חיים לא היה יפה תאר כשהיה נער, עור פניו היה מלא פצעי בגרות, אבל היה בו משהו מקסים עד שכל הבנות של בית הכרם, בת־עמי קבל, וציונה טמס, וטובה רשבסקי ואפילו מיקה ויצמן, כולן היו מאוהבות בו. הוא היה בוגר ממני בשנתיים, והיה גר במעלה רחוב החלוץ. הוא למד בגימנסיה רחביה כמוני, בשתי כיתות מעלי. היו לו שני אחים, האחד בוגר שלמד כבר בחוץ לארץ, ואחד בן כיתתי שניסה למשוך את לבי, אבל לבי הלך אחרי חיים.
אהבתי אותו בכל תום נפשי הצעירה אהבה עזה שכמוה לא ידעתי עוד מאז.
בבוקר כשהיינו נוסעים באוטובוס המיוחד אל הגימנסיה הוא היה תופס תמיד את המקום הפנוי על ידי, והיה לוחץ לתוך ידי פתקאות כתובות ב“אבניבי” דברי אהבה שהיו סוד כמוס בינינו, וכשנפרדנו לכיתותינו הייתי נתקפת געגועים שלא יכולתי לעמוד בהם והייתי יוצאת באמצע השיעור והולכת אל שורת המעילים שהיו תלויים במסדרון ומרחרחת אותם אחד אחד עד שמצאתי את המעיל שנשא את ריחו של חיים והייתי מחבקת אותו ומנשקת בחיפזון וממהרת להסתלק משם שמא יראני מישהו.
ובערבים, בערבים רבים, היה חיים צד אותי ברחוב החלוץ על אחד הספסלים מתחת לקזוארינות המטוללות, היה כולא אותי בין זרועותיו ומנשק את פניי ואת זרועותיי ואת ירכיי החשופות, ורוטט היה ממשש את גופי מעל לבגדים ומתחתיהם, רועד וסוער, ולא היה מרפה עד שנשמעו צעדים ברחוב, ואז רק אז היינו מתנתקים בקושי, כל כך בקושי, ואני נחרדתי, תמיד, לנוס הביתה מפני זעמה של אמא.
הו אלוהים אדירים, כמה אהבתי את חיים, מאז לא ידעתי אהבה כזאת כל ימי.
ופתאום פשטה, לחרדתי, השמועה שחיים אוהב את חמדה פייגנבאום. שהייתה הילדה היפה בעיר.
אני למדתי עם חמדה מכיתה א' ועד כיתה ה' בבית הספר למל, והיינו הולכות הביתה באותה דרך, ולעתים ביום חם, הייתי נכנסת לביתה לפני שהמשכתי בדרכי. היינו חברות בנפש.
חמדה הייתה בתו היפהפיה של רופא העיניים המפורסם, (זה שחבקין כתב את מכתביו במכונת הכתיבה שלו והיה נכנס ויוצא בבית ההוא כבן משפחה), ושל אשתו שהייתה ממשפחת מיוחס, מן המשפחות המכובדות והעשירות בירושלים, אישה שכולה אצילות והדרת כבוד. גבוהה ודקה עם פנים צרים בצבע הזית ועיניים גדולות, וכל הליכותיה היו הדר. היא דיברה עברית כדרך הספרדים ביטאה את הח' והע', ואילו הפרופסור דיבר גרמנית.
הם גרו בפינת רח' החבשים ורחוב הנביאים, בחצר מגודרת חומה שהבית עמד בתוכה. החצר הייתה מטופחת להפליא, גנן ערבי שמר על הגן, שגדלו בו עצי פלפלונים ריחניים ופיסטוק־שאמי ועצי זית. באחת מפינות הגן הייתה גם גינת ירק: פול וכרוב וקישואים. וגם נדנדות וערסלים היו בחצר המגודרת חומה, ושביל מרוצף אבן הוביל אל הבית פנימה, ומשני עברי השביל פרחו וורדים ואיריסים, וריח הגן היה כריח גן העדן. רק באגדות יש גנים כאלה. וכשהייתי באה אל תוכו הייתה ישותי הקטנה והחולמנית הופכת להיות מלכה רבת פאר וכוח. חמדה הייתה מזמינה אותי אל הבית פנימה, שהכניסה אליו הייתה דרך אולם מרוצף באבנים גדולות מכוסות בשטיחים פרסיים, והמון כריות רקומות היו מונחות לאורך הקירות ולפניהן שולחנות נמוכים מעץ משובץ צדפים מלאכת מחשבת דמשקאית, ומגשי פליז על שלוש רגלים עמדו לרשות האורחים, ותמיד, גם ביום חם מאד הגישו שם מים קרים.
