רקע
נעמי סמילנסקי
מורה חדשה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: כתב יד; 2008

באמצע הקיץ הסתיימו בחינות הגמר בסמינר למורים בבית הכרם, וכולנו, כל הכיתה, זכינו בתעודות הסמכה להוראה בבתי ספר יסודיים.

לא שאלתי את חבריי אם הם באמת רוצים להיות מורים. רובנו הגענו לסמינר כי הורינו שלחו אותנו לשם, כדי שנרכוש מקצוע בטוח. בארץ הקטנה והחדשה היו האפשרויות מוגבלות, ומשרת מורה הייתה פרנסה טובה ובטוחה.

והנה סיימנו, וקיבלנו תעודות, ופנינו לחפש עבודה.

במחלקת החינוך של הסוכנות היהודית הבהירו לי הפקידים שאין לי כל סיכוי להתקבל לעבודה בירושלים, ואשר למקומות אחרים בארץ, עוד אינם יודעים, ויודיעו לי כשמשהו יתברר. חזרתי הביתה עם הידיעה הזו ואמי לא ידעה את נפשה מצער ומדאגה. נדמה היה לה, לשמע הידיעה הזאת, שהכול, חיי וחייה הם חסרי תקווה, ועד מהרה ראיתי אותה מתמוטטת על מיטתה בבכי שטלטל את כל גופה.

אמי ואני גרנו בדירת המרתף שמתחת לביתם של שושנה ורפאל אבישר. ממפלס הרחוב היו באים אל הדירה הקטנה במדרגות אבן ערוכות במדרון, שעונות על קיר הדירה ותחובות באדמת המורד. אפשר היה לנחש מי הבא, לפי מנגינת המדרגות ושירת הנעלים. לרוב באו הידידים בחבורה ומשחלפו על פני החלון הקטן של חדרה של אמא, שאדנו נשקה כמעט למפלס הקרקע, היו באים אל משטח בטון מלבני שהיה המרפסת שלנו. על צלעו הארוכה של המלבן היה קיר דירתנו, ולו שתי דלתות, דלת לחדר דלת לחדר, ואשנב לכל דלת, ועל צלעו הקצרה היה בנוי מבנה קטן שהכיל מטבחון זעיר, מקלחת ובית שימוש.

הדלות הזו לא הרתיעה איש מן הידידים והשוחרים מלהתאסף מדי ערב על אותו משטח בטון. היו יושבים על שרפרפים של קש או על הספסל שמתחת לתאנה, וצהלות צחוק היו עולות משם עם קשקושי הכפיות בכוסות התה. ולעתים היה גם שמואל בא ומביא את הפטיפון שלו והיה משמיע את התקליטים שרכש זה עתה.


אולם נחמתה של אמא היה קרן־צבי, שהיה בא לרוב לפנות ערב, לפני כל החבורה הצעירה והצוהלת.

קרן־צבי היה ידיד ותיק של אמא. פרנסתו הייתה על אספקת מגבות למרפאות של “הדסה”. את הנקיות היה אוסף במכבסה הראשית ומפזרן במרפאות השונות בעיר ואת המשומשות, שליקט באותן המרפאות, היה מביא למכבסה. הוא נהג ללכת ברגל ממרפאה למרפאה ותרמיל הכביסה הכבד על כתפו, ולא ראה פחיתות כבוד בעבודה הקשה שכן זו לא הייתה לדידו, כמו גם לטעמה של אמא, אלא פרנסה בלבד, ובעיניו כמו גם בעיני אמא, אין עבודה פחותת ערך וכל עבודה המפרנסת את העובד, לכבוד היא לו.

כשהיה גומר את מלאכת יומו, לאחר שחילק את כל המגבות, היה קרן־צבי ממלא את תיקו במיטב הספרות ששאל בחנויות הספרים, ומביא אותם למכירה בבתים של שוחרי תרבות, שבית אמי נמנה עליהם בלא ספק. הוא הכיר את כל חנויות הספרים ואת הוצאות הספרים והמו"לים. הוא היה איש שיחה מעניין, ובכל בית שנכנס אליו כדי לסחור במרכולתו היו שמחים לקראתו והיה מתעכב, ומתארח, ומחליף דעות ומספר חדשות מעולם הספרות, ומעורר את סקרנותם ואת הנאתם של בעלי הבית. כי קרן־צבי היה בקיא בספרות העברית כמו גם במתורגמת והיה קורא את כל כתבי העת שגם אותם מכר אם נתבקש.

היה לו מראה של מהפכן רוסי. הוא לא נראה גלוי ראש אף פעם כי לראשו היה קסקט מעור שלא הסיר לעולם. מתחת למצחיית הקסקט גלשה בלורית שחורה ועבותה שכיסתה כמעט את כל מצחו. פניו היו גלויים. ומתחת לגבות סומרות, מאחורי משקפים נתונות במסגרת דקה של מתכת, הביטו עיניים תכולות, סקרניות וידידותיות. היה לו אף ארוך ומאונקל ושפם עבות כיסה את פיו. תמיד היה לבוש ברובשקה, לבנה או שחורה, חגורה בפתיל עבה. מכנסיו היו גדולים ממידתו, מתקפלים באי סדר מעל נעליו הגבוהות שלא ידעו צורת מברשת או משחה מאז שנוצרו.

הוא היה דמות ציורית להפליא, ומפעם לפעם הייתי מבקשת ממנו לשבת על הספסל והייתי רושמת אותו בעפרון או בפחם.

בהעדר גבר לצידה של אמי היה לה קרן־צבי לסעד. הוא הקשיב אליה בתשומת לב, והתייחס אל דאגותיה בהשתתפות. ואמנם היו לאמא שלי דאגות מאחר שגידלה לבדה סייחה שלא הצליחה לשים עליה רסן. הלחשים שלחשו זה לזו במטבחון הזעיר ביידיש ובגרמנית, נועדו לרקום לי עתיד מהוגן, כמו שמתבקש בבית יהודי מן היישוב ובייחוד לצאצאית של משפחת ויז’ניצר המהוללת. ומאחר שאמא לא מצאה דרך לדבר אתי על “עניינים חשובים” הייתה שולחת אלי את קרן־צבי לשיחות מלב אל לב. הוא ניסה בכל דרך אפשרית לפענח את צפונות לבי, אבל אני, לרוב לא ידעתי מה אספר לו, ולא האמנתי שהוא יכול להבין את מה שגם אני התקשיתי להבין.


