רקע
אהרן מגד
זבובים
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: אחוזת בית; תשס"ח 2008

 

אהרון מגד

מאות מאמרים ומסות מפרי עטו התפרסמו בעיתונים ובכתבי עת בארץ ובחו"ל.

ב־1974 זכה מגד בפרס ביאליק על ספריו “מחברות אביתר” ו“על עצים ואבנים”. כמו כן זכה בפרסים ובאותות הוקרה רבים אחרים, וביניהם: פרס אוסישקין (1955), פרס ברנר (1957), פרס שלונסקי (1963), פרס פיכמן (1979), פרס השופטים של אקו“ם (1990), פרס ירושלים על שם ש”י עגנון (1996), פרס ויצ"ו, צרפת (1998), פרס ראש הממשלה (1998), פרס הנשיא (2001), פרס “קורט” ניו יורק (2003, על “פויגלמן”) ופרס ישראל לספרות (2003). ביוני 2008 הוענק למגד תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת בר אילן.

ספריו של מגד תורגמו לשפות רבות, ובהן אנגלית, צרפתית, גרמנית, ספרדית ורוסית, ויצירותיו הופיעו באנתולוגיות שונות בשפות זרות.

אהרון מגד נשוי לסופרת אידה צורית, והוא אביהם של הסופר איל מגד ושל ד"ר עמוס מגד, מרצה להיסטוריה באוניברסיטת חיפה.



חזי (יחזקאל) חזיז היה ילד פלא, שפתר תרגילי חשבון במהירות שיא, שזכר בעל פה פרקי תנ"ך, שקרא אנגלית־צרפתית־ארמית־לטינית והבין גם גרמנית ורוסית, והראש שלו היה תמיד עמוס רעיונות והמצאות. אבל מגיל צעיר הוא היה מוטרד. משהו תמיד הזדמזם לו בראש.

ככל שגדל, התעסק חזי בסוגיה אחת: מה יעלה בגורלו של כדור הארץ? הוא מתחמם, משאבי האנרגיה שלו הולכים ואוזלים, ואיש, כך נדמה, לא רוצה לשמוע על האסון המתקרב.

בגיל 26, בלי עבודה ובלי זוגיות, חי מקצבה ששולח לו הדוד מאמריקה ומתרומות מהסבתא והדודה, הוא מקדיש את כל כולו לרעיון שלו להצלת העולם: הפקת אנרגיה מתעופת זבובים. לעזרתו נרתמים מוכר ספרים זקן, שמאתר לו ספרים עתיקים; אמן חובב וודקה ונשים; ומשוררת אחת שהוא מכיר, ואולי בעצם לא?

שקוע עמוק במימוש חזונו, מנסה חזי להתנער מהמתרחש סביבו. ובעיקר – מהנעשה בנפשו פנימה. זו הנפש שהוא ממאן, או שמא חרד עד אימה, להקשיב למאווייה האמיתיים. וככל שפרויקט האנרגיה מתקדם, כך מתעלם חזי מהדי צעדיה של הקטסטרופה – שתתרגש לא על העולם כולו אלא עליו עצמו.

אהרון מגד, מבכירי הסופרים בישראל, חתן פרס ישראל לספרות לשנת 2003, חוזר בספרו החדש אל תל אביב של שלהי שנות השישים. בקיץ אחד, אחרי הניצחון של ששת הימים, מסתובב גיבורו כנביא זעם, אבל כזה שמציע גם גאולה תמוהה, מפתיעה. אך על אף ההתפעמות מהיוזמה השאפתנית, חודר מגד אל מניעיו העמוקים של גיבורו, וחושף את ניסיונו העיקש והנואש, להשקיט ולאלף את הזמזום הפנימי שמלווה אותו כל חייו.


לאידה,

שליוותה את הספר הזה לאורך הדרך, בעינה הבוחנת, הרואה לגלוי ולנסתר, ובעצותיה הנבונות, בטוב טעם ובשום שכל.

א.מ.


 

פצעי אוהב


בן שישים ואחת אני היום, וזה שתים־עשרה שנה הנני בעליה של חנות ספרים זו, יד שנייה, שהוריש לי בעליה הקודם, אשר זלדקין ז“ל. איש יקר, שהיה חשׂוך בנים וערירי, שלצדו עבדתי, כעוזר, כשוליה, כתלמיד, אפשר לומר, מאז גורשתי מדירתי הקודמת ברחוב העבודה. “קדם” היה שמה של חנות זו, ואני שיניתי אותו ל”שפן הסופר“. שם מגוחך לכאורה, אך מפתה יותר, לטעמי. “שפן הסופר?” צחק לוינשטיין, בעל המספרה הסמוכה, כשנשא עיניו אל השלט שקבעתי מעל לחלון הראווה, “זה מהתנ”ך?” “כן,” אמרתי, “סופר המלך.” “ואתה השפן?” “אני הסופר.” “סופר משתפן!” צחק ופנה לחזור למספרה שלו, שעומדת ריקה מלקוחות רוב שעות היום. לפעמים יוצא מתוכה טיפוס מהוגן, מסופר למשעי ומדיף בושם גילוח, נכנס לחנותי, סוקר במבטו את המדפים סביב־סביב כמי שמתבונן בדיוקנאות שאינו מכיר אף אחד מהם, לא אומר מילה ויוצא.

יום אחד, כשנכנסתי למספרה של לוינשטיין וישבתי על הכיסא מול הראי כדי שיגזוז את שערי המתקלש, התחיל לחקור אותי, תוך כדי ספסוף המספריים מעל לראשי, מי אני, היכן נולדתי, מאין באו הורי, האם אני נשוי? לא, אינני נשוי. גרוש? אלמן? ילדים? “שנים־עשר,” אמרתי, “כמספר שבטי ישראל.” לוינשטיין הצטחק, עבר אל עורפי, לכסח במגזזה חשמלית את ספיח שערותי, ואמר שהוא מכיר אישה בגילי, בתו של סלוצקי, אני יודע בוודאי מיהו סלוצקי זה, בעל סוכנות פיאט ביצחק שדה. סלוצקי מסתפר אצלו בקביעות כבר עשר שנים, אז בתו, אלמנה כבר שבע שנים, היא אישה יפה ופיקחית, שני ילדים נשואים, וגם קוראת ספרים. אולי אני מעוניין להיפגש איתה? לא, אמרתי, לא מעוניין. “מדוע לא? תכיר אותה, מה אכפת לך, אישה עם הרבה כסף.” אמרתי שאני לא מעוניין להכיר אישה עם הרבה כסף. בכלל לא מעוניין להכיר אישה עם כסף. “בכלל לא מעוניין להכיר אישה עם כסף?” צחק לוינשטיין והשבית את המגזזה שלו לכמה רגעים. “מה רע בכסף?” “אני לא צריך כסף,” אמרתי. לוינשטיין בחן את פרצופי שבראי, וכשהוא מכסח את פאת שערי, אמר: “ואהבה אתה גם כן לא צריך?”

“אהבה? מה זאת אהבה? אני פצוע אהבה…” צחקתי. הספר נשא רגע את עיניו אל הראי כתוהה עלי. רצה, כפי הנראה, להוסיף משהו, אך מיד המשיך במלאכתו.

הספרים האלה, העומדים צפופים על גבי מדפים בשני חדרים, קדמי ואחורי, מהם נדירים ביותר – כמו התנ"ך הפוליגלוטי משנת 1754, ובו תרגומים סימולטניים לחמש שפות, בצד העברית – הם עכשיו כל עולמי, הם נשמת אפי, פשוטו כמשמעו, כי את ריח דפיהם אני נושם, ואותיותיהם רוחשות בראשי בלילות. אני מנסה להעיף אותן מעלי, והן כאילו מזמזמות השבעות באוזני.

העובר ברחוב ומתעכב לכמה רגעים לפני חלון הראווה הקטן של חנות זו, כי לוכדים את מבטו כותרים של ספרים שמעירים בו נימה של זיכרון מימים רחוקים, כמו “כעשב השדה” של מרדכי טביב, או “הריאליזם בספרות” של גיאורג לוקאץ', או “אהבת ציון” של אברהם מאפו, או “ז’אן כריסטוף” של רומן רולן, ומבעד לשמשה הוא רואה את בעל החנות, היושב מאחורי המכתבה שלו, העמוסה בספרים ישנים, זה על גבי זה, והוא רכון על מחברתו ורושם בה משהו – שואל הוא בלבו: האיש הזה, שאניצי שיבה זרוקים בשערו, ומשהו מוזר משוך על פניו, כאילו הוא תמֵה על עצמו, האיש הזה, מה יש לו לעשות היום? רוב הזמן הוא יושב בטל בוודאי, בוהה לפניו או מעלעל הנה והנה בספרים שעל מדפי חנותו. ואם יש מי מן הסקרנים האלה שמכיר אותי מתקופת הזבובים שלי, כשהייתי מכור לעולמם הנסתר – מה לך ולזבובים, תמה עלי המורה עמירם כשנפגשנו באזכרה להורי, ולא אשכח את הבעת הרחמים שעל פניו – ודאי הוא משתאה: האם זה האיש שיצא לו שם של אהבַּל השוגה ברעיונות הבל? ואני עצמי, לפעמים מתחשק לי לצלצל אל דודתי החסודה הלנה, מי שהיתה מנהלת סניף בנק לאומי לישראל, ואחר כך בכירה בבנק מרכנתיל־דיסקונט, ולהזמין אותה לבוא הנה, עם ארנקה הנחשי ועם מחרוזת הבהט התולעית שלצווארה, בת למעלה משמונים היום, ולראות במו עיניה את “סרבן העבודה” שגרם לה בושות בשנים שהיתה אפוטרופסית שלו, והנה, מי היה מאמין… כי למעשה, משעה עשר בבוקר, שבה אני פותח את דלת החנות, ועד השעה שמונה בערב, שבה אני נועל אותה על מנעול ובריח, ידי מלאות עבודה. אני רושם את הספרים שמביאים לי ואת אלה שקונים ממני, כמה אני משלם וכמה מקבל, ומעתיק את המספרים, לרבות המע“מ, לספר תקבולים ותשלומים, לצורך הדוח השנתי למס הכנסה, מלאכה המאוסה עלי אך היא הכרח לא יגונה, כמו שמסביר לי רואה החשבון הוותיק של זלדקין ז”ל; ועיקר עיסוקי הוא בטיפול באנשים הבאים לשאול על ספר כלשהו, שלעתים קרובות משתהים בחנות חצי שעה ויותר, כי מחפשים ומחפשים ויש מהם שאינם יודעים מה הם מחפשים, או שאפילו אינם זוכרים את שם הספר שהם מחפשים ורק סימנים מטושטשים שלו בזיכרונם, ועלי לצאת בעקבות זיכרונם זה כדי לדעת מה הם מחפשים. לכאורה יש בזה הטרדה שעשויה להוציא אדם שפוי מן הכלים, אך לאמיתו של דבר, אני נהנה מעיסוק זה, כי רבים מן הבאים לחנות הם אנשים יודעי ספר ושוחרי דעת, ואני שמח לעמוד ולשוחח איתם, כמו זלדקין המנוח בשעתו, על התיאולוגיה של שפינוזה, למשל, או אם היה יוספוס פלביוס בוגד בעמו או דורש טובתו; או אם יוסף חיים ברנר היה ציוני או רק “אובד עצות” כפי שהוא מכנה את המספר ב“מכאן ומכאן”; והאם יש הוכחה מדעית לתיאוריה של “אפקט החממה”…

אתמול בבוקר, כששמעתי ברדיו את הידיעה על ההפשרה המואצת של כיפת הקרח בגרינלנד, ואיך התושבים המעטים של אזור הקוטב הזה נמלטים על נפשם, כי מפלס המים עולה ללא הפסק ומאיים להטביע את האיגלואים שלהם ואת כלביהם ואותם עצמם, רציתי לצלצל אל אלדד, ידידי מאז התיכון, ולומר לו: אתה זוכר את השיחה שהיתה לנו במסעדה הצרפתית לפני כשלושים וחמש שנה, כשהתרעתי על ההתחממות המהירה של כדור הארץ, והזהרתי שהכרחי להשמיד את כל מפיקי האנרגיה מזהמי האטמוספרה, ואמרתי וחזרתי ואמרתי שהעניין דחוף ביותר, כי עומדת להתחולל שואה עולמית, ושאלתי מדוע איננו עושים דבר, וכמו בימים ההם, ערב השואה של עמנו, אנחנו עומדים מנגד וחובקים ידיים מול העיירה הבוערת… אתה התייחסת בזלזול לדברי, שאלת מה הפאניקה הזו שתקפה אותי כאילו אנחנו צפויים להשמדה עוד הלילה. עכשיו אתה נוכח כמה צדקתי, ואיך הנבואה השחורה שלי מתגשמת בעצם הימים האלה?

אבל אין טעם שאצלצל אליו. לאחר מות אביו לפני כעשר שנים, בא הוא במקומו כמנכ"ל חברת הביטוח גמלא, בנה לו ארמון רב תפארת בקיסריה, ומאז ברית המילה של בנו, זה הראשון בין השלושה, אריאל שמו, אם אינני טועה, לא הזמין אותי אף פעם אחת לביתו, גם לא טילפן אף פעם לשאול לשלומי.

בשבוע שעבר נכנס הנה צעיר רוסי יפה תואר, בלוריתו השחורה שמוטה באלכסון על מצחו ועיניו נוצצות בסקרנות, בחור אינטליגנטי על פי נימוסיו והעברית הנכונה שבפיו, ושאל בהיסוס רב, אם יש אצלי, “במקרה, אולי במקרה,” הרומן של לורנס סטרן “טריסטרַם שֶנדי”, הנחוץ לו ללימודי הספרות האנגלית באוניברסיטת תל אביב. “טריסטרם שנדי'!” קראתי בשמחה, “חייו ודעותיו של הג’נטלמן טריסטרם שנדי! איזה יופי של ספר!” כי היה זה אחד הרומנים שנהניתי מהם הנאה רבה, כמעט כמו מ“דון קישוט” בשעתו, כשמצאתי אותו בספרייה הלאומית בירושלים אגב חיפושי אחר חומר ספרותי על בעל זבוב, אותו אל־שד מיתולוגי, לצורך מחקרי על הזבובים. ישבתי שם שמונה שעות מבלי יכולת להפסיק מקריאת הספר הזה, כשאני צוחק בקול בכל דף ודף, משועשע מגחמותיו והתפתלויותיו של טריסטרם זה, ומן ההומור העממי, הצ’וסרי, שלו, כשכבר בפתיחת הרומן מטיל הגיבור ספק אם יכול הוא לדעת משהו על עצמו, אם הוריו שאלו את עצמם למה הולידו אותו ואם הביאו בחשבון מה עלול לצאת ממנו כשיגדל… ובהמשך הספר, כשהוא שם ללעג את הרעיונות הפילוסופיים של ג’ון לוק על התבונה האנושית ומתפלפל על הסאטירות של פופ ושל סוויפט…

“ספר נפלא,” אמרתי בהתפעלות, אך מיד הוספתי בשפל קול, “אבל לדאבוני הרב הוא לא מצוי אצלי. קשה למצוא אותו באנגלית בפרובינציה שלנו, את הרומן הזה מ־1759, ואני חושש שתוכל לקבל אותו לקריאה רק בספרייה הלאומית בירושלים.” הצעיר הודה לי בנימוס רב, ונכזב יצא מן החנות.

לאחר צאתו, חשבתי: הלוואי שיכולתי אני לכתוב על עצמי באירוניה כזאת כמו שכתב לורנס סטרן על גיבורו.

ומדוע, בכלל, אני כותב עכשיו על עצמי? איך הגעתי לכתיבה זו, שאינני רואה את סופה, ואפילו המשכה אינו נהיר לי – אני, שהדפים היחידים שכתבתי, לפני יותר משלושים שנה, היו שרטוטים חובבניים על תכונות הזבובים? בהיפוך למה שכתבה המשוררת רחל בשעתה, יכול אני לומר: רק על עצמי לספר לא ידעתי. ולהוסיף, כלשונה: צר עולמי כעולמו של זבוב.

ובכן, כך הגעתי לכתיבה זו:

אתמול, בחמש אחר הצהריים, בעודי עומד ומסדר את הספרים על המדפים לפי נושאיהם ומחבריהם, לאחר שאיזה סטודנט גס רוח וחסר תרבות פישפש בהם ועירבבם זה בזה, ובסופו של דבר יצא בידיים ריקות, נכנסה לחנות אישה גבוהה ודקת גוף, שער ראשה המשיי כסוף כולו, לעיניה משקפיים חסרי מסגרת ושרוך שחור משתלשל מהם, ולבושה – חליפת ג’ינס צמודה וצעיף צבעוני רחב השמוט על כתפה – משווה לה מראה צעיר. כשהתקרבה אלי ומבטינו נפגשו, קראה בתימהון, אך גם בשמחה: “חזי?! אתה?!” ברגע הראשון לא זיהיתי אותה, פנים מוכרות מאי־פעם, מוכרות עד כאב, ועם זאת לא מוכרות. היא הסירה את משקפיה ואמרה, בחיוך עגום כלשהו, “לא זוכר אותי? הכרתי אותך מיד…” ובעוד אני עומד אילם לפניה: “השתנית מאז, היית ילד שמן ועכשיו אתה גבר רזה, ובכל זאת הכרתי אותך… אותן הפנים, הגדולות, העגולות, עם השפתיים המהודקות… חזי, יחזקאל חזיז! אתה מזהה אותי?”

הנה, נדמה לו לאדם כי קבר את העבר ולא נשאר לו שריד, ולפתע קם העבר מעפרו, והוא כמו ציץ נובל שהחיה אותו טל של זיכרון והצמיח ניצן.

“דליה, נכון?” פלטתי, סומק של כלימה מכסה את פני, איך לא הכרתי אותה: עיניה האירו אלי. כן, היו אלה אותן העיניים, הכחולות־אפורות, עם הפזילה הקלה, החיננית, שלכדו אותי בילדותי. “אלוהים, כמה זמן עבר!” אמרה, “ארבעים שנה? ארבעים וחמש? אבל ברגע שראיתי אותך…” וכעבור רגע, בנעימה של צער: “אני זוכרת את הלוויה של הוריך לאחר האסון הנורא… אבל זמן לא רב אחרי זה אתה נעלמת, אמרו שעברת לבית דודתך בתל אביב… לא שמעתי ממך מאז… אז מה אתה עושה פה?” הקיפה במבטה את הקירות עם מדפי הספרים.

ורגשות סוערים וסותרים הציפו את לבי: שלהבת של אהבת הנעורים שלי, אהבה לוהטת, “עזה כמוות”, בקעה מתוך הרמץ הכבוי זה שנים, וחזרה לרגע לחרוך את נפשי; ובה בשעה צף והתאבך בי משקע המרירות והעלבון הקשה מאז: למה היא עשתה לי את זה? למה הסגירה אותי? למה ביישה אותי לעיני כל תלמידי הכיתה שלי, וכיתתה שלה, עד שרציתי לטמון את ראשי בעפר ולא לשאתו עוד…

אך כאן עלי לומר משהו על הימים ההם, ימי ילדותי במושב עלומה.

מאז היותי בן שש סבלתי מזמזומים בראשי שלא נתנו לי מנוח והדירו שינה מעיני. הורי, חנה ויעקב, לקחו אותי למרפאת קופת חולים של המושב, ולאחר שהרופא, דוקטור בן־עטר, בדק אותי שעה ארוכה פנים ואחור, מעלה ומטה, הגיע למסקנה שהבעיה היא, למיטב שיקוליו, הפרעה מסוימת במערכת העצבים, והפנה אותנו אל פרופסור פלמור, מומחה בעל שם עולמי למחלות עצבים, בבית החולים בילינסון בפתח תקוה.

ביום החופשה הראשון שהיה לאמי המורה מבית הספר של המושב, נסענו שלושתנו לפתח תקוה, בטנדר שלנו, שבו היה אבי מוביל את תוצרת משקנו לשוק של רחובות. לאחר שעתיים בחדר ההמתנה, כשחמישה מטופלים מחכים לפנינו בתור – ביניהם אישה נכה ישובה בכיסא גלגלים וראשה שחוח עד ברכיה, וגבר גבוה, שראשו קירח לחלוטין, פניו דהומות – נכנסנו לחדרו של פרופסור פלמור. הנוירולוג בעל השם העולמי בדק ביסודיות ובמכשירים חשמליים שונים את ראשי ואת חזי, ולאחר שסיים, הרצה לפני הורי הרצאה מלומדת על מערכת העצבים הסימפתטית, על היחס הלוגריתמי בין עוצמת הגירוי לעוצמת התחושה, ואמר שהפרעות במערכת העצבים גורמות לעתים קרובות רעד, עווית, נימול בעור, וכן זמזומים באוזניים. הסימפטומים האלה עלולים גם לעורר נטיות להתרגזות, לפיגור בזיכרון ולהתרשלות בעבודה. אמי הצהירה שלא הבחינה בשום פיגור בזיכרוני, להפך, ניחנתי בזיכרון בלתי רגיל, ואני מסוגל לחזור בו ברגע על מספרים בני שמונה־עשרה ספרות, ללא טעות אחת, ואני זוכר בעל פה לא רק פרקים מירמיהו ומתהילים, אלא גם את הפרק הראשון מוויקרא.

“מוויקרא דווקא?” צחק הפרופסור פלמור בהשתוממות גדולה, “מה, אתה רוצה להיות כוהן בבית המקדש ולהקריב קורבנות?”

“אני אוהב את הביטויים היפים בפרק הזה,” אמרתי, “כמו ‘מלק את ראשו’, ‘מיצה את דמו’, ‘שיסע את כנפיו’.”

הפרופסור השתתק לרגע, ואמי הוסיפה לשבח אותי ואמרה שקנתה בשבילי את האנציקלופדיה “מכלל” לבני הנעורים, ובתוך שבוע ידעתי את כולה בע"פ. “שאל אותו מי היה אריסטופנס, או יהודה אלחריזי, או מרטין לותר, ויגיד לך מיד.”

“מי חיבר את שבועת הרופא אתה יודע?” בחן אותי הפרופסור. מיד עניתי: “היפוקרטס, שחי בשנים שבין ארבע מאות שישים לשלוש מאות שבעים לפני הספירה.”

“יפה, יפה,” החמיא לי הפרופסור, ואבי אמר: “בכל זאת עלי להודות שלעתים קרובות הוא מתרשל בעבודה, למשל, כשאני מבקש ממנו שיעזור לי בגריפת הזבל מן הרפת…”

“זה בגלל הזבובים,” העזתי ואמרתי, “הם רודפים אחרי, מציקים לי, ולא שובקים אותי גם כשאני בורח מהם…”

“שובקים?” תמה הפרופסור, “מה זה שובקים?” אמרתי שזה בארמית עוזבים. האיש הנכבד שתק רגע, נזכר משום מה בפסוק מן הברית החדשה, ומילמל: “כן, אלי אלי למה שבקתני,” ועיין שוב בטופס הרישום שלפניו, וחיוך רחב התפשט על פניו. “אני רואה פה,” אמר, “שבשמו של בנכם מזדקרים שלושה זי”נים, אחד ביחזקאל ושניים בחזיז! מה פלא ששלושה זקופי ראש נועזים אלה מזזדמזזמים בראשו עד להרגיזזז! אולי תסתפקו בשם משפחה עם זי“ן אחד? מה דעתכם? הנה, שר החינוך והתרבות שלנו, זלמן שזר, יש לו זי”ן אחד בשמו הפרטי ואחד בשם משפחתו, והוא איש מכובד מאד, מלומד גדול – למה לכם שלושה?" אבי ואמי צחקו, ואמי אמרה: “יעקב לעולם לא יחליף את שם משפחתו, הוא קיבל אותו מאבות אבותיו שהיו רבנים בג’רבה שבתוניס, ואם כי הוא עצמו לא דתי, הוא מכבד מאד את זכרם.”

“יפה!” אמר פרופסור פלמור כשהוא מושך דף מתוך צרור שעל שולחנו, רושם עליו כמה מילים בתנופת עט לוליינית, חותם, ומוסרו לידי אמי. “תראי, גברת חזיז,” אמר, “בדרך כלל אין תרופה לטיניטוס, זה המונח הרפואי לזמזום. זו תופעה שחולפת במשך הזמן וצריך ללמוד לחיות איתה. לפעמים היא גורמת למיגרנות או להתקפים של מצבי רוח. אבל מה לעשות, עדיין אין לנו תרופה בדוקה נגד מיגרנות או מצבי רוח. בינתיים אני נותן לך כאן כדורים טנטטיביים להקלת הזמזומים. על יחזקאל לבלוע שני כדורים ביום, אחד עם ארוחת הבוקר ושני לפני השינה. אני מקווה שהם ישככו את הרעש בראשו – מבלי שידלדלו את מאגר ידיעותיו המופלא, כמובן!” חייך כלפי, “ויתכן שבתוך כמה שבועות ישתיקו את הזמזומים לגמרי. תקבעו במזכירות תור לעוד חודש, ואז נראה מה התוצאות.”

בצאתנו מחדרו, הניח ידו על שכמי ואמר בחיבה: “אתה חייב להוריד קצת ממשקלך, בחור, זבובים נטפלים לילדים שמנים ומתוקים, ואתה בטח גם לקקן גדול, נכון?…”

כעבור חודש נסעתי עם אמי לבילינסון, ולאחר המתנה ממושכת במסדרון, נכנסנו אל לשכתו של פרופסור פלמור. כששאל אותי מה מצב הזמזומים בראשי, האם עודם חזקים כבתחילה, אמרתי שהזמזומים הזבוביים פסקו כמעט לגמרי, אבל אני סובל מזה שמילים וניבים ארמיים רוחשים בראשי בלי הרף ואין לי מנוחה מהם. “ניבים ארמיים?” השתומם הפרופסור, “איזה ניבים?” מניתי לפניו כמה ניבים, כמו היינו הך, מחד גיסא ומאידך גיסא, על דא ועל הא, איפכא מסתברא, בוקי סריקי… ראיתי שפניו זורחות מהנאה ומפליאה למשמע המילים, והוספתי עוד ועוד: בכל אתר ואתר, שקלא וטריא, אדרבא, מניה וביה, דא עקא. “מאין לך הבקיאות הזאת בארמית?” שאל בהתפעלות. אמרתי, “מתוך עיון בתרגום אונקלוס לתורה ושינון בבא מציעא המצוי בביתנו.” ואמי הוסיפה בצחוק: “בבית הוא מדבר אלי חצי עברית חצי ארמית. במקום לומר אני מבקש ממך, הוא אומר במטותא ממך. אתמול הוא אמר לי, ‘אני רוצה לדבר איתך.’ על מה אתה רוצה לדבר איתי? ‘על דא ועל הא,’ טוב, אמרתי, אתה תדבר על דא ואני על הא. הוא משגע אותי עם המילים התלמודיות שלו…” הפרופסור הסתכל בי בחיוך רחב, ומילמל כלפי אמי: “יש לך וונדרקינד, ילד פלא…” ולאחר שתיקה פנה אלי: “הבט, איש צעיר, הבעיה שלך, עם הרחשים בראש, היא לא נוירוטית, ואני לא אוכל לעזור לך בזה. היא קוג־ני־טי־בית, הבנת אותי?”

יצאתי ממנו ודעתי נוחה מזה שיש לי בעיה קוג־ני־טי־בית.

הייתי ילד פלא לדעת רבים, אבל המורה יפה כינתה אותי “ילד פרא”, כי הייתי מרבה לשוטט בשדות כחמור פרא; ולמרות גופי המגושם, הייתי מתנפל בפראות על כל ילד שהיה מתגרה בי או מעליב אותי, וחובט בו באגרופים, לפעמים עד זוב דם, ובאשר להיעדרויות התכופות שלי מבית הספר, אמרתי לעצמי שכל מה שהמורים מלמדים אותי אני כבר יודע, וכל מה שאני באמת רוצה לדעת, הם לא ילמדו אותי. על משקל אמרתו של נפוליאון “בין הנשגב למגוחך מבדיל רק צעד אחד”, יכולתי אני לומר על עצמי כי “בין פלא לפרא מבדיל רק עיצור אחד”.

אבל ה“תלמודית” שלי, כלשונה של אמי, הכשילה אותי עד כדי כך שגרמה לשבר הקשה ביותר בנעורי.

בהיותי בן שלוש־עשרה התאהבתי בילדה גדולה ממני בשנה, התאהבות טרופת חושים. דליה עומר היתה ילדה רזה וגבוהה, מרבה לצחוק צחוק שובבי, עם פזילה קלה בעיניה התכולות, שהיתה בהן גאווה מסותרת. היא היתה התלמידה המצטיינת בכיתתה, ולשונה היתה שנונה, לגלגנית, ואמרו עליה שבביטוי עוקצני אחד היא מסוגלת לקטול את כל מי שאינו לרוחה, אם תלמיד ואם מורה. אני הייתי ילד שמן, כבד גוף אך קל תנועה, והילדות היו מתייחסות אלי כאל דוב שעשועים, שמוטב להישמר ממנו. הייתי הוגה בה יומם ולילה, עוקב אחריה בהפסקות בבית הספר, בדרכה הביתה ברחוב, אורב לה בערב כשהיתה נכנסת לצל החורש שלפני פתח ביתה. כשראיתי אותה משוחחת עם אחד הבנים וצחוק על שפתיה, היו ייסורי הקנאה שורפים את לבי. בלילות הייתי מתהפך על משכבי, חורש מזימות איך להטות את לבה אלי, או איך לשים קץ לחיי. אבל היא התעלמה ממני. היתה עוברת על פני ללא שים לב אלי. מרוב ייאוש החלטתי יום אחד להתוודות בפניה על אהבתי, אולי ייכנסו דברי אל לבה.

כתבתי כמאה מילים בנוסח “ייסורי ורתר הצעיר” של גיתה, שקראתי אז, הכנסתי את הדף הוורוד למעטפה שרשמתי עליה את המילים “פרטי בהחלט”, ובאחת ההפסקות נכנסתי לכיתתה הריקה ותחבתי את המעטפה למחברתה.

ואז אירע הביזיון הגדול. ברוב סכלותי, ואולי משום יהירות שבי, אותה תכונה מגונה, אחד משבעת חטאי השאול לפי הדוקטרינה הנוצרית, “היבריס” ביוונית, נעצתי את הביטוי התלמודי “קל וחומר” באחת משורות המכתב הנרגש והנמלץ הזה, כמו דרדר בערוגות הבושם. כתבתי: “שמך צורב את לבי כל שעות היום, קל וחומר בלילות”…

למחרת, בשעת ההפסקה הגדולה, התגרו בי תלמידי כיתתי: “מה העניינים, קל או חומר?” ואף פיזמו, “חזיז ועומר, קל וחומר”.

ועם זאת הפציעה בי הידיעה האכזרית: אהובתי הבוגדנית הראתה את מכתבי לחברה שלה, זו סיפרה על האיוולת המתרברבת שלי לחברותיה, הקול עבר בין תלמידי שתי הכיתות הגבוהות, וגורלי נחרץ, להיות נלעג ומבוזה בעיני כול מעתה ועד –

אם לשאול הגדרה קולעת לאופייה של דליה משם שירו הידוע של המשורר האנגלי קיטס, יכולתי לומר עליה, למרות היותה רק נערה, שהיתה La Belle dame sans merci.

ועכשיו, כשעמדה מולי בחנות הספרים, שער ראשה כסוף כולו, אך יופייה לא התבלה, ואותו ניצוץ של פיקחות אירונית בעיניה, כמו אז – חזרה וצפה בי המרירות הישנה, ובקושי התאפקתי מלשאול אותה: למה עשית לי את זה? למה הכלמת אותי כל כך בעיני כל חברי ומכרי? וכשהזכירה את הלוויה של אבי ואמי, יומיים לאחר שעלה רכבם על מוקש בדרך לקיבוץ זיקים וריסק את גופותיהם – עלתה לעיני כל תמונת הלוויה ההיא.

יום קיץ מחניק היה, ואני בן ארבע־עשרה אז, ושתי הגופות, עטופות בתכריכים, היו מונחות על שולחן רחב באולם בית הספר של המושב, ואנשים רבים נאספו שם, לרבות כל תלמידיה של אמי, וסבתי לוטה אחזה בידי, והטבעת העבה שעל אצבעה חיככה את כף ידי, וזבוב צלל באפרכסת אוזני, אבל לא העזתי להוציא את ידי מידה, ולאחר רגע ניגשה אלי דודתי הלנה, משכה אותי בזרועי ואמרה שעלי לעמוד קרוב יותר לגופות. בעלה, הוגו, משכמו ומעלה מכל העומדים סביבו, עמד מרחוק, פניו קפואות, שפתיו חשוקות, כנועל עצמו בפני האבל. וכשקרא הרב עזרא טביב, בנגינה משוממת ומונוטונית, צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו, החל כל הקהל לצאת החוצה, ויד ביד עם דודתי פסעתי אחר נושאי האלונקות, כשקולו של הרב מלווה אותנו, עקביא בן מהללאל אומר, הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עברה, ובהתקרבנו אל בית העלמין, פוסעים בדרך העפר, ששדות בור, זרועי שיבולת שועל, מנומרים בחרציות צהובות, משני צדיה, והפניתי ראשי לשמאלי, הלם לבי בחוזקה כשנפגש מבטי במבטה של דליה, שהיה מאיר אלי, רב חסד ורחמים, ואמרתי בלבי שמאור הפנים הזה בא לכפר על העוול שעשתה לי.

אשליה היתה זו. גם בימים הבאים, בבית הספר ובשבילי המושב, היא התעלמה ממני, פנתה עורף, התחמקה, כיוונה את מהלכיה כך שלא תפגוש בי.

“אני עובד פה,” השבתי על שאלתה מה אני עושה פה, ומיד הוספתי: “את החנות הזאת הוריש לי זקן אחד, אשר זלדקין, ידידי משנים רבות, שהיה חשוך בנים.” דליה העבירה מבטה שוב על פני המדפים הגדושים בספרים, ואמרה: “כבר זמן רב אני מחפשת את ‘מקרה הכסיל’ של אהרון מגד ולא מוצאת. אמרו לי שאזל. מישהו הציע לי שאנסה בחנות יד שנייה ‘קדם’, חיפשתי את החנות לפי הכתובת שניתנה לי, ברחוב המלך ג’ורג', ובמקום ‘קדם’ מצאתי את ‘שפן הסופר’. שם נחמד, מתאים לך, אתה נתת אותו?”

תהיתי על כוונתה, והודיתי שאכן אני נתתי את השם. והוספתי ואמרתי ששפן הסופר קרא את ספר התורה באוזני המלך יאשיהו, אחרי שהתגלה במקדש.

“אתה תמיד הצטיינת בתנ”ך, אני זוכרת… כמו ביתר המקצועות, כמובן…" חייכה אלי חיוך של חיבה, שלא זכיתי בו בימי אהבתי המיוסרת.

“וכך הגעתי הנה… ואתה, מלבד זה שרזית, לא השתנית הרבה…”

יופייה לא נָמר. אותן השפתיים המתעגלות בחן בקצותיהן, אותו המצח הרחב, הבהיר. רק הזריחה בעיניים הפוזלות בחן, שקמטים דקים לצדיהן, התעמעמה מעט.

“‘מקרה הכסיל’ יש לנו,” אמרתי, “חכי לי פה שני רגעים, מיד אביא לך אותו.”

“איזה יופי!” קראה.

עברתי לחדר האחורי, ובנקל מצאתי את הספר בין ספרי המקור משנות הארבעים, החמישים והשישים של המאה שעברה.

“הוא במצב די טוב,” מסרתי את הספר לידה.

היא אחזה בספר כמו נערה רגשנית, שנקרה לידה ספר שירים אהוב שאבד לה. ליטפה באצבעה את רישום האיש הארוך שעל כריכתו, הפכה אותו מצד אל צד, דיפדפה בו.

“קראתי אותו כשהייתי בת שבע־עשרה. הטרידה אותי אז מאוד שאלת הטוב והרע, וגם היום היא מעסיקה אותי,” אמרה כמתנצלת, “אבל בהקשרים אחרים… השאלתי את הספר לחברה, ומאז נעלם כלא היה. איזה מזל שמצאת לי אותו.”

“במה את עוסקת?” שאלתי.

“אני לבורנטית, במחלקה המיקרוביולוגית במכון ויצמן, כבר עשרים וחמש שנה. לפני זה היינו, אני ובעלי ושני ילדינו, באוסטרליה, בעלי עובד כסורק מערכות אלקטרוניות של מכשירים מגנטיים. אז אתה…” העיפה שוב מבט על מרחב החנות, “כל השנים כאן? בחנות הזאת?”

“לא כל השנים. רק חצי משנותי,” חייכתי.

“ולפני זה?”

“לפני זה התעסקתי בזבובים.”

“בזבובים?” קראה, ופערה עלי עיניים משתוממות, “מה… התעסקת בהדברת זבובי הים התיכון?”

“לא. רק בעיקוב אחרי זבובי הבית.”

“בעיקוב אחרי זבובים?” הצטחקה, ובהסתכלה בי, כאילו תמֵהה אם דעתי צלולה, אמרה: “חשבנו שתהיה מדען… דיברו עליך כעל גאון במתמטיקה… עיקוב אחרי זבובים?”

“את במיקרובים ואני בזבובים,” גיחכתי, “שנינו עוקבים אחרי יצורים זעירים,” והוספתי: “שעשויים להזיק, אבל גם להועיל…”

הסתכלה בי כמהרהרת, ולאחר רגע: “מה דעתך שניפגש פעם ונחליף זיכרונות מן הימים ההם? אני מגיעה לפעמים העירה, אז ניפגש אולי בבית קפה… אגב, אתה נשוי? היית נשוי?”

“לא. לא הסתייע לי.”

היא הביטה בי בעצב, מבלי לדעת מה לומר.

“טוב, אז תצלצל פעם ונקבע משהו.”

ועם זאת רשמה לי על פיסת נייר שמשכה משולחני את מספר הטלפון שלה, ואני הבטחתי להתקשר. לפני צאתה נעצרה: “רגע, כמה עלי לשלם לך בעד הספר הנדיר הזה?”

אמרתי שזו מתנה ממני. לזכר הימים ההם.

“תודה, באמת תודה, ואני מחכה לטלפון ממך,” ניפנפה לי בידה.

“היה יופי להיפגש איתך!” הספיקה עוד להעיף אלי משפט על סף הדלת, אך כעבור רגע חצתה את הסף, ואמרה: “אגב, עכשיו אני נזכרת פתאום, שכשהיית ילד פחדת מזבובים… פעם, בטיול של כיתות ו’־ז' לסחנה, כולם נכנסו לברכה, ואני ישבתי לבדי בצל האקליפטוסים. אתה ניגשת אלי ושאלת למה אני לא נכנסת למים. אמרתי לך שיש לי פחד ממים עמוקים, תמיד פחדתי מטביעה, אז אתה הודית שגם לך היה פחד כשהיית קטן. מזבובים. מפני שלזבובים יש מזימות, אמרת, וסיפרת לי שקראת איזה סיפור על מלך הזבובים, שהוא נוקם בכל מי שפוגע באחד מעבדיו, ואתה הרגת שבעה זבובים במחבט…”

“כך אמרתי?” וזכרתי את פעימות לבי המהירות כשישבנו לבדנו בצל האקליפטוסים, וזרועי התחככה בזרועה.

“שכחת,” צחקה, “אין פלא, עברו הרבה שנים, היית אז נער גדול ושמן, והיה לך מבט אבוד כזה בעיניים…”

“באמת?”

“כן, כך אני זוכרת אותך… שנים יפות היו אלה במושב, אתה לא חושב?”

“כן, כן,” אמרתי בלב ולב.

“אני זוכרת שהיה לך חמור נחמד, זרח היה שמו, נכון?”

“יש לך זיכרון נפלא…”

“והיית דוהר עליו, ופעם נפלת ממנו וכולנו צחקנו…”

“כן, אני זוכר היטב את המקרה ההוא.”

“ואני זוכרת אותך קורא חיבור שלך על הטוב והרע. אני אפילו זוכרת ששאלת שם אם הטוב הוא טוב מפני שהרע הוא רע, או ש… תזכיר לי…”

“הו, איך אני יכול לזכור,” אמרתי.

“אה, כן, אלמלא היה רע, כתבת, לא היינו יודעים מה זה טוב, נכון? או שאני מבלבלת…” הצטחקה.

“יש לך זיכרון פנטסטי,” חייכתי אליה.

“על כל פנים, אני זוכרת שהתרשמתי מאוד. כתבת חיבורים ‘חשובים’,” צחקה, “המורה תמיד הילל אותך עליהם. אתה כותב גם היום?”

“לא, כבר שנים לא כתבתי דבר. שכחתי לכתוב…”

“אז אולי תיזכר אם תכתוב על השנים ההן במושב. חבל שהן ילכו לאיבוד…”

“אני אכתוב על הזבובים,” אמרתי, ושנינו צחקנו.

אחר כך אמרה שוב: “אז תצלצל פעם, יהיה יופי להיפגש שוב ולהחליף זיכרונות.” ועל סף הדלת, בהרמת יד: “להתראות, לפי שעה,” ויצאה.


בבואי הביתה, נרעש מן הפגישה הבלתי צפויה הזאת שעוררה מהומה בלבי, החלטתי שלא אטלפן אליה ולא אפגש איתה.

נשכבתי על המיטה והרהורי הלכו אל הימים ההם במושב, בעוד הורי חיים, כאשר חשבו אותי לילד פלא, וזכרתי את החיבור ההוא לכל פרטיו, על מהות הטוב והרע ועל תלותם זה בזה, ואיך בסוף השיעור ניגשה אלי דליה ושאלה אותי בהיסוס אם אני חושב שזה נכון מה שכתוב בספר בראשית, שיצר לב האדם רע מנעוריו. אמרתי, נרגש ונבוך מפנייתה אלי, שבשאלה הזאת אני ממש אובד דרך. היא התעכבה על ידי עוד רגע או שניים, הסתכלה בי במבט חומל, ואמרה: “בגלל זה יש לך מבט אבוד כזה?” באותו רגע, אני זוכר, חלף מעל ראשינו ציוץ של חוחית שהתעופפה מענפי הברוש אל גג בית הספר, ואני כה מאושר הייתי שדיברה איתי והתעניינה בי, שלאחר לכתה נשארתי עוד במגרש, ליקטתי אבנים קטנות, וצלפתי אותן אל הגזע העבה של הפיקוס שבירכתי החצר.

וחשבתי על הימים שלאחר מות הורי, כשהתגוררתי בבית דודתי בעיר, ובבית סבתי לוטה, ואיך לאחר תקופת שירותי הקצרה בצבא, שבה הוצבתי כאפסנאי של הפלוגה, כי הייתי כבד גוף מכדי לשרת כרובאי או כשריונר, אך גם מהתפקיד הזה פטרו אותי כי מצאו שאינני “מאופס”…

דודה הלנה, שלא יכלה לסלוח לי על כי ביישתי אותה כש“גורשתי” מן הצבא, כלשונה, דרשה מהמפקד שלי רוז’א, הונגרי שחבש כיפה שחורה, שיסביר לה מה פירוש שאינני “מאופס”. “הוא מפוזר,” אמר לה בנימוס, מתוך התחשבות במעמדה, “שקוע במחשבות במקום למלא את תפקידו. כשאומרים לו להביא שכפ”ץ הוא מביא חותלות, ובכל רגע פנוי הוא מתיישב על כיסא, שוקע בהרהורים ושוכח איפה הוא נמצא…"

והורידו לי את הפרופיל ל־21.

ולאחר זאת החליטה דודה הלנה לקנות לי את הדירה הקטנה ברחוב העבודה, מכספי העיזבון, ואז, מחמת מצוקה וחסרון כיס, שולח רזון בגופי, והזבובים שבו לנקר בראשי.


עמ 27.png

 

פרק א

בן 26 אני, והשנה אלף תשע מאות שישים ושמונה.

בוקר קיץ, ואני בדירתי הקטנה, חדר וחצי, ברחוב העבודה, ראשי מוטל על הכר. פקחתי עין אחת, ומן הבוהק שבחלון, ומקרן השמש שנפלה על לוח השולחן והזדהרה בכוס הדלוחה שנשארה עליו מליל אמש, שמשקע של קפה בתחתיתה, הבנתי שהשעה היא כנראה תשע ואולי אפילו עשר, אבל לא היה לי שום חשק למשות את עצמי מן הנועם של השינה, שעדיין לא פג. וכדי לא להניח מקום לפקפוקים, משכתי את השמיכה עד למעלה מראשי והתכרבלתי בתוך החמימות המפנקת, ושלום על ישראל. שיירי חלום שוטטו בראשי כמו ענני נוצה: אני נכנס לחנות הספרים יד שנייה של זלדקין ומבקש את “זבובים” של אריסטופנס. הזקן משתומם: “זבובים”? יש לו בחנות “צפרדעים” של אריסטופנס, גם “צרעות”… אתה בטוח שאריסטופנס כתב קומדיה בשם “זבובים”? אני מהסס רגע ואומר: נכון, טעיתי, את “זבובים” כתב אובידיוס, אני מבקש סליחה… ועכשיו, מתחת לשמיכת הפיקה הדקה, אני צוחק על עצמי: מה פתאום אמרתי אובידיוס, כשאובידיוס לא כתב יוונית, ולא דובים ולא זבובים, ואת “מטאמורפוזות” הוא כתב בלטינית, ונזכרתי בגעגועים ומתוך הערכה עצמית, איך בהיותי בן חמש־עשרה, בעודי מתגורר בביתם של דודתי ודודי, למדתי בעל פה את כל המילון האנגלי־לטיני של קאסל שמצאתי בספרייתם, ונזכרתי עוד, איך באמצע שינון נטיות הפועל “רִידֶרֶה”, שמעתי את המריבה הקולנית בחדר הסמוך בין הלנה לבעלה, כשהיא צועקת במלוא גרון, “יש לי זכות לדעת מה עשית עם הכסף הזה!” והוגו עונה, “צום טויפל,1 עשר פעמים אמרתי לך, אבל את…” וצחוק של הנאה דיגדג אז בקרבי, כי טעיתי לחשוב שהוגו אומר, “אבל את מפלצת.” ורק כשחזר על דבריו, נוכחתי לדעת שאמר: “אבל את לוחצת! לוחצת ולוחצת!”

הפשלתי את ראשי אל מחוץ לשמיכה ופקחתי את עיני. בזווית השמאלית של התקרה רבץ כתם טחב בצורת גמל דו־דבשתי ובקצותיו השתרבבו פיסות סיד רפויות ושמוטות, נאחזות בנס ותלויות על בלימה, ותמהתי מתי יגיע הרגע שיישרו ישר אל צלוחית הריבה שעל השולחן שמתחתן. נשאתי את שעון היד אל מול עיני, והתפלאתי מאד שהשעה היא עשר עשרים וחמש. לא ייאמן! התרוממתי ממשכבי, הגיעה השעה לקום, אמרתי, אם כי “הגיעה השעה” לא היה ביטוי השגור על פי. לאן עליה להגיע? אין לי לוח זמנים. אם כן שאלתי את עצמי, לקום למה? לשם מה? כן, עלי לחשוב, לחשוב הרבה, אבל לחשוב אני יכול גם בשכיבה, ומכיוון שטיבן של שאלות שהן מולידות שאלות נוספות, אחת ילודת קודמתה, כמו שושלת בניו של אדם בספר בראשית, אדם הוליד את שת, שת הוליד את אנוש וכו' וכו‘… לפנים, כשהורי היו בחיים, ואני תלמיד מצטיין בבית הספר במושב עלומה, זכרתי בעל פה את השושלת כולה, עשרה דורות מאדם עד נוח, אם כן השאלה הבאה ששאלתי את עצמי היתה, מדוע, בעצם, לא לחזור ולהטיל את הראש על הכר, ואז אוכל לקחת לידי את “הדברים” של ז’ורז’ פֶּרֶק, שיצא זה לא כבר בהוצאת ז’וליאר בפריז, ונשמט מן הכר אל הארונית שלצד המיטה, כשנרדמתי, אחרי חצות, באמצע הקריאה, כי הספר הזה שזלדקין השאיל לי – וצרפתית אני מבין בזכות הורי, כי אמי ידעה את השפה מרומניה ואבי מתוניס, והייתי מטה אוזן למריבות ביניהם, תמיד היו רבים בצרפתית – ספר הכתוב במין לעג יבש, אדיש כביכול, על החברה הצרכנית ועל חלומות הזוהר הזעיר־בורגניים שלה – עורר בי עניין רב. מאוד הזדהיתי עם נקודת הראות של המחבר, והייתי קצר רוח לדעת עד היכן הגיע הזוג הצעיר, סילבי וז’רום, ברדיפתו הבלתי נלאית אחר האושר, שגולת הכותרת שלו היא רכישת ספת צ’סטרפילד, ואולי בידרמאייר, ושולחנות מעץ אלון בהיר בסגנון כפרי… אבל כשחזרתי והנחתי את הראש על הכר, נעצמו עיני שוב ושקעתי בשינה עמוקה.

פתאום העיר אותי – לא, לא יניחו לי לישון בשקט! – קול האלט החגיגי והסמכותי, עם ההיגוי הגרוני וההדגש המלרעי, של ראומה אלדר, המשמיעה את מהדורת החדשות, שבקע מן הרדיו של השכנה חיימוביץ' שבדירה מתחתי, ראש הממשלה לוי אשכול מודיע שהירדן יהיה גבולה המזרחי של ישראל, ושר הביטחון משה דיין… בעוצמה שהיתה עשויה להעיר מתים. זינקתי מן המיטה, קפצתי אל החלון המזרחי, פרעתי את התריס, וצעקתי במלוא גרון: "שקט שם! תנמיכי את הרדיו בבקשה! את מעירה את כל הרחוב!.

הייתי הורג אותה, את החצופה הזאת.

ידעתי שאני צועק לריק. היא לא תנמיך את הווליום אפילו בדציבל אחד. היא שונאת אותי, המרשעת הזאת. מיום שנכנסתי לגור בבית הזה, לא בירכה אותי לשלום אפילו פעם אחת. היא עוברת על פני במבואה, או בחדר המדרגות, ועיניה הצרות, המוקפות בקמטים, זוממות רוע. פניה היבשות, סנטרה המצומק כמו דבלה, שפתיה החשוקות היטב, כאילו היא חוסמת אותן לבל תימלט מהן מילה לעברי, כל אלה מפיקים רוע. לעולם לא אבין מאין נובעת השנאה הזאת כלפי. לא היה לי שום מגע איתה, מטוב ועד רע. היא מרעילה את האוויר סביבה. לפעמים אני רואה אותה בדמיוני ושן חדה של ארס מזדקרת מבין שפתיה הקמוצות. שתסתלק מן העולם, אני אומר לעצמי. שתתנדף. שלא תהיה.

התיישבתי בפאת המיטה, חפנתי את פני בידי, מחיתי מהן את שיירי השינה, וחשבתי על כך שתגובה נקמנית ונשכנית על רוע מולידה גם היא רוע, ונמצא שהיא עצמה גורמת להמשך קיומו של הרוע במחזוריות שאין לה סוף. דא עקא – כן, דא עקא כלשון הניב הארמי – שספק הוא אם ההימנעות מתגובה על רוע, אינה מבטיחה גם היא את המשך קיומו. דילמה שאין לה פתרון, כמו בפרדוקס של זנון, אין לדעת מי יזכה בתחרות, אכילס או הצב.

מבעד לחלון התעופף לאוזני קולה של הקריינית המדווח על פצצות מרגמה שנורו משטח לבנון למנרה – בימים אלה? רק שנה לאחר הניצחון המוחץ במלחמת ששת הימים? – ולאחר מכן, בטון מתון יותר, מכובד, על הודעת משה דיין לראש עיריית חברון, שיח' מוחמד עלי ג’עברי, כי המתנחלים היהודים לא יוצאו מן העיר; ומיד לאחר זאת הנעים שירה של רחל, בקולם מכמיר הלב של “החלונות הגבוהים”, “התשמע קולי, רחוקי שלי, התשמע קולי, באשר הנך, קול קורא בעוז, קול בוכה בדמי” ועלה לעיני מראה פניה של דליה בזמן הלוויה של הורי – יותר מעשר שנים עברו מאז – שהביע אהדה כה רבה כלפי, שהשליתי את עצמי כי היא מבקשת שאסלח לה על העוול שעוללה לי. וכדי לגרש את הזיכרון הזה, קמתי על רגלי וחשבתי מה עלי לעשות עכשיו.

הרדיו השתתק, ואני חשתי המיה של ריקנות בבטני, שהזכירה לי כי מלבד כוס בירה שלגמתי אמש, לבדי ליד שולחן הפורמייקה הירוק, בשעה אחת־עשרה או שתים־עשרה, בפאב השומם של מוריס באבן גבירול, כשברקע התנגן שירם של הביטלס “יסטרדיי”, המעיר בי געגועים לערים רחוקות שמעולם לא הייתי בהן, לא טעמתי דבר מאז אתמול בצהריים. וגם הסעודה ההיא, במסעדה של אלברט בשינקין, לא היתה אלא קערת מרק שעועית ושתי פרוסות לחם לבן, שמונים אגורות, זה כל הסיפור. כשהסבתי את מבטי אל הקיר השמאלי, וראיתי את התצלום התלוי עליו, שנראה בו ניטשה עומד עם פול רֵיי ולוּ סַלוֹמֶה על הר מושלג בסילְס־מריה שבשווייץ, עותק מודפס על גבי קרטון חום וממוסגר בעץ שקיבלתי במתנה מדודי הוגו, שהעריץ את ניטשה – הופתעתי לראות משהו שבידח אותי כל כך, עד שצחוק גירגר במעי: זבוב ירקרק, שהמריא כנראה מצלוחית הריבה שעל השולחן, נחת ממש על קצה חוטמו העבה של ניטשה, מעל לשפמו, וככל הנראה ראה כי טוב ולא התכוון כלל לזוז ממנו, כאילו ינק בשקיקה את ליחו. איזה ממזר! צחקתי.

בהיותי בקי בטבע הזבובים, ידעתי שבמשך שעות הוא יכול להיות דבוק כך לפניו של הפילוסוף המופרע הזה, כשהוא זוחל מן החוטם אל זווית העין, מן העין אל זווית הפה, מן הפה אל שׂיח השפם, וחוזר חלילה. ואולי הוא זומם משהו, ננעץ בי לפתע חשד, אולי הוא מזבובי המוות, ובעוד רגע יתעופף אל פני וישלח בי את ארסו. אך כשנוכחתי כמה שלֵו הזבוב, כמה תמים, אמרתי לעצמי, הנח לו, שיישאר שם, בין כך ובין כך ניטשה זה אדיש לחלוטין למציאותו של זבוב על חוטמו, אלא אם כן הוא “זבוב עליון”.

צריך לקום וללכת, חזרתי ואמרתי לעצמי, בבחינת הכרח לא יגונה. בשני צעדים רחבים צלחתי את החדר אל חדר הרחצה. כשעמדתי להשתין ופני אל החלון הצפוני הקטן, שמתי לב שתריס החלון בקומה השלישית של הבית שממול פעור לרווחה, ונגלים מאחוריו כמה מרהיטי הדירה – ספה מחופה כיסוי ברוד מרופט, מדפים עם ספרים עומדים בצפיפות, שקשה להבחין מרחוק בשמות שעל שדרותיהם, וכיסא שמגבת תלויה על מסעדו. תמהתי: האם הדייר ההוא חזר מן החופשה, או מחו"ל? שכן אותו תריס, מקולף צבע, הנשקף אלי בכל בוקר כשאני עומד ומשתין – היה סגור כבר שלושה שבועות או יותר. בדייר עצמו לא זכיתי לחזות אף פעם, פרט לצדודית חידתית, מרכיבת משקפיים, שהיתה חוצה לרגע את החדר ונעלמת, אבל ניהלתי איתו דו־שיח חד־סטרי, אם אפשר לומר כך, בהתאם למצב הרפפות של התריס; אם הן רווחות, משמע שעדיין לא יצא לעבודה, או לכל מקום שהוא צריך לצאת אליו, ואם הן מחושקות, אולי הוא עדיין ישן או נסע, ליום, או ליותר מיום. לאן נסע? האם יש לו בת זוג? רעיה? אהובה? גם בפעמים הנדירות שהתריס היה פתוח לשעה־שעתיים, מעולם לא נראתה מאחוריו נפש חיה בשלמותה, אלא רק צלו החולף של הדייר האלמוני, טיפוס מסתורי, אולי הומו, שעורר משום מה את חשדי. באחת הפעמים האלה נדמה היה לי שהבחנתי על גב אחד הספרים שעל המדפים בשם הנרי ברגסון, שאת ספרו “אנרגיה רוחנית” חמדתי מאוד, והשתעשעתי במחשבה שאילו היתה חכה בידי, הייתי משליך אותה מעל לחצר עד לחלונו של הדייר ההוא, ושולה את הספר לרשותי.

