שמות האיכרים הם ובניהם.
ביתה של חיה ברוכה, הבית שיואל גר בו כשהיה מורה ביבנאל, היה חשוך והשער לחצר היה נעול. ממטרה אחת הסתובבה מאחורי הגדר. שאלנו איש שעבר ברחוב מה קרה לחיה ברוכה, והוא אמר שהיא עזבה את יבנאל והשאירה רק תימניה אחת לשמור על הבית ועל החצר. אולם יואל לא אמר נואש, הוא מכיר את המושבה, והלכנו בעקבותיו אל בית סחין, דפקנו על הדלת ושאלנו אם עטרה ישנה. נענינו שעטרה נסעה לירושלים, אך ברגע שהגברת סחין, עטופה בסינור לבן על כרסה הגדולה, כשידיה טובלות בקערה מלאה בצק, ברגע שהכירה את יואל הניפה את ידיה המבוצקות ושאגה: – תראו תראו מי בא! יואל, יואל, תיכנס, ומי עוד אתך? החברה מן ימים ההם? כבר התחתנתם? לא התחתנתם עוד? למה אתם מחכים? מאין אתם באים?
יואל הציג את שמאי, סיפר על הטיול שלנו, שאל לשלום כולם ואמר שאנחנו מבקשים להשאר עד למחרת.
היא הזמינה אותנו ברוחב לב ובאדיבות, כאברהם אבינו בשעתו שלחה אותנו להתרחץ עד שתערוך לנו שולחן.
עד כה ועד כה חזר בעל הבית, טפח ליואל על השכם ולחץ את ידי ושאל – נו, כבר התחתנתם? לא? למה?
ערכו לנו שולחן כיד המלך, לחם מאפה בית, וחמאה וגבינה תוצרת הבית, וחביתה גדולה וזיתים ועגבניות ובצלים ולבנה ותה וריבת שזיפים.
וכשהשמועה עשתה לה כנפיים החלו לבוא כל צעירי יבנאל שהכירו את יואל בשנה שלימד בה, טפחו על שכמו ולחצו את ידי ושאלו – נו, כבר התחתנתם? לא? למה?
בא דוחובנר ובא לרנר ובא פרץ ובאו כל מיני כפופי גו שלא קלטתי את שמם. נוכחותו של יואל יצרה אוירה חגיגית, ישבו ליד השולחן והתכבדו בתה ובמאפה בית, ודברו על חקלאות ועל השמירה שיואל לקח בה חלק כשגר ביבנאל. ודיברו על סוסים וגם על כדור רגל. ברגע שהחלו לדבר על המשחק התעורר שמאי שישב עד אז משועמם ושקוע באכילה (לבנה וזיתים עם ריבה, אין מאכל כביר מזה) והעיר שהוא היה זמן רב באנגליה וראה משחקים נהדרים ושחקנים גאונים. תשומת הלב כולה פנתה מייד אליו, והוא קרא בשם כל המועדונים החשובים וגם ביטא את שמם נכון לא כמו שכותבים אותם בעברית אלא כמו שמבטאים אותם באנגליה. ואז נזכר באחד המשחקים המפורסמים, שכל אנגליה וכל העולם דיברו עליו, וכדי להדגים ברורות לקח שתי כוסות והציב אותן בקצה השולחן להיות שער, וגילגל כדור מפרוסת לחם, והציב את הקבוצות היריבות על השעוונית הפרחונית ובעזרת עשר אצבעותיו הדגים איך בעט ההוא ברגל שמאל והכדור הגיע כמעט אל הרחבה אבל השוער נגח אותו בראשו והחזיר את הכדור למגרש ואז השתלט אותו גאון על הכדור, כיוון ובעט ברגל ימין והכדור עף בין רגליהם של כל השחקנים שהיו מרוכזים לפני השער, פגע בשער והתגלגל פנימה מעבר לידיו של השוער שנפל אפיים ארצה. וגו––ללל, גו––ללל גו––לללל––– לתדהמת כל הקהל העצום שישב ביציעים. ואיזה תרועה קמה אז ואיך נשאו את אותו גאון על כפיים. אותו משחק לא ישכח לעולם. לעולם לא ישכח משחק כזה.