ערב אחד, זמן מה לאחר שסיימתי את הסמינר, שמעתי את קרן־צבי מדשדש בנעליו הגדולות במורד המדרגות. הוא הגיע ועל כתפו תיק הספרים הגדול, ומייד התכנס עם אמא במטבחון, והתחילו מתלחשים כדי שאני, שישבתי על הספסל מתחת לתאנה, לא אשמע מה שנלחש. רק שינים' וסמכים' וצדיקים' משיחתם ביידיש ובגרמנית פרצו דרך דלת הרשת ונתלו בענפי התאנה שמעל לראשי.

ידעתי כמה צער, דאגה וחוסר ישע מוצגים במטבחון, בגרון חנוק ונפש מפוחדת. אימת הבדידות, מחנק העוני, החשש מפני שער נעול ומפני אין מוצא, הפך את אמא למרת נפש ומסכנה. אבל אני, על הספסל מתחת לענפי התאנה – – הוי כמה לא רציתי את העוני הזה, את אין האונים הזה, את הכניעה וחוסר היכולת לחולל שינוי. כל ישותי הצעירה סירבה להאמין שאין מוצא. היטב ידעתי שלא קרן־צבי ולא אמא יהיו אלה שיוציאו אותי למרחב. כשיצאו סוף סוף מן המטבחון, ביקש קרן־צבי שאעלה איתו לשבת על ספסל ברחוב החלוץ.

היה ערב חם ולח. ריח התאנים המבשילות בגנים מלא את האוויר. ישבנו על אחד הספסלים, מוכנים ל“שיחת נפש”. הוא ברך אותי על תעודת ההוראה ושאל אם אני באמת רוצה להיות מורה. הוא הסביר לי שאמא מודאגת מאד שמא לא אמצא עבודת מורה, והיא חושבת שכל עבודה שאמצא תספק, ואולי כדאי שאחפש משרת זבנית באיזו חנות, או שמא אמצא לי עבודה של מטפלת בילדים קטנים, או כל עבודה שהיא, כי אמא לא יכולה לפרנס אותי, אין לה עוד כוח, המשכורת שהיא מרוויחה לא מספיקה למחייתנו, בייחוד לאחר שהיא שולחת בכל חודש כסף לאחי שלומד בפוליטכניקום בצ’כוסלובקיה.

עניתי לו שלא ידאג. כל השנים האלה שלמדתי בסמינר פרנסתי את עצמי בשעורים פרטיים, ואני לא אפול על אמא למעמסה. הסברתי לו שמשרת מורה משאירה פנאי שאני נכספת אליו כל כולי, אחרי כל השנים האלה של לימודים וריצה משעור פרטי לשעור פרטי. סיפרתי לו שהמורה למוסיקה בסמינר נידב לי שעורי פסנתר שנתיים רצופות כי חשב שאני מוכשרת, ושהתאמנתי בבית ידידים בעלי פסנתר, שלדאבון לב עזבו זה עתה את בית הכרם ואני נותרתי בלא פסנתר. לבי יוצא אל פסנתר, אמרתי לקרן־צבי שלא חדל מהסתכל עלי כאילו ראה אותי בפעם הראשונה ולא כל כך אהב את מה שראה. אמרתי לו שאני רוצה לצייר ואולי אוכל ללמוד בבצלאל, ועוד הוספתי שאני גם אוהבת לכתוב ואולי משרת מורה תותיר לי פנאי ותאפשר לי לעשות דברים שאני אוהבת.

קרן צבי הביט בי ברחמים גדולים ואמר לי שאני שוגה בחלומות. הוא לא רואה לבחורה ענייה כמוני כל סיכוי להגשים משהו מכל הזיותיי. גם לנגן וגם לצייר? זה יפה מאד שאת אוהבת דברים כאלה אבל קודם כל, אמר בקול סמכותי, מצאי עבודה, עבודה כלשהי! כל עבודה שמפרנסת את העובד, לכבוד היא לו. ומוטב שלא אשכח, הזכיר לי קרן־צבי, כי באירופה המצב בכי רע והדוד שוב אינו יכול לשלוח כסף כמימים ימימה, ולאמא אין עוד כוח, אין לה כוח, חזר והדגיש, חזר והדגיש.

לא עניתי לו ולא כלום.

אחר כך באו חברים, מדלגים במורד המדרגות הרעועות. שתינו תה ואכלנו לחם בריבה וצחקנו על לא דבר. מה יהיה? יעקב מצא עבודה בזיכרון־יעקב, צבי נוסע אל אחיו בלונדון, מאירה מצאה עבודה בשפיה. ברל לבדו עוד לא יודע, כמוני הוא מוכרח למצוא עבודה.

כשירדה הצינה הירושלמית, וטל כיסה את הספסל ואת התאנה, נדם הצחוק והחבורה התפזרה, איש לדרכו.


היה לי מפלט אחד בבית הכרם, והוא דירתם של משפחת הקר. גרו בה האדון והגברת הקר (לעולם לא קראתי להם בשמם הפרטי), זוג קשיש, לבני שער, ייקים דוברי עברית וגרמנית דקי גוו ומאירי פנים, אצילים שלא מכאן.

פגשתי אותם כמה פעמים, בחנותו השופעת כל טוב של מר וידנפלד הגידם והזועף שאמא הייתה שולחת אותי אליו עם רשימת קניות. מאחר שגם הם גרו ברחוב החלוץ היינו חוזרים יחד באותה הדרך. הם גרו בבית גדול שגבל בגינה הציבורית, ואני גרתי בהמשך הרחוב. פעם שאלתי אותם אם הם יודעים איפה אוכל להתאמן בפסנתר, כי המשפחה שאצלה התאמנתי עד עכשיו עזבה את ירושלים. עוררתי את סקרנותם והם שאלו אם אני אוהבת מוסיקה. הם גם גילו שאני דוברת גרמנית, ואמרו שיש להם תקליטים ופטיפון וספרים וישמחו לארח אותי. וכך, מפעם לפעם, כשכלו כל הקיצים ונפשי השתוחחה עד עפר הייתי הולכת אל בית הקר.

דירתם הייתה בקומה השנייה. החדר שאליו הזמינו אותי היה לבן, פרט לארון ספרים גדול שכיסה את אחד הקירות ושהיה מלא ספרים על אדריכלות ואמנות. על קיר אחר היה תלוי צילום גדול של נער ובקיר הפונה אל הרחוב היו שני חלונות שוילאות שקופים עם אמרת תחרה התנופפו עליהם קלות. הריהוט היה לבן וצנוע, ותמיד כשבאתי לשם ירדה עלי שלווה כאילו הייתי בבית אצילים ממקום אחר.

הגברת הקר חקרה אותי על מעשי והתענינה בכל מה שמעסיק אותי. נעשיתי בת בית אצלם ומותר היה לי לנגן בפטיפון כרצוני ולפתוח את ארון הספרים ולשלוף מתוכו את הספרים שענינו אותי. הייתי מתרווחת בכורסה, מעיינת בספרים, ומאחר שהיה שקט בבית יכולתי להתרכז הן במוסיקה והן בספר שבידי.