לאחר שהתרחצתי, ובעומדי מול הראי, ראיתי ששערי מגודל מדי, מדובלל מדי, ואני חייב, בהחלט חייב, להסתפר אי־פעם בעתיד הקרוב או הרחוק, חצי לירה מחיר התספורת, חזרתי לחדר, משכתי את מכנסי עלי, השחלתי את ראשי אל חולצתי, לירה אחת מחירה בשוק בצלאל, ובפותחי את המקרר נוכחתי לדעת, לשיברון לבי, שאין בו אלא גביע לבן אחד מימים רחוקים, ומלפפון כמוש ומקומט שאינו שווה נגיסה. עלי לצאת אפוא, אמרתי, לקנות אוכל כלשהו במכולת של גינזבורג או לחטוף פיתה־חומוס בקיוסק של ברוך, להשקיט, קַרְפֶּה דִיאֵם,2 את הרעב המקרקר. אך בפותחי את הארנק שהיה מונח על השולחן לצד הכוס הריקה, הוכיתי בשבר על שבר: בין קפליו היו דחוקים שלושה מטבעות בלבד, שניים של חמש אגורות ואחד של עשר. פערתי את עיני בתימהון גדול וניסיתי להיזכר לאן הלך הכסף, הלוא אמש היו לי שתי לירות וחצי, וכוס הבירה בבר עלתה לי שלושים אגורות, אם כן, בחשבון פשוט צריכות היו להישאר לי שתי לירות ועשרים. לאן נעלמו? מרוב ייאוש צנחתי אל הכיסא ושברתי את ראשי מה עלי לעשות – מה יהיה בסופך, יחזקאל חזיז, אתה לא עובד, לא משתכר אגורה שחוקה, מעפר באת ואל עפר תשוב! כעבור כמה רגעים הגעתי למסקנה הלוגית המתחייבת מן הנסיבות, שאין ברירה אלא ללוות ממישהו כמה לירות, שיספיקו לי לשתיים־שלוש אכילות קלות, עד מחר, שהרי מחר, חמישה־עשר בחודש, חייב סוף־סוף להגיע הצ’ק של המאה דולר, הקִּצבה החודשית ששולח לי דודי הוגו, פרופסור הוגו הופשטטר, מפרינסטון, ניו ג’רזי, שמתאחרת כבר חודשיים, לא ברור מדוע. ללוות אפוא, אבל ממי? הדבר הטבעי ביותר יהיה לצלצל אל דודתי הלנה, שאני בן חסות שלה מכוח החוק, ולבקש איזה חמישים־מאה לירות, בתור הלוואה, כמובן. שערה לא תיפול ארצה מראשה הבלונדי הזוהר אם תפריש לי, מצווה שהזמן גרמה, את הסכום המדהים הזה מתוך אלפי הלירות של משכורתה החודשית כמנהלת סניף בנק לאומי לישראל בלב תל אביב. אבל ידעתי מראש מה תשיב לי קפוצת היד הזאת, מדאם לופסקו, אז חבל על הזמן ועל מחיר שיחת הטלפון. ממילא אני מפגר כבר חודשיים בתשלום החשבון. אז אל מי אפנה, אם כן? דמיוני שוטט על פני העיר והתעכב אי־פה אי־שם על בתי חברים מתמול שלשום, מימי התיכון או מימי שירותי בצה“ל, שם החזקתי מעמד, כאפסנאי במחנה חצרים, לא יותר משמונה חודשים, כי נמצאתי “לא מאופס”. החילותי למנות את מכרי בסדר האל”ף־בי“ת, כדי לא לפסוח על אף אחד מהם. ראשון – ארנון. את ארנון, חברי מימי המושב, ועכשיו פקיד נמוך במחסני המשביר, הייתי פוגש לפעמים, והיינו מחליפים זיכרונות מלווי צחקוקים על סימה, ה”סופגנייה" של הכיתה, כפי שכינו אותה בבית הספר, וזיכרונות חמוצים־מרים על המורה לחשבון, ישעיהו חפץ, בעל עין הנץ. אבל ארנון מטופל כבר בשני ילדים קטנים – מתי הספיק לעשות אותם, הבטלן הזה – והוא לחוץ בגלל משכנתא של חמשת אלפים לירות שלקח בטפחות לרכישת הדירה שלו ביד אליהו, כפי שסיפר לי, והוא מרבה כל כך להתאונן על מצבו הכלכלי, שלא בא בחשבון לפנות אליו בעניין הלוואה של עשרים לירות. באות בי“ת עולה על הדעת בני מלכיאל, כתב כלכלי ב”דבר“, שהייתי פוגשו במסעדה של אלברט בשינקין ומדי פעם היה מצלצל אלי לבשר לי על מיני טרגדיות המתרחשות אצל מכרינו המשותפים כגון בגידות, גירושים, פיטורים מן העבודה, מחלות… סרטן, תאר לעצמך, מי היה מאמין, ובהזדמנות כזאת היה שואל אותי אם זכור לי במקרה מי המחבר שכתב את “מגילת האש”, האם זה אלתרמן או ביאליק, הוא ועמיתו במערכת התערבו על כך, לדעתו, ביאליק. אבל גם אליו אין טעם לפנות. חכם הכלכלה הזה ינדב לי כמה עצות איך להימנע מתשלום ריבית על אוברדרפט בבנק, אבל לא יוציא פרוטה מכיסו. באות גימ”ל עלה בראשי השם גמליאל לוי, השוער המצטיין בקבוצת הכדורגל של בית הספר. אבל גמליאל לוי נהרג במעבר המיתלה ביום השלישי למלחמת ששת הימים, נשרף בתוך הטנק שלו. איזה אסון, למשפחה ששכלה את האב, שנהרג שנה קודם מירי מחבלים… נזכרתי אם כן בגברי לוטם, שפגשתיו בשמחה רק כמה ימים לפני כן במועדון צוותא במאפו, שנפתח זה לא מכבר, וביקרתי בו פעמיים־שלוש. פעם שמעתי שם את שלונסקי מדבר על בעיות החריזה והמשקל בתרגום “יבגני אונייגין” לעברית, ופעם אחרת, בסופה של הרצאה מצמררת וזורעת פחדים של עורך “דבר”, יהודה גוטהלף, על המלחמה הקרה ועל סכנת החימוש הגרעיני במזרח התיכון, שגם גבי לוטם נכח בה, הוא הזמין אותי לכוס בירה בקפה דיצה – האם זה המשורר יונתן רטוש, האיש הכחוש היושב שם, שחוח על גיליון נייר ארוך, מתייסר בכתיבת שיר, כנראה, עט בידו, העוויה של בוז או של ייאוש מר בפניו, לצדו כוסית משקה ומאפרה שסיגריה מהבהבת בה – וישבנו ושוחחנו על הימים הרעים בבסיס חצרים. הוא סיפר לי שהוא מנהל מכירות בתדיראן – אגב, אם אני מעוניין במכונת חישוב חדשה ומשוכללת, הוא יכול להשיג לי אותה בחצי מן המחיר בחנות – והשיחה היתה נעימה וחברית מאוד, אך כשחזר גברי לדבר על איומי הפצצה האטומית, הן מצד ארצות הברית הקפיטליסטית והן מצד רוסיה הקומוניסטית, שאלתיו, בדאגה, “אתה חושב שזה… ממש אקטואלי? רובץ לפתחנו?” וגברי, במקום לענות, קפץ על רגליו כנזעק לכבות שרֵפה, אמר שעליו לרוץ למשרד לקבל שיחה דחופה מניו יורק, ביקש סליחה – “אני עוד אצלצל אליך,” זרק כלפי בדרך אל הדלת – והשאיר אותי לשלם את החשבון בעד שנינו.

באות דל“ת צץ בראשי השם דן דגן, שהיה חברי עוד מגיל הגן, ילד מרושל ועצלן, שכשהייתי רואה אותו, הייתי מפזם דן דגן דגר בגן, וצוחק. אבל איפה הוא דן דגן היום? כל השנים הרבות, מאז היותי בן שתים־עשרה, לא פגשתי בו. שמעתי שהקים מפעל לחלקי חילוף למנועי השקיה ושהוא עושה עסקים טובים עם ערבים מקלקיליה. איפה אמצא אותו עכשיו? באות ה”א –

באות ה"א זרח שוב שמה של הלנה דודתי. הלנה היפה, יש לומר. אבל היא תסרב לי, זה ברור כשם שברור שיצר לב האדם רע מנעוריו.

ובכל זאת. אולי כדי לנסותה, ואולי כתעלול, החלטתי לצלצל אליה. סַלְטוֹ מוֹרְטָלֶה.3

ענתה לי, כמובן, המזכירה, רונית. שהרי אין מסלול ישיר אל המנהלת, ואפילו היא דודה שלך, אחות אמך המנוחה.

“היא בטלפון השני, אתה רוצה להמתין?” אמרה בקולה הניטרלי.

“תגידי לה בבקשה שהאחיין שלה על הקו.”

“כן, הכרתי את קולך. היא תתפנה עוד מעט, אני מניחה. משהו דחוף?”

“לא, לא, אני ממתין.”

“קבל את הלנה,” אמרה המזכירה לאחר שלוש או ארבע דקות.

“כן, יחזקאל, מה שלומך?” נשמע קולה הצלול, האופטימי, השוחר אך טוב לאנושות כולה, “מה נשמע אצלך?”

“יחזקאל,” גיחכתי. בכל פעם שאני שומע את השם המפורש הזה יוצא מפי דודתי, על כל אותיותיו, מצטלצל לי בראש, בייחוד כשהרעב מציק לי, פסוק מספרו של הנביא שעל שמו אני נקרא: אכול את המגילה הזאת, בן אדם, בטנך תאכל ומעיך תמלא… ואני שואל את עצמי איך קורה הדבר הזה, שזה שתים־עשרה שנה, מאז נמסרתי, בעל כורחי, למשמורת שלה ושל בעלה, עקב מותם של שני הורי באסון המחריד ההוא, כשרכבם עלה על מוקש של פדאיון דרומית למג’דל, היא אשקלון – אני הזהרתי אותם אז! חזרתי והזהרתי! – לא קראה לי אף פעם אחת חזי, שלא לומר חיזקי, כמו שקראו לי אחדים מחברי מימי המושב, או מימי בית הספר התיכון. אתה מבין אותה? שאלתי את עצמי. אני לא מבין אותה, עניתי לעצמי. גם אני לא, אמרתי לעצמי. את מבזבזת אנרגיה, רציתי לומר לה, למנהלת היעילה והתכליתית בבנק לאומי לישראל, י־חז־ק־אל זו מילה קשה, נגרסת, וחזי הוא שם קצר, בן שתי הברות שנשמעות כמו הברה אחת.

הגידי, הלנה, אולי את יכולה להלוות לי איזה חמישים לירות לכמה ימים?" חילצתי את המילים מפי.

שתיקה. ולאחר רגע: “תשמע, יחזקאל, האם עלי לחזור על מה שאמרתי לך כבר מאה ואחת פעמים, שאני לא נותנת לך פרוטה כל זמן שאתה לא מתחיל לעבוד? בכל עבודה! תשטוף צלחות במסעדה שפה מעבר לרחוב, גם בנֵי הרוקפלרים באמריקה עושים זאת, תעשה שליחויות לחנות הירקות ברחוב שלך, העיקר שתעבוד! שתשתכר משהו! אז אהיה מוכנה להלוות לך לא חמישים לירות לכמה ימים אלא חמש מאות לעשר שנים! ללא ריבית! תתקע את זה לראש העיקש שלך, יחזקאל! אתה עוד מעט בן עשרים ושש, ביוני תהיה בן עשרים ושש נכון? ואני לא גמ”ח, מצטערת."

“תודה,” טרקתי את שפופרת הטלפון.

פוסטמה, לחשתי לעצמי.

וכשנשאתי את עיני, גיליתי, להפתעתי, רשת מקומרת של קורי עכביש, כמו כיפת מקדש הפוכה, בקרן הימנית של התקרה, שלא היתה שם תמול שלשום, ואולי לא השגחתי בה. לעבוד! מטיפה לי מדאם לופסקו, שדוגרת עם התחת השמן שלה על משכורת מעוררת רחמים של כמה אלפים בחודש. כאילו היא לא יודעת, לא זוכרת, ששלוש פעמים התחלתי לעבוד, פעם לפני שנתיים, כמלצר בקפה של מלון דן, ועזבתי אחרי שלושה שבועות, כי לא יכולתי להרכין את גווי לפני כל אדון מלוקק והשֵגָל שלו כשאני מעמיד לפניהם את הוויסקי־סודה, ותודה בעד הטיפ וכל זה, ופעם שנייה…

קמתי מן הכיסא ויצאתי אל המרפסת הצרה שבצד חדר הרחצה, ולקחתי משם את המטאטא. חזרתי אל החדר ונשאתי אותו מעלה אל התקרה, ובסחיפה אחת מחיתי את קורי העכביש – רשת פרושה לחיילי “בעל זבוב” – שנכרכו סביב זרדי המטאטא.

כן, פעם שנייה, רק חצי שנה לפני כן, כשהייתי עוזר במה בקאמרי והסתחררתי ונפלתי מן הפיגום וכמעט רוצצתי את עמוד השדרה, כי עוד מילדות היה לי הדבר הזה, סחרחורת גבהים, כשהייתי מטפס על הדקל שבחצר הבית במושב. ונוסף על כך, הזמזום הבלתי פוסק בראש… אבל עוד לפני זה, נזכרתי, כשאני מונה את מספר עבודותי כשכיר, כשרק שוחררתי מן הצבא בפרופיל 21 – מה שהרגיז כל כך ובייש כל כך את דודה הלנה החסודה – סידר לי הוגו, בזכות קשריו באוניברסיטה, עבודה בספרייה בתור מקטלג, והחזקתי בה מעמד שבעה או שמונה חודשים, עד פגרת הקיץ, ואז הודעתי לו, להוגו הופשטטר הטוב, שלא אוכל להמשיך בעבודה זו, כי היא מייבשת לי את המוח. “מייבשת לך את המוח?” גיחך הפרופסור לפיזיקה גרעינית, “מה מייבש? אבק הספרים? הקרינה הרדיואקטיבית של האותיות?” ואמרתי לו שאני חייב לחשוב, לחשוב הרבה, וכשאני מבלה שעות רבות כל כך בעבודה טכנית, שגרתית, נטולת שאר רוח, המוח שלי מתנוון, מתייבש כמו גרוגרת…

“גרוגרת?” שאל הפרופסור שלא ראה דף תלמוד מימיו.

“כמו דבֵלה, תאנה מיובשת,” הסברתי לו – זו החולשה שלי, מילדות, לפזר מילים ארמיות לאורך דרכי. הוגו, אדם רציני מאוד שלא מרבה לחייך, מצחו פולש עד למחצית פדחתו, עיניו החומות מצפינות מחשבות עמוקות, ונראה צעיר מגילו, נתן בי מבט ארוך, כתוהה על טיבי, ולאחר שתיקה של דקה־שתיים, אמר: “בכל זאת אתה צריך לעבוד, כדי שתוכל לפרנס את עצמך ולא להיות תלוי באחרים.” ועם זאת סב על עקביו ויצא מן החדר.

אדם מוזר מאוד, הוגו. באותן שנים כשהתגוררתי בביתם המרווח של דודי ודודתי ברחוב רמברנדט, היה לי חדר משלי, עם שולחן כתיבה ועליו מנורה עם אהיל יפני, וכוננית ובה אנציקלופדיה אנגלית למדעים מדויקים בת שנים־עשר כרכים, ו“פאוסט” של גיתה בגרמנית, וחמישה כרכים של כתבי ניטשה, גם הם בגרמנית, וספר אנגלי של הוכברג וקפארט על יחסיות האנרגיה השלילית, שהייתי מעיין בו שעות רבות מבלי להבין בו הרבה, אך הייתי אסיר תודה לו כי הוא שהצית בי לראשונה את הרעיון על מקורות אנרגיה לא זיהומית, שהגיתי בו זה כמה חודשים. ציורים סוריאליסטיים ומופשטים עיטרו את קירות הסלון, וביניהם, לצד ציור של סלוודור דאלי, אישה עם שדיים עצומים ובלי ראש, ציור מעבּרה של מרסל ינקו, שהאספנית הלנה הופשטטר, שלא פסחה על אף מכירה פומבית אחת, התגאתה בו, הן מפני שינקו היה אחד מראשוני תנועת הדאדא והן מפני שהיה בן ארצה, רומני.

יחסים מוזרים שררו בינה ובין בעלה, ואני הייתי עוקב אחריהם, כשהייתי מצותת לנשמע מעבר לקיר. הוגו היה שתקן ללא תקנה. על כל עשרה משפטים שהיתה הלנה משמיעה, היה הוא מהמהם משפט אחד, ולעיתים קרובות יותר לא היה עונה לה כלל. וכשהיתה מתרגזת עליו, כי באמת עשוי היה להוציא אדם מן הדעת בשתיקותיו, היה פולט גערה צעקנית, שנשמעה כמו גידוף גרמני, פַרְפְלוּכְטֶה,4 או צום טויפל, ומיד היתה דממה משתררת.

כשלא יצא להרצאותיו באוניברסיטה, היה משתקע במחקריו בחדר העבודה שלו, ורק רוחו הקנטיאנית ריחפה בין כותלי הבית. הוא עלול עוד להתפוצץ מרוב מחשבותיו האטומיות, הייתי אומר לעצמי. הוא היה מסתורי בעיני, בייחוד כשהייתי מתעורר משנתי ושומע את צעדיו המדודים לאורכו ולרוחבו של הסלון, המקדדים את דממת הלילה. הוא מפלנטה אחרת, אמרתי לעצמי, וכשהיה מתהלך בדירה כתרנגול לגהורן יהיר, בחליפתו המחויטת והמגוהצת, התחשק לי לפעמים לבעוט לו באחוריו כדי לשובב את רוחו הקודרת, אבל הוגו כמעט לא שם לב אלי. נדמה כאילו לא הייתי קיים בשבילו. רק כשהיה נתקל בי בסלון, היה מפטיר לפעמים: “אתה חייב לעשות משהו עם עצמך. זה אימפרטיבי.”

“אימפרטיבי”? הייתי צוחק כשמיהר הוגו לצאת לדרכו.

לפני שנתיים הוזמן פרופסור הוגו הופשטטר לאוניברסיטת פרינסטון, לשמש שם כמרצה בפיזיקה גרעינית, ומאז, על פי הסכם כתוב וחתום בידי עורך הדין הנאמן על עיזבון הורי, היה משגר לי מאה דולר מדי חמישה־עשר בחודש – על פי הסכם בינו ובין הלנה – ודייק בכך בנוקדנות של יקה, מלבד בחודשיים האחרונים, לא ברור מדוע. פעם אחת, לפני שלושה חודשים בערך, חרג ממנהגו וצירף פתק לצ’ק: “מה חדש אצלך, יחזקאל? אני תקווה שמצאת את דרכך סוף־סוף. מי שמתאמץ מצליח, אמר גיתה. בכבוד רב, הוגו”.

נעצתי מבטי בפתק, קראתי אותו שוב ושוב ולא האמנתי למראה עיני: “בכבוד רב”? מה קרה לך? מה פתאום אתה חותם בנוסח משרדי כאילו אני פקיד מנהלה של אוניברסיטת פרינסטון? ולמה “יחזקאל”, כשתמיד היית קורא לי חזי?

הדאגה הרבה שרחשו לי קרובי משני עברי האוקיינוס, שאמצא את דרכי בחיים!

כששאלה אותי פעם הלנה מה אני עושה כל הימים כשאיני עובד, אמרתי בפשטות: “אני חושב.” היא פרצה בצחוק: “נהדר! יופי! קוגניטו אֶרְגוֹ סוּם,5 מה?”

“קוֹגִיטוֹ, ולא קוגניטו,” תיקנתי לה. הרומניה הזאת למדה משהו בבית הספר בבוקרשט, ציינתי לעצמי, אבל לא מספיק.

סבתא לוטה, אסיסטנטית לרופא שיניים בדימוס, שבביתה התגוררתי שנתיים לאחר שדודתי האנינה החליטה שאני מפריע לה לחיות והעבירה אותי אל אמה הקשישה, סיפרה לי שתחילה, כשעלו ארצה, למדה בתה תולדות האמנות ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, ורק לאחר שנתיים נטשה את המקצועות האלה ועברה למסלול ריאלי יותר, למנהל עסקים, ובזכות הצטיינותה בו עלתה מעלה־מעלה בסולם הפקידות, עד שמינו אותה להיות מנהלת סניף בנק לאומי לישראל. “מכרה את נפשה לעגל הזהב,” צחקה לוטה.

“כן, קוגיטו,” חייכה אלי הלנה. “מי אמר את המשפט הזה? אפלטון? אריסטו?” לא מצאתי טעם להעמיד אותה על בורותה.

“אז כמה משלמים לך בעבור שעה של מחשבה?” התגרתה בי.

כחצי שנה לפני ששאלתי אותה בטלפון אם תוכל להלוות לי איזה חמישים־מאה לירות, נכנסתי בפעם הראשונה למשרדה המבריק והסטרילי של מנהלת סניף בנק לאומי לישראל בכיכר גיבורי ישראל. בדוד השמש שלי נבעה חור, והמים שפרצו ממנו חדרו דרך הסף אל דירתי, זו דירת הגג ברחוב העבודה, שרכשה בעבורי הלנה מכספי העיזבון. כמה היא מתוחכמת, הדודה הנחמדה שלי, ליגלגתי עליה בלבי, שמצאה לי דירה ברחוב העבודה דווקא, כדי שאזכור יומם ולילה, בשוכבי ובקומי, שהעבודה היא חיינו מכל צרה תצילנו, ומה נאה יותר למנהלת סניף בנק שמשכורתה כמה אלפי לירות לחודש, מאשר להטיף מוסר לצעיר שנולד במושב והיה תולש אפונים בחום השמש בכל חופשת קיץ מבית הספר, ועודר, בזיעת אפיים, את ה“צלחות” סביב עצי האשכוליות, ולשנן לו שעליו לעבוד, לעבוד, לעבוד.

למה לכם לנסוע לעבר פלשת, אמרתי – כן, כך אמרתי, בזוכרי את בעל זבוב, האל הפלשתי – כשהודיעו לי ההורים שעליהם לנסוע לקיבוץ זיקים, דרומית לאשקלון, לבר מצווה של הנכד של חיה, חברתה של אמא מרומניה. למה בטנדר החבוט הזה, שאפילו הברקס שלו היה דפוק? הלוא הזהרתי אותם, הלוא לבי ניבא לי אסון. שם, ידעתי, האדמה רועדת. פדאיון מתנכלים לכל רכב ישראלי.

“פלשת?” צחק אבא, “מה פתאום פלשת?”

“פלשת?” חייכה אמי המורה, “גם אשקלון היא פלשת, גם אשדוד…”

אבל קרוב כל כך לעזה? הימהם מורא בלבי.

“מה חדש אצלך, יחזקאל?” מעכה הלנה את בדל הקנט במאפרה, כשהתיישבתי מולה באותו יום, בצדו השני של השולחן הרחב, שערמות של דפים מודפסים היו מונחות עליו משני צדיה של מכונת כתיבה רמינגטון.

“יש איזו בעיה קטנה,” השתופפתי, עד שכמעט נגע סנטרי בלוח השולחן.

“כן, מה הבעיה?” עודדה אותי להתבטא. הלא ברור היה לה לשם מה באתי ומה בדעתי לחלץ ממנה.

“תראי, דוד השמש שלי… הוא נסדק… והמים… הם נכנסים לדירה… כדי להחליף אותו אמרו לי שזה עולה יותר מעשרים וחמש לירות… אז חשבתי…”

הלנה הסתכלה בי במבט מעומעם, כאילו ליקוי חמה העיב על עיניה התכולות כטוהר הרקיע, שלפה עוד קנט מחפיסתה, הדליקה אותה, נשפה סילון עשן לעבר התקרה, ולאחר ששתקה עוד רגע, אמרה:

“הגד, אתה התקשרת אל מרקוביץ בעניין מחסן העצים שלו?”

מרקוביץ? לא זכרתי שם כזה. לא היה לי שמץ של מושג מי הוא ומה לי ולמחסן העצים.

“הבטחת שתתקשר אליו, אתה לא זוכר?” עיפעפה בריסי עיניה המשוחים, “אמרתי לך שהוא מוכן לקבל אותך לעבודה. עבודה קלה, פריקת עצים ממשאיות, עד כמה שהבנתי, שבע שעות, חמישה ימים בשבוע, לא רחוק מהעיר, בפרדס כץ, ושכר לא רע, שלוש לירות לשעה. למה לא התקשרת?”

לא זכרתי דבר כזה, פרדס כץ, שלוש לירות, אולי דיברה איתי בטלפון וכנראה שכחתי זאת באותו רגע עצמו. בין כך ובין כך לא הייתי משוגע לפרוק עצים או מכלי גז ממשאיות שבע שעות ביום. לא הייתי מסוגל לחשוב אילו עבדתי בפרך שבע שעות ביום, זה היה מטמטם אותי, ואני חייב הייתי לחשוב, ללא חשיבה אין טעם לחיי.

פתאום עקצה אותי מחשבה שהציקה לי כבר שנים, בייחוד כשהייתי מתעורר בלילה.

“הגידי,” אמרתי בהיסוס, “מן העיזבון של ההורים לא נשאר כלום?”

אנחה קלה נפלטה מחזה של הלנה היפה. “יחזקאל, יחזקאל, כבר הסברתי לך מה המצב יותר מפעם אחת, ואתה שוכח. אם כן אחזור שוב: לאחר שקרה מה שקרה, חשבנו למכור את הבית והמשק של הוריך עליהם השלום, ושהתמורה שנקבל תהווה בסיס לקיומך. אתה היורש היחיד. מכיוון שעדיין היית קטין, בן ארבע־עשרה, נמסר הטיפול בכל ענייני העיזבון לידינו, בצו בית המשפט. כשהגעת לגיל שמונה־עשרה, טענת שאתה בור גמור בענייני כספים וחתמת על ייפוי כוח, שבו אתה מאשר לנו להיות הנאמנים על העיזבון לעשר שנים נוספות, זוכר?”

“חתמתי?” לא זכרתי דבר כזה.

“חתמת. אתה רוצה שאראה לך את המסמך?”

שתקתי.

“ובכן, כבר בצעדים הראשונים שעשינו, התברר לנו שעל המשק של הוריך, עליהם השלום, רבצה משכנתא של רבע מיליון דולר, כנגד החוב שעדיין לא נפרע למושבניקים הוותיקים שמהם קנו את המשק. והחוב הלך ותפח עקב הריבית המצטברת. נוסף על כך היו הפסדים בגלל מחלת הניו־קאסל, נדמה לי, שכמעט חיסלה את הלול, ובגלל הבצורת שחיסלה את שדה הכותנה, וכו‘, וכו’. כשמכרנו את הנכסים, שחלקם היו ממושכנים, כאמור, כדי לפרוע את החובות, נשארו רק יתרת הפנסיה של אמך, שהגיעה לה בתור מורה, קופת הגמל על שם אביך, ועוד כמה אלפים שקיבלנו בעבור חלקת פרדס של שלושה דונם מעבר לוואדי. לשניהם לא היה ביטוח חיים. מהסכומים האלה וממה שהגיע לך מביטוח לאומי, קנינו לך את הדירה ברחוב העבודה, ודרך אגב, כל הטיפולים האלה היו עלי ועל ראשי, רק עלי ועל ראשי, הוגו לא מטריד את הראש הטרנסצנדנטלי שלו בעניינים גשמיים כאלה… כן, ומן הריבית של הסכום שהופקד בבנק, אתה מקבל את המאה דולר בכל חודש. עכשיו מובן לך מצבך הפיננסי?”

“אבל למה בעקיפין?”

“מה בעקיפין?”

“למה צריך לשלוח לי את הכסף דרך האוקיינוס האטלנטי בדולרים, כשאת יכולה לתת לי ביד שטרות מרשרשים של מדינת ישראל עם דיוקנאות יפים של איינשטיין ובן־צבי?”

הלנה גיחכה, הפיחה סילון עשן ארוך מפיה, ולאחר רגע אמרה: “לגלות לך את כל האמת? כשהודעתי להוגו שלא אתן לך פרוטה שחוקה עד שלא תתחיל לעבוד, הוא אמר: ‘אם כך, אני לוקח את זה עלי,’ וקיבל על עצמו לשלוח לך את הכסף חודש־חודש ממשכורתו, ואני התחייבתי להחזיר לו את זה בבוא הזמן מכספי העיזבון, מובן?”

את מבטי משך מראה של זבוב גדול שנחת על הווילון שמאחורי גבה של דודתי, ודומה היה שהוא עומד להתנחל על אחד מקפליו. לא הסרתי את עיני ממנו, חשדתי בו שהוא זומם לקפוץ אלי ולחבוט בי, אך כשזינק כחץ אל התקרה והתעופף בשמיניות באוויר המשרד, עקבתי במתיחות אחר מעופו עד שנמלט אל מעבר לחלון הפתוח.

הייתי מרותק לפסיכיקה של הזבובים, בני עמו של בעל זבוב, האל הקדום של הפלשתים. לעתים קרובות, בשעת ארוחת הבוקר, בחדרי, הייתי מפסיק באמצע לגימת הקפה ומתבונן בזחילתו האטית של זבוב מקצה השולחן אל אמצעו, כדי להבין מדוע לאחר שהלך בדרך הישר, בקו שהוא הקצר בין שתי נקודות, הוא פתאום משרך דרכו עקלקלות באליפסות ובפרבוֹלות, לשם מה? מה הוא מחפש בצדי השולחן הריק שאפילו פירורים אין עליו? מה מטריד את דעתו? ולפעמים נדמה היה לי שרגליו הדקיקות, המרופשות מריבה או מדבש, משרבטות סימנים כלשהם בכתב סתרים של זבובים; או כשנקרים לעיני שני זבובים המהלכים זה לצד זה, כמו שמעיה ואבטליון, אני עוקב אחריהם, לפעמים עשרים דקות ויותר, ותוהה מדוע רגע הם קרובים מאוד איש לרעהו, ממש נושקים זה לזה, כאילו ידידות נפש שורה ביניהם, ורגע שני הם פונים עורף זה לזה, האחד פונה ימינה והאחר שמאלה, כאילו נפלה מחלוקת ביניהם. ומה עילת המחלוקת? כשראיתי פעם זבוב מסתחרר מבוהל, אובד עצה, בתוך צנצנת ריקה של ריבה, נזכרתי במה שכתב ויטגנשטיין, האם היה זה ב“טרקטטוס” שלו? – גם זה ספר שמצאתי בין ספריו של דודי הוגו – כי תכלית הפילוסופיה היא “להראות לזבוב את הדרך החוצה מו הצנצנת”. ועם זאת נזכרתי שבר פלוגתא של ויטגנשטיין הקשה כנגדו: “מה חסר לאותו זבוב שמעולם לא מצא עצמו לכוד בתוך צנצנת?” וגם נזכרתי במה שנאמר בברית החדשה על בעל זבוב, “שר השדים”, שנתיניו הזבובים משרתים אותו אם כאראלים ואם כמְצוּקים, לעתים כבני אור, ולעתים כבני חושך.

“מובן לך?” חזרה הלנה על שאלתה משראתה שאני פזור נפש ואולי לא שמעתי מה שאמרה.

“אני מבין מזה שאין לך הסכום שביקשתי.”

“האמן לי, יחזקאל, אילו מצאת עבודה, לא היתה לך בעיה כזאת, נכון? נכון או לא נכון?” חזרה על שאלתה כשהיא מועכת בכוח את שארית הסיגריה במאפרה.

“נכון,” אמרתי.

הלנה ענתה לטלפון שזימזם לימינה: “אתה טועה, מר רוזנפלד, האופציות ירדו, ולא עלו, מסיבה זאת הצעתי לך לקנות איגרות חוב צמודות מדד שפדיונן יחול באלף תשע מאות שמונים, אבל בינתיים נודע לי שחברת אדרייה־ישראל רכשה קרקע לפרויקט של חמש מאות דירות בקפריסין, אולי תהיה מעוניין בזה, הם יוצאים להנפקה בבורסה ביום חמישי הבא. זו השקעה כדאית לדעתי, היקף ההכנסות הצפוי של הפרויקט הזה, הכולל מרכז מסחר ובידור, אזור מגורים, מלון וקזינו, הוא, עד כמה שאפשר ללמוד מהפרוספקט שלהם, מאה מיליון דולר… לא, אני ביררתי את עניין הביטחונות. שותפים להם מגדל השקעות ובנק מרכנתיל, כך שאין חשש לנפילה, יש פה פוטנציאל לרווח של שמונה נקודה שש בחודשים הראשונים… כן, אני מבינה את החששות שלך, אבל בין הברירות העומדות לפניך לאור היתרות שיש לך בחשבון השוטף, מה שנראה לי סביר ביותר הוא… אבל יש גם אפשרות אחרת: קרן ההשקעות של משפחת לובראני מנהלת מגעים עם בעלי השליטה בחברת שטרן תעשיות במטרה לרכוש את החברה לפי שווי של מאתיים חמישים, שלוש מאות מיליון דולר, מתוך כוונה לבנות באבו דיס, מזרחית לירושלים, קריה לאלופי צה”ל שסיימו את שירותם, רעיון מקורי, מה? הם באו במגעים עם כמה אלופים המעוניינים בשיכון ממין זה, והצפי הוא תשואה של ארבע נקודה שתיים מהשקעה כוללת של מאה עשרים מיליון דולר… כן, אתה צודק, השליטה בקזינו לוטוסק עברה לידי שטרן נכסים, אז מה זה אומר לגביך? או שאתה מעדיף נייר ממשלתי… היום התפרסמה הודעה של בנק ישראל על הנפקת סדרה חדשה של מלווה קצר מועד, שלפיה אם אתה משקיע תשע מאות שישים ואחת לירות ועשר אגורות באיגרת חוב לשמונה־עשר חודש, מבטיחים לך רווח שנתי של שבע נקודה עשרים וחמישה אחוז… מוכן לקנות את ההצעה הזאת? עוד משהו: ברקליס בנק דה־קה־או מפרסם היום תוכנית חיסכון בר צבירה פטורה ממס הכנסה, שנה ראשונה תשואה של ארבעה אחוזים, שנה רביעית תשעה אחוזים…"

הקשבתי פעור פה לשיחתה של דודתי בטלפון וראשי הסתחרר כמו משתי לגימות של וודקה. לרגעים נדמה היה לי שאני שומע מעין דרשה במהלך פולחן דתי כלשהו, בודהיסטי, דאואיסטי, אולי פלשתי…

עם זאת נפל מבטי על דף נייר מבריק שבראשו נכתב באותיות אדומות: דעתך חשובה לנו! ומתחת לזה, מעין שאלון: ביום… בשעה… ביקרתי בסניפכם… טופלתי על ידי… ותחת הכותרת שנאמר בה: הערכה לנותן השירות, נמנו שמונה סעיפים שלקוח הבנק היה אמור לדרג בהם את טיב השירות שניתן לו: טוב מאוד, טוב, סביר, וכו'. בעוד הלנה מנסה להשפיע על הלקוח שלה מעברו השני של קו הטלפון, בשטף וברהיטות, שעדיף לו להשקיע את כספו במפעל תעשייה פטרוכימית בקניה, האמור להניב תשואה של חמישה־עשר אחוז, הברחתי את הדף אל כיסי, וכשהניחה דודתי את השפופרת על מקומה, קמתי ואמרתי: “טוב, אנסה להסתדר בכוחות עצמי…”

“ודרך אגב,” השיג אותי קולה הרך והנעים כשעמדתי כבר ליד הדלת, “מזלך שקנינו לך אז את הדירה שאתה גר בה ואינך צריך לשלם מאה עשרים לירות לחודש שכר דירה, שזה מה שמשלמים היום בעד דירה כזאת באותה סביבה.”

כשירדתי אל קומת הקרקע, משכתי משולחן צדדי את אחת מחוברות הפרסומת המתגוללות בכל מקום ומונות את שבחי בנק לאומי לישראל, ביקשתי עט מאחת הפקידות שמאחורי האשנב, התיישבתי על כורסה שנועדה לממתינים לתורם, הנחתי את השאלון על החוברת, והחילותי ממלא אותו. רשמתי את השם “הלנה הופשטטר” בצד הסעיף “טופלתי על ידי…” ולהלן רשמתי: יחס – לא טוב; מקצועיות – סביר; האם קיבלת הסברים מלאים – לא; האם ניתנו לך תשובות מספקות לשאלותיך – לא; האם אתה שבע רצון מן השירות שניתן לך בסניפנו – בהחלט לא; האם אתה מרוצה מהשירות שאתה מקבל אצלנו לעומת השירות שאתה מקבל בבנק אחר? – לא ולא. ולמטה מזה כתוב היה: תודה על שיתוף הפעולה – מִנהלת הסניף וצוות העובדים. וחתמתי: הרונימוס. קיפלתי את השאלון, שילשלתי אותו את תיבת השירות שליד פתח האולם, ויצאתי.

את הפרצה בדוד השמש סתם לי למחרת השרברב השכונתי מנדל, בעבור תשלום מגוחך. הוא עלה אל הגג, נתן עין של מומחה בדוד, ואמר: “לא צריך להחליף אותו. אני אסדר לך”. שמונה לירות, זה כל הסיפור. אחד מל"ו, הייתי אומר עליו.

זה היה לאחר ביקורי הראשון במשרדה של דודתי, ועכשיו, לאחר השיחה הטלפונית איתה, שבה התברר לי לחלוטין שלא אחלץ מידה הקפוצה את המעות שביקשתי לצורך לחמא עניא כלשהו, השעה כבר היתה שתים־עשרה וחצי, וחשתי כאילו עכבר מכסס לי את מעַי והצלילים הקופצניים של “די־נה, דינה ברזילי… ארבע־תשע־שש־שלוש־חמש־אחד…” מן הרדיו של השכנה החצופה מלמטה, משגעים אותי. לאחר היסוסים רבים ודין ודברים עם מצפוני, החלטתי לגשת אל הקיוסק של ברוך שמעבר לפינה, גם באין פרוטה בארנקי, ולהשקיט את רעבוני בפיתה־חומוס, בבחינת פתרון ביניים.

“כן, חזי,” קידם ברוך את פני כשהוא בוחש בכדורי הפלאפל הצפים בקדרת השמן, “במה אוכל לשרת את כבודו? חומוס? טחינה?”

“גם וגם. תוכל לשים לי מנה על החשבון עד מחר?” שלחתי מבט חומד אל צנצנות החצילים הכבושים הצבעוניות, “השארתי את הארנק בבית ו…”

“למה לא, למה לא, בשבילך… גם וגם…” הוא פתח פיתה והתחיל לדחוס לתוכה את החומוס.

“מחר, על הבוקר אני מביא לך…”

“גם בעוד חודש. מה, אני מכיר אותך מאתמול? כמה זמן אתה כבר אצלי? שלוש שנים אם אני לא טועה, אולי יותר…”

ולאחר שהגיש לי את הפיתה התפוחה עד להתפקע, שתקע לתוכה גם מלפפון חמוץ, הוא קירב אלי את פניו, עטורות הזקן השחור והדק, ואמר בקול נמוך, כדבר איש אל אחיו: “תגיד, חזי, הרי דודה שלך, כמו שאנחנו יודעים, מנהלת סניף של בנק לאומי במרכז. אולי אתה יכול לדבר איתה, שיאשרו לי את ההלוואה של שלושים אלף שהגשתי בקשה… יש לי הזדמנות לעבור למקום אחר, בז’בוטינסקי, במחיר סביר… תראה כמה צר פה, אני בקושי עומד…”

עד שהספקתי לענות לו, כשהטחינה נוטפת מפי וטיפות ממנה נושרות על חולצתי ואני ממהר למחות אותן בנייר דק שמשכתי מן הדלפק, עטו על הקיוסק כעשרים ילדים, שפרצו זה עתה מחצר בית הספר הסמוך, והקיפו את הדוכן בקולות שוקקים, כמו להקת זרזירים רעשנית, כשהם מושיטים ידיים לקבל ולשלם.

“טוב, נדבר בפעם אחרת,” הפטיר ברוך לעברי כשהוא ממהר לתחוב חומוס וכדורי פלאפל ושלושה מיני ירקות לבטנן של פיתות בזריזות ובמרץ, לספק את תאוותם של ילדים קצרי רוח.

יצאתי אל המדרכה, מחיתי את פי מבלעי האחרון, ושקלתי מה אעשה עכשיו. הלוא מנה של פיתה־חומוס היא קומץ שאינו משביע את הרעב אלא לשעות אחדות. דרושות לי, דחוף, כמה עשרות לירות עד שאמצא בתיבת המכתבים שלי – אני מקווה שאמצא, אם לא מחר, מחרתיים, בעוד שבוע, שבועיים – את הצ’ק מהוגו. אנשים רבים עברו על פני, יוצאים מחנויות, נכנסים לחנויות, אישה עם שקית גדולה של המשביר בידה, אישה אחרת דוחפת עגלת קניות לפניה, שאבטיח עצום מתנשא מפתחה… לפתע ביצבץ בראשי שמו של אלדד רוטברג ותמהתי מדוע לא מניתי אותו בין הראשונים באות אל“ף ברשימת המועמדים להגיש עזרה בעת צרה. אבל במחשבה שנייה הבנתי שדווקא אליו, רעי כאח לי מימי התיכון העירוני, שחשב אותי ל”גאון" כשגיליתי לו את הפתרון שמצאתי לבעיית ריבוע העיגול והסברתי לו את עקרון אי־הוודאות של הייזנברג ואת הפרדוקס של זנון, עם אכילס והצב, ושעמד לימיני כשהמנהל בר־דרומא רצה לסלק אותי מבית הספר בגלל היעדרויות חוזרות ונשנות משיעורים – אם כן, דווקא אליו לא נעים היה לי לפנות בבקשת הלוואה; אלא שבושה ורעב אינם דרים בכפיפה אחת, כמאמר הפתגם הרומי, לפיכך חייב הייתי, במקרה זה, לדחות את הבושה מפני הרעב, ושמתי פעמי אל רב הקומות שבשדרות רוטשילד שבו שוכן משרד עורכי הדין שמואלי, באדר ושות', ושם משמש אלדד כסטאז’ר.


 

פרק ב

חזי עלה לקומה החמישית בבניין המשרדים בשדרות רוטשילד, נכנס לחדר הקבלה המהודר של משרד עורכי הדין שמואלי, באדר ושות', המרופד בשטיח דשא מקיר אל קיר, ניגש אל הדלפק ושאל את הנערה ירוקת העיניים עם תספורת הפוני, אם יוכל לראות את אלדד רוטברג. הנערה, בחולצת סריג המחפה בעדינות על שדיים ענוגים, העיפה בו מבט חשדני, כתוהה איך הגיע לכאן בחור זרוק כזה עם שיער מדובלל וטי־שרט מפוספסת משוק בצלאל, ושאלה אם קבע פגישה עם אלדד רוטברג. “לא, לא קבעתי,” אמר, “תגידי לו בבקשה שיחזקאל מבקש לראות אותו.”

“יחזקאל מה?”

“הוא כבר יודע.”

“אני אשאל,” הרימה את שפופרת הטלפון מבלי להסיר מבטה הסקרני ממנו. “שב שם, אני אקרא לך,” הראתה על כורסאות העור שבעומק החדר. כל כך צעירה וכבר סיגלה לעצמה נימוסים ביורוקרטיים כאלה…

חזי פנה לאחוריו, הסתכל סביבו כמחפש את הכורסה המתאימה לו, ועוד לפני שגמר בדעתו היכן יתיישב, הופיע אלדד לפניו, בז’קט כחול, בחולצה צחורה ובעניבה אדומה והושיט לו את ידו הרכה: “חיזקי! יופי לראות אותך! מה מביא אותך אל בית הלוויות הזה?” חזי חייך אליו, היסס, בלע את רוקו ואמר: “יש לך כמה רגעים בשבילי?”

“כמובן!” אחז בזרועו והובילו אל כורסה רכה ועמוקה שמאחורי שולחן עם טבלת זכוכית שתריסר מגזינים מונחים עליה, “בוא נדבר! כבר מזמן לא דיברנו! נשב פה?” הראה על הכורסה, אך נעצר ואמר: “אתה יודע מה? אני יכול להתפנות עכשיו לשעה, שעה וחצי. בא לך לשבת במסעדה לא רחוק מפה ולטרוף איזה רבע עוף? או צלע של שור הבר?” חזי הפנה אליו חיוך של ידידות הנמשכת והולכת משכבר הימים. כמה נעים הליכות הוא אלדד, שהיה התלמיד המצטיין בתיכון בכל המקצועות ההומניים וידע בעל פה חטיבות שלמות מפרקי אבות. כולו אומר עדינות: הקול הרך, הפנים החלקות שנדמה כי לא עלה עליהן תער, האף הדק… ואדיבותו, החפה מכל העמדת פנים.


שש או שבע שנים לפני כן, כשחזי התגורר עוד עם סבתו לוטה, ויום אחד התעצבן עליה כי נזפה בו על שהוא חי ככה באוויר, מבלי לתת את דעתו על עתידו, ורק מבטל את זמנו על הזיות שאין להן תכלית, ובכך, אמרה, הוא מבזה את זכר הוריו עליהם השלום, אנשי עמל, שהכו שורשים בקרקע – טילפן אל אלדד וזה הזמינו לבוא לביתו. “ולקאם, ולקאם! בכל מצב של חירום, רעידת אדמה או הפצצה אטומית, תוכל למצוא מקלט אצלנו,” אמר לו, “יש מקום לכולנו!” הוא נסע לכפר שמריהו, הגיע אל הווילה המוקפת חומה ברחוב הכלנית וצלצל בפעמון שבצד השער הכבד, העשוי עץ אלון. פתחה לו אישה רחבת כתפיים וחזה שפניה מאירות כחמה. "אתה יחזקאל, נכון? בוא היכנס, אני יודעת עליך הכול, אנחנו שמחים שבאת, מצאת בקלות את הבית? הורדת במשקל, מה? נשאה מבטה אליו בלוותה אותו פנימה, “אני זוכרת אותך רחב, ככה… לא?”

“כן,” הצטחק חזי, “הייתי שמן פעם, לא לטובתי…” וכשנכנס, סומאו עיניו מפאר הסלון רחב הידיים, שבירכתיו, לצד מזנון עתיק, שצלמיות קולומביאניות נראו בעד זגוגיותיו, עמד כן עגול ועליו ברֵכת חרסינה יפנית וחבצלות מים צפות בה. בין הציורים שעל הקירות הבחין באחד של ארדון, עם ירח וכוכבים וספר תורה, שהכיר מן האלבום של אומנות ישראלית בבית דודתו, ובפינה עמד עציץ שיש גדול ודקל מניפה וושינגטוני הזדקף ממנו. אלדד בא לקראתו בפנים שמחות, שאל אם ישתה משהו קר, סקוטש און דה רוקס, אולי? אחר כך סייר איתו בחצר האחורית, המדושאת, הנטועה עצים טרופיים מכל צדיה ובמרכזה ברכה שמימיה מזדהרים בשמש, עד שהוגשה סעודת הערב החלבית, בחברת הוריו של אלדד – אמו, בעלת הפנים הבובתיות, ששדיה הולכים לפניה ושערה הערמוני אסוף בפקעת על עורפה, ואביו עב הגבות, מרכיב המשקפיים עבי העדשות, שהוא נציג רנו בישראל וגם מנכ“ל חברת הביטוח גמלא, ובו בזמן הוא מכהן כסגן יו”ר חבר הנאמנים של האופרה הישראלית; וישבה איתם אחותו של אלדד, הצעירה מעט ממנו, ניבה שמה, שבפניה הנעימות, בעיניה החמות והסקרניות ובגופה הגבעולי, דמתה בעיניו לאודרי הפבורן בסרט “חופשה ברומא”, שצפה בו עם סבתו, שהעריצה את גרגורי פק. אחרי הארוחה עלו חזי ומארחו לחדרו של אלדד, הגדוש בספרי יען ויעד, ובמכשירים מרתקים ומאתגרים שהביא אביו ממסעות העסקים שלו ברחבי תבל – ואז עלה ברצונו של חזי להביא את חברו בסוד ה“פרויקט” שלו.

ערב אחד, סיפר לו, שכב בבית סבתו והאזין למוזיקה חרישית מן הטרנזיסטור המונח על הכר ליד אוזנו, וכשהעביר את המחוג לתחנת הבי־בי־סי נדרך למשמע הרצאתו של מדען אנגלי, על אפקט החממה, תופעה קוסמית שקרא עליה עוד בילדותו, כשהיה בן שש או שבע, וכבר אז עוררה בו חרדות. המדען הסביר שהצטברות גדלה והולכת של דו־תחמוצת הפחמן וגזים רעילים אחרים באטמוספרה, הנגרמת משימוש בפחם, בנפט ובדלקים מחצביים אחרים כמקורות אנרגיה להנעת התעשייה והתחבורה, חוסמת את התפשטות החום הנפלט מן האדמה מלהגיע אל החלל החיצון, וכך עולה בהדרגה הטמפרטורה של כדור הארץ, כלומר, של “החממה” שבה אנו חיים, ומסכנת את עצם קיומנו. המדען הִזהיר שאם יימשך תהליך זה והקהילה העולמית לא תשים לו מעצור, לא ירחק היום והקרחונים בשני הקטבים של כדור הארץ יפשירו, יימסו, האוקיינוסים יעלו על גדותיהם ויציפו את האזורים המיושבים, שטחים גדולים ייהפכו לשממות, העולם יאבד את כושרו לספק מזון ליצורים החיים בו, לרבות בני האדם, ושואה תבוא על העולם.

חזי סיפר לאלדד שההרצאה הזאת עוררה בו מחדש את החרדה שחש בילדותו, מאפשרות של חורבן העולם, ושדחק אותה מזיכרונו. הוא לא יכול היה להירדם באותו לילה, וגם בלילות הבאים נדדה שנתו. הוא ראה בעיני רוחו איך הים הגואה, המשתולל כחיית טרף שיצאה מסוגרה, מציף את תל אביב, תושביה טובעים או בורחים חסרי כול אל ההרים, דלקות פורצות בכל עיי החורבות ששרדו לאחר השיטפון, האדמה רועדת, אין מפלט. הוא לא מצא מנוח לעצמו. בימים הבאים רדפו אותו המחשבות מה לעשות כדי למנוע את בוא הרעה. הרי לא ייתכן שנחכה בחיבוק ידיים עד שיגיע אלינו האסון! הלוא אם נקשיב היטב לאזהרות המדענים, נבין שעומדת להתרחש עלינו שואה נוראה לא פחות מאשר זו שאירעה ליבשת אטלנטיס האבודה, שעליה כתב אפלטון במאה הרביעית לפני הספירה…

“אז מה אתה רוצה לעשות?” שאל אלדד, שעיניו היו פעורות בתימהון על ההתרגשות שתקפה לפתע את חברו. גם הוא קרא ושמע דבר או שניים על אפקט החממה, הנושא לא היה חדש לו, גם בקול ישראל דיברו על כך, אבל נעימת הפאניקה שבקולו, כאילו האפוקליפסה שתיאר נוגעת מיניה וביה בו עצמו, והעולם עומד להתהפך מחר בבוקר…

“הדבר הראשון שיש לעשות,” אמר חזי, “הוא למצוא מקורות אנרגיה שאינם פולטים גזים, אלה שמתפשטים באוויר מארובות בתי החרושת, מתחנות החשמל, ממיליוני כלי הרכב, ממצבורי האשפה, וחוסמים את בריחת החום אל החלל החיצון. הגזים האלה, הם הממיטים עלינו את האסון! לנו, במושב, היתה חממה לגידול ורדים, ומניסיוני אני יודע,” לבו נצבט כשהזכיר את החממה ההיא, שבה שכב לראשונה עם אישה, בת השכנים שלהם במושב… אך מיהר להדחיק זיכרון זה ממוחו, כמו גנב הנמלט משוטר, “כן… מניסיוני אני יודע שכשהיינו אוטמים את פתחי האוויר אפילו לשעות אחדות, הוורדים היו כמעט נחנקים ומתחילים לקמול. אתה יודע מה זה פוטוסינתזה? הצמחים קולטים את דו־תחמוצת הפחמן שבאוויר, מטמיעים אותו ופולטים חמצן, וכך אנחנו נושמים אוויר טהור, אבל אם אוטמים את החממה… בשבועות האחרונים בדקתי את עניין מקורות האנרגיה החלופיים, כמו מפלי מים, טחנות רוח, אנרגיה סולארית, כורים אטומיים ועוד, ומצאתי שבאף אחד מהם אין פתרון לבעיית אפקט החממה, כי הם מוגבלים לאזורים גיאוגרפיים מסוימים, הם יקרים מדי, והפעלתם גם היא מזהמת את האוויר או מסכנת את עצם הקיום, כמו קרינה רדיואקטיבית. אבל פתרון חייב להימצא!”

“הבט, חזי,” אמר אלדד לאחר שהתבונן בו ממושכות בשתיקה, “זה מאד נועז ואצילי מצדך שאתה רוצה להציל את העולם מחורבן. כל הכבוד לך. אבל אתה לא חושב שזה קצת גדול עליך, להציל את העולם כולו? תפסת מרובה לא תפסת, נכון?”

“אלדד!” נחנק קולו של חזי מרוב התרגשות, “זו שאלה של חיים ומוות! בני אדם רואים איך שעה־שעה מתקרב אליהם החורבן ולא עושים דבר למנוע אותו! האדישות הזאת מזכירה את התקופה השחורה ערב מלחמת העולם השנייה, כשהזוועה כבר היתה בפתח והעולם שתק! שתק!” הזדעק חזי.

אלדד שתק.

“קוּאִי טָצֵט קוֹנְסֶנְטִירֵה וִידֵטוּר!”6 השמיע חזי לפתע.

אלדד צחק: “מה פתאום לטינית?” הוא עצמו ידע מילים לא מעטות בלשון זו. “תזכיר לי מה זה,” אמר, “שתיקה כהודעה?”

כעבור רגע אמר בזהירות: “אז…מצאת איזו אלטרנטיבה? למקורות האנרגיה הזיהומית?”

חזי הרכין ראשו ולאחר רגעים ארוכים אמר: “אִין מֵדיאס רֵס,7 אני כמעט נואשתי מכך. אחרי חודשים של מחשבה וקריאת חומר מדעי מכל מה שיכולתי להשיג, החלטתי לעזוב את זה כי העליתי חרס בידי, כמו שאומרים. יש חכמים ממני, אמרתי לעצמי, שידאגו הם לעתיד העולם וישברו את הראש איך למנוע את חורבנו.”

אבל ערב אחד, סיפר, כששכב במיטתו וקרא ספר, שמע זמזום דק וחדגוני מעליו. הרים את עיניו מן הספר, “לב המאפליה” היה זה, של ג’וזף קונרד, וראה זבוב, גדול מן הרגיל, עף מצד אחד של החדר אל צדו האחר, נחבט בקיר אחד וחוזר אל הקיר שממול, מזמזם וטס, כמו מסומם, אחר כך נוחת על המנורה, וכעבור רגע הוא מסתחרר מתחת לכיפת האהיל, ומתעופף בתוכו בטירוף, כאילו נלכד ללא מוצא, הזמזום שלו היסטרי, הפרפור שלו כשל טובע בים, עד שלבסוף הוא יוצא לחופשי, ואז הוא חוזר לעופף בחלל החדר, מקיר אל קיר, ומעלה מטה, אל התקרה, אל השמיכה שמעל חזי, סובב־סובב ועל סביבותיו שב. “ואז חשבתי,” אמר, “הזבוב הזה מפיק אנרגיה כשהוא מפרפר בכנפיו בהתעופפות הנמרצת והמתמשכת הזאת ומערבל את האוויר כמו מדחף של מסוק, או כמו כנפיים של טחנת רוח, האנרגיה שמתבזבזת בעצם, כי אין בה שום שימוש. כמות האנרגיה שמפיק זבוב אחד היא מזערית, כמובן, אפס פסיק אפס בחזקת איקס של אֶרְג, אבל נניח שאנחנו כולאים מיליון זבובים בתוך תא זכוכית סגור עם נקבים אחדים לאוורור וכולם מתעופפים שם כמשוגעים,כי הם בהולים לצאת לחופשי, במקרה זה נוצרת כמות של אנרגיה שניתן לנצלה לשימוש, לא? והבעיה היא רק איך לרתום אותה ולנתבה לערוץ שימושי, בעיה שאפשר לפתור אם משקיעים בכך מחשבה ודמיון. וגם ידע, כמובן…”

כך, סיפר, הבריק במוחו באותו ערב, כמו גילוי נבואי, הרעיון בדבר הפקת אנרגיה ממעוף הזבובים. רעיון שלאמיתו של דבר רחש בראשו בעמימות עוד בהיותו ילד בן שש. יום אחד, כשרדף אחרי חמורו, זרח, לעבר הכפר הערבי ההרוס חירבת סוופיה, בהגיעו אל שרידי המסגד, התנפל עליו לפתע המון זבובים, שהתנשא מפגר של תן שהיה מוטל לרגלי קיר המסגד, והזבובים סבבו סביב ראשו וצללו באוזניו. אימה תקפה אותו, כאילו שד משחת שילח אותם בו. הוא ברח מהם אז, וכשגדל הבין שהמעוף של המוני זבובים יחד הוא האנרגיה בהתגשמותה!

אלדד שמע את הדברים ברוב קשב, כשהוא מיישיר את מבטו לעיני חזי, ולא אמר דבר.

חזי חשד בחברו שהוא פקפק באמינות הרעיון שגילה לאוזניו, לכן התחיל לדבר בשטף, ואגב התרגשות, כמעט מבלי שהיה מודע לכך, נזרעו בדבריו משפטים לטיניים – כאילו דחקה הלטינית את הארמית שהשתבצה בלשונו בילדותו, ובאה במקומה.

“הזבובים הם רק דוגמה,” אמר. “הם לא היחידים. נוֹן אוֹמְנִיָה פּוֹסוּמוּס אוֹמְנֵס.8 יש אינספור תופעות של תנועת בעלי חיים בחלל, מיליוני היתושים והיבחושים, למשל, שרק מציקים לבני אדם ומפיצים מחלות, ואפשר לנצל את תנועתם למטרות הפקת אנרגיה. אבל נָטוּרָה נוֹן פָצִיט סַלְטוּס.9 אפשר לשנות את הטבע אילו הקדשנו לכך מחשבה יצירתית. נָטוּרָם קוּאִידַם מוּטָרֶה דִיפִיצֵילֶה אֵסְט.10 ומכיוון שבמדינה כמו שלנו, הענייה במחצבים ובמקורות אנרגיה, הבעיה של ייצור אנרגיה היא גורלית, ותחשוב מה צפוי לנו אם אחת ממדינות ערב, המתעשרות מאוצרות הנפט שלהן, תייצר פצצה אטומית! אנחנו חייבים למצוא פתרון דחוף לבעיה הזאת! ואנרגיה המופקת מתעופת זבובים עשויה להיות תשובה לכך. קוּאוֹד אֵסְט וֶנְטוּרוּם סָפִּייֵנְס קוּאָזִי פְּרֵסֵנְס קָוֶוט,”11 השתיל חזי פסוק שזכר מן ה“פתגמים” של פובליליוס סירוס. “מלבד זה, לא רק שהיא זולה מכל מקור אנרגיה אחר, אלא היא גם בלתי זיהומית באופן מוחלט! נוֹ פּוֹלוּשן! זהו פרויקט גדול, ואני מתכוון להקדיש לו את כל זמני. אל תחשוב שאני מוְנֵטס אָאוּרִי פּוֹלִיצֵנְס,12 כלומר, מבטיח הררי זהב ולא מקיים. אין דבר העומד בפני הרצון.”

הלטינית של חזי, שמילים רבות שלה זכר מן הקודקס היוסטיניאני, שיעשעה את אלדד כל כך, שצחוק דיגדג במעיו. הו, סָנְקְטָה סִימְפְּלִיצִיטָס! 13 ליגלג עליו בלבו.

“אגב, מאין לך הבקיאות הזאת בלטינית?” שאל.