כל הבחורים הצעירים וגם כפופי הגו הריעו. איזה יופי, איזה יופי. איפה אנחנו ואיפה אנגליה, איפה אנחנו ואיפה אנגליה. איזה יופי איזה יופי, ואתה היית שם? איזה יופי!!
ישבנו עת מרובה עד שעיני כולם החלו להעצם, אז קמו כל האורחים ונפרדו בלא חשק.
והגברת סחין הציעה לנו את המיטות עם סדינים מעומלנים ומגוהצים וריחניים.
ישנתי עמוק. התעוררתי עם אור ראשון ויצאתי החוצה. השמש התחילה לבצבץ מאחורי הרי גולן והעמקים הלכו והצטבעו בורוד ואדום. היה הוד מרגש על פני הבקעה שלרגליי ורחש של רוח בוקר בעצי האקליפטוס מעל לראשי.
ליד שולחן ארוחת הבוקר התחלנו לתכנן את המשך הדרך. סיפרתי להם שבקבוצת כינרת נמצא עכשיו בן דודי שעלה זה לא מכבר מבלגיה עם זוגתו הטריה, הם נמצאים שם בהכשרה, ואני הבטחתי לאמי שאבקר אצלו אם אזדמן לסביבה. ויואל אמר שנח נפתולסקי הוא ידיד של הוריו והוא אחד ממיסדי קבוצת כינרת.
נפרדנו ממשפחת סחין בברכות ובתודות, וד"ש לעטרה (הוי כמה היא תצטער שנסעה לירושלים דווקא כשאתם באתם לבקר!) ויצאנו לרחוב לחכות לאוטובוס שנוסע לטבריה ויוכל בודאי להביא אותנו לקבוצת כינרת.
כשעלינו לאוטובוס קיבל את פנינו הנהג, אותו נהג שיואל ואני נסענו אתו לא פעם, טפח ליואל על השכם ושאל –נו, כבר התחתנתם?
את אותו בן הדוד שאני הולכת לפגוש בקבוצת כינרת לא ראיתי מימיי. ובכל זאת אני עוינת אותו ולא אוהבת אותו בלשון המעטה. הוא גדול ממני בכמה חדשים, נולד וחי בביתם של יהלומנים עשירים באנטורפן, וכל בגד שנתבלה עליו נשלח אלי ואני הייתי אמורה להתפעל ולכתוב לדודים מכתבי תודה יפים. אלא שהבגדים מעולם לא מצאו חן בעיניי, המעילים היו קצרים והחולצות לחצו בבית השחי. וכשנחה על אמי רוח החינוך, הייתה מביאה את הילד ההוא לי לדוגמא, שאשמע ואלמד, שכן הוא יפה וחכם ותלמיד מעולה ובן יקר, כליל השלמות. אלא שאני כלל לא רציתי להיות דומה לו וגם את בגדיו לא רציתי ללבוש. וכשבגרנו והוא נשא אישה ובא אתה לפלשתינה והלך לקבוצת כינרת להקים בית לעם היהודי, מלאה אמי רוח ציונית וקיוותה שאלך בעקבותיו.
תפסנו מקומות ליד החלונות הפונים מזרחה והיינו צמודים אליהם נפעמים מן המראה. האוטובוס זחל וירד ובפניות החדות חרק ושרק ועצר פתאום עד שכל הנוסעים נפלו קדימה ונאחזו בכל מה שאפשר היה להאחז בו.
הנהג עצר ליד צומת שממנה הובילה דרך אל קבוצת כינרת. ירדנו והתחלנו ללכת בדרך שהנהג הצביע עליה. יואל אמר ששני חברים של הוריו חיים בכינרת, נח נפתולסקי ובן־ציון ישראלי, שני שמות שאגדות נכרכו סביבם, מעמודי התווך של המפעל הציוני, שעבדו תקופה קצרה בחולדה וברחובות, ועכשיו הם חיים בכינרת ועוסקים בהפיכת החקלאות הפרימיטיבית לחקלאות מתקדמת, מבוססת על מחקר, יואל דיבר עליהם בהערצה ובחיבה, ושמאי הנהן אחריו, ולעס את לסתו התחתונה.
נעמי סמילנסקי
מישר 2009
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.