תוך כדי כך סיפרו לי שהנער שבצילום הוא בנם שטבע בים, ושיש להם עוד שתי בנות, האחת היא חברה בקיבוץ עינות, והצעירה עודנה תלמידה והיא לומדת בבית הספר הריאלי בחיפה. אדון הקר, סיפרו לי, היה מרצה בטכניון והוא מהנדס ואדריכל בדימוס.

אמא לא אהבה את הידידות הזו. היא אמרה שמשפחת הקר הם אנשים עשירים ושהם בודאי מתייחסים אלי בזלזול. גם לאחר שסיפרתי לה שבתם הבכורה היא חברת קיבוץ ושאני חושבת שהם עצמם ציונים ואידיאליסטים, הניעה את ראשה בספקנות, ופניה הביעו עלבון.

בצר לי, אחרי השיחה המרגיזה עם קרן־צבי, הלכתי אל בית הקר. הם היו בבית. מלמטה ראיתי את הוילונות השקופים עם אמרת התחרה מתנופפים קלות דרך החלונות. הייתה שעת אחרי הצהרים. האדון הקר פתח לי את הדלת והזמין אותי להצטרף אליהם למשתה התה. שאלו אותי מה שלומי. הייתי קרובה לבכי, אבל כשהתחלתי לספר להם שלטתי בקולי שהיה מאופק וענייני. סיפרתי להם מה קורה לי בבית. אמרתי שאני מוכרחה למצוא עבודה. וגם את חלומותיי סיפרתי להם בלב סוער ומלא דאגה.

הם הקשיבו. ארשת של השתתפות הייתה על פניהם. לפני שנפרדתי מהם אמרו שיחשבו איך אפשר לעזור לי, ובקרוב יודיעו לי מה עלה בדעתם.

* * *

וכך הגעתי לקיבוץ עינות.

בתם של האדון והגברת הקר, שהייתה חברת הקיבוץ, יידעה אותם שהקיבוץ מחפש מורה לחודשי החופש, לשלושה ילדים בני עשר, שלמדו עד הנה במשמר העמק, קיבוץ של השומר הצעיר, ועכשיו הם עתידים לעבור ללמוד בקבוצת גבע. בין הגופים הקיבוציים השונים הייתה יריבות אידיאולוגית עמוקה, כמו אותה יריבות יהודית שהייתה בין ה“חצרות” של הרבנים השונים באוקראינה ובפולניה. במשמר העמק לימדו תנ“ך בהשמטת שם אלוהים, והנושאים החינוכיים העיקריים היו הערכים הסוציאליסטיים והזיקה החזקה לברית המועצות. וועדת החינוך של גבע סירבה על כן לקבל את שלושת הילדים לבית הספר של הקבוצה, מחשש שמא יפיצו את אמונותיו של השומר הצעיר בין יתר הילדים בני העשר, והתנו את קבלתם בכך שילמדו בחופש תנ”ך בנוסח המקובל וספרות עברית וידיעת הארץ.

האדון והגברת הקר בשם קיבוץ עינות הציעו לי את העבודה הזו לימי החופש. ואף על פי שההצעה לא הייתה אלא לעבודה זמנית, לא היססתי לקבל אותה. בשמחה ובהתלהבות, בהרגשת רווחה והקלה קיבלתי את ההצעה. הנה נפתח לי שער, עבודת הוראה בקיבוץ, הרחק מן הבית והרחק מקרן־צבי והרחק מכל הטפת המוסר ומכל הפניות אל המצפון שלי והדרישות התמידיות להיות שונה ממה שהנני.

לתימהונה של אמא ולתימהונו של קרן־צבי לא היה גבול כשסיפרתי להם את החדשות. הנה השגתי עבודה שלא עלתה על דעתם שתתכן כמותה. לא זבנות ולא טיפול בתינוקות ולא ניקוי חדרי מדרגות אלא הוראה בקיבוץ בעמק יזרעאל, וכל זה בעזרת האדון והגברת הקר שאמא חשדה בהם שאינם אלא מזלזלים בי.

עוד באותו ערב ארזתי חפצים מעטים, לקחתי אתי ספר תנ“ך ושירי ביאליק, ובבוקר המחרת נפרדתי מאמא בחיבוק ונשיקה, בעוד היא מסתכלת בי בדאגה ובתימהון. נסעתי באוטובוס העירה. על יד ה”צריף של הצופים" חיכתה לי המשאית של המשק. טיפסתי ועליתי אל בין שקי המלט הקמח והאורז, והתמקמתי לי ביניהם ככל שיכולתי. היה נוסע נוסף במשאית הזו, בחור שלבש סגין של הצבא הבריטי. הוא לא אמר מלה, טיפס ועלה על הארגזים שהכילו מי יודע מה, התכרבל בשמיכה צבאית ונרדם מייד כשהתחלנו לנסוע.

הדרך הייתה צרה ומתפתלת, עברנו את רמאללה ואת שכם, נסענו דרך הרי שומרון והרי אפרים, שהיו בעונה זו של השנה קרחים ויבשים, צחיחים ללא רחם. המדרגות שעל מורדותיהם, הנתמכות בגדרות אבנים אפורות סגולות, הצמיחו פה ושם עץ חרוב בודד או תאנה עקומת גזע, זכר לימים רחוקים. כאילו לא נגעה באדמה הזו לאחרונה יד אדם. נוף נטוש, לא מעובד, חרב למעצבה.

הוי ארצי מולדתי,

הר טרשים קרח.

ארץ עזובה ולא מטופלת. הכפרים הערביים המעטים שישבו בראשי ההרים נטמעו באפור השולט. רק מפעם לפעם נראתה נערה רועה עדר עזים שחורות, שהוו ניקוד ציורי ועצוב על קירות הסלע. מה הן רועות העזים האלה, מה הן לוחכות, והלא אין זכר לעשב או לצמח כלשהו מלוא כל העין.

נסענו ונסענו שעות רבות. הרוח ייבשה את עור הפנים ואת העיניים שצרבו קשות. כבר הייתי עייפה, אבל לא רציתי להחמיץ ולו גם רגע אחד של הסתכלות בנוף היבש הזה שהוא למרבה הפלא הנוף שלי, שאני רגילה אליו, שבתוכו גדלתי. כאלה הם ההרים סביב ירושלים, כמו גם הגבעות סביב בית הכרם. אותה שממה אפורה שמצטבעת, עם רדת היום, בוורוד ענוג מכמיר לב, נוף עשוי סלעים סגולים שצלילי חליל בכייני מלא ערגה עולה מתוכם גם אם אין שם חלילן כלל.