“כשגרתי עם דודי ודודתי, היה בחדר מילון אנגלי־לטיני של קאסל. למדתי אותו בעל פה. אחר כך קראתי את ורגיליוס, את הנאומים של קיקרו, ועוד כמה ספרים…”

“כל הכבוד לך,” הביט בו אלדד בהשתאות.

אחר כך אמר: “אז אני מבין שאתה מסתלק מן הרעיון הגלובלי שלך, של הצלת העולם כולו, ופונה להצלת ישראל..” וחנן אותו בחיוך מבודח.

“זו ההתחלה! רק התחלה! מסע של אלף מיל מתחיל בצעד אחד, אמר מאו דזה דונג…”

“זה נכון,” אמר אלדד, “למרות שאמר זאת מאו דזה דונג. טוב, אני צריך לחשוב על מה שאמרת.”

ושניהם ירדו אל חדר הכושר של הווילה. כשעה שיחקו פינג פונג, כמו בנעוריהם, וסיימו ביתרון של שש נקודות לטובת חזי, 32:26.

חזי לן באותו לילה בחדר האירוח, וכאשר גילה, בין ספרי הכיס שעל המדף, רובם בלשים באנגלית, את “הלב” של דה אמיצ’יס, שזכר אותו בהמיית לב מילדותו, וזכר איך ליווה בחרדה גדולה את מסעו של הילד מרקו, היוצא לחפש את אמו, מן האפנינים עד האנדים, וכמה רווח לו כשמצא אותה בחיים, בארגנטינה, דמעות חנקו את גרונו. למה, למה היה עליהם לנסוע לשם, אל שדה המוקשים ההוא?

ולמחרת חזר אל בית סבתו.

זה היה לפני שש או שבע שנים, ועכשיו, כשיצאו מבניין המשרדים וצעדו זה בצד זה, חזי גבוה בראש מחברו אלדד, בדרכם אל המסעדה, שאל חזי: יש לך הפסקת צהריים עכשיו?" אלדד גיחך: “אין אצלנו דבר פורמלי כזה, אבל היום אני פטור מללכת לבית המשפט. הייתי צריך לייצג איזה בעל בית עקשן ורשע שתובע מהשוכר שלו כמה אלפים בגין פיגור בתשלומים, עניין משעמם מאוד, לא עליך, ידידי, והדיון נדחה בשל מחלת הנתבע, אז אני רשאי לצאת ללא בעיות.”

השניים נכנסו למסעדה קטנה ואינטימית, השרויה באפלולית, רק פנסים יפניים או סיניים זעירים דלקו בה על השולחנות, והתיישבו ליד אחד מהם. אלדד עיין בדפי התפריט ונועץ בחזי מה יזמינו. חזי סקר את התפריט שלוש פעמים מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, לא ידע מה לומר, רק התעכב על שורש הביטוי פילה דה בוף. פילה הרי זה חוט דק בצרפתית, ובוף הוא שור, מהו אם כן חוט של שור? משראה אלדד שאצבעו של חברו משתהה על אותה אומצת בקר, קרא למלצר, הזמין לשניהם, וכשמזג להם המלצר, שדמה בשפמו הצר לספר מסביליה, קמפרי, והם השיקו גביעים ולגמו מהם, אמר חזי: “תראה אלדד, יש לי בעיה קטנה. אתה יודע בוודאי שדודי, פרופסור הוגו הופשטטר, שולח לי בכל חודש מאה דולר מארצות הברית, שם הוא מלמד עכשיו, בהתאם למה שהוסכם בינו ובין דודתי, לפני נסיעתו.”

“יודע, יודע, זוכר, זוכר,” הרים אלדד את גביע הקמפרי כדי זרת מן השולחן וחזר והעמידו עליו. “כשהייתי אצלך פעם, עוד כשגרת עם דודתך, סיפרת לי על כך. כן, אז מה הבעיה?”

“אז תשמע,” אחז חזי ברגל הגביע ולא הרפה ממנה, “אני מקבל את הצ’ק בכל חמישה עשר בחודש, מדויק כמו שעון, הופשטטר הוא יקה, כידוע לך, מקפיד מאד על סדר ועל קיום תנאים לפי האות הכתובה. אז עכשיו עברו כבר שישה שבועות, אינני יודע מה קרה…”

“ונשארת ללא פרוטה,” נתן בו אלדד מבט מבודח, “כמה נחוץ לך?” לשונו של חזי דבקה לחכו. הוא לא ציפה להבעת נכונות מיידית כל כך. “תראה, אני…” גימגם, “הכסף יגיע, בזה אני בטוח… עניין של כמה ימים… אולי שבוע, שבועיים… אז אם תוכל להלוות לי איזה עשרים לירות עד אז…”

“עשרים?!” נמלטה צעקה מפיו של אלדד, “מה תעשה עם עשרים לירות? אפילו לסעודה מפסקת אחת הן לא יספיקו לך…” הוא הוציא את ארנקו מכיסו, שלף שני שטרות והניחם על השולחן לרגלי גביעו של חזי. “מאה יספיקו לך לשעת חרום?”

“אני… אני מודה לך מאוד… זה באמת… אני מקווה שבעוד כמה ימים, אולי אפילו מחר…” ולאחר רגע אמר: “אתה שואל את עצמך בוודאי למה לא פניתי אל דודתי, שבתור מנהלת סניף בנק לאומי היא רובצת על ערמה גבוהה של דינרים…”

“אני לא שואל,” אמר אלדד, “אני יודע, יודע. יודע מה היחסים ביניכם, סיפרת לי, ואני זוכר שכשהייתי בא אליכם, כשעוד גרת איתה ועם בעלה הפרופסור, היא היתה שואלת מה אשתה, מביאה כוס מים קרים וממהרת להסתלק, כאילו לא נוח לה שאני בבית. אישה קשה, מה?”

המלצר העמיד לפניהם את צלחות הבשר עם התוספות, וכשהחל אלדד לחתוך את הסטייק, נשא את עיניו אל חזי ואמר: “מה נשמע עם הפרויקט שלך?”

“אני עובד עליו,” נעץ חזי את מזלגו בנתח האומצה המדממת, “בינתיים אני אוסף חומר לספר שאני מקווה לכתוב על הנושא הזה.”

“ספר על הפקת אנרגיה מתנועת חרקים בחלל?” עצר אלדד במלאכת החיתוך והלעיסה.

“ספר על חיי הזבובים, כדוגמת ‘חיי הדבורים’ של מוריס מטרלינק, ספר נפלא, שעשה עלי רושם גדול כשקראתי אותו בגיל שלוש־עשרה.”

“והספר הזה, אתה חושב, יקדם את הפרויקט שלך בעניין הפקת האנרגיה?”

“כן, במידה מסוימת. הוא ישמש בסיס להכרת התנהגותם של הזבובים ולהבנת התהליכים המתחוללים בגופם ובתנועותיהם. החכם הסיני לאו דזה כתב בספרו על תורת הדאואיזם: החולשה היא כוח. זו אמת גדולה. הזבובים, שהם זעירים כל כך, נחשבים ליצורים חלשים, אבל יש בהם כוח. כוח רב. ובכלל, גם בטוב יש כוח, לא רק ברוע. את הדברים האלה אני רוצה להדגיש בספרי.”

“משפט יפה, החולשה היא כוח…” הפטיר אלדד. הוא העביר את מבטו לסירוגין, מצלחתו אל חזי וממנו אל צלחתו.

“אנשים אין להם מושג כמה מעניינים חיי הזבובים,” חתך חזי רצועה צרה מנתח האומצה שלו, נתנה על קצה המזלג ולא שם אל פיו. “אני קורא, כמובן, את החומר המדעי הקשור בהם. הוא מפוזר באנציקלופדיות ובמאספים אקדמיים שונים. אבל אני נעזר בעיקר בתצפיות שלי עצמי.”

“באיזה תצפיות?” העלה אלדד במזלג חטיבה הגונה של חסה וגדש בה את פיו.

“אני מסוגל לעקוב במשך שעות אחר זבוב, כשהוא נייד או כשהוא נייח, כשהוא מעופף בחלל החדר או כשהוא צמוד לנקודה אחת כמשותק ונדמה לך שאין בו רוח חיים. דרך אגב,” אמר, “מה שנוגע לזיהום האוויר, אתה יודע מה יתרון הזבוב מן הפרה או הסוס? הבהמות האלה פולטות נפיחות המגבירות את אפקט החממה לא פחות מן המכוניות הפולטות גזים, כך קראתי במגזין אמריקני העוסק באקולוגיה. הזבובים, כמו כל החרקים, לא מפליצים…”

אלדד פרץ בצחוק גדול שהשפריץ14 את בלעו מפיו.

“ובני אדם?” מחה את פיו מרסיסי הבשר והירק, “לא פחות מפרות וסוסים! מספרים שבאחת מישיבות בית המשפט קם השופט באמצע הישיבה והודיע שהוא מפסיק את הדיון. ולמה? כי הנאשם הפליט נאדות כאלה מסריחים…”

אוֹגֵיאָה קְלוֹאַקְס פוֹרְגָארֶה," הפטיר חזי משפט לטיני.

“מה?!” צעק אלדד.

“צריך לנקות את האורוות של אוגיאס,” תירגם לו חזי, “לטהר את האוויר מן הזוהמה.”

“כן, אבל איפה תמצא היום הרקולס שינקה את האורוות שלנו?” אמר אלדד, כשהוא לועס את נגוסת הבשר שבפיו. “אם לצטט את הציווי הקטגורי של המנהיג הידוע, איש האשכולות, ‘לא תחסום שור בדישו’ – מי יחסום את קבלני העפר של קו בר־לב, שזוכים בעבודות ללא מכרזים ועושים מיליונים מניפוח חשבונות ללא שום בקרה? ומי יחסום את גיבור מלחמות ישראל משוד העתיקות ללא הפסקה מדן ועד אילת? יש לך תשובה על כך?”

“אני לא מבין בזה,” אמר חזי.

“טוב, נעזוב את זה. הגד, אתה גם תופס זבובים לפעמים?”

“זו אחת השאלות המעניינות לגבי טבעם של הזבובים,” אמר חזי, “מדוע קשה כל כך לתפוס אותם. תראה, במושב היו לנו לול ורפת עם שש פרות וגן ירק ועוד ועוד, וברפת היו המון זבובים שהסתובבו סביב הפרות ונחתו על הגב שלהן ועל הזנב ועל המצח, ואפילו מצצו להן את הליחה מזוויות העיניים ומן הנחיריים, ונדבקו, כמובן, לגללים שלהן. כשהייתי נכנס לרפת, היו הזבובים מחוללים סביבי באורגיה גדולה ולא מניחים לי. הייתי מגרש אותם מעלי, והם היו חוזרים ונוחתים, על המצח, על הזרועות, על הרגליים. לא יכולתי להיפטר מהם. ניסיתי לתפוס אותם, ואף פעם לא הצלחתי. שאלתי את אמי למה הם נטפלים אלי בעקשנות כזאת, והיא צחקה: ‘כי אתה שמן ויש לך דם מתוק.’”

אלדד נשא אליו מבט משועשע. "או־קיי, נניח שמצאנו דרך לצוד אותם, אבל למה, בעצם, אתה חושב שצריך לנצל את האנרגיה הזאת? תן לזבובים לחיות את חייהם… השמים שמים לאדוני והארץ ניתנה לבני אדם. לא רק להם, לכל בעלי החיים, לרבות הזבובים…

“ובכל זאת,” אמר חזי, “לכל יצור שנברא בעולם יש תכלית, כמו שאמר פנגלוס לקנדיד. אבל למה לנו את פנגלוס? אולי קראת פעם, כשהיית ילד, את ‘אגדות דוד המלך’ של ביאליק…” “אולי. כבר לא זוכר.”

“באחת מהן מסופר שדוד שואל את אלוהים, למה בראת את העכביש? הוא אורג קורים ואין בהם שום תועלת, כי אי־אפשר לעשות בגד מהם. אלוהים משיב לו, עוד יבוא יום ותיווכח כי כל מה שבראתי, לא בראתי לשווא. ואכן, פעם, כששאול רדף אחר דוד להורגו והוא התחבא במערה במדבר יהודה, עברו שאול ואנשיו על פני פתח המערה הזאת ושאול ציווה עליהם להיכנס לתוכה ולבדוק שמא דוד מסתתר בה. אחד מהם שם לב שרשת של קורי עכביש מכסה על הפתח, ואמר, הרי ברור שאין איש בתוכה! וכך ניצל דוד ממוות. אם עכביש הציל את מלך ישראל ממוות, אולי זבוב יציל את כל עם ישראל מאויביו…”

“אמן ואמן, כן יהי רצון,” מחה אלדד את פיו במפית. וכשמרח חרדל על גבי שארית הסטייק שלו, הוסיף: “אבל סנונית אחת לא מביאה את האביב, וזבוב אחד, עם כל האנרגיה שבו, לא מביא את הגאולה.”

“אחד לא, אבל מיליון כן. אגב, אתה יודע שהמצרים הקדמונים העריצו את הזבוב, כסמל האומץ ועוז הנפש, ובצלמיות שלו עיטרו את הגיבורים שלהם? אבל,” אמר לאחר מחשבה, “הבעיה היחידה היא, איך להפוך את האנרגיה הפוטנציאלית של המיליון הזה לאנרגיה מכנית. במילים אחרות, צריך לחשב קודם כול את המהירות הממוצעת של מעופו של זבוב, את השפעת כוח הכבידה על המהירות הזאת בתנאים של חלל סגור טעון אנרגיה, להביא בחשבון את עקרון אי־הוודאות של הייזנברג – כי על פי מכניקת הקוונטים אי־אפשר למדוד את מיקומו של חלקיק בזמן נתון, וכך לגבי הזבוב, שגם הוא, לצורך זה, מעין חלקיק – ואז ליצור מערכת של שנאים, מטענים, מחוללים, קולטנים, שיעבירו את האנרגיה מן המכל אל רשת של מובילים המתקשרת עם מקורות אנרגיה זמניים אד הוק. מערכת התפלת מים, למשל, בנויה על אותו פרינציפ של שילוב…”

אלדד הניח את המזלג והסכין לשני צדי הצלחת, שבת מאכילה, והקשיב להרצאתו המלומדת של חברו בספק תימהון ספק התפעלות מעושר ידיעותיו. משהאריך חזי הפירוט הצעדים הטכניים והמעשיים, קטע אותו אלדד: “שאלה אחת בכל זאת מציקה לי. הלוא אורך חייו של זבוב אינו עולה על… כמה?”

“של זבוב אחד? שבועיים עד חודש בקיץ ושלושה עד ארבעה חודשים בחורף,” השיב חזי.

“ובכן, כשזבובים אלה, שאתה כולא אותם במכל סגור, נופחים את נשמתם ונופלים חלל על רצפתו, מתים כמו זבובים, אפשר לומר, בא הקץ לאנרגיה שלהם, לא?”

“לא, כלל וכלל לא,” נתווה חיוך דק על שפתיו של חזי. “ואסביר לך מדוע. כוח הרבייה של הזבובים הוא פנומנלי. כל נקבת זבוב מטילה בין אלף לשלושת אלפים ביצים. מן הביצים בוקעות רימות, הרימות הופכות לגלמים, מן הגלמים מגיחים הזבובים הבוגרים, ועוד לפני שדור אחד הולך כבר דור שני בא, רב ועצום מן הראשון, כך שההתרבות שלהם עולה פי כמה וכמה על התמותה. אנטומולוגים חישבו ומצאו שאילולא היו אויבי הזבובים, מן החי ומן הדומם, קוטלים בהם ללא הרף, הם היו מכסים את פני כדור הארץ ארבעים פעם בתוך עשר שנים. למעשה, אורך החיים של הזבובים הוא אינסופי…”

“מה זאת אומרת אינסופי?”

“פֶּרְפֵּטוּם מוֹבִּילֶה. תנועה מתגלגלת והולכת ללא סוף. ואין כל התמעטות בכמות האנרגיה שמפיקים הזבובים ככלל.”

“מעניין, מעניין מאד…” נתן בו אלדד מבט אוהד.

“לא רק מעניין. בספר שאני עומד לכתוב על חיי הזבובים, אציין כמה תופעות מופלאות הדורשות הסבר: אל”ף, מה פשר העקשנות שלהם – על זה בעצם כבר דיברנו – שאתה מגרש אותם והם חוזרים שוב ושוב לאותו מקום? בי“ת, מדוע כשאתה מנסה למחוץ זבוב באבחת כף יד, הוא תמיד מצליח להתחמק עשירית שנייה לפני שאתה נוגע בו? מנין להם הזריזות הזאת? או חוש הניבוי? גימ”ל, מאין הם באים ולאן הם הולכים?"

וכאן סיפר חזי איך בפעם הראשונה בחייו השתאה על מקור בריאתו של הזבוב: בהיותו בן חמש בערך, הלך לבדו בחולות שממערב למושב, ובאמצע הדרך היה לו צורך דחוף לחרבן. הוא לא יכול היה להתאפק, כרע על ארכובותיו, הפשיל את מכנסיו, ובאין רואה עשה את צרכיו בו במקום. כשקם, השתומם לראות זבוב שמן, ירוק, זוחל על עוגת הצואה שלו. מאין, התפלא, בא הזבוב הזה, כשלכל מלוא העין אין עץ, אין פיסת עשב, אין חי, אין שלולית מים? האם נולד מן החול? מן הצואה עצמה? ואפילו אם בקע מביצה סמויה שהיתה טמונה בחול, איך הספיק בכמה שניות להשמין כל כך?

“אתה יכול להסביר את זה?” שאל את אלדד.

ולאחר רגע לחש: “אבל יש בהם גם משהו אפל.”

“אפל?”

“כן. מפחיד. דמוני.”

“דמוני? אצל זבובים? אתה לא מגזים?”

“כן, אדוני, אני לא מגזים. בפינת הרחוב שלי יש זקנה אחת, נכה בשתי רגליה. לפנות ערב היא יוצאת החוצה לשאוף אוויר ויושבת על כיסא גלגלים ליד פתח הבית. אני עובר על ידה לעתים קרובות, מברך אותה, היא אותי, בתנועת ראש, כי קשה לה לדבר. כשעברתי על ידה לפני כמה ימים, אני רואה זבוב שמן מעופף מעל לראשה, מעגלים־מעגלים, ובכל כמה שניות נחבט במצחה, בעפעפיה. היא לא יכולה לגרש אותו, כי ידיה אוחזות בזרועות הכיסא. כל כך ריחמתי עליה, שנעצרתי וניסיתי לגרש את הזבוב בנפנוף ידיים. הוא התעלם ממני. חזר שוב ושוב נחבט בפניה. היא ייללה. שום דבר לא עזר. שד. סִיטרא אחרא. אחזתי בכיסא והסעתי אותה לפנים הבית. הבוקר שמעתי שבלילה נפחה את נשמתה. איך אתה מסביר אכזריות כזאת של זבוב?”

“הוא חש את מותה הקרב…” גיחך אלדד, “הזבובים הם נקרופילים…”

“זה נכון. אני חושב שעל הזבוב ההוא השתלט כוח האופל. אבל הזבובים עשויים להיות גם בני אור. כדי לגרש את החושך צריך להפיץ את האור. יש אמרה חסידית, שאין החושך יכול לכבות את האור, אך נר אחד יש בו כדי להאיר את החושך כולו.”

אלדד שתק. נתן בו מבט מודאג. אחר כך אמר: “לאור הבקיאות שלך בזבובים, עוד יקראו לך יחזקאל בעל זבוב.”

“תראה,” אמר חזי, “הקדמונים הבינו את כוחם של היצורים הקטנים, של החרקים והזוחלים ושל יתר בעלי החיים, וידעו לכבד ולהעריץ אותם. אתה מכיר בוודאי את האגדה הרומית על האווזים שהצילו את רומא מפלישת הגאלים… או את האגדה על היתוש שהרג את טיטוס הרשע, זה שהחריב את בית המקדש בירושלים… לבעלי חיים יש תפקיד גדול בהיסטוריה. אולי גם לזבובים… בעל זבוב היה אל, אלוהי הפלשתים, ולפי הברית החדשה היהודים האמינו שהוא שר השדים, בעל כוח עצום. אלים אינם נכחדים מן העולם ככה סתם… אתה צריך כבר לחזור למשרד, לא?”

“הבט חיזקי,” גמע אלדד מן הקפה שהוגש להם. “מה שנוגע לאנרגיה, שאתה משתדל כל כך להעצים אותה, לדעתי הבעיה שלנו בישראל היא לא מחסור באנרגיה אלא עודף אנרגיה. זו הצרה הגדולה שלנו, עודף אנרגיה. תסתכל מסביב ותראה מה קורה. נהגים משתוללים בדרכים מרוב אנרגיה, לוחצים על הגז בכל הכוח מבלי להתחשב במה שלפניהם או לצדיהם, הכול מרוב אנרגיה. מדוע יש אלימות כזאת ברחובות, בתוך המשפחות עצמן? מפני שצעירים ומבוגרים כאחד מתפלצים מאנרגיה, שהיא כמו קיטור שעומד להתפרץ בכל רגע…”

המלצר, בחליפה השחורה ובעניבת הפרפר, השפם השחור והדק משווה גוון קומי לפניו, ניגש אל השולחן, הרכין עצמו אל אלדד ושאל בהיגוי ערבי: “אדון רוטברג? טלפון בשבילך.” אלדד קם והלך אחריו אל הדלפק.

חזי אמר לעצמו: אלדד זה, אדם הגון, אבל אותי הוא לא יבין לעולם. אם נכונה האקסיומה של מרקס שההוויה קובעת את ההכרה, הרי ההוויות שלי ושלו הן שני עולמות. מי שחי באלדורדו לא יבין ללבו של אביון, שכל קניינו בעולם הוא חלומו. כל מה שאסביר לו יהיה השחתת זרעים על אדמה חרבה.

“זה היה מהמשרד,” הצטחק אלדד כשחזר והתיישב אל השולחן, "שאלו איפה אני. אמרתי שאני משוחח עם חבר ותיק. על מה? על זבובים, אמרתי. על זבובים? הם צחקו, כמה זמן אפשר לדבר על זבובים? תתפלאו! אמרתי. בינתיים סיפרו לי ששמעו ברדיו שבן־גוריון הצהיר במועצה של הנוער העובד, ששלום עדיף משטחים, פרט לירושלים ולרמת הגולן. מה תאמר על זה?

“אבל נחזור לעניין האנרגיה,” המשיך בהרצאתו, “מדוע אתה חושב יש לנו כל כך הרבה מלחמות? מפני שאנחנו לא מסוגלים לרסן את עוצמת האנרגיה הכלואה בנו, ואנחנו שועטים קדימה, קדימה, כמו סוסים מיוחמים… מיוזנים אומרים? ביחזקאל נדמה לי כתוב סוסים מיוזנים, אתה צריך לדעת… נכון, אנחנו נלחמים כדי להגן על עצמנו מפני האויבים – אבל לולא עודף האנרגיה שבתוכנו, אולי היינו מוצאים דרכים להגיע לפשרות איתם. מדוע אנחנו נדחפים תמיד בתור להגיע ראשונים? מפני שמרוב אנרגיה אנחנו לא מסוגלים לעמוד במקום אחד. זאת מחלה יהודית, של העם הנבחר. מה יש להתפלא שיהודים ניצולי שואה משתקמים מהר כל כך אחר המלחמה, בגרמניה, באמריקה, וישראלים שרק אתמול קטפו עגבניות באיזה קיבוץ בעמק יזרעאל ושרו ‘העמק הוא חלום’, נעשים טייקונים בקליפורניה. כך במקרו וכך במיקרו. היית פעם בבית כנסת? שאלת את עצמך מדוע בכנסיות או במסגדים או במקדשים הודיים, שורר שקט גמור בזמן התפילה ורק אצלנו צועקים את התפילות, כולם ביחד, בערבוביה, בקקופוניה מחרישת אוזניים, כאילו אלוהים חירש? ואולי ראית איך החרדים אומרים את תפילת שמונה־עשרה בעמידה? הם מטלטלים את גופם, קדימה־אחורה, קדימה־אחורה, עשרים־שלושים כפיפות גו בדקה, שיא עולמי, עם ההשתחוויות המהירות והנמרצות שלהם, כאילו לקיים מה שנאמר באיזה מקום, ‘כל עצמותי תאמרנה’ וכו' וכו'… אז אתה רוצה להוסיף לנו עוד אנרגיה? עוד ועוד?”

“האנרגיה שאתה מדבר עליה,” אמר חזי, “היא אנרגיה אנושית. צעקות, דחיפות, מהלומות, טלטולי גוף… הפרויקט שלי לא מתייחס לאנרגיה אנושית, אלא לאנרגיה פֶּר־סֶה.”

“פר־סה?”

כן, “פר־סה,” הדגיש חזי. “אנרגיה כמות שהיא. אוניברסלית. בלי כל קשר לרגשות, לעצבים, ליצרים. אנרגיה לכל השימושים המכניים, האלקטרוניים וכדומה.”

אלדד שתק רגע, הבעה של פליאה עלתה על פניו, אחר כך אמר: “טוב, רצונו כבודו.”

ועם זאת קרא למלצר וביקש את החשבון.

עד שהגיע המלצר עם תלוש החשבון, אמר אלדד: “תשמע, חזי, אילו אני ראש ממשלה בישראל, הייתי אוסר מלחמה!”

“יוצא למלחמה?”

“אוסר, אוסר, אוסר!”

“בעברית, לאסור מלחמה זה לצאת למלחמה!”

אלדד נעצר, כאילו ניגפה רגלו באבן, ולאחר רגע אמר: “נכון, העברית היא שפה דו־משמעית, מי כמוך יודע את זה, המון מילים יש להן מובן כזה ומובן הפוך. אמנם לאסור מלחמה זה לצאת למלחמה, אבל גם לא להתיר מלחמה! ואני מתכוון לכך שהייתי מכריז שלא יוצאים יותר למלחמות! נֶבֶר מוֹר! לא יישא גוי אל גוי חרב! לא תהיה עוד מלחמה!”

“גם לא מלחמות מגן?”

“לא יהיה צורך במלחמות מגן!” התלהב אלדד ופניו גם הן להבו. “אם אתה מצהיר נוכח כל העולם שאתה לא נלחם ולעולם לא תילחם – גם היריב שלך ישבות ממלחמה, לא תהיה לו שום סיבה להילחם. דבר זה לא עלה על דעת כל החכמים והנבונים, שיש גם דרך כזאת לנהל את העולם, והיא תחסוך דם ודמעות ויזע ויגע, והמון אנרגיה!”

חזי גיחך בלבו: ילד טוב כפר שמריהו. אחר כך הפטיר: “אולי אתה צודק, לא חשבתי על זה…”

כשהוציא אלדד את פנקס הצ’קים שלו, לרשום בו אותיות ומספרים, אמר: “אגב, מה נשמע עם העבודה שלך? בפעם האחרונה שנפגשנו סיפרת לי שחיפשת עבודה ולא מצאת.”

“יש לי בעיה עם זה. אני מחפש עבודה שלא תפריע לי לחשוב. אם אני רוצה להתקדם עם הפרויקט שלי, אני חייב לחשוב, הרבה. אנשים מסביבי לא מבינים שגם מחשבה היא עבודה. וגם לקרוא אני חייב. על אנרגיה יש חומר רב, בשפות שונות, אנגלית, צרפתית, לטינית…”

“בלטינית, על אנרגיה?”

“הרבה! כל המלומדים הנוצרים בימי הביניים, ואפילו במאות השבע־עשרה והשמונה־עשרה, כתבו בלטינית על מתמטיקה, פיזיקה, אסטרונומיה. לוורגיליוס, שחי מאות שנים לפניהם, יש ספר בשם ‘גיאורגיקה’, שהוא על עבודת האדמה, רציתי לקרוא אותו במקור.”

אלדד שתק כמה רגעים, אחר כך אמר: “בתיכון היית תלמיד מעולה במתמטיקה, בקלות היית יכול למצוא עבודה במחשבים. ראיתי הבוקר מודעה בעיתון שבכרמיאל דרושים מתמחים במחשבים למפעל המתכת קשקו…”

“במחשבים עלי לחשוב על מחשבים, ואני חייב לחשוב על זבובים.”

“במחשבים אפשר יהיה לעשות פעם המון כסף!”

“כסף לא מעניין אותי,” אמר חזי.

“תן את שני השטרות שנתתי לך,” הושיט אלדד את ידו לעברו על גבי השולחן.

“זו היתה הלוואה נדמה לי, לא?” צחק חזי.

“אז אל תשכח את הריבית כשתחזיר לי.” אלדד הניח כמה מטבעות של טיפ על השולחן, וקם ממקומו.

בצאתם אל הרחוב, אמר: “בכל זאת הייתי מציע לך… תראה, אתה מקבל היום מאה דולר לחודש, יפה. אם כי אינני יודע איך אפשר להתקיים ממאה דולר בחודש, שלפי השער של היום הם פחות מארבע מאות לירות.”

“אני לא מוציא הרבה. בשבת אני אוכל אצל סבתי, שגם מגניבה לי לארנק כמה עשרות לירות מבלי שארגיש בכך. אני ישן בדרך כלל עשר, אחת־עשרה שעות ביממה, כך שאני חוסך…”

“אחת־עשרה שעות! אתה בטוח שלא עקץ אותך זבוב צה־צה?” צחק אלדד. “אבל לא על מאה הדולר רציתי לדבר אתך. אתה מסתפק במועט ורצונך כבודך. יש יהודים שממיתים עצמם באוהלה של תורה, כמו שאומרים, ומסתפקים בפחות מזה. מה שרציתי לומר לך הוא, מה תעשה אם יום אחד המקור הזה, של מאה דולר לחודש, ייבש, או ייסתם. לא, לא, חכה רגע… מניסיוני כמשפטן אני יכול לספר לך על עשרות ומאות מקרים שאנשים, ביניהם גם כאלה שלא אוכלים נבלות וטרפות, מתחייבים, מתוקף הסכמים חתומים ומאושרים כחוק, בתשלומים קבועים לזכאים – למשל, בתשלום דמי מזונות לגרושות עם ילדים. הם עומדים בהתחייבויות אלה כמה חודשים, או אפילו שנים, עד שיום אחד נמאס להם לשלם, או שקשה להם לשלם, או סתם כך ללא סיבה. הם אומרים די, ולך תרדוף אחר הרוח. לאחר שכלו כל הקצין, כלומר, כלו כל הלחצים וכל ניסיונות השכנוע וההתפשרות, אתה תובע אותם למשפט, כמובן, אבל הליכים משפטיים מן הסוג הזה עלולים להיגרר עד שיבוא אליהו. ואם אתה זוכה סוף־סוף במשפט, מגיע השלב של ההוצאה לפועל, שגם הוא עלול להיסחב שנים…”

“אני לא צופה התפתחות כזאת,” פסק חזי. “לא דואג.”

“רציתי רק להזהיר אותך, כמי שמצוי בעניינים האלה, שתמיד כדאי לחשוב על האפשרות הגרועה ביותר ולהיות מוכן לה. במקרה שלך, אם, למשל, כספי העיזבון שהופקדו בבנק והושקעו בקרנות כלשהן, יאבדו את ערכם בגלל אינפלציה, או בגלל איזו מפולת בבורסה, ישמור אלוהים… עכשיו תשמע מה שאני מציע לך. קודם כל, תרשום את הרעיון שלך בעניין הזבובים כפטנט. פטנט הוא דבר סחיר. תפנה אל רשם הפטנטים בירושלים, אני יכול לעזור לך בזה. אם יאיר לך המזל, זה יכול להיות מכרה זהב בשבילך. לא רק זה. אני רואה שהמוח שלך פורה מאוד בכיוון של המצאות. על כל המצאה שתצוץ בראשך תרשום פטנט… פתאום יופיע לך איזה בעל הון מאמריקה… יש ציידי פטנטים כאלה… ויום אחד אתה מתעורר בצהריים, מתי אתה מתעורר, באחת? בשתיים? ומוצא את עצמך מיליארדר!”

חזי צחק. “טוב, אני צריך לחשוב על זה.”

וכשעמדו לפנות איש לדרכו, אמר: “אני מודה לך. וגם על הארוחה הטובה, וגם על המאה לירות. אני מקווה להחזיר לך אותן בעוד כמה ימים.”

“אל תשכח – בתוספת ריבית! חמישה וחצי אחוזים, בשבילך,” הושיט לו אלדד את ידו לפרדה.


 

פרק ג

עמדתי על המדרכה, מיששתי את כיס חולצתי, ששטרות הכסף היו תחובים בו, כן, הם היו במקומם, ולא ידעתי לאן לפנות. שעון היד שקיבלתי במתנה מהוגו ערב צאתו לאמריקה, הראה שהשעה שתיים שלושים וחמש, ולא היה לי כל רצון לחזור לדירה הנצלית בשמש ברחוב העבודה. כשמסר לי הוגו את שעון הטיסו, טפח לי על שכמי ואמר: “זה כדי שתזכור כי טיים איז מאני.” ועכשיו, כשנזכרתי בכך, אמרתי בלבי: טיים איז מאני, אדוני הפרופסור? אתה מדבר כמו איזה חנווני יהודי מברונקס. מאני מאני מאני. הזמן מבוזבז, אתה אומר, אם אתה לא מקדיש כל רגע מחייך לעשיית מאני, מה? ואולי להפך? אולי דווקא הזמן שאתה מקדיש לעשיית כסף הוא זמן מבוזבז? על איזה “טיים” אתה מדבר, אדוני הפרופסור לפיזיקה גרעינית? מי כמוך יודע שעל פי תורת היחסות, הזמן עשוי להשתנות בהשפעת החומר והאנרגיה ביקום. ובכלל לא ברור אם הזמן זורם מן העבר אל העתיד או שהוא קיים כמהות לא משתנה. אבל הכסף מעוות לגמרי את מהות הזמן, כך שלא רק טיים איז מאני, אלא גם מאני איז טיים…

אל הדירה לא רציתי לחזור. מה מצפה לי שם? את החיבור על חיי הזבובים, ששמונה־עשרה השורות הראשונות שלו כבר כתובות במחברת, והוא הניצן של הספר העתידי, לא אוכל להמשיך היום. דרושה עבודת הכנה לכך, של עיון בכמה ספרים שאמצא בספריית המחלקה לאנטומולוגיה של האוניברסיטה, ובעיקר מחשבה דרושה. ואינני מסוגל לחשוב עכשיו. הדיבורים של אלדד הסיטו אותי מן העיקר. עבודה וכסף, עבודה וכסף. על מגש של כסף ניתנה מדינת היהודים ועל מגש של כסף היא תיפול, חלילה.

נכנסתי לשדרה והתחלתי ללכת לאורכה בצל עצי האזדרכת המשירים פרחים זעירים סגולים, כמו פרפרים, שטיח צבעוני רך לרגלי. כאותם עצים שעמדו בשורה על גבול החצר הקדמית שלנו במושב עלומה ופרחיהם מרפד לצעדי. חשתי כאב בלבי כשנזכרתי בחלקות החסה והכרובית שמאחורי הרפת, שהייתי עודר ומתחח אותן בין השורות ומגלה חרקים על העלים, פשפשים, ציקדות, פרות משה רבנו, גמלי שלמה, חגבים, כנימות מנומרות, חיפושיות מנוקדות, ומביא מהם אל אמי המורה שתראה אותם לתלמידיה בשיעורי הטבע. אמא, אמא, חנקו הדמעות את גרוני כשנזכרתי איך לאחר שעות ההוראה בבית הספר, והכנת השיעורים בבית, היתה יוצאת לעבוד במשק, אוספת את הביצים מן הלול, מנכשת את העשבים בגן הירק… כל כך ריחמתי עליה.

צנחתי אל הספסל שלרגלי הפיקוס. למה צריכים היו לנסוע לפלשת בטנדר הזקן והחבוט שלהם? אני הזהרתי אותם, לפני שנסעתי למחנה נוער על הכרמל, אל תיסעו, עלול לקרות אסון, אל תיסעו, וכעבור יומיים קורא לי המדריך אל צל אחד האורנים ואומר לי חרש, קרה אסון להורים שלך. ובאותו רגע, עוד לפני שאמר מה ואיך, ראיתי מבעד חשרת הערפל שכיסתה את עיני, איך מתפוצצת המכונית, ואמי ואבי בתוכה, מתרסקים למוות, מתפלשים בדם.

אישה אחת, כבת שישים, בשמלת פסים רחבה ושקית קניות בידה, שראתה אותי יושב שחוח ודמעות בעיני, התעכבה לידי, שאלה מה לי, אם היא יכולה לעזור במשהו, וכשניענעתי בראשי לשלילה, עמדה עוד רגע, כמחפשת מילים של נחמה, והמשיכה בדרכה.

קמתי, לגרש מעלי את הזיכרונות, וצעדתי לאורך השדרה צפונה. בהגיעי לקרבת “הבימה”, נעצרתי, ושאלתי את עצמי לאן מוליכות אותי רגלי. שוב, פעם שנייה מאז הבוקר, מניתי את קומץ חברי, וראיתי שאל איש מהם לא אוכל לגשת, כי כולם עסוקים בכה או בכה, זה במשרדו וזה בסטודיו שלו וזה בנסיעות אל מחוץ לעיר, וגבי מורגנשטרן – מורגנשטרן? אולי מורגנשטיין? – חולה, כפי ששמעתי. לוקמיה, אמרו. ניצל בנס מהקרב בתל פאחר, וחודשים אחדים אחרי כן אושפז בבילינסון… עלה על דעתי לפרוט את אחד השטרות שקיבלתי מאלדד, לגשת אל תא הטלפון הקרוב ולצלצל אליו ולשאול לשלומו. כל כך חיוור היה כשפגשתי בו במקרה באלנבי, תיק כבד בידו, וכאילו את כל משא חייו הוא נושא בו. אדם כחציר ימיו. שנתיים למד באוניברסיטה, היסטוריה, אמר לי, כמעט עשה תואר ראשון, והנה… זכרתי איך יחד היינו מכינים את השיעורים במרפסת ביתנו במושב, ואמי מביאה לשולחן מיץ רימונים, שמשך אליו זבובים מן הגינה, ואלה עופפו סביבנו, מעל למחברות, מעל לראשינו, ואנחנו מגרשים אותם מעלינו ביד האוחזת בעיפרון.

אבל עכשיו לא היה איתי פנקס הכיס הממורטט שלי, שתמיד אני שוכח אותו בבית, ואמרתי לעצמי שכשאגיע הביתה אצלצל אליו. חייב אני לצלצל אליו, כי מי יודע מה מצבו…

ושוב צרבה את לבי המרירות על דודתי הלנה. נזכרתי איך היתה באה לביתנו במושב, לביקורי חובה קצרים, ואני אז בן עשר, אחת־עשרה, והייתי מצותת למריבות בינה ובין אמי, כשהלנה מוכיחה אותה, שוב ושוב, למה היא, אישה אינטליגנטית כמותה, שהיתה תלמידה מצטיינת בגימנסיה בבוקרשט, התחתנה עם אחד פרימיטיבי כמו יעקב, ספרדי יוצא תוניס, והלכה אחריו לחיות במושב. ואמא היתה מתרגזת: פרימיטיבי? את יודעת שהוא קורא את קאמי ואת ממי בצרפתית? את בכלל שוחחת איתו אי־פעם על נושא כלשהו מלבד על מחירי הנדל"ן בסביבה שלנו ועל הריבית שאנחנו משלמים על המשכנתא? קצת כבוד לאדם שדחה הפצרות ללמוד משפטים, להיות עורך דין, מפני שרצה לעבוד את האדמה! הלנה היתה משתתקת, ותמיד יוצאת עם שקית גדולה של אבוקדו ומנגו, שהיתה מנחיתה על המושב האחורי של הפורד השחורה שלה.

ומשביצבצו בראשי השמות קאמי וממי, החלטתי לגשת אל חנות הספרים של זלדקין, אולי ייקרו לפני כמה ספרים נדירים שאיני מוצא בשום חנות אחרת, שיועילו לענייני. לעתים קורבות הייתי נכנס לחנות זו, בורר לי ספר, מתיישב איתו ליד השולחן הנמוך המחוטט והשחוק מרוב יושן שבפינת החדר, משתקע בקריאה למשך שעות, וכמו תלמיד ישיבה השקוע בתלמודו, הייתי מתעלם לגמרי מכל הנעשה סביבי, מן הנכנסים והיוצאים, מן השולפים ספרים מן המדפים ומן המדפדפים באלה המונחים זה על זה, מן המתמקחים על המחיר ומן היוצאים בידיים ריקות.

זלדקין, שידע כי יש לי איזה עניין תמוה בזבובים, אמר לי פעם: “תשמע, אתמול נפל לידי ספר ישן של ברכיה הנקדן, לא שמעת עליו בוודאי. ממשל משלים חכם מן המאה שלוש־עשרה שחי בצרפת, באנגליה, ספר בשם ‘משלי שועלים’, ואני מוצא בו חרוז כזה: ‘אדם גדול כענק, לפעמים בזבוב נחנק’. יפה, לא?” צחקו עיניו של זלדקין אלי. כן, אמרתי, אנשים לא משערים מה גדול כוחם של זבובים.

“חיכיתי לך!” הקביל זלדקין את פני, המשקפיים שלעיניו העמומות מזִקנה, שאיזו טרגדיה מימים רחוקים ניבטת מהן, מנצנצים לעומתי. “בוא תראה מה מצאתי בשבילך,” משך אותי בזרועו אל אחד המדפים בירכתי החדר, ושלף ממנו ספר שמראהו עתיק, כריכת העור שלו מרופטת ואותיות שחוקות חקוקות בה. “במקרה נפל לידי היום,” פתח זלדקין את הספר בעמודו הראשון. “לטינית, אתה רואה, 1621, תראה איזה אותיות גותיות יפות! לטינית אני מבין רק מעט,” אמר, “ממה שלמדתי בנעורי בגימנסיה קתולית בגרמניה, אבל ראיתי שמדובר בחום ובאנרגיה, ואמרתי, זה בדיוק מה שידידנו יחזקאל מחפש. קח, תעיין, אולי אני טועה.”

היה זה “נובום אורגנום” מאת פרנסיס בייקון, חלק ב', ושמחתי להחזיק בספר הנדיר הזה. לקחתי אותו אל השולחן, התיישבתי והתחלתי לקרוא בו, לאט־לאט, מעביר אצבעי על האותיות שורה־שורה, משתדל לפענח את הסתום, נשבה בקסם הניבים הארכאיים, הסגנון הדיסקורסיבי, הסכולסטי, הקושר מושגים מדעיים עם תפיסות דתיות ומנסה ליישב ביניהם, ועם זאת ייגעתי את מוחי להבין את פשר דבריו של בייקון על ה“צורות”, שאינן הפשטוֹת, או אידיאות, אלא מהויות פיזיות, שהבנתן תגדיל לאין ערוך את יכולת האדם לשלוט בטבע, להפיק חום, למשל… כלומר, אמרתי בלבי, ליצור אנרגיה, והרי אנרגיה, לפי הנוסחה המפורסמת של איינשטיין, שווה למסה כפול מהירות בריבוע…

“דני, מה אתה עושה פה?”

נשאתי את ראשי מן הספר. מצדו השני של השולחן ניצבה מולי אישה צעירה, גבוהה ורזה, שיער ערמוני חלק השתפל לצדי אוזניה. משקפיים גדולים, במסגרת קרן חומה, לעיניה, חוטם סולד לה, וחיוך דק על שפתיה.

“אה, סליחה, טעיתי,” מילמלה האישה הצעירה במבוכה כשפגש מבטה במבטי המורם אליה. “חשבתי שאתה דני רם,” כיסה סומק את פניה. ומיד פנתה לאחוריה, שלשה ספרים תחת זרועה, מעניין איזה היו. עברה על פני זלדקין, החליפה כמה מילים איתו ויצאה מן החנות.

הייתי נרעש. נדמה היה לי שכבר ראיתי את הבחורה הזאת פעם, כמה מוזר. אני לא מכיר אותה, ובכל זאת, כן מכיר אותה. מאין? אולי בחלום ראיתי אותה. העברתי לעיני כמה נשים צעירות, כבנות עשרים וחמש, שלושים, שפגשתי בשנים האחרונות, בבית קפה, או בספריית האוניברסיטה, או באכסדרה של אולם הרצאות, ואף אחת מאלה לא דמתה לה. האם ייתכן שהיתה זו המשוררת ההיא שלפני חצי שנה או יותר, כשישבתי בקפה בשינקין, התיישבה מולי – ענת? נועה? – אמרה שהיא מכירה אותי מאי־שהוא, לא זוכרת מאין, אתה חיזקי, נכון? בשום אופן לא יכלה להיזכר מאין היא מכירה אותי, מהצבא? יכול להיות? אבל שום נצנוץ של זיכרון לא היבהב אז בראשי. ולאחר פטפוטים ספרותיים מבולבלים על אליוט ועל דילן תומס, ועל “מתחת להר געש” של מלקולם לורי, איזה ספר נפלא ועצוב, ועל סופרת אמריקנית נערצת עליה, שאת שמה לא שמעתי מעולם, שכתבה ספר בשם “קשה למצוא אדם טוב” – הפסיקה פתאום ואמרה, “אני לא יודעת למה ניגשתי אליך ולמה אני מבלבלת לך את המוח, אתה לא מכיר אותי, אבל היה לי צורך דחוף לדבר עם מישהו, לדבר עם בן אדם, אתה יכול להבין את זה? כי רק לפני חצי שעה יצאתי מפגישה מחליאה עם רב אחד בבית הרבנות, פה בשדרות דוד המלך, שהסביר לי איך עלי לנהוג בטקס הגירושים שצריך להתקיים מחרתיים, איך לענות על השאלות, איזה פסוקים לשנן, איך להושיט את הידיים לקבלת הגט… זה היה משפיל, זה היה מבזה, יצאתי משם ופרצתי בבכי… אתה מסוגל להבין את המצב הזה?”

לא ידעתי מה לומר. כל זה היה זר לי. אפילו לרחם עליה לא יכולתי. היא שתקה כמה רגעים, אחר כך, ללא כל הקדמה, קראה לי שירים שלה מתוך ספר צנום עם ציור של גל מתהפך על כריכתו, משהו על ים ועל צדפים ועל מצולות תוהו שאי־אפשר לדלות פנינים מתוכן. לא הצלחתי להתרכז במה ששמעתי, כי כל אותו זמן סיחררו אותי השדיים הרכים, היוניים שלה, שעוררו בי כמיהה ותשוקה, וחשבתי איך, עכשיו כשהיא גרושה, אוכל לפתות אותה לבוא איתי אל חדרי ולשכב איתה – ענת? נועה? – וכשסיימה לקרוא, נתנה בי חיוך רחב וישיר, שכאילו שאל במפגיע מה דעתי על השירים, וכשגימגמתי בפיזור דעת, “מעניין, מעניין…” מילמלה משהו שנשמע כמו אכזבה וסלידה, הפטירה תודה וקמה והסתלקה.

ועוד רגעים ארוכים לאחר צאתה תהיתי מה דובבו שפתיה. כאילו פלטה: אתה אטום, אתה סתום, לא רק שאין לך שום חוש לשירה, אין לך גם יחס לבני אדם, כל דבר אנושי זר לך. ועשן של עלבון התאבך בי, וגם כמה ימים לאחר זאת הוסיף לחלחל בי אותו מלמול ולא נתן לי מנוח, ורדף אותי המבט שנעצה בי, מבט שהיה בו ספק בוז ספק טינה. וחשבתי שאולי באמת אין לי יחס לבני אדם, אם לא ידעתי לגלות אהדה כלפיה בכאבה.

ומנין הכירה את הכינוי “חיזקי”, שרק חברי מימים רחוקים היו מכנים אותו בו? האם הכירה מישהו מהם? שכבה עם מישהו מהם?

האם באמת הבחורה שטעתה בשמי בחנות של זלדקין ויצאה עם שלושה ספרים תחת זרועה – מסקרן איזה היו – יכלה להיות המשוררת ההיא? אמנם גם היא הרכיבה משקפיים, אבל שערה היה, כמדומה, בלונדי ומפוזר בהגזמה ובערבוביה סביב פניה. בלונדי? ואולי לא בלונדי אלא ערמוני? ואולי היא צובעת אותו?

המאורע הבלתי צפוי הזה, הצעירה עם החיוך הדק, החידתי, שהופיעה מולי וטעתה בשמי, ואולי היתה זו אותה שסלדה ממני, לא, לא ייתכן, המאורע הזה היה כה מפתיע וכה מסעיר, וגם מעורר חרדה משום מה, שדעתי הוסחה לגמרי מן העיון במסתו העמוקה של פרנסיס בייקון על ה“צורות”, על החום והאנרגיה. סגרתי את הספר בכבוד הראוי לו, הבאתי אותו אל שולחנו של זלדקין, הודיתי לו, אמרתי שאחזור ואבוא לקרוא בו, ויצאתי, כמו שיצאה קודם לכן האלמונית עם השיער המפוזר והאף החד ושלושה ספרים תחת זרועה, מעניין איזה היו.

כשעמדתי על המדרכה חשבתי שכדאי לי לקנות כמה מצרכים לפני שאלך הביתה, משהו צנוע, לחם ויוגורט, אולי גם עגבנייה, בשביל מחר בבוקר, למקרה שאקום לפני עשר, אם כי גם בספל קפה אפשר להסתפק, ואשר לערב, אכלתי די שובעי בצהריים, ארוחה דשנה, מעין סעודה מפסקת, שתספיק לי לעשר שעות ויותר. השעה היתה שש ורבע, ומשעה שש ואילך הירקות בשוק הכרמל נמכרים בחצי מחיר, לפעמים ניתנים בחינם.

פניתי ללכת לשם, דרך ארוכה למדי, פילסתי את דרכי בצפיפות הערב־רב שבין דוכני הסדקית, הבגדים הזולים, הארנקים והילקוטים, הגרביים והתחתונים, ובהגיעי לאזור הירקות והפירות, עברתי מדוכן לדוכן, שפע ססגוני גולש על גדותיו, ערמות־ערמות של עגבניות, מלפפונים, קישואים, בטטות, לימונים, ולצדם פירמידות של אבטיחים. קניתי חמש עגבניות סמוקות, ארבעה מלפפונים בריאים, שני פלפלים ירוקים מבריקים, צרור של פטרוזיליה נידב לי הרוכל בחינם מבלי שביקשתי, אנשים טובים הם הרוכלים האלה בשוק הכרמל, כסף הוא לא כל עולמם, דחסתי את כל אלה לשקית ניילון שחורה וגדולה, החלטתי לקנות גם ארבעה תפוחי אדמה, למה לא אפנק את עצמי פעם במחית, שאפשר לתבלה בפטרוזיליה שקיבלתי בחינם. וכל זה ביחד עלה לי, לא להאמין – שתי לירות שבעים בסך הכול, כלומר, נותרו לי יותר מתשעים לירות שיספיקו לי עד שיגיע הצ’ק מהוגו, לכל המאוחר בעוד שבוע, יש לקוות.

בהתקרבי לביתי החלטתי להיכנס למכולת של גינזבורג, שלמזלי עדיין היתה פתוחה. קניתי שש ביצים בתבנית, שני גביעי יוגורט, מאכל מזין ומבריא לכל הדעות, ואם מחיר הגביע עשרים ואחת אגורות בסך הכול, למה לא לקנות רביעייה? כן רביעייה, וגבינת קוטג' וחבילת מרגרינה. שמן לא קניתי. נזכרתי כי נותר לי עוד רבע בקבוק במזווה. “לחם אתה לא צריך?” שאל גינזבורג כשסיכם את החשבון. “הו, תודה, תודה, איך יכולתי לשכוח,” הכיתי על מצחי, והוספתי כיכר לחם לבן לשקית.

המזון הזה יספיק לי עד ארוחת השבת אצל סבתא לוטה, אמרתי לעצמי. מיום שעברתי לגור ברחוב העבודה, היתה מזמינה אותי לארוחת צהריים מדי שבת בשבת, וכששכבתי לנוח על הספה ונרדמתי, היתה מתגנבת אל ארנקי, שהנחתי על השולחן, ותוחבת לתוכו שטר של עשרים לירות. כשהייתי מגלה זאת, באותו יום או למחרת, הייתי מערים על עצמי ואומר שנס אירע לי, מעין הנסים שמתרחשים בסיפורי חסידים, כאשר צדיק נסתר טומן לעני מטבעות זהב בחשאי. לא פעם שאלתי את עצמי מה מקור פרנסתה הצנועה של סבתי. עיזבון שהשאיר לה בעלה המנוח, יחזקאל, שאני קרוי על שמו, שהיה מהנדס במולדתה? פיצויים מממשלת רומניה? האנטישמים האלה משלמים פיצויים ליהודים על אובדן פרנסתם ונכסיהם? הייתכן שהיא חיה רק מן הקצבה של ביטוח לאומי? מעולם לא ביקשתי שתלווה לי סכום כלשהו.

כשעליתי במדרגות לביתי, עלתה אחרי השכנה מן הקומה שמתחתי, מלכה חיימוביץ', ופיניתי לה את הדרך שתעלה לפני. קפוצת שפתיים עלתה ולא הוציאה מילה מפיה. בפעם המאה שאלתי את עצמי למה היא מביטה בי בעוינות שכזאת, מה עשיתי לה?

הדירה היתה מחוממת כאילו הוסקה בתנור, מלהט השמש שספגה כל שעות היום. פתחתי את שני החלונות, הדרומי והמזרחי, והוצאתי את דברי האוכל משתי השקיות והנחתי אותם על השולחן. הזבוב מן הבוקר כבר ירד מפסגת חוטמו של הפילוסוף, צחקתי כשנתקל מבטי בתמונת ניטשה וידידיו שעל הקיר. כשהעברתי את הירקות למזווה, חשבתי שאלמלא הייתי מתעצל, הייתי יכול להכין לי סעודת מלכים – הייתי מבשל שני תפוחי אדמה, מרסק את חצי הבצל שנותר בתחתית המזווה ומטגן אותו יחד עם ביצה, מכין מחית, שם את המטעמים האלה על הצלחת וזורה עליהם פטרוזיליה קצוצה דק־דק, ואילו היה לי גם רבע בקבוק יין אדום, הייתי מעמיד כוס לצד הצלחת, הייתי שותה לחיי ולחיי הזבובים… אתה גרגרן אתה, נזפתי בעצמי, נהנית מסעודה דשנה בצהריים, שור הבר ולווייתן, ולא די לך? ככל שאתה מתפטם יותר, אתה נעשה חמדן יותר…

כשפתחתי את המקרר להכניס לתוכו את גביעי היוגורט, נשמעה נקישה על הדלת. קפאתי על מקומי. מי עלול לבוא אלי בשעה זו? אולי פקיד מן העירייה, לגבות את החוב בעבור הארנונה שלא פרעתי אותו זה חצי שנה? אולי הדייר הוותיק והזעפן ברמן בא להתרות בי שוב על חובי המצטבר לוועד הבית? לאחר הפריצה שאירעה בקומת הקרקע, הוזהרו כל דיירי הבית לא לפתוח את הדלת לאיש לפני שמוודאים את זהותו.

“מי שם?” ניגשתי אל הדלת משנשנתה הנקישה.