הבית ההוא היה לי, כל הימים שלמדתי עם חמדה בכיתה אחת, כחלום, כמפלט, כמנוחה, כפסק זמן מן המציאות האומללה שבה חייתי כל הימים. חמדה ואני אהבנו לשחק בחדר שלה העמוס צעצועים וספרים. תמיד השתהיתי בביתה, כי תמיד עיכבה אותי ולא נתנה לי ללכת, ותמיד תמיד הייתי מאחרת לשוב לביתי לחרדתה של אמא. היינו חברות טובות כול כך ואהבנו כול כך לשחק ביחד עד שלא יכולנו להיפרד ולי היה כל כך קשה ללכת מן הבית הקסום ומן הגן וריחותיו ומחדרה הנהדר ומנוכחותה האהובה של חמדה.
ידידותנו נמשכה עד כיתה ה' כשהיא עברה ללמוד בבית ספר פרטי, ואני נותרתי בבית הספר למל.
אבל הייתי פוגשת אותה לפעמים ברחוב, יפה יותר מיום ליום. עור פניה היה חלק וצבעו כצבע הזית, ורעמת שיער שחורה עיטרה את ראשה. לפניה המאורכים, כמו אלה של אמה, היה סנטר קטן ומתוק, ומתחת למצח הגבוה בערו עיניים גדולות, שקדיות, שחורות כמעט סגולות, – לא הייתה יפה ממנה. לפעמים הייתי הולכת בעקבותיה רק כדי להסתכל בה, בהילוכה המלכותי וברעמת השער הנפלאה שלה.
כשנפוצה השמועה שחיים אוהב את חמדה, בצער הנורא שירד על לבי פתאום, הייתי מציקה לחבקין, שיספר מה קורה בבית פייגנבאום ואיך חמדה ואיך חיים ואם כל זה אמנם נכון, וחבקין היה מספר לי הכול בפרטי פרטים כל מה שקורה שם בבית, הוא סיפר שההורים לא רוצים את חיים, לא יכולים לראות אותו לשלום, שהם אסרו עליו להיכנס לביתם, ואסרו על חמדה להיפגש אתו, וגם סיפר שיום אחד ברחה חמדה עם חיים ובדי עמל החזירו אותה וכלאו אותה בחדרה ואיימו על חיים לבל יעז להתקרב אליה.
אלה היו הדברים שאכלו את לבי.
אבל חיים לא הרפה ממני כלל, ואהבתי אליו חזקה מיום ליום. הוא הוסיף לשלוח לי פתקאות כתובות בצופן, היה צד אותי על הספסלים ברחוב החלוץ, ובשבתות היינו הולכים ברגל מבית הכרם אל ה“צריף” לפעולות של “התנועה”. בחצר של הצריף כשהפעולה הייתה נגמרת, והשמש נטתה מערבה, כשחצר הצריף כבר הייתה שקועה בדמדומים, מתחת לעצי הפיסטול, על הספסלים הרעועים היינו מתגפפים ואוהבים בסערה.
ויום אחד שאל פתאום: מה את חושבת, איך זה יכול להיות שאני אוהב את חמדה, אבל חושק בך ומתאווה אלייך? את עם העיניים המשגעות שלך פשוט מטריפה את חושיי.
העלבון שנעלבתי אז עודנו צורב בלבי. הכאב היה כל כך נורא שלא נרפאתי ממנו עד היום. אני קינאתי בחמדה שחיים אוהב אותה והרגשתי מובסת. אני לא רציתי להטריף את חושיו של אף אחד, אני רציתי רק שיאהבו אותי, רק שיאהבו גם אותי, אני רציתי רק ללכת בשנים, חבוקים, ברחוב החלוץ מתחת לקזוארינות הנוטפות טל ושיר השירים על שפתינו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.