ואז, לאחר נסיעה שנמשכה אין קץ, כשכמעט כבר תש כוחי, נגמרו פתאום ההרים ומתחתינו נפער עמק יזרעאל, מצויר ריבועים ריבועים.

לימים, כשהייתי טסה באווירונים ומבעד לחלון, לאחר נסיעה ממושכת מעל לים, הייתה מתגלה יבשה, הייתי מבקשת לחזור על חווית התדהמה שאחזה בי למראה העמק באותו יום קיץ. אחרי הנסיעה הארוכה בין ההרים החשופים והצבע האפור, פתאום, נתגלתה ארץ שקוית מים, חרושה בחום וזרועה ושתולה בירוק, ריבועים ומלבנים שהשתלבו זה בזה, תמונה קוביסטית ענקית מצוירת בידי חקלאים.

עמק יזרעאל, התגלמות החלום הציוני. אדמה מעובדת בידי האדם היהודי החדש. הייתי נפעמת מן היופי ונרגשת מן המפגש עם מעשה היצירה הזה, שינוי פני הארץ החרבה, המתה, להיותה ארץ חיה, השממה שהפכה לאדמה פורייה. וגם השמים כאילו גבהו פתאום מעלינו. באופק הרחוק רבצו גבעת המורה והתבור משורטטים בקו חד על התכלת החיוורת.

למצב הרוח הנלהב שלי, מצב הרוח הציוני והחולם, התאימו דברי עמוס הנביא שעלו והדהדו בראשי:

הנה ימים באים נאום אדוני

וניגש חורש בקוצר

ודורך ענבים במושך הזרע

הייתי נסערת. זאת ארץ שונה מכל מה שידעתי, כאילו נפתח כאן העתיד שלא חשבתי שיקרה בדרכי.

רציתי לשיר בקול גדול: הללויה.

על המשאית החורקת לא היה עם מי לשיר ולא היה מישהו שישמע אותי או יצטרף אלי. הנהג שרואה את המראה הזה יום יום אולי כבר גס בו לבו. והנער בסגין הצבאי לא נע ולא זע והוסיף לישון על הארגזים המיטלטלים. וגם הרוח שנשבה על הפנים ייבשה לי את השפתיים ואת הגרון ואת כוחי לשיר.

גלשנו לאטנו אל עבר העמק. הריבועים המצוירים הפכו לחלקות חרושות או זרועות, חלקות של חסה וחלקות של בטנים וחומצה ותירס וחלקות שנחרשו זה לא מכבר. ולבסוף הגענו לכביש ישר. אקליפטוסים היו נטועים משני עברי הכביש בחורשות קטנות וצבעם כחול אפור עם ניקוד כתום בתוכם, מתנצנצים ברוח.

נסענו עוד שעה ארוכה עד שעצרנו בעפולה, שלא הייתה אלא עיירה עלובה בנויה מצריפים. הנהג שלנו קנה לנו גזוז, להרטיב את הגרון ציחה הצמא.

כאן הייתה הצומת שממנה עלינו על הכביש המוביל לעבר מחוז חפצנו. הנהג חילץ את עצמותיו, גנח ופיהק בקול גדול וכשחזר אל תאו התניע, ופנינו מערבה. הכביש היה ישר אם כי לא סלול כהלכה והמשאית קיפצה וטלטלה את תכולתה ואותי גם. עברנו על פני ישובים שרובם ככולם היו קיבוצים. נדמה היה לי בכל זאת שהמשאית שלנו, למרות הטלטולים, תפסה תאוצה ונסעה על הכביש הישר מהר יותר, גם המנוע הרעיש יותר והעלה צחנת דלק מיאשת.

כעבור שעה, או אולי שעתים, ואולי זמן לא מדוד, הגענו כנראה למחוז חפצנו. המשאית נעצרה בתוך חצר מוקפת צריפים, וחנתה ליד צריף גדול מן האחרים והמנוע נדם.

הנהג התיר את דפנות המשאית ואני החלקתי וירדתי ורגליי עמדו על אדמה מוצקה. גם העלם בסגין הצבאי קפץ וירד, נושא את השמיכה הצבאית על זרועו הלך הישר אל אחד הצריפים בלי להפנות את הראש.

הנהג אמר: – חכי פה, עוד מעט יבוא מישהו לפגוש אותך.

חיכיתי. הייתה שעת אחר צהריים מאוחרת, השמש כבר נטתה אל הפלח האחרון של הרקיע והצללים נתארכו. שני עצי אקליפטוס גבוהים ועץ חרוב אחד הצלו על החצר. לפני הצריפים שמסביב היו גינות קטנות בהן גדלו שיחי רוזמרין ופרחי ציפורן־החתול צהובים.

גבר צעיר ניגש אלי, שאל אם אני היא המורה החדשה, אמר ששמו דוד ושהוא האיש של רות הקר.

– רעבה?

– עייפה וצמאה.

– בואי נלך תחילה אל החדר שלך, תוכלי להתרחץ ולהחליף בגדים, ואז תבואי לחדר האוכל, רות ואני נחכה לך שם.

הוא הלך לפניי אל הבית היחידי הבנוי, שעמד מאחורי הצריפים, עלה אל הקומה השנייה, נכנס לחדר בקצה המסדרון ואמר: – זה יהיה החדר שלך כל זמן שתעבדי אצלנו.

יצא וסגר את הדלת אחריו ואני נותרתי לבדי.

בחדר הייתה מיטת ברזל ועליה מזרון עשוי שק מפוטם בקש. שני סדינים מבד ערבי ומגבת היו מונחים על המזרון. וגם שולחן קטן היה בחדר, וכיסא, וכמה מדפים בפינה מוסתרים בוילון מבד פרחוני.

יצאתי למסדרון ומצאתי בקצהו השני שירותים ומקלחת. רצפת המקלחת הייתה חלקלקה ומגעילה, אבל אני לא היססתי ופשטתי את בגדיי ופתחתי את הברז ועמדתי מתחת למקלחת, נותנת למים לקלוח על גופי החם והעייף, עוד ועוד מים, לא ידעתי שבעה, מנסה להתרענן ולהשיב את רוחי. עמדתי כך שעה ארוכה מסתבנת בפיסות סבון שהיו עזובות בסבוניה, מקרצפת את הרגליים ואת הראש ושוטפת ושוטפת במים הקרים עד שרווח לי. לבסוף התעטפתי במגבת ורצתי אל חדרי שבצד האחר של המסדרון, וסגרתי את הדלת אחריי. לא ראיתי איש בכל הבית ולא שמעתי קול. לבשתי בגדים נקיים ונפלתי על המיטה כמוכת ברק, נרדמתי וישנתי.