חזי, זאת הלנה, שמעתי את קולה הצלול והמוכר של דודתי. חזי? לא יחזקאל? היא? שלא ביקרה בדירה זו אלא פעם אחת מאז עברתי להתגורר בה? פתחתי את הדלת בזהירות, כמהסס אם להכניסה. את… לא ציפיתי… אפשר? השקיפה פנימה מעבר למפתן. ריווחתי את הפתח לפניה לכל רוחב הדלת, בבחינת ברוכה הבאה, אהלן וסהלן. היא נכנסה במלוא הדרה. מקטורן כחול עם כפתורי פנינה, תיק עור גדול בצבע ארגמן, השיער הבלונדי אסוף למשעי. שלוש קומות, ואיזה מדרגות גבוהות! אני כבר לא רגילה! אמרה, מתנשמת. לא היתה תשובה אצלך, השיטה מבטה על פני החדר, סוקרת את המצאי ואת החסר בו בהקפת מבט אחת, ביקשתי את רונית שתתקשר ולא היתה תשובה, לא בבוקר ולא אחר הצהריים, התחלתי לדאוג, אמרת בטלפון שנשארת בלי פרוטה, חששתי שאתה גווע ברעב, גיחכה. אפשר לשבת? את רואה, אני לא גווע, הצבעתי על המצרכים שנותרו על השולחן וקירבתי אליה כיסא. אני שמחה, התיישבה בזהירות, כחוששת שהכיסא לא יציב. השגת חמישים לירות? חבר הלווה לי. מאה. כן? מי הנדיב הזה? אלדד רוטברג, אולי את זוכרת אותו, למדנו יחד בתיכון והוא היה מבקר אצלנו לעתים קרובות. כן, אני מכירה את אביו, אמיל רוטברג. מנכ“ל גמלא. אז מה עושה הבן עכשיו? סטאז’ר במשרד עורכי דין. תשתי קפה אולי? יש לי פה כיריים של גז מעבר לקיר. היא העבירה מבטה שוב על פני החדר ותימהון עלה על פניה כשנתקלה בתמונתו של ניטשה. מהיכן התמונה הזאת? שאלה. הוגו נתן לי לפני שנסע. כן? הוא לא אמר לי כלום על זה… השהתה מבטה על התמונה כמהרהרת בה. ולאחר רגע ארוך: תזכיר לי, מי האישה העומדת שם בין ניטשה ובין הגבר הזה שאינני יודעת מיהו? זאת לוּ סַלוֹמֶה, אמרתי, והגבר שעל ידה הוא חבר של ניטשה, פול רֵיי שמו. תזכיר לי מי היא לו סלומה, קראתי עליה פעם וכבר אינני זוכרת את הפרטים. מין פאם פטאל כזו, לא? נידבתי לה מקצת ממה שידעתי על לו סלומה: סופרת ופסיכולוגית גרמנייה, העריצה את פרויד, העריצה את ניטשה, אבל גם את המשורר הגרמני רילקה, וגם את… כבר לא זוכר את מי עוד, הצטחקתי. אתה קורא הרבה, מה? כן, קורא, פה ושם… מה שנחוץ לי. הלנה חייכה אלי, ספק בחיבה ספק באירוניה. חם מאד פה בקיץ, מה? כן, הקירות חשופים לשמש כל היום, אפילו מאוורר אין לך, אני רואה. אין לי צורך במאוורר. מסתדר בלי זה. הלנה בלעה את רוקה. כעבור רגע אמרה: אילו היה לך מקום עבודה קבוע, היית יכול לקבל מתנות לחגים, מאוורר, למשל, שמעתי שבסולל בונה מחלקים לעובדים בחגים קומקומים חשמליים, מגהצים… אבל אם אתה רוצה, אני יכולה להזמין בשבילך מאוורר בהנחה… אך מיד קטעה את משפטה, הסבה ראשה אל המקרר, אמרה: אתה חי כמו איזה הומלֶס, מתחת לקו העוני. מה יהיה איתך… הניחה כפות ידיה על ברכיה בדאגה. ובהקיפה שוב את החדר במבטה, אמרה: אגב, אני לא רואה את הטרנזיסטור שקניתי לך פעם… הלך לי לאיבוד, מילמלתי, על שפת הים… השארת אותו שם? על החול? בין הגלים? מכשיר טוב היה, סַניוֹ, עלה עשרים וחמש לירות… וכשנשאה מבטה אל שלושת מדפי הספרים הצמודים לקיר, אמרה: אני גם לא רואה את אלבום הציורים הגדול של וֶלַסקֶז שנתתי לך במתנה ליום הולדתך, גם אותו איבדת? נתתי אותו ליהודי אחד, זלדקין, בעל חנות ספרים יד שנייה… מה?! הזדעקה הלנה, מתנה שאני הענקתי לך, אתה נתת למישהו אחר? אני מחבב אותו, מבלה הרבה בחנות שלו, קורא, שואל ספרים ממנו, ועם האלבום העבה הזה לא ידעתי מה לעשות, דיפדפתי בו חמש פעמים ואחרי זה… דברים שאני לא זקוק להם, מפריעים לי… יכולת להחזיר לי אותו אם כל כך הפריע לך… שתקתי. טוב, נאנחה, נעזוב את זה. וכשנתנה בי מבטה, נדמה היה כאילו אמרה לעצמה, הבחור הזה אבוד, אין מה לצפות ממנו. שמעת משהו מהוגו? שאלתי. אינני יודעת מה איתו, בדרך כלל הוא מתקשר בכל שבועיים־שלושה. ניסיתי לצלצל אליו, לא היתה תשובה. אולי נסע. הוא נוסע הרבה להרצאות. היא פתחה את תיקה, הוציאה מארנקה שלושה שטרות והניחה על השולחן. הבאתי כאן מאה וחמישים. שיהיו לך עד שתקבל את הצ’ק מהוגו. תודה, אמרתי במבוכה, אבל יש לי כבר בינתיים, באמת אין צורך… תחזיר לי כשיהיה לך, סגרה את התיק. אז מה? הישירה אלי מבט כשהיא מניחה את התיק על ברכיה ומשכלת ידיה עליו, אני מבינה שעבודה אתה לא מעוניין למצוא. לא עניתי. הלנה שתקה רגעים ממושכים, אחר כך אמרה: הבט, חזי, שוב עברה על מידותיה ולא קראה לי יחזקאל, אני חושבת עליך הרבה. כשהיית ילד והייתי מבקרת אצלכם במושב, כולם התגאו בך. קפצת שתי כיתות בבית הספר, ואבא שלך אמר שלפני שתהיה בן חמש־עשרה כבר תכתוב דוקטורט. אמך אמרה לי פעם, תשאלי אותו כמה זה שש מאות עשרים וחמש בריבוע, בן רגע יגיד לך, בלי עפרון ונייר. חיכיתי פעם אצל המוסכניק שלכם שיחליף לי את הצמיג הנקוב, עזרא, נדמה לי, היה שמו, כששמע שאני הדודה של יחזקאל, שם את הפטיש בצד ואמר, אה, הבן של חזיז? הוא בכיתה אחת עם הבן שלי, הוא גאון! חמש פעמים ניצח את המורה שלהם בשח! אז אני שואלת את עצמי, מה קרה לך מאז? מה קרה לך?! השתוחחה אלי וחרכה אותי במבטה. צחקתי: כנראה זה בגלל שנפלתי על הראש. אמא סיפרה לך בוודאי. כשהייתי בן שש, המון זבובים התנפלו עלי, הייתי שמן ולא זריז, וכשברחתי מהם נתקלתי באבן ונפלתי על הראש… אז אחרי שהזבובים גירשו אותך… ברחתי מן הזבובים אל הזבובים… השלמתי את משפטה, מה? ציחקקה צחוק חמצמץ. ועכשיו אני שומעת שאתה מתעסק באיזו המצאה להפיק מהם אנרגיה… לומר לך את האמת, זה נשמע לי ביזארי. אבסורד גמור. אנרגיה? מזבובים? איך? הלוא זו הבעיה שלך דווקא, חוסר אנרגיה, אילו היתה לך אנרגיה, כבר מזמן היית מוצא עבודה. ואפילו עבודה ששכר גדול בצדה, כי עם הכישרונות שלך יכולת להגיע לדרגה גבוהה בתע”ש. רק אתמול נודע לי שמאז ששת הימים, יש ביקוש רב לעובדים בפיתוח מערכות קשר, משקיע יהודי מדרום אפריקה מבטיח מלגה של שבעת אלפים דולר למי שיתחייב לעבוד שנתיים לפחות במפעל אלקטרוני שהוא מקים בשטחים, בסביבות רמאללה, בקלות יכולת לזכות בזה… אבל אתה עקשן, לא זז מהפיקסציה שלך על זבובים. אז שמע מה שאני אומרת לך ואל תגלה התנגדות מראש. לדעתי, ואני אומרת את זה לאחר מחשבה רבה, אתה חייב ללכת לטיפול פסיכולוגי. אל תיבהל. זו לא סטיגמה. באמריקה שבעים ושניים אחוז מהאנשים המשכילים והנחשבים ביותר, פרופסורים, סופרים מפורסמים, כוכבי קולנוע, גם דירקטורים של תאגידים ובנקים, עוברים טיפול פסיכולוגי. אתה חייב. מפני שכל ההתנהלות שלך היא לא מקובלת, אם לומר זאת בלשון המעטה. אני מדברת איתך על זה מפני שאני דואגת לעתידך. אתה לא יכול להמשיך בדרך החיים הזאת. אתה חי בחלל. אתה אסטרונאוט, אבל ללא חללית. אתה אדם בודד, אין לך חברים. אלדד הוא בכלל חבר שלך? אני לא יכולה להבין איך אפשר לחיות ללא חברים. טיפול פסיכולוגי עולה, כמובן, הרבה כסף. שלושים־ארבעים לירות כל פגישה. ולך אין כלום. זירו. נאדָה. אז תשמע, מכרה שלי, אירנה שולוחוב, כן, כשמו של הסופר הרוסי המפורסם זוכה פרס נובל, אבל אין כל קשר, היא פסיכולוגית. פרוידיאנית. כמו לו סלומה, גיחכה. אישה מחוננת בתבונה יוצאת מן הכלל. ונעימה. אני מעריכה אותה מאוד. במקרה היא גם קליינטית שלנו ואני יועצת לה בענייני השקעות. דיברתי איתה עליך. היא מוכנה לקבל אותך. ומה שנוגע לתשלום, אני אדאג לזה. אז מה דעתך על כך?

כל עת דברה הסתכלתי בה משיפולי מצחי ולא אמרתי דבר.

“תחשוב על זה,” קמה הלנה ממקומה, “אתה לא חייב להשיב לי עכשיו.” וכשפתחתי לפניה את הדלת, חייכה אלי: “היא תוציא לך את הזבובים מהראש.”

התיישבתי על המיטה, אחזתי את ראשי בשתי ידי ושקעתי במחשבות.

לא נכון שאין לי חברים, אמרתי לעצמי. אלדד הוא חבר טוב, ויש עוד אחדים, מהמושב ומהתיכון, שאני מחבב אותם והם אותי. וישנו זלדקין, שאני מרבה לשוחח איתו על ספרים נדירים, וישנו ברוך מן הקיוסק בפינת הרחוב, שמקביל את פני כאילו אני חבר ילדות שלו, וישנו המכולתניק גינזבורג שנוהג בי בהתחשבות רבה, ומלבד זה – אני אדם חושב. אדם חושב הוא לא אדם בודד. אבל את הדבר הזה, הדודה המדושנת שלי לא מסוגלת להבין.

זכרתי את פניה העגומות של אמי וחשתי לחץ בחזי.


 

פרק ד

החיבור “חיי הזבובים”, שעתיד היה להתפרש על פני דפים רבים, עד היותו לספר, התחיל כך:

הזבוב הוא יצור מופלא שאין כדוגמתו בין בעלי החיים. התכונה יקרת הערך ביותר שבה חונן היא אהבת החופש. הוא מעופף חופשי, אם בחלל הבית ואם באוויר החוץ, אם באורווה וברפת ואם בשדה ובפרדס, ללא התנחל במקום אחד, ללא רתק את עצמו לנקודה אחת. הוא בן־בלי־קן לגור בו קבע, בן־בלי־נקיק להסתתר בו יותר מרגע. חסר מנוח ידלג ממקום למקום, חונה לרגע קט פה, לרגע קט שם, ומיד ירפרף בכנפיו וימריא לכל שתישא אותו רוח אהבת החירות הנוססת בו. הוא בז לבעלי השררה, אם אלה הולכי על שתיים ואם על ארבע, אם אלה בעלי כנף, מקור וטפרים, ואם בעלי פרסות וקרניים. גם אם ירדפוהו צמאי דם ושוחרים לטרף, לא בנקל ישיגוהו. לא יֵיחת ולא יירא מפניהם. בזריזות לוליינית הוא חומק מצליפות מחבט של אדם ומצליפות זנב של פרה או של סוס.

תולדה טבעית של תכונה זו היא העקשנות, הנחישות. כאשר נצמד הזבוב למקור ההנאה שלו, הוא לא ירפה ממנו עד שימצה אותו כליל. והתכונה הנעלה מכולם היא היותו יצור שותק. שלא כרוב היצורים עלי אדמות, אין הוא מוציא הגה מפיו. מלבד הזמזומים, שהם משק כנפי ההליקופטר הזבובי, לעתים בעוז, לעיתים ברחש קל, הוא לא משמיע צהלות גיל למראה צפיחית בדבש, ולא זעקות שבר בשל לחש של נחש, לא גועה כשור ולא נוער כחמור, גם לא מצפצף כציפור ולא הומה כתור; עליו אפשר לומר כנאמר בישעיהו על עבד אדוני, זה ש“חוליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם” – “וכרחל לפני גוזזיה נאלמה, ולא יפתח פיו”. ראוי הזבוב שייכתב עליו פרק מיוחד – “אמן השתיקה”, וייאמר עליו המשפט הנודע שכתב ויטגנשטיין בפרק השביעי של ה“טרקטטוס” שלו: על מה שאי־אפשר לדבר עליו, חייבים לשתוק.


כאן נעצר חזי בכתיבתו, כשדמותו השדית של בעל זבוב ריצדה לעיניו, כעין תמנון שחור וענקי, בעל רגליים דורסניות, ואמר לעצמו: איזה שיר הלל הפיק העט שלך לצבאו של בעל זבוב! הזבוב הוא כליל המעלות! פאר הבריאה! ומה עם זמזומי המזימות של הזבובים? מה עם העוקצנות והחבטנות שלהם? ומה עם תאוות היניקה שלהם מפגרי החיות, מגופות החללים? מה שקוראים נקרופיליה? שום כוונות זדון אין בהם כשהם מתנפלים בהמוניהם על תינוקות חסרי אונים, ועל ילדים תמימים המלקקים דברי מתיקה?

אך כעבור רגעים אחדים אמר: זכור! כשאתה משבח את מעלותיו של יצור כלשהו, אם רמש ואם אדם, אתה מפיק ממנו את הטוב שבו, אתה מעניק לו כוח שיגבר על הרע…

אבל הפצרותיה של דודתו הלנה בעניין הטיפול הפסיכולוגי הסיחו את דעתו מן החיבור על הזבובים. היא לא הניחה לו. בכל יומיים־שלשה היתה מצלצלת אליו – לעתים גם מעירה אותו משינה עמוקה, שיכולה היתה להימשך, בעונג רב, עוד שעה־שעתיים – אתה חייב, יחזקאל, חייב! זו שאלת חיים בשבילך! שמע למה שאני אומרת לך! – נראה, היה ממלמל מתוך נמנום, אני צריך לחשוב על זה. ואמנם, לאחר שהניח את השפופרת היה חושב על כך עוד שעה לפחות: מדוע היא דוחקת בי כל כך, שאל את עצמו, מה יש לה לזאת שאכפת לה כל כך איך מתנהלים חיי, עד כדי פלישה לחדרי החדרים של הפסיכיקה שלי? ולמה אני צריך תיקון, כשאני שלם עם עצמי במה שאני עושה? האם כל זה כדי להחזיר אותי לדרך הישר של עבודה בשכר? בעבור כסף? האם כסף הוא שם המשחק?

פעם, לפני שנים, כשעוד גר בדירתם, אמרה לו הלנה, כביכול בלצון: “הלקח שלמדתי מן החיים הוא שהם מורכבים משלוש כ”פים – כסף, כבוד, וכיף. והוא היה קורא לה בינו לבין עצמו, הלנה הכפכפית.

לבסוף, לאחר שעות רבות, ביום ובערב, של שיקולים לכאן ולכאן, בעד ונגד, החליט להיענות לה. ולו מתוך סקרנות. לא בכל יום מזדמנת חקרנית נפש המחטטת בכליותיו ובלבו של אדם, והוא פטור מלשלם לה על כך. מה גם שבסתר לבו הציקה לו ההאשמה האילמת של אותה משוררת אלמונית, שרמזה על נכות נפשית שלו כביכול, כמי שאין לו יחס לאנשים. אולי באמת משהו פגום בי הזקוק לתיקון, תהה בינו לבין עצמו.

הפגישות עם הפסיכולוגית נקבעו לאחת בשבוע, בכל יום ג' בשעה ארבע אחר הצהריים, לחמישים דקות. דירתה היתה בקומה השלישית של בית ישן אך שמור היטב, ברחוב הירקון.

החדר שאליו הוכנס, לא היה בו שום דבר מיירא, כמו במשרדים של עורכי דין או רופאים, שמכניסים בהלה ללבו מרגע שהוא עובר את סִפם. היתה בו אווירה ידידותית, אפשר לומר, אפילו מזמינה. אולי בזכות איזה אי־סדר, כי על אחת הכורסאות המחופות בד כתום היו מוטלים מגבת וחלוק רחצה, ועל השנייה, שעורה השחור מבוקע, היו פזורים דפי עיתון לועזי כלשהו. שולחן עץ נמוך עמד ביניהן, ועליו טלפון, ארבעה ספרים, אחד מהם “הדרך הרביעית” של אוספנסקי, לצדם מין יומן משרדי ארוך ומנורה שראשה הסגלגל שחוח בהכנעה, שלושה ציורי ילדים תמימים וצבעוניים, המעלים חיוכים של חיבה, תלויים על אחד הקירות, ואל קיר אחר היו צמודים מדפים עמוסי ספרים שווי גובה ודומים זה לזה בצורתם, שמות רובם, שם לב, באותיות רומיות או קיריליות.

אירנה שולוחוב היתה אישה לא צעירה, אבל גם לא לא־צעירה, לא יפה, אבל גם לא לא־יפה. היו לה פנים עדינות, לא מאופרות, שעורן לא לבן, אבל גם לא לא־לבן, משהו ספק ורדרד ספק שחמחם. שערה הערמוני היה קצר למדי, מסורק יפה, והגיע, בערגול כלשהו, עד תנוכי אוזניה. עיניה החומות הביעו אהדה לעומד מולן, אך היה בהן גם גוון ירקרק, שהעלה חשש שהוא מסתיר תקיפות מאופקת. בחיוך אדיב אך מסויג הקבילה את פניו של חזי, לחצה את ידו, ובהעיפה את המגבת ואת חלוק הרחצה מן הכורסה שעליה היו מוטלים לעבר ספה ששטיחון בוכרי היה פרוש עליה, הורתה לו לשבת עליה.

“נפסח על כל השאלות הפורמליות,” אמרה כשהתיישבה על הכורסה שמולו, לאחר שפינתה מעליה את דפי העיתון המקומטים, “כי את התשובות עליהן שמעתי מפי דודתך הלנה. אני יודעת בן כמה אתה, איפה גדלת, מי היו הוריך זכרם לברכה. את ההתייחסות הנפשית שלך לפרטים הביוגרפיים האלה נברר בזמן הטיפול. אם כן, ניגש ישר לעניין. מה הבעיה שלך?” השיקה את כפות ידיה זו בזו כשהיא מתכופפת מעט לעומתו בהדמיה של אינטימיות.

חזי נדהם. השאלה הישירה, כך, מיד, בו במקום, ננעצה בו כחנית אל החומש. מה הבעיה שלי? מה באמת הבעיה שלי? שאל את עצמו. אולי הלנה היא הבעיה שלי. אך לאחר היסוס מה, אזר אומץ ואמר: “משוררת אחת שהקריאה לי שירים שלה… החליטה שאני אטום. שאני סתום. שאין לי רגשות. חשבתי שאם זה נכון, אולי אני זקוק לטיפול נפשי כלשהו…”

“אטום? באיזה מובן אטום?”

“שאין לי רגשות… שאין לי יחס לזולת.”

“ומה אתה חושב על כך?”

“לא יודע. לא חושב.”

“לא שאלת את עצמך מדוע, מאיזו סיבה, החליטה המשוררת הזאת… משוררת? שאתה אטום? גילית אטימות כלפיה?”

“אני בקושי מכיר אותה. אבל זה פגע בי איכשהו, הקביעה הזאת שאין לי רגשות.”

“כל יצור אנושי יש לו רגשות, כאלה או כאלה. בעצם, לכל בעלי החיים יש רגשות. אבל אני מבינה שהיא הביעה אי־שביעות רצון ממך, לכן הטיחה כלפיך שאתה אטום. אולי לא הבעת הערכה מספקת לשירים שהיא כותבת. ייתכן?”

“אולי.”

“אם כן זו בעיה שלה, לא שלך. אני הכרתי שניים־שלושה משוררים צעירים בארץ שממנה באתי, ביילורוסיה, ואני יכולה לומר לך מניסיוני, כשמשורר לא זוכה להערכה שלדעתו מגיעה לו… ואיזה משורר לא בטוח שהוא היורש של פושקין או של לרמונטוב… הוא רוגז על כל העולם, כולם אטומים בעיניו, והוא מוכן לחנוק את מי שישמיע דעה רעה על שירים שלו… אולי הבעת איזו דעה רעה על השירים של המשוררת ההיא?”

“לא, שום דעה רעה, שום דעה בכלל.”

“שזה עוד יותר גרוע,” גיחכה. “על כך משוררים לא סולחים. אז בעיניה אתה אטום, כמובן, ללא שום ספק. נעזוב את זה. זה לא צריך להדאיג אותך, אם כי עצם הדבר שהתגובה שלה הרשימה אותך כל כך, אומרת דרשני. אז מה בכל זאת הבעיה שלך, מלבד האטימות המדומה שטפלה עליך איזו משוררת שאיני יודעת מה טיבה?”

“אין לי מושג,” אמר.

אירנה כבשה צחוק מאחורי שפתיה. “שום בעיה?”

“עד כמה שידוע לי, שום בעיה.”

“דודתך הלנה אמרה לי שדווקא יש לך בעיה. העובדה שמאז שעזבת את הצבא אתה מתחמק מלעבוד בעבודה כלשהי, למרות ההזדמנויות שהיו לך. אבל עלינו עוד לברר, כמובן, אם זו באמת בעיה פסיכית. האם יש לך התנגדות נפשית לעבודה? האם אתה חושב שההתנגדות הזאת נובעת מעכבה נפשית כלשהי?”

“אני עובד,” אמר.

“כן? באיזו עבודה?”

“אני עובד על פרויקט מסוים המחייב הרבה קריאה, מחשבה, וגם כתיבה.”

“אמרה לי הלנה שהפרויקט שלך עוסק בשימוש באנרגיה של התעופפות זבובים בחלל וניצולה למטרות תעשייתיות, נכון?”

“לא בדיוק. משהו קרוב לזה.”

“זה נראה לה הזותי, ולמען האמת גם לי זה נשמע כך, אבל לא זה מה שחשוב. כמה מן הרעיונות הגדולים ביותר בתולדות האנושות, כמו אלה של גליליאו או ניוטון או דרווין, נראו בשעתם פנטסטיים והיום הם מקובלים על רוב בני האדם. מה שמעניין אותי במקרה שלנו הוא: מדוע בחרת דווקא בזבובים? מדוע לא יתושים או צרעות או פרפרים? כולם מתעופפים ומפיקים אנרגיה, לא כך?”

אם כי אירנה הגיעה מביילורוסיה לישראל לפני שנים לא רבות, כפי שסיפרה הלנה לחזי, העברית שבפיה היתה נכונה ועשירה למדי, ובדיבורה לא ניכר כמעט מבטא רוסי. חזי רק ציין לעצמו שהיא מדברת ב“שפת יתדות”, כי היתה מדגישה את העיצורים, כאילו היא נועצת יתדות בקרקע.

חזי פרש את ידיו כאומר: אין לי מה לומר על זה.

“איזה אסוציאציות יש לך עם זבובים?”

חזי משך בכתפיו.

“אולי אתה מדחיק משהו?”

“מדחיק?”

לרגע השתתק ופניו החווירו, כי נזכר בבהלה שאחזה בו בהיותו בן שש, כאשר ברח כרדוף שד מפני המון הזבובים שהתנפלו עליו בעוברו ליד פגר של תן שהיה מונח ליד קיר המסגד ההרוס בחירבת סוופיה. הוא רץ ורץ, וכל עוד רוח בו הגיע לסף ביתם.

“תראה, חזי – אני יכולה לקרוא לך חזי? – כולנו, בני אדם מכל המינים, טובים ורעים, נורמליים ולא נורמליים, אם אפשרית בכלל הבדלה כזאת, יש סבורים שאין הבדלה כזאת, מדחיקים דברים שאינם נעימים לנו או שאנו מעדיפים להשכיחם, אל תת־התודעה. על ידי כך הם לא נעלמים. הם ממשיכים לחיות שם, במחתרת, אפשר לומר. ובמחתרת כמו במחתרת – תמיד מתרחשות שם מזימות של התמרדות, של בקשת נקם, נגד מי שגרם להסתתרות הזאת מאור היום. אנחנו, הפסיכולוגים, סבורים שעל ידי העלאת הזיכרונות או הרגשות האפלים מן המסתור, אנו משחררים את המטופל מתופעות, המתבטאות לפעמים בהתפרצויות בלתי צפויות של סימפטומים אגרסיביים רדומים…”

חזי רצה לקטוע אותה ולומר: חבל על הזמן של שנינו, גם אני קראתי את פרויד, אך הניח לה להמשיך.

“סלח לי על ההקדמה הדידקטית הזאת,” חייכה אליו, “אבל אתה בחור אינטליגנטי ואני רוצה שתבין למה אנחנו חותרים. אני שואלת אותך, אם כן, זבובים מעלים בך איזה זיכרון ספציפי, אולי טראומטי, מימי הילדות, למשל?”

חזי חסם את פיו. היא יודעת משהו, הרוסייה הזאת, אמר לעצמו.

“כפי שידוע לך מדודתי,” אמר, “אני גדלתי במושב, ובמושב יש הרבה זבובים, בכל מקום, ברפת, בחצר, בבית, מעל ערמת הזבל… תמיד התעופפו סביבי זבובים…”

“ואז בא לך הרעיון של האנרגיה…”

“לא בדיוק. זה בא לי הרבה יותר מאוחר, רק לפני שנה וחצי בערך. ערב מלחמת ששת הימים, חשבתי על כך שהבעיה העיקרית שלנו בישראל היא המחסור במקורות אנרגיה. בעיה גורלית, בעצם, קיומית. למדינות ערב, שאיימו להשמיד אותנו, יש מקורות אנרגיה ללא גבול. נפט, גז, פחם, וכדומה. אם כן, אמרתי לעצמי: לנו אין מחצבים, אבל יש לנו זבובים.”

אירנה פרצה בצחוק צלול, מתגלגל: “זה נפלא! עוד לא אבדה תקוותנו, ‘לנו אין מחצבים, אבל יש לנו זבובים’. את האפיגרף הזה צריך לחרות על השער של משרד הביטחון: יש תשובה לאיומים של אויבינו!”

ולאחר שסכרה את צחוקה, חזרה לחובתה המקצועית ושאלה: “אתה… בילדותך, פחדת מהזבובים?”

“לא, מה פתאום?” ענה בעצבנות, מתגונן מפני גילוי פחדיו הקמאיים, “הם הרגיזו אותי לפעמים, אבל מה היה לי לפחד מהם? הם יצורים תמימים בסך הכול. אין להם כוונות רעות.”

“אתה… זבובים מופיעים לפעמים בחלומות שלך?”

“אני לא חולם.”

“בכלל לא חולם? אף פעם לא?” השתוממה אירנה.

“אולי חולם, אבל לא זוכר מה חלמתי.”

אירנה שתקה, מתבוננת בו ממושכות, כשוקלת משהו.

נראה שהחליטה להניח לזבובים בינתיים, כי חקירת השתי וערב עברה עתה אל יצורים אחרים: יתושים, עכברים, נמלים, טרמיטים. האם היו אצלם במושב טרמיטים, שחתרו תחת יסודות הבית, או כירסמו את גזעי העצים? בית העץ שבו גדלה היא בילדותה, בעיר קטנה בביילורוסיה, סיפרה, כמעט נאכל כולו על ידי טרמיטים, זה היה חיזיון מחריד. וכמובן, עכברים התרוצצו בכל מקום. היא הפגינה בקיאות רבה בחרקים, ונראה שהיא חובבת טבע, כי נהנתה כל כך מהדיבור עליהם, שנדמה ששכחה את תכלית פגישת הטיפול הזאת. השיחה על הגחמות של חיפושיות הזבל ושל העכברושים התארכה והתארכה, אך היא קטעה את עצמה באמצע המשפט, הסתכלה בשעונה ואמרה: “טוב, עלינו לסיים עכשיו, לדאבוני. מה שאני מבקשת ממך הוא שלפגישה הבאה, ביום שלישי בארבע בדיוק, כן? תביא לי חלום שלך.”

“אני לא בטוח שיהיה לי חלום… אמרתי לך שאני לא חולם בכלל…”

“אין דבר כזה, לא חולם בכלל. כל בני האדם חולמים. אבל רובם שוכחים מה חלמו. והטיפול הפסיכולוגי חותר אל התובנה של החלומות, כמו של תופעות אחרות…”

“תובנה?” מיצמץ חזי בעיניו.

“אינך יודע מה זו תובנה?”

חזי שתק.

“אינסייט, באנגלית…”

“אה…”

אירנה בלעה את רוקה: “ובכן, עצתי לך: ברגע שאתה מתעורר, השתדל לזכור אם חלמת ומה חלמת, ואם תיזכר אפילו בקצה קצהו של חלום, באיזה שביב של חלום שלא הספיק לכבות או להימלט ממך, כי החלומות ממהרים להימלט כמו גנבים, רשום אותו מיד. תקפיד שעל יד המיטה שלך יהיו תמיד דף נייר ועט, או מוטב מחברת, כך שתוכל לרשום לפני שהחלום יעוף ואיננו. כשתבוא, נדבר על מה שחלמת בסדר?” נתנה בו חיוך רחב, מאיר.

“אני אשתדל,” אמר.

אירנה ליוותה אותו אל הדלת, וקודם שפתחה אותה, אמרה: “לפני אתה הולך אני רוצה לספר לך משהו על זבובים. אתה שמעת בוודאי על הסופר קרילוב…”

“שמעתי, כן, אבל לא קראתי.”

“מה, לא קראת את קרילוב?! בּוֹזֶ’ה מוֹי! 15 איזה בורות שוררת בארץ הזאת! הלוא הוא היה גדול כותבי המשלים, לא רק ברוסיה, אלא בעולם כולו! אנחנו, עוד מילדות ידענו את המשלים המחורזים שלו בעל פה, ודיקלמנו אותם, ושרנו אותם… אז כשדיברנו קודם על זבובים, ועל התועלת שיש בהם, או שאין בהם, נזכרתי במשל שלו על הזבובים והדבורים. תשמע, אספר לך את זה בקיצור: זבוב רואה דבורה שוקדת בחריצות על איסוף צוף מפרחים. הוא אומר לה: למה את עובדת כל כך קשה? הנה, תראי אותי, אני לא עובד בכלל ויש לי כל מה שאני רוצה בעולם. אין בית של בעל אחוזה או של גנרל או של מיניסטר, שאני לא מכיר. אני מגיע לכל נשף, לכל חתונה, אוכל ושותה כל מה שמתחשק לי, ולא רק זה, אני אפילו מלטף את הצווארים והזרועות של העלמות היפהפיות, נושק את לחייהן, מה חסר לי? כן, אומרת לו הדבורה, אבל מכל מקום שאתה בא אליו מגרשים אותך בבושת פנים! אז מה? אומר לה הזבוב, מגרשים אותי מפתח אחד, אני חוזר ונכנס מפתח שני… משל יפה, לא? אז מה דעתך? למי מהשניים היתרון?”

“אני אחשוב על זה, תודה לך,” אמר חזי בצאתו.

במשך כל השבוע, עד יום ג' הבא, ניסה חזי לצוד חלומות ולא עלה בידו. הדבר הציק לו כל כך, שהיה מקיץ משנתו בשעות שונות של הלילה, בניגוד גמור להרגלו – שהרי רגיל היה, מאז ילדותו, לישון שנת ישרים עמוקה ללא הפרעה – מנסה להיזכר אם פקד אותו חיזיון כלשהו, מראה אדם, או חיה, או יישוב, או ארץ אגדית, ונאלץ להודות, בדאבון לב, שהיה שרוי בלימבו כל שעות השינה, ללא “אור בקצה המנהרה”, כמו שאומרים. קל יותר לצוד זבוב מלצוד חלום, אמר לעצמו. לפנות בוקר, לאחר פסק זמן של חיפושי שווא והרהורים טורדניים, כשהמילה “תובנה” מנקרת במוחו כיתוש עוקצני, היה נרדם שנית, ובשעה עשר או אחת־עשרה היה מתעורר, מותש, ונואש מעצמו משנפל מבטו על דף הנייר המונח ליד מיטתו, והוא חף מכל אות כתובה.

הרגשת החובה כלפי הפסיכולוגית, “לספק את הסחורה”, ולא פחות מכן כלפי דודתו הלנה, הלחיצה אותו כל כך, שביום ב', לאחר דיונים קשים עם עצמו, החליט שעליו להמציא חלום כלשהו, ובלבד שלא יבוא בידיים ריקות אל האישה הסימפתית והאינטליגנטית הזאת ששמה אירנה שולוחוב. הוא הפך והפך במוחו על מה ייסוב החלום שיביא כמִנחה אל הכוהנת שלו, ומשהעמיק לחשוב על כך, הגיע למסקנה שהטוב ביותר יהיה אם ייסוב על בעל חיים כלשהו, כי נוכח לדעת שאירנה זו יש לה חיבה מיוחדת לבעלי חיים, אז במקום שתציק לו בשאלות טרחניות שממילא אין לו כל רצון להשיב עליהן, תשמח בוודאי לשוחח על חיות ועופות, ובין כך ובין כך תגיע שעת הסיום.

החלום שהתרקם בראשו באותו יום היה זה:

הוא צועד באיזה רחוב ארוך, דומה לרחוב ז’בוטינסקי, ואולי ארלוזורוב, מחפש את סניף הבנק הקרוב כדי להוציא סכום כסף כלשהו, חמישים או מאה לירות. כשהוא מגיע אליו ונעמד בתור לפני אשנב הקופאית, הוא נבהל להיווכח שאין בכיסו תעודת זהות, שבלעדיה לא ייענה. הוא פונה אל אנשים העומדים מאחוריו, חסרי סבלנות, ומבקש מהם להשאיל לו את התעודות שלהם כדי שבעזרתן יוכל להוציא כסף, אך הם מביטים בו בבוז ודורשים שיתרחק מן המקום. הוא פונה משם ומגיע לכיכר המדינה, שלתימהונו היא מכוסה עצים ושיחים הגדלים בצפיפות ורק שבילים צרים חוצים אותה. הוא מכוון את צעדיו אל חנות הספרים שבצדה האחר של הכיכר, כדי לקנות את “מוות בוונציה” של תומס מאן, ולפתע הוא רואה זאב משוטט בין השיחים הנה והנה, מרחרח בעלים שלרגליו, כמחפש משהו. פחד תוקף אותו, פן ייתקל בו הזאב וינעץ בו את שיניו, אבל הוא רואה שלא עלים פזורים לרגליו של הזאב, אלא שטרות כסף. הוא מחליט שזו הזדמנות בשבילו ללקט כמה שטרות ולשימם בכיסו, אך כשהוא מתכופף להרים אחד מהם, הזאב מזנק אליו כמו לטרוף אותו חי, הוא משמיע צעקה גדולה ומתעורר.

ביום ג‘, בשעה ארבע בדיוק, נכנס חזי ל"חדר הווידויים של אירנה שולוחוב, התיישב על הכורסה למולה ובישר לה שהביא חלום איתו. “אתה רואה?” שמחה אירנה, "אמרתי לך שאם משתדלים מאוד… איך כתב גיתה ב’פאוסט’? Wer Immer Strebend Sich, כאשר אדם מתמיד במאמציו, יכולים אנו להצילו. כולי אוזן."

חזי קרא את חלומו מן הדף. אירנה האזינה לדבריו ברוב קשב, כשהיא מלכסנת את אוזנה הימנית אליו כדי להיטיב לקלוט אותם. כשגמר לקרוא, שתקה כמה רגעים, כאילו כדי לספוג עמוק יותר את התרשמותה, ואחר כך אמרה: “זה חלום מעניין מאוד. יש בו כמה אלמנטים שנצטרך לנתח אותם אחד־אחד כי הם רלוונטיים למצבך הנפשי. איך אתה מפרש אותו?”

חזי התפלא: לשם כך הוא בא אליה? כדי שהוא עצמו יפרש את החלום שלו? בשביל זה משלמת לה הלנה, אם אמנם היא משלמת, חמישים־מאה לירות בעד פגישת טיפול – טיפול? – של חמישים דקות?

“אינני יודע,” אמר. “אני לא מסוגל לפרש חלום שלי.”

“תחשוב,” אמרה, “מה משמעות הדבר, שאתה רוצה להוציא כסף מהבנק ואינך מוצא את תעודת הזהות שלך? מה זה אומר לך?”

חזי משך בכתפיו.

אירנה המתינה רגע ארוך, שמא יזרח איזה רעיון במוחו, אחר כך אמרה: “האם ייתכן שאתה מרגיש לפעמים שאתה מאבד את הזהות שלך כשאתה נזקק לכסף?”

“לא לא לא!” מחה חזי, “דווקא במקרים כאלה אני מרגיש חזק את הזהות שלי!”

אירנה הצטחקה: “טוב, עוד נחשוב על כך. ואיזו משמעות יש, לדעתך, בהליכה שלך לחנות הספרים לקנות דווקא את ‘מוות בוונציה’ של תומס מאן? האם זה קשור למשאלת מוות סמויה, או אולי למשהו אחר בסיפור הזה, שהתודעה שלך מדחיקה אותו?”

חזי אמר שהוא לא חושב. הוא פשוט אוהב את הספר הזה.

אחרי אנחה קלה, אמרה אירנה: "נניח לזה. נעבור אל הזאב. מעניין אותי מאוד הזאב בחלום שלך. הזאב, כידוע לך בוודאי, הוא ארכיטיפ נפוץ מאוד בתרבות האנושית, החל באגדות, בסיפורי עם ובמשלים, ועד לשירה הנשגבה ביותר. הוא הפך לסמל. דיברנו בפעם הקודמת על משלי קרילוב. אגב, האם תורגמו לעברית? חבל שאינך מבין רוסית, הייתי משמיעה לך את המשל הנחמד על הזאב שלבש בגדי רועה, התגנב אל העדר כשהרועה נרדם, זמם לטרוף את כל הכבשים, ובסופו של דבר הן גילו את התרמית והוא בא על עונשו. באיזה חרוזים ערבים זה כתוב! ויש עוד עשרות משלים כאלה. וגם אצל פושקין אתה מוצא זאבים. האם אתם בישראל מכירים את היצירות של המשורר הנפלא הזה? שמעתי שיש תרגום מצוין של ‘יבגני אונייגין’ שעשה שלונסקי, ואותו מכירים פה, אבל מה עם יתר היצירות? אתה בוודאי לא שמעת על ‘רוסלקה’. במחזה השירי הזה, שאגב, אלכסנדר דרגומישקי כתב עליו אופרה נהדרת, בתו של הטוחן, המאוהבת בנסיך, אומרת לאביה, המנסה להשכיח אותו מלבה: ‘מדוע? הלוא אני אוהבת אותו! האם הוא זאב? האם הוא שד?’

“זאבים, בפולקלור של עמים רבים היו מזוהים עם שדים. העיירה שאני גדלתי בה היתה מוקפת יערות, ואותנו, הילדים, הזהירו לא להתקרב ליער בלילה כי זאבים משוטטים בו, שוחרים – שוחרים אומרים? – לטרף. אני זוכרת שלילה אחד…”

מכאן הפליגה אירנה בסיפורה על יללות ששמעו באות מן היער, וכל הגברים נזעקו להגן על העיירה, כי היו בטוחים שלהקה גדולה של זאבי טרף עומדת לפרוץ לתוכה, ויצאו עם מקלות וקלשונים ורובים…

היא האריכה בסיפורה זה כדי רבע שעה ויותר, הפסיקה באמצע ואמרה: “אבל נחזור לענייננו. אתה צריך לשאול את עצמך מדוע בחר החלום שלך בזאב. ברור שהוא מייצג משהו מאיים. אבל מיהו המאיים עליך? יונג, אבי התאוריה הארכיטיפית, סבר, לאחר ניתוחי חלומות רבים, כי לעתים קרובות הסובייקט של החלום הוא התגלמותו של החולם עצמו. הוא הצל שלו עצמו, החלק השלילי הבלתי מודע שלו… הפרופסור שלי באוניברסיטה העברית אמר לי שהמוטיב הזה קיים גם בקבלה היהודית, זהו הסִּטרא אחרא, אני מקווה שאני מבטאה את זה נכון, הצד השני, הנסתר, של האישיות, הצד האפל, הקיים בתת־התודעה שלו ומסרב להתגלות בתודעה. לפי זה – אולי הזאב הוא אתה עצמך?”

רגע… נבקע בו איזה גילוי מצמרר: הצד האפל שלי? אולי בעל זבוב הוא הצד האפל שלי?

“זה נשמע לך בלתי מתקבל על הדעת, מה?” אמרה, משתהתה על שתיקתו. “אתה מכיר בוודאי את הפתגם הלטיני הוֹמוֹ הוֹמִינִי לוּפּוּס.”

“כן, אדם לאדם זאב,” גיחך חזי.

“אפשר לומר, אם כן, שהאדם עצמו הוא זאב. תחשוב על זה: מדוע הופיע דווקא זאב בחלום המעניין שלך, מדוע לא שועל, לא כלב, מה מיוחד בשבילך בזאב?” אירנה שולוחוב קמה ממקומה, חיוך נדיב שפוך על פניה. “תחשוב על כך, כן?”

כשיצא חזי מדירתה, חילחל צחוק במעיו: הכול היה כפי שציפה, היא הסתפקה בשאלות ישירות מעטות, ותחת זאת נהנתה לספר על ילדותה בביילורוסיה.

אבל בדרך לביתו עקץ אותו הספק: אולי יש משהו במה שאמרה לו על הזאב? אולי הוא הגיח אליו מתת־התודעה לא מן החלום שלא היה, אלא מזיכרון ילדות שלו… אולי בעל זבוב לבש בדמיונו דמות של שד־זאב?

ופתאום ניצת ניצוץ בראשו: זאב הוא לופוס… והרי את דודתו הלנה הוא מכנה לעיתים, כשהוא מלגלג או כועס עליה – מדאם לופסקו! לופוס – לופסקו… אולי היא המאיימת עליו. אולי היא הגיחה כזאב טורף ממערת התת־תודעה שלו…

אבל את התגלית הזאת לא יגיש במתנה לאירנה כשיבוא אליה בשבוע הבא. הוא החליט להמשיך בסדרה של בעלי חיים, שראשיתה היתה מוצלחת כל כך.

ובכל זאת צבטה אותו הרגשת אשם כלשהי: הלנה היא המשלמת בעד הטיפול הפסיכולוגי שלו – למה הוא נחוץ לו בעצם? – אם כן, איך הוא יכול להיות כפוי טובה כל כך ולהגות בה כבזאב טורף, אם גם על דרך המשל?

הצ’ק מהוגו לא הגיע. אבל הכסף שקיבל מאלדד ומהלנה, אמנם כהלוואות, ואין הוא יודע איך ומתי יחזיר אותן, יכול להספיק לו לכמה שבועות.

כשנכנס לחדרו, שהיה מחומם מלהט השמש כמו בכל ימי הקיץ, פתח את שני החלונות – למה הוא סוגר אותם לפני צאתו, הלוא ממילא אין מה לגנוב אצלו – פתח את המקרר, מזג לעצמו כוס מים קרים – אירנה, אישה סימפתית ואינטליגנטית, אמנם הציעה להגיש לו מים כשישב אצלה חמישים דקות בדיוק, אבל הוא הימהם תודה, אין צורך, אין צורך, והיא לא הפצירה בו – התיישב ליד השולחן וגמר בלבו להמשיך בכתיבת “חיי הזבובים”.


שתי תכונות נוספות שבהן מצטיין הזבוב הן הנחישות והתמימות. כשהזבוב נצמד לנקודה מסוימת, על גבי קיר או נורה, או סדין, או זרוע אדם, או עכוז של פרה, הוא דבק בה כמו תינוק הדבק בפטמת אמו, וישתהה בה בנחישות עד שימצה את הנאתו או את תועלתו ממנה. גם אם יתעופף לרגע מעליה, כמו אותו תינוק השומט לרגע את הדד כדי לשאוף אוויר, מיד יחזור אליה, כאילו הוא שומר בנחישות על חזקה שיש לו על המקום שקנה ברגליו ובחִדקו. לעתים קרובות מטייל הזבוב מסביב לנקודה, כסוקר את האפשרויות הצפונות במרחב המקיף אותה, מטייל, מטייל, במעגלים ובאליפסות, מתעכב פה ושם, וחוזר למקומו. כך קורה שכאשר ספר פתוח מונח על השולחן, יטייל הזבוב על גבי אותיותיו, שורה־שורה, נדמה שהוא קורא את הכתוב, כמו עיוור הקורא כתב ברייל באצבעו. יש ויתעופף הזבוב מבעד לחלן הפתוח אל האוויר החופשי, כדי ליהנות מיפי הטבע, מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה, או כדי לנחות לרגע על פח אשפה פעור לוע, אך כמעט תמיד הוא חוזר אל החדר שממנו פרח, כמביע נאמנות לו, וגם דבר זה מעיד על הנחישות שבאופיו. האדם בן התמותה מתרגז מאוד כשזבוב מטריד אותו, חג סביבו ונוחת רגע על זרועו, רגע על חוטמו, רגע חודר לאפרכסת אוזנו ומקים בה מהומה רבה, הוא מגרש את הזבוב, והלה חוזר להטרידו שוב ושוב – כל כך רוגז האיש, שהוא מוכן למחוץ את הזבוב באבחת כף ידו. וכאן אנו מגיעים אל התכונה השלישית של הזבוב – התמימות. זבוב הבית הוא יצור תמים, חף מכל כוונות רעות, אין בו שמץ של רשע, אין בו עורמה. הוא לא חורש מזימות…


עטו של חזי נעצר, וחודו כמעט נקב את הדף: יצור תמים? אין בו שמץ של רשע? ואולי אתה התמים, שאתה מייחס לו תכונות כאלה כדי לגבור על… לגבור על מה? – האם אני חושש ממנו? נפלת על הראש, או מה? התנצח עם עצמו, אני? חושש? מזבוב?!

הוא הניח את העט ושכב לחשוב.

כשחשב על החיה הבאה שיעקוד בחלומו המדומה ויביאה קורבן למזבחה של אירנה, נזכר בחלום פרעה ובו שבע הפרות רעות המראה ודקות הבשר אוכלות את שבע הפרות יפות המראה ובריאות הבשר. האם ירקום חלום שבמרכזו פרה, שמנה או כחושה? ובעוד הוא שוקל בדעתו איזו עלילה ירקח סביבה, נזכר בציור של שאגאל ובו פרה מעופפת מעל לבתי העיירה, עיירה בביילורוסיה יש לשער, מולדתה של אירנה – האם ויטבסק, עיר הולדתו של שאגאל, היא בביילורוסיה? – ומיד נזכר ביצירה מוזיקלית של דריוס מִיו, “השור על הגג”. מעט־מעט התחבר החלום בדמיונו עד שהיה לסיפור מושלם:

הוא בן שתים־עשרה בערך, יושב ליד השולחן במרפסת שבבית הוריו במושב, ומעיין בספר “סודות המתמטיקה”, ששאל משכנם הקשיש, דוקטור הופברג. על השולחן צנצנות לבן רבות, שנועדו למשלוח לתנובה, ואמו עומדת במטבח הסמוך ומקלפת תפוחי אדמה. הוא מתקשה בהבנת משוואת שרדינגר, המתארת את המוטציה המתחוללת במצבו אל הקוונט בהשפעת קרינת רנטגן. פתאום נכנס אביו מן החצר, בבגדי עבודה מעופרים, קלשון בידו, ומודיע בבהילות שפרה אדומה נמלטה מן הרפת, היא רצה בשדה, רומסת את התלתן שזה עתה נבט, והכרחי למהר ולהחזיר אותה. אביו אינו יכול לרוץ כי נפצע בגיד הנשה. הוא קם מן השולחן, לוקח מוט עבה מפינת החדר, יוצא, ומתחיל לרדוף אחר הפרה. הפרה שועטת בשדות, עוברת משדה לשדה בדילוג מעל לגדרות החוצצות ביניהם, והוא נואש מלהשיגה. הוא חוזר הביתה ומספר לאביו כי לא הצליח לתפוס את הפרה האדומה כי היא עפה גבוה מעל לגדרות והוא לא מסוגל לעוף כמוה. “עפה?!” צועק עליו אביו, “אתה משוגע? פרה עפה?!” אמו יוצאת מן המטבח וגוערת בו: “למה אתה צועק עליו? פרות יכולות גם לעוף!” – ואז הוא מתעורר.

“כן,” אמרה אירנה לאחר שהקשיבה רוב קשב לקריאתו מן הדף, וגם שתקה קמעה לאחר מכן. “מעניין. בוא נחשוב מה אומרים לנו פרטים שונים בחלום הזה… אבל לפני כן, אולי תסביר לי מה פירוש הביטוי ‘גיד הנשה’, סליחה שהעברית שלי לא מושלמת.”

חזי סיפר לה את סיפור מאבק יעקב עם המלאך במעבר יבוק מספר בראשית, והסביר שמדובר בגיד העובר בין המפשעה לירך. “ואביך, עליו השלום, באמת היה פצוע במקום ההוא?” שאלה.

“לא, לא! זה רק בחלום!” מחה.

“כך”, השתתקה לרגע של הרהור. “ומה אתה מבין מזה? מדוע פצעת אותו בחלומך? ומדוע דווקא במקום רגיש זה?”

חזי משך בכתפיו. ומשלא השיב על שאלתה, אמרה: “ספר לי קצת על יחסך לאביך ולאמך.” חזי תפס לאן היא מובילה: תסביך אדיפוס, כמובן. כל הנחלים הולכים אל הים וכל הפסיכולוגים הולכים אל אדיפוס. כדי לקצר, ולמנוע תשאולים ותחקורים מיותרים, אמר: “אני אהבתי את שניהם, את אבי ואת אמי.”

“את שניהם באותה מידה?” תמהה.

“כן, את שניהם באותה מידה.”

“מקרה די נדיר, אבל אני שמחה,” חייכה, מאוכזבת. “בכל זאת, אביך הוא הצועק עליך ואמך היא המגִינה עליך…”

“זה בחלום, אבל בחיים לפעמים קרה להפך, שאמי היתה צועקת עלי… נכון, אבי היה חמום מוח ממנה… אבל בסך הכול הוא אהב אותי…”

“מדוע, לדעתך, הוא נכנס הביתה בחלומך עם קלשון בידו, כאילו מאיים עליך?”

“מאיים?!” התקומם חזי, “הוא בא מהרפת, שם היה גורף את הזבל בקלשון, זה היה טבעי בהחלט שייכנס עם קלשון…”

אירנה רשמה משהו ביומן המונח על ברכיה, אחר כך שאלה: “מה זה בדיוק משוואת שרדינגר? מושג בתחום הפיזיקה?”

“בתחום הפיזיקה של הקוונטים,” אמר חזי, “אבל זה מסובך מדי להסביר…”

“טוב נניח לזה,” אמרה לאחר השתהות מה. “נעבור לעניין הפרה, שהיא הנושא העיקרי של חלומך. אגב, מדוע הפרה אדומה? איזה מובן יש לכך שהיא אדומה?”

לחזי לא היה שום רצון לגולל לפניה את פרשת פרה אדומה בספר במדבר, שגם לו עצמו לא היתה נהירה כל עיקר כשלמדו אותה בתיכון, לכן אמר: “אצלנו ברפת היו פרות מצבעים שונים, חומות, לבנות, כתומות, כהות, בהירות…”

“אבל אדומה?!” התפלאה, “איזה מובן יש לזה בחלום?”

“אולי היא פרה קומוניסטית,” צחק, וגם אירנה צחקה בקול: “היא מסמלת בשבילך את האידיאל הקומוניסטי, מה?”

“אולי. אמי, שגדלה ברומניה, היתה מספרת לנו על הקומוניזם שם, אבל היא עצמה שנאה את המשטר הקומוניסטי.”

“כן, אני יכולה להבין אותה,” אמרה אירנה. “חבל שאתה לא יודע רוסית. לקרילוב יש משל על פרות ועל חיה שברוסית קוראים לה באראן, אינני יודעת איך זה בעברית. צבי? אולי אייל. המשל הוא על באראן, שברח מהיער ונכנס לרפת למצוא שם מקלט בין הפרות. הוא מבטיח להן שאם לא יסגירו אותו לבעל הרפת, יגלה להן אזור של שדות רחבים עם עשב דשן…” כאן עברה אירנה לרוסית והשמיעה, ברוח חגיגית ובשטף, חרוזים קופצניים, שובבניים, מתנגנים להפליא, שחזי, אף שלא הבין מילה מהם, נהנה מאוד מצליליהם. “טוב”, הפסיקה באחת, "לא אטריד אותך בשפה זרה לך. סופו של הסיפור, בקיצור, הוא שבעל הרפת חזר מן השדה, מצא את הבאראן, שרוקן בינתיים את האבוסים, והוא והפרות התנפלו על החוליגן הזה, אתה יודע מה זה חוליגן… הרגו אותו, ואכלו את בשרו. אבל נחזור לפרה האדומה שלך. מדוע פרה? מדוע אדומה?

“לפי התיאוריה של יונג, שהסברת לי אותה בפגישה הקודמת,” גיחך חזי, “אני הפרה האדומה…”

אירנה פרצה שוב בצחוק מתרונן: “פרה שזבובים עוקצים אותה, מה?”

“זבובי בית לא ממש עוקצים,” אמר חזי, “הם רק מעקצצים.”

“והם נמשכים לאדום, לא?”

“אני אדום?”

“אולי בפנים אתה אדום, אתה צריך לבחון את עצמך… אולי מבושה…” אבל משנוכחה כי הביכה אותו, הניחה לזה. “תשמע,” אמרה, “אפרופו פרות. בעיר הקטנה שאני גדלתי בה בילדותי…”

הסיפור התארך עוד ועוד, ופתאום תפסה את עצמה, קראה, “כבר ארבע וחמישים!” ומיד קמה ואמרה שמחכה לה עוד מטופל.

חזי יצא מרוצה מן הפגישה הטיפולית הזאת היא התנהלה כפי שציפה. ומכיוון שלאירנה חולשה לבהמות, כפי שנוכח כבר, המעידה כי יודע פסיכולוג נפש בהמתו, החליט להקדיש את חלומו הבא לבהמה נוספת: חמור. בילדותו, במושב, חיבב מאוד את החמור שבחצרם, חמור כחוש וכנוע, שפרוותו אפרורית ורוחו נמוכה. אותה ברייה שמאז ומקדם היתה מטרה ללעג ולקלס, לבדיחות של חכמים מחוכמים בעיני עצמם, סמל של עיקשות חסרת פשר, כמו אתונו של בלעם. אל בהמה זו חש קרבת נפש יותר מאשר אל יתר בעלי החיים שבמשק. לעתים קרובות היה. רוכב עליה, ללא אוכף ורסן, מדהירה למרחקים לאורך דרכי עפר ושדות בור, ובדרכם חזרה היה החמור, זרח קראו לו, מטופף בזריזות בטלפיו, קל־קל, עד הגיעו אל אבוסו.

אם ימשיך בכך, השתעשע חזי במחשבתו, יצטרפו כל הבהמות שיביא אל אירנה כדי תיבת נח שלמה, אחד־אחד יבואו אל התיבה, והמבול מאחורינו. ואולי, חשב, גם אירנה זקוקה לטיפול פסיכולוגי בשל דבקותה האובססיבית בבהמות? (האם היא נשואה? האם יש לה ילדים? כשישב בחדרה נדמה היה שאין איש בבית מלבדם.)

בצאתו מביתה של אירנה, כשצעד לאורך רחוב הירקון דרומה, בדרכו לרחוב אלנבי, מול “מכון בריאות מולן רוז”, שקשת של נורות אדומות היבהבה לפתחו, ראה לפתע אדם מגושם, בחליפה אפורה, שעניבה כתומה מתנופפת מצווארונו, מטלטל בכוח נערה צנומה, שפניה צבועות בסומק עז והיא לבושה בשמלת מיני ורודה, בובתית, צורח עליה וסוטר לה בפניה, אחת ואחת, לימין ולשמאל, “תחזרי לשם אמרתי לך, אבל עכשיו! ברגע זה!” והיא צועקת כנגדו בקול צפצפני, “לך ממני! לשם אני לא חוזרת, תעזוב! לא תכריח אותי!” ולמשמע צעקותיה הוא מפליא את סטירותיו כפליים, “את לא תצאי מפה בחיים אם לא תסובבי את התחת שלך ותיכנסי לשם! אני מזהיר אותך בפעם האחרונה…” חזי, שהתקומם למראה הגבר המתעלל בנערה, קרב אליו: “למה אתה מכה אותה? אתה משוגע או מה? אין לך לב?” “מי אתה בכלל?” הרעים עליו הגבר בקולו כשהוא מקרב פניו אל פניו בעיניים מזרות אימה, “מאיפה באת, מי ביקש ממך להתערב…” זעמו של חזי גבר בו: “תפסיק להכות אותה, יא מניאק…” הלה, פניו סמוקות, הדף אותו בכוח ממנו והלאה: “תסתלק מפה או שאני אשבור לך את כל העצמות!” חזי כמעט נפל לאחוריו, בקושי חזר להתייצב על רגליו, ובאותו רגע תפס הגבר את יד הנערה והחל מושך אותה בכוח לעבר פתח “מכון הבריאות”. ארבעה־חמישה הולכי בטל עמדו על המדרכה שמנגד, צפו במחזה ולא זזו. חזי נשאר עוד רגע על מקומו, שולח מבט מר לעבר הבריון הגורר את הנערה כשהיא מפרפרת וצווחת תחת זרועו, אחר כך הסב עיניו אל העומדים על המדרכה, הסתכל בהם, לא אמר דבר, ופנה לדרכו.

נסער כל כך היה לאחר החבטה שספג – העלבון! להיות מובס כך מידיו של סרסור זונות אלים, חלאת אדם, איך העז? – שמיד בכניסתו לחדרו הטיל את עצמו על המיטה, התכסה בשמיכה עד למעלה מראשו, להסתתר מן המחשבות, אך בו בזמן עטה ערפל את מוחו ונדמה היה לו שכל מה שאירע ברחוב לפני זמן מועט לא ממש אירע, אלא היה הזיה שלו, דמיון, סיוט, שעליו לגרש מעליו ולהתפכח ממנו. בנסותו להשתחרר מחזיון השווא הזה, נעצמו עיניו, וכעבור רגעים אחדים שקע בשינה.

כשהתעורר, כבר היתה השעה קרובה לחצות, והרגשת התבוסה בשל אותה תקרית שאליה נקלע ברחוב הירקון – האוּמנם קרתה? לא קרתה? האם אני הייתי שם? – לא הניחה לו. למה נכנעת, גער בעצמו, למה לא תפסת ביד הנערה המסכנה ומשכת אותה משם בכוח, למה פחדת להתקוטט עם הבריון ההוא? למה לא קראת למשטרה לפחות?

שטויות, חלום בלהות, פטר את עצמו.

עם זאת נזכר שהבטיח לעצמו להביא חלום על חמור לפגישתו הבאה עם אירנה. חמור חמור חמור, הימהמו המילים בראשו, ולא ידע מה לחמר לחלומו. דמיונו שוטט בין חמורים תועים בבָּתוֹת, רועים בשדות, משרכים דרכם בשבילים, מתנהלים בעצלות בחולות, רובצים לפתח רפתות, רצים ביערות… הוא רדף אחר החמור, אחר העַיִר, הערוד, הבְּעִיר, תמונות מן המקרא עלו לעיניו, אתונו של בלעם, החמור שעליו הרכיב אברהם את בנו בדרכו אל העקדה, אביגיל היפה, אשת נבל, הרוכבת על החמור; וזכר פסוק מזכריה המרמז על בוא המשיח, “עני ורוכב על חמור”; והשתעשע ברעיון שאם יחפש את החמור, כמו שאול שחיפש את האתונות, ימצא לבסוף את המלוכה. מלוכה שמלכה יהיה… מי? בעל זבוב? על אף כל זאת, התקשה לרתום חלום לחמור כלשהו.

רק ביום שלפני פגישתו המיועדת אם אירנה נזכר בדבר שאירע לו בהיותו בן עשר או אחת־עשרה: הוא נסע עם אביו, בטנדר הישן שלהם, אל הבדווים של אל־עזאזמה שמדרום לבאר שבע כדי לקנות דורה לעופות. בהגיעם למאהל יצא לקראתם בדווי קשיש, נשוא פנים, והוא ואביו התמקחו רגעים ארוכים על מחיר הדורה. עם זאת קרב אל הטנדר חמור גרם, גבוה כפרד, פרוותו לבנה מרובבת, כצבע הכאפייה שלראשו של הבדווי, והחל מרחרח בשק המלא שהעמיס אביו על הטנדר.