שני אנשים עמדו מעלי והעירו אותי. החלון היחיד כבר היה חשוך. מעל לדלת דלקה נורה בודדה והאירה את החדר באור קלוש.

קפצתי וקמתי. ראיתי את דוד, זה שהביא אותי אל החדר ואישה צעירה דקת גו לצידו. היא דמתה לאדון הקר, ואמנם הציגה את עצמה ואמרה ששמה רות, שהיא הבת של האדון והגברת הקר, ואמרה שכבר פגשה אותי בבית הוריה בבית הכרם. היה לה קול רך, וכל אישיותה אמרה עדינות, דומה להוריה, משרה ביטחון. הלכתי אחריה לחדר האוכל בחפץ לב.

ששה שולחנות עמדו בחדר האוכל ושני ספסלים משני עברי כל שולחן. החברים כבר גמרו לאכול ועמדו קבוצות קבוצות ושוחחו. חלקם היו יחפים וחלקם נעולים סנדלים, לבושים במכנסיים קצרצרים וגופיות. חלקם ישבו ושיחתם הייתה קולנית ופולמוסית. רות ודוד הזמינו אותי לשבת ומזגו לי מרק מתוך תרווד גדול שעמד באמצע השולחן, ופרסו לי פרוסת לחם מכיכר שגם היא הייתה מונחת באמצע השולחן. הם מזגו מרק גם לעצמם ופרסו לחם גם לעצמם, ואכלנו ושוחחנו בניחותא. הם סיפרו לי על הקבוצה ועל העבודות שהחברים עובדים בהן, ועל התקוות שהם תולים בי בחינוך שלושת הילדים הגדולים של הקבוצה, שלא למדו שום דבר במשמר העמק. הם מצפים ממני שאקדם את שלושת הילדים כדי שיוכלו להשתלב בבית הספר בגבע שנחשב לבית ספר מעולה.

אל השולחן ניגשו גם כמה חברים שהציגו את עצמם כהוריהם של שלושת הילדים, בחנו אותי בעיניהם, נדמה היה לי שבחנו אותי בעין טובה, ולבסוף חזרתי אל חדרי, שכבתי על המיטה ותכננתי את היום הבא.

פתאום הבנתי שאני לבדי. אמא לא הייתה על ידי לא בחדר הזה ולא בחדר סמוך והיא רחוקה מפה מסע יום, וגם קרן־צבי איננו כאן. כאן אני על אחריותי שלי בלבד. אני צריכה, מוכרחה, לעמוד במשימה שלקחתי על עצמי.

הוצאתי את המחברת שהבאתי אתי ואת העיפרון וניסיתי לתכנן את השיעור הראשון שימשך ארבע שעות משעה שמונה ועד ארוחת הצהרים. קיוויתי שיש כאן ספריה. ניסיתי לשחזר בדמיוני שעור יפה מן הסמינר שאולי יצלח בידי לחזור עליו כאן בעינות.

אולם זיכרון הסמינר, הכיתה והתלמידים והמורים ירד עלי פתאום כחלום רע, זר ודוחה, והידיעה המרנינה ששוב אינני תלמידה ולא עוד אצטרך לענות על שאלות לעיני הכיתה ולפני עיניו הפוזלות של דינבורג המורה המהולל, שאטרייה דבוקה לנצח על זקנו הקלוש, ושהנפלאות שפיו מפיק מהולות תמיד ברוק שניתז כגשם על יושבי השורה הראשונה –הידיעה הזו הפיחה בי רוח חיים. זכר כל העבר ההוא שנגמר זה לא מכבר היה עכשיו מאוס, ומכעיס. כמה טוב שלא אשב עוד בקהלם. כמה טוב שאני לא בבית, אפילו לא בבית הכרם. אני כאן. לבדי לבדי! ופתאום הרגשתי כאילו התעצם כוחי בחדר הריק הזה שכולו שלי. בלי אמא ובלי קרן־צבי ובלי המורים של הסמינר, לבדי אמצא את דרכי. משוחררת מנוכחותם התובענית, ומשוחררת מהנחיותיהם המלומדות שהן תמיד “לטובתי”. לא חייבת עוד להישמע להוראות שנובעות מידיעתם הבלעדית מה טוב בשבילי ומרצונם העז לשנות אותי, לעצב אותי, כדי שאגדל ואהיה אותו דגם הנערה שטוב בעיניהם.

חופשית ולבדי.


בבוקר הזמינה אותי אם הבית אל חדר האוכל של הילדים, והציגה לפניי את שלושת תלמידיי, את יוכי ואת נדב ואת גידי. בחדר האוכל של הילדים, סביב שולחן ארוך ישבו זאטוטים בני חמש ושש ורק שלושת תלמידיי היו גדולים, בני עשר. הם היו הגדולים והנערצים בחבורת הילדים, גם שררה ניתנה להם, גם הזכות לבוז לקטנים וללגלג עליהם הייתה להם. יכולתי לחוש את עמדתם הבכירה כבר בבוקר הראשון.

על השולחן היה מוצג אוכל בשפע, לחם וחמאה ושמנת ודייסה וביצים שלוקות ועגבניות ומלפפונים וחלב, והמטפלות, במכנסים קצרים וסינורים לבנים, האיצו בילדים לאכול.

גם אני הוזמנתי לאכול עם הילדים. תמהה על השפע אכלתי מסויגת.

השולחן העמוס כל טוב נראה לי נוגד את הרעיון של הקיבוץ כפי שהצטייר בדמיוני וכפי שהצטייר לי אמש בחדר האוכל של החברים. בלבי חשבתי שהקיבוץ רחוק מן הבורגנות. השפע הזה בארוחת הבוקר נראה בעיני עשיר ומוגזם. ארוחות כאלה לא ראיתי אלא אצל הדוד חיים האמיד. חשבתי שהקיבוץ מסתפק במועט, מצניע לכת ופשוט. זכרתי את קערת המרק ואת כיכר הלחם בחדר האוכל של החברים אמש, ותמהתי על הפער.

כשגמרנו לאכול הנחתה אותנו אחת המטפלות אל חדר שהיו בו שולחנות קטנים וכוננית עם ספרי לימוד וארון עם כלי כתיבה וציור.

לאחר ששאלתי את יוכי ואת נדב ואת גידי מה למדו במשמר העמק ונתתי להם לפרוק כל מה שאהבו ומה שלא אהבו, שלפתי את ספר התנ"ך וקראנו את הפרק הראשון, בראשית ברא אלוהים. הם לא קראו את הפרק הזה מימיהם ואפשר היה להפליג ביחד בדמיון ובמחשבה, מה היה לפני “ויאמר אלוהים”, ואיך אפשר שמשהו אדיר כמו האור יווצר בדיבור. ותוך שתיארנו מה שתיארנו, תוך שריחפנו על פני תהום, וקראנו בספר האגדה, כתבנו וציירנו, עברו ארבעת השעות ונקראנו לחדר האוכל.

שוב היה השולחן עמוס בכל טוב. שאלתי את המטפלת מה קורה אחרי ארוחת הצהרים. והיא אמרה: – מנוחת צהרים, הולכים לישון עד ארבע.

חזרתי אל חדרי, השתרעתי על המיטה וחיכיתי שחום היום יפוג. אחר כך יצאתי אל החצר, עברתי בין הצריפים ובאתי אל המשק. סככה גדולה הייתה שם, בסככה עמד טרקטור וכלים חקלאיים שלא ידעתי מה טיבם, ועגלה עמדה שם וכמה מריצות. לא היה בסככה איש, כנראה שמנוחת הצהריים נשמרת.

דרך עפר הוליכה אל גן ירק. ידעתי שרות הקר ממונה על הגן. זה היה גן גדול, מרושת בתעלות השקיה, ולצידן שורות ארוכות של שיחי עגבניות מודלים על סומכות. פירות ירוקים ואדומים היו תלויים בין העלים, ומלפפונים היו שרועים על העפר ודלעות מצהיבות רבצו ליד הגבעולים המשתרגים ובצל ירוק וחסה, הכול במשטר ובסדר, וכלי עבודה, טוריות ומגרפות ומתלמות רוכזו בארגז לצד הדרך. גן ירק כזה לא ראיתי מימי.

באחד הטיולים שטילנו עם בית הספר לביתיר הערבית ראיתי בבקעה הצרה גן ירק יפהפה למראה. הגן היה עשוי ערוגות ערוגות עפר ששוליהן מורמים והן יוצרות מעין גיגיות שמי ביוב מציפים אותן להשקייה. בתוך הצחנה גדלו לתפארת כרובים וכרוביות וצנונים ובצל ירוק. אמא הייתה מביאה מן השוק את הירקות האלה ותמיד טבלנו אותם במי קאלי סגולים כדי לחטא אותם מחיידקי ביתיר הערבית.

ופעם בשבוע היה מתרחש בסמינר שעור חקלאות עם המורה מרגולין. הוא שאף לגדל ירקות בעזרת תלמידי הסמינר, בין הסלעים של בית הכרם. הכלים לעבודה היו שמורים במחסן קטן, והיו בו מכושים רעועים שהיטלטלו חופשיים על הקתות, וחלק גדול של השיעור הוקדש לטיפול במקושים, לחזק אותם בכפיסים ולטבול אותם בדלי מים עד שיתחזקו ולא יהוו סכנה לעובד ולשכניו. והיו במחסן גם מגרפות נטולות מחצית שיניהן. וטוריות עקומות. ובכלים מהוללים אלה נתבקשנו לעשות גן ירק. אבל גם אם צמח משהו כלשהו באותו גן, לא היה אותו משהו אלא שוד ושבר. את תפוחי האדמה אכלו הערצבים, את המלפפונים ניקרו הצפרים שקיננו בעצי האורן הגדולים ואת הצנוניות והבצל הירוק גנבו פרחחים ששוטטו ברחוב. וכשהיינו באים בבוקר והמורה מרגולין היה רואה את החורבן הייתה חמתו עולה להשחית והיה פוצח במחרוזת קללות בכל השפות שידע. ואנחנו, משתגעים מצחוק, היינו בורחים אל פינות הגן משתדלים שלא להתפוצץ בפניו.

ופתאום כאן גן ירק שכזה!

חזרתי אל דרך העפר ובאתי אל הכרם. הגפנים היו מודלות על סומכות ועל חוטי הברזל שנמתחו ביניהן, ומבעד לעלים בצבצו אשכולות ענבים שחורים, עגולים ומכוסים דוק אבק דקיק שנתן להם מראה מכמיר. לא העזתי לגעת באשכול, נזכרתי בקופסאות הקרטון הקטנות המוצבות בחנויות היקרות בירושלים ועליהן כתוב: “תנובה, ענבי מאכל מרפא”. ידה של אמא לא השיגה לקנות קופסא כזו שתכולתה גדלה בעמק יזרעאל. ענבים היינו אוכלות בסוף הקיץ בלבד, ענבים שהערביות מעין־כרם היו נושאות בסלים על ראשיהן ומביאות למכירה בבית הכרם.

ימים אחדים נהגתי בשגרה הזו, לפני הצהרים לימדתי את יוכי ואת נדב ואת גידי, קראנו וכתבנו והסתכלנו במפת ארץ ישראל, ואחרי הצהרים שוטטתי במשק וניסיתי להבין. האומנם כאן מתגשמים המאוויים של העם היהודי הציוני? האומנם כל מה שנאמר לנו בתנועת הנוער ובבתי הספר מאז כתה א' ועד סוף ימי הסמינר, כל השירים ששרנו מיום שלמדנו לדבר, כל הספרות שקראנו ושנינו, הכול כוון אל “הגשמה” זו שאני רואה אותה כאן במו בעיני?

בהרים כבר השמש מלהטת

ובעמק עוד נוצץ הטל

אנו אוהבים אותך מולדת

בשמחה בשיר ובעמל

העמל הוא לב העניין. עובדים כאן, כולם עובדים כאן עבודה קשה, מעלות השחר שעות רבות בכל יום. עם זאת ניכרת הדלות בחדר האוכל, בצריפים, בחצר. עוד לא ראיתי את השמחה ואת הגיל. הציק לי שהם חוסכים מפתם ונותנים לילדים את כל השפע שבעולם.

התהלכתי במשק וחקרתי את כל פינותיו, את הרפת ואת הלול ואת המכבסה ואת מחסן הבגדים ואת הסככות ואת הנגרייה הקטנה והמסגרייה, והסתכלתי באנשים לבושי הבגדים הבלויים, שנראו קשי יום ומיובלי ידיים, ובבחורות שנראו מוזנחות ועור פניהן מחוספס ויבש. הבנתי פתאום שאלה הם פני ההגשמה, והנה אני כאן ורואה את פניה. אלה האנשים שכאן הם שמוסרים את חייהם כדי להגשים את החלום.

כל הימים מכיתה א' ועד תום הסמינר לימדו אותי שיש יופי וגדולה בעוני הזה, בשותפות שמתגשמת כאן, בהסכמה לחיות כך, בנכונות לשאת את המאמץ המלוכד כדי להקים חיים נכונים יותר, צודקים יותר. האנשים האלה, הם האצולה של היישוב העברי ושל העולם היהודי כולו חשבתי, ורציתי להיות שייכת.