לאחר שנזכר באותו מקרה, התחבר במוחו חלום על חמור, שאותו קרא לפני אירנה בבואו אליה ביום שלישי.

“כן, חמור, חמור, חמור… איך אתה מצליח להזמין חלומות שכל אחד מהם הוא על חיה אחרת?” חייכה אירנה משסיים לקרוא את חלומו. “יופי של חלום! אתה יודע בוודאי שהחמור הוא סמל ארכיטיפי של יצריות פרימוויאלית, פראית ותמימה כאחת, מושא לחלומות ארוטיים, של נשים דווקא. אתה זוכר בוודאי את החמור מ’חלום ליל קיץ' של שקספיר, שטיטאניה התאהבה בו, לאחר שפוק מסך סם קסם על שפתיה, חלום המעלה משאלות ארוטיות כמוסות מתת־התודעה! קראת בוודאי את ‘חמור הזהב’ של אפוליאוס, קראת אותו בלטינית? כל הכבוד לך! אז אתה זוכר בוודאי את הסיפור על אפוליאוס לוקיוס, שידידתו פוטיס הופכת אותו לחמור על ידי מעשה כישוף, ובגלגולו החמורי הוא מגלה את כל השחיתות של החברה האנושית. כך שאם החמור בחלום שלך דוהר אל ים המלח, כפי שסיפרת, כדאי לזכור שזה המקום שבו עמדו ערי החטאים סדום ועמורה… אולי בתת־התודעה שלך רצית להעניש את עצמך… על מה? אולי על המשיכה הארוטית, האסורה, שלך לנערה הבדווית שבחלום, שלא במקרה דיברה צרפתית, שפה הנחשבת ארוטית ומזכירה ניאופים. אתה צועק הצילו בצרפתית, Au secours! Au secours! כי אתה רוצה להשתחרר מרגש האשמה, ואל מי תפנה שיציל אותך אם לא אל זו שהיא סיבת האשמה? חשוב על כך!”

לאחר שהסתכלה בו רגע ממושך, כמצפה לתשובתו, אמרה: “אתה יודע, לקרילוב יש המון משלים על החמור. תשמע משל יפה על החמור הנושא איקונות של קדושים על גבו. הוא עובר בעיר עם הלוחות האלה, האנשים משני צדי הרחוב משתחווים לאיקונות, והוא בטוח שאליו משתחווים… לא, אני אשמיע לך את זה ברוסית. רק ברוסית אפשר לחוש את היופי, החן, ההומור, שבמשל הזה…”

היא זקפה את גווה והשמיעה את המשל בשטף, בקצב, בהדגשת מילות התואר, בנצנוצי הומור בעיניה על כל חרוז מבדח… “נכון שזה נהדר?” שאלה בקנחה את פיה בממחטה, וכשחזי אישר שאכן נהדר, והוא נהנה מאוד מחרוזיה, אמרה: “אם כן תשמע עוד משל אחד, על החמור…” ושוב השמיעה את השיר ברוסית החגיגית והמתנגנת שלה.

היא נסחפה כל כך בשטף השיר, שנראה כי התעוררה בה נוסטלגיה לימי נעוריה, והיא פיזמה עוד משל ועוד משל… עד שתפסה את ראשה בשתי ידיה: “אינני יודעת מה קרה לי… פתאום שכחתי את עצמי, שכחתי את חובותי…” ובהציצה בשעונה, קראה בבהלה: “ועכשיו כבר חמישה לחמש… בוז’ה מוי!”

מוזר שבזה אחר זה מקיפים אותי במשלים, חשב חזי בצאתו מדירתה. קודם מנדב לי זלדקין משל זבוב קדמוני של ברכיה הנקדן, ועכשיו הרוסייה הזאת מקיפה אותי במשלי חיות… הסוף יהיה שאני עצמי אהיה למשל…

ולשנינה, התגרה יחזקאל־חיזקי ביחזקאל־חזי.

שלושה ימים לאחר זאת, יום שישי היה זה, הסתגר חזי בחדרו, ובהגיע הערב, התיישב ליד השולחן, פינה מעליו את כוס התה, את צלוחית ריבת הדובדבנים, את פירורי הלחם, הניח לפניו את מחברתו והחל לכתוב. כשעתיים ישב וכתב, מפסיק מדי פעם ומהרהר, וחוזר וכותב, ושוב מהרהר, ובשעה עשר לערך מנה את השורות שכתב, בהמשך ל“חיי הזבובים”, וראה שמספרן שש־עשרה. מרוצה מן ההספק שלו, שכב לישון. התכרבל בשמיכת הפיקה הדקה, ובתוך שתיים־שלוש דקות כבר היה שקוע בשינה.

באמצע הלילה התעורר מחלום. “חלום מזהיר! מזהיר!” קרא בהתפעלות. טקס מלכותי מפואר של חלוקת פרסי נובל זהר לעיניו, והוא היה אחד מחתני הפרס. שמו הוכרז ברמה, והוא קם ממקומו שבשורה הראשונה, וצעד חגיגית אל המלך קארל גוסטב, לקבל מידיו את תעודת הפרס על מחקריו בביו־חרקתולוגיה. הוא קד לפניו קידה עמוקה, מילמל כמה מילים בצרפתית, וכשקיבל את התעודה ואת שטר הכסף על סך שני מיליון דולר, הניף אותם כלפי הקהל, כדי להראותם לאביו, לאמו, לדודה הלנה ולסבתא לוטה, שישבו בשורות האמצעיות ועצב בעיניהם. הוא התפלא שאיש מחתני הפרס האחרים וממנהלי הטקס לא העיר לו דבר על היותו לבוש במכנסי שרוואל ובחולצה כחולה קצרת שרוולים. כשחזר להתיישב במקומו, הוכרז שמו שנית, והוא הבין שעכשיו הגיע תורו לשאת את נאום התודה. הוא קרב אל קדמת הבמה ונשא את קולו: היתה עלי יד אדוני ויוציאני ברוח אדוני, ויניחני בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות… ויאמר אלי: בן אדם, התחיינה העצמות האלה? ועוד לפני שגמר את משאו, קם כל הקהל כאיש אחד ושר: ירושלים של זהב, ושל נחושת ושל אור, הלוא לכל שי־הי־רייך אני כי־הי־נור… – ואז התעורר.

הוא הדליק את המנורה שליד המיטה ומיהר לרשום את החלום, לבל יתעופף החוצה עם אור הבוקר והיה כלא היה, ועם זאת החליט שאת החלום הזה, שאכן נחלם – לא יביא אל הפסיכולוגית הקרילובית הסימפתית שלו.

מרוצה מן ההישג הנדיר שלו, כיבה את המנורה, התעטף בשמיכה הדקה, ומיד שקע בתרדמה עמוקה.


צלצול עז צלל באוזניו. ודאי מתוך חלום הוא מגיע אליו, חשב, והתהפך על צדו השני להמשיך בשינה המתוקה. אבל הצלצול חזר, ואחרי הפסקה של דקה־שתיים חזר שוב, ואז הבין שצלצול הטלפון הוא זה. השעה, ראה בשעונו, אחת־עשרה ועשרה. מי יכול לצלצל אליו בשעה מוקדמת כזאת של בוקר ולהעירו? רגז. מי בכלל מטלפן אליו? אלדד, לעתים רחוקות. העיתונאי ההוא, מה שמו, שמבלבל את המוח בשאלותיו המטופשות, איזו דוקטורנטית שעורכת סקר על שכיחות המשגל של רווקים בני עשרים־שלושים, שפעמיים טרק לה את הטלפון כשהוא פולט גידוף גס. האם סבתא לוטה צילצלה, לשאול לשלומו? בשעה כזו? בצלצול הבא הרים את השפופרת.

“חזי?” היה זה קולה של דודתו, מדאם לופסקו. “הערתי אותך?”

“לא,” הימהם כמתוך שינה, “שכבתי לישון מאוחר אמש, אחרי חצות, ו…”

“צילצלתי כמה פעמים ולא היתה תשובה…”

“כן, ישנתי כמו אבן…”

“אתה יודע מה השעה? כבר אחרי אחת־עשרה…”

“כן? נורא. כל היום הולך לי…”

“תשמע, חזי,” אמרה לאחר שתיקה קלה, אני רוצה לדבר איתך. משהו אישי, בין שנינו. מה דעתך שתבוא אלי, לדירתי, היום לפנות ערב, חמש, שש? אם אתה לא עסוק מדי?"

משהו אישי? אליה הביתה? מעולם לא הזמינה אותו לדירתה החדשה.

“נדמה לי שעוד לא היית אצלי מאז שעברתי הנה. אתה יודע איפה זה?”

“לא, בעצם לא.”

“נתתי לך פעם את כרטיס הביקור שלי, שם גם הכתובת הפרטית.”

“אני כבר לא זוכר איפה שמתי אותו.”

“תרשום לך. רמת אביב מערב, רחוב השקמים, שם זמני, מספר 39א', בניין רב קומות, הכי גבוה ברחוב, ואני גרה בקומה העליונה. השר דובצקי, בלי תיק, גר שם, כל אחד יאמר לך. אז בשעה חמש?”

כה מופתע היה, כה מבולבל, שלא מצא בו מרץ לקום מן המיטה. המחשבות סבבו בראשו, הסתכסכו זו בזו, וככל שחשב יותר, הבין פחות. מה היא רוצה ממני? הזדמנות נקרתה לה של מקום עבודה חדש בשבילי? כזה המניב שכר עצום של חמש מאות לירות לחודש? ומה “אישי” יש לה אלי?

זבוב נחת חרש על השמיכה והתקדם אט־אט לעבר כתפו העירומה. חזי עקב אחריו, השהה מבטו עליו כשזחל במורד הזרוע ונעצר על פיקת המרפק, ותמה כמה זמן יתעכב עליו. מה הוא מוצא בי? שאל את עצמו, הרי אינו מוצץ לי את הדם. הזבוב הוסיף לעמוד על הפיקה, וחזי הוסיף להתבונן בו, כאילו מתגרה בו בנוסח “מי ימצמץ ראשון”. לבסוף נכנע ו“מיצמץ” הוא ראשון. ברגע שהתרומם ממשכבו, התנופף הזבוב לעבר שמשת החלון, נחבט בה, נשר, כאילו ללא רוח חיים, אל האדן, וראה זה פלא, התאושש מיד וחזר לזחול לעבר הקיר. מעוררת הערצה, האסרטיביות הזאת של זבוב!

השעה היתה כבר אחת וחצי כשפתח את המקרר וגילה שמלבד שארית של גבינת קוטג' ושתי עגבניות צמוקות, אין בו כלום. ושבת היום, והחנויות סגורות. המוצא העולה על הדעת הוא לגשת לבית קפה ברחוב שינקין, הפתוח גם בשבת, ולחטוף קרואסון עם ספל קפה. כמה יעלה לו התענוג הזה? לא יותר מחמישים אגורות.

בפינת שינקין באה מולו אישה צעירה בגופיית סריג צבעונית, ומעד לחצאית המעטפת הפעמונית שנפשקה, הבהיקה ירך שזופה. משקפיים עגולים היו לעיניה, שערה הבלונדי מפוזר לצדי לחייה, ובהגיעה עדיו, נעצרה. “אתה חיזקי, נכון?” דפיקת לב הלמה בחזו. ברגע שאמרה זאת זיהה אותה: זו המשוררת מקפה שולמית! הוא נזכר בשפתיה שהתעוותו, כשניסתה לכסות את סלידתה נוכח תגובתו הגולמנית על גילוי הלב המפתיע שלה ועל השירים שקראה באוזניו. אבל הפעם היה מבטה ישיר וידידותי. “זוכר שקראתי לך שירים שלי? לא אהבת אותם, אני חושבת…”

“אני… כן, אני זוכר…” הסמיק עד שורשי שערותיו. “אני פשוט לא מבין די בשירה… לא מרגיש שיש לי זכות להביע דעה…”

“אין דבר כזה, לא מבין די בשירה. שירה כתובה בלשון בני אדם, וכל אדם מבין אותה לפי מידת השגתו…”

“אבל אני זוכר שהיה שם תיאור… של אלמוגים? אלמוגים לכודים בסבך קני סוף נדמה לי…”

“אתה זוכר את זה?” קראה, “יופי! אם כך אתה מקבל ממני מתנה…” ועם זאת תחבה את ידה לתיק הבד התלוי על כתפה, הוציאה מתוכו ספר קטן, הוא זכר את ציור הגל המתהפך שעל גבי הכריכה, שלתה גם עט, כתבה כמה מילים על הדף הראשון של הספר, והושיטה לו אותו: “אני מקווה שתקרא. ואתה לא חייב להביע דעה.”

“תודה,” גימגם, “תודה רבה, אני לא יודע במה זכיתי…”

“זכית, זכית. אם אני נותנת לך אותו, הרי זה מפני שאתה זכאי לכך. אגב, שמי עיינה,” ומיהרה לפרוש ממנו ולהמשיך בדרכה.

כשראה את שם הספר, “ציץ נובל”, נעתקה נשימתו. איזה צירוף מקרים מופלא! הלילה חלם על פרס נובל, וכאן – שוב “נובל”! ואם כי אין שום קשר של מובן בין שתי המילים, אפילו לא של משקל, זה מלרע וזה מלעיל – הרי האותיות אותן אותיות, ואותיות הן אותות… דברים מוזרים קרו לו ביממה האחרונה: החלום, ההזמנה המפתיעה של הלנה, המשוררת המבולבלת הזאת, שכמו צצה מדי פעם מן האדמה, שם הספר הזה… כשהתיישב ליד השולחן בבית הקפה, פתח את הספר, ועוד לפני שנגס מן הקרואסון, קרא את ההקדשה על הדף הראשון: “לעלם העלום שלא ידע אותי, עיינה.” חזי התבונן במילים, מנסה לפענח את כוונתן: תמימות? ואולי חכה לדוג אותו? למה היא מצפה ממני? הוא החל בקריאת השירים, אולי דרכם יבין מי היא אלמונית זו, שפוגשת בו במפתיע, זו פעם שנייה, ואולי שלישית – במקרה? – ופונה אליו כאילו היא מכירה אותו זה כבר. עשרים ושניים שירים היו בספר, כולם סונטות, בני ארבע־עשרה שורות מחורזות, רצופות ביטויים נדירים, חלקם לא מובנים, אישיים מאוד, ובכולם מתלחשת איזו קינה מאופקת על אובדן – של אב שהתייתמה ממנו? של אח ששכלה? של אהוב שעזבה? כשסגר את הספר, שיעשעה אותו המחשבה שאילו היתה אירנה שולוחוב קוראת אל השירים האלה, היתה עומדת מיד על הקונוטציות הארוטיות של “ציץ נובל”.

בעשר דקות לפני חמש נכנס חזי לבניין החדש רב הקומות ברמת אביב. מול עיניו, בקיר האחורי של המבואה, הבריק תבליט מעשה פסיפס, של דקל נישא ובראשו מניפת כפות ואשכולות תמרים. הוא התקשר בטלפון הפנימי לגברת הופשטטר, וזו הורתה לו לפנות שמאלה אל המעלית ולעלות לקומה העשירית. הלנה, במכנסי פעמון סגולים ובטוניקה, שערה הבלונדי אסוף בפקעת על עורפה, פתחה לפניו את הדלת. “מצאת בקלות, נכון?”

שריקה של התפעלות נמלטה משפתיו של חזי למראה הסלון רחב הידיים, מוצף אור השמש, ושניהם כאחד, גם הוא גם הלנה, צחקו על התגובה הילדותית הזאת. “מוצא חן בעיניך, אני רואה,” האירה לו פנים, ועם זאת אחזה בידו, “בוא תראה את ‘מוזיקה על פני המים’ של הנדל, אתה מכיר את היצירה הזאת,” ומשכה אותו אל החלון שחלש על כל הקיר המערבי. מן החלון הרחב נשקפה רצועת ים תכולה, רגועה, ללא גל, משתרעת עד האופק, ועל פני המים שייטו שלוש מפרשיות קטנות, מרפרפות כמו פרפרים לבנים. “נכון שזו מוזיקה של הנדל?” זרחו עיניה אליו. “המרחב הזה לא יישאר בתולי זמן רב, עוד מעט יאנסו אותו הטייקונים של הנדל”ן ויציבו עליו שיירות של דינוזאורים, אבל את פיסת הים הזאת הם לא יצליחו לגזול ממני."

חזי שלח את מבטו דרומה, אל הערב־רב של הבניינים הישנים של תל אביב, שנראו, עם גדודי דודי השמש שעל גגותיהם, כמצבות בבית קברות עצום. ובהפנותה אותו למזרח, התגאתה בשולחה את ידה לפניה: “בבוקר בהיר, אפשר לראות מכאן אפילו את הרי אפרים. תשתה איתי משהו?” בהופכו את פניו אל הסלון, לכד מבטו תיבת טלוויזיה ניצבת על שולחן תלת־רגלי, סמוך לכותל המזרחי. “מה, יש כבר שידורי טלוויזיה בישראל?” שלח אצבעו אל הרהיט המהודר שהכיר כמוהו רק מפרסומות. “בקרוב. כבר יש התחלות. את הצעצוע הזה קיבלתי במתנה ממכר שחזר מגרמניה,” הניחה הלנה ידה על כתף תיבת הקסם, כדרך שמניח איכר את ידו על גב בהמה חביבה עליו, “אבל בעוד כמה חודשים תימצא התיבה הזאת בכל בית. מנהל רשות השידור, ישעיהו שפירא, קליינט שלי, הבטיח שבסוף החודש הבא יתחילו לשדר יומנים… אפרופו שידורים, יש לי סיפור יפה בשבילך,” עלה חיוך רחב על שפתיה, “לפני שלושה ערבים, כשהיו כאן כמה עמיתים שלי, צפינו בשידורי הניסיון, ופתאום אנחנו רואים זבוב שחדר לאולפן הצילומים והוא מתעופף סביב המצלמה, מעלה־מטה, מסתחרר, מפזז הנה והנה, מנסים לגרשו והוא ממשיך להתעופף, ממלא את כל המסך בהתהוללות שלו… דֵאוּס אֶקְס מָכִּינָה.16 התפקענו מצחוק… ובדיוק חשבתי עליך. מחזה כזה היה כבר מדליק אצלך איזה רעיון על יצורים קמאיים כמו זבובים, שהתקשורת האלקטרונית משגעת אותם, לא כך?” חזי חייך ולא אמר דבר. “טוב, אז עכשיו בוא תשתה איתי כוסית של סליבוביץ' מעולה שהביאו לי מרומניה…”

עד שפנתה להוציא את הגביעים מן המזנון המחוטב מעץ אלון, שחזי זכר אותו מן הדירה הקודמת, כמו את פסנתר הכנף שעמד בירכתיים, ויצאה אל חדר פנימי להביא חטיפים כלשהם, הקיף חזי במבטו את פארו של הסלון הגדול, סקר את הציורים המעטרים את הקירות, חגיגת אדומים וכחולים של לאה ניקל, חורשת זיתים הזויה של ראובן, אותיות אש ירוקות של ארדון, על נושא קבלי, כנראה; כרזה שעליה “הצעקה” של מונק – מה לה ולזעקה הנואשת הזאת, חשב חזי – הוא ידע שהלנה, כאספנית שעשתה לה שם בשוק האמנות, מוזמנת לכל פתיחות התערוכות בגלריות ובמוזיאונים, וכמי שלמדה באביב נעוריה תולדות האמנות, היא גם בקיאה בה. כשנעמד מול הגובלן עם הרקמה הססגונית של ציד האיילות, שכיסה כמחצית הקיר הצפוני, נכנסה הלנה ובידה מגש כסף ועליו קנקן בדולח, שני גביעים וצלוחית עם עוגיות זעירות.

“את הגובלן הזה רכשתי במכירה פומבית בבריסל במחיר מגוחך של אלף שבע מאות ושלושים דולר,” הניחה את המגש על גבי לוח הזכוכית של שולחן נמוך ליד הספה. “בוא שב על ידי,” טפחה על ריפוד הקטיפה של הספה לאחר שהתיישבה עליה, ועם זאת מזגה סליבוביץ' לגביעים. “לחייך!”

“שמעת משהו מהוגו?” שאל חזי לאחר שטעם מן המשקה המבעיר קרביים. כשישב לצדה, נדמה היה לו שהוא חווה מין חזרה על פגישה בינו לבינה מלפני עשר שנים. גם אז, בדירתם הקודמת ברחוב רמברנדט, טפחה בידה על ריפוד הספה ואמרה, “בוא, שב על ידי, חזי” – והיתה זו הפעם הראשונה, מאז נכנס לגור איתה ועם הוגו לאחר מות הוריו, שקראה לו חזי ולא יחזקאל – ושמה ידה על ברכו. “הבט, חזי, אני רוצה לדבר איתך על מפנה מסוים שיקרה בחיינו.” ומשראתה כי נבהל, מיהרה להרגיעו: “מפנה אינו לרעה דווקא, לפעמים אפילו לטובה. כשמניות יורדות הרי זה לרעה, כשהן מזנקות מעלה, זה לטובה… ובכן, העניין הוא…”

לפני עשר שנים היה זה, והוא זכר היטב את השיחה ההיא. הלנה הסבירה לו הסבר היטב: היא נתונה עכשיו בלחץ גדול במקום העבודה שלה, בבנק לאומי לישראל. מנהל הסניף יוצא לגמלאות, ומתנהלת תחרות קשה, חסרת רסן, אפשר לומר, מי יתפוס את מקומו. היא הציגה את מועמדותה למשרה הזאת, שגמול לא מבוטל בצדה, וכדי להשיג אותה עליה לעבוד קשה. להוכיח כי ראויה היא לה. היא חייבת אפוא לעבוד שעות נוספות, לפעמים עד שמונה־תשע בערב. ומה שחשוב לא פחות מכך הוא לטפח קשרים עם הממונים עליה ועם העומדים בראש הסולם. בלי קשרים אי־אפשר להגיע לשום עמדה רצינית במדינה שלנו, אמרה לו. גם לך כדאי לזכור זאת. יבוא יום שגם אתה תצטרך להיעזר בקשרים. לשם כך היא נאלצת להיפגש עם אנשים מכובדים שונים, גם אם אינה מחבבת אותם אישית לצאת לכנסים, למסיבות, למסעדות. זה הכרחי לקידום הקריירה שלה. “אתה מבין את זה, נכון?” אמרה, “אתה כבר לא ילד, כמעט בן שש־עשרה. אז תשמע, חזי, אני, בחודשים הקרובים לא אוכל עוד להתפנות אליך, פשוט לא יהיה לי זמן לזה, לדאוג לארוחות שלך, להכין אותך לטיולים של בית הספר, להיפגש עם המחנך שלך ועם יתר המורים בסוף כל שליש, אם כי שמחתי לשמוע שאתה מצטיין בלימודים ואני גאה בך…”

בסופה של פעולת הריכוך הזאת, באה לתכלית זימונו לאותו ריאיון נדיר: סיפרה לו שדיברה עם סבתא לוטה על אפשרות שיעבור אליה לכמה חודשים, עד שתהיה היא פנויה יותר, וסבתא לוטה לא רק שהסכימה, אלא שמחה על כך, “ואני יודעת שאצלה יהיה לך טוב,” אמרה, “היא אוהבת אותך וגם אתה, אם אינני טועה… אז מה דעתך על הרעיון הזה?” האירה אליו פנים כשידה על ברכו.

חזי שמח לעבור אל סבתא לוטה. לא היה לו טוב בביתם של דודתו ודודו. הלנה היתה ממלאה את חובותיה הבסיסיות כלפיו כאילו בעל כורחה, והוגו השתקן היה שקוע כל כך במרתפים האטומיים שלו, שכמעט התעלם ממנו לגמרי. סבתא לוטה, אישה עבת גוף ורחבת כתפיים, כמו איכרה רומנייה, והעברית שלה מקרטעת, התגוררה בדירה קטנה, שני חדרים, ברחוב בוגרשוב, בחדר אחד היתה מיטה לה, ובחדר השני ספה לו, והמטבח שימש גם כחדר אוכל. היא היתה מאזינה באדיקות לקול ישראל, יושבת סמוך־סמוך לרדיו פיליפס גדול, כשגווה שחוח אליו, אוזנה נטויה אליו, כאילו להיטיב לשמוע את פי הדובר. מכורה היתה להרצאות על נושאים מדעיים, לתוכניות הזמר עם להקת הנח"ל, לשיריהם של אריק איינשטיין ונחמה הנדל, וכשהיה חזי חוזר הביתה בשעה מאוחרת, היתה מדווחת לו על תוצאות משחקי הכדורגל, שעליהם דיווחו במהדורת החדשות.

קשת רוח היתה. היא התאבלה ללא נחם על בתה האהובה חנה ועל בעלה, שנרצחו במוקש של מחבלים, והתאבלה על בעלה שלה, שנפל בסיני במלחמת קדש. בהיותה צולעת על ירכה, עקב מעידה במדרגות, חשה כאבים בכל צעד שעשתה. מרירות היתה בה על בתה הלנה. כל כך עסוקה היא בעצמה ובשאפתנות שלה, שאינה מוצאת זמן לבקרה אלא בקושי אחת לחודש. ביום הזיכרון לשואה ולגבורה היתה מרותקת לרדיו כל היום וכל הערב ולא היתה מוציאה מילה מפיה, וביום הזיכרון לחללי צה"ל היתה לובשת ז’קט וחצאית שחורים וחולצה חומה מן המלתחה הישנה שלה, מזמינה מונית ונוסעת אל בית העלמין הצבאי, שבו קבור בעלה, יוריק, שהיה מהנדס ושירת כרב־סרן במילואים, ונהרג במעבר המיתלֶה בסיני. בחדרו של חזי עמדה כוננית ובה ספרים בגרמנית, בצרפתית וברומנית, ושירי איציק מאנגר ביידיש, ומילון כיס עברי־יידי שיצא לפני כמאה שנה, ואלבום גדול, אמנות ברפובליקה העממית הרומנית, שבערבים היה מעלעל בו הרבה, כי היו בו ציורים מעניינים למן המאה השבע־עשרה ועד ימינו, ציורי קרבות עם הטורקים, וציורים של ריקודי עם בכפרים, וציורי צועניות פראיות, וציורי נוף של צייר בשם יון אנדרסקו. הציורים האלה היו מעבירים אותו אל עולם אחר, של פשטות כפרית קסומה, כה רחוקה מן היומרנות של סביבת מגוריו הקודמת.

סבתא לוטה לא חיבבה את הוגו, שלדבריה הוא עוסק בחורבנו של העולם, ואשר להלנה, אף כי היתה לה טינה עליה, הסתירה את טינתה מחזי משום שנזהרה בכבודה. בכל שעה של פנאי, או כשהיתה מגישה לחזי את מרק הצ’ורבה הטעים מאוד, לארוחת הצהריים, ובו שטות כופתאות פַלַצינטה ערבות לחך, היתה מרביצה בו את תורת החיים שלה: העיקר הוא להתקדם בלימודים ולהגיע לדוקטורט. דוקטורט מקנה מעמד וכבוד, “ואתה הרי מוכשר מאוד, בכל המקצועות, ולא יקשה עליך לקבל דוקטורט.” היא עצמה שאפה בכל לבה להגיע לדוקטורט ברפואה כשהיתה צעירה, אבל הרומנים יימח שמם, עם החוקים האנטישמיים שלהם, לא איפשרו לה, ובגלל זה נאלצה להסתפק במשרה של אסיסטנטית לרופא שיניים, ורק בזכות השוחד השמן שנתן אביה לפקידים הרומנים בתקופת הכיבוש הנאצי, ניצלה משפחתה מהגליה לטרנסניסטריה.

שלוש שנים התגורר עם סבתא לוטה, עד שהשתחרר משירותו המקוצר בצה"ל. אז קנתה לו הלנה את דירת הגג ברחוב העבודה, מכספי העיזבון של הוריו. את סבתו היה מבקר בכל יום שבת, וסועד עמה את ארוחת הצהריים שבישלה באהבה לכבודו.


“שאלת אם שמעתי משהו מהוגו,” קירבה הלנה את הגביע אל שפתיה וטעמה כלשהו מן הסליבוביץ', “ובכן, בעניין זה רציתי לדבר איתך. המצב הנוכחי הוא זה: אני והוגו נפרדנו, רשמית.”

לרגע נפקחו עיניו של חזי בתימהון, או בבהלה, אך מיד השלים עם הנאמר, כאילו חזה את הדבר מראש. ובו בזמן קפצה שאלה צורבת למוחו: מה עם הקצבה החודשית שלי?

“אתה עצמך בוודאי שמת לב,” המשיכה הלנה, “שכבר זמן רב היו היחסים בינינו קרירים למדי, בלשון המעטה. מאז שנסע לפרינסטון הוא כתב לי לעתים רחוקות, בעניינים מעשיים לרוב, אבל עוד לפני זה… האמת היא, חזי, שהוא אף פעם לא הרגיש טוב פה, בארץ. הוא התגעגע לווינה, וינה של הפילוסופים והמשוררים והמוזיקה, שאותה עזב בשלושים ושמונה, בהיותו נער, מיד עם האנשלוס. הוא היה זר פה. גם באוניברסיטה הוא היה מנוכר לכל הנעשה בה. היה ממורמר תמיד. חשב שעושים לו עוול, שהוא לא מקבל מה שמגיע לו. אתה יודע שלא היה לו אף חבר בין כל המרצים והפרופסורים? אז למצב הזה היתה השלכה על היחסים בינינו. וגם העובדה שאין לנו ילדים… הוא לא רצה. טרגדיה. אני, כידוע לך, טיפוס אחר לגמרי. מאוד חברותית. מאוד מוצאת שפה עם אנשים מכל הדרגות. כשהיינו מוזמנים לאיזו מסיבה, הוא אף פעם לא היה הולך איתי. סבלתי מאוד מהקפריזות שלו. טוב, מה אני מערבת אותך בדברים הקשים האלה. באמת קשים. לא פשוט היה לי להגיע למסקנה שעלינו להיפרד. ובכן, מה שנוגע לך…”

הוגו הודיע לה, אמרה, שמאחר שהם מפרידים את חשבונות הבנק שלהם, והוא מעביר לחשבונה את כל הכספים מן העיזבון, תיפול מעכשיו עליה האחריות לתשלום הקצבה החודשית לבן אחותה, לפי ראות עיניה…

“אלא אם כן אתה מעדיף לבטל את הסכם הנאמנות בינינו ולקבל לידיך את יתרת כספי העיזבון ואת הטיפול בהם,” נתנה בו מבט חד.

“לא, לא, אני לא מבין כלום בזה,” נבהל חזי.

“בטוח?”

“כן, כן, לגמרי.”

“טוב,” אמרה לאחר שתיקה קלה, “ובכן, אנחנו נעשה כך: אני את כספי העיזבון אפקיד אצלי בבנק בחשבון מיוחד. כדי שיישמר ערכו, אצמיד אותו לאיגרות חוב ממשלתיות, שזו ההשקעה הבטוחה ביותר, שהיא גם חסינה בפני זעזועים. להשקיע בדולרים לא כדאי היום, ערך הדולר צפוי לרדת, כי ממשלת ארצות הברית מעלה את הריבית של הבנק הלאומי. ומן החשבון הפרטי שלי אעביר לך בכל חודש סכום מסוים שנסכים עליו. נפתח חשבון עובר ושב על שמך ואת הכסף אעביר מחשבוני לחשבונך. מכיוון שאני עם היד על הדופק בכל המתרחש בשוק ההון, כשיגיע תאריך הפירעון של איגרות החוב אחליט אם יש למכור אותן או להמיר אותן בסדרה אחרת שתונפק באותה עת. מקובל עליך?”

“אני לא מבין כלום בזה,” אמר חזי.

“אין פה מה להבין. בכל פעם שתהיה זקוק לכסף, תיגש לסניף הבנק שלי ותמשוך מן העו”ש שלך את הסכום שנחוץ לך, אבל תיזהר שלא יעלה על היתרה שבחשבונך. אם תרצה, נוכל לסדר לך גם פנקס צ’קים ואז תוכל לשלם גם בצ’ק. מקובל?"

“בסדר…” אמר חזי, אם כי הסידור הקודם, כשקיבל את המגיע לו בצ’קים ששלח הוגו מארצות הברית, והיה עליו רק להמיר את הדולרים בלירות, נראה לו עכשיו הרבה יותר פשוט.

“זה בכלל לא מסובך, חזי!”

“כן, בסדר.”

הלנה שמטה ידיה אל ברכיה והסתכלה בו בחיוך, כאילו אמרה, הבחור הזה הוא קצת דפוק, אבל אין מה לעשות.

“אגב, אתה חייב לי מאה חמישים לירות, זוכר?” אמרה כמתבדחת.

“אני זוכר. תורידי מההקצבה.”

“שטויות. התבדחתי. אתה לא חייב לי כלום. אגב, הוגו כתב לי שהוא מעריך אותך מאוד וצופה לך עתיד גדול.”

“באמת?” גיחך חזי בהשתוממות. הוגו מעולם לא חנן אותו במילה טובה. התעלם ממנו לגמרי.

“כן, כן, אני יודעת שהעריך אותך.”

ולאחר רגע אמרה: “עכשיו, עוד עניין אחד. יש לי ידיד טוב, צייר. צייר מצוין, לדעתי, אם כי לא מפורסם. צעיר ממני ומבוגר בהרבה ממך. אנדרוש קוראים לו. שם פולני כזה, או הונגרי, לא הצלחתי לגלות איפה נולד. זה ציור שלו,” הצביעה על ציור גדול שהיה תלוי על הקיר בצד המזנון העתיק, שנראו בו צפרדע גדולה ועל גבה ציפור ארוכת מקור המנקרת את ראשה, שתיהן בכחול.

חזי התבונן בציור וחיוך השתפך על פניו. “כמו משל של קרילוב,” אמר.

“נכון מאוד!” ציינה הלנה, “אתה מכיר את משלי קרילוב?”

“שמעתי אחדים מהם מפי אירנה שולוחוב,” אמר.

“אה, כן, היא בקיאה במשלי קרילוב… ובכן סיפרתי לאנדרוש עליך ועל הפרויקט שלך. הוא גילה עניין רב בזה, וביקש להכיר אותך. תהיה מוכן להיפגש איתו? אדם מעניין. קצת משוגע, כמו כל האמנים, אבל עם ראש פתוח. אז נעשה את זה פה? ביום רביעי הבא, נאמר? בשעה כזאת?” ולאחר שהביע חזי את הסכמתו, קמה הלנה ממקומה ולקחה איתה את הקנקן ואת שני הגביעים.

בלילה שלפני פגישתו הבאה עם אירנה שולוחוב, נדמה היה לו שחלם על חתול שחור שחצה את דרכו בלכתו אל תערוכה של סלוודור דאלי, אבל בבוקר החליט שלא יספר דבר על ספק־חלום זה, וגם לא ימציא חלום הדומה לו. למרות האובססיה של אירנה לחיות, אם להשתמש בלשונה, שבגינה היא עצמה צריכה היתה לעבור טיפול פסיכולוגי, לדעתו, חתול שחור הוא דמות בנאלית מדי, הן פֶּר־סֶה והן כמבטאת איזו נטייה תת־הכרתית, כך שממש עלבון הוא לעסוק בו. לפיכך, מיד עם כניסתו לחדר הטיפולים, הודיע שאין לו שום חלום לספר עליו.

אכזבה רבה ניכרה מחיוכה העצוב של אירנה. לאחר כמה רגעי התאוששות אמרה: “טוב אז אולי נדבר הפעם על הזבובים שלך. אני רוצה להבין. תסביר לי, לפני שניגע באספקט הפסיכולוגי, איך מתקשר עניין האנרגיה עם זבובים, יצורים חלשים כל כך, שכל האנרגיה שלהם מתבטאת בהתעופפות ממקום למקום.”

חזי שתק.

“הגד,” אמרה לאחר שתמהה על שתיקתו, “אתה מרגיש את עצמך זבוב?”

שלא ברצונו פרץ גל של צחוק מפיו. “מרגיש את עצמי זבוב?” הצחוק היה עכור, כאילו משקה מר התערבל בו, אך הוא לא יכול היה לעוצרו.

אירנה המתינה עד שגווע הצחוק. רצתה ככל הנראה לומר משהו, אך ויתרה. במקום זה חזרה לשאלתה הקודמת: מה לזבובים ולאנרגיה.

חזי חדל לצחוק, הירהר רגע, ואחר כך גמר בלבו להתיש אותה בהשמעת הרצאה “מלומדת”.

“על פי העיקרון האוניברסלי של שימור האנרגיה,” פתח ואמר, “כל צורות האנרגיה מתגלגלות זו בזו, האנרגיה המכנית, האנרגיה האלקטרומגנטית, האנרגיה הגרעינית, וכו', נעשה ניסיון של סתירת הנוסחה הידועה של איינשטיין, האומרת שאנרגיה שווה מסה כפול מהירות בריבוע, באמצעות מכניקת הקוונטים, המוכיחה את אי־יציבות מקומם של האלקטרונים, הייזנברג, שגילה את עקרון אי־הוודאות, הראה שתנאים מסוימים עשויים לגרום לסינתזה שתמנע את שחרור הניוטרונים, ולשחרור האנרגיה בתא בתנאי לחץ מוגברים, משוואת הגל של דיראק, שהיא פיתוח והכללה של משוואת הייזנברג, מראה שאלקטרונים ופוזיטרונים של אנרגיה חיובית, עשויים ליהפך לאלקטרונים ופוזיטרונים של אנרגיה שלילית, היקום כולו יכול להיות מורכב מארבעת סוגי האלקטרונים, לאלקטרון יש אנרגיה פי שישה־עשר מאשר לפוטון, שיצר את האלקטרון, מאין באה האנרגיה הזאת, איך זה מתיישב עם חוק שימור האנרגיה, מכאן שביצורים זעירים כמו זבובים, למשל, שהם גדולים פי מיליון מן האלקטרון…”

חזי שם לב שאירנה מעפעפת במאמץ גדול למנוע מעיניה להיעצם, אבל המשיך עוד ועוד בהרצאתו, עד שראה כי נכנעה לתנומה הנופלת עליה, נרדמה, ונחיריה הפיחו אנחות קלות. מכיוון שהשעה כבר היתה ארבע ארבעים וחמש, קם מן הכורסה, וחרש־חרש, על ראשי בהונותיו, יצא מן החדר.


 

פרק ה

“יחזקאל?” הושיט לי הצייר זרוע ארוכה וכף יד מחוספסת, “אנדרוש”.

יער של שיער שחור עיטר את ראשו והקיף את פניו, שחוטם ארוך ומחודד ועיניים צרות חייכניות הבהיקו מהן בהומור קונדסי, ואולי ערמומי.

“הלנה סיפרה לי על הרעיון שלך. רעיון נהדר! נפלא! גאוני!” נשא את ידיו למעלה מראשו. “זבובים ואנרגיה! איך בא לך הרעיון הזה? כשטבלת באמבטיה? כמו ארכימדס? פתאום – אַאוּרֶקה? אני ממש… מלא התפעלות…”

“הכל התחיל מזבוב אחד קטן,” חייכה הלנה בעומדה ליד הפסנתר, “כך סיפרת לי, חזי, נכון?”

“חזי! יופי! מותר לי לקרוא לך חזי? ובכן ספר לי בדיוק איך… לא, מוטב שתספר אחר כך. תבוא לסטודיו שלי, ושם נשב על בקבוק ויסקי ותספר לי פרט לפרט, איך אתה מפתח את הרעיון שלך על הפקת אנרגיה מזבובים. הכול בגלל זבוב אחד קטן, אתה אומר, כן, אבל אם בגלל תפוח שנפל מן העץ עלה במוחו של ניוטון הרעיון על כוח הכבידה האוניברסלי, מדוע התעופפות של זבוב אחד קטן לא תביא לראשו של יחזקאל את הרעיון על אנרגיה זבובית אוניברסלית…”

"אפשר להציע לכם משהו לשתות? קר? חם? שאלה הלנה כשהתיישבנו, הצייר ואני, על הספה.

“יש לך עוד מהקרלסברג ההיא?” שאל הצייר, ואלי: “אתה שותה בירה?”

הייתי מבולבל לחלוטין. מיהו הצייר הזה? שאלתי בלבי, האם הוא מלגלג עלי כשהוא משמיע דברי התפעלות מוגזמים כל כך? האם הוא רוחש לי חיבה עוד לפני שהכיר אותי? ומה היחסים בינו ובין הלנה? אינטימיים? ארוטיים? ואולי כל הסצנה הזאת, שאני שותף לה שלא ברצוני, אינה אלא הצגה שבוימה על ידה כדי ללכוד אותי?

“טוב, אשאיר אתכם לבדכם,” אמרה הלנה בהעמידה את בקבוקי הבירה על השולחן הקטן ויצאה מן החדר.

“תשמע, חביבי,” לגם אנדרוש לגימה ראשונה מן הבירה.

חביבי? מה אני, ילד בשבילו? או כבר נעשיתי לו ידיד נפש?

“אני חשבתי הרבה על הרעיון הזה שלך,” אמר. “אנשים שאין להם דמיון, כשהם שומעים על כך, אומרים בוודאי, האיש הזה הוא לא נורמלי! להפיק אנרגיה מזבובים? יצא מדעתו? אבל אותי זה תפס מרגע שהלנה סיפרה לי. אמרתי לעצמי, הרעיון הזה, יש בו ניצוץ של גאונות! יש בו פוטנציאל! ותדע לך, רעיון לבד הוא רק נבט. כדי שיצמח וייתן פרי, צריך להשקות אותו, לעדור, וכו' וכו'. סוף מעשה במחשבה תחילה, כתוב באיזה מקום. מחשבה תחילה כבר יש לך, עכשיו צריך לעבור למעשה, כלומר לשלב הביצוע. אני מוכן לעזור לך בזה, כי אני מאמין ברעיון ומאמין בך.”

בעירה של התלהבות פנאטית נדלקה בעיניו כשנקב אותי במבטו. הוא המתין לתגובתי.

“אני אומר לך משהו,” השפיל את קולו, כמו לגלות לי דבר סתר. “בשבילי זבובים, מלבד כל יתר הדברים, הם גם נושא לציור. השקיפות של הכנפיים שלהם… הדו־משמעות הניבטת מעיניהם… ציירתי הרבה זבובים. בפוזיציות שונות. כיחידים ובקבוצות להגשמת הרעיון שלך דרושים מיליוני זבובים, בזה אין כל ספק. אתה יודע איפה נמצאים הריכוזים הגדולים ביותר של זבובים?” השפיל עוד יותר את קולו, עד כדי לחש, "על גבי פגרים. נבלות. בסוף מלחמת ששת הימים שלחו אותי לסיני לצלם מה שנשאר מהקרבות. היו שם הרבה גופות של מצרים שנשארו על החולות. שכבו ככה ימים ולילות, ואיש לא הזיז אותם. אלה היו מחזות זוועה. אלפי זבובים שרצו על כל גוויה כזאת זוחלים עליה כשדים מסוממים, כאילו שטופים בתאווה של זלילה. רימה ותולעה, כמו שכתוב. מה אדם כי תזכרנו? כשהוא שוכב כך הוא נבלה. כמו כלב שנדרס על הכביש, כמו חתול, אין הבדל. אדם אייכה? אין אדם. אבל הזבובים עושים חיים על המוות הזה! אתה, אמרה לי הלנה, אוהב זבובים. אבל זבובים אוהבים את המוות!

"תשמע, כשהייתי ילד למדתי בישיבה. הורי היו חסידים בטרנסילבניה, קלוז‘, שמעת על קלוז’? עיר ואם בישראל. היתה. לפני לפני. וכשהורי עלו ארצה, עוד לפני המלחמה, התיישבו במאה שערים. אני עם הארץ גמור, אבל זוכר קצת פסוקים פה ושם. בסוכות למדנו קוהלת, ועד היום אני זוכר את הפסוק שלא הבנתי אותו אבל העביר בי צמרמורת, ‘זבובי מוות יבאיש יביע שמן רוקח’. מה זה ‘זבובי מוות’? מה זה ‘יבאיש יביע’? מילים שמעוררות בך שאלות מסתוריות שאין עליהן תשובות.

“אני מציע שתבוא אלי יום אחד, בשבוע הבא נניח. אני עובד בבית, בדרך כלל, אז אתה יכול לבוא בכל שעה שאתה פנוי… אחר הצהריים אתה פנוי? חמש? שש? אפילו מאוחר יותר אתה יכול לבוא. גם בחצות, רק צלצל אלי קודם. אני משאיר לך פה את מספר הטלפון שלי ואת הכתובת. זה בין שכונת פלורנטין ליפו. אשרטט לך מפה, שיהיה לך קל להגיע. יש פה איזה דף?”

הוא קם, ניגש אל הכן בפינת הסלון שעליו עמד הטלפון, וכבן בית רגיל ומנוסה תלש דף מדפדפת. חזר למקומו, שלף עיפרון צבעוני עבה מכיס חולצתו, ומיד החל לרשום, ביד בטוחה ומהירה, את מפת האזור, קווים ארוכים וישרים שסימנו רחובות ומעליהם חצים המורים את הדרך אל הסטודיו שלו.

“הכול נהיר פה כשבילי נהרדעא,” הטפיח את הדף לכף ידי, “לא תוכל לתעות, גם אם תשתדל. אז צלצל לפני שתבוא,” קם ממקומו. “בעלת הבית!” קרא בקול.

הלנה הופיעה בפתח הסלון, פניה נוהרות: “מצאתם שפה משותפת?”

“עשינו עסק,” הודיע אנדרוש “מצטער, גברתי, אבל עלי ללכת. מחכים לי.” ועם זאת, טפח על שכמי: “יהיה טוב, אתה תראה.”

ניגש אל הלנה, נשק לה על לחייה ופנה לצאת.

“אדם מרשים, לא?” אמרה הלנה.

“מה זה מרשים? מדהים!” הצטחקתי.

הלנה הסתכלה בי רגע, תוהה על תגובתי, אחר כך אמרה: “אתה עוד תכיר אותו. צייר מצוין.”


ימים אחדים לאחר זאת, כשנכנסתי אל חנותו של זלדקין כדי לעיין פעם נוספת בספרו של פ"מ קרפנטר “ההיסטוריה הגיאולוגית והאבולוציה של החרקים”, ניגש אלי זלדקין, חוברת צנומה בידו, ואמר: “את זה הכנתי בשבילך. גונב לאוזני שאתה כותב אפופיאה על הזבובים וקושר להם כתרים כהולכי תמים ופועלי צדק. אם כן, כדאי שתקרא מה כותב עליהם אחד מגדולי משוררינו.”

היתה זו חוברת “שירי חול” של אברהם אבן עזרא, וזלדקין פתחה לפני בעמוד 11, הצביע על שיר מסוים, ובחיוך על שפתיו אמר, “חשבתי שתהיה מעוניין בזה, קח את החוברת כמתנה ממני.” הצצתי בשורות השיר הראשונות,

“לְמִי אָנוּס לְעֶזְרָה מֵחֲמָסִי? / אֲשַׁוַּע מִפְּנֵי שֹׁד הַזְּבוּבִים?”

חייכתי, הודיתי לזלדקין, ולקחתי את החוברת איתי.

בבואי הביתה, ישבתי ודיפדפתי בחוברת מתחילתה וראיתי שאני מכיר רבים מן השירים, כמעט יודע אותם בעל פה, כי הכניסו אימה סתומה אל לבי, ואגב קריאה עמדתי על דמיונם לשיריו המקאבריים של פרנסואה וִיון. גם אלה של אבן עזרא היו שירים של משורר חסר כול, שבני המעלה והשועים בזים לו ומשפילים אותו, והוא מתגרה במזלו הרע כשהוא מזוין בחרוזיו ההיתוליים:

"אַשְׁכִּים לְבֵית הַשַּׂר – אוֹמְרִים: כְּבָר רָכַב! / אָבֹא לְעֵת עֶרֶב –

אוֹמְרִים: כְּבָר שָׁכַב! / אוֹ יַעֲלֶה מֶרְכָּב, אוֹ יַעֲלֶה מִשְׁכָּב

– / אוֹיָה לְאִישׁ עָנִי, נוֹלַד בְּלִי כוֹכָב!"

וכשהגעתי אל השיר על הזבובים, שבו הוא מתלונן עליהם ובוכה מרה על שהם רצים על עיניו ועל עפעפיו, ואוכלים מפתו ושותים מיינו, ובכל מסיבה של אהובים או קרובים הם מתיישבים בראש המסובים, והוא מצפה רק לסתיו שיבוא, ואז יגרשם הקור ויונח לו – אמרתי לעצמי שהמשורר מר הנפש הזה חש במין רוח רעה המסתתרת בחובם של יצורים אלה, והוא מנסה לגרש אותה מעליו באמצעות שיריו.

כשהמשכתי לדפדף בחוברת, הגעתי לשיר על איש כילי, והחלטתי להעתיקו ולשולחו כשי לדודה הלנה:

"בָּאתִי בְיוֹם צוֹם בֵּית אֱנוֹש צַר עַין / וָאֶשְאֲלָה

לִלְחוֹם וְלֶחֶם אָיִן. / צִוָּה לְהָבִיא פַת חֲרֵבָה לֶאֱכוֹל / שָׁאַל

בְּעָרְמָה מִשְּׁכֵנִים יַיִן. / קַצְתִּי בְחַיַּי אָז וְרָאִיתי אֲשֶׁר

/ הוּשָׂם לְפָנַי כוֹס מָלֵא מֵי עַין. / פָּתַח וְאָמַר לִי, אֱכוֹל

וּשְׁתֵה, בְנִי / קַמְתִּי וְעָנִיתִי, אֱמֹור מֵאַיִן? / עֵת קָצְרָה

יָדְךָ בְּחַיֵּי עַצְמְךָ, / מָה אֶתְּנָה אָנִי, לְפִי מִנַּיִן? /

נַסְתִּי וּבָרַחְתִּי וְעוֹד אֶבְרַח בְעֵת / אֶזְכּוֹר דְּמוּתוֹ

מָהֲלָךְ חָדְשַׁיִם."


זבוב הבית, בניגוד לזבובים הארסיים שפגיעתם רעה בחי ובצומח, הוא יצור אוהב שלום ורודף שלום – כתבתי בהמשך לחיבורי “חיי הזבובים” – יש בריות המתנכלות לו, מבקשות את נפשו, כמו העכביש, המנסה לצוד אותו ברשתו, או הזיקית, המשרבבת את לשונה האדומה וארוכה כדי לחטוף אותו אל פיה. או בן האדם, המרדף אותו באף ובחמה בכל כלי משחית שברשותו, כדי לגרשו מתחומו – ואילו הזבוב עצמו


כאן נעצרתי, כיסיתי את פני בידי, ורגעים ארוכים ביעתו אותי דמיונות מימי ילדותי:

מן המסתור, אין לדעת מנין, מגיח לפתע האל הנורא בעל זבוב, מפלצת שרגליה המאונקלות חדות ציפורניים, טורפניות כטפרים של חתול בר וחדקה שחוז כחנית זקורה לרצוח נפש, מסתער על אויביו, אויבי מין הזבובים, להשמידם מתחת הרקיע. אוי למי שיעמוד בדרכו…

לאחר הפגישה עם הצייר אנדרוש, לא הייתי מסוגל להתרכז בכתיבה. הפגישה הזאת הפכה את מעי: האם בכנות דיבר האיש המוזר הזה? האפשר לתת בו אמון? מה פשר ההתלהבות שלו? ומה פשר יוזמתה של הלנה לזמן יחד את שנינו? מה היא זוממת? פעמים אחדות התעוררתי משנתי, דבר שקורה לי לעיתים רחוקות ביותר. שאלות אלה, ורבות אחרות, הציקו לי עד כדי כך ששכחתי לאכול. הייתי חוטף מנת חומוס־פלאפל וירקות כבושים אצל ברוך, ששוב היה מטריד אותי בעניין אישור ההלוואה שביקש, ואמרתי בלבי שהסעודה הדשנה אצל סבתי בשבת כבר תמלא את חסרון ימי השבוע.

גם הפגישות הטיפוליות עם אירנה שולוחוב פסקו. לאחר אותה פגישה שבה הצלחתי להפיל עליה תרדמה – מקרה שהתנצלה עליו בנימוק שכל הלילה הקודם לא עצמה עין, כי בעלה – מתברר שאכן יש לה בעל איפשהו, וגם לו בעיות פסיכולוגיות, כפי הנראה – העיר אותה כשצעק בשנתו, מחלום על גולאג שהיה כלוא בו – ובכן לאחר אותה פגישה, לא סיפקתי את הסחורה, אם אפשר לומר כך. לא תרמתי ולוּ חלום אחד. בלית ברירה נטשה אירנה את פשר החלומות וניסתה לחזור לפשר הזבובים. מה אני מוצא בהם במישור התודעתי או התת־תודעתי? האם עקץ אותי זבוב הים התיכון בילדותי המוקדמת וצרב בי טראומה שאינה נמחקת עד היום? האם נעקץ אבי כשניסה להדביר את המזיקים האלה, שחיבלו קשה באשכוליות שבפרדסנו הקטן? ואיך התייחסה אמי לאבי במקרים שבהם נפגע בגוף או בנפש, האם ניסתה להרגיע אותו, או שהיתה אדישה כלפיו? ועוד ועוד. אבל אני השתמטתי מתשובות ברורות, כך שלאחר שלוש פגישות סרק, שבאחרונה שבהן איבדה את סבלנותה המקצועית, פסקה, ברוגז כלשהו, שכל עניין הזבובים הוא “אידיאה פיקס” שלי, “אובססיה”, שכדי להיגמל ממנה עלינו להגיע למקורה. אך כיוון שאיני משתף פעולה עמה, הודיעה להלנה שהיא מסתלקת מן הטיפול בי, והכריזה עלי שאני “סרבן טיפול”.


הלנה הצטערה, אבל השלימה. “הסרבנות היא באופי שלו,” אמרה בהגיעה לביתה של אירנה. “הוא סרבן עבודה, סרבן כרטיסי אשראי, סרבן השקעות, ועכשיו גם סרבן טיפול. קיוויתי שתעקרי את הסרבנות הזאת מתוכו. אין זו אשמתך שלא הצלחת. יש לה שורשים עמוקים מדי. על כל פנים אני מודה לך, אני בטוחה שעשית כמיטב יכולתך. כמה אני חייבת לך?”

לפני צאתה, בעומדה על הסף, שאלה: “אז מה דעתך, לאיזה כיוון עליו לפנות? הלוא הוא צריך לחיות ממשהו…” אירנה השתהתה רגע, חיוך דק הסתמן על שפתיה, ואז אמרה: “אולי הוא יהיה סופר…”

“סופר?” צחקה הלנה. “מה פתאום סופר? איך עלה רעיון כזה על דעתך?”

“לפני פגישתנו האחרונה,” אמרה אירנה, “הוא השאיר בידי שלושה דפים מחיבור שהוא כותב על חיי הזבובים. קראתי, דווקא מצא חן בעיני. יש לו סטייל, אלגנץ, שפה יפה… נעים לקרוא… הזכיר לי ספר על הציפורים של הסופר קונסטנטין דוידוב, שקראתי כשהייתי ילדה, ברוסית הוא נקרא פּוּטִישַייסְטְווה פְּטִיטְץ, ' המסעות של הציפורים', אני לא יודעת אם תירגמו אותו לעברית. יש לו כישרון, לחזי שלך…”

הלנה נאלמה דום. לאחר רגע, אמרה: “את יכולה להראות לי את הדפים האלה?”

אירנה הוציאה שלושה דפים ממגירת שולחנה, הגישה אותם להלנה ואמרה: “אבל הבטחתי להחזיר לו אותם…”

הלנה לקחה אותם לידה, הציצה בהם ואמרה: “אני אחזיר לו אותם.”

ובצאתה חזרה ואמרה: “אל תדאגי, אני אחזיר לו אותם.”

בבואה לביתה קראה הלנה פעמיים את שלושת הדפים של חיבורו של חזי, הודתה בלבה שאכן הם כתובים יפה ונעימים לקריאה, כדברי אירנה, והירהרה אם אמנם יש בהם הבטחה לעתיד, כלומר לעתיד משלח ידו של בן אחותה, ואם משלח יד זה עשוי להניב פירות כלשהם, ובלבד שלא ילך בטל. ומכיוון שלא סמכה כל כך על שיקול דעתה בענייני ספרות, החליטה לשגר את הדפים לפרופסור עזריהו בן־אברהם, מבקר ספרות נודע, שכתב את הספר “תמורות בפרוזודיה של הספרות העברית במאה העשרים”, ולבקש את חוות דעתו.

בן־אברהם היה ידידה מן הימים שהוגו כיהן כדיקן באוניברסיטת תל אביב, והשמועה אמרה שהיה מאוהב בה; לדאבון לבה של הלנה, הוא עבר לאחרונה ללמד באוניברסיטה העברית בירושלים.

שבועיים לאחר ששלחה הלנה את מכתבה בצירוף דפי כתב היד של יחזקאל, התקבלה תשובתו של פרופסור בן־אברהם, ולצדה, באותה מעטפה, שבראשה הלוגו של האוניברסיטה העברית, הדפים המוחזרים:


גב' הופשטטר היקרה,

שמחתי לקבל את מכתבך ולהיוודע ממנו ששלומך טוב, ושלמרות הפרדה המצערת מהוגו את מקיימת קשר רצוף איתו. הגיעו אלי הדים על הצלחתו במחקריו בשדה הפיזיקה הגרעינית בפרינסטון, וגם על כך שמחתי.

אשר לדפי ה“חיבור” ששלחת לי. לומר את האמת, שאלתי את עצמי מדוע שלחת לי אותם. אני הקטן, כפי שידוע לך, עוסק בחקר הספרות ובביקורת הספרות. לא כל מה שנכתב ללא שגיאות כתיב או דקדוק יכול להיקרא ספרות. דרוש לכך עוד משהו שהייתי מכנה בשם “שאר רוח”, “אספרי” בלעז, ורעיונות מקוריים. ודברים אלה לא מצאתי בדפי כתה"י ששלחת לי. גם אם לא התכוון בן אחותך להוציא יצירת ספרות מתחת ידו, נשאלת השאלה מה היתה מטרתו בכתיבת החיבור הזה. האם אמור היה זה להיות ספר הדרכה או לימוד לבני הנעורים? גם בתור כזה לא הייתי ממליץ עליו. הוא הזכיר לי בסגנונו האנכרוניסטי את תקופת ההשכלה בגרמניה במאות השמונה־עשרה והתשע־עשרה. המחנכים והמורים הגרמנים חשבו שחובתם להרביץ דעת בבני הנוער ובהמוני העם, ולהשכילם בייחוד במדעי הטבע, והיו כותבים ספרים בלשון קלה ובהירה ופשטנית על כל נושא ממקצועות אלה, “מקרני ראמים ועד ביצי כינים”, אם להשתמש במליצה תלמודית. ארנסט תיאודור וילהלם פון שוורצהאגן (1790־1862 לספה"נ) כתב סדרה של חוברות שהיו נפוצות מאוד בראשית המאה התשע־עשרה, על נושאים כמו מה הוא חשמל, מה הם חיידקים, איך פורצת לבה מהרי הגעש, או ממה ניזונות הקרפדות על משקל אותה מגמה יכול היה לכתוב גם: מדוע לזבובים אין זנבות.