רציתי לדבר עם מישהו על מה שאני רואה, אבל איש לא התעניין בי, הייתי זרה, לא שייכת, כל כך לא שייכת. לא היה בי האומץ לדובב אפילו את רות הקר שבאה מבית אמיד ועזבה הכול כדי לייצר ירקות בעינות. היא באה לחיות כאן ולהיות מגשימה. האם היא מרגישה כאן כמו בבית הוריה שהיא שייכת לאצולה של הישוב?

אשר לי, בקבוצת עינות לא שעה אלי איש ולא הייתי שייכת, הייתי “עובדת חוץ” לא שייכת עד כדי קנאה.


במוצאי שבת, לפני שהתחילה אספת החברים שלא הייתי אמורה להשתתף בה, הלכתי אל משרדו של מזכיר המשק ואמרתי לו שהשכר שהקציבו לי עבור ארבע שעות הוראה לשלושה ילדים הוא גבוה מדי, שאילו יכולתי לוותר עליו הייתי עושה זאת, אבל אני זקוקה לכסף הזה, לכן אני מבקשת שישית עלי עבודה נוספת, כל עבודה שהיא בשעות אחר הצהרים.

המזכיר הסתכל עלי כמי שאינו מאמין למשמע אוזניו. את השכר הזה – אמר – קבע המרכז לחינוך של הסתדרות העובדים ואנחנו כפופים לו. אני שומע שהילדים מרוצים מאד מן ההוראה שלך, אז מה, אין לך מה לעשות?

– יש לי מה לעשות, אבל לבי לא נותן לי לנצל את הקיבוץ.

חיוך מזלזל עלה על שפתיו. מי יודע מה חשב בליבו, אבל לבסוף אמר:

– טוב, כרצונך, מחר אשבץ אותך בסידור העבודה, תמצאי את שמך על לוח המודעות.

חזרתי אל חדרי וראיתי בעיני רוחי את עצמי בוצרת עם הבוצרים או עובדת עם רות בגן הירק. מאושרת ישבתי אל השולחן הקטן וכתבתי במחברת שהבאתי אתי דברי שירה להוויה החדשה והשונה, שונה מכל מה שחוויתי עד אז ולא דומה למה שראיתי בדמיוני.

למחרת מצאתי את שמי על לוח המודעות מוצבת אחרי הצהרים למכבסה.

הרומנטיקה הציונית שלי כלל לא התכוונה לזה. אבל לא יכולתי לסרב. הלא אמרתי למרכז המשק מה שאמרתי, ולא אמרתי לו שאני משתוקקת לבצור עם הבוצרים “בשמחה בגיל ובעמל – – –”. “כל עבודה שהיא”, “אין עבודה לא ראויה” דברי קרן־צבי, וכך, תמהה וסקרנית הלכתי אחרי הצהרים למכבסה.

למכבסה שהוקמה בחדר לא גדול שהיה מלא אדים של כביסה שהתבשלה בדוד על גבי פרימוס גדול ורעשני הייתה גם ריצפת בטון מטונפת. שלש בחורות עבדו שם. אחת מהן שהציגה את עצמה בשם ברונקה שאלה אותי אם אני יודעת לקפל כביסה, ונתנה לי סל גדול מלא לבנים מכובסים והורתה לי לשבת על יד שולחן שעוצב בידיים לא אמונות, ולקפל תחתונים וגופיות וגרביים ולטמון אותם בתאים שבחדר הסמוך. ואז הניחה לי לנפשי ולא פנתה אלי עוד.

שלושת הבחורות דיברו ביניהן וקולותיהן נשמעו נרגנים ומלאי טרוניה. שיחתן נסבה על התינוקות ועל המטפלות ועל הרופאה שמגיעה פעמים בשבוע בלבד. ידיהן היו אדומות ומקומטות מרוב שריה במים ובהונות רגליהן, בסנדלים בעלי רצועה אחת, כוסו בפטריות בשל העמידה הממושכת בשלוליות המטונפות.

לא גמרתי לקפל את כל מה שהיה בסל כשהבנות הכריזו שיום העבודה תם. שאלו אותי אם אבוא גם למחרת, ובזה נפרדנו. בחדר האוכל אכלתי מרק ולחם. במקלחת כבר לא היה אף אחד, ולאחר ששטפתי את עצמי שטוף היטב חזרתי אל המחברת ותמהתי על שיר ההלל של אתמול.

לבי היה מסוכסך ונפעם.

ביום הרביעי לעבודתי במכבסה פנתה אלי ברונקה ושאלה אותי מנין אני ובת מי אני ואיך באתי לעינות. ברונקה הייתה אישה גבוהה כבת שלושים או שלושים וחמש, רזה, כהת עור יבש, יבש בכל חלק גלוי בגופה כאילו לא רוכך מעולם בשמן או במשחה, ולא טופל מעולם. גם שערותיה נראו מוזנחות, קצותיהן צרובות שמש, והלא יכולות היו להיות יפות, שחורות ועבותות נופלות על כתפיה. היא ספרה לי ששלושת הילדים יוכי נדב וגידי, שהם הבכורים בעינות, לא אהבו ללמוד במשמר העמק ושהם שמחים מאד ללמוד אתי. היא אמרה שהקבוצה לא רגילה לעובדי חוץ כמוני, שהיה ויכוח גדול באסיפת החברים אם לשכור אותי, והיה חשש גדול מפני הכנסת עובד זר, שזו להם הפעם הראשונה שהם משלמים שכר לעובד. רק הרופא, שהוא תושב חיפה ובא לקבוצה שתי פעמים בשבוע מקבל שכר [עדיין יש להם חולי קדחת] אבל שכרו ניתן לו מקופת החולים של ההסתדרות. אבל היא חושבת שהניסיון אתי עלה יפה שכן הילדים שמחים ללמוד אתי ואני לא גרמתי עד הנה כל נזק.

ברונקה ישבה על ידי וקיפלה אתי כביסה, אחר כך לקחה את הכביסה המקופלת והביאה אותה אל התאים שבחדר הסמוך, וחילקה כל סוג לתא המיוחד לו.

שאלתי אותה מדוע השולחן בחדר האוכל של הילדים עמוס בכל טוב בעוד שהחברים שעובדים כל כך קשה אוכלים במשורה. תשובתה הייתה שאין להם כסף לתת ארוחות עשירות לכל החברים, ואילו הילדים צריכים לאכול מכל טוב, כדי שיגדלו בריאים. וזו החלטה של אסיפת החברים, כל הילדים מקבלים את אותו האוכל, כולם שווים.

אחר כך אמרה לי ששמות שתי החברות האחרות במכבסה הן הניה ומניה. שחברי הקבוצה באו מפולניה, כולם חניכי תנועת הנוער “גורדוניה”, בוגרי בתי ספר עבריים, כולם מדברים עברית אבל אוהבים לדבר יידיש. וגם אמרה שבליל שבת יבוא אקורדיוניסט ויהיו ריקודים בחדר האוכל.