כוונתו של אחיינך ללמדנו מה הם זבובים ומה תכונותיהם, עם היותה רצויה כשלעצמה, היא נאיבית ביותר, הייתי אומר. סגנון חיבורו הוא מיושן, בארוקי כלשהו, רחוק מלשון הדיבור של ימינו (אגב, בן כמה הוא מר יחזקאל חזיז? לפי לשונו החגיגית, הנוטה לתיאורים רומנטיים־מתפייטים של תופעות יומיומיות, הוא צריך להיות בשנות הארבעים שלו, לפחות, הווי אומר שאחותך המנוחה היתה מבוגרת ממך בשנים רבות, או שאני טועה?). ביטויים כמו “באף ובחמה”, “משיב מלחמה שערה”, אהבת החירות הנוססת בו", “לא יֵיחת ולא יירא”, ועוד ועוד, כשהם מוסבים על חרקים ואינם בגדר מטאפורות, מפגינים אמנם את בקיאותו של המחבר בכתבי הקודש, אבל הם מרחיקים את הקורא הצעיר מהתחברות אל הטקסט, אם בכוונתו ללמדו דעת, ושכרו של הכותב יוצא בהפסדו (והוא הדבר לגבי השימוש בפעלים בלשון עתיד כשהכוונה היא להווה, כמו: ידלג, יפרוש, ירדפוהו, ישיגוהו, וכיו"ב, מה שאינו מקובל היום).

אם להיות גלוי לב כלפייך, הלנה היקרה, אני לא הייתי מעודד את אחיינך להמשיך בכתיבה שיומרתה ספרותית. תפארתו לא תהיה על הדרך הזאת. חסר לו מה שתומס מאן מכנה בסיפורו “טוניו קריגר” – “הניצוץ של האמן”, או מה שג’יימס ג’ויס שם בפי גיבור ספרו “דיוקן האמן כאיש צעיר”, סטפן דדאלוס, “חישול המפחה של הנפש” – ולא לטובתו ולכבודו הדבר שיימנה עם גדודי המתיימרים להיות סופרים, או המתחזים כסופרים, שמספרם גדל והולך בזמן האחרון, והם ממליטים ספרי שירה ופרוזה בקצב הילודה של שפנות, בבחינת “פרו ורבו ומלאו את הארץ”, ספרים שלרובם הגדול אין ערך יותר מאשר לנייר שעליהם הם כתובים.

אם עניין כה רב לו בזבובים דווקא, משום מה, טוב יעשה אם ימצא תחבולה איך לגרש לצמיתות את היצורים המזהמים והטרדנים האלה, המפיצים מחלות, מתחום המושב של בני האדם. בטוחני שכל העולם האנושי יחזיק לו טובה על כך.

סלחי לי אם עלבתי בבן משפחתך. הרי את יודעת שיצאו לי מוניטין של איש ריב ומדון לכל הארץ עקב התעקשותי לומר את האמת שבלבי ללא משוא פנים, וכל גמולי על כך הוא שהרחקתי מעלי את רוב הסופרים שכתבתי על ספריהם, וכן את ידידיהם ואת ידידי ידידיהם, הצאצאים והצפיעות. היי בטוחה שלא רציתי להכאיב לך.

אנא מסרי דרישת שלום ממני להוגו היקר ואמרי לו שאני זוכרו לטוב וחושב הרבה עליו.

שלך בידידות, היום כתמיד,

עזריהו


הלנה קיפלה את המכתב, שמה אותו בארנקה, ואת שלושת הדפים העבירה בידי שליח לתיבת המכתבים של חזי, בצירוף פתק: “אירנה ביקשה ממני להחזיר לך את הדפים האלה שהפקדת בידה, הלנה.”


* * *

שלושה ימים לאחר שבא הקץ על הטיפול הפסיכולוגי שלי, מצאתי בתיבת המכתבים הרצוצה שלי, בחדר המדרגות, מכתב עם בול של ארצות הברית, והיה זה, להפתעתי, מכתבו של פרופסור הוגו הופשטטר, מפרינסטון, ניו ג’רזי:


יחזקאל היקר,

דודתך כבר סיפרה לך בוודאי על הפירוד בינינו, שהיה בלתי נמנע עקב הבדלי האופי ביני לבינה, כך שהיינו מתנגשים זה בזה בתדירות, ללא סיכוי של גישור. אני “בן אדם קשה”, כפי שהיתה הלנה אומרת עלי. אינני מכחיש. גם אתה הבחנת בכך, ללא ספק, בשנים שגרת איתנו. דבר הנובע, כנראה, מן החינוך ה“פרוסי” שקיבלתי בילדותי. בגלל היותי “בן אדם קשה”, גם לא יצא לנו לדבר הרבה. מה גם שממילא אינני איש של תורה שבעל פה. כלי עבודתי הם מיני סימנים הירוגליפיים, קשים לפענוח לרוב האנשים. אבל אני עקבתי אחריך. שמתי לב לציונים שהיית מקבל בבית הספר, ולעתים, מתוך סקרנות, הייתי מציץ בסתר למחברות המתמטיקה והפיזיקה שלך, לראות עד כמה אתה מבין נוסחאות, משוואות, בעיות אלגבראיות מורכבות, או את הפעולות בלוגריתמים ובמספרים דיפרנציאליים, למשל. לשמחתי, שאותה לא ביטאתי אף פעם, לא באוזניך ולא באוזני הלנה, נוכחתי שרמת ההבנה שלך גבוהה בהרבה מן הממוצע. חשבתי שצפוי לך עתיד בתחום תורת ההסתברות, ואמרתי להלנה שצריך לכוון אותך להמשך הלימודים באוניברסיטה. אבל ה“סוררות” שלך, אם אפשר לקרוא לזה כך, ההסתלקויות התכופות שלך מבית הספר, הפרות המשמעת, היחס הזלזלני לכל משטר וסדר, סיכלו את התקווה הזאת. אתה פרשת לדרך אינדיווידואלית שלך. זכותך.

הלנה כתבה לי, זמן מועט אחרי בואי הנה, על ה“זבובים” שלך. הרעיון בדבר הפקת אנרגיה מתעופה של זבובים נשמע אבסורדי, כמובן, ואולי כבדיחה, באוזני כל אדם בעל איטליגנציה סבירה, וגם באוזני נשמע הדבר כך בראשונה. אבל, מוזר הדבר, עם כל עיסוקי האינטנסיבי בתחום מחקרי פה באוניברסיטה, שלא מותיר לי זמן למחשבות זרות כלשהן, הזבובים שלך “זימזמו” באוזני מפעם לפעם, ברגעים של פסק זמן מהשתקעות בנושאים שהם לחם חוקי, וכדרכם של זבובים טרדניים, הם לא הניחו לי. וכך התעוררה בי הסברה שאולי בכל זאת יש בו משהו, ברעיון שלך, אולי הוא לא אבסורדי כפי שהוא נשמע. אם אלקטרונים ופרוטונים עשויים לייצר אנרגיה בצרופים מסוימים, מדוע לא זבובים? האנרגיה בנויה מקוונטים, סבר איינשטיין, בעקבות מקס פלאנק. את תכונות הקוונטים אפשר אולי לייחס גם ליצורים זעירים שיש בהם רוח חיים. כדאי להשקיע בזה מחשבה, אמרתי.

אילו יכולת לבוא לפרינסטון לחודשיים־שלושה, היינו שנינו מאמצים את מוחנו בעניין זה ואפשר שהיינו מגיעים לתוצאות משביעות רצון, ואולי גם מעשיות. אתה חושב שיש סיכוי לזה? כל הכספים המגיעים לך מן העיזבון של הוריך עליהם השלום, הם בידי הלנה. דבר איתה. ספר לה על המזימה שלי. תציע לה שתפריש לך סכום מסוים למימון הנסיעה לארצות הברית. בשמחה אארח אותך בקמפוס של האוניברסיטה.

בינתיים אני מציע שתעיין בסוגיה של שרדינגר בדבר המוטציה התורשתית המתחוללת בכרומוזומים בגין קוונט אחד של קרינת רנטגן. אולי יעלו בראשך בעקבות זה רעיונות חדשים הנוגעים לזבובים הנחמדים שלך.

שלך, בציפייה לתשובתך ובברכה,

הוגו


נ"ב. אם ברצונך לזכות במיליון דולר, כל עוד לא יעלה בידך לשדל את דודתך הנדיבה להקציב לך סכום כסף לנסיעה, הנה הדרך הקצרה: יש שבע בעיות מתמטיות בלתי פתורות, שאיש לא הצליח לפותרן במשך מאות השנים האחרונות. מכון קיימברידג’־מסצ’וסטס הכריז שיעניק פרס של מיליון דולר לכל הפותר אחת מהן. אפשר לקבל אצלם את הרשימה המלאה. נסה את כוחך לפתור, למשל, את היפותזת גולדיך, גרמני בן המאה השמונה־עשרה, שניסה למצוא נוסחה לשיעור ולסדר נפיצותם של מספרים ראשוניים בין המספרים הטבעיים החיוביים הבלתי זוגיים. הוא לא השלים את ניסויו. אולי אתה תצליח, ותזכה בפרס, ואז יקל לך להגיע הנה, לארצות הברית…


מכתב מפתיע ומרעיש זה (קיוויתי שיגניב למעטפה צ’ק קטן כמתנת פרדה. נַאדָה), העביר גל של מחשבות מהמות וסותרות בראשי. לנסוע? אל מעבר לים? לארצות הברית? מעולם לא עלה דבר כזה על דעתי. מה גם אל הפרופסור הזה, שתמיד הביך אותי בשתיקותיו ובהתנכרותו, ושהיום הוא אולי בעל שם עולמי; ולפנות אל הלנה שתפריש לי כסף מפיקדונותי לפני מועד פדיונם? קשה היה לעמוד בלחץ הזה של המחשבות, הנערמות זו על גבי זו ומכבידות עלי כשק מלא אבנים. בלילות הייתי מתהפך מצד אל צד, נאבק עם מחשבותי כמו יעקב עם המלאך, ורק לפנות בוקר הייתי נרדם, ובהקיצי, והנה כבר צהריים. ואיפה אמצא חומר על הסוגיה של שרדינגר שאני זוכר אותה רק במעורפל?

מטבעי, אני איש של מחלוקת פנימית. בכל בעיה קשה שנקרית בדרכי, מתייצבות לפני שתי עמדות הסותרות זו את זו, האחת בעד והשנייה נגד, ואין אחת מנצחת את רעותה. המלצרית איה, במסעדה הקטנה של אלברט בשינקין, שהייתי נכנס אליה לעתים לכוס בירה או לקערת מרק עדשים, היתה מכנה אותי “חזי” גם וגם", כי על רוב השאלות שלה הייתי עונה “גם וגם”. סלט עם תרד או עם חסה? – גם וגם. ספגטי עם שמנת או עם רוטב פטריות? – גם וגם. מה אתה עושה, עובד או לומד? – גם וגם. אתה אוהב בלונדיניות או שחורות? – גם וגם. אתה בעד דיין כראש ממשלה, או בעד יגאל אלון? – גם וגם.

וכך גם בעניין ההצעה לנסוע לארצות הברית: מצד אחד, זו הזדמנות שאין שנייה לה, להתעמק בבעיה מדעית כתף אל כתף עם איש מדע דגול, ובה בעת גם להכיר ארץ חדשה, העשירה בארצות תבל, בחומר וברוח; אך מצד שני – טוב פת חרבה ושלווה בה, מהיכל שוקק התנצחויות של מלומדים עטורי תארים… אני לא אמצא בו את ידי ואת רגלי, אמרתי לעצמי, ומנין לי הביטחון שלא אכזיב את הציפיות שתולה בי דודי הקפדן? ודבר נוסף הציק לי: מה יהיה עם השותפות שרק עכשיו החלה, ביני ובין הצייר הזה, אנדרוש, המבטיח לי גדולות ונצורות להגשמת רעיון האנרגיה?

ואשר להצעה המפתה בדבר מיליון הדולר – כל עוד אני שקוע, ראשי ורובי, בעניין הפרויקט שלי, אינני יכול להתפנות לפתרון חידות מתמטיות בלתי מפוענחות. טוב זבוב אחד ביד מהררי זהב באספמיה.

ומכיוון שלא יכולתי להכריע בין ברירה אחת לאחרת, כי יש נימוקים טובים בעד הראשונה ונימוקים טובים לא פחות בעד האחרת, החלטתי לדחות בינתיים את תשובתי לפרופסור הופשטטר דודי לשעבר.


 

פרק ו

שלושה שבועות לפני שקיבלתי את מכתבו של הוגו, הלכתי, בפעם הראשונה, יום א' היה זה, אל ביתו של הצייר אנדרוש.

“אה, יחזקאל! יחזקאל בן בוזי הכוהן!” זרחו פניו של אנדרוש בפותחו לפני את הדלת. “יחזקאל מארץ כשדים אשר על נהר כבר!” הפגין את בקיאותו בתנ"ך.

נעצרתי רגע על הסף, מופתע. החדר שנגלה לעיני דומה היה יותר למחסן גרוטאות מאשר למגורי אדם.

“בוא, תיכנס! כאשר אבדת אבדת!” אחז אנדרוש בזרועי ולקח אותי פנימה, “זה בית היוצר של הצייר הצנוע הידוע אנדרוש בן־שחת זלצברגר. אל תיבהל!”

על לוח שולחן ארוך, כשולחן נגרים גס, באמצע החדר הגדול, עמדו שברי פסלי חומר – ראשים ערופים, טורסי של נשים כרותות ידיים, גדמי עצים גדועים, גופות של נערות שכובות אפרקדן, אחת מהן פשוקת רגליים, ערוותה פעורה, מכיתות אבן…

“אל תיבהל!” חזר ואמר אנדרוש, “אלה פסלים ששברתי, כמו אברם העברי בבית תרח אביו. יש פסלים שאני שומר אותם שלמים ויש שאני שובר אותם. כולם שווים בעיני, כי אלה שמונחים שבורים, ממשיכים לצמוח.”

“ממשיכים לצמוח?” גיחכתי.

“אתה יודע קצת יידיש?” חייך אלי אנדרוש, “ביידיש אומרים, אוֹיְף אַיְין אוֹרְט, וַאקְסְט אַ שְטַיְין אוֹיְך. אבן שנשארת במקומה, גם היא צומחת. אצלי הפסלים צומחים. וכל הבלגן שאתה רואה מסביב,” החווה בזרועו על החדר, “גם הוא עוד יצמח. פעם יהיה פה גן פסלים מפואר כמו וילה בורגזה. פאראדיזו!”

מסביב, על הרצפה המאובקת ועל גבי שרפרפים, היו פזורים פטישים, אזמלים, סכינים ממינים שונים, פצירות, קערות עם מים, צנצנות עם צבעים, מכחולים, מברשות, סמרטוטים. קרן אור שנפלה מן החלון המסורג האירה ציור צבעוני גדול, ניצב על גבי כן, של עוף רחב אברה, כנפיו בצבע טורקיז, מעופף גבוה, בין עננים.

“נשר?” שאלתי.

“יכול להיות נשר, יכול להיות גם זבוב גדול,” גיחך אנדרוש. ועם זאת אחז שוב בזרועי: “עכשיו בוא, יחזקאל בן בוזזזי… בוזזזי,” סינן מבין שיניו, “שמת לב שזבוב מזמזם בין אותיות השם שלך?” צחק. “בוא תראה משהו שהכנתי במיוחד בשבילך.”

והביא אותי אל חדר שני, קטן מן הראשון, שאור פולש אליו משני חלונות רחבים, ובו כתריסר ציורים תלויים על הקירות, באחד מהם מעין בית קברות עתיק ובו שורות של מצבות עקומות ומנותצות, ולידו ציור של יתדות עץ תקועות באדמה, כעין גדר, ולידו רישום של קווים מלוכסנים חוצים זה את זה, ושני ציורים בלתי גמורים, כנראה, רק כתמי צבע ממוסגרים בשחור. על שולחן רחב, סמוך לקיר, עמדו צנצנות צבע אחדות, מכחולים, ובמרחק מה מהם קערה עגולה גדולה, ולוח זכוכית מכסה עליה.

“בוא, תתקרב,” קרא לי אנדרוש אל השולחן.

תחתית הקערה היתה מרובדת במשטח של דבש, ועליו התרוצצו כמה זבובים. רגליהם של שניים מהם היו אחוזות בדבש הסמיך, והם התקשו להשתחרר ממנו.

“מה דעתך?” הטה אלי אנדרוש פנים בוחנות, כמו צייר השואל דעתו של קניין על ציורו.

הוספתי להתבונן בזבוב המנסה להיחלץ מן הדבש, ולא עניתי.

“ועכשיו בוא תראה עוד משהו,” משך אותי אנדרוש אל קצהו האחר של השולחן. בתוך צנצנת גבוהה וסגורה התעופפו כעשרים־שלושים זבובים, מחוללים סביב־סביב בהיסטריה.

“ובכן?” בחן אנדרוש שוב את תגובתי.

“אין להם אוויר, הם ייחנקו.”

“מה אתה חושב, שאני סדיסט? קאפו? גסטאפו?” והראה לי שנקב במכסה חורים, ודרכם חודר האוויר. “אתה תופס מה אני עשיתי פה? אני לכדתי אותם! מקערת הדבש העברתי אותם הנה! בתחבולות! שמשון הגיבור אמר מעז יצא מתוק, ואצלי – ממתוק יוצא עז! החלל הזה שבו מעופפים עשרות זבובים – הוא עזזז! עזוזי! הוא טעון אנרגיה! אנרגיה שבכוחה להניע טורבינות!” הניף אגרוף אל מול פני. “ועכשיו בוא נעלה אל העזרה שלי.”

כולנו, כמו הזבובים, מועדים להילכד בתוך צנצנות, נזכרתי במשפט של ויטגנשטיין. מן ה“טרקטטוס” שלו? כבר שנים לא עיינתי בו.

מדרגות עץ לולייניות הובילו אל חדר קטן ובו מיטה, מכתבה ושני כיסאות, כוננית שעל מדפיה עומדים ומונחים אלבומי אמנות של כמה מגדולי הציירים והפסלים. רמברנדט, דה וינצ’י, ולאסקז, פיקאסו…

“בוא, שב פה,” הצביע על אחד הכיסאות. “קודם כול נשתה כוסית לחיי הפרויקט שלנו,” הכריז.

שלנו? השתוממתי. מִי פַּחַלִי! – נזכרתי במשל שאמי הרבתה להשתמש בו, על זבוב שעמד בקצה חוטמו של שור מושך במחרשה, וכשנשאל הזבוב מי חרש את השדה, ענה בגאווה: מִי פַּחַלִי! אנחנו חרשנו…

מתא שבגב המכתבה הוציא אנדרוש בקבוק וודקה ושתי כוסות, ומילא אותן עד גדותיהן. וודקה רוסית אורגינל, אמר, בקבוק שקיבל מצייר שהגיע לא מזמן מאירקוצק. ולאחר שהשיק את כוסו בכוסי, ולגם ומחה את פיו בכף ידו, אמר:

“תראה, חזי, אני אקרא לך חזי, בסדר? אתה איש חזון. חזי, כשמך כן אתה. יש לך אידיאה גדולה. את אנשי האידיאה ליוו תמיד אנשי מעשה, שעזרו להם להוציא את האידיאות שלהם מן הכוח אל הפועל. למשה היה יהושע, לישו היה פאולוס, לשבתי צבי היה נתן העזתי, לרבי נחמן מברסלב היה רבי נתן מנמירוב, שפירסם את תורתו, וכן הלאה. אני רוצה להיות איש המעשה שלך. אני חושב שאני מתאים לתפקיד הזה. יש לי ניסיון מסוים. אני גם אעשה את הרישומים הדרושים. ובכן, אני מציע שנשב יחד כמה שעות, לא היום, כי עוד מעט בא אלי מישהו לראות ציורים, נאמר בשבת – לא הקרובה, אלא בעוד כמה שבועות, כי אפשר שאסע לספרד, ברון משוגע אחד הזמין אותי לצייר קיר בארמונו – ונעשה תוכנית איך לקדם את הפרויקט. הרי כדי להוציא לפועל את האידיאה הזאת על הפקת אנרגיה מזבובים, הלכה למעשה, דרושה לנו עזרה של מהנדסים, פיזיקאים, כימאים, ועוד ועוד, ודרוש גם כסף, כמובן, כדי לשלם לכל המומחים האלה. עלינו לחשוב גם על זה, מאין ניקח את הכסף. אז מה דעתך שניפגש פה באחת השבתות, בחמש אחר הצהריים… תן לי רגע לראות מתי אהיה פנוי…”

הוא פתח פנקס ממורטט, דיפדף בו הנה והנה, ולאחר שיקולים שונים, אמר: “אני אחזור ארצה… בוא נראה מתי… מה דעתך על שבת עשרים ושניים ביוני, בחמש? שים לב, זה היום הארוך ביותר בשנה, נוכל להפוך בה ולהפוך בה, בתורה שלך, שכולה בה, כנאמר…”

לי לא היה לוח זמנים, לא בפנקס ולא בראשי. “בסדר,” אמרתי, אהיה פה בעשרים ושניים ביוני, בחמש בדיוק. אבל היום הארוך בשנה הוא לא עשרים ושניים ביוני אלא עשרים ואחד."

“באמת? נו שויֹן, שיהיה כך! גֶעמאכְט! 17 לחיים!” מזג לי אנדרוש עוד כוס וודקה, עולה על גדותיה.


בדרכי הביתה היה ראשי סחרחר. שתי כוסות מלאות וודקה שתיתי, עד תומן, ואני לא רגיל אפילו לטעימה של משקה כה חריף. בקושי נשאו אותי רגלי. וחייב הייתי לחשוב על כל כך הרבה דברים מסובכים, ולא הייתי מסוגל לחשוב אף על אחד מהם.

מתנודד טיפסתי במדרגות הבית, ובין הקומה השנייה לשלישית צנחתי על אחת המדרגות ולא יכולתי להקים את עצמי. סחור־סחור הסתובבו בראשי המילים ישו, פאולוס, כסף, כסף, דבש, שמשון, שועלים… השכנה, מלכה חיימוביץ', נעצרה בהגיעה אלי, כי חסמתי את המדרגות בעדה. “גועל נפש!” פלטה בעוברה על פני, ואני מיהרתי לפנות לה את הדרך, למרשעת הזאת, שנותנת בי תמיד עין רעה, למה היא שונאת אותי כל כך? ואחר כך התרוממתי והצלחתי להגיע לפתח דירתי. בקושי מצאתי את המפתחות בכיסי, נכנסתי, ומיד הטלתי את עצמי על המיטה בבגדי ונרדמתי.

שעות אחדות אחר כך התעוררתי וזכרתי חלום: עופפתי גבוה, בין עננים, שתי זרועותי פרושות כמו כנפיים, ואל מולי התעופפה אישה צעירה, בשמלה שחורה ושיער שחור עם פסוקת, וצרחה לעומתי כמו עורב: קרא! קרא! קרא! ואני חיבקתי אותה בזרועותי, ולחשתי באוזנה: כן, אני אקרא, אקרא, את כל שירייך אקרא, ושנינו מעופפים יחד אל שמי השמים, בנועם שמעולם לא ידעתי כמוהו.

מיהרתי לעצום את עיני ומיד נרדמתי שוב. כשהתעוררתי, ואני עדיין בבגדי ובנעלי, היתה השעה שלוש אחר הצהריים.

כעבור דקות אחדות, בעודי עומד מול הראי בחדר הרחצה, ממשש את פני, שנדמה היה לי כאילו התקמטו והתמעכו, נשמע צלצול הטלפון.

היתה זו הלנה: “נפגשת עם אנדרוש? איך היה?”

החלום העדני עוד מרחף בנועם בראשי, אמרתי שהיה נפלא, דיברתי בהתפעלות על הצייר, וסיפרתי שהבטיח לי לסייע בעניין הפרויקט שלי. “יש לו תוכניות גרנדיוזיות!” אמרתי. הלנה שתקה רגע, אחר כך אמרה בקור רוח: “כן, הוא איש מרתק, אבל כבדהו וחשדהו.”

התפלאתי.

כשעמדתי לצאת מן הבית, כדי לחטוף משהו אצל ברוך, וכבר פתחתי את הדלת, צילצל שוב הטלפון. דברים שלא כדרך הטבע קורים לי, צחקתי בלבי. שבועות שלמים אין אף צלצול אחד, והיום כבר שניים בזה אחר זה. אתה נעשה אישיות פופולרית, יחזקאל חזיז!

היה זה אלדד. כמו מעולם אחר, רחוק, נשמע קולו. “מה שלומך, חיזקי? כבר זמן רב לא שמעתי ממך!”

נזכרתי שאני חייב לו מאה לירות ומצפוני נקף אותי.,אני חייב לך, אני יודע," אמרתי.

“שכח מזה! יש לי עוד ממה לחיות! שמע, התפנתה אצלנו משרה של רשם עתירות. עבודה קלה, בעיקר העתקות ממסמך לתיק, מתיק למסמך וכדומה. חשבתי אולי תהיה מעוניין בזה. שלוש מאות לירות לחודש, משכורת לא רעה. מה דעתך?”

שתקתי. שוב מסיחים את דעתי מן העיקר. “אני מודה לך מאוד,” אמרתי. “באמת תודה. אבל העניין הוא בזה שדווקא עכשיו אני מתחיל לעבוד, יחד עם עוד אדם, צייר, מוכשר באופן בלתי רגיל, על הפרויקט שלי, ויש סיכויים טובים לקדם אותו לשלבים מעשיים, כך שעם כל הרצון הטוב, אני לא רואה איך אוכל לקבל את ההצעה הנדיבה שלך. מצטער, באמת מצטער.”

“צייר?” תמה אלדד. ולאחר רגע אמר: “טוב, גם אני מצטער, ואני מאחל לך הצלחה…”

בקוצר רוח ציפיתי ליום שובו של אנדרוש מספרד, ובינתיים ביליתי שעות רבות בחנותו של זלדקין, שהיתה לי כמערת אלדין, ובה גיליתי אוצרות מופלאים חדשים לבקרים: ספרים על איברי הרבייה של חרקים ועל איברי ההפרשה שלהם, על גלגוליהם מזחלים לגלמים ומגלמים לפרפרים, ומצאתי אפילו ספר של אחד בשם פירס על זמרתם של חרקים, וספר של מחבר הולנדי בשם ואן דה הקהוט על חרקים כמוזיקאים.


בעשרים ושניים ביוני, בחמש אחר הצהריים בדיוק, עמדתי לפני דלת הסטודיו אל אנדרוש וצילצלתי בפעמון. צילצלתי פעמיים, שלוש, ולא היתה תשובה. התהלכתי אנה ואנה לפני הבית, בית ישן, שהלבנים החשופות שלו מחוטטות ושחוקות. אולי, חשבתי, הצייר ישן את שנת הסייסטה שלו ולא שמע את הצלצול, ולא כדאי להעירו. מוטב לחכות עוד עשר, חמש־עשרה דקות, עד אז יתעורר בוודאי. לאחר שפסעתי לאורך הרחוב הצר מקצה אל קצה, והתעכבתי ליד חלונות הראווה של שלושה בוטיקים, שהיו סגורים בגלל השבת, ואבני חן ומחרוזות פנינים ופסילים זעירים בצורת ציפורים ועקרבים נראו בהם, חזרתי אל הדלת שהשם זלצברגר היה רשום עליה באותיות גיר עבות, אדומות. שוב צילצלתי בפעמון. “צריך לצלצל פעמיים”, התפזם לי פזמון של אלתרמן, ואני חמש פעמים צילצלתי ולא נעניתי. דפקתי על הדלת באגרופי, שמא הפעמון מנותק, או מקולקל, ואין עונה.

צריך לשאול את הלנה, החלטתי. היא פיתתה אותי אל המאורה של אנדרוש, והיא יודעת בוודאי על בואו וצאתו. היא האחראית. ברחוב המקביל מצאתי טלפון ציבורי וחייגתי את מספרה.

“מה שלומך, יחזקאל? איזו רוח טובה מביאה אותך לצלצל אלי?”

סיפרתי, ברוגז מאופק, מה אירע לי. “אפילו דפקתי על הדלת!” אמרתי, “בכוח!”

“אנדרוש הזמין אותך לבוא אליו היום בחמש?” שאלה בהשתוממות רבה.

“כך קבענו! היום עשרים ושניים ביוני, לא?”

הלנה שתקה. אחר כך אמרה בקול מהסס: “אנדרוש בספרד. הוא לא הודיע לך?”

“הוא הודיע לי שיחזור לפני עשרים ושניים…”

שוב שתקה. אחר כך אמרה: “אתה יכול לבוא אלי? בעוד שעתיים, נניח? אני רוצה לדבר אתך.”

ישבתי מול הלנה בכורסת העור שבביתה. לפני, על מגש כסף קטן, עמד קנקן חרסינה מבהיק בלובנו, עם תה, ולצדו כוס ששוליה מוזהבים, וצלוחית פרחונית ועוגת גבינה נחה עליה.

“תראה, יחזקאל, אני רוצה שתדע מיהו אנדרוש,” פתחה הלנה. “אמרתי לך, מיד כשהצעתי לך להיפגש איתו, שהוא אמן חשוב, לדעתי. ואני מבינה משהו באמנות. אבל מאחר שסיפרת לי שאתם מתכוננים לעבוד יחד, כדאי שתדע גם איזה בן אדם הוא. נדמה לי שגם הזהרתי אותך, כשכל כך התפעלת ממנו – כבדהו וחשדהו.”

אחר כך נשאה אלי מבט בוחן, ודיברה לאט, כשוקלת דבריה: “תראה, האמנים הם בדרך כלל טיפוסים אגוצנטריים. אנדרוש הוא אגוצנטרי בריבוע. והוא לא אמין. הוא משקר הרבה. הרבה. צר לי לדבר בגנותו. אבל גם צר יהיה לי לראות אותך נופל קורבן לשיגעונות האנוכיים שלו. אמרתי לך בטלפון שהוא נסע לספרד. למרות שאנחנו ביחסים קרובים, בוודאי שמת לב לכך, הוא הודיע לי על הנסיעה רק יומיים לפני כן. איך הודיע? צילצל וביקש שאלווה לו אלפיים דולר לנסיעה. וזה היה רק שבועיים אחרי שחזר משם! הוא סיפר שאיזה בעל הון בברצלונה – ממשפחת המלוכה, הוא אמר כדי להרשים אותי – החליט לקנות את הקרפדות האדומות שלו בשלושים אלף דולר, והוא חייב להביא לו את הציור במו ידיו. כשישוב, אמר, יחזיר לי את ההלוואה. אנדרוש מעולם לא החזיר לי הלוואות שנתתי לו. לא עולה על דעתו. לעתים הוא קופץ לבנק, בלי להודיע מראש, מבקש שאלווה לו, דחוף, כאילו פרצה אש בביתו ועליו למהר לכבותה, אלף, אלף חמש מאות לירות, כדי לקנות צבעים, בדים, איזה תייר הבטיח לו לקנות פורטרט של דיין בעשרת אלפים והוא יחזיר לי מיד כשיקבל את הכסף. ואני יודעת שהוא לא חושב כלל להחזיר. אבל מלווה לו ושוב מלווה, ולא יכולה לסרב. זה מין שעבוד פרדוקסלי כזה, של המלווה ללווה. או של מי שמאוהב במי שמאוהב בעצמו. על כל פשעים תכסה אהבה, כמו שכתוב.”

שוב השתתקה. פתאום פרץ מפיה קול יללני: “למה הוא עושה לי את זה, האיש הזה…”

נבהלתי. מה קרה לה? לא ידעתי אם היא צוחקת או בוכה, אך בו ברגע שלפה ממחטה צחה מכיס שמלתה ומחתה את עיניה, “סלח לי, אל תשים לב.” ועם זאת העלתה חיוך נלעג על שפתיה ואמרה, כאילו מתגברת על היסוסיה: “אספר לך משהו שקרה לפני שישה שבועות. לאנדרוש יש נטייה למיסטיקה. אולי זה מסביר את המשיכה שלו לספרד. אז יום אחד הוא מודיע לי שסלוודור דאלי נמצא עכשיו בכפר הולדתו, בפִיגוּרֶרָס, והוא חייב לראותו. חייב. בנפשו הדבר. אני את דאלי לא סובלת, אם כי קניתי ליתוגרפיה שלו, כפי שאתה רואה פה על הקיר, ושילמתי בעדה שלושת אלפים ושבע מאות דולר, מחיר מציאה. דאלי הוא פרוורט, וזה בסדר מצדי. מותר לאמן להיות פרוורט, אבל כשפרוורט מצייר נשים עם שדיים עצומים ובלי ראש, וגברים שצומחים להם תרנגולים מהקודקוד, והוא חוזר על כך שוב ושוב, אלא שבמקום התרנגולים הוא מעמיד ינשופים, הוא חדל להיות אמין בעיני. הוא הופך להיות אמן ממוסחר המחניף לאספנים. למעשה, גם אנדרוש לא אוהב את דאלי. פעם אמר לי שדאלי קרא את פרויד ואת יונג, גילה את התת־מודע, ומאז הוא שואב מתוכו, כמתוך באר ללא תחתית, את הסיוטים שלו, ומצייר אותם באלף וריאציות שונות ומשונות, אבל אנדרוש חייב להכיר את הציורים שלו משנות העשרים! חייב לנסוע לספרד ולבקר בכפר ההולדת שלו, כי נודע לו ששם אצורים הרישומים והתחריטים הראשונים שלו, ומכיוון שדאלי עוסק שם עכשיו בהקמת מוזיאון של שמו – הוא מקווה לפגוש אותו פנים אל פנים, את הגאון בעצמו ובכבודו. העובדה שהגאון הזה הוא פאשיסט, והעריץ את היטלר אפילו בזמן המלחמה, כלומר, בזמן השואה – לא מעניינת אותו. האינטרס האמנותי מעל הכול. הפירוש הפיננסי של נסיעה כזאת הוא שאני משלמת בעד הטיסה, בתי המלון, המסעדות, וכו' וכו‘, כל ההוצאות עלי. ובכן, דחיתי פגישה עם אחד הלקוחות הכבדים שלנו, שמעת בוודאי את שמו, אלפרוביץ’, טייקון של נדל”ן, שעמדתי לאשר לו הלוואה של עשרים ושניים מיליון לירות, לקחתי חופשה של עשרה ימים, טסנו לברצלונה, שכרנו חדר במלון קטן ואינטימי ברובע העתיק…"

הסתכלתי באישה האלגנטית הזאת שהיא דודתי, ונזכרתי באמי. מחזה מימים רחוקים, מהיותי בן עשר או שתים־עשרה, עלה לעיני: באחד מימי חופשת הקיץ, כאשר לא הלכתי לבית הספר ללמוד ואמי לא הלכה ללמד, כרענו שנינו על העפר התחוח ותלשנו עשבי בר מערוגות הגזר. העשב היה לח, וריח רענן טהור עלה ממנו. ערמנו אותו בקצה הערוגה, וכשחזרנו לתלוש, אמרה לי אמי: “אתה רואה את החיפושית הזאת, שדוחפת את כדור הזבל שלה אל ראש התלולית? תסתכל, הכדור מתגלגל לה למטה והיא ממהרת אחריו, תופסת אותו שוב ברגליה, וחוזרת לטפס. זה מעגל החיים הסיזיפי שלה. אני תמיד מרותקת ליצורים האלה. וגם לנמלים, הן נושאות בפיהן גבעול של עשב או של שיבולת שועל, כבד ממשקל גופן, הולכות איתו מרחקים גדולים לאורך שביל צר, מניחות אותו בקן התת־קרקעי שלהן, שבות על עקבותיהן, לוקחות עוד גבעול, ושוב עושות את הדרך אל הממלכה שלהן, וכך שוב ושוב, חוזר חלילה. איזה מופת של סבלנות!”

“גם הזבובים מתעופפים ממקום למקום וחוזרים אל המקום הראשון,” אמרתי.

“כן, זה מעגל החיים שלהם,” אמרה אמי.

אחר כך קמנו שנינו אל הערוגה השנייה, ואמי המשיכה: “לכל יצור יש מעגל החיים שלו, גם לבני אדם. כולנו סובבים באיזה מעגל חיים גורלי, שאיננו יכולים לצאת ממנו. אבל בני אדם נאבקים לחרוג ממנו, וכאן מתחילה הטרגדיה של המין האנושי.”

נזכרתי בשיר עצוב ששרה לי אמי ברוסית, לשון שלמדה מאמה, ילידת אודסה,

"אוּמְרוּ־יָה אוּמְרוּ־יָה, פַחַרוֹנִיָאט מִנְיָה, אִי

נִיקְטוֹ נִי אוּזְנַאיִט, גְדִיֶה מַגִילְקָה מַיָה…"

ותירגמה לי

לעברית: “אמותה אמותה, יקברו אותי, ואיש לא ידע מקום קבורתי.” ועכשיו שקע בי לבי, כשנזכרתי שכבר חמש שנים לא עליתי על קברם של הורי.

“אני מספרת לך את זה,” המשיכה הלנה את סיפורה, “רק כדי שתכיר את האיש שרוצה להיות שותף בהרפתקה הדון־קישוטית שלך.” היא קמה ומזגה עוד תה לכוסי, שאלה אם להביא לי טוסט עם קממבר או עם אנשובי, אני רעב בוודאי, וכשעניתי שאיני רעב, ומיד התחרטתי שעניתי כך, כי הייתי רעב מאד, חזרה והתיישבה בכורסה.

מכאן ואילך סיפרה בפרטי פרטים ובאריכות מתמשכת והולכת, איך בילה זוג הנאהבים הזה, הלנה בת השמים ומנלאוס שלה, בברצלונה, איך נסעו לגירונה ומשם לפִיגוּרֶרָס, לבקר בבית הולדתו של דאלי –

“מה שקרה שם, כך קרה,” המשיכה הלנה בסיפורה. "משהגענו לבית העתיק הזה, נאמר לנו שהוא סגור לרגל שיפוצים, המוזיאון ייפתח רק בעוד כמה חודשים, ואשר לדאלי עצמו, אם יאיר לכם מזלכם, תוכלו לפגוש אותו בקפה טוֹרֵרוֹ שבכיכר הכפר, שם הוא יושב לעתים קרובות. מצאנו את הקפה הזה, גם שם הוא לא היה. אנדרוש לא אמר נואש. אחרי שהתלחש עם אחד המלצרים, אמר לי: ‘את חכי לי פה, אני כבר אמצא אותו.’ קבענו להיפגש לפני שער הכנסייה. הוא נבלע בעומק הסמטאות, ואני נכנסתי לכנסייה, להשביע את עיני בפאר האמנות הקטלונית.

“אתה לא יכול לתאר לעצמך עד היכן יכולה להגיע האנוכיות החולנית של אמן סופּר־אגוצנטרי כמו אנדרוש!” עמדו דמעות בעיניה. “יצאתי מן הכנסייה, חיכיתי לו ליד השער, חיכיתי חצי שעה, שעה, הילד איננו. שוטטתי בסמטאות, אולי אמצא אותו שם – אין זכר. פתאום אני רואה אותו בא מולי בחברת יפהפייה שחומה בשמלה רקומה ארוכה, אולי אינדיאנית, אולי אצטקית, שניהם מצחקקים כמו שני נאהבים ותיקים… תכירי, זאת כריסטינה, ציירת קולומביאנית שלומדת אמנות בברצלונה… הוא לא נבוך בכלל, לא עלה על דעתו להתנצל על שהשאיר אותי לחכות לו בכפר הנידח הזה… תכירי, זאת כריסטינה… או קלמנטינה… מה אומר לך, חזי, על שאול כתוב שהלך לחפש אתונות ומצא מלוכה, והצייר הנחמד הזה הלך לחפש גאון ומצא חתיכה…”

זיק של מעין שמחה לאיד ניצת בלבי. מגיע לה, מגיע לה לסבול קצת…

"אם אספר לך איך הסתיים שבוע הדבש הזה… אין לי מילה אחרת להתנהגותו ביום האחרון לשהותנו בברצלונה, אלא התעללות, פשוטו כמשמעו. הוא ממש התעלל בי!

“למה אני מספרת לך את כל זה, אינני יודעת. אולי מפני שאני מאמינה בתום לבך, אולי מפני שאני רוצה להציל אותך ממלכודת פתאים.”

כולנו, כמו זבובים, מועדים להילכד בתוך צנצנות…

נזכרתי איך יום אחד, לפנות ערב, לפני שנים רבות, הגיעה הלנה אל ביתנו במושב, לאחר שהחנתה את הפורד שלה לפני השער, בחולצה לבנה, עם זר ורדים אדומים רקום על חזה. וכשאמי החמיאה לה על החולצה ושאלה מאין היא, אמרה שקנתה אותה בשוק בדוברובניק ושילמה בעדה חמישה דולרים בסך הכול. היא התנצלה לפני אמי שלא יכלה לבוא אליה לברכה ביום הולדתה, אבל טוב מאוחר מאשר לעולם לא, והגישה לה מתנה – נרתיק ארוך מוכסף שסמל בנק לאומי לישראל חרות עליו, ובתוכו עט ועיפרון, מוכספים גם הם. “אני מקווה שכמורה, זה ימצא חן בעינייך. חפץ קטן המאחד את הנעים עם המועיל,” אמרה. אמי נשקה על לחייה, ואמרה: “אם לא אני, חזי ישתמש בזה, ועל כל פנים תודה רבה לך.”

כשנכנס אבי מן החצר ותיבה מלאה ביצים בידיו, קרא: “איזו אורחת! איזו אורחת!” הלנה הצטחקה: “אורחת פורחת, כי עלי למהר לחזור העירה, יש לי ישיבה דחופה בעוד שעה.” ובגרשה זבוב שהתעופף מול פניה, אמרה: “אתם חייבים להתקין דלת רשת לצד החצר כדי שלא יפלשו לכם זבובים מן הרפת והלול, הם מביאים מחלות!” ולפני צאתה ניאותה לקבל תבנית עם תריסר ביצים, להביאן לביתה.

“תשמע,” אמרה הלנה ומחתה לחות מעיניה בממחטה החפונה בידה, “ביום האחרון היינו אמורים להיות בשדה התעופה בחמש אחר הצהריים, כי המטוס לישראל היה אמוּר לצאת בשמונה. לאחר שארזנו את המזוודות שלנו, הלכנו לאכול משהו במסעדה הסמוכה למלון. ברגע שקראתי למלצר לשלם בעד הארוחה, אמר לי אנדרוש: ‘חכי לי במלון, אני רוצה להספיק לגשת לחנות עתיקות אחת, לא רחוק מפה, כדי לקנות איקונה יוונית של פרנציסקוס הקדוש, מן המאה השבע־עשרה, במחיר מציאה ממש, לא תאמיני, מאתיים שלושים דולר, במקרה ראיתי אותה בדרך הנה, היא נהדרת…’ והוא ביקש שאלווה לו את הסכום הזה, הוא יחזיר לי, כמובן, כשנגיע ארצה. הוצאתי שני שטרות של מאתיים דולר, והזהרתי אותו, ‘העיקר שאראה אותך במלון לפני חמש, כי המטוס ממריא בשמונה ולא יחכה לך.’ חזרתי למלון, שילמתי כמה שמגיע, בעד שנינו, כמובן, מאה שלושים וחמישה דולר, אני זוכרת מספרים, עליתי לחדר, התלבשתי והתאפרתי לנסיעה, וחיכיתי לבחיר לבי…”

אנדרוש לא הגיע בחמש, וגם לא בשש. הלנה החליטה לבסוף “לצפצף עליו”, כדבריה, ולצאת בלעדיו. למחרת נקבעה לה פגישה עם המשקיע הנדל"ני בעניין אישור הלוואה של עשרים ושניים מיליון לירות. שיסתדר לבד, אמרה לעצמה. את כרטיס הטיסה הוא נושא בכיסו, כסף למונית יהיה לו מן העודף שישאיר לו פרנציסקוס הקדוש, אז שיטוס למחרת, מחרתיים, בעוד חודש, בעוד חודשיים, שילך לכל הרוחות.

היא נסעה לשדה התעופה, סיפרה, קיוותה שיספיק להגיע עד ההמראה – “אתה יכול לתאר לעצמך מה עבר עלי באותן שעות של ציפייה” – והאמן הדגול, חובב האיקונות, לא הגיע. היא טסה ארצה בלעדיו.

אבל זה לא סוף הסיפור," לגמה מכוס התה שלידה. “יש לך עוד סבלנות לשמוע?”

“אוּמְרוּ־יָה אוּמְרוּ־יָה פַחַרוֹנִיָאט מִנְיָה…”

התפזם לי שוב השיר בנעימתו צובטת הלב, ונזכרתי איך נמנעה הדודה האמידה הלנה מלהזמין את אחותה ואת בעלה לביתה, ולא הציעה להם את עזרתה כאשר היו דחוקים בחובות, וכשנפגשו אצל סבתא לוטה היתה קרה כלפי שלושתם. מגיע לה, חשבתי, מגיע לה. על דאטפת אטפוך, כתוב. בדניאל? באיוב? אולי בפרקי אבות?

רק כשבוע לאחר שובה ארצה, ולאחר חקירות ודרישות שערכה בשיחות לספרד מן הטלפון שבמשרדה בבנק, נודע לה “ממקורות דיפלומטיים” שאנדרוש מסתתר בביתה של האמנית הקולומביאנית יפת העיניים וענוגת השדיים, כריסטינה, או קלמנטינה… עשרה ימים תמימים בילה בחיקה החם, ובסופם

* * *

בוקר אחד, כשישבה בלשכתה בבנק ועיינה בניירות שהובאו לפניה, שמעה מישהו נכנס, וכשנשאה את עיניה: הוא! שבץ כמעט אחז בה.

“עומד על הסף,” סיפרה, "לראשו כובע מצחייה כמו לנהג קטר ספרדי, לבוש בחליפת ג’ינס דהויה, חיוך רחב שפוך על פניו. לא יכולתי להוציא הגה מפי. ‘את מתפלאה,’ הוא אומר ונכנס פנימה, ‘אפשר לשבת?’ התיישב מולי, והחיוך לא סר מפניו. ‘את כועסת, אני רואה.’ אני לא אומרת כלום. ‘אז תשמעי מה שהיה…’ – ומבלי להתייחס כלל למה שעבר עלי מאז אבדו לי עקבותיו, ללא שמץ של תחושת אשם כלשהי, הוא משרשר לי סיפור בלזאקי פר־אקסלנס: הוא הלך לחנות העתיקות, הבעלים, מין אויז’ני גרנדה רודף בצע ושקרן, ניסה לסחוט ממנו מאה דולר נוספים, הוא התעקש לשלם את המחיר שנקבע מלכתחילה, התלקח ריב ביניהם, ועד שגמר איתו על מאתיים ושמונים, כבר היתה השעה חמש וחצי. מכיוון שברור היה לו שלא יספיק להגיע לטיסה, נזכר שאותה ציירת, כריסטינה או קלמנטינה, הציעה לו, עוד בהיותם בפיגוררס, לעבוד יחד על טריפטיכון בנושא היסטורי מתקופת תור הזהב הספרדי והיהודי…

“אתה תופס? הנבל הזה בילה עשרה ימים בחיקה של הכריסטינה־קלמנטינה הזאת, ואפילו לא טילפן אלי. תחי האמנות ולעזאזל הנאמנות! ואצל אנדרוש, לתור הזהב יש משמעות כפולה, כמובן.”

הלנה קמה ממקומה, ניגשה אל השידה, פתחה מגירה, הוציאה מתוכה חפיסת סיגריות – “יש לך עוד סבלנות אלי?” – ובפעם הראשונה מאז התיישבנו לשיחה, שלפה סיגריה, הציתה אותה בגפרור והפיחה סילון עשן ארוך כלפי התקרה.

"עכשיו, כדאי שתדע על עוד קו אופי של ידידנו: אנדרוש הוא פנטזיונר גמור בכל הנוגע לענייני כספים. הוא מתהלך כקבצן, אין לו פרוטה על הנשמה, אבל מפעם לפעם איזה תייר יהודי מאמריקה ששמע משהו עליו, מגיע לסטודיו שלו, מתרשם מציוריו, או מדמותו האקסצנטרית, קונה ציור או שניים ונותן בידו כמה אלפים. לפני חודשים אחדים הוא נכנס אלי לבנק, וסיפר לי חגיגית שאספן גרמני מפרנקפורט קנה אצלו את הציור ‘אשת פוטיפר’ בעשרת אלפים דולר. אגב זה ציור שאני שימשתי לו מודל, והוא הבטיח לי אותו בשעתו כמתנה. ובכן, הוא פנה אלי וביקש שאשקיע לו את הכסף בקרן כלשהי שתבטיח את ערכו. אני, בנקאית מנוסה, בלעתי את עלבוני, ביזנס זה ביזנס, והצעתי לו אפיקי השקעה שונים שאין בהם סיכון, אבל הוא דחה את כל הצעותי – הוא מיטיב לדעת ממני. כי יש לו ‘חוש’. ידע אינטואיטיבי – והורה לי לקנות מניות…

"טוב, הדיסקרטיות המקצועית אוסרת עלי לנקוב בשמה של המניה הזאת, אבל תאמין לי שזה היה אפילו יותר פנטסטי מההצעה הגרוטסקית שפורסמה פעם בוול־סטריט, לקנות מניות של חברה העוסקת בהעברת ארמון וינדזור לוושינגטון… הזהרתי אותו: המחיר של המניה הזאת לא ריאלי, אתה שם את כספך על קרן הצבי, כי הרווח התפעולי של החברה־הבת שהיא מייצגת ירד ב־35 אחוז ברבעון האחרון עקב ירידת מחירי הנפט באמריקה. הצעתי שיקנה קרן נאמנות מקבוצת אינווסקו, המנהלת השקעות גלובליות, שהתשואה שלה אז היתה 7.5 אחוז, או ארמדה, שהניבה תשואות של 4.16 אחוז והיתה אטרקטיבית מאוד לעומת השער של הדולר. הוא לא רצה לשמוע. ה’חוש' שלו אמר לו שהמניה שלו תזנק ותביא לו רווחים אדירים.

"אני, בניגוד להכרתי, בניגוד לידע שלי, עשיתי כרצונו, שהרי הוא אמן שניחן בחושים על־טבעיים, וקניתי לו מניות בהתאם להוראתו. אז מה קרה? יומיים אחר כך, אותה מניה סוריאליסטית ספגה מכה קטסטרופלית: צניחה של 17.2 אחוז בוול־סטריט, ביום עסקים אחד! האמן הנודע אנדרוש זלצברגר נתקף בפאניקה. הוא צילצל אלי: ‘מה עשית לי? את הכשלת אותי! מי יכסה לי את ההפסד הזה!’ אתה תופס לאיזה ממדים מפלצתיים עשויה להגיע חוצפתו של אדם הרואה את עצמו יושב להדום רגליו של אלוהים?!

"אבל לפני שבועיים, כשביקש שאלווה לו אלפיים דולר לנסיעה, הלוויתי לו, כמובן. ואין לי מושג מתי יחזור ארצה. אז אתה מתפלא שהזמין אותך לבוא לביתו היום אחר הצהריים, כשידע שבאותו זמן הוא לא יימצא בסטודיו המבולגן שלו, אלא ישכב לצדה של הציירת המחוננת שלו, ותוך כדי ליקוק פטמותיה, סליחה על הלשון הוולגרית, ילחש לה חרוזים משירי היין של תור הזהב בספרד. יהודה הלוי, אבן גבירול…

“אתה התרשמת ממנו, אני יודעת. יש לו השפעה ממגנטת על כל מי שבא במגע איתו. וקודם כול עלי, כמובן. אבל השטן הוא כריזמטי. כדאי שתזכור זאת.”

קרע שטן, קרע שטן! הימהמה בלהה בלבי משנזכרתי בבעל זבוב.

“הוא בלתי אפשרי, הבן אדם הזה!” מעכה בכוח את בדל הסיגריה במאפרה, “הוא בוגדני! הוא צבוע! הוא קמצן חולני! הוא רודף בצע! כסף, כסף ושוב…” שיעול קשה חנק את המשך דבריה. היא רכנה לפניה, שמה ידיה על חזה, הוסיפה להשתעל, וכשזקפה את גווה, הפטירה בגיחוך: “כנראה בלעתי זבוב…”

נזכרתי בחרוז של ברכיה הנקדן, שקרא לי זלדקין לפני ימים רבים, “אדם גדול כענק, לפעמים בזבוב נחנק”.

ולאחר שהשיבה את רוחה ושתקה כמה רגעים, אמרה: "אבל אני רוצה שתדע שלמרות כל מה שאמרתי, אני מעריכה אותו מאוד. מאוד. אינני יודעת אם שמת לב, כשהיית בסטודיו שלו, למטאמורפוזה שהוא עבר… הציורים של בית הקברות, למשל. ראית אותם. הראשון הוא ציור ריאליסטי של בית קברות יהודי ישן בוורשה או בפראג. בשני הוא הופך לציור סימבולי, שבו המצבות נהיות לחניתות שכאילו נעוצות בגופות הקורבנות. והציור השלישי, עם הקווים הארוכים המצטלבים זה בזה בזוויות שונות, הבנתי מאנדרוש שזוהי המהות המופשטת של בית קברות יהודי… זהו, במילים שלו, הפִּינְטֶעלֶע יִיד18 שלו…

“ולמרות כל זה, הוא נבל,” לחשה.


 

פרק ז

היא רוצה להרחיק אותי מאנדרוש, חשבתי כשיצאתי מפתח ביתה, היא מקנאה לו…

ואחר כך, בלכתי ברחוב, אמרתי בלבי: ובכל זאת, מגיע לה לסבול.

כשעליתי במדרגות לביתי, ועברתי על פני דירתה של השכנה מלכה חיימוביץ', פתחה זו את הדלת ואמרה: “בוא, בוא, תיכנס רגע, תראה משהו…” והחוותה לי בידה שאלך אחריה. היא משכה אותי דרך חדר המגורים, שבאמצעו עמד שולחן מכוסה מפת פלוסין ירוקה עם גדילים בשוליה ועליה קערה עם אפרסקים ותפוחים, אל חדר הרחצה, זקפה את אצבעה למעלה ואמרה: “אתה רואה איך התקרה שלי מתקלפת? כל הטיח נושר על הראש שלי ופעם כבר חדר לי סיד לתוך העין. ברור לך שזה נגרם מנזילה בצנרת שלך,” נתנה בי מבט מאשים ומנצח – סוף־סוף לכדה את הפושע!

עמדתי כשעיני נשואות למעלה, שואל את עצמי מה לי ולכל זה. “אצלי אין שום נזילה,” מילמלתי.

“האמבטיה שלך היא בדיוק מעל לתקרה פה, אז אם לא ממך, ממה? מהטל והמטר?”

“אז מה את רוצה שאני אעשה?”

“אני רוצה שתדע שחובתך לתקן את הנזילה הזאת. אם לא תדאג לתקן, אני אצטרך לשלוח אליך את האינסטלטור שלי וכל ההוצאות יהיו עליך.”

משכתי בכתפי, השתהיתי עוד רגע, אמרתי שלום ויצאתי.

“ותזכור שזה צריך להיעשות כבר מחר,” קראה אחרי מבעד לדלת הפתוחה, “אני לא אחכה עד שכל התקרה תיפול עלי!”

כשהגעתי לדירתי נכנסתי קודם כול לחדר הרחצה. בדקתי את האמבטיה וסביבותיה, וראיתי שהכול יבש, אין סימן לרטיבות. פתחתי את הברז, נתתי למים לזרום חמש דקות תמימות, ונוכחתי שוב שאין כל נזילה. מה היא נטפלת אלי, המכשפה הפולנייה הזאת? מה לי ולה? ניפנפתי אותה מעלי.

ברגע שנכנסתי לחדרי שמעתי זמזום תזזיתי של זבוב זבל שמן וירקרק, וכשתמהתי מה משך אותו אלי, שמתי לב שהשארתי על השולחן את שיירי הדג שהבאתי מסעודת השבת אצל סבתא לוטה. הזבוב זחל על עצמות הדג, וכשהשלכתי אותן לפח, המשיך להתעופף בחדר, ואחר כך נטפל אלי כפי שלא נטפל שום זבוב לפניו. הוא נחת על המצח, וכשגירשתי אותו משם בתנופת יד, ירד על הזרוע השמאלית והחל מטייל לאורכה בשלווה לעבר הכתף. כשניערתי אותו מן הזרוע, התעופף מול עיני, מזמזם ומזמזם בחציפות, נחת על הלחי הימנית, וגישש אותה בחדקו בתשוקה, כאילו נקרתה לפניו צלוחית של נופת צופים. התעצבנתי כל כך על הזבוב הטרדן, שכף ידי שהונפה עליו החטיאה אותו, כמובן, והחטיפה סטירה מהממת ללחיי שלי.

כשחזר המציק אל מקומו הראשון על המצח, ניסיתי להרחיקו בדרכי שלום והחלקתי אליו את כף ידי בזהירות, לאט־לאט, מצד הרקה השמאלית, בהנחה שמעצמו יבין שהוא נדרש להסתלק ויתעופף לו, אך הזבוב דבק למקומו כאילו ינק דבש, ועד שאני מהסס אם להרים ידי עליו, זינק אל שיער הראש, התחבט בסבך התלתלים, התרעש בתוכם, ורק כשנחלץ מהם, עף לעבר החלון ויצא אל החופש.