בחדר האוכל בליל שבת היו הבחורים לבושים בחולצות לבנות והבחורות בחולצות רקומות ושערותיהן היו חפופות. אחרי הארוחה שהכילה הפעם גם אשכול ענבים לאיש, נוסף אל המרק והלחם, נדחפו הספסלים והשולחנות אל הקירות וברחבה שנוצרה התקבצו מעגלים והאקורדיון ניגן וכולם רקדו הורה ושאגו

אל יבנה הגלילה

אל יבנה הגליל

ורקעו ברגליים וחזרו על השיר הזה עוד ועוד. גם אני נכנסתי למעגל נאחזת בשני גברים מזיעים ושאגתי אל יבנה הגלילה ורקעתי ברגליים עד שזיעה החלה מטפטפת מתחת לחולצה לאורך עמוד השדרה שלי.

ואחר כך רקדו קראקוביאק בזוגות, ובחור בשם נחום קרא לי לרקוד אתו. הוא היה קל רגליים וגמיש, בעל פרצוף רחב ושטוח עם עיניים בורקות וצוחקות ובלורית ערמונית מתנפנפת. את כל הריקודים בזוגות רקדנו יחד, צוהלים זה אל זו, נהנים מן הזוגיות. הסתחררנו, ריחפנו ביחד, לפעמים נשארנו יחידים מרפרפים על משטח חדר האוכל לקול תשואות החברים.

מעתה ואילך כבר לא התעלמו ממני. לעתים הייתי מצטרפת לקבוצת חברים אחרי הארוחה בחדר האוכל, לפעמים שרנו בצוותא, לפעמים התווכחו על הידיעות מתוך עיתונות ובין החברים היה גם אחד שניגן בגיטרה והיה מנגן לפעמים בחדר האוכל אחרי הארוחה.

כשנגמר השבוע השלישי להיותי בעינות בא אלי דוד בעלה של רות הקר ושאל אותי אם אני רוצה לעבוד בשנה הבאה בקבוצת גבע. מאחר שהוא נוסע בין הקיבוצים בעמק לרגל עיסוקיו, נודע לו שמתפנה שם משרת מורה לכתה ד', אותה כיתה שגם יוכי ונדב וגידי ילמדו בה.

צהלה גדולה עלתה בתוכי, אבל לא אמרתי אלא – כמובן, כמובן שאני רוצה להיות מורה בגבע.

דוד הסביר לי שיהיה עלי להתייצב במשרד של “המרכז לחינוך של ההסתדרות” בתל ־אביב ולשוחח שם עם המפקח על החינוך בקיבוצים ובמושבים ואם הוא יקבל אותי לעבודה אוכל ללמד בשנה הבאה בגבע. הוא גם הציע לי ללוות אותי לתל אביב ולהציג אותי לפני המפקחים. דוד נראה כאילו הוא מוכן לקחת אותי תחת חסותו. הוא היה חבר חשוב בעיינות.

בשבוע האחרון להיותי בעינות כבר הייתי מקובלת, כביכול שווה בין שווים. קצות שערותיי היו צרובים מן השמש, עורי היה יבש ושפתיי סדוקות, בגדיי נראו מרופטים, וכשהאקורדיוניסט חזר וכל השולחנות והספסלים נדחפו אל הקירות רקדתי עם נחום יד ביד, מרחפים בחדר האוכל עד שנשארנו אחרונים.

עוד שבוע אחד.

הספקתי לקרוא עם הילדים בספר בראשית את הדרמות הגדולות, שככל שאוסיף לקרוא ספרים לא אמצא גדולות מהן בכתובים: – המבול, מגדל בבל, אברהם ולך־לך, שרה והמלאכים והעקדה, ויצחק ורבקה – אל סיפורי יעקב ויוסף לא הגעתי, אבל אם אהיה המורה שלהם בשנה הבאה עוד נבכה ונצחק למקרא אותם סיפורים שלא נכתבו דוגמתם בכל הספרות מעולם.

ארבעת השבועות עברו חלפו. נפרדתי מן המטפלות בבית הילדים ומשלושת תלמידיי. במזכירות קיבלתי את שכרי בניכוי הכלכלה. בחדר האוכל נפרדתי מברונקה מהניה וממניה, מנחום ומרות הקר והלכתי לי אל חדרי לארוז את חפציי.

כשפתחתי את הדלת אל החדר ראיתי את דוד יושב על מיטתי. נרתעתי ושאלתי בבהלה:

– מה אתה עושה פה?

– באתי להיפרד ממך.

– אני כבר נפרדתי מכולם בחדר האוכל

– אבל אני רוצה להיות קרוב יותר אליך.

פסעתי אחורנית אל תוך המסדרון ואמרתי:

– צא מן החדר שלי!

ואז רצתי אל המדרגות וירדתי בריצה אל חדר האוכל של הילדים. במטבח עסקה אחת המטפלות בהדחת הכלים ואני אמרתי לה שאני צמאה. היא נתנה לי ספל קקאו ואני שתיתי אותו לאט לאט עד ששמעתי את צעדיו של דוד מתרחקים מן הבניין.


בבוקר הלכתי אל המשאית שנסעה לתל אביב. הפעם ישבתי על יד הנהג, בחור צעיר ושמח ששר כל הדרך. נסענו דרך חיפה, אחר כך לרגלי הכרמל כשהים לימיננו. בחדרה עצרנו כדי להתרענן. חדרה הייתה תחנה מרכזית, כול המשאיות והאוטובוסים עצרו שם, כול הנוסעים הלכו להשתין ולשתות והמהומה הייתה רבה.

מחדרה ועד תל אביב נמנמתי. הנהג הוריד אותי ברחוב הירקון ואני גררתי את עצמי לבית ההסתדרות ושאלתי איפה נמצא המפקח על החינוך בקיבוצים.

בחדר צפוף ישב איש קטן לבן שער בעל סבר פנים רך ואוהד. הצגתי את עצמי והוא אמר שכבר שמע עלי מאנשי עיינות. הוא התעניין לדעת מה אני קוראת ושאל אם קראתי את כתביהם של אבות הישוב, כמו למשל את ויתקין. כאן עמדה לי שוב חוצפתי, ואמרתי בקול בוטח: כמובן! למזלי לא חקר אותי ולא בחן, אולי הבחין שלא כדאי לנסות ולבית הספר בגבע נחוצה מורה לכיתה ד'.

הוא קיבל אותי לעבודה, נתן לי מכתב מנוי לועדת החינוך של גבע, ואני יצאתי מעל פניו שמחה וטובת לב.


מישר, אוגוסט 2008

המלצות קוראים
תגיות