על אפה ועל חמתה של הלנה, שמשום מה ביקשה להרחיק אותי מאנדרוש, החלטתי לחדש את הקשר איתו. וכשנזכרתי בצנצנת הגדולה בסטודיו שלו, הרוחשת עשרות זבובים וטעונה אנרגיה במתח גבוה, ונזכרתי בתוכניות המלהיבות שלו לקידום הפרויקט – אמרתי בלבי שאני עצמי חייב לעבור משלב ה“הומו קוגיטַס” לשלב ה“הומו פאבר”, משלב האדם החושב לשלב האדם העושה. במקום להקדיש ימים ולילות למחשבה על דרכי ניצול האנרגיה הביולוגית של הזבובים להפקת אנרגיה מכנית מהם, ועיון בנוסחאות פיזיקליות, אסטרו־פיזיקליות, אלקטרו־דינמיות, קוונטיות, גרעיניות, וכיוצא באלה, עלי לאזור מאמצים ללכוד מספר רב ככל האפשר של זבובים, ולנתבם אל כלי קיבול כלשהו.

נזכרתי בתחבולה של אנדרוש והחלטתי לחקותה. במכולת של גינזבורג קניתי בפרוטות צנצנת גבוהה ומגושמת ששימשה לאחסון סוכר, וגביע של דבש נוזלי. הטפתי מעט ממנו אל צלחת עמוקה, שתשמש מאורת מתק, פיתיון לזבובים, “מלכודת דבש” בלשון העיתונאים, וחיכיתי לראות מה יקרה.

שני זבובים הופיעו מאי־אן, עופפו סביב־סביב, כמו עיטים מעל גווייה, ולבסוף נחתו על הצלחת, החלו רומשים את הנופת שהזדמנה להם, וליקלקו את המן שכאילו ירד אליהם משמים. רגעים רבים התנהלו להם על המגד הסמיך והמתוק ולא יכלו למוש ממנו כי רגליהם דבקו בו.

ישבתי ליד השולחן והתבוננתי בהם בעניין ובאורך רוח. ומשנוכחתי שרק שני זבובים התפתו להיכנס אל המארב, שקלתי איך לצוד את החרקרקים האלה ברחוב או בשדה, בשוק הירקות והבשר או מעל לפחי האשפה, ולהביאם לכודים בפח אל הצנצנת שבחדרי. האם אפשר לצוד זבובים כדרך שצדים פרפרים? עם רשת כדורית, או חרוטית, שמחברים אליה קנה ארוך, לרדוף אחר זבובים וללכוד אותם? אבל איפה אמצע רשת כזאת? את מי אשאל עליה? לא הכרתי אף צייד פרפרים. נזכרתי בסופר ולדימיר נבוקוב, שהוא צייד פרפרים מפורסם, והשתעשעתי במחשבה שאפנה אליו…

צילצלתי לחברה להגנת הטבע, למכון וולקני, ומועצה לישראל יפה, לקרן הקיימת לישראל, איש לא ידע לומר לי דבר על ציידי פרפרים בישראל, אם כי כולם קראו בשמו של מחבר “לוליטה”, שחי בלוזאן, עד כמה שידוע להם, או הפנו אותי להצגה של נסים אלוני “הכלה וצייד הפרפרים” בתיאטרון “בימות”. לאחר שנואשתי מכל אלה, החלטתי ללכת לאוניברסיטת תל אביב ולברר במחלקה לזואולוגיה ולאנטומולוגיה אם יוכלו הם להדריכני בעניין ציד זבובים.

מששמעו האנטומולוגים שאני עוסק בהתנהגות הזבובים ואפילו כותב ספר על חייהם, שמחו להיות לי לעזר. סיפרו לי שקיימת אגודת חובבי פרפרים בישראל, ולא רחוק ממושב קדרון עומדים להקים חוות חרקים ופרפרים, ואם כי יש הבדל גדול בין פרפרים לזבובים, הרי קיים דמיון בין שיטות הציד שלהם. הביאו אותי למעבדה של המחלקה, שחרקים ממינים שונים ומשונים ריחפו בה בתוך כלובים שקופים, ואחרים היו שפודים על ראשי סיכות וערוכים על גבי מגשים, והציגו אותי לפני פרופסור צעיר הממונה על המעבדה שיסביר לי דבר דבור על אופניו.

הפרופסור, יוחנן שמו, היה איש חביב, חייכן, מרבה להתבדח, שנראה כאילו הוא משועשע מעיסוקו זה בחרקים, ובעוברו בקופצנות מכלוב לכלוב, נקב בשמות כל חרק וחרק שבתוכם, חיפושיות, יתושים, נמלים, כנימות, צרעות, מקקים, תולעי משי ועוד ועוד, וציין עיקר תכונותיו של כל מין ומין.

כשסיפרתי לו מה כתבתי על הזבובים והפלגתי בשבחיהם, תמה עלי הפרופסור יוחנן וסיפר כמה דברים בגנותם, כמזיקים וכמעבירי מחלות המסכנות חייהם של בני אדם ובעלי חיים אחרים, ועם זאת מנה לפני את דרכי הדברת הזבובים ואת השיטות השונות להשמדתם, שהזכירו לי שיטות אכזריות ביותר שנקטו הנאצים לקטילת בני אדם – “אבל אתה מתעניין בציד זבובי בית, שפגיעתם לא רעה בדרך כלל, ואין שווה להמיתם,” חייך אלי הפרופסור הצעיר, שנראה, בלבושו המרושל ובשיזפונו, כחבר קיבוץ או כמדריך בבית ספר שדה, “אם כן יש כמה תחבולות לצודם ולהשאירם בחיים…” והחל מונה אותן אחת לאחת: תליית נתח בשר בתוך כלוב מרושת שפתחו הוא שסתום שדרכו ניתן להיכנס ולא לצאת; העמדת צנצנת הפוכה שמתחתיה רשת רחבה פרושה כאוהל והזבוב הנלכד בה מתעופף מן הרשת לצנצנת; לקיטת זבובים מפרחי לוף, שגביעיהם ניחנים בזיפים מעוקלים, והזבוב החודר אליהם מתכסה באבקה הנדבקת בו ומונעת ממנו לצאת… וצייר לי בעיפרון על גבי גיליון נייר גדול תרשים של כל תחבולה ותחבולה.

“אבל הדרך הפשוטה ביותר,” אמר, ועם זאת קם ממקומו, ניגש אל פינה דחוקה בין שני ארונות, ושלף מתוכה, כשולף רובה מכודן ממקום צפינתו, מוט מתכת דק וארוך ובראשו שקית רשת לבנה, אותה רשת ציד שאני עצמי התכוונתי להשתמש בה, אך לא ידעתי מהיכן תימצא לי. יוחנן העמיד לפני את הרשת הקלה והאסתטית, וכשפער אותה, הראה לי איך ייכנסו הזבובים הפתאים לתוכה ואיך לתופסם על ידי כיווץ שרוול הרשת בכף היד ודחיקתם לתוך כלי כלשהו עם מכסה. הוא מסר את המוט לידי והורה לי לנפנף בו הנה והנה. “הנה כך,” הראה לי, “וכשאתה עובר בשדה, למשל, או על יד גדר שיחים, אתה מניף אותו עליהם, הזבובים הנחבאים בין העשבים או בסבך ענפי העצים מזנקים החוצה, ומתעופפים ישר לתוך המכמורת שפרשת לכנפיהם.”

החזרתי את הרשת לפרופסור יוחנן, כה צעיר וכבר פרופסור, וכשפניתי לצאת, עצר בי, נתן את מוט הרשת בידי, ואמר: “זה שלך. קבל אותה כמזכרת מאיתנו. ואני מאחל לך שתצוד המוני־המוני זבובים, כחול אשר על שפת הים.”

הדרך מן האוניברסיטה אל ביתי ארוכה, והחלטי לעשותה ברגל. בכל עת שעברתי ליד משוכת שיחים, הנפתי את הרשת מעליה, כקוצר המניף את חרמשו, העברתי אותה על ראשי הענפים לנערם, וציפיתי לראות זבובים מזנקים מבין עליהם ומתעופפים אל לוע רשתי. אך שום זבוב לא פיזז לעברי. לאחר שלושה־ארבעה הינפים כאלה על שיחי גדרות, שרק עוררו את תמיהתם של עוברים ושבים, ואחדים מהם גם נעצרו להסתכל בי כבאחד משוגע, המניף רשת פרפרים ברחובות העיר – הגעתי למסקנה שאין זו השעה הנכונה לציד זבובים. נראה ששעת צהריים זו היא השלאף שטונדה שלהם, הסייסטה, ובהתנמנמותם העצלה אין הזבובים חשים כלל ברשרוש העלים סביבם.

בהגיעי לביתי הייתי עייף כל כך מההליכה הממושכת עם “רובה הציד” שלי, כפי שכיניתי ביני לבין עצמי את המוט הארוך עם רשת הפרפרים בראשו, שמיהרתי לחלוץ את נעלי, התפשטתי, התקלחתי, הטלתי את עצמי על המיטה ומיד נרדמתי.

כשהתעוררתי, קפץ בראשי משפט ששמעתי בין חלום ליקיצה: די לחכימא ברמיזא ולשטיא בכורמיזא. בכורמיזא? תהיתי, ונזכרתי שכורמיזא בארמית פירושה אגרוף. האם זה איום? נבהלתי. האם זו מעין כתובת על הקיר, מנא מנא תקל ופרסין, הבאה להזהיר אותי? ממה? צללית זהובה של זבוב מלכותי מנצנצת באור מזרה אימים, הרעידה את כתפי.

השעה כבר היתה שמונה וחצי, ומאז הבוקר לא בא אוכל אל פי. התלבשתי, ירדתי אל הקיוסק – בעליו, ברוך, הזכיר לי שוב את עניין אישור ההלוואה – לעטתי פיתה עם שווארמה, וגם הרקתי אל קרבי בקבוק קוקה קולה. כשחזרתי הביתה, ישבתי והירהרתי מה אעשה מחר. לאחר שיקולים שונים, כך ולהפך, החלטתי שאלך לצוד זבובים בגן העצמאות, שנראה לי כשדה ציד אידיאלי, כיוון שאין ספק כי בסבך השיחים והאשלים מקננים זבובים לאלפים.

הייתי מרוצה מהחלטתי זו. התפשטתי, נכנסתי למיטה, לקחתי לידי את “פאוסט” בתרגומו של יעקב כהן, שהיה מונח על השידה לצד המיטה, פתחתי בדף שבו הפסקתי את הקריאה בליל אמש, בפרק הנקרא “בגנה של מרתה”, אך לאחר כחמש דקות, ובעוד פאוסט ומרגרטה מתווכחים בעניין האמונה באלוהים, ואני שקוע בהרהורי, על הקשר בין האמונה באלוהים ובין האהבה והטוב – נפלה תנומה על עפעפי, והספר נשמט מידי אל השמיכה. אך לפתע הבהיל אותי שוב המשפט שהחריד אותי שעות אחדות קודם לכן: די לחכימא ברמיזא ולשטיא בכורמיזא. מה המסר הזה, ההולם באוזני כאזהרה? האם זו נבואת זעם מחרון אפו של בעל זבוב על חטא שחטאתי כלפיו ועליו אני עתיד להיענש? והרי גם על מרגרטה הטהורה והתמה מהלכת חרדת צלו של אשמדאי הנצמד אל בחיר לבה החכם והטוב, והיא נרתעת ממנו בבעתה…

וכדי להדיח את המחשבה מראשי, שקעתי בשינה.

למחרת הלכתי אל גן העצמאות ו“רובה הציד” בידי. רוח צפונית נשבה מן הים, ומעל הגבעה נשקף לעיני מראה מרהיב של גלשנים נועזים הרוכבים על הגלים הגבוהים, עולים הרים ויורדים תהומות. התהלכתי בין השיחים והדשאים, מלכודת הציד מתנופפת בידי. זבובים לא רבים עופפו במרחב שבין האשלים, הפיקוסים, האורנים והצפצפות הנטועים בגן הרחב והמדושא, ובין שיחי הבוגנוויליה הפורחים באדום וצהוב. הלכתי הלוך ונפנף ברשתי, כקוצר בשדה קמה, או כנושא משך הזרע, אך זבובי הקיץ הפעלתנים, שרבים מהם פיזזו סביבי וגם נחתו פה ושם על זרועותי והתנגשו במצחי, בשיטת “פגע וברח”, או הימהמו בתוך אפרכסות אוזני, דומה כאילו חשו במזימה שנרקמה נגדם, ותחת ליפול בפח הרשת, עקפו אותה וחמקו ממנה והלאה.

תכונה רבה היתה בגן באותה שעה. גברים קשישים התהלכו בשביליו להנאתם, משיחים זה עם זה, בעברית, ביידיש, בפולנית, נשים צעירות שיחקו עם ילדיהן, או רדפו אחריהם לתופסם – כל כך קטנים וכבר מדברים רוסית – ואחרות הסיעו לפניהן עגלות עם תינוקות מנמנמים; אצנים, צעירים וקשישים, הקיפו את הגן מקצה אל קצה כמה וכמה פעמים, נערים זריזים שיחקו כדורגל בין השערים שהציבו על דשאיו. מפעם לפעם התעכבו לידי אנשים ונשים לצפות במעשיו של תימהוני זה שמבלה את זמנו ברדיפה אחר חרקים תמימים. “מה, הוא תופס זבובים?” צחקו ילדים שהתאספו סביבי, “הוא בולע אותם? הוא מוכר אותם?” ואשה צעירה אחת, שהחזיקה בידה פעוט כבן שלוש, שהשתאה על האיש המנופף הנה והנה מוט עם שקית מרושתת ורודף אחרי זבוב נמלט, התעכבה לידי ושאלה: “תסלח לי, אתה אספן של זבובים?” וכשלא נענתה, הוסיפה ושאלה: “זה לצורכי מחקר? אני שואלת מפני שאני מניחה שזה לא מבצע להשמדת מזיקים, הזן הזה של זבובי בית לא מזיק!” “לא, זה תחביב כזה,” הפטרתי ומיהרתי להסתלק משם.

כעבור כמה רגעים ניגשה אלי בחורה במשקפי שמש גדולים וכובע מצחייה מסוכך על פניה. “חיזקי!” צהל קולה. כן, היתה זו היא, המשוררת, עיינה, עם עיניה הנוצצות בהפתעה וגופה המצודד, ששתי יונים רחומות מקננות מתחת לחולצתה. הסמקתי ונעצתי את רגל המוט בקרקע. “את… פה?” “אני ממתינה לחברה שלי, קבענו להיפגש פה ולרדת יחד לבריכת גורדון… יש לי חופשה מאונס,” הצטחקה, “פיטרו אותי מהעבודה.”

“כן? אני מצטער… איפה עבדת?”

“במשרד נסיעות. יוקרתי שכזה, בבן יהודה, לא מצאתי חן בעיניהם, הייתי חריגה מדי… ואתה? צד פרפרים?”

“זבובים,” מילמלתי, “לצורכי מחקר…”

מבטה נעצר על פני, תמה, שואל, כלא מאמין, “אתה עוסק במחקר זבובים?”

“אני… פשוט מתעניין בהם…”

עוד רגע השהתה את מבטה עלי כשפיה נפער מעט, ופלטה, ספק בפליאה, ספק במבוכה, מאין מילים, “זה נפלא!”

לא ידעתי מה לומר. היה משהו מסנוור, מבלבל, בדמותה המוארת בשמש. משכתי בכתפי. “כן… אולי…”

“חשבתי עליך הרבה לאחר פגישתנו האחרונה,” אמרה.

“כן? אני מדפדף לפעמים בספר השירים שלך…” גימגמתי, “ספר יפה… יפה…”

ולאחר שתיקה קצרה אמרה בלחש: “אגב, אתה פנוי במקרה הערב?” אך באותו רגע הגיעה חברתה, ועיינה נחפזה לעשות הכרה בינינו, “נילי, חיזקי, מכר ותיק…” ושתיהן מיהרו לדרכן כשעיינה נפרדת ממני ב“מקווה שניפגש עוד…” ואני, מבטי עוד נהה אחריה עד היעלמה בין השיחים. נשמתי עמוק ופניתי להמשיך במסע הציד.

רק שלושה זבובים נלכדו ברשתי, וגם הם נמלטו, כי לא מיהרתי לכווץ את שרוול הרשת ולעוצרם בתוכו. משהו לא כשורה בדרך שאני צד, אמרתי בלבי, כנראה לא הקשבתי בתשומת לב מספיקה להוראות… החלטתי לחזור לאוניברסיטה, ואם יאיר לי המזל, אפגוש שוב באותו פרופסור צעיר מן המחלקה לאנטומולוגיה.

חוקר החרקים יוחנן היה בחדר המעבדה כביום אתמול, ושמח לראות אותי נכנס עם הרשת המוכרת לו. “אתה חוזר ממסע ציד, אני רואה,” קם האיש לקראתי, “מה הטרף שהבאת לנו מן השדה?”

דיווחתי לו על כישלוני.

הפרופסור הצעיר יוחנן, כל כך צעיר וכבר פרופסור, הביט בי בחיוך עצוב ומפיק אהדה, ולאחר שהירהר מעט, אמר: “תראה, ידידי, אתמול סיפרת לי שאתה מתכוון לקבץ יחד רבבות זבובים, אם לא מיליונים, ולכלוא אותם למטרה כלשהי שלא הבנתי בדיוק מה היא. בדרך זו, של ציד ברשת, לא תצליח. תתפוס אולי כמה מאות, וגם זה בעמל רב ובמשך זמן רב. אינני זוכר אם סיפרתי לך שקיים בעולם גם ייצור זבובים. לא, לא סיפרתי. אם כן, דע לך שיש בישראל גם מפעל לייצור זבובים! ואפילו אצלנו פה באוניברסיטה… אתה משתומם אני רואה. בוא, בוא איתי ותראה במו עיניך,” קם יוחנן מכיסאו והורה לי ללכת אחריו.

יצאנו מתחום הקמפוס, חצינו את הכביש, בדרך סיפר לי יוחנן על ההיסטוריה של המחלקה לזואולוגיה, מאז היווסדה כמכון צנוע וכפינת חי באבו כביר, ובראשה חלוצי המורים הנערצים יהושע מרגולין ואריך מנדלסון, ועד להעברתה למקומה הנוכחי. ולאחר כעשר דקות הגענו אל הגן הזואולוגי של האוניברסיטה. נכנסנו למחסן ישן, נחבא מאחורי משרדי ההנהלה, המכונה “הזבובייה”, וצחנה קלה כמו של פגרי מקקים, הכתה בנחירי. בצפיפות רבה היו דחוקות שם שורות־שורות של מגירות, וקשה היה לנשום מחמת המחנק. יוחנן שלף מגש גדול מאחת המגירות, ולעיני נגלה מצע שהיה דומה בצבעו למצע של עשב כמוש, אך מצע זה לא היה דומם, הוא תסס, נע מעלה־מטה, כאילו איזו חיה לא נראית מתנשמת בקרבו. יוחנן הסביר: “מה שאתה רואה פה אלה אלפי רימות, זעירות כראשי סיכות, שבקעו מביצי זבובים. רימות אלה ניזונות כאן מן הרקב או הדומן שמתחתן, וכשהן מגיעות לגודל מסוים הן הופכות לגלמים, ומן הגלמים האלה בוקעים זבובים, שבבוא היום גם הם בתורם יטילו ביצים, וחוזר חלילה. זה מחזור החיים של הזבובים. זבובים אלה, כבר בצאתם לאוויר העולם הם לכודים בכלובים גדולים של רשתות מתכת. מי שמעוניין בכך, יכול לקנות כמויות אסטרונומיות מהם. אתה מעוניין? מוכן לשלם מאה דולר בעבור עשרת אלפים זבובים?”

גיחכתי, לא ידעתי מה לומר.

“אני מתבדח,” אמר יוחנן, “אנחנו לא עוסקים בסחר בזבובים. אבל אם באמת תחליט לקנות, אתן לך את כתובת המפעל העומד לקום. אמנם ייצרו שם זבובים מן הסוגים הדרושים לחקלאות או למחקר – לידיעתך, יש בארץ כשלושת אלפים חמש מאות סוגי זבובים – אבל אולי יסכימו לייצר גם זבובי בית, למענך…”

אם קיימים מפעלי חרושת המייצרים זבובים, אמרתי בלבי בדרכי חזרה הביתה ורשת הציד תחת זרועי, מדוע לא יהיה מפעל של זבובים המפיקים אנרגיה להנעת גלגלי העולם?


 

פרק ח

בעלותו הביתה, עברה על פניו שוב השכנה חיימוביץ'. למה היא שונאת אותי כל כך? שאל את עצמו כשראה שהיא שולחת מבטים זועמים, אליו ואל הרשת שבידו.

כמה דקות אחרי שנכנס לדירתו, שמע דפיקות על הדלת. כשפתח, עמד לפניו גבר נמוך ורחב כתפיים, עיניו צרות ונוקבות, גבותיו שחורות, עבותות, מצחו צר ושער ראשו קצוץ. “אני הבן של גברת חיימוביץ',” אמר. “אתה יודע שאתה אחראי על הרטיבות בדירה של אמי, שבגללה היא סובלת מראומטיזם ודלקת מפרקים. עד היום לא תיקנת את הנזילה בצנרת שלך למרות הבקשות שלה. אני רוצה שמחר תישאר בבית עד הצהריים ואני אביא את האינסטלטור שלי שיטפל בבעיה. הוא יפתח את הרצפה מתחת לאמבטיה שלך, ואם נחוץ, יחליף את הצינורות החלודים. אתה, כמובן, תכסה את כל ההוצאות ותשלם על כל הנזקים שנגרמו לדירה של אמי. ותצא בזול, אם לא נחייב אותך גם בעד התשלום לרופאים.”

ומבלי לחכות לתשובה יצא וטרק את הדלת מאחוריו.

חזי היה המום: הוא מאיים עלי, הנבז הזה! הוא עלול לפרוץ בכוח אל הדירה! הוא מסוגל גם לרצוח! מעולם לא אירע לו שמישהו יאיים על חייו! לפתוח את הרצפה? בדירה שלי? באיזו זכות? ואולי הרטיבות אצל השכנה המרושעת הזאת נגרמה ממי הגשמים שחילחלו דרך הסדקים שבגג? שאני אכסה לו את ההוצאות? הוא יצא מדעתו?

הוא צנח אל הכיסא, כפף את ראשו בשתי ידיו, ושאל את עצמו אל מי יפנה לעזרה כדי להרחיק מעליו את האיום של החוליגן הזה. כן, חוליגן! נזכר בביטוי של אירנה. פנייה אל הלנה היא חסרת תכלית, אמר לעצמו, היא תזכיר לו שוב שעליו למצוא עבודה. אולי יבקש עצה משפטית מאלדד, שהוא חצי עורך דין, ויודע מה עושים כשפסיכופת מאיים לפלוש לביתך. אבל גם אל אלדד לא יוכל לפנות, כי עדיין לא פרע את החוב של מאה הלירות. רגעים ארוכים ישב כך, שחוח ראש, ושקל מה עליו לעשות. לבסוף קם, ואמר לעצמו שהטוב ביותר הוא להתעלם מכל העניין, כאילו לא היה. הוא ילך אל סבתו, ילון אצלה, ייעדר מן הדירה בשעות הבוקר – ושְכח מהאינסטלטור, יש לך עניינים חשובים יותר לעסוק בהם.

כשחשב על מה שראה ב“זבובייה”, ועל מה ששמע מפי יוחנן, רחב בו לבו. כאילו אופקים חדשים נגלו לעיניו. כל ענייו הפקת האנרגיה החל לקרום עור וגידים. ועליו לצלצל מיד לביתו של אנדרוש, אולי כבר חזר מספרד.

כשהרים את שפופרת הטלפון ולתימהונו לא נשמע מתוכה כל צליל, נזכר כמה ימים קודם לכן הודיע לו איזו פקידה ממשרד הדואר, בקול פעמוני, שאם לא יפרע את חובו לחברה בתוך שבעים ושמונה שעות, ינתקו לו את הקו. זו כבר התראה רביעית, הזכירה לו. ואחרונה, אדוני. כיוון שבדרך כלל ענייני כספים מאוסים עליו ואין לו שום רצון לחשוב עליהם, או להיזכר בהם, דחק את ההתראה הזאת מזיכרונו, ורק עכשיו הטרידה אותו המחשבה מאין ימצא 72.55 לירות – המספר הזה נתקע משום מה בראשו – להעביר את רוע הגזרה. פישפש בארנקו ונוכח שיש בו רק שלושה מטבעות של לירה, ועוד שישה מטבעות של עשר אגורות. שטרות אחדים של עשר לירות, אולי שישה ואולי שבעה, הוא לא זוכר כמה, חבויים אצלו בתוך קופסת פח בתא ההקפאה שבמקרר, אבל אלה דרושים לו כדי לא להגיע עד פת לחם. מאד לא נעים לו לפנות שוב אל הלנה בבקשת הלוואה, לאחר כל הניסיונות שהיו לו איתה. אבל, אמר לעצמו, לאחר שהטה לה אוזן במשך כמה שעות, כשתינתה לפניו את הצרות שהיו לה עם דון אנדרוש איש למנשה שלה, ועשתה אותו לאיש סודה, אולי התרככה מעט הנוקשות הצייקנית שלה כלפיו. והרי לאחר הכול היא דודה שלו, אחות אמו…

לא, הוא לא יפנה אליה. עד שתגיע לו הקצבה הבאה, יוכל להתקיים גם ללא טלפון בבית.

הוא יצא אל תא הטלפון הציבורי הסמוך וחייג את מספרו של אנדרוש.

“י־חז־קאל!” שמע את קולו הצוהל של אנדרוש, “איפה אתה? חיכיתי לך! עד בוש! את חכה לו, כנאמר!”

חזי, מבולבל מרוב מבוכה, גימגם: “באתי אליך לפני שבועיים, בשבת, בחמש, כמו שקבענו…”

“כן, אני יודע… סלח לנו מחל לנו כפר לנו,” אמר בנגינה של תפילת יום כיפור, “אני באמת מצטער, טילפנו אלי מברצלונה והייתי צריך לנסוע דחוף, פשוט לא הספקתי להודיע לך. היתה לי שם עבודה לגמור, שלקחה יותר משבועיים. מצטער. אבל איפה אתה עכשיו? בוא! בוא! אני מחכה לך! יש לנו הרבה על מה לדבר!”

כעבור עשרים דקות הגיע חזי לבית אנדרוש והתקבל בתרועות גיל ובחיבוק רחב.

“בוא תראה מה הבאתי לך,” הכניסו אנדרוש אל פנים החדר, הוציא חפץ קטן כזית ממגירה ומסרו לידיו. “אתה מזהה?” שאל בברק מתגרה בעיניו.

היה זה מדליון מתכת זעיר בצורת חרק כלשהו. “דבורה?” תהה חזי.

“זבוב, אידיוט! זבוב!” טפח לו על שכמו, “ואתה יודע כמה זה שווה? לא תנחש!”

חזי משך בכתפיו. לא היה לו מושג.

ובכן לידיעתך: זו עבודה של דֶגה! כן, של הצייר המפורסם אדגר דגה!" הצהיר חגיגית. “דגה, אם לא ידוע לך, עסק בשנותיו האחרונות לא בציור אלא בפיסול ובעיצוב תכשיטים ממתכת. עבודות נפלאות! מה שנתתי לך זה לא אוריגינל, כמובן, אוריגינל של דגה שווה מיליונים, זוהי רפליקה, אבל גם רפליקה של דגה אי אפשר להשיג היום במחיר של בגט. אתה רוצה לדעת כמה עלה לי הזבוב הזה?”

חזי משך שוב בכתפיו.

“לא הרבה,” אמר אנדרוש, “לא הרבה. יש לי חוש למציאות. עברתי לאורך דוכני הבוקנירים שבשדרות רמבלס, פתאום אני רואה על אחד מהם קופסה גדולה מלאה תכשיטים קטנים, מונחים בערבוביה. סיכות, טבעות, צמידים, מחרוזות. פישפשתי בערמה וגיליתי בין הזוטות האלה יצור קטן עם כנפי רשת ורגליים דקות וחדות. באותו רגע נזכרתי בך ואמרתי לעצמי: זבוב! ואת הזבוב הזה אני חייב להביא ליחזקאל בן בוזזזי! שאלתי מה מחירו, והבוקיניסט, שמבין אולי בספרים נדירים ומשומשים, לא ידע מה לומר. החזיק את המדליון בידו, הפך אותו מצד אל צד, ואחרי שלושה רגעים של דיון עם עצמו, אמר: עשר פזטות. נתתי לו שבע וקיבלתי את הזבוב. בערב, כשהראיתי אותו לידיד שלי, פרופסור לתולדות האמנות מבוזאר, כשישבנו על כוסות יין בבית קפה, הוא לקח אותו לידו, סובב אותו, הסתכל בעיון רב, ונאלם דום. נעתקו המילים מפיו, כמו שאומרים בעברית יפה. כמה שילמת בעד זה? שאל. וכשאמרתי לו, אמר: אתה יודע שזו יצירה של דגה? כל העתק שלה שווה היום כמה אלפי דולרים! ובכן,” נצצו עיניו של אנדרוש, "הנה לך מתנה ממני בעשרת אלפים דולר.

“לא, אל תודה לי,” תלה את המדליון על צווארו של חזי, “הזבוב הזה, אני מקווה, יביא מזל לשנינו, מזל וברכה. מן קמע. ועכשיו שמע,” הושיב את חזי על כיסא והניח ידו על ברכו, "אני חשבתי הרבה עליך, ועל הפרויקט שלנו, כשהייתי בברצלונה…

“אבל לפני הכול,” עצר רגע בדיבורו, “לפני הכול אני רוצה לומר לך שאתה גאון, כן, גאון. ואומר לך מדוע. חבר שלי מהנדס צרפתי, סיפר לי שקרא מאמר במגזין המדעי של המכון הצרפתי פונדישרי, שטוען שבתוך חמישים שנה יאזלו לגמרי מקורות הנפט והאורניום בעולם, כלומר, מקורות האנרגיה, ותהיה זו קטסטרופה שתאיים על עצם קיומו של המין האנושי. ואני, מיד חשבתי עליך ואמרתי לעצמי: יחזקאל הוא גאון. גאון! כי הרעיון שלך להפקת אנרגיה ממעוף של זבובים נולד בדיוק בזמן שצפויה סכנה לאיבוד כל מקורות האנרגיה האחרים. כשסיפרתי לו על כך, הוא פרץ בצחוק: ‘מה, הוא יצא מדעתו, החבר שלך?’ אבל לאחר כמה רגעים, הוא אמר: ‘אתה יודע מה? אולי הוא צודק, החבר שלך. קראתי באיזה מקום שבעלי החיים היחידים שישרדו במקרה של שואה גרעינית, יהיו הג’וקים והזבובים, אם כך…’”

חזי סיפר לו על הזבובייה, על מפעלים לייצור זבובים, ועל האפשרות לקנות זבובים בכמויות אדירות. “נפלא! נפלא!” קרא אנדרוש בהתפעלות.

“עכשיו אומר לך מה נעשה,” עבר לדבר בטון מעשי. “דבר ראשון, עלינו להשיג מימון לביצוע הפרויקט שלנו. דרוש לנו הרבה כסף, הרבה כסף, כדי לקנות את הזבובים, כפי שהצעת –הצעה מצוינת, דרך אגב – לאחסן אותם, לבנות בשבילם מכלים עצומים, ליצור את התנאים שיאפשרו את פעילותם הסדירה, ואחר כך לנצל את הפעילות האווירית, התעופתית שלהם, לייצור אנרגיה מכנית. איך נשיג מימון? אני כבר חשבתי על כל זה. ובכן, צריך להקים עמותה. נגדיר אותה כעמותה להפקת אנרגיה מתעופת בעלי חיים, ללא כוונות רווח. באנגלית: פליינג אנימלס אנרג’י קומפני לימיטד. ובראשי תיבות: אף־איי־אי. את העמותה יש לרשום אצל רשם העמותות, כדי שתקבל תוקף חוקי ותהיה רשאית לגייס כספים ולהוציא כספים. דרושות לנו חתימות של כמה אנשים – כמה? יש לברר כמה המינימום – שיופיעו כחברי העמותה או כנאמניה. אני מניח ששנינו, בתור היוזמים, נעמוד בראשה. כל ההליך הזה צריך להיעשות באמצעות עורך דין. אגב, אולי בין ידידיך יש עורך דין שאתה יכול לפנות אליו?”

חזי גיחך לעצמו. בין ידידי? כמה ידידים יש לי? בכל זאת ניצנץ במוחו שמו של אלדד. גם אם הוא עצמו אינו עורך דין מוסמך, הרי הוא עובד במשרד של עורכי דין נודעים ואולי יוכל להיעזר בו. אם כי… עליו לפרוע קודם כול את חוב מאה הלירות…

אנדרוש מנה צעדים נוספים שיש לנקוט כדי להגשים את רעיון הפרויקט הלכה למעשה. קודם כול יש לפנות אל שר המסחר והתעשייה. הרי עכשיו, נוכח האיומים מצד מדינות ערב, עניין מקורות האנרגיה הוא על ראש שמחתם, אפשר לומר, והפרויקט הזה יעניין אותם מאוד־מאוד; שנית, יש להגיע אל חברי כנסת ממפלגות שונות ואל ראשי האגודות להגנת ולשמירת הטבע… “באחד הימים הקרובים ניסע שנינו לירושלים,” אמר.

חזי הרכין את ראשו. גזרות שלא יוכל לעמוד בהן נוחתות עליו. כספים ושוב כספים. הוא לא שיער שעניין הפרויקט יהיה כרוך עד כדי כך בפעולות פיננסיות.

“למה זה נפלה רוחך, יחזקאל בן בוזי?” טפח לו אנדרוש על ברכו.

חזי נשא ראשו אליו ושתק.

“את רגלִים רצתָה וילאוך, ואיך תתחרה את הסוסים?” ציטט לו אנדרוש פסוק מספר ירמיהו. “כדי להגשים רעיון – צריך לעבוד! בזיעת אפיים! מעצמו הוא לא מתגשם!”

ולאחר שהמשיך חזי בשתיקתו: “אל תדאג כל כך, בן אדם! יש לי ידידים בכל קצות הארץ שיעזרו לנו! על מבקר האמנות מישור שמעת? הוא מעריץ אותי. הוא מלמד באוניברסיטה העברית. אשתו היא בת עירי קלוז', קרובת משפחה של אשת הנשיא. הוא יסדר לנו פגישה עם הנשיא. לנשיא יש יחס ליוזמות כאלה. ניסע אליו יחד. אתה תגולל לפניו את הרעיון הנפלא שלך ואני אדבר על הצדדים המעשיים, לנשיא יש קשרים עם בעלי הון בארץ ובחוץ לארץ… תמיכה שלו, אין לך מושג…”

חזי חש מעין מיגרנה זוחלת לראשו. הוא קם ואמר שאינו מרגיש בטוב. אנדרוש הציע שישכב לנוח, הציע מים קרים, גלולות. חזי סירב, ולאחר שהתנצל פעם ופעמיים – יצא.

הוא היה מדוכא.

גם לאחר שהיה כבר בחדרו, פתח את שני החלונות שהיו סגורים וריח אשפה עלה באפו – היה מדוכא.

והחליט שלא ילך אל סבתו לעשות את הלילה ואת בוקר המחרת בביתה. אם יקיים החוליגן הזה, בנה של השכנה, את איומו, ויבוא עם האינסטלטור שלו לפתוח את הרצפה, כמו שאמר, הוא פשוט לא יפתח להם. אם ינסו לפרוץ את הדלת בכוח, השכנים ישמעו ויקראו למשטרה.

ודיכאונו לא סר ממנו גם כאשר פשט את בגדיו ושכב לישון.

הוא עצם את עיניו וניסה להירדם, אבל תמונות מימי ילדותו צפו ועלו לעיניו. הוא היה בן חמש או שש, ולפנות ערב, לפני השקיעה, נסע עם אביו בעגלה עמוסה חציר, עוד לפני שהיה להם הטנדר, בדרך משדה התלתן הרחוק המדיף ריחות רעננים לאחר הקציר, אל הבית, והוא ישב על הדוכן, בצד אביו, ורגש של מתיקות עדנית אפף אותו, כאילו הוא חבוק בזרועות האפרים הירוקים שבצדי הדרך. ובעוברם ליד חורשת האקליפטוסים הצביע על כדור האש הסמוק של השמש השוקעת אט־אט אל האופק בין ענפי העצים, וביקש שיעצרו לרגע, לפני שתיעלם, כאילו אמר שמש בגבעון דום, ואביו משך בחוזקה במושכות, והעגלה נעצרה, ושניהם ראו איך השמש מסמיקה יותר ויותר ככל שהיא משפילה והולכת, והכדור נגרע והולך, כאילו לווייתן סמוי נוגס בו פלח־פלח מתחתיתו. וכשנעלמה לגמרי והותירה את העולם ריק ויתום בלעדיה, אמר: חבל, עכשיו המים כיבו אותה. ואביו העביר לידו את המושכות והוא נהג בעגלה ללא דופי, משטשט בקלי קלות במושכות, ועונג גדול הציף את לבו, עד הגיעם אל הרפת.

ויום אחר, והוא בן שמונה או תשע, בדרכו הביתה מבית הספר, כמדי יום ביומו, החליט ללכת אל הריסות הכפר הערבי חירבת סוופיה, שלא נותרו ממנו אלא כמה חושות חומר הרוסות, מהלך עשר דקות מן המושב. החורבות היו מוקפות סרפדים וחרולים דשנים, וביניהם משוכות צבר גבוהות וסבוכות. הוא אמר לקטוף כמה מן הפירות העוקצניים והמתוקים שבראשי הענפים ולהביאם מנחה לאמו. הצטייד במקל ארוך שמסמר מעוקל תקוע בקצהו, ובהגיעו למקום כיוון את המקל אל העלים הבשרניים, נעץ את המסמר בפרי, משך, והפרי ניתק מחיבורו ונשר ארצה. כשהתכופף להרימו מן האדמה, התקרב אליו נער ערבי כבן חמש־עשרה, צעק: רוח מן הון! יאללה! חטף מידו את המקל והניף אותו עליו. המקל פגע בזרועו, והוא ברח כל עוד רוחו בו, ובהימלטו בבהלה גדולה, רדף אחריו הנער עד מבואות המושב, ורק משקרב אל ביתו חש בכאב עז בזרועו. הוא נכנס הביתה ממרר בבכי, ויילל שנער ערבי רצה להרוג אותו. אמו ניסתה להרגיעו, אמרה שהיה זה ודאי נער רועים בדווי ששמר על עדר הכבשים שלו וחשב שחזי רוצה להתנכל להן, ועם זאת הניחה רטייה קרה על התפיחה. הוא המשיך להתייפח, ויילל שהוא ימות, הוא בטוח שימות, וחזר ואמר שהנער הזה היה אכזרי, שהוא רצה להרוג אותו…

צלצולים תכופים, עקשניים, זה אחר זה, בדלת, העירו אותו משנתו, ולבהלתו ראה שבוקר והשעה אחת־עשרה ועשרים. הצלצולים פסקו, ומיד נשמעו דפיקות, שחזרו ונשנו, וכשלא ענה להן, הן נעשו מהירות וחזקות יותר, כאילו פטיש מקיש על הדלת. הם ישגעו אותי, התרומם ממשכבו והתיישב בקצה המיטה. הם עוד ישברו את הדלת, אבל אני לא פותח להם.

“תפתח שם!” נשמע קולו של בן השכנה, ושוב, בקול חזק יותר: “תפתח או שאנחנו מפוצצים לך את הדלת!” היה רגע של שקט, והוא שמע קול אחר, מבוגר יותר, לוחש: “אולי הוא לא בבית,” ואחריו קולו של הצעיר גס הרוח: “הוא תמיד בבית בשעות האלה,” ובצעקה: “אתה פותח או לא?!” וכעבור רגע: אתה עוד תתחרט על זה!" ובקול נמוך יותר, אל האיש שאיתו: “מחר אני מביא אליו את המשטרה. בוא.”

הלמות הלב של חזי נרגעה מעט כששמע את צעדי השניים יורדים במדרגות, אך הנשימות הלוהטות לא פסקו. הוא ניגש לברז, מילא כוס במים ושתה אותם עד תומם.

עלי לצלצל לאלדד ולהתייעץ איתו, חשב, הכרח לא יגונה… אך כשנפל מבטו על הטלפון, נזכר שהוא מנותק. לצלצל אליו יוכל רק מתא הטלפון שבשינקין. הוא נכנס לחדר הרחצה, בחן במבטו את הרצפה סביב־סביב, ונוכח שוב לדעת שאין כל סימן לרטיבות. כשעמד ליד הכיור ורחץ אל פניו, החליט שיניח לדברים להתגלגל מאליהם, הוא לא יעשה דבר. ממילא לא נעים להטריח שוב את אלדד.

הוא פתח את המקרר, ראה שיש בו רק שארית של גבינה לבנה, חצי עגבנייה וחמישה זיתים על גבי צלוחית, והחליט לגשת למכולת של גינזבורג ולקנות לחם, יוגורט חמישה אחוז ושש ביצים.

כשנעל אחריו את הדלת, הבחין בחתימות של חבטות פטיש עליה. חיוורון כיסה את פניו. האויב בבית, האויב כבר בבית, אמר לעצמו. הוא עמד ובהה בשקערוריות שבלוח הדלת וחשב מה יעשה. לא, הוא לא יצלצל לאלדד. נחיה ונראה מה יהיה.

בשובו מחנות המכולת, כשהעיף עין על תיבות המכתבים הרצוצות שלפני פתח הבית, ראה לתימהונו מעטפה מבצבצת מתיבתו. חשבון טלפון? העירייה? כשהוציאה, ראה בול של ארצות הברית עליה ותווית של דואר אוויר, ובצדה השני שמו וכתובתו של פרופסור הוגו הופשטטר, פרינסטון, ניו ג’רזי. אולי שלח לו בכל זאת איזה צ’ק לשובב את הנפש?

בהיכנסו אל החדר פתח את המעטפה. שום צ’ק לא היה בה. במקומו היה מכתב מקופל בה.


יחזקאל היקר,

מתוך שלא ענית על מכתבי, על אף הזמן הרב שעבר מאז שלחתי אותו, אני מסיק שנתקלת בקשיים במה שנוגע להשגת מימון לנסיעתך לארצות הברית. בהכירי יפה את הקונסטלציה המשפחתית, אינני מתפלא על כך (ובהזדמנות זו: האם עניין כספי העיזבון סודר לרצונך? אודה לך אם תדווח לי על כך בפרוטרוט).

אם כן, אני שמח להודיעך שיש כיסוי כספי להוצאות נסיעתך מישראל לאמריקה ובחזרה. יש פה קרן מיוחדת לצעירים ממציאים על שם אמרסון, ולאחר שסיפרתי לנשיא הקרן, שהוא ידידי, על הרעיון שלך ועל סיכויי הגשמתו, נתן את הסכמתו להקציב לך סכום כסף שיממן לא רק את נסיעתך, אלא גם את ההוצאות הכרוכות בשהותך בפרינסטון למשך שלושה חודשים.

אם תסכים לקבל את המלגה הזאת – שהיא משאת נפשם של רבים ורק מעטים מאוד זוכים בה – אשלח לך טפסים שיהיה עליך למלאם, ואקווה לקבל את פניך פה בקרוב.

שלך בברכה,

הוגו הופשטטר


נ“ב. עמיתי, כלכלן ישראלי העושה שנת שבתון בפרינסטון, סיפר לי שקרא במדור הכלכלי של “הארץ” כי הגב' הלנה הופשטטר מבל”ל הצטרפה לחבר הנאמנים של חברת ההשקעות של בנק מרכנתיל־דיסקונט, היורשים של ברקליס בנק ישראל, וככל הנראה היא תזכה גם באחוז מסוים ממניות החברה. מסור לה את ברכותי, ואם ירצה השם, בבוא הזמן אולי גם אתה תזכה ללקט כמה פירורים מן העוגה הזאת.


רגעים ארוכים בהה חזי בדף המונח לפניו. המלומד המכובד הזה, מה הוא רוצה ממני? הוא לא ייסע לארצות הברית. אין לו שפה משותפת עם הוגו. הוא לא ידע לדבר איתו. הוא לא בנוי להסתובב בין אנשי מדע חקרנים, דקדקנים, לובשי חליפות מגוהצות ומעונבים, ולדון איתם על נוסחאות מלומדות. הוא לא מסוגל לכפוף את מחשבתו ודמיונו לכבלים של דוקטרינות ושיטות. דרוש לו חופש! חופש גמור, ללא משמעת של אקדמאים! עצם המחשבה שהוא עלול לאבד את החופש הזה, גורמת לו חולשת דעת, פיק ברכיים והזעה בצוואר, ותחושת אפסות. אבל איך יסביר להלנה, לסבתו, לאלדד, לכל מי שישמע על כך, את רתיעתו מהצעה נדיבה כל כך, שכל שוחר מדע היה קופץ משמחה לקבלה?

הוא חש לחץ בלתי נסבל בחזו. אני אשתגע מרוב לחץ, אמר לעצמו. וכשעלה לעיניו פרצופו המאיים של הבריון ההוא, הבן של מלכה חיימוביץ', חשב שכבר עכשיו הוא משתגע.

הוא הניח את המכתב בצד, קם, שם מחבת על הכיריים, יצק בה קצת שמן וביקע ביצה לתוכה. מה היא אותה חברת השקעות של בנק מרכנתיל־דיסקונט? תמה כשצפה איך החלבון מגליד ומעלה בועות, האם בשל רווחים נוספים עזבה הלנה את עמדתה הבכירה בבנק לאומי? ואיפה שוכן הבנק הזה, שפעם ראשונה הוא שומע את שמו? ומה יהיה על כספי העיזבון שלו כשיעברו מבנק לבנק?

כשהתיישב לאכול, וטבל צביטה מן הלחם בשמן שהקיף את החביתה, שם לב לזבוב שמעופף סביב־סביב מעל לצלחתו, מתרומם, מתרחק מעט, חוזר לעופף מעליה מקרוב ושוב מתרחק. כמין מטוס ריגול סובב הזבוב במעגלים מעל לחביתה, לפרוסת הלחם הנגוסה, לגביע היוגורט הפתוח, ממריא אל הנורה התלויה מן התקרה, חג סביבה וחוזר אל השולחן. הוא עקב אחר מעופו ותמה איזו הנאה יש לו מכך אם אינו נוחת על המאכלים לרמוש עליהם ולזלול מהם, מה גם שאין מונע זאת ממנו, שהרי הוא לא עושה כל תנועה לגרשו. האם הסיבובים המעגליים עצמם מהנים אותו? כמו הפירואטים של המחוללים על הבימה? או אולי הוא זומם משהו לביצוע מאוחר יותר, בעוד שעה־שעתיים, ומקדים לכך סיור בשטח? עלה על דעתו שבחיבורו “חיי הזבובים”, יוסיף פרק על “מחול הזבובים”, כדוגמת “מחול הדבורים” של ורגיליוס.

כשקם לפנות את הכלים מן השולחן, נחת הזבוב על שארית פרוסת הלחם. חזי החליט להעיפו מעליה בדרך ההפנוט. הוא נעץ בו מבטו, השהה אותו עליו ולחש: עוף משם, עוף משם. ואכן, לא עברו שתי דקות והזבוב התעופף החוצה דרך החלון.

הוא קם, הוציא את מחברתו מן הארונית שליד המיטה, הביאה אל השולחן והתיישב להמשיך בכתיבת “חיי הזבובים”:

“הנמלים עם לא עז ויכינו בקיץ לחמם, שפנים עם לא עצום וישימו בסלע ביתם”, כתב החכם מכל אדם. כמו הנמלים וכמו השפנים, גם הזבובים. זעירים הם אך עזים. לא ייראו ולא יֵיחתו. יתרונם הגדול על רוב היצורים שעל פני האדמה הוא שאינם מבזבזים את זמנם ואת חילם על מחשבות. הם מעופפים, ובהזדרזם להגיע ממקום למקום, אין להם שום שהות להרהר. הפרות רובצות ומעלות גירה, וניכר מפניהן ומעיניהן שהן שקועות במחשבות. החתולים מתפנקים על הספה או על העשב, ואם אינם מנמנמים, הם מתחבלים את צעדיהם לשעה הקרובה או לרגע הקרוב. הכלבים עוקבים בסקרנות, ולפעמים בדאגה, אחר תנועות בעליהם והם תוהים ובוהים מה עליהם לעשות. אפילו הארי, מלך החיות, כשהוא רובץ ומנמנם בכלוב, הוא עוצם את עיניו ופוקחן חליפות, וניכר בו שאין לו מנוחה והוא חורש מזימות. כמוהם גם העופות למיניהם. התרנגולות ממצמצות בעיניהן בגלל חשדות שעולים על לבן. כשהיונים דוגרות על ביציהן שעות רבות ללא ניע, הן שקועות בהזיות או בחששות. וכן הלאה וכן הלאה. שלא להזכיר את האדם, שנברא בצלם, וכל השעות שהוא ער, מטרידות אותו מחשבות על גורלו שלו ועל גורל העולם. לעומת זאת, כל העוקב אחר הזבובים, בין במעופם בין בזחילתם, כשהם מגשגשים, מנשנשים או מלקלקים, נוכח שלא מעניינות אותם בעיות כמו, מי אני ומה אני, מאין באתי ולאן אני הולך, היש אלוהים אם אין, האם העולם הוא תבוני ומתנהל לפי עקרון האבולוציה, או נברא במאמר השגחה עליונה כלשהי, אם אירע מפץ גדול לפני מיליארדי שנים או לא אירע, אם קיים אי־שהוא חור שחור, או שהוא הזיה של מלומדים מתוסכלים. בשביל הזבוב קיימים רק ההווה והמעשה ברגע זה. אני הוא אני, הוא אומר, ולא חשוב לי כלל מה יחשבו או מה יגידו עלי אחרים. אפילו כשהוא ניצב על נקודה אחת ואינו זז ממנה שעה ארוכה, נראה בבירור שלא בעיות קיומיות מטרידות אותו. קיצורו של דבר: הוא לא חושב, ואף על פי כן הוא קיים. זה יתרונו הגדול על פני רוב הברואים, ומשום כך לעולם אינו שוקע בדיכאונות, בייאוש, במחשבות התאבדות, או בפחדים מפני המוות הקרב.


כאן הניח חזי את העט והפסיק לכתוב, כי פתאום ביעת אותו פחד מן המוות האורב. זה הפחד המקנן בו כבר שנים רבות, והוא לא מכנה אותו בשמו. וזכר שאפילו בהיותו בן שש, והיה עונה בן רגע כמה זה 861 בריבוע – היה פחד מוות ננעץ כקוץ בלבו.

השעה היתה כבר שמונה עשרים וחמש. הוא התפשט, התקלח, לבש גופייה ותחתונים, שכב במיטה, ולקח לידו את ספרו השני של ז’ורז' פרק, שהיה מונח מעל ל“הדברים” – “איש ישן”, שהופיע בצרפת רק שנה לפני כן, וקנה אותו בפרוטות בחנותו של זלדקין מכיוון שהעטיפה שלו היתה פגומה.

כשהגיע לדף מספר שתים־עשרה –

הסופר הזה, פרק, המדבר אל הקורא בגוף שני, חשב חזי, כמה הוא מיטיב להבין לנפשו של סטודנט צעיר בן עשרים וחמש המחליט לסגת מחיי השגרה היומיומיים ולברוח אל השינה. באיזה דיוק, באיזו דקות, הוא מתאר את מאבקו עם עצמו. את לבטי התנמנמותו, את שקיעתו בתרדמה משכחת כול, כשמתיקות עדנית פושטת באיבריו, את יקיצתו, כשהוא גומר בנפשו להיפרד לעולם מן החובות החברתיות, להפסיק את לימודיו באוניברסיטה, לא לעשות כלום…

באמצע הדף השנים־עשר נשמע צלצול בדלת –

הצלצול הבהילו. בשעה כזאת… מן ההוצאה לפועל? על חובות שלא פרע? לעירייה? לחברת החשמל? שוב הבן של חיימוביץ'? הוא קם ושאל: “מי שם?” לא היתה עינית בדלת, ורק משחזר על שאלתו, שמע קול צעיר של אישה: “עיינה. אתה מוכן לפתוח לי?”

רק כעבור דקה נזכר בשם. כן, זאת המשוררת ההיא של “ציץ נובל”. בשעה כזאת? “רק רגע.” הוא מיהר למשוך עליו את מכנסיו ופתח אל הדלת.

“סליחה, זאת לא שעה, אבל הטלפון שלך מנותק. אפשר?” נכנסה.

בשמלה הודית תרוגה דקה ומרפרפת, ועם המשקפיים הגדולים במסגרת הקרן האדומה, והתלתלים הבלונדיים המדובללים פזורים, כמו אז, משני צדי לחייה הלבנות. מוזר. כך סתם. בשעה כזאת.

“שבי,” אמר, “תשתי משהו?”

“אתה מתפלא,” התיישבה על הכיסא, “לא היתה לי דרך להודיע לך מראש. אבל רציתי מאוד לראות אותך. מאוד.”

“אותי? מה, באמת? למה?”

“אני אסביר לך. אפשר לקבל כוס מים קרים?”

חזי הגיש לה כוס מי ברז. לא היו לו מים במקרר.

“אז פה אתה גר,” הסתכלה סביבה. “נזירי. נהדר.”

ושוב אמרה: “נהדר. כמו אליהו במדבר.”

“תראה,” העמידה את הכוס על השולחן לאחר שלגמה מן המים, “כשראיתי אותך בגן העצמאות, הולך ומנופף ברשת הציידים, הולך ומנופף מעל לשיחים ועשבים, מתעכב ושוב הולך ומנופף, התפלאתי. מה הוא עושה, האיש הזה? מה פתאום הוא צד פרפרים באמצע העיר, באמצע החיים? כמה רגעים לא העזתי לגשת אליך. חשבתי שאולי אבייש אותך. עמדו ילדים סביבך ולאחר שהתרחקו ממך, שאלתי אותם אם הצלחת לצוד איזה פרפרים. הם צחקו: ‘הוא לא צד פרפרים! אין פה פרפרים! הוא צד זבובים!’ חשבתי שהם מתבדחים, אבל כשהמשכתי לעקוב אחריך, ראיתי שאתה באמת רודף אחר זבובים. מנסה ללכוד אותם ברשת ולא מצליח. זה נורא סיקרן אותי. מעולם לא שמעתי על מישהו שצד זבובים. משהו מפליא היה בדבר. לשם מה לצוד זבובים? כששאלתי אותך, אמרת שזה לשם מחקר. האמת, לא כל כך האמנתי לך… רציתי מאוד להמשיך את השיחה איתך שם, בגן, אבל חברתי גזלה ממני את ההזדמנות… כל הימים האלה אני זוכרת אותך… היתה לי הרגשה שאתה האדם היחיד שיבין אותי… אתה מבין מצב כזה? שאין עם מי לדבר ומוכרחים לדבר… אז תראה, אני גרה לא רחוק מכאן, בפיארברג. ראיתי אותך פעם יוצא מהמכולת של גינזבורג. לא רציתי לעכב אותך, כי חששתי להביך אותך. היית חושב שאני רוצה, כאילו, לדוג ממך מחמאות על הספר שלי… עקבתי אחריך וגיליתי איפה אתה גר. ניסיתי להתקשר אליך בטלפון, אבל הוא היה אילם. אז עכשיו אזרתי עוז ובאתי. אני מפריעה לך?”

“לא, לא…” חזי התיישב על המיטה ולא ידע מה לומר. כל זה היה מוזר מאוד. לא כל כך מציאותי. שמלה רכה ודקיקה היתה לה, שהאור משחק בה, והיא חפפה בעדינות רחפנית את שדיה העגלגלים, המעוררים חיבה ותשוקה במראם התמים. וקשה היה לדעת אם האפור הבהיר של העיניים מאחורי המשקפיים מביע גילוי לב או מסתיר סודות.

“תראה, כשחשבתי על זה שאתה צד זבובים,” המשיכה אחרי רגע של שתיקה, כמצפה לתגובתו, “אמרתי לעצמי שזה נפלא! נפלא! זה הרבה יותר מעניין מלצוד פרפרים. פרפרים הם ססגוניים, הם מין קישוט, כמו פרחים. המראה שלהם מחניף למי שצד אותם, מרומם את גאוותו. האספן נועץ אותם שורות שורות על גבי לוחות ומרכיב מהם אלבום, להראות לקרובי משפחה, לידידים, לאורחים, כדי שיתפעלו מיפי הפרפרים, וממנו עצמו, כמה הוא מוקיר את יפי הטבע. זבובים הם לא ‘יפים’. הם קיימים. בקיום שלהם יש, איך לומר זאת, מעין מושגיות אפלטונית. מהות מטאפיזית…”

מהות מטאפיזית? לזבובים? השתומם חזי.

“קיומם הוא קיום ללא תכלית,” המשיכה המשוררת, “קיום של מחזור החיים הנצחי, דור הולך ודור בא. לא כל אחד יכול להבין את הסוד הזה. המהות שלהם היא כאילו מופשטת, ללא כחל ושרק. וזה נפלא שיש מישהו כמוך שצד זבובים ללא כל תכלית, כי איזו תכלית מעשית יכולה להיות לציד זבובים? איזו תכלית מעשית יש לכתיבת שירים? גם שירים נכתבים ללא תכלית. מי שאוהב זבובים כמוך, האהבה שלו אינה תלויה בדבר. היא אהבה לשם שמים, אפשר לומר…”

פתאום השתנה קולה, ערפל של הזיה היה בעיניה, ומשפטים קצובים, טעוני רגש, יצאו מפיה. היא דיקלמה שיר. חזי שמע מילים שלא התחברו בראשו לכדי תמונה שלמה: מלאכים צחים שוחרים עפעפי שחר… מצולה עמוקה… כנפי אופל אופפות ירכי שוקקי תשוקה… כל הכמיהות הולכות אל דמי והדם איננו דומם…

ולפתע הישירה מבטה אליו: “אתה מוכן לשכב איתי?”

חזי נבהל. רעם נפל עליו.

כך, ללא כל הקדמה… הפנייה הנועזת הזאת –

מעולם לא קרה לו דבר כזה. בכל שנותיו הוא שכב עם נשים פעמים ספורות בלבד. מעולם לא פנתה אליו אישה בצורה מפתיעה כל כך. אפשר לומר חצופה כל כך.

הפעם הראשונה… הפעם הראשונה היתה בחלום. היה זה עם דליה עומר, אהבתו הפטאלית, הנכזבת… חלם ששניהם שוכבים באוהל, חבוקים, והוא זוכר את רגע השיא כמאורע קוסמי, המפץ הגדול…

וכשעלה שמה של דליה בזיכרונו חש כאב כזה בלבו, כאילו לא עברו שלוש־עשרה שנים מאז העלבון ההוא, כשהשפילה אותו לעיני כל הכיתה, כאילו לא נגלד הפצע מאז, וכשאתה רק נוגע בו, שוב מדמם –

אך במציאות, במציאות היתה הפעם הראשונה עם ימימה, בהיותו בן ארבע־עשרה. שבועיים לפני האסון שאירע להוריו. היא היתה נערה כחושה, חיוורת פנים, וחיוך חידתי היה מונח על פניה תמיד, כדבוק עליהן. שתוקית היתה, והתהלכה בצדי הגדרות, כמסתתרת או כמחפשת מחסה. בעוברה על פניו, היה אור נדלק בעיניה, כאילו היא רואה בו את האחד שיטה לה חסד ויגונן עליה. בעין גדי היה זה, בטיול בית הספר. התלוותה אליו, שותקת, לאורך כל הדרך לנחל דויד ובחזרה, ובלילה כששכבו ללון על הדשא, התקרבה אליו, נדחקה אל מתחת לשמיכתו, והוא, מתוך רחמים רבים, חבק אותה אל גופו ונשקה. בכל עת ההתעלסות לא השמיעה הגה. רק ציוץ אחד של עונג ותודה נפלט מפיה בהגיעם יחד אל הפסגה. לפלא היה לו גילוי גברותו.

הפעם השנייה היתה עם רחל שערי, הבת של השכנים, גדולה ממנו אולי בחמש שנים. הוא עבד לצדה בחממה, בגזימת סייפנים, וכשנכנסו ביחד לצריף הקטן, ששימש לאחסון הפרחים, וריח מסחרר של ורדים ויסמין ריחף בו, פיתתה אותו שישכב איתה על מצע הקש, והוא היה נבוך מאוד, ורק לאחר היסוסים רבים נענה לה. וכשקם, היה שטוף זיעה ומדוכדך.

ופעם שלישית בצבא, עם חיילת מִנהל בבסיסו, שגם היא היתה מבוגרת ממנו בכמה שנים, עבת גוף ובעלת חזה גדול. אביבה? חביבה? ולפני כשנתיים, עצרה אותו בשדרה אישה צעירה מסיעת עגלת תינוק: “חזי! אתה לא זוכר אותי?” אך בשום אופן לא הצליח להיזכר מי היא, וכשהזדהתה בשמה – חביבה – בוש בעצמו.

ואחריה מי? הוא לא יכול היה לזכור.

ועכשיו, הציף אותו הסומק עד לתנוכי אוזניו, כאילו בהתקפת פתע, ובהזמנה מפורשת, ללא שום הכנה, ללא הסתתרות כלשהי… האם היא נורמלית, המשוררת הזאת? אולי היא מופרעת, תמה.

היא לא חיכתה לתשובתו. הסירה את משקפיה והניחה אותם על השולחן, חלצה מהר את סנדליה, וכשהרימה את זרועותיה עד למעלה מראשה לפשוט את שמלתה הדקה, נחשפו שדיה העגלגלים, המוצקים, כבכורות בטרם קיץ, ובעוד רגע נחשפו גם בטנה הרכה, השקערורית, הלטיפה, וירכיה הלבנות, המלאות, הנועזות, ובדילוג קופצני אחד באה והתיישבה לידו על המיטה, ולפני שהספיק לפצות את פיו, חבקה את צווארו וכיסתה אותו בנשיקות, הטילה את גופה עליו עד ששכב כולו תחתיה, ובין נשיקה לנשיקה לחשה: “אתה זבובון שלי… אתה זבובון חמוד… אתה זבובון של תום… אתה שיר שלי… אני אבלע אותך לתוכי…”

כשהתעורר, כבר היה בוקר. תשע שלושים וחמש. אור השמש שפלש מבעד לחלון היה שפוך על השולחן, גם פתק לא השאירה עליו. שום צל שלה לא איווש בדירה. הוא ניסה לברר לעצמו מה קרה בליל אמש. איך במפתיע כל כך הציף אותו העונג השמימי, ורגעים לאחר מכן היה אפוף אופל. הכול היה מוזר מאוד. בלתי מובן. מרגע הופעתה הלא צפויה בחדר ועד היעלמה. וכשדיברה על הזבובים ועל הקיום הלא תכליתי שלהם, היה איזה ברק של טירוף בעיניה האפורות, כאילו ישות אחרת מדברת מתוכה.

הוא קם, הסתובב בחדר, והחידה של מה שקרה אמש לא נתנה לו מנוח. הוא לא היה מסוגל לחשוב על שום דבר אחר. לא על המכתב של הוגו, לא על אנדרוש, לא על הזבובים שהם מעין “מהות מטאפיזית”. מהות מטאפיזית? מה יעשה עם19 המשוררת הזאת, שוקקת מתשוקה, סעורה, מסתערת, וריח חם של מנתה עולה מפיה, תקיש שוב על דלתו? מה יעשה אם יפגוש אותה ברחוב? ומה היא רוצה ממנו בכלל? איזה כוונות יש לה? אני אברח ממנה, אמר. אינני יכול להרשות לעצמי להסתבך איתה.


כשישב לאכול, לאחר שהתקלח והתלבש, נשמע צלצול בדלת. בהלה אחזה בו. חזרו שני מלאכי החבלה ההם, לפרוץ בכוח אל הדירה? או פקידי העירייה, בשליחותם? משעברו שתי דקות ושום נקישות לא נשמעו, ורק צלצול שני, העז ושאל מי שם. קול גבר ענה: “שליח.” ולא היתה ברירה אלא לפתוח. בחור חייכן, זנב סוס משתלשל על עורפו, הושיט לו מכתב: “זה מגברת הופשטטר. ביקשה שתתקשר עוד היום, לפני ארבע.” חזי הפך את המכתב פנים ואחור, כתובת לא מוכרת לו, “בנק מרכנתיל־דיסקונט”, התנוססה על המעטפה, והבחור המתין על הסף, כמצפה לתשובה או לטיפ. חזי הודה לו, והוא שב על עקבותיו, מאוכזב.

בכתב יד מפוזר, חפוז, היה כתוב:


חזי,

הטלפון שלך מנותק, לכן אני נאלצת לשלוח לך מכתב בידי שליח. העניין הוא זה: אתמול צילצלה אלי אמי והזכירה לי שיום ד' הקרוב הוא יום השנה השנים־עשר למותם של חנה ויעקב ז"ל. מזכיר המושב, יוסף עובדיה, הודיע לה שרבים, ביניהם תלמידיה של אמך, מתכוננים לעלות על הקבר. הוא עצמו, וגם המורה יהודית שלומי, יישאו דברים לזכרם. ואתה תאמר את הקדיש, כמובן.

ניסע לשם שלושתנו במכונית שלי. אני אעבור ליד ביתך בשעה שלוש ארבעים וחמש כדי לאסוף אותך. אם לא אמצא חנייה, אצפור. על כל פנים, כדאי שתחכה לי למטה.

אנא אשר זאת בטלפון (צלצל אל המספר שבראש המכתב. בשינקין יש טלפון ציבורי, נדמה לי) עוד היום, לפני השעה ארבע.

שלך

הלנה


אתה שם לב, כמובן, שכתובת נותני לחמי השתנתה. “משנה מקום” וכו'. עוד נדבר על כך כשנתראה.


איך יכולתי לשכוח את יום הזיכרון, קונן על עצמו כשבידו הדף עם הלוגו של בנק מרכנתיל־דיסקונט, איך יכולתי?

וכשיצא מן החדר, היה מראה הצלקות המכוערות על לוח הדלת כפגיון הננעץ בלבו.


 

פרק ט

ביום ד', בשעה שלוש ארבעים וחמש בדיוק, נכנסתי לב־מ־וו של הלנה, שחנתה לפני פתח הבית וחסמה את הדרך לשתי מכוניות שצפרו מאחוריה. סבתא לוטה, שישבה במושב הקדמי ליד בתה, שאלה איך זה שכבר חודש ימים אני מדיר את רגלי מביתה. הימהמתי מן המושב האחורי שהייתי עסוק. השתוממתי על הכובע שחבשה, כובע קש שחור, רחב תיתורה, שהזקין אותה, וכאילו שרד ממאה אחרת, מארץ אחרת. כל כך עסוק? גם בשבתות? הכנתי לך סארמאלה שאתה אוהב, הכנסתי לפריזר, ומה אעשה בה עכשיו? חבל שלא באת בשבת שעברה, הצעירים האלה מהקומה למעלה ניגנו ג’ז במשך שעות, או אולי… איך אתה קורא לזה? רוקנרול? אלביס פרסלי? הלוא אתה אוהב את אלביס פרסלי… שאר הנסיעה עד היציאה מן העיר עברה בשתיקה, אך משעה שפנתה המכונית דרומה, לא חדלה סבתא לוטה מלדבר. דבריה היו מופנים כולם אל הלנה, ולאוזני הגיעו רק קרעים מהם. היא סיפרה משהו על ידידה שלה בבוקרשט שלפני שנים היתה מתכתבת איתה, וניסתה להשפיע עליה שתבוא עם משפחתה לישראל. לא אבתה לשמוע לה, כי בישראל, כתבה, אין ביטחון בחיים, מלחמות, טרור, תוקפים אוטובוסים, ונסעה ללוס אנג’לס. ומה עושה אלוהים? שבועיים לאחר שהגיעה לשם, נדרסה תחת גלגלי מכונית. אז מה זה אומר? שאלה הלנה. טוב, לא אמרתי כלום, אמרה סבתא, נעלבת. זה קורה שם, זה קורה פה, אמרה הלנה, ידיה יציבות על ההגה, זה קורה בכל מקום. אין מקרה בחיים, אמרה סבתא לוטה, גם האסון שבו נהרגו חנה ויעקב לא היה מקרה. את מאמינה בגורל? בהשגחה פרטית? שאלה הלנה, עוקפת משאית שנסעה לפניה. לוטה שתקה. אחר כך אמרה: למה לא סיפרת לי שעזבת את בנק לאומי, והייתי צריכה לשמוע את זה משמואל פרופס? מי זה שמואל פרופס? את לא זוכרת אותו? זה השכן שלנו החשמלאי, רק בשבוע שעבר היה לי קצר בדירה, תיקן לי אותו עבור שתי לירות… אז למה עזבת? לא חשבתי שזה יעניין אותך. לא חשבת שזה יעניין אותי? קראה סבתא, כמעט בצעקה, מה יכול לעניין אותי יותר ממה שקורה איתך? במראה שמעל ראשה של הלנה ראיתי גיחוך נלעג עולה על שפתיה: למשל, מה קורה עם הנכד שלך. למה את לא שואלת? לא שואלת? כל החודש האחרון צילצלתי אליו כמעט יום־יום ולא היתה תשובה. המספר שחייגת אינו פועל זמנית, אמרו. ניתקו לי את הקו, אמרתי בקול ענות חלושה, לא שילמתי את החשבון… למה לא אמרת לי, אמרה סבתא לוטה, הייתי מלווה לך… ולאחר רגע: אתה כבר לא עובד ב“הבימה”? אני? ב“הבימה”? צחקתי. מישהו אמר לי שאתה עובד שם, כפועל במה, אני כבר לא זוכרת מי. אף פעם לא עבדתי ב“הבימה”. אז איפה אתה עובד עכשיו? הוא חושב, הפטירה דודתי הלנה, זאת העבודה שלו. ראיתם איך חתך אותי, המשוגע הזה? קראה כלפי מכונית מסחרית לבנה שחצתה לפניה את הכביש לעבר הנתיב השמאלי, עוד רגע היינו שלושתנו בקבר, יחד עם חנה ובעלה. שתיקה נשתררה, אחר כך אמרה לוטה: אז מה בכל זאת קרה שעזבת את המשרה הבכירה שהיתה לך בלאומי? רבת שם עם מישהו? נדבר על זה בפעם אחרת, אמא. זה לא הזמן.

בכניסתנו למושב, בחנתי את עצמי אם אני זוכר את שמות שוכניו של כל אחד מהבתים שעברנו על פניהם. קרפל. לוז’ינסקי, זה הנגר. אוחנה, שהיה לו יין חרובים מן היקב הביתי שלו. גבריאלי, נהג המונית. עזרא סולמי, שוטר. תפס אותי פעם מפלח שזיפים מהמטע של בנימיני, ואבא החטיף לי סטירה כשנודע לו. האלמנה ציונה. עוד חיה? צריכה להיות בת מאה היום. הבית של אזולאי, בית כנסת קטן למניין של יוצאי ג’רבה. והבית השפוף הזה, העשוי טלאים־טלאים, הוא של אלברט כהן, שהבת שלו, מרגלית, היתה רודפת אחרי ולא סבלתי אותה כי היתה חצופה וגסת רוח. וזה עם גג הרעפים האדומים הוא של דהאן, שעם הבן שלו, מה שמו, הלכתי מכות, כמעט פיצפצתי לו את הפרצוף, עזרא שמו, כן, עזרא, ואז קפץ אביו מן הבית, השליך אותי לארץ, כל הפנים התכסו בדם. והנה הבניין הישן של בית הספר. אמא עם השיער הנערי שלה, הגזוז קצר. מארגנת טקסים עם כיתות ד’־ה'. יום העצמאות, פורים, חג הביכורים. סלינו על כתפינו, חנוכה, כד קטן כד קטן, פך של שמן לנו ניתן, פסח, האביב שוב צוהל ואיתי משתולל, ל"ג בעומר, אש אש מדורה. גערה בי כשהייתי בורח לשדות בשעות הלימודים, מלקט חיפושיות, מחפש צבים.

וזה הבית שלנו. עצי האזדרכת שבחזית עומדים בפריחתם כמו אז, ועמודי השער נשארו עקומים. לא תיקנו אותם. והתריסים סגורים. האם איש לא גר שם? מי ירש את הנכסים שלנו, של ההורים? את הבית, הרפת, את בור הזבל שאלפי זבובים התעופפו מעליו, את שדה האספסת הטלול, את עצי האבוקדו הענפים, הפוריים? ומי ישן עכשיו על אותה מיטה שבה הייתי מתעורר בלילה למשמע אנחות האהבה של אמי?

וזה עם שורת הברושים לפניו הוא הבית של משפחת עומר –

דליה־דליה־דליהדליהדליהדליה

ולמה הלב שוקע בי כאילו לא עברו שלוש־עשרה שנה? למה הוא נלחץ כל כך כאילו רק אתמול היה זה שהייתי עוקב אחריה יום־יום, ערב־ערב, לאורך הרחוב, עד הגיעה אל הבית הזה והיעלמה בצל המסתורין שמאחורי הברושים, ובלילות ללא שינה הציקו עינויי הקנאה, והשאלה שאין פותר לה, למה הסגירה אותי לאחר שהטמנתי את המכתב במחברתה, ושמה אותי לצחוק ולקלס בעיני כל התלמידים, כשבטיפשותי – הו, איזה שוטה הייתי! – שירבטתי בין השורות את הביטוי התלמודי הזה… “קל וחומר” – איזה טמטום! – ומאז התחמקה, התנכרה, ואני מתהפך על יצועי מייסורים וחושב לתלות את עצמי על הענף הגבוה של האקליפטוס שבחצרם.

כי איך זה קורה שעד היום הפצע ההוא לא העלה ארוכה, ולבי נכמר בי כשמתנגן בי שיר הגעגועים העצוב ההוא, של נעמי שמר, ששרה להקת הנח"ל – “אבל על חוף ירדן, כמו מאומה לא קרה, אותה הדומייה וגם אותה התפאורה. חורשת האקליפטוס, הגשר, הסירה…”

הלנה החנתה את הב־מ־וו בשדה, קרוב לבית הקברות, ושלושתנו מיהרנו להצטרף אל הרבים שהיו בדרכם אל הקבר. המורה עמירם שם ידו על שכמי, אמר שהוא שמח לראות אותי אחר שנים כה רבות, ושאל במה אני עוסק עכשיו. אמרתי שאני חוקר חרקים. “איזה חרקים?” שאל המורה, וכשאמרתי זבובים, התפלא מאוד. הוא זכר שהצטיינתי בלימוד הטבע, אבל לחקור זבובים? הוא התעניין באיזו מסגרת אני עושה את מחקרי. אמרתי שלפי שעה אני עושה אותו בגדר ניסויים בביתי, והוא נתן בי מבט תמה, ושתק. ראובן מלר, חברי לכיתה בבית הספר, שצעד לשמאלי, כמה גבה, קשה להכירו, טפח גם הוא על שכמי, שאל איפה אני חי, מה אני עושה, והשבתי בקיצור, כמו שהשבתי למורה עמירם, והמשכתי ללכת. שכננו מאז, קושניר, לחץ את ידי, שאל איפה אני חי, מה אני עושה, וכשהשבתי לו מה שהשבתי לשניים הקודמים, התפלא מאוד. “חשבתי שתהיה פרופסור,” אמר, “כי כל כך הצטיינת במתמטיקה ובפיזיקה.” “לא, עזבתי את זה,” אמרתי. “הה, כן, מעניין,” הביט בי קושניר בעצב. איתן אזולאי, שלחץ את ידי בידו הרחבה והחזקה, התפלא גם הוא לשמוע שאני עוסק בחקירת חרקים. “הייתי בטוח,” נתן בי מבט מבודח, “שתהיה אלוף כדורסל, אחרי שהבאת את הניצחון 63־78 על הפועל אשדוד.” “אני כבר שנים לא משחק,” חייכתי אליו בהכרת טובה. כעשרים־שלושים איש נאספו סביב המצבה הכפולה, שמתחת לשמות חנה ויעקב ותאריכי הולדתם ומותם, חרותות היו עליה המילים: אנשי עבודה ויצירה – בדמי ימיהם נכרתו מארץ החיים. תנצב"ה.

מזכיר המושב, יוסף עובדיה, ביקש מהמתהלכים בין המצבות להתקרב, ולאחר שהשתתקו הכול, והלנה ולוטה התייצבו לידו, והוא לחש אילו דברים באוזניהן, השמיע רב המושב, שלמה זווילי, את “אל מלא רחמים” וקרא פסוקים מתהילים לראשי התיבות של חנה ויעקב. לאחר שסיים, בא עובדיה במקומו והספיד את המנוחים, מיקירי המושב, שהלכו לעולמם בטרם עת עקב אסון נורא שאירע להם. הוא דיבר בשבחה של חנה, מורה שכל תלמידיה אהבו אותה, שהדביקה אותם בשמחת החיים שלה ובאהבת הדעת, וכל אנשי המושב זוכרים את המקהלה שניצחה עליה, עם שירי ביאליק ורחל ונעמי שמר הצעירה, אחר כך הפליג בשבחו של יעקב, שהיה מסור למשקו, ועם זאת גילה מסירות רבה לצורכי הציבור. הוא ייזכר תמיד כמי שהביא למושב את הפרות מגזע ג’רזי, מאנגליה, שהניבו שיא של שלושת אלפים ליטר חלב בשנה, שהכיל חמישה אחוז שומן להפקת שמנת וחמאה, תנובה שעלתה בהרבה על זו של הפרות הדמשקאיות שהיוו את הרוב ברפתות של המושב, ועל כן בהדרגה תפסו הג’רזיות את מקום הדמשקאיות, ובשעתו המליץ על כך גם להתאחדות מגדלי הבקר, שהיה חבר בוועד הארצי שלה. ואל נשכח שהוא היה זה שחייב את כל בעלי הרפתות שלנו להתקין תעלות עם ליזול בשערי החצרות כשפרצה מגפת הפה והטלפיים, ובזכות זה…

דמעות צרבו את עיני כשנזכרתי איך הזהרתי את אבא לא לנסוע לנגב בטנדר הישן שלנו, כי בפעם האחרונה שנסע בו הבחנתי ברשרוש לא רגיל במנוע וחשדתי שמשהו לא תקין בו, ואבא ביטל את דברי ואמר שזה בסך הכול חוט שניתק והוא מיטלטל כך ומרשרש; וראיתי שוב, בפעם האלף, את המכונית עולה על המוקש שהניחו הפדאיון, מתרסקת עם הורי היושבים בה, וראשה של אמא נפצח ודם רב זב ממנו –

המורה הוותיקה יהודית שלומי דיברה עכשיו על אמי וסיפרה איך ויתרה על חופשתה השנתית כדי לצאת עם תלמידיה למחנה נופש במעלה החמישה, ואיך אירגנה משם טיולים לירושלים, ובכל יום היתה מסיירת איתם באחד האתרים העתיקים והיתה מלווה את הסיורים בהסברים מאלפים, היסטוריים, גיאוגרפיים, ספרותיים, וקראה מספר התנ"ך שלא מש מידה –

המזכיר יוסף עובדיה ניגש אלי, אחז בזרועי וביקש שאתקרב למצבה ואומר קדיש. נתן סידור בידי והצביע על המקום שממנו אקרא. לא זקוק הייתי לסידור, ידעתי את הקדיש בעל פה. בכל זאת השפלתי עיני אל הספר ועמדתי לקרוא ממנו. חשתי התכווצות בגרוני והתקשיתי לפצות את פי. כל העומדים מסביב ציפו שאתחיל. בינתיים הסתובב זבוב סביבי, התעופף הנה והנה מול עיני, נחת לרגע על זרועי, המריא ממנה לעבר פני, וכשנגע בלחיי, הנפתי עליו את כף ידי לגרשו מעלי. בו ברגע נשמט הסידור מידי ונפל ארצה. יוסף עובדיה, שעמד לצדי, מיהר להרים את הספר הקדוש והחזירו לי. רק אז פתחתי ואמרתי “יתגדל ויתקדש שמיה רבא”. ותוך כדי אמירת הקדיש זכרתי את הפסוק “זבובי מוות יבאיש יביע שמן רוקח”, וזכרתי מה שאמר לי אנדרוש כי הזבובים אוהבים את המוות.

כשנכנסנו למכונית, אמרה סבתא לוטה: “היא אהבה כחול. כשקניתי לה ליום ההולדת השלושים שלה חולצה בצבע זית, הלכה והחליפה אותה בכחול. כחול התאים לה.” אחר כך אמרה: “כשרק עברו למושב, אמרתי לה, מושב זה לא בשבילך, את צריכה להיות קרובה לאוניברסיטה, לחיי התרבות… אבל היה לה אידיאל כזה… היא האמינה…” היא השתתקה לכמה רגעים, מחתה את עיניה בממחטה ומילמלה: “בבית הקברות העיניים שלי היו יבשות, ודווקא עכשיו… אני לא יודעת… מאוד אהבתי אותה.” אחר כך אמרה: “חשבתי ששיפמן יבוא לאזכרה, אבל לא ראיתי אותו.” “מי זה שיפמן?” שאלה הלנה. “את לא זוכרת את שיפמן? היתה לו מסגרייה במושב ובתו למדה אצל חנה. אחר כך הם עברו לתל אביב. לפני כמה ימים צילצל ושאל לשלומה של המורה חנה, כשסיפרתי לו מה קרה, הוא נדהם. אמר שרצה לבשר לה שבתו, הלומדת בטכניון, זכתה בפרס על חיבור מדעי שכתבה, משהו על הנדסת חומרים. אמרתי לו על האזכרה ואמר שבטח יבוא. לא ראיתי אותו.”

לאחר זאת, במשך כל הדרך בחזרה העירה, שתקה, וגם הלנה שתקה. כשנפרדה לוטה ממני נשקה לי קלות על לחיי ואמרה: “אני רוצה לראות אותך אצלי בשבת, אל תשכח.”

הלנה הסיעה אותי עד פתח ביתי, ולפני שיצאתי מהמכונית אמרה: “תתקשר. יש לנו על מה לדבר אחרי שעזבתי את בל”ל."


 

פרק י

כשנכנס לחדרו חש חזי את עצמו בודד כפי שלא חש מעולם. הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו. שניים־שלושה זבובים התעופפו בחלל החדר, סבוֹב־סבוֹב ללא מטרה, ועלה על דעתו שאולי היו איתו כל הדרך מן המושב, ובמכונית לא חש בהם כי נחו בשקט, דבוקים לתקרה. זבובים גדולים, שאולי מבור הזבל הגיעו לאזכרה ונטפלו אליו. ואולי מאחד הקברים עלו. פחד אחז בו ורפיון ידיים השתלט עליו כשהעלה על דעתו שמעכשיו חייב יהיה ליהפך מהומו קוגיטס להומו פאבר.

הוא התקלח ושכב לנוח. חשב על המכתב של הוגו, הדוחק בו להשיב על הזמנתו לבוא אליו, לארצות הברית לפרינסטון. הוא נלחץ מאוד. שוב ושוב שאל את עצמו מה יעשה שם. איך יוכל לשבת עם הוגו ליד שולחן אחד, להתרכז ולחשוב באופן עצמאי, לפי דרכו. ומה יעשה כאשר יהיה לבדו בעיר הזרה ההיא. למה הוא דוחק בו, ההוגו הזה? הוא התקומם על כך, כמו אז, בהיותו נער, כאשר אביו הוכיחו על שהוא מסתלק מכל שיעורי ההיסטוריה של המורה אחיטוב. והוא עמד בסירובו ולא חזר אליהם, כי אחיטוב לא חידש לו דבר. המחשבות על מה שישיב להוגו לא הניחו לו להירדם.

באמצע הלילה התעורר וזכר את החלום: מזכיר המושב, יוסף עובדיה, מושך אותו בשרוולו אל הקבר, שלא היתה עליו מצבה אלא תלולית עפר, ונוזף בו: כשאבא שלך מגדל פרות ג’רזי אתה רודף אחרי זבובי זבל? אתה לא מתבייש? והוא קרא: אבא! אבא!

בבוקר, השעה היתה שמונה ורבע, העירו אותו נקישות חזקות על הדלת, תוכפות זו אחר זו, ומיד לכך, הקול הגורסני המוכר: “תפתח! תפתח אני אומר לך!”

הם באו לחסל אותי, אמר לעצמו, אס־אס, גסטאפו.

“זאת הפעם האחרונה שאני אומר לך לפתוח!” קרא המופרע הזה של השכנה, “לא יועיל לך אם לא תענה!” ובעוד רגע: “אתה חושב שאתה חכם גדול!” ואחר שלוש נקישות נוספות: “תזכור! אתה עוד תשלם על זה! פי מאה!” ולאחר לחשושים ודשדושי נעליים מאחורי הדלת: “להתראות במשטרה!” וצעדים מהירים יורדים במדרגות.

אנטישמים! משמר הברזל! 20

לאחר שעתיים, כשפתח את הדלת כדי ללכת אל ברוך, להשקיט את רעבונו במנת חומוס־פלאפל, חש סירחון לא מוכר בחדר המדרגות, וכשתחב את המפתח בחור המנעול, חשכו עיניו: צואה היתה מרוחה על הדלת. שלושה כתמי צואה צהובה, גועלית עד להקיא, משני צדי המשקופים. דם הציף את ראשו, הוא חש שדעתו נטרפת עליו. לרצוח אותם! קרא בתוכו, וכנמלט מן המגפה, רץ במורד המדרגות עד למטה. נעצר בפתח הבית, וכמזעיק עזרה הגו שפתיו: הם החליטו לחסל אותי… לחסל…

אבל לא היה אל מי לפנות, אנשים עברו על פניו מבלי שים לב אליו. נשרף מזעם אין אונים, גמר בלבו לצלצל בדלתו של ברמן, איש ועד הבית, שגר בקומת הקרקע,, לקרוא לו שיראה את הזוועה במו עיניו, ייווכח בהתעללות המחפירה, הוונדלית, באחד מדיירי הבית.

ברמן, איש כבן שישים בעל מראה מכובד, בחליפה אפורה, שערו כסוף, מסורק למשעי, פתח את הדלת ומבטו החמור כאילו שאל מה רצונו של הדייר הזה, שחייב מסי בית בעד שבעה או שמונה חודשים. חזי אמר: “אני מבקש שתבוא איתי למעלה ותראה מה עשו לי פראי אדם, בריונים, חוליגנים…”

“מי עשה לך?” שאל מר ברמן בקור רוח.

“זה הבן של חיימוביץ'. כבר כמה ימים הוא מנסה לפרוץ בכוח לדירה שלי, ועכשיו…”

“אני מכיר את המקרה ולא אתערב,” הפסיקו ברמן כשהוא אוחז בדלת, “בייחוד שאתה חייב לוועד יותר ממאה לירות ולא מוצא לנחוץ אפילו לענות על כל מכתבי האזהרה שלנו,” וסגר את הדלת עליו.

חזי חזר ועלה במדרגות. העיף עין על כתמי הצואה המסריחה, שכמה זבובים זחלו עליהם, נכנס לדירה, לקח דלי מחדר הרחצה, מילא אותו במים, טבל בתוכו סמרטוט רצפה, הוציא מגבת מן הארון וכרך אותה סביב פניו, שתכסה את הפה ואת הנחיריים, ויצא אל חדר המדרגות. הצואה היתה מוטפחת על הדלת כאילו נמרחה במרית הוא משה את הסמרטוט מן הדלי והרביץ אותו, נוטף מים, על איי הצואה, שוב ושוב, עשרות פעמים, עד שנידללה והתמוגגה, וכשאחז בסמרטוט לשפשף בו את הכתמים, מבליג על הגועל והצחנה, נדר בלבו: אני אנקום בהם, הם לא יצאו נקיים מזה! ובה בשעה אמר לדעצמו שלא בבן השכנה ינקום אלא בשכנה עצמה, במלכה חיימוביץ'. היא מרשעת. הרשעות ניבטת מעיניה. היא שהסיתה את בנה, היא שהמציאה את כל עלילת השווא הזאת על רטיבות שחילחלה את תקרתה מדירתו, רטיבות שלא היתה ולא נבראה, כדי לסלק אותו בן הבית הזה, היא ששונאת אותו מיום שהגיע לגור בו, שמעולם לא בירכה אותו לשלום כשעבר על פניה, ולא השיבה לו שלום גם כשהיה מקדים לברכה, היא, שמראהו לצנינים בעיניה, שעצם קיומו בעולם מפריע לה לחיות, על כן החליטה לחסל אותו אחת ולתמיד.

הוא שפך את המים הנאלחים אל האסלה, שטף את הדלי, עטף את הסמרטוט המגואל בנייר עיתון והוציאו לחדר המדרגות, נכנס לחדר הרחצה, התקלח והחליף את בגדיו. כשיצא, העיף עוד מבט על הדלת, שהיתה נקייה עכשיו, ללא סימן לקיא הקלון, לטינופת שהטילו עליה אויביו. כשירד במדרגות, והחבילה המצחינה בידיו, להשליכה אל מכל האשפה שבחצר, ועבר על פני דירתה של השכנה חיימוביץ', חשב איך ייקח נקם ממנה. צץ בזיכרונו גידוף רומני, “קאסא דראקולואי”, שסבתו היתה פולטת כשעברה על פני ביתו של הנוכל ההוא שמעל בכספי הפיצויים של התאחדות עולי רומניה, והחליט שיביא מאנדרוש צבע שמן אדום ומכחול עבה, וימרח על דלתה, קללת בעל זבוב עליה: CASA DRACULUI.21

בהגיעו לרחוב, נעצר בפתח הבית וחשב מה יעשה, לאן ילך. הוא לא היה רעב עוד. ואמר לעצמו שלאחר מה שעבר עליו מאז הבוקר, מגיע לו לחזק את לבו במשקה חריף. הבעיה היחידה בעניין זה היתה: כסף. הלירות האחדות שהיו לו בארנקו יספיקו לכוס בירה אחת, שאין בה כדי לגרש שדים מגופו. יכול היה לחזור ולעלות לדירתו ולהוציא מקופסת הפח שבמקרר שניים־שלושה שטרות של עשר, אבל אז לא תיוותר לו פרוטה ללחם וריבה והוא יגיע עד סף רעב. כשהוסיף לשאול את עצמו מאין יימצא לו הכסף, הגיע למסקנה שהדרך הטובה ביותר, ואולי היחידה, היא למחול על כבודו וללכת אל אנדרוש, שאצלו מעיין נובע משקאות ללא מחיר.

“אה, יחזקאל!” פרש אנדרוש את זרועותיו בפותחו את הדלת לפניו, “כמה יפה שבאת! אני חושב עליך כל הימים! בוא, תיכנס, אל תעמוד כעני בפתח!”

חזי התנצל על שבא מבלי להודיע, ואנדרוש ענה שאין צורך, אין צורך להודיע מראש, אצלו הבית פתוח תמיד לכל דיכפין, וכשהביא אותו לפני כַּן ציור שבד מצויר מונח עליו, אמר: “הנה, באת פונקט כשאני עומד לסיים את הסקיצה הזאת… מה היא לדעתך? מה אתה רואה בה?”

חזי התבונן בבד, ראה קווים אנכיים צפופים ובראשם חרוטים, ורשת של קווים אלכסוניים החוצים זה את זה, וכולם כאילו נמשכים כלפי מעלה. “מגדל?” שאל.

“קלעת בול!” טפח לו אנדרוש על שכמו. “מגדל בבל! את הרישום הזה, סקיצה לציור, אני עושה לפי הזמנה של בית כנסת רפורמי בסינסינטי. והרעיון הוא הפוך מזה שבספר בראשית. פה לא בלל אדוני את שפת כל הארץ, אלא עשה אותה שפה אחת ודברים אחדים. בקיצור, זו מין אנדרטה לשלום העולמי.” וסיפר לו על כנס של רבנים רפורמים מארצות הברית שהתקיים בירושלים, ושניים מהם, ששמעו על עבודותיו, באו לבקרו פה, בסטודיו הזה… כאן קטע את דבריו ואמר: “טוב, נעזוב את זה. מה נשמע בפרויקט שלנו? יש חדש?”

בו ברגע הבריקה מחשבה במוחו של חזי, לבשר לו בשורה שתצית את דמיונו ותפתה אותו למזוג דלק לשיחתם. "תשמע, אנדרוש, אמר, “רק אתמול קיבלתי מכתב מדודי, הוגו הופשטטר, שהוא פרופסור לפיזיקה גרעינית באוניברסיטת פרינסטון, ובו הוא כותב לי בהתלהבות על רעיון האנרגיה הזבובית, שדיווחתי לו עליו, והוא מזמין אותי לבוא אליו, כדי שנעבוד יחד על הפרויקט הזה, נפתח ונקדם אותו לשלבים של ביצוע…”

אנדרוש ישב פעור פה, מילמל, “זה נפלא, זה נפלא,” וציפה להמשך. חזי, שזה עתה התבשר על האנדרטה לשלום העולמי, אמר ששלוש סיבות לתמיכתו של הפרופסור בפרויקט שלהם. האחת, שבניגוד לכל אנרגיה ממקור אחר, האנרגיה הזבובית אינה כרוכה בזיהום האטמוספרה; שנית, בהיותה נטולת דלק, היא לא תגרום להתחממות כדור הארץ; ושלישית, והיא העיקר – הפעלתה לא קשורה בקטל של יצורים חיים, בני אנוש ואחרים. ומכיוון שפרופסור הופשטטר הוא איש תנועת השלום, הוא מכנה אותה במכתבו “אנרגיה אנטי־מלחמתית”, בלטינית – וִיס קוֹנְטְרָה־בַּאלוּם, כוח אנטי־מלחמתי.

אנדרוש התלהב כל כך ממה ששמעו אוזניו, שקם ממקומו, ניגש לארון בירכתי החדר, הוציא מתוכו בקבוק ויסקי גדול, שִיבַאס ריגְל, נשא אותו למעלה וקרא: “אֶרְגוֹ בִּיבַּאמוֹס”! הבה נשתה אם כן! ועם שהוא מוזג ויסקי לשתי כוסות גדולות עד שפותיהן, פצח בשיר “גַאוּדִיַאמוּס אִיגִיטוּר” מתוך פתיחה אקדמית חגיגית" של ברהמס, ובהשיקו את כוסו בכוסו של חזי, קרא: “להצלחתנו! בִּיבַּאמוֹס! אתה יודע לטינית, אמרת לי פעם,” והמשיך לשיר, “יוּבֶנֶס דוּם סוּמוּס, פּוֹסְט יוּקוּנְדוּם…”22 ומזג כוס שנייה. השניים צהלו, שבת אחים גם יחד, כמה טוב להיות צעיר, כדבר השיר, והחליפו ביניהם רעיונות זוהרים, מנצנצים בשלל המצאות עתירות דמיון. לאחר הכוס השלישית אמר אנדרוש שיצטרף אל חזי במסעו לפרינסטון, יחד יעבדו עם הפרופסור, הוא יכסה את הוצאות שהותו שם על ידי כך שיקים אנדרטה בקמפוס, שתיקרא “זבוב השלום”, דמותה כבר עומדת לעיניו.

חזי, פניו סמוקות מאלכוהול, קם על רגליו, אש קודש בעיניו הלוהטות, וקרא: "כן, זה יהיה אובליסק ענק, ענק… בראשו יתנשא האל הגדול והנורא בעל זבוב, המלך הגולה, והוא פורש כנפיו על פני כדור הארץ, כשולט על העולם כולו…

“אבל!” נשא את אצבעו למעלה, כאזהרה: “תזכור שכמו האל הרומי יאנוס, גם האל הפלשתי בעל זבוב הוא דו־פרצופי…”

“מצוין! אני אפסל לו שני פרצופים, שניהם גרוטסקיים, קדמי צוחק, אחורי זועם…”

“בדיוק! אל חנון ורחום ואל קנא ונוקם!” ולחש בינו לבינו: ישמור אותי אלוהים משניהם…

אנדרוש נסחף בהתלהבותו של חזי, ואמר שכאשר יחזרו ארצה מפרינסטון, יחכרו חלקת אדמה גדולה בנגב ויקימו עליה “מושבת זבובים”, עם ביתנים רבים שמיליוני זבובים ירחשו בהם, מושבה שתהווה אטרקציה למבקרים מכל הגילים, והם יגבו דמי כניסה שיעזרו למימון פרויקט האנרגיה שלהם, ועוד יישאר רווח להם עצמם…

“אבל…” הירהר אנדרוש בקול, “בשביל למשוך תיירים צריך משהו פיקנטי, נכון? אולי אתה יכול לשלוף מהראש הממזרי שלך משהו פיקנטי?”

“פיקנטי? שקשור בזבובים? כמו מה?”

“כמו… כמו… חיי המין שלהם, למשל…”

“על חיי המין של הזבובים אפשר לכתוב ספר שלם!”

“ברצינות? אז קדימה, כתוב! ‘חיי המין של הזבובים’ יכול להיות רב מכר!” ולאחר רגע הוסיף בלחש, כממתיק סוד: “אתה ראית איך הם מזדווגים?”

“לא רק איך הם מזדווגים, גם איך הם מחזרים! זו דרמה לא פחות מרתקת מהדואטים של פרד אסטר וג’ינג’ר רוג’רס. הזכר מפתה, הנקבה לפעמים נענית ולפעמים מסרבת, הוא מביא לה מתנות, יש משא ומתן ביניהם…”

“איך משא ומתן? באיזו שפה?”

“בשפת הכנפיים. כשהזכר מתחשש על הנקבה, הכנפיים שלו מפרפרות במהירות, הוא מאותת לה בסימני סֶמַפוֹר, לפעמים הוא רוקד לפניה… ו – לא תאמין! – יש אצלם גם משחק מקדים לפני המשגל… היית מתאר לעצמך שהזבובים מתנשקים?”

“מה אתה אומר! ממש מתנשקים?”

“כן כן! הזכר מתקרב לנקבה, מצמיד את הפה שלו לפה שלה…”

“שיגעון! אולי נשקה אותם בוודקה והם יתחילו להתפרע! להתחרמן על כל מה שזז! אתה יכול בכלל להבדיל אצלם בין זכרים לנקבות?”

“ועוד איך! ראשית, העיניים של הזכר גדולות יותר וקרובות מאוד זו לזו, כמעט נפגשות, ואצל הנקבה, זה כמו אצל ג’קי קנדי, יש רווח גדול ביניהן…”

“פנטסטי! אתה יודע, זה מדליק אצלי רעיון: נוכל למשוך אל המושבה שלנו גם ‘תיירוּת מין’, כמו בבבל הזונה, אטרקציה למציצנים, מה שיגדיל את ההכנסות שלנו פי מאה! איך זה בעיניך?”

“גדול!”

“אם כך נרים עוד כוס לכבוד הרעיון הזה!” מזג אנדרוש שתי כוסות ויסקי עד גדותיהן ונשא את כוסו אל על: “לחיי תיירות המין במושבת הזבובים!”


לאחר הכוס החמישית צנח ראשו של אנדרוש אל השולחן והמהומים לא מובנים נפלטו מפיו. משהפכו המהומיו לנחרה, הריק חזי אל קרבו עוד כוס ויסקי, אחר כך קם ויצא.

כשעתיים ארכה דרכו מביתו של אנדרוש אל ביתו שלו. ראשו היה סחרחר והוא נשרך עקלקלות ברחובות לא מוכרים לו ותעה לשכונות אלמוניות. בהתקרבו למרכז העיר ובהגיעו לסביבות אחד העם ושינקין, היה כבר ערב. מיטלטל אנה ואנה בחשכה, התנגש בגזע עבה של הפיקוס הקדוש. חש כאב חד בראשו, וכשמישש את מצחו, נגעו אצבעותיו בתפיחה עגולה ומכאיבה. לרגע חשב שמישהו הנחית אלה על ראשו, אבל מי? הרי מלבד מלכה חיימוביץ' ובנה גס הרוח אין לו שונאים בעיר. ולרגע התחלחל כשצפו בראשו המילים: לחכימא ברמיזא ולשטיא בכורמיזא… האם זה אות אזהרה מן האל הקדמון, הקנא והנוקם?

השעה כבר היתה תשע כשהגיע לביתו וטיפס, כושל, במדרגות אל דירתו. הטיל עצמו על המיטה ומיד נרדם.

לאחר שעות, בעודו ישן, שמע זמזומים נוקבי אוזניים בלתי פוסקים. כשפקח את עיניו, כבר היה אור, ובתדהמה קרא: “אני לא מאמין! לא מאמין!” עשרות זבובים התעופפו בחלל החדר מקיר אל קיר מרחפים, משוטטים, מחוללים, מסתחררים, ללא הפוגה. הוא קפץ מן המיטה להסתער עליהם, קודם בשתי ידיו אחר כך במגבת, אך תנועותיו התזזיות כאילו הטריפו עליהם את דעתם, והם השתוללו סביבו כמבקשים את נפשו. מתנגשים בראשו, בלחייו, בזרועותיו, נוקדים אותם ונסוגים מהם, עוקצים את איבריו ונקפצים מהם, וחוזרים להתעופף בחלל כאילו רוח רעה נכנסה בהם. כשפתח את החלון לרווחה כדי להניסם החוצה, פרצה צעקה מפיו: “נאצים! חלאות! נבלים!” פגר של חתול היה מוטל על הגג והמוני זבובים זוחלים עליו וממריאים ממנו אל חדרו, נוחתים וממריאים. “נאצים! חוליגנים!” צעק שוב בקול גדול, כקורא לעזרה. הוא סגר את החלון, מיהר להתלבש ולנעול את נעליו ופתח את הדלת לצאת, אך הזבובים הוסיפו לחולל סביבו כבתחילה. דלקו אחריו גם בצאתו, רדפו אותו ברדתו במדרגות. גם בהגיעו אל הרחוב המשיך לנפנף בידיו כי חש כאילו הם מקיפים אותו, שמים מצור עליו, מרפרפים על עפעפיו, מרשרשים בשער ראשו. הזמזומים שיגעו אותו כל כך, שצעק כטובע הקורא להצלה: “זבובים! זבובים! זבובי מוות!” אחר כך בצרפתית: “מוּש! מוּש!” ואחר כך בארמית: “דבּוּבא! דבּוּביא!” העוברים ושבים ברחוב שינקין נעצרו לראות מה קרה לו, שאלו זה את זה מי האיש, ומשלא ראו שום זבובים סביבו, חשבו שמשהו דפוק אצלו. הוא צעק כמו אז, בהיותו ילד, כשזבובים למאות התרוממו מעל פגר של תן בכפר הערבי ההרוס, התנפלו עליו בזמזומיהם המאיימים, עקצו אותו בזרועותיו, והוא ברח מהם כל עוד רוחו בו.

אלברט, בעל בית הקפה שחזי היה נכנס אצלו לעתים קרובות ללעוט מרק עדשים, נדהם לראותו צועק ומנפנף בידיו, ואמר לסובבים אותו: “משהו קרה לו, זה נורא, הוא יצא מדעתו…” ועם זאת מיהר לצלצל לחברת אמבולנסים. כעבור עשר דקות החרישו את הרחוב יללות של צפירה, ופינו את הדרך לרכב הדוהר. שני חובשים אחזו בחזי בזרועותיו והכניסוהו לתוכו. הסקרנים שנקבצו למקום התפזרו איש־איש לדרכו, ושקט השתרר ברחוב.


אותיות פורחות

שלושה חודשים לאחר השבר הגדול, לאחר שהתנפלו עלי הזבובים והטריפו עלי את דעתי, בעודי יושב ליד שולחן שערמה של ספרים עליו, בירכתי חנות הספרים של זלדקין, וכותב משהו במחברת גדולה, נכנסה לחנות המשוררת עיינה. לבושה היתה בשמלה סגולה, נשרכת עד קרסוליה, עם חוטי זהב שזורים לכל אורכה, חושפת כתפיים שזופות, פתיל צהוב חגור למותניה. נדהמתי לרגע בראותי אותה, וחשתי עקיצה חדה בלבי. “חזי!” קראה מופתעת, וניגשה אלי, “סוף־סוף זוכים לראות אותך!”

“אה, זו את,” מילמלתי, כובש את מבוכתי, כי לשבריר של שנייה חלף לעיני המראה ההוא בחדרי, כששולי שמלתה ריפרפו מעל זרועותיה הנחשפות, “לא הכרתי אותך בלי המשקפיים…”

“כן, יש לי עכשיו עדשות מגע,” גיחכה, פרעה בידה את שׂערה וכיסתה בו את עיניה. “אבל אתה, מה אתה עושה פה?”

“אני עובד כאן כבר קרוב לחודשיים. בעל החנות, זלדקין, שכר אותי כעוזר שלו…”

היא פקחה עלי מבט משתומם: “לפני שלושה שבועות עליתי לדירה שלך, דפקתי על הדלת כמה פעמים ולא היתה תשובה…” וסיפרה שהשכנה מלמטה, ששמעה את הדפיקות שלה, פתחה את דלת דירתה, ואמרה לה שהבחור מלמעלה לא גר פה יותר, ולא ידעה לומר לאן עבר. “למה עזבת את הדירה ההיא?”

“הזבובים גירשו אותי,” הצטחקתי.

“הזבובים? אבל הם היו החברים שלך, אתה אהבת אותם!”

“הם בגדו בי,” אמרתי, “בוקר אחד הם התנפלו עלי, המונים־המונים, וברחתי מהם.”

עיינה הסתכלה בי במבט בוחן, מנסה לעכל מה שאמרתי. “מה היה להם נגדך?”

“בעל זבוב התנקם בי, כפי הנראה,” גיחכתי.

“על מה?”

“אינני יודע,” משכתי בכתפי, “כנראה פגעתי בו… כנראה אסור היה לי להתערב בחיי נתיניו…” ושלא ברצוני עלה חיוך מר על שפתי.

עיינה הירהרה, ואחר כך שאלה: “איפה אתה גר עכשיו?”

“בסמטה אלמונית,” אמרתי, “עשר דקות הליכה מכאן.”

שוב שתקה, כמהרהרת, ואמרה: “אתה מרוצה מהעבודה הזאת?”

“כן,” אמרתי, “אני מכיר כבר את כל הספרים שעל המדפים האלה, ויודע את מקומו של כל ספר, כך שאם מישהו מחפש ספר מסוים, בעברית או בכל שפה אחרת – אני יודע חמש שפות, גם לטינית – אני מוצא לו אותו תוך כמה דקות. זלדקין סומך עלי, ולעתים קרובות הוא משאיר אותי לבדי בחנות.”

“אה, כן…” מילמלה עיינה במבוכה.

“באים הנה אנשים מעניינים,” אמרתי, “לפעמים מחפשים ספר ולא מוצאים, ונשארים חצי שעה או יותר כשהם מדפדפים בזה או בזה, ואז אנחנו משוחחים, גם על ספרים עתיקים ונדירים מאוד, וזה תמיד מעניין… שבי,” אמרתי, נבוך מעמידתה לפני בלבושה האקזוטי, המוזר, כמו של נסיכה הודית, אך היא הודתה לי ואמרה שרק לרגעים קפצה הנה. “לפני כמה ימים נכנס הנה איש נמוך כבן שבעים, פוזל, במשקפיים, מוזר קצת, מסתכל לצדדים כאילו מחפש משהו, ושאל אם יש לנו את ‘האיש בלא תכונות’ של רוברט מוסיל ברוסית. אמרתי שיש לנו בגרמנית, באנגלית, אבל לא ברוסית. ‘חבל,’ אמר, ‘קראתי את הספר בגרמנית ורציתי לראות אם הרוסים תירגמו את החלק האחרון, שמוסיל לא הספיק להשלים אותו, ודווקא הוא החשוב ביותר…’ אני עצמי קראתי את ‘האיש בלא תכונות’ שלוש פעמים, ושאלתי אם זה הפרק על העימות עם הרוע. ‘כן, כן,’ אמר הזקן, ושקענו בשיחה על השקפתו של מוסיל על הרוע. אמרתי שלפי השקפתו – זה מעניין אותך מה שאני מספר?” שאלתי. “כן, כן, מאוד,” הינהנה, “גם אותי מעניין הרוע…” – ובכן, לדעת מוסיל, גם מי שמצדיק את האלימות ואת העורמה כהכרח של מלחמת הקיום, יודע בחוש שאת הרוע לא ניתן לחסל. הוא נצחי כמו הנשגב, כי הוא כולל בתוכו את העונג של הכשלת הנשגב ואת ההנאה מן הצפייה בכישלונו. הזקן שאל אותי בעצב אם דעתי כדעת מוסיל. אמרתי שלדעתי את הרוע אפשר לשרש רק באמצעות הטוב. לא היתה הסכמה בינינו," צחקתי.

“אני קראתי את הספר הזה לפני שנים רבות, כבר לא זוכרת אותו…” אמרה עיינה כמתנצלת.

“יש לי אותו באנגלית, אם את רוצה אוכל להשאיל לך.”

“תודה,” אמרה עיינה, “בעצם נכנסתי כדי לברר אם יש פה שירים של אמילי דיקנסון באנגלית.”

יש לנו תרגומים לעברית, בכמה אנתולוגיות," שמחתי לבשר לה.

“שירים בודדים בעברית יש גם לי,” אמרה. “טוב, אמצא במקום אחר…”

“אני בטוח שתמצאי,” אמרתי, ולאחר שהסתכלתי בה רגע, אמרתי שאני רוצה להראות לה משהו. ועם זאת מיהרתי אל החדר האחורי וכעבור רגע חזרתי ובידי ספר דק בעל כריכה מרופטת ומראה מיושן, והצגתי אותו לעיניה: כתבי מרדכי צבי מאנה, המצי“ר, בהוצאת תושיה, ורשה תרנ”ז. “את זה הביא לנו לפני כמה ימים יהודי זקן, עם ראש מעוטר שיער לבן כמו של אישה. ספר נדיר! נדיר מאוד! משנת תרנ”ז…"

כמה זה תרנ“ז?” שאלה, ולאחר רגע של חישוב, אמרתי: “1897, לפני יותר משבעים שנה. קראת בוודאי על המשורר מאנה, או למדת עליו בבית הספר, אבל מי זוכר אותו היום? מי מלמד אותו? אני יודע בעל פה שיר אחד שלו,” אמרתי, "נוגה מאוד, כן, נוגה צריך לומר עליו, כולו געגועים לארץ ישראל שאותה ראה רק בדמיונו, הוא מת בן עשרים ושבע, משחפת. השיר מתחיל ב’שֶׁמֶשׁ

אָבִיב נָטָה יָמָּה, עַד לִקְצוֹת שָׁמַיִם', ונגמר ב’אַיֵּךְ, אַיֵּךְ,

אַדְמַת קֹדֶשׁ, רוּחִי לָךְ הוֹמִיָּה, לוּ גַּם אַתְּ גַּם אֲנִי

יַחְדָּו, נָשׁוּב עוֹד לִתְחִיָּה'. דמעות חונקות אותי כשאני קורא את השיר הזה, ששמו ‘משאת נפשי’, וכשאני נזכר שכמה שבועות לאחר זאת הוא נפטר.

“אז למה רציתי להראות לך את הספר הזה?” אמרתי, “כי בסופו יש מאמר של מאנה על השירה, ובו הוא אומר, בין היתר… לקרוא לך?” פתחתי את הספר באחד הדפים האחרונים, וקראתי: “‘השירה והמליצה, אין להן תכלית זולתן, כי הן בעצמן התכלית.’ וכשקראתי את השורה הזאת,” אמרתי, “נזכרתי במה שאמרת, שכמו שהזבובים חיים ללא תכלית, כך גם כתיבת שירה היא ללא תכלית.”

עיינה הסתכלה בי בשתיקה, ונהרה היתה שפוכה על פניה. אחר כך אמרה בעצב: “אז אתה לא כותב כבר את הספר על חיי הזבובים?”

“לא, הזבובים פרחו לי, כמו אותיות פורחות,” חייכתי.

“חבל…” אמרה. וכעבור רגע: “השתנית מאז ראיתי אותך לאחרונה.”

“השתניתי? במה?”

לאחר הרהור של רגע, אמרה: “איבדת את המראה האבוד שלך.”

“היה לי מראה אבוד?” שאלתי, וקור עבר בבשרי.

“כך היה נדמה לי,” נתנה בי חיוך עגום.

“מעניין…” אמרתי, “לפני שנים רבות אמרה לי ילדה בת ארבע־עשרה, משהו באותן המילים…”

“באמת?”

“כן… זה היה עוד כשהייתי במושב, הילדה הזאת…”

“היית מאוהב בה…”

“כן…” אמרתי.

עיינה שתקה. אחר כך אמרה: “אני מתכוננת לנסוע מפה.”

“כן? לאן?” שאלתי.

“לאמריקה. למקום שנקרא וודסטוק, במדינת ניו יורק. מתארגן שם פסטיבל גדול של שלום ומוזיקה,” אמרה. “כל גדולי הזמרים יהיו שם, ג’ואן באאז, וסנטנה, וג’ימי הנדריקס, והעיקר – אהובתי ג’ניס ג’ופלין. אני מתה לשמוע אותה בהופעה חיה, היא גדולה! גדולה מכולם! אתה מכיר אותה?”

שמעתי את השם הזה אי־פעם, אולי ברדיו, אולי מהמוזיקה בבר, או בקשר לשירים של אלן גינסברג, זה מהביטניקים, שאת שירו “קדיש” קראתי יותר מפעם אחת… “אז את נוסעת לאמריקה?” הסתכלתי בה, מבלי דעת אם להאמין לה או לא. היא מפתיעה, המשוררת המוזרה הזאת. “יש לך שם מישהו באמריקה?”

“כל ההיפים של אמריקה חברים שלי!” צהלו פניה, ספק מתבדחת ספק מתגאה.

לא יכולתי להסיר ממנה את מבטי. הייתי מלא תימהון.

“ואיפה תגורי שם?” שאלתי.

“לא חשבתי על זה. אלוהים גדול!” צחקה.

צחקתי יחד איתה, פתאום נעשו הדברים שמחים. היתה זו מעין חגיגה קטנה. בייחוד כשהיא בשמלה ההודית־ההיפית הזאת שלה.

“אולי תרצה להצטרף אלי?” שאלה בספק לצון.

האם זו מין בדיחה פרטית כזאת? תהיתי.

“אני?” גיחכתי.

“למה לא? תעזוב את הספרים האלה לשבועיים־שלושה וניסע יחד… אחר כך אתה תחזור ארצה, ואני אמשיך לשוטט בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות…”

האם זו דרך לבחון אותי? את יחסי אליה? את אומץ לבי?

“אני מאחל לך שתיהני,” אמרתי.

היא הסתכלה בי רגע בשתיקה, אחר כך אמרה: “אפשר יהיה לגשת להיפרד ממך לפני שאני נוסעת?”

“כן, בוודאי…” אמרתי, “רק שאין לי טלפון בחדר, אז כדאי שתתקשרי הנה קודם ונקבע משהו… אני גר בסמטה אלמונית, את מכירה בוודאי את הרחוב בקטן הזה.”

“טוב,” עמדה רגע, כאילו על רגל אחת, כמהססת אם לצאת או להשתהות עוד. “אז להתראות,” חייכה ונשאה את כף ידה לגובה הכתפיים בברכת פרדה. וסבה על עקביה ויצאה מן החנות.

עמדתי בפתח, ומבטי נהה אחריה עד שנעלמה ברחוב. וכשחשבתי על כך שיותר לא אכתוב את “חיי הזבובים”, ומעכשיו ועד יומי האחרון אהיה נחבא אל האותיות של הספרים המקיפים אותי סביב – ירד עלי עצב כבד. כאילו אני נפרד מעצמי.


תם סיפורי. בן שישים ושלוש אני היום.



  1. גרמנית: לעזאזל.  ↩

  2. לטינית: תפוס את היום (במובן של “אכול ושתה כי מחר נמות”).  ↩

  3. לטינית: קפיצת מוות.  ↩

  4. גרמנית: ארורה.  ↩

  5. לטינית: אני חושב, משמע אני קיים (רנה דקארט)  ↩

  6. לטינית: השותק נחשב למסכים.  ↩

  7. לטינית: לעצם העניין.  ↩

  8. לא כולנו יכולים הכול (כל ההערות בעמוד זה הן תרגומים מלטינית).  ↩

  9. הטבע אינו עושה קפיצות.  ↩

  10. קשה לשנות את הטבע.  ↩

  11. איש נבון נשמר מן העלול לבוא כאילו כבר בא.  ↩

  12. מבטיח הררי זהב.  ↩

  13. התמימות הקדושה.  ↩

  14. “שהפריץ” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  15. רוסית: אלוהים שלי (קריאת תדהמה במובן של אוי ואבוי).  ↩

  16. לטינית: אל מתוך המכונה.  ↩

  17. יידיש: עשוי! (כמו: גמרנו!)  ↩

  18. יידיש: הנקודה היהודית.  ↩

  19. “אם” במקור המודפס. – הערת פב"י.  ↩

  20. “משמר הברזל” – מפלגה פאשיסטית אנטישמית ברומניה, בין שתי מלחמות העולם.  ↩

  21. רומנית: בית השטן.  ↩

  22. לטינית: הבה נשמח אפוא, / בעוד אנו צעירים. / לאחר נעורים עליזים, / לאחר זקנה מיוסרת / נשכון בתוך

    האדמה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות